Write Stories

בסופו של היום שבו עברתי מן העיר אל הכפר, השיב כלבי את נשמתו לבורא. איני יודע האם היה זה מקרה או שמא תוצאה של הלם מעבר. אולם בשעה אחת וחצי בלילה, אחרי ייסורי גסיסה שהופיעו בחטף ונמשכו שעות ספורות, הניח הכלב את ראשו בחיקי, רעד בצמרמורת אחרונה ואז התרפה, תוך שהוא מחרבן על הפרקט החדש. כל אותו ערב שמעתי את התנים מהוואדי שמתחת לבית. איני חושב שהייתה לכך סיבה מיוחדת, בוודאי לא סמלית. התנים היו תנים ויללותיהם היו יללות, ואף על פי כן, צלילן היה זר לי ומבשר רעות. יתרה מזו: ברגע שהכלב רטט בעווית אחרונה, באותו רגע ממש, שמעתי מבחוץ יללה גרונית רמה, שונה בתכלית מאלו שקדמו לה. על אף שאני אדם רציונלי, עליי להודות כי היא העבירה בגווי צמרמורת, ולרגע דימיתי כי נשמתו של הכלב נפרדת בזעם ובאכזבה מן העולם ועולה השמיימה. ואף על פי כן, בסופו של דבר פטרתי זאת כקריאה נוספת מקריאותיהם של התנים. וכי מכיר אני את כל מילותיהם ונאקותיהם? ומלבד זאת, היה מקורה אשר היה, תוך מספר שניות גם היא נדמה ולא יספה. כמוה כמו הכלב.

למחרת בבוקר קברתי אותו בוואדי. הדבר נראה לי מכבד יותר מאשר להביאו אל הווטרינר, שם בוודאי היו שולחים אותו בשקית שחורה אל משרפה לחומר ביולוגי. ומעבר לכך היה את עניין השינוע: העברת גופה בתא המטען, גם אם היא גופה של כלב, איננה אירוע שאדם מן היישוב שש ליטול בו חלק. קבורה נראתה לי מכבדת יותר. מעפר באת ואל עפר תשוב. אם כבר הגעת אל הוואדי בו קיווינו כי תטייל, אך לא באת בשעריו, לפחות יונחו עצמותיך אחר כבוד באדמתו ותהפכו לבשר אחד. אין ברצוני להלאות את הקורא בכל פרטי הקבורה. די אם אומר כי הכלב סבל מעודף מסוים של משקל, וכי אדמת הטרשים היבשה של תחילת הקיץ סירבה להיענות להפצרותיו של את החפירה שהבאתי איתי. סופו של דבר, שקברתי את כלבי האהוב בעומק רדוד משהייתי מייחל לו, וחיפיתי על כך בתל מאבנים גדולות שליקטתי בסביבה.

בימים שלאחר מכן נמנעתי מלרדת לכיוון הקבר. ייתכן שהדבר נבע ממידה מסוימת של סנטימנטליות, וייתכן שהסיבה הייתה בת ריח מוזרה, שאפפה את החצר ורמזה כי ייתכן שהקבר לא נאטם די הצורך. ובכל זאת, לאחר שעבר שבוע וקמתי מן השבעה, עלה בי דחף לבדוק מה עלה בגורלו, בייחוד לאור העובדה שאותה בת ריח החלה להתדפק בעדינות בשעות הלילה על חלונות הבית. ליבי בישר לי שלא אתקל במחזה מרנין, אולם הונעתי על ידי דחף מסוים של אחריות: מה אם ילד יעבור במקרה וייתקל בקבר, שכעת התחלתי לחשוד כי הוא פתוח? ושוב לא אלאה את הקורא בפרטים הגרפיים. די אם אומר כי מתוך האדמה הזדקרה, כמעין תפרחת קיץ משונה, רגל אכולה למחצה. בקצה התפרחת הייתה כף הרגל שלמה לחלוטין, כולל הפרווה בצבעה הדבשי המקורי. ממש פריט אספנים. אך משם ומטה רק בשר אדום קרוע ופיסות עצם חומה מבצבצות מבעדו. נמלטתי חזרה הביתה כל עוד נפשי בי, ובלבי תחינה כי התנים ישלימו מהר ככל הניתן את מלאכתם הרשלנית.

כמה שבועות לאחר מכן, בבוקר שבת של אמצע הקיץ, ישבתי בגינה לארוחה קלה, ולפתע שוב שמעתי מן הוואדי קריאה מוזרה. כעת, משעתותיי היו בידיי, יכולתי להתעמק בה. הייתה זו תרועה גרונית מיוסרת, דומה לזו שעשוי להפיק תרנגול אדיר ממדים או אייל הקורא, אולם לא האחד ולא האחר מצויים בשפלת יהודה או בסביבותיה. השערתי הבאה הייתה שזהו כלב או תן שנתפסו במלכודת רגל, מהסוג הננעל על העצם ויוצר בה חור משונן. שמעתי פעם על ציידי חוגלות באזור, והנחתי כי לא מן הנמנע שאחד מהם טמן את פחיו באזורנו ולכד בטעות חיה שאין דבר לעשות עמה, זולת להטילה לצד הדרך. חיכיתי עוד דקה כדי לבדוק האם הקולות שוככים, אולם מאחר שלא כך היה הדבר, יצאתי בריצה מן השער האחורי, לראות אם אוכל לסייע.

עודי יורד, והנה ניצב מולי איש כרסתן, כבן חמישים, שהיה לבוש סוודר וכובע אפורים, על אף מזג האוויר החם.

"שמעת את הצבוע למטה?" שאל.

שתקתי. לרגע עלתה בי חרדה מוזרה כי הוא פקח, אשר חושד בי כי קברתי את הכלב בניגוד לתקנות.

"ראיתי אותו שם, על השביל," הוא הסתובב והצביע. "אבל לא כדאי לך לרדת לשם."

"הוא מסוכן?"

"רק אם אתה פגר," הוא צחק. "לא, הוא פשוט יברח ברגע שיקלוט שאתה בא אחריו. הם חיה חכמה, הצבועים האלה. יותר מכלבים."

היה נדמה לי שהבנתי את הרמז הדק ולכן הודיתי לו וחזרתי על עקבותיי הביתה. המתנתי בשקט מאחורי עץ התפוז שבחצר, עד שראיתי כי הוא מטפס בשביל, חולף על פני הגינה וממשיך אל הרחוב.

מאז מדי יום, ובניגוד גמור להנחייתו, אני יורד אל הוואדי כדי לחפש את הצבוע. זה לא דורש הרבה. אני לוקח תרמוס עם קפה, מוצא נקודת תצפית טובה על השביל וממתין. נימיות חולפות על פניי בפליאה, חוגלות מציגות בפניי את צאצאיהן, פעם אחת אפילו הבהלתי בטעות צבי. אבל לא צבוע. אף לא פעם אחת. ריח הכמיהה שלי כנראה באמת ממלא את הוואדי.

ואתמול, בנוסף לכל, הבית שלי נפרץ. כשיצאתי לסיבוב היומי כנראה שכחתי לנעול את הדלת, וכשחזרתי מצאתי אותה תלויה על צירה העליון ומנותקת מהתחתון. בדקתי בחדרים מה נלקח. לא היו לי הרבה חפצי ערך, ובכל זאת: מחשב נייד, טלפון, מפתחות לאוטו, ארנק. את כל אלו השארתי בבית, וכל אלו היו שם גם כשחזרתי. לא יכולתי לערוב לכך שכמות המזומן בארנק נותרה כפי שהייתה, אולם כרטיסי האשראי היו שם, וכך גם כמה שטרות. וכי איזה גנב לוקח רק חלק מהכסף? על אחד הקירות, בפינה, סמוך לגובה הרצפה, מצאתי ציור קטן של כלב בגיר שחור. "זו אינה מקטרת," נכתב מתחתיו.

יצאתי לחפש צבוע בוואדי הסמוך למקום מגוריי. בוודאי שיצאתי לחפש צבוע. צבוע ודאי, בשר ודם. וכי מה עוד יכולתי לחפש שם?


*הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות "מאה המטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

היום בא סוס זה מדרך בלא כח, נשוך-זבובים, חיגר ברגל אחת וגופו כחרס הנשבר; והוא עומד לו יחידי בשכונת בית-הכנסת כחום היום בקיץ, אחוריו לבית-המדרש ופניו כלפי העגלה המלאה ספרים. עומד בכובד-ראש, מקמט מצחו, משפיל אזניו ומושיט קצה לשונו. הוא שרוי בתענית, ומצטער מאד. לכאורה הוא רגיל בתעניות ואינו חושש להן. משעה שהוא נושא ספרים, את עול היהדות הזה עליו, אירע לו כמה וכמה פעמים להתענות, פעם תענית-יחיד – הוא בעצמו, ופעם תענית-צבור – הוא ובעליו וכל בני-ביתו ביחד, לא יזכה לאכול מסעודה של דגן-שמים ולחם סוסים אבירים שם לעתיד-לבוא, אם כל הימים, שעסקיו בספרים, היה טועם אפילו גרגר אחד שבולת-שועל בעולם-הזה, רבונו-של-עולם הלואי ויהא מספר מכותיהם של פריצי חיות, אויביו הרעים כמספר הצומות וענויי-נפשו בכל ימי נדודיו עם משאו זה! לא אכל ולא שתה ולא התרעם, חס ושלום. אבל עכשיו גבר בו יצר-הרע של אכילה והשיאו לחוש לצרכי גופו ככל בריה חיה ולא להיות כפגר מובס בעולם. מספוא מספוא הוא מבקש מספוא כל-שהוא לקיום נפשו!

שקט ודממה מסביב, הכל נחבאים בבתים ובחנויות מפני החמה ומזיעים. הבהמות רועות בשדה. עגלים ובני-בקר, גדיים ותישים רובצים במרעה טוב, אוכלים נהנים ושמחים, והוא, אוי לו ואוי למזלו, בודד במוקומו, אין בו כל עשב, כל עץ אלא אבק, זבל ואשפה, ועצבות שורה שם. עומד לו ביש גדא זה תלוי-שפה וגלוי-עינים, כמתרעם ואומר: אם אין אכילה, השינים הללו לטה? יצר-הרע ממריד עליו את בני מעיו והם כחלילים הומים בבטנו, עורו מזדעזע עליו, עיניו סגורות למחצה, והוא מסתכל בחבילות ספרים שבעגלה כנגדו מסתכל ונאנח במרירות.

הוא מתאנח ויש לו על מה להתאנח. נורא הוא ספר קורותיו, ישמעו בעלי-חיים ויקחו מוסר. לא מנעוריו הוא דל ורע תואר, חס ושלום! סייח יפה היה בשעתו וגם אחרי כן כשנתבגר, זריז ומזורז היה, וקל ברגליו, כרסתן, פרסתן, בריא ושמן ומהלך בקומה זקופה, וכשהיו מתחרים בו היה עומד קוממיות ובועט בחמת כחו.

וכיון שכח זכרונו נחלש עתה, לא עליכם, ולזכור את כל המוצעות אותו בחייו ברור היטב, בדעה צלולה, קשה עליו שהרי סוף-סוף בהמה הוא; לפיכך אין לומר, שהוא מעיין בספר קורותיו, אלא הוא חולם, דברי ימי חייו עוברים לפניו בחלום.

סוס זה כמה שהוא מדוכדך ומדוכא, מתוך סימניו הוא ניכר כעשיר שירד מנכסיו, שאינו מן הבהמות הגסות וההדיוטות אלא חוטר מגזע אבירים המיוחסים שבסוסים, ובשביל כך נתחבב בנעוריו על בעליו ונהגו בו כבוד. דיר נאה התקינו לו ומשמשים עמדו שם לשרתו, אמת, משמשיו היו נוטלים להם, כדרך אהוריירים, מן המספוא שלו, זה נטל קצת וזה קצת, אף-על-פי-כן גם לו נשאר כדי שביעה ולא מת ברעב. לומר שבן-חורין היה באותם הימים ולא נשתעבר כלל, אי אפשר. וכי יש בהמה בעולם עומדת ברשותה? אם שור או כבש, אם עז ואם סוס, הכל משועבדים ועומדים לעבודת בעליהם. שור לחרישה כבש לגזיזה עז לחליבה וסוס לרכיבה הלא לכך נוצרו. אף סוס זה לבעליו נעבד, שהיה רוכב על גבו אוסרו במרכבתו, בולמו במתג ורסן וחובטו בשוט. החביטות לא היו חביטות שוט פשוט, אלא של מלקות – רצועות כפולות ומכופלות כהלכה ונתקבלו לו באהבה.

עומד סוס זה אבל העגלה עצוב ושומם ופתאם הוא מתעורר ומרים ראשו, כיורד מגדולתו, שחולם לו ימיו הטובים. זוקף אזניו, מושיט צוארו המוקרח ושואף בנחיריו, כאלו הוא מריח ריח שדה ומרעה טוב ונהנה; כאלו אין כאן לפניו לא עגלה ולא קינות ותחינות וסליחות, אלא אבוס בעליו ומשמשיו בימים ההם; לא חבילות ספרים, אלא חבילות קש ושבולת-שועל. ועד שהוא חולם, אוכל ושותה ורואה כל-טוב בחלומו – ורוח נשא זבוב אחד, שמרחוק הריח מכה טריה בגבו המעוך, ולאחר רקידה-זבובית והקפות הרבה בשמחה ובזמזום ירד עליו והכנים פיו לתוך פי המכה כמנשק לו. ומפני נשיקה זו הקיץ וקפץ ממקומו, הפשיל זנבו ונתכוון לפגוע במזעזעו החצוף, אבל הזנב קצר ומוקרח ואינו מגיע למקומו של זה. על-כרחו הוא מסיח דעתו ממנו, כופף עצמו ומתחכך בכלונסא של העגלה, מתחכך ונאנח כעני מפני הנאת החיכוך.

דומה, עתה ביש-גדא זה נמלך בלבו, שמא יניח מקומו וילך. והנה הוא מתנדנד, וכל עורו מזנבו ועד ראשו מתנענע מחליץ עצמותיו ומתעטש, כמזמן את עצמו ואומר: הנני!… ובאמת, מה לו כאן ומה יהא בסופו כאן אצל כתלי בית-המדרש? מה יתן לו ומה יוסיף לו המקום הזה, שהוא שמם וריק ואין בו כל צמח וחציר לבהמה? – הנני! הוא מתעטש וצוהל ומרים לדרך פעמיו – ופתאם, אוי, הרגיש כאב ברגלו באותה הרגל בעצמה, שבשבילה שמם עולמו, ירד מגדולתו והיה סוס לא יצלח בימיו! כלום אפשר למי שיהיה, אפילו להמשובחים שבסוסים, לשאת את הבעלים אם הרגלים רפות אם הברכים כורעות ומתמוטטות? ואם אין מועיל בך, מה אתה? הימינה, השמאילה ולך לעזאזל ולכל רוחות העולם! והוא הלך… היה מתמכר לקונים, עובר מזה לזה ומזדלזל והולך. בעליו עצמו משערות זנבו, וטוב לא ראה אצל כל אחד מהם. הוא חטא רבים נשא. בעת צרה התגוללו עליו, שעל ידו היא באה היו חבריו, סוסים גסים, משתובבים, משליכים מעליהם עבודות העגלה. נוטים מן הדרך כשכורים ונופלים בבור – הוא עוונותם סבל. אמרו עליו: מנוול זה מזיק הוא משלחת הוא ומכה מהלכת. וכיוצא בהם שמות מגונים. ומאותה שעה שנכשל וכבודו גלה ממנו, ספר תולדותיו, אוי ואבוי לו, הוא ספר תולדות של נדודים וטלטולים, של סבלות ועבדות, של ענויים ויסורים ואדונים קשים ורעים.

הרגל כואבת, והכאב הולך מכף רגלו עד קדקדו, מפעפע באיבריו ומנקר במוחו, הורד ראשו, נתעותו פניו ושפתו התחתונה מרפרפת. עיניו סגורות וקוים עכורים ולחים מדמעות על לסתותיו. ערבוביא במוחו, ערבוב משונה על קרונות ומרכבות ובעלי-העגלות; של חביות מים, כובד-אבן ונטל-החול ומשא חומר ולבנים; של מקלות, מלקות ורצועות, זרועות נטויות ובעלי-אגרופין. ופתאם נתחלחל מאד ונזדעזע כל איבריו, אותו הגלגל, הגלגל החוזר, נראה לו בחזיונו כל מכותיו וכל מדוי מצרים ופגעיו הרעים ביחד כאין הם נגד צרת נפשו בהיותו מסבב הגלגל שם בבית-ריחים. כמה שהעבודה אצל בעלי-העגלות קשה היא, עוד אפשר לסובלה וכמה שהדרך מתקלקלת בימות הגשמים ובשעת הפשרת שלגים, והרגלים טובעות בטיט עד הארכובה, אף-על-פי-כן דרך היא. אתה הולך עליה בקושי, פוסע פסיעה קטנה, עקב בצד אגודל, מתלבט ונופל במהמורות, אף-על-פי-כן אתה זוחל והולך, מקומות הישוב מתחלפים לעיניך – הנה הר והנה בקעה, הנה בריכה והנה גשר, הנה חורשה והנה בית-מלון אבל הלוך ודוש סובב-סובב במקום אחד, הלוך וחזור חלילה על הראשונות, שלא לראות אלא מה שהיה כבר, ולא לשמוע אלא קול הטחנה, דבר זה מר ממות, שעמום בראשך, דעתך מבולבלת, הרגשותיך קהות וחייך – אינם חיים.

ועד שהסוס עומד מר בחמת-רוחו, אחת מעיניו מתפתחת מעט, רואה ברתת וזיע – ואין פחד! מתפתחת עינו השנית מתרפרפת ורואה – ברוך השם, אין ריחים ואין גלגל לפניו! דעתו מתישבת עליו, הוא מתאמץ ומרים סנטרו ולוחך חבילה של ספרים, ולחיכה זו אומרת: סוף-סוף כובד משאם של אלה טוב מכל אותם המשאות. שהיו מעמיסים עליו, וטוב לו בחצר בית-המדרש מדור באורוות אותם האדונים הקשים. ואם כן אמר בלבו, למה זה אני מחסר את נפשי מטובה? ארבץ לי ואשתטח מלוא-קומתי ארצה. עד כמה צריכים לעמוד, להגות ולעיין באלה?…

…ומיד נתפרקד הסוס ברחבה אצל העגלה ופנה למעלה מתגלגל ומתהפך מצדו אל צדו, כמו שמתעמלים במרחץ על האצטבא העליונה וצוהל מתוך רוב הנאה. רוח יתירה של יום-טוב נכנסה בו. ועד שהוא מתפלש בעפר, מין בריה מזדקר מתחתיו בקול יללה, והתנער מעפר בהול ומבוהל ועמד על רגליו. הוא מעמיד עיניו ואזניו, תוהא ומביט לכל רוחותיו והנה לפניו – כלב!

בשעה שהסוס עשה לו יום-טוב, שמחה ושחוק על הסדר כמה שנאמר, כלב של נכרי התגנב ובא לרחוב בית-הכנסת לשלול שלל ולגנוב מיני מאכל בעגלה, ונתקל בהיסח-הדעת בסוס ונפגע, וכלב זה עומד עתה מלא חמה כהמן בשעתו, זנבו מופשל לו מאהוריו, פיו פתוח, חורץ לשונו ונובח. לא על ונבו שנתלחץ הו כועס ונובח, אלא על שגיננו – אוכל בקשה נפשו כאן ומצא דברים, שאין לו בהם חפץ ואינם שווים בעיניו כלום. ותרגום של נביחתו בלשון כלבים כך הוא; “אוי לך, סוס מכוער וצורע, ואוי לסהורתך זו!… ואחרת זולתה אין לך! הב-הב!… יש לך מעדנים הרבה ואתה רמאי אתה וטומנם. הב-הב, רמאי!… כשתבוא עוד למקומנו בסחורתך זו הבלה, ונפלנו עליך אני וחברי ונעשה אותך איברים-איברים… הב-הב! אני אומר לך. הב-הב! הב-הב, רררמאי!…” ביש-גדא שלנו הנעלב נמלך בדעהי וכבש פניו בעגלה, ואחוריו להכלב, כאומר: מה אומר לך, כלב, ומה אדבר?…

החמה, שהיא מתאכסנת כדרכה בחצר בית-הכנסת כל היום הזמינה עצמה בעת מנחת ערב להתפטר משם ולילך לאוהלה משפילה לראות ביש-גדא שלנו, להסתכל בו ובחבילות ספרים שבעגלה – ופניה משתנים ומאדימים, כאלו קשה עליה הפרידה מבן-פורת זה ומסחורה זו. ובאמת, הלא רשאי היה סוסנו להשבע, שלא היתה כניסתה לעיר מלכתחילה אלא לכבודו, להסתכל בו. אף-על-פי-כן היה נראה ממעשיו, שלא נחשבה לו הסתכלותה זו למאומה: הבל הבלים! מה יתרון בהסתכלות? אין להבריות ממנה אלא חמימות יתרה. מוטב להיות מרחוק. עתה, כשהיא עוצמת עיניה ופונה והולכת, ירוח לנפש, הנשימה נעשית בקל, הגוף נהנה וצלו הולך וגדול מאד.

ובאמת גדל סוסנו פתאם והיה כעוג מלך הבשן בימיו. ראשו על גג של בית-המדרש וזנבו מתפשט למרחוק עד כותל אחד הבתים, וכלו הוא משונה כאחד מיצורי-קדם שמבראשית ולפיכך אין לתמוה, למה העז הזו, שנחפזה ורצה מן השדה למה עמדה בחצר בית-הכנסת והשמיעה “מה-מה” בקול רעש גדול, קול זה היה משמש תמיה: מה זאת, מה זאת? וקריאה: הֵתָיוּ בני-בקר וכל בהמות העדר, בואו וראו מין בריה נפלאה!

הגדיים, הקופצים כדרכם בראש, הקדימו ובאו לקבל הפנים החדשות, אלא תיש-הקהל, בעל בעמיו העזים, יאריך ימים ושנים, עדיין לא בא בתוך עדתו לקבל פני האורח ולברכו בשלום, מפני שהיה טרוד אותה שעה בענין נכבד עם בני העיר, נערים ריקים ושובבים, הרוכבים על גבו, משתמשים בו בתחבולותיהם לפעלם, לדברי שחוק והוללות ולכל מח שלבם חפץ.

מה-מה-מה! נותנים הגדיים בקולם קול עז, נודדים זנב ומקפצים ועולים על העגלה, שלא להמתין כנימוסי דרך-ארץ עד שיזמינו אותם. הם שואפים ומריחים ולותכים ומחפשים מעדנים לנפשם. והיה דחיקה וחטיפה, ערבוב ופיזור ספרים. שנים מהם עומדים זה כנגד זה על ספר אחד בכפיפת-ראש ובנטית-מצח ונענועי זקן ומתנגחים זה עם זה, כתלמידי-חכמים שמנצחים בהלכה – אלו הם הבטלנים שבעזים, שאין בהם טפת חלב ללחמם וללחם ביתם, מתפרנסים ואינם מפרנסים, אוכלים ואינם מאכילים, ולפיכך שעתם פנויה למחלוקת ולמעשה תעתועים.

סוסנו התמים הקים עליו בלא עון ופשע את כל כלבי העיר. אותו הכלב התחיל נובח ושאר הכלבים נבחו אחריו, כל כלב על פי דרכו וכל כלב על אשפתו. קול הנביחה הלך בכל העיר כמכה מהלכת, הכניס מהומה בעדת הבהמות ונתבלבלו והמו, שלא לדעת מה בשעה שבהמות זקנות עמדו בכובד-ראש על כלי-החליבה מקשיבות לקול המולה מרחוק ושותקות, שלא להפסיק חלילה באמצע החליבה, הרימה עגלה בחורה, קלת-דעת, פעמי רגליה ורצה למקום המעשה בשכונת בית-הכנסת. ופר בן-בקר, אדמוני ובריא, אזר כגבר חלציו ורדף אחריה נטוי-זנב, שואף ונושף ברוחו. הסוס עמד במקומו בין כלונסאות עגלה המעומדים והפר עם יפתו רצים ומקיפים אותו סביב, כשם שמקיפים חתן תחת חופתו.

הבהמות בעיירות קטנות, כידוע, מצויות הן בשכונת בית-הכנסת, ושם מקום מנוחתן, לא כאותן הבהמות בכרכים שרואות את בית-הכנסת לעתים רחוקות, או שאינן רואות אותו לעולם בכל ימי חייהן. וכניסה גדולה, כמו באותה שעה בכנופיא ובהמון רב, אפילו זקני בהמות של עיר קטנה זו אינם זוכרים.

כשבאו הבהמות הכבודות ללון כדרכן בשכונת בית-הכנסת לאחר החליבה במנחת ערב, ומצאו את מקומותיהן, שהחזיקו בהם כבר, אינם פנויים, תמהו ולא ידעו מה לעשות. סוס ועגלתו ראו לפניהן, גדיים מתנגחים ושעירים מרקדים שם, וקשה מכלם מעשה העגלה הפרוצה ושעשועיה עם שור פר. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! למחות בידם ולומר: מו? – חס ושלום! מו זה בלשון הבהמות יש בו כמה וכמה הוראות ושמא יטעו לפרשו בהוראה זו, שאינה נאה לצנועות לבהמות כשרות. וחוץ מזה. הלא הכתוב אומר: “סחור סחור, לגדיים מתנגחים ולשעירים עזי-מצח לא תקרב, פן יקפצו עליך בגאוה ובוז”! וחכמים אומרים: “הזהר בעגלתך ואל תשתדל להוכיחה בשעת קלקלתה שמא יפגע בך עוגבה בעל-הקרנים”. על-כרחן שתקו בהמות כשרות הללו והיו בולעות רוק ומעלות גרה – דבר זה אצל הבהמות הוא כסירוג פוזמקאות אצל הנשים בשעות הפנויות.

ובתוך כך חפז ובא מין יציר משונה – פניו שעירות וזקנו המגודל פרוע, חוטמו, השוקע בין עיניו, אינו נח במקומו רגע אחד, אלא מתעקם ומתקמט, מריח ונושף ומתעטש, והוא שפל קומה, רחב-גוף וקצר רגלים, כמכנסי שערות ארוכות לו ממתניו עד הברכים, וריח של זיעה וטיפה סרוחה נודף ממנו זהו תיש-הקהל בכבודו ובעצמו. עוד מרחוק הרכין ראשו בקידה והשתחויה, מתעטש בגמגום ובלחישה, ומיד הוא ממהר ובא ובוטש את הסוס תחת ירכו.

וביש-גדא שלנו נרתע מפני הכאב וצהל מתוך גרונו, כמתרעם על דרך שאילת-שלום זו. אלמלי היה יודע לשון תישים ולשון שאר מיני בהמות, הנמצאות עתה בשכונתו היה מברר את טענותיו ואומר להם: הוי בהמות! הוי תישים! מה עשיתי לכם, שאתם מתגודדים ומתאספים עלי ונוהגים בי מנהג פראים? היה מספר להם רוב טרחו ויגיעו בסחורתו זו, שערבבו ופזרו אותה. העמל בה מרובה, והריוח, שהיא מביאה מועט, אין בו כדי חבילת-קש לסעודה אחת. מספוא במשקל יאכל, נע-ונד הוא בארץ, הולך ונוסע תמיד, נושא ונותן וחיי צער יחיה. כסבורים שעגלתו מלאה כל טוב, ובטנו אוי, בטנו ריקה! חוץ ממלוא-כף מוץ בשחרית לא אכל כל היום כלום. אם אין קונה אין פדיון, אם אין פדיון אין צמח ואם אין צמח אכילה מניין?

אלא, מה שביש-גדא זה אינו יכול לומר בפה הוא אומרו ברמיזה – בסיקור-עין ובנדנוד-איבריו. מתחילה הוא מצדד ראשו ובודק בעיניו את עצמו וגופו, ובדיקה זו אומרת: כמדומני, שהכל אצלי כראוי להיות, בריה אני ככל הבריות וכיון שהבדיקה נגמרת הוא פושט זנבו כלפי הבהמות, כאומר: צאינה וראינה!… כרס יש, שוקים יש, עור ועצמות יש. בשר ודם אני, ומה לכן עוד?

אבל התיש אינו מבין חידות ולא די לו ברמיזה, והוא אוזר חלציו, מתמרמר לביש-גדא שלנו ובוטש בו בחמת כחו. כל הבהמות עומדות ורואות ואין מוחה בידו. הסוס עומד משמים בכפיפת-ראש, ואנחות קשות יוצאות ממעמקי בטנו. הפעם לא צהל ולא נשא קולו, אלא הוא שותק ולא יפתח פיו, מדעתו שאין כח-הפה מועיל לנגד כח-ידים.

וכך הוא באמת, סוס עלוב! אפילו כשהיה פיך נפתח, כפי הסבתא, אתונו של בלעם. בימיה, לא הועיל לך. עד שתפתח את פיך מוטב לך אלמלי נסתם פיהם – אלמלי במקום ספריך מצאו בעגלתך מה שבקשה נפשם, וצפונך היה ממלא פיהם ובטנם.

אף-על-פי-כן יש ללמד זכות על התיש, שאינו רשע ורע כל-כך. עבודת תיש-הקהל הלא עבודה קשה היא. שעה של מנוחה אין לו בעולמו. ידו בכל ויד כל בו, ומספר שערות זקנו הם עסקיו. נושא עליו טרחם ומשאם של בני “החברה הלבנה” ועושה רצונם. ובכל מקום שם הוא – בבית-הכנסת ובשוק, אצל יושבי קרנות וליד סלים מלאים מכל מאכל מעשה אופה ומיני פירות, ומלבד כל אלה עליו לבוא בגנים, בגנו של זה ושל זה, לברך שם על פרי האדמה, ולכוון את השעה ולבוא מאליו בלא הזמנה. פעמים בעל-הגן רוחו אינה נוחה הימנו והוא פוגע בו בחוזק-יד, עד שפריו שאכל יקיאנו ומכאן התיש למד פעמים, שאין המכה הזאת באה לו אלא מפני התרעומות. בעל-הגן נתרעם עליו על שהכלימו ושהה לבוא אצלו, ולפיכך הוא משתדל לפייסו ומקדים ובא בגנו למחר בבוקר השכם. והנה אף זה לא ירצה לו! בעל-הגן פוגע בו במקל, ופגיעתו רעה יותר מזו זל אתמול. אומרים, שביום זה הוכה מכה רבה, התעללו בו ושמו מועקה בזנבו, על-כן בא ברעש ורוגז לשכונת בית-הכנסת והניח חמתו בסוסנו, ביש-גדא זה.

ועד שהעלוב הזה עומד בפחי-נפש הרגיש כגוף חם נוגע בו מאחוריו. סבור היה, בעל-הבית הנה זה בא, והנה חציר ומספוא! אבל חשב וטעה. אחת הבהמות הכשרות רמזה לו במגע, שיטריח וירתע מעט לאחוריו, ומיד כרעה ורבצה לשכב את משכב הלילה, על-מנת שתעמוד כלחוך השור עם הנץ החמה לאכילה בשדה עד ערב.

השמש הורידה לארץ ראשה ושקעה. הפר עמד, הרים כשופר קולו, הפשיל זנבו, נשא רגליו – ונס. התיש לקח את עזיו והלך למנוחתו בעזרת-נשים. גדודי הכוכבים נראו ברקיע ועמדו על משמרתם בלילה – והעיר ישנה!

מרחוק נשמע קול צעדה רגלים פוסעות ובאות להעגלה, אף ידים עסקניות ממשמשות – והסוס שלנו, אשריהו! הנה ראשו עד למעלה מאזניו בתוך התרמיל, “תרמילו הישן” אוכל מוץ לתיאבון, וחשובה לו אכילת מוץ כאלו הוא אוכל שבולת-שועל!…


*מתוך: "ספר הבהמות", פרויקט בן-יהודה.

באותו לילה, כאשר עמדתי בפתח המסגד, אמר לי האימאם דברים מוזרים ודרמטיים. הוא סיפר שלהקה גדולה של חתולי בר שחורים תקפה את המחוז וחיסלה כל מה שנקרה בדרכה, ולכן האנשים לא באו לתפילת הלילה, שהרי הם יודעים שהחתולים היו לשליטי החושך בשכונה זו וזרעו פחד בלבבות התושבים. דבריו היו תמוהים, אבל הוא לא האריך בהם והפתיע אותי משקרא לתפילה.

היינו שלושה – האימאם במִחְרַאבּ 1, ומאחוריו אני וידידי סעיד, והתפללנו בהכנעה ובשקט. עמדתי במקומי ללא ניע, שלו ורגוע כאילו שכחתי את הדברים המחרידים ששמעתי מפיו. לאחר שסיימנו את התפילה ביקש ממני האימאם להסיעו לביתו במכוניתי. הסכמתי ברצון, ואף הזמנתי את ידידי סעיד ללון בביתי. האימאם אחז בידו מקל גדול, ולא שאלתי אותו לפשר הדבר, שכן התחלתי לפקפק בשפיותו. אבל תחושתי השתנתה במהלך נסיעתנו, לאחר שהאימאם חזר על סיפורו, ופניתי לחברי ושאלתי: "מה דעתך, על הדברים האלה,סעיד?". פניו הרצינו, והוא ענה לי: "כן, גם אני שמעתי על זה. אחד השכנים סיפר לי שלהקה של חתולים חסמה את דרכה של גברת נַפיסה, האישה ההרה, כשהייתה בדרכה חזרה מבית הוריה בשכונה הסמוכה. החתולים הקיפו אותה והתחילו להשתעשע בשמלתה הארוכה. המסכנה קפאה במקומה חסרת אונים, ולא נותר לה אלא לצעוק בכל כוחה. לשמע צעקותיה נתקפו החתולים טירוף והסתערו עליה. למזלה של האישה חש לעזרתה אדון דניאל, הצייד הצרפתי, עם רובה בידו. שלושת הכלבים שלו שנלוו אליו התנפלו על החתולים, וניטש ביניהם קרב מר. במאמץ רב הצליח האיש לחלץ את הגברת נפיסה מציפורניהן של חיות הפרא ולהביאה לביתו כשהיא מפרפרת בין החיים והמוות. לאחר מכן חזר להציל את כלביו, אך משראה אותם נכנעים לחתולים, ואלה עושים בהם כרצונם, נתקף אימה…"

האימאם קטע את דבריו ואמר: "כן, בני, 'אין יכולת ואין כוח אלא באללה העליון והנשגב'. גם אני שמעתי על המקרה הזה ועל מקרים נוספים…" ואז קטע את תגובתו ואמר: "כאן… מספיק…תודה", נפרד מאיתנו לשלום וירד מהמכונית. המשכנו בנסיעה הביתה, ובדרך החלפנו דברים בעניין מבעית ומסעיר זה. לפתע שמענו קולות רמים…כן, אלה הם, ואלה יללותיהם מחרישות האוזניים, והנה הם מתרוצצים סביבנו. הדלקתי את הפנסים, לחצתי על הצופר וניסיתי להתחמק מהם, אבל הם השליכו את עצמם לעברנו כגלים. פגענו בכמה מהם, והיללות נמהלו בצעקות. ליבנו נמלא חרדה ופחד. הרגשנו שחשכת הלילה גוברת כאילו כבה הירח או לָקָה ונסתר אורו. אלוהיי… הו אלוהיי, איך יוצאים מזה, איך?

עצרתי את המכונית ליד פתח הבניין, אזרתי אומץ והחלטתי לצאת ויהי מה. פתחתי את הדלת, הנחתי את כף רגלי על המדרכה וניסיתי להניח את כף הרגל השנייה, אך הם התנפלו עליי בבת אחת ובכל הכוח, מוּנָעים בתאוות נקם. היו אלה חיות פרא אחוזות טירוף. נפלתי ארצה, מכה בידיי וברגליי לכל עבר. סעיד לא חדל ללחוץ על הצופר, והשכנים היכו במקלות ובחבלים לכל הכיוונים…צעקתי: "מים!! מים!! הַתיזו מים על החתולים המטורפים כדי שיפסיקו להשתולל. מים!! מים!!…" תוך שניות מצאתי את עצמי מוצף במים שניתכו מלמעלה ומכל עבר. לבסוף קרסו החתולים בזה אחר זה, והצלחתי להימלט מהם. ידידי סעיד ואחד השכנים נשאו אותי לביתי, והתעקשתי לצאת למרפסת. האוויר היה לח וקר, וראיתי את החתולים מנתרים מזעם ומכאב. חשתי טיפות גשם יורדות משמיים, והן הפכו אט אט לגשם סוחף, שיחד איתו הלכו וגברו הצעקות. מים ומוות כיסו את האדמה, ונערמו עליה ערימות של פגרים. החלטתי לרדת כדי לנקום בהם. דידיתי לעבר המדרגות, ירדתי למטה ומצאתי את עצמי לפני בית קברות של פגרים דוממים, חשוף ומעורר אימה. גמרתי אומר לפסוע מעליהם: פסיעה ראשונה, פסיעה שניה, צעקה, התנערות…החתולים השחורים מתנועעים ומתנערים תחת רגליי…

צעקתי. פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי לבדי בחדרי. 

משפחת האדון צוֵי מלין-צ'ינג היתה ענייה כל כך עד שלא השיגה ידה אף לתקן את החומה המקיפה את ביתה. בוקר-בוקר, עם קומו, היה צוֵי רואה סוס רובץ על העשב הטלול. גופו היה שחור, מנומר בלבן, ורק קצה זנבו כאילו כרסמה בו אש. ואף על פי שגירש אותו האדון צוֵי, היה הסוס חוזר בלילה, ולא נודע מאין בא.

האדון צוֵי היה לו חבר טוב, בעל משרה בג'ין, והוא ביקש לבקר אצלו, אך מחמת עוניו לא יכול לנסוע לשם. והנה עכשיו תפס את הסוס, חבש אותו, עלה על גבו ויצא לדרך. על בני ביתו ציווה: "אם יבוא מי לחפש את הסוס, שִלחו אותו לג'ין." לא עבר זמן רב והוא הגיע אל דרך המלך, והסוס פתח בדהרה ומיד גמא מאה לי. הלילה ירד, והסוס אכל רק מעט מן התבן והפולים ששׂם צוֵי לפניו, והוא חשש שחלה. למחרת ריסן אותו ולא הניח לו לדהור, אבל הסוס הצטהל, הזיל ריר ושוב שעט כביום הקודם. צוֵי שוב לא עצר בעדו ואחר הצהריים כבר היו בג'ין.

כשרכב ובא אל כיכר השוק לא היה שם איש שלא נאנח אנחת התפעלות.

שמע זאת נסיך ג'ין וביקש לתת הון רב במחיר הסוס, אבל צוֵי חשש שבעל הסוס יחפש אותו, ולא העז למוכרו. חצי שנה נשאר צוֵי בג'ין, וכשלא קיבל שום ידיעה מביתו מכר את הסוס לנסיך בשמונה מאות טולות. ולוֹ קנה פרד חסון לרכוב עליו ולשוב אל ביתו.

לימים שלח הנסיך את אחד מקציניו ללין-צ'ינג באיזה עניין בהול. סוסו ברח והוא רדף אחריו עד לבית שכנו של צוֵי, ואולם כשנכנס בשער לא מצאו. הוא חקר את בעל הבית, דְזֶנג שמו, אבל איש מבני ביתו לא ראה את הסוס. כשנכנס הקצין אל הבית ראה תמונה תלויה על הקיר: ציור של סוס פרי מכחולו של דזְה אַנְג1, שצבע שערו כצבע שער הסוס שלו וקצה זנבו שרוף כקנה קטורת. מיד הבין שהסוס אינו אלא רוח הרפאים של הציור.

הקצין, שלא יכול לשוב ולהודיע כי עשה את שליחותו, תבע לדין את דזנג. עד אז כבר הגדיל צוֵי את ההון שקיבל במחיר הסוס עד לסכום של יותר מעשרת אלפים טולות והוא הסכים להלוות לדזנג את הכסף לשלם בו לקצין. זה הלך לדרכו, ובעיני דזנג היה צוֵי צדיק גדול, כי לא ידע שהוא הוא שבשעתו מכר את הסוס.


*מתוך "צעיף הפשתן", הוצאת עם עובד, 2012.

א.

שני חתולים במלכודת, זאקי!

צווח מיקו באחד הבקרים וקרע מעל הזקן את שמיכת החורף המטולאה. זאקי דימה שעמן נפשטו אף שנותיו ועורו והוא פרוץ אל השמחה הטירופית שעלתה מן הילד. עיניו הליאות שהסכינו לאפלולית שבחדר כמו-נסמאו לקריאות וריאותיו החלו מפרפרות כאדם שהניחו בו בשורה או אסון.

נכפף מיקו, שני חתולים במלכודת. בשדה, ליד בית הכנסת. שניים. אני נשבע.

עכשיו היה האור חזק כמו נפתחו השמיים והזקן החל ממלמל תפילה. הילד ראה על הפנים המקומטים דמעות אך לא מיעט מצעקותיו. משך את הרגליים המועצמות מעל המיטה והעלה עליהן גרביים עם שאינו חדל להזהיר את הזקן שסוף החיות להמלט.

אז חזר זאקי אל איבריו החזקים והגביה את בן-השכן אל שפתיו וזה חבט בו באגרופים דקים וזירזו לצאת אל המנוולים שאיימו לפרוץ את מלכודת הנצרים שהוטמנה מזה כמה שבועות. זאקי לא האיץ בברכיו שקשו ושפת מים להשהות בהם את הידיים הכבדות. אחר ברר לו מן הסכינים כשהוא בוחן את חדות להבן על צפרני אגודליו.

אתה לא תשחט אותם, זאקי, כמו בפעם הקודמת, צעק הילד.

לא, קטן.

ימח שמך אם תשחט, קיפץ לעומתו ושלח בו אצבעות.

נביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים כמו לחם. יפים כמו… (נשתהה. נתבלבל. הוסיף) תינוקות.

אמא יש לה תינוק בבטן, לא פסק מקפיצותיו. זאקי החל רועד בכתפיו.

אתה בוכה, אמר מיקו.

אמר לו הזקן, לא, רק קר ואני קצת חולה.

אמר לו מיקו, עוד לא קר, זאקי.

קר מאוד, יהיה חורף מזופת בחיי הפעם. מאוד מזופת.

סבתא אוכלת לחם במים חמים. סבתא לפני שהולכת לישון שמה את הרגלים במים חמים. בטח שסבתא תמות. אבא אומר, מוכרחים. השד יודע מה זה מוכרחים. בשמחת תורה אבא שר מוכרחים להיות שמח… יום אחד שפכה את המים החמים בנענע ושרפה אותם. היה כל היום ריח של נענע בבית. כל השבוע…

המלל הצייצני, המלווה המוני ידיים מתנועעות, היטיב להרהוריו של הזקן והוא לא נצרך לשנות את צבע אישוניו כדי להוליך שולל את הנער שאהבו.

אתה לא תחתוך אותם הפעם, נתפעל מיקו וזאקי היה גדול בעיניו מכל האנשים שהוא הכיר בעולם.

לא, לא הפעם. אני מבטיח, אישש אף את עצמו והבטחון (שהיה בו תמיד משהו מביך) שב וניצוק אל גרונו. הבטחון הפתיעו כבריאות-לא-מצופה. צוארו רחב כמו ביקש לשיר.

הקטן קלט את הגברות שהחלה מעשתת את גידי עורפו השרוף ומחדדת את עיניו של הזקן. הוא זכר את הלכידות האחרונות בהן נעזר הזקן בסכיניו כדי להילחם בחתולים שמיאנו להיטמן בשקו. היה זה תמיד מאבק קצר, מלא יללות ורטיבות. מיקו היה פורץ בבכי. מיקו מאושר היה בדרך משלו. רוקע ברגליו, חופן בידיו את הדם ומשפשף בהן את לחיו ומצחו (רמזו לו זאת לסגולה). הוא היה מביט ביללות הניצודים כשם שהביט בתרנגולים שנשחטו לכפרות על התל שמחוץ לשכונה. אותו שוחט, שזקנו מדובלל ואפו קטום, היה מכוער מזאקי ובגדיו שחורים ומזוהמים בכתמים אדומים שהפכו שחורים. השניים היו חוזרים אל השכונה בלא צחוק, יראים לפגוש אדם. היו מסתתרים בחדרו הצר של זאקי סגורים על תבוסתם. יש והיה אז מיקו שר לו את השירים שאמו שרה בלילה והזקן מנחם בכייה דקה עם מלים קדושות. קריאותיה של האם עקרו את הילד מתוך האפלולית הדמומה.

בחר זאקי שלוש סכינים שקתותיהן עשויות עץ בוק מעושתות בדם שרוו. שלף את האבן המשחזת ומיקו החל מטיף עליה שמן ומים לסירוגין.

תנועת ידיו המתנדנדות הובילתהו אל השנה האחרונה שבה מיעט לצוד על אף הביקוש הרב לחתולי מעבדה. אף עתה ניסה להצדיק את כשלונותיו, את התמעטות תחבולותיו, את הידיים ההולכות וכבדות, את המחלה האוכלת בצידי גופו. אמנם, כתמיד בשעת הרהורי-תבוסה, היה שב ונזכר בימים שהיה החזק שבין גברי השכונה וראש לכל לוכדי החתולים שבעיר והנערץ על כל פוחחי הרבעים הצעירים. לאחרונה, הזכרונות שתכפו עליו לא הביאו בו נחמה או שכחה. הוא עמד מול הזכרונות כמי שעומד מול מכרים שהחליפו את פניהם. אותן שהויות-של-הרף-עין היו קשות ומבשרות שואה.

ישבו זה מול זה והקטן סיפר לו עם הרבה קולות ומלים, שאת רובם נתקשה הזקן לפענח, כמה ארב בימים האחרונים לצד המלכודת וכמה ידע שהחתולים יבואו אל הבשר שהחל כבר מצחין. הגשם הראשון סילק את הריח הרע והוציא את החיות מתוך כוכיהן. הגשם הביא את הריח הטוב ואת התיאבון. עמדו דמעות שמחה בעיניו של הילד והזקן נשקף בהן קטן ומבריק.

עוד אמר לזקן, אין להטמין את המלכודת ליד בית הכנסת. האנשים שרים כל הלילה והחיות ימח-שמן לא באות.

הזקן אמר, אתה צודק, מיקו. בחיי שאתה צודק. אך ליד בית הכנסת יש הרבה חתולים. אתה יודע. בטח.

הניח הקטן את ראשו על השולחן. התלתלים האדומים דמו בעיניו של הזקן לחופן של כלניות.

עתה הם מתכוננים לבקע את היפה במלכודות שהוא ראה בימיו.

אני ראיתי אותם ראשון, התריס הקטן, כמו ביקש להעמיד את חלקו בציד.

הזקן אמר לו, בטח, אני אזכור זאת, מיקו.

הוא לא האיץ בתנועותיו. לאחר שטמן את הסכינים בתערי עור שרה את כפות ידיו במים חמים לגמש את עורו הצפוד והפצוע. החום זירזף בעד פרצות הבשר אל מבואות הדם. תסיסה זו נעמה לו על אף הצריבה הכואבת שנתלוותה אליהן. עצם עיניו כבשעת תפילה וראה הרים רחוקים מלאי חתולי-בר וקריאות של לוכדים שפלשו אל  תחומים המיועדים אך לו. בתוך החמימות המפוגגת מיצה כל תנועה וכל הגייה הקשורה בלכידה זו. דומה שידע שהוא יוצא ללכידה אחרונה.

מארביו היו ריקים, אף הכריז בפומבי כי אין הוא אלא שבר-כלי ואל להם (למכריו) לזכור, לעזאזל, את העבר. בלילות, בין הקמיעות שעל קירות חדרו המקומרים, היה שב ורואה את החיות המאוסות השולחות לו לשון. בחלומותיו הן הופיעו ללא ראש. עובדה זו נתחוורה לו רק שעה שביקש לחונקן. השכנים אמרו כי הוא מיילל כחתול. פעמים היה מלקלק מן התה במקום ללוגמו.

באחד הימים נתחוור לו (כיצד עמד על תחושת-אימה טירופית זו?) שהחל מפחד מן החיות הקטנות. ביקש לצווח כמי שנקצצו זרועותיו. אותה עת הוא בער בחומו והכל ידעו כי מותו קרוב. לאחר ימים מספר נתאושש, קם והיה לאחר. דומה היה למי שחוזר מארץ שבה נשרף. גופו נתדלדל וידיו כחשו. רק עיניו וצחוקו הקודמים נשארו עמו והוא הירבה להשתמש בהם כדי לא לאבד את ידידיו המעטים, או את ידידותו של מיקו.

לאחר זמן נדהם להבין כי החיות הקטנות והאכזריות גילו את פחדו מהן. המיפגשים עם הניצודים היו אז סיוט מעורר חלחלה. מוחו ביקש להתבקע ואצבעותיו נפערו כפירות רקובים. הוא נזדיין בסכינים והיה חובט בחתולים שעה שעלו על ידיו לאכול את בשרו. איש לא רכש את החתולים הנקובים. שמו נתמעט עד שכחה. משהיה חוזר לטהר את הסכינים ולתיתן בשמן היו השכנים מתריסים כנגדו, בפעם הבאה הם יטרפו אותך כמו נבלה, זאקי. הוא לא ידע לשמוע בקולם אם אמרו להצילו או לפגוע בו.

עכשיו אמר לקטן, אין מה למהר. הם יחכו לנו. כן, הם יחכו לנו באבי אביהם. מיקו אמנם ניסה למחות על הנחתו של הזקן, אך החיוך שפגש למולו הזכירו בצייד הגדול ביותר שבחייו והוא הביט בתנועותיו ובכפות ידיו התופחות. אז סיפר לו הזקן את החלומות שעלו בו בשבועות החולי. על החתולים הצבעוניים שהיו מחוסרי שיניים, או מחוסרי איברים אחרים. החלומות היו מסתיימים במסע הגדול להרי יהודה. אתמול ירד גשם במסע והחתולים היו מטונפים ימח שמם ושם זכרם לעולם ועד אמן סלה. נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

אמר לו מיקו, אני לא חולם. אולי חולם ושוכח. אבא מרביץ לי כשאני מספר לו את החלומות שאני לא חולם. אמא צועקת שכך עושים כל הילדים. אבל אני לא משקר. מצחיק, למרות שלא ראיתי כלום אני לא משקר…

אתה צודק , מיקו. איששו הזקן והניח יד על כתפו ועיניו לצד עיני הילד.

אף פעם לא נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

זאקי הניח על ראש הקטן עשר אצבעות מפושקות ככפות הידיים העשויות נחושת וחרוזים כחולים התלויות על הכותל. אמר, לאחר החגים תבוא הקבוצה ונצא להרי יהודה לצוד את חתולי הבר היפים. בובה-של-חתולים. מבוקשים מאוד. מאוד מאוד. לאחר החגים יבואו כולם. אלוהים, הלוואי שלא ירד גשם. אז ההרים מלאים בוץ ואין כלום חתולי-בר-יפים. כן, הם יבואו ואני אצא כמו תמיד. בר-ר-ר-ר הם יבואו. אני יודע – כנופיה של ממזרים מצוינים, למי איכפת…

הוא חרד למיפגש המחודש עם שני החתולים. הוא חרד לנוכחותו של הילד למיפגש זה. ניסה (לתדהמתו) להתחמק מן הקטן, להעלות תואנות. הלוא אין לצאת ללכוד אותם בשעות היום לצד בית הכנסת. עכשיו שהימים הנוראים באים, מתפללים שם כולם-כולם. או, אולי, (מה אולי? בטח!) יבואו האנשים לתכנן את המסע ולא ימצאוהו ויחשבו שכבר מת הזקן בכלל.

גשם החל יורד. רבונו של עולם, כל כך מוקדם השנה, ציעק הזקן ויצא אל החלון. ביקש למחות, אך (מוזר) באה רוח קרה והביאה בו הקלה, כמו פתחו את בטנו להוציא את כאביו.

הם נסתתרו מתחת לאחד מגגות הפח וגמרו בלבם לתת לחתולים לכרוע בעייפותם, כך שצפייתם ללכידה תתאפק או תימוג. היטמטמות חושי החיות תקל על מלאכתם ולא יהיה כל חשש של התנגשות שרירים. הוא טרח להצדיק הרבה את תחבולתו בפני הצעיר מחשש שסלידתו מן המיפגש תתפרש כמוגות-לב. מיקו שב וסיפר על אמו ועל הילד שבבטנה ועל סבתא שעומדת למות.

בא הערב ולא פסק הגשם. השניים עקבו אחר עייפותם של החתולים הרעבים. היו אלה שני גושי בשר רפויי שריר שכל מרצם נסחט בהשתוללות. הם כרעו על קרקעית המלכודת, שמוטי גפיים, מדובללי שפם ורטובי פרווה. סדקי העיניים הכבויות גילו אדישות או השלמה.

מבית הכנסת עלו קולות של זקנים וילדים. בקולות הזמרה עמדה חמימות משעממת-משהו וזאקי עשוי היה להרדם בתוך הקולות הללו שחזרו על עצמם במעגליות מונוטונית, לולא דמו של מיקו שרעש בשקיקה לצד גופו. הוא זימר יחד עמהם, ה' רועי לא אחסר, ובכה כמעט. מיקו חשב, תמיד הזקנים בוכים בשעת תפילה. אבל יש ללכוד את הממזרים האלה כמו-שהם. את הממזרים הנחמדים האלה… יש להוכיח להם זאקי זה זאקי ויש לו שם ויופי של שם…

אמר לו זאקי, אתה צריך לזמר במקהלתו של עזרא גבאי. לשיר לאלוהים.

יש לתפוס את הממזרים הנרדמים, אמר לו מיקו.

זחל הזקן אל המלכודת וידיו רעדו. ניסה לכלוא את ריאותיו אך נשימתו הבהולה העירה את החיות מתרדמתן. עתה עמדו עיניו מול העיניים הצהובות-בוערות ביותר שראה בימיו. אישוני החיות התסיסו את כל קרביו וקולות עלו מגרונו. לפתע חש (כמו-הבין פתאום) שאי-אפשר לנצח. שהכשלון מצוי בגופו כדם או כמוגלה והוא חסר כל טעם. הסקרנות לראות כיצד יתנהגו עמו החיות הפעם, או התקווה שההצלחה איננה ממנו והלאה, פינו מקומם לעייפות שלא היתה אלא פרצופה האחר של התבוסה. הגשם שירד היה חם ומקציף.

המיפגש היה קצר ומלא שרירים. משהכניס את כף ידו נתקעו בה מאה שיניים מלובנות. הוא שלח בהן את כל הסכינים החדים (כמו אור) שהיו באזורו. המלכודת הקטנה מלאה באפלולית בשר רטוב ושמנוני והוא לא יכול היה לשלוף את ידיו מתוך החמימות הדביקה. מיקו משכו בכל כוחותיו אל חצר בית הכנסת וגעה בבכי.

הזקן קם, נתן ידיו מעל דלי הנחושת והנער יצק מים עליהן והבטיח לסלק את הגוויות. זאקי נטל את מגבת הכהנים הארוכה, עטף את ידו והלך לביתו.

ב.

עוד באותו ערב נתפשטה השמועה בשכונות כמגיפה. היו שהכריזו, נקרעו כפות ידיו של זאקי. אמרו אחרים, הושחתו כל זרועותיו של הזקן. ילדים צבאו על חלונות חדרו וחבטו בתריסים המוגפים וקראו לו בשמות, אחר אף לגלגו בשירים שנתחברו תוך היסטריה קונדסית שאחזה בהם. מיקו שכרע לצד הזקן וסיפג את הדם שזירזף מבין האצבעות גילה לזקן את השמועות המתהלכות ועל פנייתם של התושבים אל המשטרה על מנת לסלק את זאקי הנגוע במחלה מידבקת.

לסתו של הזקן רעדה והנער לחש, אינך צריך, לעזאזל, להצטדק.

לאחר שעה פיתח את התחבושות והקפיד שלא לקרוע את העור שניקשה. באשה עלתה ממנו וזבובים עטו עליה. כפות הידיים היו מעוותות ככפותיהם של עופות דורסניים. האצבעות פעורות כגרונות קטנים. הציפורניים גדלו פרא והבשר שכחש נחרץ עד לחוליות העצם המעוקמות. אור החשמל הכהה העניק להן סבר קדמוני. רק הדם, הירהר מיקו, מעניק לאיברים אלה משהו אנושי. מעולם לא קרב כל כך אליהם עד שתמה שאלה ידי זאקי. הלא גופו צנום ורגליו קטנות ופניו נקיים. רק סופי הידיים עשתו מאוד וכערו כל כך. הזקן נאק אך לסוף שב אל סברו הילדותי ונרדם. ככל שהעמיק בשינה ריח גופו נעשה עז ודוחה. חזר מיקו וחבש את כפות ידיו של האיש שנרדם והן היו עתה עצומות ושטוחות כמחבטי טניס לבנים.

הזאטוטים שנתגודדו על החלונות לא הניחו לשניים עד שניאות הנער להכניסם אל החדר ולהעבירם על פני הגוויה. כך הם ראו את הזקן לראשונה בימיהם והם הניחו כפות ידיים קטנות על בשרו הקר. אף עתה שלחו בו חידודי דברים, או הציצו מתחת לשמיכה כמו ביקשו לגלות את הסמוי מהם. קיפצו בחדר וקינאו במיקו שהורשה להישאר עם המפלצת האיומה כל הלילה. שלחו בו לשונות קנטרניות והנער נצרך לאגרופיו על מנת לטורדם מן המקום.

בחצות ניעור הזקן וריח של קיא נדף ממנו. הוא לא זכר מתי הקיא ומי קינחו מזוהמתו. פניו של הצעיר עמדו מעליו כפתח ארובה מליאת רוח. אמר, אתה לא תסלח לי שקרעתי אותם.

לא, אבל שכח את זה.

אני מחוסל, מיקו.

אנ' יודע. אבל למי זה'כפת. מדוע 'נך ישן?

חשבתי שהפעם – הפעם…

זו היתה יכולה להיות 'זדמנות. 'חמצת אותה. חרבון.

ידעתי שזה עלול לקרות –

מקרה לא מוצלח. זה הכל. אנ' נשבע לך שאתה צריך לישון בשקט יותר משאתה זקוק לחתולים.

לא – ניסה הזקן למחות ולהגביה את עיניו.

מיקו ביקש לפרוץ בצחוק אלא שהבכי היה תקוע בגרונו.

לאחר שהות לא-ארוכה נפרמו שפתיו של האיש ומשמיקו ליחלחן במים יכול היה לומר, חשבתי שנביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים – כמו – לחם…

יפים כמו… תינוקות… הוסיף מיקו בהעוויית לגלוג.

לראשונה בחייו חש הנאה גלויה (שהוא כה נתקשה להבינה) בכשלונו של הזקן. דומה היה עליו כי נוקם הוא בו על כל ציפיותיו שנכזבו. האם לא כך יחוש האדם שעה שעולמו מתמוטט ולפתע מתברר לו שהוא ציפה כל ימיו להתמוטטות זו? החורבן אין חיוניותו פחותה משלימותו של הדבר הנחרב. עתה יכול היה הקטן להצטרף לחידודי-הבוז שהושלכו בזקן. גופו החל רועד והוא חיפש את מעילו.

ציפה הזקן לשינה כמי שמצפה בחלומותיו ליום. ידיו שכבדו מאוד משכוהו אל מעמקים לוהטים שעוררוהו מדי פעם בטלטלה קדחתנית. אחר אמר אל עצמו שעליו לתת את דעתו על שינויי העונות, על עוצמת הרוחות, על צבעי השמיים ועל ריחות האקליפטוסים היבשים שבסימטה. או-אז ידע לפתע שמזה זמן רב לא שמע שירתן של נערות המקפצות על חבל וקללותיהם של נערים המשחקים בבנדורות או מטיסים קיפקות-עשויות-נייר-עתונים. חוליות צוארו שחתכו עד לגרונו בישרו חורף מאיים. כאן, במיטתו, יכול היה לנחש את התמורות בכל הסובב אותו. גנח אל עצמו. התמורות באות לאיטן כמו אור, כמו כאב המופיע ומתפשט בך ככת-בלא-קול.

עיניו נפקחו אל האפלולית והבדידות היתה ברורה לו אותה שעה כאושר. השקט סביב היה רך ומסמרר כפרוות חיה דורסנית. זה היה השקט שלו, שלו בלבד. עתה יכול היה לשחזר את הכשלון בלא לטרוח אף להצדיקו. האימה שהשמיטה את כתפיו לצד בית הכנסת נתחלפה בו לזעם ממותן שהיה בו כדי לגרותו ולהעיד על צלילות חושיו בלא להרתיחו או להביא או מרה שחורה. ידיו הפצועות היו כעונש מתקבל על הדעת. עונש, על מה? עונש?… האם זו המלה ששלח בו מיקו, או הילדים שעברו לצידו כלפרידה?

בבוקר הקירות לא יהיו עוינים וברחוב הקטן לא יעמדו רעשים מסוכנים ואין להניח שהוא יוסגר לידי השלטונות הממונים על בריאות הציבור. התבוסה תישכח שהרי שוב לא יעז לבצע נסיון חדש. ראשו (האדמוני) השחור של מיקו כיסה את אור המנורה כבשעת ליקוי לבנה.

אמר הנער אל עיניו הפעורות של הזקן, אבא יכין לך כפות ידיים מעץ. יופי של כפות ידיים. עם כפות ידיים שכאלה אפשר להתחיל הכל. כך אומר אבא שלי. אבא יודע לבחור עץ כמו סוגים מצוינים של בד. הוא עשה רגל-של-עץ לחכם נסים. איש לא יודע מה יש לו לחכם נסים בתוך השרוול של המכנסיים. הוא מכובד כמו כלום.

אבא שלך איש מצוין.

שלא תהיה טפש כזה, מחה הקטן ולא זע ממקומו.

אמרתי שאבא שלך נגר מצוין.

מדוע אתה לא רוצה? ידעתי שלא תרצה. מצחיק שרציתי לעזור לך.

לא, לא מצחיק.

בטח שמצחיק.

אמרתי שלגמרי לא מצחיק…

אתה לא יודע כלום, זאקי. אבא אמר שמצחיק יהיה לראות את זאקי עם כפות ידיים של עץ. אפשר לעשות כף יד סגורה וכף יד פתוחה, אמרתי. או ההיפך. כך אמרתי לו. או ששתיהן סגורות או ששתיהן פתוחות, כך אמרתי. לצבוע בכל הצבעים שעולים לך בראש. גם זה אפשר. גם זה אמרתי.

מיקו סר מעל המנורה ואורה סימא את עיניו של הזקן. החדר הפך אדום וצלליתו של מיקו צפה בו לקולן המנסר של סכינים משתחזים.

הנער ביקש להתנמנם, אחר ביקש לנפץ את כל הרהיטים הרקובים ואחר ביקש לבכות בכי טוב שיוכיח לעצמו על אהבתו לזקן. תר בחדר אחר הנקודה הסמויה שבה יוכל להיתלות, לשוב ולייחס חשיבות לאדם הזקן שהלך ממנו כספינה זרה מן החוף. הוא נתקשה להסביר לעצמו מהו שהביא להתרחקות זו שהלוא הוא מבקש בכל לבו לחזור אל הזקן והלוא כבר היה עד, לא-אחת, ללכידות לא-מוצלחות. שחה אל הפנים היבשים והמעוצמים ולא גילה בהם את זאקי. הוא גישש אחר הצלקות שהותירו בו התכתשויות שונות, ביקש להיזכר בסיפורים שנתלו בכל צלקת, בכל פצע שנגלד ולשוב אל הזקן דרך האשליות וסיפורי-השוא שהוא כה אהב להיסחף עמם. השקט הביא בו את המרחק. דומה היה עליו שהוא חש באושר שאין להסבירו. הוא יכול לצאת מחדר זה ולטרוק את הדלת ולהצטרף לכנופיית הזאטוטים שעמדה מאחורי התריסים בלא שייטרד בצורך לחפש אחר הסברים. הוא רץ על גופו הצנום של האיש, על בגדיו, בא אל תוך הריחות הרעים שעמדו סביב המיטה כסם מרדים, נתן את ידיו הקטנות על הקמיעות, על הסכינים, על החבלים המזוהמים, על נסרי המלכודות שמילאו את אחת הפינות. אז דומה היה עליו שהוא חונק את כל הצפרים הקטנות שקיננו בידיו.

בבוקר אמר זאקי, ידעתי שיהיה חורף מזופת הפעם. מאוד מזופת. איך אוכל להתגבר, בשם אלוהים, על חורף מזופת שכזה.

הצית מיקו סיגריה לזקן ותקעה בין השפתיים שיבשו. מעת לעת השיר את האפר והזקן לא פקח את עיניו. האור היה עצוב ולבן עד מאוד.

שבוע ימים לא קם זאקי ממיטתו והיה קרוב וקשוב אל איבריו. החום שטילטלו בימים אלה חשף בו מחדש את הפגימות הקשות שנחתמו בגופו. צלקות שהגלידו שבו להכחיל בחום הצמרי ונפערו מחדש עד לעצמות. השנים לא הוסיפו תאים לגופו ועורו שיבש הוליכהו שולל. כאב נשכח ועמוק עלה מתוך חבטות שפצחו אי-פעם כמה מעצמותיו ועטפוהו בעיגולים שחורים. הוא דמה בעיני עצמו ל"שיוויתי" על פי נוסח הקבלה התלוי מעל למושבו של החכם בבית הכנסת של החלבים.

אז יצא אל מסבאתו של רחמים בכר וישב אל העארק ואל סיפורי הציד בהרי יהודה ואל הסיכויים הנפלאים ללכוד חתולים ממין מיוחד שיעלו השנה מן הערבה. הוא נזכר אף בשני בניו שבאמריקה ואמר לרחמים בכר כי ראוי לו לכתוב מכתב אליהם אלא שבעל המסבאה הוסיף עארק לכוסיתו והשיב לו את החמימות המהפנטת, את הכוח לשכוח ואת היכולת לוותר.

סיפר לו את סיפור חייו שהסתיים עתה בצמד המלים אני אדם-מרופט. רחמים בכר היטיב לדעת את הסיפור בכל שעה של שכרות מליאה, אלא שעתה כמו הקשיב לו לראשונה והוא לא ידע מדוע. הגביה כתפיו ואמר, אתה בהחלט אדם מרופט ועוד איך שאתה שכזה!

השיכרות לא השיבה את אמונו בעצמו. עובדה זו עוררה אותו לגלות עניין בתהליך החדש האוחז בחושיו. מבעד לרגיעה המתוקה עמד הסוף כמאחורי זגוגית לא שקופה. כך נראות דמויות המשתינים בבתי-השימוש הציבוריים. לא מעט מאמצים השקיע הזקן בהבהרת זגוגית מופלאה זו. לא שציפה לגלות את סוד חייו, אלא שנסתקרן לעצם האפשרות שיש עמו סוד המחכה לפתרונו והוא מיעט כל כך לתת עליו דעתו. אפשר שמיקו היה עוזרו בכך, אלא שהנער לא שב להיראות עוד והוא לא יצא לחפש אחריו. לראות את העולם ואת עצמו בעיניו של מיקו, הנה לזאת קרא עזרה.

הוא ציפה לכנופיית הלוכדים שתחזור אליו ותמה לא מעט להתמהמהותה, שהרי יש להקדים את היציאה ככל האפשר. אז חלם כי הזגוגית נתנפצה על ידי חתול גדול ככבש או כשועל והוא רואה את הסוף כדרך שאבות רואים את בניהם בתוך אימותם.

הביט בעד החלון אל הסמטאות העמוקות והן עמדו למולו אנכית כתשבץ סיוטים, כפקעת רחובות של עיר גדולה על מפה המונחת במאוזן. הצבעים היו עתה שרירותיים ונתחלפו בקצב בלתי קבוע. פעמים נתדהו הצבעים (כשם שהדבר יתרחש על בד הקולנוע כשבמכונת ההסרטה מתמעטת עצמת האור).

בחצר עלו צמחי יאסמין ופטרוזיליה בפחיות של חלב-אנגלי-יבש.

ג.

בלילה באו ולקחוהו אנשים זרים אל אחד הבתים שבאחת השכונות המרוחקות שבירושלים. הוא לא מיחה אלא ניסה לסייע בידם, לחזור על סיפוריו ולתבלם במלים שיהיו ברורות אף למטילים ספק בכושר זכרונם או מהימנותם של זקנים. ההליכה היתה קלה לו מתמיד והנופים יפים ורחוצים. ההרים היו כחולים ועגולים מאוד. סיפר להם את החלומות שתכפוהו עתה אף בהקיץ. האנשים הניעו את ראשיהם ואחר הניעו ידיים גדולות מאוד והכאב עלה מתוכו כשלהבת נר התמיד שעל דוכן החזן. גופותיהם החזקים והקולות הצלולים והנכריים שעמדו סביבו עוררו בו איזו עזות ריחנית שהוא נתקשה לפענחה, אך תמיד ידע להעריכה כראוי.

לאחר החגים יבוא המסע. המסע יבוא. השד יודע כמה חתולי-בר נשארו לנו. אולי הערבים צדו את כל החתולים. מכרו אותם במחיר מועט. לתיירים. אין החוק אוסר זאת. ימח שמו של החוק. כל כך הרבה חגים יש לנו. יופי של חגים והמסע מתאחר והגשם מקדים והרוח… מיקו, אני אומר לך…

האנשים שאלוהו מיהו מיקו והוא רק הרעיד את לסתותיו ומחץ את שפתיו בין השיניים הרקובות. לאחר שעה ארוכה אמר, איש צעיר. פניו נגהו כאדם הלוחש סודות-קונדס על אוזנו של ילד. הרוח הקרה הזכירה לו את החורף. הוא שאל אם יורד גשם ומה ניבא חזאי מזג האויר.

אמרו לו, אל תיילל, אדון זאקי.

שאל במה מאשימים אותו (ובה-בעת תמה מדוע דימה לראות עצמו מובל לבית-דין).

נפלו עליו פרצופים כעופות או כטייארות צבעוניות ואמרו, אתה עלול להפיץ מגיפות באיזור המאוכלס שלנו. זה הכל.

אמר הזקןף עדיין לא חתכתי את מקום הנשיכות ולא הוצאתי את הדם המורעל.

אמרו לו, זה בסדר, אדון זאקי. אין בזה עוד כל מועיל.

לעזאזל אתם עם המלים היפות שלכם, נתרעם הזקן וקימט את שפתיו, אך לא יכול היה לשנות מתנוחת גופו.

עד שנגיע לאן שנגיע אתה יכול לספר לנו על המסע לציד חתולי הבר. זאקי נשתתק ונצטנם כפרוסת לחם בחום. רק עתה החל למצות, ללא מרירות, ללא זעם, כמעט ללא נגיעה, את כל משמעותה של התבוסה. נוחות מייגעת נתפזרה בגופו כנוחות העולה באדם שנסחטה מוגלה ממורסתו והשינה תוכפת בו מיד לכאביו. הירהר, לשַמֵר את הכשלון, זה כל שנותר לו. למצות אותו כאדם השומר על זכרון יקר של מת במיצויו המתמיד של יגון האבל. לפתע הופך הכשלון עדות חיה לרצון שמילאהו תמיד לנַצֵח. מוזר, אז תתלווה לכשלון מתיקות שאין להסבירה.

הוא שמע את רחש העצים בגשם ושאל, אם הם הולכים רחוק רחוק ביער. ראה צמרות עגולות ושקטות כמי שרואה כוכבים ואמר אל עצמו, יפה שאינני מתנגד לאנשים אלה והלוא יכולתי לעשות זאת. עלי להכריז באזניהם שאני מוותר. לכל הרוחות, על מה?

משעלו במדרגות, אמר הזקן, אתם עולים גבוה כל כך. ונישלוו כמו טמנוהו בארון רפוד במוך חמים ומואר. בהעדר הטילטולים הוא לא ידע על המשך המסע או על סופו.

חברי קלוד, המלצר בבית הקפה "או שֶׁה דֶה לַ'אבֵּי", ביקש ממני לסיים לשתות מהר. השעה שתיים ורבע לפנות בוקר והוא צריך לסגור את בית הקפה. הלכתי כמה צעדים והתיישבתי בכיכר פירסטֶנבֶּרג. כאן אני מנקה את הראש כל יום. הבית שבו חי הצייר הידוע דֶלַקְרוּאָה בשנותיו האחרונות עומד מולי, עכשיו הוא מוזיאון. התחלתי לעשן סיגריה. חשבתי ללכת לתחנת אוסטרליץ, אבל אני לא יכול להירדם כשמצב רוחי קודר. "עד מתי הצרפתים יחזרו על ההצגה המשעממת הזאת?!" שאלתי בקול רם, כאילו אני מדבר עם הצייר הגדול. התכוונתי למצעדי-הענק הצבאיים שהם עורכים כל שנה. אלפי חיילים, מאות טנקים ותותחים וטילים, עשרות מטוסים חגים בשמיים, והמון רב בכל מקום, ומשטרת התנועה סוגרת את הרחובות הראשיים המובילים למרכז פריז, דבר שמחולל מהומה נוראה שנמשכת כל שעות היום. ערוצי הטלוויזיה משדרים את המצעדים האלה בשידור חי, ואנחנו רואים את אותן התמונות על המסכים של מאות אלפי טלוויזיות שמוצבות בחלונות הראווה של חנויות האלקטרוניקה. אני אוהב את צרפת, אבל אני לא אוהב את היום הזה שהם קוראים לו "קַטוֹרז ז'וּיֶה" (ארבעה-עשר ביולי), וחוגגים בו את יום השנה למהפכה הצרפתית.

עזבתי את כיכר פירסטנברג והחלטתי לטייל סביב כנסיית סן סולפיס עד שיעלה השחר ואז אכנס לכל בית קפה שאמצא. בסוף רחוב בונפּארט החוצה את רחוב וִיָה קולומביה ראיתי אישה אלגנטית הולכת בצעדים שעוררו את תשומת לבי. היא לבשה מכנסיים קצרים לבנים שחשפו שוקיים מוצקות. שיערתי שהיא כבת חמישים. כשהמרחק בינינו הצטמצם היא נראתה לי עצובה.
"למה את עצובה, מדאם?" שאלתי ולא ציפיתי שתענה. הייתי שיכור, והשעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר.

האישה נעצרה, ניסתה לשרטט חיוך קטן על פניה ואמרה, "כן, אני עצובה מאוד מסייה."

"אני מצטער מאוד, מדאם," אמרתי.

"איבדתי את הכלב הקטן שלי בקטורז ז'וּיֶה, מסייה, זה לא עצוב?" אמרה בנימה מתפנקת, לחלחה את שפתיה ושרבבה אותן.

"ואני איבדתי את המולדת שלי בקטורז זְ'וִיֶה 1, מדאם, זה לא עצוב?" אמרתי בסרקזם.

היא צחקה ואמרה, ובתוך כך עצמה את עיניה בהתפנקות: "איך זה קרה?"

"זה סיפור ארוך, מדאם."

האישה שתקה רגע, ואמרה: שמע, אתה רוצה לשתות איתי כוסית? אני מכירה מקום שפתוח עד שעה מוקדמת בבוקר."

חצינו את שדרת סַן זֶ'רְמֶן וצעדנו במקביל לכנסייה. היא אמרה לי: "אני גרה בשדרה הזאת. נכון שזה נהדר לגור בשכונה הזאת?"

" זה החלום שלי," עניתי.

"גם שלי," היא אמרה בעליצות, ואז הוסיפה: "תאר לעצמך כמה נהדר יהיה אם ניתקל עכשיו בכלב הקטן שלי."

"אנחנו נמצא אותו, תאמיני לי גבירתי, אני מרגיש שנמצא אותו," אמרתי.

היא נעצרה והביטה בי: "אתה נחמד, אתה נותן לי הרגשה של ידידות. אמרת 'נמצא אותו', זה נחמד מצדך."

משכתי בכתפיי ולא ידעתי מה לענות.

"כן, אתה נחמד," חזרה ואמרה.

כשנכנסנו לקפה "קוֹנטי", ברך אותי מנהל הקפה, דַמְיָאן לשלום והושיט את ידו ללחיצה.

"נראה שאתה מפורסם," אמרה האישה.

"רק בברים," אמרתי, והיא צחקה בקול רם.

הזמנתי יין אדום והיא הזמינה "קיר רויאל", וכשראיתי שדמיאן עוזב את הדלפק, ידעתי שהוא הולך למחסן שמאחוריו, ליד השירותים. הלכתי מיד אל השירותים, המתנתי רגע עד שהוא יצא מהמחסן, ואמרתי לו: "דמיאן, בבקשה, אם נצטרך לשתות הרבה, אוכל לשלם את החשבון מחר? הכרתי את האישה הזאת היום."

"בטח," אמר דמיאן, והוסיף: "היא גרה בפריז רק שבועיים, היא היתה בקליפורניה."

"אתה מכיר אותה?!"

היא באה כל לילה לשתות כוסית, גרה כמה צעדים מכאן."

האישה אמרה ששמה מישלין, ושאלה לשמי, על החיים שלי, ומה קרה לארצי. סיפרתי לה שאני עובד כעת בחברת תרגום והדפסה, ושהשאיפה שלי היא להיות במאי קולנוע. על ארצי אמרתי לה שחבורה של קצינים בני בליעל הפילה ב"קטורז ז'ויֶה" של שנת 1958 את השלטון המלוכני בעיראק בהפיכה צבאית עקובה מדם, ומאז העם העיראקי חי תחת שלטון של אנשי צבא גסי-רוח.

"אתה מלוכני?"

"כן, אני מלוכני. אני חושב שהמשטר המלוכני בארצי היה יותר טוב בשבילנו."

היא הנהנה בהבנה, ואמרה: "חייתי יותר מחמש-עשרה שנה בקליפורניה, היתה לי שם מסעדה גדולה לאוכל צרפתי – טוב, לנו, לי ולבעלי. לפני חודש נפרדתי ממנו." היא הזמינה עוד כוס משקה, והוסיפה: "אני טבחית מקצועית. חשבתי לפתוח מסעדה כאן בפריז, אבל החלטתי לבדוק קודם את השטח ולכן הסכמתי לעבוד כשֶָׁפית במסעדה מפורסמת, מאחורי פָּלֶה דֶה ז'וּסְטִיס (היכל המשפט). הלקוחות שלי הם השופטים הידועים ביותר בפריז." היא השתתקה ושאלה אותי: "איפה אתה גר?"

"לפני כמה זמן עזבתי את הדירה שלי שהיתה קרובה לכאן, ועכשיו אני גר בדירת סטודיו קטנה ליד בית הדפוס שאני עובד בו, קרוב לבורסה של פריז."

סביבה יפה, אבל זה רחוק מכאן," אמרה.

המשכנו לשתות עד סגירת בית הקפה והיא הזמינה אותי להמשיך לשתות בביתה: "זה כמה צעדים מכאן, בוא איתי."

בבוקר יצאה מישלין מהאמבטיה – אני עדיין הייתי במיטה. היא אמרה "בוקר טוב" ורכנה לנשק אותי. משכתי אותה אל המיטה.

היא שאלה: "אתה יודע שגם אני מלוכנית? אני טבחית וטבח יכול להיות רק מלוכני, נכון?"

"כן," אמרתי והסרתי מגופה את המגבת הגדולה.

מישלין הלכה לעבודה והשאירה אותי ישן. כשחזרה הייתי באמבטיה. התקלחתי ושרתי בהתלהבות את שירו של שארל אזנבור Dans tes bras. היא החלה לשיר אותו איתי, פשטה את בגדיה ונכנסה למקלחת.

"אני מכירה את שארל אזנבור אישית," אמרה מישלין כשאכלנו אוכל צרפתי מובחר שהביאה מהמסעדה.

"הייתי הטבחית הפרטית של הזמר בוב ליונל ריצ'י."

"וַאוֹ, אני אוהב מאוד את ליונל ריצ'י," אמרתי.

"גם אני," אמרה מישלין, "הרבה שנים הייתי הטבחית המועדפת עליו. פעם אחת שארל אזנבור היה אחד המוזמנים אצל ליונל ריצ'י ואני פיקחתי על הבישול. ליונל ריצ'י אמר לי: 'מישלין, אני מבקש ממך שתשימי לב לאוכל יותר מתמיד, כי האורח שהגיע הוא שארל אזנבור, והוא חטטן, דוחף את האף שלו לכל דבר קטן במטבח, אני מבקש ממך, אני לא רוצה שהוא ינדנד.' ובאמת, כשאזנבור הגיע, הוא התערב בכל דבר קטן בענייני האוכל. הוא מנדנד הרבה ותובעני."

"ליונל ריצ'י נחמד בתור בן אדם?" שאלתי את מישלין.

"מאוד," אמרה מישלין בלהט.

ואז היא שאלה אם התקשרתי לחברת התרגום והודעתי להם על היעדרותי. אמרתי לה שהם רגילים להתנהלות שלי. הזכרתי לה: "אל תשכחי שאתמול היו חגיגות קטורז ז'ויֶה."

"קטורז ז'ויֶה, הזכרת לי, אנחנו צריכים לצאת לחפש את הכלב, אולי נמצא אותו במקום שבו איבדתי אותו."

"בכיכר סן סולפיס?"

"כן, ליד הבית של קתרין דנב, השחקנית, אתה מכיר אותה?"

"מי לא מכיר את קתרין דנב!"

"נכון, אתמול אמרת לי משהו על קולנוע."

"אני רוצה להיות איש קולנוע."

"נכון, אני זוכרת."

הלכנו לתחנת המשטרה שמול כנסיית סן סולפיס, והיא מסרה שם פרטים על הכלב שאבד. את שעות הצהריים בילינו ברחובות הסובבים את הכנסייה. שתינו כמה כוסות יין לבן בבית הקפה מול הכנסייה. היא אמרה לי שהיא צריכה לחזור הביתה ואחר כך ללכת לעבודה. היא הציעה שאבוא איתה כדי שהיא תיתן לי מפתח של הבית.

היא אמרה: "אני מרגישה שאני מתאהבת בך."

"גם אני," השבתי.

לפני שהיא הלכה לעבודה הלכנו למיטה, ואז היא התקלחה ויצאה.

קמתי והעמדתי שולחן קטן ליד החלון הנשקף אל שדרות סן ז'רמן, הבאתי את בקבוק הבורבון והתחלתי לשתות. כיוון שהדירה היתה בדיוק מעל קפה "אוֹלד נֵייבי", שנאסר עלי להיכנס אליו בעקבות מריבה עם בעל בית הקפה, דימיתי לי שאני יושב בקומה השנייה של הקפה, על אפו וחמתו של בעליו.

מה שאמרתי למישלין בעניין העבודה לא היה נכון. בסך הכול זו היתה חברה קטנה שעושה עבודות תרגום והדפסה ומנהלה היה לבנוני בשם ז'אן, שלפעמים נזקק לי להקלדת כמה עמודים בערבית. למזלי, הודיע לי ז'אן שבוע לפני שפגשתי את מישלין, שהוא חתם על חוזה עם חברה צרפתית ידועה בתעשיית הנשק, לתרגם קטלוגים של נשק שהחברה מכרה לאחרונה לכמה ממדינות המפרץ, ומדינות ערב דרשו שהקטלוגים יהיו בערבית. ז'אן היה מאושר באותו יום. כשהזמין אותי להרים כוסית איתו, בישר לי על העסקה, אמר שהוא יזדקק לי "לפחות לחודשיים", ונתן לי סכום כסף על החשבון.

לפני שמישלין חזרה מהעבודה, צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת, ועל הקו היה בחור צרפתי ששאל על גברת מישלין, ואמר שבחגיגות "קטורז ז'ויה" הוא היה בבית קפה עם חברתו ובא לשם כלב קטן והתיישב לידם. כשהם עזבו את בית הקפה לפנות בוקר, הם לקחו אותו איתם, "כי ידענו שהוא הלך לאיבוד". ואז, הוא נתן לי את הפרטים ואמר שהוא ראה על הקולר של הכלב מספר טלפון בארצות הברית. הוא התקשר למספר הזה, וענה לו גבר שדיבר אנגלית במבטא צרפתי ואמר שהכלב שייך לאשתו לשעבר שנמצאת כעת בפריז. הוא נתן לו את מספר הטלפון של מישלין. הודיתי לבחור וביקשתי את מספר הטלפון שלו, ואמרתי לו שמישלין תתקשר אליו ברגע שתחזור מהעבודה.

"אמרתי לךְ שנמצא אותו!" צעקתי בקול רם כשהרמתי אותה עם השקיות שהיו בידיה.

"תיזהר, תיזהר, יש שם בקבוקי יין לבן," אמרה מישלין, נעמדה וקפאה במקומה, נתנה בי מבט ואמרה: "אני מריחה ריח של בורבון. אל תשחק איתי בבקשה."

"אני לא משחק, מישלין, מצאנו את הכלב."

"איפה? המשטרה התקשרה?" נדתי בראשי לשלילה וסיפרתי לה את הסיפור. היא לקחה את מספר הטלפון והתקשרה אליו, ואני התעסקתי בריקון השקיות ובהכנסת האוכל והיין למקרר. פתאום השמיעה מישלין צעקה: "אנחנו חייבים לחגוג את הבשורה הזאת – חגיגה גדולה!" היא נוכחה באמיתות הידיעה והחלה לרקוד ולחבק אותי ולמשוך אותי למיטה. לפני שהתפשטנו היא ביקשה שאפתח בקבוק יין לבן ואשים אותו ליד המיטה.

לא אהבתי כלל את הכלב של מישלין. הוא היה מכוער. והיא נישקה אותו בלי הרף. מהרגע שהוא הופיע בינינו הוא התחיל להציק לי. כשמישלין היתה בבית הוא היה נובח כל הזמן במחאה על נוכחותי, וכשהיא היתה הולכת לעבודה והוא היה נשאר איתי, הוא לא פצה את פיו. הוא היה נעלם מעיניי ומתחבא – אלוהים יודע באיזו פינה של הבית. הוא היה מתחבא, עד שפתאום היה יוצא ממחבואו, מתקרב אליי, מביט בי בחוצפה ומתחיל לנבוח עליי. ובאותו רגע ממש היתה הדלת נפתחת ומישלין היתה נכנסת.

למרות המריבות הקטנות שפרצו בינינו כתוצאה מהבדלי מזג ואופי, מישלין החלה לחוש בנוח איתי. היא קנתה לי בגדים – במיוחד חולצות מותגים. היא אהבה את המותג Agnes b. כיוון שהייתי בעל ניסיון בהדפסה והוצאה לאור, היא קנתה מחשב ומדפסת צבעונית ואמרה שהיא תכתוב ספר על המטבח הצרפתי ואנחנו נפיק אותו ביחד. "ואתה תוכל להשתמש במחשב לצורך כתיבת התסריט שסיפרת לי עליו."

לא הנחנו לשום שעה פנויה לחלוף בלי שהלכנו למיטה. לפני שיצאנו מהבית וכשחזרנו, אחרי האוכל ואחרי המקלחת. באחד הימים, כשחזרתי מהעבודה, היא אמרה לי שהיא מזמינה אותי למסעדה מקסיקנית משובחת. במסעדה היא הציעה לי רעיון: "בוא נעבור לגור ביחד," ושאלה: "מה דעתך?"

"אנחנו יחד, מישלין," השבתי לה.

"נכון אבל לא דיברנו עד עכשיו על כמה פרטים חשובים."

אמרתי לה בפיזור נפש, משיק את כוסי אל כוסה, "בואי נשאיר את הנושא הזה לזמן אחר."

פניה קדרו והיא אמרה: "איך שאתה רוצה."

אבל ה"איך שאתה רוצה" הזה לא נאמר מן הלב, שכן מיד אחרי שיצאנו מהמסעדה והלכנו כמה צעדים היא החלה להרים את קולה: "כולכם כאלה, מנצלים את טוב הלב שלי. הזמנתי אותך לארוחה המשובחת הזאת כדי לדבר על היחסים שלנו, ופתאום אתה עונה בקרירות 'בואי נשאיר את הנושא לזמן אחר'. זמן אחר מתי? אהה? תגיד לי. עכשיו אתה רוצה רק לשתות ולזיין. זה לא מה שאתה באמת, חסר-בית?" היא פתחה עיניים גדולות, וכשאמרה "חסר-בית" הביטה בפניי. הבטתי בה בפליאה, והיא אמרה: "בטח, שאלתי עליך ואמרו לי שאתה חי באשליות הקולנוע וישֵן ברחובות, ובכל זאת הסתפקתי בך, ואפילו הזמנתי אותך למסעדה הכי משובחת." היא המשיכה לדבר, ועוררה את תשומת לבם של כמה עוברים ושבים: "כולכם כאלה, מנצלים אותי. בעלי היה בוגד בי עם החברות הכי קרובות שלי כשאני עבדתי בשבילו כל הזמן." אמרתי לה: "גם את שכבת עם בחור מקסיקני כשבעלך היה ישן בצהריים. את עצמך סיפרת לי את זה!"

"זה לא עניינך," היא אמרה ושתקה.

הלכנו כמה צעדים, והיא פנתה אליי: "תן לי את המפתח של הבית, בבקשה. תבוא מחר ותיקח את הדברים שלך. אני מצטערת, אני לא חוזרת עכשיו הביתה, אני ממשיכה את הערב שלי."

נתתי לה את המפתח באמצע הרחוב. היא הלכה להמשיך את הערב שלה בברים של רחוב פרינסֶס, ואני פניתי לכיוון או שֶׁה דֶה לַ'אבֵּי ושתיתי עד שתיים. כמה דקות לפני שהבר נסגר הגיעה מישלין והזמינה משקה. המלצרים מג'יד וקלוד התפלאו שהיא עומדת לידי ולא מדברת אתי.

הכנסתי את ידי לכיס והתכוונתי לשלם את החשבון שלי, והיססתי לרגע. חשבתי לשלם גם עבורה אבל חששתי מהתגובה שלה. שמתי לב שאני לובש את אחת החולצות שהיא קנתה לי – מי יערוב לי שהיא לא תדרוש אותה בנוכחות הלקוחות. הייתי באמת נבוך.

ליד הבר עמד יפני, מהלקוחות הקבועים. הוא היה איש מוזר. ימים שלמים לא היה מוכן לדבר עם שום לקוח, ואז, ביום אחר, הוא היה בא ומדבר עם כולם. היה לו גם מנהג לדבר עם לקוח כלשהו ובאמצע השיחה לפרוש וללכת לדבר עם לקוח אחר.

היפני ניגש למישלין והזמין אותה לכוסית. הם החלו לשוחח בעליצות ומישלין התחילה להשמיע את צחקוקיה. ניצלתי את ההזדמנות והתגנבתי החוצה. לא העליתי בדעתי לרגע שמישלין תבוא בעקבותיי ואף תגרור אותי לבלות את שעות השחר בתחנת משטרה.

תחילה חשבתי להתרחק מהשכונה, מה גם שבתי הקפה שאני שותה בהם היו סגורים – לה דנטון, לֶה רֶלֶה, אוֹדֵאוֹן טנסי, אטלס ובונפארט. התעצלתי ללכת לאזור האופרה ומון פַּרנאס והלכתי לקפה קונטי. לא חלפו כמה רגעים ומישלין הגיעה חבוקה עם היפני. היא ניגשה אלי ואמרה בשקט: "קח בבקשה את המפתח הזה. לֵך וקח את הדברים שלך, כי אני וחברי היפני החלטנו להתחתן, ואני לא רוצה שום צרות."

"בסדר," אמרתי ולקחתי את המפתח, והיא החלה לנשק את חברה היפני: "אהובי היפני."  לקוחות אחדים הביטו בנו וחייכו. כמה מהם היו לקוחות קבועים שידעו שהיא אמורה להיות החברה שלי.

היות שהמרחק בין הבית ל"לה קונטי" אינו עולה על מאתיים מטר, הלכתי מיד והתחלתי לאסוף את הדברים שלי. הכלב הסתכל בי מפינתו ורעד. חייכתי אליו. הוא נשם בכבדות ונעץ בי את מבטו. לפני ששמתי את בקבוק ה"ג'ק דניאלס" במזוודה, עלה בדעתי לשתות כוסית. הרי מישלין לא תגיע לפני חמש, שיערתי. אבל ברגע שהתחלתי לשתות התחיל הכלב לנבוח ומישלין וחברה היפני נכנסו. היא ליטפה את הכלב, וכשראתה אותי יושב עם הכוסית ביד, יצאה מכליה.

"הבית שלי לא בר, אתה מבין?" היא ניסתה להוציא את הכוסית מידי, ואני דחפתי אותה בכוח לעבר המיטה. הכלב התחיל לנבוח, וראיתי את היפני פותח את כפתורי מכנסיו, נכנס לשירותים וסוגר אחריו את הדלת.

"אתה מרביץ לי?!" היא צעקה.

" את זונה עלובה," אמרתי בזעם.

מישלין לקחה את הטלפון והתקשרה למשטרה. היא לא נתנה לי לצאת מהבית עד שלא הגיעו השוטרים. היא אמרה להם שאני גבר אלים ומסרב לעזוב את הבית.

"את זונה, מישלין, ואת יודעת את זה," אמרתי לה כשיצאתי עם השוטרים. היפני עדיין היה בשירותים והכלב נראה שמח בחיקה. במכונית שאל אותי השוטר "קניתם כלב חדש?" הבטתי בו בפליאה, והוא אמר שהוא ראה אותנו כשהגענו לתחנה להודיע שהכלב אבד. סיפרתי לו איך מצאנו את הכלב המכוער ההוא. השוטר צחק, ואמר לי בנועם שהם חייבים להחזיק אותי עד שבע וחצי בבוקר. שאלתי אותו אם אני יכול להישאר עד אחת-עשרה, "כי אני רוצה לישון קצת."

"אני לא חושב," אמר השוטר, והוסיף: "בכל אופן המשמרת שלי נגמרת בתשע, אני לא אעיר אותך לפני כן." אבל גם השוטר וגם אני שכחנו שזה היה יום ראשון והפעמונים של כנסיית סן סולפיס שמול התחנה לא יניחו לאיש לישון.

אחרי האירוע הזה החלה מישלין לחפש אותי בברים ולעיתים היתה מתקשרת למשרד להדפסה  ולתרגום ושואלת עליי. אחרי יומיים או שלושה היא מצאה אותי יושב בכיכר פירסטנברג ואמרה לי שהיא היתה שיכורה וטיפשה, והיא מתחרטת ומייסרת את עצמה על התנהגותה הפרימיטיבית.

היא שבה וסיפרה לי על הניסיון המר שהיה לה עם בעלה לשעבר. "אוי, אתה לא יודע כמה הוא היה אכזרי כלפיי באותה ארץ זרה." היא הדליקה סיגריה והמשיכה: "הייתי כמוך, זרה. אמריקה לא היתה הארץ שלי ופחדתי שבעלי יזרוק אותי לרחוב ואני אהיה חסרת-בית או פליטה," והוסיפה ואמרה: "מה זה אומר להיות חסר-בית? כל אחד מאתנו עלול להיות חסר-בית בכל רגע. אין שום יציבות בחיים האלה, חוץ מבמון פַּרנאס או ב'פֶּר לָשֶז'".  היא התכוונה לשני בתי הקברות המפורסמים. הקשבתי לה והנהנתי בראשי.

"הוא היה בא בלילה וזורק את עצמו על המיטה ונוחר עד הבוקר בלי הפסקה. ידעתי כמובן שהוא שוכב בצהריים עם מלצריות מקסיקניות."

"מישלין, אבל גם את סיפרת לי על הרומנים שלך עם מקסיקנים."

"רק רומן אחד עם בחור יפה," היא אמרה בקול מתפנק.

מישלין סיפרה לי פעם את הסיפור שלה עם הבחור המקסיקני שהיה המאהב שלה:

"הווילה הגדולה שלנו היתה במרחק שבעה קילומטרים מהמסעדה. בעלי העדיף לנוח בצהריים במסעדה. אני הייתי הולכת הביתה, אחרי שארוחת הצהריים היתה מסתיימת. הבחור, שהיה מדיח הכלים, סיפר לי שבעלי נשאר במסעדה כדי לשכב עם המלצריות בזמן מנוחת הצהריים שלו.  שוחחתי עם בעלי על העניין הזה והיו לנו הרבה מריבות, אבל לא יצא מזה כלום ולכן הייתי חייבת לעשות כמוהו. אחרי הכול אני לא טיפשה עד כדי כך, במיוחד שידעתי שמדיח הכלים, הבחור החזק, חולם כמו כל מקסיקני לשכב עם נשים בלונדיניות ושמתי לב למבטים שהוא היה נועץ בי בזמן העבודה במטבח. יום אחד ניגשתי אליו ואמרתי לו שהשארתי את תא המטען של המכונית שלי פתוח, וביקשתי ממנו שייכנס פנימה ויסגור אותו. כשסיימתי את העבודה ופתחתי את תא המטען, ראיתי את הבחור שוכב שם ומזיע כולו. סגרתי את תא המטען ונסעתי לכיוון הבית, ושם התחלנו גם אנחנו לנוח בצהריים, כל צהריים. אחרי זמן מה זה נודע לבעלי והוא פיטר את הבחור. הוא התחיל לעקוב אחריי והפך את החיים שלי לגיהינום."

 הסכמתי לחזור למישלין כדי לברוח מהגיהינום של הרחוב, כי התקופה שחייתי אתה כדייר בשדרות סן ז'רמן היתה נוחה ואפשרה לי להיחלץ מהחיים של חסר-בית שחייתי כעשר שנים. שכנעתי את עצמי שהדרך הטובה ביותר להישאר איתה היא לצאת בבוקר כאילו אני פקיד שיוצא לעבודה, ולחזור בערב כדי לבלות את הזמן איתה, כמו כל זוג.

אבל התוכנית הזאת היתה טובה רק לימים אחדים, משום שהתחלתי להתגעגע לשוטטות ולשתייה עם חברים. לכל מקום שהלכתי אליו היתה מישלין באה ויושבת אתנו. היא היתה עוברת בין כל בתי הקפה עד שהיתה מוצאת אותי. פעמים רבות היא גרמה לי בעיות עם חבריי. היא היתה אומרת לי: "לך הביתה ואני אבוא אחר כך," והיתה באה ומספרת לי סיפורים ומרגיזה אותי. פרצו בינינו מריבות רבות ויותר מפעם אחת נאלצתי לעזוב את הבית. היינו מתפייסים והייתי חוזר הביתה.

בוקר אחד, זה היה שבתון רשמי, הסתננה השמש אל חלוננו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. התעוררתי מלא מרץ והתחלתי ללטף את מישלין, שהחלה להתעורר לאט לאט ולהיענות לליטופיי בתשוקה גדולה. לאחר מכן הצעתי לה שניסע לבלות את היום כולו בוורסאי, "הרי אנחנו מלוכנים אחרי הכול, לא?" אמרתי לה.

"נהדר," אמרה, "לוורסאי, זה באמת נפלא."

הכנו כריכים מסוגים שונים והוצאתי מהמקרר שני בקבוקים של יין מוסקדה. אחר כך נסענו ברכבת לוורסאי וביקרנו בכל המקומות עם מאות תיירים. צילמתי תמונות רבות של מישלין: ליד שער הארמון, בגני הארמון המקסימים. מישלין ביקשה מתייר יפני לצלם אותנו ביחד במשקפי שמש. מצאנו לנו פינה שקטה תחת עץ, חיסלנו את הכריכים ואת ה"מוסקדה", ונשכבנו. כשהגיעה שעת השקיעה אמרתי למישלין "אני אשכיר סירה קטנה ונהיה באגם בשעת השקיעה." מישלין חייכה ונראתה מאושרת מאוד. "את תראי איזה ידיים חזקות יש לי," הוספתי, ועשיתי בידיי תנועות של חתירה.

עוד לא הספקנו להיכנס לסירה ומישלין הביטה ימינה ושמאלה ואמרה: אבל רוב האנשים הלכו."

"התיירים אוהבים לראות את החדרים שבתוך הארמון," עניתי לה.

"איזה מקום יפה," אמרה מישלין בקול רך, "תאר לך שאחרי כל השנים האלה ארמון וורסאי הוא עדיין כמו גן עדן. בטוח שבימי לואי ה-16 הוא היה הרבה יותר טוב."

הנהנתי בהסכמה.

"אתה צודק, אני מרגישה גאה להיות מלוכנית," אמרה כשהיא מעסה את כפות רגליי המונחות בין כפות רגליה.

מישלין דיברה ואני השטתי את הסירה לעומק האגם, למקום שיש בו עצים רבים, עד שהגענו למקום מבודד וחשוך למחצה. התחלתי לפנות ימינה ושמאלה ואז הבטתי במישלין בחיוך. היא הוציאה את המצלמה שלה וצילמה אותי.

היא שאלה: "למה אתה לא אומר כלום?"

חייכתי והבטתי פעם בעיניה ופעם בזרועותיי המטות את המשוטים במימי אגם וורסאי באותה שעת שקיעה קסומה.

"אתה לא אומר כלום?!"

פניתי ימינה ושמאלה וחתרתי בכוח, והסירה נכנסה למקום חשוך יותר.

"תגיד משהו," אמרה מישלין בקול רם. לא עניתי לה אלא המשכתי להסתכל בה.

"על מה אתה חושב, אהה? על מה אתה חושב? בבקשה, תגיד משהו, תגיד לי מה עובר בראש שלך?!"

הסתכלתי בעיניה ולא אמרתי דבר.

היא הוציאה סיגריה והחלה לעשן. "אבל תגיד משהו, אה? על מה אתה חושב? בוא תגיד לי על מה אתה חושב."

"אני חושב על היצ'קוק, אני חושב על סרט של היצ'קוק, מישלין."

היא הסתכלה בי ואמרה בתחינה: "לא, זה לא נכון. אתה נחמד, אמרת לי שאתה רוצה להיות איש קולנוע, נכון?"

מישלין החלה לפנות ימינה ושמאלה, ופניה האדימו לגמרי. הרגשתי שהיא עומדת לאבד לחלוטין את יכולת הדיבור. לבסוף היא אמרה: "אל תפחיד אותי בבקשה. אתה נחמד."

"גם את," אמרתי בחיוך, וביקשתי ממנה להדליק לי סיגריה.
"מיד," אמרה ונשמה לרווחה. היא הדליקה את הסיגריה והוסיפה: "עכשיו הגיע תורי לחתור."

היא החלה לחתור במהירות, ואמרה, מתנשמת: "אתה לא חושב שאנחנו צריכים לחזור?"

הנהנתי בהסכמה.

מישלין החלה לחתור בכוח, כאילו היא מנסה להינצל מטביעה. אני עישנתי את הסיגריה שלי והסתכלתי עליה, ועל פניה הצטייר חיוך גדול בכל פעם שעינינו נפגשו. כשהגענו אל ה"נמל" אמרה מישלין במבוכה: "אני צריכה לחזור הביתה מהר, כן, מהר. אני עייפה מאוד."

ברכבת לא החלפנו מילה. כשהגענו הביתה פתחה מישלין מהר את הדלת, ניגשה אל הטלפון, ולקחה אותו לחדר הפונה אל הרחוב. היא סגרה את הדלת מבפנים ואמרה לי דרך חלון הזכוכית הגדול שמפריד בין שני החדרים:

"אני מבקשת שתיקח את הדברים שלך ותעזוב אותי לנפשי. הקשר שלנו נגמר, נגמר, נגמר."

"אוֹרֶוואָר מישלין." לקחתי את החפצים שלי ויצאתי, ולא שמעתי שום תשובה.

באותו לילה הסתובבתי בין בתי הקפה ושתיתי עד שעלה הבוקר. מישלין לא הופיעה. היא לא הופיעה גם למחרת וגם לא אחר כך. יותר מחודש לא ראיתי אותה, עד שבאחד הימים שמעתי שהיא עזבה את פריז ועברה לעיר אחרת עם מדיח כלים מרוקאי שעבד איתה, ושם החליטה לפתוח מסעדה משלה.

 

החזקתי בידי קנה-סוף ארוך וטבלתי אותו עמוק בנהר. הוא נפל ונעלם מעיני. אספתי את רגלַי ונסוגותי מעט לאחור. חשתי פחד גדול, הוא ניכר בידי הרועדות. הפחד שהנהר יבלע אותי לא הניח לי מיום ששמעתי את הסיפור של דודה פַנידה. היא היתה מספרת שוב ושוב את הסיפור על הנערה היפה שרצתה לישון קצת בנהר, וטבעה. בכל פעם שראיתי את הנהר שקט ורוגע, הייתי נזכרת באמירתה  של הדודה, שהנהר מפחיד יותר כאשר הוא מפתה לישון בחיקו.

לא יכולתי לשחק עם ילדי הכפר משום שהם היו מתנפלים על חברתי היפה בכל פעם שראו אותה. יום קשה היה היום שבו ראיתי אותם מתגוששים כדי לזכות בחיפושית, שהתקפלה והתכדרה קצת עד שלא היה אפשר עוד לראות לא ראש ולא רגליים. מיהרתי אליהם וביקשתי שיניחו לה ללכת לדרכה בשלום, אבל הם סירבו. מאז אותו יום סורר הייתי הולכת אל היער שליד ביתנו, שעציו כיסו שטחים נרחבים, וענפים כחושים, שעוד לא ראיתי כמותם, הסתעפו מהם, והרגשתי שאני מחפשת את החיפושית כדי למנוע מהם לגלגל אותה כל יום, שכן אהבתי מאוד את החרק הקטן הזה. אספתי מספר רב של בני מינה בתוך כלי זכוכית רחב ושמתי אותם במרפסת חדרי והבאתי להם עוד חרקים,

כך שהיו לי חברים חדשים בכל הצבעים: אדום, צהוב, וכתום. אהבתי מאוד את הצבע הכתום. הייתי מתבודדת איתם ושואבת מהם ביטחון בשעות של שגרת הערב, שעוברות לאט. אבי היה רגיל  להרכיב בכל ערב את משקפי הראייה שלו, הוא היה מקפיד לקַבע אותם על גשר אפו, ואז היה מעיין לאִטו בעיתונים שהגיעו אל הכפר באיחור, ומקלל ומגדף וזורק לחלל האוויר האשמות קיצוניות בשאגות שאמי קיבלה בשלוות הנפש הרגילה שלה בעודה רוקמת מטפחות. כבר זמן רב היא רוקמת מטפחות ועורמת אותן בחדר הסמוך – שכבות של מטפחות זהות בצבען אך שונות בצורתן. היא רצתה לשנות את הצבעים אבל לא יכלה ללכת אל מרכז הכפר כדי לעשות זאת.  שמעתי את השעון מצלצל שמונה פעמים, ידעתי שאחריהן  אמי  תקרא לדודה פנידה ואני אלך למיטה אחרי שבארבע דקות לשמונה צחצחתי את שיני וגרגרתי צרור של משפטים שהדודה היתה חוזרת עליהם בכל יום, באותן דקות עצמן שקדמו לשמונת הצלצולים, שהיו מצלצלים בחזי כל יום. באותו יום החבאתי מחברות ריקות מתחת לשמיכה, משום ששנאתי את השעה שמונה, ושנאתי ללכת לישון באותה שעה רשמית המבשרת שעולמי היַלדי בבית הסתיים. הדלקתי את האור וחיכיתי מעט עד שלא יישמע שום רחש, ואז הבאתי את העפרונות הצבעוניים שלי והתחלתי לצייר את חברתי במחברת היפה. אבל דודה פנידה באה מיד ואמרה לי שאם לא אישן יפטרו אותה. היא החזירה אותי למיטתי בשמונה וחמש דקות. זו היתה הפעם היחידה שבה היה חדרי מואר חמש דקות, או קצת יותר, אחרי השעה שמונה.

כמה ימים לאחר מכן לבשתי חליפה כתומה עם נקודות שחורות שקניתי עם הדודה במרכז העיר. אהבתי מאוד את הצבעים האלה, ואהבתי מאוד שחבריי לבשו את החליפה הזאת. חבריי החדשים הרגישו בנוח במרפסת שלי, ולכן החלו לבוא וללכת כאילו הפכו אותה למשכנם, ואני הייתי מושיטה להם את אצבעי כדי שיטפסו עליה בשעה שהם ממריאים בעזרת כנפיהם המסייעות להם לעלות ולעוף הרחק למעלה, והחלו להתקרב יותר כשהתחלתי לדְמות להם גם בלבושי וגם בטקסים שלי והייתי מדקלמת להם בנועם רב:    

Petite coccinelle
Laisse-moi compter tes vies sur tes ailes
Toi qui n'as jamais vu ta colère dis-moi
 Dis-moi comment faire comme toi

חיפושית קטנה, אֶת חייך

תני נא לי לספור על כנפייך

אַת שמעולם לא ראיתְ את צבעֵך

אמרי נא לי איך נעשים כמותֵך

אבל לא הצלחתי לישון באותו לילה למרות החשכה וצלצולי השעון הרצופים. הוספתי לשמוע את הילדים מדקלמים בקול רם ומצחקקים כשהם רואים אותי בחליפה הכתומה:

"חיפושית… חיפושית… חיפושית…"

אמי לא שמה לב אלי. היא הוסיפה להגניב מבטים אל אבי ולרקום את המטפחות שלה, מטפחות שכבר לא יכולתי לספור, ואינני חושבת שאמי עצמה יכלה.

השעה היתה שמונה כשבעלי קרא לי במלוא גרונו. לא רציתי לענות לו באותו רגע. הוצאתי את רגלַי מהשמיכה כדי להילחם בהתקפי התנומה שפקדו אותי בכל פעם שנשמעו שמונת הצלצולים, וקיוויתי שלא לראות אותו עד שייפסקו הצלצולים וכל הטקסים הבאים אחריהם. הייתי רגילה לטקסים סודיים, עד כדי כך שאני חוזרת עליהם מבלי דעת…. לפעמים מופיעה לנגד עיני דודה פנידה, עומדת עם המגבת הוורודה שלה כדי לנגב אותי, ומעסה אותי, ואומרת לי בקולה החרישי: "התחלת לגדול ונהיית נערה יפה…" אבל אבי ראה את החרקים העפים מן המרפסת וזה היה הרגע שבו הפסיק לשבת כל ערב כהרגלו. הוא עלה לחדרי וגילה את הכלי שבתוכו השתוללו החרקים היפים. הוא צעק בפרצופה של הדודה:

"הבת של האדם הנכבד ביותר בכפר מגדלת חרקים טיפשיים…"

הדודה בלעה את קולה החרישי, ונדמָה לי שהיא לא תדבר עוד. הוא קרא לגנן וציווה עליו לשרוף את החרקים האלו כדי שלא ישובו אל הבית לעולם. הוא השיב את משקפי הראייה שלו למקומם הרגיל ושקע בעיתוניו. אבל הגנן לא שרף את חברַי, אלא החזיר אותם לשדות, ואמר לי:

"הם חברים שלנו, כולם, כי הם אוכלים את החרקים שזוללים את היבול. החזרתי אותם לשדות.

ימים אחדים אחר כך, כאשר קראתי לדודתי והפתעתי אותה בַּחיפושיות שציירתי, היא כמעט נפלה מרוב תדהמה. ציירתי חיפושיות בצורות רבות, והגוונים הכתומים שלהן החלו לנצוץ בלילה והנעימו לי את רגעי הפחד מהחושך הגדול. דודה פנידה החלה לאט לאט להבריק את הצבעים כדי שלא ינבלו, וניסתה להמציא סיבות שיניאו את אמי מלעלות אל חדרי.

בעלי הביט בי, וחש שאני לא נוכחת. הוא הניח את הכפפות השחורות שלו על השידה. הוא שב מן הציד, שהיה תחביב שדבק בו זה שנים רבות, באותה שעת אחר-הצהריים ובאותם בגדים ועם אותם ידידים, שהיו מספרים לי על העושר שהוריהם הצליחו לצבור במאמצים ובשקדנות, בהתמדה גדולה, בעמל רב ובחריצות. הם היו מעשנים סיגרים שחורים וחובשים כובעים שחורים ואת עיניהם כיסו משקפיים שחורים שהיו מגִנּים עליהם מפני השמש בשעה שצדו חיות יפות שהם לא נזקקו להן לאכילה, ולא פעם היו צדים אותן ומשליכים אותן בשדה, אבל היו מתגאים זה באוזני זה בדיבור מתון ובחיוכים משורטטים בקפידה רבה.

בעלי ליטף את בטני בשלווה גמורה, והסתכל בי כששפמו הגזוז למשעי רוטט. זה היה הפעמון שגרם לי לחוש שהוא רוצה משהו. היה לו טקס שקט נטול התרגשות, ואני ייחלתי שאוכל לצעוק או לצחקק בקול רם, עד שישמעו אותי בבתים הסמוכים. אבל בעלי היה מדויק כמו השעון האמריקני שלו, שהוא מדבר עליו מאז ביקורו באמריקה, כדי להשמיע לי בכל ערב קר שוב ושוב את אותם סיפורים שגילו לו את עולם הזה הרחוק מעינינו, בתור הקדמה לטקסים אינטימיים.

הייתי מתכדרת… מעַי התקוטטו בתוך בטני. הייתי רוצה להביא איתי את החרקים היפים שלי מחדרי הקטן – הם עדיין שם. אבי השאיר אותם על הקיר, לאחר שהפצרתי בו מאוד שיניח להם להישאר בחדר. הוא צחק צחוק חדגוני ואמר:

"כן, אני אשאיר אותם. הרי את הבת היחידה שהתברכנו בה, וערב אחד אנחנו ניזָכר בשטויות שלך ונצחק.

אחר כך צחק צחוק מאופק ואמי צחקה בעקבותיו במיומנות נרכשת, ועיגלה מעט את שפתיה, ואבי שיבח אותה ואת החינוך שהעניקה לי.

לא יכולתי לגרוע את מבטי מאמות ידיו החזקות. הוא הסתיר את עיניו היפות, משום שאיננו מסוגל להביט בפני אישה. התעקשתי שהוא יסתכל לי ישר בפנים כשהוא מדבר איתי. היו לו עיניים מקסימות ונפלאות. הייתי רוצה שהן לא יוסרו ממני לעולם. באותו רגע חשתי מבוכה בכל דבר. העולם הסתובב. נכנסתי לחדרי והתנפלתי על הנייר כדי לצייר את העיניים. הוא היה קרוב מאוד לחברַי. הוא דמה לי למרות שאני רחוקה ממנו. לא יכולתי להירדם באותו לילה. בעלי התבונן במתיחוּת שלי וניסה בשלוותו המוכרת לספוג את כל ההתרגשות שאצרתי בתוכי. ראיתי שהוא איתי ושוב שיוויתי לנגדי את מפת זרועותיו המוצקות, עד שנראה לי שאני היא המחזיקה בו. באותו יום עקבתי אחריו כשרץ בין העצים. כשראה אותי, חש מבוכה ואמר לי: "מה תצווה גבירתי?" הבטתי בו בתשוקה והוא השפיל  את מבטו בביישנות. אחזתי בזרועותיו, הנחתי את ידי על שפתיו, חשתי בעוצמה החבויה בו ובמשהו העומד להתפרץ בתוכו  והתחלתי להעביר את שפתי על שפתיו. הוא לא התנגד. הוא אחז בי בכל העוצמה שהתאוויתי לה וחיבק אותי בזרועותיו החזקות עד שנמסתי בחיקו.  זה היה הרגע היחיד שבו הרגשתי שאני נמצאת על פני האדמה הקטנה הזאת. החיבוק הזה היה מוזר, ולא חשתי בו או חוויתי כמותו לפני כן, אלא רק חלמתי עליו. אמרתי: העיקר שחוויתי את ההתרגשות הזאת. ולו לדקה אחת. אחר כך הוא הביט בי בחשש, כאילו נישק אותי מבלי דעת. אבל אני שמתי את ידי על שפתיו וסימנתי  לו שלא ידבר. נמסתי אתו רק לכמה דקות, אבל הן לא ייעלמו לנצח.

אני מושכת את רגליי הקרות ממעמקי הנהר ומצחקקת ואחר כך צווחת… אני שבה כל יום לביתי כדי להתכדר קצת  בתוך עצמי, כשהשינה מתחילה לרפרף על עפעפי בעלי.

כשאתה שוחה לך ככה על הגב ומריח את הריחות המהפנטים (מה זה? עוף וחמיצה?) קשה לדמיין שמשהו מתכונן להגיע. אמנם צפוף, אבל אם וָלוֹדְיָה יזוז טיפה שמאלה, וליזָצְ'קה תזוז טיפה ימינה, אפשר יהיה אפילו לשוחח כמו שצריך. – ככה אמר הג'ינג'י, המבוגר מבין שלושתם, בהתרגשות. – אפילו נדמה שעוד רגע יגישו משהו טוב לשתות.

– ספר לנו עוד קצת על האוקיינוס – אמרה ליזָצְ'קה הצעירה בהתרגשות האופיינית לה, – אני כבר שכחתי – וָלוֹדְיָה צף לו לצדם כאחוז עוועים, מוציא בועות שמנוניות מפיו, דופק על דפנות הקיר המתכתי, ממלא פיו מים ונאנח חרש – אֶה, אוֹ, אָה – בעצבות כזאת, כאילו הרגיש שאין טעם. – ואני בכל זאת אספר! – אמר הזקן האדמוני. – נאנח לך ככה! ואנחנו בכל זאת, צפים!

האדמוני הביט לכל הכיוונים, המים היו שקטים באופן מלאכותי, והוא סיפר – פעם היו לי שלושה־עשר ילדים, ומרוב שהם היו רעבים הייתי צריך לקום כל בוקר עוד לפני שהפנס העליון בשמיים נדלק, ולשחות עד אמצע האוקיינוס שנפרס לכל הכיוונים עד אין סוף. באמצע האוקיינוס התגודדו להקות ענקיות של דגיגים אפורים ומלוחים שניסו להימלט מחבורות דולפינים, אבל אני תפסתי אותם כל כך בקלות, שהדולפינים היו מצקצקים להם ומקניטים: "הנה מגיע המוז'יק, עם צבתות כמו שלו גם כן בעיה!" וכו' – הייתי תופס כמה שצריך ובורח הביתה. ככה, עם השק על הגב כמו שאומרים, היה עובר יום שלם עד שהייתי מצליח לחתור בחזרה, והילדים כבר מייללים מרוב רעב – אבא! אבא!

והגוף, כל כמה שהיה חזק לא היה רגיל למסע שכזה. הייתי מתקשח ערב־ערב כמו נוצר סביבי שריון חדש, ככה שהייתי מסוגל להירדם בעמידה בזמן שכולם מפטפטים להם וזוללים מעדנים כל הלילה. בבוקר אשתי הייתה מעירה אותי בלטיפות – מלאכי, הגיע הזמן!..

ויום אחד אני רואה שישנתי עד חצי היום, אשתי לא בעטה. אני קורא לה: מתוקה שלי חביבה, מה קורה? ואני רואה שהיא קודחת ומבולבלת, נאנחת לה מייסורים. מיד דרשתי לקרוא לרופא והוא מסתכל לו וקובע – טיפוס הבטן!.. לא אכלה יותר מדי זמן וכל המנגנונים – קאפוט. והנורא מכל – להחלים אי אפשר!

ומה עם הילדים?.. הם מייללים מרוב רעב, והרופא אומר – להיפרד צריך – ואשתי ממלמלת לה, – שחה, תאכיל אותם, – ואני ידעתי שכשאחזור כבר לא תהיה לי אישה אבל לא היה לי אומץ להיפרד, רק לחשתי – תנוחי לך. משם שחיתי גווע בדמעות לאמצע האוקיינוס, והארורות האלה נקוות בעיניים כמו להכעיס, חסמו את שדה הראייה, ונלכדתי ברשת.

כשסיים האדמוני את הסיפור ליזָצְ'קה בכתה (גם חיות יודעות לאהוב!) וּוָלוֹדְיָה נהם בעצבות – אֶה, אוֹ, אָה – והצטמרר כשיד משכה את הזקן האדמוני מהמים, – אבל מה עם הילדים שלי? – עוד הספיק להגיד לפני שקול פצפוץ גס חתך את האוויר. הזקן הביט בליזָצְ'קה ולרגע ראה את אשתו והתמלא בחילה והתרגשות – אבל זאת היא בכל זאת, ליזָצְ'קה, ליזָצְ'קה המסכנה – וליזָצְ'קה החזירה לו מבט מלא באהבה ורוך בזמן שוָלוֹדְיָה גנח מייסורים – אֶה, אוֹ, אָה. ריח מוות ערמומי ומשכר נישא מסיר התבלינים אל אמבט שני הסרטנים האחרונים שנשארו בו. גניחה איומה ברוטב יין אדום וכמהין לצד תפוח אדמה מוקרם הוגש לשולחן הסועדים.

את ליזָצְ'קה הוציאו חיה מהנהר.

"אולי לא אאבד את מאור עיני, אבל אהיה עיוור יותר, כי אין מי שמסתכל בי ורואה אותי".

סאראמאגו

 

סעיד פותח את הדלת שתוי. הארנב קופץ פנימה. מתחילות הבעיטות ושניהם צועקים.

"מה אתה עושה פה? זה המקום שלי."

ואז הוא מושלך בבעיטה עזה אל מחוץ למקפיא המקולקל.

בארץ הזאת זרם החשמל חזק והמתח גבוה כל כך שהמפסקים אינם נשמעים לך כשאתה מנסה לכבות את האור. החשמל  הכרחי כאוויר לנשימה. יש כאן שמש חשמלית שזורחת יומם ולילה. אין כלל אורות נמוכים, ולכן, מכשירי חשמל רבים מתקלקלים, כי אין דרך לתחזק אותם, שהרי תחזוקה מחייבת לכבות את המכשיר כדי שהעובד לא יתחשמל.

בבתי המגורים ובבתי החולים ננקטו אמצעים שונים לעמעם את האורות בשעת הצורך. בבתי החולים מכסים את הנורות בקופסאות קרטון משוחות בצבע שחור ומצמידים את הקופסאות לקיר במסמרים כדי ליצור תחושה של חושך. בבתים, התושבים מכסים את הנורות הקורנות ביריעות קנבס עבה, או באריג שחור גס,  מה  שגרם לעליית מחירי האריגים הגסים השחורים.

סעיד שם לב לחושך לאחר שגורש מביתו. הוא מתיישב על הרצפה ומכה על ירכו הימנית: אני  שניקיתי את הבית הזה כשהחתולה הארורה ההיא יָשנה בו. גירשתי אותה וחברי סמיר עזר לי. הוא נתן לי חומרי ניקוי ואמר לי: "אתה צריך לנקות את המקום הזה." אני לא מבין איך קאסם המנוול משתלט לי על הבית בגסות כזאת, בלי נקיפות מצפון. אני אתלונן עליו במשטרה. זכותי לעשות זאת, אנשים.

 קאסם זה עצמו היה חבר שלי עד לפני כמה ימים, אז איך הוא מתכחש לחברות הזאת? ואיפה אני אמצא בלילה הזה, בקור הכלבים הזה, מכשיר אחר? מה עשיתי שזה מגיע לי?

ארנב המדרכה פורץ בבכי תמרורים, מנסה להדק את ה"דִשדאשה"[1] המרופטת הקרועה אל גופו כדי לאטום את הפרצות, מוחה את דמעותיו, ופתאום, כמי שנזכר במשהו, ממשש את הקעקוע שעל זרועו הימנית, ודמעותיו מחייכות, טעונות חמימות נסתרת.

הוא עובר למדרכה שממול אל בית הקפה שבעליו שכח לכבות בו את הרדיו. הקריין אומר: "הפרלמנט יקיים מחר את ההצבעה על ההחלטה לחלק מגרשים למגורים לבכירי השלטון." סעיד מושך כמה שקיות שמוטלות לידו ומגלגל אותן בין ידיו למשהו דומה לכדור, שישמש לו כרית. הוא משתרע על האדמה, נאנח ונושם נשימה עמוקה. הוא נרדם וקול עצמותיו המתפוקקות מתערבב  בנחרותיו. הוא צוחק בשנתו וצחוקו מתגלגל ורועם , הייתכן שהוא חולם?

הגשר

המשלחות מתכוננות לזרוע את חלומותיהן במסע הבא. התמימות של סמר רצה אחרי הארנבים היפים, ואחד מהם נעלם במאורתו. הילדה בוכה, מצפה שייצא, מרכינה את ראשה אל  הבור ההוא שבין העצים ומנסה לחפש אותו, כי עכשיו יש לה שלושה ארנבים במקום ארבעה.

השחפים  מרחפים מעל החידקל. הגשר פותח את שעריו לאלפי אנשים – ראשים שעוד לא הבשילו ועוד לא באה העת לקוצרם[2] , וראשים כבדים מדאגות ואנחות. הו אללה עֶזרי,  סומך העשוקים, תן לנו את מבוקשנו, אנחנו העניים חסרי-הכול! אימאן כורכת סביב גופה את גלימתה הישנה המאובקת ודוחפת  לפניה את ילדיה, אחלאם ועומר ומוחמד וזייד ועלי: תחזיקו בי, ילדים. אלוהים מצווה ועלינו לציית. בַּאבּ אל-חַוַאאֶג' אינו משיב את פניו של איש ריקם[3]. הילדים נעים  עם המשלחות לעבר הכביש.

חברוּת

סעיד מתעורר בבוקר ויוצא לשוטט ברחוב אל-מֻתַנַבּי. כולם חבריו ואין לו  חבר. סמיר, העובד באחת הספריות, מרחם עליו ומגיש לו כוס תה ופרוסת לחם: "אני נשבע בחידקל ובפרת, שאיני מבדיל ביניהם. קאסם גנב ממני כשישנתי. היה לי קצת כסף. התעוררתי ולא מצאתי בכיס כלום. קאסם המנוול, שגזל ממני את הבית."

"הו סעיד, חוס על עצמך. יום שישי היום. זה יום הפרנסה שלך, האל יפצה אותך. נחפש לך מקום אחר. שמע, אחד החברים השאיר לך אתמול דִשדאשה חדשה וקצת אוכל. בוא איתי להתרחץ וללבוש את הדִשדאשה שלך."

"היום יום עבודה, ואם אלבש דִשדאשה חדשה, תאבַד הפרנסה. אני אוהב אותך, ידידי, כי אתה איש טוב ואינך גונב."

הוא שותק רגע קל וממשיך:

"שמע, אתמול הלכתי עם חבר שלי לדוג, והוא, בכל פעם שהוא מרים את החכה הוא מעלה דג שמן וגדול אבל מחזיר אותו לנהר. ואני, בכל פעם שאני מעלה את החכה, אני מקבל איזה עשב, או נעל קרועה מהזוג של קאסם טַנבּוּרי[4]. כששאלתי אותו למה הוא עושה זאת, אמר לי שיש לו כלי קטן לצליית דגים והוא מחפש דג שמתאים לגודל של הכלי…"

סמיר צוחק.

"שמע, אני רוצה לבשר לך שקיבלתי תשעה מיליון דינר ושיפצתי את הבית אחרי שקרס. אבל הבכירים משאירים אותי ונוסעים למצרים או לסוריה, איני יודע לאן. תמיד הם נוסעים ולא מטפלים בעניין שלי, למרות שהתיק הושלם, ואני עוד חייב להם שלושה מיליון דינר!"

"מה ההבלים האלה, סעיד? אתה מדבר דברים מוזרים היום!"

"תמרח עליהם ריבה והם יהיו מתוקים מאוד. ללכת לקנות לך? תן לי כסף, כי לי אין כלום."

תמונה למזכרת

סעיד מתכונן לטקס היומי שלו. תחילה הוא פונה לכיוון החידקל, מרים את ידיו, קורא את פסוקי ה"פַאתיחה", מושיט את כף ידו הימנית כדי שתתמלא מים, מקרב אותם אל אפו, מנשקם ומנסה להחזירם למקומם. ממשש את הקעקוע במעלה זרועו, פונה הצידה, והם עוברים והוא מתרגז ולא מתאפק וצועק: "Why you inside?, בואו הנה ואני אצטלם איתכם למזכרת." ואז הוא קופץ אל בין בעלי העור הלבן והעיניים הצבעוניות, שיש בחברתם גם כהי עור. הם מחייכים אליו בזהירות, והוא קורא לסמיר: "בוא, בחייך, צלם אותי איתם במצלמה שלך!"

סמיר נענה לבקשתו בחיוך, אבל סעיד אומר בליבו שהוא יתלה את התמונה בשירותים הציבוריים. לא לפני שיירק עליה כמה פעמים…

סוף סוף יוצא הארנב של סמר ממאורתו ומשחק עם חבריו. הארנב מרחוב אל-מֻתנבּי נעלם, ואיש אינו יודע היכן הוא בדיוק, אולי הוא יושב באיזו פינה ושותה יין, מבכה את אהבתו הישנה.

צוואה

אימאן, אל תשכחי להתפלל למעני, אולי ינחה אותי האל בדרך הישר ואחדל לשתות, ואולי קדורי בעל החנות יעלה את שכרי היומי במקום לאיים עלי בפיטורים, ואולי ימציא לי האל עבודה במקום אחר, טובה יותר מאשר אצל קדורי המנוול. את יודעת שאני מסגר מצוין, לולא השתייה. אני אוהב את השתייה, אימאן, וגם אותך אני אוהב מאוד. אני מפקיד בידיך את הילדים. התפללו שם למעני, בקשי  את המשאלה. היכנסי ב"באב אל-חואאג'", וקשרי למעני  את השרך הירוק ההוא אל החלון, אל תשכחי, ופזרי שם את כל רצונותינו. האמיני לי שהאימאם מוסא אל-כאט'ם אוהב אותי מאוד. אני מרגיש שהוא יהיה לי מליץ-יושר  הפעם, האמיני לי. הוא יודע שלא גנבתי כלום, ואני אוהב אותו מאוד. לכו לשלום…

חֲיֵה אָתה

פמליה של איש ביטחון מפורסם עוברת מאחורי סעיד, וכשהאיש יוצא ממכוניתו מצטרפים אליו מאחור קצינים רבים שצועדים ברחוב אל-מתנבי לכיוון הנהר.  כשהם מתקרבים, הארנב רץ אחריהם במהירות ומדקלם בקול רם:

            טין טין טרא טין טין טרא

            " חֲיֵה אתה, אני מַתִּי אחריך

             והמשך להתרחק כרצונך

             שארית האהבה נותרה  בנפשי, ונעלתיה אחריך".

הוא עוצם את עיניו ומאותת בידיו, נבלע בשירתו כליל. אחדים מהקצינים מנסים להרחיקו ולמנוע ממנו ללכת אחריהם, אבל אחד מהם אומר לחברו: עזוב אותו, סתם מסכן. סעיד שומע אותם: שתוק, שתוק אתה, אף מילה! הקצין מתעלם ממנו והוא ממשיך לשיר.

אהבה ראשונה

לפני כשלושים שנה התאהבתי בנערה, נערה מבַּצרה, יפה כמו הודית, שמה היה סוּהֵיר מוחמד. הייתי צופה בה עובדת במספרה של נשים,  מחכה כל יום שעתיים וחצי עד שתצא ממקום עבודתה, רק כדי להתבונן בה מרחוק. ואז התוודיתי לפניה על אהבתי, והייתי בקשר איתה שנה וחצי, בלי לגעת בה. אלוהים עדי שלא נגעתי בה, היא הלכה אתי פעם אחת לפארק אל-זַוְראא והבאתי לה קובֶּה אבל הוריה אילצו אותה להינשא לבן דודה. בימינו, סיפורי האהבה מכוערים, משום שהגברים נהיו פתיינים. הם "חמורים"…

כך אומר לי סעיד, שריח המשקה נודף ממנו. הוא מתנודד והולך בקושי. הוא שתק רגע, והמשיך מרחוק: אבל אימאן…

דמעות התנוצצו בעיניו וקולו נחנק בגרונו. הוא הסב את פניו ונעלם.

עולי רגל

יום שישי הוא יום בואם של עולי הרגל לרחוב אל-מֻתנבּי – אנשים זורקים אבנים קטנות באופנים שונים ומשונים. כל הרחובות נחסמו – זה גם הזמן שעולי הרגל חוצים את הגשר בדרכם אל קברו של מוסא אל-כאט'ם. אבל הדרך אל האל במכה החלה בבגדד, ומי שהלך בה הוא "כתונת עו'תמאן". כתונת עות'מאן[5] גם  היא זרקה אבנים קטנות…

איזה יום שישי ואיזה רחוב ואיזה גשר, מה זה קשור? עות'מאן נהרג לפני אלפי שנים! לא ולא, עות'מאן נהרג לפני שנים, לא, עות'מאן  ילד בכיתה א' בבית ספר "חידקל"!

סמיר בוכה על  גדות החידקל: "… אתה לא נעת'ל הו, עות'מאן."[6] עות'מאן עדיין כוכב עיראקי שצף על הנהר.

מים חמים

הארנבים מברישים את פרוותיהם לאחר שהילדה  ניקתה אותן במיטב חומרי הניקוי וענדה להם סרטים ססגוניים שמשתלשלות מהם אבני-חן צבעוניות ובכל אחת מהן חרוז כחול במרכזה. וכשאחד הארנבים מכרסם גזר גדול, היא מוחאת כפיים בעליצות.

"אמי, אמרי לי בבקשה, מה זה חוקה והפגנות? למה בכל מקום אנשים יוצאים לרחובות ומניפים שלטים? ראיתי את זה בטלוויזיה אתמול."

"אנשים דורשים את הזכויות שלהם, חביבתי, וחיים של כבוד – שיהיו להם אוכל ותרופות וביטחון."

סמר הקטנה בוהה, ושוקעת במחשבות עמוקות ורציניות. 

סמיר גורר את סעיד להתרחץ וללבוש את הדשדאשה החדשה שלו, סעיד מתעקש לא לגזוז את שערו הארוך. קבאב, קבאב, היום אני לא אנבור באשפה, אני אוכל קבאב כמו האנשים החשובים מאוד…

בעודו אוכל, נשפכו עליו פתאום מים חמים מאוד. הוא צרח וחש שחום אימים פושט בכל גופו ומלהיט את גפיו התחתונות. הארנב בוטש ברגליו באדמה, וצורח: בני כלב, אחחח, אחחח!

הדִשדאשה החדשה שלו נקרעת, האוכל מתפזר, העור התקלף מגופו, כמו נחש שמשיל את עורו,  פרוות הארנב שרופה כולה. דם  נוזל. דלי ריק גדול מושלך.

סמר הקטנה מוחאת כפיים, הארנבים שלה עברו סוף סוף את הדרך שהתוותה להם וכינתה "הגשר". הם חצו אותה בקלות רבה.

כתונתו של עות'מאן

 

המעריצים נדחקים כדי לקפוץ פנימה לחידקל. שמועה מתפשטת: יש מחבל בתוך הקהל המצטופף. בהלה משתררת, ומודיעים על פרצות חדשות בתוך החידקל, שמטביעות את הבקשות בכוח לפני שהן מגיעות אל הדרך היעודה. בגדים צפים, החידקל לובש גלימות שחורות, נעליים מתפזרות, המון רב זועק לעזרה מתוך הנהר: עות'מאן,  הו עות'מאן, בוא אלינו, הו עות'מאן!

עות'מאן קופץ וחבריו בעקבותיו, קריאה נאחזת  בקריאה וגלימה בגלימה, ומשאו של עות'מאן כבר כבד , והסלעים מושכים אותו. האם רדף אחרי השחור? האם ביקש דף לבן לחידקל?

אימאן וילדיה ואלפים אחרים ישנו בחסות כריש המשאלות, עד שפני החידקל ילבינו סוף סוף את כתונתו של עות'מאן. סמיר מכה על חזהו וצועק: אוי לנו, כבר עברו אלף שנה וכתונתו עות'מאן עדיין צפה על החידקל!

 אילו ידעתי מי הוא ששרף אותי, הייתי שורף לו את הבית! מה הם רוצים ממני?  אני בעל "ארמון שעשוע"[7]? אילו שאלו אותי, הייתי נותן להם את הדִשדאשה במתנה במקום כל זה.

סעיד בוכה וכואב, וסמיר נותן לו משחות ותרופות. המשורר אל-ג'וואהִרי מתהפך על משכבו האחרון , יוצא החוצה ומצביע באצבע המורה על החידקל: "הו מכת המוות, הו סערה סופה, הו פגיון הבוגדנות, הו עלי הזית…"[8]

הפגנה

 

סמר הקטנה מושכת בשולי שמלת אמה: בואי, בואי, אמא, תראי את הארנבים, בחייך!

האם פוסעת אל הגן ואומרת לבתה: ילדתי, יש לך הרבה בקשות בזמן האחרון. פתאום היא רואה את הארנבים מתרוצצים בגינה ועל גבם גיליונות נייר קשורים בסרטים צבעוניים. היא פוערת את פיה בתדהמה, אינה מאמינה, מתקרבת עוד אל הארנבים, וקוראת בכתב יד מסולסל:

"אני רוצה גזר גדול

"אני רוצה ארנבה לשחק איתה

"אני רוצה מיטה לישון בה

"אני מאוד אוהב את סמר."

האם פורצת בצחוק: מה זה, סמר? הפגנה של ארנבים?.. והיא מוחאת כף אל כף ואומרת: אלוהים אדירים! מוכרחים להיפטר מהארנבים האלה לפני שאת משתגעת. את חושבת רק על ארנבים!

והקטנה צורחת.

האביב בוא יבוא

 

אני שנאתי את העולם,  ואיני רוצה שמישהו ישנא את העולם. החיים יפים, ויש אביב שיגיע לעיראק למרות הסתיו. הוא מצביע בכף ידו וקורא: אבו אחמד, אבו אחמד, תיזהר, יש הרבה אנשים בסירה שלך, תיזהר, יש איתך ילדים!

הוא ממשש את זרועו, מחייך בעצבות למרחקים, מפשיל את שרוולו המרופט כדי שאראה את הקעקוע – לב גדול וכתוב בו השם אימאן זייד עומר אחלאם מחמד עלי.

סעיד עוזב אותי, הולך אל אמצע רחוב אל-מֻתנבּי, וצועק: אני רוצה כרית. החלטתי לישון היום על כרית, ולא על המדרכה. אני רוצה כרית. אני רוצה כרית.

הוא צוחק בקול רם, כאשר מישהו מגיש לו כרית, משליך אותה על המדרכה, נשכב, ומניח את ראשו עליה, מתחיל לבכות ולצחוק ואומר: החיים לא שווים שיכבדו אותם, רק האהבה… ועוצם את עיניו, עוצם את עיניו לנצח.

הארנבים של סמר ממשיכים להפגין בגינה, אך הפעם הם נושאים שלטים "לא זזים מכאן".


[1] סוג של גלבייה.

[2] הרמז לאל-חג'אג' בן יוסף, מושל עיראק בשלהי המאה השביעית, שנודע באכזריותו. בתחילת שלטונו נשא נאום ואמר לנתיניו: "אני רואה ראשים בשלים, שבאה  העת לקוצרם". אמרה זו היתה לפתגם נפוץ.

[3] "שער המשאלות" – כינויו של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, נינו של החליף עלי, שמקצת השיעים מאמינים שהוא מגשים את משאלותיהם.  

[4] עשיר קמצן שתיקן את נעליו שוב ושוב, והיה למשל ולשנינה.

[5] כתונתו המגואלת בדם של החליף עות'מאן, אשר נתנה לחליף מועאויה תואנה להאשים את יריביו ברציחתו והביאה בעקיפין להתפלגות המוסלמים לסונים ושיעים.

[6] נעת'ל היא מילה בעלת מטען היסטורי-אסלאמי שלילי. נאמר עליו שהוא היה איש מצרי בעל זקן ארוך שדמה לעות'מאן בן עפאן, הח'ליפה השלישי. אויבי עות'מאן קוראים לו נעת'ל כשם גנאי.

[7] ארמון שהיה בבעלותו של גביר יהודי, שאול שעשוע שמו, והשם היה למשל  לעושר מופלג.

[8] מתוך שיר של המשורר העיראקי מוחמד מהדי אלג'וואהרי, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי ערב במאה ה-20.