פרויקט הסיפור הקצר

search

מחיר הכניסה לבריכת "מרגוע לְעמֵל" סמלי לשחיינים שכבר מלאו להם חמישים, ושני מסלולים מתוך שישה סגורים לנכים שמתניידים בכיסאות גלגלים ופטורים מתשלום כניסה למקום. כיסא הגלגלים עושה את דרכו במעלה הרמפה, ושם, כמו היה זה פודיום, נעצר השחיין לרגע אחד, וסוקר את קהל הרוחצים. לפעמים, בזמן שהוא משתהה, זה נראה כאילו הוא קד להם קידה. אז מתחיל תהליך מסעו אל כיסא הפלסטיק המתנייד, המחובר למעלון שיורד אל תוך המים. השחיין הנכה עושה את המסע לבדו אט-אט או מהר יותר בעזרתו של מטפל פיליפיני אדיש מבט. לבסוף, משהתמקם השחיין בכיסא הפלסטיק, מוריד אותו מנגנון הידראולי למים, ובכל הדרך לשם פורץ סילון מים מהצינור של המנגנון; ממרחק קצר זה נראה כמו נביעה של גייזר פעיל.

רוב המרותקים לכיסא ישבו פעם, בימים בריאים, מול המחשב, בבית או במשרד, יותר מעשר שעות ביום – מי במקצועות העריכה וההגהה, כתיבת הצללים, השכתוב והתרגום, ומי בענפי ההייטק השונים. בניגוד לראשונים, לאחרונים יש נחמה בכסף הגדול שיפצה אותם על כאבי הגב. על איש מהשחיינים בבריכה לא נפלה קורת עץ או לבנת איטונג כששהו על פיגום. הישיבה הממושכת, לילות כימים – היא שהפכה אותם לנכים הסובלים מאובדן כושר עבודה לצמיתות.

בבריכה דבר לא כואב לי, גם לא אזור עצם הזנב, המקום הרגיש של מי שכל ימיה עוברים עליה בישיבה. אני שוחה שלוש פעמים בשבוע, שמונה-עשרה בריכות בסגנון גב ושתיים בסגנון חזה. אמנם לאחר חצי שעה השעמום מתחיל להזדחל ללב ולהתפזר באיברים, אבל לא נראה לי שקיים ספורט נעים וקל מזה. אינני מזיעה במים, לבי אינו הולם בפראות. אני שטה מעדנות על גבִּי מִגָדה לגדה, ומבטי נעוץ מעלה, שם תלויים מעליי שני מאווררי תקרה עצומים, ששם היצרן שלהם מדהים אותי בכל פעם מחדש: Big Ass.

כשיששכר אמר לי שאין דבר מסריח יותר מאדם ששערו ובגדיו ספוגים בריח סיגריות, הפסקתי לעשן בבת אחת, ובתוך שמונה חודשים התווספו למשקלי עשרים ושניים קילוגרם. בעיניי הקילוגרמים האלה היו מצחינים בהרבה; מה הייתה דעתו בעניין – את זה כבר היה מאוחר מדי לגלות. בסוף החודש התשיעי לגמילה, כשכבר שכחתי את מראהו של הכירופרקט המזדקן והאפרורי ולא השתוקקתי עוד לשאוף ולנשוף עשן, העירה אותי השלפוחית בשעת השחר הרגילה. ההרגשה הייתה מוכרת, עצב מהול בריקנות, אך הכאב – הוא היה חד וחדש. אזור עצם הזנב בער כאילו ספג בעיטת עונשין. גרורות הכאב נמתחו עד לתחת, שרתח בישיבה, עמידה והליכה, בעיקר בעמידה ובכיפוף הגוף כלפי מטה. אם היה נופל לי משהו מהיד הייתי משאירה אותו על הרצפה; לא הייתה אפשרות להרים שום דבר. מה שנפל לא היה מספיק חשוב כדי להעמיד במבחן את אזור העֶצֶם.

לבי דהר כמו בשעת אסון רב נפגעים, ובכל זאת ידעתי שלא מדובר בהתקף לב – עונש שנוחת עלייך כאילו משום מקום ומחייב פעולה דחופה ויציאה מיידית לבית החולים, והודיתי בלבי על כך שיכולתי להישאר בבית, מול המחשב, לא רחוק מהמקרר, ולהמתין להטבה. במשך שבועיים זחלתי ונאנקתי, וכל ישיבה מעבר לפרק זמן של שעה ערפלה אותי מכאב. היו אלו ימים ארוכים ודוקרים, שבהם  עבדתי כרגיל – בעת ובעונה אחת על ארבעה ספרים, כל אחד בשלב אחר של סבב העריכה הספרותית, נוסף על פרויקט קצר מועד של עריכת לשון – ונשאתי מדי יום תפילות לכך שתהיה זו רק דלקת בגיד, רק שריר שנתפס.

לאחר חודש של ייסורים, כשהבנתי שלא בשריר מדובר וגם לא בכאב דלקתי, ניגשתי לאורתופד, שקבע כי כפי הנראה מדובר בבֶּלֶט בעמוד השדרה. הוא הוסיף שזה לא צריך להדאיג אותי, ושלרוב האנשים שחצו את גיל חמישים יש לפחות בֶּלט אחד, גם אם אינם מודעים לקיומו. אחַר נתן לי הפניה לסי-טי ומרשם לכדורים מאלחשים, אבל אחרי שקראתי באינטרנט שאין שום מרפא לבֶּלט מלבד שחייה, השלכתי לפח את ההפניות ונרשמתי ל"מרגוע לעמֵל", הבריכה לנפגעי תאונות עבודה.

***

עד שהכרתי את בוריס לא יכולתי לשאת את כניסתו של שחיין אקראי למסלול שלי. בעתה של ממש הייתה אוחזת בי לפני שהתחלתי לגדף את השחיין ולהתיז עליו מים, ולא כתעלול ילדותי. אני מודה שהגזמתי בתגובות שלי; לא היה לי אכפת שיחשוב שאני סובלת ממחלת נפש או מפיגור שכלי או משניהם. הייתי יורקת ומכה במים ואומרת לו: "אני משתינה כאן הרבה, אדוני. זה מתאים לך? מתאים לך לשחות במים כאלה?" עד שהיה מסתלק. המציל, אלברטו, היה יושב מנומנם על הכס הגבוה שלו, ובטנו התפוחה רטטה עם כל נחירה. איש לא חשב לפנות אליו לעזרה; שחיין שלא היה בטוח בשחייתו ליפף במצופים מתנפחים את צווארו, ידיו ורגליו.

נהגתי להגיע בשעות הצהריים המאוחרות, זמנים שבהם הבריכה ריקה יחסית. אם לא היה מסלול פנוי, הייתי מתיישבת על כיסא פלסטיק ירוק ומשגרת מבטים מאיימים בכובשי המסלולים. רציתי שהעולם ושחייניו ידעו שאני אישה שהתחת שלה כואב מאוד בזמן שהיא נאלצת לשבת לחכות לתורה. כששחיין אחד היה עולה מן הרחצה, הייתי צונחת למים מהגדה הרדודה – מעולם לא השתמשתי בסולם – וממתינה שגם השני מאותו מסלול יסתלק. "אתה יוצא? יוצא? יוצא?" הייתי מתעקשת שוב ושוב כשהגיע אליי, עד שאכן היה השחיין עושה כרצוני. אז הייתי מתחילה לנוע במים כמו ראשן נטול דאגות, בקלילות, בחדווה נטולת כאב. נשמתי לרווחה; הייתי מחייכת ומפזמת בלבי שיר עליז על אהבה ואביב.

במים כולם שווים – זקנים וצעירים, שמנים ורזים, רופסים ושריריים; אין לאיש יתרון על פני האחר, כוח המשיכה מעניק לגופים העייפים הפוגה. דבר אינו כואב או מעיק, גם לא מחשבה או זיכרון. כל שתי בריכות אני מסמנת בחרוז מצוף תכלכל בגדה הרדודה. אחרי עשרים בריכות – עשרה חרוזי  מצוף – אני מסוחררת מסיפוק. קשה להאמין שצליחת חצי קילומטר היא עניין של מה בכך. כה פשוטה ונעימה היא המשימה. איזה כיף לשחות! המרחק בין גדה לגדה נדמה כמרחק בין שולחן העבודה למקרר; מחוץ למים הליכה מעבר למרחק הזה מולידה גלים של כאב, ואילו בבריכה התכלכלה – שלוות בדידות גדולה. כשבחשבונייה שלי נאספים תשעה חרוזים צפים, אני שוחה שתי בריכות אחרונות בסגנון חזה לפני שאני יוצאת למלתחה להחליף לבגדים יבשים.

באחד מן הימים השגרתיים האלה, כשהמתנתי למסלול פנוי, יצא מן המים איש זקן מאוד, מצומק ומגובנן. באותו רגע סיים את השחייה ויצא מהבריכה גם בן זוגו למסלול, גוץ שעיר וקירח, ואני קפצתי למים והתחלתי לגמוא את מטלת השחייה היומית שלי. כעבור שתי בריכות, כשכבר שהיתי בעולם אחר, מנותק ושקט, חשתי להרף עין במגע עור קריר וחלקלק על גופי. פקחתי את עיניי וצרחתי. זה  היה הזקן, שהספיק לשחות כמה מטרים קדימה. שחיתי אליו במהירות, בלי שום סגנון, הכיתי על המים בזעם כדי להתקדם ובו בזמן בעטתי ברגליי, כך עד שהגעתי אליו.

"מה זה צריך להיות? מה אתה עושה כאן?" צרחתי אל אוזנו. "הרי יצאת!"

"הלכתי לשירותים," אמר במבטא רוסי כבד בזמן שנצמד לגדה והחל בתרגילי כושר – פישוק רגליים וצמצומו, צלילות ישרות ואנכיות.

"מי הולך לשירותים בבריכה?" לעגתי לו, "פה כולם משתינים וממשיכים לשחות!"

"אני לא מאמין לך." הזקן עשה הפוגה של שלוש שניות, ושב לצלול ולעצור את הנשימה בקרקעית. הוא לא נרתע מפני המתקפה שלי, וזה היה מפתיע מאוד.

"אתה צוחק עליי?" תבעתי לדעת. "אני, אם אני צריכה פיפי לפני שאני יוצאת מהבית – אני מתאפקת עד שאני מגיעה לפה. דווקא."

הזקן לא התרגש, והמשיך לעשות תרגילי כושר. לפתע פתאום הבנתי שבזמן שאני מדברת אתו אני יכולה לשחות. אמרתי לו: "אל תזוז עד שאני מגיעה לסוף, שומע?" ושחיתי לָעבר השני.

כשהגעתי לשם, לרדודים, ראיתי שהמתין כמה רגעים, ואז החל לנוע לעברי. התנועות שלו היו קצרות ומהירות, כמו של צב ים. הפתעתי את עצמי כשפרצתי בצחוק. כשהגיע אליי אמרתי לו: "בכל פעם שתעשה תרגילים בַּגָדה, אני אשחה. ואז יהיה תורך לשחות, ושוב תורי. נשחה בתורות, לא יחד."

"ננסה," אמר הזקן. שמתי לב ששיער הגיח מנחיריו, אבל לעומת זאת עיניו היו כחולות ויפות, וזיק נבון הבריק מהן.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"ברוך."

"לא יכול להיות שנולדת בשם הזה. באיזה שם נולדת?" הקשיתי.

"בוריס."

"נעים מאוד, בוריס, אני שרי. נולדתי בשם שרה – כמו שרה אמנו, אבל בניגוד אליה אני לא מצחקקת. וגם לא שרה שיר שמח." ניערתי כף יד והושטתי לו אותה. הייתה לו לחיצה איתנה.

***

בוריס היה ממתין עד שאגיע לגדה לפני שהתחיל לשחות שוב, והיה בכך יתרון לא מבוטל. יכולתי לנוח בין בריכה לבריכה. כשהייתי מגיעה אליו היה יוצא לגמוא עוד בריכה, כשהיה מגיע אליי יצאתי אני. היה משהו מרגיע במונוטוניות שבה הדברים התבצעו. שחיתי על הגב, גרפתי את המים בידיי, וברגליי סובבתי דוושות דמיוניות – עד שחלפה מעליי שרשרת הדגלים השחורה, המבשרת כי בעוד מטרים ספורים אגיע לגדה. אז הייתי מתהפכת על הבטן ושוחה את המרחק הקצר בסגנון חופשי, קצת פרפר וקצת חתירה, בזמן שדמותו של בוריס הלכה והתקרבה – הנה החזה המדולדל, הנה הפטמות הנפולות, מכל אלה התעלמתי – רק חיוך גדול ראיתי, ועיניים מאירות.

לאחר עשרים בריכות הייתי מתעייפת וחושבת על מנוחה, ואילו בוריס היה ממשיך ללא לאות. היינו עוצרים אז להפסקה ארוכה יותר. בוריס היה מספר לי על הסרט האחרון שצפה בו, על הספר האחרון שקרא, על סיפור מעניין ששמע מחברים. כל כך נהניתי להקשיב לו. לבסוף היינו נועצים מבט זה בעיני זה, שותקים ומצחקקים, עד שהיה אומר, "נו, די, תלכי, עכשיו אני באמת אשחה." בפעמים הבאות הגעתי בשעה שבה נתקל בי לראשונה, והאיבר הנוקשה הזה שמתנמנם בבית החזה שלי, זה הקרוי לב, התחיל להתרכך, להתחמם ולהתרחב לנוכח הקשיש הפִּלאי. באחת מן הפעמים, בטרם יצאתי לגמוא את הבריכה השנייה, שאלתי אותו כמה זמן הוא שוחה ומה פשר כל הדבקוּת הזאת.

"זה בגלל אוורסט," אמר והצביע על ראשו הקטן והקירח; ציצת שיער דליל ורטוב הייתה דבוקה לאחת מרקותיו. הוא המשיך וסיפר שלא מזמן מלאו לו שמונים ואחת. המקצוע האחרון שלו היה מהנדס דפוס, אבל לפניו עבד בעשרים מקצועות, ביניהם שומר יערות באמזונס, מתכנן כבישים בהודו, יהלומן באיחוד האמירויות, וקפטן שהעביר יאכטות מאיטליה לישראל. לפני ארבעים שנה עלה מקייב. נשוי בשלישית. אב לשלושה בנים, כל אחד מאישה אחרת. לפני שנתיים רצה לטפס על האוורסט, לנעוץ בו את דגל העיר גבעתיים. כמעט הכול כבר היה מוכן, אבל הרופא ביקש שיעשה בדיקות.

"וככה גיליתי את הגידולים. שני גידולים," נקש על ראשו.

"אווו," הפלטתי. "מה אתה אומר…"

"זה בגלל גזזת. הייתי בן אחת-עשרה, באוקראינה. הניחו על ראש שלי קסדה עם זפת ואז עשו הקרנות. בדקתי באינטרנט – כל מי שעבר אז טיפול כזה קיבל גידולים. לפני ארבע שנים הייתי גבר-גבר," אמר בגילוי לב. "לפני הגידולים. ועכשיו? גרוטאה."

נאחזתי בדפנות הבריכה וליטפתי אותו בעיניי. עברו לפחות חמש דקות ועדיין לא יצאתי לגמוא בריכה חדשה. צליל קולו הרגיע אותי והמבטא שלו היה אקזוטי. הוא היה אריה זקן בסתיו חייו. "אחרי הניתוח הלך לי כושר," אמר בפשטות, בלי טרוניה. "זאת הייתה טעות לעשות ניתוח הזה. מאז גילו לי עוד גידול ועל גופה מתה שלי אני עושה עוד ניתוח. וזה לא רחוק – גופה מתה שלי." עיניו חייכו אליי.

איתן, הדתי עם הכרס המצופה בפרווה דלילה ומכסיפה, עצר לידנו והשפריץ. "תראו אתכם, ממש רומיאו ויוליה," גיחך. "באתם לכאן לשחות או מה? אולי תשכרו חדר ותגמרו עניין?"

"תעוף מכאן, יא זבל!" שאגתי.

"אז מה אתה עושה עכשיו? יש איזה טיפול?" שאלתי ברכוּת את בוריס, שהניד בראשו בצער לנוכח תגובתי לאיתן. רק הניד בראשו בעדינות ותו לא, לא הטיף מוסר ולא מתח עליי ביקורת.

הופתעתי מכך שמה ששאלתי אותו באמת עניין אותי. התשובות של בוריס לא היו ארוכות מדי; היה בהן מוסר השכל קטן, ובעיקר היו חפות מטענות. חיוך קטן חתם אסופת משפטים גלויי לב. "רק  ספורט ומחשבות טובות," ענה. "ולשחות עם אישה יפה מחייכת," הוסיף כעבור רגע.

"אתה כל כך מקסים," לבי כמו ניתר מחזי. בלעתי בעיניי את הדמות המוארת שנשענה על הגדה. פטמותיו הנפולות הגיעו כמעט עד הבטן, ונקודות אדומות ובולטות עיטרו את אזור הקורקבן. כווייה בהירה השתרעה על פני חצי זרוע ומעט מן החזה. למרבה הפלא ראיתי בכל אלו יופי מוזר, וכך גם בהשמטת ה"א הידיעה ממרבית המשפטים שיצאו מפיו. ייתכן שגם הוא התעלם מהבטן התפוחה שלי, ומהירכיים הרוטטות שהצליפו זו בזו בשעת השחייה. הייתה הקלה מבורכת בחשיפה המוחלטת מראש. היינו מה שאנחנו, בלי כיסוי, חסרי גיל וצורה, רק אצבעות ועיניים, שפתיים ורגליים, גבר ואישה.

"כל הכבוד, באמת."

"על מה ?"

"על הכול. אמא שלי צעירה ממך בחודש, ואולי לא תאמין, אבל היא לא יצאה מהבית שלה כבר שנתיים. לא קוראת ספרים, לא צופה בסרטים. רק כועסת ומדוכאת וצמודה לטלוויזיה. יש לה מטפלת שהיא מתעללת בה. אמא שלי במטפלת, לא להפך.  אחרי עשר בלילה אמא שלי לא מרשה לה  לפתוח את ארונות המטבח או ללכת לשירותים, בטענה שיש לה שינה קלה, וגם ביסקוויט שנופל במטבח מעיר אותה."

"עצוב," אמר. "אני אגב לא מסתכל אף פעם בטלוויזיה. צריך להספיק הרבה דברים. למשל לתת לנכדים שלי שיעורים פרטיים במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית."

"אתה משהו…" אמרתי בהערכה עמוקה. "וממה זה?" הצבעתי על האזור הבהיר והמצולק בחזהו.

"תאונת דרכים," ענה. "מלפני שנתיים. נכנסתי בקיר. מאז לא נוהג. אבל אם אני אמשיך לשחות, אולי אחזור לרכוב על אופניים. יש לי אינטרס לחזור לרכוב על אופניים עם שלושה נכדים שלי, מגבעתיים לתל אביב, דרך הפארק. פעם הייתי עושה את זה כל שבת. היום כשאני עולה על האופניים יש לי סחרחורת. זאת מטרה שהעמדתי לעצמי. לחזור לאופניים ולהיות מסוגל להגיע באופניים לים. ובגלל זה אני שוחה שלוש פעמים בשבוע ארבעים בריכות. לא פחות. כשאני מגיע הביתה אני גם רץ קילומטר, ורק אחר כך מתקלח."

"ברצינות ?"

"בטח שברצינות, אלא מה?"

התבוננתי בו בהתפעלות. ומהן המטרות שאני מציבה לעצמי? ניקרה בי מחשבה. המטרה הלפני אחרונה הייתה לעבור מעוסק פטור למורשה, אחריה להפסיק לעשן, ומאז לא הייתה עוד תכלית שתאיר את ימיי. רק לשלם את המע"מ באמצע החודש ולזכור להכין בתחילתו את המעטפה של ההוצאות וההכנסות לרו"ח. אפילו להוריד במשקל כבר לא היה לי כוח או רצון. בזווית העין הבחנתי שהמסלול משמאלנו התפנה. לא עשיתי שום תזוזה. היה נעים לי כאן, בסנכרון המושלם עם בוריס, וקיוויתי שגם הוא לא ישים לב למסלול שהתפנה. "טוב, קדימה, לשחות," גירש אותי למים. "למה באת לכאן?" זינקתי ראש, אבל במים השבתי ביני לבין עצמי: לא באתי לשחות, באתי לפגוש אותך, בוריס.

בתוך שבועיים התחלתי לומר לו בריש גלי, בלי שום בושה, שהתגעגעתי. עשרים דקות לפני הגעתו הייתי תופסת לנו מסלול ומתחממת בשחייה אטית. מי שהעז להסתנן למסלול שלי היה מסולק בצעקות קצרות וחדות, ביד מאוגרפת מונפת ובפנים מאיימות. כשהיה מגיע הייתי מחייכת ואומרת: "בוריס! כל כך התגעגעתי."

"כל כך טוב שאישה יפה מחכה לי," היה חושף לעומתי את שיניו, שלמעט חמישה שתלים, לדבריו, היו כולן שלו. "זה לא מובן מאליו שאישה יפה ואינטליגנטית, שתמיד מחייכת, מחכה לי ותופסת בשבילי מסלול. גם אני התגעגעתי, מתוקה." אז היה פושט את חולצתו וחושף גוף מגובנן ומצומק, ובגד ים מיושן ומדולדל, אך עיניי כבר התקבעו בניצוץ בעיניו. זה נכון, חשבתי, בוריס גורם לי לחייך.

ערב אחד שלח לי בוואטסאפ שני סרטונים ביתיים: באחד ביצע ארבעים שכיבות סמיכה, בשני קפץ בחבל במשך עשר דקות. נכדו הצעיר צילם אותו ושאל מדי פעם, "זהו, סבא? זהו?" ובוריס השיב לו, "עד הסוף, עומר, לצלם עד הסוף!" הילד שוטט במצלמה בכל חלקי הסלון, שהיה מרוהט בטוב טעם; שטיחים נאים היו פרושים על רצפת קרמיקה אפורה, פרחים יפים היו מונחים באגרטל, שניצב על שולחן עץ ליד חלון רחב, שטוף שמש, אשר חשף עצי צפצפה. להרף עין נראתה אשתו, חולפת במהירות ובדרך מרימה דבר מה מהרצפה. צדודיתה הייתה נאה ומטופחת.

"מרשים! אין כמוך, והבית כל כך יפה!" כתבתי לו. מאז צפיתי בסרטונים בימים האי-זוגיים, שבהם לא שחיתי, כדי לשמור גם בהם על רכות לבי ועל הרגשת הריחוף ששרתה עליו בימים הזוגיים.

***

ככל שבוריס שיפר את הכושר, כך איבדתי אני את שלי. מעשרים בריכות לכל הפחות, הידרדרתי לשש-שבע. אבל למרות זאת שיפרה השהות בבריכה את מצבי, לא בזכות השחייה אלא בזכות בוריס. כל האיברים, ובהם הישבן, כואבים פחות כשמחשבות רודפות את זנבותיהן של קודמותיהן, וכולן מלאות בזקן מופלא, חזק וחכם ומצחיק ואמיץ, שעיניו מבריקות והוא מדבר במבטא סקסי מאין כמותו. "ספר לי עוד," הייתי תובעת ממנו כשהגיע אליי לגדה, והוא היה מעניק לי בכל פעם סיפור אחר, מרתק יותר מקודמו. בסיפורים שלו כיכבו דולפינים וכרישים, קופים פראיים, נחשים נדירים, מרגלים רבי תושייה, עופות דורסים, פושעים מסוכנים ונזירים קדושים. "ועכשיו לשחות," חייך בכל פעם את החיוך המתוק שלו כשסיים את אחד מסיפוריו, "למה באת לפה?"

"בשבילך," הודיתי לראשונה בגלוי באחד מימי רביעי, ונדמה שכל השחיינים עצרו את תנועותיהם במים והטו אליי אוזן רכלנית, במיוחד ברכה המרשעת, הטיפשה והצדקנית, שהגיעה לכיסא גלגלים לאחר ארבעים שנות עבודה כמגיהה נוקדנית, ושחתה אך ורק ברדודים כי פחדה לטבוע. לרוב השתדלתי להסיט ממנה את מבטי כדי שגורלה לא ידבק בי יותר מכפי שכבר דָבק – שתינו היינו גרושות ואמהות לשניים, שכבר עזבו את הבית, ולצדנו במיטה רבץ לרוב חתול רחוב שבוּית – אבל כשתנועתה קפאה ואישוניה התקבעו בי ובבוריס, נעצתי בה מבט מבהיל. כשנותרה קפואה צמצמתי את עיניי וסימנתי באצבעי, בהילוך אטי, תנועה של עריפת ראש. מעולם לא העזתי לאיים עליה כך קודם לכן, שכן יכלה לצרוח חזק ממני וגידופיה היו מגוונים לא פחות. למרבה המזל צקצקה בבוז ותו לא בטרם שבה לשחות. "לא מעניינת אותי השחייה ולא הכושר," אמרתי לבוריס בזמן שעקבתי אחר דמותה המתרחקת. "אתה מעניין אותי, רק אתה."

ספק אם הייתי מעזה לומר לו את זה אם היה צעיר בעשר שנים, שלא לדבר על עשרים. יחסית אליו היו יששכר הכירופרקט, יהודה, מנכ"ל מכון הפאות, או יאיר מנדל המניאק, תינוקות של בית רבן. יכולתי לומר הכול ולא להיחשד כרצינית, שכן על פניו צף לפניי קשיש שמבוגר ממני בשלושים שנה. במבט נטול חמלה נראה בוריס כמו אחד מן הקשישים שאורזים להם חבילות מזון ומוצאים להם מטפל פיליפיני האדיש לגורלם. אבל לא כך נראה בעיניי, לא ב"מרגוע לעמל". כאן יכולתי להתקרב אליו,  להתחכך בו בגמלוניות שעה שזינקתי לשחות, ולתבוע ממנו חיבוק לפרידה כעבור שלוש שעות רטובות, עוד בהיותנו במים. הוא היה אז מעיף מבטים מהירים ימינה ושמאלה, ולעתים אמר: "בואי ניפרד שם." הייתי שוחה אחריו לגדה השנייה, העמוקה, ובדקה של כושר, שאותה היה לוכד בשבילנו, הייתי נצמדת אליו ומחבקת אותו חזק חמש-עשרה שניות לפחות. בוריס היה כורך את ידיו סביבי באחיזה איתנה, לא קשישה כלל וכלל; שדיי היו נלחצים לחזהו הרטוב וחום נעים היה מתפשט בחלציי, אבל איש לא יכול היה לשער זאת. בוריס היה הכיסוי המושלם לתאוות ולחשקים.

לעתים נדירות, כשלא עלה בידי להגיע לפגישת שחייה, הייתי שולחת לו הודעות כגון: "בוריס המקסים, דבר נורא קרה: לא אוכל לבוא מחר כי קיבלתי ספר חדש לעריכה עם דד ליין שלא משאיר לבריכה תקווה," והוא, הקשיש שכבר עבר את גיל המוות הממוצע, היה עונה: "מתוקה, מחר יהיה יום שחור בקורות חיים שלי!"

***

את זמני השחייה שלי, וכמוהם את הימים הזוגיים, התאמתי לאלה של בוריס. כבר הידרדרתי לחמש בריכות, גם זה בקושי, ואילו הוא היה נשאר לאחר שהייתי עוזבת, ומסיים את המכסה – ארבעים בריכות, אפילו לא אחת פחות. לא הפריע לי שהיה נשוי. "להתחתן עם ילנה זאת הייתה טעות גדולה," אמר פעם לשמחתי. "לא עשיתי אתה סקס עשר שנים."

"אז עשר שנים לא עשית סקס?" הכול היה אפשר לשאול אותו. וגם אותי. במים היינו שנינו גם קלים וגם פתוחים מלב אל לב, אם לא למטה מזה.

"לא, לא, הפעם האחרונה הייתה לפני ארבע שנים," ענה בלי היסוס.

גבינו היו צמודים לגדת המים. שחיינים חלפו מימיננו ומשמאלנו – איתן הדתי, המו"ל לשעבר, שסבל מתשע פריצות דיסק, אשר מיהר להניח את הכיפה על ראשו מיד כשהיה יוצא מן המים כדי שאלוהים ימשיך להרעיף עליו כל טוב; אורלי, חולת הטרשת הנפוצה, מחלה שהתפרצה, לדבריה, מעומס כתבי יד, אשר צללה ועלתה, עלתה וצללה, ובכל צלילה היו נשואות אליה העיניים בחרדה כדי לוודא שבפעם הזאת אכן תעלה; אבי, פגוע הראש השמן, שנפגע קשה בתאונת דרכים כשיצא לחגוג את סיום התרגום מיפנית לעברית של רומן עב כרס –  מלאכה שבעטיה רותק לביתו במשך חודשים – ששחה בתנועות חזקות ובפנים כעוסות; וגם יונתן, קטוע הרגל יפה התואר, שנפצע בפיגוע ולא  במהלך עבודה, אבל מכיוון שלפני הפציעה היה מפיק בהוצאת "עננים", זכה במינוי חינם. כמו רעש לבן וחסר משמעות היו כל האנשים האלה בעיניי. רק אני ובוריס, רק אני והוא היינו קיימים בעולם.

"עם מי?" נדהמתי.

"היו לי כמה חברות, מה זה חשוב," ענה. לראשונה זיהיתי בדבריו שמץ של מבוכה.

"בוריס!" נזפתי בו.

"מה את רוצה, אני הייתי רודף נשים ידוע, חתיך גדול ובנדיט לא קטן."

"אז למה אתה לא רודף אותי, למה?" שאלתי בקול מתחנחן.

"לא צריך, את רודפת אותי," צחק. כשכיווצתי את גבותיי הוסיף: "אני אוהב את זה, מתוקה. את מוצאת חן בעיניי."

"אתה עדיין יכול לעשות סקס?" שאלתי בלחש.

"בערבון מוגבל," ענה מיד, "אבל אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. הרבה בזכותך. שתדעי לך, עליתי לחמישים בריכות. וחשק יש. ובדמיון שלי אני לא רק מחבק גוף סקסי ונעים שלך…"

רטט חלף בגופי, ופתאום גם הדמיון שלי הפשיל את מכנסיו של בוריס וחשף איבר גדול וזקוף, פלא רפואי, שפיצה על רפיסות שאר האיברים. דמיינתי את ידיו מעסות את ירכיי ואת שני הישבנים הדואבים שלי, ומשם מעמיקות ומרככות ומרטיבות את הפֶּתח בטרם ננעץ בו איבר מפואר משנת ייצור 1939, וינטג' יחיד ומיוחד במינו, שלאחר שתי גלולות ויאגרה יכול לצלוח כמעט כל משימה שנחלץ אליה. העובדה כי הגוף שאליו ערגתי כעת היה פעיל בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשואה ובמרד גטו ורשה, הביאה עמה קסם יקר ונדיר. הדמיון שלי המשיך לענות אותי גם במלתחה, גם ברכב וגם בבית. בוריס, גבר שכמוהו אין עוד, תפס כל סנטימטר בתודעה שלי.

"בוריס המקסים שנכנס חזק בלב – להתראות בבריכה מחר ב-13:00," כתבתי לו בוואטסאפ למחרת בערב.

בשמונה בבוקר הגיעה הודעתו: "מה שאת כתבת מפחיד אותי. זה טעות שאני נכנסתי ללב שלך. את לא צריכה אותי בחדרים של הלב שלך. לי זה מאוד כיף לדבר אתך, לשחות אתך, לחבק אותך. כאילו אני חוזר לשנים צעירות. ההרגשה מאוד נעימה. אבל אין לזה עתיד. בעיניים שלי את אישה יוצאת דופן ויכולה לתת המון לבן זוג שלך."

זעם צבט אותי. האם ייתכן שקשיש בן שמונים ואחת, שרגל אחת שלו כבר בקבר, הודף אותי? עניתי לו: "בוריס היקר, עצוב שהביטוי 'נכנס לי ללב' העיף קיבינימט את כל חוש ההומור הרוסי שלך. נגמר 'יום שחור בקורות החיים שלי', מילים שגרמו לי לצחוק. וכל כך כיף לצחוק. פתאום מילים גדולות – בן זוג. אני לא רציתי שום בן זוג, אם כי אני מודה שבאמת נכנסת לי ללב ולא הייתי שוללת אפיזודה גופנית אתך, כי אתה יחיד ומיוחד. אבל מפה ועד בן זוג המרחק רב. גם אותי מפחיד לגלות שהפחדתי. שכבר אי-אפשר לצחוק. שהכול כל כך רציני. לא אבוא היום לבריכה, אין לי חשק."

חצי שעה נראה מקליד בוואטסאפ, ולבסוף הופיעה הודעתו: "מתוקה שלי, אולי גם אני לא אלך לבריכה היום. אולי ניפגש בבית קפה? מאוד טוב לי אתך וחבל לאבד את זה. בואי נמשיך יחסים כמו שהיו עד עכשיו. אני מאוד מעריך אותך." כעבור שלוש דקות הוסיף: "מאוד רוצה לנשק אותך."

"בוריס האמיץ!" כתבתי מיד, "רוצה לבוא אליי?"

"אין דבר שרוצה יותר," ענה. "מה כתובת שלך?"

שלחתי לו את הכתובת והוספתי: "תודיע לי שעה מראש, ובלי לחץ!"

תכף ומיד ביטלתי את הפגישה עם הדסה, שהייתה אמורה לשרוף אצלי שעה עד סדנת הכתיבה החדשה שהחלה להעביר בבית דיור מוגן בסביבה. "אלף סליחות, דסי, אני מחכה לדרדסבא המדליק שהכרתי בבריכה," כתבתי לה. "קבעתי פגישה ספונטנית מעכשיו לעכשיו, ואני צריכה להספיק לגלח מפשעות ולנקות קצת את הבית. אעדכן אותך בערב ונקבע מחדש!"

בשתיים בצהריים, כמסוכם, הגיע.

האיש שעמד על מפתן דלתי הכחולה היה זעיר, גובהו היה אולי מטר וחצי. עורו היה אפור ומקומט, כל כך מקומט עד שעיניו הסתתרו בשני קפלי ענק, דבר שהעניק תחושה כי לפניי ניצב איש שעטה על עצמו תחפושת זולה של רוח רפאים. שני חופנים של אניצי שיער מדולדלים צצו בכל רקה, ושתי רגלי גפרורים נחשפו משני פתחים גדולים של זוג מכנסיים שחורים, שחגורה בעלת אבזם מוזהב אספה אותם מעל חולצת גברדין בצבע ירוק מזעזע. הוא אחז בזר ורדים זול מאיי-אם-פי-אם.

פערתי את פי בתדהמה. "בוריס?"

"אני מבין שמרוב מתח אכלת בבוקר בשביל שבוע," גיחך וליקק את שפתו בחרדה.

"הא?" נזעקתי, "אתה רציני?"

"את נראית יותר גדולה," סינן בארסיות.

"ואתה יותר קטן," צרחתי. "הרבה יותר קטן. לך מפה!"

הגמד המחופש בעל המבט המרושע עדיין עמד על שטיחון הסף, ונחירי אפו השעירים רטטו.

"תסתלק מכאן!" שאגתי לפני שטרקתי את הדלת, "וממחר אני מתחילה להגיע בימים האי-זוגיים, אתה שומע? תיחנק אתה עם הזוגיים שלך!"


*הסיפור לקוח מתוך "עורכת מלווה", הוצאת "פרדס", סדרת "פואנטה".

מועצת חכמי השבט

אמילי התעוררה לאור יום בבוקר המחרת. מבעד לחלונה הנמוך, חסר הווילונות, נהרה פנימה השמש העולה במלוא הדרה, ורמז אחרון לכוכב לבן בודד דעך בשמי הבדולח הירוקים שמעל האורן התרנגולי. רוח מרעננת במתיקותה נשבה מסביב למרזבים. אלן גרין ישנה במיטה הגדולה ונחרה נחירות קצובות. מלבד זאת היה הבית הקטן שקט מאוד. זו הייתה ההזדמנות שאמילי חיכתה לה.

בזהירות רבה היא חמקה ממיטתה, חצתה את החדר על קצות בהונותיה ופתחה את הדלת. מייק ניתק עצמו מהשטיח שבאמצע החדר ועקב אחריה, תוך חיכוך של גופו החמים כנגד קרסוליה הקטנים והקפואים. היא התגנבה, באשמה כמעט, במורד גרם המדרגות החשוף, האפלולי. כמה חרקו המדרגות – בוודאי יעירו את כולם! אך איש לא הופיע ואמילי הגיעה לקומה התחתונה וחמקה אל תוך טרקלין האורחים, שם שאפה פנימה נשימה ארוכה של הקלה בזמן שסגרה את הדלת. היא חצתה את החדר כמעט בריצה בדרכה אל הדלת השנייה.

סידור הפרחים בצורת כרית של דודה רות כיסה עדיין את זגוגית הארון. אמילי, בשפתיים קפוצות שהעניקו לפניה דמיון מוזר לאלו של דודה אליזבת, הרימה את הסידור והניחה אותו על הרצפה.

"אוי, אבא – אבא!" היא לחשה, והניחה את ידה על גרונה כדי לעצור בעד משהו מלהתפרץ. היא עמדה שם, דמות קטנה ורועדת, לבושה בלבן, והתבוננה באביה. זו תהיה הפרידה שלה; עליה להיפרד ממנו כשהם שניהם לבדם – היא לא תיפרד ממנו בפני המוּרֵיִּים.

אבא נראה יפה כל כך. כל קמטי הכאב נעלמו – פניו נראו כמעט כשל ילד, מלבד השיער הכסוף שמעליהם. והוא חייך – כזה מין חיוך קטן ונחמד, שובב וחכם, כאילו גילה פתאום משהו נפלא ובלתי צפוי ומפתיע. היא אומנם ראתה חיוכים נחמדים רבים על פניו בימי חייו אך אף פעם לא אחד כזה בדיוק.

"אבא, אני לא בכיתי מולם", היא לחשה. "אני בטוחה שלא ביזיתי את הסטארים. לא ללחוץ את היד של דודה רות לא ביזה את הסטארים, נכון? כי היא לא באמת רצתה שאלחץ אותה – אוי, אבא, אני לא חושבת שמישהו מהם מחבב אותי, אלא אם כן דודה לורה אולי מחבבת קצת. ואני עומדת לבכות עכשיו קצת, אבא, משום שאני לא יכולה לעצור בעד זה כל הזמן".

היא הניחה את פניה על הזגוגית הקרה והתייפחה מרוֹת אבל קצרות. עליה להיפרד ממנו לפני שמישהו יתפוס אותה. מרימה את ראשה, היא הביטה בפנים האהובים במבט ארוך ומלא כוונה.

"שלום, יקיר יקר מפז", היא לחשה במחנק.

תוך ניגוב מהיר של הדמעות שעיוורו את עיניה היא השיבה למקומו את סידור הפרחים של דודה רות, שהסתיר את פניו של אבא מעיניה לנצח. ואז היא חמקה החוצה, בכוונה לשוב במהירות לחדרה. בדלת היא כמעט נפלה על בן דוד ג'ימי, שישב על כיסא מול הפתח, עטוף בכתונת לילה ענקית משובצת וערסל את מייק.

"ששש!" הוא לחש, טופח על כתפה. "אני שמעתי אותך יורדת למטה ועקבתי אחרייך. אני ידעתי מה רצית. ישבתי כאן בשביל להרחיק אותם אם אחד מהם יבוא בעקבותייך. הנה, קחי את זה ורוצי מהר חזרה למיטה, חתלתולי קטנה".

"זה" היה גליל ארוז של טבליות מנטה. אמילי תפסה בו וברחה, מלאת בושה על כך שבן דוד ג'ימי ראה אותה בכתונת הלילה שלה. היא שנאה סוכריות מנטה ומעולם לא אכלה אותן, אבל טוּב הלב שבן דוד ג'ימי מוּרֵיי הפגין כשהעניק לה אותן שילח התרגשות ענוגה אל ליבה. והוא גם כינה אותה "חתלתולי קטנה" – היא אהבה את זה. היא חשבה שאף אחד כבר לא יקרא לה בשמות חיבה נחמדים יותר. לאבא היו רבים כל כך בשבילה – "מתוקה שלי" ו"יקירתי" ו"אמילי שלי" ו"ילדונת פצפונת יקרה" ו"דובשנית" ו"עלפית". היה לו שם חיבה לכל מצב רוח והיא אהבה את כולם. באשר לבן דוד ג'ימי, הוא היה נחמד. בקשר לחלק שלא איתנו, ברור כי אין המדובר בליבו. היא חשה הכרת תודה כה גדולה כלפיו עד שכשהייתה שוב בבטחת מיטתה, אילצה עצמה לאכול אחת מהטבליות, אף על פי שנדרש לה כל כוח הסיבולת שלה כדי להצליח לבלוע אותה.

ההלוויה התקיימה לקראת הצהריים. שלא כדרכו הבית הקטן והבודד שבעמק הרפאים המה אדם. ארון הקבורה הועבר לטרקלין האורחים והמוּרֵיִּים ישבו בנוקשות ובנאותות סביבו בתפקיד האֲבֵלִים, אמילי ביניהם, חיוורת ומהוגנת בשמלתה השחורה. היא ישבה בין דודה אליזבת ודוד ואלאס ולא העזה להניע איבר. אף בן משפחת סטאר נוסף לא נמנה עם הנוכחים. לאביה לא היו קרובים בסביבה. תושבי מאייווּד הגיעו והביטו בפניו המתים בחופשיות ובסקרנות מחוצפת שלעולם לא היו מרשים לעצמם במהלך חייו. אמילי שנאה לראות אותם מביטים באביה בצורה כזאת. לא הייתה להם שום זכות – הם לא היו נחמדים אליו כשהיה בחיים – הם אמרו עליו דברים קשים – אלן גרין שבה על דבריהם לעתים. כל מבט שנשלח אליו הכאיב לאמילי; אבל היא ישבה ללא ניע ולא הסגירה שום סימן חיצוני לכך. דודה רות אמרה לאחר מכן שהיא מעולם לא ראתה ילדה שהייתה כה משוללת לחלוטין מכל רגש אנושי.

כשהטקס הסתיים קמו המוּרֵיִּים והקיפו בתהלוכה את ארון הקבורה כדי להעניק מבט פרידה כמתחייב. דודה אליזבת לקחה את ידה של אמילי וניסתה למשוך אותה להתלוות אליהם, אבל אמילי משכה אותה חזרה ונענעה בראשה. היא כבר נפרדה ממנו. לרגע אחד נדמה שהיה שדודה אליזבת עומדת להתעקש; אך אז היא החליקה קדורנית הלאה, לבדה, ונראתה מוּרֵיִּית מכף רגל ועד ראש. אין להקים מהומות בלוויה.

דאגלס סטאר עמד להילקח לשרלוטאון כדי להיקבר לצד אשתו. המוּרֵיִּים הלכו כולם, אבל אמילי לא הייתה אמורה להצטרף. היא צפתה בתהלוכת הקבורה בזמן שזו התקדמה בפיתולים במעלה הגבעה המשתפלת, המדושאת, מבעד לגשם האפור הקל שהחל לרדת. אמילי שמחה שיורד גשם; פעמים רבות היא שמעה את אלן גרין אומרת שמת שהגשם נופל עליו מאושר הוא;1 והיה קל יותר לצפות באבא עוזב בערפל האפרורי, הרך והנדיב הזה מאשר באורה המתנצנץ של שמש צוחקת.

"טוב, אני חייבת להודות שהלוויה הלכה בסדר", אמר אלן גרין לצד כתפה. "הכול נעשה כמו שצריך, למרות המצב. אם אביך צפה בה מגן עדן, אמילי, אני בטוחה שהוא היה מרוצה".

"הוא לא בגן עדן", אמרה אמילי.

"אלוהים אדירים! מכל הילדים שבעולם!" זה כל מה שאלן הייתה מסוגלת לומר.

"הוא עדיין לא שם. הוא רק בדרך לשם. הוא אמר שהוא יישאר בסביבה ויתקדם באיטיות עד שגם אני אמות, כדי שאוכל להשיג אותו. אני מקווה שאמות בקרוב".

"זה דבר רע, רע מאוד לקוות לו", גערה אלן.

כשהכרכרה האחרונה נעלמה מן העין אמילי שבה לטרקלין האורחים, שלפה ספר מארון הספרים, וקברה עצמה בכורסה. הנשים שעסקו בסידור המקום שמחו על כך שהיא שקטה ולא מפריעה להן.

"זה טוב שהיא יכולה לקרוא", אמרה גברת האבּרד בעגמומיות. "יש ילדות קטנות שלא היו מסוגלות לשליטה עצמית כזו – ג'ני הוּד רק צרחה ויִִללה אחרי שהם נשאו את אימה החוצה – ההוּדים כולם כאלה רגשנים".

אמילי לא קראה. היא חשבה. היא ידעה שהמוּרֵיִּים ישובו אחר הצהריים; והיא ידעה שגורלה כנראה יוכרע אז. "נסכם את העניין כשנשוב", היא שמעה את דוד ואלאס אומר באותו בוקר לאחר הארוחה. תחושת בטן מסוימת גילתה לה בדיוק מה "העניין" היה; והיא הייתה מקריבה ברצון אחת מאוזניה המחודדות רק כדי לשמוע את הדיון בשנייה. אבל היא ידעה ללא כל צל של ספק שיסלקו אותה משם. לכן היא לא הופתעה כשאלן ניגשה אליה בדמדומי היום ואמרה:

"עדיף שתעלי למעלה, אמילי. הדודות והדודים שלך נכנסים לכאן כדי לדון בעסק".

"אני לא יכולה לעזור לך להגיש את ארוחת הערב?" שאלה אמילי, כי חשבה שאם תכנס אל המטבח ותצא וממנו תוכל אולי לקלוט מילה או שתיים.

"לא, זה יהיה יותר טרחה מעזרה. קדימה צעד, עכשיו".

אלן התנודדה בכבדות לכיוון המטבח, מבלי להמתין ולראות אם אמילי הקדימה וצעדה. אמילי קמה בחוסר-רצון. איך תוכל להירדם בלילה אם לא תדע מה עומד לקרות לה? והיא הייתה בטוחה שלא יספרו לה כלום עד הבוקר, ואפילו אז אולי לא.

עיניה נפלו על השולחן הארוך שעמד במרכז החדר. המפה שנפרשה עליו הייתה בעלת מידות נדיבות, ונפלה בקפלים עבים עד לרצפה. ברק של גרביון שחור חצה את השטיח, רעד פתאומי הפריע את מפלי הבד, ואז – דממה. אמילי, על הרצפה שמתחת לשולחן, סידרה את רגליה בנוחות וישבה כמנצחת. היא תשמע איזו החלטה תתקבל והם לעולם לא יחשדו בדבר.

מעולם לא אמרו לה שזה לא כל כך מכובד לצותת, הזדמנות ללמוד לקח כזה לא צצה במהלך חייה עם אביה; והיא חשבה שמדובר פשוט במזל משמים שחשבה להסתתר מתחת לשולחן. היא אפילו יכלה לראות במעומעם דרך האריג. ליבה פעם חזק כל כך מרוב התרגשות עד שהיא פחדה שהם ישמעו אותה; לא נשמע אף צליל אחר חוץ משירתם הרכה, הרחוקה, של הצפרדעים בגשם, שחדרה פנימה דרך החלון הפתוח.

פנימה הם נכנסו; מטה הם ישבו מסביב לחדר; אמילי עצרה את נשימתה; למשך כמה דקות אף אחד לא דיבר, אך דודה אווה נאנחה ארוכות וכבדות. ואז דוד ואלאס כחכח בגרונו ואמר,

"ובכן, מה עלינו לעשות עם הילדה?"

אף אחד לא הזדרז לענות לו. אמילי חשבה שהם לעולם לא יפתחו את פיהם. לבסוף דודה אווה אמרה ביבבה,

"היא ילדה כל כך קשה – משונה כזו. אני לא מצליחה להבין אותה בכלל".

"אני חושבת", דודה לורה אמרה בביישנות, "שיש לה מה שנקרא מזג אומנותי".

"היא ילדה מפונקת", אמרה דודה רות בהחלטיות רבה. "עבודה רבה מצפה לנו בתיקון הנימוסים שלה, אם אתם שואלים אותי".

(המאזינה הקטנה שמתחת לשולחן סובבה את ראשה ושלחה מבט של בוז אל עבר דודה רות מבעד למפת השולחן. "אני חושבת שאלה הנימוסים שלך שקצת מקולקלים". אמילי לא העזה אפילו למלמל את המילים מתחת לנשימתה, אבל היא עיצבה את צורתן בפיה; זה גרם לה להקלה גדולה ולסיפוק רב.)

"אני מסכימה איתך", אמרה דודה אווה, "ואני למשל לא מרגישה שאני מתאימה למשימה".

(אמילי הבינה שהמשמעות היא שדוד ואלאס לא מתכוון לקחת אותה ושמחה בכך).

"האמת היא", אמר דוד ואלאס, "שדודה ננסי צריכה לקחת אותה. המזל האיר לה פנים יותר מאשר לנו".

"דודה ננסי לא תחלום לקחת אותה ואתה יודע זאת טוב מאוד!" אמר דוד אוליבר. "וחוץ מזה, היא לחלוטין מבוגרת מדי בשביל לקחת על עצמה לגדל ילדה – היא והמכשפה הזקנה הזאת קרוליין. אני נשבע, אני לא מאמין שמישהי מהן אנושית בכלל. הייתי רוצה לקחת את אמילי – אבל אני חושש שאני לא ממש יכול. יש לי משפחה גדולה לפרנס".

"היא כנראה לא תאריך ימים כדי להוות טרחה על מישהו", אמרה דודה אליזבת בתמציתיות. "היא בטח תמות משחפת כמו אביה".

("אני לא – אני לא!" קראה אמילי – לפחות היא חשבה את זה בפרץ כזה של רגש שכמעט נדמה היה שצעקה זאת. היא שכחה שרצתה למות בהקדם, כדי שתוכל להשיג את אבא. עכשיו היא רצתה לחיות, רק כדי להעמיד את המוּרֵיִּים על טעותם. "אין לי שום כוונה למות. אני עומדת לחיות – מלא זמן – ולהיות סופרת מפורסמת – רק חכי ותראי אם לא, דודה אליזבת מוּרֵיי!")

"היא באמת ילדה כחושה למראה", הודה דוד ואלאס.

(אמילי פייסה את רגשותיה הנזעמים באמצעות העוויית פרצופה אל עבר דוד ואלאס דרך מפת השולחן. "אם אי פעם יהיה לי חזיר, אני עומדת לקרוא לו על שמך", היא חשבה – והרגישה די מסופקת בנקמתה זו.)

"בכל זאת מישהו צריך לדאוג לה כל עוד היא בחיים, אתם יודעים", אמר דוד אוליבר.

("יגיע לכולכם אם אני באמת אמות ואתם תסבלו מרגשות אשם נוראיים לשארית חייכם", חשבה אמילי. ואז, בשתיקה שהשתררה במקרה לאחר מכן, היא דמיינה בתיאטרליות רבה את ההלוויה שלה, בחרה את נושאי הארון וניסתה להחליט איזה מזמור קדוש ברצונה כי ייחרת על מצבתה. אבל לפני שהצליחה להכריע בסוגייה זו דוד ואלאס שוב התחיל.)

"טוב, זה לא מוביל לשום מקום. אנחנו צריכים לדאוג לילדה הזאת – "

("הלוואי ולא היו קוראים לי 'הילדה הזאת'", חשבה אמילי במרירות.)

" – ומישהו מאיתנו חייב להעניק לה בית. בִּתה של ג'ולייט לא תופקר לרחמיהם של זרים. באופן אישי, אני חש שבריאותה של אווה אינה מספיקה כדי לדאוג לצרכיה וחינוכה של ילדה – "

"של ילדה כזאת", אמרה דודה אווה.

(אמילי הוציאה לשון לדודה אווה.)

"נשמה קטנה ומסכנה", אמרה דודה לורה בעדינות.

(משהו שקפא בליבה של אמילי נמס באותו הרגע. היא הייתה מרוצה באופן מעורר חמלה מכך שכינו אותה "נשמה קטנה ומסכנה" ברכות כזו.)

"אני לא חושב שאת צריכה לרחם עליה יותר מדי, לורה", אמר דוד ואלאס בהחלטיות. "ברור כי יש לה מעט מאוד רגש. לא ראיתי אותה מזילה דמעה אחת מאז שהגענו הנה".

"שמתם לב שהיא אפילו לא הסכימה להביט פעם אחת אחרונה באביה?" אמרה דודה אליזבת.

בן דוד ג'ימי שרק לפתע לכיוון התקרה.

"היא מרגישה כל כך הרבה שהיא חייבת להסתיר זאת", אמרה דודה לורה.

דוד ואלאס נחר.

"אולי אנחנו נוכל לקחת אותה, את לא חושבת, אליזבת?" לורה המשיכה בביישנות.

דודה אליזבת זעה באי-נוחות.

"אני לא חושבת שהיא תהיה מרוצה במולד הירח, עם שלושה זקנים כמונו".

("אני כן! – אני כן!" חשבה אמילי.)

"רות, מה לגבייך?" אמר דוד ואלאס. "את לגמרי לבדך בבית הגדול ההוא. יהיה טוב אם תהיה לך קצת חברה".

"היא לא מוצאת חן בעיניי", אמרה דודה רות בחדות. "היא נכלולית כנחש".

("אני לא!" חשבה אמילי.)

"בעזרת חינוך נבון וזהיר רבות ממגרעותיה עשויות להירפא", אמר דוד ואלאס,   נפוח מחשיבות עצמית.

("אני לא רוצה שיירפאו!" אמילי הפכה כעוסה יותר ויותר ככל שעבר הזמן במקום מושבה מתחת לשולחן. "אני מעדיפה את המגרעות שלי על ה – על ה – " היא גיששה במחשבותיה כדי למצוא מילה – ואז נזכרה בביטויו של אביה בניצחון – "על המעלות המתועבות שלכם!")

"מסופקני", אמרה דודה רות, בנימה עוקצנית. "התפוח לא נופל רחוק מהעץ. ובאשר לדאגלס סטאר, אני חושבת שזה היה פשוט מחפיר מצדו למות ולהשאיר את הילדה הזאת ללא אגורה".

"הוא עשה את זה בכוונה?" שאל בן דוד ג'ימי בנימה חסרת גוון. זו הייתה הפעם הראשונה שדיבר.

"הוא היה כישלון חרוץ", התיזה דודה רות.

"הוא לא – הוא לא!" צעקה אמילי, ושלפה לפתע את ראשה מתחת למפת השולחן, בינות לרגלי השולחן המרוחקות.

לרגע אחד ישבו המוּרֵיִּים בשקט וללא תנועה, כאילו ההתפרצות שלה הפכה אותם לאבן. ואז דודה רות קמה, ניגשה בזעף לשולחן והרימה את המפה, מאחוריה נסוגה אמילי בתדהמת בהלה, כשהיא מבינה מה עוללה.

"קומי וצאי משם, אמ'לי סטאר!" אמרה דודה רות.

"אמ'לי סטאר" קמה ויצאה. היא לא ממש פחדה – היא הייתה כעוסה מדי בשביל זה. עיניה השחירו ולחייה האדימו.

"איזו יפהפייה קטנה – פשוט יפהפייה קטנה מהספרים!" אמר בן דוד ג'ימי. אבל אף אחד לא שמע אותו. הבמה הייתה של דודה רות.

"מצותתת קטנה וחסרת בושה שכמותך!" היא אמרה. "הנה הדם הסטארי נגלה במלוא הדרו – בן למשפחת מוּרֵיי לעולם לא היה עושה דבר כזה. צריך להכותך!"

"אבא לא היה כישלון!" קראה אמילי, חנוקה מרוב זעם. "לא הייתה לך שום זכות לקרוא לו כישלון. מי שנאהב עד כדי כך לא יכול להיות כישלון. אני לא מאמינה שמישהו אי פעם אהב אותך. כך שאת הכישלון. ואני לא עומדת למות משחפת".

"את מבינה באיזה דבר מביש את נאשמת?" דרשה דודה רות בזעם מקפיא.

"רציתי לשמוע מה הולכים לעשות איתי," קראה אמילי. "לא ידעתי שזה כזה דבר נוראי לעשות – לא ידעתי שאתם עומדים להגיד כאלה דברים איומים עלי".

"מאזינים בסתר לעולם לא שומעים טובות על עצמם", אמרה דודה אליזבת ברוב רושם. "אימך לעולם לא הייתה עושה דבר כזה, אמילי".

העוז נטש את אמילי המסכנה. היא חשה עצמה אשמה ואומללה – אוי, אומללה כל כך. היא לא ידעה – אבל נראה שביצעה חטא נורא.

"עלי למעלה", אמרה דודה רות.

אמילי הלכה, ללא מחאה. אבל לפני שעשתה זאת היא הביטה מסביב לחדר.

"בזמן שהייתי מתחת לשולחן", היא אמרה, "עשיתי פרצוף לדוד ואלאס והוצאתי לשון לדודה אווה".

היא אמרה זאת בעצב, מבקשת להיטהר מהעוונות שדבקו בה; אך כה בקלות אנו נקלעים לאי הבנות, עד שהמוּרֵיִּים דווקא חשבו שהיא מתענגת על שארית אחרונה של עזות מצח שאינה במקומה. כשהדלת נסגרה מאחוריה הם כולם – חוץ מדודה לורה ובן דוד ג'ימי – נדו בראשם ונאנקו.

אמילי עלתה למעלה בתחושת השפלה מרה. היא הרגישה שעשתה משהו שנתן למורים את הזכות לבוז לה, והם חשבו שזו הסטאריות שבה שנחשפת – והיא אפילו לא גילתה מה יעלה בגורלה.

היא הביטה בקדרות באמילי-הקטנה-שבמראה.

"לא ידעתי – לא ידעתי", היא לחשה. "אבל אדע מעכשיו", היא הוסיפה בפרץ פתאומי, "ואני לעולם, לעולם לא אעשה זאת שוב".

לרגע היא חשבה שתשליך עצמה על המיטה ותפרוץ בבכי. היא לא יכלה לשאת את הכאב והבושה שלהטו בליבה. ואז נפלו עיניה על ספר-החשבונות הצהוב הישן שעל שולחנה הקטן. ברגע הבא אמילי ישבה רכונה על מיטתה, בישיבה מזרחית, כותבת בלהיטות בספר הישן בעפרון העופרת הקצר והשמנמן. בעוד אצבעותיה רחפו לרוחב השורות הדהויות לחייה הסמיקו ועיניה זרחו. היא שכחה את המוּרֵיִּים למרות שכתבה עליהם – היא שכחה את השפלתה – למרות שעסקה בתיאור של מה שאירע; במשך שעה היא כתבה בקצב קבוע לאורה הדלוח של העששית הקטנה והמעשנת שלה, ללא הפסקה, מלבד פה ושם, כדי להביט מבעד לחלון אל תוך יופיו המעומעם של ליל הערפילים, בזמן שתרה ברחבי תודעתה אחר מילה מסוימת שרצתה; כשמצאה אותה היא שחררה אנחת שמחה ושקעה חזרה בכתיבה.

כששמעה את המוּרֵיִּים עולים במדרגות היא הניחה את הספר שלה בצד. היא כבר סיימה; היא כתבה תיאור של כל התקרית ושל מועצת חכמי השבט המעגלית הזאת של המוּרֵיִּים, והיא קינחה בתיאור מלא פאתוס שלה על ערש הדווי, עם המוּרֵיִּים ניצבים סביבה ומפצירים בה שתסלח להם. בתחילה היא תיארה את דודה רות כמי שעושה זאת על ברכיה בהתייפחויות מלאות חרטה. ואז היא השהתה את עֶפְרוֹנָהּ – "דודה רות בחיים לא תוכל להרגיש עד כדי כך רע לגבי שום דבר", היא חשבה – ומשכה קו שחצה את השורה כולה בעפרונה.

בתהליך הכתיבה, הכאב וההשפלה נמוגו. היא רק חשה שהיא עייפה ודי מאושרת. זה היה כיף, למצוא את המילים שיתאימו לדוד ואלאס; ואיזה סיפוק מרהיב היה בלתאר את דודה רות כ"אישה קטנה ופחוסה".

"מעניין מה הדודים והדודות שלי היו אומרים לו ידעו מה אני באמת חושבת עליהם", היא כשנכנסה מתחת לשמיכות.


1. אמרה עממית עתיקה הנהוגה בקרב הקתולים – "שמחה היא כלה שהשמש זורחת עליה, ושמח הוא מת שהגשם נופל עליו". טיפות הגשם שנופלות על ארון המתים מסמלות כי נשמתו של הנפטר הגיעה בבטחה ליעדה בגן עדן.

משתפת במקובץ כמה ברכות משמחות ליום הולדתי, למי שאין סבלנות לגלול:

אמנם באיחור, אך הרבה אהבה וחיבור (עלית אפרתי)… מזל טוב לך ליום הולדתך (אחותי)👑… שתמשיכי להיות בחורה מדהימה (שרון זוהר)🙌 בת דודה מפרגנת (אסנת)👩👩  … שתזכי לבריאות אושר נחת ושימחהההההה !!!!!! (חברה חדשה מהפייסבוק) 🐻 🐼… אמא למופת ו-רעיה מקסימה!! (ליטל) 👪… שתהיי מבורכת כל השנה ולא רק ביום הולדתך (ויויאן)🍸… אני יודעת שהיום בו נולדת זה היום בו הוחלט כי העולם לא יכול להתקיים בלעדייך (גילה)🌹

תודה לכולם וגם לאלו שלא כללתי בפוסט ונוספו אצלי בפיד ❤❤❤❤❤❤❤

(28👍20 ושני שיתופים)

 

1

 

#אישה_טובה

אחרי שצילה מתה, לא לפני שהיא קיבלה את פרס האישה המתה הטובה, מצאתי את החלק הטוב של נשמתה מרחף מעל הגופה הענקית, צופה בשוטרים שמנחמים את בעלה הרוצח. אז, אחרי שבוע צפוף בשיט ולפני חודש של ציפה בשיט אחר, אני מבקשת, אם אפשר, תשימו לב למה שקורה לכם מתחת לאף ותגלו קצת יותר מודעות.

מה נסגר עם הרצח הזה?

 (18👍911 😢ושלושה שיתופים)

 

#ייאוש

אני מרגישה ייאוש. לא ייאוש "ענוג", כמו שקראתי פעם בספר, וגם לא ייאוש "אלים", כש"האינפנטילי, פחד הנטישה, נעשה בבת אחת לגניטלי" (?!). המצב שהוגדר שם כמצב של פאניקה וחשש מאובדן, לא מגדיר את מה שאני מרגישה; אולי מצב של "היעדרות" הולם יותר את הביצה האובדנית שבה אני מנסה לשרוד, כמו שהוגדר בפרק שקדם ל"ייאוש הענוג": "אובדן העצמי"😢.

(0 👍)

 

 

#שקט

השכן המבוגר מהתלת הצמוד נכנס וביקש רשות לעשב את הגינה שלי כדי שהיבלית לא תעבור לחלקת האלוהים המכוסחת שלו. !Saynomor – התאפקתי לא לבקש ברטר של עקירת יבלית תמורת צמצום ימי הגריל בחצר שלו והשתקת הכלב הנבחן עם הסופרן_ חודר_הגולגולת. אבל בזה כבר טיפלתי בעצמי; בוקר אחד, כשהוא ואשתו נסעו ביחד לאנשהו, נכנסתי לחצר ולקחתי את הכלב שדווקא התרפק עלי, אבל זה לא הזיז לי, ונסעתי איתו לווטרינר במועצה המקומית, לא לפני שהסרתי ממנו את הקולר. דוקטור לוי חייך חיוך רחב ואסף את בנג'י בחמימות בזרועותיו (לימים נודע לי שסמיילי לקח את כל הכלבים האבודים למעבדת הניסיונות בבעלי חיים בבית חולים מאיר. דמיינו את הכלבלב האומלל רץ על הליכון עד צאת נשמתו, או עובר סדרה של כוויות, או כל מיני ניסיונות אחרים, שעדיף לא לעלות על הנייר כדי לא לפגוע בנשמות הרכות ביניכם… כמעט התחרטתי שגנבתי אותו). ואני חזרתי הביתה לשקט מתוק נטול נביחות.

מבקשת לא לשתף מסיבות מובנות.

(0👍)

 

ובהמשך לפוסט הקודם, משהו #אישי (לא שהכול לא אישי):

אני יכולה להגיד שאם אני רואה מישהי חדשה במכולת או במתנ"ס, אני מיד אומרת לה שלום ומיד מדברת איתה, או לפחות משתדלת, זוכרת את התקופה שעברתי לבית ספר חדש, ואף אחד לא דיבר איתי ולא ישב לידי בכיתה אלא אם המורה הייתה מכריחה אותו, אולי כי הייתי חדשה, אולי כי הייתי מכוערת עם שיער מקורזל וגשר על השיניים, אולי כי יצא לי קול עבה ומוזר… והיו עוד דברים, קשים יותר, התעללויות, רגימה באבנים בדרך הביתה (אין מה לפרט, זה כואב מדי).

הם יכולים להריח אם את חלשה, ולא רק ילדים, אם את צריכה לזייף ביטחון עצמי, וזה קשה כל פעם מחדש, בכל פגישה עם מישהו חדש. עדיף לא  לכתוב על הנושא הזה שלא תגלו כמה נהייתי נקמנית, צינית ושונאת. כמה הלב מאובן.
השכנה החדשה (חרדלית ניואייג'ית), עם קונסרוקציה על הראש, פונה לבני מהמכולת: אההה
בני: אפשר לעזור?
החדשה, בקול יותר בטוח ועמוק מהצפוי: יש לך אולי פיתות כוסמין אורגניות?

בני: מצטער, בשביל זה תצטרכי לנסוע לחדרה.
החדשה לא מוותרת: אולי יש חלב עיזים?
רגע, הוא כבר יוצא לדיר… את זה אני אומרת במקום בני המותקל.
חחחה היא צוחקת בניסיון להישמע קולית ותולה בי עיניים מבועתות.
#בסוףאנייוצאתכלבה

(0👍)

 

ועוד מאותו הז'אנר:

למחרת יצאתי להתאוורר בשביל הטוריים המקבילים אחרי סופש צפוף בשיט ונתקלתי באותה החרדלית (רק שלא יגיעו עוד מאותו סוג ויורידו את הערך של הבתים, ולא שאני שונאת חרדים, זה עניין כלכלי פשוט, ההפך  מג'נטריפיקציה) – היא הלכה מולי ואכלה ארטיק מגנום (!), ואמרה שלום יפה עם חיוך שכיווץ לי קצת את הלב, כאילו הציצה אל מעמקי הנשמה השקרנית שלי. באותו היום לא הלכתי לעבודה, למען האמת גם באותו החודש, סתם כי פיטרו אותי, לא שווה דיבור על זה ועל הסו-קולד עבודה. בקרוב אתחיל לחפש משהו חדש, משודרג, או שאתחיל עם תואר שני במדעי הפלצנות – הפריצה הגדולה שלי אל תוך הכלום, ואולי זה ישנה משהו לגבי מצב התעסוקה או הנפש. תלוי.

(0👍)

 

#גבר_גבר

מנקודת מבט יותר אישית ואולי קצת מרירה (מבקשת לא לשתף):

בערב ישבתי בגינה וניסיתי לעבוד בלהעריך את מה שיש לי. ולמרות העבודה על ההערכה, אני עדיין חושבת שזאת היתה טעות לעבור לעתלית; פרובינציה. משעמם. בבוקר לוקח שעה להגיע לעבודה – לא לאדם, שנוסע ממילא בכל רחבי הארץ, והוא מרוצה, הוא אוהב את הפסטורליה, הוא אוהב לשבת ולעשן על הספסל בגינה. היא קטנה מדי בשביל גנן, ואין סיכוי שאדם יעשב – הוא רק יכסח את השני מטר דשא שאחרי שנה הפך ליבלית ששותה את כל המים מהדשא וקשה, אם בכלל, לעקור אותה, כי צריך לעקור רשת שורשים ענפה –  והוא ממשיך לכסח. גינה. אם אפשר לקרוא לדבר הזה "גינה", אולי שטיחון כניסה. או שטיחון יבלית, כמו אדם, ששותה ממני את כל הכוחות שלי, לא תורם כלום בבית, בקושי מוציא משכורת. הייטק! שמענו! גבר-גבר גר כאן, לא איזה סמרטוט מסמורטט, גבר-גבר. זה מה שהוא חושב. חחחה. ואני לא מדברת על האתמול בלילה. בכללי.

 11👍9))

מחקי

 

#מיס_פרפקט

בלון אדום ירד מהשמיים בזמן שחשבתי את כל המחשבות הנחסיות ונחת על היבלית. אדם העיף אותו בבעיטה ועומרי התכווץ. תזהר על התחת של צילה, אמרתי לאדם. הוא לא שמע. אתמול עומרי שוב הצביע על השמים ואמר, הנה צילה צילצילה. היה שם בלון… אולי הם דיברו על זה בגן, על הנשמה שעלתה לשמים. אולי גילה הגננת מגלה נטיות מיסטיות. אתה בטח עייף, תלך לנוח, אמרתי. הוא הבטיח לילד אופני שיווי משקל ללידה של אחותו. בטח, ליום הולדת שמונה עשרה, ה"ילד" ידדה על אופני שיווי משקל – וקניתי לו בעצמי עוד לפני הלידה. קחי נשימה עמוקה, אני אומרת לעצמי, את בישלת לעצמך את הדייסה הזאת… חייבת רק לציין שאני לא מהזן הפמיניסטי ששונא גברים גם אם זה מצטייר ככה… וגם לא התכוונתי לדבר סרה באדם בעלי, סך הכול, עם כל המוגבלויות הוא בעל טוב וסלחן וסובלני, וגם אני לא מיס פרפקט…

 (😢9 👍20)

 

#אישה_טובה 2

רציתי לשאול פעם את הבעל של צילה כשהוא בא לקחת אותה מהגן אל הגינה המטופחת שלה (לא אל  הגינה המיובשת שלי, חחח,  וזאת לא מטאפורה לסקס. אבל אני עוד חיה גם  כשהצמחים נובלים): אני לא מבינה, אתה נמצא כאן, בגן, עם רכב משטרתי על חשבוני, אתה גם מקבל משכורת על חשבוני, טלפון, אחזקת רכב, פנסיה, ומה עם המכות לאשתך? גם זה על חשבוני? עומרי שאל אותי אם הוא שוטר, כן, עניתי, שוטר במשטרה של הרעים.

(😢9 👍20 וחמישה שיתופים)

 

#יום_האישה

במסגרת יום האישה לחג השבועות, הוזמנתי לקבוצת התמיכה לנשים בהריון של ליטל (שם בדוי לכבוד הפוסט), ובלי שום קשר למותה של צילה. בדרך לקוטג' הטורי של ליטל חלפתי על פני טוריים בשורה משתרכת עד קו האופק, במה שפעם כונה שיכוני רכבת והיום קוטג'ים טרום טרום טרום (כולל גגות רעפים) וילות בנה ביתך בקיסריה – כמה דקות במעוף ציפור. קלאסיקת פרוורים. ועם תיבות דואר מברזל בשחור וגדר ושער ושמם של הדיירים על לוח קרמיקה ושיחים מטפסים להסתיר את דרי הבית. ממה? מעצמם?                                                                                                                                                     

אז מה הבעיה? דיירי הטוריים מרשים לעצמם לעשות מנגלים בחצר הקטנטנה, או לכסח את השני-מטר דשא בשעות מנוחת הצהריים, או להסתובב בתחתונים ולדבר בקול, או להשמיע ברמקולים בחצר מוזיקת מעליות. כי כל אחד עושה כרצונו בחלקת אלוהים הקטנה שלו. ולמרות שכל הטוריים נראים אותו דבר מבחוץ, מבפנים זו כבר אופרה אחרת, הדיירים מממשים את זכותם לביטוי אישי עם תמות של ריהוט, ז'אנרים: כפרי בגוונים חמים של חום עם נגיעות של ירוק וכתום, מודרני עם רהיטים חדי זווית בגווני אפור ותמונות אבסטרקטיות, נובורישי – אומלל, מאמלל אחרים, אקלקטי עם מודרני – ענתיקות משוק הפשפשים עם רהיטים מאיקאה, כמו אצל ליטל, כמו ליטל, אקלקטית, חסרת טעם, חסרת רגש, לא מנומקת. אולי בגלל שלא אכפת לה, ואולי בגלל שקיוותה שאם תיתן לבלגן בחוץ לחגוג, תוכל להשתלט על הבלגן בפנים, ואולי גם על בעלי.

(😢9 👍12)

 

#נדב _ידיזהב ו#סמי _גבס; השארתי הודעה לשניהם בקשר לדליפה בתקרה. הם לא חזרו אלי, כלומר, כל אחד בנפרד. אולי יש לכם המלצות למישהו מעולה שמטפל בדליפות, אשמח.

(0👍אין המלצות)

 

#קבוצת_תמיכה

ליטל פותחת את הדלת בחיוך רחב ובמכנסי קשרל מהעין השלישית סניף חדרה להתקף נוסטלגיה היפסטרי. על הטישרט הסגלגל שלה כתוב FUCK BABY, קצת נועז ל#קבוצת_תמיכה בעתלית וגם דו משמעי אם נתעמק. אני מתיישבת, הכורסה חורקת (איקאה? בחזית? תתביישי לך!), מחייכת יפה, מצפה לעוגת הגבינה שליטל תמיד אופה.  אחרי מגיעה שחרחורת מקורזלת עם שביל חוצה קירזול כמו כנפי צמר פלדה מצידי הראש –"ורד בואי תכנסי, כולן מחכות לך". ורד, מינימאוס מאוסה (קשה להתאפק עם שם התואר), על עקבי סטילטו שרועדים תחת בטן חודש תשיעי (#עקביסטילטו מרפררים גם לחוטיני ושעווה ברזילאית ובוטוקס – אם נשאר תקציב ללוק חדש) , וגבות מקושתות בFREEZE – בוטוקסי (כנראה שכן נשאר תקציב).

אחרי שכל אחת הציגה את עצמה, שם, מגורים ושבוע הריון, ליטל דיברה, מסתכלת עלינו בצורך נואש באישוש לקשקשת שנפלטת, נצמדת לז'רגון ה"מקצועי" ולקשקשת סמיכה שמצפה בקרום בלתי חדיר כל פינה טובה של שאלה או ספק כמו לקרש הצלה, ואם מישהי תשאל משהו אמיתי כמו: מה עם סקס בחודש התשיעי (המקורזלת), או מה עושים עם ירידת החשק (של הבעל), או מה עושים אם הוא נוחר בלילה (מה זה קשור להריון? אולי זה קשור לשינה הקלה בתקופה הזאת? את יכולה לקנות לך אטמי אוזניים משעווה, מניסיון), או על התקפי הזלילה בלילה ("ברוך השם הבחילות כבר חלפו") או, ומה עכשיו כשהתנוחה המסיונרית, היא מחוץ לתחום? כשהכרס חוצצת בינינו לבין האיברים של בעלינו? ומה אם גם לו יש כרס? אולי את ממליצה על תנוחות אחרות? האם למצוץ לו זו התשובה? ואולי חדירה אנאלית?

 (😢 2👍1)

 

ובתת תת ז'אנר של הנ"ל:

ויש חוקים גם לכלבות (לא להתבלבל עם חוקיות שהיא מהטבע ולא מעשה ידי אדם), גם בחמלה/צער/כעס/אהבה/שנאה/קנאה/דיכאון. ומי שלא מבין את זה עלול לטבוע בתוך ההצפה של הרגשות שלו – בים הרגש – אם להשתמש בקלישאה, להיסחף בזרם חזק ללא נקודת אחיזה או קרש הצלה שמתבנת/ממסגר/ממקם/מאלף/מקדד את הרגש הפראי שמאיים על התפקוד של הבן-אדם.

אולי אני פשוט כלבה פרנואידית. כבר לפנות בוקר ואני עדיין ערה, #מנסה_להתחבר_לעולם      

(1 3 👍)

 

#פריפריה, בהמשך לפוסטים הקודמים:

זה העניין ב#פריפריה, הקהל לא תמיד קולט שהטרנד היום הוא נוחות (ובלי שום קשר לסרט על הראש)! במיוחד אם אנחנו בהריון! (כן, גמני בהריון!) הרצון להרשים בסגנון שנות ה-90 כבר דוכא על ידי הפמיניסטיות, כך שברגע שנוצר חיסון עדר לעקבים מזקירי תחת, סטנדרט היופי השתנה (ירד), הנשים התנמכו בכמה סנטימטרים, התרגלו לנוחות של הסניקרס, ומספרן של הולכות על עקב הדרדר עד שהוא נצפה עם הכניסה של ורד; אבל אולי הוא לא כל כך יוצא דופן במקום כמו "בנה ביתך בעתלית", כי ביננו, חוסר מודעות אפנתית/פמיניסטית הוא לא חטא, אם אין מודעות לסו-קולד חטא. ואולי הוא מקנן רק בראש הזיבלוני שלי, חוטאת קטנה וטיפשה.

אהה ובסוף לא היתה עוגת גבינה.

(👍11 ותגובה אחת שמחקתי)

 

2

#כריךלמישצריך

כמו הרבה ילדים, גם עומרי מפרק את הכריך שאני מכינה לו:  קודם הוא מוציא את הירקות ושם בתא הגדול של קופסת האוכל, לתא הקטן הוא דוחס את הגבינה הצהובה וכל מה שנשאר, ואז – אוכל רק את הלחם. איך אני יודעת? כי זה מה שהוא מחזיר בתיק אוכל. שאריות. או שזאת הייתה צילה שאכלה את הלחם?

אפרופו כריך; לפני שבועיים הצטרפתי לקבוצת "כריך למי שצריך", מכירים? ואני לא מאלו שמצטרפות לקבוצות, אבל הימים אולי טעונים יותר; אולי אני מרגישה קצת חנוקה, אולי אני במקום לא טוב נפשית, אולי אני מרגישה, כרגיל, קרה, צינית, מתנשאת ושונאת, אולי יש לי צורך לצאת מעצמי ולהעניק למישהו משהו, אולי בגלל הסוף של צילה… אנשים מכינים כריכים, מביאים פירות, מים, מרקים נמסים ועוד… ריספקט! אני כבר הגעתי לשם פעמיים וגם לקחתי הביתה שני כריכים לעומרי (מאלו שנשארו). בסוף אני אכלתי אותם (הזדהות? צילה?)

(9 3👍)

 

#כריךלמישצריך

אל הדוכן מגיעים כל מיני אנשים, גם כאלה שסתם בא להם כריך בחינם, וגם כאלו שבאמת נזקקים, ונותנים לך להרגיש שבכל זאת, אולי יש משהו גדול יותר מכל הזבל שאת מתפלשת בו ביומיום – גם נפשי וגם אנושי, אם לקלקל את הרושם הטוב שעשיתי עליכם עד עכשיוהיום חולקו בחדרה כ 500!! כריכים😊

בשבוע שעבר פגשתי בדוכן אישה די צעירה בסגנון ליטל לעניים. אחרי שבחרה לעצמה שני כריכים וקצת פירות, היא סיפרה לי שאבא שלה נפטר. "טוב שהוא כבר לא בחיים." העיניים שלה דמעו. הבן הקטן שלה נצמד אליה. היא דחפה את אייל לפרונט. סבא תמיד חשב עליו והביא לו מתנות, בגד או ממתק או כסף שהיה דוחף לו ליד שיקנה נעליים חדשות או משהו, למרות שחי מקצבה. הכי אייל אוהב סוכריות גומי. אבא נפטר אחרי ניתוח גסטרו ברוטשילד כשנתנו לו לאכול לפני שבדקו אם הוא באמת מסוגל לעכל. המעיים שלו נדבקו והריאות הוצפו באוכל שעלה למעלה. היא הייתה תובעת אותם אם היה לה כסף. חיבקתי אותה. הגיעה גם אחת שזכרתי מהפעם הקודמת, באיפור בסגנון קבוקי ושקית בד. מלאנו לה את השקית והיא המשיכה בדרכה בחיוך על  המסכה… כל יום כזה, ולמרות הציניות (שגם היא בסך הכול מסכת קבוקי לנשמה), פותח לנו את הלב ויש לנו רצון לתת יותר. או לפחות זה מה שאני אמורה להרגיש, ובלי תכנית גיבוי למקרה שארגיש ההפך.

*בתמונה – אני עם החבר'ה בדוכן של  "כריך למי שצריך"; משתלבת, אופטימית וחייכנית ועם משקפי שמש חדשות – כמו שצריך. מקווה  שגם לי יקרה הנס והלב שלי ייפתח בקרוב. (פה היה סעיף שנוגע בצנעת הפרט שפחדתי לכתוב אז אשלח בפרטי למי שתבקש)

(9 2 8👍😢)

 

#כריךלמישצריך

אני תמיד מגיעה לבושה כמו לתחרות  האישה המכבדת. לא בטרנינג או בכפכפים, אבל כן בנעלי ספורט שיהיה נוח לעמוד שעתיים – שלוש על הרגליים. וגם לא יותר מדי מהודר!

"מה יש בסנדוויץ'?" שאלה אישה מבוגרת עם ליפסטיק אדום ושיער סגול במבטא רוסי.                                                                                                              '"מה יש היום?". "היום יש חביתה, ממרח אנשובי, גבינה צהובה גבינה לבנה עם בצל ירוק למי שלא צריך להתנשק, וכל האנשים מסביב לדוכן צחקו…. "כמה חשוב להוציא אנשים מהדכדוך הקיומי הצמיגי, במשפט קטן כמו, לא צריך להתנשק", כתבה ויויאן באתר העמותה. אחר כך גמני חזרתי על  הבדיחה והאנשים צחקו. שמתי לב שהבחורה השחורה שתמיד עמדה מרחוק, לא הופיעה בשבועיים האחרונים. אולי היא עסוקה או שהספיק לה.

 (6 😢 8👍)

כתבתי תגובה לעצמי: אני יודעת שאני מאבדת אותכם, תשתדלו להחזיק מעמד. עוד קצת

 

#מתווה חזרה לשגרה (שפיות).

"יש עוד כריכים," הודעתי בשמחה לבחור ששאל באכזבה אם הכול נגמר, והוצאתי עוד כמה מהצידנית (למרות שלי אסור להוציא עצמאית, רק למנהלות הדוכן). גם עם טונה, ניסיתי לקלוע. זה מין משחק ניחושים שאני משחקת עם עצמי, איש הטונה, אשת הגבינה הצהובה, אשת גבינה עם מלפפון חמוץ, איש העוגיות עם החצ'קונים. הבחור בחן אותי וביקש עם טונה. ריספקט. הוא לעס באיטיות, מהדס בין השיניים החסרות. "יש מיץ טבעי?" "לא. מצטערת. אני יכולה לנסות לארגן לך לשבוע הבא אם תבוא." אולי תרצה גם קייל ונבט חיטה וגרנולה בר? את זה לא אמרתי. "את מהטלוויזיה?" הוא שאל. "לא אני מהחיים," עניתי. #כולה_מתנדבת_בדוכן. ואז הוא התחיל לבכות. הוא גרוש. הגרושה שלו מסרבת לתת לו לראות את הילדים. "איפה הייתי פעם," לעס. "ואיפה אני היום." ותיאר לי את החיים המופלאים שהיו לו אז, איך הוא קנה מכוניות יוקרה, אכל במסעדות יוקרה והלווה לכל מי שביקש בלי חשבון. ואז התחילה ההידרדרות. "אהבתי אותה מאוד," הוא דילג במעבר חד לגרושתו והדמעות חנקו אותו. "היא סתם התלוננה במשטרה שהכיתי אותה. בחיים לא הייתי מרים עליה יד!"… "תראי איפה אני היום. הילדים לא מדברים איתי, אני חי במחסן אצל אחי. חום אימים בקיץ – קר בחורף. אי אפשר להדליק תנור כי זה מחסן מפלסטיק". דווקא אני צריכה כזה מחסן, אבל קטנטן, לחצר האחורית שלי, רק בלי הדייר. "איפה הייתי," התחדש הפרץ, "ואיפה אני היום." אתה בארץ עוץ של הגברים המכים, לא אמרתי, רק  חייכתי אליו בחביבות להרגיע את השיפוטיות של עצמי.

#יום _אחד _מישהו _יפרוץ_ את_ הדלת _לנשמה _הנעולה_ שלי_ וזה_ לא _יהיה_ אתה.

יש הרבה אנשים טובים בדוכן שלנו, אמרתי לו אחרי שנרגע. אם תמשיך להגיע, כולם ישמחו לדבר איתך.

 (4 (😢 2👍

 

#כריךלמישצריך, קצת חופרת למי שיש סבלנות:

היה כבר רבע לעשר ואף אחד מהמתנדבים לא הופיע. נכנסתי לקניון להתקרר קצת, אבל שם חיכתה לי להקה של תוכים בכלוב קטנטן. התקרבתי, שקלתי לפתוח את הכלוב ולשחרר את הציפורים האומללות, אבל במחשבה שנייה השתפנתי ותירצתי את זה בתירוץ מצוץ שבעל החנות יקנה עוד להקת תוכים וידחוס גם אותה לכלוב.

טוב, הצצתי בסחורה הזולה על הדוכנים ממול, עמדה שם קבועה של הדוכן, זאת עם חמשת הילדים ומיששה כותונת לילה. כשחזרתי לדוכן כולם כבר היו, רונית הסוכרתית שוב הביאה לי מתנה, שקית לשימוש רב פעמי ומכסה ניילון לתעודת זהות. ויויאן נזפה בי, "חבל שאיחרת, היית יכולה לעזור לנו להעמיס".

הבחורה השחורה הגיעה באיחור, נשארו רק ממתקים: סוכריות טופי, גומי נחשים, ג'לי פירות, מקלות טופי (אכלתי כמה) ווופלים. לא אמרתי מילה לחברי לדוכן על הג'אנק פוד והקלוריות הריקות והנזק לשיניים. הבחורה אמרה "תודה". שאלתי אותה אם היא אתיופית והיא אמרה שהיא לא. "אריתריאה". שאלתי אם היא מדברת עברית והיא אמרה "קצת. אני מדברת אנגלית", היא אמרה באנגלית. "למה את נותנת לה" רונית התרעמה, "היא מסתננת זונה." יש מספיק לכולם, עניתי. "לא נכון," רונית אמרה בכעס. איך את יודעת שהיא זונה? "יודעת". "מסכנה," פלטתי, "כולנו כאן מסכנים, אין לך עיניים? והיא צעירה, היא יכולה ללכת לעבוד!" היא פנתה אליה ועשתה תנועה של נפנוף כמו לכלב רחוב. הבחורה הסתלקה לפני שהספקתי להוציא מילה.

#ג'אנק_פוד_נחמת עניים

 (0 👍)

 

#מצ'טות

נפרדתי מיוסי מיכל וויויאן, לא לפני שהעמסתי את הקרטונים הריקים והלכתי דרך הקניון בויה דולורוזה של התוכים, משתדלת להסיט את מבטי מהכלובים.

בדרך לתחנת האוטובוס הרגשתי עיניים בעורפי. הסתובבתי, כמה צעדים אחרי הלכה האריתראית. עצרתי. "מה נשמע?" שאלתי באנגלית. "או קיי" היא ענתה. "לאן את הולכת?" שאלתי, "לגינה". לא שאלתי אם היא ישנה שם, לא ליפול למלכודת, כאילו מה אני כבר יכולה להציע לה? שמיכת פוך? לינה בחדר הילדים? 

"את גרה רחוק?" שאלה. "כן" עניתי. לא נתתי לה את הכתובת מחשש שתגיע לעתלית ותקלקל את השלווה הכפרית עם המצוקות שלה. היא נראתה עייפה, מיואשת, טיפות קטנות של זיעה בצבצו מעל השפה העליונה התפוחה שלה – בלי בוטוקס, חשבתי ומיד סילקתי את המחשבה האידיוטית – על מה את חושבת כשאת מביטה באומללות טהורה. ומיד צפו תמונות של אנשים שחורים עם מצ'טות טובחים בנשים וילדים, קוטעים איברים, שולפים תינוקות מבטן אימן וכל הזוועה שראיתי בטלוויזיה עוד לפני שכיסיתי את העיניים. הוצאתי מהכיס שטר של עשרים שקל אחרי שדחפתי בחזרה את זה של החמישים והושטתי לה. היא הודתה לי והחזירה את השטר בידה. חיכיתי שהיא תטמון אותו בכיס או היכנשהו, אבל זה לא קרה. טוב פלטתי, אני הולכת לאוטובוס, והלכתי מהר. הוקל לי שלא שמעתי צעדים מאחור.

(0 👍)

 

#שחרחורת:

עבר שבוע. יצאתי לדוכן החלוקה חוששת שהאריתראית תארוב לי עם המטען העודף של הסבל דווקא שהכול סוף סוף התחיל להיות רגוע. יותר גרוע, אולי היא גם תביא ילדה עם תלתלים כהים וייאוש בעיניים. טוב, בסוף היא באה לבד ועמדה הרחק מדבוקת הנזקקות, מחייכת אלי כאילו בילינו יחד על הסיר בערבות אריתראה. התבלבלת! אדם בילה בקיבוץ על הסיר ולכן הוא מרגיש חייב לכל העולם. היא התקרבה, הושטתי לה שלושה כריכים עם כל סוגי הממרחים (ביצים, מיונז עם גבינה צהובה וטונה), למרוח את הרגשי. שאלתי את מיכל אם נוכל להכניס אותה לרשימה של הקבועים.

"היא חדשה? לא?"

היא מגיעה כבר כמה שבועות ועומדת מרחוק.

"אתיופית?" לא אריתראית… "אה".

"איך קוראים לך?" היא התעניינה.

"אלמז".

"שם יפה לאישה יפה", היא אמרה באנגלית, יוצרת קשר מיידי בכישרון טבעי. ושוב צצו תמונות של אנשים עם מצ'טות טובחים בנשים וילדים. ניסיתי לא להראות שאני מרחמת עליה; כאילו עינויים, אונס, רעב, קטן עלינו הנשים, טריוויאלי. ואולי כן? אולי אנחנו(?)  שורדות הכול, ואת אחותי השחרחורת. פניתי אליה, אלמז, תרצי עוד משהו? "כן, את בעלך", היא לא אמרה, כי שתינו עוד לא ידענו. אם הייתי יודעת הייתי מועכת את התולעת השחורה ומכבה ת'סיגריה על ההפרשות. תגידי, יש לכם תוכים כאלו באריתריאה? הצבעתי על התוכים האומללים כשעברנו בדרך מהקניון לרחוב. היא העיפה מבט מופתע ואמרה, "יותר גדולים". אהה. אבל בטח לא בכלובים אמרתי. "לא, לפעמים אנחנו צדים ואוכלים אותם". אההה מלמלתי, אוכלים, וניסיתי להסתיר את הבעת הזעזוע… לאכול כזה דבר יפה? חשבתי. אבל מה בעצם ההבדל בין תרנגולת לתוכי? ומי כאן קובע את סטנדרט היופי?  או את סטנדרט הרעב, ומי קובע את הנורמה מי אוכל מה ומתי? לילד רעב מותר לאכול קקדו? ג'אקו? בכריך? עם מיונז או קטשופ? מה עם מלפפון חמוץ ועלה של חסה? האם לאיש שבע מותר לכלוא אותם בכלוב?

 #כריךלמישצריך

(0 👍)

 

#אהבה #סיפוראהבה, ובאותו עניין, בערך:

ואז אדם עזב, בלי דרמה. ולא כי סובבתי לו את הגב ושלחתי אותו לאונן באמבטיה (שלא ירעיד את המיטה)… ולא כי #יצאתיכלבה, ולא כי לא בישלתי/לא אפיתי/לא חייכתי/לא הגדלתי אותו. מה כן? אין כן.

באמצע הלילה הראשון היה נדמה לי ששמעתי רחש למטה, ירדתי, וזה לא היה הוא. הייתי עצובה. הוא גם לא ענה לנייד. או שחסם אותי. השארתי לו הודעה בתא הקולי: איפה אתה? למחרת בבוקר עומרי שאל, איפה אבא? ושוב השארתי לו הודעה בתא הקולי: מה עובר עליך? מתי אתה בא הביתה? בערב עומרי שאל, איפה אבא? איפה אבא? וגם בדרך לגן, ולמחרת ולמחרת. מרחתי אותו ב"אבא בצבא ובוא נזמין פיצה"… "אבא מבקר את ההורים שלו בקיבוץ"… "אבא יחזור מחר"…

 (4  12👍)

 

3

 

אני במחלקת יולדות באיכילוב; בקרוב התמונה!

(6 17👍)

 

4

לא תהייה תמונה 👼

28 (ושיתוף של אחותי)

 

5

האם זאת אני? בנקמני?

פוסט נח.קמה לכל מי ששרדה סיטואציה דומה, ואני לרגע לא מתנצלת על התכנים (למרות שיהיו כאלו שיסיימו לקרוא עם שקית הקאה ואולי אפילו ימחקו אותי מרשימת החברים, אבל זה שווה את הקטרזיס:

אתמול קיבלתי במייל מקנדה תמונה של תינוקת שחורה עם עיניים ירוקות כמו של אדם (ובלי הביצית שלי… 😢 כל מי שמכיר אותי יודע כמה רציתי תינוק פונדקאות מאלמז. אבל התינוקת הזו הוא לא פונדקאות ולא שלי, היא של אדם, האקס שלי, ושל אלמז, שחיה עכשיו כפליטה בקנדה בקהילה גדולה של מבקשי מקלט. אני לקחתי אותה לנציבות האו"ם לפליטים בתל אביב ומילאתי איתה את בקשת ההגירה, בטענה של שימוש נצלני בגופה ומעשי אונס חוזרים ונשנים. #על _לא_דבר.

קבלו בתגובה הראשונה את התמונה של אדם איתה, שנראית ממבט ראשון כמו עוד צילום של עוד זוג אוהבים, אחת שחורה והשני לבן, כמו יין ויאנג, כמו אהבה בין גזעית וכל השיט שהתרחש בקיבוץ הממוזער על ראש ההר שאליו עברנו, אדם ואני, בצפייה לילד פונדקאות מאלמז, אבל שימו לב שהוא כרוך סביבה כמו נחש פיתון והיא מתפתלת תחת חיבוק החנק שלו… סיי-נו-מור. התמונה כמובן לא יכולות לספר או להכיל את כל הסיפור מהרגע שאלמז נקלטה בקיבוץ ובזין של אדם, ועד הרגע שבו קיבלתי את התמונה של יורדנוס הפעוטה. וסליחה על ה"זין", אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו, וממילא רבים מכם תאנפרנדו אותי, וגם זה על הזין שלי, ואם נחזור לתמונות, לא רואים אותי שם וגם לא תראו אותי שם כי הייתי רק רקע בגרסה המקומית ל"סיפורה של שפחה", אני גם מאשימה את עצמי בהתרחשות הזאת מהבחינה ששימשתי משתפ"ית לכל הזוועה שהתרחשה, ולכן גם ניסיתי לכפר על מעשי… מצרפת בתגובה השנייה עוד תמונה, הפעם שלי עם אדם ועומרי, בתקופה הקצרצרה שהיינו באמת מאושרים בקיבוץ. באמת באמת מאושרים.

 #שמחה לאיד.

 ( 21 😢)

נ.ב. אף אחד לא אינפרנד אותי(!)

 

6

החלפתי את הסטטוס לפרודה

( 12👍9)

7

החלפתי את הסטטוס לגרושה

(💔4👍13)

 

8

עדכנתי את תמונת הפרופיל שלי לתמונה  מלפני עשר שנים. דומה יותר למה שאני מרגישה היום. אופטימית! ❤❤❤

(👍19)

 

לצאת מהשושלת

דאגלס סטאר חי למשך שבועיים נוספים. מקץ השנים, ומשנגוז מהם הכאב, אמילי חשבה שאלה היו זיכרונותיה היקרים ביותר. אלה היו שבועיים יפהפיים – יפהפיים ולא עצובים. ולילה אחד, כששכב על הספה בטרקלין האורחים, עם אמילי לצידו בכורסה הישנה, הוא חלף מבעד לווילון – חלף בשקט וברכות כאלה שאמילי כלל לא ידעה שהוא איננו עד שלא הרגישה לפתע בדממה המוזרה של החדר – אף אחד לא נשם בו מלבדה.

"אבא – אבא!" היא קראה. ואז הזעיקה את אלן.

אלן גרין אמרה למוּרֵיִּים כשאלה הגיעו כי אמילי התנהגה יפה מאוד, בהתחשב בנסיבות. מן הסתם, היא בכתה כל הלילה ולא עצמה עין; איש מתושבי מאייווד שנהרו בנדיבות אל הבית כדי להציע עזרה לא הצליח לנחם אותה; אבל כשהגיע הבוקר דמעותיה נשרו כולן. היא הייתה חיוורת ושקטה וכנועה.

"בדיוק ככה", אמרה אלן, "זה מה שיוצא מזה שמכינים אותך כמו שצריך. אבא ש'ך כל כך כעס עלי שאיזהרתי אותך שהוא לא התנהג איתי כמו בנאדם מאז – ועוד שהוא בנאדם גוסס והכול. אבל אני לא נוטרת לו שום טינה. אני את חובתי עשיתי. גברת האברד מכינה שמלה שחורה בשבילך, והיא תהיה מוכנה עד ארוחת הערב. הקרובים של אמא ש'ך יגיעו לפה הלילה, ככה הם הודיעו בטלגרף, ואני נותנת ת'מילה שלי, הם יראו אותך לבושה באופן מכובד. הם עשירים מאוד והם ידאגו לך. אבא ש'ך לא השאיר אגורה אבל גם אין שום חובות, אומר את זה לזכותו. הלכת לראות ת'גופה?"

"אל תקראי לו ככה", זעקה אמילי, מתכווצת. זה היה נורא לשמוע את אבא מכונה כך.

"למה לא? בחיי שאת הילדה הכי משונה! הוא גופה יותר יפה משהייתי מצפה, כולו עור ועצמות וזה. הוא תמיד היה גבר נאה, אבל רזה מדי".

"אלן גרין", אמרה אמילי פתאום, "אם תגידי עוד אחד מ – הדברים האלו – על אבא, אטיל עלייך את הקללה השחורה!"

אלן גרין בהתה בה.

"אני לא יודעת למה לכל הרוחות את מתכוונת, אבל זאת לא צורה לדבר אלי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך. עדיף שהמוּרֵיִּים לא ישמעו אותך מדברת ככה או שהם לא ירצו שום עסק איתך. הקללה השחורה, לא פחות! הנה הכרת תודה בשבילכם!"

אמילי מצמצה בכאב. היא הייתה יצור קטן, בודד ועזוב, והיא הרגישה שלא נותר לה חבר בעולם. אבל היא כלל לא התחרטה על הדברים שאמרה לאלן ולא היה בכוונתה להעמיד פנים שכן.

"בואי להנה ותעזרי לי לשטוף ת'כלים", פקדה אלן. "יעשה לך טוב שיהיה לך משהו שיסיח את דעתך מדברים ואז לא תחפשי להטיל קללות על אנשים ששחקו ת'אצבעות עד העצם בעבודה בשבילך".

אמילי, בלוויית מבט סקרן בידיה של אלן, הלכה והביאה את מגבת הכלים.

"הידיים שלך שמנות כמו סופגניות", היא אמרה. "לא רואים עצמות בכלל".

"אל תתחצפי! זה נורא, בזמן אבא ש'ך המסכן שוכב מת שמה. אבל אם דודה שלך רות תיקח אותך היא תרפא אותך מזה מהר מאוד".

"דודה רות הולכת לקחת אותי?"

"אנ'לא יודעת, אבל בעצם היא צריכה. היא אלמנה בלי שום ילדים בכלל, ויש לה מספיק כסף".

"אני לא חושבת שאני רוצה שדודה רות תיקח אותי", אמרה אמילי, בהחלטיות, לאחר הרהור קל.

"טוב, הם כנראה לא ישאירו לך את הבחירה. את צ'כה להיות אסירת תודה לקבל בית כלשהו. תזכרי שאין לך חשיבות רבה".

"אני חשובה לעצמי", קראה אמילי בגאווה.

"זו תהיה חת'כת משימה לגדל אותך", הפטירה אלן. "דודה ש'ך רות היא האדם הנכון למשימה, לדעתי. היא לא תסבול שום שטויות. היא אישה טובה ועקרת הבית הכי מסודרת באי הנסיך אדוארד. את יכולה לאכול מהרצפה שלה".

"אני לא רוצה לאכול מהרצפה שלה. לא אכפת לי אם הרצפה מלוכלכת כל עוד מפת השולחן נקייה".

"טוב, גם המפות שלה נקיות, הייתי אומרת. יש לה בית יפה בשרוסברי עם חלונות מקושתים ופיתוחי עץ מסביב לכל הגג. הוא מאוד מסוגנן. זה יהיה בית טוב בשבילך. היא תכניס לך קצת שכל ותעשה לך המון טוב".

"אני לא רוצה שיכניסו לי שכל ויעשו לי המון טוב", קראה אמילי בשפתיים רועדות. "אני – אני רוצה שמישהו יאהב אותי".

"טוב, את צ'כה ל'יתנהג יפה אם את רוצה למצוא חן בעיניי אנשים. אי'פשר להאשים אותך יותר מדי – אבא ש'ך פינק אותך. אמרתי לו את זה לעיתים מספיק קרובות, אבל הוא סתם צחק. אני מקווה שהוא לא מצטער על זה עכשיו. האמת היא, אמילי סטאר, שאת משונה, ואנשים לא אוהבים ילדים משונים".

"במה אני משונה?" דרשה אמילי.

"את מדברת משונה – ואת מתנהגת משונה – ולפעמים את נראית משונה. ואת בוגרת מדי לגילך – למרות שזה לא באשמה שלך. זה בגלל שלא הית'רבבת עם ילדים אחרים. תמיד הצקתי לאבא ש׳ך שישלח אותך לבצפר – ללמוד בבית זה לא אותו דבר – אבל הוא לא הקשיב לי, כמובן. אני לא אומרת שלא התקדמת בספרים שלך כמו שצריך, אבל את צ׳כה ללמוד איך להיות כמו ילדים אחרים. מצד אחד יהיה לך טוב אם הדוד ש'ך אוליבר ייקח אותך, כי יש לו משפחה גדולה. אבל אין לו הרבה כסף כמו לשאר, אז כנראה שלא ייקח. אולי דוד ש'ך ואלאס ייקח, כי הוא מחשיב ת'צמו ראש המשפחה. יש לו רק בת אחת והיא גדולה כבר. אבל אשתו חולנית – או לפחות חושבת ת'צמה כזאת".

"הלוואי שדודה לורה תיקח אותי", אמרה אמילי. היא זכרה שאבא אמר שדודה לורה הייתה דומה קצת לאימה.

"דודה לורה! לה לא תהיה שום מילה בעניין – אליזבת היא הבוס במולד הירח. ג'ימי מוּרֵיי מנהל את החווה, אבל הוא לא לגמרי איתנו, ממה שאמרו לי – "

"איזה חלק שלו לא איתנו?" שאלה אמילי בסקרנות.

"ריבונו של עולם, זה איזה משהו שקשור לראש שלו, ילדה. הוא קצת מפגר – איזו שהיא תאונה כשהיה צעיר, זה מה ששמעתי. זה בלגן לו את הראש, משהו כזה. אליזבת הייתה מעורבת בזה איכשהו – אף פ'ם לא שמעתי את הפרטים עד הסוף. אני לא חושבת שהאנשים ממולד הירח ירצו ל'טריח ת'צמם איתך. הם מאוד מקובעים בהרגלים שלהם. קבלי עצה ממני ונסי למצוא חן בעיני דודה שלך רות. תהיי מנומסת – ותתנהגי יפה – אולי תתחבבי עליה. הנה, זה כל הכלים. עדיף שתעלי למעלה ולא תסתבכי בין הרגליים".

"אני יכולה להביא את מייק וסאל פלפָּל?" שאלה אמילי.

"לא, את לא יכולה".

"ככה תהיה לי חברה", הפצירה אמילי.

"חברה או לא חברה, את לא יכולה ל'ביא אותם. הם בחוץ והם יישארו בחוץ. אני לא מסכימה שהם יפזרו עקבות בכל הבית. ניקיתי ת'רצפה".

"למה לא ניקית את הרצפה כשאבא היה בחיים?" שאלה אמילי. "הוא אהב שהכול נקי. אז בקושי ניקית אותה. למה לנקות עכשיו?"

"תקשיבו לה! הייתי אמורה כל היום לקרצף רצפות עם הראומטיזם שלי? תעלי למעלה וכדאי שתשכבי קצת לנוח."

"אני עולה למעלה אבל אני לא מתכוונת לשכב לנוח", אמרה אמילי. "יש לי הרבה על מה לחשוב".

"יש דבר אחד שאני מציעה לך לעשות", אמרה אלן, נחושה בדעתה לא להחמיץ אף הזדמנות למלא את חובתה, "וזה לכרוע על ברכייך ולהתפלל לאלוהים שיהפוך אותך לילדה טובה ומלאת כבוד ואסירוּת תודה".

אמילי נעצרה בתחתית גרם המדרגות והביטה חזרה.

"אבא אמר שלא צריך להיות לי שום עסק עם האלוהים שלך", היא אמרה בכובד ראש.

אלן השתנקה באוויליות, אבל לא הצליחה לחשוב על שום תגובה להצהרת כפירה זו. היא שלחה את תחינתה ליקום.

"האם מישהו אי פעם שמע דבר כזה!"

"אני מכירה את האלוהים שלך", אמרה אמילי. "ראיתי תמונה שלו בספר אדם-וחווה הזה שלך. יש לו שפם והוא לובש כותונת לילה. אני לא אוהבת אותו. אבל אני אוהבת את אלוהים של אבא".

"ומי זה אלוהים של אבא שלך, אם מותר לי לשאול?" דרשה אלן בסרקסטיות.

לאמילי לא היה מושג מי זה אלוהים של אבא, אבל היא הייתה נחושה בדעתה שלא לתת לאלן להעמידה במקומה.

"הוא טהור כמו הירח, יפה כמו השמש, ונורא כצבא עם דגליו", היא אמרה בניצחון.

"טוב, את חייבת לומר את המילה האחרונה, אבל המוּרֵיִּים ילמדו אותך מה זה מה", אמרה אלן, בהרמת ידיים נכנעת. "הם פרסביטריאניים אדוקים ולא מאמינים באף אחד מהרעיונות הנוראיים של אבא ש'ך. עלי למעלה".

אמילי הלכה לחדר הדרומי, והיא הרגישה נטושה מאוד.

"אין אף אחד בעולם שאוהב אותי עכשיו", היא אמרה, כשהתכרבלה במיטתה שעל יד החלון. אבל היא הייתה נחושה שלא לבכות. אסור שהמוּרֵיִּים, ששנאו את אביה, ייראו אותה בוכה. היא הרגישה שהיא מתעבת כל אחד ואחד מהם – אולי חוץ מדודה לורה. כמה גדול וריק הפך פתאום העולם. שום דבר כבר לא היה מעניין. מה זה משנה שעץ התפוחים הגוץ בין אדם-וחווה הפך מחזה מרהיב עשוי שושני-שלג – שהגבעות שמאחורי עמק הרפאים נטוו משי ירוק, עטור צעיף ערפל סגלגל – שהנרקיסים לבלבו בגינה – שצמרות עצי הלִבְנֶה תלו מכל עבר בגדיליהם הזהובים – שאשת הרוחות נשפה עננים לבנים קטנים על פני השמיים. הדברים הללו לא טמנו בחובם קסם או הציעו לה נחמה כעת. בניסיון חייה המועט, היא האמינה שלעולם לא יוכלו לעשות זאת יותר.

"אבל הבטחתי לאבא שאהיה אמיצה", היא לחשה, קופצת את אגרופיה הקטנים, "וזה מה שיהיה. ולא אתן למוּרֵיִּים לראות שאני פוחדת מהם – אני לא אפחד מהם!"

כשהשריקה הרחוקה של רכבת אחר-הצהריים עלתה מעבר לגבעות, ליבה של אמילי החל לפעום בחוזקה. היא שילבה את אצבעותיה והרימה את פניה.

"בבקשה עזור לי, אלוהים של אבא – לא אלוהים של אלן", היא אמרה. "עזור לי להיות אמיצה ולא לבכות מול המוּרֵיִּים".

מקץ רגעים אחדים נשמעה חריקת גלגלים מלמטה – וקולות – קולות רמים, החלטיים. ואז אלן הגיעה מתנשפת במעלה המדרגות עם השמלה השחורה – בגד מאיכות ירודה עשוי צמר מֶרִינוֹ זול.

"גברת האברד הספיקה לסיים אותה בדיוק בזמן, תודה לאל. לא הייתי מוכנה שהמוּרֵיִּים יראו 'תך שלא בשחורים בעד שום הון שבעולם. הם לא יוכלו לומר שלא עשיתי את חובתי. הם כולם כאן – האנשים ממולד הירח ואוליבר ואשתו, דודה שלך אדי, ווואלאס ואשתו, דודה שלך אווה, ודודה רות – גברת דאטון, זה שמה. הנה, את מוכנה עכשיו. בואי".

"אני יכולה לענוד את המחרוזת הוונציאנית שלי?" ביקשה אמילי.

"שאלוהים ישמור אותנו! מחרוזת ונציאנית עם שמלת אבלות! 'תביישי לך! זה הזמן לחשוב על קישוטים?"

"זה לא קישוטים!" קראה אמילי. "אבא נתן לי את המחרוזת הזו בחג המולד האחרון – ואני רוצה שהמוּרֵיִּים יראו שיש לי משהו!"

"מספיק עם השטויות שלך! בואי, אני אומרת לך! תקפידי על הנימוסים שלך – הרבה מאוד תלוי ברושם שתשאירי עליהם".

אמילי ירדה בנוקשות מטה כשאלן בעקבותיה ונכנסה לטרקלין האורחים. שמונה אנשים ישבו סביב – והיא חשה מיד במבטן הבוחן של שש-עשרה עיניים זרות. היא נראתה מאוד חיוורת ופשוטה בשמלתה השחורה; הצללים הסגולים שהותיר אחריו הבכי גרמו לעיניה להראות גדולות מדי וחלולות. היא פחדה עד ייאוש, וידעה זאת – אבל היא לא תיתן למוּרֵיִּים להבחין בכך. היא זקפה את ראשה והישירה מבטה אל הניסיון הקשה שמולה בגבורה.

"זה", אמרה אלן, בעודה נוגעת בכתפה ומסובבת אותה מעט, "דודך ואלאס".

אמילי נרעדה והושיטה יד קרה. היא לא חיבבה את דוד ואלאס – היא ידעה זאת מיד – הוא היה שחום וקודר וכעור, עם גבות כעוסות וקוצניות ופה חמוּר, חסר רחמים. היו לו שקיקים גדולים מתחת לעיניו ופאות לחיים שחורות שנגזזו בדיוק רב. אמילי החליטה בו במקום שהיא לא משתגעת אחרי פאות לחיים.

"נעים מאוד, אמילי", הוא אמר בקרירות – ובאותה קרירות ממש נרכן קדימה ונשק ללחייה.

נחשול פתאומי של תרעומת סחף את נשמתה של אמילי. איך הוא מעז לנשק לה – הוא שנא את אביה ונישל את אמה! היא לא תקבל את נשיקותיו! במהירות הבזק, היא שלפה את מטפחתה מכיסה ומחתה את לחיה המתרעמת.

"תראו, תראו!" הכריז קול מגנה מצדו האחר של החדר.

דוד ואלאס נראה כאילו ברצונו לומר דברים רבים אך הוא אינו מצליח להעלותם בדעתו. אלן, בנחרת ייאוש, דחפה את אמילי אל המבקרת הבאה.

"דודתך אווה", היא אמרה.

דודה אווה ישבה עטופה כולה ברדיד. היו לה את פניהם הרגוזים של החולים המדומים.1 היא לחצה את ידה של אמילי ולא אמרה דבר. וכך גם אמילי.

"דודך אוליבר", הכריזה אלן.

מראהו של דוד אוליבר די מצא חן בעיניי אמילי. הוא היה גדול ושמנמן ווורדרד ונראה עליז. היא חשבה שלא היה מפריע לה כל כך אם הוא היה נושק לה, על אף שפמו הלבן והקוצני. אבל דוד אוליבר למד את הלקח של דוד ואלאס.

"אתן לך מטבע בעבור נשיקה", הוא לחש בלבביות. בדיחה הייתה דרכו של דוד אוליבר להפגין ידידותיות ואהדה, אבל אמילי לא ידעה זאת, והתרעמה על כך.

"אני לא מוכרת את הנשיקות שלי", היא אמרה, נושאת את ראשה מעלה ביהירות שלא נפלה מזו של אף אחד מהמוּרֵיִּים הנוכחים בחדר.

הדוד אוליבר צחק ונראה משועשע ביותר ולא פגוע כלל. אבל אמילי שמעה משיכת אף מעברו השני של החדר.

דודה אדי הייתה הבאה בתור. היא הייתה שמנמנה ווורדרדה ועליזה למראה כבעלה והיא העניקה לידה הקרה של אמילי לחיצה נחמדה, עדינה.

"מה שלומך, יקירה?" היא אמרה.

ה"יקירה" הזו נגעה לליבה של אמילי והפשירה אותה במעט. אבל האורחת הבאה הקפיאה אותה מיד חזרה. זו הייתה דודה רות – אמילי ידעה שזו דודה רות לפני שאלן אמרה זאת, והיא ידעה שזו הייתה דודה רות שאמרה "תראו, תראו" ומשכה באפה. היא הכירה את העיניים האפורות, הקרות, השיער המוקפד, חום אפרפר, הדמות הנמוכה, המוצקה, הפה החד, הקפוץ, חסר הרחמים.

דודה רות הגישה את קצות אצבעותיה, אך אמילי לא נטלה אותן.

"לחצי את ידה של דודתך", אמרה אלן בלחישה כועסת.

"היא לא רוצה ללחוץ את ידי," אמרה אמילי בפשטות, "ולכן אני לא מתכוונת לעשות זאת".

דודה רות השיבה את ידיה הדחויות לחיקה עטוי המשי השחור.

"את ילדה מאוד לא מחונכת", היא אמרה; "אבל כמובן שזה בדיוק מה שניתן היה לצפות לו".

אמילי חשה נקיפת מצפון פתאומית. האם התנהגותה משליכה על אביה? אולי למרות הכול היה עדיף ללחוץ את ידה של דודה רות. אבל היה מאוחר מדי עכשיו – אלן כבר שילחה אותה הלאה.

"זה בן דוד שלך, מר ג'יימס מוּרֵיי", אמרה אלן, בטון הגועלי של אדם המשלים עם עבודה שנעשתה שלא כהלכה ורק מבקש לסיים עם העניין מהר ככל האפשר.

"בן דוד ג'ימי – בן דוד ג'ימי", אמר האדם הזה. אמילי נתנה בו מבט ממושך והוא מצא חן בעיניה מיד וללא כל פקפוקים.

היו לו פנים קטנים, ורודים ושדוניים וזקן אפרפר מתפצל; שערו התקרזל סביב ראשו כסחבת רצפה מאוד לא מוּרֵיִּית של חום מבריק; עיניו הגדולות, החומות, היו טובות וכנות כשל ילד. הוא לחץ את ידה של אמילי בלבביות, על אף שהביט בחשד בגברת שמולו בזמן שעשה זאת.

"שלום, חתלתולי!" הוא אמר.

אמילי החלה לחייך אליו, אבל חיוכה היה, כתמיד, כה איטי והדרגתי בהופעתו שאלן חטפה אותה הלאה לפני שהגיע לשיא פריחתו, וזו הייתה דודה לורה שזכתה לחוות את מלוא הרושם. דודה לורה נבהלה והחווירה.

"החיוך של ג'ולייט!" היא אמרה, כמעט במלמול. ושוב, דודה רות משכה באפה.

דודה לורה לא הייתה דומה לאיש מהנוכחים בחדר. היא הייתה כמעט יפה, עם תוויה העדינים ותלתליה הבלונדיניים הגדולים, בהירים ומשיים, מאפירים במעט, שסודרו בקפידה מסביב לראשה. אבל עיניה הן שכבשו את אמילי. הן היו עיניים עגולות כה כחולות, כחולות. לא ניתן היה ממש להתגבר על ההלם של כמה כחולות היו. וכשדיברה, זה היה בקול יפה ורך.

ילדה מסכנה, קטנה ויקרה", היא אמרה, וכרכה את זרועה מסביב לאמילי בחיבוק עדין.

אמילי חיבקה אותה בחזרה ובנס לא הופרה הבטחתה שהמוּרֵיִּים לא יראו אותה בוכה. מה שהציל אותה היה העובדה שאלן דחפה אותה לפתע לעבר הפינה שליד החלון.

"וזו דודתך אליזבת".

כן, זו הייתה דודה אליזבת. שום ספק לא היה בעניין – והיא לבשה שמלת סאטן שחורה נוקשה, כה נוקשה ועשירה בשכבות שאמילי הייתה בטוחה שזו חייבת להיות שמלתה הטובה ביותר. זה הניח את דעתה של אמילי. יהיו דעותיה של אליזבת על אביה כשיהיו, לפחות היא חלקה לו את הכבוד של שמלתה הטובה ביותר. ודודה אליזבת נראתה מרשימה למדי בהופעתה הגבוהה והרזה ונטולת הקישוטים המיותרים, על תווי פניה המובחנים וצמה כבדה של שיער אפור מתכתי שנכרכה מתחת לכובע התחרה השחור שלה. אבל עיניה, אף שהיו כחולות כפלדה, היו קרות כעיניה של דודה רות, ושפתיה הדקות והארוכות היו קפוצות בחומרה. תחת מבטה הקר, המודד, אמילי נסוגה לתוך עצמה וסגרה את הדלת של נשמתה. היא רצתה למצוא חן בעיני דודה אליזבת – שהייתה "הבוס" במולד הירח – אבל היא הרגישה שלא תוכל לעשות זאת.

דודה אליזבת לחצה את ידה ולא אמרה דבר – והאמת שהיא לא ידעה בדיוק מה לומר. אליזבת מוּרֵיי לא הייתה מנידה עפעף לו הייתה ניצבת פתאום מול המלך או המושל הכללי, הגאווה המוּרֵיִּית הייתה מסייעת לה במצב מעין זה; אך היא הרגישה שלא בנוח בנוכחות הילדה הזרה הזו, המביטה בה כשווה, שכבר הוכיחה שהיא הכול חוץ מצנועה וענווה. ואף על פי שאליזבת מוּרֵיי לעולם לא הייתה מודה בכך, היא לא רצתה לזכות בהשפלה שהייתה מנת חלקם של ואלאס ורות.

"לכי ושבי על הספה", פקדה אלן.

אמילי התיישבה על הספה בעיניים מושפלות, דמות קטנה, דקת גו, לובשת שחורים, בלתי מנוצחת. היא שילבה את ידיה בחיקה ושיכלה את קרסוליה. הם צריכים לראות שיש לה נימוסים.

אלן נסוגה למטבח, מודה לאלוהים שזה מאחוריה. אמילי לא אהבה את אלן אבל היא הרגישה מאוד בודדה כשאלן הלכה. היא ניצבה עכשיו לבדה מול הביקורת המוּרֵיִּית. היא הייתה נותנת הכול כדי להיות מחוץ לחדר הזה. אבל במקום כלשהו בירכתיי מוחה התעצב כבר הנוסח בו תכתוב על כך הכול בספר החשבונות הישן. זה יהיה מעניין. היא הייתה מסוגלת לתאר את כולם – היא ידעה שהיא מסוגלת. הייתה לה המילה המדויקת עבור עיניה של דודה רות – "אפורות כאבן". הן היו בדיוק כמו אבנים – קשות וקרות ואכזריות כמוהן. ברגע זה פילח את ליבה כאב עז. אבא לעולם לא יוכל שוב לקרוא את מה שתכתוב בספר החשבונות.

ועדיין – היא הרגישה שהיא דווקא תרצה לכתוב את כל זה. איך תוכל לתאר הכי טוב את עיניה של דודה לורה? הן היו עיניים יפות כל כך – סתם לקרוא להן "כחולות" לא אמר שום דבר – למאות אנשים יש עיניים כחולות – אוי, יש לה את זה – "מצולות של כחול" – זה היה ממש זה.

ואז ההבזק הגיע!

זו הייתה הפעם הראשונה מאז הלילה הנורא שבו אלן פגשה בה על מדרגות הכניסה. היא חשבה שהוא לעולם לא יוכל לבוא שוב – ועכשיו, דווקא בזמן ובמקום הכי פחות סבירים מכולם, הוא כן בא – היא ראתה, לא בעיניה אלא בעיני רוחה, את העולם המופלא ששכן מעבר לווילון. אומץ ותקווה הציפו את נשמתה הקפואה והקטנטנה בגל של אור ורוד. היא הרימה את ראשה והביטה סביבה במבט בוטח – "בחוצפה" דודה רות הכריזה לאחר מכן.

כן, היא תכתוב את כולם בספר החשבונות – תתאר כל אחד ואחת מהם – דודה לורה המתוקה, בן דוד ג'ימי הנחמד, דוד ואלאס הזקן העגום, דוד אוליבר בעל פני הירח, דודה אליזבת ההדורה ודודה רות המתועבת.

"היא ילדה חולנית למראה", אמרה דודה אווה, לפתע, בקולה הרגוז, חסר הגוון.

"ובכן, למה עוד יכולת לצפות?" אמרה דודה אדי, באנחה שנדמתה לאמילי כבעלת חשיבות משמעותית כלשהי. "היא חיוורת מדי – אם היה לה קצת צבע לא הייתה נראית רע".

"אני לא יודע את מי היא מזכירה", אמר דוד אוליבר, מביט באמילי.

"היא לא מוּרֵיִּית, את זה קל לראות", אמרה דודה אליזבת, בהחלטיות ובגינוי.

״הם מדברים עלי כאילו שאני לא פה״, חשבה אמילי, ליבה עולה על גדותיו בתרעומת על חוסר ההוגנות שבכל זה.

״גם לא הייתי אומר שהיא סטארית,״, אמר דוד אוליבר. ״נדמה לי שהיא יותר כמו הבירדים – יש לה את השיער ואת העיניים של סבתה״.

״יש לה את האף של ג׳ורג׳ בירד הזקן״, אמרה דודה רות, בנימה שלא הותירה ספק לגבי דעתה על האף של ג׳ורג׳.

״יש לה את המצח של אבא שלה״, אמרה דודה אווה, גם בגינוי.

"יש לה את החיוך של אימא שלה", אמרה דודה לורה, אבל בקול שקט כל כך שאף אחד לא שמע אותה.

"והריסים הארוכים של ג'ולייט – לא היו לג'ולייט ריסים מאוד ארוכים?" אמרה דודה אדי.

אמילי הגיעה לקצה גבול יכולתה.

"אתם גורמים לי להרגיש כאילו אני עשויה משאריות וטלאים!" היא התפרצה בתרעומת.

המוּרֵיִּים בהו בה. ייתכן שהרגישו מעט ייסורי חרטה – שהרי, ככלות הכול, אף אחד מהם לא היה איזה תיפלץ נורא והם כולם היו בני אנוש, פחות או יותר. נראה שאף אחד לא הצליח לחשוב על משהו לומר, אבל הדממה הנדהמת שהשתררה הופרה על ידי צחקוקו של בן הדוד ג'ימי – צחוק שקט, מלא בגיל ונקי מזדון.

"נכון מאוד, חתלתולי", הוא אמר. "תראי להם מה זה – תעמדי על שלך".

"ג'ימי!" אמרה דודה רות.

ג'ימי שקע בכיסאו.

דודה רות הביטה באמילי.

"כשאני הייתי ילדה קטנה", היא אמרה, "דיברתי רק אם פנו אלי תחילה".

"אבל אם כולם ידברו רק כשיפנו אליהם תחילה לא תתקיים שום שיחה", טענה אמילי.

"אף פעם לא התווכחתי", המשיכה דודה רות בחומרה. "בימים ההם ילדות קטנות קיבלו חינוך ראוי. היינו מנומסות וכיבדנו את הורינו. לימדו אותנו את מקומנו, ונשארנו בו".

"לא נשמע שהיה לכן כל כך כיף", אמרה אמילי – ואז השתנקה באימה. היא לא התכוונה לומר זאת בקול רם – היא התכוונה רק לחשוב את זה. אבל היה לה ההרגל הקבוע לחשוב בקול רם בשביל אבא.

"כיף!" אמרה דודה רות בקול המום. "לא חשבתי על כיף כשהייתי ילדה קטנה".

"לא, אני יודעת", אמרה אמילי בכובד ראש. קולה ונימוסיה היו מכבדים ביותר, כי הייתה להוטה לכפר על פליטת הפה שלה. אבל דודה רות נראתה כאילו הייתה רוצה לאטום את אוזניה. הילדה הזו ריחמה עליה – העליבה אותה בכך שהצטערה בשבילה – על ילדותה החסודה, הנקייה מרבב. אי אפשר היה לשאת זאת – במיוחד כשזה מגיע מסטארית. וג'ימי הנתעב הזה צחקק שוב! אליזבת אמורה להרגיע אותו!

למרבה המזל אלן גרין הופיעה באותו רגע גורלי והכריזה שארוחת הערב מוכנה.

"את צריכה לחכות", היא לחשה לאמילי. "אין מספיק מקום בשבילך בשולחן".

אמילי שמחה. היא ידעה שלא תצליח לאכול דבר תחת העיניים המוּרֵייוֹת. דודותיה ודודיה פרשו מהחדר בנוקשות ומבלי להעיף בה מבט נוסף – כולם חוץ מדודה לורה, שפנתה על עקבותיה כשהגיעה אל הדלת ושלחה לה נשיקה זעירה, סודית. לפני שאמילי הספיקה להגיב אלן גרין סגרה את הדלת.

אמילי נותרה לבדה בחדר שנמלא אט-אט בצללי דמדומים. הגאווה שהחזיקה אותה בנוכחותם של המוּרֵיִּים נטשה אותה פתאום והיא ידעה שהדמעות מגיעות. היא הלכה ישר אל הדלת הסגורה שבקצה הטרקלין, פתחה אותה, ונכנסה פנימה. ארונו של אביה ניצב באמצע החדר הקטן, שהיה פעם חדר שינה. הוא כוסה בכבדות בפרחים – המוּרֵיִּים עשו את הדבר הראוי במקרה זה, כמו בכל עניין אחר. סידור הפרחים הגדול בצורת עוגן של שושנים צחורות שהביא דוד ואלאס ניצב בגאון על השולחן הקטן שלצד ראשו. אמילי לא יכלה לראות את פניו של אביה בגלל שסידור פרחים בצורת כרית מעוטרת יקינתונים לבנים ומדיפי ניחוח כבד שהביאה דודה רות נח על הזגוגית, והיא לא העזה להזיזו. אבל היא התכרבלה על הרצפה והצמידה את לחיה כנגד צדו המבריק של ארון הקבורה. הם מצאו אותה שם שקועה בשינה כשנכנסו אחרי ארוחת הערב. דודה לורה הרימה אותה ואמרה,

"אני לוקחת את הילדה המסכנה למיטה – היא מותשת לגמרי".

אמילי פקחה את עיניה והביטה סביבה בישנוניות.

"אני יכולה לקחת איתי את מייק?" היא אמרה.

"מי זה מייק?"

"החתול שלי – החתול הגדול האפור שלי".

"חתול!" נזעקה דודה אליזבת בקול המום. "אסור להכניס חתולים לחדר השינה!"

"למה לא – רק פעם אחת?" הפצירה לורה.

"בשום פנים ואופן לא!" אמרה דודה אליזבת. "חתול זה הדבר הכי לא בריא שיכול להיות בחדר שינה. אני מתפלאת עלייך, לורה! קחי את הילדה מעלה למיטה ושימי לב שיש לה מספיק שמיכות. הלילה קר – אבל שלא אשמע עוד דיבורים על שינה עם חתולים".

"מייק חתול נקי," אמרה אמילי, "הוא רוחץ את עצמו – כל יום".

"קחי אותה למיטה, לורה!" אמרה דודה אליזבת, מתעלמת מאמילי.

דודה לורה צייתה בהכנעה. היא נשאה את אמילי למעלה, עזרה לה להתפשט, וכיסתה אותה בשמיכות. אמילי הייתה ישנונית מאוד. אבל לפני שנרדמה לגמרי היא חשה משהו, רך וחמים ומגרגר וחברותי, מתכרבל לצד כתפה. דודה לורה התגנבה מטה, מצאה את מייק והביאה אותו מעלה עבורה. דודה אליזבת מעולם לא גילתה זאת ואלן גרין לא העזה לבטא מילה של התנגדות – שהרי, האם לורה לא הייתה מוּרֵיִּית ממולד הירח?


1. "החולה המדומה" – קומדיה מאת מולייר, שגיבורה היפוכונדר הנוהה אחר עצת הרופאים.

 

ליל שימורים

אמילי קפאה על מקומה והביטה מעלה אל פניה הרחבים, האדומים של אלן – קפאה כאילו נהפכה פתאום לאבן. היא הרגישה כאילו זה מה שקרה. היא הייתה המומה כל כך עד שנדמה היה שאלן הכתה אותה מכה של ממש. הצבע אזל מפניה הקטנים ואישוניה הלכו והתרחבו עד שבלעו את הקשתית והפכו את עיניה לשתי בריכות שחורות. הרושם שנוצר היה מבהיל כל כך שאפילו אלן גרין הרגישה שלא בנוח.  

"אני מספרת לך ת'זה כי לדעתי כבר ממש הגיע הזמן שתידי", היא אמרה. "אני מציקה לאבא ש'ך כבר חודשים לספר לך, אבל הוא כל הזמן דחה ודחה את זה בלי שום סוף. אני אומרת לו, אני אומרת, "תה יודע כמה קשה היא לוקחת דברים, ואם תפיל את זה עליה פתאום איזה יום זה בטוח יהרוג אותה אם לא יכינו אותה מראש. 'תה חייב להכין אותה', והוא אומר, הוא אומר, 'עוד יש מספיק זמן, אלן'. אבל הוא אף-פ'ם לא אמר מילה, וכשהדוקטור אמר לי אתמול שהסוף יכול לבוא ממש בכל רגע עכשיו, אני פשוט החלטתי שאני אעשה את הדבר הנכון ואזרוק איזה רמז כדי להכין 'תך. שאלוהים ירחם, ילדה, אל תעשי פרצוף כזה! יהיה מי שיטפל בך. הקרובים של אימא ש'ך ידאגו לזה – תודות לגאווה המוּרֵיִּית, אם לא מאף סיבה אחרת. הם לא ייתנו לבני משפחתם למות ברעב או לחיות אצל זרים – אפילו אם הם תמיד שנאו את אבא ש'ך כמו רעל. יהיה לך בית טוב – יותר טוב משהיה לך כאן. את לא צ'כה לידוג אפילו קצת. בנוגע לאבא ש'ך, את צ'כה להיות אסירת-תודה לראות 'תו בא למנוחות. הוא נגמר לאט-לאט בחמש השנים האחרונות. הוא הסתיר ת'זה ממך, אבל הוא סבל נורא. אנשים אומרים שהלב שלו נשבר כשאימא ש'ך מתה – זה נפל עליו ככה פתאום – היא הייתה חולה רק שלושה ימים. זה למה אני רוצה שתידי מה הולך לקרות. כדי שלא תהיי מצוברחת כולך כשזה יקרה. בשם שמים, אמילי בירד סטאר, אל תעמדי שם ותבהי ככה! את עושה לי עור ברווז! את לא הילדה הראשונה שנשארת יתומה ולא תהיי האחרונה. תנסי לחשוב בהיגיון. ואל תלכי ל'ציק לאבא ש'ך על מה שסיפרתי לך עכשיו, אם לא אכפת לך. כנסי הביתה עכשיו, שלא תחלי, ואני אביא לך עוגייה לפני שתלכי לישון".

אלן ירדה מדרגה, כמו כדי לאחוז בידה של הילדה. כוח התנועה שב לאמילי – היא תהיה מוכרחה לצרוח אם אלן רק תעז לגעת בה עכשיו. בצווחה פתאומית קטנה, יחידה, חדה ומרה היא חמקה מידה של אלן, נורתה דרך דלת הכניסה ונמלטה במעלה גרם המדרגות החשוך.

אלן נענעה בראשה והתנודדה בכבדות בחזרה למטבח.

"איך שלא יהיה, אני את חובתי עשיתי", היא הרהרה. "הוא פשוט היה ממשיך לומר 'מספיק זמן' ולדחות את זה בלי סוף עד שהיה מת ואז אי אפשר היה להתמודד איתה. עכשיו יהיה לה זמן להתרגל לזה, והיא תחזור לעצמה תוך יום-יומיים. אני אגיד לזכותה, לא חסר לה אופי – שזה מזל, ממה ששמעתי על המוּרֵיִּים. לא יהיה להם קל לאלף אותה. יש בה משהו מהגאווה שלהם, וזה יחזיק אותה. הלוואי והיה לי אומץ להודיע לחלק מהמוּרֵיִּים שהוא גוסס, אבל אני לא מעזה עד כדי כך. אי אפשר לדעת מה הוא יעשה. טוב, נשארתי פה עד הסוף ואנ'לא מתחרטת. אין הרבה נשים שהיו עושות ת'זה, לחיות בתנאים שהם חיים פה. חבל על איך שגידלו את הילדה הזאת – אפילו לא הלכה אף פ'ם לבצפר. טוב, אמרתי לו את דעתי בעניין לעיתים מספיק קרובות – על המצפון שלי זה לא, וזו נחמה אחת. הנה, סאל, חת'כת יצור, קישטא! ואיפה מייק, גם כן?"

אלן לא הצליחה למצוא את מייק מהסיבה הטובה מאוד שהוא היה למעלה עם אמילי, אחוז בחוזקה בין זרועותיה, כשישבה בחושך על מיטתה המתקפלת הקטנה. בייסורי היגון והאובדן הייתה נחמה מסוימת במגע פרוותו הרכה וראשו העגול הקטיפתי.

אמילי לא בכתה; היא הביטה ישר אל תוך החשיכה, בניסיונה להתמודד עם הדבר הנורא שאלן סיפרה לה. היא לא הטילה ספק בדבר – משהו אמר לה שזה נכון. למה היא לא יכולה למות גם כן? היא לא תוכל להמשיך לחיות בלי אבא.

"אם אני הייתי אלוהים לא הייתי מרשה לדבר כזה לקרות", אמרה.

היא הרגישה שזה היה רע מאוד מצדה לומר דבר כזה – אלן אמרה לה פעם שהדבר הרע ביותר שאפשר לעשות זה להטיל דופי באלוהים. אבל לא היה לה אכפת. אולי אם תהיה רעה מספיק אלוהים יכה בה ואז היא ואבא יוכלו להמשיך להיות ביחד.

אך דבר לא קרה – רק למייק נמאס שאוחזים בו חזק כל כך והוא התפתל וחמק ממנה. עכשיו היא הייתה לגמרי לבד, עם הכאב השורף והאיום הזה שכמו הקיף אותה כולה ועם זאת לא היה גופני. לעולם היא לא תוכל להיפטר ממנו. לא יעזור שתכתוב עליו בספר החשבונות הצהוב הישן. היא כתבה שם כשעזב מורה בית ספר של יום ראשון שלה, וכשהלכה לישון רעבה, וכשאלן אמרה לה שהיא כנראה חצי משוגעת אם היא מדברת על נשות רוחות והבזקים; ואחרי שכתבה עליהם הכול הם לא הכאיבו לה יותר. אבל על כך לא תוכל לכתוב. היא אפילו לא יכלה ללכת אל אבא שינחם אותה, כפי שעשתה כשנכוותה קשה בידה, כי הרימה בטעות את המחתה האדומה הלוהטת. אבא אחז אותה בזרועותיו כל אותו הלילה וסיפר לה סיפורים ועזר לה לשאת את הכאב. אבל אבא, כך אלן אמרה, עמד למות תוך שבוע או שניים. אמילי הרגישה כאילו אלן סיפרה לה את זה לפני שנים רבות. בוודאי לא יכול להיות שעברה פחות משעה מאז ששיחקה עם אשת הרוחות בשדות החשופים והביטה במולד הירח בשמים הירוקים-ורדרדים.

"ההבזק לעולם לא יבוא שוב – הוא לא יכול", היא חשבה.

אבל אמילי ירשה כמה דברים מהשושלת הקדמונית של אבותיה האציליים – הכוח להילחם – להתייסר – לחמול – לאהוב מעומק הלב – להתמלא שמחה – להחזיק מעמד. כל הדברים הללו היו בה והביטו אליך מבעד לעיניה הסגלגלות-אפורות. יכולתה המולדת להחזיק מעמד נחלצה לעזרתה כעת ורוממה אותה. אסור לה לתת לאבא לגלות שאלן סיפרה לה – זה עלול לפגוע בו. עליה לשמור הכול לעצמה ולאהוב את אבא, אוי, כל כך, בזמן המועט שעוד נותר להם. היא שמעה אותו משתעל בחדר שתחתיה: היא חייבת להיות במיטה כשיעלה; היא התפשטה במהירות הרבה ביותר שאפשרו לה אצבעותיה הקרות ונכנסה למיטה המתקפלת הקטנה שניצבה לרוחב החלון הפתוח. קולותיו של ליל האביב הרך קראו אליה מבלי שתשים ליבה אליהם – בלי להישמע שרקה אשת הרוחות ליד המרזבים, כי הפיות שכנו רק בממלכת האושר; בהיותן חסרות נשמה, אינן יכולות לבוא בשערי ממלכת הצער.

היא שכבה שם כשגופה קר ודומם ועיניה ללא-דמע כשאביה נכנס לחדר. באיזו איטיות רבה הלך – באיזו איטיות רבה פשט את בגדיו. איך יכול להיות שהיא מעולם לא שמה לב לדברים הללו קודם? אבל הוא לא השתעל בכלל. אוי, ומה אם אלן טעתה? – מה אם – תקווה פראית זינקה בליבה הדואב. השתנקות קטנה נמלטה מפיה.

דאגלס סטאר ניגש למיטתה. היא חשה בנוכחותו היקרה מפז כשהתיישב על הכיסא לצדה, בכותונת הלילה האדומה הישנה שלו. אוי, כמה אהבה אותו! לא היה עוד אבא כמוהו בכל העולם – לעולם לא היה יכול להיות – כה עדין, כה מבין, כה נפלא! הם תמיד היו כאלה חברים – הם אהבו זה את זה כל כך – לא יכול להיות שנגזר עליהם להיפרד.

"אפרוחית, את ישנה?"

"לא", לחשה אמילי.

"את רדומה, יקירה קטנה?"

"לא – לא – לא רדומה".

דאגלס סטאר נטל את כף ידה ואחז בה בחוזקה.

"אם כך נקיים את שיחתנו, אהובה. גם אני לא מצליח להירדם. אני רוצה לספר לך משהו".

"אוי – אני יודעת – אני יודעת!" התפרצה אמילי. "אוי, אבא, אני יודעת! אלן סיפרה לי".

דאגלס סטאר שתק לרגע. אז מלמל, "הטיפשה הזקנה – הטיפשה השמנה הזקנה!" כאילו שומניה של אלן הוסיפו חטא על פשע טיפשותה. שוב, בפעם האחרונה, אמילי קיוותה. אולי כל זה היה טעות איומה – פשוט עוד קצת מטיפשותה השמנה של אלן.

"זה – זה לא נכון, נכון אבא?" היא לחשה.

"אמילי, ילדונת", אמר אביה, "איני יכול להרים אותך – אין לי הכוחות – אבל בואי טפסי ושבי על ברכי – כמו פעם".

אמילי חמקה ממיטתה וטיפסה על ברכו של אבא. הוא עטף אותה בכותונת הלילה הישנה ואחז בה קרוב, פניו נוגעים בשלה.

"ילדה קטנה ויקרה – אמילי שלי האהובה, זה נכון", הוא אמר. "התכוונתי לספר לך בעצמי הערב, וכעת הבדיחה הזקנה הזו אלן סיפרה לך – בגסות, כך ניתן להניח – והכאיבה לך נורא. יש לה מוח של תרנגולת ורגישות של פרה. הלוואי ותנים ישבו על הקבר של סבתא שלה! אני לא הייתי מכאיב לך, יקירה".

אמילי נלחמה לדחוף מטה משהו שאיים לחנוק אותה.

"אבא, אני לא יכולה – אני לא יכולה לשאת את זה".

"כן, את יכולה ואת תעשי זאת. את תחיי משום שיש משהו שאת אמורה לעשות, אני חושב. קיבלת את הכישרון שלי – לצד משהו שלי אף פעם לא היה. את תצליחי במקום שבו אני נכשלתי, אמילי. לא יכולתי לעשות הרבה עבורך מתוקה שלי, אבל עשיתי מה שיכולתי. לימדתי אותך משהו, אני חושב – על אף אלן גרין. אמילי, את זוכרת את אימך?"

"רק קצת – פה ושם – כמו קרעים נהדרים של חלום".

"היית רק בת ארבע כשהיא מתה. מעולם לא דיברתי עליה ארוכות באוזנייך – לא הייתי מסוגל. אבל אני עומד לספר לך הכול עליה הערב. זה לא מכאיב לי לדבר עליה עכשיו – בקרוב מאוד אראה אותה שוב. את לא נראית כמוה אמילי – רק כשאת מחייכת. בכל השאר, את נראית כמו זו שאת נושאת את שמה, אימי שלי. כשנולדת רציתי לקרוא לך גם ג'ולייט. אבל אימך לא הסכימה. היא אמרה שאם נקרא לך ג'ולייט אתחיל מיד לקרוא לה 'אימא' כדי להבחין בין שתיכן, והיא לא יכלה לעמוד בזה. היא אמרה שדודתה ננסי פעם אמרה לה, 'בפעם הראשונה שבה בעלך קורא לך "אימא" הרומנטיקה בחיים מתה'. אז קראנו לך בשמה של אימי שלי – שם הנעורים שלה היה אמילי בירד. אימא שלך חשבה שאמילי הוא השם היפה ביותר בעולם כולו – הוא היה עתיק ושובה לב, מקושת ומענג, כך היא אמרה. אמילי, אימא שלך הייתה האישה המתוקה ביותר שנבראה".

קולו רעד, ואמילי התכרבלה קרוב יותר אליו.

"פגשתי בה לפני שתיים עשרה שנה, כשהייתי עורך משנה באנטרפרייז בשרלוטאון והיא הייתה בשנתה האחרונה בקווינ'ס.1 היא הייתה גבוהה ובהירה ותכולת-עיניים. היא נראתה קצת כמו דודתך לורה, אבל לורה מעולם לא הייתה כל כך יפה. עיניהן היו דומות מאוד – וקולן. היא הייתה מהמוּרֵיִּים של בּלֵייר ווֹטֶר. לא סיפרתי לך הרבה על המשפחה של אימך, אמילי. הם חיים בחוף הצפוני הישן בבלייר ווטר בחוות מולד הירח – והם תמיד חיו שם, מאז שהמוּרֵיי הראשון הגיע מאירופה ב-1790. הספינה שבה הגיע נקראה מולד הירח והוא קרא לחווה שלו על שמה".

"זה שם נחמד – מולד הירח הוא דבר יפה כל כך", אמרה אמילי, מגלה עניין לרגע.

"ומאז, תמיד התגורר בחוות מולד הירח לפחות מוּרֵיי אחד. הם משפחה גאה – הגאווה המוּרֵיִּית הפכה לשם דבר לאורך החוף הצפוני, אמילי. אין מה לומר, היו להם סיבות להתגאות, אי אפשר להתכחש לזה – אבל הם לקחו את זה רחוק מדי. אנשים מכנים אותם שם 'העם הנבחר'.

"המשפחה התרחבה, הם הכפילו מספרם ונפוצו בכל האזור, אבל נוכחותם בחוות מולד הירח התמעטה מאוד. רק הדודות שלך, אליזבת ולורה, חיות שם בימים אלה, ובן הדוד שלהן ג'ימי מוּרֵיי. הן לא נישאו – לא הצליחו למצוא מישהו מספיק טוב בשביל מוּרֵיי, כך היו אומרים. דודך אוליבר ודודך ואלאס מתגוררים בסאמֶרסַייד, דודתך רות בשְרוּסבֵּרי, ודודתך הגדולה ננסי באגם פְּריסט".

"אגם פריסט – זהו שם מעניין – לא שם יפה כמו מולד הירח ובלייר ווטר – אבל מעניין", אמרה אמילי. למגע זרועו של אבא סביבה התכווצה הזוועה לרגע. לשעה קלה היא הפסיקה להאמין בכך.

דאגלס סטאר הידק קצת יותר את כתונת הלילה סביבה, נשק לראשה השחור, והמשיך.

"אליזבת, לורה, ואלאס, אוליבר ורות הם ילדיו של ארצ'יבלד מוּרֵיי הזקן. אשתו הראשונה הייתה אימא שלהם. כשהיה בן שישים הוא התחתן שוב – לאיזו ילדונת צעירה – שמתה בזמן שילדה את אימך. ג'ולייט הייתה צעירה בעשרים שנה ממשפחתה למחצה, כפי שנהגה לקרוא להם. היא הייתה יפה מאוד ומלאת קסם והם כולם אהבו ופינקו אותה והיו גאים בה מאוד. כשהיא התאהבה בי, עיתונאי צעיר ועני, שאין לו דבר בעולם הזה מלבד העט שלו והשאיפות שלו, התחוללה רעידת אדמה משפחתית. הגאווה המוּרֵיִּית לא יכלה לסבול את זה בשום פנים ואופן. אני לא אחשוף הכול – אבל נאמרו דברים שלא יכולתי לשכוח, או לסלוח עליהם. אימך נישאה לי, אמילי – ואנשי מולד הירח לא רצו יותר שום קשר איתה. האם את יכולה להאמין כי, אף על פי כן, היא מעולם לא התחרטה שנישאה לי?"

אמילי הרימה את ידה וליטפה את לחיו השקועה של אביה.

"ברור שהיא לא התחרטה. ברור שהעדיפה אותך על פני כל המוּרֵיִּים מכל סוג ירח שהוא".

אבא צחק מעט – והיה תו דק מן הדק של ניצחון בצחוקו.

"כן, היה נדמה שכך היא הרגישה לגבי זה. והיינו מאושרים כל כך – אוי, אמילי שלי, מעולם לא היו זוג אנשים מאושרים יותר בעולם כולו. את היית ילדתו של האושר הזה. אני זוכר את הלילה בו נולדת בבית הקטן בשרלוטאון. זה היה במאי ורוח מזרחית נשפה עננים כסופים על פניו של הירח. פה ושם נצנצו כוכב או שניים. בגינה הזעירה שלנו – כל מה שהיה לנו היה קטן מלבד האהבה שלנו והאושר שלנו – היה חשוך ופורח. פסעתי במעלה ובמורד השביל שבין ערוגות הסיגליות ששתלה אימא שלך – והתפללתי. השחר החיוור רק החל לזהור כפנינה ורודה כשמישהו יצא ובישר לי שיש לי בת קטנה. נכנסתי – ואימא שלך, חיוורת וחלשה, חייכה את החיוך היקר, האיטי, המופלא שאהבתי, ואמרה, 'יש – לנו – את – התינוקת – היחידה – בעלת חשיבות כלשהי – בעולם, יקירי. פשוט – תחשוב – על זה!'"

"הלוואי ואנשים היו יכולים להתחיל ולזכור ממש מהרגע שבו נולדו", אמרה אמילי. "זה היה יכול להיות כה מעניין".

"הייתי מעז לומר שאז היו לנו הרבה זיכרונות לא נוחים", אמר אביה, צוחק מעט. "לא יכול להיות יותר מדי נעים להתרגל לחיות – לא יותר משנעים להתרגל לחדול מכך. אבל היה נראה שלך זה לא כל כך קשה, היית ילדונת-פצפונת קטנה וטובה, אמילי. היו לנו עוד ארבע שנים מאושרות, ואז – את זוכרת כשאימך מתה, אמילי?"

"אני זוכרת את הלוויה, אבא – אני זוכרת אותה בברור. אתה עמדת באמצע חדר, החזקת אותי בידיים, ואימא שכבה לפנינו בקופסה ארוכה, שחורה. ואתה בכית – ואני לא יכולתי להבין למה – ולא הבנתי למה אימא נראית כל כך חיוורת ולא פותחת את העיניים. והתכופפתי ונגעתי בלחי שלה – ואוי, היא הייתה כל כך קרה. זה עשה לי צמרמורת. ומישהו בחדר אמר, 'מסכנה קטנה!' ואני פחדתי והחבאתי את הפנים שלי בכתף שלך".

"כן, אני נזכר בכך. אימך מתה בפתאומית רבה. אני לא חושב שנדבר על כך. המוּרֵיִּים באו כולם ללוויה שלה. למוּרֵיִּים יש מסורות מסוימות שהם דבקים בהן בקפדנות רבה. אחת מהן היא שרק נרות משמשים כדי להאיר את מולד הירח – ואחרת היא שאין להמשיך אף סכסוך מעבר לקבר. הם באו כשמתה – הם היו באים כשחלתה אילו ידעו, אומר זאת לזכותם. והם התנהגו יפה מאוד – אוי, יפה מאוד בהחלט. לא סתם הם היו המוּרֵיִּים של מולד הירח. דודתך אליזבת לבשה ללוויה את שמלת הסאטן השחורה הטובה ביותר שלה. עבור כל לוויה שאיננה של מוּרֵיי השנייה הטובה הייתה מספיקה; והם לא התנגדו ביותר כשאמרתי שאימא שלך תיקבר בחלקה של הסטארים בבית הקברות של שרלוטאון. הם היו מעדיפים לקחת אותה חזרה לחלקת הקבר העתיקה של המוּרֵיִּים בבלייר ווטר – יש להם חלקת קבר פרטית, את יודעת – בתי קברות המוניים אינם בשבילם. אבל דודך ואלאס הודה באצילות שעל האישה להשתייך למשפחת בעלה במותה כמו בחייה. ואז הם הציעו לקחת אותך ולגדל אותך – 'לפצות על חסרונה של אימך'. אני סירבתי לתת להם לקחת אותך – אז. האם פעלתי כשורה, אמילי?"

"כן – כן – כן!" לחשה אמילי, חיבוק מלווה כל "כן".

"אמרתי לאוליבר מוּרֵיי – זה היה הוא שדיבר איתי עלייך – שכל עוד אני חי לא אפרד מהילדה שלי. הוא אמר, 'אם אי פעם תשנה את דעתך, תודיע לנו'. אבל אני לא שיניתי אותה – אפילו לא שלוש שנים מאוחר יותר, כשהרופא שלי אמר לי שעלי להפסיק לעבוד. 'אם לא תפסיק, אני נותן לך שנה', הוא אמר, 'אם תפסיק, ותבלה בחוץ עד כמה שתוכל, אני נותן לך שלוש – אולי אפילו ארבע'. הוא היה נביא טוב. עברתי לכאן והיו לנו עוד ארבע שנים נהדרות ביחד, לא כן, יקרה קטנה שלי?"

"כן – אוי, כן!"

"השנים הללו, ומה שלימדתי אותך בהן, הם הירושה היחידה שאני יכול להשאיר לך אמילי. התקיימנו על הכנסה קטנטנה שהושארה לי כקצבת חיים מעיזבון של דוד זקן – דוד שמת לפני שהתחתנתי. העיזבון ייתרם לצדקה כעת, והבית הקטן הזה הוא רק בית שכור. מנקודת מבט חיצונית בהחלט הייתי כישלון. אבל המשפחה של אימא שלך תדאג לך – אני יודע את זה. הגאווה המוּרֵיִּית תבטיח את זה, גם אם לא שום דבר מעבר לכך. והם לא יוכלו שלא להתאהב בך. אולי הייתי צריך לקרוא להם קודם – אולי אני עדיין צריך לעשות את זה. אבל גם לי יש גאווה מסוג כלשהו – הסטארים אינם חסרי מסורות לחלוטין – והמוּרֵיִּים אמרו דברים מרים מאוד באוזניי כשהתחתנתי עם אימא שלך. שאשלח מכתב למולד הירח ואבקש שיבואו, אמילי?"

"לא!" אמרה אמילי, בתוקפנות כמעט.

היא לא רצתה שמישהו יפריד בינה לבין אבא בימים היקרים מפז שעוד נותרו. עצם המחשבה הייתה נוראית בעיניה. זה יהיה מספיק גרוע אם הם יבואו – אחרי. אבל כבר לא יהיה לה אכפת כל כך משום דבר – אז.

"נשאר ביחד עד הסוף ממש, אם כן, אמילי הקטנה שלי. לא ניפרד לרגע. ואני רוצה שתהיי אמיצה. אסור לך לפחד משום דבר, אמילי. המוות איננו נורא. היקום מלא באהבה – והאביב מגיע לכל מקום – ובמוות אתה פותח וסוגר דלת. יש דברים מופלאים בצדה האחר של הדלת. אני אמצא את אימא שלך שם – הטלתי ספק בדברים רבים, אך מעולם לא הטלתי ספק בכך. לפעמים פחדתי שהיא כל כך תקדים אותי בשבילי הנצח שלעולם לא אוכל להשיג אותה. אבל אני מרגיש כעת שהיא מחכה לי. ואנחנו נחכה לך – לא נמהר – אנחנו נשוטט ונתעכב עד שאת תשיגי אותנו".

"הלוואי – ויכולת לקחת אותי מעבר לדלת איתך", לחשה אמילי.

"בעוד זמן קצר לא תרגישי כך. עוד לא למדת כמה נדיב הוא הזמן. והחיים צופנים בחובם משהו בשבילך – אני מרגיש את זה. צאי לפגוש אותם ללא פחד, יקירה. אני יודע שאת לא מרגישה כך כרגע – אבל את תיזכרי בדבריי מפעם לפעם".

"כרגע אני מרגישה", אמרה אמילי, שלא הייתה מסוגלת להסתיר שום דבר מאבא, "שאני לא אוהבת את אלוהים יותר".

דאגלס סטאר פרץ בצחוק – הצחוק שאמילי אהבה יותר מכול. זה היה צחוק יקר כל כך – נשמתה נעתקה מעוצמת ערכו עבורה. היא חשה את זרועותיו מתהדקות סביבה.

"כן, את כן, אהובה. את לא יכולה שלא לאהוב את אלוהים. הוא האהבה עצמה, את יודעת. אסור לך לבלבל אותו עם האלוהים של אלן גרין, כמובן".

אמילי לא ידעה בדיוק למה אבא התכוון. אבל פתאום היא גילתה שהיא לא מפחדת יותר – והמרירות נעלמה מיגונה, והכאב הבלתי נסבל יצא את ליבה. היא הרגישה כאילו אהבה נמצאת מעליה ומסביב לה, מנשבת מתוך מין רכות גדולה ובלתי נראית שמרחפת ממעל. אי אפשר לפחד או לחוש במרירות במקום שבו יש אהבה – והאהבה הייתה בכל מקום. אבא עמד לעבור דרך הדלת – לא, הוא עמד להסיט את הווילון – היא העדיפה את המחשבה הזאת, משום שווילון לא היה מוצק ומוחלט כדלת – והוא יחליק אל העולם שההבזק הראה לה מבטים חטופים ממנו. הוא יהיה שם בתוך יופיו של העולם הזה – ואף פעם לא יותר מדי רחוק. היא תוכל לסבול כל דבר אם רק תוכל להרגיש שאבא לא יותר מדי רחוק – ממש מעבר לווילון המתנועע קלות.

דאגלס סטאר החזיק אותה עד שנרדמה; ואז, על אף חולשתו, הצליח להשכיב אותה במיטתה הקטנה.

"היא תאהב מעומק הלב – היא תסבול נורא – היא תחווה רגעי גדוּלה שיפצו על כך – כפי שקרה לי. ועל היחס שיעניקו לה משפחתה של אימה, כן יגמול להם אלוהים", הוא מלמל בקול שבור.


1. בית ספר להשכלה גבוהה בשארלוטאון המקנה תעודת הוראה. שרלוטאון היא עיר הבירה של מחוז אי הנסיך אדוארד – אי קנדי השוכן לחוף האוקיינוס האטלנטי, ובו מתרחש סיפורה של אמילי.

הבית שבעמק הרפאים

הבית שבעמק הרפאים היה "במרחק מַיְל מכל מקום" – כך היו אומרים במאייווּד. הוא שכן בגיא קטן ומוריק, ולא נראה כמו דבר שמישהו בנה, אלא כמו פטרייה חומה וגדולה שפשוט צמחה שם. שביל ארוך וירוק הוביל אליו, וטבעת סבוכה של עצי לִבְנֶה הסתירה אותו מהעין כמעט לחלוטין. אי אפשר היה לראות אף בית אחר ממנו, אף על פי שהכפר שכן ממש מעבר לגבעה. אלן גרין אמרה שזהו המקום הנידח ביותר עלי אדמות ונשבעה שלא הייתה נשארת שם יום אחד לולא ריחמה על הילדה.

אמילי לא הייתה מודעת לכך שמרחמים עליה ולא ידעה מה זה "נידח". חברה הייתה לה בשפע. היה לה את אבא – ומייק – וסאל-פִּלְפָּל. אשת הרוחות תמיד הייתה בסביבה; והיו גם העצים – אדם-וחווה, והאורן התרנגולי, וכל עלמות הלִבְנֶה הידידותיות.

והיה גם "ההבזק". היא לא ידעה מתי הוא עשוי להופיע, אך עצם האפשרות עוררה בה ציפייה והתרגשות.

אמילי חמקה החוצה בצינת הדמדומים לטיול קצר. היא זכרה את הטיול הזה בבהירות עזה בכל ימי חייה – אולי בגלל איזה יופי מצמרר שהיה בו – אולי משום ש"ההבזק" הופיע לראשונה מזה שבועות רבים – אבל ככל הנראה, בגלל מה שקרה כשחזרה ממנו.

זה היה יום קר ואפור של תחילת מאי, הגשם איים לרדת אך לא עשה זאת. אבא נח בטרקלין כל היום. הוא השתעל הרבה ולא דיבר עם אמילי כמעט, וזה היה יוצא דופן מאוד עבורו. רוב הזמן שכב כשזרועותיו שלובות תחת ראשו ועיניו הגדולות, השקועות, הכחולות-כהות נעוצות בחולמנות, ומבלי להביט באמת, בקרעי השמיים המעוננים שנשקפו בין ענפיהן של זוג האשוחיות הגדולות שבחצר הקדמית – אדם-וחווה, כך נהגו לקרוא לאשוחיות הללו, בגלל דמיון שובב שאמילי זיהתה בין היציבה שלהן, וביחס לעץ תפוחים קטן שצמח ביניהן, לאלה של אדם וחווה ועץ הדעת באיור עתיק שהופיע באחד מספריה של אלן גרין. עץ הדעת נראה בדיוק כמו עץ התפוחים הגוץ, ואדם וחווה ניצבו משני עבריו באותה קשיחות נוקשה בה צמחו האשוחיות.

אמילי תהתה על מה אבא חושב, אבל היא לא הציקה לו בשאלות כשהשיעול שלו היה מחמיר כל כך. היא רק חשבה שהלוואי והיה לה עם מי לדבר. גם אלן גרין לא דיברה באותו יום. היא רק חרקה שיניה, וחריקות שיניים העידו שמשהו מפריע לאלן. היא חרקה שיניה אתמול בלילה כשהרופא דיבר איתה בלחש במטבח, והיא חרקה שיניה כשנתנה לאמילי ארוחת לילה של לחם ודבשה. אמילי לא אהבה לחם ודבשה, אבל היא בכל זאת אכלה אותם כי לא רצתה לפגוע ברגשותיה של אלן. אלן לא נהגה להרשות לה לאכול לפני השינה, וכשעשתה זאת ניתן היה להבין שהיא רוצה להעניק לה חסד מיוחד, מסיבה זו או אחרת.

אמילי ציפתה שמתקפת חריקות השיניים תשכך במהלך לילה, כפי שארע בדרך כלל; אבל זה לא קרה, כך שאי אפשר היה למצוא באלן אשת שיחה. זה לא שהיה הרבה מה למצוא גם בזמנים אחרים. דאגלס סטאר אמר פעם לאמילי, בהתקף זעם מר, כי "אלן גרין היא זקנה שמנה, עצלנית וחסרת כל חשיבות" ואמילי, בכל פעם שהביטה באלן לאחר מכן, חשבה שהתיאור הזה התאים לה ממש בדיוק.

כך שאמילי התכרבלה בכורסא הנוחה והמרופטת וקראה את מסעות ההלך כל אחר הצהריים. אמילי אהבה את מסעות ההלך.1 פעמים כה רבות הלכה בדרך המלך אל העיר השמימית עם כריסטיאן וכריסטיאנה – אף על פי שהרפתקאותיה של כריסיטיאנה מצאו חן בעיניה הרבה פחות מאלה של כריסטיאן. בין היתר, כריסטיאנה תמיד הייתה מוקפת בכזה המון. היא חסרה את הקסם של הדמות הבודדה והנועזת, שנאבקה לגמרי לבדה באפלת גיא צלמוות ובשד אבדון. צללים ומפלצת ענקיות לא משאירים רושם רב כשיש לך שפע של חברה. אבל להיות לבד – הא, אמילי רטטה מן האימה המענגת הזאת!

כשאלן הכריזה כי ארוחת הערב מוכנה דאגלס סטאר אמר לאמילי לצאת אליה.

"אני לא רוצה כלום הערב. פשוט אשכב כאן ואנוח. וכשתחזרי ננהל שיחה אמיתית, עֲלָפִית".

הוא חייך לעברה את חיוכו המוכר, היפהפה, מלא האהבה, שאמילי תמיד חשבה שהוא נחמד כל כך. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בשמחה, אף על פי שזו לא הייתה ארוחת ערב משובחת. הלחם היה רטוב והביצה לא הייתה מבושלת דיה, אך בדרך נס הרשו לה להושיב עמה, אחד מכל צד, גם את סאל-פִּלְפָּל וגם את מייק, ואלן רק חרקה שיניה כשאמילי כיבדה אותם בפירורים של לחם וחמאה.

למייק היה הרגל חמוד כל כך להישען על רגליו האחוריות ולתפוס את הפירורים בכפותיו הקדמיות, ולסאל-פִּלְפָּל היה את התרגיל שלה, שכלל לגעת בקרסולה של אמילי נגיעה אנושית כמעט כאשר תורה התעכב יתר על המידה. אמילי אהבה את שניהם, אבל מייק היה החביב עליה. הוא היה חתול אפור כהה יפה בעל עיניי ינשוף ענקיות, והוא היה כל כך רך ושמנמן ושעיר. סאל תמיד הייתה רזה; כל כמה שהאכילו אותה, היא לא העלתה בשר על עצמותיה. אמילי חיבבה אותה, אך לא נטתה ללטף או לחבק אותה בגלל הרזון הזה. עם זאת היה בה מעין יופי מוזר שנעם לאמילי. היא הייתה אפורה ולבנה – מאוד לבנה ומאוד מִשְׁיִית, והיו לה פנים ארוכים ומחודדים, אוזניים ארוכות מאוד ועיניים ירוקות מאוד. היא הייתה לוחמת אימתנית, והביסה חתולים זרים בסיבוב הראשון. הדרקונית חסרת הפחד אפילו נהגה לתקוף כלבים, והניסה אותם כליל.

אמילי אהבה את חתוליה. היא גידלה אותם בעצמה, כפי שנהגה לומר בגאווה. מורה בית הספר של יום ראשון שלה העניק לה אותם כשעוד היו קטנים.

"מתנה חיה היא נחמדה כל כך", אמרה לאלן, "כי היא הולכת ונהיית נחמדה יותר כל הזמן".

אבל היא דאגה מאוד מכך שלסאל-פִּלְפָּל לא היו גורים.

"אני לא יודעת למה אין לה", היא התלוננה באוזניה של אלן גרין. "נראה שלרוב החתולות יש יותר גורים משהן יודעות מה לעשות איתם". 

אחרי ארוחת הערב נכנסה אמילי לטרקלין וגילתה שאביה נרדם. זה מאוד שימח אותה; היא ידעה שהוא לא ישן הרבה בשני הלילות האחרונים; אך היא התאכזבה קצת מכך שהם שלא ינהלו את "השיחה האמיתית". שיחות "אמיתיות" עם אבא תמיד היו נעימות כל כך. אבל הדבר השני שיהיה טוב כמעט בה במידה זה לצאת לטיול – טיול חביב בחברת-עצמך-בלבד לעת ערב מאפיר של אביב צעיר. עבר זמן רב כל כך מאז טיילה בפעם האחרונה.

"שימי ת'ברדס ורוצי מהר פנימה אם יתחיל לרדת גשם", הזהירה אלן. "את לא יכולה לי'שתולל עם הקור כמו ילדים אחרים".

"למה לא?" שאלה אמילי, בהתרסה לא מבוטלת. מדוע ממנה מונעים "לי'שתולל עם הקור" אם לילדים אחרים מותר? זה לא היה הוגן.

אבל אלן רק חרקה שיניה. אמילי המהמה בשקט ולמען שביעות רצונה "את זקנה שמנה וחסרת כל חשיבות!" וחמקה במעלה המדרגות להביא את הברדס – בהסתייגות-מה, כי אהבה להתרוצץ כשראשה גלוי. היא קשרה את הכובע שצבעו הכחול כבר דהה מעל לצמותיה הארוכות, הכבדות, הקלועות משיער מבריק שחור כלַיְלָה, וחייכה בידידות לבבואה שנשקפה אליה מהמראה הירוקה הקטנה. חיוכה החל בזוויות שפתיה והתפשט לרוחב פניה באופן איטי, עדין ומופלא ביותר, כפי שדאגלס סטאר חשב לעצמו לעיתים קרובות. היה זה חיוכה של אימה המתה – שלכד אותו בשבי קסמו לפני שנים רבות, כאשר ראה את ג'ולייט מוּרֵיי לראשונה. דומה היה כי זו הירושה החיצונית היחידה של אמילי מאימה. בכל השאר, חשב, היא הייתה כמו הסטארים – בעיניה הגדולות, הסגולות-אפורות על ריסיהן הארוכים והגבות השחורות, במצחה הגבוה, הלבן – גבוה מדי בכדי שיחשב יפה – בתבנית המעודנת של פניה החיוורים בצורת הביצה והפה הרגיש, באוזניים הקטנות שהיו מעט מחודדות וחשפו את עובדת היותה נצר לשבטי ארץ העֲלָפִים.

"אני יוצאת לטייל עם אשת הרוחות, יקירה," אמרה אמילי. "הלוואי שיכולתי לקחת גם אותך. האם את אי פעם עוזבת את החדר הזה, אני שואלת את עצמי. אשת הרוחות תהיה בשדות הלילה. היא גבוהה וערפילית, יש לה בגד דק ואפור ממשי שמתנפנף סביבה – וכנפיים כמו של עטלף – אבל אפשר לראות דרכן – ועיניים נוצצות כמו כוכבים שמציצות דרך שיערה הארוך, הפזור. היא יכולה לעוף – אבל הלילה היא תלך איתי בשדות. היא חברה טובה שלי – אשת הרוחות. אני מכירה אותה מאז שהייתי בת שש. אנחנו חברות ממזמן, מזמן – אבל לא כזה מזמן כמוני וכמוך, אמילי-הקטנה-שבמראה. אנחנו היינו חברות מאז ומתמיד, נכון?"

ואחרי ששלחה נשיקה לאמילי-הקטנה-שבמראה, אמילי-שמחוץ-למראה יצאה לדרכה.

אשת הרוחות ציפתה לה בחוץ – פורעת את גבעולי העשב הקטנים והדוקרניים שהזדקרו בנוקשות מהערוגה שמתחת לחלון הטרקלין – מנענעת את הענפים הגדולים של אדם-וחווה – לוחשת בינות לענפי הערפל הירוקים של עצי הלבנה – מציקה ל"אורן התרנגולי" מאחורי הבית – הוא באמת נראה כמו תרנגול ענקי, מטופש, בעל זנב גדול וסבוך, וצמרת שנזרקה אחורה כמו בקרקור.

עבר זמן רב כל כך מאז שאמילי טיילה שהיא יצאה מדעתה כמעט מרוב אושר. החורף היה סוער מאוד והשלג עמוק כל כך, עד שלא הרשו לה לצאת בכלל; אפריל היה חודש של גשמים ורוחות; כך שבערב זה של חודש מאי היא הרגישה כאסירה שיצאה לחופשי. לאן כדאי לה ללכת? במורד הפלג – או מעבר לשדות אל חורש האשוחיות? אמילי בחרה באפשרות השנייה.

היא אהבה את חורש האשוחיות, הרחק בעברו השני של האחו רחב הידיים, המשתפל במדרון. זה היה מקום שבו התרחש קסם. שם התגשמה בה זכותה המולדת לארץ הפיות יותר מבכל מקום אחר. איש לא היה מקנא למראה אמילי החומקת מבעד לשדה החשוף. היא הייתה קטנה וחיוורת ולבושה לא טוב; מפעם לפעם רעדה במעילה הדק; אך אפילו מלכה עשויה הייתה לוותר בשמחה על כתרה בעבור חזיונותיה – חלומותיה הפלאיים. העשב החום והקפוא שתחת כפות רגליה היה מפלים של קטיפה; האשוחית הזקנה והמיובלת, מלאת חזזית ונבולה כמעט, שתחתיה התעכבה רגע כדי להביט מעלה אל השמיים, הייתה עמוד שיש בארמונם של אלים; גבעות הערפל המרוחקות היו חומותיה של עיר פלאים. וכבנות-לוויה שימשו לה כל פיות הכפר – כי כאן היא יכלה להאמין בקיומן – פיות התלתנים הלבנים ואשכולות-הסאטן הפורחים, גמדוני העשב הירוקים, עֲלָפי עצי האשוח הצעירים, נשמות הרוחות ושרכי-הפרא ואבקני-הסביונים. הכול יכול לקרות שם – אין דבר שלא יתגשם.

והחורש היה מקום מצוין למשחק מחבואים עם אשת הרוחות. היא הייתה כל כך אמיתית שם; לו רק יכולת לרוץ מהר מספיק מסביב לסבך האשוחיות – רק שלעולם לא הצלחת למעשה – היית רואה אותה ממש כפי שחשת בה ושמעת אותה. הנה היא שם – זה היה סחף גלימתה האפורה – לא, היא צחקה ממרום הצמרת של העצים הגבוהים יותר – והמרדף התחדש – עד אשר, בבת אחת, נדמה היה שאשת הרוחות נעלמה – והערב רחץ בשקט נהדר – וקרע פתאומי נפער בענני הנוצה שבמערב, חושף אגם מופלא של שמים בגוני וורוד וירוק חיוורים, ומולד הירח בליבו.

אמילי עמדה והביטה בו כשידיה אחוזות בחוזקה וראשה השחור והקטן מופנה מעלה. היא חייבת לחזור הביתה ולכתוב תיאור שלו בספר החשבונות הצהוב, שהרשומה האחרונה בו הייתה, "סיפור חייב של מייק". הוא יכאיב לה ביופיו עד שתכתוב אותו על דף. ואז תקריא אותו לאבא. אסור לה לשכוח כיצד בלטו צמרות העצים שעל הגבעה כתחרה שחורה ומעודנת על רקע אופק השמים שצבעם ירוק-ורדרד.

ואז, לרגע אחד, עילאי ומלא הוד, הגיע "ההבזק".

אמילי קראה לו כך, אף על פי שהרגישה שהשם הזה לא תיאר אותו במדויק. אי אפשר היה לתאר אותו – אפילו לא לאבא, שתמיד נראה קצת מבולבל ממנו. חוץ ממנו, אמילי מעולם לא דיברה עליו עם איש.

תמיד נדמה היה לאמילי, מאז שזכרה את עצמה, שהיא קרובה מאוד, מאוד לעולם של יופי מופלא. בינו לבינה הפריד רק וילון דק; היא לעולם לא תוכל להסיט את הווילון הצידה – אבל לפעמים, רק לרגע, רוח תועה הרעידה אותו והיא ראתה להרף עין את הממלכה המכושפת שמעבר – רק מבט חטוף – ושמעה תו בודד של מוזיקה שמימית.

הרגע הזה הגיע לעתים נדירות – חלף במהירות, כשהוא מותיר אותה חסרת נשימה מתחושת העונג שלו, הבלתי אפשרית לתיאור. היא מעולם לא הצליחה לשחזר אותו – לא לזמן אותו – לא להעמיד פנים; אך פלאותיו נותרו בליבה ימים רבים. הוא לא הגיע עם אותו דבר בדיוק פעמיים. הלילה היו אלה הענפים האפלים כנגד השמים הרחוקים ההם שהביאו אותו. הוא הגיע עם צליל יללה פראי של רוח לילית, ועם צל ענן משייט מעל לשדה תבואה שהבשיל, עם נֹגַהּ אור אפור כיונה על אדן חלונה בעת סערה, עם שירת ה"קדוש, קדוש, קדוש" בכנסייה, עם נצנוץ חטוף של אור כירת המטבח כששבה הביתה בערב סתווי אפל אחד, עם כחול-הרפאים של נטיפי קרח על החלון באור דמדומים, עם מילה חדשה והולמת כשכתבה "תיאור" של משהו. ותמיד כשהגיע אליה ההבזק אמילי הרגישה שהחיים היו עניין מסתורי ומופלא של יופי בלתי-מתפשר.

היא רצה חזרה אל הבית שבעמק הרפאים, מבעד לדמדומי הערב המתקבצים, להוטה כולה להגיע הביתה ולכתוב את ה"תיאור" שלה לפני שתמונת הזיכרון של מה שראתה תאבד לה. היא ידעה בדיוק איך תתחיל בו – המשפט כאילו יצר את עצמו במוחה: "הגבעה קראה אלי ומשהו בי קרא אליה חזרה".

היא מצאה את אלן גרין ממתינה לה על מדרגות דלת הכניסה השקועות. אמילי הייתה כל כך מלאה באושר, שהיא אהבה הכול ברגע ההוא, אפילו דברים שמנים נטולי כל חשיבות. היא הטילה את זרועותיה סביב ברכיה של אלן וחבקה אותן. אלן הביטה מטה בעגמומיות אל הפנים הקטנים והמשולהבים, שההתרגשות הציתה בהם סומק שושני-פרא עמום, ואמרה, באנחה כבדה:

"את יודעת שלאבא ש'ך נשאר רק עוד שבוע-שבועיים לחיות?"


1. הספר מסעות ההלך (1678, 1684) (לעיתים יופיע גם כמסעות הצליין או עולה הרגל) הוא אלגוריה נוצרית מאת המטיף האנגלי ג'ון באניין. מתוארת בו דרך החתחתים שעובר הגיבור מעולם ההרס (העולם הזה) ועד לעיר השמימית. הספר נמנה עם החשובות שביצירות הספרות באנגלית, ומוזכר גם ברומן נשים קטנות (הערת המתרגמת).

האישה התקשטה לקראת התור שנקבע לה בשעה שלוש בצהריים אצל ד"ר זוסמן, כי כך לימדו אותה החיים: אישה צריכה להיות מקושטת. אישה מטופחת מקבלת יחס משופר. אישה יפה מקבלת טיפול טוב יותר מאישה שפניה אפרוריות, ששמלתה דהויה, שהלק על ציפורניה מתקלף, שהבנליות מולחמת לעורה ומכערת אותה. זאת לא הייתה מסורת שעברה מאם לבתה. היא לא זכרה שסבתה או אמה אי פעם הורו לה במפורש. אם היו נוהגות כך ודאי הייתה מתקוממת נגדן ומאשימה אותן בשובניזם ובמיזוגיניה, פניה היו בוערות מחום הצדקנות כשהייתה מעמידה אותן על טעותן ומזדעזעת מטיפשותן ונבערותן. אך היא הייתה בטוחה שלמדה את השיעור הזה מהן, מהתבוננות בנשים סביבה. בטח בזמן כלשהו בחייה צפתה באמה או באחותה הגדולה כשהן עבדו בהתגנדרות. התחפשו כדי למצוא חן בעיני גברים. היא יכלה להיזכר בכך כעת, גם אם לא היה ברשותה זיכרון ילדות ממשי כזה. כן. ייתכן ששתלה אותו במחשבותיה אך במרחק המטושטש של השנים הייתה בטוחה במידת תקפותו ובאותנטיות שלו. גם אם לא התרחש באמת במציאות, היה מוכרח לקרות והפך לתמונה שקמה מול עיניה. האישה שיוועה לא להיכנע להרגל המתרפס של בנות מינה למצוא חן, אך כעת כשהייתה כל כך לחוצה, מיהרה להגיע לתור שלה בעוד שעה, הראש שלה לא חשב. היה על אוטומט. פעלו הידיים שרועדות שִרטטו פס איילנר שחור מעל עפעפיה, מרחו מייק אפ על סנטרה ופידרו באבקת סומק את עצמות לחייה. פעלו השפתיים שהתכווצו לנשיקה כדי למרוח באופן אחיד את השפתון ואז נפרדו זו מזו בהפרחה מתפוקקת לאוויר. היא התבוננה בבואתה כמביטה באישה אחרת שהפכה להיות לאחר שמרחה את עצמה במסכת צבעים והאישה הזאת הייתה ללא ספק נאה ואלגנטית יותר ובאותה נשימה גם זרה לה לגמרי. היא חייכה אליה והחיוך יצא עקום.

האישה הייתה עצבנית מאוד מאז שהתקשרו אליה ביום חמישי מהמרפאה והודיעו לה שעליה לבוא לבדיקה חוזרת אצל ד"ר זוסמן לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקות הדם שלה. היא ניסתה לדלות מידע מהמזכירה העניינית אבל זו סירבה במיאון שתלטני לומר ולו מילת הרגעה אחת, רק שתזמין בדחיפות האפשרית תור באפליקציה. ולא, בשום פנים ואופן היא לא יכולה להעביר אותה לשיחה עם ד"ר זוסמן. הוא לא ידבר איתה. הוא עסוק מאוד, יש לו הרבה מטופלים היום, ובלאו הכי הוא לא נותן מידע על תוצאות בדיקות בטלפון. גם אם הוא מכיר אותה, גם אם היא מטופלת שלו כבר עשר שנים, מה זה בכלל שייך? היא התלבטה אם להתקשר לטלפון הנייד של הרופא שהיה שמור אצלה באנשי הקשר ובסוף החליטה שלא. היא קבעה תור למועד הראשון הפנוי ביום שלישי. עד יום שלישי תנסה להתאפק. עוזי בן זוגה ואמה ניסו להרגיעה, אך היא לא נרגעה באמת וניסתה לפענח את התשובות בעזרת גלישה באתרי אינטרנט. התאמצה להבין את משמעות חריגות הכוכביות האדומות, אך הממצאים שעלו בידה היו מבלבלים ומלאי סתירות. האישה התקשרה מבוהלת לידידה רופאה שלה וזו ירתה קצרת רוח שהיא בדרך לעבודה, ושבתקופה האחרונה היא בעומס רציני, בלתי נתפס בכלל, אבל באמת כל כך, כל כך התגעגעה אליה והבטיחה בתוקף שתחזור אליה, ולא חזרה. והיא השתדלה לא לשמור טינה לחברה הרופאה ולא הצליחה. התקשתה להשלים עם כך ששגרת היום והטיפול בילדים הרחיקו את חברותיה ממנה עד לבלי שוב. 

האישה חששה מאוד שמשהו אצלה לא בסדר. כבר זמן רב קיננה בה תחושה של אסון מתקרב ולכן לפני שבועיים ביקשה ממזכירתו של ד"ר זוסמן שתשלח לה הפנייה לבדיקות דם. היא לא יכלה להגדיר בדיוק מה השתבש. היו המיגרנות שהתישו אותה, כמו הכניסו את ראשה למכונת סחיטה ומשכו חזק את הידית, ובחילות לאחר שאכלה מאכלים מסוימים ונדודי השינה. נדודי השינה היו השנואים עליה מכל. הרי הייתה עייפה כל כך מסאון היום, ובכל זאת הדקות שלפני השינה כמו הוקדשו להתכוננות למאבק בחזית היום הצפוי לה למחרת. היא הריצה בראשה את כל הפגישות העתידיות ואת הדרך שתעשה מתנשפת לחדר הישיבות: המדרגות הנעות באטיות מקוממת, דלתות המעלית שייפתחו מולה, הדהירה הלא זהירה בכבישים בזמן שהיא מכה באצבעותיה בחוסר שקט על ההגה; העקיפות, ההזדחלות מאחורי משאית זבל, הלחץ הרצחני להספיק להגיע בזמן וידיעת התבוסה שכיסתה בזיעה קרה את כפות ידיה והתירוצים הממולמלים שתמלמל לפנים הקהות, הלא פייסניות שמולה. דמיינה את עצמה מפהקת מול מנכ"לית העמותה, עיניה מתכסות בדוק מצועף והיא שוב נשאלת אודות הנתונים על הנוער בסיכון שנשר ממסגרות החינוך הפורמליות בכרמיאל, והראש שלה הופך אטום, המידע צף. עיניה מתערפלות ומזדגגות והיא אינה מצליחה לומר דבר. חדות מחשבתה, זאת שינקה ממנה את ביטחונה ושבזכותה התייחסו אליה ברצינות ובכבוד — בגדה בה. כל לילה בגדה בה מחדש.

האישה הברישה את שערה, התיזה על צווארה ענני בושם ואז יצאה מחדר האמבטיה. היא התיישבה בכורסא בסלון, נעלה נעלי עקב וחילקה הוראות אחרונות לעומר, בנה המתבגר שהתבקש לשמור על אחותו הקטנה בזמן היעדרה. הוא היה שקוע בטלפון הנייד שלו ולא הקשיב למילה אחת שאמרה לו, גם לא טרח להנהן או לעשות עצמו מקשיב. התנהג כאילו היא רוח רפאים בלתי נראית והיא התאמצה בכל מאודה לא לנטור לו טינה.

"לאן את יוצאת, אמא?" שאלה בתה מיה כשהאישה הכתיפה את תיקה. היא הלכה אחר שובל שמלתה המתנפנפת עד למטבח, מוקסמת מתחפושת האישה היפה. עיניה של בתה עקבו כיצד היא שותה כוס מים ומוחה בנייר את שאריות השפתון שהכתימו את הזכוכית לפני שהניחה אותה בכיור.  

"אני הולכת לד"ר אמנון זוסמן, את זוכרת אותו?"

"לא. מי זה?"

"הוא רופא משפחה. כמו ד"ר אפרים, רופא הילדים שלך."

"בגלל שאת חולה?"

שאלתה צבטה אותה ובלבלה אותה לגמרי, והיא ליטפה את השיער הרך שעל ראשה ומלמלה, "אמא מאחרת מיוש."  

כשעשתה פיפי וחיזקה מול המראה את השפתון האדום שדהה לא ידעה למה טרחה להתקשט כך. אולי ציפתה שמסכת היופי תגן עליה, שבעזרתה תדלג מעליה בשורת האיוב ואולי התחפשה לקראת מילוי תפקידה כדמות מרוחקת וקרירה בסרט דרמטי. כמו תמיד, בשעת ההתרחשות הגורלית ניתקה את רגשותיה משרשרת התסבוכת הבלתי צפויה שנדמתה לה כעלילה מותחת וסוחטת דמעות שלא הייתה יכולה להיות אמיתית, שלא יכול להיות שמתרחשת. כך הרגישה גם בלידותיה שהסתיימו שתיהן בניתוח קיסרי. אולי המורפיום שקיבלה לשיכוך כאבים העצים את תחושת הניתוק המרחפת כי האישה חשה שלא היא שוכבת עם בטן חתוכה בחלוק בית חולים תכול ומכוער, שהקשירות שלו נפרמו וחשפו את גבה ואת עכוזה.

                                                                                           ***

האישה חנתה את המכונית ופסעה זקופה לכיוון המרפאה. לידה במעלית עמד גבר נאה בעל בלורית כסופה במעיל צמר ארוך. הם החליפו ניקורי מבטים סקרניים והאישה חייכה אליו ואל עצמה, שמחה שהיא עדיין מעוררת עניין בגיל ארבעים וחמש. היא כבר לא הייתה צעירה, ועדיין לא לגמרי מבוגרת. ללא ספק האימהות נחרטה במפת קמטי הדאגה שבזוויות פיה ובמרכז מצחה. מעיניה קרן פיכחון למוִּד ניסיון. ובכל זאת, משהו מרענן נשמר בה והיא הרגישה מושכת. אמנם עבור גברים צעירים הייתה כבר מחוץ לתחום, אבל לאחרונה גילתה את שיכרון ההשפעה שיש לה על גברים מבוגרים ממנה. גברים בני שישים, ולפעמים גם בני שבעים נמשכו אליה וזה הפתיע אותה, שבגילם הם שוב מוכנים להשתטות ולסכן הכול אם רק תגלה אות זעיר של היענות, תפיחה על ירכם, חיבוק צמוד מדי לחזם. חלקם אפילו שלחו לה רמזים גלויים או מבודחים כדי לבדוק את היתכנות הדבר: אם תיעתר לצאת איתם להרפתקה שסופה אינו ידוע. מפעם לפעם היא השתעשעה מעט עם משחק הפיתוי הזה, וחשבה שאולי זה פרכוס אחרון לפני שחן צעירותה יוּעם לעד. היא לא רצתה להסתבך בשום פרשיית אוהבים, אך שעשועים מעין אלו הציתו בה תשוקה ולחלחו את שגרת נישואיה. הבשלות הנשית, זו שנסכה באיבריה הגדולים והעגולים שלווה מתפנקת, ריטון מגורגר של חתולים, הייתה צפויה להיקטף ממנה בעוד כמה שנים. היא הרהרה בתוגה כמה קצרה התקופה שהייתה באמת מרוצה מהמראה שלה. שנות התבגרותה חלפו כמו נסיעה דוהרת ברכבת, אז לפעמים נתקפה חיבה כלפי המראה הבלתי שגרתי שלה, לרגליים הארוכות, לקומתה הגבוהה מדי. קומה של שחקניות כדורסל הקניטו אותה בקריצה, אבל זכור לה שרוב הזמן הייתה מוטרדת וחסרת נחת וניסתה לתקן משהו בעצמה. רבצה עליה תחושה שרק אם תצבע את שיערה לאדום, או תמרוט את גבותיה לקו דקיק או תרד שלושה קילו, אז הכול יהיה בסדר. בתום שנות העשרים, הפציעו השנים הארוכות שגופה נשדד ממנה לטובת ההריונות וגידול הילדים. ורק לאחרונה נפרסו השנים הרגועות, שבהן הייתה מפויסת ונינוחה יותר, הרפתה מהשמירה על המשקל ולעתים גם טפחה בחביבות על כרסה המשתפלת. קיבלה בהבנה את השערות הלבנות הבודדות שבכל זאת הקפידה לסלק, אף שאמה הזהירה אותה שהתלישה מגבירה את גדילתן של שערות לבנות חדשות.   

                                                                                              ***

האישה ניסתה למשוך את השיחה עם המזכירה ולהתחבב עליה כדי שזו תחשוף משהו מהמידע המוצפן בחיסיון רפואי אודות תוצאות הבדיקה שלה, אבל הבחורה הצעירה סירבה לשתף פעולה, הייתה עטופה בשיריון הניכור של עובדים עם קהל שאיבדו לגמרי סבלנות ורצון לגלות אדיבות. בקול עצי אמרה שיש מישהו בפנים ושתקרא לה כשיגיע תורה. בינתיים היא יכולה להמתין. האישה התיישבה בחדר ההמתנה ועלעלה בדפי הכרומו המבריקים של מגזין הנשים. עיניה נלכדו בכותרת כתבה מצולמת שהבטיחה ללמד לחזור להיות בכושר בעשרה שלבים פשוטים. כשעיניה רפרפו מעל ההוראות הנלהבות של השלב השביעי, היא ראתה שמחדרו של ד"ר זוסמן יצאה אישה מבוגרת, מדדה על מקל הליכה. המזכירה קראה בשמה: נורית. נורית שביט. שמה המוכרז בחלל החדר נשמע נוכרי ומפתיע. היא קמה, החזירה את המגזין למקום והתקדמה מהססת לכיוון הדלת הפתוחה. "את יכולה להיכנס," עודדה אותה המזכירה ממקום מושבה והתעלמה מצלצולי הטלפון שצבאו על המרפאה.   

"שלום!" קיבל אותה בחיוך ד"ר זוסמן והיא הרגישה כמו תמיד כשביקרה אצלו בעשר השנים האחרונות שמסיבה עלומה כלשהי, היא חביבה עליו, שהוא שמח לראותה. הוא היה גבר נאה ומושך בן חמישים וחמש לכל היותר, בלורית שיערו הייתה כסופה ומלאה והוסיפה לו הדר. גופו המוצק והמרשים מילא את כל הכיסא. הוא שאל אותה לשלום ילדיה ולשלומה, והיא סיפרה בקול כבוש שהיא מאוד מתוחה מאז שהודיעו לה שבדיקות הדם שלה מצריכות ביקור חוזר אצל הרופא המפנה. היא ציפתה להבעה כלשהי על פניו, אך הוא נראה כאילו שכח בכלל במה מדובר. היא חשבה שאם הוא לא זוכר תוצאות קטסטרופליות, אז אולי אחרי הכול, תוצאות הבדיקה שלה לא כל כך גרועות. אולי גילו לה סכרת. סכרת ולא סרטן. הלוואי שזו רק סכרת, סכרת או דלקת נסתרת, היא התפללה. בשתי המחלות הללו אפשר לטפל בעזרת תרופות, משתיהן אפשר להירפא והן לא מסכנות חיים. הוא ביקש ממנה את הכרטיס שלה, העביר אותו במסוף ואמר "בואי נראה." היא אמרה לו שניסתה לברר לבדה את התוצאות באינטרנט, אך הוא קטע אותה, "רק רגע בבקשה, נורית."

בזמן שד"ר זוסמן צמצם את אישוניו וקרא את תוצאות הבדיקה במסך המחשב, רעדו לה הרגליים והיא המשיכה להתפלל שהכול אצלה בסדר, וחשבה שיש לה עוד הרבה מה להספיק בחיים. בדחיפות הראשונה עליה להפסיק את המאבקים המתישים עם עומר. היא מוכרחה להתחיל לדבר איתו ולהפסיק להתרגז מכך שהוא כמו כל בני גילו מרוכז בעולמו ולא רואה אותה, או רואה אותה בתור מטרד מביך, במיוחד ליד חבריו, אז הרגישה כמה הוא בוש בה והשתדלה בכל כוחה לכווץ את דמותה ולקמץ במילים.  

כעבור דקות ארוכות, ד"ר זוסמן אמר מרצין שתוצאת בדיקת הדם מצביעה על עלייה ניכרת ברמת הטריגליצרידים בדמה, או במילים אחרות עלייה בשומני הדם שלה, ושהיא חייבת להקפיד על תזונה נכונה ולהפחית בפחמימות. "זה מסוכן?"  שאלה והרגישה ילדותית כמו בתה בת השמונה. כל כך בנלית וחשופה הייתה חרדת המוות שלה.

"ערכים גבוהים יכולים לגרום להתקף לב או לאירוע מוחי," ציין ד"ר זוסמן וקם מכיסאו. "בואי נבדוק את לחץ הדם שלך ואת הלב," הוא אמר והיא הריצה במהירות את רשימת ההקרבות שהייתה מוכנה לעלות לזבח בתמורה לבריאות טובה, על כל כך הרבה דברים הייתה מוותרת במשא ומתן הדחוק הזה.

הוא נעל את דלת חדרו, הסיט את הווילון והורה לה לחלוץ את נעליה ולשבת על מיטת הבדיקות. היא חלצה את נעלי העקב שלה והוא נעמד קרוב אליה עד שחשה בנשימתו. הוא הניח יד על כתפה, ולא הסיר אותה ממנה גם כשלחש באוזנה, "אין לך מה לדאוג, למה את כל כך קפואה." הוא בדק לה לחץ דם וכשהמכשיר צפצף, חייך אליה שהכול תקין, ואחר כך ביקש ממנה לפשוט את שמלתה כדי להאזין ללב שלה. האישה רצתה להגיד שאין בכך צורך, שהיא לא צריכה להתפשט לגמרי, שמספיק שתפשיל רק את החלק העליון, אך קולה נדם והיא ביצעה את הוראותיו בשתיקה, ופשטה גם את החזייה לאחר שהוא סימן לה בידיו להוריד.

היא חשה מושפלת לבושה בתחתוניה בלבד על הנייר המחוספס שנפרש על מיטת הבדיקות כשהניח את הסטטוסקופ הקר על חזהּ והקשיב לדפיקות לבה ההולם בחוזקה. וכששאל אותה, מתי לאחרונה הלכה לבדיקה אצל כירורג שדיים, היא לחשה שהיא לא זוכרת, איבדה לגמרי את ריכוזה, וראתה כיצד אצבעותיו העבות לשות את בית השחי שלה ואחר כך עוברות למשש את שדיה. לחייה ותנוכי אוזנה בערו מבושה. הוא הורה לה להתלבש, וכשסיים נפנה לכיור ושטף את ידיו בקפידה כמו שוטף מעצמו כל זכר למה שאירע. פניו היו סמוקות והביעו גועל, בטח נגעל מעצמו, נגעל ממנה. לאחר שהתלבשה בזריזות, התיישבה מולו בפנים מורכנות, והוא מלמל שהכול אצלה בסדר פחות או יותר. אנחת רווחה קלה השתחררה ממנה. הוא החזיר את כרטיס קופת החולים שלה ומרוחק ביקש שתקבע תור אצל דיאטנית שתנחה אותה מה עליה לאכול כדי להוריד את הכולסטרול שבדמה. היא חייבת לשמור על עצמה! האישה הנהנה בדממה לאצבעותיו השמנות המתרות בפניה, ועוד לפני שעזבה את החדר הוא קרא רועם, "הבא!"     

בדרך הביתה במכונית, שִחזרה מה קרה וידעה שהיא שיתפה פעולה עם כך מראש עוד מהצהריים, כשלבשה שמלה והתגנדרה והצטבעה, ואחר כך נרתמה לכך כשצייתה להוראותיו בלי להפעיל שיקול דעת, על אף שידעה שרופא משפחה לא אמור לבדוק את שדיה. היא לא הייתה בסדר, ולכן גם לא תספר על כך לאיש. היא התביישה שעשתה כל מה שהורה לה בלי למחות ובלי להתקומם, אחרי כל מה שקראה וידעה. מודעותה פרחה ממנה כמו דליפת שתן. היא התביישה שמרחה את שפתיה בשפתון אדום עז והרהרה שללא ספק האדום שבחרה היה בוהק מדי.

 

* תמלול ההרצאה: נילי שמילי 

(שקף) איך לשרוד בכאילו בלב ים או בקיצור: אלבב"י

מחיאות כפיים. + כניסה של כלנית.  

כלנית: מרגישים שאתם לא שלמים? שמשהו בכם מקולקל או לא ראוי לאהבה? ומה אם הייתי מבטיחה לכם שזה לא חייב להיות כך, שיש לכם דרך להשתנות? 

"איך לשרוד בכאילו בלב ים" או בקיצור אלבב"י, התחיל כבלוג קטן שפתחתי בשנת 2004. הבלוג הקטן הזה שכתבתי על המיטה בחדר בבית הוריי הפך עם השנים לאחד הבלוגים הכי נקראים של העשור הקודם, ומשם לאחת מעשר הרצאות טד הכי נצפות של העשור הנוכחי ולבסוף למפלצת שסחפה אחריה וממשיכה לסחוף אנשים רבים ברחבי העולם שמשתמשים באופן קבוע בשיטה. 

בימים אלה אני מרצה על בסיס יום יומי בארץ וברחבי העולם, כולל מקומות כמו הוואי, זימבבואה וליכטנשטיין. נכון להיום, הספר איך לשרוד בכאילו בלב ים תורגם לחמישים ואחת שפות ואני מקבלת מידי יום מאות מיילים וטלפונים מאנשים ברחבי העולם שרוצים להודות לי בהתלהבות ולספר לי עד כמה חייהם השתנו מקצה לקצה. 

כשהמצאתי את השיטה לא דמיינתי בחלומות הכי פרועים שלי שהיא תהפוך לכזאת תורה ואפילו לעוגן מסוים עבור כל כך הרבה אנשים. הבנתי שבעולם משוגע כמו שלנו, לא נוכל כמובן למנוע מאסונות או משברוני לב לקרות, אבל כן נוכל למנוע מעצמנו להרגיש את התחושות הקשות שכל כך התרגלנו להרגיש. 

איך לשרוד בכאילו בלב ים היא שיטה שפיתחתי כדי לנסות להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, ואולי בדרך גם לגרום לנו ללמוד לאהוב את עצמנו קצת יותר. 

אוקיי. ולפני שמתחילים, כמה דברים טכניים. 

קודם כל, לגבי שאלות – אני מבטיחה שיהיה זמן בסוף. לא יהיה פה אחד או אחת שיישארו ללא מענה. 

דבר שני, בסוף ההרצאה, תוכלו לגשת לגליה המקסימה, כאן בשולחן מאחור, ולרכוש בהנחה של חמישה אחוזים את ערכת איך לשרוד בכאילו בלב ים, הכוללת את הספר כמובן, אטמי אוזניים, ציפית לכרית, דיסק איך לשרוד עם טיפים שלא תמצאו בספר, וגם ספרון הצצה לספר הבא שלי, 'איך לשרוד בכאילו בהרי ההימלאיה'. אז כל מי שמעוניין, לגשת בבקשה לגליה בסוף ההרצאה. זה באמת במחיר מיוחד למי שנמצא פה היום. 

אוקיי, אז בואו נתחיל. 

(שקף) איך הכול התחיל? 

בשנת 2004 מצאתי את עצמי עם לב שבור וכמו הרבה נערות בגילי לא ידעתי מה לעשות. מי שהיה בן הזוג שלי באותה התקופה הותיר אותי עם הרבה מאוד שאלות וכאב בלב ובאותו הרגע החלטתי שלא להיכנע לכאב ולצאת לחפש את "התרופה" שתגרום לי להרגיש טוב עם עצמי שוב, "התרופה" שתגרום לי להרגיש שלמה יותר ובטוחה בעצמי. ניסיתי יוגה, מדיטציה, ניסיתי טיול מסביב לעולם, טיפול כזה או אחר והרבה שיטות שונות ומשונות, אבל שום דבר לא הצליח לרפא אותי. כמעט ויתרתי, אבל אז קרה דבר מוזר. 

(שקף) ואז קרה דבר מוזר 

זה היה בערב שגרתי לגמרי שליליאן וויס ממסצ'וסטס התראיינה אצל רפי רשף ושינתה את חיי. 

(שקף) תמונה: רפי רשף וליליאן וויס

בדרכה לצרפת לפגישת עסקים, תקלה במנוע גרמה למטוסה להתרסק ולגרום להריגתם המיידית של 249 נוסעים וצוות המטוס. כולם נהרגו, כולם מלבד ליליאן. במשך חמישה ימים היא צפה בין חיים ומוות במי האוקיינוס האטלנטי עד שמסוק של חיל האוויר האמריקאי מצא אותה וחילץ אותה. 

היום ליליאן נשואה ואמא לשניים, היא מנחה תכנית בוקר, כותבת טור בניו יורקר וכתבה ספר זיכרונות מההישרדות בים, שעל הזכויות שלו נלחמו נטפליקס ופרמאונט. נטפליקס זכו והצילומים בכיכובה של איימי אדאמס בעיצומם. 

זה היה הדבר הקשה ביותר שקרה לי, היא אמרה לרפי. אבל הזדמנות ענקית להתחיל מחדש. לפני המקרה, היא סיפרה, הייתי במקום הלא נכון לי, הייתי חסרת אנרגיות ובעיקר לא אהבתי את עצמי, ועכשיו? עכשיו אני חיה את החיים שתמיד רציתי לחיות. עכשיו אני מאושרת. 

מאז אותו הראיון, התחלתי לחקור עשרות מקרי הישרדות אמיתיים ולא אמיתיים במטרה להבין את מנגנון ההישרדות ואת מנגנון ההעצמה שמגיע בעקבותיו. נעזרתי בין היתר בהזקן והים (שקף), קצת חיי פאי, (שקף) לאכול להתפלל לאהוב (שקף), טיפונת בעל זבוב (שקף), החצי השני של טיטניק (שקף), להתחיל מחדש (שקף), בחזרה מטואיצ'י (שקף), ו- 127 שעות (שקף), וזאת כדי לנסות להבין מה משותף לאותם אנשים ששרדו בכוונה או בלי כוונה והפכו לגרסה טובה יותר של עצמם. מה עבר עליהם בדרך, מה גרם להם לא לאבד תקווה ויותר מכך, איך השתמשו בטראומה לטובתם, ואיך אוכל להשיג בעצמי את אותו האפקט. 

בתור התחלה קראתי את הרשימה השחורה של חברות התעופה, איתרתי כבישים מסוכנים במדינות עולם שלישי ובדקתי הסתברויות טביעה של אוניות, אך בסופו של דבר הבנתי שלא אוכל להבטיח התרסקות או טביעה אמיתית, ובעקבות כך, גם לעולם לא אוכל להבטיח הישרדות אמיתית ושינוי אמיתי. לליליאן וויס אמנם היה מזל גדול, אך מה אם אטוס ולא אתרסק, וגרוע מכך, מה אם אטוס, אתרסק ואמות וכל המטרה תתפספס וגם מה אם אטוס לטיול ופשוט אהנה ממנו, מבלי שחיי ישתנו? הבנתי שאם אני רוצה שינוי אמיתי אני לא יכולה לסמוך על המזל. אני צריכה משהו אחר שיוכל להוביל אותי לתוצאה המדויקת שחלמתי עליה. הבנתי שלעולם לא אוכל לשלוט בגורלי, אלא אם כן… אלא אם כן זה בכאילו. 

(שקף) איך לשרוד בכאילו בלב ים

בהרצאה הקצרה הזאת אני הולכת לקחת אתכם למסע הישרדות אמיתי לגמרי, בכאילו. זה לא יהיה פשוט. במובן מסוים לצאת לשרוד בכאילו זה הרבה יותר סיזיפי מלשרוד באמת. 

אמנם בשביל ליישם את השיטה לא תצטרכו לפנות זמן או לחסוך כסף, אבל כן תצטרכו אנרגיה, דמיון ובעיקר אמונה בעצמכם. 

אני כבר אומרת מראש, השיטה היא לא לבעלי לב חלש. יהיו רגעים שתרצו לוותר, יהיו רגעים שתרגישו שאתם בסכנה ותגידו לעצמכם, למה נכנסתי לדבר הזה בכלל, אבל אם תצליחו לאתגר את עצמכם ולהפעיל את הדמיון הפרוע ביותר שלכם, אם תצליחו להתמסר, אבל להתמסר עד הסוף, תוכלו להיות כל מה שחלמתם עליו, אתם תצליחו לשנות את חייכם. 

(שקף) רגע לפני שמתחילים

רגע לפני שמתחילים יש כמה כללי בסיס להצלחה במסע, שכל אחד ואחת מכם צריך לדעת ול-ש-נ-ן. 

(שקף) זמן

כלל מספר אחד: זמן – הזמן המומלץ למסע משתנה מאדם לאדם, מנתונים שאני אספתי, ארבעה חודשים הם הזמן הממוצע המומלץ, אבל שכל אחד יעשה את החושבים שלו וישרוד את התקופה המתאימה לו על פי שיקול דעתו. הדבר החשוב באמת הוא לא להפסיק עד לתאריך הסיום שהצבתם לעצמכם, גם אם אתם מרגישים באמצע שנמאס לכם או שמישהו משכנע אתכם שאתם "משופרים מספיק".

(שקף) סודיות

כלל מספר שתיים: סודיות. אתם בטח כבר מתחילים לחשוד שלשרוד בכאילו זה לא בדיוק רעיון ברור שכל אחד יכול להבין. אל תתפתו לספר על כך לקרובים שלכם. כמה שיותר דיסקרטיות, עדיפה להצלחה שלכם. תופתעו לגלות עד כמה אנשים יכולים להיות רעילים בנוגע לרעיונות חדשים שזרים להם. 

(שקף) תכנון מקדים

וכלל מספר שלוש: תכנון מקדים. אתם תראו שכשתתחילו, האתגר המרכזי שלכם יהיה לשרוד תוך כדי החיים עצמם. אתם תמצאו את עצמכם לא פעם מנסים להילחם מול כריש לבן בזמן שהעובד החדש במשרד שואל אתכם מה הסיסמא של המחשב, ולכן תצטרכו להבין איך לתמרן בין החיים האמיתיים למסע המדומיין. ככל שיותר דברים יהיו מוכנים לכם מראש, כך ברגע האמת לא תתקעו ותוכלו להמשיך את חייכם בניוטרל מבלי שזה ייראה חשוד או מבלי לתת הרגשה שאתם בלחץ מסוים בעולם האמיתי. 

(שקף) אז מה זה בעצם אומר לשרוד בכאילו בלב ים? 

אז מה זה בעצם אומר לשרוד בכאילו בלב ים? 

איך לשרוד בכאילו בלב ים זו שיטה מוכחת שפיתחתי של אימון מוחי, בה המוח שלכם לומד להתמודד עם מצבי סטרס מדומיינים על מנת להגיע למצב של העצמה אישית אופטימלית. 

בעזרת השיטה תוכלו להפעיל את המוח שלכם לטובתכם, להכניס את עצמכם למקומות הכי קשים והכי מאתגרים כדי שבסופו של דבר תוכלו לייצר חוסן נפשי. 

איך לשרוד בכאילו בלב ים זו שיטה שהיא מצפן ומהווה עוגן לחיים. בכל פעם שנדמה לנו שהחיים מאבדים כיוון, "איך לשרוד" באה להצלה שלנו, של כל אחד ואחת שנמצאים כאן ורוצים להשתנות. זכרו, השינוי הוא אפשרי. עם קצת מאמץ, אפשר להשתנות כל פעם מחדש. 

(שקף) מה

החלק הראשון של ההרצאה יעסוק ב'מה'. מה לדמיין? מה להמציא? איך מדמיינים התרסקות של מטוס ומי הם האנשים שכדאי להרוג, איפה הולך להתקיים המסע, והלו"ז היומיומי בים. 

(שקף) איך – פרקטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית או בקיצור פמשהה"י

והחלק השני יעסוק ב'איך', או איך שאני אוהבת לקרוא לזה: "פרקטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית". או בקיצור "פמשהה"י". איך נעלמים במשרד? איך מתעלמים מבוס או מהורים? איך להיות פיזית במקום מבלי להיות נוכח באמת? ועוד ועוד. 

שני החלקים האלה מתקיימים זה לצד זה ושניהם דורשים הכנה, מנטלית ופיזית. 

(שקף) יוצאים לדרך

אז קדימה בואו נצא לדרך. 

אז הדבר הראשון שניגע בו הוא שלב התכנונים, שאמור פחות או יותר לקחת לכם באזור השלושה שבועות. חשוב שתזכרו, כלל ברזל! לא יוצאים לדרך בלי מאגר רעיונות. זכרו, תוך כדי ההישרדות יהיה לכם מספיק על הראש וזה עלול לגרום לכם למתח גבוה אם תרגישו שגם חסרים לכם רעיונות לחשוב עליהם. 

נהוג בדרך כלל לחלק את מאגר הרעיונות לשניים. 

(שקף) מאגר רעיונות אישי 

האחד, מאגר רעיונות אישי, כאן זה הזמן להכין רשימות הכוללות טראומות מהעבר, כולל טראומות ילדות, חלקים באופי שלכם או בגוף שלכם שאתם לא אוהבים, נקודות תורפה, רגשות אשמה וכו'. המאגר הזה יחסית פשוט ולא דורש יותר מידי מאמץ. יום יומיים של עבודה והרשימות האלה צריכות להיות מוכנות לכם בשלוף. 

(שקף) מאגר רעיונות של טבע וכוח עליון 

והשני, מאגר רעיונות של טבע וכוח עליון. המאגר הזה ידרוש מכם הרבה יצירתיות ומחשבה. כאן זה הזמן להמציא את המתווה הכללי של המסע שלכם. החל ממיקום התרסקות המטוס ועד למיקום ההישרדות עצמה. 

אני למשל ממליצה על סיבוב הישרדות מעגלי במרחק רחוק וסביר מהאי המומצא וואק-וואק, שבאיי הוואי. (ממוקם בכאילו בין וואיקיקי למאווי) אבל כמובן שזה יכול להיות כל מקום אחר המהווה עבורכם איזשהו טריגר, זה יכול להיות מקום בו הייתם עם אהובכם לשעבר, או סתם מקום רומנטי שמעורר בכם אי נוחות. 

בנוסף, כאן אתם ממציאים ומכינים רשימות של סוגי מזג אוויר, התמודדויות אופציונליות בים, כמו כרישים, סופות, או היפותרמיה/ התייבשות. 

(שקף) טריקים ונחמה 

שני דברים שאני ממליצה עליהם בחום בשלב ההכנות. האחד, המציאו מראש כל מיני "טריקים", שיכולים לבלבל ולעייף אתכם בזמן שאתם בים. זו יכולה להיות חפיסת שוקולד שנשמטת מידכם ונעלמת או מכשיר סלולרי מקולקל שיכול לשחק לכם בראש. ככל שהמכשולים שתציבו לעצמכם בכאילו בים יהיו קשים יותר, כך תצליחו להגיע לגרסה הטובה ביותר שלכם בחיים האמיתיים. הדבר השני הוא נחמה ונקודת אור. גם אם לדעתכם מצבכם הוא הנורא ביותר אליו בן אנוש יכול להיקלע, ואתם מעוניינים להקשות על עצמכם ככל הניתן, עדיין חשוב להמציא נקודות אור למסע. ללא נקודות אור, ההישרדות תהיה בלתי אפשרית ואף חסרת אחריות. אני במסעות שלי בכאילו נוהגת להשתמש בחיה מנחמת, (סוס ים ורוד ורירי) שמהווה עבורי מקום של ביטחון, אבל כמובן שאתם יכולים להמציא חפץ מנחם, מנטרה, נופים, וכל מה שעשוי להשרות עליכם רוגע. 

(שקף) הבהרה

חשוב להבין: המאגרים שתכינו בשלב ההכנה המוקדמת הם כלליים. את רוב העבודה אתם נדרשים לעשות תוך כדי החיים עצמם ולא ניתן לתכנן את כל המסע מראש, וזה גם יהיה חסר אחריות לעשות את זה. המטרה היא להתמודד עם ההישרדות תוך כדי החיים, המטרה היא ללמוד לאלתר מחשבות ולפתור בעיות תוך כדי תנועה. המאגר הוא בהחלט מקום של ביטחון, אך אינו מחליף את הספונטניות שבמסע עצמו. 

ועכשיו אחרי שהכנו, חשבנו, תכננו ועשינו רשימות אנחנו מוכנים לצאת לדרך. 

(שקף) רגע, אבל איך בכלל מתחילים לחשוב על רעיונות?

רגע, איך בכלל מתחילים לחשוב על רעיונות? מתחילים לפרק אותם לגורמים. חושבים על כל האלמנטים שאמורים להופיע בלב ים. החל מהמטוס, ועד לחיי היום יום בים. 

(שקף) ואם אין לי רעיונות טובים אני יכול לשאול רעיון מזה שלידי? 

צריך להבין. כל מה שתמציאו צריך לשרת אתכם, ולכן ההמצאות הן אישיות. אני יודעת שזה מפתה להתעניין ברעיונות של זה שיושב לידכם. אבל נסיבות החיים של כל אחד מאיתנו הן אלו שצריכות להשפיע על ההמצאות שלנו. עלינו לקשר את ההמצאות לחיים שלנו, לאנשים שנמצאים בחיים שלנו ובעיקר לנסיבות החיים שהובילו אותנו לנקודה הזאת, בה אנחנו זקוקים לשינוי. 

אחת הדוגמאות שאני אוהבת לתת בהרצאות שלי היא אישה אחת שניסתה את השיטה ואחרי זה פנתה אליי זועמת בטענה שזה לא עזר לה ולא שינה אצלה כלום. אחרי כמה בירורים איתה הבנתי שאחת הבעיות שלה בחיים היא ההתמודדות מול אמא שלה. תמיד לאמא שלה היו המון טענות כלפיה, היא הייתה לא מרוצה ממנה, ואותה אישה הרגישה שהיא לא מקבלת את האהבה שהיא זקוקה לה. שאלתי אותה, שרית, שם בדוי כמובן, שרית, האם המצאת בטיסת ההתרסקות שלך אישה שמזכירה את אמא שלך? האם ניצלת את חוויות החיים שלך כדי להכניס אותם לסיפור הדמיוני שלך ובכך לנסות להתחשל? התשובה שלה כמובן הייתה לא. ולכן בסיום המסע שלה, לא קרה שום דבר משמעותי. לא קרה אצלה שינוי והיחסים בינה לבין אמא שלה נשארו אותו הדבר. 

עוד דוגמא, מישהי, נקרא לה סיון עם ו' אחת, זו מישהי נורא עדינה שמפחדת באמת מכל דבר. מנחשים, מאנשים, מכלבים. מהכול. גם היא, כמו שרית, שלחה לי מייל זועם על כך שהחרדות שלה עדיין נמשכות גם אחרי המסע שבכאילו. ביקשתי ממנה, סיון, ספרי לי על טיסת ההתרסקות שהמצאת. והיא סיפרה, שהיא מאוד פחדה לדמיין מטוס מתרסק ולכן היא המציאה מטוס שפשוט נוחת במי האוקיינוס. היא סיפרה שדמיינה אנשים נחמדים על המטוס ושכולם שורדים יחד במן אידיליה כזאת במי הים, שהיו חמימים כמובן, כי היא כמובן דמיינה שמדובר באוגוסט. חבורת האנשים הנחמדים שרה שירים של ג'סטין טימברלייק והעבירה את הזמן בשיחות נפש מדומיינות עד שהגיע החילוץ כעבור שלושה ימים בלבד. 

חברים, חשוב להבין. אין חוכמות. לא נעים לומר, אבל אתם צריכים לסמוך על האינטליגנציה שלכם ולהפעיל שיקול דעת, גם אם זה קשה. אתם לא תוכלו להוביל לשינוי אם כל הזמן תחפשו איך להקל על עצמכם. ולכן אני רוצה לתת לכם כמה טיפים ודמיונות לדוגמא. אתם מוזמנים להשתמש בהם כבסיס במידת הצורך. 

אנחנו נדבר על זה בהרחבה בחלק השני, אבל שתדעו כבר עכשיו, את טיסת ההתרסקות מומלץ בחום להתחיל בסוף השבוע. אתם תראו שתחילתו של המסע בכאילו עלולה להיות מבלבלת וכדאי שאף אחד בעבודה, כמו העובד החדש שירצה לדעת איפה ההמבורגר הכי טעים באזור המשרד, לא יישב לכם על הראש בדקות הקריטיות האלו.

ההתרסקות שאני ממליצה עליה היא התרסקות אכזרית, אבל זה כמובן תלוי בכושר הסיבולת שלכם. המציאו חברת תעופה מפוקפקת, מוזמנים להמציא לה שמות לפי מה שבא לכם. שמעתי כבר על אימג'ן איירליינס, כאילוליינס, פריטנד איירליינס וכו'. מוזמנים להיות יצירתיים ולעוף רחוק עם הרעיונות שלכם. עדיף כמובן שזה יהיה מטוס ג'מבו, מרבה אנשים- מרבה דאגות! האנשים שתבחרו למטוס שלכם צריכים להיות מומצאים בקפידה. אם כמו שרית, אמא שלכם מאוכזבת מכם כי אתם לא מצליחים כפי שהיא קיוותה שתהיו כבר בשלב הזה, שימו דמות אימהית על המטוס שתתיש אתכם בשאלות לגבי העתיד שלכם. אם בן הזוג שלכם לשעבר חושב שאתם בכיינים וזללני אנרגיה, המציאו דמות שדומה לו ושתפו איתה את כל הפחדים שלכם. אם אתם מרגישים שאכזבתם יותר מידי אנשים בחייכם, המציאו אישה נעולה בשירותים בזמן ההתרסקות ולמרות תחנוניה לעזרה, אל תקומו ממקומכם. 

את הרגעים שלפני ההתרסקות כדאי לרפד בבכי תינוקות, בחפצים מתחלקים במעברים או צרחות של דיילות, גם קיא זה מצוין או כלבים שבורחים מכלובים. 

לא חסרות סיבות להתרסקות. זה יכול להיות ברק, ציפורים במנועים, טייס מחבל, טייס שיכור – לשיקולכם. לדעתי מזג אוויר חריג יכול לעשות בכיף את העבודה. אני ממליצה בחום גם על איזשהו חפץ חד מהמטוס שיתקע לכם בגוף ויפצע אתכם. זה יכול להיות מזלג, או קרש האוכל שבמושב שלפניכם. 

למרות שההתרסקות היא בכאילו, חלקכם, תלוי בחוסן המנטלי שלכם, עלולים להרגיש שמדובר בהתרסקות אמיתית לכל דבר, ולכן דאגו שבזמן שאתם מדמיינים, תהיו במקום נעים בביתכם, מכוסים בשמיכת פוך, ואפשרו לעצמכם לצרוח כשזה קורה. אל תפחדו לפחד. 

אל תפחדו גם להרוג את האנשים האלה שזה עתה המצאתם. להיפך! הריגתם היא הדרך האפקטיבית ביותר שלכם להתמודד עם חרדת הנטישה שלכם. תהרגו-תהרגו-תהרגו וזה ישתלם לכם בגדול. 

את השבוע הראשון בלב ים בכאילו אני ממליצה להגדיר כשבוע אוריינטציה. במהלך השבוע הזה, אתם תנסו להבין ולבנות את לוח הזמנים שלכם בים על פי הצרכים שלכם, ובמקביל ללמוד איך לשלב את החיים האמיתיים עם החיים שבכאילו – על זה כאמור נדבר בהמשך. 

תצטרכו לחשוב על פעולות היום יום שלכם ועל לוח הזמנים בהתאם לאופי שלכם. איך אתם רוצים שהיום שלכם יתנהל? האם אתם רוצים להיות בתנועה, או מעדיפים להישאר במקום אחד? האם הים שלכם שקט או מלא גלים? 

אני לדוגמא בן אדם יחסית רגוע ביום יום שלי, אני אוהבת להיות לבד, אני אוהבת שקט, אני אוהבת שיש לי זמן למחשבות ולכן לוחות הזמנים שאני בדרך כלל מארגנת לי ב"איך לשרוד" כוללים הרבה רעש, גלים סוערים, המולה ותזוזות. 

(שקף) סדר יום בים בכאילו לדוגמא

הנה לוח זמנים ליום שלם בים בכאילו שריכזתי מכמה אנשים שעברו את המסע: 

05:30 השכמה ובהייה בזריחה 

06:30 מדיטציה

08:00 חיפוש ניצולים ושאריות מטוס

13:00 זמזום פרסומות מהטלוויזיה ומהרדיו

15:00 שנ"צ על כנף של מטוס

17:00 כתיבת מכתבים בעל פה

18:00 רשימה בעל פה של כל האנשים שאתם מכירים

19:00 שחיית התחממות והתשה

20:30 שינה על שארית של כנף מהמטוס 

לא משנה אילו דברים תמציאו, מה שחשוב הוא להיות בתנועה מחשבתית. שלא יהיו חלקים מתים בים. חוסר ברעיונות עלול לגרום לכם להתעייף ולהישאב יותר ויותר לחיים האמיתיים. 

כמובן שלוח הזמנים הוא דינאמי. בתוכו אתם צריכים לכלול את הדברים שהכנתם מראש, כמו למשל היזכרו בפעם ההיא שקראתם ביומן של בן הזוג שלכם, ושבן הזוג שלכם גילה את זה ואמר שאתם שפלים וקנאיים וחסרי ביטחון ושהוא לא מבין מה הוא עושה אתכם ולמה הוא סמך עליכם ואהב אתכם כל הזמן הזה. 

חשבו על הדברים הנוראיים שעשיתם במהלך חייכם עד שלא תוכלו יותר. ואז, כשתרגישו שהשנאה העצמית שלכם חזקה מספיק, התחילו להתמקד גם בהיבטים הפיזיים של ההישרדות. גלים גבוהים, רוחות, קור, חום, כרישים, וגם, זיהום מהמגש שנתקע לכם בבטן, כאבי ראש, התייבשות, ורעב. תהיו ספציפיים. אם המצאתם רוחות, דמיינו כיצד הן נראות. האם הן מזיזות אתכם ממקום למקום? האם הים סוער? האם גופת אדם צפה לידכם? 

כאן גם יהיה הזמן להשתמש בטריקים שהכנתם. 

אחד הטריקים שאני נוהגת להשתמש בו הוא טריק הדגים הנעלמים. אני מדמיינת לעצמי ים כחול ונטול דגים כדי שגם אם תעלה בי המחשבה להרוג דג ולאכול אותו, באופן אבסורדי לא אצליח למצוא כזה. ובעקבות כך, יצרתי מצב בו אני מדמיינת את עצמי אוכלת את החיה המנחמת שלי, (סוס הים הרירי) מקבלת ממנה הרעלה ומאבדת הכרה לכמה רגעים. 

טריק נוסף שאני אוהבת הוא טריק המסוקים. אלה יכולים להיות מסוקים או כמובן ספינות, העיקר שיחלפו בשעה קבועה ביום ולא יבחינו בכם. כדי להבין מהי השעה האידיאלית למסוקים לחלוף אתם צריכים להבין באיזו שעה ביום אתם נהיים חסרי סבלנות. הגעת המסוק/ הספינה צריכה להתרחש בשעה שאין לכם כוח לכלום. אם אתם בדרך כלל זועפים בבוקר, אז בבוקר. אם אתם מסיימים את יום העבודה בשש בלי אוויר, אז זו השעה המומלצת עבורכם.

(שקף) חלק שני: איך עושים את זה? פרטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית – פמשהה"י

אז איך לעזאזל עושים את זה? 

כמובן שאם היינו חיים בריק, ולא היינו צריכים לפגוש אנשים, ללכת לעבודה או להופיע בארוחות משפחתיות, זה היה קל יותר, אבל המציאות היא כזאת לצערכם, או לשמחתכם, שאנחנו יצורים חברתיים. 

אנחנו צריכים לנסות להשתפר ולשרוד תוך כדי החיים ולא בנפרד מהחיים. 

כמובן שלא הייתי קובעת דווקא על ארבעת החודשים האלה מסיבה לחברים, או מזמינה מסעדה לעשרים מחבריי הקרובים. או מתכננת טיול להרים עם משפחתי, אבל אני גם לא מתכוונת למנוע מכם לראות משפחה, ללכת לסופר, לעבודה או אפילו לפגוש חברים. הכול אפשרי בעזרת כלל אחד חשוב שמיד אדבר עליו. 

אתם צריכים דבר ראשון להבין ולקבל את העובדה שהחיים האמיתיים לא יקלו על פעולת הדמיון, להיפך. ולכן בשבוע הראשון והשני בעיקר, תצטרכו לגרום לעצמכם לדמיין באופן יזום עד שפעולת הדמיון תבוא לכם בצורה אוטומטית יותר. 

לאט לאט אתם תבינו, האם אתם מדמייני בוקר? או יותר טיפוסים שמדמיינים בלילה? האם אתם זקוקים לשקט מוחלט כדי לדמיין ואז באמת למצוא ספסל שקט מחוץ למשרד שיהווה עבורכם עוגן לדמיון או שאתם מסוגלים לדמיין גם בחדר מלא אנשים פטפטניים או תוך כדי שאתם יושבים לצהריים עם העובד החדש במסעדת ההמבורגרים שנמצאת בקומת הקרקע של המגדל בו אתם עובדים. 

בעזרת הכלל שאני מיד הולכת להגיד אותו, אתם תוכלו לעשות הכול. 

(שקף) כלל האוטומט 

כלל האוטומט. בעזרת כלל האוטומט תוכלו לבלוט כמה שפחות ולעורר כמה שפחות תשומת לב וכך להתרכז בכל הכוח במטרה – לשרוד בכאילו, להתחזק ולהשתפר כבני אדם. 

דרך טובה לעשות זאת היא בראש ובראשונה לא להגדיל ראש. עשו את העבודה אותה אתם צריכים לעשות והימנעו ככל הניתן מלשבת אחד על אחד, לדוגמא עם העובד החדש שדורש שתשתפו אותו בפרטים על עצמכם או שיתעקש להזמין אתכם לקפה קר. 

נסו להעביר את היום בעזרת הנהונים מרובים, אבל ללא לקיחת יוזמה וללא ניסיון לפתח שיחות בעצמכם, נסו לכוון את הגעתכם למשרד בשעה בה כולם כבר עסוקים ולצאת ככל הניתן ל"שיחות טלפון" חשובות באוויר הפתוח. השתתפו אך ורק בישיבות מרובות משתתפים ואל תישירו מבט לאף אחד ובטח שלא תעשו טובות לאף אחד, זה לא הזמן להיות אנשים טובים. יהיה לכם מספיק זמן לזה אחרי התהליך. כדאי בנוסף להיצמד למישהו, כדי שהוא ילחם בשבילכם את המלחמות. זה לא זמן טוב בשבילכם להיות לא מרוצים, או לדרוש משהו ממישהו. 

התעלמות גם יכולה לבוא בחשבון, כל עוד היא לא נעשית ממקום "מרושע" שיכול לגרום לאנשים דווקא להפנות את תשומת הלב אליכם, במקום מכם. 

אחרי כמה שבועות כאלה, תהיו מופתעים לגלות עד כמה אתם יכולים להיות בלתי נראים בלי הרבה מאמץ ותתחילו להרגיש מאוד בודדים. העובד החדש יפסיק לשאול אתכם שאלות כי לא הבעתם בו התעניינות וחברות שלכם ובני המשפחה יפסיקו להתקשר אליכם כי סיננתם את השיחות שלהם. המצב ייראה לכם מתסכל, ותרצו כבר להגיע לשלב מתקדם יותר בתהליך. שלב בו אתם מרגישים התעלות, שמחה ותקווה. וזה יגיע, אני מבטיחה לכם שזה יגיע אוטוטו. אבל חשוב שתדעו שהתקווה והשמחה וההתעלות ילוו בתחושת אופוריה שעלולה לפגוע בכם אם לא תיזהרו. 

(שקף) אופוריה ומשבר שישים האחוזים  

שימו לב. אחרי שתשלימו שישים אחוזים מהמסע שלכם, אתם תתחילו להרגיש התעלות. שרדתם את המחשבה שלכם. שרדתם את התנאים הכי גרועים, את המחשבות הכי מטלטלות ואתם תרגישו שנרפאתם, שאתם יכולים להיות עמידים בפני כל מה שיבוא, אבל חשוב שתדעו, גם אם אתם מרגישים "מוכנים לעולם", אתם עדיין לא. אתם במקום רגיש. אתם עברתם חוויה קשוחה, ואתם צריכים עדיין לשמור על עצמכם ולאפשר איזשהו "חוצץ" בין ההישרדות לבין החזרה לחיים, כי אחרת אפקט החזרה לחיים הישנים שלכם יהיה מאוד מהיר וכל העבודה הקשה שעשיתם תלך לאיבוד. 

אתם מבינים, בשלב מסוים, בגלל שתרגישו טוב כל כך, אתם גם תקרינו משהו בטוח יותר כלפי חוץ, ואנשים מסוימים כמו למשל העובד החדש ירגישו את זה וירצו להיות בקרבתכם, כי אתם תחייכו ותהיו שלווים יותר מהרגיל. ולמרות שאתם עדיין תהיו עדינים מידי ועדיין לא הבשלתם עם התהליך עד הסוף ואתם במובן מסוים עדיין בוסריים, אתם תאהבו את הקרבה החדשה הזאת שנוצרה בעולם האמיתי עם אותם אנשים כמו העובד החדש ותתגעגעו לקרבה כזאת שהייתה לכם בעבר ותיווצר לכם כעת עם העובד החדש ובשלב מסוים, למרות שתנסו לומר לו שאתם באמצע תהליך ושאתם עדיין לא הגרסה הטובה ביותר שלכם, העובד החדש יגיד לכם שאתם יפים כמו שאתם וישכנע אתכם להפסיק לשרוד. בהתחלה אתם תהיו סקפטים, כי כמובן לא תאמינו שאתם באמת יפים כמו שאתם, אבל אחרי כמה זמן, אתם תתחילו להאמין לו. אתם תאהבו את המבט הזה שיש לו כשהוא מסתכל עליכם, ואת הדרך שבה הוא גורם לכם לחייך, ובלי שתשימו לב, אתם והעובד החדש תתחילו לבלות די הרבה זמן ביחד ואתם תצפו יחד בסרטים של ג'ים ג'רמוש ותבשלו יחד אורז מוקפץ ואתם בכלל לא תחשבו, אפילו לא לרגע, על כל חוסר השקט שהיה קיים בכם "פעם" והגרוע, הגרוע מכל הוא שתרגישו הקלה על כך שאתם לא צריכים יותר לשרוד יותר בלב ים, כי נרפאתם, נכון? לא. כי אחרי זמן מסוים, כשהעובד החדש יתרגל כבר לחיוך שלכם שהקסים אותו בהתחלה, אתם שוב תרגישו לא ממש שלמים ולא בטוחים בעצמכם ותתחילו לקרוא את המיילים וההודעות של העובד החדש ולכעוס עליו על דברים שאתם אפילו לא יודעים מהם ושוב תרגישו שאתם חוזרים להיות מקולקלים כמו שהייתם, ואחרי זמן מסוים העובד החדש בכבודו ובעצמו ישתמש בחולשות שלכם כדי להיפרד מכם. והוא יגיד לכם שהוא מצטער אבל שהוא לא יכול לחיות בחוסר השקט הזה. הוא ישתמש במילים כמו שלווה, רוגע, חוסר ביטחון ושלמות, המילים שאתם (!) בעצמכם אמרתם לעצמכם שחסרות בכם ולכן מלכתחילה יצאתם למסע שבכאילו ואתם תגידו לו שהרי אמרתם לו מההתחלה שיש לכם דברים שאתם חייבים לעבוד עליהם ובגלל זה אתם הייתם זקוקים, מוכרחים אפילו, להמשיך את המסע שבכאילו שהתחלתם, ורק בגללו עצרתם את הכול באמצע, כי סמכתם עליו והאמנתם לו שאתם יכולים לספר לו הכול עליכם, גם את הדברים הפחות נעימים לשמוע. 

וכך תמצאו את עצמכם שוב שבורי לב ושוב מרגישים רצון לעשות קאט בחיים ולצאת למסע הישרדות שבכאילו, והפעם, אתם תבטיחו לעצמכם, הפעם אתם לא מפסיקים אפילו לא דקה לפני מועד הסיום, ואז שוב תיאלצו לתכנן את מתווה ההישרדות, ולעשות רשימות של טראומות מהעבר, ולדמיין טורנדויים וכרישים וגלים, ושוב תצטרכו להרוג את כל האנשים המסכנים האלה שתמציאו בהתרסקות מטוס אכזרית, ושוב תצטרכו לפצוע את עצמכם עם מגש של מטוס ולקפוא מקור בכאילו במים הקפואים של האוקיינוס השקט ולדמיין שוב ושוב את הפעם ההיא שקראתם ביומן, או את הפעם בה עשיתם את עצמכם חולים כדי לא לפגוש את המשפחה של בן הזוג שלכם, וכל זה בזמן שבחיים הרגילים מצפים מכם להיות נחמדים ואדיבים לכולם, ואתם לא תוכלו לעשות את זה, כי אתם קודם כל רוצים לתכנת את עצמכם מחדש במסע הישרדות שייחודי רק לכם, כדי שתוכלו אחת ולתמיד להפסיק לטעות כי אתם כבר כל כך מבולבלים מהניסיונות להיות טובים יותר, ולמה? למה אתם לא טובים מספיק כמו שאתם? למה אתם חייבים להשתדל כל כך הרבה כל הזמן? למי אי אפשר שפשוט תחיו כרגיל ותעשו את הכי טוב שאתם יכולים? למה אי אפשר?

 

"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז",

אמרה חוקרת המשטרה העייפה ותקעה בו מבט חודר. (עיניים שחורות, בולטות)

"כבר הסכמתְּ שזה לא באמת ברווז". הוא אמר והחזיר לה מבט. (אותן עיניים שחורות בולטות. הם אחים)

"לא הסכמתי".

החוקרת והאח יושבים במטבח של ההורים. (כיסאות נוטים בזווית מאיימת. סיר ענק מטיל צל)

"שנתחיל מההתחלה?" הוא אמר

(ובבלון נפרד)

"את חולמת שאת הורגת ברווזים, כן?"

"אני חוקרת משטרה, זה התחום שלי".

"התחום שלך… בחייך! את חוקרת תנועה".

"ואתה… אתה בעצמך נראה כמו ברווז".

חוקרת המשטרה מותחת את החולצה על כרסה. (כרס גדולה)

"נמאס לי כבר. אני רוצה שהוא ייצא".

"אפשר לחזור? את חולמת שאת רוצחת ברווזים, ואת עומדת ללדת. את לא רואה את הקשר?"

"קודם אמרת 'הורגת' ועכשיו פתאום 'רוצחת'".

"את לא רואה את הקשר?!?!" (סימני שאלה וקריאה גדולים)

את זוכרת מה קרה לדודה שושנה אחרי שהיא ילדה…? (לא, היא לא תכניס את דודה שושנה לסיפור, והיא גם לא תחשוב עליה)

היא הניחה את המחברת בצד, הזדקפה וסידרה את הכריות. שמירת היריון מחורבנת. היא הפכה דף וציירה רובים וכוונות, ועוד רובים וכוונות. היא ניסתה להוביל את הסיפור לבלון האחרון. מה יהיה כתוב בו היא ידעה אבל איך מגיעים לשם? איך בונים את העלילה? בקשר לגניבה הספרותית היא לא הייתה מודאגת. אף אחד לא ישים לב.

"אני אופטימי" הוא אמר. (עיניים שחורות בולטות, חיוך דבילי)


*הסיפור זכה בתחרות כתיבה ע"ש דודו גבע:  'יותר ברווז מברווז'.

** לאנתולוגיה הדיגיטלית 'יותר ברווז מברווז' – סיפורים נבחרים בתחרות ע"ש דודו גבע. 

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.