בשיעור מולדת דיבר המורה לוי על הירקון, וזו היתה הסיבה שחפציבה הלכה בהפסקה הגדולה להסתגר בבית השימוש.

בתחילת השיעור הודיע המורה: "היום נתחיל בנושא הירקון וכשנסיים נצא לטיול קטן ונראה את הדברים עין בעין בראש העין," ובעוד כל הכיתה צוחקת והמורה מוסיף ואומר: "למבצר אנטיפטרוס לא נוכל לגשת כי האזור עדיין ממוקש," עלו בתודעתה תמונות מן הביקור שערכה עם אמה ועם אחיה בבית חולים "הירקון" בתל אביב, ארבע שנים קודם לכן, תמונות שנמהל בהן טעם של ריחוק וחוסר קשר בגלל איזו עכירות שחצצה בינה לבינן. אף על פי כן חיות וברורות היו והעיקו עליה ברגש מכאיב של אשמה. אור חריף חתר אל החדר בעד החלונות הפונים דרומה – שעה מוקדמת של אחר צהריים היתה – ולובן הקירות סימא את עיניה. ובגלל זה חזרה להביט לרגע בחושך בשעה ההיא, כשהקיצה בבהלה ולא הבינה מה פשר המהומה ומה עושים בבית חבריו של אביה למשחק הברידג'. אחר כך הבחינה ברופא החולף על פני מיטתה שבחדר המבואה לעבר חדר הוריה ובדרך עמומה כלשהי התחילה להבין שקרה דבר מה חמור. חפציבה שאלה את עצמה אם שבה ונרדמה בלילה ההוא וזכרה שלמחרתו הכריזו הבריטים על עוצר שייכנס לתוקפו בשעה ארבע אחרי הצהריים בכל רחבי הארץ, ושקודם שעלתה אמה לאמבולנס, אמרה לה שאולי לא תספיק לשוב הביתה עד ארבע ושתשגיח על אחיה הקטן ותיתן לו ארוחה. חפציבה זכרה את המתיחות הנוראה שבה היתה שרויה כל אותו יום ובגלל זה שבו עיניה להביט בחדר הלבן, והאור שסימא אותן מיקד את מבטה בכתם השחור שעל הכר: שיער מופרד בפסוקת מעל לרקה השמאלית, וחלק ודליל הוא הולך נמשך לעבר הרקה הימנית.

"הטחנות, חפציבה!" הבקיע אליה לפתע קולו של המורה לוי והיא הרימה אליו את עיניה הבוהות, הסתומות בתמונות הרחוקות ההן, ושתקה.

"את שוב לא מקשיבה, חפציבה," גער בה. חפציבה השפילה את עיניה ושבה להביט במה שהיה רוחש בתוך מוחה. זה היה בכיתה ה”א, זכרה, והמחנך שלה, ד"ר אייזנר, שהיה שכן וידיד להוריה, עזב בסוף אותה שנה ועקר עם משפחתו לשיכון "רסקו" החדש שבעיבורי תל אביב, ממש ליד הירקון. בחופש הגדול כשנסעה לבקר אצלם עם אחיה הקטן, חלפו בדרך ליד אותו בית חולים והיא זכרה שהיכה בה איזה פחד של רגע והקפיא את העליצות שפיכתה בה. בני המשפחה שמחו לקראתם וד"ר אייזנר, המחנך שלה לשעבר, לקח אותם ואת ילדיו לשוט בסירה על הירקון. אחיה פחד מאוד והחזיק בה בחוזקה.

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, שלידה ישבה, דחפה אותה פתאום במרפקה, והיא שמעה את המורה לוי אומר: "מי מכם שט פעם בירקון?" אבל חפציבה לא הצביעה, מבטה חזר אל האור החריף, אל הלובן המסמא, והיא זכרה איך פחדה להביט בו, כה זר ונוכרי, מכוסה עד צווארו בסדין מעומלן ונוקשה, ראשו על הכר: הכתם השחור של השיער והפנים הלבנים עם דוק התכלת בלחיים. חפציבה זכרה היטב, שהתעניינה בנער יפה התואר ששכב במיטה הסמוכה יותר משהתעניינה באביה, ועפרונה צייר את הזיכרון על הדף שלפניה: חדר, שורת מיטות, ראש על כר, ורק הפנים התחמקו ממנה והיא לא יכלה להבין כיצד כבר שכחה, כל כך מהר, ושאלה את עצמה מדוע תמונת הפנים כה מטושטשת: העיניים, האף, השפתיים, הקמטים, הכול נבלע בתוך ריק אליפטי, שהיה דומה לאיזו מסכת תיאטרון עתיקה, אולי יוונית, שראתה פעם בספר. באיזה ספר לא זכרה.

המורה לוי אמר: "חפציבה, במקום להקשיב את מקשקשת כל השיעור."

חפציבה אמרה: "אני לא מקשקשת, המורה, אני מציירת." המורה לוי התרגז ואמר: "את שוב מתחצפת, מה? אז למחר תעתיקי מאה פעם את פרק קיט בתהילים." חפציבה הניעה בראשה וחשבה שד"ר אייזנר, המחנך שלה בכיתה ה"א, הבין אותה ומעולם לא גער בה. להיפך, הוא התלוצץ והודיע בכיתה שחפצי מסוגלת לכול, גם להקשיב ולצייר בעת ובעונה אחת, ועל כן אין זה מפריע לו שהיא מציירת בשעת השיעור. ובגלל זה הראתה לו חפציבה את הפנקס הסודי שלה, שבו רשמה מה זה אימפרסיוניזם ומדוע כרת ון גוך את אוזנו, ואליו העתיקה את השירים שכתבה וגם את הסיפור הקטן על שלוש הזקנות בבית הבודד. אבל, חשבה, המורה לוי בטח לא יודע שום דבר על כל זה ואין טעם להסביר לו.

בהפסקה הגדולה הסתגרה אפוא חפציבה בבית השימוש. היא הורידה את המכסה וישבה על האסלה וכבשה את פניה בידיה. היא הביטה בזיכרונות שלה וניסתה ללכוד את הפנים של הראש המוטל על הכר הלבן. אמה אמרה לה להיכנס לחדר ולראות אותו בפעם האחרונה. אבל עכשיו שחזרה אל החדר לא יכלה לראות דבר. נפשה לא ציירה שום תמונה והיא כעסה על עצמה והחליטה שכאשר תבוא הביתה תסתכל באלבום התמונות ואחר כך תעצום את עיניה ותעלה את התמונה בזיכרונה והיא תעשה כך כמה וכמה פעמים כדי שהתמונה שוב לא תחמוק מזיכרונה בצורה טיפשית כזאת. דלת חדרי השירותים נפתחה וחפציבה שמעה מישהו נכנס פנימה ופותח את הברז ומדבר. היא הכירה את קולה של ברכה שווילי ושמעה אותה אומרת: "ראית איך שהיא באה עם הסרפן מהלוויה?"

"כן," אמר קולה של שולה רייסר, "אז מה?"

ברכה שווילי אמרה: "היא תיקנה את הקריעה. זה לא בסדר."

"זה אסור?" שאלה שולה רייסר.

"צריך לבדוק," אמרה ברכה, "אני אשאל את המורה לדינים."

בינתיים נכנס עוד מישהו ועכשיו שמעה חפציבה את אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, אומרת: "שמעתם איך שחפצי צוחקת בקול? איך היא לא מתביישת?"

הילדות יצאו מחדר השירותים וידה של חפציבה עלתה, אצבעותיה מיששו את המקום שבו כבר לא היה קרע בסרפן.

בדרך כלל היתה יושבת ליד החברה הכי טובה שלה, אסתר שטראוס, אבל בשיעור הבא עברה לשבת ליד אלי וייס. ובזמן השיעור, כשהמורה לוי הסביר מה זאת אידיליה, כתב לה אלי וייס במחברת שלה: "שופעות עינייך אור ירוק והן כשתי אבני ברקת." חפציבה קראה וחייכה. פתאום אמר המורה לוי: "חפציבה! מה את עושה שם? קחי את הילקוט שלך ובואי לשבת כאן." הוא הצביע על המושב הריק שלפניו.

חפציבה התמהמהה, והמורה לוי צעק בעצבנות: "נו כבר, את מבזבזת לי את כל השיעור." חפציבה החלה אוספת את חפציה בזעף. אלי לחש: "למה הוא נטפל אלייך כל הזמן?" היא קרצה אליו בחשאי והוא החזיר לה חיוך ביישני. כשהתיישבה סוף סוף מול המורה לוי ראתה שהוא אדום מזעם ושָמחה.

לקראת סוף השיעור קרעה דף ממחברתה, כתבה עליו כמה מילים, קיפלה אותו והשליכה לאחור. המורה לוי צעק: "זה עובר כל גבול! בתור עונש תישארי מחר שעתיים נוספות. תודיעי להורים… לאמא שלך, שלא תדאג."

חפציבה חשבה: כל הכיתה שמה לב שהוא טעה. כעס קשה רתח בה והיא אמרה: "אבל המורה כבר נתן לי עונש אחד…"

"בלי אבל," שיסע אותה, "גם פרק קיט מאה פעם, גם להישאר שעתיים אחרי השיעורים, ואם זה לא יועיל תביאי גם את ההו… האמא שלך."

חפציבה חשבה על ד"ר אייזנר ועל כך שמאז עזב ועד היום לא הבין אותה שום מורה. היא זכרה שבדרך אליהם, כשבאה לביקור עם אחיה, חלף האוטובוס בין גבעות חומר אדומות שהיו חתוכות משני עברי הדרך כמו בסכין. היא זכרה ששמר אצלו את הפנקס הסודי שלה ימים אחדים ואחר כך בא אליהם הביתה והחזיר לה אותו ואמר לאמה: "אתם בכלל לא יודעים איזה מין ילדה יש לכם." ואחר כך חזרו זיכרונותיה אל בית החולים ואל החדר הלבן עם האור החריף ואל הנער ששכב במיטה הסמוכה לזו של אביה וחשבה: התעניינתי בנער ההוא יותר משהתעניינתי באבא. עכשיו אני אומרת לעצמי שפחדתי להביט בו. אבל זה לא נכון. סתם הייתי אדישה. לא רציתי לדעת.

בהפסקה עמדה חפציבה במרפסת, נשענה במרפקיה על המעקה והסתכלה בנערים ובנערות המשחקים בחצר בכדור או קופצים בחבל. המורה מוסקוביץ', מורה לדינים, הוציא החוצה כיסא וישב בשמש. חפציבה ראתה את ברכה שווילי ניגשת אליו, רוכנת מעט, אומרת לו דבר. ידה עלתה ואצבעותיה ריחפו על מקום הקרע. רק במגע יד אפשר היה להרגיש בפגימה שבאריג.

שולה רייסר באה לעמוד לידה. "תראי את הזוג יונים הזה," אמרה והניעה בראשה כלפי פינה בחצר. חפציבה ראתה את המורה לוי ואת ברכה שווילי עומדים ומדברים.

"גועל נפש," אמרה לשולה, "קודם הלכה להתחנף לד"ר מוסקוביץ' ועכשיו למורה לוי."

"אני רואה שתיקנו לך את זה," אמרה שולה רייסר והצביעה על לבה.

"כן, אמא שלי מסרה את זה לתיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"זה מותר?" שאלה שולה.

"לא שאלתי את הרב," אמרה חפציבה בלעג, "אני אוהבת את הסרפן הזה. או אולי את חושבת שהייתי צריכה ללכת עם הקריעה הזאת עד קץ הימים?"

"צריך לבדוק אם זה מותר," אמרה שולה רייסר במורת רוח.

"ואם אסור, אז מה? מה זה עניינך? אולי תפסיקו כבר לעקוב אחרי כל הזמן!"

"תיזהרי," אמרה שולה, "כולם מדברים עלייך. אומרים שאת צוחקת יותר מדי."

חפציבה התרחקה משם, ובעומדה לבדה, נשענת שוב על המעקה ומביטה בילדים המשחקים בחצר, חשבה שאין שום אדם שעמו היא יכולה לשוחח, שאסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, היא סתם טיפשה ואלי וייס הוא תינוק, לא מבין שום דבר.

עכשיו ניגשה אליה ברכה שווילי. ההיא נעצה את עיניה בלבה ואמרה: "תיקנו לך את זה. לא מרגישים שום דבר."

"תיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"חפצי," אמרה ברכה שווילי רכות, "אומרים שזה לא בסדר. שאלתי את ד"ר מוסקוביץ'. הוא מורה לדינים. הוא יודע. הוא אמר שזה אסור."

"וזה שאת ככה עם המורה לוי, זה מותר? הוא איש נשוי ויש לו אישה וילדים בירושלים," קנטרה אותה חפציבה.

ברכה שווילי הסמיקה ואמרה: "למה את צריכה תמיד להעליב?"

"מי שמדבר על להעליב!" אמרה חפציבה.

למחרת מסרה חפציבה למורה לוי את הדפים שעליהם העתיקה מאה פעמים את פרק קיט בתהילים.

"אני מקווה שאת יודעת עכשיו את הפרק בעל פה," אמר לה.

חפציבה לא ענתה, והוא אמר: "אל תשכחי. את נשארת היום שעתיים נוספות. אמרת לאמא?"

"כן," שיקרה חפציבה ושאלה, "אבל המורה, איך תדע שאני לא אסתלק?"

"אני אשאר אתך, כמובן. וכי מה את חושבת?"

"אז המורה גם כן יקבל עונש," צחקה.

"לא," אמר בחיוך, "אני אתקן מחברות."

בהתחלה הוציאה את הכריכים שלה ואכלה בדממה. אחר כך הוציאה מתיקה נייר ציור וצנצנת וצבעי גואש. "אני רק הולכת להביא לי מים," אמרה למורה לוי. אחר כך ציירה בשתיקה במשך שעתיים. הלב שלה חירף וגידף את המורה לוי כל הזמן ואת כל כעסה שפכה בצבעים החזקים שהניחה בפראות על הנייר שכבה על גבי שכבה, דף אחר דף.

פתאום אמר המורה לוי: "את יכולה ללכת. עברו שעתיים."

חפציבה הבריגה את המכסים על שפורפרות הצבע, ניקתה וייבשה את המכחול והניחה הכול בילקוטה. קודם שיצאה אמר המורה לוי: "לא ידעתי שאת מציירת."

"אני רק מקשקשת," אמרה לו.

בחוץ ראתה את ברכה שווילי. היא מחכה לו, חשבה והסתתרה מאחורי הקיר לראות מה יקרה.

המורה לוי יצא את הכיתה וברכה שווילי ניגשה אליו. הם החליפו דברים ואחר כך הלכו ביחד.

משוגעת אחת, חשבה חפציבה, מה מצאה במכוער הזה? והוא – חשבה – אותי הוא מעניש על כל שטות, אבל עם ברכה שווילי הוא מטייל בלילות כשיש לו בירושלים אישה וילדים.

הפציבה ישבה במטבח ובררה את האורז. אל צד אחד העבירה את המוצים ואת האבנים הזעירות ואל הצד השני את האורז, עד שנערמה תלולית לבנה קטנה. אמה ניצבה ליד השיש והיתה מתקינה פתיל חדש בפתילייה. סבתה של חפציבה, שסיימה את עבודת הניקיון אצל השכנה העשירה – אמה התכוונה אליהם כשאמרה שבארץ ישראל עלו כל הפיליסטרים לגדולה בשעה שאנשי מדע ותרבות גוועים ברעב – נכנסה ושאלה אם יש צורך בעזרה.

חפציבה חשבה שאלמלא היטלר היו לסבתה משרתים משלה ולא היתה צריכה להיות עוזרת בית ויכול להיות שאפילו אבא שלה לא היה מת. היא חשבה: זה הארץ הזאת שהרגה אותו ואולי באמת לא היתה אמא צריכה לתת את הסרפן לתיקון אמנותי. היא אמרה בקול: "את יודעת, הבנות אומרות שאסור לתקן קריעה."

"אבל אין לך מה ללבוש," ענתה אמה, "ובגדי החורף יקרים כל כך."

חפציבה איחרה לפגישה. "איפה כולם?" שאלה את הנער שהמתין לה.

"הלכו," אמר.

"לאן הלכו?" שאלה במורת רוח.

"סתם, לטייל. זוגות זוגות."

"אלי לא בא?" שאלה.

"הוא הלך עם ריקי," אמר הנער.

לבה של חפציבה שקע והיא חשבה: בוגד שכמותו, אפילו לא חיכה לי.

"בואי נלך אל החורשה," אמר הנער, "אולי הם שמה."

הם עלו במעלה הגבעה שותקים. השתיקה העיקה על חפציבה והיא אמרה: "אתה מירושלים?"

"לא," ענה.

"אז איפה למדת קודם?"

"בישיבה," ענה.

"אתם כל כך דתיים?" שאלה אותו בתדהמה. לא ניכר בו שבא משם, מבית הספר של החרדים.

"לא," ענה.

לחפציבה לא היו יותר שאלות והנער שתק. הם הגיעו לראש הגבעה וחפציבה אמרה: "לא רואים אותם בשום מקום. אני רוצה הביתה."

הנער ליווה אותה הביתה ומיהר להיפרד מעליה. בפתח חצרם השתרג על הגדר שיח לנטנה פרא ויצר כעין מאורה. בילדותה היתה משחקת שם עם אחיה. חפציבה ניצבה בפתח החצר מביטה בדמות השפופה, גוש אפל גדול, שהסתתרה במאורה. היא פתחה בריצה לעבר הבית. הדמות ניתקה מן השיח ורצה אחריה, כבדה ומתנדנדת. "אמא! אמא!" צעקה חפציבה.

אמה הופיעה בפתח. "תסתלק מכאן, אתה שומע! אני אקרא למשטרה!"

תמיד היה אורב לה שם, שלום השמן המשוגע, רץ אחריה לתפוס בה, מנסה לנשקה. בעוברו על פניה ברחוב היה תמיד צועק אחריה: "חפצי היפה, הולכת לחופה עם שלום המשוגע," או: "שלום המשוגע הולך לחתונה עם חפצי היפה."

חפציבה פחדה וסלדה ממנו. אמה תמיד אמרה: "יום אחד תיגמר לי הסבלנות ואני אלך למשטרה."

אבל היא מעולם לא עשתה זאת. היא ריחמה עליו ועל הוריו. "אם אלך להודיע במשטרה," היתה אומרת, "בטח יסגרו אותו ואז יגמרו אותו עם שוקים חשמליים לגמרי לגמרי."

בשבת אחרי הצהריים הלכה חפציבה לפעולה בסניף. המדריכה דיברה וחפציבה לא הקשיבה. אחרי כן הצטרפו אליהן הבנים והם שיחקו יחד משחקי חברה. חפציבה ישבה בצד ולא נטלה חלק במשחקים. אלי ישב ליד ריקי ולא הביט בה אפילו פעם אחת. כשבא הערב ויצאה השבת נכנסו אל האולם לרקוד. חפציבה עמדה והתבוננה. היא אהבה לרקוד. ברכה שווילי ניגשה אליה ועמדה לידה.

"למה את לא רוקדת?" שאלה אותה.

"אין לי מצב רוח," אמרה ברכה שווילי.

מישהו קרא בקול רם "קראקוביאק" וחנצ'ה הוציא את מפוחית הפה שלו מכיסו והחל לנגן. חפציבה ראתה שאלי הזמין את ריקי לריקוד הזוגות.

ברכה שווילי אמרה: "אלי וריקי חברים."

חפציבה שתקה, וברכה שווילי אמרה: "ראו אותם מתנשקים. על הספסל ברחוב רוטשילד. הריקי הזאת נותנת לכל אחד."

"הוא סתם תינוק אחד," אמרה חפציבה. לנגד עיניה נסתחררו הזוגות המחוללים. היא חשבה שהיא צריכה ללכת הביתה וללמוד בעל פה את הפרק בירמיהו, אחרת המורה מוסקוביץ' יעניש אותה. אבל לא היה לה חשק ללכת הביתה לבד. היא פחדה ששלום המשוגע אורב לה במאורה של שיח הלנטנה שבפתח החצר שלהם. היא חשבה שאם תמתין עד תום הריקודים יימצא מישהו שילווה אותה הביתה.

את האולם הקיף מלעלה, במחצית גובה הקיר, יציע. חפציבה החליטה לעלות לשם ולשבת בחושך לבד. כשנכנסה אל היציע האפל למחצה ראתה להפתעתה דמות יושבת על אחד הספסלים. היא עצרה, מתכוונת לסגת ולחזור על עקביה, אבל קולה של ברכה שווילי, חנוק וצרוד במקצת, קרא: "בואי הנה, חפצי."

"למה את יושבת פה לבד בחושך?" אמרה לה חפציבה בהשתוממות.

"בואי, שבי," אמרה ברכה שווילי וחפציבה שהתיישבה לידה שאלה: "מה יש לך? למה את בוכה?"

אבל ברכה שווילי לא השיבה. קולות יבבה חנוקים עלו מגרונה.

"די, תפסיקי!" אמרה חפציבה שנבהלה קצת, סולדת מן הגילוי חסר הרסן של הצער.

"אני כל כך אוהבת אותו," התייפחה ברכה שווילי, "אני ממש לא יודעת מה לעשות. כשהוא נוסע הביתה אל אשתו והילדים שלו אני מרגישה אבודה לגמרי."

"אבל איך את יכולה? הוא זקן. אני לא מבינה מה את מוצאת בו," אמרה חפציבה.

ברכה שווילי נטלה את ידה של חפציבה והחלה מלטפת אותה. "אני לא יכולה יותר," גנחה, "את לא יכולה לתאר לך כמה אני משוגעת אחריו."

ואז, לנגד עיניה הקמות של חפציבה, החלה ברכה שווילי להתנודד אילך ואילך בעיניים עצומות ותוך כדי כך היתה מלחשת: "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך."

חפציבה התבוננה בה בבעתה, חוככת בדעתה מה לעשות. פתאום חיבקה אותה ברכה שווילי ולחשה באוזנה: "אתה שלי, רק שלי."

חפציבה לא ידעה את נפשה מאימה וניסתה להשתחרר מחיבוקה של הנערה, אבל זו לא הניחה לה ולחשה: "אתה לא תלך ממני. אתה רק שלי," ואז נשקה לה בלהט על פיה. חפציבה הדפה אותה מעל פניה בגסות ובתיעוב. "את מטורפת לגמרי!" לחשה וקמה וירדה במדרגות בריצה.

"חפצי! חפצי! חכי לי!" רדף אחריה הקול, אבל חפציבה לא עצרה ובהיכנסה אל האולם הצטרפה מיד למעגל הרוקדם, שרקדו עתה הורה סוערת. הדילוגים הנמרצים, מחיאות הכפיים הקצובות – "הי יו יה! הי יו יה!" – השירה הרמה – "אבא מגרש את אמא, הילדים צועקים קדימה" – ואחר כך – "לפטי בפטי בלבלבפטי צ'ינגלה מינגלה לוף לוף לוף" – היסו את תחושת הקבס הקשה שהמתה במעיה והיא נסחפה, שוכחת הכול. רק לאחר זמן, משנתפרק המעגל, קריאות "הי יו יה" שככו בתודעתה, הבינה מה עשתה. אז לא המתינה עוד והסתלקה במהירות. חפציבה הלכה הביתה בצעד חפוז, ברכיה רועדות והיא משתדלת לדחוק ממוחה את כל מה שאירע, ובכל זאת התחבטה בה כל הדרך השאלה הנוראה: "מה יגידו? מה יגידו?" מפעם לפעם היתה נושמת עמוק, מחזקת בתוכה את כל נימוקי הנגד, כגון "זה ענייני הפרטי, וזה לא עסק של אף אחד", אבל השאלה היתה מבקיעה בעדם, תוקפת אותה במשנה עוצמה.

כשהגיעה אל חצר ביתה הביטה כה וכה ומשלא ראתה איש פסעה פנימה בשקט, עושה דרכה בחשאי בחשאי אל מעבר לשיח הלנטנה העבות, נצמדת אל השיח שממולה, ראשה מורכן מעט, נלחמת בפיתוי להביט לאחור בצללית האפלה של השיח הסבוך הגדל פרא. אבל במחצית הדרך אל הבית הגיח משם שועט גוף שמן וכבד כעין דוב מגושם מתנודד והתנפל עליה ותפס בה בכפות ידיים כבדות וגסות והיה מלחש: "חפצי יפתי, משוש חיי, תפסתי אותך." אמא! אמא! צרחה חפציבה, אבל כבר שפתיו הלחות מרחפות על פניה וידיו כמו צבתות מלובנות בבשר זרועותיה.

בריבוע האור של דלת הבית שנפתחה ראתה את אמה להרף עין, ניצבת מביטה ומיד ירדה במדרגות בריצה, מטאטא מתנופף בידה והיא צועקת: "תסתלק! תסתלק! אני אקרא למשטרה!" המשוגע הרפה מחפציבה ונעלם במאורה של שיח הלנטנה, גוש אפל קורס בתוך הלוע השחור. חפציבה פרצה בבכי קולני ואמה אספה אותה בזרועותיה והובילה אותה פנימה אל הבית. בחדר המבוא עוד החזיקה בה רגעים אחדים והיתה מלטפת את ראשה ואומרת: "אבא היה שובר לו את כל העצמות, אבל אין לנו אבא. מחר אני אגיד לבעל הבית שיוציא את כל השיח ואני אלך להורים של המשוגע לדבר אתם."

ביום ראשון שוב היה הכיסא שליד אלי וייס פנוי וחפציבה עברה לשבת לידו. אלי וייס כתב לה במהלך השיעור מכתב התנצלות. הוא הסביר לה שהוא אוהב אותה ורק אותה, אבל ריקי פיתתה אותו ויצרו תכף עליו.

על הדף שהעביר לה כתבה: "שיבושם לך." וזה הכול.

בעודה מחזירה לאלי את הדף הרגישה שעיני המורה לוי נעוצות בה באיום והיא חשבה שאם לא תיזהר שוב יעניש אותה. בהישמע הצלצול קם אלי וייס ממקומו, אבל חפציבה נשארה לשבת. היא הוציאה את ספר ירמיהו מן הילקוט, פתחה אותו והחלה משננת על פה את הפרק שנתבקשו התלמידים להכין. הכיתה התרוקנה לאט ולבסוף נשארו בה רק כמה ילדות, ביניהן אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, וברכה שווילי ושולה רייסר ולאה כ"ץ. חפציבה קראה בלחש ושפתותיה נעו: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו…" ובעודה שקועה בספר התנ"ך, ממלמלת את הפסוקים, קמה בה בהלה, כמו קרב עדיה איזה איום והיה מרחף באוויר מחולל לקראתה צועק "הי יו-יה! הי יו-יה!" והיא דחתה את התחושה המציקה מעליה והמשיכה: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואתה ה' ידעתני, תראני ובחנת לבי אתך…" אבל איזה רחש התיק את עיניה מן הספר והיא ראתה את חברותיה מקיפות אותה במעין מבנה מקרי של חצי סהר ואז, לפתע, כבתעתוע חושים, ראתה את ברכה שווילי מחוללת לקראתה בידיים פשוטות וטרם תקלוט את הנעשה פגעה בפניה כף יד פתוחה. ידה של חפציבה נשלחה אל לחייה בתדהמה והיא שמעה את ברכה שווילי אומרת: "אסור לתקן קריעה. ד"ר מוסקוביץ' אמר שזה חטא גדול."

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, קרבה אליה וצעקה תוך שהיא מצביעה עליה באצבעה: "את רקדת אתמול הורה בסניף!" וברכה שווילי החרתה אחריה: "איך את לא מתביישת! פרוצה אחת!"

"השתגעתם?" אמרה לאה כ"ץ, "תעזבו אותה! מה אתם רוצים ממנה!"

"את תשתקי, פחדנית אחת," אמרה שולה רייסר.

חפציבה הרכינה את ראשה אל ספר התנ"ך שלפניה והאותיות הקטנות גדלו לנגד עיניה שחורות וצועקות: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…" אמרה בקול.

אבל ברכה שווילי הניפה את ידה בשנית והנחיתה אותה על הלחי השנייה.

"תפסיקו! אני אקרא למורה!" צעקה לאה כ"ץ, אבל שולה רייסר תפסה אותה בחוזקה ואמרה: "תשתקי! את לא תלכי עכשיו לשום מקום. אנחנו נראה לה מה זה. מה היא חושבת לה? כל היום צוחקת. רוקדת הורה. עושה תיקון אמנותי."

"עונש!" קראה ברכה שווילי, אבל אסתר שטראוס אמרה לה: "מספיק."

"עונש!" צעקה ברכה שווילי ותפסה בשערותיה של חפציבה ומשכה. אסתר שטראוס הדפה אותה ואמרה שוב: "זה מספיק. די," אבל בינתיים קרבה שולה רייסר ובידה מספריים.

"תני ת'מספריים!" צעקה ברכה שווילי, ואל חפציבה אמרה: "תיקון אמנותי, מה? אנחנו נראה לך מה זה תיקון אמנותי, חפצי'לה."

היא תפסה בסרפן של חפציבה, סמוך לחזה. חפציבה נאבקה בה. מאחור תפסה אסתר שטראוס בברכה שווילי ומשכה אותה. ברגע שנשתחררה חפציבה ממנה רצה אל הדלת. אבל ברכה שווילי, המספריים עדיין בידה, רצה אחריה ותפסה בה מאחור.

לאה כ"ץ צעקה: "היא עוד תהרוג אותה!"

אז הפכה הפכה חפציבה את פניה ושילחה בפרצופה של ברכה שווילי את אגרופה הקפוץ בכל הכוח שהצליחה לאסוף.

"היא שברה לי את האף," צרחה ברכה שווילי.

"טוב לך!" אמרה חפציבה, ואסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, חטפה מידה של ברכה את המספריים. קול צלצול הפעמון הלם בהן מתכתי וכבד והן הביטו זו בזו, פניהן הלומות סומק וחימה, וחפציבה חשה איך קול הצלצול המתמשך חותך בה כסכין ההיא שחתכה באריג הסרפן שלה, לפני ימים לא רבים, במקום ההוא הזר והרחוק, לפני שהתכופפה לאסוף בכפה גוש אדמה אדום ולח.

אור-פתאום הציף את החדר. נערים ונערות פרצו פנימה ועל הסף ניצב ד"ר מוסקוביץ'. הוא המתין עד שיתייצבו הכול במקומם ואז פסע אל הדוכן ואמר: "לשבת."

הוא קרא את השמות מתוך היומן וכשסיים אמר: "אני מקווה שכולם למדו יפה את הפרק בעל פה. חפציבה, התחילי בבקשה."

חפציבה ישבה במקומה, ידיה טמונות בחיקה רועדות והכיסא מתחתיה חם ודביק. לרגע לא הבינה מה הדבר, אבל אלי שישב לידה הכה בה בלאט במרפקו והיא אמרה: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד," ואלי המשיך: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…"

חפציבה הצביעה ושאלה אם תוכל להתפנות, והמורה הרשה לה לצאת. בלכתה חשה דם זב בין ירכיה. "איזה מזל שהסרפן כהה ועבה," חשבה. בחוץ התירה את אופניה בידיים רועדות, הדפה אותם לפניה ובתנופה עלתה עליהם ורכבה הביתה. הבית היה ריק ודומם. חפציבה התרחצה והחליפה בגדים ונתנה בתחתוניה פיסה של צמר גפן. "למה זה בא קודם זמנו?" שאלה את עצמה ואמרה בקול בלא שתדע מדוע: "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים…"

היא קיפלה את הסרפן המוכתם בדם, עטפה אותו בנייר עיתון ויצאה לחצר ותחבה אותו בפח האשפה.

כשעלתה, רכובה על אופניה, במעלה הרחוב, חוזרת לאסוף את ילקוטה מבית הספר, בא שלום המשוגע ממולה. הוא צעק: "חפצי היפה, הולכת לחופה, עם שלום המשוגע!"

חפציבה הגיעה לבית הספר בשעת ההפסקה ובלא לשים לב למבטים הנעוצים בה נכנסה לכיתה מיד. ילקוטה היה מונח במקומו מתחת לשולחן והיא הוציאה מתוכו את מחברת האנגלית לשנן את המלים החדשות. אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, ניגשה אליה ואמרה בקול רפה: "טוב שהחלפת בגדים. זה לא היה בסדר התיקון האמנותי הזה. זה אסור."

חפציבה נעצה את עיניה במחברת שלפניה על השולחן ואמרה: "היתה לי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה."


*הסיפור לקוח מתוך "תיקון אמנותי" מאת רות אלמוג, הוצאת כתר, 1993. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

"מדמואזל, מדמואזל, התעוררת? מדמואזל, קומי. הרתחתי מים. בואי לשתות קצת תה."

בבוקר ההוא, אני זוכרת, העיר היתה קפואה. התעוררתי לקול נקישות וקריאות והרגשתי את הקור באוזניים עוד לפני שיצאתי מהמיטה. המרזבים של הבניין קרקשו ומים שהודחו עלו וירדו בצינורות. קולות נבעו מתוך הפיר הפנימי של הבניין, כמו עולים מתוך תהום. קולות יקיצת השכנים, יריקות, פיהוקים, זרם שתן, גזים של לילה שעזבו את הגוף.

אני הכי צעירה בבניין הזה והכי בודדה. את כל הזקנים מבקרים נציגים של הביטוח הלאומי ולעתים רחוקות בני משפחה. 

אני שונאת את הזקנים האלה. בעיקר את זה שהעיר אותי הבוקר וקרא לי לבוא לשתות אצלו תה. הם נועלים את דלת הבית שלהם לאט, הולכים לאט, לוחצים על כפתור המעלית לאט, צועדים לאט לאט במבואה של הבניין ואומרים שלום איטי לקונסיירז'.

אני אוהבת לעקוף אותם כמו רוח סערה. "בונז'ור מדמואזל," הם צועקים לי מרחוק ואני עונה "בונז'ור מדאם, בונז'ור מיסייה." רק שלא יעצרו אותי כדי לדבר. זה יקח שעות. רק שלא יעצרו אותי לדבר. זה מסריח.

אני לא מבינה למה הם לא מתקלחים. תמיד עולה מהם ריח של נפטלין, או סירחון של מי שלא צחצח שיניים בבוקר. הם לא מכבסים את הבגדים שלהם. יש להם ריח של כפות רגליים שהיו ארוזות יום שלם בגרביים ובנעליים גבוהות, ביום קיץ חם. אני עוצרת את הנשימה כשאני עוברת  לידם, פותחת מהר את דלת העץ הכבדה של הבניין ובורחת החוצה.

בניגוד אליהם, אצלי הכל זריז. קר בחוץ, אז אני מתחילה לצעוד מהר כדי להתחמם. גשם ירד בלילה והמגפיים שלי, שעשויים מגומי משמיעים פיצוצים קטנים על המדרכה. אני רצה קצת. קפוא בחוץ והעיר עוד לא ממש התעוררה. אני מריחה את השלג שיתחיל לרדת עוד מעט. אני נמצאת פה רק חודש אבל כבר פיתחתי מיומנות להריח את השלג לפני שהוא יורד.

אני חושבת על זה שכבר 29 ימים לא קיימתי שיחה של יותר מארבע מילים עם מישהו בעיר הזאת. ועד כמה שזה מוזר, זה עושה לי טוב. אני מרגישה שאני תופסת פחות מקום בעולם. נושמת פחות. שואפת פחות ופולטת פחות.

העיר מתחילה להתעורר והנה אני כבר מגיעה לסורבון. אני חולפת מהר על פני השומר שעומד בלי לזוז במדים כחולים וכובע תואם, אפילו לא טורחת להציג בפניו את תעודת הסטודנטית שלי. שלג מתחיל לרדת בחוץ, בהתחלה בזרזיף קטן ואז בחתיכות גדולות. אני מסתכלת על השלג מתוך האולם החם ורואה שהחלונות מתכסים באדים ושהשלג לאט לאט נעלם תחת מעטה לבן וחיוור. הסטודנטים שיושבים לידי נושמים בכבדות. אני מריחה שכמה מהם שתו קפה הבוקר. אחרים לא הכניסו דבר לפה והצחנה עולה מהם עם כל נשימה. תנורי הגז מחממים במרץ. אני מתחילה לקלף את שכבות הבגדים.

מתחשק לי להקיא.

היום הזה קצר. בצהריים אני מתחילה לעשות את דרכי בחזרה הביתה דרך הרחובות הקטנים. השלג ממשיך לרדת. אני מגיעה למבואה של הבניין, מכוסה בפתיתים לבנים ומחייכת. השלג עושה לי טוב. הקונסיירז' עומדת שם, מחייכת אלי בחזרה חיוך עצוב.

"מה קרה?" אני שואלת אותה.

"הו, מדמואזל," היא קוראת בפאתוס. "השכן שלך, זה שאוהב אותך, זה שמזמין אותך לשתות תה. הוא מת הבוקר."

    1.

עשרים ואחד לשמיני תשעים וחמש, קו 26, ארבעה. עשרים וחמישי לשני תשעים ושש, קו 18, עשרים ושישה. שלישי לשלישי תשעים ושש, קו 18, תשעה עשר. זה קל: שלוש, שלוש, שמונה עשרה, תשע עשרה. צריך רק לזכור את השנה. תשעים ושש?

היא הורידה את עיניה אל המסך בזהירות, מבקשת ללכוד את השורה הנכונה, רק לוודא שזכרה נכון, היא לא רוצה לרמות, אבל השורות בטבלה רבות כל כך, תשעים ושש תשעים ושש תשעים ושבע תשעים ושמונה, והנה באמת כבר סוטה העין לשורה סמוכה, מדרחוב בן יהודה (פיגוע משולש) חמישה, רביעי לתשיעי תשעים ושבע, היא לא זכרה את זה אבל זה בסדר, את שנת תשעים ושבע היא עוד לא שיננה, והיא נודדת שורה אחת למעלה, כן, תשעים ושש, היא זכרה מצוין, יש לה סיכוי טוב במבחן הזה, ומעוּדדת היא מתחילה מחדש, ועכשיו כולל שלושים לשביעי תשעים ושבע שוק מחנה יהודה, פיגוע כפול, ששה עשר, ורביעי לתשיעי תשעים ושבע מדרחוב בן יהודה משולש חמישה. היא צריכה בכלל לזכור את הכפול, המשולש? היא סקרה בזריזות את המסמך, "DOC.פיגועיפ" – זה ניחם אותה איכשהו, גם המזכירה שהיא אמורה להחליף, זאת שתבחן אותה על הטבלה מחרתיים, גם היא כנראה טעתה לפעמים, אבל יש טעויות ויש טעויות – והיא רואה שאין הרבה כאלה, כפולים-משולשים, אולי שלושה-ארבעה, וממילא היא מבינה שאין ברירה, אלה הפיגועים החזקים באמת, זה לא המקום לזרוק זין.

סוגריים קטנים – חובקים ספרה, 1 – בישרו על התרחשות בלשונית הכחולה של פייסבוק, שקברה בתחתית המסך. היא הניחה אותה שם על תקן פרס: כשתגיע לשנת 2000, הבטיחה לעצמה, כשתגמור לשנן את העשור הראשון, תוליך לשם את העכבר, תגדיל את החלון לכדי מסך שלם, תבדוק מה התחדש אצל החברים שלה ותרשה לתנועה החיה, המנחמת, העולה מן העמוד המתעדכן לרמוס תחתיה את העמודות השחורות ולגרש קצת את המוות. על אף שהיא רק בתשעים ושבע היא מתפתה להציץ מה קורה שם, אולי כי היא חושדת שזה לא הפרס שקיוותה לו, ובאמת ארנון כותב בצ'אט, לא נראה לי שאני כבר אגיע היום… שפוך, וההודעה נדמית לה עקמומית, השלוש נקודות, השפוך, והיא מתנפלת על המקלדת אבל נקודת ההתחברות לצ'אט כבר לא ירוקה, והיא מתחרטת על רגע של תקווה מיותרת בטרם חמקה מפיגועים נקודה דוק, ובינתיים ארנון כבר פלש לשינה, או גרוע מזה, הוא ער עכשיו מאחורי נקודה אדומה.

היא חושבת בכוח על ההרוגים חסרי השם שלה, עוד לא לגמרי שלה, עוד לא קיבלה את העבודה, עשרים ואחד באוגוסט תשעים וחמש קו עשרים ושש ארבעה, עשרים וחמישי בפברואר תשעים ושש קו שמונה עשרה עשרים וששה, מנסה להתרכז באסונן של נשים חסרות צורה, אבל ארנון לא בא, הוא לא בא, ואסונה הקטן, העלוב, גואה בלבה שוב ושוב, עד שלא נותר שם מקום לשום דבר מלבדו.

ג'ושוע שרט את הדלת. היא שמרה את הקובץ על הדסקטופ, כאילו עלולים המתים לקום מאחורי גבה, להתמעט או להתרבות, לשים ללעג שעת שינון שלמה, ויצאה אליו בעד לחרך צר בדלת, הודפת בעדינות את בטנו ברגלה עד שסגרה את הדלת מאחוריה והרימה אותו בשתי ידיה והושיבה אותו לצדה על הספה בסלון. אבל החתול קם מתחת לידה הנחושה ללטפו ולהושיבו ולהצמיתו אל המושב, והלך שוב אל דלת החדר, והיא הרימה אותו שוב והוא השתחרר מאחיזתה ודידה מאוכזב אל המרפסת.

היא התביישה על שִמחתה באין רואה: מאז התחילה לצאת עם ארנון לפני כמעט שלושה שבועות היו שעותיה בבית נתונות למאבק בחתול, שביקש להיכנס לחדר דרך הֶרגל; אבל ארנון היה אלרגי, "שאין דברים כאלה", ותיאר לה איך פניו מתנפחות ונשימתו מתקצרת בכל פעם שנקרה חתול על דרכו, ורק כשנשבעה שגם בהיעדרו מן הבית יורחק החתול מחדרה ונקיונו יישמר, רק אז הסכים לבוא.

בביקורו הראשון כאן סיפרה לארנון שג'ושוע שייך בכלל לשותפה שלה. ממילא מה הסיכוי שיצליח ביניהם, ואם יצליח זה כבר לא ישנה: לא החתול יפריד ביניהם. את בגדי השינה שלה, הספוגים בשערותיו של החתול, היא כלאה ליתר בטחון בשקית גדולה מחוץ לחדר, בתוך ארון מרוחק בקצה המסדרון, ולבשה במקומם חולצה חדשה, לא מסוכנת.

כעת נדמה לה שהחתול מתחיל לוותר, על אף שהרוויח את זכויותיו ביושר. אבל היחסים שלה עם ארנון פשוט תלויים בזה, ולבה מייסר אותה פחות משציפתה. 

לפעמים, כשהרגישה שאהבתה אל ארנון מופרזת, שמוטב לה להישמר מהתאהבויות כאלה, היתה מדמיינת את פניו של ארנון מתנפחים ואת קומתו מתכווצת, מגחיכה אותו בכוח עד שגם חוכמתו תקטן ופניו היפים יאבדו כל חן. אבל מהר מאוד פקע קפיץ הדמיון, וארנון היה חוזר למידותיו.   

    2.

תשיעי לשמיני אלפיים ואחת, סבארו, חמישה עשר; שלישי לתשיעי אלפיים ואחת, רחוב הנביאים, ללא, אנוש אחד. בהתחלה ניסתה לשנן גם את מספר הפצועים, זה הופיע שם, בטבלה, אבל די מהר היא ראתה שזה לא הולך, זה לא נורמלי, והחליטה לדלג על פיגועים בלי הרוגים – בטבלה הם כונו "ללא" – ולפצות את הפיגוע או את מעסיקיה הפוטנציאליים בשינון הפצועים קשה ואנוש, גם אם לא היו הרוגים בכלל. 

המרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה שכן בבית אבן רחב מידות במושבה הגרמנית, ששלט מלבני גדול שנתלה בחזיתו הבדילו בגסות משכניו. מנהל המרכז, זה שנתן לה את המשימה הזאת, היה גבר רזה וצעיר להפתיע. הוא הזכיר לה את הבחורים שהיו מסתובבים בקמפוס בחולצות עם לוגו של מפלגות מרכז, מחלקים הזמנות למסיבות המוניות או לכנסים של תאי סטודנטים, צעירים בכוח. הוא אמר, אנחנו בונים פה את המרכז על פי מודל אמריקאי, ובאמת היה המקום מואר מאוד, עיצובו חדש להפתיע, כאילו היו פעולות האיבה פרויקט סטארט-אפ נוצץ. במודעה נכתב: דרושה פקידה/מנהלת משרד, המודעה פונה לשני המינים כאחד.

הם התיישבו בחדר צדדי והוא סגר אחריהם את הדלת. לשווא חיפשה סביבה סימנים של מוות – תצלומים שחורי-מסגרת על הקיר, קלסרים עם קטעי ארכיון על המדף – אבל העדרם לא הקל עליה, להפך; היא ידעה שהוא מוכרח להיות שם, המוות, אורב באיזו פינה, והעדיפה שיראה כבר את פניו. המנהל שאל: אם היית יכולה לבקש תכונה נוספת, שאין לך, איזו תכונה היית מבקשת? היא אמרה: אסרטיביות. הוא הביט בה רגע ארוך מדי, כמבקש להיזכר באיזו טכניקה של ריאיון עליו לנקוט עכשיו, ושאל, ואם היית יכולה לוותר על תכונה? והיא אמרה, קצת אובססיביות אולי, להשקיע את כל כולי באופן מוגזם במטרה, והוא וידא, אז על זה היית מוותרת, והיא אמרה, נראה לי, במחשבה ראשונה, והוא אמר, חבל, אובססיביות זה דווקא דבר שאנחנו מעריכים כאן.

פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה. הוא אמר, טוב, ריכז לפניו כמה דפים והביט בה בשהות אחרונה, והיא ביקשה לומר, תן לי את העבודה הזאת ולא תתחרט, כמו בסרטים, אבל פתאום זה נשמע לה כמו הבטחה למשהו לא הולם, ורגע לא ידעה מה בכלל מונח שם, ביניהם, במרכז השולחן, אם זה המוות שחיפשה על הקירות, על הפרקטים, או אולי סתם, גוש של הדבר הזה שיושב תמיד בין בחורה לבחור, גם כששיחתם רגילה. הוא אמר, ביום רביעי אתם נפגשים עם אילנה, המנהלת משרד שלנו, ולפתע הבינה שהיא בתחרות, שהיא לא היחידה, בינתיים אנחנו ניתן לך קצת חומר ללמוד בעל פה, שתכירי את המאטריה, מה שנקרא, מגיעים לכאן אנשים שעברו דברים לא פשוטים ואת צריכה לדעת על מה מדובר. אילנה כבר תסביר לך.

היא נשלחה אל מנהלת המשרד, שסימנה לה באצבעותיה "רגע" ואמרה אל השפופרת איבה שלום. היא הביטה בה בשעה שטיפלה בענייניו של מישהו, מניחה את השפופרת על שולחנה ונודדת בין החדרים. למה היא עוזבת את העבודה הזאת? אולי ביום רביעי תוכל לשאול אותה, לפני או אחרי המבחן. לבסוף הניחה הפקידה את השפופרת על כנה. מיד נשמע צלצול נוסף. היא אמרה, איבה שלום להמתין רגע, ואמרה לה: אני אתך.

3.

שמונה עשר לשישי אלפיים ושתיים, קו שלושים ושתיים, תשע עשרה; תשע עשרה לשישי אלפיים ושתיים, הגבעה הצרפתית, שבעה.

אחר הצהריים, כשחזרה מהריאיון, היתה להם שיחה מרגיזה. כך היא כינתה אותה, כאילו היא וארנון באמת שווים, אבל באמת חיכתה בקוצר רוח לגזר דינו, ונידונה בינתיים לישון לבד, מקווה שבכך תם העונש.

היא סיפרה לו על התפקיד, פקידה לוכסן מנהלת משרד במרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה, זה ארבעים שקל לשעה, שזה מטורף, זה יוצא יותר מהמלצרות ומשאיר לה כמעט שלושה ימים לאוניברסיטה, והוא שאל, אז קיבלת את זה? והיא אמרה, נראה לי שהם התלהבו ממני, אף שלא ידעה אם זה נכון, אני נפגשת מחרתיים עם המנהלת משרד, בינתיים הם נתנו לי דף נתונים ללמוד על כל הפיגועים שהיו בירושלים, בא לי למות, והוא אמר, את לא רצינית, והיא שמחה רגע, הנה היא מצליחה לעורר בו עניין אמיתי, והוא שאל, מה, כאילו ללמוד בעל פה? והיא אמרה, נראה לי, והוא שאל, את התאריכים, את שמות ההרוגים, את מה? והיא אמרה, הגזמת, את מה שיש בטבלה שהביאו לי, זה תאריכים נדמה לי ומספר הרוגים, לא יודעת, עוד לא פתחתי את הקובץ. הוא אמר, את הפלסטינים שצה"ל מוריד בשטחים אני מבין שלא נתנו לכם ללמוד, ובבת אחת היא התחרטה, היא מוכנה לא לעבוד יותר אף יום אף פעם, רק שהשיחה הזאת תתבטל, רק שתימחק, והיא אמרה, ברור שלא, אלא מה, ככה היא שינתה בשבילו את הטון בן רגע, והוא אמר, ואת סבבה עם זה, והיא אמרה, אני לא סבבה עם זה, אבל זאת עבודה, סתם עבודה, והוא אמר, סתם עבודה זה לא, עבודה שמשננים בה הרוגים בפאקינג פיגועי התאבדות זו לא סתם עבודה, והיא אמרה, לא יודעת, באים לשם אנשים שנהרגו להם אנשים, אני צריכה לקבל אותם, אני לא אגיד לבנאדם חכה שניה ואתחיל לעשות לו ויקיפדיה על הפיגוע, וחוץ מזה גם סתם נראה לי שהם רוצים לראות שאני רצינית בעבודה, זה כמו לשנן תפריטים כדי להתקבל לעבודה במסעדה, לדעת כמה חריף יש בכל מנה, והוא אמר, מה זה, בדיוק אותו דבר, והיא אמרה, אני צוחקת.

הוא אמר, יש בך משהו נורא ממסדי, את יודעת? והיא אמרה, מה, אף ששמעה היטב, והוא אמר, יש בזה משהו נורא ממסדי.

התחשק לה לומר לו שהחתול דווקא כן שלה, והיא שיקרה לו מהרגע הראשון, כשראה את החתול וסיפר איך פעם הוא הגיע כמעט לאשפוז בגלל חתולים כאלה, ושבניגוד למה שאמרה לו היא גם מעשנת מאחורי גבו, ומזל שהיא עושה ככה, כי רק בזכות זה היא שומרת על פאסון, חותכת לפעמים את הפגישה באמצע רק כי היא חייבת סיגריה, ומחטאת את הפה אחרי כן, מחטאת ומחטאת ומחטאת עד שלא נשאר לה כבר טעם. אבל היא לא אמרה כלום.

אחת עשרה לשישי אלפיים ושלוש, קו ארבע עשרה אל"ף, שבעה עשר; תשע עשרה לשמיני אלפיים ושלוש, קו שתיים, עשרים ושלושה.

בערב שלפני המבחן הוא בא. הוא שאל אם גמרה ללמוד, והיא אמרה שלא ממש אבל כבר אין לה כוח, למרות שסיימה. הם ראו קצת טלוויזיה בלפטופ במיטה, ובסוף לא הזמינו שום דבר לאכול. היא שאלה אם הוא לא מרגיש טוב או משהו, והוא אמר, ממש לא, סתם בימים האחרונים אני במצב רוח קצת מוזר. היא שאלה, זה קשור אלי? והוא אמר, קצת, כאילו, במובן מסוים אני מקנא בך. היא הסתכלה בו בתקווה קטנה והוא אמר, היכולת הזאת, לכבות את המוח, לא לשאול שאלות, לדקלם מה שאומרים לך, לקחת את הכסף ולחזור הביתה לערב מול הטלוויזיה – נראה לי שזה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים.

הוא לא הביט בה כשדיבר, עיניו נעוצות במסך. היא הביטה בו עוד רגע וייחלה שיחזור בו, שיפיס את העלבון, אבל צדודיתו לעגה לה.

כשנרדם, קמה מהמיטה והלכה במסדרון הארוך עד קדמת הדירה, פתחה את דלתות המזנון החום שהשאיר שם בעל הבית והוציאה שקית ניילון, קשורה בקשר נחוש מדי. היא קרעה אותה בידיה וחילצה את חולצת השינה הישנה שלה, מגואלת בשערותיו של החתול. היא לבשה את החולצה וחזרה אל המיטה. לבה הלם בַּשקט. שביעי לחמישי, אלפיים ושלוש עשרה.


*"הסיפור 'איבה שלום' התפרסם לראשונה בגיליון מס' 1 של כתב העת המקוון 'המוסך'." 

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

הסתיו דומה יותר לקיץ מהקיץ עצמו. היה יום סתיו חם. הגעתי לבית ארוסי לבושה בשמלת המשי הכחולה שלי ועם כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. אני זוכרת את היום ההוא היטב.

"הקנאה שולטת בעולם," אמרה לי גברת יאפורה. היא חשבה שאני לא מתחתנת עם רומיריו כי אני מקנאה. "היחיד שישן עם הבן שלי הוא החתול."

אני לא התחתנתי או לא גמרתי בדעתי להתחתן עם רומיריו מסיבות אחרות. לפעמים המילים שאנשים אומרים תלויות בנימה שבה הם מדברים. נראה שאני סוטה מהנושא, אבל יש לזה הסבר. הקול של רומיריו, ארוסי, דחה אותי. כל מילה שהגה, אפילו אם נאמרה מתוך כבוד עצום כלפיי, אפילו אם הוא לא נגע בי ולו בקצה הציפורן, נראתה לי מגונה. לא יכולתי לאהוב אותו. צר היה לי על הנסיבות הללו, אבל לא בגללו אלא בגלל אמו, שהייתה נדיבה וטובת לב. המגרעת היחידה שנודעה בה הייתה קנאה, אם כי היא הייתה זקנה וקרוב לוודאי כבר חדלה מלקנא. והאם להאמין לשמועות? סיפרו שהיא התחתנה בגיל צעיר מאוד עם בחור שעד מהרה בגד בה עם אחרת. כאשר התעורר בה החשד, היא נשארה ערה חודש שלם כדי לחשוף את הניאוף. הגילוי היה כמו סכין בלב. היא לא פצתה פה, אבל באותו לילה, היא זינקה על בעלה, שישן לצידה, וניסתה לחנוק אותו. אמו של הקורבן נחלצה לעזרתו; אלמלא היא – הוא היה מת.

אירוסיי עם רומיריו נמשכו יתר על המידה. מהו קול? תהיתי, הוא לא יד שממששת בחוצפה, הוא לא פה דוחה שמנסה לנשק אותי, הוא לא איבר מין מתועב ובולט שמעורר בי חשש, הוא לא מוצק כמו אחוריים ולא חם כמו בטן. אף על פי כן, קולו של רומיריו ייצג עבורי דבר מה מגעיל הרבה יותר מכול אלה. איך אוכל לסבול את החיים עם גבר שמפזר את הקול הזה לכל מי שמוכן לשמוע! קול שיוצא מהקרביים, חסר בושה, כמו הפרשה. אבל מי תעז לומר לארוסה: "הקול שלך לא נעים לי, הוא מגעיל ומזעזע אותי, הוא כמו המילה 'תאווה' בחוברת עיקרי האמונה שקראתי בילדותי."

החתונה שלנו נדחתה שוב ושוב, בלי שום סיבה נראית לעין.

רומיריו ביקר אצלי בכל ערב. אני ביקרתי בביתו החשוך רק לעתים רחוקות מאוד, משום שאמו, שהייתה חולה, שכבה לישון מוקדם. בכל זאת אהבתי את הגן הקטן ורווי הצללים ואת למברטי, החתול החום-אדמדם של רומיריו. מכל הזוגות המאורסים בשכונה, אנחנו היינו המאופקים ביותר. בקיץ של אותה שנה התנשקנו לכל היותר פעם אחת, וגם זה היה הרבה. האם החזקנו ידיים? אפילו לא בצחוק. האם התחבקנו? ריקודי סלואו כבר לא היו באופנה. התנהגותנו החריגה עוררה את החשד שלא נתחתן לעולם.

ביום ההוא הבאתי לבית של רומיריו את כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה. רומיריו הרים וליטף אותו. רומיריו האומלל! הוא כל כך אהב חיות! ישבנו בסלון, כרגיל, ואז שיערו של למברטי סמר ובקול יריקה הוא הסתלק מהחדר ובדרך הפיל עציץ. למחרת טילפנה אליי גברת יאפורה בבכי: אמש, כרגיל, ישן רומיריו עם למברטי במיטתו, אלא שבאמצע הלילה, בהתקף זעם, נעץ החתול את ציפורניו בצווארו של רומיריו. האם נכנסה לחדרו כששמעה את הצרחות. היא הצליחה לנתק את החתול מצווארו של בנה ולחנוק אותו ברצועה. אומרים שאין דבר נורא יותר מחתול זועם. אני נוטה להאמין שזו אמת. אני שונאת חתולים. רומיריו נותר אילם מאז והרופאים אמרו שהוא לעולם לא ידבר שוב.

"עכשיו את לא תתחתני עם רומיריו," אמרה אמו בבכי. "ידעתי מה אני אומרת כשביקשתי ממנו שלא יישן עם החתול!"

"אתחתן איתו," עניתי לה.

מאותו יום והלאה, אהבתי את רומיריו.             

         

המסעדה עמוסה בטירוף והראש שלי אפוף חום ואדים וריח של מנות מתבשלות וכאלה שמונחות על דלפק החלוקה. אני עייפה. אני תמיד עייפה אבל כאן אני אוהבת להיות. אני שייכת לכאן. הכול נראה כמו תמיד אבל כשאני מרימה את העיניים מהפורל שכמעט גמרתי לאדות ורואה מישהו לא מוכר עומד ליד המלצרים שמחכים להזמנות, נדמה לי שאני הוזה.

הוא צעיר, בן שלושים אולי, רזה, לא מחייך. אבל השפתיים שלו פשוקות והשיניים – הלבנות מאוד – חשוקות בנגיסה עזה. הוא יפה מדי. יש משהו מאיים במבט שלו.

"את צריכה עזרה," הוא אומר.

זה בדיוק מה שאני חושבת. אני צריכה עזרה, כדאי שאזעיק עזרה, כי למרות החום במטבח העור שלי קר ואני יודעת שאין שום קשר בין השערות שמזדקרות עכשיו בעורפי לבין הפחד שאני חשה בדרך כלל כשאני מרגישה מאוימת. הפעם זה משהו אחר.

אבל אולי אני חולמת. אלוהים יודע כמה אני מותשת ואיש מלבדי לא שם לב שמשהו אינו כשורה. מלצרים מפנים אותו מדרכם בתנועת אגן כשהם מושיטים את ידיהם אל הצלחות והוא נעלם, אבל מתגלגל חזרה כמו גל כשהם מסתלקים. אני עוצמת עיניים, פוקחת אותן במהירות והוא שם. אני רוצה לבלוע רוק אבל הנשימה מפריעה לי.

"את צריכה עזרה," הוא חוזר ואומר, והפעם דמותו מבעד לאדים משתנה והוא הופך לילד אבוד שמתחשק להסיט לו את השיער מהמצח.

אני שומעת את עצמי אומרת, "אני לא יודעת, אני צריכה עזרה?" וזה נשמע כמו פלירטוט. מישהי מפלרטטת עם הבחור הזר הזה ליד דלפק החלוקה בשעת העומס של ארוחת הערב. הפורל התבשל יותר מדי וכבר אי אפשר להציל אותו.

ואז פניו נרגעות. "נראה ככה," הוא אומר.

דברים מסוימים גורמים לי להצטער על כך שלא ניחנתי ביכולת נבואית ולא הבנתי אותם לפני שפעלתי, וכשאני נזכרת בהם אני רוצה להעלות את עצמי באש. אבל כרגע הזמן מתקדם מהר מדי והזיכרון שלי לא מספיק להתערב. כשאני לא עונה הוא אומר, "הגשתי מועמדות למשרת טבח. כתבת שאת צריכה עזרה." זה נכון. הוא מקיף במבטו את בית המשוגעים שהוא המטבח שלי ואומר שוב, "את נראית כאילו את צריכה עזרה."

איך אני נראית? עבר המון זמן מאז שחשבתי על זה, מאז שהייתי יפה. כבר שעתיים אני מזיעה מאחורי הדלפק, כבר יותר מדי שנים, והזיעה מרטיבה את פני הקטנות וצובעת אותן באדום בוהק. בסוף כל משמרת ערב, בחצות, כשאני נכנסת לשירותי העובדים ומתיזה מים קרים על פני, אני מגלה שהמסקרה שמרחתי בבוקר, מחווה גאוותנית קטנה, נטשה את הריסים ונקוותה בספלי העור העמוקים שמתחת לעיני. אני בת ארבעים וחמש, תמיד עייפה עד מוות אבל נגועה בעצבנות בלתי פוסקת גם כשאני ישנה. אני נשואה למסעדה שלי בסאות' ביץ', נכנסת בבקרים החשוכים ויוצאת בלילות החשוכים עוד יותר, כך שלעולם איני יודעת איך אני אמורה להיראות, לא רואה את הציבור שאפשר היה להשוות אותי אליו אילו הייתי חלק ממנו. אני בקושי רואה אור יום. מדי יום ביומו אני לובשת בגדי שף מוכתמים בשומן וברוטב. אני יודעת בדיוק איך אני נראית ואני מופתעת, ואחר כך מתביישת בכך שזה מצער אותי כל כך כרגע.

 

***

 

"למה עשיתָ את זה?" אני שואלת אותו. זהו בוקר המחרת והוא בא למלא טפסים.

"מה עשיתי?" הוא שואל. הוא לובש את הג'ינס והטישרט השחורה מאמש אבל עכשיו, בדרך נס, הם נקיים.

"פשוט הגעת," אמרתי. "נכנסת ככה למטבח, בשיא העומס." אני נשמעת כמו אם גוערת, כמו מישהי שמנסה ללמד לקח.

"כי ידעתי שתהיי פה."

אני נאלצת להודות שזה הגיוני. אני מציצה בטופס המועמדות שלו. הוא לא מילא את סעיף הכתובת.

"איפה אתה גר?" אני שואלת.

"וזה נכון," הוא אומר. "את צריכה אותי."

אני כבר לא מפחדת. אתמול בערב, כשסוף סוף התעשתי ואמרתי לו "טוב, תיכנס למטבח ותתחיל לעזור," הרגשתי שאין לי ברירה. הרגשתי ששנינו זקוקים לעזרה. עכשיו הוא אומר לי שכשהמסעדה נסגרה הוא הלך למכבסה שפתוחה כל הלילה ושכנע שתי בחורות שיכורות שיכבסו את הבגדים שלו עם שלהן. בזמן שהג'ינס והטישרט התכבסו והתייבשו, הוא ישב בתחתוני בוקסר וקרא עיתון. הן נתנו לו שתי בירות. אני מתארת לעצמי את התמונה, איך הוא הקסים אותן ביופי ובמבט הרציני שלו, איך הן הרגישו שהן רוצות לעזור לו.

אני מעסיקה אותו לתקופת מבחן של שבועיים. אני לא מכירה אותו, לא יודעת מיהו או מי הוא היה ולכן מנסה להשגיח עליו בכל הזדמנות. אני מבינה שהוא עבד במסעדה כמו שלי בעבר, זה ברור מהטיפול שלו בציוד, מהתנועות ומהריכוז, מהעובדה שהוא אף פעם לא שואל שום דבר. אבל כבעלת מסעדה יש לי כל כך הרבה עבודה והיום אני מתרוצצת ממקום למקום – מתכננת תפריטים במשרד, עוברת על ספרי החשבונות, בודקת את המלאי במחסן, רושמת הזמנות בחדר הקירור, ורוב הזמן אין לי מושג מה הוא עושה. אני לא שוכחת ממנו לרגע אבל לא תמיד יודעת איפה הוא נמצא.

לפנות ערב אני מוצאת אותו ליד דלפק החלוקה. הוא הכין מוס אפונה מבריק, להגשה מתחת לסלמון הבית שלי. אני מופתעת אבל גם כועסת. אני שואלת מי הוא חושב שהוא. אני שואלת איך הוא הכין את המוס והוא מסרב לגלות, וכך אני מגלה שהוא שף מוסמך. אני שפית מוסמכת ואני אף פעם לא חולקת מתכונים שהמצאתי. אני מכירה היטב את היחסים בין פרטיות, גניבה וגאווה. ובכל זאת החשאיות שלו מעליבה אותי, עד שהוא נותן לי ביס ואני נישאת על כנפי העונג של האפונה.

בתום השבועיים אני מרשה לו להישאר כי היו גביעי פירה ממולאים בפואה-גרה, סלסת אננס-חלפיניו ופָּניני עם חָמוֹן סֶראנו, טוסטוני מח עצם קלוי, בּוֹמבּ אפרסקים, לקוחות ותיקים יצאו מגדרם, לקוחות חדשים – צעירים ואופנתיים נורא – עמדו בחוץ כל הלילה והיו מוכנים לחכות כמה שיידרש כדי לתפוס מקום. במסעדה שלי.

הוא שקט, אף פעם לא מאחר. אני לא יודעת איפה הוא גר. או מה הוא עושה כשהוא לא עובד ולפעמים אני שוכחת ממנו אבל כשאני נזכרת שהוא נמצא במסעדה בכל משמרת, גם כשאני לא משלמת לו, אני מתחילה לחשוב עליו כל הזמן. זאת המסעדה שלי, אני הבוסית, אז אני שואלת אותו שאלות, מנסה לפענח אותו.

כל התשובות שלו מעורפלות מדי. הוא כנראה חושב שהחיים שלו הם לא ענייני. אולי הוא צודק. הוא עובד טוב, זה כל מה שאני צריכה לדעת. ואולי הוא ביישן. אני ביישנית, אני יכולה להבין את זה. עד שיום אחד, בלי שום התראה, הוא אומר שלדעתו כדאי לנו לסגור בין ארבע לשש, לתת למטבח זמן להתארגן מחדש, לתת לצוות הזדמנות לאכול ביחד. הוא כבר הכין הכול – מרק עדשים, סלט תרד, הֵאם בגריל וגבינת מנצֶ'גו עם עגבניות צלויות ופסטו. האוכל טעים נורא, אוכל מנחם עם נגיעה לא ברורה. הוא אומר לי לשבת לידו בשולחן הצוות ואני מצייתת. אנחנו אוכלים.

אני מתחילה לחבב אותו ומגלה שנעים לי בחברתו. גם האחרים מחבבים אותו. הוא עושה את עבודתו במטבח אבל מאחורי הגב שלי הוא עוזר לכולם. הוא מדגים בפני המלצרים דרך חדשה ומתוחכמת לסדר מפיות על השולחנות. הוא מלמד את הברמנים להכין משקה מוודקה, שבבי קרח ושורש ג'ינג'ר מרוסק; הם מתחילים להציע אותו כמשקה הבית ואנחנו לא עומדים בביקוש. הוא שואל אם אפשר להגיש את מתאבן הצדפות עם כפות החרס שאני מוציאה לטעימות פרטיות בלבד. הוא מכין את ארוחת הצוות, הארוחה המשפחתית, בכל ערב.

באחד הערבים הוא רואה אותי נאבקת בספרי החשבונות במשרד ואומר שהוא יכול לעזור. הוא צדק מהרגע הראשון, אני צריכה עזרה. אני מרשה לו להתקין תוכנה במחשב הישן שלי, והיא הופכת את הנהלת החשבונות למשהו שאני ממש נהנית לעשות. הוא מחייך. הוא עובד במשמרת היום אבל נשאר עד סוף משמרת הערב והמארחות מספרות לי שהלקוחות מתים עליו. בערב הוא מקבל את פניהם, ולפעמים מלווה אותם לשולחנות. קשה לי להסביר איך לא ידעתי שהוא עושה את זה, איך הוא הצליח לעשות כל כך הרבה דברים מאחורי הגב שלי, אפילו שידעתי שהוא שם. לא ברור לי למה אני מניחה לזה לקרות, למעט העובדה שמאז שהוא בא אני עייפה הרבה פחות מאי-פעם. והעסקים פורחים.

אתמול בערב מצאתי ערימה של מפיות פשתן מקופלות כמעין כרית במחסן שבמרתף. הן נחו על שקית אשפה ענקית, והיה ברור שהוא התכסה בה. כשהתעמתי איתו הוא אמר שהצלתי את חייו.

וכשאני מתעוררת בוקר אחד כעבור כמה שבועות לקול המים הזורמים במקלחת שלי, אני תוהה מה התרחש בחיי. אני ישנה במיטה שלי לראשונה זה עשר שנים. אנחנו שותים שם קפה. הוא חופף לי את הראש, מקריא לי חוברות קומיקס, מתעלס איתי כאילו הייתי חפץ יקר ערך, נדיר ושביר, משהו שצריך לנהוג בו בזהירות כדי שלא יישבר, כאילו הוא מכיר אותי. אחר כך הוא מעביר בעדינות את שיניו הלבנות על עורי ואני מפחדת שהוא ינשך אותי אבל הוא אף פעם לא עושה את זה ולכן אני נרגעת. אני יודעת שאני אמורה לחשוש לפחות קצת, אבל אני לא חוששת.

כשאנחנו לא בדירה שלי, שנינו עובדים במסעדה שלי. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על העבר שלו, הוא שקרה לו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו, ושהוא הגיע אלי בלי עבודה. בלי בית. אבל במקום לתהות איך לעזאזל נתתי לזר, ועוד צעיר כל כך, לחדור לחיי הקטנים, אני מתרפקת על ההקלה העילאית הטמונה בכך שאני לא צריכה לעשות הכול לבד כדי שהמסעדה תתפקד כמו שצריך. אני מתרפקת על כך שיש לי מישהו לישון איתו בלילה. עכשיו אני כבר לא מחפשת אותו, לא תוהה איפה הוא. כבמטה קסם, הוא צץ לצידי בלי אזהרה בכל מקום – בדלפק החלוקה, במטבח, בעמדת הסלטים – מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. מנשק אותי בפה. אני כבר לא יודעת מי אני. נדמה לי שאני מתאהבת.

אני מגלה שהוא אשף במספרים ונותנת לו לפקח על כל הקניות. הוא מערבולת של אנרגיה ולפעמים נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת – בבר, בחדר הקירור, במטבח, בקדמת המסעדה. אני מתחילה לשכוח שהוא לא תמיד היה שם, שלא בנינו את המסעדה הזאת יחד. שפעם הייתי לבד.

לפני שהוא הגיע, לפעמים אחד הסועדים ביקש לראות את השפית אז הייתי תוחבת את השיער המיוזע למטפחת, מנגבת את הידיים בסינר ויוצאת לקבל מחמאות בחדר האוכל. אבל שכחתי איך מתנהגים בחברה והתחלתי להרגיש בנוח רק במחיצת אנשים שעבדו אצלי, לחמוק באין רואה למקומות שנדרשתי להגיע אליהם – בית מרקחת, מכולת, ניקוי יבש. אבל הוא כל כך שונה, כל כך נינוח ועליז במדי השף הלבנים לא פחות מאשר בחליפה בחדר האוכל. כל מסעדה צריכה אדם כזה.

הוא אפילו רכש חברים. כמה חבר'ה שאוכלים במסעדה כל שבת בערב. הוא מצטרף אליהם. כולם שפים מובטלים. אני שואלת אם לדעתו כדאי להעסיק מישהו מהם אבל הוא טוען שהם רוצים לפתוח מסעדה בעצמם. בהתחלה אני נהנית מהסיפורים שהוא מספר לי עליהם. נעים להקשיב להם ואני נזכרת איך זה כשיש חברים ושמחה בשבילו. לרגע לא ציפיתי שהוא יסתפק בי. עד שבוקר אחד, על כוס קפה לפני העבודה, זה מכה בי.

"אתה פותח עסק עם החבר'ה האלה?" אני שואלת.

"מותק," הוא אומר, "אני איתך, לא?" הוא מקמט את מצחו בעלבון. "את מדברת כמו משוגעת."

כי אני אכן משוגעת. אני חיה עם מישהו צעיר ממני בחמש-עשרה שנה, מישהו שצץ פתאום במסעדה וידע בדיוק מה יקרה, הניח דברים שאני עצמי לא ידעתי, וצדק. עברתי מחמש-עשרה שעות עבודה ביום בלי הפסקה, לבילוי של שעה בים כל יום בשלוש. במקום לישון לבד על הספה אני מעבירה כמעט כל דקת ערוּת או שינה בחברת גבר זר שחשבתי שהוא הזיה. אני מרגישה שהוא תמיד היה כאן, שהוא יציב ושאני מוגנת. לא ידעתי שאני זקוקה לביטחון הזה עד עד שחשתי אותו מדי יום.

יש לי זכות להיות משוגעת. אני בגיל העמידה, גרומה. הפנים שלי רזות, שקועות. יש לי המון קמטים. אבל הגבר הזה נוגע בהם. הוא מנגב אותם כשהם מזיעים, הוא מסיט מעליהם שערות סוררות, הוא מסתכל בהם. הוא מנשק אותם בלי הפסקה.

"אולי אתה המשוגע," אני אומרת כי כשאני חושבת על החיים האלה, אני יודעת שאני לא מבינה. ואז נמאס לי לחשוב ואני אומרת, "אולי אתה המשוגע. אתה לא באמת מכיר את האנשים האלה. אולי הם גנבים."

אני מכירה מגוון פסיכופתים וגנבים. הם הולכים לאן שהם רוצים בביטחון עצמי יוצא דופן של אנשים נואשים שאין להם מה להפסיד, או שהם טיפשים מכדי להאמין שיפסידו משהו. אם הם רוצים כסף או אלכוהול או סקס, אם הם רוצים להפחיד מישהו באמת או סתם בשביל הקטע, אם הם פשוט רוצים לאכול בחינם, הם נכנסים למקומות שהם לא שייכים אליהם ודורשים שיראו אותם ויגישו להם. בסאות' ביץ', שבטלנים ושיכורים חולקים בה רחובות וחופים עם ידוענים ותיירים עשירים, בדרך כלל קשה להבחין בין איומים אמיתיים לבין מראית עין, ולכן זה כל כך מסוכן. פעם סירבתי להכניס איל הון למסעדה כי הוא נראה לי בריון. פעם נתתי לשני בריונים להישאר בבר עד שעה מאוחרת כי הם נראו לי כמו אילי הון; אחרי הסגירה הם שדדו שתי מלצריות שלי ברחוב. יש רוצחים שנראים כמו גנבים. יש גנבים שהם רוצחים מסוג מסוים. אני מכירה את האנשים האלה ואני נשמרת מפניהם.

לכן אני נלחצת כשאני שומעת על החבר'ה שהוא אוכל איתם מדי שבת בערב, ומתחילה לתהות על קנקנם. אני מתחילה לחשוש לגורלו, מתחילה לחשוב שמוליכים אותו שולל. אני יודעת שהוא מזמין אותם. לא אכפת לי מהכסף. אני אומרת לו שייזהר כי אני רוצה להגן עליו. הוא אומר, "אל תדאגי. אני חושב שאנשים טובים מיסודם. את נתת לי הזדמנות, לא? ואני מכיר אותם יותר טוב משאת מכירה אותי."

זה נכון. הוא הגיע מתעלומה שעדיין לא פתרתי, למסעדה שלי ולבית שלי – המקומות שאני מכירה הכי טוב. והוא ידע שאכניס אותו, ושבהמשך אבטח בו. יש לו אינסטינקטים בריאים.

לי אין חברים. אני אומרת לעצמי שזה מבחירה, אבל בעצם הפכתי לאישה בודדה מבלי לשים לב. אחרי שבעלי עזב, לא ידעתי איך לחזור להיות מישהי שמסוגלת לבטוח בזולת. השקעתי את כל המשאבים שלי בבית ספר לקולינריה ואחר כך בעבודה. אני אוהבת את העובדים שלי ושמחה שהם קרובים אלי, אבל לפני שהוא הגיע, חשבתי שאני זקוקה רק לעצמי. חשבתי שאני מכירה את עצמי, ולכן לא הרגשתי כשהבדידות התגנבה אלי. לא ראיתי אותה מתקרבת ופתאום, אברקדברה, היא נעלמה.

ממש כמו גנב, כשלא שמתי לב, הוא בא ולקח את כל הדברים שפחדתי מהם, והחליף אותם בדברים ששכחתי שאי-פעם רציתי, כמו לחזור הביתה ולשתות ברנדי ולהקשיב למוזיקה כשרגלי הכואבות מונחות בחיקו של מישהו במקום להירדם על הספה בבגדי עבודה, כי לפני עשר שנים נדרתי להחרים את המיטה. כמו לחזור עם מישהו ברגל מהעבודה, להכין למישהו חביתה בחצות, לגעת במישהו שרוצה לגעת בי. אט אט, בעדינות, פיסה אחר פיסה, הוא לקח אותי וסילק את כל הפחדים שלי.

אני מחשיבה את עצמי לבת מזל, למבורכת. איכשהו מישהו או משהו אלוהי החליט שאני ראויה לחיים שאני חיה, חיה באמת עכשיו. אבל הכישוף נקטע בוקר אחד כשאני מתעוררת לבדי. אני רוצה שזה יהיה חלום. זאת לא הפעם הראשונה שאני עוצמת עיניים ומנסה להעלות באוב את הדבר שלדעתי אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו, אבל לפני שהוא הגיע נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אז, לפני המסעדה, לפני העבודה, כשגיליתי שאני מסוג הנשים שקל לעזוב, התפרקתי. אחר כך התחננתי והפצרתי והבטחתי לעשות הכול כדי להשתפר, כדי לתקן את עצמי. אפילו שלא ידעתי מה היה פגום.

הפעם אני מוכנה לקרב. כשאני מגיעה למסעדה, השיניים שלי כבר נוקשות. זה בוקר קיץ לוהט אבל אני רועדת. אני נכנסת למטבח והוא יוצא מאחורי דלפק החלוקה; ברור כשמש שהוא נמצא כאן שעות. הוא סידר מחדש את חדר הקירור ועכשיו כל הדברים הנחוצים מונחים לנגד עינינו. הוא איבק את כל הבקבוקים בבר. הוא לקח את ארגז הלימונים שהתחילו להתקלקל והכין מהם ארבעים עוגות הדרים אישיות לסרוויס של הערב. השעה שבע בבוקר ושאר הצוות יגיע רק בעשר. הוא ערך שולחן לשניים עם בקבוק שמפניה מצונן. הוא מוציא מהתנור בוריטוס סרטנים ומאכיל אותי בעודו מסביר שלפעמים הוא לא יכול לישון, הוא פשוט מוכרח לעבוד. אני מבינה את זה, זה נכון גם לגבי אבל זה לא מסלק את הכאב ואת הבהלה. אני רותחת מזעם. אחרי הנגיסה הראשונה אני אומרת, "זה נדוש להאכיל אותי," כי ההנאה מערערת אותי מאוד. אבל הוא לא נרתע. הוא אומר, "את חושבת שזה נדוש?" ומוביל אותי למטה, למשרד, שבו הכין מבעוד מועד מזרן מנופח ונרות דולקים.

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה גם הפעם הראשונה, ואז לא ידעתי כלום. הייתי צעירה כל כך, חשבתי שזה יימשך לנצח, לא חשבתי שהפחד עלול לאכּל את האהבה, ובמקום לכבות אותה כמו אש הזנתי אותה, טיפחתי אותה, האכלתי את חוסר המנוחה שלה נגיסה אחרי נגיסה כדי שהיא לעולם לא תשׂבּע ולעולם לא תיגמר. עשיתי מאמצים קדחתניים כדי לוודא שהאש לא תכבה, ולא ראיתי שהיא יוצאת משליטה.

הוא אומר, "תראי, אני יודע שהבהלתי אותך. אני מצטער. אבל לכל אחד יש עבר. אנחנו לומדים איך להיות יחד, אבל אנחנו עדיין מי שהיינו קודם."

אין לי מושג מי הוא היה קודם. ואת מי שאני הייתי קודם עזבתי מזמן. החלפתי אותה במישהי שמקדישה את לבה לטעמים ולמרקמים ולריחות. שמשתמשת בראש לכל דבר אחר. שמחפשת היגיון בדברים. ההיגיון הציל אותי, החזיק אותי. הוא זה שחילץ אותי מהבוץ וחיתן אותי עם קריירה שנשענת על כל תכונות האש. הוא זה שברא אותי מחדש כאדם מוקף באנשים, בטבחים ובמלצרים ובברמנים ובשוטפי כלים ובספּקים ובלקוחות, כך שלא ידעתי שאני לבד. מה שלמדתי, בנוסף לבישול, היה שבכל פעם שמשהו משתבש, אני יכולה לתקן אותו אם אני רק מוצאת בו היגיון. לא הסתכנתי, עד שנתתי לזר מוחלט להיכנס למטבח שלי, למיטה שלי.

מצאתי בו היגיון. הוא היה צעיר אבל כבר עייף מדי. הוא רצה יציבות. הוא רצה לבנות חיים עם מישהי שעובדת בענף שהוא אוהב ומבין. הוא ידע להפעיל כל מכשיר, להגדיל רווחים, להכשיר טבחים ומלצרים. הוא היה טבח נפלא, מעורר השראה, יצירתי. הוא ידע לטפל בבשר, להסיר עור של דג סוֹל בתנועה אחת, הוא ידע לקפל קוויאר לתוך זביונה באותה קלילות שבה הכין טוסט גבינה. הדברים האלה שימחו אותו ונראו לי הגיוניים. הוא ידע שדי בנגיסה שלא טעמתי קודם כדי להכניע אותי. שהלב שלי ינצח. הוא ידע איך להגיע לשם.

אז כשאני באה למסעדה הבוקר, אחרי שאני איתו יותר משנה וחצי, והמפתח שלי נתקע במנעול, אני יודעת שאני חולמת. על פנקייק בננה. לא הופתעתי כשהוא יצא באמצע הלילה כי מאז הפעם הראשונה, זה נהיה טקס שאני חוגגת כמו נערה מתבגרת. הבוקר התקלחתי והתגלחתי, מרחתי קרם לחות, התבשמתי. אני מקווה שהוא מכין פנקייק בננה כי זה מה שמתחשק לי לאכול. פנקייק בננה עם פקאנים וסירופ קרמל. אני אתן לו להאכיל אותי, נגיסה אחרי נגיסה מתוקה, כמו תמיד. כי אני מאוהבת כמו קלישאה.

אני מנסה לפתוח את הדלת שוב ושוב, בעוצמה גוברת והולכת עד שהמפתח נשבר במנעול. אני נראית כמו גנבת שמנסה לפרוץ למסעדה שלי. השעה רק שבע בבוקר ואין איש ברחוב. אני מצמידה את כפות הידיים לצדי הפנים כמו סכי עיניים ומציצה פנימה. האורות כבויים ונדמה לי שאין שם כלום, שהמסעדה שלי היא חדר ריק. כמו בהתחלה, כשהתרוקנתי וקניתי חלל שאוכל למלא. נדמה לי שהשולחנות והכיסאות נעלמו. אולי הוא הזיז אותם. אולי הוא משפץ את חדר האוכל או שוטף את השטיח. אני דופקת. ומחכה. אני דופקת שוב וקוראת בשמו. איש לא מגיע. לכן אני דופקת שוב ושוב ושוב, יותר ויותר חזק כדי שהוא ישמע אותי, ייצא ממקום מחבואו ויגרום לפחד שמתחיל להעלות עשן בתוכי להצטנף בחזרה לאפר.

ניידת משטרה חולפת ברחוב והשוטר יוצא ומבקש לראות את תעודת הזהות שלי אבל אין לי שום דבר שמעיד על כך שהמקום שייך לי. המפתח שלי שבור במנעול כי הוא לא מתאים. הפנים שלי רטובות אז אני יודעת שאני בוכה והשיניים שלי חשוקות וכואבות – הכול כואב לי – ופתאום, בהפתעה מוחלטת, אני מתחילה לצרוח כמו משוגעת, הוזה, כל סוגי הטירוף המוכרים לי, כמו מישהי שצריך לפחד ממנה. אני. מישהי שמפחדים ממנה.

השוטר טופח על כתפי ומבקש ממני להירגע. כשאני נרגעת, הוא מציץ מבעד לחלון ומבקש שאגיד לו מה יש בתוך המסעדה. התיאור שלי לא תואם למה שהוא רואה. "אין שם ויטראז', גברת."

"מה עם עמדת הקפה?" אני אומרת. "בפינה האחורית? מכונת אספרסו, פלאנג'ר, שני קנקנים, אחד לנטוּל…" אני פולטת את המצאי כמו כרוז במכירה פומבית.

"אין שם כלום, גברת. שום דבר. יש מישהו שאנחנו יכולים להתקשר אליו?" בטח! אני חושבת. תתקשר אליו. שדדו אותנו! הוא בטח קשור שם בפנים, מחכה שיצילו אותו. איך לא חשבתי על זה קודם? כמה זמן בזבזתי? הוא סומך על כולם בעיניים עצומות. הוא היה מכניס כל אחד. יכול להיות שהוא מת!

אני מדקלמת את מספר הטלפון שלו ובעוד השוטר מתקשר אני מוחה את העיניים, אוזרת עוז ומזדקפת. אני באה, אל תדאג. אני כאן. אני באה, אבל ההודעה בטלפון הנייד אומרת שהמספר לא פעיל. שילמתי את החשבון בשבוע שעבר.

"יש מישהו אחר?" הוא שואל אותי.

מישהו אחר? לא, אף אחד. אין אף אחד אחר.

"גברת?" הוא אומר, כי לא עניתי לו ואני לוטשת עיניים מבעד לחלון השחור, במקום שלי. "עובד אולי? מנהל?"

כן, יש עובדים. מלצרים ושוטפי כלים. יש מארחות, טבחים, שני סושפים, מלצרים, סומליֶה בסופי שבוע. יש מנהלי משמרת-יום ומנהלי משמרת-ערב. לפעמים יש נבלנית בחדר האוכל, רביעיית מיתרים בבר. יש המון אנשים, ממש נחמדים, שמגיעים הנה יום ולילה כדי לאכול. עולם שלם של אנשים נפלאים.

אני רוצה להגיד לו את זה אבל לא יודעת איך, ואז פתאום אני מרימה את העיניים ורואה את אָדל, מנהלת משמרת-הערב, עומדת בסמוך. אני שומעת אותה מזדהה, שואלת מה קרה. אני שומעת אותה מזהה אותי. אני שומעת אותה אומרת שהיא הגיעה מוקדם כי השאירה את הטלפון הנייד בעמדת המארחת והיא צריכה להתקשר לאמא שלה. אני תוהה למה היא לא התקשרה אליה מהבית. אני תוהה מה היה קורה אילו היינו עירומים על המזרן המתנפח במשרד שלי, אוכלים פנקייק בננה בידיים ושומעים פתאום מישהו למעלה מחטט בעמדת המארחת. היינו חושבים ששדדו אותנו. באמת שדדו אותנו.

שוטר נוסף מגיע והשניים פורצים את הדלת ואדל ואני נכנסות. אדל אומרת "אלוהים ישמור אלוהים ישמור" פעם אחר פעם. אני לא מדברת. אדל מתחילה להסתובב בחדר האוכל, נוגעת בקירות, מניחה יד על גבי יד כאילו השולחנות, הכיסאות, המפות, האגרטלים, הכלים עשויים לצוץ פתאום מאחורי הטאפט הוורוד שהדבקתי בעצמי. בימי הבדידות. כשחשבתי שאני מוגנת. פוף. הכול נעלם. אין כלום בחדר האוכל, בבר, בטרקלין. כל הצלחות והכוסות, קנקני המים, כלי השמנת וקעריות הסוכר, השמנת והסוכר. הכול נעלם. המטבח הוא כספת ריקה מפלדת אלחלד. מעמד ה"הובארט" הענק לסכיני הפירוק הדקיקים, הסירים והמחבתות, המלקחיים והלקקנים והכפות המחוררות, המסננות, הכול נעלם. האוכל נעלם, הסטייקים והנתחים והדגים והצלעות, תפוחי אדמה ובצלים ושומים, כל השמנים והחומצים, התבלינים והעשבים, הכמהין, הממרחים, הקמח, החמאה, שמרים, חלב, תמציות טעם. חדר הקירור מגולח, למעט ארגז לימונים מרקיבים.

אני מרימה לימון אחד ואצבעותי חודרות דרך הטחב הכחול-הלבן הרך עד לבשר הרקוב, המדיף צחנה אומללה. איך ייתכן שהוא אפה מהם עוגות? הוא היה קוסם. אני מתיישבת על רצפת חדר הקירור, הלימון האיום בכף ידי, ומנסה למצוא היגיון בקסם. זריזות ידיים.

השוטרים מתשאלים אותי, אבל המילים שהם אומרים מתערבבות ומאבדות משמעות כך שאני לא יכולה לענות. הם פונים לאדל, היא בוכה. אני שומעת אותה נוקבת בשמו, מתארת אותו, אבל התיאור לא מזכיר שום אדם שאני מכירה.

המגודל מבין שני השוטרים משחיל את ידיו בעדינות רבה מתחת לזרועותי ומרים אותי. הוא מלווה אותי לחדר האוכל, שוכח שאין איפה לשבת ופשוט מניח אותי בעדינות על השטיח, שכנראה לא היה לו זמן לתלוש.

"אני יכול להביא לך משהו?"

אבל מה כבר אפשר לשלוף יש מאין?

"יש עוד מישהו שאפשר להתקשר אליו?" שואל השוטר. אני מנסה להעלות בדמיוני את דמויות חבריו מארוחות הערב של שבת, גברים שמעולם לא פגשתי. לא ייתכן שהוא עשה את זה לבד. אני שומעת את אדל פולטת שמות ומספרים.

"טוב, יופי," אני שומעת את השוטר. "נתקשר אליהם. בינתיים, את רוצה להביא משהו לבוסית שלך? כוס קפה? היא צריכה משהו."

מה צריך כשהכול נעלם?

משהו קטן. רק דבר אחד קטן, משהו שאוכל להעלים, משהו שאין לו תחליף וייעלם לנצח. קצה אצבע. הפנינה הקטנה שבתחתית אפרכסת האוזן. בוהן, משהו שאוכל להעביר עליו את השיניים ולנגוס, לקטוע חד וחלק. דבר אמיתי, אובדן אמיתי, שבהיעלמו יאמר שוב ושוב, לנצח, שפעם הייתי שם.

החזקתי בידי קנה-סוף ארוך וטבלתי אותו עמוק בנהר. הוא נפל ונעלם מעיני. אספתי את רגלַי ונסוגותי מעט לאחור. חשתי פחד גדול, הוא ניכר בידי הרועדות. הפחד שהנהר יבלע אותי לא הניח לי מיום ששמעתי את הסיפור של דודה פַנידה. היא היתה מספרת שוב ושוב את הסיפור על הנערה היפה שרצתה לישון קצת בנהר, וטבעה. בכל פעם שראיתי את הנהר שקט ורוגע, הייתי נזכרת באמירתה  של הדודה, שהנהר מפחיד יותר כאשר הוא מפתה לישון בחיקו.

לא יכולתי לשחק עם ילדי הכפר משום שהם היו מתנפלים על חברתי היפה בכל פעם שראו אותה. יום קשה היה היום שבו ראיתי אותם מתגוששים כדי לזכות בחיפושית, שהתקפלה והתכדרה קצת עד שלא היה אפשר עוד לראות לא ראש ולא רגליים. מיהרתי אליהם וביקשתי שיניחו לה ללכת לדרכה בשלום, אבל הם סירבו. מאז אותו יום סורר הייתי הולכת אל היער שליד ביתנו, שעציו כיסו שטחים נרחבים, וענפים כחושים, שעוד לא ראיתי כמותם, הסתעפו מהם, והרגשתי שאני מחפשת את החיפושית כדי למנוע מהם לגלגל אותה כל יום, שכן אהבתי מאוד את החרק הקטן הזה. אספתי מספר רב של בני מינה בתוך כלי זכוכית רחב ושמתי אותם במרפסת חדרי והבאתי להם עוד חרקים,

כך שהיו לי חברים חדשים בכל הצבעים: אדום, צהוב, וכתום. אהבתי מאוד את הצבע הכתום. הייתי מתבודדת איתם ושואבת מהם ביטחון בשעות של שגרת הערב, שעוברות לאט. אבי היה רגיל  להרכיב בכל ערב את משקפי הראייה שלו, הוא היה מקפיד לקַבע אותם על גשר אפו, ואז היה מעיין לאִטו בעיתונים שהגיעו אל הכפר באיחור, ומקלל ומגדף וזורק לחלל האוויר האשמות קיצוניות בשאגות שאמי קיבלה בשלוות הנפש הרגילה שלה בעודה רוקמת מטפחות. כבר זמן רב היא רוקמת מטפחות ועורמת אותן בחדר הסמוך – שכבות של מטפחות זהות בצבען אך שונות בצורתן. היא רצתה לשנות את הצבעים אבל לא יכלה ללכת אל מרכז הכפר כדי לעשות זאת.  שמעתי את השעון מצלצל שמונה פעמים, ידעתי שאחריהן  אמי  תקרא לדודה פנידה ואני אלך למיטה אחרי שבארבע דקות לשמונה צחצחתי את שיני וגרגרתי צרור של משפטים שהדודה היתה חוזרת עליהם בכל יום, באותן דקות עצמן שקדמו לשמונת הצלצולים, שהיו מצלצלים בחזי כל יום. באותו יום החבאתי מחברות ריקות מתחת לשמיכה, משום ששנאתי את השעה שמונה, ושנאתי ללכת לישון באותה שעה רשמית המבשרת שעולמי היַלדי בבית הסתיים. הדלקתי את האור וחיכיתי מעט עד שלא יישמע שום רחש, ואז הבאתי את העפרונות הצבעוניים שלי והתחלתי לצייר את חברתי במחברת היפה. אבל דודה פנידה באה מיד ואמרה לי שאם לא אישן יפטרו אותה. היא החזירה אותי למיטתי בשמונה וחמש דקות. זו היתה הפעם היחידה שבה היה חדרי מואר חמש דקות, או קצת יותר, אחרי השעה שמונה.

כמה ימים לאחר מכן לבשתי חליפה כתומה עם נקודות שחורות שקניתי עם הדודה במרכז העיר. אהבתי מאוד את הצבעים האלה, ואהבתי מאוד שחבריי לבשו את החליפה הזאת. חבריי החדשים הרגישו בנוח במרפסת שלי, ולכן החלו לבוא וללכת כאילו הפכו אותה למשכנם, ואני הייתי מושיטה להם את אצבעי כדי שיטפסו עליה בשעה שהם ממריאים בעזרת כנפיהם המסייעות להם לעלות ולעוף הרחק למעלה, והחלו להתקרב יותר כשהתחלתי לדְמות להם גם בלבושי וגם בטקסים שלי והייתי מדקלמת להם בנועם רב:    

Petite coccinelle
Laisse-moi compter tes vies sur tes ailes
Toi qui n'as jamais vu ta colère dis-moi
 Dis-moi comment faire comme toi

חיפושית קטנה, אֶת חייך

תני נא לי לספור על כנפייך

אַת שמעולם לא ראיתְ את צבעֵך

אמרי נא לי איך נעשים כמותֵך

אבל לא הצלחתי לישון באותו לילה למרות החשכה וצלצולי השעון הרצופים. הוספתי לשמוע את הילדים מדקלמים בקול רם ומצחקקים כשהם רואים אותי בחליפה הכתומה:

"חיפושית… חיפושית… חיפושית…"

אמי לא שמה לב אלי. היא הוסיפה להגניב מבטים אל אבי ולרקום את המטפחות שלה, מטפחות שכבר לא יכולתי לספור, ואינני חושבת שאמי עצמה יכלה.

השעה היתה שמונה כשבעלי קרא לי במלוא גרונו. לא רציתי לענות לו באותו רגע. הוצאתי את רגלַי מהשמיכה כדי להילחם בהתקפי התנומה שפקדו אותי בכל פעם שנשמעו שמונת הצלצולים, וקיוויתי שלא לראות אותו עד שייפסקו הצלצולים וכל הטקסים הבאים אחריהם. הייתי רגילה לטקסים סודיים, עד כדי כך שאני חוזרת עליהם מבלי דעת…. לפעמים מופיעה לנגד עיני דודה פנידה, עומדת עם המגבת הוורודה שלה כדי לנגב אותי, ומעסה אותי, ואומרת לי בקולה החרישי: "התחלת לגדול ונהיית נערה יפה…" אבל אבי ראה את החרקים העפים מן המרפסת וזה היה הרגע שבו הפסיק לשבת כל ערב כהרגלו. הוא עלה לחדרי וגילה את הכלי שבתוכו השתוללו החרקים היפים. הוא צעק בפרצופה של הדודה:

"הבת של האדם הנכבד ביותר בכפר מגדלת חרקים טיפשיים…"

הדודה בלעה את קולה החרישי, ונדמָה לי שהיא לא תדבר עוד. הוא קרא לגנן וציווה עליו לשרוף את החרקים האלו כדי שלא ישובו אל הבית לעולם. הוא השיב את משקפי הראייה שלו למקומם הרגיל ושקע בעיתוניו. אבל הגנן לא שרף את חברַי, אלא החזיר אותם לשדות, ואמר לי:

"הם חברים שלנו, כולם, כי הם אוכלים את החרקים שזוללים את היבול. החזרתי אותם לשדות.

ימים אחדים אחר כך, כאשר קראתי לדודתי והפתעתי אותה בַּחיפושיות שציירתי, היא כמעט נפלה מרוב תדהמה. ציירתי חיפושיות בצורות רבות, והגוונים הכתומים שלהן החלו לנצוץ בלילה והנעימו לי את רגעי הפחד מהחושך הגדול. דודה פנידה החלה לאט לאט להבריק את הצבעים כדי שלא ינבלו, וניסתה להמציא סיבות שיניאו את אמי מלעלות אל חדרי.

בעלי הביט בי, וחש שאני לא נוכחת. הוא הניח את הכפפות השחורות שלו על השידה. הוא שב מן הציד, שהיה תחביב שדבק בו זה שנים רבות, באותה שעת אחר-הצהריים ובאותם בגדים ועם אותם ידידים, שהיו מספרים לי על העושר שהוריהם הצליחו לצבור במאמצים ובשקדנות, בהתמדה גדולה, בעמל רב ובחריצות. הם היו מעשנים סיגרים שחורים וחובשים כובעים שחורים ואת עיניהם כיסו משקפיים שחורים שהיו מגִנּים עליהם מפני השמש בשעה שצדו חיות יפות שהם לא נזקקו להן לאכילה, ולא פעם היו צדים אותן ומשליכים אותן בשדה, אבל היו מתגאים זה באוזני זה בדיבור מתון ובחיוכים משורטטים בקפידה רבה.

בעלי ליטף את בטני בשלווה גמורה, והסתכל בי כששפמו הגזוז למשעי רוטט. זה היה הפעמון שגרם לי לחוש שהוא רוצה משהו. היה לו טקס שקט נטול התרגשות, ואני ייחלתי שאוכל לצעוק או לצחקק בקול רם, עד שישמעו אותי בבתים הסמוכים. אבל בעלי היה מדויק כמו השעון האמריקני שלו, שהוא מדבר עליו מאז ביקורו באמריקה, כדי להשמיע לי בכל ערב קר שוב ושוב את אותם סיפורים שגילו לו את עולם הזה הרחוק מעינינו, בתור הקדמה לטקסים אינטימיים.

הייתי מתכדרת… מעַי התקוטטו בתוך בטני. הייתי רוצה להביא איתי את החרקים היפים שלי מחדרי הקטן – הם עדיין שם. אבי השאיר אותם על הקיר, לאחר שהפצרתי בו מאוד שיניח להם להישאר בחדר. הוא צחק צחוק חדגוני ואמר:

"כן, אני אשאיר אותם. הרי את הבת היחידה שהתברכנו בה, וערב אחד אנחנו ניזָכר בשטויות שלך ונצחק.

אחר כך צחק צחוק מאופק ואמי צחקה בעקבותיו במיומנות נרכשת, ועיגלה מעט את שפתיה, ואבי שיבח אותה ואת החינוך שהעניקה לי.

לא יכולתי לגרוע את מבטי מאמות ידיו החזקות. הוא הסתיר את עיניו היפות, משום שאיננו מסוגל להביט בפני אישה. התעקשתי שהוא יסתכל לי ישר בפנים כשהוא מדבר איתי. היו לו עיניים מקסימות ונפלאות. הייתי רוצה שהן לא יוסרו ממני לעולם. באותו רגע חשתי מבוכה בכל דבר. העולם הסתובב. נכנסתי לחדרי והתנפלתי על הנייר כדי לצייר את העיניים. הוא היה קרוב מאוד לחברַי. הוא דמה לי למרות שאני רחוקה ממנו. לא יכולתי להירדם באותו לילה. בעלי התבונן במתיחוּת שלי וניסה בשלוותו המוכרת לספוג את כל ההתרגשות שאצרתי בתוכי. ראיתי שהוא איתי ושוב שיוויתי לנגדי את מפת זרועותיו המוצקות, עד שנראה לי שאני היא המחזיקה בו. באותו יום עקבתי אחריו כשרץ בין העצים. כשראה אותי, חש מבוכה ואמר לי: "מה תצווה גבירתי?" הבטתי בו בתשוקה והוא השפיל  את מבטו בביישנות. אחזתי בזרועותיו, הנחתי את ידי על שפתיו, חשתי בעוצמה החבויה בו ובמשהו העומד להתפרץ בתוכו  והתחלתי להעביר את שפתי על שפתיו. הוא לא התנגד. הוא אחז בי בכל העוצמה שהתאוויתי לה וחיבק אותי בזרועותיו החזקות עד שנמסתי בחיקו.  זה היה הרגע היחיד שבו הרגשתי שאני נמצאת על פני האדמה הקטנה הזאת. החיבוק הזה היה מוזר, ולא חשתי בו או חוויתי כמותו לפני כן, אלא רק חלמתי עליו. אמרתי: העיקר שחוויתי את ההתרגשות הזאת. ולו לדקה אחת. אחר כך הוא הביט בי בחשש, כאילו נישק אותי מבלי דעת. אבל אני שמתי את ידי על שפתיו וסימנתי  לו שלא ידבר. נמסתי אתו רק לכמה דקות, אבל הן לא ייעלמו לנצח.

אני מושכת את רגליי הקרות ממעמקי הנהר ומצחקקת ואחר כך צווחת… אני שבה כל יום לביתי כדי להתכדר קצת  בתוך עצמי, כשהשינה מתחילה לרפרף על עפעפי בעלי.

בזמנו קפצנו, לידיה ואני, הכי גבוה שיכולנו ובכל הזדמנות שהייתה לנו, ידיים מעל הראש, לבושות בבגדים צבעוניים, רגליים מורמות, נעולות נעליים כבדות שהורשינו לא לחלוץ, שלפעמים השתחררו בזמן הקפיצה ונפלו ארצה. זה היה שם למטה בנמל, שבו היטלטלו במים, מאחורי סורגים גדולים ושלטי אין כניסה, חמש סירות קטנות, לא יותר מחמש, אולי כי זה לא היה נמל אמיתי, אלא רק מים חומים מול כיכר בטון אינסופית שבחודשי הקיץ בא קרקס והציב בה קרון, אוהלים וצריפים. וטרמפולינה, טרמפולינה גדולה שיכולנו לקפוץ עליה תמורת חמישים פפניג, לידיה ואני.

לידיה הביטה מבעד לטלסקופ שהוצב על שפת הים, ליד הסורגים, הרבה לפני זמננו, כשעוד היו כאן מנופים וספינות ותחנות וקרונות, והיא הביטה גם מבעד לטלסקופים אחרים, בכל הזדמנות, בכל מקום שהיינו בו. לא הבנתי מה מצא חן בעיניה בזה, בהתבוננות הזאת דרך צינור כהה שמקטין את העולם, מציג רק קטע ממנו, אבל אולי זה לא מצא חן בעיניי רק בגלל שלידיה אהבה את זה כל כך, וכי רציתי שיהיה משהו אחד שאני לא אוהבת ושהיא אוהבת, גם אם זה היה רק להסתכל דרך טלסקופ. לא הבנתי מה לידיה יכלה לראות, מה מישהו יכול לראות שם בכלל – מלבד הצבע הירוק אף פעם לא הצלחתי לזהות כלום, ועד שהצלחתי להבין איך אני אמורה להחזיק את הטלסקופ ולסובב אותו, נסגרה העדשה והכול היה שחור.

לידיה תמיד התנהגה כאילו רק היא רואה את מה שהיא רואה, כאילו אף אחד אחר לא יכול לראות את זה, כאילו הטלסקופ שהסתכלה דרכו הוא לא סתם טלסקופ שכל אחד יכול לזרוק לתוכו מטבע, אלא כזה שנוצר במיוחד בשביל לידיה, כאילו הוא שם רק בשבילה ונועד לשרת רק אותה. בכל הטיולים הקצרים שלנו, השיטוטים והמסעות, היא לא פסחה על שום טלסקופ, לא על זה שבמגדל התצפית ביער הסמוך ולא על זה של מרכז המבקרים בשדה התעופה. היא תמיד נעמדה על בימת הפלדה הזעירה בנעליה הכבדות, בקיץ ובחורף, החזיקה חזק בידיות, הן השאירו לה כתמים אדומים על האצבעות, ביד ימין וביד שמאל, ומשכה את עצמה למעלה.

בשלב מסוים לידיה לא אהבה יותר את הדברים האלה, בלי שהיא או אני ידענו למה, לא את הטלסקופ, לא את הקפיצות, לא את הצמר גפן המתוק בצבעי ורוד ולבן שקטפנו באצבעות זהירות ושהשאיר לנו שכבה גבישית על השיניים, אפילו לא את שמי הקיץ הרחוקים מעלינו עם העננים, כמה שחפים ועקבות מטוסים, השמים האלה, שלידיה תמיד אהבה כי הם שינו את צבעם בכל פעם שהסתכלנו למעלה. פעם הסתפקנו בלשכב על הבטון הזה ליד הסירות ולהסתכל לשמים שילדים העיפו בהם עפיפונים בין עננים כהים ושחפים, עפיפונים שקיבלו מאנשי הקרקס, עפיפונים שהתרסקו ליד ראשינו על הבטון ברגע שהרוח שינתה כיוון. הם התרסקו כשצדם המחודד פונה כלפי מטה, כמו חץ שמישהו ירה. קראנו לשמי הקיץ האלה השמים שלנו, כי מצא חן בעינינו שהם הרשו לשגר אליהם עפיפונים, להעיף גבוה, למעלה-למעלה, ושהם שינו את צבעם מרגע לרגע.

ביום הולדתה השש-עשרה לידיה הסירה את הבגדים שאימא שלה קנתה לנו, ולא נגעה בהם יותר לעולם. אלה היו בגדים שאימא של לידיה הזמינה בשבילנו במעט הכסף שנשאר לה, בגדים מקטלוגים שהיו מונחים בפתח הבתים, באביב ובסתיו, אימא של לידיה הייתה מדפדפת בהם במשך ימים ושבועות כדי לסמן עמודים באטבי נייר, אטבי נייר משרדיים ממתכת, בכל פעם שמשהו מצא חן בעיניה, שחשבה שייראה יפה על לידיה ועליי.

כעבור שנתיים לידיה ארזה תיקים, את שני התיקים הקטנים שהיו לה, עם כל מה שצריך, שני ספרים, שתי מחברות, תמונה אחת ורק מעט בגדים. במשך הרבה זמן היא הכריזה בפנינו, בפניי ובפני אימא שלה, על חייה החדשים, ותיארה לנו בפרטי פרטים איך היא דמיינה אותם לעצמה. עוד לפני שהתחילו, היא כבר ידעה איך ייראה החדר החדש שלה, ובדמיונה ציידה אותו ברהיטים ובשטיחים שנראים שונה מאלה שהיו אצל אמה. היא תלבש כפפות מעור בהיר, אמרה לידיה בזמנו, בכל עונה בשנה, את הבגדים שלה היא תקנה בלונדון ורק שם, לא בשום עיר אחרת בעולם. ואנחנו, אימא של לידיה ואני, הנחנו לה לדבר ולא האמנו למילה, כי לידיה הרבתה לדבר על דברים ולשכוח מהם ברגע שנאמרו, והם לעולם לא קרו, לפחות לא באופן שלידיה תיארה לעצמה, לא כפי שהיא דמיינה אותם. אולי גם לא רצינו להאמין לה כי לא רצינו לדמיין חיים בלי לידיה. לידיה אמרה לי, כשנהיה זקנות, את ואני, ממש זקנות, עדיין, או שוב, יהיה לנו זו את זו, ואז לא יהיה לנו אכפת מכלום, לא הסתיו, לא החורף, לא השיער הלבן שלנו. יהיה לנו זו את זו, היא חזרה ואמרה, חודשיים לפני שנעלמה והשאירה אותי עם השאלה מתי זה יהיה.

אימא של לידיה ישבה ארוכות מול החלון, היא ישבה על כיסא שלידיה ואני צבענו בלבן בקיץ שעבר, כי בקיץ ההוא צבענו בלבן את כל הרהיטים של אימא של לידיה. אימא של לידיה הרשתה לנו לעשות את זה, כמו שהיא הרשתה לנו כל מה שלידיה רצתה, ואז, אחרי שלידיה הלכה, היא ישבה מול החלון על אחד הכיסאות שלידיה ציירה עליו, באמצע הצבע הלבן, שני פרחים בצבע ורוד חיוור בעזרת שבלונה שהכינה בעצמה. היא לא הורידה יותר את המעיל שלה, את מעיל המשבצות הישן שלא התאים לחצאית ושלידיה תמיד רצתה להסתיר ולשרוף, וגם את הכפפות היא לא הורידה ונאחזה חזק במעילה, כאילו שחתיכת הבד הזאת יכולה להחזיק אותה.

ישבנו וחיכינו, אימא של לידיה ואני, ועבר הרבה זמן עד שהבנו שלידיה כבר לא שם, שהיא נעלה את הדלת מאחוריה וריחפה מכאן והלאה, עם הז'קט הכהה וכובע הצמר שלה, ריחפה במורד המדרגות ועד סוף הרחוב, עד לתחנה, עם שני התיקים הקטנים שלה והכרטיס שחסכה בשבילו זמן רב ועכשיו נסעה אתו לשדה התעופה, ואז ישבה במטוס שלא רצינו להביט בו מתרחק, אימא של לידיה ואני.

אבל דִמיינו איך כל זה קרה בזמן שהמשכנו לשבת על כיסאות לבנים מול החלון, גם בימים ובשבועות שאחרי, ודמיינו גם את לידיה ממהרת אל הכניסה למרכז המבקרים עם שני התיקים הקטנים שלה, בדקות האחרונות שנותרו לה לפני העלייה למטוס, כדי להסתכל עוד פעם אחת דרך הטלסקופ כשהיא אוחזת בשתי הידיות, ימין ושמאל, פעם אחת אחרונה.

ועכשיו הגלויה הזאת מונחת על המיטה שלי, ולידה מפתח קשור בסרט אדום, אדום אש, וכתובת, כתובת בלונדון, נשיקה של לידיה, גם בצבע אדום אש, שהיא חותמת בה את כל מכתביה, ולידה קוד כניסה שצריך להקיש אם רוצים לפתוח את דלת הבניין, ושש מילים כמו שהיא כותבת תמיד, לא כמו מכתב אלא יותר כמו ססמה שהיא מוסרת: Come to see – fall and me.

עובר זמן עד שאני מתקשרת, אולי כי אני חושבת יותר מדי על כך שלידיה מעולם לא באה אלינו, אפילו לא ליום אחד, אפילו לא כדי לראות את אימא שלה, על כך שבכל קיץ היא מצאה הסברים שלא הסבירו שום דבר, וכי אני עדיין חושבת יותר מדי שזה לא רק שהיא התנהגה כאילו אנחנו כבר לא מתאימות לה, אלא שהיא גרמה לי להאמין שמעולם לא התאמנו, שאני והיא מעולם לא התקיימנו, לא אנחנו ולא הבגדים מהקטלוגים, לא המקום שקראנו לו נמל, לא קרקס שהציב טרמפולינה וחילק עפיפונים, לא טלסקופים שלידיה יכלה להסתכל דרכם. אני חשה הקלה, עכשיו שהגעתי לתא הקולי וקולה של לידיה חוזר על מספר הטלפון שחייגתי, ואני אומרת משהו בקול חלש ומהוסס, משהו שמתחיל במילים: היי לידיה, כן, אמרתי "כן" מטומטם וחסר תוכן, ואחר כך, אחרי כמה שעות, לידיה מתקשרת בחזרה ושואלת: מה יש לך, למה את נשמעת כל כך מוזר?

היא אוספת אותי משדה התעופה, לא מפסיקה לחייך את חיוכה הרחב, לא מורידה את ידה מהכתף שלי, גם לא כשאנחנו מגיעות לרכבת, לא במדרגות הנעות, לא בכניסה לבניין ליד תיבות הדואר, לא במעלית הקטנה שנסגרת בסורגים שחורים ונושאת אותנו למעלה. היא נותנת לי לפתוח את הדלת במפתח עם הסרט האדום ששלחה לי, עומדת בצד ומביטה בידיים שלי, מסתכלת בי מסובבת את המפתח ונראית כאילו ייחלה לרגע הזה, כאילו ציפתה לו בכיליון עיניים.

הדירה שלה צבועה בלבן, לבן שנוטה לצבע קרם, על המיטה שלה יש סדינים לבנים, המגבות במטבח ובחדר האמבטיה לבנות. לידיה אומרת שהיא לא יכולה לסבול שום צבע אחר, לא ברהיטים ולא על קירות. היא תלתה תמונה על הקיר בשני נעצים, במטבח מעל הכיור, ליד אריחים לבנים, תמונה שלנו שאימא של לידיה צילמה פעם: לידיה ואני, בלי ראשים. התמונה החתוכה לא מראה אותנו, היא מראה את הבגדים החדשים עלינו, בגדים מבד עם הדפס פרחוני, הדפס מלא בפרחים קטנטנים. כל אחד יכול להבחין בינינו מיד, גם בלי ראשים, ולו רק בזכות האופן שבו אנחנו מחזיקות את הידיים שלנו, כל אחת בדרכה. כפות הידיים שלי מכווצות לאגרופים, זה נראה כאילו רציתי להסתיר אותן, למשוך אותן בחזרה. כפות הידיים של לידיה פרושות, אפילו כשהיא עומדת נראה שהן בתנועה. לידיה שואלת: זוכרת את הקטלוגים האלה? ומנסה לצחוק, אבל נראית כאילו היא עדיין כועסת. בגדי נערות, ככה אימא של לידיה קראה לזה אז, וגם לידיה קראה לזה ככה, אבל בנימה אחרת לגמרי, ואני בטוחה שבאותו רגע שבו אימא של לידיה צילמה את התמונה הזאת היא לא רצתה שיראו את הפנים של לידיה, את המבט שלה, אלא רק את הבגדים שהתאימו לנו יותר מקיץ אחד, עם חגורות לבנות ודקות מפלסטיק וקרדיגנים אפורים. באחת הפינות כתבה לידיה בעיפרון עבה: ויקי ולידיה – יפות גם בלי ראשים.

היא חוצה את הדירה, מרתיחה מים לקפה ושואלת: את עוד שותה אותו ככה? ואז היא אומרת שיש לה טבעת בשבילי, טבעת שעיצבה בשבילי, רק בשבילי, בצבע כחול חיוור, כי הרי כחול הוא הצבע שלי, כמו הכחול שבשמים, שאנחנו מכירות עוד מפעם, הכחול הזה שיכול להשתנות בכל רגע, בדיוק אותו כחול, את זוכרת? אני מלטפת את הטבעת על האצבע שלי, תוהה איך היא הצליחה, אחרי כל השנים האלה, לעצב לי טבעת ולהכין אותה כאן, מתחת למנורה הלבנה שלה, עם הצבת הקטנה שלה, להכין טבעת מחוטים ואבנים שאני יכולה לראות דרכה, שמוצאת חן בעיניי מיד כי היא בצבע הכחול שלי, שמתאימה לי בדיוק, ולידיה אומרת, היא יפה עלייך, הטבעת הזאת, על האצבע שלך, ומביטה בכפות הידיים שלי במבט ששמור רק לה, בעיניים קטנות מהרגיל, הראש נוטה הצדה, הידיים נטועות במותניים.

לידיה נראית כמו שהיא נראית כי היא לא אוכלת, כי היא מתכחשת לרעב, כי היא תכניס לפיה צמר גפן טבול בתה צמחים אם לא אעצור בעדה. המקרר הקטן שלה ריק, כמעט ריק, בקבוק עם מיץ שפג תוקפו כבר מזמן, מסכת ג'ל לעיניים שהיא מניחה על העפעפיים בכל בוקר כשהיא שותה קפה נטול קפאין, לובשת חלוק לבן ומגבת לבנה שכרכה כמו טורבן סביב שיערה הרטוב, בכפכפיה הלבנים מבד מגבת שמבצבצות מתוכם בהונותיה, משוחות בלק בצבע לבן. כשהיא יושבת ככה בבוקר, מולי, ומול החלון הזה, התחום במסגרת לבנה, שלידיה פותחת אחרי כל סיגריה שלישית או רביעית, אני חושבת כל הזמן, לא תהיה לנו זִקנה, לפחות לא כמו שלידיה חשבה, לא כמו שהיא העלתה בדעתה, אז, קצת לפני שעזבה: היא ואני, שפופות, כפופות, אוחזות זו בזו. אחר כך, במשך היום, המשפט הזה חוזר שוב ושוב בראש שלי: לא תהיה לנו זִקנה.

אני חושבת עליו גם כשאנחנו עוזבות את הדירה ולידיה ממהרת מחנות אחת לאחרת, מבית קפה אחד לאחר, נכנסת ויוצאת, עם הפעמון בדלת שמכריז על בואנו, עם ה-Hello-o-o הקולני שלה, עם ה-o המתארכת, המתנגנת, שאופיינית רק ללידיה, ה-Hello-o-o הזה, קצת כמו הזמנה, כמו דרישה, וגם קצת כמו איום, כאילו שאר האנשים נמצאים שם כדי לבדר אותה. אני חושבת: לא תהיה לנו זִקנה, אולי כי אני לא חושבת שלידיה היא מישהי שמסוגלת להזדקן, שתיראה זקנה אי-פעם, שתרשה לפניה להתקמט, אני חושבת כך עכשיו כשאני מביטה בה חוצה את החנות באלכסון עם משקפי השמש שלה בסגנון ג'קי אוֹ, עם קווצת השיער הצבועה הזאת שדבוקה למצחה, בתלבושת השחורה ובחצאית הזאת שמגיעה לה בדיוק עד מעל הברכיים ועדיין חושפת רגליים ארוכות, וזה מעורר בי הרגשה רעה, אולי כי הרגליים שלה נראות כמו שהן נראות, ובנעליים האלה, בעקבים הגבוהים שלה והרצועות המונחות על הקרסוליים שמחלקות את רגליה של לידיה לחלק עליון וחלק תחתון.

אז, כשהיינו בנות חמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה, כשהיה לנו זו את זו, בכל יום, בכל שעה, אף פעם לא הפריע לי כשאנשים חשבו שאנחנו זוג. מצא חן בעיניי שאנשים חשבו שאני יכולה להיות עם מישהי כמו לידיה, ושחשבו על לידיה שהיא מעוניינת במישהי כמוני. נהנינו להפיץ בעולם שמועות ושקרים וסיפורים, וצחקנו כשהאמינו לנו, התלחששו וגיחכו והצביעו עלינו מאחורי גבנו. אבל עכשיו לראשונה מפריע לי שעשויים לחשוב שאנחנו זוג בכל אחד מבתי הקפה האלה, בכל אחת מהחנויות האלה, בכל פעם שלידיה מתפרצת דרך הדלת עם צלצול הפעמון הזה, ואז כשהמבטים מופנים אלינו, אל לידיה ואליי.

אנחנו הולכות לשתות תה שמוגש בקנקן עשוי כסף, עם סקונס בצד, שלידיה לא נוגעת בהן. אחר כך אנחנו עוברות בפארק גדול כי אני מתעקשת שנלך דרכו, ונראה שלידיה משתעממת שם, בלי אנשים, בלי חנויות. עלים נושרים ושטים מטה, עלי סתיו חומים. יש לך עלה בשיער, אני אומרת, להוציא לך אותו? לידיה מהנהנת, אני מושיטה יד לשיערה, מראה לה את העלה, עלה קטן בצבע אדום, ואז העלה ממשיך לשוט ארצה. על הדשא רץ ילד לבוש באחד מהמעילים הכהים הקצרים האלה שלובשים כאן הילדים, הוא רץ על הדשא הסמיך, שצבעו ירוק בוהק. הוא מחזיק חוט ביד. העפיפון שלו מתנפנף בשמים חסרי צבע, למעלה-למעלה, עפיפון כמו אלה שהיינו רואות אז, כששכבנו על הבטון בנמל, זרועותינו שלובות תחת ראשינו. לידיה נעמדת במקומה, מביטה למעלה אל העפיפון האדום הזה, שהרוח נושאת הלאה, מושך וגורר את הילד הקטן שרץ יותר ויותר מהר, וככה אנחנו עומדות לזמן-מה, עד שלידיה אומרת, זה נראה כאילו הוא רוצה לקחת אותו איתו.

 

א

גבוה, גבוה, עד לשחקים התנוסס מגדלה של הנסיכה הענוגה. כולו עשוי בדולח צח וראשו מעולף פז ואבני תפארת. סביב לו השתרע גן שושנים רב-גונים ורחב ידיים. מבין הרשת הדקה של שבילי זהב צרים השקיפו ערוגות בושם ועליהן שושנים אין מספר – אדומות כחמה השוקעת, לבנות כמו כנפי הכרובים, ורדיות כמו רקיע בבוקר עם עפעפי שחר, גם צהובות כמו זהב התלתלים אשר לגבירתם הנסיכה. נאות גם צנועות. כל אחת מזהירה ונחמדה לעין שבעתיים מהיהלומים, הספירים והתרשיש המשובצים בבדולח המגדל. כל אחת שמש קטנה.

ומן הערוגות עלו השמימה ריחות נהרה, כמו צלילי מנגינה נפלאים, התמזגו והיו למקהלה אחת – מזמור תהילה ליופי. וכל מי שראה בעיניו את כל התפארת והאזין לשירת הריחות – אם עגום הוא, שכח את תוגתו, אם דווּי הוא – הבליג על ייסוריו ואם מת הוא – קם לתחייה. והגן היה מוקף חומת שיש גבוהה ועבה שהבדילה אותו מכל התבל. על החומה התפתלו שושנים, אך אף אחת מהן לא העזה לעלות עד קצהּ ולהוציא את ראשה מעבר לעולם הפרחים. ושער הגן היה סגור ומסוגר ובריחי ברזל קשים תולים עליו תמיד.

מדי בוקר בבוקר, השכם, עם הנץ החמה, כאשר קרני השמש הראשונות האירו את ראש המגדל, והבדולח הבהב ונצנץ והזהיר בשלל צבעיו, כאשר הניעה הרוח הקלילה את פעמוני הכסף על חלון חדר משכבה של הנסיכה, היתה היא יורדת לתוך גנה. כפות רגליה הקטנות היו מלטפות את הארץ בדרך הילוכה, ושולי שמלתה הצחורה, הקלה, הריחנית נשקו את עקביה הוורודים. היא היתה מגיעה עד הבאר, שואבת מים ובעצם ידיה הצרות, העדינות כמו כנפי יונים לבנות, היתה משקה את פרחיה, מתלם לתלם, מערוגה לערוגה, היתה טסה, שופכת מים חיים על הציצים, והם היו משתחווים לפניה בהודייה. ככלותה את מלאכתה זו, היתה עוברת בין הפרחים לראות אם לא קרה להם דבר בלילה. והיה אם כפף שושן אחד את קומתו – היתה מישירה אותו, אם נעקר מהשורש – היתה נוטעת אותו מחדש, אם נבל – היתה גוזרת אותו מעל השיח ומשליכה ממנה והלאה. ואחר ניכוש הערוגות מקוץ ומדרדר ומכל עשב רע – זרעה חול זהב על כל השבילים. כך עבר עליה יומה.

וכאשר באה השמש וערפִּלים ורודים התחילו תועים באוויר, היתה הנפלאה עוברת עוד פעם את הגן לאורכו ולרוחבו ועל יד כל שושן כרעה ברך, ובשפתותיה, המתוקות כטעמו של עסיס דובדבנים, נשקה כל גביע וגביע. ואחרי נשיקתה זו היו הפרחים נאווים ויפים שבעתיים וריחם חריף ומשכר שבעים ושבעה. והנסיכה בעצמה הלומת ריח פרחיה, היתה עולה לחדרה שבתוך המגדל למען התמסר שם ללילה הכחול רב החלומות.

ב

ומעבר לחומה היתה עיר גדולה, הומייה ומזוהמה. רחובות ארוכים, צרים ומרופשים התפתלו בה כמו נחשים. בתים אפורים, גבוהים, בעלי חלונות קטנים ומלוכלכים וגגות מוחלדים, עמדו צפופים זה על יד זה, כך שנדמה כי רוצה כל אחד להדוף את משנהו ולתפוס את מקומו. ואלפי ארובות של בתי חרושת הרימו את ראשיהן למעלה, והיו מקטרות לשמים את העשן השחור. ומחוץ לעיר היו בריכות מים ירוקות, מעלות צחנה, שדות דלים ששיבוליהם נמוכות ושדופות ובתים שפלים, ישנים ורעועים. ורק ריח השושנים הנפלא, שעלה מתוך גן הנסיכה והיה מרחף באוויר, היה שופך מעט נועם על העיר הזעומה.

מדי בוקר בבוקר, כאשר אורו מעט השמים המעוננים, וכל הארובות של בתי החרושת שאגו במקהלה פראית אחת את שאגתן האיומה, היו יוצאים תושבי העיר מבתיהם. שערותיהם היו פרועות, עיניהם אדמו מדמעות ונדודי שינה. שפתותיהם היו חיוורות ובלות, בגדיהם עשויים ארג גס, קרועים ואפורים כמו אבק חוצות. אפילו ראשי הילדים היו מורדים, ואף אחד לא העז להרים את קולו בצחוק. חבורות-חבורות היו הולכים לבתי המלאכה ובתי החרושת לעבוד עבודת פרך. ואחר קפא כל אחד על מלאכתו. זה כפף את גבו במשך יום ארוך ואפור על המחט, זה גִלגל בלי הרף את גלגל המכונה, זה חפר בור באדמה הקשה כאבן, זה השליך בלי הפסק עצים אל פי הכבשן הבוער וטיפות זיעה גדולות התגלגלו מעל כל גופו המפוחם. ובערב, כאשר הודלקו ברחובות הפנסים הצהובים ואורם העכור שטף את כל העיר, עזבו האנשים, עייפים למוות, את מלאכתם ויצאו החוצה, ממהרים לבתיהם למען לִשְׂבוע שם בחיפזון פת לחם יבשה, להירדם ולשכוח את הכול, את הכול…

ובדרכם לביתם ליוותה אותם השאגה השנייה של בתי החרושת.

ג

ורק שלוש פעמים בשנה, בימות החגים הגדולים, היתה העיר משנה את צורתה. אז היו יותר נקיים הרחובות הצרים וחיוך מוזר נראה על פני הבתים, ובחלונותיהם הקטנים נצנצו וילאות צחים. באותם הימים שתקו ארובותיהם של בתי החרושת ובבוקר היו האנשים שוהים בביתם עד שעה מאוחרת. ואחר יצאו החוצה, רעננים עם בת שחוק על שפתותיהם, רחוצים ומלובשים בגדי חג מנומרים. כולם מיהרו אל המגרש שלפני גן הנסיכה, ושם היו עומדים ומצפים.

ובשעה השתים עשרה בצהריים היתה הנסיכה בכל הוד יופייה מופיעה על החומה, מדיה הצחורים נפלו קיפולים-קיפולים על שיש החומה, על פניה הרכים, בין עפעפיה, הזהירו שתי עיניים כחולות, כמו בריכות מים בין הסוּף. על ידה נמצא סל גדול ובו שושנים נפלאות משושני גנה. זמן מה היתה היא מתבוננת אל המגרש המנומר, שאלפי צבעים בהירים, נחמדים לעין, בערו שם בקרני החמה ואחר כך באצבעותיה הארוכות היתה היא מוציאה את הפרחים מתוך הסל ומשליכה אותם אחד אחד להמון המצפה, וזה היה מתנפל על הפרח, קורע אותו לגזרים קטנטנים, וכל מי שבא לידו ולו רק עלה אחד היה מאושר.

ואחרי שחלקה הנסיכה את מתנותיה, היתה יורדת מעל החומה אל תוך הגן ומקשיבה שם לשירי האושר אשר שר ההמון המתפזר. הצלילים היו אדירים ומלאי תקוות. הם צלצלו באוויר הצלול כמו צחוק הרעם בשמי האביב ונדמו רק עם ערב.

ולמחרת היתה הנסיכה מתחילה שוב את עבודתה בגן השושנים. וגם מעבר לחומה היו מתחדשים החיים הקשים של ימות החולין.

ד

פעם היתה שנת בצורת. האדמה הדלה שמחוץ לעיר הולידה רק מעט, והשיבולים הנמוכות והרזות נשרפו באִבָּן. יבשו הבארות ובריכות המים, אבני המרצפת בתוך העיר בערו כמו גחלים, והאבק עלה והיתמר וכיסה את הכול. האנשים נלאו מהרעב והצמא. הם עוד יותר כפפו את גבם. פניהם היו חיוורים וקודרים ועיניהם בערו ואגרופיהם נתכווצו. ומשהגיע החג, אף אחד מתושבי העיר לא לבש את בגדיו המנומרים. מפוחמים, מלוכלכים, בקרעי בגדיהם, התאסף העם על המגרש שלפני בית הנסיכה ובאי סבלנות חיכו לבואה. והיא התמהמהה קצת באותו בוקר: "מה יפה עלו הפרחים בזו השנה! והסל היה כה מלא. מה תגדל השמחה, כאשר אביא את השושנים אליהם" – חשבה. ואולם הקולות המוזרים, אשר נשמעו לה מעבר לחומה הבהילוה. "מה שם?", הרהרה היא, "הן מעולם לא שמעתי עוד כאלה, וכי מדוע לא?", החליטה לבסוף בלבה והתחילה עולה וכאשר עלתה הגיעה לאוזנה יללה משונה – קול בכיית הילדים, אנקת הנשים והשאגות, אשר עלו מגרונם הניחר של הגברים, וכאשר השפילה את עיניה לראות את המגרש, נבהלה עד שבקושי החזיקה מעמד – כה שחור ומכוער הוא היה. אך בכל זאת הכניסה את ידה לתוך סל הפרחים ורצתה להשליכם להמון. ואולם צחוק פראי, שהתפרץ מכל הגרונות, הפריע בעדה.

"די!" צעקו לה מלמטה – "אין לנו צורך במתנותייך! אנו לא נרשה לך לשבת לבטח מעבר לחומתך וליהנות מריח פרחייך. ראי מה דלונו! מה רזות ידינו, מה הלבינו שערות ראשנו. ראי מה מכוערים אנחנו, ומה מזוהמה עירנו. אין אנו רוצים עוד בחיי הכלבים. לנו נחוצות שושנים נפלאות בתוך גנינו ולא מעבר לחומתך! צאי אלינו! לכי עמנו. היי הגננת בגנינו. פתחי את השערים! ואם לא… הנה אנו מנפצים את החומה, משברים לרסיסים את מגדלייך ורומסים בסוליות מגפינו את כל השושנים אשר לך. פתחי את השערים!".

והנסיכה הורידה אין-אונים את ידיה, עיקמה בכאב את שמלותיה, ודמעות זוהר גדולות התגלגלו מעיניה. ואחר ירדה מעל החומה ופתחה את השער.

ההמון הפרוע התפרץ לתוך הגן, רמס וליקט את השושנים, הרס עד היסוד את מגדל הבדולח, ואת הנסיכה הובילו עמם.

ומאותו היום התחילה היא נוטעת את השושנים בתוך גינותיהם, עלי אדמתם הדלה, ואולם הציצים שעלו מתוכה היו חיוורים ודלים גם הם, ריחם היה כה רפה, שאיש לא הרגיש בו וסגולות הקסם של שושני הגן שמעבר לחומה לא היו להם עוד. והנסיכה היתה מתמדת להשיב להם את הדרם הקודם, אך שום דבר לא עלה בידיה. גם נשיקות שפתותיה החמות לא יכלו להחיות את השושנים.

אז אמרו תושבי העיר: "למה רימית אותנו? שושנים כאלו יש לנו די, אנו לא ביקשנו ממך דִּברי תעתועים. אנו התחננו לפנייך על רפואה ונחמה, הצמיחי על אדמתנו את אותן השושנים שגידלת לפנים בתוך גנך!".

והיא ענתה: "אין אני יכולה. אולם השושנים שגידלתי לפנים פורחים רק מעבר לחומה".

והם לא חפצו להאמין לה.

(1930)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

כשמדובר בווינסנט קשה לי להחליט במה להסתכל, באיזה חלק של גופו להביט כדי לראות אותו באמת ולהחליט מי הוא. יש ימים שהוא נכנס לכיתה שלי, מחברת, ספר ועט בידיו, ואני רואה רק את אצבעותיו הלבנות על מפרקיהן המחודדים. בימים אחרים, כשאני עומדת ליד הלוח, הוא תולה בי את עיני הברזל הכחולות שלו, התחומות בקמטי צחוק אפרפרים, ואני לא רואה דבר מלבד מבטו. לפעמים, כשבחוץ מחשיך מוקדם והקור והחושך חודרים מבעד לחלונות חדר הכיתה שלנו, הוא נשאר לשבת עד שיוצא אחרון הסטודנטים, ואז מתרומם מכיסאו וצועד לאט לאט, בגלימתו הלבנה, לעבר החלון שמימיני. ברגעים האלה אני לא יכולה שלא לנעוץ מבט בחגורת חרוזי העץ המתוחה ברישול על מותניו ותלויה מעל הסנדלים. כך הוא צועד וחרוזי העץ של חגורתו מקשקשים ומקרקשים. פעם אחת הוא הניח את כף ידו על זגוגית החלון הקרה ואמר: "אני נשבע לך, כשאלוהים ברא את החורף הוא לא חשב על נזירים דומיניקנים מסכנים, שצריכים להסתובב כל השנה בסנדלים".

כמו בסוף כל שיעור, גם באותו יום חורף שאל אותי וינסנט אם אני רוצה לצאת לטיול רגלי בעיר. ואני, שמגיעה לירושלים רק כשאני צריכה ללמד את שיעורי העברית המשונים שלי בבית הספר הקתולי, משוכנעת שרק גבר לבוש בשמלה יכול לגרום לי לומר פעם אחר פעם "כן".

"בואי נסתובב היום לאורך החומה, אבל מבחוץ. זה מה שיפה בירושלים, האספלט והמכוניות חסרות הסבלנות של הישראלים מצד אחד, והאבנים הגבוהות האלה מצד שני". כשאתה נזיר גבוה ויפה בן שלושים וארבע אתה יכול לומר דברים כאלה בלי לחשוש שיחשבו שאתה אידיוט. הרי גם ככה כולם חושבים שמשהו לא בסדר אצלך. ובעודנו צועדים ואני מתנדנדת על מגפי העקב הלא–נוחים שלי, נעצר לרגע וינסנט ושאל: "אז מה שלומך? כל–כך הרבה זמן לא היית פה, אני לא רגיל לא לראות אותך כל שבוע."

"יותר טוב", עניתי וקצת חייכתי, "מתחזקת, היום הניתוחים האלה לא מסובכים כמו פעם".

"את נראית יותר טוב.", הוא אמר ונעץ בי את הכחול–ברזל שלו. "חזר לך הצבע לַפנים".

"זה מפני שכשהוציאו את הרחם ואת הגידולים, הפסיקו כל הדימומים. עכשיו אני כבר לא אנמית. צבע תמורת רחם: עסקה משתלמת, לא?".

וינסנט שתק והביט בי. הוא יכול להרשות לעצמו להסתכל. מגנה עליו חומה גבוהה של נזירוּת, גבוהה כמעט כמו החומה של ירושלים. אחרי דקה ארוכה הוא אמר: "את רואה את הרמזור הזה שם? לא זה הקרוב, זה שליד הגבעה. עד שם אני מרשה לך רחמים עצמיים, ואחר–כך נראה מה נעשה".

"מה כבר אפשר לעשות? אני מורה ללשון, גרושה, בת ארבעים, בלי ילדים ועכשיו גם בלי רחם".

"בסדר גמור," הוא אמר ברוגע הרגיל שלו, שמוציא אותי מהכלים. "בסדר גמור. עד הרמזור ואחר–כך אני אדבר".

ולי בכלל לא התחשק לשמוע אותו מדבר. אולי רק לצעוק לו: "ומה יקרה ברמזור, אה? תפשיל את הגלימה המגוחכת הזאת ותעשה לי ילד? אצלכם הרי כבר הכניסו להריון בתולה אחת, וגם אצלנו היו שתיים–שלוש עקרות שילדו בסוף, אז למה לא עוד אחת באמת?"

אבל שתקתי וחשבתי לעצמי שדי טיפשי לנעול מגפיים כל כך לא נוחים רק כדי לנסות למצוא חן בעיני נזיר קתולי, ועוד נזיר שאוהב ללכת ברגל. "אתה יודע שבעברית המילה ‘רחמים' נגזרת מהמילה ‘רחם'? אמרתי והתעצבתי קצת יותר. "זה יפה. בייחוד כשחושבים על זה שמהמילה היוונית ל'רחם', ‘היסטֶרָה', גזרו את המלה ‘'היסטריה".

"נדמה לי שכבר אמרת לי את זה פעם", ענה ולא שאל את השאלות הדקדוקיות והאטימולוגיות שהיה בוודאי ממטיר עלי אילו היינו עכשיו בכיתה.

המשכנו לצעוד בשתיקה — שתיקה שאליה נלוו הקשקשת הבלתי-פוסקת של חרוזי חגורת העץ שלו, הטיפוף המקרטע של העקבים שלי והתנועה הסואנת של המכוניות. לא היה לי מה לומר לו ולא יכולתי להתרכז בשום דבר פרט לרעשים האלה שהשתלבו בטבעיות רבה ברעש הגדול שהיה אני.

"יש לי ילד", הוא הפטיר פתאום והגביר מעט את קצב צעדיו.

"סליחה?"

"יש לי ילד, בן. הוא בן עשר השנה".

"איפה הוא נמצא?"

"בבית, בדבלין".

לא ידעתי מה לומר ועוד פחות מה לשאול. כל ההרמוניה של הרעש הסביבתי התפוגגה פתאום, והַכרתי התמסרה לתובנה הבאה: אפילו נזירים מצליחים להוליד ילדים. כך עלו המילים בעיני רוחי, ומיד חשתי בושה ועיני ננעצו ברמזור.

"היססתי אז אם להתחייב לכנסיה ולקחתי פסק זמן מהסמינר, והילד נולד אחרי שנדרתי את נדר הנזירוּת".

המשכתי לשתוק כי הנחתי שימשיך לדבר. סיפור כזה לא מפסיקים באמצע. אבל וינסנט המשיך לצעוד בשקט ומדי פעם סובב את ראשו אלי. קינאתי בו שיש לו גלימה לבנה-דהויה שבה הוא יכול להתעטף ולמצוא מסתור.

"אבל זה שיש לי ילד לא אומר שאני הורה", שמעתי אותו אומר לבסוף.

"אני מבינה".

"בטוח?", וחיוך קטן נפרש על שפתיו.

"מה אני אגיד לך? אני כבר לא יודעת מה בטוח ומה לא. אבל אני מתארת לעצמי שלהיות נזיר דומיניקני עשר שנים לא השאיר לך הרבה מקום לחיי משפחה".

התבוננתי בגבעה הירושלמית שלימיננו, גבעה אפורה-חומה וספוגה בגשם, ונכספתי אל העיר שלו, אל דבלין שהיתה ללא ספק ירוקה יותר, גשומה יותר, בוהקת יותר. באורח מפתיע נראתה לי עכשיו דבלין זרה פחות מירושלים, אף שמעולם לא ביקרתי בה. רציתי להמשיך לדבר אתו. להמשיך ולומר שכּן, אצלי בראש הכול בטוח וידוע. אני יודעת למשל שהוא נזיר ובחור חכם ומשכיל שבא הנה לפני שנתיים כדי ללמוד עברית ולקרוא בתנ"ך. אני יודעת שבכל פעם שהוא פוצה את פיו אני נשאבת אל תוך המילים שלו ולא רוצה להניח לו. אני יודעת שהוא האיש השלם ביותר שאני מכירה, או לפחות כך חשבתי עד עכשיו, ואני גם יודעת שנפשי נקשרה בנפשו. ומעל לכול, עד לרגע זה הייתי משוכנעת שגם הוא עקר. עיני הברזל שלו הן מה שראיתי לנגד עיני כשחתמתי בבית החולים על הטופס המאשר למנתח לעקור מגופי את האיבר המדמם הזה, שחודש אחר חודש — עוד כשהייתי נשואה — לא הצליח להרות. חתמתי והבנתי שאולי כדאי שאסע קצת מכאן אחרי שהסיוט הזה ייגמר. אולי לאירלנד, למה לא? לנשום שם אוויר אחר לשנה-שנתיים, אוויר שנראה ומריח כמו וינסנט.

"בעוד כמה ימים אני נוסע לשם, זה מה שרציתי לספר לך. אני נוסע אל הבן שלי. אמא שלו חלתה, ובפעם הראשונה מאז שנולד היא ביקשה שאבוא לעזור לה."

וינסנט דיבר אלי וגם אל ירושלים. דיבר על חייו ועל אלוהים שלו שבשמים. אבל אני כבר הייתי הרחק משם, מטיילת בנעליים נוחות על גבעות ירוקות לחופו של אוקינוס מלוח וקר, וברקע ספינות דייגים משייטות מול מגדלור כסוף. וילד בן עשר בעל עיני ברזל כחולות אוחז בידי, ובידו השנייה בזו של אביו הלבוש בגלימה לבנה, חגורה מעץ וסנדלים. אני כבר הייתי שם. כל מה שהיה חסר עכשיו זה לשמוע אותו אומר "בואי".


 

*הסיפור פורסם לראשונה בגיליון 10 של כתב העת "הו!"