לטיני Archives | פרויקט הסיפור הקצר

בקרקעית האגם, המכוסה בוץ ואבנים, נחה גופה של גבר. עיניו היו פקוחות, כאילו התבונן בשמש נוזלית, בשמיים שמתחת לפני הקרקע. דג קטן, שחור וצהוב, שחה ליד רגלו; דג אחר כרסם אחת מאוזניו. הוא שכב שם למטה מזה זמן מה ודמותו הדוממת כבר הייתה לחלק מהנוף המימי. פרצופו נראה שליו, אבל העוויה של גועל הצטיירה מדי פעם על שפתיו. שיערו והאצות התערסלו עם תנועת הגלים. הבוץ כיסה לאט לאט את הגוף המשתנה. העיניים, שהיו חלולות בהתחלה, בלטו כעת מהפנים הנפוחות. האישונים, שבוודאי ראו רק שחור, איבדו את צבעם. הבטן התנפחה, ולילה אחד התנתקה הגופה מהקרקעית האפלה ועלתה מעלה באטיות. עקבותיה נמחו בבוץ והבשר יצא לאוויר העולם. הגלים הובילו את הגופה לשפת האגם.

הפקח של משטרת פלורס רכן מעל הגופה, מכסה את אפו במטפחת. מעטים הדברים שהרגיזו אותו יותר ממוות בלי סיבה, ועיניו האדומות חיפשו בסבלנות סימנים של אלימות. הוא לא גילה כלום; רק טביעות האצבעות של הדייגים שמצאו את הגופה ומשכו אותה מהמים, וסימני הנשיכה של הדגים על הפנים והידיים הקמוצות. הפקח הורה לפרוש את כפות הידיים: ביד אחת – כלום. ביד השנייה אבן וקצת אדמה. על פי גובהו, כנראה היה זה זר. הפקח הזדקף וקיפל את המטפחת.

ריצ'רד וורד, צפון אמריקאי בן חמישים, הגיע לפֶּטֶן לפני תשעה חודשים. הוא קנה אדמה על שפת אגם איצה ובנה שם בית קטן. כוונתו הייתה לפרוש ולחיות שם עם אשתו, לוסי, שחיכתה בוויסקונסין שייקרא לה להצטרף אליו. שבועיים לפני מציאת הגופה, נראה ריצ'רד וורד בחנות מכולת בפלורס, אחר כך נעלמו עקבותיו. משרתו, רפאל קולינה, הובא לחקירה בתחנת המשטרה, אך לשווא. החיפוש שערכו בצריף שלו, על חלקת האדמה של וורד, לא הניב פרי. החזיקו אותו במעצר כמה שעות ואחר כך שחררו אותו, רק אחרי שהחטיפו לו את המכות הרגילות.

לוסי וורד הגיעה לפלורס ביום ראשון לח בחודש ספטמבר. היא הייתה שמנה וחיננית. בתחנת המשטרה נתנו לה את הקופסה עם האפר: "37", היה כתוב עליה, "מר ריצ'רד וורד". ניידת משטרה לקחה אותה לחלקה, ושם חיכה לה רפאל.

היא סיירה בשטח ובחנה את הנוף בעיניים ערניות, כאילו היא מביטה בציור מופשט שהיא לא לגמרי מבינה; היא הופתעה לגלות שהנוף מוצא חן בעיניה. היא נכנסה לבית והחליטה שתישאר לישון שם. מאוחר יותר, לפני ששכבה לישון, חשבה על בעלה והודתה לו על כך שמצא את המקום הזה. היא תנסה לחיות בו זמן מה.

מלכתחילה נדמה היה שהיעדר החברה האנושית, שפחדה שתחסר לה, הוחלף בחיים הקדחתניים של הצמחים, ברחש החרקים ובנוכחות העמומה של רפאל. בזה אחר זה גילתה את הניסים הקטנים של הג'ונגל ולמדה להשלים עם חוסר הנוחות; נמלים בכל מקום, זיעה נצחית, יתושים בשקיעה ובזריחה.

בלילות, אחרי ארוחת הערב, היא ישבה בחוץ בכיסא הנדנדה והקשיבה לקולות המהפנטים המתכתיים שעלו מן האדמה. ביום אהבה ללכת בין העצים במשעול הצר שיצר בעלה. היא הלכה עד שהתעייפה ואחר כך נחה בין העצים והתענגה על ריח הענפים והעלים היבשים. לפעמים אספה פרפר מוזר או קטפה פרחים בלי שם.

לילה אחד ירד גשם בלתי פוסק. הטיפות הלמו בגג והרעש לא הניח לה לישון. אז, בפעם הראשונה, החל מותו של בעלה להטריד אותה. הפחד חלחל לתוכה כמו המים שהחלו לחלחל לחדר. טיפה דשנה נפלה ליד הכרית; היא דחפה את המיטה למרכז החדר. היו ברקים בשמיים. קצת לפני שנרדמה ראתה את רפאל מביט בה מן הדלת לאור ההבזקים המרצדים. היא מצמצה. היא חשבה להושיט יד ולהדליק גפרור, אבל הבינה בהקלה שהיא טעתה; הפרצוף היה רק כתם על העץ. היא נשמה נשימה עמוקה ושקעה בשינה.

בבוקר זרחה השמש גבוה בשמיים והיא פקחה את עיניה ושמעה את רפאל עובד במטבח. האוויר היה מתוק מריח תירס. סיכות של שמש חדרו מבעד לחרכים וזבוב זמזמם בחדר. היא הציעה את המיטה והתלבשה ליציאה.

בוקר, אמר לה רפאל וחשף את שיניו הצהובות.

לוסי יצאה מהמטבח והתיישבה במרפסת.

רפאל הניח את המגש על השולחן שהיה ליד הכיסא. הוא מזג קפה והיא הסתובבה לעברו ואמרה בקול נמוך: חשבתי על מר ריקרדו.

לרגע הוא הביט בה בפליאה. אחר כך הסיט את מבטו והזדקף. מר ריקרדו, הוא אמר. האור השתקף באגם. לוסי הלכה עד לקצה המזח ונשכבה על מגבת כדי להשתזף. היא חשבה על העבר בתור דבר מה ריק ולא ברור; הזיכרון נמס בחום.

השמש שרפה את פניה. היא שמעה את רפאל דוחף את הקאנו שלו למים, והזדקפה כדי להביט בו חותר.

אני הולך לבדוק אם יש דגים, הוא אמר לה, והמשיך לחתור לצד השני של האגם. היא נשכבה על הבטן. היא הסתכלה על הפרחים הלבנים שמתחת לפני המים ואחר כך עצמה עיניים כדי לא לחשוב.

החום התגבר. היא קפצה למים ושחתה הלוך ושוב בסמוך למזח. היא יצאה מהמים והניחה לשמש לייבש אותה. היא הלכה לעבר הבית, אבל הדלת הפתוחה של הצריף משכה את תשומת ליבה. היא הביטה לאחור – מים שקטים – ופנתה בצעד מהיר לעבר דלת הכניסה.

באחת הפינות היא גילתה סיר גדול מחימר שעמד על כמה אבנים; מתחתיו היו גחלים ואפר. היא קפאה על מקומה במרכז החדר. תלוי באוויר קרוב מאוד לפניה, בהה בה קרפד ענקי. הוא פתח את הפה ולוסי הבחינה בצנצנת הזכוכית והחוט תלוי מהתקרה. הקרפד נע בתוך הצנצנת והשעין ארבע אצבעות על הזכוכית. הפחד הפך לרחמים. היא נגעה בצנצנת בציפורן, והקרפד מצמץ. המכסה  חורר בעזרת מסמר ובתחתית היו עשבים וזבוב. היא סובבה את הצנצנת והביטה בכתמים על העור של הקרפד.

מרחוק נשמע רעש של עץ חלול. מבעד למפתן הדלת היא ראתה את הקאנו משייט בלב האגם. רפאל עמד וחתר, פעם ימינה פעם שמאלה, בלי להסיר את מבטו מהגדה. לוסי חשה זרם בגבה והבחינה ששיערה נוטף מים. היא יצאה מהצריף; על רצפת העפר נותרה דמות עשויה טיפות מים.

באותו ערב רפאל הכין לה תבשיל דגים. היא טעמה אותו באי חשק והשאירה את הקערה מלאה כמעט. רפאל שאל אותה אם משהו לא בסדר באוכל. לא, האוכל בסדר; השמש הרסה לה את התיאבון. כשרפאל פרש לצריף לשנת צהריים, נכנסה לוסי למטבח להכין לעצמה צלחת פירות.

היא מוכרחה לדבר עם רפאל. זה אכזרי מה שהוא עושה לקרפד. היא נזכרה בעור הגס, בעיניים העצובות מבעד לזכוכית. היא ישבה במרפסת והביטה באגם; היא חשבה על האפר של בעלה.

היא קמה מכיסא הנדנדה והלכה בדממה – דממת ערב – עד לדלת הפתוחה למחצה של הצריף. רפאל, על ברכיו ובגבו אליה, שיחק עם הקרפד, שהיה כעת מחוץ לצנצנת, ודקר אותו במקל. הקרפד נדחק לפינה והתנפח לאות איום; מעל עיניו הופיעו רכסים שחורים מחודדים דמויי קרניים.

היא נסוגה כמה צעדים וקראה בקול רם: רפאל!

רפאל קם בניתור והציץ החוצה.

סליחה, היא אמרה. אני צריכה כמה לימונים. תוכל אולי ללכת לחנות?

אחרי שרפאל נעלם בשביל לכפר, הסיטה לוסי את הבריח ודחפה את הדלת. הקרפד שוב היה בתוך הצנצנת. היא פתחה את המכסה, הניחה את הצנצנת על הרצפה ודחפה ברגלה את הקרפד החוצה. אחר כך סגרה את הדלת בבריח וחזרה למרפסת. השמש התקרבה אל האופק.

רפאל חזר בשקיעה. לא היו להם לימונים, הוא אמר כשחלף על פניה, והמשיך בכיוון הצריף. לוסי הביטה בו, מתנדנדת בכיסאה. היא ראתה אותו פותח את הדלת ונכנס, ופתאום הופיע שוב, כאילו מישהו בעט אותו החוצה. הוא סרק את הקרקע במבטו; אחר כך חיפש בשיחים שהקיפו את הצריף, מתחת לצמחי הבננה, בסבך קני הסוכר. הוא סרק שוב את הצריף ואחר כך נעמד במפתן והביט החוצה.

מה קרה? צעקה לו לוסי. היא ראתה אותו ניגש אליה בראש מורכן.

מישהו נכנס לי לבית.

היתושים עקצו אותו. מי? מתי?

רפאל הביט לאחור. לא ראית אף אחד?

הירח היה מלא, האוויר דומם. לפני ארוחת הערב יצאה לוסי לשפת האגם להביט בשמיים. היא ידעה שרפאל נוטר לה טינה כי שיקרה לו. לרגע רצתה להודות באשמה, אבל לבסוף החליטה שמוטב לשתוק לעת עתה.

הארוחה הוגשה. היא חיסלה את הדג באי חשק; היא רצתה לרצות את רפאל. (עכשיו היא ריחמה עליו). היא ביקשה ממנו סליחה בקול נמוך. רפאל הכין לעצמו צלחת ואמר לה לילה טוב. כשהנר בצריף כבה, הלכה לוסי לחדרה.

באמצע הלילה הרגישה משקל על בטנה והתעוררה בבת אחת.

היא הרגישה את המשקל עולה לעבר חזה. זה היה משהו קר; עכשיו הוא היה על הצוואר ונעצר בפה. היא לא יכלה לזוז; איבריה נעשו כבדים. ואז היא ראתה את הקרפד המתנפח…

היא הסירה את השמיכה וקפצה מהמיטה. נוזל מר צרב לה בגרון; היא רצתה להוציא אותו מגופה. היא הדליקה פנס ורצה לשירותים. היא רכנה מעל הכיור, פתחה את הברז והרטיבה את ראשה. אחר כך התיישבה על השטיח ולא יכלה לקום עוד. היא ראתה את אור הפנס מבעד למראה.            

        

ירח-הדבש שלה היה צמרמורת ארוכה. זהובת שיער היתה, מלאכית וביישנית, ואופיו הקשה של אישהּ הקפיא את חלומות הכלה הילדותיים שלה. אף-על-פי-כן אהבה אותו מאוד, לעיתים מתוך רעד קל, ובלילות כשחזרו יחד ברחוב היתה מציצה בחשאי אל קומתו הגבוהה של חוֹרדַן, שנאלם דום זה שעה. ואילו הוא אהב אותה אהבה עמוקה, בלי להסגיר זאת.

במשך שלושה חודשים – הם נישאו באפריל – היו מאושרים מאין כמותם.

היא בוודאי היתה מבכרת פחות חומרה ברקיע האהבה הנוקשה ההוא, רגשות שופעים יותר ולא מאופקים; אך סבר פניו הקר של אישהּ עצר בעדה תמיד.

הבית שהתגוררו בו הוסיף לא-מעט לפחדיה. צְחור החצר הדוממת – עמודים, כותרות ופסלי שיש – עורר רושם סתווי של ארמון מכושף. בפנים, הבוהק הכפורי של הטיח, בלי השריטה הקלה ביותר על הכתלים הגבוהים, העמיק את תחושת הקור הסגרירית. במעבר מחדר אחד לאחר הידהדו הצעדים בכל הבית, כאילו התחדדה רגישותו לרעש לאחר שהיה נטוש וריקן זמן רב.

בקן האהבה המשונה הזה עבר על אַליסיה סתיו שלם. אף-על-פי-כן השליכה מאחורי גווה את חלומותיה הישנים, וימיה בבית העוין עברו עליה בשינה, מתוך רצון שלא להרהר בכלום עד בוא אישהּ אל הבית.

לא פלא שכחשה. היה לה התקף קל של שפעת שנמשך ולא הרפה ממנה ימים על ימים; אַליסיה לא שבה לאיתנה. לבסוף הצליחה לצאת אל הגן יום אחד אחר-הצהריים, שעונה על זרועו של אישהּ. היא הביטה באדישות הנה והנה. לפתע-פתאום החליק חוֹרדַן בידו לאט-לאט על ראשה, בחיבה עמוקה, ואליסיה פרצה מייד בבכי, והטילה את זרועותיה על צווארו. שעה ארוכה בכתה את כל חרדותיה הכמוסות, והניסיון הקל ביותר ללטפה רק הגביר את בכיה. אחר-כך שכך הבכי, ובכל זאת נשארה זמן רב ופניה כבושים בצווארו, בלי למוש ממקומה ובלי לומר מילה.

מהיום ההוא שוב לא קמה על רגליה. למחרת בבוקר אבדה הכרתה. רופאו של חורדן בדק אותה ביסודיות, והורה על מנוחה מוחלטת במיטה.

"אני לא יודע," אמר לחורדן בדלת הכניסה בקול מהוסה עדיין. "היא סובלת מחולשה גדולה שאני לא מצליח להבין. ובלי הקאות, בלי כלום… אם מחר היא תקום כמו היום, קרא לי מייד."

למחרת החמיר מצבה של אליסיה. נערכה בדיקה. אובחנה אנמיה חריפה ביותר, בלתי-מוסברת לחלוטין. אליסיה לא התעלפה שוב, אך ניכר בה שימיה ספורים. כל היום כולו דלקו המנורות בחדר-השינה, ושקט גמור שרר שם. שעות חלפו בלי שנשמע הרחש הקל ביותר. אליסיה נמנמה. חורדן עבר לסלון, שגם בו דלק האור. בלי הרף התהלך מצד לצד, בעקשנות בלתי-נלאית. השטיח החניק את קול צעדיו. מפעם לפעם נכנס לחדר-השינה והמשיך בשיטוטו האילם לאורך המיטה, משתהה רגע בכל אחד מקצותיה להביט באשתו.

עד מהרה החלה אליסיה לשקוע בהזיות טרופות. תחילה ריחפו התעתועים מול עיניה, אחר ירדו לגובה הריצפה. הצעירה לא עשתה דבר אלא צפתה בעיניים קרועות לרווחה בשטיח שמשני עברי המיטה. לילה אחד לטשה את מבטה במשהו פתאום. כעבור רגע פצתה את פיה לצעוק, ואפה ושפתיה התכסו פניני זיעה.

"חורדן! חורדן!" זעקה, משותקת מאימה, בלי לגרוע את מבטה מהשטיח.

חורדן אץ אל החדר, ולמראהו פלטה אליסיה צווחת אימים.

"זה אני, אליסיה, זה אני!"

אליסיה הביטה בו מבולבלת, הביטה בשטיח, החזירה מבטה אליו, וכעבור דקות ארוכות של התחבטות המומה, נרגעה. היא חייכה ונטלה את ידו בין ידיה, וליטפה אותה, רועדת, חצי שעה.

בין הזיותיה החוזרות ונשנות היתה אחת ובה יצור דמוי-אדם שעון על אצבעותיו על השטיח, עיניו נעוצות בה.

הרופאים פקדו אותה שוב ושוב ללא הועיל. חייה כלו ודמה אזל לנגד עיניהם, מיום ליום, משעה לשעה, ואיש לא ידע מדוע. בבדיקה האחרונה שכבה אליסיה בקהיון חושים, בעוד הם ממששים את הדופק, מעבירים את פרק ידה הדומם מזה לזה. שעה ארוכה התבוננו בה בשתיקה, ויצאו לחדר-האוכל.

"זה מקרה חמור…" אמר רופאהּ בחוסר-אונים ומשך בכתפיו. "אין כמעט מה לעשות."

"אני לא מאמין!" נאנק חורדן. ותופף בכוח על השולחן.

אליסיה דעכה והלכה תוך הזיות טרופות שעוררה האנמיה, הזיות שהחמירו בערב, אך פגו תמיד בשעות הבוקר. במשך היום לא החריפה מחלתה, אך כל בוקר היתה מקיצה חיוורת, כמעט חסרת הכרה. דומה היה שרק בלילה אוזלים חייה בגלי דם חדשים. מדי הֲקיצה חשה כאילו התמוטטה במיטה ומיליון קילוגרמים מעיקים עליה. מהיום השלישי תחושה זו שוב לא סרה ממנה. בקושי הצליחה להניע את ראשה. היא לא הסכימה שיגעו במיטתה, אפילו לא רצתה שיסדרו לה את הכר. הביעותים שתקפו אותה עם ערוב היום לבשו עתה דמות מפלצות שהזדחלו אל המיטה, וטיפסו במאמץ על המזרן.

אחר-כך אבדה הכרתה. ביומיים האחרונים מילמלה ללא הרף מתוך דמדומיה. האורות נשארו דלוקים בעגמומיות בחדר-השינה ובסלון. בדומיית הגסיסה ששררה בבית נשמע רק המלמול החדגוני שבקע מהמיטה, והדהודם העמום של צעדיו הבלתי-פוסקים של חורדן.

אליסיה מתה לבסוף. אחר-כך, כשנכנסה המשרתת בגפה, להסיר את המצעים, הביטה רגע בכר בתימהון.

"אדוני!" קראה לחורדן בקול נמוך. "על הכר יש כתמים שנראים כמו דם."

חורדן ניגש לשם מייד ורכן אל הכר. אכן, על הציפית, משני צדי השקע שהותיר ראשה של אליסיה, נראו כתמים קטנים כהים.

"זה נראה כמו עקיצות," לחשה המשרתת כעבור רגע של התבוננות דוממת.

"תרימי אותו מול האור," אמר לה חורדן.

המשרתת הרימה את הכר אך מייד שמטה אותו והסתכלה בו, חיוורת ורועדת. בלי לדעת מדוע, חורדן חש ששערותיו סומרות.

"מה יש?" שאל בקול צרוד.

"הוא נורא כבד," לאטה המשרתת, עדיין רועדת.

חורדן הרים את הכר; משקלו היה כבד להדהים. הם לקחו אותו מחוץ לחדר, ועל השולחן בחדר-האוכל פילח חורדן את הציפית ואת החיפוי במחי חתך. הנוצות העליונות התעופפו, וזעקת אימים נפלטה מפיה הפעור של המשרתת, שנשאה את אגרופיה אל פניה. בתוך הכר, בין הנוצות, הניע לאט את רגליו השעירות בעל-חיים מפלצתי, כדור חי ודביק. כה תפוח היה עד כי פיו בקושי ניכר.

לילה-לילה, מאז נפלה אליסיה למשכב, הצמיד אל רקותיה בחשאי את פיו – את חדקו, ליתר דיוק – ומצץ את דמה. העקיצה כמעט לא נראתה. הניעור היומיומי של הכר בוודאי מנע את התפתחותו בתחילה. אך מרגע שהצעירה שוב לא יכלה לזוז, גברה היניקה בקצב מסחרר. בתוך חמישה ימים וחמישה לילות שאב את חייה של אליסיה.

טפילי העופות הללו, הזעירים בדרך כלל, מגיעים בתנאים מסוימים למימדים עצומים. מסתבר שדם אנוש מיטיב עימם במיוחד, ולעיתים לא-נדירות יימצאו בכרי נוצות.


*מתוך הקובץ על אהבה, טירוף ומוות, הוצאת חרגול, 2001.

כשהייתי ילדה, הייתה לאימא שלי פטריה בכף הרגל. בציפורן של בוהן שמאל, ליתר דיוק. כשגילתה אותה היא ניסתה להיפטר ממנה בעזרת סוגים שונים של תרופות. בכל בוקר, ביציאה מהמקלחת, היא מרחה שכבה של יוד על האצבע בעזרת מברשת זעירה, יוד שאת ריחו וצבעו, חום כהה ואדמוני, אני זוכרת היטב. היא ביקרה, לשווא, אצל מספר רופאי עור, כולל היוקרתיים והיקרים ביותר, וכולם נתנו לה את אותה אבחנה והמליצו לה על אותם טיפולים חסרי תועלת: החל במשחות קלוטרימאזול הטיפוסיות וכלה בחומץ תפוחים. הקיצוני שבהם אפילו רשם לה כמות לא גדולה של קורטיזון, אבל זה רק גרם לאצבע המצהיבה של אמי להתנפח. למרות מאמציה לחסל את הפטרייה, היא נשארה שם שנים, עד שתרופה סינית שאף אחד – כולל היא – לא האמין בה, הצליחה להעלים אותה בתוך ימים אחדים. זה היה כה בלתי צפוי, שלא יכולתי אלא לתהות אם הטפילה עצמה היא שהחליטה ללכת למקום אחר.

עד אותו רגע, פטריות תמיד היו – לפחות בשבילי – מין אובייקטים מוזרים שמופיעים בציורים לילדים וקישרתי אותם ליערות ולשדונים. בטח לא משהו שדומה לחספוס הזה שהקנה לציפורן של אמי מרקם של צדפה. אף על פי כן, יותר מאשר צורתה המופשטת והמשתנה, יותר מאשר עיקשותה להיאחז באצבע הנפלשת, הדבר שזכור לי יותר מכל לגבי הטפילה הוא הגועל והדחייה שעוררה באמא שלי. במהלך השנים הכרתי אנשים אחרים עם פַּטֶרֶת בכל מיני מקומות בגוף. פטרת מסוגים שונים, החל באלה שמייצרים קליפה גסה ויבשה בחלק התחתון של כף הרגל וכלה בפטריות אדומות ועגולות שצצות בדרך כלל על כפות הידיים של טבחים. רוב האנשים נושאים אותן בתחושת ויתור, אחרים באדישות, אחדים מזניחים אותן לחלוטין. אמי, לעומת זאת, חוותה את הפטרייה שלה כאסון מביש. מכיוון שחששה שהפטרייה עלולה להתפשט בכל כף הרגל או גרוע מכך, בכל הגוף, היא הפרידה את הציפורן הנגועה בעזרת חתיכה גדולה של צמר גפן, כדי למנוע מהציפורן לבוא במגע עם האצבע הסמוכה. היא אף פעם לא נעלה סנדלים והקפידה לא להסיר את גרביה בפני כל מי שלא השתייך למעגל הקרוב שלה. אם, מסיבה כלשהי, היה עליה להתרחץ במקלחת ציבורית, היא תמיד השתמשה בכפכפי פלסטיק, ואם נכנסה לבריכה, חלצה נעליים רק כאשר עמדה על הסף, כדי שאף אחד לא יוכל להביט בכפות רגליה. ומוטב היה כך, משום שכל מי שהיה רואה את האצבע ההיא, שעברה כל כך הרבה טיפולים, היה חושב שמה שיש לאמי הוא לא פטרייה, אלא התחלה של צרעת.

ילדים, בניגוד למבוגרים, מתרגלים לכול, ולאט לאט, למרות הגועל שאמי חשה כלפי הפטרייה, התחלתי להתרגל לנוכחותה היומיומית בחיי המשפחה שלי. היא לא עוררה בי את הסלידה שחשה אמי, דווקא להיפך. הציפורן הצבועה ביוד נראתה לי פגיעה ועוררה בי מין הזדהות מגוננת, כמו חיית מחמד נכה. חלף זמן ואמי הפסיקה לעשות עניין גדול מהבעיה הבריאותית שלה. אני גדלתי ושכחתי מזה לגמרי, לא חשבתי עוד על פטריות עד שהכרתי את פיליפ לבאל.

הייתי אז בת שלושים וחמש. נשואה לגבר סבלני ונדיב, מבוגר ממני בעשר שנים, מנהל האקדמיה הלאומית למוזיקה שבה השלמתי את החלק הראשון בהכשרתי בנגינת כינור. לא היו לנו ילדים. ניסיתי להיכנס להריון וזה לא צלח, אבל לא התייסרתי בגלל זה, הרגשתי בת מזל שאני יכולה להתרכז בקריירה שלי. השלמתי את הכשרתי בג'וליארד וצברתי לי מוניטין בינלאומיים כלשהם, מספיקים לשתיים או שלוש הזמנות בשנה לתת קונצרטים באירופה או בארצות הברית. זה עתה סיימתי להקליט אלבום בדנמרק ועמדתי לנסוע שוב לקופנהגן ללמד קורס של שישה שבועות בארמון שריכז כל קיץ את מיטב התלמידים בעולם.

אני זוכרת שיום שישי אחד אחר הצהריים, קצת לפני הנסיעה, קיבלתי את רשימת המורים שיילמדו השנה בתוכנית. לבאל היה ביניהם. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו. הוא היה כנר ומנצח רב מוניטין ולא פעם שמעתי מפי חבריי דברי שבח על הופעתו ועל הטבעיות שבה הוביל את התזמורת עם כינורו. הביוגרפיה שלו לימדה אותי שהוא צרפתי ומתגורר בבריסל, אם כי הוא נוסע לעתים קרובות לוונקובר, שם הוא מלמד באקדמיה לאמנות. בסוף השבוע ההוא מאוריסיו, בעלי, נסע לכנס מחוץ לעיר. לא היו לי תכניות בערב וחיפשתי ברשת קונצרטים של לבאל לרכישה אונליין. אחרי חיפוש קצר, קניתי הקלטה חיה שלו מנגן בטהובן בקרנגי הול. אני זוכרת את תחושת ההשתאות שחשתי בזמן שהקשבתי לו. היה חם. דלתות המרפסת היו פתוחות ורוח קרה נשבה בחדר, ובכל זאת, ההתרגשות קטעה את נשימתי. כל כנר מכיר את הקונצרט הזה, רבים מכירים אותו בעל פה, אבל הביצוע שלו היה גילוי. כאילו הבנתי פתאום את היצירה על כל עומקה. הרגשתי בליל של הערצה, קנאה והכרת תודה. שמעתי את הקונצרט שלוש פעמים לפחות ובכל פעם עברה בי צמרמורת. אחרי זה חיפשתי קטעים של המוזיקאים האחרים שהוזמנו לקופנהאגן ולמרות רמתם הגבוהה מאוד, ללא ספק, אף אחד מהם לא הפתיע אותי כמו לבאל. אחר כך סגרתי את הקובץ ולא הקשבתי שוב לקונצרט בשבועיים הבאים, אפילו שמדי פעם צץ לבאל במוחי.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממאוריסיו לכמה חודשים, אבל ההרגל לא הקל עלי לעזוב אותו. כמו בכל פעם שעמדתי לנסוע לתקופה ארוכה, ניסיתי לשכנע אותו להצטרף אלי. התוכנית שהוזמנתי אליה אפשרה זאת ואני משוכנעת שהוא יכול היה לקבל אישור מהעבודה, למרות מאמציו להכחיש זאת. לכל הפחות הוא יכול היה לבלות איתי שבועיים מתוך השישה שארך הקורס או לבקר אותי פעם בהתחלה ופעם בסוף. אילו הסכים, הדברים בינינו היו מתפתחים אחרת. אבל זה נראה לו חסר טעם. הוא אמר שהזמן יעבור מהר לשנינו ושמוטב שאתרכז בעבודה שלי. לדבריו, זאת הייתה הזדמנות טובה לצלול לנבכי נפשי ולשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים. אסור לי לפספס את ההזדמנות ולהניח לדברים אחרים להסיח את דעתי. וכך היה, רק לא במובן שציפינו לו.

הטירה שאירחה את קורס הקיץ נמצאת ברובע כריסטיאניה, בפאתי העיר. היה סוף יולי והערבים היו נעימים. עד מהרה התיידדתי עם לבאל. בהתחלה, סדר היום שלנו היה דומה: הוא היה ללא ספק טיפוס לילי ואני טרם התרגלתי לשעון האירופי. בלילות אחרי השיעורים, עבדנו באותן שעות בחדרים אטומים כדי לא להעיר את האחרים, ומדי פעם נתקלנו זה בזה במטבח או ליד דוכן התה. היינו הראשונים – והיחידים – שבאו לארוחת הבוקר המוקדמת, עם פתיחת ההגשה. השיחה בינינו הייתה אדיבה ומנומסת, ובהדרגה גלשה לפסים אישיים. בתוך זמן קצר יצרנו תקשורת אינטימית, קרובה, שונה מהשיחות שקיימתי עם המורים האחרים.

קורס קיץ הוא מרחב מחוץ למציאות שמאפשר לנו להקדיש זמן לדברים שבחיי היומיום אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. בשעות החופשיות אפשר להתמסר לסוגים שונים של מותרות: ביקור מעמיק בעיר, ארוחות ערב ומופעים, שיחת חולין עם התושבים המקומיים או עם האורחים האחרים, אפשר גם פשוט להתמסר לעצלות, לבולימיה או לכל סוג אחר של פעילות ממכרת. לבאל ואני נפלנו בפיתוי ההתאהבות. זה קורה לעתים קרובות במקומות כאלה, מתברר. בששת השבועות של הקורס הסתובבנו באוטובוס ובאופניים בפארקים של קופנהגן, ביקרנו בברים ובמוזאונים, הלכנו לאופרה ולהופעות, אבל בעיקר למדנו להכיר זה את זה, עד כמה שאפשרו הנסיבות, בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותנו. הרבה יותר קל להסיר את המחסומים שמגנים עלינו כשלקשר יש תאריך תפוגה. אנחנו אדיבים וסובלניים יותר כלפי מי שעתיד להיעלם בקרוב מאשר כלפי מי שנתפס כמועמד ליחסים ארוכי טווח. שום פגם או חסרון לא מרתיעים אותנו, משום שלא נאלץ לסבול אותם בעתיד. כאשר יש ליחסים תאריך תפוגה כה ברור, אפילו לא טורחים לשפוט את האחר – אין זמן. אנחנו ממהרים להפיק את ההנאה המרבית מתכונותיו הטובות משום שהזמן פועל נגדנו. זה לפחות מה שקרה לפיליפ ולי בקורס. השיגיונות שלו בענייני עבודה, שינה וניקיון החדר נראו לי משעשעות. הפחד שלו להידבק במחלות ונדודי השינה הכרוניים שלו העציבו אותי ועוררו בי רצון להגן עליו. אותו דבר קרה לו עם האובססיות, הפחדים ונדודי השינה שלי וגם עם התסכול המתמיד שחשתי בנוגע למוזיקה. אף על פי כן, יש לומר שבעבורי זו הייתה תקופה יצירתית מאוד. באלבום שהקלטתי כמה חודשים קודם בקופנהגן הייתה נוקשות מסויימת, מין דיוק יתר, אבל עכשיו המוזיקה שלי הייתה משוחררת יותר, נוכחת יותר. לא הייתה בה הקפדנות הנוקשה של מי שמפחדת לטעות, אלא המסירות והספונטניות של מי שמפיקה הנאה עמוקה ממה שהיא עושה. למרבה המזל, ישנן הוכחות מוחשיות לאותו רגע שיא בקריירה שלי. חוץ מההקלטות שהתחייבתי להן בחוזה שחתמתי עם המוסד המארח, הקלטתי שלוש תכניות רדיו שעד היום אני רואה בהן את מיטב יצירתי. לבאל ניצח על שני קונצרטים בתאטרון המלכותי של קופנהגן ושניהם היו מפעימים. הוא זכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל וכמה מהמוזיקאים האחרים הודו שזו זכות גדולה לחלוק אתו במה. מאז עקבתי מקרוב אחרי התפתחותו ואני יכולה לומר שהחודש וחצי שבילה שם הוא אחד מרגעי הקריירה הטובים שלו, אם לא הטוב ביותר. אומנם הוא ביסס את מעמדו אחר כך, אבל מספיק לשמוע את ההקלטות שלו מהשבועות ההם כדי להיווכח שיש בהן שקיפות מיוחדת מאוד בכל הנוגע לרגש.

לבאל היה נשוי, כמוני. בווילה בפאתי בריסל חיכו לו אשתו ובנותיו, שלוש ילדות בלונדיניות עגולות פנים. הוא נצר את תמונותיהן בטלפון שלו. על בני הזוג שלנו העדפנו לא לדבר יותר מדי. בניגוד למה שנהוג לחשוב, במצב של שמחה יוצאת דופן כזאת אין מקום לאשמה ולפחד ממה שיבוא אחרי כן, כשכל אחד ישוב לעולמו. אין עבר ואין עתיד – רק הווה. זה כמו לחיות בממד מקביל. מי שלא חווה משהו דומה יחשוב שאני מביאה את המטאפורות השחוקות האלה כדי להצדיק את עצמי. מי שכן חווה את זה, יודע בדיוק על מה אני מדברת.

בסוף ספטמבר נגמר הקורס וחזרנו כל אחד לארצו. בהתחלה שמחנו לחזור הביתה לשגרה, אבל לפחות אני לא הרגשתי שחזרתי למקום שעזבתי. ראשית, מאוריסיו היה מחוץ לעיר. הוא נסע ללָרֶדוֹ בענייני עבודה. היעדרותו לא יכלה להתאים לי יותר. כך היה לי זמן להתרגל שוב לדירתי וחיי היומיום שלי. בסטודיו שלי, למשל, שום דבר לא השתנה: הספרים והדיסקים היו במקומם, שכבת האבק על עמוד התווים והפרטיטורות שלי רק התעבתה מעט. אף על פי כן, אופן השהייה שלי במרחבים השונים של הבית השתנה, אפילו גופי השתנה, ואפילו שאז עוד לא הייתי מודעת לכך, לא הייתה דרך חזרה. בימים הראשונים, עדיין הרגשתי את הריחות והטעמים של פיליפ. הם הלמו בי גלים גלים בתדירות גבוהה מכפי שרציתי. למרות מאמציי לשמור על קור רוח, לא הצלחתי להישאר אדישה לכל זה. בנוסף לתחושות שתיארתי, הרגשתי אובדן, געגועים ומיד אחר כך אשמה. רציתי שחיי ימשיכו כרגיל, לא בלית ברירה, אלא משום שאהבתי אותם. בחרתי בהם כל בוקר כשהתעוררתי בחדרי, במיטה שחלקתי עם בעלי במשך יותר מעשר שנים. בזה בחרתי ולא בסערת הרגשות של תחושות וזיכרונות, שאילו יכולתי לבחור, הייתי שוכחת אותם לתמיד. אבל כוח הרצון שלי לא הספיק כדי לבלום את השפעתו של פיליפ.

מאוריסיו חזר ביום שבת בצהריים, לפני שהספקתי לעשות סדר ברגשות שלי. קיבלתי את פניו בתחושת הקלה, כסירת הצלה בעת סערה בלב ים. הלכנו לקולנוע ולסופרמרקט. בראשון בבוקר הלכנו לאכול באחת המסעדות האהובות עלינו. דיברנו על הנסיעות שלנו ועל העיכובים בטיסות. בימים הראשונים של המפגש המחודש, תהיתי שוב ושוב אם עלי לשתף אותו במה שקרה עם לבאל. לא הרגשתי נוח להסתיר ממנו דברים, במיוחד משהו רציני כל כך. מעולם לא עשיתי זאת לפני כן. הבנתי שאני צריכה שהוא יסלח לי, ואם אפשר גם ינחם אותי. אף על פי כן, העדפתי לא לומר דבר לעת עתה. הפחד לפגוע בו ושמשהו ביננו יישבר גבר על הצורך שלי להיות כנה. ביום שני חזרנו כל אחד לעבודתו. הזיכרונות המשיכו לתקוף אותי אבל הצלחתי להדוף אותם במיומנות, עד ששבועיים אחר כך, לבאל הופיע שוב.

ערב אחד, קיבלתי שיחה לא מזוהה מחוץ לארץ. עוד לפני שעניתי, לבי האיץ. הרמתי את השפופרת ואחרי שתיקה קלה, זיהיתי את כינור ה"אמאטי" של לבאל מעברו האחר של הקו. שמיעת קול נגינתו במרחק אלפי קילומטרים ממני, בעודי בביתי, פתחה שוב את הפצע שהתאמצתי כל כך לרפא ורק החל להחלים. השיחה הזאת, לכאורה לא מזיקה, הכניסה את פיליפ למרחב לא לו. מה הוא רצה להשיג בזה? קרוב לוודאי שרצה לחדש את הקשר, להראות שהוא עדיין חושב עלי ושהרגש לא כבה; שום דבר מפורש, ועם זאת הרבה יותר משהאיזון הרגשי שלי היה מסוגל לשאת. אחר כך הוא טלפן שוב מטלפון ציבורי ליד ביתו, לדבריו. הוא הסביר לי את מה שהמוזיקה כבר אמרה: הוא חושב עלינו וקשה לו מאוד להתנתק מהמחשבה הזאת. הוא דיבר ודיבר עד שנגמרו הדקות והשיחה התנתקה. הספקתי להבהיר לו שתי נקודות חשובות. ראשית: כל הרגשות הללו הדדיים ושנית, אני מבקשת שלא יטלפן שוב לביתי. לבאל החליף את השיחות באימיילים והודעות טקסט. הוא כתב בבקרים ובלילות וסיפר לי כל מיני דברים, החל במצב רוחו וכלה בתפריט ארוחת הצהריים או הערב. הוא סיפר לי על הבילויים והאירועים שלו, על ההברקות והמחלות של בנותיו, ובעיקר – וזה היה החלק הכי קשה – הוא חלק איתי את תשוקתו על כל פרטיה. כך קרה שהממד המקביל, שחשבתי שנסגר לתמיד, לא רק שנפתח מחדש אלא גם נהיה עניין של יום-יום וגזל מקום במציאות המוחשית של חיי, שבה הייתי נוכחת פחות ופחות. לאט לאט למדתי את השגרה שלו, מתי הוא לוקח את הילדות לבית הספר, באילו ימים הוא בבית ומתי הוא שוהה מחוץ לעיר. חילופי ההודעות בינינו העניקו לי גישה לעולמו. בעזרת שאלות הצליח לבאל לפתוח מרחב דומה בקיום שלי. תמיד הייתה לי נטייה לפנטזיות, אבל באשמתו התכונה הזאת התגברה אף יותר. אם עד אז חייתי שבעים אחוז מהזמן במציאות ושלושים בדמיון כעת המצב התהפך, עד כדי כך שאנשים החלו לדאוג לי ובהם מאוריסיו, שאם אינני טועה כבר היה לו מושג כלשהו לגבי המתרחש.

התמכרתי בהדרגה להתכתבות עם לבאל, לשיחה האינסופית, לכך שבעיני היא החלק הכי אינטנסיבי וחשוב בחיי היומיום שלי. כאשר מסיבה כלשהי לקח לו יותר זמן מהרגיל לכתוב לי או לענות להודעות שלי, גופי הראה סימנים ברורים של חרדה: לסתות חשוקות, ידיים מזיעות, עוויתות ברגל. אם בקופנהגן כמעט לא דיברנו על בני הזוג שלנו, כעת המרחק ביטל את האיסור. חיי הנישואים שלנו נהיו מושא למציצנות מתמדת. בהתחלה סיפרנו רק על החשדות והדאגות של בני הזוג שלנו, ואחר כך על הוויכוחים ועל העמדה של כל אחד, אבל גם על החיבה שהם הפגינו כלפינו, כדי לתרץ לאחר ולעצמנו את ההחלטה להמשיך בחיי הנישואים. בניגוד אלי, שניהלתי חיי נישואים שקטים ומאופקים, לבאל לא היה מאושר עם אשתו. או כך לפחות טען. היחסים שלו, שנמשכו כבר שמונה עשרה שנה, היו רוב הזמן גיהינום צרוף. קתרין, אשתו, דרשה ממנו עוד ועוד תשומת לב, רצתה שיטפל בה והתפרצה עליו תדירות באלימות. היה לי עצוב לדמיין את לבאל חי בתנאים האלה. למשל, לדמיין אותו סגור בביתו ביום ראשון, קבור תחת צעקות ונזיפות בעוד מבעד לחלון יורד הגשם הבלתי פוסק של בריסל. אבל לא עלה על דעתו של לבאל לנטוש את המשפחה שלו. הוא השלים עם העובדה שיחיה כך עד סוף ימיו, ועלי להודות שההשלמה הזאת, אפילו שהייתה בלתי נתפסת בעיני, העמידה דברים במקומם. גם אני לא רציתי לעזוב את מאוריסיו.

אחרי יותר מחודשיים של הודעות ושיחות טלפון מזדמנות, הצלחתי סוף סוף לבסס שגרה שחשתי בה פחות או יותר בנוח. אף על פי שתשומת הלב שלי, או מה שנותר ממנה, הייתה מוקדשת לנוכחות הווירטואלית של לבאל, חיי היומיום שלי נהיו קלים ואפילו מהנים. עד שעלתה האפשרות שניפגש שוב. כפי שכבר אמרתי, לבאל נסע לוונקובר כל סמסטר ובביקורו הבא, אחרי קופנהגן, הוא חשב שאולי נוכל להיפגש שם. לא הייתה לו שום בעיה להשיג לי הזמנה רשמית מבית הספר ללמד סדנת חורף בתשלום נאה, באותם תאריכים שהוא יהיה שם. למרות הסיכון, התקשיתי לדמיין רעיון מפתה יותר ולא יכולתי לסרב לו, אפילו שידעתי שזה מאיים על האיזון העדין שהשגנו עד כה.

אז נפגשנו בקנדה. זה היה טיול נפלא. במשך שלושה ימים היינו מוקפים שוב באגמים וביערות. הרגשות שנרקמו בינינו בקיץ שבו והופיעו, אבל הפעם באופן בהול ומרוכז יותר. נמנענו ככל האפשר ממפגשים חברתיים. כל זמן שבו לא עבדנו בילינו בחדרו וחקרנו בכל דרך אפשרית את גופו של האחר, את תגובותיו ומצבי רוחו, כמי שחוזר לארץ מוכרת ולא רוצה לעזוב אותה עוד לעולם. גם דיברנו הרבה על מה שקורה לנו, על השמחה והחידוש שהמפגש הזה העניק לחיינו. הגענו למסקנה שהאושר נמצא מחוץ למוסכמות, במרחב הצר שהקצבנו לעצמנו על אף מצבנו המשפחתי והמרחק הגיאוגרפי.

אחרי ונקובר, נפגשנו בהמפטונס. וכמה חודשים אחרי כן, בפסטיבל למוזיקה קאמרית בברלין ובפסטיבל למוזיקה עתיקה באַמְבּרוֹנֶה. פיליפ ארגן את המפגשים האלה. אף על פי כן, הזמן שבילינו יחד אף פעם לא הספיק לנו. כל חזרה הביתה, לפחות מבחינתי, הייתה קשה מקודמתה. הניתוק שלי היה ניכר הרבה יותר מהפעם שחזרתי מדנמרק: שכחתי דברים לעתים קרובות, איבדתי את המפתחות בתוך הדירה והגרוע מכול, החיים עם בעלי נהיו כמעט בלתי אפשריים. לא עניין אותי עוד לתחזק את המציאות, והיא התחילה להתפרק כמו בניין נטוש. אולי לא הייתי מבחינה בכך אלמלא שיחת טלפון מחמותי שהעירה אותי מהתרדמה. היא דיברה עם מאוריסיו והייתה מודאגת מאוד.

"אם התאהבת במישהו אחר, אז שתדעי שאת מאבדת שליטה," היא אמרה לי בנימה הבוטה שתמיד אפיינה אותה. "אני מציעה לך שתעשי כל מה שצריך כדי להשתלט על עצמך."

הערתה נפלה על אוזניים נעדרות, אבל לא ערלות.

ערב אחד חזר מאוריסיו מוקדם מהעבודה בזמן שבבית התנגן קונצרט של שופן לפסנתר ולכינור שלבאל ביצע עשר שנים קודם. זה אלבום שלא היה עולה על דעתי לשים בנוכחותו. אני לא יודעת אם ההבעה המופתעת על פניי הביאה לזה או שהוא גמר בדעתו לפני כן, אבל באותו ערב הוא תחקר אותי על הרגשות שלי. רציתי לענות על שאלותיו בכנות; להסביר לו את הסתירות והפחדים שלי; ובעיקר, לספר לו כמה אני סובלת. למרות זאת, הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לשקר לו. למה עשיתי את זה? אולי משום שכאב לי לבגוד במישהו שעדיין אהבתי עמוקות, אפילו אם באופן אחר; אולי משום שפחדתי מתגובתו או קיוויתי שבמוקדם או במאוחר, הדברים יחזרו למסלולם. אימו של מאוריסיו צדקה: איבדתי שליטה. אחרי התחבטויות רבות, החלטתי לבטל את הנסיעה הבאה ולהשקיע את כל מאמציי בהתנתקות מלבאל. כתבתי לו, הסברתי את מצב העניינים וביקשתי ממנו שיסייע לי לבנות מחדש את החיים שהלכו והתפוגגו לנגד עיניי. ההחלטה שלי הכאיבה לו, אבל הוא הבין.

עברו שבועיים נטולי תקשורת ביני ובין לבאל. למרות זאת, כששני אנשים חושבים זה על זה ללא הרף, נוצר ביניהם קשר שחורג מאמצעי התקשורת הרגילים. אפילו שהייתי נחושה לשכוח אותו, או לפחות לא לחשוב עליו בעוצמה כזו, גופי מרד והחל להפגין את רצונו בתחושות בלתי נשלטות. הדבר הראשון שהרגשתי הוא עקצוץ במפשעה, ואף על פי שבחנתי את האזור מספר פעמים, לא מצאתי שום דבר ולבסוף ויתרתי. כעבור כמה שבועות תחושת הגירוד, שבהתחלה הייתה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, נהייתה בלתי נסבלת. לא משנה איפה הייתי ומה הייתה השעה, הרגשתי את איבר המין שלי, ובאופן בלתי נמנע, נזכרתי בפיליפ. אז הגיעה ההודעה הראשונה שלו בנושא. הוא שלח מייל קצר ובהול ובו יידע אותי שהוא נדבק במשהו חמור – הרפס, עגבת או מחלת מין אחרת. הוא רצה להודיע לי כדי שאוכל לנקוט באמצעי זהירות – תגובה טיפוסית לפיליפ ולכל אדם בעל נטייה להיפוכונדריה. ההודעה שינתה את החשיבה שלי בעניין: אם לשנינו יש אותם סימפטומים, קרוב לוודאי שאנחנו סובלים מאותה מחלה. לא מחלה קשה, כפי שפיליפ חשב, אבל פטרת אולי כן. פטריות מעוררות גירוד ואפילו עשויות לכאוב. הן גורמות לך לחשוב ללא הרף על החלק בגוף שצמחו בו, וזה בדיוק מה שקרה לנו. שלחתי לו כמה הודעות מלאות חיבה, בניסיון להרגיע אותו. לפני שניתקנו קשר שוב, הסכמנו שנלך לרופא, כל אחד בעירו.

האבחנה לא גילתה לי שום דבר חדש. לדברי הגניקולוג שלי, שינוי בחומציות הרירית שלי גרם להופעתם של מיקרואורגניזמים. על מנת למגר אותם יש למרוח משחה במשך חמישה ימים. הידיעה לא הרגיעה אותי כלל וכלל. המחשבה שמשהו חי נוצר בגוף שלנו, בדיוק בנקודה שבה היעדרו של האחר מורגשת יותר מכל, הותירה אותי המומה ונסערת. הפטריות חיזקו את הקשר שלי לפיליפ. בהתחלה מרחתי את המשחה ביעילות ובהתמדה, אבל עד מהרה קטעתי את הטיפול: פיתחתי תלות בפטרייה שחלקנו, תחושת שייכות. להרעיל אותה היה כמו לגדום חלק חשוב בי. קשה לומר שהעקצוץ היה נעים, אבל הוא היווה מין תחליף שהרגיע אותי. הוא אפשר לי להרגיש את פיליפ בגופי ולדמיין בדיוק רב את המתרחש בגופו. לכן החלטתי לא רק להניח לפטריות להתקיים, אלא לטפח אותן כמו שאחרים מטפחים גינות ירק. הפטריות הלכו והתחזקו ולבסוף בצבצו אל פני השטח. תחילה הבחנתי בנקודות לבנות, אחר כך הן התפתחו לגושים קטנים, עגולים ורכים. עשרות גושים כאלה צצו על עורי. במשך שעות עמדתי מול המראה, ערומה ומרוצה, וראיתי כיצד התפשטו הנקודות על פני השפתיים החיצוניות ולעבר המפשעה. באותו זמן דמיינתי את פיליפ נאבק בפטריותיו בנחישות. גיליתי את טעותי ביום שקיבלתי את המייל הבא: "הפטרייה שלי רוצה רק דבר אחד: לפגוש אותך שוב."

הזמן שהקדשתי קודם לשיחות עם לבאל, הושקע באותם ימים במחשבה על פטריות. נזכרתי בפטרייה של אמי, שכמעט נמחתה מזיכרוני, והתחלתי לקרוא על הישויות המוזרות הללו, קרובות יותר לממלכת הצומח, לפי צורתן, אם כי היאחזותן בחיים ובגוף שהן נטפלות אליו מקרבת אותן אלינו. גיליתי, למשל, שמגוון רב של אורגניזמים עשוי להיכלל בקטגוריה "פטריות". ישנם קרוב למיליון וחצי זנים ומתוכם נחקרו רק מאה אלף. הגעתי למסקנה שעם רגשות קורה דבר דומה: רגשות מסוגים שונים מאוד (סימביוטיים, במקרים רבים) נכללים במילה "אהבה". התאהבויות נולדות לעיתים קרובות באופן ספונטני ולא צפוי. ערב אחד אנחנו חושדים בקיומה של התאהבות בגלל עקצוץ כמעט לא מורגש, ולמחרת אנחנו מבינים שהיא כאן כדי להישאר לתמיד, או לפחות כך נראה. סילוק פטרייה יכול להיות מסובך בדיוק כמו סיום מערכת יחסים לא רצויה. אימא שלי יודעת על זה דבר או שניים. הפטרייה שלה אהבה את גופה והייתה זקוקה לו באותו אופן שהאורגניזם שצמח ביני ובין לבאל דרש עוד ועוד שטח.

אם חשבתי שאילו אפסיק לכתוב ללבאל, הוא ייעלם – טעיתי בגדול. אם חשבתי שההקרבה הזאת תחזיר לי את בעלי – טעיתי בגדול. היחסים ביננו לא השתקמו. מאוריסיו עזב את הבית בשקט, בלי לעורר שום מהומה. בהתחלה נעדר באחד מתוך שלושה לילות בשבוע, אבל אחר כך החל לערוק לתקופות ממושכות יותר. נוכחותי במרחב המשותף שלנו הייתה מועטה כל כך עד שאפילו שהבחנתי בהיעדרו, לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע זאת. עד היום אני תוהה אם התאמצתי מספיק כדי לשקם את הריסות הקשר שלנו. אני בטוחה שמאוריסיו סיפר לקבוצה קטנה של חברים על הנסיבות שהובילו לגירושים שלנו. אבל הם בוודאי סיפרו לאנשים נוספים והמידע הלך והתפשט בין כל קרובינו ומכרינו. היו כאלה שאפילו הרשו לעצמם לגנות אותי או להביע את תמיכתם, וזה הרגיז אותי נורא. חלקם, כדי לנחם אותי, אמרו ש"דברים לא קורים סתם", שהם ראו את זה בא ושהפרידה הייתה הכרחית כדי שגם אני וגם מאוריסיו נוכל להמשיך לגדול. אחרים טענו שבעלי ניהל מזה שנים אחדות רומן עם מוזיקולוגית צעירה ושאני לא צריכה להרגיש אשמה. במקום להרגיע אותי, ההערות האלה רק הגבירו את חוסר הישע והבידוד שהרגשתי. לא רק שחיי לא היו שייכים לי עוד, אלא שכעת הם נהיו נושא לדיון בין גורמים חיצוניים. זאת הסיבה שלא רציתי לפגוש אף אחד, אפילו שלא אהבתי להיות לבד. אילו היו לי ילדים, קרוב לוודאי שהמצב היה שונה. ילד היה מתפקד כעוגן יציב לעולם הממשי והיומיומי. הייתי תלויה בו ובצרכיו. הייתי מקבלת ממנו את החיבה ללא תנאי שכה הייתי זקוקה לה. אבל מלבד אמי, שרוב הזמן הייתה עסוקה בעבודה, היה לי רק כינור, והכינור היה לבאל. כשהחלטתי לבסוף לחדש איתו את הקשר, לבאל לא רק הגיב בהתלהבות, אלא גם תמך בי יותר מאי פעם. הוא טלפן וכתב לי מספר פעמים ביום, הקשיב לכל הספקות שלי, עודד אותי וייעץ לי. אף אחד לא תרם להתאוששות שלי בחודשים הראשונים כמוהו. השיחות איתו נהיו המגע האנושי היחיד שגרם לי הנאה.

בניגוד למה שעשתה אמי בילדותי, החלטתי לחיות עם הפטרייה שלי לצמיתות. לחיות עם טפילה משמעו להסכין עם הכיבוש. לכל טפילה, אפילו אם היא לא מזיקה, יש צורך בלתי נשלט לגדול. מן ההכרח לשים לה גבולות, כדי לבלום את הפלישה. אני, למשל, לא הנחתי לטפילה שלי לחרוג מאזור המפשעה. פיליפ מתייחס אלי בערך כמו שאני מתייחסת לפטרייה שלי. הוא אף פעם לא מרשה לי לחרוג מהשטח שהקצה לי. הוא מטלפן לביתי מתי שהוא זקוק לי, אבל לי אסור, בשום פנים ואופן, לטלפן לביתו. הוא מחליט מתי ואיפה יתקיימו המפגשים ביננו ומבטל אותם בכל פעם כשאשתו ובנותיו משבשות לנו את התוכניות. מקומי בחייו הוא של רוח רפאים שהוא יכול לזמן מתי שמתחשק לו. מקומו בחיי, לעומת זאת, הוא של רוח חופשית שמופיעה מדי פעם ללא שום מחויבות. עכשיו אני יודעת שאנחנו, הטפילים, יצורים לא מרוצים מטבענו. המזון ותשומת הלב שאנחנו מקבלים לעולם אינם מספיקים. הסודיות שמבטיחה את הישרדותנו היא שמתסכלת אותנו במקרים רבים. אנחנו חיים במצב של עצב מתמיד. אומרים שבמוח, ריח הלחות וריח הדיכאון כמעט זהים. אין לי שום ספק שזה נכון. בכל פעם שהסבל מצטבר לי בחזה, אני מחפשת מחסה אצל לבאל, כפי שאחרים פונים לפסיכולוג או לוקחים כדור הרגעה. והוא עונה לי כמעט תמיד, אפילו אם לא מיד. אף על פי כן, כפי שאפשר לצפות, פיליפ לא סובל את הדרישות שלי. אף אחד לא אוהב שפולשים לחייו. יש לו מספיק לחץ בבית מכדי שיסבול את האישה המבוהלת והפגועה שנהייתי, שונה כל כך מזו שהכיר בקופנהגן. נפגשנו עוד כמה פעמים, אבל זה כבר לא אותו דבר. גם הוא מבוהל. המקום שהוא תופס בחיי החדשים מכביד עליו וכל דבר שאני אומרת, תמים ככל שיהיה, הוא מפרש כדרישה לעזוב את אשתו ולעבור לגור איתי. אני מבחינה בזה. לכן הפחתתי, על חשבון בריאותי, את הדרישה שלי למגע, אף על פי שהצורך שלי עדיין עצום.

עברו יותר משנתיים מאז שהשלמתי עם היותי בלתי נראית. כמעט אין לי חיים משלי ואני ניזונה מזיכרונות, ממפגשים חפוזים בכל מיני מקומות בעולם, ממה שאני מצליחה לגנוב מאורגניזם זר שדרשתי עליו בעלות, אף על פי שהוא ממש לא שלי. אני עדיין עושה מוזיקה, אבל כל מה שאני מנגנת דומה ללבאל, נשמע כמוהו; העתק מעוות שלא מעניין איש. איני יודעת כמה זמן אפשר לחיות כך. אבל אני כן יודעת שיש אנשים שחיים כך שנים ואפילו מצליחים, בממד האחר הזה, להקים משפחה, מושבות שלמות של פטריות שחיות במחתרת עד שיום אחד, בדרך כלל בהלוויה של האדם שנטפלו אליו, הן מגיחות החוצה. לא במקרה שלי. גופי עקר. אני לא אביא ללבאל שום צאצאים. לפעמים, נדמה לי שאני מבחינה בפניו או בנימת קולו מיאוס דומה לזה שאמי הרגישה ביחס לציפורן המצהיבה שלה. לכן, למרות הצורך העצום שלי בתשומת לב, אני משתדלת במידת האפשר להיות בלתי מורגשת, כדי שייזכר בקיומי רק כשמתחשק לו או כשהוא צריך אותי. אין לי תלונות. החיים שלי קלושים, אבל לא חסר לי מזון, אפילו שאני מקבלת אותו במינונים קטנים. שאר הזמן אני דוממת בדירתי. מזה חודשים שאני חיה בתריסים מוגפים. אני נהנית מהחשכה ומהלחות שנודפת מהקירות. אני נוגעת במשך שעות באיבר המין שלי – אותה חיית מחמד נכה שדמיינתי בילדותי – ואצבעותיי מעירות את הצלילים שהשאיר בו לבאל. וכך אמשיך, מוגבלת לפיסה מחייו, עד שהוא יגיד אחרת או עד שאמצא את התרופה שסוף כל סוף תשלח את שנינו לחופשי.

                  

כיצד יכול אדגרדו להשתמש בידיו לציד בעלי חיים, אם לא ידע אפילו כיצד להשתמש בהן לאהבה, שלא לומר להרג. הוא הפך להיות אפס חסר תועלת, יושב כל היום מול הטלוויזיה או המחשב, מגדל בקר, בונה ערים, כובש אומות, שודד זהב, מאכיל גני חיות שלמים בזמן שעשבים שוטים משתלטים על החצר. כיצד הוא יכול להרוג בעל חיים אם לא הרג אלא מפלצות ומוטנטים באמצעות חוטי חשמל ומקלדת. אבל ככה פתאום, במציאות, להרוג יצור קשוח כמו זה? לא יאמן.

הוא נכנס למטבח נוטף זיעה מוקדם מאוד באותו בוקר, והשליך אותו על השולחן. השריון החליק על הפורמייקה הישנה, והוא, משנה את קולו, מחקה לא ברור את מי, אמר לי:

"אישה: קחי, תכיני אותו." עייני החיה היו עצומות, חשבתי שהיא בחיים וצעקתי רק מלראות אותה על השולחן במטבח, משירה אדמה מכפותיה.

"תוריד מכאן את היצור הזה," אמרתי בזעם, אבל אדגרדו, כמנצח, משחק את דמות הצייד, רק צחק והציב את ידיו על המותניים, כאילו הוא נושא זוג אקדחי כסף, קאובוי כמו אלה שכל כך העריץ בילדותו, או אחד מהאווטארים האלקטרוניים שנהג לעטות על עצמו כדי לצאת להרוג בסמטאות של ערים וירטואליות. הוא היה עמוק בתוך הדמות. חה, חה, חה – הוא צחק בתיאטרליות. כבר הפסקתי לצעוק כשהוא הסתובב, קאובוי שזה עתה ניצח בדו-קרב, וחזר אל החצר להמשיך את המאבק בעשבים השוטים. סוף סוף הוא החליט לנקות את השטח, לזנוח לרגע את המשחקים שלו.

במשחק הזה אני הייתי היריבה שלו והפסדתי. העונש שלי היה בעל החיים הקשה כמו טנק קרבי שנח לו על השולחן. הוא כאילו אמר לי: מה, אז לא רצית חיים בכפר? כאילו צעק לי: לא רצית לחזור לכפר שבו נולדת? ואז אמרתי לעצמי שהדו-קרב עדיין לא נגמר ונזכרתי בסיפורים שסיפרה אנטוניה בזמן שהכינה את החיות שאבא היה מביא מהיער, לפני שנים רבות כל כך, בבית הזה ממש. ידיה הגדולות של אנטוניה משספות את גרונותיהן, פושטות את עורן, עוקרות את המעיים הארוכים כמו מסטיק אינסופי. הייתי משחקת עם המסטיק הזה, ועם הלבבות הקטנים, עד שפתאום כל זה התחיל להגעיל אותי. בגיל מסוים התחלנו להבין שאלה היו המעיים של בעלי החיים, אותם בעלי חיים שאבא הרג קודם לכן ביריות, בסכינים או במכות אלה. מאז ואילך החלטתי שאוכל רק חזה עוף שנטבח בידי אחרים, נארז במגש לבן והופרד ביריעות פלסטיק שקופות. חזות ורדרדים, דקיקים, רכים, שכל זכר לדם או למעיים נמחה מהם בעזרת ניקוי ומים רותחים. כל רמז לברבריות נמחק בכוח ההלבנה וההורמונים. חיַי בעיר היו חיי חזה עוף עד שהפסיקו למכור אותו; או עד שאנחנו לא יכולנו לקנות אותו יותר. מה זה משנה. אדגרדו נשאר בלי עבודה ואני כבר הייתי שמנה מדי למסלולים או לצילומים, איש לא זכר שכמעט זכיתי במיס ונצואלה. ואז התחלנו להידרדר. כעונש על התעקשותי לחזור לכפר הזה היה עליי לוותר על נתחי הפילה החתוכים בידי אחרים או לפצוח בדיאטה מקרוביוטית בכפיה. להתעמת עם החיה המשוריינת הזו. 

הדו-קרב עדיין לא נגמר, אמרתי לעצמי, ולקחתי את החיה המחרידה לכיור. הייתי נחושה לנצח, ותקעתי בה את הסכין הכי גדול שהיה במטבח, ובכך נבצר ממני לדעת אם היו על השרץ האומלל סימני אלימות קודמים. איך הוא הרג אותו, אדגרדו, שלא היו לו אקדחים, סכינים או אלות, רק מגרפה חלודה ומצ'טה שידע להשתמש בה בקושי לקיצוץ הצמחייה?

ראיתי אותו חוזר אל קצה החצר, קרוב למדרון. ראיתי אותו מהחלון, זונח את דמות הצייד המצ'ואיסטי וחוזר אל דמות החוואי, מגרפה ומצ'טה בידיו. הוא נעלם מעיניי בנקודה שבה היינו אמורים להקים את הסככות לפטריות השמפיניון או לכל דבר אחר שנוכל למכור. הרעיון היה לגדל ולמכור, אבל הימים חלפו במהירות, בין הטשטוש מהכדורים שלי לבין מחזורי המשחקים האינסופיים שלו. כדורים שירדימו אותי, כדורים שיעירו אותי, מדכאי תיאבון, משלשלים, גלולות למניעת הריון. משחקי בנייה, הרס, חורבן והרג. הדם פרץ החוצה סמיך כמו שמן, אני זוכרת. שחור. השריון נשבר בקלות רבה משדמיינתי. העיניים הקטנות נשארו עצומות כאילו כלום לא קרה. הזיכרון הנחה את ידיי, זיכרון אנטוניה הפושטת את עור החיות. את השאר אני לא זוכרת. את הקרביים וכל זה… רק את העונג, את המגע הלח של הבשר מבפנים. מין חמימות בידיים שהחזירה אותי היישר אל ימי ילדותי. זה לא היה דם, לא, היו אלה הלבבות הקטנטנים שרטטו בכפות ידיי הצעירות.

הבטתי בכיור עם נתזי האדום והשחור וחשבתי איך, בשם אלוהים, יכול היה אדגרדו לצוד בעל חיים כזה, אם הוא לא מסוגל אפילו לנכש את העשבים השוטים שאיימו לבלוע אותנו, וגם את הבן שלו, שבא להתארח אצלנו באותו סוף שבוע. הוא הגיע בעל כורחו, טוניו. בתום נסיעה של שעתיים, אמו הורידה אותו פה עם תרמיל קטן. הוא יצא מהמכונית במבט הבוז הנצחי שלו והאוזניות. אדגרדו ביקש ממנו שלפחות יוריד את האוזניות כדי להגיד לו לשלום. הוא היה בן שלוש-עשרה ולא התלהב במיוחד מהרעיון לבוא ולהיתקע איתנו בכפר. זה שיעמם אותו.

"שיעזור לך בחצר," אמרתי לו.

"מה עובר לך בראש?" הוא אמר, כאילו זה נוגד את הטבע, כאילו יותר הגיוני שטוניו יסתגר בתוך המשחקים או ההודעות שלו, "אני כבר אמצא מישהו מהסביבה," הוא המשיך לפני שהלך לקצה החלקה, היכן שנפערה התהום אל העמק. בשביל מה הוא בא בכלל, הילד הזה? הוא המשיך בשגרת המשחקים וההתכתבויות שלו כאילו הוא לא פה, בזמן שאבא שלו שובר את הגב בפינוי החצר. 

הדו-קרב עדיין לא נגמר, אמרתי לעצמי בזמן שניקיתי את הבשר הארגמני. כן, אני רציתי לבוא, לעזוב את הבינוניות של מטוּרין, העיר הגשומה הזו שלא היה לה דבר להציע לנו, אמרתי לעצמי בזמן שהנחתי את הבשר בקן לבן של מלח וניסיתי להיזכר במתכון. אדגרדו הסכים ללא הסתייגויות: גידול פטריות שמפיניון נשמע לו עסקת המאה, רק צריך דשן וכמה צריפונים לחים וקרירים. ליתר ידאג מזג האוויר, האוויר הקר שנע בין ההר לעמק. הוא לא חשב פעמיים כשהצעתי לו לבוא לכאן ומיד עלה במוחו עניין הפטריות.

הכפר מעולם לא מצא חן בעיניו, זה נכון. בבית המרקחת שבו הייתי קונה את הכדורים היו משמיעים את פינק פלויד ברקע ואדגרדו ראה בכך סימן מבשר רעות. בסרט שנרקם בראשו היינו זוג עירוניים שמגיעים לכפר ארורים. תכף יתחיל לזרום דם מהברזים או משהו בסגנון הזה. זה לא נורמלי, הוא אמר פעם, המוזיקה הזאת בין כל צנצנות האספירין. רק בגלל פינק פלויד בבית המרקחת והפנים של הרוקח שהיה מוכן למכור כדורים מכל סוג ללא מרשם, אדגרדו ניבא את חורבננו. הוא המשיך לדחות את עניין הפטריות. אבל הוא לא בחן מקרוב את החיה שמצא בזמן שניקה את העלים והסבך. הוא לא שם לב שעיניה כבר היו עצומות. אני משוכנעת שלא הידיים של אדגרדו הרגו אותה, ידיים עדינות, מורגלות רק בשליטה במקלדות ובשלט הטלוויזיה.

צליתי את החיה בגריל של התנור ולא כמו שאבא היה עושה זאת, בחוץ על גריל הגחלים, שכעת השתרגו בו גפנים.

בסרט שהתחלתי לרקום בראש שלי, הגפנים השתרגו סביב ידינו ורגלינו עד שלא יכולנו לצאת מהבית הזה, שגם הוא השתרג בירוק. לא מתנו ברעב אלא מתסמונת גמילה. גמילה מלקסוטניל או מכל תרופה אחרת נגד חרדה; מ"אייג' אוף אמפיירס" או מכל משחק וידאו אחר. משורגים. טוניו אפילו לא היה שם לב בגלל האוזניות, וההודעות ששלח וקיבל כל רגע, כי הוא היה מסוגל לשקוע בזה עד כדי כך שרעב או כל צורך אחר כלל לא הציקו או שנעלמו לחלוטין. ובכל זאת, כשקראתי לו לבוא לאכול בצהרי אותו יום, הוא הגיע בריצה.

"קפץ החשמל" הוא אמר באגביות וזה כבר הסביר את הכול.

השטח שבו היו אמורים להיבנות הצריפים לפטריות השמפיניון היה מבוער למחצה, אבל אדגרדו נראה כמי שביער עשרה דונמים במו ידיו. הוא ישב על אבן וניגב שוב ושוב את הזיעה בשרוול החולצה, גבו כפוף והמבט בעיניו אבוד. הקאובוי הבודד איבד את הקאובוי וכעת היה פשוט בודד. לא אמרתי לו כלום וגם הוא לא דיבר אלי, נראה שהתשישות מנעה ממנו לדבר. הושטתי לו בקבוק מים והכנתי את הקרקע לניצחון שלי: מפה פרושה על האדמה, סכו"ם, בקבוק מיץ ובאמצע גביע הניצחון. הבשר על צלחת מבריקה, מלווה באורז ובננות. בידיי על מותניי, כאילו במקום הירכיים העצומים האלה היו לי שני אקדחי כסף, בנימת נצחון, אמרתי לו:

"גבר, קח, תאכל."

רציתי אדמה, כן. רציתי לחזור לכפר שנולדתי בו.

החוואי, כלומר, אדגרדו, ניגב את הזיעה מהמצח, עטה על שפתיו חיוך קמצני והתיישב. נראינו כמו הזוג המאושר במשחק החווה. הוא התחיל לאכול ברעב שחשים אחרי עבודה פיזית. הוא מעולם לא אכל כך, לא בימיו כרואה חשבון ולא בלילותיו כמתכנן ציוויליזציות. אני מעולם לא בישלתי בלהט כזה, אפילו לא בימיי כבולימית ובלילותיי כאנורקסית.

התיישבתי על האבן שלו כשנגס את הנגיסות הראשונות. הסתכלתי בו בלי להסתכל כי למען האמת העיניים שלי ראו את ידיה של אנטוניה, בגזרתה הגדולה מסתובבת באותה החלקה, תולה את הבגדים, מבתרת את החיות של אבא, מספרת לנו סיפורים בלי סוף. היא לא סיפרה על רוחות, אלא על מוות והרעלות והפלות. אימא אסרה עלינו להקשיב לה, אבל לא יכולנו להתנתק מהחצאית שלה. אנטוניה, הידיים שלה, הסיפורים שלה והמתכונים שלה. כשהצליח לדבר, אדגרדו שאל האם אני מתכוונת לאכול.

"אני בדיאטה," אמרתי לו.

"את והדיאטות הנצחיות שלך," הוא אמר לי והמשיך לאכול.

העדפתי ללכת לפני שאשליית הזוג המאושר תקרוס שוב תחת אחת ההתפרצויות שלי. רציתי לומר 'לא, אתה, עם הכרס הזאת המשתלשלת', אבל במקום זאת אמרתי:

"אני הולכת. אני צריכה לתת אוכל לטוניו."

הוא רצה לומר לי 'במה הועילו הדיאטות שלך?", אבל במקום זאת אמר:

"תכף מגיע בחור ששכרתי כדי שיעזור לי לגמור לנקות את השטח" אולי רצה לומר רק את מה שאמר. אולי זה נכון שכל הזמן הכנסתי לו מילים לפה, משפטים שאפילו לא עלה בדעתו להגיד. מה שבטוח הוא שבלי גינוני הקאובוי, אדגרדו נראה כמו שחקן סוג ב' ולא הייתי מאמינה לשום דבר שיגיד.

בבית הגשתי צלחת עמוסה לטוניו. קפץ החשמל, הוא אמר לי לפני שהתיישב לשולחן ואכל את הארוחה בשתיקה. על השולחן ניצבה רק הצלחת שלו. אדגרדו אכל בקצה החצר, הוא בוודאי כבר סיים ולי לא היתה כוונה לטעום אפילו חתיכה מהשרץ הזה. טוניו אכל בלי לשאול מה הוא אוכל. דעתו מוסחת כל כך, הוא בטח חשב שזה חזיר ונגס בחיפזון כדי לצלול בחזרה לעולמו הפרטי. הוא הביא עמו אספקה של סוללות לכל מקרה – הוא אמר.

בכיור עוד היה דם, טיפות קטנטנות שניתזו פה ושם ולא נשטפו בניקיון הראשון. הדם לא זרם מהברזים, אלא מבעלי חיים שנמצאו במקרה. ניסיתי למחוק את הדם השחור והקשה במטלית ספוגה בכלור. הזמן היה גם הוא טיפת דם קרוש, הכול עמד מלכת בצהרי היום ההוא, ותחושת סכנה עמומה עמדה באוויר, אבל לי זה לא נראה מוזר כי זה טיבו של הזמן בכפר, ידעתי את זה מאז ומתמיד.   

כבר ניצחתי את אדגרדו ואת החיה שלו. כבר ניקיתי את קרביה ובישלתי אותה, כבר הסרתי את הכתמים מהכיור, כבר הנחתי את השריון של החיה לייבוש בשמש כפי שהיתה עושה זאת אנטוניה. טוניו סיים לאכול והסתגר במשחקים שלו או בהודעות שלו, באוזניות שלו או בספרים שלו. ואני התחבטתי בשאלה האם לאכול מהבשר ההוא או לחסל חבילת עוגיות שוקולד צ'יפס שהסתרתי בעומק המזווה, ואז לפתע נכנס למטבח זר, דרך הדלת האחורית, שהיתה תמיד פתוחה למחצה. הוא היה שטוף זיעה והדיף ריח עץ שרוף, וצרח שאדגרדו גוסס, שצריך לקחת אותו למרפאה, שארוץ. הוא בקושי עצר בין מילה למילה, בקושי הצליח לנשום, חזהו עלה וירד באלימות. במשך דקה לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, רק שאלתי את עצמי מי זה האיש הזה, ומה אם זה שוד, ובטוח שטוניו עם האוזניות שלו לא שומע כלום, שיהרגו אותי כאן במטבח הזה, שייקחו את כל מה שיש לנו, וטוניו ואדגרדו לא ישמעו כלום. טריקת דלת, אולי.

הזר טלטל את זרועי וחזר על המשפט הבהול. שלוות הצהריים נשברה לפתע, הקיבה שלי התכווצה כמו אגרוף: לא בשר ולא עוגיות שוקולד צ'יפס. לרוץ.

רצנו אל השטח המבוער. הוא היה קרוב לבית אבל נראה רחוק כל כך. אבנים, ענפים וידיה של אנטוניה בלמו את צעדיי. מילים, הזהרות, הגפן שהשתרגה במהירות בין הרגליים. הזר היה הרבה יותר מהיר, הוא היה זריז ודילג מעל הבורות, הענפים, השיחים. משהתקרב לאבן שלצידה קרס גופו של אדגרדו, התחיל לצעוק. הוא מת, אמרתי בלבי והפסקתי לרוץ. הבטתי מטה אל העמק. צוק ירוק, פרדס של עצי תפוז בתפזורת, סבך של ענפים יבשים.

הבחור סימן לי שאעזור לו להרים את הגופה, צעק שצריך לקחת אותו מהר, שזה נראה כמו הרעלה, שארוץ.

"קדימה, רוצי," הוא צעק ונופף בידיו.

לא יכולתי להתקרב אל החייל שנפל, אל הקאובוי שנקטל בראש חץ מורעל, אל החוואי שהוכרע בידי חיות פרא. גופתו המוטלת בשטח שפונה עבור פטריות השמפיניון וקולהּ של אנטוניה שמזהירה את אבי: אכול רק מה שצדת במו ידיך. אל תנצל לרעה את המוות או את הציד של אנשים אחרים.

כיצד יכול אדגרדו להשתמש בידיו לציד בעלי חיים, אם לא ידע אפילו כיצד להשתמש בהן לאהבה, שלא לומר להרג. אסור היה לי לבקש ממנו שיעזוב את חייו הדיגיטליים ויאמץ את החיים האלה, חיי אדמה, חרא, נחשים ועשבים שוטים. חזרתי על צעדי במקום לרוץ אליו. חשבתי על טוניו, על כך שהוא לא יחסר לאיש ושאיש לא יחפש אותו בבית. הוא שקוע בעולם משלו, ובוודאי לא שמע את הצעקות. רציתי למצוא אותו, להוציא אותו מהחדר שלו כדי שיעזור לי עם אדגרדו, להציל גם אותו, אבל רגלי מעדה ונפלתי מעבר לקצה, אל התהום, נדחפת בכוח משקלם של אקדחי הכסף.

כמעט, כמעט אבל לא הצלחתי. משהו מעיר אותי, איזה רעש. אני רטובה לגמרי בין הרגליים, לא גמרתי, אני עדיין מנומנמת. כמעט, כמעט אבל לא. הרוח נושבת במטע הקפה, אולי איזה ענף נפל על השיחים. זה מצחיק וקצת מבייש אותי, כי חלמתי על ג'וֹנייֵר, הבחור ששומר על החווה במהלך השבוע.

אחרי הצהריים הלכתי לבקש ממנו את מפתחות הבית והיה משהו משונה באופן שבו הושיט לי את היד. משהו בריח שלו, ההליכה הזאת שלו, כמו של קוף, שבדרך כלל משמשת אותו כדי להפחיד את כל האחרים. אבל הפעם היה נדמה שהוא הולך ככה כדי למצוא חן בעיני, בתנופה חצי לעגנית, לעג עצמי גנדרני, כאילו הוא אומר – קלטת איך אני הולך כמו קוף? קלטת איך אני מנצל את הפוזה הזאת של בהמה ומצליח להיראות פחות פיקח ממה שאני באמת?

אולי אני סתם ממציאה הכול. אני עדיין מנומנמת. אני צריכה לפקוח עיניים ולגשת לחלון או למסדרון כדי לברר מה היה הרעש הזה. זאת לא פעם ראשונה שאני טועה ומזהה טקסי חיזור במקום שאינם. ואז אני מסתערת ועושה מעצמי צחוק, חושפת את עצמי לגמרי, נותנת לחשק שלי להתגלות ככה סתם, בלי שום מסנן. כמה אכזבות כבר היו לי. החברות שלי אומרות שאישה צריכה לפתות. אני אף פעם לא ידעתי איך וגם לא למה אישה עושה את זה. כשאני רוצה משהו אני מבקשת אותו. החברות שלי חושבות שהגישה הישירה הזאת מתאימה יותר לגבר. ג'ונייר – אני לגמרי קולטת את זה עכשיו – הרבה יותר אינטליגנטי מכפי שהוא עושה את עצמו. ואם אלך למצוא אותו בבית שלו? ואם אקום, אצא אל החושך, אשים אוכף על הסוסה ואדהר באמצע הלילה עד לבית שלו? זה יהיה קשה, בעיקר כי הסוסה נחה ואני יודעת שהיא לא אוהבת שמעירים אותה בשעות כאלה. היא מתרגזת ומתפרעת. ואם בכל זאת אעז? אין שום דבר שימנע את זה ממני. שום דבר. מה אם ארכב בשביל הצר, זה שמשתרך במורד הגבעה, חוצה את המרעה הרע ליד החורבה של הבית הישן, ממשיך לאורך הנהר, חוצה אותו על גשר במבוק ואחרי שהוא עולה בעוד גבעה תלולה מגיע לבית של ג'ונייר, מה אם אבוא לבית של ג'ונייר ואדפוק בדלת שלו, ואחרי שאמציא איזה תירוץ לזה שבאתי בשעה כזאת, הוא יזמין אותי פנימה ויציע לי יין אדום או כל דבר אחר, אפילו ברנדי? המחשבה על המעשה הזה מעירה אותי, עכשיו כן, לגמרי. העיניים פקוחות באפלה החייתית של התוכנית שלי: לדהור באמצע הלילה כדי לדפוק בדלת של פועל כפרי ולהיכנס איתו למיטה. לממש בחיים האמיתיים את מה שלפני שניות טעמתי בחלומות. הזין הקשה של ג'ונייר ביד שלי. בפה שלי. בנסיבות אחרות זה היה נראה לי נועז נורא, אבל אנחנו בכפר. כאן החוקים אחרים. בכפר, אם את רוצה את יכולה. עכשיו כשאני חושבת על זה, החרמנות שלי לא רגילה. זאת לא החרמנות שצומחת מתוך הגוף, זה לא החשק היומיומי. החרמנות הזאת באה מבחוץ. היא כאן בתוך החדר, עולה מהאדמה, ועכשיו, בעיניים פקוחות לרווחה, נדמה לי שאני רואה ערפילית שחורה, שחורה קצת יותר מהשְחור שמסביב, שנכנסת בהדרגה לתוך הגוף ואחר כך, סתם בשביל הכיף, יוצאת מהפה שלי ומתפתלת על הפיתוחים של מסגרת המיטה ואז מחליקה שוב על פני השמיכות, ומשם נכנסת שוב סוף סוף לגוף, כאילו עברה דרך מסננת. היא כאן בפנים אבל היא באה מבחוץ. מהמשקל האדיר של העולם שאפשר ממש להרגיש בו, ברור שהחרמנות הזאת נוצרת עמוק בתוך מטע הקפה, ברחש הצעדים על העלים היבשים, באבן הלוהטת שהתקררה ככל שירד החושך, בקן הריק במפתיע שהותיר עורבני בין ענפי הגוּאָמוֹ. ענף רקוב שנופל ומעיר אותי. פתיינות. יכול להיות שאמא שלי צודקת? כלומר, לדעת לשתוק, לדעת למשוך את תשומת הלב בעדינות, ללכוד את המבט של האחר ולשבת בשקט כמו חפץ יפה וסביל. חוסר תנועה ושתיקה – נדמה שלב השיטה הוא ניהול מיומן של שני המשתנים האלה. בדרך כלל, בעיר, הפוזה הזאת מול גבר היתה דוחה בעיני, זה היה נראה לי משפיל, אבל זה בדיוק מה שעשיתי הערב כשג'ונייר מסר לי את המפתחות והשתחצן כמו קוף, לא ככה? הייתי ידידותית וגם מרוחקת, כל אחד היה אומר שהייתי קצרה איתו. ויחד עם זה נתתי לו להתבונן בי, מיננתי חיוכים, עמדתי בלי שום תנועה כדי לצמצם את עצמי עד שאהפוך לחפץ יפה ובוהה, ובעיקר שתקתי במתיקות ושתקתי בתקיפות כי החווה שלי, קניתי אותה בעצמי, בעבודה שלי, במאמץ שלי, בעצמאות שלי. אני בעלת הבית, אז שיהיה קצת כבוד. משהו מכל זה בטח ביטאתי במבט. אבל אולי המבט המתפעל שלי התעכב קצת יותר מדי על ממדיו של ג'ונייר, על האופן המאיים והקצבי שבו הוא מתנדנד מצד לצד, הפנים שלו כמו שקפים של חיות שונות שמונחים זה מעל זה, קוף על עטלף על תנין על חתול. הרוח מטלטלת את עצי הקפה במשבים פתאומיים שנשזרים בדממה יבשה וארוכה. אני רטובה מאוד, החרמנות לא נפסקת, להפך, היא מתפשטת במעמקי החושך.

ברגע מסוים אני קמה מהמיטה ומגששת למצוא את הבגדים, לוקחת מה שבא ליד, את הג'ינס המוכתמים בנתזי בוץ, סוודר, מגפי גומי, שכמייה דקה, את התרמיל עם כל מיני דברים ואת המצ'טה למקרה הצורך, לכי תדעי.

אני יוצאת מהבית, חוצה את המסדרון בלי להדליק את האור, הולכת לאורווה. אני לא רוצה להבהיל את הסוסה ולעורר את החשדנות שלה. השקעתי לא מעט מאמצים כדי להתיידד איתה, ללמוד לרכב עליה בלי שהפועלים יצחקו עלי. אבל הסוסה כבר ערה וכשאני רואה את הברק הרטוב של עיניה הפקוחות בחושך נדמה לי שהיא חיכתה לי כל הזמן. אני פותחת את השער, מצקצקת בלשון, טועמת את ריח החיה האצילית שהצטבר כל הלילה באורווה. אני מלטפת את הצוואר שלה. היא נראית נינוחה, מוכנה לצאת לַהרפתקה. אני מניחה עליה את האוכף בקלות, מובילה אותה ברסן אל מחוץ לאורווה. לאור הירח היא נותנת לי לעלות עליה, משקל הגוף הזעיר שלי לא מזיז לה בכלל, היא בקושי נושפת. איזה תענוג לרכב בלילה בהיר. כל אידיוט היה מתחיל לשרוק. אני מעדיפה שרחש הלילה יכתיב לי את הקצב. מאחורי עצי קפה שאני צריכה להרחיק במצ'טה נחבא המשעול היבש, הוא קצת מאובק, כי כבר ימים לא ירד גשם. הסוסה מפלסת את דרכה שם, חסונה, נמרצת אבל איטית. היא יודעת לאן אנחנו הולכות, היא יודעת מאיפה ללכת. ומכיוון שהיא דואגת להוביל אותי, המחשבה שלי מתעופפת לה כאילו אני רוכבת על חיה אחרת, וכך מתגבש לו רעיון משונה: החווה הזאת לא שלי. כלומר, אני הבעלים. קניתי אותה במאמצים גדולים לפני שנה בערך. שטר המכר על שמי. אבל החווה הזאת לא שלי. הבעלות היא רגש – לפעמים של זיקה, לפעמים של שליטה, או תערובת של שני הדברים. אבל בפועל, בתוכי, אני לא מרגישה שום דבר מזה. אני לא מרגישה זיקה וגם לא בעלות. את זה אני יכולה להגיד לעצמי בחירות מלאה עכשיו כשאני רוכבת בחושך, מטפחת את התחושה שאני חודרת אל תוך הנוף, כלומר אל חדר המכונות של הנוף, שם נדמה לי שאני מצליחה לראות סוף סוף, בעין שהתרגלה לערפל, את פעולת המנגנון שלו, את מערכת התופעות המורכבת שלו. את המרכז עצמו, את המפעל שבו מייצרים את מה שנראה לנו ציורי ויפה כל כך בשעות היום, חסר תנועה כל כך, פתייני תחת קרני האור, משיב לנו את מבטנו. למה קניתי את החווה הזאת? למה אני באה לכאן מדי סוף שבוע, לעתים קרובות בלי שום חברה תרבותית? והחרמנות הפראית הזאת, מאיפה היא באה? השרירים של הסוסה מזינים את המטען החשמלי בין הרגליים שלי. אני כבר באה, ג'וֹנייֵר, אני כבר מגיעה. אגיע לדלת שלך, אדפוק, בהתחלה בשקט. אעיר אותך, אולי. ואולי אתה כבר ער, חושב עלי, מחכה לי. תוהה אם לעלות על הסוס שלך כדי לבוא לחפש אותי, אם כי אני יודעת שאתה לא מעז, אני יודעת שלמרות הכול אתה מרגיש כלפי כבוד וקצת פחד, כי אתה יודע שאני הבוסית. החרמנות מייצרת מילים שנערמות בתוכי כמו העלווה בין הצללים. הסוסה מתקדמת עוד ועוד במטע הקפה, עושה את דרכה לאורך המשעול לפי הזיכרון ואני כמעט לא מאמינה שאני כאן, עושה את זה, בשעה כזאת. עוד רעיון מטורף מתחיל להתהוות: שהמנגנון הסודי הזה של הנוף יכול להיות חלק מחלום של מישהו אחר, הדמויות, הארכטיפים של תת-מודע שאינו שלי. שהטיול הלילי הזה על גב סוס יכול גם להיות פנטזיה מיזוגֵנית של מישהו אחר, שישן כעת וחולם אותי. ואולי אני עצמי זאת שחולמת. אולי אני עצמי אדם אחר, ברגע זה ממש, למשל גבר, שממציא את כל הדברים האלה בסיוט. ואז הסוסה כבר לא תהיה סוסה אלא הפין שלי. והמשעול במטע הקפה כבר לא יהיה סתם משעול שחוצה מטע קפה אלא אלגוריה. משהו נוסף. משהו אחר. סמל למי יודע איזו טראומה. הרעיון הזה, לא ברור לי למה, מזכיר לי שיש לי פנס בתרמיל. אני בודקת אם הוא פועל והוא פועל, זרזיף תועה של אור צהבהב שנמלט בבהלה מהפנס כמו שד מטופש ממנורה. העלווה חושפת מעט מצבעה, קופאת בהפתעה, אבל נדמה שהכול מתעקם מרוב סלידה מכיעורו של האור. לפני שאני מכבה את הפנס ובלי שום מניע מיוחד אני מאירה כמה מקטעים של מה שסובב אותי: כמה צמרות עצים, גדר תיל, האדמה. מעשה הקסם הקטן הזה מעלה בדעתי זמן אחר, מרוחק, זיכרון שמגיע כאילו צנח מענף. הייתי ילדה, בת שבע בערך, ואבי לקח אותי לטיול במקום דומה מאוד לזה. אבא שלי עבד כעורך דין בחברה קטנה שמכרה חלפים למשאיות ענק. פעם בשנה היה בעל החברה מארגן טיול לאחת הנחלות שלו, אבל הוא הזמין רק קבוצה קטנה של עובדים, שלדעתו הצטיינו די הצורך. בשנה ההיא זכה אבי, בפעם הראשונה והאחרונה, להיות חלק מהפמליה, והוא העדיף לקחת אותי ולא את אמי, כי היה מותר להביא רק מלווה אחד ולאבא שלי היה נדמה שאני אהנה הרבה יותר מהטיול הזה, שבו אוכל לראות את הכפר, לשחק עם ילדים אחרים, לשחות בנהר ואולי, רק אולי, לרכב על סוס. אני לא זוכרת שעשיתי אפילו אחד מכל הדברים האלה, אני לא זוכרת אפילו שהיו שם עוד ילדים. רק עובדים אחרים עם הנשים שלהם, שאכלו מנה אחרי מנה של נזיד ושתו בירה וברנדי. לקראת ערב הם כבר היו שיכורים, גם אבא שלי, שהעביר את כל היום במתח, דיבר עם עצמו בפינות, הלך מצד לצד במסדרון עם בקבוק בירה ביד ועישן בלי הפסקה. אני שיחקתי לבדי ליד הבית והתחלתי להשתעמם מעצמי, ואז ראיתי שאבא מתרחק מהאחרים ומתיישב על סלע ענק במרומי גיא תלול. כבר ראיתי את אבי שיכור ועצוב פעמים רבות, אבל עד אז מעולם לא ראיתי אותו מהורהר כל כך, כאילו החלק הקשיח יותר של נפשו נגרס במכתש והפך לאבק. התקרבתי והשתופפתי לידו, אבל לא הוצאתי הגה. הזקן שלי הביט בי בחיוך מר. ממרומי הגיא נשקף נוף יפה, דומה מאוד לזה שכאן, גבעות של מטעי קפה ובמבוק, עצי גוּאָמוֹ, ליגְנוּם ויטָאֵה פורחים וכמה שדות מרעה לפרות. העיניים של אבא שלי לגמו את הנוף הזה. הוא עישן ושתה, עישן ושתה. שם, אמר לי פתאום והצביע מטה, את רואה את העץ השרוף הזה? הוא שרוף כי הכה בו ברק בשנת 47'. סבא רבא שלך ביקש שיקברו אותו תחת הגזע החרוך הזה, והוא שם, בהנחה שלא עלה על דעתו של איזה פועל מטומטם לפתוח את הקבר כדי לחפש לעצמו אוצרות. ושם, למטה, היכן שמסילות הברזל והגלגלות הישנות האלה, שם עצרה הרכבת והיו מעמיסים את הקפה והיו מובילים אותו ברכבת עד בּוּאֵנָבֵנְטוּרָה. קפה סוג א' גידלנו כאן. ובטונות. החוות האלה ייצרו כל מה שאת רוצה, מסוכר קנים ועד פְּלָטָנוֹ, יוּקָה, בשר, ביצים, הכול. כל מה שזרעת עלה יפה. סבא רבא שלי הגיע לכאן בלי גרוש ואחרי ששלה זהב בנחלים באיזור בּוֹליבָר, במאמצים גדולים, חסך פרוטה לפרוטה עד שהצליח לקנות את האדמות הראשונות. אחר כך קנה את אלה שלידן וככה הגדיל את החווה. איזה אושר מדהים חווינו בשנים ההן. את לא יכולה לתאר לעצמך איך זה היה. העניין הוא ששום דבר לא נצחי, האושר דרכו להימשך מעט מאוד. איבדנו הכול. נכון יותר, לקחו לנו הכול. את סבא הרגו. את האחים שלו גם. נשארו רק הנשים והילדים. וברור, בלי אדמה אתה כלום. תשמעי לי טוב, בלי אדמה אתה כלום, פחות מכלום, אחד שאין לו אדמה הוא פחות מחיה. 

אבא שלי השתתק לשעה ארוכה, עישן ושתה, עישן ושתה ובסוף שאל אותי: את מדמיינת לעצמך מה היה אם כל מה שאת רואה כאן היה שלך? את מדמיינת לעצמך שברגע זה ממש היו יכולים להיות לנו סוסים והיינו רוכבים בין שדות המרעה האלה, את ואני, רואים את הבקר, את הגידולים? אני זוכרת שעשיתי מאמץ גדול לדמיין את הדברים.

כמה ימים אחרי התקרית הזאת התפטר אבי מהעבודה בחברת החלפים. ואולי פיטרו אותו, אני לא יודעת. הכול הלך רע בתקופה ההיא. היינו לחוצים מאוד בכסף, אני הלכתי לבית ספר כושל של נזירות ספרדיות, אמא שלי עבדה בתור קופאית בסוּפֶּר. כעבור כמה חודשים נפרד אבי מאמי ויותר לא ראינו אותו לעולם. אומרים שהלך לגור בקָקֵטָה עם אישה אחרת וילדים אחרים. אומרים גם שנהיה סוחר סמים בפנמה ושעבד עם האחים רודריגס אוֹרֵחוּאֵלָה. אומרים שהוא בכלא בארצות הברית ושיש לו אדמות רבות שרשומות על שם אנשי קש. בקיצור, אומרים המון דברים. מעולם לא ניסיתי לגלות מה באמת עלה בגורלו, אני גם לא נוטרת לו טינה על זה שנטש אותנו. אמא שלי היתה מאושרת בלעדיו וגם אני: הצלחתי ללמוד, ללמד באוניברסיטה, לחסוך ואפילו לקנות חווה.

כעת המשעול מתרחק מהמטע ומתחיל לחצות את מה שאנחנו מכנים המרעה הרע, שבו אסור לפרות לרעות כי הן נהיות חולות מזה. מכאן רואים את חורבות הבית הישן מוארות באור הירח. מי יודע מי גר שם בשעתו? ובעצם, ממתי לא גרים שם? זאת הפעם הראשונה שעולה על דעתי לחשוב על הבעלים הקודמים. במשך כמה דקות אני משתעשעת בפנטזיה על החורבה, ובהשראת המחשבות האלה אני מתחילה לראות דברים מתנועעים בפתחי החלונות ונדמה לי שאני שומעת צלילים מוזרים בכל פעם שמשבי הרוח חוצים את שרידי המבנה. קולות, מלמולים. עוברת בי צמרמורת ובפעם הראשונה מאז שעלה בדעתי הרעיון המטורף לצאת בשעה כזאת, אני מפחדת. אני מעדיפה לא להסתכל לעבר הבית. מגבירה קצב. גם הסוסה עצבנית, אני לא יודעת אם זה משום שהעברתי לה את הפחד או משום שגם היא מבחינה במשהו שם. אני חוששת להביט לאחור. פתאום אני מרגישה שכבר זמן מה עוקבים אחרי. כל השערות שלי סומרות. אני מצליחה רק להביט לפנים ולרכוב. הסוסה מגיבה יפה. בעניין הזה אנחנו בנות ברית, ההרגשה הזאת מרגיעה אותי. מהר מאוד אנחנו מגיעות לקצה המרעה הרע, ואחרי שאנחנו חוצות תעלה רדודה כבר אפשר לראות את הנהר, שבעונה הזאת זורם קר ודליל. אני לא רוצה להביט לאחור. אני רוצה רק להגיע לבית של ג'וֹנייֵר. הסוסה כבר לא רצה אלא דוהרת לאור הירח. מבהיל אותי שאנחנו עלולות ליפול, אבל מפחיד אותי יותר לעצור ולהביט לאחור. כשאנחנו מגיעות לגשר הבמבוק הסוסה נעצרת בפתאומיות. אני שומעת את קול הנשימה הכבדה שלי מתגבר סביבי ולרגעים נדמה לי שהנשימה הזאת מתפצלת, שעולים ממנה הדים וסבים סביבה צללים, כאילו יש עוד מישהו מולי, שנושם באותה עוצמה, באותו הפחד. הסוסה יודעת שהיא לא יכולה לחצות את הגשר כשאני על גבה. היא יודעת שאני צריכה לרדת ולהוביל אותה מהמושכות. וזה מה שאני עושה. אני יורדת מהאוכף בלי להביט לאחור, נעמדת לפני הסוסה. ואז אני צריכה להחליט אם כדאי לי יותר להשתמש ביד הפנויה כדי להאיר את הדרך בפנס, או לאחוז במצ'טה. אני בוחרת באפשרות השנייה, כי לא חשוך כל כך. רואים היטב את עצי הבמבוק. אם באמת יצוץ מולי איזה איום הפנס לא יועיל לי במיוחד. לא ייאמן מה צריך לעשות כדי להשיג זיון בחור הזה. הרעיון הזה מצחיק אותי והצחוק מרגיע אותי.

כשאני מגיעה לצד השני של הגשר אני עולה שוב על הסוסה. גם היא נראית רגועה יותר. מתברר שאני זאת שהבהלתי אותה עם הדמיון הפורה שלי.

אני עולה במדרון בדהרה וסוף סוף מופיע הבית של ג'ונייר, יש במראה שלו משהו רגוע. בית של גבר טוב וחרוץ, אני חושבת לי. דולק שם אור. בכל אופן, לפני שאני יורדת אני עוברת עם הסוסה מול חזית הבית כדי שרעש הפרסות יכריז על נוכחותי, כפי שנהוג כאן במצבים כאלה. אף אחד לא ניגש לחלון.

בסוף אני יורדת, קושרת את הסוסה ודופקת בדלת. בשלב הזה אני מגלה שלא נותר בגוף שלי אפילו זכר לחרמנות שהביאה אותי עד לכאן. אבל כבר מאוחר מדי, התחלתי עם השיגעון הזה, עכשיו הגיע הזמן לעמוד בתוצאות.

הדלת נפתחת. ג'ונייר מביט בי בפנים חתומות. הוא המום לחלוטין.

ערב טוב הוא אומר בביישנות. אני שואלת אותו אם אני יכולה להיכנס. הוא זז ונותן לי לעבור. הוא לא מסתיר את המבוכה שלו. אני מפחדת לישון בבית שלי, אני אומרת בזמן שהוא מציע לי כיסא עץ, ג'ונייר חושב שעה ארוכה לפני שהוא עונה. את יכולה לישון כאן, הוא אומר. יש רק מיטה אחת, אבל אין לי בעיה לישון היום בערסל. בכל מקרה אני לא מאמין שאצליח לישון, הוא אומר בקול חרישי יותר.

כעבור זמן מה הוא מתחיל לבשל קפה. ומה מפחיד את הגברת, הוא שואל. ואני: אני לא יודעת, העיר אותי איזה רעש.

בזמן שהמים רותחים ג'ונייר מתיישב מולי על כיסא אחר ומוציא בקבוק ברנדי. אני קולטת שהוא שותה כבר שעות ושהוא שיכור, למרות שהוא יודע להסתיר את זה, במידה רבה בזכות ממדי גופו והיכולת שלו להיראות יציב, להסתכל בעיניים בלי לומר כלום.

גם אני מפחד, הוא אומר, בגלל זה אני לא מצליח לישון. ואני מסתכלת בו בהפתעה. מפחד ממה, אני שואלת.

מפחד מהמכשפות, הוא עונה. מפחידות אותי המכשפות. איזה מכשפות? אני מתעקשת, נו, הוא אומר, המכשפות שגרות כאן. הן בכל מקום. הן מפחידות אותי. תראי מה הן עושות לי, הוא מתאונן, מתייפח כמעט, והוא מראה לי את הצלקות שמכסות את גבו. הן גרות בבית הישן, המכשפות הדפוקות האלה. אני כבר לא יכול יותר. מחר אני הולך מכאן וזהו.

יום חמישי, 7 ביולי

עכשיו אני כותבת כי סוף כל סוף יש לי מה לספר לך. היום המוכר בקיוסק לא שלח לי את העיתון. הלכתי להתלונן. בדרך לשם עלה בדעתי לבקש ממנו עותק מכל אחד. כמה עיתונים יש? אפילו הוא לא יודע, אז אנחנו סופרים. שלח לי את כל העיתונים, כולם. היית צריך לראות את הפרצוף שלו, מסכן.

יום שבת, 15 ביולי

זה מתיש. אני מתחילה בשמונה בבוקר, עושה הפסקת צהריים וממשיכה עד שבע בערב. אני קוראת עיתון כמו שקוראים ספר, בסדר מופתי, מהעמוד הראשון ועד האחרון. אני חייבת, כדי לא לדלג על שום דבר. בהתחלה ניסיתי שיטות אחרות. למשל, לקרוא לפי מדורים: קודם פוליטיקה ואחר כך ספורט, בידור וחדשות מהעולם. אבל לא, השיטה הנוכחית היא הטובה ביותר.

יום ראשון, 20 באוגוסט

צר לי, אבל נאלצתי לזרוק את הבגדים שלך. מוזר, אבל לא הרגשתי אשמה במיוחד. פשוט זרקתי אותם. יש ימים שהעבודה עם העיתונים לוקחת לי שתים עשרה שעות ומותירה אותי באפיסת כוחות, בעיקר בסופי שבוע. אז אני דוחה דברים ליום שני. בימי שלישי אני מתעדכנת ומסדרת. מכיוון שזרקתי את הבגדים שלך, יש לי מקום בארון לעיתונים שכבר קראתי. בכל פעם שאנה באה, היא אומרת שאני מוכרחה לזרוק את העיתונים. בשביל מה את שומרת אותם, אמא? עכשיו הריח שלך מתנגש בריח הדיו של העיתונים, אבל התוצאה היא לא ריח חדש אלא מאבק בין ריחות.

יום שישי, 1 בספטמבר

אני קוראת בעיתונים דברים שאף אחד אחר לא קורא. לפעמים אני חושבת לעצמי שאני האדם היחיד שקרא ידיעה זו או אחרת שתקעו באיזו פינה נידחת. לפעמים אני חושבת לעצמי שאני הסיבה שמפרסמים את הידיעות הזניחות האלה שלא משנות במאומה את דרכו של עולם. הלוואי שהיית רואה אותי. אני משווה בין ידיעות. מעתיקה למחברת את אלה המוזרות. לפעמים אנה באה ואני מבקשת ממנה שתעזור לי לסחוב לארון את הערימות שהולכות ומצטברות.

יום שני, 11 בספטמבר

אני מפקפקת בידיעות שמתפרסמות רק בעיתון אחד. אני מפקפקת בידיעות שמתפרסמות באותה גרסה בכל העיתונים. אני מאמינה רק לידיעות שמתפרסמות בכל העיתונים בגרסאות שונות. אתמול באה אנה לבקר, הראיתי לה את המחברת וקראתי לה את הידיעה על האיש שהשתילו לו ראש נוסף. היא פורסמה רק בעיתון אחד, מזה אני מסיקה שהידיעות הטובות ביותר הן אלה שאני מפקפקת בהן. אנה אומרת לי שהכול שקר, שהתקשורת ממציאה דברים. זה מובן מאליו. אחר כך אני מבקשת ממנה שלא תלך וקוראת בקול רם את הידיעה האהובה עלי בחודש האחרון. בהולנד, במאי קולנוע נמצא אשם ברצח ארבעה שחקנים שעבדו תחתיו לפני שנים רבות. הרוצח מעולם לא השלים עם העובדה שהשחקנים שלו מופיעים בסרטים שביימו אחרים. כשסיימתי לקרוא, אנה פרצה בצחוק ולבסוף הוא הוביל לדמעות. היא נראתה עצובה. אמרתי לה שאני מתגעגעת אליך, שהייתי רוצה לקרוא לך את הדברים שאני כותבת במחברת. לפעמים, בלילה, אני קוראת לך ידיעות בקול רם. אבל אנה הגיבה בתוקפנות ולא רצתה לשמוע אותי.

יום ראשון, 29 באוקטובר

כבר הרבה זמן שאנה לא באה לבקר. בפעם האחרונה ביקשתי ממנה שלא תבוא יותר בסופי שבוע, כי אלה הימים שיש לי הכי הרבה עבודה. זה יכול מאוד להועיל לי אם היא תבוא בימי רביעי אחרי שש בערב, אבל אני לא יודעת מה יש לה, היא לא מתנהגת בהיגיון.

יום שני, 6 בנובמבר

אתמול אנה אמרה לי שכבר חודש מתפרסם עיתון חדש. לא היה לי מושג והתעצבנתי מאוד. האמת, אני לא יודעת אם התעצבנתי בגלל מה שסיפרה לי או כי אתמול היה יום ראשון ואני לא רוצה שיפריעו לי בסופי שבוע. היום הלכתי לקיוסק והראיתי להם מה זה. בסוף הם אמרו שאני צודקת. כן, גברת, ממחר תקבלי גם את העיתון החדש.

יום שישי, 10 בנובמבר

אם היית רואה כמה זה קל. אני רושמת את מספר הטלפון ומתקשרת. אני רושמת את שם המדור ושם של עיתונאי, לא משנה איזה, ומבקשת לדבר איתו. זה עובד כמעט תמיד. לפעמים אומרים לי שמדובר בכתב חוץ, אז אני מוחקת את השם שלו מהרשימה. אבל העיתונאים הקבועים יושבים במערכת כל היום. הם עושים משמרות, כמו רופאים או שוטרים. זו חובתם. כדי שהם ידברו איתי אני שואלת אותם כל מיני שטויות ומבדרת אותם. הם חייבים להיות נחמדים כי הם יודעים שאני תמיד יכולה להתלונן עליהם לאחד הממונים. אני כבר מזהה את הקולות של חלק מהעיתונאים. אלה שכותבים על פוליטיקה הם גברים ויש להם קולות צרודים של מעשנים. מדור הבידור הוא ההפך הגמור – רק נשים שנשמעות כמו מזכירות. לאחרונה, כשאני קוראת כתבות של עיתונאים שאני מדברת איתם, אני מרגישה כאילו אני שומעת את הקול שלהם.

יום חמישי, 16 בנובמבר

אני לא יודעת אם כדאי שאספר לך. אתמול הכרתי את סרחיו. אנה דיברה עליו כל כך הרבה. אתה זוכר? אחרי זה היא הפסיקה לדבר עליו ולא ידעתי אם לשאול אותה. אחרי זה היא שוב התחילה, לא יודעת אם עוד היית כאן, אבל אז היא דיברה עליו כאילו הוא סתם ידיד. אתמול בערב אנה באה לבקר עם סרחיו. הוא לא מדבר הרבה, הבחור הזה. הוא נראה מחונך, אבל אני לא חושבת שהוא כמו שאתה היית רוצה שהוא יהיה.

יום שלישי, 28 בנובמבר

התחילו לפרסם עכשיו עוד עיתון חדש. זה מסבך הכול, כי נוסף לכך העיתונים הולכים ומתעבים. הייתי בפיגור ולכן לא כתבתי לך, אבל בסוף שבוע האחרון לא ישנתי והשלמתי את הפער.

יום רביעי, 29 בנובמבר

שכחתי: אנה נסעה עם סרחיו לחוץ לארץ. מה שמוזר הוא שהם לא נסעו לנופש אלא להביא איזו סחורה לעסק שלו. נראה לי שהם נסעו לברזיל. מחר, ליתר ביטחון, אקרא בקפידה את החדשות מברזיל.

יום שני, 11 בדצמבר

אנה חזרה ונסעה שוב. אנחנו לא מתראות יותר, היא אומרת שזה בגלל כל הנסיעות. אנחנו רק מדברות בטלפון. בשבוע שעבר הלכתי לרופא עיניים כי מגרד לי כבר כמה חודשים. לא סיפרתי לך כדי שלא תדאג. הבעיה היא לא הקריאה המרובה, אלא שאני מגרדת את העיניים באצבעות מוכתמות בדיו. זה מה שהרופא אומר והוא צודק. לפעמים יש לי שחור בקצות האצבעות. המצב השתפר מלפני יומיים, כשעלה בדעתי לנקות את הידיים מדי פעם במטלית לחה.

יום חמישי, 21 בדצמבר

אני לא מאמינה. אנה שלנו עשתה משהו נורא. קראתי על זה בעיתונים. הם אומרים שסרחיו חף מפשע ואין לו שום קשר לפרשה. הוא יכול היה לפחות להתקשר וליידע אותי. אולי אין לו את המספר שלי. אולי הוא מעדיף לעבור אצלי ולספר לי פנים אל פנים. ליתר ביטחון אני לא זזה מפה, כדי לא לפספס אותו. עכשיו אנה מופיעה בכל העיתונים. אבל כולם אומרים אותו דבר, אז אין סיבה שאאמין להם. אני אתקשר אליה והיא תענה לי ותגיד לנו שהכול טעות אחת גדולה, אתה תראה, זאת בטח מישהי אחרת עם אותו שם. ומה אם סרחיו יענה לי? לא, לא, אם הוא יענה אני אנתק.

יום שבת, 23 בדצמבר

היום אנה שוב הופיעה בכל העיתונים, אבל הפעם לכל אחד יש גרסה קצת שונה. אני יודעת עליה יותר עכשיו מבכל התקופה האחרונה שלא התראינו. זאת הפעם הראשונה שבילוי זמן עם אנה לא מחייב אותי להפסיק לקרוא.

יום חמישי, 4 בינואר

בכפר בסין, אישה ילדה כלב. אני לא מבינה איך שמים ידיעה חשובה כל כך בחלק נידח של העיתון. אתמול התווכחתי עם כמה מהם. העניין הוא שאני מבזבזת את כל אחר הצהריים בשיחות טלפון ואחר כך אני צריכה להשלים. אבל אם הם ימשיכו לעשות עבודה לא טובה אאלץ לטלפן אליהם לעתים קרובות יותר. קודם זה לא היה קורה. והגרוע מכל הוא שהם כבר לא מקשיבים. למשל, אחד מאלה שכותבים על אנה לא מוכן יותר לדבר איתי. לפני כן דיברנו לעתים קרובות. עכשיו אומרים לי שהוא לא נמצא. לא הייתי צריכה לספר לו מי אני. בהתחלה הוא לא האמין לי, אתה יודע, חשב שאני עובדת עליו. תקשיב לי, אמרתי לו. תקשיב לי טוב. וסיפרתי לו את הסיפור של אנה וסרחיו ונתתי לו את מספר הטלפון שלהם כדי שיאמין לי. מה המספר? הוא שאל, וביקש ממני לחזור עליו.

יום שישי, 12 בינואר

אצטרך לבקש מהבחור בקיוסק שיעזור לי לסדר את העיתונים בארון שלך. עשיתי חישובים ועוד שלושה חודשים כבר לא יהיה בו מקום. אולי אזרוק חלק מהבגדים שלי. יש דברים שאני כבר לא לובשת.

יום רביעי, 24 בינואר

היום העיר אותי קולה של אנה בטלפון. מה השעה? אחת עשרה בבוקר, היא אומרת לי. למה, ישנת? לא התווכחתי איתה כי היא לא במצב טוב, המסכנה, אבל השעון שלי הראה עשרה לשבע. נראה שאנה חזרה הביתה. אבל היא נתנה לי מספר טלפון אחר ואמרה לי לשכוח את הקודם. ומה עם סרחיו? תשכחי גם ממנו. את לא מופיעה בעיתונים כבר הרבה זמן, אני אומרת לה. אנה מתחילה לבכות ואומרת שהיא צריכה לפגוש אותי, היא רוצה לספר לי מה קרה. אמרתי לה שלא תבוא, אין צורך, בשביל מה, כבר קראתי הכול בעיתונים, וניתקתי את השיחה.

יום שני, 29 בינואר

אנה מטלפנת שוב ושוב. עכשיו היא אומרת שסרחיו הוא האשם, הוא שלח אותה ואחר כך העמיד פנים שהוא לא קשור. אני לא יודעת מה לחשוב. כבר ארבעה ימים אני מנסה להתקשר לעיתונאי שכתב על אנה ולספר לו את הגרסה הזאת, כדי שהוא יגיד לי את האמת. אם יגידו לי עוד פעם אחת שהוא לא נמצא, אתקשר לעיתון אחר.

יום שלישי, 13 בפברואר

בהונגריה, במהלך קונצרט, אחד הצופים ירה בנגן כינור. המשטרה עצרה את היורה וגילתה שהוא חירש. העיתונים הולכים ומתעבים ובריאותי הולכת ומתדלדלת. הייתי בפיגור של שבוע, אבל בימים האחרונים היו לי כאבים בחזה וברגליים, כך שעכשיו אני בפיגור של שבועיים. אני לא רואה טלוויזיה ולא שומעת רדיו, כדי לא לשמוע חדשות שטרם קראתי. אתה תצחק: אתמול עשיתי הזמנה מהשוק וביקשתי מהם שלא יעטפו את הביצים בעיתון שיצא אחרי העשרים בינואר.

יום שלישי, 27 בפברואר

אני מניחה שאנה במצב יותר טוב משום שהיא כבר לא מטלפנת כמעט ולא מתעקשת לבוא בסופי שבוע. אתמול היא קפצה לביקור קצר ופתאום החליטה לעזור לי לסדר את העיתונים. אמרתי לה שכבר אין מקום בארון ושגם הריח שלך נעלם. אחר כך מעדתי וכמעט נפלתי. אנה נבהלה, מסכנה. מה, סחרחורת? לא, אני אומרת לה. בכל מקרה, זה קורה לי לעתים קרובות יותר עכשיו, אבל התרגלתי.

יום שני, 5 במרץ

המצב מחמיר. הפיגור גדל. שוב יש לי בעיות ראייה. ואם זה לא מספיק, אתמול התחלתי לקרוא עיתון שכבר קראתי. אני לא מבינה איך זה קרה. בכל אופן, איבדתי שעה כי בהתחלה לא שמתי לב. כשהגעתי לידיעה על הרביעייה הסיאמית – ארבעה ראשים מחוברים, כמו תלתן ארבע-עלי שמביא מזל – הבנתי שכבר קראתי אותה, כי למען האמת, חוץ מידיעות כאלה, הכול נראה פחות או יותר אותו דבר. זה קרה אתמול והיום כאב לי מאוד הראש, אז הורדתי את התריסים וישבתי בחושך, בלי לקרוא. אני קצת ממהרת, סליחה.

יום ראשון, 11 במרץ

איזה ביש מזל. אתמול, איך שאני פותחת את הארון אני חוטפת סחרחורת, נופלת על הדלת, כל הארון מתנדנד והעיתונים מהשלושה חודשים האחרונים מתפזרים על הרצפה. אני כבר לא יודעת מה קראתי ומה לא. אני מפחדת לדלג בטעות על יום. העניין הוא שאיבדתי את הספירה, אני לא זוכרת באיזה תאריך הייתי, אני רק יודעת שאני בפיגור ענק. אם אמשיך ככה, בסוף אקרא עיתונים מלפני שנה, אקרא את ההורוסקופ או את תחזית מזג האוויר כאילו הם של היום.

יום שלישי, 20 במרץ

בטח דילגתי על כמה ימים, כי פתאום אני לא מבינה את הידיעות. בספרד קורים דברים מוזרים. אני לא יודעת איפה קראתי על זה. כשכואב לי הראש אני יכולה לקרוא רק את הכותרות. לא יודעת אם סיפרתי לך על משהו שקורה לי. אני קוראת על איזו פרשה יום אחר יום, כמו רומן בהמשכים, ופתאום הפרשה נעלמת. אני אומרת לעצמי שזה רק זמני. הימים עוברים ולא קורה שום דבר. מה עולה בגורלם של כל האנשים שהם כבר לא חדשות? שום עיתונאי לא יודע לומר לי מה קרה לרביעייה הסיאמית. אפילו חשק להתלונן אין לי.

יום חמישי, 29 במרץ

בהודו נולד ילד עם ידיים הפוכות, הציפורניים כלפי פנים ופנים כף היד כלפי חוץ. אחרי זה חשבתי לרגע שאני רואה אותך בעיתון. התמונה היתה מעורפלת, אבל הבחור הזה דומה לך כל כך עד שהחלטתי לבחון את התמונה בזכוכית מגדלת. מה שסיפרתי לך על ספרד הולך ומחמיר. עכשיו אנה אומרת שיש לה רעיון איך להשלים את הפיגור שלי. חברה שלה, אחות במקצועה, לא מוצאת עבודה, אז היא הציעה לה לעזור לי עם העיתונים. אולי עם עוד זוג ידיים נוכל להתקדם מהר יותר.

יום שבת, 7 באפריל

בחיים שלי לא פגשתי מישהי חסרת תועלת כמו ויולטה. אם היא תמשיך ככה אאלץ לפטר אותה. אנה מבקשת שאהיה סבלנית איתה, אין לה עבודה ויש לה ילד בן חמש. מכיוון שעם העיתונים היא לגמרי חסרת תועלת, אתמול שלחתי אותה להכין לי משהו לאכול.

יום ראשון, 15 באפריל

היום נראית יותר טוב מאתמול. אבל אני לא מבינה למה התמונות שהם מפרסמים קטנות כל כך. עכשיו אני מביטה בך בזכוכית מגדלת. נאלצתי לפטר את ויולטה. לפעמים אנה באה לבקר.

יום שני, 30 באפריל

שתיהן התחננו בפני. אז אמרתי לויולטה שהיא יכולה לחזור בתנאי שלא תיגע בעיתונים. ליתר ביטחון נעלתי את הארונות. פעם אחת כבר תפסתי אותה מנסה לפתוח את הארון שלך, אז צרחתי עליה והיא ברחה. הבעיה היא שהראש שלי מסתחרר כשאני צורחת.

יום חמישי, 17 במאי

אני מסוחררת כל הזמן, אפילו בישיבה, כאילו אני על אוניה יומם וליל.

יום רביעי, 20 ביוני

הבוקר העיר אותי ריח חריף שנדף מהארון. הכול מסריח פה. העיתונים הישנים הולכים ונרקבים. אני לא מרימה ידיים, אבל בחיים לא הרחתי צחנה כזאת. לפעמים, בלילות, אני מייללת.

יום רביעי, 4 ביולי

עכשיו העיתונים באים בצורות שונות: עגולים, מעוינים, סגולים. לפני כמה ימים הגיע עיתון ובו ידיעה אחת בלבד: אותה ידיעה במאה אופנים שונים. אין לי דרך להשלים את הפיגור. בכל זאת, אני לא מוותרת. כשאני מסתכלת בתשומת לב, בזכוכית המגדלת, קורים דברים מוזרים מאוד מאחוריך. חלק מהתמונות עושות לי בחילה. אתמול התעלפתי. העניין עם ספרד מדאיג אותי יותר ויותר. אצטרך להתיז בושם.

יום שני, 20 באוגוסט

אבא יקר, זאת אני, אנה. רק אתמול מצאתי את היומן הזה. כפי שאתה בוודאי יודע, אימא מתה ביום חמישי לפני שבועיים. אני מניחה שהיא היתה רוצה שהיומן ייגמר בתמונה הזאת שגזרתי מהעיתון ואני עומדת להדביק פה. לחשוב שכמעט ביקשתי מבית הלוויות שלא יפרסם שום מודעה. אחר כך ריחמתי עליה. חשבתי שיש סיכוי שאיזו חברה ותיקה תקרא את המודעה. למיטב ידיעתי, זאת הפעם היחידה שאמא הופיעה בעיתון.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ: "החיים הבלתי אפשריים" מאת אדוארדו ברטי, בהוצאת תשע נשמות, 2016. 

התרגום מוקדש לסוניה ברשילון ז"ל, המתרגמת הראשונה לעברית של ורה ג'קוני

אחותי יוצאת עם בחור שהתפרסם אחרי שהשתתף בתכנית ריאליטי בארצות הברית. היא הכירה אותו בבית קפה שהיא עובדת בו, בלוס אנג'לס, שם היא גרה מאז שהודיעה לי ב-2002 שהיא לא יכולה יותר לחיות פה ועזבה. היא התייחסה אליו כמו אל יתר הלקוחות, וכשהבחור הלך המלצריות האחרות קיפצו סביבה ואחת מהן אמרה: "לא זיהית אותו? זה אוזי, מ'הישרדות'." חוץ מכמה פרקים באחת העונות הראשונות, אחותי לא צפתה בתוכנית (גם אני לא), כך שבאותו רגע היא לא הבינה מה כל ההמולה סביב "הישרדות" ולמה המלצריות האחרות מתרגשות ממישהו עלוב כמו משתתף לשעבר בתכנית ריאליטי.

למחרת אוזי חזר ואחותי ניסתה להתייחס אליו כמו אל יתר הלקוחות, אבל הפעם לא הצליחה להתאפק והעירה הערה על הספר שקרא, ספר על כרישים שהיא הכירה היטב (נתתי לה אותו במתנה ליום הולדת חמש עשרה; המוכר אמר לי שמדובר בקלאסיקה, קצת קשה לקריאה אולי אבל מתאימה למתחילים, ועד מהרה הוא נהיה הספר האהוב עליה והראשון בסדרה של עשרים ספרים בנושא). אחותי אמרה לי שהיא קצת התרגשה לראות עוד מישהו שיש לו את הספר וזה בכלל לא היה קשור לעובדה שהוא אוזי מ"הישרדות", כי ל"הישרדות" אין שום משמעות בעיניה. נזכרתי בכתבה שקראתי במגזין כלשהו: הילדים של ריקי מרטין גילו רק עכשיו, בגיל שבע, מיהו אבא שלהם: "אתה ריקי מרטין?" הם שאלו אותו בפליאה אחרי שבפעם הראשונה ראו הופעה שלו מהקהל ולא מהבמה.

לאחותי לא היה מה להגיד על אוזי מ"הישרדות", אבל היא לא הפסיקה לדבר על אוזי הבחור שבא לבית קפה כמעט כל יום והיה מקסים בעיניה: הוא נראה בן אדם טוב והיה חתיך, בחור פשוט ונחמד ביותר. שניהם היו ביישנים, אבל לאט לאט הם מצאו סיבות ותירוצים להיפגש מחוץ לעבודה שלה.

כל מה שאחותי סיפרה לי מאותו רגע והלאה הותיר בי את הרושם שהם נועדו זה לזה, בעיקר משום שהציפיות של שניהם מהחיים היו ברות השגה ולפיכך היו מועדים לאושר.

יום אחד אמרה לי אחותי שהיא מאוהבת. מאוהבת עד הסוף, היא אמרה. "ומה איתו?" שאלתי בדאגה, אחותי נוטה להיות פגיעה מאוד כשהיא מתאהבת. היא אמרה לי שרק אם הרגש הדדי היא יכולה להיות מאוהבת ורגועה באותו זמן. אז נזכרתי שהיא גם קצת נדושה כשהיא מאוהבת.

כשסיפרה לי עליו בפעם הראשונה, הקשתי בגוגל "אוזי" ו"הישרדות". הסתכלתי על תמונות שלו, כדי להבין בערך איך הוא נראה, וקראתי כתבות והערות בפורומים כדי לנסות ולשער איזה מין בן אדם הוא (ידעתי שאחותי לעולם לא היתה עושה דבר כזה, אבל לי זה נראה בזבוז לא לנצל את היתרון שהקנתה לנו העובדה שהוא מפורסם). הדאיגה אותי המחשבה שאחותי, שהיא לעתים תמימה כל כך, נכנסה לחייו של חצי סלב.

עד מהרה גיליתי שאוזי הוא דמות פופולארית למדי בריאליטי, לא סתם מתמודד רגיל, ושרוב האוהדים של הסדרה גיבשו עליו דעה, ומוזר מכך: רובם חשבו אותו דבר, אפילו שמקצתם ראו בסיכונים שלקח תכונה ראויה לציון והיו בעדו ואחרים, בגלל אותם סיכונים בדיוק, היו נגדו.

בחיפוש המהיר הזה גיליתי גם שאוזי הוא בעצם אוסקר, שהוא נולד בגואנחואטו, מקסיקו, ושהוא לא השתתף בעונה אחת של התוכנית, אלא בשלוש. העונה הראשונה שלו, כך נראה, עשתה אותו לאחד מכוכבי התוכנית ולחביב הקהל, שהצביע לו בכל פעם שהמפיקים החליטו לצלם עונה מיוחדת עם כוכבי עבר. אז אחרי ההופעה הראשונה שלו ב"הישרדות: איי קוק", הוא חזר ל"הישרדות מיקרונזיה: צופים נגד חביבי הקהל", ולבסוף השתתף גם ב"הישרדות: דרום האוקיינוס השקט".

הפרס, שזוכה בו רק אחד מעשרים המתמודדים, הוא מיליון דולר. הוא לא זכה בפרס אף פעם והגיע לגמר רק בפעם הראשונה, אם כי בשתי העונות האחרות היה חלק מ"חבר המושבעים" (שישה או שבעה משתתפים שזה עתה הודחו ועליהם לקבוע את זהות המנצח). בשני מקרים, בעונה הראשונה שלו ובאחרונה, הוא זכה בפרס חביב הקהל, על סך מאה אלף דולר; הפרס היחיד שמוכרע בהצבעת הקהל. נראה שמבחינת הצופים אוזי הוא הביטוי האולטימטיבי של מהות השורד, והם גמלו לו על היותו מין רובינזון קרוזו שמסוגל לטפס על עצים כמו קוף, לעצור את הנשימה במים ליותר משלוש דקות ולצוד בעזרת צלצל דג ששוקל יותר מקילו. נוסף לכך, הוא ניצח בכל האתגרים הפיזיים וזכה ב"פרסים אישיים" או ב"חסינות". כך הצליח להגיע לשלבים מתקדמים בתוכנית, אבל דומה שכוונותיו הטובות, שחצנותו וחוסר היכולת שלו להקדים תרופה למכה תמיד מנעו ממנו את הפרס הגדול. למותר לציין שכל זה היה בדיוק מה שגרם לאוהדיו לראות בו המנצח ה"מוסרי" של התכנית; למתנגדיו הוא נראה בחור אתלטי, חלול וחסר אופי. "הישרדות" מעוררת הרבה התרגשות בקהל האמריקאי ואלה שהיו בעד או נגד אוזי (או כל דמות בולטת אחרת), השתמשו בביטויים מהסוג הזה או באחרים, נלהבים או אכזריים יותר.

יותר מפעם אחת ניסיתי לגרום לאחותי לספר לי על החוויה של אוזי בתכנית, בעיקר בכל הנוגע לניסיונותיו הכושלים לזכות במיליון, אבל היא סירבה לדבר על אוזי מ"הישרדות". בחלוף הזמן היא התחילה לקרוא לו אוסקר והתעלמה מכל מה שהיה קשור בהופעתו הטלוויזיונית. אפילו נראה שהיא חשה סלידה מסויימת מהצד הזה שבו, אם כי תמיד הכחישה זאת.

בערך בתקופה שהיא התחילה לקרוא לו אוסקר, החלטתי שהגיע הזמן לראות "הישרדות".

לא יכולתי לנסוע, עם המשכורת שלי לא יכולתי אפילו לחשוב על כרטיס טיסה לארצות הברית. אבל העובדה שהוא הופיע כל כך הרבה שעות בתוכנית ריאליטי בתפקיד "עצמו" נתנה לי הזדמנות לראות בפעולה את הבחור שאחותי מבלה איתו יותר ויותר זמן. בפעמים האחרונות שדיברנו הוא היה שם. הוא לא אמר שום דבר ולא הופיע על המסך, אבל אני ידעתי שהוא שם. פעם אחת אחותי ביקשה ממנו שינמיך את הטלוויזיה; פעם אחרת הם צחקקו והיא אמרה לו שיפסיק (אולי הוא דגדג אותה); ובפעם האחרונה ראיתי את היד שלו, שהופיעה לרגע על המסך ואספה כמה ניירות משולחן העבודה.

כשהבנתי מה מתרחש בסביבה של אחותי (היא בעצמה לא סיפרה לי אבל היו סימנים אחרים), התחושה שלי בנוגע למרחק שהפריד בינינו נהייתה מעיקה יותר, שהרי אני לא ראיתי את המקומות שמהם היא דיברה איתי ומעולם לא ביקרתי בהם. לא הכרתי את בית הקפה שהיא עבדה בו או את הדירה שהיא שכרה עם אחת הבנות מעבודה, וגם לא את בית הספר שהיא למדה בו קונדיטוריה (אחותי תמיד היתה טבחית מוכשרת ומזה זמן מה החליטה להפוך את התחביב הטבעי שלה לפעילות רשמית ועם קצת מזל, גם רווחית). היתה לי תחושה שאוזי מ"הישרדות" השפיע איכשהו על ההחלטה של אחותי – שתמיד סלדה מיומנים והשקעה בלימודים (לגרום לה לסיים תיכון היתה משימה הירואית) – להירשם לבית ספר לבישול יוקרתי ולהיות תלמידה שקדנית. אני בטוחה גם שהוא שילם את דמי ההרשמה ואפילו את התשלומים החודשיים. אחותי הכחישה הכול. אבל היא היתה שקרנית גרועה. היא השתמשה בפרטים כדי להקנות אמינות לדבריה, אבל מרוב פרטים שהזכירה תמיד בסוף היה אחד הסגיר אותה. אף פעם לא עימתי אותה עם השקרים, אולי משום שהדחף הראשוני שלי היה להגן עליה. וכשהיא קיבלה מלגה מהאקדמיה לבישול (מלגה שבחיים לא היו נותנים למהגרת שאין לה ניירות), גם אז שתקתי. אמרתי לה מזל טוב וחשבתי שאם אוזי עושה דברים כאלה בשבילה זה אומר שהקשר ביניהם נעשה רציני. חשבתי גם שהצעת הנישואים ממשמשת ובאה. הוא יקנה לה טבעת, ייקח אותה לארוחת ערב רומנטית ושם יציע לה להתחתן איתו. ואז הם יהיו מאורסים. מוזר לחשוב כמה האמריקאים נטועים ברעיון שלושת השלבים: חברות, אירוסים, נישואים. ואף על פי שאוזי נולד במקסיקו, הוא חי כל חייו בארצות הברית ובוודאי אימץ את ההרגל הזה.

לא היה פשוט להשיג באיכות סבירה את כל הפרקים של "הישרדות: איי קוק", הופעת הבכורה של אוזי בתוכנית.

בפתיחת העונה כל המשתתפים והמנחה נמצאים על ספינה. בזמן שהמתמודדים קופצים למים ומנסים, בזמן שהוקצה להם, לשחות לרפסודות ולחתור לאיים השוממים שבהם יבלו את שלושים ותשעה הימים הבאים, המנחה מסביר שזו הפעם הראשונה שכל אחד מארבעת השבטים מייצג זרם אתני אחר. אוזי הוא חלק מהשבט של הלטינים. השלושה האחרים הם השבט האפרו-אמריקאי, השבט האסייתי-אמריקאי והשבט הלבן.

העונה צולמה מיוני עד אוגוסט 2006 ולפני שמונה שנים היה אוזי בחור עם שיער קצר מתולתל, עור בצבע זית וגוף זריז, שכמעט לא חייך ורוב הזמן שתק, אבל מהר מאוד הצליח להפוך למנהיג השבט. אחד משלושת חבריו, כשראה אותו מטפס על עץ דקל ומוריד קוקוס, אמר שהוא מרגיש שהוא רואה סצנה מ"ספר הג'ונגל". "חשבתי שזה מוגלי מטפס על העצים." גם דיג בא לו בקלות (הוא השתמש במה שהם כינו "צלצל הוואי"), הוא פיקד על בניית המחנה (מעץ במבוק ומעלי דקל) ותכנן מלכודת לציד תרנגולות. אבל יתר בני השבט לא בטחו בו לגמרי. הם לא ידעו להסביר למה, הם פשוט לא בטחו בו. לדעתי זה היה כי לא היה לו חוש הומור, לכאורה, והוא לקח את עצמו ואת כל מה שעשה ברצינות תהומית. הוא הפגין רצון כפייתי לנצח בכל האתגרים והיה עצמאי באופן שלפעמים היה מרגיז.

חשבתי שיידרש לי שבוע לפחות לסיים את ארבעה עשר הפרקים של העונה. אבל הסקרנות והדינמיקה של התכנית (שהצליחה לייצר מתח ועניין) גרמו לי לבלות את כל השבת בבית. בשתיים לפנות בוקר סיימתי לראות את האיחוד הסופי, אחרי ההכרזה על הזוכה. בנוסף לכאב ראש בלתי נסבל, היה לי מושג די ברור מה אוהדיו של אוזי ראו בו.

התאוששתי אחרי כמה כדורי אספירין ולילה של שינה וביום ראשון קמתי והתחשק לי מאוד לדבר עם החבר המפורסם של אחותי ולשאול אותו איך הוא הרגיש אחרי שהפסיד את הפרס הגדול בגלל קול אחד (המנצח היה יול, עורך דין ממוצא קוריאני ששלט היטב בהיבט החברתי של המשחק). הגמר הגדול (שבו חושפים את קולות חבר המושבעים ומכריזים על המנצח) צולם באולפן של סי-בי-אס בניו יורק ושם, אחרי שהתאוששו מהזוהמה, מהרעב ומהפציעות, התאספו עשרים המתמודדים. כולם – המנחה, הקהל והמתמודדים – שאלו שאלות כלליות לגבי התרחשות כזו או אחרת במהלך התכנית, אבל השאלה המרכזית הופנתה לאוזי: איך יכול להיות שבחור עירוני, מקסיקני בן עשרים, מלצר, נראה כאילו הוא נולד לשרוד ולחיות באי בודד? אוזי הקשיב לשאלה בארשת רצינית ובפנים קפואות וענה תשובה שאף אחד לא ציפה לה ולא ידע איך להגיב אליה: "כל החיים שלי אני קורא," הוא אמר. מחאתי כפיים. ישבתי לבד בסלון מול המחשב בזמן שאוזי הצעיר דיבר על האהבה הראשונה שלו, "רובינזון קרוזו", ועל איך הוא חלם בילדותו שנוטשים אותו על אי בודד, ומחאתי כפיים.

התחשק לי לטלפן לאחותי ולבקש ממנה, בפעם הראשונה, לדבר עם אוזי. רציתי לברך אותו על תשובתו וגם לשאול אותו אילו עוד ספרים השפיעו עליו (בכל זאת, "רובינזון קרוזו" היה מבחינתי תשובה צפויה).

הייתי עייפה באותו לילה, אבל החלטתי שבפעם הבאה שאדבר עם אחותי אגיד לה שהגיע הזמן שתציג אותי בפני החבר שלה ("אני רק רוצה להכיר אותו קצת," זה יהיה התירוץ שלי).

גיליתי שהעונה "הישרדות מיקרונזיה: צופים נגד חביבי הקהל" (ההופעה השנייה של אוזי) נמצאת במלואה ביוטיוב.

במשך יומיים, כשחזרתי מבית הספר שבו שימשתי מורה מחליפה לכיתה ג', ישבתי מול המחשב וצפיתי בתוכנית. הרגשתי שבויה לחלוטין. זה היה הדבר היחיד שהתחשק לי לעשות, הדבר היחיד שהצלחתי להתרכז בו. היתה לי דעה על אוזי ועל כל יתר המתמודדים, על כל ברית, על כל הדחה. האתגרים כדי לזכות בפרס או בחסינות ריגשו אותי. הצופים (שבט של עשרה אנשים שאף פעם לא השתתפו במשחק) נראו לי תמימים, מגושמים, לא במקום. חיכיתי בכיליון עיניים לרגעים שבהם שב השידור לשבט חביבי הקהל (אוזי ועוד תשעה מתמודדים לשעבר), שם כל שיחה, בנאלית ככל שתהיה, יכלה להשפיע על המשך המשחק וכל המתמודדים היו עצמאיים וחשדנים באופן קיצוני.

ביום שישי בלילה, בזמן שסיימתי לצפות בגמר והעברתי אחורה כדי לשמוע שוב את אוזי מדבר על שתי הפיינליסטיות ומעניק לאחת מהן את הקול שלו, צלצל הטלפון. מיד ידעתי שזו אחותי. מאז שנפרדתי מחֶרְמָן אף אחד לא מטלפן אלי הביתה בשעות כאלה. "תתחברי," היא אמרה. בקושי שלום, רק "תתחברי" וניתקה.

בזמן האחרון דיברנו בג'יטוק. אז פתחתי את תיבת השיח שלי ושלחתי לה הודעה שאני מחוברת. "סקייפ", היא כתבה לי. אני לא אהבתי לדבר בסקייפ. ברור שזה נוח ושוטף יותר מאשר צ'ט, אבל הבעיה היא אחרי זה. כדי לגמור שיחה בצ'ט כותבים "נשיקות", או "נשיקווות", או משהו בסגנון "אני מתגעגעת אליך" או "אני אוהבת אותך" (תלוי מה היה בשיחה). לנתק בסקייפ, לומר "צ'או" לאחותי, שזזה על המסך ומרימה את היד לשפתיים כדי לשלוח לי את נשיקת הפרידה שלה, זה הפחיד אותי. לנתק את השיחה ולהישאר לבד מול המסך השחור נראה לי מחריד. הכנסתי לעצמי לראש שזה כמו לתת לעולם הזדמנות לבלוע אותה; שבצד השני המסך השחור נהיה פה ענקי שבולע את אחותי והיא נעלמת לצמיתות.

כשהתחברנו והפנים של אחותי הופיעו על המסך, הבנתי שהיא בכתה. שאלתי אותה אם היא בסדר. היא חייכה אלי חיוך רפה ואמרה: "הזמינו אותו להופיע שוב בתוכנית."

כשקרו לאחותי דברים טובים, שמחתי. שמחתי מאוד, אפילו. אבל כשהחדשות הטובות, מסיבה כלשהי, השתבשו או פעלו נגדה – גם אז שמחתי. והתביישתי מאוד בשמחה הזאת. ידעתי שמדובר בקנאה מהסוג הגרוע ביותר ושהיא תוצאה של מחשבה שלעולם לא אודה בה בפני איש: בעיני לא היתה שום סיבה בעולם שהיא תצליח יותר ממני. באותם רגעים הבנתי גם שאני עדיין נוטרת לה טינה על כך שעזבה את הארץ כשהכול פה התחיל להתפרק. אני נשארתי, חשבתי לפעמים, ולהחזיק מעמד זה הרבה יותר ראוי לשבח מאשר לעבור למקום שהכול בו קל יותר.

לא אהבתי אף אחד בעולם כמו שאהבתי את אחותי ולא היה שום אדם אחר שעורר בי רגשות טינה וקנאה שפלים כל כך. לא הבנתי למה זה קורה לי, לא סלחתי לעצמי וגם עשיתי מאמצים רבים כדי להדחיק את זה.

למרות הכול, כשראיתי כמה היא עצובה מההזמנה שקיבל אוזי לחזור לעונה מיוחדת של "הישרדות", הרגשתי שבאופן מעוות כלשהו זאת היתה תפנית צודקת.

"זה לא כל כך נורא," אמרתי לה. והיא פרצה בבכי כמו בילדות שלנו. אחרי שנרגעה היא הסבירה לי שהעונה תיקרא "דם נגד מים" וכל מתמודד ייאלץ להשתתף לצד אדם אהוב. "אבל אין ביניכם קשר דם, אתם אפילו לא נשואים," היה הדבר היחיד שעלה בדעתי בניסיון להראות לה שאני בצד שלה. אבל היא אמרה לי ששניים מהמתמודדים כבר נבחרו וישתתפו עם בני הזוג שלהם. מתברר שבעיני המפיקים של "הישרדות" לא היה שום הבדל בין "דם" ל"אדם אהוב". אני חושבת אחרת.

אפילו לא הייתי צריכה לשאול כדי לדעת שאחותי אמרה לאוזי שהיא מסרבת להשתתף. רציתי לדעת מה היתה התגובה שלו. "הוא זועם," אמרה אחותי והתחילה לבכות שוב. "הוא אומר שזה המקום האהוב עליו בעולם, שהוא מאושר שם. זה מגוחך, זו סתם תוכנית טלוויזיה." ניסיתי להסביר לה שהוא בטח לא מתכוון לתוכנית עצמה אלא למקומות שבהם היא מצולמת (בדרך כלל איים דמויי גן עדן בלב האוקיינוס השקט). שם הוא מרגיש מחובר ליסוד האמיתי שלו. "את לא מכירה אותו", אמרה אחותי. התעקשתי ואמרתי שגם היא לא תכיר אותו עד הסוף עד שלא תראה אותו מטפס על עצים, שוחה כמו דולפין ומפצח קוקוס במצ'טה – רק אז היא תבין שהדברים האלה עושים אותו מאושר. הדברים האלה והתחרות עושים אותו מאושר. כי בתוכנית הוא לא נראה כמו בחור שנהנה מחופשה אקזוטית, אלא כמו אדם תחרותי מאוד שעושה הכול כדי לנצח במשחק שהוא יודע שהוא טוב בו, אבל לא בלתי מנוצח, והוא עוד יכול להשתפר. "הקונספט של התכנית הוא המקום שלו בעולם, את מבינה?" אמרתי לה. "אולי זה רעיון טוב שתצטרפי אליו. אולי אפילו תנצחו." היתה שתיקה. אחותי נעצה בי את מבטה. לרגע חשבתי שהתמונה קפאה. החיבור בבית שלי היה נורא. אבל אז היא מצמצה. "אני שונאת אותך," היא אמרה לי. ובאותו רגע היא לא הסתכלה על הדמות שלי במסך אלא במצלמה, כדי שארגיש את המבט שלה בעיניים. "אני שונאת את שניכם," היא אמרה וניתקה.

שקט ומסך שחור. לקח לי זמן להגיב. לא הבנתי בדיוק מה קרה. דווקא הפעם, כשראיתי אותה בוכה, הצלחתי לשכוח מהכול ולתת לה עצה טובה, אפילו הייתי גאה בעצמי על כך שעודדתי אותה להשתתף בתוכנית. אחרי הכול, אם הם היו זוכים הייתי מאבדת אותה סופית. חבר ומיליון דולר הם סיבות מספיקות כדי שלא יעלה על דעתה לחזור. ולאמיתו של דבר תמיד קיוויתי שהיא תרצה לחזור. אחר כך חשבתי שהיא לא באמת מבינה את המצב, שהיא עושה טעות חמורה ושאני צריכה לעזור לה.

חיפשתי כל הלילה, אבל לבסוף מצאתי את מה שהייתי צריכה. הכנתי קובץ עם קטע יוטיוב של הרגעים הגדולים של אוזי בסדרה וסרטון באורך דקה שבו אוזי (זמן קצר אחרי שהודח מ"הישרדות: דרום האוקיינוס השקט") מספר בריאיון טלוויזיוני כמה הוא מדוכא מהחזרה לחיים הרגילים שלו, לעיר, לכל מה שהוא מרגיש שמרחיק אותו מהאני האמיתי שלו. הכנסתי גם סרטון מהעונה הראשונה, שבו אוזי חוגג את השהות הממושכת שלו על האי בצעקה: "שלושים יום, לא ייאמן". הוא אומר את זה בחיוך גדול ובספרדית (הוא אף פעם לא דיבר בספרדית בתוכנית, וידעתי שעם אחותי הוא מדבר רק באנגלית). את הסרטון האחרון הכנתי בעצמי והוא היה אוסף קטעי שחייה של אוזי, כי זה היה הדבר שהוא עשה הכי טוב. לראות את אוזי שוחה היה נפלא. וזה לא היה עניין של טכניקה, מהירות או סיבולת, זה היה פשוט מרגש. כמו לראות חתול ביתי עצלן ולאה ששחררו אותו בגן לא מוכר והוא הפך בן רגע לחיית פרא.

צירפתי את הקובץ למייל ריק וכתבתי בנושא: "אסור לפספס". שלחתי לה והלכתי לישון. הייתי מרוצה מעצמי. התגברתי על הדחפים השפלים ביותר שלי והתנהגתי כמו האחות שאחותי ראויה לה, אחות שנותנת לה עצות טובות ורק רוצה שהיא תהיה מאושרת (ואולי גם "אוסקר" שלה).

התעוררתי קצת לפני הצהריים. היה יום ראשון. בדואר הנכנס היה מייל מאחותי. לא תשובה לזה ששלחתי לה, אלא מייל חדש. פתחתי אותו וראיתי שגם בו לא היה טקסט, רק קובץ וידאו מצורף ללא כותרת. ישבתי זמן מה מול המחשב ולא העזתי לפתוח את הקובץ. פחדתי שאחותי לא הבינה את מה שניסיתי להגיד לה ועכשיו כעסה עלי יותר. על כמעט כלום היא אמרה לי "אני שונאת אותך." מה עוד יש אחרי זה?

הדלקתי סיגריה ולחצתי והפעלתי את הסרטון. הוא התחיל בכיתוב "תוכנית ריאליטי", והמשיך בכמה קטעים ערוכים של הקלטות ביתיות. לאוזי היה שיער קצר מאוד וכמה קילו יותר מהבחור שראיתי בטלוויזיה.

בכל הקטעים אחותי לובשת בגדים שאני לא מכירה. בכולם הם מצלמים זה את זה או מישהו מצלם אותם במצבים ביתיים מאוד. אוכלים ארוחת בוקר. מכינים שלט ברוך הבא למישהו שהיא מעולם לא הזכירה ולא ידעתי מאיפה הוא חוזר. מרימים כוסית לכבוד דבר חשוב שקרה לאחותי וכלל לא ידעתי עליו. אוזי בכניסה לבית הקולנוע בזרועות פתוחות, מביט למצלמה. אחותי ספוגה במים, מעמידה פני כועסת ומאיימת על המצלמה עם דלי מלא מים. שניהם זרוקים על הדשא בפארק בזמן שכלב של מישהו דורס אותם בריצה והם מתגלגלים מצחוק ומתנשקים ומדברים למי שמצלם. שניהם ישנים על מושב אחד באוטובוס. שניהם צועדים רציניים ואלגנטיים בחתונה של מישהו. שניהם במיטה והיא מצלמת את הפנים שלהם מלמעלה, הם לא מדברים אבל מחייכים, מחייכים ומתנשפים קלות ומחליפים מבטים ולבסוף, אומרים משהו לא ברור.

עברו כמה ימים ולא שמעתי ממנה. עוד לא עניתי לה. נמאס לי לדבר ולהבין. במקום זה החלפתי את תמונת הפרופיל שלי בכל הרשתות. היא בטוח תשים לב. עכשיו יש תמונה של המדורה הגדולה שמדליקים בכל סוף פרק בשביל מועצת השבט. זה החלק שבו מחליטים המתמודדים את מי מחברי השבט הם הולכים להדיח מהמשחק הגדול.                                    

                              

מרים מספרת להם שהוא בנה את הבית במו ידיו. היא מספרת להם שהיה עורם את האבנים בימי הגשם על מנת שייספגו היטב במים לפני שחוברו זו לזו במלט. היא מספרת להם שהבית נמצא על הגבול בין שני אזורים, מקום קסום, ששוכנות בו רוחות ומֵייגוֹת. היא מסבירה להם שהמֵייגות הן מכשפות, משתמשת במילה המקורית, הם חוזרים עליה, משתהים בסוף כל הברה ברחש הכבוד שבו נאמרת תפילה.

מרים ממציאה את כל הסיפור הזה, היא מדלגת ממשפט אל משפט על קצות האצבעות, ככפות רגליים קלילות בין אבני הנהר, והיא מרככת את הקול עד שאפילו הוא היה יכול להאמין לכל זה, לכל השיבוש הזה של האמת. מרים משתתקת, הפוגה שמספיקה לרפאל כדי להביט בידיו, שכבר ניטל מהן החיספוס של אותם ימים. אחר כך הוא מותח את הגב, שפחות גמיש עכשיו, וחושב שהנה כל זה נגמר, הבית הזה, הכול עטוף בלהג הנינוח של מרים, שלא הפסיקה לדבר מאז שהגיעו.

"אני יוצא לנשום אוויר."

ברגע שרפאל אומר את זה היא כבר עושה הצגות לאנגלים. מתחילה לעשן סיגריה בלתי נראית ופולטת עשן שאיש לא מבחין בו בגינונים של שחקנית בקברט. רפאל מחכה עם הסיגריה עד שיגיע החוצה. במבואה דעתו מוסחת, מבטו נופל על טפט שהניח ברישול בבוקר יום ראשון אחד, רק כדי לראות איך הוא נראה, רק כדי לנסות. פינה אחת עומדת להתקלף. הוא מעביר עליה את קצות האצבעות, מלטף אותה. הנייר מתפורר כשבבים הניתקים מקליפת עץ אשור.

הקור מפתיע אותו. הוא מתהלך במעגלים ומדליק את הסיגריה, מתבונן בגחלת הכתמתמה שבקצה שלה. הוא מסתובב ומביט לאחור. משקיף אל הנוף. החווה עומדת על מדרון, יש מקום שבו הגבעה נקטעת פתאום. בימים של גשם עז המים צונחים שם כנָסים מפני טורף. בפנים מישהו חולץ פקק מבקבוק נוסף ומייד נשמע צחוק. הוא חושב שזו מרים. אחר כך הוא חושב שזו יכולה להיות כל אישה אחרת.

"תוך שנה, אולי שנתיים, לא תזכור אפילו את המקום הזה," אמרה לו.

והם קבעו עם האנגלים כדי לסגור את העיסקה.

בבוקר בא לכאן לבדו. הכביש נראה לו ריק יותר ממכוניות, חלול יותר. השדות החשופים מיטשטשים במהירות במראה האחורית.

"אני הולך להעיף מבט," אמר כשלקח את מפתחות המכונית. "בטח שכחנו שם משהו."

הוא סוגר את הדלת. לא מחכה לתשובה.

כשהוא מגיע הוא עולה לקומה העליונה. הניאון באמבטיה מרצד. הוא מסתכל על עצמו במראה, מסיט את הכנפיים הצדדיות ומתבונן בפניו בהשתקפות המשולשת. זו הפעם האחרונה שאני מתגלח מול הכיור הזה, הוא חושב, ואינו יודע בדיוק אם זו הסיבה לעשות זאת בנחת, להעביר את הסכין כמה פעמים על אותם תלמים. לפני שהוא שולף את הפקק המתכתי הוא מחפש את המקום המתקלף מאחורי ברז המים החמים. די לו בגישוש קצר. הנה הוא. רבע סיבוב במפתח שוודי סדק את האמייל כשהתקינו אותו. הוא מתקרב עוד קצת, מרים את הסנטר כדי לגלח את שקע הלסת, אחר כך שוטף את הפנים. הוא אוסף את כל הפריטים בדקדקנות של רוצח ויוצא החוצה.

הוא מביא את הסולם המחסן כדי להוריד את הנדנדה. הוא זוכר כשהבנות היו עולות עליה, זוכר תמונה שבה מרים מתנדנדת עם הקטנה בידיים. הוא שואל את עצמו איפה התמונה הזאת, אם אבדה גם היא במעבר הדירה האחרון. כעת אין לה משמעות. הבנות גדלו, הן מתעניינות בדברים אחרים. הוא מנסה לשלוף את המסמרים, אבל זמן רב כל כך הם נעוצים בעץ עד שנהיו לחלק ממנו. הוא מביא את המזמרה וחותך את החבלים. הקרש נוחת ארצה ברעש עמום.

המאמץ עייף אותו. החזה שלו דופק חזק, בדופק שונה מפעם, בצליל רחוק יותר, שכמו עולה מתחתית באר.

מיטת השיזוף בגינה. הוא מתיישב עליה בפישוק ומשקיף אל היער ממול. מישהו שכח חוברת תשחצים שמונחת פתוחה. היא בטח של מרים, היא אף פעם לא גומרת את מה שהתחילה בהתלהבות שוצפת. הוא אוחז בה בשדרתה כשם שאוחזים גור בצווארו, מנסה להשלים את שלוש המלים המאוזנות שחסרות. נהר במסופוטמיה, חמש אותיות. קיסר רומאי, שמונה. ק-ל-א-ו-ד-י-ו-ס. קלאודיוס מתאים, אבל אין לו עט, הוא יצטרך להיכנס בשביל זה לבית ולפשפש במגירות עד שימצא. הוא מקמט את החוברת ומטיח אותה בעץ. הרוח הופכת בגחמנות את הדפים הראשונים.

"אני אכניס הכול לאוטו וזזנו," אומר קול גבוה.

הוא נשאר באותה תנוחה כמה שניות, מלטף את הבד המפוספס של מיטת השיזוף, את החורים שעשו בה הזמן והשימוש. צריך יהיה לקפל אותה, אבל יתכן שאינו זוכר איך. הוא ידחוף אותה פנימה איכשהו, גם אם לא יצליח לסגור לגמרי את דלת תא המטען, ויזרוק אותה למכולת האשפה. היא תגמור שם יחד עם פינת הישיבה המרופטת, מעל שלדי מכונות כביסה. כדי לחתום את הפרידה הוא מוציא את המפתחות מהג'ינס ומשקיע בריפוד את הארוך ביותר. הנה עוד חור, חדש, עכשווי, יזום, שמפריד בין פס כחול ללבן. איש כבר לא יטרח לתקן אותו.

הוא גורר את עצמו וקם, יוצא מחלקת הגינה המגודרת, נושא מבטו אל הנהר. הוא מבחין בו מאחורי העצים, שצפופים יותר עכשיו בקיץ. נדמה לו כאילו הוא עוקב אחרי מישהו המדריך אותו אל מעבר לגדר החלקה. האדמה לרגליו לחה. בצמרת העץ הגבוה ביותר נשמעת ציפור שמזמרת בלי הפוגה. הוא מקשיב, שואל את עצמו אם תמשיך לקנן שם כשהמקום הזה לא יהיה שייך לו ונדמה לו שכן, עוד זמן רב, לפחות עד העונה הקרה הבאה. אחר כך הוא מסתובב, מתבונן בעשב הבר המגיע עד מרגלות הבית, בגונו הצהבהב, בחומת האבן האפורה. הוא ממשיך להתקדם, מסלק מדרכו ענפים שלא היו שם בשנים האחרונות וגם לא באלה שקדמו להן. כאילו הוא מסיט מסך של עלים. ואז הוא רואה, מרחוק, בלי שיצטרך להתקרב לגדה, את צלליתה של רות עולה מן המים, את רגליה, את כתפיה המעוגלות, את רעמת השחיינית הנוטפת שלה, את הצעדים המהססים של מי שדורכת על חלוקי אבן.

"תוריד את הז'קט המיושן הזה," היתה צועקת לו מן המים, זרועותיה שלובות.

מרים קיבלה אותם היום בזרועות פתוחות.

"Welcome to your home," פלטה בשטף את המילים, אבל המבטא היה מוצלח יותר במהלך החזרות.

האנגלית של מרים בסיסית והאנגלים לא מדברים ספרדית בכלל. לא משנה, היין המקומי שרפאל מביא מהמזווה מוצא חן בעיניהם מאוד.

"טוב, טוב מאוד," הם אומרים במקהלה בספרדית. את זה הם יודעים להגיד.

רפאל נכנס ולפניו עננת עשן שאינו טורח להסתיר. מולו מרים אוחזת בצווארו של בקבוק נוסף. היא מנקה אותו במטלית ורק אחר כך חולצת את הפקק. האנגלים התחילו להשתכר קצת, הם מדברים ביניהם במהירות רבה ומרים לא מצליחה לעקוב. הם התיישבו על הכורסה עם הכוסות בידיים, נראים כאילו חיו כאן כל חייהם. מרים הדליקה את הטלוויזיה והיא מנסה להסביר להם את כללי התחרות שמשודרת בערוץ השני. הם מגלים עניין, אבל אולי הכול רק נימוס ואינם מבינים כלום.

"בוא, שב איתנו," אומרת מרים.

אבל הוא ממשיך לעמוד ליד החלון, היה רוצה שיגמרו את כל הבקבוקים שנשארו, לא לקחת איתו מהמקום הזה כלום.

מחוץ לחלון, בצדו האחר של הגן, המדרון מתקמר ברכות, כמו שטיח ענק שמישהו מנער ולרגע אחד הקפיא אותו הרוח.

רות עבדה במשרד, זה הקל במידה רבה על המפגשים ביניהם. הם היו יוצאים באותה שעה, קובעים במפלס השני של החניון. אף אחד לא חנה שם אם היתה אפשרות לחנות בקומת הקרקע ולחסוך כמה מדרגות. רות היתה בת עשרים וחמש, עיניה ערפיליות ואפה מלכותי. הקדים אותה תמיד הד עקביה על האספלט המסומן של החניון.

בפעם הראשונה לא לקח אותה לבית. בינתיים עברו בין כמה וכמה מוטלים מחוץ לעיר, מנסים לא לחזור לעתים קרובות מדי אל אותו המקום. רות היא שלקחה על עצמה להזמין את החדרים. הוא זכר אותה נועזת, מוכנה תמיד למשחק. באחת הפעמים הגיעו אפילו לאחד מבתי המלון של נמל התעופה. המטוסים נהמו כפילים נזעמים ואחר כך כבר לא נשמע דבר. שקט מבעית. כשהשקיף מהחלון, כשם שעשה כעת אבל במקום אחר, הבחין בשמשות שבקצה אחד המסופים.

כשנהג היתה רות יושבת לצדו, צווארה תמיר כשל רקדנית; הלחיים שלה, הבושם שלה מעורבב בזיעת המשרד שהצטברה על העורף. "אני אוהבת את המכונית שלך," נהגה לומר. "אמרתי לך פעם שאני אוהבת את המכונית שלך?"

הם היו יושבים לשתות קפה ליד שולחן הברזל בגן. רות הניחה ללחות להיספג בחולצה מתחת רעמת שיערה. לפעמים היתה משתרעת על מיטת השיזוף עם הפסים, שהיתה לגמרי חדשה אז, והיתה עוצמת עיניים אבל לא נרדמת ממש. בלי איפור, או עם שאריות הצללית המטושטשות תחת עפעפיה, היתה מושכת עוד יותר. רפאל ישב יחף ולא חשב עליה, הוא חשב על הימים שיבואו, על כל ימי השישי בחייו שיהיו זהים בתכלית, בדיוק-בדיוק, ליום השישי ההוא.

"יש עוד גבינה במקרר?" היתה שואלת רות.

באחת הפעמים אכלו יחד עוגה, הוא בעמידה, היא בישיבה על השיש, בלי צלחות אפילו. רפאל לא רוצה לזכור אם אכלו את השאריות של איזו מסיבת ילדים, יום הולדת של אחת הבנות.

 "יש עוד יין במטבח?" שואלת מרים. "נראה לי שהאנשים האלה חיסלו הכול."

"אם אין עוד במזווה אז לא נשאר כלום."

הוא מיישיר מבט אל מרים. פניה מזכירים לו את כל הצילומים שסידרו על פני השנים באלבומים.

האנגלים מבינים את כללי התחרות וממש יוצאים מגדרם. צריך לזהות מקומות שתמונותיהם מופיעות על המסך למשך כמה שניות. הם אומרים שבטלוויזיה בארצם יש תוכנית דומה. הם נאלמים דום מול תמונה של מגדל גבוה להפליא בצורת פטרייה.

"טורונטו, קנדה," אומר האנגלי, מבטא את השם כשם שמבטאים אותו בשפתו.

המנחה מאשרת שזו התשובה. מרים מנופפת בידיה. "טוב מאוד, טוב מאוד."

היא אומרת את זה בספרדית. את זה הם מבינים, והאנגלי מרים בתשובה את אגודליו בסימן ניצחון.

רפאל מתיישב על אחד הכיסאות של השולחן שלידו אכלו את ארוחת הערב, במרחק זהיר מהאחרים. על המפה נשארו עדיין כמה מפיות נייר מקומטות, פירורי לחם ושאריות ממרח שהתייבש על צלחות הקינוח. הוא נוגע בסנטר שלו, שגילח הבוקר. השמשה בחלון מחזירה לו דמות שקופה ומעוותת, את שיערו המלבין שארוך מדי, את הבטן הבולטת שמפריעה לו עכשיו בתנוחות מסויימות, למשל בקשירת הנעליים או כשהוא מדשן את ההורטֵנסיות.

"נהיה חברים טובים הרבה זמן," הבטיחה אז רות.

פתאום תוקפת אותו תחושה של הקלה, הקלה עמוקה ועצב. הוא מנסה להיזכר בשמו של הבחור הבלונדיני, חוּליאן או חָאיְמה, שבגללו רות לא נכנסה יותר לנהר. כשהוציאו אותו לפרישה מוקדמת היה עובר לעתים קרובות מול המשרדים החדשים. לפעמים התפתה לרדת לחניון, לחפש את הגולף האדומה שלה. מעולם לא העז. מן הסתם קנתה מכונית חדשה, עם גג נפתח. ויכול להיות אפילו שיש לה בן.

האנגלים ישנים במה שהיה בינתיים לחדר השינה הישן שלהם. לרפאל קשה להירדם. הוא שומע רעשים רחוקים בלילה, נפנוף כנפיים הולך ובא. נדודי השינה מובילים אותו במחשבה אל מיכל ההדחה של השירותים בקומת הקרקע, ליד המטבח. הוא מדמיין את זרזיף המים, את הסיד  שמצטבר לו אט-אט על דפנות האסלה. מרים שתתה יותר מהרצוי ונשימתה קצובה, היא נצמדת בכוח לכרית, על מיטה ברוחב שמונים סנטימטר. הם מעבירים את הלילה בחדר שהיה של הבנות. מעל ראשיהם שמיים של כוכבים זרחניים, כוכבי הלכת הכבדים יותר התנתקו עם התרופפות הדבק. רפאל נרדם באיזו נקודה לא ברורה בין אוריון לירח.

בבוקר חודר בין החריצים האנכיים של התריס אור מסמא עיניים. הוא מבחין שמישהו מנער את כתפו.

"קדימה, גבר, קום."

הראש כבד לו. שנתו היתה מקוטעת, לרגעים התעורר ושאל את עצמו היכן הוא. פתאום הוא נזכר בכול. שעות האור האחרונות, כמה רעפים רופפים בגג המחסן שסידר בבוקר, הידיים של האנגלי אוחזות בהגה בצד ימין, העט הכדורי החותם על ההמחאה. הוא מבחין בטלטלה קלה שבקלות בלבו, והיא נעלמת כמעט מיד.

"קדימה, למה אתה מחכה, בוא נסתלק מפה."

זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את המילה הזאת מפיה של מרים. הוא מתיישב בסערת נפש, לובש את הז'קט. הוא ישַן בבגדיו. גופו משאיר שקע עמוק במזרון. הוא מעביר על פניו את ידו, אבל הסימנים לא נעלמים. מרים היא שסוגרת את דלת הבית, אבל לפני כן היא  מניחה את צרור המפתחות על השידה בכניסה.

"אתה חושב שהם יראו אותם?" היא שואלת כשהם כבר בחוץ.

רפאל מושך בכתפיים. הוא מביט אל הגדר החיה בהבעת שיעמום, נאנח. נזכר לרגע בפנים המטושטשות של רות ויכול לומר בוודאות רק שנחיר אחת באפה היה קטן מהאחר.

"הם יראו את המפתחות, נכון?" מתעקשת מרים.

מרים נושאת מבט אל חלונות הקומה העליונה. בשמים, שצבעם כחול עז, רודפות זו את זו עננות קלות. רפאל בטוח שמרים עומדת להגיד לו משהו, עומדת לבקש ממנו שיפרוץ את הדלת כדי לכתוב להם פתק ולהדביק אותו למקרר או משהו כזה, אבל היא נכנסת למכונית ואומרת בקול של ילדה: "תיקח אותי העירה?"

החצץ חורק תחת הצמיגים. רפאל נוסע לאחור. הוא חושש לדרוס את הכלב והוא פותח את הדלת כדי לראות אותו טוב יותר, אבל הכלב מת מזקנה והוא קבור ליד האלון. הוא נזכר בדמעות הלוהטות שזלגו על לחיי הבנות כשכיסה את החיה ברגבי אדמה.

מתחת לגלגלים האחוריים אין שום דבר, רק שיפוע מתון והאבנים הלבנות המסמנות את הדרך החוצה.

אחותי תמיד אמרה שאחיינים עדיפים בהרבה על ילדים. אני מניחה שאמא שלנו הייתה מסכימה איתה. לטענת אחותי, עם אחיין את נהנית מכל הטוב והשמחה שבילדים, אבל בלי הכאב ראש. ההיריון, למשל. והלידה. החיתולים. להתעורר באמצע הלילה. וכשהם גדלים את לא צריכה לריב איתם או לחנך אותם, היא הבטיחה. גיל ההתבגרות, המסתורין הזה, הדימום. את יכולה פשוט להרשות להם לעשות מה שמתחשק להם ולתת להם לאהוב אותך. את יכולה לקנות מכנסיים, לדוגמה, אבל את לא חייבת לקנות את כל המכנסיים ולהשגיח עליהם ולראות איך הם מתבלים ונהיים קטנים מדי. את יכולה לראות איך הילדים גדלים, כן, אבל ממרחק בטוח, מוגנת מהפיצוצים ומהחורים השחורים. שלא לדבר על הזמן, הזמן שבורח, התחושה שהחיים חומקים באיטיות לעבר האין כמו סירה שנסחפת. לא יכולתי להסכים פחות עם הקביעות האלה, למרות שהעמדתי פנים שאני מסכימה. עדיף סירה שנסחפת מסירה שכולה דולפת, טובעת, שוקעת במצולות. אני רציתי את כל כאבי הראש האלה שמנתה אחותי. רציתי להטליא מכנסיים, לנקות ישבנים, למדוד חום, לקבוע תור אצל רופא הילדים. לישון רע כל הזמן, עם מועקה בחזה. אבל תמיד קשה להתווכח עם אחות גדולה.

לאורה הייתה הבת של אחותי, ולפיכך האחיינית שלי. ילדה שברירית וחולמנית, שהתחילה לבוא אליי פעם בשבוע, אחרי הגן, כשמלאו לה ארבע. היא נולדה באוקטובר. בהתחלה ימי חמישי נראו לנו הכי נוחים, שתבוא אליי בימי חמישי אחר הצהריים. אני זוכרת את היום שבו לאורה ישבה על הספה והצביעה לכיוון המסדרון בהבעה ברורה של עונג, עם ברק בעיניים שיש רק לילדים. זו הייתה הפעם השנייה או השלישית שבאה לבלות איתי את אחר הצהריים, אחותי עדיין לא הגיעה מהטיפול שלה וכבר התחיל להחשיך, למרות שרק גמרנו לאכול את הכיבוד. עקבתי אחר מבטה של לאורה, אבל לא היה שם שום דבר, רק המסדרון החשוך והעגמומי שלי. הרצפה הייתה מלאה פירורי לחם. ואז היא נעצה בי מבט ושאלה בהתרגשות: "לא ראית אותה? הרגע עברה כאן רוח רפאים! היא הייתה מבוהלת כמו ציפור!" באותו יום ידעתי שזכיתי באמון שלה, כי היא כבר מסוגלת להמציא משהו לידי, לשקר לי או להתבדח או לבחון אותי. עד אז היא לא דיברה.

אחרי חג המולד אחותי החליטה שעדיף שלאורה תבוא אליי בימי שישי במקום בימי חמישי. היא, אחותי, יצאה סחוטה מהטיפולים, אז היא העדיפה להחליף לימי שישי אחר הצהריים ושלאורה תישאר לישון אצלי. בדירה שלי היה רק חדר שינה אחד, אבל השגנו מיטה מתקפלת, אני כבר לא זוכרת איך, אולי הבאנו אותה מלה טוֹרֶה, מיטה קטנטנה עם מזרן בעובי עשרה סנטימטרים בקושי. בימי השישי הראשונים באותו חורף נרדמה לאורה בן רגע, היא הייתה מותשת מהמשחקים ומההתרגשות מהשינה מחוץ לבית (היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן), אולי גם מהעיסוקים המסתוריים, הכמעט מחתרתיים, של אמה. עברו כמה חודשים עד הפעם הראשונה שהתעוררה באמצע הלילה, כמו שנהגה לעשות בבית, לפחות לפי מה שאמא שלה סיפרה לי. אחד הרגעים המאושרים בחיי היה הפעם הראשונה שלאורה פרצה בצעקות בדירה שלי בשלוש או בארבע לפנות בוקר. הייתי שקועה בחלום עמוק במיטה שלי, ואז העיר אותי בכי של ילד, במרחק שני מטרים בלבד, ולכמה שניות חשבתי שזה תינוק שבוכה, הבן שלי, הבן או הבת הלא קיימים שלי (אין לי ילדים, כמובן), ובאמצע כל המהומה הזו, לפני שהלכתי להרגיע את אחייניתי, בכיתי גם אני, משמחה ומדחף פנימי ואולי גם מכעס. צללתי עמוק לתוך הבכי של לאורה, כמו לאפשרות קיומם של חיים אחרים. אחר כך ניגשתי למיטה שלה בחשכה וראיתי שהיא צועקת מתוך שינה: עיניה היו עצומות והשפה התחתונה שלה רעדה, אצבעותיה האדומות אחזו בקצה השמיכה. ליטפתי לה את השיער והיא נרגעה לאט לאט, כאילו האצבעות שלי מזריקות לה איזה סם.

המפגשים הסדירים האלה נמשכו שנתיים. קניתי מברשת שיניים, כרית ורודה עם ציורים של חיות, פיג'מה, צעצועים, עוגיות בכל מיני צורות וצבעים. בבית היא תמיד ישנה עם דובי שחיימה נתן לה במתנה, אז גם אני קניתי לה בובה כדי שיהיה לה משהו לחבק בלילה. מצאתי ברווז מבד שמצא חן בעיניי מיד. היה לו המבט החלול שיש לחיות מפוחלצות או לבובות פרווה, אבל הוא לא היה מפחיד מדי כי הוא לא נראה אמיתי. הוא לא היה מוצק, היה בתנועות שלו משהו ג'לטיני, הוא עלה לי רק עשרה אירו. שמרתי אותו בארון הקיר בחדר שלי ובכל יום שישי בבוקר הייתי מניחה אותו בזהירות מתחת לכרית שלי, והדבר הראשון שלאורה הייתה עושה כשהגענו הביתה היה לרוץ למיטה שלי כדי למצוא את הבובה ולומר לה שלום. היא האמינה שהברווז שם כל השבוע, שהוא ישן איתי. קצת ציער אותה שאין לו ילדים שישחקו איתו. אני מניחה שהחיים שלי נראו לה צפויים ומשעממים, למרות הכול. בכל פעם שלאורה ראתה את הברווז היא הייתה קופצת וצווחת משמחה, כאילו במהלך השבוע החלה לפקפק בנאמנותה של הבובה, או בנאמנות שלי. המצאנו לו שם, קוואקר. מה שלומך, קוואקר? התגעגעת אליי מאוד? היא הייתה שואלת, מלטפת את המקור הכתום, מנשקת את הרגליים הצהובות וממלאה את הבובה ברוק.

כל כך נהניתי לבלות את ימי שישי עם אחייניתי. הייתי באה לקחת אותה מהגן במכונית, ובילינו את אחר הצהריים בהאזנה למוזיקה, בציור, בפארק או בקולנוע. עשינו תחרויות ריצה. החבאנו דברים. הרחנו עלים וצבעים. התאפרנו. רקדנו סביב מדורה דמיונית וניגנו בכלי נגינה בלתי נראים. בסוף אחר הצהריים הכנו את ארוחת הערב: היא אהבה לעמוד על כיסא ולטעום את כל המרכיבים שהוספנו לפיצה או לסלט. לפני שהשכבתי אותה לישון קראתי לה סיפור. אוסף ספרי הילדים שלי גדל עד שתפס יותר מקום מהספרייה הרגילה שלי. לאורה יצרה פעלים משמות עצם: היא אמרה "לאַפֵן באופניים", ""לסַנְדוֵוץ'", "לאֵרטֵק", "לפָאזֵל". היא גם אמרה "לשָֹמֵך" במקום "לכסות". כשהייתי איתה הייתה לעולם משמעות שונה לגמרי, ובכל חפץ הייתה הבטחה לפעולה מופלאה.

איבדתי את קוואקר. יום שישי אחד בבוקר, ברגע שהתעוררתי, הייתה לי תחושה מוזרה, כמו בור שנפער לי באמצע החזה. מיד ראיתי, או דמיינתי, את המבט האדיש של הבובה. קודם כל חיפשתי בארון שבו שמתי אותו תמיד, ואחר כך, בלי לחשוב, מתחת לכרית. אחר כך סרקתי לשווא את כל הבית, בהתחלה במהירות ובאקראי, ואחר כך בשיטתיות. זה שיגע אותי כל כך שחיפשתי אותו במקומות שלא הגעתי אליהם שנים, בפינה הכי לא הגיונית, מתחת למיטה ולספה, במחסן, בארגז קרטון ענקי ששמרתי בו מכתבים וניירות עתיקים, תמונות משפחתיות, סיכומים מהאוניברסיטה. עברתי על חיי והופתעתי לגלות שפעם, לפני הרבה שנים, הייתי אדם אחר. הרגשתי אשמה. זכרתי שהכנסתי את הברווז למכונת הכביסה ביום ראשון, עם הסדינים של לאורה, וזכרתי שתליתי אותו לייבוש במרפסת, הצמדתי אותו לחבל באטב כביסה ששיתק את הכנף הימנית שלו ושיווה לו מראה כנוע, כמו בובת כפפה שמחכה ליד שתמלא ותניע אותה. אבל לא הייתי בטוחה שהכנסתי אותו בחזרה לארון, למקום שלו. תנועות חזרתיות מאבדות מחדותן, הן נערמות זו על גבי זו כמו גרביים או גופיות, בזוגות או בשלשות, עד שאי אפשר עוד להבחין ביניהן. למזלי היה לי זמן ועברתי בחנות שבה רכשתי את הבובה האבודה. היו שם כמה ברווזים זהים שניצבו זה ליד זה על המדף, רגליהם חסרות החיים משתלשלות, כמו ילדים שמחכים לתורם. לכולם הייתה אותה תנוחה עייפה, אותה הבעה ריקה.

לפני שהלכתי לקחת את לאורה שמתי את הברווז החדש מתחת לכרית. הוא נראה לי זהה לקודם. אולי היה איזה הבדל קטן, בלאי מזערי בברווז שאבד, אבל ילדה בת ארבע לא תוכל להבחין בכך.

נכנסתי למכונית ונסעתי לגן. בשעה הזו היה בלתי אפשרי למצוא חנייה ותמיד השארתי את המכונית בחנייה כפולה. האימהות (כמעט כולן היו אימהות) עמדו בחצי עיגול סביב הדלת. ילדי הגן יצאו זה אחר זה ורצו אל חירותם. לאורה הייתה בדרך כלל אחת האחרונות. היא הלכה לכיווני בחיוך, אבל בלי למהר, כאילו כבר יש לה תפיסה מפותחת של כבוד עצמי.

כשהגעתי איתה הביתה היא חזרה על הטקס הרגיל שלה ורצה למיטה שלי. היא הרימה את הכרית, הוציאה את הבובה והביטה בה. השמחה התנדפה מפניה. היא הביטה בי, ושוב בבובה. זה לא קוואקר, אמרה. איפה קוואקר?

הייתי צריכה להסביר לה מה קרה. התנצלתי שוב ושוב. קשה לספק תירוצים לילדה בת ארבע. הם עדיין לא מכירים את הקודים, וההסברים מסתבכים, נראים מגוחכים, לא עובדים. אבל בזמן שדיברתי אליה שמתי לב שהיא יותר סקרנית ממאוכזבת. היא לא הטיחה בי האשמות ולא הזילה אף דמעה. במקום להביט בי, היא הביטה בבובה החדשה שלה. "את יודעת מה?" אמרה לבסוף, "צריך לתת לה שם." הצעתי לה כל מיני שמות: ברווזי, מתתיהו, צוללן, ברתולומאוס, חואן קרלוס. אף אחד מהם לא נראה לה מתאים. "הוא לא נראה כמו ברתולומאוס," היא אמרה, למשל, ובחנה בתשומת לב את עיניה התמהות של הבובה. כל אחר הצהריים עבר עלינו בבהייה בברווז מבד. לאורה התייחסה לעניין ברצינות רבה. אני התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. איך היא ידעה שזו לא אותה בובה? רק בלילה, אחרי שעזרתי לה ללבוש פיג'מה, היא הודיעה לי שמצאה את השם המתאים. "געגוע", היא אמרה לי. נשארתי בלי מילים. מאיפה היא הביאה את המילה הזו? כי הוא לא ברווז, בעצם הוא לא ברווז, היא אמרה. זאת בת, ברווזה. (הייתה לה דרך מצחיקה מאוד לבטא מילים מסוימות: היא לא אמרה "בעצם", אלא "בֶּצֵֶם": "בֶּצֵֶם זה לא ברווז.") אמרתי לה שאם כך צריך לקרוא לה געגועית, ולא געגוע. היא שקעה שוב בהרהורים. "קוראים לה געגוע," סיכמה, וסגרה את הנושא.

בשבת, כשאחותי באה לקחת את לאורה, סיפרה אחייניתי לאמה על ההרפתקאות של הברווזה געגוע. "החלק הכי טוב," היא אמרה, "זה שאין לנו מושג מה קרה לבובה השנייה. אולי היא עפה לשמיים?"

ביום ראשון בבוקר צלצלו בפעמון. השכנה מלמטה החזיקה מתחת לזרועה את הבובה המקורית, קוואקר. נראה שהוא נפל מהחבל למרפסת שלה. היא עלתה אליי פעמיים השבוע, אבל לא הייתי בבית. הודיתי לה. הנחתי את שני הברווזים זה לצד זה וניסיתי למצוא הבדל כלשהו ביניהם. בטוש שחור כתבתי את האות ק' על התווית של הברווז שהביאה לי השכנה ו-ג' על זה שקניתי רק שלושה ימים קודם לכן.

ביום שישי הבא החלטתי לערוך ניסוי. הנחתי את הבובה עם סימון ה-ק' מתחת לכרית, והלכתי לקחת את לאורה מהגן. כשנכנסנו לדירה שלי היא רצה למיטה, הוציאה את הבובה מתחת לכרית והתחילה לצווח כמו משוגעת: "קוואקר חזר! קוואקר חזר! איפה היית, קוואקר?"

לאורה אמרה שקוואקר הוא בובה עצובה, וגעגוע תמיד שמחה. היא הבחינה ביניהם בלי שום קושי, ומאותו יום והלאה ישנה עם שניהם. כשסיפרתי את זה לאחותי, היא אמרה לי שכבר כילדה הייתי מאוד מפוזרת, ובו בזמן היה לי דמיון מפותח. אין ספק שיש משהו שמבדיל ביניהם, משהו שאפילו ילדה בת ארבע יכולה לראות, ואת בכל זאת לא רואה את זה כי הראש שלך תמיד עסוק במשהו אחר. הרגשתי שיש במילים האלה גערה. לא רציתי להתווכח.

כעבור שנתיים, כשהכול נגמר, לאורה הלכה לגור עם אבא שלה בסלמנקה. הצעתי לתת לה את הברווזים במתנה, אבל היא לא רצתה אותם. הם רגילים לבית שלך, אמרה, בסלמנקה שניהם יהיו מאוד עצובים ולא ידעו מה לעשות. הם לא אוהבים ערים שהם לא מכירים. חוץ מזה, אני בטוחה שאת מטפלת בהם היטב. הייתי צריכה להתאפק לא לבכות מול הילדה.

כעבור כמה חודשים התעוררתי באמצע הלילה בביטחון גמור שאני נחנקת. הדלקתי את הטלוויזיה וניסיתי לראות סרט. אכלתי מנדרינה. זה היה יום שישי, אז לא הייתי צריכה ללכת למשרד למחרת. השמש כבר התחילה לזרוח כשפתחתי את הארון. הוצאתי את שני הברווזים וליטפתי את בטן הבד שלהם. הסתכלתי על התוויות וראיתי שהאותיות שהבדילו ביניהם היטשטשו. ה-ק' וה-ג' נראו זהות, כתם אנכי. תהיתי אם לאורה עדיין תהיה מסוגלת להבחין ביניהם, לומר לי מי הוא מי. נזכרתי בילדות שלי, באחותי, באמא שלנו, בקיצים בלה טורה, כשהיינו מתרחצות בגיגית ענקית ומלאה חרקים. את געגוע, לא? שאלתי את אחת הבובות. החזרתי את השנייה לתוך הארון. אני מקווה שאני צודקת, חשבתי כשנכנסתי למיטה. חיבקתי את הבובה בחוזקה עד שעייפותי הכריעה אותי ונרדמתי. כשהתעוררתי, כמעט שמונה שעות אחר כך, חתיכת הבד עדיין הייתה שם. הלכתי לחדר האמבטיה, לקחתי את המספריים לגזירת  ציפורניים (אותם מספריים שבהם גזרתי פעמים רבות כל כך את הציפורניים של לאורה) וחזרתי למיטה. הסתכלתי על הבובה, הסתכלתי על התווית, אפילו החזקתי אותה בין האגודל לבין האצבע של יד ימין, אבל לא הצלחתי להחליט. ומה אם אני טועה?

איך יכולתי לקחת לי

את הדברים האלה מן הצלחות הרחוקות,

בעוד ביתי שלי ודאי שבור,

בעוד אמי אינה עולה על דל שפתיי אפילו.

אך יכולתי לאכול שום כלום.

ססאר ואייחו1

נולדתי לקול משפטי תנחומים, "יהיה בסדר", "אתם תצאו מזה", "בן הוא תמיד ברכה", "לכל דבר יש סיבה". ואני שואל את עצמי: למה לא עשית ביד? או גמרת בחוץ? איך קורה שטמבל בתלבושת אחידה מגיע לבית חולים לקבל את הבן שלו? איך ילדה כמעט קורעת לעצמה את הרחם כי היא החליטה להתנהג כמו גדולה? לא היה בית מרקחת בסביבה? הם לא שמעו אף פעם את הסיפור על הזרעון? לא יכלו למדוד חום כדי לדעת מתי הביוץ? כלבים מיוחמים; ואני נפלתי עליהם כמתנה בלתי צפויה, לנצח. נולדתי בנס, על סף חנק, רגע לפני שקרעתי לאמא שלי את הבטן, ניתוח חירום קיסרי הציל את החיים של שנינו. אחר כך, כאילו היינו שלושה אחים, חלקנו את אותו החדר, אפילו את אותה המיטה. מי בכה אז יותר, אתם או אני? היללות שלי לא הניחו לכם לישון. אבא שלי נבחן בבחינות הבגרות בחופשת הקיץ, אמי שלי נבחנה בשנה שאחר כך. אף אחד מהם לא הצליח בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

אבל לא הייתם סתם עוד זוג תיכוניסטים: רציתם לעשות מהפכה, ואני הייתי מכשול כפול שמנע מכם לא רק את הנעורים אלא גם את הפוליטיקה. מלידה שמעתי מוזיקה של הנואבה טרובה,2 רוק משנות השבעים, פיתחתי את החוש המוזיקלי שלי בהאזנה לדיסטורשן. המילים הראשונות שלמדתי היו: ערכים, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. כשההורים שלי אמרו אותן, דמיינתי בסופן סימן קריאה.

בקיץ אחר כך אבא נסע דרומה, למפגש של צעירי המפלגה, שלושה חודשים לא שמענו ממנו כלום. אחד השכנים התחיל להסתובב סביב אמא, הביא לה ספרים, הם כתבו כרזות, הלכו למפגשים מחתרתיים – גם אני הצטרפתי, עם חוברת הצביעה שלי. בוקר אחד הוא בא לחפש אותה כשפיו מכוסה במטפחת, הוא קשר אותה ממש גרוע, יותר מניסיון הסוואה, זה נראה לי כמו משחק פיתוי בטעם רע. באותו לילה הוא נשאר לישון אצלנו. מבעד למחיצה שמעתי אנחות וצחוק של שני אנשים שמוצאים חן זה בעיני זה. בתרגיל שקוף הוא חזר למחרת והביא לי מתנה, מסלול מכוניות שעשה די הרבה רעש. הייתי מעדיף רכבת, עם צפירות לסירוגין וגלגלים חמקניים. כשאבא חזר היה ויכוח סוער שכל השכנים שמעו, וכל המילים הגדולות הרגילות נזרקו בו כבומרנגים: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. אני לא יודע אם בסדר הזה, אבל בתדירות הזו: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. ציירתי כוכב עם חמישה קדקודים וסימנתי כל חזרה.

פעם אחת הופיע בבית אב חורג אחר, שנקשרתי אליו, אלא שהפעם היו לו זקן, פאה ומבטא אורוגוואי. הצצתי בו מזווית העין, נזכרתי בו נוחר במיטה של אמא, ואילו עכשיו שמעתי אותו מתכנן אסטרטגיה לאיזה מבצע קומנדו. מכאן ואילך היינו למשפחת כרומוזום 21: שתי אימהות, שלושה הורים, חמישה סבים, המוני דודים בכל מקום. גרתי בכל מיני בתים, באכסניות זמניות, בדירות נטושות.

המילה שהכי שנאתי בעולם הייתה שליחות: היא אמרה שאבא או אמא שלי ייעדרו הרבה זמן. כשהתנגדתי ובכיתי הם חזרו על משפט הקסם: "הוראות מהמפלגה!", "הוראות מהמפלגה," אמרתי אני, בלי סימן קריאה. שתי המילים האלה היו התשובה לכול: מעברי דירה פתאומיים, היעדרויות, פרידות משפחתיות, חילופי זוגות. כמה זמן אחר כך, בין רהיטים שהגיעו מאיזה מעבר דירה, קראתי ידיעה על התנקשות שנכשלה ואת שמות האנשים שנעצרו. הבנתי, אחר צהריים לוהט אחד, שאבא שלי כלוא בחדר צר כשהשמש פוגעת באלכסון בכלי המטבח. אני חושב שהתעלפתי בין הילדים המזיעים בחום העוועים של ארבע אחר הצהריים בשיא הקיץ. אף פעם לא היה לי אומץ לבקר אותו בכלא. כולם נדו בראשם כשחזרו מהביקורים, אמרו כמה הוא רזה. העדפתי שיישאר לי בראש כמו שהוא, גבר עצבני שמעשן סיגריות ומקמר את כף ידו על המצח. היה לי תצלום של אבא מתחת לכרית. דיברתי איתו בלחש כל לילה.

אחרי ששחררו אותו הוא נשאר בבית. שמתי לב שהוא יותר עדין איתנו, בתנועות, בנימת הקול. "מה קורה בינך לבין אמא?" שאלתי. שניהם משכו בכתפיים, ניסו משפטים שלא אמרו כלום. אני משער שקשה שילד מביט בך ומצפה לשווא לתשובה משני הורים מבולבלים. היא יצאה למסדרון, הכינה קפה, הצביעה על מקום בשבילי על הספה. הם מנסים שוב, היא אמרה. "מנסים מה?" שאלתי. "להיות ביחד, אתה לא שמח?" אבל האושר, כצפוי, היה שברירי מאוד. יום אחד אמא באה והודיעה בכובד ראש: "אני נוסעת לשנה לברית המועצות. את אבא שלך שולחים לרומניה, מסוכן בשבילו להישאר כאן, יעצרו אותו שוב. אתה תישאר עם מרתה, יהיה לך טוב אצלה." בהיתי בה בלי להבין מה קורה בתוכי, ספרתי פעמיים עד שתים עשרה ויצאתי בטריקת דלת.

ביליתי את גיל ארבע עשרה באיסוף שטרות רובל עם אותיות קיריליות ובולים עם פרצופו של לנין, כל זה בחדר של החברה של אמא שלי, שאימצה אותי אל ביתה. אתם טיילתם ברחבי הגוש הסובייטי ושלחתם לי גלויות. אבא שלי נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו או המרשל טיטו, קיבלתי מעטפה עם החותמת Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija ושטר של עשרים דינרים. התחלתי לאסוף שטרות ובולים מתוך ייאוש. יצאתי לקראת הדוור בנשימה עצורה, הוא עוד לא הספיק לצלצל בפעמון וכבר הייתי מושיט יד לקבל את המעטפות הזרות שעליהן שלושה בולים ושתי חותמות, כניסה ויציאה. בהדרגה הכרתי עוד שמות, ערים ומדינות, שמיקמתי על מפת העולם התלויה על הקיר. הייתי גוזר את הבול, משרה אותו במים עד שהדבק נמס, ולבסוף מכניס אותו לאלבום קרטון שדפי נייר שקופים חצצו בין דפיו.

פעם, כשמריה קצצה גזרים לארוחת הערב, שאלתי אותה מה התפקיד שלה במפלגה. "לשמור על הילדים של החברים שנוסעים לשליחות," ענתה לי בעודה מפזמת שיר של סילביו.3 למריה הייתה ילדה בת שבע עשרה, לילי. הייתי מרותק לריסים הארוכים ולרגליים המוצקות שלה, ולא יכולתי להסתיר זאת. "אני אגיד לך את האמת," היא אמרה לי. שאלתי אותה על אבא שלה. היא הצביעה על העתק של תמונה שהיה תלוי על הקיר, פנים מטושטשים של גבר ומתחתיהם הכיתוב: "איפה הם?". זיהיתי את השלט ולא אמרתי כלום. בנקמה היא גילתה לי שאני מ"ילדי העוצר",4 זה לא שעשע אותי במיוחד.

הפעם הראשונה שלי הייתה עם לילי. הסצנה הזו עדיין חקוקה לי ברשתית, איך חיפשנו חומרי נפץ במחסן בחצר האחורית ובסוף תלשנו אחד לשני את הבגדים. הביוגרפיה הלא רגילה שלנו חיברה בינינו, וגם תמימות ילדותית שנטרפה בעקבות ההחלטה של הורינו לאחוז בנשק. שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאבא שלה, "שום דבר," ענתה לי בכעס, והעבירה לי יתד. הקמנו אוהל שנשען על אחד הקירות של המחסן, אספנו כל מיני מקלות ושטויות וחימשנו את הבית שלנו. זה היה מקום אוטונומי, עם חוקים משלו. מקום שמבטי האבות לא חדרו אליו, וגם לא מבטי האימהות. לילי הפשיטה אותי ושמה לב לשערות שיש לי מתחת לבית השחי וגם לפס הארוך והצר של שיער חום שיורד מהבטן עד למטה. לפעמים היה לי ריח חמוץ, של מבוגר. היא העבירה לי שיעור מזורז במילים גסות, השיגה לי מגזינים פורנוגרפיים וספרים, הכריחה אותי ללמוד בעל פה איזה שיר מתור הזהב וללחוש לה אותו באוזן. ללילי היה לוח שנה שהיא הקיפה בו יום אחד בעיגול ואת חמשת הבאים אחריו באליפסה. בימים האלה הלכנו על הקצה והיא הדפה אותי כשעברתי את הגבול. תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כמו עוד סוג של שליחות, אבל במסירות של חברת מיליציה ממושמעת. ההכשרה שלי באהבה הייתה בידיה.

שנינו היינו ארגון, היא המפקדת ואני הפקוד. פעלנו יחד נגד הרעים, שהיו אנשי הצבא, בשם הטובים, שהיו ההורים שלנו. אחר כך הסתערנו על לימודי התשוקה: איך ללחוץ ביד במקום הסודי, להכניע את הדגדגן בתנועות מעגליות כאילו הוא ג'ויסטיק של אטארי, להשאיר שם את האצבע, לדעת לחכות, לזהות את הלחות הרצויה, להתנשק עם הלשון בלי שהשיניים יתנגשו, לחפש את העווית הנכספת בעיניים עצומות בעשב.

מרתה לא שאלה, אני לא חושב שהיא חשדה בטבע היחסים בינינו, בעיניה הייתי ילד בן ארבע עשרה ובתה הייתה אישה בת תשע עשרה. חוץ מזה היא תמיד הייתה עסוקה, קיבלה אורחים, הקלידה מסמכים. אני זוכר אותה יושבת על הרצפה עם מכונת כתיבה "אוליבטי" על הברכיים וסיגריות ביד, מדברת עם זרים, דיפלומטים או אינטלקטואלים בשתיים או שלוש שפות שונות, שרעד קלוש חלף בשפתיה כשהחליפה ביניהן. אני מוכרח להודות שהייתה תקופה שהסביבה הזו ריגשה אותי. הייתה תקווה במצעד הידיים שאחזו בחוזקה במסמכים ויצאו מהדלת הראשית. יותר ממבקר אחד שאל אם אני "הבן של". מרתה אישרה, האורח נעץ בי מבט רציני, הרגשתי תערובת של רחמים עצמיים וגאווה.

הנסיעה של אמא לרוסיה נמשכה כמעט ארבע שנים, והיא חזרה ממנה נשואה לשכן. סגנון הלבוש שלה השתנה: היא לבשה מעיל עור ומטפחות משי. לא ידעתי אם לקבל אותה בנשיקה קרה או להסתער על האישה הזו, היפה כל כך. התקשיתי להעמיד פנים שאנחנו משפחה, אני והגבר הזה שמעולם לא מצא חן בעיניי. התבגרתי בטרם עת וידעתי שכשאני יושב לשולחן לא אותי רואים, אלא את אבא שלי. האב הנעדר נכח ביתר שאת דרך הגנטיקה הדומיננטית שלו. נעצתי את המזלג באוכל והנעתי אותו אל פי בלי להרים את הראש מהצלחת, כדי להימנע ממבטים שיתפרשו לא כהלכה. כך הגנתי על עצמי מהמחשבות הפנימיות שייחסתי להם: "הנה הגבר שהכניס אותה להריון, זה שאף פעם לא שולח כסף, שאף פעם לא יודעים איפה הוא". הצעיר המהפכן נהיה פונקציונר מסודר של איזו עמותה אקולוגית בארצות הברית, מובטל בין פרויקט לפרויקט או בין ייעוץ לייעוץ. גרתי איתם כמה חודשים, ואז ניסו להתנקש בפינושה, זה היה יום ראשון, אכלנו ארוחת ערב, פתאום היה מבזק חדשות של "שישים דקות". אמא התלבטה איך ראוי להגיב לפני בנה, הסתירה את האושר שלה, את האושר האשם שלה. נפלט לה איזה "סוף כל סוף קורה משהו לחרא הזה." המשכתי להתרכז בלחמנייה עם הנקניק. השכן התהלך בבית וצעק משפטים זועמים: "כל כך הרבה שנים הם התאמנו, רשלנים מטומטמים, בטוח שהם השתמשו ברימונים תוצרת בית." עוד יום ראשון אפור, שומרי ראש מתים, עיני החמוס של הנכד של פינושה שנפצע מכמה רסיסי זכוכית. בלילה חזרו שוב ושוב על המילים: גרילה, ניקרגואה, מחתרת. אני לא יודע למה נתקפתי חרדה עמוקה והלכתי ללילי, גם היא הייתה חסרת מנוחה, הסתגרנו בחדר, לא היה לנו זמן או ראש לחשוב על אמצעי מניעה. היה רק צורך דחוף להיות בתוכה, למחוק את עצמנו מההיסטוריה. לא בדקנו בלוח השנה, היינו צריכים להגן על עצמנו מהעתיד.

אבא שלי בא לטקס סיום התיכון שלי, הורידו לו את האות הראשונה משם המשפחה בדרכון והוא עבר את ביקורת הגבולות, מבוגר יותר, עם השומן המוצק הזה שיש לאמריקאים, בגדים מאיכות טובה אבל מיושנים. בארוחת הערב שאחרי כל הנאומים, שני ההורים שלי היו סוף כל סוף סביב אותו שולחן, לראשונה זה שנים. ביקשתי מהם שיקשיבו לי בשקט, בלי להפריע.

"הגיע תורי, זה הזמן שלי לדבר, שנים הקשבתי לכם."

תקשיבו, המהפכה בלבלה לכם את הנעורים. קודם כל הרעש הזה שבמצב חירום יומיומי. חיים בין פצצות, אנשים שמפוזרים בין מקומות מחבוא, יריות בלילות, מצב חירום, עוצר, ספרים שרופים. אבל אתם יודעים, הגעתם למהפכה באיחור, עשרים שנה מאוחר מדי, התעקשתם על משהו שלא עבד, כי הטבע האנושי הוא לא מושלם. האם שרר פעם שוויון בין אזרחים של ארץ כלשהי? האם היו אי פעם לכל האנשים כוח ואמונה שווים לעבוד למען הזולת?

ממרחק הזמן, נדמה לי שהתערבבו אצלכם להט הנעורים והורמונים משתוללים. עכשיו אני מטיל ספק באומץ הלב שלכם, נראה לי שהסתכנתם שלא לצורך, תליתם את הבעיות האישיות שלכם ב"מטרה"… האמנתם שאתם משיחי העתיד, עם הנשק, בגדי ההסוואה, הדיבור התמידי בגוף ראשון רבים. שיחקתם במלחמה, אבל באמצעות חיילי הבדיל של לוח השחמט המשפחתי. אתם הרווחתם מזה לא רע, למדתם שפות, השלמתם תארים מתקדמים על חשבון מלגות מארגונים בינלאומיים. אבל נדמה לי ששניכם חטאתם ביהירות, תעוזה, גבורה כוזבת. הייתם צריכים לזוז הצדה ולתת לשיירת המתים לעבור, מה הייתם משיגים במאמצים המהוססים שלכם? בסופו של דבר, כולם משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. לא, אל תסתכלו עליי ככה. כן, אני מודה שאני חש הערצה מסוימת, אבל למה מעולם לא ראיתם בי חייל בגדודים שלכם?

אחר כך לא זכיתי לשום הפוגה. אבא שלי חזר לארצות הברית, לאמא שלי היה שבץ שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. הייתי יושב לידה ומביט יחד איתה אל האופק. אני דיברתי ודיברתי. אני חושד בקיומו של עולם טוב יותר. בואי נתרחק מהמטבח. נתרחק מהכוסות, הכפיות, התצלומים שלך כלוחמת גרילה צעירה על המקרר. לא, בואי נחפש את כרטיסי האוטובוס, המפות, המזוודות עם הגלגלים, המניפסטים, הכרזות של צ'ה גווארה… לילי התקשרה אליי עם "יש סיכוי ש… בוא דחוף". בתוך פחות משעה הייתי אצלה. היא חיכתה לי עם ערכה שקנתה בבית המרקחת. נישקה אותי נשיקה חטופה ונכנסה לחדר האמבטיה. אני יושב על המיטה ופורש את ההוראות של הבדיקה, כתוב שהיא בודקת הימצאות של הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או הורמון שלייתי אנושי בשתן. חמש דקות ההמתנה נראות לי כנצח. אני חושב על הילדות שלי, על הגלויות, על ה- Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija, על כרזות ה"איפה הם?", על הלחמנייה עם הנקניק, על הבולים של לנין, על אוהל האהבה, על מכונת הכתיבה "אוליבטי". לילי מתקרבת אליי; על הבדיקה יש סימן חיובי באדום בין שני חורים, ואני לא אוהב לא חיבור ולא חיסור. וכמובן מטח של האשמות: למה לא עשיתי ביד? או גמרתי בחוץ? למה אני כזה כלב מיוחם? אני חושב על הצורך העצום להיות בן לפני שהופכים לאב. יש לי בחילה איומה ואני לא יודע באיזו אידיאולוגיה להסתיר את חוסר הרצון שלי להיות אבא.