Write Stories

יום קיץ לוהט במיסיוֹנֶס, עם כל השמש, החום והשלווה שהעונה התברכה בהם. הטבע העולה על גדותיו נדמה שבע-רצון מעצמו.

בדומה לשמש, לחום ולשדות השלווים, גם האב פותח את ליבו אל הטבע.

"תיזהר, ילדון," הוא אומר לבנו, ממצה את כל האזהרות במילה אחת, שבנו מבין היטב.

"כן, אבא," משיב הילד בעוד הוא לוקח את רובה-הציד, ממלא את כיסי חולצתו בכדורים, ואחר מכפתר את הכיסים בזהירות.

"תחזור בצהריים," אומר אביו.

"כן, אבא," אומר שוב הנער הצעיר.

הוא אוחז ברובה, מחייך לאביו, נושק לו, והולך.

האב עוקב אחריו רגע במבטו ואחר שב למלאכת יומו, הנעימה לו עתה בשל שמחתו של בנו.

הוא יודע שבנו, שחונך מאז ינקותו להיזהר לנוכח סכנה, מיטיב להשתמש בנשק ולצוד כל חיה שתיקרה על דרכו. על אף קומתו הגבוהה מכפי גילו, אין הוא אלא בן שלוש-עשרה. וניתן עוד לטעות ולגרוע ממניין שנותיו למראה הטוהר בעיניו הכחולות, המלאות עדיין פליאת ילדוּת רעננה.

האב יכול לעקוב בעיני רוחו אחר נתיבו של בנו בלי שירים את מבטו ממלאכתו. עכשיו עבר את השביל האדום והוא בדרכו היישר אל היער דרך הקרחת שבשדה הגומא.

הוא יודע שלשֵם ציד – משחקי ציד – ביער, נחוצה סבלנות רבה יותר מזו שבנו מסוגל לה. לאחר שיפלס דרכו ביער יעקוף הקטן את שורת הקקטוסים ויצעד לעבר הביצה לחפש יונים, טוּקָנים, אולי זוג אנפות כְּאלה שראה חברו חואן ימים אחדים קודם לכן.

רק עתה חולף צל חיוך על שפתי האב, בהיזכרו באהבת הציד של שני הנערים. לעיתים אין הם לוכדים אלא יַקוּטוֹרו,ֹ1 לעיתים רחוקות יותר סוּרוּקוּאָה,2 ובכל זאת הם שבים בחדוות ניצחון, חואן לחוותו שלו עם רובה-הציד תשעה מילימטר שהוא עצמו נתן לו, ובנו שלו אל הגבעה שלהם, עם הסנט-אֶטְיֵן שישה-עשר מילימטר העצום שלו – רובה-ציד של אבקת-שריפה לבנה, בעל ארבעה בריחים.

גם הוא היה בדיוק כך. בן שלוש-עשרה, היה נותן הכל בעבור רובה-ציד. עכשיו יש רובה לבנו בן השלוש-עשרה, והאב מחייך.

אף-על-פי-כן, לא קל לאב אלמן, שבנו הוא בבת-עינו, לגדל את הילד כך, בן-חורין בתחומיו המוגדרים, קל-תנועה בידיו וברגליו מאז היה בן ארבע, יודע את פגיעתן הרעה של סכנות מסוימות ואת מגבלות כוחו שלו.

האב נאלץ לאזור את כל כוחותיו במאבק נגד מה שנראה בעיניו כאנוכיוּת. כמה קל לילד לעשות טעות, להציב את רגלו בחלל ריק וכבר… אתה שוכל את בנך! הסכנה אורבת לכל אדם בכל גיל, אך אִיוּמה נגרע אם משחר ילדותך התרגלת לסמוך על כוחך בלבד.

כך גידל האב את בנו. וכדי להשיג זאת היה עליו להתגבר על נטיות ליבו וכן על ייסורי נפשו, שכן האב הזה, גבר שקיבתו חלשה ועיניו קצרות-רואי, סבל זמן-מה מדמיונות-שווא.

העבר המאושר – שראוי היה כי ייקבר בשיכחה שכפה על עצמו – נגלה לו בדמות אשליות מכאיבות. גם ייסורי תעתועים ביחס לבנו לא נחסכו ממנו. במו-עיניו ראה אותו מכה בפטיש על קליע פַּרַבֶּלוּם בנפחייה, ראה אותו נופל ארצה שותת דם – כשלאמיתו של דבר הנער רק הבריק את האבזם של חגורת הציד שלו.

מחזות איומים… אבל היום, ביום הקיץ הבוער הזה, השוקק חיים, שדומה כי הנער ירש את האהבה אליו, האב מרגיש מאושר, שליו, ובוטח בעתיד.

ברגע זה נשמע קול נפץ עז לא הרחק משם.

"זה הסַנְט-אֶטְיֵן," חושב האב, המכיר את הצליל. "שתי יונים פחות ביער…" בלי לתת עוד את דעתו למאורע הפעוט, הוא שב ומשתקע במלאכתו.

השמש כבר במרומי השמים, והיא מוסיפה לעלות. בכל אשר תביט – סלעים, עפר, עצים – האוויר, דליל כבכבשן, רוטט מחום. קול זמזום עמוק ממלא את הנפש ומרווה את השדות מסביב לכל מלוא העין, בשעה זו שהיא תמצית החיים הטרוֹפּיים.

האב מציץ בשעונו: השעה שתים-עשרה. והוא נושא את עיניו אל היער.

בנו צריך להיות עכשיו בדרך חזרה. לעולם אין הם מועלים באמון שהם רוחשים זה לזה – האב כסוף-השיער והנער בן השלוש-עשרה. כשהבן משיב, "כן, אבא", אומנם יעמוד במילתו. הוא אמר שיחזור לפני שתים-עשרה, והאב חייך כשהביט בו מתרחק.

אולם הבן לא חזר.

האיש שב למלאכתו, כופה את עצמו להתרכז בעבודה. קל, קל כל-כך לשכוח את השעה ביער, לרבוץ על האדמה שעה קלה, לנוח, לא לזוז…

לפתע-פתאום דוממים ונאלמים אור הצהריים, הזמזום הטרופי וליבו של האב, בשל המחשבה הזאת שעלתה על דעתו זה עתה: בנו נח, אינו זז…

הזמן עובר: השעה שתים-עשרה וחצי. האב פונה לצאת מבית-המלאכה ובשעה שהוא משעין את ידו על שולחן העבודה, מגיח ממעמקי זכרונו קול הנפץ של קליע הפַּרַבֶּלוּם. ומייד, לראשונה זה שלוש שעות, מתחוור לו שלא שמע כלום מאז קול הירייה של הסנט-אֶטיֵן. הוא לא שמע אבנים מתגלגלות תחת צעדים מוכרים. בנו לא שב, וכל הטבע עוצר את נשימתו על גבול היער, מחכה לו…

הה! מזג רגוע ואמון מוחלט בבן לא די בהם להניס את רוח-הרפאים של האסון הניבטת לעיניו קצרות-הרואי של האב, נישאת ועולה מקצווי היער. פיזור-נפש, שיכחה, עיכוב לא-צפוי – כל אלה אינם מתקבלים על דעתו; אין בהם כדי להסביר את איחורו של הבן.

ירייה אחת, ירייה אחת ויחידה נשמעה, זה זמן רב. האב לא שמע מאז אפילו צליל אחד, לא ראה שום ציפור; שום אדם לא יצא ובא דרך הקרחת שבגומא לבשר לו ששם, בגדר התיל… אסון נורא…

האב נחפז לדרכו פזור-דעת, בלי המאצ'טה שלו. הוא חוצה את הקרחת, נכנס ליער, עוקף את שורת הקקטוסים – ולא מוצא שום זכר לבנו.

כל הטבע, כמדומה, לא נע ולא זע. ולאחר שתר את כל שבילי הציד הידועים וחיפש בסבך לשווא, האב יודע היטב שכל צעד מוביל אותו, בדרך אכזרית ובלתי-נמנעת, לעבר גופת בנו.

אין לו אפילו תוכחה לעצמו, אומלל שכמותו. רק הוודאות הקרה, הנוראית והנחרצת: בנו ירה בעצמו כשניסה לעבור מעל…

אבל איפה… איפה! הוא ראה משהו מתרומם… לא, זה איננו בנו, לא…! והוא חוזר בדרך אחרת, ואחר-כך באחרת, ובעוד אחת…

למותר להראות כאן את חוורונו של האיש או העֱנוּת בעיניו. עוד לא קרא לבנו. אף שליבו זועק את שמו, פיו אילם. הוא בטוח שאם אך יהגה את שם בנו, יקרא לו בקול רם, תהיה בכך הודאה במותו.

"בן!" נמלט מפיו פתאום…

אין קול ואין עונה. האב, שזיקנה קפצה עליו, הולך בשבילים שהאדימו משמש ומחפש את בנו שמת זה עתה.

"בן! ילדון שלי!" מילות החיבה בוקעות מעומק נשמתו.

פעם אחת, בשעה של אושר ושלווה, החריד את האב מחזה תעתועים ובו בנו מתגולל על הקרקע, מצחו מרוסק מקליע. עתה, בכל פינה אפלולית של היער הוא רואה גדר-תיל מתנוצצת. ולרגלי עמוד של גדר, רובהו לצדו, הוא רואה את…

"בן! ילדון שלי!"

אפילו הכוחות המייסרים אב הוזה בסיוטים האיומים ביותר, יש להם גבול. והאב הזה חש שבינתו אובדת לו – ולפתע-פתאום הוא רואה את בנו מגיע בשביל ממול.

מראה פניו של האב, ביער בלא המאצ'טה שלו, די בו להחיש את צעדיו של הנער בן השלוש-עשרה ולהעלות דמעות בעיניו.

"ילדון שלי," לוחש האב וצונח אל החול הלבן באפיסת-כוחות, ומחבק את רגלי בנו.

הילד עומד, רגליו חבוקות בידי אביו. הוא מבין את כאבו של האב ומלטף את ראשו לאט. "אבא המסכן…"

הזמן שעמד מלכת שוב נוקף. עוד מעט תהיה השעה שלוש. יחד עתה, האב ובנו יוצאים בחזרה הביתה. וגם אם אפשר להודות בדמעות שבקולו של איש חזק, הבה נאטום את אוזנינו בחמלה, פן נשמע את הייסורים בקול הזה.

"למה לא בדקת מה השעה לפי השמש?" לוחש האב.

"הסתכלתי, אבא… אבל כשהתכוננתי לחזור ראיתי את האנפות של חואן והתחלתי לעקוב אחריהן…"

"כל-כך הדאגת אותי, בן…!"

"אבא'לה," לוחש גם הבן.

מקץ שתיקה ארוכה: "והאנפות, הרגת אותן?" שואל האב.

"לא…"

פרט תפל, ככלות הכל. תחת השמים הבוערים, בקרחת שבשדה הגומא, האיש חוזר הביתה עם בנו, זרועו נחה באושר על כתפי הנער, הגבוהות כמעט ככתפיו שלו. הוא חוזר שטוף זיעה, ואף שגופו ונפשו רצוצים, הוא מחייך באושר…

הוא מחייך באושר הזוי. כי האב הזה צועד לבדו. הוא לא מצא איש, וזרועו נחה על האוויר הריק. כי מאחוריו, לרגלי עמוד של גדר, שוכב בשמש בנו האהוב, רגליו הלכודות בתיל גבוהות מגופו, והוא מת מאז השעה עשר בבוקר.


*מתוך הקובץ "על אהבה, טירוף ומוות", הוצאת חרגול, 2001.

ריקרדו גונסאלס הלך לקולנוע באופן קבוע. הזיכרון החשוב הראשון שלו משם הוא סרט בשחור-לבן על שוטרים וגנבים שראה לפני די הרבה שנים. לפני כן היה הולך לקולנוע לעתים יותר רחוקות, פעם בשבועיים או פעם בחודש, אבל אחרי הסרט ההוא הכול השתנה. כשיצא מהאולם הוא הרגיש פתאום צורך דחוף לראות את הסרט פעם נוספת. וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב שוב מול אותו רצף תמונות בשחור-לבן ועקב אחר הפעולות של הגנבים, שברחו מהשוטרים. הם גנבו מכונית משוריינת, אבל לא הצליחו לפרוץ אותה. ריקרדו גונסאלס ידע שיתר הצופים לא יודעים את הסוף ורצה לדבר עליו עם מישהו, להתפעל עם השכן במושב הסמוך מהמתח המופתי שנוצר כשאחד השודדים מנסה לקחת מידו של השומר את האקדח ולא מבחין שהוא עדיין בחיים. אבל ריקרדו גונסאלס לא הכיר איש באולם: כולם שם היו אנשים זרים. בסוף הכול משתבש בשביל שני הגברים והבחורה; היא קופצת מהצוק עם המנהיג. אחר כך הופיעה המילה "סוף" וריקרדו הבין, לפי תגובת הקהל, שהסרט לא היה להיט. סרט מבאס, הם אמרו, והסוף לא ברור. ריקרדו שוטט בעיר שעות וחשב על התגובה של הצופים, שנראתה לו מוזרה. הוא התחיל להטיל ספק באיכות הסרט: עלה בדעתו שאולי הטעות היא דווקא שלו. אבל אין שום דבר מוזר בסוף הזה, הוא ברור לגמרי! המנהיג והבחורה מתאבדים, אין שום ספק. מה הצופים לא הבינו? מכל מקום, הוא לא ידע מספיק על קולנוע כדי להיות בטוח שהוא צודק, מכאן הספקות. אילו היה יכול לדבר עם מישהו, אילו הכיר מישהו בעיר הזאת שאפשר היה לשאול אותו שאלות על הסרט… אבל לא. הפתרון היחיד שעלה בדעתו היה לחזור לקולנוע למחרת. כשהגיש לשומר את הכרטיס, הוא זיהה אותו ועקב אחריו במבטו, כולו חיוכים.

"לפחות יש מישהו אחד שאהב את הכישלון הזה," הוא אמר, אחרי שריקרדו חלף על פניו. "הטיפוס שהרגע נכנס כבר ראה אותו איזה שמונה פעמים."

ריקרדו גונסאלס התיישב באותו מושב שישב בו בפעמים האחרות שראה את הסרט. הוא חיכה בקוצר רוח שהאורות ייכבו. הפעם הוא ידע שלשחקן שמשחק את המנהיג קוראים רוד סטייגר ולבחורה קוראים נדיה טילר. הוא עקב אחרי העלילה, שטוף בזיעה קרה. בסצנת הסיום, כשסטייגר והבחורה עומדים על שפת התהום ואומרים לשוטרים: "כן, אנחנו כבר יורדים", ריקרדו הבין שהקהל שוב יעזוב את האולם בלי להבין את הסוף.

"הם מתאבדים, הם קופצים מהצוק!" הוא קם וצעק פתאום, משתמש בידיים בתור מגאפון.

מפולת של קריאות השתקה נחתה על ראשו של ריקרדו, אבל הוא התעלם מהן לחלוטין.

"שימו לב שהמצלמה מצלמת מלמטה, הם מעדיפים למות מאשר ליפול בידי המשטרה, תבינו!" הוא צעק שוב; באותו רגע לפתו שלושה עובדים את חולצתו.

"רמאים, הדבר הטוב היחיד בכל הסרט היה הטיפוס הזה שהתחיל לצעוק באמצע האולם," העירה ביציאה גברת בשמלה סגולה.

הכי כיף לחלוק את השמחה עם יתר הצופים אחרי שראינו יחד סרט גדול, או לדרוש בחזרה את הכסף אם הסרט היה גרוע. זה מה שנפלא בימי שבת: אני יכול להביט בזוגות נכנסים לאולם יד ביד, ואני אוהב אותם כי אני יודע שכל מה שקורה פה הוא הדבר הכי חשוב בעולם בשבילם. אנשים שמחים בשבת, מדברים הרבה, ואני יכול לשמוע מה הם אומרים, לעמוד ליד קבוצות של אנשים ולשמוע מה דעתם על הסרט ולהחליט אם אני מסכים איתם. גם ימי ראשון הם בסדר. אבל באופן שונה: אנשים הולכים לקולנוע, אבל הפנים שלהם לא שמחים, כנראה כי יום שני נמצא מעבר לפינה. בגלל זה בימי ראשון קשה לדעת מה אנשים חשבו על הסרט.

אילו הכרתי מישהו שאוהב קולנוע, הכול היה יותר קל. כן, היינו הולכים לקולנוע כל יום ולא היה אכפת לנו אם האולם ריק. היינו מדברים ואחר כך משוטטים בעיר הזאת. זה היה יכול להיות מעולה בשבילי, בעיקר באמצע השבוע, כשאף אחד כמעט לא הולך לקולנוע. עצוב לשבת לבד, מוקף במושבים ריקים, אבל אם לא ללכת לקולנוע, מה עוד יש לי לעשות? לא מעט פעמים, בימי שני, מוקף בשלושה או ארבעה פרצופים ממורמרים, שקלתי לצאת באמצע הסרט. אבל יום אחד אצא לעיר לחפש את חובבי הקולנוע, את אלה שאני פוגש כל יום שבת בבית קולנוע זה או אחר. אוכל לחפש, למשל, את הבחורה עם השיער היפה שהולכת עם החבר שלה ומחייכת תמיד. היא בטח יודעת הרבה על קולנוע, כי היא הולכת כמעט פעמיים בשבוע. אחפש מישהו ואדבר איתו על הכול, מהסרט הראשון ועד האחרון. יום אחד אני אעשה את זה, בחיי.

"אתה ילד גדול עכשיו" החזיק בקושי שלושה ימים על המסך. ריקרדו גונסאלס ראה את שלוש ההצגות של יום שישי ואפילו חזר בשבת. זה היה היום שבו הקהל הזועם דרש את כספו חזרה חצי שעה אחרי שהסרט התחיל. ומכיוון שאיש לא התייחס אליהם, התחילו הצופים לזרוק פופקורן דביק ואפילו נעליים, וחלקן פגעו במסך. ההנהלה נאלצה להדליק את האורות ולהכריז שמעתה והלאה היא שומרת לעצמה את הזכות לסלק מהאולם כל מי שיתנהג באופן לא ראוי. האורות שוב כבו, האנשים המשיכו לעשות בלגן וההנהלה לא עשתה כלום. ריקרדו, רועד מרוב כעס, תהה מדוע הם לא עוצרים את ההקרנה ומדוע הצופים, אם הסרט לא מוצא חן בעיניהם, לא עוזבים את האולם. הוא סבל במשך כל הסרט והביט בשחקן החדש, שזו היתה הופעת הבכורה שלו, ובאליזבת הרטמן היפהפייה, וביקש סליחה על קבלת הפנים הזאת, מהם ומפרנסיס פורד קופולה, בשם כל חובבי הקולנוע. אחרי הסרט הסתער ריקרדו גונסאלס לתוך המון המתלוננים. הבחורה עם השיער היפה היתה ביניהם. ריקרדו נעמד מאחוריה כדי לשמוע מה היא אומרת על הסרט, אבל היא לא אמרה שום דבר: רק הסתכלה על החבר שלה וחייכה, זה הכול. ריקרדו גונסאלס לא האמין, הוא חשב שהיא יפה מכדי לא להגיד שום דבר אחרי שראתה סרט נפלא כל כך כמו "אתה ילד גדול עכשיו". אם היא רק תראה לי במילים שהיא אהבה את הסרט, אגש ואגיד לה שלום, אבל היא לא אומרת כלום, היא רק עומדת שם ומחייכת.

"סרט גדול, הכי טוב שראיתי השנה."

המילים האלה נאמרו קרוב מאוד לראשו. ריקרדו גונסאלס הסתובב בעיניים פעורות ושפתיים חשוקות וחיפש את הדובר: זה היה בחור שמן במכנסי ג'ינס אמריקאים והוא המשיך להלל את הסרט למרות החבורה שלו, שהביטה בו בלעג אולי קצת קרבי מדי. אבל המצב הגרוע של הבחור לא עורר בריקרדו רחמים, אלא הערצה. הוא רצה להתנפל על השמן, לחבק אותו ולהכריז שגם הוא, כמוהו, אהב את הסרט של קופולה. אבל הוא ריסן את עצמו: עדיף לחכות עד שיהיו מחוץ לבית הקולנוע. הוא ראה את השמן מתחמק מהחבורה ונעמד מול הכרזה של הסרט. ריקרדו הלך אחריו ושמח לגלות שהוא לבד. גם הוא בטח מחפש מישהו לדבר איתו על קולנוע, הוא חשב, בזמן שראה את השמן מתקדם בשדרה.

ריקרדו הבין שהוא בזבז הזדמנות טובה לדבר עם השמן ויצא בעקבותיו, חוכך בדעתו כיצד לפתוח בשיחה. תן יד, אחי, רואים שאתה מבין בקולנוע. ככה אנשים מדברים בעיר הזאת. וכשהשמן ישאל אותו מדוע זכה במחמאה, ריקרדו יאמר לו גם אני אהבתי את "אתה ילד גדול עכשיו", חבל שהטמבלים האלה לא יודעים להעריך את הסרט. והם ישבו בבית או סתם ישוטטו בעיר, ידיים בכיסים, וידברו על הסרטים הכי טובים: "ג'ולייטה של הרוחות", של פליני או "הרץ", של קרול ריד, מכיר? נראה לי שהוא אנגלי, קשיש אנגלי: "הרץ", כן, עם לורנס הארווי, ואלן בייטס, לא? ועם לי רמיק, בחורה מתוקה עם שיניים יפות. באנגלית זה The Running Man  או The Ballad of the Running Man, "בלדה לאיש הרץ", "בלדה לנמלט"; פואטי יותר, לא? אני מזכיר אותו רק כי הוא נראה לי סרט מתח מופתי. והם ידברו גם על רוברט וייז, על הקולנוע שעשה לפני שהתחיל לייצר עוד ועוד סרטים שנועדו רק לזכייה בפרסי אוסקר. הם ידברו על "רדיפה", Hill House או The Haunted, לא יודע, אני תמיד מתבלבל בין הכותרת בספרדית לכותרת באנגלית לכותרת של הרומן שעליו מבוסס הסרט, ובסוף אין לי מושג מה זה מה. Hill House, סרט על רוחות רפאים עם ג'ולי האריס, סרט מעולה, מעודן, שעושה כבוד לז'אנר, לדעתי. והוא יגיד לו גם שהוא הולך לקולנוע מאז שהוא נולד, אבל שהוא אף פעם לא דיבר על סרטים עם אף אחד, שזו ההזדמנות הראשונה שלו להחליף רעיונות עם מישהו. הוא החליט לחכות עוד שני בלוקים ואז פשוט לגשת לשמן. גם אני אהבתי את "אתה ילד גדול עכשיו", תן יד לכבוד פרנסיס פורד קופולה, אחי.

השמן הוציא את הידיים מהכיסים ונעצר, כך עשה גם ריקרדו גונסאלס, שישה צעדים מאחוריו. השמן הביט לאחור, כאילו נפל לו משהו בדרך. הוא ראה את ריקרדו מחייך אליו, משום שהדבר היחיד שהצליח לעשות הוא לחייך, בציפייה שהשמן יסתובב ויושיט לו יד. אתה בא מהקולנוע, נכון? כשראה שהשמן לא ניגש אליו, ריקרדו הניח שהוא מחכה שהוא יתחיל בשיחה. אבל גם זו היתה טעות. השמן תחב שוב את הידיים בכיסים והמשיך ללכת, מהר יותר. ריקרדו המופתע יצא בעקבותיו.

החל להחשיך. הם הלכו כברת דרך. ריקרדו החיש את צעדיו, כשיגיעו לצומת הוא ייגש אליו. אתה מבין בקולנוע, אהבת את "אתה ילד גדול עכשיו", לא ככה? השמן הגיע לצומת, הביט אחורה פעם נוספת וריקרדו שוב חייך אליו במחשבה שהנה הפעם השמן יעצור. אבל לא: הוא פנה ימינה. ריקרדו לא הבין מה קורה, הוא מיהר לעבר הצומת, כמעט בריצה, ופנה ימינה, אבל לתדהמתו – השמן נעלם. ריקרדו סוכך על עיניו וניסה להבחין אם הבחור שהולך שם רחוק, באפלולית של שבע בערב, הוא האדם שהוא מחפש. לא, זה לא הוא. הוא תהה בדאגה מה יכול היה לקרות לחבר שלו. לאן נעלמת, איש, רציתי לדבר איתך על "אתה ילד גדול עכשיו", סרט ענק, לא?

ואז הוא הופיע. דלת הכניסה של בית צהוב נפתחה וממנה יצא הגוף הגדול של חברו, הידיים בכיסים של מכנסי הג'ינס האמריקאים. הוא נעץ את מבטו בריקרדו, שהספיק לחייך ולומר לו שלום לפני שראה את היתר מגיחים מתוך הבית.

"ערב טוב," אמר ריקרדו. התחלתי ברגל שמאל. בעיר הזאת אנשים אומרים היי או מה העניינים.

השמן לא ענה: רק בהה בו. מאחוריו עמדו ארבעה ובחור חמישי סגר את הדלת של הבית הצהוב.

"אהבת את הסרט, לא?" מלמל ריקרדו והתקרב אליו.

"אל תיגע בי, יא מתרומם," איים השמן, אחרי רגע של היסוס, "אל תתקרב אלי אפילו."

"בואו נפרק לו את הפרצוף," אמר בחור אחר, דומה מאוד לשמן, אבל רזה עד גיחוך.

"מה?" שאל ריקרדו גונסאלס. "לא, באתי רק לדבר איתו," הוא הצביע על השמן, "על הסרט. תשאלו אותו בעצמכם ותראו שאני צודק. ראית את 'אתה ילד גדול עכשיו', נכון?"

"מה קרה? לא מצאת שום חבר בקולנוע, יא הומו?" שאל השמן, והיכה את ריקרדו ביד שהושיט לעברו.

"לא, אתה לא מבין, אתה לא מבין, באתי לדבר על הסרט, אתה אהבת אותו, לא ככה?"

"לא, לא אהבתי אותו."

ואז הם הרביצו לריקרדו גונסאלס. בעודו מפענח את תשובתו של השמן, הוא חש את המהלומה הראשונה בעורפו, ואחריה אגרופו של השמן ופניו מאחור, מכה בגב וקריאות הצהלה של הנערים האלה, ואם אחטוף עוד אחת שם אתפוצץ אבל לא ירד דם, אתפוצץ, הוא אמר שהוא לא אהב את הסרט אבל זה לא באמת הוא, באתי כדי לדבר על הסרט, נראה לי שהאמא קוראת לילדים לבוא לשולחן, המנגו הזה שתלוי שם, הדברים האלה לא קורים פה, אני ראיתי את כל האנשים בעיר הזאת אוהבים זה את זה, לפני שגופו הוטח פתאום על הקרקע לחיק האספלט המתוק והלח.

אני הולך לקולנוע כל כך הרבה זמן שאני מכיר את הריח של האנשים על המסך. לא מזמן ראיתי סרט חדש של פיטר קולינסון: "יום ארוך למות בו", יום ארוך מדי שהדבר היחיד שהם עושים בו הוא להרוג, כי אפילו כשהם מתים, הם הורגים – את עצמם. אבל עברו כבר הרבה ימי שבת וימי ראשון והרבה סרטים. לכן אני בספק שיש מישהו בעיר הזאת ששמח כמוני, כשאני מגלה שהאנשים שבאים איתי לקולנוע מסכימים איתי לגבי סרט כזה או אחר. יום אחד אגיד שלום לכל החברים שלי, לכל הבחורות שמתיישבות לידי באולמות; כשאתחיל לא יהיה לזה סוף. הבחורה עם השיער היפה לא נראית בשום מקום: היא בטח עברה לעיר אחרת; הבחור שהסתובב איתה, לעומת זאת, ממשיך לבוא לקולנוע, אבל עם בחורה אחרת, בעלת עיניים ירוקות ושיער שחור. גם הם חברים שלי: תמיד כשהם רואים אותי הם אומרים לי שלום בחיבה. הרבה סיפורים הוקרנו על המסך והרבה ימי שבת באו והלכו, ואני מאושר כשהם יוצאים מהאולם מלאי הערצה אחרי סרט של פולנסקי או של וינר או של פיטר ווטקינס או של פונטקורבו, או אפילו של סטיוארט רוזנברג, כן, זה שעשה את Cool Hand Luke, עם פול ניומן, ראיתם אותו? כן, Cool Hand Luke, אבל אל תתעצבנו, אני חייב להזכיר את הכותרת המקורית כשבספרדית שינו לה את המשמעות, אבל את זה אתם יודעים טוב מאוד. בגלל זה אני מחכה ליום שבת, כדי לפגוש את החברים שלי ולדבר איתם ולשוטט בעיר, להיזכר בקים נובאק ב"האגדה של ליילה קלייר", של רוברט אולדריץ', ולהכיר בכך שאנחנו מאוהבים מעל הראש בלי רמיק ובשירלי מקליין ובאנז'נט קומר בתפקיד בחורה מקסיקנית לצד מרלון ברנדו, ושאנחנו אוהבים גם את קתרין דנב ב-Repulsion. ולמה לא להיזכר לפעמים בסרטים של המנוחים ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור ולהעלות השערות לגבי תאונת הדרכים שהרגה אותם: אנחנו לועגים להם, אבל גם זוכרים אותם באהבה. ובסופי שבוע, תמיד, אנחנו הולכים לאולמות סוג ב' או סוג ז' כדי לראות את הסרטים שפספסנו, כמו הפעם ההיא שיצא לנו לראות את "המרדף" של ארתור פן והחזקתי לה את היד ביציאה ונזכרנו בסצנות הסיום של Blow-Up, את יודעת על מה אני מדבר, מותק, הגבר שמשוטט בעיר ומתבונן בתמונה היפה כל כך שיוצרים שני מאהבים, והוא עומד שם בנוכחות האהבה ומצלם, והתוצאה של אותה תמונת אהבה היא רצח ומוות, והגבר לא רוצה שזה יחמוק לו מהידיים כי זה הדבר היחיד החשוב שקרה לו בחיים האומללים שלו, אבל אני אומר לך, מותק, אי אפשר, אי אפשר לשרוד שם, עדיף להצטרף למאושרים שנפל בחלקם המזל לא לחשוב, כדי לשרוד צריך ללמוד לשחק טניס בלי כדור ובלי מחבט. ככה זה: העיר קיימת ואני קיים בעיר ואני הולך לקולנוע ואני מאושר.

אין דבר שריקרדו גונסאלס היה רוצה יותר בחיים מאשר לדבר על המערבון הזה שראה לפני המון זמן, "המסע לשילה", עם סצנות מלחמה שלקחו מסרטים אחרים. סרט הנעורים היחיד על מלחמת האזרחים, על שבעה נערים טקסנים שמחפשים משהו ולא יודעים מה. הוא היה רוצה לדבר עם מישהו, לא משנה מי, על כמה סצנות יפות בסרט הזה, אבל הוא שותק, הוא יודע שעליו לשתוק, ואחרי הסרט הוא משוטט בעיר הזאת, מדבר לעצמו ועיניו בקרקע. הוא מכיר המרצפות בעל פה והוא שב ומעלה בדמיונו את הצבעים, הרגשות והמילים שראה על המסך.

כי ריקרדו גונסאלס ממשיך ללכת לקולנוע.

1969

כשהגעתי לבריסל התחילו לכתוב בעיתונים שהסוף של החלום האירופי מתקרב. החשדנות גברה וכך גם האלימות בתחבורה הציבורית, שתמיד התחילה כשאחד הנוסעים ביקש מנוסע אחר שינמיך את המוזיקה ב-mp3 או בנייד שלו. יום אחד, הלכתי לראות דירת סטודיו בשכונת איקְסֶל ובדרך חזרה ראיתי שתי חבורות של יותר משלושים צעירים שוברים בקבוקי בירה "ג'וּפּילֶר" על המדרגות מול הבורסה. הם נסוגו עד לדוכן מטוגנים ושם, בבליל של מיונז, קרוּדיטֵה ופריקאנְדֵל, הם התחילו לדמם. בעלי הבית של הדירות שרציתי לשכור לא הפסיקו לשאול אותי שאלות חטטניות; זקן אחד אפילו שאל אותי על תדירות חיי המין שלי והוסיף (בלחישה) אם הבחורות שאני מביא הביתה "מתנהגות בהגיון, זאת אומרת, האם הן דיסקרטיות". כמו כל אחד במצבי, במשך שנים הייתי נתון למסכת אינסופית של שכירות מופקעת ובעלי בית נבזים. למרבה המזל, פגשתי בחורה בשם אלין בארוחת ערב שהוזמנתי אליה. היא היתה שוודית. ליוויתי אותה הביתה אחרי המפגש. המארח אמנם הושיב אותנו יחד כי שנינו מתרגמים, אבל הסיבה שהסתדרנו היתה חוסר העניין הגמור שגילינו ביתר הסועדים. אלין תרגמה את אחת מיצירותיו המוקדמות של מועמד לפרס נובל, משורר מצרי או טורקי; פניתי אליה בלשון של כבוד, כי חשדתי שטרם מלאו לה ארבעים. היא סיפרה לי שהיא מתכננת לחיות תקופה במזרח התיכון והציעה לי לשהות בדירה שלה בינתיים. "מה שקרה בינינו," היא אמרה לי למחרת, בזמן שחיפשתי את הנעליים שלי והיא התכסתה בחלוק, אם כי אחד משדיה עדיין היה חשוף, "לא מקנה לך את הזכות לפנות אלי בלשון של קרבה, כמובן". בלגיה היתה ארץ ללא ממשלה ששרר בה כאוס מעורפל.

בתמורה, אטפל בחתולה – אלין הגישה לי מין טופס בריאות מהווטרינר – ובחשבונות החשמל והמים. בנוסף לכך, התחייבתי לכסות הוצאות ניקיון, כלומר לשלם לטרסיטה, המנקה הפיליפינית, אחת לשבועיים. "אין לה אישור שהייה. אני לא רוצה לגזול ממנה את מעט העבודה שיש לה. היא מאוד נחמדה ומאוד קתולית," אמרה לי אלין בעיניים פעורות, כאילו זה לא נתפס בעיניה, "והיא שולחת את כל הכסף שלה למשפחה שלה ב… מנילה? זאת הבירה של הפיליפינים, לא? בכל מקרה, יש לה מפתח לדירה".

הקדשתי את כל הזמן שלי לעבודות תרגום והקפדתי לא להיות בדירה בימים שטרסיטה באה לנקות, שלוש או ארבע שעות אחרי הצהריים. משום מה הנוכחות שלה גרמה להרגיש לא בנוח, כמו לתת נדבה לקבצן ולהקפיד להסתכל על הפצעים שלו. מעולם לא ניקו לי את הבית וגם לא הייתי יכול להרשות את זה לעצמי. השארתי כמה שטרות על השולחן ויצאתי לסיבוב, לראות מה מציג באַנְסייֵן בֶּלְז'יק או לשבת בספרייה ציבורית שחבורת הולנדים מכרו בה קוקאין מדולל מאחורי האגף של שירה מתורגמת.

מדי פעם קיבלתי מייל מאלין, ששאלה לשלומה של החתולה. החיה אכלה טוב וישנה כל הזמן, אבל עדיין לא הפגינה כלפי שום חיבה. סיפרתי לה על המכתבים שהגיעו מעיריית בריסל ושפתחתי אותם, כפי שסיכמנו מראש. אף על פי שחתמנו על חוזה (הייתי זקוק לכתובת מטעמי עבודה; כך גם גיליתי, ליד תמונת הדרכון שלה, את גילה המדוייק, שלושים ותשע, עשר יותר ממני), העירייה רצתה לוודא שהדיירים בבית הם אלה שמופיעים בחוזה.

"לעת עתה, אל תפתח להם את הדלת," ענתה בקצרה אלין במייל הבא.          

(היא דווקא כן החליטה לפנות אלי בלשון של קרבה).

"את רוצה שלא אצא לרחוב ואסתגר כל היום בדירה?" כתבתי לה.

"הדירה רשומה גם על שם בעלי," היא הסבירה לי במייל הבא. (זה לא הפתיע אותי). "תיאורטית, הוא גר שם אתנו. קוראים לו קֵס. בבקשה תעשה מה שאני מבקשת".

לא עניתי. דמיינתי את בעלה כאחד מאותם גברים מחויטים שממלאים את הברים האפנתיים בימי שישי עם כל מיני עובדים ממשלתיים (ובימי ראשון, קס מבשל מקרוני לבוש במכנסי קורדרוי. והיא תמיד תאהב אותו, לא משנה איפה הוא יהיה).

לא הסתגרתי בדירה של אלין, כמובן, אבל כשהתחילו לצלצל בפעמון, דאגתי. החלטתי להרחיק את שולחן העבודה מהחלונות בסלון. תרגמתי אז סופר פולני מהמאה התשע עשרה, בדרך כלל בלילות, בין עשר לארבע. לפני שהלכתי לישון, הצצתי לחצר הפנימית וראיתי, בחרדה עצומה, את החתולה הולכת בנחת על המעקה של הקומה השלישית. ממרחק של חמישה מטרים, היא קראה עלי תיגר, בלתי ניתנת להשגה.

אבל זה לא פסק. בהתחלה הם צלצלו בצהריים. וכעבור כמה ימים, לפנות ערב, אם כי אז כבר לא הייתי בטוח מי מצלצל, הפקידים של העירייה, מכר כלשהו או, למה לא בעצם, הדוור. בתוך זמן קצר, צלצל הפעמון כל בוקר בין שמונה לתשע, שעה שבה ישנתי. כתבתי לאלין תלונה במייל; היא הבטיחה שהיא תיצור קשר עם העירייה. החלטתי שאעבוד בינתיים בחלק האחורי של הבית, במטבח, שם החלונות פונים לרצפת הלבנים של החצר הפנימית החשוכה.

יום אחד הזזתי הצידה את המחשב והתחלתי לבשל. הרהרתי בנטייה המוזרה של הסופר הפולני לגרום לדמויות שלו לשקוע בהתעלסויות אינסופיות ופתאום, בזמן שאכלתי את ארוחת הבוקר, שמעתי חריקה מהמסדרון בכניסה. חשבתי שאלה הפקידים שמנסים לפרוץ את הדלת. התעשתי וכחכחתי בגרוני פעמיים (כדי לאזור אומץ?). כשניגשתי לדלת ראיתי שתי כפות רגליים קטנות ויחפות ואחריהן גוף נשי זעיר. שכחתי לגמרי איזה יום בשבוע זה. היא נעמדה מול ארגז החול של החתולה והצביעה לעברי באותה יד שבה אחזה זוג נעלי בלט ללא שרוכים. היא התחילה לצחוק, כיסתה את הפה ביד השנייה ואמרה,

"קוראים לי טֶרסיטַה," היא הניחה את הנעליים על הרצפה והושיטה לי יד. היא דיברה באנגלית. "מצחיק, נכון? כן, קוראים לי טרסיטה."

אמרתי לה מי אני. היא לא התייחסה וניגשה למטבח לחפש משהו בכיור שלא הבחנתי בו קודם, כלי שהיה מלא בחומרי ניקוי. היא עשתה העוויה סתומה והביטה בשעון עם לוגו של קוקה קולה שהיה תלוי מעל המיקרוגל. השעה היתה רבע לשתיים. התבוננתי בה בעניין בזמן שחיסלתי את כריך העוף שלי. היא פלטה זעקה:

"רבע שעה."

אחר כך היא הוציאה מהתיק שלה מפית נייר, בננה ובקבוק מים מלא למחצה. בזינוק אחד היא התיישבה על כיסא בצד השני של השולחן. הנחתי שהרגליים שלה לא נוגעות ברצפה.

"את יכולה לקחת מה שבא לך מהמקרר," הצעתי לה. "משקה קל, בירה, יוגורט… יש לי גם תה," שום דבר מזה לא היה נכון.

"מספיק לי בננה. אני אוהבת לאכול בננה אחרי הצהריים," היא אמרה לי.

הוצאתי מהמגירה סכין ומזלג וחתכתי את מה שנשאר מהכריך לחתיכות:

"הרבה עבודה?" שאלתי.

"הרבה עבודה, מעט עבודה… הרבה עבודה, מעט עבודה," היא ענתה בחיוך, בקול המתנגן שלה.

קמתי לקחת תפוח והתחלתי לקלף אותו.

"יכול להיות שאלין תחזור בשבוע הבא," אמרתי.

"נחמדה. הו, היא כל כך נחמדה גברת אלין…" היא לגמה מהמים והביטה בחתולה, שזה עתה נכנסה למטבח בעקבות ההמולה. החיה קימרה את גבה ונפנפה בזנב בקדחתנות, כאילו מחשמלים אותה באזור פי הטבעת. פתאום היא ניתרה והתיישבה לי על הברכיים. חשבתי שהחתולה תוקפת אותי; אבל לא, היא פשוט ישבה בלי לזוז והשעינה את הלסת שלה בקצה השולחן. טרסיטה גמרה את הבננה והתחילה למחוא כפיים.

"זאת הפעם הראשונה," ניסיתי להסביר לה. "עד עכשיו היא אף פעם לא…"

"אתה אוהב חתולים?" היא שאלה אותי, מוחה מפניה דמעות של שמחה.

"הם יודעים ללוות את האדם, אבל הם גם עצמאיים מאוד." כאן נגמר הידע שלי על אודות החיה הזאת.

"אכפת לך שאעשן?"

היא הדליקה סיגריה והביטה בי, בזמן שעטף אותי ענן סמיך של עשן חשיש.

"טבקי משוגעקי," אמרתי בחיוך.

"מה?"

"את אוהבת חתולים?"

"לא, לא, לא," היא ענתה לי בהעוויה של גועל. "הם מלוכלכים והם עושים פיפי בכל מקום." בזמן שהדגימה בתנועות זרוע את האמירה "בכל מקום", היא פיזרה את האפר של הג'וינט על השולחן.

היא קפצה מהכיסא לקחת כוס של בירה "שוף" והשתמשה בה בתור מאפרה. היו לה את הרגליים הכי קטנות שראיתי בחיים שלי.

"אתה תמיד אוכל לבד?" היא שאלה אותי.

"לבד?"

"אתה, לבד. או אתה והחתולה, או אתה והוא," היא אמרה והצביעה על המחשב בלי לגעת בו, כאילו מדובר בחומר נפץ.

"כן."

היא הוציאה לשון לחתולה וחייכה אלי:

"לא טוב לגבר לאכול לבד. זה לא בריא."

"אני אוהב את זה," עניתי מוכנית, "אני אוהב את השקט."

"אבל מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," היא שאפה שאיפה ארוכה וכיבתה את הג'וינט בתחתית הכוס. "אוכל צריך לכבד."

"מי אמר?" שאלתי אותה.

היא שתקה וכעבור זמן מה הכריזה:

"השעה שתיים! לעבודה!"

היא נעלה את נעלי הבלט שלה והתחילה להתרוצץ בכל הבית. היא מילאה שני דליים במים חמים ונעלמה לתוך השירותים ואחר כך מאחורי הדלתות של הסלון. מבעד לזגוגיות העמומות נראו התנועות של טרסיטה כאילו הן עשויות אֶתֶר. המשכתי לעבוד על התרגום שלי: נתקעתי בתיאור של מין בית חלומות שמופיע ביצירה של הסופר הפולני. עיירת גבול, חודש פברואר. הכול עטוף בתכריך של שלג. בעיירה מתמקמת גברת רוסייה בשם נטליה, גולאנובה הוא שם נעוריה. היא מגייסת כמה גברים מובטלים ומורה להם לנקות חנות להשכרה; הם התושבים היחידים בעיירה שאין להם עבודה: קבצנים, חבורה של פינים – שאף אחד לא יודע מאיפה הם צצו – וכמה חולים בסרטן ריאות. יתר התושבים נמצאים כל היום במכרה. ערב אחד, שני כורים שיכורים תולים שלט על הקיר הנקי והמשופץ: בית החלומות של נטליה גולאנובה. שריקות, מחיאות כפיים, השתוממות. מסתובבות שמועות שאותה גלאנובה היא בעלת קול צרוד, מבינה ברפואה ומסוגלת לשלוט במזג האוויר. די בשמועות הללו כדי שכורים אחדים ילפתו את המפשעה במחשבה על העונג הממשמש ובא. אף על פי כן, בחדרים של "בית החלומות של נטליה גולאנובה" (כולם חדרים ליחיד), הכניסה לנשים אסורה. המיטות חדישות ומגיעות הישר מסנט פטרבורג, מנוחה מובטחת, כפי שמכריז השלט שתלוי מעל דלת הכניסה. ואכן, מדובר במנוחה מיוחדת מאוד: הפועלים מתנועעים על מין תחבושת לחה ואוורירית. עוד לא עברו חודשיים וכבר הגברים נפגשים בכל יום ראשון בבית החלומות של נטליה גולאנובה. הם יושבים במרפסת ומספרים זה לזה על החלומות שלהם, שרובם מסתכמים בהתעלסויות ארוכות שבהן גופה הגמיש של נטליה משמש למספר כלי לפירוש גורלן של האימפריה הרוסית ופולין, בהתאם לתאוריות הפסיכו-פיזיולוגיות שבאופנה.

נזכרתי שחלמתי על אלין. לא זכרתי את הפרטים המדוייקים. וזה תמיד גורם לאי שביעות רצון.

פתאום טרסיטה הופיעה במטבח. ידה השמאלית היתה עטופה בכפפת פלסטיק ורודה, ואצבעותיה השמנמנות נראו כמו איברי מין של בעלי מום. היא הביטה בי כאילו היא משגיחה על ילד חולה שמשחק עם רימון:

"את צריכה משהו?" שאלתי.

"הדלת," היא אמרה. "מצלצלים בדלת."

המחשבות שלי קפאו לרגע. "מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," חזרתי ביני לבין עצמי.

"אנחנו לא פותחים," כללתי אותה בלי לשים לב.

"אתה רוצה שאני אפתח?"

"אם תעשי את זה, אנחנו נהיה בבעיה רצינית."

הסברתי לה את העניין עם המכתבים, הפקידים, והפיקוח של העירייה. היא מיד נסוגה שני צעדים והתמקמה מתחת לדוד המים. היא הניחה את האגודל על השפתיים וחשבה מה לעשות או איך להגיב למצב. היא היתה יחפה.

מילאתי מים בכוס והגשתי לה. היא שתתה והביטה קדימה, כאילו שעיניה יבשות או שהיא סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס. היא אמרה: "זה לא מוצא חן בעיני," ויותר לא הרחיבה.

נשמע גל שני של צלצולים בדלת.

"אני יכול לבקש ממך אחת מהסיגריות האלה, טרסיטה?"

הדלקתי את הג'וינט. אחרי ששאפתי כמה שאיפות, חטפה לי אותו טריסטה מהיד ושאפה ארוכות, מצמידה את המרפקים לצלעות.

"את יכולה להישאר פה כמה זמן שאת רוצה, אם זה מרגיע אותך."

"אלין מרשה?" היא שאלה בבוז וכיבתה את הג'וינט שהרגע הדלקנו, צוברת את כל הטינה שבעולם נגדי. "מה אתה עושה פה בכלל?"

ניגשתי להרגיע אותה. עטפתי אותה בזרועי וניסיתי לשדר לה חיבה ואמון. להראות לה שאני ראוי לבית הזה. בת כמה טרסיטה: שלושים וחמש, חמישים וחמש? יש לה ילדים? התחלתי לשנוא את אלין ולדמיין את הנושא של המייל שבו אודיע לה שאני מסרב לשאת בהוצאות הניקיון.

"הוא כל כך נחמד, מר קס…" בפיה, השם שלו נשמע כמו המילה "קיטש". "אתה מכיר אותו? מדי פעם הוא מטלפן אלי ואנחנו מדברים."

זהו נמאס לי. קיבלתי החלטה:

"זה מספיק להיום, ואין לך מה לדאוג לגבי הכסף," הוצאתי שני שטרות מהארנק. "את יכולה להישאר כמה זמן שאת רוצה, אף אחד לא יפריע לך כאן."

היא חמקה מהמטבח והסתגרה בשירותים עם התיק שלה. השתרר שקט. בינתיים, נתתי אוכל לחתולה. אחר כך דפקתי על דלת השירותים, מבוהל. היא פתחה בלי להביט בי, לבושה בבגדי רחוב, נעליים לרגליה וסרט מנצנץ בשיערה. פניה היו סמוקות, כאילו הרגע הגיחה מהמלתחות של מועדון טניס מפורסם. היא לקחה את הכסף שהנחתי על השולחן במטבח והסתירה אותו מתחת לחולצה.

"תלווה אותי," היא הורתה לי בנימה סמכותית.

הלכתי בעקבותיה לדלת הכניסה. בתנועת יד, היא הורתה לי לפתוח את הדלת וצייתי. אחר כך היא ביקשה ממני שאלך לצומת ואבדוק אם יש באזור פקיד של העירייה. יצאתי לרחוב והלכתי עד לתחנת הרכבת התחתית, אחר כך הסתובבתי חזרה. מול הבניין שלנו, בכיכר קטנה שבה שכנה הקונסוליה של מדינה אסייתית שזה עתה זכתה בעצמאות, כומר אחד התעמת עם קבצן שחור על גלגיליות שהסתובב סביב עצמו. נראה שעומד לפרוץ ביניהם ריב, אבל אז הכומר הבחין בנו.

טרסיטה אמרה שהיא רוצה לשאול אותי משהו. היא ישבה על המדרכה.

"אתה לא מתבייש?"

רציתי לשאול אותה על מה היא וקס מדברים. לא היה זמן. כשעמדתי לחקור אותה על אודות השיחות בינה ובין בעלה של אלין – אם היא קוראת לו בקלפים או מנחיתה עליו דרישה מסוג כלשהו – היא הרימה את התיק הזול שלה, הפנתה את גבה לכיכר והלכה במעלה הרחוב בצעד מהיר ובצמוד לקיר. כשנבלעה במורד המדרגות הנעות של תחנת הרכבת התחתית, הבטתי אחורה וראיתי את הכומר ואת הקבצן השחור ניגשים אלי. כשהתקרבו, הבנתי שהכומר גם הוא קבצן, עטוף בגלימה מרופטת, כמו בפרודיה בסגנון פוסט-פאנק. הם התחילו לרוץ, אז מיהרתי בגמלוניות לעבר הדלת, נכנסתי פנימה ונעלתי במפתח. בתוך כמה שניות הם שוב צלצלו בפעמון. הרמתי את השפופרת של האינטרקום והשארתי אותה תלויה, מקשיב בריכוז להמולה המתכתית שעלתה מהרחוב. אחד מהקבצנים אמר "בּוּ!" (כאילו הוא מנסה להפחיד ילד נכה) וגיהק. כעבור כמה שניות, הקבצנים פרצו בצחוק. נראה שהם מתרחקים, כמו כל מה שהיה לי חשוב בתקופה ההיא, תקופה של בדידות ממורמרת וקשוחה.         

הָעָרֶמָה שֶל הָבּוּבּוֹת הִיא לֶבָנָה בֶּתוֹך הָחוֹשֶך. אִם מִתְקָרְבִים אֶפְשָר לִרְאוֹת רָגְלָיים וֶיָדָיים וֶגוּפִים מֶפוֹרָקִים. אֶין לָהֶן רָאשִים. אָבָל אֶפְשָר לִרְאוֹת מֶהָפְּלָסְטִיק שֶל הָאֶיבָרִים הָאָחֶרִים שֶמֶדוּבָּר בֶּבּוּבּוֹת אֶיכוּתִיוֹת, בּוּבּוֹת מָלְאָכִיוֹת שֶשָֹמִים בֶּחָלוֹן רֶאָוָוה וֶמָלְבִּישִים אוֹתָן בָּקוֹלֶקְצְיָה הָשְחוֹרָה שֶל הָחוֹרֶף. אוֹ בֶּגוּפִיָה לֶבָנָה עִם סֶרֶט אָדוֹם. נָגִיד לֶמָשָל הָיָד הָמֶפוֹרֶקֶת הָזֹאת. אֶיך שֶמֶרִימִים אוֹתָה רוֹאִים שֶהִיא הָייתָה שָיֶיכֶת לֶבּוּבָּה עָדִינָה. זֶה אָפִילוּ לֹא נִרְאֶה כְּמוֹ פְּלָסְטִיק אָבָל סִילִיקוֹן גָמִיש. זֶה אָפִילוּ נִרְאֶה כְּמוֹ יָד שֶל בָּחוּרָה מֶרוֹב שֶזֶה אֶיכוּתִי הָדָבָר הָזֶה. הָזְרוֹעָ הָלֶבָנָה שֶמֶגִיעָה עָד הָמָרְפֶּק. מָרְפֶּק שֶמִתְקָפֶּל בֶּאֶלֶגָנְטִיוּת לָאָמָה. הָיָד הִיא מָמְשִיכָה וֶתִרְאוּ אֶת הָחִיבּוּר בֶּין הָיָד לֶבֶּין הָכָּף שֶל הָיָד וֶהָאֶצְבָּעוֹת שֶכֹּל אָחָת הֶן מִתְקָפְּלוֹת בֶּצוּרָה מוּשְלֶמֶת, אֶלֶה הָדְבָרִים הָכִי יָפִים שֶל הָבּוּבּוֹת, הָחִיבּוּרִים שֶל הָפְּלָסְטִיק בֶּין הָיָדָיים וֶהָרָגְלָיים לָגוּף, בֶּין הָטוֹרְסוֹ לָצָוָואר, אֶיבָרִים שֶמִתְחָבְּרִים בְּלִי נִיתוּח וֶמִתְנָתְקִים בְּלִי כְּרִיתָה וֶהָפָּס הָשָחוֹר הָמִסְתוֹרִי שֶיֶש בֶּינֶיהֶם. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָיָד וֶמָכְנִיסָה אוֹתָה לָתִיק וֶיוֹצֶאת מֶהָשָעָר הָיָרוֹק הָגָדוֹל. הוֹלֶכֶת דֶרֶך צִמְחִיָה וֶפָּחִים לֶעֶמֶק רֶפָאִים וֶלוֹקָחָת אֶת אָרְבָּע אָלֶף שֶעוֹשֶֹה אֶת הָעָלִיָה שֶל הָגָן. בֶּאוֹטוֹבּוּס חֶצִי רֶיק שֶל עֶשֶֹר בָּלָילָה מָלָנְתָלָפִים אוֹרוֹת בֶּכֹּל הָצְבָעִים שֶל פָּנָסִים צֶהוּבִּים וֶאוֹרוֹת אָדוּמִים שֶל בְּרֶקְסִים וֶאִיתוּתִים וֶשְלָטִים וֶחֶצִים וֶאוֹרוֹת יֶרוּקִים שֶל רָמְזוֹרִים וֶבִּנְיָינִים שְלֶמִים שֶמוּאָרִים בֶּלָבָן זֶה הוֹרֶס אֶת הָעֶינָיים, הָיָד עִם הָאֶצְבָּעוֹת הָלֶבָנוֹת שֶלָה הִיא מֶבָּצְבֶּצֶת בָּקְטָנָה מֶהָבֶּתוֹך שֶל הָתִיק וֶהָאָנָשִים הָמֶעָטִים שֶיוֹשְבִים מִסְבִיבִי רוֹאִים אוֹתָה עוֹשָֹה שָלוֹם אוֹ כֹּל תָחָנָה הִיא עוֹשָֹה תְנוּעָה אָחֶרֶת. בָּתָחָנָה מוּל הָגָן הִיא עוֹשָֹה שָלוֹם לֶמִי שֶיוֹרֶד שָם. בֶּקֶרֶן הָיֶסוֹד הִיא מֶשָֹחֶקֶת לִי בָּשֶֹיעָר. לֶיָד כִּיכָּר פָּרִיז הִיא מָתְחִילָה לֶהִשְתוֹלֶל וֶלָעָשֹוֹת תְנוּעוֹת שֶל עָצָבִּים לָכִּיווּן שֶל הָמִזְרָקָה. כְּשֶאָנִי יוֹרֶדֶת בֶּקִינְג ג'וֹרְג' הָיָד קְצָת נִרְגָעָת וֶנִכְנֶסֶת בֶּחָזָרָה לָתִיק כָּכָה שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתָה. אָנִי חוֹצָה אֶת הָכְּבִיש וֶרוֹאָה אֶת הָבִּנְיָין הָמוּאָר שֶל הָמָשְבִּיר. עוֹבֶרֶת דֶרֶך הָגִינָה שֶל הָסוּס. רוֹאָה אֶת הָעָלִיָה וֶפּוֹנָה יָמִינָה. קוֹטֶפֶת אֶחָד מֶהָפְּרָחִים הָוְרוּדִים שֶצוֹמְחִים לֶיָד אֶיזֶה בָּית וֶזוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לָתִיק וֶהָיָד יָשָר תוֹפֶסֶת אוֹתוֹ וֶמֶרִיחָה אוֹתוֹ וֶמֶשָֹחֶקֶת אִיתוֹ. אָנִי חוֹשֶבֶת שֶחָלָמְתִי עָל הָבָּית הָזֶה פָּעָם שֶזֶה הָיָה הָבָּית שֶלִי אָבָל רָק שֶל הָחָלוֹם וֶבָּסוֹף נִיסִיתִי לֶהִכָּנֶס אֶלָיו אָבָל כְּבָר הָייתָה בֶּתוֹכוֹ מִשְפָּחָה חָרֶדִית וֶהֶם בִּיקְשוּ מִמֶנִי בֶּנִימוּס לָצֶאת אָז יָצָאתִי וֶשוּב חִיפָּשְֹתִי אֶת הָבָּית הָאָמִיתִי שֶלִי. קָטְנוֹעָ כָּתוֹם וֶעָלִיָה שֶל עָמוּדִים. שֶלֶט שֶל פֶּסְטִיבָל גְוָונִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָגָלֶרְיָה לֶסִפְרוּת. שְנֶי בָּתֶי קָפֶה מֶפוּצָצִים בֶּאָנָשִים. יֶצִיאָה לֶכְּבִיש עִם הָרָמְזוֹר הָכִי אִיטִי בָּעוֹלָם וֶשוּב בָּעָלִיָה אָבָל הָפָּעָם שֶל בֶּצָלְאֶל. בָּתֶי קָפֶה עִם כִּיסָאוֹת מִקָש. בָּקְבּוּקִים עִם פְּלָחִים שֶל תָפּוּזִים עָל הָשוּלְחָנוֹת. אָנָשִים מֶדָבְּרִים וֶמֶעָשְנִים הָמוֹן וֶעוֹשִֹים רָעָש וֶחוֹפְרִים וֶהָכְּלָבִים שֶלָהֶם נוֹבְחִים שָם. בֶּינָתָיים בָּתִיק הָיָד מֶשָֹחֶקֶת עִם הָפֶּרָח וֶאָז הִיא קוֹרָעָת אוֹתוֹ לָחָלוּטִין, מֶפוֹרֶרֶת אֶת הָעָלִים הָיֶרוּקִים וֶהָוְרוּדִים בֶּין מָחְבָּרוֹת וֶעֶטִים וֶמָסְרֶק וֶדְבָרִים לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מִצָד אֶחָד קָפֶה קָפֶה. בָּצָד הָשֶנִי חוֹמָה שֶל הָאֶבֶן עִם דֶלֶת מֶעֶץ וֶזְרִיקוֹת שֶל הָשָֹרָך עָל כֹּל הָחוֹמָה עָל כֹּל הָאָבָנִים, זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ בָּית שֶרוֹאִים בָּאָגָדוֹת וֶאָפִילוּ הָאָרוֹן חָשְמָל בָּסִגְנוֹן שֶל הָקוּבִּיזֶם וֶהָחָלוֹנוֹת שֶמֶבִיאִים לֶגָלֶרְיוֹת שֶל תְמוּנוֹת וֶהָפְּסִיפָסִים עָל הָקִיר שֶל הָנָשִים עִם הָכְּנָפָיים. הָתָחָנָה שֶל הָאוֹטוֹבּוּס וֶקָפֶה גָלֶרְיָה. הָשֶלֶט לָאֶירוּעָ שֶל מֶעָצְבִים בָּעִיר. שְֹמֹאלָה לָכְּנִיסָה שֶל הָבִּנְיָין, מָעָלִית לֶקוֹמָה שִישִית, הָחֶדֶר מָדְרֶגוֹת הוּא חָשוּך בָּאָפֶלָה אָבָל אֶיך שֶמֶגִיעִים אֶלָיו הָדֶלֶת. בָּלָילָה כָּנִרְאֶה שֶיָשָנְתִי עָל הָיָד כִּי הֶרְגָשְתִי אוֹתָה מֶנוּמְלֶלֶת, כֶּאִילוּ שֶהִיא נִרְדֶמָה. בָּבּוֹקֶר הִתְעוֹרָרְתִי וֶרָאִיתִי אֶת הָיָד שֶל הָבּוּבָּה שֶהִיא יָצְאָה לִי מֶהָתִיק בָּלָילָה וֶזָחְלָה לִי מִתָחָת לָגוּף. קָמְתִי וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלֶיהָ. הִיא הָייתָה עִם הָרְבֶּה פָּחוֹת מֶרֶץ מֶאֶתְמוֹל. אוּלָי כְּמוֹ הָמוֹח הָעָתִיק שֶל זוֹחָלִים הִיא עָשְֹתָה כֶּאִילוּ הִיא מֶתָה כֶּדֶי שֶאָנִי אֶעֶזוֹב אוֹתָה בֶּשֶקֶט מִתָחָת לָגָב שֶלִי בָּמִיטָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט רָצְתָה לִהִיוֹת שָם אָבָל לֹא רָצְתָה לֶהָפְרִיעָ לִי לִישוֹן. אָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהָ. הִיא מָמָש לֶבָנָה. לֶבָנָה וֶגְמִישָה כְּמוֹ דֶבֶק פְּלָסְטִי. הָאֶצְבָּעוֹת עָכְשָיו שֶאָנִי רוֹאָה אֶת זֶה פִּתְאוֹם אָנִי מֶבִינָה שֶאֶין לָהֶן מִפְרָקִים. הֶן גְמִישוֹת לָחָלוּטִין, יוֹתֶר מִבְּנֶי אָדָם. תְשָע עֶשְֹרֶה אָלֶף מֶגִיעָ לָתָחָנָה. אָנִי עוֹלָה עָלָיו עִם הָיָד מֶצִיצָה מִתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בֶּבֶּצָלְאֶל וֶעוֹשֹוֹת אֶת הָסִיבוּב שֶל הָגָן וֶנוֹסְעוֹת עָל קִינְג ג'וֹרְג' וֶנֶעֶלָמוֹת בָּנֶבִיאִים. כֹּל הָדֶרֶך לֶהָר הָצוֹפִים הָיָד הִיא לֹא זָזָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט כְּבָר מָרְגִישָה יוֹתֶר בָּבָּית וֶלֹא מָמָש מָרְגִישָה שֶהִיא צְרִיכָה לָעָשֹוֹת עָלָי פּוֹזוֹת, לִגְרוֹם לִי לִדְאוֹג. חָשָבְתִי שֶהִיא תָהָרוֹס לִי אֶת הָעֶטִים וֶהָמָחְבָּרוֹת אָבָל הִיא רָק שִֹיחְקָה אִיתָם קְצָת בֶּתוֹך הָתִיק וֶקִשְקֶשָה כֹּל מִינֶי דְבָרִים שֶלֹא נִרְאִים חָשוּבִים יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. צִיוּרִים שֶל לֶבָבוֹת אָדוּמִים עִם חֶצִים בֶּתוֹכָם. כֹּל מִינֶי טֶה קְיֶירוֹ. כָּאֶלֶה דְבָרִים. הָאוֹטוֹבּוּס מֶאִיץ בָּנֶבִיאִים. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת בֶּין חוֹמוֹת עָתִיקוֹת שֶל כֹּל מִינֶי בָּתֶי חוֹלִים וֶמִנְזָרִים מֶהָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה. גְדֶרוֹת יֶרוּקוֹת מֶקוּלָפוֹת עִם בְּרוֹשִים כִּמְעָט מֶתִים. שֶלֶט שֶל דִירוֹת יוּקְרָה, אָתָר בְּנִיָה עִם כֹּל הָפִּיגוּמִים. מִיָמִין הָתָחָנוֹת שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶמֶאָחוֹרָה הָחֶנְיוֹן, הָכִּיכָּר הָזֶעִירָה בָּפְּנִיָה לָרָב קוּק, שְֹמֹאלָה הָיֶרִידָה שֶמָמְשִיכָה בָּנֶבִיאִים עָד שֶהָאוֹטוֹבּוּס מֶגִיעָ מוּל הָעִיר הָעָתִיקָה וֶפּוֹנֶה שָם שוּב שְֹמֹאלָה. הָיָד הִיא יֶשֶנָה אוֹ מֶקָשְקֶשֶת שְטוּיוֹת. לִפְעָמִים הִיא כּוֹתֶבֶת מָשֶהוּ שֶהִיא חוֹשֶבֶת שֶהוּא מֶקוֹרִי. וֶאָז הִיא מוֹצִיאָה חֶצִי יָד מֶהָתִיק וֶנוֹגָעָת בִּי מֶאָחוֹרָה בָּכָּתֶף. עָכְשָיו אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת שִמְעוֹן הָצָדִיק. אָנִי שוֹמָעָת אֶת הָרָעָש שֶל הָעֶט עָל הָמָחְבֶּרֶת. יָמִינָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶשְֹמֹאלָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶיָשָר אָנָחְנוּ עוֹלוֹת וֶעוֹבְרוֹת אֶת לֶרְנֶר וֶיָמִינָה בָּכִּיכָּר שֶל הָמֶעוֹנוֹת. הָעָלִיָה שֶל צֶ'רְצִ'יל עִם בְּרוֹשִים וֶאוֹרָנִים. הָשוּרוֹת הָלֶבָנוֹת שֶל מָצֶבוֹת עָל הָדֶשֶא. יָשָר עָד הָסוֹף בֶּין רֶזְנִיק לֶהָדָסָה. יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה לָמִנְהָרָה. אָנִי יוֹרֶדֶת עִם כּוּלָם בָּמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים. מָעָבִירָה אֶת הָתִיק לֶאֶחָד הָשוֹמְרִים. עוֹבֶרֶת בָּגָלָאי מָתָכוֹת וֶלוֹקָחָת בֶּחָזָרָה אֶת הָתִיק וֶעוֹלָה בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת. הָיָד פֹּה וֶשָם הִיא בּוֹדֶקֶת אֶת הָשֶטָח כְּשֶאָנִי קוֹנָה קָפֶה בֶּרָחֶל אוֹ עוֹבֶרֶת בֶּדֶשֶא רוּח. כְּבָר עֶשֶֹר וָרֶבָע וֶיֶש שָם אָנָשִים אָבָל אֶין שָם אוֹתָך וֶאֶין שָם אָף אֶחָד אָחֶר שֶאָנִי מֶכִּירָה. יִיצוּגִים שֶל אִימָהוֹת בָּאוֹמָנוּת. חוֹשֶך בָּכִּיתָה. הָמָקְרֶן עִם הָתְמוּנוֹת. הוּא מָרְאֶה אֶת אֶיך שֶבְּלֶייק מֶצָיֶיר אֶת הָשְנִיָה שֶל הָאָכִילָה מֶעֶץ הָדָעָת. הָעֶץ הוּא נִמְצָא בָּמֶרְכָּז שֶל הָתְמוּנָה. אָדָם בָּפִּינָה מֶבוֹעָת מֶאָסוֹן עָתִידִי. מֶאָחוֹרָיו הָנָחָש הָלָבָן מִתְפָּתֶל בֶּגְמִישוּת עָל חָוָוה וֶמָאָכִיל אוֹתָה מִפֶּה לֶפֶּה בֶּאֶחָד מֶהָפֶּירוֹת. הָבְּרָקִים שֶיוֹרְדִים מֶהָעֶץ וֶמֶבָקְעִים בָּאָדָמָה. הָמִשְקָפָיים שֶל גָל שֶמָבְרִיקוֹת כְּשֶהִיא מֶדָבֶּרֶת. אָחְרֶי גָל יֶש לִי בּוֹטִיצֶ'לִי וֶתְקוּפָתוֹ. אָחָר כָּך חָלוֹן וֶאָז אוֹמָנוּת יֶהוּדִית. בָּסוֹף אָנִי יוֹצֶאת מֶהָשִיעוּר הָאָחָרוֹן בֶּשֶש בָּעֶרֶב. הָאוֹנִיבֶרְסִיטָה כְּבָר רֶיקָה בָּשָעָה הָזֹאת בָּחוֹרֶף. הָכֹּל חָשוּך וֶקָר. יֶש פִּינוֹת בֶּדֶשֶא רוּח שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת לֶאָן הוֹלְכִים. אָנִי חוֹתֶכֶת דֶרֶך הָשְבִיל שֶל הָדֶשֶא לֶתוֹך הָבִּנְיָין בָּצָד שֶל הָסִפְרִיָה. הָיָד קְצָת זָזָה בֶּעָדִינוּת בֶּתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת לָמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶלוֹקְחוֹת מִשָם אֶת שְבָע עֶשְֹרֶה הָבָּיתָה. הָיָד מָתְחִילָה לֶהִתְעָצְבֶּן בֶּכֹּל הָנֶסִיעָה. זֹאת כָּנִרְאֶה הָשָעָה הָזֹאת בָּיוֹם שֶהִיא מֶאָבֶּדֶת אֶת זֶה לָחָלוּטִין. הִיא רוֹצָה לָצֶאת מֶהָתִיק וֶלֶהִסְתָכֶּל מֶהָחָלוֹן אָז הָפָּעָם אָנִי פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָה וֶזֶהוּ. וֶאֶיך שָם עִם כֹּל הָאוֹרוֹת. אָנִי וֶהָיָד מִסְתָכְּלוֹת עָל הָלָילָה. עָל כֹּל הָמֶכוֹנִיוֹת שֶעוֹבְרוֹת בֶּמֶהִירוּת. פָּנָסִים אָדוּמִים אִיתָנוּ. פָּנָסִים לֶבָנִים בָּכִּיווּן הָשֶנִי. בָּחוּרָה עִם חוּלְצָה נֶחְמָדָה בָּמוֹשָב הָנֶגְדִי. סָרִיג עִם פָּסִים בֶּסָגוֹל וֶכָּתוֹם וֶצָהוֹב. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה לָה עָל הָסָרִיג. הָבָּחוּרָה הִיא אוֹמֶרֶת תוֹדָה עִם חִיוּך וֶתְנוּעָה שֶל הָרֹאש. וֶאָז אָנָחְנוּ מָמְשִיכוֹת בָּנֶסִיעָה. הָאֶמֶת שֶכְּבָר הֶגָענוּ לָאֶיזוֹר שֶל הָעִיר וֶהָיָד וֶהָבָּחוּרָה כְּבָר עָמוֹק בָּשִֹיחָה. הָיָד לֹא מָמָש יֶכוֹלָה לֶדָבֶּר אָז הֶן מֶדָבְּרוֹת וֶמֶבִינוֹת עִם תְנוּעוֹת שֶל הָיָדָיים וֶהָאֶמֶת שֶזֶה נִרְאֶה שֶהֶן מָמָש מֶבִינוֹת אָחָת אֶת הָשְנִיָה כָּכָה, בֶּאֶיזֶשֶהוּ שָלָב הָיָד נוֹגָעָת בִּי בֶּטָעוּת וֶאָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהֶן אָבָל הֶן עָמוֹק בֶּתוֹך הָשִֹיחָה אָז אָנִי חוֹזֶרֶת לָנָהָר שֶל הָאוֹרוֹת. בָּסוֹף אָנָחְנוּ צְרִיכוֹת לָרֶדֶת. אָנִי מֶהָנְהֶנֶת עִם הָרֹאש לָבָּחוּרָה. וֶלוֹקָחָת אֶת הָיָד שֶעוֹשָֹה לָה שָלוֹם עִם תְנוּעוֹת נִמְרָצוֹת וֶיוֹרֶדֶת מֶהָאוֹטוֹבּוּס וֶעוֹלָה הָבָּיתָה. בָּלָילָה אָנִי יֶשֶנָה אָבָל הָיָד הִיא לֹא יוֹשֶנֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן דְבָרִים. כֹּל מִינֶי שְטוּיוֹת שֶבֶּטָח יֶש לָה בָּרֹאש וֶבָּבּוֹקֶר הִיא עָיֶיפָה מִידָי וֶלֹא רוֹצָה לָלֶכֶת אִיתִי לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מָה שֶהִיא כֶּן עוֹשָֹה זֶה מִתְקָרֶבֶת לִי לָבֶּטֶן וֶמֶנָסָה לֶהָרְכִּיב אֶת עָצְמָה עָל הָיָרֶך שֶלִי. כְּשֶהִיא לֹא מָצְלִיחָה הִיא מֶנָסָה יָשָר עָל הָכָּתֶף. בָּסוֹף גָם זֶה לֹא הוֹלֶך אָז הִיא מֶנָסָה בֶּעוֹד כָּמָה מֶקוֹמוֹת אָבָל בָּסוֹף הִיא מֶוָותֶרֶת וֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה שָלוֹם וֶיוֹצֶאת. בֶּזְמָן שֶאָנִי בֶּמָבוֹא לֶאוֹמָנוּת יֶמֶי הָבֶּינָיים הָיָד הִיא נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶיֶשֶנָה עָד מֶאוּחָר. בָּסוֹף הִיא מִתְעוֹרֶרֶת וֶשוֹטֶפֶת אֶת הָיָדָיים וֶמִתְיָישֶבֶת לִכְתוֹב בָּמָחְבָּרוֹת שֶקָנִיתִי לָה. הִיא יוֹשֶבֶת וֶכּוֹתֶבֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. אָבָל אָף אֶחָד לֹא נִמְצָא בָּדִירָה כֶּדֶי לִרְאוֹת אוֹתָה. הָשוּתָפָה שֶלִי עָזְבָה אֶת הָלִימוּדִים בֶּהָפְתָעָה וֶנָסְעָה לִפְנֶי כָּמָה זְמָן לֶדְרוֹם אָמֶרִיקָה. בֶּינָתָיים אָנִי גָרָה לֶבָד בָּדִירָה וֶצְרִיכָה לֶשָלֶם כָּפוּל אָבָל זֶה לֹא נוֹרָא, דָוְוקָא בָּא לִי בֶּטוֹב הָשֶקֶט. וֶעָכְשָיו עִם כֹּל הָסִיפּוּר שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה אָז הָאֶמֶת שֶזֶה עָדִיף כִּי אִם הָיית פֹּה כְּבָר הָיית מִתְחָרְפֶנֶת מֶהָשְטוּיוֹת שֶלָה. אוֹ שֶאוּלָי דָוְוקָא הָייתֶן מִסְתָדְרוֹת מֶצוּיָן. הָיָדָיים שֶלָכֶן הֶן נִרְאוֹת דֶי דוֹמוֹת. לֶבָנוֹת כָּאֶלֶה. גְמִישוֹת. גָם אָת לִפְעָמִים כּוֹתֶבֶת בָּמָחְבָּרוֹת הָצֶהוּבּוֹת שֶלָך. גָם אָת לִפְעָמִים מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת. אָז בּוֹאוּ נֶדָמְיֶין שֶיֶש מָסָך מֶפוּצָל וֶבָּצָד הָיֶמָנִי רוֹאִים אוֹתִי יוֹשֶבֶת בָּשִיעוּר וֶבָּצָד הָשְֹמָאלִי זֶה הָדִירָה וֶרוֹאִים אֶת הָיָד כְּשֶהִיא כּוֹתֶבֶת. אָנִי לוֹמֶדֶת הָמוֹן. הָיָד כּוֹתֶבֶת. אָנִי יוֹצֶאת מִשִיעוּרִים וֶעוֹבֶרֶת בָּדֶשֶא. אָנִי כּוֹתֶבֶת סִיכּוּמִים. הָיָד כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. וֶכָּכָה זֶה מָמְשִיך עָד אָחָר הָצָהָרָיים עֶרֶב. בָּסוֹף זֶה סוּג שֶל מָפְסִיק אָבָל הָמָסָך הָמֶפוּצָל עָדָיין מָמְשִיך עִם הָסִידוּר שֶלוֹ. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת וֶבָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי נִמְצֶאת בֶּנֶסִיעָה. אָנִי לֹא מֶדָבֶּרֶת עִם אָף אֶחָד לָמְרוֹת שֶיֶש מִישֶהִי עִם מֶעִיל אָדוֹם נֶחְמָד כָּמָה מוֹשָבִים לֶפָנָי בָּצָד הָשֶנִי. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת. בָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי יוֹרֶדֶת בֶּבֶּצָלְאֶל. עוֹבֶרֶת אָנָשִים בֶּבָּתֶי קָפֶה וֶפָּאבִּים. נִכְנֶסֶת לָבִּנְיָין. עוֹלָה בָּמָעָלִית. אָנִי תוֹלָה אֶת הָמֶעִיל וֶאוֹמֶרֶת שָלוֹם. הָיָד מָמְשִיכָה לִכְתוֹב וֶמִתְעָלֶמֶת מֶהָקִיוּם שֶלִי. בָּסוֹף הִיא כֶּאִילוּ שָֹמָה לֶב שֶאָנִי שָם בִּכְלָל וֶבְּלִי לֶהָגִיד שָלוֹם הִיא פָּשוּט נִדְבֶּקֶת לִי לָבֶּטֶן, מֶנָסָה לֶהִתְחָבֶּר. אָת כְּמוֹ גוּר קָטָן שֶל חָתוּלִים יָד. אָת כְּמוֹ חָתוּל קָטָן שֶמֶנָסֶה לִינוֹק לִי מֶהָבֶּטֶן. מֶחָפֶּשֶֹת אֶת הָקְלִיק שֶל הָחִיבּוּר בֶּכֹּל צוּרָה אֶפְשָרִית וֶלָמְרוֹת שֶאָנִי מָסְבִּירָה לָה שֶזֶה לֹא יָעָבוֹד הִיא מָמְשִיכָה וֶמָמְשִיכָה עָד שֶבָּסוֹף הִיא מִתְעָיֶיפֶת וֶהוֹלֶכֶת בֶּחָזָרָה לָמָקוֹם שֶלָה. יֶש בֶּזֶה מָשֶהוּ מֶעָצְבֶּן, זֶה נָכוֹן. אָבָל בָּסָך שֶל הָכֹּל זֶה בֶּסֶדֶר. זֶה יוֹתֶר טוֹב מִלִחְיוֹת לֶבָד אֶת כֹּל הָחָיים שֶלִי. בָּלָילָה קוֹרִים לִי דְבָרִים. בָּבּוֹקֶר אָנִי קָמָה וֶשוּב זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ נִרְדָמְתִי עָל הָיָד. אָנִי זָזָה בָּמִיטָה וֶקְצָת מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה שוּב פָּעָם הָגוּרָה הָמָצְחִיקָה הָזֹאת. אָנִי קָמָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָיָד הָלֶבָנָה, עָל הָאֶצְבָּעוֹת הָגְמִישוֹת, הָחָסְרוֹת מִפְרָקִים. וֶאָז אָנִי מֶבִינָה שֶבָּלָילָה הִיא אֶיכְשֶהוּ הֶצְלִיחָה לֶהִתְחָבֶּר אֶלָי וֶעָכְשָיו הִיא מֶחוּבֶּרֶת כְּמוֹ דֶבֶק לָגוּף שֶלִי וֶלֹא מֶשָנֶה כָּמָה אָנִי מוֹשֶכֶת הִיא לֹא מָצְלִיחָה לֶהִשְתָחְרֶר. מָזָל שֶזֶה יוֹם חָמִישִי וֶאֶין לִי שִיעוּרִים. אָנִי נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶמֶנָסָה לָחְשוֹב מָה לָעָשֹוֹת. צָרִיך לָלֶכֶת לָסוּפֶּר כִּי אֶין אוֹכֶל בָּבָּית אָבָל אֶיך אָנִי אֶלֶך עִם שָלוֹש יָדָיים. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה עָל סָרִיג עִם כָּפְתוֹרִים שֶיֶש לִי בָּאָרוֹן. אָנִי מֶבִיאָה לָה אוֹתוֹ וֶהִיא גוֹזֶרֶת לוֹ עִיגוּל וֶתוֹפֶרֶת שָם שָרְווּל מִסָרִיג יָשָן בֶּצֶבָע דוֹמֶה. הָאֶמֶת שֶהִיא עוֹשָֹה אֶת זֶה לֹא רָע בִּכְלָל. יָד לֹא יָדָעתִי שֶאָת כָּזֹאת כִּשְרוֹנִית. גָם כּוֹתֶבֶת וֶגָם מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת וֶעָכְשָיו גָם תוֹפֶרֶת בְּגָדִים שֶיָתְאִימוּ לָסִידוּר שֶלָנוּ. בָּלָילָה, אָחְרֶי יוֹם שָלֶם שֶבִּילִינוּ בֶּתְפִירוֹת וֶאָחָר כָּך בָּשוּק, אָנָחְנוּ יוֹשְבוֹת עָל הָכּוּרְסָא בָּמִרְפֶּסֶת וֶשוֹתוֹת תֶה עִם נָענָע. רוֹאִים קְצָת אֶת בֶּצָלְאֶל מֶהָחָלוֹן שֶל הָמִרְפֶּסֶת. רָעָש וֶאוֹרוֹת. קוֹלוֹת שֶל אָנָשִים. צְפִיפוּת שֶל צִמְחִיָה בֶּין הָבָּתִים וֶחָצֶרוֹת. מִסְתָבֶּר שֶהָיָד הִיא כּוֹתֶבֶת יוֹמָן. הִיא עוֹשָֹה הָפְסָקָה וֶמֶצִיעָה לִי לִקְרוֹא. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָמָחְבֶּרֶת שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה וֶפּוֹתָחָת אֶת הָכְּרִיכָה וֶמֶדָפְדֶפֶת בָּדָפִּים, שְלוֹשִים בֶּסֶפְּטֶמְבֶּר אָלְפָּיים וֶשְתֶיים עֶשְֹרֶה. נָחָתְנוּ בֶּאָרְגֶנְטִינָה. לָקָחְנוּ מוֹנִית מֶאֶסֶייסָה וֶהֶגָענוּ לֶבּוּאֶנוֹס אָיירֶס תוֹך בֶּעֶרֶך אָרְבָּעִים דָקוֹת. הָכֹּל פֹּה חָדָש. הָאָוִויר מוּזָר. הָרְבֶּה יוֹתֶר קָרִיר וֶעִם בָּשָֹר כֶּאִילוּ אֶפְשָר לֶאֶכוֹל אוֹתוֹ. עָכְשָיו זֶה סוֹף הָחוֹרֶף בֶּזְמָן שֶבָּאָרֶץ הוּא עָדָיין לֹא הִתְחִיל. הָעֶצִים מִתְכָּסִים בֶּעָלִים יֶרוּקִים. הָשָמָיים אָפוֹרִים אָבָל הָכֹּל מָלֶא בֶּאוֹר. קְלָאוּ כֹּל כָּך טוֹבָה אֶלָי, הִיא עוֹזֶרֶת לֶהִתְרָגֶל וֶמָסְבִּירָה לִי דְבָרִים שֶאָנִי לֹא מֶבִינָה בֶּסְפָרָדִית. אָנָחְנוּ מֶגִיעוֹת עִם הָמוֹנִית הָשְחוֹרָה צֶהוּבָּה לָדִירָה שֶלָה וֶעָכְשָיו הִגִיעָ הָזְמָן לִישוֹן כִּי אָנִי עוֹד שְנִיָה מִתְמוֹטֶטֶת. אָרְבָּע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. טוּ דִיסְקוֹ אֶס מִיָה, טוּ פֶאָה. הָאָרְגֶנְטִינָאִים הֶם צוֹחְקִים עָל הָסְפָרָדִית הָגְרוּעָה שֶלִי. אָבָל זֶה לֹא נוֹרָאִי כִּי קְלָאוּ מֶכִּירָה לִי אֶת כֹּל הָחָבֶרִים שֶלָה וֶאָנָחְנוּ יוֹצְאִים לֶהִסְתוֹבֶב וֶלִשְתוֹת בֶּעֶרֶך כֹּל הָשָבוּעָ. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן שֶל לִהִיוֹת תָיָירִים. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן הָכִי יָפֶה בָּחָיים שֶלָנוּ. אָחָר כָּך נִשְבּוֹר אֶת הָרֹאש בֶּלִמְצוֹא עָבוֹדָה אָבָל כָּרֶגָע הָכִי חָשוּב זֶה שֶנֶשָפֶּר אֶת הָסְפָרָדִית שֶלָך אָמוֹרְסִיטוֹ. שֶבָע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. אֶיך שֶיוֹצְאִים מִלִיבְּרֶרִיָה הֶרְנָנְדֶס הָקוֹר שֶל הָלָילָה הוּא בָּא בֶּנָחָשִים, אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָל קוֹרְיֶינְטֶס בֶּין הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים שֶל קֶיסָרִים, בְּנִיָה צָרְפָתִית שֶל הָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה, חָלוֹנוֹת מוּאָרִים וֶמָלְאָכִים עָל הָגָגוֹת וֶהָכְּבִיש כֹּל כָּך רָחָב וֶהָתְנוּעָה. הָשִיעוּרֶי סְפָרָדִית מָתְחִילִים לֶהִתְקָדֶם. כֶּדָאי כִּי לֶאָט לֶאָט נִגְמָר לָנוּ הָכֶּסֶף. מָה שֶכֶּן זֶה לֹא מָפְרִיעָ לִי לִקְנוֹת בָּקְבּוּקִים שֶל הָיָין הָכִי יֶקָרִים וֶאוֹכֶל טוֹב וֶאֶת הָפּוֹאֶסִיָה קוֹמְפְּלֶטָה שֶל אָלֶחָנְדְרָה פִּיסָרְנִיק לָמְרוֹת שֶאֶין לִי אֶיך לִקְרוֹא אֶת הָדָבָר הָזֶה. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת הָכְּבִיש וֶפּוֹנוֹת לֶטָלְקָוָואנוֹ כְּמוֹ מֶאוֹקְיָינוּס עָצוּם לֶרֶחוֹב עִם בִּנְיָינִים כִּמְעָט צְמוּדִים, עָל מִדְרָכוֹת כֹּל כָּך צָרוֹת שֶאָנִי קְצָת מָרְגִישָה שֶאָנִי שוּב בֶּיֶרוּשָלָים אָבָל הָאוֹטוֹבּוּסִים עִם הָשְרִיקוֹת שֶלָהֶם זֶה דָבָר שֶקָיָים רָק פֹּה, רָק בֶּמִפְלֶצֶת שֶל עִיר שֶל שִישָה מִילְיוֹן אִיש וֶבֶּטָלְקָוָואנוֹ יֶש עוֹד חָנוּיוֹת סְפָרִים וֶגָם הֶן פְּתוּחוֹת, כִּמְעָט אָחָת עֶשְֹרֶה בָּלָילָה וֶכֹּל הָרֶחוֹב חָי וֶצוֹעֶק כֶּאִילוּ שֶעָכְשָיו זֶה רָק הָאֶמְצָע שֶל הָבּוֹקֶר. אָנִי שָֹמָה אֶת הָסֶפֶר בָּתִיק וֶמָחְזִיקָה לֶקְלָאוּ בָּיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּטְרִיבּוּנָלֶס וֶמִסְתָכְּלוֹת עָל הָאוֹרוֹת. הָכֹּל כֹּל כָּך גָדוֹל, הָבָּתִים הָכְּנֶסִיוֹת הָפְּסָלִים הָכֹּל מֶפוֹאָר, עָמוּדִים עָצוּמִים וֶקְלָאוּ אוֹמֶרֶת כָּאן זֶה הָבֶּית מִשְפָּט הָעֶלְיוֹן, שָם מֶרָחוֹק זֶה תֶאָטְרוֹ קוֹלוֹן וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת לָאוֹבֶּלִיסְקוֹ וֶרוֹאוֹת אֶת הָגוֹדֶל הָמוּפְרָע שֶלוֹ וֶחוֹזְרוֹת לֶטְרִיבּוּנָלֶס. הָרוּח בָּעָלִים הִיא עוֹשָֹה אֶת הָלָילָה. הָכָּמוּיוֹת שֶל אָנָשִים. הָאוֹרוֹת. הָכֹּל מָדְהִים. אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָד סָנְטָה פֶה וֶפּוֹנוֹת שָם שְֹמֹאלָה וֶהוֹלְכוֹת וֶמָמְשִיכוֹת לָלֶכֶת שָם אֶיזֶה שָעָה וֶעוֹבְרוֹת בָּנְקִים וֶכְּנֶסִיוֹת וֶעוֹבְרוֹת לֶיָד הָאָטֶנֶאוֹ וֶקְלָאוּ צוֹחֶקֶת כֹּל מָה שֶאָת רוֹצָה לָעָשֹוֹת זֶה לֶחָפֶּשֹ פֹּה עוֹד סְפָרִים וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּמֶשֶך שָעוֹת וֶבָּסוֹף מִתְעָייפוֹת וֶלוֹקְחוֹת מוֹנִית הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָגִיגָה נִגְמֶרָה. קְלָאוּ אוֹמֶרֶת שֶאָנִי צְרִיכָה לֶחָפֶּשֹ מֶאֶיפֹה לֶהָכְנִיס כֶּסֶף. הָכֹּל בִּשְבִילֶך אָמוֹרְסִיטוֹ. אָנִי פּוֹתָחָת עִיתוֹן אָבָל לֹא מֶבִינָה אֶת הָחֶצִי מֶהָמִילִים שֶיֶש שָם. לֹא נוֹרָא. חָתוּל לָבָן הוֹלֶך עָל הָמָעָקֶה הָצָר מִחוּץ לָחָלוֹן. מֶעָנְיֶין אִם הוּא לֹא יוֹדֶעָ שֶיֶש לוֹ שָם נֶפִילָה שֶל מֶאָה מֶטֶר. בָּסוֹף הִיא נִכְנֶסֶת וֶמָצְבִּיעָה לִי עִם הָעֶט עָל פִּרְסוֹמֶת שֶל מָשֶהוּ עִם שֶם צָרְפָתִי. הִיא אוֹמֶרֶת שֶכָּרֶגָע הֶם מֶחָפְּשִֹים קוּפָּאִיוֹת וֶשֶזֶה מָקוֹם הוֹגֶן וֶשֶאָנִי אֶשְלָח לָהֶם אִימֶייל. הִיא תָעָשֶֹה בִּשְבִילִי אֶת הָדִיבּוּרִים הָכְּבֶדִים. זֶה מָשֶהוּ שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר לֶבֶּינְתָיים. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָתוּל הָלָבָן כְּבָר לֹא אִיתָנוּ לֶיָד הָחָלוֹן. אוּלָי הוּא חָזָר לָמָקוֹם שֶמִמֶנוֹ הוּא הֶגִיעָ, אֶיזֶה בָּית שֶל שְכֶנִים שֶהָמָעָקֶה מֶחָבֶּר בֶּין הָדִירוֹת. אוּלָי הוּא בֶּאֶמֶת נָפָל. אָנִי לֹא יוֹדָעָת. קְלָאוּ לֹא בָּבָּית וֶאֶין לִי מָה לָעָשֹוֹת אָז אָנִי יוֹרֶדֶת לֶמָטָה לֶחָפֶּשֹ אֶת הָגוּפָה. הָבִּנְיָין הוּא מֶמוּקָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס וֶגָסְקוֹן. אָנִי יוֹרֶדֶת וֶמָתְחִילָה לֶחָפֶּשֹ בָּפָּחִים. אוּלָי הוּא נָפָל יָשָר עָל הָמִדְרָכָה וֶמִישֶהוּ גִירֶד אוֹתוֹ מִשָם עִם שְפָּכְטֶל וֶזָרָק אוֹתוֹ לָפָּח. אִם זֶה הָיָה כָּכָה אָנִי אוֹכָל עוֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ. אָבָל אִם הוּא קָפָץ מָמָש רָחוֹק וֶהִתְרָסֶק עָל הָכְּבִיש בֶּין מֶכוֹנִיוֹת בֶּתְנוּעָה סָבִיר לֶהָנִיח שֶהוּא הִתְאָיֶיד מֶהָמֶהִירוּת לֶבָדָה וֶשֶכְּלוּם זֶה מָה שֶנִשְאָר מֶהָגוּפָה שֶלוֹ. אִישָה מֶבוּגֶרֶת מִסְתָכֶּלֶת עָלָי מֶחָטֶטֶת בָּפָּח עִם הָיָד. הִיא לֹא אוֹמֶרֶת לִי שוּם דָבָר וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. אָנִי מֶחָפֶּשֶֹת בֶּין שָֹקִיוֹת שְחוֹרוֹת שֶל זֶבֶל אָבָל לֹא מוֹצֶאת שָם כְּלוּם וֶבָּסוֹף אָנִי חוֹזֶרֶת הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. לָילָה. יֶש אֶת הָתְחוּשָה שֶל מָשֶהוּ קָסוּם כְּשֶפּוֹתְחִים אֶת הָחָלוֹן וֶרוֹאִים אֶת הָעָלִים. אֶיך הֶם זָזִים וֶזָזִים עִם הָרוּח. אֶיך הֶם עוֹשִֹים אֶת הָרִיקוּד שֶל הָצְלָלִים הָזֶה. יֶש שָעוֹת מֶסוּיָמוֹת בָּלָילָה שֶאָפִילוּ קָפִּיטָל בָּסוֹף נִרְגָעָת וֶהוֹלֶכֶת לִישוֹן. יֶש מֶעָט מֶכוֹנִיוֹת. אֶפְשָר לִשְמוֹעָ צָרְצָרִים שֶעוֹשִֹים אֶת הָהָמוּלָה שֶל הָחִיזוּרִים שֶלָהֶם בֶּאֶיזֶה גִינָה. עָל הָשוּלְחָן שֶאֶרִיוֹת שֶל אָרוּחָה בְּסִיסִית וֶבָּקְבּוּק יָין מֶהָהָכִי זוֹלִים. קְלָאוּ עָדָיין לֹא חָזְרָה. אוּלָי כְּבָר נִמְאָס לָה מִמֶנִי. אוּלָי הִיא הִתְחִילָה לֶתָעֶב אֶת הָפָּרְצוּף הָבָּכְיָינִי שֶלִי. שְלִישִי בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶתְחָלְתִי לָעָבוֹד כֶּקוּפָּאִית בֶּקָרֶפוּר. זֹאת רֶשֶת שֶל סוּפֶּרִים כְּמוֹ שוּפֶרְסָל אוֹ רָמִי לֶוִי. הָיוֹם זֶה הָיוֹם הָשֶנִי שֶלִי בָּעָבוֹדָה וֶכְּבָר בָּא לִי לָמוּת מֶהָחָיים הָמָגְעִילִים הָאֶלֶה. אָנִי עוֹבֶדֶת בֶּסְנִיף קָטָן גָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס אָבָל בֶּמֶרְחָק שֶל אֶיזֶה עֶשֶֹר קוּאָדְרוֹת מֶהָדִירָה, דֶי קָרוֹב לָבָּית שֶל קָרְלוֹס גָרְדֶל שֶהָייתִי שָם כְּמוֹ תָיֶירֶת מֶאוּשֶרֶת בָּיָמִים הָרִאשוֹנִים שֶהָכֹּל הָיָה טוֹב וֶעָכְשָיו זֶה נִרְאֶה לִי כְּמוֹ חָרְטָא בֶּפִּיתָה, כְּמוֹ שֶקֶר גָדוֹל שֶסִיפָּרְתִי לֶעָצְמִי אָבָל הָכִי בֶּרֶצִינוּת. הָעָבוֹדָה הִיא סִיוּט. הָצִפְצוּף וֶהָעָבָרָה הָאֶינְסוֹפִית שֶל מוּצָרִים. הָאָרְגֶנְטִינָאִים שֶבָּהָתְחָלָה נִרְאוּ לִי יֶצוּרִים אֶלוֹהִיים הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹתֶר טוֹבִים וֶלִפְעָמִים זֶה נִדְמֶה לִי שֶהֶם הָרְבֶּה יוֹתֶר גְרוּעִים מֶהָיִשְֹרָאֶלִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָדָבָר הָיָחִיד שֶטוֹב בָּעָבוֹדָה הָזֹאת זֶה דָוְוקָא הָמָדִים. גָם אָנִי לֹא צִיפִּיתִי אָבָל הֶם יוֹתֶר יָפִים מִכֹּל הָאָרוֹן הָהָרוּס שֶנִשְאָר לִי. הֶם כְּמוֹ שֶל דָיֶילֶת. אֶלֶגָנְטִיים כָּאֶלֶה. חוּלְצָה מֶכּוּפְתֶרֶת בֶּצֶבָע תְכֶלֶת וֶחָצָאִית קְצָרָה צְמוּדָה. מִטְפָּחָת כְּחוּלָה מִמֶשִי לֶהָדֶק וֶלִקְשוֹר מִסָבִיב לָחִיבּוּר שֶל הָצָוָואר. חָמִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. אָנִי וֶקְלָאוּ כְּבָר בֶּקוֹשִי מֶדָבְּרוֹת. לֶפָחוֹת הִיא הִפְסִיקָה לָתֶת לִי מָבָּטִים מֶהָגֶהֶנוֹם בָּפָּעָם אָחָר פָּעָם שֶאָנִי מֶבָקֶשֶת מִמֶנָה כֶּסֶף. אָנִי אָחְזִיר לָך הָכֹּל בָּסוֹף שֶל הָחוֹדֶש כְּשֶאָנִי אֶקָבֶּל אֶת הָמָשְֹכּוֹרֶת, אָת יוֹדָעָת שֶאָנִי אָחְזִיר. וֶהִיא מִסְתָכֶּלֶת עִם הָמָבָּט שֶל הָהָכִי רֶשָעִים וֶמָסְתִירָה אֶת הָפָּנִים עִם אֶיזֶה סֶפֶר. שִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. לָילָה. אֶתְמוֹל לֹא סִיפָּרְתִי עָל מָשֶהוּ גָרוּעָ שֶקָרָה לִי. זֶה הָיָה אָחְרֶי שֶסִיָימְתִי מִשְמֶרֶת עֶרֶב בָּקָרֶפוּר. אָנִי הָלָכְתִי וֶהֶרְגָשְתִי אוֹתוֹ מִסְתָכֶּל לִי עָל הָעוֹרֶף וֶחָשָבְתִי שֶהוּא רוֹצֶה לָהָרוֹג אוֹתִי. הָלָכְתִי יוֹתֶר מָהֶר בָּרֶחוֹב. גָם הוּא הָלָך יוֹתֶר מָהֶר. הָיוּ שָם קְצָת אָנָשִים, זֶה לֹא שֶהָיָה שָם רֶיק, אָבָל מִמִי אָנִי אֶבָקֶש עֶזְרָה שֶכּוּלָם נִרְאִים כָּמוֹהוּ לִפְעָמִים יוֹתֶר גָרוּעָ, שֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָלָי בֶּזָעָם כֶּאִילוּ הֶם רוֹצִים שֶאָנִי אָמוּת. בָּסוֹף הוּא מִתְקָרֶב וֶתוֹפֶס לִי אֶת הָיָד. הָקוֹר שֶל נָחָשִים. אָנִי לֹא מָצְלִיחָה לֶהָזִיז אֶת הָרָגְלָיים. הוּא דוֹחֶף אֶת עָצְמוֹ עָלָי וֶהוּא מָתְחִיל לֶמָשֶש אוֹתִי וֶלֹא יוֹדָעָת מָה קָרָה לִי אָבָל בָּסוֹף הֶצְלָחְתִי לִלְחוֹש שֶאָנִי אִימָא לֶבָּת. סוֹי מָדְרֶה אָה אוּנָה אִיחָה. לֹא יוֹדָעָת מָה בִּדְיוּק חָשָבְתִי כְּשֶאָמָרְתִי אֶת זֶה. הָייתִי צְרִיכָה לִדְפוֹק לוֹ בֶּעִיטָה בָּבֶּיצִים וֶלָעוּף מִשָם. אָבָל זֶה עָשָֹה שָם מָשֶהוּ וֶהוּא שִחְרֶר מִמֶנִי לֶשְנִיָה וֶבָּשְנִיָה הָזֹאת הָלָכְתִי אָחוֹרָה יוֹתֶר וֶיוֹתֶר. הוּא רָצָה לֶהִתְקָדֶם אָבָל הָיָה שָם שוֹטֶר בָּפִּינָה וֶנִיצָלְתִי אֶת הָהִזְדָמְנוּת לִשְאוֹל אוֹתוֹ אֶיזֶה שְטוּת נָגִיד אֶיפֹה נִמְצָא הָבָּית שֶלִי לָמְרוֹת שֶכָּמוּבָן שֶיָדָעתִי. הוּא הֶרְאָה לִי בֶּנִימוּס וֶאָמָרְתִי לוֹ תוֹדָה וֶהָלָכְתִי וֶאָז הֶתְחָלְתִי לָרוּץ אֶת כֹּל הָדֶרֶך בְּלִי נֶשִימָה הָבָּיתָה. קְלָאוּ לֹא יוֹדָעָת. אָנִי בֶּסָפֶק אִם יִהִיֶה לָה אֶכְפָּת כְּשֶאָנִי אֶסָפֶּר. בֶּינְתָיים זֶה מָסְפִּיק לִכְתוֹב אֶת זֶה כָּאן. אָף אֶחָד לֹא צָרִיך לָדָעָת מִזֶה. אֶחָד עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. לֹא יוֹדָעָת אֶיך אָבָל הֶצְלָחְתִי לֶשָכְנֶעָ אֶת הָמֶנָהֶל שֶלִי לָתֶת לִי מִקְדָמָה. בָּאתִי כּוּלִי שְֹמֶחָה לֶקְלָאוּ וֶנָתָתִי לָה נֶשִיקָה וֶנִדְמֶה לִי שֶהָפָּעָם הִיא לֹא נִגְעֶלָה מִמֶנִי יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. קָנִיתִי יָין יָחָסִית סָבָּבָּה וֶהִיא עָשְֹתָה לִי פָּרְצוּף אָבָל בָּסוֹף שָתִינוּ אוֹתוֹ בֶּיָחָד. אָפִילוּ דִיבָּרְנוּ קְצָת בָּחוֹשֶך בָּסָלוֹן. נִרְאֶה לִי שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר. שְלוֹש עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶצְלָחְתִי לִקְרוֹא שִיר שֶל פִּיסָרְנִיק! כָּמוּבָן עִם הָרְבֶּה עֶזְרָה מֶהָמִילוֹן אָבָל הֶצְלָחְתִי, זֶה גוֹרֶם לִי לֶהָרְגִיש כֹּל כָּך שְֹמֶחָה. קוֹרְאִים לָשִיר לָאס פְּרוֹמֶסָס דֶה לָה מוּסִיקָה שֶזֶה אוֹמֶר הָהָבְטָחוֹת שֶל הָמוּזִיקָה בֶּעִבְרִית. הוּא מֶדָבֶּר עָל הָמִגְוָון שֶל הָצְבָעִים שֶיֶש לָקֶשֶת וֶעָל בּוּבָּה בֶּתוֹך הָכְּלוּב שֶאָנִי לֹא בֶּטוּחָה מָה הִיא עוֹשָֹה. יֶש אֶת הָעָלִים הָנוֹפְלִים שֶל הָסְתָיו. יֶש אֶת הָגָן שֶהָרֶגָע נוֹצָר. יֶש אֶת הָדְמָעוֹת וֶמֶאָחוֹרֶי הָדְמָעוֹת יֶש אֶת הָמוּזִיקָה. רָק אֶת הָמִילָה הָאָחְרוֹנָה לֹא הֶכָּרְתִי וֶכְּבָר הִתְעָיָיפְתִי לֶחָפֶּשֹ בָּמִילוֹן. אָנִי אֶרְשוֹם אוֹתָה בָּצָד וֶאֶבְדוֹק אוֹתָה אָחָר כָּך. שְבָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. קְלָאוּדְיָה עָזְבָה. תְשָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. מָה הִיא קְשוּרָה עָכְשָיו הָשוּתָפָה הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת, מָה הִיא שוֹלָחָת לִי אֶלֶף הוֹדָעוֹת, שָמָעתִי שֶאָת בֶּבּוּאֶנוֹס וֶשָמָעתִי שֶאָת בָּזֶה וֶעָשִֹית שָם טְרֶקִים וֶאָכָלְת צ'וֹרִיסוֹס דָי מֶטוּמְטֶמֶת תִסְתֶמִי. וֶעָכְשָיו הִיא כּוֹתֶבֶת אָנִי בָּאָה לֶבּוּאֶנוֹס. אִם עָכְשָיו הָיוּ לִי אֶת הָעָצָבִּים לִכְתוֹב לָה הָייתִי כּוֹתֶבֶת יָא מֶטוּמְטֶמֶת לֹא אוֹמְרִים פֹּה בּוּאֶנוֹס אוֹמְרִים קָפִּיטָל בּוּאֶנוֹס זֶה רָק יִשְֹרָאֶלִים מֶטוּמְטָמִים שֶחוֹשְבִים שֶהֶם חָיים פֹּה אָבָל הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹדְעִים שוּם דָבָר מֶהָחָיים שֶלָהֶם. קְלָאוּדְיָה לֹא עוֹנָה כְּשֶאָנִי מֶנָסָה לֶהָשִֹיג אוֹתָה בָּטֶלֶפוֹן. מָתָי שֶאָנִי מִתְקָשֶרֶת הָקָו שָם מֶנוּתָק. נִרְאֶה לִי שֶהִיא חָסְמָה אוֹתִי. אוּלָי אָנִי אֶתְקָשֶר לֶאֶחָד הָחָבֶרִים שֶלָך. אוּלָי הוּא יָסְבִּיר לָך עָד כָּמָה אָת חָסֶרָה לִי. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש לֶנוֹבֶמְבֶּר. זֶה לֹא מֶשָנֶה. עָכְשָיו זֶה אָנִי וֶפִּיסָרְנִיק. בָּיָמִים אָנִי עוֹבֶדֶת עִם הָמָדִים שֶל הָדָיֶילֶת. בָּלֶילוֹת אָנִי יוֹשֶבֶת עִם מִילוֹן וֶעִם הָשִירִים הָאָבוּדִים הָאֶלֶה. נִגְמָר לִי כְּבָר הָכֶּסֶף שֶבִּיקָשְתִי שֶל הָמִקְדָמָה. עָכְשָיו נִשְאָר בִּדְיוּק לֶחָבִילוֹת שֶל אִטְרִיוֹת שֶאָנִי אָרְתִיח וֶאוֹכָל יֶבֶשוֹת כֶּדֶי לֶרָמוֹת אֶת הָרָעָב כְּמוֹ שֶאוֹמְרִים פֹּה. צָרִיך פָּשוּט לִשְֹרוֹד כָּכָה עוֹד אֶיזֶה שְבוּעָיים עָד שֶתִיכָּנֶס הָמָשְֹכּוֹרֶת. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש לֶנוֹבֶמְבֶּר. הָבָּעָל בָּית הָאִידְיוֹט הָזֶה. לָמָה אָתָה חוֹשֶב שֶאָתָה יָכוֹל לֶהָרְשוֹת לֶעָצְמֶךָ לֶדָבֶּר אֶלָי כָּכָה רָק בִּגְלָל שֶאָנִי חָיֶיבֶת לֶךָ כֶּסֶף. שְלִישִי לֶדֶצֶמְבֶּר. הָלָכְתִי לָקָרֶפוּר וֶהִתְחָנָנְתִי לָמֶנָהֶל עָל הָבִּרְכָּיים. הוּא נָתָן לִי אֶת מָה שֶנִשְאָר מֶהָמָשְֹכּוֹרֶת אָחְרֶי שֶהוּא קִיזֶז מִמֶנָה אֶת הָמִקְדָמָה וֶשָֹם לִי אֶת הָכֶּסֶף בָּיָד וֶשָלָח אוֹתִי לֶקִיבִּינִימָט הָחוּצָה. לֹא נוֹרָא. לֶפָחוֹת נִשְאָרוּ לִי הָמָדִים. וֶמָזָל שֶכְּבָר הָרְבֶּה פָּחוֹת קָר כִּי מָמָש אֶין לִי כֶּסֶף לֶסְרִיגִים וֶמֶעִילֶי גֶשֶם. יֶש פֹּה מָסְפִּיק לֶלִקְנוֹת אוֹכֶל וֶלִשְֹרוֹד עָד שֶאָנִי אָצְלִיח לִמְצוֹא עָבוֹדָה. טְרֶס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עִם מָשְֹכּוֹרֶת שֶל חוֹדֶש אוֹ לֶפָחוֹת מָה שֶנִשְאָר מִמֶנָה אָנִי מָכְנִיסָה אֶת הָחָיים שֶלִי לֶתוֹך מִזְוָודָה וֶבּוֹרָחָת מֶהָדִירָה הָמֶזוּיֶנֶת הָזֹאת וֶלֹא מִתְכָּוֶונֶת לָחְזוֹר לֶפֹּה יוֹתֶר בָּחָיים שֶלִי. הָלָילָה שֶל קוֹרְיֶינְטֶס כֶּאִילוּ יֶלֶד בָּא לָגָן וֶעִרְבֶּב שָם יוֹתֶר מִידָי צְבָעִים שֶל הָגוֹאָש, יֶש מָלֶא דְבָרִים אָבָל כּוּלָם מִתְעָרְבֶּבִים וֶהוֹפְכִים לֶשְחוֹרִים וֶלֹא בְּרוּרִים בֶּינֶיהֶם. הָרֶחוֹבוֹת עִם הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים נִהִיים כֹּל כָּך צָרִים כְּשֶאָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפְּרִינְגְלֶס וֶלוֹקָחָת יָמִינָה בֶּקָזֶ'ה פֶּרוֹן וֶהָעֶצִים הֶם פּוֹתְחִים עָנָפִים כְּמוֹ יָדָיים שְקוּפוֹת שֶרוֹאִים אֶת הָוְרִידִים וֶהָנִימִים שֶלָהֶן בָּלָילָה. אָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפֶּרוֹן וֶעוֹבֶרֶת בֶּשְכוּנוֹת שֶל בָּתִים נֶמוּכִים וֶהָרְבֶּה פָּחוֹת מָרְשִימִים מִמָה שֶיֶש בֶּקוֹרְיֶינְטֶס, הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים, כִּמְעָט עָנִיים, חֶלֶק צְבוּעִים יָפֶה עִם הָאָדוֹם שֶל הָרוֹזֶנֶת. אָנִי עוֹבֶרֶת כָּמָה כְּבִישִים וֶמֶגִיעָה לָסְבִיבָה שֶל פָּארְקֶה סֶנְטֶנָארְיוֹ. הָפָּארְקֶה בָּלָילָה הוּא סִיבוּב שֶל עָצָמוֹת כֹּל פָּנָס כֹּל עֶץ כֹּל שוּלָיים שֶל מִדְרָכָה הֶם עָצָמוֹת יָפוֹת שֶעוֹשֹוֹת שָם סִיבוּבִים שֶל הָמָוֶות, זֶה כְּמוֹ הָקָרוּסֶלָה שֶכּוּלָם יוֹדְעִים שֶהִיא מֶקוּלְקֶלֶת, שֶיֶש לָה קֶצֶר בָּחָשְמָל וֶשֶהִיא לֹא מָפְסִיקָה לָעוּף מָהֶר בֶּסִיבוּבִים וֶשֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָל הָקָרוּסֶלָה וֶיוֹדְעִים שֶיוֹם אֶחָד יָלְדָה אָחָת בָּסוֹף תִיפּוֹל וֶתֶהָרֶג. אָנִי נִכְנֶסֶת לָרֶחוֹבוֹת שֶיוֹרְדִים מִדִיאָס וֶלֶס וֶעוֹבֶרֶת קִירוֹת עִם לֶבֶנִים אָדוּמוֹת שֶכּוּלָם מֶקוּשְקָשִים וֶבָּתִים עִם פִּיגוּמִים וֶכְּנִיסוֹת לֶחָנָיוֹת שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת פֹּה חָצֶרוֹת רָק קִירוֹת מִבֶּטוֹן אוֹ מִמָתֶכֶת. הוֹלֶכֶת עִם מִזְוָודָה קְרוּעָה וֶעִם הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָקָרֶפוּר שֶל הָדָיֶילֶת. עָכְשָיו הֶם קְצָת מֶלוּכְלָכִים מִפִּיח וֶהָחָצָאִית קְצָת מֶקוּמֶטֶת וֶהָמִטְפָּחָת שֶל הָמֶשִי דֶי קְרוּעָה אָבָל מָה זֶה כְּבָר אֶכְפָּת לִי, מִי שֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת וֶלָלֶכֶת בֶּמָבוֹך שֶל רֶחוֹבוֹת שֶכְּבָר אֶין לָהֶם שֶמוֹת, שֶכְּבָר יָצָאתִי מִזְמָן מֶהָמָסְלוּל שֶל הָתָיֶירֶת שֶאָנִי אָפִילוּ לֹא יוֹדָעָת אִם אָנִי עָדָיין בֶּקָפִּיטָל וֶשֶכֹּל מָה שֶנִשְאָר לִי זֶה לָשִֹים רֶגֶל אָחָת אָחְרֶי הָשְנִיָה וֶלֶהִיזָהֶר מִחוֹשָכִים שֶל הָפִּינוֹת וֶלֶהָמְשִיך. אֶין לִי הָבָּיתָה לֶאָן שֶלָחְזוֹר. מִישֶהוּ בִּכְלָל שָמָע עָל הָדָבָר הָזֶה. אֶין לֶאָן לָחְזוֹר וֶהָבָּתִים דָוְוקָא יָפִים הֶם נִרְאִים כְּמוֹ מָצֶבוֹת לֶבָנוֹת שֶל הָשָיש. בָּפִּינָה הָבֶּית קָפֶה הוּא פָּתוּח כֹּל הָלָילָה אָבָל אֶין שָם אָף אֶחָד שֶיָרְאֶה שֶנִשְאָרוּ פֹּה עוֹד חָיים. פִּיצָה סְגוּרָה. צִ'ינוֹס סָגוּר. יָרְקָנִיָה שֶל פֶּרוּאָנִים סְגוּרָה עִם סוֹרָגִים. עוֹד סְנִיף שֶל קָרֶפוּר אוֹ אוּלָי זֶה בֶּעֶצֶם דִיאָה אָנִי לוֹקָחָת יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה. עָכְשָיו אָנִי בֶּאֶמֶת בֶּיָעָר אָבוּדוֹת, לָבָּתִים כְּבָר אֶין כְּנִיסוֹת זֶה פָּשוּט מִסְדְרוֹנוֹת שֶלֹא נִגְמָרִים וֶהָכֹּל נִהִיָה יוֹתֶר שָחוֹר וֶיֶש פָּחוֹת וֶפָּחוֹת פָּנָסִים וֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת הָכִי רָחוֹק לֶמָטָה וֶעוֹבֶרֶת מָקוֹם שֶאָנִי דָוְוקָא כֶּן מֶכִּירָה כִּי אָנִי וֶקְלָאוּדְיָה הִתְחָבָּקְנוּ בּוֹ פָּעָם, אָנִי עוֹבֶרֶת לֶיָד הָדוּכָנִים שֶל הָסְפָרִים, יוֹצֶאת מֶהָגָדֶר שֶמֶקִיפָה אֶת הָפָּארְק וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. קוּאָטְרוֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ הָלָילָה הִיא הִפְסִיקָה לֶהִגָמֶר. אֶין עוֹד יוֹם אָחֶר. עָכְשָיו זֶה הָנֶצָח שֶל הָמָוֶות. סֶייס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. מָה שֶפִּיסָרְנִיק אָמְרָה עָל הָלָילָה שֶהוּא כְּמוֹ אִישָה זְקֶנָה עִם הָרֹאש מָלֶא פְּרָחִים. סְיֶיטֶה דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו אָנִי חוֹשֶבֶת שֶאָנִי נִמְצֶאת בֶּקָבָּשִיטוֹ. יֶש פֹּה כָּמָה שוּרוֹת שֶל בָּתִים הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים מֶהָקוּאָדְרוֹת הָאָחֶרוֹת. הֶם נִרְאִים כְּמוֹ בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָנִי אוֹמֶרֶת וֶחוֹשֶבֶת אָבָל מָה שֶאָנִי לֹא יוֹדָעָת אָבָל אָחָר כָּך מֶבִינָה כְּשֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת בֶּין חָלוֹנוֹת מֶלֶאִים בֶּקוּרִים וֶחָצֶרוֹת שֶל הָאָבָּדוֹן זֶה שֶזֹאת בֶּאֶמֶת שְכוּנָה עִם בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָבָל זֹאת גָם שְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל כֹּל הָהוֹמְלֶסִים בָּעִיר. הָפָּחִים הֶם פָּחִים שֶשָֹמִים בֶּבֶּית קְבָרוֹת. הָבְּרוֹשִים שֶשוֹתְלִים אוֹתָם לֶיָד הָקְבָרִים. הָבְּרָזִים שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל בֶּאֶמְצָע הָמִדְבָּר בֶּבֶּאֶר שֶבָע וֶהָבָּתִים הֶם הָקְבָרִים שֶל בֶּין עֶשְֹרִים לֶשְלוֹשִים אָנָשִים שֶיוֹשְבִים שָם. הָכֹּל תָמִיד אָחְרֶי שְֹרֶפָה, כּוּלָם תָמִיד מֶרוּחִים שָם בֶּפִּיח, כּוּלָם שָם הוֹמְלֶסִים שְחוֹרִים שֶעָכְשָיו הֶם יוֹצְאִים מֶהָבָּתִים וֶמֶפָייחִים גָם אוֹתִי, וֶמֶלָכְלֶכִים אֶת הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָתְכֶלֶת וֶמֶנָסִים לִתְלוֹש לִי אֶת הָמִטְפָּחָת וֶלִקְרוֹעָ אוֹתָה מֶהָצָוָואר וֶהֶם מוֹשְכִים אוֹתִי וֶמוֹשְכִים אוֹתִי לָהָמוֹן שֶל הָקְבָרוֹת, לָעָמוֹק שֶל הָקוּרִים שֶנִכְנָסִים יָשָר בָּפֶּה וֶסוֹתְמִים אֶת הָמֶעָיים וֶאָנִי אוֹמֶרֶת שֶזֶה לֹא אָנִי, זֶה לֹא אָנִי אֶת מִי שֶאָתֶם צְרִיכִים לָהָרוֹג אָבָל אָנִי נִמְשֶכֶת וֶנִמְשֶכֶת לֶאֶחָד מֶהָבָּתִים וֶנִקְבֶרֶת בָּחָיים בֶּתוֹך הָבָּית. בֶּיינְטִיאוֹצ'וֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו זֶה הָחָיים שֶל הָמָוֶות בָּקְבָרוֹת. מִי הָיָה מָאָמִין שֶאָנִי אָגִיעָ לָמָצָב הָזֶה. כֹּל יוֹם אָנִי מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה לָילָה וֶאָנִי נִלְעֶסֶת כְּמוֹ מָסְטִיק מֶלוּכְלָך בֶּתוֹך עָרֶמָה שֶל הָהוֹמְלֶסִים. אִי אֶפְשָר לָצֶאת מֶהָשְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת. אָנִי מֶנָסָה לִשְלוֹח מֶיילִים לֶקְלָאוּדְיָה וֶלָהוֹרִים. אָבָל הָכֹּל חוֹזֶר בֶּחָזָרָה כֶּאִילוּ שֶשוּם דָבָר כְּבָר לֹא קָיָים יוֹתֶר חוּץ מֶהָאָרְבָּע קוּאָדְרוֹת הָשְֹרוּפוֹת הָאֶלֶה. לִפְעָמִים אֶיזֶה זָקֶן נִכְנָס לֶפֹּה בֶּטָעוּת אָחְרֶי שֶהוּא עָשָֹה סִיבוּב בֶּקָבָּשִיטוֹ אוֹ נָגִיד סְטוּדֶנְט חָדָש שֶחִיפֶּשֹ וֶלֹא מָצָא אֶת הָפָקוּלְטָד דֶה פִילוֹסוֹפִיָה אִי לֶטְרָס. בֶּדֶרֶך כְּלָל אָנָחְנוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶת הָכָּמָה דָקוֹת לֶהָתְחִיל לֶפָחֶד וֶאָז אָנָחְנוּ בָּאִים לוֹ בֶּמָכָּה וֶגוֹרֶרִים אוֹתוֹ בֶּיָחָד לֶאֶחָד הָבָּתִים. לֹא כִּי אָנָחְנוּ רוֹצִים. כִּי הָהוּא זֶה מִי שֶגוֹרֶם לָנוּ לָעָשֹוֹת אֶת זֶה. בָּבּוֹקֶר הָסְטוּדֶנְט הוּא מִתְעוֹרֶר וֶזֶה גָלְגָל שֶל הָסִיוּטִים אָבָל אָחְרֶי כָּמָה זְמָן הוּא מִתְרָגֶל וֶהוּא כְּבָר שָר כָּאן עִם כּוּלָנוּ. בֶּאוֹפֶן לֹא מָפְתִיעָ מִי שֶמֶנָהֶל אֶת הָמָקוֹם הָזֶה הוּא גָם יִשְֹרָאֶלִי. לֹא יָצָא לִי לֶדָבֶּר אִיתוֹ כִּי הוּא דֶי מָפְחִיד אָבָל לִפְעָמִים אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִסְתוֹבֶב לֶיָד הָבָּית. הוּא כֹּל הָזְמָן מִשְתָעֶל. הוּא נִרְאֶה מֶבוּגָר. עִם חָלִיפָה וֶמִשְקָפָיים עָבוֹת שֶל פְּרוֹפֶסוֹרִים. לִפְעָמִים הוּא עוֹבֶר לֶיָד הָבָּית קְבָרוֹת שֶלִי וֶאָנִי סוֹגֶרֶת אֶת הָתְרִיסִים וֶמִתְכָּנֶסֶת בֶּשֶקֶט בָּפִּינָה שֶל הָחֶדֶר. לִפְעָמִים הָיָה לִי אוֹמֶץ וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלָיו עוֹבֶר בָּקָצֶה שֶל הָחָלוֹן וֶהוּא הִשְתָעֶל מָמָש רָע וֶהִתְכּוֹפֶף עָל הָרִצְפָּה וֶהֶקִיא מָלֶא קוּרִים וֶאָז הִסְתוֹבֶב בֶּפִּתְאוֹמִיוּת כֶּאִילוּ הוּא מָרְגִיש שֶמִישֶהוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. בָּסוֹף הוּא בָּדָק בָּצְדָדִים וֶלֹא רָאָה שָם אָף אֶחָד אָז הוּא הֶמְשִיך במָסְלוּל הָרָגִיל שֶהוּא עוֹשֶֹה. אָבָל מִי שֶחוֹשֶב שֶהָמָקוֹם הָזֶה הוּא כְּמוֹ הָפִיאֶסְטָה אוֹ הָחָוָוה הוּא טוֹעֶה וֶבֶּגָדוֹל. זֶה לֹא סְתָם אֶיזֶה זוּלָה שֶל יִשְֹרָאֶלִים סָטְלָנִים שֶבָּאוּ לֶבּוּאֶנוֹס וֶנִשְאָרוּ פֹּה. פָּעָם עוֹד חָשָבְתִי שֶיֶש לִי תִקְוָוה. עָכְשָיו אָנִי יוֹדָעָת שֶלֹא. הָדָבָר הָיָחִיד שֶאָנִי יֶכוֹלָה לֶנָסוֹת זֶה לֹא לֶהִתָקֶל יוֹתֶר לֶעוֹלָם בָּזָקֶן הָמָגְעִיל הָזֶה. טְרֶסֶה דֶה אֶנֶרוֹ דוֹס מִיל טְרֶסֶה. נוֹצֶ'ה. עוֹד צָ'בּוֹן שֶחָשָב שֶהוּא הוֹלֶך לִלְמוֹד עָל אָרֶנָס וֶרוּלְפוֹ וֶבָּסוֹף מָה שֶהוּא מָצָא זֶה אֶת הָדֶרֶך לֶכָּאן. עָכְשָיו לֶפָחוֹת מָתְחִילִים לִהִיוֹת פֹּה אָנָשִים שֶאֶפְשָר לֶדָבֶּר אִיתָם עָל סְפָרִים, לֶפָחוֹת אָחְרֶי אוֹ לִפְנֶי שֶהֶם מִשְתָגְעִים לָחָלוּטִין וֶמֶנָסִים לָהָרוֹג אֶת עָצְמָם בָּמָוֶות. הָסְפָרָדִית שֶלִי דָוְוקָא מִתְקָדֶמֶת בֶּסֶדֶר. אֶתְמוֹל הֶתְחָלְתִי לִקְרוֹא קְצָת שִירִים מֶהָגֶהֶנוֹם הָמוּזִיקָלִי. יֶש שָם אֶיזֶה שִיר אָרוֹך שֶמֶתָאֶר דֶי טוֹב אֶת הָמָצָב שֶבּוֹ אָנָחְנוּ נִמְצָאִים. זֶה כְּמוֹ שֶנוֹסְעִים עִם הָאוֹטוֹ בָּמִנְהָרוֹת שֶל הָהָרִים וֶשֶנוֹסְעִים וֶנוֹסְעִים אָבָל אָף פָּעָם לֹא מֶגִיעִים וֶאָף אֶחָד בָּאוֹטוֹ לֹא יָצְלִיח לֶהָבִין שֶאָנָחְנוּ לֹא נִצֶא אָף פָּעָם מֶהָרִיצָה הָחָשוּכָה הָזֹאת. יֶש שָם אֶת הָכֹּל. יֶש אֶת הָדְמָמָה שֶעוֹטֶפֶת אֶת כּוּלָנוּ. יֶש שָם אֶת הָלָילָה הָגָדוֹל וֶהָמָחְרִיד שֶל צֶעָדִים שֶלֶעוֹלָם הֶם אָבוּדִים. וֶהָכִי חָשוּב שֶיֶש שָם אֶת הָבּוּבּוֹת שֶפּוֹתְחִים אוֹתָן רוֹאִים שֶהֶן רֶיקוֹת בָּמֶעָיים וֶיֶש שָם אֶת הָיָדָיים שֶלִי שֶל בּוּבָּה מֶפוֹרֶקֶת שֶכֹּל דָבָר הֶן מֶלָטְפוֹת אָבָל שֶשוּם דָבָר לֹא בָּא אוֹ אָפִילוּ מִתְקָרֶב. בֶּיינְטִיסְיֶיטֶה דֶה אֶנֶרוֹ. נוֹצֶ'ה. אָנִי לֹא מֶבִינָה אֶיך הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת עָשְֹתָה אֶת כֹּל הָדֶרֶך מִיֶרוּשָלָים וֶעוֹד מָצְאָה אוֹתִי בָּמָקוֹם הָזֶה. הִיא עָדָיין בָּחוּץ וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָבָּרְזֶלִים שֶמֶגָדְרִים אֶת הָשְכוּנָה, אָל תִיכָּנְסִי, אָל תִיכָּנְסִי! אָנִי עוֹשָֹה לָה תְנוּעוֹת שֶל לֹא מֶהָבָּית וֶהִיא רוֹאָה אוֹתִי אָבָל הָמֶטוּמְטֶמֶת הִיא לֹא מֶבִינָה שֶאָל תִיכָּנְסִי, אוּלָי הִיא אָפִילוּ חוֹשֶבֶת שֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה לָבוֹא כִּי הִיא פּוֹתָחָת אֶת הָשָעָר וֶנִכְנֶסֶת בֶּין הָקוּאָדְרוֹת, וֶהוֹלֶכֶת בֶּאָגָם שֶל אָבוּדִים שֶל הָקְבָרוֹת בָּהָלִיכָה הָמֶפָגֶרֶת שֶל כֶּאִילוּ יֶרוּשָלְמִית שֶיֶש לָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הוֹמְלֶסִים שֶמָרְאִים לָה אֶת הָשִינָיים אָבָל הִיא יוֹתֶר מִידָי סְתוּמָה בִּשְבִיל לֶהָבִין בֶּאֶמֶת לֶאָן הִיא נִכְנֶסָה. הִיא מִתְקָרֶבֶת לָבָּית שֶל הָקְבָרוֹת שֶלִי וֶשֶל הָעוֹד שְלוֹשִים אָנָשִים וֶפּוֹתָחָת אֶת הָדֶלֶת אָז מָהֶר לִפְנֶי שֶכּוּלָם יִקְפֶצוּ עָלֶיהָ אָנִי תוֹפֶסֶת אוֹתָה בָּיָד וֶנִנְעֶלֶת אִיתָה בָּשֶירוּתִים. אָחְרֶי כָּמָה דָקוֹת שֶאָנִי צוֹעֶקֶת עָלֶיהָ בֶּהִיסְטֶרְיָה וֶבּוֹכָה בְּלִי הָפְסָקָה אָנִי מֶרִימָה אֶת הָרֹאש. אָנִי לֹא מָאָמִינָה לֶמָה שֶאָנִי רוֹאָה. הִיא פָּשוּט מִסְתָכֶּלֶת עָלָי קוֹרֶנֶת מֶאוֹשֶר. מֶנִיחָה אֶת הָעָרֶמָה שֶל מָחְבָּרוֹת בֶּצְבָעִים לֶיָד הָכִּיוֹר. שוֹלֶפֶת בֶּשְתֶי הָיָדָיים שֶלָה אֶת הָיָד הָשְלִישִית שֶתְקוּעָה לָה בָּבֶּטֶן. הָיָד הִיא מִתְפָּתֶלֶת כְּמוֹ נָחָש עָל הָרִצְפָּה וֶכּוֹתֶבֶת בְּלִי הָפְסָקָה. וֶאָז הִיא מֶנָתֶרֶת וֶמִתְחָבֶּרֶת בֶּמָכָּה לָכָּתֶף שֶל הָבּוּבָּה הָכְּרוּתָה שֶלִי.

 

כל היום רבצו ארבעת הבנים השוטים של משפחת מאסיני-פֵרָאס על ספסל בחצר, לשונם משתרבבת בין שפתיהם, עיניהם מטומטמות, ראשיהם סבים אנה ואנה בפה פעור.

חצר של עפר היתה זו, תחומה ממערב בחומת לבֵנים. הספסל ניצב במקביל לה, חמישה מטרים ממנה, ושם יושבים היו בלי נוע, עיניהם נעוצות בלבֵנים. כששקעה השמש ונסתרה מאחורי הגדר, היתה לשוטים חגיגה. תחילה משך האור המסמא את תשומת-ליבם. לאט-לאט היו עיניהם מתעוררות, ולבסוף היו פורצים ברעמי צחוק, ארבעתם באותה עליצות של עוועים, מביטים בשמש בשמחה בהמית, כמו היתה דבר-מאכל.

פעמים אחרות יושבים היו בשורה על ספסלם ומחקים במשך שעות את זמזום החשמלית. גם קולות רעש רמים היו מנערים אותם מקפאונם, ואז היו מתרוצצים בחצר סביב-סביב, נושכים את לשונם וגועים. אך לרוב שרויים היו בקהיון טמטום קודר, רובצים כל היום על ספסלם, רגליהם משתלשלות בלי נוע, רוקם הדביק נספג במכנסיהם.

הגדול היה בן שתים-עשרה, והצעיר בן שמונה. חזותם המזוהמת והעלובה העידה עליהם כי חשׂוכים הם כל טיפול אימהי.

ובכל זאת, ארבעת השוטים הללו היו בשעתם בבת-עינם של הוריהם. מקץ שלושה חודשים לנישואיהם, כיוונו מאסיני וברטה את אהבתם המוגבלת, אהבת בעל ואשה, אשה ובעלה, לקראת עתיד חיוני הרבה יותר: בן. הייתכן אושר גדול יותר לנאהבים מהתגשמות כה מכובדת של רגשותיהם, הגאולים מן האנוכיות השפֵלה של האהבה ההדדית בלא כל ייעוד, ומה שחמור יותר לאהבה עצמה, בלא כל תקווה אפשרית להתחדשות?

כך הרגישו מאסיני וברטה, וכשנולד הבן, לאחר ארבעה-עשר חודשי נישואים, סבורים היו כי אכן התגשם אושרם. התינוק גדל קורן ויפהפה, עד שמלאו לו שנה וחצי. אלא שבחודש העשרים לחייו טלטלו אותו לילה אחד פירכוסים איומים, ולמחרת בבוקר שוב לא הכיר את הוריו. הרופא בדק אותו בקפידה מקצועית, שניכר בה החיפוש אחר סיבת המחלה בחוליי ההורים.

כעבור ימים אחדים שבה יכולת התנועה לאיבריו המשותקים של הפעוט, אך התבונה, הנשמה, אפילו החושים, הסתלקו לבלי שוב. הוא נשאר רפה-שכל לחלוטין, מזיל ריר, מתנודד כמת על ברכי אמו.

"ילדי, ילדי היקר," התייפחה זו מעל החורבה המחרידה של בנה-בכורה.

האב, כורע תחת יגונו, ליווה את הרופא החוצה.

"לך אני יכול לגלות: לדעתי זה מקרה אבוד. הוא יוכל להשתפר מעט, להתחנך עד כמה שיתיר לו השכל המוגבל, אבל לא יותר מזה."

"כן!… כן!…" השיב מאסיני. "אבל תגיד לי, אתה חושב שזה תורשתי, ש…?"

"בעניין תורשה מצד האב, כבר אמרתי לך מה דעתי כשראיתי את בנך. ובנוגע לאם, יש לה ריאה אחת שלא נושפת היטב. לא מצאתי יותר מזה, אבל הנשיפה קצת שורקנית. שלח אותה לבדיקה מקיפה."

בלב שבור לרסיסים ממוסר-כליות, הכפיל מאסיני את אהבתו לבנו, השוטה הקטן ששילם על חטאי סבו. מלבד זה היה עליו לנחם ולעודד בלי הרף את ברטה, שנפגעה עד עמקי נשמתה מכישלון זה בראשית דרכה כאם.

אך טבעי הוא איפוא, שבני-הזוג השליכו את כל יהבם על התקווה לבן אחר. בן זה אומנם נולד, ובריאותו הטובה וצחוקו הצלול שוב הפיחו חיים בעתיד שכָּבָה. אך בהיותו בן שמונה-עשר חודש שבו ונשנו בו הפירכוסים שתקפו את אחיו הבכור, ולמחרת הקיץ הבן השני והנה הוא רפה-שכל.

הפעם שקעו ההורים בייאוש עמוק. אם כך, דמם ואהבתם מקוללים! אהבתם, מעל לכל! הוא בן עשרים ושמונה, היא בת עשרים ושתיים, וכל רגשותיהם הלוהטים אין די בהם ליצור ולוּ חלקיק אחד של חיים בריאים. שוב לא ייחלו ליופי ולחוכמה שביקשו בבכורם, אלא רק לבן, ילד ככל הילדים!

אסונם השני הצית בליבם להבות אהבה חדשות, רוויות כאב וכמיהה מטורפת לגאול אחת ולתמיד את קדוּשת אהבתם. הפעם נולדו תאומים, ומקרה האחים הגדולים שב ונשנה על כל פרטיו.

אף-על-פי-כן, מעבר לכאבם התהומי, נותרה במאסיני ובברטה חמלה גדולה כלפי ארבעת בניהם. היה עליהם לחלץ מחשכת הבהמיות העמוקה לא רק את הנשמות, אלא גם את החושים החרֵבים. הילדים לא ידעו לבלוע מזון, לנוע ממקום למקום, אפילו לא לשבת. לבסוף למדו ללכת, אך כיוון שלא השגיחו בשום מכשול שעמד בדרכם, היו נתקלים בכל דבר. כשרחצו אותם היו צווחים עד שהדם הציף את פניהם. רק האכילה עוררה אותם לחיים, ולמראה צבעים בוהקים או לשמע קולות רעם היו פורצים בצחוק, משרבבים את לשונם ומזילים נהרות ריר, צוהלים בטירוף בהמי. היתה להם אומנם יכולת חיקוי מסוימת, אך מלבד זאת לא ניתן להפיק מהם מאומה.

עם בוא התאומים תמה ונשלמה, כמדומה, השושלת המבעיתה. אך כעבור שלוש שנים שבה וניצתה בברטה ובמאסיני התשוקה לילד נוסף, שכן האמינו כי הזמן הרב שחלף הסיר את הקללה.

תוחלתם נכזבה. והכמיהה הלוהטת שהיתה למפח-נפש בגין העקרות, העכירה את יחסיהם. עד אז נטל כל אחד מהם על עצמו את חלקו באחריות לאומללות בניהם; אך משנואשו מן הגאולה, לנוכח ארבע הבהמות שנולדו מהם, התעורר בהם הדחף להאשים איש את רעותו, דחף שהוא נחלת הנפשות הנחותות.

תחילה השתנה כינוי-הקניין בדבריהם: הילדים שלך. ומכיוון שהעלבון טמן בחובו גם רמיזה ארסית, כבדה המועקה ביניהם.

"נדמה לי," אמר לילה אחד מאסיני, שנכנס ושטף את ידיו, "שהיית יכולה להשגיח יותר על הניקיון של הילדים."

ברטה הוסיפה לקרוא כאילו לא שמעה.

"זאת הפעם הראשונה," השיבה כעבור רגעים אחדים, "שאני רואה אותך דואג למצב הילדים שלך."

מאסיני הפנה קמעה את פניו לעברה בחיוך מאולץ.

"הילדים שלנו, נדמה לי."

"בסדר, הילדים שלנו. ככה טוב לך?"

הפעם דיבר מאסיני בלי כחל ושרק:

"עוד מעט תגידי שאני האשם, לא?"

"הו, לא!" חייכה ברטה, חיוורת כסיד. "אבל גם אני לא, נדמה לי… זה מה שהיה חסר!…" לחשה.

"מה היה חסר?"

"שאם מישהו אשם, זאת לא אני, הבנת?! זה מה שרציתי להגיד לך."

לרגע נעץ בה עיניים שנשקפה מהן תשוקה עזה לגדף אותה.

"נו, די!" פלט לבסוף, וניגב את ידיו.

"כרצונך, אבל אם אתה מתכוון להגיד…"

"ברטה!"

"כרצונך!"

זו היתה ההתנצחות הראשונה, ובעקבותיה באו אחרות. אך בפיוסים הבלתי-נמנעים, שוב התמזגו נשמותיהם בכמיהה לוהטת, כפולה ומכופלת, לילד נוסף.

כך נולדה בת. שנתיים קיננה בליבם חרדה מפני אסון נוסף. אך כלום לא קרה. הבת לבדה היתה משוש-ליבם של הוריה, והיא ניצלה זאת כדי להביאם אל קצה גבול הפינוק והחינוך הקלוקל.

אם עד אז דאגה ברטה תמיד לבניה, עם הולדת בֶּרְטִיטָה שכחה מהם כמעט לגמרי. עצם זכרם עורר בה פלצוּת, כזכר חטא נורא שנאלצה לחטוא. כך הרגיש גם מאסיני, אם כי במידה פחותה.

אולם הדבר לא הביא מנוחה לנפשם. לנוכח המיחוש הקל ביותר שפקד את בתם נתקפו אימה פן תאבד להם, ובד בבד גאתה ביניהם האיבה שעוררו בהם צאצאיהם הפגומים. המרירות הצטברה בתוכם זמן רב כל-כך, עד שעלתה על גדותיה, והחיכוך הקל ביותר הפיק מהם רעל. למן המריבה הארסית הראשונה חדלו לכבד זה את זה; ואם יש דבר שהאדם נגרר אליו בהנאה אכזרית מרגע שהתחיל בכך, הרי זה הדחף להשפיל את הזולת עד עפר. לפנים עצרו בעד עצמם בשל כשלונם המשותף; עתה, כיוון שהאירה להם ההצלחה פנים, ייחס אותה כל אחד לעצמו, וחש תיעוב גובר והולך לזכר ארבעת הצאצאים שהאחר כפה אותו לברוא.

עם הרגשות האלה, שוב לא נותר בהם אף שמץ של חיבה כלפי ארבעת הבנים הגדולים. המשרתת הלבישה, האכילה והשכיבה אותם בגסות שלא טרחה להסתירה. כמעט כל היום רבצו להם עזובים מול הגדר, עשוקים מכל חמימות.

כך מלאו לבֶּרטיטה ארבע שנים, ובלילה ההוא, מרוב ממתקים שהוריה לא היו מסוגלים לאסור עליה, נתקפה חום וצמרמורת. הפחד שמא תמות או תהיה רפת-שכל כאחֶיה פתח שוב את הפצע הנצחי.

שלוש שעות לא דיברו מטוב ועד רע, וכמו תמיד כמעט, גם הפעם היו צעדיו הכבדים של מאסיני העילה למריבה.

"אלוהים אדירים! אתה לא יכול ללכת יותר בשקט? כמה פעמים…?"

"נו, טוב, שכחתי. די! אני לא עושה את זה בכוונה."

היא חייכה בבוז.

"לא, את זה לא חשבתי עליך."

"גם אני אף פעם לא הייתי חושב עלייך… שחפנית!"

"מה! מה אמרת?…"

"כלום!"

"כן, אמרת משהו! תראה, אני לא יודעת מה אמרת, אבל אני נשבעת לך שהייתי מעדיפה כל דבר, רק לא אבא כמו שהיה לך!"

מאסיני החוויר.

"סוף-סוף!" סינן מבין שיניו. "סוף-סוף, נחש שכמוך, אמרת את שלך!"

"נחש? בסדר! אבל ההורים שלי היו בריאים, אתה שומע? בריאים! אבא שלי לא מת מהתקף טירוף! אני הייתי יכולה ללדת בנים כמו כולם! הבנים האלה שלך, ארבעתם שלך!"

מאסיני התפרץ גם הוא.

"נחש שחפני שכמוך! זה מה שאמרתי לך. כן, זה מה שרציתי להגיד לך! תשאלי את הרופא, תשאלי אותו מי אשם בדלקת קרום-המוח של הבנים שלך: אבא שלי או הריאה המחוררת שלך, נחש שכמוך!"

המריבה החריפה והלכה מרגע לרגע, עד שיבבה של בֶּרטיטה חתמה את פיותיהם כהרף-עין. באחת לפנות בוקר חלף קלקול הקיבה הקל, וכדרך כל זוג צעיר שידע אהבה עזה, ולוּ בעבר, בא הפיוס, נרגש יותר ככל שהיו העלבונות שפלים יותר.

בוקר נפלא עלה, וברטה, בקוּמה, ירקה דם. ההתרגשות והלילה הרע שעבר עליה בוודאי היו אשמים בכך לא מעט. מאסיני חיבק אותה שעה ארוכה, והיא מיררה בבכי, אבל איש מהם לא העז לומר מילה.

בעשר החליטו שייצאו אחרי ארוחת הצהריים. הואיל ולא נותר להם זמן רב, הורו למשרתת לשחוט תרנגולת.

היום הקורן עקר את השוטים מספסלם. וכך, בשעה שהמשרתת שחטה את העוף במטבח, כשהיא מקפידה להקיז את דמו לאט-לאט (ברטה למדה מאמה שיטה מוצלחת זו לשמר את טריות הבשר), נדמה היה לה ששמעה קול נשימה מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את ארבעת השוטים, כתף אל כתף, מביטים בניתוח בהשתאות. אדום… אדום…

"גברת! הילדים כאן, במטבח."

ברטה הגיעה; אף פעם לא הרשתה שיניחו שם את כף רגלם. אפילו בשעה זו של מחילה שלמה, של שיכחה ואושר מחוּדש, אין מנוס מהמחזה האיום הזה! שכן, מטבע הדברים, ככל שגאתה בה אהבה עזה יותר לאישהּ ולבתה, כן נעכרו רגשותיה כלפי המפלצות.

"שייצאו מכאן, מריה! סלקי אותם! סלקי אותם מייד, אני אומרת לך!"

ארבע הבהמות האומללות נדחפו בגסות והושלכו בחזרה לספסל.

אחרי הארוחה יצאו כולם מהבית. המשרתת נסעה לבואנוס איירס, והמשפחה הלכה לטייל בין הגינות. עם רדת היום חזרו, אבל ברטה רצתה להיכנס רגע לדרוש בשלומן של שכנותיה ממול. בתה חמקה הביתה מייד.

בינתיים לא משו ארבעת השוטים כל היום מספסלם. השמש כבר עברה את הגדר והתחילה שוקעת, והם הוסיפו לבהות בלבֵנים, דוממים מאי-פעם.

לפתע פתאום חצץ משהו בין מבטם ובין הגדר. אחותם, עייפה מחמש שעות במחיצת הוריה, רצתה לערוך תצפית בעצמה. היא עמדה לרגלי החומה ונשאה למעלה מבט מהורהר. ללא ספק רצתה לטפס. לבסוף בחרה בכיסא חסר-מושב, אך לא היה די בכך. אז ניסתה מיכל דלק, וחושיה הטופוגרפיים הורו לה להציבו במאונך. וכך הצליחה.

ארבעת השוטים ראו במבט אדיש כיצד אחותם משיגה לה שיווי-משקל בסבלנות רבה, וכיצד היא מתמתחת על קצות אצבעותיה ומשעינה את סנטרה על קצה החומה, בין ידיה המתוחות. הם ראו אותה מסתכלת לכל עבר ומחפשת לה משענת לכף רגלה כדי להתרומם עוד.

אך מבטם של השוטים התעורר; אותו ניצוץ עקשני ניצת באישוני כולם כאחד. מבטם רותק אל אחותם, בעוד רעבתנות בהמית, גוברת והולכת, משנה כל תו בפניהם. לאט-לאט קרבו אל החוֹמה. הקטנה, שכבר הצליחה להשעין את כף רגלה, וכבר עמדה לרכוב על ראש החומה ובוודאי היתה נופלת לעברה השני, חשה פתאום כי אוחזים ברגלה. שמונה העיניים שנישאו אליה מלמטה וננעצו בעיניה שלה מילאו אותה פחד.

"תפסיק! עזוב אותי!" צרחה וטלטלה את רגלה.

אבל משכו אותה מטה.

"אמא! אַיי אמא! אמא, אבא!" זעקה בבכי.

עדיין ניסתה להיאחז בקצה החומה, אבל הרגישה שהיא נעקרת ונופלת.

"אמא! אַיי! אִ…"

יותר לא הצליחה לצעוק. אחד מהם לפת את צווארה וסילק את תלתליה כמו היו נוצות, והאחרים משכו אותה באחת מרגליה אל המטבח, ששם הוקז בבוקר דמה של התרנגולת הקשורה היטב, חייה אוזלים ממנה טיפין-טיפין.

בבית ממול דימה מאסיני לשמוע את קול בתו.

"נדמה לי שהיא קוראת לך," אמר לברטה.

הם כרו אוזן בדאגה, אך לא שמעו עוד. אף-על-פי-כן, כעבור רגע נפרדו לשלום, ובשעה שברטה הלכה לתלות את כובעה פנה מאסיני לחצר:

"בֶּרטיטה!"

אין קול ואין עונה.

"ברטיטה!" נשא את קולו, שבגד בו עכשיו.

והשקט היה כה מבשר-רעות לליבו החרֵד תמיד, שפחד נורא הקפיא את גבו.

"ילדה שלי!" רץ, מיואש כבר, לאחורי החצר.

אבל כשחלף מול המטבח ראה ים של דם על הריצפה. הוא דחף בפראות את הדלת הפתוחה למחצה וזעקת-אימים בקעה מגרונו.

ברטה כבר החלה לרוץ אף היא לשמע קריאתו הנואשת של האב לבתו, וכששמעה את צעקתו נעקרה מגרונה זעקה. אך כשהסתערה אל המטבח חסם מאסיני את דרכה, חיוור כמוות:

"אל תיכנסי! אל תיכנסי!"

ברטה הספיקה לראות את הריצפה המוצפת דם. היא לא הצליחה אלא לשאת את זרועותיה אל ראשה ולהתמוטט מול גופו באנקה צרודה.


*הסיפור לקוח מתוך על אהבה, טירוף ומוות, הוצאת חרגול, 2001.

בקרקעית האגם, המכוסה בוץ ואבנים, נחה גופה של גבר. עיניו היו פקוחות, כאילו התבונן בשמש נוזלית, בשמיים שמתחת לפני הקרקע. דג קטן, שחור וצהוב, שחה ליד רגלו; דג אחר כרסם אחת מאוזניו. הוא שכב שם למטה מזה זמן מה ודמותו הדוממת כבר הייתה לחלק מהנוף המימי. פרצופו נראה שליו, אבל העוויה של גועל הצטיירה מדי פעם על שפתיו. שיערו והאצות התערסלו עם תנועת הגלים. הבוץ כיסה לאט לאט את הגוף המשתנה. העיניים, שהיו חלולות בהתחלה, בלטו כעת מהפנים הנפוחות. האישונים, שבוודאי ראו רק שחור, איבדו את צבעם. הבטן התנפחה, ולילה אחד התנתקה הגופה מהקרקעית האפלה ועלתה מעלה באטיות. עקבותיה נמחו בבוץ והבשר יצא לאוויר העולם. הגלים הובילו את הגופה לשפת האגם.

הפקח של משטרת פלורס רכן מעל הגופה, מכסה את אפו במטפחת. מעטים הדברים שהרגיזו אותו יותר ממוות בלי סיבה, ועיניו האדומות חיפשו בסבלנות סימנים של אלימות. הוא לא גילה כלום; רק טביעות האצבעות של הדייגים שמצאו את הגופה ומשכו אותה מהמים, וסימני הנשיכה של הדגים על הפנים והידיים הקמוצות. הפקח הורה לפרוש את כפות הידיים: ביד אחת – כלום. ביד השנייה אבן וקצת אדמה. על פי גובהו, כנראה היה זה זר. הפקח הזדקף וקיפל את המטפחת.

ריצ'רד וורד, צפון אמריקאי בן חמישים, הגיע לפֶּטֶן לפני תשעה חודשים. הוא קנה אדמה על שפת אגם איצה ובנה שם בית קטן. כוונתו הייתה לפרוש ולחיות שם עם אשתו, לוסי, שחיכתה בוויסקונסין שייקרא לה להצטרף אליו. שבועיים לפני מציאת הגופה, נראה ריצ'רד וורד בחנות מכולת בפלורס, אחר כך נעלמו עקבותיו. משרתו, רפאל קולינה, הובא לחקירה בתחנת המשטרה, אך לשווא. החיפוש שערכו בצריף שלו, על חלקת האדמה של וורד, לא הניב פרי. החזיקו אותו במעצר כמה שעות ואחר כך שחררו אותו, רק אחרי שהחטיפו לו את המכות הרגילות.

לוסי וורד הגיעה לפלורס ביום ראשון לח בחודש ספטמבר. היא הייתה שמנה וחיננית. בתחנת המשטרה נתנו לה את הקופסה עם האפר: "37", היה כתוב עליה, "מר ריצ'רד וורד". ניידת משטרה לקחה אותה לחלקה, ושם חיכה לה רפאל.

היא סיירה בשטח ובחנה את הנוף בעיניים ערניות, כאילו היא מביטה בציור מופשט שהיא לא לגמרי מבינה; היא הופתעה לגלות שהנוף מוצא חן בעיניה. היא נכנסה לבית והחליטה שתישאר לישון שם. מאוחר יותר, לפני ששכבה לישון, חשבה על בעלה והודתה לו על כך שמצא את המקום הזה. היא תנסה לחיות בו זמן מה.

מלכתחילה נדמה היה שהיעדר החברה האנושית, שפחדה שתחסר לה, הוחלף בחיים הקדחתניים של הצמחים, ברחש החרקים ובנוכחות העמומה של רפאל. בזה אחר זה גילתה את הניסים הקטנים של הג'ונגל ולמדה להשלים עם חוסר הנוחות; נמלים בכל מקום, זיעה נצחית, יתושים בשקיעה ובזריחה.

בלילות, אחרי ארוחת הערב, היא ישבה בחוץ בכיסא הנדנדה והקשיבה לקולות המהפנטים המתכתיים שעלו מן האדמה. ביום אהבה ללכת בין העצים במשעול הצר שיצר בעלה. היא הלכה עד שהתעייפה ואחר כך נחה בין העצים והתענגה על ריח הענפים והעלים היבשים. לפעמים אספה פרפר מוזר או קטפה פרחים בלי שם.

לילה אחד ירד גשם בלתי פוסק. הטיפות הלמו בגג והרעש לא הניח לה לישון. אז, בפעם הראשונה, החל מותו של בעלה להטריד אותה. הפחד חלחל לתוכה כמו המים שהחלו לחלחל לחדר. טיפה דשנה נפלה ליד הכרית; היא דחפה את המיטה למרכז החדר. היו ברקים בשמיים. קצת לפני שנרדמה ראתה את רפאל מביט בה מן הדלת לאור ההבזקים המרצדים. היא מצמצה. היא חשבה להושיט יד ולהדליק גפרור, אבל הבינה בהקלה שהיא טעתה; הפרצוף היה רק כתם על העץ. היא נשמה נשימה עמוקה ושקעה בשינה.

בבוקר זרחה השמש גבוה בשמיים והיא פקחה את עיניה ושמעה את רפאל עובד במטבח. האוויר היה מתוק מריח תירס. סיכות של שמש חדרו מבעד לחרכים וזבוב זמזמם בחדר. היא הציעה את המיטה והתלבשה ליציאה.

בוקר, אמר לה רפאל וחשף את שיניו הצהובות.

לוסי יצאה מהמטבח והתיישבה במרפסת.

רפאל הניח את המגש על השולחן שהיה ליד הכיסא. הוא מזג קפה והיא הסתובבה לעברו ואמרה בקול נמוך: חשבתי על מר ריקרדו.

לרגע הוא הביט בה בפליאה. אחר כך הסיט את מבטו והזדקף. מר ריקרדו, הוא אמר. האור השתקף באגם. לוסי הלכה עד לקצה המזח ונשכבה על מגבת כדי להשתזף. היא חשבה על העבר בתור דבר מה ריק ולא ברור; הזיכרון נמס בחום.

השמש שרפה את פניה. היא שמעה את רפאל דוחף את הקאנו שלו למים, והזדקפה כדי להביט בו חותר.

אני הולך לבדוק אם יש דגים, הוא אמר לה, והמשיך לחתור לצד השני של האגם. היא נשכבה על הבטן. היא הסתכלה על הפרחים הלבנים שמתחת לפני המים ואחר כך עצמה עיניים כדי לא לחשוב.

החום התגבר. היא קפצה למים ושחתה הלוך ושוב בסמוך למזח. היא יצאה מהמים והניחה לשמש לייבש אותה. היא הלכה לעבר הבית, אבל הדלת הפתוחה של הצריף משכה את תשומת ליבה. היא הביטה לאחור – מים שקטים – ופנתה בצעד מהיר לעבר דלת הכניסה.

באחת הפינות היא גילתה סיר גדול מחימר שעמד על כמה אבנים; מתחתיו היו גחלים ואפר. היא קפאה על מקומה במרכז החדר. תלוי באוויר קרוב מאוד לפניה, בהה בה קרפד ענקי. הוא פתח את הפה ולוסי הבחינה בצנצנת הזכוכית והחוט תלוי מהתקרה. הקרפד נע בתוך הצנצנת והשעין ארבע אצבעות על הזכוכית. הפחד הפך לרחמים. היא נגעה בצנצנת בציפורן, והקרפד מצמץ. המכסה  חורר בעזרת מסמר ובתחתית היו עשבים וזבוב. היא סובבה את הצנצנת והביטה בכתמים על העור של הקרפד.

מרחוק נשמע רעש של עץ חלול. מבעד למפתן הדלת היא ראתה את הקאנו משייט בלב האגם. רפאל עמד וחתר, פעם ימינה פעם שמאלה, בלי להסיר את מבטו מהגדה. לוסי חשה זרם בגבה והבחינה ששיערה נוטף מים. היא יצאה מהצריף; על רצפת העפר נותרה דמות עשויה טיפות מים.

באותו ערב רפאל הכין לה תבשיל דגים. היא טעמה אותו באי חשק והשאירה את הקערה מלאה כמעט. רפאל שאל אותה אם משהו לא בסדר באוכל. לא, האוכל בסדר; השמש הרסה לה את התיאבון. כשרפאל פרש לצריף לשנת צהריים, נכנסה לוסי למטבח להכין לעצמה צלחת פירות.

היא מוכרחה לדבר עם רפאל. זה אכזרי מה שהוא עושה לקרפד. היא נזכרה בעור הגס, בעיניים העצובות מבעד לזכוכית. היא ישבה במרפסת והביטה באגם; היא חשבה על האפר של בעלה.

היא קמה מכיסא הנדנדה והלכה בדממה – דממת ערב – עד לדלת הפתוחה למחצה של הצריף. רפאל, על ברכיו ובגבו אליה, שיחק עם הקרפד, שהיה כעת מחוץ לצנצנת, ודקר אותו במקל. הקרפד נדחק לפינה והתנפח לאות איום; מעל עיניו הופיעו רכסים שחורים מחודדים דמויי קרניים.

היא נסוגה כמה צעדים וקראה בקול רם: רפאל!

רפאל קם בניתור והציץ החוצה.

סליחה, היא אמרה. אני צריכה כמה לימונים. תוכל אולי ללכת לחנות?

אחרי שרפאל נעלם בשביל לכפר, הסיטה לוסי את הבריח ודחפה את הדלת. הקרפד שוב היה בתוך הצנצנת. היא פתחה את המכסה, הניחה את הצנצנת על הרצפה ודחפה ברגלה את הקרפד החוצה. אחר כך סגרה את הדלת בבריח וחזרה למרפסת. השמש התקרבה אל האופק.

רפאל חזר בשקיעה. לא היו להם לימונים, הוא אמר כשחלף על פניה, והמשיך בכיוון הצריף. לוסי הביטה בו, מתנדנדת בכיסאה. היא ראתה אותו פותח את הדלת ונכנס, ופתאום הופיע שוב, כאילו מישהו בעט אותו החוצה. הוא סרק את הקרקע במבטו; אחר כך חיפש בשיחים שהקיפו את הצריף, מתחת לצמחי הבננה, בסבך קני הסוכר. הוא סרק שוב את הצריף ואחר כך נעמד במפתן והביט החוצה.

מה קרה? צעקה לו לוסי. היא ראתה אותו ניגש אליה בראש מורכן.

מישהו נכנס לי לבית.

היתושים עקצו אותו. מי? מתי?

רפאל הביט לאחור. לא ראית אף אחד?

הירח היה מלא, האוויר דומם. לפני ארוחת הערב יצאה לוסי לשפת האגם להביט בשמיים. היא ידעה שרפאל נוטר לה טינה כי שיקרה לו. לרגע רצתה להודות באשמה, אבל לבסוף החליטה שמוטב לשתוק לעת עתה.

הארוחה הוגשה. היא חיסלה את הדג באי חשק; היא רצתה לרצות את רפאל. (עכשיו היא ריחמה עליו). היא ביקשה ממנו סליחה בקול נמוך. רפאל הכין לעצמו צלחת ואמר לה לילה טוב. כשהנר בצריף כבה, הלכה לוסי לחדרה.

באמצע הלילה הרגישה משקל על בטנה והתעוררה בבת אחת.

היא הרגישה את המשקל עולה לעבר חזה. זה היה משהו קר; עכשיו הוא היה על הצוואר ונעצר בפה. היא לא יכלה לזוז; איבריה נעשו כבדים. ואז היא ראתה את הקרפד המתנפח…

היא הסירה את השמיכה וקפצה מהמיטה. נוזל מר צרב לה בגרון; היא רצתה להוציא אותו מגופה. היא הדליקה פנס ורצה לשירותים. היא רכנה מעל הכיור, פתחה את הברז והרטיבה את ראשה. אחר כך התיישבה על השטיח ולא יכלה לקום עוד. היא ראתה את אור הפנס מבעד למראה.            

        

ירח-הדבש שלה היה צמרמורת ארוכה. זהובת שיער היתה, מלאכית וביישנית, ואופיו הקשה של אישהּ הקפיא את חלומות הכלה הילדותיים שלה. אף-על-פי-כן אהבה אותו מאוד, לעיתים מתוך רעד קל, ובלילות כשחזרו יחד ברחוב היתה מציצה בחשאי אל קומתו הגבוהה של חוֹרדַן, שנאלם דום זה שעה. ואילו הוא אהב אותה אהבה עמוקה, בלי להסגיר זאת.

במשך שלושה חודשים – הם נישאו באפריל – היו מאושרים מאין כמותם.

היא בוודאי היתה מבכרת פחות חומרה ברקיע האהבה הנוקשה ההוא, רגשות שופעים יותר ולא מאופקים; אך סבר פניו הקר של אישהּ עצר בעדה תמיד.

הבית שהתגוררו בו הוסיף לא-מעט לפחדיה. צְחור החצר הדוממת – עמודים, כותרות ופסלי שיש – עורר רושם סתווי של ארמון מכושף. בפנים, הבוהק הכפורי של הטיח, בלי השריטה הקלה ביותר על הכתלים הגבוהים, העמיק את תחושת הקור הסגרירית. במעבר מחדר אחד לאחר הידהדו הצעדים בכל הבית, כאילו התחדדה רגישותו לרעש לאחר שהיה נטוש וריקן זמן רב.

בקן האהבה המשונה הזה עבר על אַליסיה סתיו שלם. אף-על-פי-כן השליכה מאחורי גווה את חלומותיה הישנים, וימיה בבית העוין עברו עליה בשינה, מתוך רצון שלא להרהר בכלום עד בוא אישהּ אל הבית.

לא פלא שכחשה. היה לה התקף קל של שפעת שנמשך ולא הרפה ממנה ימים על ימים; אַליסיה לא שבה לאיתנה. לבסוף הצליחה לצאת אל הגן יום אחד אחר-הצהריים, שעונה על זרועו של אישהּ. היא הביטה באדישות הנה והנה. לפתע-פתאום החליק חוֹרדַן בידו לאט-לאט על ראשה, בחיבה עמוקה, ואליסיה פרצה מייד בבכי, והטילה את זרועותיה על צווארו. שעה ארוכה בכתה את כל חרדותיה הכמוסות, והניסיון הקל ביותר ללטפה רק הגביר את בכיה. אחר-כך שכך הבכי, ובכל זאת נשארה זמן רב ופניה כבושים בצווארו, בלי למוש ממקומה ובלי לומר מילה.

מהיום ההוא שוב לא קמה על רגליה. למחרת בבוקר אבדה הכרתה. רופאו של חורדן בדק אותה ביסודיות, והורה על מנוחה מוחלטת במיטה.

"אני לא יודע," אמר לחורדן בדלת הכניסה בקול מהוסה עדיין. "היא סובלת מחולשה גדולה שאני לא מצליח להבין. ובלי הקאות, בלי כלום… אם מחר היא תקום כמו היום, קרא לי מייד."

למחרת החמיר מצבה של אליסיה. נערכה בדיקה. אובחנה אנמיה חריפה ביותר, בלתי-מוסברת לחלוטין. אליסיה לא התעלפה שוב, אך ניכר בה שימיה ספורים. כל היום כולו דלקו המנורות בחדר-השינה, ושקט גמור שרר שם. שעות חלפו בלי שנשמע הרחש הקל ביותר. אליסיה נמנמה. חורדן עבר לסלון, שגם בו דלק האור. בלי הרף התהלך מצד לצד, בעקשנות בלתי-נלאית. השטיח החניק את קול צעדיו. מפעם לפעם נכנס לחדר-השינה והמשיך בשיטוטו האילם לאורך המיטה, משתהה רגע בכל אחד מקצותיה להביט באשתו.

עד מהרה החלה אליסיה לשקוע בהזיות טרופות. תחילה ריחפו התעתועים מול עיניה, אחר ירדו לגובה הריצפה. הצעירה לא עשתה דבר אלא צפתה בעיניים קרועות לרווחה בשטיח שמשני עברי המיטה. לילה אחד לטשה את מבטה במשהו פתאום. כעבור רגע פצתה את פיה לצעוק, ואפה ושפתיה התכסו פניני זיעה.

"חורדן! חורדן!" זעקה, משותקת מאימה, בלי לגרוע את מבטה מהשטיח.

חורדן אץ אל החדר, ולמראהו פלטה אליסיה צווחת אימים.

"זה אני, אליסיה, זה אני!"

אליסיה הביטה בו מבולבלת, הביטה בשטיח, החזירה מבטה אליו, וכעבור דקות ארוכות של התחבטות המומה, נרגעה. היא חייכה ונטלה את ידו בין ידיה, וליטפה אותה, רועדת, חצי שעה.

בין הזיותיה החוזרות ונשנות היתה אחת ובה יצור דמוי-אדם שעון על אצבעותיו על השטיח, עיניו נעוצות בה.

הרופאים פקדו אותה שוב ושוב ללא הועיל. חייה כלו ודמה אזל לנגד עיניהם, מיום ליום, משעה לשעה, ואיש לא ידע מדוע. בבדיקה האחרונה שכבה אליסיה בקהיון חושים, בעוד הם ממששים את הדופק, מעבירים את פרק ידה הדומם מזה לזה. שעה ארוכה התבוננו בה בשתיקה, ויצאו לחדר-האוכל.

"זה מקרה חמור…" אמר רופאהּ בחוסר-אונים ומשך בכתפיו. "אין כמעט מה לעשות."

"אני לא מאמין!" נאנק חורדן. ותופף בכוח על השולחן.

אליסיה דעכה והלכה תוך הזיות טרופות שעוררה האנמיה, הזיות שהחמירו בערב, אך פגו תמיד בשעות הבוקר. במשך היום לא החריפה מחלתה, אך כל בוקר היתה מקיצה חיוורת, כמעט חסרת הכרה. דומה היה שרק בלילה אוזלים חייה בגלי דם חדשים. מדי הֲקיצה חשה כאילו התמוטטה במיטה ומיליון קילוגרמים מעיקים עליה. מהיום השלישי תחושה זו שוב לא סרה ממנה. בקושי הצליחה להניע את ראשה. היא לא הסכימה שיגעו במיטתה, אפילו לא רצתה שיסדרו לה את הכר. הביעותים שתקפו אותה עם ערוב היום לבשו עתה דמות מפלצות שהזדחלו אל המיטה, וטיפסו במאמץ על המזרן.

אחר-כך אבדה הכרתה. ביומיים האחרונים מילמלה ללא הרף מתוך דמדומיה. האורות נשארו דלוקים בעגמומיות בחדר-השינה ובסלון. בדומיית הגסיסה ששררה בבית נשמע רק המלמול החדגוני שבקע מהמיטה, והדהודם העמום של צעדיו הבלתי-פוסקים של חורדן.

אליסיה מתה לבסוף. אחר-כך, כשנכנסה המשרתת בגפה, להסיר את המצעים, הביטה רגע בכר בתימהון.

"אדוני!" קראה לחורדן בקול נמוך. "על הכר יש כתמים שנראים כמו דם."

חורדן ניגש לשם מייד ורכן אל הכר. אכן, על הציפית, משני צדי השקע שהותיר ראשה של אליסיה, נראו כתמים קטנים כהים.

"זה נראה כמו עקיצות," לחשה המשרתת כעבור רגע של התבוננות דוממת.

"תרימי אותו מול האור," אמר לה חורדן.

המשרתת הרימה את הכר אך מייד שמטה אותו והסתכלה בו, חיוורת ורועדת. בלי לדעת מדוע, חורדן חש ששערותיו סומרות.

"מה יש?" שאל בקול צרוד.

"הוא נורא כבד," לאטה המשרתת, עדיין רועדת.

חורדן הרים את הכר; משקלו היה כבד להדהים. הם לקחו אותו מחוץ לחדר, ועל השולחן בחדר-האוכל פילח חורדן את הציפית ואת החיפוי במחי חתך. הנוצות העליונות התעופפו, וזעקת אימים נפלטה מפיה הפעור של המשרתת, שנשאה את אגרופיה אל פניה. בתוך הכר, בין הנוצות, הניע לאט את רגליו השעירות בעל-חיים מפלצתי, כדור חי ודביק. כה תפוח היה עד כי פיו בקושי ניכר.

לילה-לילה, מאז נפלה אליסיה למשכב, הצמיד אל רקותיה בחשאי את פיו – את חדקו, ליתר דיוק – ומצץ את דמה. העקיצה כמעט לא נראתה. הניעור היומיומי של הכר בוודאי מנע את התפתחותו בתחילה. אך מרגע שהצעירה שוב לא יכלה לזוז, גברה היניקה בקצב מסחרר. בתוך חמישה ימים וחמישה לילות שאב את חייה של אליסיה.

טפילי העופות הללו, הזעירים בדרך כלל, מגיעים בתנאים מסוימים למימדים עצומים. מסתבר שדם אנוש מיטיב עימם במיוחד, ולעיתים לא-נדירות יימצאו בכרי נוצות.


*מתוך הקובץ על אהבה, טירוף ומוות, הוצאת חרגול, 2001.

כשהייתי ילדה, הייתה לאימא שלי פטריה בכף הרגל. בציפורן של בוהן שמאל, ליתר דיוק. כשגילתה אותה היא ניסתה להיפטר ממנה בעזרת סוגים שונים של תרופות. בכל בוקר, ביציאה מהמקלחת, היא מרחה שכבה של יוד על האצבע בעזרת מברשת זעירה, יוד שאת ריחו וצבעו, חום כהה ואדמוני, אני זוכרת היטב. היא ביקרה, לשווא, אצל מספר רופאי עור, כולל היוקרתיים והיקרים ביותר, וכולם נתנו לה את אותה אבחנה והמליצו לה על אותם טיפולים חסרי תועלת: החל במשחות קלוטרימאזול הטיפוסיות וכלה בחומץ תפוחים. הקיצוני שבהם אפילו רשם לה כמות לא גדולה של קורטיזון, אבל זה רק גרם לאצבע המצהיבה של אמי להתנפח. למרות מאמציה לחסל את הפטרייה, היא נשארה שם שנים, עד שתרופה סינית שאף אחד – כולל היא – לא האמין בה, הצליחה להעלים אותה בתוך ימים אחדים. זה היה כה בלתי צפוי, שלא יכולתי אלא לתהות אם הטפילה עצמה היא שהחליטה ללכת למקום אחר.

עד אותו רגע, פטריות תמיד היו – לפחות בשבילי – מין אובייקטים מוזרים שמופיעים בציורים לילדים וקישרתי אותם ליערות ולשדונים. בטח לא משהו שדומה לחספוס הזה שהקנה לציפורן של אמי מרקם של צדפה. אף על פי כן, יותר מאשר צורתה המופשטת והמשתנה, יותר מאשר עיקשותה להיאחז באצבע הנפלשת, הדבר שזכור לי יותר מכל לגבי הטפילה הוא הגועל והדחייה שעוררה באמא שלי. במהלך השנים הכרתי אנשים אחרים עם פַּטֶרֶת בכל מיני מקומות בגוף. פטרת מסוגים שונים, החל באלה שמייצרים קליפה גסה ויבשה בחלק התחתון של כף הרגל וכלה בפטריות אדומות ועגולות שצצות בדרך כלל על כפות הידיים של טבחים. רוב האנשים נושאים אותן בתחושת ויתור, אחרים באדישות, אחדים מזניחים אותן לחלוטין. אמי, לעומת זאת, חוותה את הפטרייה שלה כאסון מביש. מכיוון שחששה שהפטרייה עלולה להתפשט בכל כף הרגל או גרוע מכך, בכל הגוף, היא הפרידה את הציפורן הנגועה בעזרת חתיכה גדולה של צמר גפן, כדי למנוע מהציפורן לבוא במגע עם האצבע הסמוכה. היא אף פעם לא נעלה סנדלים והקפידה לא להסיר את גרביה בפני כל מי שלא השתייך למעגל הקרוב שלה. אם, מסיבה כלשהי, היה עליה להתרחץ במקלחת ציבורית, היא תמיד השתמשה בכפכפי פלסטיק, ואם נכנסה לבריכה, חלצה נעליים רק כאשר עמדה על הסף, כדי שאף אחד לא יוכל להביט בכפות רגליה. ומוטב היה כך, משום שכל מי שהיה רואה את האצבע ההיא, שעברה כל כך הרבה טיפולים, היה חושב שמה שיש לאמי הוא לא פטרייה, אלא התחלה של צרעת.

ילדים, בניגוד למבוגרים, מתרגלים לכול, ולאט לאט, למרות הגועל שאמי חשה כלפי הפטרייה, התחלתי להתרגל לנוכחותה היומיומית בחיי המשפחה שלי. היא לא עוררה בי את הסלידה שחשה אמי, דווקא להיפך. הציפורן הצבועה ביוד נראתה לי פגיעה ועוררה בי מין הזדהות מגוננת, כמו חיית מחמד נכה. חלף זמן ואמי הפסיקה לעשות עניין גדול מהבעיה הבריאותית שלה. אני גדלתי ושכחתי מזה לגמרי, לא חשבתי עוד על פטריות עד שהכרתי את פיליפ לבאל.

הייתי אז בת שלושים וחמש. נשואה לגבר סבלני ונדיב, מבוגר ממני בעשר שנים, מנהל האקדמיה הלאומית למוזיקה שבה השלמתי את החלק הראשון בהכשרתי בנגינת כינור. לא היו לנו ילדים. ניסיתי להיכנס להריון וזה לא צלח, אבל לא התייסרתי בגלל זה, הרגשתי בת מזל שאני יכולה להתרכז בקריירה שלי. השלמתי את הכשרתי בג'וליארד וצברתי לי מוניטין בינלאומיים כלשהם, מספיקים לשתיים או שלוש הזמנות בשנה לתת קונצרטים באירופה או בארצות הברית. זה עתה סיימתי להקליט אלבום בדנמרק ועמדתי לנסוע שוב לקופנהגן ללמד קורס של שישה שבועות בארמון שריכז כל קיץ את מיטב התלמידים בעולם.

אני זוכרת שיום שישי אחד אחר הצהריים, קצת לפני הנסיעה, קיבלתי את רשימת המורים שיילמדו השנה בתוכנית. לבאל היה ביניהם. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו. הוא היה כנר ומנצח רב מוניטין ולא פעם שמעתי מפי חבריי דברי שבח על הופעתו ועל הטבעיות שבה הוביל את התזמורת עם כינורו. הביוגרפיה שלו לימדה אותי שהוא צרפתי ומתגורר בבריסל, אם כי הוא נוסע לעתים קרובות לוונקובר, שם הוא מלמד באקדמיה לאמנות. בסוף השבוע ההוא מאוריסיו, בעלי, נסע לכנס מחוץ לעיר. לא היו לי תכניות בערב וחיפשתי ברשת קונצרטים של לבאל לרכישה אונליין. אחרי חיפוש קצר, קניתי הקלטה חיה שלו מנגן בטהובן בקרנגי הול. אני זוכרת את תחושת ההשתאות שחשתי בזמן שהקשבתי לו. היה חם. דלתות המרפסת היו פתוחות ורוח קרה נשבה בחדר, ובכל זאת, ההתרגשות קטעה את נשימתי. כל כנר מכיר את הקונצרט הזה, רבים מכירים אותו בעל פה, אבל הביצוע שלו היה גילוי. כאילו הבנתי פתאום את היצירה על כל עומקה. הרגשתי בליל של הערצה, קנאה והכרת תודה. שמעתי את הקונצרט שלוש פעמים לפחות ובכל פעם עברה בי צמרמורת. אחרי זה חיפשתי קטעים של המוזיקאים האחרים שהוזמנו לקופנהאגן ולמרות רמתם הגבוהה מאוד, ללא ספק, אף אחד מהם לא הפתיע אותי כמו לבאל. אחר כך סגרתי את הקובץ ולא הקשבתי שוב לקונצרט בשבועיים הבאים, אפילו שמדי פעם צץ לבאל במוחי.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממאוריסיו לכמה חודשים, אבל ההרגל לא הקל עלי לעזוב אותו. כמו בכל פעם שעמדתי לנסוע לתקופה ארוכה, ניסיתי לשכנע אותו להצטרף אלי. התוכנית שהוזמנתי אליה אפשרה זאת ואני משוכנעת שהוא יכול היה לקבל אישור מהעבודה, למרות מאמציו להכחיש זאת. לכל הפחות הוא יכול היה לבלות איתי שבועיים מתוך השישה שארך הקורס או לבקר אותי פעם בהתחלה ופעם בסוף. אילו הסכים, הדברים בינינו היו מתפתחים אחרת. אבל זה נראה לו חסר טעם. הוא אמר שהזמן יעבור מהר לשנינו ושמוטב שאתרכז בעבודה שלי. לדבריו, זאת הייתה הזדמנות טובה לצלול לנבכי נפשי ולשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים. אסור לי לפספס את ההזדמנות ולהניח לדברים אחרים להסיח את דעתי. וכך היה, רק לא במובן שציפינו לו.

הטירה שאירחה את קורס הקיץ נמצאת ברובע כריסטיאניה, בפאתי העיר. היה סוף יולי והערבים היו נעימים. עד מהרה התיידדתי עם לבאל. בהתחלה, סדר היום שלנו היה דומה: הוא היה ללא ספק טיפוס לילי ואני טרם התרגלתי לשעון האירופי. בלילות אחרי השיעורים, עבדנו באותן שעות בחדרים אטומים כדי לא להעיר את האחרים, ומדי פעם נתקלנו זה בזה במטבח או ליד דוכן התה. היינו הראשונים – והיחידים – שבאו לארוחת הבוקר המוקדמת, עם פתיחת ההגשה. השיחה בינינו הייתה אדיבה ומנומסת, ובהדרגה גלשה לפסים אישיים. בתוך זמן קצר יצרנו תקשורת אינטימית, קרובה, שונה מהשיחות שקיימתי עם המורים האחרים.

קורס קיץ הוא מרחב מחוץ למציאות שמאפשר לנו להקדיש זמן לדברים שבחיי היומיום אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. בשעות החופשיות אפשר להתמסר לסוגים שונים של מותרות: ביקור מעמיק בעיר, ארוחות ערב ומופעים, שיחת חולין עם התושבים המקומיים או עם האורחים האחרים, אפשר גם פשוט להתמסר לעצלות, לבולימיה או לכל סוג אחר של פעילות ממכרת. לבאל ואני נפלנו בפיתוי ההתאהבות. זה קורה לעתים קרובות במקומות כאלה, מתברר. בששת השבועות של הקורס הסתובבנו באוטובוס ובאופניים בפארקים של קופנהגן, ביקרנו בברים ובמוזאונים, הלכנו לאופרה ולהופעות, אבל בעיקר למדנו להכיר זה את זה, עד כמה שאפשרו הנסיבות, בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותנו. הרבה יותר קל להסיר את המחסומים שמגנים עלינו כשלקשר יש תאריך תפוגה. אנחנו אדיבים וסובלניים יותר כלפי מי שעתיד להיעלם בקרוב מאשר כלפי מי שנתפס כמועמד ליחסים ארוכי טווח. שום פגם או חסרון לא מרתיעים אותנו, משום שלא נאלץ לסבול אותם בעתיד. כאשר יש ליחסים תאריך תפוגה כה ברור, אפילו לא טורחים לשפוט את האחר – אין זמן. אנחנו ממהרים להפיק את ההנאה המרבית מתכונותיו הטובות משום שהזמן פועל נגדנו. זה לפחות מה שקרה לפיליפ ולי בקורס. השיגיונות שלו בענייני עבודה, שינה וניקיון החדר נראו לי משעשעות. הפחד שלו להידבק במחלות ונדודי השינה הכרוניים שלו העציבו אותי ועוררו בי רצון להגן עליו. אותו דבר קרה לו עם האובססיות, הפחדים ונדודי השינה שלי וגם עם התסכול המתמיד שחשתי בנוגע למוזיקה. אף על פי כן, יש לומר שבעבורי זו הייתה תקופה יצירתית מאוד. באלבום שהקלטתי כמה חודשים קודם בקופנהגן הייתה נוקשות מסויימת, מין דיוק יתר, אבל עכשיו המוזיקה שלי הייתה משוחררת יותר, נוכחת יותר. לא הייתה בה הקפדנות הנוקשה של מי שמפחדת לטעות, אלא המסירות והספונטניות של מי שמפיקה הנאה עמוקה ממה שהיא עושה. למרבה המזל, ישנן הוכחות מוחשיות לאותו רגע שיא בקריירה שלי. חוץ מההקלטות שהתחייבתי להן בחוזה שחתמתי עם המוסד המארח, הקלטתי שלוש תכניות רדיו שעד היום אני רואה בהן את מיטב יצירתי. לבאל ניצח על שני קונצרטים בתאטרון המלכותי של קופנהגן ושניהם היו מפעימים. הוא זכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל וכמה מהמוזיקאים האחרים הודו שזו זכות גדולה לחלוק אתו במה. מאז עקבתי מקרוב אחרי התפתחותו ואני יכולה לומר שהחודש וחצי שבילה שם הוא אחד מרגעי הקריירה הטובים שלו, אם לא הטוב ביותר. אומנם הוא ביסס את מעמדו אחר כך, אבל מספיק לשמוע את ההקלטות שלו מהשבועות ההם כדי להיווכח שיש בהן שקיפות מיוחדת מאוד בכל הנוגע לרגש.

לבאל היה נשוי, כמוני. בווילה בפאתי בריסל חיכו לו אשתו ובנותיו, שלוש ילדות בלונדיניות עגולות פנים. הוא נצר את תמונותיהן בטלפון שלו. על בני הזוג שלנו העדפנו לא לדבר יותר מדי. בניגוד למה שנהוג לחשוב, במצב של שמחה יוצאת דופן כזאת אין מקום לאשמה ולפחד ממה שיבוא אחרי כן, כשכל אחד ישוב לעולמו. אין עבר ואין עתיד – רק הווה. זה כמו לחיות בממד מקביל. מי שלא חווה משהו דומה יחשוב שאני מביאה את המטאפורות השחוקות האלה כדי להצדיק את עצמי. מי שכן חווה את זה, יודע בדיוק על מה אני מדברת.

בסוף ספטמבר נגמר הקורס וחזרנו כל אחד לארצו. בהתחלה שמחנו לחזור הביתה לשגרה, אבל לפחות אני לא הרגשתי שחזרתי למקום שעזבתי. ראשית, מאוריסיו היה מחוץ לעיר. הוא נסע ללָרֶדוֹ בענייני עבודה. היעדרותו לא יכלה להתאים לי יותר. כך היה לי זמן להתרגל שוב לדירתי וחיי היומיום שלי. בסטודיו שלי, למשל, שום דבר לא השתנה: הספרים והדיסקים היו במקומם, שכבת האבק על עמוד התווים והפרטיטורות שלי רק התעבתה מעט. אף על פי כן, אופן השהייה שלי במרחבים השונים של הבית השתנה, אפילו גופי השתנה, ואפילו שאז עוד לא הייתי מודעת לכך, לא הייתה דרך חזרה. בימים הראשונים, עדיין הרגשתי את הריחות והטעמים של פיליפ. הם הלמו בי גלים גלים בתדירות גבוהה מכפי שרציתי. למרות מאמציי לשמור על קור רוח, לא הצלחתי להישאר אדישה לכל זה. בנוסף לתחושות שתיארתי, הרגשתי אובדן, געגועים ומיד אחר כך אשמה. רציתי שחיי ימשיכו כרגיל, לא בלית ברירה, אלא משום שאהבתי אותם. בחרתי בהם כל בוקר כשהתעוררתי בחדרי, במיטה שחלקתי עם בעלי במשך יותר מעשר שנים. בזה בחרתי ולא בסערת הרגשות של תחושות וזיכרונות, שאילו יכולתי לבחור, הייתי שוכחת אותם לתמיד. אבל כוח הרצון שלי לא הספיק כדי לבלום את השפעתו של פיליפ.

מאוריסיו חזר ביום שבת בצהריים, לפני שהספקתי לעשות סדר ברגשות שלי. קיבלתי את פניו בתחושת הקלה, כסירת הצלה בעת סערה בלב ים. הלכנו לקולנוע ולסופרמרקט. בראשון בבוקר הלכנו לאכול באחת המסעדות האהובות עלינו. דיברנו על הנסיעות שלנו ועל העיכובים בטיסות. בימים הראשונים של המפגש המחודש, תהיתי שוב ושוב אם עלי לשתף אותו במה שקרה עם לבאל. לא הרגשתי נוח להסתיר ממנו דברים, במיוחד משהו רציני כל כך. מעולם לא עשיתי זאת לפני כן. הבנתי שאני צריכה שהוא יסלח לי, ואם אפשר גם ינחם אותי. אף על פי כן, העדפתי לא לומר דבר לעת עתה. הפחד לפגוע בו ושמשהו ביננו יישבר גבר על הצורך שלי להיות כנה. ביום שני חזרנו כל אחד לעבודתו. הזיכרונות המשיכו לתקוף אותי אבל הצלחתי להדוף אותם במיומנות, עד ששבועיים אחר כך, לבאל הופיע שוב.

ערב אחד, קיבלתי שיחה לא מזוהה מחוץ לארץ. עוד לפני שעניתי, לבי האיץ. הרמתי את השפופרת ואחרי שתיקה קלה, זיהיתי את כינור ה"אמאטי" של לבאל מעברו האחר של הקו. שמיעת קול נגינתו במרחק אלפי קילומטרים ממני, בעודי בביתי, פתחה שוב את הפצע שהתאמצתי כל כך לרפא ורק החל להחלים. השיחה הזאת, לכאורה לא מזיקה, הכניסה את פיליפ למרחב לא לו. מה הוא רצה להשיג בזה? קרוב לוודאי שרצה לחדש את הקשר, להראות שהוא עדיין חושב עלי ושהרגש לא כבה; שום דבר מפורש, ועם זאת הרבה יותר משהאיזון הרגשי שלי היה מסוגל לשאת. אחר כך הוא טלפן שוב מטלפון ציבורי ליד ביתו, לדבריו. הוא הסביר לי את מה שהמוזיקה כבר אמרה: הוא חושב עלינו וקשה לו מאוד להתנתק מהמחשבה הזאת. הוא דיבר ודיבר עד שנגמרו הדקות והשיחה התנתקה. הספקתי להבהיר לו שתי נקודות חשובות. ראשית: כל הרגשות הללו הדדיים ושנית, אני מבקשת שלא יטלפן שוב לביתי. לבאל החליף את השיחות באימיילים והודעות טקסט. הוא כתב בבקרים ובלילות וסיפר לי כל מיני דברים, החל במצב רוחו וכלה בתפריט ארוחת הצהריים או הערב. הוא סיפר לי על הבילויים והאירועים שלו, על ההברקות והמחלות של בנותיו, ובעיקר – וזה היה החלק הכי קשה – הוא חלק איתי את תשוקתו על כל פרטיה. כך קרה שהממד המקביל, שחשבתי שנסגר לתמיד, לא רק שנפתח מחדש אלא גם נהיה עניין של יום-יום וגזל מקום במציאות המוחשית של חיי, שבה הייתי נוכחת פחות ופחות. לאט לאט למדתי את השגרה שלו, מתי הוא לוקח את הילדות לבית הספר, באילו ימים הוא בבית ומתי הוא שוהה מחוץ לעיר. חילופי ההודעות בינינו העניקו לי גישה לעולמו. בעזרת שאלות הצליח לבאל לפתוח מרחב דומה בקיום שלי. תמיד הייתה לי נטייה לפנטזיות, אבל באשמתו התכונה הזאת התגברה אף יותר. אם עד אז חייתי שבעים אחוז מהזמן במציאות ושלושים בדמיון כעת המצב התהפך, עד כדי כך שאנשים החלו לדאוג לי ובהם מאוריסיו, שאם אינני טועה כבר היה לו מושג כלשהו לגבי המתרחש.

התמכרתי בהדרגה להתכתבות עם לבאל, לשיחה האינסופית, לכך שבעיני היא החלק הכי אינטנסיבי וחשוב בחיי היומיום שלי. כאשר מסיבה כלשהי לקח לו יותר זמן מהרגיל לכתוב לי או לענות להודעות שלי, גופי הראה סימנים ברורים של חרדה: לסתות חשוקות, ידיים מזיעות, עוויתות ברגל. אם בקופנהגן כמעט לא דיברנו על בני הזוג שלנו, כעת המרחק ביטל את האיסור. חיי הנישואים שלנו נהיו מושא למציצנות מתמדת. בהתחלה סיפרנו רק על החשדות והדאגות של בני הזוג שלנו, ואחר כך על הוויכוחים ועל העמדה של כל אחד, אבל גם על החיבה שהם הפגינו כלפינו, כדי לתרץ לאחר ולעצמנו את ההחלטה להמשיך בחיי הנישואים. בניגוד אלי, שניהלתי חיי נישואים שקטים ומאופקים, לבאל לא היה מאושר עם אשתו. או כך לפחות טען. היחסים שלו, שנמשכו כבר שמונה עשרה שנה, היו רוב הזמן גיהינום צרוף. קתרין, אשתו, דרשה ממנו עוד ועוד תשומת לב, רצתה שיטפל בה והתפרצה עליו תדירות באלימות. היה לי עצוב לדמיין את לבאל חי בתנאים האלה. למשל, לדמיין אותו סגור בביתו ביום ראשון, קבור תחת צעקות ונזיפות בעוד מבעד לחלון יורד הגשם הבלתי פוסק של בריסל. אבל לא עלה על דעתו של לבאל לנטוש את המשפחה שלו. הוא השלים עם העובדה שיחיה כך עד סוף ימיו, ועלי להודות שההשלמה הזאת, אפילו שהייתה בלתי נתפסת בעיני, העמידה דברים במקומם. גם אני לא רציתי לעזוב את מאוריסיו.

אחרי יותר מחודשיים של הודעות ושיחות טלפון מזדמנות, הצלחתי סוף סוף לבסס שגרה שחשתי בה פחות או יותר בנוח. אף על פי שתשומת הלב שלי, או מה שנותר ממנה, הייתה מוקדשת לנוכחות הווירטואלית של לבאל, חיי היומיום שלי נהיו קלים ואפילו מהנים. עד שעלתה האפשרות שניפגש שוב. כפי שכבר אמרתי, לבאל נסע לוונקובר כל סמסטר ובביקורו הבא, אחרי קופנהגן, הוא חשב שאולי נוכל להיפגש שם. לא הייתה לו שום בעיה להשיג לי הזמנה רשמית מבית הספר ללמד סדנת חורף בתשלום נאה, באותם תאריכים שהוא יהיה שם. למרות הסיכון, התקשיתי לדמיין רעיון מפתה יותר ולא יכולתי לסרב לו, אפילו שידעתי שזה מאיים על האיזון העדין שהשגנו עד כה.

אז נפגשנו בקנדה. זה היה טיול נפלא. במשך שלושה ימים היינו מוקפים שוב באגמים וביערות. הרגשות שנרקמו בינינו בקיץ שבו והופיעו, אבל הפעם באופן בהול ומרוכז יותר. נמנענו ככל האפשר ממפגשים חברתיים. כל זמן שבו לא עבדנו בילינו בחדרו וחקרנו בכל דרך אפשרית את גופו של האחר, את תגובותיו ומצבי רוחו, כמי שחוזר לארץ מוכרת ולא רוצה לעזוב אותה עוד לעולם. גם דיברנו הרבה על מה שקורה לנו, על השמחה והחידוש שהמפגש הזה העניק לחיינו. הגענו למסקנה שהאושר נמצא מחוץ למוסכמות, במרחב הצר שהקצבנו לעצמנו על אף מצבנו המשפחתי והמרחק הגיאוגרפי.

אחרי ונקובר, נפגשנו בהמפטונס. וכמה חודשים אחרי כן, בפסטיבל למוזיקה קאמרית בברלין ובפסטיבל למוזיקה עתיקה באַמְבּרוֹנֶה. פיליפ ארגן את המפגשים האלה. אף על פי כן, הזמן שבילינו יחד אף פעם לא הספיק לנו. כל חזרה הביתה, לפחות מבחינתי, הייתה קשה מקודמתה. הניתוק שלי היה ניכר הרבה יותר מהפעם שחזרתי מדנמרק: שכחתי דברים לעתים קרובות, איבדתי את המפתחות בתוך הדירה והגרוע מכול, החיים עם בעלי נהיו כמעט בלתי אפשריים. לא עניין אותי עוד לתחזק את המציאות, והיא התחילה להתפרק כמו בניין נטוש. אולי לא הייתי מבחינה בכך אלמלא שיחת טלפון מחמותי שהעירה אותי מהתרדמה. היא דיברה עם מאוריסיו והייתה מודאגת מאוד.

"אם התאהבת במישהו אחר, אז שתדעי שאת מאבדת שליטה," היא אמרה לי בנימה הבוטה שתמיד אפיינה אותה. "אני מציעה לך שתעשי כל מה שצריך כדי להשתלט על עצמך."

הערתה נפלה על אוזניים נעדרות, אבל לא ערלות.

ערב אחד חזר מאוריסיו מוקדם מהעבודה בזמן שבבית התנגן קונצרט של שופן לפסנתר ולכינור שלבאל ביצע עשר שנים קודם. זה אלבום שלא היה עולה על דעתי לשים בנוכחותו. אני לא יודעת אם ההבעה המופתעת על פניי הביאה לזה או שהוא גמר בדעתו לפני כן, אבל באותו ערב הוא תחקר אותי על הרגשות שלי. רציתי לענות על שאלותיו בכנות; להסביר לו את הסתירות והפחדים שלי; ובעיקר, לספר לו כמה אני סובלת. למרות זאת, הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לשקר לו. למה עשיתי את זה? אולי משום שכאב לי לבגוד במישהו שעדיין אהבתי עמוקות, אפילו אם באופן אחר; אולי משום שפחדתי מתגובתו או קיוויתי שבמוקדם או במאוחר, הדברים יחזרו למסלולם. אימו של מאוריסיו צדקה: איבדתי שליטה. אחרי התחבטויות רבות, החלטתי לבטל את הנסיעה הבאה ולהשקיע את כל מאמציי בהתנתקות מלבאל. כתבתי לו, הסברתי את מצב העניינים וביקשתי ממנו שיסייע לי לבנות מחדש את החיים שהלכו והתפוגגו לנגד עיניי. ההחלטה שלי הכאיבה לו, אבל הוא הבין.

עברו שבועיים נטולי תקשורת ביני ובין לבאל. למרות זאת, כששני אנשים חושבים זה על זה ללא הרף, נוצר ביניהם קשר שחורג מאמצעי התקשורת הרגילים. אפילו שהייתי נחושה לשכוח אותו, או לפחות לא לחשוב עליו בעוצמה כזו, גופי מרד והחל להפגין את רצונו בתחושות בלתי נשלטות. הדבר הראשון שהרגשתי הוא עקצוץ במפשעה, ואף על פי שבחנתי את האזור מספר פעמים, לא מצאתי שום דבר ולבסוף ויתרתי. כעבור כמה שבועות תחושת הגירוד, שבהתחלה הייתה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, נהייתה בלתי נסבלת. לא משנה איפה הייתי ומה הייתה השעה, הרגשתי את איבר המין שלי, ובאופן בלתי נמנע, נזכרתי בפיליפ. אז הגיעה ההודעה הראשונה שלו בנושא. הוא שלח מייל קצר ובהול ובו יידע אותי שהוא נדבק במשהו חמור – הרפס, עגבת או מחלת מין אחרת. הוא רצה להודיע לי כדי שאוכל לנקוט באמצעי זהירות – תגובה טיפוסית לפיליפ ולכל אדם בעל נטייה להיפוכונדריה. ההודעה שינתה את החשיבה שלי בעניין: אם לשנינו יש אותם סימפטומים, קרוב לוודאי שאנחנו סובלים מאותה מחלה. לא מחלה קשה, כפי שפיליפ חשב, אבל פטרת אולי כן. פטריות מעוררות גירוד ואפילו עשויות לכאוב. הן גורמות לך לחשוב ללא הרף על החלק בגוף שצמחו בו, וזה בדיוק מה שקרה לנו. שלחתי לו כמה הודעות מלאות חיבה, בניסיון להרגיע אותו. לפני שניתקנו קשר שוב, הסכמנו שנלך לרופא, כל אחד בעירו.

האבחנה לא גילתה לי שום דבר חדש. לדברי הגניקולוג שלי, שינוי בחומציות הרירית שלי גרם להופעתם של מיקרואורגניזמים. על מנת למגר אותם יש למרוח משחה במשך חמישה ימים. הידיעה לא הרגיעה אותי כלל וכלל. המחשבה שמשהו חי נוצר בגוף שלנו, בדיוק בנקודה שבה היעדרו של האחר מורגשת יותר מכל, הותירה אותי המומה ונסערת. הפטריות חיזקו את הקשר שלי לפיליפ. בהתחלה מרחתי את המשחה ביעילות ובהתמדה, אבל עד מהרה קטעתי את הטיפול: פיתחתי תלות בפטרייה שחלקנו, תחושת שייכות. להרעיל אותה היה כמו לגדום חלק חשוב בי. קשה לומר שהעקצוץ היה נעים, אבל הוא היווה מין תחליף שהרגיע אותי. הוא אפשר לי להרגיש את פיליפ בגופי ולדמיין בדיוק רב את המתרחש בגופו. לכן החלטתי לא רק להניח לפטריות להתקיים, אלא לטפח אותן כמו שאחרים מטפחים גינות ירק. הפטריות הלכו והתחזקו ולבסוף בצבצו אל פני השטח. תחילה הבחנתי בנקודות לבנות, אחר כך הן התפתחו לגושים קטנים, עגולים ורכים. עשרות גושים כאלה צצו על עורי. במשך שעות עמדתי מול המראה, ערומה ומרוצה, וראיתי כיצד התפשטו הנקודות על פני השפתיים החיצוניות ולעבר המפשעה. באותו זמן דמיינתי את פיליפ נאבק בפטריותיו בנחישות. גיליתי את טעותי ביום שקיבלתי את המייל הבא: "הפטרייה שלי רוצה רק דבר אחד: לפגוש אותך שוב."

הזמן שהקדשתי קודם לשיחות עם לבאל, הושקע באותם ימים במחשבה על פטריות. נזכרתי בפטרייה של אמי, שכמעט נמחתה מזיכרוני, והתחלתי לקרוא על הישויות המוזרות הללו, קרובות יותר לממלכת הצומח, לפי צורתן, אם כי היאחזותן בחיים ובגוף שהן נטפלות אליו מקרבת אותן אלינו. גיליתי, למשל, שמגוון רב של אורגניזמים עשוי להיכלל בקטגוריה "פטריות". ישנם קרוב למיליון וחצי זנים ומתוכם נחקרו רק מאה אלף. הגעתי למסקנה שעם רגשות קורה דבר דומה: רגשות מסוגים שונים מאוד (סימביוטיים, במקרים רבים) נכללים במילה "אהבה". התאהבויות נולדות לעיתים קרובות באופן ספונטני ולא צפוי. ערב אחד אנחנו חושדים בקיומה של התאהבות בגלל עקצוץ כמעט לא מורגש, ולמחרת אנחנו מבינים שהיא כאן כדי להישאר לתמיד, או לפחות כך נראה. סילוק פטרייה יכול להיות מסובך בדיוק כמו סיום מערכת יחסים לא רצויה. אימא שלי יודעת על זה דבר או שניים. הפטרייה שלה אהבה את גופה והייתה זקוקה לו באותו אופן שהאורגניזם שצמח ביני ובין לבאל דרש עוד ועוד שטח.

אם חשבתי שאילו אפסיק לכתוב ללבאל, הוא ייעלם – טעיתי בגדול. אם חשבתי שההקרבה הזאת תחזיר לי את בעלי – טעיתי בגדול. היחסים ביננו לא השתקמו. מאוריסיו עזב את הבית בשקט, בלי לעורר שום מהומה. בהתחלה נעדר באחד מתוך שלושה לילות בשבוע, אבל אחר כך החל לערוק לתקופות ממושכות יותר. נוכחותי במרחב המשותף שלנו הייתה מועטה כל כך עד שאפילו שהבחנתי בהיעדרו, לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע זאת. עד היום אני תוהה אם התאמצתי מספיק כדי לשקם את הריסות הקשר שלנו. אני בטוחה שמאוריסיו סיפר לקבוצה קטנה של חברים על הנסיבות שהובילו לגירושים שלנו. אבל הם בוודאי סיפרו לאנשים נוספים והמידע הלך והתפשט בין כל קרובינו ומכרינו. היו כאלה שאפילו הרשו לעצמם לגנות אותי או להביע את תמיכתם, וזה הרגיז אותי נורא. חלקם, כדי לנחם אותי, אמרו ש"דברים לא קורים סתם", שהם ראו את זה בא ושהפרידה הייתה הכרחית כדי שגם אני וגם מאוריסיו נוכל להמשיך לגדול. אחרים טענו שבעלי ניהל מזה שנים אחדות רומן עם מוזיקולוגית צעירה ושאני לא צריכה להרגיש אשמה. במקום להרגיע אותי, ההערות האלה רק הגבירו את חוסר הישע והבידוד שהרגשתי. לא רק שחיי לא היו שייכים לי עוד, אלא שכעת הם נהיו נושא לדיון בין גורמים חיצוניים. זאת הסיבה שלא רציתי לפגוש אף אחד, אפילו שלא אהבתי להיות לבד. אילו היו לי ילדים, קרוב לוודאי שהמצב היה שונה. ילד היה מתפקד כעוגן יציב לעולם הממשי והיומיומי. הייתי תלויה בו ובצרכיו. הייתי מקבלת ממנו את החיבה ללא תנאי שכה הייתי זקוקה לה. אבל מלבד אמי, שרוב הזמן הייתה עסוקה בעבודה, היה לי רק כינור, והכינור היה לבאל. כשהחלטתי לבסוף לחדש איתו את הקשר, לבאל לא רק הגיב בהתלהבות, אלא גם תמך בי יותר מאי פעם. הוא טלפן וכתב לי מספר פעמים ביום, הקשיב לכל הספקות שלי, עודד אותי וייעץ לי. אף אחד לא תרם להתאוששות שלי בחודשים הראשונים כמוהו. השיחות איתו נהיו המגע האנושי היחיד שגרם לי הנאה.

בניגוד למה שעשתה אמי בילדותי, החלטתי לחיות עם הפטרייה שלי לצמיתות. לחיות עם טפילה משמעו להסכין עם הכיבוש. לכל טפילה, אפילו אם היא לא מזיקה, יש צורך בלתי נשלט לגדול. מן ההכרח לשים לה גבולות, כדי לבלום את הפלישה. אני, למשל, לא הנחתי לטפילה שלי לחרוג מאזור המפשעה. פיליפ מתייחס אלי בערך כמו שאני מתייחסת לפטרייה שלי. הוא אף פעם לא מרשה לי לחרוג מהשטח שהקצה לי. הוא מטלפן לביתי מתי שהוא זקוק לי, אבל לי אסור, בשום פנים ואופן, לטלפן לביתו. הוא מחליט מתי ואיפה יתקיימו המפגשים ביננו ומבטל אותם בכל פעם כשאשתו ובנותיו משבשות לנו את התוכניות. מקומי בחייו הוא של רוח רפאים שהוא יכול לזמן מתי שמתחשק לו. מקומו בחיי, לעומת זאת, הוא של רוח חופשית שמופיעה מדי פעם ללא שום מחויבות. עכשיו אני יודעת שאנחנו, הטפילים, יצורים לא מרוצים מטבענו. המזון ותשומת הלב שאנחנו מקבלים לעולם אינם מספיקים. הסודיות שמבטיחה את הישרדותנו היא שמתסכלת אותנו במקרים רבים. אנחנו חיים במצב של עצב מתמיד. אומרים שבמוח, ריח הלחות וריח הדיכאון כמעט זהים. אין לי שום ספק שזה נכון. בכל פעם שהסבל מצטבר לי בחזה, אני מחפשת מחסה אצל לבאל, כפי שאחרים פונים לפסיכולוג או לוקחים כדור הרגעה. והוא עונה לי כמעט תמיד, אפילו אם לא מיד. אף על פי כן, כפי שאפשר לצפות, פיליפ לא סובל את הדרישות שלי. אף אחד לא אוהב שפולשים לחייו. יש לו מספיק לחץ בבית מכדי שיסבול את האישה המבוהלת והפגועה שנהייתי, שונה כל כך מזו שהכיר בקופנהגן. נפגשנו עוד כמה פעמים, אבל זה כבר לא אותו דבר. גם הוא מבוהל. המקום שהוא תופס בחיי החדשים מכביד עליו וכל דבר שאני אומרת, תמים ככל שיהיה, הוא מפרש כדרישה לעזוב את אשתו ולעבור לגור איתי. אני מבחינה בזה. לכן הפחתתי, על חשבון בריאותי, את הדרישה שלי למגע, אף על פי שהצורך שלי עדיין עצום.

עברו יותר משנתיים מאז שהשלמתי עם היותי בלתי נראית. כמעט אין לי חיים משלי ואני ניזונה מזיכרונות, ממפגשים חפוזים בכל מיני מקומות בעולם, ממה שאני מצליחה לגנוב מאורגניזם זר שדרשתי עליו בעלות, אף על פי שהוא ממש לא שלי. אני עדיין עושה מוזיקה, אבל כל מה שאני מנגנת דומה ללבאל, נשמע כמוהו; העתק מעוות שלא מעניין איש. איני יודעת כמה זמן אפשר לחיות כך. אבל אני כן יודעת שיש אנשים שחיים כך שנים ואפילו מצליחים, בממד האחר הזה, להקים משפחה, מושבות שלמות של פטריות שחיות במחתרת עד שיום אחד, בדרך כלל בהלוויה של האדם שנטפלו אליו, הן מגיחות החוצה. לא במקרה שלי. גופי עקר. אני לא אביא ללבאל שום צאצאים. לפעמים, נדמה לי שאני מבחינה בפניו או בנימת קולו מיאוס דומה לזה שאמי הרגישה ביחס לציפורן המצהיבה שלה. לכן, למרות הצורך העצום שלי בתשומת לב, אני משתדלת במידת האפשר להיות בלתי מורגשת, כדי שייזכר בקיומי רק כשמתחשק לו או כשהוא צריך אותי. אין לי תלונות. החיים שלי קלושים, אבל לא חסר לי מזון, אפילו שאני מקבלת אותו במינונים קטנים. שאר הזמן אני דוממת בדירתי. מזה חודשים שאני חיה בתריסים מוגפים. אני נהנית מהחשכה ומהלחות שנודפת מהקירות. אני נוגעת במשך שעות באיבר המין שלי – אותה חיית מחמד נכה שדמיינתי בילדותי – ואצבעותיי מעירות את הצלילים שהשאיר בו לבאל. וכך אמשיך, מוגבלת לפיסה מחייו, עד שהוא יגיד אחרת או עד שאמצא את התרופה שסוף כל סוף תשלח את שנינו לחופשי.

                  

כיצד יכול אדגרדו להשתמש בידיו לציד בעלי חיים, אם לא ידע אפילו כיצד להשתמש בהן לאהבה, שלא לומר להרג. הוא הפך להיות אפס חסר תועלת, יושב כל היום מול הטלוויזיה או המחשב, מגדל בקר, בונה ערים, כובש אומות, שודד זהב, מאכיל גני חיות שלמים בזמן שעשבים שוטים משתלטים על החצר. כיצד הוא יכול להרוג בעל חיים אם לא הרג אלא מפלצות ומוטנטים באמצעות חוטי חשמל ומקלדת. אבל ככה פתאום, במציאות, להרוג יצור קשוח כמו זה? לא יאמן.

הוא נכנס למטבח נוטף זיעה מוקדם מאוד באותו בוקר, והשליך אותו על השולחן. השריון החליק על הפורמייקה הישנה, והוא, משנה את קולו, מחקה לא ברור את מי, אמר לי:

"אישה: קחי, תכיני אותו." עייני החיה היו עצומות, חשבתי שהיא בחיים וצעקתי רק מלראות אותה על השולחן במטבח, משירה אדמה מכפותיה.

"תוריד מכאן את היצור הזה," אמרתי בזעם, אבל אדגרדו, כמנצח, משחק את דמות הצייד, רק צחק והציב את ידיו על המותניים, כאילו הוא נושא זוג אקדחי כסף, קאובוי כמו אלה שכל כך העריץ בילדותו, או אחד מהאווטארים האלקטרוניים שנהג לעטות על עצמו כדי לצאת להרוג בסמטאות של ערים וירטואליות. הוא היה עמוק בתוך הדמות. חה, חה, חה – הוא צחק בתיאטרליות. כבר הפסקתי לצעוק כשהוא הסתובב, קאובוי שזה עתה ניצח בדו-קרב, וחזר אל החצר להמשיך את המאבק בעשבים השוטים. סוף סוף הוא החליט לנקות את השטח, לזנוח לרגע את המשחקים שלו.

במשחק הזה אני הייתי היריבה שלו והפסדתי. העונש שלי היה בעל החיים הקשה כמו טנק קרבי שנח לו על השולחן. הוא כאילו אמר לי: מה, אז לא רצית חיים בכפר? כאילו צעק לי: לא רצית לחזור לכפר שבו נולדת? ואז אמרתי לעצמי שהדו-קרב עדיין לא נגמר ונזכרתי בסיפורים שסיפרה אנטוניה בזמן שהכינה את החיות שאבא היה מביא מהיער, לפני שנים רבות כל כך, בבית הזה ממש. ידיה הגדולות של אנטוניה משספות את גרונותיהן, פושטות את עורן, עוקרות את המעיים הארוכים כמו מסטיק אינסופי. הייתי משחקת עם המסטיק הזה, ועם הלבבות הקטנים, עד שפתאום כל זה התחיל להגעיל אותי. בגיל מסוים התחלנו להבין שאלה היו המעיים של בעלי החיים, אותם בעלי חיים שאבא הרג קודם לכן ביריות, בסכינים או במכות אלה. מאז ואילך החלטתי שאוכל רק חזה עוף שנטבח בידי אחרים, נארז במגש לבן והופרד ביריעות פלסטיק שקופות. חזות ורדרדים, דקיקים, רכים, שכל זכר לדם או למעיים נמחה מהם בעזרת ניקוי ומים רותחים. כל רמז לברבריות נמחק בכוח ההלבנה וההורמונים. חיַי בעיר היו חיי חזה עוף עד שהפסיקו למכור אותו; או עד שאנחנו לא יכולנו לקנות אותו יותר. מה זה משנה. אדגרדו נשאר בלי עבודה ואני כבר הייתי שמנה מדי למסלולים או לצילומים, איש לא זכר שכמעט זכיתי במיס ונצואלה. ואז התחלנו להידרדר. כעונש על התעקשותי לחזור לכפר הזה היה עליי לוותר על נתחי הפילה החתוכים בידי אחרים או לפצוח בדיאטה מקרוביוטית בכפיה. להתעמת עם החיה המשוריינת הזו. 

הדו-קרב עדיין לא נגמר, אמרתי לעצמי, ולקחתי את החיה המחרידה לכיור. הייתי נחושה לנצח, ותקעתי בה את הסכין הכי גדול שהיה במטבח, ובכך נבצר ממני לדעת אם היו על השרץ האומלל סימני אלימות קודמים. איך הוא הרג אותו, אדגרדו, שלא היו לו אקדחים, סכינים או אלות, רק מגרפה חלודה ומצ'טה שידע להשתמש בה בקושי לקיצוץ הצמחייה?

ראיתי אותו חוזר אל קצה החצר, קרוב למדרון. ראיתי אותו מהחלון, זונח את דמות הצייד המצ'ואיסטי וחוזר אל דמות החוואי, מגרפה ומצ'טה בידיו. הוא נעלם מעיניי בנקודה שבה היינו אמורים להקים את הסככות לפטריות השמפיניון או לכל דבר אחר שנוכל למכור. הרעיון היה לגדל ולמכור, אבל הימים חלפו במהירות, בין הטשטוש מהכדורים שלי לבין מחזורי המשחקים האינסופיים שלו. כדורים שירדימו אותי, כדורים שיעירו אותי, מדכאי תיאבון, משלשלים, גלולות למניעת הריון. משחקי בנייה, הרס, חורבן והרג. הדם פרץ החוצה סמיך כמו שמן, אני זוכרת. שחור. השריון נשבר בקלות רבה משדמיינתי. העיניים הקטנות נשארו עצומות כאילו כלום לא קרה. הזיכרון הנחה את ידיי, זיכרון אנטוניה הפושטת את עור החיות. את השאר אני לא זוכרת. את הקרביים וכל זה… רק את העונג, את המגע הלח של הבשר מבפנים. מין חמימות בידיים שהחזירה אותי היישר אל ימי ילדותי. זה לא היה דם, לא, היו אלה הלבבות הקטנטנים שרטטו בכפות ידיי הצעירות.

הבטתי בכיור עם נתזי האדום והשחור וחשבתי איך, בשם אלוהים, יכול היה אדגרדו לצוד בעל חיים כזה, אם הוא לא מסוגל אפילו לנכש את העשבים השוטים שאיימו לבלוע אותנו, וגם את הבן שלו, שבא להתארח אצלנו באותו סוף שבוע. הוא הגיע בעל כורחו, טוניו. בתום נסיעה של שעתיים, אמו הורידה אותו פה עם תרמיל קטן. הוא יצא מהמכונית במבט הבוז הנצחי שלו והאוזניות. אדגרדו ביקש ממנו שלפחות יוריד את האוזניות כדי להגיד לו לשלום. הוא היה בן שלוש-עשרה ולא התלהב במיוחד מהרעיון לבוא ולהיתקע איתנו בכפר. זה שיעמם אותו.

"שיעזור לך בחצר," אמרתי לו.

"מה עובר לך בראש?" הוא אמר, כאילו זה נוגד את הטבע, כאילו יותר הגיוני שטוניו יסתגר בתוך המשחקים או ההודעות שלו, "אני כבר אמצא מישהו מהסביבה," הוא המשיך לפני שהלך לקצה החלקה, היכן שנפערה התהום אל העמק. בשביל מה הוא בא בכלל, הילד הזה? הוא המשיך בשגרת המשחקים וההתכתבויות שלו כאילו הוא לא פה, בזמן שאבא שלו שובר את הגב בפינוי החצר. 

הדו-קרב עדיין לא נגמר, אמרתי לעצמי בזמן שניקיתי את הבשר הארגמני. כן, אני רציתי לבוא, לעזוב את הבינוניות של מטוּרין, העיר הגשומה הזו שלא היה לה דבר להציע לנו, אמרתי לעצמי בזמן שהנחתי את הבשר בקן לבן של מלח וניסיתי להיזכר במתכון. אדגרדו הסכים ללא הסתייגויות: גידול פטריות שמפיניון נשמע לו עסקת המאה, רק צריך דשן וכמה צריפונים לחים וקרירים. ליתר ידאג מזג האוויר, האוויר הקר שנע בין ההר לעמק. הוא לא חשב פעמיים כשהצעתי לו לבוא לכאן ומיד עלה במוחו עניין הפטריות.

הכפר מעולם לא מצא חן בעיניו, זה נכון. בבית המרקחת שבו הייתי קונה את הכדורים היו משמיעים את פינק פלויד ברקע ואדגרדו ראה בכך סימן מבשר רעות. בסרט שנרקם בראשו היינו זוג עירוניים שמגיעים לכפר ארורים. תכף יתחיל לזרום דם מהברזים או משהו בסגנון הזה. זה לא נורמלי, הוא אמר פעם, המוזיקה הזאת בין כל צנצנות האספירין. רק בגלל פינק פלויד בבית המרקחת והפנים של הרוקח שהיה מוכן למכור כדורים מכל סוג ללא מרשם, אדגרדו ניבא את חורבננו. הוא המשיך לדחות את עניין הפטריות. אבל הוא לא בחן מקרוב את החיה שמצא בזמן שניקה את העלים והסבך. הוא לא שם לב שעיניה כבר היו עצומות. אני משוכנעת שלא הידיים של אדגרדו הרגו אותה, ידיים עדינות, מורגלות רק בשליטה במקלדות ובשלט הטלוויזיה.

צליתי את החיה בגריל של התנור ולא כמו שאבא היה עושה זאת, בחוץ על גריל הגחלים, שכעת השתרגו בו גפנים.

בסרט שהתחלתי לרקום בראש שלי, הגפנים השתרגו סביב ידינו ורגלינו עד שלא יכולנו לצאת מהבית הזה, שגם הוא השתרג בירוק. לא מתנו ברעב אלא מתסמונת גמילה. גמילה מלקסוטניל או מכל תרופה אחרת נגד חרדה; מ"אייג' אוף אמפיירס" או מכל משחק וידאו אחר. משורגים. טוניו אפילו לא היה שם לב בגלל האוזניות, וההודעות ששלח וקיבל כל רגע, כי הוא היה מסוגל לשקוע בזה עד כדי כך שרעב או כל צורך אחר כלל לא הציקו או שנעלמו לחלוטין. ובכל זאת, כשקראתי לו לבוא לאכול בצהרי אותו יום, הוא הגיע בריצה.

"קפץ החשמל" הוא אמר באגביות וזה כבר הסביר את הכול.

השטח שבו היו אמורים להיבנות הצריפים לפטריות השמפיניון היה מבוער למחצה, אבל אדגרדו נראה כמי שביער עשרה דונמים במו ידיו. הוא ישב על אבן וניגב שוב ושוב את הזיעה בשרוול החולצה, גבו כפוף והמבט בעיניו אבוד. הקאובוי הבודד איבד את הקאובוי וכעת היה פשוט בודד. לא אמרתי לו כלום וגם הוא לא דיבר אלי, נראה שהתשישות מנעה ממנו לדבר. הושטתי לו בקבוק מים והכנתי את הקרקע לניצחון שלי: מפה פרושה על האדמה, סכו"ם, בקבוק מיץ ובאמצע גביע הניצחון. הבשר על צלחת מבריקה, מלווה באורז ובננות. בידיי על מותניי, כאילו במקום הירכיים העצומים האלה היו לי שני אקדחי כסף, בנימת נצחון, אמרתי לו:

"גבר, קח, תאכל."

רציתי אדמה, כן. רציתי לחזור לכפר שנולדתי בו.

החוואי, כלומר, אדגרדו, ניגב את הזיעה מהמצח, עטה על שפתיו חיוך קמצני והתיישב. נראינו כמו הזוג המאושר במשחק החווה. הוא התחיל לאכול ברעב שחשים אחרי עבודה פיזית. הוא מעולם לא אכל כך, לא בימיו כרואה חשבון ולא בלילותיו כמתכנן ציוויליזציות. אני מעולם לא בישלתי בלהט כזה, אפילו לא בימיי כבולימית ובלילותיי כאנורקסית.

התיישבתי על האבן שלו כשנגס את הנגיסות הראשונות. הסתכלתי בו בלי להסתכל כי למען האמת העיניים שלי ראו את ידיה של אנטוניה, בגזרתה הגדולה מסתובבת באותה החלקה, תולה את הבגדים, מבתרת את החיות של אבא, מספרת לנו סיפורים בלי סוף. היא לא סיפרה על רוחות, אלא על מוות והרעלות והפלות. אימא אסרה עלינו להקשיב לה, אבל לא יכולנו להתנתק מהחצאית שלה. אנטוניה, הידיים שלה, הסיפורים שלה והמתכונים שלה. כשהצליח לדבר, אדגרדו שאל האם אני מתכוונת לאכול.

"אני בדיאטה," אמרתי לו.

"את והדיאטות הנצחיות שלך," הוא אמר לי והמשיך לאכול.

העדפתי ללכת לפני שאשליית הזוג המאושר תקרוס שוב תחת אחת ההתפרצויות שלי. רציתי לומר 'לא, אתה, עם הכרס הזאת המשתלשלת', אבל במקום זאת אמרתי:

"אני הולכת. אני צריכה לתת אוכל לטוניו."

הוא רצה לומר לי 'במה הועילו הדיאטות שלך?", אבל במקום זאת אמר:

"תכף מגיע בחור ששכרתי כדי שיעזור לי לגמור לנקות את השטח" אולי רצה לומר רק את מה שאמר. אולי זה נכון שכל הזמן הכנסתי לו מילים לפה, משפטים שאפילו לא עלה בדעתו להגיד. מה שבטוח הוא שבלי גינוני הקאובוי, אדגרדו נראה כמו שחקן סוג ב' ולא הייתי מאמינה לשום דבר שיגיד.

בבית הגשתי צלחת עמוסה לטוניו. קפץ החשמל, הוא אמר לי לפני שהתיישב לשולחן ואכל את הארוחה בשתיקה. על השולחן ניצבה רק הצלחת שלו. אדגרדו אכל בקצה החצר, הוא בוודאי כבר סיים ולי לא היתה כוונה לטעום אפילו חתיכה מהשרץ הזה. טוניו אכל בלי לשאול מה הוא אוכל. דעתו מוסחת כל כך, הוא בטח חשב שזה חזיר ונגס בחיפזון כדי לצלול בחזרה לעולמו הפרטי. הוא הביא עמו אספקה של סוללות לכל מקרה – הוא אמר.

בכיור עוד היה דם, טיפות קטנטנות שניתזו פה ושם ולא נשטפו בניקיון הראשון. הדם לא זרם מהברזים, אלא מבעלי חיים שנמצאו במקרה. ניסיתי למחוק את הדם השחור והקשה במטלית ספוגה בכלור. הזמן היה גם הוא טיפת דם קרוש, הכול עמד מלכת בצהרי היום ההוא, ותחושת סכנה עמומה עמדה באוויר, אבל לי זה לא נראה מוזר כי זה טיבו של הזמן בכפר, ידעתי את זה מאז ומתמיד.   

כבר ניצחתי את אדגרדו ואת החיה שלו. כבר ניקיתי את קרביה ובישלתי אותה, כבר הסרתי את הכתמים מהכיור, כבר הנחתי את השריון של החיה לייבוש בשמש כפי שהיתה עושה זאת אנטוניה. טוניו סיים לאכול והסתגר במשחקים שלו או בהודעות שלו, באוזניות שלו או בספרים שלו. ואני התחבטתי בשאלה האם לאכול מהבשר ההוא או לחסל חבילת עוגיות שוקולד צ'יפס שהסתרתי בעומק המזווה, ואז לפתע נכנס למטבח זר, דרך הדלת האחורית, שהיתה תמיד פתוחה למחצה. הוא היה שטוף זיעה והדיף ריח עץ שרוף, וצרח שאדגרדו גוסס, שצריך לקחת אותו למרפאה, שארוץ. הוא בקושי עצר בין מילה למילה, בקושי הצליח לנשום, חזהו עלה וירד באלימות. במשך דקה לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, רק שאלתי את עצמי מי זה האיש הזה, ומה אם זה שוד, ובטוח שטוניו עם האוזניות שלו לא שומע כלום, שיהרגו אותי כאן במטבח הזה, שייקחו את כל מה שיש לנו, וטוניו ואדגרדו לא ישמעו כלום. טריקת דלת, אולי.

הזר טלטל את זרועי וחזר על המשפט הבהול. שלוות הצהריים נשברה לפתע, הקיבה שלי התכווצה כמו אגרוף: לא בשר ולא עוגיות שוקולד צ'יפס. לרוץ.

רצנו אל השטח המבוער. הוא היה קרוב לבית אבל נראה רחוק כל כך. אבנים, ענפים וידיה של אנטוניה בלמו את צעדיי. מילים, הזהרות, הגפן שהשתרגה במהירות בין הרגליים. הזר היה הרבה יותר מהיר, הוא היה זריז ודילג מעל הבורות, הענפים, השיחים. משהתקרב לאבן שלצידה קרס גופו של אדגרדו, התחיל לצעוק. הוא מת, אמרתי בלבי והפסקתי לרוץ. הבטתי מטה אל העמק. צוק ירוק, פרדס של עצי תפוז בתפזורת, סבך של ענפים יבשים.

הבחור סימן לי שאעזור לו להרים את הגופה, צעק שצריך לקחת אותו מהר, שזה נראה כמו הרעלה, שארוץ.

"קדימה, רוצי," הוא צעק ונופף בידיו.

לא יכולתי להתקרב אל החייל שנפל, אל הקאובוי שנקטל בראש חץ מורעל, אל החוואי שהוכרע בידי חיות פרא. גופתו המוטלת בשטח שפונה עבור פטריות השמפיניון וקולהּ של אנטוניה שמזהירה את אבי: אכול רק מה שצדת במו ידיך. אל תנצל לרעה את המוות או את הציד של אנשים אחרים.

כיצד יכול אדגרדו להשתמש בידיו לציד בעלי חיים, אם לא ידע אפילו כיצד להשתמש בהן לאהבה, שלא לומר להרג. אסור היה לי לבקש ממנו שיעזוב את חייו הדיגיטליים ויאמץ את החיים האלה, חיי אדמה, חרא, נחשים ועשבים שוטים. חזרתי על צעדי במקום לרוץ אליו. חשבתי על טוניו, על כך שהוא לא יחסר לאיש ושאיש לא יחפש אותו בבית. הוא שקוע בעולם משלו, ובוודאי לא שמע את הצעקות. רציתי למצוא אותו, להוציא אותו מהחדר שלו כדי שיעזור לי עם אדגרדו, להציל גם אותו, אבל רגלי מעדה ונפלתי מעבר לקצה, אל התהום, נדחפת בכוח משקלם של אקדחי הכסף.

כמעט, כמעט אבל לא הצלחתי. משהו מעיר אותי, איזה רעש. אני רטובה לגמרי בין הרגליים, לא גמרתי, אני עדיין מנומנמת. כמעט, כמעט אבל לא. הרוח נושבת במטע הקפה, אולי איזה ענף נפל על השיחים. זה מצחיק וקצת מבייש אותי, כי חלמתי על ג'וֹנייֵר, הבחור ששומר על החווה במהלך השבוע.

אחרי הצהריים הלכתי לבקש ממנו את מפתחות הבית והיה משהו משונה באופן שבו הושיט לי את היד. משהו בריח שלו, ההליכה הזאת שלו, כמו של קוף, שבדרך כלל משמשת אותו כדי להפחיד את כל האחרים. אבל הפעם היה נדמה שהוא הולך ככה כדי למצוא חן בעיני, בתנופה חצי לעגנית, לעג עצמי גנדרני, כאילו הוא אומר – קלטת איך אני הולך כמו קוף? קלטת איך אני מנצל את הפוזה הזאת של בהמה ומצליח להיראות פחות פיקח ממה שאני באמת?

אולי אני סתם ממציאה הכול. אני עדיין מנומנמת. אני צריכה לפקוח עיניים ולגשת לחלון או למסדרון כדי לברר מה היה הרעש הזה. זאת לא פעם ראשונה שאני טועה ומזהה טקסי חיזור במקום שאינם. ואז אני מסתערת ועושה מעצמי צחוק, חושפת את עצמי לגמרי, נותנת לחשק שלי להתגלות ככה סתם, בלי שום מסנן. כמה אכזבות כבר היו לי. החברות שלי אומרות שאישה צריכה לפתות. אני אף פעם לא ידעתי איך וגם לא למה אישה עושה את זה. כשאני רוצה משהו אני מבקשת אותו. החברות שלי חושבות שהגישה הישירה הזאת מתאימה יותר לגבר. ג'ונייר – אני לגמרי קולטת את זה עכשיו – הרבה יותר אינטליגנטי מכפי שהוא עושה את עצמו. ואם אלך למצוא אותו בבית שלו? ואם אקום, אצא אל החושך, אשים אוכף על הסוסה ואדהר באמצע הלילה עד לבית שלו? זה יהיה קשה, בעיקר כי הסוסה נחה ואני יודעת שהיא לא אוהבת שמעירים אותה בשעות כאלה. היא מתרגזת ומתפרעת. ואם בכל זאת אעז? אין שום דבר שימנע את זה ממני. שום דבר. מה אם ארכב בשביל הצר, זה שמשתרך במורד הגבעה, חוצה את המרעה הרע ליד החורבה של הבית הישן, ממשיך לאורך הנהר, חוצה אותו על גשר במבוק ואחרי שהוא עולה בעוד גבעה תלולה מגיע לבית של ג'ונייר, מה אם אבוא לבית של ג'ונייר ואדפוק בדלת שלו, ואחרי שאמציא איזה תירוץ לזה שבאתי בשעה כזאת, הוא יזמין אותי פנימה ויציע לי יין אדום או כל דבר אחר, אפילו ברנדי? המחשבה על המעשה הזה מעירה אותי, עכשיו כן, לגמרי. העיניים פקוחות באפלה החייתית של התוכנית שלי: לדהור באמצע הלילה כדי לדפוק בדלת של פועל כפרי ולהיכנס איתו למיטה. לממש בחיים האמיתיים את מה שלפני שניות טעמתי בחלומות. הזין הקשה של ג'ונייר ביד שלי. בפה שלי. בנסיבות אחרות זה היה נראה לי נועז נורא, אבל אנחנו בכפר. כאן החוקים אחרים. בכפר, אם את רוצה את יכולה. עכשיו כשאני חושבת על זה, החרמנות שלי לא רגילה. זאת לא החרמנות שצומחת מתוך הגוף, זה לא החשק היומיומי. החרמנות הזאת באה מבחוץ. היא כאן בתוך החדר, עולה מהאדמה, ועכשיו, בעיניים פקוחות לרווחה, נדמה לי שאני רואה ערפילית שחורה, שחורה קצת יותר מהשְחור שמסביב, שנכנסת בהדרגה לתוך הגוף ואחר כך, סתם בשביל הכיף, יוצאת מהפה שלי ומתפתלת על הפיתוחים של מסגרת המיטה ואז מחליקה שוב על פני השמיכות, ומשם נכנסת שוב סוף סוף לגוף, כאילו עברה דרך מסננת. היא כאן בפנים אבל היא באה מבחוץ. מהמשקל האדיר של העולם שאפשר ממש להרגיש בו, ברור שהחרמנות הזאת נוצרת עמוק בתוך מטע הקפה, ברחש הצעדים על העלים היבשים, באבן הלוהטת שהתקררה ככל שירד החושך, בקן הריק במפתיע שהותיר עורבני בין ענפי הגוּאָמוֹ. ענף רקוב שנופל ומעיר אותי. פתיינות. יכול להיות שאמא שלי צודקת? כלומר, לדעת לשתוק, לדעת למשוך את תשומת הלב בעדינות, ללכוד את המבט של האחר ולשבת בשקט כמו חפץ יפה וסביל. חוסר תנועה ושתיקה – נדמה שלב השיטה הוא ניהול מיומן של שני המשתנים האלה. בדרך כלל, בעיר, הפוזה הזאת מול גבר היתה דוחה בעיני, זה היה נראה לי משפיל, אבל זה בדיוק מה שעשיתי הערב כשג'ונייר מסר לי את המפתחות והשתחצן כמו קוף, לא ככה? הייתי ידידותית וגם מרוחקת, כל אחד היה אומר שהייתי קצרה איתו. ויחד עם זה נתתי לו להתבונן בי, מיננתי חיוכים, עמדתי בלי שום תנועה כדי לצמצם את עצמי עד שאהפוך לחפץ יפה ובוהה, ובעיקר שתקתי במתיקות ושתקתי בתקיפות כי החווה שלי, קניתי אותה בעצמי, בעבודה שלי, במאמץ שלי, בעצמאות שלי. אני בעלת הבית, אז שיהיה קצת כבוד. משהו מכל זה בטח ביטאתי במבט. אבל אולי המבט המתפעל שלי התעכב קצת יותר מדי על ממדיו של ג'ונייר, על האופן המאיים והקצבי שבו הוא מתנדנד מצד לצד, הפנים שלו כמו שקפים של חיות שונות שמונחים זה מעל זה, קוף על עטלף על תנין על חתול. הרוח מטלטלת את עצי הקפה במשבים פתאומיים שנשזרים בדממה יבשה וארוכה. אני רטובה מאוד, החרמנות לא נפסקת, להפך, היא מתפשטת במעמקי החושך.

ברגע מסוים אני קמה מהמיטה ומגששת למצוא את הבגדים, לוקחת מה שבא ליד, את הג'ינס המוכתמים בנתזי בוץ, סוודר, מגפי גומי, שכמייה דקה, את התרמיל עם כל מיני דברים ואת המצ'טה למקרה הצורך, לכי תדעי.

אני יוצאת מהבית, חוצה את המסדרון בלי להדליק את האור, הולכת לאורווה. אני לא רוצה להבהיל את הסוסה ולעורר את החשדנות שלה. השקעתי לא מעט מאמצים כדי להתיידד איתה, ללמוד לרכב עליה בלי שהפועלים יצחקו עלי. אבל הסוסה כבר ערה וכשאני רואה את הברק הרטוב של עיניה הפקוחות בחושך נדמה לי שהיא חיכתה לי כל הזמן. אני פותחת את השער, מצקצקת בלשון, טועמת את ריח החיה האצילית שהצטבר כל הלילה באורווה. אני מלטפת את הצוואר שלה. היא נראית נינוחה, מוכנה לצאת לַהרפתקה. אני מניחה עליה את האוכף בקלות, מובילה אותה ברסן אל מחוץ לאורווה. לאור הירח היא נותנת לי לעלות עליה, משקל הגוף הזעיר שלי לא מזיז לה בכלל, היא בקושי נושפת. איזה תענוג לרכב בלילה בהיר. כל אידיוט היה מתחיל לשרוק. אני מעדיפה שרחש הלילה יכתיב לי את הקצב. מאחורי עצי קפה שאני צריכה להרחיק במצ'טה נחבא המשעול היבש, הוא קצת מאובק, כי כבר ימים לא ירד גשם. הסוסה מפלסת את דרכה שם, חסונה, נמרצת אבל איטית. היא יודעת לאן אנחנו הולכות, היא יודעת מאיפה ללכת. ומכיוון שהיא דואגת להוביל אותי, המחשבה שלי מתעופפת לה כאילו אני רוכבת על חיה אחרת, וכך מתגבש לו רעיון משונה: החווה הזאת לא שלי. כלומר, אני הבעלים. קניתי אותה במאמצים גדולים לפני שנה בערך. שטר המכר על שמי. אבל החווה הזאת לא שלי. הבעלות היא רגש – לפעמים של זיקה, לפעמים של שליטה, או תערובת של שני הדברים. אבל בפועל, בתוכי, אני לא מרגישה שום דבר מזה. אני לא מרגישה זיקה וגם לא בעלות. את זה אני יכולה להגיד לעצמי בחירות מלאה עכשיו כשאני רוכבת בחושך, מטפחת את התחושה שאני חודרת אל תוך הנוף, כלומר אל חדר המכונות של הנוף, שם נדמה לי שאני מצליחה לראות סוף סוף, בעין שהתרגלה לערפל, את פעולת המנגנון שלו, את מערכת התופעות המורכבת שלו. את המרכז עצמו, את המפעל שבו מייצרים את מה שנראה לנו ציורי ויפה כל כך בשעות היום, חסר תנועה כל כך, פתייני תחת קרני האור, משיב לנו את מבטנו. למה קניתי את החווה הזאת? למה אני באה לכאן מדי סוף שבוע, לעתים קרובות בלי שום חברה תרבותית? והחרמנות הפראית הזאת, מאיפה היא באה? השרירים של הסוסה מזינים את המטען החשמלי בין הרגליים שלי. אני כבר באה, ג'וֹנייֵר, אני כבר מגיעה. אגיע לדלת שלך, אדפוק, בהתחלה בשקט. אעיר אותך, אולי. ואולי אתה כבר ער, חושב עלי, מחכה לי. תוהה אם לעלות על הסוס שלך כדי לבוא לחפש אותי, אם כי אני יודעת שאתה לא מעז, אני יודעת שלמרות הכול אתה מרגיש כלפי כבוד וקצת פחד, כי אתה יודע שאני הבוסית. החרמנות מייצרת מילים שנערמות בתוכי כמו העלווה בין הצללים. הסוסה מתקדמת עוד ועוד במטע הקפה, עושה את דרכה לאורך המשעול לפי הזיכרון ואני כמעט לא מאמינה שאני כאן, עושה את זה, בשעה כזאת. עוד רעיון מטורף מתחיל להתהוות: שהמנגנון הסודי הזה של הנוף יכול להיות חלק מחלום של מישהו אחר, הדמויות, הארכטיפים של תת-מודע שאינו שלי. שהטיול הלילי הזה על גב סוס יכול גם להיות פנטזיה מיזוגֵנית של מישהו אחר, שישן כעת וחולם אותי. ואולי אני עצמי זאת שחולמת. אולי אני עצמי אדם אחר, ברגע זה ממש, למשל גבר, שממציא את כל הדברים האלה בסיוט. ואז הסוסה כבר לא תהיה סוסה אלא הפין שלי. והמשעול במטע הקפה כבר לא יהיה סתם משעול שחוצה מטע קפה אלא אלגוריה. משהו נוסף. משהו אחר. סמל למי יודע איזו טראומה. הרעיון הזה, לא ברור לי למה, מזכיר לי שיש לי פנס בתרמיל. אני בודקת אם הוא פועל והוא פועל, זרזיף תועה של אור צהבהב שנמלט בבהלה מהפנס כמו שד מטופש ממנורה. העלווה חושפת מעט מצבעה, קופאת בהפתעה, אבל נדמה שהכול מתעקם מרוב סלידה מכיעורו של האור. לפני שאני מכבה את הפנס ובלי שום מניע מיוחד אני מאירה כמה מקטעים של מה שסובב אותי: כמה צמרות עצים, גדר תיל, האדמה. מעשה הקסם הקטן הזה מעלה בדעתי זמן אחר, מרוחק, זיכרון שמגיע כאילו צנח מענף. הייתי ילדה, בת שבע בערך, ואבי לקח אותי לטיול במקום דומה מאוד לזה. אבא שלי עבד כעורך דין בחברה קטנה שמכרה חלפים למשאיות ענק. פעם בשנה היה בעל החברה מארגן טיול לאחת הנחלות שלו, אבל הוא הזמין רק קבוצה קטנה של עובדים, שלדעתו הצטיינו די הצורך. בשנה ההיא זכה אבי, בפעם הראשונה והאחרונה, להיות חלק מהפמליה, והוא העדיף לקחת אותי ולא את אמי, כי היה מותר להביא רק מלווה אחד ולאבא שלי היה נדמה שאני אהנה הרבה יותר מהטיול הזה, שבו אוכל לראות את הכפר, לשחק עם ילדים אחרים, לשחות בנהר ואולי, רק אולי, לרכב על סוס. אני לא זוכרת שעשיתי אפילו אחד מכל הדברים האלה, אני לא זוכרת אפילו שהיו שם עוד ילדים. רק עובדים אחרים עם הנשים שלהם, שאכלו מנה אחרי מנה של נזיד ושתו בירה וברנדי. לקראת ערב הם כבר היו שיכורים, גם אבא שלי, שהעביר את כל היום במתח, דיבר עם עצמו בפינות, הלך מצד לצד במסדרון עם בקבוק בירה ביד ועישן בלי הפסקה. אני שיחקתי לבדי ליד הבית והתחלתי להשתעמם מעצמי, ואז ראיתי שאבא מתרחק מהאחרים ומתיישב על סלע ענק במרומי גיא תלול. כבר ראיתי את אבי שיכור ועצוב פעמים רבות, אבל עד אז מעולם לא ראיתי אותו מהורהר כל כך, כאילו החלק הקשיח יותר של נפשו נגרס במכתש והפך לאבק. התקרבתי והשתופפתי לידו, אבל לא הוצאתי הגה. הזקן שלי הביט בי בחיוך מר. ממרומי הגיא נשקף נוף יפה, דומה מאוד לזה שכאן, גבעות של מטעי קפה ובמבוק, עצי גוּאָמוֹ, ליגְנוּם ויטָאֵה פורחים וכמה שדות מרעה לפרות. העיניים של אבא שלי לגמו את הנוף הזה. הוא עישן ושתה, עישן ושתה. שם, אמר לי פתאום והצביע מטה, את רואה את העץ השרוף הזה? הוא שרוף כי הכה בו ברק בשנת 47'. סבא רבא שלך ביקש שיקברו אותו תחת הגזע החרוך הזה, והוא שם, בהנחה שלא עלה על דעתו של איזה פועל מטומטם לפתוח את הקבר כדי לחפש לעצמו אוצרות. ושם, למטה, היכן שמסילות הברזל והגלגלות הישנות האלה, שם עצרה הרכבת והיו מעמיסים את הקפה והיו מובילים אותו ברכבת עד בּוּאֵנָבֵנְטוּרָה. קפה סוג א' גידלנו כאן. ובטונות. החוות האלה ייצרו כל מה שאת רוצה, מסוכר קנים ועד פְּלָטָנוֹ, יוּקָה, בשר, ביצים, הכול. כל מה שזרעת עלה יפה. סבא רבא שלי הגיע לכאן בלי גרוש ואחרי ששלה זהב בנחלים באיזור בּוֹליבָר, במאמצים גדולים, חסך פרוטה לפרוטה עד שהצליח לקנות את האדמות הראשונות. אחר כך קנה את אלה שלידן וככה הגדיל את החווה. איזה אושר מדהים חווינו בשנים ההן. את לא יכולה לתאר לעצמך איך זה היה. העניין הוא ששום דבר לא נצחי, האושר דרכו להימשך מעט מאוד. איבדנו הכול. נכון יותר, לקחו לנו הכול. את סבא הרגו. את האחים שלו גם. נשארו רק הנשים והילדים. וברור, בלי אדמה אתה כלום. תשמעי לי טוב, בלי אדמה אתה כלום, פחות מכלום, אחד שאין לו אדמה הוא פחות מחיה. 

אבא שלי השתתק לשעה ארוכה, עישן ושתה, עישן ושתה ובסוף שאל אותי: את מדמיינת לעצמך מה היה אם כל מה שאת רואה כאן היה שלך? את מדמיינת לעצמך שברגע זה ממש היו יכולים להיות לנו סוסים והיינו רוכבים בין שדות המרעה האלה, את ואני, רואים את הבקר, את הגידולים? אני זוכרת שעשיתי מאמץ גדול לדמיין את הדברים.

כמה ימים אחרי התקרית הזאת התפטר אבי מהעבודה בחברת החלפים. ואולי פיטרו אותו, אני לא יודעת. הכול הלך רע בתקופה ההיא. היינו לחוצים מאוד בכסף, אני הלכתי לבית ספר כושל של נזירות ספרדיות, אמא שלי עבדה בתור קופאית בסוּפֶּר. כעבור כמה חודשים נפרד אבי מאמי ויותר לא ראינו אותו לעולם. אומרים שהלך לגור בקָקֵטָה עם אישה אחרת וילדים אחרים. אומרים גם שנהיה סוחר סמים בפנמה ושעבד עם האחים רודריגס אוֹרֵחוּאֵלָה. אומרים שהוא בכלא בארצות הברית ושיש לו אדמות רבות שרשומות על שם אנשי קש. בקיצור, אומרים המון דברים. מעולם לא ניסיתי לגלות מה באמת עלה בגורלו, אני גם לא נוטרת לו טינה על זה שנטש אותנו. אמא שלי היתה מאושרת בלעדיו וגם אני: הצלחתי ללמוד, ללמד באוניברסיטה, לחסוך ואפילו לקנות חווה.

כעת המשעול מתרחק מהמטע ומתחיל לחצות את מה שאנחנו מכנים המרעה הרע, שבו אסור לפרות לרעות כי הן נהיות חולות מזה. מכאן רואים את חורבות הבית הישן מוארות באור הירח. מי יודע מי גר שם בשעתו? ובעצם, ממתי לא גרים שם? זאת הפעם הראשונה שעולה על דעתי לחשוב על הבעלים הקודמים. במשך כמה דקות אני משתעשעת בפנטזיה על החורבה, ובהשראת המחשבות האלה אני מתחילה לראות דברים מתנועעים בפתחי החלונות ונדמה לי שאני שומעת צלילים מוזרים בכל פעם שמשבי הרוח חוצים את שרידי המבנה. קולות, מלמולים. עוברת בי צמרמורת ובפעם הראשונה מאז שעלה בדעתי הרעיון המטורף לצאת בשעה כזאת, אני מפחדת. אני מעדיפה לא להסתכל לעבר הבית. מגבירה קצב. גם הסוסה עצבנית, אני לא יודעת אם זה משום שהעברתי לה את הפחד או משום שגם היא מבחינה במשהו שם. אני חוששת להביט לאחור. פתאום אני מרגישה שכבר זמן מה עוקבים אחרי. כל השערות שלי סומרות. אני מצליחה רק להביט לפנים ולרכוב. הסוסה מגיבה יפה. בעניין הזה אנחנו בנות ברית, ההרגשה הזאת מרגיעה אותי. מהר מאוד אנחנו מגיעות לקצה המרעה הרע, ואחרי שאנחנו חוצות תעלה רדודה כבר אפשר לראות את הנהר, שבעונה הזאת זורם קר ודליל. אני לא רוצה להביט לאחור. אני רוצה רק להגיע לבית של ג'וֹנייֵר. הסוסה כבר לא רצה אלא דוהרת לאור הירח. מבהיל אותי שאנחנו עלולות ליפול, אבל מפחיד אותי יותר לעצור ולהביט לאחור. כשאנחנו מגיעות לגשר הבמבוק הסוסה נעצרת בפתאומיות. אני שומעת את קול הנשימה הכבדה שלי מתגבר סביבי ולרגעים נדמה לי שהנשימה הזאת מתפצלת, שעולים ממנה הדים וסבים סביבה צללים, כאילו יש עוד מישהו מולי, שנושם באותה עוצמה, באותו הפחד. הסוסה יודעת שהיא לא יכולה לחצות את הגשר כשאני על גבה. היא יודעת שאני צריכה לרדת ולהוביל אותה מהמושכות. וזה מה שאני עושה. אני יורדת מהאוכף בלי להביט לאחור, נעמדת לפני הסוסה. ואז אני צריכה להחליט אם כדאי לי יותר להשתמש ביד הפנויה כדי להאיר את הדרך בפנס, או לאחוז במצ'טה. אני בוחרת באפשרות השנייה, כי לא חשוך כל כך. רואים היטב את עצי הבמבוק. אם באמת יצוץ מולי איזה איום הפנס לא יועיל לי במיוחד. לא ייאמן מה צריך לעשות כדי להשיג זיון בחור הזה. הרעיון הזה מצחיק אותי והצחוק מרגיע אותי.

כשאני מגיעה לצד השני של הגשר אני עולה שוב על הסוסה. גם היא נראית רגועה יותר. מתברר שאני זאת שהבהלתי אותה עם הדמיון הפורה שלי.

אני עולה במדרון בדהרה וסוף סוף מופיע הבית של ג'ונייר, יש במראה שלו משהו רגוע. בית של גבר טוב וחרוץ, אני חושבת לי. דולק שם אור. בכל אופן, לפני שאני יורדת אני עוברת עם הסוסה מול חזית הבית כדי שרעש הפרסות יכריז על נוכחותי, כפי שנהוג כאן במצבים כאלה. אף אחד לא ניגש לחלון.

בסוף אני יורדת, קושרת את הסוסה ודופקת בדלת. בשלב הזה אני מגלה שלא נותר בגוף שלי אפילו זכר לחרמנות שהביאה אותי עד לכאן. אבל כבר מאוחר מדי, התחלתי עם השיגעון הזה, עכשיו הגיע הזמן לעמוד בתוצאות.

הדלת נפתחת. ג'ונייר מביט בי בפנים חתומות. הוא המום לחלוטין.

ערב טוב הוא אומר בביישנות. אני שואלת אותו אם אני יכולה להיכנס. הוא זז ונותן לי לעבור. הוא לא מסתיר את המבוכה שלו. אני מפחדת לישון בבית שלי, אני אומרת בזמן שהוא מציע לי כיסא עץ, ג'ונייר חושב שעה ארוכה לפני שהוא עונה. את יכולה לישון כאן, הוא אומר. יש רק מיטה אחת, אבל אין לי בעיה לישון היום בערסל. בכל מקרה אני לא מאמין שאצליח לישון, הוא אומר בקול חרישי יותר.

כעבור זמן מה הוא מתחיל לבשל קפה. ומה מפחיד את הגברת, הוא שואל. ואני: אני לא יודעת, העיר אותי איזה רעש.

בזמן שהמים רותחים ג'ונייר מתיישב מולי על כיסא אחר ומוציא בקבוק ברנדי. אני קולטת שהוא שותה כבר שעות ושהוא שיכור, למרות שהוא יודע להסתיר את זה, במידה רבה בזכות ממדי גופו והיכולת שלו להיראות יציב, להסתכל בעיניים בלי לומר כלום.

גם אני מפחד, הוא אומר, בגלל זה אני לא מצליח לישון. ואני מסתכלת בו בהפתעה. מפחד ממה, אני שואלת.

מפחד מהמכשפות, הוא עונה. מפחידות אותי המכשפות. איזה מכשפות? אני מתעקשת, נו, הוא אומר, המכשפות שגרות כאן. הן בכל מקום. הן מפחידות אותי. תראי מה הן עושות לי, הוא מתאונן, מתייפח כמעט, והוא מראה לי את הצלקות שמכסות את גבו. הן גרות בבית הישן, המכשפות הדפוקות האלה. אני כבר לא יכול יותר. מחר אני הולך מכאן וזהו.