חתולה שכבה בתעלה ליד הפנייה לסְקוּגסוֹ באחד מאותם ימי סתיו ארוכים ומוזרים כשרק שעליתי לכיתה ז' אבל בעיקר התעסקתי בניסיונות ללמוד על כישוף, אם יש כוחות נסתרים ואם כן, מהם. כשהתקרבנו עם המכונית ראיתי את החתולה שוכבת על צדה בעיניים עצומות, בדיוק בקטע השומם של הכביש הראשי שגובל עם היער בצד אחד והמזבלה בצד האחר. נראה שהחתולה ישנה. ממש ליד סבך השיחים שצומח פרא מאחורי מכולות האשפה הצהובות והמטונפות. בקרקעית התעלה שטה ג'יפה ירוקה, נהר סמיך שזורם לאטו, ופה ושם נצצו בתוכו רסיסי זכוכית קטנים מהמכל הגדול בצורת פעמון שעמד לא רחוק משם, זה שעליו כתוב זכוכית צבעונית. אני ראיתי את החתולה ראשונה, אבל אפילו לא הייתי צריכה להגיד משהו לאימא. פשוט קלטתי אותה ואז גם אימא ראתה אותה. אימא אמרה לאבא לעצור את המכונית ואחרי שעצר יצאנו שתינו החוצה. יצאנו אל השמיים המעוננים, חסרי המנוחה, שהתקמרו מעל הראשים שלנו. קיוויתי שהחתולה מתה. זה היה כביש שמותר לנסוע בו תשעים קמ"ש, מרבית בעלי החיים נהרגו על המקום. רואים אותם בשולי הכביש כשנוסעים העירה. בעיקר סנאים ושועלים. ארנבות, ציפורים. מדי פעם גירית, מפוספסת ויפה כמו חייזר. היו שהצליחו להימלט לתוך הסבך וזכו למות בשקט. אבל כולם מתו.

כשהתקרבנו ראינו שיורד לה דם מאחת האוזניים. קילוח דק באדום בוהק שכבר החל להיקרש. אימא ואני זיהינו אותה מיד. זו הייתה החתולה חסרת הבית. לא היה לה שם, אבל הייתה לה פרווה מנומרת בשחור ובכסף מבהיק. בדרך כלל הייתה בהריון או שאיזה גור נגרר אחריה. אבל עכשיו היא הייתה קטנה וריקה. אפשר היה לראות את הצלעות שלה דרך הפרווה.

החתולה הסתובבה בחוץ מאז שהבעלים שלה חזרו העירה, כמה שנים קודם לכן. הם היו מאורחי הקיץ בכפר, מאלה שבאים והולכים. מאלה שרכשו בקתה בצד הפנימי של הבִּצות ובטח חשבו שיהיה נחמד לשחק עם חתלתול בזמן החופשה, משהו לשעשע בו את הילדים. הם חשבו שהיא בטח תסתדר, ואחר כך נסעו לדרכם. ככה אימא אמרה. מישהי בכפר ניסתה לאמץ את החתולה כשראתה אותה מסתובבת בלי קולר. הרי החורף תמיד מגיע. אנשים נוספים גילו מעורבות ורצו לעזור. גם אימא בטח הייתה רוצה לקחת אותה אם אבא לא היה כל כך אלרגי. אבל נראה היה שהחתולה הפכה לחיית פרא ברגע שכבר לא היה לה עסק עם בני אדם. איש לא הצליח ללכוד אותה. בדרך נס היא שרדה שני חורפים בכוחות עצמה. ובסופו של דבר לא החורף הרג אותה, אלא הכביש.

אבל החתולה לא מתה. כשהיינו במרחק צעדים ספורים ממנה היא פקחה את העיניים. עפעף אחד לא ממש נפתח עד הסוף. אבל לובן העין נצנץ, זה היה הפחד. היא ניסתה להימלט בזחילה, אבל הרגליים האחוריות נגררו על האדמה. נעמדתי, בקושי יכולתי אפילו להסתכל עליה מנסה לברוח מאתנו, מה יכולתי לעשות, שום דבר. והחתולה גם עלולה להיות מסוכנת, לשרוט ולנשוך. אבל אימא ניגשה אליה מיד. יבבה חנוקה נפלטה מפיה של אימא והעבירה בגופי צמרמורת חורקנית, כאילו כל הנוזלים אזלו והשאירו בפנים רק כמה קליפות יבשות ומצומקות שהתחככו זו בזו.

"נו, בואו כבר," צעק יִמִי מהמושב האחורי והקיש בחלון המכונית במקל ההוקי שלו.

לא נראה שאימא שמעה אותו. היא כרעה והניחה את ידה על החתולה בעדינות רבה, בקושי נוגעת בה. נדמה לי שזה הרגיע קצת את החתולה, או שהייתה חלשה מכדי להגיב עוד. החלק התחתון של הגב שלה נגמר בצורה מוזרה. הטפטוף גבר והפך לגשם, ואבא הפעיל את מגבי המכונית מאחורינו. אימא טלטלה את ראשה באיטיות, גם היא לא נראתה כל כך גדולה עכשיו, כשהסתכלה על החתולה מקרוב.

יִמִי דפק שוב על השמשה. הוא מאחר לאימון שלו, בגלל זה הוא המשיך לנדנד. לג'יפה בתעלה היה ריח חמצמץ ורעיל, שככל הנראה נפלט מכל המתכות והפלסטיק שנתקעו מאחורי סבכת הברזל בראש הגבעה. הירוק העז ביותר התרכז בפס רירי שצף על פני הבוץ. אפילו גבעול אחד של עשב לא צמח במדרון, הכול מת. רק חצץ ואדמה ורעל.

"הגב שלה שבור," אמרה אימא.

עיניה של החתולה נעצמו. נשימתה הייתה חלשה, כמעט בלתי מורגשת. הזנב היה מרוח בבוץ. אימא הביטה סביבה, פניה היו רגועות לגמרי, כמו שהיו בבית, כשניסתה להיזכר איפה שמה את העיתון ושללה בשיטתיות אפשרות אחר אפשרות. מאחוריה, באלכסון מימין, הייתה מונחת אבן גרניט מחוספסת, חציה שקוע בחצץ הדק והמהודק. קצות האצבעות של אימא הלבינו כשהחלה לטלטל את האבן הלוך ושוב עד שהשתחררה מהאדמה. הגשם טפטף מאצבעותיה וממצחה כשהניפה את ידה. הכול קרה כל כך מהר, מהלומה אחת, הפניתי את הראש ובכל זאת ראיתי. אבן על הפרווה. אבן כנגד בשר ועצמות.

היא הורידה את המעיל, עטפה בו את החתולה והרימה אותה. בדרך חזרה למכונית ראיתי את יִמִי מגלגל את העיניים במושב האחורי ומצביע על השעון שלו. אבא פתח את החלון.

"לא במכונית!" קרא.

היא נעצרה, רק לרגע, ואחר כך פנתה לעברי. אולי זה קרה כבר אז, השינוי, כי אני זוכרת שמשהו נצץ בעיניה.

"את פותחת את תא המטען?"

באותו יום שבו אימא ואני קברנו את החתולה תחת עץ הערבה הזקן, עברה אימא לעליית הגג. זה קרה באופן כל כך פתאומי, אף אחד לא ידע לאן היא נעלמה. יצאתי לחפש אותה בחצר. אבל כשחזרתי פנימה יִמִי סיפר לאן היא הלכה. ושהדלת נעולה. היא לקחה כל מיני דברים, את המיטה המתקפלת, את הכורסה הקטנה מהסלון, כמה מהספרים שלי שבעצם היו שלה. מדי פעם ירדה למטה לאכול, ומעבר לזה בקושי ראינו אותה. חוץ מלאימוני הוקי עדיין נאסר על יִמִי לצאת מהבית, אבל ממילא הוא נשאר בחדר שלו רוב הזמן. הבית נעשה שקט. אבא לא אמר מילה. לא בהתחלה. שמעתי אותו מספר על זה בטלפון לאחד החברים שלו ואז צוחק, אבל היה משהו חדש בקול שלו, עצבנות כלשהי, כאילו תקועה לו בגרון חיה פרוותית קטנה ורטובה שהוא לא מצליח לבלוע.

חיכינו שהיא תשמיע את אחת "ההצהרות" המפורסמות שלה. אימא הייתה היפית זקנה. בכל אופן ככה אבא תמיד אמר. "שבוע אחד זו הממשלה, שבוע אחר כך אסור לנו לאכול בשר ובשלישי זו איזו מלחמה שהיא קראה עליה ידיעה בעיתון." ידעתי שמה שאמר על אימא היה בעיקר בצחוק, כי בדרך כלל הרעיונות שלה דווקא מצאו חן בעיניו. כל עוד הוא לא היה צריך לעשות משהו, כמו לצאת אתה להפגין, לכתוב רשימות, לתלות דפי מידע על לוחות מודעות או לעמוד מחוץ לחנות הממשלתית למכירת משקאות חריפים ולאסוף כסף כדי להציל את גשר הרכבת הישן שאיש כבר לא משתמש בו. אבל זה בכלל לא היה אקראי כמו שאבא תיאר את זה, אימא תמיד הייתה מעורבת פוליטית. פעם ההצהרות שלה היו עלולות להופיע ברגעים לא צפויים ולהיות נסערות למדי. כשאני ואחי היינו יותר קטנים בעיקר הקשבנו וגמענו את מילותיה בתשומת לב משתנה, אבל בזמן האחרון אבא ויִמִי הקימו חזית משותפת והתחילו לענות לה. לפעמים התפתח ריב. אחי נהג לגחך לאימא בפרצוף כשהייתה מתחממת ואז מתמלאת בזעם צדקני. אבא אהב את זה. אני לרוב לא אמרתי הרבה. למען האמת הסכמתי עם אימא על רוב הדברים, אבל אם אגיד את זה אבא ויִמִי יציקו לי שניהם עד מוות. אז שתקתי.

לפעמים היא הייתה בוכה יום שלם בגלל משהו שקראה. למשל על המלחמה, ממש לא מזמן. היא ביקשה שנהיה משפחה אומנת לאחד מילדי הפליטים. אבל אבא סרב, אמר שאין לנו מקום. או זמן. והרי אימא עובדת כל הזמן, וגם הוא. היא נדנדה ונדנדה, אף אחד לא יודע לנדנד כמוה. ואז התקשר מישהו מהמשטרה וסיפר מה שקרה עם יִמִי, ומאז היא לא נדנדה בכלל. כל האנרגיה שלה הלכה עכשיו על שיחות עם יִמִי. היא נכנסה לחדר שלו, סגרה את הדלת ונשארה זמן רב בפנים. אחר כך רצתה שגם אבא ייכנס אליו, אבל הוא חשב שהיא יותר טובה בדברים כאלה. הם התחילו להתווכח, בעיקר היא. אתה לא מבין? צעקה ערב אחד, שמעתי את הקול שלה חודר דרך הדלת ישר לחדר שלי ואפילו למעמקי הגוף שלי. אתה לא מבין מה הם עשו? אבל אחר כך היא הפסיקה לצעוק. וגם הפסיקה להתווכח.

היא נעשתה כל כך שקטה שהכול היה מוזר, ואז היא השאירה אותי שם למטה בתוך המוזר, עלתה במדרגות ונעלה את עצמה בעליית הגג.

אחרי שאימא עברה לעליית הגג לא הייתה לאבא ברירה אלא לטפל בכל הדברים בבית, והוא לא נטל על כתפיו את המשימה הזאת בשתיקה. הוא נאלץ לחפש מתכונים לדברים הכי פשוטים, והתלונן שאני ויִמִי אף פעם לא עוזרים, שהוא כמו עבד בביתו שלו ושאנחנו הילדים הכי מפונקים בעולם. יִמִי היה טוב כמו אימא בהתחמקות מהמטבח, ולכן אני הייתי צריכה לעשות הכול. ניסיתי למחות, אבל אבא תמיד ויתר ליִמִי. תני לו לנוח קצת, הוא רק חזר עכשיו מאימון, היה אבא אומר כשהצבעתי על ערימות הכלים המלוכלכים. אבל לא היה לי כוח להמשיך להתווכח, אני לא כמוה. מצד שני, בכל פעם שוויתרתי הרגשתי כאילו אני מאבדת משהו, כאילו משהו נוזל לי מהידיים לתוך חור הניקוז יחד עם המים המלוכלכים, שמשהו נשאב לי מהגוף והופך את הקרקע לרעילה.  

*

כשאימא לא נכנעה אחרי יותר משבוע התחיל להימאס לאבא. הוא המציא תירוצים לעלות לעליית הגג ולחפש דברים שלא היו שם. הוא דפק בדלת עד שאימא שאלה מה הוא רוצה, וכשהציעה לרדת ולהביא את הדבר שחיפש – אם תמצא אותו – הוא התרגז עוד יותר.

"תפתחי כבר את הדלת, אינגריד," אמר. "את מתנהגת כמו ילדה קטנה."

אבל היא סרבה, והוא המשיך לדפוק עוד כמה דקות. שמעו את הדפיקות בכל הבית, לא יכולתי להתרכז בתרגילי המתמטיקה. אבל נראה שלה לא היה אכפת. בסוף הוא התייאש, ירד במדרגות וקילל, הלך וחיטט בארון, חיפש מפתח נוסף אבל לא מצא.

כשראה שאני עומדת בפתח הדלת הוא סגר מיד את דלת הארון.

"אל תסכלי עלי ככה," אמר. "אני לא אשם בשום דבר מכל זה."

ואז הסתלק. שמעו רק את צלילי היריות ממשחק הטלוויזיה של יִמִי.

התברר שהיא התפטרה מבית החולים. אני הראשונה ששמתי לב לזה. זה היה באוקטובור ונזילת מים אילצה את המנהל לסגור את בית הספר ליום, אז נסעתי הביתה לחרוש קצת. רוב התלמידים מהכיתה שלי הלכו לבית הקפה שתמיד הלכו אליו אחרי הלימודים או אם הייתה לנו שעה חופשית. אני עדיין לא שתיתי קפה. אחרי שקפצתי כיתה בגיל אחת עשרה ועברתי לכיתה אחרת, לא היה לי עם מי להיות, בהפסקות ישבתי רוב הזמן ובהיתי בעט שלי בניסיון להזיז אותו בכוח המחשבה. ככה זה היה. מאז עברה כבר יותר משנה אז התרגלתי.

בדרך הביתה ראיתי שקלרה חזרה, היא התקרבה עם החברים שלה מהמסדרון של שכבת ט'. למרות שעברה מולי באולם הכניסה במרחק של כמה מטרים בודדים, היא לא אמרה שלום. אפילו שהייתה אצלי בבית פעמיים. היא הסתפרה וקצצה את כל השיער. מָאדֶה מכיתה ט-1 הסתכלה עלי במבט מלא שנאה. ככל הנראה היא זו שמצאה את קלרה בקומה העליונה, בחדר השינה של ההורים של דָאנֶה. השמלה מעל לראש, מחוקה לגמרי. אפילו עשו לה שטיפת קיבה. חשבתי שבטח מרגישים כאילו הופכים אותך מבפנים החוצה, מסובבים אותך, מרוקנים, מותחים. כמו סוודר ישן.

אימא שמעה את החבטה כשכל ספרי הלימוד שלי נחתו על רצפת מסדרון הכניסה לפני שיצאה מהמטבח. המראֶה היה ממש קומי. מהפה שלה השתלשלה פיסת בשר כלשהו (וזה מוזר, כי היא צמחונית) ונראה שהיא מרגישה קצת אשמה. אולי כי תפסתי אותה מסתובבת חופשייה בבית.

"חזרת כל כך מוקדם," רק אמרה תוך כדי לעיסה.

"יש נזילה בבית הספר," אמרתי. "למה את לא בעבודה?"

ואז נודע לי שהיא התפטרה.

בלעדיה שום דבר בבית לא היה אותו הדבר. אבא פיתח איזו תגובה אלרגית וקיטר יותר מאי פעם, הסתובב ומשך באף ושפשף את עיניו המגרדות. חוץ מזה הוא רק ראה טלוויזיה. בערבים, כשישבתי עם שיעורי הבית, אימא הייתה נכנסת לחדר שלי, מלטפת לי את השיער ושואלת אם לא מתחשק לי איזה נשנוש קטן לערב? אמרה שבטח כבר למדתי מספיק, שאני לא צריכה להיות הכי טובה בכל. אפילו התגעגעתי לכל ההתפרצויות שהיו לה על דברים שבעיני אבא לא היו חשובים. מאז שהייתי קטנה היו לשתינו בדיחות פרטיות, כמו למשל להצמיד את הלשון לצד הפנימי של השפה התחתונה, לפזול ולהגיד מה-קורה-לך-את? ואחר כך היינו צוחקות כמו משוגעות. יִמִי חשב שאנחנו ילדותיות נורא, לכן הקפדנו תמיד לעשות את זה כשהחברים שלו היו אצלנו בבית. היא ידעה להקשיב ותמיד אמרה את הדבר הנכון. אבל יותר מכל היא ידעה מתי לשתוק. כשלא עזר להגיד משהו כי אי אפשר לשנות את המצב, בכיתה למשל, או כשאבא רק רצה להציק, היה ממש טוב שהיא לא אמרה כלום, רק שתקה. אחר כך תמיד הייתה מציעה הצעה כלשהי. לא בהכרח משהו מיוחד, אולי רק שיש לה תשבץ שהיא צריכה קצת עזרה אתו.

ובלילות כששכבתי במיטה ולא יכולתי להרדם חשבתי איך גם היא שוכבת שם, בדיוק מעל לחדר שלי במיטה המתקפלת הרעועה, ואז הרגשתי כאילו מישהו נכנס לי לגוף. שגוף אחר נכנס לגוף שלי, נדחק פנימה, גדול כל כך שהעור שלי נמתח, הראש שלי נמתח, וכל המחשבות התרוצצו בערבוביה עד שזה נעשה בלתי נסבל. אבל בקושי יכולתי לזוז, כי הגוף האחר היה כבד כמו עופרת, בתוך הגוף שלי. וכשבסוף נרדמתי חלמתי את החלום שאני תמיד חולמת. איך אני נלחצת לתוך מנגנון שעון גדול בחלל שחור, בין גלגלי שיניים זהובים. אני מנסה לצאת משם אבל הידיים המיוזעות שלי מחליקות על המתכת. והתקתוק כמעט מוציא אותי מדעתי. למדתי את הטכניקה להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שאמחץ למוות. ואז קמתי ונעמדתי על הרצפה, עשיתי את הסימן ואמרתי את המילים הנכונות כדי שאוכל לראות את האמת. אחר כך עשיתי שלושה סיבובים נגד כיוון השעון כדי שלא אצטרך לחזור לאותו המקום כשארדם. קראתי על זה באחד הספרים של אימא. לפעמים זה עבד. פעמים אחרות התעוררתי בחלום אחר, שבו החדר שלי היה זהה, ובכל זאת אחר. כל כך דומה שחשבתי שזה באמת החדר שלי ועשיתי בו שלושה סיבובים נוספים. לפעמים החדר היה ריק חוץ מהמיטה, כאילו ביקש לומר שאין מקום אחר ללכת אליו, ואחר כך נרדמתי שוב לתוך החלום הראשון, או לתוך חלום חדש וזר שאחר כך לא הצלחתי לזכור. פעם אחת ניסיתי להתנגד לחדר בחלום ואחרי שלושת הסיבובים שלי התיישבתי על הרצפה בפינה במקום לחזור למיטה ולהרדם, אבל כשנשענתי על הקיר הוא התמוטט ואני התחלתי ליפול והמשכתי ליפול. אחרי זה הפסקתי למרוד בחדר האחר של החלום.

לפני שאימא עברה לעליית הגג סיפרתי לה על כל זה, והיא אמרה שטוב לעבד את הרגשות בלילה ואז לא צריך לדאוג כל כך בשעות היום. במובן מסוים זה באמת ככה. דאגתי פחות בנוגע לדברים שעיבדתי בלילה, אבל החלומות מצדם עוררו בי הרהורים חדשים. יכול להיות שהחדר בחלום יהיה פעם כל כך אמיתי שפשוט אמשיך לחיות בו בלי לחשוד בדבר? ביקום מקביל, שבו יש אימא דומה, אח דומה, בית ספר דומה, ספרים דומים ודברים דומים לדאוג לגביהם. ובסופו של דבר: יהיה לי יותר קל?

ביום שבת לבשתי את מעיף החורף שלי, יצאתי החוצה והתיישבתי בכיסא גינה שלקחתי מהמחסן. העמדתי אותו על ערימת העלים בצדה הפנימי של הגדר, בזווית הפונה אל חלון עליית הגג. ואז התיישבתי ובהיתי. החלון למעלה היה פתוח ובקעה ממנו מוזיקה, היא שמעה את התקליטים הישנים שלה משנות השבעים. הפטפון שעמד קודם בסלון נעלם כמה ימים אחרי שהסתלקה. היא שרה מנגינה מוזרה, לא דומה בכלל לזו שבתקליט, עם מילים משונות שלא הבנתי. מילים מכל מיני סוגים. כאילו היא שרה באלפי שפות. אולי היא רקדה. כשעוד גרה למטה הייתה לפעמים רוקדת בזמן שהכינה אוכל, על השטיחון במטבח. במכנסיים מופשלים. חיכיתי שהיא תראה אותי יושבת בחוץ, תקרא לי לעלות. אבל היא לא הסתכלה החוצה אפילו פעם אחת.

*

מאוחר יותר באותו היום, כשישבנו לאכול ארוחת ערב, כמה מהחברים של אבא באו לבקר. אימא נעלמה במהירות, כרגיל, אחרי שאמרה להם היי ונישקה את אבא בפה. החברים הם יורגן מהעבודה הקודמת של אבא וגם אוּלוּף וריקרד שאותו הכיר בזמן השירות הצבאי. בדיוק לפני שעלתה במדרגות נפגשו המבטים שלנו ומשהו נצץ בעיניים שלה, אני לא יודעת מה. פתחתי את הפה להגיד משהו, כל דבר. אבל שום דבר לא יצא, ומהר מאוד היא נעלמה.

החברים של אבא טפחו ליִמִי על הגב ואמרו לי שלום כשניגשתי לכיור לשטוף את הכלים. אחר כך הם התיישבו סביב שולחן המטבח.

"אז נכון מה ששמענו," אמר יורגן. "שאשתך לקחה לה מאהב שם בעליית הגג?"

כולם התפקעו מצחוק ואבא הוציא כוסות מהארון וצחק איתם, אבל ראיתי שהפרצוף שלו קפוא לגמרי. יִמִי, שנשאר לשבת איתם, ענה בשמו.

"כן, אנחנו חושבים שהיא עושה כל מיני כשפי וודו שם למעלה, או שיש לה מועדון נשים מסתורי."

הם צחקו אפילו יותר, ויורגן פנה אלי.

"אם ככה אז לפחות לך מותר להיכנס לשם, לא?"

הפרצוף שלו היה מכוסה כתמים אדומים מתקלפים, ומחוספס כמו אבן.

"אני לא רוצה להצטרף לשום מועדון מוזר," אמרתי.

מיד אחר כך התביישתי והתחרטתי, הרגשתי שהם צוחקים על אימא. אבל הם בכלל לא שמעו מה אמרתי.

"לעאזאל, אתה נראה איום ונורא," אמר ריקרד לאבא. "חטפת איזה וירוס או משהו?"

אבא התיישב בקצה השולחן.

"זו איזו אלרגיה," אמר.

"אולי אתה אלרגי לכל עבודות הבית," אמר יורגן ואז כולם התחילו שוב לגחך, גם יִמִי.

הוא ישב הכי קרוב לחלון וסובב באצבע אחת את הטלפון הנייד שלו במעגלים. בזמן האחרון אני בקושי מסוגלת להסתכל עליו, הידיים שלו נעשו כל כך גדולות ומגושמות, רק שני סנפירים רופסים, והפרצוף שלו נהיה גס כמו של חזיר גדול. הוא בטח שוקל עכשיו שמונים קילו, קודם יכולתי לרוץ יותר מהר ממנו, אבל עכשיו אין לי סיכוי, הוא צימח שרירים, והקול שלו רק נעשה יותר ויותר נמוך מדי יום. עכשיו הוא נשמע כמו אבא והאחרים. ורק לפני כמה ימים כשהעביר לי את קערת תפוחי האדמה היד שלו נגעה ביד שלי, היא הייתה רטובה לגמרי מזיעה והרגשתי שאני הולכת להקיא, הבטן שלי התהפכה, ופתאום עלו לי כל מיני תמונות בראש: איך הוא נראה ערום, גם כמבוגר וגם בשלב הביניים המגעיל הזה של פלומה וצחוק דבילי וקשקשים וחצ'קונים. פעם הוא היה חלק בדיוק כמוני, עכשיו נראה שהוא התכסה בקרום עבה ושמנוני. הרי כשהיינו קטנים קרה ששיחקנו יחד, ולפעמים עשינו יחד אמבטיה, רק מהמחשבה על כל זה אני כמעט בוכה. למשל, מה אם מישהו יכריח אותי להתרחץ אתו עכשיו, מה אם הוא יוכל להיכנס בלי לשאול לתוך האמבטיה כשאני בתוכה, ומה אעשה אז? מכונה כבדה של זיעה ובשר. הוא רק יחייך אלי ואז ישים את הידיים שלו על הזרוע שלי ויסובב אותן לשני הכיוונים עד שהזרוע תהיה אדומה כולה ותנשור או שהעור ייקרע לגזרים.

כשגמרתי לשטוף את הכלים ניגבתי את הידיים במגבת המטבח והסתלקתי משם. גמרתי לעשות את כל השיעורים, וזה כשלעצמו היה נס. ידעתי שאבא והחברים שלו ישחקו קלפים וישתו בירה כל הערב. יִמִי בטח ישחק משחקי מחשב, כרגיל. אף אחד לא יפריע לי.

לקחתי את נגן הדיסקים הנייד שלי והתיישבתי על המיטה. עד מהרה התמלא כל היקום בקְיוּר, אפילו צליל אחד קטן לא חדר מבעד למוזיקה. נשכבתי על הגב עם הידיים על הבטן ועצמתי את העיניים. התחלתי בנשימות יוגה כמו שאימא לימדה אותי וניסיתי להיכנס למצב המיוחד הזה, כמעט מדיטטיבי, שלפעמים הייתי נכנסת אליו כשהייתי מקשיבה למוזיקה מסוימת. עוד לפני שהספקתי להרגיש מנומנמת כבר נרדמתי.

*

כשהתעוררתי הדיסק כבר נגמר. השעה הייתה אחרי אחת. דרך הקיר שמעתי שיש עדיין אנשים במטבח, אפילו שידעתי שאבא צריך לקום מחר מוקדם ולהביא את המכונית למוסך. הייתי צריכה פיפי, הוצאתי את האוזניות מהאוזניים ושמתי את נגן הדיסקים על השידה. אחרי שעשיתי פיפי וצחצחתי שיניים נכנסתי למטבח לקחת כוס מים. כולם עוד ישבו שם, גם יִמִי.

"היי, מה העניינים?" אמר יורגן כשנכנסתי.

הם היו שיכורים, ראיתי את זה כי קווי המתאר שלהם נראו מעורפלים והפרצוף של אבא היה קצת אדום. החלון התכסה באדים והשולחן היה מלא בפחיות בירה. ברוב טפשותי שאלתי מה הם עושים, בקול מלא חיים שלא היה לי מוכר. המבט שלי היה קצת מטושטש, כאילו אני יכולה לראות את כל החלקיקים באוויר, מרחפים סביב באיטיות, נכנסים ויוצאים מהפיות הרטובים של כולם, יורדים לריאות שלהם, עולים ואז נכנסים לתוכי.

"אנחנו יושבים פה ומדברים על החיים, ילדונת," אמר יורגן.

"היית אמור לתלות את הכביסה," אמרתי ליִמִי, אבל מיד התביישתי, הרגשתי כזאת "בסדר", בדיוק כמו בבית הספר כשכולם מגלגלים עיניים בכל פעם שאני מצביעה.

מול יִמִי עמדה פחית של בירה מחוזקת, הוא הקיף אותה בידו.

"אני אעשה את זה אחר כך," אמר.

"יִמִי יושב פה ורוכש קצת בינה מאנשים כמונו, שכבר עברו לא מעט בחייהם," אמר יורגן.

"אני רואה שהוא גם השיג לו קצת בירה," לא התאפקתי ואמרתי בזמן שהוצאתי כוס מהארון ומילאתי אותה במים.

"קצת בירה לא תזיק," אמר אבא. "הרי בקרוב הוא בן שמונה עשרה."

"הוא בן שש עשרה," אמרתי.

"אז בת כמה את?" שאל יורגן, בולע קצת את המילים.

"היא בת שלוש עשרה," אמר יִמִי.

"אוי ואבוי, אז כדאי שנתנהג יפה," אמר יורגן לאולוף ודחף אותו במרפקו.

"אל תגידי לי שאת מרגלת בשביל 'האחות הגדולה' שם למעלה?" אמר אולוף.

התחלתי להגיד שאני לא שום דבר, אבל אבא קטע אותי.

"כל עוד היא שם למעלה אני המחליט פה למטה," אמר. "ואני לא חושב שצריך לעשות כזה סיפור מבירה או שתיים."

"ברור שלא," אמרתי והלכתי משם.

הם התחילו שוב לצחוק.

חזרתי לחדר שלי, נכנסתי למיטה ומשכתי את השמיכה עד הסנטר, אבל ידעתי שלא אצליח להרדם. לא הצלחתי להוציא מהראש את ההבעה המתנשאת המגעילה של יִמִי. זו ההבעה שהייתה לו על הפרצוף כשחשבתי על מה שקרה, הדבר שבעצם לא ידעתי עליו שום דבר. כל בית הספר ידע יותר ממני, כי אף אחד אף פעם לא מספר לי שום דבר. אפילו לא אימא. כולם רק הסתכלו, או הסתכלו הצדה. רסיסי מידע, זה כל מה שהיה לי. ואף פעם לא הייתי בבית של דאנֶה, שבו הייתה המסיבה. נראה שיש שם מסיבות לעתים קרובות, אולי ההורים שלו נוסעים הרבה. אבל אף שמעולם לא הייתי בבית של דאנה, ואף פעם אפילו לא השתתפתי במסיבה, יכולתי לראות את הדלת לנגד עיניי. יכולתי לראות הכול, מבעד לזמן ולחלל. יכולתי לראות מבעד לקירות. את /הסלון מתמלא בפחיות בירה, את החלונות מתכסים אדים ואת האנשים שעומדים בכל מקום. הם מתמזמזים וצורחים כדי לשמוע זה את זה מעל המוזיקה שפוצצה את הרמקולים והתחילה לחרוק בדיוק כמו שהרמקולים של יִמִי חורקים כי הוא אף פעם לא נזהר ותמיד עושה בדיוק מה שבא לו. חלק מעשנים סיגריות, אולי אפילו בתוך הבית. חלקם במרפסת. נערה בלונדינית מקיאה על הפרחים בגינה ונראה שבקיא יש חתיכות מדממות. אבל אני מפנה משם את מבטי ומכריחה את עצמי להסתכל למעלה, אל הדלת בקומה העליונה. שם למעלה שקט לגמרי, דלת חדר השינה היא זו שמימין למדרגות, צבועה בלבן. היא פתוחה לכדי חריץ. המוזיקה מהקומה למטה חלשה יותר, היא נשמעת עמומה ומייבבת, כאילו מנגנים אותה לאחור. האור מהמסדרון נופל על החדר החשוך, המיטה הזוגית מוצעת, אבל כיסוי המיטה מקומט ולא מכסה את הכרים. ובמיטה שוכבת קלרה. ישנה, באמצע אלומת האור החודרת מהדלת. כאילו עלתה הנה לנוח, כדי לברוח מכולם לזמן מה. אולי היא רבה עם מאדֶה, אחרת הן היו צריכות להיות יחד, בבית הספר הן תמיד היו יחד. אבל נראה שקלרה כל כך השתכרה שהיא שכבה לישון. כולם בבית הספר אמרו שקלרה אוהבת מסיבות. שקלרה תמיד חייבת להיות "שפוכה". הפנים שלה מופנות הצדה, אני מתקשה לראות אותה כמו שצריך, אני יכולה לראות מבעד לכל הקירות, רק לא זה, כאן אני רואה רק את הפתח הצר והמואר, והמבט שלי מאבד את אחיזתו בצדדים החשוכים. מולי שוכבת קלרה והשיער הארוך שלה מפוזר על המיטה. הוא נבלע בין קפלי הכיסוי ונראה ארוך נורא, מגיע עד מעבר לשולי המיטה. קלרה הכי יפה מכל הבנות בבית הספר, אפילו כשהיא שפוכה היא יותר יפה מכולן, שוכבת באור שחודר מהמסדרון. אבל פינות החדר כל כך חשוכות. החושך מתרחב ומתכווץ, אבל כל הזמן הוא בעצם גדל לאטו. הוא משתלט על הכול. ואחר כך נדמה לי שהכול נעלם, כאילו שוקע ומתרחק בתוך שדה הראיה שלי. פס האור מהדלת מהבהב, מישהו חולף על פני הפתח. מורגשת תנועה בתוך השחור. האור שוב נקטע. יש עוד מישהו בחדר.

אולי הם עשו את זה בצחוק, אני לא יודעת. אני רואה רק יד גדולה שמושכת את השמלה שלה ואחר כך אני לא רואה עוד, האור מהבהב ומתחיל לרצד, הופך לנחיל של נקודות מטושטשות עד שאני מוכרחה להסתכל הצדה והתמונה נעלמת לגמרי. אבל אני יודעת שיִמִי היה שם. אני יודעת, כי שמעתי בשיעור טבע את מיכּאלה אומרת ללינֵאָה שמאדֶה סיפרה שזה מה שקלרה אמרה לשוטרים. לפני שביטלה את התלונה שלה היא אמרה לשוטרים שיִמִי ודאנֶה ורובין ואַנטֶה היו שם בפנים. למרות שהייתה כל כך שיכורה שנרדמה, היא הרגישה שהם היו שם. ואולי היא ראתה את החיוך הדבילי של יִמִי, את ההבעה המפגרת שלו, אולי זה מה שראתה אז. ההבעה שהייתה מרוחה עכשיו על הפרצוף שלו כשישב במטבח, כאילו שום דבר לא קרה. כאילו הכול כרגיל.

ושם הם ישבו יִמִי ואבא ואולוף ויורגן וריקרד, וצחקו. הצחוק הגיע עד לחדר שלי. אולי אימא גם שמעה אותם, או שהיא ישנה, כבר לא היה כל כך חשוב, כי היא לא עשתה שום דבר, פשוט נתנה להם לצחוק כמה שהם רוצים.

אחרי עשרים דקות בערך שמעתי את רגלי כסאות המטבח מתחככים ברצפה. מיד אחר כך יורגן והאחרים עברו ברחוב מחוץ לחלון, הקולות שלהם הלכו והתרחקו ובסוף נעלמו. ולזמן קצר השתרר שקט. אף אחד לא נכנס לחדר האמבטיה לצחצח שיניים, אבא ויִמִי נשארו במטבח. ראיתי אותם יושבים שם כשהצצתי בחטף דרך הקירות, הם דיברו בשקט ובמחוות ידיים גדולות, היו במצב רוח מרומם. אבל לא יכולתי להבחין במילים שאמרו, רק לראות אותם, יושבים קרוב זה לזה, משיקים את פחיות הבירה ואז לוגמים את הטיפות האחרונות. כמה דקות אחר כך נפתחה דלת הכניסה ונסגרה. התיישבתי במיטה, כיביתי את מנורת הלילה כדי שאוכל לראות בחושך. יִמִי יצא מהבית, הוא היה בדרך למחסן. ראיתי שהדלת נתקעה קצת כשמשך בידית, כמו שבדרך כלל קורה בחורף כשהאדמה הקפואה דוחפת את המפתן כלפי מעלה. הוא טלטל את הדלת עד שנפתחה, ונכנס למחסן. כעבור זמן קצר יצא ובידו חפץ צר וארוך. ניגשתי לחלון והצצתי מאחורי הווילון, אבל לא יכולתי לראות מה הוא מחזיק. הוא נכנס חזרה הביתה ושמעתי אותו ואת אבא מדברים, אבל לא מה הם אומרים. הם צחקו קצת, ואחד מהם היסָה את האחר.

שוב השתרר שקט. פתאום שמעתי את המדרגות חורקות. בבת אחת תפסתי במה מדובר. יִמִי הביא מהמחסן את הלוֹם.

הם מתכננים לפרוץ לחדר.

מיהרתי לדלת, הרגשתי שאני מוכרחה לעצור בעדם. אבל נעמדתי במקום. מה זה משנה אם הם יפרצו את הדלת שלה. הם בטח רק רוצים לצחוק קצת על אימא. זה סתם, בצחוק.

 אבל אור מוזר האיר בתוכי. וידעתי שלא מספיק לצעוק. כדי לעצור בעדם אני צריכה לקחת מהם את הלום במו ידיי. זו הדרך היחידה.

 אז פתחתי את הדלת ויצאתי למסדרון, אבל כשעמדתי לעלות במדרגות שמעתי איך הם, בצליל שהזכיר לי קול של חיה מעונה, פורצים את הדלת וצועקים משהו לאימא. קפאתי באמצע התנועה. בבת אחת השתרר שקט מוחלט. משהו קפוא כקרח זרם באיטיות בגופי. הרגשתי אותו מחלחל דרך הגרון למטה אל חלל הבטן, מתפשט לצדדים, יורד לירכיים וממשיך למטה, עד שהתרכז בברכיי בשתי מערבולות מסתחררות. ואז שמעתי מישהו בוכה.

אימא.

הבכי גבר, היא התייפחה וכמעט החלה לילל, לא, לא לילל, הצליל היה יותר עמום. יבבות ממושכות ממעמקי הגוף. הן הלכו וגברו, היו כל כך קולניות שאפילו לא שמעתי את יִמִי ואבא יורדים במדרגות. הם לא אמרו שום דבר כשחלפו על פני במדרגות, עדיין עמדתי במקומי, מוכנה לזנק. העיניים שלהם נראו מרוקנות לגמרי כשנעלמו בחדרים שלהם. אימא המשיכה לילל בבכי בעליית הגג, אבל אני עמדתי במקומי ולא עליתי לנחם אותה.

*

למחרת התעוררתי מאוחר, שכבתי קצת במיטה והקשבתי. האבק התנועע מעל פנַי בתבניות חלומיות. שקט שרר בבית. עליתי במדרגות בהיסוס. הכול נראה לי כל כך ריק. דלת החדר של יִמִי הייתה פתוחה. המיטה לא הייתה מסודרת.

גרם המדרגות המוביל לעליית הגג היה אפלולי, מגע שלבי העץ של המדרגות השחוקות היה חָלָק כנגד כפות הרגליים שלי. עליתי בצעדים שקטים ככל שיכולתי, בחצי הדרך למעלה ראיתי שדלת עליית הגג פתוחה כדי חריץ. הלום השאיר סימנים ברורים. פצעים בהירים נפערו במסגרת העץ. האור שבקע מהחריץ שטף את כפות הרגליים שלי.

"אימא?"

פתחתי את הדלת לרווחה.

מדהים כמה הספיקה לפנות ולסדר. זכרתי את החדר דחוס ומבולגן, חשוך ומלוכלך. חלונות תקועים, שכבה עבה של אבק על שקיות אשפה ורהיטים נשכחים. אבל עכשיו זה נראה כמו חדר רגיל. ניחוח קלוש של לימון, עץ וקטורת.

מבעד לשני חלקיו של וילון סגול כהה חדר האור החורפי הרך והאיר את שולחן הכתיבה המכוסה בספרים. במרכזו עמדה מכונת כתיבה נוצצת ובתוכה גיליון נייר לבן. המיטה המתקפלת הייתה מוצעת, ועל הרצפה לידה עמדה כוס מלאה במים עד החצי. כמה שערות דקיקות, פלומתיות נדבקו לשפתיי הכוס, המים היו קצת מאובקים. התקדמתי כמה צעדים לעבר המיטה, אבל נעצרתי. קול, כמו חבטה קלה. או כמו צליל עמום שהלם איפשהו בבית, מסעו מבעד לקירות טשטש אותו, אבל הוא הגיע אלי בדיוק ברגע שנעצרתי. עמדתי בלי לזוז והקשבתי. מחוץ לחלון נשמע עורב זנבתן קורא במרחק. וזה הכול. כאן למעלה היה קר יותר, ואני עמדתי יחפה על רצפת העץ. כמה סנטימטרים מאצבעות הרגליים שלי ראיתי שמישהו מתח קו גיר לבן שנעלם תחת השטיחון האדום עם הדוגמה המזרחית. השטיחון היה מונח על הרצפה לפני. ידי רעדה קצת כשהסתרתי אותה מאחורי הגב.

הייתי ממש על הסף עכשיו, על הסף של משהו.

באיטיות רבה, כאילו לא רציתי שיִראו, פתחתי קצת את פי. שאר הגוף היה שקט, זה היה גורלי לגמרי. עשיתי את הסימן בתנועת יד זריזה מעל עמוד השדרה, בקושי ראו אותה. מרוב ריכוז העור על פנַי התחיל להימתח עד המצח והרקות. אמרתי את המילה בשקט-בשקט, בקול שכמעט לא נשמע ובשלווה גדולה, כמעט בדממה. ועדיין שמעו אותה.

אחר כך עשיתי את צעדיי הראשונים במעגל לעבר השמש.

כשהייתי מוכנה, נעצרתי. הרגשתי שכל הגוף שלי רדום, המבט שלי שוטט סביב. אבל שום דבר לא קרה. אפילו העורב לא קרא עכשיו. הסתובבתי ורציתי ללכת. אבל תוך כדי שחציתי את החדר קלטתי בזווית העין תנועה גלית, כמו רוח מנשבת. ליד הרצפה, מאחורי הווילון שלפני החלון הקרוב. כאילו משהו ישב שם זמן מה, אבל היה עכשיו בדרכו החוצה.

 

אבא שלו היה אמא שלו עכשיו, אבל עדיין היה מניאק שאין דברים כאלה.

"הוא לא מרשה לי אפילו לעשות קעקוע," אמר ג'וש. "לעצמו הוא הולך וחותך את כל הזין אבל לי הוא לא מרשה אפילו לעשות קעקוע."

ג'וש שנא שמכריחים אותו לשבת בטיפול המשפחתי הזה כל השבוע, ושהמטפל וההורים שלו מחכים שיקרה נס והוא ישלים עם העובדה שהאבא המניאק שלו הוא עכשיו האמא המניאקית השנייה שלו או משהו כזה. איזה פריק שואו.

"תקראו לי ילד-עֵז," אמר ג'וש. "מהיום קוראים לי ילד-העז. אם הוא יכול להפוך מגבר לאישה, מג'ו להיידי, אז גם אני יכול לעשות את אותו הדבר. אני מחליף רשמית את השם שלי לילד-העז, והמגדר שלי הוא חצי ילד, חצי עז."

"אני לא אזרוק הון כדי שאתה תלך ותשחית את הגוף שלך בקעקועים כמו כל שאר המפגרים," אמרה היידי.

"אבל אתה יכול להשחית את הגוף שלך וכולנו אמורים לשמוח בשבילך," אמר ג'וש.

"אנחנו לא כאן כדי לדבר על קעקועים, ג'וש."

"ילד-עז."

"אין כזה דבר. אבל יש כזה דבר אישה שנולדה לתוך גוף של גבר. כבר דיברנו על זה. אתה בן ארבע-עשרה, לא איזה תינוק," אמרה היידי. היא ליטפה על שערה הארוך והחליקה אותו בזמן שדיברה.

הוא נראה טיפשי כשהוא מלטף לעצמו ככה את השיער. הוא גרוע בזה. ג'וש דמיין את אשלי בשיעור ספרדית, את התנועה הסקסית שבה היא משכה לעצמה בקוקו כשחייכה אליו. ככה בחורה אמיתית מתעסקת לעצמה בשיער. הוא הרגיש מיד זיקפה מתרוממת והתעטף במעיל שלו כדי להסתיר אותה.

"מֶה, מֶה, מֶה. ילד-העז פועה," אמר ג'וש.

"תפסיק עם זה, ג'וש," אמרה אמא שלו, סוּ-אָן. "גם לי זה לא קל אבל אתה לא רואה אותי פועה."

"מֶה, מֶה, מֶה. נולדתי לתוך גוף של עז ואתם פשוט תצטרכו לקבל אותי כמו שאני," אמר ג'וש. "אם אני צריך לקבל אותו כאישה ממין זכר, אז גם הוא צריך לקבל אותי כילד-עז. מֶה, מֶה, מֶה."

"זה לא מקובל לתאר את היידי כאישה ממין זכר, ג'וש," אמרה המטפלת.

"זה לא מקובל לפנות לילד-עז בשם ג'וש," אמר ג'וש. "היידי היא עדיין אותו אדם," אמרה המטפלת. "הייתי רוצה שתנסה משהו, ג'וש. רק לרגע. תסובב את כל הגוף שלך אל היידי ותסתכל לה ישר בעיניים."

ג'וש סובב את כל גופו לעבר אבא שלו. הוא הסתכל לו ישר בעיניים ולמשך דקה תמימה לא הסיט את המבט, מכריח את עצמו לחכות לפני שיגיד משהו.

מה שראה עשה לו בחילה. הוא לא התרגל לזה בכלל, אף על פי שאבא שלו כבר התחיל להתלבש כמו אישה חודשים לפני הניתוחים. זה עדיין היה מגעיל ולא בסדר ומכוער. אבא שלו היה גבר רגיל למראה, קצת חְנוּן, עם משקפיים מרובעים ותספורת רגילה של אבות. הוא היה בחור רזה, תמיד מגולח לגמרי. הוא אמר שהוא לא מסוגל לסבול את המראה המוזנח שיש לכל כך הרבה כוכבי קולנוע וזמרים. הם נראים מלוכלכים עם הזיפים האלה על הפנים שלהם, הוא אמר. תראה את ההומלס הזה, למה זה אופנתי להיראות כמו הומלס מטונף.

עכשיו ג'וש ראה אדם נורא מוזר כשהסתכל על אביו. פנים תפוחות. שיער בלונדיני ארוך וחלק. שפתון אדום! עיניים שהוקפו באייליינר חום, ריסים ארוכים ומרפרפים. עדשות מגע במקום משקפיים. הוא לא ידע איך להתלבש כמו אישה. שום דבר לא התאים לו. החולצה שלו היתה מקומטת לגמרי והחצאית התחילה גבוה מדי מעל קו המותניים ונשפכה עד מתחת לברכיים, כאילו היא שייכת לנזירה זקנה. בעיני ג'וש, הוא נראה כאילו הוא בתחפושת האלווין זולה, או כמו אחד הגברים הדוחים האלה שמחקים נשים במצעד המאמֶרס בפילדלפיה, מטופפים להם לאורך הרחוב בשפתיים אדומות גדולות ושמשיית מלמלה. הוא היה אישה מזויפת עם שדיים מזויפים וואגינה מזויפת ושום דבר לא ישנה את זה.

במשפחה רץ סיפור על הפעם הראשונה שבה ג'וש ראה את הזין של אבא שלו, אבל ג'וש היה צעיר מכדי לזכור בעצמו. הוא שמע את אמא שלו מספרת את הסיפור לחברות קשקשניות סביב שולחן המטבח, ולדודות ששתו יותר מדי באירועים משפחתיים. אבא של ג'וש ניסה ללמד אותו לעשות פיפי באסלה בעמידה. ג'וש הפעוט הסתכל על הזין של אבא שלו, הצביע עליו, ואמר את אחת המילים המעטות שידע, "גדול." ג'וש היה מעדיף שלא תהיה לו תמונה של הסיפור הזה בראש. הוא היה נותן הכל כדי להכניס אולר לתוך המוח שלו ולחתוך אותה משם.

ג'וש ראה מבט נלהב על פניו של אבא שלו, כאילו הוא מחכה לשמוע מחמאה. כאילו הוא באמת חשב שיש בג'וש מולקולה אחת שאין לה בעיה עם זה. שיילכו להזדיין.

"היי, אבא, מה שלומך שם בפנים? אתה יכול לצאת עכשיו. להודות שהכל היה טעות אחת מטורפת. להוריד את האיפור ואת הגרביונים, לגזור את השיער, להפסיק לקחת הורמונים, כי זה קרב שאי אפשר לנצח בו. צר לי לבשר לך, אבא, אבל אתה עדיין נראה כמו בחור. כפות הרגליים וכפות הידיים הגדולות – מסגירות אותך מיד. מה תעשה – תחתוך גם אותן? לא נראה לי. נקודה, סוף הסיפור," אמר ג'וש.

אבא שלו הסיט את המבט, פניו האדימו. ג'וש הרגיש איך הלב שלו, שהלם כמו תוף, נחבט הלוך ושוב בתוך בית החזה שלו. הוא רצה לשאול את אמא שלו אם היא מתכוונת להישאר נשואה למניאק הזה. היא בכלל רוצה להיות נשואה לאישה? זה לא מה שהובטח לה בהתחלה. אמא המסכנה.

"אפשר לסגור פה להיום?" שאלה סו-אן. "הספיק לי מהדבר הזה ליום אחד."

"יש לנו עוד עשר דקות על השעון," אמר היידי.

"פשוט. לא. ייאמן. הוא רוצה לקבל תמורה לכסף שלו," אמר ג'וש.

"למה את נותנת לו להשתלט על הפגישות האלה?" שאלה היידי את המטפלת. "זה מוציא מהדעת. לא הכל קשור אליו."

"אמרתי שמיציתי, ג'ו," אמרה סו-אן. "זאת אומרת היידי." זה היה אותו קול שבו חילקה פקודות לג'וש ולחַיות המשק. בלי חוכמות.

ג'וש אהב את הרגעים שאמא שלו נסדקה. כשהיא קראה לו ג'ו. כשהיא אמרה "בעלי." זה אומר שהוא לא היה היחיד שהסתכל על היידי ועדיין ראה שם את ג'ו.

*

"יש לי כסף משלי," אמר ג'וש. "אני עושה קעקוע בכסף שלי."

במושב הקדמי של הטנדר החליפו הוריו מבטים. זה היה מהיר מדי. הוא לא הצליח להבין מה קורה שם.

"הכסף הוא לא העניין," אמרה סו-אן. "אנחנו לא רוצים שתעשה משהו שתצטער עליו בהמשך החיים."

"כאילו שאתם אף פעם לא עשיתם דברים כאלה."

"כן, עשינו שטויות איומות, ג'וש," אמרה סו-אן. "אז אנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו, למנוע ממך לעשות שטויות איומות, בסדר? די כבר. תרד מזה."

ג'וש חש זעם אדיר כל כך, עד שהתעורר בו רצון להטיח את האגרופים בחלונות הטנדר ולפרוץ משם החוצה כמו סופרמן, לצאת בשאגה אל תוך שדות התירס ולהפיל את כל מה שבדרך – אסמים, פרות, גדרות, טרקטורים – לרמוס ולרסק את הכל.

"אני שונא אתכם," הוא קרא. "אני לא יודע למה נולדתי בכלל. אתם יודעים עם איזה חרא אני צריך להתמודד כל יום, כי אבא שלי הוא אישה ממין זכר? אתם יודעים מה קורה לי כל יום בבית ספר? כל אחד אחר כבר היה תוקע לעצמו כדור בראש. ואני מבקש רק דבר אחד. אני כולה רוצה קעקוע על היד. ואני אעשה אותו, לא אכפת לי מה תגידו ומה תעשו. אם אני צריך ללכת למקום לא חוקי שבו לא מבקשים איזה טופס אישור מסריח כי אני קטין, אני אעשה את זה. ואם אני אמות מזיהום כי אילצתם אותי ללכת לאטליז קעקועים, אין שום בעיה. כבר עדיף לי למות ממילא."

הוריו שוב החליפו מבטים. הם עשו את הדבר הזה שאנשים נשואים עושים, מדברים עם העיניים. ג'וש שנא שהם עשו את זה. זה לא היה הוגן לשגר מחשבות זה לזה במקום שיצטרכו לבטא אותן בקול רם כך שיוכל לשמוע.

לבסוף אמרה סו-אן, "אמרנו שתרד מזה, ג'וש." אבל קולה רעד וג'וש ידע שזה סימן שההורים שלו נחלשים.

"רק מעצמכם אכפת לכם. אפילו לא אכפת לכם מה אני עובר. יש לי זכות לחיים משלי. יש לי זכות לעשות קעקוע. זה הגוף שלי. לוק עשה קעקוע בגיל אחת-עשרה. סטיבי עשה את הראשון בגיל שתים-עשרה ועכשיו יש לו איזה עשרה על כל הגוף. לכל החברים שלי יש קעקועים. אני היחיד שאין לו." הוא לא התכוון להזכיר את אשלי, שעשתה קעקוע של שושנה סגולה על הגב התחתון ופירסינג בפופיק.

"נדבר על זה אחר כך," אמרה היידי לבסוף. היא עדיין נהגה כמו גבר, עם יד אחת כרוכה מעל ההגה.

"אין אחר כך." אמר ג'וש.

"מה זה אמור להביע?" שאלה סו-אן.

"אני עושה את זה בסוף השבוע הזה. אתם תראו."

"אתה לא תדבר אלינו ככה," אמרה סו-אן. "אתה לא תגיד לנו מה לעשות ומתי." אבל היא נשמעה מוזר. היא נשמעה כמו אמא חדשה, שלא היתה לגמרי בטוחה מה היא אמורה להגיד. האמא הרגילה שלו היתה כזאת ששואגת. כשהיא צעקה עליך, אתה זזת. היא התאמנה הרבה בצעקות על הפרות, שידעו מצוין איך לצאת מהמרעה ולהיתקע באמצע הכביש. כשהיא צעקה על החזירים, הם קיפצו במקום והלכו אחריה.

"אני לא אומר לכם מה לעשות. אני אומר לכם מה אני הולך לעשות. בסוף השבוע הזה."

*

כל מה שג'וש אמר על בית הספר היה שקרי. החברים שלו היו נהדרים. הם אמרו את הדבר הנכון כששמעו על אבא שלו. הם אמרו שהם מצטערים. זה כמו אבא שמת, לא? כמו משהו שאתה אומר למישהו שאבא שלו מת. משתתף בצערך.

רק ילד אחד עשה לו חיים קשים. ברנרדו רצה להיות קולנוען והוא לא הפסיק לקשקש על זה שהוא יעשה סרט דוקומנטרי על ג'ו/היידי. בכל פעם שג'וש ראה את ברנרדו מתקרב, הוא ברח. נמאס לו לשמוע איזה פרויקט חשוב יהיה הסרט שלו, איך הוא יהיה ויראלי, איך ג'וש יהיה מפורסם כי יש לו אבא טראנס. הוא שנא את השאלות הטפשיות שברנרדו לא הפסיק לשאול. מה עשו בדיוק עם הזין שלו אחרי שחתכו אותו? הוא מחזיק אותו בצנצנת כמו האבנים מהכליות של הדוד שלי? אז הוא לסבית עכשיו, כי הוא עדיין נשוי לאמא שלך? ברנרדו אמר, אתה לא מבין, זה מין סיפור כזה על אמריקה, כאן בשפלת דלאוור, עם החוות וכל החרא הזה, ופתאום אבא שלך, עובד בשדה תירס עם השיער הבלונדיני שלה שמתנופף ברוח, ואין עיר מסביבו שתגן עליו, אין אף אחד אחר כמוהו.

החברים שלו אמרו שהם ילחצו על ברנרדו שיסתום את הפה, אם ג'וש רוצה. אבל ג'וש אמר שלא. הוא ניסה לשמור על פרופיל נמוך. אם יסתבך בבית הספר, הטיפולים המשפחתיים המזדיינים האלה עוד עלולים להימשך לנצח.

המקעקע היה מקעקעת. ג'וש לא ציפה לזה. היא עצמה היתה מכוסה בקעקועים, ידיה ורגליה היו ים של צבעים ותמונות. היא נראתה כמו קומיקס שאתה רוצה לקרוא, עם קו עלילה שלוקח אותך במעלה זרוע אחת, במורד הגב, דרך הרגל ואז במעלה הזרוע השנייה.

היא בקושי הסתכלה על טופס האישור המזויף שלו ואפילו לא ביקשה ממנו תעודת זהות. ג'וש לא האמין איזה מזל יש לו. הוא היה ממש בטוח שיעיפו אותו משם ויגידו לו לחזור עוד כמה שנים.

היא לא הסתכלה עליו ישירות, אבל סימנה לו שיישב בכיסא שלה ונעמדה מעליו בשתיקה.

"אני רוצה אחד ממש גדול," הוא אמר. הוא שלף תמונה של שור ענק עם עיניים אדומות מכעס ונחיריים רושפים ושחורים. זה היה עיצוב יפה ומלא פרטים, עם עמודי עשן שהסתלסלו מתוך אפו של השור ורגליים שבעטו באוויר. "על יד ימין. כאילו, אני רוצה שהזנב שלו ייגמר בבית השחי שלי ושכל שאר הגוף שלו יהיה לאורך כל היד. וכשאני אזיז את היד, אפשר שזה ייראה כאילו השור בוטש באדמה?"

"אלוהים," היא אמרה. "ידעתי. ידעתי שמישהו יבקש ממני משהו ממש ממש קשה ביום הראשון שלי. כבר עדיף לי לפרוש ברגע זה. אני מצטערת, בנאדם." פניה התקמטו ועיניה נמלאו דמעות.

"אל תצטערי. אני מצטער. לא התכוונתי לבקש משהו קשה," אמר ג'וש.

"אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר. כל מה שאני נוגעת בו הופך לזבל מוחלט. אני כל כך משתדלת," היא בכתה.

ג'וש חש חוסר אונים מוחלט. הוא לא ידע מה לעשות או להגיד כדי שתפסיק. הוא קם.

"זה בסדר. אני אפילו לא צריך את זה. אני יכול ללכת," אמר ג'וש.

"לא. לא. לא," היא אמרה. "אני חייבת לעשות את זה. אני לא יכולה להמשיך לדפוק לעצמי את כל החיים המיותרים שלי."

"את בטוחה? אין לי בעיה לא לעשות את זה. אני נשבע," אמר ג'וש.

"תעשי כאילו את יודעת, בסוף זה יבוא," היא מלמלה לעצמה מתחת לאף. ידיה רעדו כשאחזה באקדח הקעקועים שלה. ג'וש הסתובב, שלח יד, ואחת מאצבעותיו נגעה בכף היד שלה. הוא ניסה להרגיע אותה, כמו שהניח את ידיו בעדינות על חיות המשק כשהיו מבוהלות. כשהגיעה השעה להזריע את העֶגלוֹת, הוא היה זה שליטף את גבן כדי שיישארו רגועות והרים את זנבן גבוה בזמן שאמא שלו דחפה יד עמוק לתוכן על מנת להשחיל את מוט ההזרעה אל תוך הרחם ולפמפם פנימה את נוזל הזרע של השור. יש לו מגע קסם, ככה אמא שלו אמרה.

המקעקעת לא הסתכלה לו בעיניים אבל פתחה את כף היד שלה ואחזה בידו, היא התנשמה בכבדות כאילו היא מנסה להסדיר את הנשימה. היא החזיקה חזק, כאילו היא מִטלטלת במים סוערים והוא גלגל ההצלה שלה.

הוא כל כך שמח כשהחזיק לה את היד. הוא שכח איך זה להרגיש שמח. זה היה כאילו אכל עכשיו עוגיית בראוני חמה ונוטפת, והטעם נשאר בפיו ומילא את כל-כולו. זה היה כמו להתעורר אחרי חלום נפלא שבו נערה שמה את הפה שלה ישר על הזין שלו והשיער הארוך והרך שלה נפל על גופו העירום. וואו.

המקעקעת לחשה, "אתה בחור טוב, אתה יודע? תודה שהיית כזה נחמד אליי."

"אין בעד מה. כולם צריכים תמיד להיות נחמדים אלייך כל הזמן. אל תתעסקי בזה בכלל. את לא תהיי לחוצה לנצח. זה רק היום הראשון שלך," אמר ג'וש.

"בוא הנה," היא אמרה, וקירבה אותו אליה. היא אספה אותו לחיבוק עז וארוך כל כך שהוא כמעט התעלף מרוב עונג. היה לה ריח טוב להפליא. "בוא ננסה שוב. אני חושבת שאני מוכנה עכשיו."

ג'וש חייך והתיישב בכיסא הקעקועים. הוא הסיר את החולצה, וקיווה שאין לו ריח של פרות או זיעה. היא בחנה את התמונה שלו, הכינה העתק של השור, ואז מרחה לו אלכוהול על הזרוע ועל בית השחי. העדינות שבה טפחה על עורו, והמגע של כפות ידיה עליו, היו כל כך נפלאים שהוא בקושי הצליח להתאפק שלא לצחוק בקול רם.

כשהמחט של אקדח הקעקועים דקרה אותו לראשונה מתחת לבית השחי, פלט ג'וש קריאת הלם. הוא הרגיש כאילו המחט חדרה לתוכו עד העצם, כאילו היא דוקרת אותו בסכין משונן, קורעת בבשרו. האם זה נורמלי? או שאולי הוא תינוק שלא מסוגל לעמוד בקצת כאב?

היא המשיכה, מתנשמת קלות וממלמלת משהו מתחת לאף, כאילו היא נזכרת בשלבים ומשננת אותם לעצמה. הדקירות שלה היו כל כך חזקות ומהירות, שג'וש לא הצליח אפילו למצוא את המילים שיעצרו אותה. הכאב שיתק אותו. לבסוף החל לזרום דם מתוך אפו והוא הקיא והתעלף כמעט בו-זמנית. כשהחליק מהכיסא אל הרצפה, ראה את האוויר סביבו נצבע בירוק מנצנץ ויפהפה. איזה מדהים, כל הירוק הזה שמתחבא מתחת לאוויר, זו היתה המחשבה האחרונה שלו לפני שהכל החשיך.

יום אחד הוא יספר לאשתו על האישה הראשונה שנכנסה לו מתחת לעור. הוא יתאר את הכל – את השור, את הענן הירוק שעטף אותו, את הדיו שנשאר מתחת לבית השחי ויצר שובל שלא הוביל לשום מקום. שזה היה הרגע שבו הוא ידע שהילדות שלו נגמרה. הוא יספר לאשתו שהוא נולד אל תוך גבריותו מכוסה בדם ובקיא ומשותק מכאב. בוא נראה אותך כשתינוק ינסה לחלץ את עצמו בכוח מתוך הגוף שלך – ואז נדבר, היא תגיד ותצחק.

*

כשהתעורר ג'וש בחדר המיון וראה שני פרצופים גוהרים מעליו, המחשבה הראשונה שלו היתה, מי זאת הגברת הזאת עם אמא שלי? ואז הוא ראה את היידי שולחת זרוע ארוכה ושעירה, ומניחה את ידי הגבר הגדולות שלה על כתפה של אמו, וידע. הוא עצם שוב את עיניו, אבל הרגיש שהיא שם, מחכה.


*איור: אלון ברייאר

כשחיכיתי לאריקסון, החלטתי לזרוק את כל התרופות. ארזתי אותן בשקיות-זבל שקופות וירדתי לפחים בידיים מלאות סדיסטל, היסמנל, אסיוול, פניברין, פפורין, קודאין, וואבן, אופטלגין, (בטיפות ובכדורים) ודרלין. הכל זרקתי. שיהיה לחתולים מה לאכול, חשבתי, כשהיצורים החנפנים האלה הסתובבו לי בין הרגליים, מלאים בתקווה לבשר או שאריות פרודוקטיביות אחרות.

לא רציתי שאריקסון ידע. שנים צחקו עלי אבנר ואילנה וכל מי שידע על המחלות הסודיות שלי. חוץ מליאורה שהייתה החברה הכי טובה שלי עד ה'ברוגז' הגדול בשביעית, מאז לא דיברנו. "מה שלומך היום?" היו שואלים ועונים במקומי: "אל תעני, הבטן הלכה, המעיים מעוותים והלב במצב של טרום התקף. תערבבי קצת צפורל עם קשקוול והכל יעבור."

תמיד כשלעגו לי ככה, הייתי נזכרת בדוד מישה, שהייתה לו הבריכה העגולה הזאת בחצר, וכל הילדים היו מתרחצים בה בקיץ, והגדולים יותר קראו לה "הבריכה של פישה" כי הקטנים השתינו במים, ובגלל זה הם היו חמים אפילו בחורף.

דוד מישה תמיד התלונן על כאב פה, כאב שם. בסוף, כשגסס ממחלת ניוון שרירים איומה (אלוהים ישמור!) עדיין התייחסה אליו המשפחה בציניות סלחנית. כמובן, הוא מת ממחלתו הדמיונית, ומאז אני אומרת שאפילו אם צועקים "זאב-זאב" מליון פעם, צריך לנסות ולהציל, כדי להימנע מטעויות.

אבל נחזור לאריק, שנכנס לחיים שלי כמו תרופת פלא. פגשתי אותו בטיול בהולנד.

אמא כעסה עלי, ואמרה שילדות בגילי (אני בת עשרים ושלוש.) לא נוסעות לטייל לבדן, מה בכלל יש לי לחפש באירופה הזאת שמכוסה עדיין בדם של המשפחה שלה, והיא בטח תהרוג את עצמה מדאגה, אבל לי זה לא איכפת. למרות שהיה איכפת לי דווקא, נסעתי.

ארזתי כמות רצינית של תרופות וסירופים, וגם משחה לעור, ומשחה נגד פטריות, ושום, נגד עין הרע, שאמא דחפה לי לתיק, ומעט בגדים, ובשתיים בלילה נסענו אני, אמא ואבא לשדה התעופה במונית, כי המטוס המריא בארבע. (המונית איחרה, ועד שהגענו כבר הייתי צריכה לקחת "וואבן" מרוב לחץ.)

אבא שלי חייך כל הזמן חיוך עוויתי, כמו שעושים אצל רופא שניים כשמראים לו שאפשר לסגור את הלסתות כמו שצריך אחרי סתימה. "הכל בסדר" סינן מבעד לשיניים הסגורות שלו, "הכל בסדר." לאמא שלי מותר להיות עצבנית, ואפילו להראות את זה, אז היא ספקה כפיים בדרמטיות המוגזמת שלה ואמרה כל חמש דקות: "אוי אלוהים, אל תשכחי לצלצל."

כשעליתי במדרגות הנעות למקום שרק לנוסעים מותר להיות בו, שמחתי להיפטר מהם סוף-סוף. הייתה לי הרגשה שהם מחכים כל הזמן, (בייחוד אמא) לשמוע שקרה לי משהו נורא, אולי איזה מחלה קשה, או תאונה. כאילו באיזשהו אופן יוקל להם כשידעו שהנורא מכל כבר קרה. אבל כשהייתי לבד יכולתי להשתחרר מהגורל האיום הזה.

ישבתי ליד החלון הקטן במטוס והסתכלתי למטה, על אירופה, שהייתה מונחת בתוך ים של מים, וחשתי בפעם הראשונה "תחושת-התעלות" כאילו השארתי את כל הבעיות הקטנות של החיים למטה, ומכאן, מעל לעננים, הכל נראה קטנוני וחסר חשיבות.

הגעתי לאמשטרדם בשש בבוקר. היה לי טוב, הבוקר החדש, הרגשתי כאילו אני מתחילה את החיים שלי מהתחלה.

שכרתי חדר במלון קטן ברחוב LEIDSEKADE ליד תעלה מוזנחת, קרוב לכיכר LEIDSEPLEIN (בטעות קראתי לה LED-ZEPELYN, כמו הלהקה.) המדריך של "אירופה ב- 20 דולר ליום" הבטיח שהמלון הזה נקי, ונעים, ואם זקוקים לעזרה רפואית דחופה, בעלה של בעלת המלון הוא רופא בפנסיה. כל זה היה מרגיע מאוד.

בעלת-הבית חייכה אלי חיוך פרתי, והודיעה לי את זמני ארוחת הבוקר בחדר האוכל הפצפון, שהזכיר לי את החדר הסודי של אנה פרנק, כולו מצופה בעץ, ובלי חלונות בכלל. היא נתנה לי מפתח לדלת הראשית, אם ארצה לחזור אחרי שתים-עשרה בלילה, שעת הנעילה של המלון.

יצאתי לשוטט. למטה, בתחתית הבטן, התחלתי להרגיש את הפחד המטורף הרגיל שלי. זה טיפס קצת למעלה, עד לקיבה. מה יהיה אם יקרה לי עכשיו משהו, איזה התעלפות, או התקף אסטמה או אפילו, חס וחלילה, התקף-לב?! כבר שמעתי, אגב, שאפשר לחטוף התקף-לב אפילו בגיל שתים-עשרה, אז הטיעון הטיפשי של גיל צעיר מידי, לא עובד עלי. אבל התרופות שהיו מונחות בחגורת הבטן, ליד ה"טרוולרס-צ'קס" הצליחו להרגיע אותי, ולהשאיר את הפחד ברמה קבועה ולא מתפתחת.

הכיכר הייתה כמעט ריקה. היו שם שלושה פנקיסטים עם כרבולות צבעוניות, שנראו שפוכים מעייפות, ונדמה לי שאפילו ישנו על המדרגות, ליד המזרקה. הסככות הריקות של בתי-הקפה הזכירו לי את חוף הכרמל בחורף, וכל הכיכר נראתה כמו אחרי מסיבה, כולם כבר הלכו, והשאירו את הכוסות הריקות והמפיות זרוקות על הרצפה. לא היו מפיות, אבל היו עיתונים מפוזרים, והם עפו ברוח לכל הכיוונים. חשבתי שעוד מעט כל הכיכר תעוף כמו הבית של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ", אבל הרוח לא הייתה די חזקה.

בפינה אחת, מסביב לשולחן, ישבה חבורה של שלוש בנות צהובות,  ושני בחורים, אחד שחרחר, שני צהוב גם-כן. כנראה שלא ידעתי לאן בדיוק ללכת, בכל-אופן הם קראו לי פתאום.Hey you, come here join us to drink  הסתכלתי עליהם, הם חייכו חיוכים אמיתיים. 'נסעתי לבד כדי לעשות משהו, ולא כדי לפחד כל הזמן'. אמרתי לעצמי, והתיישבתי לידם. הם שתו בירה "HEINEKEN" בכוסות ענקיות. השחרחר הזמין גם לי. לא אמרתי כלום, אבל פחדתי לשתות. אף פעם לא שתיתי משהו שעלול להוציא אותי משליטה. "Drink, drink", צחקה אחת הבנות. הם חייכו אלי שוב. זה שכנע אותי. אני נוטה לפתח תלות באנשים שמראים לי אותות חיבה.

הסתבר שאריקסון היה הבחור עם השיער הצהוב. .All the people in Holand are nice אמרתי. We are from Sweeden ענו לי ושאלו מאיפה אני. 'ישראל' עניתי. שתיתי לגימה קטנה של בירה. יחסית, זה היה דווקא טעים. אף פעם לא טעמתי, אבנר ואילנה אמרו לי פעם שלא כדאי לי לשתות כי יש לזה טעם של כדור שנוגסים בו נגיסה כי קשה לבלוע אותו, וכל המרירות שלו מתפשטת בפה כמו עשן. הטעם של "היינקן" לא דמה לזה של תרופה. הוא היה אפילו טיפ-טיפה מתוק.

אריקסון הסתכל עלי. שאל אותי אם אני לבד. עניתי שכן ושתיתי עוד קצת. חשבתי שנראה מה יקרה לי אם אצטרך לקחת פתאום גם איזה "וואבן" להרגעה, והוא יתערבב לי עם הבירה. אבל לא הייתי צריכה שום "וואבן". הייתי רגועה כמעט לגמרי. אריקסון הזמין אותי לבוא איתם ל"MELKWEG" בערב. "It's a kind of club" הסביר. שמחתי שעכשיו יהיה לי עם מי להיות, ואריקסון נראה בסדר. הוא התחיל לשיר משהו שנשמע כמו שיר ימאים, כולם הצטרפו אליו, והם נראו כמעט כמו החבר'ה מה"נוער העובד" רק יותר שיכורים. נזכרתי שאמא שלי אמרה לי לא ללכת עם זרים, וכבר התחלתי לפקפק בהכל, אבל בירה זה כמו גרעינים, אי-אפשר להפסיק, אז שתיתי עוד לגימה ועוד לגימה, וכל פעם אמרתי לעצמי שהנה, זאת הלגימה האחרונה, עד שגמרתי, והכוס הייתה ריקה.

אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל צחקנו המון, והרגשתי שיכולתי להיוולד שוודית, הייתי אתם כל-כך בבית.

אריקסון ואני החלפנו מבטים. אף-פעם לא היה לי שוודי. האמת שלא היה לי כמעט אף-אחד, וכשאריקסון אמר שהוא הולך להסתובב איתי בעיר, קפצתי מהכסא.

הלכנו בכל הרחובות הקטנים  של אמשטרדם, ליד התעלות. הכל נראה לי כל-כך יפה. לא הייתי צריכה לחפש את היופי בפינות קטנות של בתים כמעט הרוסים, זה היה מול העיניים. אכלנו במסעדה אינדונזית חשוכה, אוכל חריף מהמון צלוחיות קטנות. אמא אמרה שבחוץ לארץ עדיף לאכול במסעדה כשרה כי זה הכי נקי, וככה אני אשמור על הבריאות שלי, אבל אריקסון נראה לי בריא מאוד למרות האוכל הטרף שאכל, אז החלטתי שמה שטוב בשבילו, טוב גם בשבילי. כשיצאנו משם, לקח את היד שלי והחזיק אותה בשלו. זה גרם לי לשכוח את החרדות שלי וכשנזכרתי בהן, חשבתי שאריקסון יכול בהחלט להנשים אותי, אם אתעלף פתאום.

אריקסון ואני התקרבנו מאוד אותו יום, למרות ששתקנו רוב הזמן.

בערב הלכנו מחובקים ל"MELKWEG". לא פגשנו שם את החברים שלו. הוא אמר שכנראה הלכו ל"PARADISO" זה דיסקוטק, הסביר לי. הוא קנה לי במזנון שתי עוגות קטנות, טעימות נורא, וגם עוד בירה, ואחרי שאכלתי ושתיתי הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים. לא הפסקתי לצחוק, ואפילו סיפרתי לאריקסון על החלום שלי להיות רקדנית שחורה בלהקה של אלווין איילי, (פעם ראיתי הופעה שלהם בטלוויזיה.) אמרתי שאני משתגעת מאיך שהשחורות האלה זזות בתוך הגוף שלהן, בחופש מושלם. הוא צחק, ונגע לי בשפתיים באצבעות הויקינגיות שלו. (שבדים, נורווגים, בשבילי זה אותו דבר.)

המוסיקה הייתה כל-כך חזקה שהרגשתי רעד בבטן. על הקירות והתקרה הקרינו שקופיות של עיגולים פסיכודליים כמו בוודסטוק. (את "וודסטוק", הסרט, ראיתי בהקרנה ב"טק-טק" כש"החזקתי את הנר" פעם לאילנה ואבנר.) נדמה היה שהעיגולים על הקירות יבלעו פתאום את כל האנשים לתוכם, וימשיכו לבעבע כאילו שום דבר לא קרה.

תפסתי אומץ מהסרטים, וקמתי לרקוד, לגמרי לבדי. כשהסתובבתי על רחבת הריקודים העגולה, כמו זירה של קרקס, ראיתי את אריק מחייך אלי מרחוק, חיוך מלא אלכוהול, וצחקתי בקול-רם, אבל הצחוק שלי נספג במוסיקה, וכבר לא הייתי בטוחה שזו אני שצחקתי או שזה היה על התקליט.

לידי רקדו לאט, לאט,  כאילו ניסו לעצור את הזמן, שני בחורים צעירים, אולי בני חמש עשרה. הם היו מאופרים מאוד והתנשקו. לצידם עמדה אשה גדולה, שהחזיקה בידיים תינוק, חשבתי שאמא הייתה אומרת מי מביאה תינוק למקום כזה, צריך לשמור עליו בבית בלילה, עטוף כמו שצריך, כדי שלא יתקרר. היא יודעת מה קרה לתינוקות שלא שמרו עליהם, היא ראתה. אבל הוא היה דווקא מרוצה, והזיז את הראש לפי הקצב. הם נראו כמו המדונה וישו הקטן שלה. אמרתי לאריקסון שאצלנו אין דברים כאלה. אני מכירה "קופת-חולים", ה"נוער-העובד", מקסימום הלכתי לרקוד ב"טק-טק" שזה מין מועדון בקריות, וגם אז הרגשתי כאילו בגדתי בתנועה, אף על פי שגם ב"טק-טק" כולם לבשו חולצות כחולות או לבנות בדיוק כמו ב"נוער-העובד", וגם שם כולם נראו אותו דבר. פתאום נזכרתי שהבטחתי לאמא שלי להתקשר אליה, אבל דחיתי את זה לאחר-כך, וחשבתי שרק הבוקר הגעתי, יש זמן.

אריקסון בא איתי לחדר שלי במלון, כאילו זה גם החדר שלו. הגענו הרבה אחרי שתים-עשרה בלילה והייתי צריכה לפתוח את הדלת במפתח.

הוא לחש לי באוזן כל מיני מילים בשוודית. לא הבנתי, אבל היה לי נעים לשמוע. הרגשתי כמו שחקנית בסרט.

שתינו הרבה, בירה וג'ין הולנדי לבן, טעים, ועוד דברים שאני לא מכירה. ידעתי, שעם אריק אני בטוחה ויכולה לעשות הכל, אף-על-פי שהוא היה שיכור לגמרי. אבל היה בו משהו זר וחזק שנתן לי הרגשה שלא יקרה לו שום דבר.

הוא המשיך ללחוש לי באוזן לחישות מתוקות של שוקולד מעורב בג'ין ובירה, והרגשתי אפילו סקסית, למרות שהטריינינג שקניתי ב'משביר' לא היה מי יודע מה, לעומת כל ההולנדיות המדהימות בבגדים הצבעוניים שלהן. אבל אולי אריקסון חשב שאני אקזוטית או משהו (ישראל, צבא, וכל זה, אף-על-פי שלא הייתי בצבא, השתחררתי על סעיף קיבה ועצבים.)

בחדר הקטן שלי אריק נהיה פתאום רציני, כנראה שנהיה מחורמן מכל השתייה, והסתכל לי בעיניים, עמוק-עמוק, כמו פסיכיאטר, ואחר-כך התקרב אלי והוריד לי את החולצה והמכנסיים, לאט כמו שמפשיטים ילד קטן לפני האמבטיה, עד שנשארתי עירומה לגמרי, חוץ מהחגורה עם ה'טרוולרס-צ'קס' והתרופות. אמרתי לו להסתובב וליתר-בטחון (בכל-זאת הוא היה איזה גוי שבקושי הכרתי.) דחפתי את החגורה מתחת למזרון. ושכבנו. היה בסדר. מה אני אומרת 'בסדר', היה נפלא! הוא מלא אותי בנשיקות קטנטנות, כמו בונבוניירה, ונגע לי בגוף כאילו הייתי פרח מוגן, ולא מפלסטיק. הוא עטף אותי בגוף שלו שהיה מלא אהבה. הסתכלתי על הפנים שלו, שהיו זרות לי לגמרי בבוקר, וראיתי איך התענוג שוטף אותם כמו גשם. הרגשתי איך אני מצטרפת לתענוג שלו, והגוף שלי מתמלא שמחה פרועה ומטורפת ולא איכפת לו כלום מלבד להמשיך עוד ועוד את השמחה הזאת. החזקתי אותו חזק בין הרגלים שלי, מתנה ליום הולדת שסוף-סוף קיבלתי, אחרי שחיכיתי המון זמן.

לא שהיה לי למי להשוות. בסך-הכל עשיתי את זה פעם אחת, בגיל שש-עשרה עם שלום, שפגשתי ב"טק-טק". אילנה סיפרה לי שהיא עושה את זה עם אבנר קבוע, וכל הבנות לחשו אחת לשנייה דברים על מין, אבל לי לא אמרו כלום, רק צחקו וקראו לי "שדה-תעופה" כי לא היו לי ציצים, והייתי שטוחה לגמרי. עם גליה כבר הייתי 'ברוגז' ולא דיברנו לא על מין, ולא על שום-דבר. אחת, מגעילה במיוחד גם אמרה שבטח אין לי בכלל וסת עדין. דווקא קיבלתי בגיל שתים-עשרה, בטח הרבה לפניה, אבל הרי זה לא 'ביג דיל' בכל מקרה, כל הדם, והכאבים.

השלום הזה הזמין אותי לרקוד כמה פעמים, כשבאתי ל"טק-טק", במקום ללכת ל"נוער העובד". רקדנו 'סלואו' צמוד, ונתתי לו ללטף לי את הצוואר ולנשק לי את השערות. אחרי שאילנה סיפרה לי עליה ועל אבנר, החלטתי לדעת מה הסיפור, ועל מה מדברות הבנות האלה כל הזמן, ובפעם הבאה שהלכתי ל"טק-טק" ניגשתי ישר לשלום, ולקחתי אותו ביד. השמיעו בדיוק את "אלין" של כריסטוף, שזה 'סלואו' מופלא. שאלתי אותו בלחש אם בא לו לבוא איתי לשירותים של הבנות. הוא נראה די המום, אבל נכנס איתי. על הרצפה הייתה שלולית של שתן, והיינו צריכים להיזהר לא לדרוך בתוכה. סגרתי את המכסה של האסלה, והרמתי את החצאית המשובצת שלבשתי, אמא קנתה לי ב'משביר', כמובן, לכבוד היום הולדת, למרות שביקשתי שאם כבר היא קונה לי דווקא בגד, אז שזה יהיה משהו שאני רוצה, כמו ג'ינס, למשל. אבל היא אמרה שהחצאית הזו במבצע, והיא חמה, ותהיה טובה עלי גם בשנה הבאה. תמיד הכי חשוב, שהבגד יהיה טוב בשנה הבאה, כשאגדל, ואהיה גבוהה יותר. אגב, אמא עדיין לא איבדה תקווה בעניין הגובה שלי, ומאמינה שאגיע יום אחד למטר ושישים… הורדתי את הגרביות והתחתונים, וכנראה, עשינו את זה. לא הרגשתי כלום, חוץ מרטיבות מגעילה על הרגליים. שלום לא הזמין אותי יותר לרקוד אחרי זה. אבל אחרים כן הזמינו, ורצו גם לבוא איתי לשירותים, אבל לא הסכמתי. סיפרתי על זה לאילנה, והיא אמרה שאני פסיכית, כי ככה לא עושים את זה. זה כיף להזדיין עם מישהו כייפי, אמרה, ולא הסבירה. כששכבנו, אריקסון ואני, די הבנתי למה היא התכונה.

אריקסון אמר אחר-כך, כשרבצנו אחד ליד השני, הרוסים, ומזיעים כמו אחרי ניצחון אולימפי, שייקח אותי למחרת לטייל ברובע הזונות. אמרתי לו שאני צריכה להתקשר לאמא שלי. היא בטח כבר אכלה חלקים גדולים מעצמה מרוב דאגה.

בבוקר, כשירדנו לחדר-האוכל, ואריקסון שילם לבעלת הבית ארבעה פלורינים, עבור ארוחת -בוקר, כדי שתחייך שוב את החיוך הפרתי שלה, חיכה לי על השולחן מברק מאמא שלי. איך היא יודעת תמיד איפה אני, השתגעתי. היה כתוב שם ככה:

"ילדה שלי יקרה.

אני אוכלת את עצמי מרוב דאגה. (מה אמרתי?!) למה את לא מתקשרת? תתקשרי. אל תשכחי. שלחתי מברקים לעשרה בתי מלון, ליתר ביטחון. יעלה כמה שיעלה. העיקר שתתקשרי. נתתי לך אסימונים (היא דחפה לי ליד איזה עשרה אסימונים בשדה-התעופה. הסברתי לה שבהולנד הם לא שווים כלום. אבל היא אמרה "שיהיה".) אז תזכרי להתקשר. חיכיתי שתתקשרי איך שאת מגיעה. אל תשכחי את אמא שלך שדואגת לך כל הזמן. אלוהים ישמור עליך, אל תלכי עם זרים למקומות מסוכנים ותתקשרי.

אמא.

גם אבא מוסר שתתקשרי. הטלפון שלנו:234457  אם במקרה שכחת."

אמרתי לאריקסון שאני מוכרחה להתקשר לאמא שלי. תתקשרי אחר-כך ענה לי. מה בוער? בין הסנדוויץ' עם הגבינה הרכה, והקפה עם שמנת הולנדית אמיתית, שכחתי את הטלפון.

כשיצאנו, שמתי ליתר-בטחון את התרופות בחגורה, אבל הרגשתי שאיזה "HEINEKEN" יעשה את העבודה אותו דבר.

הרבצנו שתי כוסות בירה, כל אחד, בפאב בכיכר. אחר-כך הלכנו לזונות.

הייתי המומה מהזונות האלה. ישבו בחלונות הראוה, הראו כל מה שיש להן.  אמרתי לאריק שמעציב אותי להסתכל בהן. הן נראו כמו נערות אמצע החודש מה"פנטהאוס" שיצאו מהחוברת.

לאבא יש כמה חוברות כאלה באמבטיה, מתחת לסל של הכביסה, כדי שאמא לא תגלה. הוא בונה על העובדה שאמא אף פעם לא מרוקנת את כל הסל, כי היא שונאת דברים ריקים, ומשום-כך גם, יש במקרר המון סירים גדולים, שמכילים אולי כף אחת או שתיים של אוכל. אחרי זמן מה כשזה מתחיל להסריח, אבא זורק את האוכל הישן לפח, ומיד היא מבשלת חדש וממלאת את הסיר. ואולי בגלל הפחד הזה שלה מהתרוקנות היא קנתה לי דירה, ומילאה אותה ברהיטים ואותי מילאה בתרופות. פעם חיפשתי חולצה מתחרה לבנה שהרגשתי אתה כמו כלה והיא הלכה לי לאיבוד. רוקנתי את הסל וגיליתי את ה"פנטהאוזים" מסתתרים מתחתיו.

אמרתי לאריק שהזונות בארץ נראות יותר מתאימות לעובדה שהמקצוע הזה נובע מאומללות. אריק החזיק לי את היד, וסיפר לי בין חלון לחלון, איך עזב את ההורים הדייגים שלו בכפר קטן ליד שטוקהולם, ונסע לטייל בעולם. בעצם הוא אדריכל, אמר. ההורים שולחים לו כסף מאיזה חיסכון שיש לו, וככה הוא חי. חוץ מהצ'ק פעם בחודש, אין ביניהם שום-דבר. אתה לא מתקשר אליהם אף פעם, שאלתי אותו, ונזכרתי שאני צריכה להתקשר. I never call, so they never wait אמר אריק.

בחלון ראוה ורוד כקונכייה צבועה, ישבה  אשה צעירה, סינית, עם עיניים מלוכסנות וגוף של איילה. היא לבשה תחתונים שחורים וגופיה קרועה שהסתירה לה רק את הפטמות. היא נראתה כמו חלום רטוב שהתגשם. ישבה על כסא ברגלים מפוסקות וגב זקוף, ועל הפנים היפהפיות שלה היה חיוך מלא סוד, כאילו היא יודעת משהו שאף אחד לא יודע.

עמדתי והסתכלתי עליה.  בראש שלי זחלו מחשבות.  יפה כל כך. איך הגיע דווקא לרובע החלונות, לשבת ככה, לעבוד בעבודה הזאת. אריקסון שאל פתאום אם אני רוצה לזיין אותה. אמרתי לו שאף פעם לא חשבתי על דבר כזה. אני פשוט אוהבת להסתכל על יופי, מכל סוג. ?Why not שאל אריק. מה פתאום, עניתי. וחשבתי שאני פעם בחיים כאן, וכל זה קורה למישהי אחרת, לא לי. הרי אני אף פעם לא הייתי מעיזה. נכנסתי. הסינית נכנסה אחרי. אריק נכנס אחרינו. בפנים כבר לא היה ורוד, כמו בחוץ. המיטה הענקית הייתה מכוסה בכסוי ירוק, דהוי, ועל הקירות התקלפו טפטים ישנים עם ציורי חיות, שגרמו לי להרגיש שאני נמצאת בחדר ילדים, ומשחקת באיזה משחק. התחבקנו. היא נישקה את אריק על השפתיים. אחר-כך נישקה אותי. היה לה טעם של עוגיות מזל, ושל עוד משהו לא מוגדר. אחר-כך התפשטנו. עוד פעם הייתי צריכה להסתיר את החגורה עם הכסף והתרופות. בעטתי בה מתחת למיטה. אריקסון שכב פעם אחת איתה ופעם אחת איתי. הסתכלתי עליה כשהייתה בין הידיים שלו. היא נאנחה אנחות סיניות קטנות, אולי נהנתה באמת, והייתה יפה כל-כך, העור שלה היה צהוב כמו להבה חיוורת של נר. אפשר היה בקלות לשכוח שהיא זונה, ועושה את זה בשביל כסף. אהבתי אותה באותו רגע. בשבילי היא הייתה חד-פעמית, למרות שבשבילה הייתי עוד יום עבודה. כששילמתי לה, אחרי הכל, היא חייכה אלי את החיוך הסודי שלה, ולקחה את הכסף. כשסיפרתי לאריק, אמר לי שלכל הסינים יש חיוך כזה, והציע שנמשיך לטייל. הכל היה יומיומי ופשוט בעיניו. אמרתי לאריק שעכשיו אני מוכרחה להתקשר. מצאנו טלפון ציבורי, שלשלתי כסף, ואמא שלי ענתה ל"הלו" שלי בצד השני של השפופרת, ואמרה: "סוף סוף את מתקשרת. מתי תתקשרי עוד פעם?" ושוב הזהירה אותי לא ללכת עם זרים למקומות מסוכנים. "שמעתי שאמשטרדם מושחתת עד היסוד." אמרה. "הבן של השכנה, היה שם, והתארח אצל קרובים שאמרו לו לא להוציא את האף מהבית אחרי שבע בערב, כל-כך מסוכן. " עניתי לה שבסדר, ואריקסון בינתיים ליטף לי את התחת ולחש לי באוזן .Crazy Israely בסוף סגרתי באמצע הדברים שלה, כאילו השיחה ניתקה, כי לא יכולתי לקבוע מתי אתקשר בפעם הבאה, וזה היה כל מה שהיא ואבא רצו לדעת.

בדרך חזרה עברנו ליד הבית שאנה פרנק והמשפחה שלה התחבאו בו, ואריקסון שאל אותי אם אני רוצה להיכנס. אמרתי "מחר," אבל למחרת נסענו למרקן וולנדם.

אריק בא לחדר שלי בכל הלילות, ועשינו אהבה.

הזמן נגס מהחופשה שלי נגיסות גסות, עד שהיא נגמרה. בלילה  האחרון אמרתי לאריק שהגעתי לסוף הטיול, ואני מוכרחה לחזור הביתה. אריקסון, כמו בכל הסרטים על אהבה, תפס לי את הפנים, ואמר לתוכם שיש לו עוד כמה דברים לגמור פה, באמשטרדם, אבל תוך חודש הוא בא אלי. קבענו אפילו תאריך, ה 5.9  זה יצא יום שני. הוא ליוה אותי לחשמלית שנסעה לשדה-התעופה, ואני ישבתי בתוכה עם בקבוק "HEINEKEN" אחרון, וגמרתי אותו בלגימות גדולות של בנאדם נרדף, אבל זה לא עזר. הפחד הישן עלה לי מהבטן והגיע כמעט עד הלב. עצרתי אותו בכל הכוח שהיה לי, ולחשתי לעצמי כל הזמן "אריק, אריק, אריק" וזה עזר כי לא חטפתי למזלי, שום התקף, עד שהגעתי חזרה לדירה שלי, שהיא שני רחובות מהדירה של הורי, שם כבר הייתי פחות או יותר בטוחה.

"תודה לאל שחזרת בשלום, את רואה, טוב ששמתי לך את השום הזה בתיק." אמרה אימי בבית, ואני נתתי לה את השעון קוקייה שקניתי להם בוולנדם, כשנסעתי לשם עם אריק. היא עיקמה את הפה ואמרה "נו טוב, נשים את זה במטבח." והוסיפה: "בשביל זה היית צריכה לנסוע?"

למחרת התחלתי לחכות לאריק. זרקתי את כל התרופות, וגם את כל התשובות של הבדיקות (EEG, AKG, C.T, JFK, וכל השאר. כל התוצאות היו "ללא ממצא פתולוגי", טפו, טפו, טפו.) התחלתי לעבוד בתור קופאית בבית מרקחת במרכז, וחיכיתי. לא שמעתי ממנו שום דבר, אבל הוא הזהיר אותי שהוא אף פעם לא כותב ולא מתקשר.

בלילות, שכבתי במיטה שלי שהייתה בעצם ספה נפתחת, "זה יותר פרקטי מסתם מיטה," אמרה אמא כשקנינו. חשבתי על אריקסון, ולפעמים גם על הזונה הסינית היפה, וליטפתי את עצמי מתחת לפיג'מה , כאילו הייתי הילדה הקטנה של עצמי, שזקוקה לנחמה.

ביום ראשון בערב, ה 4.9, אמא שלי התקשרה. אמרתי לה שזרקתי את כל התרופות, ושאריקסון יגיע למחרת. היא צעקה שילדה חלשה כמוני, שכבר בגיל חמש עשו לה משקפים, ושנשארה עשרה ימים בבית החולים אחרי הלידה בגלל צהבת והקאות, צריכה כמה תרופות בבית ליתר ביטחון. ואולי, הוסיפה, כדאי לי להתייעץ עם דוקטור אונטר, הרי גם הקיבה שלי לא בסדר, שלא אשכח. אמרתי לה שתרד ממני, מה היא רוצה, לשמור אותי כל הזמן חנוטה בצלופן, כדי שאשאר בריאה ולא אמות לה כמו שאר המשפחה שלה. עזבתי את הבית, ויש לי דירה. 'אני כבר לא גרה אצלך, הבית שלך ריק, ריק, ריק ממני! ושום קטסטרופה לא תקרה, אז תפסיקי כבר לחכות לה כל הזמן!' צעקתי. אריק הרי מגיע והכל בסדר. שילך לעזאזל הגוי הזה, אמרה, לבת שלי מגיע משהו יותר טוב. התרגזתי ואמרתי לה שתלך היא לכל הרוחות. היא התחילה ליילל ואמרה שמאז שחזרתי מ"סדום", אני מתנהגת איום ונורא, והיא במקומי הייתה מתייעצת עם אמא שלה. כדי לגמור כבר את השיחה אמרתי בסדר, והיא אמרה לסיום שאבא מוסר לי בהצל… סליחה, שאזהר.

אחר-כך פתחתי את הדלת של הארון תרופות , וראיתי שהוא ריק לגמרי, חוץ מארבעים קופסאות של "אקמול" שלא ויתרתי עליהן. "אקמול" תמיד צריך, אמרתי לעצמי. מוכרחים משהו נגד כאבים.

הוצאתי בקבוק של בירה "מכבי" שלא דמה ל"HEINEKEN", אבל בכל-זאת שתיתי אותו עד הסוף, מול הטלווזיה. עכשיו, תסתלק! אמרתי לפחד ששכב בתחתית הבטן שלי, מקופל, כמו עובר. גמרתי עוד בקבוק, והפחד באמת נבהל, ונעלם.

ב 5.9 לקחתי חופש מהעבודה. ניקיתי את  הבית, ואפילו בישלתי כדורי-בשר בסגנון פחות או יותר שבדי.

חיכיתי, חיכיתי, ואריקסון לא בא.

אחרי הצהרים החלטתי להתקשר למלון שלי באמשטרדם, אולי ידעו שם משהו עליו. פתאום קלטתי שאני אפילו לא יודעת איפה הוא גר. התקשרתי, והם לא ידעו שום דבר, כמובן. חשבתי שעכשיו הייתי לוקחת איזה "וואבן" או "אסיוול", כי אין לי עצבים לחכות, אבל זרקתי הכל.

בערב הוצאתי את ה"אקמולים" מהארון תרופות. הפחד התעורר והפחיד אותי, כאילו ידע כל הזמן שאריקסון לא יבוא.

שלפתי את הכדורים מהקופסאות, ושמתי אותם בערימה על השולחן במטבח. זה נראה כמו קצה מושלג של איזה הר בשוויצריה. בשוויצריה, אגב, יש חברת תרופות מעולה, "CIBA", אבל אני הרי גמרתי עם תרופות.

הוצאתי עוד בירה מהמקרר. (הכנתי לי ולאריקסון די הרבה שתייה.) וגמרתי אותה ואת הפחד, סופית. אני לא הולכת להתאבד עם כדורים נגד כאב-ראש, אמרתי לעצמי בקול רם, ודחפתי את כל הכדורים והקופסאות הריקות לפח הזבל. אחר-כך שמתי בטייפ הקטן שכמעט אף פעם לא השתמשתי בו, קסטה של ארתה פרנקלין, בפול ווליום, נעמדתי באמצע החדר, והתחלתי לרקוד.


*הסיפור ראה אור בקובץ "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" מאת אסתי ג. חיים, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 1997.

 

לא היה יום מחריד יותר מאשר האחד באוגוסט. חצי חופש עבר. איך עבר? כמו שעוברים ארבעה שבועות בטרם נעורים. שיירת אופניים של ילדי השכנים, כלבים קטנים רצים אחריהם. הסלון אפל כי המרפסת סכורה וקעריות הענבים הירוקים נתמלאו מאליהן ביד נעלמה, קרירות ונקיות. מדי בוקר מול הנוף מרחיב הלב של הטלויזיה, ששידרה סדרה אחת אוסטרלית על מחפשי זהב וסדרה שנייה אוסטרלית על הפונדק בערוץ חמשת המייל. את הסדרות פתחו מנגינות עצובות בליווי גיטרה אקוסטית. הביטו במטילי הזהב הקטנים, הנוצצים בנהר. הביטו בחופש שזכיתם לו. מדי בוקר עם התחושה הטבעית של תלמידים היינו ועתה בני חורין. מדי ערב במרפסת הפתוחה. חרקים מסוג שקראו לו חומייני כיסו את נורות הניאון. איש לא חשב באמת על איראן, איש לא פחד באמת מאיראן. הם היו חומים והמילה אייתוללה נשפכה לאזניים כבלילת שוקולד חמה. החברה הכי טובה של דורית טסה לארצות הברית, ולדורית היה מנוי לבריכת "בית דוד" וחצי חופש כבר עבר. שיח יסמין קטן נשא את ריחו בכל הגינה, והצאלון העצום כבר גמר להשיל את פרחיו המשונים והותיר ריח הביל של זר שנבל. באותו הבוקר ילדה צייתנית אחת התבוננה בטבלת הייאוש שלה עד לאחד בספטמבר ונאנחה.

על השולחן נערמו חוברות עבודה דקות ומבריקות, ועל הכריכות ציורים צבעוניים של ספָרות שמנמנות בצבעי גלידה. ורוד מסטיק, ירוק פיסטוק, כתום פונץ' וצהוב בננה. מישהו שוחח עם ילדים עייפים בקול מתיילד, גבוה, מעוות. דורית לא קנתה את השקרים. בכל עמוד נדפסו תרגילים או בעיות, ואת כולם עליה לפתור בטרם יום הדין. האחד בספטמבר היה תחזית לסוּפָה. אז נתבקשו הילדים לגשת בריצה, סנדלים חבוטים על מרצפות שומשום מאובקות, ולהניח את החוברות בידיה של המורה. כל חוברת מלאה תזכה את הממלא בסימן א-סימטרי של וי כחול לצד שמו המלא ברשימותיה, טורים-טורים. ומה אם חשבון הזה הוא לא בשבילנו, מה אם לא נוכל לדבר בו, מה אם לא נוכל עליו? תפילות תילחשנה לאלוהים של אברהם. אתה שיודע שפות בין הכוכבים, העברית שלי נקייה והחשבון שלי לא נקי. אלוהים לא יגיב. תהיה זו אותה מורה מהשנה שעברה, ג'ינג'ית מתולתלת, מנומסת ומאיימת בהוראותיה הפשוטות שנהגו לאט ובשקט. שיעורי בית לחופש, תלבושת ספורט, אטלס עטוף בעטיפה שקופה, מד זווית. ועד אותו היום – חודש ימים. אותה מורה לשברים ולשלמים, שתחבה בשלושים ביולי קלטת אל מכשיר ההגברה ושידרה לחצר את המנגינה הצוהלת של השיר "הכל אני יכול, בחופש הגדול". ובאחד באוגוסט שולחן הכתיבה היה מחנה עבודה, והיא עדיין לא פתרה תרגיל אחד.

שתי נקודות תצפית טובות מסביב לבית של דבורה, במלעיל. האחת, בכניסה למקלט השכונתי, במעלה מדרגות הבטון. השנייה, מאחורי המכולת, אזור הספָר של הסביבה הקרובה, בין ארגזי פלסטיק וריח פסולת. שתי עמדות להתבצר בן מבלי להתגלות. המשקפת הישנה והשחורה תאפשר מבט ממוקד מקרוב, ותוחבא בשקיק בד. את התצפית יש לערוך מדי שבוע, פעמיים בשבוע. בשבת אחר הצהרים, לפני שיקומו ממנוחת הצהרים ההולכים לבית הכנסת, וביום ראשון בצהרים. שעות שבהן הרחוב רובץ על האספלט, חולמני, תחת פיקוסים וסיסם הודי. בשבת האחרונה שמעה את האיש מדבר אנגלית של מערבונים, מחלק הוראות ומעניק שבחים. היר קיטי קיטי. גוד דוג. ושוב, בעודו מאריך את התנועות. גוווד. דוווגי. היום, בראשון, שקט למדי. קולות גרגור ושקשוק ברזל מדי פעם בפעם, וקולות כרסום אקראי, וקריאה דברה אר יו ת'ר? את כל הפעולות יש לרשום בקפידה במחברת ולהניח בשקיק. אחר כך לנתח פעולה אחרי פעולה.

בבית מספר חמש מתגוררים דבורה והאיש שלה. גג הרעפים שלהם מלוכלך וישן, ועל הקירות החיצוניים דוגמת שפריץ דוקרנית שמזמן לא נצבעה. דבורה שמנה מאוד ובעלת שיער שחור. חלק, משומן ומדובלל. היא לבושה תמיד בגלביות ענק פרחוניות, ואילו הוא רזה מאוד, מזוקן ולובש תמיד כתפיות חומות. אין להם ילדים. יש להם בית סוהר לחתולים ולכלבים. לא ברור כמה חיות הם מחזיקים. הם אוהבים את החיות שלהם בכלוב גדול שרוחבו כרוחב הגינה שלהם ואורכו עד לפתח ביתם. הם מדברים אליהן באנגלית. דבורה נשענת על שער הברזל, שמנה כמו לוויתן, מספרת לאיש סיפורים ברי"ש גבוהה וצורמנית כשל צוויחת סירנות משטרה, וזורקת לתוך הכלוב חתיכות קטנות של עוף. החתולים אינם משמינים. הכלבים רוצים לצאת.

אחר הצהריים נפתחת אחת החוברות. בעיות בתמיסה. עִרבבו תמיסת מלח שריכוזה עשרים אחוז עם תמיסת מלח שריכוזה שלושים אחוז וקיבלו שמונה מאות גרם תמיסת מלח שריכוזה עשרים וארבעה אחוז. כמה גרם תמיסה לקחו מכל סוג? החוברת נסגרת.

מאחורי המחסן זוג אופניים בצבע כתום. יש להם גלגל עזר אחד ואפשר לרכוב עליהם בלי לפחד, אבל זה עושה רעש. דורית מחליטה לערוך סיור דו גלגלי. אף נביחה לא נשמעת, אף לא יללת חתול אחת. אפילו לא נשיפת אף, חריקת לסת בלשון או גירוד אוזן בציפורן. החיות אינן מפחדות מאופניים. הסיור כמעט הושלם בהצלחה, אלמלא דבורה, שאיתרה את דורית בעינייה הקטנות, שאולי לא היו קטנות כלל, ורק נדמו כאלה בגלל קפלי השומן שנתלו, נפוחים, על פני כל שטח פניה. הלו דירסט. דירסט היא דורית החקרנית, שרוצה להביט בעיני החיות ולתת משמעות. היא נתפסה באמצע סיור. שלום. דורית עונה ומוודאת שהמשקפת נחבאת עטופה בשקיק הבד. דבורה עוברת לעברית במבטא גס. את לא יודעת לרכוב באופניים? לא. דורית מנסה להביט אל מעבר לגוף העצום ולקלוט זוג עיניים ירוקות של חתול סיאמי, חתיכת זנב פרווני של פודל, אבל אי אפשר לקלוט שום דבר אל מעבר לגלביית המשי הוורודה של דבורה. צריך להוריד את הגלגל קטן זה וזהו זה. לא לפחד, דירסט. היא אומרת בחיוך. אני לא מפחדת, דורית משקרת ובטוחה לעצמה ולדבורה. זה רק בינתיים. בסוף החופש אני אוריד את הגלגל. ווייט א סקנד, דיר. דבורה נעלמת לתוך הבית, פותחת את דלת הרשת שנטרקת אחריה בקול חבטה, ואחריה את דלת העץ הכבדה, ונעלמת בצעדי דב. זה הזמן להוציא את המשקפת ולבדוק מה קורה שם בכלוב בחצר האחורית, אבל כמה זמן יש בכלל? דבורה חוזרת עם צבת גדולה בידה ומושיטה אותה קדימה. ת'ר יו גו, היא אומרת בחיוך, ומתכופפת מטה, מנתקת את גלגל העזר מהאופניים ומניחה לו להישמט אל הכביש בחבטה קטנה, שמטלטלת אותו אל השוליים. וול גוד לאק, דירסט. היא מחייכת, מפנה את גבה לדורית, נשענת על שער הברזל ומביטה לעבר הגינה שלה בסיפוק. דורית מביטה בה באישונים מרצדים כשזו מאבדת אט-אט אחיזה בצבת הגדולה. כבד לה. הצבת מונחת על אחד העציצים השוממים, המלאים חול ואבק, שדבר אינו צומח בהם פרט ליבלית. דורית יורדת ממושב האופניים, תופסת את הכידון ומושכת את האופניים לימינה במעלה השביל חזרה הביתה.

ערב אורב מתוך שולחן הכתיבה. שאלות יחס. סכום שני מספרים הוא ארבעים. היחס בין המספר הגדול למספר הקטן הוא שתיים לשלוש. מהו המספר הקטן? דורית אוחזת חבילה של עפרונות צבעוניים. היא כותבת בתוך החוברת, בראש הדף, את המילים "המספר הקטן הוא" בצבע אדום, ומקשטת סביבו בציור חתול אפרפר יושב על חומה, זנבו מתנודד ימינה בתנוחה שמזכירה סימן ניצחון. ליד החתול היא מצירת את סנופי, נח על גג מלונה.

כבכל ערב, הטלויזיה הוצבה במרפסת והיא משדרת אולימפיאדה. שלוש מתעמלות מרחפות בזו אחר זו בין מקבילים, נתונות בבגד גוף לבן, שערותיהן אסופות היטב לפקעת קטנה, מחוזקת בסיכות אלומיניום. על חזן מוצמדת בסיכה תווית בד עם דגל המדינה שלהן וסמל מסחרי דמוי כנף של חברה למוצרי ספורט. גלגול ותעופה, גלגול ונחיתה בשתי רגליים ישרות על קו הנחיתה. השופטים מרימים שלטים ומחלקים ציונים. המתעמלות קדות קידה ורצות אל מאחורי הקלעים. קרקור צפרדע מן הדשא. דורית מתרוממת מהכיסא הנוח, מתבוננת בידיות האלומיניום שלו, במושב העשוי שתי וערב של בד ברזנט בצבעי ירוק וצהוב. היא מסתלקת אל המקלט השכונתי, עולה במדרגות, צופה בחשכה אל הבית של דבורה.

הצבת עדיין שם, בעציץ. זה זמן לרחף. היא נדחקת בקושי בזווית החדה של הפתח הצר שהשער הנעול בשרשרת מאפשר, כשמזיזים אותו חרש בידיים קטנות ומנסים לפתוח. היא תופסת את הצבת מתוך העציץ וחומקת אל הגינה האחורית, מקום שמעולם לא ביקר בו איש, ושומעת מתוך הבית את שידורי האולימפיאדה ואת האיש של דבורה גורר כיסא. דורית רואה את הקולות. לשונות חתולים ששותים חלב חמוץ, עיני כלבים נוצצות מקרן אור שהבליחה מפנס הרחוב הקרוב. היא מחליטה לתקוף בשני מקומות את הכלוב, אבל גם קליק אחד מספיק, בכוח, בלי לפחד. החיות מבינות את גודל המעמד ושותקות. חתולים מנערים את גופם מחוץ לכלוב, מפהקים, כלבים מדלגים קדימה ואחורה. והנה חתול לא נזדעזע, כלב לא פרח, הבריות לא דיברו, אלא העולם שתק והחריש. ויצא הקול מתוך מקלט הטלויזיה בסלון של דבורה והאיש שלה ואמר הקריין "שיא עולם חדש" ואף חיה לא ברחה יחד עם דורית. אבל הלילה בהיר והחופש גדול ויש עוד חודש שלם עד שהוא ייגמר.


*הסיפור התפרסם לראשונה בגליון 31 של כתב העת "שבו", הוצאת אבן חושן, 2017.

 

השנאה שלי לאגנס היתה הגורם הישיר להופעה המשפחתית שלנו אצל אוֹפְּרָה. בטח תגידו, אוי, את לא שנאת אותה; היא פשוט היתה אחותך הגדולה. אבל היא לא אחותי הגדולה. היא נראתה מבוגרת יותר, אבל אני זאת שמבוגרת ממנה, בשנתיים. לא משנה. אנשים חשבו שהיא יותר יפה , יותר מבוגרת, יותר חכמה. אז מה אם אני קיבלתי ציונים יותר טובים, שהייתי שלוש כיתות מעליה. אז מה אם "נמלוניה", למשל, היתה רעיון שלי.

כולם זקפו את נמלוניה לזכותה של אגנס, אפילו ההורים שלי והדוד הייוורד, אבל אני המצאתי אותה לילה אחד כשקראתי במגזין לילדים עם פנס כיס מעל השמיכה. הרמתי את אחת מפינות השמיכה כדי שאוכל לראות את אגנס, שישבה בישיבה מזרחית על רצפת חדר השינה וקלעה צמות בשערה הארוך.

אמרתי, "את יודעת מה יהיה רעיון טוב, אגנס?"

"מה, האנה?"

"אם נקים חוות נמלים ונמכור אותן בפי שניים כסף."

היא עיקמה את האף בגועל. "נמלים הן דוחות."

דוחות. זאת היתה המילה שלה, ציטוט ישיר. אבל למחרת היא סיפרה הכל לדוד הייוורד. הוא הגיע לא מזמן מהעיר כדי להרגיע את "מזגו הסוער", לדבריו. הוא חשב שנמלים הן רעיון מבריק. הוא הזמין את הערכות, שכללו אדמה מיוחדת ומזון, חוות פלסטיק דקה, וכעשרים וחמש נמלים מסוג "וסטרן הַרבֶסטֶר" בכל קניה. הוא פתח דלת אחת מתוך הארבע שבחנייה שלנו ובמשך ימים טאטא וסידר. הוא הקריא לנו את הוראות הטיפול בנמלים, ואני אמנם הבנתי אותן מההתחלה, אבל אגנס ביקשה ממנו לחזור על הכל לפחות שלוש פעמים.

"אבל למה הן מתות כל כך מהר?" היא התבכיינה. היא לא אהבה את העובדה שהנמלים חיות רק כחודש בחוות, ואני מודה שגם אני לא אהבתי את זה, אבל בזמן שאני הבנתי שזאת פשוט עובדת חיים, אגנס כמעט חתכה ורידים בגלל זה.

"בלי מלכה," אמר הדוד הייוורד, "הן פשוט לא מאריכות ימים." אני עמדתי לי ליד תיבת ההקפאה שבחנייה, נאנחתי וגירדתי במרפק. הייוורד היה הדוד האהוב עליי, אבל הסבלנות שהפגין כלפי אגנס היתה ממש מרגיזה.

הוא המשיך, "החברה שממנה אנחנו מזמינים את הנמלים לא מרשה לנו להזמין מלכות."

"אבל למה לא?" המשיכה אגנס, אף על פי שהוא כבר הסביר את זה בתחילת אותו שבוע.

"נו, טיפשה," אמרתי, "כי הן עלולות לצאת משליטה ולגרום לנזק אקולוגי חמור." הייתי טובה בציטוטים ישירים מעלונים. היה לי זיכרון צילומי ששיגע את המורים ואת החברים מהכיתה. "כמו נמלי אש, לדוגמה, או דבורים קטלניות בטקסס."

הייוורד טפח לי על הראש, באופן שגרם לי להרגיש פחות חכמה מכפי שנשמעתי. "אולי, בנות, אם תלמדו משהו מערכות הנמלים האלה, תוכלו להתחיל לחפור לבד ולמצוא נמלים ומלכה בעצמכן."

הרעיון מצא חן בעיניי. סימני דולר ענקיים ומנצנצים קפצו לי מול העיניים. "אל תזמין עוד נמלים," אמרתי להייוורד. "אני אספק את הנמלים מעכשיו."

בהתחלה ההורים שלנו היו ספקנים לגבי כל הרעיון הזה של חוות נמלים. הייוורד יצא להגנתנו.

"זה פרויקט נהדר לקיץ. הבנות ילמדו המון."

אבא העריך את הייוורד בתור איש עסקים, אבל פקפק בשיקול דעתו. "אני לא רוצה שיהיו לי נמלים בחניה," הוא נהם.

"כבר יש לך נמלים בחניה. הנמלים האלה לפחות יהיו בתיבות אטומות היטב."

אבא הניד בראשו.

הייוורד לא ויתר, "אתה לא רוצה שהבנות שלך ילמדו אחריות כלכלית? יחסי שירות לקוחות? כבוד לברואי האל?"

אבא כחכח.

אמא אמרה לו, "מה אכפת לך, ברט? אתה ממילא לא בבית אף פעם."

אבא מכר ציוד רפואי לבתי חולים בכל רחבי המדינה. בזכותו, כך נהגה אמא שלי לומר, היינו "עשירים אך לא ממומשים." אמא עצמה האמינה שהורות פירושה לקבל את פנינו אחרי הלימודים ולשבת אתנו על הספה ולבהות בעיניים מזוגגות בטלוויזיה. היא רצתה שנפיק תועלת מהגאונות הנשית של אופרה, האדם השחור היחיד שאמא התייחסה אליו ברצינות, חוץ מילד בשם אלדרידג' שהכרתי בג'ימבורי ושיחק איתי בבריכת הכדורים. כל הדרך הביתה מהג'ימבורי, אמא שלי לא הפסיקה לשבח את עצמה על כך שהיא לא גזענית. "שמחתי ששיחקת עם הילד ההוא," היא אמרה לי. "הייתי בעננים." היא זרחה בארוחת הערב וסיפרה גם לאבא שלי את כל הסיפור, והוא אמר, "יפה לך, מרתה, יפה לך." אלה היו תמיד מילות העידוד שאמר לה כשהמחשבות שלו נדדו למקום אחר.

אבל כן, היתה אופרה, ואמא היתה מדברת איתנו על המעלות הטובות שעלו לדיון בתוכנית, ואז היה ספרינגר, ואמא היתה מצקצקת ונאנחת ואומרת לנו כמה מעוררי רחמים יכולים להיות האנשים האלה מהמעמד הנמוך (המסכנים האלה לא למדו אפילו קמצוץ של מוסר. כלומר, אין להם זמן לחשוב על דברים כאלה). למרות תחושת הגועל, לדעתי גם אם אגנס היתה מדממת מהאוזניים על הספה היא לא היתה מצליחה לנתק את העיניים של אמא מהברוטליות של מקלט הטלוויזיה. לדעתי, בזמנו היא גם חשבה שספרינגר חתיך. פעם אחת הוא חיבק אישה מבוגרת רחבת אגן, לא מאוד שונה ממנה, שבכתה כי בעלה שוב בגד בה. אמא עצרה בהתלהבות את נשימתה ונעצה את אצבעותיה בתוך אמת היד שלי. כשהרפתה, נותרו סימני ציפורניים ארוכים ולבנים במקום שהיה פעם דם. קיוויתי שהם יהפכו לחבּורות כדי שאוכל לספר ליועצת בית הספר למחרת. אולי אוזמן בעצמי לתוכנית של ספרינגר. או עדיף – כי זה יגמור את אמא שלי – אולי אופרה תתקשר ותבקש ממני לשתף אותה בחוויותיי האיומות. אבל בתוך דקות היד שלי כבר חזרה למצבה הרגיל.

בהתחלה אמא התלהבה מהופעתו של הדוד הייוורד אצלנו בבית ואמרה שזה יהיה  "פשוט מופלא." לדעתי היא הניחה שהוא יהיה בצד שלה בכל העניינים, במיוחד אלה שנוגעים לבעלה. אבל הייוורד כרכר סביבי וסביב אגנס, וכמעט לא הקדיש תשומת לב להוריי. "העניינים שלכם הם העניינים שלכם," הוא אמר לאמא שלי, וכשהיא ענתה לו שהמעורבות שלו ברעיון נמלוניה היא "עדות מטופשת ומחרידה לחוסר הבגרות המחריד" שאפיין אותו תמיד ומאפיין אותו מאוד גם היום, הדוד הייוורד פשוט צחק. את אבא, כך נראה, נוכחותו של הייוורד פחות הטרידה, אם כי לפעמים הוא מלמל דברים כמו, "נראה שמשהו ממש לא בסדר עם היוורד," ו"איזה מין בנאדם לא נהנה מבירה?" האמירות האלה צצו ברגעים משונים, למשל בזמן שהתגלח, או כשישב לבדו עם העיתון. הן תמיד נזרקו לחלל האוויר, ולא למישהו מסוים. אמא אמרה שזה שאבא מדבר לעצמו, זה הסימן הכי ברור למגלומניה שלו.

שבוע לפני סוף הלימודים אגנס ואני הסתובבנו במסדרונות של בית הספר והדבקנו מודעות שכתבנו בעצמנו כדי לפרסם את "הנמלוניה!!!" אני המצאתי את השם אחרי שעברתי על מאות וריאציות: "נמלופוליס", "נמלים זה החיים", "לך אל הנמלה". אגנס המציאה שם אחד מחורבן, "עיר הנמלים," והייוורד העמיד פנים שהוא מוצא חן בעיניו עד שאני שאגתי נמלוניה! ואגנס התחילה לבכות.

הייוורד טפח על גבה ואמר דברים כמו, "היא לא היתה חושבת על זה אם לא היית אומרת 'עיר הנמלים'" – שקר מוחלט – וש"אלה שמצליחים עומדים על כתפי ענקים," מה שעשה אותה לענקית ואותי לצוציקית גמורה. ראיתי נמלה זוחלת מתחתיי על המדרכה הקרירה. הנחתי עליה את הרגל ומרחתי אותה לכדי מין חיוך עצוב. "אז נמלוניה או לא?" שאלתי. הייוורד הנהן לעברי אבל גם הצמיד אצבע לשפתיו. צעדתי בזעם אל הבית. אחר כך, בעידודו של הייוורד, אמא הגיעה לביקור בחדרי ואמרה לי לא להתעצבן מזה שאגנס מקבלת יותר תשומת לב. "היא צעירה ממך ורגישה יותר," אמרה אמא. אבל היא בעצם התכוונה להגיד "היא יותר טיפשה ממך ויותר יפה." אמרתי לאמא שתקפוץ לי וכך הפסדתי ארוחת ערב של עוף מטוגן ונהייתי קדושה מעונה. אבא הגניב לי חתיכה אחר כך. הוא ידע שזה מה שאני הכי אוהבת.

בשבוע שאחרי סוף הלימודים היתה אצלנו תכונה גדולה של לקוחות. אמהות השכונה החשיבו את הייוורד לגבר נאה, וכמעט עמדו בתור להתחכך בו, מלטפות את הפנינים שהצטמחו כמו גידולים חיוורים על הצוואר ועל פרקי כפות הידיים שלהן, ומריירות על "הדבר המקסים-להפליא" שהוא עשה, כשעזר לאגנס ולהיא ("איך קוראים לה שוב? אה כן, כמובן"), האנה, בפרויקט "החמוד" שלהן. אני התעלמתי מהסחות הדעת האלה. עם כל שעה שחלפה נקשרתי יותר ויותר לנמלים שלי. כמה טיפות דבש בכניסה לחניה פיתו נחיל שלם שהגיח ממשולש ברמודה במדשאה שלנו. מקלות ארטיק ישנים סייעו בהעברה אל תוך צנצנות זכוכית גדולות. ניקבתי את המכסים בעזרת מחטים, ולפעמים אפשר היה לראות את הרגליים הקטנות מבצבצות החוצה. "איכס," אמרה אגנס, "דוחה." למרות הקיבה הרגישה שלה, היא עזרה לי לשתול את הנמלים בבתיהן החדשים. מדי פעם מחצנו אותן בין אצבעותינו, או מעכנו אותן במקלות הארטיקים, ואז היינו עוצרות לעשר שניות דומיה לזכר כל מוות קטן. אבל רוב הזמן הכל התנהל בצורה חלקה.

במהלך אחד החזיונות הנמליים שלי, בעודי תוהה מה גורם לנמלה אחת להיות שמחה ולאחרת להזדחל בעצלתיים, גיליתי את "חוות הנמלים בהזמנה אישית." הסברתי את זה לילד מהכיתה בשם ויקטור, שרכב על אופניו כל הדרך מהעמק כדי לראות מה אנחנו עושות.

"מה זה אומר?" הוא שאל אותי, הרים את אחת החוות וניער אותה כמו לוח צעצוע מחיק.

"אל תעשה את זה, בבקשה," אמרתי. "זה מעצבן אותן."

"מה זה אומר 'בהזמנה אישית'?"

"תראה," שמחתי מאוד שמצאתי לקוח מתעניין, "בוא נגיד שאתה לא רוצה סתם עוד חוות נמלים. נגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים שמחות יותר מנמלים רגילות, כמו מין מגרש משחקים כזה לנמלים, או שנגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים הן עובדות ממש חרוצות, בקצב מהיר פי שלושה או משהו כזה. אתה יכול להזמין אצלי. תוך שבוע אני אארגן לך חוות נמלים שמחות, או מהירות, או קופצניות, או מה שתרצה."

נראה שהרעיון מוצא חן בעיניו של ויקטור. הוא הסתכל על אחותי, שישבה לצידי ליד השולחן, שיחקה בעיפרון ובהתה בוויקטור כאילו הוא עשוי מזהב. "מה עם נמלים חרמניות," הוא אמר.

"אוי, ויקטור," צחקתי, "אל תגיד את זה ליד אגנס."

אגנס הסמיקה וּויקטור צחק. ואז הוא אמר לי, "זה לא ויקטור. זה ויקטור."

"זה מה שאמרתי."

"לא נכון. את אומרת את זה לא נכון. אני ויק-טור, ואת אומרת ויק-טר."

השבתי במבט מבולבל. "מה ההבדל?" "ההבדל," אמרה אגנס, "הוא בטור." הרגשתי גירוד בפרקי האצבעות.

"זה ברוסית," אמר ויקטור. "אני צאצא ישיר של הצאר."

"איזה צאר?" שאלתי.

"מה, את טיפשה או משהו כזה?" אמר ויקטור. אגנס ציחקקה.

"את אחותה הגדולה?" הוא שאל אותה.

"היא קטנה ממני בשנתיים, ויק-טור."

הוא שרק. "לא הייתי מאמין."

העניין הוא שמאז ומתמיד חיבבתי את ויקטור. אהבתי את זה שבכיתה הוא לא מדבר הרבה, ואת זה שהוא היה כנראה מעצבן בעיני חלק מהילדים. הם התייחסו אליו בערך כמו שהתייחסו אליי, כאילו צומח לו ראש של פרה מאחת הכתפיים. חוץ מזה, שנינו היינו רזים וחיוורים. בתאורה הנכונה נראינו שקופים. אני דמיינתי לי איך הילדים שלנו יוצאים מהאחוזה שלנו, ממצמצים מול האור, כחושים כמו אטרייה ובעלי עצמות בולטות, מרירים וחכמים.

לאגנס, כמובן, היו לחיים ורודות וציצים של ממש. היא קיבלה את המחזור שלה שנה לפניי. זה גרם לה להרגיש קצת מוזר בשנתון שלה, כפי ששמתי לב, אבל גם אפף אותה במין הילה על-טבעית כזו. הרגע המביש ביותר בחיי היה באביב שעבר, כשגיליתי דם בהפסקת שירותים שגרתית בבית הספר, והייתי צריכה לבקש תחבושת היגיינית מאחותי הקטנה. התגובה שלה היתה חביבה למדי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שבמירוץ לנשיות, לא הגעתי אפילו לספסל המחליפים.

בנים אהבו את אגנס, כמובן. כמה מהם, חלקם מהכיתה שלה, חלקם מבוגרים יותר, עצרו את האופניים שלהם בחריקת גלגלים על שביל הכניסה שלנו ושלחו מבט מבויש אל תוך החניה. בשבועות הבאים הם התנהגו כאילו הבית שלנו הוא מגרש החניה של הג'ימבורי: צוחקים בקול רם ומספרים בדיחות, ובגדול מעמידים פנים שהם לא שמים לב לאגנס כשכל אידיוט יודע שהם לא חושבים על שום דבר אחר. אגנס שפכה אדמה לתוך חוות הפלסטיק והתעלמה מהם באותה יעילות. אחד מאותם בנים נמוכים, בעלי מראה פרחחי, אמר – בלי לנסות אפילו להסתיר את קולו הרם – "לא יכול להיות שהן אחיות. האנה מכוערת כמו סוס," ואז שיגר טיל-מוחטה ענקי אל המדרכה, ויתר הבנים הכריזו, "מגניב!". ראשה של אגנס הסתובב לעברי בתנועה חדה והיא אמרה, "הם דפוקים. אף אחד לא אוהב אותם." אבל אני ידעתי שזה שקר. אלה היו הבנים הכי מקובלים בבית הספר. העובדה שהם נהו אחריה כמו טילים מונחי-חום הוכיחה דבר אחד בלבד: היא היתה הילדה הכי מקובלת בבית הספר. במהלך הקיץ גם הבושה, כמו החום, הלכה וגברה.

אחרי השבועות הראשונים הצטמצם מספר המתעניינים. הדוד הייוורד לא נענה לפלירטוטיהן של האמהות ועקרות הבית הבודדות, והן נסוגו לבסוף בחזרה אל בתיהן היקרים. הבנים על האופניים עדיין עצרו לידנו, אבל עכשיו, כשהמסך האנושי שאפשר להסתתר מאחוריו הלך והצטמצם, הם נעשו תזזיתיים ולחוצים כמו כבשים ורגעי השהות שלהם הלכו והתקצרו. אגנס ואני עדיין העברנו את רוב שעות היום בחניה או על שביל הכניסה. הברכיים וכפות הידיים שלי כבר נחבלו ונשחקו מרוב גישושים על המדרכה אחרי נמלים נוספות. נוספו עוד צנצנות שרחשו נמלים. עדיין לא מצאתי מלכה.

חרף מחאותיי, הדוד הייוורד הכריח אותנו להאט את הייצור. אנחנו יכולות לחפש מלכות, הוא אמר, אבל אנחנו לא צריכות עוד נמלים. הוא הציע גם שנשמור את הנמלים במקום מוצל יותר. "הן ייטגנו כמו בייקון," הוא הזהיר. אני תליתי שלטים בפינה הקרירה ביותר של החניה. השלטים סודרו לפי האלפבית: "חוות חרוצות," "חוות נפלאות," "חוות-על," "חוות שמחות." הייוורד שאל, "מה ההבדל? כולן אותו דבר."

אני ידעתי שזה קשקוש. "תאמין לי," אמרתי לו. "לכל נמלה יש אישיות משלה."

הייוורד צחק ופרע את שערי. "אל תקחי את עצמך יותר מדי ברצינות, ילדונת."

גייסתי את כל טוב-הלב והנדיבות, שכלל לא ידעתי שיש בי, כדי לחרוק שיניים ולחייך.

החלק הטוב, בהתחלה, היה שוויקטור המשיך להגיע. יום אחד הראיתי לו את חוות הנמלים החרמניות שהקמתי (ללא ידיעתו של הייוורד, כמובן). כשהרים אותה מעמדת העבודה שלי והציץ דרך קירות הפלסטיק, הוא רק אמר, "לא ממש. אף אחד לא מזדיין שם."

צחקתי, אף על פי שנעלבתי. איך הייתי אמורה לדעת שצריכים להיות זיונים? אמרתי לו, "קח את זה בכל זאת. זו מתנה."

לראשונה אי פעם, הוא הסתכל לי ישר בעיניים. "וואו, באמת? תודה."

הוא תחב את החווה מתחת לבית השחי ושאל, "איפה אגנס?" עשיתי פרצוף. "למי אכפת?" ויקטור נקש בלשונו ונשא את מבטו אל האופק. "אני מאוהב בה," הוא אמר, כמו מתוך חלום.

"אתה טיפש," צעקתי עליו, בקול רם יותר מהדרוש. "היא טיפשה ואתה עוד יותר טיפש."

ויקטור עשה פרצוף. "מה הקטע שלך? את מקנאה? מקנאה שאחותך יפה? מקנאה שאת כזאת עכברוש?"

הייוורד שמע את הצעקות והגיע מהחצר, שם השתזף והאזין לרדיו.

"מה קורה?" הוא שאל.

"אני בדיוק הולך," אמר ויקטור, ותחב לידיי את חוות הנמלים. לקחתי אותה ממנו, על סף בכי. "אני לא רוצה את החווה המטופשת שלך. אלה לא נמלים חרמניות. אלה נמלים טיפשות. אלה הנמלים היחידות שאת יכולה לייצר, האנה."

הוא דיווש לדרכו.

הייוורד שאל, "נמלים חרמניות?"

"הוא שונא אותי," ייבבתי. הייוורד ישב לידי וטפח על ברכו. התיישבתי עליה וניגבתי את הפנים. היה מוזר לשבת על ברך של איש מבוגר. כבר שנים לא ישבתי על הברך של אבא שלי.

"הוא לא שונא אותך," אמר הייוורד. "הוא כנראה דלוק עלייך. ככה בנים מתנהגים."

הנדתי בראשי. "ויקטור אוהב את אגנס," אמרתי. "כל הבנים אוהבים אותה. הוא אמר," התחלתי שוב לבכות, "הוא אמר שאני עכברוש."

הייוורד חיבק אותי ונישק אותי בעורף. "די, די. את לא מאמינה בזה, נכון? זה לא נכון." פיו הדיף ריח של סוכריות מנטה וסיגריות.

"הוא אוהב אותה," אמרתי בנחישות. הייוורד הרפה ממני ואני קמתי. "באמת. פשוט תשאל אותה."

הייוורד נראה מוטרד. "היא כל כך צעירה," הוא אמר.

"לא בעיניו."

"אולי אני צריך להגיד משהו." הייוורד הביט בי כאילו הוא מבקש את אישורי.

"כן. בהחלט. אתה צריך."

קיוויתי ששיחה על בנים עם הדוד הייוורד תשפיל את אגנס. לפחות קצת.

ואז אגנס הופיעה על אופניה, והסתובבה במעגלים איטיים סביב שביל הגישה. "מה קרה?" היא קראה.

"שום דבר," אמרתי.

"בואי נחפש מלכה." היא ירדה מהאופניים והניחה להם להתרסק על המדרכה.

ניגבתי את הפנים ואמרתי שבסדר. אפילו הייוורד עזר. כרעתי ברך אל חור קטן בחצר, שראיתי כמה נמלים יוצאות ממנו, וחיכיתי. "יש שם מלכה למטה," לחשתי. התכוונתי למצוא אותה ולקחת אותה בשבי וליצור חוות נמלים אלמותית. ויקטור יקרא עליי בעיתונים כשאהיה אנטומולוגית מפורסמת, ויתחרט על ההתנהגות האיומה שלו.

הוא יתקשר אליי ואני אצחק. ואז אני אגיד לו-  אבל ממש באותו רגע ראיתי נמלה ארוכה, מוזרה, מכונפת. היא נעה בעצלתיים מתוך החור הקטן אל תוך האור. הלב שלי פעם בכוח. הנחתי את ידי עליה בזהירות. "יש לי אחת!" צרחתי. "יש לי מלכה!" אגנס התרשמה. "זה ממש מגניב," היא אמרה, אחרי שהעברנו אותה אל החווה. זרחתי מאושר. הדוד הייוורד טפח לי על הגב. "רואה?" הוא אמר. "החיים לא כאלה נוראיים."

משכתי בכתפיי. אבל באותו רגע באמת הרגשתי שהחיים נפלאים.

כעבור כמה שעות, הטלפון צלצל במהלך ארוחת הערב. אבא מאוד לא אהב שהטלפון מצלצל. "שככה יהיה לי טוסט," הוא אמר וקם, "בנאדם לא יכול ליהנות מארוחת הערב שלו בלי הפרעה?"

"אתה יכול לכבות את הצלצול," הציעה אמא. היא תמיד הציעה את זה.

"יכול להיות שזה אליאס."

זאת היתה התשובה הקבועה של אבא. אליאס היה הבוס של אבא. אחרי כמה רגעים חזר אבא מחדר העבודה. "זה היה איזה ילד שנשמע מנוזל, חיפש את אגנס. ויקטור או משהו כזה?"

"ויק-טור, אבא," תיקנה אגנס.

"את לא בת עשר או משהו?" שאל אבא. "מה קורה עם השיחות האלה מבני המין השני?"

אגנס נראתה נבוכה. "לא יודעת. הוא אף פעם לא התקשר לפני כן." היא ראתה את המבט הקודר שנעצתי בה, הרימה מזלג עם אפונים ואמרה, "מה, האנה? אני חושבת שהוא טיפש."

"חה," אמרתי. "גם אני. חבל שהוא אוהב אותך."

אמא אמרה, "זה הילד הרוסי הקטן ההוא מהכיתה שלך? רוסים הם ממש מרתקים בעיניי."

"הוא לא רוסי, אמא. הוא שקרן."

"האנה," היא נזפה בי, "זה לא מנומס לשלול ממישהו את המורשת התרבותית שלו."

כל הזמן הזה, הייוורד ישב שם והתבונן באגנס בפרצוף מקומט מדאגה. החששות שלו התגברו כשאבא מסר לה פתק עם שמו של ויקטור בשגיאות כתיב ומספר הטלפון שלו.

"בטוח שזה רעיון טוב?" שאל הייוורד את יושבי השולחן. "היא ילדה בת עשר. אולי זה לא רעיון ממש טוב. שהילד הזה מחזר אחריה, בכל זאת."

אהבתי את הייוורד על כך שאמר את זה.

"אוי, בחייך, הייוורד," התפרץ אבא, "ילד בן שתיים-עשרה לא יזהה את הזין שלו אפילו במסדר זיהוי."

אמא השתנקה. "ברט, בחייך!" ואז היא בחנה מקרוב את הפתק. "אה!" עכשיו השתנקה מאושר. "זה מספר במרכז העיר. את צריכה להתקשר אליו, אגנס, ולהזמין אותו אלינו מחר. המסכן לא נושם טיפת אוויר צח בשכונה ההיא."

הייוורד החזיק את פניו בידיו. היה לי ברור שהוא בצד שלי.

בהמשך אותו ערב, בזמן שאבא נחר מול הטלוויזיה ואמא נכנסה כהרגלה לאמבטיה ממושכת בניחוח אפרסק, אני הלכתי לחניה כדי לקרוא קומיקס עם פנס הכיס שלי על הספה הישנה שהייוורד הניח באחת הפינות. בדיוק כשהגעתי לסצנה נהדרת שבה אַנטְזִילָה מוחצת את כל מי שניסו אי פעם למעוך אותה, הופיע מלבן צהוב של אור מהמטבח על מכסה המנוע של המכונית של אבא. הייוורד ואגנס נכנסו, והייוורד סגר את הדלת ברכות מאחוריהם. אני זינקתי אל מאחורי הספה עם חוברת הקומיקס שלי, ואז נשענתי בישיבה מזרחית על גב הספה המעופש. כיביתי את פנס הכיס שלי. משום מה, הייוורד לא הדליק את מנורת התקרה.

בדרך לספה הם נתקלו בדברים. אגנס אמרה, "אני קצת מפחדת מהחושך."

הדוד הייוורד השיב, כמעט בלחישה, "אל תדאגי, אנחנו כמעט שם." הם התיישבו. יכולתי להריח את האבק שעלה מהספה.

בהתחלה דבריו של הייוורד הרשימו אותי. הוא אמר לאגנס, "זה לא בסדר, הילד הזה ואת. זה פשוט לא בסדר."

"כי הוא בכיתה של האנה?"

"גם זה, וגם זה שהוא רוצה לנצל אותך."

תיארתי לעצמי שהערותיו של הייוורד מבלבלות את אגנס, כרגיל.

"תראי," אמר הייוורד, "יש בנים שהם בנים נחמדים. יש כאלה שהם גועליים. הוויקטור הזה. הוא פגע רע. הוא לא רוצה להיות נחמד אלייך, את מבינה? לדעתי הוא רוצה להיות גועלי אלייך."

"אבל האנה מחבבת אותו," אמרה אגנס. אחרי שתיקה של רגע היא אמרה, "אולי היא צריכה לצאת איתו."

"בטח, בטח. האנה צריכה לצאת איתו. אבל את חמודה מדי בשביל הבנים האלה." ואז שמעתי קול של גוף אחד מתכרבל ונצמד אל גוף אחר. ואז הייוורד נאנק כאילו הוא מרים משהו. עיניי התרגלו לאט לחשיכה. אחרי דקה קלטתי שאגנס יושבת ממש על ברכיו של הייוורד, ושניהם בגבם אליי.

בחשיכה נראה כאילו הראש שלה צומח מתוך כתפו הימנית.

"אני רוצה להיות נחמד אלייך," הוא אמר.

"אתה תמיד נחמד, דוד הייוורד."

"את רוצה שאני אהיה נחמד אלייך?"

"כן, בטח." קולה של אגנס נשמע עכשיו מתוח יותר, כמעט מרוגז. ואז היא אמרה, כאילו להוטה לשנות נושא, "איזה מגניב שהאנה מצאה מלכה, לא?"

קולו של הייוורד היה מעומעם, בתוך השיער שלה או משהו כזה. "זו לא היתה מלכה. לא רציתי להגיד לה, למסכנה, אבל זה היה זכר צעיר. כדי למצוא מלכה צריך לחפור, את יודעת. הם נראים כמעט אותו דבר, כנראה, אבל את לא תמצאי איזו מלכה שמשוטטת לה ככה סתם."

"אה," אמרה אגנס. "באסה."

"אבל זה הסוד הקטן שלנו, נכון?" הייוורד לחש את זה. יכולתי לשמוע את הידיים שלו ממששות.

קצות האוזניים שלי האדימו. חשבתי על הנמלה המכונפת, משהו שנראה מיוחד אבל בעצם הוא לא כזה. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. רציתי להאמין שהייוורד טועה, אבל משהו אפל בתוכי ידע שהוא צודק.

"את הילדה הכי יפה," אמר הייוורד, והחל לנשק לה את העורף. זה היה שונה מהדרך שבה נישק את העורף שלי. זה לא היה בשפתיים יבשות וסגורות. הן היו מכווצות וממצמצות, כמו כשאמא מצמידה ספוג רטוב לצלחת.

"זה מדגדג," אמרה אגנס. ראיתי שהיא מתפתלת.

"רק תהיי שקטה לרגע. תני לי להיות נחמד אלייך." הוא שוב התנועע על הספה. "הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר."

כל כך שנאתי אותו. הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר. גיששתי כדי למצוא משהו, כל דבר, שיוכל להכאיב לו, ומצאתי את אחת הצנצנות שלי, שהיו בתוכה בערך שלוש-מאות נמלים. פתחתי את מכסה הצנצנת. הוא השמיע קול חורקני, האוויר השתחרר באנחה רכה, והדיף ריח חמוץ כמו פיפי. אגנס אמרה, "מה זה היה?" אבל הדוד הייוורד התנשם לה בקול בתוך האוזן, "אני צריך להפסיק. אני ממש צריך להפסיק," והיא אמרה, בקול משועמם, "זה קצת מוזר. אני רוצה להיכנס הביתה עכשיו, דוד הייוורד." השתופפתי מאחוריהם והפכתי את הצנצנת ישר מעל קו הכתפיים החשוך והמגושם שלו. שניה לאחר מכן הם כבר עמדו על הרגליים והוא צרח. החניה הוצפה באור. אבא עמד בראש המדרגות בפה פעור. כשעיניי הסתגלו לאור, ראיתי את אגנס עומדת לה רגועה, ממצמצת, חלק מחולצתה משוך מעל הציצי הימני. הייוורד שקשק וקרע מעצמו את החולצה והתחנן לעזרה.

"מה קורה כאן?" הרעים אבא.

"הייוורד פשוט היה נחמד אליי," אמרה אגנס, לא בלי גועל. נמלים גלשו מן הצנצנת הפתוחה אל האצבעות שלי וטיפסו במעלה הזרוע. אבא בהה, בלי להוציא מילה. הייוורד בכה והתפתל. אמא הופיעה והקולות גברו והתחדדו. איכשהו, אגנס ואני הוכנסנו פנימה. התיישבנו יחד על רצפת החדר שלי ולא אמרנו דבר. היא שלפה לי נמלה מהשיער ושאלה אם אני רוצה לשחק קלפים. אמרתי שבסדר.

זו היתה הפעם האחרונה שראינו את הייוורד. למחרת, בזמן שאמא המשיכה להתקשר בפניקה לעוד ועוד רופאים כדי לקבוע תורים לאגנס, אבא זרק החוצה את כל חוות הנמלים שלנו. אני שאלתי אם לא אוכל לשמור אפילו אחת, זאת עם הנמלה המכונפת, והוא אמר "לא." אגנס ניסתה לבוא להגנתי. "אבל הנמלים הצילו אותי," היא אמרה. אבל אפילו הקסם האישי המושלם שלה כשל. אבא לא היה מוכן לשמוע מזה.

אגנס, כמובן, היתה בסדר גמור. "הוא רק נישק לי את הצוואר ונגע לי בציצי," היא אמרה. אני אמרתי לה וגם לאמא, "הוא נישק גם אותי." אבל לא נראה שאמא דואגת לי במיוחד. היא כתבה מכתב לאופרה, ובו סיפרה איך אחיה עשה מעשה מגונה בבת הכי קטנה שלה בלי שהיא שמה לב בכלל. "ועוד אצלי בבית, אופרה!" אחד מנציגיה של אופרה התקשר כעבור כמה שבועות ושאל אם יסכימו להופיע בתוכנית מיוחדת. "אמהות עיוורות, ילדות פגועות." אמא היתה באקסטזה. שאלתי אם גם אני אהיה בתוכנית. היא אמרה שלא.

אבא ואני טסנו איתן בכל זאת לשיקגו. צפינו בתוכנית במלון מפואר. אבא נראה נבוך כשראה אותן על המסך. אמא לא הצליחה להפסיק לחייך מרוב התרגשות, אפילו כשאגנס אמרה לאופרה, "ואז הוא נגע לי בציצי ונישק אותי בצוואר."

אבא אמר, "אמא שלך נראית פסיכוטית."

כשהן חזרו, הלכנו כולנו לטייל על גדת האגם. אמא ואבא ישבו על ספסל בפארק וצפו בנו מרחוק.

"ראית את התוכנית?" שאלה אגנס. היא היתה חמוצה.

"כן."

"שמעת מה אמרתי עלייך?"

הנדתי בראשי.

"אולי חתכו את זה. אמרתי להם שהצלת אותי. את והנמלים."

"באמת?"

"כן."

הלכנו לנו בשתיקה, בועטות בנמלים. "אני מתארת לעצמי שזה בטח קצת מבאס אותך," אמרתי.

"לא ממש. ריחמתי על אחת הבנות בתוכנית. איזה מישהו דחף לתוכה את הנקניקייה שלו!"

"איכס," אמרתי. קצת צחקנו.

"אני לא מאמינה שחתכו את זה," היא אמרה, "את מה שאמרתי עלייך."

לא ממש האמנתי לה, אבל זה גרם לי להיות נחמדה יותר כלפיה. אפילו אם היא לא אמרה לאופרה שהייתי גיבורה והצלתי אותה, לפחות היא הודתה בזה בפניי. זה תמיד ייתן לי יתרון עליה.

עמדנו על שפת המים ונתנו להם ללחך את קצות הסנדלים שלנו. "למים האלה יש ריח של קקי של ציפורים," אמרתי.

"הלוואי שיכולתי לכרות את הדברים האלה ולזרוק אותם לגלים." היא הרכינה מבט אל השדיים שלה.

לא אמרתי כלום. לא הצלחתי להבין אם זו הצגה או לא.

חזרנו למלון והזמנו קולה ואצבעות עוף וצ'יפס עם הרבה קטשופ משירות החדרים. אחרי שהתחזרנו כמו שצריך, לבשנו את הפיג'מות שלנו וצחצחנו שיניים. אמא ואבא ירדו לבר למטה, ואמרו שיחזרו בקרוב. "אל תכניסו אף אחד," הזהירה אמא. הדלת הכבדה ננעלה מאחוריהם.

כשנשארנו לבד עברנו דרך כל הערוצים שלא היינו אמורות לצפות בהם. בתוך האפרוריות הצורמנית של אחת התחנות, מבעד למסך ששרץ עדרי נמלים שחורות, יכולנו לשמוע אנחות וראינו כאן ירך ושם שד, כלי משחק לא ממש מוכרים בגופים רוטטים.

"תכבי את זה," אמרה אגנס. כיביתי.

לא היה לי אכפת לקבל ממנה פקודות לפעמים. אם אני יכולה להיות גיבורה, זה אומר שאותה אפשר להציל. ככה קל יותר להשלים עם כניעה. אבל היו מקרים, בהמשך, שבהם מתוך כעס או רחמים כמעט הודיתי, היי, הצלתי אותך מכל הסיבות הלא נכונות.

 

השם שהופיע היה ג'ייקוב.

אם לא הוא, היה מופיע שם אחר. תמיד מצליח מישהו מהם לברוח החוצה מתוך רשימת השמות, להיעשות ממשי. לתבוע את תשומת הלב שלה.

"כל שאר התלמידים כבר דאגו להירשם," כך השיבה למייל ששלח, השעה היתה תשע וארבעים בערב. נותרו פחות מעשר שעות לתחילת יום הפגישות הארוך.

היא גם המשיכה, למרות שלא באמת היה צורך בכך: "האם לא ראית את הטבלה שעלתה לאתר לפני כשבועיים, שבה התבקשתם, בפשטות, למלא את השם ליד השעה?"

לרגע פקפקה בעוזרת ההוראה שלה, חשבה שאולי זו התרשלה ולא שלחה לו את הקישור לטבלת הפגישות. אם כי קשה להאמין. העוזרת, בעלת תווי הפנים הקלושים, היא מאסטרנטית בת עשרים ושלוש שחולמת על עתיד אקדמי. היא זוכרת, שולחת, כותבת, הכול.  

ג'ייקוב השיב שהוא ראה את הטבלה, רק לא נרשם בה. הוא לא בטוח למה החליט רק היום, למעשה, רק הרגע, שגם הוא זקוק לפגישת הייעוץ בעניין עבודת הגמר. הוא מתלבט אם לבחור באפלטון ובלווינס בתור שני הוגים מרכזיים להשוואה, ועוד חושב על זה, בכל פעם משנה את דעתו.

"והתמות?" היא שאלה במייל חוזר ובו מילה אחת.

"כן, בדיוק. התמות." לשם כך הוא רוצה להתייעץ איתה.

המרצה לא זכרה מי משמונים ושישה תלמידי המבוא לפילוסופיה בתוכנית הבינלאומית הוא ג'ייקוב. מי מהאמריקאים, הבלגים, הסינים, הפולנים, שהלכו שבי אחרי שם הקורס הפתייני: "טבע האדם: החיפוש אחר משמעות החיים". היא חשבה שקרוב לוודאי שהוא הג'ינגי' עם הכיפה הסרוגה, הזעירה, שהעיק עליה כבר בשיעור הראשון. במראהו הוורדרד העז ושאל על הוגים שבכלל לא הכירה, או לפחות לא הכירה היטב. על חוקר מוח צעיר שיש לו הרצאה ב"טד". היתה לה תחושה שזה הוא. יותר מתחושה, כמעט ודאות.

היא הציצה בתיקייה על המסך. אם כך, ג'ייקוב הוא התלמיד שקיבל מאה בעבודת אמצע הסמסטר. עוזרת המחקר מחויבת לוודא איתה לפני שהיא נותנת מאה; ראש התוכנית אינו רואה בעין יפה ציונים גבוהים מדי בתכיפות גבוהה מדי. אם כי יש לשמור על איזון עדין, יש להם לא מעט תורמים יהודים מעבר לים ועל התלמידים לשוב למולדתם מסופקים מהתמורה שקיבלו.

את המאה הזה היא אישרה, היא זוכרת, ואפילו הוסיפה הערה משלה בעט אדום בעמוד השער: "לפעמים כשאנחנו נרגשים מהחומר אנחנו נוטים לחזרתיות מיותרת – נסה בפעם הבאה לחלק את הנושאים לתתי-קטגוריות."

בסופו של דבר השיבה שיוכל להגיע באחת וחצי בדיוק. ממילא נפתח שם חלון בין שתי פגישות, סלין וסינתיה, אחרי שנודע שהתלמידה פוּטוּרה עזבה בפתאומיות לאיטליה בגלל מקרה חירום משפחתי.

היא לא תזכה להפסקונת ארוחת הצהריים, עם זה עליה להשלים. הוויתור כואב מעט. ישנו עונג מיוחד באכילה הכוכית הזאת במשרד, כמו חיה קטנה במחילה, שצריכה לשרוד. אך לא מחר. היא תותיר באריזה שכבר הכינה את כריך לחם השיפון, את האפרסק, את שקיק הצימוקים. גם את התה הירוק הקר בטעם רימון שהיא קונה, לעיתים רחוקות בלבד, בבקבוק ארגמני מהודר מדי.

ג'ייקוב הודה לה והתנצל, קצת הכביר בהתנצלות, כפי שהכביר בשאלות בשיעור הראשון, והיא זיהתה איזו אי-יציבות בניסוחיו, אומר דבר ושוב חוזר בו, הבינה שיש סיכוי שכלל לא יגיע, או שיגיע, אך יקדים או יאחר מאוד. המרצה שלחה לו את מספר הנייד שלה, ליתר בטחון.  

כל הבוקר היא ישבה בכסאה האורתופדי מול רומינה, מול סופי, מול רייצ'ל, מול לילי, מול סלין. במשרדה עמד אור של סתיו מחוזק באור ניאון, אם כי השניים נותרו נפרדים זה מזה. נראה לה שיש רק מעט פחות אור ממה שצריך.

לסופי עיניים סגולות מרצדות בסקרנות, בהקלה. סופי רוטטת, סוף כל סוף היא יכולה לדון בסובייקטיביות ובמוסר עם מישהי, עם מרצה, דוקטור לפילוסופיה. דוקטור, אם כי באנגלית התלמידים קוראים לה פרופסור, שם גנרי למורה, והמרצה מרגישה שהיא מתחזה. התואר הזה תמיד מזכיר לה את תיאו. הם התחילו ללמוד יחד מיד אחרי הצבא, והנה היום הוא כבר אמריקאי לחלוטין, חי בחוף המזרחי ומשמש פרופסור אמיתי, מן המניין.

רייצ'ל, בסריג מהוגן עם חולצה מכופתרת מתחת, עושה רושם כמי שטווה רשת מניפולציות עדינות, משחקת במרצה במתיקות. היא מכוונת היטב למה תאמר ומה תשאל כדי ליצור תחושת שותפות וכך לקבל ציון גבוה, "תודה, ממש תודה, אני כל כך מעריכה את דעתך," היא שבה ואומרת, "כמה טוב שיש פידבק, שיש דיאלוג, לדעת שאני במסלול הנכון…" היא כמו מחתימה את המרצה בכתב סתרים של דבש ומייפל, על חוזה אחריות לעבודת הגמר שלה.

כל שם בתורו מסומן בצהוב בטבלה, ההספק היומי נראה לעין, ויש בכך הנאה. היא מוסיפה הערות בעמודה השמאלית עבור העוזרת שלה, במקרה של רייצ'ל היא כותבת – "נא לבדוק את העבודה בצורה יסודית, בפרט לוודא שהיא באמת הבינה את קאנט."

אחרי רייצ'ל נכנס אליאס, שחרחר, עם מבטא צרפתי, התלמיד שהעתיק את כל עבודת אמצע הסמסטר מאתר סיכומים. זיפיו צפופים כמו חול והוא מלא כל כך בכוונות טובות. באופן חריג שקשור במבט הכהה או בחולשה רגעית, המרצה נכנעת להן. הוא נראה לה כמו פליט. כנראה היחיד מבין כולם, ילדי קרנות הנאמנות, שבאמת עובד יום-יום, או לילה-לילה, ההורים לא בתמונה, לא שאלה מדוע. אולי באמת נרתמה לכוח הרצון הסוחף שלו, שנדמה אמיתי מאוד. "הפעם אני אצליח, את לא תתחרטי, פרופסור," הוא אומר לה. היא היתה רוצה שיצליח, אך עודנה ספקנית.  

ג'ייקוב לעומתו, זה כבר מפגש מסוג אחר, היא באמת מתוחה לקראתו. מה אם שוב ישאל שאלות שלא תדע להשיב עליהן? והרי לא נתן לה די זמן מראש להתכונן לשיחה, לא עדכן במסודר מה נושאי העבודה שלו.

באחת שלושים ושתיים הנייד מצלצל. סלין, מולה, מאופרת ומבושמת בכבדות, מסכמת בצרידות שבסופו של דבר, כנראה היא פשוט מתחברת יותר לתאוריות פוסט מודרניות. סלין אוספת את המחברת והאייפד, מכניסה באיטיות את העטים לקלמר פלסטיק בצורת ארטיק ורוד. יש משהו חושני מדי בתנועות האלה.

שניות ארוכות חולפות עד שהמרצה מחליקה אצבע על המסך, עוצרת את הצלצול המביך, ההמוני שהורידה עבורה עומר ושאינה יודעת להחליפו.

"כן," היא אומרת, ושומעת את ג'ייקוב מבטא את שמה לא נכון. לא קצת לא נכון, אלא לא דומה אפילו, חוץ מכמה אותיות.

היא מתקנת אותו, ואז משיבה,

"חדר שלוש מאות ואחת."

"לא", היא מוסיפה, "זה בקומה השלישית, כמו כל החדרים שמתחילים בספרה שלוש."

צליל קולה והיגוי ההסבר משדרים סבלנות וסמכות ומרגיעים אותה, זמנית.

"אני מחכה לך," היא אומרת ומנתקת את השיחה.

סלין תולה באלכסון את רצועת הוויניל הלבן של התיק ושואלת בחיוך, "נכון זה היה ג'ייקוב עכשיו?" והמרצה מהנהנת בלי להביט בה.

דפיקה אחת בדלת באחת שלושים ושש, צלילה כצליל חפץ שנופל בחבטה, והוא נכנס. לא ג'ינג'י. לא. בכלל לא ג'ינג'י, גם בלי כיפה. גבוה מאוד, גבוה ושיערו חום ולא מסופר, ממושקף כמתבקש, וגם רזה נורא, אף על פי שכתפיו בכל זאת רחבות. הן מותחות את הסוודר האפור כמו קולב של ברזל, מעקמות את מפתח הצוואר. הוא שתה מבקבוקון וצמח מהר מדי, לא ידע מתי לחדול. אבל הלחיים נותרו כשהיו בילדותו ודאי, מעוגלות, כמו פרי לבן, נדיר.

היא לא חושבת שראתה אותו קודם, לפחות לא הבחינה בו באודיטוריום הגדול.

הוא אומר "הֵי," או שרק נושם בקול רם, ילקוט ירוק נשמט מידו לרצפה, כמו ביצה לא מבושלת. הוא מתיישב על הכיסא מולה אבל מפנה את גופו ימינה, לא אליה, לא לשולחן העבודה. אין לו די מקום לרגליים, הוא מניח ומלפף אותן אחת סביב השנייה. לרגע מבזיקה ממשות של ירך מבעד לג'ינס דק, תכלכל, היא רואה שבכת שריר ומבנה עצם, העין נשאבת לאנטומיה הזו, אך המראה שב ונעלם.

קשה לו עם ההבדל, הוא אומר לה.

פולני? סלובקי?

בכל אופן, ישר להבדל, בלי שיודה לה קודם על המפגש הספונטני, בלי שיציג את עצמו או את הנושאים שבחר, בלי שיאמר מילה על מה שלמד מהקורס שלה במהלך הסמסטר, כמו שהקפידו לומר לה השאר.

"רק רגע, סטופ, סליחה – עוד לא הסברת לי על מה אתה כותב. על איזה הבדל אתה מדבר בדיוק?"

ההבדל. ההבדל שבין מושג התשוקה של אפלטון לבין זה של לווינס. ג'ייקוב מבין את הדמיון ביניהם, זה כן, את הצורך הזה, באחר, כמו מין פורטל אל ממד גבוה יותר, אבל פתאום שני הדברים נראים לו בדיוק אותו הדבר והוא מרגיש מבולבל, גם מודאג, הרי בהשוואה בין ההוגים בעבודה הם התבקשו לכתוב גם על הדומה וגם על השונה.

המרצה משתהה, מציצה בלוח השנה שעל השולחן, הציור של חודש דצמבר הוא נער עם סל פירות של קאראווג'ו. תאי הימים ריקים, רק תאריך יום ההתייעצויות לעבודה מסומן בהם. הריבועים הלבנים גורמים לה תחושת צניחה, או נפילה.

פתאום גם היא לא זוכרת, אף על פי שהיא יודעת, כמובן, מה ההבדל. שני מושגי התשוקה נראים לה זהים, היא יושבת מולו בשתיקה. הוא תלמיד זר בתואר הראשון, היא אולי תהיה מועמדת לקביעות בשנה הבאה. עבודת הדוקטורט שלה יצאה לאור בספר שמלמדים בקורס חובה בחוג, אבל בחוג לפילוסופיה, לא פה, בתוכנית הבינלאומית, לא בשיעור שלה. נושא המחקר שלה דווקא יכול היה להתאים לג'ייקוב –  המחשבה על תפיסת התשוקה של אריסטו כהצעה להתנהגות מוסרית.

לפני שנים, כשקרא תיאו את הפרק המסכם בגרסתו הסופית הוא אמר לה, "אישה-גאון. המשרה אצלך בכיס הקטן של החולצה. וגם אני."

ועכשיו, מה.

"מה התמה השנייה שבחרת? לצד התשוקה, אם הבנתי נכון," היא מרוויחה זמן, קוראת במהרה מסיכומיה הסדורים היטב על מסך המחשב, עוזרת ההוראה היא שהכינה לה אותם.

ג'ייקוב חושב לכתוב על הגוף רק שהוא לא לגמרי בטוח. תת-זרם תנועתי כמעט סמוי חולף בו על הכיסא, מין תדר חוסר נחת שזורם תחת העור. כפות ידיו מעקמות ומשברות מהדק נייר, והן דקות מאוד, ידיו, אך משום מה לא נראות לה עדינות בכלל. ציפורן אחת, חלקה, בקצה אצבע מחוספסת, נצבעה כנראה בלק כהה. או שאולי הוא פשוט קיבל מכה.

היא מביטה בעור המצח הדקיק, השנהבי-החלבי, מאמינה שבעור כזה לא יופיע קמט לעולם. עולים אל מולה תוויה, איבריה, המתוקים החלקים של עומר, ותמונת הבוקר: בתה חולפת על פניה במכנסי פיג'מה קצרים, למרות שכבר התחיל להיות קר. עומר התלוננה שהעור שלה יבש בגלל מזג האוויר, או הרדיאטור שבחדרה, ובישיבה על השטיח בסלון משחה את רגליה לכל אורכן בקרם גוף ממכל סגול מטאלי. המרצה שאלה אותה, "תגידי את לא מאחרת?" ועומר צעקה "הו, הזמן, הזמן!" בניגון טראגי שוודאי למדה בחוג למשחק, ואמרה שהיא מרגישה כמו רובוט כשהיא הולכת לבית הספר. כשהיא שם לא נותרת בה טיפת אנושיות, "אחח, כזו קטסטרופה!"

ההבדל בין עומר לבין ג'ייקוב, המרצה חושבת, הוא פחות משלוש שנים.

סנטרו נע מולה באיטיות מעלה ומטה, המרצה עוד לא יודעת איך להשיב, לפשט עבורו, לתת סדר בדברים. היא מוטרדת, רחוקה מפה כרגע. מה פשר הישות המתריסה שפוסעת בעולם ברגליים מפתות, משומנות, ואמורה להיות בתה? ואיך קרה שהאחת הזאת, לא יותר מתינוקת, יכולה לחשוב על בית-הספר – עליה – על כל אובייקט שקיים, כל מה שהיא רוצה. כל דבר שהוא עומר נראה לה כרגע בלתי נגיש. מי היא עבורה, עומר, עו-מר, צליל סתום, גברי בכלל.

ומה הייתה חושבת אותה עו-מר על ג'ייקוב? האם היתה מבחינה במשקע העצם החיוור שנגלה במפתח הסוודר, מקום למלא בו טיפת מים להשקות ציפור קטנה? והאם היה ג'ייקוב מסתובב לכיוונה, מביט. מזהה כהרף עין את הלחות לאורך הרגליים?

אבל עומר לא רוצה להתקרב אל הקמפוס ולא ללמוד פילוסופיה.  

"יש סיכוי, אבל סיכוי ממש קטן אמא! שכשאגדל ואהיה פנסיונרית אלך לשמוע הרצאות."

"אז אני קצת הלכתי לאיבוד, כי מצד אחד הגוף קשור מאוד לנושא התשוקה וזה יהיה חיבור מעניין, מפרה אולי, ומצד שני אני חושב שיהיה לי קל יותר לכתוב על תשוקה בזיקה לצורך האנושי במציאת משמעות. או אולי כוח? יחסי כוח?" ג'ייקוב אומר או שואל, הוא מדבר אל עצמו יותר משאליה, אל הקיר המזרחי בחדר, שעליו מוצגות התעודות שלה. כבר לא תלויה שם התמונה שלה ושל תיאו עומדים לצד פסלו של סוקרטס היושב באקדמיה באתונה. עמודי השיש מתנשאים כסורגי ענק ברקע, והיא קטנה, נמוכה לידם, הפסל מסנוור בלובנו והשמיים שקופים.

אצבעו האחת של ג'ייקוב, חבולה או מקושטת, שעונה על מסעד הכיסא המתכתי, נלחצת אליו, נמעכת, מחווירה עוד יותר, מכאיבה למרצה.

אם עוד פעם אחת הוא יאמר תשוקה באנגלית,

Desire

Desire

אפילו שהמילה מסתתרת בתוך משפטים ארוכים, מקוטעים, שג'ייקוב פולט בלי להיות מוטרד מהאופן שבו הוא נשמע לה, כמו היה העניין בדבריו מובן מאליו לשניהם; ואפילו שהמילה מתפתלת דרך מבטא מזרח-אירופי שמקורו לא ידוע, ושאינו הולם את גילו הצעיר, בכל זאת. אם יאמר אותה רק עוד פעם אחת, היא נודרת –

היא לא יודעת מה תעשה.

גם לא יודעת, פתאום, האם היא בכלל ישובה כאן, מולו, או שאיבריה מתרוקנים, מרחפים, מתפוגגים במהירות. והאם יש אמת או עניין בהסבר ששלפה לגבי ההבדל, מבין הרשימות המנוסחות בשפתה של אֵלִיה (זה שם העוזרת): הסבר שמדבר על פער של אלפיים שנה, על מלחמות עולם שפרצו בין לבין; על הפילוסופיה הקלאסית ומשבר המודרנה; על האופן שבו תשוקה אחת שואפת לשלמות מסוגרת בעוד השנייה כמהה, נעתרת, לאינסוף הפתוח; על ארוס שמאיין את הגוף לעומת ערגה ששוכנת עמוק בבשר. זה ההבדל ביניהם.

ג'ייקוב מהנהן, רואה אותה… לראשונה, יכול להיות? אינו רושם דבר, גם הוא נזכר. הוא כבר ידע את זה.

היא כנראה רעבה מאוד ומכאן הסחרחורת, הבחילה העמוקה. אלה לא תחושות שנובעות מן  היש אלא תמיד מזיכרון הדבר האחר, שאיננו. קיומה שלה עצמה כלומי, הרי. נייטרלי. לא טוב, לא רע.

החדר כולו נהיה לכוך, מערה, חצוב טיט וחול יבשים, כל נגיעה עשויה למוטט אותם פנימה. שבריריות משתלטת על תכונות השולחן, החלון, החפצים.

כשתיכנס סינתיה, הפגישה של אחת וחמישים, היא תראה אותה ככה:

הנה היא, המרצה, על רצפת המשרד, כורכת את הסוודר האפור על העיניים שלו בלי להסיר את משקפיו, מאכילה אותו בענבים שנתלשו אחד-אחד, נוגסת בפרי הלבן, רגליה לופתות את כלוב הצלעות שלו כמו שער סגור.   

 

"סוניה, כמה אפשר? כמה שמלות קצרות בדוגמת אפונים את צריכה?"

"סוניה, התפללת כבר?"

"סוניה, איך אפשר לשמוע את הפאשיסטים האלה?"

"סוניה, כבר קראת את שלום עליכם?"

"סוניה, מה את אוכלת? זה לא כשר!"

"סבתא, אני אוהבת את האפונה שלי עלי, לא בתוכי."

"אבל כמה אפשר? נמאס כבר!"

"אבל אלה ואגנר ובאך! הם לא היו פאשיסטים. זאת לא אשמתם שהם נולדו גרמנים ולא יהודים."

"זה על אהבה, ואני עוד לא מכירה את זה. לא ברור לי מה הוא כותב שם."

"סבתא'לה, אבל זה טעים כל כך!"

אני – סוניה, וסבתא שלי – גיטל יקובלבנה, גרות יחד בדירה קומונלית באודסה. אני בת חמש-עשרה, אני לומדת לנגן בתופים, וסבתא חושבת – שבפסנתר. יש לי שיער בהיר דליל ועיניים כחולות. בתעודת הזהות כתוב "יהודיה", אבל באודיסה מחשיבים אותי לבתו הלא חוקית של איזה גרמני שחי כאן לפני יותר מרבע מאה.

אלמלא הסעיף בתעודת הזהות, ספר התורה שסבתי נתנה לי במתנה ביום הולדת שלוש, מדפי הספרים העמוסים בשלום עליכם, ביקורים בבתי כנסת והדלקת נרות שבת, הייתי חושבת שאני גרמניה, אבל הודות להם אני לא חושבת שגרמניה זאת אני.

בכיתה שלי יש ילד אחד, גם הוא יהודי. אני לא סובלת אותו. לעתים קרובות הוא זורק חול לתוך התיק שלי, מרים לי את השמלה ושותה לי את הלפתן בחדר האוכל. אבל כשקוראים לז'ניה ז'ידה (זה שם המשפחה שלו, במילעל) "ז'יד" במלרע, אני הולכת מכות בשבילו. אני בכלל לא יודעת ללכת מכות, אבל אני הולכת – משום שסבתא שלי אומרת שבדיוק בגלל זה התחילה המלחמה עם הנאצים – איזה גולם קרא ליהודי ז'יד, ואף אחד לא שם לב, עשו את עצמם שלא שמו לב. אבל אני לא רוצה מלחמה. אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. ללמוד ללכת על עקבים. ולהתנשק. רוצה ללמוד להתנשק.

לפני שבוע הביאה מאשה קולורדובה שאלון "בחן את עצמך" לכיתה. אתם יודעים, עם שאלות מהסוג של "שחקן אהוב?", "צבע אהוב?", "את מי את/ה אוהב/ת?". היא נתנה לי למלא אותו, אחת השאלות שם היתה: "מתי התנשקת בפעם הראשונה?" הסתכלתי בתשובות של הילדות האחרות – כולן כתבו: "מזמן!", "לפני שנה", "בגיל 12". ואני הרי עוד לא התנשקתי. תארו לעצמכם! לא התנשקתי אף פעם, ואני כל כך מתביישת. אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם כמה אני מתביישת. יודעים מה מוזר? שבזה שאני לא יודעת לבשל, להפעיל מכונת כביסה, לא יודעת אנגלית – אני לא מתביישת. ובזה שטרם התנשקתי… בזה אני מתביישת מאוד. מאוד. אז כדי לחסוך לי בושות, עניתי בשאלון: "בגיל 11". מה יש? שיקנאו כולם. גם ככה אף אחד לא יגלה את האמת.

סבתא שלי אומרת שצריך להתנשק עם מי שאת חושבת שתחיי איתו כל החיים. "אם את חושבת שתחיי כל החיים עם פֶדְקָה, אז תתנשקי איתו", אומרת לי סבתא. על איזה פֶדְקָה סבתא מדברת, אין לי מושג. אני לא מכירה שום פֶדְקָה, אבל מאוד רוצה להתנשק. איך זה – להתנשק?

לפני השינה, כשאני מתפללת, אני לא מדקלמת את התפילות המשעממות שסבתא לימדה אותי, אני פשוט מדברת עם האלוהים. אני מבקשת ממנו שאפגוש כבר את מי שאחיה איתו כל חיי, ואז אוכל להתנשק איתו. אפילו בנוכוחות סבתא. אלוהים זה דבר טוב. אפילו אם הוא לא קיים. אבל אף אחד הרי לא יודע בוודאות. מי שיש לו אלוהים – לא יהיה בודד לעולם. אם יש לך אותו, אז יש עם מי לדבר. אפשר אפילו לדמיין, שאלוהים עונה לך. לי אין חברים. יש ילדים שאני מדברת איתם, אנחנו הולכים לקולנוע, לחוף הים בקיץ. יש לי חברות, אני מדברת איתן על משחות נגד פצעי בגרות, אבל חבר אמיתי אין לי. מישהו שהייתי יכולה לשתף אותו בכול. את כל זה אני שומרת בפנים. סבתא אומרת שאני אדם סגור. מפני אנשים מסוימים אני נסגרת כדי לא לפגוע בהם. מאחרים אני נסגרת כדי לא להיפגע בעצמי. וכל עוד יש לי את אלוהים, ככה זה יימשך. אני משתפת בסודותיי אותו ורק אותו.

בדירה הקומונלית שלנו יש חמישה חדרים, מטבח אחד, שלושה תנורים, בית שימוש אחד ומקלחת ישנה שכל הזמן מתקלקלת. התור לבית השימוש משתווה רק לתור למכולת מעבר לפינה על הבוקר, כשמביאים לחם טרי. מיטב הספרות העולמית אצורה בבית השימוש שלנו. החל בהוגו וכלה בדוסטויבסקי. אבל יותר מכול, השכנים שלנו אוהבים את הסיפורים של צ'כוב.

"הבן אדם ידע לכתוב, לא לבֵנים כמו אצל טולסטוי, אלא אבנים בגודל סביר – שגרת בוקר, וראה השכלת בחמישה עמודים," אומר איסאק פישילביץ', השכן מהחדר ממול. וטרינר מעוטר, בין היתר, והומניסט.

אין לי מזל בכלל – תמיד עוד מישהו צריך לשרותים יחד איתי. אם אני הולכת ראשונה, לא עוברות חמש דקות וכבר מתחילים לדפוק על הדלת, ואם אני הולכת אחרי מישהו, אז אחרי המישהו אפשר למות מחנק. רק דוד איזיה, ההומניסט ההוא, סובלני. מחזיק הכול בפנים. מתאפק ומחכה. אמנם לא מזמן הוא הפתיע, ראיתי אותו סוחב בתוך שקית הקניות שלו עותק של "מיין קאמפף". הוא קנה אותו בשוק הפשפשים. כשנכנסתי למחראה שלנו, גיליתי שבמקום נייר טואלט מונחים גזרי נייר קטנים. זה היה מיין קאמפף. הנייר היה גס כמובן, אבל יצאתי בתחושה שמילאתי את חובותיי, מצויידת בזיכרון של עשרות גזרי הנייר שהושלכו אל הביוב. כך הובס הפאשיזם במלחמה הסמלית ונקבר בחרא.

סבתא שלי בת 78. עד היום היא מורחת אודם, עונדת סיכות ראש וקונה חזיות תחרה. לא בשביל גברים! בשביל עצמה. סבתא אומרת שבזכות מחזיק-השדיים היא עדיין מרגישה כמו אישה. גברים אוהבים אותה מאוד. סבתא מעשנת עד היום – יש לה פומית. בערבים היא הולכת לפארק – לשחק פרפרנס ודומינו עם גברים. יש לה עיניים גדולות ויפות, שיער אפור וקול ענוג. אלה שמכירים אותה חושבים שבצעירותה היא שרה באופרה, ניהלה רומנים, לבשה מעילי פרווה וענדה תכשיטים יקרים. אבל אני לא יודעת אם זה נכון. סבתא לא מספרת לי. היא לא מספרת שום דבר לאף אחד. כנראה אלוהים הוא גם החבר הכי טוב שלה.

סבתא תמיד אומרת לי: "גם כשרע לך, תחייכי! עדיף קנאה מרחמים." מעולם לא דיברתי עם סבתא שלי על סקס. תמיד היה נדמה לי שהיא בכלל לא מכירה את המילה. אבל אתמול סבתא אמרה לי: "אני לא אספר לך על סקס שום דבר. כשיהיה לך בעל – הוא יספר ויראה לך הכול. וגם אם עד לרגע שתפגשי את הבעל כבר תדעי הכול על סקס, תשתקי! תשתקי ותקשיבי לבעלך! אם את רוצה בעל חכם – תהיי טיפשה."

אנשים מחשיבים את סבתא שלי לאישה חכמה. הם היו צריכים לראות אותה בבקרים! כשהיא עסוקה ברדיפה אחרי הזנב של עצמה. ככה היא קוראת למה שהיא עושה כשהיא מחפשת את דמי הפנסייה שלה ואת המשקפיים, מדפדפת בכל הספרים והופכת את כל הבגדים. לסבתא יש טרשת. אחת הזקנות האודסאיות, בכל פעם שהיא רואה את סבתא שלי היא מלווה אותה בלחישה שמשום מה תמיד נשמעת בקול רם: "זונה זקנה", ודעו לכם שהיא שורקת כמו נחש. תמיד מתחשק לי לגשת אליה ולהכניס לה אגרוף באף הארוך שלה, אבל סבתא עוצרת בעדי, מסתובבת אליה ואומרת: "מוסיצ'קה, הרי זאת לא אשמתי שליוניצ'קה אוטיוסוב בחמישים ושש התאהב בתחת שלי ולא בעצמות שלך." הקוברה הזקנה מתחילה לשרוק אפילו בקול רם יותר, ואנחנו הולכות משם בראשים מורמים ובישבנים מענטזים.

סבתא שלי זוכה למבטים מאוהבים גם היום, ואילו אני לא יפה. כשהיא שומעת שאני קוראת לעצמי לא יפה, היא אומרת לי שאני טיפשה. "יופי, לא רק לא יפה, אלא גם טיפשה! סט מושלם," אני עונה. אז סבתא לוקחת אותי ביד ומובילה אותי אל המראה. "תסתכלי על האף הגדול שלי," היא אומרת. אני מסתכלת, ורואה שהוא גדול. "תסתכלי על העיניים שלי," היא מבקשת. אני מסתכלת, ורואה שעין שמאל גדולה מעין ימין, או עין ימין קטנה מעין שמאל. "תסתכלי על השפתיים שלי." אני מסתכלת ורואה שהן דקות ומקומטות. סבתא מושיבה אותי בכורסה ומחייכת, ואז מתחילה להלך בחדר. הייתם צריכים לראות את ההליכה שלה! אלה! היא מתיישבת בקצה הכסא ומציתה סיגריה. אצבעותיה, צווארה, קווצות שיער סוררות על הפנים. הו, אלים! אני לא רואה יותר את אפה הגדול, לא שמה לב לעיניים השונות ולשפתיים הדקות. לפעמים נדמה לי שהיא לא מזדקנת, אלא רק מתבגרת. מתבגרת יפה. "אדם יפה מבחוץ, כשהוא לא נרקב מבפנים," סבתא אומרת. "את כמו יין: משתבחת עם השנים. ואני כמו בשר: מתקלקלת עם השנים," אני עונה.

היה סתיו. גשם ירד. עלים צהובים נדבקו לנעליי ולא רצו לשחרר אותן. היה לי עצוב. בפעם הראשונה עצוב כל כך. ריק בפנים וצרחה תקועה עמוק בתוך הגרון. ומתחשק להתחבא ושמישהו יחבק בלי לשאול שאלות. מתחשק לשתוק וליילל בו בזמן. הלכתי אל הים. הגעתי. הורדתי נעליים והתהלכתי על החול. הוצאתי תער גילוח מהכיס (לקחתי אותו מהבית במיוחד), הורדתי את המעיל, הפשלתי את שרוול חולצת השיפון שלי. ורידים. הוורידים הירוקים שלי. רואים אותם כל כך טוב. ראיתי בסרטים באיזו קלות תער מחליק על הוורידים. כמו סכין בחמאה רכה. הורדתי את התער. עוד סנטימטר – והוא יחליק כמו בחמאה.

ילד של השכנים רץ אל תוך החצר שלנו, צלצל בפעמון הדירה שלנו. החדר הבהיר שלנו, סבתא מורחת אודם. "את יודעת..?" ראית, מה סונקה שלך עשתה?" שאל דימקה. "גיטל! גיטל! את ראית? את ראית את סונקה? הרי הזהרנו אותך. אמרנו לך שהיא מסוגלת לכול." אומרת שכנתנו לדירה. כל השכנים התגודדו בחדר שלנו, כולם שאלו את סבתא את אותן השאלות, אבל אף אחד לא העז לספר לה מה קרה. הם פחדו. סבתא קמה, ניגשה אל החלון וראתה אותי. את סוניה! סונקה שלה! אוחזת זר פרחים צהובים וגלוחת ראש. היא התחילה לצחוק בקול רם והצליחה לומר רק: "טוב, אולי עכשיו סוף סוף סוניצ'קה שלי תתחיל לחבוש כובעים."

זאת הפעם הראשונה שהעצב מחניק כל כך. זאת הפעם הראשונה שהלכתי מהבית. עם תער. הפרחים בשביל סבתא, סתם ככה, בפעם הראשונה. התער מעל הוורידים שלי קרוב כל כך לראשונה. כמו בסרטים.

אבל אני לא מפחדת מכאב.

אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. אני רוצה ללמוד לנעול עקבים.

ולהתנשק, אני רוצה ללמוד להתנשק.

לא סיפרתי לאיש על מה שרציתי לעולל לעצמי. זה נשאר ביני לבינו. כמה התביישתי אחר כך בפניו, בפני סבתא. ובפני הכלבה ולווטה, שאני מאכילה. היא עלולה למות אם לא אאכיל אותה. עם בוא החורף הוטב לי.

אני אוהבת את החורף. בחורף הכול אמיתי יותר. נשים לא חושפות את רגליהן, כתפיהן. הגברים לא נאלצים להביט בגופים נשיים חשופים. לצעוק הערות זימה לעבר עקבי הנשים המתרחקים. נשארות רק העיניים – עצובות, שובבות, כל מיני עיניים, ומאווים מכוסים בשמכה ובאלוהים, שקיים בכל אדם. אני אוהבת בגדים רבים עליי והעוף יקר יותר בחורף, ולכן אנחנו קונים אותו לעתים רחוקות. אבל זה טוב! בקיץ העוף זול, וסבתא'לה שלי, חוץ מעוף, יודעת לבשל רק קציצות עוף. אז יוצא ש – עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים. מסכנה הציפור, מסכנה. וגם סוניה המסכנה, מסכנה. ושתינו מסכנות מאותה הסיבה: משום שאני אוכלת אותה.

אתמול הגיע הבלט האהוב עליי לאודסה. סבתא לא אוהבת אותם. היא אומרת שלפני שהם עולים לבמה הם שותים ומסניפים משהו. אבל אני ישבתי ביציע ובכיתי, ואחר כך צחקתי, ושוב בכיתי. התחשק לי לחיות את כל חיי על הבמה הזאת, בליווי המוזיקה הזאת, עם האנשים האלה, בריקוד הזה. אבל הייתי צריכה ללכת לבית הכנסת: יום שישי היום – השבת נכנסת.

סבתא, כהרגלה, ישבה עם הפומית וכמעט לא חייכה. על ראשי כבר היו קוצים, וכולם משום מה חשבו שהיו לי כינים ולכן גילחו לי את השיער. ההורים לא נתנו לילדיהם להתקרב אליי בגלל זה. את סבתא זה שיעשע נורא. בזמן האחרון רק שני דברים הצליחו להצחיק אותה: החיזורים של מיכאיל קצמן והקיפוד שעל ראשי.

אני אוהבת ללכת לבית הכנסת. ולכנסייה גם. ולמסגד.

רק שהאנשים האלה שקוראים לעצמם משרתי האל…

מתנהגים כאילו אלוהים הציע להם באופן אישי חברות, ולחלקם גם קורת גג. הראשים בטלוויזיות. החשבונות בבנק. והמילים הנדושות, הריקות, שבהן הם מנסים למלא אוזניים ונפשות של אחרים. לשווא. לפעמים אני הופכת לזבוב ומתעופפת אל תוך החדרים שלהם, כשהם לבדם. אוטמת את האוזניים ברגליי כדי לא לשמוע, עוצמת עיניים כדי לא לראות. בושה. שיתביישו להם. ואז אני חוזרת אל האנשים החוטאים. עדיף לי איתם. אני חושבת שזה מפני שהאלוהים לא חי להם על קצה הלשון. הוא מוחבא עמוק, שם הוא שמור היטב.

אתמול ז'ניה ז'יד לא בא לבית הספר. המורה אמרה: "חולה". שלחתי לו זר פרחים קטן. אני תמיד שולחת זרים לחולים. אבל לי אף אחד לא שלח פרחים מעולם. פשוט אני אף פעם לא חולה.

ולפני שבוע ביקר אותנו המחזר של סבתא שלי – דוד מישה, ההוא, קצמן. הוא קרא לי אליו בשקט, בלי שסבתא תשמע. "סוניה, על מה סבתא חולמת?" שאל דוד מישה. אז חשבתי – סבתא ממילא לא אוהבת את דוד מישה, היא עדיין משוגעת על אוטיוסוב, ועניתי: "על מכונת כתיבה שחורה."

עוד באותו היום צלצלו בדלת, הביאו לנו קופסה. טוב, לא לנו, לסבתא. מתנה ממיכאיל קצמן. היא הופתעה, ונאלצתי לספר לה הכול.

וסבתא? מה סבתא?

היא השתוללה. היה סקנדל. הזכירה לי בפעם התורנית את עזות המצח שלי, חוצפתי, את העתיד המזהיר שמצפה לי. וכשיצאתי מהחדר והיא חשבה שכבר התרחקתי, היא התחילה לצחוק.

סבתא רוצה שאהיה רופאה, אבל אני אהיה סופרת. אם כי סבתא אומרת שאותי, שכמותי, ייקחו רק לקרקס. וגם זה רק בפרוטקציה. לא מזמן דוד מישה שלח לסבתא צבעונים. איפה הוא השיג אותם בחורף? מיכאיל קצמן הוא פקיד בן 80. הוא עוד חולם לעלות לישראל ולגור לחוף הים האדום עם סבתא שלי.

נדמה לי שסבתא מתאהבת. אתמול היא קנתה לעצמה חזייה חדשה עם ורדים ובושם של Guerlain. אפילו פצחה בדיאטה. והמכשפה הזקנה ההיא, מוסיצ'קה, כתבה בצבע אדום תחת החלונות שלנו, "גיטל – חושבת רק עם מקום אחד". ודוד מישה מחק את ההקדשה הזאת במשך חצי יום. סבתא ישבה ליד החלון והתבוננה בו, והוא שלח נשיקות באוויר אל החלון שלנו. לה.

הממ. או שזה האביב, או שבקרוב אצטרך ללכת לבית הכנסת ולסגור עם הרב על חתונה.

עכשיו סבתא – קצמן. קצמן גיטל יקובלבנה. מחר הזוג הטרי נוסע לירח דבש בישראל. ודוד מישה אפילו מוכן לסבול עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

ומשום מה, לאחרונה, מגיעים הרבה פרחים אלינו לחדר. טוב, לא לנו – לי. על הכרטיסים הקטנים כתוב משהו על אהבה. אבל אני עוד לא מכירה אותה. לא ברור לי מה הוא כותב שם. ומי שכותב הוא ז'ניה ז'יד. כתבתי על כך במכתב לסבתא, לישראל. "טוב נו, סוניצ'קה, אם תוסיפי לאישיות שלך עוד שם משפחה כזה, בטוח תגיעי רחוק. וכשתהיי סופרת, אפילו לא תצטרכי להמציא פסבדונים", ענתה לי סבתא.

סבתא מתנשקת מהבוקר עד הערב עם דוד מישה – מה שאומר, שאצלם זה לנצח. ואילו אני וז'ניה אוהבים לשבת לחוף הים השחור ולהתקרב אל הנצח. אתמול כתבתי את הסיפור הראשון שלי על קשישתי האהובה. ז'ניה אהב אותו מאוד. בכלל ז'ניצ'קה אוהב בי הכול. יש רק בעיה אחת – שאני לא יודעת לבשל. כלומר יודעת, אבל כמו סבתא: עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

הרגל על הברקס. כל הזמן הרגל שלה על הברקס. אחותי ואני יושבות לחוצות אל המושב האחורי בסיטרואן החדשה שלה, חום אימים, למרות שהמזגן פועל. היא מוכרחה לשים הרבה גז, כי אחרת המנוע כבה. אוטו עם מזגן בילד-אין זה חידוש שהיא לא מפסיקה לדבר עליו. היא קנתה אותו שחור וריפדה את המושבים בפרווה אפורה. לא יעזור מה שנגיד לה, זה האוטו שלה וככה היא רוצה.

זה מגוחך בעיניי, לנסוע ברחובות רמת השרון בסיטרואן שחורה, מנוע אלף מאה, להזיע על הפרווה הסינתטית הזו, כי אל המושב האחורי בקושי מגיעה רוח, ולהרגיש את הרגל על הברקס. יש לי בחילה, אני נאנחת. היא מכוונת את התריס של המזגן אלי. אני לא מרגישה כלום. ארבע אחרי הצהריים, הרחוב הראשי של העיר השנואה עלי פקוק כרגיל, אנשים מעמידים מכוניות גדולות בחניות כפולות, עוצרים בבת אחת, או נכנסים למסלול בלי לאותת. לכן היא מוכנה לכל מכה שלא תבוא.

מימין ומשמאל עוקפים אותנו באופן מסוכן ובלתי אחראי. היא מוכרחה להגיב ובאותו הזמן להתקדם, כי צריך להשיג ולהגיע, אז היא לא מרפה גם מהגז. כל נסיעה איתה, אפילו בכביש מהיר וישר, נמלאת מהמורות, פניות חדות, הפתעות שתמיד קורות, כמו מכוניות שמגיחות מעבר לפינה או הולכי רגל משוגעים שקופצים לכביש. כל דבר עלול לתקוף אותנו, להיכנס בנו, להתפרץ לתוכנו.

אי אפשר לנסוע איתך, אני קוראת לעברה, אני בת שש-עשרה אז אני מעזה. אחותי מביטה בי בעיניים עגולות. היא רק בת עשר וככה לא מדברים לאימא. ובאמת, אימא מתעצבנת, מותחת את גופה ואת הרגל הדורכת, עם הנעל והעקב, היד על ההגה מצלצלת מרוב צמידים. היא לא זו שאשמה, זה הם, חסרי האחריות, המשוגעים, מסננת לעברי כשאני ממשיכה לא להתאפק: אימא, די לנסוע ככה ולעצור כל שנייה, זה נורא לנסוע איתך.

את יכולה לרדת, היא יורה, תכף ומיד אני מעיפה אותך מהאוטו אז כדאי שתירגעי, כן?

זו לא אשמתה. החיים סביבה מהירים וצריך להשיג, להגיע. ובאותו הזמן להשגיח; יש לה שתי ילדות מאחורה שבכל רגע יכולות להיפגע, להיפצע, או חלילה למות. היא לא יכולה לשאת את המחשבה שיקרה להן משהו. וסביבה – סכנת נפשות. משוגעים, אני אומרת לך, היא אומרת לי, ואני מסננת, את המשוגעת, לא בטוחה אם היא שומעת אותי. אחותי מתכווצת במושב האחורי.

היא לא אוהבת איך שאני מדברת אליה. היא מצליחה להקשיב לרדיו, שלא כבה לרגע, לקלוט במבטה איזו מכרה ("תראי איך היא נראית") וגם מישהי שלובשת משהו שהיא לא העזה ("תראי את זאתי, אני אומרת לך, לאנשים אין טקט"). עוד ועוד מילים והערות זו על גבי זו, איך ההיא נראית ואיך ההיא השמינה, ובעיקר למה לבשתי את החולצה הלבנה הזו, לא חבל, ואני מסננת, מה חבל, על מה חבל, זה שיעור גיטרה, לא חוג כדורגל.

העצירות הפתאומיות מתגברות. הרגל לא עוזבת את הברקס. גם אני לא אוהבת איך שהיא מדברת אלי, אבל אני עוד לא יודעת את זה. יכולתי לקחת אוטובוס, להיסחב עם הגיטרה עד לתחנה, ואחר כך ללכת מהכיכר שלושה וחצי רחובות עד לבית של מוני, המורה לגיטרה. אני עושה את זה כל שבוע, אבל היום היא לוקחת את אחותי לחברה אז הציעה שתקפיץ אותי ואני הסכמתי. כי התעצלתי. כי רציתי לחסוך ניקוב בכרטיסייה. כי קל יותר להידחק למכונית יחד עם אחותי, גם אם המושב מעקצץ, לחשוב שאני מפונקת, ולדעת שאני עומדת לשלם על זה. נסיעה של עשרים דקות בסך הכול, אולי אצליח לסגור את הפה ולנשום עמוק, לנעוץ את המבט בחלונות הראווה האטומים, לשייט על פני הנוף המשמים של רחובות העיר הזו, העיר שלה, להשקיף עליה מבחוץ.

אלא שאני בת שש-עשרה ואני עוד לא יודעת לנשום עמוק ולשתוק. אני בקושי נושמת בכלל. ההערות ניתכות מכל עבר כמו גשם זועף באמצע יוני מהביל: תשמרי על הפה שלך, את שומעת? אני לא אוהבת את התשובות האלה.

איזה תשובות? מה כבר אמרתי?

את זו שמכבסת? את זו שאחר כך מרתיחה את החולצות הלבנות פעם ועוד פעם? כשאת תכבסי את הבגדים שלך, אז תלבשי מה שאת רוצה. את שומעת אותי?

משהו מסתנן לי מבין השיניים, אני אפילו לא יודעת מה. החולצה הזו היא היחידה שנראית עלי בדיוק כמו שצריך, מבליטה את המעט שיש. חשבתי שאסע באוטובוס, עם הגיטרה על הכתף, עם הג'ינס הרחב והחולצה הזו, מי חשב על כביסה צבעונית או לבנה?

אני תכף מורידה אותך, היא רושפת מול הלחישות שלי שמסתננות לאוזניה, אני לא מוכנה לסבול את החוצפה שלך. את עוברת כל גבול.

אני לא מפסיקה. אני לא יכולה להפסיק. כנראה שהרמזור אדום אם היא הספיקה להסתובב ולשלוח את יד הטבעות שלה לעברי ולפגוע, או שלא פגעה. סטירות אינן אלא מים ניתזים. המילים שלה, לעומת זאת, הן אלו שחותכות את האוויר, ואז חורכות. נזרקות במפתיע, ואת אף פעם לא מוכנה אליהן, כמה שתנסי. מהמורות של מילים, זו על גבי זו, מבקשות ללא הצלחה להסתיר את כיעורן, עוד ועוד מילים, מכוערות ונחשלות מהן, אולי כדי לטשטש, אבל כבר אי אפשר לקחת אותן בחזרה. למדתי מהר; אני משתמשת בהן וזורקת חזרה אליה, זו ההתמסרות היחידה שלנו, זו לזו ולכעס, ללשון החלקלקה, המגלגלת כדורי מילים בוערים הלוך ושוב, ומי תהיה הראשונה שתפספס? לא אני. גם אם הדמעות כבר מציפות את העיניים, אני לא אכנע. למדתי מהר להיות מוכנה לכול.

רגל דורכת לי על החזה. דורכת ומרפה ואז לוחצת שוב. הקוצר-נשימה מגיע, אוויר שמשתהה בחוץ, נתקע בפנים ויוצא בחריקה. הרגל לוחצת ומרפה, ושוב לוחצת, מפמפמת אותי, קוטעת לי את הרצף. לפני שאנחנו מגיעות אני כבר מכינה את המשאף, הוא נח כחול ושקט בכף ידי, וברגע שהיא עוצרת אני יוצאת בכעס מהמכונית, שולפת את הגיטרה שלי בתנועות גדולות, טורקת אחריי את הדלת בעיניים מוצפות שנאה וייאוש מפנה את הגב ומתרחקת.

המכונית השחורה שלה נוסעת משם ובתוכה המילים הקשות, העצירות התמידיות, ואחותי המבוהלת במושב האחורי. עכשיו היא תיאלץ לשמוע את ההערות שלה לבדה, ילדה בת עשר שמוחה הקטן יתמלא במילים שירפדו בזפת את מי שהיא תהפוך להיות. אני נשארת ברחוב הריק עם נשימה קטועה ומצפצפת, המשאף הכחול מחליק לתוך פי, ואני יונקת ממנו ברווחה ונחמה. האוויר המדומה ממלא את חזי וזוקף אותו מעט. יש לי רק חצי רחוב ללכת עם הגיטרה הכבדה, חסכתי נסיעה ארוכה באוטובוס, אבל אולי הפסדתי מישהו שיעלה עליו ויתיישב על הספסל מולי, לגמרי במקרה, יציץ בגיטרה ובחולצה הלבנה, הנכונה, בג'ינס המהוה, אחר כך יסתכל לי בעיניים, יראה אותי בפעם הראשונה, את כולי, כמו שאני, ואז אולי ישאל משהו ואני אענה, וככה נתחיל לדבר, וגם אם נחליף בינינו מעט מאוד מילים, הן יהיו מילים מדויקות, שכל אחת מהן תישקל ותתגלגל ברכות צנופה מפה לפה, מלב לאוזן, ואנו נאסוף אותן אלינו, ונהיה ביחד.

אימא אמרה: "את חייבת ללכת לבית הספר או שיסגרו לנו את אבא".

היינו חמישה ילדים, ארבע בנות, בן אחד. אחותי היתה הכי גדולה, שנה אחריה אני – אבל אני הייתי חזקה יותר וגם יותר מהירה. וגם שובבה יותר. אז אימא אמרה: "את זאת שתלכי לבית הספר, ראש גדול, כי בבית את משתוללת". ושאחותי תישאר בבית עם הילדים. היא היתה סוחבת אותם על הגב, מכבסת חיתולים, היא ניגבה להם את האף ואת הטוסיק, טאטאה, ניקתה. הבת הבכורה היתה צריכה לעשות בבית הכול, כי האימהות היו הולכות לעבוד בכפר והיו חוזרות רק אחרי הצהריים. גם אימא שלנו היתה הולכת. אבא היה עושה לְבֵנִים. כשלא היו הזמנות, הוא היה קורע את עצמו אצל האיכרים בשביל קצת אוכל. היינו עניים מאוד.

בבוקר אימא העירה אותי: "קומי, ראש גדול, רוצי להתרחץ!" בערך חמישים מטר מהצריף שלנו זרם נחל, ולשם היינו הולכים כדי להתרחץ. בוקר וערב. בערב הייתי רצה אל הנחל על שתי רגליים, אבל את הדרך חזרה הייתי קופצת על רגל אחת. לא היו לי נעליים ורציתי שלפחות רגל אחת תישאר נקייה. בקיץ, בחורף – תמיד הלכנו יחפים. והייתה לי רק שמלה אחת שאימא הצליחה להשיג בשבילי. תחתונים או גופיה? – אפילו לא ידענו מה זה.

הלכתי אל הנחל, שטפתי רגליים, שטפתי את הפה. השיער שלי היה מלא נוצות, כי מזה עשויות מיטות של צוענים – מקש ומנוצות שהיו עפים החוצה מהמזרון ומהשמיכות המבורדקות. יצאתי לבית הספר בלי ילקוט, בלי ספרים, בלי עפרונות, בלי מחברת. שום דבר כזה מעולם לא היה לי.

חציתי את הכפר, והכפר עדיין ישן. בחוץ לא היה איש, רק שניים שלושה איכרים רכבו על סוס בדרך לשדה. אף אחד לא הבחין בי, כאילו לא הייתי קיימת. ידעתי איפה בית הספר, כי הייתי הולכת לכפר עם אימא, ואימא היתה אומרת: "תראי, זה בית הספר, לכאן תלכי ולי יהיה שקט ממך, ראש גדול!"

במאמץ רב פתחתי את השער הגדול. חושך, קור, אני יחפה, לבושה בקושי. אין איש. רק איזה גאדז'ו1 אחד זקן שמסתכל עלי ואומר: "מה את מחפשת פה?"

"באתי לבית הספר. אני אלמד פה."

"את?" הוא פרץ בצחוק. "תראו אותה! ככה עם השמלה המצ'וקמקת הזו? למה לא התרחצת? למה לא הסתרקת? ואיפה הילקוט שלך? איך את רוצה ללמוד, אם לא הבאת כלום?"

"אני אלמד ועוד איך אני אלמד! אני אלך פה לבית הספר וזהו!" האיש צחק ודחף אותי לכיתה אחת. התיישבתי על הספסל הראשון והסתכלתי מסביב. לבד. לבדונת. הגדז'ו הזקן התחיל לטאטא את הרצפה. אני ישבתי ודמיינתי לעצמי איך אני אהפוך להיות מישהי. איך אני אדע הכול. חשבתי שכל מה שיש לדעת פשוט ייכנס לי לראש בעצמו – מספיק שאשב בבית הספר. אחר כך נפל מבטי על הרגליים היחפות שלי ועל השמלה המצ'וקמקת המלוכלכת. הלב שלי נפל. כאילו שיכול לצאת משהו מילדה צוענית. עצמתי עיניים. ראיתי את עצמי לבושה בשמלת סאטן ורודה, רקומה ורדי זהב – ושוב התחלתי להאמין שאהפוך לאישה משכילה, שתשחרר את בני הרומה. כבר בתור ילדה ידעתי שאנחנו, בני הרומה, נמצאים בתחתית של התחתית. איש לא אומר לנו מילה טובה. כשרציתי לצאת מהשיכון, אימא נזפה בי: "שלא תחשבי אפילו ללכת לכפר. הגאדז'ו יהרגו אותך". וככה העזתי ללכת לכפר רק כשהיינו כמה ביחד, וכשהלכו איתי ילדים גדולים ששמרו עלינו.

בשבע וחצי צלצל פעמון הכנסייה. ילדי האיכרים התחילו לדדות אל הכיתה. האימהות הביאו אותם. שתיים שלוש אימהות ממש נכנסו אל הכיתה ודחפו את הילדות שלהן אל הספסלים הראשונים. הם הביטו בי עקום. אבל אני אפילו לא זזתי ונשארתי לשבת בספסל הראשון. רציתי להיות ממש חכמה. כבר לא יכולתי לחכות עד שאהיה חכמה. המורה עדיין לא הגיעה, רק עוד ועוד ילדים כפריים נכנסו אל הכיתה. הם לא היו כמוני: לכולם היו תיקים, לבנות היו קוקיות וכולן היו לבושות כמו בובות.

וסופסוף נכנסה המורה. היא סקרה את הכיתה, הבחינה בי בספסל הראשון ואמרה: "מי הושיב אותך שם? מה פתאום את יושבת בספסל הראשון?" היא שלפה אותי משם ושלחה אותי אחורה. "שמה המקום שלך", אמרה.

בספסלים הקדמיים היא הושיבה את בני האיכרים העשירים ביותר. אחר כך העבירה מקום בזה אחר זה את העניים יותר, רחוק יותר ויותר מן הלוח. לספסל האחרון בכיתה קראו "הצועני". הוא היה ממש מאחור, ליד חלון שבור, ניצב לשאר השולחנות. הרגשתי כמו יתומה. למה אני צריכה לשבת פה לבד? היה לי עצוב שאין איתי אפילו עוד ילד אחד מהרומה. הייתי מרגישה חזקה יותר אילו ישב לידי מישהו. אבל השתופפתי פה לבד, לבדונת.

נגמר היום הראשון בבית הספר. לא למדתי דבר. שום ידע לא נכנס לי לראש, רק הבנתי כמה אומללה אני ומסכנה. כשחזרתי הביתה, אף אחד לא שאל אותי איך היה בבית הספר. "אימא, המורה אמרה שאני צריכה ספר, מחברת ועיפרון!" אימא נתנה לי מכה: "תסתלקי מכאן! כסף ללחם אין לנו, ואת רוצה ספר? את תדאגי ללכת לבית ספר בשביל שלא יסגרו לנו את אבא, וזה יהיה מספיק טוב".

למחרת בבוקר שוב רחצתי את הרגליים, הפעם גם הסתרקתי, לבשתי את השמלה הישנה, המצ'וקמקת, והלכתי לבית הספר. וככה הלכתי לבית הספר כל יום. עברו חודשים, המורה לא קראה לי אפילו פעם אחת, רק הסתכלה תמיד לראות אם אני שם. היא לא ידעה שאני מקשיבה. באמת הקשבתי, וכשקראו למישהו לענות, עניתי בלב במקומו. אהבתי חשבון, והכי אהבתי כפולות של שבע. אני בעצמי לא יודעת למה! בלילה לא יכולתי לישון ובראש התרוצצו לי כפולות של שבע. למחרת הצבעתי והמורה קראה לי. "תתחילי, כפולות של שבע!" ידעתי אותן מצוין. אחר כך המורה שאלה אותי: "מה מגדלים בהונגריה?" ואני ידעתי: פלפלים. מלונים. ודלעת.

"תראו אותך, את בעצם לא טיפשה!" אמרה המורה. "אם היה לך ספר ומחברת ועיפרון היית יכולה ללמוד לא רע. למה אימא לא קונה לך ספר?"

"לאימא אין כסף".

"ולמה את מסתובבת כל כך מלוכלכת? ולמה את לא לובשת בגדים נורמליים?"

"אנחנו הרבה אחים ואין עבודה".

יום אחד לא הגעתי לבית הספר. "איפה היית?" שאלה המורה למחרת.

"אמרת לי שהבגדים שלי מלוכלכים, אז אימא כיבסה לי אותם".

היא המשיכה להסתכל עליי.

"לא יכולתי לצאת עד שהם לא היו יבשים."

אחרי זה המורה קנתה לי מחברת והתחילה לתת לי זנבות עפרון שאף אחד כבר לא רצה לכתוב בהם. כאבו לי מזה האצבעות, אבל שמחתי שיש לי אותם.

יום אחד הגיעה הוראה שכל הילדים ה"צוענים" צריכים להתחיל ללכת לבית ספר. זאת היתה הנחיה של ראש העיר. בין בני הרומה התחילה בהלה. הם התרוצצו לכאן ולשם, נאנחו והתלוננו, הנשים תלשו שערות, איש שאל את רעהו: מה יעשו איתנו? מה עושים לנו! לשיכון הגיע פקיד עם תוף, הוא התחיל לתופף, הגברים יצאו מהצריפים שלהם עירומים למחצה, כל השיער שלהם מלא נוצות, הנשים התחילו לצעוק על הילדים: "אתה חייב לבית ספר, אחרת יסגרו לך את אבא שלך! איך נחייה? מאיפה נתפרנס?!"

אז הילדים הלכו. כל אחד לבש משהו "חגיגי": את החצאית של אימא, את המכנסיים של אבא, וככה הלכו לבית הספר. הפקיד העירוני זינב בנו עם האופניים: "לזוז, לזוז כבר, חבורת צוענים! מהר למנהל!"

הוא הוביל אותנו אל משרד המנהל. אף פעם קודם עוד לא ראיתי את המנהל. הוא היה קטן, כרסתן, קרח. עיניו היו גדולות ונפוחות, מתחת לאפו שפם – כשדיבר, קפץ לו השפם מעל שפתו העליונה. שתי שיניים בלטו לו מהפה – אלוהים יודע לאן נעלמו כל השאר. כשראה אותנו, עיניו בלטו החוצה עוד יותר. הוא התחיל לנזוף בנו שאנחנו עצלנים, שאנחנו לא רוצים ללמוד, שאנחנו לא רוצים להפוך לבני אדם! הוא נהם, אבל היה ברור שהוא אדם טוב. "איך אני אמור לחלק אתכם לכיתות, חבורה מטונפת שכמוכם? כל המורים מפחדים מכם!" אמר בחביבות. והוא התחיל לספור: אחת, שתיים, שלושה, ארבעה, חמישה… היינו חמישה עשר. והוא אמר: "אתה לשם, אתה לשם", וככה חילק אותנו לכיתות. בֶּזִ'י, אחותי שגדולה ממני בשנה, גם כן היתה חייבת ללכת לבית הספר, ואימא התעצבנה ונאנחה שאין לה מי שישמור על הילדים כשהיא הולכת לעבודה.

הגענו לכיתה והמורה נבהלה מאיתנו: "איפה בשם אלוהים אני אמורה לשים אתכם?" מאחור, בצד, היו שלושה ספסלים, והיא הושיבה אותנו שם. היינו מופרדים לגמרי, כדי שלא נוכל לריב עם הילדים של הגאדז'ו. אבל בגלל זה גם לא יכולנו ללמוד שום דבר. הניחו לנו לנפשנו.

פעם אחת הייתי רעבה נורא, בדיוק בזמן שהיה יריד בכפר. נשות האיכרים בישלו ואפו, אבל בשיכון הצוענים שלנו שרר רעב כמו תמיד. המורה שאלה את הילדים מה כל אחד אכל. הגיע תורנו. סיר־שחור אמרה: "אני מאתמול לא אכלתי. אין לנו בבית כלום. אנחנו אוכלים רק כשאימא חוזרת מהכפר". באנגו אומר: "אנחנו גם כן בבוקר לא אוכלים". באמת, הארוחה הראשונה שלנו היתה אחר הצהריים, כשהאימהות היו חוזרות מהכפר והביאו תפוחי אדמה, גבינה, חלב, בקיצור – מה שנתנה להם האיכרית תמורת זה שהן קיצצו עצים, פינו זבל מהרפת, ניקו את התנור.

"מה אכלת את?" שאלה המורה אותי.

"יו!" התרחבו עיניי כמו כוכבים. "אם רק היית יודעת איזה דברים אכלתי! בישקוט עם גבינה מתוקה וחמאה, מרק, נקניקיות, עוגה…!"

"איך זה שאת אכלת, ואחותך לא הכניסה לפה שום דבר מאז אתמול?" עצרה אותי המורה. "למה את משקרת! תוציאי לשון, תקבלי משהו שילמד אותך לא לשקר!"

הוצאתי את הלשון והמורה החטיפה לי עליה בסרגל. זה כאב נורא. לא יכולתי אפילו לדבר. אבל כשנרגעתי קצת, אמרתי: "לא שיקרתי! באמת הכול אכלתי! בחלום! כל הלילה חלמתי שאני אוכלת."

המורה הסמיקה, לא אמרה דבר והתרחקה ממני.

חלפה שנה. כולם אמרו שאני לא טיפשה. בבית הספר הצלחתי בלימודים. העלו אותי כיתה. קיבלתי תעודה ולא היה שם אפילו "3" אחד. הייתי גאה בכך מאוד. רצתי הביתה, קפצתי מרוב אושר וכבר מרחוק צעקתי: "אימא, יש לי רק מצוין וטוב מאוד!"

"ונראה לך שאנחנו יכולים לחיות מהמצויינים שלך? מצוין, מצוין – אבל שתעזרי קצת בבית, זה לא!" וככה אימא נפנפה אותי. היה לי עצוב. על ציונים טובים ילדי הכפר קיבלו ספרים, שעונים, כסף – ואצלי בבית אפילו לא התפעלו. לא היה לי עם מי לחלוק את שמחתי.

לכיתה הבאה עלו איתי עוד שלושה בני רומה. נהיינו חברים והתחילו לומר עליי שאני יותר גרועה מבן. חזרתי אחרי כל מה שהבנים אמרו, וכל מה שעשו – עשיתי איתם. כשהכניסו להם מכות, הכניסו מכות גם לי.

פעם אחת הגיע אלינו הקרקס. אני השתגעתי על ריקוד. ידעתי לשים רגל מאחורי הצוואר. ניסיתי עד שזה הצליח. וככה אמרו שוּלוֹ, באנגוֹ וטרזן, שלושת אלה שעלו איתי לכיתה הבאה: "תקשיבי, את תלכי לקרקס, ואז תציגי לנו את מה שתראי שם".

אמרתי: "ואיך אני אכנס לקרקס אם אין לנו כסף?"

והם אמרו: "אל תדאגי, נשיג כסף. בואי איתנו".

הלכנו לכנסייה. לפני הכנסייה עמד פסלו של יאן הקדוש. האיכרים היו זורקים שם מטבעות בדרכם בבוקר לכנסייה. שולו אמר: "לְמה הפסל צריך כסף. תבדקי שלא עובר הכומר ואנחנו נאסוף את המטבעות". הם הרטיבו קצת אדמה ברוק ועשו מזה כזו עיסה דביקה, ציפו איתה מקל ואת המקל דחפו מבעד לסורגים שהקיפו את יאן הקדוש. הם רצו להדביק את הכסף לבוץ. אבל המטבעות לא נדבקו בשום פנים ואופן. "באנגו, תשתין על זה, זה יעבוד יותר טוב!" אמר שולו. ובאמת, מטבע אחד נדבק. אבל באותו רגע עבר שם הכומר.

"הכומר!" צעקתי. הם דחפו לי את המטבע לפה. "תבלעי!" ואני בלעתי את המטבע והתחלתי להיחנק. אני נחנקת, מנסה להקיא, משתעלת, יורקת, אני כבר כחולה לגמרי, הבנים דופקים לי על הגב.

"מה אתם עושים פה, זרעי שטן!" אומר הכומר.

"באנו להתפלל ליאן הקדוש ותראה, זאתי בנס לא נחנקה!" המציא באנגו במקום.

הכומר כמובן לא ידע שאני נחנקת מהמטבע הגנוב, ואמר: "בּוֹי, אני אתן לך קצת מים קדושים!" הוא שפך לי קצת על היד ובזכות המים הקדושים הצלחתי לבלוע את המטבע.

באנגו אמר: "חייבים להשיג את הכסף אחרת". אבל איך? איפה? אחרי בית הספר הלכתי לעבוד אצל איכר שהייתה לו תרנגולת. "יודעת מה," אומרים הבנים, "תיכנסי ללול, תראי איפה התרנגולת, תיקחי לה את הביצה ואת הביצה נמכור ליהודי".

בחיים לא עשיתי משהו כזה. "באנגו, תעשה את זה אתה!"

"טוב," אומרים הבנים. "תטפסי על העץ, כאילו את הולכת לקטוף אגסים, ובאנגו בינתיים יכנס ללול".

טיפסתי לקטוף אגסים. הכלב לא נבח, כי הכיר אותי. הבנים היו בתוך הלול. התרנגולות לא קרקרו, כי שולו ובאנגו ידעו איך צריך לעשות את זה.

וברור – האיכר מתקרב! ואני על העץ. הוא בא ישר אליי. "אז ככה את מודה לי שאני נותן לך עבודה? הולכת לגנוב לי אגסים? חכי חכי, אני אתן לך אגסים!" האיכר תפס מקל, מין מוט כזה שמורידים איתו אגוזים מהעצים – ואני רק מסתכלת אם באנגו ושולו הצליחו לצאת בשלום מהלול! אני מסתכלת ורואה שהם קפצו מעל השער והסתלקו. האיכר לא ראה אותם. אני יכולה עכשיו לרדת מן העץ. קפצתי – וישר על מסמר. למרבה המזל הוא לא נתקע לי ברגל, רק קרע לי את השמלה. מאחור. אני רצה, החצאית הקרועה מתנפנפת והטוסיק העירום שלי זוהר כמו ירח.

הבנים חיכו לי. הם סובבו אותי לכאן ולכאן. "פה צריך לתפור טלאי!" הכריז באנגו בידענות. אבל מאיפה ניקח עכשיו טלאי?

"את יודעת מה?" אמר באנגו. "אם תלכי לפני ואני צמוד אליך מאחור, אז לא יראו שום דבר". אז ככה הלכנו. אימא ראתה אותי כבר מרחוק. "למה הם הולכים ככה? אלוהים, הרי הילד הזה פשוט צמוד אליה! ככה הולכת בחורה עם כבוד?" (היינו אולי בני שבע, שמונה). וכשהגענו קרוב יותר: "מה את חושבת לעצמך, זנזונת!"

חטפתי כל כך הרבה שכמעט עפתי מהרגליים. אימא השתוללה: השמלה היחידה! היחידה! ואת הורסת אותה ככה! במה תלכי עכשיו לבית הספר?" בשום מקום לא מצאנו איזה סמרטוט לעשות ממנו טלאי. אימא אמרה: "חכי, נעשה עם זה משהו". היא לקחה סינר ובמקום לשים לי אותו מלפנים, היא קשרה אותו לגבי. וכבר לא ראו את החור.

ברגע שאימא קשרה לי את הסינר, הלכנו למכור את הביצים. היהודי אמר: "איזה תרנגולת יש לכם?" לביצה, מסתבר, היתה קליפה דקה מאוד. "אהה, ישר רואים, תרנגולת צוענית!" והוא לא קנה מאתנו את הביצים.

מה עכשיו? איך נרוויח את הכסף בשביל הקרקס? אז אמרתי: "אני לא הולכת יותר לשום מקום! מספיק לי, אני רוצה הביתה!"

והבנים: "היי, בלעת לנו את הכסף ועכשיו את רוצה ללכת הביתה?"

שולו תפס אותי באוזן. "תזכרי, אנחנו נלך אחרייך לכל מקום ונשגיח עליך, כי המטבע הזה מיאן הקדוש הוא לא רק שלך! הוא שייך לכולנו!" אבל מה יעזור לנו המטבע, אם כרטיס לקרקס עולה קורונה ועשרים?

"בואו לשם ונראה מה אפשר לעשות," אמר טרזן. הלכנו למקום שבו חנה הקרקס. כבר היו שם המון משאיות. באנגו הלך לשאול אם הם לא צריכים עזרה עם משהו, לסחוב מים או משהו כזה. והאדון מהקרקס אמר: "כן, אני צריך לכבס חיתולים. אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל עם זה". באנגו טס להביא מים, שולו כיבס ואני עמדתי שם כמו איזה נסיכה. באנגו אמר לאיש מהקרקס: מתחילים כבר! תן לה להיכנס! היא זאתי שהולכת!"

האיש נתן לי דחיפה. "קדימה, רוצי!" והבנים המשיכו לכבס את החיתולים.

והייתי בקרקס! לוליינים עפו מהטרפז, הלכו על חבל, ליצנים נפלו מאופניים – והכי מצאה בעיניי אשת הנחשים בחצאית זהב, שעשתה סלטות וגשר והלכה על הידיים. עשיתי איתה הכול בלב. חכו חכו, אני עוד אציג את זה לבנים!

חזרתי הביתה נרעשת. וחטפתי מאימא על זה ששוב שוטטתי. הלכתי לישון בבכי כי הייתי רעבה. אבל בקושי הספקתי לעצום עיניים וכבר דמיינתי לעצמי איך אני עושה סלטות, הולכת על הידיים, ומסביבי הבהובי אור מחצאית הזהב.

עוד לפני שעלה השחר קמתי בשקט ויצאתי אל בית הקברות. בבית הקברות היה עשב גבוה ויפה, ובעשב הזה התחלתי להתאמן, כדי לא לשבור את העצמות. עשיתי גשר, וזה הלך טוב. אחר כך שמתי רגל מאחורי הצוואר. גם גלגלון הצלחתי. אחר כך סלטו. זה כבר היה יותר גרוע. נפלתי על הגב ונפצעתי. אבל איך שחזרתי לעצמי, ניסיתי מחדש. הצלחתי אפילו בקפיצות ידיים. אבל רק ללכת על הידיים לא הצלחתי בשום אופן. זה לא הלך. נפלתי כמו שק. הייתי חבולה לגמרי. לא היה מקום אחד בגוף שלא כאב לי.

צלצול פעמון עלה מהכנסייה ואני רצתי לבית הספר. השיעור הראשון היה שיעור דת, קטכיזם. הכומר נכנס לכיתה וישר: "את היית בקרקס, מה?"

"כן, הייתי".

"לקרקס את הולכת אבל לכנסייה לא!"

ואני אומרת לו: "בכנסייה יש רצפה קרה ולי אין נעליים".

"ספרי לי איך נולד ישו".

"איך ישו נולד אני לא יודעת, לא הייתי שם, אבל אם אתה רוצה, אני אספר לך איך נולדה אילי שלנו, אחותי הקטנה".

"קומי תיכף ומיד ובואי הנה, תחטפי על הטוסיק, איזה חצופה את!"

"אסור לי לחטוף על הטוסיק," קראתי. הכומר גרר אותי מהספסל, הסינר השתחרר והירח זרח מול כל הכיתה. הילדים פרצו בצחוק. הכומר שלח אותי הביתה. ואימא סוף סוף הביאה לי מהכפר איזו שמלה משומשת.

אחרי שבוע החבורות שלי פחות או יותר החלימו, וככה בזמן שיעור חשבון אמרתי לבנים: "בואו". הצבעתי ואמרתי שאני צריכה לשירותים. הבנים יצאו אחריי, אחד אחרי השני. בית הספר שלנו היה מודרני יחסית לאותם ימים – היו לנו שירותים עם מים זורמים, שלושה תאים זה לצד זה ומסדרון קטן שהוביל אליהם. ובמסדרון הזה התחלתי לעשות קרקס. המורה כנראה התחילה להתפלא לאן נעלמו הילדים הצוענים – אף אחד מאיתנו לא חזר. היא יצאה בעקבותינו אל השירותים. היא מסתכלת – אני עומדת על הידיים, עושה גשר, סלטות ופרצופים כמו ליצן.

"אז מה שקורה פה! קרקס את עושה להם כאן, במקום שיעור חשבון! נו חכי אם ככה!"

ושוב קיבלתי מכות. כמה מכות שחטפתי בגלל קרקס אחד! ומה הרווחתי מזה? מטבע אחד שבלעתי. כשהוא יצא, החבאתי אותו בבית הקברות. ושם הוא קבור עד היום.

הגיע מורה חדש. הוא היה גבוה וצעיר. הוא בחן אותנו במבטו. "אז אלה כל הצוענים? אין עוד?"

"יש, אבל האחרים לא הולכים לבית הספר. אם יהיו יותר מדי אז המורות יפחדו מאיתנו".

"אני אקח את כל הצוענים תחת אחריותי," החליט המורה החדש. "אבל אף אחד לא יתערב לי בלימודים!"

למחרת בבוקר – מה אני רואה? המורה החדש מדווש לו על אופניים בשיכון שלנו. בין ה"צוענים"! חוץ מהפקיד העירוני אף אחד לא הסתובב בינינו מעולם. "כל הילדים שצריכים ללכת לבית הספר, צאו החוצה!" קורא המורה החדש. "אָבֶן אָבְרִי" – הוא אומר את זה אפילו בשפתנו!

כולנו יצאנו מהצריפים והוא, עם מקל ביד: "מהר לבית הספר!"

כשנכנסנו לכיתה, הוא אמר: "מי שלא הסתרק, להרים יד!" הוא אפילו לא היה צריך לשאול, הוא ראה טוב מאוד שאף אחד לא מסורק.

"למה לא הסתרקת?"

"אין לי מסרק".

"התרחצת?"

"אין לי מגבת".

אחד אחרי השני התחלנו לספר מה אין לנו.

"טוב. מחר בבוקר תבואו כולכם לבית הספר שעה מוקדם יותר. ואם לא, אתם לא רוצים לדעת מה מחכה לכם".

למחרת באמת הגענו כולנו לבית הספר שעה אחת מוקדם יותר. המורה כבר חיכה לנו. הוא הביא מגבת, סבון, קערה ומסרק.

"מי לא אכל?"

כל הידיים מונפות. המורה שלח את באנגו להביא לחמניות. הוא קנה לחמנייה אחת לכל אחד מאיתנו. ואז אמר: "ועכשיו נלמד. היום תישארו בבית הספר ונלמד גם אחרי הצהריים". בצהריים הוא שוב קנה לנו אוכל – לחם עם מרגרינה. ואז התחיל לשאול אותנו: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

"אני הייתי רוצה לשיר ולרקוד," אמרתי.

הוא נתן לי מכה. "מזה אי אפשר להתקיים. את צריכה ללמוד משהו ואחר כך תשירי ותרקדי". את הבנים הוא תפס בשיער: "ומה אתה רוצה להיות?"

"אני – נפח."

"יפה, אתה תהייה נפח".

"אני אנגן, כמו אבא שלי".

"הכול טוב ויפה, אבל אתה בכל זאת צריך ללמוד לקרוא ולכתוב".

אחרי זה הוא חילק לנו עפרונות ומחברות, ואנחנו באמת התחלנו ללמוד.

הכפר אירגן חגיגה. המורים בחרו את התלמידים הטובים ביותר כדי שידקלמו שירים. המורה שלנו אמר: "חכו חכו, אנחנו עוד נראה להם!" הוא שאל אותי: "את יודעת לשיר?"

"יודעת".

"אז תשירי משהו".

שרתי שיר אהבה גדול מאיזה סרט. הייתי אולי בת שמונה.

"תגידי לי, איפה למדת לשיר את זה?" שאל אותי המורה.

"אבא שלי שר את זה לאימא לפני השינה".

"ומה אתם יודעים לעשות?" הוא שאל ילדים אחרים. אחד ניגן בבס, שני בכינור, שלישי על צימבלום, אחר גם כן בכינור. כל הבנים אצלנו ידעו לנגן לפחות קצת באיזה כלי. "ומי יודע לדקלם שיר?" שאל המורה.

"אנייייי!"  קראתי, והתחלתי לדקלם שיר פטריוטי ששמעתי מילדי הכפר. פניי הסמיקו, עיניי בערו – הוא לא הסיר ממני את עיניו.

"יפה", אמר. "בהתחלה תדקלמי שיר ואחר כך כולכם תשירו ותרקדו".

הבנים הביאו מהבית כינורות, בס, מה שרק יכלו. אבל לא היו לנו בגדים ראויים. המורה אמר: "אלוהים, אם לא הייתי עני כל כך, אולי הייתי יכול לעזור לכם, אפילו קצת! תראי איזה שיער יפה יש לך. לא היית רוצה לקשור בו סרט?"

"ברור שהייתי רוצה!"

"אתם רואים? בגלל זה אתם חייבים ללמוד, כדי לא להיות טיפשים! כדי שהגאדז'ו לא יוכלו לעשות בכם מה שהם רוצים. אם תלמדו, יהיה לכם יותר שֵׂכֶל משיש להורים שלכם. תוכלו להסתובב בראש מורם, תדעו למצוא את מקומכם בעולם. תלמדו, תתעלמו מזה שאני צועק עליכם או שאני נותן לכם איזו מכה פה ושם. פעמים רבות אני מתפרץ עליכם, כי אני לא יכול להתפרץ על מי שנוהג בכם כפי שנוהגים בכם! אלוהים אדירים, כשאני רואה איך ילדי הכפר באים לבית הספר עם לחם ושומן ובשר, ואתם כל היום מתים מרעב – אני משתגע. איך אני אמור לעזור לכם? תהיו מנומסים, עשו רק טוב, והאדונים יראו שהמצב שלכם אינו באשמתכם – אלא באשמתם!"

ואנחנו נשבענו שבועה קדושה ששוב לא נשתולל, שלא נגנוב מטבעות מיאן הקדוש ושנלמד כמו שצריך.

וככה הלכנו אל החגיגה. אף אחד כאן לא ציפה לנו, ילדי הצוענים. היו כאן רק ילדי הכפר עם הוריהם. הם העלו הצגה על חייט ונסיכה.

אז עלה לבמה המורה שלנו ואמר: "עכשיו אציג לפניכם אני את תלמידיי". והבנים שלנו התחילו לנגן! הגברים המבוגרים התחילו למשוך בשפמיהם ולתופף ברגליהם מרוב שהם רצו לרקוד! אחר כך אני דיקלמתי שיר והאיכרים היו בהלם. ואז – כמו שלימד אותי המורה – לקחתי צלחת ועברתי ביניהם לאסוף כסף. "גם אנחנו רוצים ללמוד, אבל אין לנו כסף לספרים ולמחברות. תרמו לנו". וכל אחד שׁם נתן משהו.

לא הספקתי ללכת לבית הספר זמן ארוך במיוחד. התחילה המלחמה ובני רומה לא הורשו להיכנס לכפר, בטח שלא לבית הספר. וככה סיימתי את כיתה גימ"ל.

בלילה שלפני האשפוז האחרון שוב פקד את שחר החלום על אנשי האבן. כמו תמיד היא התעוררה ברגע שלא יכלה לשאת באימה. היא פקחה עיניים והתרוממה. לבה הלם בפראות וזיעה קרה שטפה את פניה. היא לא הספיקה להתאושש מהחלום, ואז הבינה שאינה לבדה. בקצה המיטה ישבה רעות ונעצה בה את מבטה המזוגג בחשכה.

"מה קורה פה?" שאלה שחר.

"כנראה היה לך סיוט," אמרה רעות ברוך, "אני רוצה שתספרי לי, מלאכית."

שחר שפשפה את עיניה. היא עמדה לספר אך אמרה, "אני לא זוכרת."

"זהו, נסגרת," אמרה רעות ועיקמה את הפרצוף. "את כבר לא מספרת לי כלום."

"למה את יושבת פה ככה?"

"הלילה זאת ההזדמנות האחרונה שלי להסתכל עליך ישנה. את הולכת ממני."

שחר נאבקה להסדיר את קצב נשימותיה. רעות התקרבה וליטפה את שיערה הקצוץ.

"מלאכית," לחשה רעות, "בבקשה אל תעזבי אותי."

שחר פלטה אנחה של חוסר-ישע. עדיין דבקו בעיניה קרומי השינה ועדיין הייתה נתונה תחת רושם הפורענות והזדון של אנשי האבן.

בקושי רב פלטה, "אני לא עוזבת אותך."

"נכון, את  נוטשת," קבעה רעות.

"את יודעת שאני חייבת."

"לא אני לא. וגם את לא."

"דיברנו על זה מאה פעם."

"את דיברת. את החלטת. כמו תמיד. לא נתת לי שום סיכוי."

שחר השפילה את ראשה, חומקת מעיניה החתוליות הירוקות של רעות. היא לא ידעה כיצד להגיב. פעם נוספת הייתה המומה מהקלות שבה לשה רעות את המציאות כך שתתאים לרצונה. ועם זאת היא הייתה משוכנעת כל כך בדבריה, שהיה בזה משהו מנחם, ושחר כמעט התפתתה להאמין לה.

"די."

"מה די?" הרימה רעות את קולה, "אני לא מבינה! את לא צריכה את החרא הזה?"

"הסברתי לך," התגוננה שחר, "דפנה אומרת ש…"

"אני לא יכולה לשמוע את זה! אז היא אומרת! אז מה? מה, היא אלוהים?"

"לא…"

"את לא רואה שהיא רעה?"

"אל תדברי עליה ככה."

"למה לא? מי היא בכלל?"

"את יודעת כמה היא עוזרת לי."

"לא. מה שאני יודעת זה שהיא רק רוצה לקחת אותך ממני. ואם את לא רואה את זה את פאקינג עיוורת!"

"את יודעת שאת נשמעת כמו בן-אדם משוגע?"

רעות שיספה את שחר במבט ואמרה "את מאוהבת בה."

"מה?"

"ידעתי…" סיננה רעות ונשכה שפתיים. היא קמה והתהלכה בחדר בעצבנות.

"את מדברת שטויות," אמרה שחר.

רעות נעצרה בתיאטרליות.

"כן? מוזר. לפני שהכרת אותה דווקא הערכת את כל מה שאני עושה בשבילך."

"אני עדיין מעריכה, נשמה שלי, את יודעת את זה."

"את מי את יותר אוהבת? את האמת! אותי או אותה?"

שחר לא ענתה.

רעות הטיחה את עצמה על המיטה, הליטה את פניה ומלמלה, "אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה."

עכשיו נראתה כה קטנה ושברירית. חמלה הציפה את שחר. התעורר בה צורך להתנצל על משהו. היא התקרבה אל רעות בזהירות, כרכה את זרועותיה הדקיקות סביב צווארה וליטפה את שיערה החום הארוך.

"בבקשה אל תכעסי עליי, נשמה," אמרה, "אין לי ברירה…"

"יש לך אותי!" צעקה רעות בעיניים קרועות מבכי, "את החיים שלי!"

חוסר הישע הזה כמעט שהכריע את שחר. לרגע חשבה לעצמה, אף אחד לא יאהב אותי ככה, מה אני עושה? איך אני מוותרת על זה? אבל מיד התעשתה.

"אני בת עשרים ושמונה," אמרה, "אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה."

"לעשות מה?" שאלה רעות והתיישבה, "את מושלמת! את היצור הכי מדהים ביקום! ישבתי פה עכשיו איזה שעה וחשבתי, איזה מזל יש לי שאלוהים נתן לי כזה מלאך. רק בגללך אני יודעת שאני טובה, בלעדיך אני כלום."

רעות חפנה את סנטרה של שחר בידה והטתה את פניה לעברה בעדינות. "ואת יודעת מה עוד חשבתי? מה יקרה אם אני אסתום לך את הפה והאף כשאת ישנה? ואז אף פעם לא תעזבי אותי."

שחר בלעה רוק. "את מפחידה אותי."

"מה מפחידה, מה? אני שומרת עליך! אני אוהבת אותך! אני היחידה שבאמת אוהבת אותך! תכניסי את זה לראש!" רעות קמה מהמיטה ברוגז.

"זהו, נדפקת, השתנית. אני בקושי מזהה אותך."

שחר מצאה את עצמה מזדחלת אל קצה המיטה ומתחננת, "אל תכעסי עליי, בבקשה. אני רק רוצה להיות נורמלית."

"אין כזה דבר נורמלית! זה הכול הגדרה של גברים שמחפשים לשלוט בנו!"

"את יודעת שהיום בערב, לפני שחזרת, מרוב פחד ממחר, לקחתי חצי קופסא של משלשלים?"

"סו וואט אלס איז ניו?"

"זה נראה לך רגיל?!"

רעות שילבה את ידיה על החזה, הלכה לחלון והביטה החוצה אל הלילה.  

"אז אני מבינה שזה סופי."

"כן…" אמרה שחר בלי להישיר אליה מבט.

דממה השתררה בחדר ואז ברגע אחד רעות התפרצה.

"לכי תזדייני! כשדפנה העיפה אותך למי באת ישר, אה? כמו כלבה זחלת אליי! ואני נתתי לך לגור פה, נתתי לך את האוטו שלי! קניתי לך סיגריות! ואת? לרגע לא אהבת אותי באמת! שקרנית-כפוית טובה-נצלנית…"

"זה לא נכון! בבקשה!"

"את לא יודעת לאהוב! את רעה! את לב אבן!"

שחר קפאה. עיניה הוצפו דמעות למשמע שתי המילים האחרונות. היא תקעה ברעות מבט הלום.

"אני לא מאמינה שאת אומרת את זה…"

"מה לעשות? התפוח לא נופל רחוק מהעץ, מסתבר." רעות ניגשה לדלת.

"ואת יכולה לשכוח מהסעה מחר!"

"אבל הבטחת!"

"טאפ."

"אז איך אני אגיע?"

"על הזין שלי. תקחי אוטובוס או מונית מצדי."

"את יודעת שאני לא יכולה."

"תסתדרי. אני. איתך. גמרתי."

*

בבוקר מצאה שחר את הדירה ריקה. רעות נעלמה ואפילו לא השאירה פתק. זה לא היה בלתי-אופייני לה, להתנדף ברגע של זעם. אבל הפעם לשחר לא היה זמן לבזבז בתהיות על מקום הימצאה. למזלה אתמול הכינה את המזוודה לפני שלקחה את כל המשלשלים. היא התלבשה מהר והזמינה מונית, דורשת נהגת אישה.

אבל כשהגיעה לאשפוז לא הייתה לה ברירה אלא להיכנס לחלל צר עם גבר – מנהל מחלקת הפרעות אכילה, ד"ר כץ.

לא היה גבר שהפחיד את שחר יותר מד"ר כץ, היא כבר הכירה אותו באשפוז הראשון שלה, לפני כמעט עשור. לאורך השנים תיארה אותו לא אחת בתור השטן בהתגלמותו, כינתה אותו "מיזוגן" ו"שונא-נשים". הדבר הנורא ביותר בו בעיניה היה העובדה שלא יכלה אפילו לנחש מה הוא מרגיש כלפיה.  היא הניחה שמדובר בשנאה תהומית.

כשנכנסה למשרד הדחוס שלו לא נרשם בפניו ולו המבע הצנוע ביותר של הכרה. שחר התיישבה לפני השולחן ומיד התמוססה אל תוך דמות הילדה הטובה והצייתנית הרחוקה כל-כך ממי שהיא באמת. בזמן הראיון הקצר, שנתן לה הרגשה של נצח קטן, היא גילמה במקצוענות את הדמות החביבה והמתוקה, אבל ד"ר כץ היה ענייני ולא נענה לניסיונותיה להתבדח. אפילו לא התיק את מבטו ממסך המחשב בזמן ששאל אותה את השאלות הרגילות. בזמן שהקליד את תשובותיה נפערו שתיקות, ושחר נחפזה לסתום אותן בהצהרות על מוטיבציה גבוהה ובהבטחות שהפעם הזאת תהיה שונה.

"אפילו נפרדתי מרעות," התגאתה. "דפנה עזרה לי להבין שהיא לא טובה לי, שהיא חלק מרכזי ב…" עצרה ושאפה אוויר, "בפתולוגיה שלי."

היה אפשר לראות שד"ר כץ לא מתרשם מהשימוש בז'רגון מקצועי. הוא סיים להקליד משהו, הסיר את משקפיו, נשען לאחור והתבונן בה ארוכות. מבטו גרם ללבה להתכווץ.

"את נפרדת ממנה או שהיא נפרדה ממך?"

"אתה לא מאמין לי?"

"לא."

"למה אתה מזלזל בזה?! אתה יודע כמה קשה זה היה?!"

"אני בטוח. אבל הדינמיקה שנוצרה ביניכן כאן זכורה לי היטב. מיוזמתך לא היית נפרדת ממנה."

"הקשר איתה הוא הדרך שלי לפגוע בעצמי," דיקלמה שחר את מילותיה של דפנה.

"ו…?"

"ואני לא רוצה יותר לפגוע בעצמי."

היא תלתה בו מבט נואש והוא התבונן בה בשוויון נפש.

"אני אגיד לך את האמת, שחר," אמר ונשען לאחור. "לא רציתי לקבל אותך."

"אני יודעת."

"יפה. זה כבר הסיבוב החמישי שלך פה. לצערי, לא דבר נדיר אצלנו, אבל מי כמוך יודעת כמה משאבים מושקעים בכל מטופלת." הוא החל למנות באצבעותיו, "אתן מקבלות ליווי צמוד של אחות, עובדת סוציאלית ודיאטנית. יש לכן פסיכותרפיה פעמיים בשבוע, קבוצה דינמית, קבוצת CBT, קבוצת DBT, קבוצת תרפיה באמנות, תרפיה בצילום, תרפיה בתנועה…"

"אני יודעת את כל זה," הפטירה שחר ביובש.

"יפה. אז את מבינה שאנחנו מספקים לכן את כל האפשרויות להצליח. אבל אני לא אוהב להשקיע כל כך הרבה במישהי שלא רוצה להחלים."

"אבל אני רוצה!" מחתה שחר.

"אני חושב שאת אומרת את מה שנדמה לך שאני רוצה לשמוע. אבל אני רק רוצה לשמוע את האמת."

"אז מה האמת?"

"האמת היא שאני לא מוצא שום אינדיקציה לכך שאת מוכנה לוותר על המחלה שלך. דפנה חושבת אחרת ממני. רק בגלל שאני מעריך את דעתה המקצועית הסכמתי לתת לך הזדמנות נוספת."

מבטה זלג לרצפה.

"אבל," אמר ד"ר כץ ואז רכן כלפיה והשעין את מרפקיו על השולחן, "היות שאת כבר כאן, אני מקווה שאתבדה."

שחר הרימה את עיניה וראתה לפניה מפלצת זחוחה.

"אני מבין שיש לנו תוכנית," הוא המשיך. "שלושה חודשים את פה. אם תעמדי בזה, תוכלי לחזור לבית השיקומי ולהמשיך שם את התהליך, כפי שסיכמת עם דפנה."

שחר תקעה בו מבט עגום.

"בדבר אחד דפנה ואני תמימי דעים: שנינו חושבים שעדיין לא החלטת שאת רוצה לחיות."

שחר החלה לרעוד ללא סיבה נראית לעין. המרחב נהיה לחוץ ודוחק. כל איבריה זעקו כנגד המשך השהות פה. בקול רפה שחררה, "אני רוצה."

ובזה זה נגמר.

כשיצאה מהחדר והביטה במסדרונות האפורים של המחלקה ראשה הסתחרר. היא נתקפה בחילה. היא רצתה לנוס על נפשה ולא להיות – פה או בכל מקום אחר.

קול מוכר התגנב לתוכה ואמר: אין סיכוי שתשרדי כאן.

*

שחר בילתה את השבועות הראשונים במחלקה להפרעות אכילה בהיכרות מחודשת עם כל הדברים ששנאה במקום הזה. המשטר הנוקשה הטריף את דעתה. בזמנים שבין הארוחות היא ישבה במועדון כמו נרקומנית בגמילה – עצבנית, כוססת ציפורניים.

היא לא האמינה ששוב היא נמצאת במקום שבו היא לא יכולה ללכת לחרבן בלי לבקש רשות והכי מעליב, ללא ליווי של איש צוות. אף שהכירה את כל נהלי המחלקה היטב, היא נשמעה מופתעת כשהתלוננה עליהם באוזני דפנה בשיחות הטלפון השבועיות שלהן. היא קבלה על כך שאוסרים עליה אפילו לסגור את הדלת עד הסוף או להוריד את המים לפני שמוודאים שאין סימני הקאה, והתרעמה על חוסר האמון המשווע.

היא שנאה גם את האוכל השומני ואמרה לדפנה "הוא קצת מוציא אותי מאיזון." אבל עוד יותר שנאה לשמוע את הבנות מתלוננות שהוא "לא בריא". הן לא מבינות, הייתה אומרת בידענות,  שאם ישרדו את האוכל של המחלקה אין דבר שלא יוכלו להכניס לפה.

הרגיז אותה גם הפיקוח ההדוק בזמני הארוחות, אבל לא כמו המבטים שהבנות האחרות נעצו אחת בשנייה. היה לה קשה לראות אותן לועסות ובולעות כאילו לא למדו מעולם לאכול כמו שצריך או שפשוט שכחו אחרי תקופה ארוכה כל כך של הרעבה עצמית.

היא עדיין הייתה מזועזעת מכל התכסיסים שלהן, שנועדו לצמצם את כמות המזון שהכניסו פנימה או לפחות לשלול את ההנאה שבאכילה, שחס וחלילה לא ילמדו לאהוב לאכול. זואי, למשל, חתכה את השניצל שלה למאה חתיכות זעירות. מרים אכלה את היוגורט במזלג, בכוונה, שיטפטף. ובאחת מארוחות הבוקר שרון יצקה קטשופ על הקורנפלקס.

אבל זה היה רק קצה הקרחון. היו בנות שביצעו את העבירות האלה כמו מטומטמות. אחרות היו עברייניות מוכשרות להפחיד. למשגיחה התורנית לא היה סיכוי לקלוט כל דבר קטן שהתרחש. ובכל זאת, כשאחת הבנות הייתה נתפסת על חם, היו לכך סנקציות מיידיות, כגון הארכת זמן ההשגחה לאחר הארוחות או – וזה היה הסיוט הגדול של כולן – שתיית אנשור.

שחר ראתה והבינה הכול, ומאחר שהרגישה שהעבירות האלה פוגעות בה איכשהו, אפילו התפתתה להלשין. במובן אחר זה גרם לה להרגיש שהיא מתקדמת מהבנות האחרות. עכשיו יכלה להביט לאחור על השנה שבילתה בבית השיקומי ולהבין שבניגוד למה שרעות הייתה אומרת, זה לא היה בזבוז זמן; היא למדה.

ההרגשה הזו נטעה בה ביטחון, אבל מדי יום במקלחת כל הביטחון הזה היה יורד לביוב. מחוץ לבית החולים שחר הייתה מסוגלת להעביר שבועות בלי להתקלח, אפילו בקיץ. היא הייתה הולכת, רצה ועושה קיק-בוקסינג בבגדי ספורט ארוכים, מזיעה, כמעט נחנקת מהצחנה של עצמה, מכחידה בשיטתיות כל סיכוי שאיזה גבר יימשך אליה מספיק כדי להתקרב יותר מדי.

אבל כאן לא הייתה לה ברירה. הכריחו אותה לטפל בעצמה.

כשהתפשטה הייתה מתמלאת תיעוב כלפי גופה. היא הייתה מתקלחת מהר ומסתבנת בספוג עבה כדי לא לגעת בעצמה, מסתכלת על התקרה כדי לא לראות את הבטן השמנה הגועלית, את המותניים הדוחים, את ירכיי הפרה, ואת השוקיים העבים הגסים, את כל גופה המזוויע. היא הייתה מכריחה את עצמה לשיר או לשרוק כדי להסיח את הדעת.

אחרי המקלחת תמיד הייתה נתקפת דחף להתקשר לרעות. אבל רעות לא ענתה ולא השיבה להודעותיה ולא התקשרה חזרה. בקיצור, מחקה אותה, באופן טיפוסי ביותר.

שחר התביישה לספר על כך לדפנה אך לבסוף סיפרה בדמעות.  

דפנה שאלה, "למה את עושה את זה לעצמך?"

שחר ידעה את התשובה, ולמרות זאת לא הייתה מסוגלת להגות אותה בקול רם. מרוב חולשה כמעט שמטה את הטלפון מידה.

באחד מרגעי השפל אפילו התקשרה לאמא שלה, המקבילה ללחתוך את עצמה בחיפוש אחר כאב קונקרטי ומובן יותר, שיפיג ולו על דרך ההמרה בלבד את הכאב העמום והמבעית שהציף אותה. אבל היא ניתקה בשנייה ששמעה את הקול הצרוד מעבר לקו. על כך כבר לא סיפרה לאיש.

*

באותם שבועות תיארה שחר באוזניי דפנה את חוויית האשפוז במונחים של הליכה על סף תהום: כל הזמן חוששת ליפול, מייחלת לכך בסתר. שני דברים שמרו על יציבותה: הידיעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה, והפחד לאכזב את דפנה.

היא התייצבה בזמן לארוחות, הקפידה על התפריט, שיתפה פעולה בטיפול הדיאטני ובשיחות עם ענת, העובדה הסוציאלית. היא עלתה במשקל באופן מדוד – חצי קילו בשבוע – על פי התוכנית. בהתחלה נבהלה מהבהלה של עצמה, אבל דפנה עזרה לה לראות כיצד הפעם היא פוחדת שלא תעלה במשקל יותר משהיא פוחדת כן לעלות. ושחר הודתה שזה משנה הכול.

בקבוצות הטיפוליות התנהגה למופת והתאמצה להשתתף בלי להשתלט, שלא יגידו עליה שהיא בריונית. היא השתדלה לשמור על עצמה ולא לפסוע למלכודות שבהן נפלה באשפוזים קודמים, כולל זה שבו הכירה את רעות. הפעם מיעטה להתערות עם הבנות האחרות. זאת הייתה התקופה הבודדה בחייה, אפילו יותר מאשר בימיה הראשונים בבית השיקומי, לפני כמעט שנה וחצי. כל יום הסתיים אותו הדבר, כשהיא טומנת את ראשה בכרית ובוכה עד שהיא נרדמת.

*

אחרי חודש הייתה שחר מוכנה להניף דגל לבן. הקול שעודד אותה להמשיך להיאבק לא יכול עוד לגבור על הקול האחר, המרושע, שלא חדל לפתות אותה להקיא, להרעיב את עצמה, להיכנע.

זו הייתה מלחמת הישרדות תמידית והיא דלדלה את שחר לגמרי והתישה את כוח הרצון שלה.

ודווקא אז השתחררה רוני, השותפה שלה לחדר, והיא התבשרה שמצרפים לה מישהי חדשה.

רוני הייתה האנורקטית הקלאסית, יצור אנמי וחרד שמפחד מהצל של עצמו ולא מוציא מהפה מילה. היא בילתה את מרבית זמנה בכתיבה ביומן, ולכן הייתה השותפה המושלמת בשביל שחר. חדרן היה דוגמא ומופת לאזור נקי מסימפטומים, מרחב קטן ויחסית בטוח, מעין מקלט.

בניגוד לדעה הרווחת במחלקה, שחר השלתה את עצמה איכשהו לחשוב שמיטתה של רוני תישאר ריקה. המחשבה הנעימה הזאת החזיקה אותה בזמנים הקשים, כשנדמה היה לה שכל השאר פועל נגדה. כשד"ר כץ זימן אותה למשרדו ובישר לה ביובש על השינוי בתנאי המגורים שלה, שחר הפצירה, התחננה ובכתה. היא התפוצצה מזעם, איימה שתעזוב את המחלקה מיד. הצרחות שלה הדהדו בחוץ כך שכולם יכלו לשמוע. היא ניסתה הכול, ללא הואיל. ד"ר כץ ישב מולה בפנים שלווים וחתומים, מחכה בסבלנות שתמצה פחות או יותר את כל שלבי היגון לנגד עיניו, מאפשר לה לחתום את ההתפרצות ביבבה חרישית, והחלטתו עומדת בעינה.

היא רצה מיד והתקשרה לדפנה, בתקווה שתוכל למשוך באיזה חוט למענה, אבל אחרי עשרים דקות של בכי ותלונות, שבמהלכן ניסתה דפנה לשכנע אותה שהעולם פחות קודר משנדמה לה, היא הציעה שיתעמקו בנושא בשיחתן השבועית בעוד יומיים, ושחר אמרה "הבנתי, אין לך זמן בשבילי," וניתקה.

*

היא הגיעה אחרי ארוחת הצהריים.

שחר ישבה עם עוד כמה בנות מחוץ למועדון, בעמדת תצפית אל הכניסה למחלקה, כשגבר גבוה בשיער כסוף וחליפה כחולה פסע פנימה. הוא לא דמה במאום למבקר הממוצע במחלקה הזאת, הוא הקרין הצלחה. אחריו השתרכה בחורה נמוכה ושחורת שיער, לבושה בקפושון שחור.

שחר ידעה מיד שהיא מכירה אותה, אך לא זכרה מהיכן וממתי.

האיש המצליח פנה לתמי המזכירה ובתום בירור קצר ניגש אל חדרו של ד"ר כץ והבחורה הצעירה אחריו. בעודם ממתינים סקרה הבחורה את המחלקה באופן המוזר ביותר, כאילו נחשפה לראשונה למציאות ועדיין לא ראתה לפניה אלא צללים נטולי צורה. במבט ראשון קשה היה לזהות שהיא לא בריאה. פניה היו חיוורים אך נאים. את העיגולים הכהים שחיתלו את עיניה ניתן היה לייחס לחוסר שינה או לאלרגיה כלשהי, ואילו הסווטשרט השחור הענקי, עם סמל הגולגולת שעל הגב, הגיע כמעט עד ברכיה והסווה לחלוטין את הגוף שתחתיו.

בעודה משקיפה עליה מרחוק ניסתה שחר לאתר את הנקודה בעבר שבה פגשה אותה. הבנות האחרות הביטו בה אף הן, מתלחששות בסקרנות ובהתרגשות. וכשאחת הבנות אמרה, "זאת רומי נכטיילר," לבה החמיץ פעימה והיא רצה לחדרה והתקשרה לדפנה. אבל דפנה לא ענתה. אז היא פנתה לענת, העובדת הסוציאלית, נכנסה למשרדה בלי לדפוק ואמרה שהיא לא מסוגלת להיות באותו חדר עם רומי נכטיילר, שהיא בחורה "נתעבת."

"מה יש ברומי שמעורר בך את הרגשות העוצמתיים האלה?" חקרה ענת, ועוררה בשחר רצון להדביק לה סטירה.

שחר חזרה על אותה מנגינה: רומי היא יצור נבזי ורקוב מבפנים. לבסוף קמה כשענת הייתה באמצע משפט ואמרה "את לא עוזרת לי, לא בא לי יותר על השיחה הזאת."

כשחזרה לחדרה מצאה את רומי יושבת על מיטתה החדשה וניגשה אליה בצעדים מאיימים.

"את לא פונה אליי," אמרה ונופפה באצבע. "את לא מדברת איתי. מבחינתי, את לא קיימת. ברור, גברת אווה X?"

שפתיה הדקות וחסרות הצבע של רומי התעקלו לצורה הדומה לחיוך, אך החיוך דהה לפני שהספיק להופיע. פניה הצחורים, הזרועים נמשים אפרפרים, שקעו בערפול חושים.

"כן," היא אמרה באיטיות, "אני לגמרי מבינה מאיפה את באה."

שחר הביטה ישירות בעיניים השחורות האלה, שהיו מרוחקות כעיניו של אדם מת.

היא הבחינה בפלומה השחרחרה שמעל לשפתיים ובפאות הלחיים, בעצם הבריח הבולטת שלה, שבצבצה מתוך הסווטשרט, ובעצמות הבולטות לא פחות של מפרקי כפות ידיה. משם הסיטה את מבטה אל החלון הפתוח, ורומי מיד חיקתה אותה ושייטה בעקבותיה.

"אני שוקלת עשרים ושמונה קילו," אמרה רומי כמתוך פיהוק. "כמה את?"

שחר שיגרה לעברה מבט מצמית.

"עוד מילה ואני רוצחת אותך, שמעת?"

"בטח. אני הרי פה, לא?"

שחר כבר הייתה ליד הדלת כשההד השיג אותה.

"יש לי סיגריות," אמרה רומי. "אל תהססי לבקש."

שחר התכווצה, נשמה עמוק ויצאה.

*

כל אותו יום הסתובבה שחר במחלקה בסערת נפש. כשרומי לא הופיעה לארוחת הצהריים והערב, היא חשבה שהיא עומדת להתפוצץ. כשהסתיימה ההשגחה, כמה מהבנות הלכו לבקר את רומי בחדר. הן התאספו סביב מיטתה כאילו הייתה אלילה. הן הפגיזו אותה בשאלות, והיא ענתה בחוסר חשק מופגן.

שחר הרגישה כלואה בחוץ. כל כמה דקות ניגשה לבדוק אם הן עדיין שם. כשפקעה סבלנותה, היא התפרצה פנימה.

"יאללה, בנות, להתפנות."

הן מיד הלכו.

באותו לילה שחר התהפכה במיטתה והתקשתה להירדם. נשימותיה של רומי הציקו לה. היא ידעה שגם היא ערה.

לפתע בקע הקול מתוך אפלת החדר.

"קוראים לך שחר, נכון?"

שחר לא ענתה.

"את שחר, נכון?"

דממה.

"שמעתי עליך. אני חברה של מיקה. הבנתי שבירמנתם יחד ב"צפע". אני חושבת שפעם ראיתי אותך. את נורא יפה."

"אני ישנה."

"אה, סליחה. חשבתי שגם את לא מצליחה להירדם."

"אני מנסה. ואת מפריעה לי."

"שוב, סליחה. אני אשתוק, מבטיחה. רק רציתי להגיד שאת נורא יפה בעיניי."

*

בלילה הבא שוב נדדה שנתה של שחר ושוב היא ידעה שהיא לא לבד. היא חששה שרומי שוב תדבר אליה. כשהתהפכה במיטה ברגע של תסכול, זה קרה.

"זאת לא הפעם הראשונה שלך פה, אני מבינה."

אל תעני לה, אל תתני לכלבה כלום.

"שחר?"

לא לענות, לא לענות.

"שחר, את ערה?"

סתמי את הפה!!!

"לי בכל אופן זאת הפעם הראשונה פה, אבל את בטח כבר יודעת את זה. אמרו לי שהמחלקה זה סוף הדרך, שמכאן אין יותר לאן להתדרדר וכל הג'ז הזה. מה את אומרת?"

שחר פקחה עיניים ונעצה מבט מיואש בתקרה.

"האמת שזה נשמע לי בולשיט," אמרה רומי. ולאחר הפוגה קצרה הוסיפה, "ואת יודעת מה עוד סיפרו לי? שזה כמו להיכנס לכלא. ואנס את פה זה מכניס אותך לזהות של המחלה או משהו כזה. ככה אמרה לי הפסיכולוגית שלי, אבל נראה לי שהיא מדברת מקנאה. היא חתיכת דבה. מה דעתך?"

"דעתי היא שאת אוכלת את הראש."

"מעניין," אמרה רומי בלי נימה. "ומה עוד את חושבת?"

"על מה?"

"על מה שהפסיכולוגית שלי אמרה."

שחר לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד. דוקטרינת ההתעלמות קרסה.

"תגידי את פה כדי להרגיז אותי?"

"חלילה וחס. אני פה כי הכריחו אותי."

"אז את לא רוצה להחלים?" שאלה שחר.

"להחלים ממה?"

*

עד מהרה רכשה לעצמה רומי מעמד בתור המטופלת הקשה ביותר במחלקה. אפילו ד"ר כץ הודה שטרם נתקל בהתנגדות כה חריפה לטיפול. רומי סירבה להכניס אוכל לפה ולבלוע אותו, מה שאילץ את הצוות לנקוט אמצעים יותר ויותר קיצוניים, שלא ננקטו במחלקה שנים.

בהתחלה ניסו הליך רגיל של הזנה מלאכותית, אבל רומי פשוט הייתה מסירה את הזונדה ומעיפה אותה. אז הצמידו לה את השפופרת לאף כמו נזם, אבל היא ניתקה אותה ותוך כדי כך פצעה את האף. בסוף קשרו אותה למיטה. בחורה שבקושי מסוגלת לשאת את הראש בלי שיישמט מרוב חולשה נאבקה בחירוף נפש והסתכנה בשבירת העצמות הדקות נטולות הסידן, עד שנדרשו שלושה אנשי צוות לרתק אותה למיטה. גם בקבוצות הטיפוליות היא לא שיתפה פעולה. היא סירבה להסיר את הקפושון מראשה ופשוט ישבה שם, מכונסת בתוך עצמה, מקרינה חוסר עניין, מבטה תועה אל מחוץ לחלון.

שחר לא יכלה לסבול את זה. הן היו חולפות זו על פני זו במחלקה בלי להחליף מילה. התקשורת ביניהן התקיימה רק בלילות, ותמיד ביוזמתה של רומי, אבל לשחר נדמה שהיא מצויה בכל מקום, בוחנת אותה, שוחרת את רעתה.

לילה אחד רומי שאלה, "אז את רוצה להחלים?"

"כן."

"ממה?"

"מלחרבן לעצמי את החיים."

"מעניין. אז את רוצה להפסיק?"

"כן."

"אבל לא תהיי יפה יותר."

"על הזין שלי."

"ואחרי שתפסיקי, מה יהיה?"

"אני פשוט אחיה. תעזבי אותי."

"מה גורם לך לחשוב שהפעם תצליחי?"

"ס'תמי ת'כוס," אמרה שחר, הפנתה לה את הגב ונדרה שלא להקשיב לה. אך כעבור כמה שניות שאלה, "מי הכריח אותך לבוא לפה?"

"הפסיכיאטרית שלי אמרה שאם אני אמשיך ככה אני אמות תוך שנה מדום לב, אז ההורים שלי נבהלו. בעיקר אבא שלי. אז הוא התחיל לערבב את כל העולם ואשתו, כולל שר הבריאות, אגב, כדי להשיג צו אשפוז. אבל הם לא מבינים."

"מה הם לא מבינים?"

"שהגוף שלי לא צריך אוכל כדי להתקיים."

"זיבי."

"אל תאמיני."

"אני לא מאמינה."

"זה בגלל שאת מקנאה."

*

למחרת נכנסה שחר לחדר של ענת בלי לדפוק על הדלת. היא אמרה שהיא לא יכולה יותר, רומי משגעת לה את השכל, היא רעה, רוע מזוקק וטהור. והיא מתעללת בה.

"מה היא עושה?" שאלה ענת באהדה.

"את לא מבינה," אמרה שחר. "זה לא מה שהיא עושה, היא פשוט שם, היא רוצה להרוס לכולנו. אסור לה להיות כאן."

ענת התחילה להגיד משהו אך שחר נכנסה לדבריה.

"את לא מבינה כמה הבחורה הזאת חולה."

"מה זאת אומרת?"

שחר שאבה אוויר פנימה, ואז שחררה את הסוד שכרסם בה מאז שהגיעה הבחורה החדשה. למרות שהיא רק בת תשע-עשרה, רומי היא סלבריטאית בקהילת האנורקטיות והבולמיות, אושיית פרו-אנה. יש לה בלוג שבו היא מטיפה להרעבה עצמית, משיאה עצות להקאה יעילה ומקדמת את אידיאל היופי החולני, בין היתר, על-ידי העלאת תמונות עירום של נשים עם מראה שלדי.

"היא קוראת לעצמה אווה X."

"גם הבנות האחרות יודעות שזו היא?"

"ברור שהן מעריצות אותה ומקנאות בה בגלל שהיא הכי רזה, וגם שמעתי חלק מהן מדברות על האווה הזאת, אבל לא נראה לי שהן יודעות שזאת היא."

"ואיך את יודעת?"

 "הכרתי אותה פעם."

*

בלילות הבאים שחר לא עצמה עין. היא פחדה מהכול – שרומי תדבר אליה שוב או שתחטוף דום לב ובבוקר היא תמצא גופה במיטה הסמוכה. היא הייתה עצבנית ותשושה כל הזמן. בבקרים התקשתה לקום מהמיטה. היה עליה להתאמץ כדי לגרור את עצמה לחדר האוכל. היא ביקרה אצל האחות כמה פעמים ביום כדי להתלונן על מיגרנות ובחילות וכאבי בטן. היא התחננה בפני הדיאטנית שלה שתקל עליה בתפריט, משמע פחות מזון, פחות קלוריות. בארוחות התפתתה לצמצם אך ידעה שאם יבחינו זה הסוף שלה. רק פעם אחת, כשלא יכלה לשלוט בעצמה, פיזרה כמות מגוחכת של מלח על האורז, אבל מיד התחרטה. השקילות היומיות נהיו מקור לחרדה גדולה, עכשיו לא בגלל האפשרות שלא תעלה במשקל אלא בגלל האפשרות שכן תעלה. והיא המשיכה לעלות, בדיוק חצי קילו בשבוע, לפי התוכנית.

ולפתע החלה לשים לב שמשאלה מוכרת מתגנבת פנימה: היא רצתה לחתוך את עצמה כדי להקל את הכאב המייסר שהרעיל את נשמתה. אבל היא לא ידעה איך, נדמה היה שכל התחבולות ששלטה בהן בעבר נמחקו לגמרי מזיכרונה. ובכל פעם שנכנסה למקלחת רצתה להכניס אצבע לגרון ולהקיא הכול החוצה, אבל הייתה משוכנעת שד"ר כץ רק מחכה להזדמנות להעיף אותה ולא הייתה מוכנה לתת לו את העונג. היא התהלכה ברחבי המחלקה באי-שקט. בקבוצות הייתה יושבת מרוחקת ושקטה. כשנשאלה שאלה ישירה הייתה ממלמלת "אין לי כוח לדבר."

יותר ויותר הייתה מהרהרת, מתוך עוגמת-נפש של ממש, במצבה השפל; טובעת בייאוש בנוגע לסיכוי שאי פעם תברא לעצמה "חיים ששווה לחיותם" כפי שניסחה זאת דפנה, שידעה טוב יותר מכל אדם אחר כיצד לצייר עבור שחר אופק ורדרד. היא לא הצליחה להביא את עצמה להתקשר אליה.

היא גם הפסיקה להתקשר לרעות. סתם התעלמות לא הספיקה לה יותר, היא רצתה להיפגע ממש. אז היא התקשרה לאמא שלה, בידיעה שהשיחות האלה תמיד נגמרות רע.

ואמה לא אכזבה. הן לא דיברו כמעט שנה וכששחר סיפרה לה מהיכן היא מתקשרת, היא אמרה לה, "הסכימו לקבל אותך? כנראה את לא רזה מספיק!"

*

בוקר אחד נכנסה שחר לבלוג של אווה X וראתה שהוא פעיל. היא נדהמה לגלות שהיא ממשיכה להעלות את הגיגיה החולניים מתוך המחלקה. דמה התרתח. באותו יום הגיעה עצבנית במיוחד לקבוצה הדינמית. חצי שעה ישבה בלי לדבר, גופה רוטט, מחשבותיה מתרוצצות.

לפתע פנתה אליה ענת ושאלה אם יש משהו שהייתה רוצה להגיד.

"לא."

"את בטוחה?"

"כן."

"שחר, מה עובר עליך לאחרונה?"

"מה עובר עליי? אני נגעלת ממה שקורה פה. איך שכולן מלקקות לרומי. והיא שמה עליכן זין!"

"שחר," אמרה ענת.

"מה שחר? זאת אשמתי שכולן שפוטות מפגרות ולא קולטות איך היא דופקת אותן? שתהרוס לעצמה אם היא רוצה, לא לאחרות."

"שחר, אני מבקשת ממך להירגע."

"מה להירגע, מצדי שתמות."

"אנחנו לא מדברות פה ככה, שחר."

"על הזין שלי."

"שחר, אני מבקשת שתצאי."

"שתמות הזונה. את מבינה?" שחר קמה בזעם והעיפה את הכיסא שלה.

היא התקרבה לרומי.

"תמותי כבר!" צרחה, "תמותי!"

החיים נשאבו מהחלל. כל הבנות הביטו בשחר בבהלה ובתמהון. רומי פשוט ישבה שם בעיניים חלולות והבעה של אדם חירש.

*

בלילה פנתה רומי לשחר כאילו לא קרה כלום.

"זוכרת שסיפרתי לך שאבא שלי הכריח אותי להיות פה?"

"נו."

"אז זאת צביעות מצדו. כי אם יש בעיה, ואני לא אומרת שיש בעיה, אבל אם יש אז הוא אשם. הוא ואמא שלי. אבל בעיקר הוא. לך יש אבא?"

"לא."

"ואמא?"

"בקושי."

"איפה אבא שלך?"

"מת."

"אוי, אני מצטערת לשמוע. מתי זה קרה?"

"מזמן."

"בת כמה היית?"

"תשע."

"הו, זה ממש פיצי-מיצי."

"סוג של."

"יש לך זכרונות ממנו?"

"לא הרבה."

"מה כן?"

שחר התהפכה כלפי רומי, שהתבוננה בה בסקרנות.

"אמא שלי תמיד הייתה קוראת לו לב-אבן."

"מצחיק."

"זאת לא הייתה בדיחה."

"אופס, סליחה. אז למה היא קראה לו ככה?"

"לא משנה."

"ומה הרגשת כשהוא מת?"

"מה?"

"מעניין אותי לדעת פשוט."

"למה? מה לך ולי?"

"אני פשוט מתעניינת בדברים כאלה, כמו מה מרגישים כשמישהו מת."

"את ממש חולה, את יודעת את זה?"

"לא מהפרספקטיבה שלי."

"את מזיינת בשכל."

"בבקשה תגידי לי."

"מה להגיד?"

"איך הרגשת?"

"שמחתי! מרוצה?"

"מעניין… אפשר לשאול למה?"

"לא."

"בסדר. אני לא אשאל… אז בעצם את עשית את זה."

"מה?"

"הרגת אותו, את אבא שלך."

"מה זה!?"

"אם שמחת סימן שקיווית לזה, שביקשת את זה, בטח גם התפללת. זה אומר שאת גרמת לזה לקרות. יש לך כוחות."

שחר לא הגיבה. זמן מה שכבה במיטתה, עיניה נעוצות בתקרה. לבסוף התיישבה ואמרה, "תגידי, מה זה החרא הזה?"

"סליחה?" שאלה רומי והתיישבה.

"את מסרבת לאכול, את נלחמת איתם כל יום כמו משוגעת. את עושה את כל הבלגן הזה כשברור שאת לא רוצה להיות פה. אז למה את לא עפה מכאן?"

רומי נעצה בה מבט בחשכה.

"תראי, שחר, מה שאת צריכה להבין זה שיש צו אשפ-"

"זה זיון מוח," אמרה שחר. "את נהנית מזה."

"זה פשוט לא נכון."

"לא, אני חושבת שזה נכון מאוד. את נהנית מהמאבק, מזה שקושרים אותך וכל החרא הזה. כי את חולה בראש!"

"את טועה."

"כן? נראה אותך! יש פה חלון, ואנחנו בקומה ראשונה. את יכולה פשוט לפתוח אותו ולצאת."

"באמת?"

"זה יותר קל ממה שנדמה לך."

רומי קמה מהמיטה וניגשה לחלון. זמן מה עמדה ובחנה את נתיב המילוט ואז הפנתה זוג עיניים שואלות לשחר.

"די, רומי, את כבר לא ילדה קטנה, אי אפשר להכריח אותך לחיות."

"מעניין," אמרה רומי וחזרה למיטה.

*

באותו לילה שוב חלמה שחר על אנשי האבן, וכרגיל קדמה לחלום אותה תחושה ייחודית שאין לה מילים, שלא חוותה בשום מצב אחר. רשרוש פנימי התרחב בהדרגה עד שנהיה לטלטלה מצמררת. היא פרכסה במיטה מתוך שינה וגנחה חלושות.

בחלום מצאה את עצמה מגיחה מתוך האין אל מקום שכבר הייתה בו בעבר. לנגד עיניה היא רואה אגם בלב הרים שפסגותיהם המושלגות משתקפות במים הזכים.

דממה מופלאה שורה סביב, עד שמפלח אותה קול המשוטים. אי מזה צצה סירת עץ ובה אנשי האבן. סמוך לחרטום ניצב איש האבן הגדול מכולם, והוא עטוי שריון קשקשים ונושא אלה כבדה ושואג בקול מקפיא דם בשפה שרק היא מבינה.

הוא צורח לאנשי האבן שלו לחתור חזק יותר, במרץ, לא לעצור.

ורק היא לבדה יודעת שהם בדרכם לפשוט על העיירה השוכנת מעבר להרים בכוונה לבזוז אותה ולזרוע בה הרס וחורבן, לאנוס את כל הנשים.

והמשוטים קורעים את המים, והאדוות שהם מחוללים נפוצות לכל עבר.

והרעש גובר.

והיא מתענה על המיטה, מתהפכת וגונחת, כל גופה מתעוות.

וכמו תמיד, כשאנשי האבן מגיעים ליבשה, היא מתעוררת.

היא פקחה עיניים, הכול מטושטש.

כולה בעתה וזיעה קרה. אבל רוח קרירה צלפה בלחיה. החלון היה פתוח. הווילון התנופף. עוד בוקר הפציע והחדר נשטף קרני שמש לבנות.

סוף סוף המיטה שלצדה הייתה ריקה.