search

מזה יומיים היא מבקשת לראות שקיעה, שקיעה בעת טיסה או שקיעה של ארץ זרה, ומזה יומיים שלא בא לידה לראות. את השקיעה במטוס פספסה, כי נרדמה, על אף שניסתה בכל כוחה להישאר ערה. זו הפעם הרביעית בחייה שהיא טסה, והפעם הראשונה שהיא טסה אל מחוץ לגבולות המדינה, טסה שלא על מנת לחזור. את טיסתה הראשונה לא זכרה, אך מכיוון שהטיסה ההיא, הקשה, הפכה להיות עם הזמן למשל משפחתי המסופר שוב ושוב, הרגישה כאילו אלה הזכרונות שלה עצמה, ולא כאלה שנשתלו בה בעקבות הסיפורים הנשנים. היא הייתה אז בת כשנה וטסה עם הוריה, שבימים ההם עוד היו ביחד, למולדובה, לבקר את הורי אביה, לשהות שבועיים-שלושה בעיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר ולאכול מפירות הקיץ הטובים בהם התברכה הארץ הדרומית. הפרשי לחצים בעת ההמראה והנחיתה עוררו אצלה דלקת אזניים חריפה. אמא נהגה להמחיז את זעקות השבר של התינוקת שטלטלו את יושבי המטוס הרעוע, טופולב-124, את הריצה הבהולה למרפאת הילדים המקומית, עלובה וחסרת אמצעים, על החשש לטוס איתה בדרך חזרה, חשש שאילץ את הוריה למכור את כרטיסי הטיסה הכה קשים להשגה, ולהמציא, שוב בקושי רב, כרטיסים לרכבת, לקרון המשודרג, ולהטלטל עמה שלושה ימים על גבי הפסים. את הכרטיסים, הן לטיסה והן לרכבת, השיג הסב, אבי אביה, סוחר מכובד ועסקן מקומי: נוקשה, שתקן, מקושר ואמיד. "הטיסה השנייה הייתה מסבסטופול חזרה הביתה", סיפרה לעצמה ללא קול, בעודה מנסה למצוא הן רגיעה והן מנח נוח בתוך מושב המטוס, בלי להעיר את אמה, "הייתי בת תשע וטסנו יחד, אמא ואני. אמא קנתה לי סוכריות מציצה חמוצות, והורתה למצוץ אותן ולבלוע רוק בלי להפסיק, כשהמטוס המריא וגם כשנחת, כדי לשחרר את הלחץ באזניים." הטיסה השלישית אף היא הייתה למולדובה, לאותה העיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר. הפעם טסה בגפה, ובתיקה שקית סוכריות חמוצות. "מי שמע שילדה בת שלוש עשרה טסה לבד?!", זעמה סבתא. "ילדה! היא כבר לא ילדה! חוץ מזה, אבקש שישגיחו עליה, ושם הוא כבר יפגוש אותה", קטעה אמא בחדות. הוא זה אביה. היא לא ראתה אותו מזה תשע שנים ועתה כנראה לא תראה יותר לעולם. הוחלט אז שעליה לטוס להיפרד ממנו יפה ובנועם, כי אמא והיא עומדות לעזוב לישראל, והוא, שעודנו מבקש להיות במאי תאטרון הרוסי בעל שם, מה לו ולישראל? "בדיוק", הוסיפה סבתא, כאילו קראה את מחשבותיה, "ועוד עם הגויקה הזו שלו!". היא ידעה שגויקה זו מילת גנאי למישהי שאינה יהודייה. אך רק האישה הזו, אשת אביה האחרת, זכתה להיקרא ככה בפי סבתא. היא האמינה בסתר, כי זכתה לשם הגנאי לאו דוקא בשל מוצאה, אלא כי היא זו שגרמה לאביה לנטוש אותן כשהייתה בת שנתיים. כעת זו טיסתה הרביעית. לנינגרד-בודפשט. הפעם לא היו ברשותה סוכריות, על כן, כאשר המטוס ההונגרי ניתק את גלגליו מן האספלט הרטוב ונעץ את חוטמו בשמי אוקטובר, רצף עננים מטפטפים בגון פלדה, היא הזדרזה למצוץ את לשונה ולבלוע רוק. כך עשתה גם עכשיו, עת המטוס נשאב לתוך כיס אוויר ואיבד מגובהו, וכאב חד פילח את אזנה הימנית. טעמו של הרוק היה חמוץ ושומי בשל נקניק בתפוחי אדמה שחלקו הדיילות הרכוסות בכחול כהה בתוך מגשי פלסטיק קטנים שכמותם לא ראתה בטיסותיה הקודמות. אחרי שאכלה, ניסתה בכל כוחה להישאר ערה, לראות את השמש הקרובה יותר מאי-פעם מאדימה, משחירה ונעלמת. אך בטרם הספיקה, שקעה בשנת שכחה, שחורה ועמוקה, שהסירה מעליה לשעה קלה את מאורעות יום העזיבה.

את השקיעה בבודפשט לא יכלה לראות מחדר ההמתנה נטול החלונות, שם שִׁכְּנוּ את הנשים, הילדם והזקנים. הגברים הושמו בחדר אחר, על פי השמועות, פחות נוח מזה שהוקצה להן. על אף השוני שבין החדרים, בשניהם הצטופפו אנשים תלושים, נטולי מדינה, שעד אמש היו אזרחי ברית המועצות ועתה המתינו להישלח, לכאן או לכאן. מחוץ לחדר הוצבו שומרים הונגריים, על מנת למנוע מהם לצאת, על אף שאיש לא ניסה. בחדר שלהן היו כעשרים כיסאות וחמש מיטות, ואף תא שירותים וברז מים. היא איבדה את מניין השעות. לא היה ברשותן שעון יד, בחדר ההמתנה לא נמצא שעון קיר, ומשום מה התקשתה לשאול מה השעה, כאילו השקיעות האבודות גרמו לזמן כולו להיות חסר משמעות. אמא שוכבת על המיטה בפינת החדר, אחת מתוך חמש. השוהים האחרים הפרישו בעבורה את המיטה ללא אומר. כרסה ההרה, העצומה של תחילת חודש תשיעי נמה יחד איתה על המזרן הדק, מחוסר הסדין, נושמת ונעה מעלה-מטה, נחשול טרום-אדם שעלה והתרומם עד נקודת השבירה, המסומנת בטבור זקור, ועודנו מסרב להישבר. "אל תישבר, בבקשה. רק אל תישבר", מתחננת היא, בלחישה חמה, יבשת-לשון, בעודה מתכווצת בכיסא עץ, הצמוד למיטת אמה. היא מנסה לדמיין את העיר בודפשט, אך כלום לא עולה בראשה. תמיד הייתה מתבלבלת בין בודפשט לבוקרשט. "את ערי הבירה של מדינות האויב הבת שלך מכירה בעל פה, אבל עם הבירות של מדינות הגוש מפשלת", העיר פעם בצחוק מכר אמה, ספק ידיד משפחה, ספק מאהב. "בודפשט-בוקרשט. בוקרשט-בודפשט. לנינגרד-תלאביב", כל הערים הפכו בלתי קיימות, רק שמותיהן המתחברים זה לזה הטלטלו במוחה ונקשו על פנים גולוגלתה, מבלי להזכיר עוד דבר. כעבור כמה זמן השומרים הביאו להם מגשיות אוכל ופירות, תפוזים גדולים ורכים, צבעם כתום חשמלי וקליפתם משוקעת כפני ירח. באוכל הן לא נגעו, אך את התפוזים קלפו, קרעו לפלחים רטובים, ומצצו ברעבתנות, את התאית ירקו. נתז כתום הכתים את סנטר אמה, ואגלי זעה עכורים הבשילו על מצחה. היא הרטיבה ממחטת בד בכיור, ניגבה את סנטרה, הספיגה את מצחה, והשכיבה אותה לישון. ריח הפירות, רענן וטוב תחילה, תסס במהרה והחמיץ, וחדר ההמתנה נמלא צחנת עסיס מת, נוסף על ריח הפרשות אדם. אחר כך באו הדיילות. הפעם היו אלה נשים לבושות מדים לבנים-כחולים, שערן אסוף לגבעות מוקפדות ובפיהן אנגלית מזרזת. הן הקימו את השוהים ממקומם, מהרצפה, מהכיסאות, מהמיטות, והובילו אותם בתוך מעברים שוממים של שדה התעופה ההונגרי. עתה הבחינה באור בוקר חיוור מציף את הטרמינל. בסך הכל הן חיכו לילה אחד, והיה נדמה שחיכו נצח ועוד קצת. הדיילות העלו את התלושים על מטוס גדול יותר, חדיש יותר, אף הוא צבוע לבן וכחול. "מטוס ישראלי. מטוס ישראלי", גל של פליאה עלה ונכבש. היא לא התרגשה. יש להן עוד טיסה אחת לשרוד, להן ולנחשול טרום-אדם שבבטן אמה. הפעם הייתה זו טיסה קצרה, ללא כיסי אוויר. כאשר גלגלי המטוס ניתרו על פני הקרקע, אחת-שתיים-בום, בהפרש של שבריר שניה, התלושים עצרו את נשמתם ואז פרצו במחיאות כפיים רמות ובקריאות התפעלות, כאילו זה עתה צפו בפעלול קרקס מסוכן שהסתיים בהצלחה. היא לא מחאה כף ולא הוציאה הגה. היא תמיד הייתה מתמקדת בפנים הלבנות של הפעלולן, בגופו המגוידו השביר, הלחוץ כנגד המוחאים בבגד גוף צבעוני ונוצץ, קטן מפי מידותיו. עקב כך הייתה נמנעת מלמחוא. היא ידעה שהוא אך במקרה ניצל מן המוות שבריסוק ומחיאת כף שלא במקום עלולה להכשיל אותו בפעם הבאה.

הן הובלו אל מחוץ למטוס (מסוע מדרגות, מלפנים גב אדם במעיל חורף מרשרש מניילון צהוב, בעורף הבל פה שומי ומתנשף, חוץ, הדף חום), ושוב המתינו. הפעם לא היה זה חדר אלא אולם, עמוס והומה. התלושים הרבו לדבר זה עם זה, שלא כמו בחדר ההונגרי. קולותיהם עלו מכל עבר, נכרכו אלה באלה, ובין לבין יפחת תינוק, גבוהה ונצרדת, פילחה את מעטה הזמזום. "כל חדרי ההמתנה דומים זה לזה, אין בהם אוויר, אין בהם חלונות. אך הפעם יש די כיסאות לכולם", חשבה. נשים וגברים ישראליים ("ישראליים! ישראליים!", גל של פליאה עלה ומאן להיכבש) חילקו להם שקיות קטנות ושקופות, ובהן שפע סוכריות צבעוניות. לפעוטות העניקו דגלונים מפלסטיק: לבן, וכחול, כוכב משושה. הפעוטות נפנפו בצייתנות. לרגע אחד עשרות פרפרי פלסטיק (לבן, כחול, כוכב משושה) השיקו כנף (אח, אח, אח). היא רצתה לפתוח את השקית שלה תכף ומיד, למצוץ את הצהובה, ואז את הכתומה, ואז את הכחולה, ובסוף את האדומה. אולי ערבוביית הצבעים תשקיט ולו במעט את אזנה הימנית המעקצצת, אך השמות שלהן נקראו ברמקול, תחילה השם המלא של אמה, אחר כך השם המלא שלה. לשתיהן שמות משפחה שונים ועתה הכרזתם ברמקול כמו הפרידה ביניהן, כאילו לא היו עוד אם ובתה, אלא שתי נשים זרות זו לזו, שתי תלושות שוות אין-ערך, שאך במקרה נקראו יחד, לקבל זהות חדשה. הן קמו ועברו לחדר נוסף, משרד קבלה, עם פקיד מאחורי שולחן, ומתורגמנית מלפני השולחן, ותיקי קרטון הנערמים מכאן ומכאן. הפקיד שאל שאלות, המתורגמנית תרגמה, ואמה זכתה בתעודה בכריכת תכלת (צילום דרכון בשחור-לבן משם: אמה בבגדי המורה המהודרים, תלתליה תפוחים וגבוהים, היא במדי בית ספר ובצמה קלועה, ראשיהן נוגעים). היא לא קיבלה דבר מהפקיד על אף שעזרה לתרגם, כי האנגלית שבפיה הייתה טובה בהרבה מזו של המתורגמנית. שמה אך הודפס על גבי רצועת נייר אפרפרה, המקופלת לשלוש, באותיות חיוורות, כי הדיו במכונה התמעט. בזאת נגדע השיוויון. משם הזכרון נתעמעם ונקטע לסרוגין, אולי מפאת העייפות, ואולי כי לא יכלה להוסיף ולאחסן שום פרט בתאיה, שהתמלאו עד תום, ובלא הפרטים הזכרון ומתפשט מתאדה – ענן קיץ במדבר.

בחוץ, באולם קבלה גדול, מחכה להן גבר. כאשר הגבר משגיח בהן, הוא מנפנף לעברן ביד ארוכה. זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו. הוא גבוה, רזה, שערו שחור, מעט מקורזל. בתווי פניו אינה מצליחה להבחין מרחוק. היא קצרת רואי וזגוגיות משקפיה התלכלכו. הוא מתקרב, חובק ביד ארוכה את כתפי אמה. הוא מזיע. שני חצאי סהר כהים ולחים מכתרים את פנים שרוולי חלצתו המכופתרת. ראש אמה הקטנה נח על אחד הירחים השחורים. אמה נעלמת מאחורי דוק זעתו, נעטפת בריחו כבד. עליה הוא לא מביט. "איפה המזוודות שלכן?", פונה לאמה. היא מושכת בכתפיה, היא לא יודעת. הוא מזדעף, ממלמל דבר מה בשפה זרה, מכייחת, והולך לחפש את המזוודות שלהן, שתי המזוודות הכבדות שלהן, כל רכושן עליי אדמות. הן נשמטות על ספסל, קופאות, מחכות. חם, חם כל כך. ריק, ריק כך כך. חוּם, חוּם כל כך. חם, וריק, וחוּם. חוּם, וחם, וריק. ריק, ו… הוא חוזר וצועק שמצא את המזוודות. "תגידי לה שתבוא לעזור לי לסחוב", מצווה על אמה ומסמן בתנועת סנטר קצרה (סוס מגרש זבוב) לכיוונה. שוב נהיה לה בור בזכרון. היא חוזרת לזכור רק כאשר הן המזוודות והן האנשים הועמסו על מין אוטובוס קטן. המזוודות מאחור, מחליקות אחת על גב השנייה, כמעט נופלות, אך שבות ומתישרות בבהלה. האנשים מונחים איש-איש בכיסאו. האוטובוס נע ומתקדם בטרטור מנוע עולה-יורד. זו הפעם הראשונה מזה שלושה ימים שהיא נפרדת. היא זוכה למושב קדמי נפרד, מבוצר מצדו האחד בידית עור ומצדו השני בחלון גדול, מאובק. "החללית נחתה בהצלחה", היא מדווחת ללא קול. "במקום חם, ריק, בגוני חום-אוכרה, עם עצי דקל בודדים, פזורים באקראי." נדמה לה שאין עוד רכבים על הכביש שמשני עבריו משתרעת שממה צחיחה, מצובעת אדום. היא ביקשה לראות שקיעה ועתה בקשתה נענית בשלמות: היא צופה בשקיעה בעוד היא עצמה על כוכב לכת נטול שם. היא לא משגיחה ברצועת ים שמבצבצת לרגע דרך החלונות ממול, שקועה כולה בשקיעתה. הר ועיר קמים באופק, מקדמים את האוטובוס. האוטובוס האמיץ מטפס על ההר, כובש פיתולים ומדרונות, מקדם רחוב אחד, מותיר מאחוריו רחוב אחר. הרחובות זולגים במדרונות מטה, נחלי בניינים מדורגים. המזוודות חורקות שן ומנעול, האנשים משתתקים כולם. העליה התלולה משלחת דקירה חדה באזנה הימנית, אך שקיות הסוכריות נתחבה בתיק הצד של הגבר, והיא לא רוצה לפנות אליו. הבניינים האלה מזרי אימה, בניינים ללא חלונות, חלונות שעשויים זכוכית. אמנם שורות של פתחים על צדי הבניינים, אך אלה חסומים במעין מכסים אפורים וחומים. השמש מאחוריה הופכת להיות גדולה יותר, כתומה יותר, כדור אש עז וקשה, שמתגלגל במהירות אל מעבר להר. האוטובוס מזדקר ובולע עוד שני רחובות. עתה רק קצה הקודקוד הכתום מבצבץ מתוך ים בלתי נראה מצדו השני של הרכס. האוטובוס משתעל ונעצר בבלימה חורקת. פאף! בניין רב קומות נברא פתע מתוך האוויר המכחיל. חלון זכוכית יחיד בקומתו העליונה לוכד קרן שמש אחרונה ומסוונר את עיניה בכתום בין-כוכבי. דלתות האוטובוס נפערות. טאח! המזוודות נשפכות על המדרכה בזו אחר זו. האנשים נשפכים על המדרכה לצד המזוודות. על הספסל למרגלות הבניין יושבת אישה מבוגרת ועבת גוף, לראשה מהודקת מטפחת לבנה. לצדה חצי-ישוב, חצי-שכוב קופא נער, שאלמלא עווית קבועה שמשסעת ומזקינה את פניו, היה נראה בן גילה. מסביב לספסל רובצים חתולים. היא לא מצליחה למנות אותם, אך מימיה לא ראתה כל כך הרבה חתולים יחדיו בבת אחת. האישה מחזיקה ביד אחת זנב-נקניק וביד שניה סכין מטבח קצרה עם ידית עץ. היא פורסת שביבים מהנקניק וזורקת לחתולים. החתולים זעים אך בקושי, פוערים לועות אדומים, חוטפים באוויר ובולעים. היא רעבה. היא רוצה להתקפל לצד החתולים, לפעור לוע, לחטוף ולבלוע. הנער ניעור מקפאונו, קם ונע לעבר העולים החדשים בהליכה משונה, ספק מנתר, ספק פיסח. הוא ניגש לאמה, תופס את ידה וצועק בקול חזק ומקרקר, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה, מדדה לעבר אישה צעירה בשמלה וסוודר שמנסה לשווא להתחמק מהלפיתה וצועק, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה ומדדה לעבר גבר נמוך קומה, מלא ומתנשם. "MANISHMADOD!". הוא עובר אחד-אחת. מהנשמע, דודה! מהנשמע, דוד! מהנשמע! מהנשמע! החתולים עוקבים אחר מסכת ברכות בעין צהובה, נטולת עניין. חושך טרי פושט על המדרכה, מעלים את המזוודות, את האנשים, את הבניינים על חלונותיהם העיוורים. הנער שב לספסל. בטרם קופא שנית, הוא מזדקף ושר, "ANU BANU ARTZA, ANU BANU ARTZA". קולו שמזדקף יחד אתו ועקב כך הופך להיות רך ונעים, מלווה אותה כל הדרך לקומה השלוש העשרה, הקומה העליונה בעלת חלון הזכוכית היחידי, שעתה לא משתקף בו דבר מלבד החושך.

הדירה חשוכה וריקה. היא נראית כמו איור של דירה, כאילו מישהו התחיל לצייר דירה בטושים שחורים על גבי נייר אפור והפסיק באמצע. "פה זה המטבח. יש מקרר. ישן מאד ומרעיש, אבל מקרר מצוין", הגבר הזר עושה לאמה סיור. היא שומעת את קולו מתגאה מרחוק. שמץ ההתרברבות נוסך בקולו רוך מפתיע. את קול אמה היא לא שומעת, אולי כי אינה עונה, אלא רק מסתכלת במבט מזוגג על האיור הלא גמור של הדירה. היא בשירותים. האסלה כאן לא לבנה. היא צהובה מבחוץ, חומה בפנים, והמושב שלה אפור. היא יוצאת מהשירותים ונכנסת לחדרון הצמוד, שם יש כיור עם ברז ואמבטיה. בחדרון היא פוגשת את אמה. הגבר הזר איננו. "ירד להביא את המזוודות", אמה מציינת חלושות. "אז, ריטוציקה, מה את אומרת? מחר נלך לקנות חומרי ניקוי? זאת אמבטיה ממש טובה. פשוט, קצת מלוכלכת. אנחנו ננקה אותה טוב-טוב. בינתיים אל תשבי בה וגם תשתדלי שלא לגעת בדפנות." היא מסתכלת על האמבט. צבעו שחור. שניים-שלושה כתמי אמייל מבצבצים מתוך הסחי, אולי אחד הדיירים הקודמים הפיל דבר מה בטעות וקרום הזהמה נסדק בשל המכה. פקעת שיער חוסמת את פתח הניקוז. אמה מתיישבת על דופן האמבט. כנראה שעם בגדים מותר לגעת בדפנות. היא חוזרת לשירותים, קורעת פיסה ארוכה מגליל נייר הטואלט, חוזרת לחדר האמבטיה וגורפת עם הנייר את פקעת השיער. "בואי, אמא. נלך לחדר שלך ואז תלכי להתקלח", היא מנסה למשוך את אמה בעדינות בזרועה, אך זו עודנה ממשיכה, "מחר ננקה. מחר ננקה הכל. מחר. ננקה. הכל."

איך הוא בכלל העז להראות שם את הפרצוף שלו ועוד מניח זר פרחים. התכופף לו באלגנטיות עם מדי חיל האוויר המגוהצים ודרגות האלוף משנה שלו מנצנצות כאלף שמשות. ואמא שלו, הירקנית כבדת הבשר בשמלתה הפרחונית המוכתמת, לוחשת לכולם בזמן שהקברן מבקש סליחה מהנקברת, שהוא (אבי, לא הקברן) אוטוטוטו מתמנה למפקד טייסת הליקופטרים הכי משוכללים שמגיעים מאמריקה.

אברהם גולדשטיין, או אבי בפי חבריו, כפי שנהגו לפעמים לכתוב בעיתונים, היה גאוות השכונה ולא בכדי. טייס ההליקופטר, (המילה מסוק אף שכבר הייתה קיימת טרם הושרשה בפי העם ויעידו על כך 198 איזכורים של המילה הליקופטר בעיתונות הכתובה לעומת 17 בלבד של המילה מסוק, כך על פי האתר "עיתונות יהודית היסטורית") שזכה לקבל כבר שני עיטורי עוז מהרמטכ"ל וממפקד חיל אויר על פעולות חילוץ נועזות שעשה במה שהעיתונים אוהבים לכנות "בעורף האויב". הרבה לוחמים חבו לו את חייהם והיו שאמרו שאומץ ליבו גובל לפעמים בטיפשות או אולי ביצר התאבדות סמוי, כאילו הוא מרגיש שהוא חייב להציל חיים של אחרים בכל מחיר. ונודה על האמת הרבה סיבות לגאווה לא היו לנו דיירי שכונת העוני העלובה. הבתים היו בלוקים תיבתיים, שתי קומות גובהם ובכל קומה ארבע דירות חדר וחצי גודל כל אחת כולל מטבחון ודוש ואסלה עם ברז בעל ראש גדול שנדרש כוח עצום לסוגרו או לפותחו. גרם מדרגות חיצוני בעל מעקה ברזל חלוד עלה לעבר הקומה השנייה. לפי כמות הנפשות בדירה ניתן היה לדעת את מוצא ההורים. שלוש נפשות: אב, אם וילד יחיד היו של אשכנזים, פליטי מחנות הריכוז, כמו הוריו של אבי ושלי, שבע ועד שתים עשרה היו בעיקר של תימנים וכל מספר באמצע של משפחות ספרדיות, בעיקר עירקיות.

ההלוויה התקיימה בשלהי יום חמסין לוהט ולח. השמש כבר עשתה את דרכה האחרונה אל מעבר לעצי הברוש שהקיפו כחומה את גבולות בית הקברות וגוון הזהוב המסנוור התרכך לצבעי כתום-אדמדם על רקע רקיע כחול מתכהה. לא הרבה אנשים באו לחלוק כבוד אחרון וגם חלק מאלו שטרחו שחו ביניהם בלחישות מפה לאוזן, משתדלים שמילותיהם לא יגיעו לאוזני בני המשפחה האבלה, שמעשה של הנקברת לא היה ראוי והוא מנוגד לתורת ישראל, ונדו בראשם זה לזה בהסכמה. מישהו לידי מלמל שכיום כבר לא קוברים מחוץ לגדר אלא לידה.

האבלים היו ראובן, אביו ואמו. הם עמדו דוממים מול הקבר, צווארון חולצתם שוסף בסכין גילוח חדה סמל לקריעה כמקובל במנהג הקבורה היהודי. המלווים נוטפי זיעה ותשושים עברו על פניהם בצעדים איטיים, לוחצים יד או מחבקים. יש שביקשו שלא ידעו עוד צער ויש שנדבו את המקום שינחם ויש ששאלו מתי והיכן השבעה ואם צריך להתקשר לפני שבאים.

ראובן, שהיה חבר ילדותי הטוב ביותר, עמד קפוא. מדי פעם הוא הסיר את כובע המצחייה הלבן שכיסה על קרחת מיוזעת, ניגב בכף ידו את אגלי הזיעה שנטפו על פניו השחומים, ואת כף היד ניגב בצדי מכנסיו, קודם את פנים כף והיד ואחר כך את גב כף היד, בתנועה שהזכירה סַפָּר קשיש המשחיז תער על רצועת עור חומה. הוא לבש חולצת טריקו כהה ומכנסי ג'ינס פשוטים. חגורת עור שחורה בעלת אבזם מתכת גס, הייתה מהודקת מתחת לכרס עגלגלה ומשתפלת ושיוותה לו מעין מראה של עכביש בלתי סימטרי. ידו הימנית השעירה (כמו השמאלית) היתה מונחת על כתפו השמאלית של אביו כאילו אומרת שהכול בסדר, אבל שניהם ידעו שכבר שנים רבות מאומה לא בסדר. הבטתי באבא של ראובן, קשיש דליל שיער שעמד כפוף ושפוף. הזהו הגבר גדל הממדים והשרירים שזכרתי כילד? האם הצער על בתו ועל התנהלותו הכריעו אותו או אולי סתם בריחת סידן? העברתי את מבטי הצידה לעבר אמו של ראובן שעמדה בריחוק מופגן מבעלה ונשענה על קרובה שלא זיהיתי. היא לבשה שמלה שחורה וראשה היה מכוסה במטפחת שחורה שמקצותיה בצבצו שערות שיבה מאפירות. היא לא פסקה לבכות. שמעון, אחיהם הצעיר של ראובן ואביבה, לא היה נוכח. המטפל במוסד המליץ לחסוך ממנו את הטקס שעלול, אולי, להחמיר את מצבו.

זה היה אותו בית הקברות הישן בפאתי שכונת עמידר, לא רחוק מאצטדיון הכדורגל הנטוש של מכבי רמת-עמידר בו ביליתי את מרבית שבתותי בילדותי. עוד כשהייתי ילד תמהתי על השם הפרדוקסלי שהיה חקוק בשערו: "בית החיים". קשת גדולה מעל השער בישרה ש"צדקה תציל ממוות". מתחת לקשת ישבו מספר קבצנים, קופסאות שימורים חלודות לידם וספר תהילים בידם. חשבתי על הפרסומאי הקריאטיבי שחיבר את הסיסמא, חוש הומור לא חסר לו. צמוד לחומת בית הקברות שכן פעם בית המטבחיים של רמת גן, וגם עכשיו, שנים רבות אחרי שפונה והוקמה במקומו שכונת צעירה, עדיין יכולתי להריח את צחנת הנבלות שהייתה בוקעת ממנו. יכולתי לשמוע שוב את שאגות העידוד של האוהדים, קריאות האכזבה, הקללות לשופט, פיצוח הגרעינים ושריקת יריקת הקליפות שהתערבבו ביללות הכלבים השדופים מזי הרעב ששרטו ברגליהם הקדמיות את סורגי הכלובים הצרים של הכלבייה ששכנה בלבו של בית המטבחיים. ובתוך הקולות האלו באו ועלו גם צהלות אימה ושחוק כמו אלו הנשמעים בגלגוליה של רכבת הרים. הנה ראובן, אז שחור תלתלים ורזה כגפרור ואני, שני ילדים רצים בלילה חשוך ואפל בין הקברים ומתחרים ביניהם מי אמיץ יותר ומי יעז לנגוע ביותר מצבות מבלי שרוח של מת תצא מעפרה ותמשוך אותו אחריה. ולפתע גוועו קולות הצחוק האלו וצעקה גדולה באה במקומם. צעקה מפלחת מלווה בבכי חנוק של נער צעיר ואחריה בא קול דממה הנמשך עד עצם היום הזה. ניערתי את ראשי ומבטי חלף על המצבות הישנות, חלקן נוטות ליפול. על כל אחת מהן חקוק היה סיפור חייו המשודרג של המנוח המונח מתחתיה. אחת מהן, איני זוכר איזה, אוצרת בשתיקה את סיפורי הכאוב ואולי רק טעמה של הנקמה המתקרבת יביא מזור לסיוטיי.

הקברן, לבוש שחורים, מגבעת שחורה על ראשו וזקנו השחור עשוי בטוב טעם, להבדיל מזקנם המדובלל והפרוע של הקברנים האשכנזים החל במסכת ההתנצלויות בשם חברת קדישא. הוא ביקש מחילה מהנקברת, שתלולית אדמה טרייה בה ננעצו פרחים שעלי כותרתם קמלו מהחום הכבד, רבצה מעליה, והסביר שכל פעולותיו היו לכבודה וכי כל שנעשה היה על פי מנהג המקום. ומאחר שהזכיר כבר את מנהג המקום עמד ונעצר לפני אבא של ראובן והביע השתתפות עמוקה בצערו. אבא של ראובן הנהן בראשו לתודה והקברן המשיך לעמוד מולו ולהשמיע משפטי ניחום כ"לא תדעו עוד צער", ו"המקום ינחם", ו"בבנין ירושלים ננוחם". ראובן היה זה שהבין שהקברן לא יעזוב את המקום עד אשר ינהגו בו האבלים גם הם כמנהג המקום. הוא דחף את ידו הימנית לכיסו הקדמי וזיק תקווה ניצת בעיני הקברן אך כבה מיד כאשר היד יצאה ובכפה צרור מפתחות. ראובן העביר את המפתחות לכיסו השמאלי והחזיר ידו לכיס הימני. הפעם לא אבדה תקוות הקברן שכן מהכיס יצא ארנק תפוח. ראובן שלף שטר תכלכל ומסר לידי הקברן, זה לקח והנהן בראשו לתודה אך נותר במקומו. ראובן שלף שטר נוסף ועדין הקברן נותר במקומו. לרגע נזכרתי בסרטי פשע אמריקאי שבהם הבלש עומד בבר מול המוזג ומנסה לדובב אותו לגבי עבריין מסוים ואחרי כל משפט המוזג משתתק וממשיך רק אחרי ששטר נוסף מתקלף מערימת השטרות. ראובן נשך את שפתיו הוציא עוד שטר ירוק והכניס את ארנקו לכיס ומיד העביר לשם את צרור המפתחות מהכיס בשמאלי ובכך סימן שסיים את מנהג המקום. הקברן צרף את השטרות לחבילה עבה שהוציא מכיסו, כרך גומי סביבה, הודה בשם הקדוש ברוך הוא לראובן, אסף את האלונקה המקופלת ונעלם בין שבילי בית הקברות.

אבי התכופף שלה אבן קטנה והניח אותה על הקבר. לרגע קט הוא נשאר כפוף כאילו לחש דבר מה ואז התרומם לאיטו הזדקף יישר את שרוולי מכנסיו והתקרב לעבר האבלים. הוא לא הושיט ידו ללחיצה כמקובל משום שכמותם וכמוני ידע שידו תישאר תלויה באוויר. הוא נד בראשו קלות, הפטיר כמה מילים שלא זכו למענה, הסתובב ובהליכה זקופה תמירה שם פניו לעבר היציאה, כאילו מאומה לא קרה, לא היום ולא אז. ידעתי בדיוק היכן יעבור בדרכו לשער בית קברות. הקדמתי אותו בכמה צעדים ונעצרתי ליד מצבה דמויית שני לוחות הברית שעליה היה חקוק: "דוד ויאיר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו." בהיתי בשמות. דוד גולדנברג על האחת ויאיר מזרחי על השנייה. הכרתי אותם היטב והם הכירו אותי אפילו טוב יותר, או אולי נכון יהיה לומר, במעין משחק מילים לא מתוחכם, עמוק יותר. לא הייתי צריך להמיר את התאריכים העבריים שציינו את שנות הלידה והמוות. ידעתי בדיוק בני כמה היו כאשר הג'יפ הצבאי שקיבל דוד באחד מסופי השבוע התדרדר לתהום. מומחי המשטרה קבעו שכשל טכני גרם לאובדן הבלמים. החימושניק שעבד על הג'יפ נידון לשלושים וחמישה ימי מחבוש על לא עוול בכפו. למשטרה לא היה מושג מה אומר הדף שנמצא ליד הג'יפ המרוסק שבו היה כתוב: משלוש יוצא אחד, ואריה "המחסל" שוב הצדיק את המוניטין שנרשם על שמו.

עמדתי ליד הקברים והמתנתי, מקפיד שמפקד הטייסת לעתיד יבחין בי. הוא פסע זקוף ותמיר, משקפי הרייבאנד על אפו וחיוך דק של שביעות רצון ושחצנות מרוח על פניו, זה אותו החיוך שהיה לו עוד כשהיה מדריך נוער ב"מכבי צעיר" וכל הבנות היו מאוהבות בו ואביבה יותר מכל. הוא נעצר ליד המצבות ואז הבחין בי. הוא כנראה לא היה בטוח שהוא מזהה אותי אחרי שנים כה רבות. הוא הסיר את משקפי הטייסים שלו ומבטינו הצטלבו. שנים חיכיתי לרגע הזה, דמיינתי אותו בחלומותיי הזיתי אותו בהקיץ והנה כעת כשהגיע רעדתי כולי ולבי פרכס והלם בעוז ברקותיי כמו פטיש אוויר המפורר קיר בטון. השתדלתי שלא להשפיל מבט. קפצתי את שפתיי ולא הוצאתי מילה מפי למרות רצוני לזעוק ולצעוק בקול גדול, לפחות כמו אז על המצבה ההיא, זו שזוכרת את קלוני. רציתי לפרוק את הגוש הכבד והחונק, להוציא את כל מה שקבור בתוכי שנים כה רבות – אך פי היה יבש ומיתרי הקול שלי כאילו נקרעו ונדמו.

והוא, קד קלות בראשו בתנועה כמעט בלתי נראית לעיין שציינה כי לא רק שזכר אותי אלא גם הבין מדוע אני עומד במקום שבו אני עומד. לרגע היה נדמה שאני רואה סימן של פחד בעיניו כמי שמישיר מבטו אל המוות אך זה חלף ונעלם כהרף עין. ובמקום זאת, ואני מוכן להישבע בחיי הנצח של אמי שקבורה לא הרחק משם, מצמץ בעיניו. שלושה מצמוצים מהירים. הפסקה. ואז מצמוץ אחד נוסף. ואז חבש את משקפיו והסתלק בצעד בטוח כשגבו החשוף מופנה אלי. הנהנתי בראשי לעבר דמות שעמדה לא הרחק משם, חבויה בצלו של אחד העצים ואריה נגע קלות באוזנו הימנית והחל פוסע בניחותא אחרי אבי.

ובאותו רגע חזרתי שנים רבות לאחור.

לאותו יום שבו קיבלתי מעטפה מאמריקה ובתוכה מכתב מצבי צחורי, שהיה חבר שלי בשנה שהיה בארץ ולפני שהוריו חזרו לאמריקה. זה היה מכתב קצר שהתחיל במילות ברכה שגרתיות ושאלות רשמיות לשלומי אך לא ההתעניינות בשלומי היתה הגורם למכתב אלא פגישה מפתיעה, או ליתר נכון הִתָּקְלוּת שהייתה לו עם מי שהוא כינה ומי שרציתי ולא זכיתי: "אהובתך אביבה". צבי פגש אותה כאשר ביקר את אמו בסנטוריום בלוס אנג'לס. עוד לפני שקראתי את המכתב כבר הייתי מבוהל. ידעתי שאמא של צבי חטפה התמוטטות עצבים עוד כשהיו בארץ וזו הסיבה שהם חזרו ללוס אנג'לס, ומאז אמו יוצאת ונכנסת לסנטוריום שזה בעצם בית משוגעים אם לא רוצים להיות פוליטיקלי קורקט. גם כיום אני רואה את המילים שכתב מול עיניי ואיני שוכח פסיק.

"אביבה עשתה את עצמה שהיא לא מכירה אותי. אבל אני זיהיתי אותה מיד. גם שם בחלוק הלבן ובשיער פרוע ועיניים כבויות היא עדין היתה יפה. היא עמדה מרחוק וצפתה בי משוחח עם אמי וממש לפני שיצאתי היא רצה אלי באמוק. סניטר שחור גדול רץ אחריה וצעק לה סטופ. בטח פחד שהיא הולכת לפגוע בי. היא נעצרה לידי ודחפה לי את הפתק הזה ליד וביקשה ממני שאעביר אותו אליך. היא לא אמרה כלום חוץ מזה ונתנה לסניטר להוביל אותה לבנין." כך היה כתוב. מתוך המעטפה נשר פתק מקומט. יישרתי אותו בגב ידי. אותיות אדומות גדולות מרוחות צעקו: משלוש יוצא אחד!!!!! עם הרבה-הרבה סימני קריאה.

אז אביבה לא נסעה לדודים שלה כמו שראובן סיפר לי כששאלתי אותו לאן היא נעלמה במפתיע אז לפני הרבה שנים. ולא רק היא נעלמה מהבית של ראובן אלא גם שמעון אחיו האוטיסט שנשלח למוסד מיוחד פרטי לילדים כמוהו. אף אחד לא ידע מאין היה להם פתאום כסף למוסד הזה וראובן בעצמו לא ידע ואמא שלי אמרה שאולי העובדת הסוציאלית עזרה להם. אשרי המאמין.

אביבה בבית משוגעים. לא יכולתי לעכל את המחשבה הזו. זכרתי שכמה חודשים לפני שנעלמה היא פתאום הסתגרה בבית ולא רצתה לצאת ולראות אף אחד.

הסתכלתי על הפתק המקומט: "משלוש יוצא אחד". מה זה צריך להביע? זה משחק הגרלה שכל ילד מכיר. מסתדרים במעגל ומנפנפים ידיים כלפי המרכז וקוראים ביחד בקול 'משלוש יוצא אחד' ואז כל אחד פורש את כף ידו. גב כף היד הוא "שחור" ופנים כף היד הוא "לבן". מי שכף היד שלו שונה משני האחרים זוכה. אם כולם "שחור" או "לבן" אז עושים משחק חוזר.

חשבתי שזה אולי סממן לשיגעון שלה אבל למה דווקא זה? למה דווקא לי? היא הרי לא שמה עלי בכלל לפני כן. היא ידעה שאני מאוהב בה אבל בשבילה הייתי ילדון מטופש מאוהב. החבר הקטן של אחיה הצעיר שמכרכר סביבה ועושה עבורה כל שליחות שרק תבקש – רק שתחייך לעברו, רק שתלטף את ראשו והוא (זה אני כמובן) כמו כלבלב מאושר מביט בה ומצפה לעוד. אבל אביבה כמו גילה מ"שיר השכונה" של "התרנגולים", הייתה מאוהבת באבי, אז המדריך החתיך ב"מכבי צעיר" והיום טייס מעוטר ומועמד להיות מפקד טייסת. היא היתה מסתובבת על ידו אם צריך או לא צריך ומלפניה הזדקרו שדיה שכבר עברו את שלב הניצניות והיו תפוחים ועגלגלים וגם מבעד לחזייה היה ניתן להבחין בפטמותיה הזקורות ואבי לא נשאר אדיש כלל וכלל. כבר אז ידעו כולם בשכונה שהוא קיבל זימון למבדקים לקורס טייס ולא היתה בת שלא חלמה עליו אך זו שזכתה היתה אביבה היפה. אחרי כל פעולה ב"מכבי צעיר" הוא היה מזמין אותה לפלאפל ומלווה אותה הביתה בדרך הכי ארוכה שניתן היה להעלות על הדעת. ואני נער מתבגר ומחוצ'קן הייתי מסתכל בזוג המלכותי והאצילי הזה ומקנא עד זוב דמעות. כשאני אומר מסתכל אני בעצם מתכוון לכך שהייתי עוקב אחריהם. הולך אחריהם כמו צל, מסתתר מאחורי עמודי חשמל, נחבא בין פחי אשפה, משתטח מאחורי שיחים או מזנק לחצרות בתים. פוחד מהרגע שבו יבחינו בי ויחשפו את קלוני ברבים. אבל אביבה ואבי, היו שקועים בעצמם שאפילו פצצת אטום, אילו נפלה על ראשיהם ממש, לא היתה מסיחה את דעתם ואני הייתי משתגע. הייתי חוזר הביתה עצבני, משליך את עצמי על המיטה וצועק על אמא שלי שאני בסדר, ושתניח לי ושתעזוב אותי לנפשי. היא הרי בחיים לא תהיה מסוגלת להבין מה זה להיות מאוהב על אמת. ובלילה מתחת לשמיכה הייתי לופת את זכרותי המתקשה ורואה לנגד עיני את ידו של אבי מחליקה ומלטפת את ישבנה של אביבה, והייתי שומע אותה מצחקקת ואומרת לו שהוא ילד רע אבל לא ממהרת להסיט את ידו, וכך הייתי מתיז את כאבי ומספיג אותו במצעי המיטה. ואחרי זה, סחוט ומבוזה, לילה ועוד לילה, לילה אחרי לילה הייתי נשבע לעצמי שלעולם לא שוב. ותמיד הייתי שב.

לקחתי את הפתק ואת המכתב והלכתי למה שכונה "החדר" של ראובן. אחרי אותו אירוע אביבה לא היתה מוכנה שראובן ימשיך לגור איתה באותו חדר כמו שהיה מאז שנולדו, ולאבא של ראובן לא הייתה ברירה.

בקצה החצר שלהם היה מחסן עץ שקירותיו היו מחופים בנייר זפת שחור שחסם בגבורה חדירת אויר קר. מעליו היה גג אסבסט גלי אפור ומתפורר, שכמותו היו בכל סככות האימונים בצבא ושאין לדעת כמה רבבות חלו בסרטן מנשימת אבקו, עד שנאסר בו השימוש. במחסן דחוס ועבש זה היו שמורים כלי העבודה והגינה שלהם. היו שם קערות מחלידות מפח שהאמייל הלבן שלהם סדוק, חוטי תייל חלודים, מעדר עם ידית עץ קצרה, מגרפה עקומת שיניים, דליים של סיד, סמרטוטים, נברשת ישנה, כסאות שבורים, שולחן מתקפל לפסח, ועוד מיני גרוטאות שספק אם אי פעם היה להם שימוש ונשמרו למקרה שאולי ימצאו נחוצים. ופעם, כשהיה להם כלב שמירה, אבא של ראובן הפך את המחסן גם למלונה והוא גר שם (הכלב לא אבא של ראובן), עד שיום אחד גנבו אותו (את הכלב), אבל זה כבר סיפור אחר. את המחסן הקטן הזה הפך אבא של ראובן לחדר. הוא צבע את קירות העץ מבפנים, התקין מנורה חשופה על חוט חשמל מעוקל, העמיד מאוורר בעל שלוש כנפיים, בנה מדפים, והעביר לשם את המיטה של ראובן ואת ראובן בעקבותיה.

דפקתי על הדלת בכוח. ראובן פתח. לא חיכיתי להזמנה להיכנס. דחפתי אותו והנחתי את המכתב ואת הפתק על השולחן. ראובן היה חיוור כשקרא.

"וידעת כל הזמן שהיא לא אצל הדודים ושיקרת לי," אמרתי ביבושת.

"לא שיקרתי. היא באמת נסעה אליהם לנוח אבל בסוף לא היתה להם ברירה… זה מה שאבא שלי אמר לי," אמר ראובן כשהוא אוחז בפתק וחוזר ומעיין בו כמי שמנסה לחדור לצפונות החידה שטומנות שלושת המילים האדומות שהנקודות בקצה סימני הקריאה שלהן דמו לכתמי דם.

"אבל, למה היא נסעה אליהם. ככה באמצע שנת הלימודים? חייבת להיות סיבה!" התעקשתי.

ראובן בחן אותי במבט משונה כאילו הוא מנסה לחדור לתוך צפונות לבי. ידעתי שהוא מסתיר משהו.

"רובי," אמרתי בקול שקט אך נרגש. בדרך כלל בשיחה רגילה מעולם לא פנינו זה לזה בשם ואני גם מעולם לא קראתי לו רובי כפי שקראו לו הוריו. "אם יש דבר אחד שאני לא מפקפק בו לרגע הוא שבכל מצב שאני לא אהיה בו, תמיד אוכל לסמוך עליך שתעמוד לצדי ושתעזוב הכול כדי לעזור לי. תן לי לדעת שגם אתה מרגיש כך כלפיי. אני רוצה לדעת מה קרה, למה אביבה כתבה את זה ולמה לי, דבר אלי בכנות רובי, אני החבר הכי טוב והכי נאמן שלך." הרגשתי שכל מילה ומילה כאילו נחצבה מעומק ליבי וגם ראובן חש בכך והתרצה. שנינו הרי קראנו את אותה חוברת של הרומן הרומנטי שממנה ציטטתי את המילים הנרגשות האלו.

"היא התנהגה מאד מוזר לפני שאבא שלי שלח אותה לאמריקה. היא היתה מאד עצבנית כל השבועות האחרונים. כל היום היא היתה סגורה בחדר אבל בערבים היא היתה יוצאת ומשוטטת, השד יודע איפה. אבא שלי היה משתגע. הוא היה יוצא לחפש אותה ובפעמים שמצא אותה היה מחזיר אותה בכוח הביתה. אחרי הרבה ויכוחים וצעקות הוא הסכים שהיא תחזור עד עשר אבל בתנאי שתמיד היא תהיה עם עוד חברה. הוא אמר שאצלם בעירק לא היה מצב כזה שנערה צעירה יוצאת לבד בלילה ושהיא עושה בושות למשפחה. אפילו אמא שלי, שבדרך כלל, הרבה יותר סובלנית, הייתה צועקת עליה. חשבתי שזה אולי בגלל שהחבר שלה צריך להתגייס. היא מאד דאגה לו. אתה מכיר אותו. אבי היפה, המדריך מ"מכבי צעיר", זה עם הטוסטוס שכל הבנות מאוהבות בו."

זה מה שהיה חסר לי. שראובן יזרה מלח על הפצעים הפעורים שלי. כאילו שלא ידעתי שבשביל אביבה אני רק ילדון צעיר, שאפילו לא צריך להתבייש ממנו. פעם כשהייתי אצלם בחדר היא ביקשה שאסתובב כי היא צריכה להחליף חולצה וללבוש חזייה. עצם הזכרת המילה חזייה כבר גרמה לי להאדים ובקושי נשמתי. היא אפילו לא חיכתה שאסתובב והתחילה להרים את החולצה. אני נבהלתי, הפניתי את פניי במהירות לקיר, עצמתי את עיניי בכל הכוח, שמעתי את רשרוש הבגדים המתחלפים והרגשתי איך אני עולה בלהבות. גם כשהיא אמרה שאני יכול כבר להסתובב לקח לי כמה דקות עד שהרשיתי לעצמי להסתובב כי לא רציתי שתראה כמה לוהטים פניי. ובלילה מתחת לשמיכה ציננתי את עצמי שוב ושוב וגם כאשר החיכוך פצע את קצה אברי, לא פסקתי ולא נרגעתי.

"היא מאד פחדה שיקרה לו משהו בגיבוש ושאולי הוא יפצע וגם כל השמועות בעיתונים וברדיו שאולי תהייה מלחמה בקרוב, הלחיצו אותה מאד. פעם שמעתי אותה מבקשת ממנו שיוותר ושילך להיות ג'ובניק בקריה כי הוא בן יחיד. הוא צחק עליה ואמר שכל החיים שלו הוא חולם להיות טייס קרבי וזה מה שיהיה והרגיע אותה שהכול יהיה בסדר ושהיא עוד תהיה גאה בכנפי הטייס שלו."

"טוב, זה טבעי שהיא תדאג לו." אמרתי בקול צפצפני, כזה שיוצא לאנשים שלא יודעים לשקר כאשר הם משקרים.

"לא יודע. היא לא אמא שלו. ובלילה לפני הגיוס שלו, היא מאוד התרגשה. היא אמרה שהם הולכים לסרט ושזה יהיה ערב חשוב מאד. היא חזרה מאוחר מאד. אני כבר ישנתי והתעוררתי כשהיא נכנסה. אבא שלי צעק שבגללה הם לא ישנו כל הלילה אבל היא לא ענתה לו. שמעתי אותה נכנסת למקלחת וטורקת את הדלת. היא הסתגרה שם ולא יצאה. אמא שלי דפקה על הדלת וצעקה לה לצאת, אבל היא קראה שיעזבו אותה במנוחה ושיניחו לה. בסוף אבא שלי ביקש מאמא שלי לעזוב אותה ושמחר בבוקר הוא כבר יטפל בה. היא נשארה איזה חצי שעה באמבטיה עם הדוש פתוח והתקלחה. זה היה מאד משונה."

"מה משונה? שהיא התקלחה?" קולי שוב היה סדוק וצורמני כשלנגד עיני ראיתי את זרמי המים הקרים קולחים על גופה העירום וכבר ידעתי כיצד בודד במיטתי בלילה אצנן את עצמי בטיפות לבנבנות דביקות שיותזו על בטני ועל חזי.

"כן. היא אוהבת להתקלח במים ממש רותחים והבוילר היה מכובה כל הלילה והמים היו קרים כמו קרח ולמרות זאת היא התקלחה," הסביר ראובן.

"אולי סתם היא פתחה את הברז, לא לשמוע את הצעקות של ההורים שלך?" ניסיתי להחזיר לעצמי את קולי הרגיל.

"זה מה שאני חשבתי בהתחלה. אבל כשהיא נכנסה לחדר, היא היתה עטופה במגבת והשיער שלה היה רטוב והיא רעדה מקור. שאלתי אותה מה קרה והיא פתחה עלי פה וצעקה שאסתום לפני שהיא שוחטת אותי. ואז ראיתי אותה דוחפת חבילה מתחת למיטה שלה. זה נראה כמו שק או משהו דומה. כל הלילה היא לא הפסיקה לבכות. בבוקר היא קמה ורצה שוב להתקלח, ממש השתגעה. ניצלתי את ההזדמנות וחיפשתי מתחת למיטה אבל שום דבר לא היה שם. היא בטח סילקה את זה קודם. כשאבא שלי ניסה לשאול מה קרה, היא פרצה בבכי וברחה לחדר ונעלה את עצמה. היא לא נתנה לי להיכנס ואחרי איזה שעה היא יצאה ואמרה שהיא לא יכולה להיות איתי באותו חדר. כי היא כבר גדולה. אמרתי לה שזה גם החדר שלי ושאם לא מתאים לה היא יכולה לטוס מהבית יחד עם הטייס שלה ואיך שאמרתי את זה היא הפליקה לי סטירה ואם אבא שלי לא היה תופס אותי אני לא יודע מה הייתי עושה לה. ואיך שהיינו ככה באמצע הריב, נשמעה דפיקה בדלת. אבל לא סתם דפיקה אלא ממש בלחץ. בום! בום! בום!. ומי אתה חושב עומד בפתח?"

"אבי?" שאלתי בחרדה, מקווה שאני טועה.

"כמעט. אבא שלו. הירקן!" ענה ראובן והשתתק, כאילו הוא מהסס אם להמשיך בכלל. ראובן מעולם לא שש להיכנס לפרטים אישיים מדי על משפחתו ובמיוחד לא על אביבה.

"מה הוא רצה?" לא יכולתי להתאפק ושברתי את השתיקה שהחלה להעיק עלי. אף פעם לא הייתי טוב במצבים מלחיצים. במשחקי "מי ישפיל עיניים ראשון" אני תמיד נשבר ואם לא משפיל את עיני אז פורץ בצחוק מטופש.

"לא יודע. אביבה איך שראתה אותו, נהייתה לבנה כמו סיד, וברחה ונעלה את עצמה. אמא שלי הזמינה אותו להיכנס אבל הוא ביקש שאבא שלי יצא אליו. אז אבא שלי הלך איתו וכשהוא חזר הפנים שלו היו לבנים כמו של מת. וכל מה שהוא אמר זה שאני עובר לגור במחסן כי אביבה צריכה חדר משלה." את המשפט המורכב הזה שראובן התחיל בנימה של שדרן חדשות אובייקטיבי הוא סיים בקללה עסיסית שנגעה למוצאה של אחותו ובדרך עקיפה למוצאו שלו.

הרגשתי שאנחנו במבוי סתום. הפתק בער בכף ידי. משלוש יוצא אחד. מיהם השלוש? מי הוא האחד שיוצא. פתאום שמתי לב שהעברית שגויה. צריך להיות "משלוש יוצאת אחת" או מ"שלושה יוצא אחד" אבל ה"תגלית" הזו לא קידמה אותי לשום מקום.

"תביא לראות שוב," ראובן לקח ממני את הפתק. הוא קרב אותו לאפו ורחרח. "אולי היא כתבה משהו בכתב סתרים במיץ לימון? בוא נחמם אותו ונראה." לרגע ניצתה תקווה אבל היא פקעה ברגע. חום הנר לא חשף שום הודעה נסתרת.

"יש לי הרגשה שזה קשור לערב הגיוס של אבי. אולי דליה יודעת משהו," הרהר ראובן בקול וציין שדליה היתה עם אביבה באותו לילה.

לא התלהבתי במיוחד לפגוש את דליה. לא כל כך בגללה אלא יותר בגלל אחיה הגדול אריה. הוא היה מה שמכנים עבריין קטן שעוד יעלה לגדולה ואכן לימים הוא הפך למפורסם בזכות היותו חלק מכנופיית רמת-עמידר שהטילה את חיתתה על רמת-גן כולה. באותם ימים הוא כבר נעצר כמה פעמים על ידי המשטרה והיה תחת פיקוח קצין מבחן. ההכרות הראשונה שלי איתו, אם כך ניתן לכנות זאת, הייתה כשהייתי בכיתה א'. חזרתי הביתה מבית הספר כשאריה, שהיה אז בכיתה ז', כלומר היה רשום ביומן המורה כתלמיד בכיתה, חסם את דרכי. ניסיתי לחמוק ממנו ללא הצלחה. הוא השתעשע בי כמו חתול בעכבר ואחרי שהתחלתי לבכות הוא ביקש בנימוס את כובע הפרווה עם האוזניות המרופדות שקנו לי במיוחד לחורף. הוא הסביר זאת בכך שקר לו באוזניים. הייתי ילד תמים ובדמעות אמרתי לו שאמא שלי לא מרשה. הוא פרץ בצחוק ואמר שהיא לא פה ושהוא מרשה ואז פשוט תלש אותו מעליי וחבש אותו על ראשו. הכובע כמובן היה קטן עליו אבל זה לא הפריע לו. פרצתי בבכי וניסיתי לחטוף את הכובע בחזרה. קפצתי ונתליתי עליו והוא ניער אותי בקלות והעיף אותי לתוך שלולית בוצית. הוא הזהיר אותי שאם אספר משהו להורי הוא ישחט אותם. וכדי להסיר ספק מליבי הוא שלף אולר קפיצי מכיסו, הוא קרב אותו מול עיניי, לחץ על ההדק והלהב החד והמבהיק קפץ מול עיניי. הוא העביר את הלהב על ציפורניו ואז קרב אותו לצווארי. לא יכולתי לנשום. רעדתי מפחד ומבושה כאשר הרגשתי גל חום רטוב מציף את תחתוניי. בבית סיפרתי שהכובע הלך לאיבוד ואני לא זוכר איפה. עד היום אני זוכר את הצעקות של אמא שלי שלוו גם בשתי סטירות מצלצלות, אבל זה כנראה עדיף היה על גרון שחוט. אני לא יודע איך אמא שלי גילתה לבסוף שאריה גנב לי את הכובע. היא לא חיכתה הרבה ומשכה אותי אל ביתו ודרשה מהוריו לקרוא לו. אריה יצא אלינו והכובע בידו. הוא אמר שהוא מצא אותו זרוק ושמר אותו עד שמישהו יבוא וידרוש אותו. אני זוכר את החיוך הקל ואת התמימות שנשמעה בקולו. אמא שלי הושיטה את ידה לקחת את הכובע ואז, איני יודע מה גרם לי לעשות זאת, התפרצתי ואמרתי שזה לא הכובע שלי בכלל. אמא שלי נדהמה ואמרה שזה הכובע ושאני לא אבלבל את המוח אבל אני זכרתי את להב הסכין הקופצנית של אריה והתעקשתי ושיקרתי שעל הכובע שלי כתבתי את שמי בדיו כחולה וזה רק כובע דומה. לא היתה לאמא שלי ברירה. היא התנצלה בפני ההורים של אריה ובפניו ולא דיברה איתי כל הדרך חזרה. אני איבדתי כובע אבל מאותו רגע אף אחד בשכונה לא העז להתקרב אלי.

להבדיל מאחיה שהיה אימת השכונה, דליה הייתה ילדה מצחיקנית. פניה עגלגלות ונעימות ואפה סולד. שיערה השטני החלק כיסה את מצחה בתספורת "פוני" שרוב הזמן כיסתה את עיניה הכחולות-ירוקות שהיו קטנות יחסית לפניה. בנוסף לכך היא היתה ילדה מפותחת ופעם כשעשינו, הבנים בכיתה, טבלת השוואה של הבנות בעלות החזה הגדול בשכונה, היא זכתה במקום הראשון ללא עוררין, אפילו לפני אביבה. עזרה לכך העובדה שהיא אהבה ללבוש חולצות טריקו לבנות מעל לחזייה שחורה. אני מודה ומתוודה שהיו פעמים בהן הייתי בוגד בלילות באביבה, ופורק עצמי כשלנגד עיני העצומות נראים קווי המתאר המקומרים של שדיה הגדולים של דליה.

ראובן ואני פגשנו אותה בחנות הצילום של פוטו-גז. משה גז היה הצלם הרשמי של משחקי הכדורגל של רמת עמידר ובאותו זמן גם הפיק וצילם סרט קולנוע עלילתי. שנים רבות לאחר מכן הוכתר הסרט שכתב וביים: "המלאך היה שטן" כסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים ומשה גז עצמו היגר לאמריקה ועשה שם הון. לדליה היה חלום להיות כוכבת סרטים אם לא בזכות כשרון המשחק שלה אז בזכות נתוניה הטבעיים וכך ניתן היה למצוא אותה כל יום יושבת בצלמנייה ומקווה שפוטו-גז יהפוך אותה לכוכבת גדולה.

לא היה קל לשכנע את דליה לדבר. היא כבר למדה מאחיה שכמה שפחות לדבר כך טוב יותר ובהתחלה התעקשה ששום דבר לא קרה באותו ערב.

"אז מה," היא אמרה לראובן, "החלטת לבלוש אחרי אחותך הגדולה? מילא הוא," היא הצביעה עלי, "שלא מפסיק לעקוב אחריה כל הזמן, אבל אתה?"

ראובן צחק בקול גדול וקמטי צחוק צצו בזויות עיניו. זה ממש לא היה הוגן מצדו. רציתי לקבור את עצמי עמוק באדמה. כל השכונה כבר יודעת עלי – איזה בושה. לא היה טעם להכחיש – כישורי הבילוש שלי הם איומים ונוראים. ראובן חיכה שדליה תפסיק לצחוק ובשקט סיפר לה שאביבה מאושפזת בבית משוגעים בלוס אנג'לס.

"אני רק רוצה לדעת מה קרה בערב ההוא לפני הגיוס של אבי?" הוא אמר לדליה שפרצה בבכי ולא פסקה לומר שזה לא יכול להיות. חיכינו עד שתירגע.

"יצאנו שלושה זוגות לסרט. אביבה ואבי. והיו גם דוד ויאיר החברים שלו שהוא הביא. הוא ביקש מאביבה שתביא שתי חברות אז אני ושרה הצטרפנו גם," אמרה דליה. הכרנו את שניהם. דוד גולדנברג היה נער מוצק בעל מבנה גוף רחב. שיערו היה בלונדי ומשוח בברילנטין בתסרוקת שניסתה לחקות את אלביס פרסלי. הוא לבש בגדים צמודים ומצועצעים שנראה היה שכל רגע יתפקעו. אבא שלי כינה אותו פושטק ואמא שלי אמרה שצריך להבין אותו. כשהיה דוד בן שש אמו חצתה את הכביש היחיד בשכונה והאוטובוס שהיה עובר פעם בשעה פגע בה. היא מתה על המקום. אחרי שאמו נפטרה הוא נשאר לגור עם אבא שלו ועם סבתא שלו שעברה לגור איתם ולטפל בשניהם. להגיד גר זה קצת מוגזם כי את רוב זמנו הוא בילה ברחוב. כשהוא לא הרביץ לילדים קטנים ממנו הוא היה מתעלל בחתולים שהיה לוכד בתוך פחי אשפה או שסתם היה מפלח כל מיני דברים מחנויות. תמיד היתה לו חבילת סיגריות מקומטת בכיס ובהפסקות בבית הספר הוא היה מעשן בשירותים. אף אחד לא עשה לו כלום כי הוא היה יתום והוא הזכיר לי את סיפורו של שלום עליכם: "אשריי יתום אני". בשכונה צפו לו עתיד מזהיר כפושע זוטר שיצא ויכנס בבתי סוהר.

יאיר מזרחי לעומתו היה מה שמכנים ילד טוב ירושלים. הוא היה הבכור במשפחה שבה היו לו עוד שישה אחים ואחיות. היה לו מבנה גוף גרום והוא אהב לקרוא בכל שעה ובכל מקום. פניו היו חלקים ונאים והוא חבש משקפי קריאה שהיו כרוכים מסביב לעורפו בגומייה לבנה, כזו שמכניסים לתחתונים שלא יפלו. הוא היה כדורגלן מצטיין ותמיד היה עם ספר ביד. בשכונה אמרו שיש לו מנת משכל של גאון ואמא שלי אמרה שמעולם לא פגשה בילד מנומס ממנו. זו היתה דרכה לציין שאני חצוף ושלא לילד כמוני פיללה.

מה היה לשני אלה ולאבי איני יודע אבל פעמים רבות ראו את שלושתם מסתובבים ביחד והיה ברור לכולם שאבי הוא הדומיננטי בחבורה.

"ולאן הלכתם?" שאל ראובן.

"נסענו לרמת-גן, לקולנוע אורדע. אביבה באה לבושה פצץ. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. היא באה עם מיני קצר שחור הדוק שהגיע לה עד לפה," ודליה הצביעה על ירכה סנטימטרים בודדים מתחת למותן, "היא בקושי זזה איתו ואם היא רק התכופפה טיפה ראו לה את הכול. אבל ממש את הכול. והחולצה שלה, מאמא-מיה – פתוחה כמעט עד הפופיק. הבנים לא יכלו להוריד את העיניים ממנה." דליה עשתה פאוזה ובחנה את האפקט שעשו עלינו דבריה.

"איזה קשקוש. מאיפה יש לה מיני בכלל? אבא שלי היה שוחט אותה על המקום!" ראובן סרב להאמין.

"אתם באמת לא רואים מטר מתחת לאף שלכם. אנחנו תמיד יוצאות מהבית לבושות כמו צדיקות, ובחוץ מחליפות לבגד נורמלי." גיחכה דליה וראובן ואני הבנו מה היה בחבילה שאביבה הכניסה מתחת למיטה כשחזרה באותו לילה.

"ואז חזרתי הביתה ואביבה נשארה עם אבי ודוד ויאיר. הם אמרו שהם הולכים קצת לגן. לאבי היה בקבוק של קוניאק ביד, אני חושבת שזה היה שבע-שבע-שבע. הם כבר היו די שיכורים והשקו גם אותה. הייתי צריכה להישאר איתה." דליה לקחה אתנחתא ופרצה שוב בבכי. כשנרגעה אמרה שאין לה מושג למה אביבה כתבה "משלוש יוצא אחד" אבל היא זכרה שאחרי אותו אירוע, כל פעם שאביבה עברה ליד יאיר או דוד הם היו קוראים לעברה: "משלוש יוצא אחד" וצוחקים, והיא הייתה מחווירה ובורחת מהם. "אולי הם יודעים מה זה. או אולי אבי. גם הוא היה שם," היא הציעה.

בשנים שחלפו כמעט ולא חלף יום שבו לא חזרתי ושאלתי את עצמי אם נכון עשיתי כשהקשבתי לעצתה ששינתה את חיי מקצה אל קצה. ואולי היה זה הגורל העיוור שהפגיש אותי במקרה עם אבי ברחוב כאשר הייתי בדרכי הביתה? ואולי סתם שחצנות וטיפשות שגרמו לי להתעמת איתו כשאני לבד. אני זוכר את המבע המופתע שלו כשדרשתי ממנו תשובה למה קרה לאביבה בליל הגיוס שלו ומה זה משלוש יוצא אחד. עד יום מותי לא אשכח את מבע פניו שהתחלף מכעס ללגלוג, כאילו היה גוליית הגדול המביט בדויד החגב. רק שלי לא היה קלע ולא חלוקי אבנים וההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה.

"אם אתה רוצה לדעת, תבוא לבד אחרי השקיעה לבית הקברות ליד בית המטבחיים. אתה לא פוחד, נכון? ותשים לב שלא יעקבו אחריך כמו שאתה היית עוקב אחריי," צחק אבי בקול רע.

פחדתי ללכת לבית הקברות אבל הייתי חייב לדעת מה קרה לאביבה. מה הסוד שמסתתר מאחורי משלוש יוצא אחד. היום אני כבר לא כל כך בטוח שזה היה המהלך הנכון. אמרתי לעצמי אז, כמו שהיינו נוהגים לומר לפני כל דבר מפחיד: "על החיים ועל המוות" ולא ידעתי שלא יהיה זה משפט בעלמא.

הייתי במתח כל היום, לא יכולתי לאכול והרגשתי כאילו שהזמן עמד מלכת. נצח עבר עד שהשמש שקעה ואחריה גוועו הדמדומים.. לבשתי חולצה שחורה ומכנסיים שחורות ויצאתי לדרך. פנסי הרחוב המנופצים לא פזרו אור צהוב דלוח ומהבתים בקעו קרני אור דלילות שהטילו צללים משתנים. אור תכלכל בצבץ מכמה חלונות בתים שהייתה בהם טלוויזיה. כמה חתולי רחוב התאמצו להפוך פחי אשפה ומרחוק נשמעה המיית מנוע של אוטובוס שעצר בתחנה. מאחת החצרות נשמעה נביחה של כלב, מלבד זאת השכונה הייתה שוממה. הלכתי בשבילים הצרים והחשוכים שבין הבלוקים המלבניים. ליד הקיוסק של האלמנה והיתומות עליתי במדרגות שהובילו לגן אלי-כהן. חציתי את הגן האפל, חלפתי על פני שלושת הפיקוסים הגדולים שהיו נטועים ליד שער הכניסה לבית הספר ואשר נראו כמו שלושה פילים מנומנמים, עליתי במדרגות אל דרך הכורכר לכיוון רחוב ההגנה, חציתי את הרחוב והלכתי לכיוון מגרש הכדורגל, שכעת היה דומם ושקט. כשחלפתי על פני בית המטבחיים החל כלב אחד לנבוח ומיד הצטרפו אליו חבריו בנביחות ויללות עזות. עברתי לריצה מהירה וניסיתי להרגיע את עצמי שכלב נובח לא נושך, במיוחד לא כאשר הוא כלוא בכלוב צר.

אבי, דוד ויאיר חיכו לי ליד חומת בית הקברות. הם עמדו ועישנו סיגריות והעבירו ביניהם בקבוק של שבע-שבע-שבע.

"לא האמנתי שתבוא," אמר אבי ונשף עלי את עשן הסיגריה. "בוא!" הוא טיפס מעל החומה הקטנה של בית הקברות. דוד ויאיר עשו כמותו. נשארתי במקומי. רעדתי מפחד והתחרטתי על כל הרעיון.

"אתה לא רוצה לדעת מה זה משלוש יוצא אחד?" שאל אבי בטון מלגלג ואני חשתי שכבודי עומד על כף המאזניים. טיפסתי על החומה וכשירדתי ממנה נתקעו מכנסיי בענף ונקרעו, כמו בשיר על יונתן, למרות שאם חושבים טוב, במילים של השיר עצמו לא כתוב בשום מקום שהקרע הוא מהעץ. כתוב :"חור גדול במכנסיו" אבל אולי החור היה כבר קודם? צנחתי על הקרקע החבולה והלכתי אחרי אבי. דוד ויאיר צעדו מאחוריי שומרים שלא אתחרט. צעדנו עמוק בין המצבות הדוממות שהלבינו יותר באורו החיוור של הירח. הגענו לפינה אפילה ואבי שאל אותי בקול רע אם אני עדיין רוצה לדעת מה זה משלוש יוצא אחד. דוד ויאיר גיחכו כשאמרתי בקול חלש שכן.

"אתה ביקשת," אמר אבי ולפני שהספקתי לומר משהו הם התנפלו עלי. הם השעינו אותי עם פני על מצבה וקשרו את ידיי מלפנים. צרחתי שישחררו אותי אבל אף מת לא יצא מגדרו או מקברו כדי לעזור לי. הרגשתי את מכנסיי מופשלות. רוח קרה נשבה באחוריי הערומים. ולפני שצרחתי מכאב מפלח שמעתי אותם קוראים: משלוש יוצא אחד. ודוד אמר: אני ראשון. ואחרי זה שמעתי אותם עושים אבן, נייר ומספריים ואבי ניצח. ואני צרחתי עוד פעם ועוד פעם. הם השאירו אותי בוכה מכאב ומושפל עד עפר, לא רחוק מהמקום שהרבה שנים לאחר מכן יאמר הקברן מעל קברה של אביבה: כי מעפר באת ואל עפר תשוב.

בקושי צעדתי הביתה, את תחתוני המוכתמים בדם השלכתי לפח האשפה הקרוב וימים רבים לאחר מכן צרחתי מכאב בכל פעם שעשיתי את צרכיי. אבל אני חושב שיותר מהכאב הפיזי התייסרתי כאשר דמיינתי את שלושתם מצחקקים ועושים משלוש יוצא אחד, ואחד אחד וביש רואה בועלים את אביבה הבוכייה. מעולם לא סיפרתי לאף אחד על המקרה. אפילו לא לראובן גם לא אחרי שהוא התעמת עם אבא שלו על מה קרה באותו לילה שבו הוא הלך עם אבא של אבי ומכר את נשמתה של אביבה.

אבא של אבי הגיע לביתם בבהלה. אחרי שעשו את מה שעשו ואחרי שהתפכח מהאלכוהול אבי סיפר להוריו שהוא ואביבה קצת נסחפו ושהוא היה קצת שיכור וקרה מה שקרה והכול היה בהסכמה. אבא של אבי ביקש מאבא של אביבה לא לעשות מזה ענין כי זה בסך הכול היה משחק שגלש ואם זה יוודע זה יהרוס ל אבי את הסיכוי להתקבל לקורס טייס. הוא הציע לשכוח את הכול ובתמורה הוא ידאג למוסד טוב לשמעון, הבן האוטיסט. אבא של אביבה שלא רצה שיחשבו שבתו מופקרת – הסכים. בשבועות שלאחר מכן אביבה סבלה מבחילות, אבא שלה לקח אותה לבדיקה וכאשר הסתבר שהיא בהריון הוא הכריח אותה לעשות הפלה ושלח אותה לאמריקה. אבא של אבי כיסה את כל ההוצאות.

עוד לפני שראובן סיפר לי את מה קרה ידעתי שאנקום. שנים רבות הייתה שנתי טרופה ומחשבות שונות על נקמה היו צצות בראשי אך אף אחת מהן לא יצאה אל הפועל עד שיום אחד פגשתי במקרה את אריה ברחוב. הוא כבר היה גיבור תקשורת ולמרות שמעולם לא הורשע ולא נתפס, ידעו כולם שהוא "המחסל" מספר אחד. 

"ביקשתי ממך, אחד אחד," כעסתי על אריה אחרי החיסול של דוד ויאיר. "רציתי שמי שנשאר יחיה בפחד מתמיד, שיסתכל כל הזמן מעבר לכתפו, שכל רשרוש יקפיץ אותו, שיראה את הפתק "משלוש יוצא אחד" שאמרתי לך להשאיר למנוול בכיס, וייזכר במה שעשה ויבין מה מחכה לו." 

"ככה יצא. תראה את זה כמו עסקה של אחד פלוס אחד. אתה לא צריך לשלם על השני, אוקי?" אמר אריה בשלווה. "מתי אתה רוצה את השלישי?"  

"אהיה איתך בקשר," אמרתי ומסרתי לו את התיק שבו היה החצי השני של שכרו בשטרות של דולרים שרכשתי בשוק השחור בלילינבלום. אריה, למרות שהיה פטריוט ישראלי לא האמין בלירה באותה תקופה.

השנים שחלפו עשו לי טוב מבחינה כלכלית לא בגלל שהייתי כל כך מוצלח אבל אלילת המזל הייתה לצדי. החברה שבה עבדתי נבלעה על ידי קונגלומרט אמריקאי והאופציות שקיבלנו הפכו לשוות זהב מבלי, שכמעט, נצטרך לנקוף אצבע. לא הקמתי משפחה אם כי גם לא התנזרתי ופה ושם היו לי קשרים עם נשים, אבל אלו לא נמשכו זמן רב. כל אותן שנים לא הפסקתי לעקוב אחרי ההתקדמות של אבי בחיל האוויר ושיננתי לעצמי את המשפט הנדוש שנקמה היא במיטבה כאשר היא קרה. אני חושב שגם אני קצת התקררתי ולפעמים חלפו שבועות או חודשים עד שהייתה חוזרת ומנקרת בלבי מחשבת הנקמה. ואז הגיע המייל מראובן על ההלוויה של אביבה. הוא כתב שאביבה מתה ושהיא בעצם מעולם לא חזרה לעצמה ותקופה ארוכה היא נכנסה ויצאה למוסדות פסיכיאטרים. לפני כמה שנים היא חזרה לישראל, ועברה לגור עם ההורים. בזכות שליטתה הטובה באנגלית ברמת שפת אם, משהו טוב יצא לה מהאשפוזים בסנטוריום בלוס אנג'לס, התקבלה לעבודה כמזכירה בחברת סחר בינלאומית ונראה היה שנפשה הפגועה מחלימה. ויום אחד, כאילו ללא כל סיבה היא קפצה מתחת לגלגלי רכבת. "אבל היתה סיבה," כתב לי ראובן, "יום לפני ההתאבדות היא פגשה במקרה את אבי ברחוב הולך מחובק עם אשה יפה. כשהם חלפו זה מול זה והיא אמרה לו שלום, הוא שאל אם הם מכירים מאיזשהו מקום והיא אמרה סליחה, טעות. חשבתי שאתה מישהו אחר ומיהרה להסתלק. היא חזרה לחדר שלה, שבורה ורצוצה ולמחרת היא כבר לא היתה. בחדר שלה היה מצאתי יומן ישן שבו היא תיארה את שקרה באותו לילה של הגיוס, סרקתי לך את העמוד הרלוונטי כי אני חושב שמגיע לך לדעת," סיים ראובן את המייל בלי לחתום עליו אפילו.

"אחרי שדליה ושרה הלכו נשארתי עם אבי והחברים שלו. אבי ואני היינו כבר מסטולים. התחבקנו והתנשקנו והוא אמר לי שהוא אוהב אותי הכי בעולם ואני אמרתי לו שגם אני אותו. הוא ליטף לי את החזה ונגע בי למטה. זה היה נעים אבל לא רציתי יותר מזה. הוא לקח את היד שלי ושם אותה על המה-שמו שלו שהיה בחוץ. בהתחלה נבהלתי קצת אבל הוא השמיע קולות של הנאה ולא רציתי לאכזב אותו. הוא ביקש שאני אתן לו ואמר שאם אני באמת אוהבת אותו אני לא יכולה להשאיר אותו מתייסר ככה. והוא אמר שמחר הוא מתגייס ומי יודע מה יקרה איתו ושאם אני לא מסכימה זה סימן שאני רק משחקת לו ברגשות. אמרתי לו שאני מתביישת מהחברים שלו והוא אמר להם להסתלק. הם התרחקו והוא התחיל להפשיט אותי. התביישתי וביקשתי ממנו להפסיק, אבל הוא לא הפסיק ולחש לי כל הזמן שהוא אוהב אותי ושאני רק שלו ואז הוא השכיב אותי על הגב ועשה את זה. זה כאב לי אבל השתדלתי שלא ישמע. כשהוא קם מעלי, ראיתי פתאום שדוד ויאיר עומדים לידינו והם ראו את הכול. רציתי למות מרוב בושה. קמתי ורציתי להתלבש אבל הם לא נתנו לי. ואבי אמר שאם אני אוהבת אותו אני צריכה לתת גם לחברים שלו. פרצתי בבכי ולא הסכמתי. הוא חיבק אותי ונתן לי לשתות עוד ועוד מהבקבוק שלו ואני כבר לא ידעתי מה קורה איתי והרבה ידיים נגעו בי בכל המקומות. ודוד ניסה לנשק אותי בפה ולא יכולתי להתנגד. ופתאום יאיר אמר שהוא ראשון ודוד אמר מה פתאום ואבי אמר שהוא יהיה ראשון והם אמרו שהוא כבר היה ובסוף הם הסכימו לעשות הגרלה. אני שכבתי גמורה ערומה על הגב ושמעתי אותם עושים משלוש יוצא אחד ואחרי זה אבן, נייר ומספריים. אני לא יודעת אפילו מי ניצח. בכיתי כשהם חדרו אלי, כל אחד בתורו. אחרי זה אבי עזר לי להתלבש, הוא ליווה אותי הביתה וכל הדרך אמר לי שהוא אוהב אותי אבל אני רק שמעתי בראש: משלוש יוצא אחד.. משלוש יוצא אחד.."

לחצתי על כפתור "השב" וכתבתי שאבוא להלוויה. אחרי זה התקשרתי למספר של שירות הודעות והשארתי הודעה קצרה למנוי של אריה שאשמח להיפגש איתו לקפה. לא היה צריך יותר מזה. לא הייתי צריך ללכת ללילינבלום כדי להמיר לדולרים. השקל החדש כבר היה מספיק חזק עבור אריה.

הבטתי בגבו המתרחק של אבי ואת אריה הפוסע בניחותא אחריו. ידעתי שלעולם לא אדע אם הוא בא להלוויה כדי לנקות את מצפונו או לוודא שסודו יורד לקבר. מה שכן ידעתי הוא שסודו אכן ירד הלילה לקבר.

לקבר שלו.

היא ישבה ליד החלון וצפתה בערב הפולש אל השׂדרה. ראשה היה שעון אל הווילונות ובנחיריה עלה הריח של קרֶטוֹן מאובק. עייפה היתה. 

מעטים עברו שם. האיש מן הבית האחרון עבר בדרכו לשוב לביתו; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר-כך רומסים את שביל האפר שלפני הבתים האדומים החדשים. בשעתו היה שם שדה שהם היו משחקים שם כל ערב עם ילדי דיירים אחרים. אחר-כך קנה את השדה איש מבֶּלפַסט ובנה עליו בתים – לא כמו הבתים החומים הקטנים שלהם אלא בתי לבֵנים בהירים עם גגות נוצצים. ילדי השׂדרה היו משחקים יחד בשדה ההוא – ילדי משפחת דֶוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דַאן, קִיוֹ הקטן, החיגר, היא ואחֶיה ואחיותיה. ואולם ארנסט לא שיחק אף פעם: בוגר מדי היה. פעמים רבות היה אביה רודף אחריהם ומגרש אותם מן השדה במקל האטד שלו; אבל בדרך-כלל היה קִיוֹ בתצפית וצועק כשראה את אביה קרב. ואף-על-פי-כן נראה שהיו אז מאושרים. אביה היה אז לא רע כל-כך; וחוץ מזה – אמה היתה בחיים. זמן רב עבר מאז; היא ואחיה ואחיותיה כבר בוגרים כולם; אמה מתה. טיזי דאן מת גם הוא ומשפחת ווטר חזרה לאנגליה. הכול משתנה. עכשיו עומדת גם היא לנסוע מכאן כאחרים, לעזוב את ביתה.

הבית! היא הביטה סביבה בחדר, סקרה את כל חפציו המוּכרים שאיבקה אחת לשבוע שנים רבות כל-כך, תוהה מנַיִן בא לו כל האבק הזה. אולי לא תראה עוד אף פעם את החפצים המוּכרים האלה שאף לא חלמה שתיפרד מהם. הגם שבמשך כל השנים האלה לא עלה בידה לגלות את שם הכומר שתצלומו המצהיב היה תלוי על הקיר מעל להַרמוֹניוּם השבור בצד ההדפס הצבעוני של ההבטחות שניתנו למרגרט מרי אלאקוֹק המבורכת. הוא היה חבר ללימודים של אביה. בכל פעם שהראה אביה את התצלום לאורח, היה עובר על פניו ומעיר כבדרך אגב:

– הוא עכשיו במלבורן.

היא הסכימה לנסוע מכאן, לעזוב את ביתה. האם בחוכמה עשתה? היא ניסתה לשקול את הדבר מכל צדדיו. בביתה היו לה לפחות מחסה ומזון; היו לה סביבה כל אלה שהכירה כל חייה. מובן שהיתה צריכה לעבוד קשה גם בבית וגם בחנות. מה יאמרו עליה ב"בית-המסחר" כשייוודע להם שברחה עם גבר? אולי יאמרו שהיא טיפשה; וממלא מקום ימצאו לה במודעה בעיתון. מיס גאוֶן תשמח. תמיד ירדה עליה, בייחוד כשהיו מי שהקשיבו.

– מיס היל, את לא רואה שהגברות האלה מחכות?

– קצת זריזות, בבקשה, מיס היל.

היא לא תזיל הרבה דמעות על שעזבה את "בית-המסחר".

אבל בביתה החדש, בארץ רחוקה לא נודעת, לא כך יהיה. אז תהיה נשואה – היא, אוולין. אז ינהגו בה האנשים כבוד. לא ינהגו עמה כמו שנהגו עם אמה. אפילו עכשיו, אף-על-פי שהיא בת יותר מתשע-עשרה, היא לפעמים חוששת מפני אלימותו של אביה. היא יודעת שבגלל זה היו לה דפיקות הלב שלה. בילדותם לא הציק לה כמו שהציק להַארי ולארנסט, מפני שהיתה בת; אבל לאחרונה התחיל לאיים עליה ולומר מה היה עושה לה לולא עמדה לה זכותה של אמה המתה. ועכשיו אין לה מי שיגן עליה, ארנסט מת והארי, שעוסק בקישוט כנסיות, כמעט תמיד אי-שם במחוזות הכפריים. וחוץ מזה, המריבה הקבועה על כסף במוצאי שבתות התחילה להלאות אותה במידה שלא תתואר. תמיד נתנה את כל משכורתה – שבעה שילינגים – והארי שלח תמיד כמה שיכול, אבל מאביה קשה היה להוציא אפילו פרוטה. הוא אמר שהיא מבזבזת את הכסף, שאין לה ראש, שהוא לא מתכוון לתת את הכסף שהוא משתכר בזיעת אפיו כדי שתפזר אותו ברחובות, ועוד כהנה וכהנה, משום שבדרך-כלל היה ממש מרושע במוצאי שבתות. לבסוף היה נותן לה את הכסף ושואל אותה אם היא בכלל מתכוונת לקנות משהו לארוחת יום ראשון. ואז היתה צריכה לצאת מהר ככל שיכלה ולערוך את קניותיה, מחזיקה את ארנק העור השחור שלה חזק בידה בשעה שהיא ממרפקת לה דרך בתוך ההמונים וחוזרת הביתה מאוחר, שחוחה תחת משא מצרכים. עבודה קשה עבדה כדי שיתנהל הבית כסדרו ולדאוג לכך ששני הילדים הקטנים שהופקדו בידיה ילכו לבית-הספר יום-יום ויקבלו יום-יום את ארוחותיהם. עבודה קשה היתה – חיים קשים – אבל עכשיו כשהיא עומדת להיפרד מהם אין הם בעיניה חיים לא ראויים לגמרי. 

עכשיו היא עומדת לנסות חיים אחרים עם פרנק. פרנק הוא איש טוב, בן חיל, גלוי לב. היא עומדת להפליג אתו באוניית הלילה, להיות אשתו ולחיות אתו בבואנוס איירס, שיש לו שם בית מוכן בשבילה. היטב היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה אותו; הוא התגורר באחד הבתים ברחוב הראשי שהיתה מבקרת בו. זה היה כאילו רק לפני שבועות אחדים. הוא עמד בשער, כובע המצחיה שלו מוסט לאחור על ראשו ושׂערו נופל על פנים של ארד. אחר-כך למדו להכיר זה את זה. כל ערב היה פוגש אותה לפני "בית-המסחר" ומלווה אותה הביתה. הוא הזמין אותה לראות את "הנערה הבוהמית", וכשישבה אתו בתיאטרון במקום שלא היתה רגילה לשבת בו נפעמה רוחה. הוא אהב מאוד-מאוד מוסיקה וגם שר קצת. ידעו שהם נאהבים, וכששר על הנערה האוהבת מלח חשה תמיד מבוכה נעימה. הוא היה קורא לה פּוֹפֶּנס בצחוק. והיא בתחילה רק התרגשה מזה שיש לה בחור ואחר-כך התחילה לחבב אותו. הוא סיפר סיפורים על ארצות רחוקות. את דרכו התחיל כנער סיפון בפאוּנד אחד לחודש באונייה של חברת "אלן לַיין" שהפליגה לקנדה. הוא אמר לה את שמות האוניות ששט בהן ואת שמות הקווים השונים. הוא עבר במצר מַגֶלאן וסיפר לה על בני פַּטַגוֹניה הנוראים. הוא הסתדר בבואנוס איירס, כך אמר, ועכשיו בא למולדת רק לחופשה. אביה גילה, כמובן, את הפרשה ואסר עליה לדבר אתו מטוב ועד רע.

– אני מכיר אותם את המלחים האלה, אמר.

יום אחד רב עם פרנק ומאז היתה צריכה להיפגש עם אהובה בחשאי.

בשדרה העמיקה האפלולית. לובנם של שני מכתבים שעל ברכיה היטשטש. אחד היה אל הארי, האחר – אל אביה. ארנסט היה אחיה האהוב, אבל גם את הארי חיבבה. היא ראתה שאביה הולך ומזדקן; היא תחסר לו. לפעמים היה חביב מאוד. לא מזמן, כשנפלה למשכב ליום אחד, קרא לה סיפור רפאים וקלה לה לחם באח. בפעם אחרת, כשאמה עוד היתה בחיים, יצאו כולם לפיקניק בגבעת הוֹת. היא זוכרת שאביה חבש אז את כובעה של אמה כדי להצחיק את הילדים.

זמנה הלך ופחת, אבל היא הוסיפה לשבת ליד החלון, משעינה את ראשה על הווילון, שואפת את ריחו של קרֶטון מאובק. במרחק, בקצה השדרה, שמעה את צליליה של תיבת נגינה. היא הכירה את הנעימה. מה מוזר שהיא נשמעת בערב הזה דווקא להזכיר לה את ההבטחה שלה לאמה, ההבטחה לשמור על שלמות ביתם זמן רב ככל שתוכל. היא זכרה את הלילה האחרון למחלת אמה; שוב היתה בחדר החשוך והמחניק שבצדו האחר של הפרוזדור ושמעה בחוץ שיר איטלקי מלנכולי. ציוו על נגן תיבת הנגינה להסתלק ונתנו לו חצי שילינג. היא זכרה את אביה שב בצעדים נוקשים אל חדר החולה ואומר:

– איטלקים ארורים! מגיעים הנה!

ועוד היא שקועה בשרעפיה, הטיל המראה המעורר חמלה של חיי אמה את כשפיו על תמצית הווייתה – חיי הקרבה עצמית אפורים שבסופם טירוף הדעת. רעד עבר בה כששמעה שוב את קולה של אמה חוזר ואומר בלי הרף בעקשנות טיפשית:

– !Derevaun Seraun! Derevaun Seraun

מתוך דחף פתאומי של אֵימה קמה ממקומה. לברוח! היא חייבת לברוח! פרנק יציל אותה. הוא ייתן לה חיים, אולי גם אהבה. היא הלוא רוצה לחיות. ולמה תהיה אומללה? היא זכאית להיות מאושרת. פרנק ייקח אותה בזרועותיו, יחבק אותה בזרועותיו. הוא יציל אותה.

* * *

היא עמדה בתוך ההמון הנע בתחנת נוֹרת ווֹל. הוא אחז בידה והיא ידעה שהוא מדבר אליה, אומר לה שוב ושוב משהו על הנסיעה. התחנה היתה מלאה חיילים עם תרמילים חומים. מבעד לפתחיהן הרחבים של הסככות ראתה בחטף את הגוש השחור של האונייה הרובצת לה ליד קיר הרציף בצְהָרים מוארים. היא לא השיבה כלום. היא חשה שלחייה חיוורות וקרות, ומתוך סבך של מועקה התפללה לאלוהים שינחנה, שיראה לה מה חובתה. האונייה צפרה צפירה עצובה ארוכה אל תוך הערפל. אם תלך, תהיה מחר על הים עם פרנק, חותרת לעבר בואנוס איירס. כרטיסי הנסיעה שלהם נקנו. היכולה היא עדיין לחזור בה לאחר כל מה שעשה למענה? מועקתה עוררה בחילה בגופה וכל הזמן הניעה את שפתיה בתפילה חרישית נלהבת.

פעמון הצטלצל על לבה. היא חשה שהוא אוחז בידה:

– בואי!

כל ימי תבל התנחשלו סביב לִבּה. הוא משך אותה לתוכם – הוא יטביע אותה. בשתי ידיה נאחזה במעקה הברזל.

– בואי!

לא! לא! לא! אי אפשר. ידיה נצמדו אל הברזל כבטירוף. בתוך הנחשולים פלטה זעקת כאב!

– אֶוולין! אֶווי!

הוא רץ אל מעבר למעקה וקרא לה לבוא אחריו. צעקו עליו שימשיך ללכת, אבל הוא לא חדל לקרוא לה. היא הסבה אליו את פניה הלבנות, סבילה, כבעל-חיים חסר ישע. עיניה לא נתנו לו שום אות של אהבה או ברכת פרידה או הכרה.


*מתוך הקובץ "דבלינאים", בהוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009.

השבוע שלאחר מכן היה אחד השבועות העמוסים בחייהן. אפילו כשהלכו לישון רק גופיהן שכבו ונחו; מוחותיהן המשיכו לפעול, חשבו וליבנו, שוחחו, תהו, החליטו, ניסו להיזכר היכן…

קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדיה, כפות רגליה חופפות זו לזו, הסדין מתוח עד סנטרה.

היא בהתה בתקרה.

"את חושבת שלאבא יהיה אכפת אם ניתן את הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" אמרה ג'וזפין בכעס. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון מוזר!"

"מפני ש…", אמרה קונסטנטיה לאיטה, "הוא בטח צריך ללכת להלוויות לעתים קרובות. ושמתי לב ב… בבית הקברות שיש לו רק מגבעת עגולה פשוטה". היא השתהתה. "חשבתי אז כמה הוא ישמח לקבל צילינדר. אנחנו צריכות לתת מתנה גם לו. הוא תמיד היה נחמד מאוד אל אבא".

"אבל…", קראה ג'וזפין, מתנועעת בעצבנות על הכר שלה ולוטשת מבט דרך האפלה אל קונסטנטיה, "הראש של אבא!" ולפתע פתאום, למשך רגע נורא אחד, היא כמעט צחקקה. לא שהרגישה צורך – ולו המועט ביותר – לצחקק, כמובן. אין זאת אלא שהיה זה כוח ההרגל. לפני שנים, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, המיטות שלהן גנחו, פשוטו כמשמעו. ועכשיו ראשו של השוער, שנעלם וצץ לו, כמו נר, מתחת למגבעתו של אבא… הצחקוק גאה, גאה; היא הידקה את אגרופיה; היא נאבקה להחניק אותו; היא הקדירה את מצחה בכוח בחשיכה ואמרה "תזכרי" נורא ברצינות.

"אנחנו יכולות להחליט מחר", אמרה.

קונסטנטיה לא השגיחה בדבר. היא נאנחה.

"את חושבת שאנחנו צריכות גם לצבוע את כותנות הלילה שלנו?"

"בשחור?" אמרה ג'וזפין כמעט בצווחה.

"נו, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. " חשבתי – זה לא נראה מהימן לגמרי, איכשהו, ללבוש שחורים מחוץ לבית כשאנחנו לבושות לגמרי, ואחר כך כשאנחנו בבית…"

"אבל אף אחד לא רואה אותנו", אמרה ג'וזפין. היא משכה במצעים משיכה כזאת ששתי כפות רגליה התגלו והיא נאלצה לזחול במעלה הכרים כדי לכסות אותן שוב כמו שצריך.

"קייט רואה", אמרה קונסטנטיה. "וגם הדוור עשוי בהחלט לראות אותנו".

ג'וזפין חשבה על נעלי הבית שלה באדום כהה, שהלמו את כותונת הלילה שלה, ועל נעלי הבית האהובות של קונסטנטיה בצבע ירוק לא-מוגדר שהתאימו לכותונת הלילה שלה. שחור! שתי כותנות לילה שחורות ושני זוגות נעלי בית צמריריים שחורים, ולהתגנב לשירותים כמו שתי חתולות שחורות.

"אני לא חושבת שזה ממש חיוני", אמרה היא.

שתיקה. אז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח עת העיתונים עם הידיעה בתוכם מחר כדי להספיק לתפוס את דואר ציילון…  כמה מכתבים קיבלנו עד כה?"

"עשרים ושלושה".

ג'וזפין השיבה לכולם, ועשרים ושלוש פעמים כשהגיעה ל: "אנחנו מתגעגעות כל כך לאבינו היקר" היא נשברה ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובאחדים מהם אפילו נאלצה להספיג דמעה בצבע תכול בהיר בעזרת קצהו של נייר ספיגה. משונה! לא ייתכן שהעמידה פנים – אבל עשרים ושלוש פעמים. עם זאת, אפילו עכשיו, כשחזרה לעצמה בלבה בעצב "אנחנו מתגעגעות כל כך לאבינו היקר", היא יכלה לבכות אילו רצתה בכך.

"יש לך מספיק בולים?" נשמע מכיוון קונסטנטיה.

"נו, איך אני יכולה לדעת?" אמרה ג'וזפין בכעס. "מה הטעם לשאול אותי את זה עכשיו?"

"סתם תהיתי", אמרה קונסטנטיה במתינות.

שוב שתיקה. נשמעו אוושה קטנה, ריצה, ניתור. 

"עכבר", אמרה קונסטנטיה.

"זה לא יכול להיות עכבר מפני שאין שום פירורים", אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין", אמרה קונסטנטיה.

עווית של חמלה לפתה את לבה. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה פיסה קטנה של ביסקוויט על שולחן התשׁפורת. נורא היה לחשוב איך הוא לא מוצא מאומה. מה יעשה?

"אין לי מושג איך הם מצליחים בכלל לחיות", אמרה לאיטה.

"מי?" תבעה ג'וזפין לדעת.

וקונסטנטיה אמרה בקול רם יותר מכפי שהתכוונה, "העכברים".

ג'וזפין רתחה מזעם. "אוי, איזה שטויות, קון!" היא אמרה. "מה קשורים לכאן העכברים? את שקועה בשינה".

"אני לא חושבת ככה", אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא. היא אכן הייתה שקועה בשינה.

ג'וזפין הקשיתה את עמוד השדרה שלה, משכה את הברכיים, קיפלה את זרועותיה כך שאגרופיה היו מונחים מתחת לאוזניה, והצמידה את לחיה חזק אל הכר.

2

 דבר נוסף שסיבך את העניינים היה שהאחות אנדרוּז התארחה אצלן בשבוע ההוא. זו הייתה אשמתן שלהן. הן הזמינו אותה. זה היה רעיון של ג'וזפין.  בבוקר – טוב, בבוקר האחרון, אחרי שהרופא הלך, אמרה ג'וזפין לקונסטנטיה, "את לא חושבת שיהיה נחמד למדי אם נזמין את האחות אנדרוז להתארח אצלנו לשבוע?"

"יהיה נחמד מאוד", אמרה קונסטנטיה.

"חשבתי", אמרה קונסטנטיה במהירות, "שבצהריים, אחרי שאשלם לה, אומר רק 'אחותי ואני נשמח מאוד, אחרי כל מה שעשית למעננו, האחות אנדרוז, אם תישארי עוד שבוע כאורחת שלנו'. אני צריכה לציין את עניין האורחת שלנו למקרה ש…"

"אוי, אבל לא ייתכן שהיא תצפה לתשלום!" קראה קונסטנטיה.

"אין לדעת", אמרה ג'וזפין בתבונה מיושבת.

האחות אנדרוז קפצה על המציאה, כמובן. אבל זה היה טורח. פירוש הדבר היה שהן נאלצו לשבת לארוחות מסודרות בשעות היעודות, בעוד כשהיו לבדן הן יכלו פשוט לבקש מקייט אם לא אכפת לה להביא להן מגשים לכל מקום שהיו בו. ושעות קבועות לארוחות, עתה, משנגמר המתח, היו קושי של ממש.

לאחות אנדרוז היו, בפשטות, דאגות בעניין החמאה. הן באמת ובתמים לא יכלו שלא להרגיש שלכל הפחות במה שנוגע לחמאה, היא ניצלה את טוב לבן. והיה לה המנהג הזה שהטריף את הדעת, לבקש רק עוד חתיכה קטנה של לחם כדי לגמור את מה שהיה לה בצלחת, ואז, לפני הבליעה האחרונה, בהיסח הדעת – זה לא היה בהיסח הדעת, כמובן – לבקש עוד מנה. ג'וזפין האדימה מאוד כשהדבר הזה התרחש, והצמידה את עיניה הקטנות, דמויות החרוזים, אל מפת השולחן כאילו ראתה חרק זעיר ומוזר זוחל דרך האריג. אבל פניה החיוורים, הארוכים של קונסטנטיה התארכו והתייצבו, והיא הביטה הרחק הרחק, רחוק מעל למדבר, למקום שבו אורחת הגמלים הארוכה נפרמה כמו חוט של צמר…

"כשעבדתי אצל ליידי טיוּקס", אמרה האחות אנדרוז, "היה לה פטנט חמוד כזה לחמאה. זה היה קופידון מכסף על הקצה של הקערה מכסף, עם מזלג ביד שלו. וכשרצית חמאה פשוט לחצת לו על הרגל והוא התכופף והוציא לך את החתיכה. זה היה משחק ממש חמוד".

ג'וזפין הצליחה לשאת זאת אך בקושי, אך לא אמרה אלא, "לדעתי הדברים האלה ראוותניים מאוד".

"אבל למה?" שאלה האחות אנדרוז, זורחת מבעד למשקפיה. "ברור שאף אחד לא ייקח חמאה יותר ממה שהוא צריך, לא?"

"תצלצלי, קון", קראה ג'וזפין. היא לא יכלה לסמוך על עצמה שתענה כראוי.

וקייט הצעירה והגאה, הנסיכה המכושפת, נכנסה לראות מה החתולות המנומרות הזקנות רוצות עכשיו. היא חטפה את צלחותיהן שהיה בהן משהו כזה או אחר, והטיחה על השולחן מקפא רפרפת לבן ומבוהל.

"ריבה, בבקשה, קייט", אמרה ג'וזפין בחביבות.

קייט כרעה על ברכיה ופתחה בכוח את דלת שידת המזנון, הרימה את מכסה כלי הריבה, ראתה שהוא ריק, הניחה אותו על השולחן והסתלקה בגניבה.

"חוששתני", אמרה האחות אנדרוז כעבור רגע, "שאין ריבה".

"אוי, איזו צרה!" אמרה ג'וזפין. היא נשכה בשפתיה. "מה נעשה?"

קונסטנטיה חככה בדעתה. "אנחנו לא יכולות להפריע לקייט שוב", היא אמרה חרישית.

האחות אנדרוז חיכתה, וחייכה אל שתיהן. עיניה תעו, בלשו אחר כל דבר ודבר מאחורי משקפיה. קונסטנטיה בייאושה חזרה אל הגמלים שלה. ג'וזפין קימטה בכבדות את מצחה – התרכזה. אלמלא האישה המטופשת הזאת, יכלו כמובן היא וקון לאכול את הפודינג הלבן שלהן בלעדיה. לפתע פתאום צץ הרעיון.

"אני יודעת", היא אמרה. "מרמלדה. יש קצת מרמלדה בשידת המזנון. הביאי אותה, קון".

"אני מקווה", צחקה האחות אנדרוז – וצחוקה היה כמו צלצול של כפית על דופן הזכוכית של בקבוק תרופה – "אני מקווה שהמרמלדה הזאתי לא מרה מדי".

3

אבל, אחרי ככלות הכל, לא נשאר עוד הרבה זמן, ואז היא תסתלק לצמיתות. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא הפגינה הרבה טוב לב כלפי אבא. היא סעדה אותו יום ולילה בסוף. אמת הדבר, שקונסטנטיה וג'וזפין חשבו שהיא הפריזה למדי עם ה"לא למוש מצד מיטתו" ממש בסוף. שכן, כשנכנסו להיפרד הייתה האחות אנדרוז ישובה לצד מיטתו כל אותה שעה, החזיקה בפרק כף ידו והעמידה פנים שהיא מסתכלת בשעונה. אין ספק שזה לא היה חיוני. זה גם היה בבחינת חוסר רגישות. נניח שאבא היה רוצה לומר להן משהו – משהו אישי. לא שהוא רצה. הו, רחוק מזה!  הוא שכב שם, גון פניו ארגמן, ארגמן כהה וזועם, ואפילו לא הביט בהן כשנכנסו לחדר. אז, כשעמדו שם והתלבטו מה לעשות, הוא פקח לפתע פתאום עין אחת. הו, איזה הבדל זה היה יכול להיות, איזה הבדל בזיכרון שיישאר להן ממנו, כמה קל היה לספר על כך לאנשים, אילו רק פקח את שתיהן! אבל לא – עין אחת בלבד. היא יקדה לעברן בכעס לרגע אחד ואז… דעכה.

4

הדבר הסב להן מבוכה רבה כשמר פָארוֹלְס, מכנסיית סנט ג'ון, בא לבקר באותו יום עצמו אחר הצהריים.

"הסוף היה שליו, אני מניח?" היו המלים הראשונות שהגה כשהחליק לעברן דרך חדר ההסבה החשוך.

"שליו בהחלט", אמרה ג'וזפין רפות. שתיהן הרכינו את ראשן. שתיהן היו בטוחות שהעין ההיא לא הייתה שלווה כלל ועיקר.

"תודה לך, מיס פּינֶר", אמר מר פארולס בהכרת טובה. הוא קיפל את זנבות מעילו והחל להתיישב אט אט בכורסה של אבא, אבל ברגע שנגע בה הוא כמעט ניתר כלפי מעלה והחליק תחת זאת לכורסה הסמוכה.

הוא השתעל. ג'וזפין שילבה את כפות ידיה. קונסטנטיה נראתה מבולבלת.

"אני רוצה שתרגישי, מיס פינר", אמר מר פארולס, "וגם את, מיס קונסטנטיה, שאני מנסה להושיט לכן עזרה. אני רוצה להושיט עזרה לשתיכן, אם תרשו לי. אלה הם הזמנים", אמר מר פארולס, ברוב פשטות וכנות, "שבהם אלוהים מבקש מאתנו להושיט עזרה זה לזה".

"תודה רבה לך, מר פארולס", אמרו ג'וזפין וקונסטנטיה.

"על לא דבר", אמר מר פארולס ברוך. הוא שלף את כפפות עור הגדי שלו מעל אצבעותיו ורכן לפנים. "ואם מי מכן רוצה טקס של אכילת לחם הקודש, אחת מכן או שתיכן, כאן ועכשיו, כל שעליכן לעשות הוא לומר לי. טקס קטן של אכילת לחם הקודש עוזר מאוד לעתים קרובות – מספק נחמה גדולה", הוא הוסיף בעדנה.

 אבל הרעיון של טקס קטן של אכילת לחם הקודש הפחיד אותן פחד מוות. מה! בחדר ההסבה לבדן – בלי… בלי מזבח ושום דבר! הפסנתר יהיה גבוה מדי, חשבה קונסטנטיה, ומר פארולס לא יוכל בשום פנים ואופן להתכופף מעליו עם הגביע. ואין ספק שקייט תתפרץ פנימה ותפריע להן, חשבה ג'וזפין. ואם הפעמון יצלצל באמצע? זה עשוי להיות מישהו חשוב – בקשר לתקופת האבל שלהן. האם תקומנה בחרדת קודש ותצאנה, או תיאלצנה לחכות… ולהתענות בתוך כך?

"הו כן, תודה רבה!" אמרו שתיהן.

מר פארולס קם על רגליו ולקח את מגבעת הקש השחורה שלו מעל השולחן העגול.

"ולגבי הלוויה", אמר בשקט, "האם אוכל לארגן זאת – בתור חבר ותיק של אביכן היקר, ושלכן, מיס פינר… ומיס קונסטנטיה?"

ג'וזפין וקונסטנטיה קמו גם הן על רגליהן.

"אני רוצה שהיא תהיה פשוטה בתכלית", אמרה ג'וזפין בתקיפות, "ולא יקרה מדי. בה בעת, הייתי רוצה…"

"לוויה טובה שתישאר בזיכרון", חשבה בלבה קונסטנטיה בחולמנות, כאילו ג'וזפין עמדה וקנתה כותונת לילה. אך כמובן, ג'וזפין לא אמרה זאת. "לוויה שתהלום את מעמדו של אבינו". היא הייתה מתוחה מאוד.

"אזדרז ואלך אל ידידנו הטוב מר נייט", אמר מר פארולס בקול מרגיע. "אבקש ממנו לסור אליכן. אני בטוח שתמצאו בו רוב תועלת".

5

טוב. מכל מקום, כל החלק הזה נגמר, אף על פי שאף אחת מהן לא הצליחה להאמין שאבא שוב לא יחזור לעולם. על ג'וזפין עבר רגע של אימה גמורה בבית הקברות, כשהורידו את הארון אל הקבר, כשחשבה על כך שהיא וקונסטנטיה עשו זאת בלי לבקש ממנו רשות. מה יגיד אבא כשזה ייוודע לו? שהרי הדבר ייוודע לו במוקדם או במאוחר. תמיד נודע לו הכל. "בקבר. שמתן אותי שתיכן בקבר!" היא שמעה את צליל הלמות המקל שלו בקרקע. הו, מה תוכלנה לומר? איזה תירוץ תוכלנה להעלות? זה נשמע מעשה מרושע כל כך. ניצוּל כה אכזרי של אדם רק מפני שבמקרה הוא חסר ישע ברגע זה. האחרים נראו כמי שמתייחסים לכל העניין כדבר מובן מאליו. הם היו אנשים זרים; אי אפשר לצפות מהם להבין שאבא הוא האחרון שדבר כזה יכול לקרות לו. לא, כל האשמה כולה תיפול על כתפיה ועל כתפי קונסטנטיה. וההוצאה הכספית, חשבה בלבה כשנכנסה לכרכרה. כשתצטרך להראות לו את החשבון. מה הוא יגיד אז?

היא שמעה אותו שואג מכעס: "ואת מצפה שאממן את התהלוכה העלובה הזאת שלכן?"

"אוי", גנחה ג'וזפין, "לא היינו צריכות לעשות את זה, קון!"

וקונסטנטיה, חיוורת כמו לימון בתוך כל השחור הזה, שאלה בלחישה מבוהלת "לעשות מה, ג'אג?"

"לתת להם לק… לקבור ככה את אבא", אמרה ג'וזפין, בעודה נשברת ומתייפחת לתוך ממחטת האבל החדשה שלה, שהדיפה ריח משונה.

ג'וזפין קינחה את אפה; בכרכרה היה מחניק נורא.

"אני לא יודעת", היא אמרה בתוגה. "זה כל כך נורא, הכל. אני מרגישה שהיינו צריכות לנסות, רק לזמן מה, לפחות. לוודא ודאות גמורה. דבר אחד בטוח…." – ודמעותיה החלו שוב לפכות – "אבא לעולם לא יסלח לנו על כך, לעולם לא!".

6

אבא לעולם לא יסלח להן. זה מה שהן חשו יותר מתמיד כאשר כעבור יומיים נכנסו בבוקר לחדרו כדי לעבור על חפציו. הן שוחחו על כך בשלווה גמורה. זה אפילו היה רשום ברשימת "הדברים שיש לעשותם" של ג'וזפין. "לעבור על החפצים של אבא ולהחליט מה לעשות בהם". אבל זה היה דבר שונה לגמרי מאשר לומר אחרי ארוחת הבוקר:

"נו, את מוכנה, קון?"

"כן, ג'אג – ברגע שאת מוכנה".

"אז אני חושבת שטוב נעשה אם נגמור עם זה".

בפרוזדור היה חשוך. היה זה חוק בל יעבור במשך שנים, לעולם לא להפריע לאבא בבוקר, מה שלא יקרה. ועכשיו הן עמדו לפתוח את הדלת אפילו בלי לדפוק… עיניה של קונסטנטיה נפערו לרווחה מעצם המחשבה; ברכיה של ג'וזפין חלשו.

"את… את ראשונה", היא התנשמה, ודחפה את קונסטנטיה.

אבל קונסטנטיה אמרה, כדרך שאמרה תמיד במקרים כאלה, "לא ג'אג, זה לא הוגן. את הבכורה".

ג'וזפין התכוונה בדיוק לומר – את הדבר שבמקרים אחרים לא הייתה מודה בו בעד שום הון שבעולם, מה ששמרה בתור הנשק האחרון שלה – "אבל את הכי גבוהה" – שעה שהבחינו שדלת המטבח פתוחה, וקייט עומדת בה…

"נוקשה מאוד", אמרה ג'וזפין, לופתת את ידית הדלת ומנסה כמיטב יכולתה לסובב אותה. כאילו היה אי פעם משהו שהצליח להוליך את קייט שולל!

אין לזה תקנה. הבחורה הזאת היא…  או אז נסגרה הדלת מאחוריהן, אבל… אבל הן לא היו בחדרו של אביהן כלל ועיקר. הן יכלו באותה מידה לעבור בטעות דרך הקיר ולהיכנס לדירה אחרת לגמרי. האם הייתה הדלת ממש מאחוריהן? הן היו מבוהלות מכדי לבדוק. ג'וזפין ידעה שאם אכן הדלת נמצאת שם, היא מקפידה להיות סגורה ומסוגרת. קונסטנטיה הרגישה שכמו בחלומות, לדלת אין  בכלל ידית. הקור הוא שגרם לתחושה האיומה הזאת. או שמא הלובן – איזה מן השניים? הכל היה מכוסה. תריסי הגלילה היו משולשלים, בד היה תלוי על המראה, סדין הסתיר את המיטה. מניפה עצומה מנייר לבן מילאה את האח. קונסטנטיה הושיטה את ידה לפנים בחשש, היא כמעט ציפתה לפתית שלג שינשור עליה. ג'וזפין הרגישה דגדוג משונה באפה, כאילו קפא. ואז כרכרה קרקשה על אבני הכביש למטה, והשקט כמו התרסק למכיתות קטנות.

"כדאי שאגלול תריס אחד", אמרה ג'וזפין באומץ.

"כן, זה יכול להיות רעיון טוב", לחשה קונסטנטיה.

הן נגעו בתריס הגלילה נגיעה אחת אבל – אבל הוא ניתר וטס למעלה והחוט אחריו. השניים נגללו סביב המוט, והציצית הקטנה נקשה כאילו ניסתה לצאת לחופשי. זה היה יותר מדי בשביל קונסטנטיה.

"לא כדאי… לא כדאי לדחות את זה ליום אחר?" היא לחשה.

"למה?" ענתה ג'וזפין בגערה, והרגישה, כדרכה, הרבה יותר טוב, עכשיו משידעה בוודאות שקונסטנטיה מבועתת. "חייבים לעשות את זה. אבל באמת הייתי רוצה שלא תלחשי, קון".

"לא שמתי לב שאני לוחשת", לחשה קונסטנטיה.

"ולמה את בוהה במיטה כל הזמן?" אמרה ג'וזפין, מרימה את קולה כמעט בהתרסה. "אין שום דבר על המיטה".

"אוי, ג'אג, אל תגידי את זה!" אמרה קוני האומללה. "בכל מקרה, לא בקול רם כל כך".

ג'וזפין הרגישה בעצמה שהגזימה. היא חגה בתנופה רחבה אל שידת המגירות, הושיטה את ידה לפנים, אבל משכה אותה במהירות בחזרה.

"קוני!" היא התנשמה, ואז סבבה על עקביה ונשענה בגבה אל שידת המגירות.

"אוי, ג'אג… מה?"

ג'וזפין הייתה מסוגלת רק ללטוש את עיניה. הייתה לה תחושה משונה ביותר, כאילו זה עתה ניצלה ממשהו נורא באמת. אבל איך יכלה להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בתוך שידת המגירות? הוא היה במגירה העליונה עם הממחטות שלו והעניבות, או בזו שאחריה עם החולצות שלו והפיג'מות, או בתחתונה, עם החליפות שלו. הוא ארב שם, סמוי מן העין – ממש מאחורי ידית הדלת – מוכן לזנק.

היא עיוותה את פרצופה אל קונסטנטיה בהעוויה מן העבר, ממש כמו שהייתה עושה פעם, בימים ההם, כשעמדה לפרוץ בבכי.

"אני לא מסוגלת לפתוח", היא כמעט ייבבה בקול.

"לא, ג'אג, אל תעשי את זה", לחשה קונסטנטיה בכנות וברצינות. "עדיף שלא. בואי לא נפתח כלום. לכל הפחות, לא בזמן הקרוב".

"אבל… אבל זה נראה חלוש כל כך", אמרה ג'וזפין, והתייפחה.

"אבל למה שלא נהיה חלושות פעם אחת בחיים, ג'אג? זה נסלח לחלוטין. בואי נהיה חלושות – תהיי חלושה, ג'אג. הרבה יותר נעים להיות חלושה מאשר להיות חזקה".

ואז היא עשתה אחד מאותם דברים נועזים להפליא שעשתה אולי פעמיים קודם לכן במרוצת חייהן: היא הרחיבה צעד אל השידה, סובבה את המפתח והוציאה אותו מחור המנעול. היא הוציאה אותו מחור המנעול והחזיקה אותו מול ג'וזפין, והראתה לג'וזפין באמצעות חיוכה היוצא דופן שהיא יודעת מה עשתה – היא הסתכנה בכוונה בהיותו של אבא שם בפנים בין המעילים שלו.

אילו הייתה השידה הענקית רוכנת לפנים ומתרסקת על קונסטנטיה,  לא הייתה ג'וזפין מופתעת. נהפוך הוא, היא הייתה חושבת שזה הדבר המתאים שיקרה. אבל שום דבר לא קרה. רק החדר נשמע שקט מתמיד, ופתיתי האוויר הקר הגדולים יותר נשרו על כתפיה ועל ברכיה של ג'וזפין. היא החלה לרעוד.

"בואי ג'אג", אמרה קונסטנטיה, החיוך הקישח עדיין על שפתיה. וג'וזפין הלכה בעקבותיה בדיוק כמו שעשתה בפעם הקודמת, כשקונסטנטיה דחפה את בֶּנִי לבריכה העגולה.

7

אבל המתח ניכר בהן כשחזרו לחדר האוכל. הן התיישבו, רועדות מאוד, והביטו זו בזו.

"אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות כלום", אמרה ג'וזפין, "לפני שאכניס משהו לבטן. את חושבת שאנחנו יכולות לבקש מקייט להביא לנו שתי כוסות מים חמים?"

"אני ממש לא רואה סיבה שלא", אמרה קונסטנטיה בזהירות. היא חזרה לעצמה לגמרי. "לא אצלצל. אגש אל דלת המטבח ואבקש ממנה".

"כן, אנא", אמרה ג'וזפין, שוקעת בכורסה. "תגידי לה, רק שני ספלים, קון, לא יותר… על מגש".

"היא אפילו לא צריכה להניח את הקנקן, נכון?" אמרה קונסטנטיה, כאילו קייט הייתה מתלוננת אם הקנקן היה שם.

"לא, בהחלט לא! הקנקן לא נחוץ כלל. היא יכולה למזוג את המים ישירות מהקומקום", קראה ג'וזפין, מתוך תחושה שזה יחסוך חיסכון ממשי בעבודה.

שפתיהן הקרות רטטו אצל השוליים הירקרקים. ג'וזפין כרכה את כפות ידיה הקטנות והאדומות סביב הספל. קונסטנטיה הזדקפה בכיסאה ונשפה על האדים המתנחשלים, והם נעו ברפרוף מצד לצד.

"אם כבר מדברים על בני", אמרה ג'וזפין.

ואף על פי שבני לא הוזכר קונסטנטיה נראתה מיד כאילו הוא אכן הוזכר.

"הוא יצפה שנשלח לו משהו משל אבא, כמובן. אבל קשה כל כך לדעת מה לשלוח לציילון".

"כוונתך שדברים מתפרקים כל כך בנסיעה", מילמלה קונסטנטיה.

"לא, הולכים לאיבוד",  אמרה קונסטנטיה בחדות. "את יודעת שאין שם דואר. רק שליחים".

שתיהן עצרו בדיבורן וראו לנגד עיניהן גבר שחור בתחתונים לבנים רץ על נפשו בשדה חיוור ובידיו חבילה גדולה עטופה נייר חום. הגבר השחור של ג'וזפין היה זעיר; הוא נחפז בדרכו כמו נמלה. אבל בגבר הגבוה והצנום של קונסטנטיה היה משהו עיוור ובלתי נלאה, שעשה אותו, היא החליטה, לאדם לא נעים בתכלית…     על המרפסת הקדמית, לבוש כולו בלבן ולראשו קסדת שעם, עמד בני. ידו הימנית נעה מעלה ומטה, כמו אצל אבא כשהיה קצר רוח. ומאחוריו, נטולת כל עניין בנעשה, ישבה הִילְדָה, הגיסה שלא הכירו. היא התנדנדה בכיסא נדנדה עשוי קש ועלעלה ב"טאטלר".

אני חושבת ששעון הכיס שלו יהיה המתנה הראויה ביותר", אמרה ג'וזפין.

קונסטנטיה נשאה את עיניה; היא נראתה מופתעת.

"היית מפקידה שעון זהב בידי אחד הילידים?"

"כמובן, אסווה אותו", אמרה ג'וזפין. "אך אחד לא יידע שזה שעון". מצא חן בעיניה הרעיון, להכין חבילה בעלת צורה מוזרה כל כך שאיש לא יוכל בשום פנים ואופן לנחש מה יש בתוכה. היא אפילו חשבה לרגע להסתיר את השעון בקופסת קרטון מוארכת של מחוך ששמרה לעצמה בצד כבר זמן רב, עד שתשמש למשהו. זה היה קרטון יפה ויציב כל כך. אבל לא, הקופסה לא תתאים להזדמנות הזו. היה עליה כיתוב: "נשים מדיום 28. רצועות חזקות במיוחד". זו תהיה הפתעה גדולה מדי בשביל בני, לפתוח קופסה כזאת ולמצוא בתוכה את שעון הכיס של אבא.

"וכמובן, הוא הרי לא יילך – כלומר, יתקתק", אמרה קונסטנטיה, שעדיין הרהרה בחיבתם של הילידים לתכשיטים. "מה שבטוח", הוסיפה, "יהיה משונה מאוד אם אחרי כל כך הרבה זמן הוא יתקתק".

8

ג'וזפין לא השיבה. כדרכה סטתה שוב במחשבתה לנתיב אחר. היא חשבה פתאום על סיריל. האם לא מקובל יותר שהנכד היחיד מקבל את השעון? וסיריל היקר תמיד אסיר תודה כל כך, ושעון כיס מזהב הוא דבר בעל חשיבות רבה כל כך בשביל בחור צעיר. בני, קרוב לוודאי, כבר לא משתמש בכלל בשעוני כיס; גברים באקלימים החמים האלה כמעט לא לובשים מותניות; ואילו סיריל בלונדון לובש אותן כל השנה. ויהיה כל כך נחמד לה ולקונסטנטיה, כשהוא יבוא אליהן לתה, לדעת שהשעון נמצא שם. "אני רואה שאתה עונד את שעון הכיס של סבא, סיריל". זה יהיה, איכשהו, מספק כל כך.

נער יקר! איזו מהלומה הסב להן הפתק המתוק שלו, המלא השתתפות בצער! מובן שהן הבינו לגמרי. אבל זה היה מצער מאוד.

"היה יכול להיות מוצלח כל כך, אילו הוא היה בא", אמרה ג'וזפין. "והוא היה נהנה מזה כל כך", אמרה קונסטנטיה, בלי לחשוב מה היא אומרת.

מכל מקום, ברגע שיחזור הוא יבוא לתה אצל דודותיו. לארח את סיריל לתה היה אחד התענוגות הנדירים שלהן.

"לא סיריל, אל לך לחשוש מפני העוגות שלנו. דודתך קון ואני קנינו אותן הבוקר אצל בסזארד. אנחנו יודעות מה זה תיאבון של גבר. אז אל תתבייש לאכול כמו שצריך".

"בי נשבעתי, דודה ג'וזפין, אני לא מסוגל. הרגע אכלתי צהריים, את יודעת".

"אוי, סיריל, זה לא ייתכן! כבר אחרי ארבע", קראה ג'וזפין. קונסטנטיה ישבה והסכין משתהה בידה מעל רולדת השוקולד.

"אכן כן, ובכל זאת", אמר סיריל. "הייתי צריך לפגוש מישהו בתחנת ויקטוריה, הוא עיכב ועיכב אותי, עד ש… נשאר זמן רק לאכול ארוחת צהריים ולבוא לכאן. והוא עשה לי… פששש.." – סיריל הניח את ידו על מצחו – "חתיכת כאב ראש", הוא אמר.

זה היה מאכזב – מכל הימים דווקא היום. אבל בכל זאת, הוא לא אמור היה לדעת.

"אבל תאכל עוגת מרנג, לא, סיריל?", אמרה הדודה ג'וזפין. "קנינו את עוגות המרנג האלה במיוחד בשבילך. אביך היקר אהב אותן כל כך. היינו בטוחות שגם אתה".

"אני באמת אוהב! דודה ג'וזפין", קרא סיריל בהתלהבות. "אכפת לך אם אקח חצי, בתור התחלה?"

"כלל לא, ילדי היקר; אבל איננו יכולות להרשות לך להסתפק בזה".

"אביך היקר עדיין אוהב כל כך עוגות מרנג?" שאלה הדודה קון רכות. היא התעוותה קלות כשפילסה דרך מבעד הקליפה הזו.

"טוב, אני לא ממש יודע, דודה קון", אמר סיריל קלילות.

למשמע הדברים האלה נשאו שתיהן את מבטן.

"אינך יודע?" אמרה ג'וזפין כמעט בכעס. "אינך יודע דבר כזה על אביך שלך, סיריל?"

"הרי ודאי…" אמרה הדודה קון חרישית.

סיריל ניסה לבטל את כל העניין בצחוק. "נו, טוב", הוא אמר, "כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז ש…" דבריו לעו. הוא השתתק. פניהן העיקו עליו יותר מדי.

"אבל בכל זאת", אמרה ג'וזפין.

והדודה קון הביטה.

סיריל הניח את ספל התה שלו. "רק רגע", הוא קרא. "רק רגע, דודה ג'וזפין. על מה אני חושב?"

הוא נשא את מבטו. הן החלו להתעודד. סיריל טפח על ברכו.

"כמובן", הוא אמר. "זה היה עוגות מרנג. איך יכולתי לשכוח? כן, דודה ג'וזפין, את צודקת לחלוטין. אבא ממש כרוך אחרי עוגות מרנג".

הן לא רק זרחו. הדודה ג'וזפין האדימה מרוב עונג; הדודה קון השמיעה אנחה עמוקה, עמוקה.

"ועכשיו, סיריל, עליך לבוא ולראות את אבא", אמרה ג'וזפין. "הוא יודע שאתה בא לבקר היום".

"טוב", אמר סיריל, בנחרצות ובחמימות. הוא קם מכיסאו; פתאום שלח מבט לשעון הקיר.

"בחיי, דודה קון, השעון שלכן לא מפגר קצת? אני צריך לפגוש מישהו בתחנת פדינגטון בדיוק אחרי חמש. לצערי לא אוכל להישאר הרבה זמן עם סבא".

"נו, הוא לא יצפה שתישאר ממש הרבה זמן".

קונסטנטיה המשיכה לתלות את מבטה בשעון הקיר. היא לא הצליחה להחליט אם הוא מיהר או פיגר. זה היה אחד מהשניים, היא הייתה ממש בטוחה בזה. מכל מקום, כך היה לפני כן.

סיריל התמהמה. "את לא באה, דודה קון?"

"כמובן", אמרה ג'וזפין, "כולנו נלך. בואי, קון".

9

הן נקשו בדלת, וסיריל הלך בעקבות דודותיו אל חדרו החם, המתַקתַק, של סבו.

"יבוא", אמר סבא פּינֶר. "אל תשתהו שם. מה קרה? מה עוללתן?"

הוא ישב מול האש השואגת באח, מקלו לפות בידיו. הייתה לו שמיכה עבה על ברכיו. בחיקו הייתה מונחת מטפחת משי יפהפייה בצבע צהוב חיוור.

"זה סיריל, אבא", אמרה ג'וזפין בביישנות. והיא לקחה את ידו של סיריל בידה והוליכה אותו קדימה.

"צהריים טובים, סבא", אמר סיריל, בנסותו לחלץ את כף ידו מתוך כף ידה של הדודה ג'וזפין. סבא פינר נעץ את עיניו בסיריל באופן שהיה מפורסם בו. איפה הייתה הדודה קון? היא עמדה בצדה השני של הדודה ג'וזפין, זרועותיה הארוכות שמוטות לפניה, כפות ידיה שלובות. היא לא הסירה את עיניה מסבא.

"טוב", אמר סבא פינר, מתחיל להלום במקלו ברצפה, "מה יש לך לספר לי?"

מה יש לו, מה יש לו לספר לו? סיריל הרגיש שהוא מחייך כמו אידיוט. וגם החדר היה מחניק.

אבל הדודה ג'וזפין נחלצה לעזרתו. היא קראה בעליצות, "סיריל מספר שאבא שלו עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג, אבא היקר".

"הה?" אמר סבא, מקער את כף ידו כמו צדפת מרנג סגול ליד אחת מאוזניו.

ג'וזפין חזרה על דבריה, "סיריל אומר שאבא שלו עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג".

"לא שומע", אמר קולונל פינר הזקן. והוא נפנף את ג'וזפין משם במקלו, ואחר כך הצביע במקלו אל סיריל. "תגיד לי מה היא מנסה לומר", אמר.

(אלוהים אדירים!) "אני מוכרח?" אמר סיריל, מסמיק ותולה את מבטו בדודה ג'וזפין.

"אנא, יקירי", היא חייכה. "זה ישמח אותו כל כך".

"קדימה, דבר כבר!" קרא הקולונל פינר ברוגזה, מתחיל להלום שוב במקלו.

סיריל רכן לפנים וצעק, "אבא עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג!"

אז קפץ סבא פינר ממקומו כאילו ירו בו.

"אל תצעק!" קרא. "מה יש לו לילד? עוגות מרנג! מה איתן?"

"אוי, דודה ג'וזפין, אנחנו מוכרחים להמשיך?" גנח סיריל בייאוש.

"זה בסדר גמור, ילדי היקר", אמרה הדודה ג'וזפין, כאילו הוא והיא נמצאים יחד אצל רופא השיניים. "הוא יבין בעוד רגע". והיא לחשה לסיריל, "הוא מתחרש קצת, אתה יודע". אז רכנה קדימה וממש צרחה לעבר סבא פינר, "סיריל רק רצה לספר לך, אבא היקר, שאבא שלו  עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג".

הקולונל פינר שמע הפעם, שמע והתהרהר, בעודו בוחן את סיריל מלמעלה עד למטה.

"איזה דבר משונה!", אמר סבא פינר הזקן. "איזה דבר משונה שצריך לבוא עד כאן ולספר לי!"

וסיריל הרגיש שזה אמנם נכון.

"כן, אשלח לסיריל את שעון הכיס", אמרה ג'וזפין.

"זה יהיה נחמד מאוד", אמרה קונסטנטיה. "זכור לי שבפעם הקודמת שהוא בא הייתה איזו בעיה קטנה עם השעה".

10

קטעה אותן קייט שהתפרצה דרך הדלת בדרכה השגורה, כאילו גילתה איזה כוך סודי מאחורי לוחות הקיר.

"מטוגן או מבושל?" שאל הקול התקיף.

מטוגן או מבושל? ג'וזפין וקונסטנטיה היו מבולבלות לגמרי לרגע. הן בקושי הצליחו לעכל את זה.

"מטוגן או מבושל מה, קייט?" שאלה ג'וזפין, מנסה להתחיל להתרכז.

קייט משכה באפה בקול. "דג".

"נו, למה לא אמרת זאת מיד?" הוכיחה אותה ג'וזפין ברוך. "איך את יכולה לצפות שנבין, קייט? ישנם דברים רבים בעולם, את יודעת, שאפשר לטגן או לבשל". ואחרי מפגן אומץ שכזה היא אמרה בעליצות לקונסטנטיה, "מה את מעדיפה, קון?"

"אני חושבת שיהיה נחמד לאכול אותו מטוגן", אמרה קונסטנטיה. "מצד שני, כמובן, דג מבושל זה טעים מאוד. אני חושבת שאני מעדיפה את שניהם באותה מידה… אלא אם כן את… במקרה כזה…"

"אני אטגן אותו", אמרה קייט, והיא ניתרה בחזרה, משאירה את דלתן פתוחה וטורקת את דלת המטבח שלה.

ג'וזפין התבוננה בקונסטנטיה. היא זקפה את גבותיה הבהירות עד שהתפוגגו באדוות בשיערה הבהיר. היא קמה ממקומה. היא אמרה באדנות וברוממות, "אכפת לך לבוא אחרי אל חדר ההסבה, קונסטנטיה? יש לי משהו בעל חשיבות גדולה שברצוני לשוחח איתך עליו".

כי חדר ההסבה היה המקום שהן תמיד הלכו אליו כשרצו לדבר על קייט.

ג'וזפין סגרה את הדלת ברוב פשר. "שבי, קונסטנטיה", אמרה, עדיין אומרת הוד והדר. באותה מידה יכלה לקבל את פני קונסטנטיה בפעם הראשונה. וקון הסתכלה על סביבותיה בחיפוש אחרי כיסא, כאילו אכן הרגישה זרה מאוד במקום.

"כעת, השאלה היא", אמרה ג'וזפין, רוכנת לפנים, "אם נמשיך להעסיק אותה או לא".

"זו אכן השאלה", הסכימה קונסטנטיה.

"והפעם", אמרה ג'וזפין בתקיפות, "אנחנו חייבות להגיע להחלטה חד משמעית".

קונסטנטיה נראתה לרגע כאילו בדעתה לעבור במחשבתה על כל הפעמים האחרות, אבל היא התעשתה ואמרה, "כן, ג'אג".

"את מבינה, קון", הסבירה ג'וזפין, "הכל השתנה כל כך עכשיו". קונסטנטיה נשאה במהירות את מבטה. "כוונתי היא", המשיכה ג'וזפין, "שאנחנו כבר לא תלויות בקייט כמו בעבר". והיא הסמיקה קלות. "כבר לא צריך לבשל לאבא".

"אמת ויציב", הסכימה קונסטנטיה. "אבא בהחלט לא זקוק עכשיו לבישולים, יהיו מה שיהיו הדברים האחרים ש…"

ג'וזפין נכנסה לדבריה חדות, "את לא מנומנמת, נכון, קון?"

"מנומנמת, ג'אג?" קונסטנטיה פערה את עיניה לרווחה.

"ובכן, תתרכזי יותר", אמרה ג'וזפין חדות, וחזרה לנושא. "סיכומו של דבר, אם באמת…" ואת הדברים הבאים השמיעה ממש בלחש, בעודה מביטה לעבר הדלת – "נפטר את קייט…" – היא הרימה שוב את קולה – "נוכל להסתדר בעצמנו עם האוכל".

"מדוע לא?" קראה קונסטנטיה. היא לא יכלה שלא לחייך. הרעיון היה מרגש כל כך. היא שילבה את כפות ידיה. "על מה נחיה, ג'אג?"

"נו, על ביצים בצורות מצורות שונות!" אמרה ג'אג, שוב ברוממות. "ומלבד זה, ישנם כל המאכלים המבושלים".

"אבל תמיד שמעתי", אמרה קונסטנטיה, "שהם נחשבים ליקרים כל כך".

"לא אם קונים אותם במתינות", אמרה ג'וזפין. אבל היא ניתקה את עצמה ממעקף המחשבה המרתק הזה ומשכה את קונסטנטיה אחריה.

"מה שעלינו להחליט עכשיו, עם זאת, הוא אם אנחנו באמת סומכות על קייט או לא".

קונסטנטיה נשענה לאחור. צחוקה הקטן והשטוח ניתר משפתיה.

"לא מוזר, ג'אג", אמרה, "שבנושא הזה בדיוק לא הצלחתי מעולם לבוא לכלל החלטה?"

11

היא מעולם לא הצליחה. הקושי כולו היה להוכיח דבר-מה. איך מוכיחים דברים? איך אפשר? נניח שקייט עמדה מולה והעוותה לה את פניה בכוונה. האם לא ייתכן באותה מידה שהיא סובלת מכאבים? בכל מקרה, האם לא היה זה בלתי אפשרי לשאול את קייט אם היא מעווה את פניה? אם קייט תענה "לא" – וכמובן, היא תגיד "לא" – איזה מצב! איזו השפלה! ועם זאת, קונסטנטיה חשדה, היא הייתה כמעט בטוחה, שקייט הולכת לשידת המגירות שלה כשהיא וג'וזפין יוצאות מהבית, לא כדי לגנוב דברים אלא כדי לבלוש. פעמים רבות חזרה ומצאה את צלב אבני האחלמה שלה במקומות הכי מוזרים, מתחת לעניבות התחרה שלה או מעל צווארוני הערב שלה. יותר מפעם אחת היא טמנה מלכודת לקייט. היא ארגנה את חפציה בסדר מסוים ואז הזמינה את ג'וזפין לראות.

"את רואה, ג'אג?"

"בהחלט, קון".

"עכשיו נוכל לדעת".

אבל אבוי, כשהלכה באמת לבדוק, לא הייתה לה שום הוכחה בהישג יד! אם משהו זז ממקומו, זה יכול היה לקרות באותה מידה כשסגרה את המגירה. טלטלה יכלה בנקל לגרום לזה.

"בואי את, ג'אג, ותחליטי. אני ממש לא מסוגלת. זה כל כך קשה".

אבל אחרי השתהות ומבט ארוך הייתה ג'וזפין נאנחת, "עכשיו משהחדרת בי את הספק, קון, ודאי שאני בעצמי לא מסוגלת להחליט".

"טוב, אנחנו לא יכולות לדחות את זה שוב", אמרה ג'וזפין. "אם נדחה את זה הפעם…"

12

אבל באותו רגע ממש החלה תיבת נגינה להתנגן ברחוב למטה. ג'וזפין וקונסטנטיה קמו יחד על רגליהן בזינוק.

"רוצי, קון", אמרה ג'וזפין. "רוצי מהר. יש מטבע של שישה פני על ה…"

ואז הן נזכרו. זה לא משנה. הן לא יצטרכו להפסיק את תיבת הנגינה שוב לעולם. לעולם שוב לא ייאמר לה ולקונסטנטיה להגיד לקוף הזה לקחת את הרעש שלו למקום אחר. לא עוד אותה שאגה רמה, משונה, כשאביהן חשב שהן אינן מזדרזות די הצורך. איש תיבת הנגינה יכול לנגן שם כל היום והמקל לא יהלום ברצפה.

"הוא לא יהלום שוב לעולם,

הוא לא יהלום שוב לעולם,"…

ניגנה תיבת הנגינה.

על מה חשבה קונסטנטיה? חיוך מוזר כל כך היה פרוש על פניה. היא נראתה שונה. לא ייתכן שהיא עומדת לפרוץ בבכי.

"ג'אג, ג'אג", אמרה קונסטנטיה חרש, מהדקת את כפות ידיה זו לזו. "את יודעת איזה יום היום? שבת. היום מָלַא שבוע, שבוע שלם".

"שבוע מאז שאבא מת,

שבוע מאז שאבא מת,"…

קראה תיבת הנגינה. וג'וזפין, גם היא, שכחה להיות מעשית והגיונית. היא חייכה חיוך רפה, מוזר. על השטיח ההודי נפל ריבוע של אור שמש, אדום קלוש. הוא בא ונעלם ובא… ונשאר, צבעו העמיק… עד שזרח כמעט בזהב.

"השמש יצאה", אמרה ג'וזפין, כאילו הייתה לזה חשיבות כלשהי.

מעיין מושלם של צלילים מבעבעים פיכה מתוך תיבת הנגינה, צלילים עגולים, עליזים, מפוזרים כלאחר יד.

קונסטנטיה הרימה את ידיה הגדולות, הקרות, כאילו כדי לתפוס אותם, ואז נשמטו ידיה שוב. היא ניגשה אל מדף האח, אל פסל בודהה האהוב עליה. ודמות האבן הטובה המצופה זהב, שחיוכה תמיד עורר בה תחושה מוזרה – כמעט כאֵב ועם זאת כאב נעים – נראתה היום כאילו היא יותר מאשר מחייכת. הוא ידע משהו; היה לו סוד. "אני יודע משהו שאת לא יודעת", אמר הבודהה שלה. הו, מה זה, מה זה יכול להיות? ובכל זאת היא תמיד הרגישה שיש… משהו.

אור השמש נדחק דרך החלון, התגנב פנימה, הבהיק באורו על פני הרהיטים והתצלומים. ג'וזפין התבוננה בו. כשהוא הגיע לתצלום של אמא, התצלום המוגדל שעל הפסנתר, הוא השתהה כאילו הופתע להיווכח שכל כך מעט נשאר מאמא, למעט עגילים בצורות פגודות זעירות וסוּדָר נוצות שחור, דמוי נחש. למה התצלומים של אנשים מתים תמיד דוהים כל כך? תהתה ג'וזפין בלבה. ברגע שאדם מת גם התצלום שלו מת. אבל כמובן, התצלום הזה של אמא היה ישן מאוד. הוא היה בן שלושים וחמש. ג'וזפין זכרה איך עמדה על כיסא, הצביעה על סודר הנוצות הזה לקונסטנטיה ואמרה לה שנחש הוא שהרג את אמא שלהן בציילון…  האם הכל היה אחרת אילו לא מתה אמא? היא לא ראתה סיבה לכך. הדודה פלורנס גרה איתם בבית עד שסיימו את לימודיהן בבית הספר, והן עברו דירה שלוש פעמים ובילו את החופשה השנתית שלהן ו… והייתה תחלופה של משרתים, כמובן.

כמה דרורים קטנים, הם נשמעו דרורים צעירים, צייצו על אדן החלון. ציפ- ציפציפ- ציפ. אבל ג'וזפין הרגישה שהם אינם דרורים, ולא על אדן החלון. הוא היה בתוכה, הקול הקטן, המתייפח הזה. ציפ- ציפציפ- ציפ. הה, על מה הוא בוכה, חלש כל כך וגלמוד?

אילו נשארה אמא בחיים, האם הן היו נישאות לאיש? אבל לא היה להן למי להינשא. היו החברים האנגלו-הודים של אבא לפני שהוא התקוטט איתם. אבל לאחר מכן היא וקונסטנטיה לא פגשו ולו גבר אחד למעט אנשי כמורה. איך פוגשים גברים? או אפילו אילו פגשו בהם, איך היו מצליחות להתוודע לגברים מספיק כדי להיות יותר מאשר זרות? קוראים על נשים שעוברות הרפתקאות, שמחזרים אחריהן, וכיוצא באלה. אבל איש מעולם לא חיזר אחרי קונסטנטיה ואחריה. אה כן, היה גבר מסתורי קיץ אחד באיסטבורן בפנסיון שלהם, שהצמיד פתק על קנקן המים החמים מחוץ לדלת חדרן! אבל עד שקוני מצאה אותו, האֵדים החמים טשטשו את הכתב עד שלא היה ניתן לקריאה. הן לא הצליחו אפילו לפענח אל מי משתיהן הוא היה מיועד. והוא עזב ביום שלמחרת. וזה היה הכל. השאר היה לטפל באבא ובה בעת לסור מדרכו. אבל עכשיו? אבל עכשיו? השמש המתגנבת נגעה בג'וזפין רכות. היא הרימה לה את פניה. קרני שמש ענוגות משכו אותה אל החלון.

עד שתיבת הנגינה הפסיקה לנגן קונסטנטיה נשארה מול הבודהה, תוהה, אבל לא כמו תמיד, לא במעורפל. הפעם הייתה התהייה שלה כמו ערגה. היא זכרה את הפעמים שנכנסה לכאן, שהזדחלה מהמיטה בכתונת הלילה שלה כשהירח היה מלא, ושכבה על הרצפה בידיים פשוטות לצדדים, כאילו נצלבה. מדוע? הירח הגדול והחיוור עשה לה את זאת. הדמויות הרוקדות המחרידות על הפרגוד המגולף גיחכו אליה בזדון ולה לא היה אכפת. היא גם נזכרה איך, בכל פעם שבילו על שפת הים, היא הלכה לטייל לבדה והתקרבה אל הים ככל שיכלה, ושרה לעצמה משהו, משהו שהמציאה, בעודה מביטה בפני המים הרוגשים. היו החיים האחרים האלה, לרוץ החוצה, להביא הביתה דברים בשקיות, לקנות דברים על פי אישור, לדון בהם עם ג'אג, לארגן את המגשים של אבא ולנסות שלא להרגיז את אבא. אבל כל זה התרחש כאילו בתוך מנהרה. זה לא היה אמיתי. רק כשיצאה מתוך התעלה אל אור הירח או אל חוף הים או לתוך סופת רעמים, רק אז באמת הרגישה שהיא עצמה. מה היה פשר הדבר? מה הדבר שהיא רוצה תמיד? אל מה הוא מוליך? עכשיו? עכשיו?

היא נפנתה מעם הבודהה באחת ממחוות הגוף הלא ברורות שלה. היא ניגשה למקום שג'וזפין עמדה בו. היא רצתה לומר משהו לג'וזפין, משהו חשוב, על – על העתיד ועל מה ש…

"את לא חושבת שאולי…" פתחה ואמרה.

אבל ג'וזפין קטעה אותה. "תהיתי אם עכשיו…" היא מילמלה. הן השתתקו. הן חיכו אחת לרעותה.

"דברי, קון", אמרה ג'וזפין.

"לא, לא, ג'אג, אחרייך", אמרה קונסטנטיה.

"לא, תגידי מה שרצית לומר. את התחלת", אמרה ג'וזפין.

"הייתי… הייתי מעדיפה לשמוע קודם מה את התכוונת לומר", אמרה קונסטנטיה.

"אל תהיי מגוחכת, קון".

"באמת, ג'אג".

"קוני!"

"נו, ג'אג!"

הפוגה.  אז אמרה קונסטנטיה חלושות, "אני לא יכולה לומר מה התכוונתי לומר, ג'אג, כי שכחתי מה זה היה… מה שהתכוונתי לומר".

ג'וזפין שתקה לרגע. היא תלתה את מבטה בענן גדול שהיה במקום שהשמש הייתה בו קודם. אז ענתה קצרות, "גם אני שכחתי".   

זה היה בקיץ האחרון לפני שהחזירו את סיני למצרים. הייתי בן שלוש עשרה, ונסעתי עם ההורים שלי והחברים שלהם לראס בורקה. נדמה לי שזאת הייתה הנסיעה המשפחתית הגדולה האחרונה. אחר כך כבר העדפתי לנסוע עם החברים שלי. בכל אופן, לאחת מהמשפחות שנסעו אתנו בחבורה, היה ילד חולה בשיתוק מוחין. הם הקימו את האוהל שלהם קצת בצד, קצת רחוק מהשאר, ככה שעברו כמה ימים עד שהבחנתי בו בכלל. וגם זה היה לגמרי במקרה. נכנסתי למים לשנרקל ונסחפתי עם הזרם רחוק מדי. הגלים היו גבוהים, מים מלוחים נכנסו לי לתוך השנורקל והמסכה התמלאה אדים. רציתי לחזור לחוף, אבל לא ידעתי איך. אחרי דקה ארוכה מאד, איתרתי שביל יציאה חולי שהתפתל בין האלמוגים ושחיתי בו עד שהגעתי לחוף. שם נחתי קצת, החזרתי את הנשימה שלי לסדרה, הורדתי מעלי את הסנפירים והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוהל שלנו, נשבע לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יורד מתחת למים לבד. 

ואז ראיתי אותו.

הוא ישב על כיסא גלגלים, ליד האוהל של המשפחה שלו.

היססתי אם לגשת אליו, אבל היה נדמה לי שהוא מחייך אלי, אז סטיתי מקו החוף ופניתי לעברו. 

כשהתקרבתי, הסתבר שהחיוך היה בעצם עווית בלתי רצונית שעיקמה את הפה שלו.

אבל זה לא היה העניין.

עשרות זבובים ישבו לו על הפנים. היו לו זבובים על השפתיים, על האף, בתוך האף, בתוך האוזניים, על הלחיים, על הצוואר, על הסנטר, על השיער, על המשקפיים העבות, המוזרות שלו.

זבובים גדולים, זבובים קטנים, זבובים שלא זזו, זבובים שחיככו את כפות הידיים שלהם בהנאה.

איך השאירו אותו ככה? איפה ההורים שלו? התפלאתי.

"תעשה משהו" ביקשו עיניו, מאחורי המשקפיים. "תציל אותי מהעינוי הזה". גם נהמה יצאה מפיו, כמו של חיה. פצועה. 

קילפתי מעלי את החולצה שלי והתחלתי לנופף בה בכוח, סביב גופו. בתגובה, חלק מהזבובים נטשו. וחלק לא. נופפתי גם ביד השנייה, ובעטתי ברגלי באוויר, קרוב לפניו. עשיתי הכל חוץ מלגעת בו, קפצתי, רקעתי, אפילו נכנסתי לאוהל שלהם והוצאתי משם חתיכת קרטון שנועדה לנפנוף מעל גחלים, ונפנפתי בה בחוזקה ליד עורפו, שם נאחזה גרילה עיקשת במיוחד של זבובים.

לבסוף, אחרי מאמץ של כמה דקות, הצלחתי להפחית את כמות הזבובים בערך בחצי. ידעתי שברגע שאעזוב אותו הזבובים יחזרו ויכבשו בקלות את פניו. אבל לא הייתה לי ברירה. רציתי להגיע למאהל המרכזי כדי לקרוא לעזרה. להזעיק.

"אני תכף חוזר", אמרתי לו. הוא לא הנהן לחיוב. ולא הנהן לשלילה. היה נדמה לי שאני רואה בעיניים שלו הכרת תודה, אבל גם בזה לא הייתי בטוח. "תכף אני חוזר", חזרתי ואמרתי. ושוב, תו לא זז בפניו.

את הדרך למאהל המרכזי עשיתי בריצה, כפות רגלי לוהטות על החול, אבל עוד לפני שהגעתי לשם, פגשתי בהוריו, שעשו כנראה את דרכם חזרה. האימא החזיקה בחיקה את הילדה החדשה שלהם, הבלונדינית. האבא החזיק שני כיסאות מתקפלים.

הבן שלכם, פתחתי בלי שיהוי, הוא שם… לבד… הזבובים. המילים התבלבלו בפי.

אנחנו יודעים, אמר האב בקול יציב. בטוח. אין מה לעשות, נאנחה האימא. אי אפשר לעמוד לידו כל היום ולגרש אותם.

כן, אבל… רציתי למחות. לתבוע. לנפנף בסנפירים. אבל המחאה שלי לא הצליחה להתגבש למילים, לטיעונים סדורים. הייתי בסך הכל בן שלוש עשרה, ועדיין פחדתי קצת ממבוגרים.

בכל אופן, תודה על ההתעניינות, אמר האבא, וחידש את הצעידה שלו. יש לה עור רגיש, זה לא בריא לה, לעמוד ככה בשמש, התנצלה האימא, החוותה כלפי הילדה הבלונדינית, וחלפה על פני.

הילדה הבלונדינית עצמה – ישנה. פניה בהירות ויפות.

בלילה סיפרתי להורים שלי מה שקרה. הייתי בטוח שהם יזדעקו. שהם ישתמשו באותם ביטויים שהם השתמשו כשהיייתי עושה משהו שהרתיח אותם: "בושה", "בושה וחרפה" או הכי גרוע – "תעודת עניות".

לתדהמתי, הם נותרו אדישים. יותר מזה: הסתבר שהמחזה לא חדש להם. גם לנופש של החבורה בכינרת, בסוכות, הילד הזה הגיע, וגם אז, הוא ישב על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל והזבובים התנחלו עליו.

אני מסכים שזה לא מחזה אסתטי במיוחד, אבא שלי אמר. אבל מה בדיוק הם יכולים לעשות? לעמוד לידו כל היום ולגרש את הזבובים? 

בעיני זה דווקא יפה שהם מתעקשים להביא אותו, אימא שלי הוסיפה. הרי הם יכלו להשאיר אותו במעון. אבל הם רוצים שהוא יגדל כמו ילד רגיל. 

אז למה הם מחביאים אותו? התפרצה מתוכי שאלה בווליום גבוה, של בית, לא של סיני. אם זה כל כך יפה ואין להם במה להתבייש, למה הם הקימו את האוהל שלהם רחוק מכולם?! 

כי לקח להם קצת יותר זמן להתארגן, וזה השטח שנשאר להם, אבא שלי פסק.

כן, אימא שלי תמכה בו – מזמן לא שמעתי אותה תומכת בו במשהו –  זה לגמרי במקרה, עובדה שבכינרת הם היו במיקום מרכזי.

שיתוק אחז בי אל מול הטיעונים שלהם, שהצטרפו לטיעונים של ההורים שלו. הכל נשמע מאד הגיוני ומשכנע. ובכל זאת, הייתה לי תחושה שעוול נעשה פה. אבא שלי כיבה את אור הנר ואימא שלי אמרה, בחושך, שזה יפה שאני חושב על אחרים ולא רק על עצמי ואולי אני אקח את היכולת הזאת ואשטוף מדי פעם את כלי הפלסטיק כמו שהיא מבקשת ממני כי זה לא הגיוני שהיא בסיני וכל היום היא רק מבשלת ושוטפת כלים אחרינו.

למחרת, כשהתעוררנו, הסתבר שבמהלך הלילה הגיעו עוד משפחות רבות מהארץ ונטו את אוהליהן בחוף. את לא מאמינה, רינה, כל עם ישראל בא להיפרד מסיני, אבא אמר אחרי שסיים את התעמלות הבוקר שלו מחוץ לאוהל. אוי ואבוי לי, אימא צקצקה כשיצאה החוצה, באמת כל עם ישראל פה.

שנאתי שהם דיברו ככה. כאילו שהם בעצמם לא חלק מעם ישראל. אבל לא אמרתי כלום. יצאתי החוצה וסקרתי את החוף במבט ארוך. האוהל של הילד עם הזבובים כבר לא היה בשוליים, אלא ממש במרכזן של שורות האוהלים שגדשו את המפרץ הקטן, מהגבעה הקטנה ועד לדיונה. יופי, אמרתי לעצמי, עכשיו כל עם ישראל יראה את הילד הזה, מתענה על כיסא הגלגלים, ובטח מישהו יגיד מילה להורים שלו.

באותו יום, כשהשמש התחילה לצלול לכיוון ההרים, נכנסתי עם השנורקל ושחיתי שוב עד לנקודה שבה השביל החולי הצר הפריד בין אלמוגי האש הגדולים. אחרי שיצאתי מהמים, וייבשתי את עצמי מעט על החוף, חיפשתי את האוהל שלהם. עכשיו כבר לא היה פשוט לאתר אותו, כי הקיפו אותו אוהלים רבים אחרים, אבל ניצוץ שנוצר מפגיעת קרני השמש בברזל של כיסא הגלגלים, הראה לי את הדרך.  

הוא ישב שם, בתוך אותו ריבוע קטן של צל. חיפשתי בעיניו סימן לכך שהוא מזהה אותי, זוכר משהו. ולא מצאתי. על הפנים שלו היו מיליון זבובים. מיליארד. כל עם ישראל חלף כאן מהבוקר, חשבתי. ולא עשה כלום.

התחלתי במלאכת הגירוש. הפעם הייתי נחוש לגרש את כל הזבובים מפניו, עד האחרון. רציתי לראות את הפנים שלו חלקות פעם אחת, רציתי להרוויח עבורו כמה שניות של חסד, בלי גירוי.

זה לקח המון זמן – השמש כבר התחילה להזהיב את פסגות ההרים – אבל בסוף הצלחתי. את שלושת הזבובים האחרונים, שהיו מתים, מסתבר, קילפתי מהלחי שלו באצבעותי.

התרחקתי ממנו מעט, כדי לבדוק אם לא חמק ממני זבוב אחד, ובעודי מתרחק כבר נחתו על אפו ארבעה זבובים חדשים.

בזעם, חזרתי והכיתי באוויר שליד אפו בידיים פרושות, עד שהם נכנעו ועפו.

אחר כך עמדתי לידו במשך כמה דקות כדי לוודא שאף זבוב לא מעיז לחזור. 

אחר כך התחיל להחשיך, וקיוויתי שההורים שלי כבר דואגים לי, אז הבטחתי לילד הזבובים שאחזור למחרת, באותה שעה, והלכתי ממנו.

הייתי שמח לספר שחזרתי למחרת, ולמחרתיים. הייתי שמח לספר שלבסוף פתחתי בשביתת מחאה, אולי אפילו שביתת רעב, ליד כיסא הגלגלים של ילד הזבובים, עד שלהוריו לא נותרה ברירה אלא לעמוד משני הצדדים שלו עם כפות דקל ענקיות ולנופף בהן כל היום.

אבל האמת חזקה ממני כרגע.

באותו ערב, ליד אחד ממעגלי הגיטרות, פגשתי ילדה בת חמש עשרה ששיקרתי לה שגם אני בן חמש עשרה. היא האמינה לי וסיפרה לי שבאשדוד, שם היא גרה, יש כמה בנות שכבר עשו את זה עד הסוף עם בנים גדולים יותר. היו לה עיניים ירוקות גדולות ועור שוקולד והיא כל הזמן הלכה עם אותו בגד ים לבן, גם ביום וגם בלילה, ודיברה בקול רם על הציצים שלה, כמה שהם גדולים ויפים. התאהבתי בה מיד, כמובן. וביליתי את הימים הבאים במשחקי שש בש אינסופיים, איתה ועם הבני דודים שלה, מנסה נואשות להרשים אותה.

אחר צהריים אחד, הבני דודים שלה נכנסו לים ונשארנו רק אני והיא, על החוף.

השמש הייתה מאחורינו. לא הסתובבתי אבל תיארתי לעצמי שהיא מזהיבה עכשיו את פסגות ההרים.

שתקנו. הרגשתי שהאחריות להציל אותנו מהשתיקה, מוטלת עלי.

יש כאן איזה ילד, אמרתי לה. הוא חולה באיזו מחלה, לא יודע. בכל אופן ההורים שלו משאירים אותו על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל, כל היום, וכל הזבובים של סיני באים ומתיישבים לו על הפנים.

איזה דוחה, היא אמרה.

כן, הסכמתי. והוספתי, מגלגל את המילים בפי במהירות, אני הולך אליו מדי פעם ומגרש ממנו את הזבובים. רוצה לבוא אתי לשם? 

מה, עכשיו? היא אמרה וטמנה את רגליה השזופות בחול הרך, כמי שאינה מתכוונת ללכת לשום מקום. 

לא, נבהלתי. מה פתאום עכשיו. חשבתי יותר מאוחר, מחר.

נראה, אולי, היא אמרה וזינקה לפתע ממקומה. אתה בא לים?

את הילד עם הזבובים לא ראיתי יותר. הייתי בטוח שאראה אותו ביום האחרון, כשכל החבורה של ההורים שלי תפרק את האוהלים ותתאסף ותעשה את דרכה בשיירה של סובארואים לאילת. תכננתי להטיח בהורים שלו דברים, או לפחות להיפרד ממנו ולהתנצל על שלא קיימתי את ההבטחה שלי, אבל כשהגענו לנקודת-הכינוס-שלפני-היציאה, המשפחה שלו לא הייתה שם.

הם עזבו אתמול, אימא שלי הסבירה. הילדה הקטנה חטפה קלקול קיבה.

ומה עם ה… התחלתי לשאול, אבל אבא שלי שינה את הנושא. בן, הוא אמר, תעיף מבט אחרון על החוף ותזכור טוב טוב את מה שאתה רואה. תוך שנה, המצרים מרימים פה בסיס צבאי. וחסל סדר אלמוגים ודגים.

למה, אני דווקא מאמינה שהם יפתחו פה את התיירות, אימא שלי אמרה.

והוא ענה לה. 

והיא ענתה לו. 

והם פצחו בויכוח שנמשך עד אילת, ואולי גם בכביש הערבה, אני לא יודע, כי אחרי יטבתה נרדמתי.  

כמה חודשים אחר כך, סיני חזרה למצרים, והפכה לנקייה יותר ורגועה יותר.

על ראס בורקה, השתלטו שייח מצרי כחול-עיניים ואנטיפט ואשתו הגרמנייה. בשנים הראשונות הם הסכימו להכניס ישראלים אבל אחר כך התחילה האינתיפאדה והם תלו שלט קרטון קטן שהודיע שהכניסה רק לבעלי דרכון אירופי.

האשדודית היפה כיכבה בפנטזיות שלי במשך כמה חודשים. ואז כבר לא הצלחתי לדמיין את הפנים שלה והחלפתי אותה בשרון חזיז. 

על הילד עם הזבובים לא חשבתי שנים, שנים, אבל פתאום, במילואים האחרונים שעשיתי בשכם, אלה שאחריהם ביקשתי לעבור יחידה, נזכרתי בו. ישבתי לבד בבוטקה הקטנה שמחפה על המחסום בעין ע'וואר, ספרתי כוכבים, הקשבתי לשיחות הקטועות בקשר, ולא ברור לי למה, הפנים של הילד הזה צפו לי מול העיניים, והלב שלי התנפח בבת אחת לגודל של אבטיח, אלוהים אדירים, אפילו על הריסים שלו היו זבובים, אפילו בתוך הנחיריים, בתוך האוזניים. ואני, הבטחתי לו לבוא.

מוזר שלא סיפרתי על הקטע הזה לאף אחד, זמזמה בי מחשבה. הרי חשפתי בפני העולם דברים מבישים יותר – סודות, שקרים, סטיות – ואת זה, משום מה, לא. הבטחתי לעצמי לספר לאשתי כשאחזור הביתה, הרגשתי שזה חיוני שאספר לפחות לה, אבל כשחזרתי התאומים היו חולים עם חום גבוה ועשינו משמרות בהשגחה עליהם ולא יצא לנו כמעט לדבר –

ואחר כך שכחתי מזה. ואין לי מושג למה נזכרתי בזה דווקא עכשיו.

המילואים הרעים האלה היו לפני שנה וחצי ובכלל התיישבתי מול המקלדת בשביל להכין את המצגת השיווקית לאופטיק לייזר, שמתקיימת מחר על הבוקר, בהשתתפות כל הקודקודים הגדולים של החברה, ויש לי עוד המון עבודה, המון שקפים שלא מוכנים, המון שקפים שצריך לעשות עליהם הגהה, והטקסט הזה, מן הסתם אני לא אראה אותו לאף אחד. מן הסתם הוא ייטמן בירכתי ההארד דיסק שלי, וימשיך לזמזם משם. 

יום אחד, כשהייתי בן תשע או עשר, שלח אותי דודי עם הדואר של חנות ההלבשה שלו ושל אבי בעיר התחתית של חיפה. אני לא בטוח אם זה היה רעיון שלי, או רעיון שלו שאלך לבד, ללא ליווי מבוגר.

הלכתי מרחוב כיאט ישר אל תוך רחוב העצמאות, ופניתי ימינה לכיוון הכביש המוביל אל הקריות. זכרתי שאי שם מסתתר לו בניין דואר ענק. הגעתי עד לבית החרושת של דובק ואז גיליתי שטעיתי ובעצם אנל'א יודע איפה נמצא בניין הדואר. בדרך חזרה הלכתי לאט יותר, כי התביישתי שלא זכרתי את הדרך. עד שהגעתי לפתח החנות, הפנים שלי לא היו אלא קולות התייפחות ומשיכת אף.

הדוד שלי כעס עלי, שלא שלחתי את הדואר. אולי משום שלאחיו נולד בן, ולו היו רק בנות ובתקופה ההיא הבן הוא זה ששמר על שם המשפחה, שלא כמו בתקופתנו, שבה המסורת הולידה מסורות חדשות. אולי בתוך תוכו הוא זעם על האישיות המעופפת שלי, אלפי עפיפונים צבעוניים שמכסים את השמיים המזוהמים בסירחון של בתי הזיקוק; אולי הוא שאל את עצמו, איך הוא בטח בלא יוצלח שכמותי. הבטתי בפנים המרצינות שלו, דומות לפניו של אבי, אך יותר מלאות, והקמטים יותר עמוקים, וממש התביישתי.

אחרי שננזפתי על שלא הבאתי את המכתב ליעדו, עליתי למעלה ליציע של החנות, מין מחסן עץ כהה ומאובק. שם חיכיתי לאבי שיגיע, לחפש אצלו קצת רחמים. הבטתי בתקרה הגבוהה. עכבישי ענק טוו קוּרִים אדירים, אך במקום לתפוס חרקים, רק אבק נערם עליהם. הייתי מוקף במתלי בגדים בודדים, בסיכות שולחן שנהגתי לשדך באופן בלתי אפשרי לשולחן העץ המחוספס. מאחורי עמדה שורה של ארגזי בגדים שלא נקנו וחיכו להישלח בחזרה לספקים. התחבאתי בחושך של היציע, שנסתר מהלקוחות.

אבי נכנס לחנות, ורצתי למטה לספר לו מה שקרה, ונפלתי במדרגות ונקרעה לי הזרוע ממסמר חלוד. אבי היה חסר אונים מול זרם הדם ומיד הזמין אמבולנס. דודי אמר לו, "נו, אמרתי לך, הילד שלך צריך להפסיק לרחף כמו עפיפון." ומאז אני הולך עם צלקת ביד שמאל, שנראית כמו סירה, על היד הכותבת שלי, שלא מפסיקה לרחף ולחלום.

עברו השנים, העיר התחתית התייבשה מלקוחות, הם עברו לקניונים ואבי ואחיו פשטו את הרגל. הדבר היחיד שהעירייה עשתה בעיר התחתית הוא להציע את החנויות הריקות בתור סטודיו לאמנים מתל אביב. וכך, יום אחד מצאתי את עצמי חוגג עם חבריי התל אביביים בתערוכה של כתב העת "מעין", ממש ליד קבר החנות של סבי ובניו. החנות הריקה עמדה כמו מצבה לימים שלא יחזרו (לעיתים אני חושב שזאת הייתה הנקמה של הזמנים בבנק, שקנה את החנות במחיר ריצפה). החברים התל אביבים לא ידעו דבר על בית הקברות של החנויות שהקיף אותם. רק אני עמדתי ושתקתי ולא אמרתי מילה.

היום אני יודע שיש איזה בניין דואר ענק בקצה רחוב העצמאות, העמוס ימאים שמוכרים דברי סידקית. בתוך בית הדואר הזה מחכה לילד הקטן צי של דוורים ודווריות ואחד מהם לפחות פונה אלי בחיוך ומציע את עזרתו כשאני הולך לאיבוד. בניין הדואר העצום והמסתורי מתרחב ללא הפסק, מעל לכל קנה מידה אנושי, החדרים שלו גרנדיוזיים, מעוצבים בעיצובים חדשניים, משתנים בלי הפסקה. כך שאי אפשר לפספס אותו. מתוך קרביו נשלחים אינסוף עפיפונים בצורת מעטפות ריקות.

ועכשיו אני מופיע לצד דודי בחנות הבגדים עם התקרות הגבוהות, "אתה טועה, מותר לילד לרחף כמו עפיפון," אני מתערב ואומר לו.

"מי אתה?" הוא סוקר את בגדיי בהפתעה.

"אני חבר של הילד הזה, כבר שלושים שנה." אני מלטף את הראש המתולתל של הילד הזה, שהוא אני.

"תראה, אני מבין שאתה כועס, אבל הילד השתולל ובגלל זה הוא נחתך, ומישהו צריך לשים גבול ברור בין מה מותר לעשות, ומה אסור."

"אם לא היית נוזף בו, הוא לא היה נמתח כמו קפיץ ומשתולל כשאביו מגיע." אני מביט עוד פעם בחנות הזאת, שבה העברתי את ילדותי ובין כתליה אימי הכירה את אבי.

"איך יכולתי לדעת?" דודי לוקח כמה שאיפות אחרונות וזורק את הסיגריה אל מעבר למדרכה במפתן החנות. מכונית פיאט "ריתמו" אדומה עם שריטה עבה בצד עוברת ומועכת את בדל הסיגריה.

"היית צריך לעודד אותו לחלום עוד יותר, ולצייר בעצמך את המפה האגדית שבה מסתתר בניין הדואר הענק, שרק ילדים יודעים את הכניסה אליו." הילד מביט בי ומסכים איתי.

"למה לי?" אח של אבי שואל במבט רציני וחוזר לתוך החנות.

"כי אולי, עשרות שנים אחרי זה, הוא היה כותב לך שיר אהבה." אני שם לב שדודי מעולם לא זכה לשמוע על הקריירה שלי ככותב.

"תראה, כל החיים חינכו אותנו לחשוב שאסור לחלום." דודי עוקף את השולחן כדי להתיישב ליד הקופה.

"ועכשיו כשאתה יודע…" אני מביט בזכוכית השקופה של השולחן ליד הקופה. מתחת לזכוכית העבה נחות להן גלויות ממקומות שונים, שהוריי ומשפחת דודי טיילו בהם. חלק מהתמונות נעשו אדומות, חומות והתבלו עם הזמן.

"אדוני, אם זה יעזור, אני מבטיח לא לצעוק יותר על הילד, ולעודד אותו לחלום יותר." דודי מוציא מקרבו מילים שלא האמנתי שיגיד לי.

"תודה רבה. אני מעריך את זה מאוד." אני מסמן לאותיות לקחת אותי בחזרה לעתיד. 

בצלצול הראשון עמדתי עדיין במטבח, חותכת פירות ודוחסת את החתיכות בזו אחר זו אל תוך הבלנדר. ג'סיקה, השכנה מהדירה ממול, אמרה שזה יעזור לבחילות. כשנפגשנו בחדר המדרגות לפני כמה ימים הודיעה לי: "יוּ לוּק סוֹ מיזרבל" ואחר כך הוסיפה, לשם עידוד, שככה לפחות אשאר רזה, ככל שהדבר יכול להתאפשר במצבי. "יוּ'ל הֵב פּלנטי אוף טיים טוּ בי פָאט" אמרה וצחקה. למרות השלג, החלטתי לצאת מהבית ולצעוד לעבר סניף ההוֹל פוּד מרקט כדי לקנות את הפירות שג'סיקה המליצה עליהם: תותים, אננס, תפוח ירוק אננס טרי ושורש ג'ינג'ר. ברוס, השכן מהדירה מלמטה, אומר שההול פוד מרקט היא רשת המזון הכי יקרה באמריקה. הול פייצ'ק – ככה צריך לקרוא להם, הוא אומר, חמישה דולר לשני תפוחים דפוקים. ובכל זאת, אפילו הוא ממשיך לקנות שם, לא תמיד אפשר למצוא פירות טובים במקומות אחרים. בדרך חזרה, עם שקית הפירות בידי, פגשתי שוב את ג'סיקה בחדר המדרגות. הפעם סיפרה שקראה באינטרנט על אָדם ועל המועמדות לפרס. "אָיי גוּגלד הִים." הסבירה בגאווה. סיפרתי לה שהטקס מתקיים היום, בישראל, בעוד שעתיים בערך. "איטס קוֹלד דה סָפיר פרייז" אמרתי והוספתי שהמילה סָפיר היא כמו ספָייר באנגלית, אבן חן, וג'סיקה אמרה שהיא מכירה בחור יהודי ששם המשפחה שלו הוא סָפִּירסטין ואני אמרתי, כן, והסברתי שזו התחרות הספרותית הגדולה ביותר בישראל, גדולה כמו המאן בוּקר. "או מיי גוד, דֶה בוקר!" ענתה בהתפעלות. "וִ ויש הִים לק!" הוסיפה ושלחה לי נשיקה באוויר לפני שנבלעה בדירתה.

אחר כך נכנסתי למטבח שלנו כדי להכין לי שייק פירות. המערבלים האמריקאיים משמיעים רעש חזק יותר מהישראליים, הרעש שהם משמיעים יכול להציף אותך מבפנים כאילו תכולת הבלנדר מתערבלת בתוך גופך כשאת עומדת שם נטועה במקומך ומתבוננת בפירות הצבעוניים הניטחים זה בזה בתוך קערת המערבל – ירוק! לבן! צהוב! – עד שהכול נשטף בוורוד של התותים שמשתלט על הכול, סמיך וכוחני, ובקושי אפשר לשמוע את הצלצול שנישא מהחדר השני כמו גל רפה שעולה מחוף מרוחק. רק לאחר שכיביתי את הבלנדר הצלחתי לשמוע את הצלצול בבירור אבל ברגע שהגעתי אל הטלפון פסק בבת אחת. שאלתי את עצמי באיזה שלב של התחרות הם נמצאים עכשיו, אדם אומר שהנאומים וההופעות יכולים להימשך שעות, תאמיני לי שהיה לך מזל שלא היית מועמדת עם הספר שלך השנה, ככה לפחות נפטרת מהסיוט הזה, כמה אנרגיות זה לוקח לשבת שם שעות בעצבים מתוחים, את במצבך בטח לא היית עומדת בזה. כן, אמרתי לו, העיקר שאחד משנינו היה מועמד, אלוהים יודע שאנחנו צריכים את הכסף.

אחר כך חזרתי למטבח כדי למלא לי כוס של שייק פירות.

מבעד לחלון הגדול, עם כוס השייק בידי, הבטתי בשלג שכיסה את החצר. ברוס, השכן מלמטה, שיחק בחוץ עם הכלבה שלו, גרייסי. מדיי פעם היה זורק באוויר עצם גדולה ובכל פעם שגרייסי היתה מתרוממת באוויר כדי לתפוש אותה היה צועק בקולו הנמוך, הגרוני: דָטס אֶ גוד גירל! דטס מיי גירל! וגרייסי היתה מדלגת ומקפצת מסביב כאחוזת אמוק. הטקס חזר על עצמו כמה פעמים לאורך השעות שבהן ברוס נשאר לבדו עם גרייסי בזמן שאשתו הלכה לעבוד. ברוס היה זורק באוויר עצם גדולה וכשגרייסי היתה קופצת באוויר כדי לתפוס אותה ברוס היה צועק: דָטס אֶ גוד גירל!

אדם אומר שלא תמיד אלה היו פני הדברים בבית של ברוס. עד לפני כמה שנים ברוס היה בכיר בחברת הייטק מצליחה, עד שיום אחד עשה תאונה רצינית עם האופנוע שלו ומאז סבל ממה שנקרא "אובדן כושר עבודה", ככל הנראה איזה מום גופני, אולי גם מוחי, אדם לא רצה להיסחף בהשערות מרחיקות לכת אבל היה לו חשש שגם בזה מדובר. בכל מקרה, לא נראה כאילו אורח חייו הנוכחי הפריע לברוס או תסכל אותו כהוא זה. כשאשתו מֶנדי היתה חוזרת מהעבודה בערב היו שניהם יושבים יחד ושותים בירה על הספסל שברוס בנה בחצר הקטנה שבה נהג לשחק עם גרייסי. הם נראו נינוחים ומאושרים כל כך כשישבו שם עם הבירה שלהם, לפעמים היו אפילו מחזיקים ידיים ומכנים זה את זו "הָאני" ושוּגר-פאי". אדם אמר שממילא היתה להם רק בת אחת שכבר היתה נשואה וגרה בנאשוויל, כך שלא היתה להם בעיה להסתדר עם משכורת אחת, ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור.

"האו'ר יוּ דוּאינ'?" צרח ברוס ונופף בידו כשהבחין בי עומדת בחלון. "האוּ אִיז דֶה בִּיג גָאי?" שאל ואחר כך הצליב את אצבעותיו, כמאחל לאדם איחולי הצלחה בתחרות. "אָיִים קיפינג מָיי פינגרס קרוסד" אמר וחייך. הנהנתי בראשי לאות תודה וצחקתי כשגרייסי שוב זינקה למעלה בעקבות הכדור ורגליה כמעט עזבו את הרצפה. לרגע התחשק לי לרדת לחצר ולבלות קצת עם ברוס ועם גרייסי בשלג אבל חששתי לפספס שוב את צלצול הטלפון.

אחר כך הלכתי לנוח קצת בחדר השינה.

עניין מעייף, ההריון, לרגע את מניחה את הראש על הכרית ובשנייה הבאה את כבר כמעט נרדמת ורשרוש ההסקה האוטומטית ממלא את אוזנייך בפכפוכים קטנים והחום נמסך באיבריך שהופכים להיות כבדים כאילו שקעו לתוך המיטה, חשבתי שוב על ברוס ועל אשתו ועל הבעת פניהם הנינוחה והמרוצה כשישבו יחד לשתות בירה בגינה המושלגת כאילו לאיש מבין שניהם לא היה מקום טוב יותר להיות בו באותו זמן, והחלטתי שאדבר על זה עם אדם כשיחזור מישראל לאחר שהתחרות תיגמר, אגיד לו שגם אני רוצה שננסה לחזור לזה, לימים שבהם הרגשנו כאילו לאיש מאיתנו אין מקום יותר טוב להיות בו, כי הרי כל שאר הדברים, הפרסים, הכבוד, ההכרה, הכול יכול להיגמר בתוך רגע, כמו אצל ברוס שהיה מנהל בכיר בחברת הייטק מצליחה ובתוך רגע אחד הפך לגבר מובטל שמדבר כל היום עם כלבה מטופשת וסוֹפר תפוחים בהוֹל פוד מרקט. קולות הפכפוך הקטנים של ההסקה הלכו וגברו כפי שקורה כשהטמפרטורות בחוץ יורדות והחום בבית עולה, הם גברו כל כך עד שרעמו בתוך אוזניי כמו צלצול הטלפון ובבת אחת זינקתי מהמיטה לבדוק אם אדם שוב מתקשר, ואז הבחנתי שהצלצול מגיע מבחוץ ומייד ניגשתי לפתוח את הדלת ושם הוא עמד, חגיגי ומבוייש, עיניו הושפלו אל חרטומי נעליו כשאמר בלחישה "אָיי אֶם סוֹ סוֹרִי, איי שוּדֶנט הֶב קם היר" ואני אמרתי שכשהזמנתי אותו לא האמנתי שבאמת יבוא, ואם להיות כנָה, לא האמנתי שניפגש שוב אי פעם, וגם הוא אמר שלא האמין שניפגש שוב, אף פעם לא תיאר לעצמו שיגיע למצב כזה שבו ימצא את עצמו יוצא מהבית בשלג ונכנס לאוטו כדי לנסוע שלושים מייל לבית של אישה נשואה, ולא סתם נשואה אלא נשואה למי שפגע בו כל כך, כי האמת היא שאף אחד, בחיים, לא פגע בו ככה, אף אחד לא כתב עליו מעולם ביקורת מכוערת, זדונית, כמו שאדם כתב עליו, מי הוא חושב שהוא, הבעל הזה שלך, כתב ספר אחד בחיים שלו, ספר שאף אחד לא יקרא מחוץ לישראל, וכבר חושב שהוא יכול לכתוב ביקורות מרושעות על קולגה, ועוד סופר אמריקאי שכל העולם מכיר, איפה הוא ואיפה אני, הקנאה מעבירה אנשים על דעתם, אני אומר לך, ג'לוסי אִיז א דזִיז, ואני אמרתי נכון, אתה צודק, תן לי לפצות אותך, ומשכתי אותו במהירות פנימה כדי שג'סיקה, שוודאי מציצה עכשיו בעד לעינית, לא תראה אותנו והוא נכנס במהירות ואפילו נעל אחריו את הדלת, מוכנית, כאילו את דלת ביתו שלו הוא נועל, ולרגע עצר והביט בי כאילו הופתע בעצמו מנחישותי, ושאל: אָר יוּ שוּר? ואני אמרתי שכן, בטח, הרי אדם חוזר מישראל רק בעוד שלושה ימים, הטקס מתרחש עכשיו, ברגעים אלה ממש, והוא שאל דֶה סָפיר פּרייז, יוּ מִין? ואני צחקתי ואמרתי, כן, ושאלתי איך הוא יודע לבטא את זה כל כך יפה, ממש כמו ישראלי, והוא אמר שלמד עברית בקיבוץ, כשהיה בן עשרים והתנדב לתותחנים אחרי הקולג', ואני אמרתי איזה יופי, כל הכבוד, ומשכתי בכוח את חולצתו הכהה מעל ראשו והוא פלט אנקה קצרה והתחנן שאזהר עם החולצה, אשתו קנתה לו אותה בנוֹרדסטרוֹם, היא כל כך תיעלב אם הוא יהרוס את החולצה הזו, מתנת יום הולדת ארבעים וארבע, ואני אמרתי לו שישתוק כבר וצרחתי בקול רם אָיי דוֹנט ק̤ייר א̤באוט יוֹר פאקינג וָוייפ, וקרעתי מעליו את החולצה עד שהכפתורים נתלשו ממקומם והתפזרו בכל החדר ואחר כך הדפתי אותו אל המיטה והוא נשכב על גבו בצייתנות וכשהתיישבתי עליו רק עצם את עיניו ומלמל אָיי גָ'סט הוֹפ אִיטס נוֹט טוטאלי רוּאִינד, איי ג'סט הופ איטס נוט טוטאלי רואינד, ואני התעלמתי והמשכתי לחתור קדימה ואחורה והוא המשיך למלמל ואחר כך התחיל לגנוח ולהיאנח, מתוך עונג ואולי בכלל מתוך צער, כאילו היה זקן מוכה יגון שהתאבל על אשתו שהקדימה אותו ומתה לפניו, והתחשק לי לומר לו אל תדאג בקרוב גם אתה תמות ותצטרף אל אשתך, לא תשאיר אותה לבד עוד הרבה זמן, אבל במהרה סחף העונג גם אותי וכשנפלתי עליו בבת אחת שמענו יחד את צלצול הטלפון, ועדיין לא זזתי ממקומי ורק שכבתי מעליו, ובטני שיהיה לה עוד מספיק זמן לגדול בחודשים הבאים נלחצה אל כרסו הקטנה, והוא שאל אותי אם אני חושבת שזה אדם בטלפון ואם אני מתכוונת לענות ואני אמרתי שאין טעם לענות בשלב הזה, השעה בישראל תשע בערב בוודאי כבר הכריזו על הזוכה ככה שלא מוכרחים לדבר בטלפון, אפשר פשוט לברר את זה באינטרנט. אחר כך התגלגלתי מעליו ולמשך כמה דקות שכבנו שם זה לצד זו על המיטה והאזנו לצלצול הטלפון עד שפסק והוא משך את החולצה הקרועה מתחתיו וכיסה אותי, ושאל אם אני מרגישה בסדר ואני אמרתי שאני מרגישה מצוין ובאמת הרגשתי לא רע, אפילו הבחילה נעלמה ואת מקומה תפשה איזו עירנות חדשה, והוא השתתק והביט בי בחשש מסויים, כאילו תהה האם אני אומרת את האמת ורק לאחר כמה דקות אמר שכשחושבים על זה, זה בעצם דבר מטופש מעין כמוהו לקרוא לפרס ספרותי בשם של אבן חן או תכשיט, מה זה אמור להביע בכלל הספיר הזה, ואני אמרתי שהפרס נקרא בעצם על שמו של פנחס ספיר שהיה שר בממשלת ישראל או אולי ראש מפעל הפיס, אני כבר לא זוכרת, והוא אמר שהכיר פעם איזה ספירסטין, אחד שהיה ראש חוג שלו באיזו מחלקה באוניברסיטה בניו יורק שלימד בה פעם כתיבה יוצרת, טיפוס ממש נאלח, "א טוֹטאל אסהול", ואני אמרתי שכן, שמעתי סיפורים על הספירסטין ההוא. מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים.

איתמר הודיע לי היום שהוא קנה כרטיס טיסה בכיוון אחד לרומניה. שוב אתה נוסע? רק לפני חצי שנה חזרת מקמבודיה ובכלל, מה יש לך ברומניה? הוא מחייך. פסטיבל "ריינבו" משהו ליד בודפשט. אמרו לי שיהיה גדול.

בוקרשט, אני מתקן, בודפשט זה בהונגריה. בודפשט, בוקרשט, מה זה חשוב, הוא אומר, תשתחרר אבא, אתה צריך לבוא איתי פעם לפסטיבל כזה. בטח, אני אומר. תהרוג אותי, אני לא מבין אותך. אתה כבר לא ילד אבל מתנהג כמו ילד.

***

אתה לא יכול להבין את זה, הוא אמר.

אבא שלי ואני היינו יוצאים לדרך מיד לאחר שאמא הייתה מסיימת את טקס הבכי הקבוע שלה, אחרי הדלקת נרות שבת. סיפור שחזר על עצמו בכל יום שישי. אמא, שיער ראשה עטוף במטפחת משי שקופה, סינרה הפרחוני מהודק למותניה, מוכתם מדמו של הקרפיון שהרגה זה עתה במכות פטיש עץ על ראשו לקראת הפיכתו לגפילטע פיש, מדליקה את נרות השבת. היא משרטטת בכפות ידיה שני עיגולים סביב להבות האש, ממלמלת תפילה ביידיש, מכסה את עיניה בכפות ידיה ופורצת בבכי תמרורים.

אבא בפרצוף קפוא ושפתיים קפוצות, ממתין מעט ואחר כך אומר, "נו שוין, גוט שאבעס," ולי הוא אומר "קים". הולכים.

אני פותח את הדלת, אבא יוצא, אני אחריו. אני שומע את צליל המפתח בחור המנעול ואת רעש סגירת שלושת הבריחים מאחורינו. דלתות דירות השכנים סגורות, אבל בחדר המדרגות עולה ריח כבד של תבשילי ערב שבת.

אני יורד במדרגות אחרי גבו הצנום של אבי, חושש שגארי סדובניק מהקומה הראשונה, שהיה גדול וחזק ממני, יראה אותי עם החולצה הלבנה תקועה בתוך מכנסי הטרלין הכחולים-כהים. אני יכול לשמוע אותו מסנן בשקט, "אדוק פיסטוק" ואז מנסה להעיף לי את הכיפה מהראש, כמו בכל פעם שיוצא לנו להיפגש בחדר המדרגות או בחצר הצמודה לבניין. לא היו לי חברים בבניין. כל ילדי השכנים – כולם ניצולי שואה, בעיקר מפולין, שממנה הגיעו גם הורי, לומדים בבית הספר "אחד העם" החילוני. רק אחותי הגדולה ואני לומדים בבית הספר הממלכתי דתי "תחכמוני". 

אנחנו יוצאים אל רחוב רמב"ם ופונים ימינה. מצד שמאל, מעברו השני של הכביש, משתרע שדה קוצים, בקצהו ניצב מבנה בטון מנדטורי מאיים – משטרת חדרה. מאחוריו אפשר להבחין בשורות הראשונות של צמרות עצי האקליפטוס הענקיים של יער חדרה. אולי בגלל החיים בסמיכות לבניין הזה, ולהרגל של אימא להפחיד אותי בשנות חיי הראשונות שאם לא אוכל כמו שצריך יבוא שוטר, יש לי גם היום הערכת יתר מוגזמת עד כדי חנופה לכל שוטר תנועה רכוב על וספה.

פונים ימינה לרחוב הרברט סמואל, צועדים בשתיקה שהולכת ונעשית כבדה יותר ויותר. אנחנו צועדים זה ליד זה. הוא לא שואל ואני לא מספר לו דבר. כך אנחנו נוהגים שנים רבות עד גבולות זיכרונות ילדותי.

***

שתיקות ארוכות קשות לי. אפשר לומר שאני קשקשן די כפייתי. מאלה שמדברים עם כל אחד, שתמיד יש להם מה לומר, לא משנה על מה תדברו איתי. לא נעים להודות, אבל אין אצלי הבדל גדול בין דיבור כבד ראש על משמעות החיים או מחיר הכיבוש לדוגמה – לא שיש לי משהו מיוחד לומר על זה שעדיין לא שמעתם –  או נושא יותר קליל, כמו למשל  יחסי מין בגיל שישים. מה שאני רוצה לומר, שעם כל אחד מכם היה יכול להיות לי נושא שיחה, מלבד עם אבא שלי.

אבל ביום שישי הזה, אני חייל בן עשרים ואחת בחופשת שבת, מעוכב שחרור בגלל מלחמת יום כיפור שהסתיימה לפני כמה חודשים, אבא מפר את שתיקתו.

כמה צעדים מפינת הרחוב, בדיוק כשחלפנו ליד חלון הזכוכית המאובק של המכולת של מנדל מנדל, אבא אומר: עוד מעט אתה גומר צבא. חשבת כבר מה אתה מתכוון לעשות עם החיים שלך?

לא, אני עונה, לא ממש חשבתי על זה. שתיקה.

***

אנחנו ממשיכים לצעוד במעלה הרחוב, הוא נפתח אל רחבה גדולה מרוצפת אבנים משתלבות המכונה בחדרה בגאווה "הפיאצה", שאין דבר רחוק יותר ממנה ומכיכר עיירה איטלקית.

בוא נשב רגע, אבא מצביע על ספסל עץ, מוציא מטפחת מכיסו, מנקה את האבק ומתיישב באנחה של זקנים. שב, שב. אני רוצה להגיד לך משהו חשוב.

זה בסדר, אני אומר, אני יכול לעמוד. המחשבה על ישיבה אינטימית כזאת בסמוך לאבי מעוררת בי אי נוחות. 

טוב, אז תשמע, הוא אומר, אני חשבתי על זה הרבה מאד. לא כל אחד יכול ללמוד באוניברסיטה. לא כל אחד יש לו שכל כמו לברקו או מושקוביץ. תאמין לי, אין מישהו שמכיר את הילד שלו כמו אבא. אתה לא מתאים ללמוד או לעבוד במשרד סגור. אתה אוהב להיות בחוץ. באוויר.

אני מביט באבא שלי, לבוש בחליפת שבת דהויה, על ראשו מגבעת שמשווה לו מראה גלותי. אני חושב שהוא היה צעיר מגילי היום, אבל כבר אז היה איש זקן – פועל ייצור בסרט נע של נייר טואלט במפעלי נייר חדרה.

***

מאחורי גבו של אבא מתערפלים פתאום חזיתות בניני המשרדים המכוערים שמקיפים את הפיאצה, הופכים לאחו ירוק, מעליו מתנשאים הרים מושלגים שנשקפים אל אגם כחול, כמו אלו שראיתי פעמים אין ספור באוסף גליונות ה"נשיונל גיאוגרפיק" של ברקו, שמלבד העובדה שהיה לו המון שכל (עובדה: יש לו עד היום חנות למוצרי ניקיון בשוק של חדרה) ושלאבא שלו היה טנדר ויליס, היה לו אוסף עצום של חוברות "נשיונל גיאוגרפיק" שבין דפיהן נהג להחביא חוברות עם צילומי בחורות ערומות.

נכון, אני אומר בשקט, אני אוהב להיות בחוץ.

בדיוק מה שחשבתי, הוא אומר. אז דיברתי עם סשה ברומר, שהיה איתי בסיביר, אתה יודע מי זה, הוא מנהל גדול בדואר, וביקשתי ממנו פרוטקציה שייקח אותך להיות דוור. 

אז סשה, חבר באמת טוב, אמר שהוא ידבר על זה עם המנהל שלו. אני בטוח שהם יקבלו אותך. אתה בריא, גבוה, היית חייל במלחמה. עבודה בדואר ממש מתאימה לך. לא עובדים קשה, רק כמה שעות בבוקר, לא כמו אצלנו במפעל במשמרות יום ולילה, תהיה לך משכורת מסודרת, וגם תוכל להתקדם ואולי לעבוד בנתניה עוד כמה שנים.

אבא קם ממקומו. נו, הוא אומר, מיישר את שולי חליפתו, דיברתי מספיק, צריך למהר לבית הכנסת. עוד מעט נכנסת שבת.

בתחילת החורף חלה אבי, ימים רבים שכב במיטה. דלת חדרו היתה סגורה תמיד והיינו מתהלכים בבית על קצות האצבעות, כדי שלא נפריע את מנוחתו.

אנשים רבים פקדו את ביתנו לשאול לשלום אבי, אבל אמי אסרה עליהם להיכנס אליו, והסבירה כי לבו החולה זקוק לשקט ולמנוחה. פעם אחת באה אל ביתנו אישה שלא הכרנו. היא הושיטה לאמי צעיף צמר ואמרה.

"את לא מכירה אותי. באתי פעם אל הרופא, היה לי חום גבוה וגרון אדום. הוא נתן לי תרופות ונתן לי גם את הצעיף הזה, כדי לעטוף את צווארי. הוא אמר שבחורף, כשחולים, צריך לחמם את הצוואר. עכשיו אני בריאה ואני רוצה להחזיר לו. אני גם חייבת לו כסף, אבל אין לי עכשיו, והרופא אמר שאשלם כשאוכל."

כזה היה אבא. לא פעם היתה אמי יוצאת מכליה ומטיחה בפניו בכעס כי לא די שאינו לוקח כסף מעניים, אלא גם נותן להם תרופות שהוא עצמו קונה בכסף מלא. "ואיך נתפרנס," היתה אומרת, "הלוא יבואו אלינו רק אנשים עניים. ובכלל אנשים יודעים להעריך רק מה שנקנה בכסף."

"אלוהים יעזור," היה אבא עונה בשלווה, "מי שבוטח באלוהים, אלוהים עוזר לו."

אמי סיפרה לי כי בחוץ לארץ היה אבא רופא של עניים, וכי גם שם לא היה לוקח כסף בעד הטיפול, כשראה שקשה לאנשים לשלם.

"אני זוכרת," סיפרה לי, "איך הביא לו פעם דייג שלושה דגים במקום כסף. זה היה בדיוק ביום האירוסין שלנו. ההורים באו לבקר אצלנו, ואני בישלתי את הדגים לארוחה. הם אמרו שמעולם לא טעמו דגים נפלאים כאלה."

לימים, כשבגרתי, נסעתי לבקר בארץ ההיא ובאחד הכפרים הקטנים, במחוז שבו שימש אבי כרופא, פגשתי אישה זקנה, שאמרה לי.

"את בתו? בוודאי שאני זוכרת אותו. כן, נכון, עברו יותר מארבעים שנה, איך שהזמן עובר… אבל זוכרים, זוכרים. איך אפשר לשכוח רופא כזה, הלוא אף פעם לא לקח כסף מעניים…"

בראשית החורף ההוא, שבו חלה אבי, נעצרו הגשמים, ובשעות אחר הצהריים, בזמן שהכנתי את שיעורי במטבח, שיחק אחי הקטן בחצר. עם רדת החשכה היה נכנס פנימה ומשחק במכוניות שלו על רצפת המסדרון. בשעה כזאת כבר היה חדר המבוא של ביתנו מתרוקן מן החולים של אבא, שעכשיו טיפלה בהם אמי, שגם היא היתה רופאה, ואני הייתי יושבת שם, בכורסה הגדולה של אבא, וקוראת. לפעמים, לאחר ארוחת הערב, היה אבא קורא לנו. היינו נכנסים אליו לכמה דקות והוא היה שואל אותנו על הלימודים ומסתכל במחברתו של אחי, שכבר ידע לכתוב הרבה מילים. כשאמרתי לו לילה טוב, היה מלטף את ראשי ונושק לי. כשיצא חודש טבת התחיל אבי מתאושש ממחלתו, ודווקא אז השתנה מזג האוויר וירדו גשמי זעף. יום ולילה ירד הגשם ולא פסק, ואבא אמר בצחוק,

"אני מבריא והמבול בא."

גם בארבע-עשר בשבט עדיין ירד גשם, ואבי שחשש תמיד לבריאותי, אמר כי לא אוכל לצאת לנטיעות. השתוקקתי מאוד להשתתף בטיול ט"ו בשבט מפני שאהבתי את המדריך החדש שלנו, את רפי. כל אותו יום העתרתי על אבא תחנונים, עד שלבסוף נתרצה לי.

בבוקר ט"ו בשבט לא פסק הגשם, וכשעמדתי לצאת את הבית אמר לי אבא,

"קחי סוודר. השתדלי לא להירטב."

על ההרים ירד גשם דק, ובלכתנו לעבר חלקת הנטיעות בוססו רגלינו בבוץ. רפי הלך לידי ופעם אחת נגעה ידי בידו בלי משים. רגש מתוק עבר אותי לרגע.

בחלקת הנטיעות קיבל את פנינו איש הקרן הקיימת וסיפר לנו כי אנו משתתפים בנטיעת יער לזכר הקדושים. על מדרון ההר ראיתי נערים ונערות שאתים בידיהם, שותלים אילנות בגומות של עפר תחוח. כשנטעתי את השתיל הקטן שלי והדקתי סביבו את האדמה, דבק עפר שחור בכף ידי. היחייה השתיל שלי? – שאלתי את עצמי. פתאום נפלה עלי אימה לא מובנת. לבי יצא אל רפי, שעמד לידי ונטע עץ. אולי יאמר לי משהו שיעודד אותי. הזדקפתי והבטתי לעברו. כשפגעו עיני בעיניו לא חייך, וידעתי כי לא יוכל להושיעני.

בערב, כשנכנסתי הביתה, ראיתי את אבי יושב בכורסתו שבחדר המבוא. הוא חייך אלי. רציתי לרוץ אליו ולנשק לו, אך משהו עצר בעדי. זה ימים רבים לא ישב בכורסה, ועכשיו השגחתי שפניו הוטבו. גם בימים שלאחר מכן הוסיף הגשם לרדת. אבי הרבה להתהלך בבית, עוטה את חלוק הצמר החום שלו. לעתים נכנס אל המטבח, רכן מעלי והציץ אל מחברתי.

כך עברו שישה ימים של גשם, וביום השביעי שלאחר ט"ו בשבט זרחה השמש. אבי ישב עמנו אל השולחן בארוחת הצהריים. את ברכת המזון זימר בקול. כשכילינו לאכול יצא לשבת במרפסת. השמש זרחה ורוח קל הביא מן הפרדסים ריחות מתוקים. אמי ישבה ליד אבי והם שוחחו. ידעתי שעוד מעט יהיו הורי פטורים מדאגות פרנסה. בקרוב, כשיחלים אבא כליל, יקבל משרה בבית חולים.

ישבתי במטבח להכין את שיעורי. עד מהרה עייפתי וקמתי ממקומי. השמש נתנה צבע ורוד בלחיי אבא ועיניו היו מאירות, כשחייך אלי שכחתי את כל צרותיי.

"האם סיימת?" שאל אבי.

"יש לי עוד חיבור באנגלית," השבתי.

"ובכן, היכנסי וסיימי," אמר.

העתקתי את מקומי מן המטבח אל חדר המבוא. החלון שנפתח אל המרפסת היה פתוח ויכולתי לראות את אבא ואת אמא ולשמוע את שיחתם. אבא מיעט בדיבור וגם אמא שתקה. לאחר זמן, שקועה ראשי ורובי בכתיבת החיבור באנגלית, שמעתי פתאום את אבי אומר בקול משונה.

"לא טוב לי."

נפשי נבהלה ובעוד אני נפנית לקום, נפתחה הדלת וראיתי את אבי נכנס פנימה, אגרופיו היו קפוצים אל פיו, גבו כפוף ופניו לבנים מאוד. ראיתי את אמי תומכת בו, מוליכה אותו דרך המסדרון הארוך אל החדר, ועדיין אני ניצבת במקומי. ופתאום בא קולה של אמי מקצה הבית.

"מהרי, קראי לרופא!"

עוד רגע אחד עמדתי שם ולנגד עיני פניו החיוורים של אבי, שעיניו כמו עצומות. אך מיד רצתי אל החצר, עליתי על אופניי ויצאתי להזעיק את הרופא. כשפתח את הדלת לא יכולתי לדבר.

"מהר," גמגמתי, "מהר, אבא…" וברחתי משם.

במקום לחזור הביתה, נסעתי אל החורשה אשר במעלה הגבעה, לא הרחק מביתנו. שם ישבתי על ספסל ולבי ריק. אחר כך חזרתי ועליתי על אופניי, וכאשר חלפתי על פני ביתנו ראיתי את הרופא הולך בחצר לעבר הבית, וידעתי כי רק עת קצרה חלפה. יראתי לשוב הביתה ונסעתי ברחובות המושבה ללא מטרה. לבסוף הגעתי שוב אל החורשה וישבתי שם על ספסל.

כמה זמן עשיתי שם לא אדע, אך בשובי אל הבית היתה דלת חדר הורי סגורה. שום קול לא עלה משם. נכנסתי אל המטבח וישבתי ליד השולחן. בצלחת היו כמה פרוסות לחם. נטלתי פרוסה והתחלתי אוכלת. לאחר זמן נפתחה הדלת והרופא יצא. שמעתי את דלת הבית נטרקת מאחוריו. עוד זמן מה חלף ושוב שמעתי את דלת הבית, ואל המטבח נכנסה אישה שכנה, ידידה של אמי.

"מה קרה?" שאלה.

לא עניתי.

אז נפתחה דלת חדר הוריי ואמי ניצבה בפתח המטבח. היא הביטה ואמרה:

"אבא שלך מת." ואל האישה השכנה פנתה בלשונם ואמרה: "בתו היפה, עכשיו כבר אין לה אב," אחר כך שבה ופנתה אלי: "בואי נראה את אבא בפעם האחרונה."

עיני אבי היו עצומות. פניו היו כחולים וחיוך קל עיוות את תוויהם.

מעולם לא היו יפים וטובים כברגע ההוא.

כשיצאתי משם הלכתי אל חדר האמבטיה. על וו בקיר היה תלוי מעיל הבית החום של אבא. טמנתי את ראשי במעיל ונשקתי לו. אחר כך החזקתי בשרוולים הריקים וליטפתי את פני בצמר החם והמחוספס. "אני לא אבכה," נדרתי בלבי. למחרת נאספו בחצר ביתנו אנשים רבים. בני המשפחה באו, וידידים, וגם חבריי וחברותיי ומוריי. וכשהגיע הרב הובא גם אחי הקטן. הוא הלך עמנו אחרי הארון עד לבית הכנסת הראשון שבדרך. שם אמר "קדיש" ומישהו מהמכרים לקח אותו לביתו.

אמי לא בכתה וגם עיניי היו יבשות. פעם אחת נתקלו עיניי במדריך שלי, רפי, שהלך לא הרחק ממני, ולרגע עלה בכי בגרוני. זכרתי את האימה שנפלה עלי כשהיינו בהרים נוטעים נטיעות, ושוב אמרתי לעצמי כי תקצר ידו מלהושיע אותי.

בבית הקברות קרעו קרע בבגדי ובבגד אמי. כמה אנשים הספידו את המת. המיטה הורדה אל הבור ואלה שעמדו סביבי נטלו אתים בידיהם ועפר הוטח במיטה והחל מכסה עליה. עשיתי כמעשה אמי והתכופפתי אל האדמה. אגרופי נקפץ מסביב לגבשושית עפר קטנה, והאדמה היתה לחה ושחורה ודביקה בכף ידי. רגב אדמה של ארץ קשה. אולי טמון בו זרע, ובאביב יפרח פרח על קבר אבי. ואולי ילבלב אז גם האילן הקטן אשר נטעתי על מדרון של הר, לזכר קדושים. ואני, האם יפשיר אי פעם הקרח אשר בלבבי?

אתמול זרחה השמש. רוח קל הביא מן הפרדס ריחות מתוקים. אבי ישב על המרפסת של ביתנו ואמר כי עוד מעט יבוא האביב וכי בקיץ יתחיל לעבוד בבית החולים. אבל עכשיו עוד היתה האדמה בוץ, כי כל אותו חודש ירד גשם; מים רבים שטפו את הארץ והחקלאים שמחו.


*הסיפור לקוח מתוך: "כל האושר המופרז הזה", הוצאת כתר, 2002. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

אולי יותר כמו כלא, אמרה מדלן.

ברצינות, אמר מר קריימר.

אם אני אברח הרי יחזירו אותי, אמרה מדלן.

כן אבל, אמר מר קריימר.

מר קריימר הרבה לומר "כן אבל" למדלן. שתהיה אפשרות לוויתור, אפשרות לסתירה. עכשיו אמר שוב כמה כולם במחלקה נחמדים, בכל הביקורים שלו הוא לא ראה אף פעם יחס לא נעים והוא לא זוכר שאי פעם שמע מישהו מרים קול כועס על ילדה או ילד. אם כך: לא בדיוק כלא.

אז למה היא יושבת פה, שאלה מדלן והחוותה בראשה לעבר אחות שישבה בפתח. האחות עשתה כמיטב יכולתה להיראות כאילו איננה שם. היא קראה מגזין נשים.

את יודעת יפה מאוד, אמר מר קריימר.

כדי שאני לא אשרוט לך פתאום את הפרצוף ואגיד שניסית לאנוס אותי, אמרה מדלן. כדי שאני לא אקפוץ פתאום מהחלון.

משהו כזה, אמר מר קריימר.

החלון היה פתוח אבל רק במידה המותרת על פי הכללים, ככל שאפשרו המנעולים. מר קריימר ומדלן הסתכלו בו. היא מסוגלת לעבור שם, חשב בלבו, אם תנסה. לא שאני אצליח לעבור שם, אמרה מדלן, כמה שלא אנסה.

קירות החדר היו מקושטים בציורים ובקולאז'ים ובהם דימויים של מוטיבים ווריאציות אינסופיות על נושא הגוף והנפש בשעתם הקשה. פנים מתנפצות כזגוגית. רכס הרים הנערמים כברדסי קו-קלוקס-קלאן ומסתירים כמעט את עין השמים, אבל בקדמת התמונה, בקו אדום מזוגזג, חדר לתוכם שביל, העפיל ונעלם. החדר מצא חן בעיני מר קריימר. כשהמתין כאן למדלן, או לכל אחד אחר, עמד ליד החלון והביט למטה, אל גדת העשבים שעם שינוי העונות, שנה אחר שנה, במעט מאוד טיפוח ועידוד, הפיקה מעצמה שפע של פרחים פשוטים ונהדרים. בשלב זה של היכרותו עם מדלן הגיע תור בכורי האביב. האוויר שחדר פנימה היה נעים. מאחורי הגדה נמתחה חומת המתחם העתיקה.

בית מחסה, אמר מר קריימר. מה זה בית מחסה?

מקום שסוגרים בו פסיכים, אמרה מדלן.

כן, נכון, אמר מר קיימר, אבל למה קוראים לזה בית מחסה?

כי משקרים, אמרה מדלן.

בסדר, אמר מר קריימר. בואי נעזוב רגע את הפסיכים, כמו שאת קוראת להם, ואת המקום שבו מטפלים בהם או סוגרים אותם, ותגידי לי מה זה מבקש מקלט, לדעתך.

מישהו מאיזשהו מקום רע.

וכשהם באים לאנגליה, למשל, או לצרפת, לגרמניה או לאיטליה, מה הם רוצים למצוא?

מקום יותר טוב מאיפה שהם באו.

מה הם מחפשים?

מקלט.

ומה זה מקלט?

מחסה.

מחסה, אמר מר קריימר. זאת מילה טובה מאוד. האומללים האלה באים לכאן ומחפשים מחסה בארץ של בתי כלא. מקלט, אמר, הוא מקום מסתור, מחסה, נמל מבטחים. בתי מחסה למשוגעים, כמו שפעם קראו לזה, הם מקומות שבהם אנשים עם בלגן בנשמה יכולים למצוא מקום מגורים בטוח וטיפול.

הם כלואים, אמרה מדלן. אגף 16, לקחו לשם את סאם בשבוע שעבר.

כדי שהוא יהיה במקום יותר בטוח, אמר מר קריימר. אין לי ספק.

מדלן משכה בכתפיה.

בסדר, אמר מר קריימר. נכון, זה קצת דומה לכלא. לפעמים זה חייב להיות קצת כמו כלא, אבל הכוונה היא רק לטובה. לא כמו מעצר או מאסר, או בית סוהר אמיתי, זה בכלל לא דומה.

מדלן משכה בכתפיה.

רוחו של מר קריימר נפלה. הוא שכח היכן הוא נמצא ולשם מה. רוחו נפלה, או שמא העצב שבתוכו קם. כך או כך, הוא החל להיאטם. היעדרות. בשובו ראה שמדלן מסתכלת בו. תחת מבטה של מדלן הרגיש כמו תחת מבטו של הירח. נדמה היה שהאור בוקע מפניה כאילו הוא מוחזר ממקור מרוחק עד מאוד. הבעתה הייתה נפחדת, אך יותר כאילו חששה שפגעה במר קריימר. רימה מוסרת ד"ש, אמרה. רימה אמרה לי למסור ד"ש למר קריימר.

פני שניהם התבהרו.

תודה, מדלן, אמר מר קריימר. תמסרי לה בבקשה דרישת שלום חמה ממני בפעם הבאה שתדברו. מה שלומה?

אי אפשר לדעת אצלה, אמרה מדלן. היא כזאת שקרנית. היא אומרת שהיא כבר ירדה לעשרים ושמונה וחצי קילו. השיער שלה נושר, היא אומרת, מרוב הרעבה. היא אומרת שהיא אוכלת כמה נבטי שעועית ביום וזה הכול. ושותה חצי כוס מים. אבל היא שקרנית. היא עושה את זה רק כדי שאני ארָאה שמנה. היא מצלצלת בלי סוף. היא רוצה לחזור הנה. אבל ד"ר חאן אומר שזה לא מה שיחזיר אותה הנה, להרעיב את עצמה. זאת סחטנות, הוא אומר. אולי, אבל רק אם תוסיף קצת במשקל. תראי קצת רצון, הוא אומר, תראי שאת רוצה להבריא. ואז נראה. היא אומרת שאם לא יתנו לה לחזור היא מתאבדת. העניין הוא, שאם היא תבריא מספיק כדי לחזור הנה, היא חושבת שישלחו אותה הביתה. ברגע שהיא תהיה בת שש-עשרה ישלחו אותה הביתה, ככה דודה שלה אומרת. אבל רימה אומרת שהיא תתאבד עשרים פעם לפני שהיא תחזור הביתה.

הבית זה לא אזור מלחמה, אם אני לא טועה, אמר מר קריימר.

המשפחה שלה כן, אמרה מדליין. הם הסיבה שהיא ככה. אז אפשר לגמרי להבין אותה אם היא תרצה לגמור הכול לפני שהיא תחזור לשם.

רימה סיפרה לי פעם סיפור נחמד, אמר מר קריימר.

היא כתבה אותו?

לא, לא כתבה. היא הבטיחה שכן אבל בסוף לא כתבה כלום.

אופייני, אמרה מדלן.

כן, אמר מר קריימר. אבל האמת היא שזה לא היה ממש סיפור אלא יותר מקום לסיפור. היא זכרה בית שהיה ליד הכפר שלה. הבית היה סגור לגמרי והייתה שם חצר מרוצפת עם מין מקדש כזה באמצע ושיחים לבנים של יסמין שטיפסו פרא על המרפסות ועל מדרגות העץ.

אה זה, אמרה מדלן. הוא היה שייך לזקנה אחת והיא רצתה לנסוע לחג' והשכנים הלוו לה כסף והסיכום היה שהבית יהיה שלהם אם היא לא תחזור והיא לא חזרה. הסיפור הזה.

כן, אמר מר קריימר. הסיפור הזה. חשבתי שזה סיפור יפה מאוד, הבית הנטוש, כלומר, החצר והמקדש.

היא בטח המציאה אותו, אמרה מדלן. בטח בכלל לא היה בית כזה. וחוץ מזה היא לא כתבה אותו.

מר קריימר חש שהמפגש מתמסמס. הוא הציץ בשעון. חשבתי שרימה חברה שלך, אמר.

היא באמת חברה שלי, אמרה מדלן. אין בן-אדם שאני אוהבת כמו שאני אוהבת אותה. אבל היא גם שקרנית איומה. ובעיקר כדי לפגוע בי. עשרים ושמונה וחצי קילו! איזה מין שקר טיפשי זה? היא אמרה לך שהיא רוצה לנסוע לחג'?

כן, אמר מר קריימר. עיני הינשוף שלה נפערו וקלטו לתוכן עוד אור והיא סיפרה לו בלהט שהיא משתוקקת לעלות לרגל לחג'.

אז למה היא מרעיבה את עצמה? זה לא הגיוני.

אמרתי לה, אמר מר קריימר. אמרתי שבשביל דבר כזה צריכים להיות חזקים מאוד. עלייה לרגל היא חוויה קשה, ולא משנה איך נוסעים. צריכים להיות בכושר.

איזה שקרנית, אמרה מדלן.

מילא, אמר מר קריימר. את תכתבי את הסיפור שלך לפעם הבאה. על מבקש מקלט, ילד, אמר, ילד צעיר ממך פי שניים.

בסדר, אמרה מדלן. איפה המקום הכי גרוע בעולם? חוץ מכאן כמובן.

קשה לומר, אמר מר קריימר. התחרות לא פשוטה. אבל נראה לי שסומליה מנצחת.

קראתי שיש פיראטים בסומליה.

בים יש. הם גונבים את האוכל שהעשירים שולחים ואז העניים שזקוקים לו מתים מרעב.

טוב, אמרה מדלן. בסיפור שלי יהיו פיראטים.

מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן ושתקו. האחות סגרה את המגזין והסתכלה בהם. מר קריימר חשב שהתרגיל הזה גרוע מהרבה בחינות. מדלן רצתה לכתוב מה זה להיות מדלן. בסדר, הוא אמר, אבל תעבירי את זה למקום אחר. תמצאי לך איזושהי תמונה, אולי מהתמונות שעל הקיר הזה. מצאתי, היא אמרה. התמונה שלי היא אזור מלחמה. הסיפור שלי הוא על ילד באזור מלחמה, ילד שקטן ממני פי שניים, שרוצה לצאת משם למקום בטוח. מקלט, אמר מר קריימר. הוא מחפש מקלט.

תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר. לפני שאני הולך תגידי לי במילה אחת מה הרגש שעליו את יודעת הכי הרבה ומה הרגש שיהיה לילד בסיפור שלך.

שרוולי חולצתה של מדלן טיפסו על זרועותיה וחשפו את החתכים שעל פרקי ידיה. כשראתה את המבט הנוגה ששלח אליהם מר קריימר, משכה את השרוולים למטה ולפתה באגרופה את קצהו של כל אחד מהם.

פחד, אמרה.

מר קריימר יכול היה לנסוע באוטובוס הביתה. הייתה תחנה לא הרחק מבארטלמס, במקום שבו המתחם המיוחד הזה על בוסתנו וגניו וגבנוני הדשא של בית החולים העתיק נגעו במודרניות על הדרך ממזרח למערב. הייתה לו אפשרות לנסוע הביתה משם, כמעט מדלת אל דלת, בתוך עשרים דקות. אלא שאם מזג האוויר היה קרוב לסביר, ולפעמים גם אם לא, הוא היה הולך הביתה דרך הגנים וגינות הירק, הליכה לא קצרה, כשעה וחצי ואולי יותר. וכך היה מגיע הביתה רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט בשעה שבה יש לחשוב על הכנת ארוחת הערב. ואז בא הערב, ולקראתו היה לו תמיד לו"ז מוכן: תוכנית טלוויזיה רצינית, קצת קריאה רצינית, הרשימות שלו, ושינה מוקדמת.

כשהלך ברגל באותו יום אביב נעים חשב מר קריימר על מדלן ועל רימה. הציק לו שמדלן מתייחסת בחריפות שכזאת לסיפור של רימה. כמה אכזריות הן זו כלפי זו בתחרות הקטלנית שביניהן! בעיניו הייתה לבית הנטוש עוצמה מוזרה. רימה סיפרה ששקט שם מאוד, שברגע שדוחפים ופותחים את שערי העץ אין צעקות, אין כלבים, אין רעש של כלי רכב. החצר הייתה מרוצפת באריחים צבעוניים בדוגמה מסובכת, והיא התעמקה בקשתות ובלולאות החוצות זו את זו וניסתה לעקוב אחריהן. המקדש נותר כנראה מהתקופה שלפני החלוקה. כנראה היה מקדש הינדי, ולאישה המוסלמית לא היה כל צורך בו. אבל הוא ניצב לו בלב החצר, דמות מגולפת על כן ומקום לפרחים, נרות ומנחות, וסביבו, מכל ארבעת הצדדים, החלונות המוגפים, המרפסת, השפע העצום של היסמין הלבן. הזקנה לא חזרה, אמרה רימה. לא נודע אפילו אם הגיעה בכלל למכה, משאת נפשה. וכך נשאר הבית בידי השכנים אבל לאיש לא היה באמת צורך בו. לפעמים שוטטו הפרות שלהם ונכנסו לחצר. ושם, כשהעזה, עלתה הילדה רימה במדרגות העץ והביטה במקדש מהמרפסות הקרירות והמבושמות, מפלט מאזור המלחמה של ביתה.

הטלפון צלצל כשמר קריימר צפה בתוכנית על ההפצצות. תוכנית מסוג זה, אחרי הבישול והאכילה ושלוש כוסות היין הקצובות, הייתה תחנה בדרכו למיטה. אבל הטלפון צלצל. זו הייתה מריה, בתו, מאוקראינה, כבר חצות הלילה והיא מצלצלת לספר לו שמצאה את השטעטל שחיפשה, את השמות, את המקום עצמו. הוא קלט את נימת קולה, הקול היחיד מכל אלה שנותרו בעולם שנגדו היה הכי פחות מחוסן. כמעט שלא שמע את המילים, רק את הקול, את איכותו המיוחדת. יער, הנצחה, השמות, הוא ידע מה היא אומרת, אבל בחריפות עזה יותר מן המילים, קרובה יותר, בשר מבשרו, חש את הקול שהיה צריך לומר את הדברים האלה, מחדר במלון, מקדים בשלוש שעות, במסע פראי של עלייה לרגל. היער, העבר, הקול הקטן ממרחק כה גדול, הוא חש שהיא נתונה בסכנת חיים, חש שהוא חייב למשות אותה מן המקום שבו היא עומדת, שבו היא רוכנת מעל תהום ההיסטוריה, הבור, הכחדת כל היחסים האישיים. מתוקה, אמר מר קריימר, ילדתי היקרה, לכי עכשיו לישון אם את יכולה. וחשבתי קצת. כשתחזרי אני אבוא ואגור איתך. אחרי הכול קשה לי להיות לבד. אבל עכשיו תנסי לישון אם את יכולה.

מר קריימר לא התכוון לומר דבר כזה. הוא קצב לעצמו שנה לפחות. שנה אחת. הרי אדם יכול לעמוד לבדו באֵבל פרק זמן כזה.

צלצלו מהמחלקה. מדלן לקחה מנת יתר, היא בבית חולים ותחזור בתוך יום כנראה. מר קריימר, שכבר היה בדלת, החליט לצאת בכל זאת, היה זה יום אביב נאה, עצי האשור הנצו בלאט את עליהם. הוא הלך היישר אל שערי בארטלמס, הסתובב ופנה לשוב הביתה בדרך עקיפה כדי למלא את הזמן שהיה מבלה עם מדלן.

בערב, בסוף, קרא מר קריימר את רשימותיו הישנות, חולשה שתמיד ניסה לפצות עליה באמצעות כתיבת משהו חדש מיד. הוא קרא עשר דקות, עד שהגיע למילים: רימה, רצונה להיות ינשוף. ואז עלעל קדימה במהירות אל הדף הריק של היום וכתב: בכלל לא חשבתי מספיק על הרצון של רימה להיות ינשוף. היא שאלה: אתה חושב שאני כבר נראית כמו ינשוף? הלכתי למשרד ושאלתי אם יש לנו מראה. יש, סגורה מאחורי מנעול ובריח. חפץ יפה, בצורת פנים, ובדיוק בגודל של פנים, בלי מסגרת, רק הזכוכית המשקפת הפשוטה. החזקתי אותה מול רימה. תתארי את הפנים שלך, אמרתי. תתארי אותם בדיוק. קצת התביישתי מהחופש שהתרגיל הזה נתן לי להתבונן בפנים של ילדה בעוד היא, שהסתכלה בעצמה, לא העיפה בי מבט, בחנה את עצמה כמשהו שיש לתאר. כן, האף, קו גרמי דק מאוד, עשוי להפוך למקור. את השפתיים האלה חבל לאבד. אבל אם מחברים את קשתות הגבות עם קשתות הצללים שמתחת לעיניים, ובכך מדגישים את ארובות העיניים, אז כן, אפשר אולי לתאר את המבט הלטוש של הינשוף. הכמיהה למטמורפוזה. להפוך למשהו אחר, ליצור שונה לגמרי, מכונף, מנוצה, דרוך. פניה של רימה, כמו פניה של מדלן, חושפות את העצמות. אולי ברכּוּת הנוצות יש משהו מנחם. מעניין אם סיפרה למדלן על המראה. שברים, הנזק.

צלצלו מהמחלקה. מדלן התאוששה, פחות או יותר. מר קריימר עמד ליד החלון. פריחת בכורי האביב כמעט נגמרה. אבל משהו אחר יבוא, ועוד ועוד, עד הרקפות של הסתיו. זו הייתה גדה נהדרת. ואז מדלן והאחות כבדת הגוף עמדו בפתח, בידי האחות מגזין הנשים שלה. מדלן לבשה מכנסיים רפויים וחולצה ללא צווארון ששרווליה היו ארוכים הרבה יותר מדי. היא עמדה. וכלפי מר קריימר הציגה, בחשש ובהתרסה, את פניה וצווארה, שאותם חתכה. הו, מאדי, אמר מר קריימר, אין לך רחמנות? אף פעם לא תרחמי קצת על עצמך?

האחות ישבה בפתח וקראה במגזין. מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן הקטן. בכל זאת, אמרה מדלן מבעד לשבכת החתכים השחורים, עשיתי צעד ראשון. לקרוא לך? כן, אמר מר קריימר. מדלן קראה:

סמואל חי עם אמו. החיילים הרגו את אביו. כמה מהחיילים היו רק ילדים. סמואל ואמו התחבאו ביער. כל יום היא הייתה צריכה להשאיר אותו כמה שעות לבד כדי ללכת לחפש אוכל ומים. הוא חיכה וחשש שהיא לא תחזור. לא היה מה לעשות. הוא הצטנף במחבוא הקטן וחיכה. יום אחד לא חזרה אמו של סמואל. הוא חיכה כל הלילה וכל יום המחרת וכל הלילה שאחר כך. ואז החליט שהוא חייב ללכת ולחפש אותה או אוכל ומים לפחות כי מלאי החירום שהשאירה לו נגמר. הוא הלך בשביל שבו הלכה אמו יום אחר יום. השביל הגיע לכביש. היא אמרה לו שהכביש מסוכן מאוד. אבל מעבר לכביש היו שדות ובהם, במזל, אפשר היה למצוא משהו לאכול שהאיכרים שתלו לפני שהחיילים באו ושרפו להם את הכפר. סמואל עצר לפני הכביש. הוא היה ארוך וישר לשני הכיוונים ומלא אבק. לא רחוק משם ראה משאית עולה באש ועוד משאית הפוכה בתעלה. אבל חיילים לא נראו. סמואל חצה את הכביש במהירות. ועד מהרה, בדיוק כפי שאמרה אמו, ראה נשים וילדות בבגדי כחול ולבן נעות לאטן על פני האדמה ומחפשות אוכל. אולי אמו תהיה בכל זאת ביניהן? לפחות מישהי בטח תתן לו אוכל ומים.

מדלן הרימה את פניה. עד כאן הגעתי. סתם זבל, נכון? לא, אמר מר קריימר, זה יפה מאוד. זבל, אמרה מדלן. תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר, כתבת את זה לפני או אחרי שעשית את זה לפרצוף שלך? אחרי, אמרה מדלן. כתבתי את זה הבוקר. את הפנים עשיתי לפני שני לילות, אחרי שהחזירו אותי הנה מבית חולים. טוב, אמר מר קריימר. זה טוב מאוד. זה אומר שאת יכולה להזדהות עם חיים של אחרים גם כשהחיים שלך מציקים לך עד כדי כך שאת חותכת לעצמך את הפנים. אני יודעת את ההמשך, אמרה מדלן בלהיטות פתאומית. אני יודעת איך זה ממשיך ואיך זה נגמר. לספר לך? – אם תספרי תוכלי עדיין לכתוב את זה? – כן, כן. ­– מבטיחה? – כן, מבטיחה. – אז ספרי.

היא שטחה על השולחן את השרוולים שידיה הסתתרו בתוכם והחלה לדבר במהירות. מבטה ננעץ בעיניו והוא היה מרותק לסיפור הנלהב שלה.

בין האנשים שמחפשים אוכל הוא פוגש ילדה. היא בגילי. קוראים לה רות. החיילים הרגו גם את אבא שלה. אמא של רות הסתתרה איתה וכשהחיילים באו לחפש היא הכריחה את רות להישאר במסתור והסגירה את עצמה. זה היה הסוף שלה. אבל הנשים האחרות לקחו אליהן את רות והסתירו אותה איתן והן יצאו לחפש אוכל כשהיה בטוח לעשות את זה. כשסמואל בא לשדות, רות החליטה לדאוג לו. היא הייתה בשבילו כמו אחות, אחות גדולה טובה, או אמא, אמא טובה ואוהבת. כשהיה בטוח להדליק אש היא בישלה לו את הארוחה הכי טובה שיכלה. אחרי כמה זמן חזרו החיילים והשדות נהיו מסוכנים מדי, כל הנשים הסתתרו ביער אבל רות שמעה שאם מצליחים להגיע לחוף אפשר אולי למצוא מישהו עם סירה שיעביר אותם מעבר לים, לאיטליה ולאיחוד האירופי, ושם באמת בטוח. וזה מה שהיא עשתה, עם סמואל, היא יצאה לכיוון החוף, והם הלכו רק בלילה, ברגל, לאור הירח והכוכבים, והקפידו להתרחק מהכפרים העולים באש.

נשמע טוב, אמר מר קריימר. נשמע מרגש מאוד. כל מה שצריך עכשיו זה רק לכתוב את זה. הסתכלת במפה, אני מניח? החוף הכי קרוב לא יעזור, כי שם נמצאים הפיראטים. מה שצריך זה להגיע לחוף הצפוני, דרך המדבר. ולחצות מדבר אמור להיות דבר נורא. צריך לשלם לנהגי משאיות שיקחו אותך, נדמה לי. כן, אמרה מדלן, חשבתי שיהיה לה יותר קל בחוף המזרחי, עם הפיראטים. מנהיג אחד של הפיראטים אמר שהוא יקח אותה ואת סמואל עד לוב אבל זה יעלה לה הרבה כסף. כשהיא אמרה שאין לה כסף הוא אמר שהיא יכולה להתחתן איתו, בתור תשלום, זאת אומרת, עד שהם יגיעו ללוב, ואז הוא ימכור אותה לחבר שלו, והוא יקח אותה ואת סמואל לאיחוד האירופי, שהוא כמו הארץ המובטחת, הוא אומר, ושם היא תהיה בטוחה, אבל היא תצטרך להתחתן גם עם החבר שלו, בשביל הנסיעה מלוב לאיטליה. שאלתי את רימה אם היא הייתה עושה דבר כזה והיא אמרה שלא, היא לא יכולה, בגלל המצב בבית, אבל היא אמרה שאני יכולה, שכדאי לרות בסיפור שלי לעשות את זה, כי זה יציל את שניהם ויהיו להם חיים חדשים באיחוד האירופי ואלוהים הטוב יסלח לה על החטא הזה. היא מוסרת ד"ש, אגב. היא ביקשה ממני לשאול אותך אם אתה בסדר. היא אמרה שנדמה לה שאתה קצת בודד לפעמים. תודה, אמר מר קריימר, אני בסדר. אבל היית מאמין, אמרה מדלן, היא כבר לא רוצה ללכת לחג', היא תחכה עד שתהיה זקנה, והיא גם לא רוצה שד"ר חאן יחזיר אותה הנה. לא, היא החליטה שהיא תהיה מורה ביסודי. וחוץ מזה היא ירדה כבר לפחות מעשרים וחמישה וחצי קילו. אז עוד פעם הכול שקרים כרגיל.

מורה ביסודי זה רעיון טוב מאוד, אמר מר קריימר. אבל כמובן שצריכים להיות חזקים בשביל זה. חזקים כמו לעלייה לרגל.

אמרתי לה, אמרה מדלן. אז היא עדיין משקרת. בכל אופן, עוד דבר בעניין רות זה שכשהיא עם הפיראט הראשון, בתור הזונה שלו, כשהם מפליגים לאורך ים סוף הוא שולח אותה לחוף, לשווקים – את סמואל הוא מחזיק על הסיפון כבן ערובה – והיא צריכה ללכת ולקנות את כל המצרכים לארוחות שהוא אוהב, עשיתי קצת תחקיר, בייבי-במיה ובשר טלה בתבשיל עגבניות, למשל, לביבות בצל, דגים ופלפל, בקלאוות, גבינות רכות מתובלות, טעימות כאלה, עד חוף סואץ. והיא עושה את כל מה שהאדון שלה רוצה וסמואל מתחזק.

הם יישארו באיטליה? שאל מר קריימר, אם הפיראט השני יקיים את הבטחתו ויעביר אותה את הים התיכון? לא, אמרה מדלן, חסרת נשימה מסיפורה, הם נוסעים לסוואנסי. בסוואנסי יש קהילה סומלית ותיקה. בדקתי את זה. הם נמצאים שם כבר שלוש מאות שנה. בהתחלה היא תגור באכסניה ותבשל בשביל כולם וככה כולם יאהבו אותה. סמואל יילך לבית ספר וברגע שהוא יסתדר שם רות תירשם לקורס ותקבל הכשרה.

מדלן, אמר מר קריימר, קשה מאוד להיכנס לבריטניה. רות וסמואל יצטרכו דרכונים. חשבתי על זה, אמרה מדלן. לראש הפיראטים הראשון יש ארגז שלם מלא דרכונים מאנשים שמתו על הספינה שלו, ובגלל שרות מבשלת כל כך טוב הוא נותן לה שני דרכונים וככה היא וסמואל מצליחים לעבור את ביקורת הדרכונים בלי בעיות.

כדאי לרימה ללכת לקולג', אמר מר קריימר. אני חושב שמשרד הפנים יאריך לה את הוויזה אם היא תהיה במסגרת לימודים שלמה. ואם היא תלמד להיות מורה ביסודי, מי יודע מה יקרה?

היא שקרנית, אמרה מדלן, פניה לבנות מאוד, כמעט שקופות מבעד לעיטור הפראי של חתכיה. היא אמורה להיות חברה שלי. אם היא באמת הייתה חברה שלי היא הייתה חוזרת הנה. ואז שתינו היינו בסדר כמו שהיינו לפני שהיא עזבה אותי.

את רוצה להישאר כאן?

כן, אמרה מדלן. פה יותר בטוח.

למה מנת יתר? למה לחתוך את עצמך?

האחות הסתכלה והקשיבה.

כי אני מפחדת.

הבת שלי פחדה, אמר מר קריימר, והיא מבוגרת ממך פי שניים. כשאמא שלה הייתה חולה, ארבע וחצי שנים, היא פחדה יותר ויותר. ועכשיו היא נסעה לאוקראינה, היית מאמינה, לגמרי לבדה, בלי לדבר את השפה, כדי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. לפני כמה לילות היא צלצלה אלי משם, מהמקום הנורא ההוא, אני לא רציתי אף פעם לנסוע לשם, לגמרי לבדה, באמצע הלילה, במלון. תכתבי את הסיפור שלך, טוב? הבטחת לי. סומליה היא כנראה המקום הכי גרוע בעולם וסוואנסי היא מקום טוב מאוד, מכל הבחינות. איזה הישג זה יהיה אם תצליחי להביא לשם בשלום את רות ואת סמואל!

ידיה הלבנות של מדלן וציפורניה הכסוסות עדיין הסתתרו בשרווליה. היא איבדה כל תנועה. אף פעם לא אגיע לסוואנסי מסומליה, אמרה. אף פעם, בחיים לא. אני לא מסוגלת אפילו לרצות לצאת מכאן.

דבר ראשון הסיפור, מדלן, אמר מר קריימר. קודם כל הבדיון. תוציאי את רות ואת סמואל משדות הקטל, תביאי אותם בעזרת האכזריות וטוב הלב של הפיראטים למחנה זמני בעקב המגף של איטליה, תעבירי אותם צפונה בין זרים שלא מדברים מילה בשפתם – תתכנני את זה, תמצאי את האמצעים הדרושים. הבטחת. מי יודע מה יקרה אם לשניים האלה יהיה מזל ותצליחי להביא אותם לסוואנסי?

The Short Story Project C | The Short Story Project INC 2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty