Write Stories

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.

 

25

מביאה את העולם לתוך חדרי

הוא לא הבחין בי כשנכנסתי בדלת הרחבה ופניתי מיד אל שולחן המפקח על שעות העבודה, כדי לרשום את שעת הגעתי לעבודה.

בתנועה קלה, רכה ומתונה, הסרתי מעל צווארי את הצעיף המנומר, הנחתי אותו לידי, על תיק היד החום הגדול, שכריכתו של הספר כיסתה חלק ממנו, והתמקדתי בפנקס החתימות, לרשום את זמן הגעתי – שעה ודקה: שמונה ועשרים ושלוש דקות. בידי הימנית אחזתי בעט החתימות והשמאלית נחה על הצעיף והתיק, כדי שלא יחליק, כפי שקורה על פי רוב, ותוכנו יישפך החוצה.

אני "משוגעת" על קריאה – בכל מקום – ולכן אני תוחבת  את הספר פנימה בהיכנסי למקום כלשהו, או מפסיקה לקרוא בצאתי. בהסח הדעת אני משאירה את התיק פתוח, ופעמים רבות אני עושה תנועה מקרית, וכל תוכנו נשפך.

"עוד שבע דקות אני סוגר את  הפנקס" – אומר המפקח על שעות העבודה.

הצצתי בשעוני ועניתי לו:

"אבל גם שבע דקות הן פרק זמן. בדקה אחת פני העולם יכולים להשתנות".

לא חשבתי שמישהו יכול לקרוא את כותרת הספר הכתובה על שִדְרָתו של הספר המציץ מתוך התיק הפתוח, אלא אם כן הוא חד-ראייה ויכיר היטב את הספר.

מהרגע הזה, שבו הסרתי את הצעיף המנומר (עור נחש), וידי ליטפה מבלי משים את כריכת הרומן שבתיקי – מן הרגע הזה מתחילה עלילת הרומן הזה.

לקחתי בעדינות את הצעיף, תחבתי אותו בתוך התיק וירדתי במעלית.

הוא עקב אחרי לחצני המעלית. לאחר כחצי שעה נכנס למעלית וירד אל המחסן, ונעצר לידי במקום שבו אני עובדת, שקועה בריקון ארגזי צינורות הגומי החדשים שהגיעו אמש למחסן בסוף שעות העבודה, ולא הספקתי לסדרם.

בעודי עולה ויורדת בסולם הברזל, ומסדרת את הצינורות על המדף השלישי, שמעתי את קול פסיעותיו.

הוא נעמד לידי מעשן סיגריה. הבטתי בו ממרום הסולם ולפתע חשתי סחרחורת:

– אסור לעשן, אתה לא יודע לקרוא?!

הצבעתי על השלט שעליו כתוב: אסור לעשן. חומרים דליקים.

המחסן היה מלא חומרים דליקים – בנזין ונפט. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה.

ירדתי בשלבי הסולם בתנועות מהירות והרמתי את בדל הסיגריה. הסולם כמעט נפל עלי:

– מה ההפקרות הזאת?! הרצפה נקיה!

– מה, אנחנו בבית חולים? – אמר בסרקזם והוסיף:

– אבל לא ראיתי שום מאפרה.

– אמרתי לך שאסור לעשן!

שמתי את בדל הסיגריה בשקית האשפה בפינה הקטנה שווילון שחור חוצץ בינה לבין חדרי. פתחתי ארגז נוסף של סחורה, וסידרתי את תכולתו על המדף השלישי.

– את עובדת כאן?

-מה נראה לך? – השבתי לו קצרות, משתוממת על נוכחותו לידי. בדרך כלל אין איש נכנס לכאן מלבד הפועלים המעבירים סחורה אל המחסן וממנו.

-לבד?

-אתה רואה פה עוד מישהו?

-למה את עונה בשאלה על שאלה?

-ולמה אתה מיתמם?

-אני מעצבן אותך?

-אני לא מבינה מה אתה עושה כאן.

-ראיתי אותך למעלה לא מזמן ורציתי לדעת מה העבודה שלך.

-במחסן כמו שאתה רואה. מי אתה? מה אתה רוצה?

-זה חשוב לך?

-אתה פה אצלי במקום העבודה שלי. אני אחראית על הדברים האלה.

-את חושדת שאני בא לגנוב ממך?

-לא, אתה לא יכול. יש מצלמות בכל מקום, והן מקליטת כל מה שקורה.

-איפה אני יכול לעשן?

-ירדת לפה כדי לעשן?

-ממש לא. ירדתי כדי לדבר איתך, אבל את לא מפסיקה לעלות ולרדת עם הערמות האלה.

-אלה צינורות. זאת סחורה וזאת העבודה שלי.

-זה לא מעניין אותי.

-למה אתה רוצה לדבר איתי?

-אני לא יודע.

-אתה מכיר אותי?

-אני רוצה להכיר אותך.

-אתה מוזר.

-גם את.

-אתה חושב שאנחנו במחזה אבסורד?

-את אוהבת את בקט?

-לא.

-את מעדיפה את ארנסטו סבטו.

רק כאן, נוכח המילים האלה, חדלתי לעלות ולרדת והבטתי בו. הבטתי בו בפעם הראשונה. הבטתי בעיניו, ולראשונה בחיי, גרמו לי עיני גבר מבוכה.

-ראית את הספר?

-הוא היה בתוך התיק.

-הבחנת בכותרת?

-מתוך התיק.

-חצי מהכריכה היה בחוץ.

-אתה מכיר את הספר?

-אני מאוד אוהב את סבטו.

-מה אתה רוצה?

-לעשן.

-אתה מתעקש לעשן פה?

-כן.

-תראה (הושטתי את זרועותי לעזרה), המקום מלא בשמנים וגריז דליקים.

-אין איזו פינה שנוכל לעשן בה?

-אני לא מעשנת בעבודה.

-אני חייב סיגריה.

ניערתי מעל ידיי את אבק הארגזים והצינורות וניגבתי אותם בחצאית. ביקשתי ממנו לבוא אחריי.

פתחתי דלת שיוצאת למרפסת מרובעת, המשקיפה על שטח ריק.

-כאן אתה יכול לעשן.

עמדתי לעזוב אותו ולהיכנס, אך הוא אחז בזרועי:

-תישארי איתי.

-קר לי כאן

-אני לא נשאר לבד.

-אני אביא את המעיל.

נכנסתי כדי להביא את המעיל, והרגשתי שאני משחקת בהצגה. לפעמים זה קורה לי: אני חשה שאני עושה דברים שהם מחוץ למציאות. אני מתנהגת כאילו אני ישנה או מחוסרת הכרה, לא שולטת במעשיי, כאילו שאלתי את הגוף שלי ממישהו, והמוח שלי במקום אחר, ואני מדברת אל יצורים שאינם בנמצא ושומעת קולות מפטפטים איתי, לוחשים לי. אין לי זמן לחשוב עכשיו. אני נאלצת להתנהג כראוי. אחר כך אני אחשוב מי האיש הזה, מאיפה הוא בא, והאם הוא באמת קיים במציאות, האם אני מכבה את הסיגריה שלו על רצפת המחסן? אני חייבת למהר אליו כעת, לפני שהסיגריה שלו נגמרת, ואז איאלץ לחכות לו, כי הוא ידליק עוד סיגריה ויגמור גם אותה.

-אתה לקוח של החברה הזאת?

-לא.

-אתה עובד בחברה?

-לא.

-אז מה אתה עושה כאן?

-יש נסיבות שהביאו אותי. אני אסביר לך אותן אחר כך.

-אז אתה לא עוסק במכוניות?

-לא, אני עורך דין.

-מקצוע טוב.

-כנראה.

-אתה לא אוהב אותו?

-לא ממש. ואת – את אוהבת את המקצוע שלך כאן?

-זה לא המקצוע שלי!

-כלומר?

-זאת פרנסה, לא העבודה שאני רוצה.

-ואיזה עבודה את אוהבת?

שוב הבטתי בו, הסתכלתי בעיניו, ושוב מבטו הביך אותי, אני שמעולם לא הביכו אותי עיניו של גבר. הושטתי ידי אליו, מבקשת סיגריה – זה סוג השיחה היקר לי ביותר. עכשיו אני צריכה סיגריה.

הוא נתן לי סיגריה. הוא לא הופתע, כאילו צפה מראש כל דבר שאעשה, כאילו הוא מכיר אותי. האם זה חלק מהטקסט המוכן מראש? הוא התקרב אלי להדליק לי את הסיגריה. נשימותי התנגשו בנשימותיו, ולפתע הפך ליבי לציפור מפרפרת בין צלעותי. בעודי נושפת את העשן מתוך חזי, אמרתי בכוח ובביטחון:

-כתיבה!

-את רוצה לכתוב?

-אם הייתי יכולה לבחור את המקצוע שאני אוהבת, הייתי בוחרת בכתיבה.

-איזה סוג של כתיבה?

-רומנים.

-ובגלל זה את קוראת את סבטו?

שאפתי שאיפה נוספת מהסיגריה, התקרבתי אליו, נשענתי בראשי קרוב אליו – נצמדתי אליו כמעט – ובחצי לחישה אמרתי:

-לפעמים אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך ספר.

הוא לא חייך, ולא ניכרה בו תדהמה:

-זה קורה לפעמים.

-זה קורה לך?

-לא, אבל שמעתי על אנשים שזה קרה להם.

-אני לא שמעתי ולא קראתי על דבר כזה.

הוא מעך את הסיגריה שלו על הגדר, ושאל במבטו לאן הוא יכול להשליך אותה. לקחתי את בדל הסיגריה שאחז בו בין האגודל לאצבע, אצבעותי נגעו באצבעותיו היפות, והעפתי את הסיגריה באויר.

-אני דומה לסיגריה הזאת.

-כרגע אמרת שיצאת מספר. הבדל שזרקת הוא חסר חשיבות.

-והאדם שגם הוא יצא מספר, יש לו חשיבות?

-בטח.

חשקתי את שפתיי ולא עניתי.

-אני יכול להזמין אותך לכוס קפה באיזה מקום?

-אני לא יוצאת עם זרים.

-אבל אני לא זר!

-כלומר?

-לא שוחחנו עכשיו?

-וזה מספיק?

-מספיק בשביל לשתות כוס קפה.

-קר לי, ניכנס?

נכנסתי והשארתי את מעילי תלוי עלי. שאלתי את עצמי ומיד עניתי "לא, אני לא מדמיינת", ופתאום התחלתי לחשוב "אבל הזמן שיש לי קצר, אני עוד בתוך הארוע, ולא יכולה לקבוע אם זו מציאות או דמיון".

-הנה, בואי נלך.

-עוד לא הסכמתי.

-טוב, תשמעי: נניח שכמו שאת אומרת, את דמות ספרותית שיצאה מספר, אז אולי נדבר על העניין ברוח הרומן?

אהבתי את מה שהוא אמר. נדתי בראשי במבט שואל:

-נצא ביחד, נשתה קפה באיזה מקום, נפטפט, ואז תחזרי לכאן, ממש כאילו יצאת מהרומן אל החיים, או חזרת מהחיים אל הרומן.

לא יכולתי להפוך בעניין בראשי, הוא מדבר כמו שאני חושבת, בהגיון שלי ממש. מה ההבדל בין ספר למציאות, בין סיפור כתוב למציאות המילולית שאנו חיים בה, ומי קובע אם מה שאנחנו חווים, גם הוא רומן? הוא מפלרטט עם המחשבות שלי עצמן.

-יש לך כאן כסף?

-הרבה.

-טוב, לי אין כסף. אני הולכת איתך בתנאי שאתה מחזיר אותי לפה.

-מסכים.

-תתחיל ללכת. אני מתקשרת למנהלת המחסן כדי לבקש ממנה. יש לנו רק שעה.

-בסדר, שעת-רומן אחת זה מספיק

צחקתי ואמרתי:

-שעה של חיים ברומן.

***

אני לא חושבת ששתינו שתי כוסות קפה, כי המבוכה והספקנות הקיומית התעבו. התחלתי להרגיש שאני קלת-משקל יותר, שאני כמו נוצה שנוגעת-לא נוגעת בקרקע, ונתקפתי רצון עז לצחוק.

עצם קיומי נתערפל בעיניי. מי אני? מה קורה?

אני מוצאת את עצמי במצב הזה ברגעים מסוימים שעליהם ארחיב בהמשך, אבל מה שתיתי כרגע, שגורם לי להרגיש שאני יצור בלתי מציאותי ושכל מה שקורה כעת לא קורה באמת. אולי מַתִּי לפני שנים ונדמה לי שאני דמות ספרותית מרומן – של סבטו כנראה. האמנתי שאני אדם חי והרחבתי נוכחותי במציאות.

מכיוון שארועים מתרחשים סביבי, וסבטו שאני מניחה שהוא אשר יצר אותי אינו עומד לפניי, או שאיני רואה אותו עקב "מות הסופר", אני נאלצת לעמוס את משא קיומי הנוכחי הכבד, ותהיה אשר תהיה מידת ספקנותי כלפיו, ייתכן שהוא אמיתי, ועליי להתמודד עם אשר סביבי בגישה מציאותית כלשהי, ולא בגישה ספרותית.

אבל חרף נסיונותי שלא לצחוק למשל, ולאסוף את עצמי כדי שלא אפול או אפיל איתי משהו שנמצא בסביבתי – השולחן או קנקן המים או האגרטל – אני לא יכולה להשתחרר מן האדישות שמקנה לגופי איזו מראית עין של קלות.

נניח שאני ישות ספרותית, ועל כן אני מתנהגת על פי רצון המחבר או המחברת, וכל מאמציי לשלוט במעשיי יעלו בתוהו. ואם אינני ישות וירטואלית, אין לי, במצב הזה, אלא לנהוג בתבונה. כל שעלי לעשות הוא להיזהר, כדי שלא אפול ארצה ואניח לאחרים ללעוג לי.

-מה שתינו?

-קוניאק

-רק?

-כן, את הזמנת קפה עם קוניאק.

-יש לי קצת סחרחורת.

-את רוצה ללכת?

-ללכת לאן?

"את תיכנסי לספר" אמר, וקם בחיוך, ואני התפרצתי בזעם:

-אתה צוחק עליי?

"מתנצל," אמר בנימה רצינית שאינה מותירה מקום לוויכוח. עניתי לו במידה של עוינות:

-אל תחזור על זה יותר.

קמתי והלכתי אחריו ולא עלה בדעתי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים. הייתי חייבת ללכת למקום אחר, לכל מקום שהוא מחוץ למקום הזה. במעלית (אני לא זוכרת שנכנסנו למעלית בבואנו) נשענתי בראשי על כתפו.

את שיכורה?

לא השבתי.

כשהמעלית נעצרה הוא הניח את זרועו על גבי כדי לתמוך בי, והכניס אותי לִמְכונית. ציחקקתי, וגיהקתי ריח של קוניאק. אמרתי לו:

-זה שער הרומן?

הוא חייך חיוך שובה-לב, ושמתי לב שהוא נאה ביותר. כבר קודם חשתי בכך, אבל לא התייחסתי לעניין הזה, לא הייתי ערה לו. עכשיו הרגשתי היטב כמה הוא נאה. האם זה הסוכר הארור שמשבש את דמיוני? האם בשל כך נבוכותי בהביטי בעיניו בפעם הראשונה?

-לאן אנחנו הולכים?

-בבקשה, אל תשאל אותי שצריך לחשוב עליהן. אני לא במצב שאני יכולה להתרכז. אני במקום אחר עכשיו.

ידידי הדליק סיגריה. שמתי לב שאני לא יודעת מה שמו. רציתי לשאול אותו אבל הנייד שלו שם קץ לרצוני. אני לא יודעת מה הוא אמר – הוא שוחח בטלפון באנגלית שאני לא אוהבת, ושליטתי בה מוגבלת. כשניתק את השיחה, כבר נשכחה ממני השאלה.

ישבתי על כורסה מוזהבת, ומסביבי אנשים רבים, ולא ידעתי היכן אני ומי הביא אותי אל המקום הזה, ועזב אותי או שכח אותי – זהו הסבר שתמיד חששתי ממנו – הפחד שליווה אותי תמיד הוא שאאבד את עצמי.

איך להסביר את זה?

אינני מתכוונת לניכור אלגורי או מחשבתי, אלא לניכור פיזי, שלא אוכל להוליך את עצמי, לשאת את עצמי, לקחת את עצמי. אוף… אני לא יכולה לתאר אותו, כשאני מנסה לדבר עליו הוא הופך למשהו אחר.

יש דברים שעוברים עלינו, והשפה אינה יכולה לבטא אותם, להיפך: השפה מעוותת אותם. אוף…אנסה להסביר איך אני מאבדת את עצמי.

כשיש דוחק ברחוב, או כשמישהו מאבד מישהו, אני מרגיעה את עצמי: "אני עם עצמי. שום דבר לא מפחיד". להיות עם עצמי מבטיח לי שאני אתנהג בצורה הגיונית ונכונה. אבל עד מהרה אני שואלת את עצמי: "אבל מי זה האני שמלווה אותי ואני בוטחת בו?". אני יודעת שאלו דברים שקשה להבין אותם, כי קשה להסביר אותם, אולי יש מי שמרגישים כך, בצורות שונות, אבל להביע את זה במילים – קשה.

מה שחשוב הוא שאני עם עצמי ולא עם מישהו אחר. מה יקרה למשל אם אהיה במטוס או באוטובוס או באוניה, ויקרה לי משהו קוסמי? אני אציל את עצמי, אבל אם אהיה במקום מישהו אחר, אני מעריכה שסיכויי להינצל פחותים בהרבה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. לא חשוב, לא חשוב.

איפה אני עכשיו? איך אני צריכה להיות עם עצמי כדי לעזור לעצמי? אני צריכה לקום, להתנועע, לאפשר לאני הזה ששוכן בתוכי לעשות משהו, במקום לקפוא על מושבי, כאילו הוא אינו עמי.

הבחנתי בו מרחוק, ביפיוף הזה, שבכל פעם שרציתי לשאול אותו מה שמו, קרה משהו ושכחתי לשאול.

הוא רקד עם נערה יפה מאוד. חיבק אותה בשקיקה, שוחח והתלוצץ איתה, לחש באוזנה והיא צחקה בקוקֶטיות, נערה יפהפיה שיופיה התגרה בי ממש.

קמתי ופניתי ללכת לקראתו. הוא האדם היחיד המוכר לי באותו מקום שמצאתי בו את עצמי לפתע.

"איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותי. נענעתי בראשי בלי להשיב, כי כדי לדבר בהמולה הזאת הייתי צריכה לצעוק. הוא חש בדבר ושאל:

-נלך?

כאילו הציל אותי מאיזה מיצר. חייכתי אליו. נראה שאני לא במקום הנכון, אבל מעניין לאן הוא ייקח אותי.

-אני אביא את המעיל שלי.

ברגע שהרחתי את האוויר הנקי ברחוב, שכך השאון שקדח בראשי.

"לאן אנחנו הולכים?"

שאלתי אותו.

הוא הציץ בשעונו:

-כבר מאוחר. שאביא אותך הביתה?

-מה השעה?

-תשע.

-בערב?

הוא צחק צחוק רועם.

-כן, בערב.

-אני רגילה לחזור בשמונה בערב.

-אני לא יודעת איך נזכרת בזה פתאום?

-יש בעיה?

-אני לא חושבת.

כאילו אני שוקעת במים או רואה את המתרחש דרך מחיצה, החל הערפל שבראשי להתפזר, ומחשבותי החלו להתבהר. נזכרתי היכן אני גרה ושכנראה אני לא דמות מתוך רומן, משום שעל הבניין שמול פתחו עצר הבחור הנאה את מכוניתו היה כתוב 6, כפי שאמרתי לו קודם לכן, כשהדרכתי אותו אל כתובת מגוריי.

-שאני ארד איתך?

-כן בבקשה.

ירדנו מהמכונית, והוא נכנס איתי אל הבניין. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי ואמר שהוא מצטער אם הכעיס אותי במשהו.

התעלמתי מידו המושטת, נאחזתי בצווארו ונצמדתי אליו בנשיקה ארוכה.

חשתי בריח היין בשפתיו, אבל הוא נראה כאילו לא חיבק אותי ולא נישק אותי, כאילו אחזתי באדם עשוי חלל ריק.

 

1

מוקדש לנערה עדי יעקובי שנעדרת מאז 1996.

א

בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.

לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".

נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.

הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.

לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".

לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."

"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.

היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?

שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."

"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.

לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.

"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.

ב

אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.

אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"

אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.

החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.

אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.

אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."

ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.

במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.

אמי הפסיקה לבכות.

למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.

אמא נעלמה.

כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.

ג

אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.

לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.

נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.

ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.

היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."

מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.

"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.

ד

לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.

אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.

אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.

אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.

אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.

ה

נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.

בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.

"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.

אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.

במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.

אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.

יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.

"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."

הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.

14

חָסֵר בָּהּ חֵלֶק. ואולי מדויק לומר שהיא שְׁלֵמָה מידי, סגורה, וחסר בה מה שיפרק אותה לחלקים. לדיבור צריך שניים והפה שלה לא הוציא דבר כבר שנים, המילים מתות וחיות בתוכה במחזורים. "אנשים מדברים", חשבה לעצמה, "ללא סיבה, הרים של מילים ולא מצטיירים בהם שביל או דרך".

ישבה והתבוננה במבטים המרקדים, בהתרגשות המדומה שאחזה, בתנועות הגוף שחזרו וסיפרו אותו סיפור שוב ושוב. במקרה הטוב המאזין השתנה. האוויר היה רווי במילים מחניקות, ומסביבה אנשים שתו אותן בצימאון, באושר של מי שהולך בְּמִדְבָּר הַדְּבָרִים. "אין דבר שאין לו לָמָּה", ידעה. אך מה אם לא תשתתף במופע הזה, מה אם לא תאמר דבר שלא מוביל לשום דבר, לא תדבר על היום, על מי שעקף אותה בתור, לא תספר על האורז ספוג השמן בארוחת הצהרים.

בתחילה החליפה משפט בצחקוק, למען הנימוס. אחר כך, בחיוך קל. חמתה הביטה בה במבט חסר שביעות, "תמיד את צריכה לעשות דברים אחרת, אי אפשר להבין אותך", ותמיד טרחה להזכיר לה, "ועדיין הסט של צלחות החרסינה עם העיטורים מזהב שקניתי לך לחתונה יושב אצלי במחסן, למה את לא מחליפה את הצלחות מזכוכית, את כל השריטות רואים להם", אמרה לה מיואשת ומיד חייכה לכלה האחרת, "בושה לארח ככה", והכלה האחרת מיד הנהנה בהסכמה, והלכה עמה לקצה המטבח להתענג על פיסת רכילות כמו על פרוסה גנובה מעוגת גבינה.

עם הזמן מבטה חמק. רכן לתוך הצלחת. גלגל בין אצבעותיה פיסת נייר. ספונה בתוך דפי עיתון, ממששת עטיפות שבאו להעיד על רכיבים: פחמימות, סוכרים, שומן רווי, עוקבת באצבעה אחר ציור שצייר אחד הילדים כמו מסלול במפה נשכחת; כל מה שהצליחה להיאחז בו על שולחן-האוכל רק לא להרים את המבט לשפתיים הלועסות-יורקות-בולעות מילים, "אותי לימדו שמשפים רזים צריך להיזהר", שלא ידברו אליה, והנה, אביה מחייך אליה, המילים תקועות כמו שאריות אוכל בין שיניו, "מה כבר לא נאה לך לבוא לבקר אותנו? אף אחד לא מחייב אותך להכין…", ואז מסיט את מבטו מבלי לחכות לתשובתה, "אפילו הם לא מאמינים לעצמם ולא משנה כמה יאשימו את הטרקטור ואת הגשם", והחברה החדשה של גיסה רוכנת עם מחשופה הנדיב, "בעצם הכי טוב שיאכלו גזר, גם לא משמין וגם עוזר לראות בלילה", משפטים שמחליקים כמו סופגניות בטיגון עמוק. היא יושבת מסביב לשולחן המאורך נאחזת במוטות העץ של הכיסא והדיבור של האנשים סביבה הולך ונערם מעליה:

— אין לי בעיה שהיא שונה, רק לא נראה לי שהיא מנסה לטפל בבעיות שלה לעומק.

— קצרה היריעה מלתאר את העוול שהיא גורמת.

— הפואנטה היא רק להכין את העוגה, לא לאכול אותה.

— יותר מידי עבה ושמנה, הייתי עושה את השכבות דקות יותר שירגישו את טעם.

— בסופו של דבר כולנו נצא מפסידים.

— העוגה הזאת עלולה לקצר לי את החיים, רק שיעבירו אותה מהר.

— אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם פה סגור ובלי אוכל

— חבל שאתה לא רואה את המציאות העגומה.

ואיש אינו עוצר לנקות. כשהסתיימה ארוחת-הצהריים המשפחתית, המשיכו כולם לשבת סביב שולחן האוכל, והיא הזדרזה לאסוף, לעמוד ליד הכיור, להיצמד לשפתו ולשקוע לתוך מירוק הצלחות. אבל השקט, למרבה הפלא, היה רק משפתיהּ והלאה. בתוכה קמו המילים, כמו ציור שמעיר את הבד. חשבה: "סוגים שונים של מבע יש לכיור המטבח. מביט בי עומדת מעליו כמו שָׁמַיִם; מטיחה בו מים ושמן, חלקיקי מזון ורקב. והוא מלבני, חור פעור במרכזו, חסום בזְמָם – כל מה שאינו מצליח לבלוע נצרב על פניו".

ופתאום מאחורי גבה קול אחז בכתפה: "עַזְבי, חבל שאת ככה מבזבזת את הכוחות שלך, אחת-שתיים הכול נכנס למדיח", רצתה להגיד שאצלה אין מדיח, שהיא לא מבינה למה אצלה האוטומט לא הצליח, לא נקלט לה ברחם של התנועה האנושית שנעה קדימה אל הבא, החדש, כי אצלה עדיין לכלכתָּ – שטפתָּ, עדיין "צלחת תמורת צלחת, כוס בעבור כוס, מילה תחת מילה". ואולי גם קִנאה ביכולת שלהם, האחרים, להניח, להניח את הכלים בתוך מכשיר השטיפה, גם אם לא יצא נקי תמיד אפשר להפעיל מחדש, להניח, למשפט שיאמר, במקרה הגרוע, ידחַק אותו הצידה המשפט הבא, שכבר נושף בגבו ממהר, ומה היא מודדת פה רכיבים בִּגרמים; מילים יוצאות, נכנסות, כמו אוויר, מזוהם, נקי, גם בערים הכי מזוהמות אנשים ממשיכים לנשום, ללכת ברחובות.

פתח הניקוז של הכיור היה חסום בגרגרי אורז ובעדשים שחורות, לכד את עינה, "שום דיבור לא יכול לצאת ממנו", חשבה, אם רק היו העיצורים השְּׂפָתִיים פורצים את הר השיירים כמו סילון של מים, מהליבה לחוץ, "אבל אני לא יכולה לעזור לו!", עמדה מהופנטת, חסרת אונים מול מסננת הכיור. כל מה שהיא צריכה זה רק לשלוח יד, לקחת את המסננת ולהפטר מתוכנה. אבל ידהּ פֹה, תקועה באוויר, והמסננת היא נקודת הניקוז והמים חונקים אותה, מובילים לתוכה את כל החלקיקים האלה וסותמים לה את הפיה; "מה נתקעת ככה?", יד נשלחת מאחוריה, מהירה, מרימה, מנערת ומרוקנת. והיא בקול נמוך ומבולבל עונה, "איך זה שבְּמקום שכל הזמן זורמים בו מים וסבון, מצטבר כל-כך הרבה לכלוך?". אבל בדרך כלל גם לא עצרו להקשיב לה, להקשיב באמת, אם בכלל עצרו האנשים באמת להקשיב קשב עמוק ומלא לאחר, לכן היו דבריה כאילו לא נאמרו.

ולכן גם לא דיברה. רחוקה מהאנשים שממללים את עצמם עד החול הדק הרגישה חופשיה. כל-כך מעט מילים נהגו על שפתיה שלפעמים הייתה משתהה זמן רב עד שיכלה לענות על שאלה פשוטה כמו: "בת כמה את?". אבל עם ילדיה הקטנים הייתה משתטה, בצלילים, ממציאה מילים, רוקדת עימם בשפה של הברות, מחליפות בין צורות לצבעים, לקרב את אצבעה אל שפתיה וללחוש "הַסּוּ כֶּלֶב וְדֻבּוֹן", כי שכבו הבובות לישון, וגם הצרצר, גם הוא עכשיו ישתוק, ששש, "הוּא חוֹלֵם חֲלוֹם מָתוֹק".

היא ישבה במשרד הקריר של ד"ר פלכטר, מומחה לרפואת עור. הגיעה להתייעץ עמו לגבי גרד שלא הניח לה. ד"ר פלכטר סקר אותה במבטו ואז שאל, "במה עוסקת?". האישונים שלה רצו על פניו למשך מספר שניות ארוכות ופיה עדיין סגור. ד"ר פלכטר חזר שוב לבדוק אם שמעה אותו, "במה את עוסקת?". אבל השאלה שלו לקחה אותה כל הדרך מן האוויר המשותף, האוויר שהיה כבד כמו מים, ועד לעורהּ שחצץ. נקביו מכווצים כמו מיליוני פיות חתומים, והמילים מצטברות עליו טיפות-טיפות עד שמחליקות לאדמה. מולה הַפָּנִים הלא-מוּבַנות שמחכות לתשובה. ואז הגרד. היא לא הבינה למה ד"ר פלכטר פונה אליה בשאלות כל כך קשות. המילה, "אני", לא הצליחה לצאת ממנה והיא הטתה את פניה במאמץ.

הלכה לגינה הציבורית והביטה בספסלים המפוזרים, היכן תשב? הגיעה עם מחברת שאחזה קרוב לגופה. אנשים חצו את הגינה, ובכל פעם שעבר מישהו קרוב לספסל שלה נשענה כמעט כדי חצי שכיבה, לסמן שאין פה מקום לעוד אחד. וכתבה, כמו שד"ר פלכטר ביקש ממנה, למרות שלא הבינה, מה הקשר בין המילים לגרד שהציק לה בעור:

"על הספסל שם, ספסל העץ, אני יושבת. מלטפת באצבעותיי את התבניות הארוכות הנמשכות ומחכה מי יישב היום לצדי. כל החריצים והבליטות, אלה שחרט הזמן ואלה שעשה אדם, ועדיין, המגע שלם ורך, וידי מחליקה, מתגמשת, הופכת היא עצמה לצורה". היא ליטפה את פני העץ של הספסל, וכמצוותו של ד"ר פלכטר המשיכה לכתוב.

בפגישה הבאה אצל הרופא, הוא ביקש את המחברת, היא הסמיקה ומסרה לו. הוא קרא בלב. פניו מעט התרככו, ואותה זה הרגיע. אבל אז אמר: "שָׂפָה ללא קול". ככה הוא קרא לזה ד"ר פלכטר. אבל מה הוא מבין, אמרה לעצמה. היא ישבה מולו, מתבוננת בו, עדיין בתוך החולצה הלבנה המכופתרת עם העניבה ששרוכה סביב צווארו, ואורו האפור של הפלורסנט נופל עליו באותה זווית, כאילו לא עברו חודשיים מאז ישבו זה מול זה בפגישה הקודמת. הוא המשיך להקליד בגיליון הרפואי שלה, והיא התבוננה מרותקת לתנועות, לצלילים של הדפסת המדפסת ואז הטבעת החותמת ותקתוק המקלדת כמו בפזמון חוזר. אחריה, אמרה לעצמה בלגלוג, יכנס הבא בתור ושוב אותם צלילים של מדפסת, חותמת, מקלדת. אבל אז ד"ר פלכטר יישר את עיניו אליה וקבע: "שָׂפָה שאינה עוברת את מחסום השפתיים". היא הביטה בו בפליאה, בפה פעור שעדיין אינו משמיע קול. "קדימה, אתְּ רוצה לשאול משהו?" המשיך, והיא הניעה את פניה לשלילה, ואז אמר, "אז אני רוצה להקריא לךְ בקול אֶת מה שכתבתְּ". "לא!" זה מה שיצא ממנה, "לא!" מבוהל. אבל ד"ר פלכטר התעלם והקריא בקול:

"אני מכניסה את אצבעותיי בין הסדקים שהרוח גילפה את שפתם ונאחזת, בְּטבעיות שמְכַנֵּס אליו מנעול את המפתח, בְּהסכמה הם נחים זה בתוך זה, משוחררים מן המטען שקודם נשאו על כתפיהם. גם הסודות שקוֹרַת העץ הזו נושאת עליה קלים פתאום כולם, אווריריים ויש מקום גם לי למצוא בו עוגן. מלמעלה השמיים בהירים רגע, ולאחריו מאפירים, ימים של סתיו, ופה למטה העץ-שבספסל כבר אינו שולח ענפים לשום מקום; לא בסתיו הזה, גם לא בחורף שאחריו. הפרח, הענף, העלה אגורים בו עכשיו רק כאפשרות – לבקוע פנימה, להיפתח כפיתול בתוך עצמו. וכבר שכחתי את מי שציפיתי לבואו, ולָמָּה, ואולי גם פתאום קיוויתי שלא יופיע איש וייקח ממני ומה אצטרך לתת לו? חיוך, דיבור. ופֹה, איני נותנת דבר, כמו קורת העץ, ששוב כל ענפיה בתוכה והיא אינה מתאמצת להרשים איש. דמות צועדת. אני מנמיכה את פניי, ממלאת בגופי את כל הספסל, שתמשיך הלאה."

וכל מילה שלו, שהיא בעצם שלה, חורצת את העור שלה. "קחי את המחברת", אמר נחרץ, "היא תעזור לך. בשילוב עם המשחה, כמובן", הושיט אליה את המחברת ועדיין המשיך להביט בה, ופתאום אמרה לו, "אני עובדת בבית". "למה את מתכוונת?", שאל בהפתעה, "שאלתָּ, במה אתְּ עוסקת?", השאלה שאחזה בה והלכה איתה במשך חודשיים. ד"ר פלכטר המשיך להביט בפניה, מנסה לשחזר במוחו את השיחה בניהם, ולא זכר ששאל אותה שאלה כזו, "אבל מילא", אמר לעצמו. "אני מגדלת את הילדים בבית. מבשלת. אנחנו בונים יחד מגדלים מִלְּבֵנים, שרים, אתה יודע," אמרה במבוכה, "שירי ילדים". היא לא הבינה מאיפה המילים שלה יוצאות, אבל הקשיבה לכל מילה ומילה איך היא נוצרת. ד"ר פלכטר חייך ואמר בהנהון של קבלה, "את בבית. מגדלת."

אחרי שהמחברת של ד"ר פלכטר נגמרה, נוספה עוד מחברת ואחריה עוד אחת ועוד, היא רקדה ורקדה, יפָה ומלאה בתוך עצמה, עלתה גבוה עד כמה שאפשר להימתח, כמו כששיחקה בגינה מציצה אל ילדיה מצינור המגלשה ושרה להם "וְאֶחָד קָטֹן קָטָן, / שֵׁם יָפֶה לוֹ טִמְפִּינְטָן, / … לוּלִי-לוּלִי-לוּלִילוּל." או כשהביטו יחד לירח, זה, שרק לאחר שנולדו הילדים, גילתה שהוא זורח גם ביום, בא אליה, כמו אורח מציץ לה בחלון, "בלי פֶּה ולָשון", ומהו הדבר שהוא אומר לה, "לְסַפֵּר אָסוּר!"

ומול מדבַּר הדיבור שהשתרע רחב וצהוב סביבהּ, בתוכה צמח יער מתפתל בסבך ענפיו, המחשבות עברו כמו הרוח בענפים, רשרשו בעלים, ואפשר שבן רגע הפך הכול לכחול שאין לו סוף, ופניה משתקפים רגועים במים הזכים. מה לה באנשים, יש פנים עגולים, מאורכים, אף במרכזם, שתי עיניים וּפֶה שתמיד צריך לעקוב אחריו, לשנן את המשפט האחרון שנאמר, עד שייקלט ויובן. והנה ממיליונים, ממיליארדים אפשר לכווץ לחמישה, שישה אנשים, מהר מאוד ללמוד בעל-פה נוסחים של תשובות ושאלות כמו משחק, לכל הגשה יש חבטה משלה, ואז כשמסתיים המשחק, לשבת על ספסל ולאט-לאט לחזור להיות לעץ. שָׂפָה ללא קול, אמר ד"ר פלכטר, תקעה בה שורש, צמחה מכפות רגליה, ועכשיו הכול יכול להיבנות במחשבה, להצטייר בתנועת עפעפיים, דבר לא עמד בדרכה.

ומה גילה לה הירח.

היא ירדה לגינה. הילדים כבר היו מעט גדולים לשחק בעצמם ועם חברים אחרים. על ידה התיישבה אימא אחרת. נראה שחזרה מיום במשרד. היא לא נראתה שונה ממנה. מלבד הלבוש המסודר של האם, ומלבד כתם הרוטב שהשפריץ על חולצתה שלה כשערבבה את הפסטה. הילד של האם האחרת נראה עליז ככל הילדים, אמרה לעצמה. היא חייכה בנימוס, ואז האם האחרת שאלה, ככל הנראה, גם מנימוס, "אז מה את עושה?", היא זכרה את מה שענתה לד"ר פלכטר, והשיבה, "בבית, מגדלת", "באמת? איזה כיף לך", ענתה האם האחרת, "אבל הם כבר גדולים, לא? הם לא הולכים למסגרות? ומה תעשי אחרי?" היא הרגישה מבולבלת, ניסתה להסביר משהו, אבל בראש שלה רק חזר והתנגן שמו של טִמְפִּינְטָן, והיא רצתה לשאול אותו מה הוא עוד עושה שם בְּתוֹךְ שַׁבְּלוּל. היא חייכה בנימוס לאם האחרת, ואמרה שכעת כבר מאוחר וצריך להתארגן לשינה ולארוחת הערב. את זה ידעה לומר היטב ברהיטות ובבירור.

בדרך חזרה הביתה הייתה עדיין נסערת, דרכה רגל אחת על רגל שניה, הצעד פתאום נראה לה כחוזר על עצמו, המנגינות שמשכו אותה הלאה פתאום הפכו הד לעצמן, מודעות למבנה הצר כגודל הגוף, התנועות התעייפו, מורגלות זו בזו, כל הפינות היו ידועות, ומאחורי מבטה לא נסתר דבר, נגמר הקסם. הדמיון שדימה עצמו דומה ושונה, ששיחק באור ובצל, עמד מתנשף, ומול עיניו רק הפיתולים, והבשר אותו בשר, אין לו פנים אחרות, והמים הזכים אטומים כמו כוס של ג'לי מתוך העיניים. היא שכחה לעבור למדרכה השנייה, כמו שתמיד נהגה לפני שהגיעו לבית הקפה השכונתי. היא שמעה את הרחש ההומה והרימה את המבט; ואז נעצרה. עדיין מחזיקה בידיהם של ילדיה, ומביטה בפליאה איך בחוץ משתולל הדיבור.

אנשים יושבים זוגות ושלשות, והקול במעין סחרור קופץ מאדם לאדם. היא הולכת בתוכם ובבת-אחת נדמה לה שֶׁעוֹרַהּ מקומט יותר, אפילו מאלה שמבוגרים ממנה. דבר לא זוהר בה, וכל היופי שהיה בתוכה נפרש כעת, לא שייך לה עוד, כמו קטיפה, על הַפָּנִים הפונות, על השפתיים המלאות, על רחש המתוק שנקרא חיים.


שיר הילדים "שיר ערש לבובה", מילים: עמנואל הרוסי
שיר הילדים "אצו רצו גמדים", מילים: מרים ילן שטקליס
שיר הילדים "בא אליי אורח", שיר עם צרפתי, נוסח עברי: אברהם ברושי

17

העיר הזאת היא כל כך יקרה כוסאמו, שנגמר לי הכוח. אבל גם נפלאה כל כך, שלא תמיד קל למצוא בשבילה כוחות. היה עדיף שתהיה יקרה ונוראה. כדי ליהנות ממנה, צריך כסף; כדי שיהיה כסף, צריך לעבוד הרבה; אבל כשאת עובדת הרבה, אין לך לא כוח, לא זמן ולא רצון ליהנות ממנה.

שרשרת אין-סופית של חשבונות שלא שולמו תלויה כמו חבל על צווארי. חובות לחברים ולאנשים שאני בקושי מכירה. בסביבות עשרת אלפים.

כל זה – חובות, פחדים, עייפות – הצטבר במשך חצי שנה, עד שהתחלתי לבסוף לחשוב על שחרור – על התאבדות. שלב ההרהורים התחלף בשלב התכנון.

לפני זה עיכבו אותי שלושה דברים – הפחדנות שלי, תקווה לעתיד טוב יותר ו… אמא. אך הנה אני כבר בנקודה, ובנקודה הזאת אני לבדי עם ענן של חרא שמתקרב אליי. אני יודעת שאם אשאר בה, החרא יפול עליי מלמעלה, ולא אצליח לצאת ממנו. למה לחכות? עדיף להשתחרר. נשאר רק לבחור איך ללכת.

קראתי הרבה בנושא. האפשרויות של להתאבד בטביעה, בתלייה או בירייה – כולן כואבות. גם ככה כואב, לא התחשק לי לגמור באותו האופן. נשארו הכדורים. לבלוע כמות גדולה, להירדם, ולא להתעורר.

אם יש לכם חיים, אז בטח חשבתם, ולו רק פעם אחת, לשים קץ לשליטתם בכם. אל תגידו שלא. בכל מקרה, לא אאמין לכם.

אבל לא היה לי מספיק כסף לכדורים, לכן הלכתי לחבר הכי טוב שלי, שנכון לאותו רגע, הייתי חייבת לו ששת אלפים שבע מאות וחמישים.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה." לא שיקרתי, הרי זאת באמת הייתה הפעם האחרונה.

"כמה?"

"מאתיים."

הוא האכיל אותי באורז, בסלט עם טחינה, הושיב אותי במונית, נתן כסף לנהג, ונסעתי.

כל העסק יצא עקום – אני רואה את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, ואפילו לא חיבקתי אותו כמו שצריך. המונית שלי עצרה את תנועת המכוניות האחרות. הן צפרו בטירוף, ובכל הלחץ הזה לא הספקתי אפילו לומר לו משהו באמת.

בחפיסה אחת לא היו מספיק כדורים בשביל למות – הם כנראה זוכים להצלחה בקרב מתאבדים, ולכן שמים מהם כל כך מעט. ככה נראה לי. כדי למות, הייתי צריכה לקנות ארבע חפיסות. לקנות את כל הארבע באותו הסופר-פארם לא נראה לי לעניין, חששתי ממבטים חשדניים, ולכן החלטתי לעבור בארבע חנויות שונות ובכל אחת לקנות חפיסה אחת.

התכופפתי כדי לקשור שרוך, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי ושלחתי יד לפאוץ' שלי, שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, ראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. התחלתי להסתובב כמו סביבון, וראיתי נער אריתראי בן שלוש-עשרה בערך בורח עם הפאוץ' שלי. זינקתי לעברו, הוא ראה אותי אבל היה מהיר כפנתר… הוא דהר. לא היה לי שום סיכוי היום…

לא להשיג ולא למות.

חריקת בלמים – עד היום הצליל הזה נתקע לי באוזניים בפניות. התאספו המון סקרנים, הנהג בפאניקה, הנער צורח, ולידו מוטל הפאוץ' שלי ובו השחרור שלי, ואילו אני עומדת קפואה במקומי.

הגיע אמבולנס, אלונקות, רופאים. בקיצור, הם נסעו, ואז נזכרתי שהמאתיים שקל שנתן לי החבר, הם לא בפאוץ', הם בכיס של המכנסיים. הרמתי את ידי, מונית עצרה על המקום:

"סע אחרי האמבולנס!"

את הילד הובילו לאיכילוב, ואני כמו חולדה מבוהלת הסתתרתי מאחורי עמודים ואנשים, והלכתי בעקבותיהם – הרופאים, האלונקה והנער.

הוא שיחק בטלפון כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו. הוא כבר הרגיש טוב יותר, האחות סיפרה לי על הכתף הפרוקה. הנער הרים את עיניו, מבטינו נפגשו, הוא התכווץ. הושטתי לו שקית צ'יפס, תפוח וקינדר:

"לא ידעתי מה אתה אוהב."

"אני אוהב צ'יפס," הוא לקח את הצ'יפס.

שתקנו, הוא גרס. אמו – אשה שחורה רזה – נכנסה לחדר בסערה, התחילה לחבק אותו, ואז ראתה משהו וצרחה:

"שוב אתה עושה את זה!" והיא תפסה את הפאוץ' שלי, שהיה מונח על הארונית כל הזמן הזה, "שוב אתה גונב!!! הרי אמרתי לך, אני אסתדר! אציל את אחותך! שומע!? היא תחיה!!!"

לבסוף היא ראתה אותי והשתתקה.

יצאתי מהחדר בלי לומר מילה. שכחתי כבר איך זה – איך זה כשרוצים לחיות. צלצלתי לאמי, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי זה צלצלתי לחברי הטוב ביותר והזמנתי אותו לבירה. לא אמרתי לאיש דבר – התביישתי, אתם מבינים?

אבל כל העניין לא התפוגג כל כך מהר, לא עברו כמה ימים ושוב התקרב אליי ענן החרא. רק שהפעם זה היה אפילו גרוע יותר.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה."

"כמה?"

"מאתיים."

הפעם חיבקתי אותו ואמרתי לו שאין כמוהו.

"היום בערב יש הופעה טובה ב'כולי עלמא'. שירים של נינה סימון. צריך ללכת," אמר לי לפתע חברי.

כמעט פרצתי בבכי, ולכן זינקתי על אופניי במהירות ונסעתי. כשקשרתי את האופניים ליד הסופר-פארם באלנבי, ראיתי שהשרוך פתוח. אתם יודעים, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי הושטתי את היד לפאוץ', שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, וראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. הוא דהר כמו פנתר:

"חתיכת חרא!"

אבל תמיד רועש באלנבי, קשה להאמין שהנער שמע אותי. ליתר ביטחון בדקתי את הכיסים שלי, היה בהם רק טלפון. הוא צלצל:

"את זוכרת? היום. 'כולי עלמא'. נינה סימון. בעשר."

נראה שגם היום אני לא אמות.

 

11

סבתא זוהרה הייתה אולי בת בת מאה ואולי יותר. בעצם לא יותר ממאה, כי אני לא יודעת לספור יותר ממאה.

היא לא הייתה הסבתא שלי אבל כולם בשכונה קראו לה סבתא. לא היה לה בעל והיה לה רק ילד אחד. גדול. יוסף. כולם ידעו שיוסף לא באמת היה הילד שלה, אבל אף אחד לא ידע מאיפה היא הביאה אותו. יוסף קרא לסבתא זוהרה: "אמא". אני חושבת שכולם ידעו מאיפה סבתא זוהרה הביאה אותו, אבל לא רצו לגלות לנו, הילדים.

הרבה דברים לא רצו לגלות לנו, הילדים. למשל שסימה הייתה זונה, וכל הבעלים והאבות היו הולכים אליה ומתווכחים איתה על כסף. היא רצתה עשר לירות והם רצו לשלם רק חמש לירות. אבל בסוף הם היו מסתדרים והיא הייתה לוקחת אותם מאחורי המכולת של שלמה, איפה שהיתה תעלה ארוכה עם הרבה קוצים, שאמא קראה להם חרשוף והיתה שולחת אותנו לקטוף אותם, אח"כ היא הייתה מבשלת אותם עם קציצות הדגים הכי טעימות בעולם. ככה יצא לי לראות את סימה מרימה את החצאית, ומראה לבעלים של האמהות, שאני לא רוצה להגיד את השם שלהם עכשיו.

בעצם התחלתי לספר לכם על סבתא זוהרה שממש, אבל ממש אהבתי אותה. היא היתה הזקנה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא היתה גבוהה כמו עמוד חשמל ודקה כמו דף של מחברת. העיניים שלה היו בצבע שאף אחד עוד לא המציא לו שם. הן היו עצובות אבל גם טובות. תמיד היה לה חיוך כזה שמרגיע. הייתה לה צמה ארוכה בצבע שחור עם הרבה שערות בצבע כסף. בגלל זה, לפעמים חשבתי שהיא מלכה.

אחרי בית ספר, כשהיה יום יפה, הייתי הולכת אליה, היינו יושבות בשמש, על המדרגה בכניסה לצריף שלה, הצריף שיוסף, שקרא לה "אמא" שרף אחר כך, והיינו מוציאות את כל האפונים מהתרמיל ושמות בסיר.

הייתי מספרת לה על בית ספר, למשל, איך המורה ביחד עם התלמידות צחקו עליי בגלל שיצאתי מהשירותים והחצאית שלי היתה תפוסה בתחתונים, וכולם ראו לי את התחתונים וצחקו.

"וו אש עמלתי". "ומה עשית?" שאלה אותי במרוקאית.

"נכנסתי לכיתה והפכתי את כל הכיסאות והפרעתי למורה ללמד". סבתא זוהרה ידעה מעט עברית, ואני ידעתי מעט מרוקאית וככה דיברנו בשתי השפות.

היא צחקה ונישקה אותי במצח.

"עכשיו אני בעונש ואמרו לי להביא את אמא".

אמא תמיד הייתה בעד המורים, אז לא סיפרתי לה הרבה דברים. גם אני הסתרתי ממנה ושמרתי סודות, כמו שהיא היתה שומרת סודות ממני. אבל אני שמרתי סודות כי פחדתי ממנה. היא שמרה סודות בגלל ש"זה לא עניין של ילדים" ככה היא אמרה.

סבתא זוהרה באה איתי למורה, והקשיבה לתלונות של המורה עליי. המורה דיברה במילים מסובכות שקשה להבין בעברית. אני חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כדי להרגיש יותר חשובה.

 סבתא זוהרה לא הבינה הרבה ממה שהמורה אמרה, אבל ישבה זקוף והצמה שלה היתה מתוחה יפה יפה מאחורי הראש. היא תמיד ישבה זקוף, ונדנדה קצת את הראש כל הזמן קדימה ואחורה. בסוף, כשהמורה סיימה לדבר, היא אמרה: "אמא שלה חולה, אבל שהיא תהיה בריאה אני יגיד לה שתתן לה עונש".

כמובן שהיא לא סיפרה כלום לאמא, ואפילו קנתה לי קרמבו בדרך הביתה, מהמכולת של שלמה.

ביום שישי סבתא זוהרה מתה. יוסף שרף את הצריף בזמן שסבתא זוהרה ישנה בפנים, וגם היא נשרפה.

אחרי שבאו מכבאי האש באה גם המשטרה ורדפה אחרי יוסף עד שתפסה אותו, והכניסה אותו לכלא. שמעתי שאמרו שהוא שרף את הבית בגלל ששרלוט, היפה של השכונה, לא רצתה להיות חברה שלו.

שאלתי את אמא: "למה הוא שרף את סבתה זוהרה ולא את שרלוט?" אמא אמרה לי להכנס הביתה, ושזה לא עניין של ילדים.

המוות של סבתא זוהרה כאב לי בלב.    

נכנסתי למחסן שלנו, איפה שאמא שמה את הסיר של הקוסקוס וכל הצנצנות של החמוצים, וגם כיסאות, שיושבים אחד על השני כמו מגדל, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי, רק, אולי כשכלבה שלי, לוליטה, מתה מסרטן בכבד.


*הסיפור זכה במקום שני בתחרות "מאה מטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

22

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

11

רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית שאל אותי בעלי – אם אני אוהבת אותו. עכשיו אתה שואל אותי, כשאני עם רגל אחת בחוץ?! זאת שאלה של כן או לא, הוא אמר. בחודשים האחרונים, ולמעשה מאז התקף הלב – הלב כידוע הוא איבר סימבולי – שאלת האוהבת לא אוהבת עולה פעם אחר פעם. וככל שהוא תובע ממני לענות עליה כך גדל אצלי הסירוב. ושאלה שכל מטרתה לזכות בחיזוק, טרפה את חיינו.

איך שיצאתי מהבית ידעתי שאני הולכת לים במקום לעבודה. זה היה יום של ים. איש לא ירגיש בחסרוני, חשבתי. חייו של איש אינם תלויים בעבודה שלי. השמש זרחה. אפשר היה להריח את הקיץ הממשמש ובא מבעד לשכבות של הבגדים. אני שונאת את החורף, והחורף עמד להסתלק. ויחד איתו, כך קיוויתי, יתפזרו גם העננים שמעל חיינו. עכשיו משבעלי פגיע יותר, פחד מוות אחז בו, נחלש גם הסיכוי לזיונים שלו מהצד.

עצרתי בשדרה לקנות קפה. ריח מתקתק של יסמין נמזג עם ריח הקפה טרי. נזכרתי בימים שבהם רציתי להיות משוררת. התמזל מזלי ולא נתקעתי ברצון הזה. חבר של הוריי הציל אותי. הוא לא אהב את השירים שלי. הקשבתי לו. סגרתי את המחברת ולא כתבתי עוד. הוא היה גבר והוא היה איש ספרות, אולי הוא ערך מדור ספרות בעיתון כלשהו או שהיה סגן עורך, ואולי הוא היה איש ספר ולא איש ספרות, אני לא זוכרת, בכל מקרה סמכות להפעיל היתה לו והוא השתמש בה. בלית ברירה, חיפשתי משהו אחר שאוכל לבלוט בו. והגעתי לאן שהגעתי. לא בקו ישר, ובכל זאת. לא משוררת ולא בולטת. וגם לא מתחרטת בדרך כלל. ורק בעלי ושאלת האוהבת לא אוהבת מקשים עליי את החיים.

עד שהגעתי לים כבר לא נשאר רמז לקיץ. החול הלח היה חרוש תלמים תלמים כמו לפני זריעה, והעין שלי נהנתה מאוד לדלג מעליהם. על החוף שוטטו רוחות רעות, בכל רגע שחלף נסגר הצמצם ביחידה אחת, וצל כיסה את השמים. מזל שהיה לי קפוצ'ון לכסות בו את הראש. לרוחצים הזקנים כל זה לא הפריע. לא היה זכר למציל, אולי בגלל העונה המתה.

הסתובבתי בין הגופים המעטים שהיו שרועים על החוף והעמידו פנים שאין רוח ושחול לא נכנס להם לעיניים. פה ושם היו זרוקים בקבוקי מים ריקים ועטיפות של חטיפים. הטבע השני שלי הרים אותם ותר אחרי פח אשפה. מישהו קרא גברת, גברת, הייתי בטוחה שפונים לאישה אחרת. אך הקול שבקע מהמגפון התעקש, את שם, עם הקפוצ'ון השחור. הסתובבתי. המגפון ניגש אליי – מאחורי הפּיה שלו עמד פקח חוף, והוא ביקש לחטט בתיק שלי. ממתי יש בידוק בים? שאלתי אותו, מה זה קניון פה? בבת אחת התהפכה לי השפה. בלי עניינים, הוא אמר.

שמטתי את האריזות הריקות ואת הבקבוקים, ופתחתי את התיק. הסמכות נעמדה מולי. ומה זה? הוא שאל והוציא את ארנק הכסף שלי. זה הארנק שלי, אמרתי, כמו מה זה נראה לך?! דיברתי לא יפה. ואת יכולה להוכיח שזה הארנק שלך? למי אני צריכה להוכיח? שאלתי, ולמה? את יכולה להוכיח או שאת לא יכולה להוכיח? לא היו לי הוכחות, זה ארנק שבו אני מחזיקה מזומן בלבד, הסברתי לו. לכרטיסי האשראי יש לי ארנק נפרד, והשם שלי, למרבה הצער, לא מופיע על השטרות, גם לא הדיוקן שלי. בהיעדר הוכחה היה עליי ללכת איתו לתחנת המשטרה. כל זה לא נראה לי, אבל לעורר בעיות נוספות לא רציתי. הייתי טירונית בענייני משטרה ולא רציתי לעשות טעויות של טירונים.

בדרך לתחנה אמר הפקח שמוטב לי לא לעשות בעיות, יש להם עדויות מצולמות, הוא הוסיף ואמר. עדויות למה? שאלתי. גברת, את לא רוצה להסתבך עם רשויות החוק יותר ממה שאת מסובכת עד עכשיו. מובן מאליו שלא רציתי. לעתים קרובות מדי אנשים אומרים את המובן מאליו.

בתחנה היה עליי למלא פרטים אישיים, ולהמתין לחוקר שיתפנה. על הספסל ישבו עוד שני עצורים, גם הם נאספו בחוף, בחורים צעירים. זה החומר האנושי שמצפים לראות מכייס בחוף, אמר לי הפקח. איזה חומר? שאלתי. אלה, אמר והצביע עליהם בסנטרו. מה יש להם לחפש פה?! שיחזרו למקום שהם באו ממנו. העדפתי לשתוק. למעשה, מרבית חיי עברו עליי בשתיקה מסוג זה. לא יצאתי להגנת הזולת הנדכה והמושפל, אבל גם להגנתי לא יצאתי, אומר להגנתי. נזכרתי בבעלי ובשאלת האוהבת לא אוהבת.

בדרך כלל הם שולחים לבית משפט, אמר הפקח, שהשופט יחליט אם לשחרר אותך או לא. האירוע הלך והסתבך. במקום לעצור את הסחף גיליתי שאני נמשכת אחרי השתלשלות העניינים. אני חשודה? אני זקוקה לעורך דין? בשביל מה לך עורך דין, זה תיק קטן, הם מנוסים בזה. תיק, איזה תיק? שאלתי, מה עשיתי? אם לא עשית כלום, אמר הפקח, למה את צריכה עורך דין? בבת אחת נעמדתי לפני החוק. אתה בטוח שזה חוקי מה שקורה פה? מותר לך להחזיק אותי כאן?

תני לחוקר לעשות את העבודה. עם קצת מזל אין לך עבר פלילי. מובן מאליו שאין לי עבר פלילי. יש הפתעות בחיים, אמר הפקח. עד שלא בודקים אי-אפשר לדעת בביטחון. הוא דיבר במלוא הרצינות.

אני רוצה לעשן אמרתי לפקח, והוא קפץ על המציאה. גם הוא רצה לעשן אבל לא תיאר לעצמו שאחת כמוני יכולה להיות פרטנרית, כך אמר. אנחנו יכולים לצאת בלי לבקש רשות? אני הרשות, אמר הפקח. ולא יחפשו אותנו? אני לא רוצה שיחשבו שברחתי. גברת, הוא אמר, אני כל יום פה, מכירים את מספר הטלפון שלי בעל פה.

מרגע אחד למשנהו עברתי גוון אחר גוון את כל קשת הרגשות. החל בהתנגדות, עובר דרך ניסיון לערער, לברוח, להשלים עם המציאות, ועד הרצון להצטיין מול אוכפי החוק.

מחוץ לתחנת המשטרה התרבו העננים, וגשם התחיל מטפטף. מכוניות נצמדו זו לזו, נדבקו חרטום אל פגוש כמו במשיכת מגנט, מטריות נפתחו, זה המלקוש אמרתי לפקח. מה שתגידי, הוא אמר. בבוקר כבר הריחו את הקיץ. הפקח לא גילה עניין במזג האוויר. מכשיר הקשר שלו פלט שמות, צלילים ומיקומים. הסיגריה לא היתה טעימה.

ואם אני אלך עכשיו, מי ידע? הפקח אפילו לא ביקש לראות את תעודת הזהות שלי. אם אסתלק – האם אהיה מבוקשת? נמלטת מפני החוק? עבריינית מסוכנת? קול פנימי שלא זכה לבוא לידי ביטוי עד כה אמר לי לחדול משאננותי. אבל הקול הדומיננטי השתיק אותו. לא צריך להאיץ בדברים, יש לאפשר להם להתקדם בקצב שלהם. אין צורך לענות על כל שאלה. לא כל בעיה צריך לפתור, נזכרתי לפתע בעצה טובה שקיבלתי מחברה טובה. העצה הזאת הקלה עליי יותר מפעם אחת בחיים.

נזכרתי גם בבעיה הגדולה שהשארתי בבית, ובשאלת האוהבת לא אוהבת, ולהרף עין נמלאתי חמלה וחרדה גם יחד. יש מנגנונים שקשה לעצור אותם, מנגנון ההרגל למשל.

הפקח אמר שהגיע הזמן לחזור. אני הולכת לשירותים, אלתרתי בו ברגע, והוא בעקבותיי. אתה לא באמת מתכוון להיכנס איתי לשירותים בגלל ארנק שלא גנבתי? שתי דקות, הוא אמר, לא יותר, שתי דקות, ונפגשים בכניסה לחדר החקירות. נופפתי לו לשלום, רציתי לצרוב בזיכרונו תמונה אחרונה יפה, ונכנסתי לשירותים.

בחלוף חצי דקה הייתי כבר מחוץ לתחנה. הרחובות היו רחוצים והאנשים היו חופשיים. אחרי כמה צעדים התחילו לנקר מחשבות שניות. מה אם יבחינו בהיעדרי? האם יתנקמו בי בגלל שברחתי? איזה עונש צפוי לעבריינית נמלטת? וכיוצא באלה. הסתובבתי לאחור לראות האם רודפים אחריי. חיפשתי את הפקח בין העוברים ושבים. לבי ייסר אותי והגביר את הקצב, ושוב שמעתי את בעלי. הייתי נסערת. לא זכרתי איך כל זה קרה. הצטערתי שלא הלכתי לעבודה. האשמתי את עצמי. אבל במה, מה עשיתי?! שיקרתי, זה הכול. אמרתי לבעלי שאני הולכת לעבודה והלכתי לים. על זה מגיע לי עונש? איך שאני אכנס הביתה אני אגיד לו שאני אוהבת אותו. בטח שאני אוהבת אותך. מה זה עלה בדעתך פתאום.

אבל רגשי האשמה לא החזיקו מעמד, ומרגע אחד למשנהו התהפכו היוצרות וכל האירוע המשטרתי הזה התחיל להיראות לי כמו בזבוז זמן. לא יותר. זמן שעמדתי לבזבז ממילא אבל בצורה מהנה יותר. אולי צילמו אותי במצלמה נסתרת. זה מה שקרה. עבדו עליי.

התיישבתי בבית קפה לא רחוק מתחנת המשטרה. אף אחד לא יחפש אותי כאן. זה קרוב מדי.  בזמן שהמלצרית חשה אל שולחני קיבלתי הודעה מבעלי. אני חושב שאני לא מרגיש טוב, נכתב. מה פירוש חושב? או שאתה מרגיש טוב או שאתה לא מרגיש טוב, חשבתי אני. להזמין לך אמבולנס? לא, ענה והוסיף שלושה סימני קריאה ומיד בהמשך – אבל אם את יכולה לחזור הביתה אני אשמח מאוד. לא היה לי כל עניין לשמח אותו. המשכתי בתחקיר. מה אתה מרגיש? מין התרוקנות, אמר. כאילו רוקנו לי את בית החזה. הגיע הזמן שתחזור לעבוד, המשכתי ואמרתי ברגע שהוא ענה לטלפון. כאבה לי האצבע מההתכתבות הזאת. תחושת ההתרוקנות היא בגלל חוסר מעש. כל הווייתך דורשת להתמלא. אני מרגיש חולשה, הוא אמר. אני מפחד להישאר לבד.

לא נשארה לי ברירה, חזרתי הביתה. וכצפוי גיליתי שבעלי התאושש לגמרי. הטלוויזיה היתה דלוקה, והוא צפה במרוץ אופניים. שאלתי אותו לשלומו, והוא סימן לי באצבעותיו להמתין רגע. לפי התרגשותו של הפרשן וקולו המתגבר ניתן היה להבין שהמרוץ עומד להסתיים. התחשק לי להרביץ לו.

ידעתי שהוא ינצח, אמר בעלי. אני רואה שחזרת לעצמך, חתכתי אותו לפני שיתחילו הפרשנויות על המרוץ. ראית מה זה?! איך שאמרת שאת בדרך הביתה, כבר הרגשתי טוב יותר. כזאת השפעה טובה יש לך עליי. הגיע הזמן שתחזור לעבודה. אתה מדמיין כאבים, ממציא מחלות שאין לך. חשבתי על זה, אמר בעלי. יכול להיות שאת צודקת. החנופה כבר עמדה באוויר. אני הולכת לנמנם, מיהרתי להגיד. בעלי קם מהכורסה ורק בדרך נס נמלטתי מנשיקה. את עוד אוהבת אותי? הוא שאל. לא נמאס לךָ לשאול את אותה שאלה פעם אחר פעם. אני מצפה לתשובה, הוא אמר. אני נכנסת למיטה לחצי שעה. זאת התשובה. עכשיו? הוא שאל. היתה לי תקרית לא נעימה. אני צריכה לנוח. מה קרה?! אמר כשהוא נשרך אחריי. שכח לרגע את השאלה האינסופית. את מוכנה לספר לי מה קרה. תקף אותי עורב, נפלט לי מהפה רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה. תקף את הכריך שלי, נכון יותר. כריך שקניתי בקיוסק שבשדרה. אני מבין, הוא אמר. הגיע הזמן אמרתי, וסגרתי את הדלת.

 

24

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

14

למנוצ'הר מחמדי

האישה המתה אמרה:

"תעטפי אותי, אני מתחננת."

ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה:

"נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בלילות הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים-עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי-כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

היא הייתה רוצה שיעטפו אותה כמו סוכרייה, כמו שעשו לנשים הרבות שמתו במיטה הסמוכה במהלך השהות שלה כאן. קודם כול הורידו להן את הבגדים, שמו במעטפה את טבעות הזהב, את העגילים ואת הצמידים, ואחר כך חיפשו להן בפה שיניים תותבות, כדי לוודא שהן לא יבלעו אותן בטעות בדרך. ואז מגיע תורו של הצמר גפן, שמכסה את נקבי הגוף כדי שהנשמה שיצאה לא תתחרט ותחזור למשכנה המקורי.

זיעה קרה כיסתה את מצחה של האישה, והיא אמרה בקול מפוחד וחנוק, חזק הרבה יותר משאפשר לצפות מאישה מתה:

"תסתמי את הנקבים טוב טוב."

הסניטרית, שעדיין סרגה, כאילו הבינה את כוונתה. היא חייכה חיוך רפה ואמרה ברכות:

"אל תדאגי, אני אחסום את הדרך חזרה."

חיוכה של הסניטרית עודד את האישה, והיא אמרה:

"כמה שיותר מהר, יותר טוב."

"נו, את כמו האחרות. קצת סבלנות."

האישה הביטה בשעון שלה. היא מתה לפני ארבע שעות, וסבלנותה פקעה והלכה. מוקדם יותר עצמה הסניטרית את עיניה ומלמלה:

"טוב, אז זאת השלישית, שלוש מתו מאז תחילת הערב."

אחר כך הלכה להביא את תכריכי הבד, ועכשיו היא סורגת כבר ארבע שעות. היא טיפלה בכל המתות בעדינות, בייחוד כשהאחות לא הייתה במחלקה, וגם נתנה לה פטידין. זה היה לה נעים, והיא ישנה עד חצות, כשהכאב שוב החל להשתולל והיא קיבלה את מנת הפטידין הבאה.

כבר שלושה חודשים היא רואה את הסניטרית עם המסרגות בידיה, ועם פקעת הצמר האפורה שהיא תמיד מחזיקה בכיס ומתעסקת בה. אפילו כשהיא הניחה את הסיר מתחת למטופלות שלה, היא עמדה וסרגה, ועכשיו שהאישה לא חשה עוד כאב, היא שאלה את עצמה לפתע איך זה שהפקעת האפורה אף פעם לא נגמרת.

"תגידי, כמה אתם בבית?"

הסניטרית סובבה את צווארה הדקיק והארוך, הרימה את ראשה, עצמה את עיניה ונאנחה בכבדות:

"אני ואימא שלי והילדים של בעלי ושני הילדים שלי."

"וקר להם?"

"מה זאת אומרת?"

"את כל הזמן סורגת."

"לא, נשמה שלי, אני סורגת ואז מוכרת."

"בעלך מובטל?"

הסניטרית נאנחה שוב, ליפפה את הצמר כמה פעמים סביב אצבעה ואמרה:

"גם כן בעל. הוא בבית, עיוור ונכה."

"עיוור?"

"כן, עיוור, נולד עיוור ועכשיו גם נהיה נכה."

"אז למה התחתנת איתו?"

"בגלל איך שאנשים מדברים, נשמה שלי. הייתי צעירה, הייתי יפה והייתי אלמנה, ואלמנה היא כמו פרי בשל – כל אחד חושב שהוא יכול לתת ביס."

"למה לקחת דיבורים כאלה ללב?"

"אוי נשמה, יש לך כוונות טובות, אבל אם היית במקומי, ומבוקר עד ערב, בכל סמטה, בכל רחוב, בעבודה, היו מצטטים לך את הנביא וקוראים לך לא לבזבז את המתנה שאלוהים נתן לך, ומבקשים ממך להשכיר את מתנת האלוהים הזאת אפילו לשעה אחת – אם היית במקומי, לא רק שהייתה מוכנה להתחתן עם עיוור ונכה, היית מתחתנת גם עם גבר מת…"

הסניטרית הוציאה מהכיס את הפקעת האפורה והביטה בה במבט יוקד.

"מתנה של אלוהים, מתנה של אלוהים, תאמיני לי, לפעמים רציתי לשרוף את עצמי מהמותניים למטה. אבל את יודעת, העניין הוא שאם נתתי לאחד, הייתי שומעת על זה אחר כך מכולם, ככה זה היה, כולם או אף אחד. ואחר כך השמועה מתפשטת, ואת רואה איך המתנה של אלוהים מתחילה לעבור מיד ליד, והסוף כבר ידוע מראש. הם אפילו היו לוחשים אחד לשני את הכתובת שלי: היא עובדת בבית החולים…"

לאישה היה קר, השיניים שלה נקשו, הידיים והרגליים שלה רעדו. הסניטרית הביטה בה:

"מה יש לך שאת רועדת ככה?"

"תעטפי אותי, תעטפי אותי ותשלחי אותי לחדר המתים."

"קר שם, נשמה, את תחטפי צינון."

"לא, חם שם יותר, בטוח חם שם יותר."

הסניטרית חזרה לסרוג בלי להתייחס אליה. שיניה של האישה נקשו, ועמוד השדרה שלה כאב מרוב קור. היא לא ידעה איך לשכנע את הסניטרית לעטוף אותה. היא חשבה וניסתה למצוא פתרון, ואחרי שהסניטרית סרגה עוד כמה שורות וסיימה את אחד החפתים בחיוך חיוור, כחכחה האישה בגרונה:

"מה דעתך, אולי בכל זאת תעטפי אותי? יכולות לבוא תולעים."

"אל תדאגי, מתוקה, קודם את תתקשי, ורק אחר כך תתחילי להירקב."

הסניטרית הוציאה ליחה וירקה, והאישה הפנתה את פניה כדי לא לראות את הגוש האפור שהתעופף ונדבק לסדין. לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת לחכות שהסניטרית תסיים עם הסריגה שלה. עברו עליה ימים קשים במקום הזה, ועכשיו, בהפוגה הזאת, היא יכלה לקחת לעצמה רגע ולחשוב על כל מה שעבר עליה במהלך שלושת החודשים האחרונים, שבהם הייתה בשבי הכאבים והבדיקות והסריקות.

היא חשבה על היום הראשון, כשקשרו בעדינות את ידיה ורגליה והעבירו אותה למחלקה הפסיכיאטרית. היא לא הייתה במצב עד כדי כך גרוע, אבל רביעיית אחיותיה הבחינו שוב בחיוך המסתורי התלוי על שפתיה, ורביעיית בעליהן, שהיו בתפקידים בכירים בתחנות משטרה גדולות וקטנות ברחבי העיר הביאו חדשות מהמהומות המתחוללות בסמטאות וברחובות, ואחותה הקטנה, שהאשימה אותה אפילו בתבוסה האמריקנית בווייטנאם ונשבעה לאוזני כול שפעמים רבות ראתה את החיוך המסתורי על שפתיה כשדיברו בחדשות על ההתקפות של ה-B-52 האמריקניים, פעלה מהר יותר מכולם ובאה עם חבל ניילון איכותי באורך עשרים מטר מהשוק, ואמרה, בזמן שהיא והאחרים קשרו לה את הידיים והרגליים: "במחלקה הפסיכיאטרית אין חדשות, ומה שהיא לא תעשה, יגידו 'היא משוגעת'."

במהלך השבוע הראשון שהייתה פה, העולם היה נפלא, ואחרי בדיקות רבות ביקש הרופא לשחרר אותה, אבל אז היא התחילה לקדוח מחום ולרעוד מצמרמורות. אחותה השנייה טענה שזה קורה כי היא התגנבה למחלקות אחרות – אחותה השנייה, שהייתה ספרית מעולה ותמיד מצאה סיבה מדויקת לכל דבר. היא אמרה: "זה מפני שאת אף פעם לא מרוצה. אם היית נשארת כאן, היית חוסכת מעצמך את הצרה הזאת." ואחותה הבכורה, שחיפשה כל הזדמנות להרים את האף, אמרה לאחות הראשית: "זה קורה לה מרוב שהיא למדה, מרוב שהיא קוראת. טוב, אצלנו במשפחה זה עניין תורשתי – גם לי תמיד יש ספר ביד, אבל, נו, יש ספרים ויש ספרים…"

אחר כך פרצה בבכי. בכתה מאושר לתוך ממחטת המשי שלה.

בזכות הכוח האדיר שהיה לרביעיית גיסיה בבתי החולים בעיר, הבדיקות שלה הושלמו מהר, אבל תוצאות המעבדה הגיעו אל המחלקה רק אחרי שהשחפת החזקה והאגרסיבית הספיקה לגזול ממנה את כל כוחה. ואחר כך, כאילו מכיוון שסירבה למות, וירוסים אחרים ממחלקות שונות הסתערו על המחלקה הפסיכיאטרית וגררו אותה למחלקה כירורגית מספר ארבע, לחדר הזה ולמיטה הזו שעליה היא שוכבת עכשיו. הרופא החדש שלה, שהיה חבר קרוב של אחד מארבעת גיסיה, אמר:

"זה ממש מוזר, מקרה של אחד למיליון, משהו שקורה במדינות מפגרות בגלל לכלוך וחוסר היגיינה."

זה היה בית חולים פרטי, והיא לא סיפרה לרופא שבכל ערב היא נאלצת להיאבק במשך שעות בתיקנים הפושטים על התרופות, המקקים המכורים שהרטיטו מולה את מחושיהם החומים הארוכים והותירו אותה חסרת נשימה. היא לא הקפידה על היגיינה, לא הקפידה על שום דבר, ואפילו לא שמה לב לנשימה שלה עצמה, לאוויר שנכנס לריאותיה ויוצא מהן באטיות. ולמרות כל הדברים האלה, נדמה היה שעל שפתיה עדיין תלוי החיוך המסתורי שמבהיל כל כך את רביעיית הגברים ורביעיית הנשים, והיא  שמעה את הזמזומים הריקים והסתומים שלהם, ולא אמרה שום דבר אפילו כשאבד לה הספר של חאפז. היא ידעה שבמוקדם או במאוחר היא תשתחרר.

נדמה היה לה שמשהו זוחל לה על העור. היא התנערה. הסניטרית הביטה בה בהרמת גבה:

"למה את מתפתלת ככה?"

"משהו זז לי על העור."

"תרגעי, אין עלייך שום דבר, העור פשוט משתחרר לך מהגוף."

אז זה באמת הסוף. החיוך היה תלוי על שפתיה, והיא לכסנה מבט אל הסניטרית, שסרגה עכשיו מהר בשפתיים קפוצות.

השעה הייתה עשר בערב כשהסניטרית קמה, אספה את כלי הסריגה שלה והניחה אותם על השולחן, התמתחה, קיפלה שרוולים, שלפה זוג כפפות מתוך עטיפת הנייר שלהן, טלטלה אותן כדי לסלק את המקקים שהתחפרו בתוך האצבעות והתחילה להפשיט את האישה מבגדיה. כשהגיעה לתחתוניה, הזעיפה פנים:

"מסכנה שלי, עדיין היה לך מחזור?"

כשהסירה ממנה את התחתונים, הרימה את ידה אל פיה של האישה. האישה סילקה בעלבון את ידה ואמרה: "את לא מתביישת? בת כמה נראה לך שאני?"

הסניטרית אמרה בשקט, כאילו היא באמת מתביישת: "עם איך שהפנים שלך נראות, והשיערות הלבנות שלך…"

אבל אז היא בלעה את מילותיה והתחילה להכין את הצמר גפן. היא מילאה את נקביה של האישה בצמר גפן, וכשסיימה את המלאכה בחנה את כל גופה, את הנקבים האטומים, כמו רב אמן המתפעל מיצירתו שלו, ואמרה: "סגרתי אותך טוב טוב."

"אלוהים יגמול לך."

"אלוהים יגמול לי במה? אם את באמת רוצה לגמול לי, תקני את אחד הסוודרים האלה."

"אני?"

"אלא מי?"

"אבל מה אני אעשה עם סוודר עכשיו?"

"שום דבר, רק כדי לעשות מעשה טוב, כדי שיהיה לך מה לומר שם לזכותך."

האישה חשבה קצת ואמרה:

"התיק שלי שם, כמה זה עולה?"

"מאתיים תומאן."

האישה המתה לקחה את התיק שלה ונתנה לה מאתיים תומאן. הסניטרית הביטה סביבה בחשש ואמרה בלחש:

"אני אגמור אותו מהר."

ואז הביטה בסיפוק בסוודר החצי גמור. זיק חלף בעיניה:

"עד אמצע השבוע הוא יהיה מוכן."

הסניטרית השכיבה אותה על צד ימין ופרשה את תכריכי הבד. היא תחבה את שוליהם מתחת לגופהּ של האישה, ניגשה לצד השני של המיטה והפכה את האישה על צד שמאל, שלפה את התכריכים מתחתיה והחליקה אותם. ברגע שהבד כיסה את המיטה כולה, היא נשמה נשימה עמוקה והחלה בעבודה.

"את יכולה בבקשה לעטוף אותי כמו סוכרייה?"

"אני עוטפת את כולם אותו דבר."

"אבל בשבילי, תוכלי לעשות את זה יותר כמו סוכרייה?"

"אני סורגת גם וסטים. אני מסכימה רק אם תתני לי מקדמה לווסט."

"בסדר."

אחרי שהסניטרית עטפה אותה בבד, היא קשרה אותה בשלושה קשרים חזקים – בשוקיים, בבטן ובצוואר. אחר כך צנחה בכיסא מכוסה זיעה וקצרת נשימה.

"מרוצה?"

"כן, אבל למה התיישבת?"

"הסוודר, נשארה עוד הרבה עבודה על הסוודר. אם אני אסרוג עכשיו עוד שעתיים, אני אסיים אותו הרבה יותר מהר."

"טוב… בסדר."

"תגידי, מה עם הכסף על הווסט?"

"קחי מהתיק שלי."

הסניטרית פתחה את התיק והוציאה את כל הכסף שהיה בתוכו. האישה בלמה את פיה. היא פחדה שאם תאמר משהו, היא תרגיז את הסניטרית. היא פחדה שהסניטרית תשחרר אותה מתכריכיה, ותשאיר אותה ככה על המיטה לנצח.

הסניטרית הכניסה את הכסף לכיס, הרימה את המסרגות והתיישבה שוב. המסרגות ניקרו זו את זו בתנועות מהירות, כמו שתי יונים זריזות, והוסיפו לסוודר שורה ועוד שורה. על המיטה הסמוכה פרשו סדין ירוק, ועשרים וארבע שעות אחרי שהיא תיעלם, יפרשו סדין ירוק גם על המיטה שלה, ובין לבין המיטה תהיה ריקה, והתיקנים המכורים הרעבים ירטיטו את מחושיהם ויטפסו על הקירות. עכשיו שהיא מתה, החושים שלה היו חדים מתמיד, עד כדי כך שהיא שמעה את קול צמיחת שיערותיה וציפורניה, ואפילו ידעה לומר מתחת לאיזו מיטה נמצאים התיקנים הערמומיים ביותר, ואיזה קיר כרסמו הטרמיטים עד היסוד.

היא אמרה לעצמה שהסניטרית תמשיך לסרוג עד הבוקר בלי להתייחס אליה, ושעדיף לה לנמנם כדי להרגיע את עצביה.

היא התעוררה עם שחר לקול קריאות תרנגול שטלטלו את העיר כולה, ולקולה של הסניטרית המדברת בפחד עם האחות הראשית – היא התקשרה לעמדת האחיות כדי לדווח על מותה.

"מה השעה?"

"שש בבוקר."

"סיימת את הסוודר?"

"לא, הסוודר המחורבן הזה…"

האישה לא אמרה דבר. לא היה אפשר לצפות לתשובה טובה יותר מאדם שנאלץ, כמו הסניטרית, להתעסק עם גופה בשעת בוקר מוקדמת.

למשמע קול גלגלי האלונקה המתגלגלת במסדרונות בית החולים היא כמעט קפצה לישיבה מרוב התלהבות, אבל הלחץ שהפעילו עליה הקשרים של תכריכי הבד הזכיר לה שהיא מתה, ושהיא חייבת להתייחס כעת לחיים בענווה רבה מאי פעם. היא ראתה כמה פעמים את שני העובדים מחדר המתים. הראשון, רוֹסתָמי, היה נמוך, עם פנים עגולות וזקן שתמיד היה פרוע. האחר, מיקאני, היה דק וגבוה כמו נרגילה, עם פנים בצורת עלה גפן שתמיד היו אדומות.

כשהשניים נכנסו עם האלונקה, רוסתמי אמר:

"לבי לבי. בסוף היא מתה."

מיקאני פרץ בצחוק והתחיל מיד לפשפש בארון ובמדפים. תוך רגעים ספורים הם כבר חילקו ביניהם את הפירות ופחיות הקומפוט, ורק כשסיפקו את תאוותם זו, ניגשו אל האישה והעלו אותה על האלונקה.

כשהם יצאו מהחדר, היא הבחינה בסניטרית אשר הייתה רכונה מעל המסרגות וסרגה בקדחתנות. במסדרון עמדו חולים שזה עתה התעוררו בתור לשירותים עם שקיות מכל מיני סוגים, ריקות ומלאות. על הקיר עדיין היה תלוי שלט המבקש לשמור על השקט, ובכל פעם שנשמע קול הורדת המים, ירדה אצבעה של האישה עוד קצת. האחות הראשית המטופחת קיבלה תדרוך ממשמרת הלילה, וכשראתה אותם, חייכה את חיוכה המקסים הקבוע ואמרה:

"או, יופי. בשעה טובה מביאים גופה?"

רוסתמי קד קלות ואמר:

"כן, ברשותך."

במחוות ראש קלה נתנה להם האחות הראשית את אישורה, והם המשיכו הלאה. לפני שהם הספיקו להיכנס למעלית, באה הסניטרית בריצה ונתנה לרוסתמי פתק להביא לעמדת האחיות. הפקעת האפורה כנראה נפלה לה מהכיס תוך כדי ריצה, וחוט דק אפור התלפף סביב רגליה.

כשדלת המעלית נפתחה, רוסתמי לחץ על הכפתור לקומת חדר המתים ואמר:

"ומי אמור לתת לנו טיפ?"

מיקאני גיחך :

"לא נותנים טיפים על הובלת גופות."

"זאתי תיתן לנו, אני מתערב איתך!"

כשהגיעה המעלית לקומת המרתף תפס רוסתמי את האלונקה והחל לנענע את מותניו ולשיר: "מנענע פה אהובתי מתעצבנת, מנענע שם אהובתי מתעצבנת." 1 הם התקדמו אל חדר המתים, וגם מיקאני התחיל לזוז לפי הקצב, ופעמיים-שלוש כמעט נפל על האלונקה.

כשהם הגיעו סוף סוף לחדר המתים והורידו אותה מהאלונקה, היא נשמה לרווחה. חדר המתים לא היה קר כמו שהתריעו בפניה: היא כבר חוותה קור נורא הרבה יותר. את הקור השורר בנפשו של אדם כשקושרים אותו ושולחים אותו למחלקה הפסיכיאטרית. את הקור השורר בנפש אישה שבאמתחתה אין דבר פרט לחופן ניירות, וגם את הניירות האלה הפקידו אחיותיה יום אחד בידי הלהבות כדי שמאותו רגע תחיה באופן הגיוני וכנוע יותר כמו כל הנשים האחרות בעולם. עד כדי כך היה לה חם עכשיו, שהיא הצטערה שהסניטרית קשרה אותה חזק כל כך. היא ניסתה לשחרר קצת את הקשרים, אך לשווא, וכששמעה את קולה הדק והחלוש של אישה אחרת, סובבה את הראש. סוכרייה קטנה עטופה היטב שכבה על הספסל הסמוך.

"אוי אלוהים. כמה זמן אני עוד אצטרך להישאר כאן?"

"כמה זמן את כבר נמצאת פה?"

"לא יודעת, אני כבר לא זוכרת שום דבר. אפילו את השם שלי שכחתי."

"למי את מחכה?"

"לבעלי."

הסוכרייה הקטנה נאנחה והסתובבה על הצד:

"אלף פעם אמרו לו, אבל כאילו כלום."

"טוב, ממילא אין לך מה למהר עכשיו. בחוץ קר, את תקפאי."

"אבל הלב, הלב שלי כואב, אני רוצה כל כך לראות אותו, לראות את בעלי עוד פעם אחת."

"איך מתת?"

"הוא הכניס לי אגרוף לראש. ממש ככה. ועכשיו הוא כאילו מפחד, מפחד שהלשנתי עליו, אבל אני נשבעת שלא סיפרתי כלום וגם לא אספר."

האישה המתה שוב הצטמררה מקור ונזכרה בסוודר שלא הושלם. היא פלטה אנחה ואמרה לעצמה שהסניטרית תוכל ללבוש אותו בקור של בית החולים לאורך הלילה ולא לרעוד מקור בעודה רוכנת מעל המסרגות.

דלת חדר המתים נפתחה ואור חיוור נפל על הסוכרייה הקטנה. אלה היו רוסתמי ומיקאני, והיא שמעה את קולה של הסוכרייה הקטנה רועד מהתרגשות.

"או, באתם לקחת אותי?"

אבל הם פנו דווקא לאישה. מיקאני התפרץ בכעס:

"איך שזה נראה, אנחנו נהיה תקועים עם זאתי כל היום."

"סתום, קיבלת חמש מאות תומאן."

מיקאני הרים אותה בפנים חמוצות, הניח אותה על האלונקה ואמר, "הם באו ממש מהר." "פחדו שתחזור לחיים," אמר רוסתמי.

הם יצאו לדרך, והאישה המתה שמעה את הסוכרייה הקטנה:

"כל כך מהר הלכת…"

רוסתמי פתח את הדלת בבעיטה.

"אם היא תתעכב, התולעים יכריזו על שביתה."

הדלת הכבדה של חדר המתים נפתחה לרווחה ונסגרה מאחוריהם. עוד לפני שהגיעו לקצה המסדרון ראתה האישה את הרדיולוג מתקרב לעברם שמח וטוב לב.

"זאת החולה מחדר 405?"

"כן, עכשיו זוז הצדה," אמר רוסתמי ביהירות.

"בשום פנים," אמר הרדיולוג וחיוך מרוח על פניו. "אני צריך לעשות לה עוד צילום. הקודם לא יצא טוב."

לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה היא שכבה על מיטה, ומכשיר הרנטגן ירד אט אט והתקרב אליה כל כך שהיא חשבה שבסוף הוא ימחץ אותה. הרדיולוג צעק מאחורי המכשיר:

"אל תנשמי… תעצרי את הנשימה כמה רגעים."

רוסתמי גיחך.

"על איזה נשימה בדיוק אתה מדבר?"

הרדיולוג העליז יצא מאחורי המכשיר בלי לומר מילה וניגש לשולחן שלו. הוא כתב פתק ונתן אותו לרוסתמי. "מחר זה יהיה מוכן," אמר.

ברגע שהרדיולוג סימן איקס על שמה של האישה המתה באחד הניירות שלו, הם הסתלקו. רוסתמי ומיקאני ניסו למצוא כל מיני מעקפים במסדרונות בית החולים, אבל לא הייתה ברירה אלא לעבור דרך המעבדה ומחלקת חשבונות. ריח התרופות והחומצה והאלכוהול אמר לה לאן הם מתקרבים. היא לא סבלה את טכנאי המעבדה, עם החלוק הלבן הארוך שהוא תמיד לבש, ועם הראש הזה שרוקד לו על הצוואר. היא הפנתה את הראש וניסתה לא לנשום. אבל למרות ניסיונות ההטעיה שלה, צמד טכנאים מתנשפים הדביקו אותם אחרי כמה צעדים כשבידיהם מבחנות ורצועת גומי, ואמרו יחד, כמו תאומים סיאמיים:

"רוסתמי, חכה רגע, חכה שנייה."

הטכנאים קשרו את זרועה ברצועת הגומי, מעל לתכריכי הבד, והחדירו את המזרק לווריד. הנוזל שמילא את המזרק היה לבן. הטכנאים הביטו בשמחה במבחנה.

"היא חלתה בעוד משהו."

אחר כך אמר אחד מהם:

"כדאי שניקח ממנה גם שתן וצואה."

ואז המשיך ושאל בקול רם:

"בבוקר היא לא אכלה?"

רוסתמי מלמל בעצבנות:

"עכשיו כבר צהריים."

רוסתמי ומיקאני עמדו באי-שקט, מהוססים, וכדי לחסוך מהם מבוכה ולציית לבקשה האחרונה של בית החולים, לקחה האישה המתה את המבחנות ואת כוס הנייר והלכה לשירותים. מכיוון שהיא הייתה כרוכה בבד ולא יכלה לפשק רגליים, היא עפה את הדרך הקצרה הזאת כמו נץ.

כשיצאה מהשירותים הייתה רטובה ומלוכלכת, ועייפה כאילו טיפסה לפסגת הר. היא הגישה לטכנאים את הכוס והמבחנות והשתרעה על האלונקה.

העצירה האחרונה הייתה במחלקת חשבונות, שם היכה בה קולה של אחותה המקוננת. ארבעת אחיותיה היו שם, כולן בשחור. עיניהן המאופרות ברקו מבעד לחרכי רעלותיהן השחורות, וזוהר צמידיהן סנוור את עיניה של האישה המתה. וכשראו אותה, הן קוננו יחדיו כמו רביעייה של תאומות סיאמיות:

"מה נעשה בלעדייך?"

האישה כמעט התעלפה מרוב צחוק, כי פעם, כשהייתה בחיים, הן היו אומרות לה במקהלה:

"הלוואי שתעזבי את העולם הזה ולא תחזרי."

היא ידעה שהיא ביישה אותן מול קרובי המשפחה של גיסיה. היא למדה במשך עשרים שנה אבל לא מצאה לה שום כיוון ולא היה לה דבר פרט לחיוך שלה, שהציק לכולם. חיוך סתמי שהם היו מייחסים בכל מיני דרכים, מדעיות ואחרות, לסוגיות שאינן קשורות אליה. העובדה שהיא, עם החיוך המקולל הזה, אין לה שום כיוון לצעוד בו, שהיא לא מעוניינת בבית ובחיים מסודרים, לא רוצה לחיות כמו יתר נשות העולם… את כל זה היא ידעה. אחותה הבכורה התעלפה בזרועותיו של בעלה – אותה אחות שסירבה לדבר איתה ושרפה את כל הניירות והספרים שלה. בעלה, שלבש מעיל עור ומשקפי שמש, עמד לצדה, גבוה וחסון. הוא אהב משחקי דקלום שירה וספרות. הוא אהב תמיד לבחור באות ״ה״ ואז לדקלם: הו שאה! אתה בוהק כאזמרגד, אויבו של הצפע… 2

אחותה השנייה הייתה רגועה יותר. היא בכתה בשקט לתוך מטפחת המשי שלה, ובכל פעם שקינחה את אפה, אמרה:

"ג'וואד, האכלת את בלאקי?"

בלאקי היה הכלב שלה. סקוטיש טרייר נאמן שלא אחת נשך אותה במקום לנשוך את העצם שלו. האחות השלישית, שבכל מקום שבאה אליו, בכל זמן, ניסתה תמיד לפצוח בדיון פוליטי, עמדה באופן שגרם לאישה המתה להסיט את פניה מרוב פחד שהיא תנסה לדבר איתה על הסוציאל-אימפריאליזם של ברית המועצות.

כשהייתה בחיים, אחותה השלישית ניצלה כל הזדמנות כדי לגרור אותה לשיחה: ברית המועצות מלאה במסוממים ומשוגעים, אנשים הופכים שם לגנבים בגלל האבטלה, הנשים יעשו כל דבר בשביל זוג גרבי ניילון. ואז היא הייתה קוראת לג'עפר שלה:

"ג'עפר, ספר להם שכשהיית בפולין, הנשים שם…"

וג'עפר שלה היה בא ומספר מה ראה שם, ואיך זה לא היה לטעמו, ושעכשיו נוכל להציל את העולם רק אם נצא מהערים, רק באמצעות הכפרים, רק ככה.

ובתשובה לכל הדברים האלה, האישה המתה, שבאותה תקופה  עדיין נראתה כאישה חיה, הייתה צוחקת, ואולי הם רק חשבו שהיא צוחקת. מעולם, אף לא פעם אחת, לא ראתה האישה את החיוך של עצמה, ואפילו כשהייתה עומדת בחשאי מול המראה ומחפשת את החיוך המסתורי ההוא, היא לא ראתה דבר פרט למצח קמוט וזעוף.

ליד "ג'עפר שלה" עמד הרופא החדש, ולצדו שוטר. האישה המתה הביטה בהם וראתה שהם מבליעים חיוך… הם בטח דיברו ביניהם על השיגעונות שלה, או שאולי קבעו ביניהם פגישה לערב. כשלקחו אותה לאמבולנס היא התרוממה לישיבה על האלונקה כי ראתה שהאמבולנס היה מקושט ומכוסה בפרחים כמו מכונית של חתן וכלה. אחותה הרביעית, שהתלחשה עם בעלה, הצביעה על האישה המתה, והבעל הרביעי ניגש אליה בריצה והסיר את קצה תכריכי הבד מפניה. הוא לכסן לעברה מבט חטוף ומבוהל, ואז מיהר לכסות אותה שוב. הוא החוויר לחלוטין, סימן לרוסתמי ומיקאני להזדרז, והתרחק ממנה.

כשהכניסו אותה לאמבולנס היא נשמה לרווחה. היא שמחה שאינה רואה את שורת מכוניותיהם של האורחים העשירים והמכובדים שצפרו בעליזות מאחורי האמבולנס.

הנהג נתן גז וטס ברחובות העיר. הם חלפו גם על פני האוניברסיטה. היא ניסתה לראות אם היא פתוחה או לא, אבל האמבולנס נסע מהר כל כך שאפילו העצים הסמוכים לאוניברסיטה נראו כסרטים ירוקים.

היה נדמה לה שהם הגיעו למדבר, ואולי לכאן הם היו אמורים להגיע, כי האמבולנס עצר פתאום. הנהג יצא ופתח את הדלת מאחור. היא ראתה ששום מכונית לא חולפת שם. הם היו רחוקים מהעיר. הנהג לקח אותם באיזושהי דרך חתחתים. האישה התקפלה מפחד. הנהג התיישב ליד הראש שלה. פניו היו מכוסות זיעה והוא התנשם בכבדות. ניצוץ נדלק בעיניו, וכשהוא ניסה להסיר ממנה את תכריכי הבד, האישה המתה אמרה לו בחיוך:

"חבל על הזמן שלך, כל הגוף שלי שלפוחיות."

הנהג הזעיף פנים, ואז כיסה אותה שוב בבד, התיישב מאחורי ההגה וחזר לנסוע. עכשיו הם הגיעו אל בית הקברות, והאמבולנס עצר בענן של אבק מול אולם מרחץ הגופות. הקברנית, שעד אותו רגע נמנמה לה בפינה כי העסקים היו חלשים, קמה בשמחה. היא פרשה את זרועותיה כאילו היא רוצה לחבק אותה ואת הנהג גם יחד.

"תודה לאל. ועוד אישה!"

הנהג אמר:

"לא אישה מי יודע מה, כל הגוף שלה מכוסה בשלפוחיות."

כששכבה על שולחן האבן בפנים, והקברנית שפכה קערות של מים קרים על גופה, הצטערה שלא באה לכאן כשהייתה בחיים. מעולם לא עשתה אמבטיה נעימה כזאת, והיא הייתה שמחה ונינוחה כל כך שאט אט נפלו עפעפיה והיא נרדמה. כשעיניה נפקחו שוב היא הייתה מתחת לאדמה, וראתה מעליה את המקומות שבהן דרכו עִקְבֵי נעליהן של אחיותיה באדמה. שום קול אנושי לא הגיע לאוזניה. נראה שכולם הלכו. היא נשמה לרווחה והביטה סביבה. תיקן צהבהב עמד מבולבל על מצחה. היא הושיטה יד, הרימה אותו ואמרה:

"מה שלומך, תיקן נחמד?"


3