Write Stories

"סוניה, כמה אפשר? כמה שמלות קצרות בדוגמת אפונים את צריכה?"

"סוניה, התפללת כבר?"

"סוניה, איך אפשר לשמוע את הפאשיסטים האלה?"

"סוניה, כבר קראת את שלום עליכם?"

"סוניה, מה את אוכלת? זה לא כשר!"

"סבתא, אני אוהבת את האפונה שלי עלי, לא בתוכי."

"אבל כמה אפשר? נמאס כבר!"

"אבל אלה ואגנר ובאך! הם לא היו פאשיסטים. זאת לא אשמתם שהם נולדו גרמנים ולא יהודים."

"זה על אהבה, ואני עוד לא מכירה את זה. לא ברור לי מה הוא כותב שם."

"סבתא'לה, אבל זה טעים כל כך!"

אני – סוניה, וסבתא שלי – גיטל יקובלבנה, גרות יחד בדירה קומונלית באודסה. אני בת חמש-עשרה, אני לומדת לנגן בתופים, וסבתא חושבת – שבפסנתר. יש לי שיער בהיר דליל ועיניים כחולות. בתעודת הזהות כתוב "יהודיה", אבל באודיסה מחשיבים אותי לבתו הלא חוקית של איזה גרמני שחי כאן לפני יותר מרבע מאה.

אלמלא הסעיף בתעודת הזהות, ספר התורה שסבתי נתנה לי במתנה ביום הולדת שלוש, מדפי הספרים העמוסים בשלום עליכם, ביקורים בבתי כנסת והדלקת נרות שבת, הייתי חושבת שאני גרמניה, אבל הודות להם אני לא חושבת שגרמניה זאת אני.

בכיתה שלי יש ילד אחד, גם הוא יהודי. אני לא סובלת אותו. לעתים קרובות הוא זורק חול לתוך התיק שלי, מרים לי את השמלה ושותה לי את הלפתן בחדר האוכל. אבל כשקוראים לז'ניה ז'ידה (זה שם המשפחה שלו, במילעל) "ז'יד" במלרע, אני הולכת מכות בשבילו. אני בכלל לא יודעת ללכת מכות, אבל אני הולכת – משום שסבתא שלי אומרת שבדיוק בגלל זה התחילה המלחמה עם הנאצים – איזה גולם קרא ליהודי ז'יד, ואף אחד לא שם לב, עשו את עצמם שלא שמו לב. אבל אני לא רוצה מלחמה. אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. ללמוד ללכת על עקבים. ולהתנשק. רוצה ללמוד להתנשק.

לפני שבוע הביאה מאשה קולורדובה שאלון "בחן את עצמך" לכיתה. אתם יודעים, עם שאלות מהסוג של "שחקן אהוב?", "צבע אהוב?", "את מי את/ה אוהב/ת?". היא נתנה לי למלא אותו, אחת השאלות שם היתה: "מתי התנשקת בפעם הראשונה?" הסתכלתי בתשובות של הילדות האחרות – כולן כתבו: "מזמן!", "לפני שנה", "בגיל 12". ואני הרי עוד לא התנשקתי. תארו לעצמכם! לא התנשקתי אף פעם, ואני כל כך מתביישת. אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם כמה אני מתביישת. יודעים מה מוזר? שבזה שאני לא יודעת לבשל, להפעיל מכונת כביסה, לא יודעת אנגלית – אני לא מתביישת. ובזה שטרם התנשקתי… בזה אני מתביישת מאוד. מאוד. אז כדי לחסוך לי בושות, עניתי בשאלון: "בגיל 11". מה יש? שיקנאו כולם. גם ככה אף אחד לא יגלה את האמת.

סבתא שלי אומרת שצריך להתנשק עם מי שאת חושבת שתחיי איתו כל החיים. "אם את חושבת שתחיי כל החיים עם פֶדְקָה, אז תתנשקי איתו", אומרת לי סבתא. על איזה פֶדְקָה סבתא מדברת, אין לי מושג. אני לא מכירה שום פֶדְקָה, אבל מאוד רוצה להתנשק. איך זה – להתנשק?

לפני השינה, כשאני מתפללת, אני לא מדקלמת את התפילות המשעממות שסבתא לימדה אותי, אני פשוט מדברת עם האלוהים. אני מבקשת ממנו שאפגוש כבר את מי שאחיה איתו כל חיי, ואז אוכל להתנשק איתו. אפילו בנוכוחות סבתא. אלוהים זה דבר טוב. אפילו אם הוא לא קיים. אבל אף אחד הרי לא יודע בוודאות. מי שיש לו אלוהים – לא יהיה בודד לעולם. אם יש לך אותו, אז יש עם מי לדבר. אפשר אפילו לדמיין, שאלוהים עונה לך. לי אין חברים. יש ילדים שאני מדברת איתם, אנחנו הולכים לקולנוע, לחוף הים בקיץ. יש לי חברות, אני מדברת איתן על משחות נגד פצעי בגרות, אבל חבר אמיתי אין לי. מישהו שהייתי יכולה לשתף אותו בכול. את כל זה אני שומרת בפנים. סבתא אומרת שאני אדם סגור. מפני אנשים מסוימים אני נסגרת כדי לא לפגוע בהם. מאחרים אני נסגרת כדי לא להיפגע בעצמי. וכל עוד יש לי את אלוהים, ככה זה יימשך. אני משתפת בסודותיי אותו ורק אותו.

בדירה הקומונלית שלנו יש חמישה חדרים, מטבח אחד, שלושה תנורים, בית שימוש אחד ומקלחת ישנה שכל הזמן מתקלקלת. התור לבית השימוש משתווה רק לתור למכולת מעבר לפינה על הבוקר, כשמביאים לחם טרי. מיטב הספרות העולמית אצורה בבית השימוש שלנו. החל בהוגו וכלה בדוסטויבסקי. אבל יותר מכול, השכנים שלנו אוהבים את הסיפורים של צ'כוב.

"הבן אדם ידע לכתוב, לא לבֵנים כמו אצל טולסטוי, אלא אבנים בגודל סביר – שגרת בוקר, וראה השכלת בחמישה עמודים," אומר איסאק פישילביץ', השכן מהחדר ממול. וטרינר מעוטר, בין היתר, והומניסט.

אין לי מזל בכלל – תמיד עוד מישהו צריך לשרותים יחד איתי. אם אני הולכת ראשונה, לא עוברות חמש דקות וכבר מתחילים לדפוק על הדלת, ואם אני הולכת אחרי מישהו, אז אחרי המישהו אפשר למות מחנק. רק דוד איזיה, ההומניסט ההוא, סובלני. מחזיק הכול בפנים. מתאפק ומחכה. אמנם לא מזמן הוא הפתיע, ראיתי אותו סוחב בתוך שקית הקניות שלו עותק של "מיין קאמפף". הוא קנה אותו בשוק הפשפשים. כשנכנסתי למחראה שלנו, גיליתי שבמקום נייר טואלט מונחים גזרי נייר קטנים. זה היה מיין קאמפף. הנייר היה גס כמובן, אבל יצאתי בתחושה שמילאתי את חובותיי, מצויידת בזיכרון של עשרות גזרי הנייר שהושלכו אל הביוב. כך הובס הפאשיזם במלחמה הסמלית ונקבר בחרא.

סבתא שלי בת 78. עד היום היא מורחת אודם, עונדת סיכות ראש וקונה חזיות תחרה. לא בשביל גברים! בשביל עצמה. סבתא אומרת שבזכות מחזיק-השדיים היא עדיין מרגישה כמו אישה. גברים אוהבים אותה מאוד. סבתא מעשנת עד היום – יש לה פומית. בערבים היא הולכת לפארק – לשחק פרפרנס ודומינו עם גברים. יש לה עיניים גדולות ויפות, שיער אפור וקול ענוג. אלה שמכירים אותה חושבים שבצעירותה היא שרה באופרה, ניהלה רומנים, לבשה מעילי פרווה וענדה תכשיטים יקרים. אבל אני לא יודעת אם זה נכון. סבתא לא מספרת לי. היא לא מספרת שום דבר לאף אחד. כנראה אלוהים הוא גם החבר הכי טוב שלה.

סבתא תמיד אומרת לי: "גם כשרע לך, תחייכי! עדיף קנאה מרחמים." מעולם לא דיברתי עם סבתא שלי על סקס. תמיד היה נדמה לי שהיא בכלל לא מכירה את המילה. אבל אתמול סבתא אמרה לי: "אני לא אספר לך על סקס שום דבר. כשיהיה לך בעל – הוא יספר ויראה לך הכול. וגם אם עד לרגע שתפגשי את הבעל כבר תדעי הכול על סקס, תשתקי! תשתקי ותקשיבי לבעלך! אם את רוצה בעל חכם – תהיי טיפשה."

אנשים מחשיבים את סבתא שלי לאישה חכמה. הם היו צריכים לראות אותה בבקרים! כשהיא עסוקה ברדיפה אחרי הזנב של עצמה. ככה היא קוראת למה שהיא עושה כשהיא מחפשת את דמי הפנסייה שלה ואת המשקפיים, מדפדפת בכל הספרים והופכת את כל הבגדים. לסבתא יש טרשת. אחת הזקנות האודסאיות, בכל פעם שהיא רואה את סבתא שלי היא מלווה אותה בלחישה שמשום מה תמיד נשמעת בקול רם: "זונה זקנה", ודעו לכם שהיא שורקת כמו נחש. תמיד מתחשק לי לגשת אליה ולהכניס לה אגרוף באף הארוך שלה, אבל סבתא עוצרת בעדי, מסתובבת אליה ואומרת: "מוסיצ'קה, הרי זאת לא אשמתי שליוניצ'קה אוטיוסוב בחמישים ושש התאהב בתחת שלי ולא בעצמות שלך." הקוברה הזקנה מתחילה לשרוק אפילו בקול רם יותר, ואנחנו הולכות משם בראשים מורמים ובישבנים מענטזים.

סבתא שלי זוכה למבטים מאוהבים גם היום, ואילו אני לא יפה. כשהיא שומעת שאני קוראת לעצמי לא יפה, היא אומרת לי שאני טיפשה. "יופי, לא רק לא יפה, אלא גם טיפשה! סט מושלם," אני עונה. אז סבתא לוקחת אותי ביד ומובילה אותי אל המראה. "תסתכלי על האף הגדול שלי," היא אומרת. אני מסתכלת, ורואה שהוא גדול. "תסתכלי על העיניים שלי," היא מבקשת. אני מסתכלת, ורואה שעין שמאל גדולה מעין ימין, או עין ימין קטנה מעין שמאל. "תסתכלי על השפתיים שלי." אני מסתכלת ורואה שהן דקות ומקומטות. סבתא מושיבה אותי בכורסה ומחייכת, ואז מתחילה להלך בחדר. הייתם צריכים לראות את ההליכה שלה! אלה! היא מתיישבת בקצה הכסא ומציתה סיגריה. אצבעותיה, צווארה, קווצות שיער סוררות על הפנים. הו, אלים! אני לא רואה יותר את אפה הגדול, לא שמה לב לעיניים השונות ולשפתיים הדקות. לפעמים נדמה לי שהיא לא מזדקנת, אלא רק מתבגרת. מתבגרת יפה. "אדם יפה מבחוץ, כשהוא לא נרקב מבפנים," סבתא אומרת. "את כמו יין: משתבחת עם השנים. ואני כמו בשר: מתקלקלת עם השנים," אני עונה.

היה סתיו. גשם ירד. עלים צהובים נדבקו לנעליי ולא רצו לשחרר אותן. היה לי עצוב. בפעם הראשונה עצוב כל כך. ריק בפנים וצרחה תקועה עמוק בתוך הגרון. ומתחשק להתחבא ושמישהו יחבק בלי לשאול שאלות. מתחשק לשתוק וליילל בו בזמן. הלכתי אל הים. הגעתי. הורדתי נעליים והתהלכתי על החול. הוצאתי תער גילוח מהכיס (לקחתי אותו מהבית במיוחד), הורדתי את המעיל, הפשלתי את שרוול חולצת השיפון שלי. ורידים. הוורידים הירוקים שלי. רואים אותם כל כך טוב. ראיתי בסרטים באיזו קלות תער מחליק על הוורידים. כמו סכין בחמאה רכה. הורדתי את התער. עוד סנטימטר – והוא יחליק כמו בחמאה.

ילד של השכנים רץ אל תוך החצר שלנו, צלצל בפעמון הדירה שלנו. החדר הבהיר שלנו, סבתא מורחת אודם. "את יודעת..?" ראית, מה סונקה שלך עשתה?" שאל דימקה. "גיטל! גיטל! את ראית? את ראית את סונקה? הרי הזהרנו אותך. אמרנו לך שהיא מסוגלת לכול." אומרת שכנתנו לדירה. כל השכנים התגודדו בחדר שלנו, כולם שאלו את סבתא את אותן השאלות, אבל אף אחד לא העז לספר לה מה קרה. הם פחדו. סבתא קמה, ניגשה אל החלון וראתה אותי. את סוניה! סונקה שלה! אוחזת זר פרחים צהובים וגלוחת ראש. היא התחילה לצחוק בקול רם והצליחה לומר רק: "טוב, אולי עכשיו סוף סוף סוניצ'קה שלי תתחיל לחבוש כובעים."

זאת הפעם הראשונה שהעצב מחניק כל כך. זאת הפעם הראשונה שהלכתי מהבית. עם תער. הפרחים בשביל סבתא, סתם ככה, בפעם הראשונה. התער מעל הוורידים שלי קרוב כל כך לראשונה. כמו בסרטים.

אבל אני לא מפחדת מכאב.

אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. אני רוצה ללמוד לנעול עקבים.

ולהתנשק, אני רוצה ללמוד להתנשק.

לא סיפרתי לאיש על מה שרציתי לעולל לעצמי. זה נשאר ביני לבינו. כמה התביישתי אחר כך בפניו, בפני סבתא. ובפני הכלבה ולווטה, שאני מאכילה. היא עלולה למות אם לא אאכיל אותה. עם בוא החורף הוטב לי.

אני אוהבת את החורף. בחורף הכול אמיתי יותר. נשים לא חושפות את רגליהן, כתפיהן. הגברים לא נאלצים להביט בגופים נשיים חשופים. לצעוק הערות זימה לעבר עקבי הנשים המתרחקים. נשארות רק העיניים – עצובות, שובבות, כל מיני עיניים, ומאווים מכוסים בשמכה ובאלוהים, שקיים בכל אדם. אני אוהבת בגדים רבים עליי והעוף יקר יותר בחורף, ולכן אנחנו קונים אותו לעתים רחוקות. אבל זה טוב! בקיץ העוף זול, וסבתא'לה שלי, חוץ מעוף, יודעת לבשל רק קציצות עוף. אז יוצא ש – עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים. מסכנה הציפור, מסכנה. וגם סוניה המסכנה, מסכנה. ושתינו מסכנות מאותה הסיבה: משום שאני אוכלת אותה.

אתמול הגיע הבלט האהוב עליי לאודסה. סבתא לא אוהבת אותם. היא אומרת שלפני שהם עולים לבמה הם שותים ומסניפים משהו. אבל אני ישבתי ביציע ובכיתי, ואחר כך צחקתי, ושוב בכיתי. התחשק לי לחיות את כל חיי על הבמה הזאת, בליווי המוזיקה הזאת, עם האנשים האלה, בריקוד הזה. אבל הייתי צריכה ללכת לבית הכנסת: יום שישי היום – השבת נכנסת.

סבתא, כהרגלה, ישבה עם הפומית וכמעט לא חייכה. על ראשי כבר היו קוצים, וכולם משום מה חשבו שהיו לי כינים ולכן גילחו לי את השיער. ההורים לא נתנו לילדיהם להתקרב אליי בגלל זה. את סבתא זה שיעשע נורא. בזמן האחרון רק שני דברים הצליחו להצחיק אותה: החיזורים של מיכאיל קצמן והקיפוד שעל ראשי.

אני אוהבת ללכת לבית הכנסת. ולכנסייה גם. ולמסגד.

רק שהאנשים האלה שקוראים לעצמם משרתי האל…

מתנהגים כאילו אלוהים הציע להם באופן אישי חברות, ולחלקם גם קורת גג. הראשים בטלוויזיות. החשבונות בבנק. והמילים הנדושות, הריקות, שבהן הם מנסים למלא אוזניים ונפשות של אחרים. לשווא. לפעמים אני הופכת לזבוב ומתעופפת אל תוך החדרים שלהם, כשהם לבדם. אוטמת את האוזניים ברגליי כדי לא לשמוע, עוצמת עיניים כדי לא לראות. בושה. שיתביישו להם. ואז אני חוזרת אל האנשים החוטאים. עדיף לי איתם. אני חושבת שזה מפני שהאלוהים לא חי להם על קצה הלשון. הוא מוחבא עמוק, שם הוא שמור היטב.

אתמול ז'ניה ז'יד לא בא לבית הספר. המורה אמרה: "חולה". שלחתי לו זר פרחים קטן. אני תמיד שולחת זרים לחולים. אבל לי אף אחד לא שלח פרחים מעולם. פשוט אני אף פעם לא חולה.

ולפני שבוע ביקר אותנו המחזר של סבתא שלי – דוד מישה, ההוא, קצמן. הוא קרא לי אליו בשקט, בלי שסבתא תשמע. "סוניה, על מה סבתא חולמת?" שאל דוד מישה. אז חשבתי – סבתא ממילא לא אוהבת את דוד מישה, היא עדיין משוגעת על אוטיוסוב, ועניתי: "על מכונת כתיבה שחורה."

עוד באותו היום צלצלו בדלת, הביאו לנו קופסה. טוב, לא לנו, לסבתא. מתנה ממיכאיל קצמן. היא הופתעה, ונאלצתי לספר לה הכול.

וסבתא? מה סבתא?

היא השתוללה. היה סקנדל. הזכירה לי בפעם התורנית את עזות המצח שלי, חוצפתי, את העתיד המזהיר שמצפה לי. וכשיצאתי מהחדר והיא חשבה שכבר התרחקתי, היא התחילה לצחוק.

סבתא רוצה שאהיה רופאה, אבל אני אהיה סופרת. אם כי סבתא אומרת שאותי, שכמותי, ייקחו רק לקרקס. וגם זה רק בפרוטקציה. לא מזמן דוד מישה שלח לסבתא צבעונים. איפה הוא השיג אותם בחורף? מיכאיל קצמן הוא פקיד בן 80. הוא עוד חולם לעלות לישראל ולגור לחוף הים האדום עם סבתא שלי.

נדמה לי שסבתא מתאהבת. אתמול היא קנתה לעצמה חזייה חדשה עם ורדים ובושם של Guerlain. אפילו פצחה בדיאטה. והמכשפה הזקנה ההיא, מוסיצ'קה, כתבה בצבע אדום תחת החלונות שלנו, "גיטל – חושבת רק עם מקום אחד". ודוד מישה מחק את ההקדשה הזאת במשך חצי יום. סבתא ישבה ליד החלון והתבוננה בו, והוא שלח נשיקות באוויר אל החלון שלנו. לה.

הממ. או שזה האביב, או שבקרוב אצטרך ללכת לבית הכנסת ולסגור עם הרב על חתונה.

עכשיו סבתא – קצמן. קצמן גיטל יקובלבנה. מחר הזוג הטרי נוסע לירח דבש בישראל. ודוד מישה אפילו מוכן לסבול עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

ומשום מה, לאחרונה, מגיעים הרבה פרחים אלינו לחדר. טוב, לא לנו – לי. על הכרטיסים הקטנים כתוב משהו על אהבה. אבל אני עוד לא מכירה אותה. לא ברור לי מה הוא כותב שם. ומי שכותב הוא ז'ניה ז'יד. כתבתי על כך במכתב לסבתא, לישראל. "טוב נו, סוניצ'קה, אם תוסיפי לאישיות שלך עוד שם משפחה כזה, בטוח תגיעי רחוק. וכשתהיי סופרת, אפילו לא תצטרכי להמציא פסבדונים", ענתה לי סבתא.

סבתא מתנשקת מהבוקר עד הערב עם דוד מישה – מה שאומר, שאצלם זה לנצח. ואילו אני וז'ניה אוהבים לשבת לחוף הים השחור ולהתקרב אל הנצח. אתמול כתבתי את הסיפור הראשון שלי על קשישתי האהובה. ז'ניה אהב אותו מאוד. בכלל ז'ניצ'קה אוהב בי הכול. יש רק בעיה אחת – שאני לא יודעת לבשל. כלומר יודעת, אבל כמו סבתא: עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

מר ויקס שוב הזעיק אותי הערב, ואני מביט לאחור אל המסדרון בבית שלי. לא כיביתי את האור במטבח. זה בית ריק וישן מאז שמתה האישה. כשמר ויקס לא מצלצל, אני כותב לכל מי שאני מכיר בעניין הבן שלי. חלק מהמכתבים שלי תמיד חוזרים, אבל אלה שכותבים לי אומרים שאף אחד לא יודע לאן הוא ברח. אני כל הזמן חושב שאולי במקרה הוא יבוא הביתה כשאני לא נמצא, אז אני משאיר אור במטבח ויוצא מהבית.

האוויר קר כמו תמיד, פתיתי השלג מכים לי בכובע, מסתננים לתוך הצווארון. אני שומע את החזירים שלי מתקרבים בנחירות מהסככה, הם חושבים שבאתי להאכיל אותם. אני צריך לתת להם משהו יותר טוב מהעיסה האיומה הזאת, אבל אני לא יכול לפני שאדע בוודאות שהילד שלי במקום בטוח. אמרתי לו לא ללכת להסתכל, שהחזירים פשוט צווחים כי אני לא הורג אותם. הם תמיד צווחים כשהם שמחים, אבל הוא הלך והסתכל. ואז הוא ברח מי יודע לאן.

אני גורף את השלג מהשמשה הקדמית של מפלסת השלג שלי ומטפס פנימה. מושבי הפלסטיק קרים, אבל אני אוהב אותם. הם חלקים ומתנקים בקלות. מפתח הגלגלים מונח במקומו הרגיל ליד המושב שלי. אני מרים אותו ואומד את משקלו ומניח אותו בחזרה. אני מפעיל את מפזר המלח, מוריד את הכף ויוצא לדרך, לפנות את הכביש ההררי.

השלג נערם לחומה בשולי הדרך. שום מכונית לא זזה. הן תקועות בצד, ובזמן שאני עוקף אותן ומפלס, נוצר טור מאחורי, אבל הם תמיד נושרים ממנו. הם לא יודעים כמה זמן ייקח למלח לעבוד. הם טיפשים גמורים. מתרוצצים וממהרים במזג אוויר כזה ובסוף נהרגים. אף פעם לא יושבים בשקט ומחכים שהמלח יעבוד.

אני חושב שאני מתחיל להיות זקן מדי בשביל כל זה. הלוואי שיכולתי לנוח ולצפות בחזירים שלי מזדקנים ומתים. כשהאחרון יהיה על סף מוות, אתן לו את הארוחה הטובה ביותר ואשאיר את השער פתוח. אבל סביר מאוד להניח שזה לא יקרה, כי אני מכיר את הקטע הזה של כביש 60 מאנסטד לגאולי, ואני עושה עבודה טובה. מר ויקס תמיד מתגאה בעבודה המצוינת שלי, וכשאראה מולי את המשאית האחרת, שמפלסת את העלייה של הכביש הזה בצד השני, אני אצפור. זה יהיה מר ויקס שמגיע מגאולי. אני חושב על זה שאף פעם לא פגשתי את מר ויקס מחוץ למפלסת שלג. לפעמים אני מביט החוצה אל הר סיוול ורואה שלג מתקרב, ואז אני מצלצל למר ויקס. אבל אנחנו לא חברים. אנחנו לא מבקרים זה את זה בכלל. אני אפילו לא יודע אם יש לו משפחה.

אני חולף על פני תחנת המנוחה בהוקס נסט, וחבורת טיפשים חדשה מסתדרת בטור מאחורי, אבל מהר מאוד אני שוב לבד. אני מפלס דרך במדרון לכיוון צ'ימני קורנרס, הפנסים שלי הם היחידים בכביש, ופתיתי השלג מסתחררים בצהוב סביב פנס החירום, ובלבן על קשתות הפנסים הקדמיים. אני מחייך למראה הצורות היפות שלהם, אבל אני עייף ורוצה להיות כבר בבית. אני דואג לחזירים. הייתי צריך לתת להם יותר מזון, אבל כשהראשון ימות האחרים יאכלו אותו בן רגע.

אני פונה בפנייה הרחבה בצ'ימני קורנרס ורואה שעומד שם טרמפיסט. מלפנים הוא נראה נקי וגם כמעט קפוא, אז אני עוצר ונותן לו לעלות.

הוא אומר, "הֵיי, תודה, אדוני."

 "לאן אתה צריך?"

"צ'רלסטון."

"יש לך משפחה שם?" אני אומר.

"בטח שיש, אדוני."

"אני נוסע רק עד גשר גאולי, ואז אני מסתובב חזרה."

"זה בסדר," הוא אומר. הוא נער מנומס.

הטיפשים שוב נאספים מאחורי וההילוכים הנמוכים שלי מייללים הלאה מהם. מצדי שייפלו מההר.

"זה לא מזג אוויר לשוטט בו בדרכים," אני אומר.

"בטח שלא, אבל בנאדם צריך להגיע הביתה."

"למה לא לקחתָ אוטובוס?"

"אוי, האוטובוסים מסריחים," הוא אומר. הבן שלי תמיד דיבר ככה.

"מאיפה אתה בא?"

"רואנוק. עבדתי אצל מישהו שנה שלמה. נתן לי חופשה לחג המולד וקצת כסף קטן."

"נשמע שהוא איש טוב."

"בטח שטוב. יש לו חווה מחוץ לעיר – סוסים – בחיים לא ראית סוסים כאלה. בשנה הבאה הוא ייתן לי לעבוד עם הסוסים."

"לי יש חווה, אבל נשארו לי רק כמה חזירים."

"חזירים זה עסק טוב," הוא אומר.

אני מסתכל בו. "ראית פעם חזיר מת?" אני מחזיר את המבט אל הכביש המושלג.

"בטח."

"חזירים לא מתים בקלות. ראיתי אנשים מתים במלחמה יותר בקלות מאשר חזיר בשחיטה."

"אף פעם לא שמתי לב. ירינו בהם וגמרנו איתם די במהירות. הם באמת היו רצים ומשתוללים, אבל אז הם מתים."

"אולי."

"מה אפשר לעשות עם חזיר אם לא שוחטים אותו? למכור אותו?"

"החזירים שלי הם חזירים זקנים. אין מה לעשות איתם. אני פשוט נותן להם למות. אני מתפרנס מחתיכת הכביש הזה כל חורף. אני לא צריך הרבה."

הוא אומר, "אין לך ילדים?"

"הבן שלי ברח כשאשתי מתה. אבל זה היה לפני די הרבה זמן."

הוא שותק שתיקה ארוכה. במקומות שבהם הדרך פנויה אני מעלה את הכף ונוסע יותר לאט, לאפשר לכמות גדולה יותר של מלח להתפזר מאחור. במראה אני רואה את פנסי המכוניות שמנסות להתגנב מאחורי.

ואז הטרמפיסט אומר פתאום, "מה הבן שלך עושה עכשיו?"

"הוא היה שוליה בבניין לפני שהוא ברח."

"יש בזה הרבה כסף."

"אני לא יודע. הוא רק סחב אז מלט ולבֵנים."

הוא שורק. "עשיתי זה במשך שבועיים בקיץ. בחיים לא כאב לי ככה."

"זאת עבודה קשה," אני אומר. אני חושב לעצמי שלבחור הזה יש שרירים לא רעים אם הוא יכול לעבוד בבניין.

אני רואה את פנסי המפלסת של מר ויקס מתקדמים לעברנו. אני מעביר להילוך ראשון. אני לא ממהר. "תתכופף," אני אומר. "אני אסתבך אם ידעו שאספתי אותך."

הנער משתופף במושב, ופנסי המפלסת של מר ויקס מאירים לתוך תא הנהג שלי. אני מנופף אל תוך האורות בלי לראות את מר ויקס, ואנחנו צופרים כשאנחנו חולפים זה על פני זה. עכשיו אני מתקרב למרכז. אני רוצה לעשות עבודה טובה ולפנות את כל השלג, אבל טור המכוניות שמאחורי מר ויקס מתקרב לעברי, ואני נהיה עצבני. אני לא רוצה לגרום שום תאונה. הבחור מזדקף ומתחיל שוב לדבר, ואני נלחץ.

"קצת פחדתי לעבור דרך מחוז פאייט," הוא אומר.

"אהה," אני אומר. אני מנסה לא לשפשף שום מכונית.

"לעזאזל, הרבה טרמפיסטים נהרגים כאן."

מישהו צופר בכוח כשהוא חולף על פני, אבל אני חייב לפנות את מה שהשאיר מר ויקס, וכל הזמן אני מתקרב מדי למרכז.

הנער אומר, "העצמות האלה של החייל – אלוהים, זה היה מפחיד."

המכונית האחרונה נדחקת ועוברת, אבל הכתפיים והגב שלי רועדים ואני מזיע.

"החייל ההוא," הוא אומר. "שמעת על זה?"

"לא שמעתי."

"מצאו את התרמיל שלו בקרקעית של לאברס ליפ. כל הציוד שלו היה שם, וגם העצמות שלו."

"אני זוכר. באמת חבל." השלג מצייר תמונות יפות כל כך מול הפנסים, והצפייה בהן מרגיעה אותי.

"היה גם איזה מפגר אחד שנהרג פה למעלה. הוא היחיד שמצאו אותו עם כל הבשר עליו. כל האחרים, מצאו רק את העצמות."

"כבר שנים לא מצאו כאן כלום," אני אומר. השלג הזה גורם לי לחשוב על צרפת. אני מפהק.

"אני לא יודע," הוא אומר. "אולי זה שחיסל את כולם מת."

"כנראה," אני אומר.

לאט-לאט מופיעה תחתית הגבעה, ואנחנו נוסעים הלאה לגאולי, מפנים את הקטע שליד ניו ריוור. הנער מעשן ובוהה בשלג.

"בחורף 44' ירד שלג כזה בצרפת," אני אומר. "הייתי בצנחנים, וזרקו אותנו לתוך מקום מלא גרמנים. המחלקה שלי כבשה בית חווה בלי לירות ירייה אחת."

"לעזאזל," הוא אומר. "השתמשתם בסכינים?"

"שברנו להם את המפרקת," אני אומר, ואני רואה את החיילים שלי מועדים לתוך דיר החזירים. אנשים מתים בקלות כזאת.

אנחנו מגיעים לגאולי, הדרך שם כבר פונתה בידי משאיות אחרות. אני עוצר בצד וטור המכוניות עוקף אותי במתזים של שלג. אני תופס את מפתח הגלגלים.

"תן לי את הפנס שלי, ילד. הוא מתחת למושב."

הוא מתכופף לפנים, ממשש מתחת למושב, ואחורי ראשו פונים אלי. אבל אני הרבה יותר מדי עייף עכשיו, ואני לא רוצה לנקות את המושב.

"הוא לא שם, אדוני."

"טוב," אני אומר. אני מסתכל על פנסי המכוניות. טיפשים.

"שוב, תודה," הוא אומר. הוא קופץ אל הקרקע, ואני צופה בו צועד לאחור, זוקף את האגודל. אני כמעט עייף מדי לנהוג הביתה. אני יושב וצופה בנער הולך אחורנית עד שאחת המכוניות עוצרת לו. אני חושב לעצמי שהוא נער מנומס, ושיש לו מזל שהוא מצליח לתפוס טרמפים בלילה.

כל הדרך במעלה ההר אני סופר את החיילים בצרפת, ואני חייב לעצור ולספור שוב. אני אף פעם לא מתקדם מעבר ללילה ההוא בשלג. מר ויקס חולף על פני וצופר, אבל אני לא צופר. פעם אחר פעם אני מנסה לספור ולא מצליח.

אני עוצר ליד הבית. החזירים שלי רצים מהסככה שבחצר האחורית ונוחרים לעברי. אני עומד ליד המפלסת ומביט בקשתות האור הראשונות מעל הר סיוול, מבעד לענפי העצים המושלגים. מכוניות חולפות בשריקה בדרך הפנויה. האור במטבח עוד דולק, ואני יודע שהבית ריק. החזירים שלי בוהים בי, נוחרים ליד האבוס. הם מחכים לי שאאכיל אותם, ואני הולך אל הדיר.

יצאנו מוקדם. לאבא יש פז'ו 404 בצבע בורדו שהוא קנה לא מזמן. אני מטפס על המדף בין המושב האחורי לחלון ושוכב שם לאורך. נוח לי. אני אוהב להישען על השמשה האחורית, ככה אני יכול לישון. אני תמיד שמח לנסוע לסוף שבוע בבית שלנו בכפר, כי בדירה במרכז העיר, במשך כל השבוע, אני יכול רק לבעוט בכדור טניס בחצר של פיר התאורה והאוורור מעל החנייה, מוקף בארבעה קירות גבוהים נורא ומלוכלכים מהפיח של משרפות האשפה; אם אני מסתכל למעלה נדמה לי שאני בתוך ארובה; אם אני צועק, הצעקה עולה קצת אבל לא מגיעה עד לריבוע של השמים. הנסיעה לכפר מוציאה אותי מהבור הזה.

ברחוב אין הרבה תנועה, אולי כי שבת או כי אין כל כך הרבה מכוניות בבואנוס איירס. אני לוקח איתי מכונית צעצוע בתוך צנצנת לציד חרקים וקצת צבעי פנדה, שאני מסדר לפי הסדר ושאסור לשכוח בשמש כי הם נמסים. לאף אחד לא נראה מסוכן שאני נוסע בשכיבה על המדף האחורי. אני אוהב את הפינה המוגנת שנוצרת בינו ובין השמשה, ליד המדבקה של "מחסני הספורט". בדרך אני מסתכל בחזיתות של המכוניות שנראות כמו פרצופים: הפנסים עיניים, הפגושים שפמים, הגריל מקדימה הוא השיניים והפה. יש מכוניות עם פרצוף נחמד; לאחרות יש פרצוף מרושע. האחים שלי מעדיפים שאני אסע על המדף האחורי כי ככה יש להם יותר מקום לעצמם. אני עובר למושב רק אחר כך, כשחם מדי או כשכבר אין לי מקום על המדף כי גדלתי קצת. אנחנו פונים לשדרה ארוכה. אני לא יודע אם זה כי יש הרבה רמזורים, אבל אנחנו נוסעים לאט וחוץ מזה הפז'ו כבר די גמורה עכשיו, האגזוז שלה משוחרר וצריך לצעוק כדי לדבר, אחת הדלתות האחוריות רופפת ואמא קשרה אותה בחוט של העפיפון של מיגֵל.

הנסיעה ארוכה נורא. בייחוד כשהרמזורים לא מתואמים. אנחנו רבים על החלון, אף אחד משלושתנו לא רוצה לשבת באמצע. על כביש חֵנֵרָל פָּאס אנחנו מתחלפים לפי התור ומוציאים את הראש מהחלון, שמים את משקפי השחייה של ויקי כדי שלא ידמעו לנו העיניים בגלל הרוח. אבא ואמא לא אומרים כלום. רק כשאנחנו עוברים ליד המשטרה, אז הם מבקשים לשבת ישר ולהיות בשקט. כשכבר יש לנו את הרֵנוֹ 12 עפה למיגֵל מהחלון חצי חבילת קלפים של "טיטאנים בזירה" ואבא בולם בשוליים כדי לאסוף אותם כי מיגל צועק כמו משוגע. פתאום אני רואה שמתקרבים אלינו שני חיילים שמכוונים עלינו תת מקלע, הם אומרים שאנחנו בשטח צבאי. הם שואלים את אבא שאלות, ממששים אותו לראות אם יש לו נשק, בודקים לו את המסמכים ואחר כך אנחנו צריכים להמשיך בנסיעה בלי לאסוף את הקלפים, והם נשארים מפוזרים שם, כולל הקלף עם החתימה של מרטין קָרָדַגְיָאן.

אבא מחפש מוזיקה קלאסית ברדיו, לפעמים הוא מצליח לקלוט כמו שצריך את התחנה של אורוגוואי. אנחנו רבים בבעיטות במושב האחורי ופתאום אבא מגביר ואומר, "תקשיבו לזה, תקשיבו לזה," וצריך לעצור ולשתוק באמצע אחיזת ג'ודו כדי לשמוע חלק מאָריה או מאדג'יו. אחר כך, כשכבר יש טייפים במכוניות, מוצארט משתלט לגמרי על הנסיעות לכפר. אנחנו מסתכלים על הדרך המסודרת שחולפת על פנינו, על העצים הגזומים והגזעים שצבועים בלבן, ואנחנו שומעים את החמישיות לכלי מיתר, את הסימפוניות, את הקונצרטים לפסנתר, את האופרות. ויקי מנהיגה את המרד להשתקת זמרות הסופרן של נישואי פיגרו או ד'ון ג'ובאני אנחנו מטביעים אותן בשיר הילדים החביב עלינו: "רוצים לאכול, רוצים לאכול, דם קרוש מעורבב עם חול…" אבל אחר כך ויקי מתחילה להביא ספרים לנסיעה והיא קוראת אותם בשקט ולא מתייחסת לאף אחד, כל פעם כועסת יותר שמכריחים אותה לבוא, עד שמרשים לה להישאר בעיר בסופי השבוע כדי ללכת לקולנוע עם החברות שלה, שכבר יוצאות עם בנים, ואז למיגל ולי יש חלון לכל אחד ואין על מה לריב, גם אם אנחנו מזמינים חבר.

אנחנו מרגישים שלא נגיע בחיים. יש המתנות ארוכות בדרך, כשאמא קונה רהיטי גינה או שתילים, מנצלת את זה שאבא נשאר לעבוד בבית. במושב האחורי אני ומיגל משחקים בלראות מי מחזיק מעמד יותר זמן בלי לנשום, כל אחד מכסה את השנורקל של האחר כדי שלא ירמה, או שאנחנו מאלתרים משחק מטקות עם כדור נייר ושני הסנפירים. אנחנו מחכים כל כך הרבה, שטניה מתחילה לנבוח, כי היא כבר לא יכולה יותר, סגורה בחלק האחורי של הפָלְקון סטיישן שקנינו אחרי הרֵנו. ואז מופיעה אמא, עם שתילים או עציצים או איזה רהיט שצריך לקשור על הגג, ואנחנו ממשיכים בנסיעה.

החברים שמיגל מזמין מתחלפים. אני מביט בהם בתדהמה, בחרדה מרושעת, כי אני יודע שכשנגיע הם יתחילו ליפול למלכודות שמיגל מכין להם: העכבר המת במגפי הגומי של האורח, רוח הרפאים במחסן, הקטע של החזירים הרצחניים, הבור שמכוסה בעלים ובענפים ליד שורת הדקלים שרואים מהבית. במכונית, בפקקים של לפנות צהריים, אני מסתכל על החברים של מיגל ונהנה לראשונה מטעמו של הרוע. אני מעדיף את הפתיים השחצנים, כי אני יודע שהתרגילים האלה, שאיתם אני משתף פעולה באופן עקיף ולא מוגדר, ישפילו אותם עוד יותר. האורחים של מיגל לא חוזרים כמעט אף פעם.

כשגומרים לסלול את הקטע הראשון של הכביש המהיר ומתחילים לגבות אגרה, התנועה מתקדמת מהר יותר. ויקי נוסעת באופן עצמאי, עם חברות שיש להן מכונית. אבא כבר לא בא כמעט. בכביש הבין-עירוני המשובש, כשאמא נוהגת, מיגל משתמש במחברת הציור שלי, משרטט תרשימים ומפתח אסטרטגיות כדי להציץ לחברות של ויקי כשהן מחליפות בגדים. אחר כך מיגל מתחיל לבוא פחות ופחות, ואני יכול לישון על כל המושב האחורי. אמא בולמת ומעירה אותי כדי שאשים מים ברדיאטור, הוא דולף והמנוע מתחמם. אנחנו קונים אבטיח בשולי הכביש.

במחסום של הרכבת, במקום שפעם עמדו רוכל או שניים, יש עכשיו קטועי גפיים ומשותקים שמקבצים נדבות ואחרים שמציעים מגזינים, כדורים, עטים, כלי עבודה, בובות. גם ברמזורים בעיירה שאנחנו חוצים מבקשים מטבע או מוכרים פרחים ופחיות של משקאות מוגזים. אבא קיבל את הפורד סיירה של החֶברה, שיש לה נעילה אוטומטית, ומכיוון ששדדו את מיגל לא מזמן, אמא מכריחה אותי לנעול וגם לסגור את החלונות ברמזורים, כי הרוכלים מפחידים אותה. היא אומרת שהם מתנפלים עליה ושחוץ מזה דוּקֵה עלול לנשוך אותם. אחר כך המזגן משמש תירוץ לזה שאנחנו כבר לא נוסעים עם חלון פתוח. המכונית הופכת לבועת ביטחון, עם מיקרו-אקלים משלה. בחוץ יש יותר ויותר אשפה, יותר גרפיטי פוליטי. בפנים המוזיקה מהדהדת צלולה בסטריאו החדש ואמא משלימה בסבלנות עם הקלטות שאני שם, של סודָה או של פוליס.

המכונית מהירה יותר וכל הזמן נדמה שתכף מגיעים. בעיקר כשאני מתחיל לנהוג בעצמי, כי אני מאיץ בלי שאמא תשים לב, היא יושבת בנחת במושב הנוסעים ומסתכלת בראי על מתיחת הפנים האחרונה שלה, שמושכת לה את העור לאחור כאילו זו תוצאה של ההאצה. אחר כך, כשאבא מת, אמא מעדיפה שינהג מיגל, שחזר אלינו כמו הבן האובד, כי ויקי כבר חיה בבוסטון. מבחינתי הכביש נהיה מטושטש כי אני נוהג בפורד טאונוס הצהובה של אבא של צ'ינו, אנחנו משאירים את החלונות סגורים, לא מחשש שישדדו אותנו אלא כדי לא לדלל את העשן של המריחואנה. אנחנו שומעים ויילד הורְסֶס ויש רגעים כמעט רוחניים בנוף הענקי השטוח, שבהם נדמה שהקצב הכללי של הכביש נהיה איטי ורוגע. אחר כך אני נוהג במכונית של אמא של גבריאלה, שלמרבה המזל נוסעת על דיזל ולא מבזבזת יותר מדי כשאנחנו בורחים לנו באמצע השבוע כדי להיות קצת לבד. כבר התחילו לדבר על הפקעת האדמות, אבל זאת בקושי אזהרה, זה יקרה רק אחרי שיתחלפו עוד שתי ממשלות. גבריאלה לובשת שמלות קטנות שמאלצות אותי לנהוג ביד אחת וללטף לה את הירכיים באחרת, לעלות לאט לאט מהברכיים, בלי צורך להחליף הילוכים, כי אני על אוטומטי, ובינתיים גבריאלה לוחשת לי באוזן ומבקשת שלא אמהר, שנחכה עד שנגיע. הנסיעה מעולם לא היתה ארוכה כל כך. הבית בכפר רחוק, בלתי מושג.

בהמשך הבטן של גבריאלה מתחילה לגדול ואנחנו נוסעים לשם כדי לנסות להשתלב בחיים המשפחתיים. אנחנו נוסעים בפולקסוואגן שמשאיל לנו אחיה. אנחנו כבר חוגרים חגורת בטיחות, כבר מתחילים לפחד שנמות, וחסרים רק עוד כמה קילומטרים. השנים חולפות על פנינו במהירות הולכת וגוברת. יש הרבה יותר מכוניות בדרך והרבה יותר אגרות. עוד מעט גומרים את הכביש המהיר. אנחנו עוצרים בתחנת דלק, אנחנו רבים. גבריאלה בוכה בשירותים. אני צריך לבקש ממנה שתצא. אחר כך אנחנו קונים את מושב התינוק לוויוֹלֵטָה והיא נוסעת מאחור, קטנטנה ורדומה, גם היא עם חגורת בטיחות. שלושתנו קשורים.

אני לוחץ על דוושת הגז כי אני רוצה להגיע מוקדם ולהספיק לארוחת הצהריים. גבריאלה אומרת שזה לא משנה, שאנחנו יכולים לעצור במקדונלדס. אנחנו רבים. גבריאלה יורדת עלי. אני מרכיב את משקפי השמש ומאיץ עוד יותר. אני מנצל את הנסיעה כדי לשמוע דֵמוֹאים של ג'ינגלים לרדיו. אני אוחז בכוח בהגה של האֵסקורט. עוד מעט מגיעים. גבריאלה מבקשת ממני שאסע לאט יותר, אחר כך היא מפסיקה לבוא, בסופי השבוע היא נוסעת עם ויולטה לבית של אמא שלה. אני נוהג לבד, אני שומע את הקונצרטים לפסנתר של מוצארט בדיסקים עם צליל מושלם. המנוע של הארבע על ארבע לא מרעיש. גמרו לסלול את הכביש המהיר, שמו גדר תיל בצדדים כדי שלא יחצו אותו אנשים. אני נוסע בנתיב המהיר, מסתכל במד המהירות: מאה ששים וחמש. אני עומד לעבור בדיוק שם. אני רואה מרחוק את שלושת הדקלים ומחכה שיסתדרו בשורה. הם מתקרבים, אני מתקרב, עד שהדקל הראשון מסתיר את שני האחרים ואני אומר "כאן", ונדמה שאני צועק אבל אני אומר את זה בשקט, אני אומר את זה בדיוק במקום שבו עמד הבית לפני ההפקעה, לפני שהרסו אותו ובנו עליו את הכביש המהיר. אני מרגיש שלמשך אלפית השנייה אני עובר בחדרים, מעל המיטה שעליה שיחקנו מיגל ואני בטיטאנים בזירה, עובר על פני הקברים של טניה ודוּקֵה בין הצמחים של אמא, עובר בתוך ריח לח ומתכתי, בתוך טעם השזיפים הירוקים שזרקנו לקרקעית הבריכה כדי לשלות אותם אחר כך, אני עובר דרך הפחד מפני נחש שהגיח כשהפכנו איזה קרש, דרך הלילה הגשום שבו שיחקנו בקליעת כדור דרך הריבוע שנשבר בחלון, כדי לחפש אותו אחר כך בין הקרפדות והשלוליות. כל זה פינה את מקומו לסערה בלתי פוסקת של מכוניות שעוברות מעל רוח הרפאים של הבית. השעה שתים עשרה בדיוק והשמש בוהקת על האספלט. אני גבר גרוש, עיתונאי שנוסע לראשונה לבית הכפר של אחיו ושכח את הוראות הנסיעה והלך לאיבוד, גבר שלא יודע איפה לעצור והוא ממשיך לנסוע במכונית מאז שיצא לדרך הבוקר מוקדם, לפני זמן רב, שוכב על המדף מעל המושב האחורי.