1

האזרח ג'אבּר סבּיל התעורר לקול צלצול השעון המעורר בטלפון הנוקיה שלו, שהיה מכוון לשעה שש וחמש דקות בדיוק. כמו בכל בוקר, הוא ניסה לכסות את פניו בכרית, אבל חש חוסר אונים נורא.

הוא קפא במקומו כשצלצול השעון המעורר הלך וגבר בראשו, כמו מסמר שנדפק שוב ושוב בתוך מוחו.

לבסוף החליט להושיט את ידו אל השולחן כדי להשתיק את הצלצול ולתת ללבו כמה רגעים להסדיר את פעימותיו לפני שיקום מהמיטה. אבל גם כעת הוא חש שהוא חסר אונים ושאיבד את התחושה בידו, בשתי ידיו, בראשו, ברגליו ובכל גופו.

כהלום רעם, האזרח ג'אבר הבחין שהוא באמת הפך למשהו אחר, שונה מאוד מאותו אדם שהזיכרון האחרון שיש לו ממנו הוא מהלילה הקודם, כששכב לישון בשעה מאוחרת, גופו מותש אחרי ערב ארוך בעבודה. הוא אמד בראשו את מידת הקשיות של כל גופו ונוכח לדעת שהוא הפך לחפץ מתכתי, מוצק וחזק ששרוע על המיטה במקומו.

2

האזרח ג'אבר סביל היה שקוע זמן לא קצר בניסיון להסתגל לגוף הגס והנוקשה הזה שהחליף את גופו האנושי, עד ששם לב לקולותיהם של הילדים הרצים ברחובות אל בתי הספר ושל מוכרי הירקות, הסדקית והחלב המכריזים על מרכולתם הזולה וכן לתחושה המשונה שאור השמש החל לחדור אל החדר מבעד לסדק כלשהו בתקרה". הוא נזכר בחרדה שהוא מאחר מאוד לפגישות עבודה במשרד הממשלתי שהוא עובד בו ושהוא צפוי להיענש בקיצוץ בשכרו ולהינזף על ידי המנהל הזועם. הוא ניסה לקום במהירות, אך גופו המתכתי הכבד בגד בו ומשך אותו בחזרה למיטה. הוא נבהל ואמר בליבו: "אני ברזל, נהפכתי לברזל!"

3

אחרי כמה ניסיונות מייגעים, הצליח ג'אבר סביל לרדת מהמיטה. למעשה, הוא השליך את כל גוף הברזל החדש שלו אל רצפת הבטון של החדר ולאחר נפילתו הרועמת גילה שרגליו נראות כחושות וארוכות. הוא ביקש להישען עליהן איכשהו ולנוע בכבדות לעבר מראה מוארכת שהייתה קבועה באמצע ארון הבגדים שלו. ועוד הוא גילה שיש לו עכשיו משהו שצורתו כעין אחת חדת ראייה עד מאוד ומובילה אותו בדיוק רב אל הארון.

הוא נעצר לרגע לפני שהתרומם ונעמד על רגלי הברזל הכחושות שלו מול המראה. כשראה את דמות הברזל החדשה שלו, לא הצליח האזרח ג'אבר סביל לשלוט עוד בעצמו ובקול מוזר ומפחיד פלט צעקה שגרמה לו להסתובב סביב עצמו כמשוגע. כדורים החלו נורים מקנה שניצב בקדמת גופו, פילחו את הקירות ואת הרהיטים ועפו לכל עבר.

4

מראה גופו החדש גרם ייסורים לג'אבר סביל – הוא נהפך למכונה שנראתה כמו כלי לחימה כפול המורכב ממקלעי דושקה ושילקה. הייתה לו כוונת חדה כמו עין הכיליון, לוע ירי כמו הגיהינום, ודורגל מוצק שנראה כאילו נברא לשאת את המוות עצמו. אסונו גדל כשחש שהכדורים הקטלניים מוסיפים לצאת מגופו הלוהט ונורים בלי הבחנה בעוד שגופו רטט ונע באופן אקראי עד שהוביל אותו החוצה אל הרחוב  הראשי, מסתובב לכל עבר, קוצר נפשות ומחריב חיים.

 

האיש בחדר הקטן עצם את עיניו ואחרי רגע שב ופקח אותן. הוא היה רגוע. גופו היה רפוי. רק תיק העור המרופט שחבק הכביד מעט על חזהו ועל נשימתו. מעט קרני אור חדרו מבחוץ דרך התריסים המוגפים וקדחו ללא רחש באפלולית החדר. הוא לא הופתע כלל כשהביט הצידה וראה אותו.

המוות ישב על כיסא העץ, רגליו הדקות משוכלות, ועלעל בשוויון נפש בעיתון 'לאשה'. על אף האפלולית האיש הבחין שהוא מחזיק את העיתון הפוך.
"אה," אמר המוות והניח את העיתון, "התעוררת."
"מזמן אני מחכה לך פה," אמר האיש.
"אתה רואה," המוות נקש באצבע דקה על שעונו, "ואני עוד הקדמתי. יש לנו בדיוק חמש דקות להרוג ביחד."
האיש התעלם מהאירוניה שבמלים.
"חשבתי שאתם שם דייקנים," אמר.
המוות נראה משועמם;
"הרשלנות שלכם כאן, מחלחלת לאט לאט אפילו לעולם שלנו."
האיש לא ענה.
המוות התיר את רגליו והתרווח, אחר גחן לעבר השידה ונטל את קופסת הסיגריות של האיש. "לא אכפת לך," אמר. "ממילא אין לך זמן לעשן את כולן." הוא לקח לעצמו סיגריה והצית אותה.
"יש לך זמן עד סוף הסיגריה," אמר, ופלט סילון עשן לעבר החלון המרושת. זבוב מזמזם שחבט את עצמו בזגוגית נלכד בתוך הענן המתאבך. הזבוב התקפד על אדן החלון ונראה מת, אבל אחרי רגע קצר התעופף ונעמד על מצחו של האיש.
האיש הושיט יד לאה ומחץ את הזבוב המסומם בין שתי אצבעות. הוא דיבר כאילו לעצמו. "עברתי כבר על חיי. סיכמתי את מה שהיה לסכם. עד שתגמור את הסיגריה אני יכול לעשות את זה עוד עשר פעמים, אבל גם אם שכחתי משהו, אין לי שום חשק לעבור על זה שוב." האצבעות החלושות התהדקו על תיק העור המרופט, שהיה בעצם ילקוט בית ספר. התיק הלך עם האיש את כל הדרך עד לזיקנתם המשותפת. "אני פקיד של חשבונאות, אתה יודע. עייפתי ממאזנים וסיכומים."
המוות שתק.
"יכולת פשוט לאסוף אותי וללכת," אמר האיש, "אבל אתה יושב לך כאן ומשתעשע."
"כללי המשחק." אמר המוות ביובש. "הרגעים האלה הם הבונוס שלי. חוץ מזה, תמיד ברגע האחרון צץ משהו. הכול איכשהו נדחס אצלכם תמיד לתוך הרגע האחרון." הוא הגביה את הסיגריה אל פניו ובחן אותה ברוב משמעות. הסיגריה כבר נאכלה עד מעבר למחציתה והאש המשיכה ללחך את הנייר בהתמדה.
"יש משהו שהיית רוצה לעשות ברגעים האחרונים שלך?"
האיש תלה בו מבט מובס, מלא בוז; "אם אתה מתכוון למשחק שחמט על החוף, אז לא."
המוות משך בכתפיו ושאף מהסיגריה.
האיש בהה בתקרה ושקע במחשבות.
אחרי רגע אמר, "כשהייתי ממש קטן, אולי בן שלוש, לקחת ממני את אמי. לקחת אותה בהפתעה."

המוות גיחך ואיפר בזהירות לתוך כף ידו, אבל האפר נשר מבעד ליד השקופה, התפזר באוויר, ורחף לאט מטה.
"הפתעה היא לפעמים בלתי נמנעת. אבל היא מוסיפה מימד של גיוון לעבודה האפורה." את המלים הבאות אמר לאט ובהטעמה, כמעט בלחישה: "במקרים של הפתעה, אני מאפשר לפעמים פיצוי קטן ברגע האחרון." הוא הביט ברוב משמעות בסיגריה המתכלה במהירות, אבל האיש לא הקשיב.

"כל בוקר," אמר האיש בקול חדגוני והמשיך לבהות בתקרה, "אחרי הרחצה, אמי היתה עוטפת אותי במגבת, ומחבקת אותי חזק. היא היתה מחבקת אותי בכל הכוח שהיה בה, כאילו ניסתה לדחוק אותי בחזרה לתוך גופה. אולי כדי שתוכל לברוח אתי וללדת אותי שוב במקום אחר, יותר טוב."

המוות בחן את ציפורניו המטופחות בזמן שהאיש דיבר. הוא כבר כילה את רוב הסיגריה.

"היום אני יכול להבין את הייאוש שהיה בחיבוק הזה," האיש המשיך לדבר אל התקרה. "אבל ביום ההוא עוד לא הבנתי. גם כשהיא נפלה לתוך האמבטיה לא הבנתי. עד הערב ישבתי במים. שיחקתי עם השערות שלה שצפו סביבי כמו שרכי מים שחורים. ליטפתי לה את הפנים שהתרככו והתחילו להתנפח. חיכיתי שתוציא את הראש מהמים, שתשלח יד לעבר המגבת ותכרוך סביבי את הזרועות הלבנות שלה. החיבוק, אתה מבין, בחיבוק שלה היא דחקה אותי מדי יום דרך שער בלתי נראה, והעבירה אותי אל המשכו של היום. אבל באותו יום נשארתי מחוץ לשער, והמשכו של היום לא הגיע. מאז אני חי את חיי בתחילתו של היום ההוא. סדרי עולם התהפכו. דברים שהקדימו את זמנם החלו נדחקים ביני לבין החיבוק של אמי. דברים מבולבלים, סותרים, מטרידים."

המוות הפנה אליו את פניו. נראה שהאיש הצליח לעורר בו עניין.
"אהה," סינן בלחישה כשהאיש השתתק ושקע שוב במחשבות.

האיש כנראה נחרד ממחשבה חולפת, לפתע פתאום ניסה להזדקף במיטתו. "אני עוד חי בתחושה שמעבר לכל פינת רחוב ממתין לי החיבוק שאחריו יתחיל כל החזיון השקוף הקפוא סביבי, להתמלא בדם, לקבל צבע ודופק, המולת חיים. כשאשה הולכת מולי ברחוב, גם אם זו אשה שעל פי גילה יכולה להיות בתי, או נכדתי, אני מחכה שתיעצר במקומה כמוכת הלם, שתביט בי בהשתאות, ואז תמהר אליי ותאמץ אותי אל גופה. באותו רגע תפלח את האוויר תרועה, בפינת הרחוב תופיע תהלוכה רועשת של חצוצרות עם תופים ומצילתיים ושרביטים מעופפים באוויר, והכול יתחיל."
"יתחיל?"
גופו של האיש רפה והוא שב לשכיבתו הרופסת; "בינתיים שום דבר לא התחיל."

המוות לקח עוד שאיפה מהסיגריה וריצוד של אש רץ על הנייר וליחך את מה שנותר מהסיגריה.
"אולי לא שמת לב למלה בינתיים," אמר האיש. "בינתיים זו מלת מפתח. זו אולי המלה הכי חשובה. 'בינתיים' זה הזמן הכי ארוך. בהתחלה של הכול מבליח רגע קצר ומתיז ניצוץ – כמו גפרור שמנסה להידלק, ויש עוד רגע דומה בסוף של הכול. אבל בין שני הניצוצות שרוצים להתלקח משתרע כל ה'בינתיים' הזה, שאין בו כלום חוץ מציפייה ארוכה ומשמימה להתלקחות…" אצבעות ידיו של האיש לפתו בחוזקה עד שהלבינו, את התיק המרופט שעל חזהו.
המוות הביט ברוב ריכוז בסיגריה שכמעט הגיעה לסופה. "הגענו לרגע האחרון," אמר.
בהילות נואשת הרעידה פתאום את קולו של האיש כשבחן את מה שנותר מהסיגריה:
"בזמן שנשאר הייתי רוצה לחזור לזמן שבו היא מתה, רגע לפני החיבוק. להחזיר את הסדר לזמנים שנטרפו. אולי אספיק לסדר ולסגור את המאזן. אין לי אפשרות לעשות את זה בלי לקבל את החיבוק ולהגיד לה שהיו לי חיים טובים."

המוות הבליע חיוך דק. הוא הקיף במבט מופגן את החדר העירום. התעכב רגע על הקירות החשופים ועל בועות הטיח שתפחו בין הסדקים הלחים שבתקרה. בחדר לא היה כמעט כלום. היו מכנסיים וחולצה אפורים, מקופלים ומונחים על שרפרף. על הרצפה, ליד השרפרף, זוג נעליים שחורות. שידה של עץ ועליה קופסת סיגריות כמעט מלאה, מאפרה, משקפי קריאה, כמה עיתונים ישנים. זהו.
לגלוג נוצץ הבריק את עיניו כשחזר להביט באיש.
"חיים טובים…"

"אני רוצה להגיד לה את זה," התעקש האיש.

ברגע הבא הוא ניצב על קצות אצבעותיו. ראשו היה מורם כלפי אמו המדיחה כלים ליד הכיור, והוא משך בשמלתה.
"תיגש לאמבטיה זלמן," אמרה האם, "אני כבר באה לרחוץ אותך."
אבל הילד, שלא כהרגלו לא נשמע לה הפעם. הוא נשאר לעמוד שם ומרט בעיקשות מרדנית את שולי השמלה.
"נו, לך לאמבטיה!" ציוותה האם בקוצר רוח.
הילד נצמד אל רגלה בכוח.
"איזה שד קפץ עליך!" היא נסתה לשחרר את שמלתה מאחיזתו של האגרוף הקטן.
"זלמן!"
אבל הילד התעקש, וידה הרטובה החליקה שוב ושוב על האגרוף הקטן הקפוץ.
"תפתח את המים ותתפשט." היא סטרה על ידו הקפוצה בכוח רב משהתכוונה, והילד משך ממנה את ידו.
"אני מיד באה לרחוץ אותך. לך, לך כבר."

הוא ניגש לחדר האמבטיה ופתח את המים. אחר כך התפשט והניח את בגדיו על השרפרף הקטן, נכנס לאמבטיה ועמד במים הגואים. עכשיו ראה את האיש הדק עם הסיגריה שעמד אתו בתוך האמבטיה. לסיגריה היה ריח רע, מוכר. בגלל הריח הוא נזכר שכבר ראה פעם את האיש הזה. אולי בחלום. הזר, גנדרני, כמעט שקוף, התכופף לכבות את הסיגריה במים שהאפירו לאיטם.

"זלמן…"
אמו של הילד קראה לו מהמטבח.
"פעם אחרונה שאני נוגע בסיגריה בלי פילטר," אמר האיש הדק שעה שנעץ את הבדל לתוך המים כאילו היו ערימת חול.
הילד נשא אליו את עיניו.

"עצום את עיניך זלמן."
"החיבוק…" אמר הילד, והשתתק.
"הרגע האחרון נגמר, זלמן. אין לנו יותר זמן. עצום אותן." האיש השקוף העביר את כף ידו כמלהטט מול פניו של הילד, אבל הילד התעקש להשאיר את עיניו פקוחות. בתנועה ארוכה וחלקה משך האיש הדק את נשמתו של הילד מתוך אפו. מול עיניו המהופנטות מישש את הנשמה באצבעות גמישות, בוחן אותה בחומרה, כאילו היתה צעיף משי יקר שנמצא בו פגם.
האם שוב קראה מהמטבח.
המוות הניח לגוף חסר החיים להשמט לאט, עד שישב במים.

אחר כך הזדקף וקשר את הנשמה לחגורתו. האשה שוב קראה מהמטבח, והאיש הדק הביט בזרם המים הגולש מעל דפנות האמבטיה, חיכה עד שראה את המים שוטפים לאורך המסדרון אל המטבח, שמע אותה צורחת, ואז נעלם.

האשה רצה אחוזת בעתה במסדרון, החליקה על הרצפה הרטובה ושייטה במהירות קדימה ללא כל שליטה על שווי משקלה. גופה הוטח אל מעבר לאמבטיה וראשה נחבט בכוח בקיר. קול התבקעות עמום הדהד בין אזניה ונבלע ברעש המים הזורמים. לחייה האחת שנמעכה אל הקיר נגררה מטה, משאירה מול עינה הפקוחה שובל של דם על אריחי החרסינה הלבנים. עוד הספיקה, תוך כדי שנשמטה לתוך המים, לראות איש זקן מוטל עירום אצלה באמבטיה, מחבק אל חזהו תיק עור ישן. דפים שייטו החוצה מתוך התיק וצפו סביב גופו כמו שושנות מים צחורות שהלכו והאדימו לאיטן. משהו בעיניו הפקוחות של הזקן עורר בה רצון עז לחבקו. היא לא הבינה מה היה הדבר, אבל הצליחה בשארית כוחה לשלוח את זרועה, לפלס עם אצבעותיה דרך בין שושנות המים המאדימות, ולחבוק את מותניו המדולדלות של הזקן.

כשאתה שוחה לך ככה על הגב ומריח את הריחות המהפנטים (מה זה? עוף וחמיצה?) קשה לדמיין שמשהו מתכונן להגיע. אמנם צפוף, אבל אם וָלוֹדְיָה יזוז טיפה שמאלה, וליזָצְ'קה תזוז טיפה ימינה, אפשר יהיה אפילו לשוחח כמו שצריך. – ככה אמר הג'ינג'י, המבוגר מבין שלושתם, בהתרגשות. – אפילו נדמה שעוד רגע יגישו משהו טוב לשתות.

– ספר לנו עוד קצת על האוקיינוס – אמרה ליזָצְ'קה הצעירה בהתרגשות האופיינית לה, – אני כבר שכחתי – וָלוֹדְיָה צף לו לצדם כאחוז עוועים, מוציא בועות שמנוניות מפיו, דופק על דפנות הקיר המתכתי, ממלא פיו מים ונאנח חרש – אֶה, אוֹ, אָה – בעצבות כזאת, כאילו הרגיש שאין טעם. – ואני בכל זאת אספר! – אמר הזקן האדמוני. – נאנח לך ככה! ואנחנו בכל זאת, צפים!

האדמוני הביט לכל הכיוונים, המים היו שקטים באופן מלאכותי, והוא סיפר – פעם היו לי שלושה־עשר ילדים, ומרוב שהם היו רעבים הייתי צריך לקום כל בוקר עוד לפני שהפנס העליון בשמיים נדלק, ולשחות עד אמצע האוקיינוס שנפרס לכל הכיוונים עד אין סוף. באמצע האוקיינוס התגודדו להקות ענקיות של דגיגים אפורים ומלוחים שניסו להימלט מחבורות דולפינים, אבל אני תפסתי אותם כל כך בקלות, שהדולפינים היו מצקצקים להם ומקניטים: "הנה מגיע המוז'יק, עם צבתות כמו שלו גם כן בעיה!" וכו' – הייתי תופס כמה שצריך ובורח הביתה. ככה, עם השק על הגב כמו שאומרים, היה עובר יום שלם עד שהייתי מצליח לחתור בחזרה, והילדים כבר מייללים מרוב רעב – אבא! אבא!

והגוף, כל כמה שהיה חזק לא היה רגיל למסע שכזה. הייתי מתקשח ערב־ערב כמו נוצר סביבי שריון חדש, ככה שהייתי מסוגל להירדם בעמידה בזמן שכולם מפטפטים להם וזוללים מעדנים כל הלילה. בבוקר אשתי הייתה מעירה אותי בלטיפות – מלאכי, הגיע הזמן!..

ויום אחד אני רואה שישנתי עד חצי היום, אשתי לא בעטה. אני קורא לה: מתוקה שלי חביבה, מה קורה? ואני רואה שהיא קודחת ומבולבלת, נאנחת לה מייסורים. מיד דרשתי לקרוא לרופא והוא מסתכל לו וקובע – טיפוס הבטן!.. לא אכלה יותר מדי זמן וכל המנגנונים – קאפוט. והנורא מכל – להחלים אי אפשר!

ומה עם הילדים?.. הם מייללים מרוב רעב, והרופא אומר – להיפרד צריך – ואשתי ממלמלת לה, – שחה, תאכיל אותם, – ואני ידעתי שכשאחזור כבר לא תהיה לי אישה אבל לא היה לי אומץ להיפרד, רק לחשתי – תנוחי לך. משם שחיתי גווע בדמעות לאמצע האוקיינוס, והארורות האלה נקוות בעיניים כמו להכעיס, חסמו את שדה הראייה, ונלכדתי ברשת.

כשסיים האדמוני את הסיפור ליזָצְ'קה בכתה (גם חיות יודעות לאהוב!) וּוָלוֹדְיָה נהם בעצבות – אֶה, אוֹ, אָה – והצטמרר כשיד משכה את הזקן האדמוני מהמים, – אבל מה עם הילדים שלי? – עוד הספיק להגיד לפני שקול פצפוץ גס חתך את האוויר. הזקן הביט בליזָצְ'קה ולרגע ראה את אשתו והתמלא בחילה והתרגשות – אבל זאת היא בכל זאת, ליזָצְ'קה, ליזָצְ'קה המסכנה – וליזָצְ'קה החזירה לו מבט מלא באהבה ורוך בזמן שוָלוֹדְיָה גנח מייסורים – אֶה, אוֹ, אָה. ריח מוות ערמומי ומשכר נישא מסיר התבלינים אל אמבט שני הסרטנים האחרונים שנשארו בו. גניחה איומה ברוטב יין אדום וכמהין לצד תפוח אדמה מוקרם הוגש לשולחן הסועדים.

את ליזָצְ'קה הוציאו חיה מהנהר.

בזמנו קפצנו, לידיה ואני, הכי גבוה שיכולנו ובכל הזדמנות שהייתה לנו, ידיים מעל הראש, לבושות בבגדים צבעוניים, רגליים מורמות, נעולות נעליים כבדות שהורשינו לא לחלוץ, שלפעמים השתחררו בזמן הקפיצה ונפלו ארצה. זה היה שם למטה בנמל, שבו היטלטלו במים, מאחורי סורגים גדולים ושלטי אין כניסה, חמש סירות קטנות, לא יותר מחמש, אולי כי זה לא היה נמל אמיתי, אלא רק מים חומים מול כיכר בטון אינסופית שבחודשי הקיץ בא קרקס והציב בה קרון, אוהלים וצריפים. וטרמפולינה, טרמפולינה גדולה שיכולנו לקפוץ עליה תמורת חמישים פפניג, לידיה ואני.

לידיה הביטה מבעד לטלסקופ שהוצב על שפת הים, ליד הסורגים, הרבה לפני זמננו, כשעוד היו כאן מנופים וספינות ותחנות וקרונות, והיא הביטה גם מבעד לטלסקופים אחרים, בכל הזדמנות, בכל מקום שהיינו בו. לא הבנתי מה מצא חן בעיניה בזה, בהתבוננות הזאת דרך צינור כהה שמקטין את העולם, מציג רק קטע ממנו, אבל אולי זה לא מצא חן בעיניי רק בגלל שלידיה אהבה את זה כל כך, וכי רציתי שיהיה משהו אחד שאני לא אוהבת ושהיא אוהבת, גם אם זה היה רק להסתכל דרך טלסקופ. לא הבנתי מה לידיה יכלה לראות, מה מישהו יכול לראות שם בכלל – מלבד הצבע הירוק אף פעם לא הצלחתי לזהות כלום, ועד שהצלחתי להבין איך אני אמורה להחזיק את הטלסקופ ולסובב אותו, נסגרה העדשה והכול היה שחור.

לידיה תמיד התנהגה כאילו רק היא רואה את מה שהיא רואה, כאילו אף אחד אחר לא יכול לראות את זה, כאילו הטלסקופ שהסתכלה דרכו הוא לא סתם טלסקופ שכל אחד יכול לזרוק לתוכו מטבע, אלא כזה שנוצר במיוחד בשביל לידיה, כאילו הוא שם רק בשבילה ונועד לשרת רק אותה. בכל הטיולים הקצרים שלנו, השיטוטים והמסעות, היא לא פסחה על שום טלסקופ, לא על זה שבמגדל התצפית ביער הסמוך ולא על זה של מרכז המבקרים בשדה התעופה. היא תמיד נעמדה על בימת הפלדה הזעירה בנעליה הכבדות, בקיץ ובחורף, החזיקה חזק בידיות, הן השאירו לה כתמים אדומים על האצבעות, ביד ימין וביד שמאל, ומשכה את עצמה למעלה.

בשלב מסוים לידיה לא אהבה יותר את הדברים האלה, בלי שהיא או אני ידענו למה, לא את הטלסקופ, לא את הקפיצות, לא את הצמר גפן המתוק בצבעי ורוד ולבן שקטפנו באצבעות זהירות ושהשאיר לנו שכבה גבישית על השיניים, אפילו לא את שמי הקיץ הרחוקים מעלינו עם העננים, כמה שחפים ועקבות מטוסים, השמים האלה, שלידיה תמיד אהבה כי הם שינו את צבעם בכל פעם שהסתכלנו למעלה. פעם הסתפקנו בלשכב על הבטון הזה ליד הסירות ולהסתכל לשמים שילדים העיפו בהם עפיפונים בין עננים כהים ושחפים, עפיפונים שקיבלו מאנשי הקרקס, עפיפונים שהתרסקו ליד ראשינו על הבטון ברגע שהרוח שינתה כיוון. הם התרסקו כשצדם המחודד פונה כלפי מטה, כמו חץ שמישהו ירה. קראנו לשמי הקיץ האלה השמים שלנו, כי מצא חן בעינינו שהם הרשו לשגר אליהם עפיפונים, להעיף גבוה, למעלה-למעלה, ושהם שינו את צבעם מרגע לרגע.

ביום הולדתה השש-עשרה לידיה הסירה את הבגדים שאימא שלה קנתה לנו, ולא נגעה בהם יותר לעולם. אלה היו בגדים שאימא של לידיה הזמינה בשבילנו במעט הכסף שנשאר לה, בגדים מקטלוגים שהיו מונחים בפתח הבתים, באביב ובסתיו, אימא של לידיה הייתה מדפדפת בהם במשך ימים ושבועות כדי לסמן עמודים באטבי נייר, אטבי נייר משרדיים ממתכת, בכל פעם שמשהו מצא חן בעיניה, שחשבה שייראה יפה על לידיה ועליי.

כעבור שנתיים לידיה ארזה תיקים, את שני התיקים הקטנים שהיו לה, עם כל מה שצריך, שני ספרים, שתי מחברות, תמונה אחת ורק מעט בגדים. במשך הרבה זמן היא הכריזה בפנינו, בפניי ובפני אימא שלה, על חייה החדשים, ותיארה לנו בפרטי פרטים איך היא דמיינה אותם לעצמה. עוד לפני שהתחילו, היא כבר ידעה איך ייראה החדר החדש שלה, ובדמיונה ציידה אותו ברהיטים ובשטיחים שנראים שונה מאלה שהיו אצל אמה. היא תלבש כפפות מעור בהיר, אמרה לידיה בזמנו, בכל עונה בשנה, את הבגדים שלה היא תקנה בלונדון ורק שם, לא בשום עיר אחרת בעולם. ואנחנו, אימא של לידיה ואני, הנחנו לה לדבר ולא האמנו למילה, כי לידיה הרבתה לדבר על דברים ולשכוח מהם ברגע שנאמרו, והם לעולם לא קרו, לפחות לא באופן שלידיה תיארה לעצמה, לא כפי שהיא דמיינה אותם. אולי גם לא רצינו להאמין לה כי לא רצינו לדמיין חיים בלי לידיה. לידיה אמרה לי, כשנהיה זקנות, את ואני, ממש זקנות, עדיין, או שוב, יהיה לנו זו את זו, ואז לא יהיה לנו אכפת מכלום, לא הסתיו, לא החורף, לא השיער הלבן שלנו. יהיה לנו זו את זו, היא חזרה ואמרה, חודשיים לפני שנעלמה והשאירה אותי עם השאלה מתי זה יהיה.

אימא של לידיה ישבה ארוכות מול החלון, היא ישבה על כיסא שלידיה ואני צבענו בלבן בקיץ שעבר, כי בקיץ ההוא צבענו בלבן את כל הרהיטים של אימא של לידיה. אימא של לידיה הרשתה לנו לעשות את זה, כמו שהיא הרשתה לנו כל מה שלידיה רצתה, ואז, אחרי שלידיה הלכה, היא ישבה מול החלון על אחד הכיסאות שלידיה ציירה עליו, באמצע הצבע הלבן, שני פרחים בצבע ורוד חיוור בעזרת שבלונה שהכינה בעצמה. היא לא הורידה יותר את המעיל שלה, את מעיל המשבצות הישן שלא התאים לחצאית ושלידיה תמיד רצתה להסתיר ולשרוף, וגם את הכפפות היא לא הורידה ונאחזה חזק במעילה, כאילו שחתיכת הבד הזאת יכולה להחזיק אותה.

ישבנו וחיכינו, אימא של לידיה ואני, ועבר הרבה זמן עד שהבנו שלידיה כבר לא שם, שהיא נעלה את הדלת מאחוריה וריחפה מכאן והלאה, עם הז'קט הכהה וכובע הצמר שלה, ריחפה במורד המדרגות ועד סוף הרחוב, עד לתחנה, עם שני התיקים הקטנים שלה והכרטיס שחסכה בשבילו זמן רב ועכשיו נסעה אתו לשדה התעופה, ואז ישבה במטוס שלא רצינו להביט בו מתרחק, אימא של לידיה ואני.

אבל דִמיינו איך כל זה קרה בזמן שהמשכנו לשבת על כיסאות לבנים מול החלון, גם בימים ובשבועות שאחרי, ודמיינו גם את לידיה ממהרת אל הכניסה למרכז המבקרים עם שני התיקים הקטנים שלה, בדקות האחרונות שנותרו לה לפני העלייה למטוס, כדי להסתכל עוד פעם אחת דרך הטלסקופ כשהיא אוחזת בשתי הידיות, ימין ושמאל, פעם אחת אחרונה.

ועכשיו הגלויה הזאת מונחת על המיטה שלי, ולידה מפתח קשור בסרט אדום, אדום אש, וכתובת, כתובת בלונדון, נשיקה של לידיה, גם בצבע אדום אש, שהיא חותמת בה את כל מכתביה, ולידה קוד כניסה שצריך להקיש אם רוצים לפתוח את דלת הבניין, ושש מילים כמו שהיא כותבת תמיד, לא כמו מכתב אלא יותר כמו ססמה שהיא מוסרת: Come to see – fall and me.

עובר זמן עד שאני מתקשרת, אולי כי אני חושבת יותר מדי על כך שלידיה מעולם לא באה אלינו, אפילו לא ליום אחד, אפילו לא כדי לראות את אימא שלה, על כך שבכל קיץ היא מצאה הסברים שלא הסבירו שום דבר, וכי אני עדיין חושבת יותר מדי שזה לא רק שהיא התנהגה כאילו אנחנו כבר לא מתאימות לה, אלא שהיא גרמה לי להאמין שמעולם לא התאמנו, שאני והיא מעולם לא התקיימנו, לא אנחנו ולא הבגדים מהקטלוגים, לא המקום שקראנו לו נמל, לא קרקס שהציב טרמפולינה וחילק עפיפונים, לא טלסקופים שלידיה יכלה להסתכל דרכם. אני חשה הקלה, עכשיו שהגעתי לתא הקולי וקולה של לידיה חוזר על מספר הטלפון שחייגתי, ואני אומרת משהו בקול חלש ומהוסס, משהו שמתחיל במילים: היי לידיה, כן, אמרתי "כן" מטומטם וחסר תוכן, ואחר כך, אחרי כמה שעות, לידיה מתקשרת בחזרה ושואלת: מה יש לך, למה את נשמעת כל כך מוזר?

היא אוספת אותי משדה התעופה, לא מפסיקה לחייך את חיוכה הרחב, לא מורידה את ידה מהכתף שלי, גם לא כשאנחנו מגיעות לרכבת, לא במדרגות הנעות, לא בכניסה לבניין ליד תיבות הדואר, לא במעלית הקטנה שנסגרת בסורגים שחורים ונושאת אותנו למעלה. היא נותנת לי לפתוח את הדלת במפתח עם הסרט האדום ששלחה לי, עומדת בצד ומביטה בידיים שלי, מסתכלת בי מסובבת את המפתח ונראית כאילו ייחלה לרגע הזה, כאילו ציפתה לו בכיליון עיניים.

הדירה שלה צבועה בלבן, לבן שנוטה לצבע קרם, על המיטה שלה יש סדינים לבנים, המגבות במטבח ובחדר האמבטיה לבנות. לידיה אומרת שהיא לא יכולה לסבול שום צבע אחר, לא ברהיטים ולא על קירות. היא תלתה תמונה על הקיר בשני נעצים, במטבח מעל הכיור, ליד אריחים לבנים, תמונה שלנו שאימא של לידיה צילמה פעם: לידיה ואני, בלי ראשים. התמונה החתוכה לא מראה אותנו, היא מראה את הבגדים החדשים עלינו, בגדים מבד עם הדפס פרחוני, הדפס מלא בפרחים קטנטנים. כל אחד יכול להבחין בינינו מיד, גם בלי ראשים, ולו רק בזכות האופן שבו אנחנו מחזיקות את הידיים שלנו, כל אחת בדרכה. כפות הידיים שלי מכווצות לאגרופים, זה נראה כאילו רציתי להסתיר אותן, למשוך אותן בחזרה. כפות הידיים של לידיה פרושות, אפילו כשהיא עומדת נראה שהן בתנועה. לידיה שואלת: זוכרת את הקטלוגים האלה? ומנסה לצחוק, אבל נראית כאילו היא עדיין כועסת. בגדי נערות, ככה אימא של לידיה קראה לזה אז, וגם לידיה קראה לזה ככה, אבל בנימה אחרת לגמרי, ואני בטוחה שבאותו רגע שבו אימא של לידיה צילמה את התמונה הזאת היא לא רצתה שיראו את הפנים של לידיה, את המבט שלה, אלא רק את הבגדים שהתאימו לנו יותר מקיץ אחד, עם חגורות לבנות ודקות מפלסטיק וקרדיגנים אפורים. באחת הפינות כתבה לידיה בעיפרון עבה: ויקי ולידיה – יפות גם בלי ראשים.

היא חוצה את הדירה, מרתיחה מים לקפה ושואלת: את עוד שותה אותו ככה? ואז היא אומרת שיש לה טבעת בשבילי, טבעת שעיצבה בשבילי, רק בשבילי, בצבע כחול חיוור, כי הרי כחול הוא הצבע שלי, כמו הכחול שבשמים, שאנחנו מכירות עוד מפעם, הכחול הזה שיכול להשתנות בכל רגע, בדיוק אותו כחול, את זוכרת? אני מלטפת את הטבעת על האצבע שלי, תוהה איך היא הצליחה, אחרי כל השנים האלה, לעצב לי טבעת ולהכין אותה כאן, מתחת למנורה הלבנה שלה, עם הצבת הקטנה שלה, להכין טבעת מחוטים ואבנים שאני יכולה לראות דרכה, שמוצאת חן בעיניי מיד כי היא בצבע הכחול שלי, שמתאימה לי בדיוק, ולידיה אומרת, היא יפה עלייך, הטבעת הזאת, על האצבע שלך, ומביטה בכפות הידיים שלי במבט ששמור רק לה, בעיניים קטנות מהרגיל, הראש נוטה הצדה, הידיים נטועות במותניים.

לידיה נראית כמו שהיא נראית כי היא לא אוכלת, כי היא מתכחשת לרעב, כי היא תכניס לפיה צמר גפן טבול בתה צמחים אם לא אעצור בעדה. המקרר הקטן שלה ריק, כמעט ריק, בקבוק עם מיץ שפג תוקפו כבר מזמן, מסכת ג'ל לעיניים שהיא מניחה על העפעפיים בכל בוקר כשהיא שותה קפה נטול קפאין, לובשת חלוק לבן ומגבת לבנה שכרכה כמו טורבן סביב שיערה הרטוב, בכפכפיה הלבנים מבד מגבת שמבצבצות מתוכם בהונותיה, משוחות בלק בצבע לבן. כשהיא יושבת ככה בבוקר, מולי, ומול החלון הזה, התחום במסגרת לבנה, שלידיה פותחת אחרי כל סיגריה שלישית או רביעית, אני חושבת כל הזמן, לא תהיה לנו זִקנה, לפחות לא כמו שלידיה חשבה, לא כמו שהיא העלתה בדעתה, אז, קצת לפני שעזבה: היא ואני, שפופות, כפופות, אוחזות זו בזו. אחר כך, במשך היום, המשפט הזה חוזר שוב ושוב בראש שלי: לא תהיה לנו זִקנה.

אני חושבת עליו גם כשאנחנו עוזבות את הדירה ולידיה ממהרת מחנות אחת לאחרת, מבית קפה אחד לאחר, נכנסת ויוצאת, עם הפעמון בדלת שמכריז על בואנו, עם ה-Hello-o-o הקולני שלה, עם ה-o המתארכת, המתנגנת, שאופיינית רק ללידיה, ה-Hello-o-o הזה, קצת כמו הזמנה, כמו דרישה, וגם קצת כמו איום, כאילו שאר האנשים נמצאים שם כדי לבדר אותה. אני חושבת: לא תהיה לנו זִקנה, אולי כי אני לא חושבת שלידיה היא מישהי שמסוגלת להזדקן, שתיראה זקנה אי-פעם, שתרשה לפניה להתקמט, אני חושבת כך עכשיו כשאני מביטה בה חוצה את החנות באלכסון עם משקפי השמש שלה בסגנון ג'קי אוֹ, עם קווצת השיער הצבועה הזאת שדבוקה למצחה, בתלבושת השחורה ובחצאית הזאת שמגיעה לה בדיוק עד מעל הברכיים ועדיין חושפת רגליים ארוכות, וזה מעורר בי הרגשה רעה, אולי כי הרגליים שלה נראות כמו שהן נראות, ובנעליים האלה, בעקבים הגבוהים שלה והרצועות המונחות על הקרסוליים שמחלקות את רגליה של לידיה לחלק עליון וחלק תחתון.

אז, כשהיינו בנות חמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה, כשהיה לנו זו את זו, בכל יום, בכל שעה, אף פעם לא הפריע לי כשאנשים חשבו שאנחנו זוג. מצא חן בעיניי שאנשים חשבו שאני יכולה להיות עם מישהי כמו לידיה, ושחשבו על לידיה שהיא מעוניינת במישהי כמוני. נהנינו להפיץ בעולם שמועות ושקרים וסיפורים, וצחקנו כשהאמינו לנו, התלחששו וגיחכו והצביעו עלינו מאחורי גבנו. אבל עכשיו לראשונה מפריע לי שעשויים לחשוב שאנחנו זוג בכל אחד מבתי הקפה האלה, בכל אחת מהחנויות האלה, בכל פעם שלידיה מתפרצת דרך הדלת עם צלצול הפעמון הזה, ואז כשהמבטים מופנים אלינו, אל לידיה ואליי.

אנחנו הולכות לשתות תה שמוגש בקנקן עשוי כסף, עם סקונס בצד, שלידיה לא נוגעת בהן. אחר כך אנחנו עוברות בפארק גדול כי אני מתעקשת שנלך דרכו, ונראה שלידיה משתעממת שם, בלי אנשים, בלי חנויות. עלים נושרים ושטים מטה, עלי סתיו חומים. יש לך עלה בשיער, אני אומרת, להוציא לך אותו? לידיה מהנהנת, אני מושיטה יד לשיערה, מראה לה את העלה, עלה קטן בצבע אדום, ואז העלה ממשיך לשוט ארצה. על הדשא רץ ילד לבוש באחד מהמעילים הכהים הקצרים האלה שלובשים כאן הילדים, הוא רץ על הדשא הסמיך, שצבעו ירוק בוהק. הוא מחזיק חוט ביד. העפיפון שלו מתנפנף בשמים חסרי צבע, למעלה-למעלה, עפיפון כמו אלה שהיינו רואות אז, כששכבנו על הבטון בנמל, זרועותינו שלובות תחת ראשינו. לידיה נעמדת במקומה, מביטה למעלה אל העפיפון האדום הזה, שהרוח נושאת הלאה, מושך וגורר את הילד הקטן שרץ יותר ויותר מהר, וככה אנחנו עומדות לזמן-מה, עד שלידיה אומרת, זה נראה כאילו הוא רוצה לקחת אותו איתו.

 

בבוקר אפור למדי, זמן-מה לאחר הזריחה, יצאתי אל העולם שהתעורר בחוץ. מחלון הבקתה, מזג האוויר שבחוץ נראה קריר למדי אבל כאשר נשמתי את האוויר החם והמאובק, פשר העננות התבהר לי. מגדלי העיר שצמחו במהלך שנות ילדותי, נעלמו בחול המתעופף ורק במאמץ עילאי יכולתי לראותם, ואולי רק דמיינתי אותם מבעד לאבק. אבי שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף הזה, חרש את השדה בקפדנות אינסופית, שלא אופיינית לאדם בגילו המופלג. "האדמה של היום קובעת את המחר", נהג לדקלם לי כחקלאי מדופלם. צפיתי בו, בדמותו הקשישה מובילה את הסוסים בכבדות, אך בנחישות, לרוחבו של השדה. בכל פעם שסובב את הסוסים בקצה, הוא נראה בעיניי צעיר יותר, נמרץ יותר, כאילו העבודה מפיחה בו רוח חיים. כך הבטתי בו, ללא תנועה מיוחדת, אף ללא מצמוץ קטן שייגן על עיניי מפני האבק. הבטתי באיש שליווה אותי כל חיי, עושה את מה שעשה כל חייו, חורש את האדמה שעליה גדלתי.

כבר עבר שבוע מאז החלפנו בינינו מילים, מאז ביקורה האחרון של גברת איריס בלומברג. "אלברט ידידי, אני לטובתכם בסיפור הזה", אמרה לאבי לפני כמה ימים. "הם", היא הצביעה על העיר שמולנו, "הפצירו בי להוריד את ההצעה, אבל אני עמדתי על כך שתקבלו את מה שהבטחתי לכם", אמרה והביטה בנו כשם שמביטים בדר רחוב לפני שנותנים לו נדבה. היא נאמה לנו על אודות החוק, על כך שהחווה שלנו רחוקה פחות ממאה וחמישים קילומטרים ממרכז העיר, וחישבה את הסיכוי האפסי לזכות ברחמי השופט. כהרגלה, ירתה צרור טענות, האחת מחזקת את קודמתה. אבי היה רגיל להביט בה בלי להקשיב באמת, בוהה לכיוון ראשה, עד שהיה מחליט שבזבזה מספיק מהאוויר, ואז היה מסמן בראשו לכיוון המכונית שלה, מפיק צליל מצחיק, כזה שהשתמש בו כדי לסמן לסוסים את הדרך. באותו ערב ניסיתי לשכנע אותו למכור. חזרתי על טיעוניה של הגברת מהעיר והוספתי כמה משלי, אך הזקן לא השתכנע. כשאמרתי "ילדים לא חולמים לגדל תפוחי אדמה", הוא הביט בי בעיני הצפרדע הירוקות והגדולות שלו ואמר: "אמות באדמת אבותיי, תומאס, כך אמך ציוותה עליי." ואלה היו המילים האחרונות שהחלפנו בינינו.

אימי הלכה לעולמה ביום קיץ בהיר, הייתי אז רק בן שש אבל אני זוכר את פניה, את גופה, את הריח שנדף ממנה ואת מנגינת קולה. אבי נהג לומר שאני מערבב זיכרון עם תמונות. אני זוכר מספר לא מבוטל של רגעים מחיי שבהם היא נוכחת במלוא הדרה. באחד מהם, כמה חודשים לפני שהיא מתה, נסענו בוקר אחד לעיר; אני, היא וארבע מאות קילו תפוחי אדמה בתא המטען של המכונית. הגענו לבית ספר באחת משכונות היוקרה, הכול היה ירוק, פרחוני, נקי ומסודר שם. אחרי שהראתה להם תפוח אדמה מונבט, הצליחה למכור את כל הסחורה בטיעון שזה מלמד את הילדים על הטבע. בכסף שהרווחנו נסענו לחופשה המשפחתית הראשונה בחיי. זה היה בית מלון במרחק של שעה וחצי נסיעה דרומה מביתנו. היתה שם מגלשה כחולה, ענקית ומפותלת, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. אבל אבי לא היה שמח כמוני, הוא חשב שהחופשה מיותרת ושאנחנו צריכים להשקיע את הכסף בחווה. אולי אז, באותה חופשת ילדות קסומה, בין מנוחה לוויכוח קולני, אמרה לו אימי שמצידה הוא יכול למות בחווה.

בימים שלאחר הוויכוח עם אבי העברתי את הזמן בין שיטוט לבטלה, לא היה לי כוח נפשי לחרוש את השדה בידיעה שרק בטון יגדל שם בקרוב. בערבים נסעתי לשכונת קורדון בחלקה הדרומי של העיר, וחיפשתי שם "הזדמנויות עסקיות", כך הייתי משקר לעצמי. בפועל ארבתי לבני עשירים צמאי אלכוהול, שמגיעים לחלקים העניים של העיר כדי לעקוף את מגבלת גיל השתייה. לא היה צריך להיות גאון גדול לכייס אותם.

בערב שלפני הבוקר האפור, בפונדק השלושה, ביצעתי את אחד המהלכים הבנאליים שלי, שתמיד הופתעתי מהצלחתו. כניסה לבר בבהלה, רמיזה על שוטר סמוי שעומד בפתח, וכיוס הילדים המבוהלים בדרכם החוצה. הטריק הזה עובד כמו קסם, אך המחשבה שאני צריך לגנוב מטיפשים קצת צרמה לי. עם השלל, נגשתי לאריק, הברמן הוותיק של המקום שתמיד חשף במבטו שהוא מבין בדיוק מה עשיתי. ביקשתי את הוויסקי הזול ביותר ויד מחוספסת תפסה את זרועי. "טיפשים קטנים גונבים כסף קטן, טיפשים גדולים גונבים כסף גדול, וחכמים גורמים לאנושות לחשוב שהנייר שלהם הוא כסף, מה אתה ילד?", אמר לי בעל היד המחוספסת שהייתה מחוברת לאדם בסוף שנות הארבעים לחייו. הזר היה בעל מבנה גוף מוצק, פנים מצולקות, שיער פרוע במקצת, זקן פרוע וכובע מצחייה של קבוצת הכדורסל שדורגה שלישית בעיר.

שמו היה סוסו והוא קנה ממני שיחה במחיר שדרוג איכות הוויסקי. דיברנו בנימה פילוסופית על כדורסל, נשים ואלכוהול. מציתות לשיחה היה קשה לנחש שמפרידים בינינו צמד עשורים. בכוס השלישית כבר חקר אותי סוסו על אודות צרותיי. סיפרתי לו על החווה, על אבי ועל הגברת. על החוק אמר בחיוך קטן: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לכסף", ואני חשבתי שזה משפט טוב לרסס על הבקתה בבוקר שלפני העזיבה. שטחתי בפניו את עמדתו של אבי ואת המחויבות שלו לאדמה, ואילו סוסו דיבר בלהט על מחויבות הממשל לאכוף את החוק, במיוחד עכשיו, לקראת הבחירות הקרובות. "הזקן עקשן, הוא לא יזוז משם בחיים", חתמתי את הדיון.

סוסו סובב אלי את גופו ואחרי כמה שניות של מחשבה אמר: "לפני שלוש מאות שנה, פחות או יותר, היה אדם בשם ניק קיסנזון שגר במרחק של שעה רכיבה מפריז, אתה מכיר את פריז, כן, ילד?" הנהנתי לחיוב וסוסו גולל בפניי את סיפור חייו של ניק, על מות הוריו כשהיה ילדון, על השטח שירש מדודו הערירי, שבילה איתו את נעוריו. באותה חלקת אדמה החליט ניק להקים חוות חזירים. "כמו התפוחי אדמה שלכם, תעשה מה שכתוב בספר וזה יעבוד". כשהחל ניק בעבודות ההקמה, גילה בחווה צמח מסתורי בעל ריח חזק מאוד, וטעם מופלא עוד יותר, ואם לא נחת עליו מזל גדול מספיק, ניק גילה גם שהחזירים שלו מזהים את הצמח הזה לפי ריחו, "רק קמצוץ נינוח והם דוחפים את אפם בבוץ, ברפש, בחרא של סוסים כאחוזי אמוק". כשהגיע לפריז למכור את הצמח זכה להצלחה מסחררת והמחיר הכפיל את עצמו בכל ביקור. עד היום יש שמכנים את הצמח "הזהב השחור". לבסוף איזה שף בפריז החליט לקרוא לצמח הזה כמהין, ו"את ניק שלנו העולם שכח", חתם סוסו את סיפורו, והפנה את גופו בחזרה אל הבר.

"אז לעבור לגידול פטריות כמהין?", שאלתי אותו בהתרסה.

"לא, לא ילד", הניד את ראשו בשלילה ועצם את עיניו באכזבה, "משרדים שווים יותר, בכל מקרה יעיפו אתכם מהשטח".

"החזירים ילד, החזירים", סוסו נטל את כוס הוויסקי לידו והביט בי, "בגלל זה לאנשים האלה בחליפות הפאר המחויטות, עם הכיסים המלאים בכסף ותאוות הבצע בעיניים אנחנו קוראים חזירים. לא משנה כמה מלוכלכת העבודה, כמה חרא של סוסים יש בדרך, הם ימצאו את הזהב". סוסו לגם לגימה אחת ארוכה מכוסו, זרק כמה שטרות על הבר. "הם מריחים אתכם ילד, תמכרו", זרק לי לפני שיצא מהבר.

שקעתי במשקה שנותר בכוס, הוויסקי היה מר ועדין באותה מידה. טיפות עקצצו על לשוני בדרכן לנחם אותי , בהיתי בזמן המתקדם על שעון הקיר. מחשבותיי על דבריו של סוסו לא גרמו לי לתכנן מסע שכנועים נוסף. להפך, ככל שעברו השעות השתכנעתי שהוא קשור לגברת ההיא, וכל הסיפור נועד להפחיד אותי.

הרחוב היה ריק מאדם כשיצאתי מהבר, צרצרים התווכחו ביניהם על סוגיות פוליטיות או על אהבה, ובכביש זרם נהר דליל של מי ביוב מצחינים. ההליכה הכבידה עלי ובכל צעד נאבקתי שלא ליפול על המדרכה. נרדמתי בתחנה על הספסל המלוכלך, עד שרעש מנוע האוטובוס העיר אותי. גם באוטובוס נעתי בין חלום למציאות עד שמייק הנהג הכריז בצעקה שהגענו לתחנה שלי. כשירדתי מהאוטובוס אוויר הלילה הקר נעם לפניי, שבה אליי ההכרה והעייפות חלפה מעט, אפילו התחלתי לזמזם שיר ישן.

ובבוקר האפור עמדתי דקות ארוכות ללא ניע, השמש שמול עיניי נחסמת באבק אבל הבוקר כבר כאן. דמותו של אבי ממשיכה להוביל את הסוסים מקצה אחד של השדה אל הקצה השני. ואני ניצב בקצה זרזיף דם יבש ודליל, מכוסה באבק. רק צהלת הסוסים מאחוריי גרמה לי להביט לאחור, משכה אותי מהחלום למציאות. מבטי חלף על פניי הגופה שמאחוריי. אבי שכב על האדמה באותה תנוחה שעות ארוכות. במרכז ראשו חור קטן ולא סימטרי מכוסה בדם קרוש, שחורר הכדור שהרג אותו. ליד הגופה מוטל בקבוק ויסקי שבור, שונה מהסוג שאבי נהג לקנות, יקר יותר. התקרבתי אל אבי בזהירות, רכנתי מעליו, הבטתי בעיניו וחשבתי מה היו מחשבותיו בשניות האחרונות לחייו. אולי חשב "הנה לך אהובתי היקרה, אני מת על האדמה הזאת", או אולי חשב עליי. סגרתי את עפעפיו בזהירות ונעמדתי מול העיר הרחוקה, לבד בעולם.

 

לאָנָסטָסיָה דֶרגָצ'וֹבָה

המקום נמצא בפאתי העיר וכמו זנבותיה של כל עיר, היה גם הוא מוזר ועגום: בניין עשוי בטון השייך לאיזה מכון מחקר של העיר אַשחַבָּד.

חלונות החזית שלו פנו אל שני קווי החשמלית, ועד עצם הלילה רעדו כל החפצים שבחדר – השולחן, הכיסא, מכשיר הטלפון – מקרקושם של הקרונות העוברים. אולם כשירד הלילה, שקעו כל חמש הקומות של הבית המכוער הזה אל תוך שקט מחריד הדומה לשקט שבחדר-המתים ויותר מכל דבר אחר בעולם רציתי לברוח משם, לו רק היה זה אפשרי.

בחושך, מֵעֵבֶר לפסי החשמלית, אפשר היה להבחין בקושי בפארק עזוב שהוקם על שטחו של בית העלמין הישן; גם הוא היה מוזר ושקט מאוד בלילות.

כיום נראה בלתי סביר שבאמצע שנות התשעים ההזויות דאג מישהו לארגן קו חם לעזרה נפשית. ארגון הסהר האדום (משמו של הארגון בטוּרקמֶנִיסטָן הושמטו המילים "הצלב האדום" באין בהן צורך) שכר חדר בקומה הראשונה של הבניין הריק למחצה השייך למכון הגוסס. הממונים עלינו סברו שאנחנו, בוגריה הטריים של הפקולטה לפסיכולוגיה, נצבור כאן ניסיון מקצועי רב-ערך. היינו מתחילים את העבודה בשעה שמונה בערב, מסיימים בשמונה בבוקר, ושתי השמיניות האלה נדמו לי בלילות כמעגל מטורף של קרוסלה שבה סוסים קפואים דוהרים בלי הרף אל שום מקום ושום דבר, על רקע השיחות המדאיגות.

בחדר המשרד הגדול וחסר החמימות עמדו רק שלושה כיסאות לא תואמים ושני שולחנות: האחד היה שולחן חדר ישיבות ענקי והשני שולחן משרדי שעליו היו מונחים מכשיר הטלפון והיומן שבו ערכנו את הרשימות. לא היו וילונות על החלונות ולא מנורת שולחן. אפשר היה לתפוס תנומה רק על שולחן הישיבות. כשחשתי מסוחררת מצלצולי הטלפון והשיחות הבלתי פוסקות עם שותפתי – אלוהים יודע באלו נושאים – טיפסתי על השולחן ושכבתי שם כחצי שעה, שרועה תחת אורן הכחלחל של המנורות הלאות, כמו פציינט לפני ניתוח.

לא ידוע לי של מי היה הרעיון להתקין בחלון הגדול דווקא סורגים משובצים כמו בבית כלא. אולי בגלל הסורגים ואולי בשל העובדה שהבניין ננעל מבחוץ ושחררו אותנו רק בבוקר, תחושותינו ומחשבותינו, במיוחד בימי העבודה הראשונים, היו ברורות למדי: זהו בית כלא. אין לאן לברוח – לא מהבניין, לא מן הקולות חסרי התקווה שבשפופרת הטלפון ולא מן החדגוניות מלאת השיממון, זו שאפיינה את צרותיהם של אנשים זרים.

באופן כללי, התקופה ההיא בחיי – למען האמת די קצרה, כחצי שנה (אחר כך הגישו הפקידים את הדוחות שלהם אודותינו, ולא היינו נחוצים עוד) – עולה היום בזיכרוני בתחושה של עצב עמום, אף שהייתי הולכת לעבודה ועוזבת את ביתי ללילה שלם בתחושת הקלה: היחס שלי אל בעלי נע בין טינה מרירה לרגש אשמה עמוק, וכך קרה שבלילות המשונים ההם הייתי אני עוזבת את הבית ולא הוא.

הבקרים היו הכי מוזרים: תחילה הבהירו השמיים המשובצים, אחר כך רעמה מול הבניין החשמלית הראשונה הריקה וחלפו המכוניות הראשונות. כמו בהינף שרביטו של מנצח, צמרות עצי הדולב המפוארים שבפארק התפרצו בהמולת ציפורים… אחרי כן נפתחו דלתות הבניין ושוחררנו לחופשי. ואף שעברה שם חשמלית שהגיעה עד לביתי בלי תחנות מעבר, העדפתי ללכת ברגל…

אין דבר נעים יותר מרוח שחרית קלילה הפורעת את הבלורית ונושבת על המצח, כמו שאמי הייתה עושה לי בילדות כשרצתה לגרש חלום רע. בשובי מן העבודה הייתי צועדת, מפנה את מצחי אל הרוח הרחמנית כדי שתשטוף ממני ותגרש את כל סיפורי הלילה הטלפוניים, את הקולות הזרים, את היפחות והרטט הגרוני, כי לסחוב אותם אתי אל תוך חיי הלא מאושרים במיוחד היה בלתי נסבל לגמרי עבורי.

הייתי גדושה בכאב, שיממון ושנאה שהיו שייכים לאנשים אחרים, ובה בעת – וזה היה הפרדוקס העיקרי – הרגשתי בנפשי ריקנות מענה, אולי מפני שהמפגש שלי היה עם קולות ולא עם פרצופים. אנשי בוקר רעננים וערניים הלכו לקראתי, להבדיל ממני, היה נעים להביט בהם. הקולות שהציקו לי במשך הלילה התרחקו והתקרבו חליפות ולבסוף נמוגו והתנדפו, ואני חזרתי אט-אט אל עצמי, אל תוכי, אל הצרה המאושרת שלי.

כך הייתי צועדת כארבעים דקות עד לצומת שבו עמד בית מגורים ובו חלון אחד שלא מכבר הפך עבורי לאות-מבשר סודי.

היה זה חלון דירתו של חברי הוותיק…

היום הוא גר במרחק רב ממני; מרחק כה רב שכשאני מדמיינת את הנחשולים האיטיים העצומים של מי האוקיינוס שמעליהם יש לטוס כדי לראות את פניו בחיים ולא על מסך מחשב – אני עוצמת את עיניי נטולת כוח.

אלא שבאותם חודשים היה חלונו מבשר לי אם יהיה זה יום מוצלח או לא. אם אור המנורה היה דולק פירושו היה שהכול יסתדר לטובה היום; ואם בנוסף לכך נראתה מאחורי הווילון צלליתו של גבר הרוכן מעל השולחן (הוא למד במכון ללימודי ערב ועשה את שיעורי הבית בלילות) – יכולתי לקוות שיתמזל מזלי גם בעניינים החשובים ביותר.

הייתי מאוהבת. ההתאהבות הזאת, שהשתקפה מאהבתו הנכזבת אליי עוד מימי בית הספר, השיגה אותי, כמו בומרנג, בעת שבה לכל אחד מאתנו כבר הייתה משפחה משלו ולא היה ניתן לתקן דבר. זמן קצר לפני כן נולדו לו תאומים, ולעתים, כשעמדתי על המדרכה והתבוננתי בחלון המואר באור המנורה, ראיתי את ידו מנענעת בקצב את העגלה…

***

אם כן, הקו החם לעזרה נפשית.

עבדנו בזוגות כדי שנוכל להתחלף כשהעייפות וקהות החושים של טרום השחר נפלו עלינו. לא היו לנו שמות. בעצם, היו לנו רק שמות בדויים: היינו פשוט קול – קול שמרחף מעל התהום הטלפונית; קש המושט לטובע, הבצלצל שבעזרתו ניסה המלאך מהמשל למשוך את החוטא מהגיהינום. לי, אגב, קראו שם עדה.

כשבועיים אחרי תחילת העבודה התברר שאלה שמתקשרים שוב רוצים לדבר אתי, לשמוע דווקא את קולי. בזמן שנפרדו ממני, רבים שאלו אותי: "מתי תהיי תורנית בפעם הבאה?"

זה נגע ללבי ואפילו ריגש אותי.

במהרה נוצרה אצלי קבוצת לקוחות משלי. סבתא גלינה מיכאילובנה המרותקת למיטה נהגה לטלפן אליי לפני השינה, שעה קלה מלמלה משפטים קטועים ומדאיגים, אחר כך נרדמה – לפי הנקישה הבנתי שהשפופרת נפלה מידיה וכששמעתי את נחירותיה, ניתקתי… ברור היה לי שהזקנה מעורערת בנפשה, כמעט עיוורת, ובכל פעם הופתעתי מחדש שהייתה מסוגלת לחייג את המספר שלי ולזכור את שמי.

"עדה?! עדה?!" זעקה, "תנו לי את עדה!"

ברגע שהשתכנעה שזאת אני, החלה למלמל לתוך אוזני את כל חייה הקודמים:

"אני לא רואה כלום, לא מבינה כלום…" מלמלה נסערת בלשונה העילגת. "לא רואה כלום… לא מבינה כלום… הוא אמר 'גליה, תהיה מלחמה…', וכעבור שלושה ימים התחילה המלחמה. מאיפה יכול היה לדעת? אחר כך לקחו אותו לחזית, ושנה וחצי לא היו מכתבים ממנו… ואני הייתי בין המפונים לאוּרָל… לא היה שם אוכל, ולא חשמל, היה קור כלבים… וכל זה היה קשה ונורא… אבל אחר כך הבנתי: זה לא הדבר המפחיד ביותר. הכי מפחיד שהקוטב הצפוני נמס…"

טלפנו אלינו בני נוער שהיו מוכרחים לשפוך על מישהו בדחיפות את צרותיהם בבית ובבית הספר, את העלבונות הקשים שהטיחו בהם הורים ומורים; שניים-שלושה אידיוטים מאלה שאינם מסוגלים לעבור בשקט ליד מספר טלפון המתפרסם על גבי מודעות נהגו להתבדח לתוך השפופרת באומץ רב; והמון של נשים שבכו בסגנונות רבגוניים: לרוב הן התקשרו אחרי חצות, מצפות בדאגה לשובם של בעליהן הביתה.

מתאבד היה רק אחד…

***

הדרישה העיקרית של עבודתנו הייתה: אין לך זכות להניח את השפופרת ראשונה. את חייבת לזכור שהאדם הבודד הגיע למרומי האשד הגבוה ביותר שלאחריו – רק זרם סוער הסוחף את עולמו; את – הכתובת האחרונה שלו, הקול האחרון שצף אליו מן הריקנות. הווי אומר שהשיחה נמשכת כל עוד יש תקווה שהוא שומע אותך. אם יתמזל מזלך, תצליחי להסב את תשומת לבו אל החיים ואל העובדה שיש בהם גם כישלונות, בעיות, עלבונות ואפילו צרות. על מנת להוריד את רמת המתח, התענייני בפרטי הפרטים – בניואנסים הכי זעירים – במה שהוא מרגיש, איך נוצרה אצלו ההחלטה הגורלית ואיך גילה בתוכו את הביטחון בכוונתו לשים קץ לחייו. אם הקול בקצה השני של הקו משדר רק חוסר תקווה, משכי את שיחתכם עוד ועוד עד שישתנה מצבו של בן שיחך, ולו בגלל העייפות…

זה היה קשה: לא היה לי אז כמעט שום ניסיון ולא אמונה בכוחותיי. ברגע שהבנתי שהאדם שמתקשר לטלפון שלנו נמצא בקצה כוחותיו ובקצה חייו, מיד הוצפתי בבהלה מרעידה.

כך התברר לי שקצה החיים – הנה הוא, על אדן החלון.

עתה דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בלילה בחדר בעל חלון מסורג ומדברים בטלפון על המוות עם אדם לא מוכר שמדשדש לאורך כל שיחתכם על אדן החלון של הקומה השישית, ואתם שומעים את רעש המכוניות ברחוב שלו ומחכים בריקנות קפואה בבטן לשמוע בשפופרת את זעקתו האחרונה או – את הדממה שהוא משאיר אחריו…

הוא דיבר בקול חדגוני, נטול רגשות: הנה, החליט להגיד למישהו אחד לפחות שהוא עושה את זה על דעת עצמו, מרצונו ולא במקרה; כדי שלא יקשקשו אחר כך שהוא נפל מהחלון מתוך שכרות.

אגב, הוא היה יחסית פיכח; זאת אומרת, לגם משהו, כמובן, לפני שטיפס אל החלון, אך לא יותר מזה.

למעשה, מלמדים אותנו, הפסיכולוגים, שלבן אדם יש זכות בחירה בין חיים ומוות ושבחירתו איננה באשמתנו ובאחריותנו… אך כל השיקולים המקצועיים האלה נעלמים כלא היו כשאני מתחילה לדבר אתו; שפגאט דק נמתח מקולו המקוטע אל קולי, ועליו אני מחזיקה אותו כך שגרוני מאומץ אף שאני מדברת בנימה שקולה ורגועה, שרירי צווארי וכתפיי קופאים, וידי האוחזת בשפופרת נרדמת. העיקר, במשך המאבק האינסופי הזה אני מנסה להתגבר גם על פחדי שלי – שמא לא אצליח להחזיק בו, שמא לא יהיה בי די כוח.

הייתי אז בת עשרים וחמש והוא היה מבוגר ממני בכעשר שנים. קולו היה עמום ומרוקן – קליפת קול, כאילו מישהו נשף החוצה את חמימות נשימתו והותיר רק את החרחור המופק על ידי מיתרי הקול. מדי פעם השתעל – או שהצטנן, או שהייתה זו מחלת לב, – אבל אני התעודדתי: זו הייתה דרך טובה לקשור שיחה נורמלית – שתיים-שלוש שאלות על הרגשתו הפיזית מורידות את הפּתוס האובדני…

"אני שומעת שיש רוח חזקה שם אצלך."

"כן," הוא ענה. "החלון הרי פתוח…"

שאלתי אודות הסיבה שדחפה אותו אל אדן החלון… התברר שהיה זה משהו בנאלי, כמו תמיד, בנאלי וחסר תקווה: אשתו עזבה, הלכה אל הוריה ולקחה את שני ילדיהם שבלעדיהם אין לו סיבה לחיות.

"בן כמה הגדול?" מתחתי את השפגאט המושט בינינו – עדיין רפוי ולא מועיל לאיש.

"שש. הקטן בן שלוש."

"מדוע היא עזבה?" שאלתי בלבביות ובה בעת פתחתי את היומן שבו תיעדנו את שעת השיחה, את הנושאים, את השאלות…

בתגובה הוא נפל לפתע אל מחוץ לקהות החושים שלו והחל למלמל במרירות משהו על הטיפשות הנפשעת, על הנסיבות דלות ההשראה, הנדושות והעלובות…

"הבנתי," אמרתי בקול רגוע ואמפטי. "יש לך אישה אחרת."

"לא!" הוא צעק בעוצמה כזאת שנבהלתי שייפול בגלל התנועה החדה. "איך אפשר להגיד את זה ככה! זה היה טשטוש דעת, טעות, עליבות. זה שטויות, שטויות, את מבינה! הרי אין לזה ולא כלום עם חיינו!"

הוא צעק בקול צרוד, כאילו ניסה לצעוק דרכי, דרך קולי את מה שכנראה לא הספיק לומר לאשתו בשעה שעמדה לעזוב את הבית, כשחטפה בחופזה את חפצי הילדים שהזדמנו לידיה. מרירות כה גדולה נשמעה בקולו עד שהחלה להסתמן בתוכי תקווה קלה: הרי מרירות היא רגש חי, היא ממררת ומרעילה, אבל לא שורפת את הנפש לאפר.

"לפי איך שאתה מגיב," אמרתי ברוך, "אתה עצמך לא חושב שהסיבה שבגללה אשתך עזבה היא שטות."

ברגעים האלה העליתי בזיכרוני בקדחתנות את כללי העבודה עם האובדניים והשתדלתי לדבר, כמו שהיה כתוב בתקצירי ההרצאות, בקול רגוע ומפייס. ידעתי את כל הכללים האלה: שאסור להניא אותם מהמעשה, או לכפות עליהם את תחושת התלות בחיים או לעורר בהם רגשי אשמה או להוכיח אותם על חולשתם… קיימות טכניקות מיוחדות: להקשיב לנשימה הנשמעת בשפופרת, להתאים את עצמך אליה ובהדרגה להרגיע אותה… רק שלא חשתי דבר: בגלל רעש המכוניות, צלצולי החשמליות והרוח הרושפת כנחש בתוך ענפי העצים מאחורי החלון. גם בחלון שלנו הרוח הלילית טלטלה בחוסר-רחמים את צמרות העצים שבפארק.

"גם אצלנו עוברות חשמליות, אתה שומע?" שאלתי והתחלתי לכתוב ביומן… במעשה תיעוד השיחה עם לקוח של הקו החם מתעוררות תחושות של סכלות ומבוכה, כמו אלה המופיעות באדם שנתפס מחליף בגדים במלתחה שבחוף הים. חוץ מזה, אני אינני יוליוס קיסר, קשה לי לעסוק בשלוש משימות בבת אחת; אך זה לא הזמן לחפש נוחות: הייתי חייבת, בכל מחיר הייתי חייבת להצליח לכתוב, להקשיב ולדבר בו זמנית. הכי קשה היה לי לדבר לאט ובאופן שקול.

עכשיו יש לי ניסיון רב בכך, אך באותו לילה פעלתי אינטואיטיבית ובנימה הרגועה שלי הראיתי לו שאני בכלל לא מפחדת, אף שמן המשפט הראשון שלו הבנתי שיש לי עסק עם בן אדם שקיבל החלטה ושיש לי ולו מעט מאוד זמן.

"באיזו קומה אתה?" התעניינתי, מנסה להשתלט על הרעד המאוס שבקולי.

"קומה שישית," אמר. "מספיק לגמרי כדי…"

"למטה – אספלט, דשא?"

"סככות מעל חלונות ראווה. זה לא מפריע…"

דנּו עוד במה שיש שם למטה; אני המצאתי בבהלה שאלות, הוא ענה בקור רוח ובאיפוק. אסור היה לי למקד את תשומת לבו במה שנמצא למטה: קשה להסתכל לשם ממקום גבוה ובסופו של דבר עלול להופיע הדחף לקפוץ.

"חשבת על מי שימצא אותך?"

"אָהָה," הוא ענה. "העיקר שזה לילה, אין ילדים בסביבה. לא לָעניין להדגים להם מה קורה כשהגולגולת מתפצחת, נכון? ייקחו אותי, יסיעו אותי לחדר המתים – השכנים מכירים אותי, הרי גדלתי כאן…"

"ומי יביא אותך לקבורה?"

"נו, את מבינה שזה לא מטריד אותי," אמר. "מה את דואגת? או שזה פשוט מסקרן אותך? אז אני אגיד לך: אני גבר מצליח, כמו שאומרים, יש לי הרבה חברים, מכרים, קולגות… כך שמכל השטויות האלה… נו, זרי-אבל ומצבות, יהיה לי מעל ומעבר… כל זה יהיה מסודר. הוריי, תודה לאל, מתו. אחותי תשרוד את האובדן. רק שלא תתבע מטניה את דירת הוריי, אנחנו גרים בה… גרנו… וטניה… נו, אם היא יכלה למחוק את כל החיים שלנו – את מבינה? – את כל החיים… אז גם היא תתגבר על זה איכשהו…"

כעשרים דקות דנו בדרכי התאבדות אחרות. הוא אמר שהרהר בכל זה במשך יומיים, ומכיוון שממילא עסק בצניחה חופשית, הדבר הזה – הקפיצה – נראה לו כאמצעי הכי פשוט בשבילו, הכי שגור.

הוא אמר: "זה פשוט, אני מנוסה בזה – אתה צועד לפנים צעד אחד וסוף פסוק," והוסיף, "יש לי בעבר די הרבה קפיצות… הרי הכול יכול היה לקרות. גם המצנח יכול היה שלא להיפתח פעם…"

"אתה חושב שזה אותו דבר?"

"מה זה משנה כבר," ענה בעייפות. "טוב, אני לא רוצה לבלבל לך את המוח יותר מדי…"

"ואיך אתה נראה?" קטעתי אותו, מותחת במחשבה שלי עוד קצת את השפגאט הדק שבינינו עד שהפך למיתר מצלצל וכמעט מוחשי. "אני מנסה לדמיין אותך ולא הולך לי. אתה יכול לתאר את עצמך?"

"אלוהים, בשביל מה זה… זה באמת מעניין אותך, או שדורשים מכם לשאול את זה?"

"גם דורשים," עניתי בכנות, "וגם לי זה חשוב: אני לא סובלת את הטלפון מפני שאני לא רואה את פניו של בן שיחי. קול זה עשן, כלום… הוא מהדהד ונמוג. חוץ מזה, ברור שהקול שלך לא משקף עכשיו את אישיותך. תאר את עצמך, אה?"

"אין מה לתאר… גובה בינוני, שיער בהיר. פנים… נו… רגילים לגמרי. יש עשרה כמוני בכל חשמלית."

"ובכל זאת, נדמה לי שאתה אמור למצוא חן בעיני נשים…"

"על מה את מדברת," מחה באדישות. "מעולם לא יכולתי להבין מה טניה מצאה בי… כנראה, פשוט התרגלה: אנחנו ביחד מהילדות."

שרירי השוקיים שלי התכווצו בעוויתות מתחת לשולחן. שיניי נקשו זו בזו, אבל המשכתי והחזקתי אותו בשפגאט הזה, נשענת בדמיוני ומכבידה על כפות רגליו בחזה שלי (הוא נעל נעלי ספורט, כך גיליתי מתיאורו). התבוננתי בקהות חושים בחלון שלנו החסום בסורגי כלא עשויי ברזל, מצטערת צער עמוק על שאיני יכולה להעבירם בכוח הרצון ולתקוע אותם בחלונות דירתו.

פעמים אחדות ניסה להיפטר ממני, שמעתי בקולו שהוא מוצף בגל של שיממון, עצב ועייפות, ושוב עשיתי מאמץ להאט את קצב דיבורי ושאלתי את השאלה הבאה… הקולות שלנו נאבקו על שפת התהום; קולו ניסה להיחלץ, לחמוק, לעוף… קולי התפתל סביבו כמו נחש בריח, קשר קשרים על גבי השפגאט, נתלה בכל עילה והמציא תפניות חדשות בנושא השיחה.

…כעבור שעה ויתרנו לפתע על הרשמיות, כשהתברר במקרה שלמדנו באותו בית ספר, רק שהוא, כמובן, סיים אותו עשר שנים לפניי. אתם מבינים, זו הייתה אהבת נעורים בינו לבין אשתו. הם ישבו באותו שולחן בכיתה.

"אתה יודע," אמרתי, "עשר שנים באותו שולחן – זה חזק. זה יותר חזק מאשר עשר שנים באותה מיטה."

הוא שוב פרץ בשיעול ואני נבהלתי – שמא ימעד!

"הקול שלך נקטע," אמרתי לו. "אני שומעת שקשה לך לדבר. במקומך הייתי לוגמת משהו חריף… יש לך משהו בהישג יד?"

במקומי שלי גם אני הייתי לוגמת – מה לוגמת! – יוצקת אל תוכי כוס גדושה של וודקה כדי להרגיע את הרעד שבכל הגוף.

נוצרה בתוכי מערבולת של כאב. הקיבה התכווצה והכאב הקרין אל הבטן התחתונה – אותו מקום ממנו, לפני חצי שנה, נכרת התוספתן. תוך שאני מצמידה את כף ידי אל הצלקת המנדנדת, מתנועעת מעט ומרדדת את המילים בפי, התעניינתי בנועם וברוגע – האם לא קר לו שם, ברוח? מה הוא מרגיש? האם צורב לו בִּפנים או שסתם צובט לו בלב? דיברנו – כך רשום ביומן, כלומר, זאת האמת, אף שעכשיו אני לא מסוגלת להאמין בזה – ארבע שעות ועשרים ושלוש דקות. הרגע הכי מפחיד היה כשלפתע נתקף דאגה ושאל אם לא התעייפתי. מצד אחד, זה היה סימן טוב – שמשהו בכל זאת השתנה בו; מצד שני, פתאום ראיתי בבהירות בעיני רוחי שהוא צועד מאדן החלון מטה רק כדי שלא להלאות אותי עוד.

אות התקווה הראשון לכך שנצליח להיחלץ מזה, הבהב אצלי כשהחל לבכות…

זה היה אותו שלב בשיחתנו שבו עברתי לנושאים כמעט אסורים: אסור להפעיל לחץ על אדם אובדני על ידי ניצול רגשותיו אל הילדים שלו. אבל כוחותיי אזלו והייתי מוכנה לגלוש אל הרצפה. שנאתי אותו ופחדתי עבורו עד אימה. לכן שאלתי:

"והבנים – איזה מהם דומה לך?"

הוא השתתק, כאילו מישהו חנק לפתע את גרונו. אחר כך בלע רוק בקול ואמר:

"הגדול דומה לי. ילד טוב. עצמאי כזה, רגוע… אבל הקטן שלי, בן השלוש – הוא אש! דומה לטניה מכף רגל ועד ראש. הכול מעניין אותו, בכל דבר הוא מעורב… והוא כזה פילוסוף! הוא אמר באחד הימים: 'החיים שלי חסרי תועלת. אני לא יודע לעשות כלום. אפילו לא לנגן בכינור…'."

ואחרי שאמר את המילים האלה התחיל לבכות, ואני נשנקתי: היה זה ניצחון זעיר במאבק עם שש קומות הניצבות מול הלא כלום.

אמרתי:

"ילדים מבריקים כאלה הם בדרך כלל קשים מאוד אחר כך, בגיל ההתבגרות. בעוד איזה עשר שנים…"

"כן," ענה אחרי שתיקה. "את כמובן צודקת. אבל הכול לשווא. טניה לא תסלח ולא תחזור… ולא תרשה לי לראות אותם – היא הזהירה אותי."

"לא בטוח," עניתי ברוך. "נשים כאלה לא משליכות את מי שקרוב אליהן בקרבת דם."

"…את חושבת?" שאל.

ולהפתעתי, פלטתי בנימה נועזת:

"אתה יודע… אני הייתי מתנקמת!"

אתנחתא ארוכה נתלתה שם – חששתי מאוד שלחצתי יותר מדי, שחדרתי לסבַך שהכניסה אליו מותרת רק לבני זוג. הוא השתהה ושאל:

"במי?"

"בחלאה הזאת שהלשינה לה!"

הוא הוציא קול מוזר – צחקוק כבוש או חרחור. היטיתי את אוזני בתקווה: הוא הלך ודמה לאדם חי.

"הרי אני עצמי הוא החלאה ההיא," אמר בפשטות.

הייתי המומה… לא ידעתי איך להגיב. אבל היה עליי לדבר, לא משנה מה, הייתי חייבת לדבר, לדבר – לקשור קשרים, לא לרפות את המתיחות שבשפגאט.

"ו… איך… איך זה קרה?"

"פשוט: התפכחתי ופרצתי בתוכי ביבבה. את יודעת איך זה קורה בחתונות בכפר: אורח שיכור אחד מחטיף אגרוף לאורח אחר ישר ברקה, ההוא מתפגר. הרוצח מתפכח… ומה מתברר? שהרג את בן דודו. הוא הולך ברחוב באזיקים, בין שני שוטרים, מנענע בראשו ומייבב… כך גם אני: התעוררתי אחרי מסיבת הרווקים הארורה של סֶריוֹגָה, ראיתי את זאת… את הגוף הזה, את התועבה הזאת לידי, ו… זה היכה בי בכל הכוח!.. הבנתי שאני לא מסוגל! לא מסוגל לשאת את זה בתוכי. באתי הביתה, הערתי את טניה ושפכתי לה את הכול, כמו לכומר וידוי… הרי התרגלתי לבוא אליה עם הכול. את לא מתארת לעצמך מה היא יודעת עליי… – הכול! אפילו את מה שהבחורים שומרים בסוד מכולם ולתמיד. חשבתי – אשתחרר מזה, איטהר, אשכח את הכול… טיפש, נכון?"

"נכון!" הסכמתי בכנות, שוב כנגד כל הכללים. "אבל אתה יודע… הייתי נותנת לה זמן להרהר ולהבין את כל זה. אני אומרת לך את זה כפסיכולוגית. עכשיו היא, כמובן, מבולבלת, מרוטשת, פשוט הרוגה… אבל אחר כך היא בטוח תיזכר בכך שאתה, טיפש, סיפרת לה את הכול בעצמך, וזה אומר – מה?.."

"מה?" שאל מהר, ולפי החיפזון השוקק שבו חטף את דבריי מפי, כבר ידעתי שהוא שלי, שלי, שצריך רק להוריד אותו מאדן החלון הארור הזה, כדי שלא ייפול, כבר בשגגה…

"זה אומר שעבורך זה כמו… מפולת בהרים… סימן אמתי שלפני כן לא בגדת בה מעולם, שזה נוגד את הטבע שלך… ויוצא ש…" נשמתי נשימה בהולה. "לדעתי, היא פשוט החליטה לנער אותך כראוי. לכסח לך את הצורה כך שתזכור את זה לכל החיים!"

"נו באמת…" משך בספק ובתקווה. "את לא מכירה את טניה שלי. היא אף פעם לא מחשבת שום דבר. אף פעם! היא כזאת אש!"

"אש, אש… תבער ותדעך… הילדים ישאלו על אבא פעם אחת, פעם שנייה… נשים כאלה לא רגילות לתבוסות."

לשוני מעדה, עפעפיי כבדו ועמדו להיסגר, גרוני יבש.

המשכתי והמשכתי לדבר, ולשאול שאלות, ולהתעמת אתו, בלי להרשות אפילו לנתז הכי קטן של מרירות או ייאוש להתגנב אל קולי… מתחתי לאט-לאט את השפגאט. משכתי ומשכתי בבצלצל…

ברגע מסוים ראיתי שהשמיים בחלון החלו להתבהר, כאילו מישהו חרוץ ניקה וליטש אותם עד לשקיפות. השמיים עדיין לא היו תכולים, אלא בצבע נוצות היונה, מעין כחול-אפרפר, והם התרחבו והתנפחו מאחורי הסורגים, חבטו בהם בכנפיהם בתקווה להתפרץ כאור יום…

בשניות אלה חשתי בתשישות הגובלת בעילפון, כאילו חציתי מדבר ימים רבים בלי אוכל ושתייה; הרגשתי שכוחותיי אוזלים, שעוד דקה-שתיים – פשוט ארפה ממנו, כי לא אהיה מסוגלת יותר למתוח את השפגאט הבלתי אפשרי שלי.

עצמתי את עיניי ובשארית כוחותיי טיפסתי אל אדן החלון, חיבקתי את גבו, נצמדתי אליו חזק ומשכתי אותו לאחור כדי ששנינו ניפול מחובקים לתוך החדר…

ומיד – קשה להאמין בזה עכשיו, אבל אני זוכרת את זה שנים רבות! – הוא אמר:

"האור מתחיל לעלות… הלילה נגמר!"

ואני שמעתי את הנקישה הקפיצית של נעלי הספורט: הוא קפץ מאדן החלון אל רצפת חדרו.

אחר כך, מכיוון שהרגיש, כנראה, מבוכה גדולה, נפרד ממני בחופזה והניח את השפופרת.

ישבתי, נשענת על גב הכיסא, הסתכלתי בקיר במבט מרוקן ולא ראיתי דבר. בתוכי זמזם ושכך הכינון החזק של המנגנון הבלתי נראה. הקרוסלה המטורפת הלכה ובלמה את ריצתה לשום מקום ואל שום דבר…

כך ישבתי כארבעים דקות, מביטה ללא תכלית אל הקיר – רק לא אל החלון. החשמלית הראשונה עברה רועשת, המקהלה הפראית של הציפורים שבצמרות עצי דולב החלה לצייץ, לצווח ולקשקש.

שותפתי הרתיחה מים וחלטה תה ובשתיקה הניחה לפניי את הכוס שבחשה לתוכה ארבע כפיות סוכר. מוזר: שכחתי לגמרי שעוד מישהו נמצא בחדר חוץ ממני.

בשעה שמונה, כרגיל, שחררו אותנו. אני חיכיתי לחשמלית ונסעתי הביתה.

לא הייתי מסוגלת לראות עוד שום חלונות.

אף פעם מאז לא חזרתי הביתה בדרך ההיא שליד הבית בעל החלון היקר עבורי, שבו, מאחורי הווילון, צלליתו של הגבר נענעה בקצב את עגלת התאומים.

אבל היום, כעבור שנים רבות, כשאני וחברי הטוב מצליחים להתגבר על הנחשולים העצומים של מרחבי האוקיינוס ומדברים בסקייפ, עולים פעם בפעם בזיכרוני החלונות הישנים ההם: החלון הגדול החסום בסורגי כלא צפופים, החלון האחר, המואר באור חמים של מנורת שולחן; ועוד – החלון העלום ההוא, הווירטואלי כמו שאומרים היום, שנמצא בקומה שישית, שעל האדן שלו אני, כמו יעקב התנכי, נלחמתי כל הלילה, עד השחר, במוות; נלחמתי – וניצחתי.

ירושלים, 2011


*עריכה לשונית וספרותית: שמחה גולדשטיין

 

א

גבוה, גבוה, עד לשחקים התנוסס מגדלה של הנסיכה הענוגה. כולו עשוי בדולח צח וראשו מעולף פז ואבני תפארת. סביב לו השתרע גן שושנים רב-גונים ורחב ידיים. מבין הרשת הדקה של שבילי זהב צרים השקיפו ערוגות בושם ועליהן שושנים אין מספר – אדומות כחמה השוקעת, לבנות כמו כנפי הכרובים, ורדיות כמו רקיע בבוקר עם עפעפי שחר, גם צהובות כמו זהב התלתלים אשר לגבירתם הנסיכה. נאות גם צנועות. כל אחת מזהירה ונחמדה לעין שבעתיים מהיהלומים, הספירים והתרשיש המשובצים בבדולח המגדל. כל אחת שמש קטנה.

ומן הערוגות עלו השמימה ריחות נהרה, כמו צלילי מנגינה נפלאים, התמזגו והיו למקהלה אחת – מזמור תהילה ליופי. וכל מי שראה בעיניו את כל התפארת והאזין לשירת הריחות – אם עגום הוא, שכח את תוגתו, אם דווּי הוא – הבליג על ייסוריו ואם מת הוא – קם לתחייה. והגן היה מוקף חומת שיש גבוהה ועבה שהבדילה אותו מכל התבל. על החומה התפתלו שושנים, אך אף אחת מהן לא העזה לעלות עד קצהּ ולהוציא את ראשה מעבר לעולם הפרחים. ושער הגן היה סגור ומסוגר ובריחי ברזל קשים תולים עליו תמיד.

מדי בוקר בבוקר, השכם, עם הנץ החמה, כאשר קרני השמש הראשונות האירו את ראש המגדל, והבדולח הבהב ונצנץ והזהיר בשלל צבעיו, כאשר הניעה הרוח הקלילה את פעמוני הכסף על חלון חדר משכבה של הנסיכה, היתה היא יורדת לתוך גנה. כפות רגליה הקטנות היו מלטפות את הארץ בדרך הילוכה, ושולי שמלתה הצחורה, הקלה, הריחנית נשקו את עקביה הוורודים. היא היתה מגיעה עד הבאר, שואבת מים ובעצם ידיה הצרות, העדינות כמו כנפי יונים לבנות, היתה משקה את פרחיה, מתלם לתלם, מערוגה לערוגה, היתה טסה, שופכת מים חיים על הציצים, והם היו משתחווים לפניה בהודייה. ככלותה את מלאכתה זו, היתה עוברת בין הפרחים לראות אם לא קרה להם דבר בלילה. והיה אם כפף שושן אחד את קומתו – היתה מישירה אותו, אם נעקר מהשורש – היתה נוטעת אותו מחדש, אם נבל – היתה גוזרת אותו מעל השיח ומשליכה ממנה והלאה. ואחר ניכוש הערוגות מקוץ ומדרדר ומכל עשב רע – זרעה חול זהב על כל השבילים. כך עבר עליה יומה.

וכאשר באה השמש וערפִּלים ורודים התחילו תועים באוויר, היתה הנפלאה עוברת עוד פעם את הגן לאורכו ולרוחבו ועל יד כל שושן כרעה ברך, ובשפתותיה, המתוקות כטעמו של עסיס דובדבנים, נשקה כל גביע וגביע. ואחרי נשיקתה זו היו הפרחים נאווים ויפים שבעתיים וריחם חריף ומשכר שבעים ושבעה. והנסיכה בעצמה הלומת ריח פרחיה, היתה עולה לחדרה שבתוך המגדל למען התמסר שם ללילה הכחול רב החלומות.

ב

ומעבר לחומה היתה עיר גדולה, הומייה ומזוהמה. רחובות ארוכים, צרים ומרופשים התפתלו בה כמו נחשים. בתים אפורים, גבוהים, בעלי חלונות קטנים ומלוכלכים וגגות מוחלדים, עמדו צפופים זה על יד זה, כך שנדמה כי רוצה כל אחד להדוף את משנהו ולתפוס את מקומו. ואלפי ארובות של בתי חרושת הרימו את ראשיהן למעלה, והיו מקטרות לשמים את העשן השחור. ומחוץ לעיר היו בריכות מים ירוקות, מעלות צחנה, שדות דלים ששיבוליהם נמוכות ושדופות ובתים שפלים, ישנים ורעועים. ורק ריח השושנים הנפלא, שעלה מתוך גן הנסיכה והיה מרחף באוויר, היה שופך מעט נועם על העיר הזעומה.

מדי בוקר בבוקר, כאשר אורו מעט השמים המעוננים, וכל הארובות של בתי החרושת שאגו במקהלה פראית אחת את שאגתן האיומה, היו יוצאים תושבי העיר מבתיהם. שערותיהם היו פרועות, עיניהם אדמו מדמעות ונדודי שינה. שפתותיהם היו חיוורות ובלות, בגדיהם עשויים ארג גס, קרועים ואפורים כמו אבק חוצות. אפילו ראשי הילדים היו מורדים, ואף אחד לא העז להרים את קולו בצחוק. חבורות-חבורות היו הולכים לבתי המלאכה ובתי החרושת לעבוד עבודת פרך. ואחר קפא כל אחד על מלאכתו. זה כפף את גבו במשך יום ארוך ואפור על המחט, זה גִלגל בלי הרף את גלגל המכונה, זה חפר בור באדמה הקשה כאבן, זה השליך בלי הפסק עצים אל פי הכבשן הבוער וטיפות זיעה גדולות התגלגלו מעל כל גופו המפוחם. ובערב, כאשר הודלקו ברחובות הפנסים הצהובים ואורם העכור שטף את כל העיר, עזבו האנשים, עייפים למוות, את מלאכתם ויצאו החוצה, ממהרים לבתיהם למען לִשְׂבוע שם בחיפזון פת לחם יבשה, להירדם ולשכוח את הכול, את הכול…

ובדרכם לביתם ליוותה אותם השאגה השנייה של בתי החרושת.

ג

ורק שלוש פעמים בשנה, בימות החגים הגדולים, היתה העיר משנה את צורתה. אז היו יותר נקיים הרחובות הצרים וחיוך מוזר נראה על פני הבתים, ובחלונותיהם הקטנים נצנצו וילאות צחים. באותם הימים שתקו ארובותיהם של בתי החרושת ובבוקר היו האנשים שוהים בביתם עד שעה מאוחרת. ואחר יצאו החוצה, רעננים עם בת שחוק על שפתותיהם, רחוצים ומלובשים בגדי חג מנומרים. כולם מיהרו אל המגרש שלפני גן הנסיכה, ושם היו עומדים ומצפים.

ובשעה השתים עשרה בצהריים היתה הנסיכה בכל הוד יופייה מופיעה על החומה, מדיה הצחורים נפלו קיפולים-קיפולים על שיש החומה, על פניה הרכים, בין עפעפיה, הזהירו שתי עיניים כחולות, כמו בריכות מים בין הסוּף. על ידה נמצא סל גדול ובו שושנים נפלאות משושני גנה. זמן מה היתה היא מתבוננת אל המגרש המנומר, שאלפי צבעים בהירים, נחמדים לעין, בערו שם בקרני החמה ואחר כך באצבעותיה הארוכות היתה היא מוציאה את הפרחים מתוך הסל ומשליכה אותם אחד אחד להמון המצפה, וזה היה מתנפל על הפרח, קורע אותו לגזרים קטנטנים, וכל מי שבא לידו ולו רק עלה אחד היה מאושר.

ואחרי שחלקה הנסיכה את מתנותיה, היתה יורדת מעל החומה אל תוך הגן ומקשיבה שם לשירי האושר אשר שר ההמון המתפזר. הצלילים היו אדירים ומלאי תקוות. הם צלצלו באוויר הצלול כמו צחוק הרעם בשמי האביב ונדמו רק עם ערב.

ולמחרת היתה הנסיכה מתחילה שוב את עבודתה בגן השושנים. וגם מעבר לחומה היו מתחדשים החיים הקשים של ימות החולין.

ד

פעם היתה שנת בצורת. האדמה הדלה שמחוץ לעיר הולידה רק מעט, והשיבולים הנמוכות והרזות נשרפו באִבָּן. יבשו הבארות ובריכות המים, אבני המרצפת בתוך העיר בערו כמו גחלים, והאבק עלה והיתמר וכיסה את הכול. האנשים נלאו מהרעב והצמא. הם עוד יותר כפפו את גבם. פניהם היו חיוורים וקודרים ועיניהם בערו ואגרופיהם נתכווצו. ומשהגיע החג, אף אחד מתושבי העיר לא לבש את בגדיו המנומרים. מפוחמים, מלוכלכים, בקרעי בגדיהם, התאסף העם על המגרש שלפני בית הנסיכה ובאי סבלנות חיכו לבואה. והיא התמהמהה קצת באותו בוקר: "מה יפה עלו הפרחים בזו השנה! והסל היה כה מלא. מה תגדל השמחה, כאשר אביא את השושנים אליהם" – חשבה. ואולם הקולות המוזרים, אשר נשמעו לה מעבר לחומה הבהילוה. "מה שם?", הרהרה היא, "הן מעולם לא שמעתי עוד כאלה, וכי מדוע לא?", החליטה לבסוף בלבה והתחילה עולה וכאשר עלתה הגיעה לאוזנה יללה משונה – קול בכיית הילדים, אנקת הנשים והשאגות, אשר עלו מגרונם הניחר של הגברים, וכאשר השפילה את עיניה לראות את המגרש, נבהלה עד שבקושי החזיקה מעמד – כה שחור ומכוער הוא היה. אך בכל זאת הכניסה את ידה לתוך סל הפרחים ורצתה להשליכם להמון. ואולם צחוק פראי, שהתפרץ מכל הגרונות, הפריע בעדה.

"די!" צעקו לה מלמטה – "אין לנו צורך במתנותייך! אנו לא נרשה לך לשבת לבטח מעבר לחומתך וליהנות מריח פרחייך. ראי מה דלונו! מה רזות ידינו, מה הלבינו שערות ראשנו. ראי מה מכוערים אנחנו, ומה מזוהמה עירנו. אין אנו רוצים עוד בחיי הכלבים. לנו נחוצות שושנים נפלאות בתוך גנינו ולא מעבר לחומתך! צאי אלינו! לכי עמנו. היי הגננת בגנינו. פתחי את השערים! ואם לא… הנה אנו מנפצים את החומה, משברים לרסיסים את מגדלייך ורומסים בסוליות מגפינו את כל השושנים אשר לך. פתחי את השערים!".

והנסיכה הורידה אין-אונים את ידיה, עיקמה בכאב את שמלותיה, ודמעות זוהר גדולות התגלגלו מעיניה. ואחר ירדה מעל החומה ופתחה את השער.

ההמון הפרוע התפרץ לתוך הגן, רמס וליקט את השושנים, הרס עד היסוד את מגדל הבדולח, ואת הנסיכה הובילו עמם.

ומאותו היום התחילה היא נוטעת את השושנים בתוך גינותיהם, עלי אדמתם הדלה, ואולם הציצים שעלו מתוכה היו חיוורים ודלים גם הם, ריחם היה כה רפה, שאיש לא הרגיש בו וסגולות הקסם של שושני הגן שמעבר לחומה לא היו להם עוד. והנסיכה היתה מתמדת להשיב להם את הדרם הקודם, אך שום דבר לא עלה בידיה. גם נשיקות שפתותיה החמות לא יכלו להחיות את השושנים.

אז אמרו תושבי העיר: "למה רימית אותנו? שושנים כאלו יש לנו די, אנו לא ביקשנו ממך דִּברי תעתועים. אנו התחננו לפנייך על רפואה ונחמה, הצמיחי על אדמתנו את אותן השושנים שגידלת לפנים בתוך גנך!".

והיא ענתה: "אין אני יכולה. אולם השושנים שגידלתי לפנים פורחים רק מעבר לחומה".

והם לא חפצו להאמין לה.

(1930)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

כשמדובר בווינסנט קשה לי להחליט במה להסתכל, באיזה חלק של גופו להביט כדי לראות אותו באמת ולהחליט מי הוא. יש ימים שהוא נכנס לכיתה שלי, מחברת, ספר ועט בידיו, ואני רואה רק את אצבעותיו הלבנות על מפרקיהן המחודדים. בימים אחרים, כשאני עומדת ליד הלוח, הוא תולה בי את עיני הברזל הכחולות שלו, התחומות בקמטי צחוק אפרפרים, ואני לא רואה דבר מלבד מבטו. לפעמים, כשבחוץ מחשיך מוקדם והקור והחושך חודרים מבעד לחלונות חדר הכיתה שלנו, הוא נשאר לשבת עד שיוצא אחרון הסטודנטים, ואז מתרומם מכיסאו וצועד לאט לאט, בגלימתו הלבנה, לעבר החלון שמימיני. ברגעים האלה אני לא יכולה שלא לנעוץ מבט בחגורת חרוזי העץ המתוחה ברישול על מותניו ותלויה מעל הסנדלים. כך הוא צועד וחרוזי העץ של חגורתו מקשקשים ומקרקשים. פעם אחת הוא הניח את כף ידו על זגוגית החלון הקרה ואמר: "אני נשבע לך, כשאלוהים ברא את החורף הוא לא חשב על נזירים דומיניקנים מסכנים, שצריכים להסתובב כל השנה בסנדלים".

כמו בסוף כל שיעור, גם באותו יום חורף שאל אותי וינסנט אם אני רוצה לצאת לטיול רגלי בעיר. ואני, שמגיעה לירושלים רק כשאני צריכה ללמד את שיעורי העברית המשונים שלי בבית הספר הקתולי, משוכנעת שרק גבר לבוש בשמלה יכול לגרום לי לומר פעם אחר פעם "כן".

"בואי נסתובב היום לאורך החומה, אבל מבחוץ. זה מה שיפה בירושלים, האספלט והמכוניות חסרות הסבלנות של הישראלים מצד אחד, והאבנים הגבוהות האלה מצד שני". כשאתה נזיר גבוה ויפה בן שלושים וארבע אתה יכול לומר דברים כאלה בלי לחשוש שיחשבו שאתה אידיוט. הרי גם ככה כולם חושבים שמשהו לא בסדר אצלך. ובעודנו צועדים ואני מתנדנדת על מגפי העקב הלא–נוחים שלי, נעצר לרגע וינסנט ושאל: "אז מה שלומך? כל–כך הרבה זמן לא היית פה, אני לא רגיל לא לראות אותך כל שבוע."

"יותר טוב", עניתי וקצת חייכתי, "מתחזקת, היום הניתוחים האלה לא מסובכים כמו פעם".

"את נראית יותר טוב.", הוא אמר ונעץ בי את הכחול–ברזל שלו. "חזר לך הצבע לַפנים".

"זה מפני שכשהוציאו את הרחם ואת הגידולים, הפסיקו כל הדימומים. עכשיו אני כבר לא אנמית. צבע תמורת רחם: עסקה משתלמת, לא?".

וינסנט שתק והביט בי. הוא יכול להרשות לעצמו להסתכל. מגנה עליו חומה גבוהה של נזירוּת, גבוהה כמעט כמו החומה של ירושלים. אחרי דקה ארוכה הוא אמר: "את רואה את הרמזור הזה שם? לא זה הקרוב, זה שליד הגבעה. עד שם אני מרשה לך רחמים עצמיים, ואחר–כך נראה מה נעשה".

"מה כבר אפשר לעשות? אני מורה ללשון, גרושה, בת ארבעים, בלי ילדים ועכשיו גם בלי רחם".

"בסדר גמור," הוא אמר ברוגע הרגיל שלו, שמוציא אותי מהכלים. "בסדר גמור. עד הרמזור ואחר–כך אני אדבר".

ולי בכלל לא התחשק לשמוע אותו מדבר. אולי רק לצעוק לו: "ומה יקרה ברמזור, אה? תפשיל את הגלימה המגוחכת הזאת ותעשה לי ילד? אצלכם הרי כבר הכניסו להריון בתולה אחת, וגם אצלנו היו שתיים–שלוש עקרות שילדו בסוף, אז למה לא עוד אחת באמת?"

אבל שתקתי וחשבתי לעצמי שדי טיפשי לנעול מגפיים כל כך לא נוחים רק כדי לנסות למצוא חן בעיני נזיר קתולי, ועוד נזיר שאוהב ללכת ברגל. "אתה יודע שבעברית המילה ‘רחמים' נגזרת מהמילה ‘רחם'? אמרתי והתעצבתי קצת יותר. "זה יפה. בייחוד כשחושבים על זה שמהמילה היוונית ל'רחם', ‘היסטֶרָה', גזרו את המלה ‘'היסטריה".

"נדמה לי שכבר אמרת לי את זה פעם", ענה ולא שאל את השאלות הדקדוקיות והאטימולוגיות שהיה בוודאי ממטיר עלי אילו היינו עכשיו בכיתה.

המשכנו לצעוד בשתיקה — שתיקה שאליה נלוו הקשקשת הבלתי-פוסקת של חרוזי חגורת העץ שלו, הטיפוף המקרטע של העקבים שלי והתנועה הסואנת של המכוניות. לא היה לי מה לומר לו ולא יכולתי להתרכז בשום דבר פרט לרעשים האלה שהשתלבו בטבעיות רבה ברעש הגדול שהיה אני.

"יש לי ילד", הוא הפטיר פתאום והגביר מעט את קצב צעדיו.

"סליחה?"

"יש לי ילד, בן. הוא בן עשר השנה".

"איפה הוא נמצא?"

"בבית, בדבלין".

לא ידעתי מה לומר ועוד פחות מה לשאול. כל ההרמוניה של הרעש הסביבתי התפוגגה פתאום, והַכרתי התמסרה לתובנה הבאה: אפילו נזירים מצליחים להוליד ילדים. כך עלו המילים בעיני רוחי, ומיד חשתי בושה ועיני ננעצו ברמזור.

"היססתי אז אם להתחייב לכנסיה ולקחתי פסק זמן מהסמינר, והילד נולד אחרי שנדרתי את נדר הנזירוּת".

המשכתי לשתוק כי הנחתי שימשיך לדבר. סיפור כזה לא מפסיקים באמצע. אבל וינסנט המשיך לצעוד בשקט ומדי פעם סובב את ראשו אלי. קינאתי בו שיש לו גלימה לבנה-דהויה שבה הוא יכול להתעטף ולמצוא מסתור.

"אבל זה שיש לי ילד לא אומר שאני הורה", שמעתי אותו אומר לבסוף.

"אני מבינה".

"בטוח?", וחיוך קטן נפרש על שפתיו.

"מה אני אגיד לך? אני כבר לא יודעת מה בטוח ומה לא. אבל אני מתארת לעצמי שלהיות נזיר דומיניקני עשר שנים לא השאיר לך הרבה מקום לחיי משפחה".

התבוננתי בגבעה הירושלמית שלימיננו, גבעה אפורה-חומה וספוגה בגשם, ונכספתי אל העיר שלו, אל דבלין שהיתה ללא ספק ירוקה יותר, גשומה יותר, בוהקת יותר. באורח מפתיע נראתה לי עכשיו דבלין זרה פחות מירושלים, אף שמעולם לא ביקרתי בה. רציתי להמשיך לדבר אתו. להמשיך ולומר שכּן, אצלי בראש הכול בטוח וידוע. אני יודעת למשל שהוא נזיר ובחור חכם ומשכיל שבא הנה לפני שנתיים כדי ללמוד עברית ולקרוא בתנ"ך. אני יודעת שבכל פעם שהוא פוצה את פיו אני נשאבת אל תוך המילים שלו ולא רוצה להניח לו. אני יודעת שהוא האיש השלם ביותר שאני מכירה, או לפחות כך חשבתי עד עכשיו, ואני גם יודעת שנפשי נקשרה בנפשו. ומעל לכול, עד לרגע זה הייתי משוכנעת שגם הוא עקר. עיני הברזל שלו הן מה שראיתי לנגד עיני כשחתמתי בבית החולים על הטופס המאשר למנתח לעקור מגופי את האיבר המדמם הזה, שחודש אחר חודש — עוד כשהייתי נשואה — לא הצליח להרות. חתמתי והבנתי שאולי כדאי שאסע קצת מכאן אחרי שהסיוט הזה ייגמר. אולי לאירלנד, למה לא? לנשום שם אוויר אחר לשנה-שנתיים, אוויר שנראה ומריח כמו וינסנט.

"בעוד כמה ימים אני נוסע לשם, זה מה שרציתי לספר לך. אני נוסע אל הבן שלי. אמא שלו חלתה, ובפעם הראשונה מאז שנולד היא ביקשה שאבוא לעזור לה."

וינסנט דיבר אלי וגם אל ירושלים. דיבר על חייו ועל אלוהים שלו שבשמים. אבל אני כבר הייתי הרחק משם, מטיילת בנעליים נוחות על גבעות ירוקות לחופו של אוקינוס מלוח וקר, וברקע ספינות דייגים משייטות מול מגדלור כסוף. וילד בן עשר בעל עיני ברזל כחולות אוחז בידי, ובידו השנייה בזו של אביו הלבוש בגלימה לבנה, חגורה מעץ וסנדלים. אני כבר הייתי שם. כל מה שהיה חסר עכשיו זה לשמוע אותו אומר "בואי".


 

*הסיפור פורסם לראשונה בגיליון 10 של כתב העת "הו!"

 

 ״אמא, הכנרת,״ הצביע שאולי ימינה כשניתק עוד שיחה. ״אבא אהב את הכנרת, לא?״

״בטח, נסענו המון הנה,״ אמרה רבקה, וחשבה שזה לא שקר כי המון זה עניין יחסי כל כך, ועבור מי שהיה לו אבא רק חמש שנים, גם נסיעה אחת לכנרת היא שפע, ואולי הספיקו אפילו פעמיים לנסוע לפני שנגמרו האבא והטיולים.

״הו, כנרת שלי…״ שר לה שאולי, אולי קיווה שתגיד שהוא נשמע בדיוק כמו אביו לפניו, אבל זה כן היה שקר אז היא לא אמרה. ״איזה כיף לך שאת נוסעת,״ תופף על ההגה. ״יש לך הכל? תרופות, ספר, מטען לטלפון?״

״זה הרבה זמן, שאולי,״ היא אמרה. ״עשרה ימים. זה יותר מדי. ועוד בלי גניה הפעם.״

״אני דיברתי איתם, אמא. הם לא מסכימים לקיצורים, כבר הסברתי לך, זה או הכל או כלום. אלה התנאים. אנשים עומדים בתור לחופשות האלה.״

״מי עומד בתור, ניצולי שואה?״

״זה יעבור לך צ׳יק צ׳ק, את תראי.״

הם הגיעו לטבריה, ולאחר כמה פיתולים מצאו גם את המלון. שאולי רטן ונאנח, אבל בסוף הצליח להיכנס לחניה צפופה. הוא התבונן בה לרגע כמו ממתין לתשבוחות, ומשאלה לא הגיעו יצא מהרכב ונדחק, עם הבטן הקטנה שלו, במרווח הצר שבין פגושי המכוניות, ופתח לה את הדלת.

״זה בטוח המקום הנכון?״ שאלה רבקה, אבל שאולי כבר שלף את המזוודה מתא המטען ומסר אותה לאדם בבגדים כחולים, והוא נשא אותה בקלילות במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות המסתובבות.

״רק רגע, מה שמו? מנין הוא יודע לאן לקחת את המזוודה שלי?״

״הם יודעים שאת באה, אמא, אל תדאגי,״ הניח את ידו הכבדה על גבה. הם עמדו ככה רגע והביטו במבנה הרחב הצופה לכנרת. ״מוכנה?״

הדלתות המסתחררות סחפו אותם פנימה. ״יום חמישי. כולם מגיעים ביום חמישי,״ אמר מישהו מעל לראשה. ילדים קטנים התרוצצו סביב, עוקבים בדבקות אחר המסלולים המצוירים על השטיח, כמו רכבות.

״אני אלך לדלפק,״ הודיע שאולי בתוך ההמולה. ״הכי טוב שתשבי ותחכי לי פה.״

״שאולי-״ היא קראה, אבל הקול יצא מתוכה קלוש, איכשהו אבד כנראה בין גבעתיים לטבריה. לכן התיישבה כפי שהורה לה והרעשים התחילו להסתדר באוזניים: צעקות הילדים, מעט בכי דביק, לפעמים צווחות, החריקה הקבועה של צירי הדלתות המסתובבות, פטפוטים בעברית, רוסית וערבית, ולפתע שמה לב גם למוזיקה שהתנגנה ברקע כל אלה, ספוגית וחלושה. ממש כמו השלפוחית שלה, שאותתה לה שיש צורך למצוא את חדר השירותים הקרוב. נכון שביקש שתישאר במקומה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה וגם הוא כבר לא ילד. היא קמה ממקומה, וניסתה. בין זרועות הבריות המיוזעות, המתנופפות אנה ואנה, התחילה רבקה גרוס לפלס את דרכה בג׳ונגל האנושי לכיוון השירותים.

איש האבטחה ראה את זה בזמן אמת בחדר הבקרה, והוא יחזור ויצפה ברגע הזה, שנקלט במצלמות האבטחה, שוב ושוב בימים הבאים, יראה לאשתו ויעביר אותו בוואטסאפ של החבר׳ה מהצבא. מצד אחד של התמונה: הזקנה. קטנטונת כזאת, עם סוודר באמצע הקיץ. מהצד השני: איש צוות בתחפושת מיקי מאוס ענקית, פורץ בזריזות על קביים גבוהים לתוך אולם הכניסה בדרכו אל כל הילדים שהגיעו למלון לסוף השבוע. איש האבטחה המנוסה, שמיד הבין שצפויה כאן התנגשות, דפק באצבעו על המסך וצעק: ׳הי, תקלטו!׳ או אולי רק ׳הי׳, אבל זה היה מאוחר מדי. עד שהתקבצו סביבו שני חבריו לחדר הבקרה, כבר רכן מיקי מאוס הענק מעל לזקנה, שהתרסקה על הרצפה.

״את בסדר עכשיו, גברת גרוס?״

״אמא, את בסדר?״

רבקה קירבה את אצבע ידה הפנויה לשפתיה וביקשה שקט. היא חיכתה שמד לחץ הדם יפעל את פעולתו. משסיים להתנפח, לחבוק את הזרוע ולשחרר, שלחה את שאולי להוציא לה מהמזוודה את נרתיק הכדורים, ונטלה שניים, עם מעט מים.

״זה חדר יפה,״ אמר שאולי לצעירה שלצדו. ניכר שהיא מוצאת חן בעיניו. ״נכון, אמא? אפשר לראות מפה את הבריכה. באים לפה הרבה ניצולי שואה?״

״אני די חדשה כאן, האמת,״ אמרה הצעירה. ״וזאת פעם ראשונה שנותנים לי להיות אחראית-ניצולים. אני לוקחת את זה ממש ברצינות. זה כבוד גדול, שתדע לך. כבוד גדול, גברת גרוס!״ היא אמרה בקול רם יותר. ״זה בסדר שאני אקרא לה גברת גרוס? אפילו קניתי את אנה פרנק. קראת את זה? יו, זה מה זה חזק. היא כותבת מכתבים לחברה הדמיונית שלה, קיטי. עוד לא קראתי הכל, אבל, כאילו, אני יודעת איך זה נגמר,״ היא משכה בכתפיה. ״אתה יכול להיות רגוע, אמא שלך בידיים טובות. אנחנו נדאג לה.״

שאולי חייך. ״שמעת, אמא? לריסה פה בשביל לעזור לך בכל מה שאת צריכה.״

״אני לא צריכה. תודה רבה,״ היא קמה, ולמרות שעוד הרגישה חלשה, צעדה עד לדלת ופתחה אותה, בתקווה לסלק את הצעירה הפטפטנית ולהתלונן עליה בפני שאולי. ״אני אשכב קצת לנוח.״

״שמעת את אמא שלך,״ אמרה לריסה, ודחפה אותו קלות לכיוון המסדרון.

״ללכת?״ הוא שאל. לריסה חייכה ושאולי נשק לאמא שלו על הראש בהכנעה.

״איזה בן יש לך,״ אמרה לריסה ושאולי התנפח קצת. ״אני צריכה ללכת לקבל את הניצולים האחרים. יש לי עוד שניים, אבל אל תדאג. אני אחזור לאסוף אותה לארוחת ערב, ואחרי האוכל יש הופעה! נעשה לאמא שלך פה גוד טיים, חבל לך על הזמן.״

״ביי, אמא, תתקשרי אלי.״

״ביי, שאולי.״

רבקה סובבה את המנעול עד הסוף ונשכבה בבגדיה ובנעליה על המיטה המוצעת. היא נשמה פנימה והחוצה, ואז שוב פנימה והחוצה, עד שהפסיק להתרוצץ מול עיניה אותו עכבר קלגסי ענק שתקף אותה, והצעירה לריסה, שגבות החוט השחורות שלה דמו באופן תמוה לזנבו של עכבר, נבלעה גם היא בתוך שינה עמוקה.

עד שעת ארוחת הערב הספיקה לפרוק את חפציה, להתקלח ולהכין לעצמה כוס תה. היא אכלה כמה פריכיות ששרדו יפה את המסע, וחיכתה, מוכנה, עם התיק הקטן תלוי על כתפה, שתגיע לריסה ותיקח אותה לחדר האוכל. כמה דקות אחרי השעה היעודה, ממש כשתהתה אם כדאי לפתוח עוד שקית פריכיות, נשמעה הדפיקה בדלת ועמה קריאות קולניות: ״גברת גרוס? גברת גרוס, הגיע הזמן לארוחת ערב!״

רבקה הלכה אחרי הצעירה למעליות. זו היתה שעת העומס והן נאלצו להידחק ולעמוד צמודות זו לזו עד שהדלתות נפתחו, ואז נשפכו עם כולם לתוך המסדרונות הרועשים. כשהתקרבו לחדר האוכל גברה הצפיפות וניחוחות שונים החלו להתגנב לאפה.

רבקה ולריסה נכנסו אל האולם אבל במקום להצטרף להמון, שיצר נחילי אדם מזדמזמים סביב עמדות הבופה הארוכות, חצו את החדר מבלי להתעכב. הרעב דקר לרבקה בבטן אבל היא הלכה בכניעות אחרי לריסה עד שהגיעו לחדר גדול יותר, שהאנשים ישבו לאכול בו סביב עשרות שולחנות וכסאות פשוטים בצבע עץ בהיר.

״של מי כל זה?״ שאלה כשעברו ליד מראה מסחרר: שלושה שולחנות נטושים, ועליהם עשרות צלחות עמוסות, כורעות תחת הררי מזון מסוגים שונים, מאכלים, תילי תילים, וביניהם מפיות משומשות, מזלגות נעוצים ושמוטים וכוסות מלאות למחצה בנוזלים בשלל צבעים.

״אנשים פה מתנהגים כאילו מחר האוכל יוצא מהאופנה!״ חייכה לריסה. ״ככה המנהלת שלנו אומרת. תיכף יבואו לנקות, אל תדאגי. השולחן שלנו זה 18, תזכרי? הנה, שם, בפינה. איפה שמנחם, עם החולצה הירוקה. רואה אותו? הוא גם ניצול! מליטא, נדמה לי. את מפולין, לא? שניכם לא הסכמתם לשים צמיד של המלון. הסברתי למנהלת שזה נושא רגיש. שלום מנחם!״ צעקה לריסה. ״איזה חתיך אתה הערב! צ׳רי הלכה להביא לך אוכל? תכיר, זאת גברת גרוס. גם היא לא הסכימה לשים צמיד!״

רבקה הביטה במנחם ואמרה שלום, אבל הוא לא ענה. המבט שלו היה מעורפל, ונתון רק לחזה של לריסה, שחייכה אליו וסיננה בשקט: ״דמנציה. הפיליפינית שלו בטח מעמיסה בבופה.״

בדיוק כשחזרה רבקה עם האוכל שלה, חזרה גם צ׳רי לשולחן. צ׳רי לא התעניינה בשיחה, רק חתכה למנחם את האוכל לחתיכות וקראה לו אבאל׳ה. ״טעים לך, אבאל׳ה?״ ״ללעוס, אבאל׳ה.״ רבקה אכלה מעט סלט, אורז ושעועית ירוקה, ואז ניצלה רגע שבו איש לא רואה, ואספה את הלחמניות העגולות שעל השולחן בתוך מפית והכניסה לתיק. היא קמה ויצאה, קיוותה לחמוק ללריסה, אבל בדיוק כשלחצה על כפתור המעליות הרגישה יד לופתת את כתפה. ״מנסה לברוח לי, אה?״ לריסה צחקה, והובילה אותה לכיוון ההפוך. ״מכירה את דוד חיים? אני מתה עליו.״

דוד חיים, כך התברר די מהר, לא היה רק דודה של לריסה, אלא דודם של ילדי המלון והאמהות שלהם, והן נצמדו לבמה שעמד עליה, רוחץ בתאורה צהובה. הוא נראה פחות או יותר בגילו של שאולי, ואפילו מעט דומה לו. מין ישראלי נחמד כזה, מאלה שמציעים לך לשבת כשהתור בבנק מתארך. היתה לו חליפה קטנה ממידותיו עם פפיון אדום גבוה, והוא התהלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות של חיות.

״איך קוראים לך?״ הוא פנה לילדה קטנה שעמדה לצדו על הבמה.

״קורל,״ היא ענתה.

״קורל, את נשואה?״ שאל דוד חיים, וכולם צחקו.

האמהות הרימו גבוה את התינוקות, וכשהתחיל לשיר שיר על ארנב בשם נחום, ההתלהבות גברה. כמה מהן פרצו קדימה, מפלסות דרכן בקהל ומניפות באוויר כסאות פלסטיק. רגל של כיסא שפשפה את גבה של רבקה והיא מעדה ונאלצה להישען על לריסה כדי להתייצב.

״את בסדר, גברת גרוס?״ תפסה לריסה את שתי זרועותיה בבהלה. רבקה מיהרה להזדקף, מתחה ארשת פנים רגועה והנהנה נמרצות. ״אחותי, תזהרי!״ שאגה לריסה, אבל האמהות כבר נעמדו על כיסאות הפלסטיק, נדנדו את הישבן הנה והנה ושרו עם הדוד חיים במלוא גרון. עיניה של לריסה התחילו להזדגג וגם היא סימנה בשפתיה: ״נחום – ארנב של אהבה״. רבקה הסתכלה סביב, כולם ׳אחי׳ ו-׳אחותי׳, היא חשבה. חיים הוא ׳דוד׳ ומנחם הוא ׳אבאל׳ה׳. כמו אז, אחרי המלחמה, כשהילדים קראו לסטלין אבא.

זה היה הרגע לחמוק, וכדי לעשות את זה, ידעה, תצטרך להתערבב בהם. כשלריסה הביטה בה שוב, רבקה חייכה והזיזה את ראשה ימינה ושמאלה עם המנגינה הילדותית. זה עבד. המחווה מילאה את לריסה שמחה גדולה, והיא נפנתה לבמה ביתר מסירות, מזמרת ורוקדת לצלילי שירו של כוכב הילדים המבוגר. אחת, שתיים, שלוש, ספרה רבקה, ואז נשענה לאחור ונתנה לקהל המתענג לבלוע אותה. הם דחפו הנה והנה והיא הסתחררה ביניהם בחיוך מתוח, עד שלבסוף נפלטה מתוך ההמון. בצעדים קטנים יצאה למצוא את דרכה לאולם הכניסה, שם ניסה להתנקש בחייה העכבר הענקי לפני כמה שעות.

המקום היה ריק, מסילות הרכבות המצויירות על השטיחים היו פנויות, רק מאחורי הדלפק ישבו שני פקידי קבלה ודיברו בטלפון.

״גיברת,״ שמעה קול קורא אחריה. ״סלחי לי, גיברת,״ הוא המשיך, וגם היא המשיכה, נמרצות, לעבר הדלת. כשלא ענתה דילג לעברה והתחיל לשאול שאלות. למה אין לה צמיד, הוא ביקש לברר, ואת מי היא מחפשת ולאן יש לה ללכת בשעה כזאת.

״אני התבלבלתי בכיוון, סליחה,״ אמרה לו, ״איפה פה המעליות?״

הפקיד דרש שתגיד לו את שמה, ביקש שתתלווה אליו לדלפק, הקליד במחשב ואז נראה שרווח לו. ״את רוצה שאני אקרא ללריסה?״ שאל.

״לא צריך, היא נהנית מהמופע,״ אמרה, ״ואני קצת עייפה.״

הפקיד ליווה אותה למעליות, הצעיד אותה פנימה ולחץ על מספר הקומה שלה, והוא נדלק תחת אצבעו בצהוב. ״שיהיה לך לילה טוב,״ אמר והביט בה עד שנעלם מאחורי דלתות הנסגרות. מיד לחצה, באצבע רועדת, על כפתור נוסף: קומת הבריכה.

ריח הכלור נכנס דרך חריצי דלתות המעלית ושטף את פניה כשהדלתות נפתחו לרווחה וחשפו פיגומים רבים וסרטי אזהרה אדומים-לבנים שכמו עטפו באריזת מתנה דבר שעתיד להיות כנראה מתקן מרשים: מגלשה שתתפתל יום אחד סביב כל חלקו האחורי של המלון. איש לא היה בבריכה, המים זהרו באור מלאכותי בהיר, חלקים ושקטים. רבקה נתנה לחוש המיוחד שלה לפעול: היא עצמה עיניים, ואז פקחה אותן שוב, צעדה ימינה, שוב ימינה, הלכה ישר, מעט לשמאל, ומצאה. ליד גדר חצר המלון עמד פח אשפה מתפקע מעטיפות צבעוניות של קרטיבים. רבקה עמדה ליד הפח וליחששה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ בתוך מספר שניות הם הופיעו. שלושה חתולים טבריינים שמנים. היא צפתה בהם נכנסים, נדחקים דרך המעויינים בגדר הברזל ומתקרבים אליה. רבקה פתחה את התיק והוציאה בחגיגיות את הלחמניות. החתולים הביטו בה כמו בקוסמת. היא פוררה את הלחמניות לחתיכות קטנות ופיזרה על הרצפה הדביקה. ״בתיאבון.״

בדרכה חזרה לחדר עצרה שוב המעלית בקומת המסעדה, ורבקה החליטה לצאת. המוזיקה עוד הצטלצלה מכיוון אולם ההופעות, וחדר האוכל, שהיה קודם הומה אדם, היה נקי, שקט וחשוך. מרווח כמו אולם נשפים. רבקה עברה ליד שולחנות הקייטרינג והרימה בעדינות את המכסים הגדולים של מגשי האוכל, אחד אחרי השני. ניחוח אקונומיקה עלה באפה ותחתיות נירוסטה מבריקות נגלו לפניה בחשכה. מהר, תיכף כבר ימצא אותה מישהו ויגרור אותה בחזרה לחדרה, או גרוע מכך, למסיבה. היא המשיכה להרים את המכסים לפי הסדר, עד שהגיעה לעגלת הלחמים, אותה עוד לא הספיקו לפנות. או שאולי, הבינה, היא כבר עומדת מוכנה לארוחת הבוקר, עם החמאה, הריבות, השוקולד למריחה. אני לא אהיה פה מחר, חשבה בעוד היא ממלאת את התיק באריזות הקטנות. כשהיה התיק גדוש, הגיע תורו של הלחם. בתוך סלי קש נחו לחמים מסוגים שונים. את הסוודר ריפדה היטב מבפנים. במיומנות יצרה לה תחתיו שיריון הדוק של בגטים. לגרביים השחילה פרוסות גבינה.

בלב מפרפר עשתה את דרכה בחזרה לחדר. אני כבר לא בנויה לדברים האלה, חשבה כשראתה את עצמה במראת המעלית, חתיכת בגט מגרדת מציצה לה מצווארון הסוודר, שיערה הדליל פרוע ועיניה מתרוצצות, מימיות. היא נעלה את דלת חדרה פעמיים ורוקנה את השלל: שמונה בגטים, תריסר פרוסות גבינה, עשרים ואחת קופסאות קטנטנות של חמאה, שש ריבות זעירות ועוד תשע אריזות אישיות של שוקולד למריחה. נותרו גם הפריכיות, (מזל שהתאפקה ולא אכלה חבילה נוספת), שקיקי התה, הסוכר, סוכריות המציצה ושלוש כוסות המרק בכוס שהביאה מגבעתיים במזוודה. לא רע.

רבקה התיישבה אל שולחן הכתיבה, שם חיכה לה, במרכזו, נייר מכתבים מהודר שעליו הוטבע בדפוס כחול שם המלון ולידו איור של גלי הכנרת. היא הרימה את עט הפלסטיק הכחול וחלצה את הפקק בנשיכה.

״קיטי היקרה,״ כתבה.

״שתינו יודעות שלא קראתי לך קיטי. שתינו יודעות שלא קראתי לך כלל כבר שנים רבות, וגם כשהיית חברתי הסודית והקרובה ביותר, בימים הטרופים, הקרים ההם, לא כתבתי לך אפילו אות. מבחינה זו אנה פרנק היתה חכמה ומוצלחת ממני, מבחינות אחרות עליתי אני עליה. אני כותבת לך את הדברים האלה מבית מלון בעיר טבריה שלחוף הכנרת. ודאי תשתוממי לגלות שהגרמנים עוד יש להם אחיזה בי, לא רק בחלומות הלילה אלא גם בימים. הם אלה ששמו אותי פה, בחדרון קטן בקומה החמישית. מחוץ לדלת העולם משתולל, אבל החדר הזה שקט וטוב, לפחות בינתיים, עד שיתחילו להתדפק. יש לי די מזון, שירותים, מים זורמים ואפילו שני ספרים וטלוויזיה צבעונית. האצבעות פחות רועדות, רואה את כתב היד? זה סימן שלחץ הדם מתייצב. 

אני מצטערת. אינני זוכרת מה היה שמך, והרי אני זו שנתתי לך אותו. היית אדומת שיער, עם תלתלים רכים, גומות בלחיים סמוקות וידיים ורודות, נקיות. תמיד לבשת את תלבושת בית הספר. המשכת ללבוש אותה גם כשנסגרו השערים. בעוד אני הצטמקתי לי והתבליתי בבגדי הישנים, דהויה ובורחת, את נשארת בדיוק אותו הדבר. אולי איבדתי אותך בים? את ודאי התעופפת לך בסערה בין מדינות ושחפים. פה בארץ הזאת כבר לא היינו יחד וגם אני זכיתי בשם חדש ויותר לא הייתי רגינה. אם כך, זה בסדר. תהיי את קיטי, ואני אהיה רבקה. נעים מאוד.

הרבה דברים קרו מאז שהיית לצדי. את חלקם אני מבקשת לשכוח. האם את, ממש כמוני, כבר אינך ילדה קטנה? האם אפשר לדבר איתך על כל הדברים מבלי לחוס? גם אם נשארת קטנטונת עם שיני חלב, הרי מעולם לא היה  איש שיכסה בידיים רכות על עיניינו, שיאטום את האוזניים לאימה. אם כן, לא אחוס, כי אין על מי. אין על מה. את היית לצדי כשאבדו כולם יחד. מגדל צלחות צפוף שהתנפץ בטלטלה. לא נותר אלא לסגור את דלת הארון ולהמשיך. אחר כך נשמטה מידי צלחת נוספת, אבל לא על זה ישבתי לכתוב לך. גם לא על האהבה הגדולה, לא על שני ילדים משלי, לא על חמישה נכדים, להם תמיד די מזון וכר רך להניח עליו את הראש.

החלון שלי משקיף על בריכת המלון. היא ריקה כעת, אבל בבוקר יהיו שם שוב אנשים רבים, שעירים מאוד, והם יצעקו וישירו, יזעמו ויתחבקו, יזרקו מגבות על הארץ, יבלעו קרטיבים צבעוניים ויחטטו בטלפונים החכמים שלהם באצבעות רטובות. מה זה טלפון חכם, את ודאי שואלת, ואני עייפתי מלהסביר. כל היום אני מסבירה. מלאכת התרגום לא נגמרת אף פעם, שתדעי לך, קיטי. השפה לא נחה. לא על הלשון ולא על עור התוף, היא מתהפכת ובועטת. בשנים הראשונות חיכיתי שיעבור לה, שתתייאש, כפי שקורה לילדים בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל היא בשלה.

השעה כבר מאוחרת מאוד, קיטי. בעוד שעתיים או שלוש ודאי תעלה השמש, ואז תבוא לריסה לדפוק בדלתי ולצעוק לי: ׳גברת גרוס? גברת גרוס???׳ אני רואה את הבלבול אוחז בפרצופך המתוק: ׳גברת גרוס?!׳ שמות קל להחליף, קיטי אהובה. הם כמו מים באמבטיה. אבל הם לא יקחו אותך רחוק.

לא אוכל לפתוח את הדלת ללריסה. קיטי, אני לא אהיה כמו אותה ילדה הולנדית. אותי לא יתפסו. אותי לא יציירו בקומיקס ולא ימחיזו מחזמר בברודווי שבו אנו מזמרות אחת לשנייה בכותנות.

השעה מאוחרת ומוקדמת, תלוי אם את ינשוף או פרה. אני עייפה אבל נמרצת. לא רוצה לישון ולא יכולתי לישון גם אילו רציתי. את יודעת שבכינרת השמש עולה בים? פתאום, בזמן שאני כותבת לך, הרגשתי שהיא שורפת לי מעצם הזנב למעלה, לאורך עמוד השדרה, ואז הבנתי שהשעה קרבה. אני לא יכולה להסביר, ולך גם לא צריך. השריפה הזאת הקימה אותי מהכיסא.

שלום לך, קיטי. הגיע הזמן להיפרד.״

את אפה הוציאה ראשון מהחדר. המסדרונות היו ריקים והשטיחים רכים וארוכים. את צעדיה לא שמעה, רק את רחש האוויר באף, יוצא ונכנס, בעוד שיניה חשוקות. צלילי המעלית הקפיצו אותה במקומה. היא נכנסה ולחצה על כפתור קומת הבריכה.

הבריכה היתה ריקה, והלילה עוד שחור. היא הביטה מעלה וראתה את המגלשה הענקית. המתקן המרשים שעומד לקשט את המלון בצינורות עקלקלים ולחלץ מהילדים צווחות של עונג. המגדל שממנו נכנסים לתוך המגלשה כבר עמד במקומו, מדרגות רבות מובילות אליו, אבל בינתיים חובר צינור המגלשה לכיוון ההפוך, כך שבמקום שתתפתל לה ותשפוך את האנשים לתוך מי הבריכה, המגלשה התפתלה לכיוון השני. רבקה הידקה את רצועות תיק הגב, והנה מצאה את עצמה קורעת את סרטי האזהרה ומטפסת על המדרגות הרבות, בדרכה אל סולם המתקן הגבוה.

משהגיעה אליו, טיפסה בשלב הראשון, ואז בשני. המעקה היה קר. אור הבריכה המנצנץ השתקף במעקה הכסוף. רגל-רגל יד-יד, בלי לחשוב, רק לא לחשוב. הם לא יתפסו אותנו, נכון, קיטי? להמשיך בסדר הטוב, בלי להתבלבל. רגל-רגל יד-יד. לבסוף התיישרה תחתיה הרצפה והיא הגיעה ליעדה. הרגליים שלה היו קלות כל כך שחששה לפתע שאולי אבד לה כוח הכבידה והתיק שעל גבה הוא הדבר היחיד המונע ממנה להתעופף. רבקה התיישבה והישירה מבט למטה, אל האדמה הקשה, הרחוקה, ומיד טילטל כל האוי-ואבוי את נשימתה המאומצת. היא הרגישה את קצוות גופה. העצבים התעוררו וחיפשו את השמש בפראות, כמו שדה חמניות.

זה רעיון איום ונורא. אפשר בהחלט לעצור. לשבת עד הבוקר, עד בוא המנקה, המציל, הצוות, ואז לקרוא בידיים מורמות: אני פה למעלה, ניצולת השואה. תפסתם אותי. אחרי כל השנים האלה.

לא.

היא נשמה נשימה עמוקה, סידרה רגליים, אחת לצד השנייה, ועל החיים ועל המוות. רבקה דחפה את עצמה בעדינות קדימה, בעזרת הידיים, אל מעבר לסף.

הסחרור במורד פיר המגלשה האפל החל מיד, מהיר ופרוע. היא התפתלה בתוך הצינור בתנועה חלקלקה ומהירה כל כך, ובכל פעם שציפתה שמעבר לסיבוב הבא תמצא את עצמה באור, הגיע עוד פיתול, ועוד אחד, עד שהפסיקה למנות אותם ולמשש את מיכל הפיברגלס הלולייני מבפנים ופשוט אחזה כצנחנית ברצועות התיק שלכתפיה. כשנפלטה לבסוף מהצינור, פגש גופה את הקרקע: אדמה דלילה בדשא. זה היה מפתיע, אבל לא מאוד כואב. היא ישבה כך רגע, מסוחררת, מצדה השני של גדר המלון, חופשיה.

הדרך אל החוף היתה קצרה. שלטים יפים הצביעו עליו, וכשראתה אותם הבינה שעליה להזדרז כי החשכה מתפזרת, ובתוך דקות ספורות ודאי תציץ השמש מעל מי הכנרת. המים הרעישו ורוח נעימה ליטפה את הסנטר והמצח. הרגליים מצאו אחיזה בקרקע המשובצת אבנים ושברי צדפים. כשקרבה מספיק, עצרה והניחה את התיק הקטן. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו חתיכת בגט.

השמש הציצה. נקודה כתומה שפרצה במהירות, עולה מן ההרים. האור שהפיצה היה קר ותכול.

רבקה פוררה באצבעותיה את הלחם ולחשה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ היא זרקה את הפירורים לכיוון המים, והרוח נשאה אותם הלאה. הדגים שמעו ובאו. הם התקרבו ויצרו מערבולות קטנות, חובטים סביבם בפראות. רבקה פוררה עוד ועוד, והשליכה, במיומנות הולכת וגוברת, מחלקת שווה בשווה, מעט לכאן, מעט לשם ואז באמצע, לכל הדגים הרעבים כולם.

 

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.