Write Stories

עמוס הפליג בשבחה. הוא נכח בהרצאתה וחזר נלהב. "כל העיניים היו נשואות אליה. הקהל שאל שאלות והיא אפילו לא מצמצמה. ענתה על הכול ברהיטות. אי אפשר היה להאמין שהגיעה לאולם ההרצאות ישר מהטרמינל."

"אין לך מושג כמה שאתה צודק. האישה הזאת," הכרזתי והצבעתי על נועה שלבשה שמלת קטיפה סגולה בעלת צווארון, "היא כל כך עוצמתית, שגם אם רכבת נוסעת תפגע בה, הרכבת תתפרק ולא היא," אמרתי ורק כשהבחנתי בעשרות העיניים הנעוצות בי ושמעתי את  השקט שהשתרר סביבי הבנתי שדיברתי בקול רם מאוד, כנראה צעקתי.

אפילו אֶמָּה הצעירה ששטפה כלים במטבח עצרה ממלאכתה והפנתה אלינו את צדודיתה. מבט משועשע התרוצץ בעיניה הירוקות. צחקוקים מוחנקים נשמעו בסלון. אולי האורחים דמיינו כמוני מפגש חזיתי בין נועה לבין רכבת ישראל דוהרת; חלקיקי פלדה אדומים מתעופפים באוויר, גצי אש ניצתים במסילות, עשן עולה מייבבת חריקת הבלמים. נועה חייכה בהתנצלות לאורחים הנבוכים ולפי מבטיה הרושפים קלטתי ששתיתי יותר מדי והנחתי את גביע היין על השולחן. העמסתי סלט חסה עם פקאן מסוכר בצלחת, ושאלתי מתחטא, "יש כאן מישהו שעוד לא טעם מהסלט הנפלא של אשתי?"

בלילה במיטה, ממש לפני שנרדמנו נועה הפרה את שתיקתה הממושכת ואמרה בקול קר, יבש כקרח: "כל כך הרבה עוינות הייתה במשפט המכוער הזה שלך עליי ועל הרכבת." "איזו עוינות בראש שלך, רק רציתי לפרגן לך." אמרתי וניסיתי לחבק את גבּה, מוּצף אשמה אך נועה סילקה את ידי ולפני שקברה את ראשה בכרית סיננה, "לא רק עוינות, אלא גם שנאה. שנאה יוקדת."

                                                                          ***

בשלב הזה לא נועה ובטח שלא אני רצינו לחורר את מעטפת הסטטוס קוו הדקיקה של נישואינו. תומר ואביגיל למדו בתיכון, הקריירה האקדמית של נועה הסתמנה כמבטיחה עם קבלתה כמרצה מן המניין בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב ואני מוניתי לראש צוות פיתוח בחברת הייטק בה עבדתי שנים.

התהלכתי בתחושה שחיינו המשותפים מוגנים מפרצי רוחות רעות, כאילו פענחנו במאמץ רב קוד מוצפן של זוגות שהחליטו להישאר ביחד אחרי הכול ולהמשיך לנהל עסק משותף. כשהתגנבו לאוזננו שמועות על מכרים, שכני עבר, הורים של חברי ילדנו מבית הספר שהתגרשו, צקצקנו בלשון כרצי מרתון השולחים מבטי השתתפות לאלו שהשתרכו מאחור. הרגשנו ברי מזל שהצלחנו לאזן את מערך הכוחות בינינו לאחר שנים בהן כפות המאזניים היטלטלו בסערה.

הכרנו כשנועה שפכה עליי בטעות קפה חם בתור לקפיטריה באוניברסיטה העברית. היא קיבלה את ההפוך שלה ורצתה להימלט מגדוד הסטודנטים שצבאו על הדלפק. צעד אחד מיותר לאחור גרם לקפה שהחזיקה בכוס הקרטון להישפך. את הכתמים החומים על הסוודר שלי היא ניסתה ברוב אדיבותה למחות במפית.

היינו אז סטודנטים מבטיחים לתארים מתקדמים שזכו למלגות, והתחבטו מצחקקים לגבי הניסוח ההולם למכתב התודה הרשמי לתורם שבזכות מענקו הנדיב התאפשרו לימודינו והוענק לנו אופק מחקרי. היא לבשה אז ג'ינס משופשף, צבעה קצוות שיער אחת בסגול, התנדבה במעון לנשים מוכות ולמדה בחוג לחינוך. אני ענדתי עגיל באוזן, הרכבתי משקפי ג'ון לנון עגולים, טיפחתי זקן תיש ולמדתי מדעי המחשב. היה לנו מנוי סטודנטים לסינמטק ואהבנו לצפות בסרטים צרפתיים מה"גל החדש". אחרי הסרט ירדנו לעשן במדשאה של גיא בן הינום ולהציע פרשנויות בלתי מתקבלות בעליל לסרטים שצפינו בהם.

לאחר שנתיים התחתנו, ובמהרה החיים התנפלו עלינו בתביעות שהכריחו אותנו להיות אחראיים, רציניים ולעמוד בגזרת התשלומים החודשיים. כשהילדים נולדו בהפרש קטן אחד אחרי השנייה, קלילות החיים הסטודנטיאליים נמחצה לעד תחת כובד מטלות היום-יום הבלתי נגמרות. בתקופה הסהרורית של מחלות הילדים והלילות ללא שינה, החלטנו שנועה תמשיך בקריירה האקדמית ושאני אעבוד ואהיה המפרנס העיקרי.

בשנים הראשונות נועה עוד טרחה להתעניין אם אני חש החמצה על כך שלא השלמתי את לימודיי, אך ככל שנקף הזמן, היא חדלה לשאול ואני חדלתי לתהות מה היה קורה לו הייתי ממשיך בלימודי הדוקטורט. משכורתי היפה פרנסה את המשפחה ואני מיגנתי את עצמי בשגרת היום-יום שכללה יום עבודה ארוך שהסתיים רק בשעות הערב המאוחרות ונסיעות תכופות לחו"ל.

לזכותה של נועה ייאמר שבתמורה לפשרה הכפויה שלי, רוב הזמן היא הצליחה לא לנפנף בפלירט הקצר שניהלתי עם עמיתה לעבודה במהלך נסיעת עבודה לגרמניה. שבוע נעדרתי מהבית וכשחזרתי, הייתי נסער ומבולבל והתוודיתי קודח על כל חטאיי בנשימה עצורה. אז היא בעיקר שתקה, אולם חודשים ואולי שנים אחר כך הקניטה אותי ושאלה בעוקצנות מה שלום החברה הפרחה שלי. היא הניחה שניתקנו את הקשר מיד עם שובנו ארצה, ואני לא סיפרתי לה שהפלירט עם מירית המשיך עוד שבועות אחר כך. אמנם לא העזנו לשכב שוב בלהט כמו ששכבנו במיטה המוצעת בסדינים מעומלנים בחדר המלון המוסק בדצמבר במרכז ברלין, אך הִישנות הבגידה קרצה בכל פעם שנתקלתי בה בטעות במסדרון, מתחכך במלאות חזהּ ונמלא התרגשות, בכל ישיבת צוות בה שולחן עגול הפריד בינינו ובנק הזיכרונות המלוכלך רחש באוויר ועקצץ בפיתוי.

                                                                   ***

נועה רצתה לארגן מסיבה בביתנו לרגל פרסום המאמר האקדמי הראשון שלה בכתב עת בינלאומי יוקרתי לחינוך. הופתעתי מהצעתה, עד עכשיו הקפדנו לדלג על טקסים טרחניים. רצינו להעניק משמעות משלנו לאירועים ולכן ערכנו חתונה צנועה וברית מילה ביתית. גם את חגיגות הבר מצווה והבת מצווה המרנו בטיולים ארוכים בארה"ב ובאירופה. הייתה בינינו תמימות דעים שאין צורך להטריח את הדודות הרחוקות לנסוע עד ירושלים בשביל להגיש להן מאפה פילו ולקבל מהן צ'ק ונשיקה שמנונית מליפסטיק על הלחי. "הפעם אני רוצה לחגוג," הכריזה נועה והסירה את משקפי הראייה שלה שהשאירו את פניה עירומים וזרים. בגשר אפה נחרצו סימנים אדומים. היא קיפלה את עיתון סוף השבוע לשניים והניחה אותו על שולחן הזכוכית.

"מה קרה?"

"לא יודעת, אולי זה הגיל," משכה בכתפה, "הגיל שגורם לך להכיר תודה על כל מה שהצלחת להשיג בחיים."

"את צעירה מדי בשביל להתחיל עם הסנטימנטליות," הזהרתי והנחתי את רגליי המשוכלות על העיתון. נועה הסירה אניצים סוררים מהסוודר שלבשה ונדה בראשה. "זאת בכלל לא סנטימנטליות, אלא רצון לחלוק עם חברים את תחושת הסיפוק שלי."

שנים עבדה על המאמר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה שעסקה ב"'מושג העצמי' בקרב נוער בסיכון" וכעת חשה גאווה על כך שסוף-סוף זכתה לפירות של פרסום, הכרה, ומוניטין. אבל זאת לא רק גאווה, הסבירה, "אני מרגישה גם התרוקנות ממשהו שמילא את כל כולי."

"חשבתי שאת מתכננת להפוך את הדוקטורט לספר."

"ברור." היא הנהנה והשקע בסנטרה רטט, "אבל יש עוד זמן."

"את יודעת שאימא שלי תמיד אומרת שאסור להתרברב במזל הטוב, שזה יכול לפתוח עין הרע."

"על מה אתה מדבר?" היא צמצמה את עיניה וניסתה לכלוא את מבטי, "מה זה לפתוח עין הרע?"

"זה כמו לפתוח פה לשטן. המבט של אנשים קנאיים עלול להיות מסוכן, להזמין צרות."

"איזה שטויות, בחיי. אל תגיד לי שאתה מאמין בכל הדעות הפרימיטיביות האלו של אמא שלך," אמרה והביטה בי במבט ספקני שכמו אמד אותי מחדש ואז הוסיפה, "אני גם לא מתרברבת ולא משתחצנת, אני סתם רוצה להביע תודה על כך שאחת השאיפות שלי התממשה. שאחרי שנות עבודה רבות ומאומצות, סוף-סוף זכיתי להגשים חלום."

"עכשיו את נשמעת כמו מישהי שזכתה להארה."

"נו, באמת." היא רטנה בפה שהתעקם. אחר כך קמה, אספה את ספלי הקפה ושפכה את שאריות הנוזל המר לכיור, "אתה יודע למה אני מתכוונת."

                                                                    ***

מועד המסיבה נקבע לערב חמישי שלאחר חג פורים. שלושים המוזמנים היו רובם ככולם חברים שלה. מעט חברות ותיקות מהתיכון, והרוב קולגות מהאוניברסיטה: ראש החוג וכמה מרצים מהחוג שלה ומחוגים אחרים, ביניהם גם עמוס הידיד הגבעולי המזדנב שלמד איתה מהתואר הראשון ועבר איתה את כל התחנות האקדמיות המתישות שבדרך, חביב עליה ומשונה תמיד בעיניי. האורחים שאלו בנימוס מה להביא, אך נועה לא רצתה שיביאו עמם דבר. היא תדאג לכול. בתושייה של מארחת מנוסה הזמינה ארגז יינות שכלל יינות אדומים ולבנים, וגם כמה בקבוקי וויסקי. תפקידי היה לקחת את הארגז מחנות המשקאות, לקנות ירקות טריים בשוק ולאסוף מהקונדיטוריה היוקרתית מגש פטיפורים במילוי קרם קוקוס, שטרודל תפוחים ועוגת גבינה.

שבוע לפני המסיבה הצהירה נועה שברצונה לשכור את שירותיה של סטודנטית או סטודנט שיגישו את הכיבוד, יפנו את הכלים הריקים למטבח וידיחו אותם. היא אמרה שחשוב לה להיות כל כולה עם החברים שלה. הרי יש כאלו שמגיעים ממש מרחוק. מחיפה, מקיבוץ דפנה ואפילו זוג אחד שעקר לבוסטון לפוסט-דוקטורט וקפץ לביקור מולדת, הבטיח לבוא להגיד שלום. לנועה היה חשוב להעניק לכולם את מלוא תשומת הלב, לכבד אותם בנוכחותה ולא להתרוצץ מוטרדת בין המטבח לסלון כדי להביא למישהו קיסמי שיניים או לערבב את הרוטב בסלט.

"אביגיל או תומר לא ירצו לעזור, הא?"

"השתגעת? הם כן הציעו שיפנו לנו את הבית באותו הערב."

"וואלה."

"כן, לפחות הם לא יטרקו דלתות ויסתובבו עם הטלפון הנייד שהולך לפניהם כמו כלב נחייה."

אחרי סבב טלפונים קצר היא השיגה שם של מישהי מזוג חברים, שלא הכיר אותה אישית אבל שמע עליה משכנים. שמה היה אֶמָּה. היא הייתה צעירה בת עשרים ושתיים שחזרה לא מזמן מטיול בדרום אמריקה ועברה לירושלים מכרמיאל כדי לעבוד ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה. בטלפון היא נשמעה לנועה נחמדה ואדישה. ממש כמו הילדים שלנו, שהיו צעירים ממנה בשש-חמש שנים. נועה סיפרה שלא היה לה ממש אכפת מהי העבודה, לא היה לה אכפת משעות עמידה ארוכות במטבח, לא ממש היה לה אכפת מכלום. היא רק ביקשה שנועה תשלח לה את הכתובת שלנו בווטס אפ והודעת תזכורת יום לפני האירוע.

"איזה מין שם זה אֶמָּה? שאלתי את נועה כשלחצתי על שלט הטלוויזיה.

"תשאל אותה," אמרה נועה והתיישבה לצדי, מותחת גרב על קרסולה.

                                                                    ***

"אמא שלי קראה לי אֶמָּה כי היא מעריצה את ג'ין אוסטן," סיפרה לנו אֶמָּה שהייתה בחורה יפה ומושכת מאוד. היא הייתה אחת מהנשים הצעירות המשתמשות היטב במגנט משיכתן, מאלו שמנצלות עד תום את הקסם שהן מהלכות על גברים ומיטיבות לנצל בעורמה את העצבנות וחוסר השקט שהן מעוררות אצל נשים. שיערה הארוך והשחור דגדג את פלחי ישבנה העגול, עיניה היו ירוקות וגדולות ופיה נשאר פעור מעט כשהקשיבה.

"אמא שלי נולדה בליברפול. כבר עשרים שנה היא בארץ ועדיין יש לה מבטא בריטי כבד."

אמרה אֶמָּה ועפעפה קלות בריסים הצפופים שהאפילו על עיניה.

"נכון," ציינה נועה, "לג'ין אוסטן יש רומן ששמו אֶמָּה על שם הגיבורה הראשית. קראת אותו?"

"לא," אמרה אֶמָּה והעבירה את שערה הצידה, "זה אף פעם לא עניין אותי."

בחדר השינה, כשסגרתי את רוכסן שמלת הקטיפה של נועה היא רטנה שהיא לא מבינה את כל הצעירים והצעירות האלו ששום דבר לא מעניין אותם. בדרך כלל נמנעה ממתיחת ביקורת על הסטודנטים שישבו בכיתות הלימוד, ציניים בעל כורחם, בוהים בה במבט מזוגג, מפעם לפעם משחקים בגלוי בטלפונים הניידים שלהם ועונים להערותיה בגלגול עיניים.

בניגוד למרצים אחרים היא מעולם לא התבדחה על חשבונם או העתיקה את תכתובות המיילים העילגות ששלחו לה וקראה אותן בקול בישיבות סגל כדי להתנקם בזלזולם המופגן. בפניי היא הודתה שכל הדיבורים האלו על התמעטותו של הדור גורמים לה להרגיש זקנה להחריד. הרי גם כשהיא הייתה צעירה, הוריה חשבו שהיא וחבריה רדודים וחסרי דרך ארץ כי שתו וודקה במועדון האומן, בזמן שהם היו בטוחים בשיחותיהם הקדחתניות שהתנהלו בחדרים המטונפים והקרים בשבט הצופים שהם ישנו את העולם, יצילו אותו מאי הצדק ומחוסר השוויון.

"אבל גם הילדים שלנו ככה, נועה."

"ככה מה?"

"לא מתעניינים."

"נכון." היא נאנחה.

"איך אני נראית?" שאלה, החליקה יד על שמלתה ובידה השנייה הרימה את שיערה הערמוני וחשפה את עורפה ואת צווארה הארוך.

"נהדר," אמרתי ונשקתי על לחיה, נושם לקרבי את ריחה המוכר.

                                                                   ***

המוזמנים הגיעו טיפין טיפין והתאספו בסלון ביתנו שעבר מתיחה לרגל המסיבה. הספות הוצמדו לקירות, שולחן הקפה הורחק לחדר עבודה, השטיח הפרסי גולגל וזרי שושנים בצבע להבת אש פוזרו בכדים על כוננית הספרים העמוסה. די מהר נפטרה נועה כמעט לגמרי ממבוכת בעלת השמחה ורק אני שהכרתי אותה כל כך טוב, הבחנתי בדריכות הדקה שנמתחה על פניה, בשנינות הבזק שבה הגיבה להערות, ובחביבות המודגשת בה חילקה הוראות. אֶמָּה ביצעה את הנחיותיה במלואן: מילאה מגשים בגבינות מעושנות שקיסם ננעץ בטבורן ופינתה צלחות משומשות. היו ששאלו בלחישה אם הבחורה החמודה הזאת היא אביגיל, ואני לכסנתי מבט אל הישבן התפוחי והמוצק שלה וצחקתי, מה פתאום. אביגיל שלנו הרבה יותר צעירה והרבה פחות מנומסת. שתיתי כוס יין, ואחר כך גם שתי כוסיות וויסקי כשעמוס, המעריץ המושבע של נועה, החל לנדנד לי. הכרתי אותו מאז שהיה בן עשרים וחמש, וכעת לאחר יותר מעשרים שנה, שמר על בייבי פייס וגזרה נערית. רק המפרצים בפדחתו הסגירו את גילו. הוא הלל את נועה ואת ההרצאה ההיא שנשאה במכון הרטמן, שעתיים אחרי שחזרה מכנס חשוב בפריז, ואז נפלט לי המשפט המיותר ההוא על הרכבת. מבטה הצולב של נועה ליווה אותי עד לשולחן הכיבוד המתרוקן. מלבד סלט החסה שאכלתי ברעבתנות, נותרו רק כמה ברוסקטות יבשות שאותן כרסמתי בלי רצון. גבינת הקממבר שכל הערב שמתי עליה עין נגמרה וכך גם הפרוסות המגולגלות של הסלמון המעושן.

קצת לפני אחת-עשרה החלה התנועה לזרום החוצה. האורחים לבשו מעילים, הכתיפו תיקים ונפרדו ממני ומנועה בנשיקות ובלחיצת יד חמה. נשאר רק עמוס שהתיישב בספה ליד נועה שנראתה סמוקה וזקופה בשמלת הצווארון שהאריכה את גווה. פיניתי כלים למטבח וכל הזמן לכסנתי מבטים לעבר נועה ועמוס שהתווכחו בלהט. שוב היטגנה בבטני השאלה אם הם באמת רק ידידים. ואם הם באמת רק ידידים והיא מעולם לא נמשכה אליו כפי שטרחה להדגיש אז למה אצבעות הפסנתרן הגרומות שלו התהדקו מפעם לפעם על כתפה ומדוע היא לא טרחה לסלק אותן אלא הסבירה לו בעיניים נוצצות את חשיבות תוצאות המחקר האחרון שערך הפרופסור הבכיר בחוג שלהם. היא הייתה כל כך מרותקת לטענתו של עמוס שהתעקש שמדובר במִחזור של מחקר ישן עד שבקושי זיכתה את אֶמָּה במבט כשזו הודיעה לה שסיימה את עבודתה. נועה איתרה אותי יושב על שולחן במטבח וביקשה בקול צונן, כעוס עדיין מהערתי הטיפשית על הרכבת שאקפיץ את הילדה המתוקה הזאת לביתה ואשלם לה.

חיפשתי את המפתחות, תוהה אם עמוס יהיה מספיק נועז או מיואש לפתות את נועה. הוא תמיד היה סוג של נמושה בעיניי, אולי מפני שידעתי שהיה נשוי פעם לזמן מאוד קצר לאישה סקנדינבית. לאחר גירושיו הכושלים מהסקנדינבית בעלת הכתפיים הרחבות הפך למין זאב בודד, סרבן מושבע לדייטים שהסתובב בטריקו מודפסת בכל ימות השנה באולמות הספרייה הלאומית ובשעות הצהריים תר בעיניו אחר מכרים לחבור לשולחנם בקפיטריה. רגע לפני שעזבנו את הבית קמה נועה מהספה, העיפה מבט על המטבח הנקי והכיור הריק ואמרה לאֶמָּה שהיא מודה לה על עבודתה הנהדרת. לי היא הורתה לשפוך את הזבל, הוא בטח עולה על גדותיו. קשרתי את שתי שקיות האשפה הכתומות ומלמלתי ברכת לילה טוב קפוצה לעמוס.

                                                                ***

ברדיו התנגן השיר Hey"" של הפיקסיס. הייתי עדיין מסוחרר מעט מאלכוהול שזרם בדמי, הגבהתי את הווליום ושרתי בקול. אֶמָּה ישבה לצדי במושב ליד הנהג וזמזמה את המילים.

"את לא צעירה מדי בשביל השיר הזה?"

"אני בכלל לא צעירה, ויש לו קצב סקסי שמתאים לכל גיל."

"את צודקת," אמרתי וכשהגבהתי עוד את הווליום, אצבעותינו התנגשו. לרגע תפסתי את ידה וכששחררתי אותה, היא צחקה והגביהה את המוזיקה עד למקסימום. תופפתי על ירכי את הקצב ואז החליקה ידי עד לירכה. לשתי את בשרה וטיילתי עם אצבעותיי רחוק יותר בין רגליה. חלציי התמתחו בהתרגשות כשהיא פיסקה מעט את ירכיה עבורי, פילסה בשבילי דרך. הלמות התופים ואפלת הלילה גרמו לי להרגיש חי וצעיר. רמזורים כתומים מהבהבים פינו לנו באדיבות את הכביש ואֶמָּה הנחתה אותי בקול נמוך למסלול המהיר ביותר לדירת השותפים שלה ברחוב טשרניחובסקי. כשהגענו היא ציינה שאוכל לחנות צמוד למדרכה האפורה.

"מה אתה עושה?" שאלה מופתעת כשחניתי מתחת לאחת החניות המקורות של הבניין.

"אי אפשר לחנות בפנים." פסקה, "החניות מסומנות לפי מספרי הדירות."

"אל תדאגי, לא אשאר פה כל הלילה."

הרמתי את סריג הטוניקה הלבן שלבשה וידיי טיפסו במעלה בטנה הרכה ומשם לשדיה. ביד אחת חפנתי שד עגול ובידי השנייה חרטתי אדוות הולכות וגדלות על פלח ישבנה.

"לא כדאי," אמרה אֶמָּה ולא ידעתי אם היא מתכוונת לחנייה שאליה פלשתי, או לכל מה שהתרחש ומלמלתי, "שום שכן לא יבוא לחנות עכשיו בחצות הלילה." היא זרקה משהו סתום, אבל אני הייתי כבר להוט לגמרי. כיוונתי את החימום על העוצמה הגבוהה ביותר ועברתי למושב האחורי. היא שלחה רגל אחר רגל למושב האחורי וקרסה בדרך. בצחקוקים קולניים הסיתה את שערה לאחור, כאילו הוא שהכשיל אותה ואני אספתי אותה לחיקי. עזרתי לה לחלוץ את מגפיה ולהפשיל את מכנסי הטייץ' השחורים שלבשה, ואז קילפתי מעצמי את הג'ינס והסרתי את משקפיי.

ממש לפני שהשתחלתי לחום גופה, שאלתי אותה אם יש לה קונדומים. אֶמָּה אמרה שכן וגררה מהמושב הקדמי את תיק הצד הזעיר שלה. "אין כמוך," לחשתי מתנשף באוזנה בזמן שהיא קילפה את העטיפה והגישה לי את הגומי הדביק. ליקקתי במרץ את קונכיית אוזנה המתוקה וחדרתי לתוכה. תנועותיי הלכו והעמיקו בהשתלהבות עד שגמרתי, ואף שהיא גנחה ונאנקה לא ידעתי לבטח אם נהנתה.

הייתי חייב להשתין וכשחזרתי רועד מכפור הלילה, משפשף את כפיי להתחמם מצאתי את אֶמָּה יושבת לבושה לגמרי במושב הקדמי של הרכב, שערותיה הארוכות מסתירות את פניה המורכנים. הטלפון הנייד שבידה בהק בחשכת הלילה. היא הקישה במהירות מסחררת על המקשים ואני תהיתי מה היא עושה. מתכתבת עם מישהו? כותבת סטורי? גולשת באינסטגרם? באגביות שאלתי אותה במה היא כל כך עסוקה. אֶמָּה הסתפקה במשיכת כתפיים קלה. לחצתי על מפזר האדים שניקה את המסך הערפילי וחשף מחדש את השמשות. "את רואה שאף אחד לא ביקש את החנייה שלו?"

"אההא… " השיבה ושברה את המבוכה בחיבוק מרפרף. לפני שנעלמה אמרה "ביי אילן," וטרקה את הדלת.

                                                                 ***

בבוקר שאחרי המסיבה, נועה עדיין התעלמה ממני ואני התחמקתי ספוּג חרטה ממבטיה. "לא שילמת לה." הודיעה לי בצהריים בטלפון, ואני התקשיתי לזהות לפי טון קולה הקורקטי אם מהלה את דבריה בציניות, אם היא יודעת עוד משהו.

"אתה מקשיב? לא שילמת לה. לא שילמת לאֶמָּה."

על מה בדיוק לא שילמתי, חשבתי ולחיי פרכסה בעצבנות. נזכרתי שיצאתי מהבית עם שתי שקיות זבל, לא היה זכור לי בכלל שלקחתי איתי ארנק. ככל ששִחזרתי את קורות ליל אמש, לא עלתה בזיכרוני תמונה שבה אני שולף את ארנקי מכיסי ומשלם.

"נכון. לא שילמתי," אמרתי וניסיתי לייצב את הרעד שבקולי, תוהה אם אֶמָּה סיפרה לה על אמש, רמזה לה משהו בשיחת הטלפון. לנועה הייתה יכולת מופלאה להשהות את עלבונה, לאבּן אותו עד לשחרורו ברגע המתאים. כשהיא הכתיבה לי עניינית את מספר הטלפון שלה וביקשה שאטפל בזה ואמנע חוסר נעימות, הבנתי שניצלתי. אֶמָּה לא סיפרה לה כלום. אם נועה נשמעת כל כך עניינית זה בגלל המשפט המיותר על הרכבת, שבעקבותיו עוד בוא תבוא שיחת נזיפה ובגלל רגישותה המופרזת לזכויות עובדים.

נועה נהגה לטעון שמתן תנאי שכר הוגנים לכלל האוכלוסייה ובפרט לעובדים חסרי מעמד היא התשובה למיגור האלימות בחברה הישראלית והתרופה לכל תחלואיה. לא התנגדתי לדעותיה, אך לעתים הסתייגתי מהן. הרגיז אותי שממרום מעמדה במגדל השן נועה מתיימרת להציע דיאגנוזות גורפות לעלובי החיים, לנרקומנים, לזונות, למבקשי מקלט, למהגרי עבודה זרים. ומה היא בכלל יודעת על מצוקות, ילדת שמנת מבית הכרם שמעולם לא חשה על בשרה את צריבת עליבותו של העולם.

קבענו להיפגש באותו הערב בכניסה לקפה במעלה רחוב בצלאל. אֶמָּה הגיחה מפינת רחוב סמוך וכשהבחינה בי חייכה ונופפה לי לשלום. שאלתי אותה לשלומה והיא סיננה שקמה לא מזמן והיא עדיין נורא עייפה. הכלב של אחד השותפים שלה נבח כל הלילה והיא לא הצליחה לישון. היא כועסת על עצמה שבכלל הרשתה שכלב פינצ'ר חום קטן ומכוער יעבור לגור אצלם ויתרוצץ לה בין הרגליים. למה הסכימה, הרי היא שונאת כלבים והייתה יכולה להגיד לא. העיניים שלה באמת נראו אדומות ומצומצמות לחריצים וכשקיטרה נשמעה מאוד ילדותית. כתפיה היו שמוטות וארשת שעמום נתלתה על פניה. היא נראתה כמו נערה מנומנמת, שונה לגמרי מאמש.

נתתי לה מעטפה עם 350 ₪ ואמרתי לה שאני מצטער. אתמול בלילה שכחתי את הארנק והעניין לגמרי פרח מזיכרוני. אֶמָּה לקחה את המעטפה והוקל לי שהיא שיתפה פעולה עם התעלמותי. כאילו באמת היה ערב תמים אתמול, והיא הייתה בחורה שבאה לשטוף אצלנו כלים לכמה שעות ספורות כדי לעשות כסף. ממש לפני שנפרדנו, ביקשתי שבפעם הבאה, אם היא צריכה משהו אז שתפנה אליי כי נועה מאוד עסוקה בימים אלו. "אבל אין לי את המספר שלך," היא אמרה בהתפנקות ומוללה קצוות שיער.

"נכון," אמרתי והכתבתי לה את המספר.

                                                                    ***

את גודל טעותי הבנתי רק כעבור שבועיים כשאֶמָּה התקשרה אליי כשהייתי בעבודה. בזמן הזה כמעט ולא חשבתי עליה. ואם כן נדדו מחשבותיי אליה היו אלו מחשבות דחוסות, כפי שנזכרים בנהג שאתו היית מעורב בתאונת דרכים קלה; הדפיקה בפח הפגוש כבר תוקנה מזמן, והרצון להיפטר מהזיכרון המעיק נהדף כל העת בסידורים בירוקרטיים תפלים שדרשו תשומת לב וטיפול.

"מה שלומך, אילן?"

"בסדר," עניתי והלכתי לכיוון המטבחון הריק, שם הייתה יותר פרטיות מאשר בחלל העבודה המשותף.

"ניסיתי להשיג אותך בשבוע שעבר."

"כן, הייתי בחו"ל בנסיעת עבודה," שיתפתי בלי רצון.

"איך היה?"

"בסדר. ניסיתי לייצב את קולי העצבני, "מה את רוצה, אֶמָּה?"

היא אמרה שחישבה שוב את הכסף שקיבלה מאתנו ומשהו עדיין לא מסתדר לה.

"מה בדיוק לא מסתדר לך?" שאלתי וכדור חום שהתמלא וגדל בקיבתי התגלגל מעלה בגרוני עד שהציף את פניי. "קיבלת 350 ₪ על שלוש שעות עבודה… "

"אני יודעת. זה באמת יוצא תשלום יפה לכל שעה ואני מניחה שכולל גם טיפ… אבל זה עדיין לא כולל הכול…"

שפתיי התהדקו, "זה לא כולל מה?"

לאחר כמה שניות של שתיקה פסקה, "זה לא כולל נסיעות."

רגלי החלה לרקוד בעצבנות. "הסעתי אותך כיוון אחד," אמרתי ומיד התחרטתי על אזכורה המפורש של הנסיעה במכונית כי אֶמָּה ציינה בקול ארסי, שאם אני לא מבין שמגיע לה לקבל גם החזר על הנסיעות, אז בטח נועה תדע בדיוק מהן הזכויות שלה.

מאוחר יותר באותו הערב נפגשתי איתה מתחת לדירתה בטשרניחובסקי ונתתי לה מעטפה עם עוד 350 ₪.

                                                                  ***

כעבור שבוע וחצי היא התקשרה אליי שוב ואמרה שבדקה את החוקים באינטרנט ומצאה שמפני ששילמנו לה באיחור ממועד ביצוע העבודה המזדמנת היא צריכה לקבל גם פיצוי על הלנת שכר.

"איזו הלנת שכר, על מה את מדברת, אֶמָּה?" שאלתי וידיי הפכו קרות.

"יש לי קישור, רוצה שאשלח לך או לנועה? לפי הבדיקה מגיע לי עוד 500 ₪. תאמין לי שבדקתי טוב-טוב את כל הזכויות שלי…" היא הטעימה את המילים והרגשתי שתוך כדי דיבור היא שותלת בחזי סיכה חדה שעלולה לנקב את ריאותיי. זועף אמרתי שניפגש בחניון של גן הפעמון בעוד כשעה וחצי. נסעתי במהירות מופרזת. חציתי באור אדום, לא נתתי זכות קדימה לזקנה שדידתה עם מקל הליכה. רציתי לסיים עם העניין הזה כמה שיותר מהר.

אֶמָּה ישבה על ספסל, סמוך לפח מתפקע משקיות ומעטיפות חטיפים, עטופה במעיל צמר שחור. בתחילה לא זיהיתי אותה כי הסתפרה. השיער שלה הגיע עכשיו עד לקו הלסת ובאור הפנס הכתום עדיין הייתה יפה, אך אולי מפני שלא הייתה מאופרת, עור פניה נראה מעט אפרפר ומלוכלך.

נתתי לה 500 ₪ שהיו לי במזומן בארנק, וכשהיא ספרה מול עיניי את השטרות בתנועה מיומנת ובשביעות רצון מגורגרת, הייתי בטוח שהיא התייעצה עם מישהו לפני שרקחה את מהלכיה האחרונים. בטח סיפרה הכול לחברה או לידיד קרוב ואלו יעצו לה לסחוט אותי. אולי אחר כך הזמינה את כולם לטקילה על חשבונה בבר צפוף, והתלוצצה עם כולם על חשבוני. הייתי מטרה נוחה והסקס החד-פעמי בינינו היה אירוע מושלם לסחיטה. גבר בן קרוב לחמישים שקיים יחסי מין מזדמנים עם צעירה שהייתה יכולה להיות הבת שלו. ללא מאמץ אפשר היה להציג את הסקס שעשינו במושב האחורי כמקרה של אונס ותקיפה מינית, בקלילות היא הייתה יכולה להחריב את חיי.

בחנתי את פניה לברר אם היא מוסרית, אם היא בעלת ערכים ועד כמה תמתח את המשחק הארור הזה עוד. תהיתי אם יש לה הורים, אם יש לה אבא בגיל העמידה שהייתה יכולה לדמיין אותו לנגד עיניה ולהתמלא חמלה לנוכח הסתבכותו חסרת האונים. לחצתי על כפתור ההקלטה במכשיר הנייד שלי ואמרתי, "אֶמָּה, קיבלת די ויותר כסף על שעות עבודה ספורות. אני חושב שמספיק עם העניין המופרך הזה."

היא צחקה בקול רם ונשמעה כמו מכשפה או שחקנית משוגעת ואני שנאתי אותה ורציתי לצעוק עליה שתפסיק לאיים עליי. שאני לא מפחד שתלשין לנועה על הסטוץ שלנו כי הנישואים שלנו מספיק חזקים בשביל לעמוד בעוד סחף של אכזבה.

"כן, זהו," מלמלה כשנרגעה מצחוקה ואז שלפה סיגריה מתיקה, הציתה אותה ושאפה מלוא העשן לריאותיה.

"לא ידעתי שאת מעשנת", ציינתי.

"אתה לא יודע עליי הרבה דברים," אמרה וזנב חיוך מריר כבש את פניה.

"רוצה אחת?"

"לא, לא," אמרתי ותחבתי את ידיי לכיסים, נחפז לעזוב את המקום.

                                                                 ***

לא שמעתי ממנה זמן רב וחיינו חזרו למסלולם הרגיל. בקיץ טסנו כולנו לכפר נופש למשפחות במרכז הולנד, והפרשה עם אֶמָּה גרמה לי להרגיש אסיר תודה על חיי המשפחה הנוחים שניהלתי. ילדיי המתבגרים היו סרבנים סדרתיים ומיאנו להשתתף בכל מסלול אופניים או סיור במוזיאון שהצענו להם, כפי שמתבגרים נועדו להתנגח ולהאיר את התוכניות של הוריהם באור ארכאי ומגוחך, אך בסופו של דבר היו ילדים טובים. חשבתי שאביגיל, בת השש-עשרה לא הייתה מעלה על דעתה להפיל בערמומיות גבר בפח כפי שאֶמָּה עשתה.

הוקרתי מתמיד את נועה, שתמיד הצטיירה בעיניי כאישה חכמה ואצילית, ביחסה האוהד לסטודנטים שלה, בהתנדבויותיה למען נשים במצוקה. כשחזרנו מהחופשה עזרתי לה ככל שיכולתי לבחור עורך מתאים לעבודת הדוקטורט שאותה רצתה לעבד ולהוציא לאור כספר. הקשבתי לרעיונותיה והשאתי עצות בנוגע לקורס החדש שפיתחה ותכננה להציע לחוג. יחסי המין שלנו חזרו להיות לוהטים. חשקתי בה, נצמדתי אליה וליקקתי את כל כולה. נועה הייתה מעט נבוכה מלהט תאוותי, אך קיבלה את שפע תשוקתי כמנחה על שגרת נישואינו. ואולי ייחסה את השינוי להפצעתה השרירותית של תקופה טובה בזוגיות, מאלו שמגיחות אחת לכמה שנים לאחר תלמי שגרה ארוכים, כמו חבילה אבודה בדואר שמגיעה לאחר שכבר שכחת מקיומה.

בספטמבר לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית נועה הייתה עסוקה מאוד. היו לה מאמרים רבים לסרוק, ספרי מקור להשיג. גם אני הייתי עסוק בפרויקט שפת תוכנה חדשה בשיתוף צוות אמריקני. על אף ששנינו התבצרנו בעומס היומיומי, בערבים לעתים קרובות בילינו ביחד. מדי פעם יצאנו לאכול יחד ארוחת ערב במסעדה ואפילו חידשנו את המנוי בסינמטק.

חודש לפני פתיחת שנת הלימודים,  כמה שעות אחרי צאת חג שמחת תורה הופיע מספרה על הצג. "זאת אני."

רציתי לנתק. נועה הייתה בסלון, קראה ספר ושמעה אותי. "אני בבית," השבתי רועד, "נדבר מחר בעבודה."

"תחזור אליי." קבעה אֶמָּה ונועה שאלה אם זה שוב פעם בנצי מהצוות. הוא היה מתכנת החדש שניחן בעודף מוטיבציה לעבוד בכל שעה אפשרית, הכול בשביל להתחנף למנהל ולהכתיב סדר יום עקמומי שבו העבודה היא לפני הכול.

"כן," שיקרתי, "איך ידעת?"

"מתי הוא סוף-סוף יכבד ימי חופש, ויבין לא להתקשר בערבים. מה כל כך דחוף לו? היית צריך להיות קשוח אתו. הרבה יותר קשוח."

"צודקת. אני מכין קפה, רוצה?

למחרת בבוקר חניתי את הרכב בחניון ובמקום לעלות במעלית, יצאתי החוצה והלכתי במדרכה עד לקומת הכניסה בבניין הגבוה שבו שכנו משרדי החברה. רק לעתים רחוקות צעדתי את המסלול הזה ברגל וכעת הבחנתי שהזגוגיות המושחרות של חלונות הבניין נראות מבחוץ כמו משבצות מושחרות בתשבץ. בדרך טלפנתי אל אֶמָּה. היא לא הסכימה להגיד מה רצונה בטלפון וביקשה להיפגש אתי פנים מול פנים ולדבר.

"על מה יש לנו לדבר, חשבתי שכבר דיברנו על הכול." ציינתי בקול עֵצי.

"אם אתה מעדיף שאדבר עם נועה, אז אין בעיה. אני יכולה לפנות אליה. למען האמת, בנושא הספציפי הזה אני כמעט בטוחה שהיא תוכל לעזור לי יותר ממך." נשכתי את שפתיי בעצבים ואמרתי שניפגש בגן העצמאות מחר בשבע בערב.

אֶמָּה לבשה חצאית מבד הודי אוורירי וצבעוני וגופייה. כתפיה החשופות היו שזופות. כשהתקרבתי היא קמה מהספסל ושופעת נחמדות סיפרה שלפני יומיים חזרה מסיני, שם השתתפה במסיבת טבע. היא ציפתה שאשאל אותה איך היה.

 "מה את רוצה?" שאלתי קצר רוח.

היא מתחילה ללמוד, אמרה בקול מלא גאווה. היא שבקושי עמדה בבחינות הבגרות, הצליחה לשפר ציונים בכמה מקצועות, לעשות פסיכומטרי ולהתקבל לחוג לעבודה סוציאלית. "מזל טוב," עניתי מנוכר והיא התעלמה לגמרי מאדישותי ובמלוא ההתלהבות תיארה עד כמה מדובר בהישג עבורה. היא שגדלה במושב נידח ליד כרמיאל, היא שאיש מבני משפחתה מעולם לא למד לתואר ראשון, ושההישג הכי גדול שלהם היה להתקבל לנבחרת הכדורגל האזורית.

"אתה יודע, שמתוך קורסי הבחירה לקחתי גם קורס אחד של נועה מהפקולטה לחינוך?"

ניסיתי להסתיר את התחלחלותי מדבריה. הרגשתי שוב את הסיכה מתנועעת בריאותיי מאיימת לחורר אותן אם אעשה תנועה אחת מיותרת. נתקפתי סחרחורת.

אֶמָּה השתעלה ואמרה שבני זוג משכילים וליברלים כמונו ודאי ירצו לתמוך בלימודיה של סטודנטית מהפריפריה.

"על מה את מדברת, לעזאזל?" בעטתי ברגלי בחצץ.

"עבדתי במלצרות כל החופש וחסכתי 6,000 ₪. עדיין חסרים לי 5,000 ₪ בשביל לשלם את שכר הלימוד לשנה הראשונה."

"מה? את רצינית?"

"רצינית מאוד. תתייחס לזה כאל סוג של מלגה."

שתקתי ושמעתי את הלמות לבי דוהרות בקצב מסחרר. בו במקום היא שלחה לי במסרון את פרטי חשבון הבנק שלה כדי שאעשה לה העברה בנקאית.

חזרתי לרכבי נסער, מקלל את הרגע שבו פגשתי אותה. החלטתי לספר הכול לנועה, היא תעמוד בזה. היא תבין. שקל אני לא אשלם יותר לכלבה הזונה הזאת. היא לא תסחט אותי יותר. בערב חזרתי בלב על עיקרי הדברים שתכננתי לומר לנועה, אך בדיוק כשעמדתי לספר לה, ראיתי שהיא נרדמה עם ספר במיטה. הסרתי בדממה את משקפיה וכיביתי את מנורת הלילה.

                                                                  ***

למחרת הייתי פחות החלטי וחשבתי שאולי אתייעץ קודם לכן עם ישי, חבר טוב שלי מהמילואים שהיה לו ניסיון עשיר בקשרים עם נשים. חלקם היו קשרים לא כשרים, מיעוטם הסתבכו והסתיימו בתביעות מכוערות, אבל ישי תמיד יצא מכל פרשיה חבוט אך מלא תובנות. נפגשנו באמצע היום בבית קפה הומה במרכז הטכנולוגי במלחה.

שתינו בירה וסיפרתי לו הכול. הוא לא התפלא, קשה היה להפתיע טיפוס מחוספס כמוהו, אבל הוא כן כחכח בגרונו ומלמל שלנשים הצעירות היום אין אלוהים, פשוט אין אלוהים. אחר כך קבר את ראשו בידיו ואמר, שאני ונועה נראינו לו תמיד זוג יונים, מתואמים כאלו. משתווים כמו שהסבתא המנוחה שלו נהגה לומר, ומי היה מאמין.

לגבי הווידוי בפני נועה והסירוב לתשלום הוא חשב ההפך ממני. לנועה אל תספר כלום ולבחורה תשלם, הוא פקד עליי. תשלם לה ותחתים אותה על מסמך שזהו התשלום האחרון, או יותר טוב תקליט אותה אומרת שמדובר בתשלום האחרון בהחלט ושהיא לוקחת בחשבון שאם תסחט אותך שוב, אתה פונה למשטרה.

"אתה בטוח?"

"זאת הדרך היחידה שלך להיפטר ממנה ולהציל את הנישואים שלך."

פעלתי בדיוק כפי שישי הנחה אותי. נפגשתי אתה בבית קפה פינתי במרכז מסחרי שומם. אֶמָּה הסכימה שאקליט אותה אומרת בקולה שזוהי דרישת התשלום האחרונה שלה ממני. היא חזרה אחרי המילים שהכתבתי לה בקול מודגש ותיאטרלי ולא הפסיקה לגעת בשערה ולצחקק בטיפשות. למחרת העברתי מחשבון בנק רדום בבנק הפועלים שניהלתי עוד מימי רווקותי 5,000 ₪ על שם אֶמָּה רהב. קיוויתי שהפעם זה באמת נגמר.

                                                                   ***

שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים האקדמית היא שוב טלפנה. הייתי בקניות בסופר, וכשזיהיתי את מספרה מתנוסס על הצג, עצרתי המום. לחצתי על כפתור ההקלטה ועניתי. אֶמָּה שאלה לשלומי בטון עולץ וסיפרה שהלימודים באוניברסיטה מעניינים מאוד, ושכבר בשבוע הראשון גילתה שבאותו החוג שלה ממש לומדים גם שני ידידים חמודים שלה מהצבא ועוד חברה ותיקה מכרמיאל, ושאחד הקורסים המרתקים ביותר שבחרה הוא הקורס שאותו מלמדת נועה.

"הייתי בינתיים בשני שיעורים אצלה ואתה לא יודע כמה אשתך מוכשרת וחכמה…"

כשהזכירה את נועה גופי התקשח ופי התייבש. אֶמָּה סיפרה שהיא ישבה בשורות האחרונות באולם, ושהיא וידידיה התפעלו לא רק מההרצאה המרתקת שנועה העבירה, אלא גם מחוש ההומור החריף והמראה האלגנטי שלה.

"היא לבשה מקטורן מחויט שגרם לה להיראות זקופה ודקה ואספה את שיערה כמו בלרינה, והידידים שלי התלהבו ממנה כל כך… התלחששנו עד שנועה פנתה אלינו והציעה שאם אנחנו מדברים על נושאים מסעירים כל כך, אז אולי נשתף בהם את הכיתה כולה? היא לא זיהתה אותי, חיכיתי שתקרוץ לי או תחייך, אבל הבנתי שבשבילה אני סטודנטית אחת מתוך מאות שהיא מלמדת…"

פניי החווירו כשאֶמָּה המשיכה לספר שבסוף השיעור, כשכולם יצאו לעשן בחצר, היא הייתה חייבת לספר להם שבאביב היא ביקרה בביתה המטופח ועמוס הספרים בשכונת ניות, ואפילו עבדה אצלה לכמה שעות! החברים שלה רצו לשמוע פרטים פיקנטיים ומשכו בשובל שמלתה כמו ילדים שמנדנדים לאמם, אבל היא, כך סיפרה — התאפקה, ממש נשכה את הלשון כדי לא לספר את הדבר העסיסי ביותר, את העובדה שהיא ולא אחרת שכבה עם בעלה. עם בעלה של נועה לוין. "חברות שלי המשיכו להציק לי ואני הרגשתי שעוד שנייה המילים יברחו לי, אז כיביתי את הסיגריה ואמרתי שאני חייבת להספיק לרוץ לקנות קפה לפני השיעור הבא. היא השתתקה והמתינה. דממה השתררה.

"אתה גאה בי?"

"כן," מצאתי את עצמי אומר מהורהר, "תודה אֶמָּה". היא צחקה בקול רם ומשוחרר. פניי התעוותו כשחזרתי ואמרתי, "תודה אֶמָּה".

את נילס אולגרסון, ושמא היה שמו אנדרסון, או כפי שהוגים זאת בשוודית, אנדרשון, פגשתי בבוקר יום הכיפורים בפתח גן החיות של סטוקהולם, סקנסן. הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא איתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

אבל איפה הייתי? אה, כמובן, בנילס. נפגשנו בחגיגות אמצע הקיץ בחצר הכנסייה של סְפּוָֹנְגָה, שקיימת כבר מאז המאה השלוש-עשרה בפרוור צפון מערבי של העיר. היום היה שטוף שמש וזימה. למען האמת, החודש, חודש יוני, הוא שטוף שמש וזימה בסקנדינביה. הבה נודה בזאת: פולחני האשרה שכבר בתנ"ך מקדישים להם הנביאים זמן מועט מאוד, מפאת שוליותם, הם שרידים קדומים של התרבות המקומית, שהשתלבו יפה בפולחנים הנוצריים. וכך, גם בחג המולד וגם בחגיגות אמצע הקיץ רוקדים השוודים מסביב לעץ, ובאמצע הקיץ הם משלבים בכך גם פעילות מינית סוערת, עד כדי כך שבחודש מרץ עמוסים חדרי הלידה בבתי החולים השונים עד אפס מקום.

גן החיות של סטוקהולם הוא גן חיות שצריך לבקר בו כמה פעמים כדי להתוודע אל יופיו. זר לו יבוא בשערי הגן יעמוד משתאה: הזהו גן החיות של העיר הגדולה ביותר בסקנדינביה? כן. בתחילה, דומה שנקלעת אל פינת חי מורחבת מעט, באחד מקיבוצי הסביבה: בריכת ברווזים ובה עופות מים למיניהם, כמה מבנים שהובאו מהמחוזות השונים של שוודיה כדי להדגים את סגנונות הבנייה השונים, כמה פרות ועזים, זאב, בריכה ובה כמה אריות ים, שבימות החמה מצננים אותה באמצעות גושי קרח, כדי שלא ייחם להם מדי, כמה גורי חתולים נתונים בביבר זכוכית המוצגים לילדי העיר שבפחי האשפה שלה אין חתולים, וחתולי הרחוב המזולזלים שלנו הופכים בה לשכיית חמדה אקזוטית, וכמובן, איילת צפון בלתי חיננית בעליל ואיתה עופר מגושם, מכוער למראה. כל הכבודה הזאת היתה מפוזרת על שטח רב ועצום שיש לצעוד בו שעה ארוכה ולעמוד בסבלנות אל מול הכלובים, שלפעמים, ובמיוחד לקצרי הרוח, הם נראים ריקים. אין זה בילוי הולם ליום נורא ואיום בספטמבר, אבל אני פגשתי את נילס. הוא היה יפה כנערה, ועל כן אהבוהו הנערות, והנערים, שהתבלבלו מנוכחותו, העדיפו להתעלם ממנה. אבל אני כבר לא הייתי נערה בעת שפגשתיו לראשונה, ובאותו יום כבר הייתי נתונה בחודשי הריוני הראשונים והריח הנודף מדוכני הנקניקיות המועטים שעדיין היו פזורים בעונה זו ברחוב היו מעלים בי בחילה נוראה, ממש כמו תמונות הפרסומת לסוגים השונים של הגבינה שמציפות את מחילות הרכבת התחתית ואת פינות הרחוב. לאחר ששילמנו את דמי הכניסה הסמליים והחלטנו לוותר על ביקור בביתן הטרופי, שעלות הכניסה אליו גבוהה פי כמה, עלינו במעלה הגבעה, אחת הגבעות הבודדות בעיר שכולה שטוחה מאוד. שתקנו זה מול זה, עוברים את המבנים השונים, שלי תמיד נראו דומים – צבועים בצבע האדמדם המופק בדלרנה מהאדמה שתכולת הברזל שלה גבוהה, בעלי גג משופע, וכמה מדרגות מוליכות אליהם – וצועדים אל עבר בריכת אריות הים. המים בבריכה שבימות החום היו שקופים, היו כהים עכשיו, כמעט שחורים, אבל אריות הים לא נראו מוטרדים מהעניין. הם הביטו בנו כשהתפשטנו ללא אומר ונכנסנו למים. "הישארי צמודה אלי," אמר נילס. "כך יטעו לחשוב בנו גוף אחד גדול ולא יעזו לתקוף." בתחילה נצמדנו זה לזה באופן סימטרי: ראש אל ראש ורגליים לרגליים, אבל אחר כך, משולהבים מפעלוליהם של אריות הים, הפכנו ראש לרגליים, הצטלבנו זה עם זה, מחוברים רק באמצעי גופותינו, סובבים על ציר משותף. התחברנו: גילו הצעיר לצד קור המים, ונביחותיהם של אריות הים שהיו דומות לקריאות עידוד אוהדי בית"ר ירושלים, ויש להודות שיש בהן משהו משלהב, סימכו על גופותינו באותה עת של קור, בשעה שהטמפרטורות צונחות עמוק אל תוך ה-0. נרדמנו לאטנו כדרכם של הקופאים מקור, משחררים אחיזתנו מידיים ומפיות. נשיכה עזה בכף רגלי העירה אותי. אחד מאריות הים הציל את חיינו: הוא נשך חלק מכף רגלי. בסך הכול איבדתי שלוש אצבעות. הכאב היה קהה. "בואי," אמר, "צאי מהמים." יצאתי מהמים, גוררת בקושי את רגלי, מתקשה בתנועה, כבדה מהקור. הוא היה קל למרות הקור, למרות שראיתי שגם חלק מאיבריו נשוכים וחסרים, הוא היה קל עד שהיה כמעט בלתי נראה, ואני הלכתי אחריו, מבוססת בבוץ הקופא. בגדינו נשכחו אי-שם. אנחנו היינו בדרכנו לבריכה אחרת: בריכת ציפורי המים. האווזים קיבלו את פניו כקבל בן משפחה אהוב שזמן רב לא התראו איתו. "הלוא זהו נילס," אמרו אלו לאלו בשפתם שלרגע בקעה אל תוך לשון בני האדם. "הלוא זהו נילס שלנו. רוצה סיבוב, קטנצ'יק?" אבל נילס הביט בהם משתומם, כאילו לא ראה אותם מעולם וגירש אותם מעליו כעדה של טרדנים. האומנם לא הכירם? שאלתי בלבי. אבל הכרתי שוב התערפלה, ולא מצאתי כוח לחקור אותו.

כששוב התעוררתי, נילס ישן. אותה שעה היינו רכובים כבר על איילת הצפון שנדמה היה שנלקחה מתוך חלון הראווה של חנות הכולבו של נורדיסקה קומפנייט, או כפי שהיא מכונה בראשי תיבות בפי כול NK. והמסע אמנם התחיל בחלון הראווה ההוא. מרחק כמה מאות מטרים מהתיאטרון הטוב ביותר בעולם עומדים השוודים ערב ערב כבר בתחילת הסתיו ומביטים בסצנות הלידה באורווה, רגע ההתגלות, אבל האהובה מכולן היא כמובן הסצנה של הגעתו של סנטה קלאוס מאי-שם בצפון הרחוק, רכוב על מרכבה הרתומה לשישה איילים, ומכיוון שאלוהים לא חנן אותו ואת זוגתו בפרי בטן כלשהו, מופיעים איתו רק בני לווייתו האלפים הקטנים שיש להאכילם בכל יום מימות השנה ובמיוחד לקראת חג המולד בדייסה, כדי שלא יחבלו ביבולים ולא יהפכו את כדי החלב ולא יביאו קור עז מדי בעונת ההמלטות. בירגיטה היתה אחת מהן: חומה, רכה ועושה את תפקידה בצייתנות ובצניעות נורדית. שוב ושוב הניעה את רגליה הגדולות למהלך חמשת הצעדים שאותם נדרשה ללכת מתחילת חלון הראווה ועד אמצע הדרך, מופעלת באמצעות מנגנון מכני פשוט ומונוטוני. לכן שמחה כל כך כשבאנו לקחת אותה. רגלינו ושאר איברינו כבר לא שתתו דם באותה העת, ולכן כנראה מחמת שקיפותו של נילס, ואולי מפני שדמותו נראתה מוכרת למקומיים, איש לא הבחין שעלינו על גבה של בירגיטה, דוהרים אל תוך חלון הראווה ומביטים בקהל כמו מוצרים שנשכחו בתוך המקרר אל הרעבים העומדים בחוץ ומתבוננים בנו. איש לא הבחין בנו וגם לא בעובדה שהסתלקנו מתוך חלון הראווה כשאנחנו מאיצים בבירגיטה אל תוך בית הכולבו, מקווים שלא תיבהל מההמון המסתער על הסרטנים המפרכסים כשרגליהם קשורות לבל יצבטו את הלקוחות או זה את זה, ומההמון המסתער על מתנות חג המולד ושלא תנתץ חלילה את אחד מכלי הזכוכית המפוארים שעל ניפוחם וצביעתם עמלו אומני הזכוכית של סמולאנד. כמעט בשעת נעילה הגענו אל דלת היציאה. חלפנו על פני השומר והיינו כבר בדרכנו צפונה, אל הכנסייה של ספונגה. הרחובות הוארו בזוהר מלאכותי של נורות קטנות המציפות את העצים העירומים באור מנחם ומחמם והמדרכות היו מרופדות בשלג עבה ורך. חפצנו את השלג הזה, התפלשנו בו, כאילו היה חם ולא קר, חלפנו על פני בית החולים קרולינסקה המונח אל פתחו של בית קברות גדול כדי שהנוף הנשקף מהחלונות יוכל לעודד את המאושפזים ובקצהו פארק האגה הגדול והנרחב, שכמה וכמה מגדולי האומה קבורים בו. פאני ואלכסנדר היו שני ברווזים שניסו בכל כוחם לבנות שם קן באפריל קפוא אחד, בשנה שבה הגעתי לסטוקהולם, אך לשווא. חלפנו על פני האגם, שמימיו לא קפאו עדיין, והלאה משם, לאורך מסילת רכבת הפרוורים ושמאלה.

היה חושך ועקרות הבית הזריזות ניקו את חלונות הבתים, פותחות אותם לרווחה, מנקות את החלק החיצוני, מטפסות החוצה עד סכנת נפשות כמעט, עוברות לחלק האמצעי ולתוך החלק הפנימי, תולות את וילונות הירוק-לבן-אדום, ולא כהזדהות עם הישות הפלשתינאית, אלא סתם עם ישוע המשיח ועם הכוכב המחומש המציץ מכל מקום, מהווילונות, מכיסויי המיטה, וכמובן גם מעציצי "כוכב חג המולד" האדומים-ירוקים המגיעים לשיא לבלובם בעונה זו.

הכומר הלותרני שהיה משמש את הכנסייה היה בכלל ממשפחה קתולית, וכל מנהגיו נדפו להט קתולי והיו מרוחקים מאוד מהקרירות הלותרנית הוותרנית של הכנסייה השוודית. "הכה לבי, אל תלת פנים," אמר אל מול המזבח כשנכנסנו אל הכנסייה שלו, כשהוא מכה בלבו כדרך שהיהודים עושים בבית הכנסת ביום הכיפורים בתפילת אשמנו, בגדנו, גזלנו גזל, דיברנו סרה, העווינו דין ועוד כמה עוונות, פשעים וחטאים על פי סדר אלפביתי קבוע ועולה. כשהסתובב אלינו סוף-סוף, אמר: "הביטו, נוכחותו של אלוהים היא הדבר היחיד הקבוע בעולם הזה. חוק האבל מדבר על כך שהיקום מתפשט בקצב מהיר יותר בשוליו מאשר במרכזו. החוקרים חלוקים בדעותיהם אם יתפשט היקום לנצח, או שמא בשלב מסוים יתחיל להתכווץ עד לחזרתו אל גרגר האנרגיה המרוכז שקדם למפץ הגדול. מובן שעל פי התיאוריה הזאת, לאחר זמן מסוים יתחולל המפץ הגדול פעם נוספת ושוב ישליך אלוהים את הקוביות בנות אינסוף הצלעות שלו אל היקום. זה עולם ללא הסתברות וללא פשר. עולם שבו הכול יכול לקרות, הכול כבר קרה, והכול עוד יקרה, ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו משמש רק צופה נרגש במהומות שהוא מחולל. אני אישית מאמין בתיאוריה הזאת בכל לבי והיא נותנת לי פרספקטיבה מצוינת על המתרחש בעולמנו: אני יודע שהמהלכים הפוליטיים, מריבותי עם אשתי על חינוך בנותינו, ואפילו דיונים מלומדים על אודות גורל הדינוזאורים, כולם מין שידור חוזר לאירועים ציוויליזציוניים אחרים, שאם לא קרו כפי שהם מתחוללים עכשיו, היו להם פנים אחרים וצורות אחרות שרק אלוהים לבדו יודע את צורתן ולעתים רחוקות גם את פשרן. וחוץ מזה, אבקש להוציא את האיילה החוצה. אין מקומן של חיות בתוך הכנסייה." אשתו היהודייה של הכומר הציצה מאחורי הפרגודים, הפרסקאות העתיקות נאנקו בצער עת חלפנו על פניהן בדרכנו החוצה, תמונות המתים מתוך מצבות המהגרים המתים שבחצר הכנסייה נופפו לנו לשלום עת חלפנו על פניהן. הלוא זה כבר יום תחייתו של ישוע הנוצרי לפני עלייתו לשמים. שדרות ולהלה, רקיע האלים תור, אודן ופריה זהרו באור השחר של חודש מרץ.

כרסי כבר קרצה לעקעקים הזנבתנים שלעולם אינם נוטשים את סטוקהולם ושורדים קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. אחד מהם התקרב, ואף על פי שידעתי שכל זה רק שידור חוזר למשהו שכבר קרה, הגנתי על בטני שתינוק בתוכה מפני כל ניסיון להתקפה. השעות הלכו ותכפו והלכו וקרבו ונקירות העקעקים בבטני היו חזקות יותר ויותר, ונדמה היה שגם בגב כבר התחילו. המיילדת הכושית של בית החולים של הרובע הדרומי נרכנה מעלי: "מיד תבוא הרופאה המרדימה ותיתן לך מנה נוספת של משכך כאבים," אמרה במבטא שוודי מושלם. "שלום," אמרה הרופאה, "שמי בירגיטה נילסן. נעים מאוד. את רוצה מנה נוספת של אפידורל? הלחץ פה גדול היום. מרץ הוא היפה בחודשים." לא ידעתי אם העקעקים חדרו לחדר הלידה האפלולי ומחופה הווילונות, או שמא מסמרות הברזל שעינו את המשיח הם הננעצים בי, ולפעמים חברתי למכאיבים ולפעמים כאבתי בקול גדול. ייסוריו של ישוע, כך למדנו, היו קצרים מייסוריהם של אחרים מכיוון שגופו השביר התכלה במהירות אל תוך המוות. (תולעיםתקפואתגופושלקיפודמתבגינהכמעטברגעמותוגםלנוצפויגורלדומה)

אבל בתי נולדה בבוקר 23 במרץ, במשקל 4.060 קילוגרם, תינוקת יפה ודעתנית מאוד, וכשבאו שתי המיילדות והרופאה לעמוד ליד מיטתי ולהביט בה, נדמתה לי לרגע איילת הצפון מציצה מעבר לכתפיהן ואניצי קש בפרוותה.

הייתי על סף סיום מחקר בנושא "תהליך המעבר הדמוקרטי בתוניסיה בצל הטרור" כאשר ראיתי במסנג'ר הודעה בזו הלשון: "אני רוצה להיות איתך בקשר באופן תרבותי. כן, תרבותי, כאילו אנחנו שותים קפה ביחד. לו רק ידעת שספל קפה איתך שווה מבחינתי את מלוא השמים והארץ ומה שביניהם. אלה חתיכות סוכר שאת נוגעת בהן ויוצרת מהספל שלי את ים מרמרה שנצץ עוד יותר כאשר כתבת את שמך על חולותיו. לו רק ידעת שגלומים בך קסמי המזרח. הו בנות הים, בקרתגו יבש הסַבִּיל והתפזרו החברים 1 "

הסרתי מאוזניי את אוזניות המוסיקה וקראתי שנית את ההודעה הטעונה בתשוקה. נעזרתי בידיעותיי בשפה הערבית וחזרתי אל סיפורי שחרזאדה על גברי המזרח. גייסתי את המלצותיה של סבתי ואת כל התכניות האסטרטגיות הנשיות כדי שתשובתי תהיה ברמת דבריו.

עמדתי ללחוץ על מקשי המקלדת של המחשב כדי להתחיל לנסח את התשובה, אבל נמלכתי בדעתי. אינני משתוקקת לשתות איתו קפה, הסיפורים על ים מרמרה אינם מפתים אותי, ואותם שירים של קבּאני אינם מעניינים אותי. אני כמהה לחזהו השחום הדומה לכרמי ענבים למען יהיה לי ליצוע חמים בלילות הסתיו הבאים עם שובו מתורכיה. אני רוצה הרבה משפתיים אלה שמעליהן שפם דק ומשתוקקת לנשוף עליו את נשימות האהבה. אחזתי בעכבר של המחשב והעליתי את תמונותיו כדי לחוש בדמיוני את טעם הנשיקות משפתיו.

קמתי מעם שולחן העבודה והכנתי לי ספל קפה. נשמתי נשימה עמוקה והדלקתי סיגריה כדי לנוח קמעה ולהפגין מעט אדישות כלפי אותו גבר יפה תואר היושב בגדה האחרת של הים התיכון. אני יודעת שזו אסטרטגיה קלאסית בקיום קשרים עם גברים, אבל אני סבורה שהיא מועילה במצבים כגון אלה.

לאחר שסיימתי להכין את הכתבה על הטרור והדמוקרטיה, יצאתי מהמשרד והלכתי לדירתי הקטנה. פתחתי את הדלת וגירשתי את החתולה הטיפשה של השכנה שבאה לעצבן אותי בכל פעם שיצאתי מהבית. התיישבתי לקיים את שיחת הטלפון השגרתית עם אימי ששוהה במפרץ מזה תקופה יחד עם אחותי הגדולה כדי לשדר לה את מהדורת החדשות היומית שלי המלאה בשקרים. נהגתי לפתוח אותה בידיעה שהכנתי את האוכל בבית ולסיים אותה באמירה שהפכתי להיות רצינית, ושקשרים ארעיים לא מתאימים לי יותר, מה גם שאני כבר בת שלושים ואחת. כך הייתי מרגיעה אותה ואומרת אמן על תפילותיה. לאחר מכן הדלקתי את המחשב ונגסתי בכריך שקניתי בחנות שבקצה הרחוב.

נשמע צליל המסנג'ר. הייתה זו הודעה נוספת ממנו:

"אני מקווה שהדברים שלי לא עצבנו אותך. אני חולם על ספל קפה איתך"

צעקתי:

"חס וחלילה!" ועניתי בשטף: "לא, מה פתאום?! יש לי הכבוד לזכות בתשומת ליבו של סופר כמוך. תודה על האדיבות שלך"

"לא, יקירתי, את ראויה ליותר מזה. בשיחה עם אישה כמוך הכבוד הוא שלי."

המשכתי לשוחח איתו כשכל הנימפות של העולם רוקדות לפניי. נדהמתי מעדינותו, מדבריו שלא חרגו מעבר לשתיית ספל קפה, מהמאמרים שפרסם בעיתוני התרבות ומהתפעלותו מהמחקרים שפרסמתי בנושא המעבר הדמוקרטי בתוניסיה. בדבריו דילג בין האישי והציבורי, ואני הסכמתי עם כל מילה שאמר והשתדלתי להימנע מהערות. עלה בדעתי לגרום לו לפתוח את המצלמה כדי שיראה אותי במכנסיי הקצרים, הלבנים והקלים וכדי להעמיד לפניו פני נבוכה, אבל הוא לא נפל במלכודת זו.

זהו גבר שחי ונושם מילים. על אף הופעתו הנאה והגבריות שניבטת מעיניו הוא אינו מגלה עניין רב בנשים. זכור לי שהתיישבתי במתכוון בבית הקפה מונדיאל כשבידי כתב עת ובו מאמר פרי עטו כדי שישמש עילה לדון איתו בדברים שכתב על הספרות והמהפכה. ציינתי בכוונה תחילה שבמכון הדמוקרטי שבו אני עובדת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתמוך באנשי רוח המגלים עניין בספרות ובחופש הבעת דעה.

הוא בלע את הפיתיון ופתח בהסברים על הפרויקט היצירתי שלו. תחילה ציין את הסיבות לפרסום ספריו האחרונים, שאינני זוכרת מהן דבר, שכן באותם רגעים התמכרתי להנאה מהבושם הפריסאי המפתה שלו, ובקושי הצלחתי לעצור בעד ידי השמאלית מללטף את שערו הלבן והרך. סיימתי את הפגישה איתו לאחר שהוצאתי מפיו את כל פרטיו האישיים, אפילו מצבו החברתי, מוצאו ותחביביו. אלמלא חוסר הזמן בשל פגישה שנקבעה לו עם מנהל ההוצאה, הייתי יודעת גם מהו האוכל החביב עליו ומהן אמות המידה של לבושו.

מאז אותה פגישה התחלתי לרקום תכניות לפיתויו. הדבר לא היה קל, במיוחד עם אדם מכובד כמוהו האוהב לקרוא ספרים ולהאזין למוסיקה, ואינו אוהב לשתות יין ולשבת בברים של תוניס עם חבריו הסופרים והעיתונאים. הדבר הכביד עליי כשניסיתי להתחקות אחריו.

איש לא ידע הרבה על חייו האישיים, אולם כולם אמרו לי בבטחה שהוא אדם מכובד. מידע זה לא שימח אותי במיוחד, כי הכרתי את הקריטריונים לכבוד בחברה שלי, שעל פיהם מכובד הוא בחור שאינו מיטיב לנשק בחורה וגבר שלשונו לא נהנתה אי פעם מטעמו של יין בארץ הזאת.

זהו הסופר מוחמד עזיז בעל השורשים האריסטוקרטיים וההופעה הנאה והאלגנטית. הוא מפורסם בחוגים התרבותיים באופיו השקט, אדיבותו הרבה, להיטותו אחר קריאת ספרים, סירובו להשתתף במפגשי יין וכינויו הספרותי: העייף מערביותו. הוא היה אציל נפש, ואף כי היה בן ארבעים לא הקל בכבודם של צעירים ממנו. היה לו רומן עם משוררת פלסטינית, אך הקשר ביניהם ניתק בזמן ההתקוממות האחרונה בעזה, ומאז ליבו לא המה עוד לאישה.

היעדרה של אהובתו הפלסטינית מחייו גרם לו צער רב והניע אותו לתמוך רבות בסוגיה שלה. אף כי שכחנו את הסוגיה הפלסטינית מאז פרוץ המהפכות של האביב הערבי, אולי כי מצאנו את הניצחון בבנינו וראינו במוחמד בּועזיזי 2 את מוחמד דורה, סמיר קונטאר וכל גיבורי המזרח שאהבנו, הרי מוחמד עזיז עם הכאפייה שלו נשאר נאמן לחַנְדַלַה 3.

כתבתי לו:

"מפני שאני אוהבת בכוח ומבקשת כוח בה במידה באהבה, אהרוג אותך היום מאהבה…אני מעניקה לך במתנה את השיר של גַ'עְפַר מַאגִ'ד 4 – הקוסמת.

הוא מיהר לענות כמי שמצפה לתשוקתה של האישה אליו:

"אני חושש מקסם הנימפות של קרתגו, רחמי על ליבי, שובבה"

צחקתי וכתבתי לו, אמנם בתשוקה:

"יחזק האל את הלב הזה הנוכח מולי ופועם בקצב מזמורי התפילה. שתהיה לי בריא"

סיימתי את המשפט הספרותי שלי שכתבתי בהשראת פוסט כלשהו כיביתי את המחשב ושכבתי לישון. בשנתי חלמתי על אביר חסר בושה וציניקן עד כי אחז בי רעד, וירד ערכי בעיניו.

קמתי מעט מותשת מליל שימורים של שיחות ודיבורים מתעתעים שביליתי עם מוחמד עזיז. התיישבתי בבית הקפה לה-נוורL'Univers) ) לשתות קפה ולעשן סיגריה והזמנתי את אחד ממשוררי מולדתי העלובים לשתות איתי קפה לחלוק איתי כמה סיגריות כדי לשאוב מפיו ככול שאוכל מידע על מוחמד עזיז שקנה לו אחיזה במוחי. פתחתי בדברים עליו ועל מחויבותו המוגזמת לסוגיות של הערבים על אף הצרות שפוקדות את ארצנו. המשורר התקומם ואמר:

"את לא יודעת שמוחמד עזיז למד בדמשק והיה מלוחמי החזית העממית לשחרור פלסטין. מספרים עליו שהיה בחזית המזוינת ושהיה לו רומן עם משוררת מהחזית העממית."

נשפתי את עשן הסיגריה שלי לאוויר. הכרתי היטב את הסיפורים על המוּקַאוַמַה (ההתנגדות) ועל החברות הלוחמות. כל מי שלומד בדמשק, ביירות או עיראק מהשמאלנים של תוניסיה חוזר אלינו כגיבור וכבר-סמכא במחשבה השמאלנית, האסלאמית, הפאן-ערבית, הלאומית ואפילו הבדלנית. די בכמה מילים מהמַשְרִק 5 ודיבורים על טעם הערק כדי שאוזני כל הנוכחים תהיינה כרויות לדבריו. וכמוהו מוחמד עזיז. הוא אחד מאלה החיים תחת שמי המזרח כשהם על אדמת תוניסיה ומייחסים את עצמם לשבטי עַדְנַאן ותַעְ'לִבּ (צפון חצי האי ערב), אף כי סבו ממוצא תורכי ואימו מסַגִיַה אלְחַמְרַא שבסהרה המערבית.

הדגשת הזיקה המַשְרִקית של מוחמד עזיז עוררה בי רגש לאומי במידת מה יחד עם קנאה קלה בגברי הארץ הזאת. אמנם אני כותבת עליהם בבלוג שלי דברי שטנה, ולרוב מאשימה אותם ברכרוכיות נשית ובהיעדר גבריות, אך הרגשתי שבוערת בי אש ומכניעה אותי כאשר ראיתי שירי אהבה לנשות סוריה ועיראק שפרסם מוחמד עזיז בעודו מתעלם מבנות קרתגו, נומידיה וסמטת העיר כמוני.

במשך כל היום לא חדלתי לחשוב על אסטרטגיות וטקטיקות ללכוד אותו ברשתי, עד כי היה הדבר מבחינתי לשאלה לאומית וכמעט שוביניסטית. נטלתי על עצמי סיכון – אלכוד אותו ברשתי או שלא אהיה כַּאהִנַה 6אלמאג'רי.

חשבתי לחכות לשובו בשבוע הבא כדי להתחכם לו ולהזמינו להתארח אצלי ולאכול כַּפְתֵגִ'י, המאכל התוניסאי המפורסם בניחוח סמטת העיר העתיקה. אולם האש שבערה בי מזה כמה ימים לא הניחה לי להכין את תכנית ארוחת הערב, כי אם האיצה בי להיכנס לדף הפייסבוק שלו. מצאתי בו דברים שכתב ומשכו את תשומת ליבי:

"אני חושב איך לטפל באוצרות אהובתי".

לחצתי על האייקון של המסנג'ר וכתבתי בלי השראות ערביות:

"נשק אותה וסיים את חייך בין זרועותיה, ובלי ספק השמים יודו לך על השקעתך"

הוא ענה במהירות הבזק:

"לא ידעתי שניחנת בנפש פיוטית מסוכנת"

עניתי לו:

"נוכחותך מסוכנת יותר, אדון מוחמד עזיז"

"מסוכנת למי?"

"מסוכנת לנשות הארץ הזאת, מסוכנת לנשות תוניסיה המזילות דמעות כאשר האבירים יוצאים לדרכם מזרחה. האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?"

הוא עצר את השיחה ולא ענה, אולי כי המשפט האחרון שלי היה כפגז תועה שפגע בנשמתו. עברתי את כל המחסומים כדי להתחיל לנער את אבק הזיכרונות של אותה פלסטינית שנותר על עיני השקד שלו וחזהו המפתה. אנא, אלוהים, הנח לי לישון בין זרועותיו תחת חורף תוניסיה והכפור שלה. השארתי את המחשב שלי פתוח ושכבתי לישון בתקווה לקום למכתב אהבה ממנו, אולם תקוותיי נכזבו. הוא לא כתב דבר, אבל פרסם בדף שלו דברים ש"גמרו" אותי:

"כאשר אחת מידידותיי כתבה לי: 'האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?' הבנתי מדוע אמר המשורר כַּמַאל בּוּעַגִ'ילַה: התוניסאיות הן היפות במעשים ובדיבורים. הן מפלטה של תוניסיה כאשר היא נאנחת. ינחיל האל כבוד לבנות אלְכַּאהִנַה"

דברי ההלל שלו לנשות תוניסיה זכו לתגובות רבות מצד חבריו בלהגיהם הסורי, הלבנוני, האלג'ירי והמצרי. קראתי בשקיקה את הדברים שנכתבו וחייכתי. הפעלתי את השיר "בַּרְשַה בַּרְשַה, יַא מְדַלַּל (מפונק)…" ורקדתי עד שנשטפתי כולי בזיעה ונכנסתי למקלחת כדי לסיים את הריקוד עם המים החמים. היה זה יום משיב נפש שהתחלתי אותו בחיוך אוהב למנהל המכון שאינני מסוגלת להזכיר את שמו ולראות את פניו המקומטים והמכוערים כאשר הוא מבקש ממני להכין כתבה או סדנה בנושא החוקה וזכויות האדם כאותם סדנאות וכנסים וכתבות שאני מכינה לפי רצון העוקבים ונטיית ליבם של הגורמים התורמים, שאז תמצא אותי כותבת בחוש של מלצרי בתי הקפה ומגישה כמוהם את מה שמבקשים ממני.

את מומחיותי בחנופה קיבלתי מעבודתי עם ארגוני החברה האזרחית שהפכו אותי למוסרית ומיומנת בקיום קשרים עם גברים, על אחת כמה וכמה גברים בעלי מעמד מיוחד כמו מוחמד עזיז. די בכך שתטה לו את אוזניך ותקדיש לו תשומת לב רבה כדי לזכות בחיבתו ובאמונו. אני חושבת שהעולם החל להבין שבמחוזותינו איננו רוצים להקשיב, כי אם משתוקקים לדבֵּר בלבד.

עבר שבוע שבמהלכו הודיע לי מוחמד עזיז על מועד שובו לתוניסיה וביקש ממני לפגוש אותו בבית הקפה של שדה התעופה קרתגו כמה רגעים לאחר הגעתו. הסכמתי מאחר ששיעור נדיבותי תלוי בשיעור יופיו של הגבר שאיתו אני נפגשת, והסופר שלנו נטף גבריות מידיו ועד כפות רגליו, שהיו נעולות בנעליים שחורות קלאסיות תוצרת איטליה.

התיישבתי בבית הקפה של שדה התעופה והזמנתי קפה שחור בלי סוכר. הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי כשלפתע הרגשתי יד נוחתת על כתפי כדי לסובב אותי אליה, ויד שנייה מחבקת אותי ומציפה אותי בריח בושם. הוא נשק ללחיי, והעמדתי פני מופתעת. קפצתי ממקומי כדי להסתיר חולשה שתקפה אותי כאשר קרב אותה לחיקו. התחלתי לפטפט ולשאול שאלות על הנסיעה כדי להסיח את דעתה של לשוני הנועזת מהזמנתו לחדרי הפרטי.

הוא דיבר על נסיעתו, על הספרים שקנה בתורכיה ועל חברו הסורי שנפגש איתו בסתר הרחק מעיני אנשי שירותי הביטחון של אורדואן. הוא דיבר גם על המאבק של הנשים הסוריות נגד אנשי דאעש, ואמרתי לעצמי: האל פטר אותנו מהפלסטיניות, ומבטו הופנה אל הסוריות. האם עליי לחכות שתפרוץ מלחמה בתוניסיה כדי לזכות בנחת רוחו? אלוהים, מה זה?!

סיימנו לשתות קפה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה דמשקאית שנפתחה לאחרונה בשכונת אלמנאר בתוניס. נעניתי להזמנתו, אך התניתי את היענותי בהליכה למסעדה אחרת בעיר העתיקה, והוא מילא אחר רצוני.

נפגשנו ליד חומות העיר ושמנו פנינו למסעדה הנמצאת בסמטה האפלולית שמוארת באור עמום על ידי צריחי המסגדים. אחזתי בידו השמאלית והתחלתי לפזם נעימות של שירים תוניסאיים השופעים חנחונים ופלירטוטים. הוא הגיב על קולי ואמר שהוא מוצא חן בעיניו. סיימתי את השירה בדברי הסבר על משמעויות השירים, שאת רובם לא הכיר.

הגענו למסעדה, והוא הביע את התפעלותו מהמקום. במהלך הארוחה הוא האריך בדברי שבח והלל על השכלתי הרחבה במה שנוגע לשירת נשים תוניסאית, זאת לאחר שגילה אותה כמו תייר שמגלה ארץ אחרת. שיניתי את נושא השיחה ודיברתי על ההיסטוריה של ההתנגדות התוניסאית. סיפרתי על הפלאגה – לוחמי הגרילה שנלחמו נגד הקולוניאליזם הצרפתי, הר בַּרְגוּ בתוניסיה שבו התחולל בנובמבר 1954 הקרב למען עצמאותה, השיר התוניסאי העממי יַא חֵ'יל סַאלִם המספר על גבורתו של סאלם שיצא לקרב ונהרג, גדודי הסְפַּאחִי המקומיים שגויסו על ידי הצרפתים, וכן סיפוריהן של נושאות הנשק. בתגובתו לדבריי מצא סימוכין במהפכת הקצינים החופשיים ובמרד עוּרַאבִּי נגד ההתערבות האירופאית שפרץ במצרים ב- 1879. הוא הכיר בפרטי פרטים את ההיסטוריה של גַמַאל עַבְּד אלנַאסִֿר, אך לא ידע דבר על מוחמד אלדַעְ'בַּאגִ'י, הלוחם התוניסאי שהוצא להורג בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים במרץ 1924. ואם לא די בכך, הוא לא הבין את הלהג הכפרי התוניסאי, והיה עליי להסביר לו את משמעות השירים והשמות, אפילו השם של השבט שלי בעל השורשים הברבריים הקדומים כעצי ההרדוף וזרימת המים בנחל מֶגֶ'רְדַה.

"את שקועה בתוניסאיות שלך."

"אני אינני הבעיה כאן. אתה הוא המזרחן שאיבד את המצפן שלו, דבק במזרח ולא מבין אפילו את הלהג התוניסאי שלנו, לא כל שכן את הלהג ההררי שלי."

תשובתי לא נעמה לאוזניו, וטון דיבורו השתנה. שיניתי אפוא את נושא השיחה כשלפתע ראיתי את חמודה ההומו, נגן הגיטרה התוניסאי, יושב מאחורי מוחמד עזיז. אף כי שנאתי אותו בשל התנהגותו הזנותית, נאלצתי להזכיר את שמו כדי לא להוסיף מתח לאווירה.

"עזיז, ראית מי יושב מאחוריך? זהו חמודה שפרסם מחדש את השיר ליבי התאהב בילדה ערבייה."

גווני השמחה פיזזו בעיניו, והוא הסתובב לאחור כדי לברך לשלום את חמודה ההומו והשאיר אותי בודדה ליד השולחן. חמודה קפץ מכיסאו, השליך את עצמו לחיקו של מוחמד עזיז והתנפל עליו בנשיקות. הוא הניח את ראשו על כתפו של האביר שלי להתענג על ריח הבושם שלו, ולאחר מכן הזמין אותו לשבת איתו ועם חבריו. מוחמד עזיז סימן לי להצטרף אליהם, ועל אף הכעס שאחז בי לקחתי את התיק שלי וניגשתי אליהם.

"מצטערת, אבל אני עייפה ורוצה לחזור הביתה," אמרתי.

"אל תדאגי, אני אלווה אותך לביתך יחד עם חמודה," השיב.

"אתה מתכוון להמשיך לבלות איתו את הלילה?" שאלתי.

איש מהם לא ענה לי, ואני חושבת שהאביר המזרחי שלי כלל לא שמע את שאלתי. יצאתי מבית הקפה וצעדתי מובסת מאחורי חמודה ההומו שחבק בזרועו את מוחמד עזיז.

יש דברים שלא נעים לעשות בפרהסיה. למשל, ללקק צלחת עם שאריות מאכל או לאסוף באצבע כאילו באגביות את הפירורים שנותרו משבבי שוקולד טעימים במיוחד, שעד לפני עשר דקות נחו כציפוי קראנצ'י על עוגת שוקולד-גבינה. השילוב בין שוקולד וגבינה לא נשמע כמאכל גורמה, ואין שום סיכוי בעולם שסוכנים סמויים מטעם מישלן, היו מעניקים לו ולו חצי כוכבית. גם לא רבע. גם לו היה מדובר במסעדה של ז'ואל רבושון, זה שהלך לעולם שכולו טוב. אבל עבור מי שארוחת הגורמה שלה בצהרי שישי היתה פסטה מקמח אורז – כזו שמאפשרת בזכות מרכיביה פשוט להטביעה בתוך קערת מים רותחים מקומקום ישן מלא באבנית, ללא צורך בבישול או חימום נוסף על גז, בתוספת הרוטב האדום כדם, הלוא הוא קטשופ תעשייתי עם קורטוב של חריפות מהונדסת, היינו אומרים שהיא השתגעה לגמרי.

היא ישבה מולו ושני פירורים גדולים — כאלה שאפשר להרים בעזרת שתי אצבעות, להכניס במהירות לפה ולהנות מעוד רגע קטן של עונג שוקולדי — היו מונחים לה בדיוק מתחת לאף. היא המתינה לרגע שבו האיש שאינו מסיר ממנה את המבט, יסיט את עיניו ממנה ויביט אולי בטלפון הסלולרי שלו, ולו רק כדי שתוכל להגניב שתי אצבעות אל שבבי השוקולד ולדחוף אל פיה. לא הרעב הוא זה שקרקר מבטנה אלא התשוקה למשהו שידעה שלא תקבל הלילה. קראו לזה סקס, קראו לזה אהבה, קראו לזה חיבוק חזק בן עשר דקות בין שני אנשים בודדים שלא מעוניינים זה בזה, אך יודעים שמתוקף היותם בני אנוש הם חייבים למצוא נחמה ברגע המסוים הזה בחיים. הרי היא כבר למדה על בשרה שאי אפשר להתכחש לצרכי האבולוציה, אי אפשר להתכחש לרגשות, גם לא לאלה המודחקים ביותר.

אבל זה לא יקרה הלילה, את זה היא כבר ידעה בתחילת המפגש. הוא אוכל פסטה בכף ומזלג והיא לא יכולה לסבול אנשים כאלה, מנומסים יתר על המידה. אנשים שמגלגלים ביס מושלם של ספגטי על כף תומכת, בדיוק כמו שלומדים לעשות בקורס נימוסי שולחן. את הספגטי שלה היא אוהבת לשאוב בשאיבה קולנית אם היא בבית, ואם היא במסעדה היא תשמוט את סנטרה לכיוון הצלחת, תביט ימינה ושמאלה במבט צידי ממזרי ומלא אשמה, תבדוק שהשטח פנוי ואיש לא מסתכל — ותשאב את הספגטיני הבודד, תוך כדי שהוא מתנועע בחושניות מצד לצד במסע המפרך שבין המזלג לשפתיים, ומלכלך ברוטב את צידי פיה.

מכשיר הסלולרי לא עניין באותו הערב את זה שלא הסיר ממנה את המבט, ושני שבבי השוקולד שפלרטטו לכיוונה מהצלחת איימו להיעלם מהמקום על ידי מלצרית חסרת סבלנות, שניסתה פעמיים לרוקן את השולחן מכליו המטונפים. היא לא רצתה למנוע את לקיחת הצלחת כי הרי הצלחת ריקה, ואין כל סיבה להשאירה על השולחן. היא גם התביישה שהזה שאינו מסיר ממנה את המבט, יחשוב עליה כל מיני מחשבות שהיא אינה מעוניינת בהן. בכל זאת, אנשים מכירים את שניהם במסעדה הזאת, מכירים אותם גם בשכונה וגם בעיר, ומה יהיה אם פתאום הוא יספר לאיזה חבר פלוני שהוא ישב עם מלקטת שבבי אוכל מצלחות ריקות, איזה פרצוף יהיה לה אחר כך אצל הירקן?.

"הנה", אמרה לעצמה ולקחת את המזלג שעליו נותרו שאריות עוגת גבינת תשעת האחוזים, שהוכנסה במיוחד לתפריט כדי לעזור לנשים שרוצות לשמור גם על הדיאטה, להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמן. אכניס לפי את המזלג כדי ללקק את שאריות הגבינה, חשבה לעצמה ואז באגביות אעביר את המזלג על הצלחת בתקווה שאחד משבבי השוקולד המפתים ייתפס בין שיני המזלג ותבוא נחמה לבטני ולנפשי. כך חשבה, אלא שעוד בטרם הרימה את המזלג, רק בהנפת היד הקלה שכוונה אל עבר כלי המאכל שהיה מונח מצידה הימני של הצלחת, אמר לה זה שאינו מפסיק להביט "את עוד רעבה?"

היה ניכר בשאלתו כי הוא מופתע. אחרי מנה ראשונה של סלט גינה ירוק קצוץ דק עם טחינה בצד, גרידת לימון וקוביות של גבינה בולגרית שפוזרו בנדיבות – הוא סבר שבכך יסתיים הדייט. אלא שהמלצרית שהציעה לקחת גם עיקרית כי "זה בעסקית", הצליחה לשכנע את השניים להטביע את בדידותם בתוך צלחת עשירה של ספגטי ברוטב עגבניות, "שמכינים במקום" ומגלגלים על מזלג וכף או שואבים אותו היישר אל תוך הלוע כמעט מבלי לנשום.

אחר כך בא הקינוח. זה שאינו מפסיק להביט, הוא לא איש של מתוקים. "סכרת שעוברת במשפחה", הוא הסביר אחרי סדרת שאלות ארוכה למלצרית שתהתה איך הוא מעדיף את הספגטי שלו, מקמח מלא, מקמח דורום, ללא גלוטן או מקמח לבן שזה הכי טעים והכי זול אבל גם מקפיץ לך את הסוכר בדם. יש גם בעיות של לחץ דם במשפחה של זה שאינו מפסיק להביט, והיא שתקה ואחרי כמה שניות מביכות הודיעה שגם לסבתא שלה היתה סכרת אבל מסוג 2, לא הסוג שמזריקים, זה הסוג שיכול לצוץ פתאום בהריון. "אני אזמין ספגטי דורום", אמרה למלצרית, אבל כעבור שתי דקות התחרטה וביקשה קמח לבן. חיים פעם אחת היא חשבה גם כשאמרה שזה בסדר אם הוא לא יטעם מהעוגה, והתנצלה שהיא בין הזמנים האלה בחודש שלא ברור אם זה בדיוק לפני הזמן הזה בחודש, או בזמן הזה בחודש שקצת מאחר, ולכן טכנית זה עדיין נחשב כמו הזמן הזה בחודש, וזה תמיד התירוץ המושלם לאכול מתוק ולשלוח מהמערכת ההורמונלית המקרטעת שלך, תזכורת לכך שעוד מעט זה נגמר. לנצח.

אני רק אטעם מלמעלה, אמר זה שאינו מפסיק להביט ועשה את הדבר הכי מרגיז בעולם. הוא לא הפסיק להביט בה גם כשהכניס את המזלג עם ביס הגבינה והשוקולד לתוך פיו והעביר את הלשון על שפתיו בצורה שהוציאה לה את התיאבון. אבל התשוקה למתוק היתה חזקה ממנה. היא התעלמה מתחושת הגועל שחלפה בה, המשיכה לבלוס במהירות את תערובת הגבינה 9 אחוזי שומן ולא הישירה מבט בזה שלא מפסיק להביט, אך הרגישה את עיניו רושפות לכיוונה.

הנה שוב שני הפירורים הללו של השוקולד. שני השבבים הבודדים שנותרו על הצלחת בבדידות מזהרת. ניכר כי הם ניחמו זה את זה, גם כי אם ידעו שניהם שהסוף לא יהיה טוב, הם לא יגמרו יחד בבלילה סוערת בתוך לוע רעבה של מישהי שתשוקה בפיה ובבטנה, הם יגמרו בפח האשפה, יתערבבו להם בין שאריות ספגטי שהיה מלופף על מזלג ונקרע באכזריות, הם יטבעו בצחנה של רוטב לסלט עם גבינה בולגרית וחזה עוף שנשאר עוד בפח מאתמול. זה הרי היה ברור שהאידיליה של עוגת הגבינה- שוקולד הדי מוזרה, לא תחזיק מעמד הרבה זמן. אנשים לא חולקים יותר עוגות מפוארות היום, אנשים לא אוכלים בטקסיות ובתאווה עוגות, אנשים בולסים אותם, טורפים על הדרך, סותמים חור בבטן או בלב ולעיתים מפספסים שני פירורי תאווה שהיו יכולים אולי לשנות את חייהם.

זה שלא מפסיק להביט הלך לשירותים. את האצבע המורה שלה ביד ימין היא הרטיבה מעט בלשון ומחצה את הפירור הימני על הצלחת. זה קרה בדיוק ברגע בו המלצרית כמעט בקנוניות מושלמת משכה את הצלחת מתחת לידה. מרוב בהלה היא קפצה והצלחת נפלה ונשברה על הרצפה. אני מצטערת אמרה המלצרית כלא מבינה.

שני פירורי השוקולד האחרונים היו מונחים בנחת זה לצד זה מתחת לשולחן.

חתול גדול ותאוותני שפלירטט כל אותה העת עם הסועדים במרפסת המסעדה קפץ עליהם כמוצא שלל. "לא!" זעקה לחתול ושחררה אנחה.

"זה לא נועד לקרות", היא אמרה לזה שאינו מפסיק להביט כשחזר מהשירותים.

הוא הסכים, השפיל את מבטו, והלך.   

אין פלא שאף על פי שהטיסה עם הרופא נמשכה שעה שלמה, כל מה שזכרתי היה גבו הרחב; מאז ומתמיד הייתה לי נטייה להתרכז בָּשולי, וזה גם מה שדפק לי את החיים: בבית הספר ראיתי ציפורים על תיל, בצבא ראיתי דורבנים וחתולים (ופעם אחת חזיר בר), באוניברסיטה ראיתי את המתים, ורק בנישואים לא ראיתי שום דבר, אפילו לא דירה, שלא לדבר על עוד ילד אחד לפחות. הטיסה ארכה שעה בדיוק – בשבע בבוקר התחילה, בשמונה נגמרה, ומה אני זוכרת ממנה? שום כלום. אבל הגב, הגב – כל חיי חיפשתי גב כזה, ועדיין.

הגעתי אל הרופא בעקבות שריטה בקרנית. היא נגרמה מענף של המכנף הנאה, שצמרתו מגרדת כבר שנים את חוטי החשמל, וענפיו התחתונים –  את חלון חדר העבודה. לקחתי הפסקה מהמחשב ויצאתי לגינה; התכופפתי כדי לשבור ענף שהסתיר לי את האור, וענף סורר אחר, נשכני, ניתר אל העין הימנית שלי. הכאב היה מיידי ומצמית – כמו ננעצו חמישה שיפודים בבשר גלגל העין. התחשק לי לעקור את העין ממאורתה, העיקר שהזוועה תפסיק. בתוך שניות החלה לדמוע, ואז להאדים. האור הקלוש בבית האיר כמו עשרות פרוז'קטורים וסנוור עד סחרחורת. כיסיתי את העין בכף ידי, לחצתי ושוב הרפיתי, הנחתי עליה מגבת ספוגה במים חמים ואחר כך קרים – דבר לא הקל על העינוי. הדקירות הלכו ותכפו והעין האדימה והלכה, ובמראָה בחדר האמבטיה נראתה שדונית וזדונית, קטנטנה בהרבה מהשמאלית.

הבהלה חנקה את הכאב והייתה אכזרית בהרבה; כשהייתי ילדה הייתה לי בת דודה רחוקה שנראתה נורמלית, עד שיום אחד, כשפגשתי בה בביקור עם הוריי, הבחנתי שהעין הימנית שלה התכווצה לכדי כדורון זעיר, חרוז אדמדם, קטן בהרבה מהשמאלית. לטשתי בה את עיניי ולא אמרתי מילה על העין, אבל בדרך שאלתי את אמי למה עין אחת של בתיה נהייתה קטנה, ואמא ענתה שיש לה מחלה. "זה בגלל שהיא ראתה יותר מדי סרטים מצוירים", הוסיפה. "קחי את זה לתשומת לבך". מאז אותו יום לא ראיתי עוד סרטים מצוירים, אבל את "מנהרת הזמן" כן ראיתי, וגם את "סטיב אוסטין" ואת "האיים האבודים". העין של בתיה נשארה קטנה עד התיכון, אבל גם כשחזרה לממדיה הרגילים המשכתי לקרוא לה מאחורי גבה "בתיה עם העין", אף על פי שהתאים יותר שתקבל את הכינוי "בתיה בלי העין". רק בבגרותי הבנתי שהאין שוקל יותר מהיש, ושכמו בציור של חלל נגטיבי הוא עשוי לתפוס הרבה יותר שטח.

קולי ניקב את הדממה כשחייגתי למוקד "מכבי" והזמנתי תור לרופא עיניים; הרופא הפנוי היחיד באותו יום היה דוקטור גביש מחולון. נהגתי לחולון עם רטייה מאולתרת מנייר טואלט, ששלושה פלסטרים הדביקו אותה ברישול לגבה, ללחי ולאף. העין בערה בה בשעה ששתתה דמעות, והכיסוי נפל שוב ושוב על ברכיי. היה אוגוסט, האור האכזר גזר לי את העצבים וסלסל את הקצוות שלהם כמו היו סרט באריזת מתנה מהגיהינום. שוב ושוב נזכרתי בבתיה עם העין – האם ארָאה כמוה מעכשיו? חלקים ניכרים מהדרך צרחתי, היו אלה נהמות חסרות פשר שאפשרו החלונות המוגפים, אבל דווקא כשקיה פיקנטו אפורה חתכה אותי ברמזור – החרשתי.

בקומה השתים-עשרה ישב הרופא. מבטו היה חמור סבר כשסיפרתי לו על העץ. לאחר שהזין את שמי במחשב, ביקש שאניח את פניי במכשיר הבדיקה. ריחו היה עדין ונעים כשבחן את עיני המסונוורת. ללא אומר ומילים שלף אי-משם רטייה לבנה וחמימה והניחהּ על העין השרוטה שלי. "זה לבינתיים", אמר ושב למקומו.

הוא המשיך לתקתק במקלדת. "אבל מה יש לי?" שאלתי. הדקירות הגיעו במחזוריות, כמו צירי לידה.

"שריטה בקרנית", השיב ביובש.

"זה חמוּר? אני אתעוור? תישאר לי עין קטנה?" יריתי את השאלות. העין שרפה באופן רצחני. יתושים קטנים וצהובים חגו בשדה הראייה שלי, שהוגבל למטר בערך, והתנפצו שוב ושוב.

"לא", פסק בלי חיוך.

"זה כואב נורא", קוננתי.

"אני יודע", אמר.

"למה זה כל כך כואב? השריטה עמוקה מאוד?" בלעתי את המילים. הדיבור הקמצן שלו הלחיץ אותי. לא היה ברור אם בשורה רעה מסתתרת מאחוריו, או שמא ביטול של מה בכך.

תחילה הניד בראשו, כחוכך אם לדבר או לשתוק, ואז אמר: "השריטה הפרידה את שכבת האפיתל, השכבה החיצונית של הקרנית, מקרום הבסיס שלה. זה כואב כי איבוד תאי האפיתל חושף את קצות העצבים בקרנית".

"זה היה רק ענף קטן", צייצתי לאחר שעיכלתי מקצת מן המידע. "הוא רק נגע לי בעין".

"איזה עץ זה היה?" שאל במפתיע, והרים אליי את עיניו מן הצג.

"מכנף נאה", עניתי בלב הולם. "זה משנה?"

"יש לי כבוד אל העץ הזה", אמר. "אני טייס, יש לי מכנף רָכוּב. זה טרקטורון מעופף, מצנח ממונע גלגלי. כולם קוראים לו בקאי, זה השם של החברה הראשונה שמכרה אותו בארץ, אבל אני קורא לו 'מכנף רָכוּב'. פניתי לאקדמיה ללשון שיאשרו את השם הזה, הוא ראוי לשם ישראלי טהור, אבל הם עדיין לא ענו לי".

החרשתי. דבר לא רמז על ההרחבה הזאת. הכאב נשכח, או שמא פסק לכמה רגעים.

"טייס?" שאלתי לבסוף. הוא לא נראה כמו טייס, הוא נראה כמו רופא עיניים מחולון: רציני, שקט, קר רוח; ובעצם, חשבתי, האם לא כך אמור להיראות טייס?

"הייתי טייס בצבא", אמר בזמן שהקליד את המרשם, "אחר כך למדתי רפואה בהונגריה והגעתי לכאן, אבל לפני כמה שנים קניתי מכנף רכוּב, ואני טס בו בכל סוף שבוע. את צריכה לטפטף טיפות עיניים שלוש פעמים ביום, לשים משחה פעמיים ביום ולהחליף רטייה. אל תאמצי את העין לפחות שבוע-שבועיים". הוא הושיט לי את הנייר והניד בראשו לכיוון הדלת, ברמיזה שזמננו תם.

"אני לא יכולה לא לאמץ את העין", אמרתי בחרדה מהולה בעצב.

"למה? את טכנאית מחשבים?" שאל ביובש.

"יותר גרוע, אני כותבת גבים", עניתי חרש והידקתי את הרטייה לעיני. הצירים התחדשו.

אולי כדי להתגבר עליהם המשכתי, אף שלא הביע עניין: "אני כותבת טקסטים על כריכות אחוריות של ספרים. משלמים לי פֶּר ספר. פעם כתבתי ספר בהוצאה גדולה, במימונה המלא. היה לו פוטנציאל, הוא היה נועז ובועט, אבל הטקסט על הגב שלו היה מחורבן, אולי בגלל זה אף אחד לא שׂם עליו. מאז אני כותבת רק גבים. אפילו לא סיפורים קצרים או פוסטים – רק גבים אני כותבת. זה התיקון שלי כנראה".

"מה היה כתוב בגב של הספר שלך?" הרים אליי הרופא שתי עיניים חומות ועייפות.

"'בלשונה הייחודית טווה הסופרת עלילה ממש מעניינת'", ציטטתי בקול חלול. הלב כבר לא החסיר פעימה לנוכח המילים, אבל דקירה עזה פילחה שוב את הקרנית.

הרופא פרץ בצחוק. "'ממש מעניינת?" חרחר, "איפה הוא יצא? בהוצאת 'עננים'?"

"ממש לא", עניתי בעלבון בעודי לוחצת על הרטייה, "הוא יצא בהוצאת 'שלהבת ארזים" בסדרה 'שלכת'", סיננתי.

"יופי", הפטיר, "תקראי להבא בתור".

***

בכל יום טפטפתי את הטיפות ומרחתי את המשחה, אבל לא הנחתי על העין רטייה,  והמשכתי לאמץ אותה כמו בימים שקדמו לפציעה, ואולי אף יותר. כבר ביום השלישי לטיפול חשתי הקלת מה, ייתכן שתרמה לכך הידיעה ששריטה בקרנית אינה נחשבת לפציעה חמורה ומסכנת ראייה. אף על פי שנחרדתי בתחילה מהטפטוף ומהמריחה הפולשניים, ההקלה שהעניקו החומרים הייתה מיידית. טיפות העיניים היו סמיכות וחמימות, והמשחה נסכה עליי רוגע מוזר. התרגלתי לנוכחותן של הדקירות, ובהבהובים הצהובים בקצה שדה הראייה המוגבל שלי מצאתי לעתים יופי.

כדי לכתוב גב כריכה מוטל עליי לקרוא את כל הספר, ואף שאני מרפרפת על נתחים מהאמצע ומתרכזת בעיקר בפרקי הפתיחה והסיום, נדרשים לי יומיים לפחות כדי לגבש טקסט גב כריכה לספר בהיקף של חמישים אלף מילה, מאה וארבעים עמודים בערך. הספר שריצד לפניי היה אמור לראות אור בהוצאת "גחלילית". גיבורת הרומן איבדה בכל שבוע שלוש מילים, ובה בעת העלתה במשקלה שלושה קילוגרם. המשפטים היו מסורבלים, עמוסים לעייפה במילים זהות במשקלן, כמו עץ עבות וקמל שבעליו התעצל לגזום, ובכל פרק היו פחות מילות עצם אך יותר מילות קישור, כמו החליט העץ להיאבק על חייו ויהי מה, עד שוויתר על הפירות והצמיח במקומם עלים, עלווה צפופה להחריד.

בסופו של דבר יכלה הגיבורה לומר רק מילה אחת: "אני", ואת השאר הדגימה בתנועות ידיים. מפלי השומן רטטו בזרועותיה, ותשומת לב המאזינים נטתה אליהם. איש לא ראה אותה, דווקא מכיוון שראה יותר מדי. בפסקת הסיום לא יכלה עוד לצעוד, וכשלה עד רחוב גאולה. היא התכוונה לשים פעמיה אל הים, אך כוחה לא עמד לה והיא התמוטטה על המדרכה. צעיר ערבי חש לעזרתה. "כולו תמאם?" שאל בזמן שאחז בשתי ידיה. ברגע הזה הבחין בלק הכחול שמשחה בו את ציפורניה ואמר "יפָה" בלשון נקבה, אף שהתכוון ללק ולא אל הבחורה. עיניה אורו. אט-אט התרוממה ואמרה: "הכול בסדר". השפה שָבה אליה, והקורא יכול היה להניח שאוצר המילים בפיה ישוב ויתרחב, ככל שגופה יאבד ממשקלו.

נדרכתי. זאת הייתה הזדמנות יוצאת דופן להשתמש בצמד המילים האלגנטי "פוליטיקת זהויות". פתחתי את קובץ האקסל, שבו ניהלתי מעקב באשר לתדירות המילים שהשתמשתי בהן בגבים. תיאורים כגון "סוחף", "עוצר נשימה", "מסחרר", "מהפנט", "מדויק רגשית", "כובש" ו"טורד מנוחה" נעצתי לסירוגין, לא באופן תכוף ועוקב מדי. לחצתי על "פוליטיקת זהויות" ונמלאתי שמחה כשנוכחתי שבפעם האחרונה השתמשתי בביטוי הזה לפני שבעה ספרים. התעלמתי מהדקירות בעין והתחלתי לכתוב את טקסט הגב.

***

כעבור עשרה ימים שָבה העין לצבעה ולממדיה הרגילים ולא דקרה עוד. ספר רדף ספר וגב רדף גב, והעין הקטנה שבה להיות זיכרון עמום; ואף על פי כן נזהרתי מאוד מענפיו של המכנף הנאה, ואת מלאכת שבירת הענפים ביצעתי באטיות ובתשומת לב יתרה. אך למרות זאת לא הכרתי טובה על כך שיתושים צהובים לא חרכו עוד את שדה הראייה המוגבל שלי, וגם לא על שתי עיניי ששבו להיות שוות בגודלן. הדקירות נשכחו כלא היו וכמוהן צירי הכאב. לקובץ האקסל הוספתי את המילים "וירטואוזי", "מחשמל", "גבישי" ו"מרובד", ודמותו של ד"ר גביש התערפלה ונדחקה מזיכרוני.

אבל בוקר אחד בראשית הסתיו, כשהמִכנפים הנאים כבר הסתחררו ונחתו על הקרקע, אפורים ומנוקבים, העירה אותי בערה נושנה. העין דמעה, הדקירות הלכו ותכפו, האור בחלון צרב כמו כווייה. ניסיתי להיזכר בחפץ זר שהיה במגע עם העין  – לא, לא היה כזה. מבעד למראה באמבטיה נראתה העין הימנית קטנטנה ואדומה כמו אז, באוגוסט. האור הבוהק כאב; היה לו חום ונפח וצליל והוא התנפל עליי בכל הכלים הללו שעמדו לרשותו. הכול אבוד, העיד האור האכזר, זה הסוף שלך, זה המחיר שעלייך לשלם על כל הטעויות, על כל הפעמים שבהן לא ראית קדימה, לא הכרת טובה, זהו עונשך על כך שפסלת במומך, שלא ספרת עד עשר לפני שפעלת, שלא פעלת כשנדרשת לפעולה. עמדתי מול האור הנורא חסרת הגנה מלבד כף ידי הימנית, שרעדה בשעה שכיסתה את העין הדומעת.

ובכל זאת הזמנתי תור לד"ר גביש – כמו בפעם הקודמת כל השבוע היה פנוי, רק שאנקוב בשעה. קבעתי תור לאותו היום, לשעה שש בערב. "את תהיי האחרונה להיום", אמרה הטלפנית, "נא לא לאחר".

***

הפעם מצאתי חניה בקלות. הרופא היה רכון על צגו. כשנכנסתי לחדרו בצעדים רחבים הניד את ראשו לעברי. עיניו נראו דהויות ועייפות. עיני הבוערת הייתה חפה מרטייה, אפילו מאולתרת.

"שוב נשרטתי", נקבתי בטרוניה כשהושטתי לו את כרטיס החבר המגנטי. "אבל לא פגע בעין שום ענף ולא שום חפץ אחר".

"גם לא מגבת?" שאל בלי להפנות אליי את עיניו.

"שום דבר לא פגע בעין", חזרתי ואמרתי. היתושים שינו את צבעם מצהוב לסגול והשתוללו בכל המרחב המוגבל. "זה קרה בבוקר, במיטה, לבד, ככה קמתי, עם עין פצועה".

"גשי לשם", הורה על הכיסא שניצב מול מכשיר הבדיקה. הוא התקרב אליי, ריחו היה עדיין נעים ורענן, אף שהיה זה סוף היום. שערו הדליל היה פרוע ומכמיר לב. כתמי זקנה בהירים כיסו את לחייו ונראו במבט ראשון כמו נמשים, או שמא היו אלו היתושים הסגולים שניקבו בכל אותה עת את שדה הראייה המוגבל שלי. "הארוּזְיָה שבה", קבע לבסוף.

"ארוזיה?" לחשתי בחרדה. למילה היה טעם של חיה קדמונית או של מחלה ממארת.

"זהו שמה הרפואי של השריטה בקרנית", אמר. "היא חזרה, וזה קרה כתוצאה מהידבקות לא תקינה של שכבת האפיתל שגרמה לפתיחה חוזרת של הארוזיה. זה קורה במיוחד בזמן השינה, כשהעין יבשה יותר. תצטרכי לטפטף את הטיפות לפחות חודשיים, כדי שלא תחזור שוב".

שתקתי בתדהמה. "מה דפוק בעין שלי?" סיננתי לבסוף, כמעט בעלבון. העין פעמה בזעם.

"כנראה בכית מעט החודש", גיחך, "הארוזיה אוהבת יובש".

התבוננתי בו משתוממת. בביקור הקודם היה יבש ומנוכר, כעת היה כמעט שובב.

"את עדיין כותבת גבים?" היטיב את חיוכו המאולץ.

"יפה שאתה זוכר", החזרתי חיוך עקום.

"אני מבין שהמשכת לאמץ את העין", אמר בזמן שהקליד את המרשם המוכר.

"אני חייבת להתפרנס", התזתי בשמץ של גאווה. נשמתי בזמן הדקירה.

"אני חושב שהארוזיה החוזרת מאותתת לך שאת צריכה לנוח", אמר. הופתעתי לגלות בקולו שמץ חמלה.

"תודה", עניתי בקול מרוכך. בחנתי אותו. גבו היה זקוף ואצבעותיו חיוורות. שפתיו היו משורטטות יפה, עיניו היו טובות. לפתע נזכרתי שלא היה רק רופא עיניים.

"אתה עדיין טס במכנף הרָכוּב שלך?" שאלתי.

"זכרת את השם", ציין. "בכל יום שישי. כשהעין שלך תחלים אזמין אותך לטיסה אם תרצי".

"בטח שארצה"! קראתי ולחצתי על העין שנתקפה צרור דקירות. ומה עם האתיקה הרפואית? חשבתי בחשדנות. מה על יחסי רופא-מטופלת? מה לו ולי? ודווקא עכשיו, במצב המעוות הזה, עם עין שרוטה?

"שלוש פעמים ביום את הטיפות, פעמיים ביום את המשחה. ואל תאמצי את העין", אמר והושיט לי את הנייר שפלטה המדפסת. "ותקני רטיות".

"ומה בקשר לטיסה?" שאלתי בחמדנות.

"כשהעין תחלים תתקשרי למספר הישיר שלי", אמר ביובש. "במקום שבע בסוף חייגי חמש ותגיעי אליי".

"תו… תודה", מלמלתי והושטתי לו יד ללחיצה. הוא התבונן בה רגע קט, כשוקל מה לעשות איתה, ואז לחץ אותה רפות.

***

החלטתי לקחת הפוגה מהמחשב, אף ששלושה ספרים המתינו לגב; כדי להתפרנס הצטרכתי לנסח שמונה גבים בחודש. שוב ושוב נזכרתי ברופא; ניסיתי לפענח את פשר ההזמנה, שמשעה לשעה הפכה נחשקת יותר – גם רופא וגם טייס בשירות הצבאי, תמצית הגבריות, האומץ, ההתמדה. ואם רכש לו כלי טיס משלו הרי שהוא גם אמיד, ואם הוא טס בו בשעותיו החופשיות הרי שהוא גם הרפתקן. העין צרבה ודמעה, אבל כבר התרגלתי לכאב, ולא רק בעין.

בצהריים לא עמדתי עוד במנוחה הכפויה; נכנסתי לגוגל כדי לבדוק על המכנף הרכוּב של ד"ר גביש, וגיליתי שמדובר אכן בטרקטורון מעופף הידוע בשם בקאי, עגלת מתכת ממונעת המזכירה בצורתה חרק ומחופה במצנח המשמש לה כנף. במרכז העגלה שני כיסאות – הראשון של הטייס, השני של האורחת. המשכתי לגגל על ד"ר גביש ולא מצאתי דבר למעט שעות קבלה. האם הוא נשוי? גרוש? אלמן? ניסיתי להיזכר אם ענד טבעת נישואים ונזכרתי שאצבעותיו היו חפות מטבעת.

ועדיין לא מצאתי היגיון בהצעה התמוהה שלו. ואולי התלוצץ? הערב פנה, הבית היה שקט ונמלאתי עצבות. נזכרתי ברומן הביכורים שכתבתי, שראה אור בהוצאת הספרים הגדולה בארץ, אבל לא הכה גלים יותר מספר שראה אור בהוצאה עצמית; למעשה הוא בקושי חולל אדווה. ונזכרתי בראשת ארגון "נל"ן – נשים למען נשים", שחסמה אותי בפייסבוק כי לייקתי תצלומי טבע, בעיקר של עצים וצמחי מים, שפרסם גבר שלטענתה אנס נשים. בטרם עשתה זאת העמידה בפניי שתי ברירות: לחסום אותו או לחסום אותה, ומוטב שזה יקרה שעה אחת קודם, הוסיפה. טענתי שזה לא לעניין, האולטימטום התמוה הזה, ושמחיפוש שערכתי בגוגל עולה שהצלם הזה מעולם לא נעצר, נחקר או נשפט, ושאנחנו רק חברי פייסבוק, ושאינני מכירה לא אותו ולא אותה, וחתמתי בכך שהיא שאונסת אותי לחסום אותה. היא הייתה הראשונה לחסום, מיד לאחר שהביעה זעזוע מהשימוש שלי במילה הזאת, אונסת. רק אחר כך, בדיעבד, נודע לי שהעורכת הראשית של מוסף הספרות מוביל הדעת, "מילים", היא הסמב"צית בארגון. ייתכן שמשום כך לא נכתבה שם על ספרי ולו מילה אחת, אך מאז הובלט שם שמי בריבוע שחור ומיוחד, שהוקדש לכותב טקסט הגב, והוא הוצב בשולי רשימות שריססו, טאטאו והדבירו ספרים שכתבתי את טקסט גב הכריכה שלהם. נאנחתי והפלגתי אחורה, לבתי היחידה שבגרה והלכה ללמוד ולחיות בעיר מרוחקת וגבוהה, והמשכתי להתווכח עם המציאות, רציתי לומר לה את המילה האחרונה – איזה טעם יש לחגים ולעונות השנה כשאין ילדה בבית, פתחתי, ובשביל מה אנחנו חיים אם לא כדי לאהוב ולשמוח, ואיך אפשר לאהוב ולשמוח בבית ריק כל כך; ואחר שָבתי אחורה-אחורה ונזכרתי שפעם הייתי נשואה וצעירה והיו לנו זוגות חברים שטיילנו איתם לפה ולשם, וחזרתי עוד אחורה, עד הילדות, שפתאום נראתה יפה יותר מהבגרות, לפחות הכול שם היה פתוח, וגם היו אנשים וקרובי משפחה ומריבות וכלבים ויונים ועצי פרי, והתחלתי לבכות, העין הקטנה דמעה ודקרה, חדר השינה היה חשוך והכרית רטובה, ונזכרתי שהרופא אמר שהארוזיה מתפתחת בתנאי יובש וחשבתי, זה הדבר החיובי היחידי כרגע.

למחרת התעוררתי בלי לחוש בדקירות. העין לא דמעה. האור היה רך. קמתי בשמחה מהמיטה; לפתע פתאום יכולתי להעריך דברים פשוטים כמו ראייה צלולה, אי-כאב, אור נעים, שתי עיניים שוות בגודלן.

בטרם הרתחתי מים לקפה, חייגתי למספר הישיר של הרופא.

"כן", ענה כעבור שני צלצולים.

"זאת נורית", ניסיתי לדבר בקול חלש, נשי ורך.

"נורית עם הארוזיה החוזרת?"

"כן, העין כבר בסדר", צחקקתי.

"עדיין מטפטפת את הטיפות?" שאל ביובש, אבל לא היה צורך ביותר מזה כדי שלבי יתרחב.

"כן", שיקרתי.

"רגע אחד", שמעתי את הרופא פונה למישהו, אולי לפציינט. הזדרזתי: "בקשר לטיסה, אני מוכנה".

"ביום שישי תגיעי בחמש בבוקר למנחת עין ורד", אמר בהיסח הדעת, כמו היה מדובר בבדיקה שגרתית. "ותבואי לבושה חם", הוסיף קצרות לפני שניתק את השיחה.

***

כל הלילה גיגלתי על מנחת עין ורד. התברר שהוא ממוקם בגוש תל מונד, לא רחוק מאוד מתל אביב, עשרים וחמש דקות נסיעה בלי פקקים. אחר כך חקרתי כל מה שאפשר על המכנף של הדוקטור, הבקאי, ומצאתי שמדובר במצנח ממונע גלגלי, המאפשר טיסה בגובה נמוך בפתיחות מקסימלית של 360 מעלות לסביבה. ועוד קראתי כי זהו כלי טיס בטיחותי במיוחד; מבנהו הייחודי, כך צוין, עושה אותו יציב במיוחד, ויכולותיו לגלוש לקרקע במקרה של עצירת מנוע ולנחות בשטח על מסלול קצרצר מבטיחות התמודדות מוצלחת עם תקלות שעלולות לקרות. והבנתי שטיסה בת שעה בבקאי היא המתנה המושלמת לבעל, לרעיה, למתגייס ולמשתחרר, לכל בן משפחה וחבר – בתיאום או בהפתעה. הצלחתי להירדם רק בשלוש לפנות בוקר והתעוררתי בארבע וחצי, חמש דקות לפני שהשעון המעורר צלצל.

התקלחתי, התלבשתי ולקחתי איתי מעיל. בחוץ השמש עדיין לא זרחה, והממטרות על אי התנועה הסתובבו והרטיבו את הזגוגית. הפעלתי את הווייז ויצאתי בלב הולם צפונה. ברדיו היו שירים נוגים, מיקס של בוב דילן והחלונות הגבוהים, ניל יאנג וברי סחרוף, וביניהם ניסיתי להיזכר בדמותו של הרופא, בכל פעם ללא הצלחה, אף שבכל ניסיון החסרתי פעימה. אור אדמדם נראה באופק כשהקול הנשי של הווייז הורה לפנות שמאלה. נכנסתי באטיות לדרך עפר שהסתיימה במגרש עצום ממדים, מנוקד במחסני פח. עצרתי באמצע המגרש והתבוננתי במחסנים, שהנחתי שבהם מאופסנים כלי הטיס. יצאתי מהמכונית והזדקפתי. השמש הייתה רכה ושדות צהבהבים זהרו באופק. הייתי לבד בכל השטח העצום, אבל לא הרגשתי בדידות כלל. הייתי מרוכזת בָּשקט, בשמים החלקים; לא היה חם ולא קר, העין לא צרבה, לא הייתי רעבה ולא צמאה, העולם היה יפה, אף שלא היה בסביבה רופא. אני צריכה להפוך את הקימה מוקדם בבוקר להרגל, חשבתי, הרי אם לא הייתי מגיעה לכאן הייתי מתעוררת בעוד ארבע שעות ומתהפכת עוד ועוד כדי לא להתחיל את היום; יום תפל של כתיבת גב משמימה, יום שלא היה דומה במאומה ליום הזה, הרענן, הצלול, המבטיח. הנה שלוש מילים שלא הופיעו בגבים האחרונים, נטרדתי  –  רענן, צלול, מבטיח.

לפתע פתאום הגיחה משביל הגישה אלפא רומיאו שחורה, וכשנעצרה לידי הבנתי שהרופא נוהג בה. הוא נראה שונה, מבוגר בהרבה מדמותו שבקליניקה – פניו היו מרושתות קמטים, אך מבטו היה חיוני וערני.

"בוקר טוב", אמר קצרות. עיניו חייכו בזמן ששפתיו נותרו ישרות. "בואי אחריי".

נעלתי את הרכב והשתרכתי אחריו. אהבתי את ההרגשה הזאת –  הייתה מטרה בסוף ההשתרכות – המראה ונחיתה, וכל זאת בשעת בוקר שלא חוויתי מאז שבתי סיימה את התיכון ולא נזקקה עוד לסנדוויץ' ארוז בבוקר.

הרופא ניגש אל אחד המחסנים ופתח אותו – הכלי המוזר אכן שכן שם ונראה כמו שלד של חרק פרה-היסטורי בצבע כחול מטאלי, עם שלושה גלגלים קטנים בגחונו ופרופלור בגבו.

האור כבר היה בהיר, וארבע מכוניות נוספות התקרבו למגרש. כשהנהגים יצאו מהן הם צעדו איש-איש למחסנו, וכל אחד מהם פתח את הדלת, ובלחיצת כפתור שחרר את החרק שלו –  אחד ירוק, השני אדום, השלישי לבן והרביעי שחור.

הרופא לחץ על כפתור, ומסוע חשמלי שלף את כלי הטיס המשונה והורידו למרגלותינו.

בעודו עומד, סובב את המפתח בסוויץ', ושוב ושוב, אך המכנף השתעל חרישית ולא הצליח להתניע. פניו של הרופא נפלו.

"מה קרה?" שאלתי.

"בטעות רוקנתי את המצבר שלו", אמר, ובאותה נשימה המשיך: "אטעין אותו עם הכבֶּלים".

משתוממת הבטתי בו מקרב את האלפא רומיאו, מרים את מכסה המנוע, מחבר בקליפסים את הכבלים למצבר הרכב, וממנו למצבר הזערורי של הטרקטורון המעופף. הוא התיישב במושב הקדמי של שלד המתכת הכחול והתחיל לפמפם את דוושת הגז.

התבוננתי במתרחש ולרגע חלף בי ספק – האם הכלי הזה בטיחותי? ואם המצבר יידום והמצנח ייקרע ואתרסק?

"אם למות – אז בטיסה כזאת", חשבתי בקול רם, "זאת ללא ספק דרך נהדרת למות", הוספתי בעליזות.

"מה שנכון – נכון", הסכים.  

ההתרחשות הבאה התגלגלה במהירות מסחררת: הטרקטורון המעופף זינק קדימה – הכבלים התנתקו מהאלפא רומיאו והתנופפו מאחוריו כמו זנב עפיפון –  ובהרף עין נתקע בחומת אבן ישנה ונמוכה, שחצצה בין שטח המחסנים לבין מגרש החניה.

בטרם הספקתי לשאול שאלות סרות טעם כגון "מה קרה? אתה בסדר?" זינק הרופא מהשלד הכחול. סרקתי את השטח בחיפוש אחר ארבעת הטייסים האחרים; הם היו רחוקים מדי ולא הבחינו בדבר.

"וואו", קראתי בהתפעלות. "כל הכבוד על קור הרוח, כל הכבוד!"

היציאה שלו ממצב הביש עוררה בי הערכה עצומה. בזריזות אץ למחסן שלו, נכנס ופתח תיק כלים, הוציא ממנו מברג, חיזק את מראת הצד שהתעקמה וסימן לי לבוא אחריו.

הייתי מהופנטת: ההכלאה בין רופא לטייס הפכה אותו לסופרמן, ספיידרמן, איירון מן ובטמן גם יחד. תחושת הביטחון שחשתי הייתה אבסולוטית, חפה מכל ספק. השתוקקתי לגזור את ההרגשה הזאת ולכרוך אותה סביבי לעד.

אחזתי בנייד. לחצתי עליו וגיליתי שהשעה כבר שש ורבע. חום נעים היה תלוי באוויר וריח מתקתק אפף אותנו.

"הבאת מעיל?" שאל. הנהנתי לחיוב.

כששבתי מהרכב רכוסה במעיל השחור מהחורף שעבר, לא זיהיתי את הרופא. הוא היה לבוש בסרבל טייסים אפור שדגל ישראל קטן נתפר מעל זרועו השמאלית, וחבוש במשקפי שמש כהים. הוא נראה גבוה בשני ראשים, נדמה שעורו היה שזוף יותר, ושפתיו נפשקו לחיוך מושלם שחשף שיניים צחורות. התבוננתי בו ומצמצתי. באותו רגע רציתי למות ולחיות בעת ובעונה אחת. דם חדש זרם בעורקיי.

שתקתי כשהזמין אותי לעלות על הטרקטורון המעופף. התיישבתי אחריו. כשהבנתי שהנייד עדיין בידי כחכחתי: "הנייד שלי עדיין ביד".

"נטפל בזה עוד מעט", אמר.

שלד המתכת התחיל לטרטר בשאון גדול, כמו מאה מכסחות דשא, והתקדם עד לשטח שהיה מסומן באיקס לבן – שם נעצר בתוך עננת אבק.

הרופא ירד מכיסאו. "עכשיו לרדת", אמר. "תעזרי לי לפרוש את המצנח ולהתיר את הקשרים במיתרים, זה חלק מהחוויה".

תקעתי את הנייד בכיס האחורי של הג'ינס וירדתי מהשלד הכחול. מתיק בד ירוק, שהידלדל מגופו של חרק המתכת, הוציא מצנח עצום ממדים בצבעי כחול-לבן ופרש אותו על הקרקע. אז נעמד מולי והורה לי אילו מיתרים להצמיד ולאן. ביצעתי הכול באופן אטי ומרושל.

"לא הייתי מציעה לך לסמוך עליי", אמרתי לבסוף במבוכה.

בטרם אמרתי את המילה האחרונה ניתר למקום שבו עמדתי, ובהרף עין הצמיד את המיתרים ההם לשם ואת ההם לשם. בהיתי בו מעורפלת. במרחק ניצבו עוד שני שלדי חרק, וטייסיהם פרשו את המצנחים שלהם על הקרקע.

"תיכנסי בחזרה", אמר כשסיים.

התיישבתי במושב האחורי, והוא הושיט לי קסדה, שצצה אי משם.

"עכשיו תביאי את הסמרטפון שלך", אמר.

הושטתי לו את הנייד, והוא חיבר את הכיסוי שלו לחוט ניילון עבה שנקשר לשלד המטוס הזעיר, והשיב אותו לידי. "עכשיו אם הוא יישמט לך מהיד הוא יהיה מוגן", הסביר.

הודיתי לו, והוא ניגש לחזק את רצועות הקסדה שלי, ואחר סגר את מגן הפלסטיק הקשיח נגד הרוח. אצבעותיו היו קרירות. צמרמורת חלפה בעורפי. הוא סגר את חגורת הבטיחות שלי עד שנשמע קליק. כבשתי את מבטי בנעליי והחרשתי.

"עכשיו נדבר דרך המיקרופונים", נשמע קול טייס רדיופוני באוזניי, מששב אל מקומו וחבש את קסדתו שלו. קולו היה מקוטע לרגעים, ממוסך ברעשי רקע שהעניקו תחושה של מבצע נושן, כזה שמשודר שוב ושוב בערבי יום הזיכרון. "מוכנה?"

"טוס, טוס מפה", אמרתי בקול צרוד.

***

המכנף הרכוּב רעם וטרטר והחל לנסוע ולהאיץ יותר ויותר. הרוח הכתה בבטני. החזקתי ביד ימין את הנייד וביד שמאל את מוט השלד הכחול, כאשר החל להתרומם עוד ועוד, עד שניתק מהקרקע והעפיל מעל השדות הצבעוניים והבתים הפרטיים ובריכות השחייה והכבישים המפותלים והמכוניות הזעירות, כשמצנח ענק בצבעי הדגל משמש לו כנף.

רציתי לצעוק "איזה כיף!" אבל במקום זה התחלתי לצלם צילומים זהים של ריבועי שדה ירוקים וצהובים, מלבניים ומרובעים; כה מדויקים היו, כה מושלמים, עד הסנטימטר האחרון. ואז עברתי לצילומים קדמיים – גבו של הטייס ועננים, גבו וריבועי שדה, גבו ופיסת ים, גבו ויריעת מצנח.

חלפנו על פני קדימה, צורן, טירה, אודים וגעש, ומעל כל יישוב ציין הטייס במיקרופון את שמו. כשריחפנו מעל געש סטה לכיוון הים והנמיך טוס; קצף לבן לחך את הסלעים. המראה למטה היה מרהיב, הרוח הייתה נעימה, טרטור הפרופלור לא הפריע כהוא זה. שמעתי באוזניות את קולו היציב, הבוטח, שהסביר על גבהים ועל כיווני רוח, על ממצאים ארכיאולוגיים ועל חוקי תעופה, על נקיקים סודיים ועל מנחתים עלומים, על שנים שבהן נחשף התל הזה והוקם היישוב ההוא – אבל עיניי עייפו זה כבר מכל המראות והתקבעו בגבו. זכרתי את הדקירות האיומות כשיפודים, את היתושים הצהובים בקצה שדה הראייה המוגבל שלי, את הדמע ואת הצריבה, והנחתי לעיניי לנוח מעדנות על גבו הרחב.

"מקסים!" צעקתי לבסוף למיקרופון, ולרגע לא הסרתי את עיניי מגבו, "עוצר נשימה! תמצית של ישראל היפה – כובשת ומרתקת, מחשמלת ומסחררת, מהפנטת ורבת רבדים, אינטימית ומרוחקת בו זמנית!"

 

הייתי רחוקה מילדיי לזמן מה. הם היו בים עם אחותי ואמי ואילו אני נשארתי בעיר; אמי כעסה עלי משום שמיעטתי לראותה ואף מיעטתי לכתוב לה. בדיתי מלבי מטלות עבודה שלמען האמת לא היו קיימות כלל. התגוררתי בפנסיון שהיתה לו שוערת שהסריחה, ריח הגוף שלה וריח הבגד שלבשה גברו בעוצמה רבה בחום היום. הלכתי מדי יום למשרד אך עבדתי מעט, הלכתי לעבודה בעיקר משום שרציתי להעמיד פני גבר, עייפתי להיות אישה. כל אדם נהנה למלא תפקיד שאינו שלו לזמן מה ואני שיחקתי את תפקיד הגבר, ישבתי לשולחן המזוהם במשרד, אכלתי במזללה, התבטלתי ברחובות ובבתי הקפה בחברת ידידים וידידות וחזרתי מאוחר הביתה. השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי בעבר, כשטיפלתי בילדים, בישלתי ושטפתי, הרהרתי מה רבים האופנים שבהם אדם יכול לחיות את חייו וכיצד כל אחד יכול לברוא מעצמו יצורים חדשים, אפילו כאלה העויינים האחד את השני. אך לאחר זמן מה גם התפקיד הזה שמילאתי שיעמם אותי והמשכתי לחיות אותה שגרת חיים בלי לחוות הנאה כלשהי. אך לא רציתי ללכת לים, שם היתה אמי, רציתי להיות רחוקה מהילדים ולהישאר בחברת עצמי: נראה היה לי שאיני יכולה להופיע בפני הילדים בחזותי הנוכחית עם התיעוב הזה שחשתי בעומק לבי, שבהחלט ייתכן שאם אראה אותם כעת אחוש תיעוב גם כלפיהם. פעמים רבות חשבתי שאני כמו אותם הפילים המסתתרים כדי למות. הם מסתתרים כדי למות, מחפשים בג'ונגל מקום חבוי ובו עצים רבים להסתיר מן העין את הבושה הכרוכה במראה גופם העייף הנוטה למות. היה זה קיץ, הקיץ היה חם, יוקד בעיר הגדולה, וכשחציתי באופניים את שדירת האספלט, נוסעת מתחת לעצים, תחושת תיעוב ואהבה כאחד צבטו את לבי בכל רחוב שעברתי בו, בכל בית שחלפתי על פניו, ובקרבי נולדו כל מיני זכרונות, לוהטים כמו השמש, בעודי בורחת משם, מצלצלת בפעמון האופניים. ג'ובאנה חיכתה לי בבית הקפה בצאתי מהמשרד לעת ערב ואני הייתי מתיישבת לצדה ומראה לה את מכתבי אמי. היא ידעה שאני רוצה למות ומשום כך כבר לא היה לנו הרבה מה לומר זו לזו, ורק המשכנו לשבת האחת מול השנייה ועישנו, נושפות בשפתיים חתומות את העשן. אני רציתי למות בגלל גבר אחד אך גם בגלל עוד הרבה דברים אחרים; משום שהייתי חייבת כסף לאמי, משום שהשוערת של הפנסיון הסריחה, משום שהקיץ היה חם, יוקד, בעיר שהיתה מרובת זכרונות ורחובות, ומשום שחשבתי שכך, כמו שאני כעת, איני יכולה להועיל לאף אחד.

ואילו ילדיי, כמו שאיבדו יום אחד את אביהם יאבדו גם את אמם, ולא תהיה לזה חשיבות גדולה משום שהתיעוב והבושה תוקפים אותנו ברגע מסוים של חיינו, ואז לאיש אין הכוח הדרוש כדי לעזור לנו. זה קרה בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון אחד: קניתי גלולות שינה באחד מבתי המרקחת. שוטטתי בעיר הריקה כל היום, וחשבתי עלי ועל ילדיי. אט אט הלכה ואבדה לי המודעות לגילם הצעיר, חתימת קולם הילדותי כבתה בקרבי; סיפרתי להם על הכל: גלולות השינה, הפילים, השוערת של הפנסיון ועל אודות מה שעליהם לעשות כשיהיו לגברים, וכיצד עליהם להתגונן מפני הבאות. אך לפתע ראיתי אותם כפי שהיו כשראיתי אותם בפעם האחרונה, כשישבו על הרצפה ושיחקו בחיילי כדורת. המחשבות והמילים הדהדו בדממה ואני נותרתי שם והשתאיתי עד כמה אני בודדה, בודדה וחופשיה בעיר הריקה, ובידי הכוח להרע לעצמי כרצוני. חזרתי הביתה ונטלתי את בקבוקון גלולות השינה והימסתי בכוס מים את כולן. לא ממש הבנתי אם רצוני לישון זמן רב או למות. בבוקר באה השוערת של הפנסיון ומצאה אותי ישנה ואחרי זמן קצר הלכה לקרוא לרופא. נשארתי במיטה שבוע ימים וג'ובאנה באה לבקר מדי יום והביאה לי תפוזים וקרח. אני אמרתי לה שמי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות, והיא המשיכה לעשן בדממה והביטה בי, נושפת מבעד לשפתיים החתומות את העשן. באו לבקר אותי גם ידידים אחרים ואיש איש אמר את דעתו, כל אחד מהם רצה ללמד אותי מה עלי לעשות כעת. אך אני אמרתי להם, מי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות. ג'ובאנה אמרה לי לעזוב את הפנסיון ההוא ולעבור לגור אצלה. היא חייתה אז עם בחורה דנית, ששוטטה יחפה בן החדרים. עכשיו כבר לא רציתי למות אבל לא היה לי חשק לחיות והייתי מתבטלת במשרד וברחובות, בחברת ידידים וידידות, אנשים שרצו ללמד אותי כיצד עלי להציל את עצמי. בבקרים לבשה ג'ובאנה חלוק בצבע שזיף, הסיטה את השיער ממצחה, ושיגרה לעברי ברכת שלום מזלזלת. בבקרים היתה הבחורה הדנית נכנסת יחפה לחדר, ומתחילה לתקתק במכונת הכתיבה את כל החלומות שחלמה בלילה. באחד הלילות חלמה שהיא נוטלת גרזן והורגת את אביה ואת אמה. הם חיכו לה בקופנהגן אך היא לא רצתה לחזור לשם, משום שאמרה שעלינו לחיות רחוק מהשורשים שלנו. היא קראה לנו בקול רם את המכתבים של אמא שלה. אמא של ג'ובאנה מתה והיא הגיעה מאוחר מדי ולא הספיקה לראותה במותה. כשהיתה בחיים הן ניסו ללא הועיל לשוחח האחת עם השנייה אני אמרתי, שהאם דרושה לילדים רק כשהם קטנים כדי להניק אותם ולטפל בהם, אבל אחר כך אין בה שום תועלת ואז אין טעם לדבר איתה. כבר אי אפשר לומר לה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, אז איך היא תוכל לעזור? ההפך הוא הנכון; הדממה המשתררת היא מעמסה שנוצרת כשמנסים לשוחח זה עם זה. אמרתי, שאני כבר לא יכולה להועיל לילדיי משום שכבר לא דרושים להם ההנקה והטיפול, הם כבר נערים שברכיהם מזוהמות ומכנסיהם מטולאים אך עדיין אינם מבוגרים דיים כדי לשבת ולשוחח יחד. אך ג'ובאנה היתה אומרת, שיש רק דרך ראויה אחת לחיות את החיים: לעלות על רכבת ולנסוע לארץ רחוקה כלשהי, ומוטב לעשות זאת בלילה. היה לה בביתה כל מה שנדרש כדי לצאת לנסיעה כזאת, היו לה המון תרמוסים והמון מזוודות מכל הסוגים, ואפילו שקית הקאה שדרושה לטיסה באווירון. הבחורה הדנית היתה אומרת לי, שעלי לכתוב את החלומות שלי משום שהחלומות אומרים לנו מה עלינו לעשות, והיתה אומרת לי, שעלי לשוב ולהרהר בילדותי ולדבר על אודותיה, משום שבילדותינו טמון הסוד של מה שהננו. אך ילדותי כבר נראתה לי כה רחוקה ומרוחקת, ומרוחקים היו גם פני אמי, וכבר עייפתי מהרהורים מרובים על עצמי, ורציתי להביט על האחרים ולהבין מהם איזה אדם הנני. וכך התחלתי שוב להתבונן על האנשים בשעה שהתבטלתי בבתי הקפה וברחובות וראיתי גברים ונשים עם ילדיהם, אולי מישהו מהם חש פעם בלבו את התיעוב הזה, ואחר כך הזמן חלף והוא נשכח ממנו. ואולי פעם מישהו חיכה לשווא בפינת רחוב או שהלך בדממה יום שלם בעיר המאובקת או שמישהו הביט בפניו של מת וביקש את מחילתו. יום אחד קיבלתי מכתב מאמי, שבו סיפרה לי שלילדים שלי יש שָנית. אז החרדה האימהית העתיקה שיתקה את לבי. עליתי לרכבת ויצאתי לדרך. ג'ובאנה באה איתי לתחנה ורחרחה בתשוקה את ריח הרכבות, מסיטה את השיער ממצחה, מחייכת את חיוכה המזלזל.

הישענתי את מצחי על החלון והבטתי בעיר המתרחקת, שכבר לא היה בה כוח משחית כלשהו, היא היתה קרה וחפה כגחל כבוי. החרדה העתיקה והמוכרת היטלטלה בקרבי עם שאון הרכבת, וסחפה איתה כמערבולת את הבחורה הדנית, ג'ובאנה, שוערת הפנסיון, בקבוקון גלולות השינה והפילים, בעוד אני שואלת את עצמי בפליאה כיצד יכולתי להתעניין בדברים כה בטלים קיץ שלם.

     

זו שנכנסת עכשיו למלתחת הנשים נעמדת לידי, מניחה את התיק על הספסל ומקלפת את הג'ינס מירכיה הצרות, האירופיות, משילה את התחתונים בתנועה אחת אלגנטית, מפשילה את החולצה שמותירה אותה לרגע עלומת פנים כמו נידונה למוות — השרוולים מתנפנפים לצדי הראש — מורידה את החולצה, מחייכת אלי, משתקפת בקיר המראות, מתעלמת מהמבטים הנדהמים שלי מול הגוף המושלם שלה.

כן, היא עונה לשאלתי באנגלית עם מבטא מוזר, היא גרה כאן בשכירות. כן, זה הבעל שלה עם האלפא רומיאו הלבנה והמספר הדיפלומטי הלבן. נספח התרבות של השגרירות האיטלקית כמובן.

"מי עוד היה נוהג באלפא רומיאו," אני אומרת, מנסה להישמע אחת שמבינה.

 לא, היא מסרייבו, היא עונה לשאלה אם גם היא איטלקייה. הם הכירו כשהוא הגיע כעיתונאי לסקר את הטבח בסרבניצה. כן, היה קשה שם, אנשים שהיו חברים הפכו פתאום אויבים, השכנים שלה שדדו להם את הבית. אבל גם כאן היא מפחדת, יש להם תינוקת, היא משתדלת לא לצאת הרבה.

היא מעלה את בגד הים הדקיק של ספידו, מותחת את הכתפיות, אוספת את השיער לתוך כובע ים עם קשקשי גומי צהובים ומתעניינת איפה אני גרה.

אני אומרת לה.

היא קופאת לרגע, השיער מבצבץ מכובע הים, מביטה עלי ברחמים ושואלת בהיסוס אם זאת האמא שלי שנפלה מהחלון. 

***

הגשם יורד כל היום. האוויר לח ונקי. עולם עגול, מושלם כמו לפני ההפרדה בין שמים לארץ.

כמו לפני שהתנפצת על המדרכה בחמישים ושש ופארק אבניו.

מה ראית בפעם האחרונה שראית?

לא הצלחת להגיע ל'מטרופוליטן' למרות שזו הייתה מטרת הטיול. התעכבת ביותר מדי חנויות, אפילו שקלת לקנות לי זוג נעלי ספורט מקסימות של 'פימה' בצהוב ושחור — ככה תספרי בערב למאיר, אבל לא היית בטוחה איזו מידה. בזמן שעמדת והיססת בין שמונה לתשע, אם בכלל, הנייד צלצל, הבחור מהמסעדה בישר לך בשמחה שבגלל מזג האוויר הסוער בוטלה ההזמנה לפנייך והם מצפים לך ולבן זוגך היום בשבע. בן זוגך, בן זוגך, חזרת בפיזור דעת על צמד המילים בקולו עם המבטא ההיספאני שנתקע סתם ככה במוחך. השוער שרק למונית ופתח בפנייך את הדלת אחרי שדחפת לידו שני שטרות מקומטים. הורית לנהג לקחת אותך למאה ועשרים ווסט ברודווי. הוא עצר בגשם השוטף מול שלט המסעדה, מעל שלולית ענקית. התאמצת לפתוח צעד גדול אבל הג'ינס הצרים הצרו את הצעד ומגף בוקרים אחד טבל במים ויצא משם בז' כהה. לא התמהמהת, מיהרת לכניסה. במסדרון עמד ריח משכר של תפוחי עץ. חיפשת את מקור הריח, ואכן, בתאים קטנים אלכסוניים, דמויי כוורת, היו מונחים תפוחי עץ גדולים ואדומים, אחד בתא, לאורך כל הקיר. התקרבת ומיששת תפוח. הוא היה אמיתי. איזו השקעה! חשבת בהתרוממות רוח. איזו מסעדה! כל יומיים להחליף כל כך הרבה תפוחים! והמשכת לשולחן הקבלה.

"שושי," אמרת לזה שעזר לך להסיר את המעיל והושיט אותו לבחורה המחויכת בחדר המעילים, "בעלי כבר מחכה לי."

מאיר ישב עם הגב לחלון, חוסם חלק מהנוף. הוא חייך וקם לקראתך, התחבקתם, החזייה המחודדת של הביקיני הוורוד שקנית בבוקר ננעצה בחזהו כמו הבטחה ורודה. "מה שלומך?" הוא שאל. "איך את מבלה? קנית הרבה?"

לפני שהספקת לענות הגיע מלצר היין עם תפריט היינות והגיש אותו לשניכם. מאיר היה מומחה ליין. הוא טיפח לו אפילו חלום על מרתף יין ביתי. אולי הוא יוסיף גם מרתף קטן ואפלולי לבית החדש שתבנו, בכפר, זה עם הגינה והזכוכית. הוא הזמין, לפי המלצת המלצר, יין מרלו, לא כבד מדי, מיושן בעץ דובדבן. הוא בצע לחמנייה חמה תוצרת בית ומרח אותה בחמאה צהובה ביתית.

היין הגיע, השקתם את הגביעים, הבטתם זה בזו בהבטחה מחודשת. מאיר גמע מהיין, הזמנת את תפריט הטעימות, סקרנית, שוכחת את הדיאטה בהזדמנות החגיגית. מאיר אמר שזה המון אוכל והבטיח לעזור. הוא יסתפק במרק סרטנים ופרפה טרטר טונה עם קוויאר וקרם פרש. לא רצית להזמין בשר ארנבת למרות שמאיר המליץ על המנה המצוינת ומה כבר ההבדל בין ארנבת לפרה.

לפני המנה הראשונה הוגש גביע קריסטל צר ואלגנטי שבתוכו מקפא אגוזים עם רפרוף של אגסים ובתחתית, רסק סרטנים וורדרד. הפתעה שלא הייתה כלולה בתפריט. "לפתוח את התיאבון," מאיר אמר, בזמן שאת גמעת עוד יין מהגביע שמולא שוב ושוב על ידי מלצר היינות הקשוב. מלצר אחר הוריד את גביעי הסרטנים המרוקנים והגיש לך את המנה השנייה בסדרה האין סופית של מנות הטעימה: שלישיית סרדינים ממולאת בגבינת עזים חמה. העברת אחד לצלחת של מאיר. סתם סרדינים. ואולי דווקא הפשטות של הטעמים… עוד הספקת לאבחן לפני שהמלצר אסף בזריזות את הצלחות, גם את של מאיר, שהוכתמה בשארית סרדין בודד — ראשי הסרדינים לטשו בך עיניים עגולות, חרוכות — וחזר ומילא את כוסות היין בידו השנייה. שתית, מצפה למנה הבאה, קרפצ'יו עגל בזיגוג פטריות כמהין שהעלה דמעות בעינייך כשנזכרת בטיול הרומנטי באיטליה לחיפוש פטריות.

"פטריות כמהין, הלבנות הכי שוות," הסברת לי עוד לפני שנסעת, אז, בקורס מזורז לאנינות שהעברת לי, אחרי שקלטת שכל מה שמעניין אותי זה המבורגר וצ'יפס עם הרבה קטשופ או פיצה עם גבינה כפולה. ישבתי על המיטה ב'הדסים' יחד עם שלוש השותפות לחדר שהסתכלו בקנאה באמא המפוארת שלי, "את הלבנה אוכלים כשהיא טרייה," המשכת. שלישיית הבנות הקשיבה בריכוז, מפנימה את הידע. "לא מבשלים אותה, היא תיהרס בבישול, אפשר לגרד לפרוסות דקות במגרדת מיוחדת מעל המנה. מעל לפסטה למשל או ביצת עין. בעצם מעל אוכל מאוד בסיסי כדי שהטעם לא יבלע."

"אוכל בסיסי?" תהתה השלישייה, "בניגוד למה?"

אולי תביאי גם לי פרור של פטרייה, הבטחת לפני שיצאת, כשהודעת שלא תוכלי לבקר באותו סוף שבוע בעיר הילדים הדחויים, אבל עוד מעט תוציאי אותי משם. עוד מעט.

אחרי שתגמרו לבנות את קן האהבה שלכם.

אחרי שיעבור לכם החשק.

אחרי שאגמור להתייבש שם.

אחרי שיגמרו התירוצים.

אולי תקני לי תוכי.

אחרי שחזרת מאושרת סיפרת לי על שוק הכמהין. איך כל אחד שם בא ומציג רק כמה פטריות. כל פטרייה עם פתק מחיר תחתיה. יש מוכרים שעומדים שם עם שלוש פטריות, עם חמש פטריות, ואנשים פשוט לוקחים ומסניפים. הריח הוא ריח שקשור לאדמה וגוף, גם של זיעה, משהו מאוד חושני. שמחתי שהשותפות המזיעות לחדר לא היו.

"מותר לגעת," לימדת אותי, כדי שגם אני אדע מה לעשות אם פתאום יבוא לי חשק עז לכמהין טרי, "לוחצים בציפורן בעדינות כדי לראות אם הפטרייה לא רכה מדי. אם היא רכה, סימן שהיא בשלה מדי. גם אם היא גמישה, היא קרובה להבשלה ואפשר להתמקח על המחיר. כמו שהפטרייה נחבאת באדמה כך גם כל מה שמתנהל סביב השוק הזה של הכמהין, או טראפלס באנגלית וטרופ בצרפתית" — למקרה שאהיה דווקא בצרפת כשאחוש תשוקה עזה לפטרייה – "הוא מסתורי, יש פאסון, סודות, הכול חבוי. רק למביני עניין," הסברת לי, יושבת על מיטת סוכנות, רגלייך על שטיח אמבטיה מקריח, הקירות מולך בוורוד עם תקרה בתכלת. אם הבית צבעה את החדר לפני שנת הלימודים. צבעים אופטימיים היא אמרה. בלילה הסתממנו מהריח. על הקיר פוסטר של דוראן דוראן, שריד מהילדה שישנה שם לפני, שהייתה פחות אופטימית ואושפזה במחלקת הנוער של שלוותה אחרי שבלעה כמה כדורים.

"לא מגלים לזרים," המשכת באגדת הפטרייה.

אם הבית אשפזה את הילדה מיד אחרי שגילתה את ניסיון ההתאבדות.

"ובסך הכול מתעסקים בזה איכרים, אנשים מאוד פשוטים, ההוא שלקח אותנו לחפש ביער פטריות, היה פועל במפעל פררו באלבה, בחבל פיאמנטה, ובסוף השבוע היה אוסף כמה פטריות ומגיע שם לשוק הטרטופו. זה השם האיטלקי."

גלי ריח משכרים של קקאו ושוקולד נישאו ממפעל השוקולד פררו, לא רחוק מהשוק והתערבבו בריחות האדמה והפטריות. מאיר ואת שוטטתם חבוקים בין הדוכנים ועצרתם מדי פעם ללגום קצת יין ולהתנשק בפינות חשוכות. ישנתם באגריטוריזמו, בית אחוזה איטלקי לתיירים אגרריים בלב כרמים. עם אח בכל חדר ורהיטים עתיקים ונוף כפרי וכאלה. כל בוקר יצאתם עם שאר האורחים ועוד כמה מומחים עם כלבים-ולא חזירים-זה רק בצרפת, לחפש פטריות. אבל לא הצלחתם למצוא אף פטרייה. ביום האחרון, כפיצוי, הלכתם למסעדה מקומית והזמנתם פסטה עם טרטופו בלנקו מגורדת מעליה — העילית שבעילית. שמרת את הקבלה להראות. הארוחה עלתה חצי ממחיר הפטרייה.

"פטרייה, לא פטריות," הדגשת במקרה שלא אבין. שמרת את הקבלה למזכרת.

אחרי אלבה קפצת למילנו בגפך, מאיר היה צריך לחזור לארץ לבקר חברה שגרה שם עוד מהתקופה שלמדה רפואה. עכשיו יש לה בוטיק. נסחבת עם חלקיק הפטרייה למילנו ואחר כך לארץ. היא כבר העלתה עובש והסריחה לפני שהגיעה אלי. בלעתי אותה כמו תרופה. מחיר האושר.

מאיר דיבר בהתלהבות מחודשת על הפרוייקט החדש שלו, בחולצה לבנה שהלמה את עורו הכהה ואת השיער השחור המבריק. לידיה מגהצת יפה, הרהרת, תמיד תוכלי לסמוך עליה בענייני הבית. הקול שלו נעם לך, הרגשת דוק של קירבה. אולי כמו אז באיטליה. חייכת אליו. אולי הוא שוב יהיה שלך.

בזמן האחרון הוא אפילו לא טרח לשוחח איתך בארוחות הערב המשותפות, היה נדמה לו שאת לא מקשיבה. אולי הוא שעמם אותך, אולי לא היה לך עניין ממשי במה שעובר עליו והתעניינת רק בערך המוסף של כל הפעילות העסקית שלו. עכשיו הרגיש שאת איתו, כמו פעם, כשהיית מאזינה בהערצה לתכניות ולסיפורים שלו. הקשבת מפני שאהבת, אמר לעצמו עם קצת שכנוע עצמי, מתאמץ לא לחשוב שוב על סימה, לראות אותה כשהוא מלטף את ידה של אשתו. והוא גם לא יחשוב עליה בלילה, במלון, הבטיח לעצמו. אולי הוא ישאיר את האורות דולקים וישכב אתך בעיניים פקוחות, להפנים אותך. אולי זו תהייה התחלה חדשה. בשורה התחתונה הוא הרי אוהב אותך ויוכל לחזור ולאהוב אותך וגם אם התרחקתם אחד מהשני הרי נשארת אותה אישה שאהב, מלאת חיים ומצחיקה שכיף לדבר אתה, ואימא טובה. הוא נזכר עכשיו במלחמה שניהלת להחזיר את הילדה מהפנימייה, למרות שלא היה יכול לסבול איך שנדבקה אלייך כשבאה לבקר, איך שעקבה אחרייך לכל חור כמו כלבלב עזוב, לא ידעה להתחנחן ולמצוא חן כמו ילדות אחרות. היא הזמינה את הירידות עליה כמו שק חבטות. אולי זו באמת הייתה שגיאה לשלוח אותה להדסים, הרהר, מנסה לסחוט מעצמו קצת חמלה. ולרגע הרגיש שהיא נגעה גם ללבו. מה יהיה עכשיו, חשב כשנעץ את המזלג בפרוסת קרפצ'יו עגל דקיקה בצלחת שלך, והמשיך והעלה גם חתיכונת כמהין. למה היא תמיד מסתכלת עליו ככה? למה היא ממשיכה לחיות בבית גם בגיל עשרים וארבע? אפס בטחון, ציין לעצמו. אולי כנקודת זכות.

אבל את האישה של חייו, חזר ושינן, מתנער מהזיכרונות. לכל השאר הוא סתם נסחף וגם הביקורת הקטנונית עלייך ועל הבזבזנות שלך, זה הרי לא באמת משמעותי. כמה שאת עוד יפה, חשב כשהביט בך שותקת, מחייכת לאישור מדי פעם, קשובה, חשב, מגדיר מחדש את הערך מסטולה.

"למיזם החדש עדיין אין שם," התעורר, "אולי יש לך איזה רעיון? את הרי טובה בזה, איזה שם סקסי?" 

"לאס וגאס היא העיר שהתפתחה הכי מהר באמריקה," הוסיף קצת רקע למיזם, "בעשר השנים האחרונות היא הכפילה את עצמה. הם מתעניינים בשטח לבנייה של מאה ושמונים וילות ושני בנייני מגורים של עשרים קומות בשולי שכונת הווילות, עם מרכז מסחרי שיעוגן במרכול ומועדון שכונתי. הם עדיין מתלבטים לגבי ייעוד הבניינים בשולי השכונה החדשה, שוקלים גם קומפלקס של דיור מוגן, אולי קומפלקס כזה יביא אוכלוסייה מבוגרת מכל אמריקה, כזו שמיועדת למיאמי, למשל. גם בווגאס יש אקלים חם והרבה פעילות לגיל הזהב. מבית הדיור המוגן ועד למלון הראשון המרחק יהיה רק כמה דקות הליכה, ומכונות המזל גם הן גורם אטרקטיבי ממדרגה ראשונה וזה הרי כבר מראה נדוש, קשישה צמודה למכונת מזל בלובי של מלון, מעלה ומורידה את הידית, מוחאת כפיים לקול שקשוק מטבעות הכסף הניתכים מהמכונה שנעצרה על שלושה תותים. "כדאי להתמחות בפלח של בני גיל הזהב שלא מוגבלים בתנועתם," הוסיף, "גם משום שאינו מצריך מרכיב רפואי וסיעודי, ועל כן הוא דומה לכל השקעה נדל"נית אחרת, לפחות בשנים הראשונות. אולי אפילו משהו דומה לקומפלקס שלנו בגבעת אנדרומדה — קבוצת בניינים מעוגנים בבריכה, מועדון ומסעדה קטנה, רק שם זה יהיה בסדר גודל הרבה יותר גדול."

את הנהנת בהבנה כששמעת את השם גבעת אנדרומדה, משהו מוכר חדר לתודעתך הנאטמת.

"כן," המשיך, "את אפילו יכולה לעשות מחקר אמפירי קטן, כשנחזור, מה היתרונות במקום הזה, מה היית רוצה לשנות, אולי להגביל בגיל למשל? שבעים פלוס? תדמייני את אותו דבר רק בקנה מידה אחר, הרבה יותר גדול." 

הוא דיבר על הקרן החדשה והאחוזים שיקבל אחרי ההנפקה המוצלחת, על ההבדל בין ההשקעה בנדל"ן מניב להשקעה בכל אפיק אחר, על שקיפות ההשקעה בניגוד לחברות הבועה שנסחרו בבורסה על סמך הבטחות עמומות לעתיד. כאן, המשקיעים יוכלו למשש את הנכסים, אמר לך בהתלהבות תוך מישוש ידך שנחה על השולחן בין לגימה ללגימה ודיבר על פוטנציאל גיוס הכסף. ואת שתית. כשהגיעה המנה החדשה אחרי מקפא הסורבה לנטרול החיך, כבר לא הקשבת ורק הבטת בו במבט מזוגג ובקושי אחזת את המזלג באצבעותייך הספוגיות, על הסכין ויתרת מזמן. לאות נעימה התפשטה באברייך. מאיר והמסעדה הפכו אט אט לנטולי ממשות ואת שטת לך לקול נקישות המזלגות והסכינים, קולו המונוטוני של מאיר מרחף אחרייך ברקיעים.

הוא העיף מבט לראות אם לא איבדת עניין, אבל את עוד חייכת, קשובה, לוגמת מפעם לפעם כשהוא המשיך ופרט באוזנייך את התוכניות מרחיקות הראות שלו.

בהתחלה עוד הצלחת להסוות את הבחילה. אמרת למאיר שאת מרגישה רע, אולי אכלת משהו מקולקל, אולי הטונה החיה, אבל הוא אמר שזה פשוט לא אפשרי בכזה מקום ואת פתחת את ארבעת כפתורי הכסף הצבאיים בז'קט הלבד האפור והתרת את החגורה השחורה עם התפרים הלבנים ופרפת את הכפתור העליון במכנסי הג'ינס בגזרה הנמוכה שלחצו על הבטן הקטנה שלך וניסית לנשום עמוק כשפרץ הקיא הראשון שעוד שלטת בו, הגיח ונפלט בשכבות הישר לגביע היין שרוקנת שנייה קודם והמלצר הזריז עדיין לא הצליח למלא. בדיוק מה שאכלת רק בסדר הפוך, המנות האחרונות לפני הראשונות. קציפת הסרטנים יצאה אחרונה, וורדרדה וגולשת משולי הכוס למפת השולחן הלבנה, כשרצת לשירותים, הכפתור במכנסיים פתוח ובדרך לשם נפלט לך שיהוק נורא ומייד אחריו עוד כמות אדירה של אוכל בלתי מעוכל על השטיח, בערבוב של ראשונות עם אחרונות.

מאיר נותר קפוא בכיסאו, מבויש. אחר כך התעשת וחיכה לך ביציאה מהשירותים ותמך בך כשדידת בחזרה אל השולחן. אבל אז הגיע עוד פרץ של קיא ואם לא היית מורידה את הראש ומכוונת ישר על השטיח, היית מתיזה רסיסי קיא גם על שתי הנשים שישבו מולכם, נדהמות מהמהומה שהקמת ומהקולות הרמים שהשמעת כשהאוכל טיפס בחזרה לגרונך. מאיר פשוט סחב אותך החוצה, הושיב אותך על המדרכה ולא שם לב שגם המגף השני טבע בשלולית, רץ בחזרה למסעדה ושילם והוסיף טיפ ולקח את שני המעילים ונתן גם לבחורה שהושיטה לו אותם בחיוך כאילו שלא ראתה שהסרחת את כל המסעדה טיפ של עשר דולר, ולקח אותך במונית. נהג המונית שאסף אתכם מהמסעדה שאל אותו אם כבר הקאת ואמר שאם תקיאי ברכב הוא ידרוש עוד חמישים דולר עבור ניקוי ומאיר הסכים אחרי ששילם במסעדה מעל שלוש מאות דולר לארוחה שפלטת וטיפ של שלושים אחוזים למלצר שגם ניקה. למזלו לא הקאת במונית. הוא גרר את גופך שהתעוות בבחילה למיטה במלון ואפילו לא הפשיל את הכיסוי רק הביא עוד שמיכה מהארון וכיסה אותך אחרי שהפשיט וניגב אותך ואת הביקיני הוורוד במגבת רטובה. לרגע אחד הוא אולי ניסה לגייס קצת רגש, להצית את זיק אהבה לגוש שמוטל מולו, חגור בביקיני מגוחך, החזה נוזל הצידה משני המשולשים הזעירים וניסה גם לעצור בעצמו מלתהות כמה עלה הסמרטוט הקטנטן. לבסוף התייאש, הזמין מונית והסתלק משם, משאיר אותך נטולת הכרה על כיסוי המיטה. אולי עוד הספיק לשמוע אותך לוחשת, "שם סקסי, שם סקסי," כשניקה אותך כמו תינוקת. אולי סתם מיהר לשדה התעופה להספיק לשתות שם קפה טוב לפני הטיסה. גם ככה לא תזכרי שום דבר מאותו לילה והוא כבר יתקשר אלייך למחרת בבוקר לשמוע מה שלומך.

הזיכרון נמוג עד לרגע שהתעוררת במיטה, מכוסה בקיא של עצמך, על הרצפה היתה מגבת לבנה, ספוגה גם היא בקיא. הווילון היה מוסט ואורות העיר שחדרו לחדר פוצצו לך את הראש. הושטת את היד לבדוק אם מאיר לצידך, המקום היה ריק. זרקת את השמיכה מעלייך וראית שהביקיני הוורוד עוד שם. מה קורה כאן, תהית, איפה מאיר? "מאיר," קראת לו, "מאיר." הוא לא ענה. ניסית להיזכר בערב הקודם. מה קרה שם? לא הצלחת להיזכר, הכול נמחק, כל הערב הלך לך לאיבוד.

מנה אחרונה, מנה אחרונה, ריצד במוחך קרע של מחשבה. מה עם המנה האחרונה? איך קראו למנה האחרונה? לא הצלחת ללכוד יותר בזיכרונך. אולי המנה האחרונה היא התשובה למה שקרה, חשבת, נאחזת בקרעי התודעה.

מעבר לערפל הצמיג שהתפשט במוחך הבהבו עכשיו צמד מילים: אתגר גלוב, אתגר גלוב ולרגע הבזיק הזיכרון — מאיר הרי ביקש ממך לחשוב על שם למיזם החדש. אתגר גלוב, הרי זה מה שעמדת לומר לו לפני ששכחת הכול ולא איזה שם של איזה מנה טפשית, אלא שם של קרן השקעות של אלפי משקיעים. "מאיר," קראת נלהבת, "מאיר!"

לא הייתה תשובה. אולי הוא באמבטיה. קמת וגררת את הרגליים, מתנדנדת לחדר הרחצה. הוא לא היה שם. אולי הוא ירד ללובי. העפת מבט כללי על החדר, האור דקר לך בעיניים, גם המזוודה שלו לא הייתה. עם מי תשלחי את כלי הבית שקנית? אין עם מי לדבר. נכנסת עם הביקיני לאמבטיה, כיוונת ביאוש את הזרם החם אלייך, סיבנת גם את הביקיני שעלייך ויצאת מתנדנדת אחרי שתלית את החלק התחתון לייבוש על החוט שנמתח מקיר אחד לשני. את החזייה ייבשת במייבש השיער לפני שלבשת, עדיין לחה.

החדר הסריח. ירדת ללובי וביקשת מהבחורה ליד הדלפק שתדאג שינקו את החדר. כבר היה מאוחר. יצאת קצת להסתובב אבל היה קר וחזרת די מהר הישר לבר. האור הכחול עמעם את כאב הראש שלך. התיישבת ליד הדלפק.

"שלום סימה," אמרת לבבואתך שנשקפה בראי מולך, אחרי שדפקת עוד כמה ג'ין וטוניק, "מה את עושה כאן? חשבתי שאת עם מאיר בשיקגו."

סימה טלטלה צוחקת את השיער הזוהר שלה. קול גברי ענה לך.

"מאיר?" אמרת, "גם אתה כאן? מה אתה עושה כאן?"

"באתי לחפש זיון," הוא ענה לך באנגלית שנראתה לך טבעית בכזה מקום.

"איתי או עם סימה?" שאלת.

"איתך," הוא ענה. שוב הרגשת נחשקת והתרפקת עליו וצחקת כשחיבק אותך מסריח מיין וכיסה על הצחוק בפיו, דוחף לך בלי היסוס את לשונו העבה. "בואי נעלה אלייך," אמר כשידו שתלתה מעל כתפך מעכה את שדך. המוזג הסיט את מבטו.

"למה לא?" ענית. "הרי אנחנו באותו חדר."

הוא קם והדף אותך החוצה ולקח מכיס המעיל את מפתח החדר שלך תוך כדי מלמול, "בואי… אני אעשה לך טוב… יהיה לך טוב אתי ילדה…" ואת אמרת לו באנגלית, "כמה טוב שאתה שוב רוצה אותי."

הוא גרר אותך לקומה השמונה עשרה לחדר 1824 והעיף אותך על הכיסוי, מושך את התחתונים שלך בכוח ודוחף לך אותו כשאת נאנחת, "מאיר, מאיר." ושוב הקאת. הפנית את הראש הצידה כדי לא להתיז עליו והוא קילל אבל המשיך להדוף אותך מתחתיו בתנועות חזקות ותכליתיות עד שגמר בצעקה גדולה ואת חיכית בסבלנות שיתרומם וביקשת שיפתח את החלון והתנדנדת אל החלון הפתוח וגחנת החוצה והוא בא מאחורייך לחבק אותך, אולי לעוד סיבוב בעמידה. "קלאסי ליידי" הוא קרא לך והקול התחבר לפרצוף אחר, שלא היה מודבק לגוף של מאיר כמו שקיווית. הגוף השמן והשעיר היה שייך עכשיו לפרצוף זר. וניסית לברוח מהמגע הגס אבל הוא תפס אותך חזק וניסה לתלוש אותך מהחלון, אבל את נצמדת נגעלת וצעקת בקול שגם השכנים היו עלולים לשמוע והוא התרגז והנחית לך סטירה שהדביקה את הראש שלך לחלון ונתן לך דחיפה והסתלק, רוכס את מכנסיו. את עמדת לרגע בחלון, מהססת, כשגל בחילה נוסף גאה בך ובבת אחת עלה גם הזיכרון: המסעדה, הבושות, המבטים של המלצרים, סימה, דרור. ואז זינקת כאילו שאת קופצת לבריכה קרירה עם מי מלח.

המנה האחרונה התנדפה לה באוויר.

קרם ברולה.           


*עיבוד מתוך "שוש", 2019                 

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

בשיעור מולדת דיבר המורה לוי על הירקון, וזו היתה הסיבה שחפציבה הלכה בהפסקה הגדולה להסתגר בבית השימוש.

בתחילת השיעור הודיע המורה: "היום נתחיל בנושא הירקון וכשנסיים נצא לטיול קטן ונראה את הדברים עין בעין בראש העין," ובעוד כל הכיתה צוחקת והמורה מוסיף ואומר: "למבצר אנטיפטרוס לא נוכל לגשת כי האזור עדיין ממוקש," עלו בתודעתה תמונות מן הביקור שערכה עם אמה ועם אחיה בבית חולים "הירקון" בתל אביב, ארבע שנים קודם לכן, תמונות שנמהל בהן טעם של ריחוק וחוסר קשר בגלל איזו עכירות שחצצה בינה לבינן. אף על פי כן חיות וברורות היו והעיקו עליה ברגש מכאיב של אשמה. אור חריף חתר אל החדר בעד החלונות הפונים דרומה – שעה מוקדמת של אחר צהריים היתה – ולובן הקירות סימא את עיניה. ובגלל זה חזרה להביט לרגע בחושך בשעה ההיא, כשהקיצה בבהלה ולא הבינה מה פשר המהומה ומה עושים בבית חבריו של אביה למשחק הברידג'. אחר כך הבחינה ברופא החולף על פני מיטתה שבחדר המבואה לעבר חדר הוריה ובדרך עמומה כלשהי התחילה להבין שקרה דבר מה חמור. חפציבה שאלה את עצמה אם שבה ונרדמה בלילה ההוא וזכרה שלמחרתו הכריזו הבריטים על עוצר שייכנס לתוקפו בשעה ארבע אחרי הצהריים בכל רחבי הארץ, ושקודם שעלתה אמה לאמבולנס, אמרה לה שאולי לא תספיק לשוב הביתה עד ארבע ושתשגיח על אחיה הקטן ותיתן לו ארוחה. חפציבה זכרה את המתיחות הנוראה שבה היתה שרויה כל אותו יום ובגלל זה שבו עיניה להביט בחדר הלבן, והאור שסימא אותן מיקד את מבטה בכתם השחור שעל הכר: שיער מופרד בפסוקת מעל לרקה השמאלית, וחלק ודליל הוא הולך נמשך לעבר הרקה הימנית.

"הטחנות, חפציבה!" הבקיע אליה לפתע קולו של המורה לוי והיא הרימה אליו את עיניה הבוהות, הסתומות בתמונות הרחוקות ההן, ושתקה.

"את שוב לא מקשיבה, חפציבה," גער בה. חפציבה השפילה את עיניה ושבה להביט במה שהיה רוחש בתוך מוחה. זה היה בכיתה ה”א, זכרה, והמחנך שלה, ד"ר אייזנר, שהיה שכן וידיד להוריה, עזב בסוף אותה שנה ועקר עם משפחתו לשיכון "רסקו" החדש שבעיבורי תל אביב, ממש ליד הירקון. בחופש הגדול כשנסעה לבקר אצלם עם אחיה הקטן, חלפו בדרך ליד אותו בית חולים והיא זכרה שהיכה בה איזה פחד של רגע והקפיא את העליצות שפיכתה בה. בני המשפחה שמחו לקראתם וד"ר אייזנר, המחנך שלה לשעבר, לקח אותם ואת ילדיו לשוט בסירה על הירקון. אחיה פחד מאוד והחזיק בה בחוזקה.

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, שלידה ישבה, דחפה אותה פתאום במרפקה, והיא שמעה את המורה לוי אומר: "מי מכם שט פעם בירקון?" אבל חפציבה לא הצביעה, מבטה חזר אל האור החריף, אל הלובן המסמא, והיא זכרה איך פחדה להביט בו, כה זר ונוכרי, מכוסה עד צווארו בסדין מעומלן ונוקשה, ראשו על הכר: הכתם השחור של השיער והפנים הלבנים עם דוק התכלת בלחיים. חפציבה זכרה היטב, שהתעניינה בנער יפה התואר ששכב במיטה הסמוכה יותר משהתעניינה באביה, ועפרונה צייר את הזיכרון על הדף שלפניה: חדר, שורת מיטות, ראש על כר, ורק הפנים התחמקו ממנה והיא לא יכלה להבין כיצד כבר שכחה, כל כך מהר, ושאלה את עצמה מדוע תמונת הפנים כה מטושטשת: העיניים, האף, השפתיים, הקמטים, הכול נבלע בתוך ריק אליפטי, שהיה דומה לאיזו מסכת תיאטרון עתיקה, אולי יוונית, שראתה פעם בספר. באיזה ספר לא זכרה.

המורה לוי אמר: "חפציבה, במקום להקשיב את מקשקשת כל השיעור."

חפציבה אמרה: "אני לא מקשקשת, המורה, אני מציירת." המורה לוי התרגז ואמר: "את שוב מתחצפת, מה? אז למחר תעתיקי מאה פעם את פרק קיט בתהילים." חפציבה הניעה בראשה וחשבה שד"ר אייזנר, המחנך שלה בכיתה ה"א, הבין אותה ומעולם לא גער בה. להיפך, הוא התלוצץ והודיע בכיתה שחפצי מסוגלת לכול, גם להקשיב ולצייר בעת ובעונה אחת, ועל כן אין זה מפריע לו שהיא מציירת בשעת השיעור. ובגלל זה הראתה לו חפציבה את הפנקס הסודי שלה, שבו רשמה מה זה אימפרסיוניזם ומדוע כרת ון גוך את אוזנו, ואליו העתיקה את השירים שכתבה וגם את הסיפור הקטן על שלוש הזקנות בבית הבודד. אבל, חשבה, המורה לוי בטח לא יודע שום דבר על כל זה ואין טעם להסביר לו.

בהפסקה הגדולה הסתגרה אפוא חפציבה בבית השימוש. היא הורידה את המכסה וישבה על האסלה וכבשה את פניה בידיה. היא הביטה בזיכרונות שלה וניסתה ללכוד את הפנים של הראש המוטל על הכר הלבן. אמה אמרה לה להיכנס לחדר ולראות אותו בפעם האחרונה. אבל עכשיו שחזרה אל החדר לא יכלה לראות דבר. נפשה לא ציירה שום תמונה והיא כעסה על עצמה והחליטה שכאשר תבוא הביתה תסתכל באלבום התמונות ואחר כך תעצום את עיניה ותעלה את התמונה בזיכרונה והיא תעשה כך כמה וכמה פעמים כדי שהתמונה שוב לא תחמוק מזיכרונה בצורה טיפשית כזאת. דלת חדרי השירותים נפתחה וחפציבה שמעה מישהו נכנס פנימה ופותח את הברז ומדבר. היא הכירה את קולה של ברכה שווילי ושמעה אותה אומרת: "ראית איך שהיא באה עם הסרפן מהלוויה?"

"כן," אמר קולה של שולה רייסר, "אז מה?"

ברכה שווילי אמרה: "היא תיקנה את הקריעה. זה לא בסדר."

"זה אסור?" שאלה שולה רייסר.

"צריך לבדוק," אמרה ברכה, "אני אשאל את המורה לדינים."

בינתיים נכנס עוד מישהו ועכשיו שמעה חפציבה את אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, אומרת: "שמעתם איך שחפצי צוחקת בקול? איך היא לא מתביישת?"

הילדות יצאו מחדר השירותים וידה של חפציבה עלתה, אצבעותיה מיששו את המקום שבו כבר לא היה קרע בסרפן.

בדרך כלל היתה יושבת ליד החברה הכי טובה שלה, אסתר שטראוס, אבל בשיעור הבא עברה לשבת ליד אלי וייס. ובזמן השיעור, כשהמורה לוי הסביר מה זאת אידיליה, כתב לה אלי וייס במחברת שלה: "שופעות עינייך אור ירוק והן כשתי אבני ברקת." חפציבה קראה וחייכה. פתאום אמר המורה לוי: "חפציבה! מה את עושה שם? קחי את הילקוט שלך ובואי לשבת כאן." הוא הצביע על המושב הריק שלפניו.

חפציבה התמהמהה, והמורה לוי צעק בעצבנות: "נו כבר, את מבזבזת לי את כל השיעור." חפציבה החלה אוספת את חפציה בזעף. אלי לחש: "למה הוא נטפל אלייך כל הזמן?" היא קרצה אליו בחשאי והוא החזיר לה חיוך ביישני. כשהתיישבה סוף סוף מול המורה לוי ראתה שהוא אדום מזעם ושָמחה.

לקראת סוף השיעור קרעה דף ממחברתה, כתבה עליו כמה מילים, קיפלה אותו והשליכה לאחור. המורה לוי צעק: "זה עובר כל גבול! בתור עונש תישארי מחר שעתיים נוספות. תודיעי להורים… לאמא שלך, שלא תדאג."

חפציבה חשבה: כל הכיתה שמה לב שהוא טעה. כעס קשה רתח בה והיא אמרה: "אבל המורה כבר נתן לי עונש אחד…"

"בלי אבל," שיסע אותה, "גם פרק קיט מאה פעם, גם להישאר שעתיים אחרי השיעורים, ואם זה לא יועיל תביאי גם את ההו… האמא שלך."

חפציבה חשבה על ד"ר אייזנר ועל כך שמאז עזב ועד היום לא הבין אותה שום מורה. היא זכרה שבדרך אליהם, כשבאה לביקור עם אחיה, חלף האוטובוס בין גבעות חומר אדומות שהיו חתוכות משני עברי הדרך כמו בסכין. היא זכרה ששמר אצלו את הפנקס הסודי שלה ימים אחדים ואחר כך בא אליהם הביתה והחזיר לה אותו ואמר לאמה: "אתם בכלל לא יודעים איזה מין ילדה יש לכם." ואחר כך חזרו זיכרונותיה אל בית החולים ואל החדר הלבן עם האור החריף ואל הנער ששכב במיטה הסמוכה לזו של אביה וחשבה: התעניינתי בנער ההוא יותר משהתעניינתי באבא. עכשיו אני אומרת לעצמי שפחדתי להביט בו. אבל זה לא נכון. סתם הייתי אדישה. לא רציתי לדעת.

בהפסקה עמדה חפציבה במרפסת, נשענה במרפקיה על המעקה והסתכלה בנערים ובנערות המשחקים בחצר בכדור או קופצים בחבל. המורה מוסקוביץ', מורה לדינים, הוציא החוצה כיסא וישב בשמש. חפציבה ראתה את ברכה שווילי ניגשת אליו, רוכנת מעט, אומרת לו דבר. ידה עלתה ואצבעותיה ריחפו על מקום הקרע. רק במגע יד אפשר היה להרגיש בפגימה שבאריג.

שולה רייסר באה לעמוד לידה. "תראי את הזוג יונים הזה," אמרה והניעה בראשה כלפי פינה בחצר. חפציבה ראתה את המורה לוי ואת ברכה שווילי עומדים ומדברים.

"גועל נפש," אמרה לשולה, "קודם הלכה להתחנף לד"ר מוסקוביץ' ועכשיו למורה לוי."

"אני רואה שתיקנו לך את זה," אמרה שולה רייסר והצביעה על לבה.

"כן, אמא שלי מסרה את זה לתיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"זה מותר?" שאלה שולה.

"לא שאלתי את הרב," אמרה חפציבה בלעג, "אני אוהבת את הסרפן הזה. או אולי את חושבת שהייתי צריכה ללכת עם הקריעה הזאת עד קץ הימים?"

"צריך לבדוק אם זה מותר," אמרה שולה רייסר במורת רוח.

"ואם אסור, אז מה? מה זה עניינך? אולי תפסיקו כבר לעקוב אחרי כל הזמן!"

"תיזהרי," אמרה שולה, "כולם מדברים עלייך. אומרים שאת צוחקת יותר מדי."

חפציבה התרחקה משם, ובעומדה לבדה, נשענת שוב על המעקה ומביטה בילדים המשחקים בחצר, חשבה שאין שום אדם שעמו היא יכולה לשוחח, שאסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, היא סתם טיפשה ואלי וייס הוא תינוק, לא מבין שום דבר.

עכשיו ניגשה אליה ברכה שווילי. ההיא נעצה את עיניה בלבה ואמרה: "תיקנו לך את זה. לא מרגישים שום דבר."

"תיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"חפצי," אמרה ברכה שווילי רכות, "אומרים שזה לא בסדר. שאלתי את ד"ר מוסקוביץ'. הוא מורה לדינים. הוא יודע. הוא אמר שזה אסור."

"וזה שאת ככה עם המורה לוי, זה מותר? הוא איש נשוי ויש לו אישה וילדים בירושלים," קנטרה אותה חפציבה.

ברכה שווילי הסמיקה ואמרה: "למה את צריכה תמיד להעליב?"

"מי שמדבר על להעליב!" אמרה חפציבה.

למחרת מסרה חפציבה למורה לוי את הדפים שעליהם העתיקה מאה פעמים את פרק קיט בתהילים.

"אני מקווה שאת יודעת עכשיו את הפרק בעל פה," אמר לה.

חפציבה לא ענתה, והוא אמר: "אל תשכחי. את נשארת היום שעתיים נוספות. אמרת לאמא?"

"כן," שיקרה חפציבה ושאלה, "אבל המורה, איך תדע שאני לא אסתלק?"

"אני אשאר אתך, כמובן. וכי מה את חושבת?"

"אז המורה גם כן יקבל עונש," צחקה.

"לא," אמר בחיוך, "אני אתקן מחברות."

בהתחלה הוציאה את הכריכים שלה ואכלה בדממה. אחר כך הוציאה מתיקה נייר ציור וצנצנת וצבעי גואש. "אני רק הולכת להביא לי מים," אמרה למורה לוי. אחר כך ציירה בשתיקה במשך שעתיים. הלב שלה חירף וגידף את המורה לוי כל הזמן ואת כל כעסה שפכה בצבעים החזקים שהניחה בפראות על הנייר שכבה על גבי שכבה, דף אחר דף.

פתאום אמר המורה לוי: "את יכולה ללכת. עברו שעתיים."

חפציבה הבריגה את המכסים על שפורפרות הצבע, ניקתה וייבשה את המכחול והניחה הכול בילקוטה. קודם שיצאה אמר המורה לוי: "לא ידעתי שאת מציירת."

"אני רק מקשקשת," אמרה לו.

בחוץ ראתה את ברכה שווילי. היא מחכה לו, חשבה והסתתרה מאחורי הקיר לראות מה יקרה.

המורה לוי יצא את הכיתה וברכה שווילי ניגשה אליו. הם החליפו דברים ואחר כך הלכו ביחד.

משוגעת אחת, חשבה חפציבה, מה מצאה במכוער הזה? והוא – חשבה – אותי הוא מעניש על כל שטות, אבל עם ברכה שווילי הוא מטייל בלילות כשיש לו בירושלים אישה וילדים.

הפציבה ישבה במטבח ובררה את האורז. אל צד אחד העבירה את המוצים ואת האבנים הזעירות ואל הצד השני את האורז, עד שנערמה תלולית לבנה קטנה. אמה ניצבה ליד השיש והיתה מתקינה פתיל חדש בפתילייה. סבתה של חפציבה, שסיימה את עבודת הניקיון אצל השכנה העשירה – אמה התכוונה אליהם כשאמרה שבארץ ישראל עלו כל הפיליסטרים לגדולה בשעה שאנשי מדע ותרבות גוועים ברעב – נכנסה ושאלה אם יש צורך בעזרה.

חפציבה חשבה שאלמלא היטלר היו לסבתה משרתים משלה ולא היתה צריכה להיות עוזרת בית ויכול להיות שאפילו אבא שלה לא היה מת. היא חשבה: זה הארץ הזאת שהרגה אותו ואולי באמת לא היתה אמא צריכה לתת את הסרפן לתיקון אמנותי. היא אמרה בקול: "את יודעת, הבנות אומרות שאסור לתקן קריעה."

"אבל אין לך מה ללבוש," ענתה אמה, "ובגדי החורף יקרים כל כך."

חפציבה איחרה לפגישה. "איפה כולם?" שאלה את הנער שהמתין לה.

"הלכו," אמר.

"לאן הלכו?" שאלה במורת רוח.

"סתם, לטייל. זוגות זוגות."

"אלי לא בא?" שאלה.

"הוא הלך עם ריקי," אמר הנער.

לבה של חפציבה שקע והיא חשבה: בוגד שכמותו, אפילו לא חיכה לי.

"בואי נלך אל החורשה," אמר הנער, "אולי הם שמה."

הם עלו במעלה הגבעה שותקים. השתיקה העיקה על חפציבה והיא אמרה: "אתה מירושלים?"

"לא," ענה.

"אז איפה למדת קודם?"

"בישיבה," ענה.

"אתם כל כך דתיים?" שאלה אותו בתדהמה. לא ניכר בו שבא משם, מבית הספר של החרדים.

"לא," ענה.

לחפציבה לא היו יותר שאלות והנער שתק. הם הגיעו לראש הגבעה וחפציבה אמרה: "לא רואים אותם בשום מקום. אני רוצה הביתה."

הנער ליווה אותה הביתה ומיהר להיפרד מעליה. בפתח חצרם השתרג על הגדר שיח לנטנה פרא ויצר כעין מאורה. בילדותה היתה משחקת שם עם אחיה. חפציבה ניצבה בפתח החצר מביטה בדמות השפופה, גוש אפל גדול, שהסתתרה במאורה. היא פתחה בריצה לעבר הבית. הדמות ניתקה מן השיח ורצה אחריה, כבדה ומתנדנדת. "אמא! אמא!" צעקה חפציבה.

אמה הופיעה בפתח. "תסתלק מכאן, אתה שומע! אני אקרא למשטרה!"

תמיד היה אורב לה שם, שלום השמן המשוגע, רץ אחריה לתפוס בה, מנסה לנשקה. בעוברו על פניה ברחוב היה תמיד צועק אחריה: "חפצי היפה, הולכת לחופה עם שלום המשוגע," או: "שלום המשוגע הולך לחתונה עם חפצי היפה."

חפציבה פחדה וסלדה ממנו. אמה תמיד אמרה: "יום אחד תיגמר לי הסבלנות ואני אלך למשטרה."

אבל היא מעולם לא עשתה זאת. היא ריחמה עליו ועל הוריו. "אם אלך להודיע במשטרה," היתה אומרת, "בטח יסגרו אותו ואז יגמרו אותו עם שוקים חשמליים לגמרי לגמרי."

בשבת אחרי הצהריים הלכה חפציבה לפעולה בסניף. המדריכה דיברה וחפציבה לא הקשיבה. אחרי כן הצטרפו אליהן הבנים והם שיחקו יחד משחקי חברה. חפציבה ישבה בצד ולא נטלה חלק במשחקים. אלי ישב ליד ריקי ולא הביט בה אפילו פעם אחת. כשבא הערב ויצאה השבת נכנסו אל האולם לרקוד. חפציבה עמדה והתבוננה. היא אהבה לרקוד. ברכה שווילי ניגשה אליה ועמדה לידה.

"למה את לא רוקדת?" שאלה אותה.

"אין לי מצב רוח," אמרה ברכה שווילי.

מישהו קרא בקול רם "קראקוביאק" וחנצ'ה הוציא את מפוחית הפה שלו מכיסו והחל לנגן. חפציבה ראתה שאלי הזמין את ריקי לריקוד הזוגות.

ברכה שווילי אמרה: "אלי וריקי חברים."

חפציבה שתקה, וברכה שווילי אמרה: "ראו אותם מתנשקים. על הספסל ברחוב רוטשילד. הריקי הזאת נותנת לכל אחד."

"הוא סתם תינוק אחד," אמרה חפציבה. לנגד עיניה נסתחררו הזוגות המחוללים. היא חשבה שהיא צריכה ללכת הביתה וללמוד בעל פה את הפרק בירמיהו, אחרת המורה מוסקוביץ' יעניש אותה. אבל לא היה לה חשק ללכת הביתה לבד. היא פחדה ששלום המשוגע אורב לה במאורה של שיח הלנטנה שבפתח החצר שלהם. היא חשבה שאם תמתין עד תום הריקודים יימצא מישהו שילווה אותה הביתה.

את האולם הקיף מלעלה, במחצית גובה הקיר, יציע. חפציבה החליטה לעלות לשם ולשבת בחושך לבד. כשנכנסה אל היציע האפל למחצה ראתה להפתעתה דמות יושבת על אחד הספסלים. היא עצרה, מתכוונת לסגת ולחזור על עקביה, אבל קולה של ברכה שווילי, חנוק וצרוד במקצת, קרא: "בואי הנה, חפצי."

"למה את יושבת פה לבד בחושך?" אמרה לה חפציבה בהשתוממות.

"בואי, שבי," אמרה ברכה שווילי וחפציבה שהתיישבה לידה שאלה: "מה יש לך? למה את בוכה?"

אבל ברכה שווילי לא השיבה. קולות יבבה חנוקים עלו מגרונה.

"די, תפסיקי!" אמרה חפציבה שנבהלה קצת, סולדת מן הגילוי חסר הרסן של הצער.

"אני כל כך אוהבת אותו," התייפחה ברכה שווילי, "אני ממש לא יודעת מה לעשות. כשהוא נוסע הביתה אל אשתו והילדים שלו אני מרגישה אבודה לגמרי."

"אבל איך את יכולה? הוא זקן. אני לא מבינה מה את מוצאת בו," אמרה חפציבה.

ברכה שווילי נטלה את ידה של חפציבה והחלה מלטפת אותה. "אני לא יכולה יותר," גנחה, "את לא יכולה לתאר לך כמה אני משוגעת אחריו."

ואז, לנגד עיניה הקמות של חפציבה, החלה ברכה שווילי להתנודד אילך ואילך בעיניים עצומות ותוך כדי כך היתה מלחשת: "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך."

חפציבה התבוננה בה בבעתה, חוככת בדעתה מה לעשות. פתאום חיבקה אותה ברכה שווילי ולחשה באוזנה: "אתה שלי, רק שלי."

חפציבה לא ידעה את נפשה מאימה וניסתה להשתחרר מחיבוקה של הנערה, אבל זו לא הניחה לה ולחשה: "אתה לא תלך ממני. אתה רק שלי," ואז נשקה לה בלהט על פיה. חפציבה הדפה אותה מעל פניה בגסות ובתיעוב. "את מטורפת לגמרי!" לחשה וקמה וירדה במדרגות בריצה.

"חפצי! חפצי! חכי לי!" רדף אחריה הקול, אבל חפציבה לא עצרה ובהיכנסה אל האולם הצטרפה מיד למעגל הרוקדם, שרקדו עתה הורה סוערת. הדילוגים הנמרצים, מחיאות הכפיים הקצובות – "הי יו יה! הי יו יה!" – השירה הרמה – "אבא מגרש את אמא, הילדים צועקים קדימה" – ואחר כך – "לפטי בפטי בלבלבפטי צ'ינגלה מינגלה לוף לוף לוף" – היסו את תחושת הקבס הקשה שהמתה במעיה והיא נסחפה, שוכחת הכול. רק לאחר זמן, משנתפרק המעגל, קריאות "הי יו יה" שככו בתודעתה, הבינה מה עשתה. אז לא המתינה עוד והסתלקה במהירות. חפציבה הלכה הביתה בצעד חפוז, ברכיה רועדות והיא משתדלת לדחוק ממוחה את כל מה שאירע, ובכל זאת התחבטה בה כל הדרך השאלה הנוראה: "מה יגידו? מה יגידו?" מפעם לפעם היתה נושמת עמוק, מחזקת בתוכה את כל נימוקי הנגד, כגון "זה ענייני הפרטי, וזה לא עסק של אף אחד", אבל השאלה היתה מבקיעה בעדם, תוקפת אותה במשנה עוצמה.

כשהגיעה אל חצר ביתה הביטה כה וכה ומשלא ראתה איש פסעה פנימה בשקט, עושה דרכה בחשאי בחשאי אל מעבר לשיח הלנטנה העבות, נצמדת אל השיח שממולה, ראשה מורכן מעט, נלחמת בפיתוי להביט לאחור בצללית האפלה של השיח הסבוך הגדל פרא. אבל במחצית הדרך אל הבית הגיח משם שועט גוף שמן וכבד כעין דוב מגושם מתנודד והתנפל עליה ותפס בה בכפות ידיים כבדות וגסות והיה מלחש: "חפצי יפתי, משוש חיי, תפסתי אותך." אמא! אמא! צרחה חפציבה, אבל כבר שפתיו הלחות מרחפות על פניה וידיו כמו צבתות מלובנות בבשר זרועותיה.

בריבוע האור של דלת הבית שנפתחה ראתה את אמה להרף עין, ניצבת מביטה ומיד ירדה במדרגות בריצה, מטאטא מתנופף בידה והיא צועקת: "תסתלק! תסתלק! אני אקרא למשטרה!" המשוגע הרפה מחפציבה ונעלם במאורה של שיח הלנטנה, גוש אפל קורס בתוך הלוע השחור. חפציבה פרצה בבכי קולני ואמה אספה אותה בזרועותיה והובילה אותה פנימה אל הבית. בחדר המבוא עוד החזיקה בה רגעים אחדים והיתה מלטפת את ראשה ואומרת: "אבא היה שובר לו את כל העצמות, אבל אין לנו אבא. מחר אני אגיד לבעל הבית שיוציא את כל השיח ואני אלך להורים של המשוגע לדבר אתם."

ביום ראשון שוב היה הכיסא שליד אלי וייס פנוי וחפציבה עברה לשבת לידו. אלי וייס כתב לה במהלך השיעור מכתב התנצלות. הוא הסביר לה שהוא אוהב אותה ורק אותה, אבל ריקי פיתתה אותו ויצרו תכף עליו.

על הדף שהעביר לה כתבה: "שיבושם לך." וזה הכול.

בעודה מחזירה לאלי את הדף הרגישה שעיני המורה לוי נעוצות בה באיום והיא חשבה שאם לא תיזהר שוב יעניש אותה. בהישמע הצלצול קם אלי וייס ממקומו, אבל חפציבה נשארה לשבת. היא הוציאה את ספר ירמיהו מן הילקוט, פתחה אותו והחלה משננת על פה את הפרק שנתבקשו התלמידים להכין. הכיתה התרוקנה לאט ולבסוף נשארו בה רק כמה ילדות, ביניהן אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, וברכה שווילי ושולה רייסר ולאה כ"ץ. חפציבה קראה בלחש ושפתותיה נעו: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו…" ובעודה שקועה בספר התנ"ך, ממלמלת את הפסוקים, קמה בה בהלה, כמו קרב עדיה איזה איום והיה מרחף באוויר מחולל לקראתה צועק "הי יו-יה! הי יו-יה!" והיא דחתה את התחושה המציקה מעליה והמשיכה: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואתה ה' ידעתני, תראני ובחנת לבי אתך…" אבל איזה רחש התיק את עיניה מן הספר והיא ראתה את חברותיה מקיפות אותה במעין מבנה מקרי של חצי סהר ואז, לפתע, כבתעתוע חושים, ראתה את ברכה שווילי מחוללת לקראתה בידיים פשוטות וטרם תקלוט את הנעשה פגעה בפניה כף יד פתוחה. ידה של חפציבה נשלחה אל לחייה בתדהמה והיא שמעה את ברכה שווילי אומרת: "אסור לתקן קריעה. ד"ר מוסקוביץ' אמר שזה חטא גדול."

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, קרבה אליה וצעקה תוך שהיא מצביעה עליה באצבעה: "את רקדת אתמול הורה בסניף!" וברכה שווילי החרתה אחריה: "איך את לא מתביישת! פרוצה אחת!"

"השתגעתם?" אמרה לאה כ"ץ, "תעזבו אותה! מה אתם רוצים ממנה!"

"את תשתקי, פחדנית אחת," אמרה שולה רייסר.

חפציבה הרכינה את ראשה אל ספר התנ"ך שלפניה והאותיות הקטנות גדלו לנגד עיניה שחורות וצועקות: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…" אמרה בקול.

אבל ברכה שווילי הניפה את ידה בשנית והנחיתה אותה על הלחי השנייה.

"תפסיקו! אני אקרא למורה!" צעקה לאה כ"ץ, אבל שולה רייסר תפסה אותה בחוזקה ואמרה: "תשתקי! את לא תלכי עכשיו לשום מקום. אנחנו נראה לה מה זה. מה היא חושבת לה? כל היום צוחקת. רוקדת הורה. עושה תיקון אמנותי."

"עונש!" קראה ברכה שווילי, אבל אסתר שטראוס אמרה לה: "מספיק."

"עונש!" צעקה ברכה שווילי ותפסה בשערותיה של חפציבה ומשכה. אסתר שטראוס הדפה אותה ואמרה שוב: "זה מספיק. די," אבל בינתיים קרבה שולה רייסר ובידה מספריים.

"תני ת'מספריים!" צעקה ברכה שווילי, ואל חפציבה אמרה: "תיקון אמנותי, מה? אנחנו נראה לך מה זה תיקון אמנותי, חפצי'לה."

היא תפסה בסרפן של חפציבה, סמוך לחזה. חפציבה נאבקה בה. מאחור תפסה אסתר שטראוס בברכה שווילי ומשכה אותה. ברגע שנשתחררה חפציבה ממנה רצה אל הדלת. אבל ברכה שווילי, המספריים עדיין בידה, רצה אחריה ותפסה בה מאחור.

לאה כ"ץ צעקה: "היא עוד תהרוג אותה!"

אז הפכה הפכה חפציבה את פניה ושילחה בפרצופה של ברכה שווילי את אגרופה הקפוץ בכל הכוח שהצליחה לאסוף.

"היא שברה לי את האף," צרחה ברכה שווילי.

"טוב לך!" אמרה חפציבה, ואסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, חטפה מידה של ברכה את המספריים. קול צלצול הפעמון הלם בהן מתכתי וכבד והן הביטו זו בזו, פניהן הלומות סומק וחימה, וחפציבה חשה איך קול הצלצול המתמשך חותך בה כסכין ההיא שחתכה באריג הסרפן שלה, לפני ימים לא רבים, במקום ההוא הזר והרחוק, לפני שהתכופפה לאסוף בכפה גוש אדמה אדום ולח.

אור-פתאום הציף את החדר. נערים ונערות פרצו פנימה ועל הסף ניצב ד"ר מוסקוביץ'. הוא המתין עד שיתייצבו הכול במקומם ואז פסע אל הדוכן ואמר: "לשבת."

הוא קרא את השמות מתוך היומן וכשסיים אמר: "אני מקווה שכולם למדו יפה את הפרק בעל פה. חפציבה, התחילי בבקשה."

חפציבה ישבה במקומה, ידיה טמונות בחיקה רועדות והכיסא מתחתיה חם ודביק. לרגע לא הבינה מה הדבר, אבל אלי שישב לידה הכה בה בלאט במרפקו והיא אמרה: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד," ואלי המשיך: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…"

חפציבה הצביעה ושאלה אם תוכל להתפנות, והמורה הרשה לה לצאת. בלכתה חשה דם זב בין ירכיה. "איזה מזל שהסרפן כהה ועבה," חשבה. בחוץ התירה את אופניה בידיים רועדות, הדפה אותם לפניה ובתנופה עלתה עליהם ורכבה הביתה. הבית היה ריק ודומם. חפציבה התרחצה והחליפה בגדים ונתנה בתחתוניה פיסה של צמר גפן. "למה זה בא קודם זמנו?" שאלה את עצמה ואמרה בקול בלא שתדע מדוע: "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים…"

היא קיפלה את הסרפן המוכתם בדם, עטפה אותו בנייר עיתון ויצאה לחצר ותחבה אותו בפח האשפה.

כשעלתה, רכובה על אופניה, במעלה הרחוב, חוזרת לאסוף את ילקוטה מבית הספר, בא שלום המשוגע ממולה. הוא צעק: "חפצי היפה, הולכת לחופה, עם שלום המשוגע!"

חפציבה הגיעה לבית הספר בשעת ההפסקה ובלא לשים לב למבטים הנעוצים בה נכנסה לכיתה מיד. ילקוטה היה מונח במקומו מתחת לשולחן והיא הוציאה מתוכו את מחברת האנגלית לשנן את המלים החדשות. אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, ניגשה אליה ואמרה בקול רפה: "טוב שהחלפת בגדים. זה לא היה בסדר התיקון האמנותי הזה. זה אסור."

חפציבה נעצה את עיניה במחברת שלפניה על השולחן ואמרה: "היתה לי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה."


*הסיפור לקוח מתוך "תיקון אמנותי" מאת רות אלמוג, הוצאת כתר, 1993. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

"מדמואזל, מדמואזל, התעוררת? מדמואזל, קומי. הרתחתי מים. בואי לשתות קצת תה."

בבוקר ההוא, אני זוכרת, העיר היתה קפואה. התעוררתי לקול נקישות וקריאות והרגשתי את הקור באוזניים עוד לפני שיצאתי מהמיטה. המרזבים של הבניין קרקשו ומים שהודחו עלו וירדו בצינורות. קולות נבעו מתוך הפיר הפנימי של הבניין, כמו עולים מתוך תהום. קולות יקיצת השכנים, יריקות, פיהוקים, זרם שתן, גזים של לילה שעזבו את הגוף.

אני הכי צעירה בבניין הזה והכי בודדה. את כל הזקנים מבקרים נציגים של הביטוח הלאומי ולעתים רחוקות בני משפחה.

אני שונאת את הזקנים האלה. בעיקר את זה שהעיר אותי הבוקר וקרא לי לבוא לשתות אצלו תה. הם נועלים את דלת הבית שלהם לאט, הולכים לאט, לוחצים על כפתור המעלית לאט, צועדים לאט לאט במבואה של הבניין ואומרים שלום איטי לקונסיירז'.

אני אוהבת לעקוף אותם כמו רוח סערה. "בונז'ור מדמואזל," הם צועקים לי מרחוק ואני עונה "בונז'ור מדאם, בונז'ור מיסייה." רק שלא יעצרו אותי כדי לדבר. זה יקח שעות. רק שלא יעצרו אותי לדבר. זה מסריח.

אני לא מבינה למה הם לא מתקלחים. תמיד עולה מהם ריח של נפטלין, או סירחון של מי שלא צחצח שיניים בבוקר. הם לא מכבסים את הבגדים שלהם. יש להם ריח של כפות רגליים שהיו ארוזות יום שלם בגרביים ובנעליים גבוהות, ביום קיץ חם. אני עוצרת את הנשימה כשאני עוברת  לידם, פותחת מהר את דלת העץ הכבדה של הבניין ובורחת החוצה.

בניגוד אליהם, אצלי הכל זריז. קר בחוץ, אז אני מתחילה לצעוד מהר כדי להתחמם. גשם ירד בלילה והמגפיים שלי, שעשויים מגומי משמיעים פיצוצים קטנים על המדרכה. אני רצה קצת. קפוא בחוץ והעיר עוד לא ממש התעוררה. אני מריחה את השלג שיתחיל לרדת עוד מעט. אני נמצאת פה רק חודש אבל כבר פיתחתי מיומנות להריח את השלג לפני שהוא יורד.

אני חושבת על זה שכבר 29 ימים לא קיימתי שיחה של יותר מארבע מילים עם מישהו בעיר הזאת. ועד כמה שזה מוזר, זה עושה לי טוב. אני מרגישה שאני תופסת פחות מקום בעולם. נושמת פחות. שואפת פחות ופולטת פחות.

העיר מתחילה להתעורר והנה אני כבר מגיעה לסורבון. אני חולפת מהר על פני השומר שעומד בלי לזוז במדים כחולים וכובע תואם, אפילו לא טורחת להציג בפניו את תעודת הסטודנטית שלי. שלג מתחיל לרדת בחוץ, בהתחלה בזרזיף קטן ואז בחתיכות גדולות. אני מסתכלת על השלג מתוך האולם החם ורואה שהחלונות מתכסים באדים ושהשלג לאט לאט נעלם תחת מעטה לבן וחיוור. הסטודנטים שיושבים לידי נושמים בכבדות. אני מריחה שכמה מהם שתו קפה הבוקר. אחרים לא הכניסו דבר לפה והצחנה עולה מהם עם כל נשימה. תנורי הגז מחממים במרץ. אני מתחילה לקלף את שכבות הבגדים.

מתחשק לי להקיא.

היום הזה קצר. בצהריים אני מתחילה לעשות את דרכי בחזרה הביתה דרך הרחובות הקטנים. השלג ממשיך לרדת. אני מגיעה למבואה של הבניין, מכוסה בפתיתים לבנים ומחייכת. השלג עושה לי טוב. הקונסיירז' עומדת שם, מחייכת אלי בחזרה חיוך עצוב.

"מה קרה?" אני שואלת אותה.

"הו, מדמואזל," היא קוראת בפאתוס. "השכן שלך, זה שאוהב אותך, זה שמזמין אותך לשתות תה. הוא מת הבוקר."