"אולי לא אאבד את מאור עיני, אבל אהיה עיוור יותר, כי אין מי שמסתכל בי ורואה אותי".

סאראמאגו

 

סעיד פותח את הדלת שתוי. הארנב קופץ פנימה. מתחילות הבעיטות ושניהם צועקים.

"מה אתה עושה פה? זה המקום שלי."

ואז הוא מושלך בבעיטה עזה אל מחוץ למקפיא המקולקל.

בארץ הזאת זרם החשמל חזק והמתח גבוה כל כך שהמפסקים אינם נשמעים לך כשאתה מנסה לכבות את האור. החשמל  הכרחי כאוויר לנשימה. יש כאן שמש חשמלית שזורחת יומם ולילה. אין כלל אורות נמוכים, ולכן, מכשירי חשמל רבים מתקלקלים, כי אין דרך לתחזק אותם, שהרי תחזוקה מחייבת לכבות את המכשיר כדי שהעובד לא יתחשמל.

בבתי המגורים ובבתי החולים ננקטו אמצעים שונים לעמעם את האורות בשעת הצורך. בבתי החולים מכסים את הנורות בקופסאות קרטון משוחות בצבע שחור ומצמידים את הקופסאות לקיר במסמרים כדי ליצור תחושה של חושך. בבתים, התושבים מכסים את הנורות הקורנות ביריעות קנבס עבה, או באריג שחור גס,  מה  שגרם לעליית מחירי האריגים הגסים השחורים.

סעיד שם לב לחושך לאחר שגורש מביתו. הוא מתיישב על הרצפה ומכה על ירכו הימנית: אני  שניקיתי את הבית הזה כשהחתולה הארורה ההיא יָשנה בו. גירשתי אותה וחברי סמיר עזר לי. הוא נתן לי חומרי ניקוי ואמר לי: "אתה צריך לנקות את המקום הזה." אני לא מבין איך קאסם המנוול משתלט לי על הבית בגסות כזאת, בלי נקיפות מצפון. אני אתלונן עליו במשטרה. זכותי לעשות זאת, אנשים.

 קאסם זה עצמו היה חבר שלי עד לפני כמה ימים, אז איך הוא מתכחש לחברות הזאת? ואיפה אני אמצא בלילה הזה, בקור הכלבים הזה, מכשיר אחר? מה עשיתי שזה מגיע לי?

ארנב המדרכה פורץ בבכי תמרורים, מנסה להדק את ה"דִשדאשה"[1] המרופטת הקרועה אל גופו כדי לאטום את הפרצות, מוחה את דמעותיו, ופתאום, כמי שנזכר במשהו, ממשש את הקעקוע שעל זרועו הימנית, ודמעותיו מחייכות, טעונות חמימות נסתרת.

הוא עובר למדרכה שממול אל בית הקפה שבעליו שכח לכבות בו את הרדיו. הקריין אומר: "הפרלמנט יקיים מחר את ההצבעה על ההחלטה לחלק מגרשים למגורים לבכירי השלטון." סעיד מושך כמה שקיות שמוטלות לידו ומגלגל אותן בין ידיו למשהו דומה לכדור, שישמש לו כרית. הוא משתרע על האדמה, נאנח ונושם נשימה עמוקה. הוא נרדם וקול עצמותיו המתפוקקות מתערבב  בנחרותיו. הוא צוחק בשנתו וצחוקו מתגלגל ורועם , הייתכן שהוא חולם?

הגשר

המשלחות מתכוננות לזרוע את חלומותיהן במסע הבא. התמימות של סמר רצה אחרי הארנבים היפים, ואחד מהם נעלם במאורתו. הילדה בוכה, מצפה שייצא, מרכינה את ראשה אל  הבור ההוא שבין העצים ומנסה לחפש אותו, כי עכשיו יש לה שלושה ארנבים במקום ארבעה.

השחפים  מרחפים מעל החידקל. הגשר פותח את שעריו לאלפי אנשים – ראשים שעוד לא הבשילו ועוד לא באה העת לקוצרם[2] , וראשים כבדים מדאגות ואנחות. הו אללה עֶזרי,  סומך העשוקים, תן לנו את מבוקשנו, אנחנו העניים חסרי-הכול! אימאן כורכת סביב גופה את גלימתה הישנה המאובקת ודוחפת  לפניה את ילדיה, אחלאם ועומר ומוחמד וזייד ועלי: תחזיקו בי, ילדים. אלוהים מצווה ועלינו לציית. בַּאבּ אל-חַוַאאֶג' אינו משיב את פניו של איש ריקם[3]. הילדים נעים  עם המשלחות לעבר הכביש.

חברוּת

סעיד מתעורר בבוקר ויוצא לשוטט ברחוב אל-מֻתַנַבּי. כולם חבריו ואין לו  חבר. סמיר, העובד באחת הספריות, מרחם עליו ומגיש לו כוס תה ופרוסת לחם: "אני נשבע בחידקל ובפרת, שאיני מבדיל ביניהם. קאסם גנב ממני כשישנתי. היה לי קצת כסף. התעוררתי ולא מצאתי בכיס כלום. קאסם המנוול, שגזל ממני את הבית."

"הו סעיד, חוס על עצמך. יום שישי היום. זה יום הפרנסה שלך, האל יפצה אותך. נחפש לך מקום אחר. שמע, אחד החברים השאיר לך אתמול דִשדאשה חדשה וקצת אוכל. בוא איתי להתרחץ וללבוש את הדִשדאשה שלך."

"היום יום עבודה, ואם אלבש דִשדאשה חדשה, תאבַד הפרנסה. אני אוהב אותך, ידידי, כי אתה איש טוב ואינך גונב."

הוא שותק רגע קל וממשיך:

"שמע, אתמול הלכתי עם חבר שלי לדוג, והוא, בכל פעם שהוא מרים את החכה הוא מעלה דג שמן וגדול אבל מחזיר אותו לנהר. ואני, בכל פעם שאני מעלה את החכה, אני מקבל איזה עשב, או נעל קרועה מהזוג של קאסם טַנבּוּרי[4]. כששאלתי אותו למה הוא עושה זאת, אמר לי שיש לו כלי קטן לצליית דגים והוא מחפש דג שמתאים לגודל של הכלי…"

סמיר צוחק.

"שמע, אני רוצה לבשר לך שקיבלתי תשעה מיליון דינר ושיפצתי את הבית אחרי שקרס. אבל הבכירים משאירים אותי ונוסעים למצרים או לסוריה, איני יודע לאן. תמיד הם נוסעים ולא מטפלים בעניין שלי, למרות שהתיק הושלם, ואני עוד חייב להם שלושה מיליון דינר!"

"מה ההבלים האלה, סעיד? אתה מדבר דברים מוזרים היום!"

"תמרח עליהם ריבה והם יהיו מתוקים מאוד. ללכת לקנות לך? תן לי כסף, כי לי אין כלום."

תמונה למזכרת

סעיד מתכונן לטקס היומי שלו. תחילה הוא פונה לכיוון החידקל, מרים את ידיו, קורא את פסוקי ה"פַאתיחה", מושיט את כף ידו הימנית כדי שתתמלא מים, מקרב אותם אל אפו, מנשקם ומנסה להחזירם למקומם. ממשש את הקעקוע במעלה זרועו, פונה הצידה, והם עוברים והוא מתרגז ולא מתאפק וצועק: "Why you inside?, בואו הנה ואני אצטלם איתכם למזכרת." ואז הוא קופץ אל בין בעלי העור הלבן והעיניים הצבעוניות, שיש בחברתם גם כהי עור. הם מחייכים אליו בזהירות, והוא קורא לסמיר: "בוא, בחייך, צלם אותי איתם במצלמה שלך!"

סמיר נענה לבקשתו בחיוך, אבל סעיד אומר בליבו שהוא יתלה את התמונה בשירותים הציבוריים. לא לפני שיירק עליה כמה פעמים…

סוף סוף יוצא הארנב של סמר ממאורתו ומשחק עם חבריו. הארנב מרחוב אל-מֻתנבּי נעלם, ואיש אינו יודע היכן הוא בדיוק, אולי הוא יושב באיזו פינה ושותה יין, מבכה את אהבתו הישנה.

צוואה

אימאן, אל תשכחי להתפלל למעני, אולי ינחה אותי האל בדרך הישר ואחדל לשתות, ואולי קדורי בעל החנות יעלה את שכרי היומי במקום לאיים עלי בפיטורים, ואולי ימציא לי האל עבודה במקום אחר, טובה יותר מאשר אצל קדורי המנוול. את יודעת שאני מסגר מצוין, לולא השתייה. אני אוהב את השתייה, אימאן, וגם אותך אני אוהב מאוד. אני מפקיד בידיך את הילדים. התפללו שם למעני, בקשי  את המשאלה. היכנסי ב"באב אל-חואאג'", וקשרי למעני  את השרך הירוק ההוא אל החלון, אל תשכחי, ופזרי שם את כל רצונותינו. האמיני לי שהאימאם מוסא אל-כאט'ם אוהב אותי מאוד. אני מרגיש שהוא יהיה לי מליץ-יושר  הפעם, האמיני לי. הוא יודע שלא גנבתי כלום, ואני אוהב אותו מאוד. לכו לשלום…

חֲיֵה אָתה

פמליה של איש ביטחון מפורסם עוברת מאחורי סעיד, וכשהאיש יוצא ממכוניתו מצטרפים אליו מאחור קצינים רבים שצועדים ברחוב אל-מתנבי לכיוון הנהר.  כשהם מתקרבים, הארנב רץ אחריהם במהירות ומדקלם בקול רם:

            טין טין טרא טין טין טרא

            " חֲיֵה אתה, אני מַתִּי אחריך

             והמשך להתרחק כרצונך

             שארית האהבה נותרה  בנפשי, ונעלתיה אחריך".

הוא עוצם את עיניו ומאותת בידיו, נבלע בשירתו כליל. אחדים מהקצינים מנסים להרחיקו ולמנוע ממנו ללכת אחריהם, אבל אחד מהם אומר לחברו: עזוב אותו, סתם מסכן. סעיד שומע אותם: שתוק, שתוק אתה, אף מילה! הקצין מתעלם ממנו והוא ממשיך לשיר.

אהבה ראשונה

לפני כשלושים שנה התאהבתי בנערה, נערה מבַּצרה, יפה כמו הודית, שמה היה סוּהֵיר מוחמד. הייתי צופה בה עובדת במספרה של נשים,  מחכה כל יום שעתיים וחצי עד שתצא ממקום עבודתה, רק כדי להתבונן בה מרחוק. ואז התוודיתי לפניה על אהבתי, והייתי בקשר איתה שנה וחצי, בלי לגעת בה. אלוהים עדי שלא נגעתי בה, היא הלכה אתי פעם אחת לפארק אל-זַוְראא והבאתי לה קובֶּה אבל הוריה אילצו אותה להינשא לבן דודה. בימינו, סיפורי האהבה מכוערים, משום שהגברים נהיו פתיינים. הם "חמורים"…

כך אומר לי סעיד, שריח המשקה נודף ממנו. הוא מתנודד והולך בקושי. הוא שתק רגע, והמשיך מרחוק: אבל אימאן…

דמעות התנוצצו בעיניו וקולו נחנק בגרונו. הוא הסב את פניו ונעלם.

עולי רגל

יום שישי הוא יום בואם של עולי הרגל לרחוב אל-מֻתנבּי – אנשים זורקים אבנים קטנות באופנים שונים ומשונים. כל הרחובות נחסמו – זה גם הזמן שעולי הרגל חוצים את הגשר בדרכם אל קברו של מוסא אל-כאט'ם. אבל הדרך אל האל במכה החלה בבגדד, ומי שהלך בה הוא "כתונת עו'תמאן". כתונת עות'מאן[5] גם  היא זרקה אבנים קטנות…

איזה יום שישי ואיזה רחוב ואיזה גשר, מה זה קשור? עות'מאן נהרג לפני אלפי שנים! לא ולא, עות'מאן נהרג לפני שנים, לא, עות'מאן  ילד בכיתה א' בבית ספר "חידקל"!

סמיר בוכה על  גדות החידקל: "… אתה לא נעת'ל הו, עות'מאן."[6] עות'מאן עדיין כוכב עיראקי שצף על הנהר.

מים חמים

הארנבים מברישים את פרוותיהם לאחר שהילדה  ניקתה אותן במיטב חומרי הניקוי וענדה להם סרטים ססגוניים שמשתלשלות מהם אבני-חן צבעוניות ובכל אחת מהן חרוז כחול במרכזה. וכשאחד הארנבים מכרסם גזר גדול, היא מוחאת כפיים בעליצות.

"אמי, אמרי לי בבקשה, מה זה חוקה והפגנות? למה בכל מקום אנשים יוצאים לרחובות ומניפים שלטים? ראיתי את זה בטלוויזיה אתמול."

"אנשים דורשים את הזכויות שלהם, חביבתי, וחיים של כבוד – שיהיו להם אוכל ותרופות וביטחון."

סמר הקטנה בוהה, ושוקעת במחשבות עמוקות ורציניות. 

סמיר גורר את סעיד להתרחץ וללבוש את הדשדאשה החדשה שלו, סעיד מתעקש לא לגזוז את שערו הארוך. קבאב, קבאב, היום אני לא אנבור באשפה, אני אוכל קבאב כמו האנשים החשובים מאוד…

בעודו אוכל, נשפכו עליו פתאום מים חמים מאוד. הוא צרח וחש שחום אימים פושט בכל גופו ומלהיט את גפיו התחתונות. הארנב בוטש ברגליו באדמה, וצורח: בני כלב, אחחח, אחחח!

הדִשדאשה החדשה שלו נקרעת, האוכל מתפזר, העור התקלף מגופו, כמו נחש שמשיל את עורו,  פרוות הארנב שרופה כולה. דם  נוזל. דלי ריק גדול מושלך.

סמר הקטנה מוחאת כפיים, הארנבים שלה עברו סוף סוף את הדרך שהתוותה להם וכינתה "הגשר". הם חצו אותה בקלות רבה.

כתונתו של עות'מאן

 

המעריצים נדחקים כדי לקפוץ פנימה לחידקל. שמועה מתפשטת: יש מחבל בתוך הקהל המצטופף. בהלה משתררת, ומודיעים על פרצות חדשות בתוך החידקל, שמטביעות את הבקשות בכוח לפני שהן מגיעות אל הדרך היעודה. בגדים צפים, החידקל לובש גלימות שחורות, נעליים מתפזרות, המון רב זועק לעזרה מתוך הנהר: עות'מאן,  הו עות'מאן, בוא אלינו, הו עות'מאן!

עות'מאן קופץ וחבריו בעקבותיו, קריאה נאחזת  בקריאה וגלימה בגלימה, ומשאו של עות'מאן כבר כבד , והסלעים מושכים אותו. האם רדף אחרי השחור? האם ביקש דף לבן לחידקל?

אימאן וילדיה ואלפים אחרים ישנו בחסות כריש המשאלות, עד שפני החידקל ילבינו סוף סוף את כתונתו של עות'מאן. סמיר מכה על חזהו וצועק: אוי לנו, כבר עברו אלף שנה וכתונתו עות'מאן עדיין צפה על החידקל!

 אילו ידעתי מי הוא ששרף אותי, הייתי שורף לו את הבית! מה הם רוצים ממני?  אני בעל "ארמון שעשוע"[7]? אילו שאלו אותי, הייתי נותן להם את הדִשדאשה במתנה במקום כל זה.

סעיד בוכה וכואב, וסמיר נותן לו משחות ותרופות. המשורר אל-ג'וואהִרי מתהפך על משכבו האחרון , יוצא החוצה ומצביע באצבע המורה על החידקל: "הו מכת המוות, הו סערה סופה, הו פגיון הבוגדנות, הו עלי הזית…"[8]

הפגנה

 

סמר הקטנה מושכת בשולי שמלת אמה: בואי, בואי, אמא, תראי את הארנבים, בחייך!

האם פוסעת אל הגן ואומרת לבתה: ילדתי, יש לך הרבה בקשות בזמן האחרון. פתאום היא רואה את הארנבים מתרוצצים בגינה ועל גבם גיליונות נייר קשורים בסרטים צבעוניים. היא פוערת את פיה בתדהמה, אינה מאמינה, מתקרבת עוד אל הארנבים, וקוראת בכתב יד מסולסל:

"אני רוצה גזר גדול

"אני רוצה ארנבה לשחק איתה

"אני רוצה מיטה לישון בה

"אני מאוד אוהב את סמר."

האם פורצת בצחוק: מה זה, סמר? הפגנה של ארנבים?.. והיא מוחאת כף אל כף ואומרת: אלוהים אדירים! מוכרחים להיפטר מהארנבים האלה לפני שאת משתגעת. את חושבת רק על ארנבים!

והקטנה צורחת.

האביב בוא יבוא

 

אני שנאתי את העולם,  ואיני רוצה שמישהו ישנא את העולם. החיים יפים, ויש אביב שיגיע לעיראק למרות הסתיו. הוא מצביע בכף ידו וקורא: אבו אחמד, אבו אחמד, תיזהר, יש הרבה אנשים בסירה שלך, תיזהר, יש איתך ילדים!

הוא ממשש את זרועו, מחייך בעצבות למרחקים, מפשיל את שרוולו המרופט כדי שאראה את הקעקוע – לב גדול וכתוב בו השם אימאן זייד עומר אחלאם מחמד עלי.

סעיד עוזב אותי, הולך אל אמצע רחוב אל-מֻתנבּי, וצועק: אני רוצה כרית. החלטתי לישון היום על כרית, ולא על המדרכה. אני רוצה כרית. אני רוצה כרית.

הוא צוחק בקול רם, כאשר מישהו מגיש לו כרית, משליך אותה על המדרכה, נשכב, ומניח את ראשו עליה, מתחיל לבכות ולצחוק ואומר: החיים לא שווים שיכבדו אותם, רק האהבה… ועוצם את עיניו, עוצם את עיניו לנצח.

הארנבים של סמר ממשיכים להפגין בגינה, אך הפעם הם נושאים שלטים "לא זזים מכאן".


[1] סוג של גלבייה.

[2] הרמז לאל-חג'אג' בן יוסף, מושל עיראק בשלהי המאה השביעית, שנודע באכזריותו. בתחילת שלטונו נשא נאום ואמר לנתיניו: "אני רואה ראשים בשלים, שבאה  העת לקוצרם". אמרה זו היתה לפתגם נפוץ.

[3] "שער המשאלות" – כינויו של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, נינו של החליף עלי, שמקצת השיעים מאמינים שהוא מגשים את משאלותיהם.  

[4] עשיר קמצן שתיקן את נעליו שוב ושוב, והיה למשל ולשנינה.

[5] כתונתו המגואלת בדם של החליף עות'מאן, אשר נתנה לחליף מועאויה תואנה להאשים את יריביו ברציחתו והביאה בעקיפין להתפלגות המוסלמים לסונים ושיעים.

[6] נעת'ל היא מילה בעלת מטען היסטורי-אסלאמי שלילי. נאמר עליו שהוא היה איש מצרי בעל זקן ארוך שדמה לעות'מאן בן עפאן, הח'ליפה השלישי. אויבי עות'מאן קוראים לו נעת'ל כשם גנאי.

[7] ארמון שהיה בבעלותו של גביר יהודי, שאול שעשוע שמו, והשם היה למשל  לעושר מופלג.

[8] מתוך שיר של המשורר העיראקי מוחמד מהדי אלג'וואהרי, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי ערב במאה ה-20.

*"האורח של דרקולה" קוּצץ מתוך כתב היד המקורי של "דרקולה" בידי המוציא לאור שלו בגלל אורכו של הספר המקורי. הוא פורסם כסיפור קצר ב-1914, שנתיים אחרי מותו של סטוקר.

כשיצאנו לנסיעה זרחה שמש בוהקת והאירה על מינכן, והאוויר התפקע מעליצות של תחילת הקיץ.

ממש כשפנינו לצאת, הֶר דֶלבְּרוּק (רב-המלצרים במלון "ארבע העונות", שבו שהיתי) ירד גלוי ראש אל הכרכרה, ולאחר שאיחל לי נסיעה נעימה, אמר לרַכּב, בעודו אוחז בידית הדלת, "אל תשכח לחזור עד רדת החשכה. השמים נראים בהירים, אבל ברוח הצפונית יש רעד כלשהו שמעיד כי עלולה לפרוץ סערה פתאומית. אם כי אני בטוח שלא תאחר." בזאת הוא חייך והוסיף, "אתה הרי יודע איזה לילה הוא זה."

יוהאן ענה ב"יָה, מַיין הֶר" תקיף, נגע בכובעו ונחפז לנסוע משם. כשהיינו מחוץ לעיר, סימנתי לו לעצור ואמרתי:

"ספר לי, יוהאן, מהו הלילה הזה?"

הוא הצטלב וענה קצרות: "ליל וַלְפּוּרְגיס." ואז שלף את שעונו, חפץ גרמני ענקי ומיושן עשוי כסף, גדול כמו לפת, והביט בו, מכווץ את גביניו ומושך בכתפיו בקוצר רוח כלשהו. הבנתי שזוהי דרכו הצנועה למחות על העיכוב המיותר, ושבתי והתרווחתי בכרכרה והחוויתי לו קלות להמשיך. הוא יצא שוב לדרך במהירות, כמו כדי לפצות על הזמן שבוזבז. מפעם לפעם נדמה היה שהסוסים מטלטלים נמרצות את ראשיהם ומרחרחים בחשד את האוויר. אני סקרתי בעקבותיהם את סביבותיי בדריכוּת. הדרך היתה עגומה למדי, שכן חצינו מעין מישור גבוה חשוף לרוחות. תוך כדי נסיעה, הבחנתי בשביל טרי למדי, שהשתפל כמדומה אל עמק קטן ומפותל. הוא נראה מזמין כל כך, שאפילו במחיר פגיעה ברגשותיו של יוהאן, קראתי לו לעצור – וכשעצר בצד, אמרתי לו שהייתי רוצה לנסוע בדרך הזאת. הוא העלה תירוצים מכל סוג, והצטלב לעתים תכופות בשעה שדיבר. כל זה עורר את סקרנותי, וכך שאלתי אותו שאלות שונות. הוא ענה תשובות מתחמקות והציץ שוב ושוב בשעונו במחאה.

לבסוף אמרתי, "ובכן, יוהאן, אני רוצה לנסוע בדרך הזאת. לא אבקש ממך לבוא עמי, אלא אם כן תרצה בכך; אבל ספר לי מדוע אינך רוצה לנסוע לשם, זה כל מה שאני מבקש." בתשובה הוא זינק מן התא, ונחת במהירות מפתיעה על הקרקע. אחר כך פשט את ידיו כלפַּי בתחנונים והפציר בי שלא אלך. בדברים שאמר בגרמנית נבללו די מילים באנגלית שאבין את רוח דבריו. נראה היה שהוא עומד לספר לי משהו – וניכר כי עצם המחשבה על כך מפחיד אותו; אבל בכל פעם עצר בעצמו ואמר, "ליל ולפורגיס!"

ניסיתי להתווכח איתו, אבל קשה להתווכח עם אדם שאינך דובר את שפתו. הוא עצמו לא תרם לשיפור המצב, שכן אף על פי שהתחיל לדבר באנגלית, מסוג גולמי ורצוץ מאוד, שוב ושוב נאחז התרגשות ועבר לדבר בשפת אמו – ובכל פעם שעשה כן, הציץ בשעונו. ואז נתקפו הסוסים אי-שקט ורחרחו את האוויר. בזאת הוא החוויר מאוד, הביט על סביבותיו בהבעה נפחדת, ולפתע קפץ לפנים, אחז ברסניהם והוליך אותם כמה מטרים הלאה משם.

הלכתי אחריו ושאלתי מדוע עשה זאת. בתשובה הוא הצטלב והצביע אל הנקודה שהיינו בה, ומשך את הכרכרה בכיוון הדרך האחרת, בעודו מצביע על צלב, ואמר תחילה בגרמנית ואחר כך באנגלית, "קברו פה – אלה שהרגו את עצמם."

נזכרתי במנהג הישן לקבור את המתאבדים בהצטלבות דרכים: "אה! הבנתי, התאבדות. מעניין!" אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי לתפוס מדוע הסוסים מפוחדים.

בעודנו מדברים, שמענו מין קול שבין יללה לנביחה. הוא נישא מרחוק; אבל הסוסים נתקפו אי-שקט, ויוהאן נאלץ לפנות ולהשקיט אותם. הוא היה חיוור ואמר, "זהו קול של  זאב – והרי אין פה שום זאבים עכשיו."     

"לא?" שאלתי אותו. "כבר זמן רב שהזאבים אינם מתקרבים אל העיר?"

"זמן רב, זמן רב," הוא ענה, "באביב ובקיץ; אבל בעונת השלגים הזאבים באים לא זמן רב."

בעודו מלטף את הסוסים ומנסה להשקיט אותם, כיסו את השמיים במהירות עננים קודרים. אור השמש חלף עבר, ונדמה היה שמשב רוח קרה נישא על פנינו. ואולם, זה היה רק משב, התראה יותר מעובדה, שכן השמש יצאה וזרחה שוב.

יוהאן הביט אל האופק מתחת לידו המורמת ואמר, "סופת שלג, הוא בא לא עוד זמן רב." אחר כך הציץ שוב בשעונו, ותכף אחז ברסנים בחוזקה – שכן הסוסים עדיין רקעו ברגליהם באי-שקט וטלטלו את ראשיהם – הוא טיפס אל תאו כאילו הגיע הזמן להמשיך הלאה בנסיעתנו.

נאחזתי עקשנות כלשהי ולא מיד עליתי לכרכרה.

"ספר לי," אמרתי, "על המקום הזה שאליו מובילה הדרך," והוריתי למטה.

הוא שב והצטלב והמהם תפילה לפני שענה. "מופקר."

"מה מופקר?" ביררתי.

"הכפר."

"אז יש שם כפר?"

"לא, לא. אף אחד לא גר שם כבר מאות שנים."

סקרנותי התעוררה. "אבל אמרת שהיה כפר."

"היה."

"איפה הוא עכשיו?"

ואז הוא פצח בסיפור ארוך בגרמנית ובאנגלית, מבולבל כל כך שלא הצלחתי להבין את דבריו לאשורם. תפשתי, פחות או יותר, שלפני זמן רב, מאות שנים, מתו שם אנשים ואחר כך נטמנו בקבריהם; אלא  שמתחת לאדמה נשמעו קולות, וכשפתחו את הקברים, נמצאו בתוכם גברים ונשים שפניהם סמוקות ומלאות חיים, ופיותיהם אדומים מדם. בחפזונם להציל את חייהם (כן, ואת נשמותיהם! – ובזאת הצטלב שוב), נמלטו בני הכפר הנותרים למקומות אחרים, שבהם החיים חיים והמתים מתים, ולא – לא דבר מה אחר. ניכר בו שפחד כשאמר את המילים האחרונות. ככל שהמשיך בסיפור, כן סערה רוחו יותר ויותר. נראה שדמיונות משתלטים עליו, והוא סיים בפנים מעוותות לגמרי וחיוורות מפחד, מזיע, רועד, ומביט על סביבותיו כמו מצפה שנוכחות בלהות כלשהי תתגלה ותופיע לנגד עינינו במישור הרחב השטוף באור שמש.

לבסוף קרא כלאחר ייאוש, "ליל ולפורגיס!" והצביע אל הכרכרה כדי שאעלה עליה.

או-אז התקומם כל דמי האנגלי, ובעודי פוסע לאחור אמרתי, "אתה מפחד, יוהאן – אתה מפחד. סע הביתה, אני אחזור לבדי, ההליכה תיטיב עמי." דלת הכרכרה היתה פתוחה. לקחתי מן המושב את מקל ההליכה שלי העשוי עץ אלון – אני תמיד נושא אותו עמי בטיולַי בחופשות – סגרתי את הדלת, הצבעתי בחזרה בכיוון מינכן ואמרתי, "סע הביתה, יוהאן – ליל ולפורגיס לא נוגע לאנגלים."

הסוסים היו עכשיו מרוגזים לאין שיעור, ויוהאן ניסה לרסן אותם, בעודו מפציר בי בסערת נפש לא לנהוג בצורה מטופשת כל כך. ריחמתי על הברנש המסכן, שהראה רצינות תהומית; ואף על פי כן, לא יכולתי שלא לצחוק. הוא איבד את מעט האנגלית שבפיו. מרוב חרדה שכח כי לא יוכל לשנות את דעתי אלא אם ידבר בשפתי, והוא הוסיף לברבר בלשון הגרמנית. כל זה התחיל להיות קצת מייגע. נתתי את ההוראה, "הביתה!" ופניתי לרדת בהצטלבות לעבר העמק.

יוהאן, בהעוויה נואשת, הפנה את סוסיו לעבר מינכן. נשענתי על מקל ההליכה והבטתי אחריו. זמן מה הוא רכב לאטו בדרך, ואז הופיע בפסגת הגבעה גבר גבוה ורזה. ממרחק, לא ראיתי אלא זאת. כשקרב לסוסים, הם התחילו לקפץ ולבטוש בקרקע, ואז לצנוף באימה. יוהאן לא הצליח לרסן אותם; הם זינקו במנוסה ורצו כאחוזי טירוף. צפיתי בהם עד שנעלמו מן העין, ואז חיפשתי במבטי את הזר, אך גיליתי שגם הוא נעלם.

בלב קל פניתי וירדתי בדרך הצדדית שבעמק המשתפל, שיוהאן התנגד שאלך בה. ככל שיכולתי לראות, לא היתה ולו סיבה קלושה להתנגדותו זו; עלי לומר שצעדתי במשך כמה שעות בלי לחשוב על הזמן או על המרחק, ובוודאי בלי לראות אדם או בית. באשר למקום, היתה זו שממה גמורה. אבל לא הבחנתי בכך במיוחד עד שפניתי בעיקול בדרך והגעתי אל שוליו הדלילים של יער; רק אז נוכחתי כי מבלי דעת הותירה בי שממת האזור שבו עברתי את חותמה.

התיישבתי לנוח והתחלתי להביט על סביבותיי. הופתעתי לגלות שהקור מציק לי הרבה יותר מכפי שחשתי בתחילת ההליכה – מסביבי היה כמדומה מין קול אנחה, מלֻווה מפעם לפעם, גבוה מעל, במין שאגה עמומה. הבטתי כלפי מעלה והבחנתי בחשרת עננים אדירים הנקבצים ביעף על פני השמים מצפון לדרום בגובה עצום. היו סימנים לסערה מתקרבת בשכבת אוויר נישאה כלשהי. היה לי קצת קר, ומתוך מחשבה שסיבת הדבר היא הישיבה בלא תנועה אחרי הפעילות הגופנית שבהליכה, חידשתי את מצעדי.

הנוף שחלפתי על פניו היה כעת ציורי הרבה יותר. לא היו שם פרטים מרשימים שעשויים ללכוד את העין, אבל קסם של יופי שרה על הכול. כמעט שלא נתתי דעתי לזמן, ורק בשעה שאור בין הערביים לא הותיר לי עוד כל ברירה, התחלתי לחשוב איך אמצא את דרכי הביתה. האוויר היה קר, ותנועתם של העננים במרום ניכרה עוד יותר. היא לֻוותה במעין קול שעטה מרוחק, שמבעד לו נשמעה כנראה לסירוגין אותה קריאה מסתורית שלדברי הרַכּב מקורה בזאב. לרגע היססתי. לפני כן גמרתי אומר לראות את הכפר הנטוש, ועל כן המשכתי הלאה, וכעת הגעתי אל רצועה רחבה של נוף פתוח, עטור גבעות הסוגרות עליו מכל עבריו. צלעותיהן היו מכוסות בעצים שהתפרשו מטה אל המישור, מכתימים בסבכים את המורדות המתונים יותר ואת קפלי הקרקע שנראו זעיר פה זעיר שם. עקבתי במבטי אחרי פיתולי הדרך, וראיתי שהיא מתעקלת סמוך לאחד העבותים שבסבכים האלה ואובדת מאחוריו.

בעודי מסתכל עבר רעד קר באוויר, ושלג החל לרדת. חשבתי על הקילומטרים הרבים של נוף עגמומי שעברתי, ומיהרתי לחפש מחסה ביער שלפנַי. השמים האפילו יותר ויותר, והשלג ירד מהר יותר וכבד יותר, עד שהאדמה לפנַי וסביבי היתה לשטיח לבן מתנוצץ ששוליו המרוחקים אבדו בטשטוש ערפילי. כאן היתה הדרך מלאה חתחתים, וגבולותיה בשטח המישורי לא היו ברורים כפי שהיו כשעברה דרך הערוצים. בתוך זמן קצר גיליתי כי בוודאי סטיתי ממנה, שכן תחת רגלַי לא היו עוד פני השטח הקשים, והן שקעו עמוק יותר בעשב ובאזוב. הרוח גברה ונשבה בעוצמה רבה יותר ויותר, עד שנאלצתי לרוץ לפניה. האוויר נעשה קר כקרח, ולמרות התנועה, התחלתי לסבול. השלג שירד עכשיו היה כה סמיך, והסתחרר סביבי במערבולות כה מהירות, עד שהצלחתי אך בקושי להחזיק את עיני פתוחות. מדי פעם בפעם נקרע הרקיע לגזרים בברק עז, ובהבזקים הצלחתי לראות לפנַי גוש גדול של עצים, בעיקר טקסוּסים וברושים, וכולם מצופים בשכבה עבה של שלג.

עד מהרה נמצאתי במחסה שבין העצים, ושם, בדממה היחסית, שמעתי את שעטת הרוח גבוה מעל. עכשיו שְׁחור הסערה כבר נמזג בחשכת הלילה. אט-אט נראה היה שהסערה עומדת לחלוף, ועכשיו היא ניכרה רק במשבים או פְּרצים עזים. ברגעים כאלה נדמה היה שהקול המוזר של הזאב מלֻווה בהד של קולות דומים רבים מסביבי.

מבעד לגוש השחור של העננים בקעה מדי פעם קרן תועה של אור ירח, האירה את המרחב והראתה לי כי הנני בשולי סבך עבות של ברושים ועצי טקסוּס. כשפסק השלג, יצאתי מן המחסה והתחלתי לחקור את השטח ביתר עיון. עלה בדעתי כי בין היסודות הישנים הרבים שעל פניהם חלפתי, עדיין עשוי לעמוד בית שבו, או בין חורבותיו, אוכל למצוא מחסה כלשהו לזמן מה. כשעקפתי את שולי הסבך, גיליתי שמקיף אותו קיר נמוך. הלכתי לאורכו, ועד מהרה מצאתי פתח: הברושים יצרו מין מבוי שהוביל אל גוש מרובע של בניין מסוג כלשהו. ואולם מיד כשהבחנתי בכך, הסתירו העננים את הירח, וחציתי את השביל בחשכה. הרוח בוודאי נעשתה קרה יותר, שכן חשתי שאני רועד בלכתי; אבל היתה תקווה למחסה, וגיששתי כסומא את דרכי קדימה.

עצרתי, שכן השתררה דומיה פתאומית. הסערה חלפה; ואולי מתוך הזדהות עם דממת הטבע, נדמה היה שלבי חדל לפעום. אבל רק לרגע; שכן פתאום פרץ אור הירח מבעד לעננים והבהיר לי שאני נמצא בבית קברות, וכי המבנה המרובע שלפנַי הוא מצבת שיש ענקית אדירה, לבנה כמו השלג המכסה אותה ואת כל סביבותיה. עם אור הירח נשמעה אנחתה העזה של הסערה, שהתחדשה כנראה ביללה נמוכה, ארוכה, כשל כלבים או זאבים רבים. נאחזתי יראה והלם, וחשתי שהקור משתרר עלי באופן מוחש ממש, עד שנדמה שהוא לופת את לבי. ואז, בעוד אור הירח שוטף את מצבת השיש, נתנה הסערה עדות נוספת להתחדשותה, כאילו שבה על עקבותיה. נאחזתי התפעמות, חידשתי את כוחותיי וניגשתי אל הקבר לראות מהו, ומדוע דבר שכזה ניצב לו כאן בדד . הלכתי סביבו וקראתי על פני הדלת הדוֹרית את הכיתוב בגרמנית:

הרוזנת דוֹלינְגֶן מגְראץ

אשר בשְטיריָה

ביקשה את מותה ומצאה אותו

1801

במרומי המצבה, כמו תקוע בשיש המוצק – שכן המבנה הורכב מכמה גושים עצומים בגודלם של אבן מסותתת – היה מעין יתד חד או מוט ענקי מברזל. כשניגשתי מאחור, ראיתי כיתוב חרות באותיות רוסיות גדולות,

המתים עושים את דרכם במהירות.

בכל זה היה משהו משונה ונטול פשר כל כך, עד שחשתי זעזוע וחולשה. לראשונה התחלתי להצטער על שלא שעיתי לעצתו של יוהאן. ואז עלתה במוחי מחשבה, שצצה בנסיבות כמעט מסתוריות ובלוויית הלם נורא. זהו ליל ולפרוגיס!

ליל ולפורגיס, על פי אמונתם של מיליוני אנשים, חל כאשר השטן יוצא לשוטט – כשהקברים נפתחים והמתים קמים להתהלך. זהו יום חגם של כל הדברים המרושעים ביבשה באוויר ובים. מן המקום הזה עצמו נמנע הרַכּב במיוחד. זהו הכפר שאינו מאוכלס מזה מאות שנים. פה טמונה המתאבדת; וזה המקום שבו הייתי לבדי – בלא סיוע, רועד מקור בתכריך של קרח בשעה שסופה פראית מתחשרת מעלי! נדרשו כל הפילוסופיה, כל הדת שלמדתי, כל אומץ לבי, כדי שלא אקרוס ואפרכס מרוב פחד.

כעת הקיפה אותי מערבולת לכל דבר. הקרקע הזדעזעה כאילו אלפי סוסים מרעימים על פניה; והפעם נשאה הסערה על כנפי הקרח שלה לא שלג, כי אם כדורי ברד אדירים שניתכו בעוצמה אלימה שכזאת, כאילו נורו ממקלעות העור של  בני האיים הבָּלאריים – כדורי ברד שהפילו עלים וענפים, ואשר מולם היה מחסה הברושים חסר תועלת וגזעי העצים משולים לקני תירס. בתחילה רצתי אל העץ הקרוב ביותר, אבל עד מהרה נאלצתי לנטוש אותו ולבקש את המקום היחיד שנדמה היה שעשוי להציע מקלט, פִּתחה הדוֹרי העמוק של מצבת השיש. שם, כורע למרגלותיה של דלת ארד מוצקה, מצאתי מידה מסוימת של הגנה מפני מהלומות הברד, וכעת הוטחו בי הכדורים רק כנתזים מן הקרקע ומדופנות השיש.

בעודי נשען על הדלת, היא זזה קלושות ונפתחה פנימה. כל מחסה שהוא, אפילו בדמות קבר, היה מתקבל בשמחה באותה סופה חסרת רחמים, וכבר עמדתי להיכנס לתוכו, ואז הבזיק ברק מסועף והאיר את כל מרחבי השמים. להרף עין הפניתי את מבטי אל חשכת הקבר, ובמו עיני ראיתי אישה יפת מראה, עגולת לחיים ואדומת שפתיים, ישנה כמדומה על עגלת המתים. בעוד הרעם מתפצח מעל, לפתה אותי יד ענקים והוטלתי החוצה אל הסערה. כל זה היה פתאומי כל כך, שעוד בטרם הספקתי לקלוט את ההלם, נפשי כמו גם גופני, מוטטו אותי כדורי הברד ארצה. בה בעת השתלטה עלי הרגשה מוזרה שאיני לבדי. הסתכלתי לעבר הקבר. בדיוק אז ניצת עוד הבזק מסמא שנדמה כי פגע במוט הברזל שבראש הקבר ונורה אל האדמה, וריסק ופורר את השיש כמו בהתפרצות להבה. האישה המתה, אפופה להבה, התרוממה לרגע של ייסורים, וצעקת הכאב המרה שלה הוחרשה בנפץ הרעם. הדבר האחרון ששמעתי הוא הבליל של קולות מבעיתים, שכן נלכדתי שוב באחיזת הענקים ונגררתי משם, בעוד כדורי הברד מכים בי והאוויר סביבי מהדהד כמדומה ביללות זאבים. המראה האחרון שזכרתי הוא המון מעורפל, לבן, מתנועע, כאילו כל הקברים מסביבי שלחו החוצה את רוחות הרפאים של המתים העטופים בסדינים, ואלה הלכו וצרו עלי מבעד לעננוּת הלבנה של הברד הסוחף.

***

בהדרגה הופיעה ראשית מעורפלת של מודעות, ואחריה תחושת לאוּת מבעיתה. זמן מה לא זכרתי דבר, אך אט-אט התעשַתּי. דומה היה שכפות רגלי מתייסרות בכאבים ממש, ובכל זאת לא הצלחתי להזיז אותן. נראה שאיבדתי את התחושה בהן. היתה הרגשה קרחונית בעורפי ולכל אורך עמוד השדרה, ואוזנַי, כמו כפות הרגליים, היו מתות, ובכל זאת מעונות; ואולם בחזי שררה תחושת חמימות ערבה. זה היה חלום בלהות – חלום בלהות גופני, אם אפשר לנקוט ביטוי שכזה; שכן משקל כבד כלשהו על החזה הִקשה עלי את הנשימה.

המצב הזה של רַדמת למחצה נמשך כמדומה זמן רב, וכשהתפוגג, מן הסתם ישנתי או שהייתי מחוסר הכרה. אז באו מעין תחושת קבס, כמו בשלב הראשון של מחלת ים, ותשוקה עזה להשתחרר ממשהו – לא ידעתי ממה. דממה תהומית אפפה אותי, כאילו העולם כולו ישן או מת – והופרה רק בהתנשמות נמוכה של חיה כלשהי בקרבתי. חשתי שיוף חמים בגרוני, ואז התחוורה לי האמת האיומה שהקפיאה את לבי בקרבי ושלחה את דמי בנחשול אל מוחי. חיה ענקית כלשהי שכבה עלי ועכשיו ליקקה את גרוני. פחדתי לזוע, שכן דחף כלשהו של מתינות הורה לי לשכב בלי נוע; אבל נראה שהחיה הרעה מבינה שחל בי שינוי כלשהו, שכן הרימה את ראשה. מבעד לריסַי ראיתי מעלי את שתי עיניו הלוהבות הכבירות של זאב ענק. שיניו הלבנות החדות נצצו בפה האדום הפעור, וחשתי עלי את נשימתו החמה, עזה וצורבת.

זמן מה לא זכרתי דבר. ואז חדרה להכרתי נהמה נמוכה, ובעקבותיה יללה, שהתחדשה שוב ושוב. ואז, הרחק אי שם כמדומה, שמעתי "הלו! הלו!" כשל קולות רבים הקוראים כאיש אחד. הרמתי את ראשי בזהירות והבטתי בכיוון שממנו בא הקול, אבל לא יכולתי לראות מעבר לבית הקברות. הזאב עדיין המשיך ליילל באופן מוזר, ורשף אדום החל לנוע ברחבי חורשת הברושים, כמו בעקבותיו של הקול. ככל שהתקרבו הקולות, התגברה יללת הזאב. פחדתי לזוז או להשמיע קול. הרשף האדום הלך והתקרב על פני המעטה הלבן שהשתרע בחשכה שמסביבי. ואז, בבת אחת, מעבר לעצים, הופיעה בדהרה קלה כיתת פרשים נושאי לפידים. הזאב התרומם מעל חזי ופנה אל בית הקברות. ראיתי את אחד הפרשים (חיילים על פי הכומתות והסגינים הצבאיים הארוכים) מרים את רובה הקַרְבּין שלו ומכוון. אחד מחבריו הכה בזרועו והטה אותה, ושמעתי את הכדור מזמזם מעל לראשי. הוא טעה וחשב כפי הנראה שגופי הוא גוף הזאב. מישהו אחר כיוון אל החיה כשחמקה לדרכה, ונשמעה ירייה. אחר כך רכבה הכיתה קדימה במהירות – חלקם לעברי, אחרים בעקבות הזאב שנעלם בין הברושים עטויי השלג.

בעודם מתקרבים ניסיתי לזוז, אך הייתי חסר אונים, אם כי ראיתי ושמעתי כל מה שהתחולל סביבי. שניים או שלושה מן החיילים קפצו מסוסיהם וכרעו ברך לצדי. אחד מהם הרים את ראשי והניח יד על לבי.

"חדשות טובות, חברים!" הוא קרא. "הלב עוד פועם!"

ואז יצקו ברנדי לגרוני; זה השיב את רוחי, והצלחתי לפקוח את עיני במלואן ולהסתכל סביבי. אורות וצללים נעו בין העצים, ושמעתי גברים קוראים זה לזה. הם התקבצו יחד ופלטו קריאות מפחידות, והאורות הבזיקו ואחרים נהרו בערבובייה מבית הקברות כאחוזי דיבוק. כשקרבו אלינו שאלו אותם הסובבים אותי בלהיטות, "נו, מצאתם אותו?"

המענה הדהד בחופזה, "לא! לא! בואו הנה, מהר – מהר! אי אפשר להישאר פה, ועוד הלילה מכל הלילות!" 

"מה זה היה?" היתה השאלה, שנשאלה בכל ניגון אפשרי. התשובה ניתנה בדרכים שונות, וכולן מהוססות, כאילו מוּנעים הגברים מכוחו של איזשהו דחף משותף לדבֵּר, ובכל זאת, פחד כלשהו מרסן אותם מלהסגיר את מחשבותיהם.

"זה – זה – באמת!" מלמל בבהלה אחד מהם, שדעתו בפירוש השתבשה עליו באותו רגע.

"זאב – ובכל זאת, לא זאב!" הוסיף אחר ברעדה.

 "אין טעם לנסות לרדוף אחריו בלי הכדור המקודש," העיר קול שלישי בנימה רגילה יותר.

"מגיע לנו על זה שבאנו הלילה! הרווחנו ביושר את אלף המארקים שלנו!" קרא פתאום קול רביעי.

"היה דם על השיש השבור," אמר מישהו אחר לאחר שהייה, "וזה בטח לא בא מן הברק. ומה איתו – הוא בריא ושלם? תראו את הגרון שלו! רואים, חברים, הזאב שכב עליו וחימם את הדם שלו."

הקצין הביט בגרוני והשיב, "הוא בסדר, העור לא מנוקב. מה כל זה אומר? לעולם לא היינו מוצאים אותו לולא יללות הזאב."

"מה עלה בגורלו?" שאל האיש שהגביה את ראשי ונראה אחוז תבהלה פחות משאר החבורה, שכן ידיו היו יציבות וללא רעד. על שרוולו היו סימני דרגה של קצין זוטר.

"הלך הביתה," ענה האיש בעל הפנים הארוכות החיוורות, אשר רעד מאימה כל אימת שהעיף מבטים נפחדים חטופים על סביבותיו. "יש שם מספיק קברים שהוא יכול לשכב בהם. בואו, חברים – בואו מהר! בואו נסתלק מן המקום המקולל הזה."

הקצין הרים אותי לתנוחת ישיבה, ובה בעת הִפליט מילת פקודה; כמה גברים הניחו אותי על גבי סוס. הוא עצמו קפץ אל האוכף מאחורַי, אחז בי בזרועותיו, הורה להתקדם; ואז פנינו עורף אל הברושים ורכבנו לדרכנו במערך צבאי מהיר.

לשוני עדיין סירבה למלא את ייעודה, ובעל כורחי שתקתי. בוודאי נרדמתי, שכן הדבר הבא שזכור לי הוא שנמצאתי עומד, וחייל תומך בי מכל צד. כבר היה כמעט אור יום, ומצָפוֹן השתקף פס אדום של אור שמש כמו נתיב של דם בישימון השלג. הקצין אמר לאנשים לא לומר דבר על מה שראו, אלא זה שמצאו זר אנגלי, ששמר עליו כלב גדול.

"כלב! זה לא היה כלב!" התפרץ האיש שהפגין פחד מוות. "הרי אני יודע לזהות זאב."

הקצין הצעיר ענה ברוגע, "אמרתי כלב."

"כלב!" חזר האחר בעוקצנות. ניכר היה שאומץ לבו גובר עם עלות השמש; ואז הצביע עלי ואמר, "תראה את הגרון שלו. זאת עבודה של כלב, אדון?"

ידי התרוממה כמו מאליה אל הגרון, וכשנגעתי בו צעקתי בכאב. הגברים התקהלו סביבי והסתכלו, וחלקם רכנו מן האוכפים. שוב נשמע קולו הרגוע של הקצין הצעיר, "כלב, כמו שאמרתי. אם נאמר משהו אחר נהיה ללעג וקלס."

הושיבו אותי מאחורי פרש, ורכבנו משם אל פרברי מינכן. כאן נתקלנו במקרה בכרכרה תועה, הונפתי עליה, והיא נסעה משם אל "ארבע העונות" – הקצין הצעיר התלווה אלי, בעוד אחד הפרשים רוכב אחרינו על סוסו, והאחרים פונים אל הקסרקטין.

כשהגענו שעט לקראתי הֶר דלברוק במורד המדרגות במהירות כזאת, שברור היה שהשקיף מבפנים. הוא אחז בשתי ידי והוליך אותי בחרדה פנימה. הקצין הצדיע לי ופנה ללכת, עמדתי על כוונתו והתעקשתי שיצטרף אלי בחדרי. תוך שתיית כוס יין הודיתי בחום לו ולחבריו אמיצי הלב על שהצילו אותי. הוא השיב בפשטות כי התענוג היה כולו שלו, וכי הֶר דלברוק כבר נקט אמצעים להשביע את רצונם של כל חברי פלוגת החיפוש; למשמע ההיגד הדו-משמעי הזה חייך רב-המלצרים, ואילו הקצין טען כי עליו לחזור ולמלא את חובותיו ופרש.

"אבל, הֶר דלברוק," ביררתי, "איך ולמה החיילים חיפשו אחרַי?"

הוא משך בכתפיו, כמו ממעיט בערך מעשיו והשיב, "התמזל מזלי, ומפקד הגדוד שאני משרת בו נתן לי רשות לחפש מתנדבים."

"אבל איך ידעת שהלכתי לאיבוד?" שאלתי.

"הרַכּב הגיע הנה עם שרידי הכרכרה, שהתהפכה כשברחו הסוסים."

"אבל בוודאי לא שלחת פלוגת חיפוש של חיילים רק בגלל זה?"

"אה, לא!" הוא ענה, "אבל עוד לפני שהגיע רַכּב הכרכרה, קיבלתי את המברק הזה מן הבּוֹיאר שמארח אותך," והוא הוציא מברק מכיסו והושיט לי אותו, ואני קראתי:

בּיסְטְריצָה.

שמור על האורח שלי – שלומו יקר לי מאוד. אם יקרה לו משהו, או אם ייעדר, אל תחסוך באמצעים כדי למצוא אותו ולהבטיח את שלומו. הוא אנגלי, ולפיכך הרפתקן. לעתים קרובות נשקפות סכנות מן השלג והזאבים והלילה. אל תתמהמה אפילו לרגע אם תחשוד שאירע לו משהו. אגמול על מסירותך בממון.

– דרקולה.

החזקתי את המברק בידי, ונדמה היה שהחדר מסתחרר סביבי. לולא תפס בי רב-המלצרים הדרוּך, דומני שהייתי נופל. היה משהו מוזר להחריד בכל זה, משהו חריג ועולה על כל דמיון, עד שהתעוררה בי תחושה כי בדרך כלשהי איני אלא כלי משחק בין כוחות יריבים – ונראה שעצם המחשבה המעורפלת על כך הטילה בי שיתוק. אין ספק שהייתי נתון תחת סוג כלשהו של הגנה מסתורית. מארץ רחוקה, וממש ברגע האחרון, הגיעה הודעה שחילצה אותי מסכנותיהן של תרדמת השלג ושל מלתעות הזאב.

אבו מוס'טפא עצר את עגלתו לצד המדרכה, וטפח ביד גדולה וסדוקה על ראש סוסו, אחר כך פנה לחנות הקרובה, והחל לשאת על גבו שקים עמוסים בעצים להסקה, והעבירם לעגלתו.

הסוס היה עצבני ללא סיבה, וכעסו התפוגג מעט כאשר מצא חתיכה מקליפת אבטיח, והחל לכרסם אותה בשלווה.

לפתע הבחין בילד קטן העומד לא הרחק ממנו ומביט בו בחיוך. אמר הסוס לעצמו: "אינני מכיר אותו. אבעט בו אם יתקרב אלי. אבעט בו בעיטה חזקה, שתשבור את ראשו".

כעבור רגע סיים הסוס לכרסם את קליפת האבטיח, והצטער על כך, והחל להביט בכעס אל הילד ואמר לעצמו: "אבעט בו".

באותה שעה היה אבו מוס'טפא טרוד בהעברת שקי העצים ובהעמסתם על העגלה.

הסוס היה תשוש, ואמר לעצמו בהתמרמרות: "אין צדק".

הסוס נולד בעיר, ובילה את כל חייו בדרכיה המכוסות אספלט, ומעולם לא עזב אותה. הוא ידע, שאבותיו הקדמונים דהרו בחופשיות דרך המדבריות הרחבים, שאין בהם לא בניינים ולא חומות מאבן, אבל כולם מתו.

הילד התכופף והרים קליפת אבטיח שהייתה רחוקה מהסוס, והתקרב לאט. הסוס חשב להיסוג,  אבל אזר אומץ ונותר במקומו. הילד הושיט את קליפת האבטיח אל פי הסוס. הסוס היסס רגע קט, ואז חטף אותה במפתיע, והחל לכרסם אותה בשביעות רצון, והרשה לילד ללטף את צווארו ביד עדינה וקטנה.

אבו מוס'טפא סיים להעביר את שקי העצים לעגלה, וכאשר הבחין בילד ליד הסוס צעק אליו: "תתרחק, קוף".

אחר כך הניף את השוט וציווה על הסוס לנסוע. אז שעט הסוס קדימה וגרר את העגלה הכבדה באיטיות.

העגלה נסעה בכמה רחובות, וכעבור זמן מה הגיעה לכביש רחב, שמצדו הימני ניצבים בתי אבן.

ברגע שנכנסה העגלה לרחוב, חסם את דרכה שוטר, ומיד צעק אבו מוס'טפא אל הסוס: "הווווויסה!".

אמר השוטר: "אינך יודע, שאסור לעגלות לנסוע בכביש הזה?".

ענה אבו מוס'טפא: "אני יודע".

"אם כך, למה באת מכאן?".

"הסוס… הבט… הסוס עייף מאוד, ואם אעבור דרך הכביש הזה, אחסוך לו הליכה מרובה".

חמלה רבה מילאה את הסוס.

אמר השוטר: "אסור לעגלות לנסוע בכביש הזה. הוא מיועד רק למכוניות ולאנשים ההולכים ברגל".

ענה אבו מוס'טפא: "אני יודע".

אבו מוס'טפא הרטיב את שפתיו בלשונו ואמר: "הסוס עייף, ואם ימות אאבד את פרנסתי, אמות ברעב, ימותו ילדיי… יש לי ארבעה ילדים".

"חזור על עקבותיך, ולא – אעניש אותך על הפרת הסדר והחוק".

"יש לי ארבעה ילדים, אפילו אבנים הם אוכלים".

אבו מוס'טפא הפליט צחוק קצר יבש כאילו היה סכין קטן ואכזרי, אחר כך אמר: "אומר לך את האמת… אני לא פוחד על הילדים, אני פוחד על אימם".

שאל השוטר בסקרנות: "ומדוע אתה פוחד עליה?".

העצים בצדי הכביש היו ירוקים, ומעל השתרעו שמים רחבים כחולים.

השיב אבו מוס'טפא: "אני חושש, שאם הילדים יהיו רעבים, יאכלו את אימם. שיניהם אימתניות".

מכונית עברה במהירות גבוהה. השוטר שרק במשרוקיתו, אך המכונית לא עצרה. השוטר הספיק להבחין במספר לוחית הרישוי לפני שנעלמה מעינו, ורשם אותו במחברתו, ופנה אל אבו מוס'טפא בפנים אדומות מכעס ואמר לו: "קדימה, חזור על עקבותיך".

"הנח לי לעבור רק הפעם".

ענה השוטר בתקיפות: "לא שמעת מה אמרתי? חזור על עקבותיך".

"רק פעם אחת".

"חזור על עקבותיך. החוק הוא חוק, ואין טעם להתחנן".

"הסוס עייף".

"חזור על עקבותיך".

"ישמור עליך אללה למען אמך".

"אלוהים! אל תשמור עלי! לא אני קבעתי את החוק. אני ממלא פקודות שניתנו לי, ועליך לציית".

אבו מוס'טפא לא הוציא מילה מפיו. הוא דמיין לעצמו את החוק כיצור ענק בעל אלפי ידיים: החוק מצווה על השוטר, והשוטר מציית, והשוטר מצווה על אבו מוס'טפא, ועליו לציית.

אבו מוס'טפא עמד מהסס רגעים אחדים, והשוטר צעק עליו: "חזור על עקבותיך מיד, וָלא – תתחרט".

אבו מוס'טפא פנה אל העגלה, ובאותה שעה הגיע כעסו של הסוס לנקודת השיא. הוא אסף את כל כוחותיו ופרץ בדהרה מטורפת קדימה. השוטר נבהל מהעגלה השועטת לעברו, וניסה לקפוץ למדרכה, אך לא הצליח. הסוס התנגש בו, והוא נפל ארצה שרוע על גבו, ופרסות הסוס דרכו על חזהו, ולאחר מכן רמסו אותו והוכתמו בדם אדום.

הסוס הופתע כאשר ראה שבעליו אינו שמח אלא נמלא בעתה ואֶלם, והחל לדהור ולברוח.

כעבור רגע התאספו ובאו אנשים והקיפו את העגלה, ובעיניהם פחד מהול בפליאה נסתרת, כאילו השוטר המחוץ אינו אלא גוף אישה יפה.

האנשים לא התפזרו אלא לאחר שהגיעו למקום השוטרים, והם מיהרו לעצור את הרוצח.

השופט נהג בצדק, ובאחד הימים הובל הסוס עם שחר לכיכר ראשית, שנדמה היה לו שהיא כול מה שנותר מהערבות.

הסוס עצר בשמחה, מפני שקודם להגעתו לכיכר חצה כבישים רחבים, שנאסר עליו לעבור בהם בעבר, אולם שמחתו לא ארכה זמן רב, שכן תוך זמן קצר הוא נתלה.  

 

החוּצָן לא היה ירוק ולא היו לו אנטנות על הראש. הוא נראה כמו אדם רגיל אם כי בערך ברבע גודל. למעשה, בשפמו האפור הקצוץ ומבטו העגום היה דומה יותר מכל לצוּבֶּרי, רואה החשבון של אבא ז"ל, והבעת פניו היתה בדיוק כמו זו של צוברי כשאבא היה מביא לו את שקית החשבוניות שלו, תולה בו עיניים תמהות ואומר לו, מה תעשה עם כל אלה? לצוברי היו לקוחות רבים, נהגי מוניות, בעלי חנויות, קבלני שיפוצים, אנשים מעשיים לגמרי, אך אף אחד חוץ מאבא לא היה שואל אותו שאלות כאלה. החוצן היה לבוש במין גלימה אפורה ונראה כאילו היה עומד שם על מדף הספלים מאז ומתמיד, מתנשם – אם זה מה שעשה – כי מפעם לפעם היה גדל ומתנפח מאוד ומיד מתכווץ חזרה. ליסי קראה לי בבוקר, אבא בוא תראה, אבל כיוון שנימת קולה היתה שלווה כל כך סיימתי בנחת את ענייני הבוקר שלי ורק אז ירדתי למטה ועמדנו שלושתנו – ליסי, אני וגלֶנדָה החתולה – והבטנו בו בסקרנות. ליסי ניסתה לדבר אתו קצת – תחילה בעברית, אחר כך באנגלית, ובסוף בערבית שהיא לומדת באינטרנט – אבל החוצן לא ענה ואפילו לא שינה לרגע את עמידתו, אלא רק המשיך לעמוד ולבהות ומפעם לפעם להתנפח ולהתכווץ. גם גלנדה, ממושבה על השיש, הציצה בו בחוסר עניין והמשיכה ללקק את שפמותיה המפוארים. מה נעשה? שאלתי את ליסי, אני חייב להיות היום מוקדם במרפאה, יש לי יום ממש מלא, ולי יש שעת אפס, אמרה ליסי, אני חייבת לטוס, לקחה מיד את התיק גב שלה ואת הטלפון והאוזניות ורצה החוצה להסעה, גם לי לא נותרה ברירה, נתתי לגלנדה את המנה שלה, נעלתי את הבית, נכנסתי למכונית ונסעתי.

במרפאה חיכו לי שני המטופלים הראשונים ומחדר השיננית כבר נשמעו חריקות מכשיר הניקוי. היה צפוי לי באמת יום ארוך ומלא, מה גם שאסנת אמרה שהיא תקפוץ בצהריים ואני פיניתי לנו איזה שעתיים, אחרי הצהריים היו לי שני טיפולי שורש מסובכים והכנה אחת להשתלה וגם ביקור של סגן ועדת האתיקה לדון בענייני הבחירות המתקרבות לוועדת הביקורת של האגודה, כך שכאשר חזרתי הביתה לקראת שמונה, עייף ורעב ולא זוכר מאומה מהתרחשויות הבוקר, הופתעתי לראות את ליסי יושבת וצופה ב"בית וטחב", הסדרה הפינית החדשה, מר חוצן יושב בחיקה כאילו לכך נועד, וליד התנור מנמנמת גלנדה כהרגלה. מה זה צריך להיות, שאלתי את ליסי, מה קורה פה? אבל ליסי בקושי הציצה לכיווני, הכול בסדר אבא, אמרה, אין מה לדאוג. החוצן היה מוטל בחיקה כולו נוקשה כמו כְּפִיס אבל ללא ספק מביט בטלוויזיה יחד עם ליסי. אולי אנחנו צריכים להודיע למישהו, אולי לעשות משהו, אולי זה מביא מחלות? די אבא אתה כזה וִוירדוֹ, אמרה ליסי, והתחילה להקיש במרץ בטלפון שלה. אולי הוא צריך לאכול משהו? די אבא אמרה שוב ליסי וגם החוצן התנפח פתאום עוד יותר, והיה נראה כאילו הוא גם קצת האדים ונראה ממש כועס. טוב טוב אמרתי, לא התכוונתי. עמדתי עוד קצת בוהה בשלישיה וחזרתי למטבח, לאכול ולקרוא את העיתון מהבוקר. כשגמרתי את העיתון חזרתי לסלון, מה תעשי אתו בלילה, שאלתי את ליסי, והיא אמרה לא יודעת אבא מה אתה דואג. יש לךְ מבחנים השבוע? כן יש לי בקולנוע ובכימיה, אני הולכת מחר ללמוד עם סיוון. טוב אני פורש, אמרתי. לילה טוב, אמרה ליסי. החוצן והחתולה לא אמרו כלום.

אנחנו גרים בבית ישן שכור בפאתי נס-ציונה. הבית קצת גדול בשביל שני אנשים, אבל הוא נוח ואנחנו גרים שם כבר כל כך הרבה שנים שהתרגלנו. בקומה הראשונה יש שני חדרי שינה, שבאחד מהם ישנה ליסי והשני ריק (אלא אם באים אורחים), סלון עם מרפסת יפה צופה על גבעות רחוקות, וכמובן מטבח; למעלה חדר השינה שלי וחדר עבודה. אחרי שאימא של ליסי עזבה אותנו בעוד ליסי ילדה קטנה, מיהרתי לחפש לנו מקום חדש לגור בו כדי לא להישאר בדירה הקודמת עם הזיכרונות, והבית הזה בשכונה השקטה התאים לי בדיוק. המרפאה שלי, לעומת זאת, נמצאת במרכז העיר, בקומה שתים עשרה של מגדל עמוס בחנויות, משרדים, ודירות מגורים, כל היום תנועה של אנשים, מעליות, המולה מבוקר עד ערב. במרפאה מלבדי נמצאת שלוש פעמים בשבוע ארדווינה השיננית, פעמיים בשבוע מגיע נתי המומחה לשתלים, וכמובן רוחלה המזכירה שאותה אני מתעב בכל ליבי, ראשית בגלל שהיא זקנה טיפשה ומכוערת, ושנית בגלל שאין כמוה להבריח לקוחות – בדיבורה הגס ובחוסר הקומפטנטיות הכללי שלה. לפחות פעם בחודש אני נודר לפטר אותה אבל כשאני מגיע למרפאה ועומד מול דמותה המדובללת – סבך התלתלים האפורים הנוקשים כצמר פלדה ופניה הקמוטות העוטות הבעה חצצית אטומה – ההחלטיות שהיתה לי נמסה ואני נסוג בתבוסתנות אל חדר הטיפולים, לפני שתתחיל שוב לספר לי בקולה הצרוד מרוב עישון את כל נפלאות הבן שלה המוצלח שדוחף ניירות באיזה בנק בוול סטריט, אבל את אמא שלו לא ראה מאז שפתחתי את המרפאה הזו.

אני בדרך כלל אוהב את המטופלים שלי, אוהב לטפל בשיניים שלהם למרות שאני מבין אנשים שזה נראה דוחה בעיניהם. פה מטופל היטב הוא בעיני נאה לא פחות מצילום יפה של שלכת ביפן או שואב אבק משוכלל, וכשאני רואה פה מוזנח או שיניים שלא טופלו כראוי נצבט בי הלב על הפציינט, על מי שטיפל בו, ובכלל על העולם שלנו המלא קלקולים מכל סוג ושהמאמצים לתקנו – ולו של מומחה מיומן כמוני – נדונו לכישלון מראש, כמו לרוקן את האוקיינוס במזרק. ופתאום טלפון – הכול צנח לפתע – ליסי מה קורה? היא לא מדברת אבל אני שומע מעין משיכות אף חנוקות. החרדה המוכרת לופתת את הגב ואחר כך את הגרון. מאז שנותרנו שנינו לבד, בהיותה ילדה קטנה בת שבע, היתה ליסי בשבילי העוגן העיקרי, אולי היחידי, בעולם הזה, כל המטופלים והמרפאים והשיננית ואסנת וכל היתר, כולן דמויות דהויות ומעורפלות וחסרות ממשות לעומת ליסי, וכנראה גם היא מרגישה כך כלפי, למרות שלא היא ולא אני דברנים גדולים ואיננו מרבים במחוות רגשניות, לא חיבוקים מוגזמים ולא עיניים רטובות, שנינו אנשים מעשיים, מעשיים מדי, אבל מאז שנותרנו לבד בעולם נעשינו בני ברית, אולי יחד עם גלנדה החתולה, מול יתר הכוחות הרבים והשונים הפועלים מולנו ונגדנו בזירה הזו, זירת החיים שלנו. נדיר שליסי מתקשרת אלי, ובוודאי באמצע היום מהלימודים, לא שהיא כזו תלמידה משקיענית אבל לצלצל כל שעתיים לאבא זה לא. מה קורה חמודה, אני שואל שוב, זה המבחן בקולנוע? – לא, לא חשוב ובכל זאת….  – לא, אני אגיד לך אחר כך. –  תני לי איזה רמז, מה זה, ניר?… – ניר…   אה אמרתי, ניר. – טוב, ביי, אבא. – ביי, חמודה. אם זה ניר אין לך מה לדאוג, ביי, חמודה. האמת שמחתי, הניר הזה לא מצא חן בעיניי, ליסי היא בחורה נאה בת שבע עשרה אבל היא לא ממש מוקפת חברות וחברים, אולי היא כך מלידה ואולי בגלל נסיבות חייה ואולי אני תרמתי לריחוק הזה שלה, וסוף סוף איזה בחור מתעניין בה והיא בו אבל איכשהו היה די ברור שמהניר הזה לא יצא לליסי יותר מדי. ניר הוא אתלטי, ידידותי, נבון וחמוד, הייתי אומר חמוד מדי, יש בו איזו אנושיות מוגזמת, איזו שמחת חיים בוטה כזו שלא הולמת את ליסי, עוברת אותה בכמה דרגות, תמיד הוא נכון לעזור, תמיד חיוך על השפתיים, אין דבר שתבקש ממנו והוא לא יעשה מיד ובשמחה, וגם אין דבר שהוא לא יודע – מהתקנת מערכת הידרופונית דרך סידורים בבנק ועד תיכנות איזה שטיק במדפסת או בטלפון, לעולם לא יכעס, אף פעם לא יתעקש, טיפוס חיובי באופן מוחלט, וליסי הרי צריכה קצב אטי יותר, משהו יותר מרוחק, הסתכלות קצת מורכבת יותר על החיים, איזה טיפה של אירוניה, של ציניות, ההרגשה הזאת שמה שקורה כאן לא ברור שהוא בדיוק הסיפור האמיתי, שאין טעם לקחת את כל החיים האלה כאן ברצינות כל כך מוגזמת, אי אפשר להאמין לכל הסיפור הילדותי הזה, הרי זה פשוט מעורר גיחוך. כך שכשחזרתי סוף סוף הביתה קצת אחרי שבע, לא התפלאתי יותר מדי לראות את ליסי רגועה ואפילו מרוצה, יושבת ליד השולחן מכרסמת פיסטוקים וקוראת מצד אחד איזה ספרון ומצד שני מציצה בסרט בטאבלט הקטן שלה, כשגלנדה יושבת במלכותיות הרגילה שלה בין הספר לטאבלט ומעמידה פני פסל. רוצה מרק? שאלתי והלכתי למטבח, שם שוב הופתעתי מהחוצן העומד בין הספלים, וממשיך להתנפח ולהתכווץ בקצב המשונה שלו, רק שאחרי ההצצה הראשונית בחנתי אותו שוב וראיתי שהוא לא סתם מתנפח ומתכווץ בצורה אחידה, כמו איזה בלון יום הולדת מדכא, אלא חלקים שונים שלו מתנפחים ומתכווצים באופן לא אחיד – במיוחד היה חלק אחד שהתנפח באופן בוטה – אי אפשר היה להתכחש לכך, לחוצן הזה יש זין, אפילו גדול, ולזין הזה יש חיים, אולי לא מוכרים, אבל בהחלט פעילים. הסתכלתי עליו עוד קצת בתערובת של סקרנות ומבוכה, אבל הוא המשיך סתם לעמוד שם ולהתנפח, עם אותו שפם אפור ואותה הבעה של צוברי עם החשבוניות, אפילו לא ניסיתי לתקשר אתו אלא המשכתי הלאה במעשי, הוצאתי את המרק מהמקרר ושמתי אותו על הגז, הוצאתי שתי קערות ושתי כפות ופרסתי לחם והבאתי מלח ופלפל וחמאה ולקחתי את הכול לשולחן האוכל ההפוך וסדרתי קצת את הדברים כדי שאפשר יהיה לשבת כמו בני אדם ושלחתי את ליסי לרחוץ ידיים ואת החתולה שתלך לדרכה ובאנו שנינו וישבנו זה מול זו ואכלנו לתיאבון מרק עגבניות שהיה מתובל בעדינות אך בטוב טעם עם קצת קליפת תפוז מגורדת וטעם מתקתק חמצמץ, מחיה נפשות, ואחר כך ישבתי קצת לראות טלוויזיה ואחרי שהתעוררתי לפתע בכורסא האדומה הסתכלתי קצת מסביב, ליסי לא היתה ורק גלנדה ישבה שם ליד התנור והסתכלה לכיווני, הלכתי למטבח לקחת קצת סודה ומתוך הרגל הצצתי לכיוון מדף הספלים, אבל החוצן לא היה שם. חזרתי לכורסא האדומה והתיישבתי בכבדות, סודה ביד, וקראתי לגלנדה קסס קסס והיא מיד קפצה והתיישבה בחיקי. קשה להסביר זאת, כמה נעים שהחתולה שלך יושבת עליך, בידידות משונה של חתולים, שגם אם היא מדומיינת לגמרי מצדך עדיין יש בה משהו טהור ומיוחד יותר מכל ידידות אחרת. ישבה עלי וגרגרה בהנאה, ואני גירדתי לה קצת בין האוזניים כמו שהיא אוהבת ואחר כך במורד הגב כשהיא מקמרת את גבה וזוקפת את זנבה, תמיד קנאתי בחתולים על הזנב שלהם ותהיתי כמה טוב היה לוֹ לאדם היה זנב שאפשר היה יכול לנפנף לפי מצב רוחו, ימינה ושמאלה למשל או לחילופין מעלה מטה, בתנועות קטנות או רחבות, איטיות או מהירות, מזיז את כל הזנב כולו או רק את אפס קצהו, בערמומיות, עם המון הבעה או סתם כך באוטומטיות, בכעס או בשלווה לפי מצב רוחו, ובעודי ממשיך לגרד את גבה של גלנדה, יללות החתולה עלו דרגה והחתולה כמעט נמסה לי בין הידיים במה שפעם היינו קוראים התפשטות הגשמיות ומישהו אחר היה אומר שהחתולה לקראת אורגזמה, די כבר נזפתי בה עופי מפה והרמתי קצת את הברכיים וגלנדה המאוכזבת נשפה עלי בכעס וקפצה למטה אל השטיח. ישבתי עוד קצת ועליתי למעלה, בואי בואי קראתי לה, קסס קסס קסס, והחתולה האפורה הסכימה ברצון ובאה למעלה ונכנסה יחד אתי מתחת לשמיכה.

בדרך כלל ליסי קמה ראשונה וכשאני יורד היא כבר יושבת במטבח ומחטטת בטלפון, אבל הבוקר הבית היה שקט. ירדתי במדרגות אל החדרים הדוממים ופסעתי בזהירות דרך המסדרון לכיוון החדר שלה כדי לראות אם צריך להעיר אותה. הדלת היתה פתוחה, וכשהתקרבתי נגלתה לי המיטה, כולה סתורה, ועליה שוכבת ליסי, עירומה לחלוטין, שוכבת ישנה על בטנה, רעמת השיער הערמוני המרהיב מקיפה את ראשה, גולשת אל כתף אחת שהזרוע הנשלחת ממנה מונחת תחת ראשה, זרועה השנייה תחת הבטן, הגב היפהפה, המקושט כמחרוזת בשרשרת חוליות חוט השדרה, האחוריים העגולים, הנהדרים, העור הצעיר, הזהוב, הקורן מרוב נעורים וחיוניות, הרגליים החסונות שאחת ישרה והשנייה מקופלת בזווית, הכתם הכהה שביניהם, כל התמונה הזו היתה כל כך נפלאה ועוצרת נשימה, כמו יצאה תחת ידו של מודיליאני, אוה, אלוהים, איך ייתכן שאבא עומד ומתפעל כך מגופה העירום של בתו, אבל שוד ושבר, לידה, על הכרית, מכוסה כולו בשמיכה למעט קצה ראשו האפור, שרוע לו ללא ספק החוצן המבחיל. גל חרטה עכור גאה בי, תראה מה קרה, למה לא עשית כלום, למה לא הגבת, איך אתה יכול להיות אדיש כל כך, מה אתה חולה נפש, למה לא בעטת אותו החוצה או קראת לשלטונות או עשית משהו, בדיוק כמו שאמא של ליסי אמרה לך לפני עשר שנים כשעזבה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר את האדישות שלך אמרה, בחוץ המונית שלה המתינה עם הכמה מזוודות שלקחה, אני לא יכולה יותר, אמרה ונכנסה למונית, ומאז לא ראינו אותה יותר.

לקחתי את עצמי אחורה והלכתי למטבח לטחון קפה, לעשות רעש, ואמנם אחרי כמה רגעים מופיעה ליסי, כולה מאושרת וקורנת, שיערה אסוף יפה ועיניה זורחות והיא אומרת פאפי אולי תיקח אותי היום לבית ספר אחרתי את ההסעה. שתינו שנינו את הקפה והיא לעסה קצת קורנפלקס ויצאנו אל המכונית. בחוץ היה קצת גשום, נסענו דרך השכונה הישנה הנעימה, היה יום חורפי עדין ונפלא עם קצת גשם וקצת עננים וקצת שמש, על גדרות הבתים זהרה האורנית בצבעה הכתום הלוהב, יצאנו מתוך הרחובות המנומנמים אל הכבישים העמוסים של המושבה, חוצים בקושי את הכביש הראשי דרך התנועה הכבדה של המשאיות והאוטובוסים, עוברים ליד המרכז המסחרי המכוער, אל הצד השני, החדש של העיירה שבו מתוחות שדרות רחבות וריקות שמחוברות זו לזו בעיגולי תנועה גדולים ופורחים, עד אל מתחת לגבעות הכורכר שם נמצא בית הספר התיכון שלה, ופרקתי אותה אל בין מאות הנערים והנערות הצעירים הגודשים את המתחם, רוגשים כמו בועות סודה הממלאות בקבוק סודה, נפנפתי לה לשלום והסתובבתי לחזור הביתה.

מה אעשה עכשיו, חשבתי, מה עלי לעשות, מה אוכל לעשות. נסעתי שוב דרך השדרות הרחבות והריקות, מסתובב סביב עיגולי התנועה הפורחים, עובר בחזרה את המושבה דרך המרכז המסחרי המכוער, חוצה את הדרך הראשית העמוסה, חוזר אל החלק הישן של המושבה, בין הבתים הקטנים והגדרות הפורחות בכתום, רעיון מועיל לא עלה בראשי, רק תחושות עלבון וזעם סתומות ועקרוֹת, חניתי ועליתי בצעדים מהירים את שלוש המדרגות אל הבית, יש לנו דלת כניסה מצוינת אבל אנחנו תמיד נכנסים רק דרך המטבח, סובבתי את המנעול ופתחתי בכוח את הדלת, מתוך כוונה ברורה לעשות איזה דבר מה נחרץ אך עדיין לא ידוע.

אך כשפתחתי את הדלת כבר היה החוצן מוטל שם על הרצפה, או יותר נכון מה שנותר ממנו, נשוך ומבותר לקרעים בתוך שלולית של דם, כשעל ידו יושבת בגאווה גלנדה, מלקקת בהנאה את שפמותיה המפוארים.

 

 

אבא שלו היה אמא שלו עכשיו, אבל עדיין היה מניאק שאין דברים כאלה.

"הוא לא מרשה לי אפילו לעשות קעקוע," אמר ג'וש. "לעצמו הוא הולך וחותך את כל הזין אבל לי הוא לא מרשה אפילו לעשות קעקוע."

ג'וש שנא שמכריחים אותו לשבת בטיפול המשפחתי הזה כל השבוע, ושהמטפל וההורים שלו מחכים שיקרה נס והוא ישלים עם העובדה שהאבא המניאק שלו הוא עכשיו האמא המניאקית השנייה שלו או משהו כזה. איזה פריק שואו.

"תקראו לי ילד-עֵז," אמר ג'וש. "מהיום קוראים לי ילד-העז. אם הוא יכול להפוך מגבר לאישה, מג'ו להיידי, אז גם אני יכול לעשות את אותו הדבר. אני מחליף רשמית את השם שלי לילד-העז, והמגדר שלי הוא חצי ילד, חצי עז."

"אני לא אזרוק הון כדי שאתה תלך ותשחית את הגוף שלך בקעקועים כמו כל שאר המפגרים," אמרה היידי.

"אבל אתה יכול להשחית את הגוף שלך וכולנו אמורים לשמוח בשבילך," אמר ג'וש.

"אנחנו לא כאן כדי לדבר על קעקועים, ג'וש."

"ילד-עז."

"אין כזה דבר. אבל יש כזה דבר אישה שנולדה לתוך גוף של גבר. כבר דיברנו על זה. אתה בן ארבע-עשרה, לא איזה תינוק," אמרה היידי. היא ליטפה על שערה הארוך והחליקה אותו בזמן שדיברה.

הוא נראה טיפשי כשהוא מלטף לעצמו ככה את השיער. הוא גרוע בזה. ג'וש דמיין את אשלי בשיעור ספרדית, את התנועה הסקסית שבה היא משכה לעצמה בקוקו כשחייכה אליו. ככה בחורה אמיתית מתעסקת לעצמה בשיער. הוא הרגיש מיד זיקפה מתרוממת והתעטף במעיל שלו כדי להסתיר אותה.

"מֶה, מֶה, מֶה. ילד-העז פועה," אמר ג'וש.

"תפסיק עם זה, ג'וש," אמרה אמא שלו, סוּ-אָן. "גם לי זה לא קל אבל אתה לא רואה אותי פועה."

"מֶה, מֶה, מֶה. נולדתי לתוך גוף של עז ואתם פשוט תצטרכו לקבל אותי כמו שאני," אמר ג'וש. "אם אני צריך לקבל אותו כאישה ממין זכר, אז גם הוא צריך לקבל אותי כילד-עז. מֶה, מֶה, מֶה."

"זה לא מקובל לתאר את היידי כאישה ממין זכר, ג'וש," אמרה המטפלת.

"זה לא מקובל לפנות לילד-עז בשם ג'וש," אמר ג'וש. "היידי היא עדיין אותו אדם," אמרה המטפלת. "הייתי רוצה שתנסה משהו, ג'וש. רק לרגע. תסובב את כל הגוף שלך אל היידי ותסתכל לה ישר בעיניים."

ג'וש סובב את כל גופו לעבר אבא שלו. הוא הסתכל לו ישר בעיניים ולמשך דקה תמימה לא הסיט את המבט, מכריח את עצמו לחכות לפני שיגיד משהו.

מה שראה עשה לו בחילה. הוא לא התרגל לזה בכלל, אף על פי שאבא שלו כבר התחיל להתלבש כמו אישה חודשים לפני הניתוחים. זה עדיין היה מגעיל ולא בסדר ומכוער. אבא שלו היה גבר רגיל למראה, קצת חְנוּן, עם משקפיים מרובעים ותספורת רגילה של אבות. הוא היה בחור רזה, תמיד מגולח לגמרי. הוא אמר שהוא לא מסוגל לסבול את המראה המוזנח שיש לכל כך הרבה כוכבי קולנוע וזמרים. הם נראים מלוכלכים עם הזיפים האלה על הפנים שלהם, הוא אמר. תראה את ההומלס הזה, למה זה אופנתי להיראות כמו הומלס מטונף.

עכשיו ג'וש ראה אדם נורא מוזר כשהסתכל על אביו. פנים תפוחות. שיער בלונדיני ארוך וחלק. שפתון אדום! עיניים שהוקפו באייליינר חום, ריסים ארוכים ומרפרפים. עדשות מגע במקום משקפיים. הוא לא ידע איך להתלבש כמו אישה. שום דבר לא התאים לו. החולצה שלו היתה מקומטת לגמרי והחצאית התחילה גבוה מדי מעל קו המותניים ונשפכה עד מתחת לברכיים, כאילו היא שייכת לנזירה זקנה. בעיני ג'וש, הוא נראה כאילו הוא בתחפושת האלווין זולה, או כמו אחד הגברים הדוחים האלה שמחקים נשים במצעד המאמֶרס בפילדלפיה, מטופפים להם לאורך הרחוב בשפתיים אדומות גדולות ושמשיית מלמלה. הוא היה אישה מזויפת עם שדיים מזויפים וואגינה מזויפת ושום דבר לא ישנה את זה.

במשפחה רץ סיפור על הפעם הראשונה שבה ג'וש ראה את הזין של אבא שלו, אבל ג'וש היה צעיר מכדי לזכור בעצמו. הוא שמע את אמא שלו מספרת את הסיפור לחברות קשקשניות סביב שולחן המטבח, ולדודות ששתו יותר מדי באירועים משפחתיים. אבא של ג'וש ניסה ללמד אותו לעשות פיפי באסלה בעמידה. ג'וש הפעוט הסתכל על הזין של אבא שלו, הצביע עליו, ואמר את אחת המילים המעטות שידע, "גדול." ג'וש היה מעדיף שלא תהיה לו תמונה של הסיפור הזה בראש. הוא היה נותן הכל כדי להכניס אולר לתוך המוח שלו ולחתוך אותה משם.

ג'וש ראה מבט נלהב על פניו של אבא שלו, כאילו הוא מחכה לשמוע מחמאה. כאילו הוא באמת חשב שיש בג'וש מולקולה אחת שאין לה בעיה עם זה. שיילכו להזדיין.

"היי, אבא, מה שלומך שם בפנים? אתה יכול לצאת עכשיו. להודות שהכל היה טעות אחת מטורפת. להוריד את האיפור ואת הגרביונים, לגזור את השיער, להפסיק לקחת הורמונים, כי זה קרב שאי אפשר לנצח בו. צר לי לבשר לך, אבא, אבל אתה עדיין נראה כמו בחור. כפות הרגליים וכפות הידיים הגדולות – מסגירות אותך מיד. מה תעשה – תחתוך גם אותן? לא נראה לי. נקודה, סוף הסיפור," אמר ג'וש.

אבא שלו הסיט את המבט, פניו האדימו. ג'וש הרגיש איך הלב שלו, שהלם כמו תוף, נחבט הלוך ושוב בתוך בית החזה שלו. הוא רצה לשאול את אמא שלו אם היא מתכוונת להישאר נשואה למניאק הזה. היא בכלל רוצה להיות נשואה לאישה? זה לא מה שהובטח לה בהתחלה. אמא המסכנה.

"אפשר לסגור פה להיום?" שאלה סו-אן. "הספיק לי מהדבר הזה ליום אחד."

"יש לנו עוד עשר דקות על השעון," אמר היידי.

"פשוט. לא. ייאמן. הוא רוצה לקבל תמורה לכסף שלו," אמר ג'וש.

"למה את נותנת לו להשתלט על הפגישות האלה?" שאלה היידי את המטפלת. "זה מוציא מהדעת. לא הכל קשור אליו."

"אמרתי שמיציתי, ג'ו," אמרה סו-אן. "זאת אומרת היידי." זה היה אותו קול שבו חילקה פקודות לג'וש ולחַיות המשק. בלי חוכמות.

ג'וש אהב את הרגעים שאמא שלו נסדקה. כשהיא קראה לו ג'ו. כשהיא אמרה "בעלי." זה אומר שהוא לא היה היחיד שהסתכל על היידי ועדיין ראה שם את ג'ו.

*

"יש לי כסף משלי," אמר ג'וש. "אני עושה קעקוע בכסף שלי."

במושב הקדמי של הטנדר החליפו הוריו מבטים. זה היה מהיר מדי. הוא לא הצליח להבין מה קורה שם.

"הכסף הוא לא העניין," אמרה סו-אן. "אנחנו לא רוצים שתעשה משהו שתצטער עליו בהמשך החיים."

"כאילו שאתם אף פעם לא עשיתם דברים כאלה."

"כן, עשינו שטויות איומות, ג'וש," אמרה סו-אן. "אז אנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו, למנוע ממך לעשות שטויות איומות, בסדר? די כבר. תרד מזה."

ג'וש חש זעם אדיר כל כך, עד שהתעורר בו רצון להטיח את האגרופים בחלונות הטנדר ולפרוץ משם החוצה כמו סופרמן, לצאת בשאגה אל תוך שדות התירס ולהפיל את כל מה שבדרך – אסמים, פרות, גדרות, טרקטורים – לרמוס ולרסק את הכל.

"אני שונא אתכם," הוא קרא. "אני לא יודע למה נולדתי בכלל. אתם יודעים עם איזה חרא אני צריך להתמודד כל יום, כי אבא שלי הוא אישה ממין זכר? אתם יודעים מה קורה לי כל יום בבית ספר? כל אחד אחר כבר היה תוקע לעצמו כדור בראש. ואני מבקש רק דבר אחד. אני כולה רוצה קעקוע על היד. ואני אעשה אותו, לא אכפת לי מה תגידו ומה תעשו. אם אני צריך ללכת למקום לא חוקי שבו לא מבקשים איזה טופס אישור מסריח כי אני קטין, אני אעשה את זה. ואם אני אמות מזיהום כי אילצתם אותי ללכת לאטליז קעקועים, אין שום בעיה. כבר עדיף לי למות ממילא."

הוריו שוב החליפו מבטים. הם עשו את הדבר הזה שאנשים נשואים עושים, מדברים עם העיניים. ג'וש שנא שהם עשו את זה. זה לא היה הוגן לשגר מחשבות זה לזה במקום שיצטרכו לבטא אותן בקול רם כך שיוכל לשמוע.

לבסוף אמרה סו-אן, "אמרנו שתרד מזה, ג'וש." אבל קולה רעד וג'וש ידע שזה סימן שההורים שלו נחלשים.

"רק מעצמכם אכפת לכם. אפילו לא אכפת לכם מה אני עובר. יש לי זכות לחיים משלי. יש לי זכות לעשות קעקוע. זה הגוף שלי. לוק עשה קעקוע בגיל אחת-עשרה. סטיבי עשה את הראשון בגיל שתים-עשרה ועכשיו יש לו איזה עשרה על כל הגוף. לכל החברים שלי יש קעקועים. אני היחיד שאין לו." הוא לא התכוון להזכיר את אשלי, שעשתה קעקוע של שושנה סגולה על הגב התחתון ופירסינג בפופיק.

"נדבר על זה אחר כך," אמרה היידי לבסוף. היא עדיין נהגה כמו גבר, עם יד אחת כרוכה מעל ההגה.

"אין אחר כך." אמר ג'וש.

"מה זה אמור להביע?" שאלה סו-אן.

"אני עושה את זה בסוף השבוע הזה. אתם תראו."

"אתה לא תדבר אלינו ככה," אמרה סו-אן. "אתה לא תגיד לנו מה לעשות ומתי." אבל היא נשמעה מוזר. היא נשמעה כמו אמא חדשה, שלא היתה לגמרי בטוחה מה היא אמורה להגיד. האמא הרגילה שלו היתה כזאת ששואגת. כשהיא צעקה עליך, אתה זזת. היא התאמנה הרבה בצעקות על הפרות, שידעו מצוין איך לצאת מהמרעה ולהיתקע באמצע הכביש. כשהיא צעקה על החזירים, הם קיפצו במקום והלכו אחריה.

"אני לא אומר לכם מה לעשות. אני אומר לכם מה אני הולך לעשות. בסוף השבוע הזה."

*

כל מה שג'וש אמר על בית הספר היה שקרי. החברים שלו היו נהדרים. הם אמרו את הדבר הנכון כששמעו על אבא שלו. הם אמרו שהם מצטערים. זה כמו אבא שמת, לא? כמו משהו שאתה אומר למישהו שאבא שלו מת. משתתף בצערך.

רק ילד אחד עשה לו חיים קשים. ברנרדו רצה להיות קולנוען והוא לא הפסיק לקשקש על זה שהוא יעשה סרט דוקומנטרי על ג'ו/היידי. בכל פעם שג'וש ראה את ברנרדו מתקרב, הוא ברח. נמאס לו לשמוע איזה פרויקט חשוב יהיה הסרט שלו, איך הוא יהיה ויראלי, איך ג'וש יהיה מפורסם כי יש לו אבא טראנס. הוא שנא את השאלות הטפשיות שברנרדו לא הפסיק לשאול. מה עשו בדיוק עם הזין שלו אחרי שחתכו אותו? הוא מחזיק אותו בצנצנת כמו האבנים מהכליות של הדוד שלי? אז הוא לסבית עכשיו, כי הוא עדיין נשוי לאמא שלך? ברנרדו אמר, אתה לא מבין, זה מין סיפור כזה על אמריקה, כאן בשפלת דלאוור, עם החוות וכל החרא הזה, ופתאום אבא שלך, עובד בשדה תירס עם השיער הבלונדיני שלה שמתנופף ברוח, ואין עיר מסביבו שתגן עליו, אין אף אחד אחר כמוהו.

החברים שלו אמרו שהם ילחצו על ברנרדו שיסתום את הפה, אם ג'וש רוצה. אבל ג'וש אמר שלא. הוא ניסה לשמור על פרופיל נמוך. אם יסתבך בבית הספר, הטיפולים המשפחתיים המזדיינים האלה עוד עלולים להימשך לנצח.

המקעקע היה מקעקעת. ג'וש לא ציפה לזה. היא עצמה היתה מכוסה בקעקועים, ידיה ורגליה היו ים של צבעים ותמונות. היא נראתה כמו קומיקס שאתה רוצה לקרוא, עם קו עלילה שלוקח אותך במעלה זרוע אחת, במורד הגב, דרך הרגל ואז במעלה הזרוע השנייה.

היא בקושי הסתכלה על טופס האישור המזויף שלו ואפילו לא ביקשה ממנו תעודת זהות. ג'וש לא האמין איזה מזל יש לו. הוא היה ממש בטוח שיעיפו אותו משם ויגידו לו לחזור עוד כמה שנים.

היא לא הסתכלה עליו ישירות, אבל סימנה לו שיישב בכיסא שלה ונעמדה מעליו בשתיקה.

"אני רוצה אחד ממש גדול," הוא אמר. הוא שלף תמונה של שור ענק עם עיניים אדומות מכעס ונחיריים רושפים ושחורים. זה היה עיצוב יפה ומלא פרטים, עם עמודי עשן שהסתלסלו מתוך אפו של השור ורגליים שבעטו באוויר. "על יד ימין. כאילו, אני רוצה שהזנב שלו ייגמר בבית השחי שלי ושכל שאר הגוף שלו יהיה לאורך כל היד. וכשאני אזיז את היד, אפשר שזה ייראה כאילו השור בוטש באדמה?"

"אלוהים," היא אמרה. "ידעתי. ידעתי שמישהו יבקש ממני משהו ממש ממש קשה ביום הראשון שלי. כבר עדיף לי לפרוש ברגע זה. אני מצטערת, בנאדם." פניה התקמטו ועיניה נמלאו דמעות.

"אל תצטערי. אני מצטער. לא התכוונתי לבקש משהו קשה," אמר ג'וש.

"אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר. כל מה שאני נוגעת בו הופך לזבל מוחלט. אני כל כך משתדלת," היא בכתה.

ג'וש חש חוסר אונים מוחלט. הוא לא ידע מה לעשות או להגיד כדי שתפסיק. הוא קם.

"זה בסדר. אני אפילו לא צריך את זה. אני יכול ללכת," אמר ג'וש.

"לא. לא. לא," היא אמרה. "אני חייבת לעשות את זה. אני לא יכולה להמשיך לדפוק לעצמי את כל החיים המיותרים שלי."

"את בטוחה? אין לי בעיה לא לעשות את זה. אני נשבע," אמר ג'וש.

"תעשי כאילו את יודעת, בסוף זה יבוא," היא מלמלה לעצמה מתחת לאף. ידיה רעדו כשאחזה באקדח הקעקועים שלה. ג'וש הסתובב, שלח יד, ואחת מאצבעותיו נגעה בכף היד שלה. הוא ניסה להרגיע אותה, כמו שהניח את ידיו בעדינות על חיות המשק כשהיו מבוהלות. כשהגיעה השעה להזריע את העֶגלוֹת, הוא היה זה שליטף את גבן כדי שיישארו רגועות והרים את זנבן גבוה בזמן שאמא שלו דחפה יד עמוק לתוכן על מנת להשחיל את מוט ההזרעה אל תוך הרחם ולפמפם פנימה את נוזל הזרע של השור. יש לו מגע קסם, ככה אמא שלו אמרה.

המקעקעת לא הסתכלה לו בעיניים אבל פתחה את כף היד שלה ואחזה בידו, היא התנשמה בכבדות כאילו היא מנסה להסדיר את הנשימה. היא החזיקה חזק, כאילו היא מִטלטלת במים סוערים והוא גלגל ההצלה שלה.

הוא כל כך שמח כשהחזיק לה את היד. הוא שכח איך זה להרגיש שמח. זה היה כאילו אכל עכשיו עוגיית בראוני חמה ונוטפת, והטעם נשאר בפיו ומילא את כל-כולו. זה היה כמו להתעורר אחרי חלום נפלא שבו נערה שמה את הפה שלה ישר על הזין שלו והשיער הארוך והרך שלה נפל על גופו העירום. וואו.

המקעקעת לחשה, "אתה בחור טוב, אתה יודע? תודה שהיית כזה נחמד אליי."

"אין בעד מה. כולם צריכים תמיד להיות נחמדים אלייך כל הזמן. אל תתעסקי בזה בכלל. את לא תהיי לחוצה לנצח. זה רק היום הראשון שלך," אמר ג'וש.

"בוא הנה," היא אמרה, וקירבה אותו אליה. היא אספה אותו לחיבוק עז וארוך כל כך שהוא כמעט התעלף מרוב עונג. היה לה ריח טוב להפליא. "בוא ננסה שוב. אני חושבת שאני מוכנה עכשיו."

ג'וש חייך והתיישב בכיסא הקעקועים. הוא הסיר את החולצה, וקיווה שאין לו ריח של פרות או זיעה. היא בחנה את התמונה שלו, הכינה העתק של השור, ואז מרחה לו אלכוהול על הזרוע ועל בית השחי. העדינות שבה טפחה על עורו, והמגע של כפות ידיה עליו, היו כל כך נפלאים שהוא בקושי הצליח להתאפק שלא לצחוק בקול רם.

כשהמחט של אקדח הקעקועים דקרה אותו לראשונה מתחת לבית השחי, פלט ג'וש קריאת הלם. הוא הרגיש כאילו המחט חדרה לתוכו עד העצם, כאילו היא דוקרת אותו בסכין משונן, קורעת בבשרו. האם זה נורמלי? או שאולי הוא תינוק שלא מסוגל לעמוד בקצת כאב?

היא המשיכה, מתנשמת קלות וממלמלת משהו מתחת לאף, כאילו היא נזכרת בשלבים ומשננת אותם לעצמה. הדקירות שלה היו כל כך חזקות ומהירות, שג'וש לא הצליח אפילו למצוא את המילים שיעצרו אותה. הכאב שיתק אותו. לבסוף החל לזרום דם מתוך אפו והוא הקיא והתעלף כמעט בו-זמנית. כשהחליק מהכיסא אל הרצפה, ראה את האוויר סביבו נצבע בירוק מנצנץ ויפהפה. איזה מדהים, כל הירוק הזה שמתחבא מתחת לאוויר, זו היתה המחשבה האחרונה שלו לפני שהכל החשיך.

יום אחד הוא יספר לאשתו על האישה הראשונה שנכנסה לו מתחת לעור. הוא יתאר את הכל – את השור, את הענן הירוק שעטף אותו, את הדיו שנשאר מתחת לבית השחי ויצר שובל שלא הוביל לשום מקום. שזה היה הרגע שבו הוא ידע שהילדות שלו נגמרה. הוא יספר לאשתו שהוא נולד אל תוך גבריותו מכוסה בדם ובקיא ומשותק מכאב. בוא נראה אותך כשתינוק ינסה לחלץ את עצמו בכוח מתוך הגוף שלך – ואז נדבר, היא תגיד ותצחק.

*

כשהתעורר ג'וש בחדר המיון וראה שני פרצופים גוהרים מעליו, המחשבה הראשונה שלו היתה, מי זאת הגברת הזאת עם אמא שלי? ואז הוא ראה את היידי שולחת זרוע ארוכה ושעירה, ומניחה את ידי הגבר הגדולות שלה על כתפה של אמו, וידע. הוא עצם שוב את עיניו, אבל הרגיש שהיא שם, מחכה.


*איור: אלון ברייאר

 

השנאה שלי לאגנס היתה הגורם הישיר להופעה המשפחתית שלנו אצל אוֹפְּרָה. בטח תגידו, אוי, את לא שנאת אותה; היא פשוט היתה אחותך הגדולה. אבל היא לא אחותי הגדולה. היא נראתה מבוגרת יותר, אבל אני זאת שמבוגרת ממנה, בשנתיים. לא משנה. אנשים חשבו שהיא יותר יפה , יותר מבוגרת, יותר חכמה. אז מה אם אני קיבלתי ציונים יותר טובים, שהייתי שלוש כיתות מעליה. אז מה אם "נמלוניה", למשל, היתה רעיון שלי.

כולם זקפו את נמלוניה לזכותה של אגנס, אפילו ההורים שלי והדוד הייוורד, אבל אני המצאתי אותה לילה אחד כשקראתי במגזין לילדים עם פנס כיס מעל השמיכה. הרמתי את אחת מפינות השמיכה כדי שאוכל לראות את אגנס, שישבה בישיבה מזרחית על רצפת חדר השינה וקלעה צמות בשערה הארוך.

אמרתי, "את יודעת מה יהיה רעיון טוב, אגנס?"

"מה, האנה?"

"אם נקים חוות נמלים ונמכור אותן בפי שניים כסף."

היא עיקמה את האף בגועל. "נמלים הן דוחות."

דוחות. זאת היתה המילה שלה, ציטוט ישיר. אבל למחרת היא סיפרה הכל לדוד הייוורד. הוא הגיע לא מזמן מהעיר כדי להרגיע את "מזגו הסוער", לדבריו. הוא חשב שנמלים הן רעיון מבריק. הוא הזמין את הערכות, שכללו אדמה מיוחדת ומזון, חוות פלסטיק דקה, וכעשרים וחמש נמלים מסוג "וסטרן הַרבֶסטֶר" בכל קניה. הוא פתח דלת אחת מתוך הארבע שבחנייה שלנו ובמשך ימים טאטא וסידר. הוא הקריא לנו את הוראות הטיפול בנמלים, ואני אמנם הבנתי אותן מההתחלה, אבל אגנס ביקשה ממנו לחזור על הכל לפחות שלוש פעמים.

"אבל למה הן מתות כל כך מהר?" היא התבכיינה. היא לא אהבה את העובדה שהנמלים חיות רק כחודש בחוות, ואני מודה שגם אני לא אהבתי את זה, אבל בזמן שאני הבנתי שזאת פשוט עובדת חיים, אגנס כמעט חתכה ורידים בגלל זה.

"בלי מלכה," אמר הדוד הייוורד, "הן פשוט לא מאריכות ימים." אני עמדתי לי ליד תיבת ההקפאה שבחנייה, נאנחתי וגירדתי במרפק. הייוורד היה הדוד האהוב עליי, אבל הסבלנות שהפגין כלפי אגנס היתה ממש מרגיזה.

הוא המשיך, "החברה שממנה אנחנו מזמינים את הנמלים לא מרשה לנו להזמין מלכות."

"אבל למה לא?" המשיכה אגנס, אף על פי שהוא כבר הסביר את זה בתחילת אותו שבוע.

"נו, טיפשה," אמרתי, "כי הן עלולות לצאת משליטה ולגרום לנזק אקולוגי חמור." הייתי טובה בציטוטים ישירים מעלונים. היה לי זיכרון צילומי ששיגע את המורים ואת החברים מהכיתה. "כמו נמלי אש, לדוגמה, או דבורים קטלניות בטקסס."

הייוורד טפח לי על הראש, באופן שגרם לי להרגיש פחות חכמה מכפי שנשמעתי. "אולי, בנות, אם תלמדו משהו מערכות הנמלים האלה, תוכלו להתחיל לחפור לבד ולמצוא נמלים ומלכה בעצמכן."

הרעיון מצא חן בעיניי. סימני דולר ענקיים ומנצנצים קפצו לי מול העיניים. "אל תזמין עוד נמלים," אמרתי להייוורד. "אני אספק את הנמלים מעכשיו."

בהתחלה ההורים שלנו היו ספקנים לגבי כל הרעיון הזה של חוות נמלים. הייוורד יצא להגנתנו.

"זה פרויקט נהדר לקיץ. הבנות ילמדו המון."

אבא העריך את הייוורד בתור איש עסקים, אבל פקפק בשיקול דעתו. "אני לא רוצה שיהיו לי נמלים בחניה," הוא נהם.

"כבר יש לך נמלים בחניה. הנמלים האלה לפחות יהיו בתיבות אטומות היטב."

אבא הניד בראשו.

הייוורד לא ויתר, "אתה לא רוצה שהבנות שלך ילמדו אחריות כלכלית? יחסי שירות לקוחות? כבוד לברואי האל?"

אבא כחכח.

אמא אמרה לו, "מה אכפת לך, ברט? אתה ממילא לא בבית אף פעם."

אבא מכר ציוד רפואי לבתי חולים בכל רחבי המדינה. בזכותו, כך נהגה אמא שלי לומר, היינו "עשירים אך לא ממומשים." אמא עצמה האמינה שהורות פירושה לקבל את פנינו אחרי הלימודים ולשבת אתנו על הספה ולבהות בעיניים מזוגגות בטלוויזיה. היא רצתה שנפיק תועלת מהגאונות הנשית של אופרה, האדם השחור היחיד שאמא התייחסה אליו ברצינות, חוץ מילד בשם אלדרידג' שהכרתי בג'ימבורי ושיחק איתי בבריכת הכדורים. כל הדרך הביתה מהג'ימבורי, אמא שלי לא הפסיקה לשבח את עצמה על כך שהיא לא גזענית. "שמחתי ששיחקת עם הילד ההוא," היא אמרה לי. "הייתי בעננים." היא זרחה בארוחת הערב וסיפרה גם לאבא שלי את כל הסיפור, והוא אמר, "יפה לך, מרתה, יפה לך." אלה היו תמיד מילות העידוד שאמר לה כשהמחשבות שלו נדדו למקום אחר.

אבל כן, היתה אופרה, ואמא היתה מדברת איתנו על המעלות הטובות שעלו לדיון בתוכנית, ואז היה ספרינגר, ואמא היתה מצקצקת ונאנחת ואומרת לנו כמה מעוררי רחמים יכולים להיות האנשים האלה מהמעמד הנמוך (המסכנים האלה לא למדו אפילו קמצוץ של מוסר. כלומר, אין להם זמן לחשוב על דברים כאלה). למרות תחושת הגועל, לדעתי גם אם אגנס היתה מדממת מהאוזניים על הספה היא לא היתה מצליחה לנתק את העיניים של אמא מהברוטליות של מקלט הטלוויזיה. לדעתי, בזמנו היא גם חשבה שספרינגר חתיך. פעם אחת הוא חיבק אישה מבוגרת רחבת אגן, לא מאוד שונה ממנה, שבכתה כי בעלה שוב בגד בה. אמא עצרה בהתלהבות את נשימתה ונעצה את אצבעותיה בתוך אמת היד שלי. כשהרפתה, נותרו סימני ציפורניים ארוכים ולבנים במקום שהיה פעם דם. קיוויתי שהם יהפכו לחבּורות כדי שאוכל לספר ליועצת בית הספר למחרת. אולי אוזמן בעצמי לתוכנית של ספרינגר. או עדיף – כי זה יגמור את אמא שלי – אולי אופרה תתקשר ותבקש ממני לשתף אותה בחוויותיי האיומות. אבל בתוך דקות היד שלי כבר חזרה למצבה הרגיל.

בהתחלה אמא התלהבה מהופעתו של הדוד הייוורד אצלנו בבית ואמרה שזה יהיה  "פשוט מופלא." לדעתי היא הניחה שהוא יהיה בצד שלה בכל העניינים, במיוחד אלה שנוגעים לבעלה. אבל הייוורד כרכר סביבי וסביב אגנס, וכמעט לא הקדיש תשומת לב להוריי. "העניינים שלכם הם העניינים שלכם," הוא אמר לאמא שלי, וכשהיא ענתה לו שהמעורבות שלו ברעיון נמלוניה היא "עדות מטופשת ומחרידה לחוסר הבגרות המחריד" שאפיין אותו תמיד ומאפיין אותו מאוד גם היום, הדוד הייוורד פשוט צחק. את אבא, כך נראה, נוכחותו של הייוורד פחות הטרידה, אם כי לפעמים הוא מלמל דברים כמו, "נראה שמשהו ממש לא בסדר עם היוורד," ו"איזה מין בנאדם לא נהנה מבירה?" האמירות האלה צצו ברגעים משונים, למשל בזמן שהתגלח, או כשישב לבדו עם העיתון. הן תמיד נזרקו לחלל האוויר, ולא למישהו מסוים. אמא אמרה שזה שאבא מדבר לעצמו, זה הסימן הכי ברור למגלומניה שלו.

שבוע לפני סוף הלימודים אגנס ואני הסתובבנו במסדרונות של בית הספר והדבקנו מודעות שכתבנו בעצמנו כדי לפרסם את "הנמלוניה!!!" אני המצאתי את השם אחרי שעברתי על מאות וריאציות: "נמלופוליס", "נמלים זה החיים", "לך אל הנמלה". אגנס המציאה שם אחד מחורבן, "עיר הנמלים," והייוורד העמיד פנים שהוא מוצא חן בעיניו עד שאני שאגתי נמלוניה! ואגנס התחילה לבכות.

הייוורד טפח על גבה ואמר דברים כמו, "היא לא היתה חושבת על זה אם לא היית אומרת 'עיר הנמלים'" – שקר מוחלט – וש"אלה שמצליחים עומדים על כתפי ענקים," מה שעשה אותה לענקית ואותי לצוציקית גמורה. ראיתי נמלה זוחלת מתחתיי על המדרכה הקרירה. הנחתי עליה את הרגל ומרחתי אותה לכדי מין חיוך עצוב. "אז נמלוניה או לא?" שאלתי. הייוורד הנהן לעברי אבל גם הצמיד אצבע לשפתיו. צעדתי בזעם אל הבית. אחר כך, בעידודו של הייוורד, אמא הגיעה לביקור בחדרי ואמרה לי לא להתעצבן מזה שאגנס מקבלת יותר תשומת לב. "היא צעירה ממך ורגישה יותר," אמרה אמא. אבל היא בעצם התכוונה להגיד "היא יותר טיפשה ממך ויותר יפה." אמרתי לאמא שתקפוץ לי וכך הפסדתי ארוחת ערב של עוף מטוגן ונהייתי קדושה מעונה. אבא הגניב לי חתיכה אחר כך. הוא ידע שזה מה שאני הכי אוהבת.

בשבוע שאחרי סוף הלימודים היתה אצלנו תכונה גדולה של לקוחות. אמהות השכונה החשיבו את הייוורד לגבר נאה, וכמעט עמדו בתור להתחכך בו, מלטפות את הפנינים שהצטמחו כמו גידולים חיוורים על הצוואר ועל פרקי כפות הידיים שלהן, ומריירות על "הדבר המקסים-להפליא" שהוא עשה, כשעזר לאגנס ולהיא ("איך קוראים לה שוב? אה כן, כמובן"), האנה, בפרויקט "החמוד" שלהן. אני התעלמתי מהסחות הדעת האלה. עם כל שעה שחלפה נקשרתי יותר ויותר לנמלים שלי. כמה טיפות דבש בכניסה לחניה פיתו נחיל שלם שהגיח ממשולש ברמודה במדשאה שלנו. מקלות ארטיק ישנים סייעו בהעברה אל תוך צנצנות זכוכית גדולות. ניקבתי את המכסים בעזרת מחטים, ולפעמים אפשר היה לראות את הרגליים הקטנות מבצבצות החוצה. "איכס," אמרה אגנס, "דוחה." למרות הקיבה הרגישה שלה, היא עזרה לי לשתול את הנמלים בבתיהן החדשים. מדי פעם מחצנו אותן בין אצבעותינו, או מעכנו אותן במקלות הארטיקים, ואז היינו עוצרות לעשר שניות דומיה לזכר כל מוות קטן. אבל רוב הזמן הכל התנהל בצורה חלקה.

במהלך אחד החזיונות הנמליים שלי, בעודי תוהה מה גורם לנמלה אחת להיות שמחה ולאחרת להזדחל בעצלתיים, גיליתי את "חוות הנמלים בהזמנה אישית." הסברתי את זה לילד מהכיתה בשם ויקטור, שרכב על אופניו כל הדרך מהעמק כדי לראות מה אנחנו עושות.

"מה זה אומר?" הוא שאל אותי, הרים את אחת החוות וניער אותה כמו לוח צעצוע מחיק.

"אל תעשה את זה, בבקשה," אמרתי. "זה מעצבן אותן."

"מה זה אומר 'בהזמנה אישית'?"

"תראה," שמחתי מאוד שמצאתי לקוח מתעניין, "בוא נגיד שאתה לא רוצה סתם עוד חוות נמלים. נגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים שמחות יותר מנמלים רגילות, כמו מין מגרש משחקים כזה לנמלים, או שנגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים הן עובדות ממש חרוצות, בקצב מהיר פי שלושה או משהו כזה. אתה יכול להזמין אצלי. תוך שבוע אני אארגן לך חוות נמלים שמחות, או מהירות, או קופצניות, או מה שתרצה."

נראה שהרעיון מוצא חן בעיניו של ויקטור. הוא הסתכל על אחותי, שישבה לצידי ליד השולחן, שיחקה בעיפרון ובהתה בוויקטור כאילו הוא עשוי מזהב. "מה עם נמלים חרמניות," הוא אמר.

"אוי, ויקטור," צחקתי, "אל תגיד את זה ליד אגנס."

אגנס הסמיקה וּויקטור צחק. ואז הוא אמר לי, "זה לא ויקטור. זה ויקטור."

"זה מה שאמרתי."

"לא נכון. את אומרת את זה לא נכון. אני ויק-טור, ואת אומרת ויק-טר."

השבתי במבט מבולבל. "מה ההבדל?" "ההבדל," אמרה אגנס, "הוא בטור." הרגשתי גירוד בפרקי האצבעות.

"זה ברוסית," אמר ויקטור. "אני צאצא ישיר של הצאר."

"איזה צאר?" שאלתי.

"מה, את טיפשה או משהו כזה?" אמר ויקטור. אגנס ציחקקה.

"את אחותה הגדולה?" הוא שאל אותה.

"היא קטנה ממני בשנתיים, ויק-טור."

הוא שרק. "לא הייתי מאמין."

העניין הוא שמאז ומתמיד חיבבתי את ויקטור. אהבתי את זה שבכיתה הוא לא מדבר הרבה, ואת זה שהוא היה כנראה מעצבן בעיני חלק מהילדים. הם התייחסו אליו בערך כמו שהתייחסו אליי, כאילו צומח לו ראש של פרה מאחת הכתפיים. חוץ מזה, שנינו היינו רזים וחיוורים. בתאורה הנכונה נראינו שקופים. אני דמיינתי לי איך הילדים שלנו יוצאים מהאחוזה שלנו, ממצמצים מול האור, כחושים כמו אטרייה ובעלי עצמות בולטות, מרירים וחכמים.

לאגנס, כמובן, היו לחיים ורודות וציצים של ממש. היא קיבלה את המחזור שלה שנה לפניי. זה גרם לה להרגיש קצת מוזר בשנתון שלה, כפי ששמתי לב, אבל גם אפף אותה במין הילה על-טבעית כזו. הרגע המביש ביותר בחיי היה באביב שעבר, כשגיליתי דם בהפסקת שירותים שגרתית בבית הספר, והייתי צריכה לבקש תחבושת היגיינית מאחותי הקטנה. התגובה שלה היתה חביבה למדי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שבמירוץ לנשיות, לא הגעתי אפילו לספסל המחליפים.

בנים אהבו את אגנס, כמובן. כמה מהם, חלקם מהכיתה שלה, חלקם מבוגרים יותר, עצרו את האופניים שלהם בחריקת גלגלים על שביל הכניסה שלנו ושלחו מבט מבויש אל תוך החניה. בשבועות הבאים הם התנהגו כאילו הבית שלנו הוא מגרש החניה של הג'ימבורי: צוחקים בקול רם ומספרים בדיחות, ובגדול מעמידים פנים שהם לא שמים לב לאגנס כשכל אידיוט יודע שהם לא חושבים על שום דבר אחר. אגנס שפכה אדמה לתוך חוות הפלסטיק והתעלמה מהם באותה יעילות. אחד מאותם בנים נמוכים, בעלי מראה פרחחי, אמר – בלי לנסות אפילו להסתיר את קולו הרם – "לא יכול להיות שהן אחיות. האנה מכוערת כמו סוס," ואז שיגר טיל-מוחטה ענקי אל המדרכה, ויתר הבנים הכריזו, "מגניב!". ראשה של אגנס הסתובב לעברי בתנועה חדה והיא אמרה, "הם דפוקים. אף אחד לא אוהב אותם." אבל אני ידעתי שזה שקר. אלה היו הבנים הכי מקובלים בבית הספר. העובדה שהם נהו אחריה כמו טילים מונחי-חום הוכיחה דבר אחד בלבד: היא היתה הילדה הכי מקובלת בבית הספר. במהלך הקיץ גם הבושה, כמו החום, הלכה וגברה.

אחרי השבועות הראשונים הצטמצם מספר המתעניינים. הדוד הייוורד לא נענה לפלירטוטיהן של האמהות ועקרות הבית הבודדות, והן נסוגו לבסוף בחזרה אל בתיהן היקרים. הבנים על האופניים עדיין עצרו לידנו, אבל עכשיו, כשהמסך האנושי שאפשר להסתתר מאחוריו הלך והצטמצם, הם נעשו תזזיתיים ולחוצים כמו כבשים ורגעי השהות שלהם הלכו והתקצרו. אגנס ואני עדיין העברנו את רוב שעות היום בחניה או על שביל הכניסה. הברכיים וכפות הידיים שלי כבר נחבלו ונשחקו מרוב גישושים על המדרכה אחרי נמלים נוספות. נוספו עוד צנצנות שרחשו נמלים. עדיין לא מצאתי מלכה.

חרף מחאותיי, הדוד הייוורד הכריח אותנו להאט את הייצור. אנחנו יכולות לחפש מלכות, הוא אמר, אבל אנחנו לא צריכות עוד נמלים. הוא הציע גם שנשמור את הנמלים במקום מוצל יותר. "הן ייטגנו כמו בייקון," הוא הזהיר. אני תליתי שלטים בפינה הקרירה ביותר של החניה. השלטים סודרו לפי האלפבית: "חוות חרוצות," "חוות נפלאות," "חוות-על," "חוות שמחות." הייוורד שאל, "מה ההבדל? כולן אותו דבר."

אני ידעתי שזה קשקוש. "תאמין לי," אמרתי לו. "לכל נמלה יש אישיות משלה."

הייוורד צחק ופרע את שערי. "אל תקחי את עצמך יותר מדי ברצינות, ילדונת."

גייסתי את כל טוב-הלב והנדיבות, שכלל לא ידעתי שיש בי, כדי לחרוק שיניים ולחייך.

החלק הטוב, בהתחלה, היה שוויקטור המשיך להגיע. יום אחד הראיתי לו את חוות הנמלים החרמניות שהקמתי (ללא ידיעתו של הייוורד, כמובן). כשהרים אותה מעמדת העבודה שלי והציץ דרך קירות הפלסטיק, הוא רק אמר, "לא ממש. אף אחד לא מזדיין שם."

צחקתי, אף על פי שנעלבתי. איך הייתי אמורה לדעת שצריכים להיות זיונים? אמרתי לו, "קח את זה בכל זאת. זו מתנה."

לראשונה אי פעם, הוא הסתכל לי ישר בעיניים. "וואו, באמת? תודה."

הוא תחב את החווה מתחת לבית השחי ושאל, "איפה אגנס?" עשיתי פרצוף. "למי אכפת?" ויקטור נקש בלשונו ונשא את מבטו אל האופק. "אני מאוהב בה," הוא אמר, כמו מתוך חלום.

"אתה טיפש," צעקתי עליו, בקול רם יותר מהדרוש. "היא טיפשה ואתה עוד יותר טיפש."

ויקטור עשה פרצוף. "מה הקטע שלך? את מקנאה? מקנאה שאחותך יפה? מקנאה שאת כזאת עכברוש?"

הייוורד שמע את הצעקות והגיע מהחצר, שם השתזף והאזין לרדיו.

"מה קורה?" הוא שאל.

"אני בדיוק הולך," אמר ויקטור, ותחב לידיי את חוות הנמלים. לקחתי אותה ממנו, על סף בכי. "אני לא רוצה את החווה המטופשת שלך. אלה לא נמלים חרמניות. אלה נמלים טיפשות. אלה הנמלים היחידות שאת יכולה לייצר, האנה."

הוא דיווש לדרכו.

הייוורד שאל, "נמלים חרמניות?"

"הוא שונא אותי," ייבבתי. הייוורד ישב לידי וטפח על ברכו. התיישבתי עליה וניגבתי את הפנים. היה מוזר לשבת על ברך של איש מבוגר. כבר שנים לא ישבתי על הברך של אבא שלי.

"הוא לא שונא אותך," אמר הייוורד. "הוא כנראה דלוק עלייך. ככה בנים מתנהגים."

הנדתי בראשי. "ויקטור אוהב את אגנס," אמרתי. "כל הבנים אוהבים אותה. הוא אמר," התחלתי שוב לבכות, "הוא אמר שאני עכברוש."

הייוורד חיבק אותי ונישק אותי בעורף. "די, די. את לא מאמינה בזה, נכון? זה לא נכון." פיו הדיף ריח של סוכריות מנטה וסיגריות.

"הוא אוהב אותה," אמרתי בנחישות. הייוורד הרפה ממני ואני קמתי. "באמת. פשוט תשאל אותה."

הייוורד נראה מוטרד. "היא כל כך צעירה," הוא אמר.

"לא בעיניו."

"אולי אני צריך להגיד משהו." הייוורד הביט בי כאילו הוא מבקש את אישורי.

"כן. בהחלט. אתה צריך."

קיוויתי ששיחה על בנים עם הדוד הייוורד תשפיל את אגנס. לפחות קצת.

ואז אגנס הופיעה על אופניה, והסתובבה במעגלים איטיים סביב שביל הגישה. "מה קרה?" היא קראה.

"שום דבר," אמרתי.

"בואי נחפש מלכה." היא ירדה מהאופניים והניחה להם להתרסק על המדרכה.

ניגבתי את הפנים ואמרתי שבסדר. אפילו הייוורד עזר. כרעתי ברך אל חור קטן בחצר, שראיתי כמה נמלים יוצאות ממנו, וחיכיתי. "יש שם מלכה למטה," לחשתי. התכוונתי למצוא אותה ולקחת אותה בשבי וליצור חוות נמלים אלמותית. ויקטור יקרא עליי בעיתונים כשאהיה אנטומולוגית מפורסמת, ויתחרט על ההתנהגות האיומה שלו.

הוא יתקשר אליי ואני אצחק. ואז אני אגיד לו-  אבל ממש באותו רגע ראיתי נמלה ארוכה, מוזרה, מכונפת. היא נעה בעצלתיים מתוך החור הקטן אל תוך האור. הלב שלי פעם בכוח. הנחתי את ידי עליה בזהירות. "יש לי אחת!" צרחתי. "יש לי מלכה!" אגנס התרשמה. "זה ממש מגניב," היא אמרה, אחרי שהעברנו אותה אל החווה. זרחתי מאושר. הדוד הייוורד טפח לי על הגב. "רואה?" הוא אמר. "החיים לא כאלה נוראיים."

משכתי בכתפיי. אבל באותו רגע באמת הרגשתי שהחיים נפלאים.

כעבור כמה שעות, הטלפון צלצל במהלך ארוחת הערב. אבא מאוד לא אהב שהטלפון מצלצל. "שככה יהיה לי טוסט," הוא אמר וקם, "בנאדם לא יכול ליהנות מארוחת הערב שלו בלי הפרעה?"

"אתה יכול לכבות את הצלצול," הציעה אמא. היא תמיד הציעה את זה.

"יכול להיות שזה אליאס."

זאת היתה התשובה הקבועה של אבא. אליאס היה הבוס של אבא. אחרי כמה רגעים חזר אבא מחדר העבודה. "זה היה איזה ילד שנשמע מנוזל, חיפש את אגנס. ויקטור או משהו כזה?"

"ויק-טור, אבא," תיקנה אגנס.

"את לא בת עשר או משהו?" שאל אבא. "מה קורה עם השיחות האלה מבני המין השני?"

אגנס נראתה נבוכה. "לא יודעת. הוא אף פעם לא התקשר לפני כן." היא ראתה את המבט הקודר שנעצתי בה, הרימה מזלג עם אפונים ואמרה, "מה, האנה? אני חושבת שהוא טיפש."

"חה," אמרתי. "גם אני. חבל שהוא אוהב אותך."

אמא אמרה, "זה הילד הרוסי הקטן ההוא מהכיתה שלך? רוסים הם ממש מרתקים בעיניי."

"הוא לא רוסי, אמא. הוא שקרן."

"האנה," היא נזפה בי, "זה לא מנומס לשלול ממישהו את המורשת התרבותית שלו."

כל הזמן הזה, הייוורד ישב שם והתבונן באגנס בפרצוף מקומט מדאגה. החששות שלו התגברו כשאבא מסר לה פתק עם שמו של ויקטור בשגיאות כתיב ומספר הטלפון שלו.

"בטוח שזה רעיון טוב?" שאל הייוורד את יושבי השולחן. "היא ילדה בת עשר. אולי זה לא רעיון ממש טוב. שהילד הזה מחזר אחריה, בכל זאת."

אהבתי את הייוורד על כך שאמר את זה.

"אוי, בחייך, הייוורד," התפרץ אבא, "ילד בן שתיים-עשרה לא יזהה את הזין שלו אפילו במסדר זיהוי."

אמא השתנקה. "ברט, בחייך!" ואז היא בחנה מקרוב את הפתק. "אה!" עכשיו השתנקה מאושר. "זה מספר במרכז העיר. את צריכה להתקשר אליו, אגנס, ולהזמין אותו אלינו מחר. המסכן לא נושם טיפת אוויר צח בשכונה ההיא."

הייוורד החזיק את פניו בידיו. היה לי ברור שהוא בצד שלי.

בהמשך אותו ערב, בזמן שאבא נחר מול הטלוויזיה ואמא נכנסה כהרגלה לאמבטיה ממושכת בניחוח אפרסק, אני הלכתי לחניה כדי לקרוא קומיקס עם פנס הכיס שלי על הספה הישנה שהייוורד הניח באחת הפינות. בדיוק כשהגעתי לסצנה נהדרת שבה אַנטְזִילָה מוחצת את כל מי שניסו אי פעם למעוך אותה, הופיע מלבן צהוב של אור מהמטבח על מכסה המנוע של המכונית של אבא. הייוורד ואגנס נכנסו, והייוורד סגר את הדלת ברכות מאחוריהם. אני זינקתי אל מאחורי הספה עם חוברת הקומיקס שלי, ואז נשענתי בישיבה מזרחית על גב הספה המעופש. כיביתי את פנס הכיס שלי. משום מה, הייוורד לא הדליק את מנורת התקרה.

בדרך לספה הם נתקלו בדברים. אגנס אמרה, "אני קצת מפחדת מהחושך."

הדוד הייוורד השיב, כמעט בלחישה, "אל תדאגי, אנחנו כמעט שם." הם התיישבו. יכולתי להריח את האבק שעלה מהספה.

בהתחלה דבריו של הייוורד הרשימו אותי. הוא אמר לאגנס, "זה לא בסדר, הילד הזה ואת. זה פשוט לא בסדר."

"כי הוא בכיתה של האנה?"

"גם זה, וגם זה שהוא רוצה לנצל אותך."

תיארתי לעצמי שהערותיו של הייוורד מבלבלות את אגנס, כרגיל.

"תראי," אמר הייוורד, "יש בנים שהם בנים נחמדים. יש כאלה שהם גועליים. הוויקטור הזה. הוא פגע רע. הוא לא רוצה להיות נחמד אלייך, את מבינה? לדעתי הוא רוצה להיות גועלי אלייך."

"אבל האנה מחבבת אותו," אמרה אגנס. אחרי שתיקה של רגע היא אמרה, "אולי היא צריכה לצאת איתו."

"בטח, בטח. האנה צריכה לצאת איתו. אבל את חמודה מדי בשביל הבנים האלה." ואז שמעתי קול של גוף אחד מתכרבל ונצמד אל גוף אחר. ואז הייוורד נאנק כאילו הוא מרים משהו. עיניי התרגלו לאט לחשיכה. אחרי דקה קלטתי שאגנס יושבת ממש על ברכיו של הייוורד, ושניהם בגבם אליי.

בחשיכה נראה כאילו הראש שלה צומח מתוך כתפו הימנית.

"אני רוצה להיות נחמד אלייך," הוא אמר.

"אתה תמיד נחמד, דוד הייוורד."

"את רוצה שאני אהיה נחמד אלייך?"

"כן, בטח." קולה של אגנס נשמע עכשיו מתוח יותר, כמעט מרוגז. ואז היא אמרה, כאילו להוטה לשנות נושא, "איזה מגניב שהאנה מצאה מלכה, לא?"

קולו של הייוורד היה מעומעם, בתוך השיער שלה או משהו כזה. "זו לא היתה מלכה. לא רציתי להגיד לה, למסכנה, אבל זה היה זכר צעיר. כדי למצוא מלכה צריך לחפור, את יודעת. הם נראים כמעט אותו דבר, כנראה, אבל את לא תמצאי איזו מלכה שמשוטטת לה ככה סתם."

"אה," אמרה אגנס. "באסה."

"אבל זה הסוד הקטן שלנו, נכון?" הייוורד לחש את זה. יכולתי לשמוע את הידיים שלו ממששות.

קצות האוזניים שלי האדימו. חשבתי על הנמלה המכונפת, משהו שנראה מיוחד אבל בעצם הוא לא כזה. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. רציתי להאמין שהייוורד טועה, אבל משהו אפל בתוכי ידע שהוא צודק.

"את הילדה הכי יפה," אמר הייוורד, והחל לנשק לה את העורף. זה היה שונה מהדרך שבה נישק את העורף שלי. זה לא היה בשפתיים יבשות וסגורות. הן היו מכווצות וממצמצות, כמו כשאמא מצמידה ספוג רטוב לצלחת.

"זה מדגדג," אמרה אגנס. ראיתי שהיא מתפתלת.

"רק תהיי שקטה לרגע. תני לי להיות נחמד אלייך." הוא שוב התנועע על הספה. "הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר."

כל כך שנאתי אותו. הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר. גיששתי כדי למצוא משהו, כל דבר, שיוכל להכאיב לו, ומצאתי את אחת הצנצנות שלי, שהיו בתוכה בערך שלוש-מאות נמלים. פתחתי את מכסה הצנצנת. הוא השמיע קול חורקני, האוויר השתחרר באנחה רכה, והדיף ריח חמוץ כמו פיפי. אגנס אמרה, "מה זה היה?" אבל הדוד הייוורד התנשם לה בקול בתוך האוזן, "אני צריך להפסיק. אני ממש צריך להפסיק," והיא אמרה, בקול משועמם, "זה קצת מוזר. אני רוצה להיכנס הביתה עכשיו, דוד הייוורד." השתופפתי מאחוריהם והפכתי את הצנצנת ישר מעל קו הכתפיים החשוך והמגושם שלו. שניה לאחר מכן הם כבר עמדו על הרגליים והוא צרח. החניה הוצפה באור. אבא עמד בראש המדרגות בפה פעור. כשעיניי הסתגלו לאור, ראיתי את אגנס עומדת לה רגועה, ממצמצת, חלק מחולצתה משוך מעל הציצי הימני. הייוורד שקשק וקרע מעצמו את החולצה והתחנן לעזרה.

"מה קורה כאן?" הרעים אבא.

"הייוורד פשוט היה נחמד אליי," אמרה אגנס, לא בלי גועל. נמלים גלשו מן הצנצנת הפתוחה אל האצבעות שלי וטיפסו במעלה הזרוע. אבא בהה, בלי להוציא מילה. הייוורד בכה והתפתל. אמא הופיעה והקולות גברו והתחדדו. איכשהו, אגנס ואני הוכנסנו פנימה. התיישבנו יחד על רצפת החדר שלי ולא אמרנו דבר. היא שלפה לי נמלה מהשיער ושאלה אם אני רוצה לשחק קלפים. אמרתי שבסדר.

זו היתה הפעם האחרונה שראינו את הייוורד. למחרת, בזמן שאמא המשיכה להתקשר בפניקה לעוד ועוד רופאים כדי לקבוע תורים לאגנס, אבא זרק החוצה את כל חוות הנמלים שלנו. אני שאלתי אם לא אוכל לשמור אפילו אחת, זאת עם הנמלה המכונפת, והוא אמר "לא." אגנס ניסתה לבוא להגנתי. "אבל הנמלים הצילו אותי," היא אמרה. אבל אפילו הקסם האישי המושלם שלה כשל. אבא לא היה מוכן לשמוע מזה.

אגנס, כמובן, היתה בסדר גמור. "הוא רק נישק לי את הצוואר ונגע לי בציצי," היא אמרה. אני אמרתי לה וגם לאמא, "הוא נישק גם אותי." אבל לא נראה שאמא דואגת לי במיוחד. היא כתבה מכתב לאופרה, ובו סיפרה איך אחיה עשה מעשה מגונה בבת הכי קטנה שלה בלי שהיא שמה לב בכלל. "ועוד אצלי בבית, אופרה!" אחד מנציגיה של אופרה התקשר כעבור כמה שבועות ושאל אם יסכימו להופיע בתוכנית מיוחדת. "אמהות עיוורות, ילדות פגועות." אמא היתה באקסטזה. שאלתי אם גם אני אהיה בתוכנית. היא אמרה שלא.

אבא ואני טסנו איתן בכל זאת לשיקגו. צפינו בתוכנית במלון מפואר. אבא נראה נבוך כשראה אותן על המסך. אמא לא הצליחה להפסיק לחייך מרוב התרגשות, אפילו כשאגנס אמרה לאופרה, "ואז הוא נגע לי בציצי ונישק אותי בצוואר."

אבא אמר, "אמא שלך נראית פסיכוטית."

כשהן חזרו, הלכנו כולנו לטייל על גדת האגם. אמא ואבא ישבו על ספסל בפארק וצפו בנו מרחוק.

"ראית את התוכנית?" שאלה אגנס. היא היתה חמוצה.

"כן."

"שמעת מה אמרתי עלייך?"

הנדתי בראשי.

"אולי חתכו את זה. אמרתי להם שהצלת אותי. את והנמלים."

"באמת?"

"כן."

הלכנו לנו בשתיקה, בועטות בנמלים. "אני מתארת לעצמי שזה בטח קצת מבאס אותך," אמרתי.

"לא ממש. ריחמתי על אחת הבנות בתוכנית. איזה מישהו דחף לתוכה את הנקניקייה שלו!"

"איכס," אמרתי. קצת צחקנו.

"אני לא מאמינה שחתכו את זה," היא אמרה, "את מה שאמרתי עלייך."

לא ממש האמנתי לה, אבל זה גרם לי להיות נחמדה יותר כלפיה. אפילו אם היא לא אמרה לאופרה שהייתי גיבורה והצלתי אותה, לפחות היא הודתה בזה בפניי. זה תמיד ייתן לי יתרון עליה.

עמדנו על שפת המים ונתנו להם ללחך את קצות הסנדלים שלנו. "למים האלה יש ריח של קקי של ציפורים," אמרתי.

"הלוואי שיכולתי לכרות את הדברים האלה ולזרוק אותם לגלים." היא הרכינה מבט אל השדיים שלה.

לא אמרתי כלום. לא הצלחתי להבין אם זו הצגה או לא.

חזרנו למלון והזמנו קולה ואצבעות עוף וצ'יפס עם הרבה קטשופ משירות החדרים. אחרי שהתחזרנו כמו שצריך, לבשנו את הפיג'מות שלנו וצחצחנו שיניים. אמא ואבא ירדו לבר למטה, ואמרו שיחזרו בקרוב. "אל תכניסו אף אחד," הזהירה אמא. הדלת הכבדה ננעלה מאחוריהם.

כשנשארנו לבד עברנו דרך כל הערוצים שלא היינו אמורות לצפות בהם. בתוך האפרוריות הצורמנית של אחת התחנות, מבעד למסך ששרץ עדרי נמלים שחורות, יכולנו לשמוע אנחות וראינו כאן ירך ושם שד, כלי משחק לא ממש מוכרים בגופים רוטטים.

"תכבי את זה," אמרה אגנס. כיביתי.

לא היה לי אכפת לקבל ממנה פקודות לפעמים. אם אני יכולה להיות גיבורה, זה אומר שאותה אפשר להציל. ככה קל יותר להשלים עם כניעה. אבל היו מקרים, בהמשך, שבהם מתוך כעס או רחמים כמעט הודיתי, היי, הצלתי אותך מכל הסיבות הלא נכונות.

 

רחוב הרברט סמואל בתל אביב. יום שישי חמש אחר הצהריים. עצרתי בשוליים. אין לי לאן למהר.

עלים התערבלו. עננים רדפו. גלים גבוהים הגיעו לאספלט. הגשם לא פסק.

הסתכלתי על הים. חשבתי, הרחוב ריק, אף אחד לא ממהר עכשיו לשום מקום. כולם בבתים מחוממים, במטבחים רוחשים, ואני לבד. הוצאתי את הטלפון וצילמתי מתוך המכונית עץ דקל מכופף. דפדפתי באלבום התמונות שבמכשיר. חברים, משפחה, תמונה סרוקה של אמי בצעירותה, שפתיה צבועות באדום. תמיד אני חסרה בתמונות. פתאום ראיתי אישה. היא עלתה מהחוף. התקרבה. עטופה במעיל אך רטובה כולה. פתחה את דלת המכונית ואמרה "את חייבת לקחת אותי מכאן". לא בבהלה אמרה. בהחלטיות גם פשטה את המעיל ונכנסה. מים טפטפו על כתפיה שהיו חשופות. שאלתי אותה מאיפה היא באה, לאן היא צריכה להגיע, מה היא עושה בחוץ בגשם הזה. היא לא ענתה. רק צחקה.

כשעמדנו ברמזור הבחנתי שיש לה משהו על הגב, בין השכמות. התקרבתי, ניסיתי לראות מקרוב. תולעים. תולעים בקוטר של שבעה מילימטרים. הן התארכו ונעו לכיוון שלי וראיתי שיש להן בקצה שפתיים קטנות אדומות, שנפתחות ונסגרות כמו מפריחות באוויר נשיקות. או שאולי כך היא נושמת. הרמזור התחלף לירוק. "אז לאן לקחת אותך?" שאלתי. "אני ארד בדרך" אמרה. "בדרך" חזרתי אחריה "בדרך לאן?" תולעת אחת התארכה, הגיעה עד אלי וליחכה את עורפי. הרגשתי צריבה. "בדרך לאן?" שאלתי שוב כשאני מנסה לסלק אותה מעלי. העברתי את ידי במקום הצריבה והרגשתי גבשושית קטנה ולחה. התולעים הפסיקו להתפתל, התיישרו והתחדדו, השפתיים שבקצותיהן נקפצו לנקודה קטנה ואדומה. היא נראתה כעוסה. רציתי לעצור ולסלק אותה מהמכונית שלי. אבל עור הפנים שלה התמצק ועיניה התרחבו. זו אישה קיפודית חשבתי לעצמי, עלי להיזהר. "תעצרי" היא אמרה לי כשהגענו לשעון של יפו, "אני צריכה בגדים יבשים" אמרה "בואי איתי" ציוותה עלי. המראה הקיפודי שלה לא איפשר לי לבחור. צעדנו ברחוב. מסביבנו היו רק נשים. קיוויתי לראות פנים מוכרות. שמתי לב שלכולן קוצים על הגב כמו שלה. אולי כך הן היו תמיד. מיששתי את גבי החלק.

נכנסנו לחנות. המוכרת והלקוחות היו כולן קיפודיות. האישה מן הים הובילה אותי לחדר ההלבשה. הסתובבתי לצאת, ניסיתי להתנגד. היא חסמה את דרכי, שלחה יד אל עורפי, התעכבה במקום הצריבה ואמרה "תהיי כמו כולם" וחייכה.

בחדר ההלבשה דלת נפתחה. באולם רטוב וחם השכיבו אותי על שולחן גדול משיש. שתי נשים פשטו ממני את בגדי העליונים. "זה לא יכאב" אמרה לי האישה מהים, "רק קצת".

"שישים ושבע" היא לחשה, שישים ושבע תולעים נתפרו לי בגב. כאב.

כשאני רצינית או כועסת הן הופכות לקוצים.

אני אוהבת אותן.

אני מחליקה עליהן יד, מחדדת את הכעסים ודוקרת את קצות אצבעותַי עד זוב דם.

בקרקעית האגם, המכוסה בוץ ואבנים, נחה גופה של גבר. עיניו היו פקוחות, כאילו התבונן בשמש נוזלית, בשמיים שמתחת לפני הקרקע. דג קטן, שחור וצהוב, שחה ליד רגלו; דג אחר כרסם אחת מאוזניו. הוא שכב שם למטה מזה זמן מה ודמותו הדוממת כבר הייתה לחלק מהנוף המימי. פרצופו נראה שליו, אבל העוויה של גועל הצטיירה מדי פעם על שפתיו. שיערו והאצות התערסלו עם תנועת הגלים. הבוץ כיסה לאט לאט את הגוף המשתנה. העיניים, שהיו חלולות בהתחלה, בלטו כעת מהפנים הנפוחות. האישונים, שבוודאי ראו רק שחור, איבדו את צבעם. הבטן התנפחה, ולילה אחד התנתקה הגופה מהקרקעית האפלה ועלתה מעלה באטיות. עקבותיה נמחו בבוץ והבשר יצא לאוויר העולם. הגלים הובילו את הגופה לשפת האגם.

הפקח של משטרת פלורס רכן מעל הגופה, מכסה את אפו במטפחת. מעטים הדברים שהרגיזו אותו יותר ממוות בלי סיבה, ועיניו האדומות חיפשו בסבלנות סימנים של אלימות. הוא לא גילה כלום; רק טביעות האצבעות של הדייגים שמצאו את הגופה ומשכו אותה מהמים, וסימני הנשיכה של הדגים על הפנים והידיים הקמוצות. הפקח הורה לפרוש את כפות הידיים: ביד אחת – כלום. ביד השנייה אבן וקצת אדמה. על פי גובהו, כנראה היה זה זר. הפקח הזדקף וקיפל את המטפחת.

ריצ'רד וורד, צפון אמריקאי בן חמישים, הגיע לפֶּטֶן לפני תשעה חודשים. הוא קנה אדמה על שפת אגם איצה ובנה שם בית קטן. כוונתו הייתה לפרוש ולחיות שם עם אשתו, לוסי, שחיכתה בוויסקונסין שייקרא לה להצטרף אליו. שבועיים לפני מציאת הגופה, נראה ריצ'רד וורד בחנות מכולת בפלורס, אחר כך נעלמו עקבותיו. משרתו, רפאל קולינה, הובא לחקירה בתחנת המשטרה, אך לשווא. החיפוש שערכו בצריף שלו, על חלקת האדמה של וורד, לא הניב פרי. החזיקו אותו במעצר כמה שעות ואחר כך שחררו אותו, רק אחרי שהחטיפו לו את המכות הרגילות.

לוסי וורד הגיעה לפלורס ביום ראשון לח בחודש ספטמבר. היא הייתה שמנה וחיננית. בתחנת המשטרה נתנו לה את הקופסה עם האפר: "37", היה כתוב עליה, "מר ריצ'רד וורד". ניידת משטרה לקחה אותה לחלקה, ושם חיכה לה רפאל.

היא סיירה בשטח ובחנה את הנוף בעיניים ערניות, כאילו היא מביטה בציור מופשט שהיא לא לגמרי מבינה; היא הופתעה לגלות שהנוף מוצא חן בעיניה. היא נכנסה לבית והחליטה שתישאר לישון שם. מאוחר יותר, לפני ששכבה לישון, חשבה על בעלה והודתה לו על כך שמצא את המקום הזה. היא תנסה לחיות בו זמן מה.

מלכתחילה נדמה היה שהיעדר החברה האנושית, שפחדה שתחסר לה, הוחלף בחיים הקדחתניים של הצמחים, ברחש החרקים ובנוכחות העמומה של רפאל. בזה אחר זה גילתה את הניסים הקטנים של הג'ונגל ולמדה להשלים עם חוסר הנוחות; נמלים בכל מקום, זיעה נצחית, יתושים בשקיעה ובזריחה.

בלילות, אחרי ארוחת הערב, היא ישבה בחוץ בכיסא הנדנדה והקשיבה לקולות המהפנטים המתכתיים שעלו מן האדמה. ביום אהבה ללכת בין העצים במשעול הצר שיצר בעלה. היא הלכה עד שהתעייפה ואחר כך נחה בין העצים והתענגה על ריח הענפים והעלים היבשים. לפעמים אספה פרפר מוזר או קטפה פרחים בלי שם.

לילה אחד ירד גשם בלתי פוסק. הטיפות הלמו בגג והרעש לא הניח לה לישון. אז, בפעם הראשונה, החל מותו של בעלה להטריד אותה. הפחד חלחל לתוכה כמו המים שהחלו לחלחל לחדר. טיפה דשנה נפלה ליד הכרית; היא דחפה את המיטה למרכז החדר. היו ברקים בשמיים. קצת לפני שנרדמה ראתה את רפאל מביט בה מן הדלת לאור ההבזקים המרצדים. היא מצמצה. היא חשבה להושיט יד ולהדליק גפרור, אבל הבינה בהקלה שהיא טעתה; הפרצוף היה רק כתם על העץ. היא נשמה נשימה עמוקה ושקעה בשינה.

בבוקר זרחה השמש גבוה בשמיים והיא פקחה את עיניה ושמעה את רפאל עובד במטבח. האוויר היה מתוק מריח תירס. סיכות של שמש חדרו מבעד לחרכים וזבוב זמזמם בחדר. היא הציעה את המיטה והתלבשה ליציאה.

בוקר, אמר לה רפאל וחשף את שיניו הצהובות.

לוסי יצאה מהמטבח והתיישבה במרפסת.

רפאל הניח את המגש על השולחן שהיה ליד הכיסא. הוא מזג קפה והיא הסתובבה לעברו ואמרה בקול נמוך: חשבתי על מר ריקרדו.

לרגע הוא הביט בה בפליאה. אחר כך הסיט את מבטו והזדקף. מר ריקרדו, הוא אמר. האור השתקף באגם. לוסי הלכה עד לקצה המזח ונשכבה על מגבת כדי להשתזף. היא חשבה על העבר בתור דבר מה ריק ולא ברור; הזיכרון נמס בחום.

השמש שרפה את פניה. היא שמעה את רפאל דוחף את הקאנו שלו למים, והזדקפה כדי להביט בו חותר.

אני הולך לבדוק אם יש דגים, הוא אמר לה, והמשיך לחתור לצד השני של האגם. היא נשכבה על הבטן. היא הסתכלה על הפרחים הלבנים שמתחת לפני המים ואחר כך עצמה עיניים כדי לא לחשוב.

החום התגבר. היא קפצה למים ושחתה הלוך ושוב בסמוך למזח. היא יצאה מהמים והניחה לשמש לייבש אותה. היא הלכה לעבר הבית, אבל הדלת הפתוחה של הצריף משכה את תשומת ליבה. היא הביטה לאחור – מים שקטים – ופנתה בצעד מהיר לעבר דלת הכניסה.

באחת הפינות היא גילתה סיר גדול מחימר שעמד על כמה אבנים; מתחתיו היו גחלים ואפר. היא קפאה על מקומה במרכז החדר. תלוי באוויר קרוב מאוד לפניה, בהה בה קרפד ענקי. הוא פתח את הפה ולוסי הבחינה בצנצנת הזכוכית והחוט תלוי מהתקרה. הקרפד נע בתוך הצנצנת והשעין ארבע אצבעות על הזכוכית. הפחד הפך לרחמים. היא נגעה בצנצנת בציפורן, והקרפד מצמץ. המכסה  חורר בעזרת מסמר ובתחתית היו עשבים וזבוב. היא סובבה את הצנצנת והביטה בכתמים על העור של הקרפד.

מרחוק נשמע רעש של עץ חלול. מבעד למפתן הדלת היא ראתה את הקאנו משייט בלב האגם. רפאל עמד וחתר, פעם ימינה פעם שמאלה, בלי להסיר את מבטו מהגדה. לוסי חשה זרם בגבה והבחינה ששיערה נוטף מים. היא יצאה מהצריף; על רצפת העפר נותרה דמות עשויה טיפות מים.

באותו ערב רפאל הכין לה תבשיל דגים. היא טעמה אותו באי חשק והשאירה את הקערה מלאה כמעט. רפאל שאל אותה אם משהו לא בסדר באוכל. לא, האוכל בסדר; השמש הרסה לה את התיאבון. כשרפאל פרש לצריף לשנת צהריים, נכנסה לוסי למטבח להכין לעצמה צלחת פירות.

היא מוכרחה לדבר עם רפאל. זה אכזרי מה שהוא עושה לקרפד. היא נזכרה בעור הגס, בעיניים העצובות מבעד לזכוכית. היא ישבה במרפסת והביטה באגם; היא חשבה על האפר של בעלה.

היא קמה מכיסא הנדנדה והלכה בדממה – דממת ערב – עד לדלת הפתוחה למחצה של הצריף. רפאל, על ברכיו ובגבו אליה, שיחק עם הקרפד, שהיה כעת מחוץ לצנצנת, ודקר אותו במקל. הקרפד נדחק לפינה והתנפח לאות איום; מעל עיניו הופיעו רכסים שחורים מחודדים דמויי קרניים.

היא נסוגה כמה צעדים וקראה בקול רם: רפאל!

רפאל קם בניתור והציץ החוצה.

סליחה, היא אמרה. אני צריכה כמה לימונים. תוכל אולי ללכת לחנות?

אחרי שרפאל נעלם בשביל לכפר, הסיטה לוסי את הבריח ודחפה את הדלת. הקרפד שוב היה בתוך הצנצנת. היא פתחה את המכסה, הניחה את הצנצנת על הרצפה ודחפה ברגלה את הקרפד החוצה. אחר כך סגרה את הדלת בבריח וחזרה למרפסת. השמש התקרבה אל האופק.

רפאל חזר בשקיעה. לא היו להם לימונים, הוא אמר כשחלף על פניה, והמשיך בכיוון הצריף. לוסי הביטה בו, מתנדנדת בכיסאה. היא ראתה אותו פותח את הדלת ונכנס, ופתאום הופיע שוב, כאילו מישהו בעט אותו החוצה. הוא סרק את הקרקע במבטו; אחר כך חיפש בשיחים שהקיפו את הצריף, מתחת לצמחי הבננה, בסבך קני הסוכר. הוא סרק שוב את הצריף ואחר כך נעמד במפתן והביט החוצה.

מה קרה? צעקה לו לוסי. היא ראתה אותו ניגש אליה בראש מורכן.

מישהו נכנס לי לבית.

היתושים עקצו אותו. מי? מתי?

רפאל הביט לאחור. לא ראית אף אחד?

הירח היה מלא, האוויר דומם. לפני ארוחת הערב יצאה לוסי לשפת האגם להביט בשמיים. היא ידעה שרפאל נוטר לה טינה כי שיקרה לו. לרגע רצתה להודות באשמה, אבל לבסוף החליטה שמוטב לשתוק לעת עתה.

הארוחה הוגשה. היא חיסלה את הדג באי חשק; היא רצתה לרצות את רפאל. (עכשיו היא ריחמה עליו). היא ביקשה ממנו סליחה בקול נמוך. רפאל הכין לעצמו צלחת ואמר לה לילה טוב. כשהנר בצריף כבה, הלכה לוסי לחדרה.

באמצע הלילה הרגישה משקל על בטנה והתעוררה בבת אחת.

היא הרגישה את המשקל עולה לעבר חזה. זה היה משהו קר; עכשיו הוא היה על הצוואר ונעצר בפה. היא לא יכלה לזוז; איבריה נעשו כבדים. ואז היא ראתה את הקרפד המתנפח…

היא הסירה את השמיכה וקפצה מהמיטה. נוזל מר צרב לה בגרון; היא רצתה להוציא אותו מגופה. היא הדליקה פנס ורצה לשירותים. היא רכנה מעל הכיור, פתחה את הברז והרטיבה את ראשה. אחר כך התיישבה על השטיח ולא יכלה לקום עוד. היא ראתה את אור הפנס מבעד למראה.            

        

"אֵיפֹה שֶׁתְּחַפֵּשׂ'תָּם וּמָתַי שֶׁתְּחַפֵּשׂ'תָּם – שָׁמָּה תִּמְצָא'תָּם," אָמַר הַדּוֹד רֵמוּס בְּהַטְעָמָה.

"יְלָדִים טוֹבִים יוֹדִ'ים תָּמִיד אֵיךְ לִ'תְנַהֵג. תִּקַּח לְמָשָׁל תַּ'יְּלָדִים שֶׁל דּוֹן אַרְנָב: הֵם שָׁמ'וּ בְּקוֹל אַבְּ'שֶׁלָּהֶם וְאִמְ'שֶׁלָּהֶם מִסּוֹפַ'יּוֹם עַד סוֹפַ'יּוֹם. בָּרֶגַע שֶׁדּוֹן אַרְנָב הָיָה אוֹמֵר לָהֶם 'נוּסוּ' – הֵם נָסוּ, וּכְשֶׁגִּיבֶרֶת אַרְנָב אָמְרָה לָהֶם 'טוּסוּ' – הֵם טָסוּ. כֻּלָּם עָשׂוּ'ת'זֶה, כָּל מָה שֶׁאָמְרוּ לָהֶם. וְהַבְּגָדִים שֶׁלָּהֶם הָיוּ תָּמִיד נְקִיִּים, וְהָאַף שֶׁלָּהֶם הָיָה תָּמִיד תָּמִיד יָבֵשׁ."

מִבְּלִי מֵשִׂים הֵרִים הַיֶּלֶד הַקָּטָן אֶת יָדוֹ אֶל פָּנָיו וְחִכֵּךְ אֶת קְצֵה אַפּוֹ בְּשַׁרְווּל מְעִילוֹ.

"כֵּן, הֵם הָיוּ יְלָדִים טוֹבִים," הִמְשִׁיךְ הַכּוּשִׁי הַזָּקֵן בִּנְעִימָה נִלְבֶּבֶת, "וּכְשֶׁהֵם לֹא הָיוּ פַּ'ם אַחַת טוֹבִים – אָז כִּמְעַט שֶׁלֹּא נִשָׁ'רוּ יוֹתֵר אַרְנָבִים קְטַנִּים, אֲפִלּוּ לֹא אֶחָד לִרְפוּאָה, זֶהוּ זֶה."

"מָתַי זֶה הָיָה, דּוֹד רֵמוּס?" שָׁאַל הַיֶּלֶד הַקָּטָן.

"בַּיּוֹם שֶׁדּוֹן שׁוּעָל 'תְפָּרֵץ לַבַּיִת שֶׁל דּוֹן אַרְנָב וְלֹא מָצָא שָׁם אַפֶ'חָד, רַק תָּ'אַרְנְבוֹנִים הַקְּטַנִּים. דּוֹן אַרְנָב הַזָּקֵן יָצָא לְצַיִד בְּחֶלְקַתַ'קּוֹצִים, וְגִיבֶרֶת אַרְנָב הָלְכָה לִ'שְׁתַּתֵּף בַּ'סֵפַת נָשִׁים שֶׁלַּ'שְּׁכוּנָה, וְהַיְּלָדִים נִשָׁ'רוּ בַּבַּיִת וְשִׂחֲקוּ בְּמַחְבּוֹאִים. וּפִת'וֹם, בְּאֶמְצַע הַמִּשְׂחָק, תְפָּרֵץ דּוֹן שׁוּעָל לַבַּיִת. הָאַרְנְבוֹנִים הַקְּטַנִּים – הֵם הָיוּ כָּל כָּךְ שְׁמֵנִים שֶׁהָרִיר 'תְחִיל לִנְזֹל מֵהַפֶּה שֶׁלּוֹ; אֲבָל הוּא זָכַר תַּ'גּוֹרָל שֶׁל דּוֹן זְאֵב וּפָחַד לִבְלֹעַ אוֹתָם בְּלִי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֵיזֶה תֵּרוּץ הָגוּן בִּשְׁבִילוֹ. מִפֹּה לְשָׁם הוּא רָאָה פִּת'וֹם קְנֵ'סֻכָּר שָׁמֵן וְגָדוֹל עוֹמֵד בַּפִּנָּה; וְאָז הוּא 'שְׁתַּעֵל בִּשְׁבִיל לְנַקּוֹת תַּ'גָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְאָמַר בְּקוֹל עָבֶה:

"הֵי! אַתֶּם שָׁם, אַרְנ'וֹנִים, רוּצוּ לַפִּנָּה וְהָבִיאוּ לִי חַתְ'כָה מֵהָעֵץ הַמָּתוֹק-מָתוֹק הַזֶּה!" כָּכָה הוּא אָמַר וִ'שְׁתַּעֵל שׁוּב פַּ'ם.

הָאַרְנָבִים הַקְּטַנִּים נִגְּשׁוּ לַקְּנֵ'סֻכָּר, הֵם נִגְּשׁוּ, וְהֵם כּוֹפְפוּ'תוֹ, וְהֵם הִזִּיעוּ עָלָיו, אֲבָל בְּלִי שׁוּם תּוֹצָאוֹת. הֵם לֹא'צְלִיחוּ לִשְׁבֹּר'תוֹ. דּוֹן שׁוּעָל עָשָׂה'ת'עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שֶׁהוּא לֹא מִסְתַּכֵּל, אֲבָל הוּא הִמְשִׁיךְ לִנְבֹּחַ:

"קְצָת יוֹתֵר מַהֵר, אַרְנ'וֹנִים! אֲנִי מְחַכֶּה לָכֶם!"

וְהָאַרְנָבִים הַקְּטַנִּים הִמְשִׁיכוּ לִ'תְרוֹצֵץ מִסָּבִיב לַקְּנֵ'סֻכָּר אֲבָל לֹא'צְלִיחוּ לְקַצֵּץ'תוֹ. מִפֹּה לְשָׁם הֵם שָׁמ'וּ פִּת'וֹם צִפּוֹר קְטַנָּה שָׁרָה מֵהַגַּג שֶׁלַּ'בַּיִת, וְהַמִּלִּים שֶׁלַּ'שִּׁיר הָיוּ כָּאֵלֶּה:

חַדְּדוּ אֶת הַשִּׁנַּיִם

וְנִשְׁכוּ בּוֹ חַת וּשְׁתַּיִם

נִשְׁכוּהוּ נִגְסוּהוּ –

וְכָכָה תִּשְׁבְּרוּהוּ.

הָאַרְנָבִים הַקְּטַנִּים שָׂמְחוּ נוֹרָא לִשְׁמֹעַ תָּ'עֵצָה הַזֹּאת, וְהֵם נָשְׁכוּ תַּ'קְּנֵ'סֻכָּר, וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁדּוֹן שׁוּעָל הִסְפִּיק לָקוּם עַלָ'רַגְלַיִם שֶׁלּוֹ הֵם הֵבִיאוּ לוֹ חַתְ'כָה מֵהַקָּנֶה; וְדוֹן שׁוּעָל – הוּא'תְיַשֵּׁב בַּחֲזָרָה וְחָשַׁב וְחָשַׁב עַל אֵיזֶה תֵּרוּץ הָגוּן בִּשְׁבִיל לִבְלֹעַ תָּ'אַרְנָבִים הַקְּטַנִּים. אַחֲרֵי אֵיזֶה רְגָעִים הוּא קָם עַלָ'רַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְנִגַּשׁ לְמִסְנֶנֶת שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה עַלַ'קִּיר וְנָבַח:

"הֵי, אַתֶּם, אַרְנ'וֹנִים! קְחוּ תַּ'מִּסְנֶנֶת הַזֹּאת וְרוּצוּ אֶל הַנַּחַל וְהָבִיאוּ לִי קְצָת מַיִם קָרִים!"

הָאַרְנְבוֹנִים הַקְּטַנִּים אָצוּ רָצוּ לַנַּחַל, הֵם רָצוּ וְנִסּוּ לָקַחַת מִשָּׁם מַיִם בַּמִּסְנֶנֶת, אֲבָל כָּלַ'מַּיִם נָזְלוּ כַּמּוּבָן הַחוּצָה דֶּרֶךְ הַחֹרִים. הֵם נִסּוּ שׁוּבְפַּ'ם וְשׁוּבְפַּ'ם, וְהַמַּיִם נִשְׁפְּכוּ שׁוּבְפַּ'ם וְשׁוּבְפַּ'ם; וּבַסּוֹף 'תְיַשְּׁבוּ הָאַרְנְבוֹנִים עַלָ'אָרֶץ וְהִתְחִילוּ לִבְכּוֹת. וּפִת'וֹם בָּאָה הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה וְהִתְיַשְּׁבָה עַלָ'עֵץ שֶׁמִּמּוּל וִ'תְחִילָה לָשִׁיר: וְהַמִּלִּים שֶׁלַּ'שִּׁיר הָיוּ כָּאֵלֶּה:

אִסְפוּ נָא חִישׁ חֹמֶר וּבֹץ בַּיָּדַיִם

וְסִתְמוּ אֶת נִקְבֵי הַמִּסְנֶנֶת חַת-שְׁתַּיִם;

הַחֹרִים יִסָּתְמוּ, לֹא יָנוּסוּ הַמַּיִם,

דּוֹן שׁוּעָל לֹא יַחְשׂף לְמוּלְכֶם הַשִּׁנַּיִם.

חַת-שְׁתַּיִם הֵם קָפְצוּ, הָאַרְנְבוֹנִים הַקְּטַנִּים, וְהֵם סָתְמוּ תַּ'חֹרִים שֶׁלַּ'מִּסְנֶנֶת שֶׁהִיא לֹא תִּדְלֹף, וְ'חַר כָּךְ הֵם הֵבִיאוּ תַּ'מַּיִם לְדוֹן שׁוּעָל. אֲבָל דּוֹן שׁוּעָל – הוּא'תְרַגֵּז נוֹרָא, וְהוּא קָם וְהִצְבִּיעַ עַל בּוּלֵ'ץ גָּדוֹל וְשָׁמֵן וְצִוָּה עַלָ'אַרְנְבוֹנִים שֶׁיְּגַלְגְּלוּ'תוֹ לָאֵשׁ. הַזַּאֲטוּטִים הַקְּטַנִּים נֶ'מְדוּ מִסָּבִיב לַבּוּלֵ'ץ, הֵם נֶ'מְדוּ, וְהֵם נִסּוּ לָ'רִים אוֹתוֹ בְּיַחַד, וְהֵם 'תַ'מְּצוּ וְהִזִּיעוּ כָּל כָּךְ שֶׁרָאוּ כּוֹכָבִים. אֲבָל הַבּוּלֵ'ץ – הוּא לֹא חָשַׁב לָזוּז. וּפִת'וֹם הֵם שָׁמְעוּ תַּ'צִּפּוֹר הַקְּטַנָּה מְזַמֶּרֶת וְשָׁרָה, וְהַמִּלִּים שֶׁלַּ'שִּׁיר הָיוּ כָּאֵלֶּה:

תִּירְקוּ טוּף-טוּף-טוּף לְכַפּוֹת הַיָּדַיִם

תַּ'מְדוּ מֵאֲחוֹרֵי הַבּוּל-עֵץ שְׁנַיִם-שְׁנַיִם,

תִּדְחֲפוּ'תוֹ קָדִימָה, בַּכַּפּוֹת, בָּרַגְלַיִם,

גַּלְגְּלוּ'תוֹ בְּיַחַד – וְהוּא יָזוּז חַת וּשְׁתַּיִם.

הֵם גִּלְגְּלוּ תַּ'בּוּלֵ'ץ, וּבְעֵרֶךְ בָּרֶגַע שֶׁהֵבִיאוּ'תוֹ לָאֵשׁ – אַבְּ'שֶׁלָּהֶם נִכְנַס הַבַּיְתָה בְּדִלּוּגִים, וְהַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה – הִיא עָפָה לָהּ וְנֶ'לְמָה. דּוֹן שׁוּעָל רָאָה שֶׁהַשָּׁלָל שֶׁלּוֹ נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ, וְהוּא קָם וּבִקֵּשׁ סְלִיחָה וִ'תְכּוֹנֵן לָלֶכֶת הַחוּצָה.

"אוּלַי תִּשָּׁאֵר קְצָת וְנֹאכַל אֵיזֶה כִּבּוּד קַל בְּיַחַד, דּוֹן שׁוּעָל," אָמַר דּוֹן אַרְנָב, כָּכָה הוּא אָמַר. "מֵאָז שֶׁדּוֹן זְאֵב הִפְסִיק תַּ'בִּקּוּרִים שֶׁלּוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, אַנְ'מַרְגִּיש תַּ'צְמִי דֵּי בּוֹדֵד בַּלֵּילוֹת הָ'רֻכִּים הָאֵלֶּה," הוּא אָמַר.

אֲבָל דּוֹן שׁוּעָל – הוּא כִּפְתֵּר תָּ'אֲפֻדָה שֶׁלּוֹ עַד הַצַּוָּארוֹן וְהָלַךְ לוֹ הַבַּיְתָה. וְזֶה מָה שֶׁכְּדַאי גַּם לְךָ לַ'שׂוֹת עַכְשָׁו, חֲמוּדִי, 'פְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה תַּ'צֵּל שֶׁל אִמְ'שֶׁלְּךָ מִתְנוֹעֵעַ קָדִימָה וְאָחוֹרָה מוּלַ'חַלּוֹן, וְאַתָּה יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק כָּמוֹנִי שֶׁזֶּהוּ סִימָן שֶׁהִיא מְחַכָּה לְךָ."


*הסיפור לקוח מתוך: "הדוד רמוס" מאת יואל צ'נדלר הריס, הוצאת זמורה, ביתן 1983.

א

יובל שנים קינאו הגברות של פּון-לֶוֶק במרת אוֹבֶּן על המשרתת שלה פֶליסיטֶה.

בעד מאה פרנק לשנה, היתה מבשלת לה ומנקה, תופרת, מכבסת, מגהצת, ידעה לְמַתֵּג סוס, לפטם את העופות, לחבץ חמאה, ושמרה אמונים לגברתה – שלא היתה ברייה נעימה דווקא.

היא נישאה לבחור נאה, מחוּסר רכוש, שמת בתחילת שנת 1809 והניחהּ עם שני ילדים קטנים וחובות לרוב. אז מכרה את נחלותיה, חוץ מחוות טוּק וחוות זֶ'פוֹס, שלא הכניסו אלא 5,000 פרנק לשנה, ועקרה מביתה שבסַן-מֶלֶן אל בית אחר שהוצאותיו קטנות יותר, בית שהיה שייך לאבותיה ועמד מאחורי השוק.

הבית הזה, המכוסה בלוחות צפחה, עמד בין מבוא מקוֹרה ובין סמטה היורדת אל הנחל. בִּפְנים היו בו הבדלי גובה שהכשילו את הרגליים. פרוזדור צר הפריד בין המטבח ובין "חדר-האורחים", שמרת אוֹבּן עשתה בו את כל שעות היום, יושבת בכיסא קש על-יד החלון. לפני הסָפין, הצבוע לבן, עמדו בשורה שמונה כיסאות מַהגוֹני. פסנתר ישן, מתחת לַבָּרוֹמֶטֶר, נשא עליו פירמידה של קופסאות ותיבות קרטון. שתי כורסאות מרופדות עמדו משני צדדיו של הקמין העשוי שיש צהוב, בסגנון לואי החמישה-עשר. שעון-המטוטלת שבאמצע עוצב בצורת מקדש של האלה וֶסטה – ובדירה כולה עמד ריח קל של טחב, כי רצפתה היתה נמוכה מהגן.

בקומה הראשונה היה קודם-כל חדרה של "הגברת", חדר גדול מאוד, שקירותיו מצופים בנייר פרחוני חיוור, ובו דיוקן של "האדון" בלבוש טרזני. הוא היה מחובר לחדר קטן ממנו, שנראו בו שתי מיטות-ילדים, בלי מזרנים. אחריו היה הטרקלין, סגור תמיד ומלא רהיטים מכוסים ביריעות-בד. מכאן הוליך מסדרון אל חדר-עבודה; ספרים וניירות מילאו שם את מדפיו של ארון, שהקיף בשלוש צלעותיו שולחן-כתיבה גדול של עץ שחור. שתי הדפנות הצדדיות של הארון היו מוסתרות כולן ברישומי דיו, נופים בצבעי גוּאש ותחריטים של אוֹדרַן, זכר לימים טובים מאלה ולמותרות שהיו ואינם. בקומה השנייה האיר אשנב הנשקף על האפרים את חדרה של פֶליסיטה.

היא היתה קמה עם שחר, שלא תאחר את המיסה, ועובדת בלי הפסקה עד הערב; אחר-כך, כשנסתיימה ארוחת-הערב וכלי האוכל עמדו במקומם והדלת ננעלה היטב, היתה תוחבת את בול-העץ תחת הרמץ ונרדמת לפני האח, ומחרוזת-התפילה שלה בידה. בעמידה על המיקח לא היה עקשן גדול ממנה. ואשר לנקיון, ברק סיריה היה מביא את המשרתות האחרות לידי ייאוש. מאחר שהיתה חסכנית, היתה אוכלת לאטה, ומלקטת באצבעה מהשולחן את הפירורים שנשרו מלחמהּ – לחם של שתים-עשרה ליטראות, שנאפה במיוחד בשבילה והספיק לעשרים יום.

בכל עונות השנה היה לבושה רדיד כותנה צבעוני, פרוף בסיכה על גבה, שביס שהסתיר את שׂערהּ, גרביים אפורים, חצאית אדומה, ומעל ללסוטתה סינר עם כיס, כמו האחיות בבתי-החולים.

פניה היו כחושות וקולה חד. כשהיתה בת עשרים וחמש חשבוה לבת ארבעים. משמלאו לה חמישים נהייתה בת-בלי-גיל; ומאחר שהיתה שותקת תמיד וזקופת גו וכל תנועותיה מדודות, נדמתה כאשה עשויה עץ, הפועלת כמין אוֹטוֹמט.

ב

גם לה, כמו לכל אשה, היתה פעם פרשת האהבה שלה.

אביה, בנאי, נפל מפיגום ונהרג. אחר-כך מתה עליה אמה, אחיותיה נפוצו, ואיכר אחד אסף אותה אל ביתו והפקיד אותה, ילדה קטנה כל-כך, על פרותיו במרעה. היא היתה רועדת מקור בבגדיה הבלויים, שותה על גחונה ממי השלוליות, סופגת מכות על כל דבר של מה-בכך, ולבסוף גורשה על גניבת שלושים פרוטות, שלא גנבה כלל. היא באה אל חווה אחרת, נעשתה שם לולנית, ומאחר שמצאה חן בעיני אדוניה, עוררה את קנאת חבריה.

ערב אחד בחודש אוגוסט (והיא אז בת שמונה-עשרה) גררו אותה אִתם לחגיגה בקוֹלוויל. ומיד הממוּהָ שאון כלי-הזמר, האורות שבתוך העצים, התלבושות הססגוניות, התחרימים, צלבי הזהב, והמון האדם הזה המפזזים ומכרכרים כאיש אחד. היא עמדה בצד בענווה, והנה ניגש אליה צעיר אחד, אמיד על-פי מראהו, שעמד עד אז נשען בשני מרפקיו על יצול של עגלה ועישן את מקטרתו, והזמין אותה לרקוד. הוא קנה לה יין-תפוחים, קפה, לביבה, וצעיף, וכשנדמָה לו שהיא מבינה ללבו, הציע לה ללווֹתה לביתה. בפאת שדה של שבולת-שועל הפיל אותה בגסות ארצה. היא נבהלה ופרצה בצעקות. הוא הסתלק.

ערב אחר, בדרך אל בּוֹמוֹן, רצתה לעקוף עגלת חציר גדולה, שהתנהלה לאטה, וכשנדחקה ועברה לידה, הכירה את תֵיאוֹדוֹר.

הוא ניגש אליה בפנים שקטות ואמר שצריך לסלוח על מה שהיה, כי זה קרה "בגלל השתייה".

היא לא ידעה מה לענות ורצתה מאוד לברוח.

מיד החל לדבר על היבולים ועל נכבדי הקהילה, שהרי אביו עקר מקולוויל אל חוות אֶקוֹ, ועכשיו הם שכנים איפוא. "אה!" היא אמרה. והוא המשיך וסיפר שמבקשים לחַתנוֹ, אבל הוא דווקא אינו ממהר ויחכה עד שימצא לו אשה כלבבו. היא השפילה את ראשה. ואז שאל אותה אם היא חושבת על נישואים. היא חייכה וענתה שלא יפה ללעוג.

"חס וחלילה, בחיי!" והוא כרך את זרועו השמאלית על מותניה; היא הלכה, נתמכת בחיבוקו; הם האטו את צעדיהם. הרוח נשבה חרש, הכוכבים נצצו, עגלת החציר הענקית התנדנדה לפניהם; וארבעת הסוסים התנהלו בכבדות והעלו אבק. אחר-כך, בלא שנצטוו, פנו ימינה. הוא שב ונשק לה. היא נבלעה בחשיכה.

בשבוע שלאחר-כך הסכימה לקבוע פגישות עם תיאודור.

הם היו נפגשים בירכתי החצרות, מאחורי חומה, תחת עץ בודד. היא לא היתה תמימה כעלמות העירוניות – בעלי-החיים לימדוה דעת – אבל תבונתה ורגש הכבוד שלה שמרו עליה שלא תיכשל. ההתנגדות הזאת ליבתה את תשוקתו של תיאודור כל-כך, עד שכדי להשׂביעה (ואולי בתום-לב) הציע לה נישואין. היא היססה להאמין לו. הוא נשבע לה בשבועי-שבועות.

כעבור זמן קצר גילה לה דבר מרגיז: בשנה שעברה פדו אותו הוריו מהשירות הצבאי, אבל עכשיו עלולים בכל יום לשוב ולגייסו; ועניין השירות הצבאי מפחיד אותו. מורך-הלב הזה היה בעיני פליסיטה עדות לגודל אהבתו; ואהבתה שלה גדלה כפליים. בלילות היתה מתגנבת ויוצאת, ומרגע שהיתה מגיעה לפגישה, היה תיאודור מציק לה בחששותיו ובהפצרותיו.

לבסוף הודיע שהוא עצמו ילך אל עיר-המחוז לברר את העניין, וביום ראשון הבא, בין אחת-עשרה בלילה לחצות, יגיד לה.

בשעה היעודה חשה אל אהובהּ.

במקומו מצאה את אחד מידידיו.

הוא הודיע לה שלא תראה אותו עוד. כדי להבטיח את עצמו מפני הגיוס נשא לו תיאודור לאשה זקנה עשירה מאוד, את מרת לֶאוּסֵה מטוּק.

לבה נטרף מצער. היא הטילה עצמה לארץ, זעקה, התפללה לאלוהים, ונאנקה שם לבדה בשדה עד שזרחה השמש. אחר-כך שבה אל החווה והודיעה שיש בדעתה לעזבם; ובסוף החודש, אחרי שקיבלה את שכרה, צררה את כל חפציה המעטים במטפחת ושמה פניה אל פּוֹן-לֶוֶק.

שם, לפני האכסנייה, פנתה בשאלות אל גברת אחת בשביס של אלמנה, שחיפשה לה דווקא אז טבחית. הנערה אמנם לא היתה בשלנית גדולה, אבל ניכר בה שהיא בעלת רצון, ודרישותיה היו צנועות כל-כך עד שמרת אוֹבֶּן אמרה לבסוף:

"טוב, אקח אותך."

לא עברה רבע שעה ופליסיטה כבר ישבה בביתה.

בתחילה חיתה שם מתוך מין חלחלה בגלל "האופי של הבית" וזכרו של "האדון", המרחף על הכל! פּוֹל וּוִירג'יני, הוא בן שבע והיא עוד לא בת ארבע, היו בעיניה יצורים שקורצו מחומר יקר-ערך; היא היתה נושאת אותם על גבהּ כסוס, וכשאסרה עליה מרת אובן לנשקם כל רגע, העליב אותה הדבר עד עומק לבה. ובכל זאת היתה מאושרת. נועם הסביבה הפיג את עצבונה.

בימי חמישי היו באים אורחים קבועים למשחק בּוֹסטוֹן. פליסיטה היתה מכינה מראש את הקלפים ואת מחממי-הרגליים. האורחים היו מגיעים בשמונה בדיוק ופורשים קודם שצילצל השעון אחת-עשרה.

בבקרי יום שני היה הסוחר בחפצים משומשים, שגר במבוא המקורה, עורך את גרוטאותיו על הארץ. אחר-כך היתה העיר מתמלאת שאון קולות, וצהלות סוסים, פעיות טלאים ונחירות חזירים התערבבו אז בטרטורן של הכרכרות העוברות ברחוב. סמוך לצהריים, כשהיה המסחר בעיצומו, היה מופיע על סף ביתם איכר זקן גבה-קומה, שכובע-המצחה שלו מוסט לאחור וחוטמו מגובנן: זה היה רוֹבֶּלֵן, החוכר של חוות זֶ'פוֹס. וכעבור שעה קלה – גם ליֶבַּאר, החוכר של חוות טוּק, נמוך, אדמוני, כרסתן, במקטורן אפור ובקרסוליות עם דרבונות.

שניהם ביקשו למכור לאדוניתם תרנגולות או גבינות. אך פליסיטה סיכלה את כל תחבולותיהם; והם היו הולכים להם מלאי הערכה כלפיה.

לעתים לא-קבועות היתה מרת אוֹבֶּן מאחרת את המרקיז דה גרֶמַנוויל, אחד מדודיה, שחיי ההוללות רוששו אותו ועתה חי לו בפָלֶז, על חלקת האדמה האחרונה שנותרה לו. תמיד הופיע בשעת ארוחת-הצהריים ועמו כלבלב איום שהיה מטנף בכפותיו את כל הרהיטים. אף-על-פי שהתאמץ מאוד להיראות כאיש בעל הליכות נאות עד כדי כך שהגביה את כובעו בכל פעם שהיה אומר "אבי המנוח," גבר עליו כוח ההרגל והוא היה מוזג לו עוד כוסית ועוד כוסית ומנבל את פיו. פליסיטה היתה מסלקת אותו בנימוס מן הבית: "די לך, אדון דה גרֶמַנוויל! להתראות בפעם אחרת!" והיתה סוגרת את הדלת.

בעונג רב היתה פותחת אותה לפני מר בּוּרֵה, עורך-דין בגימלאות. עניבתו הלבנה וקרחתו, קפלי המלמלה של כותנתו, מעילו החום הרחב, דרכו לעגל את זרועו שעה שהוא מריח טבק – כל אישיותו עוררה בה התרגשות, שכמותה מתעוררת בנו למראה אנשים מיוחדים במינם.

מאחר שטיפל בנכסיה של "הגברת", היה מסתגר עמה שעות בלשכתו של "האדון", היה חרד תמיד לשמו הטוב, רחש כבוד עצום לערכאות, והתיימר לדעת לטינית.

כדי להקנות לילדים דעת בדרכי נועם נתן להם במתנה ספר גיאוגרפיה מאוּיָר. צוירו שם כל מיני מראות מרחבי תבל: אוכלי-אדם שראשיהם מעוטרים בנוצות, קוף חוטף עלמה, בדואים במדבר, לווייתן שנצוד בצלצל וכו'.

פול הסביר לפליסיטה את התמונות האלה. ובזה בעצם הסתכמה השכלתה הספרותית.

על השכלתם של הילדים הופקד גִיוֹ, פקיד עירייה עלוב-נפש, שיצאו לו מוניטין בזכות כתיבתו התמה ושהיה משחיז את אולרו במגפיו.

כשהיה מזג-האוויר נאה, היו יוצאים השכם בבוקר לחוות זֶ'פוֹס.

חצר החווה משופעת, הבית עומד באמצעה; והים, במרחק, נראֶה ככתם אפור.

פליסיטה היתה מוציאה מסַלה נתחי בשר קר והם היו אוכלים באגף מגורים שהיה צמוד למחלבה. רק הוא שרד מבית-קיץ שלא היה קיים עוד. רוח הפרצים הרעידה את נייר הציפוי הקרוע שעל הקיר. מרת אוֹבּן היתה מרכינה את מצחה, מכוֹבד הזכרונות, והילדים לא העזו לדבר עוד. "לכו לכם לשחק!" היתה אומרת; הם היו מסתלקים.

פול היה מטפס על האסם, צד ציפורים, מקפיץ חלוקי אבנים על פני הבריכה או חובט במקל על החביות הגדולות והן היו מהדהדות כתופים.

וירג'יני היתה מאכילה את הארנבות, מתרוצצת וקוטפת דגניות ומהירוּת רגליה חשפה את תחתוניה הרקומים.

ערב סתיו אחד חזרו דרך שדות המרעה.

הירח ברבעו הראשון האיר חלק מהרקיע, וערפל ריחף כצעיף מעל לפיתוליו של נהר הטוּק. פָּרים, שרועים בתוך העשב, הביטו בנחת אחרי ארבעת ההולכים. בשדה המרעה השלישי קמו אחדים מהם, ונעמדו לפניהם במעגל. "אל תפחדו!" אמרה פליסיטה; ומפזמת כמין שיר קינה ליטפה את גבו של הקרוב שבהם; הוא פנה לאחור וחבריו עשו כמוהו. אבל כשעברו בשדה המרעה הבא עלתה געייה אדירה. זה היה קולו של שור, שהערפל הסתירוֹ. הוא קרב אל שתי הנשים. מרת אובן פנתה לרוץ. "לא! לא! לא כל-כך מהר!" ובכל זאת החישו את צעדיהן, ומאחוריהן שמעו נשיפה קולנית קרֵבה והולכת. פרסותיו הלמו בעשב כפטישים; עכשיו כבר דהר! פליסיטה פנתה לאחור, עקרה בשתי ידיה רגבי אדמה והטילה אותם בעיניו. הוא השפיל את זרבובו, טילטל את קרניו, רעד מחימה וגעה בקול אימים. מרת אובן, בקצה השדה, עם שני ילדיה, חיפשה נואשות דרך לעבור את הסוללה. פליסיטה הוסיפה לסגת מפני השור והשליכה עוד ועוד גושי עשב שסימאו אותו, נסוגה וצועקת: "מהרו! מהרו!"

מרת אובן ירדה לתעלה, דחפה את וירג'יני, אחריה את פול, נפלה כמה פעמים כשניסתה לטפס על המתלול ובכוח נחישותה הצליחה לבסוף.

השור דחק את פליסיטה אל גדר כלונסאות; רירו ניתז על פניה, עוד שנייה והוא ירטש אותה. היא הספיקה לחמוק בין שני כלונסאות, והבהמה הגדולה, מרוב הפתעה, עמדה תחתיה.

המאורע הזה, עוד שנים רבות דוּבר בו בפּוֹן-לֶוֶק. פליסיטה לא התפארה בו כלל, שכן אף לא העלתה בדעתה שעשתה איזה מעשה-גבורה.

כל מעייניה היו נתונים לווירג'יני, כי הילדה לקתה בעצביה מחמת הבהלה, ומר פּוּפַּאר, הרופא, יעץ לה לרחוץ במרחצאות ימה של טְרוּוִיל.

לא רבים פקדו בימים ההם את המרחצאות האלה. מרת אובן חקרה ודרשה, נועצה בבּוּרֶה, ועשתה הכנות כלקראת מסע ארוך.

חבילותיה נשלחו יום קודם-לכן, בעגלתו של ליֶבַּאר. למחרת הוא הביא עמו שני סוסים, שעל האחד היה אוכף של נשים, בעל גב של קטיפה; ועל אחוריו של האחר היה מעיל גלול שנעשה כמין מושב. מרת אובן ישבה עליו, מאחורי ליבאר. פליסטיה הרכיבה עמה את וירג'יני, ופול רכב על חמורו של מר לֶשַׁפּטוּאָה, שהושאל להם בתנאי שיטפלו בו יפה.

הדרך היתה משובשת כל-כך ששעתיים תמימות נדרשו להם כדי לעבור את שמונת הקילומטרים שלה. הסוסים שקעו בבוץ עד קִפצי רגליהם וכדי לחלצן היו מנענעים את ירכיהם בחוזקה; ולפעמים נתקלו במֶחרצי האופנִים שבדרך; או שהיו אנוסים לקפץ. במקומות אחדים נעמדה סוסתו של ליֶבּאר פתאום. הוא חיכה בסבלנות עד שתתחיל שוב ללכת; והוא דיבר על בעליהן של האחוזות שבצדי הדרך, ולסיפורים הוסיף מוסר-השכל. כך למשל, באמצע טוּק, כשעברו מתחת לחלונות עטורים בפרחי כובע-הנזיר, משך בכתפיו ואמר: "והנה אחת, מרת לֶאוּסֶה, שבמקום למצוא לה איש צעיר…" פליסיטה לא שמעה את השאר; הסוסים החישו צעדיהם, החמור דהר, וכולם פנו אל שביל; שער הסתובב, שני נערים הופיעו, והבאים ירדו מעל בהמותיהם לפני ערימת הזבל הלח, על מפתן הדלת ממש.

כשראתה אמא ליֶבּאר את גברתה, לא הצניעה את שמחתה. היא הגישה לה ארוחת-צהריים ובה צלי בקר, מעיים, נקניק-דם, תרביך עוף, יין-תפוחים תוסס, עוגת-פירות ושזיפים ביי"ש, וליוותה את הכל בדברי חלקות: לגברת, שפניה טובים יותר, לעלמה, שנעשתה "יפהפייה" ולאדון פּול, ש"התפתח" באופן יוצא מהכלל, ולא שכחה גם את הסבא והסבתא עליהם השלום, שבני הזוג ליֶבּאר הכירו אותם, שהרי הם משרתים את המשפחה זה כמה דורות. גם לחווה, כמו להם, היה צביון של עתיקוּת. מרישי התקרה היו אכולי תולעים, הכתלים שחורים מעשן, והשמשות אפורות מאבק. מדפיו של מזנון עץ אלון היו עמוסים בכל מיני כלים, כדים, צלחות, פנכות בדיל, מלכודות זאבים, מגזזיים לכבשים; מזרק ענקי עורר את צחוקם של הילדים. בכל שלוש החצרות לא היה עץ אחד שלא צמחו פטריות לרגליו או ציצה של דבקון בין ענפיו. עצים אחדים הפילה הרוח. הם שבו וצמחו מאמצעיתם; וכולם כרעו תחת עומס התפוחים שעליהם. גגות הקש, דומים לקטיפה חוּמה ושונים בעוביים, עמדו בסערות העזות ביותר. אבל סבכת העגלות מטה לנפול. מרת אוֹבֶּן אמרה שהיא תטפל בזה, וציוותה לשוב ולרתום את הסוסים.

עוד חצי שעה רכבו עד שהגיעו לטרוּוִיל. אנשי השיירה הקטנה ירדו מעל הבהמות ועברו את ה"אֶקוֹר" ברגל; זה היה צוק שמתחתיו עגנו סירות; וכעבור שלוש דקות, בקצה הרציף, נכנסו לחצרה של אמא דויד, אל "שׂה הזהב".

וירג'יני התאוששה כבר בימים הראשונים, תודות לחילוף האוויר והרחצה בים. באין לה בגד-רחצה היתה רוחצת בכותונתה, ואומנתה היתה שבה ומלבישה אותה בבקתתו של מוכס, ששימשה את המתרחצים.

אחרי הצהריים היו הולכים עם החמור אל מעבר ל"סלעים השחורים", בדרך לאֶנֶקוויל. השביל עלה תחילה בין שטחים גליים כמדשאתו של גן גדול, ואחר-כך הגיע אל רמה שכולה שדות-ניר וכרי-מרעה לסירוגין. בשולי הדרך הזדקרו ציניות מתוך סבך שיחי הפטל; פה ושם צייר בענפיו עץ יבש וגדול זיגזגים על האוויר הכחול.

כמעט תמיד היו יושבים לנוח בכר דשא אחד – דוֹוִיל משמאלם, לֶה אַוֶר מימינם ולפניהם מרחבי הים. הוא התנוצץ בשמש, חלק כראי, ושקט כל-כך שכמעט לא נשמע דכיוֹ; אנקורים לא-נראים צייצו, ומעל לכל היתה נטויה כיפת השמים הענקית. מרת אובן ישבה ועסקה במלאכת התפירה שלה; וירג'יני, על-ידה, קלעה קנים; פליסיטה עקרה פרחי אזוביון; פול, שהשתעמם, רצה ללכת משם.

לפעמים הם היו עוברים את הטוּק בסירה ומחפשים קונכיות. השפל הניח מגוּלים קיפודי-ים, צדפות ומדוּזוֹת; והילדים התרוצצו לתפוס פתותי קצף נישאים ברוח. הגלים הרדומים נשברו על החול והתפרשו לאורך החוף. הוא השתרע לכל מלוא העין, אבל מצד היבשה תחמו אותו החוֹליות שחצצו בינו ובין ה"מָרֶה", אחו רחב-ידיים בצורת היפּוֹדרוֹם. כשחזרו הביתה בדרך הזאת, היתה טרוּוִיל, במרחק, על צלע הגבעה, גדֵלה והולכת עם כל צעד, ובמגוון בתיה נדמתה כפורחת בעירבוביה עליזה.

בימים חמים מאוד לא היו יוצאים מחדרם. הזוהר המסנוור שבחוץ דחק רצועות אור בין רפפות התריסים. בכפר דממה גמורה. למטה, על המדרכה, אין איש. השקט הזה הנסוך הגדיל את שלוותם של הדברים. רחוק, סתמו פטישיהם של השַפּּצים את קוערי הסירות ורוח ים כבדה הביאה עמה את ריח הזפת.

הבידור העיקרי היה שיבתן של סירות הדייגים. ברגע שהיו הסירות עוברות את המצופים, היו פוקמות. מפרשיהן הורדו עד לשני שלישי התרנים; ואז, במפרש קדמי נפוח כבלון, החליקו לקול משק הגלים ובאו עד לאמצע הנמל, ושם הוטל פתאום העוגן. אחר-כך נעמדה הסירה על-יד המזח. המלחים השליכו מהסיפון דגים מפרפרים; טור של עגלות חיכו להם, ונשים בצניפי כותנה חשו לקחת את הסלים ולנשק את בעליהן.

יום אחד ניגשה אחת הנשים האלה אל פליסיטה, וכעבור שעה קלה נכנסה פליסיטה לחדר ששה ושמֵחה; היא שבה ומצאה אחות. ואז הופיעה נַסטַאזי בָּרֶט – ששמה אחרי נישואיה לֶרוּ – תינוק על חזהּ, בידה הימנית אחוז עוד ילד, ולשמאלה נער-מלחים קטן, אגרופיו על מותניו וכומתתו משוכה לו על אוזנו.

לא עברה רבע שעה ומרת אוֹבֵּן שילחה אותה.

הם היו פוגשים אותם תמיד על-יד המטבח, או בשעת טיוליהם. הבעל לא הראה את פניו.

פליסיטה קשרה להם חיבה. היא קנתה להם שמיכה, חולצות ותנור; היא ברור שהם מנצלים אותה. החולשה הזאת הרגיזה את מרת אובן, שדעתה לא היתה נוחה גם ממנהגי הקִרבה של האחיין – פונה היה אל בנה בלשון-אתה – ומאחר שוִירג'יני השתעלה ומזג-האוויר הורע, קמה וחזרה אל פּוֹן-לֶוֶק.

מר בּוּרה יעץ לה בבחירת בית-ספר. בית-הספר שבקַן נחשב לטוב שבכולם. ופול נשלח לשם; הוא נפרד מהם בלב נכון, מרוצה שיָגור מעתה במקום שיהיו לו שם חברים.

מרת אובּן השלימה עם היעדרו של בנה כי לא היתה ברירה. וירג'יני שכחה אותו מעט-מעט. פליסיטה התגעגעה אל רעשנותו. אבל אז בא עיסוק אחרי והסיח את דעתה: מחג המולד ואילך הוליכה יום-יום את הילדה אל שיעורי הדת.

ג

לאחר שקָדָה קידה בפתח, היתה פוסעת תחת תקרת אולם-התווך של הכנסייה, במעבר שבין שני טורי הכסאות, פותחת את לוח-המושב של מרת אוֹבֵּן, יושבת ומשיטה עיניה על סביבותיה.

הנערים והנערות, אלה מימין ואלה משמאל, מילאו את ספסלי המקהלה; הכומר עמד על-יד הדוכן; באחד החלונות הצבעוניים של האַפְּסיס השקיף רוח-הקודש על הבתולה; בחלון אחר נראתה הבתולה כורעת לפני ישו-הילד, ומאחורי ארון-הקודש היה תגליף-עץ קבוצתי של הקדוש מיכאל המכריע את הדרקון.

תחילה סיפר הכומר בקיצור את סיפורי המקרא. נדמָה לה שהיא רואה בעיניה את גן-עדן, את המבול, את מגדל בבל, ערים אחוזות להבות, עמים גוֹועים, צְלמים מנותצים; והנפלאות האלה הטביעו בלבה יראת-כבוד כלפי אל-עליון ופחד מפני חרון-אפו. אחר-כך בכתה למשמע פרשת ייסורו של ישו. למה הם צלבו אותו, את האיש שאהב כל-כך ילדים, שהאכיל המוני בני-אדם, שריפא את העיוורים, וברוב עדינותו ביקש להיוולד בקרב דלת-העם, על ערימת הזבל של אורווה? הזריעה, הקציר, היקבים – כל הדברים המוכּרים האלה שמסַפר עליהם האוונגליון היו לה גם בחייה שלה; האל עבר בהם וקידשם; ומאהבתה את שׂה-אלוהים גדלה אהבתה לטלאים, וליונים בזכות רוח-הקודש.

את דמותו, התקשתה לשווֹת לה; שהרי אינו רק ציפור, אלא גם אש, ולפעמים משב-רוח. אולי אורו הוא שמרפרף בלילה סביב הביצות, הבל פיו הוא שמסיע את העבים, וקולו הוא שמנעים את צלילי הפעמונים; והיא ישבה לה באהבה וביראה, נהנית מקרירותם של הקירות ומשלוות הכנסייה.

אשר לדוֹגמות, בהן לא הבינה דבר וחצי דבר, ואפילו לא השתדלה להבין. הכומר היה מרצה את דבריו, הילדים היו מדקלמים, והיא היתה נרדמת לבסוף; ומתעוררת פתאום כשהיו נוקשים בלכתם בנעלי-העץ שלהם על המרצפות.

וכך, מתוך הַשמיעה למדה את עיקרי הנצרות, היא שבנערותה לא נתן איש את דעתו על חינוכה הדתי; ומאז היתה מקיימת כווירג'יני את כל המצווֹת: כמוה צמה, התוודתה אִתה. ובחג לחם-הקודש1 היו מעמידות יחד שולחן לפולחן.

לפני טקס הקומוּניוֹן הראשון לא ידעה מנוחה. נרגשת ומודאגת היתה בשל הנעליים, בשל מחרוזת-התפילה, בשל ספר התפילה, בשל הכפפות. וכמה רעדה שעה שסייעה לאמהּ להלביש אותה!

כל שעת המיסה היתה שרויה בחרדה. מר בּוּרֶה הסתיר לה צד אחד של המקהלה; אבל מולה ממש, יצרה להקת הבתולות, שכתרים לבנים להן על הינומותינן המוּרדוֹת, כמין שדה שלג; והיא הכירה מרחוק את ילדתה היקרה, לפי צווארה החמוד מכולם ולפי עמידתה הקשובה. הפעמון דינדן. הראשים נרכנו; שקט השתרר. כשהרעימו צלילי העוגב פצחו המקהלה והקהל בשירת ה"אַגנוּס דֵאִי". אחר-כך התחילו הנערים לעבור בסך; ואז, אחריהם, קמו הנערות. צעד אחר צעד, בכפות-ידיים צמודות, הן פסעו אל הבמה המוארת באור גדול, כרעו על המדרגה הראשונה, קיבלו את לחם-הקודש זו אחר זו, ובאותו הסדר עצמו חזרו אל הֲדוֹמֵי התפילה שלהן. וכשהגיע תורה של וירג'יני, גחנה פליסיטה לפנים כדי לראותה; והיא דימתה לה, בכוח הדמיון שמולידות אהבות-אמת כי הילדה הזאת היא היא עצמה; פני הילדה נהיו פניה שלה, שמלתה עטפה את גופה, ולבה פעם בחזהּ; ברגע שפתחה את פיה, מתוך עצימת עיניים, כמעט התעלפה.

למחרת, השכם בבוקר, הופעה בחדר תשמישי-הקדושה שבכנסייה כדי לקבל את לחם-הקודש מידי האדון הכומר. היא קיבלה אותו בדבקות רבה אבל לא היה לו אותו הטעם הנפלא שהיה לו אמש.

מרת אוֹבּן ביקשה לעשות את ילדתה מושלמת בכל המעלות; ומאחר שגִיוֹ לא יכול ללמדה לא אנגלית ולא מוסיקה, החליטה לשלוח אותה לפנימייה של הנזירות האוּרסוּליניוֹת באוֹנפְלֶר.

הילדה לא התנגדה. פֶליסיטֶה נאנחה, כי סבורה היתה שהגברת חסרת-לב. אחר-כך עלה בדעתה שגברתה בעצם צודקת. בעניינים האלה אין היא מוסמכת לדון.

לבסוף, נעצרה יום אחד לפני הדלת עגלה ישנה; וממנה ירדה נזירה שבאה לקחת את העלמה. פליסיטה העלתה את המיטלטלים על הגג, נתנה הנחיות לרכּב, ושׂמה בארגז המטען שש צנצנות ריבה ותריסר אגסים, וגם צרור סיגליות.

ברגע האחרון פרצה וירג'יני בבכי מר; היא חיבקה את אמה וזו נשקה לה על מצחה ואמרה שוב ושוב: "די, די, היי אמיצה!" המדרגה הורמה, הכרכרה יצאה לדרך.

אז נפלה רוחה של מרת אוֹבּן; ובערב באו כל ידידה, בני הזוג לוֹרְמוֹ, מרת לֶשָפְּטוּאה, העלמות רוֹשפֵיי, מר דה אוּפְּוויל ובּוּרֶה, כולם באו לנחמה.

בתחילה הכאיב לה חסרון בתה עד מאוד. אבל שלוש פעמים בשבוע היתה מקבלת ממנה מכתב, בשאר הימים היתה כותבת לה, מטיילת בגן ביתה, קוראת מעט, וכך מילאה את שעותיה הריקות.

בוקר-בוקר, מכוח ההרגל, היתה פליסיטה נכנסת לחדרה של וירג'יני ומסתכלת בקירות. היה לה חבל על שאין היא צריכה עוד לסרוק את שׂערה, לשרוך את נעליה הגבוהות, לכסות אותה במיטתה – ועל שאינה רואה עוד כל הזמן את פרצופה הנחמד, ואינה אוחזת אותה עוד בידה כבשעה שהיו שתיהן יוצאות יחד. מאֵין לה עניין לענות בו, ניסתה את כוחה במלאכת התחרה. אצבעותיה המגושמות מדי היו שוברות את המחטים; היא לא הצליחה בכלום, התקשתה לישון, היתה "הרוסה", כלשונה.

כדי "להסיח את דעתה" ביקשה רשות לארח את אחיינה ויקטור.

הוא היה בא בימי ראשון אחרי המיסה, לחייו ורודות, חזהו מעורטל, וריחו ריח השדות שעבר בהם. מיד היתה עורכת לו את השולחן. הם סעדו זה מול זה; ואף שהיא עצמה אכלה מעט ככל האפשר כדי לחסוך בהוצאות, היתה מפטמת אותו כל-כך עד שמרוב אכילה היה נרדם. כשהתחילו פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילת ערבית, היתה מעירה אותו, מברישה את מכנסיו, קושרת לו את עניבתו, והולכת אתו לכנסייה, שעוּנה על זרועו בגאוות אם.

הוריו דרשו ממנו תמיד שיוציא מיָדה משהו, או חבילת סוכר חוּם, או סבון, או יי"ש, ולפעמים אפילו כסף. הוא היה מביא לה את לבניו לתיקון; והיא קיבלה עליה את הטרחה הזאת, ובשמחה, שהרי כך יהיה נאלץ לבוא שוב.

באוגוסט לקח אותו עמו אביו לשיט בין נמלי החוף.

הימים היו ימי החופשה. בואם של הילדים ניחם אותה. אבל פּול נעשה גחמני וּוִירג'יני שוב לא היתה ילדה קטנה שפונים אליה בלשון-אַת. וכך קמה ביניהן מחיצה, אי-נוחות.

ויקטור הפליג למוֹרְלֶה, אחר-כך לדַנְקֶרק ואחר-כך לבּרייטוֹן; מכל נסיעה הביא לה מתנה. בפעם הראשונה הביא תיבה עשויה צדפים; בפעם השנייה ספל לקפה; בפעם השלישית דובשנית גדולה בצורת איש. הוא יפָה, היה לו גוף נאה, שפמפם, עיניים טובות וישרות, וכובע עור קטן, מוסט לאחור כדרך הנווטים. הוא שיעשע אותה בסיפורים מתובלים בביטויים של יורדי-ים.

ביום שני אחד, 14 ביולי 1819 (את התאריך הזה לא שכחה), הודיע לה ויקטור שהוא נשׂכר למסע ארוך, ובעוד יומיים, בלילה, יֵצא בספינה של אוֹנפלֶר אל הדו-תרנית שלו, העומדת להפליג בקרב מלֶה אַוְר. הוא יחזור אולי רק בעוד שנתיים.

הידיעה שייעדר תקופה ארוכה כל-כך העציבה מאוד את פליסיטה; וכדי להיפרד ממנו עוד פעם אחת, קמה ביום רביעי בערב, אחרי שהגישה לגברתה את ארוחתה, נעלה מנעלי-עץ וגמאה את ארבע הפרסאות, שבין פּון-לֶוֶק לאוֹנפלֶר.

כשהגיעה אל עמוד הצלב, הימינה במקום להשמאיל, תעתה בין מספנות, חזרה על עקבותיה; האנשים שפנתה אליהם יעצו לה למהר. היא הקיפה את המעגן שהיה מלא כלי-שיט, נתקלה בכבלים; ואז השתפלה הקרקע, אורות הצטלבו זה בזה וכשראתה סוסים בשמיִם חשבה שדעתה נטרפה עליה.

בקצה הרציף צנפו סוסים אחרים, מבוהלם מהים. גלגלת הרימה אותם והורידה אותם לתוך ספינה, שנוסעים נדחקו על סיפונה בין חביות של יין-תפוחים, סלי גבינה ושקי תבואה; נשמע קרקור תרנגולות, רב-החובל קילל; ונער-מלחים עמד לו שעוּן אל מוט העוגן, אדיש לכל זה. פליסיטה, שלא הכירה אותו תחילה, קראה: "ויקטור!" הוא זקף את ראשו; היא החלה לרוץ ואז הרימו את הכבשׂ פתאום.

האונייה, נמשכת בחבלים בידי נשים שָׁרות, יצאה מהנמל. קרשי שלדתה חרקו, הגלים הכבדים הצליפו על חרטומה. המפרש כבר נסב, איש לא נראה עוד – על הים המכסיף באור הלבנה, נהיה כתם שחור שהלך והחוויר, שקע, נעלם.

כשעברה פליסיטה על-יד עמוד הצלב, רצתה לבקש מאלוהים שישמור על היקר לה מכל; ושעה ארוכה התפללה, בעמידה, פניה שטופות דמעות, עיניה אל העננים. העיר יָשנה, המוֹכסים הלכו הלוך ושוב; ומים זרמו בלי הפוגות בעד חורי הסכר, רועשים וגועשים. השעונים צילצלו שתיים.

אולם המבקרים במנזר לא ייפתח אלא בבוקר. אם תאחר, ודאי תרגיז את גברתה; ואז חרף רצונה לנשק את ילדתה השנייה, פנתה לשוב. כשקמו המשרתות באכסנייה משנתן כבר היתה בפּוֹן-לֶוֶק.

הילדון המסכן יתנדנד לו עכשיו חודשים שלמים על הגלים! נסיעותיו הקודמות לא הפחידו אותה. מאנגליה ומבּרֶטוֹניה אנשים חוזרים; אבל אמריקה, המושבות, האיים הרחוקים – אלה תקועים אי-שם באזור מפוקפק, בקצה העולם.

מאז לא חשבה פליסיטה אלא על אחיינה. בימי שמש התענתה בצמא; בעת סופה חששה שמא יפגע בו הברק. למשמע הרוח הנוהמת בארובה ומעיפה את הרעפים, היתה רואה אותו נפגע גם הוא בסערה הזאת, בראשו של תורן שבור, כל גופו מוטה לאחור תחת נחשול של קצף; ולפעמים – זכרונות מסֵפר הגיאוֹגרפיה המאוּיָר – היה טרף לשיני הפראים, שבוי בידי קופים ביער, גוסס על חוף שומם. ומעולם לא הסיחה את דאגותיה לאיש.

מרת אוֹבֶּן היו לה דאגות משלה לבתהּ.

הנזירות חשבוה לילדה חביבה מאוד אבל רגישה מדי. כל התרגשות קלה שבקלות גירתה את עצביה. היה עליה לוותר על הנגינה בפסנתר.

אמהּ דרשה לקבל בקביעות מכתבים מהמנזר. כשלא היה הדוור מגיע בוקר אחד, היתה מתרגזת; והיתה מתהלכת בחדר, מכורסתה אל החלון. לא ייאמן ממש! ארבעה ימים ואין מכתב!

פליסיטה ביקשה לנחם אותה בצרתה שלה:

"אני, גברתי, לא שמעתי כלום כבר שישה חודשים!.."

"ממי לא שמעת?"

המשרתת ענתה לה בשקט:

"מבן-אחותי… כמובן!"

"אה! בן-אחותך!" ומרת אובן משכה בכתפיה ושבה להתהלך אנה ואנה, כאומרת: "באמת לא עלה על דעתי!.. חוץ מזה, מה לי ולו! נער-מלחים, פוחח, גם כן עניין!.. ואילו בתי… שווּ בנפשכם!"

פליסיטה, אף-על-פי שהיתה מורגלת בגסות, התרעמה על גברתה, ואחר-כך שכחה.

היה לה מובן מאליו שאפשר לאבד את העשתונות בגלל הקטנה.

שני הילדים היו חשובים במידה שווה; קשורים זה לזה בלבה, וגורל אחד נועד להם.

הרוקח סיפר לה שספינתו של ויקטור הגיעה להָוואנה. הוא קרא את הידיעה הזאת בעיתון.

בגלל הסיגרים הצטיירה לה הוואנה כארץ שחוץ מעישון אין עושים שם כלום, וּוִיקטור משוטט לו בין השחורים בתוך ענן של טבק. האם אפשר, "בשעת הצורך", לחזור משם בדרך היבשה? וכמה רחוק המקום ההוא מפּוֹן-לֶוֶק? כדי לברר זאת, פנתה אל מר בּוּרֶה.

הוא הביא את האטלס שלו ופתח בהסברים על קווי-האורך; למראה פליסיטה הנדהמת עלה על פרצופו חיוך ידעני מנופח. לבסוף הצביע בידית-העפרון שלו על נקודה שחורה, זערורית, בין מפרציו של כתם סגלגל, והוסיף: "הנה." היא גחנה אל המפה; רשת הקווים הצבעוניים רק הוגיעה את עיניה אך לא הבהירה לה כלום; וכשביקש ממנה בּוּרֶה לומר לו מה מטריד אותה, הפצירה בו שיראה לה את הבית שוויקטור גר בו. בורה הרים את ידיו, התעטש, ופרץ בצחוק אדיר; תמימות שכזאת הצהילה את לבו; ופליסיטה לא הבינה את פשר השמחה הזאת – היא הלא אולי ציפתה לראות אפילו את פניו של אחיינה, עד כדי כך קצר שׂכלה!

כעבור שבועיים, בשעת השוק, כרגיל, נכנס ליֶבַּאר למטבח ומסר לה מכתב מאת גיסה. מאחר שלקרוא לא ידעו לא הוא ולא היא, פנתה אל גברתה.

מרת אוֹבֶּן, שבאותה שעה סָפרה "עיניים" במלאכת הסריגה שלה, הניחה אותה מידה, פתחה את המכתב, התחלחלה, וחרש, במבט חודר, אמרה:

"קרה אסון… מודיעים לך שקרה אסון. בן-אחותך…"

הוא מת. זה כל מה שכתבו.

פליסיטה צנחה על כיסא, השעינה את ראשה אל הקיר ועצמה את עפעפיה, שהִוורידו פתאום. ואז, מצחה מושפל, ידיה שמוטות, עיניה בוהות, חזרה ואמרה פעם ועוד פעם:

"ילד מסכן! ילד מסכן!"

ליֶבַּאר התבונן בה והתאנח. מרת אוֹבּן רעדה קצת.

היא הציעה לה שתסע לבקר את אחותה בטרוּוִיל.

פליסיטה ענתה לה, בתנועת יד, שאין לה צורך בזה.

השתררה דומייה. סבא ליֶבּאר החליט שמוטב שיילך לו.

ואז אמרה:

"להם לא אכפת, בכלל!"

ראשה שב וצנח; ומפעם לפעם הרימה מוּכנית את המסרגות הארוכות שעל שולחן העבודה.

נשים עברו בחצר נושאות שׂבכה ועליה כבסים נוטפים.

כשראתה אותן בעד השמשה נזכרה בכבסיה שלה; אתמול השרתה אותם והיום צריך לשטוף אותם; והיא יצאה החוצה.

קרש-הכביסה והגיגית שלה היו על גדת הטוּק. היא השליכה על שפת המים ערמה של כותנות, חפתה את שרווּליה, ואחזה במחבט; וחבטותיה העזות נשמעו בגינות הסמוכות. שדות המרעה היו שוממים, הרוח הסעירה את מימי הנהר; במעמקיו התפתלו עשבים גדולים, כשׂער ראשן של גוויות צפות במים. היא כבשה את כאבה, בגבורה רבה החזיקה מעמד עד הערב; אבל בחדרה התמכרה לו בלי מעצורים, מוטלת על מזרנה, פניה טמונות בכר, ושני אגרופיה הקמוצים צמודים לרקותיה.

כעבור זמן רב נודעו לה, מפיו של רב-החובל עצמו, נסיבות מותו של ויקטור. הקיזו לו דם רב מדי בבית-החולים, לריפוי הקדחת הצהובה. ארבעה רופאים אחזו בו יחדיו. הוא מת מיד, והרופא הראשי אמר:

"זהו! עוד אחד!"

הוריו נהגו עמו תמיד באכזריות. היא העדיפה שלא לראותם עוד; והם לא ביקשו את קרבתה, אם מתוך שִכחה ואם מחמת הקשיחות של קְשֵי-יום.

וירג'יני נחלשה והלכה.

קשיי נשימה, שיעול, חום תמידי וכתמי סומק על הלחיים העידו על איזו מחלה שמקננת בגופה. מר פּוּפּאר יעץ שישהו זמן-מה בפּרוֹבַאנס. מרת אוֹבּן החליטה לעשות כן, ולולא אקלימה של פּון-לֶוֶק היתה מחזירה את בתה הביתה מיד.

היא עשתה הסכם עם משׂכיר עגלות וזה הסיע אותה למנזר בכל יום שלישי. מאחת הטֵרסות של גן המנזר אפשר לראות את נהר הסֵינה. וירג'יני, שעוּנה על זרועה, היתה מטיילת אִתה שם על עלי הגפן שנשרו. לפעמים, שעה שהביטה אל המפרשים הרחוקים ואל מלוא רוחבו של האופק, מהארמון של טַנקַרוויל ועד למגדלורים של לֶה אַוְר, הוכרחה למצמץ בעיניה מעוצמת קרני השמש המפציעות מבין העננים. אחר-כך היו יושבות להן לנוח בסוכה. אמהּ השיגה חביונה של יין-מָלָגה משובח; והיא, צוחקת למחשבה שתשתכר, שתתה שתי לגימות, לא יותר.

כוחותיה שבו אליה. הסתיו עבר לו בנחת. פליסיטה היתה מעודדת את מרת אוֹבּן. ואולם, כשיצאה ערב אחד למלא איזו שליחות בקרבת-מקום, מצאה בשובה את הדוּפנית של מר פּוּפּאר לפני הבית; הוא עצמו היה בפרוזדור. מרת אוֹבּן עמדה וקשרה את כובעה לראשה.

"הביאי לי את מחמם-הרגליים שלי, את הארנק ואת הכפפות; מהר, מהר!"

וירג'יני חלתה בדלקת-ריאות; מחלתה אולי אנושה.

"עוד לא!" אמר הרופא; ושניהם עלו אל הכרכרה, תחת פתותי שלג מתערבלים. הלילה ירד. היה קר מאוד.

פליסיטה חשה לכנסייה להדליק נר. אחר-כך רצה אחרי הדוּפנית, וכעבור שעה הדביקה אותה, קפצה ועלתה עליה בזריזות מאחור, ונאחזה שם ברצועות, ואז עלתה במוחה המחשבה: "החצר לא נעולה! ומה אם ייכנסו גנבים?" והיא ירדה.

למחרת, עם שחר, מיהרה אל ביתו של הרופא. הוא כבר חזר, ושב ויצא מהעיר. אחר-כך נשארה באכסנייה, כי חשבה שאולי יביאו אנשים זרים איגרת. לבסוף, כשהאיר היום, עלתה על המרכבה הנוסעת לליזיֶה.

המנזר עמד בקצה סמטה תלולה. בערך באמצע הדרך שמעה צלילים מוזרים, קול פעמוני-אבל. "זה בשביל אחרים," אמרה בלבה; ופליסיטה משכה בחוזקה במקוש.

כעבור דקות אחדות נגררו ובאו דרדסים, הדלת נפתחה מעט והופיעה נזירה.

הנירה, בסבר-פנים חמור, אמרה ש"היא נפטרה זה עתה". בו-ברגע צילצלו פעמוני-האבל של סן-לֶאוֹנַר ביתר-שׂאת.

פליסיטה הגיעה לקומה השנייה.

מסף החדר כבר ראתה את וירג'יני מוטלת על גבה, ידיה שלובות, פיה פתוח, וראשה מופשל לאחור, מתחת לצלב שחור נטוי כלפיה, בין הווילונות הדוממים, החיוורים פחות מפניה. מרת אוֹבּן, חובקת את מרגלות המיטה בזרועותיה, נאנקה כגוססת. אם המנזר עמדה, מימין. שלושה פמוטות על השידה נראו ככתמים אדומים, והערפל הלבין את החלונות. נזירות הוציאו את מרת אוֹבּן מהחדר.

שני לילות לא משה פליסיטה מן המתה. שוב ושוב חזרה על אותן התפילות, היזתה מים קדושים על הסדינים, ושוב ישבה והתבוננה בה. בסוף הלילה הראשון ראתה שהפנים הצהיבו, השפתיים הכחילו, האף התחדד, העיניים שקעו. היא נשקה להן פעמים אחדות ולא היתה מופתעת מאוד אילו שבה וירג'יני ופקחה אותן – נפשות כמוה, מה שלמעלה מן הטבע הוא בעיניהן פשוט בתכלית. היא רחצה את גופתה, עטפה אותה בתכריכיה, השכיבה אותה בארון-המתים, שמה זר לראשה, ופרשׂה את שׂערה. הוא היה בלוֹנדי, וארוך להפליא לגילה. פליסיטה גזזה קוּוצה עבה ואת חציה הטמינה בין שדיה, נחושה בדעתה שלא להוציאה מרשותה לעולם.

הגופה הוחזרה אל פּון-לֶוֶק, כרצונה של מרת אוֹבּן, והיא ליוותה את עגלת-המתים בכרכרה סגורה.

אחרי המיסה היה להם ללכת עוד שלושת-רבעי שעה עד שהגיעו אל בית-הקברות. פּוֹל צעד בראש והתייפח. מר בּוּרֶה הלך מאחוריו, ואחריהם נכבדי העיר, הנשים, בצעיפים שחורים, ופֶליסיטה. היא חשבה על אחיינה, ומאחר שלא זכתה לחלוק לו את הכבוד הזה, נוסף עוד צער על צערה, כאילו קוברים גם אותו עם זו.

לייאושה של מרת אוֹבּן לא היה גבול.

ראשית התקוממה נגד אלוהים, שעשה לה עוול, לדעתה, בלקחו ממנה את בתה – לה שלא עשתה מעשה רע מימיה ומצפונה טהור כל-כך! בעצם, לא! היה עליה להסיע אותה לדרום. רופאים אחרים היו מצילים את חייה! היא האשימה את עצמה, רצתה ללכת אחריה, ומרוב מצוקה צעקה בחלומותיה. בייחוד רדף אותה חלום אחד. בעלה, בבגדי מלח, חוזר ממסע ארוך ואומר לה בבכי שנצטווה לקחת את וירג'יני עמו. ואז הם מטכסים עצה היכן ימצאו לה מקום מסתור.

פעם אחת חזרה מהגן נרעשת. זה עתה (היא הצביעה על המקום) הופיעו לעיניה האב והבת זה בצד זה, והם לא עשו כלום; הם הסתכלו בה.

חודשים אחדים נשארה בחדרה, באפס-מעשה. פליסיטה היתה מוכיחה אותה בלשון רכה; עליה לשמור על חייה למען בנה, ולמענה, "לזכרהּ".

"לזכרה?" חזרה אחריה מרת אוֹבּן, כמתעוררת משינה. "אה! כן!.. כן!.. אַת אינך שוכחת אותה!" רֶמז לבית-הקברות שנאסר עליה באיסור חמור לפקוד אותו.

פליסיטה הלכה לשם יום-יום.

בשעה ארבע בדיוק היתה עוברת על-פני הבתים, עולה במעלה הגבעה, פותחת את השער ובאה ועומדת לפני קברה של וירג'יני: עמוד קטן של שיש ורוד, לוח אבן לרגליו וסביבו שרשראות הסוגרות על גינה קטנה. הערוגות היו מכוסות כליל במרבד של פרחים. היא היתה משקה את עליהם, מחליפה את החול, כורעת על ברכיה כדי להיטיב לעדור את האדמה. מרת אוֹבּן, כשהותר לה לשוב לשם, מצאה בזה הקלה, נחמה פורתא.

אחר-כך נקפו שנים, דומות זו לזו כולן, ושום דבר לא קרה בהן חוץ מהחגים הגדולים שחזרו חלילה: פסחא, חג עליית מרייה, יום כל הקדושים. מאורעות ביתיים העמידו תאריכים ששימשו אחר-כך כציוני-דרך. למשל, בשנת 1825 סיידו שני זגגים את הפרוזדור; ב-1827 נפל חלק מהגג אל החצר וכמעט הרג מישהו. בקיץ 1828 בא תורה של מרת אוֹבּן לחלק את לחם-הקודש; בּוּרה, באותם ימים, נעדר באופן מסתורי; והמכּרים הישנים נעלמו בהדרגה: גִיוֹ, ליֶבּאר, מרת לֶשַׁפטוּאָה, רוֹבּלֶן, הדוד גרֶמַנוויל, שלקתה בשיתוק מכבר.

לילה אחד נתבשרה פּון-לֶוֶק מפי העגלון של מרכבת-הדואר על מהפכת יולי. כעבור ימים אחדים מוּנה סגן-מושל חדש: הבּרון דה לַרסוֹניֶר, לשעבר ציר באמריקה, ובביתו גרו, חוץ מאשתו, גיסתו ושלוש עלמות, שכבר היו בוגרות למדי. הן נראו על המדשאה שלהן, לבושות חולצות רוחפניות; היו להן כושי ותוכי. הן ביקרו אצל מרת אוֹבֶּן, והיא הקפידה להחזיר להן ביקור. ברגע שהיו מופיעות מרחוק, היתה פֶליסיטֶה חשה להודיע לה. אבל רק דבר אחד היה בו כדי לרגשה – מכתביו של בנה.

הוא לא יכול להחזיק בשום משלח-יד, כי היה מבלה את כל זמנו בבתי-הקפה. היא פרעה את חובותיו; הוא שקע בחובות חדשים; והאנחות שנאנחה מרת אוֹבּן שעה שישבה וסרגה אצל החלון הגיעו אל אוזני פליסיטה המסובבת את כישורה במטבח.

הן היו מטיילות יחד לאורך שורת עצי-הפרי המוּדלים ומשוחחות תמיד על וירג'יני, שואלות עצמן אם היה דבר פלוני מוצא חן בעיניה, ומה היתה בוודאי אומרת בעניין פלוני.

כל חפציה הקטנים מילאו ארון-קיר בַּחדר בן שתי המיטות. מרת אוֹבּן היתה בודקת אותם לעתים רחוקות ככל האפשר. ביום קיץ אחד קיבלה עליה את הדין; ופרפרים התעופפו מתוך הארון.

שמלותיה היו תלויות בשורה מתחת למדף שהיו עליו שלוש בובות, חישוקים, כלי-בית למשחק, קערת הרחצה שלה. הן הוציאו גם את החצאיות, הגרביים והממחטות, ופרשׂו אותם על שתי המיטות הקטנות קודם ששבו וקיפלו אותם. השמש האירה את החפצים העלובים האלה וגילתה לעין את הכתמים, וקמטים שקמטו בהם תנועות הגוף. האוויר היה חם וכחול, שַחרור צייץ, הכל כמו חי לו בשלווה וָנועם. הן מצאו כובע פלוּסין קטן, ארוך פרווה, ערמוני; אבל הוא היה אכול עש כולו; פליסיטה ביקשה אותו לעצמה. עיניהן ננעצו זו בזו, דמעות נקווּ בהן; לבסוף פתחה הגברת את זרועותיה, המשרתת נפלה לתוכן, והן התחבקו, ונתנו פורקן לכאבן בנשיקה שהעמידה אותן בדרגה שווה.

זו היתה להן הפעם הראשונה בחייהן, כי מרת אוֹבּן היתה אשה מאופקת מטבעה. פליסיטה הכירה לה טובה על כך כאילו עשתה עמה חסד, ומעתה אהבה אותה במסירות של חיה ובאדיקות דתית.

טוּב לבה גדל.

למשמע תופיו של גדוד חיילים העוברים בסך, היתה נעמדת לפני הפתח ובידה כד של יין-תפוחים ומכבדת את החיילים במשקה. היא טיפלה בחולי כולירה. היא פרשה את חסותה על הפולנים2; ואחד מהם אפילו הכריז שברצונו לשׂאתה לאשה. אבל נפל ביניהם ריב; שכּן בוקר אחד, כשחזרה מתפילת האנגלוּס, מצאה אותו במטבחה; הוא התגנב לשם, הכין לו תחמיץ ואכל בנחת.

אחרי הפולנים בא אבא קוֹלמיש, ישיש שעל-פי השמועה עשה מעשי-זוועה בשנת 93. הוא חי לו על שפת הנהר, בחורבה של דיר-חזירים. הפרחחים היו מציצים בו דרך הסדקים שבקיר ומיידים בו חלוקי-אבנים, והאבנים היו פוגעות ביצוע הבלוי שהיה מוטל עליו, גופו מזדעזע כל הזמן מהצטננות קשה, שׂערוֹ ארוך מאוד, עפעפיו מודלקים, ועל זרועו גידול גדול מראשו. היא דאגה לו ללבנים, ניסתה לנקות את החור העלוב שלו, היתה רוצה לשַכּנו בחדר-האפייה, בלי שיפריע לגברת. כשפקעה המורסה שבזרועו היתה חובשת אותו יום-יום, לפעמים היתה מביאה לו לביבה, מושיבה אותו בשמש על ערימת קש; והישיש המסכן, מזיל רירו ורועד, היה מודה לה בקול כבוי, פוחד לאבד אותה, וכשראה אותה הולכת היה פושט את זרועותיו. הוא מת; היא שילמה בעבור מיסה לעילוי נשמתו.

ביום ההוא נפל בחלקה אושר גדול; בשעת ארוחת-הערב הופיע הכושי של מאדאם דה לַרסוֹניֶר ובידו התוכי בכלובו, עם מקלו והשרשרת והמנעול. פתק מאת הברונית בישר למרת אובּן, שמאחר שבעלה הועלה לדרגת מושל, הם נוסעים בו בערב; והיא ביקשה ממנה לקבל מיָדה את הציפור הזאת כמזכרת וכאות הוקרה.

מכבר העסיק התוכי את דמיונה של פֶליסיטה, שכן בא מאמריקה והמלה הזאת הזכירה לה את ויקטור, ועל-כן גם שאלה עליו את הכושי. פעם אחת אפילו אמרה: "כמה היתה גברתי שמחה אילו היה שלה!"

הכושי מסר את דבריה לגברתו, וזו, מאחר שלא יכלה לקחתו אִתה, התפטרה ממנו ככה.

ד

שמו היה לוּלוּ. גופו היה ירוק, קצות כנפיו ורודים, מצחו כחול וחזהו זהוב.

אבל היה לו הרגל מגוּנה מייגע לנשוך את מקלו, והיה מורט את נוצותיו, מפזר את פרשו ושופך את מי האמבט שלו; מרת אוֹבֶּן, שהתוכי הרגיז אותה, נתנה אותו לפֶליסיטה לצמיתות.

היא החליטה לאלף אותו, לא עבר זמן רב והוא ידע לומר: "בחור נחמד! לשירותך, אדוני! ברוכה אַת, מרייה!" הוא הושׂם על-יד הדלת, ולא אדם אחד השתומם למה אין הוא עונה לשם זָ'קוֹ, שהרי כל התוכיים שמם זָ'קוֹ. דימו אותו לתרנגול-הודו, לבול-עץ; ופליסיטה, כאילו דוקרים אותה בפגיון! עקשנות מוזרה היתה בו בלוּלוּ: שברגע שהסתכלו בו היה משתתק!

ועם זאת ביקש לו חֶברה: כי בימי ראשון, שעה שהיו העלמות רוֹשפיי הנכבדות, מר דה אוּפְּוויל, ואורחים קבועים חדשים – הרוקח אוֹנפרוֹי, מר וַארֶן ורב-החובל מַתיֶה – עסוקים במשחק הקלפים שלהם, היה הוא חובט בשמשות בכנפיו ומקים מהומה כה גדולה עד שאיש לא יכול לשמוע את דברי רעהו.

פרצופו של בּוּרֶה היה, כנראה, מבדח מאוד בעיניו. ברגע שהיה משגיח בו החל לצחוק, לצחוק בכל כוחו. רעמי צחוקו התגלגלו בחצר, ההד הכפילם, השכנים הציצו מהחלונות, צחקו אף הם; ומר בּוּרה, כדי שלא יראה אותו התוכי, היה חומק לאורך הקיר, מסתיר את פניו בכובעו, מגיע עד הנהר ונכנס דרך שער הגן; והמבטים שהיה נותן בציפור לא היתה בהם כל חיבה.

מידי שוליית הקצב ספג לוּלוּ סנוקרת, כי הרשה לעצמו לתחוב את ראשו לתוך סלו; ומאז היה מנסה שוב ושוב לצבוט אותו דרך חולצתו. פַבּי היה מאיים שימלוק את ראשו, אף שלא היה איש אכזר, למרות ציורי הקעקע שעל זרועותיו ופאות-לחייו העבות. להיפך! הוא אפילו חיבב את התוכי, עד כדי כך שביקש, מתוך בדיחות הדעת, ללמד אותו לקלל. פליסיטה, שכל השגעונות האלה הבהילו אותה, העבירה אותו למטבח. השרשרת הוסרה והוא היה מסתובב לו בכל הבית.

כשירד במדרגות היה משעין את עיקול מקורו על כל מדרגה, ומרים רגל ימין ואחריה רגל שמאל; והיא חששה שמא יסתחרר ראשו מן ההתעמלות הזאת. הוא חלה, לא יכול עוד לדבר ולאכול. מתחת ללשונו צמחה לו קרומית, כמו שצומחת אצל התרנגולות לפעמים. היא קרעה אותה בציפורניה וריפאה אותו. יום אחד השתטה האדון פול ונשף לו עשן סיגר לתוך נחיריו; פעם אחרת, כשהתגרתה בו מרת לוֹרמוֹ בחוד שמשייתה, חטף את הטבעת שבקצהו; ופעם אחת אבד.

היא השאירה אותו על הדשא לשאוף אוויר, והסתלקה לרגע; וכשחזרה, התוכי איננו! תחילה חיפשה אותו בין השיחים, על שפת המים ועל הגגות, ולא שעתה לגברתה, שקראה לה: "היזהרי שם, יצאת מדעתך!" אחר-כך סרקה את כל הגינות של פּון-לֶוֶק; ועצרה עוברים-ושבים: "לא ראיתם במקרה באיזה מקום את התוכי שלי?" ולמי שלא הכירו את התוכי עמדה ותיארה אותו. פתאום נדמָה לה שמאחורי טחנות-הקמח, לרגלי הגבעה, היא רואה משהו ירוק מעופף. אבל בראש הגבעה – לא-כלום! רוכל אחד סיפר לה שלפני רגע ראה אותו, בסַן-מֶלֶן, בחנותה של אמא סימוֹן. מיד רצה לשם. הם לא ידעו כלל על מה היא מדברת. לבסוף חזרה, תשוּשה, מנעליה קרועים, לבה שבור; ואז, כשישבה על הספסל, ליד גברתה, וסיפרה לה על כל מאמציה, נחת משא קל על כתפה: לוּלוּ! מה הוא עשה, לעזאזל? אולי טייל לו בסביבה!

בקושי התאוששה מזה – בעצם, לא התאוששה כלל.

מחמת הצטננות חלתה באַנגינָה; כעבור זמן קצר – בדלקת אוזניים. כעבור שלוש שנים היתה חירשת, ודיברה בקול רם מאוד, אפילו בכנסייה. אף-על-פי שהיו חטאיה יכולים להתפרסם בכל רחבי הבישוֹפוּת בלי להמיט עליה קלון ובלי לפגוע ברגשות הציבור, העדיף האדון הכומר שלא לשמוע עוד את וידוייה אלא בחדר תשמישי-הקדושה.

לבסוף התחילה שומעת זמזומים מדומים ונתבלבלה כליל. לעתים קרובות היתה גברתה אומרת לה: "אלוהים, כמה שאַת טיפשה!" והיא היתה עונה לה: "כן, גברתי," ומחפשׂת משהו סביבה.

חוג מושגיה הצר הצטמצם עוד, וצלצול הפעמונים וגעיית הבקר שוב לא היו קיימים. כל היצורים עשו את מעשיהם בדממה של רוחות-רפאים. רק קול אחד הגיע אל אוזניה עתה – קולו של התוכי.

והוא, כמבקש לבדרה, היה מחקה את תקתוקו של גלגל הצלייה, את קריאתו החדה של מוכר הדגים, את מסורו של הנגר הגר ממול; ולמשמע קול המצילה, היה קורא כמרת אוֹבּן: "פֶליסיטה! הדלת! הדלת!"

היו להם שיחות, לַשניים: הוא היה מדקלם עד לזרא את שלושת המשפטים שברֶפֶּרטוּאַר שלו, והיא היתה משיבה לו במלים חסרות-שחר אף הן ועם-זאת מלים היוצאות מן הלב. לולו, בבדידותה, היה לה כמעט בן, מאהב. הוא היה מטפס על אצבעותיה, מנקר קלות בשפתיה, נאחז בסוּדרה; וכשהיתה מרכינה את מצחה ומנענעת ראשה כדרך המניקות, היו כנפי שביסה הגדולות וכנפי הציפור רוטטות יחד.

כשהיו השמים מתקשרים בעננים והרעם הרעים, היה צווח, אולי מפני שנזכר בגשמי הזעף ביערות מולדתו. קול המים הזורמים הביאוֹ לידי טירוף; הוא היה מתעופף בפראות, נוסק אל התקרה, הופך הכל, ויוצא דרך החלון לבוסס בגן; אבל היה חוזר מיד ונעמד על אחד מסורגי האח, מנתר כדי לייבש את נוצותיו ואגב כך מציג פעם את זנבו ופעם את מקורו.

בוקר אחד, בחורף הנורא של שנת 1837, שמה אותו לפני האח, בגלל הקור, ומצאה אותו מת, באמצע כלובו, ראשו למטה, וטפריו בתוך חוטי הברזל. נראה שהשבץ קטל אותו. היא היתה סבורה שהורעל בפטרוֹסיליה; ואף-על-פי שלא היו לכך שום ראיות, חשדה בפַבּי.

היא בכתה כל-כך עד שגברתה אמרה לה: "אז תני שיעשו לך ממנו פוחלץ!"

היא נועצה ברוקח, שתמיד התייחס יפה אל התוכי.

הוא כתב ללֶה אַוְר. ואחד פֶלַאשֶה קיבל עליו לעשות את המלאכה. אבל מאחר שחבילות שנשלחו בכרכרה הציבורית הלכו לאיבוד לפעמים, החליטה להביא אותו עד אוֹנפלֶר במו ידיה.

עצי-התפוח המעורטלים מעליהם עמדו בשורות משני צדי הדרך. מעטה קרח כיסה את התעלות. כלבים נבחו סביב החווֹת, והיא, כפות-ידיה תחת שכמייתה, בנעלי העץ השחורות הקטנות שלה ובסלהּ, צעדה במהירות, באמצע הדרך.

היא חצתה את היער, עברה את אוֹ-שֶן, והגיעה לסַן-גַטְיֶן.

מאחוריה, בתוך ענן אבק, נסחפת במדרון, דהרה ובאה, מתגלגלת כסופה, מרכבת-דואר גדולה. למראה האשה הזאת שאינה סרה מדרכה, הזדקף העגלון מעל לסוכך, וגם הרכּב צעק, ואילו ארבעת סוסיו, שנבצר ממנו לרסנם, החישו את מרוצתם; שני הסוסים הקדמיים נגעו בה; העגלון משך חזק במושכות והסיט אותם אל שולי הדרך, אבל בחמת-זעמו הרים את זרועו, ובמלוא התנופה הצליף בה בשוטו הארוך, מהבטן ועד פקעת שׂערהּ, צליפה כזאת שהיא נפלה פרקדן.

כששבה אליה הכרתה, פתחה קודם-כל את הסל. ללולו לא קרה כלום, למרבה המזל. היא חשה צריבה בלחיה הימנית; וכשנגעה בה בידיה, הן היו אדומות. דמה ניגר.

היא התיישבה על ערמת חצץ, הספיגה את פניה בממחטתה, אחר-כך אכלה חתיכת לחם ששׂמה בסלה על כל צרה שלא תבוא, וניחמה עצמה על פצעה בהתבוננות בציפור.

כשעמדה במרומי אֶקְמוֹוִיל ראתה את אורותיה של אוֹנפלֶר מתנוצצים בחשכת הלילה כהמון כוכבים; הלאה משם השתרע הים, מעורפל. ואז אחזה אותה חולשה והיא נעמדה; וסבלות ילדותה, ומפח-הנפש מאהבתה הראשונה, ונסיעתו של אחיינה, ומותה של וירג'יני – כל אלה, כגלי הגאות, שבו בבת-אחת, ועלו אל גרונה וחנקוה.

אחר-כך ביקשה לדבר עם רב-החובל של הספינה; ואף שלא אמרה לו מה היא שולחת, נתנה לו הנחיות.

פֶלַאשֶה החזיק אצלו את התוכי זמן רב. שוב ושוב הבטיח להחזירו בשבוע הבא; כעבור שישה חודשים הודיע שנשלחה תיבה ומאז לא שמעו עליה כלום. נראָה שלולו לא יחזור עוד לעולם. "ודאי גנבו לי אותו!" אמרה בלבה.

לבסוף הוא הגיע – והוא כלול בהדרו, זקוף על ענף של עץ שהוברג אל בסיס של מהגוֹני, רגלו האחת באוויר, ראשו נטוי, והוא מנקר באגוז, שעושה-הפוחלצים, מאהבתו לפאר, צבעוֹ בצבע זהב.

היא סגרה אותו בחדרה.

המקום הזה, שרק מעטים הורשו להיכנס אליו, דמה גם לבית-תפילה וגם לבַּזאר, מרוב תשמישי-הקדושה והחפצים השונים והמשונים שהיו בו.

ארון גדול לא הניח לפתוח כראוי את הדלת. מול החלון הנשקף אל הגן היה צוהר עגול שניבט אל החצר; על שולחן, על-יד המיטה המתקפלת, היו קנקן מים, שני מסרקים וקוביית סבון כחול בתוך צלחת סדוקה. על הקירות נראו מחרוזות-תפילה, קמיעות, כמה איקוניות של הבתולה הקדושה, אגן של מי-קודש עשוי אגוז קוקוס; על השידה, המכוסה בפיסת בד כמו בכנסייה, היתה התיבה העשויה צדפים שנתן לה ויקטור; וגם מזלף וכדור, וכמה מחברות, וספר הגיאוגרפיה המאוּיר, וזוג נעליים; ועל המסמר של הראי, תלוי בסרטיו, כובע הפלוּסין הקטן! פֶליסיטה אף הרחיקה לכת במנהגי הכבוד האלה שלה עד כדי שמירת אחד ממעיליו של האדון. את כל החפצים הישנים, שמרת אוֹבֶּן לא רצתה בהם עוד, לקחה אל חדרה. וכן היו שם פרחים מלאכותיים בקצה השידה ודיוקן של הרוזן ד'אַרטוּאָה בגומחת האשנב.

בעזרת לוחיות הוצב לולו על אצטבה של הארובה שבלטה אל תוך החדר. בוקר-בוקר, כשהקיצה משנתה, היתה רואה אותו באור השחר, ונזכרת בימים שעברו, ובמעשים חסרי-חשיבות לפרטי פרטיהם, בלי כאב, בשלוות נפש.

מאחר שלא היה לה שיח-ושיג עם שום אדם, חיתה לה במין תרדמה של סהרורים. התהלוכות של חג לחם-הקודש היו מעוררות אותה לחיים. היא היתה הולכת לאסוף אצל השכנים פמוטות ומחצלות לקשט בהם את שולחן הפולחן שהועמד ברחוב.

בכנסייה היתה מתבוננת כל העת ב"רוח-הקודש" ומצאה שיש בה משהו משל התוכי. הדמיון נראה לה ברור אף יותר בתמונה אחת מאֶפּינַל, שצויר בה טקס הטבילה של משיחנו. "רוח-הקודש", בכנפיה הארגמניות ובגוף האיזמרגד שלה, אכן היתה צלמו של לולו.

היא קנתה אותה ותלתה אותה במקום הרוזן ד'ארטוּאָה – וכך ראתה את שניהם במבט אחד. הם התחברו יחד במחשבתה: התוכי נתקדש על-ידי הזיקה הזאת לרוח-הקודש, ורוח-הקודש נהיתה בעיניה חיה יותר ומובנת. אי-אפשר שאלוהים בחר בְּיונה לדבר מגרונה, שהלא החיות האלה אין להן קול, אלא ודאי בחר באחד מאבותיו של לולו. ופֶליסיטה אמנם היתה מביטה אל התמונה שעה שהתפללה, אבל מזמן לזמן היתה מסיבה מעט את עיניה אל הציפור.

פעם אחת חשקה נפשה להצטרף אל מסדר הבתולה הקדושה. מרת אוֹבּן הניאה אותה מזה.

מאורע חשוב אירע: נישואיו של פול.

אחרי שהיה תחילה לבלר של נוטריון, ואחר-כך עסק במסחר, במכס, באגף המסים, ואפילו עשה נסיונות להתקבל ל"רשות המים והיערות", הנה עתה, כשמלאו לו שלושים ושש, נחה עליו פתאום רוח אלוהים והוא מצא את ייעודו: משרד הרישום! ושם הראה כשרונות גדולים כל-כך עד שמפקח מחוזי אחד הציע לו את בתו לאשה והבטיח לו את חסותו.

פול, שדעתו נתיישבה עליו, הביא אותה אל אמו.

היא דיברה סרה במנהגיה של פּון-לֶוֶק, התנהגה כנסיכה, העליבה את פליסיטה. כשהסתלקה, נשמה מרת אוֹבּן לרווחה.

בשבוע שלאחר-כך נודע שמר בּוּרֶה מת בברֶטוֹניה תחתית, בפונדק. השמועה שהתאבד נתאמתה; התעוררו ספקות לגבי הגינותו. מרת אוֹבּן עיינה בספרי החשבונות שלה ומהר מאוד גילתה את קופת-השרצים שלו: מעילות בחובות, מכירת עצים בגניבה, קבלות מזויפות, וכו'. ומלבד זאת גם היה לו בן לא-חוקי ו"יחסים עם מישהי מדוֹזוּלֶה".

המעשים המחפירים האלה צעירוה מאוד. במארס 1853 תקפו אותה כאבים בחזֶה; לשונה נראתה כמכוסה בעשן; העלוקות לא הקלו את המחנק; ובערב התשיעי נפחה את נפשה והיא בת שבעים ושתיים בדיוק.

חשבו אותה לזקנה פחות, בגלל שׂערה החום שמחלפותיו עטרו את פניה החיוורות, המחוטטות. רק ידידים מעטים התאבלו עליה, שכן היתה בהליכותיה יהירות מרחקת.

פליסיטה ביכתה אותה שלא כמו שמשרתים מבכים את אדוניהם. מותה של גברתה לפניה בילבל אותה, נראה לה מנוגד לסדרי-בראשית, נורא ובלתי-נסבל.

כעבור עשרה ימים (פרק-הזמן הנדרש כדי לחוש ולבוא מבֶּזַנסוֹן), הופיעו היורשים. הכלה חיטטה במגירות, בחרה לה רהיטים, את השאר מכרה, ואחר-כך חזרו אל משרד הרישום.

כורסתה של הגברת, שולחנה העגול הקטן, מחמם-הרגליים שלה ושמונת הכסאות נעלמו! במקומן של התמונות נראו ריבועים צהובים על הקירות. הם לקחו אִתם את שתי המיטות הקטנות, עם מִזרניהן, ובארון לא היה עוד שום חפץ מכל חפציה של וירג'יני! פליסיטה עלתה אל חדרה שיכורה מצער.

למחרת היתה מודעה על הדלת; הרוקח צעק לה לתוך אוזנה שהבית מוצע למכירה.

ברכיה פקו, והיא נאלצה לשבת.

יותר מכל התעצבה על שיהיה עליה לעזוב את חדרה – ללולו המסכן נוח בו כל-כך. היא עטפה אותו במבט חרד, התחננה אל רוח-הקודש, וקנתה לה הרגל של עובדי-אלילים לומר את תפילותיה בכריעת ברך לפני התוכי. לפעמים פגעה השמש שחדרה בעד האשנב בעין הזכוכית שלו והתיזה ממנה קרן אור זוהרת שהביאה אותה לידי אֶקסטזה.

היתה לה קצבה של שלוש מאות ושמונים פרנק שהניחה לה גברתה. הגינה סיפקה לה ירקות. אשר לבגדים, היה לה מה ללבוש עד סוף ימיה, וכדי לחסוך במאור היתה שוכבת לישון עם דמדומים.

היא כמעט ולא יצאה כלל מהבית, כדי שלא תצטרך לעבור על-פני החנות לממכר חפצים משומשים, שאחדים מהרהיטים הישנים היו מוצגים שם לראווה. מאז תקפה אותה הסחרחורת היתה גוררת רגל אחת; ומאחר שכוחה תש והלך, היתה אימא סימון, שחנות המכולת רוששה אותה, באה בוקר-בוקר לחטוב לה עצים ולשאוב מים.

עיניה כהו והלכו. תריסי-העץ לא נפתחו עוד. עברו שנים רבות. והבית לא הושכר ולא נמכר.

מחשש שמא יגרשוה, לא ביקשה פליסיטה שייעשו תיקונים כלשהם. קרשי הגג נרקבו והלכו; ובאחד החורפים היה הכר שלמראשותיה רטוב כל הזמן. אחרי הפסחא החלה לירוק דם.

אז קראה אמא סימון לרופא. פליסיטה ביקשה לדעת מה מחלתה. אבל מאחר שהיתה חירשת מכדי לשמוע, לא קלטה אלא את המלים: "דלקת ריאות". זה היה מוכר לה, והיא ענתה חרש:

"אה! כמו לגברת," שכן נראָה לה טבעי שתלך בעקבות גברתה.

מועד הצבת השולחנות לחג לחם-הקודש קרב.

השולחן הראשון הועמד תמיד לרגלי הגבעה, השני לפני בית הדואר, והשלישי באמצע הרחוב בערך. על השולחן הזה היתה תחרות ולבסוף בחרו נשות הקהילה בחצרה של מרת אוֹבּן.

הלחץ בחזהּ והקדחת החמירו. פליסיטה דאבה על שאינה עושה כלום למען שולחן החג. אילו לפחות יכלה לשים עליו משהו! ואז עלה בדעתה התוכי. אין זה יאֶה, התנגדו השכנות. אבל הכומר נתן את הסכמתו; והיא, מרוב אושר, הפצירה בו שיקבל לידיו, אחרי שתמות, את לולו, הנכס היחיד שלה.

מיום שלישי ועד שבת, ערב חג לחם-הקודש, הלכו ותכפו שיעוליה. בערב היו פניה מכוּוצות, שפתיה דבקו לחניכיים, היא החלה להקיא; ולמחרת, לפנות בוקר, הורע לה מאוד והיא ביקשה לקרוא לכומר.

שלוש זקנות עמדו אצלה בשעת המשיחה האחרונה. אחר-כך הודיעה שיש לה צורך לדבר עם פַבּי.

הוא בא בבגדי חג, ולא הרגיש בנוח באווירת הנכאים הזאת.

"סלח לי," אמרה והתאמצה לפשוט את זרועה, "חשבתי שאתה הוא שהרגת אותו!"

איזה מין פטפוטים אלה? לחשוד בו ברצח, באיש כמוהו! והוא התרגז, עוד רגע היה מקים מהומה.

"הלא אתה רואה שהיא כבר לא שפויה בדעתה!"

מפעם לפעם דיברה פליסיטה אל צללים. שלוש הזקנות הלכו להן. אמא סימון אכלה את ארוחת-הצהריים.

כעבור שעה קלה לקחה את לולו והגישה אותו אל פליסיטה:

"זהו! עכשיו תגידי לו שלום!"

אף-על-פי שהוא לא היה גווייה, התולעים אכלוהו; אחת מכנפיו היתה שבורה, המילוי ביצבץ לו מבטנו. אבל היא, שכבר היתה עיוורת, נשקה לו על מצחו ואימצה אותו אל לֶחיה. אמא סימון שבה ונטלה אותו ממנה לשימו על שולחן החג.

ה

האפרים הפיצו ריח קיץ; זבובים זימזמו; השמש הבהיקה את מי הנהר וחיממה את לוחות הצפחה. אמא סימון, שחזרה לחדר, נרדמה בשקט.

צלצולי פעמון העירו אותה; תפילת הערבית הסתיימה. הזיותיה של פֶליסיטה שככו. היא חשבה על התהלוכה ובתוך כך גם ראתה אותה, כאילו היא הולכת אחריה.

כל ילדי בית-הספר, זמרי המקהלה ומכבי-האש צעדו על המדרכות, ובאמצע הרחוב עברו בסך: בראש, שומר הכנסייה חמוש ברומח שלו, השַמש ובידו צלב גדול, המורה המשגיח על הזאטוטים, הנזירה החרדה לילדותיה הקטנות; שלוש מבין החמודות ביותר, מסורקות כמלאכים, פיזרו עלי ורדים בחלל האוויר; הדיַאקוֹן בזרועות פרושות, ניצח על המוסיקה; ושני מקטירי קטורת נסבו על כל צעד כלפי תיבת לחם-הקודש, שהאדון הכומר, בגלימת-המיסה היפה שלו, נשא אותה מתחת לחופת קטיפה ארגמנית, אחוזה בידי ארבעה גבאים. המון אדם נהר מאחוריהם, בין יריעות הבד הלבנות המכסות את קירות הבתים; והתהלוכה הגיעה אל רגלי הגבעה.

זיעה קרה ליחלחה את צדעיה של פליסיטה. אמא סימון הספיגה אותם בפיסת בד ובתוך כך אמרה בלבה שיום אחד יבוא גם התור שלה.

רחש ההמון גבר, רגע היה חזק מאוד, והתרחק.

מטח צליפות הרעיד את השמשות. הרכבים הם הנותנים כבוד לתיבת לחם-הקודש. פליסיטה גילגלה את עיניה ואמרה, בקול רם ככל שיכלה:

"הוא בסדר?" חרדה לתוכי.

חבלי גסיסתה החלו. חירחור, שתָכף והלך, הגביה את צלעותיה. בועות קצף צצו בזוויות פיה, וכל גופה רעד.

כעבור שעה קלה נשמעה נהמת האוֹפיקלֵידים3, קולותיהם הצלולים של הילדים, וקולם העמוק של הגברים. לפרקים נדם הכל, והלמות הצעדים, שפרחים עימעמוה, נשמעה כעדר העובר באחו.

הכמרים הופיעו בחצר. אמא סימון טיפסה על כיסא כדי להגיע אל הצוהר העגול, וכך יכלה להשקיף על שולחן החג.

זרים ירוקים היו תלויים עליו והוא היה מקושט בתחרים אנגלי. בתווך היתה מסגרת קטנה ובה שרידים מקודשים, בפינות היו שני ענפי תפוז פורחים, ולכל אורכו פמוטות כסף ואגרטלי חרסינה, שחמניות מיתמרות מהם, וחבצלות, ואדמונים, ואצבעוניות, ואגודות של בקעצורים. תל הצבעים העזים הזה השתפל באלכסון מהמדרגה הראשונה עד לשטיח והלאה על המרצפות; ודברים משונים צדו את העין. מסכרת של כסף מוזהב עם כתר של סיגליות, עגילים משובצים אבני אלנסוֹן התנוצצו על מצע של טחבים, שני פרגודים סיניים הציגו לראווה את נופיהם. לולו, מוסתר תחת ורדים, לא גילה אלא את מצחו הכחול, הדומה ללוחית של אבן-כַּחַל.

הגבאים, זמרי המקהלה והילדים נערכו בשלושת צדי החצר. הכומר עלה לאטו במדרגות והניח על התחרים את שמש הזהב הגדולה שלו, הקורנת. הכל כרעו על ברכיהם. הושלך הס. ובזיכי הקטורת, שנעו במלוא התנופה, החליקו על שרשרותיהם.

אד תכול עלה אל חדרה של פליסיטה. היא שירבבה את נחיריה ושאפה אותו בחושניות מיסטית; אחר-כך עצמה את עפעפיה. שפתיה חייכו. פעמיות לבה הואטו זו אחר זו, כל אחת עמומה מקודמתה, שקטה ממנה, כמעיין חרב והולך, כהד נמוג; וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה.


*מתוך הקובץ "שלושה סיפורים", עם עובד, 1992.