Write Stories

מוקדש לנערה עדי יעקובי שנעדרת מאז 1996.

א

בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.

לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".

נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.

הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.

לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".

לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."

"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.

היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?

שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."

"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.

לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.

"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.

ב

אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.

אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"

אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.

החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.

אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.

אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."

ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.

במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.

אמי הפסיקה לבכות.

למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.

אמא נעלמה.

כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.

ג

אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.

לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.

נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.

ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.

היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."

מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.

"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.

ד

לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.

אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.

אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.

אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.

אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.

ה

נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.

בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.

"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.

אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.

במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.

אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.

יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.

"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."

הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.

סבתא זוהרה הייתה אולי בת בת מאה ואולי יותר. בעצם לא יותר ממאה, כי אני לא יודעת לספור יותר ממאה.

היא לא הייתה הסבתא שלי אבל כולם בשכונה קראו לה סבתא. לא היה לה בעל והיה לה רק ילד אחד. גדול. יוסף. כולם ידעו שיוסף לא באמת היה הילד שלה, אבל אף אחד לא ידע מאיפה היא הביאה אותו. יוסף קרא לסבתא זוהרה: "אמא". אני חושבת שכולם ידעו מאיפה סבתא זוהרה הביאה אותו, אבל לא רצו לגלות לנו, הילדים.

הרבה דברים לא רצו לגלות לנו, הילדים. למשל שסימה הייתה זונה, וכל הבעלים והאבות היו הולכים אליה ומתווכחים איתה על כסף. היא רצתה עשר לירות והם רצו לשלם רק חמש לירות. אבל בסוף הם היו מסתדרים והיא הייתה לוקחת אותם מאחורי המכולת של שלמה, איפה שהיתה תעלה ארוכה עם הרבה קוצים, שאמא קראה להם חרשוף והיתה שולחת אותנו לקטוף אותם, אח"כ היא הייתה מבשלת אותם עם קציצות הדגים הכי טעימות בעולם. ככה יצא לי לראות את סימה מרימה את החצאית, ומראה לבעלים של האמהות, שאני לא רוצה להגיד את השם שלהם עכשיו.

בעצם התחלתי לספר לכם על סבתא זוהרה שממש, אבל ממש אהבתי אותה. היא היתה הזקנה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא היתה גבוהה כמו עמוד חשמל ודקה כמו דף של מחברת. העיניים שלה היו בצבע שאף אחד עוד לא המציא לו שם. הן היו עצובות אבל גם טובות. תמיד היה לה חיוך כזה שמרגיע. הייתה לה צמה ארוכה בצבע שחור עם הרבה שערות בצבע כסף. בגלל זה, לפעמים חשבתי שהיא מלכה.

אחרי בית ספר, כשהיה יום יפה, הייתי הולכת אליה, היינו יושבות בשמש, על המדרגה בכניסה לצריף שלה, הצריף שיוסף, שקרא לה "אמא" שרף אחר כך, והיינו מוציאות את כל האפונים מהתרמיל ושמות בסיר.

הייתי מספרת לה על בית ספר, למשל, איך המורה ביחד עם התלמידות צחקו עליי בגלל שיצאתי מהשירותים והחצאית שלי היתה תפוסה בתחתונים, וכולם ראו לי את התחתונים וצחקו.

"וו אש עמלתי". "ומה עשית?" שאלה אותי במרוקאית.

"נכנסתי לכיתה והפכתי את כל הכיסאות והפרעתי למורה ללמד". סבתא זוהרה ידעה מעט עברית, ואני ידעתי מעט מרוקאית וככה דיברנו בשתי השפות.

היא צחקה ונישקה אותי במצח.

"עכשיו אני בעונש ואמרו לי להביא את אמא".

אמא תמיד הייתה בעד המורים, אז לא סיפרתי לה הרבה דברים. גם אני הסתרתי ממנה ושמרתי סודות, כמו שהיא היתה שומרת סודות ממני. אבל אני שמרתי סודות כי פחדתי ממנה. היא שמרה סודות בגלל ש"זה לא עניין של ילדים" ככה היא אמרה.

סבתא זוהרה באה איתי למורה, והקשיבה לתלונות של המורה עליי. המורה דיברה במילים מסובכות שקשה להבין בעברית. אני חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כדי להרגיש יותר חשובה.

 סבתא זוהרה לא הבינה הרבה ממה שהמורה אמרה, אבל ישבה זקוף והצמה שלה היתה מתוחה יפה יפה מאחורי הראש. היא תמיד ישבה זקוף, ונדנדה קצת את הראש כל הזמן קדימה ואחורה. בסוף, כשהמורה סיימה לדבר, היא אמרה: "אמא שלה חולה, אבל שהיא תהיה בריאה אני יגיד לה שתתן לה עונש".

כמובן שהיא לא סיפרה כלום לאמא, ואפילו קנתה לי קרמבו בדרך הביתה, מהמכולת של שלמה.

ביום שישי סבתא זוהרה מתה. יוסף שרף את הצריף בזמן שסבתא זוהרה ישנה בפנים, וגם היא נשרפה.

אחרי שבאו מכבאי האש באה גם המשטרה ורדפה אחרי יוסף עד שתפסה אותו, והכניסה אותו לכלא. שמעתי שאמרו שהוא שרף את הבית בגלל ששרלוט, היפה של השכונה, לא רצתה להיות חברה שלו.

שאלתי את אמא: "למה הוא שרף את סבתה זוהרה ולא את שרלוט?" אמא אמרה לי להכנס הביתה, ושזה לא עניין של ילדים.

המוות של סבתא זוהרה כאב לי בלב.    

נכנסתי למחסן שלנו, איפה שאמא שמה את הסיר של הקוסקוס וכל הצנצנות של החמוצים, וגם כיסאות, שיושבים אחד על השני כמו מגדל, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי, רק, אולי כשכלבה שלי, לוליטה, מתה מסרטן בכבד.


*הסיפור זכה במקום שני בתחרות "מאה מטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

"כמה מוזר," חשב כשעמד על פי הקבר הפתוח, נעליו מעוקמות מרגבי האדמה הלחים. חיים שלמים נארזים בכריכת בד לבנה. כמו משלוח של פריט אמנות יקר שיוצא למסע מעבר לים, אלא שהמטמון שנח פה כבר לא ייצא לשום מסע. כך הסביר לעצמו והתבייש, אולי בגלל שחש הקלה, על סף הריחוף המבושם של אחרי מות.

סביבו ומאחוריו עמדו בני המשפחה הרחוקה, מניפים את מטפחותיהם אל אפם ושבים ומורידים את ידיהם. חלקם הביטו בגבו, כך ידע והרגיש. וגם אילולא הרגיש, היה מנחש. השכל הישר חייב זאת: אביו נטמן באדמה. והוא, ששב מרחוק כדי לחלוק כבוד אחרון, היה בעצם מושא הטקס הזה. בעצם, לא הטמנת הגוף הכבד באדמה היה מרכז העניין כאן, אלא הציפייה של שוחרי הרע, של השיניים הנוקשות והמלחשות אל הלשונות: היבוא או לא יבוא? האם יספיק? האכפת? החשוב לו?

והוא, כמי שרק בידו לגאול את מנוחת המת שעוד נח מחוץ לקברו, הגיע. הוא הרגיש כמי שמוטלת עליו משימה, כמו נוטריון או סוחר סוסים שחתימתו נדרשת כדי להוציא את הסחורה לדרך. ועכשיו, לאחר שהוסדרו העניינים הכספיים והפרוצדורליים, הוא יכול היה לעמוד שם, על פי הקבר. בידו הימנית המזיעה בחום הקיץ הזה זר ציפורנים סגולות בצלופן קמוט שאסף בדרכו משדה התעופה. בידו השמאלית השמוטה דף מחברת ספירלית שנתלש בבית אביו. כשהגיע, החדר הקטן עוד הכיל את בגדיו שעל הכיסא. הוא הסיר אותם בעדינות, קיפל אותם והניח בארון המאובק קלות. ואז נפנה לכתוב הספד ולא מצא נייר. המחברת עם רשימות המכולת ומספרי הטלפון נבחרה בסוף. הדף שתלש ממנה הותיר שובל של תלתלי נייר קונפטיים שלא הלמו את המעמד.

הוא שרבט במהירות את מילות הפרידה. ידו מרפרפת על הנייר כמו מפחדת לחרוט בשולחן העץ את הכתוב. הוא הרגיש שהוא מותיר בו סימני חריטה, או שמא קמטים נוספים בפניו הקרים של אביו, עם כל מילה שהוסיף. ואז, ידע שהוא לא מוכן להיפרד עדיין, למרות שהלוויה תוכננה לבוקר המחרת. יהיה עליו להגיע לבית החולים להיפרד. לראות את פניו בפעם האחרונה, ואולי להתנצל או להתעמת קצרות עם המת. היה עם ועל מה להתעמת.

אלעזר, חברו הטוב, ניהל את הטקס. כשקיבל ממנו את הטלפון יומיים קודם, באמצע הלילה, כמו קלישאה של בשורת איוב בסרטי קולנוע, היה בעיצומה של כתיבה קדחתנית. הוא לא הצליח לישון באותו לילה, על אף שחש ברע. אפו נזל מזה יומיים וכאב עמום היכה בבסיס הגולגולת שלו. סימנים של שפעת מוקדמת. הבית היה ריק. הטלפון צלצל, ובתחילה הוא צקצק בעצבנות לעומתו. אך אז נזכר שמאוחר, השעה הלא רגילה הדליקה בו משהו. הטלפון פעם באור כחלחל, בפניו אל השולחן והרטט זמזם וזמזם. הוא שמר את המסמך וענה. בצד השני שמע מייד את אלעזר אומר "דני," ביגון כזה. "דני," בנשיפת אוויר אחת ארוכה.

אלעזר דאג לכל הסידורים והטלפונים לאנשי הקשר. הוא שלח אליו כרטיס טיסה במהירות, כמה שעות לאחר מכן והתנצל על כך שיצטרך לחזור לביתו בבאר שבע מיד לאחר הלוויה. דני התבונן בעיניים טרוטות בהודעת הדוא"ל שהגיעה וניסה לפענח את מהותה, על אף שאלעזר, כמו אלעזר, היה בהיר וחד. "נוסח למודעת אבל," נכתב בשורת הנושא. ובגוף ההודעה כתב רק את הנוסח היבש, עמוס המידע החיוני. חתום ב"לאישורך עד 8:00 בבוקר זמן בריטניה, כדי שנוכל להכניס לעיתונות בארץ". בארץ. המונח נשמע לו מוזר פתאום. ארץ? איזו ארץ? הארץ התיכונה? כדור הארץ? וזה כמובן הזכיר לו פתאום את אביו, איך שנהג להגיד "ארץ" על כל דבר שהיה נמוך מברכיו של דני הילד. "זרקת את זה על הארץ?" או "לא מניחים אוכל על הארץ, דני" וכיוצא באלה.

האדמה, הקרקע בעלת כוח הכבידה הייתה מגונה בעיני האב, הוא ניסה להתרחק ממנה בכל כוחותיו, לרחף מעט באוויר. כאבא תמיד דחף לכך. המשפחה הקטנה יצאה לטייל בהרים כמעט בכל שבת שניה. הגליל התחתון היה מועדף עליו. אבל גם הרי נפתלי ואיזור אלוני אבא. הם שהו שם שבתות שלמות. לעתים עם חברים ולעתים לבד, הוא וההורים. הוא הרגיש שאביו נושם אחרת על הפסגות הללו. נפתח בו גם משהו רגשי אז. ודני אהב את התרוממות הרוח הזו של האב.

אבל לא רק טיולים שמרו עליו הרחק מן ה"ארץ". היו גם סולמות, למשל. הם שכנו דרך קבע בבית. תמיד. זה היה יוצא דופן כל כך, להחזיק כמה סולמות בבית. היה סולם עשוי אלומיניום בעל ארבעה שלבים והיה סולם נטוי עשוי עץ  תמוך לקיר, ועוד אחד, קטן למראה, אבל טלסקופי ששילש את גובהו, והוא היה גאוות האב. הרישום הקפדני במחברת לאחר שנלקח על ידי אחד השכנים היה תמיד כמו טקס קטן ורב רושם. טלפונים בהולים הורמו ודברים בטון רם נאמרו כאשר בושש אחד מהם להחזירו לביתם.

נראה שמרגע שהאב עלה על אחד הסולמות, נשכחה ממנו מטרת התיקון או החפץ שביקש להוריד, ומייד הפך הסולם למשחק, להתגרות בשאר בני הבית. הוא ביקש ארוחת צהריים לסולם, ישב בהתרסה על קצהו המחודד, רגל לפה ורגל לשם. ברכיו כפופות ואצבעותיו החשופות שלוחות קדימה, כמו מנסות לחוש את גלי הצחוק או העצבנות של אשתו. זה בכל זאת היה צחוק, לרוב. עד שהיא עייפה ושלחה אותו "לישון על הסולם" והגישה לו כרית ושמיכה והסתגרה בחדר השינה בסגירת דלת חזקה מעט יותר מדי.

בשנים שלאחר מכן, כשדני כבר היה בתיכון ולאחר מכן בצבא, אביו  התמסר לשיעורי הצניחה החופשית, הבאגי המרחף והדאונים. נראה שהוא סלד מהם ואהב אותם בו זמנית. כאילו חש חובה או כורח להתנתק מדי פעם מן ה"ארץ", אך לא נהנה מעצם השהייה באוויר. הוא טיפס עם חבלים בימי גיבוש של העבודה, הוא גרר את בני המשפחה והחברים להליכות על מצוקים תלולים במדבר יהודה, סנפלינג, טיסה בשמי הארץ, רכבות הרים. האוויר היה מרכיב חיוני בהישרדותו.

עכשיו, מול הודעת הדוא"ל הזו, הוא חש את הכדור מועבר אליו. כי הרי ייאלץ בקרוב לעלות על מטוס ולהתנתק מהקרקע ולרחף ולנחות שוב בארץ ההיא, שנולד בה אבל עזבה.

"בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של אהובנו יוסף סמינסקי, בעל לבתיה סמינסקי ז"ל ואב אהוב לדני יבדל"א. בן 91 היה במותו. הלווייתו תתקיים ביום ה' כ"ו בתמוז, 712.07.0 בשעה 10:00 בבית העלמין "מנוחת עולמים" שבקרית אתא. לבקשת הבן לא תתקיים שבעה מסודרת."

הוא אישר את המייל מייד. לא הייתה אפשרות אחרת, מפאת קוצר הזמן, והודה לאלעזר על הסיוע. את הלילה העביר בבהייה בתקרת חדר השינה, בשינה-לא שינה ובבכי מפוזר. טרם היה זה בכי ממשי, הוא ידע. עוד לא בכה עליו ממש. לא היה אף אחד לצדו שיכול היה לזרז את הבכי הזה. לא היה מי שידבר בשבח אביו עכשיו, וינחם ויניע את מהלך האבל. זה היה שונה כל כך ממותה של אמו. אולי כי ההלם שבלכתה היכה בו כששהה עדיין ב"ארץ" וקשור היה עדיין אליה מאוד בנימי נפשו וברירים השקופים שקושרים אם לבן. והיה זה גם גילו הצעיר, בוודאי. בן 26 היה אז. ולא הוכן לכך כלל. לא חשב לאבד אותה כבר בשנות העשרים שלו, ובוודאי לא למחלה. היא הייתה חזקה תמיד, וחסונה ולא חולה לעולם. כאילו שמרה את כל המחלות לפעם אחת, חסכה בעקשנות את השפעות וההצטננויות והדלקות וכאבי הגב. פרטה אותם למטבעות כסף ושלשלה אותם לקופת חיסכון מחורסנת. וכשבא הפטיש נפרע החוב.

למחרת בבוקר ירד לקפה השכונתי והזמין טוסט בחמאה, סלט פירות יער שהיה אהוב עליו וקפה "פילטר" כדי לזכור את אמו גם ביום הזה, יום לכתו של אביו. הוא לא מדד את האבל בימים. הכול היה כמו סרט צלולואיד ארוך. סצנה מתמשכת של כאב ותימהון.

הכול סביבו התנהל בעצלתיים של בוקר בריטי, כאילו כולם מנסים להישמע מנומסים קצת יותר היום. ככה הוא חשב. כולם יודעים איכשהו. אפילו קריסטין, בעלת בית-הקפה, לא צחקה היום ולא סנטה בלקוחות, סימן ההיכר שלה. "אבי מת," הוא אמר לה כשהביאה לו את החשבון והביט בעד החלון הגדול. "אוי דארלינג," היא התכופפה וחיבקה אותו. "זה נורא," אמרה. אבל הוא נשאר קפוא על מקומו, לא נתן לה אפילו גרם אחד של חיבה על המחווה שהפגינה לעומתו.

אחר עלה לביתו והתקלח. ארז כמה בגדים במזוודה הקטנה שהייתה לו. הגדולה נראתה לו מיותרת ופרובוקטיבית מדי. כאילו שידרה מסר של חזרה לתמיד או של שהייה ארוכה. שלא יטעו לחשוב שהוא חוזר, גם לא אלעזר. אין בכוונתו, הוא רצה להגיד להם. אין בכוונתו. אבל לא אמר ורק בחר במסר של ביקור קצר וחפוז לסגירת העניינים החיוניים. הטמנה באדמה, בירור ירושה, ביקור קרובים וניחומים מועטים וזהו.

קולות רמים של הטחת אדמה נשמעו סביבו והגברים שאחזו באתים דחקו אותו מעט לאחור בעדינות ובנימוס. אבל דחקו. גם אלעזר עסק במלאכה. עם התגברות קולות הנפילה של הרגבים ואחר הערמתם בתלולית קטנה, הלך ונפער תחת רגליו חלל קטן של אדמה, מצוק תלול שכזה. מישהו תפס במרפקו ומשך אותו מעט לאחור. הוא סבב לרגע והביט בדודתו, אחות אמו. המטפחת שעל ראשה שימחה אותו לרגע. היא הייתה פיסת צבע בתוך האפור הזה. היא הניחה יד בשקע שבין שכמותיו המזיעות.

לאחר שעלתה והתרוממה התלולית וננעץ השלט הקטן בראשה, עברו על פניו ועל פני משפחתו הקרובה מצד אביו אנשים שלא הכיר. מי הם האנשים הללו, חשב לעצמו. מה לי ולהם? כך זה נמשך זמן מה. הוא התחבא מאחורי זגוגיות משקפי השמש ואמר תודה ושוב תודה ותודה שבאתם. וחיבק כשצריך היה לחבק את מי שנזקק לחיבוק יותר ממנו, מבנו של המת.

אחר עלו בשביל העפר שהוביל בחזרה לכביש הראשי. הוא הלך מעט קדימה, עם מחשבותיו בכיסיו. הכול תם לגביו. משפחתו נטמנה. נותרו זיכרונות, עד שגם הם ימוגו. הוא ידע שאלו מחשבות עגומות, פרי הנסיבות, ולא נלחם בהן. הוא ידע שמחשבות במצבים שכאלה נוטות להיות מזוקקות, פחות מודחקות. אולי זו אמת, אפילו. "נדיר לצפות כך ב­אמת, רוטטת מול עיניך," חשב.

הוא ביקש, כאמור, לא להיות לנטל על המשפחה המורחבת ועל המבקרים ולא קיים שבעה מסודרת. חשב שגם ככה יגיעו. אבל פרט לבני דודיו שגרים בחיפה, לא הופיע איש בשעות שלאחר הלווייה. אפילו הקלישאה של הררי אוכל בסירים ובקופסאות פלסטיק לא הייתה שם כדי לנחם אותו. פשוט כי אף אחד לא הביא שום דבר. כולם הבינו פשוטו כמשמעו את סירובו לקיים את השבעה. אולי חשבו שרצה להסתלק מוקדם ככל הניתן, אולי פרשו זאת כעלבון כלפי אביו וכלפי שאר המשפחה. כך או כך, הוא הלך לישון מוקדם. אחרי שעזבו בני הדודים לחיפה, ישב עוד קצת בחוץ, התנדנד בכיסא הנדנדה עשוית הנצרים שעל המרפסת, עישן סיגריה ונכנס למיטה בבגדיו. למיטה של אביו.

כשהגיע האור פקח את עיניו ולא הבין היכן הוא. לקח לו זמן להיזכר. כשנזכר, ירד עליו שוב המסך העמום, היבש של האבל הראשוני. הוא פתח את החלונות והבוקר פרץ פנימה. פטיש אוויר נשמע במרחק והוא ליטף את עורפו, ניסה לחוש את כאב הרפאים של המחלה שכבר עזבה אותו. הרתיח מים בקומקום הפלסטיק ומזג לעצמו כוס תה בתוספת שתי עוגיות חמאה מהקופסה שהחיפאים הביאו עמם.

העליבות הזו, חשב. הכול בארץ תמיד בשקיות פלסטיק שאינן קשורות לעניין. אוכל בשקית של רמי קידוחים. ספרים בשקית של ביטוח לאומי. מסמכי פטירה בתוך שקית צבעונית של רשת צעצועים. הוא התרגל לסגנון האנגלי. למירוק של כל פיסת ברזל, כל גדר שם מנומקת, כל בטון מוחלק וצבוע. ואילו כאן הכול מזדקר, דוקר בעיניים ומסנוור מרוב חוסר מחשבה.

הוא התפשט מהבגדים הנוקשים שבהם ישן ולבש חדשים מתוך המזוודה. הסט היחיד שהביא עמו. חולצה מכופתרת בצבע ירוק זית ומתחתיה גופיה לבנה חדשה. כמכנסיים לקח את הג'ינס הבהירים הטובים שלו. הם היו משופשפים במידה אבל רגילים למראה. לא זועקים ולא ישנים מדי. קם והסתובב בדירה. שנתיים לא דרך כאן. בפעם שעברה עזב בריב גדול. אביו לא הסכים לבוא אליו, לעירו שלו, לחיות איתו. הוא נצמד לקרקע בצוּמוּד עקשני, וכשהוא ראה את ידיו המגויידות לופתות את כיסא הגלגלים, הבין שאין סיכוי. סטיבן המטפל הביט בו מהצד ועיניו שידרו הבנה והשלמה, ובה בעת הציב את עצמו מן הצד השני של המתרס, בנבחרת של יוסף. זה היה אז הוא, דני, נגד יוסף. ומשקלו של סטיבן היה אבן מכרעת.

הוא פיטר את סטיבן מיד כששב הביתה, ואז הצטער. מה היה לו נגד הבחור הנחמד הזה בכלל? הרי היו לו יותר שעות יוסף מלכל אחד אחר בשנים האחרונות. והוא בוודאי ידע על מצבו בפירוט רב יותר מדני עצמו. הוא אמנם עקב מרחוק אחר התרופות, הבדיקות, השינויים בבדיקות הדם. אבל לא יכול היה לדעת איך והאם אביו ישן בלילה וכמה פעמים התעורר.

ואז, אחרי שסטיבן עזב בעלבון, אפילו לא דיבר איתו, רק שלח לו את ההתחשבנויות הכספיות בדוא"ל, ללא מלל מיותר, הוא התקשר שוב למיכל, ידידתו מבית הספר לרפואה וביקש את עצתה. יחד החליטו על אחות שתגיע לביתו של יוסף פעמיים ביום, בוקר וערב. ואולי תישן בבית מספר לילות בשבוע. רק כדי לראות שהכול מסתדר לו. אביו לא היה מוגבל עד יומו האחרון. הוא ישב בכיסא הגלגלים לטענתו, רק כי לנסוע במקום ללכת זו פרבילגיה של זקנים, והוא לא מתכוון לוותר עליה.

הוא חזר מסיבוב במרכז המסחרי. קנה חומרי ניקוי, מטליות, שקיות פח גדולות, זר פרחים צבעוני כרוך בגיליון נייר חום, אוכל ליומיים וסבון רחצה נוזלי. הוא לא יכול היה לסבול את עיגול הסבון של אביו ששיערות קשות דבקו בו. אבל כשהתפשט ונכנס תחת המים החמים דווקא אחז בו. דווקא רצה להריח אותו. כל הגועל התפוגג. הוא העביר אותו על חזהו ועל ידיו, הסיע אותו על העורף ותחת בתי השחי, מקציף ומלטף. את הרגליים והמפשעה ואיבר המין כבר רחץ בסבון החדש.

הוא עבר בין החדרים והביט-סרק בעיניו את העזובה הגדולה. לא שהבית הוזנח בשנתיים האחרונות. הסדר דווקא הפתיע אותו. ערימות העיתונים בחדר השינה של ההורים אורגנו בקפידה; ידיעות, מעריב, הארץ בערימות נפרדות וחוברות מגזין נשיונל ג'אוגרפיק בערימה נוספת. חדר האורחים דרש מעט סדר וניקיון. הטלוויזיה אירחה שכבה עבה של אבק. כאילו לא הודלקה מאז עזיבתו של סטיבן. תחת הממיר נתחבה ערימת חשבונות לתשלום. הסוללות זלגו והקציפו אשלג לבן-ירקרק דרך המכסה שבגב השלט הרחוק.

הוא עבר לחדרו הישן, גודלו היה לא יותר משנים-עשר מטרים רבועים. כאן בילה את כל ילדותו ונעוריו. שכבות ארכיאולוגיות של מדבקות ילדותיות שהודבקו על הקיר קולפו ובמקומן נתלו פוסטרים של להקות נוער ואחר שגם תקופה זו חלפה, תלה תמונות ממוסגרות של מכוניות פרארי שבחלקן האחורי ניתן היה להסתיר חוברות מין שקנה בשוק בבושה גדולה ובמהירות שיא.

החדר היה ריק ממשמעות. לא עמד בו ריח כלשהו. הזיכרונות לא נטעו בו משמעות חדשה ביחס לקירות הללו, הרצפה הקרה הייתה נכרית, כאילו מעולם לא דרך עליה. השטיח העגול בצבעי סגול-ירוק שאמו סרגה נעלם בשלב מסוים. כשהגיע לכאן בשבתות מהבסיס עדיין היה כאן. אז מתי סולק? הוא לא ידע. אולי אמו רצתה להיפטר ממנו בחשאי? אולי הכאיב לה ריחוקו של הבן? קודם בצבא ואחר בטיולים בארץ, בשינה אצל חברים, בחברות שהיו לו ושבהן התנחם, שהיו לו כמו אחיות יותר מאשר מאהבות.

היא ניקתה ללא סוף. קירצפה ושמרה על הבית סטרילי מאבק ומחיות הבר שפלשו באביב מהגינות הסמוכות. היה צריך לאתר אותן, לרסס, לפזר מלח כדי להרחיק חשופיות בחורף ושאר חייעס. זו הייתה מלחמתה של בתיה סמינסקי. מאבקה בטבע הפורץ היה גם ניסיון ביות פנימי. שכן לא היה לא לה ולא להוריה ולאחיותיה ניסיון בהתמודדות עם הטבע. הן היו חיות עירוניות. ובתחילה, כך סיפר לו אביו לאחר מותה, התעקשה לחיות בקומה שלישית או רביעית. היא לא סבלה את המחשבה על בית צמוד קרקע. הבית הבודד שנבחר לבסוף על ידי יוסף בפסקנות והעשבייה שסביבו הפעיל בדמיונה איומים וצללים. היא חששה. כאילו צללים מן העבר יתרוממו ויקומו עליה יום אחד, בחשכת הלילה או כשהיום עומד להחריש.

הייתה עבודה רבה לעשות. את האריזות החליט להשאיר לחברה המתמחה בחיסולי דירות. הוא רק רצה לרכז בסלון את הדברים החשובים לו. הוא ייקח מזכרות וחפצים אישיים וניירת חשובה. בוודאי את החנוכייה שעל המדף במטבח. וגם את התמונות הממוסגרות ואת האלבומים וכמה מחפצי הילדות שלו. הכול יכול להסתכם בשמונה או עשרה ארגזים. את היתר יתרום.

הוא הציב בפינת האוכל את המזוודה שהביא עמו והחל לנקות. אפילו כששניהם כבר לא פה, הוא חשב לעצמו, עדיין ראוי שלא יראו כך את הבית. גם מקפלי הדירות הם מפה, מהקריה. והם ידברו, השמועה על הבית המאובק של יוסף תעבור מפה לאוזן. לא שאכפת לו עצמו מכך, אבל בשביל זיכרו הטוב של אביו היה מוכן לעשות הרבה.

הוא גרר מהמקלחת דלי ומקל עם סחבת חוטים ישנה והקציף סבון במים חמים. עבר על הרצפות ועל הפינות מתולתלות האבק כמו על בית שחי ומשם המשיך למרפסת ולמרכז הרחבה הגדולה שהובילה לבית. לבסוף שפך את מי הדלי האפורים בפינת הגינון. הגינה הייתה חיונית עדיין, לא ברור לו כיצד. אביו כבר לא טיפל בה במשך שנים, ובכל פעם שדני הגיע לבקר הוא העיף בה מבט מהיר. מצבו של אביו השתקף בה כמו ענף מעל נחל. היא הייתה נייר לקמוס שמעולם לא הכזיב.

התורמוסים הקטנים הכתומים עוד פרחו עכשיו, אבל בקושי. הצטמקו וקמלו מעט ואיפשרו לאפונה ריחנית להשתלט באגרסיביות על חלקה הימני של הערוגה. גם המטפסים שהשתרשו וצימחו אצבעות גרומות על מקלות העץ הישנים שיוסף הציב לפני שנים לאורך הקיר, התמעטו והחזיקו במקלות כמו בקרש הצלה. פעם, הוא זוכר, הם גיחכו על המקלות, לפתו אותם כמעט חזק מדי, הסתירו אותם בירקותם, ייתרו אותם. עשבייה עלתה בגינה, אך גם היא הייתה צהובה במעט. מישהו עוד השקה אותה, מישהו שראה את אביו בסבלו.

הוא שב פנימה ומילא מעט מים באגרטל והציב את הפרחים בפיזור, כמו ערימת דוקים. מאוחר יותר חשב לחזור לבית העלמין ולהניח את הזר. ואולי יחלק אותו לשניים ויניח גם על זה של אמו. השיש הקר הרתיע אותו מאז מותה. חשיפת הקבר בציון יום השלושים למותה היה היום הגרוע בחייו, עד עכשיו, אולי. אולי עכשיו יותר גרוע. אבל אז, כשנחשף הכיתוב על המצבה. כשראה את חריטת שמו שלו לצד זה שלה התפרקו עליו השמיים לרסיסים ובעתה גדולה נפלטה ממנו שם, לפני קרובי המשפחה וחברותיה של אמו מהעבודה. הוא התמוטט ונפל על הקרקע וסירב לקום. ואחר קם וברח ואביו אפילו לא הסתובב לדלוק אחריו. דני שמע אותו אומר, "עזבו אותו, זה קורה, זה בסדר," רגע לפני שדחף את השער הברזל של בית הקברות.

הוא הזיז את הארון הקטן שעליו עמדה הטלוויזיה, ניתק את כבלי החשמל והאנטנה. קיפל את השולחן העגול בפינת האורחים ששימש את סטיבן לאכילה ולטיפול בניירת ובענייניו האישיים. הזיז את הספה ממקומה לראות שאין מאחוריה משהו שנשכח. ובתוך כך העביר יד בין הקפלים ומתחת לריפוד ובתחתיתה. זקנים מחביאים כסף, ידע. הוא כמעט בוש בעצמו, אך צריך היה להזכיר לעצמו בקול רם שאין כאן תאוות בצע, אלא רק רצון שלא לזרוק כסף טוב לפח. הרי מי יודע לאן תתגלגל הספה הזו.

הוא לא מצא כלום, כמובן. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של יוסף מאז מות האם. הוא ידע זאת, ולא השלה את עצמו, גם כשבא לביקורים, שאביו יחזור לעבוד ויכניס עוד כסף. הוא שלח לו צ'ק דו חודשי ועקב אחרי הפקדתו בסניף. זה הספיק למחייתם של האב ושל סטיבן, לקניות בסופר ולמעט מותרות. "קח אותו לקולנוע," כתב לסטיבן מדי פעם. אביו אהב סרטים וחשוב היה לו שיהיה מדי פעם בחושך, בבידוד שמשרה האולם ושבו יוכל להרפות מעט מאימת הבדידות והמוות המתקרב.

כתמי זיעה עלו בחולצתו והוא פשט אותה ונותר בגופייה הלבנה. הזזת הכיסאות גזלה ממנו נוזלים ומלחים וכך גם הסטת הוילונות וקשירתם בקשר עבה לעצמם וגלגול השטיח הפרסי העבה ודחיקתו לקצה הסלון. בחדר השינה ערם הכול על המיטה, מבקש בקול רם סליחה מהוריו. הכול הזדהם עכשיו, הוא הצטמרר. הכול לא חשוב פתאום. אלה גופות של רהיטים. חוץ מהזיכרון שחיבר אליהם במוחו לא נותר כלום. הם כלי ריק עבור מי שלא גדל בבית הזה, עבור מי שלא הדליק נרות בחנוכה בחנוכיה הזו, ומי שהנרות לא הבהבו בעיניו. והיה זה רק הוא עכשיו שהטעין בבית הזה ובכל אשר בו את כובד האבל.

הוא הזיז את ההדום החום המרופד שאביו נהג לשבת עליו, מפנה לו, לדני, את הכורסה. זו הייתה ההקרבה הגדולה בעיניו. שב, שב, הוא היה אומר ומנסה לשווא ליישר שוב ושוב את הגב המכופף. הוא לא רצה להגרר לוויכוח ולכן נענה ונתן לאב לחגוג את הכבוד הצנוע הזה שבמתן כס הכבוד לילד, ליורש העצר היחיד שהעמיד.

ההדום הוזז, ועכשיו היה זה תור הספה להפליג למרכז החדר. היא הייתה כבדה ודרשה את כל כוחותיו בגרירה על צדה האחד והשני, דחיפתה בידיים פשוטות מאחור וגרירה נוספת. כך, כמעשה נדנדה, העביר אותה מעט הלאה מן הקיר ואז העביר את הסמרטוט המתולתל לאורך פאנל הקיר חסר החן. אלה היו מרצפות של ראשית הישוב. וכל הדירה רוצפה בהן. אבן בהירה מנוקדת כתמי אבנים כהות וקטנות בשלל צורות. כשהיה ילד וישב על האסלה נהג לבהות ולאתר בהן צורות כמו שמאוהבים מתפרקדים ומתבוננים בעננים. הייתה שם מכשפה ופנים של צב ואקדח. שנים אחר כך התקשר אצלו צב לחירבון אטי.

דבר מה תפס את דעתו כשהעביר את הסמטרטוט הלח על המרצפות והרטיב מעט את הקיר. זה היה משהו דמוי פתיל, כמו זנב של חזיר. חוט קצר ועבה שקפץ והציץ מן הקיר, כחמישה עשר סנטימטרים מעל פאנל המרצפת. חבל אולי. או חיבור חשמל או גז? אבל מעולם לא ראה זאת ומעולם לא חשב שיש כאן משהו. הייתכן שיש דבר שלא הכיר בדירה הזו, המקום בו נולד?

הוא התכופף מעט והתבונן, מטה את ראשו כמו כלב המנסה לפענח שריקה בקול גבוה. הוא חש שהקצה הזה מדבר אליו. אולי פולט גלים של תקשורת סמויה. הוא היה שחור בבסיסו אבל ניתן היה לראות כי כוסה ונצבע בלבן, כאשר סוייד הקיר לפני כמה שנים. הדירה כולה שופצה מעט, בכסף שיכול היה הבן להרשות לעצמו. אביו העריך זאת, אבל גם קיטר על היעלמותם של הכתמים המוכרים. הוא ניווט בבית כמו עטלף שקולטני הסונאר שלו נכרתו. נתקע שוב ושוב במחיצת הגבס שהוקמה והפרידה את המטבחון משאר החלל. קם בלילה להשתין ולא מצא בחושך את הידית החדשה שהייתה מוגבהת מעט מזו הישנה. לא הצליח להתרגל לחידוש שבברז הכיור בעל הידית האחת במקום שני ברזים.

הקצה הזה דיגדג לו משהו בתודעה, כמו משהו שלא יכול היה להיזכר בו. קצה של אפיזודה אולי, או שם של קרוב שלא יכול היה לדלות ממוחו. דוגמה על תחתונים שהיו לו בגיל ההתבגרות ולא הצליח להיזכר בהם עכשיו. הוא מישש אותו מעט. זה היה בעל מרקם של חבל אך לא כזה של סיבים קלועים בצמה, אלא חבל חלק וישר. הוא משך בו מעט והחוט נענה לו. מעט מהטיח הלבן נשר וירד, משליג את הרצפה. הוא התעצבן מייד. נקיונות חשב. מעט זמן ונקיונות. אין לו פנאי ללכלך עכשיו.

אבל הוא בכל זאת רצה לדעת ומתוך תחושת פיתוי שאין לעמוד בה, משך עוד וחשף שוב מעט מן החוט השחור. כעת חציו השחור וחציו הלבן היו כמעט שווים. הוא התפלא כמה קל היה לחשוף אותו, כאילו הדבר רק חיכה למשיכה קלה כדי להינתק מן הקיר ולבצבץ. כה פריכים היו הקירות הוא הבין, והדבר העביר בו פליאה וצמרמורת קלה.

הוא התרחק מעט מן הקיר והספה והביט בקיר כולו. שום רמז לתשתית לא היה שם. חוץ מזה, בילדותו מעולם לא ראה משפצים או אנשי מקצוע שהגיעו אליהם. הוריו תיקנו הכול בעצמם. עוד כשהייתה אמו בין החיים לא נתנה לאף אחד לעבור בשער. הבנים של אחותה תמיד היו בהישג יד והיא טלפנה אליהם בשבתות ובחגים, בימי השבוע ולעתים בבקרים מוקדם בכל פעם שצץ משהו. גז הבישול נגמר בבלון, תרמוסטט החימום השתגע, מנעול נתקע וכלא את אביו בשירותים, נורה שכיפת הזכוכית שלה נשארה בידה ואילו בסיס האלומיניום נותר בתוך בית המנורה. כל אלה לא הטרידו את יוסף. הוא כלל לא ראה את עצמו אחראי על תחזוקת הבית. הכול יכול היה להיפתר עם בני הדודים והאחיינים. כאילו הצד שלה, "בית בתיה" כפי שנהג לקרוא להם חתם על חוזה כלשהו ובו התחייבות לשיפוץ ותיקון כל מפגע בביתם.

הוא התקרב שוב וליטף מעט את החוט. ואז משך עוד קצת. הקיר נבקע לשניים בפריסה ים-סופית כזו. הטיח חשף את צבעו האפור הפנימי והתפורר על הרצפה. לפתע חש אימה. אימה מפני הלא ידוע שבחשיפה. הוא הסתמרר, אבל התענג על הזעזוע הזה. עצמות השלד שלו, השוקיים והצלעות והבריחים שבצווארו היו חלק מהחבל הזה. כיצד הם הרגישו חלק ממנו, הוא לא ידע. ועכשיו הוא נבעט מעט לאחור. דני, הוא אמר לעצמו, דני, אתה חייב רגע. הוא הלך לאחור והסתובב וניגש למטבח. פתח את הארונות שתחת הכיור ומעליו, גישש וחיפש והסיט את כוסות הזכוכית, אבל לא מצא דבר. הוא ידע מה הוא מחפש. אולי בקבוק. הוא פתח את כולם ולבסוף שלף את הקרוסלה הפנימית שהייתה בפינת המטבח. היה בה בקבוק יין קידוש מתוק. אבל הוא חשש שתוקפו כבר פג. ואז נזכר שהביא עמו שני בקבוקי אלכוהול משדה התעופה. כשהוא עוד חשב שיצטרך לארח קנה שניים – וויסקי ויין לבן.

הוויסקי נבחר ונשלף ונחלץ. הוא מזג לעצמו שליש כוס. ובשעה המוקדמת הזו של היום המשקה תקף את הוושט שלו בעוצמה. הוא חש את חמימות האלכוהול מחלחלת ותאים-תאים מקבלים בברכה את זריחתו של המשקה הזהוב. בעקבות זאת התקרב שוב, ואז נתקף באומץ שיכור שכזה ואחז שוב בחוט שכבר היה בו סיפור וכבר היה לו גוף. ומשך מעט יותר. הסתעפות הופיעה בקצה החוט. כמו וי של רוגטקה. זיכרון תקף אותו לרגע. הוא ואבשלום, בנם של השכנים שהיו להם פעם, שכובים על ערימה שמול מגרש הטניס ורגליהם בוטשות בחול. הוא מתענג על האירוטיות שבבהונות שחופרות בגרגירים העדינים. חמימות הקיץ. פניהם מעט מעל קצה הערימה ובידי אבשלום רוגטקה קטנה מעץ. הוא, דני, החזיק כדורי גומי צבעוניים שמצא בבית ומסר אותם אחד-אחד לאבשלום. הם כיוונו אותם לעבר חתולי השכונה ולכלב אחד שעבר שם וניסו לצלוף בהם, מדמים משחקי קרב של חיילים.

הרוגטקה שבקיר איפשרה לו לאחוז בפיצול שבאמצעה בכף ידו המלאה והוא משך בחוזקה מעט יותר. ליבו דפק מאלכוהול ומפחד והתרגשות. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו אמש בלוויה במצב הזה. הוא לא תיאר לעצמו שהבית העזוב הזה יעורר בו את משא הרגש שהוצף בו עכשיו. החוט המתפצל טיפס עכשיו במעלה הקיר לכיוון התקרה, התפצל לצדדים וחשף שבילים נוספים שהפרו את שלוות הטיח הלבן. הוא רצה להתיישב עכשיו על לולאת החוט הזו שהתגלתה מול עיניו ולהתנדנד עליה ולדמיין שאין קיר ויש רק עץ אלון וחבל שאבא יוסף תלה. עיניו נמלאו דמעות. הוא התיישב, אבל הקיר כמעט התמוטט עליו. מפרצים והסתעפויות הציצו עכשיו מהחיבור שבין הקיר ולתקרה, שורשי ענק שעיטרו חצי מקיר הסלון.

ומבעד לדמעות שמע משקי כנפיים עדינים של ירגזים צהובי בטן ועפרונים קטנטנים חומים וחוחיות סמוקות פנים המגיעות ומתיישבות על ענפי הקיר. הציפורים דיברו ביניהן ועטו ארשת של שמחה לאיד וצחקו בפניו. אמו עכשיו מאחוריו, הוא יכול לחוש זאת. משעינה את המשקפת השחורה הכבדה על כתפו הימנית ומצביעה אליהן. צחוקה פעמון באוזנו ואוויר חם ולח נושב אליו ועוטף את תנוך האוזן. והתנוך מתאבך ונרטב ומזיל דמעות של שמחה ועצב. בעוד רגע הציפורים לא יהיו שם. במבט אחד מטה הוא רואה את גופותיהן מונחות על הארץ, רגליהן מצביעות מעלה באצבעות מעוקלות.

הוא סקרן והוא ילד והוא מטפס על סבכת החוטים אחרי שנעלמו כל הציפורים לכיוון התקרה. אבל כל דריכה שלו מושכת עוד ועוד קורי חוטים מן התקרה. הקיר הלבן מתכהה והופך לאחד עם התקרה. הוא אינו רואה יותר את זווית החיבור שביניהם. חוטי חוטים עולים בו ועליו, הוא מסתבך בהם ונופל. רגלו כמו במלכודת דובים בלב יער. ענפים ושרכים לופתים אותו והוא, בהיסטריה קלה, מסתובב ומנסה לבטוש את דרכו למרכז הסלון, היער. הוא ביערות הכרמל, שוב. שולחן הקפה הוא הסוברו המשפחתית החומה ואין לו מושג איך לחזור לאבא ואמא, הוא רק עשה פיפי ואפילו רכס את הרוכסן לבד והוא הסתובב ולא ראה אותם וקרא להם, והם לא עונים ובחוץ מחשיך. הוא מתיישב על הארץ. בעיניו דמעות של עלבון ופחד והוא חושב שעזבו אותו, והוא פה לבד ולא יראה אותם לעולם. וכשאמא של דני הילד באה אליו בריצה ומרגיעה ומראה לו שהם היו ממש פה, מעבר לשני העצים בשולחן הפיקניק ליד המכונית, אמא של דני הגדול הבוגר לא באה. היא מתה. והמכונית הישנה מתקמטת לכדור מתכת והופכת שוב לשולחן הסלון.

עכשיו הוא כבר לא צריך למשוך. חוטי האימים הולכים ומתגלים מעצמם, הולכים והופכים צפופים ודקים יותר ויותר, ומקורזלים בדמדומים שלפתע אופפים את הדירה. התקרה מרושתת בהם, שחורה ורכה כמו כרית גסה. הוא מביט בהם ורואה את עצמו משתקף כמו משוח בזפת. רק עיניו לבנות מבעד להן. הוא בוש בעירומו. כאן, באמצע בית הוריו, בביתו שלו הוא עירום ומעורטל. הוא מזהה את עירומו שלו על התקרה. שורשי הערווה הפלומתית שהנצה בגיל 11 והתעבתה והלכה ותפחה במכנסיו. היא ייחודית מאוד. יש בה פס שבר בחלקה הימני, ברק קרחתי שחושף את העור הלבן. הוא חושף את הבשר הרך והילדותי שתחתיו. דני מתבונן בתקרה ובמבושיו שלו שוב ושוב ורואה את הקיר הלבן בברק הקרחת במפשעתו ואת הבשר האנושי הרך בברק הקרחת שבתקרה. הוא אינו יכול לומר יותר היכן מתחילה הדירה הזו והיכן נגמר הוא.

הוא מחשב עכשיו את הצעדים שלו. זיעה קרה על מצחו עוזרת לו לחשב ולבדוק היכן בדיוק הוא נמצא כרגע. האם בתוככי פסיכוזה עמוקה, האם תקפה אותו עכשיו המחשבה האמיתית על מות האב, על האימה שבגופו של האב ששוכב מתחת לתלולית? או האם כל זה אמיתי וקיימת סכנה מוחשית, פיזית לבריאותו ולגופו? או שמא כל זה בעצם בסדר. הוא לא משוגע. הוא לא עומד להימחץ. הוא ישב פה, אל מול הזוועה התקרתית הזו, אל מול חוטי היער וקירזולי הערווה והבושה הגדולה מאבא ואמא שכבר לא כאן אבל רוחם כאן.

הוא מחליט לעשות ניסיון. הוא ינסה לשחרר את הרגל לאט-לאט. כי אם הפסיכוזה הזו, אם באמת היא פסיכוזה, תקום ותשתלט עליו, יהיה לו רגע אחד לברוח, אולי חצי שניה. ייתכן שאף שניה וחצי. ואם כל זה אמיתי מאוד, אין ולא תהיה לו את היכולת להימלט. הענן השחור לא יסכים. לולאה שחורה של שערה מקורזלת ומבהיקה עוטפת אותה. הוא מושיט את ידיו בעדינות ולאט…

דפיקה בדלת. שומו שמים. דווקא עכשיו. שתי דפיקות, שוב. צלצול פעמון. אצבע שטן על הפעמון, נוקשה, מחודדת ציפורן. מכה בלחצן כמו רעם. הוא מושיט יד ושוב מנסה להסיר את לולאת השיער. אך התקרה המושחרת שבה ומצמיחה הסתעפויות נוספות. דינג-דונג, דינג-דונג. הוא מביט אל הדלת הלבנה. אין סיכוי שמישהו בא לבקר עכשיו. הוא ביקש בפירוש. ואולי אלה החיפאים ששוב באו לראות מה שלומו? הדודה המטופחת מאירועי אמש עולה בדמיונו שוב. הטחות הרגבים, התייפחות הקהל. ידה על גבו.

מן הסבכים המוערמים המשתלשלים מן התקרה, ושעתה כבר הפכו לבעלי פרקי חיים משלהם, בעלי שורשים וייחורים וניצנים לבנים, עולים ובאים אליו קולות. "דני!" הם קוראים במין עדנה קטיפתית. עדנות של אבל. כמו שאלעזר נשף את שמו בטלפון. אתמול. רק אתמול. זה יכול להיות? או שאולי כבר חיים שלמים נחיו ועתה הוא איש זקן, ששעוות עורו נוזלת מעל פניו. אולי לא ראה את חייו חולפים על פניו מאז שמתו הוריו ועד עכשיו? אולי שקע בתרדמת מעושה והתעורר עכשיו כישיש? כי הקול הזה, הקול יודע שדני איננו רוצה לשמעו. זהו קול שמבשר על הסוף, על סופו של דני כיצור שהיה. מלא תרעומת אבל גם מלא חמלה על עצמו ועל הוריו שלא הספיקו לראות אותו כפי שקיוו.

הקול הזה, דני, דני, מערסל אותו. שורט על ליבו בשיפודי עץ דקים, מרטיטים. הוא מגורה עד הקאה כמעט. כואב ופועם כמו איבר שאינו יכול יותר. רגע עובר ועוד רגע והדינג-דונג נודם. גם קול הקטיפה שוכך. הוא שומע רק את הלמות ליבו אל מול הקיר. הקיר. הקיר המעוור הזה. הוא שוכב כנוע למולו. ואט-אט שבה אליו הנשימה והוא מניח לרגע את ראשו, נותן לשרירי הצוואר לנוח מעט. הוא יכול אולי להישאר כך עד שיחשיך בחוץ. הוא ישן רק כמה רגעים. לולאת השיער שומרת עליו. אין לאן ללכת ואין בשביל מה. אולי רק ללכת, לנוס למטוס, מטוס הביתה. שם.

עיניו נעצמות והוא נרפה. ידיו צונחות ורצפת האבן הקרה מצננת אותן. כך שכב שעות, אולי דקות. מי ידע. הוא הרי היה שם לבד. עיניו התרוצצו תחת העפעפיים הדקים, כאילו תרו אחר מענה גם בשנתו. ישן. ובבת אחת הוא מתעורר, קופץ ולופת את רגלו בבהלה היסטרית, טופח על ירכו ועל הג'ינס ואחר יורד לכיוון העקב ומנסה לבדוק האם השתחררה נפשו ורגלו ממה שהיה שם קודם. אבל אין שם ולא כלום. רגלו מגובסת במכנסיו הצמודים. המגפיים הכהים לרגליו. שוקו מלופפת סביב רגל השולחן. הוא מנער אותה בהיסטריה.

אחר קם, הביט בקיר ובתקרה. ואז סב והלך למטבח, שתה מעט מים והרטיב את פניו. וישב, וישב עוד מעט. ואחר קם והמשיך לנקות ולסדר ולארוז וכשסיים, עוד הביט ולא הכיר עוד. הוא יצא ונעל אחריו. הבית נשאר דומם בחשיכת הערב שירד כבר. ליד הספה, ליד מערום האבק הקטן, בסופן של המרצפות הבהירות שאבנים כהות מנקדות אותן בצב ובמכשפה ובאקדח, שם בקיר היה חוט תקשורת אפור, אולי טלפוני, אולי אחר. משוך מעט מן הקיר. וסדק צר, צר ושחור עלה ממנו והסתעף מעלה. עשרים סנטימטרים של קרח דק שנסדק. אלמוג קטן של היפרדות ימים. ובחשיכת הבית ההוא הכול שב ונטמן, שב ונארז. ולא היה עוד.

עמוס הפליג בשבחה. הוא נכח בהרצאתה וחזר נלהב. "כל העיניים היו נשואות אליה. הקהל שאל שאלות והיא אפילו לא מצמצמה. ענתה על הכול ברהיטות. אי אפשר היה להאמין שהגיעה לאולם ההרצאות ישר מהטרמינל."

"אין לך מושג כמה שאתה צודק. האישה הזאת," הכרזתי והצבעתי על נועה שלבשה שמלת קטיפה סגולה בעלת צווארון, "היא כל כך עוצמתית, שגם אם רכבת נוסעת תפגע בה, הרכבת תתפרק ולא היא," אמרתי ורק כשהבחנתי בעשרות העיניים הנעוצות בי ושמעתי את  השקט שהשתרר סביבי הבנתי שדיברתי בקול רם מאוד, כנראה צעקתי.

אפילו אֶמָּה הצעירה ששטפה כלים במטבח עצרה ממלאכתה והפנתה אלינו את צדודיתה. מבט משועשע התרוצץ בעיניה הירוקות. צחקוקים מוחנקים נשמעו בסלון. אולי האורחים דמיינו כמוני מפגש חזיתי בין נועה לבין רכבת ישראל דוהרת; חלקיקי פלדה אדומים מתעופפים באוויר, גצי אש ניצתים במסילות, עשן עולה מייבבת חריקת הבלמים. נועה חייכה בהתנצלות לאורחים הנבוכים ולפי מבטיה הרושפים קלטתי ששתיתי יותר מדי והנחתי את גביע היין על השולחן. העמסתי סלט חסה עם פקאן מסוכר בצלחת, ושאלתי מתחטא, "יש כאן מישהו שעוד לא טעם מהסלט הנפלא של אשתי?"

בלילה במיטה, ממש לפני שנרדמנו נועה הפרה את שתיקתה הממושכת ואמרה בקול קר, יבש כקרח: "כל כך הרבה עוינות הייתה במשפט המכוער הזה שלך עליי ועל הרכבת." "איזו עוינות בראש שלך, רק רציתי לפרגן לך." אמרתי וניסיתי לחבק את גבּה, מוּצף אשמה אך נועה סילקה את ידי ולפני שקברה את ראשה בכרית סיננה, "לא רק עוינות, אלא גם שנאה. שנאה יוקדת."

                                                                          ***

בשלב הזה לא נועה ובטח שלא אני רצינו לחורר את מעטפת הסטטוס קוו הדקיקה של נישואינו. תומר ואביגיל למדו בתיכון, הקריירה האקדמית של נועה הסתמנה כמבטיחה עם קבלתה כמרצה מן המניין בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב ואני מוניתי לראש צוות פיתוח בחברת הייטק בה עבדתי שנים.

התהלכתי בתחושה שחיינו המשותפים מוגנים מפרצי רוחות רעות, כאילו פענחנו במאמץ רב קוד מוצפן של זוגות שהחליטו להישאר ביחד אחרי הכול ולהמשיך לנהל עסק משותף. כשהתגנבו לאוזננו שמועות על מכרים, שכני עבר, הורים של חברי ילדנו מבית הספר שהתגרשו, צקצקנו בלשון כרצי מרתון השולחים מבטי השתתפות לאלו שהשתרכו מאחור. הרגשנו ברי מזל שהצלחנו לאזן את מערך הכוחות בינינו לאחר שנים בהן כפות המאזניים היטלטלו בסערה.

הכרנו כשנועה שפכה עליי בטעות קפה חם בתור לקפיטריה באוניברסיטה העברית. היא קיבלה את ההפוך שלה ורצתה להימלט מגדוד הסטודנטים שצבאו על הדלפק. צעד אחד מיותר לאחור גרם לקפה שהחזיקה בכוס הקרטון להישפך. את הכתמים החומים על הסוודר שלי היא ניסתה ברוב אדיבותה למחות במפית.

היינו אז סטודנטים מבטיחים לתארים מתקדמים שזכו למלגות, והתחבטו מצחקקים לגבי הניסוח ההולם למכתב התודה הרשמי לתורם שבזכות מענקו הנדיב התאפשרו לימודינו והוענק לנו אופק מחקרי. היא לבשה אז ג'ינס משופשף, צבעה קצוות שיער אחת בסגול, התנדבה במעון לנשים מוכות ולמדה בחוג לחינוך. אני ענדתי עגיל באוזן, הרכבתי משקפי ג'ון לנון עגולים, טיפחתי זקן תיש ולמדתי מדעי המחשב. היה לנו מנוי סטודנטים לסינמטק ואהבנו לצפות בסרטים צרפתיים מה"גל החדש". אחרי הסרט ירדנו לעשן במדשאה של גיא בן הינום ולהציע פרשנויות בלתי מתקבלות בעליל לסרטים שצפינו בהם.

לאחר שנתיים התחתנו, ובמהרה החיים התנפלו עלינו בתביעות שהכריחו אותנו להיות אחראיים, רציניים ולעמוד בגזרת התשלומים החודשיים. כשהילדים נולדו בהפרש קטן אחד אחרי השנייה, קלילות החיים הסטודנטיאליים נמחצה לעד תחת כובד מטלות היום-יום הבלתי נגמרות. בתקופה הסהרורית של מחלות הילדים והלילות ללא שינה, החלטנו שנועה תמשיך בקריירה האקדמית ושאני אעבוד ואהיה המפרנס העיקרי.

בשנים הראשונות נועה עוד טרחה להתעניין אם אני חש החמצה על כך שלא השלמתי את לימודיי, אך ככל שנקף הזמן, היא חדלה לשאול ואני חדלתי לתהות מה היה קורה לו הייתי ממשיך בלימודי הדוקטורט. משכורתי היפה פרנסה את המשפחה ואני מיגנתי את עצמי בשגרת היום-יום שכללה יום עבודה ארוך שהסתיים רק בשעות הערב המאוחרות ונסיעות תכופות לחו"ל.

לזכותה של נועה ייאמר שבתמורה לפשרה הכפויה שלי, רוב הזמן היא הצליחה לא לנפנף בפלירט הקצר שניהלתי עם עמיתה לעבודה במהלך נסיעת עבודה לגרמניה. שבוע נעדרתי מהבית וכשחזרתי, הייתי נסער ומבולבל והתוודיתי קודח על כל חטאיי בנשימה עצורה. אז היא בעיקר שתקה, אולם חודשים ואולי שנים אחר כך הקניטה אותי ושאלה בעוקצנות מה שלום החברה הפרחה שלי. היא הניחה שניתקנו את הקשר מיד עם שובנו ארצה, ואני לא סיפרתי לה שהפלירט עם מירית המשיך עוד שבועות אחר כך. אמנם לא העזנו לשכב שוב בלהט כמו ששכבנו במיטה המוצעת בסדינים מעומלנים בחדר המלון המוסק בדצמבר במרכז ברלין, אך הִישנות הבגידה קרצה בכל פעם שנתקלתי בה בטעות במסדרון, מתחכך במלאות חזהּ ונמלא התרגשות, בכל ישיבת צוות בה שולחן עגול הפריד בינינו ובנק הזיכרונות המלוכלך רחש באוויר ועקצץ בפיתוי.

                                                                   ***

נועה רצתה לארגן מסיבה בביתנו לרגל פרסום המאמר האקדמי הראשון שלה בכתב עת בינלאומי יוקרתי לחינוך. הופתעתי מהצעתה, עד עכשיו הקפדנו לדלג על טקסים טרחניים. רצינו להעניק משמעות משלנו לאירועים ולכן ערכנו חתונה צנועה וברית מילה ביתית. גם את חגיגות הבר מצווה והבת מצווה המרנו בטיולים ארוכים בארה"ב ובאירופה. הייתה בינינו תמימות דעים שאין צורך להטריח את הדודות הרחוקות לנסוע עד ירושלים בשביל להגיש להן מאפה פילו ולקבל מהן צ'ק ונשיקה שמנונית מליפסטיק על הלחי. "הפעם אני רוצה לחגוג," הכריזה נועה והסירה את משקפי הראייה שלה שהשאירו את פניה עירומים וזרים. בגשר אפה נחרצו סימנים אדומים. היא קיפלה את עיתון סוף השבוע לשניים והניחה אותו על שולחן הזכוכית.

"מה קרה?"

"לא יודעת, אולי זה הגיל," משכה בכתפה, "הגיל שגורם לך להכיר תודה על כל מה שהצלחת להשיג בחיים."

"את צעירה מדי בשביל להתחיל עם הסנטימנטליות," הזהרתי והנחתי את רגליי המשוכלות על העיתון. נועה הסירה אניצים סוררים מהסוודר שלבשה ונדה בראשה. "זאת בכלל לא סנטימנטליות, אלא רצון לחלוק עם חברים את תחושת הסיפוק שלי."

שנים עבדה על המאמר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה שעסקה ב"'מושג העצמי' בקרב נוער בסיכון" וכעת חשה גאווה על כך שסוף-סוף זכתה לפירות של פרסום, הכרה, ומוניטין. אבל זאת לא רק גאווה, הסבירה, "אני מרגישה גם התרוקנות ממשהו שמילא את כל כולי."

"חשבתי שאת מתכננת להפוך את הדוקטורט לספר."

"ברור." היא הנהנה והשקע בסנטרה רטט, "אבל יש עוד זמן."

"את יודעת שאימא שלי תמיד אומרת שאסור להתרברב במזל הטוב, שזה יכול לפתוח עין הרע."

"על מה אתה מדבר?" היא צמצמה את עיניה וניסתה לכלוא את מבטי, "מה זה לפתוח עין הרע?"

"זה כמו לפתוח פה לשטן. המבט של אנשים קנאיים עלול להיות מסוכן, להזמין צרות."

"איזה שטויות, בחיי. אל תגיד לי שאתה מאמין בכל הדעות הפרימיטיביות האלו של אמא שלך," אמרה והביטה בי במבט ספקני שכמו אמד אותי מחדש ואז הוסיפה, "אני גם לא מתרברבת ולא משתחצנת, אני סתם רוצה להביע תודה על כך שאחת השאיפות שלי התממשה. שאחרי שנות עבודה רבות ומאומצות, סוף-סוף זכיתי להגשים חלום."

"עכשיו את נשמעת כמו מישהי שזכתה להארה."

"נו, באמת." היא רטנה בפה שהתעקם. אחר כך קמה, אספה את ספלי הקפה ושפכה את שאריות הנוזל המר לכיור, "אתה יודע למה אני מתכוונת."

                                                                    ***

מועד המסיבה נקבע לערב חמישי שלאחר חג פורים. שלושים המוזמנים היו רובם ככולם חברים שלה. מעט חברות ותיקות מהתיכון, והרוב קולגות מהאוניברסיטה: ראש החוג וכמה מרצים מהחוג שלה ומחוגים אחרים, ביניהם גם עמוס הידיד הגבעולי המזדנב שלמד איתה מהתואר הראשון ועבר איתה את כל התחנות האקדמיות המתישות שבדרך, חביב עליה ומשונה תמיד בעיניי. האורחים שאלו בנימוס מה להביא, אך נועה לא רצתה שיביאו עמם דבר. היא תדאג לכול. בתושייה של מארחת מנוסה הזמינה ארגז יינות שכלל יינות אדומים ולבנים, וגם כמה בקבוקי וויסקי. תפקידי היה לקחת את הארגז מחנות המשקאות, לקנות ירקות טריים בשוק ולאסוף מהקונדיטוריה היוקרתית מגש פטיפורים במילוי קרם קוקוס, שטרודל תפוחים ועוגת גבינה.

שבוע לפני המסיבה הצהירה נועה שברצונה לשכור את שירותיה של סטודנטית או סטודנט שיגישו את הכיבוד, יפנו את הכלים הריקים למטבח וידיחו אותם. היא אמרה שחשוב לה להיות כל כולה עם החברים שלה. הרי יש כאלו שמגיעים ממש מרחוק. מחיפה, מקיבוץ דפנה ואפילו זוג אחד שעקר לבוסטון לפוסט-דוקטורט וקפץ לביקור מולדת, הבטיח לבוא להגיד שלום. לנועה היה חשוב להעניק לכולם את מלוא תשומת הלב, לכבד אותם בנוכחותה ולא להתרוצץ מוטרדת בין המטבח לסלון כדי להביא למישהו קיסמי שיניים או לערבב את הרוטב בסלט.

"אביגיל או תומר לא ירצו לעזור, הא?"

"השתגעת? הם כן הציעו שיפנו לנו את הבית באותו הערב."

"וואלה."

"כן, לפחות הם לא יטרקו דלתות ויסתובבו עם הטלפון הנייד שהולך לפניהם כמו כלב נחייה."

אחרי סבב טלפונים קצר היא השיגה שם של מישהי מזוג חברים, שלא הכיר אותה אישית אבל שמע עליה משכנים. שמה היה אֶמָּה. היא הייתה צעירה בת עשרים ושתיים שחזרה לא מזמן מטיול בדרום אמריקה ועברה לירושלים מכרמיאל כדי לעבוד ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה. בטלפון היא נשמעה לנועה נחמדה ואדישה. ממש כמו הילדים שלנו, שהיו צעירים ממנה בשש-חמש שנים. נועה סיפרה שלא היה לה ממש אכפת מהי העבודה, לא היה לה אכפת משעות עמידה ארוכות במטבח, לא ממש היה לה אכפת מכלום. היא רק ביקשה שנועה תשלח לה את הכתובת שלנו בווטס אפ והודעת תזכורת יום לפני האירוע.

"איזה מין שם זה אֶמָּה? שאלתי את נועה כשלחצתי על שלט הטלוויזיה.

"תשאל אותה," אמרה נועה והתיישבה לצדי, מותחת גרב על קרסולה.

                                                                    ***

"אמא שלי קראה לי אֶמָּה כי היא מעריצה את ג'ין אוסטן," סיפרה לנו אֶמָּה שהייתה בחורה יפה ומושכת מאוד. היא הייתה אחת מהנשים הצעירות המשתמשות היטב במגנט משיכתן, מאלו שמנצלות עד תום את הקסם שהן מהלכות על גברים ומיטיבות לנצל בעורמה את העצבנות וחוסר השקט שהן מעוררות אצל נשים. שיערה הארוך והשחור דגדג את פלחי ישבנה העגול, עיניה היו ירוקות וגדולות ופיה נשאר פעור מעט כשהקשיבה.

"אמא שלי נולדה בליברפול. כבר עשרים שנה היא בארץ ועדיין יש לה מבטא בריטי כבד."

אמרה אֶמָּה ועפעפה קלות בריסים הצפופים שהאפילו על עיניה.

"נכון," ציינה נועה, "לג'ין אוסטן יש רומן ששמו אֶמָּה על שם הגיבורה הראשית. קראת אותו?"

"לא," אמרה אֶמָּה והעבירה את שערה הצידה, "זה אף פעם לא עניין אותי."

בחדר השינה, כשסגרתי את רוכסן שמלת הקטיפה של נועה היא רטנה שהיא לא מבינה את כל הצעירים והצעירות האלו ששום דבר לא מעניין אותם. בדרך כלל נמנעה ממתיחת ביקורת על הסטודנטים שישבו בכיתות הלימוד, ציניים בעל כורחם, בוהים בה במבט מזוגג, מפעם לפעם משחקים בגלוי בטלפונים הניידים שלהם ועונים להערותיה בגלגול עיניים.

בניגוד למרצים אחרים היא מעולם לא התבדחה על חשבונם או העתיקה את תכתובות המיילים העילגות ששלחו לה וקראה אותן בקול בישיבות סגל כדי להתנקם בזלזולם המופגן. בפניי היא הודתה שכל הדיבורים האלו על התמעטותו של הדור גורמים לה להרגיש זקנה להחריד. הרי גם כשהיא הייתה צעירה, הוריה חשבו שהיא וחבריה רדודים וחסרי דרך ארץ כי שתו וודקה במועדון האומן, בזמן שהם היו בטוחים בשיחותיהם הקדחתניות שהתנהלו בחדרים המטונפים והקרים בשבט הצופים שהם ישנו את העולם, יצילו אותו מאי הצדק ומחוסר השוויון.

"אבל גם הילדים שלנו ככה, נועה."

"ככה מה?"

"לא מתעניינים."

"נכון." היא נאנחה.

"איך אני נראית?" שאלה, החליקה יד על שמלתה ובידה השנייה הרימה את שיערה הערמוני וחשפה את עורפה ואת צווארה הארוך.

"נהדר," אמרתי ונשקתי על לחיה, נושם לקרבי את ריחה המוכר.

                                                                   ***

המוזמנים הגיעו טיפין טיפין והתאספו בסלון ביתנו שעבר מתיחה לרגל המסיבה. הספות הוצמדו לקירות, שולחן הקפה הורחק לחדר עבודה, השטיח הפרסי גולגל וזרי שושנים בצבע להבת אש פוזרו בכדים על כוננית הספרים העמוסה. די מהר נפטרה נועה כמעט לגמרי ממבוכת בעלת השמחה ורק אני שהכרתי אותה כל כך טוב, הבחנתי בדריכות הדקה שנמתחה על פניה, בשנינות הבזק שבה הגיבה להערות, ובחביבות המודגשת בה חילקה הוראות. אֶמָּה ביצעה את הנחיותיה במלואן: מילאה מגשים בגבינות מעושנות שקיסם ננעץ בטבורן ופינתה צלחות משומשות. היו ששאלו בלחישה אם הבחורה החמודה הזאת היא אביגיל, ואני לכסנתי מבט אל הישבן התפוחי והמוצק שלה וצחקתי, מה פתאום. אביגיל שלנו הרבה יותר צעירה והרבה פחות מנומסת. שתיתי כוס יין, ואחר כך גם שתי כוסיות וויסקי כשעמוס, המעריץ המושבע של נועה, החל לנדנד לי. הכרתי אותו מאז שהיה בן עשרים וחמש, וכעת לאחר יותר מעשרים שנה, שמר על בייבי פייס וגזרה נערית. רק המפרצים בפדחתו הסגירו את גילו. הוא הלל את נועה ואת ההרצאה ההיא שנשאה במכון הרטמן, שעתיים אחרי שחזרה מכנס חשוב בפריז, ואז נפלט לי המשפט המיותר ההוא על הרכבת. מבטה הצולב של נועה ליווה אותי עד לשולחן הכיבוד המתרוקן. מלבד סלט החסה שאכלתי ברעבתנות, נותרו רק כמה ברוסקטות יבשות שאותן כרסמתי בלי רצון. גבינת הקממבר שכל הערב שמתי עליה עין נגמרה וכך גם הפרוסות המגולגלות של הסלמון המעושן.

קצת לפני אחת-עשרה החלה התנועה לזרום החוצה. האורחים לבשו מעילים, הכתיפו תיקים ונפרדו ממני ומנועה בנשיקות ובלחיצת יד חמה. נשאר רק עמוס שהתיישב בספה ליד נועה שנראתה סמוקה וזקופה בשמלת הצווארון שהאריכה את גווה. פיניתי כלים למטבח וכל הזמן לכסנתי מבטים לעבר נועה ועמוס שהתווכחו בלהט. שוב היטגנה בבטני השאלה אם הם באמת רק ידידים. ואם הם באמת רק ידידים והיא מעולם לא נמשכה אליו כפי שטרחה להדגיש אז למה אצבעות הפסנתרן הגרומות שלו התהדקו מפעם לפעם על כתפה ומדוע היא לא טרחה לסלק אותן אלא הסבירה לו בעיניים נוצצות את חשיבות תוצאות המחקר האחרון שערך הפרופסור הבכיר בחוג שלהם. היא הייתה כל כך מרותקת לטענתו של עמוס שהתעקש שמדובר במִחזור של מחקר ישן עד שבקושי זיכתה את אֶמָּה במבט כשזו הודיעה לה שסיימה את עבודתה. נועה איתרה אותי יושב על שולחן במטבח וביקשה בקול צונן, כעוס עדיין מהערתי הטיפשית על הרכבת שאקפיץ את הילדה המתוקה הזאת לביתה ואשלם לה.

חיפשתי את המפתחות, תוהה אם עמוס יהיה מספיק נועז או מיואש לפתות את נועה. הוא תמיד היה סוג של נמושה בעיניי, אולי מפני שידעתי שהיה נשוי פעם לזמן מאוד קצר לאישה סקנדינבית. לאחר גירושיו הכושלים מהסקנדינבית בעלת הכתפיים הרחבות הפך למין זאב בודד, סרבן מושבע לדייטים שהסתובב בטריקו מודפסת בכל ימות השנה באולמות הספרייה הלאומית ובשעות הצהריים תר בעיניו אחר מכרים לחבור לשולחנם בקפיטריה. רגע לפני שעזבנו את הבית קמה נועה מהספה, העיפה מבט על המטבח הנקי והכיור הריק ואמרה לאֶמָּה שהיא מודה לה על עבודתה הנהדרת. לי היא הורתה לשפוך את הזבל, הוא בטח עולה על גדותיו. קשרתי את שתי שקיות האשפה הכתומות ומלמלתי ברכת לילה טוב קפוצה לעמוס.

                                                                ***

ברדיו התנגן השיר Hey"" של הפיקסיס. הייתי עדיין מסוחרר מעט מאלכוהול שזרם בדמי, הגבהתי את הווליום ושרתי בקול. אֶמָּה ישבה לצדי במושב ליד הנהג וזמזמה את המילים.

"את לא צעירה מדי בשביל השיר הזה?"

"אני בכלל לא צעירה, ויש לו קצב סקסי שמתאים לכל גיל."

"את צודקת," אמרתי וכשהגבהתי עוד את הווליום, אצבעותינו התנגשו. לרגע תפסתי את ידה וכששחררתי אותה, היא צחקה והגביהה את המוזיקה עד למקסימום. תופפתי על ירכי את הקצב ואז החליקה ידי עד לירכה. לשתי את בשרה וטיילתי עם אצבעותיי רחוק יותר בין רגליה. חלציי התמתחו בהתרגשות כשהיא פיסקה מעט את ירכיה עבורי, פילסה בשבילי דרך. הלמות התופים ואפלת הלילה גרמו לי להרגיש חי וצעיר. רמזורים כתומים מהבהבים פינו לנו באדיבות את הכביש ואֶמָּה הנחתה אותי בקול נמוך למסלול המהיר ביותר לדירת השותפים שלה ברחוב טשרניחובסקי. כשהגענו היא ציינה שאוכל לחנות צמוד למדרכה האפורה.

"מה אתה עושה?" שאלה מופתעת כשחניתי מתחת לאחת החניות המקורות של הבניין.

"אי אפשר לחנות בפנים." פסקה, "החניות מסומנות לפי מספרי הדירות."

"אל תדאגי, לא אשאר פה כל הלילה."

הרמתי את סריג הטוניקה הלבן שלבשה וידיי טיפסו במעלה בטנה הרכה ומשם לשדיה. ביד אחת חפנתי שד עגול ובידי השנייה חרטתי אדוות הולכות וגדלות על פלח ישבנה.

"לא כדאי," אמרה אֶמָּה ולא ידעתי אם היא מתכוונת לחנייה שאליה פלשתי, או לכל מה שהתרחש ומלמלתי, "שום שכן לא יבוא לחנות עכשיו בחצות הלילה." היא זרקה משהו סתום, אבל אני הייתי כבר להוט לגמרי. כיוונתי את החימום על העוצמה הגבוהה ביותר ועברתי למושב האחורי. היא שלחה רגל אחר רגל למושב האחורי וקרסה בדרך. בצחקוקים קולניים הסיתה את שערה לאחור, כאילו הוא שהכשיל אותה ואני אספתי אותה לחיקי. עזרתי לה לחלוץ את מגפיה ולהפשיל את מכנסי הטייץ' השחורים שלבשה, ואז קילפתי מעצמי את הג'ינס והסרתי את משקפיי.

ממש לפני שהשתחלתי לחום גופה, שאלתי אותה אם יש לה קונדומים. אֶמָּה אמרה שכן וגררה מהמושב הקדמי את תיק הצד הזעיר שלה. "אין כמוך," לחשתי מתנשף באוזנה בזמן שהיא קילפה את העטיפה והגישה לי את הגומי הדביק. ליקקתי במרץ את קונכיית אוזנה המתוקה וחדרתי לתוכה. תנועותיי הלכו והעמיקו בהשתלהבות עד שגמרתי, ואף שהיא גנחה ונאנקה לא ידעתי לבטח אם נהנתה.

הייתי חייב להשתין וכשחזרתי רועד מכפור הלילה, משפשף את כפיי להתחמם מצאתי את אֶמָּה יושבת לבושה לגמרי במושב הקדמי של הרכב, שערותיה הארוכות מסתירות את פניה המורכנים. הטלפון הנייד שבידה בהק בחשכת הלילה. היא הקישה במהירות מסחררת על המקשים ואני תהיתי מה היא עושה. מתכתבת עם מישהו? כותבת סטורי? גולשת באינסטגרם? באגביות שאלתי אותה במה היא כל כך עסוקה. אֶמָּה הסתפקה במשיכת כתפיים קלה. לחצתי על מפזר האדים שניקה את המסך הערפילי וחשף מחדש את השמשות. "את רואה שאף אחד לא ביקש את החנייה שלו?"

"אההא… " השיבה ושברה את המבוכה בחיבוק מרפרף. לפני שנעלמה אמרה "ביי אילן," וטרקה את הדלת.

                                                                 ***

בבוקר שאחרי המסיבה, נועה עדיין התעלמה ממני ואני התחמקתי ספוּג חרטה ממבטיה. "לא שילמת לה." הודיעה לי בצהריים בטלפון, ואני התקשיתי לזהות לפי טון קולה הקורקטי אם מהלה את דבריה בציניות, אם היא יודעת עוד משהו.

"אתה מקשיב? לא שילמת לה. לא שילמת לאֶמָּה."

על מה בדיוק לא שילמתי, חשבתי ולחיי פרכסה בעצבנות. נזכרתי שיצאתי מהבית עם שתי שקיות זבל, לא היה זכור לי בכלל שלקחתי איתי ארנק. ככל ששִחזרתי את קורות ליל אמש, לא עלתה בזיכרוני תמונה שבה אני שולף את ארנקי מכיסי ומשלם.

"נכון. לא שילמתי," אמרתי וניסיתי לייצב את הרעד שבקולי, תוהה אם אֶמָּה סיפרה לה על אמש, רמזה לה משהו בשיחת הטלפון. לנועה הייתה יכולת מופלאה להשהות את עלבונה, לאבּן אותו עד לשחרורו ברגע המתאים. כשהיא הכתיבה לי עניינית את מספר הטלפון שלה וביקשה שאטפל בזה ואמנע חוסר נעימות, הבנתי שניצלתי. אֶמָּה לא סיפרה לה כלום. אם נועה נשמעת כל כך עניינית זה בגלל המשפט המיותר על הרכבת, שבעקבותיו עוד בוא תבוא שיחת נזיפה ובגלל רגישותה המופרזת לזכויות עובדים.

נועה נהגה לטעון שמתן תנאי שכר הוגנים לכלל האוכלוסייה ובפרט לעובדים חסרי מעמד היא התשובה למיגור האלימות בחברה הישראלית והתרופה לכל תחלואיה. לא התנגדתי לדעותיה, אך לעתים הסתייגתי מהן. הרגיז אותי שממרום מעמדה במגדל השן נועה מתיימרת להציע דיאגנוזות גורפות לעלובי החיים, לנרקומנים, לזונות, למבקשי מקלט, למהגרי עבודה זרים. ומה היא בכלל יודעת על מצוקות, ילדת שמנת מבית הכרם שמעולם לא חשה על בשרה את צריבת עליבותו של העולם.

קבענו להיפגש באותו הערב בכניסה לקפה במעלה רחוב בצלאל. אֶמָּה הגיחה מפינת רחוב סמוך וכשהבחינה בי חייכה ונופפה לי לשלום. שאלתי אותה לשלומה והיא סיננה שקמה לא מזמן והיא עדיין נורא עייפה. הכלב של אחד השותפים שלה נבח כל הלילה והיא לא הצליחה לישון. היא כועסת על עצמה שבכלל הרשתה שכלב פינצ'ר חום קטן ומכוער יעבור לגור אצלם ויתרוצץ לה בין הרגליים. למה הסכימה, הרי היא שונאת כלבים והייתה יכולה להגיד לא. העיניים שלה באמת נראו אדומות ומצומצמות לחריצים וכשקיטרה נשמעה מאוד ילדותית. כתפיה היו שמוטות וארשת שעמום נתלתה על פניה. היא נראתה כמו נערה מנומנמת, שונה לגמרי מאמש.

נתתי לה מעטפה עם 350 ₪ ואמרתי לה שאני מצטער. אתמול בלילה שכחתי את הארנק והעניין לגמרי פרח מזיכרוני. אֶמָּה לקחה את המעטפה והוקל לי שהיא שיתפה פעולה עם התעלמותי. כאילו באמת היה ערב תמים אתמול, והיא הייתה בחורה שבאה לשטוף אצלנו כלים לכמה שעות ספורות כדי לעשות כסף. ממש לפני שנפרדנו, ביקשתי שבפעם הבאה, אם היא צריכה משהו אז שתפנה אליי כי נועה מאוד עסוקה בימים אלו. "אבל אין לי את המספר שלך," היא אמרה בהתפנקות ומוללה קצוות שיער.

"נכון," אמרתי והכתבתי לה את המספר.

                                                                    ***

את גודל טעותי הבנתי רק כעבור שבועיים כשאֶמָּה התקשרה אליי כשהייתי בעבודה. בזמן הזה כמעט ולא חשבתי עליה. ואם כן נדדו מחשבותיי אליה היו אלו מחשבות דחוסות, כפי שנזכרים בנהג שאתו היית מעורב בתאונת דרכים קלה; הדפיקה בפח הפגוש כבר תוקנה מזמן, והרצון להיפטר מהזיכרון המעיק נהדף כל העת בסידורים בירוקרטיים תפלים שדרשו תשומת לב וטיפול.

"מה שלומך, אילן?"

"בסדר," עניתי והלכתי לכיוון המטבחון הריק, שם הייתה יותר פרטיות מאשר בחלל העבודה המשותף.

"ניסיתי להשיג אותך בשבוע שעבר."

"כן, הייתי בחו"ל בנסיעת עבודה," שיתפתי בלי רצון.

"איך היה?"

"בסדר. ניסיתי לייצב את קולי העצבני, "מה את רוצה, אֶמָּה?"

היא אמרה שחישבה שוב את הכסף שקיבלה מאתנו ומשהו עדיין לא מסתדר לה.

"מה בדיוק לא מסתדר לך?" שאלתי וכדור חום שהתמלא וגדל בקיבתי התגלגל מעלה בגרוני עד שהציף את פניי. "קיבלת 350 ₪ על שלוש שעות עבודה… "

"אני יודעת. זה באמת יוצא תשלום יפה לכל שעה ואני מניחה שכולל גם טיפ… אבל זה עדיין לא כולל הכול…"

שפתיי התהדקו, "זה לא כולל מה?"

לאחר כמה שניות של שתיקה פסקה, "זה לא כולל נסיעות."

רגלי החלה לרקוד בעצבנות. "הסעתי אותך כיוון אחד," אמרתי ומיד התחרטתי על אזכורה המפורש של הנסיעה במכונית כי אֶמָּה ציינה בקול ארסי, שאם אני לא מבין שמגיע לה לקבל גם החזר על הנסיעות, אז בטח נועה תדע בדיוק מהן הזכויות שלה.

מאוחר יותר באותו הערב נפגשתי איתה מתחת לדירתה בטשרניחובסקי ונתתי לה מעטפה עם עוד 350 ₪.

                                                                  ***

כעבור שבוע וחצי היא התקשרה אליי שוב ואמרה שבדקה את החוקים באינטרנט ומצאה שמפני ששילמנו לה באיחור ממועד ביצוע העבודה המזדמנת היא צריכה לקבל גם פיצוי על הלנת שכר.

"איזו הלנת שכר, על מה את מדברת, אֶמָּה?" שאלתי וידיי הפכו קרות.

"יש לי קישור, רוצה שאשלח לך או לנועה? לפי הבדיקה מגיע לי עוד 500 ₪. תאמין לי שבדקתי טוב-טוב את כל הזכויות שלי…" היא הטעימה את המילים והרגשתי שתוך כדי דיבור היא שותלת בחזי סיכה חדה שעלולה לנקב את ריאותיי. זועף אמרתי שניפגש בחניון של גן הפעמון בעוד כשעה וחצי. נסעתי במהירות מופרזת. חציתי באור אדום, לא נתתי זכות קדימה לזקנה שדידתה עם מקל הליכה. רציתי לסיים עם העניין הזה כמה שיותר מהר.

אֶמָּה ישבה על ספסל, סמוך לפח מתפקע משקיות ומעטיפות חטיפים, עטופה במעיל צמר שחור. בתחילה לא זיהיתי אותה כי הסתפרה. השיער שלה הגיע עכשיו עד לקו הלסת ובאור הפנס הכתום עדיין הייתה יפה, אך אולי מפני שלא הייתה מאופרת, עור פניה נראה מעט אפרפר ומלוכלך.

נתתי לה 500 ₪ שהיו לי במזומן בארנק, וכשהיא ספרה מול עיניי את השטרות בתנועה מיומנת ובשביעות רצון מגורגרת, הייתי בטוח שהיא התייעצה עם מישהו לפני שרקחה את מהלכיה האחרונים. בטח סיפרה הכול לחברה או לידיד קרוב ואלו יעצו לה לסחוט אותי. אולי אחר כך הזמינה את כולם לטקילה על חשבונה בבר צפוף, והתלוצצה עם כולם על חשבוני. הייתי מטרה נוחה והסקס החד-פעמי בינינו היה אירוע מושלם לסחיטה. גבר בן קרוב לחמישים שקיים יחסי מין מזדמנים עם צעירה שהייתה יכולה להיות הבת שלו. ללא מאמץ אפשר היה להציג את הסקס שעשינו במושב האחורי כמקרה של אונס ותקיפה מינית, בקלילות היא הייתה יכולה להחריב את חיי.

בחנתי את פניה לברר אם היא מוסרית, אם היא בעלת ערכים ועד כמה תמתח את המשחק הארור הזה עוד. תהיתי אם יש לה הורים, אם יש לה אבא בגיל העמידה שהייתה יכולה לדמיין אותו לנגד עיניה ולהתמלא חמלה לנוכח הסתבכותו חסרת האונים. לחצתי על כפתור ההקלטה במכשיר הנייד שלי ואמרתי, "אֶמָּה, קיבלת די ויותר כסף על שעות עבודה ספורות. אני חושב שמספיק עם העניין המופרך הזה."

היא צחקה בקול רם ונשמעה כמו מכשפה או שחקנית משוגעת ואני שנאתי אותה ורציתי לצעוק עליה שתפסיק לאיים עליי. שאני לא מפחד שתלשין לנועה על הסטוץ שלנו כי הנישואים שלנו מספיק חזקים בשביל לעמוד בעוד סחף של אכזבה.

"כן, זהו," מלמלה כשנרגעה מצחוקה ואז שלפה סיגריה מתיקה, הציתה אותה ושאפה מלוא העשן לריאותיה.

"לא ידעתי שאת מעשנת", ציינתי.

"אתה לא יודע עליי הרבה דברים," אמרה וזנב חיוך מריר כבש את פניה.

"רוצה אחת?"

"לא, לא," אמרתי ותחבתי את ידיי לכיסים, נחפז לעזוב את המקום.

                                                                 ***

לא שמעתי ממנה זמן רב וחיינו חזרו למסלולם הרגיל. בקיץ טסנו כולנו לכפר נופש למשפחות במרכז הולנד, והפרשה עם אֶמָּה גרמה לי להרגיש אסיר תודה על חיי המשפחה הנוחים שניהלתי. ילדיי המתבגרים היו סרבנים סדרתיים ומיאנו להשתתף בכל מסלול אופניים או סיור במוזיאון שהצענו להם, כפי שמתבגרים נועדו להתנגח ולהאיר את התוכניות של הוריהם באור ארכאי ומגוחך, אך בסופו של דבר היו ילדים טובים. חשבתי שאביגיל, בת השש-עשרה לא הייתה מעלה על דעתה להפיל בערמומיות גבר בפח כפי שאֶמָּה עשתה.

הוקרתי מתמיד את נועה, שתמיד הצטיירה בעיניי כאישה חכמה ואצילית, ביחסה האוהד לסטודנטים שלה, בהתנדבויותיה למען נשים במצוקה. כשחזרנו מהחופשה עזרתי לה ככל שיכולתי לבחור עורך מתאים לעבודת הדוקטורט שאותה רצתה לעבד ולהוציא לאור כספר. הקשבתי לרעיונותיה והשאתי עצות בנוגע לקורס החדש שפיתחה ותכננה להציע לחוג. יחסי המין שלנו חזרו להיות לוהטים. חשקתי בה, נצמדתי אליה וליקקתי את כל כולה. נועה הייתה מעט נבוכה מלהט תאוותי, אך קיבלה את שפע תשוקתי כמנחה על שגרת נישואינו. ואולי ייחסה את השינוי להפצעתה השרירותית של תקופה טובה בזוגיות, מאלו שמגיחות אחת לכמה שנים לאחר תלמי שגרה ארוכים, כמו חבילה אבודה בדואר שמגיעה לאחר שכבר שכחת מקיומה.

בספטמבר לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית נועה הייתה עסוקה מאוד. היו לה מאמרים רבים לסרוק, ספרי מקור להשיג. גם אני הייתי עסוק בפרויקט שפת תוכנה חדשה בשיתוף צוות אמריקני. על אף ששנינו התבצרנו בעומס היומיומי, בערבים לעתים קרובות בילינו ביחד. מדי פעם יצאנו לאכול יחד ארוחת ערב במסעדה ואפילו חידשנו את המנוי בסינמטק.

חודש לפני פתיחת שנת הלימודים,  כמה שעות אחרי צאת חג שמחת תורה הופיע מספרה על הצג. "זאת אני."

רציתי לנתק. נועה הייתה בסלון, קראה ספר ושמעה אותי. "אני בבית," השבתי רועד, "נדבר מחר בעבודה."

"תחזור אליי." קבעה אֶמָּה ונועה שאלה אם זה שוב פעם בנצי מהצוות. הוא היה מתכנת החדש שניחן בעודף מוטיבציה לעבוד בכל שעה אפשרית, הכול בשביל להתחנף למנהל ולהכתיב סדר יום עקמומי שבו העבודה היא לפני הכול.

"כן," שיקרתי, "איך ידעת?"

"מתי הוא סוף-סוף יכבד ימי חופש, ויבין לא להתקשר בערבים. מה כל כך דחוף לו? היית צריך להיות קשוח אתו. הרבה יותר קשוח."

"צודקת. אני מכין קפה, רוצה?

למחרת בבוקר חניתי את הרכב בחניון ובמקום לעלות במעלית, יצאתי החוצה והלכתי במדרכה עד לקומת הכניסה בבניין הגבוה שבו שכנו משרדי החברה. רק לעתים רחוקות צעדתי את המסלול הזה ברגל וכעת הבחנתי שהזגוגיות המושחרות של חלונות הבניין נראות מבחוץ כמו משבצות מושחרות בתשבץ. בדרך טלפנתי אל אֶמָּה. היא לא הסכימה להגיד מה רצונה בטלפון וביקשה להיפגש אתי פנים מול פנים ולדבר.

"על מה יש לנו לדבר, חשבתי שכבר דיברנו על הכול." ציינתי בקול עֵצי.

"אם אתה מעדיף שאדבר עם נועה, אז אין בעיה. אני יכולה לפנות אליה. למען האמת, בנושא הספציפי הזה אני כמעט בטוחה שהיא תוכל לעזור לי יותר ממך." נשכתי את שפתיי בעצבים ואמרתי שניפגש בגן העצמאות מחר בשבע בערב.

אֶמָּה לבשה חצאית מבד הודי אוורירי וצבעוני וגופייה. כתפיה החשופות היו שזופות. כשהתקרבתי היא קמה מהספסל ושופעת נחמדות סיפרה שלפני יומיים חזרה מסיני, שם השתתפה במסיבת טבע. היא ציפתה שאשאל אותה איך היה.

 "מה את רוצה?" שאלתי קצר רוח.

היא מתחילה ללמוד, אמרה בקול מלא גאווה. היא שבקושי עמדה בבחינות הבגרות, הצליחה לשפר ציונים בכמה מקצועות, לעשות פסיכומטרי ולהתקבל לחוג לעבודה סוציאלית. "מזל טוב," עניתי מנוכר והיא התעלמה לגמרי מאדישותי ובמלוא ההתלהבות תיארה עד כמה מדובר בהישג עבורה. היא שגדלה במושב נידח ליד כרמיאל, היא שאיש מבני משפחתה מעולם לא למד לתואר ראשון, ושההישג הכי גדול שלהם היה להתקבל לנבחרת הכדורגל האזורית.

"אתה יודע, שמתוך קורסי הבחירה לקחתי גם קורס אחד של נועה מהפקולטה לחינוך?"

ניסיתי להסתיר את התחלחלותי מדבריה. הרגשתי שוב את הסיכה מתנועעת בריאותיי מאיימת לחורר אותן אם אעשה תנועה אחת מיותרת. נתקפתי סחרחורת.

אֶמָּה השתעלה ואמרה שבני זוג משכילים וליברלים כמונו ודאי ירצו לתמוך בלימודיה של סטודנטית מהפריפריה.

"על מה את מדברת, לעזאזל?" בעטתי ברגלי בחצץ.

"עבדתי במלצרות כל החופש וחסכתי 6,000 ₪. עדיין חסרים לי 5,000 ₪ בשביל לשלם את שכר הלימוד לשנה הראשונה."

"מה? את רצינית?"

"רצינית מאוד. תתייחס לזה כאל סוג של מלגה."

שתקתי ושמעתי את הלמות לבי דוהרות בקצב מסחרר. בו במקום היא שלחה לי במסרון את פרטי חשבון הבנק שלה כדי שאעשה לה העברה בנקאית.

חזרתי לרכבי נסער, מקלל את הרגע שבו פגשתי אותה. החלטתי לספר הכול לנועה, היא תעמוד בזה. היא תבין. שקל אני לא אשלם יותר לכלבה הזונה הזאת. היא לא תסחט אותי יותר. בערב חזרתי בלב על עיקרי הדברים שתכננתי לומר לנועה, אך בדיוק כשעמדתי לספר לה, ראיתי שהיא נרדמה עם ספר במיטה. הסרתי בדממה את משקפיה וכיביתי את מנורת הלילה.

                                                                  ***

למחרת הייתי פחות החלטי וחשבתי שאולי אתייעץ קודם לכן עם ישי, חבר טוב שלי מהמילואים שהיה לו ניסיון עשיר בקשרים עם נשים. חלקם היו קשרים לא כשרים, מיעוטם הסתבכו והסתיימו בתביעות מכוערות, אבל ישי תמיד יצא מכל פרשיה חבוט אך מלא תובנות. נפגשנו באמצע היום בבית קפה הומה במרכז הטכנולוגי במלחה.

שתינו בירה וסיפרתי לו הכול. הוא לא התפלא, קשה היה להפתיע טיפוס מחוספס כמוהו, אבל הוא כן כחכח בגרונו ומלמל שלנשים הצעירות היום אין אלוהים, פשוט אין אלוהים. אחר כך קבר את ראשו בידיו ואמר, שאני ונועה נראינו לו תמיד זוג יונים, מתואמים כאלו. משתווים כמו שהסבתא המנוחה שלו נהגה לומר, ומי היה מאמין.

לגבי הווידוי בפני נועה והסירוב לתשלום הוא חשב ההפך ממני. לנועה אל תספר כלום ולבחורה תשלם, הוא פקד עליי. תשלם לה ותחתים אותה על מסמך שזהו התשלום האחרון, או יותר טוב תקליט אותה אומרת שמדובר בתשלום האחרון בהחלט ושהיא לוקחת בחשבון שאם תסחט אותך שוב, אתה פונה למשטרה.

"אתה בטוח?"

"זאת הדרך היחידה שלך להיפטר ממנה ולהציל את הנישואים שלך."

פעלתי בדיוק כפי שישי הנחה אותי. נפגשתי אתה בבית קפה פינתי במרכז מסחרי שומם. אֶמָּה הסכימה שאקליט אותה אומרת בקולה שזוהי דרישת התשלום האחרונה שלה ממני. היא חזרה אחרי המילים שהכתבתי לה בקול מודגש ותיאטרלי ולא הפסיקה לגעת בשערה ולצחקק בטיפשות. למחרת העברתי מחשבון בנק רדום בבנק הפועלים שניהלתי עוד מימי רווקותי 5,000 ₪ על שם אֶמָּה רהב. קיוויתי שהפעם זה באמת נגמר.

                                                                   ***

שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים האקדמית היא שוב טלפנה. הייתי בקניות בסופר, וכשזיהיתי את מספרה מתנוסס על הצג, עצרתי המום. לחצתי על כפתור ההקלטה ועניתי. אֶמָּה שאלה לשלומי בטון עולץ וסיפרה שהלימודים באוניברסיטה מעניינים מאוד, ושכבר בשבוע הראשון גילתה שבאותו החוג שלה ממש לומדים גם שני ידידים חמודים שלה מהצבא ועוד חברה ותיקה מכרמיאל, ושאחד הקורסים המרתקים ביותר שבחרה הוא הקורס שאותו מלמדת נועה.

"הייתי בינתיים בשני שיעורים אצלה ואתה לא יודע כמה אשתך מוכשרת וחכמה…"

כשהזכירה את נועה גופי התקשח ופי התייבש. אֶמָּה סיפרה שהיא ישבה בשורות האחרונות באולם, ושהיא וידידיה התפעלו לא רק מההרצאה המרתקת שנועה העבירה, אלא גם מחוש ההומור החריף והמראה האלגנטי שלה.

"היא לבשה מקטורן מחויט שגרם לה להיראות זקופה ודקה ואספה את שיערה כמו בלרינה, והידידים שלי התלהבו ממנה כל כך… התלחששנו עד שנועה פנתה אלינו והציעה שאם אנחנו מדברים על נושאים מסעירים כל כך, אז אולי נשתף בהם את הכיתה כולה? היא לא זיהתה אותי, חיכיתי שתקרוץ לי או תחייך, אבל הבנתי שבשבילה אני סטודנטית אחת מתוך מאות שהיא מלמדת…"

פניי החווירו כשאֶמָּה המשיכה לספר שבסוף השיעור, כשכולם יצאו לעשן בחצר, היא הייתה חייבת לספר להם שבאביב היא ביקרה בביתה המטופח ועמוס הספרים בשכונת ניות, ואפילו עבדה אצלה לכמה שעות! החברים שלה רצו לשמוע פרטים פיקנטיים ומשכו בשובל שמלתה כמו ילדים שמנדנדים לאמם, אבל היא, כך סיפרה — התאפקה, ממש נשכה את הלשון כדי לא לספר את הדבר העסיסי ביותר, את העובדה שהיא ולא אחרת שכבה עם בעלה. עם בעלה של נועה לוין. "חברות שלי המשיכו להציק לי ואני הרגשתי שעוד שנייה המילים יברחו לי, אז כיביתי את הסיגריה ואמרתי שאני חייבת להספיק לרוץ לקנות קפה לפני השיעור הבא. היא השתתקה והמתינה. דממה השתררה.

"אתה גאה בי?"

"כן," מצאתי את עצמי אומר מהורהר, "תודה אֶמָּה". היא צחקה בקול רם ומשוחרר. פניי התעוותו כשחזרתי ואמרתי, "תודה אֶמָּה".

הדבר הראשון שעשה אבא בדירה החדשה שאליה עבר אחרי שהוא ואימא התגרשו היה להתקין לעצ ספרייה. שני הספרים הראשונים שהניח על המדף היו בכריכה קשה ובעטיפה בצבע כתום צהבהב. הספר הראשון נקרא "נישואין: האתגר" וכתב אותו ד"ר ר' דרייקורס. בגב הספר נכתב שהספר "מביא דוגמאות רבות מחיי הנישואין, בעיות ומשברים ודרכים לפתרונם." בספר היו מאה תשעים ותשעה עמודים. בהתחלה חשבתי לנסות לקרוא בו כי אולי אבא פספס את העמוד שבו יש פתרון לחיי הנישואין שלו ושל אימא ושאולי עוד אוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

הפכתי את הספר כדי לדפדף בו ועיניי נפלו על העטיפה הקדמית שעליה התנוססה תמונה של אישה צעירה יפת תואר: שׂערה השחור והארוך גלש משני צידי פניה המושלמות, עיניה היו מושפלות הצידה והיא נראתה חולמנית ומהורהרת. לנגד עיניי עלו פניה המיוסרות של אימי, שערה הדליל והמאפיר, עיניה הכבויות ושפתיה הקמוצות. לא היה כל דמיון בין שתי הנשים, ואם כן, מדוע שתהיינה להן בעיות דומות?

הפליא אותי שלא הייתה תמונה של גבר לצידה, שהרי מדובר בנישואין, וחשבתי שהסיבה לכך היא שאם יש בעיות הן כנראה אך ורק בגלל האישה. זה התחבר לי מצוין גם עם המשפט "חפש את האישה" שאבי נהג תמיד לומר לי ולהסביר את משמעותו: אם יש צרה, מקורה אך ורק באישה. "זו לא המצאה שלי. את זה כבר ידעו הצרפתים: שרשה לה פאם," הוא היה אומר במבטא יידישאי.

הנחתי את הספר חזרה במקומו והרמתי את הספר השני, שנקרא "ילדים: האתגר". גם אותו כתב ד"ר רודולף דרייקורס, והפעם בשיתוף עם ויקי סולץ. כנראה הוא הבין לבד שהוא זקוק לשיפור. הבטתי בעטיפה שהופיעה עליה דמות של נער שעמד בגבו למצלמה. שׂערו השחור היה גזוז בקפידה מאחור. הוא לבש חולצה ששרווליה מקופלים ומכנסי ג'ינס שגם המנג'טים שלהם היו מקופלים. ההורים שלו, כמו ההורים שלי, קנו לו בגדים גדולים בשתי מידות. ההורים שלי דגלו תמיד בסיסמה: שיהיה טוב גם לשנה הבאה. יכולתי להבין את זה כשהיה מדובר בי, שעוד נכונו לי שנות גדילה, אבל אבי? מדוע הוא היה לבוש תמיד במכנסיים וחולצה שהיו בשתי מידות מעליו והיו תלויים עליו כעל קולב?

עמידתו של הנער הייתה עקלקלה וראשו נטה הצידה כאילו הוא מתריס כנגד מישהו שעומד מולו. גם אני עומד כך לפעמים. החזקתי את מאתיים חמישים ושניים העמודים של הספר והם היו כבדים לי כאילו היו עשויים מעופרת יצוקה ולא מנייר. היה ברור לי שאם הספר הזה מוצלח כמו "נישואין: האתגר", סופי יהיה להיזרק לפנימייה או למוסד סגור לילדים במצוקה. "מצטער," מלמלתי לספר כשהשלכתי אותו לפח האשפה, "אבל זה או אני או אתה."

לשני הספרים האלו נוספו על המדף הנמוך "כל כתבי שלום עליכם" בכריכה כתומה, בתרגומו של י"ד ברקוביץ. בכריכה הפנימית של כל אחד מהספרים הודבקו תמונות מבהיקות בשחור-לבן של הסופר. בחלק מהתמונות הוא היה לבד ובחלקן עם בני משפחה. שׂערו הארוך היה מפוסק לימין. הוא הרכיב משקפיים שנתלו על אפו במצבטיים והיו קשורים לחליפתו בשרוך. הוא נראה יותר ככוכב רוק מאשר כסופר הספון בביתו. מלבד שלום עליכם היו שם גם "כל כתבי י"ל פרץ" בעטיפה לבנה, ארבעה כרכים כתומים של "כל כתבי ח"נ ביאליק" בהוצאת דביר וספר שירה גדול ממדים ועב כרס בכריכה כחולה של זלמן שניאור. בקצה הימני של המדף עמד כרך גדול של ספר פסיכולוגיה ועליו נשענו "כל כתבי אפלטון".

זו הייתה הליבה של ספרייתו של אבי, שכל השכלתו הייתה ו' שנים ב"חדר" ושכל חייו מאז עסק באופן אובססיבי בהשלמתה. זה היה אולי הדמיון היחידי, מלבד החיצוני, שהיה בינו לבין אחיו התאום הזהה – דודי פישל. אבל בעוד שפישל זכה להיות פעיל מפלגתי במפ"ם, לכתוב מאמרים ב"על המשמר" ולהנחות מפגשי שבת של פועלי ישראל באולמות הקולנוע של רמת-גן וגבעתיים, כל שזכה לו אבי היה לארגן טיולים לגמלאים ולפעילים ומדי חודש לעבור בין בתי מנויי "על המשמר" ולגבות מהם את דמי המנוי. מדי פעם הוא היה גם מצליח לשנורר מודעה קטנה מעיריית רמת-גן ואת שלושים האחוזים, העמלה שקיבל, היה משקיע בשיעורים פרטיים ללימוד חשבון בסיסי של כיתות ג' וד'. אני יודע זאת היטב כי אני הייתי המורה הפרטי שלו.

את המדף העליון שהיה צמוד לתקרה הסתיר אבא בווילון קטן סגלגל, שהיה תלוי על קפיץ ברזל מתוח. כששאלתי את אבא בשביל מה הווילון, הוא אמר שאלו ספרים שאינם מתאימים לילדים ושהוא לא מקנא בי אם הוא יגלה שנגעתי בהם, או במילותיו שלו "אוי ואבוי לך!"

היה לי קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית והיה לי ברור שיש סוד אחר שאבי מנסה להסתיר ממני והסוד הזה הציק לי. כל פעם שהייתי בדירה הייתי מביט לעבר הווילון ומדמה שיש לי עיני רנטגן שחושפות את המסתורין. ויום אחד, כשאבא לא היה בבית, כבר לא יכולתי יותר. קירבתי את השולחן לספרייה והעמדתי עליו כיסא עגול בעל שלוש רגליים. עליתי על השולחן וטיפסתי על הכיסא המתנדנד. רעדתי מפחד. ידעתי שזה מסוכן אבל לא הייתה לי כל ברירה. אבא החזיר את הסולם לשכן ואני הייתי חייב לדעת מה מאחורי המסך.

ניסיתי להסיט את הווילון ביד אחת, אך הוא סירב להיפתח ולגלות את סודו. ניסיתי בשתי ידיים ועם כל הגוף. הכיסא העגול רקד ואני הרגשתי שאני נופל. הצלחתי לאחוז בקפיץ וליישר את עצמי. שקשקתי מפחד, הלב שלי הלם בטירוף, הנשימה שלי התקצרה, אבל הווילון נפתח והכיסא, אחרי מספר תנודות ורעידות, התייצב. הבטתי לעבר ה"סליק" של אבי. היו שם הספרים הבאים: "מאהבה של לֵידִי צֶטֶרְלֵי", "סיפורי דקמרון", "פאני היל", "מה מעיק על פורטנוי?" ועוד ספר מנוקד בעטיפה כחולה שנקרא "שלושה בסירה אחת".

לא יכול להיות שאלה רק ספרים, הרהרתי בליבי. חייב להיות כאן משהו אחר, משהו מפחיד ומסתורי. לא יכול להיות אחרת. קראתי בספרי בלשים שנהוג לרוקן את דפי הספר ולהסתיר בתוכו אקדח או שטרות של כסף גנוב. לקחתי ספר אחרי ספר ודפדפתי בהם. רק דפים. דפים מצהיבים מיושן. דפים תלושים מרוב קריאה. דפים מוכתמים מטביעות אצבעות. מעכתי בכעס עש ספרים שהתרוצץ על אחד הדפים ומרחתי קו דק חום משרידי גווייתו שנקברה בין האותיות השחורות.

מאוכזב החלטתי לחפש את הסוד בתוכן הספרים. אני אעבור עליהם אחד-אחד ואמצא את החוט המקשר – אולי איזו הערה בין השורות? אולי איזה קפל בקצה עמוד? משהו חייב להסתתר כאן. התלבטתי באיזה ספר להתחיל ואחרי הרהור קצר בחרתי ב"פאני היל". השם היה דומה לשיר "דֶה-פוּל אוֹן דֶה הִיל" של "הביטלס" וזה בטח אמור להיות ספר מצחיק. השם "פאני" הוא כמו פאן באנגלית, שבתרגום לעברית זה כיף; "היל" זו גבעה; כך שזה לבטח סיפור על "גבעה כיפית". על הכריכה היה כתוב שדורות של צעירים וצעירות ברחבי העולם התחנכו על ברכיה של "פאני היל", כך שזה אפילו ספר חינוכי.

סגרתי את הווילון עד הסוף. בשרוול חולצתי ניגבתי את הבד הסגול ואת קפיץ הברזל. זו שיטה למחוק כל שריד לטביעת אצבעות שלמדתי מהסרטים. ירדתי מהכיסא, וניקיתי בכף ידי את עקבות נעליי מהריפוד הירקרק שלו. החזרתי את השולחן למקומו ואת הכיסא דחפתי מתחתיו. בדקתי היטב שלא השארתי כל סימן מרשיע וכאשר השתכנעתי שזה הפשע המושלם, שלא יתגלה לעולם, נרגעתי והתיישבתי על המיטה כדי לקרוא את שללי.

כבר בעמוד הראשון הבנתי שצדקתי. פאני או פרנסיס נולדה ליד ליברפול, העיר של ג'ון, ג'ורג', פול ורינגו, ולא היה לי ספק ש"חיפושיות הקֶצֶב" הושפעו ממנה. ניחשתי שהשיר "פּני ליין" לבטח מוקדש לה. בעמוד השני של הספר חשתי זעזוע גדול כאשר הבנתי שטעיתי. זה לא ספר מצחיק בכלל. הספר היה מלא גסויות. לא האמנתי שאבא שלי מסוגל לקרוא דברים כאלו, אבל גם לא הייתי מסוגל להפסיק לקרוא. הרגשתי איך פניי מאדימות ונהיה לי חם בכל הגוף. אם זה מה שאבא קורא, אין פלא שאימא התגרשה ממנו, חשבתי בליבי.

בלי לדעת איך ולמה הנחתי את הספר על הרצפה ונשכבתי על המיטה, פניי כלפי הספר. הצמדתי את בטני חזק למזרן וביד אחת העברתי באיטיות את דפי הספר ונשאבתי לתוכו. פאני ופיבה חברתה התעלסו וכפות ידיי נצמדו אל זוג השדיים הגדולים. אני לא זוכר אם היו אלו של פאני או של פיבה אבל היו אלו שדיים מלאים. יחד עם פאני נישקתי את שפתיה של פיבה (בלי לעזוב את שדיה). פיבה גנחה, התפתלה והתנשפה וכאשר גופהּ רטט בלי מעצור ועסיסה הציף את הסדין, חשתי גם אני כיצד עוטפת אותי סחרחורת עמוקה ומתוקה. קריאה גדולה פרצה מתוכי ונִשמתי כמעט פרחה כאשר גל של רטיבות חמה הציף את תחתוניי.

שתי הנערות נרדמו זו בחיקה של זו ואני נשארתי מעולף ובודד על מיטת היחיד של אבי. נשימתי הייתה כבדה וקשה. גופי פעם באופן בלתי רצוני שטרם ידעתי כמותו. איני זוכר כמה רגעים חשתי בעילפון הזה. כשחזרו אליי חושיי הרגשתי, לחרדתי הרבה, שאני רטוב ודביק. ברגע הראשון הייתי בטוח שברח לי כמו לילד קטן. קמתי בהיסטריה ונחרדתי לגלות כתם לח שהופיע מסביב לריצ'רץ' של מכנסיי וכתם נוסף, קטן יותר, על כיסוי המיטה. ירקתי על אצבעי וניסיתי לטשטש את הכתם שעל הסדין.

פעם, לפני שהלך ללמוד בישיבה, סיפר לי חברי יגאל על הליליות. אלו שדות קטנות שמתחפשות לכל מיני דמויות ומפתות בנים למעשים שכאלו. הוא קרא לזה הוצאת זרע לבטלה. הליליות, כך הוא סיפר, אוספות את הנוזל היקר, מתעברות ויולדות שדונים קטנים והם מייד יורדים לשרת את השטן בגיהינום. "זה איסור גדול מהתורה," אמר לי יגאל והזהיר אותי שמי שמפר את הדין נגזר עליו להיות גמד שׂעיר וקירח וסופו מוות בייסורים קשים. הבנתי ש"פאני היל" היא לילית בתחפושת וידעתי שזה הסוף שלי. ריחמתי על עצמי ובדקתי אם כבר צמחו לי שׂערות על כף היד. בינתיים לא. אבל זה לא מנע ממני להתחיל לבכות.

משכתי בשערותיי (לתלוש לגמרי לא היה לי אומץ) ומיהרתי לכסות את הסדין בשמיכה עבה מתוך תקווה שהליליות לא תצלחנה להגיע אל הכתם שהלך והתרחב. התיישבתי על המיטה ואחזתי את ראשי בשתי ידיי. על הרצפה היה מונח הספר שהביא עליי את חורבני ואת אסוני הגדול. הבנתי שכל מה שרצה אבי היה להגן עליי. מדוע לא שמעתי בקולו? מה גרם לי לחשוב שאני חכם גדול?

לפתע ידעתי מה עליי לעשות. אני חייב להיפטר מפאני זו ולשרוף אותה כמו ששורפים מכשפות. אותה ואת הלילית שגרמה לי לעשות את זה. כך גם אציל את אבי ואכפר ולוּ במעט על מה שעוללתי. הספר היה עדיין פתוח באותו עמוד. התכופפתי והושטתי את ידי לסגור אותו, אך משהו עצר בעדי. זו הייתה הלילית. היא כישפה את עיניי. הן רצו שוב ושוב על אותן שורות ארורות. פאני הצמידה את עיניה לחריר וצפתה באביר שולף רומח אדיר. הוא הרכין את ראשו ונשק לתפוחי הפִּטמה של בעלת הבית. וכשהוא הטיל את הגברת על גבה, אני חזרתי ונצמדתי למזרן. לא ידעתי להחליט אם אני האביר או הגבירה, אבל גם לא היה זמן כי הוא כבר גהר מעליה ואחוריו חשופים ומייד שבה הסחרחורת המתוקה והציפה את שלושתנו באנקה עזה. האביר, שלא היה אלא משרת פשוט, קם והתלבש. הגבירה העניקה לו מספר מטבעות והם נפרדו זה מזה. נשארתי לבד עם כתם נוסף על הסדין, קטן יותר מהקודם אך בולט לא פחות.

החזרתי את הספר למקומו במדף העליון והתפללתי לאלוהים שיסלח לי ושאבא שלי לא יגלה את מה שקרה. אותו לילה לא הצלחתי להירדם מרוב פחד, אבל למחרת, לאחר שנוכחתי שלא צמחו לי שׂערות על כפות הידיים, חזרתי לדירת אבי. וכאשר המכנסיים היו קצרים עליי ואימא קנתה לי בגלנטריה זוג חדש, שוב בשתי מידות מעל כי הילד צומח כמו ברוש, הכפלתי את ביקוריי שם.

          ***

"ואתה ידעת כל הזמן שאני קורא את הספרים האלו?" שאלתי את אבי לפני כמה שנים ואני כבר אב בעצמי.

"בטח שידעתי. ברגע הראשון שראיתי את הכתמים על הסדין הבנתי הכול," אמר אבא בשביעות רצון גדולה.

"אם כך, למה אמרת לי שאסור לקרוא את הספרים האלו?" שאלתי בתמיהה.

              "ידעתי שאם אגיד לך לקרוא אותם, אתה תתנגד ותחשוב שאני מנסה לחנך אותך. לא רציתי שכל מה שתדע על סקס יהיה רק מחברים ומהשכונה. ידעתי שברגע שאאסור עליך אותם אתה כבר לא תוותר…" ענה אבא ועיניו התכולות פיזזו.

בראשי עברו שוב הספרים המוסתרים, שבכל אחד מהם מצאתי לפחות פִּסקה אחת שהצדיקה קריאה מלחלחת: "מאהבה של לידי צטרלי", "סיפורי דקמרון", "מה מעיק על פורטנוי" וכמובן "פאני היל". משהו לא הסתדר לי. היה ספר נוסף שגרם לי לרטיבות, אך זו נבעה מדמעות של צחוק פראי.

"אבל 'שלושה בסירה אחת' זה בכלל לא ספר על סקס?!" אמרתי.

"נכון, אבל זה הספר הכי מצחיק שיש. הבעיה הייתה שהתרגום של בורלא מנוקד ואתה חשבת שאתה גדול ושספרים מנוקדים הם תינוקיים בשבילך. כך שלא השארת לי ברירה אלא לאסור עליך לקרוא אותו."

אני מתהלך בין כותלי בית ההורים היתום, לקיר מצהיב אחד של חדרו אומר בשקט "ששששששששש", ואשמת אביו עונה לו דבר מה בשתיקה. אני שואל את התקרה, "אתם שומעים?", ופחדי האב משיבים לו, "אל תפחד מהשתיקה". אני קורא דרך החלון אל העץ "זה אבא שלי שתלה על עץ דעת הטוב" ונפש הרפאים האבהית אומרת בלי מילים, "שתיקה היא רק צל לא חושך מוחלט". איבר מינו קרא בקול רופס, "אני חייב לראות את האמת העירומה", ובמראת חדר השינה רואה אני את פני אביו ושפתיו מוזזות ללא הגה: "אני מקווה שהבנת את מכתב פרידתי". אני שם אוזנו לחור ברצפה והאוויר בו דובר "נשמו נשמות את כל המילים היפות שלכן", ובאוזנו האחרת אומר אבא מעולם האמת אל עולמו של הבן, "העולם יפה יותר בלעדיי". המסך סביב צוואר אני נדלק לרגע לאמור "עולם בו השקר טוב כאמיתה", ואביו ממשיך בקולות אמאבא "טוב כמו אמך לפני שפגשה בי". המראה קראה "הסוף כל כך קרוב שהוא כבר מאחורינו" ומר עולם גילה באוזניות המוזנות זין כי "לפני שאביך עזב אמך אמרה לו כי אתה דומה לו".

אני שתה קצת וודקה ואמר "הסוף או ההתחלה, בינתיים שיהיה לחיים", וזרק את הכוס על תמונת אביו שעל שולחן המטבח. בקול דומע הביעה בפניו התמונה: "אמרתי לאמא שאתה יותר אני משהייתי עצמי". פעמון התנור צלצל ואני העולל הגדול לקח את הבולבול הממולא לפיו בעוד נקבו של האיבר אומר, "הפין הזה לחך אנין מתאים טעים". אני רץ להקיא באסלה שם השתקף אליו האב והסביר, "בדברים האלו דיברתי את משאת נפשי". האני העולל הגדול קם ואמר כמו היה בתוך תוכנית טלוויזיה: "היתום אחים שלי הוא היצור הכי פחות בודד כאן כי השתיקה תמיד איתו". הוא נזכר במשפט שאמר לו אביו, כשישן הילד אותו לילה בו נעזב, "התשכים לשכוח אותי", והשינה ענתה לו בלב הילד, "לילה טוב אבא, מקווה שיהיו לך חלומות אמיתיים". העולל מתעורר מהחלום ומגלה כי הוא גדול מדי לעולמו וצועק לעצמו בפה פעור כמו פצע "שקט!". הוא קם מן המיטה ומביט במאוורר התקרה, ואשמהמה של אמו אומרת "אמא לא אשמה". דיבור מדבר מאליו מעבר לשפה הפצועה, "הקשיבו, הקשיבו טוב לאוזנכם". אמא בפחד מכה בעור תוף העולל הגדול: "לא אמא אשמה אתה הוא המפחד ממנה". אני פותח את החלון וצווח בחדווה "זאת אמא שלי גונחת, מתעלסת עם עץ החיים הרע". רוח הפרצים של אמא חודרת אל הבית ואוחזת שוב בנפש אני מקרקרת: "אל תעזוב אותי לנפשי". היא אוחזת באיבר מינו וזה מפזם "עץ, ענף, עלה, תמיד היא מתעלסת עם משהו כשאני מגורה". בשפת אמה מפצירה בו אמו "אל תעזוב מלבדך הכול רק מילים". אני מנסה לשאוף פנימה את כל רוח האמא וחושב, "היא לא צריכה אוויר יש לה אותי, את אהבת חייה". הוא מנסה לבלוס את דמות האם בתוך עולמו הקטן כגופו העולל אך אפילו קולה של אמא עולה על מידותיו ומרעיד אותו בהתוודות שקרית: "הלוואי והיית כל עולמי". מסך הטלוויזיה שוב מואר לחיים ומנחה השעשועון אומר לאמא, "בלבלבלבל פונטיוס הצלוב את מנה חמה!". אמא מנסה לחקות את קול אני האב וגורסת בשיניה כי "אבא לא עזב אותך רק אותי". אני העולל הגדול מנסה להביט בקול אך רואה רק מוות, וזה אומר: "אני נולדתי יתום ההיעדרות תמיד אוחזת בכפה נפשי". אני מתחיל לצחוק בעוד אמא משנה גרסתה: "אבא עזב כי אמרתי לו שאתה לא ממנו".

אני המותש מכל הרוחות והשדים מוזג וודקה, מרים את הכוס לחיים ואומר "למוות!". רוח הפרצים נשבה במפרציו כמו אם מלטפת ומלחשת "אני לא רוצה למות בלעדיך". אני נגס בשאריות ארוחתו כדי למתן את טעם הוודקה ואמר בפה מלא מוות, "אני לא יכול להפסיק לאכול את הבולבול הממולא דם הזה", מחוריו שהתירו בו שיני האני אמר הבולבול בקולה של אמא, "בבקשה אל תדרוש עוד דבר מלבד למות עמי". אני סיים את המנה וגיהק: "מלבד הוא דבר יחסי, אחי, אני תמיד מלבד דבר זה או אחר ביחסיי עם האחר". אני דידה החוצה אל הגינה להקיא בשלולית. רגע לפני ראה בה בת דמות אמא שואלת: "לא תשכחני לעד?" והילד קרס לתוך המים העכורים, ממלמל "אני רק רוצה לשחות עד קצה החיים" ונרדם במי האפסיים, מדבר בנים לא נים "לילה טוב אמא לכי לך לאיבוד ללא אני בחלומי המיתי". בחושך החלום עלה קול צעקה ״שתקו כבר״, והעולל הגדול התעורר באשמה ואשמאמא אמרה זה לא הכול היה בגללי, וקולה קולם של אמאבא. נרעש מהדואט בלחש הזה עבר בין כל קירות הבית הכה בהם וקרא נחרד, ״הנה  הם מדברים שוב אם ואב״. הוא שמע את קולם שוב כעת מבעד לחלון, אומר בפחד נוקש שיניים ״אם לא נאכל זאת שוב נמות״. אני העולל הגדול נחפז להשליך את השרפרף המתקלף שמנפץ את הזגוגית ורואה את אמאבא מציעים זה לזו פרי מעץ הדעת חיים ואיברי המין שלהם אמרו נוטפי עסיס ״אבאמא אוכלים ומשתגלים ואנחנו הולכים ומשתגעים״. אבאמא אמרו "זין על לשון האם, נדבר רק בנשימות ריקות מופשטות״ והנשימות הכו כנגד פניו של אני כמו שוטי רוח. הוא לקח אוויר והתריס נגדו ״אני לא יצאתי לאוויר העולם הוא נכנס בי״, אך אמאבא לא שמעו דבר והמשיכו בדבריהם כאילו היו עולם מקביל שלם, "ננשום כך עד שלרגע העולם יעלם". המקלט נדלק שוב והמרואיינת שהורידה אלף קילו בנשימה נכונה אחת אמרה, "אלוהים מת! אללה שהיד! אנחנו גדולים יותר מישו!". אמאבא הסתודדו בעודם צורחים באוזני אני בנם (העולם יעלם ולרגע לא נהיה אב ואם רק גוף וגופה). אני סגר את החלון וגילה כי העץ פרץ את הרצפה וביקע התקרה ומענף מפואר אחד אני העולל הגדול תלוי חיוור כביום מותו ואומר לאב דמותו, "כמה מדברים המתים כמו ששתקו במשך החיים". מתחת לגופתו חבוקים היו אמאבא ומחליפים מילים חליפות: "נהיה- שניים-לשנייה-מפץ-מרוכז-של-שייכות"

 אני כבר שתה הישר מהבקבוק אך לגם מהר מדי ונאלץ לירוק חושב לעצמו: "איך אין מזרקות אלכוהול בגני העיר". אמאבא הפנו מבט ראשון אל אני ואלי לומר, "לא נסתפק במות נשיקה רק בסוף גמירה". המילים העלו בנו תחושת קבס ורעב אז מיהרנו ללקק דגדגן ממותק, אך נאלצנו להודות "דבר לא יעביר את חוסר הטעם". פניתי לבן דמותי והבענו שנינו יחד עם אמאבא משאלה גדולה, "לא רק נזדווג גם נתרבה". נוצה נשרה מגופו המת של ת'נטוס התוכי ובן דמותך אחז בו וכתב עמה כאן בדיו דם "כמה אתה בודד כמו אפס או אחד חצי או שארית". אמאבא שאלו את עצמם, "יש מקום בעולם לשלושה אנשים?" ואני שפך מהוודקה על ראשו מסנן בין הטיפות, "אני רוצה רק לטבוע כמו עלה דעת בנהר החיים" אני מביט בשלולית האלכוהולית. הוא רואה את אשמאמא אומרת, "כשאלוהים התאבד הוא פירק את משפחתנו". רואה את הראי אומר "כשאמרתי את מילתי הראשונה אבי רחוקי נהיה לאילם". רואה את פחדם אומר, "אבינו נהיה לאילם וציווה לי כוחת אליליים מעבר לשליטתי". הוא רואה את לשון הנחש הכרותה מדברת, "רק כשאכל אבא מעץ חיי בלע לשונו שהמשיכה לנוע בדום". רואה את יענת הנפש מצייצת "רוח אבינו בשאול נלחמת בנשמתנו נשמת עליון מי יבלע את כל האמא שנותרה". היענה מחזיקה את איבר המין האבהי במקורה, והאיבר פוער נקב וקורא: "אמרו לאמא שאבא גמר במכנסיו כשהיה תלוי על העץ התנחם בזה". הלשון הכרותה גערה באני, "אם תרצה להשקיטנו עליך לדבר בלשונות אמאבא באקסטזה אורגזמית". משב רוח פרץ והעיף את איבר המין האבהי במערבולת, והאוויר בה נשא הכרזה דרכו "לפחות הנשימות האבהיות האחרונות היו בטעם אוויר זרוי זרע". הטלוויזיה סביב צוואר אני נדלקה ומר עולם התראיין לאחר זכייתו והתריע: "עליך לבלוע את כל הבועות במעופן ללשון אם ימתקו, ללוע אב מרור". חשמל המכשיר יצא משליטה והוא החל להישרף ואני העולל הגדול התעורר מעושן והשתעל, "אהההה זה קורה שוב אני נולד הנה אני נולד הנה אני". אמאבא קטעו דבריו וחיבקו אותו בתוך חיבוקם שלהם ודובבו אותו במקומו, "השניים מחבקים אותי ואני נלחץ מכווץ". אני העולל הגדול ראה את אשמאמא אומרת "והנה אני מת לא אשמתי אשמהמה יכול לקרות לכולם". אני צעק כמו להניס את כל המדברים אליו ובשבילו במקומו מתוכו ובקולו "אני גדל גדול מדי לחיבוק אין מקום בעולם לשלושה אז אמאבא נפרדים וכבר איני מזהה עוד את עצמי בעיניהם".

העולל הגדול שותה טיפה אחרונה של וודקה ודיבר לתוך פי הבקבוק, "אני ספינה טרופה הכניסני לתוך גופך". אמאבא ניתקו מגע ואני האב אמר, "אינך מזהה עצמך בעיניי כשעולה בהן טיפת הלחלוחית המלוחה". בעוד אמא אוכלת בולבול ממולא וצוחקת לעצמה "הערלה הזו טובה כמעט כמו העטרה", העולל הגדול אמר למצלמה דמיונית, "הלוואי שהייתי יותר משארית בריתם ההורית המגורש כערלה". אמא ואני האב תלשו נוצות מכנפי יענת הנפש והישירו מבט אל ילדם, "שומע? הנה צלילה של בדידות המתים" והרפו אחיזה והנוצה צללה והכתה בקול מפץ גדול ברצפה. אני שאל את שנמנע כל חייו מלשאול, "אתם אוהבים?" דמות האב נמסה כשעוות נר נשמה ולחשה, "אני רק רוצה לצוף על זרמי התת תודעה", ואילו אמא כיסתה את העולל בשמיכה כליל ולחשה, "לילה טוב תת אני הריני שמה נפשי בכפך". העולל הגדול התעורר ובעולם שרר שקט מושלם. אני לקח את שבר בקבוק הוודקה וחתך וריד, לקח נוצה בת יענה ורשם בשלולית האלכוהול, "שקט, לעולם לא אשתוק כל עוד המתים מדברים", ורשם על בטנו, "דיבור, והם מדברים רק כדי שאני אשתוק" ועל העץ כתב "התפּוח התפוח הזה נפל הרחק מעץ הטוב והרע", וכתב על איבר מינו בשבילי לבלבל זה כמו סקס נערי". הוא סימן באוויר את האותיות: "אני אוהב לראות אוויר רועד מפחד מה אגיד". הוא הסיר את הטלוויזיה מעבר לראשו, נוטפת דם שנשפך על ראשו והוא כתב על קרחתו "משחו אותו אני המשיח או החמור". הוא הביט בעצב בליבה של הטלוויזיה המתה וכתב עליה, "משיח מת תחת רגליו של חמורו". הוא לקח את כוסו מכיסו וצבע באדמדם, "הרימו כעס לכבוד הסוף" ועל הצלחת הריקה עיטר "לא נשאר כבר מין לאכול ובלי תאבון נותר רק רעב". הוא נשף על הנוצה בכל מהותו וחשב "אין בעולם בדידות כשל יתום חבוק בין אם ואב". הוא קרא אל כל שקרה ונקרה בדרכו לרגע זה כאן "לילה טוב חלום לילה טוב סיוט"

הוא דידה מדממם ושיכור אל מיטת אם ואין אב, פצח בזמר נשכח, "זהו וידויי האחרון / מכתב פרידתי / אני הולך להיאבד הולך לעולמי שלי / אתה לא תעשה לנו את זה. / לא מספיק שעזבת אותי /  יש עוד אנשים בעולם אתה יודע / זהו וידויי האחרון / אני מוכרח לעשות עולם לעצמי / כי העולם יפה יותר בלעדיי / יפה יותר בשניים / יותר בשניים / ששששששש…"

"'אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. אבל איש מעולם לא שאל' — עובד 251K, אתה כתבת את זה במחברת שלך?"

"נכון."

"אתה רוצה לספר לנו?"

"לספר לכם מה?"

"מה היית עונה."

"אני לא יודע למה כתבתי את זה."

"כתבתָּ כי נָתַנּוּ לכם מחברת. זו המשימה של הקומה השמונה-עשרה, לפני שאתם הופכים להיות מדריכים. אנחנו מציעים לך שתמשיך לכתוב. יתכן שלא כל מה שתכתוב יהיה מובן לך. את זה אתה תברר בקומה הסופית."

***

חזרתי למחברת, מחקתי את השורה הראשונה: אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. והשארתי את סיומה: "איש מעולם לא שאל". ומשם המשכתי, כמו שהורו לי המדריכים של הקומה התשע-עשרה, לכתוב:

התחלתי בקומה מספר אפס. הייתי אז בן עשר שנים. אני לא זוכר איך ואיפה העברתי אותן, רק קול רך נמוך שוחה בתוכם, כמו קרן אור צהובה שחודרת מלמעלה פורמת את התקרה שמעלי מאורו של הפלורוצנט.

אֶלֶף היה המספר – שלנו העובדים. ומכיוון שלא הזדמן לי למנות בעצמי, הייתי מנסה לאחוז במספר המלבני. לכופף ולבדוק אותו כדי שיתאים לדבר שבא לתאר — אותנו.

אלף שאיפות ונשיפות בכל זמן נתון. מסדרונות ארוכים לבנים.

עשרים קומות, שכבות-שכבות.

כל קומה היא שיכפול של קודמתה.

כל מעבר היה כאילו פסענו פסיעה נוספת לעבר מקור האור.

התאגיד היה בית. מוכר. ידוע. ועם זאת … "תמיד היינו פה", עניתי, פעם כששאל אותי 277K: "אתה יודע איך הגענו לפה?",  ופתאום כשאמרתי את אותן מילים בביטחון, גם לי לא היה ברור איך. פיסת המידע היחידה שעברה בין הקומות, החדרים, המסדרונות הייתה היום שבו נמסור חזרה את אותה נשימה — בשיבה טובה בגיל חמישים. ובעצם מה הייתה המטרה של ידיעה זו? אולי למשוך אותנו קצת מעבר לקומה הנוכחית, שבה ישנו ועבדנו, לעבר הקומות האחרות. אך בדרך כלל, ישבה הידיעה יחד עם האור הלבן המסנוור, לפעמים אף התערבלה בתוכו, מעל לראשנו הרכונים אל שולחן העבודה.

סדר היום היה קבוע: קמים. שוטפים פנים. מסדרים את המיטה. מתְפקדים בכניסה לחדר האוכל. מתפקדים בכניסה לאזור העבודה. מתפקדים לפני השינה. רק סוג העבודה השתנה מקוֹמה לקומה.

בקומה מספר אפס היה עלינו להפריד בין שני סוגי זירעונים. הזירעונים נעו במעגליות על מסוע בקצב שדמה לקצב הנשימה שלנו. המחשבות שלנו התגלגלו נקודות-נקודות על גבי המסוע, רבּוֹת, קטנות, עגולות; אך כאשר התרכזנו עמוק לתוכן, גילינו שלמעשה היו רק מחשבה אחת. מחשבה שהתחילה בקיר לבן, עלתה וטיפסה מעלה עד למקום ממנו מתפזר האור, אז חזרה לבגדי העבודה שצבעם כצבע הקיר, עצרה בכפות-ידנו והרהרה האם התנועה הזו של כף-היד, זו שעכשיו ביצענו, האם לא עשינו אותה כבר קודם?

והזירעונים, הרי כבר מיינו אותם, איך חזרו שוב להתערבב?

מדי פעם עלתה לולאת המסוע על גבשושית ואז הזירעונים קיפצו ועינינו הבוהות-בעקבותם נזכרו למצמץ.

את הזירעונים הכתומים ארזנו בקופסאות לבנות מבריקות ואת השחורים השלכנו למכלי אשפה.

הכפתורים של מעלית הבניין מוּספרו מאפס ועד תשע עשרה, סך הכול עשרים קומות. רק העובדים מהקומה התשע עשרה, שהיו מנהלי העבודה של עובדי הקומות האחרות, הורשו לעבור ביניהן. היינו חמישים עובדים בקומה. הגוף שלנו היה בנוי משתי רגליים כדי ללכת, שתי ידיים כדי למיין, פֶּה לאכול, עיניים לראות, ואיבר קשיח כדי לפתוח דלתות ומעברים בין חדרים ומסדרונות. הוא נקרא הכרטיס. מי שהיה לו כרטיס רחב יותר, הצליח לפתוח יותר דלתות. הכרטיס של כולם הספיק לפתוח את דלת חדר האוכל ואת הכניסה לאזור העבודה.

לפעמים הבטנו אל הפלורוצנט, הדבר הברור שתמיד זרח מעלינו, לפעמים חשבנו שאולי בתוכו מסתתרת נקודת האור ממנה החל הכול, הניצוץ שחיבר פֶּה ויד, כרטיס ורגל לכדי מה שאנחנו — עובד מדבר, מדבר ועובד. לפעמים בין שינה לערות, על כרית פלומת נוצות, הזרועות כרכו את פינת הכרית, הפנים שקעו לתוך מתיקות, מתוך נואשות, צורך פנימי חמקמק להיאחז, והשפתיים מצצו אוויר.

בכל אופן, לא באתי לכתוב עליי, אלא על עובד 246K. הוא נולד ללא כרטיס.

בשבועות הראשונים 246K היה נעלם מיד לאחר ארוחת הבוקר.

שני עובדים מהקומה התשע עשרה היו מגיעים, לוקחים אותו ומחזירים לפני מִפְקָד השינה.

לא ידענו לאן הלך. בעינינו ליווינו את גבו המתרחק, את ידיו השמוטות בצדי גופו וגל של רחש נסחף וסגר אחריו את הדלת. הוא ישן במיטה מרוחקת משאר המיטות, ואף עובד לא העז להתקרב אליו. הוא עורר בנו הרגשה מוזרה. בהתחלה פחד, אחר-כך בחילה, כמו כשאוכלים משהו מקולקל. היה בו משהו לא טבעי. התחושה הציפה אותנו בבת-אחת באופן טבעי ובלתי נשלט — בכל פעם שעמד על יד מישהו מאתנו. היה בו חֶסֶר. אפילו בעלי הכרטיסים הקטנים הרגישו שלמים וגדולים מולו. למרות שמספר הדלתות אותן הצליחו לפתוח לא השתנה.

בשבוע החמישי נתלתה רשימת תורנויות למלווים עבור 246K ובתוך סדר היום הקבוע, נוספה מטלה. בכל שבוע מוּנה אחד מהעובדים להתלוות אל 246K על מנת לפתוח לו את המעברים. זה אולי נשמע פשוט, אך בכל פעם שמלווה פתח דלת ל-246K, הכרטיס שלו היה מתרחב ואורך, לא במציאות, רק מבחינת התחושה והחֶסֶר של 246K היה מתנקב ונפער. לכן ערב אחד, לאחר המקלחת, הציע עובד 277K, שהכרטיס שלו פתח דלתות רבות יותר מכולנו, לבדוק מה יש ומה חסר אצל 246K. שני עובדים החזיקו בידיו של 246K, שניים אחרים ברגליו. היו שם שאריות של שכבות בגופו, אבל אף עובד לא רצה לגעת, כי עברה שמועה שמי שיגע בכרטיס החָסֵר – כרטיסו יעלם, או שיעבור ל-246K. לכן נאלצנו לסגת.

לאחר ארבעים ותשע שבועות — השבועות שחלפו הוקרנו על מסך קטן במסדרון הראשי, ומכך למדנו שהזמן חלף — כאשר תורנות הליווי הסתיימה, שב ונלקח 246K על ידי שני עובדים מהקומה התשע עשרה. כשחזר בערב, כף ידו הימנית מנתה ארבע אצבעות — האצבע והאמה הולחמו לאצבע אחת גדולה ועבה שדמתה לכרטיס.  ואכן, להפתעתנו, לא רק דמתה אלא גם שימשה ככזה. כל עוד 246K נזקק לנו, החֶסֶר שלו היה הגיוני; כעת איברו הכרות שצמח על ידו, גמיש, נראֶה גם על פני משטח העבודה כְּשֶׁשֶּׁלָּנוּ הסתתר מתחתיו, הפך אותנו לחסרים.

שני עובדים אחזו בידיו. שניים ברגליו. להפריד ולברור. להפריד ולברור. שתי פעולות פשוטות, שחיינו אותן יום-יום. ל246K היה כרטיס, והיינו מחויבים למצוא את החֶסֶר שלו, להוציא אותו החוצה, לאור. 277K, שכעת הפך להיות מקום שני במספר הדלתות שפתח, התנדב לבדוק. הוא הרים באצבעותיו את השכבות שכיסו שכבות אחרות והגיע לקרום סגור. הוא לא ידע איך להמשיך מכאן. הוא הסתכל סביבו, חיפש חפץ עמו יוכל לפתוח את הקרום הסגור, ואז נעצר וחייך לעצמו, יש לו כרטיס, שעד לא מזמן פתח את רוב הדלתות. 277K העמיד בטור את כל שאר העובדים לפי דרגת הפתיחוֹת של כל עובד. היה נראה כי הוא לא יוותר על הדלת הזו, שתחזיר אותו למקום הראשון. העובדים ניסו, כל אחד בתורו, ואפשר היה לראות את הפחד בעיניים, שכיווץ להם את הכרטיס. 277K היה האחרון בתור. הוא לקח את הכרטיס שלו ודחף אותו, שוב ושוב. לבסוף כשהוציא את כרטיסו, הדלת לא נסגרה וחור נפער. עכשיו שוב היה הכול במקומו.

אני חושב שמעולם לא הבטתי בפניו של 246K, איני יכול לתאר את המרחק שבין שפתיו לאפו או את הדרך שאישוניו התרחבו והתכווצו; שטו על גלגל העין; את קולו. לא היה לו קול, כלומר בטח שהיה לו, אבל לא כזה שאפשר היה להבחין בו מבעד לקולות האחרים. למעשה, איני יודע מה עֶמְדָּתִי כלפיו, מעולם לא עמדתי מולו לבד.

לאחר שנתיים, כשהיינו בני שתיים-עשרה שנים, עלינו לקומה מספר אחת. שם טָחַנּוּ את הזירעונים הכתומים שהעובדים בקומה אפס בררו. מיטתו של 246K שוב נקבעה בקצה חדר המגורים, מיטה בודדת מורחקת משאר הדו-קומתיים. אחרי המקרה של החור, אף אחד לא התקרב אליו. החור שנמצא בלע את הכרטיס שהופיע על ידו הימנית והעלים אותו מעיני כולנו. עם 246K הרחק מהרדאר שלנו החיים היו די רגילים, עבודת הטחינה גזלה מאתנו כוחות מרובים ובקירות הריקים הייתה נחמה של שקט כמו מים זורמים.

ערב אחד לפני מפקד השינה הבחין 277K ביצור קטן וכהה מטייל על הקיר ליד מיטתו. מעולם לא ראינו משהו חי שקטן מאתנו. מיד קמה מהומה, חשבנו שמישהו מאתנו כוּוץ והפך לגרגר מהלך, עוד לפני שהמדריכים הופיעו, 277K הורה לכולם להסתדר והחל לספור. איש לא היה חסר. נשמנו לרווחה. מבלי לחשוב פעמיים 277K אחז ביצור הכהה והניחו בתוך כף ידו. הייצור מצדו המשיך ללכת במעלה היד של 277K, לא הבנו מתי יפסיק ובעצם לאן הוא רוצה להגיע, ובכלל למה שמישהו ירצה ללכת וללכת בלי סוף. לבסוף היה לנו רעיון: לבדוק מה גורם לו ללכת. הפכנו את היצור על גבו ולתדהמתנו גילינו שש רגליים. לא היה בזה שום הגיון, לנו היו שתיים והן הוליכו אותנו לאן שנתבקשנו. ספרנו שוב והמספר נותר שש. כעת משהבנו למה הגרגר הזה הולך והולך, אפילו למקומות שכבר ביקר בהם, יכולנו להחזירו למקום בו מצאנו אותו, ושוב לנשום לרווחה.

כשהיינו בני ארבע עשרה שנים, עלינו לקומה מספר שתיים. שם ערבבנו את הזירעונים הכתומים, שהעובדים בקומה מספר אחת טחנו, בחומר שקוף-לבנבן ודביק. היה לו ריח כה חריף עד שנאלצנו לחבוש מסיכות לכיסוי האף. על מכלי הנוזל הייתה מדבקה גדולה ובה נרשם באדום "לא לבליעה". ואיש מאתנו גם לא העלה על דעתו לנסות. רק "246K מינוס", זה היה הכינוי שהדבקנו לו מעתה, לא חבש את מסכתו. באופן מוזר הריח כנראה לא הפריע לו. זה גרם לנו לחשוב שהוא יותר מוזר ממה שחשבנו אותו. ומכיוון שזה הפריע לנו, הרגשנו שזה צריך להפריע גם לו. בזמן החלפת המשמרות של המדריכים, שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. "277K הכרטיס", שזה היה שמו כעת, מילא כוס שתייה בנוזל הַדָבִיק, ופתח באצבעותיו את פיו של מינוס.

אחרי שמינוס בלע את הנוזל, גם הוא החל לחבוש מסיכה. כמו כולם.

הרגשנו שעשינו מעשה טוב, והיינו גאים בעצמנו.

בסוף השנה הארבע-עשרה מה שידענו על עצמנו הִשתנה. אנחנו לא השתנינו, עדיין היו לנו רגליים ללכת, ידיים לערבב, עיניים לראות, פה לאכול, כרטיס לפתוח. אבל "מינוס" הִשתנה. שוב השתנה. ובגללו, מה שידענו על עצמנו השתנה גם כן. מעל לְבִטְנוֹ צמחו שתי פינות משולשות של כרית. מיד התפשטה בהלה בין כל עובדי הקומה. היינו בטוחים שזו תוצאה של הנוזל הדביק שנתנו לו לשתות. פחדנו שהמדריכים יגלו את העניין ויענישו את כולנו. התקרבנו ל"מינוס", חשבנו שאולי הוא ישתף עמנו פעולה ולא ילשין. אבל היה לו מבט אחר, עלוב כזה – וידענו שילשין. שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. השכבנו אותו על מיטתו. "277K הכרטיס" התקרב אליו ו"מינוס" מיד הסיט את פניו לכיוון הנגדי. "הכרטיס" שלח את ידיו למשוך את המשולשים הבולטים. אבל הם היו רכים, ונמעכו כמו הפינות של הכרית. "הכרטיס" קֵרֵב את ראשו אל המשולשים ועורנו הפך נקודות מכווצות עד שלא יכולנו לנשום, "הכרטיס" הניח את לחיו על משולש אחד, ואת ידו השמאלית על האחר, ופתאום שפתיו התעגלו וינקו אוויר; הוא החליק את אגודלו לפיו ושקַט.

כל החדר שקַט.

בתוך כל ההמולה לא שמנו לב אל "246K מינוס".

הוא היה הראשון ששבר את השקט. את פניו המוסטות, את אלו שעד כה לא עצרנו להתעכב עליהן, הוא החזיר והפנה אל "277K הכרטיס".

ידיו, ששוחררו מלפיתת העובדים, עטפו את 277K והצמידו אותו אליו בְּרוֹך.

המדריכים לא תחקרו אותנו בנושא הבליטות של 246K. אבל הם העבירו את המיטה של 246K והציבו אותה במרכז החדר. בעזרת 3 קורות מתכת הם בנו מתקן בחדר שקראו לו מדף, ועליו הניחו חפץ שעד אז לא ראינו. יכולנו להתבונן בו, היו בו האותיות והמילים כמו שלמדנו, כתובות על דפים שחוברו ביחד. אבל המילים האלה לא היו דומות להוראות שהופיעו בשלטים, כמו בכניסה לחדר האוכל. הן לא באו להודיע לנו על מה שמותר או אסור. בערב לפני השינה, 246K פתח את הדפים והקריא בקולו:

"היא-מה ברווזה ישבה ודגרה בסבלנות על שש ביצים יפות למראה", משהו בקול של 246K השתנה, ואולי קודם לא באמת שמענו את קולו. התחושה הייתה נעימה. אבל גם מטרידה כי היה בה משהו שעמד על קצה לשוננו, אבל לא ידענו להגיד מה הוא. לפעמים ניסינו למצוא לו מילה, אבל לא הייתה כזו. זה היה דומה לרגע שלפני ששוקעים לשינה, הרגע שהנחנו את ראשנו על הכרית. הזרועות שלנו אחזו את פינת הכרית ופנינו שקעו עמוק לתוכה.

 "לא עבר זמן רב ונבקעו חמש ביצים מתחת לגופה החם של היא-מה ברווזה וחמישה אפרוחים צהובים חמודים הציצו לאוויר העולם, לקבל את ארוחתם הראשונה. ורק הביצה השישית, שהייתה הגדולה מכולן, לא בקעה. חמשת האפרוחים כבר טרפו תולעת ונרדמו, ואילו הביצה השישית טרם בקעה. שעות אחדות חלפו עד שלבסוף התחילה הביצה מתגלגלת על פני העשב ומתוכה יצא אפרוח מכוער וצנום, עיניו נוגות והוא מדדה בחוסר יציבות על רגליו הדקיקות". "מה זה היא-מה?", 277K שאל, אף פעם לא יכול היה להתאפק. אף אחד מאתנו לא ידע, אבל רצינו לשמוע עוד ועוד את קולו של 246K, למרות שגם אנחנו לא ידענו מה זה אומר "היא-מה", או "דגרה", ומה הם "אפרוחים". 246K הרים את עיניו שהיו רכות כמו מים, הביט ב-277K והמשיך להקריא, ערב ערב. והקול שלו, אני חושב ששמעתי את הקול הזה גם בקומה אפס, ואולי עוד קודם לכן.  

 

ברגע אחד הבנתי את זה, באמצע שיעור גיאוגרפיה, בנקודת מפגש אחת בין קו אורך לקו רוחב, בדיוק בין הילדות לבגרות כמו על אמצע צורת +. בנקודה זו הפסקתי לצמוח לאורך והתחלתי לצמוח לרוחב, לאופק. להתרחב. לצאת מקו הבית לצדדים, להרחיב דעת. אני יכולה אפילו לתת מספרים מדויקים לנקודה הזאת: 31°47′0″N  35°13′0″E  כלומר 31 מעלות, 47 דקות, 0 שניות צפון ו- 35 מעלות, 13 דקות, 0 שניות מזרח, או במילים אחרות: ירושלים. באותו יום, בדיוק בנקודה הזאת, מלאו לי 13 שנים, 47 דקות ו-0 שניות. באותו רגע הבנתי משהו על עצמי ועל היכולות שלי. ולמה זה כל-כך חשוב העובדה הזאת שכדור הארץ מחולק לקווי אורך וקווי רוחב. ציירתי מפה בשיעור זה. מפה קטנה ומדויקת של ביתנו, עירנו ואולי עוד קצת מעבר לכך. ציירתי אותך על המפה, אחר-כך ציירתי גם אותי בבית הקטן והצנוע של ילדותינו העומד בדיוק על קווים אלו, שנפגשים ונחתכים בדיוק בתוך הבטן שלי, אלוהים ישמור.

שלום דוידי, שיברך אותך האל על שאתה קורא את מכתבי הלא קצר הזה, שיברך אותך בסבלנות להבין אותי. אומר לך במשפט אחד שאלוהים הרחיב גבולותיי עד לכדי חוסר גבולות. וארחיב: עד עכשיו לא ניסיתי להסביר זאת לאיש. אתה הראשון. אולי בגלל שאתה רחוק שם באנטוורפן כבר הרבה שנים ואולי בגלל שאתה הכי קרוב שהיה לי בבית הקטן והישן שלנו בירושלים לפני הרבה שנים. אתה, אני ואמא והעציצים שלה. יברך אותך בלהאמין לי שאיני ממציאה דבר, שיש משמעות אישית, מדינית ותרבותית לקווי האורך, שיש לי יכולות עצומות להשתנות, שאין לי גבולות ושאין לי עצמות. שאני חיה לרוחב ושאני חיה, בכל-זאת, חיים די רגילים כאן בירושלים, לא רחוק מבית ילדותינו. בבקשה דוידי, אני אחותך הקטנה. קרא אותי.

הכול התחיל בשיעור הגיאוגרפיה בו הסבירו לנו על קווי רוחב, קווי אורך ואיך לחשב בדיוק על איזו נקודה אתה נמצא בכל רגע נתון. לפתע היתה לי ידיעה ברורה, זה הכול בגלל קווי האורך. כלומר או שאין שום דבר שרירותי בעולם, או, אם אתה מעדיף, כל מה שהתחיל באופן שרירותי, בהמשך יהיו לו השפעות רחבות טווח. לדוגמא שעון גריניץ'. תראה, עם קווי הרוחב לא היו בעיות. גם לפני מאות שנים בלב ים יכולת לדעת באיזה מרחק אתה מקו המשווה. היית רק צריך למצוא את כוכב הצפון ולחשב באיזו זווית הוא מהספינה שלך. לדעת שאם למשל הוא נמצא בדיוק בקו האופק אז אתה ממש קרוב לקו המשווה וככל שהזווית גדלה אתה מתרחק מקו המשווה. בהנחה שאתה בחצי הכדור הצפוני. המושגים "מרידיאן" (קו אורך) ו"צפון מגנטי" לא נתנו לי מנוחה כבר אז כשהיינו קטנים, עוד משיעורי הגיאוגרפיה, אבל לא אמרתי לך ובטח שלא אמרתי לאמא. שמרתי את זה בסוד. היום זה כבר לא רק הצפון בשבילי, הכול מגנטי. מרוב שאני יודעת להגיע לכל מקום, לכל אדם, מרוב קואורדינטות, איבדתי את עצמי. את נקודת האמצע שלי, את הבית שלי, מרכז העולם שלי, שכמו במפות העתיקות מלפני מאות שנים, היא תמיד ירושלים. איזה מזל שנולדנו בירושלים, נכון דוידי? גם אתה חושב כך?
כמו שמפת רוג'ר מהמאה ה-11 נראית לנו היום מגוחכת, אז מה לדעתך יגידו על המפות של היום עוד 500 שנה? אתה מבין? יש עוד דברים שאנחנו לא יודעים. זה מחזיר אותי לעניין עם קווי האורך, המרידיאנים. אני גיליתי שבדיוק כמו המרידיאנים שעוברים בגופינו לפי תורות הרפואה במזרח, כך גם קווי האורך שבמפה עוברים דרכינו, מעבירים משהו. אולי חלקיקי אבק כלשהם, אולי חלקיקי מציאות ממקום אחר על הגלובוס. כל הכבוד לממלכה המאוחדת! איזו המצאה גאונית היא קווי האורך.

אנסה להסביר למה אני מתכוונת, מה היכה בי אז בשיעור גיאוגרפיה: לכל בן-אדם שנולד יש סוג של נגטיב בצד השני של העולם בדיוק על אותו קו האורך במרחק שווה מקו המשווה, בצד השני של כדור הארץ. כמו נקודת מראה. זה ממש לא מסובך, אתן לך דוגמא של תרבות שלמה, לא של יחיד. קח למשל את שבט הטוטסי ברואנדה. המדינה הזו כמעט נמחקה לגמרי במלחמות אחים אכזריות. בני הטוטסי לא היו מחזיקים מעמד לולא התערבות של שאר העולם, שהגיעה מאוחר מידי ומעט מידי. זה בגלל קווי האורך של רואנדה. אי-שם בדרום מזרח אפריקה, אם ממשיכים לאורך אותם קווי אורך, עוברים את קו המשווה ומתרחקים ממנו באותו מספר קילומטרים, בדיוק בחצי השני של כדור הארץ, לא מגיעים לשום מקום. כלומר לשום יבשת, כלומר לשום איש. מגיעים לדרום מערב האוקיינוס השקט. אין שם חיים של בני אדם חוץ מכמה איים קטנים עלומי שם. אתה מבין, אין לרואנדה נגטיב, אין לה מול מי לעבוד ולכן היא הגיעה לסכנת הכחדה. יותר מזה, לכן אולי היא תמיד תהיה בסכנה. זה כמו שהגוף שלה באפריקה אבל העצמות שלה באמצע האוקיינוס השקט, צפות אי-שם בין האיים הקטנים והעלומים המפוזרים שם. אין להם עצמות לשבט הטוטסי, אין להם בסיס חזק, הם בסכנה. ויש עוד דוגמאות, למשל ניו-יורק עומדת פחות או יותר מול בייג'ין. שתי תרבויות ענק. ממש בגדול, אם תרצה, זה אמריקה מול אסיה, או אפריקה מול אוקיינוס. ממש בקטן זו אני. גם נקודת המראה שלי, על קו האורך שלי, היתה ככל הנראה שוממת כשנולדתי. ירושלים כולה בעצם, אם מעבירים כידון ענק לנקודה המדויקת שמולה, בחצי השני של הכדור, בדיוק על אותו קו האורך, גם ירושלים נופלת על האוקיינוס השקט, אפילו איים עלומים אין שם. גם ירושלים, כמו שבט הטוטסי ברואנדה נולדה לתוך מלחמות אחים חסרות תכלית משחר בנייתה. גם ירושלים בסכנה מתמדת. כך נוצר המצב בו אני חסרה משהו שיהפוך אותי לשלמה. חסרת נגטיב. אם אשלח אגרוף לא יהיה משהו שיעצור אותו, שיתנגד לו וידי תמשיך אל חלל ריק. אין לי את "החצי השני" כמו שנהוג לומר ויש לכך השלכות. יהיה זה נכון אם תטען שגם אתה נולדת בהדסה עין-כרם על אותו מרידיאן, אבל ההבדל בשנת הלידה יסביר את ההבדל בינינו. מספיק שעברה שם באוקיינוס ספינת מסע או אניית מלחמה עם אנשים ברגע הלידה שלך וההבדל הוא עצום. מדוע למשל, דוידי, נכחדו הדינוזאורים לדעתך? תחשוב על זה רגע ואל תגיד לי שהעולם קיים רק קצת יותר מ-5000 שנה, מיצינו את הנושא הזה עוד בילדותינו.

אם רק היה אפשר להחליף מרידיאן, לקפוץ קצת ימינה או קצת שמאלה, ממש קרוב אבל קפיצה כזו שעושה הבדל מהותי. לגדול לרוחב. לכל הפחות להישאר על אותו מרידיאן אבל להתנייד עליו צפונה ודרומה. תחשוב למשל על האפשרות לבחור מרידיאן להיוולד בו! זה הכול. אולי פעם זה לא ייחשב מדע בדיוני. זה ייחשב הצלת תרבויות, הצלת נפשות, פיקוח נפש.

סלח לי דוידי, כמה דיברתי ופילפלתי בלי לספר עדיין מאומה על עצמי. אני הבנתי, קצת לפני שעזבת, בגיל המדויק שציינתי בהתחלה, איזו השפעה יש לקווים האלה עלי. מאז אני מנסה כל חיי לעבור מרידיאן. אני עושה זאת על-ידי מעבר לתוך אנשים אחרים. כן כן, זה העניין, מעבר פיזי אני מתכוונת.
אני קמה כל בוקר, לובשת משהו שלא תופס הרבה תשומת לב, צנוע אבל לא דוסי, צבעוני אבל לא מושך מבטים ויוצאת לעבודה. בעלי שיחייה, החרוץ, יוצא תמיד לפני. הוא לא יודע דבר. לפני שאני הולכת אני מסתכלת דרך הכוס הריקה של התה ששתיתי, על הבית. העיוותים הקלים שהזכוכית העבה מקנה לרצפה ולרהיטים מזכירים לי שאין אמת אחת ואז אני מוכנה ליציאה.
יש לי עבודה שמכבדת את בעליה כמו שאומרים, אתה יודע, על עבודה בלי מקצוע אמיתי. הרי לעולם לא אוכל להתאים עצמי למקצוע, כי הכול מתאים למי שאין לו עצמות. אני עוסקת בכתיבה מנהלית. אני יודעת לנסח הכול. מכתב פיטורים ממנהלת רעה ואדיבה. מכתב בקשה למלגה של גבר אימפולסיבי. מכתב מתחנן לקידום של אשת מכירות בכירה. מכתב מאיש עסקים ממולח, כזה שרק הנמען ומתי מעט אחרים יבינו מה באמת תוכנו. בקשה מעורך-דין להפחתת חוב, בקשה מעורך-דין אסרטיבי יותר לביטול חוב, מכתבי המלצה, מכתבי תודה, מכתבי חנופה, מכתבי הערצה, מכתבים ישירים ובוטים, מכתבים מפולפלים. בנוסח אירופאי, בנוסח ים-תיכוני. מכתבים במבטא אפריקאי, מכתבים בנימוס יפני. כולם משתמשים בשירותי הניסוח שלי. אני, מצידו השני של השולחן, בכיסא חורק שפעם היו לו גלגלים, עד שאחד התקלקל והפתרון היה להוריד גם את כל השאר, יכולה לכתוב הכול. כמו בחיי הפרטיים בהם אני יכולה להיכנס לכל דמות. המכתבים שלי הם כמו הצורך הבסיסי של האדם, עוד משחר בינתו, לצייר מפות. להחליט איפה מרכז העולם ולצייר סביבו את שאר המקומות והתרבויות. אני המרכז ואני מגלה את הסובב אותי תוך כדי כתיבה, תוך כדי שירטוט מפת העולם שלי עם הקווים שלה והקורדינאטות שלה. ואם במקרה אתה שואל, כנראה שיש עוד הרבה שמסוגלים לעשות את מה שאני עושה ולהיכנס תרתי משמע לכל דמות, כי איך תסביר את העובדה שמעסיקיי אינם מעריכים אותי? לא במשכורת נאה ואפילו לא בלתת לי כיסא שהמשענת שלו לא זזה אחורה בכל פעם שאני נשענת. זה הגיוני שיש עוד הרבה כמוני, הרבה אנשים נולדו לתוך חציו השני, הריק של קו האורך שלהם. אני אוהבת את עבודתי, איני מלינה, לא לשם כך אני כותבת לך. היא עוזרת לי אחר-כך ביציאות בלילות, בהשתנויות שלי. או שבעצם הלילות עוזרים לי לעבודה, לא יודעת. מכתביי הם דמויותיי ו"זליג" הוא הסרט האהוב עלי. בעצם, אחי היקר, זה המכתב הראשון שאני כותבת בשמי ולא בשם מישהו אחר וזה לא קל לי.

בשעה שלוש אני אוספת את חפציי, מיישרת את בגדיי ויוצאת בחזרה לביתי שעוד ריק. מוודאת שהכלים החלביים והבשריים לא התערבבו חלילה, מנקה מעט את מדפי ספרי הקודש, את הרצפה ואת משפחת הפילים שמסודרת על-פי גודל בשורה אופקית מהגדול לקטן, שאין לי מושג מי נתן לנו במתנה ולמה בעלי ממשיך לאסוף אליה עוד פילים. אולי זו דרכו להראות לי שגם הוא מתעניין בתורת כדור-הארץ ובגיאוגרפיה. הוא אומר שהם משרים עליו רוגע. אני מחליפה לבגדי בית שבהם הוא מכיר אותי. זורקת את הפאה מהארון אל המיטה כאילו שהורדתי אותה בזה הרגע מהראש ונכנסת לשמלה ארוכה ונוחה. מורידה את מעט האיפור ששמתי בבוקר ומתקינה ארוחה לבעלי שיחייה. משהו בנוכחותו מלחיץ, כנראה השלווה. נראה שהוא שמח לראות אותי. שואל לשלומי אבל לא באמת מקשיב. ממלמל משהו שקרה לו בעבודה או בדרך לעבודה, גם אני לא באמת מקשיבה. אולי אם היינו מאמצים ילד היינו צריכים לדבר יותר. אולי אז לא היה לי זמן למשחקים שלי, להשתנויות שלי. בעלי איש רגוע, ישן חזק ונעים הליכות. השקט שלו יכול להוציא אותי מדעתי. איך אפשר? אולי תגיד לי אתה דוידי? יש לו סדר יום קבוע והוא מרוצה. מקבל בענווה ובהומור קל את הנקרה ביומו. אין לו מושג מה אני עושה כי הוא לא יכול להעלות בדעתו שאפשרי אפילו רבע מזה. הוא מעורר חמלה. הוא עומד ליד, הוא קם בצד. כמו בשיר שמצאנו באיזה עיתון וקראנו בסתר, זוכר? הוא חצי אדם חצי עץ. אבל בזכות הזוגיות שלנו הוא הופך אותי ללא חריגה בחברה ובכל זאת, גם ללא בודדה. נותן לי מצילו כאילו שזה מובן מאליו ואני מוקירה לו תודה על כך. הוא יכול לשבת. רק לשבת. לפעמים לשבת ולקרוא תהילים, לפעמים לשבת ולראות את פרשת השבוע עם הרב אבידור הכהן או פסוקו של יום בטלוויזיה. ולפעמים לשבת ולהתבונן מהחלון, כאילו משוחח עם אחיו הצמחים הלא מבויתים שבחוץ. אולי הוא מתפלל בראש? לפעמים מעיף בי מבט ומחייך אלי. שמח בחלקו. כשאנחנו שנינו בין אותם ארבעה קירות, אני שוב אותה ילדה נערה בשכונה שלנו בירושלים עם חצאית ארוכה וחיוורון תמידי. או שמא בהירות תמידית? תגיד אתה. אתה ראית אותי כל בוקר אז. גרביונים לבנים עד הברך וחולצת בית-ספר ארוכה מכופתרת בצבע תכלת בהיר, נעלי ספורט. הבגדים נוחים אבל משהו מלחיץ, כנראה הסדר. הכול מאורגן לפי זמנים, עונות, חגים, צומות ותפילות. שעות ארוחות קבועות. חיוורוני נובע מהיותי שקופה. אני פשוט חשה שזה מה שמצופה ממני והופכת לדמות הרצויה, המצופה. ממש כמו המכתבים שאני כותבת כיום. ממש כמו האנשים שאני נכנסת אליהם. הקדוש ברוך הוא בירך אותי בהזדהות יתר. או שמא בחוסר עמוד שדרה? חוסר גבולות? תגיד אתה. תגיד משהו אחי.
השוני היחיד בבית שלנו היה העציצים במרפסת הקטנה, זוכר? לאמא תמיד היו המון עציצים בניגוד לכל השכנים, בניגוד לכל השכונה בניגוד לכל העיר נדמה לי לפעמים. איתם היא דיברה יותר מאשר איתנו. היתה אומרת שהם חסרי ישע וצריך קודם כל לדאוג להם. אני אהבתי להשקות אותם, לראות איך הם משתנים ללא מילים. אולי זה מה שמחבר אותי עם בעלי העצי. שיחייה.

זה מתחיל בערב. כשאני יורדת לזרוק את הזבל, אני מסתכלת על האוטו המאובק שלנו. אם יש עקבות של חתול על מכסה המנוע או על הגג זה הסימן שלי. הלילה אחליף זהות פעם נוספת ולא רק במכתב מנהלי. בכל נימיי, בכל רמ"ח איבריי. אתגר קרת ווודי אלן לא המציאו כלום. או שהם מכירים אותי או, כמו שאמרתי, יש עוד רבים כמוני, כמו שחושבים בעצם גם מעסיקיי.

לפני החתונה היו לי יותר אפשרויות משחק. לא התחשבתי באיש. היום אני צריכה להקפיד על שעות ועל הסוואה. יש גם ימים שאני אותו בן-אדם כל היום. פשוט מפני שאינני מצליחה למצוא את הזמן הנכון. אבל היתרון שיש לי היום הוא הניסיון, הבשלות. אני לא משחקת כמו ילדה, אני באמת נכנסת לדמות. ואיני מתכוונת במישור הנפשי בלבד, כבר ציינתי, כל גופי משתנה. כן כן, אחי הרחוק. זה העניין, אני הופכת לאדם אחר.
אני חוששת שאם נפגש בעתיד אולי לא תזהה אותי. אני חוששת שכל דמות שנכנסתי לתוכה השאירה על גופי סימן חיצוני. לי זה לא מפריע כי מילדות לא היתה עבורי משמעות יתרה לגופי. פעם למשל ראיתי במראה שהאף שלי לא חזר לצורתו הקטנה, הראשונית, אחרי שהפכתי לאיש שדומה לפול גוגן, או שפעם האצבעות שלי התארכו ולא חזרו לעצמן לאחר שהייתי פסנתרנית מוכשרת שמתאמנת חמש שעות כל יום. ויש לי עוד דוגמאות שאני נבוכה להעלות על הכתב, גם ככה עכשיו אתה בטח כבר חושב שאני משוגעת ואולי שוקל להפסיק לקרוא אותי כאן. בבקשה אל תפסיק, רחוקי שלי, בבקשה תמשיך ותבורך.

ביציאתי מדירתנו בקומה ארבע על קו האורך של הבניין, כשאני נכנסת למעלית, הדלת נסגרת ומיד נפתחת שוב כאילו שעוד מישהו שקוף רץ אחרי. זה קורה לי תמיד, אל תחשוב שאני מספרת לך על מקרה חד פעמי, ובכל מקום, לא רק בבניין שלי. המישהו השקוף הזה כנראה תמיד רץ אחרי, פשוט כשנכנסים למעליות זה הופך אותו למובהק.
אחר-כך הדמות השקופה הזאת נכנסת לתוכי פנימה, מדגדגת אותי לאורך עמוד השדרה. אתה שומע, זה מדגדג נורא ונעים נורא ואז פתאום אני מרגישה כאב חד, כמו מה-שמו, סליחה, שנכנס לפני הזמן ואופס היא בפנים וזה כבר מעבר לשליטתי השינוי שהיא מחוללת.
אני יוצאת בשקט מהבית, הדמות, כבר ציינתי, נכנסת אחרי למעלית, אני מנקה איפה שהחתול דרך על האוטו ונוסעת. לא בגדים מכובדים של עבודה, לא שמלות חסודות, סתם טריקו וג'ינס. והכביש קצר או ארוך, רטוב מגשם או לוהט משמש, כבר לוקח אותי. לפעמים זה לחוף ים מבודד, למשל. אני יושבת שם ולא חושבת כמעט על כלום (ממש כמו בעלי, שככה יהיה לי טוב) מזמזמת שיר שהתנגן בדרך ברדיו ונזכרת בילדותי הבהירה, הרזה, מלאת הדמיון,  "my roots are on both sides of the sea… שורשי בשני נופים שונים…"  איני אישה ואיני גבר, אני הכול. איני ילדה ואיני רעיה, אני כולם. אני עץ וחול ומים. בעיקר מים, משתנה כמוהם לפי הצורה שסוגרת עלי. מי שישב לידי וישוחח איתי, אקבל אלי את דמותו. ממעמקים אקבל. אשתנה מכף רגל ועד ראש. אעלם מכף רגל ועד ראש. בהתחלה בהרגשה, אחר-כך בצורת המחשבה, ואז באופן הדיבור ולאט לאט אקבל גם את צורתו החיצונית ואת מבע עיניו. כן כן, ריבונו של עולם! אני יכולה להפוך לאדם אחר! להיעלם ולהיטמע בתוכו. אתה מבין? כל אדם, כל בריאה, כל תרבות. הדמות השקופה ההיא שבתוכי, שרצה אחרי, שחודרת אלי, מתחילה לזוז, לדגדג, לדקור ולפעמים להוציא קולות משונים. עיוותים קלים משנים מעט את צורתי, כל גופי משתנה. לא סתם אמרתי שאין לי גבולות, שאין לי עצמות. השינוי נעים וכואב ומפחיד בו זמנית. מלווה בחשש שמא לא תהיה דרך חזרה או שמא הכאב יהיה בלתי נסבל ולא אעמוד בשינוי. בשלב זה אני כבר לא זוכרת מה קורה אני רק יודעת שאיני קיימת יותר כגוף אך כל כולי בתוך גוף אחר. אני בתוך גוף אחר כמו שהדמות השקופה בתוכי. הפכתי לאדם אחר, עברתי קו, קו אורך. עשיתי זאת שוב, עמדתי בשינוי. אלוהים מעמיד אותי במבחן כל פעם מחדש ועוד לא קרה שאכזבתי אותו.

יש לי יכולות. בורכתי להיות ליגה אחת מעל הרוב, ישתבח שמו. אמנם מתוך מצוקה וחסכים הגעתי לידי מיצוי תכונותיי, (או שמא חוסר תכונותיי?) אבל מי לא הגיע לאן שהגיע שלא מתוך קושי? דוידי, אחי בכורי, יקירי, אל תכעס עלי. אל תשתוק אלי כמו אמא. תבין, אין לי יכולת לתעד את ההשתנות. אין לנו מצלמה. גם אם היתה, ספק אם הייתי מצליחה לצלם במעמד ההשתנות. בדידות גדולה אני חשה לאורך כל יום, לאורך כל שעה. בדידות של מי שראה וחווה משהו אחר. משהו שאם אחרים ידעו, יחשבו אותי למשוגעת. אני עושה דברים שאין לי דרך להסביר מלבד ההסבר על המים העמוקים שלי, אי-שם באוקיינוס השקט, בצידו השני של כדור הארץ, בנקודת המראה של ירושלים, של ביתי, שלי. כה בודדה אני אחי יקירי. אולי תבוא לבקר? אולי תביא מצלמה? אולי תחזור הביתה?

הו אלוהים, מחשבה מכרסמת בתוכי שמשחקי ההשתנות שלי הם שהביאו עלי את עקרותי. מחשבה זו קשה מנשוא. להעלותה כאן על הכתב קשה שבעתיים. אני אשמה. אשמה בהכול — באמא אילמת מרצון, בעזיבתך, באי יכולתי להביא תינוק לעולם. איני אדם הרואה צל הרים כהרים. יודעת אני היטב הפרדה בין מציאות לדמיון ואיני הוזה. אתה מבין? אמת צרופה אני כותבת לך. מדוע מעולם לא כתבת לי? מדוע נסעת רחוק כל-כך? מפני מה ברחת? מאמא חסרת המילים? מפני? שמא יכולת לראות את מוזרותי כבר אז? או שמא אני חוטאת במחשבה שהכול קשור אלי? אולי גם לך היו תכונות מיוחדות משלך? נפלאות דרכי האל. ספר לי בבקשה. מבטיחה להקשיב.

אני יושבת וכותבת לך ממקום קטן וסגור כדי לא לראות איש ולא לדבר עם איש ולשמור על צלילות דעתי. כותבת כדי לחדד את דעתי, שהתערבבה לה מזמן עם דעות האנשים האחרים שנכנסתי לראשם. אני כותבת לך למרות החשש שלא תאמין לאף מילה.

אני חושבת שההשתנות שלי, הכניסה שלי לתוך גוף אחר, נובעת מהרגשת השקיפות שהוטבעה בי מילדות, שהפכה לאמיתית. כמה חשוב לתת משמעות לתינוקות, לא לשתוק אליהם, לא להסתכל דרכם כמו דרך זכוכית. בכל העולם זה נכון, בכל הדתות, בכל התרבויות, בכל קווי האורך והרוחב. תאמין לי, מניסיון אני מדברת. מניסיון של הרבה אנשים. אולי אם נחדש את הקשר אתה תהיה זה שירגיש בחסרוני כשאני נבלעת אל תוך אדם אחר. אתה תהיה זה שיצלם. אתה תהיה זה שבזכותו אחזור להרגיש את עצמי, שבזכותו לא ארצה יותר להשתנות, לא אוכל יותר, שבזכותו אשב כאן באור החלש ואכתוב לראשונה על עצמי.

דוידי, זוכר איך היינו משחקים בלמי תצא המודעה הכי מצחיקה בעיתון שעוטף את האבוקדו? אמא נתנה לנו את האבוקדויים הקשים ואנחנו עטפנו אותם בעיתון, מתפקעים בשקט מצחוק מכל מיני פרצופים מצולמים שהתעוותו מהקיפול או מודעות שנראו לנו כמו בדיחה. אמא אפילו לא ידעה שאנחנו משחקים. היינו ילדים כל-כך טובים. חיקיתי אותך בכול. רציתי את העיניים שלך ואת האף היפה שלך שקצת זז כל פעם שאתה מחייך או צוחק. רציתי להיות אתה והאמנתי שאין דבר העומד בפני הרצון. אולי שם הכול התחיל, עוד לפני גיל 13 ו-47 דקות, באמצע שיעור גיאוגרפיה, אולי אתה היית הראשון.
היית הכי חכם בעולם בשבילי והכי מצחיק ואז נסעת בלי הודעה מוקדמת לאיזו פנימייה ואני נאלצתי להישאר לבד עם אמא ועם הרצון להיות אתה. דמיינתי מה אתה עושה, איך נראה בית-הכנסת, מי מתפלל לידך, עם מי אתה משחק, איך אתה צוחק בשקט, איך אתה משתנה עם גדילתך. ואז חזרת, אחרי יותר משנה, לשבועות ספורים ונסעת שוב, הפעם ללמוד באנטוורפן ונשארת שם. ובגלל שאתה כל-כך רחוק אני יכולה לכתוב לך. כי אין לך מה לעשות עם המילים שלי שם, רק לקרוא אותן ולדמיין איך החיים המשונים שלי נראים כאן.

בלילות הרבים והטרופים בהם אני משתנה, אני הכול מכול. נכנסתי כבר לתוך הרבה אנשים. הייתי בהרבה מקומות. אצל חלק השינוי קורה מהר ובקלות ואצל אחרים זה קשה וארוך וכואב. אבל אני מצליחה את כולם. ממשורר ירושלמי מחונן עד רופא הודי מדופלם ועד צבָעי מעקות ושפתי מדרכות, עובד קבלן מטעם העירייה או צייד חוגלות משועמם. לא פעם גם הפקרתי את גופי ללא פחד, ללא ידיעה אם צפוי לי סבל או הנאה, בשביל להכיר טוב יותר את בן שיחי, את מושא השתנותי, את הכלי אליו אכנס כמו מים לבקבוק. כל תרבויות העולם ספוגות אצלי בדם. אני אנציקלופדיית תרבות לנוער הוצאת מסדה בשר ודם.
בסוף כל לילה כזה אני מזדחלת הביתה למיטה וישנה שינה טרופה וקצרה. מיותר לציין שבעלי לא שם לב ליציאתי ולשובי. ישן כמו בול עץ. כל השינויים האלו לאורך השנים הותירו, כבר ציינתי, סימנים על עורי ושרירי. על אפי ועל אצבעותיי. פעם למשל הפופיק שלי הפך משקוע לבולט ולא חזר לשקוע שוב. כשאני כלום, כמו עכשיו, רואים את זה בבירור. הייתי רוצה להשוות תמונה שלי מפעם לתמונה מעכשיו. אם רק היו לי תמונות. אני נראית ודאי מבוגרת מכפי גילי. כמו הנשים מהשכונה שלנו, קשות היום, שגידלו עשרה ילדים. זוכר איך עוד כילדים אמרנו שאנחנו לא רוצים להיות כאלה מבוגרים?
אני לא כותבת בשביל לבקש עזרה כספית, גם לא מצלמה. אנחנו מסתדרים ברוך השם. אפילו מכונית יש לנו. כותבת רק בשביל שעוד מישהו בעולם ידע באיזו קלות אני מוותרת על עצמי והופכת לכל אחד אחר. משנה דעה, משנה צורה, כאילו שכל אחד אחר טוב ממני. אתה מבין? הכול נובע מתוך רגשי נחיתות ושקיפות שאלוהים לא חסך ממני.

אחת הדמויות שהכי אהבתי להיות היתה הנזירה מרייה מבית המחסה לילדים "שונים" כפי שהיא הגדירה אותם, במנזר שם למעלה בקצה אבו-גוש. כשפגשתי אותה לא חזרתי בסוף אותו לילה הביתה. התקשרתי ואמרתי לעץ היקר שלי שיש איזה עניין משפחתי, משהו מהצד של סבתא שלי ואני צריכה להיות מחוץ לעיר כמה ימים אז שיאכל בבקשה בחוץ עד שאחזור ואני ממש מצטערת ובעזרת השם, הכול לטובה ושלא ידאג. הוא לא שאל שאלות והנהן לתוך השפופרת. בחיי איך מצאתי אותו. הייתי איתה כמה ימים, עם הנזירה מרייה, וטיפלתי בילדים האלו. מתינוקות שננטשו עד נערים שברחו. ילדים אבודים בתוך נוף שקט וגנים פסטורליים. מתפללים כל בוקר וערב. ראיתי אותך ואותי ילדים ונזכרתי איך ברחנו ערב אחד, עלינו על אוטובוס לרחוב דוד המלך והתגנבנו למלון קינג דייויד, הקפנו אותו והתיישבנו על הדשא שמאחוריו מביטים על העיר העתיקה. יש בה הכול בעיר העתיקה, כמו בתוכי. בקושי יכולנו לדבר מעוצמת הנוף. אתה חייב לזכור דוידי, ישבנו שם ככה בשקט לפחות שעה. עד שנעשה קר מאוד ועד שפחדנו. ככה בדיוק הרגשתי בתוך הנזירה מרייה. קצת פחד, קצת קור והרבה ילדים "מיוחדים" בתוך נוף. נוף עירם, נוף ביתם. ילדים חסרי נקודת מראה על המרידיאן שלהם. לילדים אין דת. לילדים יש רק את נוף ילדותם. הייתי לכמה ימים חלק מהנוף של הילדים במנזר באבו-גוש והרגשתי שייכת. היה לי קשה לעזוב. מרייה השאירה בי סימן מובהק – הלב שלי גדל, אני יודעת, הלב שלי ממש גדל. דווקא שם אצלה הרגשתי שורשים. כאילו שכל סגולותיי, שסיפרתי לך עליהן, נועדו למקום יפה ושקט זה. איך תבין זאת? למנזר! שאלוהים יעזור לי. לא היה לי האומץ להישאר שם לתמיד. לא יודעת אם היתה לי היכולת, פחדתי לנסות.

אני יושבת פה ומסתכלת, כמו שאני אוהבת, דרך כוס הזכוכית העבה שבידי, על העיוות הקל ושבירת הכללים המוכרים לעין. דוידי אחי היקר והיחיד, זה המכתב הראשון שאני כותבת שלא לצורך עבודה, שאינו רשמי בשום צורה, אבל שהוא אבן יסוד בציור מפת העולם האישית שלי. נשארת בן 16 בראשי, מנפנף בידך ובכל גופך, מזיז קצת את האף החמוד שלך וצוחק בשקט מחלון האוטובוס. עוזב את הבית, ואני לא רוצה לקלקל זיכרון זה. אני אסתדר בעזרת השם. סך-הכול אני מכירה ממש מבפנים הרבה אנשים, לא? אז למה עצוב לי? יש עוד רבים כמוני, לא? כתבו עליהם, עשו סרטים על אנשים עם יכולות כמו שלי או דומות. העולם מלא באנשים שמחפשים מקום אחר, בית אחר, ילדות אחרת. איני שונה באמת. רק רוצה לחזור לנקודת האמצע שלי, רק פיתחתי יכולות, אני רק מחפשת קו אורך אחר. חזור אלי דוידי, חזור לקו הולדתך, למרידיאן שלך, לנוף ילדותך, לביתך, ותבורך. חזור למפה שלי, ציירתי אותך עליה עוד בשיעור הגיאוגרפיה הראשון שלי. אני רוצה להוכיח שלתאוריה שלי יש יוצא מן הכלל, שגם אם נקודת המראה שלי היא אי-שם בלב האוקיינוס השקט עדיין יש סיכוי שלא אעלם, שלא אכחד, שיש לי סיכוי כמו לשבט הטוטסי.
נשבעת לך בעצמות שאין לי שאנסה להשתנות, כלומר לא להשתנות, אם תבוא.

שלך,

שרי

 

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

בשיעור מולדת דיבר המורה לוי על הירקון, וזו היתה הסיבה שחפציבה הלכה בהפסקה הגדולה להסתגר בבית השימוש.

בתחילת השיעור הודיע המורה: "היום נתחיל בנושא הירקון וכשנסיים נצא לטיול קטן ונראה את הדברים עין בעין בראש העין," ובעוד כל הכיתה צוחקת והמורה מוסיף ואומר: "למבצר אנטיפטרוס לא נוכל לגשת כי האזור עדיין ממוקש," עלו בתודעתה תמונות מן הביקור שערכה עם אמה ועם אחיה בבית חולים "הירקון" בתל אביב, ארבע שנים קודם לכן, תמונות שנמהל בהן טעם של ריחוק וחוסר קשר בגלל איזו עכירות שחצצה בינה לבינן. אף על פי כן חיות וברורות היו והעיקו עליה ברגש מכאיב של אשמה. אור חריף חתר אל החדר בעד החלונות הפונים דרומה – שעה מוקדמת של אחר צהריים היתה – ולובן הקירות סימא את עיניה. ובגלל זה חזרה להביט לרגע בחושך בשעה ההיא, כשהקיצה בבהלה ולא הבינה מה פשר המהומה ומה עושים בבית חבריו של אביה למשחק הברידג'. אחר כך הבחינה ברופא החולף על פני מיטתה שבחדר המבואה לעבר חדר הוריה ובדרך עמומה כלשהי התחילה להבין שקרה דבר מה חמור. חפציבה שאלה את עצמה אם שבה ונרדמה בלילה ההוא וזכרה שלמחרתו הכריזו הבריטים על עוצר שייכנס לתוקפו בשעה ארבע אחרי הצהריים בכל רחבי הארץ, ושקודם שעלתה אמה לאמבולנס, אמרה לה שאולי לא תספיק לשוב הביתה עד ארבע ושתשגיח על אחיה הקטן ותיתן לו ארוחה. חפציבה זכרה את המתיחות הנוראה שבה היתה שרויה כל אותו יום ובגלל זה שבו עיניה להביט בחדר הלבן, והאור שסימא אותן מיקד את מבטה בכתם השחור שעל הכר: שיער מופרד בפסוקת מעל לרקה השמאלית, וחלק ודליל הוא הולך נמשך לעבר הרקה הימנית.

"הטחנות, חפציבה!" הבקיע אליה לפתע קולו של המורה לוי והיא הרימה אליו את עיניה הבוהות, הסתומות בתמונות הרחוקות ההן, ושתקה.

"את שוב לא מקשיבה, חפציבה," גער בה. חפציבה השפילה את עיניה ושבה להביט במה שהיה רוחש בתוך מוחה. זה היה בכיתה ה”א, זכרה, והמחנך שלה, ד"ר אייזנר, שהיה שכן וידיד להוריה, עזב בסוף אותה שנה ועקר עם משפחתו לשיכון "רסקו" החדש שבעיבורי תל אביב, ממש ליד הירקון. בחופש הגדול כשנסעה לבקר אצלם עם אחיה הקטן, חלפו בדרך ליד אותו בית חולים והיא זכרה שהיכה בה איזה פחד של רגע והקפיא את העליצות שפיכתה בה. בני המשפחה שמחו לקראתם וד"ר אייזנר, המחנך שלה לשעבר, לקח אותם ואת ילדיו לשוט בסירה על הירקון. אחיה פחד מאוד והחזיק בה בחוזקה.

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, שלידה ישבה, דחפה אותה פתאום במרפקה, והיא שמעה את המורה לוי אומר: "מי מכם שט פעם בירקון?" אבל חפציבה לא הצביעה, מבטה חזר אל האור החריף, אל הלובן המסמא, והיא זכרה איך פחדה להביט בו, כה זר ונוכרי, מכוסה עד צווארו בסדין מעומלן ונוקשה, ראשו על הכר: הכתם השחור של השיער והפנים הלבנים עם דוק התכלת בלחיים. חפציבה זכרה היטב, שהתעניינה בנער יפה התואר ששכב במיטה הסמוכה יותר משהתעניינה באביה, ועפרונה צייר את הזיכרון על הדף שלפניה: חדר, שורת מיטות, ראש על כר, ורק הפנים התחמקו ממנה והיא לא יכלה להבין כיצד כבר שכחה, כל כך מהר, ושאלה את עצמה מדוע תמונת הפנים כה מטושטשת: העיניים, האף, השפתיים, הקמטים, הכול נבלע בתוך ריק אליפטי, שהיה דומה לאיזו מסכת תיאטרון עתיקה, אולי יוונית, שראתה פעם בספר. באיזה ספר לא זכרה.

המורה לוי אמר: "חפציבה, במקום להקשיב את מקשקשת כל השיעור."

חפציבה אמרה: "אני לא מקשקשת, המורה, אני מציירת." המורה לוי התרגז ואמר: "את שוב מתחצפת, מה? אז למחר תעתיקי מאה פעם את פרק קיט בתהילים." חפציבה הניעה בראשה וחשבה שד"ר אייזנר, המחנך שלה בכיתה ה"א, הבין אותה ומעולם לא גער בה. להיפך, הוא התלוצץ והודיע בכיתה שחפצי מסוגלת לכול, גם להקשיב ולצייר בעת ובעונה אחת, ועל כן אין זה מפריע לו שהיא מציירת בשעת השיעור. ובגלל זה הראתה לו חפציבה את הפנקס הסודי שלה, שבו רשמה מה זה אימפרסיוניזם ומדוע כרת ון גוך את אוזנו, ואליו העתיקה את השירים שכתבה וגם את הסיפור הקטן על שלוש הזקנות בבית הבודד. אבל, חשבה, המורה לוי בטח לא יודע שום דבר על כל זה ואין טעם להסביר לו.

בהפסקה הגדולה הסתגרה אפוא חפציבה בבית השימוש. היא הורידה את המכסה וישבה על האסלה וכבשה את פניה בידיה. היא הביטה בזיכרונות שלה וניסתה ללכוד את הפנים של הראש המוטל על הכר הלבן. אמה אמרה לה להיכנס לחדר ולראות אותו בפעם האחרונה. אבל עכשיו שחזרה אל החדר לא יכלה לראות דבר. נפשה לא ציירה שום תמונה והיא כעסה על עצמה והחליטה שכאשר תבוא הביתה תסתכל באלבום התמונות ואחר כך תעצום את עיניה ותעלה את התמונה בזיכרונה והיא תעשה כך כמה וכמה פעמים כדי שהתמונה שוב לא תחמוק מזיכרונה בצורה טיפשית כזאת. דלת חדרי השירותים נפתחה וחפציבה שמעה מישהו נכנס פנימה ופותח את הברז ומדבר. היא הכירה את קולה של ברכה שווילי ושמעה אותה אומרת: "ראית איך שהיא באה עם הסרפן מהלוויה?"

"כן," אמר קולה של שולה רייסר, "אז מה?"

ברכה שווילי אמרה: "היא תיקנה את הקריעה. זה לא בסדר."

"זה אסור?" שאלה שולה רייסר.

"צריך לבדוק," אמרה ברכה, "אני אשאל את המורה לדינים."

בינתיים נכנס עוד מישהו ועכשיו שמעה חפציבה את אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, אומרת: "שמעתם איך שחפצי צוחקת בקול? איך היא לא מתביישת?"

הילדות יצאו מחדר השירותים וידה של חפציבה עלתה, אצבעותיה מיששו את המקום שבו כבר לא היה קרע בסרפן.

בדרך כלל היתה יושבת ליד החברה הכי טובה שלה, אסתר שטראוס, אבל בשיעור הבא עברה לשבת ליד אלי וייס. ובזמן השיעור, כשהמורה לוי הסביר מה זאת אידיליה, כתב לה אלי וייס במחברת שלה: "שופעות עינייך אור ירוק והן כשתי אבני ברקת." חפציבה קראה וחייכה. פתאום אמר המורה לוי: "חפציבה! מה את עושה שם? קחי את הילקוט שלך ובואי לשבת כאן." הוא הצביע על המושב הריק שלפניו.

חפציבה התמהמהה, והמורה לוי צעק בעצבנות: "נו כבר, את מבזבזת לי את כל השיעור." חפציבה החלה אוספת את חפציה בזעף. אלי לחש: "למה הוא נטפל אלייך כל הזמן?" היא קרצה אליו בחשאי והוא החזיר לה חיוך ביישני. כשהתיישבה סוף סוף מול המורה לוי ראתה שהוא אדום מזעם ושָמחה.

לקראת סוף השיעור קרעה דף ממחברתה, כתבה עליו כמה מילים, קיפלה אותו והשליכה לאחור. המורה לוי צעק: "זה עובר כל גבול! בתור עונש תישארי מחר שעתיים נוספות. תודיעי להורים… לאמא שלך, שלא תדאג."

חפציבה חשבה: כל הכיתה שמה לב שהוא טעה. כעס קשה רתח בה והיא אמרה: "אבל המורה כבר נתן לי עונש אחד…"

"בלי אבל," שיסע אותה, "גם פרק קיט מאה פעם, גם להישאר שעתיים אחרי השיעורים, ואם זה לא יועיל תביאי גם את ההו… האמא שלך."

חפציבה חשבה על ד"ר אייזנר ועל כך שמאז עזב ועד היום לא הבין אותה שום מורה. היא זכרה שבדרך אליהם, כשבאה לביקור עם אחיה, חלף האוטובוס בין גבעות חומר אדומות שהיו חתוכות משני עברי הדרך כמו בסכין. היא זכרה ששמר אצלו את הפנקס הסודי שלה ימים אחדים ואחר כך בא אליהם הביתה והחזיר לה אותו ואמר לאמה: "אתם בכלל לא יודעים איזה מין ילדה יש לכם." ואחר כך חזרו זיכרונותיה אל בית החולים ואל החדר הלבן עם האור החריף ואל הנער ששכב במיטה הסמוכה לזו של אביה וחשבה: התעניינתי בנער ההוא יותר משהתעניינתי באבא. עכשיו אני אומרת לעצמי שפחדתי להביט בו. אבל זה לא נכון. סתם הייתי אדישה. לא רציתי לדעת.

בהפסקה עמדה חפציבה במרפסת, נשענה במרפקיה על המעקה והסתכלה בנערים ובנערות המשחקים בחצר בכדור או קופצים בחבל. המורה מוסקוביץ', מורה לדינים, הוציא החוצה כיסא וישב בשמש. חפציבה ראתה את ברכה שווילי ניגשת אליו, רוכנת מעט, אומרת לו דבר. ידה עלתה ואצבעותיה ריחפו על מקום הקרע. רק במגע יד אפשר היה להרגיש בפגימה שבאריג.

שולה רייסר באה לעמוד לידה. "תראי את הזוג יונים הזה," אמרה והניעה בראשה כלפי פינה בחצר. חפציבה ראתה את המורה לוי ואת ברכה שווילי עומדים ומדברים.

"גועל נפש," אמרה לשולה, "קודם הלכה להתחנף לד"ר מוסקוביץ' ועכשיו למורה לוי."

"אני רואה שתיקנו לך את זה," אמרה שולה רייסר והצביעה על לבה.

"כן, אמא שלי מסרה את זה לתיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"זה מותר?" שאלה שולה.

"לא שאלתי את הרב," אמרה חפציבה בלעג, "אני אוהבת את הסרפן הזה. או אולי את חושבת שהייתי צריכה ללכת עם הקריעה הזאת עד קץ הימים?"

"צריך לבדוק אם זה מותר," אמרה שולה רייסר במורת רוח.

"ואם אסור, אז מה? מה זה עניינך? אולי תפסיקו כבר לעקוב אחרי כל הזמן!"

"תיזהרי," אמרה שולה, "כולם מדברים עלייך. אומרים שאת צוחקת יותר מדי."

חפציבה התרחקה משם, ובעומדה לבדה, נשענת שוב על המעקה ומביטה בילדים המשחקים בחצר, חשבה שאין שום אדם שעמו היא יכולה לשוחח, שאסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, היא סתם טיפשה ואלי וייס הוא תינוק, לא מבין שום דבר.

עכשיו ניגשה אליה ברכה שווילי. ההיא נעצה את עיניה בלבה ואמרה: "תיקנו לך את זה. לא מרגישים שום דבר."

"תיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"חפצי," אמרה ברכה שווילי רכות, "אומרים שזה לא בסדר. שאלתי את ד"ר מוסקוביץ'. הוא מורה לדינים. הוא יודע. הוא אמר שזה אסור."

"וזה שאת ככה עם המורה לוי, זה מותר? הוא איש נשוי ויש לו אישה וילדים בירושלים," קנטרה אותה חפציבה.

ברכה שווילי הסמיקה ואמרה: "למה את צריכה תמיד להעליב?"

"מי שמדבר על להעליב!" אמרה חפציבה.

למחרת מסרה חפציבה למורה לוי את הדפים שעליהם העתיקה מאה פעמים את פרק קיט בתהילים.

"אני מקווה שאת יודעת עכשיו את הפרק בעל פה," אמר לה.

חפציבה לא ענתה, והוא אמר: "אל תשכחי. את נשארת היום שעתיים נוספות. אמרת לאמא?"

"כן," שיקרה חפציבה ושאלה, "אבל המורה, איך תדע שאני לא אסתלק?"

"אני אשאר אתך, כמובן. וכי מה את חושבת?"

"אז המורה גם כן יקבל עונש," צחקה.

"לא," אמר בחיוך, "אני אתקן מחברות."

בהתחלה הוציאה את הכריכים שלה ואכלה בדממה. אחר כך הוציאה מתיקה נייר ציור וצנצנת וצבעי גואש. "אני רק הולכת להביא לי מים," אמרה למורה לוי. אחר כך ציירה בשתיקה במשך שעתיים. הלב שלה חירף וגידף את המורה לוי כל הזמן ואת כל כעסה שפכה בצבעים החזקים שהניחה בפראות על הנייר שכבה על גבי שכבה, דף אחר דף.

פתאום אמר המורה לוי: "את יכולה ללכת. עברו שעתיים."

חפציבה הבריגה את המכסים על שפורפרות הצבע, ניקתה וייבשה את המכחול והניחה הכול בילקוטה. קודם שיצאה אמר המורה לוי: "לא ידעתי שאת מציירת."

"אני רק מקשקשת," אמרה לו.

בחוץ ראתה את ברכה שווילי. היא מחכה לו, חשבה והסתתרה מאחורי הקיר לראות מה יקרה.

המורה לוי יצא את הכיתה וברכה שווילי ניגשה אליו. הם החליפו דברים ואחר כך הלכו ביחד.

משוגעת אחת, חשבה חפציבה, מה מצאה במכוער הזה? והוא – חשבה – אותי הוא מעניש על כל שטות, אבל עם ברכה שווילי הוא מטייל בלילות כשיש לו בירושלים אישה וילדים.

הפציבה ישבה במטבח ובררה את האורז. אל צד אחד העבירה את המוצים ואת האבנים הזעירות ואל הצד השני את האורז, עד שנערמה תלולית לבנה קטנה. אמה ניצבה ליד השיש והיתה מתקינה פתיל חדש בפתילייה. סבתה של חפציבה, שסיימה את עבודת הניקיון אצל השכנה העשירה – אמה התכוונה אליהם כשאמרה שבארץ ישראל עלו כל הפיליסטרים לגדולה בשעה שאנשי מדע ותרבות גוועים ברעב – נכנסה ושאלה אם יש צורך בעזרה.

חפציבה חשבה שאלמלא היטלר היו לסבתה משרתים משלה ולא היתה צריכה להיות עוזרת בית ויכול להיות שאפילו אבא שלה לא היה מת. היא חשבה: זה הארץ הזאת שהרגה אותו ואולי באמת לא היתה אמא צריכה לתת את הסרפן לתיקון אמנותי. היא אמרה בקול: "את יודעת, הבנות אומרות שאסור לתקן קריעה."

"אבל אין לך מה ללבוש," ענתה אמה, "ובגדי החורף יקרים כל כך."

חפציבה איחרה לפגישה. "איפה כולם?" שאלה את הנער שהמתין לה.

"הלכו," אמר.

"לאן הלכו?" שאלה במורת רוח.

"סתם, לטייל. זוגות זוגות."

"אלי לא בא?" שאלה.

"הוא הלך עם ריקי," אמר הנער.

לבה של חפציבה שקע והיא חשבה: בוגד שכמותו, אפילו לא חיכה לי.

"בואי נלך אל החורשה," אמר הנער, "אולי הם שמה."

הם עלו במעלה הגבעה שותקים. השתיקה העיקה על חפציבה והיא אמרה: "אתה מירושלים?"

"לא," ענה.

"אז איפה למדת קודם?"

"בישיבה," ענה.

"אתם כל כך דתיים?" שאלה אותו בתדהמה. לא ניכר בו שבא משם, מבית הספר של החרדים.

"לא," ענה.

לחפציבה לא היו יותר שאלות והנער שתק. הם הגיעו לראש הגבעה וחפציבה אמרה: "לא רואים אותם בשום מקום. אני רוצה הביתה."

הנער ליווה אותה הביתה ומיהר להיפרד מעליה. בפתח חצרם השתרג על הגדר שיח לנטנה פרא ויצר כעין מאורה. בילדותה היתה משחקת שם עם אחיה. חפציבה ניצבה בפתח החצר מביטה בדמות השפופה, גוש אפל גדול, שהסתתרה במאורה. היא פתחה בריצה לעבר הבית. הדמות ניתקה מן השיח ורצה אחריה, כבדה ומתנדנדת. "אמא! אמא!" צעקה חפציבה.

אמה הופיעה בפתח. "תסתלק מכאן, אתה שומע! אני אקרא למשטרה!"

תמיד היה אורב לה שם, שלום השמן המשוגע, רץ אחריה לתפוס בה, מנסה לנשקה. בעוברו על פניה ברחוב היה תמיד צועק אחריה: "חפצי היפה, הולכת לחופה עם שלום המשוגע," או: "שלום המשוגע הולך לחתונה עם חפצי היפה."

חפציבה פחדה וסלדה ממנו. אמה תמיד אמרה: "יום אחד תיגמר לי הסבלנות ואני אלך למשטרה."

אבל היא מעולם לא עשתה זאת. היא ריחמה עליו ועל הוריו. "אם אלך להודיע במשטרה," היתה אומרת, "בטח יסגרו אותו ואז יגמרו אותו עם שוקים חשמליים לגמרי לגמרי."

בשבת אחרי הצהריים הלכה חפציבה לפעולה בסניף. המדריכה דיברה וחפציבה לא הקשיבה. אחרי כן הצטרפו אליהן הבנים והם שיחקו יחד משחקי חברה. חפציבה ישבה בצד ולא נטלה חלק במשחקים. אלי ישב ליד ריקי ולא הביט בה אפילו פעם אחת. כשבא הערב ויצאה השבת נכנסו אל האולם לרקוד. חפציבה עמדה והתבוננה. היא אהבה לרקוד. ברכה שווילי ניגשה אליה ועמדה לידה.

"למה את לא רוקדת?" שאלה אותה.

"אין לי מצב רוח," אמרה ברכה שווילי.

מישהו קרא בקול רם "קראקוביאק" וחנצ'ה הוציא את מפוחית הפה שלו מכיסו והחל לנגן. חפציבה ראתה שאלי הזמין את ריקי לריקוד הזוגות.

ברכה שווילי אמרה: "אלי וריקי חברים."

חפציבה שתקה, וברכה שווילי אמרה: "ראו אותם מתנשקים. על הספסל ברחוב רוטשילד. הריקי הזאת נותנת לכל אחד."

"הוא סתם תינוק אחד," אמרה חפציבה. לנגד עיניה נסתחררו הזוגות המחוללים. היא חשבה שהיא צריכה ללכת הביתה וללמוד בעל פה את הפרק בירמיהו, אחרת המורה מוסקוביץ' יעניש אותה. אבל לא היה לה חשק ללכת הביתה לבד. היא פחדה ששלום המשוגע אורב לה במאורה של שיח הלנטנה שבפתח החצר שלהם. היא חשבה שאם תמתין עד תום הריקודים יימצא מישהו שילווה אותה הביתה.

את האולם הקיף מלעלה, במחצית גובה הקיר, יציע. חפציבה החליטה לעלות לשם ולשבת בחושך לבד. כשנכנסה אל היציע האפל למחצה ראתה להפתעתה דמות יושבת על אחד הספסלים. היא עצרה, מתכוונת לסגת ולחזור על עקביה, אבל קולה של ברכה שווילי, חנוק וצרוד במקצת, קרא: "בואי הנה, חפצי."

"למה את יושבת פה לבד בחושך?" אמרה לה חפציבה בהשתוממות.

"בואי, שבי," אמרה ברכה שווילי וחפציבה שהתיישבה לידה שאלה: "מה יש לך? למה את בוכה?"

אבל ברכה שווילי לא השיבה. קולות יבבה חנוקים עלו מגרונה.

"די, תפסיקי!" אמרה חפציבה שנבהלה קצת, סולדת מן הגילוי חסר הרסן של הצער.

"אני כל כך אוהבת אותו," התייפחה ברכה שווילי, "אני ממש לא יודעת מה לעשות. כשהוא נוסע הביתה אל אשתו והילדים שלו אני מרגישה אבודה לגמרי."

"אבל איך את יכולה? הוא זקן. אני לא מבינה מה את מוצאת בו," אמרה חפציבה.

ברכה שווילי נטלה את ידה של חפציבה והחלה מלטפת אותה. "אני לא יכולה יותר," גנחה, "את לא יכולה לתאר לך כמה אני משוגעת אחריו."

ואז, לנגד עיניה הקמות של חפציבה, החלה ברכה שווילי להתנודד אילך ואילך בעיניים עצומות ותוך כדי כך היתה מלחשת: "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך."

חפציבה התבוננה בה בבעתה, חוככת בדעתה מה לעשות. פתאום חיבקה אותה ברכה שווילי ולחשה באוזנה: "אתה שלי, רק שלי."

חפציבה לא ידעה את נפשה מאימה וניסתה להשתחרר מחיבוקה של הנערה, אבל זו לא הניחה לה ולחשה: "אתה לא תלך ממני. אתה רק שלי," ואז נשקה לה בלהט על פיה. חפציבה הדפה אותה מעל פניה בגסות ובתיעוב. "את מטורפת לגמרי!" לחשה וקמה וירדה במדרגות בריצה.

"חפצי! חפצי! חכי לי!" רדף אחריה הקול, אבל חפציבה לא עצרה ובהיכנסה אל האולם הצטרפה מיד למעגל הרוקדם, שרקדו עתה הורה סוערת. הדילוגים הנמרצים, מחיאות הכפיים הקצובות – "הי יו יה! הי יו יה!" – השירה הרמה – "אבא מגרש את אמא, הילדים צועקים קדימה" – ואחר כך – "לפטי בפטי בלבלבפטי צ'ינגלה מינגלה לוף לוף לוף" – היסו את תחושת הקבס הקשה שהמתה במעיה והיא נסחפה, שוכחת הכול. רק לאחר זמן, משנתפרק המעגל, קריאות "הי יו יה" שככו בתודעתה, הבינה מה עשתה. אז לא המתינה עוד והסתלקה במהירות. חפציבה הלכה הביתה בצעד חפוז, ברכיה רועדות והיא משתדלת לדחוק ממוחה את כל מה שאירע, ובכל זאת התחבטה בה כל הדרך השאלה הנוראה: "מה יגידו? מה יגידו?" מפעם לפעם היתה נושמת עמוק, מחזקת בתוכה את כל נימוקי הנגד, כגון "זה ענייני הפרטי, וזה לא עסק של אף אחד", אבל השאלה היתה מבקיעה בעדם, תוקפת אותה במשנה עוצמה.

כשהגיעה אל חצר ביתה הביטה כה וכה ומשלא ראתה איש פסעה פנימה בשקט, עושה דרכה בחשאי בחשאי אל מעבר לשיח הלנטנה העבות, נצמדת אל השיח שממולה, ראשה מורכן מעט, נלחמת בפיתוי להביט לאחור בצללית האפלה של השיח הסבוך הגדל פרא. אבל במחצית הדרך אל הבית הגיח משם שועט גוף שמן וכבד כעין דוב מגושם מתנודד והתנפל עליה ותפס בה בכפות ידיים כבדות וגסות והיה מלחש: "חפצי יפתי, משוש חיי, תפסתי אותך." אמא! אמא! צרחה חפציבה, אבל כבר שפתיו הלחות מרחפות על פניה וידיו כמו צבתות מלובנות בבשר זרועותיה.

בריבוע האור של דלת הבית שנפתחה ראתה את אמה להרף עין, ניצבת מביטה ומיד ירדה במדרגות בריצה, מטאטא מתנופף בידה והיא צועקת: "תסתלק! תסתלק! אני אקרא למשטרה!" המשוגע הרפה מחפציבה ונעלם במאורה של שיח הלנטנה, גוש אפל קורס בתוך הלוע השחור. חפציבה פרצה בבכי קולני ואמה אספה אותה בזרועותיה והובילה אותה פנימה אל הבית. בחדר המבוא עוד החזיקה בה רגעים אחדים והיתה מלטפת את ראשה ואומרת: "אבא היה שובר לו את כל העצמות, אבל אין לנו אבא. מחר אני אגיד לבעל הבית שיוציא את כל השיח ואני אלך להורים של המשוגע לדבר אתם."

ביום ראשון שוב היה הכיסא שליד אלי וייס פנוי וחפציבה עברה לשבת לידו. אלי וייס כתב לה במהלך השיעור מכתב התנצלות. הוא הסביר לה שהוא אוהב אותה ורק אותה, אבל ריקי פיתתה אותו ויצרו תכף עליו.

על הדף שהעביר לה כתבה: "שיבושם לך." וזה הכול.

בעודה מחזירה לאלי את הדף הרגישה שעיני המורה לוי נעוצות בה באיום והיא חשבה שאם לא תיזהר שוב יעניש אותה. בהישמע הצלצול קם אלי וייס ממקומו, אבל חפציבה נשארה לשבת. היא הוציאה את ספר ירמיהו מן הילקוט, פתחה אותו והחלה משננת על פה את הפרק שנתבקשו התלמידים להכין. הכיתה התרוקנה לאט ולבסוף נשארו בה רק כמה ילדות, ביניהן אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, וברכה שווילי ושולה רייסר ולאה כ"ץ. חפציבה קראה בלחש ושפתותיה נעו: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו…" ובעודה שקועה בספר התנ"ך, ממלמלת את הפסוקים, קמה בה בהלה, כמו קרב עדיה איזה איום והיה מרחף באוויר מחולל לקראתה צועק "הי יו-יה! הי יו-יה!" והיא דחתה את התחושה המציקה מעליה והמשיכה: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואתה ה' ידעתני, תראני ובחנת לבי אתך…" אבל איזה רחש התיק את עיניה מן הספר והיא ראתה את חברותיה מקיפות אותה במעין מבנה מקרי של חצי סהר ואז, לפתע, כבתעתוע חושים, ראתה את ברכה שווילי מחוללת לקראתה בידיים פשוטות וטרם תקלוט את הנעשה פגעה בפניה כף יד פתוחה. ידה של חפציבה נשלחה אל לחייה בתדהמה והיא שמעה את ברכה שווילי אומרת: "אסור לתקן קריעה. ד"ר מוסקוביץ' אמר שזה חטא גדול."

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, קרבה אליה וצעקה תוך שהיא מצביעה עליה באצבעה: "את רקדת אתמול הורה בסניף!" וברכה שווילי החרתה אחריה: "איך את לא מתביישת! פרוצה אחת!"

"השתגעתם?" אמרה לאה כ"ץ, "תעזבו אותה! מה אתם רוצים ממנה!"

"את תשתקי, פחדנית אחת," אמרה שולה רייסר.

חפציבה הרכינה את ראשה אל ספר התנ"ך שלפניה והאותיות הקטנות גדלו לנגד עיניה שחורות וצועקות: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…" אמרה בקול.

אבל ברכה שווילי הניפה את ידה בשנית והנחיתה אותה על הלחי השנייה.

"תפסיקו! אני אקרא למורה!" צעקה לאה כ"ץ, אבל שולה רייסר תפסה אותה בחוזקה ואמרה: "תשתקי! את לא תלכי עכשיו לשום מקום. אנחנו נראה לה מה זה. מה היא חושבת לה? כל היום צוחקת. רוקדת הורה. עושה תיקון אמנותי."

"עונש!" קראה ברכה שווילי, אבל אסתר שטראוס אמרה לה: "מספיק."

"עונש!" צעקה ברכה שווילי ותפסה בשערותיה של חפציבה ומשכה. אסתר שטראוס הדפה אותה ואמרה שוב: "זה מספיק. די," אבל בינתיים קרבה שולה רייסר ובידה מספריים.

"תני ת'מספריים!" צעקה ברכה שווילי, ואל חפציבה אמרה: "תיקון אמנותי, מה? אנחנו נראה לך מה זה תיקון אמנותי, חפצי'לה."

היא תפסה בסרפן של חפציבה, סמוך לחזה. חפציבה נאבקה בה. מאחור תפסה אסתר שטראוס בברכה שווילי ומשכה אותה. ברגע שנשתחררה חפציבה ממנה רצה אל הדלת. אבל ברכה שווילי, המספריים עדיין בידה, רצה אחריה ותפסה בה מאחור.

לאה כ"ץ צעקה: "היא עוד תהרוג אותה!"

אז הפכה הפכה חפציבה את פניה ושילחה בפרצופה של ברכה שווילי את אגרופה הקפוץ בכל הכוח שהצליחה לאסוף.

"היא שברה לי את האף," צרחה ברכה שווילי.

"טוב לך!" אמרה חפציבה, ואסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, חטפה מידה של ברכה את המספריים. קול צלצול הפעמון הלם בהן מתכתי וכבד והן הביטו זו בזו, פניהן הלומות סומק וחימה, וחפציבה חשה איך קול הצלצול המתמשך חותך בה כסכין ההיא שחתכה באריג הסרפן שלה, לפני ימים לא רבים, במקום ההוא הזר והרחוק, לפני שהתכופפה לאסוף בכפה גוש אדמה אדום ולח.

אור-פתאום הציף את החדר. נערים ונערות פרצו פנימה ועל הסף ניצב ד"ר מוסקוביץ'. הוא המתין עד שיתייצבו הכול במקומם ואז פסע אל הדוכן ואמר: "לשבת."

הוא קרא את השמות מתוך היומן וכשסיים אמר: "אני מקווה שכולם למדו יפה את הפרק בעל פה. חפציבה, התחילי בבקשה."

חפציבה ישבה במקומה, ידיה טמונות בחיקה רועדות והכיסא מתחתיה חם ודביק. לרגע לא הבינה מה הדבר, אבל אלי שישב לידה הכה בה בלאט במרפקו והיא אמרה: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד," ואלי המשיך: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…"

חפציבה הצביעה ושאלה אם תוכל להתפנות, והמורה הרשה לה לצאת. בלכתה חשה דם זב בין ירכיה. "איזה מזל שהסרפן כהה ועבה," חשבה. בחוץ התירה את אופניה בידיים רועדות, הדפה אותם לפניה ובתנופה עלתה עליהם ורכבה הביתה. הבית היה ריק ודומם. חפציבה התרחצה והחליפה בגדים ונתנה בתחתוניה פיסה של צמר גפן. "למה זה בא קודם זמנו?" שאלה את עצמה ואמרה בקול בלא שתדע מדוע: "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים…"

היא קיפלה את הסרפן המוכתם בדם, עטפה אותו בנייר עיתון ויצאה לחצר ותחבה אותו בפח האשפה.

כשעלתה, רכובה על אופניה, במעלה הרחוב, חוזרת לאסוף את ילקוטה מבית הספר, בא שלום המשוגע ממולה. הוא צעק: "חפצי היפה, הולכת לחופה, עם שלום המשוגע!"

חפציבה הגיעה לבית הספר בשעת ההפסקה ובלא לשים לב למבטים הנעוצים בה נכנסה לכיתה מיד. ילקוטה היה מונח במקומו מתחת לשולחן והיא הוציאה מתוכו את מחברת האנגלית לשנן את המלים החדשות. אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, ניגשה אליה ואמרה בקול רפה: "טוב שהחלפת בגדים. זה לא היה בסדר התיקון האמנותי הזה. זה אסור."

חפציבה נעצה את עיניה במחברת שלפניה על השולחן ואמרה: "היתה לי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה."


*הסיפור לקוח מתוך "תיקון אמנותי" מאת רות אלמוג, הוצאת כתר, 1993. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.