Write Stories

אני מתהלך בין כותלי בית ההורים היתום, לקיר מצהיב אחד של חדרו אומר בשקט "ששששששששש", ואשמת אביו עונה לו דבר מה בשתיקה. אני שואל את התקרה, "אתם שומעים?", ופחדי האב משיבים לו, "אל תפחד מהשתיקה". אני קורא דרך החלון אל העץ "זה אבא שלי שתלה על עץ דעת הטוב" ונפש הרפאים האבהית אומרת בלי מילים, "שתיקה היא רק צל לא חושך מוחלט". איבר מינו קרא בקול רופס, "אני חייב לראות את האמת העירומה", ובמראת חדר השינה רואה אני את פני אביו ושפתיו מוזזות ללא הגה: "אני מקווה שהבנת את מכתב פרידתי". אני שם אוזנו לחור ברצפה והאוויר בו דובר "נשמו נשמות את כל המילים היפות שלכן", ובאוזנו האחרת אומר אבא מעולם האמת אל עולמו של הבן, "העולם יפה יותר בלעדיי". המסך סביב צוואר אני נדלק לרגע לאמור "עולם בו השקר טוב כאמיתה", ואביו ממשיך בקולות אמאבא "טוב כמו אמך לפני שפגשה בי". המראה קראה "הסוף כל כך קרוב שהוא כבר מאחורינו" ומר עולם גילה באוזניות המוזנות זין כי "לפני שאביך עזב אמך אמרה לו כי אתה דומה לו".

אני שתה קצת וודקה ואמר "הסוף או ההתחלה, בינתיים שיהיה לחיים", וזרק את הכוס על תמונת אביו שעל שולחן המטבח. בקול דומע הביעה בפניו התמונה: "אמרתי לאמא שאתה יותר אני משהייתי עצמי". פעמון התנור צלצל ואני העולל הגדול לקח את הבולבול הממולא לפיו בעוד נקבו של האיבר אומר, "הפין הזה לחך אנין מתאים טעים". אני רץ להקיא באסלה שם השתקף אליו האב והסביר, "בדברים האלו דיברתי את משאת נפשי". האני העולל הגדול קם ואמר כמו היה בתוך תוכנית טלוויזיה: "היתום אחים שלי הוא היצור הכי פחות בודד כאן כי השתיקה תמיד איתו". הוא נזכר במשפט שאמר לו אביו, כשישן הילד אותו לילה בו נעזב, "התשכים לשכוח אותי", והשינה ענתה לו בלב הילד, "לילה טוב אבא, מקווה שיהיו לך חלומות אמיתיים". העולל מתעורר מהחלום ומגלה כי הוא גדול מדי לעולמו וצועק לעצמו בפה פעור כמו פצע "שקט!". הוא קם מן המיטה ומביט במאוורר התקרה, ואשמהמה של אמו אומרת "אמא לא אשמה". דיבור מדבר מאליו מעבר לשפה הפצועה, "הקשיבו, הקשיבו טוב לאוזנכם". אמא בפחד מכה בעור תוף העולל הגדול: "לא אמא אשמה אתה הוא המפחד ממנה". אני פותח את החלון וצווח בחדווה "זאת אמא שלי גונחת, מתעלסת עם עץ החיים הרע". רוח הפרצים של אמא חודרת אל הבית ואוחזת שוב בנפש אני מקרקרת: "אל תעזוב אותי לנפשי". היא אוחזת באיבר מינו וזה מפזם "עץ, ענף, עלה, תמיד היא מתעלסת עם משהו כשאני מגורה". בשפת אמה מפצירה בו אמו "אל תעזוב מלבדך הכול רק מילים". אני מנסה לשאוף פנימה את כל רוח האמא וחושב, "היא לא צריכה אוויר יש לה אותי, את אהבת חייה". הוא מנסה לבלוס את דמות האם בתוך עולמו הקטן כגופו העולל אך אפילו קולה של אמא עולה על מידותיו ומרעיד אותו בהתוודות שקרית: "הלוואי והיית כל עולמי". מסך הטלוויזיה שוב מואר לחיים ומנחה השעשועון אומר לאמא, "בלבלבלבל פונטיוס הצלוב את מנה חמה!". אמא מנסה לחקות את קול אני האב וגורסת בשיניה כי "אבא לא עזב אותך רק אותי". אני העולל הגדול מנסה להביט בקול אך רואה רק מוות, וזה אומר: "אני נולדתי יתום ההיעדרות תמיד אוחזת בכפה נפשי". אני מתחיל לצחוק בעוד אמא משנה גרסתה: "אבא עזב כי אמרתי לו שאתה לא ממנו".

אני המותש מכל הרוחות והשדים מוזג וודקה, מרים את הכוס לחיים ואומר "למוות!". רוח הפרצים נשבה במפרציו כמו אם מלטפת ומלחשת "אני לא רוצה למות בלעדיך". אני נגס בשאריות ארוחתו כדי למתן את טעם הוודקה ואמר בפה מלא מוות, "אני לא יכול להפסיק לאכול את הבולבול הממולא דם הזה", מחוריו שהתירו בו שיני האני אמר הבולבול בקולה של אמא, "בבקשה אל תדרוש עוד דבר מלבד למות עמי". אני סיים את המנה וגיהק: "מלבד הוא דבר יחסי, אחי, אני תמיד מלבד דבר זה או אחר ביחסיי עם האחר". אני דידה החוצה אל הגינה להקיא בשלולית. רגע לפני ראה בה בת דמות אמא שואלת: "לא תשכחני לעד?" והילד קרס לתוך המים העכורים, ממלמל "אני רק רוצה לשחות עד קצה החיים" ונרדם במי האפסיים, מדבר בנים לא נים "לילה טוב אמא לכי לך לאיבוד ללא אני בחלומי המיתי". בחושך החלום עלה קול צעקה ״שתקו כבר״, והעולל הגדול התעורר באשמה ואשמאמא אמרה זה לא הכול היה בגללי, וקולה קולם של אמאבא. נרעש מהדואט בלחש הזה עבר בין כל קירות הבית הכה בהם וקרא נחרד, ״הנה  הם מדברים שוב אם ואב״. הוא שמע את קולם שוב כעת מבעד לחלון, אומר בפחד נוקש שיניים ״אם לא נאכל זאת שוב נמות״. אני העולל הגדול נחפז להשליך את השרפרף המתקלף שמנפץ את הזגוגית ורואה את אמאבא מציעים זה לזו פרי מעץ הדעת חיים ואיברי המין שלהם אמרו נוטפי עסיס ״אבאמא אוכלים ומשתגלים ואנחנו הולכים ומשתגעים״. אבאמא אמרו "זין על לשון האם, נדבר רק בנשימות ריקות מופשטות״ והנשימות הכו כנגד פניו של אני כמו שוטי רוח. הוא לקח אוויר והתריס נגדו ״אני לא יצאתי לאוויר העולם הוא נכנס בי״, אך אמאבא לא שמעו דבר והמשיכו בדבריהם כאילו היו עולם מקביל שלם, "ננשום כך עד שלרגע העולם יעלם". המקלט נדלק שוב והמרואיינת שהורידה אלף קילו בנשימה נכונה אחת אמרה, "אלוהים מת! אללה שהיד! אנחנו גדולים יותר מישו!". אמאבא הסתודדו בעודם צורחים באוזני אני בנם (העולם יעלם ולרגע לא נהיה אב ואם רק גוף וגופה). אני סגר את החלון וגילה כי העץ פרץ את הרצפה וביקע התקרה ומענף מפואר אחד אני העולל הגדול תלוי חיוור כביום מותו ואומר לאב דמותו, "כמה מדברים המתים כמו ששתקו במשך החיים". מתחת לגופתו חבוקים היו אמאבא ומחליפים מילים חליפות: "נהיה- שניים-לשנייה-מפץ-מרוכז-של-שייכות"

 אני כבר שתה הישר מהבקבוק אך לגם מהר מדי ונאלץ לירוק חושב לעצמו: "איך אין מזרקות אלכוהול בגני העיר". אמאבא הפנו מבט ראשון אל אני ואלי לומר, "לא נסתפק במות נשיקה רק בסוף גמירה". המילים העלו בנו תחושת קבס ורעב אז מיהרנו ללקק דגדגן ממותק, אך נאלצנו להודות "דבר לא יעביר את חוסר הטעם". פניתי לבן דמותי והבענו שנינו יחד עם אמאבא משאלה גדולה, "לא רק נזדווג גם נתרבה". נוצה נשרה מגופו המת של ת'נטוס התוכי ובן דמותך אחז בו וכתב עמה כאן בדיו דם "כמה אתה בודד כמו אפס או אחד חצי או שארית". אמאבא שאלו את עצמם, "יש מקום בעולם לשלושה אנשים?" ואני שפך מהוודקה על ראשו מסנן בין הטיפות, "אני רוצה רק לטבוע כמו עלה דעת בנהר החיים" אני מביט בשלולית האלכוהולית. הוא רואה את אשמאמא אומרת, "כשאלוהים התאבד הוא פירק את משפחתנו". רואה את הראי אומר "כשאמרתי את מילתי הראשונה אבי רחוקי נהיה לאילם". רואה את פחדם אומר, "אבינו נהיה לאילם וציווה לי כוחת אליליים מעבר לשליטתי". הוא רואה את לשון הנחש הכרותה מדברת, "רק כשאכל אבא מעץ חיי בלע לשונו שהמשיכה לנוע בדום". רואה את יענת הנפש מצייצת "רוח אבינו בשאול נלחמת בנשמתנו נשמת עליון מי יבלע את כל האמא שנותרה". היענה מחזיקה את איבר המין האבהי במקורה, והאיבר פוער נקב וקורא: "אמרו לאמא שאבא גמר במכנסיו כשהיה תלוי על העץ התנחם בזה". הלשון הכרותה גערה באני, "אם תרצה להשקיטנו עליך לדבר בלשונות אמאבא באקסטזה אורגזמית". משב רוח פרץ והעיף את איבר המין האבהי במערבולת, והאוויר בה נשא הכרזה דרכו "לפחות הנשימות האבהיות האחרונות היו בטעם אוויר זרוי זרע". הטלוויזיה סביב צוואר אני נדלקה ומר עולם התראיין לאחר זכייתו והתריע: "עליך לבלוע את כל הבועות במעופן ללשון אם ימתקו, ללוע אב מרור". חשמל המכשיר יצא משליטה והוא החל להישרף ואני העולל הגדול התעורר מעושן והשתעל, "אהההה זה קורה שוב אני נולד הנה אני נולד הנה אני". אמאבא קטעו דבריו וחיבקו אותו בתוך חיבוקם שלהם ודובבו אותו במקומו, "השניים מחבקים אותי ואני נלחץ מכווץ". אני העולל הגדול ראה את אשמאמא אומרת "והנה אני מת לא אשמתי אשמהמה יכול לקרות לכולם". אני צעק כמו להניס את כל המדברים אליו ובשבילו במקומו מתוכו ובקולו "אני גדל גדול מדי לחיבוק אין מקום בעולם לשלושה אז אמאבא נפרדים וכבר איני מזהה עוד את עצמי בעיניהם".

העולל הגדול שותה טיפה אחרונה של וודקה ודיבר לתוך פי הבקבוק, "אני ספינה טרופה הכניסני לתוך גופך". אמאבא ניתקו מגע ואני האב אמר, "אינך מזהה עצמך בעיניי כשעולה בהן טיפת הלחלוחית המלוחה". בעוד אמא אוכלת בולבול ממולא וצוחקת לעצמה "הערלה הזו טובה כמעט כמו העטרה", העולל הגדול אמר למצלמה דמיונית, "הלוואי שהייתי יותר משארית בריתם ההורית המגורש כערלה". אמא ואני האב תלשו נוצות מכנפי יענת הנפש והישירו מבט אל ילדם, "שומע? הנה צלילה של בדידות המתים" והרפו אחיזה והנוצה צללה והכתה בקול מפץ גדול ברצפה. אני שאל את שנמנע כל חייו מלשאול, "אתם אוהבים?" דמות האב נמסה כשעוות נר נשמה ולחשה, "אני רק רוצה לצוף על זרמי התת תודעה", ואילו אמא כיסתה את העולל בשמיכה כליל ולחשה, "לילה טוב תת אני הריני שמה נפשי בכפך". העולל הגדול התעורר ובעולם שרר שקט מושלם. אני לקח את שבר בקבוק הוודקה וחתך וריד, לקח נוצה בת יענה ורשם בשלולית האלכוהול, "שקט, לעולם לא אשתוק כל עוד המתים מדברים", ורשם על בטנו, "דיבור, והם מדברים רק כדי שאני אשתוק" ועל העץ כתב "התפּוח התפוח הזה נפל הרחק מעץ הטוב והרע", וכתב על איבר מינו בשבילי לבלבל זה כמו סקס נערי". הוא סימן באוויר את האותיות: "אני אוהב לראות אוויר רועד מפחד מה אגיד". הוא הסיר את הטלוויזיה מעבר לראשו, נוטפת דם שנשפך על ראשו והוא כתב על קרחתו "משחו אותו אני המשיח או החמור". הוא הביט בעצב בליבה של הטלוויזיה המתה וכתב עליה, "משיח מת תחת רגליו של חמורו". הוא לקח את כוסו מכיסו וצבע באדמדם, "הרימו כעס לכבוד הסוף" ועל הצלחת הריקה עיטר "לא נשאר כבר מין לאכול ובלי תאבון נותר רק רעב". הוא נשף על הנוצה בכל מהותו וחשב "אין בעולם בדידות כשל יתום חבוק בין אם ואב". הוא קרא אל כל שקרה ונקרה בדרכו לרגע זה כאן "לילה טוב חלום לילה טוב סיוט"

הוא דידה מדממם ושיכור אל מיטת אם ואין אב, פצח בזמר נשכח, "זהו וידויי האחרון / מכתב פרידתי / אני הולך להיאבד הולך לעולמי שלי / אתה לא תעשה לנו את זה. / לא מספיק שעזבת אותי /  יש עוד אנשים בעולם אתה יודע / זהו וידויי האחרון / אני מוכרח לעשות עולם לעצמי / כי העולם יפה יותר בלעדיי / יפה יותר בשניים / יותר בשניים / ששששששש…"

 השלג פסק בשעות הבוקר. הוֹריקאוָה יָאסוּקיצ'י ישב בחדר המורים של המחלקה לפיזיקה והביט באש שבערה באח. היה נדמה שהאש נושמת. להבותיה הצהובות התרוממו בעצלתיים ושקעו שוב לתוך הגחלים הכהים. זו היתה עדות למלחמתה המתמשכת של האש בקור שמילא את החדר. יאסוקיצ'י דמיין בעיני רוחו את הקור הקוסמי מחוץ לכדור הארץ, והתמלא במעין תחושת הזדהות כלפי הגחלים המאדימים.

"הוֹריקאווה!"

יאסוקיצ'י הרים את מבטו אל מיאמוֹטוֹ, הפיזיקאי שעמד מול האח. מיאמוטו, שהרכיב משקפיים לקוצר ראיה, עמד וחייך בנעימות מתחת לשפמו הדליל, ידיו בכיסי מכנסיו.

"הוריקאווה, ידעת שגם אישה היא גוף פיזיקלי?"

"זה שאישה היא בעל חיים, אני יודע".

"לא בעל חיים. גוף פיזיקלי, אני אומר לך! גם אני גיליתי את העובדה הזאת רק לאחרונה, ובעמל רב".

"הוריקאווה, אל תקשיב ברצינות למה שמיאמוטו אומר".

את הדברים האלה אמר הָסֶגָאווה, שהיה גם הוא מרצה לפיזיקה. יאסוקיצ'י נפנה אליו. הסגאווה ישב בשולחן מאחורי יאסוקיצ'י ודפדף במחברות בחינה. על פניו, בעלות מצח גבוה ומקריח, היה נסוך חיוך דק של מבוכה.

"מוזר מאוד! חשבתי שהתגלית שלי דווקא תשמח אותך, הסגאווה. הוריקאווה, אתה מכיר את העיקרון של מעבר חום, נכון?"

"מעבר חום? משהו שקשור בחום של חשמל?"

"אתם, אנשי העט, חסרי תקנה".

מיאמוטו הכניס יעה מלא פחמים לתוך האח, והלהבות השתקפו בדלתו הפתוחה.

"כששני גופים בעלי טמפרטורה שונה באים במגע, החום עובר מהגוף החם יותר אל הגוף הקר יותר, והמעבר ממשיך עד שהחום של שני הגופים משתווה," התחיל להסביר מיאמוטו.

"אבל זה ברור מאליו, לא?"

"זה נקרא עקרון מעבר חום. ובכן, נניח שאישה היא גוף פיזיקלי, כן? אם אישה היא גוף פיזיקלי, ברור מאליו שגם גבר הוא גוף פיזיקלי. ולפיכך, במקרה הזה, אהבה היא שוות ערך לחום. כשגבר ואישה באים במגע, אהבה, כמו החום, תעבור מהגבר הנלהב יותר אל האישה הנלהבת פחות עד שמידת האהבה שלהם תשתווה. זה בוודאי מה שקרה גם במקרה שלך, הסגאווה…"

"יופי, התחלנו!", אמר הסווגאה, אך קולו התמלא דווקא צחוק של אושר, כאילו דגדגו אותו.

"נגיד ש- S הוא המרחק שעוברת כמות החום E בתוך זמן T, כן? H היא טמפרטורה, X הוא המרחק ממקור החום, K הוא מקדם מוליכות החום התלוי בחומר. אם כך, נבחן את המקרה של הסגאווה".

מיאמוטו ניגש אל לוח קטן והתחיל לכתוב עליו משהו שנראה כמו נוסחה, אך לפתע הסתובב והשליך את פיסת הגיר בייאוש.

"מה הטעם להתגאות בתגלית שהגעתי אליה בעמל כה רב, מול הדיוט כמו הוריקאווה! בכל אופן, נראה שההתלהבות של הארוסה של הסגאווה התפתחה בהתאם לנוסחה".

"אם באמת היתה נוסחה כזאת, היה הרבה יותר קל לחיות בעולם הזה", אמר יאסוקיצ'י.

הוא מתח את רגליו והביט בהיסח הדעת על הנוף המושלג מחוץ לחלון. חדר הסגל של המחלקה לפיזיקה היה ממוקם בחדר פינתי בקומה השנייה והשקיף אל מגרש הספורט ומתקני ההתעמלות, אל שדרת האורנים שמעבר למגרש, ואל בנייני הלבנים האדומות שמעבר לשדרה. וגם אל הים. במרווחים שבין הבניינים אפשר היה לראות כיצד מתמרים הגלים הכהים.

"ואם כבר מדברים, גם מצב הסופרים בכי רע. איך הולך עם הספר האחרון שלך?" שאל מיאמוטו.

"ללא שינוי. לא נמכר בכלל. נראה שלא נוצר מעבר חום בין הסופר לקהל. אגב, הסגאווה, מה קורה עם החתונה שלך? עדיין כלום?"

"לא. יש רק עוד חודש, אבל בגלל כל ההתרוצצויות אני לא מצליח ללמוד. אני לגמרי מותש".

"עד כדי כך אתה חסר סבלנות, שאתה לא מצליח ללמוד, אה?"

"מה אני אעשה, מיאמוטו? קודם כל, אני צריך למצוא לנו בית, ואני לגמרי מותש מזה שאין בתים להשכרה. בסוף השבוע שעבר כיתתי רגליים כמעט בכל העיר, אבל גם כשהיה נדמה לי שמצאתי משהו, אמרו לי שכבר סגרו עם אנשים אחרים".

"מה עם האזור שלי? אם לא אכפת לך לנסוע כל בוקר ללימודים ברכבת".

"האזור שלך קצת רחוק מדי. שמעתי שמשכירים שם, וגם האישה מעדיפה את האזור, אבל… היי, הוריקאווה! לא נשרפות לך הנעליים?"

הנעליים של יאסוקיצ'י כנראה נגעו באח, וכעת עלה מהן עשן .  וריח של עור שרוף.

"נראה שגם כאן התרחש מעבר חום!" מיאמוטו ניגב את משקפיו, עיניו קצרות הרואי הביטו ביאסוקיצ'י בחוסר ביטחון, והוא חייך חיוך רחב.

***

חלפו ארבעה או חמישה ימים. הבוקר היה מעונן וצונן, ויאסוקיצ'י מיהר לתפוס רכבת בפרבריה של עיר קיט. מימין הדרך השתרעו שדות חיטה ומשמאלה מסילת רכבת. השדות היו שוממים מאדם ומלאים ברחשים עמומים. היה נדמה שמישהו מתהלך בין שיבולי החיטה, אך למעשה היו אלה רק נטיפי קרח שנשברו בתוך האדמה החרושה.

הרכבת של שמונה לכיוון טוקיו השמיעה צפירה ארוכה וחלפה בלי להאיץ על פני המסילה. הרכבת לכיוון ההפוך, שאותה רצה יאסוקיצ'י לתפוס, היתה אמורה להגיע רק עוד כחצי שעה. הוא הוציא את השעון והביט בו, אך משום מה הוא הראה כמעט שמונה ורבע. יאסוקיצ'י האשים את השעון שלו בחוסר ההתאמה של הזמנים, וחשב לעצמו, כמובן, שהיום לא יאחר. השדות שלאורך הדרך התחלפו בהדרגה בגדר חיה. יאסוקיצ'י הוציא חפיסת "אסהי", הצית סיגריה, והמשיך לצעוד בנינוחות.

הדרך המכוסה באפר פחם הובילה במעלה גבעה אל מפגש של מסילת רכבת. יאסוקיצ'י התקדם, רגוע ושליו, אך משהגיע לראש הגבעה ראה התקהלות של אנשים משני צדי מפגש המסילה. "מישהו נדרס," מיד חשב לעצמו. למזלו זיהה את העוזר הצעיר של הקצב, שבדיוק עצר את אופניו ליד הגדר. יאסוקיצ'י, הסיגריה עדיין בידו, טפח על כתפו של הצעיר.

"היי, מה קרה פה?"

"נדרס, הרכבת שעברה עכשיו דרסה אותו," השיב הצעיר, שהסתבך בלשונו מרוב מהירות. פניו, שהיו נתונים בין מחממי אוזניים מפרוות ארנבת, זהרו מהתרגשות משונה.

"דרסה את מי?"

"השומר של המסילה. הוא ניסה להציל תלמידת בית ספר שעמדה להידרס. אתה מכיר את חנות הספרים של נָגָאִי בהָאצ'ימָאן-מָאֶה ? אז זאת הבת שלהם, היא כמעט נדרסה".

"אבל הילדה ניצלה?"

"אהה, הנה היא בוכה שם, אומרים".

ב"שם" התכוון הצעיר לקהל שהתגודד מעבר למפגש המסילה. ובאמת, יאסוקיצ'י ראה שם שוטר שדיבר עם ילדה, וגבר נוסף, כנראה סגן מפקד התחנה, שמדי פעם אמר דבר מה.

שומר המסילה… ליד ביתן שומר המסילה ראה יאסוקיצ'י גופה מכוסה במחצלת קש. המראה עורר בו גועל וסקרנות בו בזמן. גם מרחוק אפשר היה לראות זוג נעליים מבצבץ מתחת למחצלת.

"האנשים האלה הביאו את הגופה".

מתחת לתמרור איתות ישבו כמה פועלי רכבת סביב מדורה קטנה.

הלהבה הצהובה של המדורה לא האירה ולא העלתה עשן. עד כדי כך היה קר. אחד הפועלים, לבוש במכנסיים קצרים, חימם על אש המדורה את אחוריו.

יאסוקיצ'י התחיל לחצות את מפגש המסילה. בשל קרבתה של תחנת הרכבת היה עליו לחצות מספר מסילות. יאסוקיצ'י תהה על איזו מהן נדרס השומר, אך עד מהרה זכה לתשובה. הדם שנותר על אחת המסילות חשף את האסון שהתרחש כאן לפני זמן קצר. הוא הסיט את מבטו אל עברו האחר של מפגש המסילה מתוך דחף פנימי כמעט, אך ללא הועיל. בן רגע מראה הנוזל האדום הצמיגי על פני הברזל הקר והנוצץ נצרב בלבו בחדות. ואם לא די בכך, מהדם שעל המסילה עלו גם אדים קלים…

יאסוקיצ'י לא הצליח להירגע וכעשר דקות הסתובב אנה ואנה על רציף תחנת הרכבת. ראשו היה מלא במראה המבחיל שזה עתה ראה. בבהירות רבה במיוחד ניצבו לנגד עיניו האדים העולים מהדם. לפתע נזכר בעקרון של מעבר חום, שעלה לאחרונה בשיחה. חום החיים השוכן בתוך הדם, לפי העקרון שהסביר מיאמוטו, עובר בדיוק מושלם וללא רחם אל המסילה. אין זה משנה של מי החיים האלה, בין אם זה השומר שהקריב את עצמו במסגרת עבודתו, בין אם זה פושע מסוכן, החום ממשיך לעבור ללא רחם, בדיוק באותו אופן. יאסוקיצ'י הבין כמובן שהמחשבות האלה חסרות כל היגיון. גם בן מסור יטבע אם ייפול למים, וגם אישה נאמנה תישרף באש. הוא ניסה להסביר זאת לעצמו שוב ושוב, אך האמת שראה מול עיניו הותירה בו רושם קשה, שלא היה בו מקום רב להיגיון.

ואולם, ללא כל קשר לרגשותיו של יאסוקיצ'י, פניהם של האנשים על הרציף נראו מאושרים. זה הרגיז אותו. במיוחד קבוצה של קציני חייל הים, שדיברו בקולי קולות, וגרמו לו תחושה פיזית של חוסר נחת. הוא הצית סיגריה נוספת והלך אל קצה הרציף. מכאן, במרחק של כמאתיים-שלוש מאות מטרים, אפשר היה לראות את מפגש המסילה. הקהל שהתגודד משני צדי המפגש כבר התפזר. רק מתחת לתמרור האיתות התנועעה הלהבה הצהובה של מדורת פועלי הרכבת.

המדורה המרוחקת עוררה בלבו של יאסוקיצ'י מעין תחושת הזדהות. אך המראה של מפגש המסילה עורר בו חוסר שקט. הוא הפנה אליו את גבו, ושב אל קהל המחכים ברציף. אך בטרם הספיק לצעוד עשרה צעדים, שם לב לכפפת העור האדומה שלו על הרצפה. כנראה נפלה כשהסיר אותה מיד ימין כדי להצית סיגריה. יאסוקיצ'י פנה ללכת. הכפפה שכבה על קצה הרציף, כף היד פנתה כלפי מעלה. ליאסוקיצ'י היה נדמה שהיא מנסה לעצור בעדו בלא אומר.

תחת שמים קרים וקודרים חש יאסוקיצ'י את נשמתה של הכפפה שנזנחה לבדה, והרגיש באותו רגע שקרן דקיקה של אור שמש תחדור ותאיר בחמימות גם את העולם הצונן הזה.

 (אפריל, 1924)

היום בא סוס זה מדרך בלא כח, נשוך-זבובים, חיגר ברגל אחת וגופו כחרס הנשבר; והוא עומד לו יחידי בשכונת בית-הכנסת כחום היום בקיץ, אחוריו לבית-המדרש ופניו כלפי העגלה המלאה ספרים. עומד בכובד-ראש, מקמט מצחו, משפיל אזניו ומושיט קצה לשונו. הוא שרוי בתענית, ומצטער מאד. לכאורה הוא רגיל בתעניות ואינו חושש להן. משעה שהוא נושא ספרים, את עול היהדות הזה עליו, אירע לו כמה וכמה פעמים להתענות, פעם תענית-יחיד – הוא בעצמו, ופעם תענית-צבור – הוא ובעליו וכל בני-ביתו ביחד, לא יזכה לאכול מסעודה של דגן-שמים ולחם סוסים אבירים שם לעתיד-לבוא, אם כל הימים, שעסקיו בספרים, היה טועם אפילו גרגר אחד שבולת-שועל בעולם-הזה, רבונו-של-עולם הלואי ויהא מספר מכותיהם של פריצי חיות, אויביו הרעים כמספר הצומות וענויי-נפשו בכל ימי נדודיו עם משאו זה! לא אכל ולא שתה ולא התרעם, חס ושלום. אבל עכשיו גבר בו יצר-הרע של אכילה והשיאו לחוש לצרכי גופו ככל בריה חיה ולא להיות כפגר מובס בעולם. מספוא מספוא הוא מבקש מספוא כל-שהוא לקיום נפשו!

שקט ודממה מסביב, הכל נחבאים בבתים ובחנויות מפני החמה ומזיעים. הבהמות רועות בשדה. עגלים ובני-בקר, גדיים ותישים רובצים במרעה טוב, אוכלים נהנים ושמחים, והוא, אוי לו ואוי למזלו, בודד במוקומו, אין בו כל עשב, כל עץ אלא אבק, זבל ואשפה, ועצבות שורה שם. עומד לו ביש גדא זה תלוי-שפה וגלוי-עינים, כמתרעם ואומר: אם אין אכילה, השינים הללו לטה? יצר-הרע ממריד עליו את בני מעיו והם כחלילים הומים בבטנו, עורו מזדעזע עליו, עיניו סגורות למחצה, והוא מסתכל בחבילות ספרים שבעגלה כנגדו מסתכל ונאנח במרירות.

הוא מתאנח ויש לו על מה להתאנח. נורא הוא ספר קורותיו, ישמעו בעלי-חיים ויקחו מוסר. לא מנעוריו הוא דל ורע תואר, חס ושלום! סייח יפה היה בשעתו וגם אחרי כן כשנתבגר, זריז ומזורז היה, וקל ברגליו, כרסתן, פרסתן, בריא ושמן ומהלך בקומה זקופה, וכשהיו מתחרים בו היה עומד קוממיות ובועט בחמת כחו.

וכיון שכח זכרונו נחלש עתה, לא עליכם, ולזכור את כל המוצעות אותו בחייו ברור היטב, בדעה צלולה, קשה עליו שהרי סוף-סוף בהמה הוא; לפיכך אין לומר, שהוא מעיין בספר קורותיו, אלא הוא חולם, דברי ימי חייו עוברים לפניו בחלום.

סוס זה כמה שהוא מדוכדך ומדוכא, מתוך סימניו הוא ניכר כעשיר שירד מנכסיו, שאינו מן הבהמות הגסות וההדיוטות אלא חוטר מגזע אבירים המיוחסים שבסוסים, ובשביל כך נתחבב בנעוריו על בעליו ונהגו בו כבוד. דיר נאה התקינו לו ומשמשים עמדו שם לשרתו, אמת, משמשיו היו נוטלים להם, כדרך אהוריירים, מן המספוא שלו, זה נטל קצת וזה קצת, אף-על-פי-כן גם לו נשאר כדי שביעה ולא מת ברעב. לומר שבן-חורין היה באותם הימים ולא נשתעבר כלל, אי אפשר. וכי יש בהמה בעולם עומדת ברשותה? אם שור או כבש, אם עז ואם סוס, הכל משועבדים ועומדים לעבודת בעליהם. שור לחרישה כבש לגזיזה עז לחליבה וסוס לרכיבה הלא לכך נוצרו. אף סוס זה לבעליו נעבד, שהיה רוכב על גבו אוסרו במרכבתו, בולמו במתג ורסן וחובטו בשוט. החביטות לא היו חביטות שוט פשוט, אלא של מלקות – רצועות כפולות ומכופלות כהלכה ונתקבלו לו באהבה.

עומד סוס זה אבל העגלה עצוב ושומם ופתאם הוא מתעורר ומרים ראשו, כיורד מגדולתו, שחולם לו ימיו הטובים. זוקף אזניו, מושיט צוארו המוקרח ושואף בנחיריו, כאלו הוא מריח ריח שדה ומרעה טוב ונהנה; כאלו אין כאן לפניו לא עגלה ולא קינות ותחינות וסליחות, אלא אבוס בעליו ומשמשיו בימים ההם; לא חבילות ספרים, אלא חבילות קש ושבולת-שועל. ועד שהוא חולם, אוכל ושותה ורואה כל-טוב בחלומו – ורוח נשא זבוב אחד, שמרחוק הריח מכה טריה בגבו המעוך, ולאחר רקידה-זבובית והקפות הרבה בשמחה ובזמזום ירד עליו והכנים פיו לתוך פי המכה כמנשק לו. ומפני נשיקה זו הקיץ וקפץ ממקומו, הפשיל זנבו ונתכוון לפגוע במזעזעו החצוף, אבל הזנב קצר ומוקרח ואינו מגיע למקומו של זה. על-כרחו הוא מסיח דעתו ממנו, כופף עצמו ומתחכך בכלונסא של העגלה, מתחכך ונאנח כעני מפני הנאת החיכוך.

דומה, עתה ביש-גדא זה נמלך בלבו, שמא יניח מקומו וילך. והנה הוא מתנדנד, וכל עורו מזנבו ועד ראשו מתנענע מחליץ עצמותיו ומתעטש, כמזמן את עצמו ואומר: הנני!… ובאמת, מה לו כאן ומה יהא בסופו כאן אצל כתלי בית-המדרש? מה יתן לו ומה יוסיף לו המקום הזה, שהוא שמם וריק ואין בו כל צמח וחציר לבהמה? – הנני! הוא מתעטש וצוהל ומרים לדרך פעמיו – ופתאם, אוי, הרגיש כאב ברגלו באותה הרגל בעצמה, שבשבילה שמם עולמו, ירד מגדולתו והיה סוס לא יצלח בימיו! כלום אפשר למי שיהיה, אפילו להמשובחים שבסוסים, לשאת את הבעלים אם הרגלים רפות אם הברכים כורעות ומתמוטטות? ואם אין מועיל בך, מה אתה? הימינה, השמאילה ולך לעזאזל ולכל רוחות העולם! והוא הלך… היה מתמכר לקונים, עובר מזה לזה ומזדלזל והולך. בעליו עצמו משערות זנבו, וטוב לא ראה אצל כל אחד מהם. הוא חטא רבים נשא. בעת צרה התגוללו עליו, שעל ידו היא באה היו חבריו, סוסים גסים, משתובבים, משליכים מעליהם עבודות העגלה. נוטים מן הדרך כשכורים ונופלים בבור – הוא עוונותם סבל. אמרו עליו: מנוול זה מזיק הוא משלחת הוא ומכה מהלכת. וכיוצא בהם שמות מגונים. ומאותה שעה שנכשל וכבודו גלה ממנו, ספר תולדותיו, אוי ואבוי לו, הוא ספר תולדות של נדודים וטלטולים, של סבלות ועבדות, של ענויים ויסורים ואדונים קשים ורעים.

הרגל כואבת, והכאב הולך מכף רגלו עד קדקדו, מפעפע באיבריו ומנקר במוחו, הורד ראשו, נתעותו פניו ושפתו התחתונה מרפרפת. עיניו סגורות וקוים עכורים ולחים מדמעות על לסתותיו. ערבוביא במוחו, ערבוב משונה על קרונות ומרכבות ובעלי-העגלות; של חביות מים, כובד-אבן ונטל-החול ומשא חומר ולבנים; של מקלות, מלקות ורצועות, זרועות נטויות ובעלי-אגרופין. ופתאם נתחלחל מאד ונזדעזע כל איבריו, אותו הגלגל, הגלגל החוזר, נראה לו בחזיונו כל מכותיו וכל מדוי מצרים ופגעיו הרעים ביחד כאין הם נגד צרת נפשו בהיותו מסבב הגלגל שם בבית-ריחים. כמה שהעבודה אצל בעלי-העגלות קשה היא, עוד אפשר לסובלה וכמה שהדרך מתקלקלת בימות הגשמים ובשעת הפשרת שלגים, והרגלים טובעות בטיט עד הארכובה, אף-על-פי-כן דרך היא. אתה הולך עליה בקושי, פוסע פסיעה קטנה, עקב בצד אגודל, מתלבט ונופל במהמורות, אף-על-פי-כן אתה זוחל והולך, מקומות הישוב מתחלפים לעיניך – הנה הר והנה בקעה, הנה בריכה והנה גשר, הנה חורשה והנה בית-מלון אבל הלוך ודוש סובב-סובב במקום אחד, הלוך וחזור חלילה על הראשונות, שלא לראות אלא מה שהיה כבר, ולא לשמוע אלא קול הטחנה, דבר זה מר ממות, שעמום בראשך, דעתך מבולבלת, הרגשותיך קהות וחייך – אינם חיים.

ועד שהסוס עומד מר בחמת-רוחו, אחת מעיניו מתפתחת מעט, רואה ברתת וזיע – ואין פחד! מתפתחת עינו השנית מתרפרפת ורואה – ברוך השם, אין ריחים ואין גלגל לפניו! דעתו מתישבת עליו, הוא מתאמץ ומרים סנטרו ולוחך חבילה של ספרים, ולחיכה זו אומרת: סוף-סוף כובד משאם של אלה טוב מכל אותם המשאות. שהיו מעמיסים עליו, וטוב לו בחצר בית-המדרש מדור באורוות אותם האדונים הקשים. ואם כן אמר בלבו, למה זה אני מחסר את נפשי מטובה? ארבץ לי ואשתטח מלוא-קומתי ארצה. עד כמה צריכים לעמוד, להגות ולעיין באלה?…

…ומיד נתפרקד הסוס ברחבה אצל העגלה ופנה למעלה מתגלגל ומתהפך מצדו אל צדו, כמו שמתעמלים במרחץ על האצטבא העליונה וצוהל מתוך רוב הנאה. רוח יתירה של יום-טוב נכנסה בו. ועד שהוא מתפלש בעפר, מין בריה מזדקר מתחתיו בקול יללה, והתנער מעפר בהול ומבוהל ועמד על רגליו. הוא מעמיד עיניו ואזניו, תוהא ומביט לכל רוחותיו והנה לפניו – כלב!

בשעה שהסוס עשה לו יום-טוב, שמחה ושחוק על הסדר כמה שנאמר, כלב של נכרי התגנב ובא לרחוב בית-הכנסת לשלול שלל ולגנוב מיני מאכל בעגלה, ונתקל בהיסח-הדעת בסוס ונפגע, וכלב זה עומד עתה מלא חמה כהמן בשעתו, זנבו מופשל לו מאהוריו, פיו פתוח, חורץ לשונו ונובח. לא על ונבו שנתלחץ הו כועס ונובח, אלא על שגיננו – אוכל בקשה נפשו כאן ומצא דברים, שאין לו בהם חפץ ואינם שווים בעיניו כלום. ותרגום של נביחתו בלשון כלבים כך הוא; “אוי לך, סוס מכוער וצורע, ואוי לסהורתך זו!… ואחרת זולתה אין לך! הב-הב!… יש לך מעדנים הרבה ואתה רמאי אתה וטומנם. הב-הב, רמאי!… כשתבוא עוד למקומנו בסחורתך זו הבלה, ונפלנו עליך אני וחברי ונעשה אותך איברים-איברים… הב-הב! אני אומר לך. הב-הב! הב-הב, רררמאי!…” ביש-גדא שלנו הנעלב נמלך בדעהי וכבש פניו בעגלה, ואחוריו להכלב, כאומר: מה אומר לך, כלב, ומה אדבר?…

החמה, שהיא מתאכסנת כדרכה בחצר בית-הכנסת כל היום הזמינה עצמה בעת מנחת ערב להתפטר משם ולילך לאוהלה משפילה לראות ביש-גדא שלנו, להסתכל בו ובחבילות ספרים שבעגלה – ופניה משתנים ומאדימים, כאלו קשה עליה הפרידה מבן-פורת זה ומסחורה זו. ובאמת, הלא רשאי היה סוסנו להשבע, שלא היתה כניסתה לעיר מלכתחילה אלא לכבודו, להסתכל בו. אף-על-פי-כן היה נראה ממעשיו, שלא נחשבה לו הסתכלותה זו למאומה: הבל הבלים! מה יתרון בהסתכלות? אין להבריות ממנה אלא חמימות יתרה. מוטב להיות מרחוק. עתה, כשהיא עוצמת עיניה ופונה והולכת, ירוח לנפש, הנשימה נעשית בקל, הגוף נהנה וצלו הולך וגדול מאד.

ובאמת גדל סוסנו פתאם והיה כעוג מלך הבשן בימיו. ראשו על גג של בית-המדרש וזנבו מתפשט למרחוק עד כותל אחד הבתים, וכלו הוא משונה כאחד מיצורי-קדם שמבראשית ולפיכך אין לתמוה, למה העז הזו, שנחפזה ורצה מן השדה למה עמדה בחצר בית-הכנסת והשמיעה “מה-מה” בקול רעש גדול, קול זה היה משמש תמיה: מה זאת, מה זאת? וקריאה: הֵתָיוּ בני-בקר וכל בהמות העדר, בואו וראו מין בריה נפלאה!

הגדיים, הקופצים כדרכם בראש, הקדימו ובאו לקבל הפנים החדשות, אלא תיש-הקהל, בעל בעמיו העזים, יאריך ימים ושנים, עדיין לא בא בתוך עדתו לקבל פני האורח ולברכו בשלום, מפני שהיה טרוד אותה שעה בענין נכבד עם בני העיר, נערים ריקים ושובבים, הרוכבים על גבו, משתמשים בו בתחבולותיהם לפעלם, לדברי שחוק והוללות ולכל מח שלבם חפץ.

מה-מה-מה! נותנים הגדיים בקולם קול עז, נודדים זנב ומקפצים ועולים על העגלה, שלא להמתין כנימוסי דרך-ארץ עד שיזמינו אותם. הם שואפים ומריחים ולותכים ומחפשים מעדנים לנפשם. והיה דחיקה וחטיפה, ערבוב ופיזור ספרים. שנים מהם עומדים זה כנגד זה על ספר אחד בכפיפת-ראש ובנטית-מצח ונענועי זקן ומתנגחים זה עם זה, כתלמידי-חכמים שמנצחים בהלכה – אלו הם הבטלנים שבעזים, שאין בהם טפת חלב ללחמם וללחם ביתם, מתפרנסים ואינם מפרנסים, אוכלים ואינם מאכילים, ולפיכך שעתם פנויה למחלוקת ולמעשה תעתועים.

סוסנו התמים הקים עליו בלא עון ופשע את כל כלבי העיר. אותו הכלב התחיל נובח ושאר הכלבים נבחו אחריו, כל כלב על פי דרכו וכל כלב על אשפתו. קול הנביחה הלך בכל העיר כמכה מהלכת, הכניס מהומה בעדת הבהמות ונתבלבלו והמו, שלא לדעת מה בשעה שבהמות זקנות עמדו בכובד-ראש על כלי-החליבה מקשיבות לקול המולה מרחוק ושותקות, שלא להפסיק חלילה באמצע החליבה, הרימה עגלה בחורה, קלת-דעת, פעמי רגליה ורצה למקום המעשה בשכונת בית-הכנסת. ופר בן-בקר, אדמוני ובריא, אזר כגבר חלציו ורדף אחריה נטוי-זנב, שואף ונושף ברוחו. הסוס עמד במקומו בין כלונסאות עגלה המעומדים והפר עם יפתו רצים ומקיפים אותו סביב, כשם שמקיפים חתן תחת חופתו.

הבהמות בעיירות קטנות, כידוע, מצויות הן בשכונת בית-הכנסת, ושם מקום מנוחתן, לא כאותן הבהמות בכרכים שרואות את בית-הכנסת לעתים רחוקות, או שאינן רואות אותו לעולם בכל ימי חייהן. וכניסה גדולה, כמו באותה שעה בכנופיא ובהמון רב, אפילו זקני בהמות של עיר קטנה זו אינם זוכרים.

כשבאו הבהמות הכבודות ללון כדרכן בשכונת בית-הכנסת לאחר החליבה במנחת ערב, ומצאו את מקומותיהן, שהחזיקו בהם כבר, אינם פנויים, תמהו ולא ידעו מה לעשות. סוס ועגלתו ראו לפניהן, גדיים מתנגחים ושעירים מרקדים שם, וקשה מכלם מעשה העגלה הפרוצה ושעשועיה עם שור פר. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! למחות בידם ולומר: מו? – חס ושלום! מו זה בלשון הבהמות יש בו כמה וכמה הוראות ושמא יטעו לפרשו בהוראה זו, שאינה נאה לצנועות לבהמות כשרות. וחוץ מזה. הלא הכתוב אומר: “סחור סחור, לגדיים מתנגחים ולשעירים עזי-מצח לא תקרב, פן יקפצו עליך בגאוה ובוז”! וחכמים אומרים: “הזהר בעגלתך ואל תשתדל להוכיחה בשעת קלקלתה שמא יפגע בך עוגבה בעל-הקרנים”. על-כרחן שתקו בהמות כשרות הללו והיו בולעות רוק ומעלות גרה – דבר זה אצל הבהמות הוא כסירוג פוזמקאות אצל הנשים בשעות הפנויות.

ובתוך כך חפז ובא מין יציר משונה – פניו שעירות וזקנו המגודל פרוע, חוטמו, השוקע בין עיניו, אינו נח במקומו רגע אחד, אלא מתעקם ומתקמט, מריח ונושף ומתעטש, והוא שפל קומה, רחב-גוף וקצר רגלים, כמכנסי שערות ארוכות לו ממתניו עד הברכים, וריח של זיעה וטיפה סרוחה נודף ממנו זהו תיש-הקהל בכבודו ובעצמו. עוד מרחוק הרכין ראשו בקידה והשתחויה, מתעטש בגמגום ובלחישה, ומיד הוא ממהר ובא ובוטש את הסוס תחת ירכו.

וביש-גדא שלנו נרתע מפני הכאב וצהל מתוך גרונו, כמתרעם על דרך שאילת-שלום זו. אלמלי היה יודע לשון תישים ולשון שאר מיני בהמות, הנמצאות עתה בשכונתו היה מברר את טענותיו ואומר להם: הוי בהמות! הוי תישים! מה עשיתי לכם, שאתם מתגודדים ומתאספים עלי ונוהגים בי מנהג פראים? היה מספר להם רוב טרחו ויגיעו בסחורתו זו, שערבבו ופזרו אותה. העמל בה מרובה, והריוח, שהיא מביאה מועט, אין בו כדי חבילת-קש לסעודה אחת. מספוא במשקל יאכל, נע-ונד הוא בארץ, הולך ונוסע תמיד, נושא ונותן וחיי צער יחיה. כסבורים שעגלתו מלאה כל טוב, ובטנו אוי, בטנו ריקה! חוץ ממלוא-כף מוץ בשחרית לא אכל כל היום כלום. אם אין קונה אין פדיון, אם אין פדיון אין צמח ואם אין צמח אכילה מניין?

אלא, מה שביש-גדא זה אינו יכול לומר בפה הוא אומרו ברמיזה – בסיקור-עין ובנדנוד-איבריו. מתחילה הוא מצדד ראשו ובודק בעיניו את עצמו וגופו, ובדיקה זו אומרת: כמדומני, שהכל אצלי כראוי להיות, בריה אני ככל הבריות וכיון שהבדיקה נגמרת הוא פושט זנבו כלפי הבהמות, כאומר: צאינה וראינה!… כרס יש, שוקים יש, עור ועצמות יש. בשר ודם אני, ומה לכן עוד?

אבל התיש אינו מבין חידות ולא די לו ברמיזה, והוא אוזר חלציו, מתמרמר לביש-גדא שלנו ובוטש בו בחמת כחו. כל הבהמות עומדות ורואות ואין מוחה בידו. הסוס עומד משמים בכפיפת-ראש, ואנחות קשות יוצאות ממעמקי בטנו. הפעם לא צהל ולא נשא קולו, אלא הוא שותק ולא יפתח פיו, מדעתו שאין כח-הפה מועיל לנגד כח-ידים.

וכך הוא באמת, סוס עלוב! אפילו כשהיה פיך נפתח, כפי הסבתא, אתונו של בלעם. בימיה, לא הועיל לך. עד שתפתח את פיך מוטב לך אלמלי נסתם פיהם – אלמלי במקום ספריך מצאו בעגלתך מה שבקשה נפשם, וצפונך היה ממלא פיהם ובטנם.

אף-על-פי-כן יש ללמד זכות על התיש, שאינו רשע ורע כל-כך. עבודת תיש-הקהל הלא עבודה קשה היא. שעה של מנוחה אין לו בעולמו. ידו בכל ויד כל בו, ומספר שערות זקנו הם עסקיו. נושא עליו טרחם ומשאם של בני “החברה הלבנה” ועושה רצונם. ובכל מקום שם הוא – בבית-הכנסת ובשוק, אצל יושבי קרנות וליד סלים מלאים מכל מאכל מעשה אופה ומיני פירות, ומלבד כל אלה עליו לבוא בגנים, בגנו של זה ושל זה, לברך שם על פרי האדמה, ולכוון את השעה ולבוא מאליו בלא הזמנה. פעמים בעל-הגן רוחו אינה נוחה הימנו והוא פוגע בו בחוזק-יד, עד שפריו שאכל יקיאנו ומכאן התיש למד פעמים, שאין המכה הזאת באה לו אלא מפני התרעומות. בעל-הגן נתרעם עליו על שהכלימו ושהה לבוא אצלו, ולפיכך הוא משתדל לפייסו ומקדים ובא בגנו למחר בבוקר השכם. והנה אף זה לא ירצה לו! בעל-הגן פוגע בו במקל, ופגיעתו רעה יותר מזו זל אתמול. אומרים, שביום זה הוכה מכה רבה, התעללו בו ושמו מועקה בזנבו, על-כן בא ברעש ורוגז לשכונת בית-הכנסת והניח חמתו בסוסנו, ביש-גדא זה.

ועד שהעלוב הזה עומד בפחי-נפש הרגיש כגוף חם נוגע בו מאחוריו. סבור היה, בעל-הבית הנה זה בא, והנה חציר ומספוא! אבל חשב וטעה. אחת הבהמות הכשרות רמזה לו במגע, שיטריח וירתע מעט לאחוריו, ומיד כרעה ורבצה לשכב את משכב הלילה, על-מנת שתעמוד כלחוך השור עם הנץ החמה לאכילה בשדה עד ערב.

השמש הורידה לארץ ראשה ושקעה. הפר עמד, הרים כשופר קולו, הפשיל זנבו, נשא רגליו – ונס. התיש לקח את עזיו והלך למנוחתו בעזרת-נשים. גדודי הכוכבים נראו ברקיע ועמדו על משמרתם בלילה – והעיר ישנה!

מרחוק נשמע קול צעדה רגלים פוסעות ובאות להעגלה, אף ידים עסקניות ממשמשות – והסוס שלנו, אשריהו! הנה ראשו עד למעלה מאזניו בתוך התרמיל, “תרמילו הישן” אוכל מוץ לתיאבון, וחשובה לו אכילת מוץ כאלו הוא אוכל שבולת-שועל!…


*מתוך: "ספר הבהמות", פרויקט בן-יהודה.

קטר הקיטור הקטן, מס' 4, התקרב משקשק וכושל מכיוון סֶלסטוֹן ואחריו שבעה קרונות מלאים. הוא צץ מעבר לפינה באיומים קולניים של מהירות, אבל הסייח שאותו החריד ממרבצו בין שיחי האלגומין, שהבליחו עדיין במעומעם באור אחר הצהריים הדשן, השיג אותו בדהירה קלה. אישה שהלכה לאורך המסילה לכיוון אָנדֶרווּד נסוגה אל תוך גדר השיחים, החזיקה את סלה לצדה והתבוננה בתא הנהג של הקטר קרב והולך.  קרונות המשא הלמו בכבדות כשחלפו על פניה בזה אחר זה בתנועה איטית בלתי נמנעת, שעה שעמדה לכודה, חסרת חשיבות, בין הקרונות השחורים המיטלטלים לבין גדר השיחים. אחר כך הם התעקלו הלאה משם אל עבר החורשה שעלי עץ אלון כמושים נשרו בה דומם, והציפורים, שניצבו על מותני הארגמן של הפסים, המריאו אל דמדומי הערב שכבר הזדחלו אל תוך החורש. באוויר הפתוח, עשן הקטר שקע ונלפת בעשב הגס. השדות היו קודרים ונידחים, וברצועת הביצה שהוליכה אל הבלתי צפוי, בריכה בוצית מצומחת קנה, כבר זנחו העופות את ההתרוצצות בין עצי האלמון וחזרו לדגור בלולים המדופנים זפת. גדת המכרה השתרעה מאיימת מעבר לבריכה, להבות כמו פצעים אדומים ליחכו את שולי האפר שלה באור אחר הצהריים העכור. ממש מאחוריה התנשאו הארובות המתחדדות והולכות ותושבות הגלגלים השחורות, המגושמות, של מכרה הפחם של בְּרינזלִי. שני הגלגלים חגו במהירות על רקע השמים, והמנוע הסיבובי השמיע בנקישות את פרכוסיו הקטנים. הכורים החלו לעלות מן המכרה.

הקטר שָרק כשנכנס אל רציף המסילה הרחב שלצד המכרה, ששורות של קרונות חנו בו.

כורים, יחידים, בזה אחר זה או בקבוצות, עברו כמו צללים מתפצלים בדרכם הביתה. בקצה המשטח המפוספס של שלוחות המסילה כרעה בקתה נמוכה, שלוש מדרגות מתחת למסילת האפר. גפן גדולה וגרומה לפתה את הבית, כאילו כדי לעקור בציפורניה את גג הרעפים. מסביב לחצר המרוצפת לבֵנים צמחו כמה פרחי בכור- אביב חורפיים. מעבר לה השתפלה הגינה המוארכת אל ערוץ נחל מחופה שיחים. היו שם כמה עצי תפוח חשופי ענפים, עצים שנסדקו בחורף וכמה כרובים ממורטטים. לצד השביל היו שרועות כריזנטמות ורודות, פרועות כותרת, כמו בגדים ורודים תלויים על השיחים. אישה יצאה כפופה מתוך לול העופות המחופה לֶבֶד, שעמד במחצית הדרך אל קצה הגן. היא סגרה ונעלה את הדלת, ואז הזדקפה, מסלקת כמה שיירים מסינרה הלבן.

היא הייתה אישה גבוהת קומה בעלת הליכות מלכותיות, יפה, גבותיה שחורות ומודגשות. בשיערה השחור, החלק, הייתה פסוקת מדויקת. כמה רגעים היא עמדה במקומה והביטה בכּורים כשחלפו לאורך המסילה. אחר כך פנתה והלכה אל שביל הנחל. פניה היו שלווים ויציבים, פיה סגור בפיכחון. כעבור רגע היא קראה:

"ג'ון!" לא נשמעה תשובה. היא חיכתה ואז אמרה בבירור:

"איפה אתה?"

"כאן!" השיב קול זועף של ילד מתוך השיחים. האישה הביטה במבט נוקב מבעד לאור הדמדומים.

"אתה ליד הנחל?" היא שאלה בחומרה.

במקום תשובה התייצב הילד לפני קני הפטל שהזדקרו כמו שבטים. הוא היה ילד קטן קומה וחסון בן חמש. הוא עמד בלי שום תזוזה, בהתרסה.

"הו!" אמרה האם, מפויסת. "חשבתי שאתה למטה בנחל הרטוב הזה – ואתה זוכר מה אמרתי לך…"

הילד לא זע ולא ענה.

"בוא, בוא תיכנס הביתה," אמרה ברוך רב יותר. "מחשיך כבר. הנה הקטר של סבא שלך מגיע!"

הילד התקדם לאט, בהתרסה. הוא היה לבוש מכנסיים ומותנייה מבּד שהיה עבה ונוקשה מדי ביחס למידת הבגדים. ניכר בהם שנגזרו מבגדי גבר.

כשהלכו לאט לעבר הבית תלש הילד את צרורות הכריזנטמות העלובים ופיזר את עלי הכותרת חופנים-חופנים לאורך השביל.

"אל תעשה את זה, זה נראה מכוער," אמרה אמו. הוא חדל, והיא, לפתע פתאום בחמלה, שברה ענף עם שלושה-ארבעה פרחים תשושים והצמידה אותם אל פניה. כשהגיעו האם ובנה לחצר ידה היססה, ובמקום להשליך את הפרח תחבה אותו בחגורת סינרה. האם ובנה עמדו למרגלות שלוש המדרגות והתבוננו מעבר לרציף המסילות איך הולכים הכורים הביתה. שקשוק הרכבת הקטנה היה קרוב. לפתע פתאום הגיח הקטר במלוא עוצמתו, חלף על פני הבית ועצר מול השער.

נהג הקטר, איש קצר קומה בעל זקן עגול ואפור, רכן מתוך תא הנהג, גבוה מעל לאישה.

"יש לך כוס תה?" אמר בעליצות לבבית.

זה היה אביה. היא נכנסה פנימה, אמרה שתכין. בן רגע היא חזרה.

"לא באתי לבקר אתכם ביום ראשון," פתח ואמר האיש הקטן, אפור הזקן.

"לא ציפיתי שתבוא," אמרה בתו.

נהג הקטר נרתע בכאב. אחר כך, בלובשו שוב את מנהגו העליז והקליל, ואמר:

"נו, אז שמעת? מה דעתך?"

"דעתי היא שזה די מוקדם," ענתה.

למשמע נזיפתה החווה האיש הקטן מחווה של קוצר רוח ואמר בנימה משדלת, ועם זאת בקרירות מסוכנת:

"נו, אבל מה יכול הבן אדם לעשות? אלה לא חיים לאיש בגילי, לשבת ליד האח שלי כמו איש זר. ואם אני מתכנן להתחתן שוב אז טוב מוקדם מאשר מאוחר. מה זה אכפת למישהו?"

האישה לא ענתה, אלא פנתה לאחור ונכנסה לבית. האיש בתא הקטר עמד תקיף, עד שחזרה עם ספל תה ופרוסת לחם בחמאה על צלחת. היא טיפסה במדרגות ונעמדה ליד משטח העמידה בתא הנהג של הקטר הרוחש.

"לא היית צריכה להביא לי לחם בחמאה," אמר אביה. "אבל ספל תה" – הוא לגם מתוך הערכה – "זה מאוד נחמד". הוא לגם רגע או שניים, ואז אמר, "שמעתי שוולטר קיבל עוד משמרת?"

"מתי הוא לא קיבל?" אמרה האישה במרירות.

"סיפרו לי ששמעו אותו ב'לורד נלסון' משוויץ שהוא יבזבז את זה עוד לפני שהוא הולך. על חצי כתר הוא דיבר".

"מתי?" שאלה האישה.

"שבת בערב – אני יודע שזה נכון".

"סביר מאוד," היא צחקה במרירות. "הוא נותן לי עשרים ושלושה שילינג".

"כן, מאוד יפה, שבן אדם אין לו מה לעשות עם הכסף שלו חוץ מלעשות מעצמו בהמה!" אמר האיש בעל זקן הלחיים האפור. האישה הפנתה את ראשה ממנו. אביה בלע את שארית התה והושיט לה את הספל.

"כן," הוא נאנח, מוחה את פיו. " זאת עובדה בשטח, זה מה שזה".

הוא הניח את ידו על הידית. הקטר הקטן התאמץ וגנח, והרכבת התגלגלה ברעם לעבר צומת המסילות. האישה הביטה שוב מעבר לפסי הברזל. חשיכה החלה להשתרר מעל מרחבי הפסים והקרונות. הכורים, בקבוצות אפורות, עגמומיות, עדיין הלכו לבתיהם. המנוע הסיבובי הלם במהירות, בהפוגות קצרות. אליזבת בייטס הביטה בזרם הקודר של הגברים ונכנסה הביתה. בעלה לא בא.

המטבח היה קטן ומלא באורה של האש: פחמים אדומים זרחו ליד לוע הארובה. כל חיי החדר כמו נראו גלומים בתוך האח הלבנה, החמימה, ובמגן הפלדה שהאש האדומה השתקפה בו. המפה הייתה פרושה לקראת ארוחת הערב; ספלים הבהבו בין הצללים. מאחור, במקום שהמדרגות הנמוכות ביותר בלטו בו אל תוך החדר, ישב הילד ונאבק בסכין ובפיסת עץ לבנה. הוא היה חבוי כמעט כליל בתוך הצללים. השעה הייתה ארבע וחצי. לא היה עליהם אלא לחכות לאב שיבוא כדי להתחיל בארוחה. בהתבוננה במאבק הקטן והנרגז של בנה עם העץ, ראתה האם את עצמה בשתיקתו ועקשנותו. היא ראתה את האב באדישותו של הילד לכל דבר מחוץ לעצמו. דומה שבעלה הטריד את מחשבותיה. הוא בוודאי חלף ליד ביתו, התגנב על פני דלתו שלו, כדי לשתות לפני שיבוא הביתה, בזמן שארוחתו מתקלקלת ויורדת לטמיון בהמתנה. היא הציצה בשעון ולאחר מכן לקחה את תפוחי האדמה כדי לסנן אותם בחצר. הגן והשדות שמעבר לפלג היו חתומים בחשיכה מהוססת. כשהזדקפה עם הסיר והותירה את מי הבישול מאחוריה, מהבילים אל תוך הלילה, ראתה שהפנסים הצהובים הודלקו לאורך הדרך הראשית שטיפסה במעלה הגבעה, הרחק מעבר למרחב פסי הרכבת והשדה.

אחר כך הסתכלה שוב על הגברים הצועדים הביתה, מתמעטים והולכים.

בתוך הבית פנימה החלה האש לדעוך והחדר היה אדום כהה. האישה הניחה את הסיר שלה על הכיריים והציבה בלילת פודינג ליד לוע התנור. אחר כך עמדה ללא ניע. צעדים רכים וחפוזים התקדמו בנעימים היישר אל הדלת. מישהו נשען על הידית לרגע אחד, ואז נכנסה ילדה קטנה והחלה לתלוש מעצמה את בגדי החוץ שלה; המון תלתליה, שצבעם העמיק מזהב לחום, נמשכו בכבדות מתוך כובעה על פני עיניה.

אמה נזפה בה על שחזרה מאוחר מבית הספר, ואמרה שיהיה עליה להחזיק אותה בבית בימי החורף החשוכים.

"אבל אמא, בקושי קצת החשיך. הפנסים עוד לא דולקים, ואבא שלי עוד לא הגיע הביתה".

"נכון, הוא עוד לא הגיע, אבל כבר רבע לחמש! ראית אותו איפשהו?"

הילדה הרצינה. היא הביטה באמה בעיניים כחולות גדולות ונוגות.

"לא, אמא, לא ראיתי אותו. למה? הוא עבר והמשיך ל'אולד ברינזלי'? הוא לא עשה את זה, כי לא ראיתי אותו".

"הוא ידאג לזה," אמרה האם במרירות. "הוא ישים לב שלא תראי אותו. אבל אני מבטיחה לך, הוא יושב ב'פרינס אוף ויילס'. אחרת הוא לא היה מאחר כל כך".

הילדה הביטה באמה ברחמים.

"בואי נאכל את הארוחה שלנו, אמא, טוב?" היא אמרה.

האם קראה לג'ון אל השולחן. היא פתחה את הדלת עוד פעם אחת והביטה אל מעבר לחשכת הפסים. הכל היה נטוש. היא לא שמעה את המנועים הסיבוביים.

"אולי," אמרה לעצמה, "הוא התעכב כדי לחצוב קצת בעצמו".

הם התיישבו לאכול. ג'ון, בקצה השולחן סמוך לדלת, כמעט אבד בחשיכה. פניהם היו נסתרים זה מזה. הילדה כרעה ליד מגן האח והעבירה אט אט פרוסת לחם על האש. הילד, פניו כתם אפלולי על פני הצללים, ישב והביט בדמותה ששינתה צורה בנגה האדום.

"אני באמת חושב שכל כך יפה להסתכל באש," אמר הילד.

"באמת?" אמרה האם. "למה?"

"היא כל כך אדומה, ומלאה מערות קטנות – והיא נעימה כל כך, וגם אפשר להריח אותה".

"תכף היא תדעך," השיבה האם, "וכשאבא שלך יבוא הוא יתלונן ויגיד שאף פעם אין אש בבית כשהבן אדם חוזר הביתה מזיע מהמכרה. בפאב תמיד חם מספיק".

השתררה שתיקה עד שהילד אמר בתלונה: "תזדרזי כבר, אנני".

"אני מזדרזת! אני לא יכולה לזרז את האש, נכון?"

"היא מושכת את זה בכוונה כדי שזה יהיה יותר לאט," רטן הילד.

"מספיק עם הדמיון המרושע הזה, ילד," ענתה האם.

עד מהרה היה החדר מלא בצליל הפריך של כרסום. האם אכלה מעט מאוד. היא שתתה את התה שלה בנחישות וישבה תפוסה במחשבות. כשקמה על רגליה ניכר כעסה בזקיפות החמורה של ראשה. היא הביטה בפודינג שבמגן האח, והתפרצה:

"זאת שערורייה שגבר לא מסוגל אפילו לבוא הביתה לארוחת ערב שלו! אם היא תישרף ותתפחם לגמרי אני לא רואה סיבה שיהיה לי אכפת. הוא עובר ליד הדלת שלו עצמו כדי ללכת לפאב, ואני יושבת כאן עם ארוחת הערב שלו ומחכה לו…"

היא יצאה החוצה. כששמטה גוש אחרי גוש של פחם על האש האדומה נפלו הצללים על הקירות עד שהחדר היה שרוי כמעט באפלה גמורה.

"אני לא רואה," רטן ג'ון הסמוי מן העין. בעל כורחה, האם צחקה.

"אתה מכיר את הדרך אל הפה שלך," אמרה. היא הציבה את יעה הפחמים מחוץ לדלת. כשנכנסה שוב בדמות צל על האח, חזר הילד על דבריו, מתלונן בזעף:

"אני לא רואה".

" בשם אלוהים!" קראה האם ברוגזה, "אתה גרוע כמו אבא שלך כשקצת מחשיך!"

למרות זאת היא לקחה גזיר נייר מתוך צרור שעמד על אדן האח וניגשה להדליק מנורה שהשתלשלה מן התקרה באמצע החדר. כשהתמתחה מעלה, ניכר בגזרתה שהיא מתעגלת מחמת הריון.

"אוי, אמא!" קראה הילדה.

"מה?" שאלה האישה, משתהה באמצע פעולת הנחת אהיל הזכוכית מעל הלהבה. מחזיר האור העשוי נחושת שפך עליה אור יפה וזורח שעה שעמדה בזרוע מורמת, פניה מופנים לעבר בתה.

"יש לך פרח בסינר!" אמרה הילדה בפרץ קטן של התלהבות לרגל האירוע הבלתי הרגיל.

"בחיי!" קראה האישה בהקלה. "אפשר לחשוב שהבית נשרף". היא הניחה את אהיל הזכוכית במקומו וחיכתה רגע לפני שהעלתה את הפתיל. צל חיוור נראה צף במעורפל על הרצפה.

"תני לי להריח!" אמרה הילדה, עדיין אחוזת התרגשות, בעודה ניגשת ומקרבת את פניה אל מותני אמה.

"לכי מכאן, טיפשונת," אמרה האם והעלתה את הפתיל במנורה. האור חשף את המתח שלהם עד כדי כך שהאישה הרגישה שהוא כמעט בלתי נסבל. אנני עדיין הייתה כפופה אל מותניה. האם התמלאה רוגז והוציאה את הפרחים מתוך חגורת סינרה.

"אוי אמא, אל תוציאי אותם!" קראה אנני ותפסה בידה בניסיון להחזיר את הענף למקומו.

"איזה שטויות!" אמרה האם ופנתה משם. הילדה הצמידה את הכריזנטמות החיוורות אל שפתיה ומלמלה:

"נכון שהן מריחות נהדר!"

אמה השמיעה צחוק קצר.

"לא," היא אמרה, "לא בעיני. היו כריזנטמות כשהתחתנתי אתו, וכריזנטמות כשאת נולדת, ובפעם הראשונה שהביאו אותו הביתה שיכור, היו לו כריזנטמות חומות בדש בגדו".

היא הביטה בילדים. עיניהם ושפתיהם הפשוקות הביעו תהייה. האם ישבה והתנדנדה בשתיקה למשך זמן מה. אחר כך הביטה בשעון.

"עשרים דקות לשש!" בנימה דקה של אדישות מרירה היא המשיכה: "נו, הוא לא יבוא עכשיו עד שיסחבו אותו. והוא יקיא! אבל שלא ייכנס לכאן עם הלכלוך שלו מהמכרה, כי אני לא ארחץ אותו. הוא יכול לישון על הרצפה – איי, איזו טיפשה הייתי, איזו טיפשה! ובשביל זה באתי לכאן, לחור המלוכלך הזה, עם חולדות והכל, כדי שהוא יתגנב ויעבור על פני הדלת שלו. פעמיים בשבוע האחרון – הוא התחיל עכשיו…"

היא היסתה את עצמה וקמה לפנות את השולחן.

בזמן שהילדים שיחקו כשעה או יותר בשקט דרוך, בדמיון פורה, מאוחדים בחששם מפני חמת זעמה של אימם ומבוהלים מפני חזרתו הביתה של אביהם, ישבה הגברת בייטס בכיסא הנדנדה שלה ותפרה גופייה מבד פלנל עבה בצבע קרם, שהשמיע צליל פצוע, עמום, כשתלשה את שוליו האפורים. היא עבדה על התפירה שלה בתנופה, מקשיבה לילדים, וכעסה התייגע, שכב לנוח, מזמן לזמן פקח את עיניו והתבונן בריכוז, אוזניו זקורות בהאזנה. לפעמים אפילו רעד כעסה והתכווץ, והאם השעתה את התפירה והתחקתה אחר הצעדים שהלמו לאורך אדני הרכבת שבחוץ. היא נשאה מעת לעת את ראשה בחדות והתכוונה להסות את הילדים, אבל התעשתה בזמן, והצעדים חלפו על פני השער, והילדים לא הושלכו בכוח מתוך עולם המשחקים שלהם.

אך לבסוף נאנחה אנני והתייאשה. היא הביטה בעגלת נעלי הבית שלה, ובזה למשחק. היא פנתה ביגון אל אמה.

"אמא!" — אבל לא הצליחה לנסח את רצונה.

ג'ון זחל כמו צפרדע מתחת לספה. אמו נשאה את עיניה. "כן," היא אמרה. "תראה את השרוולים האלה!"

הילד הושיט אותם לפניו כדי לבחון אותם בלי לומר דבר. אחר כך קרא מישהו בקול צרוד הרחק ליד המסילה ומתח הסתמר בחדר, עד ששני אנשים עברו בחוץ, משוחחים.

"הגיע הזמן ללכת לישון," אמרה האם.

"אבא שלי לא הגיע," יללה אנני בצער. אבל אמה הייתה חדורת אומץ.

"לא משנה. יביאו אותו כבר כשהוא יגיע, כמו קרש עץ". היא התכוונה שהיא לא תתחיל ריב. "והוא יכול לישון על הרצפה עד שהוא יעיר את עצמו. אני יודעת שהוא לא ילך לעבודה מחר אחרי זה!"

ידיהם ופניהם של הילדים נוגבו בבד פלנל. הם היו שקטים מאוד. לאחר שלבשו את כותנות הלילה שלהם, הם אמרו את תפילותיהם והילד מלמל. האם הרכינה את מבטה אליהם, הביטה ברעמת תלתלי המשי שהשתרגו על עורפה של הילדה, על ראשו השחור והקט של הילד, ולבה התפקע מרוב כעס על אביהם שגרם לשלושתם מצוקה גדולה כל כך. הילדים טמנו את ראשם בשמלתה כדי להתנחם.

כשירדה הגברת בייטס למטה היה החדר ריק באורח משונה ושררה בו מתיחות של המתנה. היא הרימה את מלאכת התפירה שלה ותפרה זמן מה בלי להרים את ראשה. בינתיים קיבל כעסה גוון של פחד.

II

השעון צלצל שמונה והיא קמה פתאום, ומלאכת התפירה שלה נשמטה על כיסאה. היא הלכה אל הדלת שלמרגלות המדרגות, פתחה אותה והקשיבה. אחר כך יצאה ונעלה את הדלת מאחוריה.

משהו נשמע מתרוצץ בחצר והיא נבהלה, אף על פי שידעה שאלה רק החולדות ששרצו שם בהמוניהן. הלילה היה חשוך מאוד. במפרץ העצום של פסי רכבת, העמוס קרוניות, לא היה שביב של אור, רק הרחק מאחור יכלה לראות כמה פנסים צהובים בראש המכרה, ואת הכתם האדום של גדת המכרה הבוערת משׁוּחַ על הלילה. היא מיהרה לאורך שפת הפסים, ואז, אחרי שחצתה את המסילות המתמזגות, הגיעה אל גרם המדרגות שליד השערים הלבנים, ושם עלתה אל הכביש. אז דעך הפחד שהנחה אותה. אנשים הלכו לכיוון ניו ברינזלי. היא ראתה את האורות בבתים. כעשרים מטרים הלאה משם היו החלונות הרחבים של "פרינס אוף ויילס", חמימים ומאירים מאוד, וקולותיהם הרמים של גברים נשמעו בבירור. איזו טיפשה הייתה כשחשבה שמשהו קרה לו! הוא פשוט שותה שם ב"פרינס אוף ויילס". היא היססה. עד כה אף פעם לא הלכה לקחת אותו, וגם לעולם לא הייתה הולכת.  על כן המשיכה בדרכה לאורך קו הבתים הארוך והמתבדר, שניצב ממש על אם הדרך. היא נכנסה לתוך מעבר בין בתי המגורים.

"מר ריגלי? – כן! את רוצה אותו? לא, הוא לא בבית".

האישה בעלת העצמות הגסות רכנה לפנים מתוך המטבח החשוך שלה והציצה אל האישה השנייה, שאור עמום נפל עליה דרך הווילון של חלון המטבח.

"זאת גברת בייטס?" היא שאלה בנימה שניכרה בה מידה של יראת כבוד.

"כן. תהיתי אם בעלך בבית. שלי לא חזר עדיין".

"לא, אה? אוי, ג'ק בא לבית ואכל ארוחת ערב והלך החוצה. הוא הלך רק לחצי שעה לפני שהוא יושן. הלכת  ל'פרינס אוף ויילס'?"

"לא…"

"לא, בטח שלא! זה לא כזה נחמד שם". האישה האחרת התאמצה לרַצות. השתררה הפוגה מביכה. "ג'ק לא אמר כלום על – על הבעל שלך," היא אמרה.

"לא! אני מתארת לעצמי שהוא תקוע שם!"

אליזבת בייטס אמרה את הדברים במרירות ובפזיזות. היא ידעה שהאישה שבחצר ממול עומדת ליד הדלת ומאזינה, אבל לא היה לה אכפת.

בשעה שהסתובבה אמרה גברת ריגלי:

"חכי רגע! אני רק ילך לשאול פה את ג'ק אם הוא יודע משהו".

"לא, לא – לא הייתי רוצה להטריח א….!"

"כן, אני ילך. אם רק תיכנסי פה ותשמרי שהילדים לא יורדים למטה ושורפים את עצמיהם".

אליזבת בייטס, ממלמלת תוכחה, נכנסה פנימה. האישה האחרת התנצלה על מצב החדר.

המטבח דרש התנצלות. שמלות קטנות ומכנסיים קטנים ובגדים תחתונים של ילדים היו פזורים על הספה ועל הרצפה, ואנדרלמוסיה של צעצועים בכל מקום. על מפת השעוונית השחורה שעל השולחן היו פיסות של לחם ועוגה, פירורים, כתמי נוזל וקנקן תה ובו תה קר.

"כן, אצלנו לא יותר טוב," אמרה אליזבת בייטס,  מביטה באישה, לא בבית. גברת ריגלי עטפה את ראשה בצעיף, מיהרה החוצה ואמרה:

"אני כבר חוזרת".

האישה האחרת ישבה, מציינת לעצמה במורת רוח קלה את האי-סדר הכללי בחדר. אחר כך שקעה בספירת הנעליים במידות שונות שהיו פזורות על הרצפה. היו שם שנים עשר. היא נאנחה ואמרה: "לא פלא!" – בעודה מביטה באנדרלמוסיה. אז נשמעה חריקה של שני זוגות רגליים בחצר, ובני הזוג ריגלי נכנסו. אליזבת בייטס קמה על רגליה. ריגלי היה גבר מגודל בעל עצמות גדולות מאוד. ראשו במיוחד נראה גרמי. על רקתו הייתה צלקת כחולה שנגרמה מפציעה במכרה, פצע שאבק-הפחם נשאר בו כחול כמו קעקוע.

"הוא עוד לא בא לבית?" שאל האיש, בלי שום ברכת שלום, אבל בכבוד והזדהות. "אני אין לי מושג איפה הוא – הוא לא שם!" – הוא החווה בראשו בחדות לכיוון ה"פרינס אוף ויילס".

"אולי הוא הלך ל'עץ'," אמרה גברת ריגלי.

השתררה הפוגה נוספת. ניכר בריגלי שהוא רוצה להסיר משהו מלבו:

"כשאני הלכתי הוא גמר איזה עבודה," פתח ואמר. "היה כבר צלצול של סוף משמרת לפני עשר דקות, אז אני צעקתי 'אתה בא, וולט?' והוא אמר, 'לך, אני יבוא עוד חצי דקה', אז באנו ללמטה, אני ובָּאוּוֶרס, חשבנו שהוא ממש מאחורינו, ועלינו בקבוצה אחרי זה…"

הוא עמד נבוך, כאילו השיב על האשמה בגין נטישת חברו. אליזבת בייטס, ששוב הייתה בטוחה שאירע אסון, מיהרה להרגיע אותו: "הוא בטח הלך ל'עץ הגדול', כמו שאמרתם. זאת לא הפעם הראשונה. הפחדתי את עצמי למוות קודם. הוא יחזור הביתה כשיסחבו אותו".

"אוי, זה באמת חבל!" אמרה האישה האחרת בצער.

"אני רק יקפוץ לדיק לראות אם הוא שם," הציע האיש, חושש מלהיראות מודאג, חושש לחרוג מן הנימוס.

"לא, חלילה לי להטריח אותך עד שם," אמרה אליזבת בייטס בהדגשה, אבל הוא ידע שהיא שמחה על הצעתו.

בשעה שכשלו לעבר היציאה שמעה אליזבת בייטס את גברת ריגלי חוצה את החצר בריצה ופותחת את הדלת אצל השכנה. וכך לפתע פתאום כל הדם בגופה כמו החליף לפתע כיוון והתרוקן מתוך לבה.

"תזהרי!" התריע מר ריגלי. "כבר אמרתי מאה פעם שצריך לתקן את החורים האלה בכניסה, שמישהו עוד ישבור את הרגליים".

היא התעשתה ומיהרה לצדו של הכורה.

"אני לא מרגישה בנוח להשאיר את הילדים במיטה, בלי אף אחד בבית," אמרה.

"לא, בטח!" הוא אמר בנימוס. עד מהרה הגיעו אל שער הבקתה.

"טוב, ייקח לי רק כמה דקות, אל תדאגי, את, הוא יהיה בסדר," אמר החבר מהמכרה.

"תודה רבה לך, מר ריגלי," השיבה.

"אין בעד מה!" גמגם כשהתרחק. "אני חוזר פה עוד כמה דקות".

הבית היה שקט. אליזבת בייטס הסירה את כובעה וצעיפה וגללה את המרבד. כשסיימה התיישבה. השעה הייתה דקות אחדות אחרי תשע. היא נחרדה מהגניחה המהירה של המנוע הסיבובי במכרה, ומן החריקה החדה של הבלמים על החבל היורד. שוב הרגישה את הסחיפה המכאיבה של דמה, הניחה את ידה על צד גופה, ואמרה בקול: "אלוהים אדירים! …זה רק מנהל המשמרת של תשע יורד למטה," נזפה בעצמה.

היא ישבה בלי ניע והקשיבה. מקץ חצי שעה כזאת הייתה מותשת.

"מה אני מטפחת את הדאגה הזאת?" היא אמרה לעצמה באורח מעורר רחמים. "אני רק אעשה לעצמי נזק".

היא הוציאה שוב את התפירה שלה.

ברבע לעשר נשמעו צעדים. אדם אחד! היא חיכתה לדלת שתיפתח. זו הייתה אישה מבוגרת בכובע קטן שחור ורדיד צמר שחור – אמו. היא הייתה בת ששים בערך, בהירת עור, בעלת עיניים כחולות, ועורה מקומט כולו ואומלל. היא סגרה את הדלת ופנתה לכלתה בחרדה.

"אוי, ליזי, מה נעשה, מה נעשה!" היא קראה.

אליזבת נרתעה מעט לאחור, בחדות.

"מה קרה, אמא?" היא אמרה.

האישה המבוגרת התיישבה על הספה.

"אני לא יודעת, ילדתי, אני לא יכולה להגיד לך!" – היא הניעה בראשה מצד לצד באיטיות. אליזבת ישבה והתבוננה בה, חרדה ומוטרדת.

"אני לא יודעת!" ענתה הסבתא ונאנחה עמוקות. "אין סוף לצרות שלי, אין. הדברים שעברתי, אני בטוחה שזה מספיק…!" היא בכתה בלי למחות את עיניה, והדמעות זלגו וזלגו.

"אבל אמא," קטעה אותה אליזבת. "למה את מתכוונת? מה קרה?"

הסבתא מחתה אט אט את עיניה. ישירותה של אליזבת בלמה את מעין דמעותיה.

"ילדתי המסכנה! אוי, ילדתי המסכנה!" נאנחה. "אני לא יודעת מה נעשה, אני לא– ואת במצבך — איזה דבר, איזה דבר!"

אליזבת חיכתה.

"הוא מת?" שאלה, ולשמע המלים שאמרה הלם לבה בעוצמה, אם כי הרגישה פרץ קל של בושה בגלל ההפרזה הגמורה של השאלה. דבריה הפחידו די הצורך את הגברת הזקנה, כמעט החזירו אותה לעשתונותיה.

"אל תגידי את זה, אליזבת! אנחנו מקווים שזה לא רע עד כדי כך; לא, שאלוהים ירחם עלינו, אליזבת. ג'ק ריגלי בא בזמן שישבתי לשתות כוסית לפני שאני יושנת ואמר, 'אולי  את יכולה ללכת למסילה, גברת בייטס. לוולט היתה תאונה. אולי את יכולה ללכת לשבת איתה עד שנביא אותו לבית'. לא היה לי זמן לשאול מילה לפני שהוא הלך. ושמתי את הכובע  שלי וישר באתי, ליזי. חשבתי לעצמי, אוי, הילדה מסכנה, אלוהים שיברך אותה, אם מישהו יבוא ויספר לה, ככה פתאום, אלוהים יודע מה יקרה לה'. אל תדאגי מזה, ליזי – או שאת יודעת מה יכול לקרות. איזה חודש את, שישי – או חמישי, ליזי? הה!" – הזקנה הנידה בראשה מצד לצד – "הזמן עובר מהר, הוא עובר מהר! כן!"

מחשבותיה של אליזבת נדדו למקום אחר. אם הוא נהרג – האם תצליח להסתדר עם הקצבה הקטנה שלו ועם מה שתצליח להרוויח? – היא חישבה במהירות. אם הוא נפצע – הם לא ייקחו אותו לבית חולים – כמה מייגע יהיה לסעוד אותו! – אבל אולי היא תצליח להרחיק אותו מהשתייה וממנהגיו המאוסים. היא תוכל – בזמן שיהיה מרותק למיטתו. הדמעות היו קרובות לגאות בעיניה כשראתה בדמיונה את התמונה. אבל אילו מין מותרות רגשניים היו המחשבות האלה? היא פנתה לחשוב על הילדים. בכל מקרה היא הייתה נחוצה להם באופן מוחלט. הם היו עניינה.

"כן!" חזרה ואמרה הזקנה, "זה נראה כאילו רק שבוע או שבועיים עברו מאז שהוא הביא לי את הכסף הראשון שלו מהעבודה. כן – הוא היה ילד טוב, אליזבת, הוא היה, בדרך שלו. אני לא יודעת למה הוא הפך להיות כאלה צרות, לא יודעת. הוא היה בחור שמח בבית, רק היה לו מלא מרץ. אבל שלא תהיה טעות, הוא היה צרה צרורה, כן! אני מקווה שאלוהים ירחם עליו כדי שהוא יוכל לכפר על המעשים שלו. אני מקווה, אני מקווה. הייתה לך מנה גדולה של צרות איתו, אליזבת, באמת הייתה לך. אבל הוא היה ילד שמח אצלי, באמת, אני מבטיחה לך. אני לא יודעת איך…"

הזקנה המשיכה להרהר בקול רם, בצליל חדגוני ומרגיז, שעה שאליזבת חשבה בריכוז ונחרדה פעם אחת, כששמעה את המנוע הסיבובי גונח במהירות ואת הבלמים ממהרים בצווחה. אחר כך שמעה את המנוע נע לאט יותר, והבלמים לא השמיעו שום קול. הזקנה לא שמה לב. אליזבת חיכתה במתח. החמות דיברה, ומדי פעם הפסיקה ושתקה.

"אבל הוא לא היה הבן שלך, ליזי, וזה משנה. מה שהוא לא היה, אני זוכרת אותו כשהוא היה קטן, ואני למדתי להבין אותו ולוותר לו. צריכים לוותר להם…"

השעה הייתה עשר וחצי, והזקנה אמרה: "אבל זאת צרה מההתחלה עד הסוף. אף פעם את לא זקנה מדי בשביל צרות, אף פעם את לא זקנה מדי בשביל זה —" -השער נהדף בחבטה וצעדים כבדים נשמעו על המדרגות.

"אני אלך, ליזי, תני לי ללכת," קראה הזקנה וקמה על רגליה. אבל אליזבת הייתה ליד הדלת. זה היה איש בבגדי מכרה.

"הם מביאים אותו, גברת," הוא אמר. לבה של אליזבת עצר מלכת לרגע. אז גאה שוב וכמעט חנק אותה.

"הוא… זה חמוּר?" שאלה.

האיש פנה ממנה והביט אל החשיכה:

"הרופא אומר שהוא מת כבר לפני שעות. הוא בדק אותו בצריף של הציוד".

הזקנה, שעמדה ממש מאחורי אליזבת, נשמטה לתוך כיסא, שילבה את כפות ידיה וקראה: "אוי, הילד שלי, הילד שלי!"

"ששש!" אמרה אליזבת בעווית קטנה של זעף. "שקט, אמא, אל תעירי את הילדים. אני לא מוכנה שהם יירדו לכאן בעד שום הון שבעולם!"

הזקנה גנחה חרישית והתנדנדה. האיש נסוג לאחור. אליזבת פסעה פסיעה אחת לפנים.

"איך זה קרה?" שאלה.

"טוב, אני לא יודע בוודאות," ענה האיש באי נוחות רבה. "הוא גמר משהו בעבודה והחברים כבר הלכו והמון דברים נפלו עליו".

"ומחצו אותו?" קראה האלמנה ברעד.

"לא," אמר האיש. "זה פגע בו מאחורה. זה היה מתחת לפרצוף שלו, ובכלל לא נגע בו. זה חסם אותו בתוכו. כנראה שהוא נחנק".

אליזבת נרתעה לאחור. היא שמעה את הזקנה קוראת מאחוריה:

"מה? – מה הוא אמר שזה היה?"

האיש ענה בקול רם יותר: "הוא נחנק!"

אז ייללה הזקנה בקול רם, והדבר הקל על אליזבת.

"אוי, אמא," אמרה, מניחה את ידה על הזקנה, "אל תעירי את הילדים, אל תעירי את הילדים".

היא בכתה מעט, בבלי דעת, שעה שהזקנה התנדנדה ונאנחה. אליזבת נזכרה שהם מביאים אותו הביתה ושעליה להתכונן. "הם ישכיבו אותו בחדר האורחים," אמרה לעצמה, ועמדה לרגע חיוורת ומבולבלת.

אחר כך הדליקה נר ונכנסה אל החדר הקטנטן. האוויר היה קר וטחוב אבל היא לא יכלה להבעיר אש, לא הייתה שם אח. היא הניחה את הנר והסתכלה על סביבותיה. אור הנר התנצנץ על הכוסות המצופות ציפוי מבריק, ועל שני האגרטלים שהכילו כמה מהכריזנטמות הוורודות ועל עץ המהגוני הכהה. ניחוח קר, ניחוח מוות של כריזנטמות, שרר בחדר. אליזבת עמדה והביטה בפרחים. היא נפנתה מהם וחישבה אם יהיה מספיק מקום בחדר להשכיב אותו בין הספה לשידת המגירות המהודרת. היא דחפה את הכיסאות הצדה. יהיה מקום להשכיב אותו ולפסוע סביבו. אחר כך הביאה את מפת השולחן האדומה הישנה, ועוד בד ישן, ופרשה אותם כדי להגן על פיסת השטיח שלה. היא רעדה כשיצאה מחדר האורחים; ואז, מתוך שידת הבגדים היא הוציאה חולצה נקייה והניחה אותה ליד האש לאוורור. כל אותה שעה התנדנדה חמותה בכיסא ונאנחה.

"תצטרכי לזוז משם, אמא," אמרה אליזבת. "הם יכניסו אותו הביתה. בואי אל כיסא הנדנדה".

האם הזקנה קמה מוכנית על רגליה, התיישבה ליד האש והמשיכה לקונן. אליזבת נכנסה למחסן להביא עוד נר, ושם, בחדר הקטן משופע התקרה מתחת לרעפים העירומים, שמעה אותם באים. היא עמדה בלי ניע בכניסה למחסן והקשיבה. היא שמעה אותם עוברים את קצה הבית ויורדים במגושם בשלוש המדרגות, בליל של דשדוש רגליים וקולות ממלמלים. הזקנה השתתקה. הגברים היו בחצר.

אחר כך שמעה אליזבת את מתיוז, מנהל המכרה, אומר: "אתה תיכנס ראשון, ג'ים. בזהירות!"

הדלת נפתחה, ושתי הנשים ראו כורה נכנס בגבו לחדר, נושא קצה אחד של אלונקה, שעליה יכלו לראות את מגפי המכרה המסומרות של המת. שני נושאי האלונקה נעצרו, האיש שהחזיק בראש האלונקה התכופף תחת משקוף הדלת.

"איפה תרצו שנשים אותו?" שאל המנהל, גבר קצר קומה בעל זקן לבן.

אליזבת התנערה ונכנסה מהמחסן, נושאת בידה את הנר שלא הודלק.

"בחדר האורחים," אמרה.

"לשם, ג'ים!" הצביע המנהל, ונושאי האלונקה הסתובבו לאחור אל תוך החדר הזעיר. המעיל שבו כיסו את הגופה נפל כשתמרנו בגמלוניות במעבר דרך שתי דלתות, והנשים ראו את האיש שלהן, ללא כותנתו, עירום ועריה. הזקנה החלה להיאנח בקול נמוך ספוג אימה.

"תשימו את האלונקה בצד," אמר המנהל קצרות, "ותניחו אותו על הבדים. בזהירות! שימו לב —!"

אחד הגברים הפיל אגרטל של כריזנטמות. הוא בהה במבוכה, ואז הם הניחו את האלונקה. אליזבת לא הביטה בבעלה. ברגע שיכלה להיכנס לחדר היא ניגשה ואספה את האגרטל השבור ואת הפרחים.

"חכו רגע!" אמרה.

שלושת הגברים חיכו בדממה שעה שניגבה את המים במטלית.

"אי, איזה דבר, איזה דבר. בחיי!" אמר המנהל, משפשף את מצחו בדאגה ובבלבול. "לא נתקלתי בדבר כזה בחיים, בחיים לא! אסור היה להשאיר אותו שם. בחיים לא ראיתי דבר כזה! נפל עליו חד וחלק, וחסם אותו. בקושי נשאר לו מטר – אבל זה כמעט לא שרט אותו".

הוא הביט מטה אל האיש המת, שוכב אפרקדן, עירום למחצה, מלוכלך כולו באבק פחם.

"נחנק," הרופא אמר. "זה הדבר הכי נורא שנתקלתי בו. כאילו עשו את זה בכוונה. נפל ממש עליו, וחסם אותו בפנים, כמו מלכודת עכברים…" הוא החווה בידו תנועה חדה כלפי מטה.

כורי הפחם שעמדו לצד האלונקה נדו בראשיהם בחדות בתגובה נואשת.

אימת הדבר טיפסה והעבירה צמרמורת בהם כולם.

אז שמעו את קולה של הילדה מלמעלה קורא בצווחה: "אמא, אמא, מי זה? אמא, מי זה?"

אליזבת מיהרה אל תחתית המדרגות ופתחה את הדלת:

"לכי לישון!" היא ציוותה בחדות. "מה את צועקת? לכי לישון מיד, לא קרה שום-"

אחר כך החלה לטפס במדרגות. הם שמעו אותה על לוחות הרצפה, ועל רצפת הגבס של חדר השינה הקטן. הם יכלו לשמוע אותה בבירור:

"מה קרה עכשיו? מה קרה לך עכשיו, טיפשונת?" קולה היה נסער מאוד, הייתה בו נימת רוך לא ממשי.

"חשבתי שאיזה אנשים באו…" אמר קולה העצוב של הילדה. "הוא בא?"

"כן, הביאו אותו. אין מה להתרגש. תחזרי לישון עכשיו, תהיי ילדה טובה".

הם שמעו את קולה בחדר השינה, הם חיכו בשעה שכיסתה את הילדים מתחת לשמיכות.

"הוא שיכור?" שאלה הילדה חלושות, בחשש.

"לא! לא, הוא לא שיכור! הוא… הוא ישן".

"הוא ישן למטה?"

"כן, ואל תרעישי".

השתררה שתיקה לרגע, אחר כך שמעו הגברים שוב את הילדה המפוחדת:

"מה זה הרעש הזה?"

"זה שום דבר, אני אומרת לך, ממה את דואגת?"

הרעש היה גניחתה של הסבתא. היא לא חשה במתרחש סביבה, ישבה על כיסא הנדנדה שלה וגנחה. המנהל הניח את ידו על זרועה והורה לה "ששש!"

הזקנה פקחה את עיניה והביטה בו. היא הייתה המומה מההפרעה ונראתה משתאה.

"מה השעה?" — קולה הדק והעצוב של ילדה, שוקעת שוב בלי חדווה בשינה, שאל את השאלה האחרונה הזאת.

"עשר," השיבה האם ביתר רכות. אז רכנה בוודאי ונשקה לילדים.

מתיוז אותת לאנשים ללכת. הם חבשו את כובעיהם והרימו את האלונקה. הם פסעו מעל הגופה ויצאו על קצות אצבעותיהם מהבית. איש מהם לא דיבר עד שהיו רחוקים מהילדים הערים.

כשירדה אליזבת למטה היא מצאה את האם הזקנה לבדה על רצפת חדר האורחים, גוחנת מעל האיש המת, ודמעותיה נושרות עליו.

"אנחנו חייבות להכין אותו," אמרה הרעיה. היא שפתה קומקום, אחר כך חזרה וכרעה על ברכיה והחלה להתיר את שרוכי העור. החדר היה לח ואפלולי והיה בו נר אחד בלבד, על כן נאלצה לכפוף את ראשה כמעט עד לרצפה. בסופו של דבר הצליחה לחלוץ את המגפיים הכבדים והניחה אותם בצד.

"את חייבת לעזור לי עכשיו," היא לחשה לזקנה. יחד הן הפשיטו את האיש.

כשקמו על רגליהן וראו אותו מוטל באצילות התמימה של המוות, עמדו הנשים שבויות בפחד וביראת כבוד. כמה רגעים עמדו בלי ניע, מסתכלות מטה, והאם הזקנה ייבבה. אליזבת הרגישה שהמרו את פיה. היא ראתה אותו, מוטל שם בתוך עצמו בלי שום אפשרות לחילול. לא היה לה שום קשר אליו. היא לא יכלה לקבל זאת. היא רכנה והניחה את ידה עליו בתביעת בעלות. הוא עדיין היה חם , כי המכרה היה חם במקום שבו מת. אמו החזיקה את פניו בין ידיה ומלמלה דברים לא ברורים. הדמעות הזקנות נשרו בזו אחר זו כמו טיפות מעלים רטובים; האם לא התייפחה, רק דמעותיה זלגו. אליזבת נשקה לגופת בעלה, בלחייה ובשפתיה. נדמה שהיא מקשיבה, חוקרת, מנסה להשיג איזה קשר. אבל לא היה בכוחה לעשות זאת. היא נדחקה משם. הוא היה בלתי חדיר.

היא קמה על רגליה, הלכה למטבח, ויצקה שם מים חמים לתוך קערה, והביאה סבון ופיסת פלנל ומגבת רכה.

"אני חייבת לרחוץ אותו," אמרה.

אז קמה הזקנה באיברים נוקשים והתבוננה באליזבת כשרחצה בזהירות את פניו, הברישה בזהירות את שפמו הבלונדיני הבהיר מפיו בפיסת הפלנל. היא הייתה אחוזה בפחד שאין לו תחתית, על כן שירתה אותו. הזקנה, שקנאה, אמרה:

"תני לי לנגב אותו!" – וכרעה בצד השני, מנגבת אט אט בזמן שאליזבת רחצה, וכובעה השחור התחכך לפעמים בראשה הכהה של בתה. הן עבדו כך בדממה שעה ארוכה. לרגע לא שכחו שהיה זה מוות, ומגע גופו המת של הגבר עורר בהן תחושות משונות, שונות אצל כל אחת מהנשים; אימה גדולה אחזה בשתיהן, האם הרגישה שרחמה נבגד, היא נגזלה; הרעיה הרגישה את בידודה המוחלט של נפש האדם, והילד שבתוכה היה משקולת נפרדת ממנה.

לבסוף נשלמה העבודה. הוא היה גבר יפה גוף ובפניו לא ניכר זכר של שתיינות. הוא היה בלונדיני, מלא, בעל גפיים נאים. אבל הוא היה מת.

"שאלוהים יברך אותו," לחשה אמו, מסתכלת כל הזמן בפניו ומדברת מתוך בעתה צרופה. "נער יקר — שיברך אותו!" היא דיברה בריגשה שורקנית רפה של פחד ואהבת אם.

אליזבת שקעה שוב לרצפה, הצמידה את פניה אל צווארו ורעדה והצטמררה. אבל היה עליה להתרחק שוב. הוא היה מת, ולבשרה החי לא היה מקום לצדו . אֵימה ועייפות גדולות אחזו בה. היא הייתה חסרת תועלת כל כך. חייה חלפו כך ואינם.

"לבן כמו חלב, בהיר כמו תינוק בן שנה, שאלוהים יברך אותו, יקר שכמותו!" מלמלה האם הזקנה לעצמה. "אפילו סימן אין עליו, בהיר ונקי ולבן, יפה כמו שאף ילד לא היה," היא מלמלה בגאווה. אליזבת הסתירה את פניה.

"הוא הלך בשקט, ליזי – שקט כמו בשינה. נכון שהוא כל כך יפה, השֶׂה? כן, הוא כנראה השלים עם אלוהים, ליזי. אולי הוא תיקן את הכל, ליזי, כשהוא היה סגור שם. היה לו זמן. הוא לא היה נראה ככה אם הוא לא היה משלים עם אלוהים. השֶׂה, השֶׂה היקר. כן, אבל היה לו צחוק מחמם את הלב, אהבתי לשמוע אותו. היה לו הצחוק הכי מחמם את הלב, ליזי, כשהוא היה קטן—"

אליזבת נשאה את מבטה. פיו של האיש היה שמוט, פתוח מעט מתחת לכיסוי השפם. העיניים, עצומות למחצה, לא נראו מזוגגות אל האין. החיים על בעֵרתם העשֵנה, משעה שהלכו ממנו, הותירו אותו נפרד וזר לה לחלוטין. והיא ידעה עד כמה היה זר לה. פחד קפוא היה ברחמה, בגלל הזר הנפרד הזה שעמו חייתה כבשר אחד. האם זה פירושם של כל הדברים – נבדלות גמורה, מוחלטת, שחום החיים מטשטש אותה? היא הפנתה את פניה ממנו באימה. העובדה הייתה קטלנית מדי. דבר לא היה ביניהם, ובכל זאת הם התאחדו, והחליפו זה עם זה את עירומם שוב ושוב. בכל פעם ששכב איתה הם היו שתי ישויות נפרדות, רחוקות זו מזו כמו עכשיו. הוא לא היה אשם בזה יותר ממנה. הילד היה כמו קרח ברחמה. שכן בשעה שהתבוננה באיש המת, מחשבתה, קרה ומנותקת, אמרה בבהירות: "מי אני? מה עשיתי עד כה? נאבקתי בבעל שלא היה קיים. הוא היה קיים כל הזמן. במה פשעתי? מה היה הדבר שחייתי אתו? זוהי המציאות כפי שהיא, הגבר הזה". ונשמתה גוועה בתוכה מרוב פחד: היא ידעה שמימיה לא ראתה אותו, שהוא מימיו לא ראה אותה, הם נפגשו בחשיכה ונאבקו בחשיכה, בלי לדעת במי פגשו ובמי נאבקו. ועכשיו ראתה, והשתתקה בִּרְאוֹתה. מפני שטעתה. היא אמרה שהוא דבר-מה, שבעצם לא היה; היא הרגישה שהיא מכירה אותו. ואילו הוא היה נפרד כל אותו זמן, חי כפי שהיא לא חייתה מעולם, הרגיש כמו שהיא לא הרגישה מעולם.

באימה ובאשמה הביטה בגופו העירום, שהכירה באופן כוזב. והוא היה אבי ילדיה. נשמתה נקרעה מגופה וניצבה מן הצד. היא הביטה בגופו העירום והתביישה, כאילו סירבה לו. אחרי ככלות הכל, הגוף היה הגוף. הוא נראה לה איום ונורא. היא הביטה בפניו והפנתה את פניה שלה אל הקיר. משום שארשת פניו הייתה שונה משלה, דרכו לא הייתה דרכה. היא מנעה ממנו להיות מה שהיה באמת – היא ראתה זאת עכשיו. היא סירבה לו בתור מי שהוא. ואלה היו חייה, וחייו. היא הייתה אסירת תודה למוות, שהשיב את האמת על כנה. והיא ידעה שהיא לא מתה.

וכל אותה שעה התפקע לבה מרוב יגון וחמלה כלפיו. מה סבל? אילו רגעים של בעתה לאיש חסר האונים הזה. גופה היה נוקשה מייסורים. נבצר ממנה לעזור לו. הוא נפצע פציעה אכזרית, האיש העירום הזה, היצור האחר הזה, ולא היה בכוחה לעשות כל תיקון. היו הילדים – אבל הילדים שייכים לחיים. לאיש המת הזה לא היה שום קשר אליהם. הוא והיא היו רק ערוצים שדרכם זרמו החיים כדי להביא לעולם את הילדים. היא הייתה אֵם – אבל כמה נורא היה זה להיות רעיה, היא ידעה עכשיו. והוא, שהיה מת עכשיו, כמה נורא הרגיש בוודאי להיות בעל. היא הרגישה שבעולם הבא הוא יהיה לה אדם זר. אם ייפגשו בעולם שמעבר, הם רק יתביישו במה שקרה קודם. הילדים באו, מאיזו סיבה מסתורית, מתוך שניהם. אבל הילדים לא איחדו אותם. עכשיו כשמת, היא ידעה עד כמה היה נפרד ממנה לנצח, עד כמה, לנצח, לא היה לו עוד שום קשר אתה. בעיניה היה הפרק הזה של חייה סגור. הם התכחשו זה לזה בחיים. עכשיו הוא נסוג לתוך עצמו. כאב נורא השתלט עליה. זה נגמר אפוא. הדברים היו חסרי תוחלת ביניהם זמן רב לפני שמת. ובכל זאת הוא היה בעלה. אבל כמה מעט! —

"יש לך את החולצה שלו, אליזבת?"

אליזבת הסתובבה בלי להשיב, אף על פי שהשתדלה לבכות ולהתנהג כפי שציפתה חמותה. אבל היא לא הייתה מסוגלת, היא הושתקה. היא נכנסה למטבח וחזרה עם הבגד.

"היא מאווררת," אמרה, חופנת את חולצת הכותנה פה ושם כדי לבדוק. היא כמעט התביישה לגעת בו; איזו זכות הייתה לה, או לכל אחד אחר, לגעת בו. אבל מגע ידה היה עניו על גופו. הייתה זו מלאכה קשה להלביש אותו. הוא היה כבד וחסר תנועה כל כך. בעתה נוראה לפתה אותה כל אותה שעה: שהוא מסוגל להיות כבד כל כך וחסר תנועה לגמרי, אינו מגיב, נפרד. אימת המרחק ביניהם הייתה כמעט רבה מדי בשבילה – היא נאלצה לחצות במבטה פער אינסופי כל כך.

לבסוף נשלמה העבודה. הן כיסו אותו בסדין והשאירו אותו מוטל, פניו מכוסים. והיא נעלה את דלת חדר האורחים הקטן, לבל יראו הילדים מה מוטל שם. לאחר מכן, בעוד השלווה שוקעת בכבדות על לבה, היא ניגשה לסדר ולנקות את המטבח. היא ידעה שהיא מרכינה את ראשה לפני החיים, שהיו אדוניה עתה. אבל מפני המוות, מי שיהיה אדוניה לבסוף, נרתעה בפחד ובבושה.

-1-

אני מחכה לה בלובי. חמישה לארבע והיא עוד לא כאן. מעניין אם היא שכחה, במיוחד אחרי נאום ה"חשוב לסגור על שעה ויום ולהתמיד" שהרביצה בשבוע שעבר. אחרי שביטלתי כמה פגישות בחודש האחרון והזזתי אחרות היא ניסתה להסביר לי כמה הרציפות והקביעות חשובות לטיפול. כן, הנהנתי להסכמה כשבעצם חשבתי כמה לא מתאים לי להתחייב, לא לטיפול ולא לה. והיא, במפגן נדיר של אסרטיביות מיהרה לציין שזה הכרחי לטיפול ולהצלחה שלו. טוב, עם "הצלחה" לא מתווכחים. אני מסכימה איתה. בטח, ברור.

כשהיא נכנסת למרכז, מתנשפת, הפקידה קוראת לעברה "את היום בחדר 12, חנה, החדר הקבוע שלך דולף". היא מתקנת בשקט, "דנה, לא חנה". המזכירה מתנצלת "יו! מה יהיה איתי, אני תמיד מתבלבלת. אני יזכור לפעם הבאה". היא נכנסת ללובי ומבחינה בי, מהנהנת וסוגרת אחריה את הדלת. 

"גג חודש", זה מה שאני נותנת לטיפול הזה. ואם דברים לא זזים אני עוזבת. אני נכנסת, מתיישבת היא לא פותחת בשיחה, אף פעם. אני שואלת אותה איך היא מרגישה והיא מחייכת וממלמלת "בסדר" קלוש. שוב חיוך. כשהיא מחייכת היא עולה לי על העצבים כי החיוך שלה לא אומר לי כלום, אין בו כלום. הוא שטוח וריק. יש אנשים שכשהם מחייכים אליך אתה מגלה עליהם משהו, נחשף עולם. חיוך יכול להיות אינטימיות במיטבה, משהו שעובר בשקט בלי הכוח המייסר והכובל של המלים. אבל איתה זה בדיוק ההיפך, כלום לא עובר בחיוך הזה. חודש. גג.

 אנחנו יושבות אחת מול השנייה, שוב לא בחדר הקבוע שלנו. אני מציינת את זה, קצת כדי להחזיר לה על ה"צריכים להתחייב ליום ושעה". היא מתחילה להתבלבל, לא מוצאת את המלים המדויקות ומגמגמת משהו החוצה. רחמים, אני צוחקת לעצמי, צער בעלי חיים. ברגעים האלה נדמה לי שהיא פוחדת ממני, אשכרה פוחדת. כמו ביום שבו ביטלתי את הפגישה, יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שלה דרך הסמס שהיא שלחה לי. אני מבינה למה אנשים חושבים שסמס לא חושף את הדקויות והניואנסים שקיימים פנים מול פנים, שהוא כר פורה לטעויות ואי הבנה. אבל את שלה היטבתי לקרוא — היא חשה הקלה עצומה מביטול הפגישה. היא אפילו שכחה לשאול אותי איך אני מרגישה בשבוע שאחרי, פרחתי לה מהזיכרון. עצוב. לא ממש.

"מחלון החדר נשקף נוף אורבני טיפוסי", אני אומרת, והיא מבקשת שארחיב. אין לי מושג מה עוד יש להרחיב על זה, רק ציינתי עובדה. אני משנה נושא קצת כדי לשחק איתה, "זה החדר הצמוד ביותר לפינת החי?" היא חושבת שכן, "שומעים את התוכים", היא לא שמה לב לזה, מבקשת שנתעלם. "אם יש סאונד שאני שונאת זה בדיוק זה", אני ממשיכה, "למה את לא מבקשת מהם חדר אחר?" היא שותקת, אני רואה את גלגלי המחשבה בפעולה, היא מהסוג שחושב הרבה.

"סיימנו את הפגישה הקודמת ב…",היא מנסה להיזכר במדויק, "קראת לזה 'הסיזיפיות של עולם הדייטינג'".

"כן",

"תגידי על זה משהו".

"את רווקה?" אני שואלת ומבינה שלא אקבל תשובה ישירה "כי אם כן, אז את יודעת למה אני מתכוונת. הקלות הבלתי נסבלת של עולם הדייטינג. לצאת לדייט ועוד אחד, ואחר כך עוד מישהו שחברה מכירה והוא ממש בחור מקסים. שבוע אחרי שבוע, דייט כושל אחד רודף דייט בינוני אחר. כל זה רק כדי לגלות ש… כלום. אין שם כלום".

"למה את מתכוונת?"

"את צריכה לראות אותי שם, כולי מתיקות וטוב לב. שיחה טובה, מעניינת, על פני השטח כמובן. בפועל אנחנו שמאים בעבודה, עסוקים בלאמוד שווי ערך נכס. מה אני מקבל מול מה אני נותן. אני נראית יותר טוב ממנו? אני יכול להשיג מישהי יותר כוסית ממנה?"

"את מתארת חוויה לא פשוטה. אני חושבת על הסיזיפיות הזו…"

"נו, כן. ו"..

"תגידי על זה עוד משהו."

"אין לי מה להגיד על זה יותר". למה היא נדבקת למלה הזאת? למה בכלל תיארתי את זה ככה? סיזיפיות? זו מלה שלי או שלה? "אמרתי את מה שאמרתי".

היא שותקת ואז הנהון קטן "אהה". הפה שלה לא זז, אבל אני שומעת "אהה". לאט אני  מבינה שזה הג'אקו שמחוץ לחדר. הוא ממשיך "אהה… א- הה. א- הה. סיזיפית. ית. ית. א- הה. א- הה.", ככה בתוכית מדוברת. ואז כדי לצאת מהמלל הבלתי פוסק של הג'אקו אני אומרת "היה לי חלום מוזר אתמול". אם הייתי יודעת שאקבל את התגובה הזו כבר מזמן הייתי מנחיתה עליה איזה חלום. כי באותו רגע היא עוצרת, מסתכלת עליי בצורה מוזרה. היא רוצה לדעת. "אין לי מושג… טוב זה לא חשוב…  זה בטח סתם". "לא". היא מתעקשת ובפעם הראשונה אני רואה אצלה משהו חדש ואוהבת את זה.

"אז לספר אותו? כאילו, עכשיו?"

"כן".

אני מבינה שהעניין הזה של החלום תופס אותה.

"זה קורה בערב, אני מקבל"…

"רגע".. היא קוטעת אותי "אני רוצה לכתוב את זה, ברשותך", היא קמה ממקומה לעבר השולחן שמאחורינו, והדרך הזו, החמישה מטרים הללו, היו ההצגה הכי טובה בעיר. היא לא הצליחה להגיע לשולחן, כמובן. הצעיף שהיה כרוך סביב צווארה נתפס במשענת הכיסא, דקות ארוכות היא ניסתה לשחרר אותו ללא הצלחה. ואז היא החליטה להוריד אותו אבל הוא רק הלך ונכרך יותר ויותר סביב צווארה. "לעזור לך?" אמרתי, מתחילה להיבהל מהפוסטמה, היא תיכף תיחנק. והיא, "לא לא הכול בסדר, הכול בסדר, תכף אני אוציא אותו," אבל רק הלכה והסתבכה. כשזוג מספריים שמונחות על השולחן צדו את עיניה, היא הרימה אותם וקרבה לצווארה. זה לא בטוח להפקיד בידיה מספריים, אני חושבת, או… צעיף, לצורך העניין. אני מציעה שוב את עזרתי והיא מחייכת וגוזרת את הצעיף בצורה מפחידה. כל הסצנה ארכה מספר דקות אבל אני איבדתי איזה חמש שנים מהחיים שלי, לא בטוחה שאצא שלמה מהסיפור הזה. מה אני צריכה על המצפון שלי מישהי שנחנקת מהצעיף של עצמה?

היא עשתה את זה, לזכותה יאמר, הצעיף לבסוף הוסר והיא הגיעה למחוז חפצה — השולחן. פותחת וסוגרת בו מגירות, מחפשת משהו ואז גם מוצאת, מוציאה מחברת גדולה ועט. כשהיא חוזרת אל המקום שבו אנחנו יושבות, היא חולפת שוב על פני השולחן ומפילה ספרים שהיו מונחים עליו ואז את המחברת, ושוב מרימה את הכול ומתנצלת. כן, איך שכחתי — תמיד מתנצלת. אם זה לא היה מפחיד כל כך, כל האפיזודה יכלה להיות מצחיקה. צ'פלין מסתכל עלינו מלמעלה ומריע.

"תמשיכי", היא אומרת כשהיא מתיישבת, איך לעזאזל אני אמורה להמשיך אחרי רעידת האדמה הזו?  

"זה קורה בבוקר… לא, לא, בעצם זה קורה בערב. אני מקבלת שיחת טלפון, שלום, שלום, מדברת נטע. ברזילאי. נטע ברזילאי מתקשרת אליי. אז היא כזה "שלום, מדברת נטע". ואני עונה ככה כן, זו אני. איך אוכל לעזור לך? אולי לא אמרתי את זה ככה, אבל שאלתי אותה משהו, לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "איך אוכל לעזור לך?" לא, בעצם אמרתי, "כן זאת היא, אני, מה?"  והיא אומרת "אני צריכה מישהי שתעשה לי PR". סבבה PR אבל אני? אני? עכשיו, תביני, זו נטע דקה אחרי הזכייה באירוויזיון ראו אותה בכל חור אפשרי. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שמישהי תעשה לה PR ועוד אני. מה הקשר?"

"ומה הקשר לדעתך?"

"אין לי מושג. מה הקשר שלי לנטע? אין קשר. ולמה היא בכלל צריכה יחסי ציבור? וככה עם המחשבה הזו אני מתעוררת והחלום נגמר".

אני עוצרת, מהרהרת בחלום "מוזר לא?" מחכה שהיא תסיים לכתוב את דבריי.

"מעניין", היא אומרת "יש לך איזה רעיון לגבי זה?"

אני מקדישה מספר דקות של מחשבה לשאלה שנשאלה, אבל רק למראית עין. אני אמורה גם לפרש את החלום? זה לא התפקיד שלה? מחכה עוד שתי דקות, מוודאת שהיא כל כולה איתי מחכה למוצא פי ואומרת, "אין לי שום מושג". היא חוזרת בהנהון אל המחברת וקוראת את החלום שלי, היא ממשיכה לחשוב, מחפשת משהו. "תראי זה מוזר, ממש מוזר. מה לי וליחסי ציבור, דבר ראשון. דבר שני, המכונה המשומנת של הריאליטי לא התלבשה על הייצוג שלה, אני אמורה להאמין לזה? אבל אני דווקא מאמינה לה בחלום, בשום שלב אני לא מרגישה שעובדים עליי או שזה מופרך".

היא מקשיבה לי ברוב קשב. "תנסי, ככה, למצוא חיבורים בין החלום הזה לחיים שלך, באיזה שהוא אופן". פתאום אני מגייסת את כל כוחותיי למשימה הנעלה הזו, חשוב לי למצוא את מה שהיא מחפשת אז אני מחכה עוד קצת, הפעם לא למראית עין. יש משהו מכמיר לב ברצון שלה להבין משהו בחלום שלי שהוא סתם חלום, כל ילד יכול לדעת את זה. אני רוצה לעזור לה ונזכרת במשהו "תראי, אולי זה קשור לניר".

היא מביטה בי עמוק כאילו היא רואה אותי לראשונה. אני מחזיקה במפתח לדבר הזה שהיא רוצה, אם רק הייתי יודעת מהו.

"תמשיכי…"

"ניר הוא זמר מתחיל שהוציא דיסק לפני חודש ואני מחלטרת אצלו. עוד אחת ממיליון העבודות שאני עושה כדי לשרוד בעיר הזאת. משלם במזומן, לא רע. אז אני מתקשרת לכל מיני מקומות לשלוח להם את הקומוניקט שלו ולקבוע לו הופעות. יש מצב שזה קשור לזה בעצם, כשחושבים על זה".

"אהה," היא מאוכזבת, משתדלת להסוות ללא הצלחה. אבל אני רואה לה אותה, אני רואה לה הכול. היא סוגרת את המחברת ומניחה על השולחן שבינינו. "כן, זה כנראה מה שאמרת, משהו שקשור ליחסי ציבור שאת עושה לניר," וכשהיא נסוגה מההתלהבות שלה אני ננעלת עליה, לא מוכנה שהיא תפסיק להתעניין בי.

 "אבל בכל זאת, למה דווקא נטע? מה יש בה? אולי היא מסמלת משהו? תמיד אומרים שהיא סמל אז אולי אני מגיבה לסמל שהיא?" אני מברברת את עצמי לדעת, מלהגת שטויות אבל היא כבר לא איתי, הפסקתי לעניין אותה. אם התחלנו את הסיפור על החלום במאה הרי שברגעים אלה ממש הגענו לעשר. מינוס עשר. הג'אקו מעבר לקיר ממשיך "אבל למה נטע? נטע? נטע? למה נטע? אבל למה? למה נטע, נטע, נטע?" אני מנסה להתעלם מהחזרתיות הבלתי פוסקת של התוכי ונשטפת באחת בעצב שאני מכירה היטב.

 אצלי, כשמאבדים בי עניין אני מרגישה את זה בגוף. הגוף כואב לי. זה כמו לחטוף בעיטה בבטן או טריקת דלת בפנים, ממש ככה ולא כמו דימוי. ככה זה כואב. והניתוק האלים הזה שלה מעורר אותי כי מה שהיא עשתה לי באותו רגע, הטריקה בפנים הבעיטה בבטן, לא עושים דברים כאלה. פשוט לא עושים. זה לא שאני משופעת בביטחון עצמי, זה לא שלא עזבו אותי אף פעם, שהייתי לא רלוונטית, שהפסיקו לאהוב אותי. את זה עשו כבר לפניה, מה חדש בזה? למה לעשות את זה שוב ושוב ושוב? החד צדדיות הזו מכה בי בעוצמות לא הגיוניות כי הפישרית הקטנה, הפסיכולוגית הקלינית הזו, בחורה בת 28 החליטה שהחלום שלי לא מספיק מעניין. כלומר אני, אני.

 את כל זה לא אמרתי לה, שמרתי עמוק וחזק ולא הראיתי חולשה. דבר שלא אופייני לי כי רואים עליי הכול. ידעתי ששווה להתאזר בסבלנות או יותר נכון להזדיין בסבלנות. אני אחכה, לא לבד ולא בחושך, אני מעדה אחרת. בתפוצה שלי אומרים — כל כלב בא יומו, והכלבה הולכת לאכול כאפה.

-2-

את הפגישה הבאה אני מבטלת. אני עייפה, איזה וירוס מתחיל לדגור בי ואין לי כוח לצאת מהמיטה. אני לא מצליחה לישון כמו שצריך. שוב, אנחת רווחה מהדהדת דרך סמס מאופק. נו טוב.

בשבוע שאחרי אני מגיעה, מתיישבת מולה, שוב בחדר אחר. החדר מלא בקרטוני חלב שמונחים על השולחן והמזגן עובד במלוא המרץ על קור מקפיא. "מה נסגר עם החלב? פתחנו מחלבה?" אנחנו צוחקות ביחד. יש בעיה עם המקררים וזה החדר היחיד שפועל בו מזגן אז ביקשו לאחסן אותם כאן. "ברור להם שזה יחמיץ עד סוף היום", היא לא יודעת מה ברור להם ומה לא, אומרת לא מרוצה מהעניין. "ננסה להתעלם מזה". כן, נתעלם מהפיל הלבן והגדול שנמצא בחדר.

לפחות את רגעי המבוכה הראשונים צלחנו, בעזרת דיון מעמיק ופורה על נפלאות קירור המזגן וקרטוני החלב. עדיף על "מה נשמע" סתמי שפוגש בחיוך סתמי עוד יותר. סימנתי וי. היא שותקת, אז תורי לדבר כנראה. שוב שיחה על הא ועל דה, בעיקר דה, מספרת שהייתי קצת חולה ולכן ביטלתי את הפגישה, עכשיו אני בסדר, מרגישה יותר טוב. ושוב שיחה על מחלות ווירוסים, בלב בלה בלה. החלון בחדר הזה קטן ולא רואים דרכו כלום ואין לי מה להרחיב על כך. אני מוציאה סיגריה אחת בודדה מהתיק. "בעיקרון הפסקתי אבל בדרך לכאן עברתי בפיצוציה וקניתי אחת, את מכירה את זה שמוכרים היום סיגריות בודדות?" היא לא מכירה כי לא מעשנת.

"אפשר?" אני שואלת והיא משיבה שלא מעשנים בבניין. כן בטח, בטח, סליחה, ברור. וממשיכה למולל את הסיגריה, "גם זה טוב. מרגיע משהו. זה בטח פסיכולוגי לא?" גם על זה היא לא עונה אבל קצוות הפה מתעגלות למעלה, או אולי למטה? משהו בין חיוך להנהון אמפתי. היא מצטיינת דיקן בהנהונים אמפתיים.

אני רוצה לספר משהו אבל לא בטוחה שזה יהיה בסדר. בכלל אני מאוד מתרגשת מהמעמד, לא מבינה למה. מכאן, אני מרימה את היד, הסיגריה. "את יכולה להביא לכאן מה שמתאים לך, אין שיפוט או עדיפות לדברים כאלה או אחרים", היא אומרת. בטח, אין שיפוט ועדיפות, שקר כלשהו. שקט מנסר אוזניים עומד בחדר. אני אוזרת אומץ והיא מחכה לי אבל לא נוסכת בי אומץ. כן יש משהו. המחברת על השולחן בינינו וגם עט פארקר. שנים שלא ראיתי את הסוג הזה. "את מחכה", היא אומרת "לראות אם אפשר לתת בי אמון". הפעם היא צודקת. כן, זה נכון.

"יש לי חלום". אני מכריזה ובוחנת כל ניע וזיע בפניה. היד ניגשת למחברת ולעט אבל היא ממשיכה לשמור על קשר עין. לפחות היום נחסכה ממני סצנת הסלפסטיק האלמותית. היא פותחת את המחברת מקליקה על העט ומחכה.  

"זה קורה בצהריים, אני מחכה לאוטובוס מהתחנה המרכזית לכיוון משרד החינוך. מישהו מפוקפק עם משקפי שמש כהים נצמד אליי, הוא נראה כמו הסטריאוטיפ הקלאסי לכייס. אני מתרחקת ממנו, הוא מלחיץ אותי. ואז הוא עוקף אותי בתור, נדבק לקשיש ומוציא ארנק מהכיס האחורי של הקשיש הישר לכיס העליון שלו. מכייס אותו. אני ניגשת לנהג האוטובוס הוא מבקש שאתקדם ואני רועדת. האיש הזה שם, אני מצביעה לכיוונו, כייס את הזקן. מי? זה שעומד מאחור. כל האוטובוס שותק, הנוסעים מחכים בציפייה דרוכה, אישה אחת אומרת לי אל תדאגי הוא לא יעשה לך כלום. אני פוחדת, מזיעה בכפות הידיים חושבת שאם זה לא נכון יצאתי סתומה אבל אם זה נכון הכייס יכול לעשות לי משהו. אולי יש לו סכין? אולי הוא יתנפל עליי? מי יגן עליי כאן? נהג האוטובוס? הנוסעים? ולאן לרוץ כשהוא יתקוף אותי? התחנה המרכזית גדולה ומלאה בסמטאות קטנות ולא מוכרות. הנהג ניגש אל הכייס, שואל אותו אם לקח לזקן כסף. הנהג פונה אל הזקן, אדוני איפה הארנק שלך? הוא לא מבין מה מדברים איתו. לקחת ממנו כסף? הוא שואל את הכייס אבל הוא רק צוחק "על מה אתה מדבר? איזה כסף ואיזה נעליים!". הנהג בודק בכיס אחד ולא מוצא כלום ואז בכיס השני — שום דבר. הוא מסתובב אליי "איפה?" ואני משיבה, "בכיס הקדמי, צד ימין של החולצה". אני מתחילה לבכות תיכף הוא יזרוק עליי משהו. הנהג בודק את הכיס האחרון, הקדמי, ומוצא שם ארנק, פותח אותו ושואל את הזקן "זה שלך?" והוא עונה "כן כן איפה מצאת?" עדיין מבולבל. אני יורדת מהאוטובוס בדיוק כשמתחילה המולה. אנשים מתנפלים על הכייס, מקללים אותו, נוסע אחד מכפכף אותו. ככל שאני מתרחקת מהאוטובוס משהו בזמן של החלום מואץ. ההילוך האיטי שבו החלק הזה קרה משתנה, וחוזר לקצב רגיל. אני הולכת ומתרחקת מהאירוע, הולכת ברחובות תל אביב, דרום תל אביב. על לוינסקי ואז ההגנה, רואה את המאפיות שבדרך, אף אחד לא צופר לי למרות שאני הולכת על הכביש. תוך כדי הליכה אני שמה לב שהבגדים שלי השתנו: במקום מכנסיים יש לי מעין חצאית קצרצרה, ובמקום חולצה אני לובשת מחוך וכל החזה שלי נשפך החוצה. אני נועלת מגפי עור גבוהים, השיער שלי מפוזר עם סרט או כתר עליו. אני הולכת ככה ברחובות העיר, כבר לא בתחנה המרכזית, גדולה וגבוהה מאיך שאני בדרך כלל. כשאני חולפת על פני מכונית אני מביטה בהשתקפות שלי ורואה אותי, אני נראית אחרת, כמו דמות מסרט. ההיא מהמכונית מסתכלת בי בחזרה ומחייכת ואני רואה אותה, זאת וונדר וומן. היא מתחילה לצחוק, אני אומרת לה, טוב בסדר הבנתי את הסימבוליות את יכולה להפסיק לצחוק. הבנתי. הבנתי הכול. ומתעוררת מהחלום".

אני מחכה שהיא תסיים לכתוב את דבריי, מחכה לתגובה. היא אומרת, תוך כדי הצצה בשעון, שאנחנו צריכות לסיים. "אבל אני רוצה שתנסי לחשוב על החלום ולראות איך הוא מתחבר לחיים שלך, נדבר על זה בפגישה הבאה. יש לנו ככה עוד מספר דקות, רוצה לומר איך זה היה בשבילך? החלום? לספר עליו? כל מה שעולה לך. איך את עכשיו?"

זו הפעם הראשונה שהיא מדברת כל כך הרבה. עכשיו היא נראית לי כמעט אנושית, והטינה שלי מתחילה להתפוגג. ברגע הבא אני נגעלת מעצמי. מה יהיה איתי? מספיק שמגלים בי עניין קטן ואני נופלת שדודה. מתי יהיה לי עמוד שדרה?

אצלנו בעדה, ואני חלק מהעדה שלי ארצה או לא, אין אמצע. או שיש מעט מאוד אמצע. כששונאים, זה עם כל הלב וכשאוהבים זה עם כל הלב, הידיים והקישקע. כשאני רבה עם חברה או שעובר בינינו חתול שחור אני הופכת להיות חוקרת מז"פ מיומנת. כל יריקה בזירת הפשע היא עדות לדנ"א, כל זוג כפפות בפח אשפה הן קצה חוט, הכול מוביל לזיהוי ואיתור הרוצח הסדרתי. אני פרופילאית בפנטגון וכל זיק של עדות תוביל אותי לפענוח הפשע המושלם, כלומר לזה שהחברה הזו תמיד היתה בעייתית, ואז החברה הזו, המסכנה יש לומר, אבוד לה. פתאום יש לי ניתוחי אופי מעמיקים, ואני מחברת את זה למשהו שהיא אמרה לי כשהכרנו, ואני רואה את כל הזיוף והקטנות, שבדרך כלל אני מבליגה עליהם. כלומר בימים כתיקונם. כלומר בימים שפויים. כלומר כמו שעושים אנשים נורמליים. ככה גם באהבה. כשאני אוהבת אני לא אובייקטיבית, אני מתעקשת לקשור כתרים לראשם של אהוביי. אידיאליזציה מוחלטת. אני זוכרת שבתואר הראשון למדתי את אחד הדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס דיבר בשבחי המתינות ויישוב הדעת ואיזו תכונה נדרשת זו לבני אדם. ובזמן שאני קוראת את הדיאלוג אני אומרת, היי אפלטון לא כולם ניחנו במתינות ובדעת מיושבת, עלינו, המרוקאים, המידה הזו פסחה. אבל גם אפלטון לא הכיר את המרוקאים שלי, המתינות היא ממני והלאה. אני מתחילה להתפרק מהכעס ומהפגיעות ורואה מה עוד יש בה, והחיוך שלה כבר לא מעצבן אותי והיא אפילו נשמעת לי חכמה וטובה. אני מפנה מקום ומזיזה עוד שכבת סרקזם כדי לחייך אליה בחזרה. מי יודע? אולי זה הסוף למלחמות ההתשה שלי עם מטפלים. ואז חוזר השטן מהכתף השנייה להזכיר לי לא להתמסר, לשמור על עצמי. קורא לי עלובת נפש, תפתחי כבר אישיות. אני יודעת שאת הבור הזה קשה למלא.

אני נכנסת אל הבית. בפגישה הבאה נדבר על ה"וונדר וומן", זה יספק חומר לאולי עוד פגישה-שתיים. בינתיים אמשיך לנסות לחלום חלומות.

-3-

יום שלישי הגיע, אני יוצאת מהבית אליה. ההתרגשות הזו דומה לפגישה עם מאהב בתחילת הקשר, כשעוד יש הפתעות וכל תגלית עליו היא חדשה ומרגשת, ובעיקר בלי הפילטר של התבונה והרציונליות. עוצרת לקנות סיגריה וקפה בפיצוציה, עכשיו מוכרים אותן בשלשות, יש קופסה קטנה שמכילה בדיוק שלוש סיגריות. כמובן שזה עולה הון. אני קונה. מעשנת אחת בדרך עם הקפה. אני עייפה. מאוד. לא מצליחה לישון טוב בימים האחרונים. כשאני נכנסת לבניין המזכירה מפנה אותי לחדר הקבוע ואומרת, "היום אתן בחדר שלכן, חנה התעקשה ועשינו שמיניות באוויר כדי לפנות את החדר. אם את שואלת אותי עשתה טעות, אבל אף אחד לא שאל אותי".

השעון מורה על ארבע, אבל רק בארבע ודקה היא פותחת את הדלת, נאבקת בה. היא מזמינה אותי להיכנס ומתנצלת. "לפחות זה החדר הקבוע שלנו", אני מעודדת ומתעודדת. כשאני נכנסת אני מבינה — ארון מפורק עם מגירות פתוחות וסגורות ספק עמד ספק שכב בכניסה. מהארונות הגדולים והמאסיביים של פעם, כזה שהיה בנוי היטב מעץ איכותי. "מה הקטע?" היא מסבירה שהיו צריכים לאחסן את הארון באיזה מקום וכל החדרים היו תפוסים. "מה ההיגיון?" אני שואלת, "ירכיבו אותו מחדש? למה לא לזרוק אותו וזהו?", היא לא יודעת. מהפיל הזה כבר אי אפשר להתעלם. אנחנו מוצאות את הדרך כל אחת למקומה ולמרות הארון המפורק על מגירותיו ומדפיו. 

"סיימנו את הפגישה בשבוע שעבר עם החלום על וונדר וומן," היא ממשיכה.

"ככה את קוראת לו? החלום על וונדר וומן?" אני מביטה מסביב בדמיון שלי היתה כאן מיטה. לא יודעת למה. אולי כי בסרטים כשהולכים לפסיכולוג יש אצלו מיטה או ספה ארוכה כזו שאפשר לשכב עליה. פה אין. אני חייבת לשים את הראש לכמה רגעים.

"את נראית עייפה. הכול בסדר?"

"אני לא מצליחה להירדם. אפשר?", אני אומרת ומניחה את הראש על השולחן. היא מוצאת לי שרפרף קטן ומניחה לידי "הנה", אני מרימה את הראש, חוזרת להתיישב בנוחות בכיסא ומרימה רגליים על השרפרף. "אני מתנצלת, אני לא ככה בדרך כלל. אני יודעת שזה לא מנומס. אם אמא שלי היתה רואה אותי עכשיו"…

"מה היא היתה אומרת?", היא מתנפלת על משפט-אמא כמוצאת שלל רב.

"מה? מה מי אומרת?", אני שואלת לא מפוקסת, עייפה עייפה. המחשבות שלי לא מחוברות אחת לשנייה. "סליחה. אולי קפה יעזור. יש פה קפה?" יש בכניסה. "יש מצב שאצא להכין ואחזור? שתי דקות. אפילו פחות". היא מהנהנת. "להכין גם לך?" היא מסרבת. אני יוצאת להכין קפה וחוזרת, מתחילה ללגום ומרגישה יותר טוב, ניגשת מיד לעניין, "אני לא רוצה שנפסיד את שאר הפגישה, הפסדנו זמן יקר. אז החלום על הוונדר וומן"… היא עוצרת אותי, "זה בסדר אפשר לקחת את הזמן, את יכולה לשתות בניחותא."

"חשבתי על מה שאמרת, החיבורים של זה לחיים. וגם הצחוק של וונדר וומן. אני מנסה להבין למה היא צוחקת עליי אם זו בכלל אני שם הוונדר וומן. כאילו אני צוחקת על עצמי. אני עושה את זה הרבה פעמים".

"מעניין אותי לשמוע על החלק הראשון, עם הכייס".

"דווקא החלק הזה? עליו לא חשבתי הרבה, פחדתי שם. לא הייתי וונדר וומן שם באוטובוס. ההיא באה אחר כך, וגם לא כמו משהו שלם ועוזר. היא לא נתנה לי כוחות על באוטובוס, גם לא אחר כך ברחובות. היא רק צוחקת.

"בכל זאת היה שם משהו שנתן לך כוח באוטובוס, הצלחת לדווח על כייס ולעזור למישהו".

"אני לא כל כך אוהבת את החלק הזה, זה סתם. לא משהו מיוחד. אני שונאת לחשוב על זה. כולי חלשה שם, רועדת מפחד. למה הייתי צריכה לדווח לנהג, מה זה נותן? ולסכן את עצמי? אם לא הייתי מדווחת כל אחד היה עושה את שלו וחוזר לבית בשקט. הנוסעים, והנהג, ואני, ואפילו הזקן. אני בספק אם היה מבחין שהארנק נגנב לו".

"והכייס. גם הוא יחזור לבית שלו, יעשה את שלו. עולם כמנהגו נוהג?"

"כן. בדיוק. אבל לא, אני הייתי חייבת להגיד. בדרך כלל אני סותמת את הפה, לא מפריעה לאף אחד, לא תופסת מקום. אבל שם הייתי חייבת לדבר. בכל מקרה, מעציב אותי לחשוב על החלק הזה".

"אני רואה. תנסי להגיד מה מעציב אותך בזה".

"לא יודעת. לא יודעת".

אני מוציאה סיגריה ומדליקה ואז נזכרת שאסור ומנסה לכבות אבל אין מאפרה בחדר.

"סליחה סליחה".

"זה בסדר אני אפתח חלון. אני רואה שקשה לך".

היא פותחת חלון ומחפשת משהו בפח האשפה, שנמצא מאחורי הארון. היא לא כושלת בדרכה לשם, למרות הארון והמגירות שמפוזרות בחדר ומשטחי העץ. מוציאה מהפח כוס מפלסטיק, שופכת לתוכה קצת מים.

"אז את כן מעשנת", אני מסמנת לכיוון הכוס "את מכירה את הפרקטיקה".

"לא… אני אסתמטית. אבל אה… "היא מחייכת חיוך חדש, קטן, נזכרת במשהו נעים, "אני מכירה אנשים שמעשנים. יותר נכון הכרתי".

היא פותחת את החלון שבחדר. אני קטנה פתאום לידה והיא דואגת לי. אני רוצה לישון שם על הרצפה ושהיא תכסה אותי. הנעימות הזו בחדר רוקדת ומרחפת וצפה, עוברת מהצד שלה אל הצד שלי. היא לא מחייכת, היא רואה בתוכי משהו שאף אחד לא ראה מעולם.

"זה מזכיר לי את השיר של פינק פלויד, 'קומפטרבלי נאמב'. וון איי ווז אה הצ'יילד איי הד אה פיבר, מיי הנדס פלט ג'סט לייק טו בלונס. ועכשיו הוא מרגיש את זה שוב". אני מתחילה לשיר "איי הב ביקום קומפטורבלי נאמב. שכחתי את ההמשך… ובהתחלה, ההתחלה יפה — הלו הלו הלו. זה כמו הד, אולי הוא בכלל בבור וזועק לעזרה. איז דר אניבדי אין דר, ג'סט נוד איף יו כן היר מי. איז דר אניוון את הום".

אני מחפשת את השיר בטלפון ומשמיעה אותו. "את אוהבת?"

"כן, כן. מאוד. מאוד".

"זה עצוב לא?"

"יש שם בדידות".

"בדידות. זו המלה. זו בדיוק המילה שחיפשתי. הוא לבד ואף אחד לא רואה אותו".

"אף אחד."

אני כבר בסיגריה השלישית ושתינו שומעות את פינק פלויד מהאייפון שלי. היא מתחילה להשתעל, אני מזיזה קצת את הסיגריה. השיעול שלה מתגבר ואני מתרחקת נעמדת ליד החלון. מתחיל להחשיך, מה זה? מה השעה?

שעון חורף. חמש עבר מזמן. אני מתארגנת, ממשיכה לזמזם פינק פלויד. מסמנת בראש על השעון שבחדר. "שבוע הבא?"

"שבוע הבא."

-4-

במפגש הבא אני זומבי, אישה מתה מהלכת. ספרתי שלושה ימים שלמים שבהם לא נרדמתי. אפילו לא לדקה. נכנסתי לחדר, עוד שתי דקות כדי להבין שזה לא החדר הקבוע. בכלל 'הקבוע' הזה מתברר כדבר הכי לא קבוע שיש. לא מבינה למה אנחנו מתעקשות על זה, שתאמר בחדר ולא "בחדר הקבוע שלנו". היום אנחנו לא בחדר שלנו. עוד דקה להבין שהחדר הזה משמש כחדר אחות. יש בו משקל ומד גובה, מזרקים וערכות לחיטוי פצעים, עזרה ראשונה והמוני תיקיות מגובבות על מיטת אחות. מוזר? לא כאן.

"לא אלאה אותך בשאלות מיותרות על החדר. הבנתי, מבינה ואבין למפרע".

היא מחייכת. חזרה לחייך את החיוך המטופש והשטוח שלה. מה נסגר איתה? אני יושבת מולה, ואז מתרוממת והולכת להישקל. "מה זה? מה עם המשקל הזה? לא מופיע כלום על המאזניים. היי, אני לא שוקלת. אני לא שוקלת! בואי רגע, בואי, תראי, אולי אני טועה. אולי עליתי במשקל ואני לא רואה טוב את המספר. אולי צריכה משקפיים. אולי משקל חדש". אני אומרת את הכול בשטף דיבור לא הגיוני, לא ידעתי שאני מסוגלת לדבר כל כך מהר ועל כלום. ואז באותה מהירות שבה קמתי אני חוזרת להתיישב בכורסא מולה.

הוא יושב קרוב אליי, פלג גופו העליון עירום ועל גבו חטוטרת מכוערת, כמעט לא אנושית. אבל לא, זו לא חטוטרת. זו אבן ענקית שהוא סוחב על הגב. וואט דה פאק! תגיד לי אתה נורמלי? מה נסגר? תוריד אותה כבר, אתה יכול לשבת. שב. שב. תנוח, למה כל הזמן ללכת, לעבוד, לחזור, לגלגל, להוריד. שב כבר שב.

"היי… את בסדר?"

אני רואה אותה עומדת לידי, נוגעת לי ביד מנסה… להעיר אותי? לוקח לי עוד שנייה להתעורר לחלוטין. להבין שנרדמתי על הכיסא למשך… חמש דקות היא אומרת.

"אני כל כך עייפה, כל כך עייפה, מה קורה איתי".

"מה קורה באמת? למה את לא מצליחה להירדם?"

"לא יודעת", אני משקרת, "לא יודעת".

"היה לי חלום עכשיו, אשכרה חלום. אני יושבת כאן על הכיסא הזה ויושב לידי גבר עירום". היא מוציאה את המחברת מהתיק וכותבת. "חצי עירום, מפויח ואפילו מטונף, ממש הרחתי ריח של ביוב ממנו". אני שמה לב שברצפה, קרוב מאוד לרגל שלי יש פתח ניקוז, ביוב. ושהריח של הגבר היה בעצם הביוב שבחדר. "איף, מה זה? מה זה הריח הזה! זה נורא, זה פשוט נורא. תקשיבי עם התוכים הבלגתי, גם עם החלב והמזגן ואפילו הארון. אבל ריחות? על זה אני לא יכולה לשתוק, אני מאוד רגישה מאוד רגישה. אני מסוגלת להקיא פה, ממש על הרצפה. אפילו עלייך, אני תיכף מקיאה עלייך".

"את רוצה שאדליק מזגן?"

"מה, על חום? זה יהיה גרוע".

"אפשר על קור."

"קר לי, לא רוצה מזגן", אני מוציאה חפיסת סיגריות.

"חפיסה שלמה? מה עם השלישיות?"

"זה לא תופס. וזה גם המון כסף. אני קונה חפיסה ומשתדלת לעשן שלוש ביום". 

"את מצליחה?"

"לפעמים. יש ימים שקשה לי אז אני מעשנת יותר. זה עדיף על הריח של הביוב", אני מדליקה סיגריה והיא ניגשת לחלון, פותחת אותו ונשארת קצת שם.

אני ממשיכה, "אז הבחור החצי עירום לובש איזה בגד מיוחד לאזור החלציים. לא מבינה מה הבגד הזה בדיוק. הוא יושב לידי עם חטוטרת ענקית על הגב, ככה אני חושבת ולאט לאט מבינה שזו לא חטוטרת זו אבן ענקית, ממש, בגודל של החדר הזה והיא יושבת לו על הגב. אני אומרת לו תוריד אותה תוריד מה אתה נשאר עם זה. אבל הוא לא עונה לי, רק מביט בי בעיניים קרועות מסבל. לא די, תפסיק, אתה יכול להעיף את האבן הזו! תעיף אותה לקיבינימט, אני כועסת עליו. וכאן זה נגמר. הוא אפילו לא מדבר איתי. בחלק הזה הערת אותי".

"איזה פספוס. נגמר כל כך מהר, תראי מה זה, סוף סוף אני חולמת. סוף סוף"… אני שותקת, יש לומר סותמת את הפה. מקווה שהיא לא תשים לב למה שברח לי מהמוח.

"זה מישהו שאת מכירה?"

"מי? הגבר?"

"כן".

"לא, לא יודעת. קצת כן וקצת לא. הוא לא מישהו קרוב אליי, אם את מתכוונת לזה. יותר מישהו עמום, מעורפל. אני מכירה אבל מרחוק".

"והאבן הזו, כמו מה היא?"

"זה מה שאני לא מבינה, היא דבוקה לו לגב אבל הוא גם לא רוצה להוריד אותה. אולי היא ממש מודבקת לו או תפורה לו לגוף. אני חייבת לחזור לחלום הזה, חייבת. להבין מי הוא ומה הוא רוצה ממני. יש מצב שאני עוצמת את העיניים לכמה דקות?" אני שואלת ולא מחכה לתשובה. אני מנסה להירדם בכוח. אני מאוד עייפה, זה לא צריך להיות כל כך קשה. לוקחת עוד כמה דקות ומנסה להרגיע את עצמי, אני מותשת. אבל זה לא מצליח, ממש כמו בבית. אני לא מצליחה להירדם.

"לא הולך". אני אומרת מתוסכלת, "לא הולך".

"את אמרת מקודם, "סוף סוף אני חולמת". למה התכוונת?"

זהו, זה נגמר. היא עלתה עליי.

"לא אמרתי את זה. אמרתי סוף סוף אני נרדמת". אני משקרת.

"לא, את אמרת חולמת. סוף סוף אני חולמת."

היא מתחילה להשתעל כמעט נחנקת. אני מתרחקת ממנה, אבל לא חושבת אפילו לכבות את הסיגריה. אם אני אכבה, אני מסבירה, הריח של הביוב. זה נורא. היא ממשיכה להשתעל, הפעם בחוזקה. מוציאה מהתיק שלה משאף ולוקחת נשיפה ממנו. אני פותחת את הדלת של החדר ברגע שמופעלת אזעקת עשן, המזכירה נכנסת, "הכול בסדר? מה זה? מאיפה האש?", היא רואה אותי מאלתרת מאפרה וכועסת, "לא מעשנים פה. זה אסור. למה לא אמרת לה חנה? אה, למה? את הפסיכולוגית פה".

 כועסת היא יוצאת מהחדר. זהו אני לא אעשן יותר, אני מוצאת מזרק ומחזיקה אותו, כאילו הוא סיגריה. היא בינתיים נרגעה, השיעול פסק. עכשיו היא נראית החולה מבין שתינו. מבעד לעשן, לחלון הפתוח, האזעקה והפרופס שבחדר, היא קולטת אותי. חדה ובהירה יותר מאי פעם היא מניחה את המשפט הבא, "החלום על וונדר וומן לא היה אמתי, המצאת אותו".ככה כמו תער, בלי חיוכים בלי להתנצל בלי סימני שאלה.

"כן". אני לוחשת.

"למה את כל כך עייפה?"

"אני לא מצליחה לחלום. מאז החלום על נטע, זה לא קורה. שמתי מחברת ליד המיטה כדי לכתוב את החלומות שלי כשאני מתעוררת. הכול מוכן ומזומן בשביל החלומות, אבל הם לא קורים, הם לא נחלמים. אין לי יותר חלומות. ואז קראתי שכדאי לכוון שעון מעורר לעשרים דקות, וכשהוא מצלצל ישר לכתוב אותו. הוא נשאר רענן בזיכרון הוא מתקרב אלייך. וזה מה שעשיתי. רק שהחלומות, אם נחלמו, לא נזכרו ואני הפסקתי לישון".

"איפה קראת את זה? זה בכלל לא נכון".

"אני מבינה את זה עכשיו אבל מאוחר, מאוחר מדי".  

אני קמה ממקומי לעבר החלון, עם הסיגריה-מזרק ביד. זה נגמר. כמו כל הפעמים שבהם אני מפשלת.

"תראי, מהחלון הזה כולם נראים קטנים". אני נשענת על החלון והיא נבהלת ומתקרבת אליי, תיזהרי, היא דואגת לי וממהרת לסגור את החלון. ריח העשן נמהל בריח הביוב, ובחדר עומדת צחנה שאי אפשר לברוח ממנה. אני מצמידה את הראש לשמשת החלון מנסה להגיע לאיזו נקודה בלתי נראית ומבחינה בחלון וניקיונו. "מנקים פה הרבה, אה? יש כאן איזה זבוב מת, הנה, פה, בואי תראי". היא מתקרבת מצמידה את פניה לשמשה מביטה לכיוון שלי. "זה בית קברות לזבובים פה, כל המסילה מלאה בהם". אנחנו עומדות ככה, מביטות דרך החלון במבט מזוגג. שתי הזויות, פסיכיות, אינסופיות.

אם מישהו רואה אותנו עכשיו מהרחוב הוא בטוח שברחנו מהמחלקה הסגורה. שתי נשים דבוקות לשמשת חלון, מחפשות זבובים מתים. לא, אם מישהו רואה אותנו עכשיו הוא בטוח שאנחנו המחלקה הסגורה. והוא גם צודק, המישהו הדמיוני הזה שיראה או לא יראה אותנו.

יכולתי לפתוח את החלון הזה באותו רגע, רק לסובב את הידית ולפתוח. בשביל שתינו, אולי הדבר המוסרי ביותר שיכלתי לעשות עבורה. עם סיזיפוס לידי וונדר-וומן מהצד השני, מי יכל לנו? אבל לא עשיתי את זה. לא פתחתי את החלון. אנחנו נמשיך לגלגל את האבן במורד ההר, יום אחרי יום. לא המצאנו שום דבר חדש.

היא מחייכת אליי כשהיא מתרחקת, מתפיידת לאטה. לא, אל תלכי. אני דוחקת בה במלים שלא נאמרות, רגע לפני שהיא יוצאת לי מהפריים. אל תשאירי אותי פה לבד. אני לא יכולה להיות יותר לבד. אני רוצה סיפור אחר, ואם לא אחר, אז סוף חדש. אם אני חייבת לגלגל את האבן, למה לעשות את זה לבד?

 

אני גרב זול שעולה חצי דינר. ייצר אותי קואופרטיב תעשייתי, ושולי הרווח מהמכירה שלי חולקו בין גורמי הייצור. קנה אותי אדם פשוט, יצרן עני, שהתחתן עם בחורה פשוטה וגר איתה בדירה קטנה בשמחה ובאושר.

הכלה הייתה נחמדה אליי מאוד. היא רחצה אותי כל יום במים חמימים, לא צרבה את עורי בסבון ולא גרמה לי כוויות באשלג. כדי לרענן אותי תלתה אותי במרפסת, והרוח הקלה והנעימה של בנגאזי ייבשה אותי.

הסתודדתי עם משבי הרוח הקלילה ונזכרתי בשפשופים של קצות אצבעותיה המשוחות בחינה. היא שפשפה אותי לאיטה כמו מסטיק בפיה צחור השיניים בעודי שולח מבט אל הגרב הוורדרד המונח ליד הדלת תחת מראת השידה שבחדר הכניסה.

באחד הימים חלתה הכלה, אולי הייתה בהיריון, והחתן רחץ אותי במים קרים בעיצומו של החורף. הוא הכאיב לאריג שלי בשפשופיו הגסים וכמעט תלש לי את החוטים וקרע את הגומי בשוליים האלסטיים שלי. התחבאתי מפניו, מה לעשות,  בקצף של הסבון. כאשר תלה אותי על החבל שכח לחזק את אוזני באטב, והרוחות נשאו אותי הרחק משם. נפלתי לחצר של וילה מפוארת, והרוחות המשיכו להעיף אותי בתוך הווילה ממקום למקום כאילו רצו להבהיר לי את ההבדל בין דירה לארמון. באחת הפינות היה חדר כביסה, והתקרבתי אליו בזהירות. מתוך החדר נשמע קול זמזום. הצצתי פנימה כשגבי צמוד לידית הדלת, וראיתי את המשרתת זורקת בגדים לתוך מכל מתכת מחובר לחוט מתנדנד שיוצא מקופסה בקיר. אמרתי לעצמי שהמכל המזמזם הזה איננו כמו הגיגית הקטנה שלנו, שלא מחובר לגופה כל חוט הקושר אותו לדבר מה. פחדתי שהמשרתת תבחין בי, תחשוב שאני מהמשפחה ותזרוק גם אותי כדי שאסתובב במהירות יחד איתם בקבר הזה. התרחקתי אפוא מהחדר והתקרבתי לחבל הכביסה. ראיתי גרב משי צבעוני מתנועע כטווס ותפוס באטב יפה, ושאלתי אותו בשפת הגרביים על המכל שזולל בגדים. בהתחלה הוא לא הבין אותי, כי לא דיברתי ברור בשל חור קטן שנפער בי במקום הבוהן. חזרתי על שאלתי, והוא ענה לי בגַרְבִּית רצוצה:

"זאת מכונת כביסה חשמלי מיובא."

הודיתי לו מבלי לחייך, ותהיתי מדוע אין מכונת כביסה כזאת בבית הבעלים שלי. לאחר הרהור נוסף ייחסתי את הסיבה למחירה הגבוה. אבל אני מאושר שאין להם מכונה כזאת, כי הבגדים מסתובבים בתוכה במהירות כמו הסכמי שלום חפוזים. אני מאושר במכונת עשר האצבעות הטבעית עם הריח הטוב, המגע הנעים, השפשוף האיטי והמבט שאני שולח לעבר השידה בחדר הכניסה, שם מונח הגרב הוורדרד הביישן. אח, כמה יפה הדירה…בעודי שקוע בשחזור המענג של זיכרונותיי היפים התנפל עליי לפתע צינור לולייני שהתפתל כנחש ובלע הכול – אדמה, אבק, עלי עצים, חתיכות נייר…הוא משך אותי בכוח לתוכו, ומצאתי את עצמי בחשיכה. חסיתי בעלה של עץ והתרחקתי מחוטי חשמל שהיו בתוכו. שמחתי שאני לא רטוב, כי אחרת הייתי מתחשמל.

בערב רוקנו את שואב האבק החשמלי לתוך מכולת אשפה גדולה שעמדה ליד שער הפלדה המשוריין.

העברתי את הלילה בתוך המכולה המגעילה, וכדי להתמודד עם הזוהמה והסירחון נעזרתי בכל הריחות שעלו בזיכרוני – ריחות הכלה והמטבח שלה, ריח זיעת היצרנים וריחות המוצרים, אפילו ריחות השמנים העולים מהמכונות שייצרו אותי. נזכרתי בכל אלה, והם הגנו עליי.

בבוקר הסתיימה החופשה של החתן. יֶרַח הדבש היה ליַרְחֵי בצל מאושרים, והיצרן הפשוט חזר לעבודתו בחברת הניקיון הציבורית. מיד לאחר שרוקנו את המכולה לתוך ארגז מכונית הזבל נגליתי לעיניו מבין הערימות. הוא ראה אותי, חייך אליי, הרים אותי בעדינות והניח אותי בכיסו על אף היותי מטונף. הרי אני קרוב לליבו… אני אחד העדים של ליל כלולותיו… לאחר שסיים את יום העבודה שלו חזר איתי לדירה ונתן אותי לכלה. היא זיהתה אותי וקפצה משמחה, השמיעה צהלולים, ווידאה שבעלה לא נמצא תחת כישוף. אחר כך ניערה אותי מהאבק שדבק בי, נישקה אותי ולבשה אותי על ידה כמו כפפה.

השעה היתה מוקדמת. אחר עלות השחר וטרם עלות החמה. או השעה היתה מאוחרת. מאוחרת מאוד. האחרונה. השעה בה נפרדת האדמה מנחש הלילה המסתורי, ולאור רצי נהירה נפחדים, בודדים, חלוצים חפשניים-רטטניים, בלתי מאוחדים ובלתי מאוגדים, היא נכנסת לגלגולה החדש, המואר היטב וברור מאוד, הממושטר ומחוזק אל נכון בצבת קרני אור החמה, הסוהרים הקובעים את גורל כל חי עלי אדמות מאז ומעולם. "אהבתיך, הה, לילה" – מתרוננת האדמה השוגה עדיין בדמיונות הלילה הערפִליים – "אהבתיך, הה, לילה, מקור מנוחתי וים שִכחתי, ארכידיוקן האפסיים המרנינים וצֵלמנוֹס כל תשוקותי". כך, או בדומה לכך מתרוננת האדמה המהבילה את אדי הלילה הדוהמים, תמרות וחצאי תמרות ותמרות לשליש ולרביע, מזה דמויות של קונוס ואיפכא-קונוס ומזה אפס-דמות כללי, כאן דקל קיטור עולה שמימה וכאן כלבי אדים עצלים מתפלשים ונגררים ואורבים. ותוך האדים האלה, תוך הערפל הלילי-למחצה והטרם-יומי, תוך אדרת שֹער של הקיטור הסמיך והדביק – הייתי אני. אני עצמי מובל על ידי זיק, הוא שהופיע אלי זה ריבוא פעם ואחת להובילני לכל מקום פורענות, להשקותני מכֹל יינות התרעלה, להרקדיני את מחול החיים התמציתי על עברי פי האיומה בפחתים. "בוא" – משכני אחריו – "ונרוצה. תא חזי" – לחש באוזני – "ותחזינה עינינו בגיא החיזיון!"

שני סַרדיוטות הוליכוהו. הוא נשען עליהם כעל אחיותיו הרחמניות. צווארו היה מאוד רזה ופיקת גרגרתו סלדה ובכתה חרש. שוב עלה הלוך ועלֹה בדרך אל הגרדום. לא רק הוא לבדו. גם שני הסרדיוטות מלוויו. ואני וזיק היינו הקהל – העולם. החמה עלתה כפורחת. פג קסם הטשטוש, האחווה הגדולה הכול-ממזגת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות. הנהו צועד האדון המוות.

אבי חיבבני מאוד. כל גאוותו הייתי. מקור כל תקוותיו. אמנם יש והייתי גם אויבו המדומה. הענף הצעיר הפורח, המאיים להפוך לאילן בפני עצמו ולכסות בצמרתו את עין כל השמים, אבל בדרך כלל הייתי לו המשך, החוליה הנוספת לקראת העתיד. גרעין הגזע שבו התגאה בי, כי לעניות דעתו אני צפוי אלֵי ימים טובים יותר מימי ההווה שלו.

הלוא זה סוד אהבת האבות אל הבנים אצלנו. ההווה שלנו הוא כל כך שחור תמיד, עד שכל אב נוטל רשות לעצמו לקוות שבשביל בנו, ממשיך גזע מחצבתו, ייפתחו אופקים בהירים יותר. וזה סוד שנאת האבות אל הבנים אצל אומות בעלות הווה תקיף, כי הלוא הבן הצעיר אינו אלא גזלן, הרוצה אף הוא ליהנות מהיש הקמוץ ביד.

אבי חיבבני מאוד. עודני זוכר את התפילין של רבנו תם שלו, שקיבל בירושה מאביו, שקיבלם אף הוא מאביו, כשהגישם לי תוך כדי מבוכה. נרגש היה אז למורת רוחו. עודני זוכר את חרדתו לי שחס ושלום לא אצא לתרבות רעה להתחבר עם אנשי הפקר. עודני זוכר את דאגתו לחופה שלי ולקידושין שלי שלמען השם ייעשו כדת משה וישראל. עודני זוכר את כל מה שזוכר כל בחור מישראל מימי נעוריו הזוהרים. את הימים הטובים וימות החול. את דברי מוסרו הכבושים באצטלת דברי חז"ל והמהומיו החד-משמעיים. בדמי מתרוננת עדיין בת קול ביישנותו הבורחת מפני גילוי כל רגש חם כמפני גילוי עריות. בדמי מתפתנת עדיין מסורת החיים, מסורתו, הטבועה בכל גו ישראל מדור לדור.

גם אני הלכתי בדרך שנקבעה לבני דורי, גם אני ליקקתי, לקק היטב, מפנכות ילדי הנוכרים. אבי רצה בזאת יותר ממני. דימה כי כך יותן לי כוח יותר ומשנה עוז להתגבר ולעלות. להצליח. כה אהבתיך, אבי, החוליה המקשרת אותי אל העבר, אל אותו עבר מסתורי ששנים רבות בטחתי שאיננו. כמוני כמו רוב בני דורי הלוא האמנו שרק אנו ודורנו קיימים. ממני מתחיל העולם ואפסי עוד. רק הנמצא בהישג מוחי הוא הנמצא – וזולתו אין. אבי – הלוא זה השלב לאחור. לדרך חיים בדוקה באלפי בדיקות. לדרך מוות קלה יותר, כי רבים הם שניסוה לפנינו. כי רבים הם שצברו צידת נחמה בשביל ההולכים למות, המוכרחים ללכת למות. אבי חיבבני מאוד. ואני, דומה, הנני מחבבו היום עוד יותר.

ידידי הטובים, הראיתם כבר אדם ההולך ונקבר תחת מעי מפולת? הבית בנוי לתלפיות, בניין מוצק מהמסד עד הטפחות, אתה בוטח בו בכל רמ"ח חושיך, שום חשש סכנה אינו פורח ועולה, ופתאום לפתע מתמוטטים הקירות, קורות התקרה נשברות ומטר לבנים ניתך עליך וקובר אותך ואת ביטחונך ואת כל ישך. כזה היה אבי כאשר פרשֹתי לפניו את מגילת עתידי. החדר שרוי היה באפלולית רומנטית, ואנו – אבי ואני – יושבים זה מול זה בשבת המועצה העליונה של השבט, שבטנו. מתוך ביטחון בצדקת תורתי השאובה מכלים זרים הסברתי לו כי היש הרגעי הוא הקובע את גורל כל חי, הוא המכריע במערכת הקיום. בתורתי – המשכתי – אין משום קרדום, וידיעותי לא יושיבוני בסתר המדרגה, וכל שאסף אבי למעני ולמען גזעו לא יישא אף פרי מסוּטף אחד. כי קיים רק ההווה. וסיכוייו כמר מדלי. ידידי הטובים, הלוא יודעים אתם כמוני איכה ישב אבי בדד וחפוי ראש.

ידידי הטובים, בכל מפלגה, כת, חבורה תמצאו את איש "האנחנו". הוא הפונקציונר במפלגה, הוא הפַקטוֹטוּם בכת, הוא הרבי כתשיה במכתש החבורה. אלמלא היו בנמצא מפלגה, כת, חבורה – הרי שצריכות היו להיווצר בשבילו, כי אלמלא כן לא היתה לו כל אפשרות של קיום. ומי האיש יוותר על קיום כל כך נכבד? יש חורש ויש קוצר במערכת החיים. ויש גם רבי כתשיה. וגם אני נתקלתי בו בדרכי. כתשיה אינו יפה רואי, שפתו התחתונה שמוטה וגבתו הימנית נרעדת לסירוגין. כתשיה אינו דהרן ברכיבה, מהרן בצחצוח לשון וגנדרן בלבושו, ואינו מצטיין בשום מעלה מיוחדת או נצנוץ של כישרון. ואף על פי כן שימש נושא לסיפורים של סופרים רפופי כישרון, ופעם אחת אפילו נקודת מוצא למסה מדעית. כזה היה חברי, ואילו חברתי – אינני יודע מי היא. אולם אני מכירה. היא טבועה בזיכרוני מימי ילדותי הראשונים. מבטה המשוקע כלפי פנים, עיניה המושפלות, אצבעותיה הדקיקות-הענוגות. נשמתי רעדה לקראתה רעד חוזר של נשמתה. תנועתה רוויה בכי ודמעות בקולה ינגנו. צרוֹר צרוּר של כל היגונות היתה לי. ברחתי מפניה כמפני אויב נפש – היא הדביקתני. את ענק מחנקה להסיר רציתי מצווארי – לא הרפתה מני. חוליות חיי היו מרידה בלתי פוסקת בה, רצון עז להתכחש לקיומה – לא הצלחתי. אכן, אני מכירה היטב. לילות נדודי שיר מזמור חיברו לכבודה. ובעצם, בעצם דמותה כל כך מטושטשת נגד עיני, אינני יודע מי היא. ידידי הטובים, הנה סיפרתי לכם כבר מגילת חיים שלמה. על אבי ועל ימי נעורי, על חבר וחברה, ועל המוות. כלום עלי באמת כבעל מלאכה זריז לסכסך דמות בדמות וליצור מצבים דרמתיים, קומיים, מלודרמתיים, כדי שתבינו במה וכיצד אני מאמין וכיצד ואיך הייתי רוצה שיתאַשִׁית העולם? ומה ייתן ומה יוסיף לכם אם אגלה כי כובע קש רחב שוליים כיסה את ערמוני שערותיה, וריסיה השחורים ארוכים היו מני ארוך, וכי היו בה כל הסגולות הטובות הטבועות בגו נערה פורחת לצו האביב. וכי אחיה אהוב נפשה כמנהג אחים בכירים נפל שדוד בקרב. וכי אמה הזקנה כמנהג האימהות הזקנות מתאבלת עליו כל ימיה. לא מפני שמת ואיננו. אלא מפני שקבורתו לא נודעה ומצבה על קברו לא הוקמה.

אומרים כי יש נשים אוהביות, המבינות אף בלא רמז, המרגישות כל תנועה, המבטלות את ישותן מפני רצון אהוב לבן, הממלאות את הרגשת החסר בלב הגבר האהוב בתרופת קיומן הנכנע. אומרים. הלוא אלו הן הנשים הקוצרות בוז מחברותיהן הבלתי נכנעות, שלא זכו למצוא גבר כלבבן. ידידי הטובים, נא אל תבושו, נא הגידו בגת – איש לא ישמע: הראיתם אישה כזאת מימיכם?

אני לא ראיתי.

ידידי הטובים, הזוכרים אתם את הבית השומם ברחוב השומם, כולו עוד מעלה ריח טיח, כל כך חדש ובלתי מביע, כל כך חסר חיים כשלד שטרם יירקם עליו הבשר ויימתח העור? אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכרו היטב. אתם אינכם זוכרים, אבל אני זוכר את עצמי תוך הבית ההוא לעת ערב יושב מול אח מבוערת, השופעת חום ואור וחיים. ומאחורי, הרחק-הרחק לצד הקיר הנגדי, חברתי הפורטת על פסנתר. בעצם לא פסנתר היה זה. אלו היו מנענעים בעלי הד מוזר. הד בלא בת קול. זו היתה מוזיקה מודרנית, מפושקת ושרועה. מפורקת וקלועה. זו היתה מכונת נשימה חסרת נשמה. וזה היה מִשטור דייקני מחושב על פי כל כללי השכלול המודרני. זה היה קול הדור החדש, הדור שלנו. הדור המאמין רק בהווה שלו בלבד. הדור הרוצה בחלוקה חדשה של אוצרות העולם הזה כדי לזכות יותר, לחטוף יותר, ליהנות יותר. ולפני הפסנתר ישבה אישה, לא חברתי, אישה מודרנית. לא! שלד אישה המכה בשלד פסנתר. המאמינים אתם לי כי כמו האודים הלוחשים באח המבוערת, לחשתי גם אני באותו מעמד? המאמינים אתם לי כי אף על פי שגם אני נמניתי עם קהל חסידי תורת ההווה, הרגשתי פתאום כי יש לי אב, אב טוב ורחום, אב ושלשלת אבות, אבות רבים עד סוף כל הדורות. וכי עתיד אין לגמרי, לא לי ולא לבני דורי, ולא לשום אדם. כי מה יכול לבוא לאחר ההווה הקיים-לבדו? ומשקמתי באותו המעמד להחריש את שלד האישה הצועק לקראתי והנה – לפני חברי כתשיה, המופיע כקברן בחופה, כדרכו, ומטרידני בכל לשון של טרדה בשם המפלגה למהר לישיבה סוערת, כי הפעם יוחלט סוף-סוף אם למלחמה או לשלום, הפעם יוכרע גורל העולם. הלכתי. הלוא תבינו כי מוכרח הייתי ללכת. כי מי יודע איך ייפלו פני הדברים בלעדי? ואת ריסיה השחורים הארוכים מני ארוך של חברתי לקחתי עמי בלכתי לחתוך את גורל העולם. מי אז גאה כמוני וכחברי כתשיה. כך עזבתיה לאנחות פעם אחת – ועוד פעמים הרבה.

הפתח מי שהוא מכם את ארון הספרים אשר לעתיד לעיין באוצר המילים ולעמוד על טיבו של המונח "חזיר"? אני עשיתי זאת וגם נוכחתי כי אמנם בעל חיים יקר הוא מכל יקר. הגו בעצמכם – כך מצאתי רשום באוצר המילים – בלכתנו לישיבה הסוערת תעינו בדרך ונמצאים היינו בלב הג'ונגל, מעבה עצים מזה ומחסום צומח מזה. ופתאום סובבת מחוגת העולם, והנה נעתקים אנו מממד למשנהו ונמצאים אנו במדבר שממה ארץ לא נושבה. ים חול לפנינו וים חול מאחורינו. ומרחוק, בקצה האופק, רומז נחל אכזב וכמו בעלי חיים, אפורי תואר ודהי מראה רוחצים בו. ר' כתשיה, הפקטוטום, אוחז בדש בגדי ומוליכני. בצדי השביל אנו הולכים, בצל חומת החול הערוכה לקראתנו אנו נסתרים, כי מי יודע מה ילד רגע בארץ לא נודעה? קרבנו. והנה לפנינו שני חזירים, כגודל הפיל גודלם ועיניהם כלפידים. ובהתרחק הזכר שבהם, אזר ר' כתשיה כגבר חלציו וקרב אל הנקבה המפונדרקת. וכך הוא שואל אותה במיטב כווני חינו: נא הגידי היפה בבנות מינך, היכן אנו נמצאים ולהיכן אנו הולכים? ותוך כדי שאלתו ניתך עלינו מטר בני חצים, מכאן אש ניתזת ומכאן בליסטראות נובחות, מזה מברידות אבני נגף ומזה זוחלים אדי גופרית. ואילו הנקבה היפה בבנות מינה מחזיקה בידינו ומוליכה אותנו לנקרה כרויה במעמקי האדמה, דורות קדומים כוננוה ברוב תבונה והשכל, וכך היא מסבירה לנו פנים: דעו לכם, בני נווד עם נחשל, כי מכל החי עלי אדמות לא נותרו היום אלא תרי מינין, האדם והחזיר לבדם, ולא זו בלבד שטרפו והשמידו טאטא והשמד את שאר בעלי החיים, אלא שמלחמה נטושה עתה בין שני המינים האחרונים מי ומי משניהם יישאר חי לאחרונה. ואילו אתם, בני נווד עם נחשל, אף על פי שפני אדם פניכם, לבי מנחש כי עצם מעצמי אתם, על כן נכמרו רחמי עליכם, מי יודע אם לא מעשה צדקה אחרון עשיתי בחיי כי המחר… כך נאנחה החזירה הצדקנית ונדמה. וכך בזכות מראה פניו של ר' כתשיה, חברי לדרך, ניצל הוא ניצלתי גם אני אתו יחד.

בסורי לבית השומם ברחוב השומם לגלות גם לחברתי מה שגיליתי אני, והנה הבית שוב אינו שומם והרחוב הומה מקהל עם רב. ובבית – "אני הנני מגזע הארי", מציגה את עצמה מי שהיתה חברתי, "וזה" – היא מצביעה על אורחה הצהוב – "זהו מחבר המוזיקה המודרנית, ארי טהור". ההייתי צוהב כנגדה או כנגדו בגלל גילוי האריוּת? אני לא צהבתי כנגד הצהובים. ולא בכיתי שהיא עזבה הפעם אותי. אבי, אבי, הלוא אתה לא עזבתני.

ידידי הטובים, האם לא מעשה של עורלת לב הוא מצדי לספר על אהבה ועל חברה ועל חבר, בשעה זו כשהיד נטויה והגרזן מונף, הראשים מתנפצים והעוללים נערפים, והגוזר על אחינו גזר כי תמנו הפעם לגווע. השומעים אתם כמוני בלילות את צווחות הנשחטים, את חרחורי הגוססים, את יללת היונקים המליטים ראשיהם בחיק אימהות מתות? השורקים גם באוזניכם הכדורים, הנובחים המקלעים, הרועמים כלי הזעם בלי הפוגה, בלי כל הפוגה? היודעים גם אתם מהי מוזיקה מודרנית ערוכה לפי כל הכללים של הדיוק המדעי? השחור גם לבכם מאדי חנק תככניים וכל גווכם זב מפצעיהם של שרידי הקרובים אל לבכם ביותר? אתם יושבים עלי כרעיו המצורעים של איוב ומשננים לפני את דברי ההגדה:

ואתא השוחט ושחט – חד גדיא,
ואתא מלאך המוות ושחט – חד גדיא,
ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט – חד גדיא!

ואני אינני נופל ארצה ואינני אומר: עירום יצאתי מבטן אמי! אני קם ומטיח כלפי מעלה וכלפי מטה: לא נכון, כי אנוכי יצאתי ברכוש גדול. כי שלשלת האבות לפני, שלשלת מדור דור. כי אבי, אבי לא עזבני… ואם סיפרתי לכם מה שסיפרתי, הרי להסיח מלבי רציתי, ולוּא רק לרגע קט, את כל המראין הבישין הפורחים כשחין נגד עיני תמיד, אותה ואותו ואת העולם.

הנה הם הולכים, שניהם שני הסרדיוטות. בת הארי הנוכחת מטבע העניינים והפקטוטום הנוכח מטבע עניינו – הוא והיא. הם מובילים אותו, את אבי, את כל האבות, את האבות של כולנו, בדרך אל התחנה האחרונה. והרי זה לא רק אבי, לא רק האבות, זה גם אני וגם אתה, כולנו! צווארנו רזה ופיקת גרגרתנו סולדת ובוכה חרש. מרחוק עולים עמודי העשן. מכיכר הערים שנהפכו על תלן. הס איום מרחף על פני הכיכר. מחרישים הפגרים המובסים הנחים בשדות. החמה זורחת. הנה אור. הנה שנאה. הנה מוות.


*הסיפור לקוח מתוך: מוזיקה מודרנית וסיפורים אחרים מאת יעקב הורוביץ, כרך ב', מוסד ביאליק, 2018.

בכניסה לבניין הייתה נעל שחורה. ירדתי לקנות חפיסת סיגריות וכמה עגבניות. נעל שחורה אחת, על המרצפת השנייה שאחרי המפתן של דלת הכניסה, ליד המדרגות שרצפתן הייתה לא לבנה ולא צבעונית, אלא משהו שבין בהיר לכהה מרוב הזמן שעבר עליה ומרוב הנעליים של העולים והיורדים מעבודתם ואליה ולבתי הספר שלהם, ויוצאים לביקורים אצל משפחותיהם וחבריהם, או יוצאים סתם, לפוש באוויר הערב הטוב או בבקרים של סופי השבוע, ואולי לבית קפה סמוך, או לקולנוע, או לפגישה בעניין כלשהו. אולי הם הולכים לחנות או למרפאה או לשוק או לשלם חשבונות חשמל ומים בבנק, או לשלוח מכתב בדואר, או שהם נאלצים לרדת אל הכניסה מן הקומות העליונות שבהן הם גרים, כדי להראות למחלק בלוני הגז, שרק לאחרונה החל לעבוד בחברת הגז, היכן נמצאים הבלונים שלהם שהתרוקנו וצריך להחליפם, כי הרי יש פיות ובטנים רעבים, וידיים ונשמות שמייחלות לשעה של התעסקות איטית ונעימה בהכנת תבשיל, והינתקות מכל הדאגות הנובעות, אולי, מתלאות העבודה, או מבעיות במשפחה, או ממריבות חולפות עם בני משפחה או חברים, או מחששות לנוכח היוקר, או דאגה מפני מה שיקרה מחר לאימא שעדיין חשה כאב מוזר במותניים, או תשובה שלא נתקבלה ממקום עבודה שנשלחו אליו קורות חיים לפני שבועיים ואין תגובה.

מוזר שנעל אחת יחידה נוכחת פה בצורה הזאת. העקב שלה פונה החוצה וחרטומה המחודד פונה פנימה. היא עדיין ראויה לשימוש. ניתן אפילו להתייחס אליה כאל נעל חדשה כי עדיין יש בה ברק מסוים, ודי במעט משחת נעליים שחורה ושלוש-ארבע משיחות אלגנטיות, או אפילו גסות, ושוב היא תהיה ממש כמו חדשה, בדיוק כפי שאדם מתרענן בעזרת אמבטיה חמה ואיטית אחרי שעתיים של תנומת צהריים, לפני שהוא יוצא למסעדה בערב עם חברים או אפילו לבד לבית קפה קרוב צנוע, בתקווה לפגוש מכרים וידידים, או סתם נשאר בבית ונהנה ממוזיקה, או מקריאת רומן או עמודי המאמרים או החדשות הקלילות בעיתון של היום, או אפילו כמה עמודים מהמוסף של השבוע שעבר, או יושב באפס מעשה ולוגם כוסית במרפסת המאווררת.

נעל שאינה בלויה בכניסה לבניין גדול אינה עניין יומיומי. זה יכול לקרות למישהו פעם בשנה, או פעם בחמש שנים לאחרים, ויכול לא לקרות להם בכלל, גם אם יאריכו ימים. אני למשל, זו פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי, כאילו הוא אירוע נדיר, אפילו נס שרק בני מזל זוכים לו, לטוב או לרע, כמו אהבה מרטיטה שמופיעה בהפתעה ומהדהדת בדופק המואץ של הלב מאחורי סורגי כלוב החזה, ואינך יודע כבר איך לנהוג בה, משום שאתה שמח בה כמו ילד, אבל פוחד ממנה כמו ילד גם כן, שמא תפר את בדידותך, שגם היא תמשיך תמיד לעורר  בך פחד. ואולי כמו  שמיעת ידיעה פתאומית על תאונת דרכים שנהרג בה חבר ותיק שלא ראית זה שנה וחצי, ולא חשבת עליו לעתים קרובות, ולא התקשרת אליו, וכשהוא התקשר פעם, התעלמת ולא ענית לו, ואתה עצמך לא ניסית להתקשר אליו, והעצב שלך מהול ברגשי אשם ובושה, משום שעכשיו אתה אדם העומד חסר אונים נוכח מותו הבלתי-צפוי של אדם קרוב אליו מאוד, והוא בא כדפיקה חזקה על דלת ביתך בשעות השחורות משחור של טרם שחר, ושולף אותך ממיטתך החמימה, ומחלומותיך התמימים, ואתה קם בחשש לפתוח את הדלת ומוחך זועק "אלוהים ישמור", וכשאתה פותח ונוכח שאין איש בפתח, הדבר רק מעצים את חששותיך ואת תחושת המוזרות . ואולי עניין הנעל הבודדת החדשה בפתח הבניין דומה לגילוי שרידי בגדים מקומטים בתוך חול חום-צהוב על החוף, השייכים לאדם שנכנס לים ומת בטביעה, והגלים החזירו אותם כאות לאנשי היבשה וכראיה לכך שאחד מבניהם או אחת מבנותיהם נבלעו בבית הקברות שלו.

מפחיד להתקרב אל הנעל. האם ייתכן שהיא חפץ ממולכד שנועד לאחד הדיירים, והדבר מחייב להזעיק חבלן, ואולי יש כאן עניין מוזר שבשלו נחתה כאן הנעל, כסמל לריקנות – נעל ריקה מרֶגל בסמוך למעלה מדרגות או מורד מדרגות, וריקה  מהמצב הטבעי  שבו יש בדרך כלל זוג נעליים? האם הנעל האחת, היחידה הזאת מתחת לחמש קומות שבהן דרים עשרות אנשים היא זעקת אזהרה לכולם: "שימו לב לחיים"? האם היא רוצה לומר לנו: "אני כמו החיים, וביום מן הימים תעזבו אותם בכל הפשטות והשגרתיות והשקט שבהם עוזבות אותי רגליכם בכל יום לפני שאתם שוכבים לישון?" האם היא מעמידה את עצמה כמצבת זיכרון שמסמלת את המשמעות של המוות והריקנות שהוא טומן בחובו, כתזכורת: הַזכֵּר כאשר יש בזיכרון כדי להועיל?" או שמא הימצאותה כאן, שחורה משחור, אינה אלא מקרה אקראי רגיל, מאותם מקרים אקראיים יומיומיים שבהם מתים בני אדם שאין להם לא שם ולא פנים ולא תולדות חיים, בלי שעשו מעשה  שבגללו  מגיע להם להיענש ככה בכל המוות הזה.  

המשכתי בדרכי אל החנות. לא מצאתי בה סיגריות. הלכתי לחנות ברחוב השני, חזרתי עם הסיגריות שלי, ואף הִצַּתִּי אחת בדרך, ושכחתי את העגבניות. כשהגעתי אל פתח הבניין כבר נעלמה הנעל, וצמרמורת קרה עברה בי. המקום נראה לי כחלל ריק – ריק כפי שלא נראה לי מעולם.

רבותיי הקצינים, 

שמי גַ'מאל אחמד, ואני אלחוטן ביחידת הסיור העמוק 312 מול האויב האמריקאי בדרום.

אני, במלוא כוחותיי השכליים, מודה בפניכם שהרגתי את סאלֶם חוסיין, סמל הקשר ביחידתנו. שלפתי את אקדחי ויריתי כדור בראשו, משום שהוא פשוט בוגד, ועונשו של בוגד הוא מוות.

אני לא מכחיש את הדבר בכלל, ומוכן להגן על מה שעשיתי, אלא משנה מה יהיה העונש שתתנו לי.

גזרתי עליו עונש מוות וביצעתי את גזר הדין בעצמי ובנשק שלי, כי כשנכנסתי לחדר הקשר תפסתי אותו משוחח עם אחד מקציני המודיעין של הכוחות האמריקאיים. זה היה ביום שני בצהריים. לא יכולתי לסבול את השפה המטונפת שלו, ולכן שלפתי את האקדח הצבאי שלי מסוג בראונינג 9 מ"מ, ויריתי בו שלושה כדורים שאותם כיוונתי היטב לגופו. אחד מהם נתקע לו במצח, אחד בלב ואחד יריתי לו באשכים.

רציתי לסרס אותו, כי מי שבוגד הוא לא גבר, ואסור לו למות כגבר. זהו המוסר שלנו, הערבים: הכבוד והאדמה מעל לכל. מי שבוגד בכבוד, צריך למות בלי אשכים, ומי שבוגד באדמה, צריך למות בלי קבר.

רבותיי הקצינים,

לא עשיתי לו בזה שום עוול. התייסרתי וחשבתי הרבה לפני שהרגתי אותו, עד כדי כך שלא יכולתי לישון. כבר חודשיים שאני לא מסוגל להירדם. אפילו העמדתי אותו למשפט ביני לבין עצמי, וגם מיניתי לו עורך דין בדמיוני, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא בוגד, והעונש של בוגד לא יכול להיות אלא מוות.

אני מבקש מכם, רבותיי הקצינים, לא להטיל ספק בבגידה שלו: נכנסתי אליו ביום שלישי בערב, וראיתי שהוא מתקשר לאמריקאים ונותן להם הרבה נו"ן צדי"קים ומיקומים של יחידות צבאיות. שמעתי אותו במו אוזניי, שהתולעים יאכלו אותן אחרי שאני אמות, וראיתי אותו במו עיניי כשהוא בוגד בנוכחותי מבלי להניד עפעף.

הוא פשוט מרגל. כשהתעמתי איתו הוא הודה שהוא מרגל ופועל בשירות האמריקאים, אבל התחרט על זה או פחד שילשינו עליו, וביקש ממני לירות בו כדור אחד בראש, כדור של חסד. לכן שלפתי את אקדח הבראונינג 9 מ"מ שלי, יריתי בו כדור אחד והוא נפל מת.

כן, כדור אחד בראש הספיק כדי להרוג אותו, ואני לא יודע שום דבר על שני הכדורים האחרים. הוא לא היה צריך עוד כדורים כדי למות, הבוגד. לבוגד אין עונש חוץ ממוות, כפי שאתם יודעים, ואני לא חושב שיש מישהו בכל העולם שמתכחש לזה/שמתנגד לזה.

רבותיי הקצינים,

הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ואני, כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, חייל אמיץ ובעל כבוד, והכבוד הצבאי שלי לא סובל שאני אתקל בבוגד ביחידה שלנו, מרגל לטובת האמריקאים, מבלי שאבצע בו גזר דין מוות. העניין לא היה מוטל בספק בכלל, כפי שהסברתי לכם: נכנסתי אליו לחדר הקשר וראיתי אותו צוחק ומדבר באנגלית עם קצין אמריקאי. התעמתי איתו, אבל הוא הכחיש ואמר שהוא מדבר עם סמל ביחידת הבינוי בשם עאדֶל, שמתאמן, כמוהו, בדיבור באנגלית. הבנתי מיד שהוא מנסה לרמות אותי. באותו רגע, רבותיי הקצינים, האקדח שלי לא היה איתי, אבל הסתכלתי מימין למשדר ה"תומסון" והבחנתי באקדח שלו מסוג בראונינג 9 מ"מ, מונח על הכיסא. הוא הרגיש בסכנה, ולפני שהספיק להושיט את היד ולקחת אותו הסתערתי על האקדח וחטפתי אותו. הלכתי שני צעדים לאחור, כשהוא עומד מולי חיוור, ויריתי בו שני כדורים. אחד מהם פגע לו בלב והשני באשכים, כי מי שבוגד הוא לא גבר!

על הכדור שפגע לו בראש אני לא יודע כלום. 

באותו רגע נכנס אלינו האלחוטן וַַחיד. הוא נכנס מיד לאחר ששמע את היריות, וראה את הבוגד מוטל מת ואת האקדח ביד שלי. בכל מקרה הוא עד, ועד כמה שידוע לי הוא אמר לכם שהוא נכנס למקום אחרי ששמע את היריות ומצא את הסמל הרוג.

אבל מה שהוא אמר אחרי כן לא מדויק, כי אני לא הייתי בתוך החדר באותו זמן. כשהלכתי במסדרון שמוביל לחדר של הקצין עברתי במקרה ליד חדר הקשר ושמעתי את סמל וַחיד מבקש ממני להיכנס. כשנכנסתי ראיתי אותו בוכה ורועד. שאלתי אותו מה קרה לו והוא אמר שהוא בגד ביחידתו ורמס את כבודו הצבאי, שכן העביר לאמריקאים תמורת סכום כסף נו"ן צדי"קים חשובים כדי שהמטוסים שלהם יפציצו את הכוחות העיראקיים. הוא התחרט על זה והחליט להתאבד. הושטתי לו את האקדח הצבאי שלי, והוא לקח אותו ממני בנחישות, נעמד מולי, הצמיד אותו לרקה שלו, ירה כדור אחד ונפל מת עם האקדח ביד שלו. האלחוטן וַַחיד, שעישן מחוץ לחדר הקשר, נכנס וראה אותי עומד שם בלי נשק, ואת סמל הקשר שוכב מת כשהאקדח ביד שלו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד הוא אנאלפבית, פלאח מהדרום שלא מבין אנגלית ולא יודע אם סמל הקשר דיבר עם האמריקאים או עם חייל ביחידת הבינוי ועם החברים שלו. אבל אותי אי אפשר לרמות. אני עמדתי קרוב לחדר הקשר ושמעתי בפנים קולות מוזרים וחילופי דברים בין סמל הקשר סאלֶם וטוראי וַחיד, בגלל שסמל הקשר קיבל מברקים ממקור לא ידוע, כנראה מהאמריקאים. תוך כדי המריבה נפלט כדור מהאקדח של טוראי ווַחיד ופגע באשכים של סמל הקשר, וזה מפני שטוראי ווַחיד האשים את סמל הקשר בכך שקיים יחסים עם אשתו כאשר הוא שלח לה איתו סכום כסף לפני חודשיים. הבוגד ניצל את העניין וקיים יחסים עם אשתו של טוראי וַחיד. את זה אישר טוראי וַחיד בעצמו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד שיקר כשאמר שסמל הקשר לא דיבר עם האמריקאים, ואמר שהוא זה שהיה במשמרת ודיבר עם חייל שהוא מכיר במחלקת הבינוי בזמן שטוראי וַחיד ישן. אני נכנסתי והערתי אותו, והאשמתי אותו בקיום יחסים עם אשתי, לאחר ששלחתי איתו את המשכורת שלי כשהיה ב"חופשה רגילה".

אז זה לא ככה: ראשית, היא לא אשתי, אלא אשתו של טוראי וַחיד, והוא זה שהאשים אותו בבגידה. אבל אחרי כן גיליתי שהוא דיבר עם האמריקאים באנגלית, ואם כך הדבר, רבותיי הקצינים, הרי לא עברתי על החוק, אלא קיימתי אותו. העונש של בוגד הוא מוות, וכשתפסתי אותו בוגד בטוראי וַחיד ומרגל לטובת האמריקאים, הוא גמגם בהתחלה, ואחר כך הכחיש את זה בתוקף וחשב שאני אסלח לו. אמרתי לו: לי אין סיבה לנקום בך, אבל יש מי שיפעיל את החוק נגדך. הושטתי את אקדחי לטוראי וַחיד ואמרתי לו: תנקום את נקמתך ותציל את כבודך, כי הוא זה שרמס אותו.

ברגע שסמל סאלם סובב את ראשו, ירה לפתע טוראי וַחיד כדור בלב שלו.  לקחתי את האקדח מִוַחיד ויריתי בו שני כדורים, אחד כיוונתי לעבר האשכים שלו כדי שלא ימות כגבר, ואחד לעבר הרקה שלו כדי שיסתלק מהעולם.

הבוגד הזה, רבותיי הקצינים, ראוי למות בלי שום רחמים – אלה הם החוקים שלנו. הוא לא היה בן אדם. הוא היה כינה שצריך לרמוס אותה!

רבותיי הקצינים,

אני חייל מכובד, ואין על כבודי רבב. בחיים שלי לא עשיתי דבר שלא במקומו. עכשיו סתיו, השנה הזאת היא השנה השנייה של השירות הצבאי שלי, ואתם זימנתי אותי מסיבה שלא ברורה לי.

אין לי כסף, וגם אין לי תקוות כלשהן. מעולם לא יצרתי קשר עם האמריקאים. כל מה שהם אמרו עליי הוא עלילה, שקר והשמצה. לא הרגתי את סמל הקשר סאלם בגלל אישה. האישה היא אשתי ולא אשתו של טוראי וַחיד. הוא לא היה שם, ואני לא יודע מי הביא אותו למסור עדות – הרי הוא לא ראה שום דבר. עברתי, רבותיי הקצינים, השפלה ארוכה/ממושכת . אשתי בגדה בי ורמסה את הכבוד שלי בזמן שאני כאן, מגן על כבוד המולדת, ולכן היה מגיע לה למות.

אני לא יודע מי הרג את סמל הקשר – אולי טוראי וַחיד, בגלל שאחד מהם בגד והיה מרגל של האמריקאים.

דברים רבים עברו עלי. אני לא מבין את  המשמעות שלהם ולא יודע מה גרם להם. סמל הקשר ייסר/עינה אותי תקופה ממושכת. הוא אמר לי: "כדי להיות אלחוטן אתה צריך שיהיה לך קול שאיננו צורם/לא צורמני. אתה צריך לפתוח את הפה ולנשוף מתוך הריאות שלך כאילו אתה שר. אתה לא צריך לדבר, אבל אתה חייב לדעת מה אתה אומר."

הוא איים עלי, רבותי הקצינים, משום שלא עשיתי את העבודה שלי באופן מושלם. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי וירקוד על הגופה המטונפת שלי. כשהייתי טועה בהעברת השדרים עם הקצינים, היה צורח, יורק עלי ובועט בי בבטן.

אני חייל מסכן, רבותיי הקצינים. כבר חודשיים שאני לא ישן – מתחילת ההתקפה האמריקאית עלינו ועד היום. כולם כרתו ברית נגדי: הזמן, הגורל, האמריקאים, סמל הקשר ואשתי.

 

ברגע אחד הבנתי את זה, באמצע שיעור גיאוגרפיה, בנקודת מפגש אחת בין קו אורך לקו רוחב, בדיוק בין הילדות לבגרות כמו על אמצע צורת +. בנקודה זו הפסקתי לצמוח לאורך והתחלתי לצמוח לרוחב, לאופק. להתרחב. לצאת מקו הבית לצדדים, להרחיב דעת. אני יכולה אפילו לתת מספרים מדויקים לנקודה הזאת: 31°47′0″N  35°13′0″E  כלומר 31 מעלות, 47 דקות, 0 שניות צפון ו- 35 מעלות, 13 דקות, 0 שניות מזרח, או במילים אחרות: ירושלים. באותו יום, בדיוק בנקודה הזאת, מלאו לי 13 שנים, 47 דקות ו-0 שניות. באותו רגע הבנתי משהו על עצמי ועל היכולות שלי. ולמה זה כל-כך חשוב העובדה הזאת שכדור הארץ מחולק לקווי אורך וקווי רוחב. ציירתי מפה בשיעור זה. מפה קטנה ומדויקת של ביתנו, עירנו ואולי עוד קצת מעבר לכך. ציירתי אותך על המפה, אחר-כך ציירתי גם אותי בבית הקטן והצנוע של ילדותינו העומד בדיוק על קווים אלו, שנפגשים ונחתכים בדיוק בתוך הבטן שלי, אלוהים ישמור.

שלום דוידי, שיברך אותך האל על שאתה קורא את מכתבי הלא קצר הזה, שיברך אותך בסבלנות להבין אותי. אומר לך במשפט אחד שאלוהים הרחיב גבולותיי עד לכדי חוסר גבולות. וארחיב: עד עכשיו לא ניסיתי להסביר זאת לאיש. אתה הראשון. אולי בגלל שאתה רחוק שם באנטוורפן כבר הרבה שנים ואולי בגלל שאתה הכי קרוב שהיה לי בבית הקטן והישן שלנו בירושלים לפני הרבה שנים. אתה, אני ואמא והעציצים שלה. יברך אותך בלהאמין לי שאיני ממציאה דבר, שיש משמעות אישית, מדינית ותרבותית לקווי האורך, שיש לי יכולות עצומות להשתנות, שאין לי גבולות ושאין לי עצמות. שאני חיה לרוחב ושאני חיה, בכל-זאת, חיים די רגילים כאן בירושלים, לא רחוק מבית ילדותינו. בבקשה דוידי, אני אחותך הקטנה. קרא אותי.

הכול התחיל בשיעור הגיאוגרפיה בו הסבירו לנו על קווי רוחב, קווי אורך ואיך לחשב בדיוק על איזו נקודה אתה נמצא בכל רגע נתון. לפתע היתה לי ידיעה ברורה, זה הכול בגלל קווי האורך. כלומר או שאין שום דבר שרירותי בעולם, או, אם אתה מעדיף, כל מה שהתחיל באופן שרירותי, בהמשך יהיו לו השפעות רחבות טווח. לדוגמא שעון גריניץ'. תראה, עם קווי הרוחב לא היו בעיות. גם לפני מאות שנים בלב ים יכולת לדעת באיזה מרחק אתה מקו המשווה. היית רק צריך למצוא את כוכב הצפון ולחשב באיזו זווית הוא מהספינה שלך. לדעת שאם למשל הוא נמצא בדיוק בקו האופק אז אתה ממש קרוב לקו המשווה וככל שהזווית גדלה אתה מתרחק מקו המשווה. בהנחה שאתה בחצי הכדור הצפוני. המושגים "מרידיאן" (קו אורך) ו"צפון מגנטי" לא נתנו לי מנוחה כבר אז כשהיינו קטנים, עוד משיעורי הגיאוגרפיה, אבל לא אמרתי לך ובטח שלא אמרתי לאמא. שמרתי את זה בסוד. היום זה כבר לא רק הצפון בשבילי, הכול מגנטי. מרוב שאני יודעת להגיע לכל מקום, לכל אדם, מרוב קואורדינטות, איבדתי את עצמי. את נקודת האמצע שלי, את הבית שלי, מרכז העולם שלי, שכמו במפות העתיקות מלפני מאות שנים, היא תמיד ירושלים. איזה מזל שנולדנו בירושלים, נכון דוידי? גם אתה חושב כך?
כמו שמפת רוג'ר מהמאה ה-11 נראית לנו היום מגוחכת, אז מה לדעתך יגידו על המפות של היום עוד 500 שנה? אתה מבין? יש עוד דברים שאנחנו לא יודעים. זה מחזיר אותי לעניין עם קווי האורך, המרידיאנים. אני גיליתי שבדיוק כמו המרידיאנים שעוברים בגופינו לפי תורות הרפואה במזרח, כך גם קווי האורך שבמפה עוברים דרכינו, מעבירים משהו. אולי חלקיקי אבק כלשהם, אולי חלקיקי מציאות ממקום אחר על הגלובוס. כל הכבוד לממלכה המאוחדת! איזו המצאה גאונית היא קווי האורך.

אנסה להסביר למה אני מתכוונת, מה היכה בי אז בשיעור גיאוגרפיה: לכל בן-אדם שנולד יש סוג של נגטיב בצד השני של העולם בדיוק על אותו קו האורך במרחק שווה מקו המשווה, בצד השני של כדור הארץ. כמו נקודת מראה. זה ממש לא מסובך, אתן לך דוגמא של תרבות שלמה, לא של יחיד. קח למשל את שבט הטוטסי ברואנדה. המדינה הזו כמעט נמחקה לגמרי במלחמות אחים אכזריות. בני הטוטסי לא היו מחזיקים מעמד לולא התערבות של שאר העולם, שהגיעה מאוחר מידי ומעט מידי. זה בגלל קווי האורך של רואנדה. אי-שם בדרום מזרח אפריקה, אם ממשיכים לאורך אותם קווי אורך, עוברים את קו המשווה ומתרחקים ממנו באותו מספר קילומטרים, בדיוק בחצי השני של כדור הארץ, לא מגיעים לשום מקום. כלומר לשום יבשת, כלומר לשום איש. מגיעים לדרום מערב האוקיינוס השקט. אין שם חיים של בני אדם חוץ מכמה איים קטנים עלומי שם. אתה מבין, אין לרואנדה נגטיב, אין לה מול מי לעבוד ולכן היא הגיעה לסכנת הכחדה. יותר מזה, לכן אולי היא תמיד תהיה בסכנה. זה כמו שהגוף שלה באפריקה אבל העצמות שלה באמצע האוקיינוס השקט, צפות אי-שם בין האיים הקטנים והעלומים המפוזרים שם. אין להם עצמות לשבט הטוטסי, אין להם בסיס חזק, הם בסכנה. ויש עוד דוגמאות, למשל ניו-יורק עומדת פחות או יותר מול בייג'ין. שתי תרבויות ענק. ממש בגדול, אם תרצה, זה אמריקה מול אסיה, או אפריקה מול אוקיינוס. ממש בקטן זו אני. גם נקודת המראה שלי, על קו האורך שלי, היתה ככל הנראה שוממת כשנולדתי. ירושלים כולה בעצם, אם מעבירים כידון ענק לנקודה המדויקת שמולה, בחצי השני של הכדור, בדיוק על אותו קו האורך, גם ירושלים נופלת על האוקיינוס השקט, אפילו איים עלומים אין שם. גם ירושלים, כמו שבט הטוטסי ברואנדה נולדה לתוך מלחמות אחים חסרות תכלית משחר בנייתה. גם ירושלים בסכנה מתמדת. כך נוצר המצב בו אני חסרה משהו שיהפוך אותי לשלמה. חסרת נגטיב. אם אשלח אגרוף לא יהיה משהו שיעצור אותו, שיתנגד לו וידי תמשיך אל חלל ריק. אין לי את "החצי השני" כמו שנהוג לומר ויש לכך השלכות. יהיה זה נכון אם תטען שגם אתה נולדת בהדסה עין-כרם על אותו מרידיאן, אבל ההבדל בשנת הלידה יסביר את ההבדל בינינו. מספיק שעברה שם באוקיינוס ספינת מסע או אניית מלחמה עם אנשים ברגע הלידה שלך וההבדל הוא עצום. מדוע למשל, דוידי, נכחדו הדינוזאורים לדעתך? תחשוב על זה רגע ואל תגיד לי שהעולם קיים רק קצת יותר מ-5000 שנה, מיצינו את הנושא הזה עוד בילדותינו.

אם רק היה אפשר להחליף מרידיאן, לקפוץ קצת ימינה או קצת שמאלה, ממש קרוב אבל קפיצה כזו שעושה הבדל מהותי. לגדול לרוחב. לכל הפחות להישאר על אותו מרידיאן אבל להתנייד עליו צפונה ודרומה. תחשוב למשל על האפשרות לבחור מרידיאן להיוולד בו! זה הכול. אולי פעם זה לא ייחשב מדע בדיוני. זה ייחשב הצלת תרבויות, הצלת נפשות, פיקוח נפש.

סלח לי דוידי, כמה דיברתי ופילפלתי בלי לספר עדיין מאומה על עצמי. אני הבנתי, קצת לפני שעזבת, בגיל המדויק שציינתי בהתחלה, איזו השפעה יש לקווים האלה עלי. מאז אני מנסה כל חיי לעבור מרידיאן. אני עושה זאת על-ידי מעבר לתוך אנשים אחרים. כן כן, זה העניין, מעבר פיזי אני מתכוונת.
אני קמה כל בוקר, לובשת משהו שלא תופס הרבה תשומת לב, צנוע אבל לא דוסי, צבעוני אבל לא מושך מבטים ויוצאת לעבודה. בעלי שיחייה, החרוץ, יוצא תמיד לפני. הוא לא יודע דבר. לפני שאני הולכת אני מסתכלת דרך הכוס הריקה של התה ששתיתי, על הבית. העיוותים הקלים שהזכוכית העבה מקנה לרצפה ולרהיטים מזכירים לי שאין אמת אחת ואז אני מוכנה ליציאה.
יש לי עבודה שמכבדת את בעליה כמו שאומרים, אתה יודע, על עבודה בלי מקצוע אמיתי. הרי לעולם לא אוכל להתאים עצמי למקצוע, כי הכול מתאים למי שאין לו עצמות. אני עוסקת בכתיבה מנהלית. אני יודעת לנסח הכול. מכתב פיטורים ממנהלת רעה ואדיבה. מכתב בקשה למלגה של גבר אימפולסיבי. מכתב מתחנן לקידום של אשת מכירות בכירה. מכתב מאיש עסקים ממולח, כזה שרק הנמען ומתי מעט אחרים יבינו מה באמת תוכנו. בקשה מעורך-דין להפחתת חוב, בקשה מעורך-דין אסרטיבי יותר לביטול חוב, מכתבי המלצה, מכתבי תודה, מכתבי חנופה, מכתבי הערצה, מכתבים ישירים ובוטים, מכתבים מפולפלים. בנוסח אירופאי, בנוסח ים-תיכוני. מכתבים במבטא אפריקאי, מכתבים בנימוס יפני. כולם משתמשים בשירותי הניסוח שלי. אני, מצידו השני של השולחן, בכיסא חורק שפעם היו לו גלגלים, עד שאחד התקלקל והפתרון היה להוריד גם את כל השאר, יכולה לכתוב הכול. כמו בחיי הפרטיים בהם אני יכולה להיכנס לכל דמות. המכתבים שלי הם כמו הצורך הבסיסי של האדם, עוד משחר בינתו, לצייר מפות. להחליט איפה מרכז העולם ולצייר סביבו את שאר המקומות והתרבויות. אני המרכז ואני מגלה את הסובב אותי תוך כדי כתיבה, תוך כדי שירטוט מפת העולם שלי עם הקווים שלה והקורדינאטות שלה. ואם במקרה אתה שואל, כנראה שיש עוד הרבה שמסוגלים לעשות את מה שאני עושה ולהיכנס תרתי משמע לכל דמות, כי איך תסביר את העובדה שמעסיקיי אינם מעריכים אותי? לא במשכורת נאה ואפילו לא בלתת לי כיסא שהמשענת שלו לא זזה אחורה בכל פעם שאני נשענת. זה הגיוני שיש עוד הרבה כמוני, הרבה אנשים נולדו לתוך חציו השני, הריק של קו האורך שלהם. אני אוהבת את עבודתי, איני מלינה, לא לשם כך אני כותבת לך. היא עוזרת לי אחר-כך ביציאות בלילות, בהשתנויות שלי. או שבעצם הלילות עוזרים לי לעבודה, לא יודעת. מכתביי הם דמויותיי ו"זליג" הוא הסרט האהוב עלי. בעצם, אחי היקר, זה המכתב הראשון שאני כותבת בשמי ולא בשם מישהו אחר וזה לא קל לי.

בשעה שלוש אני אוספת את חפציי, מיישרת את בגדיי ויוצאת בחזרה לביתי שעוד ריק. מוודאת שהכלים החלביים והבשריים לא התערבבו חלילה, מנקה מעט את מדפי ספרי הקודש, את הרצפה ואת משפחת הפילים שמסודרת על-פי גודל בשורה אופקית מהגדול לקטן, שאין לי מושג מי נתן לנו במתנה ולמה בעלי ממשיך לאסוף אליה עוד פילים. אולי זו דרכו להראות לי שגם הוא מתעניין בתורת כדור-הארץ ובגיאוגרפיה. הוא אומר שהם משרים עליו רוגע. אני מחליפה לבגדי בית שבהם הוא מכיר אותי. זורקת את הפאה מהארון אל המיטה כאילו שהורדתי אותה בזה הרגע מהראש ונכנסת לשמלה ארוכה ונוחה. מורידה את מעט האיפור ששמתי בבוקר ומתקינה ארוחה לבעלי שיחייה. משהו בנוכחותו מלחיץ, כנראה השלווה. נראה שהוא שמח לראות אותי. שואל לשלומי אבל לא באמת מקשיב. ממלמל משהו שקרה לו בעבודה או בדרך לעבודה, גם אני לא באמת מקשיבה. אולי אם היינו מאמצים ילד היינו צריכים לדבר יותר. אולי אז לא היה לי זמן למשחקים שלי, להשתנויות שלי. בעלי איש רגוע, ישן חזק ונעים הליכות. השקט שלו יכול להוציא אותי מדעתי. איך אפשר? אולי תגיד לי אתה דוידי? יש לו סדר יום קבוע והוא מרוצה. מקבל בענווה ובהומור קל את הנקרה ביומו. אין לו מושג מה אני עושה כי הוא לא יכול להעלות בדעתו שאפשרי אפילו רבע מזה. הוא מעורר חמלה. הוא עומד ליד, הוא קם בצד. כמו בשיר שמצאנו באיזה עיתון וקראנו בסתר, זוכר? הוא חצי אדם חצי עץ. אבל בזכות הזוגיות שלנו הוא הופך אותי ללא חריגה בחברה ובכל זאת, גם ללא בודדה. נותן לי מצילו כאילו שזה מובן מאליו ואני מוקירה לו תודה על כך. הוא יכול לשבת. רק לשבת. לפעמים לשבת ולקרוא תהילים, לפעמים לשבת ולראות את פרשת השבוע עם הרב אבידור הכהן או פסוקו של יום בטלוויזיה. ולפעמים לשבת ולהתבונן מהחלון, כאילו משוחח עם אחיו הצמחים הלא מבויתים שבחוץ. אולי הוא מתפלל בראש? לפעמים מעיף בי מבט ומחייך אלי. שמח בחלקו. כשאנחנו שנינו בין אותם ארבעה קירות, אני שוב אותה ילדה נערה בשכונה שלנו בירושלים עם חצאית ארוכה וחיוורון תמידי. או שמא בהירות תמידית? תגיד אתה. אתה ראית אותי כל בוקר אז. גרביונים לבנים עד הברך וחולצת בית-ספר ארוכה מכופתרת בצבע תכלת בהיר, נעלי ספורט. הבגדים נוחים אבל משהו מלחיץ, כנראה הסדר. הכול מאורגן לפי זמנים, עונות, חגים, צומות ותפילות. שעות ארוחות קבועות. חיוורוני נובע מהיותי שקופה. אני פשוט חשה שזה מה שמצופה ממני והופכת לדמות הרצויה, המצופה. ממש כמו המכתבים שאני כותבת כיום. ממש כמו האנשים שאני נכנסת אליהם. הקדוש ברוך הוא בירך אותי בהזדהות יתר. או שמא בחוסר עמוד שדרה? חוסר גבולות? תגיד אתה. תגיד משהו אחי.
השוני היחיד בבית שלנו היה העציצים במרפסת הקטנה, זוכר? לאמא תמיד היו המון עציצים בניגוד לכל השכנים, בניגוד לכל השכונה בניגוד לכל העיר נדמה לי לפעמים. איתם היא דיברה יותר מאשר איתנו. היתה אומרת שהם חסרי ישע וצריך קודם כל לדאוג להם. אני אהבתי להשקות אותם, לראות איך הם משתנים ללא מילים. אולי זה מה שמחבר אותי עם בעלי העצי. שיחייה.

זה מתחיל בערב. כשאני יורדת לזרוק את הזבל, אני מסתכלת על האוטו המאובק שלנו. אם יש עקבות של חתול על מכסה המנוע או על הגג זה הסימן שלי. הלילה אחליף זהות פעם נוספת ולא רק במכתב מנהלי. בכל נימיי, בכל רמ"ח איבריי. אתגר קרת ווודי אלן לא המציאו כלום. או שהם מכירים אותי או, כמו שאמרתי, יש עוד רבים כמוני, כמו שחושבים בעצם גם מעסיקיי.

לפני החתונה היו לי יותר אפשרויות משחק. לא התחשבתי באיש. היום אני צריכה להקפיד על שעות ועל הסוואה. יש גם ימים שאני אותו בן-אדם כל היום. פשוט מפני שאינני מצליחה למצוא את הזמן הנכון. אבל היתרון שיש לי היום הוא הניסיון, הבשלות. אני לא משחקת כמו ילדה, אני באמת נכנסת לדמות. ואיני מתכוונת במישור הנפשי בלבד, כבר ציינתי, כל גופי משתנה. כן כן, אחי הרחוק. זה העניין, אני הופכת לאדם אחר.
אני חוששת שאם נפגש בעתיד אולי לא תזהה אותי. אני חוששת שכל דמות שנכנסתי לתוכה השאירה על גופי סימן חיצוני. לי זה לא מפריע כי מילדות לא היתה עבורי משמעות יתרה לגופי. פעם למשל ראיתי במראה שהאף שלי לא חזר לצורתו הקטנה, הראשונית, אחרי שהפכתי לאיש שדומה לפול גוגן, או שפעם האצבעות שלי התארכו ולא חזרו לעצמן לאחר שהייתי פסנתרנית מוכשרת שמתאמנת חמש שעות כל יום. ויש לי עוד דוגמאות שאני נבוכה להעלות על הכתב, גם ככה עכשיו אתה בטח כבר חושב שאני משוגעת ואולי שוקל להפסיק לקרוא אותי כאן. בבקשה אל תפסיק, רחוקי שלי, בבקשה תמשיך ותבורך.

ביציאתי מדירתנו בקומה ארבע על קו האורך של הבניין, כשאני נכנסת למעלית, הדלת נסגרת ומיד נפתחת שוב כאילו שעוד מישהו שקוף רץ אחרי. זה קורה לי תמיד, אל תחשוב שאני מספרת לך על מקרה חד פעמי, ובכל מקום, לא רק בבניין שלי. המישהו השקוף הזה כנראה תמיד רץ אחרי, פשוט כשנכנסים למעליות זה הופך אותו למובהק.
אחר-כך הדמות השקופה הזאת נכנסת לתוכי פנימה, מדגדגת אותי לאורך עמוד השדרה. אתה שומע, זה מדגדג נורא ונעים נורא ואז פתאום אני מרגישה כאב חד, כמו מה-שמו, סליחה, שנכנס לפני הזמן ואופס היא בפנים וזה כבר מעבר לשליטתי השינוי שהיא מחוללת.
אני יוצאת בשקט מהבית, הדמות, כבר ציינתי, נכנסת אחרי למעלית, אני מנקה איפה שהחתול דרך על האוטו ונוסעת. לא בגדים מכובדים של עבודה, לא שמלות חסודות, סתם טריקו וג'ינס. והכביש קצר או ארוך, רטוב מגשם או לוהט משמש, כבר לוקח אותי. לפעמים זה לחוף ים מבודד, למשל. אני יושבת שם ולא חושבת כמעט על כלום (ממש כמו בעלי, שככה יהיה לי טוב) מזמזמת שיר שהתנגן בדרך ברדיו ונזכרת בילדותי הבהירה, הרזה, מלאת הדמיון,  "my roots are on both sides of the sea… שורשי בשני נופים שונים…"  איני אישה ואיני גבר, אני הכול. איני ילדה ואיני רעיה, אני כולם. אני עץ וחול ומים. בעיקר מים, משתנה כמוהם לפי הצורה שסוגרת עלי. מי שישב לידי וישוחח איתי, אקבל אלי את דמותו. ממעמקים אקבל. אשתנה מכף רגל ועד ראש. אעלם מכף רגל ועד ראש. בהתחלה בהרגשה, אחר-כך בצורת המחשבה, ואז באופן הדיבור ולאט לאט אקבל גם את צורתו החיצונית ואת מבע עיניו. כן כן, ריבונו של עולם! אני יכולה להפוך לאדם אחר! להיעלם ולהיטמע בתוכו. אתה מבין? כל אדם, כל בריאה, כל תרבות. הדמות השקופה ההיא שבתוכי, שרצה אחרי, שחודרת אלי, מתחילה לזוז, לדגדג, לדקור ולפעמים להוציא קולות משונים. עיוותים קלים משנים מעט את צורתי, כל גופי משתנה. לא סתם אמרתי שאין לי גבולות, שאין לי עצמות. השינוי נעים וכואב ומפחיד בו זמנית. מלווה בחשש שמא לא תהיה דרך חזרה או שמא הכאב יהיה בלתי נסבל ולא אעמוד בשינוי. בשלב זה אני כבר לא זוכרת מה קורה אני רק יודעת שאיני קיימת יותר כגוף אך כל כולי בתוך גוף אחר. אני בתוך גוף אחר כמו שהדמות השקופה בתוכי. הפכתי לאדם אחר, עברתי קו, קו אורך. עשיתי זאת שוב, עמדתי בשינוי. אלוהים מעמיד אותי במבחן כל פעם מחדש ועוד לא קרה שאכזבתי אותו.

יש לי יכולות. בורכתי להיות ליגה אחת מעל הרוב, ישתבח שמו. אמנם מתוך מצוקה וחסכים הגעתי לידי מיצוי תכונותיי, (או שמא חוסר תכונותיי?) אבל מי לא הגיע לאן שהגיע שלא מתוך קושי? דוידי, אחי בכורי, יקירי, אל תכעס עלי. אל תשתוק אלי כמו אמא. תבין, אין לי יכולת לתעד את ההשתנות. אין לנו מצלמה. גם אם היתה, ספק אם הייתי מצליחה לצלם במעמד ההשתנות. בדידות גדולה אני חשה לאורך כל יום, לאורך כל שעה. בדידות של מי שראה וחווה משהו אחר. משהו שאם אחרים ידעו, יחשבו אותי למשוגעת. אני עושה דברים שאין לי דרך להסביר מלבד ההסבר על המים העמוקים שלי, אי-שם באוקיינוס השקט, בצידו השני של כדור הארץ, בנקודת המראה של ירושלים, של ביתי, שלי. כה בודדה אני אחי יקירי. אולי תבוא לבקר? אולי תביא מצלמה? אולי תחזור הביתה?

הו אלוהים, מחשבה מכרסמת בתוכי שמשחקי ההשתנות שלי הם שהביאו עלי את עקרותי. מחשבה זו קשה מנשוא. להעלותה כאן על הכתב קשה שבעתיים. אני אשמה. אשמה בהכול — באמא אילמת מרצון, בעזיבתך, באי יכולתי להביא תינוק לעולם. איני אדם הרואה צל הרים כהרים. יודעת אני היטב הפרדה בין מציאות לדמיון ואיני הוזה. אתה מבין? אמת צרופה אני כותבת לך. מדוע מעולם לא כתבת לי? מדוע נסעת רחוק כל-כך? מפני מה ברחת? מאמא חסרת המילים? מפני? שמא יכולת לראות את מוזרותי כבר אז? או שמא אני חוטאת במחשבה שהכול קשור אלי? אולי גם לך היו תכונות מיוחדות משלך? נפלאות דרכי האל. ספר לי בבקשה. מבטיחה להקשיב.

אני יושבת וכותבת לך ממקום קטן וסגור כדי לא לראות איש ולא לדבר עם איש ולשמור על צלילות דעתי. כותבת כדי לחדד את דעתי, שהתערבבה לה מזמן עם דעות האנשים האחרים שנכנסתי לראשם. אני כותבת לך למרות החשש שלא תאמין לאף מילה.

אני חושבת שההשתנות שלי, הכניסה שלי לתוך גוף אחר, נובעת מהרגשת השקיפות שהוטבעה בי מילדות, שהפכה לאמיתית. כמה חשוב לתת משמעות לתינוקות, לא לשתוק אליהם, לא להסתכל דרכם כמו דרך זכוכית. בכל העולם זה נכון, בכל הדתות, בכל התרבויות, בכל קווי האורך והרוחב. תאמין לי, מניסיון אני מדברת. מניסיון של הרבה אנשים. אולי אם נחדש את הקשר אתה תהיה זה שירגיש בחסרוני כשאני נבלעת אל תוך אדם אחר. אתה תהיה זה שיצלם. אתה תהיה זה שבזכותו אחזור להרגיש את עצמי, שבזכותו לא ארצה יותר להשתנות, לא אוכל יותר, שבזכותו אשב כאן באור החלש ואכתוב לראשונה על עצמי.

דוידי, זוכר איך היינו משחקים בלמי תצא המודעה הכי מצחיקה בעיתון שעוטף את האבוקדו? אמא נתנה לנו את האבוקדויים הקשים ואנחנו עטפנו אותם בעיתון, מתפקעים בשקט מצחוק מכל מיני פרצופים מצולמים שהתעוותו מהקיפול או מודעות שנראו לנו כמו בדיחה. אמא אפילו לא ידעה שאנחנו משחקים. היינו ילדים כל-כך טובים. חיקיתי אותך בכול. רציתי את העיניים שלך ואת האף היפה שלך שקצת זז כל פעם שאתה מחייך או צוחק. רציתי להיות אתה והאמנתי שאין דבר העומד בפני הרצון. אולי שם הכול התחיל, עוד לפני גיל 13 ו-47 דקות, באמצע שיעור גיאוגרפיה, אולי אתה היית הראשון.
היית הכי חכם בעולם בשבילי והכי מצחיק ואז נסעת בלי הודעה מוקדמת לאיזו פנימייה ואני נאלצתי להישאר לבד עם אמא ועם הרצון להיות אתה. דמיינתי מה אתה עושה, איך נראה בית-הכנסת, מי מתפלל לידך, עם מי אתה משחק, איך אתה צוחק בשקט, איך אתה משתנה עם גדילתך. ואז חזרת, אחרי יותר משנה, לשבועות ספורים ונסעת שוב, הפעם ללמוד באנטוורפן ונשארת שם. ובגלל שאתה כל-כך רחוק אני יכולה לכתוב לך. כי אין לך מה לעשות עם המילים שלי שם, רק לקרוא אותן ולדמיין איך החיים המשונים שלי נראים כאן.

בלילות הרבים והטרופים בהם אני משתנה, אני הכול מכול. נכנסתי כבר לתוך הרבה אנשים. הייתי בהרבה מקומות. אצל חלק השינוי קורה מהר ובקלות ואצל אחרים זה קשה וארוך וכואב. אבל אני מצליחה את כולם. ממשורר ירושלמי מחונן עד רופא הודי מדופלם ועד צבָעי מעקות ושפתי מדרכות, עובד קבלן מטעם העירייה או צייד חוגלות משועמם. לא פעם גם הפקרתי את גופי ללא פחד, ללא ידיעה אם צפוי לי סבל או הנאה, בשביל להכיר טוב יותר את בן שיחי, את מושא השתנותי, את הכלי אליו אכנס כמו מים לבקבוק. כל תרבויות העולם ספוגות אצלי בדם. אני אנציקלופדיית תרבות לנוער הוצאת מסדה בשר ודם.
בסוף כל לילה כזה אני מזדחלת הביתה למיטה וישנה שינה טרופה וקצרה. מיותר לציין שבעלי לא שם לב ליציאתי ולשובי. ישן כמו בול עץ. כל השינויים האלו לאורך השנים הותירו, כבר ציינתי, סימנים על עורי ושרירי. על אפי ועל אצבעותיי. פעם למשל הפופיק שלי הפך משקוע לבולט ולא חזר לשקוע שוב. כשאני כלום, כמו עכשיו, רואים את זה בבירור. הייתי רוצה להשוות תמונה שלי מפעם לתמונה מעכשיו. אם רק היו לי תמונות. אני נראית ודאי מבוגרת מכפי גילי. כמו הנשים מהשכונה שלנו, קשות היום, שגידלו עשרה ילדים. זוכר איך עוד כילדים אמרנו שאנחנו לא רוצים להיות כאלה מבוגרים?
אני לא כותבת בשביל לבקש עזרה כספית, גם לא מצלמה. אנחנו מסתדרים ברוך השם. אפילו מכונית יש לנו. כותבת רק בשביל שעוד מישהו בעולם ידע באיזו קלות אני מוותרת על עצמי והופכת לכל אחד אחר. משנה דעה, משנה צורה, כאילו שכל אחד אחר טוב ממני. אתה מבין? הכול נובע מתוך רגשי נחיתות ושקיפות שאלוהים לא חסך ממני.

אחת הדמויות שהכי אהבתי להיות היתה הנזירה מרייה מבית המחסה לילדים "שונים" כפי שהיא הגדירה אותם, במנזר שם למעלה בקצה אבו-גוש. כשפגשתי אותה לא חזרתי בסוף אותו לילה הביתה. התקשרתי ואמרתי לעץ היקר שלי שיש איזה עניין משפחתי, משהו מהצד של סבתא שלי ואני צריכה להיות מחוץ לעיר כמה ימים אז שיאכל בבקשה בחוץ עד שאחזור ואני ממש מצטערת ובעזרת השם, הכול לטובה ושלא ידאג. הוא לא שאל שאלות והנהן לתוך השפופרת. בחיי איך מצאתי אותו. הייתי איתה כמה ימים, עם הנזירה מרייה, וטיפלתי בילדים האלו. מתינוקות שננטשו עד נערים שברחו. ילדים אבודים בתוך נוף שקט וגנים פסטורליים. מתפללים כל בוקר וערב. ראיתי אותך ואותי ילדים ונזכרתי איך ברחנו ערב אחד, עלינו על אוטובוס לרחוב דוד המלך והתגנבנו למלון קינג דייויד, הקפנו אותו והתיישבנו על הדשא שמאחוריו מביטים על העיר העתיקה. יש בה הכול בעיר העתיקה, כמו בתוכי. בקושי יכולנו לדבר מעוצמת הנוף. אתה חייב לזכור דוידי, ישבנו שם ככה בשקט לפחות שעה. עד שנעשה קר מאוד ועד שפחדנו. ככה בדיוק הרגשתי בתוך הנזירה מרייה. קצת פחד, קצת קור והרבה ילדים "מיוחדים" בתוך נוף. נוף עירם, נוף ביתם. ילדים חסרי נקודת מראה על המרידיאן שלהם. לילדים אין דת. לילדים יש רק את נוף ילדותם. הייתי לכמה ימים חלק מהנוף של הילדים במנזר באבו-גוש והרגשתי שייכת. היה לי קשה לעזוב. מרייה השאירה בי סימן מובהק – הלב שלי גדל, אני יודעת, הלב שלי ממש גדל. דווקא שם אצלה הרגשתי שורשים. כאילו שכל סגולותיי, שסיפרתי לך עליהן, נועדו למקום יפה ושקט זה. איך תבין זאת? למנזר! שאלוהים יעזור לי. לא היה לי האומץ להישאר שם לתמיד. לא יודעת אם היתה לי היכולת, פחדתי לנסות.

אני יושבת פה ומסתכלת, כמו שאני אוהבת, דרך כוס הזכוכית העבה שבידי, על העיוות הקל ושבירת הכללים המוכרים לעין. דוידי אחי היקר והיחיד, זה המכתב הראשון שאני כותבת שלא לצורך עבודה, שאינו רשמי בשום צורה, אבל שהוא אבן יסוד בציור מפת העולם האישית שלי. נשארת בן 16 בראשי, מנפנף בידך ובכל גופך, מזיז קצת את האף החמוד שלך וצוחק בשקט מחלון האוטובוס. עוזב את הבית, ואני לא רוצה לקלקל זיכרון זה. אני אסתדר בעזרת השם. סך-הכול אני מכירה ממש מבפנים הרבה אנשים, לא? אז למה עצוב לי? יש עוד רבים כמוני, לא? כתבו עליהם, עשו סרטים על אנשים עם יכולות כמו שלי או דומות. העולם מלא באנשים שמחפשים מקום אחר, בית אחר, ילדות אחרת. איני שונה באמת. רק רוצה לחזור לנקודת האמצע שלי, רק פיתחתי יכולות, אני רק מחפשת קו אורך אחר. חזור אלי דוידי, חזור לקו הולדתך, למרידיאן שלך, לנוף ילדותך, לביתך, ותבורך. חזור למפה שלי, ציירתי אותך עליה עוד בשיעור הגיאוגרפיה הראשון שלי. אני רוצה להוכיח שלתאוריה שלי יש יוצא מן הכלל, שגם אם נקודת המראה שלי היא אי-שם בלב האוקיינוס השקט עדיין יש סיכוי שלא אעלם, שלא אכחד, שיש לי סיכוי כמו לשבט הטוטסי.
נשבעת לך בעצמות שאין לי שאנסה להשתנות, כלומר לא להשתנות, אם תבוא.

שלך,

שרי