פרויקט הסיפור הקצר

search

האישה התקשטה לקראת התור שנקבע לה בשעה שלוש בצהריים אצל ד"ר זוסמן, כי כך לימדו אותה החיים: אישה צריכה להיות מקושטת. אישה מטופחת מקבלת יחס משופר. אישה יפה מקבלת טיפול טוב יותר מאישה שפניה אפרוריות, ששמלתה דהויה, שהלק על ציפורניה מתקלף, שהבנליות מולחמת לעורה ומכערת אותה. זאת לא הייתה מסורת שעברה מאם לבתה. היא לא זכרה שסבתה או אמה אי פעם הורו לה במפורש. אם היו נוהגות כך ודאי הייתה מתקוממת נגדן ומאשימה אותן בשובניזם ובמיזוגיניה, פניה היו בוערות מחום הצדקנות כשהייתה מעמידה אותן על טעותן ומזדעזעת מטיפשותן ונבערותן. אך היא הייתה בטוחה שלמדה את השיעור הזה מהן, מהתבוננות בנשים סביבה. בטח בזמן כלשהו בחייה צפתה באמה או באחותה הגדולה כשהן עבדו בהתגנדרות. התחפשו כדי למצוא חן בעיני גברים. היא יכלה להיזכר בכך כעת, גם אם לא היה ברשותה זיכרון ילדות ממשי כזה. כן. ייתכן ששתלה אותו במחשבותיה אך במרחק המטושטש של השנים הייתה בטוחה במידת תקפותו ובאותנטיות שלו. גם אם לא התרחש באמת במציאות, היה מוכרח לקרות והפך לתמונה שקמה מול עיניה. האישה שיוועה לא להיכנע להרגל המתרפס של בנות מינה למצוא חן, אך כעת כשהייתה כל כך לחוצה, מיהרה להגיע לתור שלה בעוד שעה, הראש שלה לא חשב. היה על אוטומט. פעלו הידיים שרועדות שִרטטו פס איילנר שחור מעל עפעפיה, מרחו מייק אפ על סנטרה ופידרו באבקת סומק את עצמות לחייה. פעלו השפתיים שהתכווצו לנשיקה כדי למרוח באופן אחיד את השפתון ואז נפרדו זו מזו בהפרחה מתפוקקת לאוויר. היא התבוננה בבואתה כמביטה באישה אחרת שהפכה להיות לאחר שמרחה את עצמה במסכת צבעים והאישה הזאת הייתה ללא ספק נאה ואלגנטית יותר ובאותה נשימה גם זרה לה לגמרי. היא חייכה אליה והחיוך יצא עקום.

האישה הייתה עצבנית מאוד מאז שהתקשרו אליה ביום חמישי מהמרפאה והודיעו לה שעליה לבוא לבדיקה חוזרת אצל ד"ר זוסמן לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקות הדם שלה. היא ניסתה לדלות מידע מהמזכירה העניינית אבל זו סירבה במיאון שתלטני לומר ולו מילת הרגעה אחת, רק שתזמין בדחיפות האפשרית תור באפליקציה. ולא, בשום פנים ואופן היא לא יכולה להעביר אותה לשיחה עם ד"ר זוסמן. הוא לא ידבר איתה. הוא עסוק מאוד, יש לו הרבה מטופלים היום, ובלאו הכי הוא לא נותן מידע על תוצאות בדיקות בטלפון. גם אם הוא מכיר אותה, גם אם היא מטופלת שלו כבר עשר שנים, מה זה בכלל שייך? היא התלבטה אם להתקשר לטלפון הנייד של הרופא שהיה שמור אצלה באנשי הקשר ובסוף החליטה שלא. היא קבעה תור למועד הראשון הפנוי ביום שלישי. עד יום שלישי תנסה להתאפק. עוזי בן זוגה ואמה ניסו להרגיעה, אך היא לא נרגעה באמת וניסתה לפענח את התשובות בעזרת גלישה באתרי אינטרנט. התאמצה להבין את משמעות חריגות הכוכביות האדומות, אך הממצאים שעלו בידה היו מבלבלים ומלאי סתירות. האישה התקשרה מבוהלת לידידה רופאה שלה וזו ירתה קצרת רוח שהיא בדרך לעבודה, ושבתקופה האחרונה היא בעומס רציני, בלתי נתפס בכלל, אבל באמת כל כך, כל כך התגעגעה אליה והבטיחה בתוקף שתחזור אליה, ולא חזרה. והיא השתדלה לא לשמור טינה לחברה הרופאה ולא הצליחה. התקשתה להשלים עם כך ששגרת היום והטיפול בילדים הרחיקו את חברותיה ממנה עד לבלי שוב. 

האישה חששה מאוד שמשהו אצלה לא בסדר. כבר זמן רב קיננה בה תחושה של אסון מתקרב ולכן לפני שבועיים ביקשה ממזכירתו של ד"ר זוסמן שתשלח לה הפנייה לבדיקות דם. היא לא יכלה להגדיר בדיוק מה השתבש. היו המיגרנות שהתישו אותה, כמו הכניסו את ראשה למכונת סחיטה ומשכו חזק את הידית, ובחילות לאחר שאכלה מאכלים מסוימים ונדודי השינה. נדודי השינה היו השנואים עליה מכל. הרי הייתה עייפה כל כך מסאון היום, ובכל זאת הדקות שלפני השינה כמו הוקדשו להתכוננות למאבק בחזית היום הצפוי לה למחרת. היא הריצה בראשה את כל הפגישות העתידיות ואת הדרך שתעשה מתנשפת לחדר הישיבות: המדרגות הנעות באטיות מקוממת, דלתות המעלית שייפתחו מולה, הדהירה הלא זהירה בכבישים בזמן שהיא מכה באצבעותיה בחוסר שקט על ההגה; העקיפות, ההזדחלות מאחורי משאית זבל, הלחץ הרצחני להספיק להגיע בזמן וידיעת התבוסה שכיסתה בזיעה קרה את כפות ידיה והתירוצים הממולמלים שתמלמל לפנים הקהות, הלא פייסניות שמולה. דמיינה את עצמה מפהקת מול מנכ"לית העמותה, עיניה מתכסות בדוק מצועף והיא שוב נשאלת אודות הנתונים על הנוער בסיכון שנשר ממסגרות החינוך הפורמליות בכרמיאל, והראש שלה הופך אטום, המידע צף. עיניה מתערפלות ומזדגגות והיא אינה מצליחה לומר דבר. חדות מחשבתה, זאת שינקה ממנה את ביטחונה ושבזכותה התייחסו אליה ברצינות ובכבוד — בגדה בה. כל לילה בגדה בה מחדש.

האישה הברישה את שערה, התיזה על צווארה ענני בושם ואז יצאה מחדר האמבטיה. היא התיישבה בכורסא בסלון, נעלה נעלי עקב וחילקה הוראות אחרונות לעומר, בנה המתבגר שהתבקש לשמור על אחותו הקטנה בזמן היעדרה. הוא היה שקוע בטלפון הנייד שלו ולא הקשיב למילה אחת שאמרה לו, גם לא טרח להנהן או לעשות עצמו מקשיב. התנהג כאילו היא רוח רפאים בלתי נראית והיא התאמצה בכל מאודה לא לנטור לו טינה.

"לאן את יוצאת, אמא?" שאלה בתה מיה כשהאישה הכתיפה את תיקה. היא הלכה אחר שובל שמלתה המתנפנפת עד למטבח, מוקסמת מתחפושת האישה היפה. עיניה של בתה עקבו כיצד היא שותה כוס מים ומוחה בנייר את שאריות השפתון שהכתימו את הזכוכית לפני שהניחה אותה בכיור.  

"אני הולכת לד"ר אמנון זוסמן, את זוכרת אותו?"

"לא. מי זה?"

"הוא רופא משפחה. כמו ד"ר אפרים, רופא הילדים שלך."

"בגלל שאת חולה?"

שאלתה צבטה אותה ובלבלה אותה לגמרי, והיא ליטפה את השיער הרך שעל ראשה ומלמלה, "אמא מאחרת מיוש."  

כשעשתה פיפי וחיזקה מול המראה את השפתון האדום שדהה לא ידעה למה טרחה להתקשט כך. אולי ציפתה שמסכת היופי תגן עליה, שבעזרתה תדלג מעליה בשורת האיוב ואולי התחפשה לקראת מילוי תפקידה כדמות מרוחקת וקרירה בסרט דרמטי. כמו תמיד, בשעת ההתרחשות הגורלית ניתקה את רגשותיה משרשרת התסבוכת הבלתי צפויה שנדמתה לה כעלילה מותחת וסוחטת דמעות שלא הייתה יכולה להיות אמיתית, שלא יכול להיות שמתרחשת. כך הרגישה גם בלידותיה שהסתיימו שתיהן בניתוח קיסרי. אולי המורפיום שקיבלה לשיכוך כאבים העצים את תחושת הניתוק המרחפת כי האישה חשה שלא היא שוכבת עם בטן חתוכה בחלוק בית חולים תכול ומכוער, שהקשירות שלו נפרמו וחשפו את גבה ואת עכוזה.

                                                                                           ***

האישה חנתה את המכונית ופסעה זקופה לכיוון המרפאה. לידה במעלית עמד גבר נאה בעל בלורית כסופה במעיל צמר ארוך. הם החליפו ניקורי מבטים סקרניים והאישה חייכה אליו ואל עצמה, שמחה שהיא עדיין מעוררת עניין בגיל ארבעים וחמש. היא כבר לא הייתה צעירה, ועדיין לא לגמרי מבוגרת. ללא ספק האימהות נחרטה במפת קמטי הדאגה שבזוויות פיה ובמרכז מצחה. מעיניה קרן פיכחון למוִּד ניסיון. ובכל זאת, משהו מרענן נשמר בה והיא הרגישה מושכת. אמנם עבור גברים צעירים הייתה כבר מחוץ לתחום, אבל לאחרונה גילתה את שיכרון ההשפעה שיש לה על גברים מבוגרים ממנה. גברים בני שישים, ולפעמים גם בני שבעים נמשכו אליה וזה הפתיע אותה, שבגילם הם שוב מוכנים להשתטות ולסכן הכול אם רק תגלה אות זעיר של היענות, תפיחה על ירכם, חיבוק צמוד מדי לחזם. חלקם אפילו שלחו לה רמזים גלויים או מבודחים כדי לבדוק את היתכנות הדבר: אם תיעתר לצאת איתם להרפתקה שסופה אינו ידוע. מפעם לפעם היא השתעשעה מעט עם משחק הפיתוי הזה, וחשבה שאולי זה פרכוס אחרון לפני שחן צעירותה יוּעם לעד. היא לא רצתה להסתבך בשום פרשיית אוהבים, אך שעשועים מעין אלו הציתו בה תשוקה ולחלחו את שגרת נישואיה. הבשלות הנשית, זו שנסכה באיבריה הגדולים והעגולים שלווה מתפנקת, ריטון מגורגר של חתולים, הייתה צפויה להיקטף ממנה בעוד כמה שנים. היא הרהרה בתוגה כמה קצרה התקופה שהייתה באמת מרוצה מהמראה שלה. שנות התבגרותה חלפו כמו נסיעה דוהרת ברכבת, אז לפעמים נתקפה חיבה כלפי המראה הבלתי שגרתי שלה, לרגליים הארוכות, לקומתה הגבוהה מדי. קומה של שחקניות כדורסל הקניטו אותה בקריצה, אבל זכור לה שרוב הזמן הייתה מוטרדת וחסרת נחת וניסתה לתקן משהו בעצמה. רבצה עליה תחושה שרק אם תצבע את שיערה לאדום, או תמרוט את גבותיה לקו דקיק או תרד שלושה קילו, אז הכול יהיה בסדר. בתום שנות העשרים, הפציעו השנים הארוכות שגופה נשדד ממנה לטובת ההריונות וגידול הילדים. ורק לאחרונה נפרסו השנים הרגועות, שבהן הייתה מפויסת ונינוחה יותר, הרפתה מהשמירה על המשקל ולעתים גם טפחה בחביבות על כרסה המשתפלת. קיבלה בהבנה את השערות הלבנות הבודדות שבכל זאת הקפידה לסלק, אף שאמה הזהירה אותה שהתלישה מגבירה את גדילתן של שערות לבנות חדשות.   

                                                                                              ***

האישה ניסתה למשוך את השיחה עם המזכירה ולהתחבב עליה כדי שזו תחשוף משהו מהמידע המוצפן בחיסיון רפואי אודות תוצאות הבדיקה שלה, אבל הבחורה הצעירה סירבה לשתף פעולה, הייתה עטופה בשיריון הניכור של עובדים עם קהל שאיבדו לגמרי סבלנות ורצון לגלות אדיבות. בקול עצי אמרה שיש מישהו בפנים ושתקרא לה כשיגיע תורה. בינתיים היא יכולה להמתין. האישה התיישבה בחדר ההמתנה ועלעלה בדפי הכרומו המבריקים של מגזין הנשים. עיניה נלכדו בכותרת כתבה מצולמת שהבטיחה ללמד לחזור להיות בכושר בעשרה שלבים פשוטים. כשעיניה רפרפו מעל ההוראות הנלהבות של השלב השביעי, היא ראתה שמחדרו של ד"ר זוסמן יצאה אישה מבוגרת, מדדה על מקל הליכה. המזכירה קראה בשמה: נורית. נורית שביט. שמה המוכרז בחלל החדר נשמע נוכרי ומפתיע. היא קמה, החזירה את המגזין למקום והתקדמה מהססת לכיוון הדלת הפתוחה. "את יכולה להיכנס," עודדה אותה המזכירה ממקום מושבה והתעלמה מצלצולי הטלפון שצבאו על המרפאה.   

"שלום!" קיבל אותה בחיוך ד"ר זוסמן והיא הרגישה כמו תמיד כשביקרה אצלו בעשר השנים האחרונות שמסיבה עלומה כלשהי, היא חביבה עליו, שהוא שמח לראותה. הוא היה גבר נאה ומושך בן חמישים וחמש לכל היותר, בלורית שיערו הייתה כסופה ומלאה והוסיפה לו הדר. גופו המוצק והמרשים מילא את כל הכיסא. הוא שאל אותה לשלום ילדיה ולשלומה, והיא סיפרה בקול כבוש שהיא מאוד מתוחה מאז שהודיעו לה שבדיקות הדם שלה מצריכות ביקור חוזר אצל הרופא המפנה. היא ציפתה להבעה כלשהי על פניו, אך הוא נראה כאילו שכח בכלל במה מדובר. היא חשבה שאם הוא לא זוכר תוצאות קטסטרופליות, אז אולי אחרי הכול, תוצאות הבדיקה שלה לא כל כך גרועות. אולי גילו לה סכרת. סכרת ולא סרטן. הלוואי שזו רק סכרת, סכרת או דלקת נסתרת, היא התפללה. בשתי המחלות הללו אפשר לטפל בעזרת תרופות, משתיהן אפשר להירפא והן לא מסכנות חיים. הוא ביקש ממנה את הכרטיס שלה, העביר אותו במסוף ואמר "בואי נראה." היא אמרה לו שניסתה לברר לבדה את התוצאות באינטרנט, אך הוא קטע אותה, "רק רגע בבקשה, נורית."

בזמן שד"ר זוסמן צמצם את אישוניו וקרא את תוצאות הבדיקה במסך המחשב, רעדו לה הרגליים והיא המשיכה להתפלל שהכול אצלה בסדר, וחשבה שיש לה עוד הרבה מה להספיק בחיים. בדחיפות הראשונה עליה להפסיק את המאבקים המתישים עם עומר. היא מוכרחה להתחיל לדבר איתו ולהפסיק להתרגז מכך שהוא כמו כל בני גילו מרוכז בעולמו ולא רואה אותה, או רואה אותה בתור מטרד מביך, במיוחד ליד חבריו, אז הרגישה כמה הוא בוש בה והשתדלה בכל כוחה לכווץ את דמותה ולקמץ במילים.  

כעבור דקות ארוכות, ד"ר זוסמן אמר מרצין שתוצאת בדיקת הדם מצביעה על עלייה ניכרת ברמת הטריגליצרידים בדמה, או במילים אחרות עלייה בשומני הדם שלה, ושהיא חייבת להקפיד על תזונה נכונה ולהפחית בפחמימות. "זה מסוכן?"  שאלה והרגישה ילדותית כמו בתה בת השמונה. כל כך בנלית וחשופה הייתה חרדת המוות שלה.

"ערכים גבוהים יכולים לגרום להתקף לב או לאירוע מוחי," ציין ד"ר זוסמן וקם מכיסאו. "בואי נבדוק את לחץ הדם שלך ואת הלב," הוא אמר והיא הריצה במהירות את רשימת ההקרבות שהייתה מוכנה לעלות לזבח בתמורה לבריאות טובה, על כל כך הרבה דברים הייתה מוותרת במשא ומתן הדחוק הזה.

הוא נעל את דלת חדרו, הסיט את הווילון והורה לה לחלוץ את נעליה ולשבת על מיטת הבדיקות. היא חלצה את נעלי העקב שלה והוא נעמד קרוב אליה עד שחשה בנשימתו. הוא הניח יד על כתפה, ולא הסיר אותה ממנה גם כשלחש באוזנה, "אין לך מה לדאוג, למה את כל כך קפואה." הוא בדק לה לחץ דם וכשהמכשיר צפצף, חייך אליה שהכול תקין, ואחר כך ביקש ממנה לפשוט את שמלתה כדי להאזין ללב שלה. האישה רצתה להגיד שאין בכך צורך, שהיא לא צריכה להתפשט לגמרי, שמספיק שתפשיל רק את החלק העליון, אך קולה נדם והיא ביצעה את הוראותיו בשתיקה, ופשטה גם את החזייה לאחר שהוא סימן לה בידיו להוריד.

היא חשה מושפלת לבושה בתחתוניה בלבד על הנייר המחוספס שנפרש על מיטת הבדיקות כשהניח את הסטטוסקופ הקר על חזהּ והקשיב לדפיקות לבה ההולם בחוזקה. וכששאל אותה, מתי לאחרונה הלכה לבדיקה אצל כירורג שדיים, היא לחשה שהיא לא זוכרת, איבדה לגמרי את ריכוזה, וראתה כיצד אצבעותיו העבות לשות את בית השחי שלה ואחר כך עוברות למשש את שדיה. לחייה ותנוכי אוזנה בערו מבושה. הוא הורה לה להתלבש, וכשסיים נפנה לכיור ושטף את ידיו בקפידה כמו שוטף מעצמו כל זכר למה שאירע. פניו היו סמוקות והביעו גועל, בטח נגעל מעצמו, נגעל ממנה. לאחר שהתלבשה בזריזות, התיישבה מולו בפנים מורכנות, והוא מלמל שהכול אצלה בסדר פחות או יותר. אנחת רווחה קלה השתחררה ממנה. הוא החזיר את כרטיס קופת החולים שלה ומרוחק ביקש שתקבע תור אצל דיאטנית שתנחה אותה מה עליה לאכול כדי להוריד את הכולסטרול שבדמה. היא חייבת לשמור על עצמה! האישה הנהנה בדממה לאצבעותיו השמנות המתרות בפניה, ועוד לפני שעזבה את החדר הוא קרא רועם, "הבא!"     

בדרך הביתה במכונית, שִחזרה מה קרה וידעה שהיא שיתפה פעולה עם כך מראש עוד מהצהריים, כשלבשה שמלה והתגנדרה והצטבעה, ואחר כך נרתמה לכך כשצייתה להוראותיו בלי להפעיל שיקול דעת, על אף שידעה שרופא משפחה לא אמור לבדוק את שדיה. היא לא הייתה בסדר, ולכן גם לא תספר על כך לאיש. היא התביישה שעשתה כל מה שהורה לה בלי למחות ובלי להתקומם, אחרי כל מה שקראה וידעה. מודעותה פרחה ממנה כמו דליפת שתן. היא התביישה שמרחה את שפתיה בשפתון אדום עז והרהרה שללא ספק האדום שבחרה היה בוהק מדי.

 

8

* תמלול ההרצאה: נילי שמילי 

(שקף) איך לשרוד בכאילו בלב ים או בקיצור: אלבב"י

מחיאות כפיים. + כניסה של כלנית.  

כלנית: מרגישים שאתם לא שלמים? שמשהו בכם מקולקל או לא ראוי לאהבה? ומה אם הייתי מבטיחה לכם שזה לא חייב להיות כך, שיש לכם דרך להשתנות? 

"איך לשרוד בכאילו בלב ים" או בקיצור אלבב"י, התחיל כבלוג קטן שפתחתי בשנת 2004. הבלוג הקטן הזה שכתבתי על המיטה בחדר בבית הוריי הפך עם השנים לאחד הבלוגים הכי נקראים של העשור הקודם, ומשם לאחת מעשר הרצאות טד הכי נצפות של העשור הנוכחי ולבסוף למפלצת שסחפה אחריה וממשיכה לסחוף אנשים רבים ברחבי העולם שמשתמשים באופן קבוע בשיטה. 

בימים אלה אני מרצה על בסיס יום יומי בארץ וברחבי העולם, כולל מקומות כמו הוואי, זימבבואה וליכטנשטיין. נכון להיום, הספר איך לשרוד בכאילו בלב ים תורגם לחמישים ואחת שפות ואני מקבלת מידי יום מאות מיילים וטלפונים מאנשים ברחבי העולם שרוצים להודות לי בהתלהבות ולספר לי עד כמה חייהם השתנו מקצה לקצה. 

כשהמצאתי את השיטה לא דמיינתי בחלומות הכי פרועים שלי שהיא תהפוך לכזאת תורה ואפילו לעוגן מסוים עבור כל כך הרבה אנשים. הבנתי שבעולם משוגע כמו שלנו, לא נוכל כמובן למנוע מאסונות או משברוני לב לקרות, אבל כן נוכל למנוע מעצמנו להרגיש את התחושות הקשות שכל כך התרגלנו להרגיש. 

איך לשרוד בכאילו בלב ים היא שיטה שפיתחתי כדי לנסות להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, ואולי בדרך גם לגרום לנו ללמוד לאהוב את עצמנו קצת יותר. 

אוקיי. ולפני שמתחילים, כמה דברים טכניים. 

קודם כל, לגבי שאלות – אני מבטיחה שיהיה זמן בסוף. לא יהיה פה אחד או אחת שיישארו ללא מענה. 

דבר שני, בסוף ההרצאה, תוכלו לגשת לגליה המקסימה, כאן בשולחן מאחור, ולרכוש בהנחה של חמישה אחוזים את ערכת איך לשרוד בכאילו בלב ים, הכוללת את הספר כמובן, אטמי אוזניים, ציפית לכרית, דיסק איך לשרוד עם טיפים שלא תמצאו בספר, וגם ספרון הצצה לספר הבא שלי, 'איך לשרוד בכאילו בהרי ההימלאיה'. אז כל מי שמעוניין, לגשת בבקשה לגליה בסוף ההרצאה. זה באמת במחיר מיוחד למי שנמצא פה היום. 

אוקיי, אז בואו נתחיל. 

(שקף) איך הכול התחיל? 

בשנת 2004 מצאתי את עצמי עם לב שבור וכמו הרבה נערות בגילי לא ידעתי מה לעשות. מי שהיה בן הזוג שלי באותה התקופה הותיר אותי עם הרבה מאוד שאלות וכאב בלב ובאותו הרגע החלטתי שלא להיכנע לכאב ולצאת לחפש את "התרופה" שתגרום לי להרגיש טוב עם עצמי שוב, "התרופה" שתגרום לי להרגיש שלמה יותר ובטוחה בעצמי. ניסיתי יוגה, מדיטציה, ניסיתי טיול מסביב לעולם, טיפול כזה או אחר והרבה שיטות שונות ומשונות, אבל שום דבר לא הצליח לרפא אותי. כמעט ויתרתי, אבל אז קרה דבר מוזר. 

(שקף) ואז קרה דבר מוזר 

זה היה בערב שגרתי לגמרי שליליאן וויס ממסצ'וסטס התראיינה אצל רפי רשף ושינתה את חיי. 

(שקף) תמונה: רפי רשף וליליאן וויס

בדרכה לצרפת לפגישת עסקים, תקלה במנוע גרמה למטוסה להתרסק ולגרום להריגתם המיידית של 249 נוסעים וצוות המטוס. כולם נהרגו, כולם מלבד ליליאן. במשך חמישה ימים היא צפה בין חיים ומוות במי האוקיינוס האטלנטי עד שמסוק של חיל האוויר האמריקאי מצא אותה וחילץ אותה. 

היום ליליאן נשואה ואמא לשניים, היא מנחה תכנית בוקר, כותבת טור בניו יורקר וכתבה ספר זיכרונות מההישרדות בים, שעל הזכויות שלו נלחמו נטפליקס ופרמאונט. נטפליקס זכו והצילומים בכיכובה של איימי אדאמס בעיצומם. 

זה היה הדבר הקשה ביותר שקרה לי, היא אמרה לרפי. אבל הזדמנות ענקית להתחיל מחדש. לפני המקרה, היא סיפרה, הייתי במקום הלא נכון לי, הייתי חסרת אנרגיות ובעיקר לא אהבתי את עצמי, ועכשיו? עכשיו אני חיה את החיים שתמיד רציתי לחיות. עכשיו אני מאושרת. 

מאז אותו הראיון, התחלתי לחקור עשרות מקרי הישרדות אמיתיים ולא אמיתיים במטרה להבין את מנגנון ההישרדות ואת מנגנון ההעצמה שמגיע בעקבותיו. נעזרתי בין היתר בהזקן והים (שקף), קצת חיי פאי, (שקף) לאכול להתפלל לאהוב (שקף), טיפונת בעל זבוב (שקף), החצי השני של טיטניק (שקף), להתחיל מחדש (שקף), בחזרה מטואיצ'י (שקף), ו- 127 שעות (שקף), וזאת כדי לנסות להבין מה משותף לאותם אנשים ששרדו בכוונה או בלי כוונה והפכו לגרסה טובה יותר של עצמם. מה עבר עליהם בדרך, מה גרם להם לא לאבד תקווה ויותר מכך, איך השתמשו בטראומה לטובתם, ואיך אוכל להשיג בעצמי את אותו האפקט. 

בתור התחלה קראתי את הרשימה השחורה של חברות התעופה, איתרתי כבישים מסוכנים במדינות עולם שלישי ובדקתי הסתברויות טביעה של אוניות, אך בסופו של דבר הבנתי שלא אוכל להבטיח התרסקות או טביעה אמיתית, ובעקבות כך, גם לעולם לא אוכל להבטיח הישרדות אמיתית ושינוי אמיתי. לליליאן וויס אמנם היה מזל גדול, אך מה אם אטוס ולא אתרסק, וגרוע מכך, מה אם אטוס, אתרסק ואמות וכל המטרה תתפספס וגם מה אם אטוס לטיול ופשוט אהנה ממנו, מבלי שחיי ישתנו? הבנתי שאם אני רוצה שינוי אמיתי אני לא יכולה לסמוך על המזל. אני צריכה משהו אחר שיוכל להוביל אותי לתוצאה המדויקת שחלמתי עליה. הבנתי שלעולם לא אוכל לשלוט בגורלי, אלא אם כן… אלא אם כן זה בכאילו. 

(שקף) איך לשרוד בכאילו בלב ים

בהרצאה הקצרה הזאת אני הולכת לקחת אתכם למסע הישרדות אמיתי לגמרי, בכאילו. זה לא יהיה פשוט. במובן מסוים לצאת לשרוד בכאילו זה הרבה יותר סיזיפי מלשרוד באמת. 

אמנם בשביל ליישם את השיטה לא תצטרכו לפנות זמן או לחסוך כסף, אבל כן תצטרכו אנרגיה, דמיון ובעיקר אמונה בעצמכם. 

אני כבר אומרת מראש, השיטה היא לא לבעלי לב חלש. יהיו רגעים שתרצו לוותר, יהיו רגעים שתרגישו שאתם בסכנה ותגידו לעצמכם, למה נכנסתי לדבר הזה בכלל, אבל אם תצליחו לאתגר את עצמכם ולהפעיל את הדמיון הפרוע ביותר שלכם, אם תצליחו להתמסר, אבל להתמסר עד הסוף, תוכלו להיות כל מה שחלמתם עליו, אתם תצליחו לשנות את חייכם. 

(שקף) רגע לפני שמתחילים

רגע לפני שמתחילים יש כמה כללי בסיס להצלחה במסע, שכל אחד ואחת מכם צריך לדעת ול-ש-נ-ן. 

(שקף) זמן

כלל מספר אחד: זמן – הזמן המומלץ למסע משתנה מאדם לאדם, מנתונים שאני אספתי, ארבעה חודשים הם הזמן הממוצע המומלץ, אבל שכל אחד יעשה את החושבים שלו וישרוד את התקופה המתאימה לו על פי שיקול דעתו. הדבר החשוב באמת הוא לא להפסיק עד לתאריך הסיום שהצבתם לעצמכם, גם אם אתם מרגישים באמצע שנמאס לכם או שמישהו משכנע אתכם שאתם "משופרים מספיק".

(שקף) סודיות

כלל מספר שתיים: סודיות. אתם בטח כבר מתחילים לחשוד שלשרוד בכאילו זה לא בדיוק רעיון ברור שכל אחד יכול להבין. אל תתפתו לספר על כך לקרובים שלכם. כמה שיותר דיסקרטיות, עדיפה להצלחה שלכם. תופתעו לגלות עד כמה אנשים יכולים להיות רעילים בנוגע לרעיונות חדשים שזרים להם. 

(שקף) תכנון מקדים

וכלל מספר שלוש: תכנון מקדים. אתם תראו שכשתתחילו, האתגר המרכזי שלכם יהיה לשרוד תוך כדי החיים עצמם. אתם תמצאו את עצמכם לא פעם מנסים להילחם מול כריש לבן בזמן שהעובד החדש במשרד שואל אתכם מה הסיסמא של המחשב, ולכן תצטרכו להבין איך לתמרן בין החיים האמיתיים למסע המדומיין. ככל שיותר דברים יהיו מוכנים לכם מראש, כך ברגע האמת לא תתקעו ותוכלו להמשיך את חייכם בניוטרל מבלי שזה ייראה חשוד או מבלי לתת הרגשה שאתם בלחץ מסוים בעולם האמיתי. 

(שקף) אז מה זה בעצם אומר לשרוד בכאילו בלב ים? 

אז מה זה בעצם אומר לשרוד בכאילו בלב ים? 

איך לשרוד בכאילו בלב ים זו שיטה מוכחת שפיתחתי של אימון מוחי, בה המוח שלכם לומד להתמודד עם מצבי סטרס מדומיינים על מנת להגיע למצב של העצמה אישית אופטימלית. 

בעזרת השיטה תוכלו להפעיל את המוח שלכם לטובתכם, להכניס את עצמכם למקומות הכי קשים והכי מאתגרים כדי שבסופו של דבר תוכלו לייצר חוסן נפשי. 

איך לשרוד בכאילו בלב ים זו שיטה שהיא מצפן ומהווה עוגן לחיים. בכל פעם שנדמה לנו שהחיים מאבדים כיוון, "איך לשרוד" באה להצלה שלנו, של כל אחד ואחת שנמצאים כאן ורוצים להשתנות. זכרו, השינוי הוא אפשרי. עם קצת מאמץ, אפשר להשתנות כל פעם מחדש. 

(שקף) מה

החלק הראשון של ההרצאה יעסוק ב'מה'. מה לדמיין? מה להמציא? איך מדמיינים התרסקות של מטוס ומי הם האנשים שכדאי להרוג, איפה הולך להתקיים המסע, והלו"ז היומיומי בים. 

(שקף) איך – פרקטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית או בקיצור פמשהה"י

והחלק השני יעסוק ב'איך', או איך שאני אוהבת לקרוא לזה: "פרקטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית". או בקיצור "פמשהה"י". איך נעלמים במשרד? איך מתעלמים מבוס או מהורים? איך להיות פיזית במקום מבלי להיות נוכח באמת? ועוד ועוד. 

שני החלקים האלה מתקיימים זה לצד זה ושניהם דורשים הכנה, מנטלית ופיזית. 

(שקף) יוצאים לדרך

אז קדימה בואו נצא לדרך. 

אז הדבר הראשון שניגע בו הוא שלב התכנונים, שאמור פחות או יותר לקחת לכם באזור השלושה שבועות. חשוב שתזכרו, כלל ברזל! לא יוצאים לדרך בלי מאגר רעיונות. זכרו, תוך כדי ההישרדות יהיה לכם מספיק על הראש וזה עלול לגרום לכם למתח גבוה אם תרגישו שגם חסרים לכם רעיונות לחשוב עליהם. 

נהוג בדרך כלל לחלק את מאגר הרעיונות לשניים. 

(שקף) מאגר רעיונות אישי 

האחד, מאגר רעיונות אישי, כאן זה הזמן להכין רשימות הכוללות טראומות מהעבר, כולל טראומות ילדות, חלקים באופי שלכם או בגוף שלכם שאתם לא אוהבים, נקודות תורפה, רגשות אשמה וכו'. המאגר הזה יחסית פשוט ולא דורש יותר מידי מאמץ. יום יומיים של עבודה והרשימות האלה צריכות להיות מוכנות לכם בשלוף. 

(שקף) מאגר רעיונות של טבע וכוח עליון 

והשני, מאגר רעיונות של טבע וכוח עליון. המאגר הזה ידרוש מכם הרבה יצירתיות ומחשבה. כאן זה הזמן להמציא את המתווה הכללי של המסע שלכם. החל ממיקום התרסקות המטוס ועד למיקום ההישרדות עצמה. 

אני למשל ממליצה על סיבוב הישרדות מעגלי במרחק רחוק וסביר מהאי המומצא וואק-וואק, שבאיי הוואי. (ממוקם בכאילו בין וואיקיקי למאווי) אבל כמובן שזה יכול להיות כל מקום אחר המהווה עבורכם איזשהו טריגר, זה יכול להיות מקום בו הייתם עם אהובכם לשעבר, או סתם מקום רומנטי שמעורר בכם אי נוחות. 

בנוסף, כאן אתם ממציאים ומכינים רשימות של סוגי מזג אוויר, התמודדויות אופציונליות בים, כמו כרישים, סופות, או היפותרמיה/ התייבשות. 

(שקף) טריקים ונחמה 

שני דברים שאני ממליצה עליהם בחום בשלב ההכנות. האחד, המציאו מראש כל מיני "טריקים", שיכולים לבלבל ולעייף אתכם בזמן שאתם בים. זו יכולה להיות חפיסת שוקולד שנשמטת מידכם ונעלמת או מכשיר סלולרי מקולקל שיכול לשחק לכם בראש. ככל שהמכשולים שתציבו לעצמכם בכאילו בים יהיו קשים יותר, כך תצליחו להגיע לגרסה הטובה ביותר שלכם בחיים האמיתיים. הדבר השני הוא נחמה ונקודת אור. גם אם לדעתכם מצבכם הוא הנורא ביותר אליו בן אנוש יכול להיקלע, ואתם מעוניינים להקשות על עצמכם ככל הניתן, עדיין חשוב להמציא נקודות אור למסע. ללא נקודות אור, ההישרדות תהיה בלתי אפשרית ואף חסרת אחריות. אני במסעות שלי בכאילו נוהגת להשתמש בחיה מנחמת, (סוס ים ורוד ורירי) שמהווה עבורי מקום של ביטחון, אבל כמובן שאתם יכולים להמציא חפץ מנחם, מנטרה, נופים, וכל מה שעשוי להשרות עליכם רוגע. 

(שקף) הבהרה

חשוב להבין: המאגרים שתכינו בשלב ההכנה המוקדמת הם כלליים. את רוב העבודה אתם נדרשים לעשות תוך כדי החיים עצמם ולא ניתן לתכנן את כל המסע מראש, וזה גם יהיה חסר אחריות לעשות את זה. המטרה היא להתמודד עם ההישרדות תוך כדי החיים, המטרה היא ללמוד לאלתר מחשבות ולפתור בעיות תוך כדי תנועה. המאגר הוא בהחלט מקום של ביטחון, אך אינו מחליף את הספונטניות שבמסע עצמו. 

ועכשיו אחרי שהכנו, חשבנו, תכננו ועשינו רשימות אנחנו מוכנים לצאת לדרך. 

(שקף) רגע, אבל איך בכלל מתחילים לחשוב על רעיונות?

רגע, איך בכלל מתחילים לחשוב על רעיונות? מתחילים לפרק אותם לגורמים. חושבים על כל האלמנטים שאמורים להופיע בלב ים. החל מהמטוס, ועד לחיי היום יום בים. 

(שקף) ואם אין לי רעיונות טובים אני יכול לשאול רעיון מזה שלידי? 

צריך להבין. כל מה שתמציאו צריך לשרת אתכם, ולכן ההמצאות הן אישיות. אני יודעת שזה מפתה להתעניין ברעיונות של זה שיושב לידכם. אבל נסיבות החיים של כל אחד מאיתנו הן אלו שצריכות להשפיע על ההמצאות שלנו. עלינו לקשר את ההמצאות לחיים שלנו, לאנשים שנמצאים בחיים שלנו ובעיקר לנסיבות החיים שהובילו אותנו לנקודה הזאת, בה אנחנו זקוקים לשינוי. 

אחת הדוגמאות שאני אוהבת לתת בהרצאות שלי היא אישה אחת שניסתה את השיטה ואחרי זה פנתה אליי זועמת בטענה שזה לא עזר לה ולא שינה אצלה כלום. אחרי כמה בירורים איתה הבנתי שאחת הבעיות שלה בחיים היא ההתמודדות מול אמא שלה. תמיד לאמא שלה היו המון טענות כלפיה, היא הייתה לא מרוצה ממנה, ואותה אישה הרגישה שהיא לא מקבלת את האהבה שהיא זקוקה לה. שאלתי אותה, שרית, שם בדוי כמובן, שרית, האם המצאת בטיסת ההתרסקות שלך אישה שמזכירה את אמא שלך? האם ניצלת את חוויות החיים שלך כדי להכניס אותם לסיפור הדמיוני שלך ובכך לנסות להתחשל? התשובה שלה כמובן הייתה לא. ולכן בסיום המסע שלה, לא קרה שום דבר משמעותי. לא קרה אצלה שינוי והיחסים בינה לבין אמא שלה נשארו אותו הדבר. 

עוד דוגמא, מישהי, נקרא לה סיון עם ו' אחת, זו מישהי נורא עדינה שמפחדת באמת מכל דבר. מנחשים, מאנשים, מכלבים. מהכול. גם היא, כמו שרית, שלחה לי מייל זועם על כך שהחרדות שלה עדיין נמשכות גם אחרי המסע שבכאילו. ביקשתי ממנה, סיון, ספרי לי על טיסת ההתרסקות שהמצאת. והיא סיפרה, שהיא מאוד פחדה לדמיין מטוס מתרסק ולכן היא המציאה מטוס שפשוט נוחת במי האוקיינוס. היא סיפרה שדמיינה אנשים נחמדים על המטוס ושכולם שורדים יחד במן אידיליה כזאת במי הים, שהיו חמימים כמובן, כי היא כמובן דמיינה שמדובר באוגוסט. חבורת האנשים הנחמדים שרה שירים של ג'סטין טימברלייק והעבירה את הזמן בשיחות נפש מדומיינות עד שהגיע החילוץ כעבור שלושה ימים בלבד. 

חברים, חשוב להבין. אין חוכמות. לא נעים לומר, אבל אתם צריכים לסמוך על האינטליגנציה שלכם ולהפעיל שיקול דעת, גם אם זה קשה. אתם לא תוכלו להוביל לשינוי אם כל הזמן תחפשו איך להקל על עצמכם. ולכן אני רוצה לתת לכם כמה טיפים ודמיונות לדוגמא. אתם מוזמנים להשתמש בהם כבסיס במידת הצורך. 

אנחנו נדבר על זה בהרחבה בחלק השני, אבל שתדעו כבר עכשיו, את טיסת ההתרסקות מומלץ בחום להתחיל בסוף השבוע. אתם תראו שתחילתו של המסע בכאילו עלולה להיות מבלבלת וכדאי שאף אחד בעבודה, כמו העובד החדש שירצה לדעת איפה ההמבורגר הכי טעים באזור המשרד, לא יישב לכם על הראש בדקות הקריטיות האלו.

ההתרסקות שאני ממליצה עליה היא התרסקות אכזרית, אבל זה כמובן תלוי בכושר הסיבולת שלכם. המציאו חברת תעופה מפוקפקת, מוזמנים להמציא לה שמות לפי מה שבא לכם. שמעתי כבר על אימג'ן איירליינס, כאילוליינס, פריטנד איירליינס וכו'. מוזמנים להיות יצירתיים ולעוף רחוק עם הרעיונות שלכם. עדיף כמובן שזה יהיה מטוס ג'מבו, מרבה אנשים- מרבה דאגות! האנשים שתבחרו למטוס שלכם צריכים להיות מומצאים בקפידה. אם כמו שרית, אמא שלכם מאוכזבת מכם כי אתם לא מצליחים כפי שהיא קיוותה שתהיו כבר בשלב הזה, שימו דמות אימהית על המטוס שתתיש אתכם בשאלות לגבי העתיד שלכם. אם בן הזוג שלכם לשעבר חושב שאתם בכיינים וזללני אנרגיה, המציאו דמות שדומה לו ושתפו איתה את כל הפחדים שלכם. אם אתם מרגישים שאכזבתם יותר מידי אנשים בחייכם, המציאו אישה נעולה בשירותים בזמן ההתרסקות ולמרות תחנוניה לעזרה, אל תקומו ממקומכם. 

את הרגעים שלפני ההתרסקות כדאי לרפד בבכי תינוקות, בחפצים מתחלקים במעברים או צרחות של דיילות, גם קיא זה מצוין או כלבים שבורחים מכלובים. 

לא חסרות סיבות להתרסקות. זה יכול להיות ברק, ציפורים במנועים, טייס מחבל, טייס שיכור – לשיקולכם. לדעתי מזג אוויר חריג יכול לעשות בכיף את העבודה. אני ממליצה בחום גם על איזשהו חפץ חד מהמטוס שיתקע לכם בגוף ויפצע אתכם. זה יכול להיות מזלג, או קרש האוכל שבמושב שלפניכם. 

למרות שההתרסקות היא בכאילו, חלקכם, תלוי בחוסן המנטלי שלכם, עלולים להרגיש שמדובר בהתרסקות אמיתית לכל דבר, ולכן דאגו שבזמן שאתם מדמיינים, תהיו במקום נעים בביתכם, מכוסים בשמיכת פוך, ואפשרו לעצמכם לצרוח כשזה קורה. אל תפחדו לפחד. 

אל תפחדו גם להרוג את האנשים האלה שזה עתה המצאתם. להיפך! הריגתם היא הדרך האפקטיבית ביותר שלכם להתמודד עם חרדת הנטישה שלכם. תהרגו-תהרגו-תהרגו וזה ישתלם לכם בגדול. 

את השבוע הראשון בלב ים בכאילו אני ממליצה להגדיר כשבוע אוריינטציה. במהלך השבוע הזה, אתם תנסו להבין ולבנות את לוח הזמנים שלכם בים על פי הצרכים שלכם, ובמקביל ללמוד איך לשלב את החיים האמיתיים עם החיים שבכאילו – על זה כאמור נדבר בהמשך. 

תצטרכו לחשוב על פעולות היום יום שלכם ועל לוח הזמנים בהתאם לאופי שלכם. איך אתם רוצים שהיום שלכם יתנהל? האם אתם רוצים להיות בתנועה, או מעדיפים להישאר במקום אחד? האם הים שלכם שקט או מלא גלים? 

אני לדוגמא בן אדם יחסית רגוע ביום יום שלי, אני אוהבת להיות לבד, אני אוהבת שקט, אני אוהבת שיש לי זמן למחשבות ולכן לוחות הזמנים שאני בדרך כלל מארגנת לי ב"איך לשרוד" כוללים הרבה רעש, גלים סוערים, המולה ותזוזות. 

(שקף) סדר יום בים בכאילו לדוגמא

הנה לוח זמנים ליום שלם בים בכאילו שריכזתי מכמה אנשים שעברו את המסע: 

05:30 השקמה ובהייה בזריחה 

06:30 מדיטציה

08:00 חיפוש ניצולים ושאריות מטוס

13:00 זמזום פרסומות מהטלוויזיה ומהרדיו

15:00 שנ"צ על כנף של מטוס

17:00 כתיבת מכתבים בעל פה

18:00 רשימה בעל פה של כל האנשים שאתם מכירים

19:00 שחיית התחממות והתשה

20:30 שינה על שארית של כנף מהמטוס 

לא משנה אילו דברים תמציאו, מה שחשוב הוא להיות בתנועה מחשבתית. שלא יהיו חלקים מתים בים. חוסר ברעיונות עלול לגרום לכם להתעייף ולהישאב יותר ויותר לחיים האמיתיים. 

כמובן שלוח הזמנים הוא דינאמי. בתוכו אתם צריכים לכלול את הדברים שהכנתם מראש, כמו למשל היזכרו בפעם ההיא שקראתם ביומן של בן הזוג שלכם, ושבן הזוג שלכם גילה את זה ואמר שאתם שפלים וקנאיים וחסרי ביטחון ושהוא לא מבין מה הוא עושה אתכם ולמה הוא סמך עליכם ואהב אתכם כל הזמן הזה. 

חשבו על הדברים הנוראיים שעשיתם במהלך חייכם עד שלא תוכלו יותר. ואז, כשתרגישו שהשנאה העצמית שלכם חזקה מספיק, התחילו להתמקד גם בהיבטים הפיזיים של ההישרדות. גלים גבוהים, רוחות, קור, חום, כרישים, וגם, זיהום מהמגש שנתקע לכם בבטן, כאבי ראש, התייבשות, ורעב. תהיו ספציפיים. אם המצאתם רוחות, דמיינו כיצד הן נראות. האם הן מזיזות אתכם ממקום למקום? האם הים סוער? האם גופת אדם צפה לידכם? 

כאן גם יהיה הזמן להשתמש בטריקים שהכנתם. 

אחד הטריקים שאני נוהגת להשתמש בו הוא טריק הדגים הנעלמים. אני מדמיינת לעצמי ים כחול ונטול דגים כדי שגם אם תעלה בי המחשבה להרוג דג ולאכול אותו, באופן אבסורדי לא אצליח למצוא כזה. ובעקבות כך, יצרתי מצב בו אני מדמיינת את עצמי אוכלת את החיה המנחמת שלי, (סוס הים הרירי) מקבלת ממנה הרעלה ומאבדת הכרה לכמה רגעים. 

טריק נוסף שאני אוהבת הוא טריק המסוקים. אלה יכולים להיות מסוקים או כמובן ספינות, העיקר שיחלפו בשעה קבועה ביום ולא יבחינו בכם. כדי להבין מהי השעה האידיאלית למסוקים לחלוף אתם צריכים להבין באיזו שעה ביום אתם נהיים חסרי סבלנות. הגעת המסוק/ הספינה צריכה להתרחש בשעה שאין לכם כוח לכלום. אם אתם בדרך כלל זועפים בבוקר, אז בבוקר. אם אתם מסיימים את יום העבודה בשש בלי אוויר, אז זו השעה המומלצת עבורכם.

(שקף) חלק שני: איך עושים את זה? פרטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית – פמשהה"י

אז איך לעזאזל עושים את זה? 

כמובן שאם היינו חיים בריק, ולא היינו צריכים לפגוש אנשים, ללכת לעבודה או להופיע בארוחות משפחתיות, זה היה קל יותר, אבל המציאות היא כזאת לצערכם, או לשמחתכם, שאנחנו יצורים חברתיים. 

אנחנו צריכים לנסות להשתפר ולשרוד תוך כדי החיים ולא בנפרד מהחיים. 

כמובן שלא הייתי קובעת דווקא על ארבעת החודשים האלה מסיבה לחברים, או מזמינה מסעדה לעשרים מחבריי הקרובים. או מתכננת טיול להרים עם משפחתי, אבל אני גם לא מתכוונת למנוע מכם לראות משפחה, ללכת לסופר, לעבודה או אפילו לפגוש חברים. הכול אפשרי בעזרת כלל אחד חשוב שמיד אדבר עליו. 

אתם צריכים דבר ראשון להבין ולקבל את העובדה שהחיים האמיתיים לא יקלו על פעולת הדמיון, להיפך. ולכן בשבוע הראשון והשני בעיקר, תצטרכו לגרום לעצמכם לדמיין באופן יזום עד שפעולת הדמיון תבוא לכם בצורה אוטומטית יותר. 

לאט לאט אתם תבינו, האם אתם מדמייני בוקר? או יותר טיפוסים שמדמיינים בלילה? האם אתם זקוקים לשקט מוחלט כדי לדמיין ואז באמת למצוא ספסל שקט מחוץ למשרד שיהווה עבורכם עוגן לדמיון או שאתם מסוגלים לדמיין גם בחדר מלא אנשים פטפטניים או תוך כדי שאתם יושבים לצהריים עם העובד החדש במסעדת ההמבורגרים שנמצאת בקומת הקרקע של המגדל בו אתם עובדים. 

בעזרת הכלל שאני מיד הולכת להגיד אותו, אתם תוכלו לעשות הכול. 

(שקף) כלל האוטומט 

כלל האוטומט. בעזרת כלל האוטומט תוכלו לבלוט כמה שפחות ולעורר כמה שפחות תשומת לב וכך להתרכז בכל הכוח במטרה – לשרוד בכאילו, להתחזק ולהשתפר כבני אדם. 

דרך טובה לעשות זאת היא בראש ובראשונה לא להגדיל ראש. עשו את העבודה אותה אתם צריכים לעשות והימנעו ככל הניתן מלשבת אחד על אחד, לדוגמא עם העובד החדש שדורש שתשתפו אותו בפרטים על עצמכם או שיתעקש להזמין אתכם לקפה קר. 

נסו להעביר את היום בעזרת הנהונים מרובים, אבל ללא לקיחת יוזמה וללא ניסיון לפתח שיחות בעצמכם, נסו לכוון את הגעתכם למשרד בשעה בה כולם כבר עסוקים ולצאת ככל הניתן ל"שיחות טלפון" חשובות באוויר הפתוח. השתתפו אך ורק בישיבות מרובות משתתפים ואל תישירו מבט לאף אחד ובטח שלא תעשו טובות לאף אחד, זה לא הזמן להיות אנשים טובים. יהיה לכם מספיק זמן לזה אחרי התהליך. כדאי בנוסף להיצמד למישהו, כדי שהוא ילחם בשבילכם את המלחמות. זה לא זמן טוב בשבילכם להיות לא מרוצים, או לדרוש משהו ממישהו. 

התעלמות גם יכולה לבוא בחשבון, כל עוד היא לא נעשית ממקום "מרושע" שיכול לגרום לאנשים דווקא להפנות את תשומת הלב אליכם, במקום מכם. 

אחרי כמה שבועות כאלה, תהיו מופתעים לגלות עד כמה אתם יכולים להיות בלתי נראים בלי הרבה מאמץ ותתחילו להרגיש מאוד בודדים. העובד החדש יפסיק לשאול אתכם שאלות כי לא הבעתם בו התעניינות וחברות שלכם ובני המשפחה יפסיקו להתקשר אליכם כי סיננתם את השיחות שלהם. המצב ייראה לכם מתסכל, ותרצו כבר להגיע לשלב מתקדם יותר בתהליך. שלב בו אתם מרגישים התעלות, שמחה ותקווה. וזה יגיע, אני מבטיחה לכם שזה יגיע אוטוטו. אבל חשוב שתדעו שהתקווה והשמחה וההתעלות ילוו בתחושת אופוריה שעלולה לפגוע בכם אם לא תיזהרו. 

(שקף) אופוריה ומשבר שישים האחוזים  

שימו לב. אחרי שתשלימו שישים אחוזים מהמסע שלכם, אתם תתחילו להרגיש התעלות. שרדתם את המחשבה שלכם. שרדתם את התנאים הכי גרועים, את המחשבות הכי מטלטלות ואתם תרגישו שנרפאתם, שאתם יכולים להיות עמידים בפני כל מה שיבוא, אבל חשוב שתדעו, גם אם אתם מרגישים "מוכנים לעולם", אתם עדיין לא. אתם במקום רגיש. אתם עברתם חוויה קשוחה, ואתם צריכים עדיין לשמור על עצמכם ולאפשר איזשהו "חוצץ" בין ההישרדות לבין החזרה לחיים, כי אחרת אפקט החזרה לחיים הישנים שלכם יהיה מאוד מהיר וכל העבודה הקשה שעשיתם תלך לאיבוד. 

אתם מבינים, בשלב מסוים, בגלל שתרגישו טוב כל כך, אתם גם תקרינו משהו בטוח יותר כלפי חוץ, ואנשים מסוימים כמו למשל העובד החדש ירגישו את זה וירצו להיות בקרבתכם, כי אתם תחייכו ותהיו שלווים יותר מהרגיל. ולמרות שאתם עדיין תהיו עדינים מידי ועדיין לא הבשלתם עם התהליך עד הסוף ואתם במובן מסוים עדיין בוסריים, אתם תאהבו את הקרבה החדשה הזאת שנוצרה בעולם האמיתי עם אותם אנשים כמו העובד החדש ותתגעגעו לקרבה כזאת שהייתה לכם בעבר ותיווצר לכם כעת עם העובד החדש ובשלב מסוים, למרות שתנסו לומר לו שאתם באמצע תהליך ושאתם עדיין לא הגרסה הטובה ביותר שלכם, העובד החדש יגיד לכם שאתם יפים כמו שאתם וישכנע אתכם להפסיק לשרוד. בהתחלה אתם תהיו סקפטים, כי כמובן לא תאמינו שאתם באמת יפים כמו שאתם, אבל אחרי כמה זמן, אתם תתחילו להאמין לו. אתם תאהבו את המבט הזה שיש לו כשהוא מסתכל עליכם, ואת הדרך שבה הוא גורם לכם לחייך, ובלי שתשימו לב, אתם והעובד החדש תתחילו לבלות די הרבה זמן ביחד ואתם תצפו יחד בסרטים של ג'ים ג'רמוש ותבשלו יחד אורז מוקפץ ואתם בכלל לא תחשבו, אפילו לא לרגע, על כל חוסר השקט שהיה קיים בכם "פעם" והגרוע, הגרוע מכל הוא שתרגישו הקלה על כך שאתם לא צריכים יותר לשרוד יותר בלב ים, כי נרפאתם, נכון? לא. כי אחרי זמן מסוים, כשהעובד החדש יתרגל כבר לחיוך שלכם שהקסים אותו בהתחלה, אתם שוב תרגישו לא ממש שלמים ולא בטוחים בעצמכם ותתחילו לקרוא את המיילים וההודעות של העובד החדש ולכעוס עליו על דברים שאתם אפילו לא יודעים מהם ושוב תרגישו שאתם חוזרים להיות מקולקלים כמו שהייתם, ואחרי זמן מסוים העובד החדש בכבודו ובעצמו ישתמש בחולשות שלכם כדי להיפרד מכם. והוא יגיד לכם שהוא מצטער אבל שהוא לא יכול לחיות בחוסר השקט הזה. הוא ישתמש במילים כמו שלווה, רוגע, חוסר ביטחון ושלמות, המילים שאתם (!) בעצמכם אמרתם לעצמכם שחסרות בכם ולכן מלכתחילה יצאתם למסע שבכאילו ואתם תגידו לו שהרי אמרתם לו מההתחלה שיש לכם דברים שאתם חייבים לעבוד עליהם ובגלל זה אתם הייתם זקוקים, מוכרחים אפילו, להמשיך את המסע שבכאילו שהתחלתם, ורק בגללו עצרתם את הכול באמצע, כי סמכתם עליו והאמנתם לו שאתם יכולים לספר לו הכול עליכם, גם את הדברים הפחות נעימים לשמוע. 

וכך תמצאו את עצמכם שוב שבורי לב ושוב מרגישים רצון לעשות קאט בחיים ולצאת למסע הישרדות שבכאילו, והפעם, אתם תבטיחו לעצמכם, הפעם אתם לא מפסיקים אפילו לא דקה לפני מועד הסיום, ואז שוב תיאלצו לתכנן את מתווה ההישרדות, ולעשות רשימות של טראומות מהעבר, ולדמיין טורנדויים וכרישים וגלים, ושוב תצטרכו להרוג את כל האנשים המסכנים האלה שתמציאו בהתרסקות מטוס אכזרית, ושוב תצטרכו לפצוע את עצמכם עם מגש של מטוס ולקפוא מקור בכאילו במים הקפואים של האוקיינוס השקט ולדמיין שוב ושוב את הפעם ההיא שקראתם ביומן, או את הפעם בה עשיתם את עצמכם חולים כדי לא לפגוש את המשפחה של בן הזוג שלכם, וכל זה בזמן שבחיים הרגילים מצפים מכם להיות נחמדים ואדיבים לכולם, ואתם לא תוכלו לעשות את זה, כי אתם קודם כל רוצים לתכנת את עצמכם מחדש במסע הישרדות שייחודי רק לכם, כדי שתוכלו אחת ולתמיד להפסיק לטעות כי אתם כבר כל כך מבולבלים מהניסיונות להיות טובים יותר, ולמה? למה אתם לא טובים מספיק כמו שאתם? למה אתם חייבים להשתדל כל כך הרבה כל הזמן? למי אי אפשר שפשוט תחיו כרגיל ותעשו את הכי טוב שאתם יכולים? למה אי אפשר?

 

19

"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז",

אמרה חוקרת המשטרה העייפה ותקעה בו מבט חודר. (עיניים שחורות, בולטות)

"כבר הסכמתְּ שזה לא באמת ברווז". הוא אמר והחזיר לה מבט. (אותן עיניים שחורות בולטות. הם אחים)

"לא הסכמתי".

החוקרת והאח יושבים במטבח של ההורים. (כיסאות נוטים בזווית מאיימת. סיר ענק מטיל צל)

"שנתחיל מההתחלה?" הוא אמר

(ובבלון נפרד)

"את חולמת שאת הורגת ברווזים, כן?"

"אני חוקרת משטרה, זה התחום שלי".

"התחום שלך… בחייך! את חוקרת תנועה".

"ואתה… אתה בעצמך נראה כמו ברווז".

חוקרת המשטרה מותחת את החולצה על כרסה. (כרס גדולה)

"נמאס לי כבר. אני רוצה שהוא ייצא".

"אפשר לחזור? את חולמת שאת רוצחת ברווזים, ואת עומדת ללדת. את לא רואה את הקשר?"

"קודם אמרת 'הורגת' ועכשיו פתאום 'רוצחת'".

"את לא רואה את הקשר?!?!" (סימני שאלה וקריאה גדולים)

את זוכרת מה קרה לדודה שושנה אחרי שהיא ילדה…? (לא, היא לא תכניס את דודה שושנה לסיפור, והיא גם לא תחשוב עליה)

היא הניחה את המחברת בצד, הזדקפה וסידרה את הכריות. שמירת היריון מחורבנת. היא הפכה דף וציירה רובים וכוונות, ועוד רובים וכוונות. היא ניסתה להוביל את הסיפור לבלון האחרון. מה יהיה כתוב בו היא ידעה אבל איך מגיעים לשם? איך בונים את העלילה? בקשר לגניבה הספרותית היא לא הייתה מודאגת. אף אחד לא ישים לב.

"אני אופטימי" הוא אמר. (עיניים שחורות בולטות, חיוך דבילי)


*הסיפור זכה בתחרות כתיבה ע"ש דודו גבע:  'יותר ברווז מברווז'.

** לאנתולוגיה הדיגיטלית 'יותר ברווז מברווז' – סיפורים נבחרים בתחרות ע"ש דודו גבע. 

11

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.

 

29

מביאה את העולם לתוך חדרי

הוא לא הבחין בי כשנכנסתי בדלת הרחבה ופניתי מיד אל שולחן המפקח על שעות העבודה, כדי לרשום את שעת הגעתי לעבודה.

בתנועה קלה, רכה ומתונה, הסרתי מעל צווארי את הצעיף המנומר, הנחתי אותו לידי, על תיק היד החום הגדול, שכריכתו של הספר כיסתה חלק ממנו, והתמקדתי בפנקס החתימות, לרשום את זמן הגעתי – שעה ודקה: שמונה ועשרים ושלוש דקות. בידי הימנית אחזתי בעט החתימות והשמאלית נחה על הצעיף והתיק, כדי שלא יחליק, כפי שקורה על פי רוב, ותוכנו יישפך החוצה.

אני "משוגעת" על קריאה – בכל מקום – ולכן אני תוחבת  את הספר פנימה בהיכנסי למקום כלשהו, או מפסיקה לקרוא בצאתי. בהסח הדעת אני משאירה את התיק פתוח, ופעמים רבות אני עושה תנועה מקרית, וכל תוכנו נשפך.

"עוד שבע דקות אני סוגר את  הפנקס" – אומר המפקח על שעות העבודה.

הצצתי בשעוני ועניתי לו:

"אבל גם שבע דקות הן פרק זמן. בדקה אחת פני העולם יכולים להשתנות".

לא חשבתי שמישהו יכול לקרוא את כותרת הספר הכתובה על שִדְרָתו של הספר המציץ מתוך התיק הפתוח, אלא אם כן הוא חד-ראייה ויכיר היטב את הספר.

מהרגע הזה, שבו הסרתי את הצעיף המנומר (עור נחש), וידי ליטפה מבלי משים את כריכת הרומן שבתיקי – מן הרגע הזה מתחילה עלילת הרומן הזה.

לקחתי בעדינות את הצעיף, תחבתי אותו בתוך התיק וירדתי במעלית.

הוא עקב אחרי לחצני המעלית. לאחר כחצי שעה נכנס למעלית וירד אל המחסן, ונעצר לידי במקום שבו אני עובדת, שקועה בריקון ארגזי צינורות הגומי החדשים שהגיעו אמש למחסן בסוף שעות העבודה, ולא הספקתי לסדרם.

בעודי עולה ויורדת בסולם הברזל, ומסדרת את הצינורות על המדף השלישי, שמעתי את קול פסיעותיו.

הוא נעמד לידי מעשן סיגריה. הבטתי בו ממרום הסולם ולפתע חשתי סחרחורת:

– אסור לעשן, אתה לא יודע לקרוא?!

הצבעתי על השלט שעליו כתוב: אסור לעשן. חומרים דליקים.

המחסן היה מלא חומרים דליקים – בנזין ונפט. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה.

ירדתי בשלבי הסולם בתנועות מהירות והרמתי את בדל הסיגריה. הסולם כמעט נפל עלי:

– מה ההפקרות הזאת?! הרצפה נקיה!

– מה, אנחנו בבית חולים? – אמר בסרקזם והוסיף:

– אבל לא ראיתי שום מאפרה.

– אמרתי לך שאסור לעשן!

שמתי את בדל הסיגריה בשקית האשפה בפינה הקטנה שווילון שחור חוצץ בינה לבין חדרי. פתחתי ארגז נוסף של סחורה, וסידרתי את תכולתו על המדף השלישי.

– את עובדת כאן?

-מה נראה לך? – השבתי לו קצרות, משתוממת על נוכחותו לידי. בדרך כלל אין איש נכנס לכאן מלבד הפועלים המעבירים סחורה אל המחסן וממנו.

-לבד?

-אתה רואה פה עוד מישהו?

-למה את עונה בשאלה על שאלה?

-ולמה אתה מיתמם?

-אני מעצבן אותך?

-אני לא מבינה מה אתה עושה כאן.

-ראיתי אותך למעלה לא מזמן ורציתי לדעת מה העבודה שלך.

-במחסן כמו שאתה רואה. מי אתה? מה אתה רוצה?

-זה חשוב לך?

-אתה פה אצלי במקום העבודה שלי. אני אחראית על הדברים האלה.

-את חושדת שאני בא לגנוב ממך?

-לא, אתה לא יכול. יש מצלמות בכל מקום, והן מקליטת כל מה שקורה.

-איפה אני יכול לעשן?

-ירדת לפה כדי לעשן?

-ממש לא. ירדתי כדי לדבר איתך, אבל את לא מפסיקה לעלות ולרדת עם הערמות האלה.

-אלה צינורות. זאת סחורה וזאת העבודה שלי.

-זה לא מעניין אותי.

-למה אתה רוצה לדבר איתי?

-אני לא יודע.

-אתה מכיר אותי?

-אני רוצה להכיר אותך.

-אתה מוזר.

-גם את.

-אתה חושב שאנחנו במחזה אבסורד?

-את אוהבת את בקט?

-לא.

-את מעדיפה את ארנסטו סבטו.

רק כאן, נוכח המילים האלה, חדלתי לעלות ולרדת והבטתי בו. הבטתי בו בפעם הראשונה. הבטתי בעיניו, ולראשונה בחיי, גרמו לי עיני גבר מבוכה.

-ראית את הספר?

-הוא היה בתוך התיק.

-הבחנת בכותרת?

-מתוך התיק.

-חצי מהכריכה היה בחוץ.

-אתה מכיר את הספר?

-אני מאוד אוהב את סבטו.

-מה אתה רוצה?

-לעשן.

-אתה מתעקש לעשן פה?

-כן.

-תראה (הושטתי את זרועותי לעזרה), המקום מלא בשמנים וגריז דליקים.

-אין איזו פינה שנוכל לעשן בה?

-אני לא מעשנת בעבודה.

-אני חייב סיגריה.

ניערתי מעל ידיי את אבק הארגזים והצינורות וניגבתי אותם בחצאית. ביקשתי ממנו לבוא אחריי.

פתחתי דלת שיוצאת למרפסת מרובעת, המשקיפה על שטח ריק.

-כאן אתה יכול לעשן.

עמדתי לעזוב אותו ולהיכנס, אך הוא אחז בזרועי:

-תישארי איתי.

-קר לי כאן

-אני לא נשאר לבד.

-אני אביא את המעיל.

נכנסתי כדי להביא את המעיל, והרגשתי שאני משחקת בהצגה. לפעמים זה קורה לי: אני חשה שאני עושה דברים שהם מחוץ למציאות. אני מתנהגת כאילו אני ישנה או מחוסרת הכרה, לא שולטת במעשיי, כאילו שאלתי את הגוף שלי ממישהו, והמוח שלי במקום אחר, ואני מדברת אל יצורים שאינם בנמצא ושומעת קולות מפטפטים איתי, לוחשים לי. אין לי זמן לחשוב עכשיו. אני נאלצת להתנהג כראוי. אחר כך אני אחשוב מי האיש הזה, מאיפה הוא בא, והאם הוא באמת קיים במציאות, האם אני מכבה את הסיגריה שלו על רצפת המחסן? אני חייבת למהר אליו כעת, לפני שהסיגריה שלו נגמרת, ואז איאלץ לחכות לו, כי הוא ידליק עוד סיגריה ויגמור גם אותה.

-אתה לקוח של החברה הזאת?

-לא.

-אתה עובד בחברה?

-לא.

-אז מה אתה עושה כאן?

-יש נסיבות שהביאו אותי. אני אסביר לך אותן אחר כך.

-אז אתה לא עוסק במכוניות?

-לא, אני עורך דין.

-מקצוע טוב.

-כנראה.

-אתה לא אוהב אותו?

-לא ממש. ואת – את אוהבת את המקצוע שלך כאן?

-זה לא המקצוע שלי!

-כלומר?

-זאת פרנסה, לא העבודה שאני רוצה.

-ואיזה עבודה את אוהבת?

שוב הבטתי בו, הסתכלתי בעיניו, ושוב מבטו הביך אותי, אני שמעולם לא הביכו אותי עיניו של גבר. הושטתי ידי אליו, מבקשת סיגריה – זה סוג השיחה היקר לי ביותר. עכשיו אני צריכה סיגריה.

הוא נתן לי סיגריה. הוא לא הופתע, כאילו צפה מראש כל דבר שאעשה, כאילו הוא מכיר אותי. האם זה חלק מהטקסט המוכן מראש? הוא התקרב אלי להדליק לי את הסיגריה. נשימותי התנגשו בנשימותיו, ולפתע הפך ליבי לציפור מפרפרת בין צלעותי. בעודי נושפת את העשן מתוך חזי, אמרתי בכוח ובביטחון:

-כתיבה!

-את רוצה לכתוב?

-אם הייתי יכולה לבחור את המקצוע שאני אוהבת, הייתי בוחרת בכתיבה.

-איזה סוג של כתיבה?

-רומנים.

-ובגלל זה את קוראת את סבטו?

שאפתי שאיפה נוספת מהסיגריה, התקרבתי אליו, נשענתי בראשי קרוב אליו – נצמדתי אליו כמעט – ובחצי לחישה אמרתי:

-לפעמים אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך ספר.

הוא לא חייך, ולא ניכרה בו תדהמה:

-זה קורה לפעמים.

-זה קורה לך?

-לא, אבל שמעתי על אנשים שזה קרה להם.

-אני לא שמעתי ולא קראתי על דבר כזה.

הוא מעך את הסיגריה שלו על הגדר, ושאל במבטו לאן הוא יכול להשליך אותה. לקחתי את בדל הסיגריה שאחז בו בין האגודל לאצבע, אצבעותי נגעו באצבעותיו היפות, והעפתי את הסיגריה באויר.

-אני דומה לסיגריה הזאת.

-כרגע אמרת שיצאת מספר. הבדל שזרקת הוא חסר חשיבות.

-והאדם שגם הוא יצא מספר, יש לו חשיבות?

-בטח.

חשקתי את שפתיי ולא עניתי.

-אני יכול להזמין אותך לכוס קפה באיזה מקום?

-אני לא יוצאת עם זרים.

-אבל אני לא זר!

-כלומר?

-לא שוחחנו עכשיו?

-וזה מספיק?

-מספיק בשביל לשתות כוס קפה.

-קר לי, ניכנס?

נכנסתי והשארתי את מעילי תלוי עלי. שאלתי את עצמי ומיד עניתי "לא, אני לא מדמיינת", ופתאום התחלתי לחשוב "אבל הזמן שיש לי קצר, אני עוד בתוך הארוע, ולא יכולה לקבוע אם זו מציאות או דמיון".

-הנה, בואי נלך.

-עוד לא הסכמתי.

-טוב, תשמעי: נניח שכמו שאת אומרת, את דמות ספרותית שיצאה מספר, אז אולי נדבר על העניין ברוח הרומן?

אהבתי את מה שהוא אמר. נדתי בראשי במבט שואל:

-נצא ביחד, נשתה קפה באיזה מקום, נפטפט, ואז תחזרי לכאן, ממש כאילו יצאת מהרומן אל החיים, או חזרת מהחיים אל הרומן.

לא יכולתי להפוך בעניין בראשי, הוא מדבר כמו שאני חושבת, בהגיון שלי ממש. מה ההבדל בין ספר למציאות, בין סיפור כתוב למציאות המילולית שאנו חיים בה, ומי קובע אם מה שאנחנו חווים, גם הוא רומן? הוא מפלרטט עם המחשבות שלי עצמן.

-יש לך כאן כסף?

-הרבה.

-טוב, לי אין כסף. אני הולכת איתך בתנאי שאתה מחזיר אותי לפה.

-מסכים.

-תתחיל ללכת. אני מתקשרת למנהלת המחסן כדי לבקש ממנה. יש לנו רק שעה.

-בסדר, שעת-רומן אחת זה מספיק

צחקתי ואמרתי:

-שעה של חיים ברומן.

***

אני לא חושבת ששתינו שתי כוסות קפה, כי המבוכה והספקנות הקיומית התעבו. התחלתי להרגיש שאני קלת-משקל יותר, שאני כמו נוצה שנוגעת-לא נוגעת בקרקע, ונתקפתי רצון עז לצחוק.

עצם קיומי נתערפל בעיניי. מי אני? מה קורה?

אני מוצאת את עצמי במצב הזה ברגעים מסוימים שעליהם ארחיב בהמשך, אבל מה שתיתי כרגע, שגורם לי להרגיש שאני יצור בלתי מציאותי ושכל מה שקורה כעת לא קורה באמת. אולי מַתִּי לפני שנים ונדמה לי שאני דמות ספרותית מרומן – של סבטו כנראה. האמנתי שאני אדם חי והרחבתי נוכחותי במציאות.

מכיוון שארועים מתרחשים סביבי, וסבטו שאני מניחה שהוא אשר יצר אותי אינו עומד לפניי, או שאיני רואה אותו עקב "מות הסופר", אני נאלצת לעמוס את משא קיומי הנוכחי הכבד, ותהיה אשר תהיה מידת ספקנותי כלפיו, ייתכן שהוא אמיתי, ועליי להתמודד עם אשר סביבי בגישה מציאותית כלשהי, ולא בגישה ספרותית.

אבל חרף נסיונותי שלא לצחוק למשל, ולאסוף את עצמי כדי שלא אפול או אפיל איתי משהו שנמצא בסביבתי – השולחן או קנקן המים או האגרטל – אני לא יכולה להשתחרר מן האדישות שמקנה לגופי איזו מראית עין של קלות.

נניח שאני ישות ספרותית, ועל כן אני מתנהגת על פי רצון המחבר או המחברת, וכל מאמציי לשלוט במעשיי יעלו בתוהו. ואם אינני ישות וירטואלית, אין לי, במצב הזה, אלא לנהוג בתבונה. כל שעלי לעשות הוא להיזהר, כדי שלא אפול ארצה ואניח לאחרים ללעוג לי.

-מה שתינו?

-קוניאק

-רק?

-כן, את הזמנת קפה עם קוניאק.

-יש לי קצת סחרחורת.

-את רוצה ללכת?

-ללכת לאן?

"את תיכנסי לספר" אמר, וקם בחיוך, ואני התפרצתי בזעם:

-אתה צוחק עליי?

"מתנצל," אמר בנימה רצינית שאינה מותירה מקום לוויכוח. עניתי לו במידה של עוינות:

-אל תחזור על זה יותר.

קמתי והלכתי אחריו ולא עלה בדעתי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים. הייתי חייבת ללכת למקום אחר, לכל מקום שהוא מחוץ למקום הזה. במעלית (אני לא זוכרת שנכנסנו למעלית בבואנו) נשענתי בראשי על כתפו.

את שיכורה?

לא השבתי.

כשהמעלית נעצרה הוא הניח את זרועו על גבי כדי לתמוך בי, והכניס אותי לִמְכונית. ציחקקתי, וגיהקתי ריח של קוניאק. אמרתי לו:

-זה שער הרומן?

הוא חייך חיוך שובה-לב, ושמתי לב שהוא נאה ביותר. כבר קודם חשתי בכך, אבל לא התייחסתי לעניין הזה, לא הייתי ערה לו. עכשיו הרגשתי היטב כמה הוא נאה. האם זה הסוכר הארור שמשבש את דמיוני? האם בשל כך נבוכותי בהביטי בעיניו בפעם הראשונה?

-לאן אנחנו הולכים?

-בבקשה, אל תשאל אותי שצריך לחשוב עליהן. אני לא במצב שאני יכולה להתרכז. אני במקום אחר עכשיו.

ידידי הדליק סיגריה. שמתי לב שאני לא יודעת מה שמו. רציתי לשאול אותו אבל הנייד שלו שם קץ לרצוני. אני לא יודעת מה הוא אמר – הוא שוחח בטלפון באנגלית שאני לא אוהבת, ושליטתי בה מוגבלת. כשניתק את השיחה, כבר נשכחה ממני השאלה.

ישבתי על כורסה מוזהבת, ומסביבי אנשים רבים, ולא ידעתי היכן אני ומי הביא אותי אל המקום הזה, ועזב אותי או שכח אותי – זהו הסבר שתמיד חששתי ממנו – הפחד שליווה אותי תמיד הוא שאאבד את עצמי.

איך להסביר את זה?

אינני מתכוונת לניכור אלגורי או מחשבתי, אלא לניכור פיזי, שלא אוכל להוליך את עצמי, לשאת את עצמי, לקחת את עצמי. אוף… אני לא יכולה לתאר אותו, כשאני מנסה לדבר עליו הוא הופך למשהו אחר.

יש דברים שעוברים עלינו, והשפה אינה יכולה לבטא אותם, להיפך: השפה מעוותת אותם. אוף…אנסה להסביר איך אני מאבדת את עצמי.

כשיש דוחק ברחוב, או כשמישהו מאבד מישהו, אני מרגיעה את עצמי: "אני עם עצמי. שום דבר לא מפחיד". להיות עם עצמי מבטיח לי שאני אתנהג בצורה הגיונית ונכונה. אבל עד מהרה אני שואלת את עצמי: "אבל מי זה האני שמלווה אותי ואני בוטחת בו?". אני יודעת שאלו דברים שקשה להבין אותם, כי קשה להסביר אותם, אולי יש מי שמרגישים כך, בצורות שונות, אבל להביע את זה במילים – קשה.

מה שחשוב הוא שאני עם עצמי ולא עם מישהו אחר. מה יקרה למשל אם אהיה במטוס או באוטובוס או באוניה, ויקרה לי משהו קוסמי? אני אציל את עצמי, אבל אם אהיה במקום מישהו אחר, אני מעריכה שסיכויי להינצל פחותים בהרבה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. לא חשוב, לא חשוב.

איפה אני עכשיו? איך אני צריכה להיות עם עצמי כדי לעזור לעצמי? אני צריכה לקום, להתנועע, לאפשר לאני הזה ששוכן בתוכי לעשות משהו, במקום לקפוא על מושבי, כאילו הוא אינו עמי.

הבחנתי בו מרחוק, ביפיוף הזה, שבכל פעם שרציתי לשאול אותו מה שמו, קרה משהו ושכחתי לשאול.

הוא רקד עם נערה יפה מאוד. חיבק אותה בשקיקה, שוחח והתלוצץ איתה, לחש באוזנה והיא צחקה בקוקֶטיות, נערה יפהפיה שיופיה התגרה בי ממש.

קמתי ופניתי ללכת לקראתו. הוא האדם היחיד המוכר לי באותו מקום שמצאתי בו את עצמי לפתע.

"איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותי. נענעתי בראשי בלי להשיב, כי כדי לדבר בהמולה הזאת הייתי צריכה לצעוק. הוא חש בדבר ושאל:

-נלך?

כאילו הציל אותי מאיזה מיצר. חייכתי אליו. נראה שאני לא במקום הנכון, אבל מעניין לאן הוא ייקח אותי.

-אני אביא את המעיל שלי.

ברגע שהרחתי את האוויר הנקי ברחוב, שכך השאון שקדח בראשי.

"לאן אנחנו הולכים?"

שאלתי אותו.

הוא הציץ בשעונו:

-כבר מאוחר. שאביא אותך הביתה?

-מה השעה?

-תשע.

-בערב?

הוא צחק צחוק רועם.

-כן, בערב.

-אני רגילה לחזור בשמונה בערב.

-אני לא יודעת איך נזכרת בזה פתאום?

-יש בעיה?

-אני לא חושבת.

כאילו אני שוקעת במים או רואה את המתרחש דרך מחיצה, החל הערפל שבראשי להתפזר, ומחשבותי החלו להתבהר. נזכרתי היכן אני גרה ושכנראה אני לא דמות מתוך רומן, משום שעל הבניין שמול פתחו עצר הבחור הנאה את מכוניתו היה כתוב 6, כפי שאמרתי לו קודם לכן, כשהדרכתי אותו אל כתובת מגוריי.

-שאני ארד איתך?

-כן בבקשה.

ירדנו מהמכונית, והוא נכנס איתי אל הבניין. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי ואמר שהוא מצטער אם הכעיס אותי במשהו.

התעלמתי מידו המושטת, נאחזתי בצווארו ונצמדתי אליו בנשיקה ארוכה.

חשתי בריח היין בשפתיו, אבל הוא נראה כאילו לא חיבק אותי ולא נישק אותי, כאילו אחזתי באדם עשוי חלל ריק.

 

2

מוקדש לנערה עדי יעקובי שנעדרת מאז 1996.

א

בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.

לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".

נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.

הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.

לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".

לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."

"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.

היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?

שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."

"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.

לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.

"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.

ב

אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.

אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"

אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.

החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.

אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.

אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."

ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.

במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.

אמי הפסיקה לבכות.

למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.

אמא נעלמה.

כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.

ג

אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.

לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.

נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.

ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.

היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."

מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.

"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.

ד

לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.

אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.

אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.

אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.

אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.

ה

נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.

בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.

"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.

אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.

במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.

אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.

יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.

"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."

הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.

22

חָסֵר בָּהּ חֵלֶק. ואולי מדויק לומר שהיא שְׁלֵמָה מידי, סגורה, וחסר בה מה שיפרק אותה לחלקים. לדיבור צריך שניים והפה שלה לא הוציא דבר כבר שנים, המילים מתות וחיות בתוכה במחזורים. "אנשים מדברים", חשבה לעצמה, "ללא סיבה, הרים של מילים ולא מצטיירים בהם שביל או דרך".

ישבה והתבוננה במבטים המרקדים, בהתרגשות המדומה שאחזה, בתנועות הגוף שחזרו וסיפרו אותו סיפור שוב ושוב. במקרה הטוב המאזין השתנה. האוויר היה רווי במילים מחניקות, ומסביבה אנשים שתו אותן בצימאון, באושר של מי שהולך בְּמִדְבָּר הַדְּבָרִים. "אין דבר שאין לו לָמָּה", ידעה. אך מה אם לא תשתתף במופע הזה, מה אם לא תאמר דבר שלא מוביל לשום דבר, לא תדבר על היום, על מי שעקף אותה בתור, לא תספר על האורז ספוג השמן בארוחת הצהרים.

בתחילה החליפה משפט בצחקוק, למען הנימוס. אחר כך, בחיוך קל. חמתה הביטה בה במבט חסר שביעות, "תמיד את צריכה לעשות דברים אחרת, אי אפשר להבין אותך", ותמיד טרחה להזכיר לה, "ועדיין הסט של צלחות החרסינה עם העיטורים מזהב שקניתי לך לחתונה יושב אצלי במחסן, למה את לא מחליפה את הצלחות מזכוכית, את כל השריטות רואים להם", אמרה לה מיואשת ומיד חייכה לכלה האחרת, "בושה לארח ככה", והכלה האחרת מיד הנהנה בהסכמה, והלכה עמה לקצה המטבח להתענג על פיסת רכילות כמו על פרוסה גנובה מעוגת גבינה.

עם הזמן מבטה חמק. רכן לתוך הצלחת. גלגל בין אצבעותיה פיסת נייר. ספונה בתוך דפי עיתון, ממששת עטיפות שבאו להעיד על רכיבים: פחמימות, סוכרים, שומן רווי, עוקבת באצבעה אחר ציור שצייר אחד הילדים כמו מסלול במפה נשכחת; כל מה שהצליחה להיאחז בו על שולחן-האוכל רק לא להרים את המבט לשפתיים הלועסות-יורקות-בולעות מילים, "אותי לימדו שמשפים רזים צריך להיזהר", שלא ידברו אליה, והנה, אביה מחייך אליה, המילים תקועות כמו שאריות אוכל בין שיניו, "מה כבר לא נאה לך לבוא לבקר אותנו? אף אחד לא מחייב אותך להכין…", ואז מסיט את מבטו מבלי לחכות לתשובתה, "אפילו הם לא מאמינים לעצמם ולא משנה כמה יאשימו את הטרקטור ואת הגשם", והחברה החדשה של גיסה רוכנת עם מחשופה הנדיב, "בעצם הכי טוב שיאכלו גזר, גם לא משמין וגם עוזר לראות בלילה", משפטים שמחליקים כמו סופגניות בטיגון עמוק. היא יושבת מסביב לשולחן המאורך נאחזת במוטות העץ של הכיסא והדיבור של האנשים סביבה הולך ונערם מעליה:

— אין לי בעיה שהיא שונה, רק לא נראה לי שהיא מנסה לטפל בבעיות שלה לעומק.

— קצרה היריעה מלתאר את העוול שהיא גורמת.

— הפואנטה היא רק להכין את העוגה, לא לאכול אותה.

— יותר מידי עבה ושמנה, הייתי עושה את השכבות דקות יותר שירגישו את טעם.

— בסופו של דבר כולנו נצא מפסידים.

— העוגה הזאת עלולה לקצר לי את החיים, רק שיעבירו אותה מהר.

— אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם פה סגור ובלי אוכל

— חבל שאתה לא רואה את המציאות העגומה.

ואיש אינו עוצר לנקות. כשהסתיימה ארוחת-הצהריים המשפחתית, המשיכו כולם לשבת סביב שולחן האוכל, והיא הזדרזה לאסוף, לעמוד ליד הכיור, להיצמד לשפתו ולשקוע לתוך מירוק הצלחות. אבל השקט, למרבה הפלא, היה רק משפתיהּ והלאה. בתוכה קמו המילים, כמו ציור שמעיר את הבד. חשבה: "סוגים שונים של מבע יש לכיור המטבח. מביט בי עומדת מעליו כמו שָׁמַיִם; מטיחה בו מים ושמן, חלקיקי מזון ורקב. והוא מלבני, חור פעור במרכזו, חסום בזְמָם – כל מה שאינו מצליח לבלוע נצרב על פניו".

ופתאום מאחורי גבה קול אחז בכתפה: "עַזְבי, חבל שאת ככה מבזבזת את הכוחות שלך, אחת-שתיים הכול נכנס למדיח", רצתה להגיד שאצלה אין מדיח, שהיא לא מבינה למה אצלה האוטומט לא הצליח, לא נקלט לה ברחם של התנועה האנושית שנעה קדימה אל הבא, החדש, כי אצלה עדיין לכלכתָּ – שטפתָּ, עדיין "צלחת תמורת צלחת, כוס בעבור כוס, מילה תחת מילה". ואולי גם קִנאה ביכולת שלהם, האחרים, להניח, להניח את הכלים בתוך מכשיר השטיפה, גם אם לא יצא נקי תמיד אפשר להפעיל מחדש, להניח, למשפט שיאמר, במקרה הגרוע, ידחַק אותו הצידה המשפט הבא, שכבר נושף בגבו ממהר, ומה היא מודדת פה רכיבים בִּגרמים; מילים יוצאות, נכנסות, כמו אוויר, מזוהם, נקי, גם בערים הכי מזוהמות אנשים ממשיכים לנשום, ללכת ברחובות.

פתח הניקוז של הכיור היה חסום בגרגרי אורז ובעדשים שחורות, לכד את עינה, "שום דיבור לא יכול לצאת ממנו", חשבה, אם רק היו העיצורים השְּׂפָתִיים פורצים את הר השיירים כמו סילון של מים, מהליבה לחוץ, "אבל אני לא יכולה לעזור לו!", עמדה מהופנטת, חסרת אונים מול מסננת הכיור. כל מה שהיא צריכה זה רק לשלוח יד, לקחת את המסננת ולהפטר מתוכנה. אבל ידהּ פֹה, תקועה באוויר, והמסננת היא נקודת הניקוז והמים חונקים אותה, מובילים לתוכה את כל החלקיקים האלה וסותמים לה את הפיה; "מה נתקעת ככה?", יד נשלחת מאחוריה, מהירה, מרימה, מנערת ומרוקנת. והיא בקול נמוך ומבולבל עונה, "איך זה שבְּמקום שכל הזמן זורמים בו מים וסבון, מצטבר כל-כך הרבה לכלוך?". אבל בדרך כלל גם לא עצרו להקשיב לה, להקשיב באמת, אם בכלל עצרו האנשים באמת להקשיב קשב עמוק ומלא לאחר, לכן היו דבריה כאילו לא נאמרו.

ולכן גם לא דיברה. רחוקה מהאנשים שממללים את עצמם עד החול הדק הרגישה חופשיה. כל-כך מעט מילים נהגו על שפתיה שלפעמים הייתה משתהה זמן רב עד שיכלה לענות על שאלה פשוטה כמו: "בת כמה את?". אבל עם ילדיה הקטנים הייתה משתטה, בצלילים, ממציאה מילים, רוקדת עימם בשפה של הברות, מחליפות בין צורות לצבעים, לקרב את אצבעה אל שפתיה וללחוש "הַסּוּ כֶּלֶב וְדֻבּוֹן", כי שכבו הבובות לישון, וגם הצרצר, גם הוא עכשיו ישתוק, ששש, "הוּא חוֹלֵם חֲלוֹם מָתוֹק".

היא ישבה במשרד הקריר של ד"ר פלכטר, מומחה לרפואת עור. הגיעה להתייעץ עמו לגבי גרד שלא הניח לה. ד"ר פלכטר סקר אותה במבטו ואז שאל, "במה עוסקת?". האישונים שלה רצו על פניו למשך מספר שניות ארוכות ופיה עדיין סגור. ד"ר פלכטר חזר שוב לבדוק אם שמעה אותו, "במה את עוסקת?". אבל השאלה שלו לקחה אותה כל הדרך מן האוויר המשותף, האוויר שהיה כבד כמו מים, ועד לעורהּ שחצץ. נקביו מכווצים כמו מיליוני פיות חתומים, והמילים מצטברות עליו טיפות-טיפות עד שמחליקות לאדמה. מולה הַפָּנִים הלא-מוּבַנות שמחכות לתשובה. ואז הגרד. היא לא הבינה למה ד"ר פלכטר פונה אליה בשאלות כל כך קשות. המילה, "אני", לא הצליחה לצאת ממנה והיא הטתה את פניה במאמץ.

הלכה לגינה הציבורית והביטה בספסלים המפוזרים, היכן תשב? הגיעה עם מחברת שאחזה קרוב לגופה. אנשים חצו את הגינה, ובכל פעם שעבר מישהו קרוב לספסל שלה נשענה כמעט כדי חצי שכיבה, לסמן שאין פה מקום לעוד אחד. וכתבה, כמו שד"ר פלכטר ביקש ממנה, למרות שלא הבינה, מה הקשר בין המילים לגרד שהציק לה בעור:

"על הספסל שם, ספסל העץ, אני יושבת. מלטפת באצבעותיי את התבניות הארוכות הנמשכות ומחכה מי יישב היום לצדי. כל החריצים והבליטות, אלה שחרט הזמן ואלה שעשה אדם, ועדיין, המגע שלם ורך, וידי מחליקה, מתגמשת, הופכת היא עצמה לצורה". היא ליטפה את פני העץ של הספסל, וכמצוותו של ד"ר פלכטר המשיכה לכתוב.

בפגישה הבאה אצל הרופא, הוא ביקש את המחברת, היא הסמיקה ומסרה לו. הוא קרא בלב. פניו מעט התרככו, ואותה זה הרגיע. אבל אז אמר: "שָׂפָה ללא קול". ככה הוא קרא לזה ד"ר פלכטר. אבל מה הוא מבין, אמרה לעצמה. היא ישבה מולו, מתבוננת בו, עדיין בתוך החולצה הלבנה המכופתרת עם העניבה ששרוכה סביב צווארו, ואורו האפור של הפלורסנט נופל עליו באותה זווית, כאילו לא עברו חודשיים מאז ישבו זה מול זה בפגישה הקודמת. הוא המשיך להקליד בגיליון הרפואי שלה, והיא התבוננה מרותקת לתנועות, לצלילים של הדפסת המדפסת ואז הטבעת החותמת ותקתוק המקלדת כמו בפזמון חוזר. אחריה, אמרה לעצמה בלגלוג, יכנס הבא בתור ושוב אותם צלילים של מדפסת, חותמת, מקלדת. אבל אז ד"ר פלכטר יישר את עיניו אליה וקבע: "שָׂפָה שאינה עוברת את מחסום השפתיים". היא הביטה בו בפליאה, בפה פעור שעדיין אינו משמיע קול. "קדימה, אתְּ רוצה לשאול משהו?" המשיך, והיא הניעה את פניה לשלילה, ואז אמר, "אז אני רוצה להקריא לךְ בקול אֶת מה שכתבתְּ". "לא!" זה מה שיצא ממנה, "לא!" מבוהל. אבל ד"ר פלכטר התעלם והקריא בקול:

"אני מכניסה את אצבעותיי בין הסדקים שהרוח גילפה את שפתם ונאחזת, בְּטבעיות שמְכַנֵּס אליו מנעול את המפתח, בְּהסכמה הם נחים זה בתוך זה, משוחררים מן המטען שקודם נשאו על כתפיהם. גם הסודות שקוֹרַת העץ הזו נושאת עליה קלים פתאום כולם, אווריריים ויש מקום גם לי למצוא בו עוגן. מלמעלה השמיים בהירים רגע, ולאחריו מאפירים, ימים של סתיו, ופה למטה העץ-שבספסל כבר אינו שולח ענפים לשום מקום; לא בסתיו הזה, גם לא בחורף שאחריו. הפרח, הענף, העלה אגורים בו עכשיו רק כאפשרות – לבקוע פנימה, להיפתח כפיתול בתוך עצמו. וכבר שכחתי את מי שציפיתי לבואו, ולָמָּה, ואולי גם פתאום קיוויתי שלא יופיע איש וייקח ממני ומה אצטרך לתת לו? חיוך, דיבור. ופֹה, איני נותנת דבר, כמו קורת העץ, ששוב כל ענפיה בתוכה והיא אינה מתאמצת להרשים איש. דמות צועדת. אני מנמיכה את פניי, ממלאת בגופי את כל הספסל, שתמשיך הלאה."

וכל מילה שלו, שהיא בעצם שלה, חורצת את העור שלה. "קחי את המחברת", אמר נחרץ, "היא תעזור לך. בשילוב עם המשחה, כמובן", הושיט אליה את המחברת ועדיין המשיך להביט בה, ופתאום אמרה לו, "אני עובדת בבית". "למה את מתכוונת?", שאל בהפתעה, "שאלתָּ, במה אתְּ עוסקת?", השאלה שאחזה בה והלכה איתה במשך חודשיים. ד"ר פלכטר המשיך להביט בפניה, מנסה לשחזר במוחו את השיחה בניהם, ולא זכר ששאל אותה שאלה כזו, "אבל מילא", אמר לעצמו. "אני מגדלת את הילדים בבית. מבשלת. אנחנו בונים יחד מגדלים מִלְּבֵנים, שרים, אתה יודע," אמרה במבוכה, "שירי ילדים". היא לא הבינה מאיפה המילים שלה יוצאות, אבל הקשיבה לכל מילה ומילה איך היא נוצרת. ד"ר פלכטר חייך ואמר בהנהון של קבלה, "את בבית. מגדלת."

אחרי שהמחברת של ד"ר פלכטר נגמרה, נוספה עוד מחברת ואחריה עוד אחת ועוד, היא רקדה ורקדה, יפָה ומלאה בתוך עצמה, עלתה גבוה עד כמה שאפשר להימתח, כמו כששיחקה בגינה מציצה אל ילדיה מצינור המגלשה ושרה להם "וְאֶחָד קָטֹן קָטָן, / שֵׁם יָפֶה לוֹ טִמְפִּינְטָן, / … לוּלִי-לוּלִי-לוּלִילוּל." או כשהביטו יחד לירח, זה, שרק לאחר שנולדו הילדים, גילתה שהוא זורח גם ביום, בא אליה, כמו אורח מציץ לה בחלון, "בלי פֶּה ולָשון", ומהו הדבר שהוא אומר לה, "לְסַפֵּר אָסוּר!"

ומול מדבַּר הדיבור שהשתרע רחב וצהוב סביבהּ, בתוכה צמח יער מתפתל בסבך ענפיו, המחשבות עברו כמו הרוח בענפים, רשרשו בעלים, ואפשר שבן רגע הפך הכול לכחול שאין לו סוף, ופניה משתקפים רגועים במים הזכים. מה לה באנשים, יש פנים עגולים, מאורכים, אף במרכזם, שתי עיניים וּפֶה שתמיד צריך לעקוב אחריו, לשנן את המשפט האחרון שנאמר, עד שייקלט ויובן. והנה ממיליונים, ממיליארדים אפשר לכווץ לחמישה, שישה אנשים, מהר מאוד ללמוד בעל-פה נוסחים של תשובות ושאלות כמו משחק, לכל הגשה יש חבטה משלה, ואז כשמסתיים המשחק, לשבת על ספסל ולאט-לאט לחזור להיות לעץ. שָׂפָה ללא קול, אמר ד"ר פלכטר, תקעה בה שורש, צמחה מכפות רגליה, ועכשיו הכול יכול להיבנות במחשבה, להצטייר בתנועת עפעפיים, דבר לא עמד בדרכה.

ומה גילה לה הירח.

היא ירדה לגינה. הילדים כבר היו מעט גדולים לשחק בעצמם ועם חברים אחרים. על ידה התיישבה אימא אחרת. נראה שחזרה מיום במשרד. היא לא נראתה שונה ממנה. מלבד הלבוש המסודר של האם, ומלבד כתם הרוטב שהשפריץ על חולצתה שלה כשערבבה את הפסטה. הילד של האם האחרת נראה עליז ככל הילדים, אמרה לעצמה. היא חייכה בנימוס, ואז האם האחרת שאלה, ככל הנראה, גם מנימוס, "אז מה את עושה?", היא זכרה את מה שענתה לד"ר פלכטר, והשיבה, "בבית, מגדלת", "באמת? איזה כיף לך", ענתה האם האחרת, "אבל הם כבר גדולים, לא? הם לא הולכים למסגרות? ומה תעשי אחרי?" היא הרגישה מבולבלת, ניסתה להסביר משהו, אבל בראש שלה רק חזר והתנגן שמו של טִמְפִּינְטָן, והיא רצתה לשאול אותו מה הוא עוד עושה שם בְּתוֹךְ שַׁבְּלוּל. היא חייכה בנימוס לאם האחרת, ואמרה שכעת כבר מאוחר וצריך להתארגן לשינה ולארוחת הערב. את זה ידעה לומר היטב ברהיטות ובבירור.

בדרך חזרה הביתה הייתה עדיין נסערת, דרכה רגל אחת על רגל שניה, הצעד פתאום נראה לה כחוזר על עצמו, המנגינות שמשכו אותה הלאה פתאום הפכו הד לעצמן, מודעות למבנה הצר כגודל הגוף, התנועות התעייפו, מורגלות זו בזו, כל הפינות היו ידועות, ומאחורי מבטה לא נסתר דבר, נגמר הקסם. הדמיון שדימה עצמו דומה ושונה, ששיחק באור ובצל, עמד מתנשף, ומול עיניו רק הפיתולים, והבשר אותו בשר, אין לו פנים אחרות, והמים הזכים אטומים כמו כוס של ג'לי מתוך העיניים. היא שכחה לעבור למדרכה השנייה, כמו שתמיד נהגה לפני שהגיעו לבית הקפה השכונתי. היא שמעה את הרחש ההומה והרימה את המבט; ואז נעצרה. עדיין מחזיקה בידיהם של ילדיה, ומביטה בפליאה איך בחוץ משתולל הדיבור.

אנשים יושבים זוגות ושלשות, והקול במעין סחרור קופץ מאדם לאדם. היא הולכת בתוכם ובבת-אחת נדמה לה שֶׁעוֹרַהּ מקומט יותר, אפילו מאלה שמבוגרים ממנה. דבר לא זוהר בה, וכל היופי שהיה בתוכה נפרש כעת, לא שייך לה עוד, כמו קטיפה, על הַפָּנִים הפונות, על השפתיים המלאות, על רחש המתוק שנקרא חיים.


שיר הילדים "שיר ערש לבובה", מילים: עמנואל הרוסי
שיר הילדים "אצו רצו גמדים", מילים: מרים ילן שטקליס
שיר הילדים "בא אליי אורח", שיר עם צרפתי, נוסח עברי: אברהם ברושי

21

העיר הזאת היא כל כך יקרה כוסאמו, שנגמר לי הכוח. אבל גם נפלאה כל כך, שלא תמיד קל למצוא בשבילה כוחות. היה עדיף שתהיה יקרה ונוראה. כדי ליהנות ממנה, צריך כסף; כדי שיהיה כסף, צריך לעבוד הרבה; אבל כשאת עובדת הרבה, אין לך לא כוח, לא זמן ולא רצון ליהנות ממנה.

שרשרת אין-סופית של חשבונות שלא שולמו תלויה כמו חבל על צווארי. חובות לחברים ולאנשים שאני בקושי מכירה. בסביבות עשרת אלפים.

כל זה – חובות, פחדים, עייפות – הצטבר במשך חצי שנה, עד שהתחלתי לבסוף לחשוב על שחרור – על התאבדות. שלב ההרהורים התחלף בשלב התכנון.

לפני זה עיכבו אותי שלושה דברים – הפחדנות שלי, תקווה לעתיד טוב יותר ו… אמא. אך הנה אני כבר בנקודה, ובנקודה הזאת אני לבדי עם ענן של חרא שמתקרב אליי. אני יודעת שאם אשאר בה, החרא יפול עליי מלמעלה, ולא אצליח לצאת ממנו. למה לחכות? עדיף להשתחרר. נשאר רק לבחור איך ללכת.

קראתי הרבה בנושא. האפשרויות של להתאבד בטביעה, בתלייה או בירייה – כולן כואבות. גם ככה כואב, לא התחשק לי לגמור באותו האופן. נשארו הכדורים. לבלוע כמות גדולה, להירדם, ולא להתעורר.

אם יש לכם חיים, אז בטח חשבתם, ולו רק פעם אחת, לשים קץ לשליטתם בכם. אל תגידו שלא. בכל מקרה, לא אאמין לכם.

אבל לא היה לי מספיק כסף לכדורים, לכן הלכתי לחבר הכי טוב שלי, שנכון לאותו רגע, הייתי חייבת לו ששת אלפים שבע מאות וחמישים.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה." לא שיקרתי, הרי זאת באמת הייתה הפעם האחרונה.

"כמה?"

"מאתיים."

הוא האכיל אותי באורז, בסלט עם טחינה, הושיב אותי במונית, נתן כסף לנהג, ונסעתי.

כל העסק יצא עקום – אני רואה את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, ואפילו לא חיבקתי אותו כמו שצריך. המונית שלי עצרה את תנועת המכוניות האחרות. הן צפרו בטירוף, ובכל הלחץ הזה לא הספקתי אפילו לומר לו משהו באמת.

בחפיסה אחת לא היו מספיק כדורים בשביל למות – הם כנראה זוכים להצלחה בקרב מתאבדים, ולכן שמים מהם כל כך מעט. ככה נראה לי. כדי למות, הייתי צריכה לקנות ארבע חפיסות. לקנות את כל הארבע באותו הסופר-פארם לא נראה לי לעניין, חששתי ממבטים חשדניים, ולכן החלטתי לעבור בארבע חנויות שונות ובכל אחת לקנות חפיסה אחת.

התכופפתי כדי לקשור שרוך, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי ושלחתי יד לפאוץ' שלי, שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, ראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. התחלתי להסתובב כמו סביבון, וראיתי נער אריתראי בן שלוש-עשרה בערך בורח עם הפאוץ' שלי. זינקתי לעברו, הוא ראה אותי אבל היה מהיר כפנתר… הוא דהר. לא היה לי שום סיכוי היום…

לא להשיג ולא למות.

חריקת בלמים – עד היום הצליל הזה נתקע לי באוזניים בפניות. התאספו המון סקרנים, הנהג בפאניקה, הנער צורח, ולידו מוטל הפאוץ' שלי ובו השחרור שלי, ואילו אני עומדת קפואה במקומי.

הגיע אמבולנס, אלונקות, רופאים. בקיצור, הם נסעו, ואז נזכרתי שהמאתיים שקל שנתן לי החבר, הם לא בפאוץ', הם בכיס של המכנסיים. הרמתי את ידי, מונית עצרה על המקום:

"סע אחרי האמבולנס!"

את הילד הובילו לאיכילוב, ואני כמו חולדה מבוהלת הסתתרתי מאחורי עמודים ואנשים, והלכתי בעקבותיהם – הרופאים, האלונקה והנער.

הוא שיחק בטלפון כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו. הוא כבר הרגיש טוב יותר, האחות סיפרה לי על הכתף הפרוקה. הנער הרים את עיניו, מבטינו נפגשו, הוא התכווץ. הושטתי לו שקית צ'יפס, תפוח וקינדר:

"לא ידעתי מה אתה אוהב."

"אני אוהב צ'יפס," הוא לקח את הצ'יפס.

שתקנו, הוא גרס. אמו – אשה שחורה רזה – נכנסה לחדר בסערה, התחילה לחבק אותו, ואז ראתה משהו וצרחה:

"שוב אתה עושה את זה!" והיא תפסה את הפאוץ' שלי, שהיה מונח על הארונית כל הזמן הזה, "שוב אתה גונב!!! הרי אמרתי לך, אני אסתדר! אציל את אחותך! שומע!? היא תחיה!!!"

לבסוף היא ראתה אותי והשתתקה.

יצאתי מהחדר בלי לומר מילה. שכחתי כבר איך זה – איך זה כשרוצים לחיות. צלצלתי לאמי, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי זה צלצלתי לחברי הטוב ביותר והזמנתי אותו לבירה. לא אמרתי לאיש דבר – התביישתי, אתם מבינים?

אבל כל העניין לא התפוגג כל כך מהר, לא עברו כמה ימים ושוב התקרב אליי ענן החרא. רק שהפעם זה היה אפילו גרוע יותר.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה."

"כמה?"

"מאתיים."

הפעם חיבקתי אותו ואמרתי לו שאין כמוהו.

"היום בערב יש הופעה טובה ב'כולי עלמא'. שירים של נינה סימון. צריך ללכת," אמר לי לפתע חברי.

כמעט פרצתי בבכי, ולכן זינקתי על אופניי במהירות ונסעתי. כשקשרתי את האופניים ליד הסופר-פארם באלנבי, ראיתי שהשרוך פתוח. אתם יודעים, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי הושטתי את היד לפאוץ', שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, וראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. הוא דהר כמו פנתר:

"חתיכת חרא!"

אבל תמיד רועש באלנבי, קשה להאמין שהנער שמע אותי. ליתר ביטחון בדקתי את הכיסים שלי, היה בהם רק טלפון. הוא צלצל:

"את זוכרת? היום. 'כולי עלמא'. נינה סימון. בעשר."

נראה שגם היום אני לא אמות.

 

12

סבתא זוהרה הייתה אולי בת בת מאה ואולי יותר. בעצם לא יותר ממאה, כי אני לא יודעת לספור יותר ממאה.

היא לא הייתה הסבתא שלי אבל כולם בשכונה קראו לה סבתא. לא היה לה בעל והיה לה רק ילד אחד. גדול. יוסף. כולם ידעו שיוסף לא באמת היה הילד שלה, אבל אף אחד לא ידע מאיפה היא הביאה אותו. יוסף קרא לסבתא זוהרה: "אמא". אני חושבת שכולם ידעו מאיפה סבתא זוהרה הביאה אותו, אבל לא רצו לגלות לנו, הילדים.

הרבה דברים לא רצו לגלות לנו, הילדים. למשל שסימה הייתה זונה, וכל הבעלים והאבות היו הולכים אליה ומתווכחים איתה על כסף. היא רצתה עשר לירות והם רצו לשלם רק חמש לירות. אבל בסוף הם היו מסתדרים והיא הייתה לוקחת אותם מאחורי המכולת של שלמה, איפה שהיתה תעלה ארוכה עם הרבה קוצים, שאמא קראה להם חרשוף והיתה שולחת אותנו לקטוף אותם, אח"כ היא הייתה מבשלת אותם עם קציצות הדגים הכי טעימות בעולם. ככה יצא לי לראות את סימה מרימה את החצאית, ומראה לבעלים של האמהות, שאני לא רוצה להגיד את השם שלהם עכשיו.

בעצם התחלתי לספר לכם על סבתא זוהרה שממש, אבל ממש אהבתי אותה. היא היתה הזקנה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא היתה גבוהה כמו עמוד חשמל ודקה כמו דף של מחברת. העיניים שלה היו בצבע שאף אחד עוד לא המציא לו שם. הן היו עצובות אבל גם טובות. תמיד היה לה חיוך כזה שמרגיע. הייתה לה צמה ארוכה בצבע שחור עם הרבה שערות בצבע כסף. בגלל זה, לפעמים חשבתי שהיא מלכה.

אחרי בית ספר, כשהיה יום יפה, הייתי הולכת אליה, היינו יושבות בשמש, על המדרגה בכניסה לצריף שלה, הצריף שיוסף, שקרא לה "אמא" שרף אחר כך, והיינו מוציאות את כל האפונים מהתרמיל ושמות בסיר.

הייתי מספרת לה על בית ספר, למשל, איך המורה ביחד עם התלמידות צחקו עליי בגלל שיצאתי מהשירותים והחצאית שלי היתה תפוסה בתחתונים, וכולם ראו לי את התחתונים וצחקו.

"וו אש עמלתי". "ומה עשית?" שאלה אותי במרוקאית.

"נכנסתי לכיתה והפכתי את כל הכיסאות והפרעתי למורה ללמד". סבתא זוהרה ידעה מעט עברית, ואני ידעתי מעט מרוקאית וככה דיברנו בשתי השפות.

היא צחקה ונישקה אותי במצח.

"עכשיו אני בעונש ואמרו לי להביא את אמא".

אמא תמיד הייתה בעד המורים, אז לא סיפרתי לה הרבה דברים. גם אני הסתרתי ממנה ושמרתי סודות, כמו שהיא היתה שומרת סודות ממני. אבל אני שמרתי סודות כי פחדתי ממנה. היא שמרה סודות בגלל ש"זה לא עניין של ילדים" ככה היא אמרה.

סבתא זוהרה באה איתי למורה, והקשיבה לתלונות של המורה עליי. המורה דיברה במילים מסובכות שקשה להבין בעברית. אני חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כדי להרגיש יותר חשובה.

 סבתא זוהרה לא הבינה הרבה ממה שהמורה אמרה, אבל ישבה זקוף והצמה שלה היתה מתוחה יפה יפה מאחורי הראש. היא תמיד ישבה זקוף, ונדנדה קצת את הראש כל הזמן קדימה ואחורה. בסוף, כשהמורה סיימה לדבר, היא אמרה: "אמא שלה חולה, אבל שהיא תהיה בריאה אני יגיד לה שתתן לה עונש".

כמובן שהיא לא סיפרה כלום לאמא, ואפילו קנתה לי קרמבו בדרך הביתה, מהמכולת של שלמה.

ביום שישי סבתא זוהרה מתה. יוסף שרף את הצריף בזמן שסבתא זוהרה ישנה בפנים, וגם היא נשרפה.

אחרי שבאו מכבאי האש באה גם המשטרה ורדפה אחרי יוסף עד שתפסה אותו, והכניסה אותו לכלא. שמעתי שאמרו שהוא שרף את הבית בגלל ששרלוט, היפה של השכונה, לא רצתה להיות חברה שלו.

שאלתי את אמא: "למה הוא שרף את סבתה זוהרה ולא את שרלוט?" אמא אמרה לי להכנס הביתה, ושזה לא עניין של ילדים.

המוות של סבתא זוהרה כאב לי בלב.    

נכנסתי למחסן שלנו, איפה שאמא שמה את הסיר של הקוסקוס וכל הצנצנות של החמוצים, וגם כיסאות, שיושבים אחד על השני כמו מגדל, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי, רק, אולי כשכלבה שלי, לוליטה, מתה מסרטן בכבד.


*הסיפור זכה במקום שני בתחרות "מאה מטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

24

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

30