עד שג'לאל לא הופך את כל מה שסביבו אין הוא יודע שיכרון מהו. הוא היה השד משחת של הכפר. בכל הזדמנות היה מתנפל על לולי התרנגולות וכלובי הארנבות של השכנים ואחר כך היינו רואים אותו צולה אותן בשדה כאן בסביבה, סמוך ליער, או על יד הנחל. לא היה מי שישגיח עליו. אביו עבד בעיר הבירה, ולא היה שב אלא אחת לחודשיים. לכן הוא היה עושה כל מה שאנחנו חששנו לעשות, ועל כן שנאנו אותו. עצם הזכרת שמו היה פעמון אזעקה.

מאז שגילה את חלון חדר השינה של אשת המוכתר, הפך לסיוט שלה. היה מתגנב ועובר מעל גדר הבית ומשליך עליה שק מלא עשרות צפרדעים שאסף בנחל במשך ימים. כל הכפר היה שומע את צרחותיה, עד שהמוכתר האשים אותה שהיא משוגעת וגירש אותה.

אני, הבלתי-נראה, עסקתי באותה עת בציד ציפורים. התרגלתי להיות בלתי-נראה כדי לצוד יותר ציפורים. ככל שהיטבתי להתחבא, צדתי יותר. כשחזרתי בפעם הראשונה מן הציד, הציפור קיפצה בתוך כיס המעיל שלי, ואבי חשד במשהו, שכן תנועותיי היו מוזרות במקצת. הוא עצר אותי:

"בוא הנה! מה אתה מסתיר, יא…?" אמר והתכונן להתיר את חגורתו. הודיתי. הוצאתי את הציפור מכיסי ואמרתי:

"זאת ציפור, בסך הכול ציפור קטנה, אבא. מצאתי אותה ליד הנחל."

"איך קוראים לה?"

"לא יודע. ציפור."

"ציפור זה לא שֵׁם."

באותו יום סיפר לי אבי את סיפור השמות: איך אלוהים חילק שמות ליצורים. "באותו הלילה, יא… אלוהים היה עצבני בגלל הרעש, וליצורים לא היו שמות, ובגלל זה הוא לא היה יכול לדעת מאיפה בא הרעש. הוא אסף את היצורים, הוציא מהתרמיל הגדול שלו חופנים של שמות, והתחיל לחלק אותם ביניהם, כמו שאני הייתי מחלק לך ולאחים שלך פול קלוי חם. כל אחד מהם שׂם את השֵׁם החם שלו בכיס ורץ אתו בזהירות," אמר אבי.

"באותו לילה, יא בני, השמות היו חלשים, כי הם עזבו את התרמיל של אלוהים ונכנסו לכיסים של היצורים, ולכן אסור היה ליצורים ההם לחשוף אותם לשמש כדי שלא יתקלקלו, וכל אחד היה צריך לטפל בשם שלו במקום חמים. וכשהשם התחזק, הוא היה קורא לו, ואם הרגיש רטט, זה היה סימן שהשם כבר הבשיל, והוא היה מנסה אותו על האנשים הקרובים אליו.

לפני שסיים את סיפורו הזהיר אותי אבי מפני חשיפת שמי לשמש לפני שיבשיל. כשמיששתי את שמי בכיס שלי נוכחתי שהוא דומם. כציפור מתה. החלטתי לגנוב את השם "ג'לאל" והמתנתי להזדמנות לעשות זאת עד שהיא נמצאה לי: שיחקנו בכדור ליד בית הקברות. ג'לאל עזב את מגרש המשחקים ואת בגדיו ונכנס לבית הקברות מכיוון מזרח כדי להשתין, ואני רצתי לעבר בגדיו שליד חדר ההלבשה של השוער. ראיתי את השם מתנועע בכיס המכנסיים ואז נעצר בכיס הימני. ליבי הלם בחוזקה: אני חייב לסיים את העניין במהירות לפני שג'לאל יחזור! הכנסתי את ידי, הוצאתי את השם שהיה נתון בשקית קטנה, שמתי אותו בכיסי, ורצתי אל בית הקברות מכיוון מערב. בדרך הבנתי שג'לאל הוא שֵׁם גדול והוא ממלא את כיסי, וגם שמתי לב שלא השארתי את שמי בכיסו של ג'לאל במקום שמו, כפי שהתכוונתי לעשות, וכך נותר ג'לאל ללא שם, ובכיסי היו שני שמות.

חזרתי הביתה הסתגרתי בחדרי וישבתי להתבונן בשני השמות המתנועעים מתחת לאריג. אבי נכנס. אמרתי לו: "צדתי שם חדש. תראה, הוא רץ מהר לפה ולשם בתוך הכיס השמאלי שלי." אבי כבר מת כמה חודשים לפני כן. הוא מת אחרי שסיפר לי את סיפור השמות, ובעצם דיברתי אל שמו שהשאיר בכיס מעילו התלוי על ידית החלון. השם ג'לאל שגנבתי קיפץ כל הזמן כמו חתול בצד השמאלי של המכנסיים שלי. הכנסתי את ידי והוצאתי אותו. השם כבר יצא מהשקית, והיה רך, רך מאוד. כשהסתכלתי בו הוא היה צפרדע מכוערת שמעפעפת בעיניה ומשמיעה קרקור נורא. השלכתי אותו מידי. מיששתי את שמי בתוך הכיס הימני, ונוכחתי שאין בו רוח חיים. השלכתי גם אותו ורצתי בלי שם. עכשיו אני חסר-שם, וכל אימת שקוראים בשמי הישן, האוויר מוחק אותו, ומה שמגיע אלי הוא המילה "יא" המקדימה אותו, ואז אני יודע שמתכוונים אלי. אפילו אמי, בכל פעם שהיא מדברת עלי, אומרת: "זה שלא קוראים בשמו".  

אבי שכח לומר לי שמאז שהיצורים קיבלו שמות, הופיעה המלשינוּת והמלשינים נפוצו על פני האדמה ועכשיו אלוהים יודע מאיפה בא הרעש. עכשיו הוא יודע הכול.

בזמנו קפצנו, לידיה ואני, הכי גבוה שיכולנו ובכל הזדמנות שהייתה לנו, ידיים מעל הראש, לבושות בבגדים צבעוניים, רגליים מורמות, נעולות נעליים כבדות שהורשינו לא לחלוץ, שלפעמים השתחררו בזמן הקפיצה ונפלו ארצה. זה היה שם למטה בנמל, שבו היטלטלו במים, מאחורי סורגים גדולים ושלטי אין כניסה, חמש סירות קטנות, לא יותר מחמש, אולי כי זה לא היה נמל אמיתי, אלא רק מים חומים מול כיכר בטון אינסופית שבחודשי הקיץ בא קרקס והציב בה קרון, אוהלים וצריפים. וטרמפולינה, טרמפולינה גדולה שיכולנו לקפוץ עליה תמורת חמישים פפניג, לידיה ואני.

לידיה הביטה מבעד לטלסקופ שהוצב על שפת הים, ליד הסורגים, הרבה לפני זמננו, כשעוד היו כאן מנופים וספינות ותחנות וקרונות, והיא הביטה גם מבעד לטלסקופים אחרים, בכל הזדמנות, בכל מקום שהיינו בו. לא הבנתי מה מצא חן בעיניה בזה, בהתבוננות הזאת דרך צינור כהה שמקטין את העולם, מציג רק קטע ממנו, אבל אולי זה לא מצא חן בעיניי רק בגלל שלידיה אהבה את זה כל כך, וכי רציתי שיהיה משהו אחד שאני לא אוהבת ושהיא אוהבת, גם אם זה היה רק להסתכל דרך טלסקופ. לא הבנתי מה לידיה יכלה לראות, מה מישהו יכול לראות שם בכלל – מלבד הצבע הירוק אף פעם לא הצלחתי לזהות כלום, ועד שהצלחתי להבין איך אני אמורה להחזיק את הטלסקופ ולסובב אותו, נסגרה העדשה והכול היה שחור.

לידיה תמיד התנהגה כאילו רק היא רואה את מה שהיא רואה, כאילו אף אחד אחר לא יכול לראות את זה, כאילו הטלסקופ שהסתכלה דרכו הוא לא סתם טלסקופ שכל אחד יכול לזרוק לתוכו מטבע, אלא כזה שנוצר במיוחד בשביל לידיה, כאילו הוא שם רק בשבילה ונועד לשרת רק אותה. בכל הטיולים הקצרים שלנו, השיטוטים והמסעות, היא לא פסחה על שום טלסקופ, לא על זה שבמגדל התצפית ביער הסמוך ולא על זה של מרכז המבקרים בשדה התעופה. היא תמיד נעמדה על בימת הפלדה הזעירה בנעליה הכבדות, בקיץ ובחורף, החזיקה חזק בידיות, הן השאירו לה כתמים אדומים על האצבעות, ביד ימין וביד שמאל, ומשכה את עצמה למעלה.

בשלב מסוים לידיה לא אהבה יותר את הדברים האלה, בלי שהיא או אני ידענו למה, לא את הטלסקופ, לא את הקפיצות, לא את הצמר גפן המתוק בצבעי ורוד ולבן שקטפנו באצבעות זהירות ושהשאיר לנו שכבה גבישית על השיניים, אפילו לא את שמי הקיץ הרחוקים מעלינו עם העננים, כמה שחפים ועקבות מטוסים, השמים האלה, שלידיה תמיד אהבה כי הם שינו את צבעם בכל פעם שהסתכלנו למעלה. פעם הסתפקנו בלשכב על הבטון הזה ליד הסירות ולהסתכל לשמים שילדים העיפו בהם עפיפונים בין עננים כהים ושחפים, עפיפונים שקיבלו מאנשי הקרקס, עפיפונים שהתרסקו ליד ראשינו על הבטון ברגע שהרוח שינתה כיוון. הם התרסקו כשצדם המחודד פונה כלפי מטה, כמו חץ שמישהו ירה. קראנו לשמי הקיץ האלה השמים שלנו, כי מצא חן בעינינו שהם הרשו לשגר אליהם עפיפונים, להעיף גבוה, למעלה-למעלה, ושהם שינו את צבעם מרגע לרגע.

ביום הולדתה השש-עשרה לידיה הסירה את הבגדים שאימא שלה קנתה לנו, ולא נגעה בהם יותר לעולם. אלה היו בגדים שאימא של לידיה הזמינה בשבילנו במעט הכסף שנשאר לה, בגדים מקטלוגים שהיו מונחים בפתח הבתים, באביב ובסתיו, אימא של לידיה הייתה מדפדפת בהם במשך ימים ושבועות כדי לסמן עמודים באטבי נייר, אטבי נייר משרדיים ממתכת, בכל פעם שמשהו מצא חן בעיניה, שחשבה שייראה יפה על לידיה ועליי.

כעבור שנתיים לידיה ארזה תיקים, את שני התיקים הקטנים שהיו לה, עם כל מה שצריך, שני ספרים, שתי מחברות, תמונה אחת ורק מעט בגדים. במשך הרבה זמן היא הכריזה בפנינו, בפניי ובפני אימא שלה, על חייה החדשים, ותיארה לנו בפרטי פרטים איך היא דמיינה אותם לעצמה. עוד לפני שהתחילו, היא כבר ידעה איך ייראה החדר החדש שלה, ובדמיונה ציידה אותו ברהיטים ובשטיחים שנראים שונה מאלה שהיו אצל אמה. היא תלבש כפפות מעור בהיר, אמרה לידיה בזמנו, בכל עונה בשנה, את הבגדים שלה היא תקנה בלונדון ורק שם, לא בשום עיר אחרת בעולם. ואנחנו, אימא של לידיה ואני, הנחנו לה לדבר ולא האמנו למילה, כי לידיה הרבתה לדבר על דברים ולשכוח מהם ברגע שנאמרו, והם לעולם לא קרו, לפחות לא באופן שלידיה תיארה לעצמה, לא כפי שהיא דמיינה אותם. אולי גם לא רצינו להאמין לה כי לא רצינו לדמיין חיים בלי לידיה. לידיה אמרה לי, כשנהיה זקנות, את ואני, ממש זקנות, עדיין, או שוב, יהיה לנו זו את זו, ואז לא יהיה לנו אכפת מכלום, לא הסתיו, לא החורף, לא השיער הלבן שלנו. יהיה לנו זו את זו, היא חזרה ואמרה, חודשיים לפני שנעלמה והשאירה אותי עם השאלה מתי זה יהיה.

אימא של לידיה ישבה ארוכות מול החלון, היא ישבה על כיסא שלידיה ואני צבענו בלבן בקיץ שעבר, כי בקיץ ההוא צבענו בלבן את כל הרהיטים של אימא של לידיה. אימא של לידיה הרשתה לנו לעשות את זה, כמו שהיא הרשתה לנו כל מה שלידיה רצתה, ואז, אחרי שלידיה הלכה, היא ישבה מול החלון על אחד הכיסאות שלידיה ציירה עליו, באמצע הצבע הלבן, שני פרחים בצבע ורוד חיוור בעזרת שבלונה שהכינה בעצמה. היא לא הורידה יותר את המעיל שלה, את מעיל המשבצות הישן שלא התאים לחצאית ושלידיה תמיד רצתה להסתיר ולשרוף, וגם את הכפפות היא לא הורידה ונאחזה חזק במעילה, כאילו שחתיכת הבד הזאת יכולה להחזיק אותה.

ישבנו וחיכינו, אימא של לידיה ואני, ועבר הרבה זמן עד שהבנו שלידיה כבר לא שם, שהיא נעלה את הדלת מאחוריה וריחפה מכאן והלאה, עם הז'קט הכהה וכובע הצמר שלה, ריחפה במורד המדרגות ועד סוף הרחוב, עד לתחנה, עם שני התיקים הקטנים שלה והכרטיס שחסכה בשבילו זמן רב ועכשיו נסעה אתו לשדה התעופה, ואז ישבה במטוס שלא רצינו להביט בו מתרחק, אימא של לידיה ואני.

אבל דִמיינו איך כל זה קרה בזמן שהמשכנו לשבת על כיסאות לבנים מול החלון, גם בימים ובשבועות שאחרי, ודמיינו גם את לידיה ממהרת אל הכניסה למרכז המבקרים עם שני התיקים הקטנים שלה, בדקות האחרונות שנותרו לה לפני העלייה למטוס, כדי להסתכל עוד פעם אחת דרך הטלסקופ כשהיא אוחזת בשתי הידיות, ימין ושמאל, פעם אחת אחרונה.

ועכשיו הגלויה הזאת מונחת על המיטה שלי, ולידה מפתח קשור בסרט אדום, אדום אש, וכתובת, כתובת בלונדון, נשיקה של לידיה, גם בצבע אדום אש, שהיא חותמת בה את כל מכתביה, ולידה קוד כניסה שצריך להקיש אם רוצים לפתוח את דלת הבניין, ושש מילים כמו שהיא כותבת תמיד, לא כמו מכתב אלא יותר כמו ססמה שהיא מוסרת: Come to see – fall and me.

עובר זמן עד שאני מתקשרת, אולי כי אני חושבת יותר מדי על כך שלידיה מעולם לא באה אלינו, אפילו לא ליום אחד, אפילו לא כדי לראות את אימא שלה, על כך שבכל קיץ היא מצאה הסברים שלא הסבירו שום דבר, וכי אני עדיין חושבת יותר מדי שזה לא רק שהיא התנהגה כאילו אנחנו כבר לא מתאימות לה, אלא שהיא גרמה לי להאמין שמעולם לא התאמנו, שאני והיא מעולם לא התקיימנו, לא אנחנו ולא הבגדים מהקטלוגים, לא המקום שקראנו לו נמל, לא קרקס שהציב טרמפולינה וחילק עפיפונים, לא טלסקופים שלידיה יכלה להסתכל דרכם. אני חשה הקלה, עכשיו שהגעתי לתא הקולי וקולה של לידיה חוזר על מספר הטלפון שחייגתי, ואני אומרת משהו בקול חלש ומהוסס, משהו שמתחיל במילים: היי לידיה, כן, אמרתי "כן" מטומטם וחסר תוכן, ואחר כך, אחרי כמה שעות, לידיה מתקשרת בחזרה ושואלת: מה יש לך, למה את נשמעת כל כך מוזר?

היא אוספת אותי משדה התעופה, לא מפסיקה לחייך את חיוכה הרחב, לא מורידה את ידה מהכתף שלי, גם לא כשאנחנו מגיעות לרכבת, לא במדרגות הנעות, לא בכניסה לבניין ליד תיבות הדואר, לא במעלית הקטנה שנסגרת בסורגים שחורים ונושאת אותנו למעלה. היא נותנת לי לפתוח את הדלת במפתח עם הסרט האדום ששלחה לי, עומדת בצד ומביטה בידיים שלי, מסתכלת בי מסובבת את המפתח ונראית כאילו ייחלה לרגע הזה, כאילו ציפתה לו בכיליון עיניים.

הדירה שלה צבועה בלבן, לבן שנוטה לצבע קרם, על המיטה שלה יש סדינים לבנים, המגבות במטבח ובחדר האמבטיה לבנות. לידיה אומרת שהיא לא יכולה לסבול שום צבע אחר, לא ברהיטים ולא על קירות. היא תלתה תמונה על הקיר בשני נעצים, במטבח מעל הכיור, ליד אריחים לבנים, תמונה שלנו שאימא של לידיה צילמה פעם: לידיה ואני, בלי ראשים. התמונה החתוכה לא מראה אותנו, היא מראה את הבגדים החדשים עלינו, בגדים מבד עם הדפס פרחוני, הדפס מלא בפרחים קטנטנים. כל אחד יכול להבחין בינינו מיד, גם בלי ראשים, ולו רק בזכות האופן שבו אנחנו מחזיקות את הידיים שלנו, כל אחת בדרכה. כפות הידיים שלי מכווצות לאגרופים, זה נראה כאילו רציתי להסתיר אותן, למשוך אותן בחזרה. כפות הידיים של לידיה פרושות, אפילו כשהיא עומדת נראה שהן בתנועה. לידיה שואלת: זוכרת את הקטלוגים האלה? ומנסה לצחוק, אבל נראית כאילו היא עדיין כועסת. בגדי נערות, ככה אימא של לידיה קראה לזה אז, וגם לידיה קראה לזה ככה, אבל בנימה אחרת לגמרי, ואני בטוחה שבאותו רגע שבו אימא של לידיה צילמה את התמונה הזאת היא לא רצתה שיראו את הפנים של לידיה, את המבט שלה, אלא רק את הבגדים שהתאימו לנו יותר מקיץ אחד, עם חגורות לבנות ודקות מפלסטיק וקרדיגנים אפורים. באחת הפינות כתבה לידיה בעיפרון עבה: ויקי ולידיה – יפות גם בלי ראשים.

היא חוצה את הדירה, מרתיחה מים לקפה ושואלת: את עוד שותה אותו ככה? ואז היא אומרת שיש לה טבעת בשבילי, טבעת שעיצבה בשבילי, רק בשבילי, בצבע כחול חיוור, כי הרי כחול הוא הצבע שלי, כמו הכחול שבשמים, שאנחנו מכירות עוד מפעם, הכחול הזה שיכול להשתנות בכל רגע, בדיוק אותו כחול, את זוכרת? אני מלטפת את הטבעת על האצבע שלי, תוהה איך היא הצליחה, אחרי כל השנים האלה, לעצב לי טבעת ולהכין אותה כאן, מתחת למנורה הלבנה שלה, עם הצבת הקטנה שלה, להכין טבעת מחוטים ואבנים שאני יכולה לראות דרכה, שמוצאת חן בעיניי מיד כי היא בצבע הכחול שלי, שמתאימה לי בדיוק, ולידיה אומרת, היא יפה עלייך, הטבעת הזאת, על האצבע שלך, ומביטה בכפות הידיים שלי במבט ששמור רק לה, בעיניים קטנות מהרגיל, הראש נוטה הצדה, הידיים נטועות במותניים.

לידיה נראית כמו שהיא נראית כי היא לא אוכלת, כי היא מתכחשת לרעב, כי היא תכניס לפיה צמר גפן טבול בתה צמחים אם לא אעצור בעדה. המקרר הקטן שלה ריק, כמעט ריק, בקבוק עם מיץ שפג תוקפו כבר מזמן, מסכת ג'ל לעיניים שהיא מניחה על העפעפיים בכל בוקר כשהיא שותה קפה נטול קפאין, לובשת חלוק לבן ומגבת לבנה שכרכה כמו טורבן סביב שיערה הרטוב, בכפכפיה הלבנים מבד מגבת שמבצבצות מתוכם בהונותיה, משוחות בלק בצבע לבן. כשהיא יושבת ככה בבוקר, מולי, ומול החלון הזה, התחום במסגרת לבנה, שלידיה פותחת אחרי כל סיגריה שלישית או רביעית, אני חושבת כל הזמן, לא תהיה לנו זִקנה, לפחות לא כמו שלידיה חשבה, לא כמו שהיא העלתה בדעתה, אז, קצת לפני שעזבה: היא ואני, שפופות, כפופות, אוחזות זו בזו. אחר כך, במשך היום, המשפט הזה חוזר שוב ושוב בראש שלי: לא תהיה לנו זִקנה.

אני חושבת עליו גם כשאנחנו עוזבות את הדירה ולידיה ממהרת מחנות אחת לאחרת, מבית קפה אחד לאחר, נכנסת ויוצאת, עם הפעמון בדלת שמכריז על בואנו, עם ה-Hello-o-o הקולני שלה, עם ה-o המתארכת, המתנגנת, שאופיינית רק ללידיה, ה-Hello-o-o הזה, קצת כמו הזמנה, כמו דרישה, וגם קצת כמו איום, כאילו שאר האנשים נמצאים שם כדי לבדר אותה. אני חושבת: לא תהיה לנו זִקנה, אולי כי אני לא חושבת שלידיה היא מישהי שמסוגלת להזדקן, שתיראה זקנה אי-פעם, שתרשה לפניה להתקמט, אני חושבת כך עכשיו כשאני מביטה בה חוצה את החנות באלכסון עם משקפי השמש שלה בסגנון ג'קי אוֹ, עם קווצת השיער הצבועה הזאת שדבוקה למצחה, בתלבושת השחורה ובחצאית הזאת שמגיעה לה בדיוק עד מעל הברכיים ועדיין חושפת רגליים ארוכות, וזה מעורר בי הרגשה רעה, אולי כי הרגליים שלה נראות כמו שהן נראות, ובנעליים האלה, בעקבים הגבוהים שלה והרצועות המונחות על הקרסוליים שמחלקות את רגליה של לידיה לחלק עליון וחלק תחתון.

אז, כשהיינו בנות חמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה, כשהיה לנו זו את זו, בכל יום, בכל שעה, אף פעם לא הפריע לי כשאנשים חשבו שאנחנו זוג. מצא חן בעיניי שאנשים חשבו שאני יכולה להיות עם מישהי כמו לידיה, ושחשבו על לידיה שהיא מעוניינת במישהי כמוני. נהנינו להפיץ בעולם שמועות ושקרים וסיפורים, וצחקנו כשהאמינו לנו, התלחששו וגיחכו והצביעו עלינו מאחורי גבנו. אבל עכשיו לראשונה מפריע לי שעשויים לחשוב שאנחנו זוג בכל אחד מבתי הקפה האלה, בכל אחת מהחנויות האלה, בכל פעם שלידיה מתפרצת דרך הדלת עם צלצול הפעמון הזה, ואז כשהמבטים מופנים אלינו, אל לידיה ואליי.

אנחנו הולכות לשתות תה שמוגש בקנקן עשוי כסף, עם סקונס בצד, שלידיה לא נוגעת בהן. אחר כך אנחנו עוברות בפארק גדול כי אני מתעקשת שנלך דרכו, ונראה שלידיה משתעממת שם, בלי אנשים, בלי חנויות. עלים נושרים ושטים מטה, עלי סתיו חומים. יש לך עלה בשיער, אני אומרת, להוציא לך אותו? לידיה מהנהנת, אני מושיטה יד לשיערה, מראה לה את העלה, עלה קטן בצבע אדום, ואז העלה ממשיך לשוט ארצה. על הדשא רץ ילד לבוש באחד מהמעילים הכהים הקצרים האלה שלובשים כאן הילדים, הוא רץ על הדשא הסמיך, שצבעו ירוק בוהק. הוא מחזיק חוט ביד. העפיפון שלו מתנפנף בשמים חסרי צבע, למעלה-למעלה, עפיפון כמו אלה שהיינו רואות אז, כששכבנו על הבטון בנמל, זרועותינו שלובות תחת ראשינו. לידיה נעמדת במקומה, מביטה למעלה אל העפיפון האדום הזה, שהרוח נושאת הלאה, מושך וגורר את הילד הקטן שרץ יותר ויותר מהר, וככה אנחנו עומדות לזמן-מה, עד שלידיה אומרת, זה נראה כאילו הוא רוצה לקחת אותו איתו.

 

בבוקר אפור למדי, זמן-מה לאחר הזריחה, יצאתי אל העולם שהתעורר בחוץ. מחלון הבקתה, מזג האוויר שבחוץ נראה קריר למדי אבל כאשר נשמתי את האוויר החם והמאובק, פשר העננות התבהר לי. מגדלי העיר שצמחו במהלך שנות ילדותי, נעלמו בחול המתעופף ורק במאמץ עילאי יכולתי לראותם, ואולי רק דמיינתי אותם מבעד לאבק. אבי שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף הזה, חרש את השדה בקפדנות אינסופית, שלא אופיינית לאדם בגילו המופלג. "האדמה של היום קובעת את המחר", נהג לדקלם לי כחקלאי מדופלם. צפיתי בו, בדמותו הקשישה מובילה את הסוסים בכבדות, אך בנחישות, לרוחבו של השדה. בכל פעם שסובב את הסוסים בקצה, הוא נראה בעיניי צעיר יותר, נמרץ יותר, כאילו העבודה מפיחה בו רוח חיים. כך הבטתי בו, ללא תנועה מיוחדת, אף ללא מצמוץ קטן שייגן על עיניי מפני האבק. הבטתי באיש שליווה אותי כל חיי, עושה את מה שעשה כל חייו, חורש את האדמה שעליה גדלתי.

כבר עבר שבוע מאז החלפנו בינינו מילים, מאז ביקורה האחרון של גברת איריס בלומברג. "אלברט ידידי, אני לטובתכם בסיפור הזה", אמרה לאבי לפני כמה ימים. "הם", היא הצביעה על העיר שמולנו, "הפצירו בי להוריד את ההצעה, אבל אני עמדתי על כך שתקבלו את מה שהבטחתי לכם", אמרה והביטה בנו כשם שמביטים בדר רחוב לפני שנותנים לו נדבה. היא נאמה לנו על אודות החוק, על כך שהחווה שלנו רחוקה פחות ממאה וחמישים קילומטרים ממרכז העיר, וחישבה את הסיכוי האפסי לזכות ברחמי השופט. כהרגלה, ירתה צרור טענות, האחת מחזקת את קודמתה. אבי היה רגיל להביט בה בלי להקשיב באמת, בוהה לכיוון ראשה, עד שהיה מחליט שבזבזה מספיק מהאוויר, ואז היה מסמן בראשו לכיוון המכונית שלה, מפיק צליל מצחיק, כזה שהשתמש בו כדי לסמן לסוסים את הדרך. באותו ערב ניסיתי לשכנע אותו למכור. חזרתי על טיעוניה של הגברת מהעיר והוספתי כמה משלי, אך הזקן לא השתכנע. כשאמרתי "ילדים לא חולמים לגדל תפוחי אדמה", הוא הביט בי בעיני הצפרדע הירוקות והגדולות שלו ואמר: "אמות באדמת אבותיי, תומאס, כך אמך ציוותה עליי." ואלה היו המילים האחרונות שהחלפנו בינינו.

אימי הלכה לעולמה ביום קיץ בהיר, הייתי אז רק בן שש אבל אני זוכר את פניה, את גופה, את הריח שנדף ממנה ואת מנגינת קולה. אבי נהג לומר שאני מערבב זיכרון עם תמונות. אני זוכר מספר לא מבוטל של רגעים מחיי שבהם היא נוכחת במלוא הדרה. באחד מהם, כמה חודשים לפני שהיא מתה, נסענו בוקר אחד לעיר; אני, היא וארבע מאות קילו תפוחי אדמה בתא המטען של המכונית. הגענו לבית ספר באחת משכונות היוקרה, הכול היה ירוק, פרחוני, נקי ומסודר שם. אחרי שהראתה להם תפוח אדמה מונבט, הצליחה למכור את כל הסחורה בטיעון שזה מלמד את הילדים על הטבע. בכסף שהרווחנו נסענו לחופשה המשפחתית הראשונה בחיי. זה היה בית מלון במרחק של שעה וחצי נסיעה דרומה מביתנו. היתה שם מגלשה כחולה, ענקית ומפותלת, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. אבל אבי לא היה שמח כמוני, הוא חשב שהחופשה מיותרת ושאנחנו צריכים להשקיע את הכסף בחווה. אולי אז, באותה חופשת ילדות קסומה, בין מנוחה לוויכוח קולני, אמרה לו אימי שמצידה הוא יכול למות בחווה.

בימים שלאחר הוויכוח עם אבי העברתי את הזמן בין שיטוט לבטלה, לא היה לי כוח נפשי לחרוש את השדה בידיעה שרק בטון יגדל שם בקרוב. בערבים נסעתי לשכונת קורדון בחלקה הדרומי של העיר, וחיפשתי שם "הזדמנויות עסקיות", כך הייתי משקר לעצמי. בפועל ארבתי לבני עשירים צמאי אלכוהול, שמגיעים לחלקים העניים של העיר כדי לעקוף את מגבלת גיל השתייה. לא היה צריך להיות גאון גדול לכייס אותם.

בערב שלפני הבוקר האפור, בפונדק השלושה, ביצעתי את אחד המהלכים הבנאליים שלי, שתמיד הופתעתי מהצלחתו. כניסה לבר בבהלה, רמיזה על שוטר סמוי שעומד בפתח, וכיוס הילדים המבוהלים בדרכם החוצה. הטריק הזה עובד כמו קסם, אך המחשבה שאני צריך לגנוב מטיפשים קצת צרמה לי. עם השלל, נגשתי לאריק, הברמן הוותיק של המקום שתמיד חשף במבטו שהוא מבין בדיוק מה עשיתי. ביקשתי את הוויסקי הזול ביותר ויד מחוספסת תפסה את זרועי. "טיפשים קטנים גונבים כסף קטן, טיפשים גדולים גונבים כסף גדול, וחכמים גורמים לאנושות לחשוב שהנייר שלהם הוא כסף, מה אתה ילד?", אמר לי בעל היד המחוספסת שהייתה מחוברת לאדם בסוף שנות הארבעים לחייו. הזר היה בעל מבנה גוף מוצק, פנים מצולקות, שיער פרוע במקצת, זקן פרוע וכובע מצחייה של קבוצת הכדורסל שדורגה שלישית בעיר.

שמו היה סוסו והוא קנה ממני שיחה במחיר שדרוג איכות הוויסקי. דיברנו בנימה פילוסופית על כדורסל, נשים ואלכוהול. מציתות לשיחה היה קשה לנחש שמפרידים בינינו צמד עשורים. בכוס השלישית כבר חקר אותי סוסו על אודות צרותיי. סיפרתי לו על החווה, על אבי ועל הגברת. על החוק אמר בחיוך קטן: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לכסף", ואני חשבתי שזה משפט טוב לרסס על הבקתה בבוקר שלפני העזיבה. שטחתי בפניו את עמדתו של אבי ואת המחויבות שלו לאדמה, ואילו סוסו דיבר בלהט על מחויבות הממשל לאכוף את החוק, במיוחד עכשיו, לקראת הבחירות הקרובות. "הזקן עקשן, הוא לא יזוז משם בחיים", חתמתי את הדיון.

סוסו סובב אלי את גופו ואחרי כמה שניות של מחשבה אמר: "לפני שלוש מאות שנה, פחות או יותר, היה אדם בשם ניק קיסנזון שגר במרחק של שעה רכיבה מפריז, אתה מכיר את פריז, כן, ילד?" הנהנתי לחיוב וסוסו גולל בפניי את סיפור חייו של ניק, על מות הוריו כשהיה ילדון, על השטח שירש מדודו הערירי, שבילה איתו את נעוריו. באותה חלקת אדמה החליט ניק להקים חוות חזירים. "כמו התפוחי אדמה שלכם, תעשה מה שכתוב בספר וזה יעבוד". כשהחל ניק בעבודות ההקמה, גילה בחווה צמח מסתורי בעל ריח חזק מאוד, וטעם מופלא עוד יותר, ואם לא נחת עליו מזל גדול מספיק, ניק גילה גם שהחזירים שלו מזהים את הצמח הזה לפי ריחו, "רק קמצוץ נינוח והם דוחפים את אפם בבוץ, ברפש, בחרא של סוסים כאחוזי אמוק". כשהגיע לפריז למכור את הצמח זכה להצלחה מסחררת והמחיר הכפיל את עצמו בכל ביקור. עד היום יש שמכנים את הצמח "הזהב השחור". לבסוף איזה שף בפריז החליט לקרוא לצמח הזה כמהין, ו"את ניק שלנו העולם שכח", חתם סוסו את סיפורו, והפנה את גופו בחזרה אל הבר.

"אז לעבור לגידול פטריות כמהין?", שאלתי אותו בהתרסה.

"לא, לא ילד", הניד את ראשו בשלילה ועצם את עיניו באכזבה, "משרדים שווים יותר, בכל מקרה יעיפו אתכם מהשטח".

"החזירים ילד, החזירים", סוסו נטל את כוס הוויסקי לידו והביט בי, "בגלל זה לאנשים האלה בחליפות הפאר המחויטות, עם הכיסים המלאים בכסף ותאוות הבצע בעיניים אנחנו קוראים חזירים. לא משנה כמה מלוכלכת העבודה, כמה חרא של סוסים יש בדרך, הם ימצאו את הזהב". סוסו לגם לגימה אחת ארוכה מכוסו, זרק כמה שטרות על הבר. "הם מריחים אתכם ילד, תמכרו", זרק לי לפני שיצא מהבר.

שקעתי במשקה שנותר בכוס, הוויסקי היה מר ועדין באותה מידה. טיפות עקצצו על לשוני בדרכן לנחם אותי , בהיתי בזמן המתקדם על שעון הקיר. מחשבותיי על דבריו של סוסו לא גרמו לי לתכנן מסע שכנועים נוסף. להפך, ככל שעברו השעות השתכנעתי שהוא קשור לגברת ההיא, וכל הסיפור נועד להפחיד אותי.

הרחוב היה ריק מאדם כשיצאתי מהבר, צרצרים התווכחו ביניהם על סוגיות פוליטיות או על אהבה, ובכביש זרם נהר דליל של מי ביוב מצחינים. ההליכה הכבידה עלי ובכל צעד נאבקתי שלא ליפול על המדרכה. נרדמתי בתחנה על הספסל המלוכלך, עד שרעש מנוע האוטובוס העיר אותי. גם באוטובוס נעתי בין חלום למציאות עד שמייק הנהג הכריז בצעקה שהגענו לתחנה שלי. כשירדתי מהאוטובוס אוויר הלילה הקר נעם לפניי, שבה אליי ההכרה והעייפות חלפה מעט, אפילו התחלתי לזמזם שיר ישן.

ובבוקר האפור עמדתי דקות ארוכות ללא ניע, השמש שמול עיניי נחסמת באבק אבל הבוקר כבר כאן. דמותו של אבי ממשיכה להוביל את הסוסים מקצה אחד של השדה אל הקצה השני. ואני ניצב בקצה זרזיף דם יבש ודליל, מכוסה באבק. רק צהלת הסוסים מאחוריי גרמה לי להביט לאחור, משכה אותי מהחלום למציאות. מבטי חלף על פניי הגופה שמאחוריי. אבי שכב על האדמה באותה תנוחה שעות ארוכות. במרכז ראשו חור קטן ולא סימטרי מכוסה בדם קרוש, שחורר הכדור שהרג אותו. ליד הגופה מוטל בקבוק ויסקי שבור, שונה מהסוג שאבי נהג לקנות, יקר יותר. התקרבתי אל אבי בזהירות, רכנתי מעליו, הבטתי בעיניו וחשבתי מה היו מחשבותיו בשניות האחרונות לחייו. אולי חשב "הנה לך אהובתי היקרה, אני מת על האדמה הזאת", או אולי חשב עליי. סגרתי את עפעפיו בזהירות ונעמדתי מול העיר הרחוקה, לבד בעולם.

 

“I have not yet begun to fight!”

John Paul Jones

כל  הדרך אל הים היא ירידה אחת גדולה, כאילו כל העולם אינו אלא גיגית ענקית שהכול נוסעים, שטים, גולשים ונסחפים אל תחתיתה. אני נוסעת לבקר את אימא. אני נוסעת אליה על האופניים הישנים שלי הצבועים ירוק, מדוושת בהנאה גדולה, הצירים משומנים, ידי איתנות על הכידון המחליד. אוויר הערב לח, אבל נושבת רוח קלה שמחליקה את שיערי לאחור ומרחרחת את פני. וכשנובטות מעל לשפתי טיפות זיעה זעירות, אני מוחה אותן בלשון, טועמת את מליחותן. אני חולפת במהירות על פני לוח חוצות מואר ומל גיבסון מחייך ממנו חיוך שהיה פעם שובה לב, ועכשיו כבר לא. כשראיתי בפעם הראשונה את "נשק קטלני", צחקתי כל כך כשצפיתי במרטין ריגס יושב עם רוג'ר מירטאו בסירה הממורקת שחנתה אצלו במדשאה, כי זה הזכיר לי את הים האובלי שאבא הושיב אותי ואת ערן בתוכו כשהיינו קטנים. בימי הקיץ המזדהרים היה אבא תוקע את אפו ברשת המתוחה על חלון החדר שלנו, מבחוץ, וקורא בקול גדול: "מי רוצה להיות ארכימדס היום?"

"אני! אני!" היינו שואגים שנינו, ממהרים להתפשט ושועטים החוצה בתחתונים לבנים ובעור שזוף אל הים המסעיר של אבא. הגיגית כבר הייתה מלאה עד שפתה במים צלולים, קרים ברגע הראשון, מצינור ההשקיה של הגינה. "היום את תהיי ארכימדס", הכריז אבא בפנים מאירים, מורה באצבעו על חלקת הים האובלית, "תכנסי. בואי נראה כמה מים תשפריצי החוצה היום." ערן שקע במי הגיגית מיד אחרַי והדשא הירוק סביבנו הוצף קילוחי מים מפני האמת הבלתי ניתנת לערעור של חוק ארכימדס, שאבא הסביר לנו בסבלנות את מהותו. הוא תקע בידינו את המוט הארוך שקצהו האחד כבר העלה ירוקת והוא תמיד היה התורן, וקשר אליו ריבוע בד לבן שנגזר בהיחבא משמלת חג ישנה של אימא. כשהכול היה מוכן, אחז בחבל העבות הקשור לידית הגיגית וקרא, "ערן, היום אתה מגֶלאן! אנחנו מפליגים אל ארץ האש!" בפעם אחרת הייתי אני כריסטופר קולומבוס. שטנו באומץ מערבה לגלות את הודו וכמו תמיד, כשהיה תורי להיות קולומבוס, אבא היה שואל, "נו, יפתי, איך קוראים לשלוש הספינות שלך?" ואני מיהרתי להיאחז בשולי הגיגית שלא נתהפך כי אבא כבר רץ בכל כוחו בדשא סביב הבית, הגיגית דוהרת ונוטפת מים, ואני צעקתי לו בחזרה, "נינה, פינטה וסבתא מריה!" ושלושתנו געינו בצחוק כי ככה אמרתי כשהייתי קטנה, ולא ידעתי שאומרים 'סנטה מריה'.

הרבה מסעות לארצות רחוקות עשינו עם אבא. שטנו לשוודיה לראות את הוָואסָה ששקעה במימי הנמל העתיק בשטוקהולם על מלחיה ועל כל תותחיה ביום הראשון שהושקה בו, הפלגנו בספינת האהבה המפוארת מנמל לנמל וירדנו לטייל בפּואֶרטה וייארְטֶה, ופעם אחת אף הרחקנו עד לאיי  פולינזיה  ושם שטנו בפירוגה כפולה מבלי להתהפך. וביום אחד חם במיוחד אבא השקה אותנו בצינור הגומי שלא נתייבש לו חלילה, והכריז, "היום נשוט מאשקלון לארקשון ולביאריץ, איפה שבתי הקיץ של הצרפתים העשירים." אבל אני, שכבר למדתי גיאוגרפיה בבית הספר אמרתי בפנים חסודים, "אבא, אי אפשר. הם מהצד של האוקיאנוס האטלנטי". אבא נבוך לרגע אבל התעשת. "טוב, אז נחזור לתקופות קדומות, הן תמיד מעניינות. מה אתם אומרים, שנפליג עם אודיסאוס מלך איתקה הביתה מהמלחמה בטרויה?" העוויתי את פרצופי בחוסר עניין כי לא אהבתי מלחמות. הצעתי שנשוט בגונדולה שחורה בתעלות ונציה, "זאת אומרת, אם גם ערן מסכים". אני חושבת שכל זה היה בשנה שבה הגיגית הסגלגלה נעשתה קטנה לשנינו ואבא נאלץ להשיט פעם אותי ופעם את אחי. כבר לא פחדתי להפליג לבד לכף הסופות, וכשהקפנו את ראש היבשה החלטנו פה אחד להחליף את שמו לכף התקווה הטובה. אלא שערן איבד את סבלנותו עוד לפני שירדנו לחוף ורקע ברגלו, "די, אבא, עכשיו תורי! אני רוצה לגלפּאגוס, לאיגואנות!"

על הרבה מקומות אקזוטיים ומסעות היסטוריים וימיים למדנו מהמשחקים המצחיקים בדשא עם אבא. פעם ערן שאל אותו בסנטר מחציף, "ואיזה מסעות רחוקים עשית אתה, אבא?" ואבא התהרהר רגע ארוך שבו שקטו המים בגיגית, וגירד בראשו כאילו הוא מנסה להיזכר, "אה, אני הייתי במסע ארוך במאוטהאוזן, אחר כך עשיתי מסע רגלי מברגן בלזן, וקודם ביקרתי גם באאושוויץ, אבל זה היה מזמן ואני לא כל כך זוכר, לפחות אני יכול להגיד ששטתי בעין הסערה הרבה לפני שאי פעם ראיתי ים פתוח—"

השתתקנו, ערן ואני, והעליצות שאחזה בנו התפוגגה. כבר הכרנו את השמות האלה אושוויץ, ברגן בלזן, מאוטהאוזן ועוד שמות של מקומות כאלה מהלחשושים של אימא עם דודה לילי, זו בוכה בכי חרישי וזו מועכת תולעי סיגריות במאפרת הזכוכית וממוללת ממחטה לבנה בחיקה.

אבא ראה שיוצא לנו כל האוויר מהמפרשים ומיהר להפיח בנו רוח חדשה. הוא משך בחבל בכוח כה רב שכמעט התגלגלנו החוצה מהספינה, והתחיל להשיט אותנו במהירות להר אררט למצוא שם, פעם אחת ולתמיד, את תיבת נוח האבודה.

אחר כך ערן גדל ממש. ידיים, רגליים, צוואר, כל בגדיו ונעליו נעשו קטנים עליו והקול התחלף לו והוא ביקש לעבור למרפסת הסגורה, העיקר שיהיה לו חדר משלו, ולא אתי. אני החריתי החזקתי אחריו, כאילו גדלנו בתואם. אז כבר גיליתי שאסנת משתמשת בטמפונים ותהיתי מתי יגיע תורי. בינתיים לבשתי חזייה מספר אפס ומשחתי את השפתיים בשפתון הוורדרד של אימא בכל פעם שהיא יצאה מהבית.       

יום אחד, כמעט בהיסח הדעת, נדחפה הגיגית לתוך המרווח שבין האדמה לבין רצפת הבית, מקום מוצל וקריר שמדיף ריח מעופש שהחתולים של אימא אוהבים להתחבא בו מהחום. ההפלגה האחרונה שלנו בגיגית של אבא הייתה אל איי לופוטֶן, שם ארב לנו בשעת הגאות המֶלְסְטְרום, שזו מערבולת ימית מסוכנת מאוד. אבא סיפר שאפילו ז'ול וורן ידע אודותיה וכי במערבולת המסתורית הזאת טבעה נאוטילוס – ובערב כששכבתי במיטה, מכורבלת בשמיכה ואפי תחוב בין דפי ספרו שמחתי לגלות שהסופר הצרפתי צדק. ומפני שיצאנו מהמערבולת בשלום, נרגעו המים בגיגית וערן ואני, יחד עם אבא, הקשבנו בריכוז לשירת הסירנות. אבא עצם את עיניו והטה את אוזנו אל הרוח והניע את אצבעותיו בקצב, ובהנאה על פניו. ערן סחט את הגופייה הרטובה שלו בתנועות חדות, בחן את אבא במבט לא מוכר, כאילו הוא רואה אותו לראשונה, ואמר בכעס, "מה  פתאום סירנות אבא, זה סתם רוח וצרצרים!" ופנה להיכנס הביתה, כולו מנטף. מאחורי גבו עוד צעק, "אולי פעם אחת תדבר איתי על כדורגל?!" 

השתקתי את אחי בבהלה. קראתי אחר גבו המתרחק שהוא לא מבין שום דבר מהחיים שלו! אני עוד כן שמעתי אותן שרות בקולן המתוק והמפתה ועוד הערצתי את אבא, אם כי גם אני התחלתי לתהות מאיפה הוא יודע כל כך הרבה על אדמירלים אמיצים כמו ג'ון פול ג'ונס וקפטן קוק, על ימים רחוקים ועל הרפתקאות מסעירות במקומות ששמותיהם העבירו בגבי צמרמורות עונג והעלו בי תאווה דוחקת לצאת אל העולם.

אימא מעולם לא שחתה בים או בבריכה ואבא רק לעתים רחוקות העז לנדוד עם הסוסיתא הלבנה שלנו עד באר שבע או עד טבריה, ולעתים רחוקות עוד יותר אחז בידו ספר וישב לקרוא בו מתחילתו ועד סופו.

"כבר אין לו סבלנות לקרוא," נאנחה אימא וחיזקה עוד את הבורג במסגרת משקפיה במברג זעיר. "הרגו לו את הסבלנות." בסוף אותו קיץ, קצת לפני שרוחות הסתיו החלו לטלטל את חודי הברושים שעל גבול הגינה שלנו שהלכה וקטנה בהתמדה וכידוני החצבים אך החלו בייסורי בקיעתם מן האדמה הקשה; בסוף אותו קיץ נכנסה אימא הביתה בריצה ואֵימה בעיניה. היא ניכשה עשבים בגינה וראתה נחש משויש זוחל אל מתחת לבית. אבא רץ החוצה, השתופף בין שיחי ההרדוף והציץ שעה ארוכה אל האפלה הקרירה שבין יסודות הבית הקצרים לבין האדמה. כשקם על רגליו וראה את אימא עומדת בפתח הבית ממוללת את שולי שמלתה, פרש זרועותיו לצדדים – "אין שם שום נחש" – אבל כשמבטו פגש בעיניה המבועתות ובגופה המכווץ שב והשתופף באנחה והוציא בזהירות את כל הגרוטאות שנערמו מתחת לבית במשך השנים: גדר לולים גלולה שאיש לא זכר לשם מה נקנתה, הקורקינט של ערן שנגרע ממנו כל הודו והפריסקופ שבנינו יחד מדיקטים דקים ומראות, כמעט שלם ואולי עוד בר שימוש. וכשגרר החוצה את הגיגית הקטנה ראיתי בעיניים כלות שגווה נצרב ביד הזמן לחום אדמדם של החלודה שאיכלה אותה והותירה בגופה נקבים, כאחת ממפיות התחרה של אימא שהיו שרועות על מסעדי הכורסאות בסלון,  נוקשות מעמילן.   

הימים חלפו באטיות, אחר כך מיהרו לדרכם. הרוחות התעוררו מתרדמת הקיץ שלהן כאילו ניתן אות. אימא קטפה רימונים מהעץ והניחה אותם בקערת חומר כחולה שהבליטה את צבעיהם הוורודים-צהובים. רובם היו נגועים בחרקים, אבל יפים מבחוץ. משוכת הגפן עוד כבדה מאשכולות ענבים, וערן ואני הושטנו יד אל ענפיהן המשתרגים, משכנו בקנוקנות והנמכנו את הפרי הבשל היישר לפינו. כשחזרו הנחליאלים לנקר באדמה, היה הסתיו לעובדה מוגמרת והקיץ נעשה לזיכרון עמום. גם זכר ההפלגות המסעירות שלנו בגיגית עמם. עננים באו מכיוון הים והתרבצו בפינות שמיים ככבשים מכונסות. בלילות הצטמררו והמטירו גשם. אחרי ימים של מטחים כבדים שחבטו בכל בנחישות לא מובנת, הפך הגשם לזרזיף חרישי שהשרה עלי שלווה. שעות הסתובבתי בחוץ במעיל הגשם האפור שלי, רואה מראות עמוקים בראי השלוליות. וכשבאה לפתחנו סופה שחבטה בפראות בחווקי התריסים, אימא אמרה שזאת שירת הברבור של החורף וכמה נעים להיות בעין הסערה במזג אוויר כזה, מתחת לשמיכות. הייתה זו אימא שלימדה אותנו שעין הסערה הוא המקום הכי פחות מסוכן להיות בו בים בשעה של מערבולת רוחות, בניגוד גמור למה שחשבנו, אפילו אבא, וכי אניות יכולות לשוט בעין הסערה בלי חשש. ובכן, אם המלקוש ההוא היה סערה, אנו היינו בעינה, אי של שלווה.

בוקר אחד נשר אחרון התפוזים מהעץ על פי פקודה סמויה והחל במסעו אל הריקבון. האביב היה קצר בשנה ההיא והקיץ לוהט ועכרורי. ערן כבר היה בסוף י"ב. ערב-ערב, במשך שעה מדודה, רץ לאורך החוף. מהגיבוש של השייטת שב חבול ומותש וגם מלוכלך וקצת חולה, אבל עם חיוך מנצחים על פניו. בסוף לא קיבלו אותו לשייטת ואיש לא הצליח לנחם אותו, אפילו לא ניצה, חברתו. בסתיו, הלך ערן בלב כבד ליחידה אחרת, עבר את כל מסלול ההכשרה בהצטיינות, השלים בבוא הזמן עם צבע דם המכבים של הכומתה שלו וחזר לניצה, ונהרג בלילה חשוך אחד במארב בדרום לבנון.

מאז, השתררה בבית דומייה שלא התפוגגה עוד. הספנים ומגלי הארצות האמיצים שאכלסו את ילדותנו הפליגו בספינותיהם אל מעבר לאופק בנסים מתנופפים ולא שבו. אנחנו נשארנו נטועים באדמה. אימא קיפלה את כאבה והטמינה אותו עמוק בגופה – "יש עוד ילדה בבית" – ואבא הטביע את התכחשותו המתמשכת במי ים קרים, בהם שחה עד לאי הקטן עד שכלו כוחותיו או בשיטוטי בוקר ארוכים לאורך החוף, שם צעד בצד הגלים באותו המסלול שערן היה רץ בו ערב-ערב בסוף י"ב, פוסע מהורהר, שקוע בחיפושיו אחר עקבות מִטְבּע נעליו המשוער של בנו, גבו הולך ומשתוחח, לבו הולך ונפרם.

עצרתי את האופניים בחריקה ברמזור אדום. מחיתי את הזיעה מפני והטבתי את רצועות התיק שעל גבי. מרחוק ראיתי את צלליתו האפלה של הים חוברת לִרְקיע השמיים עד שהיו לגוף אחד, אפל וחסר גבולות, מנוקד באור כוכבים חיוור ובאישוני הפנסים העגולים של הטיילת המתעקלת דרומה. כשהאור ברמזור התחלף לירוק פניתי לכיוון המעגן. לרגע הסתיר את הים האפל ים בהיר ממנו: פרסומת ענקית לחופשה באי יווני.

באחת הפעמים הנדירות שלאימא ואבא היו די כסף וכוח להתרחק קצת מהבית, נסענו ארבעתנו לנופש באילת. הדרך הייתה ארוכה וקסומה. "זה כמו באפריקה," התפעל ערן מעצי השיטה הנאבקים על חייהם בחום וביובש, וכמו נמלטים מפניו במהירות הנסיעה. אימא הסבירה לנו שהמן שאכלו בני ישראל במדבר כלל לא ירד מהשמיים כמו שכתוב בתורה, וכי מדענים סוברים שהלבן-הלבן התנ"כי היה בסך הכול הפרשות מתוקות של נמלים שחיות על ענפי עץ השיטה. באותה נשימה אימא הסבירה לנו מהי סימביוזה וערן ואני ישר אמרנו, "איכס, הפרשות של נמלים—" אחר כך אחי הסב את פניו לאחור ונשבע שראה את אשת לוט. מנגד, צעקתי אני שראיתי יעלים מדלגים על צוקים.

לכניסה לאילת הגענו רעבים ומאובקים. מי הים האדום היו כחולים כהים והחוף מעוגל וזהוב. ים של אוהלי בד פרח על החול. לפני שהחשיך בנינו גם אנחנו אוהל משמיכות פיקה מתבדרות ומוטות מטאטא, לא הרחק מהסוסיתא שלנו, ואימא חילקה לכל אחד מאתנו סנדוויץ' עם-בדיוק-מה-שהוא-אוהב בפנים.

אחרי שאכלנו נכנסנו לים, חוץ מאימא. השתכשכנו במים, שחינו, נשבענו שראינו גם זהרון וגם תוכינון ונזהרנו מעוקצם של קיפודי הים השחורים. כל ניסיונות השכנוע שלנו לא עזרו, אימא סירבה להיכנס למים. אבא התייאש ראשון. "תעזבו את אימא", הניד בידו כאילו אין לה תקנה ושב והרטיב את שיערו השחור. "שכחתם את הסיפור עם החתולים?" לא שכחנו. אימא ראתה את אחד השכנים עושה אמבטיה לשלושה גורי חתולים בדלי פח גדול ורצה להסתכל, וראתה את ראשיהם וגפיהם הקטנים נרעדים מבעד לדוק המים המזדעזעים. בשארית כוחם ניסו הגורים להשתחרר מהאחיזה של האיש שהשתופף מעל לדלי והביט במבט אלכסוני בילדת השכנים, כלומר באימא, "את יודעת מה חתולים עושים בגינה כשהם צועקים כמו שחוטים כל הלילה, כן? אחר כך החתולות ממליטות והגורים מביאים לי פרעושים. כל שנה אותו הדבר ואימא שלהם לא לומדת לקח!" ולא הרפה מגופותיהם המנומרות עד שרפו וחלקת המים בדלי הפכה קרומית וקשה. מאז יצא שִמעהּ של אימא אצל כל חתולי הרחוב והם מוצאים בחיקה מקלט בטוח. מאז – לפחות זו הסברה – אימא מתרחקת ממים כמו מאש. כשבנו בריכה עירונית הסכימה לכל היותר לטבול במים עד קרסוליה, וליוותה אותי ואת ערן השוחים במים כמו דולפינים, במבט מודאג. רק כשאבא הושיב אותנו בים האובלי בגיגית ונעשה לאדמירל נועז, הייתה אימא מביטה בנו בקורת רוח, ממקום מושבה על מדרגות הכניסה.

אחרי שערן נהרג, אבדה לאבא תחושת הזמן. שעות ארוכות ישב בגינה, לבדו, על כיסא הקש שהזמן והשמש מרטו אותו בהתמדה, שרוי בצילה המחורר של עץ האזדרכת, משחק באצבעותיו בחבל ישן, כאילו הוא שב ומשנן לעצמו את כל הקשרים שלימד אותנו כשהיינו קטנים: קשר דייגים וקשר בוהן, קשר שטוח וקשר סבתא. היו לאבא אצבעות עבות וזריזות. "לקשור שרוכים בנעליים אתם כבר יודעים, נכון?" אמר בפעם הראשונה שהראה לנו את נפלאות החבל, "אז קשר אחד אתם כבר מכירים!"

כשראיתי אותו יושב כך בגינה המוצלת, נחרדתי ולבי אוגרף: אבא הצטמק כל כך ונראה כה אבוד שהיה זקוק עכשיו לקשר הצלה. בדמיוני גחן לעברי והסביר לי בסבלנות איפה שמים את האצבעות ואיך צרים בחבל צורת לולאה והיכן מותחים ומהדקים אותה כדי שהקשר יהיה מאובטח, אבל כבר לא זכרתי בדיוק מה הולך לאן. וכך הוסיף אבא וחמק מאתנו עוד, עד שנעלם מחיינו חרישית, רגע גלוי לעין, רגע מתעתע, מנצנץ וכבֶה ממרחק – עד שנפל לתהום המבעיתה, האינסופית, הנמצאת על קו האופק, שם נגמר הים – ואיש לא ראה אותו עוד.

אני טסה על האופניים בירידה והרוח מעיפה את שיערי לאחור ומקררת את עורי. אימא כבר מזמן עזבה את הבית הישן. עכשיו, עד כמה שזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, היא גרה על הים. ממש על הים. איש לבן שיער חמד את אמי על שתיקותיה ועל העצב שצימק את רוחה, ולקח אותה אתו אל ביתו. את היציבות שאימא חיפשה תמיד על חוף מבטחים מצאה דווקא בספינתו הקטנה והמתנדנדת של האיש, שעגנה במעגן הסירות ביפו. "הבית שלנו גדול וריק ומוזיאלי," נאנחה באוזני בוקר אחד, "ערן הלך. אבא הלך. את חיה את חייך, אני לא רוצה לגור פה יותר. הבית שלך מעכשיו, עם כל מה שיש בו וכל מה שאין בו, הכול שלך. ואם גם את לא רוצה בו, את מוזמנת למכור אותו. חצי לך, חצי לי." 

אימא לא חיכתה עד שאמכור את הבית – הגם שעוד לא החלטתי מה אעשה בו – ארזה כמה מזוודות והלכה לגור אצל תלמה אחותה. כעבור זמן מה עזבה גם את ביתה של תלמה כי פגשה את הרברט. עכשיו היא מזמינה אותי לראשונה אל ביתה החדש.

הגעתי למעגן הסירות, מתנשפת כולי. קשרתי את האופניים אל עמוד של פנס תאורה וחיפשתי בעיני את הספינה המוארת שאת קווי המתאר שלה אימא תיארה לי בטלפון. "על הירכתיים שלה חרוט הפסוק שתמיד אהבתם את וערן ואבא," חדה לי חידה שכבר פתרנו מזמן, והוסיפה כמופתעת בעצמה, "את לא תאמיני איזה צירוף מקרים זה" כלומר – פירשתי אני – יש לראות בפסוק הזה סימן שגם האיש הזה כלבבה. חייכתי לעצמי. לרגע קצר שוב ישבנו אחי ואני בגיגית המשקשקת, השמש מזהיבה את ראשינו, ושָנִינו עם אבא את פלא הפלאים הזה ש"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". גירדנו את קרום המים שענה לנו בגלים מתפשטים וניסינו, אחי ואני, להבין איך ייתכן שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא?

אני עומדת תחת הפנס, רגלי טובלות בשלולית האור וידי על מותני. במי המעגן הקטן מיטלטלות ספינות גדולות וסירות דייג קטנות. לא הרחק מתנפצים הגלים ברעש עמום אל סלעי השובר הגדול. ריח קרבי דגים עומד באוויר, מעורב ברסיסי המלח שהרוח מסיעה אל היבשה. בחושך המתעבה אני לא מצליחה למצוא לא את הספינה ולא את הפסוק על ירכתיה. רק הודות לטלפון הנייד מצאתי את אימא ואת הרברט, שיצא אל סיפונה של ספינה לבנה ממורקת ועתה הוא מנופף לי בפנס שבידו. הוא מחייך אלי בנועם ומושיט לי יד נרעדת כשאני מטפסת אל ביתו המתנודד. אני מביטה בו בעניין, זה האיש שהצליח לעשות את מה שאבא מעולם לא הצליח – לנתק את אימא מן היבשה.

אני יורדת בעקבותיו אל בטן הספינה. פניה של אימא טובים ועיניה קורנות והיא מאמצת אותי אל לבה, "זאת הבת שלי," היא אומרת בגאווה לבן זוגה החדש. "נעים מאוד, נעים מאוד," הרברט אומר שוב.

הספינה מתנדנדת קלות ואני מביטה באמי בחטף. היא עונה לי במבט משלה, יציב משאני מכירה. הכול בסדר, עיניה אומרות. ונרגע בי עצב חשוף, הנה אימא מצאה אהבה חדשה, הכול בסדר. אימא מזמינה אותי ואני מתיישבת על הדרגש המרופד, מולה, והרברט מיד מציע להכין לנו תה חם או שוקו קר, מה שנרצה.   

אני שואלת את אימא לאן הם מתכוננים להפליג.  

"מה פתאום להפליג, מתוקה," היא עונה בקולה השלו, "אנחנו לא מפליגים לשום מקום. בעניין הזה שום דבר לא השתנה. אני לא שמה את הרגליים במים. הרברט הבטיח לי שהספינה קשורה למרינה טוב-טוב וגם עוגן הטלנו והמים כאן, בתוך השובר גלים, חלקים רוב הזמן כמו חמאה. זה בית, בסך הכול זה בית."

"ואני חשבתי שאולי נגמלת כבר מהעניין של גורי החתולים,."

אימא מושכת כתפיה, "מה פתאום. אנחנו נשארים כאן, ובחורף נגור בדירה שלו בגבעת אולגה. וחוץ מזה," היא מחייכת אלי חיוך מנצנץ, "גילו כבר את כל הארצות—"

אני מודה להרברט כשהוא מניח בידי ספל תה חם בתנועת יד רבת חן ושואל אם להוסיף לי קוביית סוכר, והאם אני אוהבת לשוט, או שאני "כמו אימא".

אימא לוגמת בזהירות, "לא, היא לא כמוני. אני משהו מיוחד. אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל מי יודע? חיים רק פעם אחת."

הרברט מלטף את ראשה ליטוף עדין מאוד. אני בוחנת את הספל שבידי.

"אתה יודע מה, הרברט," אימא אומרת, "יום אחד אני אמצא את האומץ ואז נפליג שלושתנו מערבה, אולי אל האי אִיף, שמה מול מרסיי. יהיה טוב לעצור קצת מול מצודת סן ז'אן, אולי דנטה ינפנף לנו ביד מבעד לסורגים של הכלא". 

אני מביטה באימא בפליאה. האם הקשיבה לאבא כשקרא לנו בקול את 'הרוזן ממונטה כריסטו'? משום מה אני לא זוכרת אותה קוראת את הספר הזה.

היא מחייכת אלי חיוך מעודד. דמותו של אבא, עליז וגבוה, באה ומתיישבת לרגע בין שתינו. אנחנו שטות במחשבתנו אל ערן, שעוד הספיק להפוך לזמן קצר לבן דמותו, עד שספינת דיג גדולה באה מכיוון הים בגרגורי מנוע, וכשהיא מתמרנת את דרכה אל המעגן המים מזדעזעים והספינה של הרברט מיטלטלת.

חתול מנומר שלא הבחנתי בו קודם קופץ על ברכיה של אימא ומצטנף בחיקה כאוזן. רגע הוא סוקר אותי בחרכי אישוניו, ורגע שב ועוצם את עיניו.

אני שומעת את אימא שואלת, "החלטת מה את רוצה לעשות עם הבית?" ואני עונה מצועפת כולי שלא, "עוד לא," וחושבת על האופניים הירוקים שלי שקשרתי לפנס התאורה על המזח, ועל כך שאת כל הדרך שעשיתי בירידה אצטרך לדווש תיכף בעלייה. אולי כדאי שאומר שלום, ואזוז.


*הסיפור לקוח מתוך "אישה רגישה" קובץ הסיפורים החמישי של עדנה שמש, שיראה אור ב-2019

 

הוֹמֵרוּס וְהַיָּם מֵאַהֲבָה נָעִים.

לְאָן אֶפְנֶה? עַתָּה הוֹמֵרוּס הִשְׁתַּתֵּק לוֹ.

הַיָּם, שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר, בֵּלַּעַג מִתְפַּיֵּט לוֹ

וּבָא אֶל מִטָּתִי בְּהֶמְיַת אֵימִים.

אוסיפ מנדלשטם (מרוסית ריטה קוגן)

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. הצריפים לא נעולים, אבל נאסר עליהם לצאת. האיסור מפריד ביניהם יותר מכל דלת, יותר מכל מפתח שסֻבַּב פעם ופעמיים בחור כל מנעול. האיסור והבושה. הסדינים תחתיה קרים, קרירותם מפיגה את חומה, מצנה את בעירת כעסה. הערב יורד. הצלליות שולחות אצבעות רועדות מפינות הצריף, לופתות את רגלי שולחן העץ, את המשענות המגולפות של זוג הכיסאות, את מרגלות מיטות הברזל, זו שלה וזו של אמה. יש מעט רהיטים בצריף, שעל אף ישנותם, כולם עשויים היטב ומנחמים. ההר הדבשי עודנו נראה בחלון, אך רק מתארו נראה, קו רך של שלושת קודקודיו המעוגלים. צלעותיו הצהובות-כתומות, שבגינן העניקה לו את שמו, נצבעו שחור. בלילה הוא חוזר להיות שלוחה של קארא-דאג, ההר השחור, העצום, שחולש על החוף תחתיו בתצורותיו המשוננות. היא מונה ללא קול את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, אצבע השטן, איוון-הליסטים, שער הזהב ופרופיל המשורר המזוקן ("אפילו שאת הפרופיל לא רואים מהצד שלנו של ההר", היא מבהירה ללא קול). מעשה הספירה עוזר לה להתנתק, לחצוץ בינה לבין הפיצוץ. אחר כך היא מנסה לחרוז את "קארא-דאג": אוֹבְראג, וְוראג.1 החרוזים המשובחים עוצרים את הבכי, אך אלה הולכים ומתרופפים: דוּראק, נֵייה טַאק.2  הבכי מתגנב. טְיוֹמְקָה לבטח בּוֹכֶה. היא מדמיינת את פניו. עיניו הבהירות, התכולות הוורידו כעיני ארנב לבן, חוטמו הסולד, הכפתורי התרחב ונמלא לחלוחית נוטפת, שפתי הדובדבן שלו רטובות ונשוכות. היא בטוחה שאִילְקָה לא בּוֹכֶה. הבוגד הזה. איך שהוא צרח. לקלל לא העז, כי אחרת היה מוצא את עצמו מרותק בדיוק כמוהם. אמא של הבנים הכי קשוחה מבין המבוגרים בכל הנוגע לשפה תקנית. לא כמו אמא שלה, שלעתים מגלגלת על לשונה מילה מלוכלכת בהנאה קורצת, כאילו מוחצת בשיניה הלבנות דובדבן חמוץ, מגיר עסיס. איך שהוא צרח. פניו התעוותו למעין מסכה יוונית – טרגיה של זעם ועלבון. היא לא האמינה לו. גם הפעם הוא שיחק. עיניו נשארו יבשות ומחושבות על אף הנהמות והיפחות. הוא צעק שהם תמיד שניים, תמיד נגדו, שהם מרחיקים אותו, נעלמים לו, שהוא תמיד לבד. הוא כמעט קרס על רצפת העפר של החצר העליונה, אבריו פרכסו. היא עדיין לא האמינה לו. שקרן ושחקן. בוגד. שלושתם מעולם לא דנו על כך בקול, אך לשלושתם זה היה ברור — ישנו הסכם חד משמעי וכולל, שלא משנה מה, לא מערבים את המבוגרים. המבוגרים האמינו לו. אביו אסף את אילקה אליו, כיסה את גופו בחיבוק זרועות חזקות, שזופות, מעוטרות פלומת שער שרוף עד לובן, הפריש את אגרופיו הקפוצים, מחה את עיניו מבלי לשים לב שיבשות הן. אילקה הובל מטה, לצריף המטבחון, וכל מנח גופו כמו אומר לוחם צדק יחידי ומובס. האוויר היבש, הנעים של בין-ערביים נמלא ריח של שורש ולריאן, מריר וכוהלי. היא דמיינה את אמא שלה מטפטפת ביד מורגלת עשרים טיפות מתוך בקבוקון הזכוכית הכהה, מונה את מניינן בתנועת שפתיים בלבד, בריכוז גמור, כאילו אין עולם חוץ לטיפות הנספרות מטה: עשרים, תשע עשרה, שמונה עשרה. היא אף פעם לא זכתה לטול מטיפות שורש הוולריאן. זו תרופתם השמורה של המבוגרים, של עצביהם הרוטטים, של עולמם השביר. אילקה הבוגד בעוברו את טקס ההטבלה המר, הפך אותו ערב למבוגר.

היא זוכרת איך הכול התחיל. תחילה הייתה רכבת. בעצם, לא. תחילה הייתה האגירה הגדולה. אמא אגרה שקיות סוכר וקופסאות פח עם נתחי בשר משומר. עם סוכר זה היה יחסית פשוט. סבתא המירה את תלושי המזון בעבור וודקה בתלושי מזון בעבור סוכר. את סחר החליפין ביצעה בביתן מאופל של החזרת בקבוקי זכוכית, צריף רעוע מאחורי המרכול הגדול, אפוף ריחות כבדים, חמוצים של אלכוהול ושל אלכוהוליזם. עם שימורי בשר זה היה יותר מסובך. הם מעולם לא נמכרו במרכול או בכל חנות מזון שהכירה. על מנת להנות מהם היית צריך לזכות בחבילות שי ל-"חברי מפלגה בלבד". היא עצמה הייתה פיונירית, בין הראשונים בשכבתה להתקבל לתנועה, אך זה לא ממש נחשב, כאשר מדובר בחבילות שי. אמא לא הייתה חברת מפלגה, סבתא לא הייתה חברת מפלגה, אך סבתא הייתה רופאה במוקד לרפואה דחופה בבית הנתיבות הגדול בעיר. לעתים קרובות המטופלים המרוצים גמלו לה חסד בצורת שי מפלגתי. סבתא, מבלי להתבייש, ביקשה שישאירו לה את שמורי הבשר, וגם את החלב המרוכז. את הוודקה, קרצה בנדיבות, תקחו לעצמכם. אחרי שנה של אגירה, קופסאות השמורים התגודדו שורות שורות על מדפי המזווה הגדול — חיילי המשמר, המנצנצים עמומות במדיהם האדומים, כל אחד נושא דיוקן חמור-סבר של פר מקורנן. ואז הייתה הרכבת. היה להן מזל, לה ולאמא: השותפה שלהן לחדרון הייתה אישה מבוגרת, כמעט זקנה, לא כמו אמא שלה. האישה התמקמה על אחד הדרגשים התחתונים. את השני לקחה אמא, והיא עצמה טיפסה בהנאה על הדרגש העליון, זה שמעל דרגש אמה. מכיוון שהדרגש העליון הנוסף נותר ריק, היא דילגה בין השניים, עד שננזפה, והדרגש הופרש לטובת ייבוש של מגבות ידיים. אך גם עם הדרגש היחיד היא הייתה האלה האולימפית של הרכבת, שצופה ממרום כבודה ומושבה על המתרחש מטה, על דלת ההזזה ובתוכה מרותך מלבן של מראה מעוותת, על שולחן הברזל הקטן, מעוגל הפינות, ועליו סט של ארבע כוסות זכוכית מוכתמות, עבות דופן לתה, כל כוס נתונה בתוך בית-כוס עשוי פיתוחי פליז – זרדים ואשכולי דֻּמְדְּמָנִיּוֹת. הרכבת נאנקת ונעה, הכוסות משקשקות בבתיהן, ביצים קשות וכרעי עוף מכובס נשלפים מתוך עטיפות של נייר כסף, ריחם העבש, הכבד אך עם זאת מעורר התאבון, פושט בתוך החדרונים, זולג למסדרונות, מאמץ לתוכו מריח הטבק הנשרף שנושפים המעשנים לתוך צְהָרַי המסדרונות הפתוחים לכדי סדק, נמהל בצחנה של שתן וצואה שהסתננה מבעד לדלת ההזזה של חדרון השירותים המזוהם, מישהו שוב לא הקפיד ללחוץ מטה את דוושת הברזל והפרשותיו נעות ומשקשקות בתוך האסלה השחורה, מעלה-מטה, ימינה-שמאלה, יחד עם הכוסות, הביצים, הדרגשים, הקרונות, הנוסעים, יחד איתה. כולם נוסעים הימה. נוסעים יום, ויומיים, ובבוקר היום השלישי מגיעים לים.

הים היה נס. הוא היה כחול, מרצד, עצום, חם, ולא דמה כלל לים הצפוני שלה — רצועה אפורה וחיוורת של מים קפואים. ספינה מנועית קטנה, לבנה ומתקלפת, אספה את שתיהן מהרציף, טרטרה, קרטעה, התניעה ויצאה הימה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את קארא-דאג, ההר השחור, הר הקסמים, הר הגעש העתיק ששבק חיים, אך אולי עוד ישוב יום אחד לירוק אש, להפריש לבה שחורה. היא זכרה את הרסס המלוח, את השובל הלבן שהשתרך במים, מסמן את דרכן מחוף לחוף. תחילה אמא אסרה עליה לקום ופקדה עליה לשבת בצמוד אליה, אך אחרי כמה דקות נכנעה למחלת ים ונרדמה. היא הייתה חופשיה להתרוצץ, לנשום, להריח, ללקק את הטיפות המלוחות נורא, לעבור מהחרטום לירכתיים, מהירכתיים לחרטום ולחרוט בזכרונה את מתארו הנישא של ההר. היה חם, אך היה זה חום אחר, לא החום הלח, הממית של עירה בקיץ. החום כאן היה יבש, כמו נייר זכוכית, ושקוף, דרכו אפשר היה לראות את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן. מן הסתם את השמות לא ידעה אז, כשראתה אותם לראשונה, אך עם זאת ידעה. כאשר אילקה סיפר לה בלילה הראשון, בהצביעו על ההר, על הצורות המשוננות שיצרה הלבה בקפאונה, ומנה באזניה את השמות, היא הבינה מיד מי זה מי, ואז אמרה לו, "וזה ההר הדבשי". "חחח! איזה שטויות." — קטע אותה אילקה — "אין פה שום הר דבשי." "יש. הנה, ההר הזה, אתה רואה שהוא צהוב וכתום, אפילו שבקושי רואים אותו בחושך. זה ההר הדבשי." כן, אני רואה!" — קרא לעומתה טיומקה, נלהב — "ההר הדבשי!" היא הייתה בת תשע, אילקה היה בן אחת עשרה, טיומקה היה בן שמונה. יחד הם היו שלושה, אך הם לא היו יחד. הם היו שניים נגד אחד, מהלילה הראשון.

ראשית היריבות הייתה מעודנת, נימוסית, כבושה — יריבות של ילדים ממשפחות אינטלגנטיות. על אף שהיה מבוגר מאחיו, אילקה היה נמוך ממנו, אך גם מעוצב ושרירי ממנו. בגופו הנערי ניכר היה הגבר שעתיד להיות. תוי פניו היו משורטטים, עיניו צרות ואפורות, אפו ישר, אורכו נכון, שפתיו מצויירות, שערו עבה, חלק ודבשי שנח באלכסון מסופר מעל מצחו. האחים הגיעו לכפר הנופש כשבועיים לפניה, ועורו של אילקה נשא עתה גוון נפלא, זהוב ואחיד. טיומקה הלבן-חלבי, זהוב-השער, קולל בעור הנוטה להישרף ולהאדים, בדומה לעורה, עור של ג'ינג'יות, עדין ומנומש. אילקה היה חכם, סרקסטי ומגונן. הוא קרא ספרים, דיקלם בעל פה שירים, גם מאלה האסורים. תוך כדי דקלום היה מצמצם את עיניו ומדגיש במעין יבבה נמוכה את המילים שנראו חשובות בעיניו המוצרות. אמא שלה נראתה כמו מפלרטטת איתו. לעתים הייתה הולכת בחברתו בעורף החבורה, בעודה מדברת איתו על ספרים, על שירים. פעם המליצה לו בהתלהבות האופיינית לה, התלהבות שגרמה לה לקנא במושאה, על ספרו של סלינג'ר, שנאסר עליה לקרוא בו. "יש שם קטעים של סקס", אמרה לו בטון נמוך של יודעת דבר. "גם אני רוצה קטעים של סקס!", נפלט לה, בקול רם יותר ממה שהתכוונה. כולם צחקו. היא הסמיקה. כולם המשיכו לצחוק. רק טיומקה לא צחק. הוא לחץ את ידה, ואחר כך לחש לה, "אפשר לחשוב, קטעים של סקס. כל כך מפגר. כל כך של מבוגרים. הכי לא מעניין." אילקה וטיומקה לבשו בגדים יפים, הרבה יותר יפים ממה שנהוג, במיוחד אצל בנים. אמא שלה סיפרה, שלאמא של אילקה וטיומקה יש אחות בכורה שנשואה לאיטלקי וחיה באיטליה. היא לא הבינה איך בדיוק אפשר להיות נשואה לאיטלקי כשאת אזרחית סובייטית, אבל הרגיעה את עצמה במחשבה, שאולי זה איטלקי-קומוניסט, כמו ג'יאני רודארי 3. גם לאחות האינטרנציונלית הזו יש שני בנים, לכן היא שולחת מעת לעת חבילות עם בגדים ישנים בעבור אילקה וטיומקה. היו להם מכנסי קיץ ארוגים ודקים בצבעים שמחים של צהוב ולבן. היו להם בגדי ים מבדים בלתי שקופים ונוקשים במידה, כחולים-ירוקים, שלא כמו בגדי ים מבד-תחתונים שהיו לה. לפחות אמא דאגה לה לאחד חדש לפני הנסיעה, על כן הבד עדיין מיטיב להסתיר את מתאר גופה, גם כאשר נרטב, ולא מחליק מטה כאשר היא שוחה עם או נגד הגלים.

היא הייתה זו שגילתה למענם את ארץ-סלע: קבוצה של שלושה סלעים שניצבו במרחק לא רב אחד מהשני, וסביבם אך חוף חַלּוּקִים שומם ומים. עד שנמצאה הארץ, הם היו שקועים בתחרויות בלתי מזיקות, ואף את הרעיונות לתחרויות האלה הגתה היא. התחרות הראשונה הייתה מירוצי סירות. לעין המבוגרים נראה היה כי כל אחד מתחרה בשני, אך בפועל היא וטיומקה בנו את סירותיהם יחד, אילקה בנה את אלה שלו לבד. היו אלה סירות קטנות, עשויות קורות עץ משוייפות וזרדים מגולפים בתור תרנים. הסירות הראשונות היו גרועות, מהן התהפכו ברגע שפגשו את פני הים, מהן שטו אחורנית, לא ספינות אלא סרטני נזיר סרבניים, מהן נמלאו מים ושקעו לקרקרעית. אילקה היה הראשון שהבין במה הם שוגים. תחילה הפך את גוף הסירה לשקערורי, ובכך יצר מעין שִׁדְרִית שעיכבה התהפכות. אחר כך השמיש חוטי דייג דקים ושקופים להיות הוונטות, שייצבו את התרנים ומנעו מהסירה לנוע לאחור. בסוף אף תפר מפרשים מאחת מחולצותיו. על כך חטף מאביו, אך סירותיו ניצחו מירוץ אחר מירוץ. כל הפסד לימד אותם טריק נוסף, אך הם תמיד היו בפיגור. אילקה היה מסתגר בצריפו או מתחבא בחצר העליונה עת שקד על סירותיו. כאשר הם היו עוברים שם "במקרה", היה מגרש אותם. הם מצדם מעולם לא הלשינו עליו, אך עם הזמן גם הסירות שלהם לבשו קיל ומיתר ומפרש. היה זה כעבור שבוע שנחלו את נצחונם הראשון. אילקה השליך בזעם את סירת הדגל שלו ארצה ודרך עליה בכף רגל יחפה. נשמע קול פיצוח, והבעת כאב רגעית קיפלה את פניו, ספק על אבדן ספינתו, ספק עקב הפגיעה בעקבו. הוא צלע יממה שלמה, והם פתחו בתחרות הבאה, תחרות חץ וקשת. "העצים כבר מפחדים מכם", ציינה אמא שלה בליריות עקב טיול של אחר הצהריים בפארק. "הרסתם כבר את כל העצים, ברברים קטנים", גערה בהם נטשקה, "עלמת הברזל", חברתן הרווקה של משפחת הבנים: תמירה, זקופה, ארוכת גפיים בעלת מזג רע ומאופק. היא הייתה הסנדקית בלא הטבלה של הבנים וחברתה הקרובה ביותר של אמם פזורת הדעת. הם באמת החריבו את העצים, תחילה את הקורות לטובת הסירות, עתה את הענפים לטובת הקשתות והחצים. בעבור הקשתות נדרשו ענפים עבים וגמישים, ענפים שהתבגרו אך לאחרונה ועדיין אחזו בזכרון השלוחות הצעירות שהיו. בעבור החצים נדרשו זרדים בעובי בינוני, ארוכים וישרים, מבוגרים יותר, אך לא זקנים ומיובשים, כאלה שנשברים בקלות בלי לפגוע במטרה. גם הפעם חוטי הדייג היוו מצרך נחוץ. המיתרים עשויים חוט תפירה, על אף שהיו גמישים יותר וקלים יותר לקשירה, נקרעו אחר ירייה-שתיים. בשביל חוטי הדייג הם הריצו את הוריהם לחנות כל-בו בכפר השכן, גדול מכפרם, כפר נופש זעיר בלא חנויות, למעט מכולת קטנה וריקה ושוק איכרים מאולתר שהתגבש בצמוד לרציף עגינה ודמה לקן דבורים תחוח. מכיוון שהנסיעה של שעתיים בטיולית מקרטעת על כביש עפר משופע מהמורות לא הייתה אטרקציה, אבי הבנים הציע שיעשו מסע רגלי של יום, דרך ההרים, עד הכפר השכן. נטשקה הספורטיבית התלהבה. האמהות שקלו לסכל את המסע, אך הובטח להן חידוש מלאי אפשרי של הסוכר ושל שימורי הבשר, שעל אף האגירה הגדולה הלכו ואזלו. "תאבון בריא יש להם, לבנים, שיהיו בריאים", הייתה מפטירה נטשקה, בעודה מוסיפה לסיר פח ובו תפוחי אדמה צעירים, מבושלים עד להיתפקע, נתחי בשר משומר ספורים.

טיומקה, שסיסמתו מזה שבועיים וחצי התקבעה להיות "מה שרִיטָה אמרה", לא פקפק בה, גם כאשר נענה בשלילה מוחצת עת הציע להזמין את אילקה לחלוק אתם את ארץ-סלע. בהשראת דמויות האבן של קארא-דאג, הם העניקו שם לכל סלע וסלע. הסלע האהוב על השניים היה הסלע הקרוב לקו החוף, סלע שצורתו משלוש שווה-שוקיים, נוח לטיפוס ומגן מפני רוח, גל ורסס. מכאן ניתן לו שמו: סלע המגינים. הסלע השני היה ממוקם רחוק יותר, פנימה לתוך המים העמוקים. הוא היה הרחב מבין השלושה, צורתו כשל טרפז. על מנת להגיע אליו היה עליהם לשחות כשלוש-ארבע דקות ואז לטפס. על אף שמדרונותיו היו מתונים, הטיפוס עליו היה קשה יותר: יסודותיו השקועים במים כוסו בעשב-ים ובאצה ספוגית, כך שכף הרגל החליקה בקלות מטה, והגוף מצא את עצמו שוב ושוב נוחת לתוך המים, בנתז גדול ובשריטות שורפות. הישיבה עליו הייתה נוחה, מה גם שהיה מקום להתחבא על צדו האחורי ולצפות באויבים המתקרבים. "לסלע הזה יש חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה", היא הרצתה לטיומקה בארשת פנים רצינית של גנרלים, מצטטת כמעט במדויק ספק דמות אהובה של פנימור קוּפֵּר, ספק שדרן חדשות המלהג על אודות האימפריאליזם האמריקאי. על כן, שמו של הסלע היה סלע הגנרלים. הסלע השלישי ניצב אף הוא בעומק, במקביל לסלע הגנרלים, והיה בלתי חדיר למדי: גבוה, משונן, כמעט בלי זיז להיתלות עליו בעת טיפוס. צבעו היה שחור, בעוד שצבעם של סלע המגינים וסלע הגנרלים נטה לחום-צהוב. הוא היה רסיס זעיר של קארא-דאג, גאה ומסוכן. שמו של הסלע היה השן השחורה, ולטענתה, הסלע הזה הגן עליהם מפני ספינות פיראטים. הרי ידוע לכל, כי סלעי חוף משוננים וכהים הם אלה שמטביעים הכי הרבה ספינות. הם טיפסו על השן השחורה פעמים ספורות, ופעם אחת זה כמעט נגמר בפציעה. אמנם היא איתרה מסלול שחיה עוקף את סלע הגנרלים אל השן, ומשם נגלה מסלול טיפוס נוח יותר, אך עדיין היה זה סלע בלתי נגיש, ועל כן, נחוץ ביותר. "לשם נוכל להימלט בעת מצור", אמרה, וטיומקה הנהנן בהסכמה.

הם המציאו שמות קוד בעבור סוגי אויבים שונים. אנשים זרים, על אף שהיו נדירים בחוף הפראי המרוחק, כונו החומים. המבוגרים, שהיו אויב זניח ובלתי מאיים לרוב, היו הירוקים. הקוד הלבן, החמור מכל, היה שמור בעבור אויבם האמתי האחד: אילקה. כאשר הם היו קולטים אותו מתקרב לעבר ארץ-סלע,  הם היו מדמים שכל עיסוקיהם הם עיסוקי חוף תמימים: קפיצות לעמוקים, שיזוף על גב סלע מחומם ושחיה בתוך המפרצון הקטן, המוגן מגלי חוף, שיצרו הסלעים. זה עבד למשך שלושה ימים. ביום הרביעי, בעודם עושים את דרכם לארצם, הם ראו את אילקה מטפס, כבר במחצית הדרך, לעבר פסגת השן השחורה. הוא היה שרירי מהם, ולכן הטיפוס עלה יפה בידיו. כאשר הבחין בהם נטועים ללא ניע על החוף ובוהים בו, התיישר וקרא: "היי, אתם, זוג מפסידנים, אז כאן אתם מתחבאים ממני? דווקא מקום חמוד. איך קוראים לסלע הזה? השן השחורה? שם קצת מפגר, לטעמי, אבל מה כבר יכולתי לצפות." בזאת, כף רגלו החליקה, אחיזתו נתרופפה והוא צנח המימה, הודף את עצמו בשבריר שניה אחרון מפני הסלע. התחרות עלתה שלב. שוב לא הייתה זו יריבות ספורטיבית. זו הייתה מלחמה, עקובה ומתמדת. "עַלָגֵר קוֹם עַלָגֵר", ציין טיומקה בכובד ראש. "מה זה העַלָגֵר הזה?", שאלה היא בעניין. "זה משלושת המוסקטרים וזה בצרפתית: במלחמה כמו במלחמה", ענה טיומקה, מוחמא עד שורש שערותיו הזהובות שאף הוא תרם דבר מה בעל ערך. "אהם, כן, זה טוב, ועוד אם זה מהמוסקטרים." בזאת נפתחה המערכה. תחילה הם שרטטו מפה סודית ומדויקת של ארצם, בציון שמות הסלעים, בסימון של מוצבים, בונקרים ומצבורי תחמושת ומזון. כל זה היה דמיוני, כמובן, מלבד המזון. הם החליטו לאגור אגוזים ופרוסות לחם שטוגנו בלא שמן על מחבת, אותם הגניבו מתחת לשולחן בזמן הארוחות, כי אלה היו היחידים שהחזיקו מעמד מבלי להתמלא עובש. את המפה ציירו בטושים ובצבעי מים על גבי חתיכת קרטון רבועית, רוחבה כשלושים סנטימר. היא הייתה זו שציירה את רובה, אך טיומקה, שהתברר שניחן בחוש מרחק נהדר, הקנה למפה את הליטוש הגיאוגרפי הנחשק. הם כיסו את המפה במגבת מטבח ישנה ונקיה, גלגלו את החבילה בתוך שקית ניילון יקרה מפז, כדי למנוע כל נזק אפשרי גם בעת טביעה, לא עלינו, והניחו אותה בצריפה, מתחת למזרון מיטתה הדק, למרגלות ראשה. כעת המטרה הוגדרה היטב: מי שמחזיק במפה, הוא השליט של ארץ-סלע. 

העניינים התנהלו כרגיל ביום הפיצוץ. קימה מוקדמת לקול שירים קומוניסטיים, מצעידים ועליזים, שבקעו מהרמקולים של מחנה הקיץ הסמוך. רחיצת פנים וצחצוח שיניים במים קפואים מתוך מתקן הזלפה ידני עשוי פלדת אל-חלד, מתקן שצורתו כשל פעמון הפוך, מלא במים. את המים אבי הבנים שאב מהבאר של בעלת הבית אחת לכמה ימים ומילא בהם את המתקן. מתוך פטמת המתקן השתלשל מטה ענבל ארוך, עשוי פלדת אל-חלד אף הוא. כאשר הענבל נלחץ פנימה, זרם דק קלח מתוך הגוף הפעמוני. בשובו מטה הפריח דנדון, פעמוני אף הוא. התעמלות בוקר חצי-כפויה שהעבירה נטשקה, לכל המעוניינים ולכל המעוניינים פחות. ארוחת בוקר של קֶפִיר ושל לחם שחור, הפעם זכו גם בביצה קשה במלח. ההליכה בשביל הסלעי לעבר החוף הקבוע שלהם, חוף מרוחק ובלתי מוסדר. אילקה התעלם מהם במפגיע, אך היה נימוסי יתר על מידה. זה היה אמור לעורר בהם חשד, אך הם היו שאננים. זה שבוע שהמפה הייתה בידיהם, מוחבאת היטב. עתה בשולי המפה נוספו איורים של שועלים המזנקים ממרום הסלע אל מותם בקצף הגלים, של בנות ים בעלות זנבות מפותלים וניצני שדיים, של מטבעות זהב בתוך ארון מתים ועליו בקבוקי רום. הם היו קרובים להכריז על הפסקת אש לטובת עיסוק חדש, משותף ומבטיח: יצירת משחק מונופול תוצרת בית. אמם של הבנים אסרה עליהם לשחק גם בקלפים וגם במונופול. "עיסוק שפל בסחר מכר", גלגלה היא בריש נחרצת. אך כאשר הובטח לה כי שמות הרחובות הנמכרים יישאו שמות של ציירים, מלחינים סופרים ומשוררים, היא התרצתה ואף הציעה שמות אפשריים, בינהם של פושקין ושל לרמונטוב. כאשר חזרו מהחוף, שרופים ומלוחים, נשלחו לקטוף מן הדובדבנים בחצר העליונה. בעלת הבית הפרישה להם שלושה עצי פרי לאיסוף עצמי תמורת תשלום פעוט, אך לא מטוב לבה הפרישה: שפע הפרי לא אפשר לה לאסוף את כולם בטרם ייאכלו על ידי ציפורים או יירקבו. אילקה, שהתלונן מהצהריים על כאבי בטן, שוחרר מן המטלה. כאשר הם ירדו, מסומנים בנתזים אדומים ושחורים, ובידיהם שתי סלסלות גדושות דובדבן, ארוחת הצהריים כבר הונחה על שולחן האוכל המשותף שבחצר התחתונה. הם אך הספיקו לשטוף ידיים ומיד נשתלו בכיסאותיהם. אילקה התייצב לארוחה וזלל כהרגלו. עתה החשד החל מכרסם בה. מיד אחרי הארוחה ופינוי הכלים, היא ביקשה רשות ללכת לצריף. היא נגשה למיטתה והרימה את המזרון. המפה הייתה ואיננה. תבוסה, מפלה והשפלה. הם הרי כבר ניצחו. הרי מזה יומיים התנהלו דיונים בדבר הקמת המונופול. בוגד. שקרן. שחקן. היא סידרה את המזרון ויצאה לחפש את טיומקה. "משהו קרה? את אדומה כמו עגבניה?" שאלה אמא עת ראתה אותה משוטטת אבודה בחצר התחתונה. "כנראה שנשרפתי היום יותר מדי." "מחר תשימי כובע ואל תורידי. אבל זה דווקא טוב, השמש תעלים לך את הסינוסיטיס האיום הזה שלך." לא היה לה פנאי לדון בסינוסיטיס האיום הזה שלה. היא הייתה חייבת למצוא את טיומקה, לדווח לו על האסון, לתכנן את המהלך הבא. בטרם מצאה את טיומקה, צרחה גבוהה וארוכה מצאה אותה. היא טסה לחצר העליונה. אחריה הדהד קול צעדיהם של המבוגרים, אך היא הייתה קלה מהם ולכן הייתה הראשונה לראות: בחצר העליונה עמדו שני האחים, האחד אחז בידיו פיסת קרטון גדולה שניזוקה קשות. מכיוון שלא הצליח לקרוע אותה, הוא שרף אותה תחילה, ואז הרטיב, ואז גזר ממנה פיסות-פיסות. הגזירים השחורים, הרטובים התעופפו לכל עבר. אילקה צחק, טיומקה צרח, ואז מתוך הצחוק והצרחה נולדה הסטירה הראשונה. היא מעולם לא הסגירה, כי טיומקה היה הראשון להכות. מצד שני, היא גם לא אמרה את ההפך. היא לא אמרה מילה. גם טיומקה לא. עתה הדקות נעו מהר מאוד ולאט מאוד, הגופים הוטחו, הגפיים הונפו ונכרככו אלה באלה, האבק היתמר, ושבבי קרטון מפוייחים ולחים הסתחררו באוויר כמו פתיתי אפר, כאילו הפיצוץ העיר משנתו את קארא-דאג כבודו, למען מלאכת השמדה פומפאית.  

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. טיומקה לבטח בוכה. אך היא חושבת מה יעשו עתה. עליהם לברוח. היא תאסוף מתוך הצריף את הצרור ובו האגוזים והלחם, היא תקום חרישית ותתגנב בשפיפה אל מאחורי צריף המטבח. היא שהתה שם אך לרגע אחד והאזינה לשיחת המבוגרים. "את, לילקה, זו שפישלת כאן. מה היה לך קשה ללדת שתיים? היית עושה שתיים, היינו פותרים את כל העניין!", קרא אבי הבנים, שמץ שיכרות ניכר בקולו. היית עושה שתיים. איך זה ייתכן? הרי היא אחת ואין שניה לה. היא שמעה אותם משיקים כוסות, מכריזים לחיים. אילקה הבוגד מצרף את קולו לקולם, מקריא שיר, הם מוחאים לו כפיים. היא עיוותה את פניה כאילו נגסה בדבר מה רקוב, וירקה. כאשר הגיעה לצריף של האחים, לא העזה לעבור את סף הדלת. האיסור היה מוחשי מדי והפרתו עלולה לגרור עונש כבד וממושך יותר. היא זחלה אל מתחת לחלון הפתוח, דרכו נשמעו יפחות חנוקות, ונקשה על הזגוגית. "היי, אני כאן", לחשה וקולה נצרד פתע. "היי, מה את עושה פה?", טיומקה שרבב את פניו הנפוחות מבעד החלון. "אני חושבת שאנחנו צריכים לברוח. נעלה על ההר הדבשי, נישן שם הלילה ואז נראה מה עושים. בינתיים שימזמזו את אילצ'קה החמוד שלהם. יהיה לנו מספיק זמן להחליט מה עושים, אבל לפחות נהיה ביחד." טיומקה שתק תחילה ואז ענה בקול עמום מבכי, "אני לא יכול לברוח. חוץ מזה, אין טעם — את ממילא עוזבת מחרתיים, ואני זה שנשאר תקוע אתם." "אז אני לא אעזוב. אני אשאר פה. וגם אתה. אנחנו נחיה בהרים, כמו הפראיים. נצוד חזירי בר, נקנח בפטל שחור, נשתה מהנחלים." "ואחר כך נתחתן." היא הופתעה, מעולם לא דובר על שום חתונה. "לוחמים לא מתחתנים", לחשה היא. "אבל אם לא נתחתן, איך נהיה המלך והמלכה של ההר." על זה היא לא חשבה. טיומקה צדק, אי-אפשר להיות מלך ומלכה מבלי להינשא זה לזו. "טוב, בסדר, נתחתן, אבל לא מיד. קודם נבנה צריף בהרים, וגם סירה, ונלמד לדוג. אחר כך נראה." טיומקה הניח את ראשו על אדן החלון. היא משכה את עצמה מעלה והתישבה לידו. זה היה כמעט הפרת האיסור, אך רק כמעט. היא עדיין הייתה מחוץ לצריפו, הוא עדיין היה בתוכו.

בכיו שכך. קולות המבוגרים שבקעו עד עתה, עליזים וגבוהים, ספק מצריף המטבחון, ספק מהחצר התחתונה, הלכו ונמוגו, לבטח כולם פרשו לקרוא ולישון. מן הסתם, אמא שלה נשארה לקרוא במטבח, כדי לא להעיר אותה. היא לא ידעה לנום באור, אפילו מנורת לילה עמומה גרמה לה להתהפך מצד לצד, חסרת מנוחה, ולייבב "אמא, אמא". החושך סביבה התעבה. כעת לא ידעה אם יצליחו אי-פעם לברוח לעבר ההר הדבשי. טיומקה זלג פנימה, חזרה אל מיטתו. היא שמעה את נשימותיו, מדודות וחרישיות — כדורי פינג-פונג רכים, הנוקשים על גבי הקיר הדק. הוא נרדם. הכפר נרדם אף הוא. מדי פעם נברא צליל מעיכה רך: עוד דובדבן בשל, גודלו כשל אגרוף תינוק, נשר על רצפת העפר של החצר העליונה. לעומתו הדהדה פעיה, ארוכה ומלינה, מפי אחד הכבשים של בעלת הבית. ממקום מושבה היא אך יכלה לדמיין את הים, "השחור משחור" 4, מתפייט בלעג אל מול המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן ודיוקן המשורר המזוקן, על אף שאינו נראה מהצד שלהם של ההר. בשקט-בשקט לחששו במורדות ההרים פרחי עדעד ופרחי אל-מוות, שניהם יבשים וסגולים. מחר היא ואמה יעלו ביחד על ההר הדבשי לאסוף מהם זר קטן, מזכרת דוקרנית להניח באגרטל, עת יסעו הביתה, צפונה מכאן.

 

 

הייתי רק בן עשר, אך יכולתי להבין כי משהו חמוּר קרה. אמי דאגה לסגור את דלת חדרנו בכל פעם שנפתחה לבל נשמע את ההתלחשויות הנרגשות בסלון. "ישיבות סודיות" מעין אלה התקיימו בביתנו אך ורק לצורך דיון בעניינים חשובים ביותר. רוב הזמן חדר הילדים היה פתוח אל הסלון, אפילו במפגשי הקפה ותה הבבונג. נשות השכונה והמשפחה היו מנשקות אותנו בזו אחר זו עם כניסתנו לחדר ועם יציאתנו ממנו, ותמיד אותו משפט בפיהן:

"אללה ישמור אתכם."

נראה היה שאחותי בת השתים־עשרה הבינה את מה שקורה בסלון טוב יותר ממני, אולי בשל האינטואיציה הנשית שלה שהחלה להיפתח כלפי מציאות החיים מסביבנו. היא הייתה מקשיבה בסקרנות דרך חור המנעול, ובכל פעם שגברה ההמולה היה פחד ניכר בפניה, או־אז הייתה ממהרת לשוב לתוך החדר, להתיישב אל שולחן הכתיבה הקטן ולגעור בי בתקיפות:

"כבר הכנת את שיעורי הבית שלך?"

מדי פעם עלו מתוך ההתלחשויות מילים כגון "שערורייה", "ביזיון"… קולות ההמולה גברו כל אימת שחזרה ונשאלה אותה שאלה עצמה בזעם נורא שהפיל אימה על ילדותי החרֵדה:

"היא הייתה מוכרחה לדבר? אללה יחשוף את קלונה!"

שמע ה"שערורייה" התפשט בשכונה, וכל תשומת הלב הייתה נתונה לה. כשלא הצלחתי לבלום את הכדור שנבעט אל השער שלי במגרש השכונתי, לא נזף בי איש מ"הגדולים" ולא נדרשתי להתפטר מתפקיד השוער כפי שהיה נהוג לעשות. הדיבורים עליה הכריעו את המשחק. לבסוף אף ויתר ראש הקבוצה על המשחק היומי כדי לשבת עם "הגדולים" ולשוחח איתם על מה שקרה, לא לפני שהדליק סיגריה ונשף את העשן ממרומי שש־עשרה שנותיו, ואילו אנו, הקטנים, התקבצנו סביבם, מנסים ככל יכולתנו לקלוט כמה שיותר פרטים על אודות ה"שערורייה" הזאת — איך היא נראית, מה משמעותה.

רוב הסובבים אותי הביעו תדהמה לשמע המשפט שהפטיר בלחישה "הגדול" שבחבורה: "הוא היה מניח את ידו…" ואני, כמותם, גם הבעתי את תדהמתי, אף שלא הבנתי את משמעות המשפט. אחר כך, בעודו נושף את עשן הסיגריה, הוסיף ואמר ראש הקבוצה: "מתחת לתחתונים!" וכולם צעקו יחד: "לא!!"

בלילה ההוא איחר אבי לשוב הביתה. אמי עמדה ועישנה במרפסת המשקיפה אל הכפר וחיכתה לו אחוזת דאגה. באותה שעה התלחשו ביניהן אחותי ובת דודי, שהעדיפה לישון אצלנו באותו הלילה, מה שהיווה סימן נוסף בעבורי לכך שקרה אסון נורא, שהרי אנו ישנּו אצלם והם אצלנו רק כאשר נפטר מי מבני המשפחה.

מישהו מת? אם כך איפה שאר בני דודי ובנותיו? מדוע אחותי ודודניתי מתלחשות מתחת לשמיכה? ואיפה אבי?

כאשר שמעתי את קול המשאית נרגעתי מעט. אחרי פחות מדקה נשמעו צעדיו המוכרים על המדרגות, הולכים וקרבים. אחר כך שמעתי את צעדי אמי שחזרה מהמטבח אל המרפסת, והרחתי את ניחוח הקפה הערבי החמים שליווה אותה. אחותי ודודניתי השתתקו, וללא כל תיאום מוקדם עצרנו שלושתנו את נשימתנו, מנסים לקלוט מהנאמר במרפסת, אך ללא הצלחה.

אינני יודע מה קרה וכיצד האווירה השתנתה, באחת השתנתה. למחרת הבית שקק חיים. הוא התמלא בריחות חריכת בשר העוף והאורז המבושל, בריחות הפוקעיה (בשר מבושל בלבן עזים) והקובה, ובצהלות של ילדים רבים, שסביבם התגודדו גברים ונשים לרוב. האוכל וכמו כן ערמה ענקית של אקדחי פיקות, כדורים ורובים מסוגים שונים השכיחו ממני כל מחשבה על ה"שערורייה" שהטרידה אותי קודם לכן, והצטרפתי לריצת הרצים, למִשחקי המְשחקים ולנפגעי הירי.

כאשר קם ראש המשפחה ממקומו היסוּ אותנו מיד כל הנשים בתקיפות חסרת תקדים, ודודתי העצבנית אף סטרה לבנה על לחיו להשתיקו. הבנּו שהמעמד רציני, ובעל כורחנו הקשבנו לדבריו. ראש המשפחה דיבר, ואני לא הבנתי כלום, אם כי הצלחתי לזהות ביטויים בודדים כמו "משפחה אחת", "לא קרה כלום…" הגברים הנהנו בהסכמה. כאשר סיים ראש המשפחה את נאומו הוא התקרב אל אחד מהם, שבאותה העת כיניתי אותו "דודי", כפי שנהגתי לכנות את כל הגברים, או־אז הוא חיבק ונישק אותו, ובעקבותיו מיהרו כל הגברים האחרים לחבק ולנשק אותו. לפתע נשמעו צהלולים, ואחריהם הדהדו קריאות שמחה מהוססות.

ואז בבת אחת השתררה דממה. אחת מנשות המשפחה צעדה קדימה, גוררת אחריה ילדה שנראתה לי כבת גילי, אולי גדולה ממני במקצת. שתיהן נעמדו לפני ה"דוד", חתן השמחה, בוכות ורועדות מפחד.

"תני נשיקה לדוד שלך!" האם ציוותה על בתה בנחרצות.

בלילה, כאשר אמי כיסתה אותי בשמיכה, שאלה אותה אחותי: "זהו זה, זה נגמר?" אמי הביטה בה ואמרה בתקיפות: "שתלך לעזאזל! מה, היא הראשונה? היא רוצה להרוס את המשפחה? ואת, בחיים אל תעשי לנו בושות כאלה, ושלא תעזי לדבר על זה בכלל, הבנת?" אחותי מלמלה כמה מילים. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל תיארתי לעצמי שהיא מביעה בדבריה כניעה מוחלטת לבקשתה של אמי. אמי כיבתה את האור בחדר, נתנה בנו מבט מלא אהבה ובעיניים דומעות לחשה: "אללה ישמור אתכם."

שימי חיון לא חלמה על עושר ואושר או על חתן חזק עם לסת רחבה וגומה, רק פנטזה על היום שבו תוכל לחייך בפה פתוח בזמן שהיא פותחת את השער לעוד מכונית לא חשודה, מה שלא עשתה מאז שהחליקה על שלולית שסובבה לה את העקב כמו בריקוד שאין לו מוביל והכתימה את הבד אוף־ווייט של החצאית־של־שבת שלבשה. בריצה הזאת גם נפל לה מהיד השעון בציפוי זהב שקיבלה לבת מצווה ומאז לא קנו לה חדש, כי היא לא יודעת לשמור על כלום אז מה הטעם. שימי אהבה את העבודה שלה, למרות שידעה שזאת לא עבודה מקובלת לבחורה. היא הייתה חלק מהתוכנית שלה להתקדמות אישית בלב ובראש והיא קיוותה שבסוף גם הגוף יבוא. הטריק שלה היה להבהיל את עצמה בכוח וככה לגרש את הפחד מהמקומות שהיא לא הייתה מגיעה אליהם, כמו הרגע שגילתה שהיא לא יכולה לנשום כשהיא רואה עכברים, והתחילה לעבוד על עצמה לעבור לקומת קרקע שתקרב אותה לאדמה, וככה לאט־לאט התרגלה לכל מה שיוצא ממנה. היום היא כבר אהבה את האקדח שלה והייתה מנקה אותו דבר ראשון כשהייתה חוזרת הביתה עוד לפני שהייתה מורידה בגדים או מרתיחה מים, כמו אמא שממהרת להחליף לתינוק. כשסיימה וישבה לקפה הביטה בו מבריק במרכז השולחן כמו האגרטל של הבית שהיא בנתה, מלא בחיים, אבל ברגע אחד מתרוקן. למרות העבודה שלה, שעשתה אותה עצמאית ועם האומץ המיוחד שבחורות בדרך כלל לא תופסות, היא אהבה להגיד לחברות מהעבודה ששאלו אותה למה היא עוד לבד שהיא מחכה לאהבה שתדע לסחוף אותה בלי להפתיע שהיא לא מסתכלת.

אבל השיניים הפריעו לה להתקדם בחיים, ולפעמים היא חשבה שהיא לא רוצה להכיר אף אחד כדי שלא תצטרך לפתוח את הפה בשביל להציג את עצמה, כמו בובה שמתחת לבגדים מושלמים חסרים לה הסופים של האיברים. בכל פעם שאמרה "קוראים לי שימי", הרגישה רוח קלה נושבת בסדק שבין שתי השיניים הקדמיות, מזכירה לה שהיא עוד לא הגיעה לאן שהיא חולמת, ושאם היא רוצה שיהיה לה סיכוי אמיתי היא צריכה להמשיך לרוץ טוב־טוב בכיוון הנכון. בעבודה שלה היה גם פרוספקט ממשי לקידום. היא כבר ידעה שבחודש הבא היא הולכת להגיש מועמדות למשרת אחראית משמרת הבוקר, ואחרי שנים של עבודה בחושך המשימה הגדולה הבאה שלה הייתה להצליח להתעורר.

בשעות המתות של הלילה היא אהבה להוציא את הסנדוויץ' שהביאה מהבית עם החצילים המטוגנים בלימון כבוש, כמו שאמא שלה הייתה מכינה לה לבית ספר ואז עשה לה בושה כי הריח שלו עלה על כל הכריכים עם שוקולד ושמנת שאצלם בבית לא היו קיימים בגלל הבריאות של השיניים והלב שלא מחפשים שומן חלבי או מתוק ורק מתנחמים בשמן עמוק שבתוכו כל ירק תפל הופך לתבשיל צבעוני מוטבע בלימון סחוט, פרוסות שום וכוסברה קצוצה דק דק. תמיד בעבודה היה לה תיאבון יותר גדול והמאכלים הרגילים שהיא למדה להכין מהבית הפכו למנות מסעדה יוקרתית. בימים שבהם לא חיכתה ללילה ואכלה בהפסקה המוקדמת שבה הורשתה להיכנס לקניון, העובדות של החנויות התרגשו ממה שהביאה, והריח הרע של הילדות פינה מקום למשהו חדש. בזמן שלעסה כל הפה נרטב לה בציפייה לביס הבא, והיא הייתה מתאמצת לא לבלוע מהר מדי. אחרי שסיימה לאכול אהבה לכסות על הטעמים החזקים במרירות של קפה חם שהביאה בתרמוס, ולדמיין איך היא מצילה את כל הקניון הרב־קומתי מפיגוע המוני באמצעות נטרול של המפגע בשתי יריות מדויקות לרגליים, כמו שלימדו אותה בקורס הכנה בשלב הסימולציות על רקע לאומני. היא לא פחדה מפיגועים ואהבה לראות אותם בטלוויזיה עם האנשים שמדברים מהר בפנים מאופרות עם רוח של לחץ חשוב בשערות, ולהרגיש שהיא עצמה חלק מכוחות ההצלה של המדינה, ולדעת שהיא צופה באירועים במבט מקצועי של מי שמבינה איך הדברים פועלים מבפנים. היא ידעה שעוד יבוא תורה, ורק דאגה שזה יקרה לפני שיהיה לה מספיק כסף לסדר את שתי השיניים, ואז שיראו אותה בטלוויזיה עם קו ישר ולבן שמפרט את השם המלא והתפקיד ישר יחשבו עליה שהיא אישה לא שלמה, שאפילו לא הצליחה לפתח את המודעות של איך היא נראית בעיני אחרים. היא התפללה שהפיגוע שלה יבוא אחרי שהיא תסיים לסדר את עצמה, ואז תספר לכתבנו בשטח בפה מושלם איך היא שלפה את האקדח בלי לחשוב פעמיים משום שזיהתה מיד שהמפגע בעל מראה חשוד וגם לוחית הרישוי של רכבו עוד מרחוק כלל לא נראתה לה. היא ידעה שהוא עוד יגיע ושיננה בלב את המשפטים היפים שתגיד בשפה של שבת, ורק קיוותה שלא תצטרך לשים יד מעל הפה או לחשב בראש מילים שיש בהן כמה שפחות אותיות שורקות, כמו שעשתה בכל פעם שדיברה בעשר השנים האחרונות. איך זה ייראה בשידור חי בטלוויזיה, ועוד יותר בטקס הוקרה שיעשו לכבודה במעמד מנכ"ל הקניון והנשיא וראש הממשלה ואמא שלה שתצלם אותה עם פלאש למרות האור יום ותגיד בקול רם מדי בשביל טקסים, ״אתה רואה אותה, זאת הבת שלי – שימי".

מה שהורג אותה זה שאנשים בכלל לא מעלים בדעתם עד כמה העבודה שלה חשובה ובאיזה סיטואציות מורכבות ומסוכנות היא נתקלת ביום־יום. הם חושבים שזה רק ללחוץ על כפתור ולא מדמיינים בכלל שיש מצבים כמו היום שירדו לאישה המים בדיוק בשנייה שהיא הרימה לה את השער והיא הייתה צריכה להזמין לה אמבולנס ולחכות אתה בצד עד שהוא יגיע, בזמן שהיא לוחשת לה חזק וברור שהכול יהיה בסדר; או הלילה שילדה רצה לכביש כי היא איבדה את אח שלה והיא חסמה בגופה מכונית שכבר פתחה לה וסייעה לה למצוא אותו בשיתוף פעולה מלא עם המודיעין. ברגע שהייתה שולחת הודעת דיווח על סגירת אירוע הייתה מפזמת לעצמה "פתח לנו שער" ומרגישה את ההזדככות הפנימית שמתמלאת בה ומקרבת אותה כל פעם עוד קצת לאלוהים, כמו בסוף תענית ארוכה שהיא לא נשברה בה ולא הכניסה כלום לפה עד שאמא שלה הכניסה את המפתח לדלת, אחרי שהן חזרו מהתפילה העדינה שבה הגברים לא מתביישים לבכות וככה לנקות את עצמם מכל החטאים שהם עשו והנשים הזקופות מסתכלות עליהם מלמעלה כמו שומרות שרק צריכות להיות עדות להיטהרות של אחרים, והוציאה עוגת גבינה גבוהה מהמקרר והרתיחה מים לנס, ובזמן שהקר והמתוק התערבבו לה עם החם והמר, היא ידעה שהיא כבר תוכל לעמוד בכל אתגר. ברגעים כאלה היא הייתה אוהבת לעלות לקומה האחרונה במגדל של הקניון, שבלב היא הייתה קוראת לה הקומה של השמים, והכבישים והבניינים הרגילים היו נוצצים לה בעיניים, והיא הייתה מודה על האורות הלבנים של העיר שמגיעים עד אליה ועל הכוח המיוחד שהיא קיבלה ומבטיחה שהיא תמשיך לשמור עליו גם לפעם הבאה.

בעבודה היה לה שם של מי שטובה במצבי לחץ ושומרת על קור רוח בזמן שאחרים היו מזיעים בצעקות ופועלים בצורה שלא קידמה אותם לקראת פתרון. רק לעתים רחוקות תקף אותה הפחד שברגע האמת היא תקפא, והיא הייתה מדברת אליו כמו לתינוק, מבטיחה לו בקול מתוק, אין לך מה לדאוג, זה לא יחזור על עצמו. אבל בשינה היא לא הייתה רגועה. בחלומות היא תמיד הייתה נכנסת ויוצאת ממצבים של חירום בלי לדעת מה יביא מה והכול היה מוביל לרגע של שיא שבו מישהו רודף אחריה עם גוף כבד ומריח רע והגוף שלה היה בוגד בה ולא זז ולא היה לה לא אקדח ולא גז מדמיע שקנו לה קצת אחרי הבת מצווה, ובשנייה שהוא היה תופס אותה היא הייתה מתעוררת וככה מצילה את חייה עד הפעם הבאה. היא ניסתה כמה פעמים ללכת לרופא משפחה ולספר שהיא סובלת מסיוטים ונדודי שינה, והם תמיד ענו בלי להסתכל בה שזה שכיח בתחום עבודה כמו שלה ועשוי לנבוע מכך שהיא ערה בלילות וישנה בימים ושהיא צריכה לנסות לתקן את השעון הביולוגי שלה באמצעות עבודה בבקרים. היא חיכתה שייגמרו עשרת הימים הנותרים והיא תוכל לנסות את מזלה בביטחון של האור יום.

בעבודה היא כמעט הייתה האישה שחלמה להיות, בלי הפחדים שמכרסמים בה כמו עכברים בארונות גבוהים שאף אחד לא פותח בלי עזרה של כיסא. רק בחודש שעבר היא קיבלה סיכת הצטיינות על מסירות מעל ומעבר למצופה. זה היה אחרי מה שקרה בהפסקה, קצת אחרי שרונית מהתכשיטים באה להחליף אותה בעמדה. רק היא הייתה מחליפה אותה בגלל שהיה לה רישיון לנשק בשביל לשמור על היהלומים. איך שרונית הגיעה היא רצה לשירותים כי באותו יום היה יבש במיוחד והיא כבר שתתה את כל המים שהביאה. כשהיא באה לצאת מהתא היא ראתה אמא ליד העמדת החתלה מחליפה לתינוק ובוכה. היא ניגשה אליה ושאלה, כמו שלימדו אותה, בנימוס עוצמתי: הכול בסדר גבירתי? והאישה חייכה אליה בהתנצלות מבעד לריסים הכי זהובים שראתה, ולא ענתה. כשהאישה באה להרים את התינוק היא חטפה סחרחורת וכמעט נפלה יחד אתו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששימי קפאה בתפקיד, אבל ברגע האחרון תפסה את עצמה ובלמה את הנפילה. אחרי זה היא התנהגה כאילו הכול כשורה – לקחה מהאישה את התינוק ודאגה לה לכיסא מהקפה, הביאה לה כוס מים ושקית של סוכר להעלאת הלחץ דם, אבל למחרת היא לא באה לעבודה. חיסור ראשון בשנתיים. התקשרו לשאול מה שלומה והיא שמעה שהם דואגים לה ואמרה, שום דבר, שפעת קלה, ובראש הכול חזר אליה. אותה אגדה לא מסופרת שהיא הרכיבה כמו פאזל לאורך הילדות, כל חלק מקדם אותה לקראת העיוות שלא יתוקן, שסידר את המשפחה שלה כמו סרט שחתכו לו את הסוף ואפשר לראות רק עד האמצע ולחשוב מה היה יכול להיות. זה היה יום גשום אחרי פסח, היא זוכרת כי אמא שלה הייתה אומרת עליו גשם קללה. שלוש שנים לפני שהיא הגיעה לעולם אמא שלה נשארה לבד בבית עם אחיה הבכור, מיניקה אותו על המיטה, ופתאום שמעה רעש חשוד מעבר לקיר. היא הלבישה את עצמה ורצה לסלון עם התינוק בידיים, רואה מול העיניים גבר עם גרביון על הראש מכניס את הווידאו לתוך שקית בלי ידיות, ובלי כוונה יצאה ממנה צרחה שהבהילה אותה וגרמה לה להפיל את מומו לרצפה. הגבר עם הגרביון נבהל וברח, ואולי זאת הייתה הנפילה שסימנה להם את החיים הקשים שיבואו בלי פתרון ובלי הקלה, ועם ההרגשה שסוחטת את הבטן ולא מורידה שום כתם.

וביום שהיא נפלה בכביש ושברה את השיניים וגם במצח הכול דפק חזק והתנפח, המחשבה הראשונה שלה הייתה שהנה עכשיו גם עליה יגידו שהיא אטית וכשהיא תדבר אנשים יזיזו את הראש ברחמים ולא יקשיבו למילים שיוצאות ממנה וגם היא תלך עקום ולא תגיע לשום מקום.

שנים יעברו עד שהם ישימו לב שמשהו לא בסדר. לפעמים מישהו ברחוב היה אומר, מה זה, מה יש לילד, למה הראש שלו בולט ככה? אבל היא הייתה רגילה להתעלם, וכמו אמא שלה לעשות את עצמה כאילו לא שמעה ולהמשיך ללכת קדימה. רק אחרי שהמחנכת הזמינה אותם לפגישה אחרי שעות הלימודים ואמרה שמומו לא מפותח כמו שאר הילדים ונראה שהוא לא מבין מה שמדברים אליו הם השתכנעו לקחת אותו לבדיקה. הם אף פעם לא דיברו בקול על מה שיש לו בראש ולא נתנו שמות למה שמאט את ההתנהגות שלו וגורם לו ללכת בצליעה. במשך חודשים היא הייתה תולשת את המראה מהקיר, משכיבה אותה במסדרון, ומתבוננת בעצמה הולכת מחדר לחדר כדי לראות אם משהו השתנה אצלה בהליכה. רק כשהנפיחות במצח נעלמה היא הבינה שהראש שלה כנראה בסדר, וחיכתה למחוק את הסימן האחרון שהזכיר לה שהיא נולדה לבית לא טבעי ובמזל יצאה לא שונה ומדברת רגיל ורק השיניים ממשיכות לשרוק את מה שאין בה ואת המחנק של הבית שכמה שניסתה לעשות אותו קטן ומחוק לפעמים הרגישה שהיא זזה רק בתוכו, מחדר לחדר, ועוד רגע אמא שלה תבוא ותזרוק עליה את כל מה שהצטבר אצלה מאז הנפילה. כל כך הרבה שנים ישבה מול המראה וחיכתה שהשיניים ישלימו את עצמן, שהיא כבר כמעט האמינה שעם התיקון של הפה יבוא לה התיקון המלא, כי היא אף פעם לא הייתה בטוחה אם כולם סביבה מחייכים כי הם יכולים, ומתוך שהם מחייכים וכולם רואים שאין להם בפנים שום דבר שעושה אותם לא רגילים ככה באה להם השמחה מבחוץ, נכנסת דרך הפה ונוסעת עד הבטן, ושם היא מרגיעה את השרירים, קלה כמו קצפת שנעלמת ברגע שהיא נוגעת בגוף.

את הגוף שלה היא אהבה כל עוד לא התעמקה בכל החלקים שלו, ורק כשהייתה מתארגנת מול המראה הייתה לפעמים מופתעת מהצורה, שלא תמיד התיישבה עם איך שהיא דמיינה. היא אהבה ששום דבר אצלה לא חורג מהנורמלי והכול עובר חלק בעין.

במיוחד הרגישה טוב עם הפנים שלה, שהיו מתאימים למה שחשבה על עצמה – כל עוד שמרה את הפה סגור. היא אהבה להתלבש פשוט ונקי ולאסוף את השיער בגומייה שלא ראו והייתה גורמת לשיער להיראות כאילו הוא מחזיק את עצמו.

ערב אחד די חלש נעצרה בכניסה מכונית עם שריטה בולטת מצד אחד שלה, והיא סימנה לנהג לפתוח את החלון. בפנים ישבו גבר ואישה והוא חייך חיוך עקום ואמר שלום גדול מדי כאילו הם מכירים מקודם. האישה הידקה את המעיל שלה לצוואר ושתקה. הוא הסתובב אליה ואמר, תגידי שלום, מה יש לך את, והיא אמרה שלום, אבל לא שמעו את האותיות עוזבות את הפה שלה ורק השפתיים עשו את הצורה של המילה. היא בדקה את תא המטען והוא היה ריק, אבל היא לא הצליחה להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא בסדר. העיניים שלו היו אדומות והמעיל שלבש נראה גדול עליו. היא לקחה החלטה לעשות בדיקה משנית ואמרה, אדוני, בבקשה תצא מהאוטו. הוא התעצבן ואמר, מה את נטפלת אלינו, אנחנו אזרחים שומרי חוק. היא לחצה במכשיר קשר על הגעת תגבורת, אבל מבחוץ התנהגה כאילו היא אדישה ואין שום דבר מוזר בסיטואציה. הכול בסדר, אדוני. אנחנו עושים היום בדיקות מקיפות בשל התרעות. נודה לך על שיתוף הפעולה. הגבר אמר, תפסיקי לדבר שטויות ותני להיכנס, ומאחוריו כבר הצטבר תור ארוך של מכוניות שהתחילו לצפור, וכל צפירה הביאה אתה עוד צפירה והיא כבר לא שמעה את המחשבות שלה. היא נשמה בקול וחזרה על הבקשה, נועצת מבט חד בעיניים שלו עד שהוא יצא, רץ לכיוון האישה שישבה לצדו, פתח את הדלת שלה, נתן לה מכה חזקה בפנים והתחיל לרוץ לכיוון השער הראשי. שימי שלפה את האקדח וירתה לכיוון הרגליים שלו. הגבר ירק ושלף סכין. שימי ירתה לו ביד והסכין נפלה והוא חצי עליה והאישה התחילה לבכות בקול חלש. שימי התקרבה אליה והושיטה לה יד. האישה לקחה את היד שלה בעיניים מבוהלות, ושימי חשבה כמה יפות העיניים האלה שכאילו העצב לא לכלך אותן וקיוותה שהסטירה לא פגעה לה בשיניים. מניסיון היא ידעה שיש דברים שיותר קשה להתגבר עליהם כי הם משאירים סימנים. למרות שהיד שלה לא הייתה פנויה להסתיר את הפה היא חייכה, בפעם הראשונה מאז גיל שתים־עשרה, ואמרה, את תראי, אנחנו לאט־לאט נסדר הכול, וברגע הזה הפשיר לה בראש זיכרון, עושה אותה שוב בת תשע בחדר של מומו שהיה בכיסא גלגלים אחרי עוד ניתוח ברגל, מסיע את הדובי שלו בכיסא שהרכיב מגלגלי עזר שגרר מהמרפסת וחיבר לקופסת קרטון עם שרוכים, מחייך אליה באושר ואושר, והאישה הפסיקה לבכות והושיטה לה את המפתח של האוטו, ושימי ביד רועדת פתחה לשתיהן את השער, מרגישה איך שערי שמים נפתחים לכבודן וביד השנייה הסיעה אותן פנימה, מזמזמת בדפיקות לב "תזכו לשנים ארוכות גם אמהות וגם בנות", ובאוזניים כבר שמעה את הניידת מתקרבת וליטפה עם הלשון את השיניים הקדמיות וחשבה, טוב, אני אחייך עם העיניים וזהו.

אני לא זוכרת מתי התחלתי לרשום את הפתקים הקטנים שהחבאתי אחר כך בפינות נסתרות ברחבי הדירה. זה לא היה המון זמן לפני כן, כי עדיין הייתי קטנה וברור שהייתי צריכה קודם ללמוד לכתוב.

אבל אני זוכרת היטב את היום שבו נשמעו הנקישות הקלילות בדלת, מנסות לחקות את המקצב של "אתה ראשון יא-קאזה!" זה היה היום האחרון של איזו חופשה מבית הספר. השעה הייתה עשר בבוקר. היא עדיין הייתה במקלחת. במצב רוח עליז – דבר קצת מפתיע. "תפתחי את הדלת, נו רוצי לדלת, תפתחי כבר. תגידי שאני מיד יוצאת מהמקלחת," צעקה אליי.

גררתי רגליים לדלת.

והנה הוא. להוט להיכנס. מוישלה, הבעל של רגינה, עם השפם הלבן הקטן. הכרס שלו איימה לפרוץ את כפתורי החולצה.

הייתה לו צורה של פיסטוק חלבי שמישהו הדביק לו שפמפם על  הקליפה. וגם שערות קיפוד מבריקות מבְּרילקְרים ומשוכות מטה משני הצדדים לכיוון הסנטר.

אז הנה הוא. להוט כולו. הזרועות שלו שלוחות קדימה להיכרך סביבי. עוד רגע יניפו אותי באוויר, כמו שמבוגרים משתעשעים לפעמים עם ילדים קטנים.

התכופפתי בזריזות. צבת הידיים שלו לא הצליחה ללכוד אותי והוא כמעט השתטח על האף. שמעתי את צליפת האוויר בין כפות ידיו.

טסתי למסדרון שהוביל אל החדר שלי. ממרחק בטוח הפטרתי: "אימא במקלחת ואבא לקח את דווידי לקנות נעליים."

מוישלה הצליח כנראה לייצב את עצמו, כי כעבור רגע כבר היה בסלון. שם הוא נערך להמתין לה כשהוא שורק את "אתה ראשון יא-קאזה!"

הדבר הבא שקורה הוא שדלת האמבטיה נפתחת. היא יוצאת לבושה בגלבייה האדומה המעוטרת ריקמה בחלקה העליון, משני עבריו של מיפתח החזה, מזמזמת את "אתה ראשון יא-קאזה!" היא עושה פוזה של טא-דה! עם תנועת המותן התואמת, ומסתערת היישר אל בין זרועותיו החלקלקות של האורח, שקם לקראתה. ועכשיו, בקול גבוה ומעושה, היא מצחקקת את עצמה לדעת: "הוי, מוישלה, איזו הפתעה! איפה רגינה והילדים??"

מוישלה עונה על שאלה בשאלה: "מה זה, תמרה, כבר אי אפשר ללטף את הדבר הקטן, המתוק, הדובשני הזה, שנמלט מפה כל עוד נפשו בו?" ותוך כדי כך ידיו מרפרפות על הישבן שלה, שלא בורח לשום מקום. לא שהייתי צריכה לראות את זה באותו רגע כדי לדעת.

העליצות בקולה מתחלפת מיד בקול הרם, המצווה, הצורמני. הקול המוכר שמבשר על עוד התקף.

"דורית! חצופה! לכאן בטיסה! מיד! ועכשיו תתנצלי! מה יש לך שאת בורחת למוישלה ככה?! עכשיו, מיד!" והיא שוב מצחקקת, בניסיון לשחזר את העליצות הקודמת. "הילדה הזאת לא מנומסת. לא אוהבת לקבל אהבה." והיא פונה אליי: "תגידי תודה שמישהו בכלל רוצה לגעת בך," ומסננת בין שיניה, "קופה ג'ינג'ית כחושה."

תמיד ידעתי להשתמט מהחיבוקים של מוישלה. מפרצי הזעם האלימים שלה היה קשה יותר לחמוק. הנסיונות לעשות את זה רק הגבירו את זעמה. והאלימות שבאה בעקבותיהם הייתה אכזרית יותר. ידעתי שהיא תהיה שם גם אחרי שהוא יילך.

גררתי רגליים במסדרון עד שהגעתי לעמדת הצצה אל הסלון, ובמקום להיכנס אליו פניתי שמאלה אל המטבח. הסכין המשוננת הגדולה נחה כדרכה על קרש החיתוך ליד הלחם. שלחתי אליה יד בזריזות והסתרתי אותה מאחורי הגב. הצעקות שלה התחדשו: "נו, אמרתי לך לבוא לכאן ולהתנצל לפני מוישלה!"

הפיסטוק המשופם המתין כשידו האחת כרוכה סביב מותניה והאחרת שלוחה קדימה להיכרך סביבי. הישרתי אליה את עיניי. צעדתי כמה צעדים לעברם. היא תקעה בי את המבט המצמית השמור לרגע הזה, לרגע הקצר שלפני אובדן השליטה. היא שאלה: "מה את מחביאה שם מאחורי הגב?" ורקעה בכף רגל אחת שמנמנה שהציפורניים הארוכות של אצבעותיה משוחות אדום בורדו לוהב.

החזרתי לה מבט, הפעם בלי פחד. אני זוכרת היטב את תנועת היד האטית שלי, עושה את דרכה מאחורי הגב ומייצבת את הידית כנגד הבטן כשהחוד מכוון לעבר הצמד שלפניי.

"את הסכין של הלחם," עניתי לה.

בשביל לחתוך את הידיים של מוישלה, שכל הזמן רוצות לחבק ילדות קטנות וגם את האימהות שלהן.

זה מה שקרה ביום שלפני. ולמחרת אספתי את הפתקים ממקומות מסתוריהם וצררתי אותם לכמה חבילות; היו הרבה פתקים. יצאתי לשדה החמניות, שהיו גבוהות מראשי הג'ינג'י, ושרפתי את כולם. לא הייתי זקוקה להם יותר.

וכשהיא איימה וצרחה כמו מטורפת, ותוך כדי כך ערכה את רצף הארועים שקרה זה עתה בשקרים על שקרים, על רקע פניו המלבינים של הפיסטוק – ידעתי.

ידעתי שאני לא צריכה יותר שום פתקים שישמרו עליי. ידעתי שאני זוכרת היטב. שאני יכולה לסמוך על הזיכרון שלי. ידעתי שהיא לא תוכל יותר לבלבל אותי עם השקרים שלה. ידעתי ששקרים עושים לי בחילה, ורק ההיצמדות למה שאני יודעת תשאיר אותי שפויה. או אם לדייק, תשמור עלי מלהפוך למטורפת. מטורפת כמוה.

 

החוּצָן לא היה ירוק ולא היו לו אנטנות על הראש. הוא נראה כמו אדם רגיל אם כי בערך ברבע גודל. למעשה, בשפמו האפור הקצוץ ומבטו העגום היה דומה יותר מכל לצוּבֶּרי, רואה החשבון של אבא ז"ל, והבעת פניו היתה בדיוק כמו זו של צוברי כשאבא היה מביא לו את שקית החשבוניות שלו, תולה בו עיניים תמהות ואומר לו, מה תעשה עם כל אלה? לצוברי היו לקוחות רבים, נהגי מוניות, בעלי חנויות, קבלני שיפוצים, אנשים מעשיים לגמרי, אך אף אחד חוץ מאבא לא היה שואל אותו שאלות כאלה. החוצן היה לבוש במין גלימה אפורה ונראה כאילו היה עומד שם על מדף הספלים מאז ומתמיד, מתנשם – אם זה מה שעשה – כי מפעם לפעם היה גדל ומתנפח מאוד ומיד מתכווץ חזרה. ליסי קראה לי בבוקר, אבא בוא תראה, אבל כיוון שנימת קולה היתה שלווה כל כך סיימתי בנחת את ענייני הבוקר שלי ורק אז ירדתי למטה ועמדנו שלושתנו – ליסי, אני וגלֶנדָה החתולה – והבטנו בו בסקרנות. ליסי ניסתה לדבר אתו קצת – תחילה בעברית, אחר כך באנגלית, ובסוף בערבית שהיא לומדת באינטרנט – אבל החוצן לא ענה ואפילו לא שינה לרגע את עמידתו, אלא רק המשיך לעמוד ולבהות ומפעם לפעם להתנפח ולהתכווץ. גם גלנדה, ממושבה על השיש, הציצה בו בחוסר עניין והמשיכה ללקק את שפמותיה המפוארים. מה נעשה? שאלתי את ליסי, אני חייב להיות היום מוקדם במרפאה, יש לי יום ממש מלא, ולי יש שעת אפס, אמרה ליסי, אני חייבת לטוס, לקחה מיד את התיק גב שלה ואת הטלפון והאוזניות ורצה החוצה להסעה, גם לי לא נותרה ברירה, נתתי לגלנדה את המנה שלה, נעלתי את הבית, נכנסתי למכונית ונסעתי.

במרפאה חיכו לי שני המטופלים הראשונים ומחדר השיננית כבר נשמעו חריקות מכשיר הניקוי. היה צפוי לי באמת יום ארוך ומלא, מה גם שאסנת אמרה שהיא תקפוץ בצהריים ואני פיניתי לנו איזה שעתיים, אחרי הצהריים היו לי שני טיפולי שורש מסובכים והכנה אחת להשתלה וגם ביקור של סגן ועדת האתיקה לדון בענייני הבחירות המתקרבות לוועדת הביקורת של האגודה, כך שכאשר חזרתי הביתה לקראת שמונה, עייף ורעב ולא זוכר מאומה מהתרחשויות הבוקר, הופתעתי לראות את ליסי יושבת וצופה ב"בית וטחב", הסדרה הפינית החדשה, מר חוצן יושב בחיקה כאילו לכך נועד, וליד התנור מנמנמת גלנדה כהרגלה. מה זה צריך להיות, שאלתי את ליסי, מה קורה פה? אבל ליסי בקושי הציצה לכיווני, הכול בסדר אבא, אמרה, אין מה לדאוג. החוצן היה מוטל בחיקה כולו נוקשה כמו כְּפִיס אבל ללא ספק מביט בטלוויזיה יחד עם ליסי. אולי אנחנו צריכים להודיע למישהו, אולי לעשות משהו, אולי זה מביא מחלות? די אבא אתה כזה וִוירדוֹ, אמרה ליסי, והתחילה להקיש במרץ בטלפון שלה. אולי הוא צריך לאכול משהו? די אבא אמרה שוב ליסי וגם החוצן התנפח פתאום עוד יותר, והיה נראה כאילו הוא גם קצת האדים ונראה ממש כועס. טוב טוב אמרתי, לא התכוונתי. עמדתי עוד קצת בוהה בשלישיה וחזרתי למטבח, לאכול ולקרוא את העיתון מהבוקר. כשגמרתי את העיתון חזרתי לסלון, מה תעשי אתו בלילה, שאלתי את ליסי, והיא אמרה לא יודעת אבא מה אתה דואג. יש לךְ מבחנים השבוע? כן יש לי בקולנוע ובכימיה, אני הולכת מחר ללמוד עם סיוון. טוב אני פורש, אמרתי. לילה טוב, אמרה ליסי. החוצן והחתולה לא אמרו כלום.

אנחנו גרים בבית ישן שכור בפאתי נס-ציונה. הבית קצת גדול בשביל שני אנשים, אבל הוא נוח ואנחנו גרים שם כבר כל כך הרבה שנים שהתרגלנו. בקומה הראשונה יש שני חדרי שינה, שבאחד מהם ישנה ליסי והשני ריק (אלא אם באים אורחים), סלון עם מרפסת יפה צופה על גבעות רחוקות, וכמובן מטבח; למעלה חדר השינה שלי וחדר עבודה. אחרי שאימא של ליסי עזבה אותנו בעוד ליסי ילדה קטנה, מיהרתי לחפש לנו מקום חדש לגור בו כדי לא להישאר בדירה הקודמת עם הזיכרונות, והבית הזה בשכונה השקטה התאים לי בדיוק. המרפאה שלי, לעומת זאת, נמצאת במרכז העיר, בקומה שתים עשרה של מגדל עמוס בחנויות, משרדים, ודירות מגורים, כל היום תנועה של אנשים, מעליות, המולה מבוקר עד ערב. במרפאה מלבדי נמצאת שלוש פעמים בשבוע ארדווינה השיננית, פעמיים בשבוע מגיע נתי המומחה לשתלים, וכמובן רוחלה המזכירה שאותה אני מתעב בכל ליבי, ראשית בגלל שהיא זקנה טיפשה ומכוערת, ושנית בגלל שאין כמוה להבריח לקוחות – בדיבורה הגס ובחוסר הקומפטנטיות הכללי שלה. לפחות פעם בחודש אני נודר לפטר אותה אבל כשאני מגיע למרפאה ועומד מול דמותה המדובללת – סבך התלתלים האפורים הנוקשים כצמר פלדה ופניה הקמוטות העוטות הבעה חצצית אטומה – ההחלטיות שהיתה לי נמסה ואני נסוג בתבוסתנות אל חדר הטיפולים, לפני שתתחיל שוב לספר לי בקולה הצרוד מרוב עישון את כל נפלאות הבן שלה המוצלח שדוחף ניירות באיזה בנק בוול סטריט, אבל את אמא שלו לא ראה מאז שפתחתי את המרפאה הזו.

אני בדרך כלל אוהב את המטופלים שלי, אוהב לטפל בשיניים שלהם למרות שאני מבין אנשים שזה נראה דוחה בעיניהם. פה מטופל היטב הוא בעיני נאה לא פחות מצילום יפה של שלכת ביפן או שואב אבק משוכלל, וכשאני רואה פה מוזנח או שיניים שלא טופלו כראוי נצבט בי הלב על הפציינט, על מי שטיפל בו, ובכלל על העולם שלנו המלא קלקולים מכל סוג ושהמאמצים לתקנו – ולו של מומחה מיומן כמוני – נדונו לכישלון מראש, כמו לרוקן את האוקיינוס במזרק. ופתאום טלפון – הכול צנח לפתע – ליסי מה קורה? היא לא מדברת אבל אני שומע מעין משיכות אף חנוקות. החרדה המוכרת לופתת את הגב ואחר כך את הגרון. מאז שנותרנו שנינו לבד, בהיותה ילדה קטנה בת שבע, היתה ליסי בשבילי העוגן העיקרי, אולי היחידי, בעולם הזה, כל המטופלים והמרפאים והשיננית ואסנת וכל היתר, כולן דמויות דהויות ומעורפלות וחסרות ממשות לעומת ליסי, וכנראה גם היא מרגישה כך כלפי, למרות שלא היא ולא אני דברנים גדולים ואיננו מרבים במחוות רגשניות, לא חיבוקים מוגזמים ולא עיניים רטובות, שנינו אנשים מעשיים, מעשיים מדי, אבל מאז שנותרנו לבד בעולם נעשינו בני ברית, אולי יחד עם גלנדה החתולה, מול יתר הכוחות הרבים והשונים הפועלים מולנו ונגדנו בזירה הזו, זירת החיים שלנו. נדיר שליסי מתקשרת אלי, ובוודאי באמצע היום מהלימודים, לא שהיא כזו תלמידה משקיענית אבל לצלצל כל שעתיים לאבא זה לא. מה קורה חמודה, אני שואל שוב, זה המבחן בקולנוע? – לא, לא חשוב ובכל זאת….  – לא, אני אגיד לך אחר כך. –  תני לי איזה רמז, מה זה, ניר?… – ניר…   אה אמרתי, ניר. – טוב, ביי, אבא. – ביי, חמודה. אם זה ניר אין לך מה לדאוג, ביי, חמודה. האמת שמחתי, הניר הזה לא מצא חן בעיניי, ליסי היא בחורה נאה בת שבע עשרה אבל היא לא ממש מוקפת חברות וחברים, אולי היא כך מלידה ואולי בגלל נסיבות חייה ואולי אני תרמתי לריחוק הזה שלה, וסוף סוף איזה בחור מתעניין בה והיא בו אבל איכשהו היה די ברור שמהניר הזה לא יצא לליסי יותר מדי. ניר הוא אתלטי, ידידותי, נבון וחמוד, הייתי אומר חמוד מדי, יש בו איזו אנושיות מוגזמת, איזו שמחת חיים בוטה כזו שלא הולמת את ליסי, עוברת אותה בכמה דרגות, תמיד הוא נכון לעזור, תמיד חיוך על השפתיים, אין דבר שתבקש ממנו והוא לא יעשה מיד ובשמחה, וגם אין דבר שהוא לא יודע – מהתקנת מערכת הידרופונית דרך סידורים בבנק ועד תיכנות איזה שטיק במדפסת או בטלפון, לעולם לא יכעס, אף פעם לא יתעקש, טיפוס חיובי באופן מוחלט, וליסי הרי צריכה קצב אטי יותר, משהו יותר מרוחק, הסתכלות קצת מורכבת יותר על החיים, איזה טיפה של אירוניה, של ציניות, ההרגשה הזאת שמה שקורה כאן לא ברור שהוא בדיוק הסיפור האמיתי, שאין טעם לקחת את כל החיים האלה כאן ברצינות כל כך מוגזמת, אי אפשר להאמין לכל הסיפור הילדותי הזה, הרי זה פשוט מעורר גיחוך. כך שכשחזרתי סוף סוף הביתה קצת אחרי שבע, לא התפלאתי יותר מדי לראות את ליסי רגועה ואפילו מרוצה, יושבת ליד השולחן מכרסמת פיסטוקים וקוראת מצד אחד איזה ספרון ומצד שני מציצה בסרט בטאבלט הקטן שלה, כשגלנדה יושבת במלכותיות הרגילה שלה בין הספר לטאבלט ומעמידה פני פסל. רוצה מרק? שאלתי והלכתי למטבח, שם שוב הופתעתי מהחוצן העומד בין הספלים, וממשיך להתנפח ולהתכווץ בקצב המשונה שלו, רק שאחרי ההצצה הראשונית בחנתי אותו שוב וראיתי שהוא לא סתם מתנפח ומתכווץ בצורה אחידה, כמו איזה בלון יום הולדת מדכא, אלא חלקים שונים שלו מתנפחים ומתכווצים באופן לא אחיד – במיוחד היה חלק אחד שהתנפח באופן בוטה – אי אפשר היה להתכחש לכך, לחוצן הזה יש זין, אפילו גדול, ולזין הזה יש חיים, אולי לא מוכרים, אבל בהחלט פעילים. הסתכלתי עליו עוד קצת בתערובת של סקרנות ומבוכה, אבל הוא המשיך סתם לעמוד שם ולהתנפח, עם אותו שפם אפור ואותה הבעה של צוברי עם החשבוניות, אפילו לא ניסיתי לתקשר אתו אלא המשכתי הלאה במעשי, הוצאתי את המרק מהמקרר ושמתי אותו על הגז, הוצאתי שתי קערות ושתי כפות ופרסתי לחם והבאתי מלח ופלפל וחמאה ולקחתי את הכול לשולחן האוכל ההפוך וסדרתי קצת את הדברים כדי שאפשר יהיה לשבת כמו בני אדם ושלחתי את ליסי לרחוץ ידיים ואת החתולה שתלך לדרכה ובאנו שנינו וישבנו זה מול זו ואכלנו לתיאבון מרק עגבניות שהיה מתובל בעדינות אך בטוב טעם עם קצת קליפת תפוז מגורדת וטעם מתקתק חמצמץ, מחיה נפשות, ואחר כך ישבתי קצת לראות טלוויזיה ואחרי שהתעוררתי לפתע בכורסא האדומה הסתכלתי קצת מסביב, ליסי לא היתה ורק גלנדה ישבה שם ליד התנור והסתכלה לכיווני, הלכתי למטבח לקחת קצת סודה ומתוך הרגל הצצתי לכיוון מדף הספלים, אבל החוצן לא היה שם. חזרתי לכורסא האדומה והתיישבתי בכבדות, סודה ביד, וקראתי לגלנדה קסס קסס והיא מיד קפצה והתיישבה בחיקי. קשה להסביר זאת, כמה נעים שהחתולה שלך יושבת עליך, בידידות משונה של חתולים, שגם אם היא מדומיינת לגמרי מצדך עדיין יש בה משהו טהור ומיוחד יותר מכל ידידות אחרת. ישבה עלי וגרגרה בהנאה, ואני גירדתי לה קצת בין האוזניים כמו שהיא אוהבת ואחר כך במורד הגב כשהיא מקמרת את גבה וזוקפת את זנבה, תמיד קנאתי בחתולים על הזנב שלהם ותהיתי כמה טוב היה לוֹ לאדם היה זנב שאפשר היה יכול לנפנף לפי מצב רוחו, ימינה ושמאלה למשל או לחילופין מעלה מטה, בתנועות קטנות או רחבות, איטיות או מהירות, מזיז את כל הזנב כולו או רק את אפס קצהו, בערמומיות, עם המון הבעה או סתם כך באוטומטיות, בכעס או בשלווה לפי מצב רוחו, ובעודי ממשיך לגרד את גבה של גלנדה, יללות החתולה עלו דרגה והחתולה כמעט נמסה לי בין הידיים במה שפעם היינו קוראים התפשטות הגשמיות ומישהו אחר היה אומר שהחתולה לקראת אורגזמה, די כבר נזפתי בה עופי מפה והרמתי קצת את הברכיים וגלנדה המאוכזבת נשפה עלי בכעס וקפצה למטה אל השטיח. ישבתי עוד קצת ועליתי למעלה, בואי בואי קראתי לה, קסס קסס קסס, והחתולה האפורה הסכימה ברצון ובאה למעלה ונכנסה יחד אתי מתחת לשמיכה.

בדרך כלל ליסי קמה ראשונה וכשאני יורד היא כבר יושבת במטבח ומחטטת בטלפון, אבל הבוקר הבית היה שקט. ירדתי במדרגות אל החדרים הדוממים ופסעתי בזהירות דרך המסדרון לכיוון החדר שלה כדי לראות אם צריך להעיר אותה. הדלת היתה פתוחה, וכשהתקרבתי נגלתה לי המיטה, כולה סתורה, ועליה שוכבת ליסי, עירומה לחלוטין, שוכבת ישנה על בטנה, רעמת השיער הערמוני המרהיב מקיפה את ראשה, גולשת אל כתף אחת שהזרוע הנשלחת ממנה מונחת תחת ראשה, זרועה השנייה תחת הבטן, הגב היפהפה, המקושט כמחרוזת בשרשרת חוליות חוט השדרה, האחוריים העגולים, הנהדרים, העור הצעיר, הזהוב, הקורן מרוב נעורים וחיוניות, הרגליים החסונות שאחת ישרה והשנייה מקופלת בזווית, הכתם הכהה שביניהם, כל התמונה הזו היתה כל כך נפלאה ועוצרת נשימה, כמו יצאה תחת ידו של מודיליאני, אוה, אלוהים, איך ייתכן שאבא עומד ומתפעל כך מגופה העירום של בתו, אבל שוד ושבר, לידה, על הכרית, מכוסה כולו בשמיכה למעט קצה ראשו האפור, שרוע לו ללא ספק החוצן המבחיל. גל חרטה עכור גאה בי, תראה מה קרה, למה לא עשית כלום, למה לא הגבת, איך אתה יכול להיות אדיש כל כך, מה אתה חולה נפש, למה לא בעטת אותו החוצה או קראת לשלטונות או עשית משהו, בדיוק כמו שאמא של ליסי אמרה לך לפני עשר שנים כשעזבה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר את האדישות שלך אמרה, בחוץ המונית שלה המתינה עם הכמה מזוודות שלקחה, אני לא יכולה יותר, אמרה ונכנסה למונית, ומאז לא ראינו אותה יותר.

לקחתי את עצמי אחורה והלכתי למטבח לטחון קפה, לעשות רעש, ואמנם אחרי כמה רגעים מופיעה ליסי, כולה מאושרת וקורנת, שיערה אסוף יפה ועיניה זורחות והיא אומרת פאפי אולי תיקח אותי היום לבית ספר אחרתי את ההסעה. שתינו שנינו את הקפה והיא לעסה קצת קורנפלקס ויצאנו אל המכונית. בחוץ היה קצת גשום, נסענו דרך השכונה הישנה הנעימה, היה יום חורפי עדין ונפלא עם קצת גשם וקצת עננים וקצת שמש, על גדרות הבתים זהרה האורנית בצבעה הכתום הלוהב, יצאנו מתוך הרחובות המנומנמים אל הכבישים העמוסים של המושבה, חוצים בקושי את הכביש הראשי דרך התנועה הכבדה של המשאיות והאוטובוסים, עוברים ליד המרכז המסחרי המכוער, אל הצד השני, החדש של העיירה שבו מתוחות שדרות רחבות וריקות שמחוברות זו לזו בעיגולי תנועה גדולים ופורחים, עד אל מתחת לגבעות הכורכר שם נמצא בית הספר התיכון שלה, ופרקתי אותה אל בין מאות הנערים והנערות הצעירים הגודשים את המתחם, רוגשים כמו בועות סודה הממלאות בקבוק סודה, נפנפתי לה לשלום והסתובבתי לחזור הביתה.

מה אעשה עכשיו, חשבתי, מה עלי לעשות, מה אוכל לעשות. נסעתי שוב דרך השדרות הרחבות והריקות, מסתובב סביב עיגולי התנועה הפורחים, עובר בחזרה את המושבה דרך המרכז המסחרי המכוער, חוצה את הדרך הראשית העמוסה, חוזר אל החלק הישן של המושבה, בין הבתים הקטנים והגדרות הפורחות בכתום, רעיון מועיל לא עלה בראשי, רק תחושות עלבון וזעם סתומות ועקרוֹת, חניתי ועליתי בצעדים מהירים את שלוש המדרגות אל הבית, יש לנו דלת כניסה מצוינת אבל אנחנו תמיד נכנסים רק דרך המטבח, סובבתי את המנעול ופתחתי בכוח את הדלת, מתוך כוונה ברורה לעשות איזה דבר מה נחרץ אך עדיין לא ידוע.

אך כשפתחתי את הדלת כבר היה החוצן מוטל שם על הרצפה, או יותר נכון מה שנותר ממנו, נשוך ומבותר לקרעים בתוך שלולית של דם, כשעל ידו יושבת בגאווה גלנדה, מלקקת בהנאה את שפמותיה המפוארים.

 

 

 

יער בּוּלוֹן בפאתי פריז, ספטמבר 1981

– קח אותי אל היער, שלומי.

– אקח אותך אל היער, דויד. תחבק אותי?

– אחבק אותך, אחבק. היה ערב קריר, אני זוכר, ערב אירופי כזה. והיה ריח קל של טחב. ושל עלי שלכת רקובים. והיו הנער והאישה. והגבר הזר במעיל הפרווה. תכתוב את זה ככה, שלומי?

– כן, אכתוב איתך את היער; את הנער ההוא ואת האישה ההיא במכונית הפיז׳ו, פיז׳ו 404 בגון טורקיז בהיר. הצבע הזכיר לנער – שמו היה דויד – את אריחי החרסינה בחדר האמבטיה של הדודים העשירים בהרצלייה פיתוח.

– האדמה הייתה עדיין לחה מן הגשם האחרון. והייתה תחושה של סכנה, אולי בגלל סופה חדשה שהלכה והתפתחה בענני השמים. וברקים. כמו בַּציור של ג'ורג'ונֶה שהאישה אהבה, "הסערה". היא מִסגרה את הרפרודוקציה של היצירה הזאת ותלתה אותה מעל האח.

‫- מכונית הפיז׳ו של האישה עצרה לפני עץ אדר גדול. לאישה קראו וֶרוֹניק.

– מכונית כמו אמבטיה גדולה באמצע היער! והנער נשלף ממנה?  

– כן, עירום כביום היוולדו. הלבוש היחיד הייתה הסיגריה שעישן.

– ז'יטאן בְּלוֹנדֶז!

– זו הייתה אמבטיה אכזרית, לא כמו אמבטיות הקצף החמות, הריחניות, שנעים לשקוע בהן. זו הייתה אמבטיה ממתכת צבועה, קרה, שצריך לברוח ממנה וללכת ולחפש חום ביער.

– שפתי הנער ינקו את הז'יטאן-בְּלוֹנדֶז. עיניים זרות בחנו אותו?

– אמבטיה קרה!

– החום, חשב הנער, נמצא בחיקם של גברים מבוגרים, שם, בעבי היער. קר היה לנער, וכפות רגליו בוססו בעפר הרטוב. ידיו רעדו. הוא שילב אותן על החזה, אבל לא הצליח להתחמם.

– האישה בפיז׳ו מעכה סיגריה במאפרה.

– שניהם ידעו מה עומד לקרות. זה הרי היה רק עניין של זמן.

– המשעול עליו הלך הנער התפצל, והוא בחר בשביל השמאלי שנעלם במרחק לתוך קבוצת עצים שחורה. האישה בפיז'ו זעה באי נוחות ופתחה את החלון שלה לרווחה. אלוהים, שרק לא יעלם לה. היא קנאה לו? היא אהבה אותו בכלל? פתאום הבינה שהנער עקב אחרי גבר זר גבוה במעיל פרווה שהלך לפניו על השביל. אלוהים, דקה-שתיים ושניהם ייעלמו לה. הו, הנער. היא אהבה את דויד הנער?

– כן, וֶרוֹניק הייתה מאוהבת בנער. היא יצאה ממכונית הפיז׳ו, טרקה את הדלת ונעלה אותה. תחבה את מפתחות המכונית לכיס המעיל שלה, שלפה סיגריה חדשה והציתה אותה. האם תעז ללכת אחריהם?

– הנער פסע לתוך החשיכה. ליבו פעם בחוזקה.

– מנין לך שליבו פעם בחוזקה? היית­ שם?

– כן, שלומי, הייתי שם. וגם הגבר החיש את צעדיו לתוך היער.

– והנער השיג אותו?

– בטח שהנער השיג אותו! הוא עקף את הגבר במעיל הפרווה ומיהר קדימה. ואז נעצר. והצטמרר. עיניים בלעו את גופו העירום, את אחוריו. ופתאום חש רפרוף אצבעות על עורפו. הוא קפא במקומו ולא ידע אם להסתובב אל הגבר.

– היו שם עוד גברים?

– לא, זה היה הגבר הגבוה במעיל הפרווה. הוא שאל את דויד משהו שוֶרוֹניק לא הצליחה לשמוע. בסוף מבטיהם נפגשו. חרא, מעולם הוא לא חש עירום כל כך, הנער. מסכן כל כך. דויד הנער שמע את קול צעדיה של וֶרוֹניק מאחוריו, אבל לא העז להפנות את מבטו אליה. הגבר קרץ וסימן לו משהו, ונעלם בקבוצת שיחים סמוכה.

– הנער הלך לתוך השיחים? הוא ידע שאין לו דרך חזרה?

– הוא לא חשב ממש, דויד הנער. הוא היה חיה קטנה קירחת. עלעלים ורמשים שדבקו בעורו הכמירו את רחמיו על גופו שנעקץ ונשרט. וגם שריקת ציפור לא מוכרת חתכה את האוויר שהיה גדוש ולח, כמו איזה בועה שהתפוצצה.

– והאישה? והאישה?

– הנער הדף ענפים וזרדים ועלים, והלך ונתחב לתוך השיח שהגבר נעלם בו. שיח כמו בית, שיח כמו מיטה גדולה. הוא השליך את עצמו קדימה, פילל לזרועותיו של הגבר, נס מוֶרוֹניק שהסתבכה מאחוריהם באיזה ענף שנתקע בשערותיה.

– למה היה חשוב לאישה ללכת אחריהם? הרי זה היה בלתי נמנע.

– כי היא אהבה אותו יותר מאשר את עצמה או את הוריה. אחוריו של דויד, הלבנבנים, העירומים, היו כמו פנס שהאיר לוֶרוֹניק את דרכה באפלולית. מבטה הלך למרחקים. עד היום אינה זוכרת אם ראתה את המראות או שרק שמעה אותם נושפים וגונחים זה לתוך זה. שני גברים בעבי היער: אחד לבוש והאחר עירום, אחד זר והאחר מוכר לה עד לזרת בכף הרגל. מה תעשה: תרוץ אל הנער? תציל אותו מהגבר, מעצמו, מסטיותיו? או שתשוב על אחוריה ותברח אל המכונית?

– הנער השתוקק לגופו של הגבר: שיעשה כבר את מה שמוטל עליו, לעזאזל!

– אבל למה וֶרוֹניק קפאה במקומה, אולי מפני שבעצמה ייחלה לזה?

– וֶרוֹניק לא שייכת לתמונה הזאת, שלומי. היא הייתה רק הצופָה, הקהל. בהתה באיזו נקודה בעבי היער כמו שנהגה לבהות שעות על שעות בציור "הסערה" של ג'ורג'ונֶה שתלתה מעל האח.

– והנער?

– הגבר ליטף את פני הנער, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. אצבעותיו נעצרו על הגרוגרת של דויד שעלתה וירדה בהתרגשות. מבטו של הנער היה כזה שאין לטעות בו: לא! הוא לא יתנגד לגבר, להפך. הוא יתמסר לו כמו כלבלב.

– יתמסר כמו כלבלב?

– אבל אצבעותיו של הגבר לא היו נעימות או חמות כפי שייחל הנער. הן היו קרות וחדות כמו גלִדי קרח. והזמן עמד. זה היה זמן קר. זמן קר ולח. זמן לא מוכר.

– כלבלב?

– בהתחלה הכאֵב היה עז. אבל הנער, לאחר שהתרגל אל הכאב, ואפילו התענג עליו, חש הקלה עצומה.

– ואז החל לרדת גשם.

***

כשיישבו לאחר מכן בפיז׳ו 404 שלה, רטובים עד לשד עצמותיהם, יאמר לה דויד הנער כמה הוא אוהב אותה. והיא תצית סיגריה ותבכה. ולא תאמין לו. וֶרוֹניק תבכה מפני שתתבייש בעצמה, בהנאה המרושעת שלה, בעונג שחשה למראה הגבר שאנס אותו.

‫***