Write Stories

בסופו של היום שבו עברתי מן העיר אל הכפר, השיב כלבי את נשמתו לבורא. איני יודע האם היה זה מקרה או שמא תוצאה של הלם מעבר. אולם בשעה אחת וחצי בלילה, אחרי ייסורי גסיסה שהופיעו בחטף ונמשכו שעות ספורות, הניח הכלב את ראשו בחיקי, רעד בצמרמורת אחרונה ואז התרפה, תוך שהוא מחרבן על הפרקט החדש. כל אותו ערב שמעתי את התנים מהוואדי שמתחת לבית. איני חושב שהייתה לכך סיבה מיוחדת, בוודאי לא סמלית. התנים היו תנים ויללותיהם היו יללות, ואף על פי כן, צלילן היה זר לי ומבשר רעות. יתרה מזו: ברגע שהכלב רטט בעווית אחרונה, באותו רגע ממש, שמעתי מבחוץ יללה גרונית רמה, שונה בתכלית מאלו שקדמו לה. על אף שאני אדם רציונלי, עליי להודות כי היא העבירה בגווי צמרמורת, ולרגע דימיתי כי נשמתו של הכלב נפרדת בזעם ובאכזבה מן העולם ועולה השמיימה. ואף על פי כן, בסופו של דבר פטרתי זאת כקריאה נוספת מקריאותיהם של התנים. וכי מכיר אני את כל מילותיהם ונאקותיהם? ומלבד זאת, היה מקורה אשר היה, תוך מספר שניות גם היא נדמה ולא יספה. כמוה כמו הכלב.

למחרת בבוקר קברתי אותו בוואדי. הדבר נראה לי מכבד יותר מאשר להביאו אל הווטרינר, שם בוודאי היו שולחים אותו בשקית שחורה אל משרפה לחומר ביולוגי. ומעבר לכך היה את עניין השינוע: העברת גופה בתא המטען, גם אם היא גופה של כלב, איננה אירוע שאדם מן היישוב שש ליטול בו חלק. קבורה נראתה לי מכבדת יותר. מעפר באת ואל עפר תשוב. אם כבר הגעת אל הוואדי בו קיווינו כי תטייל, אך לא באת בשעריו, לפחות יונחו עצמותיך אחר כבוד באדמתו ותהפכו לבשר אחד. אין ברצוני להלאות את הקורא בכל פרטי הקבורה. די אם אומר כי הכלב סבל מעודף מסוים של משקל, וכי אדמת הטרשים היבשה של תחילת הקיץ סירבה להיענות להפצרותיו של את החפירה שהבאתי איתי. סופו של דבר, שקברתי את כלבי האהוב בעומק רדוד משהייתי מייחל לו, וחיפיתי על כך בתל מאבנים גדולות שליקטתי בסביבה.

בימים שלאחר מכן נמנעתי מלרדת לכיוון הקבר. ייתכן שהדבר נבע ממידה מסוימת של סנטימנטליות, וייתכן שהסיבה הייתה בת ריח מוזרה, שאפפה את החצר ורמזה כי ייתכן שהקבר לא נאטם די הצורך. ובכל זאת, לאחר שעבר שבוע וקמתי מן השבעה, עלה בי דחף לבדוק מה עלה בגורלו, בייחוד לאור העובדה שאותה בת ריח החלה להתדפק בעדינות בשעות הלילה על חלונות הבית. ליבי בישר לי שלא אתקל במחזה מרנין, אולם הונעתי על ידי דחף מסוים של אחריות: מה אם ילד יעבור במקרה וייתקל בקבר, שכעת התחלתי לחשוד כי הוא פתוח? ושוב לא אלאה את הקורא בפרטים הגרפיים. די אם אומר כי מתוך האדמה הזדקרה, כמעין תפרחת קיץ משונה, רגל אכולה למחצה. בקצה התפרחת הייתה כף הרגל שלמה לחלוטין, כולל הפרווה בצבעה הדבשי המקורי. ממש פריט אספנים. אך משם ומטה רק בשר אדום קרוע ופיסות עצם חומה מבצבצות מבעדו. נמלטתי חזרה הביתה כל עוד נפשי בי, ובלבי תחינה כי התנים ישלימו מהר ככל הניתן את מלאכתם הרשלנית.

כמה שבועות לאחר מכן, בבוקר שבת של אמצע הקיץ, ישבתי בגינה לארוחה קלה, ולפתע שוב שמעתי מן הוואדי קריאה מוזרה. כעת, משעתותיי היו בידיי, יכולתי להתעמק בה. הייתה זו תרועה גרונית מיוסרת, דומה לזו שעשוי להפיק תרנגול אדיר ממדים או אייל הקורא, אולם לא האחד ולא האחר מצויים בשפלת יהודה או בסביבותיה. השערתי הבאה הייתה שזהו כלב או תן שנתפסו במלכודת רגל, מהסוג הננעל על העצם ויוצר בה חור משונן. שמעתי פעם על ציידי חוגלות באזור, והנחתי כי לא מן הנמנע שאחד מהם טמן את פחיו באזורנו ולכד בטעות חיה שאין דבר לעשות עמה, זולת להטילה לצד הדרך. חיכיתי עוד דקה כדי לבדוק האם הקולות שוככים, אולם מאחר שלא כך היה הדבר, יצאתי בריצה מן השער האחורי, לראות אם אוכל לסייע.

עודי יורד, והנה ניצב מולי איש כרסתן, כבן חמישים, שהיה לבוש סוודר וכובע אפורים, על אף מזג האוויר החם.

"שמעת את הצבוע למטה?" שאל.

שתקתי. לרגע עלתה בי חרדה מוזרה כי הוא פקח, אשר חושד בי כי קברתי את הכלב בניגוד לתקנות.

"ראיתי אותו שם, על השביל," הוא הסתובב והצביע. "אבל לא כדאי לך לרדת לשם."

"הוא מסוכן?"

"רק אם אתה פגר," הוא צחק. "לא, הוא פשוט יברח ברגע שיקלוט שאתה בא אחריו. הם חיה חכמה, הצבועים האלה. יותר מכלבים."

היה נדמה לי שהבנתי את הרמז הדק ולכן הודיתי לו וחזרתי על עקבותיי הביתה. המתנתי בשקט מאחורי עץ התפוז שבחצר, עד שראיתי כי הוא מטפס בשביל, חולף על פני הגינה וממשיך אל הרחוב.

מאז מדי יום, ובניגוד גמור להנחייתו, אני יורד אל הוואדי כדי לחפש את הצבוע. זה לא דורש הרבה. אני לוקח תרמוס עם קפה, מוצא נקודת תצפית טובה על השביל וממתין. נימיות חולפות על פניי בפליאה, חוגלות מציגות בפניי את צאצאיהן, פעם אחת אפילו הבהלתי בטעות צבי. אבל לא צבוע. אף לא פעם אחת. ריח הכמיהה שלי כנראה באמת ממלא את הוואדי.

ואתמול, בנוסף לכל, הבית שלי נפרץ. כשיצאתי לסיבוב היומי כנראה שכחתי לנעול את הדלת, וכשחזרתי מצאתי אותה תלויה על צירה העליון ומנותקת מהתחתון. בדקתי בחדרים מה נלקח. לא היו לי הרבה חפצי ערך, ובכל זאת: מחשב נייד, טלפון, מפתחות לאוטו, ארנק. את כל אלו השארתי בבית, וכל אלו היו שם גם כשחזרתי. לא יכולתי לערוב לכך שכמות המזומן בארנק נותרה כפי שהייתה, אולם כרטיסי האשראי היו שם, וכך גם כמה שטרות. וכי איזה גנב לוקח רק חלק מהכסף? על אחד הקירות, בפינה, סמוך לגובה הרצפה, מצאתי ציור קטן של כלב בגיר שחור. "זו אינה מקטרת," נכתב מתחתיו.

יצאתי לחפש צבוע בוואדי הסמוך למקום מגוריי. בוודאי שיצאתי לחפש צבוע. צבוע ודאי, בשר ודם. וכי מה עוד יכולתי לחפש שם?


*הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות "מאה המטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

סבתא זוהרה הייתה אולי בת בת מאה ואולי יותר. בעצם לא יותר ממאה, כי אני לא יודעת לספור יותר ממאה.

היא לא הייתה הסבתא שלי אבל כולם בשכונה קראו לה סבתא. לא היה לה בעל והיה לה רק ילד אחד. גדול. יוסף. כולם ידעו שיוסף לא באמת היה הילד שלה, אבל אף אחד לא ידע מאיפה היא הביאה אותו. יוסף קרא לסבתא זוהרה: "אמא". אני חושבת שכולם ידעו מאיפה סבתא זוהרה הביאה אותו, אבל לא רצו לגלות לנו, הילדים.

הרבה דברים לא רצו לגלות לנו, הילדים. למשל שסימה הייתה זונה, וכל הבעלים והאבות היו הולכים אליה ומתווכחים איתה על כסף. היא רצתה עשר לירות והם רצו לשלם רק חמש לירות. אבל בסוף הם היו מסתדרים והיא הייתה לוקחת אותם מאחורי המכולת של שלמה, איפה שהיתה תעלה ארוכה עם הרבה קוצים, שאמא קראה להם חרשוף והיתה שולחת אותנו לקטוף אותם, אח"כ היא הייתה מבשלת אותם עם קציצות הדגים הכי טעימות בעולם. ככה יצא לי לראות את סימה מרימה את החצאית, ומראה לבעלים של האמהות, שאני לא רוצה להגיד את השם שלהם עכשיו.

בעצם התחלתי לספר לכם על סבתא זוהרה שממש, אבל ממש אהבתי אותה. היא היתה הזקנה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא היתה גבוהה כמו עמוד חשמל ודקה כמו דף של מחברת. העיניים שלה היו בצבע שאף אחד עוד לא המציא לו שם. הן היו עצובות אבל גם טובות. תמיד היה לה חיוך כזה שמרגיע. הייתה לה צמה ארוכה בצבע שחור עם הרבה שערות בצבע כסף. בגלל זה, לפעמים חשבתי שהיא מלכה.

אחרי בית ספר, כשהיה יום יפה, הייתי הולכת אליה, היינו יושבות בשמש, על המדרגה בכניסה לצריף שלה, הצריף שיוסף, שקרא לה "אמא" שרף אחר כך, והיינו מוציאות את כל האפונים מהתרמיל ושמות בסיר.

הייתי מספרת לה על בית ספר, למשל, איך המורה ביחד עם התלמידות צחקו עליי בגלל שיצאתי מהשירותים והחצאית שלי היתה תפוסה בתחתונים, וכולם ראו לי את התחתונים וצחקו.

"וו אש עמלתי". "ומה עשית?" שאלה אותי במרוקאית.

"נכנסתי לכיתה והפכתי את כל הכיסאות והפרעתי למורה ללמד". סבתא זוהרה ידעה מעט עברית, ואני ידעתי מעט מרוקאית וככה דיברנו בשתי השפות.

היא צחקה ונישקה אותי במצח.

"עכשיו אני בעונש ואמרו לי להביא את אמא".

אמא תמיד הייתה בעד המורים, אז לא סיפרתי לה הרבה דברים. גם אני הסתרתי ממנה ושמרתי סודות, כמו שהיא היתה שומרת סודות ממני. אבל אני שמרתי סודות כי פחדתי ממנה. היא שמרה סודות בגלל ש"זה לא עניין של ילדים" ככה היא אמרה.

סבתא זוהרה באה איתי למורה, והקשיבה לתלונות של המורה עליי. המורה דיברה במילים מסובכות שקשה להבין בעברית. אני חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כדי להרגיש יותר חשובה.

 סבתא זוהרה לא הבינה הרבה ממה שהמורה אמרה, אבל ישבה זקוף והצמה שלה היתה מתוחה יפה יפה מאחורי הראש. היא תמיד ישבה זקוף, ונדנדה קצת את הראש כל הזמן קדימה ואחורה. בסוף, כשהמורה סיימה לדבר, היא אמרה: "אמא שלה חולה, אבל שהיא תהיה בריאה אני יגיד לה שתתן לה עונש".

כמובן שהיא לא סיפרה כלום לאמא, ואפילו קנתה לי קרמבו בדרך הביתה, מהמכולת של שלמה.

ביום שישי סבתא זוהרה מתה. יוסף שרף את הצריף בזמן שסבתא זוהרה ישנה בפנים, וגם היא נשרפה.

אחרי שבאו מכבאי האש באה גם המשטרה ורדפה אחרי יוסף עד שתפסה אותו, והכניסה אותו לכלא. שמעתי שאמרו שהוא שרף את הבית בגלל ששרלוט, היפה של השכונה, לא רצתה להיות חברה שלו.

שאלתי את אמא: "למה הוא שרף את סבתה זוהרה ולא את שרלוט?" אמא אמרה לי להכנס הביתה, ושזה לא עניין של ילדים.

המוות של סבתא זוהרה כאב לי בלב.    

נכנסתי למחסן שלנו, איפה שאמא שמה את הסיר של הקוסקוס וכל הצנצנות של החמוצים, וגם כיסאות, שיושבים אחד על השני כמו מגדל, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי, רק, אולי כשכלבה שלי, לוליטה, מתה מסרטן בכבד.


*הסיפור זכה במקום שני בתחרות "מאה מטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית שאל אותי בעלי – אם אני אוהבת אותו. עכשיו אתה שואל אותי, כשאני עם רגל אחת בחוץ?! זאת שאלה של כן או לא, הוא אמר. בחודשים האחרונים, ולמעשה מאז התקף הלב – הלב כידוע הוא איבר סימבולי – שאלת האוהבת לא אוהבת עולה פעם אחר פעם. וככל שהוא תובע ממני לענות עליה כך גדל אצלי הסירוב. ושאלה שכל מטרתה לזכות בחיזוק, טרפה את חיינו.

איך שיצאתי מהבית ידעתי שאני הולכת לים במקום לעבודה. זה היה יום של ים. איש לא ירגיש בחסרוני, חשבתי. חייו של איש אינם תלויים בעבודה שלי. השמש זרחה. אפשר היה להריח את הקיץ הממשמש ובא מבעד לשכבות של הבגדים. אני שונאת את החורף, והחורף עמד להסתלק. ויחד איתו, כך קיוויתי, יתפזרו גם העננים שמעל חיינו. עכשיו משבעלי פגיע יותר, פחד מוות אחז בו, נחלש גם הסיכוי לזיונים שלו מהצד.

עצרתי בשדרה לקנות קפה. ריח מתקתק של יסמין נמזג עם ריח הקפה טרי. נזכרתי בימים שבהם רציתי להיות משוררת. התמזל מזלי ולא נתקעתי ברצון הזה. חבר של הוריי הציל אותי. הוא לא אהב את השירים שלי. הקשבתי לו. סגרתי את המחברת ולא כתבתי עוד. הוא היה גבר והוא היה איש ספרות, אולי הוא ערך מדור ספרות בעיתון כלשהו או שהיה סגן עורך, ואולי הוא היה איש ספר ולא איש ספרות, אני לא זוכרת, בכל מקרה סמכות להפעיל היתה לו והוא השתמש בה. בלית ברירה, חיפשתי משהו אחר שאוכל לבלוט בו. והגעתי לאן שהגעתי. לא בקו ישר, ובכל זאת. לא משוררת ולא בולטת. וגם לא מתחרטת בדרך כלל. ורק בעלי ושאלת האוהבת לא אוהבת מקשים עליי את החיים.

עד שהגעתי לים כבר לא נשאר רמז לקיץ. החול הלח היה חרוש תלמים תלמים כמו לפני זריעה, והעין שלי נהנתה מאוד לדלג מעליהם. על החוף שוטטו רוחות רעות, בכל רגע שחלף נסגר הצמצם ביחידה אחת, וצל כיסה את השמים. מזל שהיה לי קפוצ'ון לכסות בו את הראש. לרוחצים הזקנים כל זה לא הפריע. לא היה זכר למציל, אולי בגלל העונה המתה.

הסתובבתי בין הגופים המעטים שהיו שרועים על החוף והעמידו פנים שאין רוח ושחול לא נכנס להם לעיניים. פה ושם היו זרוקים בקבוקי מים ריקים ועטיפות של חטיפים. הטבע השני שלי הרים אותם ותר אחרי פח אשפה. מישהו קרא גברת, גברת, הייתי בטוחה שפונים לאישה אחרת. אך הקול שבקע מהמגפון התעקש, את שם, עם הקפוצ'ון השחור. הסתובבתי. המגפון ניגש אליי – מאחורי הפּיה שלו עמד פקח חוף, והוא ביקש לחטט בתיק שלי. ממתי יש בידוק בים? שאלתי אותו, מה זה קניון פה? בבת אחת התהפכה לי השפה. בלי עניינים, הוא אמר.

שמטתי את האריזות הריקות ואת הבקבוקים, ופתחתי את התיק. הסמכות נעמדה מולי. ומה זה? הוא שאל והוציא את ארנק הכסף שלי. זה הארנק שלי, אמרתי, כמו מה זה נראה לך?! דיברתי לא יפה. ואת יכולה להוכיח שזה הארנק שלך? למי אני צריכה להוכיח? שאלתי, ולמה? את יכולה להוכיח או שאת לא יכולה להוכיח? לא היו לי הוכחות, זה ארנק שבו אני מחזיקה מזומן בלבד, הסברתי לו. לכרטיסי האשראי יש לי ארנק נפרד, והשם שלי, למרבה הצער, לא מופיע על השטרות, גם לא הדיוקן שלי. בהיעדר הוכחה היה עליי ללכת איתו לתחנת המשטרה. כל זה לא נראה לי, אבל לעורר בעיות נוספות לא רציתי. הייתי טירונית בענייני משטרה ולא רציתי לעשות טעויות של טירונים.

בדרך לתחנה אמר הפקח שמוטב לי לא לעשות בעיות, יש להם עדויות מצולמות, הוא הוסיף ואמר. עדויות למה? שאלתי. גברת, את לא רוצה להסתבך עם רשויות החוק יותר ממה שאת מסובכת עד עכשיו. מובן מאליו שלא רציתי. לעתים קרובות מדי אנשים אומרים את המובן מאליו.

בתחנה היה עליי למלא פרטים אישיים, ולהמתין לחוקר שיתפנה. על הספסל ישבו עוד שני עצורים, גם הם נאספו בחוף, בחורים צעירים. זה החומר האנושי שמצפים לראות מכייס בחוף, אמר לי הפקח. איזה חומר? שאלתי. אלה, אמר והצביע עליהם בסנטרו. מה יש להם לחפש פה?! שיחזרו למקום שהם באו ממנו. העדפתי לשתוק. למעשה, מרבית חיי עברו עליי בשתיקה מסוג זה. לא יצאתי להגנת הזולת הנדכה והמושפל, אבל גם להגנתי לא יצאתי, אומר להגנתי. נזכרתי בבעלי ובשאלת האוהבת לא אוהבת.

בדרך כלל הם שולחים לבית משפט, אמר הפקח, שהשופט יחליט אם לשחרר אותך או לא. האירוע הלך והסתבך. במקום לעצור את הסחף גיליתי שאני נמשכת אחרי השתלשלות העניינים. אני חשודה? אני זקוקה לעורך דין? בשביל מה לך עורך דין, זה תיק קטן, הם מנוסים בזה. תיק, איזה תיק? שאלתי, מה עשיתי? אם לא עשית כלום, אמר הפקח, למה את צריכה עורך דין? בבת אחת נעמדתי לפני החוק. אתה בטוח שזה חוקי מה שקורה פה? מותר לך להחזיק אותי כאן?

תני לחוקר לעשות את העבודה. עם קצת מזל אין לך עבר פלילי. מובן מאליו שאין לי עבר פלילי. יש הפתעות בחיים, אמר הפקח. עד שלא בודקים אי-אפשר לדעת בביטחון. הוא דיבר במלוא הרצינות.

אני רוצה לעשן אמרתי לפקח, והוא קפץ על המציאה. גם הוא רצה לעשן אבל לא תיאר לעצמו שאחת כמוני יכולה להיות פרטנרית, כך אמר. אנחנו יכולים לצאת בלי לבקש רשות? אני הרשות, אמר הפקח. ולא יחפשו אותנו? אני לא רוצה שיחשבו שברחתי. גברת, הוא אמר, אני כל יום פה, מכירים את מספר הטלפון שלי בעל פה.

מרגע אחד למשנהו עברתי גוון אחר גוון את כל קשת הרגשות. החל בהתנגדות, עובר דרך ניסיון לערער, לברוח, להשלים עם המציאות, ועד הרצון להצטיין מול אוכפי החוק.

מחוץ לתחנת המשטרה התרבו העננים, וגשם התחיל מטפטף. מכוניות נצמדו זו לזו, נדבקו חרטום אל פגוש כמו במשיכת מגנט, מטריות נפתחו, זה המלקוש אמרתי לפקח. מה שתגידי, הוא אמר. בבוקר כבר הריחו את הקיץ. הפקח לא גילה עניין במזג האוויר. מכשיר הקשר שלו פלט שמות, צלילים ומיקומים. הסיגריה לא היתה טעימה.

ואם אני אלך עכשיו, מי ידע? הפקח אפילו לא ביקש לראות את תעודת הזהות שלי. אם אסתלק – האם אהיה מבוקשת? נמלטת מפני החוק? עבריינית מסוכנת? קול פנימי שלא זכה לבוא לידי ביטוי עד כה אמר לי לחדול משאננותי. אבל הקול הדומיננטי השתיק אותו. לא צריך להאיץ בדברים, יש לאפשר להם להתקדם בקצב שלהם. אין צורך לענות על כל שאלה. לא כל בעיה צריך לפתור, נזכרתי לפתע בעצה טובה שקיבלתי מחברה טובה. העצה הזאת הקלה עליי יותר מפעם אחת בחיים.

נזכרתי גם בבעיה הגדולה שהשארתי בבית, ובשאלת האוהבת לא אוהבת, ולהרף עין נמלאתי חמלה וחרדה גם יחד. יש מנגנונים שקשה לעצור אותם, מנגנון ההרגל למשל.

הפקח אמר שהגיע הזמן לחזור. אני הולכת לשירותים, אלתרתי בו ברגע, והוא בעקבותיי. אתה לא באמת מתכוון להיכנס איתי לשירותים בגלל ארנק שלא גנבתי? שתי דקות, הוא אמר, לא יותר, שתי דקות, ונפגשים בכניסה לחדר החקירות. נופפתי לו לשלום, רציתי לצרוב בזיכרונו תמונה אחרונה יפה, ונכנסתי לשירותים.

בחלוף חצי דקה הייתי כבר מחוץ לתחנה. הרחובות היו רחוצים והאנשים היו חופשיים. אחרי כמה צעדים התחילו לנקר מחשבות שניות. מה אם יבחינו בהיעדרי? האם יתנקמו בי בגלל שברחתי? איזה עונש צפוי לעבריינית נמלטת? וכיוצא באלה. הסתובבתי לאחור לראות האם רודפים אחריי. חיפשתי את הפקח בין העוברים ושבים. לבי ייסר אותי והגביר את הקצב, ושוב שמעתי את בעלי. הייתי נסערת. לא זכרתי איך כל זה קרה. הצטערתי שלא הלכתי לעבודה. האשמתי את עצמי. אבל במה, מה עשיתי?! שיקרתי, זה הכול. אמרתי לבעלי שאני הולכת לעבודה והלכתי לים. על זה מגיע לי עונש? איך שאני אכנס הביתה אני אגיד לו שאני אוהבת אותו. בטח שאני אוהבת אותך. מה זה עלה בדעתך פתאום.

אבל רגשי האשמה לא החזיקו מעמד, ומרגע אחד למשנהו התהפכו היוצרות וכל האירוע המשטרתי הזה התחיל להיראות לי כמו בזבוז זמן. לא יותר. זמן שעמדתי לבזבז ממילא אבל בצורה מהנה יותר. אולי צילמו אותי במצלמה נסתרת. זה מה שקרה. עבדו עליי.

התיישבתי בבית קפה לא רחוק מתחנת המשטרה. אף אחד לא יחפש אותי כאן. זה קרוב מדי.  בזמן שהמלצרית חשה אל שולחני קיבלתי הודעה מבעלי. אני חושב שאני לא מרגיש טוב, נכתב. מה פירוש חושב? או שאתה מרגיש טוב או שאתה לא מרגיש טוב, חשבתי אני. להזמין לך אמבולנס? לא, ענה והוסיף שלושה סימני קריאה ומיד בהמשך – אבל אם את יכולה לחזור הביתה אני אשמח מאוד. לא היה לי כל עניין לשמח אותו. המשכתי בתחקיר. מה אתה מרגיש? מין התרוקנות, אמר. כאילו רוקנו לי את בית החזה. הגיע הזמן שתחזור לעבוד, המשכתי ואמרתי ברגע שהוא ענה לטלפון. כאבה לי האצבע מההתכתבות הזאת. תחושת ההתרוקנות היא בגלל חוסר מעש. כל הווייתך דורשת להתמלא. אני מרגיש חולשה, הוא אמר. אני מפחד להישאר לבד.

לא נשארה לי ברירה, חזרתי הביתה. וכצפוי גיליתי שבעלי התאושש לגמרי. הטלוויזיה היתה דלוקה, והוא צפה במרוץ אופניים. שאלתי אותו לשלומו, והוא סימן לי באצבעותיו להמתין רגע. לפי התרגשותו של הפרשן וקולו המתגבר ניתן היה להבין שהמרוץ עומד להסתיים. התחשק לי להרביץ לו.

ידעתי שהוא ינצח, אמר בעלי. אני רואה שחזרת לעצמך, חתכתי אותו לפני שיתחילו הפרשנויות על המרוץ. ראית מה זה?! איך שאמרת שאת בדרך הביתה, כבר הרגשתי טוב יותר. כזאת השפעה טובה יש לך עליי. הגיע הזמן שתחזור לעבודה. אתה מדמיין כאבים, ממציא מחלות שאין לך. חשבתי על זה, אמר בעלי. יכול להיות שאת צודקת. החנופה כבר עמדה באוויר. אני הולכת לנמנם, מיהרתי להגיד. בעלי קם מהכורסה ורק בדרך נס נמלטתי מנשיקה. את עוד אוהבת אותי? הוא שאל. לא נמאס לךָ לשאול את אותה שאלה פעם אחר פעם. אני מצפה לתשובה, הוא אמר. אני נכנסת למיטה לחצי שעה. זאת התשובה. עכשיו? הוא שאל. היתה לי תקרית לא נעימה. אני צריכה לנוח. מה קרה?! אמר כשהוא נשרך אחריי. שכח לרגע את השאלה האינסופית. את מוכנה לספר לי מה קרה. תקף אותי עורב, נפלט לי מהפה רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה. תקף את הכריך שלי, נכון יותר. כריך שקניתי בקיוסק שבשדרה. אני מבין, הוא אמר. הגיע הזמן אמרתי, וסגרתי את הדלת.

 

בערך בשתיים-עשרה חיליק מגיע. "אני מפריע?" הוא שואל. אני מסמן לו שייכנס, והוא עדיין מהסס על המפתן. "אם אתה עכשיו בשוונג," הוא אומר, " אז אני אבוא אחר כך. אני לא רוצה להפריע או משהו, סתם הייתי סקרן."

אני מכין לו קפה בוץ ואנחנו יושבים בסלון. הוא לא שותה מהקפה, אפילו לא טועם, רק שוקע בספה ומנסה לחייך. "קפצתי לשאול איך הולך," הוא אומר. "האנשים בהוצאה כבר על סיכות, מתים לקרוא." "פיצוץ," אני אומר לו, "הולך פיצוץ." "יופי," מחייך חיליק, "אני שמח. כי אתה יודע, כבר עברו תשע שנים. במרץ, זאת אומרת, זה יהיה תשע, ולא כתבת כלום מאז…" "כתבתי," אני אומר לו, "אני כותב. כל הזמן. רק שזה לא היה מספיק טוב." "תדע לך," אומר חיליק בזמן שהוא מחזיק את כפות ידיו מעל הקפה כך שיקלטו את האדים, "שבמעמדך אפילו לא-טוב ימכור. נשבע לך, בשבוע הספר כל עשר דקות בא איזה מישהו ושאל מתי אתה מוציא חדש. תשאל את דובי. אחרי כמעט עשר שנים – אפילו ממש-גרוע ימכור. אבל אם אתה לא כותב בכלל אז…" "אני כותב," אני אומר לו, "כל הזמן. אבל לא מתחשק לי להוציא ספר לא טוב, אפילו אם אתה או דובי…" "ברור," קוטע אותי חיליק, "אף אחד לא אמר שזה חייב להיות לא-טוב. זה יכול גם להיות טוב, טוב ימכור אפילו יותר. רק תוציא כבר איזה ספר, דחיל ראבק."

אני מכיר אותו. זאת לא פעם ראשונה שהוא מגיע. עוד מעט הוא ידבר על הבת שלו, זאת עם השיתוק, ואחרי זה הוא יבכה. תמיד בסוף הוא בוכה. "אני כבר ממש בסוף," אני מנסה להקדים תרופה למכה, "יש לי עוד חמישים עמודים גג." "חמישים?" חוזר חיליק על דברי בחשדנות. "כן," אני מנסה להישמע נלהב, "חמישים גג. אני רק צריך שהגיבור יהרוג מישהו, אחד שמגיע לו, זאת תהיה הגנה עצמית. ושאחרי זה הוא ישכב עם האחות של זה שמת בלי שהיא תדע שזה הוא שהרג אותו. ואז יש עוד כמה עמודים של מחשבות שלו כשהוא הולך על החוף ליד קיסריה. ועוד אפילוג קצר כשהוא במונית בדרך חזרה לדירה שלו ומודיעים ברדיו על התפרצות נגיף הקורונה, אתה יודע, כדי שהקורא יוכל למקם היסטורית את העלילה." "חמישים עמודים, אתה אומר," חיליק לופת חזק את הידית של ספל הקפה, "חמישים גג והקורונה? תגיד לי, מה אתה חושב שאני, טמבל?" הוא לוקח את הספל ומטיח אותו בקיר בכוח. כתם שחור מופיע על קיר הסלון ומתחיל לזלוג לכיוון הרצפה. "זוכר מה אמרת לי פעם שעברה? עשרים עמודים, אמרת. עשרים! ושתוך חודש-חודשיים זה גמור. עשרים ומבצע צוק איתן. אז זה עוד לא היה קורונה! אתה לא כותב אז אל תכתוב, אבל דחיל ראבק, אנחנו מכירים כבר יותר מחמש-עשרה שנה, עוד מלפני שיפעתי נולדה, אז אל תשקר לי."

אני שותק. גם חיליק שותק. אני רואה איך לאט-לאט הוא מתחיל לקלוט מה עשה. הכתם עדיין זולג למטה, תכף יגיע לשטיח. "יש לך סמרטוט?" חיליק שואל אחרי רגע של שקט, "אל תקום, רק תגיד לי איפה, אני אנקה את זה." אני נד בראשי, אני באמת לא חושב שיש לי. "אני מצטער," הוא אומר, "איבדתי שליטה. זה לא אופייני לי. אני פשוט עובר תקופה קשה עכשיו. אני מבקש סליחה. אתה סולח לי?" אני מהנהן. "טוב," חיליק אומר, "אז אני אלך עכשיו. אני לא רוצה להפריע לך ב… חמישים עמודים, אמרת? יופי, זה כבר ממש בסוף. שלא יהיה יותר מדי מדכא הסוף, בסדר? תשאיר איזה פתח קטן לתקווה. אנשים אוהבים להרגיש את זה, שעוד יש סיכוי." ובדלת הוא נעצר ואומר, "אני באמת מצטער על הקפה. ועל מה שאמרתי קודם. אתה לא כועס, נכון? פשוט, הקטנה, המצב שלה לא טוב…" ובאמצע המשפט הוא מתחיל לבכות. אני שם לו יד על הכתף. אותה כתף, בדיוק כמו בפעם הקודמת. "החיים אכזריים," מסנן חיליק, "אכזריים אחו-שרמוטה. אין להם לב. טוחנים אותך וטוחנים עד שבסוף נשאר ממך רק אבק. על זה תכתוב, הא? על זה תכתוב איזה משהו. לא עכשיו, אחרי שתגמור  עם החרא הזה. בספר הבא." "איך שאני גומר אני שולח לך," אני אומר לו לפני שאני סוגר את הדלת, "זה לא ייקח הרבה. אני כבר ממש בסוף."

אחרי שחיליק הולך אני מתיישב מול המחשב וגולש קצת לאתרי פורנו. באחד מהם יש בחורה צעירה עם צמה קלועה שקוראים לה ניקי. היא מדברת בשפה שאני לא מבין ושותה שפיך מכוס זכוכית שמישהו מגיש לה. אני מכבה את זה ופותח את מעבד התמלילים. יש לי הרבה רעיונות בראש. הרבה מדי, אפילו. הפעם, אני אומר לעצמי, אני אעשה את זה אחרת. הפעם אני אנסה להתחיל מהסוף. "'בוא לא נדבר על זה עכשיו,' לחשה ניקי וכיסתה בכף ידה הרכה את פיו, 'בוא לא נחשוב על זה אפילו. בוא פשוט נשתוק ונסתכל על השקיעה.' השמש כבר טבעה כמעט כולה בים השחור, ורק קרן אחת עקשנית הבליחה לשמים במאמץ נואש אחרון להעניק לעולם כל כך אפל עוד טיפה אחת של אור."

 

"כמה מוזר," חשב כשעמד על פי הקבר הפתוח, נעליו מעוקמות מרגבי האדמה הלחים. חיים שלמים נארזים בכריכת בד לבנה. כמו משלוח של פריט אמנות יקר שיוצא למסע מעבר לים, אלא שהמטמון שנח פה כבר לא ייצא לשום מסע. כך הסביר לעצמו והתבייש, אולי בגלל שחש הקלה, על סף הריחוף המבושם של אחרי מות.

סביבו ומאחוריו עמדו בני המשפחה הרחוקה, מניפים את מטפחותיהם אל אפם ושבים ומורידים את ידיהם. חלקם הביטו בגבו, כך ידע והרגיש. וגם אילולא הרגיש, היה מנחש. השכל הישר חייב זאת: אביו נטמן באדמה. והוא, ששב מרחוק כדי לחלוק כבוד אחרון, היה בעצם מושא הטקס הזה. בעצם, לא הטמנת הגוף הכבד באדמה היה מרכז העניין כאן, אלא הציפייה של שוחרי הרע, של השיניים הנוקשות והמלחשות אל הלשונות: היבוא או לא יבוא? האם יספיק? האכפת? החשוב לו?

והוא, כמי שרק בידו לגאול את מנוחת המת שעוד נח מחוץ לקברו, הגיע. הוא הרגיש כמי שמוטלת עליו משימה, כמו נוטריון או סוחר סוסים שחתימתו נדרשת כדי להוציא את הסחורה לדרך. ועכשיו, לאחר שהוסדרו העניינים הכספיים והפרוצדורליים, הוא יכול היה לעמוד שם, על פי הקבר. בידו הימנית המזיעה בחום הקיץ הזה זר ציפורנים סגולות בצלופן קמוט שאסף בדרכו משדה התעופה. בידו השמאלית השמוטה דף מחברת ספירלית שנתלש בבית אביו. כשהגיע, החדר הקטן עוד הכיל את בגדיו שעל הכיסא. הוא הסיר אותם בעדינות, קיפל אותם והניח בארון המאובק קלות. ואז נפנה לכתוב הספד ולא מצא נייר. המחברת עם רשימות המכולת ומספרי הטלפון נבחרה בסוף. הדף שתלש ממנה הותיר שובל של תלתלי נייר קונפטיים שלא הלמו את המעמד.

הוא שרבט במהירות את מילות הפרידה. ידו מרפרפת על הנייר כמו מפחדת לחרוט בשולחן העץ את הכתוב. הוא הרגיש שהוא מותיר בו סימני חריטה, או שמא קמטים נוספים בפניו הקרים של אביו, עם כל מילה שהוסיף. ואז, ידע שהוא לא מוכן להיפרד עדיין, למרות שהלוויה תוכננה לבוקר המחרת. יהיה עליו להגיע לבית החולים להיפרד. לראות את פניו בפעם האחרונה, ואולי להתנצל או להתעמת קצרות עם המת. היה עם ועל מה להתעמת.

אלעזר, חברו הטוב, ניהל את הטקס. כשקיבל ממנו את הטלפון יומיים קודם, באמצע הלילה, כמו קלישאה של בשורת איוב בסרטי קולנוע, היה בעיצומה של כתיבה קדחתנית. הוא לא הצליח לישון באותו לילה, על אף שחש ברע. אפו נזל מזה יומיים וכאב עמום היכה בבסיס הגולגולת שלו. סימנים של שפעת מוקדמת. הבית היה ריק. הטלפון צלצל, ובתחילה הוא צקצק בעצבנות לעומתו. אך אז נזכר שמאוחר, השעה הלא רגילה הדליקה בו משהו. הטלפון פעם באור כחלחל, בפניו אל השולחן והרטט זמזם וזמזם. הוא שמר את המסמך וענה. בצד השני שמע מייד את אלעזר אומר "דני," ביגון כזה. "דני," בנשיפת אוויר אחת ארוכה.

אלעזר דאג לכל הסידורים והטלפונים לאנשי הקשר. הוא שלח אליו כרטיס טיסה במהירות, כמה שעות לאחר מכן והתנצל על כך שיצטרך לחזור לביתו בבאר שבע מיד לאחר הלוויה. דני התבונן בעיניים טרוטות בהודעת הדוא"ל שהגיעה וניסה לפענח את מהותה, על אף שאלעזר, כמו אלעזר, היה בהיר וחד. "נוסח למודעת אבל," נכתב בשורת הנושא. ובגוף ההודעה כתב רק את הנוסח היבש, עמוס המידע החיוני. חתום ב"לאישורך עד 8:00 בבוקר זמן בריטניה, כדי שנוכל להכניס לעיתונות בארץ". בארץ. המונח נשמע לו מוזר פתאום. ארץ? איזו ארץ? הארץ התיכונה? כדור הארץ? וזה כמובן הזכיר לו פתאום את אביו, איך שנהג להגיד "ארץ" על כל דבר שהיה נמוך מברכיו של דני הילד. "זרקת את זה על הארץ?" או "לא מניחים אוכל על הארץ, דני" וכיוצא באלה.

האדמה, הקרקע בעלת כוח הכבידה הייתה מגונה בעיני האב, הוא ניסה להתרחק ממנה בכל כוחותיו, לרחף מעט באוויר. כאבא תמיד דחף לכך. המשפחה הקטנה יצאה לטייל בהרים כמעט בכל שבת שניה. הגליל התחתון היה מועדף עליו. אבל גם הרי נפתלי ואיזור אלוני אבא. הם שהו שם שבתות שלמות. לעתים עם חברים ולעתים לבד, הוא וההורים. הוא הרגיש שאביו נושם אחרת על הפסגות הללו. נפתח בו גם משהו רגשי אז. ודני אהב את התרוממות הרוח הזו של האב.

אבל לא רק טיולים שמרו עליו הרחק מן ה"ארץ". היו גם סולמות, למשל. הם שכנו דרך קבע בבית. תמיד. זה היה יוצא דופן כל כך, להחזיק כמה סולמות בבית. היה סולם עשוי אלומיניום בעל ארבעה שלבים והיה סולם נטוי עשוי עץ  תמוך לקיר, ועוד אחד, קטן למראה, אבל טלסקופי ששילש את גובהו, והוא היה גאוות האב. הרישום הקפדני במחברת לאחר שנלקח על ידי אחד השכנים היה תמיד כמו טקס קטן ורב רושם. טלפונים בהולים הורמו ודברים בטון רם נאמרו כאשר בושש אחד מהם להחזירו לביתם.

נראה שמרגע שהאב עלה על אחד הסולמות, נשכחה ממנו מטרת התיקון או החפץ שביקש להוריד, ומייד הפך הסולם למשחק, להתגרות בשאר בני הבית. הוא ביקש ארוחת צהריים לסולם, ישב בהתרסה על קצהו המחודד, רגל לפה ורגל לשם. ברכיו כפופות ואצבעותיו החשופות שלוחות קדימה, כמו מנסות לחוש את גלי הצחוק או העצבנות של אשתו. זה בכל זאת היה צחוק, לרוב. עד שהיא עייפה ושלחה אותו "לישון על הסולם" והגישה לו כרית ושמיכה והסתגרה בחדר השינה בסגירת דלת חזקה מעט יותר מדי.

בשנים שלאחר מכן, כשדני כבר היה בתיכון ולאחר מכן בצבא, אביו  התמסר לשיעורי הצניחה החופשית, הבאגי המרחף והדאונים. נראה שהוא סלד מהם ואהב אותם בו זמנית. כאילו חש חובה או כורח להתנתק מדי פעם מן ה"ארץ", אך לא נהנה מעצם השהייה באוויר. הוא טיפס עם חבלים בימי גיבוש של העבודה, הוא גרר את בני המשפחה והחברים להליכות על מצוקים תלולים במדבר יהודה, סנפלינג, טיסה בשמי הארץ, רכבות הרים. האוויר היה מרכיב חיוני בהישרדותו.

עכשיו, מול הודעת הדוא"ל הזו, הוא חש את הכדור מועבר אליו. כי הרי ייאלץ בקרוב לעלות על מטוס ולהתנתק מהקרקע ולרחף ולנחות שוב בארץ ההיא, שנולד בה אבל עזבה.

"בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של אהובנו יוסף סמינסקי, בעל לבתיה סמינסקי ז"ל ואב אהוב לדני יבדל"א. בן 91 היה במותו. הלווייתו תתקיים ביום ה' כ"ו בתמוז, 712.07.0 בשעה 10:00 בבית העלמין "מנוחת עולמים" שבקרית אתא. לבקשת הבן לא תתקיים שבעה מסודרת."

הוא אישר את המייל מייד. לא הייתה אפשרות אחרת, מפאת קוצר הזמן, והודה לאלעזר על הסיוע. את הלילה העביר בבהייה בתקרת חדר השינה, בשינה-לא שינה ובבכי מפוזר. טרם היה זה בכי ממשי, הוא ידע. עוד לא בכה עליו ממש. לא היה אף אחד לצדו שיכול היה לזרז את הבכי הזה. לא היה מי שידבר בשבח אביו עכשיו, וינחם ויניע את מהלך האבל. זה היה שונה כל כך ממותה של אמו. אולי כי ההלם שבלכתה היכה בו כששהה עדיין ב"ארץ" וקשור היה עדיין אליה מאוד בנימי נפשו וברירים השקופים שקושרים אם לבן. והיה זה גם גילו הצעיר, בוודאי. בן 26 היה אז. ולא הוכן לכך כלל. לא חשב לאבד אותה כבר בשנות העשרים שלו, ובוודאי לא למחלה. היא הייתה חזקה תמיד, וחסונה ולא חולה לעולם. כאילו שמרה את כל המחלות לפעם אחת, חסכה בעקשנות את השפעות וההצטננויות והדלקות וכאבי הגב. פרטה אותם למטבעות כסף ושלשלה אותם לקופת חיסכון מחורסנת. וכשבא הפטיש נפרע החוב.

למחרת בבוקר ירד לקפה השכונתי והזמין טוסט בחמאה, סלט פירות יער שהיה אהוב עליו וקפה "פילטר" כדי לזכור את אמו גם ביום הזה, יום לכתו של אביו. הוא לא מדד את האבל בימים. הכול היה כמו סרט צלולואיד ארוך. סצנה מתמשכת של כאב ותימהון.

הכול סביבו התנהל בעצלתיים של בוקר בריטי, כאילו כולם מנסים להישמע מנומסים קצת יותר היום. ככה הוא חשב. כולם יודעים איכשהו. אפילו קריסטין, בעלת בית-הקפה, לא צחקה היום ולא סנטה בלקוחות, סימן ההיכר שלה. "אבי מת," הוא אמר לה כשהביאה לו את החשבון והביט בעד החלון הגדול. "אוי דארלינג," היא התכופפה וחיבקה אותו. "זה נורא," אמרה. אבל הוא נשאר קפוא על מקומו, לא נתן לה אפילו גרם אחד של חיבה על המחווה שהפגינה לעומתו.

אחר עלה לביתו והתקלח. ארז כמה בגדים במזוודה הקטנה שהייתה לו. הגדולה נראתה לו מיותרת ופרובוקטיבית מדי. כאילו שידרה מסר של חזרה לתמיד או של שהייה ארוכה. שלא יטעו לחשוב שהוא חוזר, גם לא אלעזר. אין בכוונתו, הוא רצה להגיד להם. אין בכוונתו. אבל לא אמר ורק בחר במסר של ביקור קצר וחפוז לסגירת העניינים החיוניים. הטמנה באדמה, בירור ירושה, ביקור קרובים וניחומים מועטים וזהו.

קולות רמים של הטחת אדמה נשמעו סביבו והגברים שאחזו באתים דחקו אותו מעט לאחור בעדינות ובנימוס. אבל דחקו. גם אלעזר עסק במלאכה. עם התגברות קולות הנפילה של הרגבים ואחר הערמתם בתלולית קטנה, הלך ונפער תחת רגליו חלל קטן של אדמה, מצוק תלול שכזה. מישהו תפס במרפקו ומשך אותו מעט לאחור. הוא סבב לרגע והביט בדודתו, אחות אמו. המטפחת שעל ראשה שימחה אותו לרגע. היא הייתה פיסת צבע בתוך האפור הזה. היא הניחה יד בשקע שבין שכמותיו המזיעות.

לאחר שעלתה והתרוממה התלולית וננעץ השלט הקטן בראשה, עברו על פניו ועל פני משפחתו הקרובה מצד אביו אנשים שלא הכיר. מי הם האנשים הללו, חשב לעצמו. מה לי ולהם? כך זה נמשך זמן מה. הוא התחבא מאחורי זגוגיות משקפי השמש ואמר תודה ושוב תודה ותודה שבאתם. וחיבק כשצריך היה לחבק את מי שנזקק לחיבוק יותר ממנו, מבנו של המת.

אחר עלו בשביל העפר שהוביל בחזרה לכביש הראשי. הוא הלך מעט קדימה, עם מחשבותיו בכיסיו. הכול תם לגביו. משפחתו נטמנה. נותרו זיכרונות, עד שגם הם ימוגו. הוא ידע שאלו מחשבות עגומות, פרי הנסיבות, ולא נלחם בהן. הוא ידע שמחשבות במצבים שכאלה נוטות להיות מזוקקות, פחות מודחקות. אולי זו אמת, אפילו. "נדיר לצפות כך ב­אמת, רוטטת מול עיניך," חשב.

הוא ביקש, כאמור, לא להיות לנטל על המשפחה המורחבת ועל המבקרים ולא קיים שבעה מסודרת. חשב שגם ככה יגיעו. אבל פרט לבני דודיו שגרים בחיפה, לא הופיע איש בשעות שלאחר הלווייה. אפילו הקלישאה של הררי אוכל בסירים ובקופסאות פלסטיק לא הייתה שם כדי לנחם אותו. פשוט כי אף אחד לא הביא שום דבר. כולם הבינו פשוטו כמשמעו את סירובו לקיים את השבעה. אולי חשבו שרצה להסתלק מוקדם ככל הניתן, אולי פרשו זאת כעלבון כלפי אביו וכלפי שאר המשפחה. כך או כך, הוא הלך לישון מוקדם. אחרי שעזבו בני הדודים לחיפה, ישב עוד קצת בחוץ, התנדנד בכיסא הנדנדה עשוית הנצרים שעל המרפסת, עישן סיגריה ונכנס למיטה בבגדיו. למיטה של אביו.

כשהגיע האור פקח את עיניו ולא הבין היכן הוא. לקח לו זמן להיזכר. כשנזכר, ירד עליו שוב המסך העמום, היבש של האבל הראשוני. הוא פתח את החלונות והבוקר פרץ פנימה. פטיש אוויר נשמע במרחק והוא ליטף את עורפו, ניסה לחוש את כאב הרפאים של המחלה שכבר עזבה אותו. הרתיח מים בקומקום הפלסטיק ומזג לעצמו כוס תה בתוספת שתי עוגיות חמאה מהקופסה שהחיפאים הביאו עמם.

העליבות הזו, חשב. הכול בארץ תמיד בשקיות פלסטיק שאינן קשורות לעניין. אוכל בשקית של רמי קידוחים. ספרים בשקית של ביטוח לאומי. מסמכי פטירה בתוך שקית צבעונית של רשת צעצועים. הוא התרגל לסגנון האנגלי. למירוק של כל פיסת ברזל, כל גדר שם מנומקת, כל בטון מוחלק וצבוע. ואילו כאן הכול מזדקר, דוקר בעיניים ומסנוור מרוב חוסר מחשבה.

הוא התפשט מהבגדים הנוקשים שבהם ישן ולבש חדשים מתוך המזוודה. הסט היחיד שהביא עמו. חולצה מכופתרת בצבע ירוק זית ומתחתיה גופיה לבנה חדשה. כמכנסיים לקח את הג'ינס הבהירים הטובים שלו. הם היו משופשפים במידה אבל רגילים למראה. לא זועקים ולא ישנים מדי. קם והסתובב בדירה. שנתיים לא דרך כאן. בפעם שעברה עזב בריב גדול. אביו לא הסכים לבוא אליו, לעירו שלו, לחיות איתו. הוא נצמד לקרקע בצוּמוּד עקשני, וכשהוא ראה את ידיו המגויידות לופתות את כיסא הגלגלים, הבין שאין סיכוי. סטיבן המטפל הביט בו מהצד ועיניו שידרו הבנה והשלמה, ובה בעת הציב את עצמו מן הצד השני של המתרס, בנבחרת של יוסף. זה היה אז הוא, דני, נגד יוסף. ומשקלו של סטיבן היה אבן מכרעת.

הוא פיטר את סטיבן מיד כששב הביתה, ואז הצטער. מה היה לו נגד הבחור הנחמד הזה בכלל? הרי היו לו יותר שעות יוסף מלכל אחד אחר בשנים האחרונות. והוא בוודאי ידע על מצבו בפירוט רב יותר מדני עצמו. הוא אמנם עקב מרחוק אחר התרופות, הבדיקות, השינויים בבדיקות הדם. אבל לא יכול היה לדעת איך והאם אביו ישן בלילה וכמה פעמים התעורר.

ואז, אחרי שסטיבן עזב בעלבון, אפילו לא דיבר איתו, רק שלח לו את ההתחשבנויות הכספיות בדוא"ל, ללא מלל מיותר, הוא התקשר שוב למיכל, ידידתו מבית הספר לרפואה וביקש את עצתה. יחד החליטו על אחות שתגיע לביתו של יוסף פעמיים ביום, בוקר וערב. ואולי תישן בבית מספר לילות בשבוע. רק כדי לראות שהכול מסתדר לו. אביו לא היה מוגבל עד יומו האחרון. הוא ישב בכיסא הגלגלים לטענתו, רק כי לנסוע במקום ללכת זו פרבילגיה של זקנים, והוא לא מתכוון לוותר עליה.

הוא חזר מסיבוב במרכז המסחרי. קנה חומרי ניקוי, מטליות, שקיות פח גדולות, זר פרחים צבעוני כרוך בגיליון נייר חום, אוכל ליומיים וסבון רחצה נוזלי. הוא לא יכול היה לסבול את עיגול הסבון של אביו ששיערות קשות דבקו בו. אבל כשהתפשט ונכנס תחת המים החמים דווקא אחז בו. דווקא רצה להריח אותו. כל הגועל התפוגג. הוא העביר אותו על חזהו ועל ידיו, הסיע אותו על העורף ותחת בתי השחי, מקציף ומלטף. את הרגליים והמפשעה ואיבר המין כבר רחץ בסבון החדש.

הוא עבר בין החדרים והביט-סרק בעיניו את העזובה הגדולה. לא שהבית הוזנח בשנתיים האחרונות. הסדר דווקא הפתיע אותו. ערימות העיתונים בחדר השינה של ההורים אורגנו בקפידה; ידיעות, מעריב, הארץ בערימות נפרדות וחוברות מגזין נשיונל ג'אוגרפיק בערימה נוספת. חדר האורחים דרש מעט סדר וניקיון. הטלוויזיה אירחה שכבה עבה של אבק. כאילו לא הודלקה מאז עזיבתו של סטיבן. תחת הממיר נתחבה ערימת חשבונות לתשלום. הסוללות זלגו והקציפו אשלג לבן-ירקרק דרך המכסה שבגב השלט הרחוק.

הוא עבר לחדרו הישן, גודלו היה לא יותר משנים-עשר מטרים רבועים. כאן בילה את כל ילדותו ונעוריו. שכבות ארכיאולוגיות של מדבקות ילדותיות שהודבקו על הקיר קולפו ובמקומן נתלו פוסטרים של להקות נוער ואחר שגם תקופה זו חלפה, תלה תמונות ממוסגרות של מכוניות פרארי שבחלקן האחורי ניתן היה להסתיר חוברות מין שקנה בשוק בבושה גדולה ובמהירות שיא.

החדר היה ריק ממשמעות. לא עמד בו ריח כלשהו. הזיכרונות לא נטעו בו משמעות חדשה ביחס לקירות הללו, הרצפה הקרה הייתה נכרית, כאילו מעולם לא דרך עליה. השטיח העגול בצבעי סגול-ירוק שאמו סרגה נעלם בשלב מסוים. כשהגיע לכאן בשבתות מהבסיס עדיין היה כאן. אז מתי סולק? הוא לא ידע. אולי אמו רצתה להיפטר ממנו בחשאי? אולי הכאיב לה ריחוקו של הבן? קודם בצבא ואחר בטיולים בארץ, בשינה אצל חברים, בחברות שהיו לו ושבהן התנחם, שהיו לו כמו אחיות יותר מאשר מאהבות.

היא ניקתה ללא סוף. קירצפה ושמרה על הבית סטרילי מאבק ומחיות הבר שפלשו באביב מהגינות הסמוכות. היה צריך לאתר אותן, לרסס, לפזר מלח כדי להרחיק חשופיות בחורף ושאר חייעס. זו הייתה מלחמתה של בתיה סמינסקי. מאבקה בטבע הפורץ היה גם ניסיון ביות פנימי. שכן לא היה לא לה ולא להוריה ולאחיותיה ניסיון בהתמודדות עם הטבע. הן היו חיות עירוניות. ובתחילה, כך סיפר לו אביו לאחר מותה, התעקשה לחיות בקומה שלישית או רביעית. היא לא סבלה את המחשבה על בית צמוד קרקע. הבית הבודד שנבחר לבסוף על ידי יוסף בפסקנות והעשבייה שסביבו הפעיל בדמיונה איומים וצללים. היא חששה. כאילו צללים מן העבר יתרוממו ויקומו עליה יום אחד, בחשכת הלילה או כשהיום עומד להחריש.

הייתה עבודה רבה לעשות. את האריזות החליט להשאיר לחברה המתמחה בחיסולי דירות. הוא רק רצה לרכז בסלון את הדברים החשובים לו. הוא ייקח מזכרות וחפצים אישיים וניירת חשובה. בוודאי את החנוכייה שעל המדף במטבח. וגם את התמונות הממוסגרות ואת האלבומים וכמה מחפצי הילדות שלו. הכול יכול להסתכם בשמונה או עשרה ארגזים. את היתר יתרום.

הוא הציב בפינת האוכל את המזוודה שהביא עמו והחל לנקות. אפילו כששניהם כבר לא פה, הוא חשב לעצמו, עדיין ראוי שלא יראו כך את הבית. גם מקפלי הדירות הם מפה, מהקריה. והם ידברו, השמועה על הבית המאובק של יוסף תעבור מפה לאוזן. לא שאכפת לו עצמו מכך, אבל בשביל זיכרו הטוב של אביו היה מוכן לעשות הרבה.

הוא גרר מהמקלחת דלי ומקל עם סחבת חוטים ישנה והקציף סבון במים חמים. עבר על הרצפות ועל הפינות מתולתלות האבק כמו על בית שחי ומשם המשיך למרפסת ולמרכז הרחבה הגדולה שהובילה לבית. לבסוף שפך את מי הדלי האפורים בפינת הגינון. הגינה הייתה חיונית עדיין, לא ברור לו כיצד. אביו כבר לא טיפל בה במשך שנים, ובכל פעם שדני הגיע לבקר הוא העיף בה מבט מהיר. מצבו של אביו השתקף בה כמו ענף מעל נחל. היא הייתה נייר לקמוס שמעולם לא הכזיב.

התורמוסים הקטנים הכתומים עוד פרחו עכשיו, אבל בקושי. הצטמקו וקמלו מעט ואיפשרו לאפונה ריחנית להשתלט באגרסיביות על חלקה הימני של הערוגה. גם המטפסים שהשתרשו וצימחו אצבעות גרומות על מקלות העץ הישנים שיוסף הציב לפני שנים לאורך הקיר, התמעטו והחזיקו במקלות כמו בקרש הצלה. פעם, הוא זוכר, הם גיחכו על המקלות, לפתו אותם כמעט חזק מדי, הסתירו אותם בירקותם, ייתרו אותם. עשבייה עלתה בגינה, אך גם היא הייתה צהובה במעט. מישהו עוד השקה אותה, מישהו שראה את אביו בסבלו.

הוא שב פנימה ומילא מעט מים באגרטל והציב את הפרחים בפיזור, כמו ערימת דוקים. מאוחר יותר חשב לחזור לבית העלמין ולהניח את הזר. ואולי יחלק אותו לשניים ויניח גם על זה של אמו. השיש הקר הרתיע אותו מאז מותה. חשיפת הקבר בציון יום השלושים למותה היה היום הגרוע בחייו, עד עכשיו, אולי. אולי עכשיו יותר גרוע. אבל אז, כשנחשף הכיתוב על המצבה. כשראה את חריטת שמו שלו לצד זה שלה התפרקו עליו השמיים לרסיסים ובעתה גדולה נפלטה ממנו שם, לפני קרובי המשפחה וחברותיה של אמו מהעבודה. הוא התמוטט ונפל על הקרקע וסירב לקום. ואחר קם וברח ואביו אפילו לא הסתובב לדלוק אחריו. דני שמע אותו אומר, "עזבו אותו, זה קורה, זה בסדר," רגע לפני שדחף את השער הברזל של בית הקברות.

הוא הזיז את הארון הקטן שעליו עמדה הטלוויזיה, ניתק את כבלי החשמל והאנטנה. קיפל את השולחן העגול בפינת האורחים ששימש את סטיבן לאכילה ולטיפול בניירת ובענייניו האישיים. הזיז את הספה ממקומה לראות שאין מאחוריה משהו שנשכח. ובתוך כך העביר יד בין הקפלים ומתחת לריפוד ובתחתיתה. זקנים מחביאים כסף, ידע. הוא כמעט בוש בעצמו, אך צריך היה להזכיר לעצמו בקול רם שאין כאן תאוות בצע, אלא רק רצון שלא לזרוק כסף טוב לפח. הרי מי יודע לאן תתגלגל הספה הזו.

הוא לא מצא כלום, כמובן. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של יוסף מאז מות האם. הוא ידע זאת, ולא השלה את עצמו, גם כשבא לביקורים, שאביו יחזור לעבוד ויכניס עוד כסף. הוא שלח לו צ'ק דו חודשי ועקב אחרי הפקדתו בסניף. זה הספיק למחייתם של האב ושל סטיבן, לקניות בסופר ולמעט מותרות. "קח אותו לקולנוע," כתב לסטיבן מדי פעם. אביו אהב סרטים וחשוב היה לו שיהיה מדי פעם בחושך, בבידוד שמשרה האולם ושבו יוכל להרפות מעט מאימת הבדידות והמוות המתקרב.

כתמי זיעה עלו בחולצתו והוא פשט אותה ונותר בגופייה הלבנה. הזזת הכיסאות גזלה ממנו נוזלים ומלחים וכך גם הסטת הוילונות וקשירתם בקשר עבה לעצמם וגלגול השטיח הפרסי העבה ודחיקתו לקצה הסלון. בחדר השינה ערם הכול על המיטה, מבקש בקול רם סליחה מהוריו. הכול הזדהם עכשיו, הוא הצטמרר. הכול לא חשוב פתאום. אלה גופות של רהיטים. חוץ מהזיכרון שחיבר אליהם במוחו לא נותר כלום. הם כלי ריק עבור מי שלא גדל בבית הזה, עבור מי שלא הדליק נרות בחנוכה בחנוכיה הזו, ומי שהנרות לא הבהבו בעיניו. והיה זה רק הוא עכשיו שהטעין בבית הזה ובכל אשר בו את כובד האבל.

הוא הזיז את ההדום החום המרופד שאביו נהג לשבת עליו, מפנה לו, לדני, את הכורסה. זו הייתה ההקרבה הגדולה בעיניו. שב, שב, הוא היה אומר ומנסה לשווא ליישר שוב ושוב את הגב המכופף. הוא לא רצה להגרר לוויכוח ולכן נענה ונתן לאב לחגוג את הכבוד הצנוע הזה שבמתן כס הכבוד לילד, ליורש העצר היחיד שהעמיד.

ההדום הוזז, ועכשיו היה זה תור הספה להפליג למרכז החדר. היא הייתה כבדה ודרשה את כל כוחותיו בגרירה על צדה האחד והשני, דחיפתה בידיים פשוטות מאחור וגרירה נוספת. כך, כמעשה נדנדה, העביר אותה מעט הלאה מן הקיר ואז העביר את הסמרטוט המתולתל לאורך פאנל הקיר חסר החן. אלה היו מרצפות של ראשית הישוב. וכל הדירה רוצפה בהן. אבן בהירה מנוקדת כתמי אבנים כהות וקטנות בשלל צורות. כשהיה ילד וישב על האסלה נהג לבהות ולאתר בהן צורות כמו שמאוהבים מתפרקדים ומתבוננים בעננים. הייתה שם מכשפה ופנים של צב ואקדח. שנים אחר כך התקשר אצלו צב לחירבון אטי.

דבר מה תפס את דעתו כשהעביר את הסמטרטוט הלח על המרצפות והרטיב מעט את הקיר. זה היה משהו דמוי פתיל, כמו זנב של חזיר. חוט קצר ועבה שקפץ והציץ מן הקיר, כחמישה עשר סנטימטרים מעל פאנל המרצפת. חבל אולי. או חיבור חשמל או גז? אבל מעולם לא ראה זאת ומעולם לא חשב שיש כאן משהו. הייתכן שיש דבר שלא הכיר בדירה הזו, המקום בו נולד?

הוא התכופף מעט והתבונן, מטה את ראשו כמו כלב המנסה לפענח שריקה בקול גבוה. הוא חש שהקצה הזה מדבר אליו. אולי פולט גלים של תקשורת סמויה. הוא היה שחור בבסיסו אבל ניתן היה לראות כי כוסה ונצבע בלבן, כאשר סוייד הקיר לפני כמה שנים. הדירה כולה שופצה מעט, בכסף שיכול היה הבן להרשות לעצמו. אביו העריך זאת, אבל גם קיטר על היעלמותם של הכתמים המוכרים. הוא ניווט בבית כמו עטלף שקולטני הסונאר שלו נכרתו. נתקע שוב ושוב במחיצת הגבס שהוקמה והפרידה את המטבחון משאר החלל. קם בלילה להשתין ולא מצא בחושך את הידית החדשה שהייתה מוגבהת מעט מזו הישנה. לא הצליח להתרגל לחידוש שבברז הכיור בעל הידית האחת במקום שני ברזים.

הקצה הזה דיגדג לו משהו בתודעה, כמו משהו שלא יכול היה להיזכר בו. קצה של אפיזודה אולי, או שם של קרוב שלא יכול היה לדלות ממוחו. דוגמה על תחתונים שהיו לו בגיל ההתבגרות ולא הצליח להיזכר בהם עכשיו. הוא מישש אותו מעט. זה היה בעל מרקם של חבל אך לא כזה של סיבים קלועים בצמה, אלא חבל חלק וישר. הוא משך בו מעט והחוט נענה לו. מעט מהטיח הלבן נשר וירד, משליג את הרצפה. הוא התעצבן מייד. נקיונות חשב. מעט זמן ונקיונות. אין לו פנאי ללכלך עכשיו.

אבל הוא בכל זאת רצה לדעת ומתוך תחושת פיתוי שאין לעמוד בה, משך עוד וחשף שוב מעט מן החוט השחור. כעת חציו השחור וחציו הלבן היו כמעט שווים. הוא התפלא כמה קל היה לחשוף אותו, כאילו הדבר רק חיכה למשיכה קלה כדי להינתק מן הקיר ולבצבץ. כה פריכים היו הקירות הוא הבין, והדבר העביר בו פליאה וצמרמורת קלה.

הוא התרחק מעט מן הקיר והספה והביט בקיר כולו. שום רמז לתשתית לא היה שם. חוץ מזה, בילדותו מעולם לא ראה משפצים או אנשי מקצוע שהגיעו אליהם. הוריו תיקנו הכול בעצמם. עוד כשהייתה אמו בין החיים לא נתנה לאף אחד לעבור בשער. הבנים של אחותה תמיד היו בהישג יד והיא טלפנה אליהם בשבתות ובחגים, בימי השבוע ולעתים בבקרים מוקדם בכל פעם שצץ משהו. גז הבישול נגמר בבלון, תרמוסטט החימום השתגע, מנעול נתקע וכלא את אביו בשירותים, נורה שכיפת הזכוכית שלה נשארה בידה ואילו בסיס האלומיניום נותר בתוך בית המנורה. כל אלה לא הטרידו את יוסף. הוא כלל לא ראה את עצמו אחראי על תחזוקת הבית. הכול יכול היה להיפתר עם בני הדודים והאחיינים. כאילו הצד שלה, "בית בתיה" כפי שנהג לקרוא להם חתם על חוזה כלשהו ובו התחייבות לשיפוץ ותיקון כל מפגע בביתם.

הוא התקרב שוב וליטף מעט את החוט. ואז משך עוד קצת. הקיר נבקע לשניים בפריסה ים-סופית כזו. הטיח חשף את צבעו האפור הפנימי והתפורר על הרצפה. לפתע חש אימה. אימה מפני הלא ידוע שבחשיפה. הוא הסתמרר, אבל התענג על הזעזוע הזה. עצמות השלד שלו, השוקיים והצלעות והבריחים שבצווארו היו חלק מהחבל הזה. כיצד הם הרגישו חלק ממנו, הוא לא ידע. ועכשיו הוא נבעט מעט לאחור. דני, הוא אמר לעצמו, דני, אתה חייב רגע. הוא הלך לאחור והסתובב וניגש למטבח. פתח את הארונות שתחת הכיור ומעליו, גישש וחיפש והסיט את כוסות הזכוכית, אבל לא מצא דבר. הוא ידע מה הוא מחפש. אולי בקבוק. הוא פתח את כולם ולבסוף שלף את הקרוסלה הפנימית שהייתה בפינת המטבח. היה בה בקבוק יין קידוש מתוק. אבל הוא חשש שתוקפו כבר פג. ואז נזכר שהביא עמו שני בקבוקי אלכוהול משדה התעופה. כשהוא עוד חשב שיצטרך לארח קנה שניים – וויסקי ויין לבן.

הוויסקי נבחר ונשלף ונחלץ. הוא מזג לעצמו שליש כוס. ובשעה המוקדמת הזו של היום המשקה תקף את הוושט שלו בעוצמה. הוא חש את חמימות האלכוהול מחלחלת ותאים-תאים מקבלים בברכה את זריחתו של המשקה הזהוב. בעקבות זאת התקרב שוב, ואז נתקף באומץ שיכור שכזה ואחז שוב בחוט שכבר היה בו סיפור וכבר היה לו גוף. ומשך מעט יותר. הסתעפות הופיעה בקצה החוט. כמו וי של רוגטקה. זיכרון תקף אותו לרגע. הוא ואבשלום, בנם של השכנים שהיו להם פעם, שכובים על ערימה שמול מגרש הטניס ורגליהם בוטשות בחול. הוא מתענג על האירוטיות שבבהונות שחופרות בגרגירים העדינים. חמימות הקיץ. פניהם מעט מעל קצה הערימה ובידי אבשלום רוגטקה קטנה מעץ. הוא, דני, החזיק כדורי גומי צבעוניים שמצא בבית ומסר אותם אחד-אחד לאבשלום. הם כיוונו אותם לעבר חתולי השכונה ולכלב אחד שעבר שם וניסו לצלוף בהם, מדמים משחקי קרב של חיילים.

הרוגטקה שבקיר איפשרה לו לאחוז בפיצול שבאמצעה בכף ידו המלאה והוא משך בחוזקה מעט יותר. ליבו דפק מאלכוהול ומפחד והתרגשות. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו אמש בלוויה במצב הזה. הוא לא תיאר לעצמו שהבית העזוב הזה יעורר בו את משא הרגש שהוצף בו עכשיו. החוט המתפצל טיפס עכשיו במעלה הקיר לכיוון התקרה, התפצל לצדדים וחשף שבילים נוספים שהפרו את שלוות הטיח הלבן. הוא רצה להתיישב עכשיו על לולאת החוט הזו שהתגלתה מול עיניו ולהתנדנד עליה ולדמיין שאין קיר ויש רק עץ אלון וחבל שאבא יוסף תלה. עיניו נמלאו דמעות. הוא התיישב, אבל הקיר כמעט התמוטט עליו. מפרצים והסתעפויות הציצו עכשיו מהחיבור שבין הקיר ולתקרה, שורשי ענק שעיטרו חצי מקיר הסלון.

ומבעד לדמעות שמע משקי כנפיים עדינים של ירגזים צהובי בטן ועפרונים קטנטנים חומים וחוחיות סמוקות פנים המגיעות ומתיישבות על ענפי הקיר. הציפורים דיברו ביניהן ועטו ארשת של שמחה לאיד וצחקו בפניו. אמו עכשיו מאחוריו, הוא יכול לחוש זאת. משעינה את המשקפת השחורה הכבדה על כתפו הימנית ומצביעה אליהן. צחוקה פעמון באוזנו ואוויר חם ולח נושב אליו ועוטף את תנוך האוזן. והתנוך מתאבך ונרטב ומזיל דמעות של שמחה ועצב. בעוד רגע הציפורים לא יהיו שם. במבט אחד מטה הוא רואה את גופותיהן מונחות על הארץ, רגליהן מצביעות מעלה באצבעות מעוקלות.

הוא סקרן והוא ילד והוא מטפס על סבכת החוטים אחרי שנעלמו כל הציפורים לכיוון התקרה. אבל כל דריכה שלו מושכת עוד ועוד קורי חוטים מן התקרה. הקיר הלבן מתכהה והופך לאחד עם התקרה. הוא אינו רואה יותר את זווית החיבור שביניהם. חוטי חוטים עולים בו ועליו, הוא מסתבך בהם ונופל. רגלו כמו במלכודת דובים בלב יער. ענפים ושרכים לופתים אותו והוא, בהיסטריה קלה, מסתובב ומנסה לבטוש את דרכו למרכז הסלון, היער. הוא ביערות הכרמל, שוב. שולחן הקפה הוא הסוברו המשפחתית החומה ואין לו מושג איך לחזור לאבא ואמא, הוא רק עשה פיפי ואפילו רכס את הרוכסן לבד והוא הסתובב ולא ראה אותם וקרא להם, והם לא עונים ובחוץ מחשיך. הוא מתיישב על הארץ. בעיניו דמעות של עלבון ופחד והוא חושב שעזבו אותו, והוא פה לבד ולא יראה אותם לעולם. וכשאמא של דני הילד באה אליו בריצה ומרגיעה ומראה לו שהם היו ממש פה, מעבר לשני העצים בשולחן הפיקניק ליד המכונית, אמא של דני הגדול הבוגר לא באה. היא מתה. והמכונית הישנה מתקמטת לכדור מתכת והופכת שוב לשולחן הסלון.

עכשיו הוא כבר לא צריך למשוך. חוטי האימים הולכים ומתגלים מעצמם, הולכים והופכים צפופים ודקים יותר ויותר, ומקורזלים בדמדומים שלפתע אופפים את הדירה. התקרה מרושתת בהם, שחורה ורכה כמו כרית גסה. הוא מביט בהם ורואה את עצמו משתקף כמו משוח בזפת. רק עיניו לבנות מבעד להן. הוא בוש בעירומו. כאן, באמצע בית הוריו, בביתו שלו הוא עירום ומעורטל. הוא מזהה את עירומו שלו על התקרה. שורשי הערווה הפלומתית שהנצה בגיל 11 והתעבתה והלכה ותפחה במכנסיו. היא ייחודית מאוד. יש בה פס שבר בחלקה הימני, ברק קרחתי שחושף את העור הלבן. הוא חושף את הבשר הרך והילדותי שתחתיו. דני מתבונן בתקרה ובמבושיו שלו שוב ושוב ורואה את הקיר הלבן בברק הקרחת במפשעתו ואת הבשר האנושי הרך בברק הקרחת שבתקרה. הוא אינו יכול לומר יותר היכן מתחילה הדירה הזו והיכן נגמר הוא.

הוא מחשב עכשיו את הצעדים שלו. זיעה קרה על מצחו עוזרת לו לחשב ולבדוק היכן בדיוק הוא נמצא כרגע. האם בתוככי פסיכוזה עמוקה, האם תקפה אותו עכשיו המחשבה האמיתית על מות האב, על האימה שבגופו של האב ששוכב מתחת לתלולית? או האם כל זה אמיתי וקיימת סכנה מוחשית, פיזית לבריאותו ולגופו? או שמא כל זה בעצם בסדר. הוא לא משוגע. הוא לא עומד להימחץ. הוא ישב פה, אל מול הזוועה התקרתית הזו, אל מול חוטי היער וקירזולי הערווה והבושה הגדולה מאבא ואמא שכבר לא כאן אבל רוחם כאן.

הוא מחליט לעשות ניסיון. הוא ינסה לשחרר את הרגל לאט-לאט. כי אם הפסיכוזה הזו, אם באמת היא פסיכוזה, תקום ותשתלט עליו, יהיה לו רגע אחד לברוח, אולי חצי שניה. ייתכן שאף שניה וחצי. ואם כל זה אמיתי מאוד, אין ולא תהיה לו את היכולת להימלט. הענן השחור לא יסכים. לולאה שחורה של שערה מקורזלת ומבהיקה עוטפת אותה. הוא מושיט את ידיו בעדינות ולאט…

דפיקה בדלת. שומו שמים. דווקא עכשיו. שתי דפיקות, שוב. צלצול פעמון. אצבע שטן על הפעמון, נוקשה, מחודדת ציפורן. מכה בלחצן כמו רעם. הוא מושיט יד ושוב מנסה להסיר את לולאת השיער. אך התקרה המושחרת שבה ומצמיחה הסתעפויות נוספות. דינג-דונג, דינג-דונג. הוא מביט אל הדלת הלבנה. אין סיכוי שמישהו בא לבקר עכשיו. הוא ביקש בפירוש. ואולי אלה החיפאים ששוב באו לראות מה שלומו? הדודה המטופחת מאירועי אמש עולה בדמיונו שוב. הטחות הרגבים, התייפחות הקהל. ידה על גבו.

מן הסבכים המוערמים המשתלשלים מן התקרה, ושעתה כבר הפכו לבעלי פרקי חיים משלהם, בעלי שורשים וייחורים וניצנים לבנים, עולים ובאים אליו קולות. "דני!" הם קוראים במין עדנה קטיפתית. עדנות של אבל. כמו שאלעזר נשף את שמו בטלפון. אתמול. רק אתמול. זה יכול להיות? או שאולי כבר חיים שלמים נחיו ועתה הוא איש זקן, ששעוות עורו נוזלת מעל פניו. אולי לא ראה את חייו חולפים על פניו מאז שמתו הוריו ועד עכשיו? אולי שקע בתרדמת מעושה והתעורר עכשיו כישיש? כי הקול הזה, הקול יודע שדני איננו רוצה לשמעו. זהו קול שמבשר על הסוף, על סופו של דני כיצור שהיה. מלא תרעומת אבל גם מלא חמלה על עצמו ועל הוריו שלא הספיקו לראות אותו כפי שקיוו.

הקול הזה, דני, דני, מערסל אותו. שורט על ליבו בשיפודי עץ דקים, מרטיטים. הוא מגורה עד הקאה כמעט. כואב ופועם כמו איבר שאינו יכול יותר. רגע עובר ועוד רגע והדינג-דונג נודם. גם קול הקטיפה שוכך. הוא שומע רק את הלמות ליבו אל מול הקיר. הקיר. הקיר המעוור הזה. הוא שוכב כנוע למולו. ואט-אט שבה אליו הנשימה והוא מניח לרגע את ראשו, נותן לשרירי הצוואר לנוח מעט. הוא יכול אולי להישאר כך עד שיחשיך בחוץ. הוא ישן רק כמה רגעים. לולאת השיער שומרת עליו. אין לאן ללכת ואין בשביל מה. אולי רק ללכת, לנוס למטוס, מטוס הביתה. שם.

עיניו נעצמות והוא נרפה. ידיו צונחות ורצפת האבן הקרה מצננת אותן. כך שכב שעות, אולי דקות. מי ידע. הוא הרי היה שם לבד. עיניו התרוצצו תחת העפעפיים הדקים, כאילו תרו אחר מענה גם בשנתו. ישן. ובבת אחת הוא מתעורר, קופץ ולופת את רגלו בבהלה היסטרית, טופח על ירכו ועל הג'ינס ואחר יורד לכיוון העקב ומנסה לבדוק האם השתחררה נפשו ורגלו ממה שהיה שם קודם. אבל אין שם ולא כלום. רגלו מגובסת במכנסיו הצמודים. המגפיים הכהים לרגליו. שוקו מלופפת סביב רגל השולחן. הוא מנער אותה בהיסטריה.

אחר קם, הביט בקיר ובתקרה. ואז סב והלך למטבח, שתה מעט מים והרטיב את פניו. וישב, וישב עוד מעט. ואחר קם והמשיך לנקות ולסדר ולארוז וכשסיים, עוד הביט ולא הכיר עוד. הוא יצא ונעל אחריו. הבית נשאר דומם בחשיכת הערב שירד כבר. ליד הספה, ליד מערום האבק הקטן, בסופן של המרצפות הבהירות שאבנים כהות מנקדות אותן בצב ובמכשפה ובאקדח, שם בקיר היה חוט תקשורת אפור, אולי טלפוני, אולי אחר. משוך מעט מן הקיר. וסדק צר, צר ושחור עלה ממנו והסתעף מעלה. עשרים סנטימטרים של קרח דק שנסדק. אלמוג קטן של היפרדות ימים. ובחשיכת הבית ההוא הכול שב ונטמן, שב ונארז. ולא היה עוד.

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

עומר לא התקשה למצוא חדר בעיר הזאת, המסתורית והפרועה, האוכלת יושביה בכל יום ויום.

חדר קטן על גג בניין בן חמש קומות. הוא הגיע אליו אוחז בידו מזוודה, מאותו כפר נידח שבצפון. חדר קטן, צבוע בכחול, ואור צהוב של לוח מודעות מסתנן אל תוכו. וגדוש בעיתונים וספרים. "גר כאן עיתונאי" אמר המתווך. אבל הוא מכר את העיתונים ואת הספרים ל"מול א-זריעה" (חנות לממכר פירות יבשים ופיצוחים בעיר סאלה שבמרוקו) תמורת עשרים דירהאם וחופן קקאו. הספרים והעיתונים אינם חשובים — הכסף חשוב, וגם הקקאו.

מכיוון שהוא לא עישן ולא שתה – דבר נדיר – הספיקה לו המשכורת מבית הקפה שבו מצא עבודה, גם כן בקלות, אולי הודות לתפילותיה של אותה זקנה – אימו.

זה היה חורף לא שגרתי (זה ביטוי ספרותי טפשי). חורף רגיל, רגיל לחלוטין: ירידה במידות החום עם אפשרות לממטרים שיימשכו אולי עד חצות, ואולי יֵרדו עכשיו, בעודו צועד בדרכו מבית הקפה לאחר שהם הורידו את התריס, נעלו אותו בכמה מנעולים, והתפזרו – הבוס במכוניתו, המוכר בדלפק באופנועו, והוא ברגל, הולך והולך ברחובות העיר החשוכים, מביט בחנויות הנסגרות, ובכלבים ובחתולים המשוטטים.

ארורה העיר המזוהמת הזאת! לא מרחמת על איש. ישנם סוחרי נשמות, זונות, סוטים, נוברי אשפה, בני האליטה המושחתים, עניים ועשירים, פליטי רעב (הרעב שלנו והרעב שלהם). יש כאן הכול, ותוכל למצוא אותו בקלות רבה ככל שתעמיק בתוך הסמטאות החשוכות שרק אלוהים יודע מה יש בתוכן.

עיר שהיא בית קברות עילי, שד מצחין.

אוזניו קולטות שירים העולים מן הברים. רועשים, במגוון סגנונות: ראי, מערבי, עממי, מוסיקה קרועת-לב מלווה בקללות וזעקות. מפיו עולה הבל הדומה לעשן סיגריות, אבל הוא לא מעשן ולא שותה, לכן קנה מכשיר רדיו, כדי להאזין לשירים ולתוכניות הלילה שדנות בבעיות שיש לאנשים. הוא מגביר את קול הרדיו, וכאשר סיפור כלשהו מרגש אותו, עולו מתוכו הקריאה "אין כוח ואין עזוז אלא בידי אללה".

הוא פתח את מכנסיו והטיל את מימיו על קטע חשוך של קיר בית הקולנוע הנטוש. לא שמע אלא את הרחש ורסיסי השירה העולים מן הברים. אבל הקולות הללו, למרות השקט, התערבבו בקולות אחרים: בכי, תחנונים וקללות. הוא רכס את מכנסיו, ובתוך כך נרטבו ידיו. הוא הלך בכיוון הקולות שהיו כצלליות מתנועעות. כשהתקרב עוד, בזהירות, התבהרו הצלליות: גבר ואישה מתנועעים…. ובהתבהר הצלליות, התבהרו גם הקולות, והוא שמע:

– את בורחת ממני, זונה?… אני אהרוג אותך…

עומר הסתכל והבחין בגבר מעשן, שצעק אליו:

– היי, מה אתה מסתכל? לך מפה…

אבל עומר המשיך להסתכל, והגבר המשיך להכות את האישה שירכיה נחשפו, זעקות עלו מפיה, ופניה כוסו בדם. הגבר המעשן משך את חברו והזהיר: תעזוב אותה, מוראד, המשטרה תתפוס אותנו. עומר נפנה לחפש משטרה, אבל לא מצא דבר – לא קולות ולא קריאות, מלבד מוראד שהדף את חברו המעשן וחזר להכות אותה:

– כלבה! זונה!… אני אשרוף…

– אני לא אעשה את זה יותר… אני לא אעשה.

היא יללה ככלבה.

– לא אמרתי לךָ להסתלק, רכלן?

להב סכין צץ, ועומר נמלא אימה. מוראד נפנה אליו:

– מה אתה מסתכל? לך, או שאני אראה לך מה זה!

"אני מבקשת אחי, תציל אותי… הם יהרגו אותי… אני אומללה…. תציל אותי…" היא מתחננת.

מוראד ניסה להשתיק אותה, ובגופו הענק היכה אותה מכות נמרצות. להב הסכין היה עדיין מונף, והעשן המשיך לצאת מפיו. עומר רצה לומר:

– בושה! זאת נערה מסכנה, תרחמו עליה

אבל חזר בו, מפני שראה לנגד עיניו שלולית של דם וגווייה מרקיבה שעובד אשפה נתקל בה על המדרכה בשעת בוקר מוקדמת. הוא נסוג ופנה לסמטה אחרת, אבל המשיך לשמוע אותה מתחננת: "אללה יברך אותך, תציל אותי, אני אומללה… הם יהרגו או….", אבל הוא התעלם ממנה, משום שהיה קר ובטנו קרקרה מרעב. הוא ראה בדמיונו צלחת גדולה של מרק "חרירה", את חדרו המלא ספרים ועיתונים, ואת הרדיו המשדר את תוכניות הלילה…

הוא החיש את צעדיו בדרכו אל המרק ואל החדר ואל הרדיו. קול הבוכים המתחנן נעלם וגשם ירד, כי זה חורף שגרתי, ממש שגרתי.

למנוצ'הר מחמדי

האישה המתה אמרה:

"תעטפי אותי, אני מתחננת."

ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה:

"נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בלילות הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים-עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי-כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

היא הייתה רוצה שיעטפו אותה כמו סוכרייה, כמו שעשו לנשים הרבות שמתו במיטה הסמוכה במהלך השהות שלה כאן. קודם כול הורידו להן את הבגדים, שמו במעטפה את טבעות הזהב, את העגילים ואת הצמידים, ואחר כך חיפשו להן בפה שיניים תותבות, כדי לוודא שהן לא יבלעו אותן בטעות בדרך. ואז מגיע תורו של הצמר גפן, שמכסה את נקבי הגוף כדי שהנשמה שיצאה לא תתחרט ותחזור למשכנה המקורי.

זיעה קרה כיסתה את מצחה של האישה, והיא אמרה בקול מפוחד וחנוק, חזק הרבה יותר משאפשר לצפות מאישה מתה:

"תסתמי את הנקבים טוב טוב."

הסניטרית, שעדיין סרגה, כאילו הבינה את כוונתה. היא חייכה חיוך רפה ואמרה ברכות:

"אל תדאגי, אני אחסום את הדרך חזרה."

חיוכה של הסניטרית עודד את האישה, והיא אמרה:

"כמה שיותר מהר, יותר טוב."

"נו, את כמו האחרות. קצת סבלנות."

האישה הביטה בשעון שלה. היא מתה לפני ארבע שעות, וסבלנותה פקעה והלכה. מוקדם יותר עצמה הסניטרית את עיניה ומלמלה:

"טוב, אז זאת השלישית, שלוש מתו מאז תחילת הערב."

אחר כך הלכה להביא את תכריכי הבד, ועכשיו היא סורגת כבר ארבע שעות. היא טיפלה בכל המתות בעדינות, בייחוד כשהאחות לא הייתה במחלקה, וגם נתנה לה פטידין. זה היה לה נעים, והיא ישנה עד חצות, כשהכאב שוב החל להשתולל והיא קיבלה את מנת הפטידין הבאה.

כבר שלושה חודשים היא רואה את הסניטרית עם המסרגות בידיה, ועם פקעת הצמר האפורה שהיא תמיד מחזיקה בכיס ומתעסקת בה. אפילו כשהיא הניחה את הסיר מתחת למטופלות שלה, היא עמדה וסרגה, ועכשיו שהאישה לא חשה עוד כאב, היא שאלה את עצמה לפתע איך זה שהפקעת האפורה אף פעם לא נגמרת.

"תגידי, כמה אתם בבית?"

הסניטרית סובבה את צווארה הדקיק והארוך, הרימה את ראשה, עצמה את עיניה ונאנחה בכבדות:

"אני ואימא שלי והילדים של בעלי ושני הילדים שלי."

"וקר להם?"

"מה זאת אומרת?"

"את כל הזמן סורגת."

"לא, נשמה שלי, אני סורגת ואז מוכרת."

"בעלך מובטל?"

הסניטרית נאנחה שוב, ליפפה את הצמר כמה פעמים סביב אצבעה ואמרה:

"גם כן בעל. הוא בבית, עיוור ונכה."

"עיוור?"

"כן, עיוור, נולד עיוור ועכשיו גם נהיה נכה."

"אז למה התחתנת איתו?"

"בגלל איך שאנשים מדברים, נשמה שלי. הייתי צעירה, הייתי יפה והייתי אלמנה, ואלמנה היא כמו פרי בשל – כל אחד חושב שהוא יכול לתת ביס."

"למה לקחת דיבורים כאלה ללב?"

"אוי נשמה, יש לך כוונות טובות, אבל אם היית במקומי, ומבוקר עד ערב, בכל סמטה, בכל רחוב, בעבודה, היו מצטטים לך את הנביא וקוראים לך לא לבזבז את המתנה שאלוהים נתן לך, ומבקשים ממך להשכיר את מתנת האלוהים הזאת אפילו לשעה אחת – אם היית במקומי, לא רק שהייתה מוכנה להתחתן עם עיוור ונכה, היית מתחתנת גם עם גבר מת…"

הסניטרית הוציאה מהכיס את הפקעת האפורה והביטה בה במבט יוקד.

"מתנה של אלוהים, מתנה של אלוהים, תאמיני לי, לפעמים רציתי לשרוף את עצמי מהמותניים למטה. אבל את יודעת, העניין הוא שאם נתתי לאחד, הייתי שומעת על זה אחר כך מכולם, ככה זה היה, כולם או אף אחד. ואחר כך השמועה מתפשטת, ואת רואה איך המתנה של אלוהים מתחילה לעבור מיד ליד, והסוף כבר ידוע מראש. הם אפילו היו לוחשים אחד לשני את הכתובת שלי: היא עובדת בבית החולים…"

לאישה היה קר, השיניים שלה נקשו, הידיים והרגליים שלה רעדו. הסניטרית הביטה בה:

"מה יש לך שאת רועדת ככה?"

"תעטפי אותי, תעטפי אותי ותשלחי אותי לחדר המתים."

"קר שם, נשמה, את תחטפי צינון."

"לא, חם שם יותר, בטוח חם שם יותר."

הסניטרית חזרה לסרוג בלי להתייחס אליה. שיניה של האישה נקשו, ועמוד השדרה שלה כאב מרוב קור. היא לא ידעה איך לשכנע את הסניטרית לעטוף אותה. היא חשבה וניסתה למצוא פתרון, ואחרי שהסניטרית סרגה עוד כמה שורות וסיימה את אחד החפתים בחיוך חיוור, כחכחה האישה בגרונה:

"מה דעתך, אולי בכל זאת תעטפי אותי? יכולות לבוא תולעים."

"אל תדאגי, מתוקה, קודם את תתקשי, ורק אחר כך תתחילי להירקב."

הסניטרית הוציאה ליחה וירקה, והאישה הפנתה את פניה כדי לא לראות את הגוש האפור שהתעופף ונדבק לסדין. לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת לחכות שהסניטרית תסיים עם הסריגה שלה. עברו עליה ימים קשים במקום הזה, ועכשיו, בהפוגה הזאת, היא יכלה לקחת לעצמה רגע ולחשוב על כל מה שעבר עליה במהלך שלושת החודשים האחרונים, שבהם הייתה בשבי הכאבים והבדיקות והסריקות.

היא חשבה על היום הראשון, כשקשרו בעדינות את ידיה ורגליה והעבירו אותה למחלקה הפסיכיאטרית. היא לא הייתה במצב עד כדי כך גרוע, אבל רביעיית אחיותיה הבחינו שוב בחיוך המסתורי התלוי על שפתיה, ורביעיית בעליהן, שהיו בתפקידים בכירים בתחנות משטרה גדולות וקטנות ברחבי העיר הביאו חדשות מהמהומות המתחוללות בסמטאות וברחובות, ואחותה הקטנה, שהאשימה אותה אפילו בתבוסה האמריקנית בווייטנאם ונשבעה לאוזני כול שפעמים רבות ראתה את החיוך המסתורי על שפתיה כשדיברו בחדשות על ההתקפות של ה-B-52 האמריקניים, פעלה מהר יותר מכולם ובאה עם חבל ניילון איכותי באורך עשרים מטר מהשוק, ואמרה, בזמן שהיא והאחרים קשרו לה את הידיים והרגליים: "במחלקה הפסיכיאטרית אין חדשות, ומה שהיא לא תעשה, יגידו 'היא משוגעת'."

במהלך השבוע הראשון שהייתה פה, העולם היה נפלא, ואחרי בדיקות רבות ביקש הרופא לשחרר אותה, אבל אז היא התחילה לקדוח מחום ולרעוד מצמרמורות. אחותה השנייה טענה שזה קורה כי היא התגנבה למחלקות אחרות – אחותה השנייה, שהייתה ספרית מעולה ותמיד מצאה סיבה מדויקת לכל דבר. היא אמרה: "זה מפני שאת אף פעם לא מרוצה. אם היית נשארת כאן, היית חוסכת מעצמך את הצרה הזאת." ואחותה הבכורה, שחיפשה כל הזדמנות להרים את האף, אמרה לאחות הראשית: "זה קורה לה מרוב שהיא למדה, מרוב שהיא קוראת. טוב, אצלנו במשפחה זה עניין תורשתי – גם לי תמיד יש ספר ביד, אבל, נו, יש ספרים ויש ספרים…"

אחר כך פרצה בבכי. בכתה מאושר לתוך ממחטת המשי שלה.

בזכות הכוח האדיר שהיה לרביעיית גיסיה בבתי החולים בעיר, הבדיקות שלה הושלמו מהר, אבל תוצאות המעבדה הגיעו אל המחלקה רק אחרי שהשחפת החזקה והאגרסיבית הספיקה לגזול ממנה את כל כוחה. ואחר כך, כאילו מכיוון שסירבה למות, וירוסים אחרים ממחלקות שונות הסתערו על המחלקה הפסיכיאטרית וגררו אותה למחלקה כירורגית מספר ארבע, לחדר הזה ולמיטה הזו שעליה היא שוכבת עכשיו. הרופא החדש שלה, שהיה חבר קרוב של אחד מארבעת גיסיה, אמר:

"זה ממש מוזר, מקרה של אחד למיליון, משהו שקורה במדינות מפגרות בגלל לכלוך וחוסר היגיינה."

זה היה בית חולים פרטי, והיא לא סיפרה לרופא שבכל ערב היא נאלצת להיאבק במשך שעות בתיקנים הפושטים על התרופות, המקקים המכורים שהרטיטו מולה את מחושיהם החומים הארוכים והותירו אותה חסרת נשימה. היא לא הקפידה על היגיינה, לא הקפידה על שום דבר, ואפילו לא שמה לב לנשימה שלה עצמה, לאוויר שנכנס לריאותיה ויוצא מהן באטיות. ולמרות כל הדברים האלה, נדמה היה שעל שפתיה עדיין תלוי החיוך המסתורי שמבהיל כל כך את רביעיית הגברים ורביעיית הנשים, והיא  שמעה את הזמזומים הריקים והסתומים שלהם, ולא אמרה שום דבר אפילו כשאבד לה הספר של חאפז. היא ידעה שבמוקדם או במאוחר היא תשתחרר.

נדמה היה לה שמשהו זוחל לה על העור. היא התנערה. הסניטרית הביטה בה בהרמת גבה:

"למה את מתפתלת ככה?"

"משהו זז לי על העור."

"תרגעי, אין עלייך שום דבר, העור פשוט משתחרר לך מהגוף."

אז זה באמת הסוף. החיוך היה תלוי על שפתיה, והיא לכסנה מבט אל הסניטרית, שסרגה עכשיו מהר בשפתיים קפוצות.

השעה הייתה עשר בערב כשהסניטרית קמה, אספה את כלי הסריגה שלה והניחה אותם על השולחן, התמתחה, קיפלה שרוולים, שלפה זוג כפפות מתוך עטיפת הנייר שלהן, טלטלה אותן כדי לסלק את המקקים שהתחפרו בתוך האצבעות והתחילה להפשיט את האישה מבגדיה. כשהגיעה לתחתוניה, הזעיפה פנים:

"מסכנה שלי, עדיין היה לך מחזור?"

כשהסירה ממנה את התחתונים, הרימה את ידה אל פיה של האישה. האישה סילקה בעלבון את ידה ואמרה: "את לא מתביישת? בת כמה נראה לך שאני?"

הסניטרית אמרה בשקט, כאילו היא באמת מתביישת: "עם איך שהפנים שלך נראות, והשיערות הלבנות שלך…"

אבל אז היא בלעה את מילותיה והתחילה להכין את הצמר גפן. היא מילאה את נקביה של האישה בצמר גפן, וכשסיימה את המלאכה בחנה את כל גופה, את הנקבים האטומים, כמו רב אמן המתפעל מיצירתו שלו, ואמרה: "סגרתי אותך טוב טוב."

"אלוהים יגמול לך."

"אלוהים יגמול לי במה? אם את באמת רוצה לגמול לי, תקני את אחד הסוודרים האלה."

"אני?"

"אלא מי?"

"אבל מה אני אעשה עם סוודר עכשיו?"

"שום דבר, רק כדי לעשות מעשה טוב, כדי שיהיה לך מה לומר שם לזכותך."

האישה חשבה קצת ואמרה:

"התיק שלי שם, כמה זה עולה?"

"מאתיים תומאן."

האישה המתה לקחה את התיק שלה ונתנה לה מאתיים תומאן. הסניטרית הביטה סביבה בחשש ואמרה בלחש:

"אני אגמור אותו מהר."

ואז הביטה בסיפוק בסוודר החצי גמור. זיק חלף בעיניה:

"עד אמצע השבוע הוא יהיה מוכן."

הסניטרית השכיבה אותה על צד ימין ופרשה את תכריכי הבד. היא תחבה את שוליהם מתחת לגופהּ של האישה, ניגשה לצד השני של המיטה והפכה את האישה על צד שמאל, שלפה את התכריכים מתחתיה והחליקה אותם. ברגע שהבד כיסה את המיטה כולה, היא נשמה נשימה עמוקה והחלה בעבודה.

"את יכולה בבקשה לעטוף אותי כמו סוכרייה?"

"אני עוטפת את כולם אותו דבר."

"אבל בשבילי, תוכלי לעשות את זה יותר כמו סוכרייה?"

"אני סורגת גם וסטים. אני מסכימה רק אם תתני לי מקדמה לווסט."

"בסדר."

אחרי שהסניטרית עטפה אותה בבד, היא קשרה אותה בשלושה קשרים חזקים – בשוקיים, בבטן ובצוואר. אחר כך צנחה בכיסא מכוסה זיעה וקצרת נשימה.

"מרוצה?"

"כן, אבל למה התיישבת?"

"הסוודר, נשארה עוד הרבה עבודה על הסוודר. אם אני אסרוג עכשיו עוד שעתיים, אני אסיים אותו הרבה יותר מהר."

"טוב… בסדר."

"תגידי, מה עם הכסף על הווסט?"

"קחי מהתיק שלי."

הסניטרית פתחה את התיק והוציאה את כל הכסף שהיה בתוכו. האישה בלמה את פיה. היא פחדה שאם תאמר משהו, היא תרגיז את הסניטרית. היא פחדה שהסניטרית תשחרר אותה מתכריכיה, ותשאיר אותה ככה על המיטה לנצח.

הסניטרית הכניסה את הכסף לכיס, הרימה את המסרגות והתיישבה שוב. המסרגות ניקרו זו את זו בתנועות מהירות, כמו שתי יונים זריזות, והוסיפו לסוודר שורה ועוד שורה. על המיטה הסמוכה פרשו סדין ירוק, ועשרים וארבע שעות אחרי שהיא תיעלם, יפרשו סדין ירוק גם על המיטה שלה, ובין לבין המיטה תהיה ריקה, והתיקנים המכורים הרעבים ירטיטו את מחושיהם ויטפסו על הקירות. עכשיו שהיא מתה, החושים שלה היו חדים מתמיד, עד כדי כך שהיא שמעה את קול צמיחת שיערותיה וציפורניה, ואפילו ידעה לומר מתחת לאיזו מיטה נמצאים התיקנים הערמומיים ביותר, ואיזה קיר כרסמו הטרמיטים עד היסוד.

היא אמרה לעצמה שהסניטרית תמשיך לסרוג עד הבוקר בלי להתייחס אליה, ושעדיף לה לנמנם כדי להרגיע את עצביה.

היא התעוררה עם שחר לקול קריאות תרנגול שטלטלו את העיר כולה, ולקולה של הסניטרית המדברת בפחד עם האחות הראשית – היא התקשרה לעמדת האחיות כדי לדווח על מותה.

"מה השעה?"

"שש בבוקר."

"סיימת את הסוודר?"

"לא, הסוודר המחורבן הזה…"

האישה לא אמרה דבר. לא היה אפשר לצפות לתשובה טובה יותר מאדם שנאלץ, כמו הסניטרית, להתעסק עם גופה בשעת בוקר מוקדמת.

למשמע קול גלגלי האלונקה המתגלגלת במסדרונות בית החולים היא כמעט קפצה לישיבה מרוב התלהבות, אבל הלחץ שהפעילו עליה הקשרים של תכריכי הבד הזכיר לה שהיא מתה, ושהיא חייבת להתייחס כעת לחיים בענווה רבה מאי פעם. היא ראתה כמה פעמים את שני העובדים מחדר המתים. הראשון, רוֹסתָמי, היה נמוך, עם פנים עגולות וזקן שתמיד היה פרוע. האחר, מיקאני, היה דק וגבוה כמו נרגילה, עם פנים בצורת עלה גפן שתמיד היו אדומות.

כשהשניים נכנסו עם האלונקה, רוסתמי אמר:

"לבי לבי. בסוף היא מתה."

מיקאני פרץ בצחוק והתחיל מיד לפשפש בארון ובמדפים. תוך רגעים ספורים הם כבר חילקו ביניהם את הפירות ופחיות הקומפוט, ורק כשסיפקו את תאוותם זו, ניגשו אל האישה והעלו אותה על האלונקה.

כשהם יצאו מהחדר, היא הבחינה בסניטרית אשר הייתה רכונה מעל המסרגות וסרגה בקדחתנות. במסדרון עמדו חולים שזה עתה התעוררו בתור לשירותים עם שקיות מכל מיני סוגים, ריקות ומלאות. על הקיר עדיין היה תלוי שלט המבקש לשמור על השקט, ובכל פעם שנשמע קול הורדת המים, ירדה אצבעה של האישה עוד קצת. האחות הראשית המטופחת קיבלה תדרוך ממשמרת הלילה, וכשראתה אותם, חייכה את חיוכה המקסים הקבוע ואמרה:

"או, יופי. בשעה טובה מביאים גופה?"

רוסתמי קד קלות ואמר:

"כן, ברשותך."

במחוות ראש קלה נתנה להם האחות הראשית את אישורה, והם המשיכו הלאה. לפני שהם הספיקו להיכנס למעלית, באה הסניטרית בריצה ונתנה לרוסתמי פתק להביא לעמדת האחיות. הפקעת האפורה כנראה נפלה לה מהכיס תוך כדי ריצה, וחוט דק אפור התלפף סביב רגליה.

כשדלת המעלית נפתחה, רוסתמי לחץ על הכפתור לקומת חדר המתים ואמר:

"ומי אמור לתת לנו טיפ?"

מיקאני גיחך :

"לא נותנים טיפים על הובלת גופות."

"זאתי תיתן לנו, אני מתערב איתך!"

כשהגיעה המעלית לקומת המרתף תפס רוסתמי את האלונקה והחל לנענע את מותניו ולשיר: "מנענע פה אהובתי מתעצבנת, מנענע שם אהובתי מתעצבנת." 1 הם התקדמו אל חדר המתים, וגם מיקאני התחיל לזוז לפי הקצב, ופעמיים-שלוש כמעט נפל על האלונקה.

כשהם הגיעו סוף סוף לחדר המתים והורידו אותה מהאלונקה, היא נשמה לרווחה. חדר המתים לא היה קר כמו שהתריעו בפניה: היא כבר חוותה קור נורא הרבה יותר. את הקור השורר בנפשו של אדם כשקושרים אותו ושולחים אותו למחלקה הפסיכיאטרית. את הקור השורר בנפש אישה שבאמתחתה אין דבר פרט לחופן ניירות, וגם את הניירות האלה הפקידו אחיותיה יום אחד בידי הלהבות כדי שמאותו רגע תחיה באופן הגיוני וכנוע יותר כמו כל הנשים האחרות בעולם. עד כדי כך היה לה חם עכשיו, שהיא הצטערה שהסניטרית קשרה אותה חזק כל כך. היא ניסתה לשחרר קצת את הקשרים, אך לשווא, וכששמעה את קולה הדק והחלוש של אישה אחרת, סובבה את הראש. סוכרייה קטנה עטופה היטב שכבה על הספסל הסמוך.

"אוי אלוהים. כמה זמן אני עוד אצטרך להישאר כאן?"

"כמה זמן את כבר נמצאת פה?"

"לא יודעת, אני כבר לא זוכרת שום דבר. אפילו את השם שלי שכחתי."

"למי את מחכה?"

"לבעלי."

הסוכרייה הקטנה נאנחה והסתובבה על הצד:

"אלף פעם אמרו לו, אבל כאילו כלום."

"טוב, ממילא אין לך מה למהר עכשיו. בחוץ קר, את תקפאי."

"אבל הלב, הלב שלי כואב, אני רוצה כל כך לראות אותו, לראות את בעלי עוד פעם אחת."

"איך מתת?"

"הוא הכניס לי אגרוף לראש. ממש ככה. ועכשיו הוא כאילו מפחד, מפחד שהלשנתי עליו, אבל אני נשבעת שלא סיפרתי כלום וגם לא אספר."

האישה המתה שוב הצטמררה מקור ונזכרה בסוודר שלא הושלם. היא פלטה אנחה ואמרה לעצמה שהסניטרית תוכל ללבוש אותו בקור של בית החולים לאורך הלילה ולא לרעוד מקור בעודה רוכנת מעל המסרגות.

דלת חדר המתים נפתחה ואור חיוור נפל על הסוכרייה הקטנה. אלה היו רוסתמי ומיקאני, והיא שמעה את קולה של הסוכרייה הקטנה רועד מהתרגשות.

"או, באתם לקחת אותי?"

אבל הם פנו דווקא לאישה. מיקאני התפרץ בכעס:

"איך שזה נראה, אנחנו נהיה תקועים עם זאתי כל היום."

"סתום, קיבלת חמש מאות תומאן."

מיקאני הרים אותה בפנים חמוצות, הניח אותה על האלונקה ואמר, "הם באו ממש מהר." "פחדו שתחזור לחיים," אמר רוסתמי.

הם יצאו לדרך, והאישה המתה שמעה את הסוכרייה הקטנה:

"כל כך מהר הלכת…"

רוסתמי פתח את הדלת בבעיטה.

"אם היא תתעכב, התולעים יכריזו על שביתה."

הדלת הכבדה של חדר המתים נפתחה לרווחה ונסגרה מאחוריהם. עוד לפני שהגיעו לקצה המסדרון ראתה האישה את הרדיולוג מתקרב לעברם שמח וטוב לב.

"זאת החולה מחדר 405?"

"כן, עכשיו זוז הצדה," אמר רוסתמי ביהירות.

"בשום פנים," אמר הרדיולוג וחיוך מרוח על פניו. "אני צריך לעשות לה עוד צילום. הקודם לא יצא טוב."

לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה היא שכבה על מיטה, ומכשיר הרנטגן ירד אט אט והתקרב אליה כל כך שהיא חשבה שבסוף הוא ימחץ אותה. הרדיולוג צעק מאחורי המכשיר:

"אל תנשמי… תעצרי את הנשימה כמה רגעים."

רוסתמי גיחך.

"על איזה נשימה בדיוק אתה מדבר?"

הרדיולוג העליז יצא מאחורי המכשיר בלי לומר מילה וניגש לשולחן שלו. הוא כתב פתק ונתן אותו לרוסתמי. "מחר זה יהיה מוכן," אמר.

ברגע שהרדיולוג סימן איקס על שמה של האישה המתה באחד הניירות שלו, הם הסתלקו. רוסתמי ומיקאני ניסו למצוא כל מיני מעקפים במסדרונות בית החולים, אבל לא הייתה ברירה אלא לעבור דרך המעבדה ומחלקת חשבונות. ריח התרופות והחומצה והאלכוהול אמר לה לאן הם מתקרבים. היא לא סבלה את טכנאי המעבדה, עם החלוק הלבן הארוך שהוא תמיד לבש, ועם הראש הזה שרוקד לו על הצוואר. היא הפנתה את הראש וניסתה לא לנשום. אבל למרות ניסיונות ההטעיה שלה, צמד טכנאים מתנשפים הדביקו אותם אחרי כמה צעדים כשבידיהם מבחנות ורצועת גומי, ואמרו יחד, כמו תאומים סיאמיים:

"רוסתמי, חכה רגע, חכה שנייה."

הטכנאים קשרו את זרועה ברצועת הגומי, מעל לתכריכי הבד, והחדירו את המזרק לווריד. הנוזל שמילא את המזרק היה לבן. הטכנאים הביטו בשמחה במבחנה.

"היא חלתה בעוד משהו."

אחר כך אמר אחד מהם:

"כדאי שניקח ממנה גם שתן וצואה."

ואז המשיך ושאל בקול רם:

"בבוקר היא לא אכלה?"

רוסתמי מלמל בעצבנות:

"עכשיו כבר צהריים."

רוסתמי ומיקאני עמדו באי-שקט, מהוססים, וכדי לחסוך מהם מבוכה ולציית לבקשה האחרונה של בית החולים, לקחה האישה המתה את המבחנות ואת כוס הנייר והלכה לשירותים. מכיוון שהיא הייתה כרוכה בבד ולא יכלה לפשק רגליים, היא עפה את הדרך הקצרה הזאת כמו נץ.

כשיצאה מהשירותים הייתה רטובה ומלוכלכת, ועייפה כאילו טיפסה לפסגת הר. היא הגישה לטכנאים את הכוס והמבחנות והשתרעה על האלונקה.

העצירה האחרונה הייתה במחלקת חשבונות, שם היכה בה קולה של אחותה המקוננת. ארבעת אחיותיה היו שם, כולן בשחור. עיניהן המאופרות ברקו מבעד לחרכי רעלותיהן השחורות, וזוהר צמידיהן סנוור את עיניה של האישה המתה. וכשראו אותה, הן קוננו יחדיו כמו רביעייה של תאומות סיאמיות:

"מה נעשה בלעדייך?"

האישה כמעט התעלפה מרוב צחוק, כי פעם, כשהייתה בחיים, הן היו אומרות לה במקהלה:

"הלוואי שתעזבי את העולם הזה ולא תחזרי."

היא ידעה שהיא ביישה אותן מול קרובי המשפחה של גיסיה. היא למדה במשך עשרים שנה אבל לא מצאה לה שום כיוון ולא היה לה דבר פרט לחיוך שלה, שהציק לכולם. חיוך סתמי שהם היו מייחסים בכל מיני דרכים, מדעיות ואחרות, לסוגיות שאינן קשורות אליה. העובדה שהיא, עם החיוך המקולל הזה, אין לה שום כיוון לצעוד בו, שהיא לא מעוניינת בבית ובחיים מסודרים, לא רוצה לחיות כמו יתר נשות העולם… את כל זה היא ידעה. אחותה הבכורה התעלפה בזרועותיו של בעלה – אותה אחות שסירבה לדבר איתה ושרפה את כל הניירות והספרים שלה. בעלה, שלבש מעיל עור ומשקפי שמש, עמד לצדה, גבוה וחסון. הוא אהב משחקי דקלום שירה וספרות. הוא אהב תמיד לבחור באות ״ה״ ואז לדקלם: הו שאה! אתה בוהק כאזמרגד, אויבו של הצפע… 2

אחותה השנייה הייתה רגועה יותר. היא בכתה בשקט לתוך מטפחת המשי שלה, ובכל פעם שקינחה את אפה, אמרה:

"ג'וואד, האכלת את בלאקי?"

בלאקי היה הכלב שלה. סקוטיש טרייר נאמן שלא אחת נשך אותה במקום לנשוך את העצם שלו. האחות השלישית, שבכל מקום שבאה אליו, בכל זמן, ניסתה תמיד לפצוח בדיון פוליטי, עמדה באופן שגרם לאישה המתה להסיט את פניה מרוב פחד שהיא תנסה לדבר איתה על הסוציאל-אימפריאליזם של ברית המועצות.

כשהייתה בחיים, אחותה השלישית ניצלה כל הזדמנות כדי לגרור אותה לשיחה: ברית המועצות מלאה במסוממים ומשוגעים, אנשים הופכים שם לגנבים בגלל האבטלה, הנשים יעשו כל דבר בשביל זוג גרבי ניילון. ואז היא הייתה קוראת לג'עפר שלה:

"ג'עפר, ספר להם שכשהיית בפולין, הנשים שם…"

וג'עפר שלה היה בא ומספר מה ראה שם, ואיך זה לא היה לטעמו, ושעכשיו נוכל להציל את העולם רק אם נצא מהערים, רק באמצעות הכפרים, רק ככה.

ובתשובה לכל הדברים האלה, האישה המתה, שבאותה תקופה  עדיין נראתה כאישה חיה, הייתה צוחקת, ואולי הם רק חשבו שהיא צוחקת. מעולם, אף לא פעם אחת, לא ראתה האישה את החיוך של עצמה, ואפילו כשהייתה עומדת בחשאי מול המראה ומחפשת את החיוך המסתורי ההוא, היא לא ראתה דבר פרט למצח קמוט וזעוף.

ליד "ג'עפר שלה" עמד הרופא החדש, ולצדו שוטר. האישה המתה הביטה בהם וראתה שהם מבליעים חיוך… הם בטח דיברו ביניהם על השיגעונות שלה, או שאולי קבעו ביניהם פגישה לערב. כשלקחו אותה לאמבולנס היא התרוממה לישיבה על האלונקה כי ראתה שהאמבולנס היה מקושט ומכוסה בפרחים כמו מכונית של חתן וכלה. אחותה הרביעית, שהתלחשה עם בעלה, הצביעה על האישה המתה, והבעל הרביעי ניגש אליה בריצה והסיר את קצה תכריכי הבד מפניה. הוא לכסן לעברה מבט חטוף ומבוהל, ואז מיהר לכסות אותה שוב. הוא החוויר לחלוטין, סימן לרוסתמי ומיקאני להזדרז, והתרחק ממנה.

כשהכניסו אותה לאמבולנס היא נשמה לרווחה. היא שמחה שאינה רואה את שורת מכוניותיהם של האורחים העשירים והמכובדים שצפרו בעליזות מאחורי האמבולנס.

הנהג נתן גז וטס ברחובות העיר. הם חלפו גם על פני האוניברסיטה. היא ניסתה לראות אם היא פתוחה או לא, אבל האמבולנס נסע מהר כל כך שאפילו העצים הסמוכים לאוניברסיטה נראו כסרטים ירוקים.

היה נדמה לה שהם הגיעו למדבר, ואולי לכאן הם היו אמורים להגיע, כי האמבולנס עצר פתאום. הנהג יצא ופתח את הדלת מאחור. היא ראתה ששום מכונית לא חולפת שם. הם היו רחוקים מהעיר. הנהג לקח אותם באיזושהי דרך חתחתים. האישה התקפלה מפחד. הנהג התיישב ליד הראש שלה. פניו היו מכוסות זיעה והוא התנשם בכבדות. ניצוץ נדלק בעיניו, וכשהוא ניסה להסיר ממנה את תכריכי הבד, האישה המתה אמרה לו בחיוך:

"חבל על הזמן שלך, כל הגוף שלי שלפוחיות."

הנהג הזעיף פנים, ואז כיסה אותה שוב בבד, התיישב מאחורי ההגה וחזר לנסוע. עכשיו הם הגיעו אל בית הקברות, והאמבולנס עצר בענן של אבק מול אולם מרחץ הגופות. הקברנית, שעד אותו רגע נמנמה לה בפינה כי העסקים היו חלשים, קמה בשמחה. היא פרשה את זרועותיה כאילו היא רוצה לחבק אותה ואת הנהג גם יחד.

"תודה לאל. ועוד אישה!"

הנהג אמר:

"לא אישה מי יודע מה, כל הגוף שלה מכוסה בשלפוחיות."

כששכבה על שולחן האבן בפנים, והקברנית שפכה קערות של מים קרים על גופה, הצטערה שלא באה לכאן כשהייתה בחיים. מעולם לא עשתה אמבטיה נעימה כזאת, והיא הייתה שמחה ונינוחה כל כך שאט אט נפלו עפעפיה והיא נרדמה. כשעיניה נפקחו שוב היא הייתה מתחת לאדמה, וראתה מעליה את המקומות שבהן דרכו עִקְבֵי נעליהן של אחיותיה באדמה. שום קול אנושי לא הגיע לאוזניה. נראה שכולם הלכו. היא נשמה לרווחה והביטה סביבה. תיקן צהבהב עמד מבולבל על מצחה. היא הושיטה יד, הרימה אותו ואמרה:

"מה שלומך, תיקן נחמד?"


אני מתהלך בין כותלי בית ההורים היתום, לקיר מצהיב אחד של חדרו אומר בשקט "ששששששששש", ואשמת אביו עונה לו דבר מה בשתיקה. אני שואל את התקרה, "אתם שומעים?", ופחדי האב משיבים לו, "אל תפחד מהשתיקה". אני קורא דרך החלון אל העץ "זה אבא שלי שתלה על עץ דעת הטוב" ונפש הרפאים האבהית אומרת בלי מילים, "שתיקה היא רק צל לא חושך מוחלט". איבר מינו קרא בקול רופס, "אני חייב לראות את האמת העירומה", ובמראת חדר השינה רואה אני את פני אביו ושפתיו מוזזות ללא הגה: "אני מקווה שהבנת את מכתב פרידתי". אני שם אוזנו לחור ברצפה והאוויר בו דובר "נשמו נשמות את כל המילים היפות שלכן", ובאוזנו האחרת אומר אבא מעולם האמת אל עולמו של הבן, "העולם יפה יותר בלעדיי". המסך סביב צוואר אני נדלק לרגע לאמור "עולם בו השקר טוב כאמיתה", ואביו ממשיך בקולות אמאבא "טוב כמו אמך לפני שפגשה בי". המראה קראה "הסוף כל כך קרוב שהוא כבר מאחורינו" ומר עולם גילה באוזניות המוזנות זין כי "לפני שאביך עזב אמך אמרה לו כי אתה דומה לו".

אני שתה קצת וודקה ואמר "הסוף או ההתחלה, בינתיים שיהיה לחיים", וזרק את הכוס על תמונת אביו שעל שולחן המטבח. בקול דומע הביעה בפניו התמונה: "אמרתי לאמא שאתה יותר אני משהייתי עצמי". פעמון התנור צלצל ואני העולל הגדול לקח את הבולבול הממולא לפיו בעוד נקבו של האיבר אומר, "הפין הזה לחך אנין מתאים טעים". אני רץ להקיא באסלה שם השתקף אליו האב והסביר, "בדברים האלו דיברתי את משאת נפשי". האני העולל הגדול קם ואמר כמו היה בתוך תוכנית טלוויזיה: "היתום אחים שלי הוא היצור הכי פחות בודד כאן כי השתיקה תמיד איתו". הוא נזכר במשפט שאמר לו אביו, כשישן הילד אותו לילה בו נעזב, "התשכים לשכוח אותי", והשינה ענתה לו בלב הילד, "לילה טוב אבא, מקווה שיהיו לך חלומות אמיתיים". העולל מתעורר מהחלום ומגלה כי הוא גדול מדי לעולמו וצועק לעצמו בפה פעור כמו פצע "שקט!". הוא קם מן המיטה ומביט במאוורר התקרה, ואשמהמה של אמו אומרת "אמא לא אשמה". דיבור מדבר מאליו מעבר לשפה הפצועה, "הקשיבו, הקשיבו טוב לאוזנכם". אמא בפחד מכה בעור תוף העולל הגדול: "לא אמא אשמה אתה הוא המפחד ממנה". אני פותח את החלון וצווח בחדווה "זאת אמא שלי גונחת, מתעלסת עם עץ החיים הרע". רוח הפרצים של אמא חודרת אל הבית ואוחזת שוב בנפש אני מקרקרת: "אל תעזוב אותי לנפשי". היא אוחזת באיבר מינו וזה מפזם "עץ, ענף, עלה, תמיד היא מתעלסת עם משהו כשאני מגורה". בשפת אמה מפצירה בו אמו "אל תעזוב מלבדך הכול רק מילים". אני מנסה לשאוף פנימה את כל רוח האמא וחושב, "היא לא צריכה אוויר יש לה אותי, את אהבת חייה". הוא מנסה לבלוס את דמות האם בתוך עולמו הקטן כגופו העולל אך אפילו קולה של אמא עולה על מידותיו ומרעיד אותו בהתוודות שקרית: "הלוואי והיית כל עולמי". מסך הטלוויזיה שוב מואר לחיים ומנחה השעשועון אומר לאמא, "בלבלבלבל פונטיוס הצלוב את מנה חמה!". אמא מנסה לחקות את קול אני האב וגורסת בשיניה כי "אבא לא עזב אותך רק אותי". אני העולל הגדול מנסה להביט בקול אך רואה רק מוות, וזה אומר: "אני נולדתי יתום ההיעדרות תמיד אוחזת בכפה נפשי". אני מתחיל לצחוק בעוד אמא משנה גרסתה: "אבא עזב כי אמרתי לו שאתה לא ממנו".

אני המותש מכל הרוחות והשדים מוזג וודקה, מרים את הכוס לחיים ואומר "למוות!". רוח הפרצים נשבה במפרציו כמו אם מלטפת ומלחשת "אני לא רוצה למות בלעדיך". אני נגס בשאריות ארוחתו כדי למתן את טעם הוודקה ואמר בפה מלא מוות, "אני לא יכול להפסיק לאכול את הבולבול הממולא דם הזה", מחוריו שהתירו בו שיני האני אמר הבולבול בקולה של אמא, "בבקשה אל תדרוש עוד דבר מלבד למות עמי". אני סיים את המנה וגיהק: "מלבד הוא דבר יחסי, אחי, אני תמיד מלבד דבר זה או אחר ביחסיי עם האחר". אני דידה החוצה אל הגינה להקיא בשלולית. רגע לפני ראה בה בת דמות אמא שואלת: "לא תשכחני לעד?" והילד קרס לתוך המים העכורים, ממלמל "אני רק רוצה לשחות עד קצה החיים" ונרדם במי האפסיים, מדבר בנים לא נים "לילה טוב אמא לכי לך לאיבוד ללא אני בחלומי המיתי". בחושך החלום עלה קול צעקה ״שתקו כבר״, והעולל הגדול התעורר באשמה ואשמאמא אמרה זה לא הכול היה בגללי, וקולה קולם של אמאבא. נרעש מהדואט בלחש הזה עבר בין כל קירות הבית הכה בהם וקרא נחרד, ״הנה  הם מדברים שוב אם ואב״. הוא שמע את קולם שוב כעת מבעד לחלון, אומר בפחד נוקש שיניים ״אם לא נאכל זאת שוב נמות״. אני העולל הגדול נחפז להשליך את השרפרף המתקלף שמנפץ את הזגוגית ורואה את אמאבא מציעים זה לזו פרי מעץ הדעת חיים ואיברי המין שלהם אמרו נוטפי עסיס ״אבאמא אוכלים ומשתגלים ואנחנו הולכים ומשתגעים״. אבאמא אמרו "זין על לשון האם, נדבר רק בנשימות ריקות מופשטות״ והנשימות הכו כנגד פניו של אני כמו שוטי רוח. הוא לקח אוויר והתריס נגדו ״אני לא יצאתי לאוויר העולם הוא נכנס בי״, אך אמאבא לא שמעו דבר והמשיכו בדבריהם כאילו היו עולם מקביל שלם, "ננשום כך עד שלרגע העולם יעלם". המקלט נדלק שוב והמרואיינת שהורידה אלף קילו בנשימה נכונה אחת אמרה, "אלוהים מת! אללה שהיד! אנחנו גדולים יותר מישו!". אמאבא הסתודדו בעודם צורחים באוזני אני בנם (העולם יעלם ולרגע לא נהיה אב ואם רק גוף וגופה). אני סגר את החלון וגילה כי העץ פרץ את הרצפה וביקע התקרה ומענף מפואר אחד אני העולל הגדול תלוי חיוור כביום מותו ואומר לאב דמותו, "כמה מדברים המתים כמו ששתקו במשך החיים". מתחת לגופתו חבוקים היו אמאבא ומחליפים מילים חליפות: "נהיה- שניים-לשנייה-מפץ-מרוכז-של-שייכות"

 אני כבר שתה הישר מהבקבוק אך לגם מהר מדי ונאלץ לירוק חושב לעצמו: "איך אין מזרקות אלכוהול בגני העיר". אמאבא הפנו מבט ראשון אל אני ואלי לומר, "לא נסתפק במות נשיקה רק בסוף גמירה". המילים העלו בנו תחושת קבס ורעב אז מיהרנו ללקק דגדגן ממותק, אך נאלצנו להודות "דבר לא יעביר את חוסר הטעם". פניתי לבן דמותי והבענו שנינו יחד עם אמאבא משאלה גדולה, "לא רק נזדווג גם נתרבה". נוצה נשרה מגופו המת של ת'נטוס התוכי ובן דמותך אחז בו וכתב עמה כאן בדיו דם "כמה אתה בודד כמו אפס או אחד חצי או שארית". אמאבא שאלו את עצמם, "יש מקום בעולם לשלושה אנשים?" ואני שפך מהוודקה על ראשו מסנן בין הטיפות, "אני רוצה רק לטבוע כמו עלה דעת בנהר החיים" אני מביט בשלולית האלכוהולית. הוא רואה את אשמאמא אומרת, "כשאלוהים התאבד הוא פירק את משפחתנו". רואה את הראי אומר "כשאמרתי את מילתי הראשונה אבי רחוקי נהיה לאילם". רואה את פחדם אומר, "אבינו נהיה לאילם וציווה לי כוחת אליליים מעבר לשליטתי". הוא רואה את לשון הנחש הכרותה מדברת, "רק כשאכל אבא מעץ חיי בלע לשונו שהמשיכה לנוע בדום". רואה את יענת הנפש מצייצת "רוח אבינו בשאול נלחמת בנשמתנו נשמת עליון מי יבלע את כל האמא שנותרה". היענה מחזיקה את איבר המין האבהי במקורה, והאיבר פוער נקב וקורא: "אמרו לאמא שאבא גמר במכנסיו כשהיה תלוי על העץ התנחם בזה". הלשון הכרותה גערה באני, "אם תרצה להשקיטנו עליך לדבר בלשונות אמאבא באקסטזה אורגזמית". משב רוח פרץ והעיף את איבר המין האבהי במערבולת, והאוויר בה נשא הכרזה דרכו "לפחות הנשימות האבהיות האחרונות היו בטעם אוויר זרוי זרע". הטלוויזיה סביב צוואר אני נדלקה ומר עולם התראיין לאחר זכייתו והתריע: "עליך לבלוע את כל הבועות במעופן ללשון אם ימתקו, ללוע אב מרור". חשמל המכשיר יצא משליטה והוא החל להישרף ואני העולל הגדול התעורר מעושן והשתעל, "אהההה זה קורה שוב אני נולד הנה אני נולד הנה אני". אמאבא קטעו דבריו וחיבקו אותו בתוך חיבוקם שלהם ודובבו אותו במקומו, "השניים מחבקים אותי ואני נלחץ מכווץ". אני העולל הגדול ראה את אשמאמא אומרת "והנה אני מת לא אשמתי אשמהמה יכול לקרות לכולם". אני צעק כמו להניס את כל המדברים אליו ובשבילו במקומו מתוכו ובקולו "אני גדל גדול מדי לחיבוק אין מקום בעולם לשלושה אז אמאבא נפרדים וכבר איני מזהה עוד את עצמי בעיניהם".

העולל הגדול שותה טיפה אחרונה של וודקה ודיבר לתוך פי הבקבוק, "אני ספינה טרופה הכניסני לתוך גופך". אמאבא ניתקו מגע ואני האב אמר, "אינך מזהה עצמך בעיניי כשעולה בהן טיפת הלחלוחית המלוחה". בעוד אמא אוכלת בולבול ממולא וצוחקת לעצמה "הערלה הזו טובה כמעט כמו העטרה", העולל הגדול אמר למצלמה דמיונית, "הלוואי שהייתי יותר משארית בריתם ההורית המגורש כערלה". אמא ואני האב תלשו נוצות מכנפי יענת הנפש והישירו מבט אל ילדם, "שומע? הנה צלילה של בדידות המתים" והרפו אחיזה והנוצה צללה והכתה בקול מפץ גדול ברצפה. אני שאל את שנמנע כל חייו מלשאול, "אתם אוהבים?" דמות האב נמסה כשעוות נר נשמה ולחשה, "אני רק רוצה לצוף על זרמי התת תודעה", ואילו אמא כיסתה את העולל בשמיכה כליל ולחשה, "לילה טוב תת אני הריני שמה נפשי בכפך". העולל הגדול התעורר ובעולם שרר שקט מושלם. אני לקח את שבר בקבוק הוודקה וחתך וריד, לקח נוצה בת יענה ורשם בשלולית האלכוהול, "שקט, לעולם לא אשתוק כל עוד המתים מדברים", ורשם על בטנו, "דיבור, והם מדברים רק כדי שאני אשתוק" ועל העץ כתב "התפּוח התפוח הזה נפל הרחק מעץ הטוב והרע", וכתב על איבר מינו בשבילי לבלבל זה כמו סקס נערי". הוא סימן באוויר את האותיות: "אני אוהב לראות אוויר רועד מפחד מה אגיד". הוא הסיר את הטלוויזיה מעבר לראשו, נוטפת דם שנשפך על ראשו והוא כתב על קרחתו "משחו אותו אני המשיח או החמור". הוא הביט בעצב בליבה של הטלוויזיה המתה וכתב עליה, "משיח מת תחת רגליו של חמורו". הוא לקח את כוסו מכיסו וצבע באדמדם, "הרימו כעס לכבוד הסוף" ועל הצלחת הריקה עיטר "לא נשאר כבר מין לאכול ובלי תאבון נותר רק רעב". הוא נשף על הנוצה בכל מהותו וחשב "אין בעולם בדידות כשל יתום חבוק בין אם ואב". הוא קרא אל כל שקרה ונקרה בדרכו לרגע זה כאן "לילה טוב חלום לילה טוב סיוט"

הוא דידה מדממם ושיכור אל מיטת אם ואין אב, פצח בזמר נשכח, "זהו וידויי האחרון / מכתב פרידתי / אני הולך להיאבד הולך לעולמי שלי / אתה לא תעשה לנו את זה. / לא מספיק שעזבת אותי /  יש עוד אנשים בעולם אתה יודע / זהו וידויי האחרון / אני מוכרח לעשות עולם לעצמי / כי העולם יפה יותר בלעדיי / יפה יותר בשניים / יותר בשניים / ששששששש…"

 השלג פסק בשעות הבוקר. הוֹריקאוָה יָאסוּקיצ'י ישב בחדר המורים של המחלקה לפיזיקה והביט באש שבערה באח. היה נדמה שהאש נושמת. להבותיה הצהובות התרוממו בעצלתיים ושקעו שוב לתוך הגחלים הכהים. זו היתה עדות למלחמתה המתמשכת של האש בקור שמילא את החדר. יאסוקיצ'י דמיין בעיני רוחו את הקור הקוסמי מחוץ לכדור הארץ, והתמלא במעין תחושת הזדהות כלפי הגחלים המאדימים.

"הוֹריקאווה!"

יאסוקיצ'י הרים את מבטו אל מיאמוֹטוֹ, הפיזיקאי שעמד מול האח. מיאמוטו, שהרכיב משקפיים לקוצר ראיה, עמד וחייך בנעימות מתחת לשפמו הדליל, ידיו בכיסי מכנסיו.

"הוריקאווה, ידעת שגם אישה היא גוף פיזיקלי?"

"זה שאישה היא בעל חיים, אני יודע".

"לא בעל חיים. גוף פיזיקלי, אני אומר לך! גם אני גיליתי את העובדה הזאת רק לאחרונה, ובעמל רב".

"הוריקאווה, אל תקשיב ברצינות למה שמיאמוטו אומר".

את הדברים האלה אמר הָסֶגָאווה, שהיה גם הוא מרצה לפיזיקה. יאסוקיצ'י נפנה אליו. הסגאווה ישב בשולחן מאחורי יאסוקיצ'י ודפדף במחברות בחינה. על פניו, בעלות מצח גבוה ומקריח, היה נסוך חיוך דק של מבוכה.

"מוזר מאוד! חשבתי שהתגלית שלי דווקא תשמח אותך, הסגאווה. הוריקאווה, אתה מכיר את העיקרון של מעבר חום, נכון?"

"מעבר חום? משהו שקשור בחום של חשמל?"

"אתם, אנשי העט, חסרי תקנה".

מיאמוטו הכניס יעה מלא פחמים לתוך האח, והלהבות השתקפו בדלתו הפתוחה.

"כששני גופים בעלי טמפרטורה שונה באים במגע, החום עובר מהגוף החם יותר אל הגוף הקר יותר, והמעבר ממשיך עד שהחום של שני הגופים משתווה," התחיל להסביר מיאמוטו.

"אבל זה ברור מאליו, לא?"

"זה נקרא עקרון מעבר חום. ובכן, נניח שאישה היא גוף פיזיקלי, כן? אם אישה היא גוף פיזיקלי, ברור מאליו שגם גבר הוא גוף פיזיקלי. ולפיכך, במקרה הזה, אהבה היא שוות ערך לחום. כשגבר ואישה באים במגע, אהבה, כמו החום, תעבור מהגבר הנלהב יותר אל האישה הנלהבת פחות עד שמידת האהבה שלהם תשתווה. זה בוודאי מה שקרה גם במקרה שלך, הסגאווה…"

"יופי, התחלנו!", אמר הסווגאה, אך קולו התמלא דווקא צחוק של אושר, כאילו דגדגו אותו.

"נגיד ש- S הוא המרחק שעוברת כמות החום E בתוך זמן T, כן? H היא טמפרטורה, X הוא המרחק ממקור החום, K הוא מקדם מוליכות החום התלוי בחומר. אם כך, נבחן את המקרה של הסגאווה".

מיאמוטו ניגש אל לוח קטן והתחיל לכתוב עליו משהו שנראה כמו נוסחה, אך לפתע הסתובב והשליך את פיסת הגיר בייאוש.

"מה הטעם להתגאות בתגלית שהגעתי אליה בעמל כה רב, מול הדיוט כמו הוריקאווה! בכל אופן, נראה שההתלהבות של הארוסה של הסגאווה התפתחה בהתאם לנוסחה".

"אם באמת היתה נוסחה כזאת, היה הרבה יותר קל לחיות בעולם הזה", אמר יאסוקיצ'י.

הוא מתח את רגליו והביט בהיסח הדעת על הנוף המושלג מחוץ לחלון. חדר הסגל של המחלקה לפיזיקה היה ממוקם בחדר פינתי בקומה השנייה והשקיף אל מגרש הספורט ומתקני ההתעמלות, אל שדרת האורנים שמעבר למגרש, ואל בנייני הלבנים האדומות שמעבר לשדרה. וגם אל הים. במרווחים שבין הבניינים אפשר היה לראות כיצד מתמרים הגלים הכהים.

"ואם כבר מדברים, גם מצב הסופרים בכי רע. איך הולך עם הספר האחרון שלך?" שאל מיאמוטו.

"ללא שינוי. לא נמכר בכלל. נראה שלא נוצר מעבר חום בין הסופר לקהל. אגב, הסגאווה, מה קורה עם החתונה שלך? עדיין כלום?"

"לא. יש רק עוד חודש, אבל בגלל כל ההתרוצצויות אני לא מצליח ללמוד. אני לגמרי מותש".

"עד כדי כך אתה חסר סבלנות, שאתה לא מצליח ללמוד, אה?"

"מה אני אעשה, מיאמוטו? קודם כל, אני צריך למצוא לנו בית, ואני לגמרי מותש מזה שאין בתים להשכרה. בסוף השבוע שעבר כיתתי רגליים כמעט בכל העיר, אבל גם כשהיה נדמה לי שמצאתי משהו, אמרו לי שכבר סגרו עם אנשים אחרים".

"מה עם האזור שלי? אם לא אכפת לך לנסוע כל בוקר ללימודים ברכבת".

"האזור שלך קצת רחוק מדי. שמעתי שמשכירים שם, וגם האישה מעדיפה את האזור, אבל… היי, הוריקאווה! לא נשרפות לך הנעליים?"

הנעליים של יאסוקיצ'י כנראה נגעו באח, וכעת עלה מהן עשן .  וריח של עור שרוף.

"נראה שגם כאן התרחש מעבר חום!" מיאמוטו ניגב את משקפיו, עיניו קצרות הרואי הביטו ביאסוקיצ'י בחוסר ביטחון, והוא חייך חיוך רחב.

***

חלפו ארבעה או חמישה ימים. הבוקר היה מעונן וצונן, ויאסוקיצ'י מיהר לתפוס רכבת בפרבריה של עיר קיט. מימין הדרך השתרעו שדות חיטה ומשמאלה מסילת רכבת. השדות היו שוממים מאדם ומלאים ברחשים עמומים. היה נדמה שמישהו מתהלך בין שיבולי החיטה, אך למעשה היו אלה רק נטיפי קרח שנשברו בתוך האדמה החרושה.

הרכבת של שמונה לכיוון טוקיו השמיעה צפירה ארוכה וחלפה בלי להאיץ על פני המסילה. הרכבת לכיוון ההפוך, שאותה רצה יאסוקיצ'י לתפוס, היתה אמורה להגיע רק עוד כחצי שעה. הוא הוציא את השעון והביט בו, אך משום מה הוא הראה כמעט שמונה ורבע. יאסוקיצ'י האשים את השעון שלו בחוסר ההתאמה של הזמנים, וחשב לעצמו, כמובן, שהיום לא יאחר. השדות שלאורך הדרך התחלפו בהדרגה בגדר חיה. יאסוקיצ'י הוציא חפיסת "אסהי", הצית סיגריה, והמשיך לצעוד בנינוחות.

הדרך המכוסה באפר פחם הובילה במעלה גבעה אל מפגש של מסילת רכבת. יאסוקיצ'י התקדם, רגוע ושליו, אך משהגיע לראש הגבעה ראה התקהלות של אנשים משני צדי מפגש המסילה. "מישהו נדרס," מיד חשב לעצמו. למזלו זיהה את העוזר הצעיר של הקצב, שבדיוק עצר את אופניו ליד הגדר. יאסוקיצ'י, הסיגריה עדיין בידו, טפח על כתפו של הצעיר.

"היי, מה קרה פה?"

"נדרס, הרכבת שעברה עכשיו דרסה אותו," השיב הצעיר, שהסתבך בלשונו מרוב מהירות. פניו, שהיו נתונים בין מחממי אוזניים מפרוות ארנבת, זהרו מהתרגשות משונה.

"דרסה את מי?"

"השומר של המסילה. הוא ניסה להציל תלמידת בית ספר שעמדה להידרס. אתה מכיר את חנות הספרים של נָגָאִי בהָאצ'ימָאן-מָאֶה ? אז זאת הבת שלהם, היא כמעט נדרסה".

"אבל הילדה ניצלה?"

"אהה, הנה היא בוכה שם, אומרים".

ב"שם" התכוון הצעיר לקהל שהתגודד מעבר למפגש המסילה. ובאמת, יאסוקיצ'י ראה שם שוטר שדיבר עם ילדה, וגבר נוסף, כנראה סגן מפקד התחנה, שמדי פעם אמר דבר מה.

שומר המסילה… ליד ביתן שומר המסילה ראה יאסוקיצ'י גופה מכוסה במחצלת קש. המראה עורר בו גועל וסקרנות בו בזמן. גם מרחוק אפשר היה לראות זוג נעליים מבצבץ מתחת למחצלת.

"האנשים האלה הביאו את הגופה".

מתחת לתמרור איתות ישבו כמה פועלי רכבת סביב מדורה קטנה.

הלהבה הצהובה של המדורה לא האירה ולא העלתה עשן. עד כדי כך היה קר. אחד הפועלים, לבוש במכנסיים קצרים, חימם על אש המדורה את אחוריו.

יאסוקיצ'י התחיל לחצות את מפגש המסילה. בשל קרבתה של תחנת הרכבת היה עליו לחצות מספר מסילות. יאסוקיצ'י תהה על איזו מהן נדרס השומר, אך עד מהרה זכה לתשובה. הדם שנותר על אחת המסילות חשף את האסון שהתרחש כאן לפני זמן קצר. הוא הסיט את מבטו אל עברו האחר של מפגש המסילה מתוך דחף פנימי כמעט, אך ללא הועיל. בן רגע מראה הנוזל האדום הצמיגי על פני הברזל הקר והנוצץ נצרב בלבו בחדות. ואם לא די בכך, מהדם שעל המסילה עלו גם אדים קלים…

יאסוקיצ'י לא הצליח להירגע וכעשר דקות הסתובב אנה ואנה על רציף תחנת הרכבת. ראשו היה מלא במראה המבחיל שזה עתה ראה. בבהירות רבה במיוחד ניצבו לנגד עיניו האדים העולים מהדם. לפתע נזכר בעקרון של מעבר חום, שעלה לאחרונה בשיחה. חום החיים השוכן בתוך הדם, לפי העקרון שהסביר מיאמוטו, עובר בדיוק מושלם וללא רחם אל המסילה. אין זה משנה של מי החיים האלה, בין אם זה השומר שהקריב את עצמו במסגרת עבודתו, בין אם זה פושע מסוכן, החום ממשיך לעבור ללא רחם, בדיוק באותו אופן. יאסוקיצ'י הבין כמובן שהמחשבות האלה חסרות כל היגיון. גם בן מסור יטבע אם ייפול למים, וגם אישה נאמנה תישרף באש. הוא ניסה להסביר זאת לעצמו שוב ושוב, אך האמת שראה מול עיניו הותירה בו רושם קשה, שלא היה בו מקום רב להיגיון.

ואולם, ללא כל קשר לרגשותיו של יאסוקיצ'י, פניהם של האנשים על הרציף נראו מאושרים. זה הרגיז אותו. במיוחד קבוצה של קציני חייל הים, שדיברו בקולי קולות, וגרמו לו תחושה פיזית של חוסר נחת. הוא הצית סיגריה נוספת והלך אל קצה הרציף. מכאן, במרחק של כמאתיים-שלוש מאות מטרים, אפשר היה לראות את מפגש המסילה. הקהל שהתגודד משני צדי המפגש כבר התפזר. רק מתחת לתמרור האיתות התנועעה הלהבה הצהובה של מדורת פועלי הרכבת.

המדורה המרוחקת עוררה בלבו של יאסוקיצ'י מעין תחושת הזדהות. אך המראה של מפגש המסילה עורר בו חוסר שקט. הוא הפנה אליו את גבו, ושב אל קהל המחכים ברציף. אך בטרם הספיק לצעוד עשרה צעדים, שם לב לכפפת העור האדומה שלו על הרצפה. כנראה נפלה כשהסיר אותה מיד ימין כדי להצית סיגריה. יאסוקיצ'י פנה ללכת. הכפפה שכבה על קצה הרציף, כף היד פנתה כלפי מעלה. ליאסוקיצ'י היה נדמה שהיא מנסה לעצור בעדו בלא אומר.

תחת שמים קרים וקודרים חש יאסוקיצ'י את נשמתה של הכפפה שנזנחה לבדה, והרגיש באותו רגע שקרן דקיקה של אור שמש תחדור ותאיר בחמימות גם את העולם הצונן הזה.

 (אפריל, 1924)