א

גבוה, גבוה, עד לשחקים התנוסס מגדלה של הנסיכה הענוגה. כולו עשוי בדולח צח וראשו מעולף פז ואבני תפארת. סביב לו השתרע גן שושנים רב-גונים ורחב ידיים. מבין הרשת הדקה של שבילי זהב צרים השקיפו ערוגות בושם ועליהן שושנים אין מספר – אדומות כחמה השוקעת, לבנות כמו כנפי הכרובים, ורדיות כמו רקיע בבוקר עם עפעפי שחר, גם צהובות כמו זהב התלתלים אשר לגבירתם הנסיכה. נאות גם צנועות. כל אחת מזהירה ונחמדה לעין שבעתיים מהיהלומים, הספירים והתרשיש המשובצים בבדולח המגדל. כל אחת שמש קטנה.

ומן הערוגות עלו השמימה ריחות נהרה, כמו צלילי מנגינה נפלאים, התמזגו והיו למקהלה אחת – מזמור תהילה ליופי. וכל מי שראה בעיניו את כל התפארת והאזין לשירת הריחות – אם עגום הוא, שכח את תוגתו, אם דווּי הוא – הבליג על ייסוריו ואם מת הוא – קם לתחייה. והגן היה מוקף חומת שיש גבוהה ועבה שהבדילה אותו מכל התבל. על החומה התפתלו שושנים, אך אף אחת מהן לא העזה לעלות עד קצהּ ולהוציא את ראשה מעבר לעולם הפרחים. ושער הגן היה סגור ומסוגר ובריחי ברזל קשים תולים עליו תמיד.

מדי בוקר בבוקר, השכם, עם הנץ החמה, כאשר קרני השמש הראשונות האירו את ראש המגדל, והבדולח הבהב ונצנץ והזהיר בשלל צבעיו, כאשר הניעה הרוח הקלילה את פעמוני הכסף על חלון חדר משכבה של הנסיכה, היתה היא יורדת לתוך גנה. כפות רגליה הקטנות היו מלטפות את הארץ בדרך הילוכה, ושולי שמלתה הצחורה, הקלה, הריחנית נשקו את עקביה הוורודים. היא היתה מגיעה עד הבאר, שואבת מים ובעצם ידיה הצרות, העדינות כמו כנפי יונים לבנות, היתה משקה את פרחיה, מתלם לתלם, מערוגה לערוגה, היתה טסה, שופכת מים חיים על הציצים, והם היו משתחווים לפניה בהודייה. ככלותה את מלאכתה זו, היתה עוברת בין הפרחים לראות אם לא קרה להם דבר בלילה. והיה אם כפף שושן אחד את קומתו – היתה מישירה אותו, אם נעקר מהשורש – היתה נוטעת אותו מחדש, אם נבל – היתה גוזרת אותו מעל השיח ומשליכה ממנה והלאה. ואחר ניכוש הערוגות מקוץ ומדרדר ומכל עשב רע – זרעה חול זהב על כל השבילים. כך עבר עליה יומה.

וכאשר באה השמש וערפִּלים ורודים התחילו תועים באוויר, היתה הנפלאה עוברת עוד פעם את הגן לאורכו ולרוחבו ועל יד כל שושן כרעה ברך, ובשפתותיה, המתוקות כטעמו של עסיס דובדבנים, נשקה כל גביע וגביע. ואחרי נשיקתה זו היו הפרחים נאווים ויפים שבעתיים וריחם חריף ומשכר שבעים ושבעה. והנסיכה בעצמה הלומת ריח פרחיה, היתה עולה לחדרה שבתוך המגדל למען התמסר שם ללילה הכחול רב החלומות.

ב

ומעבר לחומה היתה עיר גדולה, הומייה ומזוהמה. רחובות ארוכים, צרים ומרופשים התפתלו בה כמו נחשים. בתים אפורים, גבוהים, בעלי חלונות קטנים ומלוכלכים וגגות מוחלדים, עמדו צפופים זה על יד זה, כך שנדמה כי רוצה כל אחד להדוף את משנהו ולתפוס את מקומו. ואלפי ארובות של בתי חרושת הרימו את ראשיהן למעלה, והיו מקטרות לשמים את העשן השחור. ומחוץ לעיר היו בריכות מים ירוקות, מעלות צחנה, שדות דלים ששיבוליהם נמוכות ושדופות ובתים שפלים, ישנים ורעועים. ורק ריח השושנים הנפלא, שעלה מתוך גן הנסיכה והיה מרחף באוויר, היה שופך מעט נועם על העיר הזעומה.

מדי בוקר בבוקר, כאשר אורו מעט השמים המעוננים, וכל הארובות של בתי החרושת שאגו במקהלה פראית אחת את שאגתן האיומה, היו יוצאים תושבי העיר מבתיהם. שערותיהם היו פרועות, עיניהם אדמו מדמעות ונדודי שינה. שפתותיהם היו חיוורות ובלות, בגדיהם עשויים ארג גס, קרועים ואפורים כמו אבק חוצות. אפילו ראשי הילדים היו מורדים, ואף אחד לא העז להרים את קולו בצחוק. חבורות-חבורות היו הולכים לבתי המלאכה ובתי החרושת לעבוד עבודת פרך. ואחר קפא כל אחד על מלאכתו. זה כפף את גבו במשך יום ארוך ואפור על המחט, זה גִלגל בלי הרף את גלגל המכונה, זה חפר בור באדמה הקשה כאבן, זה השליך בלי הפסק עצים אל פי הכבשן הבוער וטיפות זיעה גדולות התגלגלו מעל כל גופו המפוחם. ובערב, כאשר הודלקו ברחובות הפנסים הצהובים ואורם העכור שטף את כל העיר, עזבו האנשים, עייפים למוות, את מלאכתם ויצאו החוצה, ממהרים לבתיהם למען לִשְׂבוע שם בחיפזון פת לחם יבשה, להירדם ולשכוח את הכול, את הכול…

ובדרכם לביתם ליוותה אותם השאגה השנייה של בתי החרושת.

ג

ורק שלוש פעמים בשנה, בימות החגים הגדולים, היתה העיר משנה את צורתה. אז היו יותר נקיים הרחובות הצרים וחיוך מוזר נראה על פני הבתים, ובחלונותיהם הקטנים נצנצו וילאות צחים. באותם הימים שתקו ארובותיהם של בתי החרושת ובבוקר היו האנשים שוהים בביתם עד שעה מאוחרת. ואחר יצאו החוצה, רעננים עם בת שחוק על שפתותיהם, רחוצים ומלובשים בגדי חג מנומרים. כולם מיהרו אל המגרש שלפני גן הנסיכה, ושם היו עומדים ומצפים.

ובשעה השתים עשרה בצהריים היתה הנסיכה בכל הוד יופייה מופיעה על החומה, מדיה הצחורים נפלו קיפולים-קיפולים על שיש החומה, על פניה הרכים, בין עפעפיה, הזהירו שתי עיניים כחולות, כמו בריכות מים בין הסוּף. על ידה נמצא סל גדול ובו שושנים נפלאות משושני גנה. זמן מה היתה היא מתבוננת אל המגרש המנומר, שאלפי צבעים בהירים, נחמדים לעין, בערו שם בקרני החמה ואחר כך באצבעותיה הארוכות היתה היא מוציאה את הפרחים מתוך הסל ומשליכה אותם אחד אחד להמון המצפה, וזה היה מתנפל על הפרח, קורע אותו לגזרים קטנטנים, וכל מי שבא לידו ולו רק עלה אחד היה מאושר.

ואחרי שחלקה הנסיכה את מתנותיה, היתה יורדת מעל החומה אל תוך הגן ומקשיבה שם לשירי האושר אשר שר ההמון המתפזר. הצלילים היו אדירים ומלאי תקוות. הם צלצלו באוויר הצלול כמו צחוק הרעם בשמי האביב ונדמו רק עם ערב.

ולמחרת היתה הנסיכה מתחילה שוב את עבודתה בגן השושנים. וגם מעבר לחומה היו מתחדשים החיים הקשים של ימות החולין.

ד

פעם היתה שנת בצורת. האדמה הדלה שמחוץ לעיר הולידה רק מעט, והשיבולים הנמוכות והרזות נשרפו באִבָּן. יבשו הבארות ובריכות המים, אבני המרצפת בתוך העיר בערו כמו גחלים, והאבק עלה והיתמר וכיסה את הכול. האנשים נלאו מהרעב והצמא. הם עוד יותר כפפו את גבם. פניהם היו חיוורים וקודרים ועיניהם בערו ואגרופיהם נתכווצו. ומשהגיע החג, אף אחד מתושבי העיר לא לבש את בגדיו המנומרים. מפוחמים, מלוכלכים, בקרעי בגדיהם, התאסף העם על המגרש שלפני בית הנסיכה ובאי סבלנות חיכו לבואה. והיא התמהמהה קצת באותו בוקר: "מה יפה עלו הפרחים בזו השנה! והסל היה כה מלא. מה תגדל השמחה, כאשר אביא את השושנים אליהם" – חשבה. ואולם הקולות המוזרים, אשר נשמעו לה מעבר לחומה הבהילוה. "מה שם?", הרהרה היא, "הן מעולם לא שמעתי עוד כאלה, וכי מדוע לא?", החליטה לבסוף בלבה והתחילה עולה וכאשר עלתה הגיעה לאוזנה יללה משונה – קול בכיית הילדים, אנקת הנשים והשאגות, אשר עלו מגרונם הניחר של הגברים, וכאשר השפילה את עיניה לראות את המגרש, נבהלה עד שבקושי החזיקה מעמד – כה שחור ומכוער הוא היה. אך בכל זאת הכניסה את ידה לתוך סל הפרחים ורצתה להשליכם להמון. ואולם צחוק פראי, שהתפרץ מכל הגרונות, הפריע בעדה.

"די!" צעקו לה מלמטה – "אין לנו צורך במתנותייך! אנו לא נרשה לך לשבת לבטח מעבר לחומתך וליהנות מריח פרחייך. ראי מה דלונו! מה רזות ידינו, מה הלבינו שערות ראשנו. ראי מה מכוערים אנחנו, ומה מזוהמה עירנו. אין אנו רוצים עוד בחיי הכלבים. לנו נחוצות שושנים נפלאות בתוך גנינו ולא מעבר לחומתך! צאי אלינו! לכי עמנו. היי הגננת בגנינו. פתחי את השערים! ואם לא… הנה אנו מנפצים את החומה, משברים לרסיסים את מגדלייך ורומסים בסוליות מגפינו את כל השושנים אשר לך. פתחי את השערים!".

והנסיכה הורידה אין-אונים את ידיה, עיקמה בכאב את שמלותיה, ודמעות זוהר גדולות התגלגלו מעיניה. ואחר ירדה מעל החומה ופתחה את השער.

ההמון הפרוע התפרץ לתוך הגן, רמס וליקט את השושנים, הרס עד היסוד את מגדל הבדולח, ואת הנסיכה הובילו עמם.

ומאותו היום התחילה היא נוטעת את השושנים בתוך גינותיהם, עלי אדמתם הדלה, ואולם הציצים שעלו מתוכה היו חיוורים ודלים גם הם, ריחם היה כה רפה, שאיש לא הרגיש בו וסגולות הקסם של שושני הגן שמעבר לחומה לא היו להם עוד. והנסיכה היתה מתמדת להשיב להם את הדרם הקודם, אך שום דבר לא עלה בידיה. גם נשיקות שפתותיה החמות לא יכלו להחיות את השושנים.

אז אמרו תושבי העיר: "למה רימית אותנו? שושנים כאלו יש לנו די, אנו לא ביקשנו ממך דִּברי תעתועים. אנו התחננו לפנייך על רפואה ונחמה, הצמיחי על אדמתנו את אותן השושנים שגידלת לפנים בתוך גנך!".

והיא ענתה: "אין אני יכולה. אולם השושנים שגידלתי לפנים פורחים רק מעבר לחומה".

והם לא חפצו להאמין לה.

(1930)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

כשמדובר בווינסנט קשה לי להחליט במה להסתכל, באיזה חלק של גופו להביט כדי לראות אותו באמת ולהחליט מי הוא. יש ימים שהוא נכנס לכיתה שלי, מחברת, ספר ועט בידיו, ואני רואה רק את אצבעותיו הלבנות על מפרקיהן המחודדים. בימים אחרים, כשאני עומדת ליד הלוח, הוא תולה בי את עיני הברזל הכחולות שלו, התחומות בקמטי צחוק אפרפרים, ואני לא רואה דבר מלבד מבטו. לפעמים, כשבחוץ מחשיך מוקדם והקור והחושך חודרים מבעד לחלונות חדר הכיתה שלנו, הוא נשאר לשבת עד שיוצא אחרון הסטודנטים, ואז מתרומם מכיסאו וצועד לאט לאט, בגלימתו הלבנה, לעבר החלון שמימיני. ברגעים האלה אני לא יכולה שלא לנעוץ מבט בחגורת חרוזי העץ המתוחה ברישול על מותניו ותלויה מעל הסנדלים. כך הוא צועד וחרוזי העץ של חגורתו מקשקשים ומקרקשים. פעם אחת הוא הניח את כף ידו על זגוגית החלון הקרה ואמר: "אני נשבע לך, כשאלוהים ברא את החורף הוא לא חשב על נזירים דומיניקנים מסכנים, שצריכים להסתובב כל השנה בסנדלים".

כמו בסוף כל שיעור, גם באותו יום חורף שאל אותי וינסנט אם אני רוצה לצאת לטיול רגלי בעיר. ואני, שמגיעה לירושלים רק כשאני צריכה ללמד את שיעורי העברית המשונים שלי בבית הספר הקתולי, משוכנעת שרק גבר לבוש בשמלה יכול לגרום לי לומר פעם אחר פעם "כן".

"בואי נסתובב היום לאורך החומה, אבל מבחוץ. זה מה שיפה בירושלים, האספלט והמכוניות חסרות הסבלנות של הישראלים מצד אחד, והאבנים הגבוהות האלה מצד שני". כשאתה נזיר גבוה ויפה בן שלושים וארבע אתה יכול לומר דברים כאלה בלי לחשוש שיחשבו שאתה אידיוט. הרי גם ככה כולם חושבים שמשהו לא בסדר אצלך. ובעודנו צועדים ואני מתנדנדת על מגפי העקב הלא–נוחים שלי, נעצר לרגע וינסנט ושאל: "אז מה שלומך? כל–כך הרבה זמן לא היית פה, אני לא רגיל לא לראות אותך כל שבוע."

"יותר טוב", עניתי וקצת חייכתי, "מתחזקת, היום הניתוחים האלה לא מסובכים כמו פעם".

"את נראית יותר טוב.", הוא אמר ונעץ בי את הכחול–ברזל שלו. "חזר לך הצבע לַפנים".

"זה מפני שכשהוציאו את הרחם ואת הגידולים, הפסיקו כל הדימומים. עכשיו אני כבר לא אנמית. צבע תמורת רחם: עסקה משתלמת, לא?".

וינסנט שתק והביט בי. הוא יכול להרשות לעצמו להסתכל. מגנה עליו חומה גבוהה של נזירוּת, גבוהה כמעט כמו החומה של ירושלים. אחרי דקה ארוכה הוא אמר: "את רואה את הרמזור הזה שם? לא זה הקרוב, זה שליד הגבעה. עד שם אני מרשה לך רחמים עצמיים, ואחר–כך נראה מה נעשה".

"מה כבר אפשר לעשות? אני מורה ללשון, גרושה, בת ארבעים, בלי ילדים ועכשיו גם בלי רחם".

"בסדר גמור," הוא אמר ברוגע הרגיל שלו, שמוציא אותי מהכלים. "בסדר גמור. עד הרמזור ואחר–כך אני אדבר".

ולי בכלל לא התחשק לשמוע אותו מדבר. אולי רק לצעוק לו: "ומה יקרה ברמזור, אה? תפשיל את הגלימה המגוחכת הזאת ותעשה לי ילד? אצלכם הרי כבר הכניסו להריון בתולה אחת, וגם אצלנו היו שתיים–שלוש עקרות שילדו בסוף, אז למה לא עוד אחת באמת?"

אבל שתקתי וחשבתי לעצמי שדי טיפשי לנעול מגפיים כל כך לא נוחים רק כדי לנסות למצוא חן בעיני נזיר קתולי, ועוד נזיר שאוהב ללכת ברגל. "אתה יודע שבעברית המילה ‘רחמים' נגזרת מהמילה ‘רחם'? אמרתי והתעצבתי קצת יותר. "זה יפה. בייחוד כשחושבים על זה שמהמילה היוונית ל'רחם', ‘היסטֶרָה', גזרו את המלה ‘'היסטריה".

"נדמה לי שכבר אמרת לי את זה פעם", ענה ולא שאל את השאלות הדקדוקיות והאטימולוגיות שהיה בוודאי ממטיר עלי אילו היינו עכשיו בכיתה.

המשכנו לצעוד בשתיקה — שתיקה שאליה נלוו הקשקשת הבלתי-פוסקת של חרוזי חגורת העץ שלו, הטיפוף המקרטע של העקבים שלי והתנועה הסואנת של המכוניות. לא היה לי מה לומר לו ולא יכולתי להתרכז בשום דבר פרט לרעשים האלה שהשתלבו בטבעיות רבה ברעש הגדול שהיה אני.

"יש לי ילד", הוא הפטיר פתאום והגביר מעט את קצב צעדיו.

"סליחה?"

"יש לי ילד, בן. הוא בן עשר השנה".

"איפה הוא נמצא?"

"בבית, בדבלין".

לא ידעתי מה לומר ועוד פחות מה לשאול. כל ההרמוניה של הרעש הסביבתי התפוגגה פתאום, והַכרתי התמסרה לתובנה הבאה: אפילו נזירים מצליחים להוליד ילדים. כך עלו המילים בעיני רוחי, ומיד חשתי בושה ועיני ננעצו ברמזור.

"היססתי אז אם להתחייב לכנסיה ולקחתי פסק זמן מהסמינר, והילד נולד אחרי שנדרתי את נדר הנזירוּת".

המשכתי לשתוק כי הנחתי שימשיך לדבר. סיפור כזה לא מפסיקים באמצע. אבל וינסנט המשיך לצעוד בשקט ומדי פעם סובב את ראשו אלי. קינאתי בו שיש לו גלימה לבנה-דהויה שבה הוא יכול להתעטף ולמצוא מסתור.

"אבל זה שיש לי ילד לא אומר שאני הורה", שמעתי אותו אומר לבסוף.

"אני מבינה".

"בטוח?", וחיוך קטן נפרש על שפתיו.

"מה אני אגיד לך? אני כבר לא יודעת מה בטוח ומה לא. אבל אני מתארת לעצמי שלהיות נזיר דומיניקני עשר שנים לא השאיר לך הרבה מקום לחיי משפחה".

התבוננתי בגבעה הירושלמית שלימיננו, גבעה אפורה-חומה וספוגה בגשם, ונכספתי אל העיר שלו, אל דבלין שהיתה ללא ספק ירוקה יותר, גשומה יותר, בוהקת יותר. באורח מפתיע נראתה לי עכשיו דבלין זרה פחות מירושלים, אף שמעולם לא ביקרתי בה. רציתי להמשיך לדבר אתו. להמשיך ולומר שכּן, אצלי בראש הכול בטוח וידוע. אני יודעת למשל שהוא נזיר ובחור חכם ומשכיל שבא הנה לפני שנתיים כדי ללמוד עברית ולקרוא בתנ"ך. אני יודעת שבכל פעם שהוא פוצה את פיו אני נשאבת אל תוך המילים שלו ולא רוצה להניח לו. אני יודעת שהוא האיש השלם ביותר שאני מכירה, או לפחות כך חשבתי עד עכשיו, ואני גם יודעת שנפשי נקשרה בנפשו. ומעל לכול, עד לרגע זה הייתי משוכנעת שגם הוא עקר. עיני הברזל שלו הן מה שראיתי לנגד עיני כשחתמתי בבית החולים על הטופס המאשר למנתח לעקור מגופי את האיבר המדמם הזה, שחודש אחר חודש — עוד כשהייתי נשואה — לא הצליח להרות. חתמתי והבנתי שאולי כדאי שאסע קצת מכאן אחרי שהסיוט הזה ייגמר. אולי לאירלנד, למה לא? לנשום שם אוויר אחר לשנה-שנתיים, אוויר שנראה ומריח כמו וינסנט.

"בעוד כמה ימים אני נוסע לשם, זה מה שרציתי לספר לך. אני נוסע אל הבן שלי. אמא שלו חלתה, ובפעם הראשונה מאז שנולד היא ביקשה שאבוא לעזור לה."

וינסנט דיבר אלי וגם אל ירושלים. דיבר על חייו ועל אלוהים שלו שבשמים. אבל אני כבר הייתי הרחק משם, מטיילת בנעליים נוחות על גבעות ירוקות לחופו של אוקינוס מלוח וקר, וברקע ספינות דייגים משייטות מול מגדלור כסוף. וילד בן עשר בעל עיני ברזל כחולות אוחז בידי, ובידו השנייה בזו של אביו הלבוש בגלימה לבנה, חגורה מעץ וסנדלים. אני כבר הייתי שם. כל מה שהיה חסר עכשיו זה לשמוע אותו אומר "בואי".


 

*הסיפור פורסם לראשונה בגיליון 10 של כתב העת "הו!"

 

 ״אמא, הכנרת,״ הצביע שאולי ימינה כשניתק עוד שיחה. ״אבא אהב את הכנרת, לא?״

״בטח, נסענו המון הנה,״ אמרה רבקה, וחשבה שזה לא שקר כי המון זה עניין יחסי כל כך, ועבור מי שהיה לו אבא רק חמש שנים, גם נסיעה אחת לכנרת היא שפע, ואולי הספיקו אפילו פעמיים לנסוע לפני שנגמרו האבא והטיולים.

״הו, כנרת שלי…״ שר לה שאולי, אולי קיווה שתגיד שהוא נשמע בדיוק כמו אביו לפניו, אבל זה כן היה שקר אז היא לא אמרה. ״איזה כיף לך שאת נוסעת,״ תופף על ההגה. ״יש לך הכל? תרופות, ספר, מטען לטלפון?״

״זה הרבה זמן, שאולי,״ היא אמרה. ״עשרה ימים. זה יותר מדי. ועוד בלי גניה הפעם.״

״אני דיברתי איתם, אמא. הם לא מסכימים לקיצורים, כבר הסברתי לך, זה או הכל או כלום. אלה התנאים. אנשים עומדים בתור לחופשות האלה.״

״מי עומד בתור, ניצולי שואה?״

״זה יעבור לך צ׳יק צ׳ק, את תראי.״

הם הגיעו לטבריה, ולאחר כמה פיתולים מצאו גם את המלון. שאולי רטן ונאנח, אבל בסוף הצליח להיכנס לחניה צפופה. הוא התבונן בה לרגע כמו ממתין לתשבוחות, ומשאלה לא הגיעו יצא מהרכב ונדחק, עם הבטן הקטנה שלו, במרווח הצר שבין פגושי המכוניות, ופתח לה את הדלת.

״זה בטוח המקום הנכון?״ שאלה רבקה, אבל שאולי כבר שלף את המזוודה מתא המטען ומסר אותה לאדם בבגדים כחולים, והוא נשא אותה בקלילות במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות המסתובבות.

״רק רגע, מה שמו? מנין הוא יודע לאן לקחת את המזוודה שלי?״

״הם יודעים שאת באה, אמא, אל תדאגי,״ הניח את ידו הכבדה על גבה. הם עמדו ככה רגע והביטו במבנה הרחב הצופה לכנרת. ״מוכנה?״

הדלתות המסתחררות סחפו אותם פנימה. ״יום חמישי. כולם מגיעים ביום חמישי,״ אמר מישהו מעל לראשה. ילדים קטנים התרוצצו סביב, עוקבים בדבקות אחר המסלולים המצוירים על השטיח, כמו רכבות.

״אני אלך לדלפק,״ הודיע שאולי בתוך ההמולה. ״הכי טוב שתשבי ותחכי לי פה.״

״שאולי-״ היא קראה, אבל הקול יצא מתוכה קלוש, איכשהו אבד כנראה בין גבעתיים לטבריה. לכן התיישבה כפי שהורה לה והרעשים התחילו להסתדר באוזניים: צעקות הילדים, מעט בכי דביק, לפעמים צווחות, החריקה הקבועה של צירי הדלתות המסתובבות, פטפוטים בעברית, רוסית וערבית, ולפתע שמה לב גם למוזיקה שהתנגנה ברקע כל אלה, ספוגית וחלושה. ממש כמו השלפוחית שלה, שאותתה לה שיש צורך למצוא את חדר השירותים הקרוב. נכון שביקש שתישאר במקומה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה וגם הוא כבר לא ילד. היא קמה ממקומה, וניסתה. בין זרועות הבריות המיוזעות, המתנופפות אנה ואנה, התחילה רבקה גרוס לפלס את דרכה בג׳ונגל האנושי לכיוון השירותים.

איש האבטחה ראה את זה בזמן אמת בחדר הבקרה, והוא יחזור ויצפה ברגע הזה, שנקלט במצלמות האבטחה, שוב ושוב בימים הבאים, יראה לאשתו ויעביר אותו בוואטסאפ של החבר׳ה מהצבא. מצד אחד של התמונה: הזקנה. קטנטונת כזאת, עם סוודר באמצע הקיץ. מהצד השני: איש צוות בתחפושת מיקי מאוס ענקית, פורץ בזריזות על קביים גבוהים לתוך אולם הכניסה בדרכו אל כל הילדים שהגיעו למלון לסוף השבוע. איש האבטחה המנוסה, שמיד הבין שצפויה כאן התנגשות, דפק באצבעו על המסך וצעק: ׳הי, תקלטו!׳ או אולי רק ׳הי׳, אבל זה היה מאוחר מדי. עד שהתקבצו סביבו שני חבריו לחדר הבקרה, כבר רכן מיקי מאוס הענק מעל לזקנה, שהתרסקה על הרצפה.

״את בסדר עכשיו, גברת גרוס?״

״אמא, את בסדר?״

רבקה קירבה את אצבע ידה הפנויה לשפתיה וביקשה שקט. היא חיכתה שמד לחץ הדם יפעל את פעולתו. משסיים להתנפח, לחבוק את הזרוע ולשחרר, שלחה את שאולי להוציא לה מהמזוודה את נרתיק הכדורים, ונטלה שניים, עם מעט מים.

״זה חדר יפה,״ אמר שאולי לצעירה שלצדו. ניכר שהיא מוצאת חן בעיניו. ״נכון, אמא? אפשר לראות מפה את הבריכה. באים לפה הרבה ניצולי שואה?״

״אני די חדשה כאן, האמת,״ אמרה הצעירה. ״וזאת פעם ראשונה שנותנים לי להיות אחראית-ניצולים. אני לוקחת את זה ממש ברצינות. זה כבוד גדול, שתדע לך. כבוד גדול, גברת גרוס!״ היא אמרה בקול רם יותר. ״זה בסדר שאני אקרא לה גברת גרוס? אפילו קניתי את אנה פרנק. קראת את זה? יו, זה מה זה חזק. היא כותבת מכתבים לחברה הדמיונית שלה, קיטי. עוד לא קראתי הכל, אבל, כאילו, אני יודעת איך זה נגמר,״ היא משכה בכתפיה. ״אתה יכול להיות רגוע, אמא שלך בידיים טובות. אנחנו נדאג לה.״

שאולי חייך. ״שמעת, אמא? לריסה פה בשביל לעזור לך בכל מה שאת צריכה.״

״אני לא צריכה. תודה רבה,״ היא קמה, ולמרות שעוד הרגישה חלשה, צעדה עד לדלת ופתחה אותה, בתקווה לסלק את הצעירה הפטפטנית ולהתלונן עליה בפני שאולי. ״אני אשכב קצת לנוח.״

״שמעת את אמא שלך,״ אמרה לריסה, ודחפה אותו קלות לכיוון המסדרון.

״ללכת?״ הוא שאל. לריסה חייכה ושאולי נשק לאמא שלו על הראש בהכנעה.

״איזה בן יש לך,״ אמרה לריסה ושאולי התנפח קצת. ״אני צריכה ללכת לקבל את הניצולים האחרים. יש לי עוד שניים, אבל אל תדאג. אני אחזור לאסוף אותה לארוחת ערב, ואחרי האוכל יש הופעה! נעשה לאמא שלך פה גוד טיים, חבל לך על הזמן.״

״ביי, אמא, תתקשרי אלי.״

״ביי, שאולי.״

רבקה סובבה את המנעול עד הסוף ונשכבה בבגדיה ובנעליה על המיטה המוצעת. היא נשמה פנימה והחוצה, ואז שוב פנימה והחוצה, עד שהפסיק להתרוצץ מול עיניה אותו עכבר קלגסי ענק שתקף אותה, והצעירה לריסה, שגבות החוט השחורות שלה דמו באופן תמוה לזנבו של עכבר, נבלעה גם היא בתוך שינה עמוקה.

עד שעת ארוחת הערב הספיקה לפרוק את חפציה, להתקלח ולהכין לעצמה כוס תה. היא אכלה כמה פריכיות ששרדו יפה את המסע, וחיכתה, מוכנה, עם התיק הקטן תלוי על כתפה, שתגיע לריסה ותיקח אותה לחדר האוכל. כמה דקות אחרי השעה היעודה, ממש כשתהתה אם כדאי לפתוח עוד שקית פריכיות, נשמעה הדפיקה בדלת ועמה קריאות קולניות: ״גברת גרוס? גברת גרוס, הגיע הזמן לארוחת ערב!״

רבקה הלכה אחרי הצעירה למעליות. זו היתה שעת העומס והן נאלצו להידחק ולעמוד צמודות זו לזו עד שהדלתות נפתחו, ואז נשפכו עם כולם לתוך המסדרונות הרועשים. כשהתקרבו לחדר האוכל גברה הצפיפות וניחוחות שונים החלו להתגנב לאפה.

רבקה ולריסה נכנסו אל האולם אבל במקום להצטרף להמון, שיצר נחילי אדם מזדמזמים סביב עמדות הבופה הארוכות, חצו את החדר מבלי להתעכב. הרעב דקר לרבקה בבטן אבל היא הלכה בכניעות אחרי לריסה עד שהגיעו לחדר גדול יותר, שהאנשים ישבו לאכול בו סביב עשרות שולחנות וכסאות פשוטים בצבע עץ בהיר.

״של מי כל זה?״ שאלה כשעברו ליד מראה מסחרר: שלושה שולחנות נטושים, ועליהם עשרות צלחות עמוסות, כורעות תחת הררי מזון מסוגים שונים, מאכלים, תילי תילים, וביניהם מפיות משומשות, מזלגות נעוצים ושמוטים וכוסות מלאות למחצה בנוזלים בשלל צבעים.

״אנשים פה מתנהגים כאילו מחר האוכל יוצא מהאופנה!״ חייכה לריסה. ״ככה המנהלת שלנו אומרת. תיכף יבואו לנקות, אל תדאגי. השולחן שלנו זה 18, תזכרי? הנה, שם, בפינה. איפה שמנחם, עם החולצה הירוקה. רואה אותו? הוא גם ניצול! מליטא, נדמה לי. את מפולין, לא? שניכם לא הסכמתם לשים צמיד של המלון. הסברתי למנהלת שזה נושא רגיש. שלום מנחם!״ צעקה לריסה. ״איזה חתיך אתה הערב! צ׳רי הלכה להביא לך אוכל? תכיר, זאת גברת גרוס. גם היא לא הסכימה לשים צמיד!״

רבקה הביטה במנחם ואמרה שלום, אבל הוא לא ענה. המבט שלו היה מעורפל, ונתון רק לחזה של לריסה, שחייכה אליו וסיננה בשקט: ״דמנציה. הפיליפינית שלו בטח מעמיסה בבופה.״

בדיוק כשחזרה רבקה עם האוכל שלה, חזרה גם צ׳רי לשולחן. צ׳רי לא התעניינה בשיחה, רק חתכה למנחם את האוכל לחתיכות וקראה לו אבאל׳ה. ״טעים לך, אבאל׳ה?״ ״ללעוס, אבאל׳ה.״ רבקה אכלה מעט סלט, אורז ושעועית ירוקה, ואז ניצלה רגע שבו איש לא רואה, ואספה את הלחמניות העגולות שעל השולחן בתוך מפית והכניסה לתיק. היא קמה ויצאה, קיוותה לחמוק ללריסה, אבל בדיוק כשלחצה על כפתור המעליות הרגישה יד לופתת את כתפה. ״מנסה לברוח לי, אה?״ לריסה צחקה, והובילה אותה לכיוון ההפוך. ״מכירה את דוד חיים? אני מתה עליו.״

דוד חיים, כך התברר די מהר, לא היה רק דודה של לריסה, אלא דודם של ילדי המלון והאמהות שלהם, והן נצמדו לבמה שעמד עליה, רוחץ בתאורה צהובה. הוא נראה פחות או יותר בגילו של שאולי, ואפילו מעט דומה לו. מין ישראלי נחמד כזה, מאלה שמציעים לך לשבת כשהתור בבנק מתארך. היתה לו חליפה קטנה ממידותיו עם פפיון אדום גבוה, והוא התהלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות של חיות.

״איך קוראים לך?״ הוא פנה לילדה קטנה שעמדה לצדו על הבמה.

״קורל,״ היא ענתה.

״קורל, את נשואה?״ שאל דוד חיים, וכולם צחקו.

האמהות הרימו גבוה את התינוקות, וכשהתחיל לשיר שיר על ארנב בשם נחום, ההתלהבות גברה. כמה מהן פרצו קדימה, מפלסות דרכן בקהל ומניפות באוויר כסאות פלסטיק. רגל של כיסא שפשפה את גבה של רבקה והיא מעדה ונאלצה להישען על לריסה כדי להתייצב.

״את בסדר, גברת גרוס?״ תפסה לריסה את שתי זרועותיה בבהלה. רבקה מיהרה להזדקף, מתחה ארשת פנים רגועה והנהנה נמרצות. ״אחותי, תזהרי!״ שאגה לריסה, אבל האמהות כבר נעמדו על כיסאות הפלסטיק, נדנדו את הישבן הנה והנה ושרו עם הדוד חיים במלוא גרון. עיניה של לריסה התחילו להזדגג וגם היא סימנה בשפתיה: ״נחום – ארנב של אהבה״. רבקה הסתכלה סביב, כולם ׳אחי׳ ו-׳אחותי׳, היא חשבה. חיים הוא ׳דוד׳ ומנחם הוא ׳אבאל׳ה׳. כמו אז, אחרי המלחמה, כשהילדים קראו לסטלין אבא.

זה היה הרגע לחמוק, וכדי לעשות את זה, ידעה, תצטרך להתערבב בהם. כשלריסה הביטה בה שוב, רבקה חייכה והזיזה את ראשה ימינה ושמאלה עם המנגינה הילדותית. זה עבד. המחווה מילאה את לריסה שמחה גדולה, והיא נפנתה לבמה ביתר מסירות, מזמרת ורוקדת לצלילי שירו של כוכב הילדים המבוגר. אחת, שתיים, שלוש, ספרה רבקה, ואז נשענה לאחור ונתנה לקהל המתענג לבלוע אותה. הם דחפו הנה והנה והיא הסתחררה ביניהם בחיוך מתוח, עד שלבסוף נפלטה מתוך ההמון. בצעדים קטנים יצאה למצוא את דרכה לאולם הכניסה, שם ניסה להתנקש בחייה העכבר הענקי לפני כמה שעות.

המקום היה ריק, מסילות הרכבות המצויירות על השטיחים היו פנויות, רק מאחורי הדלפק ישבו שני פקידי קבלה ודיברו בטלפון.

״גיברת,״ שמעה קול קורא אחריה. ״סלחי לי, גיברת,״ הוא המשיך, וגם היא המשיכה, נמרצות, לעבר הדלת. כשלא ענתה דילג לעברה והתחיל לשאול שאלות. למה אין לה צמיד, הוא ביקש לברר, ואת מי היא מחפשת ולאן יש לה ללכת בשעה כזאת.

״אני התבלבלתי בכיוון, סליחה,״ אמרה לו, ״איפה פה המעליות?״

הפקיד דרש שתגיד לו את שמה, ביקש שתתלווה אליו לדלפק, הקליד במחשב ואז נראה שרווח לו. ״את רוצה שאני אקרא ללריסה?״ שאל.

״לא צריך, היא נהנית מהמופע,״ אמרה, ״ואני קצת עייפה.״

הפקיד ליווה אותה למעליות, הצעיד אותה פנימה ולחץ על מספר הקומה שלה, והוא נדלק תחת אצבעו בצהוב. ״שיהיה לך לילה טוב,״ אמר והביט בה עד שנעלם מאחורי דלתות הנסגרות. מיד לחצה, באצבע רועדת, על כפתור נוסף: קומת הבריכה.

ריח הכלור נכנס דרך חריצי דלתות המעלית ושטף את פניה כשהדלתות נפתחו לרווחה וחשפו פיגומים רבים וסרטי אזהרה אדומים-לבנים שכמו עטפו באריזת מתנה דבר שעתיד להיות כנראה מתקן מרשים: מגלשה שתתפתל יום אחד סביב כל חלקו האחורי של המלון. איש לא היה בבריכה, המים זהרו באור מלאכותי בהיר, חלקים ושקטים. רבקה נתנה לחוש המיוחד שלה לפעול: היא עצמה עיניים, ואז פקחה אותן שוב, צעדה ימינה, שוב ימינה, הלכה ישר, מעט לשמאל, ומצאה. ליד גדר חצר המלון עמד פח אשפה מתפקע מעטיפות צבעוניות של קרטיבים. רבקה עמדה ליד הפח וליחששה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ בתוך מספר שניות הם הופיעו. שלושה חתולים טבריינים שמנים. היא צפתה בהם נכנסים, נדחקים דרך המעויינים בגדר הברזל ומתקרבים אליה. רבקה פתחה את התיק והוציאה בחגיגיות את הלחמניות. החתולים הביטו בה כמו בקוסמת. היא פוררה את הלחמניות לחתיכות קטנות ופיזרה על הרצפה הדביקה. ״בתיאבון.״

בדרכה חזרה לחדר עצרה שוב המעלית בקומת המסעדה, ורבקה החליטה לצאת. המוזיקה עוד הצטלצלה מכיוון אולם ההופעות, וחדר האוכל, שהיה קודם הומה אדם, היה נקי, שקט וחשוך. מרווח כמו אולם נשפים. רבקה עברה ליד שולחנות הקייטרינג והרימה בעדינות את המכסים הגדולים של מגשי האוכל, אחד אחרי השני. ניחוח אקונומיקה עלה באפה ותחתיות נירוסטה מבריקות נגלו לפניה בחשכה. מהר, תיכף כבר ימצא אותה מישהו ויגרור אותה בחזרה לחדרה, או גרוע מכך, למסיבה. היא המשיכה להרים את המכסים לפי הסדר, עד שהגיעה לעגלת הלחמים, אותה עוד לא הספיקו לפנות. או שאולי, הבינה, היא כבר עומדת מוכנה לארוחת הבוקר, עם החמאה, הריבות, השוקולד למריחה. אני לא אהיה פה מחר, חשבה בעוד היא ממלאת את התיק באריזות הקטנות. כשהיה התיק גדוש, הגיע תורו של הלחם. בתוך סלי קש נחו לחמים מסוגים שונים. את הסוודר ריפדה היטב מבפנים. במיומנות יצרה לה תחתיו שיריון הדוק של בגטים. לגרביים השחילה פרוסות גבינה.

בלב מפרפר עשתה את דרכה בחזרה לחדר. אני כבר לא בנויה לדברים האלה, חשבה כשראתה את עצמה במראת המעלית, חתיכת בגט מגרדת מציצה לה מצווארון הסוודר, שיערה הדליל פרוע ועיניה מתרוצצות, מימיות. היא נעלה את דלת חדרה פעמיים ורוקנה את השלל: שמונה בגטים, תריסר פרוסות גבינה, עשרים ואחת קופסאות קטנטנות של חמאה, שש ריבות זעירות ועוד תשע אריזות אישיות של שוקולד למריחה. נותרו גם הפריכיות, (מזל שהתאפקה ולא אכלה חבילה נוספת), שקיקי התה, הסוכר, סוכריות המציצה ושלוש כוסות המרק בכוס שהביאה מגבעתיים במזוודה. לא רע.

רבקה התיישבה אל שולחן הכתיבה, שם חיכה לה, במרכזו, נייר מכתבים מהודר שעליו הוטבע בדפוס כחול שם המלון ולידו איור של גלי הכנרת. היא הרימה את עט הפלסטיק הכחול וחלצה את הפקק בנשיכה.

״קיטי היקרה,״ כתבה.

״שתינו יודעות שלא קראתי לך קיטי. שתינו יודעות שלא קראתי לך כלל כבר שנים רבות, וגם כשהיית חברתי הסודית והקרובה ביותר, בימים הטרופים, הקרים ההם, לא כתבתי לך אפילו אות. מבחינה זו אנה פרנק היתה חכמה ומוצלחת ממני, מבחינות אחרות עליתי אני עליה. אני כותבת לך את הדברים האלה מבית מלון בעיר טבריה שלחוף הכנרת. ודאי תשתוממי לגלות שהגרמנים עוד יש להם אחיזה בי, לא רק בחלומות הלילה אלא גם בימים. הם אלה ששמו אותי פה, בחדרון קטן בקומה החמישית. מחוץ לדלת העולם משתולל, אבל החדר הזה שקט וטוב, לפחות בינתיים, עד שיתחילו להתדפק. יש לי די מזון, שירותים, מים זורמים ואפילו שני ספרים וטלוויזיה צבעונית. האצבעות פחות רועדות, רואה את כתב היד? זה סימן שלחץ הדם מתייצב. 

אני מצטערת. אינני זוכרת מה היה שמך, והרי אני זו שנתתי לך אותו. היית אדומת שיער, עם תלתלים רכים, גומות בלחיים סמוקות וידיים ורודות, נקיות. תמיד לבשת את תלבושת בית הספר. המשכת ללבוש אותה גם כשנסגרו השערים. בעוד אני הצטמקתי לי והתבליתי בבגדי הישנים, דהויה ובורחת, את נשארת בדיוק אותו הדבר. אולי איבדתי אותך בים? את ודאי התעופפת לך בסערה בין מדינות ושחפים. פה בארץ הזאת כבר לא היינו יחד וגם אני זכיתי בשם חדש ויותר לא הייתי רגינה. אם כך, זה בסדר. תהיי את קיטי, ואני אהיה רבקה. נעים מאוד.

הרבה דברים קרו מאז שהיית לצדי. את חלקם אני מבקשת לשכוח. האם את, ממש כמוני, כבר אינך ילדה קטנה? האם אפשר לדבר איתך על כל הדברים מבלי לחוס? גם אם נשארת קטנטונת עם שיני חלב, הרי מעולם לא היה  איש שיכסה בידיים רכות על עיניינו, שיאטום את האוזניים לאימה. אם כן, לא אחוס, כי אין על מי. אין על מה. את היית לצדי כשאבדו כולם יחד. מגדל צלחות צפוף שהתנפץ בטלטלה. לא נותר אלא לסגור את דלת הארון ולהמשיך. אחר כך נשמטה מידי צלחת נוספת, אבל לא על זה ישבתי לכתוב לך. גם לא על האהבה הגדולה, לא על שני ילדים משלי, לא על חמישה נכדים, להם תמיד די מזון וכר רך להניח עליו את הראש.

החלון שלי משקיף על בריכת המלון. היא ריקה כעת, אבל בבוקר יהיו שם שוב אנשים רבים, שעירים מאוד, והם יצעקו וישירו, יזעמו ויתחבקו, יזרקו מגבות על הארץ, יבלעו קרטיבים צבעוניים ויחטטו בטלפונים החכמים שלהם באצבעות רטובות. מה זה טלפון חכם, את ודאי שואלת, ואני עייפתי מלהסביר. כל היום אני מסבירה. מלאכת התרגום לא נגמרת אף פעם, שתדעי לך, קיטי. השפה לא נחה. לא על הלשון ולא על עור התוף, היא מתהפכת ובועטת. בשנים הראשונות חיכיתי שיעבור לה, שתתייאש, כפי שקורה לילדים בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל היא בשלה.

השעה כבר מאוחרת מאוד, קיטי. בעוד שעתיים או שלוש ודאי תעלה השמש, ואז תבוא לריסה לדפוק בדלתי ולצעוק לי: ׳גברת גרוס? גברת גרוס???׳ אני רואה את הבלבול אוחז בפרצופך המתוק: ׳גברת גרוס?!׳ שמות קל להחליף, קיטי אהובה. הם כמו מים באמבטיה. אבל הם לא יקחו אותך רחוק.

לא אוכל לפתוח את הדלת ללריסה. קיטי, אני לא אהיה כמו אותה ילדה הולנדית. אותי לא יתפסו. אותי לא יציירו בקומיקס ולא ימחיזו מחזמר בברודווי שבו אנו מזמרות אחת לשנייה בכותנות.

השעה מאוחרת ומוקדמת, תלוי אם את ינשוף או פרה. אני עייפה אבל נמרצת. לא רוצה לישון ולא יכולתי לישון גם אילו רציתי. את יודעת שבכינרת השמש עולה בים? פתאום, בזמן שאני כותבת לך, הרגשתי שהיא שורפת לי מעצם הזנב למעלה, לאורך עמוד השדרה, ואז הבנתי שהשעה קרבה. אני לא יכולה להסביר, ולך גם לא צריך. השריפה הזאת הקימה אותי מהכיסא.

שלום לך, קיטי. הגיע הזמן להיפרד.״

את אפה הוציאה ראשון מהחדר. המסדרונות היו ריקים והשטיחים רכים וארוכים. את צעדיה לא שמעה, רק את רחש האוויר באף, יוצא ונכנס, בעוד שיניה חשוקות. צלילי המעלית הקפיצו אותה במקומה. היא נכנסה ולחצה על כפתור קומת הבריכה.

הבריכה היתה ריקה, והלילה עוד שחור. היא הביטה מעלה וראתה את המגלשה הענקית. המתקן המרשים שעומד לקשט את המלון בצינורות עקלקלים ולחלץ מהילדים צווחות של עונג. המגדל שממנו נכנסים לתוך המגלשה כבר עמד במקומו, מדרגות רבות מובילות אליו, אבל בינתיים חובר צינור המגלשה לכיוון ההפוך, כך שבמקום שתתפתל לה ותשפוך את האנשים לתוך מי הבריכה, המגלשה התפתלה לכיוון השני. רבקה הידקה את רצועות תיק הגב, והנה מצאה את עצמה קורעת את סרטי האזהרה ומטפסת על המדרגות הרבות, בדרכה אל סולם המתקן הגבוה.

משהגיעה אליו, טיפסה בשלב הראשון, ואז בשני. המעקה היה קר. אור הבריכה המנצנץ השתקף במעקה הכסוף. רגל-רגל יד-יד, בלי לחשוב, רק לא לחשוב. הם לא יתפסו אותנו, נכון, קיטי? להמשיך בסדר הטוב, בלי להתבלבל. רגל-רגל יד-יד. לבסוף התיישרה תחתיה הרצפה והיא הגיעה ליעדה. הרגליים שלה היו קלות כל כך שחששה לפתע שאולי אבד לה כוח הכבידה והתיק שעל גבה הוא הדבר היחיד המונע ממנה להתעופף. רבקה התיישבה והישירה מבט למטה, אל האדמה הקשה, הרחוקה, ומיד טילטל כל האוי-ואבוי את נשימתה המאומצת. היא הרגישה את קצוות גופה. העצבים התעוררו וחיפשו את השמש בפראות, כמו שדה חמניות.

זה רעיון איום ונורא. אפשר בהחלט לעצור. לשבת עד הבוקר, עד בוא המנקה, המציל, הצוות, ואז לקרוא בידיים מורמות: אני פה למעלה, ניצולת השואה. תפסתם אותי. אחרי כל השנים האלה.

לא.

היא נשמה נשימה עמוקה, סידרה רגליים, אחת לצד השנייה, ועל החיים ועל המוות. רבקה דחפה את עצמה בעדינות קדימה, בעזרת הידיים, אל מעבר לסף.

הסחרור במורד פיר המגלשה האפל החל מיד, מהיר ופרוע. היא התפתלה בתוך הצינור בתנועה חלקלקה ומהירה כל כך, ובכל פעם שציפתה שמעבר לסיבוב הבא תמצא את עצמה באור, הגיע עוד פיתול, ועוד אחד, עד שהפסיקה למנות אותם ולמשש את מיכל הפיברגלס הלולייני מבפנים ופשוט אחזה כצנחנית ברצועות התיק שלכתפיה. כשנפלטה לבסוף מהצינור, פגש גופה את הקרקע: אדמה דלילה בדשא. זה היה מפתיע, אבל לא מאוד כואב. היא ישבה כך רגע, מסוחררת, מצדה השני של גדר המלון, חופשיה.

הדרך אל החוף היתה קצרה. שלטים יפים הצביעו עליו, וכשראתה אותם הבינה שעליה להזדרז כי החשכה מתפזרת, ובתוך דקות ספורות ודאי תציץ השמש מעל מי הכנרת. המים הרעישו ורוח נעימה ליטפה את הסנטר והמצח. הרגליים מצאו אחיזה בקרקע המשובצת אבנים ושברי צדפים. כשקרבה מספיק, עצרה והניחה את התיק הקטן. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו חתיכת בגט.

השמש הציצה. נקודה כתומה שפרצה במהירות, עולה מן ההרים. האור שהפיצה היה קר ותכול.

רבקה פוררה באצבעותיה את הלחם ולחשה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ היא זרקה את הפירורים לכיוון המים, והרוח נשאה אותם הלאה. הדגים שמעו ובאו. הם התקרבו ויצרו מערבולות קטנות, חובטים סביבם בפראות. רבקה פוררה עוד ועוד, והשליכה, במיומנות הולכת וגוברת, מחלקת שווה בשווה, מעט לכאן, מעט לשם ואז באמצע, לכל הדגים הרעבים כולם.

 

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.

"אני שואל, אביבה, מה המוטיבציה שלך?" הוא אמר לה שוב, כאילו לא שמעה בפעם הראשונה, ולכן שאלה למה התכוון. היא התבוננה בו. שיער שחור שסופר בקביעות מדי שבועיים, היא הייתה בטוחה בכך. מכנסי ג'ינס שוודאי היו יקרים, אם כי לא ידעה עוד לפענח את סמלי המותגים. חולצה כמעט מכופתרת, שנלבשה כבר כמה פעמים מאז המגהץ.

"המוטיבציה שלי, אלעד, היא להשמיע את הקול שלי", היא אמרה, "אני רוצה שכולם יידעו שיש לי מה להגיד על הגיל שלנו, שיש לי מה להגיד על הרגע הזה שכולם עוזבים אותך, כי יש להם דברים בוערים יותר לעשות, ואת נשארת עם עצמך ועם מה שיש לך בפנים, אני רוצה שכולן יידעו שאין להן במה להתבייש, שזו בעצם ממלכה חדשה של נשים בלבד".

"מה זאת אומרת של נשים בלבד? זה לא היה כתוב בבריף שהעברת לנו". אלעד נראה אפילו יותר מגוחך כשניסה לרמוז שאולי היא מדברת שטויות.

"אתה יודע שנשים חיות יותר מגברים, כן? אנחנו חיים ביחד, אנחנו ואתם, מזדקנים, ואז אתם נהיים חולים, אנחנו מטפלות בכם כמה שנים, ואז אתם מתים, ואנחנו נשארות כאן, זקנות ובודדות, ואם יש לנו מזל, אז עם קצת כסף ובלי הרבה מחויבויות".

"זה נפלא, אני מזהה פה הרבה מסרים שנוכל לחזור עליהם, ואני אשמח אם תוכלי לשלוח לי בדיוק את המשפטים האלו במייל, שנהיה מיושרים על הניסוח. אנחנו רק צריכים לחשוב על השפה הגרפית שלנו. יש לנו קהל אנין, שלא מתאימים לו הצבעים הרגילים של ורוד פסטל וכחול הייטק".

"אלוהים, רק לא כחול הייטק. ורוד פסטל יכול לעבוד, אם יש לנו ירוק בהיר ולבן. תחשוב על שטיחים של איקאה. כל מה שעובד שם, יכול לעבוד בשבילנו. אני אהרוג אתכם אם אתם משתמשים אפילו פעם אחת באישה זקנה שמתבוננת מהחלון או מוסתרת מאחורי צעיף, או מצולמת מאחור בכל צורה שהיא. תרשום לעצמך בבריף הזה שלך: נשים מביטות למצלמה, נשים זקנות עם קמטים, עם ליפסטיק, בלי ליפסטיק, עם תספורות מגוחכות של זקנות שהשיער שלהן נשר ברובו. ואני. אני רוצה להיות במרכז של הרבה תמונות. ואני צריכה שתשלח אליי כמה צלמים, שיצלמו אותי בכמה סגנונות. ואני רוצה צלמים טובים, שמבינים משהו, לא החברים שלך מהאוניברסיטה".

"רשמתי לעצמי. זה לא יהיה זול".

"לא אכפת לי. תשלח לי הצעת מחיר ואני אאשר".

"נפלא, זה יהיה נפלא. נשאר לנו רק לקבוע יעד מספרי. אני אוהב לקבוע יעדים, כי אני אוהב שההצלחות שלי ברורות, ואף אחד לא צריך לחשוב אם זו הצלחה או לא הצלחה", אלעד היה מרוצה מעצמו על הנאום הקטן הזה, שיחסית לכמות המילים שהצליח להוציא מהפה ברצף היה ממש מגילת העצמאות.

"אלף איש. אני רוצה אלף איש באירוע שלי. שלוש פעמים. שלוש פעמים אלף איש. זה מספיק מספרי בשבילך?" היא צריכה להיות קצת יותר רכה אליו, היא ידעה את זה.

בתור "בהחלט", אלעד קם והושיט ידו ללחיצה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #1:

את בת 70. שום דבר הוא לא כמו שהיה כשהיית צעירה. תודה לאל.

***

היא התבונה בתמונה של צ'יממנדה שהתחילה את כל העניין בשבילה. היא הדפיסה אותה מהאינסטגרם ותלתה על המקרר, כמו שהיו אומרים פעם לעשות בדיאטות. צ'יממנדה לא הייתה יפה במיוחד בתמונה הזאת. שמלה רחבה, בסגנון גלביה, בפסים ברוחב משתנה של ירוק, לבן וכחול, ונעלי עקב אדומות עם רצועות דקות ושחורות. שיער מסופר קצר, לא מוחלק, משקפי שמש גדולות וליפסטיק ורוד חיוור, שהתאים מאד לגון העור שלה. היא עמדה בשיכול רגליים מול המצלמה, החזיקה ביד תיק ערב שהיה כתוב עליו "We should all be feminists" ונדמה היה שהיא אומרת: אם כבר מפורסמת, אני יכולה לפחות ליהנות מזה.

התיק תפס את תשומת ליבה של אביבה. בכל שאר התמונות לא נראה שצ'יממנדה מפרסמת משהו. היא הסתכלה בפרטים של החשבון, וידעה שאת חשבון האינסטגרם של צ'יממנדה מנהלות האחייניות שלה. היא הכירה היטב את פרצי הצחקוק, המבוכות הקטנות, האהבה והגאווה שמלווים דברים שעושים עם אחיינים, וחשבה שהיא ידעה איך צ'יממנדה מרגישה בכל פעם שהיא מקבלת ואטסאפ מאחת האחייניות שלה, שדוחקת בה להצטלם באירוע שבו היא מופיעה באותו ערב, כדי שיהיה מה לעלות לאינסטה.

אבל התיק היה משהו אחר: התיק הזה, עם הכיתוב הזה, של שם של מאמר שצ'יממנדה כתבה, היה שיווק כמעט אגרסיבי, והיא תהתה למה היא השתמשה בו. היא חשבה שהתיק הוא בדיחה, הוא הזדמנות נוספת לומר: אני מפורסמת, אני לא צריכה להשתמש בטריקים זולים ולהצטלם עם התיק שעליו מופיע שם המאמר שלי. היא הרגישה שהיא מתפוצצת מקנאה על האטיטיוד הזה.

אביבה בעצמה הייתה מפורסמת, היא חשבה. לא בקרב הציבור הרחב, הציבור הרחב לא עניין אותה עד עכשיו. אביבה הבינה במה שהם מכנים שיווק, כי הייתה אחראית על הלקוחות במשרד האדריכלים שהיה לה ולזאב. זאב היה אדריכל יותר טוב ממנה. הייתה לו יכולת נבואית לדעת מראש איך ייראה כל דבר שבנו – בית, בניין או מבנה ציבור – רק מלראות את מפת האתר שעליו עתיד היה להיבנות הפרויקט, מלהסתכל על חומרים, מלצייר סקיצה של חמש דקות בדרך חזרה מפגישה ראשונית.

אביבה ידעה את מלאכת האדריכלות, מהשרטוט ועד הניהול הטרחני של הפרויקט, אבל היא לא הייתה נורא טובה בזה. לעומת זאת, היא ידעה להגיע לאנשים הנכונים וידעה מה לומר להם. הם היו זוג בראש משרד אדריכלים, וכולם ציפו מהם להיות אקסצנטריים, כך שאף פעם לא הייתה צריכה לעשות דברים איומים כדי להתחבב על האנשים הנכונים. להיפך, היא יכלה להפגין את מלוא האישיות שלה, ולנפנף באישיות המעט מרובעת של זאב, כל עוד אף אחד מהם לא חרג מגבולות הנהנתנות ופסע בשבילי המלנכוליה או ההיסוס.

עכשיו הכול אותו דבר, אבל אחרת. זאב מת. לא מזמן, פחות משנה. תאונת דרכים. במשרד היא לא רצתה להיות יותר. היא שכרה מנהלת מקצועית, תמרה, שלבשה שחור כנדרש, וניהלה את האדריכלים הצעירים יותר טוב ממה שזאב ניהל אי פעם. בלי שאר הרוח של אדם מבוגר. תמרה הייתה בת 45 בקושי. אבל היא תלמד לעגל את הפינות. את השיווק עשה מישהו אחר, היא לא יודעת מי. היא רק הייתה צריכה לבוא פעם בחודש לישיבת עדכון. היא שנאה את הפגישות האלו, והתעקשה שיתקיימו תמיד בבית שלהם. שלה. היא רצתה להיות צ'יממנדה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #2:

את בת 70. יש לך עוד עשר שנים לחיות. תחשבי על הדבר שהכי רצית לעשות בין גיל 20 ל-30. תתחילי שם.

***

את הפגישה הבאה במטבח שלה פתח אלעד בלי הקדמות מקצועיות. מיד אחרי שהגישה לו קפה, ועוגיות ג'ינג'ר, שחיסל בצורה שיטתית, הוא הושיט יד לתיק הגב שלו. אביבה חשבה שתיק הגב מכוער ממש. הוא הוציא מחשב כסוף דקיק, ופתח אותו. על המסך הייתה תמונה של בניין אדום לבנים, ובקצהו משטח ארובות אדומות, שנראה כמו כתר. בניין בלונדון, בבירור. הבניין הפתיע אותה, היא לא ציפתה לראות בניינים במחשב של אלעד.

"מה אני רואה?" שאלה בחשדנות.

"זו תמונה שצילם QUR, אחד מצלמי האדריכלות הנחשבים באינסטגרם", הוא אמר בגאווה.

"לא ידעתי שיש קטגוריה כזאת", היא העירה ביובש.

"חשבתי על זה והגעתי למסקנה שצריך לחבר בין העבר שלך להווה שלך, זו תהיה דרך טובה להוסיף לך טראסט בדבר החדש שאת רוצה לעשות. אנחנו לא צריכים להגיד את זה במפורש, אבל חשבתי שיש קשר פְרֶשִי בין אדריכלות לאינסטגרם לצ'יממנדה הזאת שלך".

זו הייתה מחשבה עמוקה, ואביבה הופתעה לטובה. "נקודה טובה", היא אמרה, "תן לי לראות". היא גללה למטה את הצילומים של QUR, וראתה שיש לו באמת עין טובה לבניינים, והוא מצליח לתפוס אותם, היא עדיין לא ממש הבינה איך, גם במלוא תפארתם וגם לכל פרטיהם.

"פניתי אליו כבר", אמר אלעד בזמן שהמשיכה להתבונן בצילומים, "הוא נמצא בלונדון, וישמח לעשות לך יום צילומים בעיר. זה יעלה אלפיים פאונד. נוכל לייצר צילומים שיספיקו לחודשים הקרובים", הוא חיכה לתגובה.

"המחיר מקובל עליי. יש עוד אפשרות?" היא שאלה. היא ניהלה אנשים מספיק זמן לדעת שזו לא הייתה האופציה הכי טובה שהוא רצה להראות לה. השנייה תהיה הטובה ביותר. כשעבדה עם משרדי פרסום תמיד שאלה: זו האופציה הכי טובה, או שיש אפשרות טובה יותר? במקרים של אפשרות טובה יותר, הייתה נעמדת בתיאטרליות וקוראת: תודה על העבודה הקשה, אני באמת מעריכה את כל התהליך שעברתם, עכשיו אני רוצה בבקשה לראות את מה שאתם חושבים שהוא הכי טוב. הרבה פחות קל לספוג את התיאטרליות באחד על אחד.

אלעד משך אליו את המחשב הנייד, ועבר לטאב אחר, גם הוא היה פתוח על חשבון אינסטגרם, ובו תמונה של אישה בגילה, ערומה. "אמרת שאת רוצה לראות נשים זקנות, ויש טרנד כזה עכשיו, של נשים זקנות ערומות", הוא אמר. היא רק הרימה גבה. "זה בא עם האשטאג #realistheshit".

היא המשיכה לדפדף וראתה עוד ועוד נשים בנות ששים פלוס, ערומות. זה היה עירום אמנותי, כמובן, שתוכנן להיראות טבעי. הן ישבו על ספות, שכנראה באמת היו הספות בבתים שלהן. הן קראו ספרים. הן שיכלו רגליים על כורסאות גן. הן השקו עציצים, למען השם. הכול היה מאוד אותנטי, מלבד העובדה שהן לא לבשו בגדים. אביבה רצתה להקיא על המסך. "זה נורא", היא פסקה. "אף אחד לא צריך להצטלם ככה, לא צעירות ולא מבוגרות. תביא לי את הקור הזה. למה קוראים לו ככה, אגב?"

"אין לי מושג", אלעד אמר, וחייך חיוך ניצחון.

"אני חייבת לשאול אותך: מה אתה מעדיף?"

"את הראשון", אמר אלעד, ואביבה התבוננה בו בהערכה. "אני תמיד מראה קודם כל את מה שאני הכי אוהב".

"ולדעתך עדיף לי להצטלם בלונדון בקיץ או בסתיו?", היא השתהתה רגע והמשיכה, "אני חושבת שהאדומים והכתומים של הסתיו יכולים להתאים לכל המיתוג, מה אתה אומר?"

עכשיו הגיע תורו להתבונן בה בהערכה, כאילו היה מהדור הראשון של אנשים שיכלו לחשוב מחשבה מהסוג הזה. "רעיון מצוין", הוא אמר.

"רגע", היא קראה, חטפה ממנו את המחשב, והקישה Chimamanda Ngozi Adichi London. היא תהיה שם, בספטמבר. "תראה", היא סובבה לעברו את המחשב בלהט.

"אני מקווה שנוכל לסדר פגישה", הוא אמר בחיוך.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #3:

את בת 70. את רק תהיי פחות בריאה מעכשיו. ואז תמותי. אל תופתעי, תתכונני.

***

אחרי ההמראה, ואחרי העיתונים, היו לה בערך שלוש וחצי שעות לנסות ולכתוב את ראשי הפרקים להרצאה שלה.

"אני לא עד הסוף מבין מה בעצם את מוכרת", אמר אלעד בהססנות לא אופיינית. "אני יודע שאלו הרצאות, והן קשורות לגיל וליכולת לחיות אחרי שאנחנו הגברים מתים", הוא חייך חיוך של צעירים, "אבל מה בעצם את הולכת להגיד בהן?"

"אני לא לוחץ עלייך", הוא הוסיף כשראה שהיא מתמהמהת עם התגובה. "אני רק רוצה להתחיל לשלוח את ההרצאה שלך לכל מיני כנסים, שיהיה לי לאן להוביל את כל האנשים שיגיעו לאתר שלך, וכדי שנוכל להגיע לשלוש פעמים אלף".

מה היא הולכת להגיד? זה קל לרצות להיות צ'יממנדה אם מסתכלים בחשבון האינסטגרם שלה. היא זקופה. היא לבושה יפה. היא עשירה. אפילו בצילומים ברור שיש לה הדעות הנכונות. אבל היא כתבה ספרים. הרבה מהם. ועבים. אביבה ידעה, כי היא התאהבה בצ'יממנדה כשקראה את "אמריקנה" במועדון הקריאה. היו שם רק נשים זקנות כמוה במועדון הקריאה, והן כולן היו לבנות ועשירות ונשואות, בהווה או בעבר. הן חשבו שהמספרת מתעכבת על פרטים לא חשובים. הן חשבו שסיפור האהבה מרגש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. אביבה שמרה את דעותיה לעצמה, והיא ידעה שמדובר ביכולת חד פעמית של סופרת לבנות חיים שלמים.

היא הכירה את היכולת הזאת מזאב. כשזאב תכנן בית, הוא ראה הכול. אביבה הייתה אחראית על החוברות שהיו מחלקים לקונים בדירה לדוגמה בבניינים שתכננו. לפני שהיא הייתה מתחילה לעבוד על חוברת, היא הייתה מזמינה לפגישה את זאב ואת כל צוות הגרפיקה. היא הייתה שואלת אותו שאלה טיפשית: "לאיזו מכולת הם יילכו?" או "נגיד שהם רוצים קרואסון בשתיים בלילה?". ואז הוא היה מסביר לכל הנוכחים בחדר שהאנשים האלו בחיים לא ירצו כלום בשתיים בלילה, כי הם ישנים, ואם הם רוצים משהו, יש מספיק אנשים שעובדים בשבילם כדי שיתחבטו בשאלה הזאת. אביבה הייתה בטוחה שצ'יממנדה יודעת לא רק אילו תחתונים איפמלו מעדיפה, אלא גם כמה בדיוק היא הייתה מוכנה לשלם תמורתם.

לאביבה היה כסף. והיא הייתה זקנה מספיק לדעת שכסף יכול לקנות הרבה מאוד דברים, כולל כמה דברים שאחרים נאלצים לעבוד קשה בשבילם. היא ידעה שהיא רק צריכה לנסח כמה אמירות כלליות, להוסיף להן כמה אמירות פרובוקטיביות, כדי שיהיה לבעלי הטורים על מה להתנשא, בעיקר לבעלות הטורים, היא תיקנה את עצמה, ולא חששה. כשהייתי צעירה, היא התחילה להקיש על המקלדת, הייתי בטוחה שאני וזאב זה לנצח. מתברר שזה היה נכון רק עבור אחד מאיתנו. היא עצרה לרגע. זה יצחיק אותן?

לסדר הרצאת ניסיון, היא כתבה במחברת שהוציאה מהתיק.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #5:

את בת 70. מגזינים נועדו לנשים שאכפת להן. את תתמקדי בעצמך.

***

ההצעה הראשונה הגיעה מהר משציפתה. סניף מקומי של מותג יוקרתי למכשירי כתיבה. היו להם עטים ומחברות ותיקים לנשים. הם ראו כמה עוקבים יש לה באינסטגרם, ראו את הפופולריות הגוברת של הפוסטים ובהם חלקי המניפסט שלה, ופנו אליה בפרטי. היא הפנתה אותם לאלעד.

זאב התעניין בעטים. פעם זה היה דבר. היה לו אוסף של עטים נובעים יוקרתיים. שיפר. קרוס. לקסון. היה לו גם כתב יפה. כשנסע לבד תמיד קנה לה משהו. פעמיים, בעצם. מתנה אחת לפני שנסע, שהיה משאיר לה במקומות שונים בבית. הוא לא בדיוק החביא אותן. אחת הייתה במגירה של הירקות במקרר. אחת על הכרית שלה. אחת במקום של המגבות לבריכה. הוא שם אותן במקומות שהוא ידע שתגיע אליהם. ועל כל אחת הייתה ברכה, כתובה בכתב היד היפה שלו. "אביב העמים", ככה הוא קרא לה. "אביב העמים, מאוד חשוב ללבוש צעיף כשקר", הוא כתב לה פעם. "אביב העמים, לא לשכוח להשקות", בפעם אחרת.

היא דחתה את ההצעה שאלעד השיג מהם.

***

הדירה ברחוב חיסין הייתה אחת הדירות היחידות שעיצב זאב בנפרד משאר הבניין. הוא אהב לתכנן את כל הפרויקט או להשאיר אותו לאחרים. אבל אביבה השנייה הייתה חברה טובה שלהם, והיה לה המון כסף. היא שירתה שנים ארוכות בתפקידים דיפלומטיים נוחים, שלא דרשו ממנה חשיפה אישית. ואחריהן, חזרה לדירה של ההורים שלה ברחוב חיסין, הרחיבה אותה, ואמרה לזאב: "תעשה לי טובה, תפטור אותי מזה. אני צריכה מקום לכל החפצים שלי." זאב יצר סלון במרכז הבית, בשתי מדרגות שקועות, ועל הקירות מסביב יצר מדפים, שעליהם יכלה להניח את כל המזכרות שלה. מכל קיר יצאו דלתות לחדרים נוספים, ולאורך כל הריבוע המרכזי היו ספות נמוכות, שאפשר היה לשבת עליהן בנוחות או לשכב, אם אביבה השנייה הייתה לבדה.

בזמן ההרצאה ישבו על הספות כעשרים נשים בגילים המתאימים. הן אכן צחקו כשהיא אמרה שלנצח עבד רק בשביל זאב. אחר כך הן התרגשו במקומות המתאימים. הן לא התרגשו במיוחד מההצעות של אביבה, ולא נראה היה שהן הולכות לספר על כך לחברות שלהן. ייתכן שהן מכירות אותי כבר הרבה שנים, ואין לי מה לחדש להן, חשבה אביבה. אלעד, שהלך אחרי הצלם שצילם את ההרצאה משתי מצלמות, אמר: "יש לי פה סינקים מעולים". היא חשבה שהיא יודעת מה זה סינקים.

ואז יעל ניגשה אליה ואמרה לה: "אני קוראת אדוקה של דף הפייסבוק שלך".

"תודה", אמרה אביבה.

"אני יודעת שאת חושבת: 'מה יש לקרוא שם?'", אמרה יעל והוסיפה, "אבל יש. ההרצאה שלך היום הייתה יפה, אבל אני מרגישה שהכתיבה שלך יותר מחודדת. אני חושבת שהיא מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת, ואני מרגישה שאת כמו מדריכה שלי".

אביבה לא הספיקה להגיב, ואלעד קפץ פתאום מאחוריהן ואמר: "סליחה שאני מתערב, אבל האם תהיי מוכנה להצטלם ולספר מה עשית בעקבות העצות של אביבה?"

"מי אתה?" שאלה יעל.

"סליחה," אמרה אביבה, "זה הבחור הצעיר שעוזר לי עם כל העניינים הדיגיטליים. קוראים לו אלעד".

"נעים מאוד", אמר אלעד, בדרכו היעילה והבזה-לנימוסים, ובכל זאת הגיש יד ללחיצה.

"נעים מאוד", אמרה יעל ולחצה את ידו. "אם זה בשביל אביבה, אז בטח".

אלעד לא בזבז שנייה נוספת. "אמיר, צלם פה רגע", הוא קרא לצלם, והוא כיוון את המצלמה לעברן. "ספרי לי מה את מרגישה בנוגע לעצות של אביבה". יעל פנתה למצלמה והתחילה לדבר, אבל אלעד קטע אותה ואמר בחדות "לא, לא, תסתכלי על אביבה".

"אמרתי שאני מרגישה כאילו את מדריכה אותי", יעל התחילה במבוכה, אבל המשיכה בטבעיות, "בגלל שאני אוהבת את העצות שלך, שהן מספיק כלליות כדי להתאים להרבה נשים שאני מכירה, ובכל זאת יש בהן פאנץ', שמחדד אותן אליי אישית, שמדי פעם עוזר לי לכוון את עצמי".

"את יכולה לתת דוגמה? הדבר האחרון שעשית בגלל עצה של אביבה".

"השבוע הלכתי לסופר, ועמדה שם בחורה צעירה, אולי בת ארבעים, והיא דיברה בטלפון עם העבודה, וביד אחת החזיקה את היד של הבת שלה הקטנה, וביד אחרת סלסלה עם מצרכים, ובהתחלה קינאתי בה. היא נראתה כל כך חשובה לכל כך הרבה אנשים. ואז נזכרתי באביבה, ונזכרתי כמה טוב לא להיות חשובה לאף אחד, ולהיות חופשיה", יעל צחקה, ואביבה צחקה איתה. אלעד סימן לצלם להרחיב את הפריים כדי שיראו את שתיהן.

***

מתוך הסטורי של אביבה שופמן

אביבה עומדת על במה קטנה במרכז התמונה. מאחוריה חלונות גדולים עם וילונות כחולים, וצינורות חשופים של מיזוג אוויר. בשני צדיה תלויים מסכים גדולים ועליהם מוקרנת השקופית:
לא רחוק היום…
מול הבמה יושבות קבוצות קטנות של נשים בנות 50 פלוס. הן יושבות בגבן למצלמה וניתן לראות שיער צבוע בשלל צבעים. הן יושבות על כיסאות אדומים, מול שולחנות עגולים מעץ, אוכלות ושותות.

אביבה אומרת: "אחרי שדיברתי בשעה האחרונה על ההווה שלכן, אני רוצה להסתכן ולהציע נבואה על העתיד שלכן: אתן תמותו". היא לוחצת על שלט המצגות  ומופיעה שקופית: "לא רחוק היום ואת תמותי." הקהל צוחק.

אביבה אומרת: "באמת, אני לא יודעת בדיוק מתי זה יקרה, אבל זה יקרה. יש פה נשים צעירות… רגע, מה אתן עושות פה? מה לכן ולהרצאה על זקנה, ילדות בנות חמישים שכמותכן? אני צריכה לבדוק את סידורי האבטחה במקום הזה. לא משנה, לענייננו. אם את בת נאמר 65 ומעלה, המוות שלך יותר קרוב מהנעורים שלך, יותר קרוב מרגעי האימהות הצעירה שלך, ויותר קרוב מהטיול ההוא לפריז עם שולה ואיציק לפני שלושים שנה. ובכל זאת, על מה אתן חושבות יותר? על מה שהיה".

הסטורי עובר לתמונת סטילס של אביבה עם קבוצה של נשים אחרי ההופעה. על התמונה כתוב באותיות ניאון: #טוקהאוס #זקנה.

***

"אלעדמוס, אני שומעת", אביבה אומרת לשפופרת, בזמן שהיא נועלת נעליים.

"זה לא עוזר לי שאת שומעת, אביבה, עוזר לי כשאת משתפת איתי פעולה".

"עכשיו יעזור לי אם אתה תשמע, אלעדמוס החמוד. לפני שנתיים הבעל שלי לא חזר הביתה יום אחד. זה יום שגם אני מתתי בו קצת, אתה מבין? הסטורי של אביבה שופמן יצטרך להסתדר בלעדיי היום. בערב ניפגש ואתה תצלם כמה שתרצה".

"אני מבין אותך", אמר אלעד ונשם עמוק, "ואני מצטער. אבל היום יש לך גם הרצאה גדולה".

"תזכיר לי שוב של מי היה הרעיון הזה לעשות את ההרצאה הגדולה ביום של האזכרה?"

"אני מאמין ששלך", אמר אלעד בחיוך.

"אתה צודק. זו הייתה איזו שטות שאמרתי ונשמעה כמו משהו שאומרת אביבה על הבמה: תהפכי את המוות לחלק מהחיים, או איזה חרא כזה, נכון?"

"נדמה לי. אני לא זוכר את הציטוט המדויק".

"זה לא בבריף שלך, אני מבינה".

"אביבה, אל תהיי כזאת".

"אלעדמוס, אתה נחמד. נתראה בערב".

כבר היה מאוחר, וזאב עוד לא חזר הביתה, אבל היא לא דאגה במיוחד. הוא יצא עם חברים שלו לחגוג יום הולדת של אחד מהם במסעדה ביפו. היא הניחה שהוא בטח החליט לחזור הביתה ברגל. היא כיבתה את האורות בבית, והשאירה לו את האור שנהג לכנות: האור למי שחוזר מאוחר — הוא תוכנן ככה שהוא מאיר את דלת הכניסה ואת המרחב הציבורי, אבל לא מפריע בחדרים. היא נשכבה במיטה בפיג'מה שלה ונרדמה לזמן מה, ואז העיר אותה צלצול בדלת. היא הרגישה את כל החלקים הפנימיים שלה שוקעים מטה אל הקבר, ובו בזמן קופצים החוצה, לחנוק את השליח. 

 

בלילות סערה ואופל היו הם רצים ברחובות הנרדמים ולפידים בידיהם, ואיש לא ראה את פניהם ואיש לא ידע את שמותיהם. והד הצעדים של ארבע עשרה רגליים והבהובם של שבעה לפידים החרידו את העיר הנמה. ונשיבת הרוח הכבירה וקילוחי הגשם הניתכים מלמעלה לא יכלו לכבות את האש הצהובה של הלפידים. הם היו עוברים במהירות את כל הסמטאות הצרות והעקומות ורצים דרך הגשר הארוך, שברזלו היה מתכופף תחת כובד גופותיהם, והיו עומדים מול בית עץ קטן-ישן והיו מחכים. והדלת הנמוכה היתה נפתחת לה אט, ואשה קטנה וכפופה היתה מופיעה במסגרתה. בקידה עמוקה ומבלי להגיד מילה, היתה מכניסה אחד מהשבעה אל חדריה. ובכל יום זכה לזה אחר. והיא היתה סוגרת אחריה את הדלת וששת הנשארים היו מכבים את לפידיהם, והיו מרכינים את ראשיהם והיו מחכים.

האשה היתה מביאה את בחירהּ אל החדר, ומתרפקת עליו בגופה הקטן הלוהט ומנשקת אותו, ולא היתה מדברת דבר וחיוך לא פיקֵחַ על שפתותיה…

והגשם היה מטפטף אל פנים הבית דרך הגג הרעוע והיה שוטף את השניים, והרוח היתה פורצת והיתה מייללת בחדר הריק והיתה מרעידה את התריסים מבחוץ. והם לא הרגישו דבר…

וכאשר היתה החשכה מתפזרת ודמדומי בוקר אפורים וגשומים הביטו בעין סוקרת אל החלונות, היתה האשה מתעוררת ולוקחת בשתי ידיה את ראשו של זה אשר על ידה… והיתה מקרבת את פניה אל פניו והיתה מסתכלת בעיניו, ופיה היה מתעקם מתוך ייסורים ושפתיה לחשו: "לא, הרי זה לא אתה!" והיא היתה מרחיקה אותו מעליה, והיתה הולכת אל פינת החדר ומביטה משם בעיניים ריקות וקרות, והוא היה קם ויוצא את הבית.

ושוב עברו כל השבעה את הגשר, והיו זוחלים כצללים בסמטאות צרות ועקומות, והיו בוכים ונאנחים חשאית.

ובימים העגומים, כאשר השמים היו חתיכת עופרת גדולה אחת, בימי סגריר כהים וכבדים, היתה האשה הקטנה משוטטת ברחובות העיר. גבה היה כפוף ושמלתה היתה אפורה ומלוכלכה ושולי סודרה האפור היו מתבדרים באוויר. ופניה היו חיוורים וברק לא היה בעיניה השחורות. היא דמתה לעטלף פצוע, שאינו מוצא לו מקום. וכולם ראו את פניה ואיש לא ידע את שמה. היא היתה נחפזת תמיד בין המון האנשים והיתה מביטה בפני כל גבר הנפגש בדרכה. ואיש לא ענה לה בבת שחוק.

ופעם היו השמים גבוהים קצת יותר והאוויר מעט יותר טהור וקר. והיא רצה בערב דרך הגשר הארוך אל ביתה והברזל הצבוע היה מלגלג והיה צוחק תחת צעדי רגליה הקטנות. והרימה פתאום האשה את ראשה וראתה לפניה אחד, שעמד למולה והביט המימה. הוא היה גבה קומה והדור. מעל שכמו ירד קיפולים-קיפולים רדיד לבן של שֵׂער חולד-הרים. עיני תכלת האירו את פניו הצעירים ושערות כסף ירדו על לחייו ועטרת נגוהות כחולים הזהירה על ראשו. היא ניגשה אליו והביטה בפניו והוא חייך. לקחה את ידו והובילתהו אל ביתה הרעוע. והוא נאה ונפלא הלך אחריה…

והלילה היה קר, ופרפרי שלג ראשונים היו יורדים מן השמים והיו מפרכסים באוויר והיו מתרפקים על הארץ. ושבעה אנשים עם לפידים דולקים עמדו מול דלת הבית הישן שמעבר הנהר וחיכו. ואולם הדלת לא נפתחה ואיש לא יצא לקראתם. והם התחילו דופקים ודופקים בדלתות ובחלונות ולא השיבו להם. והרוח כיבה את אש לפידיהם, והקור הלך הלוך וגדול משעה לשעה והם התחילו קופאים…

וכאשר התפזרה החשכה ואורות בוקר רעננים ועליזים צחקו בחלונות, התעוררה האשה משנתה. היא לקחה בשתי ידיה את ראש זה שעל ידה וקירבה את פניה אל פניו והביטה לתוך עיניו ושפתיה לחשו: "הרי זה אתה!" ולחייה האדימו, ועיניה ושערותיה הבריקו בבת אחת והיא הרימה את ראשה וראתה כי התקרה מלמעלה לה גבהה וחדרה נהדר ומלא זוהר. ולבה היה קל והיא צחקה.

וכאשר הקיצו אנשי העיר ויצאו מבתיהם, ראו משתאים ונדהמים הכול – פלאים מעבר לנהר. שבעה פסלים, אשר לפידיהם בידיהם, שמרו את שעריו. ולפידי הקרח מוארים בקרני החמה צחקו והבהבו באלפי צבעים.

(1929)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

הם השקיפו מן הגבעה של הְרַדְצַ'אנִי אל הרחובות שגלשו ממנה לכמה כיוונים, נגלים לעיניהם מבעד לעצים שצמחו במורד ועמדו בשלכת אדומה-צהובה. היה זה יופי אוורירי נושא-אושר.

אחר-כך היא ראתה שהוא כבר לא מסתכל על הנוף אלא על נערה אמריקאית בחצאית ארוכה רחבה וסניקרס ששערה הבלונדי אסוף לפקעת נתונה ברשת. היא הפנתה את ראשה לכיוון אחר אבל חשבה על האמריקאית, והאושר לא בדיוק נעלם כי היופי האוורירי עוד היה שם, אבל עכשיו כבר התקיים במעין בועה נפרדת שלא היתה לה עוד כניסה אליה.

הם קרבו אל קתדרלת ויטוּס הקדוש והתבוננו בחזיתה. הוא סיפר לה על אדם שנסע לטיול מאורגן באירופה, ומכל ארץ שהגיע אליה שלח גלויה. בראשונה תיאר בפירוט את הדאוֹמוֹ של פירנצה והסן-פייטרו ברומא, בשנייה דיווח בקיצור על כנסיות הנוטר-דם והסן-שאפל בפריס, בשלישית הזכיר רק במשפט את קתדרלת קלן. ואחר-כך הופיעו בגלויותיו רק האותיות ABC. "מה זה ?ABC", שאלו אותו כשחזר.

Another Bloody Church" ", הוא ענה.

היא חייכה כדי שלא ייעלב וציינה לעצמה שזו הבדיחה הכי מפגרת ששמעה ממנו. הוא אמר: "אני אוהב כשאת מחייכת, מיידל'ה" וחיבק אותה, והיא סלחה לו על בהייתו באמריקאית והשעינה ראשה על כתפו. חודש קודם לכן בקולנוע בתל-אביב הקרינו פרסומת לבייגלך שהתחילה בשאלה: "מיידל'ה! מה עם הבייגל'ה?", ומאז ברגעי חיבה הוא קורא לה מיידל'ה. היא בת שלושים וחמש. הוא מבוגר ממנה בשבע שנים.

במקומות שלא כוסו פיח שחור בהקה קתדרלת ויטוס בשמש בצבעי דבש. גבעולי-אבן צמחו לגובה על-פני זכוכית החלונות, מסתיימים בפרחי-אבן שמילאו את הקשתות המתעגלות. 

היא הביטה במגדל הפעמונים שהתנשא מולם לגובה אדיר. בקומתו השלישית זהר בספרות זהובות על-גבי לוח שחור שעון. עיניה התרכזו בו. הספרות היו רומיות, ונקודות-זהב הפרידו בין ספרה לספרה לסימון חצאי השעות. מחוג-הזהב היה קצר ובקצהו חץ דמוי-לב. לא היה שם מחוג נוסף. למה רק מחוג אחד, שאלה את עצמה.

את התשובה מצאה בתפר בין הקומה השלישית לשנייה. שעון נוסף, הרבה פחות בולט מהראשון אם כי זהה לו בגודלו, היה קבוע שם. ללא עיגול-רקע, מחוברים ישירות אל קיר הקתדרלה, ריחפו שם הדקות.   I, II, III, IV  עבור ארבעת רבעי השעה, וביניהם, על קו-המעגל, נקודות-זהב, אחת לכל יחידה של חמש דקות. מחוג ארוך, שגם בסופו היה נעוץ לב, גמע פיסת דרך בין נקודה לנקודה אחרי רטט קצרצר.   

"תיראה" אמרה לו בהצביעה על השעונים, ממשיכה להביט בהם כמהופנטת.  "פיזרו את הזמן בין שני שעונים".

"כן", הוא אמר, ושאל: "לא נאחר, מיידל'ה? כבר עשרים לשתיים".

היה עליהם להיפגש לצהריים עם זוג החברים איתם הגיעו לכאן.

לפני שעזבו את שטח הקתדרלה הוא הלך לשירותים והיא חיכתה לו ברחבה. זוג עבר שם. לפתע הגבר התמוטט. גופו התחיל לפרכס. ראשו הקירח נחבט שוב ושוב באבני הרחבה הקשות, הצהובות. אשתו, נאה, לבושה בהידור, הורידה את מעילה הבהיר ודחפה אותו תחת ראשו. אנשים ניגשו והציעו עזרה, היא הנידה ראשה לשלילה, כנראה מורגלת היתה בדבר. ובכל זאת, כל-כך מותשות היו פניה.

"אפילפסיה, כנראה", הוא אמר כשחזר. היא אחזה בידו.

מסכנה, חשבה כשירדו מהגבעה. באו לטייל, ליהנות, ופתאום.    

בדרכם אל כיכר הסְטַרֶה-מֶסְטוֹ חצו את גשר קארל. הנהר היה כחול, זרוע הבזקי-שמש. בקצה הגשר הוא ניגש לרוכל לקנות להם מים מינרליים. היא הביטה אל הנהר וחשבה על השעונים. על כך שלא בגחמת-עיצוב סתמית הפרידו ביניהם. היתה שם כוונה…

"היי, ליידי", קרא מישהו מאחורי גבה. היא הסתובבה וראתה צוענייה צעירה שבזרועותיה תינוק עטוף שמיכה לא נקיה. בחצאיתה הרחבה, הארוכה, נאחז ילד כבן שמונה. פני הצוענייה היו יפות ומרושעות, ופני הילד מרושעות אף יותר. "דולר, גיב מי דולר", אמר הילד ודחף אליה את ידו. היא רצתה לפתוח את התיק ולתת לו משהו, אבל הוא עצמו נאחז כבר בתיקה ופניו היו מאיימות. היא חשבה על הדרכון והארנק והמצלמה שבתיק והביטה בתחינה בעיני האם שהחזירה לה מבט של עיקשות ודבקות במטרה.

"היי! היי!", הוא הגיח מאחור, שני בקבוקי מים מינרליים מציצים מתרמילו. הוא ניתק את ידי הילד מתיקה וגירש אותם משם.

 "תשתי", אמר לה, "תירגעי", ופתח לה בקבוק מים, "מטורפים לגמרי, אלה". היא שתתה מעט. אסירת תודה היתה, גם על שגירש אותם, וגם על כך שפתח לה את הבקבוק, כאילו אינה יכולה לעשות זאת בעצמה. אלה השעות, אמרה לעצמה. אלה הדברים החשובים. זה שהוא מסתכל באחרות, זה כלום, אלה הדקות. אינו בוגד בה. אלה רק מבטים. זה הלוח הזניח.

בכיכר הסטָרֶה-מֶסטוֹ הם אכלו צהריים במסעדה שמול בית-העירייה. לעירייה היה צמוד מגדל שבחזיתו גלגל-מזלות ענק ומעליו שעון אסטרונומי גדול אף יותר. תזוזה חלה בקרב הדמויות שהיו קבועות מימינו ומשמאלו של השעון האסטרונומי. השלד צלצל בפעמון שבידו, ושלוש הדמויות האחרות נענעו ראשם לשלילה. "זה המוות", אמר חברם, שהחזיק את מישלן פראג פתוח על השולחן. הוא הצביע על תמונה, בה ניתן היה לראות שביד ימינו מחזיק השלד פעמון, ובשמאלו – שעון חול. "והאחרים הם אוהבי החיים הטובים, שלא בא להם למות. הנה זה, המתיפייף עם המראה. וזה עם שַֹק הכסף. והשלישי, עם המנדולינה".

החלונות שמעל לשעון נפתחו, ושנים-עשר השליחים עברו בזה אחר זה מחלון לחלון.  

היא הרימה ראשה אל השמיים וראתה שנעשה מעונן.

תתעלמי משטויות, אמרה לעצמה, זה סתם הורס לך את היום. את הטיול. את החיים. מפל גרגרי החול בשעון של השלד, תזכרי אותו. בשביל הפרופורציות.

החברים סיפרו על הסיבוב שעשו בשדרות וצלאב, והם סיפרו על ביקורם בהְרַדְצַ'אני. חברם אמר שהקומפלקס המסובך של מצודת פראג היה ההשראה של קפקא לכתיבת "הטירה", ושלא נעים לו להודות, אבל הוא לא הצליח לגמור את הספר הזה. "זה בסדר", היא אמרה, "גם קפקא לא הצליח לגמור את הספר הזה". כולם צחקו. בן-זוגה נשק לה, הטביע בכתפה נעירת-חמור צוהלת, וסיפר גם לחבריהם את הבדיחה עם ה-ABC.

אחר-כך הם עלו אל ראש המגדל. הבניינים שכיתרו את הכיכר ניצבו על-גבי ארקדות ונראו מלמעלה שטוחים וקלילים כמו מגזרות נייר.

היא ציפתה בשמחה לקונצרט שבכנסיית ניקולאס הקדוש, הצחורה, הבארוקית, שאותה ראו מראש המגדל. היא הציצה במדריך שבידי חברם. תצלום הפּנים שלה היה מרהיב. קירות בוהקים מלובן היו מעוטרים פיתוחי זהב, אור זרם פנימה מבעד למחרוזת החלונות שבכיפת התקרה המצוירת.

אבל כשירדו מהמגדל, גשם חזק התחיל לרדת. הם נמלטו לתוך גלריה. תערוכה נפחתה שם זה עתה והיא היתה גדושה בסטודנטים. הצ'כיות הבהירות ארוכת הרגליים הצטופפו לפני כל תמונה, גזרותיהן דקיקות, שיערן ישר. סמוך למפתן עמדה סלסלה גבוהה מוארכת ובה עשרות מטריות נוטפות מים.

"עכשיו כל אחד יבחר לו מטריה, זה חופשי כאן" צחק חברם כשעמדו לצאת מהגלריה.

היא חייכה. גם בן-זוגה חייך, ואמר:

"עכשיו כל אחד יבחר לו צ'כית יפה. זה חופשי כאן".

חברם הבחין במבוכתה. חיפש מה לומר, ומִלמל: "אז 'הטירה' היא יצירה לא גמורה… כן, נכון בעצם, שכחתי".

היא התעכבה לפני שיצאה מהגלריה, כדי ללכוד בעיניה למשך דקה נוספת את קטע הכיכר הנשקף מחלון הגלריה, עם ענף עץ הדולב הנדחף לתוכו בחוצפה עליזה. הוליכה את מבטה לאורכם של פיתולי הקישוטים האדומים סביב חלונות הארמון הצהוב שמאחורי הדולב, כאילו יירגע הכאב, יתמוסס ויתפוגג באמצעות החלקת-המבט הזאת. היא חשבה: כמה יפה העיר הזאת. הארמונות, הגשרים, הכנסיות, הרחובות. תיהני ממנה. והוא… הוא אוהב אותי. הוא מגן עליי מפני צוענים. בנסיעות הוא נושא את המזוודות שלנו, אחת בכל יד, מרים אותן מעלה-מטה ומחייך אליי לסמן לי שלא כבד לו. הוא בריא. לא צונח פתאום, מפרפר, ראשו נחבט אל אבני הרחוב. אני אוהבת אותו. זה מה שחשוב.

כל השאר, אלה רק הדקוֹת. אבקת נקודות-זהב על קיר קתדרלה.

בדרכם אל המאלָה סְטראנָה הפך הגשם לטפטוף דק, עד שפסק.

הם הגיעו אל כנסיית ניקולאס הקדוש – חרוט עגול, רחב, ענקי, לבן, עם כיפה ירוקה לראשו. צמוד אליה, גבוה וצר, ניצב מגדל הפעמונים.

"זה יפהפה", היא אמרה. "תראה כמה שהיא… הדורה. "ואתה יודע, מוצארט ניגן על העוגב שתיכף נשמע".  

הוא חיבק את כתפיה ונשק לה.

אני חייבת, חשבה. אני חייבת להגיד לו.

"למה לך צ'כית יפה?", שאלה. "הרי  אני – כאן".

"כן", הוא אמר. "אבל אני לא יכול להשוות אותך לצ'כית בת עשרים".

היא השפילה את ראשה. כשהרימה אותו, הכנסייה היתה מגושמת וכבדה כמו פּילה לבנה.  

"בואי", הוא אמר. "הקונצרט תיכף מתחיל. חייבים להיכנס כבר לכנסייה הזאת, השד יודע איך קוראים לה. איך, באמת? את טובה בדברים האלה, מיידל'ה".

"מה זה כבר משנה", אמרה. "מה זה חשוב. Another bloody church".

 

הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי לחוש אליה כחץ מקשת.

היא הייתה לבדה, לרגלי דקל, לפני חנות נטושה, סביבהּ הטינופת שלה, ואף על פי ששררה חשכה גמורה, היא הייתה מוארת בקרן אור שהסתננה מפנס הרחוב במידה שיכולתי לראות את פניה המאובקים ואת התכווצות שריריהם הקטנים ואת התאדמות עיניה המצטמצמות ומתרחבות לסירוגין במנגנון מכאיב מעורר רחמים. דומה היה שבבדידותה ובחשכתה היא מבקשת רחמים משֵׁדי המחשכים. מבטי החליק אל כפות ידיה, היא לחצה בהן על בטנה התפוחה תחת מלבושים בלים, וכשראתה אותי השתתקה פתאום ובהתה בפני בעיניים קבועות במקומן ובפנים ריקות מהבעה כפניה של מומיה פרעונית. ואז אמרה בתמימות גמורה:

"אתה יכול ליילד אותי? התינוק יפלח אותי אם לא תעשה את זה."

אמרתי לה בלי לחשוב: "למה שלא תלכי לבית חולים?"

היא חייכה חיוך שמנוני כהה, כבד.

"אני לא יכולה ללכת, ואין לי כסף לשלם למונית, וגם לא לבית החולים, אין ביקום שום דבר מלבד הלירה.

היא פלטה יללה עמומה ואיבדה את הכרתה, ממלמלת דברים מבולבלים כשיכורה. הייתי אובד עצות. לא היו לי אלא חמש לירות לשלם על האוטובוס הביתה והשעון הורה על עשר וחצי. יש רק עוד חצי שעה עד תחילת העוצר, ואחרי שטאטאתי ושטפתי את רצפת בית הקולנוע אני עייף כל כך שלא אוכל לסחוב אותה על הגב, וגם אם אסחוב אותה, שום בית חולים לא יקבל אותה, ואין בעיר הזאת בית חולים של צדיקים.

בתוכי פנימה לחש קול שלא יכולתי לקבוע האם קול של מלאך הוא או של שד ארור:

"מה לך, אתה? האל אשר ברא אותה יכול למצוא לה מוצא. ואתה דאג לעצמך… בעוד חצי שעה יש עוצר. רוץ להשיג את האוטובוס האחרון. ומחר בבוקר תבוא ותמצא שהיא יָלדה תיקן גדול והוא משוטט על ידה ומגלה את העולם הסובב אותו במחושיו ובעיניו הבורקות."

עלה על דעתי רעיון: שאנסה לסחוב אותה אל המדרכה של הרחוב ואולי ימצא אותה סיור של משטרה והם ייקחו אותה לכלא ויביאו לה מיילדת או רופא על חשבון הממשלה.   

 הסיור לקח את שנינו.

אולי הרופא צדק במידת מה: ריח הזוהמה והטינופת של הפרשות מחלת המין שלקתה בה באמת היה עז וחודרני ובלתי נסבל כלל ולכן הוא ביקש מהמנקָה שתסיר את שיער הערווה שלה, עם הכינים, הסירחון וההפרשות המצחינות, ושתרחץ את החלק הזה היטב במים חמים ובסבון פנול ותשים עליו חומר חיטוי.

אחר כך הוא הלך לרוקן את מעיו בכיור וקילל את היום שלמד בו רפואה וגניקולוגיה ומיילדוּת.

המנקה אמרה לי: "עזור לי. בבקשה!"

והיא אמרה: "אני מתה."

הפועלת נזפה בה ברוגז: "מוּתי. מוּתי. הניחי לנו ונוּחי."

כשפיסקה את שוקיה המלוכלכות החומות, המנוקדות בעקבות של המורסות, היא שקעה בחצי עילפון, מתמסרת לחבלי הלידה ולהנאה מן הכאב של הצירים.

כשהופיעו טפריו הקדמיים, קטנים, לבנים, רעננים וענוגים, היינו אחוזי תדהמה, אני והמנקה, ושקועים בתרדמה דמיונית דביקה שהפילה עלינו, במנגינת רגאיי שהסתננה אלינו ממשרד הבריאות השכן, שריקת העכברושים, נהמת הים, צריחת העורבים, השחורים, רעם פתאומי, פטפוט צמיגי שנפלט מנקבוביות הקירות ונקבי הטבורים, פיסות הבדים הכבדים הלבנים, צמר הגפן הספוג דם המפוזר פה ושם.

פתאום חשנו קור למראה ראשו המוארך המחבק את חלל התא ועליו שפמיו השחורים הזעירים, טבולים בריר דביק שקוף וצמיגי. אחר כך אמרה לי המנקה:

"הרגשתי דברים דולקים, כאילו נחתו עליהם ירחים מאירים קטנים."

אמרתי:

"התמלאתי דיבור מוזר לא מובן, שחנק אותי."

בציר האחרון הוא קפץ החוצה בחינניות ובזריזות, כאילו צלילי מנגינות הרגאיי הזרימו דם בעורקיו הצעירים.

הוכחתי בדברַי לאגף החקירות הפליליות כי מזמורי הקוראן, המיית היונים, שירי האהבה לא באו ממקור מסוים, ואין אנו יכולים לטעון כי יש בינינו מישהו שיכול לכונן הרמוניה בקיפאון הזמן.

באותו רגע נשרו זה אחר זה רטיבוּת הדקל, ציוץ הזמירים, ונפל כוכב והאיר את פאתי המזרח של העולם. ואז הוא פקח שתי עיניים שחורות אופטימיות, ניער מעצמו את הריר, ובטלטלות עזות הוא נבח לפני שקפץ מהחלון אל המדרכה.

"אולי לא אאבד את מאור עיני, אבל אהיה עיוור יותר, כי אין מי שמסתכל בי ורואה אותי".

סאראמאגו

 

סעיד פותח את הדלת שתוי. הארנב קופץ פנימה. מתחילות הבעיטות ושניהם צועקים.

"מה אתה עושה פה? זה המקום שלי."

ואז הוא מושלך בבעיטה עזה אל מחוץ למקפיא המקולקל.

בארץ הזאת זרם החשמל חזק והמתח גבוה כל כך שהמפסקים אינם נשמעים לך כשאתה מנסה לכבות את האור. החשמל  הכרחי כאוויר לנשימה. יש כאן שמש חשמלית שזורחת יומם ולילה. אין כלל אורות נמוכים, ולכן, מכשירי חשמל רבים מתקלקלים, כי אין דרך לתחזק אותם, שהרי תחזוקה מחייבת לכבות את המכשיר כדי שהעובד לא יתחשמל.

בבתי המגורים ובבתי החולים ננקטו אמצעים שונים לעמעם את האורות בשעת הצורך. בבתי החולים מכסים את הנורות בקופסאות קרטון משוחות בצבע שחור ומצמידים את הקופסאות לקיר במסמרים כדי ליצור תחושה של חושך. בבתים, התושבים מכסים את הנורות הקורנות ביריעות קנבס עבה, או באריג שחור גס,  מה  שגרם לעליית מחירי האריגים הגסים השחורים.

סעיד שם לב לחושך לאחר שגורש מביתו. הוא מתיישב על הרצפה ומכה על ירכו הימנית: אני  שניקיתי את הבית הזה כשהחתולה הארורה ההיא יָשנה בו. גירשתי אותה וחברי סמיר עזר לי. הוא נתן לי חומרי ניקוי ואמר לי: "אתה צריך לנקות את המקום הזה." אני לא מבין איך קאסם המנוול משתלט לי על הבית בגסות כזאת, בלי נקיפות מצפון. אני אתלונן עליו במשטרה. זכותי לעשות זאת, אנשים.

 קאסם זה עצמו היה חבר שלי עד לפני כמה ימים, אז איך הוא מתכחש לחברות הזאת? ואיפה אני אמצא בלילה הזה, בקור הכלבים הזה, מכשיר אחר? מה עשיתי שזה מגיע לי?

ארנב המדרכה פורץ בבכי תמרורים, מנסה להדק את ה"דִשדאשה"[1] המרופטת הקרועה אל גופו כדי לאטום את הפרצות, מוחה את דמעותיו, ופתאום, כמי שנזכר במשהו, ממשש את הקעקוע שעל זרועו הימנית, ודמעותיו מחייכות, טעונות חמימות נסתרת.

הוא עובר למדרכה שממול אל בית הקפה שבעליו שכח לכבות בו את הרדיו. הקריין אומר: "הפרלמנט יקיים מחר את ההצבעה על ההחלטה לחלק מגרשים למגורים לבכירי השלטון." סעיד מושך כמה שקיות שמוטלות לידו ומגלגל אותן בין ידיו למשהו דומה לכדור, שישמש לו כרית. הוא משתרע על האדמה, נאנח ונושם נשימה עמוקה. הוא נרדם וקול עצמותיו המתפוקקות מתערבב  בנחרותיו. הוא צוחק בשנתו וצחוקו מתגלגל ורועם , הייתכן שהוא חולם?

הגשר

המשלחות מתכוננות לזרוע את חלומותיהן במסע הבא. התמימות של סמר רצה אחרי הארנבים היפים, ואחד מהם נעלם במאורתו. הילדה בוכה, מצפה שייצא, מרכינה את ראשה אל  הבור ההוא שבין העצים ומנסה לחפש אותו, כי עכשיו יש לה שלושה ארנבים במקום ארבעה.

השחפים  מרחפים מעל החידקל. הגשר פותח את שעריו לאלפי אנשים – ראשים שעוד לא הבשילו ועוד לא באה העת לקוצרם[2] , וראשים כבדים מדאגות ואנחות. הו אללה עֶזרי,  סומך העשוקים, תן לנו את מבוקשנו, אנחנו העניים חסרי-הכול! אימאן כורכת סביב גופה את גלימתה הישנה המאובקת ודוחפת  לפניה את ילדיה, אחלאם ועומר ומוחמד וזייד ועלי: תחזיקו בי, ילדים. אלוהים מצווה ועלינו לציית. בַּאבּ אל-חַוַאאֶג' אינו משיב את פניו של איש ריקם[3]. הילדים נעים  עם המשלחות לעבר הכביש.

חברוּת

סעיד מתעורר בבוקר ויוצא לשוטט ברחוב אל-מֻתַנַבּי. כולם חבריו ואין לו  חבר. סמיר, העובד באחת הספריות, מרחם עליו ומגיש לו כוס תה ופרוסת לחם: "אני נשבע בחידקל ובפרת, שאיני מבדיל ביניהם. קאסם גנב ממני כשישנתי. היה לי קצת כסף. התעוררתי ולא מצאתי בכיס כלום. קאסם המנוול, שגזל ממני את הבית."

"הו סעיד, חוס על עצמך. יום שישי היום. זה יום הפרנסה שלך, האל יפצה אותך. נחפש לך מקום אחר. שמע, אחד החברים השאיר לך אתמול דִשדאשה חדשה וקצת אוכל. בוא איתי להתרחץ וללבוש את הדִשדאשה שלך."

"היום יום עבודה, ואם אלבש דִשדאשה חדשה, תאבַד הפרנסה. אני אוהב אותך, ידידי, כי אתה איש טוב ואינך גונב."

הוא שותק רגע קל וממשיך:

"שמע, אתמול הלכתי עם חבר שלי לדוג, והוא, בכל פעם שהוא מרים את החכה הוא מעלה דג שמן וגדול אבל מחזיר אותו לנהר. ואני, בכל פעם שאני מעלה את החכה, אני מקבל איזה עשב, או נעל קרועה מהזוג של קאסם טַנבּוּרי[4]. כששאלתי אותו למה הוא עושה זאת, אמר לי שיש לו כלי קטן לצליית דגים והוא מחפש דג שמתאים לגודל של הכלי…"

סמיר צוחק.

"שמע, אני רוצה לבשר לך שקיבלתי תשעה מיליון דינר ושיפצתי את הבית אחרי שקרס. אבל הבכירים משאירים אותי ונוסעים למצרים או לסוריה, איני יודע לאן. תמיד הם נוסעים ולא מטפלים בעניין שלי, למרות שהתיק הושלם, ואני עוד חייב להם שלושה מיליון דינר!"

"מה ההבלים האלה, סעיד? אתה מדבר דברים מוזרים היום!"

"תמרח עליהם ריבה והם יהיו מתוקים מאוד. ללכת לקנות לך? תן לי כסף, כי לי אין כלום."

תמונה למזכרת

סעיד מתכונן לטקס היומי שלו. תחילה הוא פונה לכיוון החידקל, מרים את ידיו, קורא את פסוקי ה"פַאתיחה", מושיט את כף ידו הימנית כדי שתתמלא מים, מקרב אותם אל אפו, מנשקם ומנסה להחזירם למקומם. ממשש את הקעקוע במעלה זרועו, פונה הצידה, והם עוברים והוא מתרגז ולא מתאפק וצועק: "Why you inside?, בואו הנה ואני אצטלם איתכם למזכרת." ואז הוא קופץ אל בין בעלי העור הלבן והעיניים הצבעוניות, שיש בחברתם גם כהי עור. הם מחייכים אליו בזהירות, והוא קורא לסמיר: "בוא, בחייך, צלם אותי איתם במצלמה שלך!"

סמיר נענה לבקשתו בחיוך, אבל סעיד אומר בליבו שהוא יתלה את התמונה בשירותים הציבוריים. לא לפני שיירק עליה כמה פעמים…

סוף סוף יוצא הארנב של סמר ממאורתו ומשחק עם חבריו. הארנב מרחוב אל-מֻתנבּי נעלם, ואיש אינו יודע היכן הוא בדיוק, אולי הוא יושב באיזו פינה ושותה יין, מבכה את אהבתו הישנה.

צוואה

אימאן, אל תשכחי להתפלל למעני, אולי ינחה אותי האל בדרך הישר ואחדל לשתות, ואולי קדורי בעל החנות יעלה את שכרי היומי במקום לאיים עלי בפיטורים, ואולי ימציא לי האל עבודה במקום אחר, טובה יותר מאשר אצל קדורי המנוול. את יודעת שאני מסגר מצוין, לולא השתייה. אני אוהב את השתייה, אימאן, וגם אותך אני אוהב מאוד. אני מפקיד בידיך את הילדים. התפללו שם למעני, בקשי  את המשאלה. היכנסי ב"באב אל-חואאג'", וקשרי למעני  את השרך הירוק ההוא אל החלון, אל תשכחי, ופזרי שם את כל רצונותינו. האמיני לי שהאימאם מוסא אל-כאט'ם אוהב אותי מאוד. אני מרגיש שהוא יהיה לי מליץ-יושר  הפעם, האמיני לי. הוא יודע שלא גנבתי כלום, ואני אוהב אותו מאוד. לכו לשלום…

חֲיֵה אָתה

פמליה של איש ביטחון מפורסם עוברת מאחורי סעיד, וכשהאיש יוצא ממכוניתו מצטרפים אליו מאחור קצינים רבים שצועדים ברחוב אל-מתנבי לכיוון הנהר.  כשהם מתקרבים, הארנב רץ אחריהם במהירות ומדקלם בקול רם:

            טין טין טרא טין טין טרא

            " חֲיֵה אתה, אני מַתִּי אחריך

             והמשך להתרחק כרצונך

             שארית האהבה נותרה  בנפשי, ונעלתיה אחריך".

הוא עוצם את עיניו ומאותת בידיו, נבלע בשירתו כליל. אחדים מהקצינים מנסים להרחיקו ולמנוע ממנו ללכת אחריהם, אבל אחד מהם אומר לחברו: עזוב אותו, סתם מסכן. סעיד שומע אותם: שתוק, שתוק אתה, אף מילה! הקצין מתעלם ממנו והוא ממשיך לשיר.

אהבה ראשונה

לפני כשלושים שנה התאהבתי בנערה, נערה מבַּצרה, יפה כמו הודית, שמה היה סוּהֵיר מוחמד. הייתי צופה בה עובדת במספרה של נשים,  מחכה כל יום שעתיים וחצי עד שתצא ממקום עבודתה, רק כדי להתבונן בה מרחוק. ואז התוודיתי לפניה על אהבתי, והייתי בקשר איתה שנה וחצי, בלי לגעת בה. אלוהים עדי שלא נגעתי בה, היא הלכה אתי פעם אחת לפארק אל-זַוְראא והבאתי לה קובֶּה אבל הוריה אילצו אותה להינשא לבן דודה. בימינו, סיפורי האהבה מכוערים, משום שהגברים נהיו פתיינים. הם "חמורים"…

כך אומר לי סעיד, שריח המשקה נודף ממנו. הוא מתנודד והולך בקושי. הוא שתק רגע, והמשיך מרחוק: אבל אימאן…

דמעות התנוצצו בעיניו וקולו נחנק בגרונו. הוא הסב את פניו ונעלם.

עולי רגל

יום שישי הוא יום בואם של עולי הרגל לרחוב אל-מֻתנבּי – אנשים זורקים אבנים קטנות באופנים שונים ומשונים. כל הרחובות נחסמו – זה גם הזמן שעולי הרגל חוצים את הגשר בדרכם אל קברו של מוסא אל-כאט'ם. אבל הדרך אל האל במכה החלה בבגדד, ומי שהלך בה הוא "כתונת עו'תמאן". כתונת עות'מאן[5] גם  היא זרקה אבנים קטנות…

איזה יום שישי ואיזה רחוב ואיזה גשר, מה זה קשור? עות'מאן נהרג לפני אלפי שנים! לא ולא, עות'מאן נהרג לפני שנים, לא, עות'מאן  ילד בכיתה א' בבית ספר "חידקל"!

סמיר בוכה על  גדות החידקל: "… אתה לא נעת'ל הו, עות'מאן."[6] עות'מאן עדיין כוכב עיראקי שצף על הנהר.

מים חמים

הארנבים מברישים את פרוותיהם לאחר שהילדה  ניקתה אותן במיטב חומרי הניקוי וענדה להם סרטים ססגוניים שמשתלשלות מהם אבני-חן צבעוניות ובכל אחת מהן חרוז כחול במרכזה. וכשאחד הארנבים מכרסם גזר גדול, היא מוחאת כפיים בעליצות.

"אמי, אמרי לי בבקשה, מה זה חוקה והפגנות? למה בכל מקום אנשים יוצאים לרחובות ומניפים שלטים? ראיתי את זה בטלוויזיה אתמול."

"אנשים דורשים את הזכויות שלהם, חביבתי, וחיים של כבוד – שיהיו להם אוכל ותרופות וביטחון."

סמר הקטנה בוהה, ושוקעת במחשבות עמוקות ורציניות. 

סמיר גורר את סעיד להתרחץ וללבוש את הדשדאשה החדשה שלו, סעיד מתעקש לא לגזוז את שערו הארוך. קבאב, קבאב, היום אני לא אנבור באשפה, אני אוכל קבאב כמו האנשים החשובים מאוד…

בעודו אוכל, נשפכו עליו פתאום מים חמים מאוד. הוא צרח וחש שחום אימים פושט בכל גופו ומלהיט את גפיו התחתונות. הארנב בוטש ברגליו באדמה, וצורח: בני כלב, אחחח, אחחח!

הדִשדאשה החדשה שלו נקרעת, האוכל מתפזר, העור התקלף מגופו, כמו נחש שמשיל את עורו,  פרוות הארנב שרופה כולה. דם  נוזל. דלי ריק גדול מושלך.

סמר הקטנה מוחאת כפיים, הארנבים שלה עברו סוף סוף את הדרך שהתוותה להם וכינתה "הגשר". הם חצו אותה בקלות רבה.

כתונתו של עות'מאן

 

המעריצים נדחקים כדי לקפוץ פנימה לחידקל. שמועה מתפשטת: יש מחבל בתוך הקהל המצטופף. בהלה משתררת, ומודיעים על פרצות חדשות בתוך החידקל, שמטביעות את הבקשות בכוח לפני שהן מגיעות אל הדרך היעודה. בגדים צפים, החידקל לובש גלימות שחורות, נעליים מתפזרות, המון רב זועק לעזרה מתוך הנהר: עות'מאן,  הו עות'מאן, בוא אלינו, הו עות'מאן!

עות'מאן קופץ וחבריו בעקבותיו, קריאה נאחזת  בקריאה וגלימה בגלימה, ומשאו של עות'מאן כבר כבד , והסלעים מושכים אותו. האם רדף אחרי השחור? האם ביקש דף לבן לחידקל?

אימאן וילדיה ואלפים אחרים ישנו בחסות כריש המשאלות, עד שפני החידקל ילבינו סוף סוף את כתונתו של עות'מאן. סמיר מכה על חזהו וצועק: אוי לנו, כבר עברו אלף שנה וכתונתו עות'מאן עדיין צפה על החידקל!

 אילו ידעתי מי הוא ששרף אותי, הייתי שורף לו את הבית! מה הם רוצים ממני?  אני בעל "ארמון שעשוע"[7]? אילו שאלו אותי, הייתי נותן להם את הדִשדאשה במתנה במקום כל זה.

סעיד בוכה וכואב, וסמיר נותן לו משחות ותרופות. המשורר אל-ג'וואהִרי מתהפך על משכבו האחרון , יוצא החוצה ומצביע באצבע המורה על החידקל: "הו מכת המוות, הו סערה סופה, הו פגיון הבוגדנות, הו עלי הזית…"[8]

הפגנה

 

סמר הקטנה מושכת בשולי שמלת אמה: בואי, בואי, אמא, תראי את הארנבים, בחייך!

האם פוסעת אל הגן ואומרת לבתה: ילדתי, יש לך הרבה בקשות בזמן האחרון. פתאום היא רואה את הארנבים מתרוצצים בגינה ועל גבם גיליונות נייר קשורים בסרטים צבעוניים. היא פוערת את פיה בתדהמה, אינה מאמינה, מתקרבת עוד אל הארנבים, וקוראת בכתב יד מסולסל:

"אני רוצה גזר גדול

"אני רוצה ארנבה לשחק איתה

"אני רוצה מיטה לישון בה

"אני מאוד אוהב את סמר."

האם פורצת בצחוק: מה זה, סמר? הפגנה של ארנבים?.. והיא מוחאת כף אל כף ואומרת: אלוהים אדירים! מוכרחים להיפטר מהארנבים האלה לפני שאת משתגעת. את חושבת רק על ארנבים!

והקטנה צורחת.

האביב בוא יבוא

 

אני שנאתי את העולם,  ואיני רוצה שמישהו ישנא את העולם. החיים יפים, ויש אביב שיגיע לעיראק למרות הסתיו. הוא מצביע בכף ידו וקורא: אבו אחמד, אבו אחמד, תיזהר, יש הרבה אנשים בסירה שלך, תיזהר, יש איתך ילדים!

הוא ממשש את זרועו, מחייך בעצבות למרחקים, מפשיל את שרוולו המרופט כדי שאראה את הקעקוע – לב גדול וכתוב בו השם אימאן זייד עומר אחלאם מחמד עלי.

סעיד עוזב אותי, הולך אל אמצע רחוב אל-מֻתנבּי, וצועק: אני רוצה כרית. החלטתי לישון היום על כרית, ולא על המדרכה. אני רוצה כרית. אני רוצה כרית.

הוא צוחק בקול רם, כאשר מישהו מגיש לו כרית, משליך אותה על המדרכה, נשכב, ומניח את ראשו עליה, מתחיל לבכות ולצחוק ואומר: החיים לא שווים שיכבדו אותם, רק האהבה… ועוצם את עיניו, עוצם את עיניו לנצח.

הארנבים של סמר ממשיכים להפגין בגינה, אך הפעם הם נושאים שלטים "לא זזים מכאן".


[1] סוג של גלבייה.

[2] הרמז לאל-חג'אג' בן יוסף, מושל עיראק בשלהי המאה השביעית, שנודע באכזריותו. בתחילת שלטונו נשא נאום ואמר לנתיניו: "אני רואה ראשים בשלים, שבאה  העת לקוצרם". אמרה זו היתה לפתגם נפוץ.

[3] "שער המשאלות" – כינויו של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, נינו של החליף עלי, שמקצת השיעים מאמינים שהוא מגשים את משאלותיהם.  

[4] עשיר קמצן שתיקן את נעליו שוב ושוב, והיה למשל ולשנינה.

[5] כתונתו המגואלת בדם של החליף עות'מאן, אשר נתנה לחליף מועאויה תואנה להאשים את יריביו ברציחתו והביאה בעקיפין להתפלגות המוסלמים לסונים ושיעים.

[6] נעת'ל היא מילה בעלת מטען היסטורי-אסלאמי שלילי. נאמר עליו שהוא היה איש מצרי בעל זקן ארוך שדמה לעות'מאן בן עפאן, הח'ליפה השלישי. אויבי עות'מאן קוראים לו נעת'ל כשם גנאי.

[7] ארמון שהיה בבעלותו של גביר יהודי, שאול שעשוע שמו, והשם היה למשל  לעושר מופלג.

[8] מתוך שיר של המשורר העיראקי מוחמד מהדי אלג'וואהרי, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי ערב במאה ה-20.

כל לילה אבי עושה את הדרך מבית-הקברות אל ביתנו. אני שומע את צעדיו בגינה ומעמיד פני ישן כשהוא מחפש את מקלו שהחביא בארוני. אני משאיר לו את הדלת פתוחה, וחומד לי לצון אתו. הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר.

אני עוקב אחריו בחצי עין עד שכוחו תש והוא מצטנף על הרצפה אומלל ונואש. אני קם מהמיטה ואוחז בידו ומלווה אותו עד שער בית-הקברות, לפני שיתעוררו בני הבית. הוא נכנס באמון ובביטחון ואני עוקב אחריו מרחוק ורואה אותו נעלם בין הקברים.

מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מן המקל, להשליך אותו לנהר, למשל, או לשבור אותו על גדר הגינה. אדרבה, מזמן שהחלו הביקורים הליליים של אבי אני שומר עליו אף יותר מקודם. אחרי כל ביקור אני מוחה צלקת שהמקל השאיר ביום מן הימים. אחת על כתפי הימנית, אחרת על השוק השמאלית שלי, והרבה צלקות קטנות שמפוזרות על עורי ומתחתיו.

מחיתי כמעט את כולן חוץ מאחת, שהשארתי לסוף הרשימה, לא ידעתי היכן היא על עורי או מתחתיו. ביקור אחד שלו, אחרון, והעניין יסתיים ואמחה את כולן. בפעם הזאת אתן לו להצטנף שעה ארוכה אומלל בפינת החדר ואחכה עד עלות השחר, או עד שיכבוש את גאוותו ויבקש במפורש שאלווה אותו אל קברו לפני שתזרח השמש.

אבל הוא לא בא שלושה לילות. היעדרו הדאיג אותי מאוד: האם תפש שאני חומד לי לצון אתו? או נואש מלמצוא את המקל שלו?

בלילה הרביעי החלטתי לחפש אותו – אולי טעה בדרך או נפלה עליו תנומת קברים ארוכה? ויהיה לנו ביקורו זה ביקור אחרון, ואחר כך אשאיר לו את המקל על קברו ושוב לא יצא עוד בלילות, מת ועיוור, אל תלאות הדרך.    

בשעה שתיים לאחר חצות יצאתי מחדרי בשקט, נזהר שלא להעיר את אמי שמשאירה את דלת חדרה פתוחה קצת, אחר כך חציתי את הסלון והגינה, והמשכתי בדרכי אל בית-הקברות. לא חשבתי איך אשכנע את אבי לבוא לבקר אותנו בפעם האחרונה, לא הייתה לי בראש תוכנית מוגדרת – וכי יש מת שאינו מייחל להזמנה כזאת לטיול לילי להשיב בו את נפשו באוויר צונן?

בשער בית-קברות ראיתי מרחוק שתי דמויות רפאים נעות שאת תווי פניהן לא יכולתי לראות בחשכה. התקרבתי בשקט והתחלתי לעקוב אחריהן מאחורי העץ הגדול. אמי הסתערה על אבי במקל והוא ניסה לחמוק ממכותיה בלי לזוז ממקומו ובלי להוציא הגה.

ממקום מחבואי שמעתי אותה אומרת לו:

אמרתי לך, ארור שכמוך, שלא תכה אותו בראש, שלא תכה אותו בראש כי תהרוג אותו.

מיששתי את ראשי, הדם היבש כיסה בו פצע עמוק.

כעבור רגעים אחדים גררו השניים את רגליהם בעייפות ובכבדות ופניהם מועדות הביתה.

ואני עברתי את שער בית-הקברות ונעלמתי בין הקברים הבלועים בחשכה. 


*מתוך קובץ הסיפורים "ההזמנה C345", הוצאת אלמותווסט, מילאנו, 2018.