ברגע שראה באולם קבלת-הפנים של שדה התעופה את חברו שבא מהמולדת, מיד שאל אותו:

"הבאת, הבאת לי את זה?"

חברו הושיט את ידו אל התיק התלוי על כתפו ואמר, כאילו חיכה לשאלה הזאת:

"שיגעת אותי בשיחות הטלפון שלך ובבקשה שלך:  'תביא לי חופן עפר.' – תגיד לי, בנאדם, אתה היחיד שעזבת את המולדת?"

אחר כך הוציא מהמזוודה שלו שקית עפר.

הוא הביט בפנים אטומות אל חברו שהגיע כרגע מהמולדת, לקח את שקית העפר ואחר כך פנה והלך בשתיקה אל הרכבת.

גם ברכבת הוסיף לשתוק, הוא לא שמע את שקשוק הגלגלים על המסילה ולא את צחוקן של קבוצת נערות אדומות שיער שאפן מקושט בנזם, ולא את הנערים הצורחים בשמחה על ניצחון קבוצת הכדורגל שהם אוהדיה. הוא נתן את מבטו בשקית המלאה עפר שלפניו.

הנוסעים שעברו על פניו בחיפזון והסתכלו בו חשבו שהוא שיכור או ישֵן. אפילו כשביקש ממנו הכרטיסן את כרטיס הנסיעה שלו, הוא הוציא אותו מהכיס והרים אותו אל פרצופו של הכרטיסן בלי לגרוע את עיניו משקית העפר. הכרטיסן חשק את שפתיו ועיקם את אפו, והחזיר את הכרטיס אל היד שעדיין היתה תלויה באוויר.  

עברו שלוש שנים מאז עזב את מולדתו, ובארץ החדשה, שלא היתה לו למולדת, נחתו עליו עוד ועוד קשיים. שנה שלמה הוא נשאר במעון לפליטים, ושנתיים גר בבית שהיה דומה לסוכה עלובה. לא ניתנה לו הזדמנות ללמוד את שפת הארץ שהגיע אליה, ולא נמצא לו אפילו ידיד אחד, ולא עלה בידו להשיג עבודה שהתאימה לו.

הימים עברו עליו בכבדות בעיר ההיא שלא פתחה לפניו את שעריה. לולא היה לו טלפון נייד, היה משתגע. הטלפון אמנם צלצל רק לעתים רחוקות, אבל בכל זאת הוא שימש לו הסחת-דעת – הוא היה מחייג מספרים של אנשים שלא הכיר ומיד היה מתנצל: "סליחה, טעיתי במספר!". ולא פעם ענו לו בגסות ובזעם: "שלא תטעה עוד פעם!" ואף על פי כן הוא לא ויתר על השעשוע הזה – היה לו צורך לשמוע קול אנושי ולוּ רק לשניות אחדות.

בשירותי הרווחה בעירייה לחצו עליו מאוד למצוא עבודה, אבל המטרה הראשונה שעמדה לנגד עיניו הייתה ללמוד את השפה. אלא שאיש לא עזר לו שם להשיג את המטרה הזאת. עד שיום אחד פרץ בבכי במשרדו של פקיד בלשכת הרווחה, שהיה דומה לכדור עם שתי עיניים כחולות ולשון שׁרקנית. הוא מירר בבכי:

"בבקשה, תן לי הזדמנות ללמוד את השפה לפני שאתחיל לעבוד!"

הוא השתתף בקורס של שלושה חודשים שבהם לא למד כלום חוץ  מ"קוראים לי כך וכך, ואני בא מארץ זו וזו…" ועוד כמה משפטים לשימוש יומיומי.

ושוב זרמו המכתבים משירותי הרווחה אל תיבת הדואר הקרה, השותקת שלו, שתמיד מצא בה רק את המכתבים הרשמיים היבשים האלה שאין בהם שמץ של אהדה. 

הוא נאלץ לחלק פרסומות והיה מתהלך שעות ברחובות האלה, העגומים כמו קברים, ומחלק פרסומות של מסעדות וסַפָּרים, ואפילו של בחורות שעובדות בזנות, ובימי שבת ורביעי חילק עלוני פרסומת. הציפורניים בכפות רגליו השחירו ונשרו. לעתים קרובות הבהילו אותו יללות הכלבים כשהתקרב בבקרים אל דלתות הבתים כדי לדחוף את הפרסומות לתוך החריצים שלהן. הוא חש טעם מר בגרונו והמשיך בדרכו.

לא רק הכלבים אלא גם בעלי הכלבים היו גוערים בו:

"שלא תשים את הטינופת הזאת בתיבת הדואר שלנו!" הם היו אומרים לו, ואפילו לא טרחו לזַכות אותו במבט או להחזיר לו ברכת בוקר טוב.

והיו נכנסים למכוניותיהם ומסתלקים.

ולו לא היתה ברירה אלא להשפיל את הראש, לבלוע את רוקו ולפנות לתיבת דואר אחרת.

***

הרכבת נעמדה בתחנה שלפני התחנה של עיירתו. נוסעים אחדים ירדו ואחרים עלו. הנערות אדומות השיער שאפן מקושט בנזם עדיין צחקו, אבל חבורת האוהדים שקבוצת הכדורגל שלהם ניצחה במשחק האחרון ירדו מהרכבת והנערים הניפו באוויר את פחיות הבירה שלהם. הוא העיף מבט חטוף בנערות ומיד חזר לנעוץ את עיניו בשקית העפר והידק את אחיזתו בה כחושש שיחטפו אותה ממנו, והרכבת שוב נהמה.

הוא הרגיש בודד בכל מקום שהיה בו. ברכבות, במסעדות, במסיבות שערכו האנשים ברחובות, בחנויות הגדולות. הוא לא העז להסתכל לאנשים בפנים, מחשש שמא יתחיל מישהו לדבר אתו בשפה הזאת שהוא לא מצליח ללמוד, ולא היה עונה לאנשים, כאילו אינו שומע.  

ומפני שגם בשפתו לא דיבר,  פחד שיהפוך לחירש ולכן דיבר אל השטיחים ואל החלונות, ואל העננים ואל הצלבים שמעל למגדלי הכנסיות. ואפילו אל הבובות שבחזיתות חלונות-הראווה התחיל לדבר.

כאשר הגיע הביתה, פתח את הדלת ולחש בקול נמוך לעפר השותק  בתחתית השקית שהחזיק בידיו:

"היכנס, בבקשה!"

וכשעבר את המפתן אמר: "סלח לי שהבאתי אותך אל הגלות הזאת, אבל היית חייב להיות פה."

תחילה הלך אל חדר השינה שלו ושם את שקית העפר על יד הכרית שהוא ישן עליה, אבל מיד חזר בו ואמר:

"לא, זה לא המקום שלך!"

הוא נכנס לסלון ושׂם שׁם את השקית. ושוב לא היה מרוצה. הוא היה נבוך והתחיל להעביר אותה מפינה לפינה בדירתו הקטנה, עד שקבע את מקומה בחדר האמבטיה. שם הוא שפך את העפר שבתוכה על הרצפה הקרה והרטובה. העפר העייף, היבש, שידע את עקבות צעדיו אלפי פעמים, נערם על רצפת חדר האמבטיה. הוא כמעט שמע אותו נאנח כשנשפך גרגיר-גרגיר על הרצפה הזרה הזאת.

לבו הלם בחוזקה ועיניו הוצפו דמעות. הוא הביט שעה ארוכה אל תלולית העפר ואחר כך אמר בקול רועד:

"אני מריח בך את ריח החורבן, עפר מולדתי."

הוא עירה אל גופו לגימות גדולות של בירה והוסיף ואמר:

"כבר שלוש שנים אני רחוק ממך, סלח לי אם שכחתי את השפה ששוחחתי בה אתך. סלח לי אם דיברתי אליך הערב בגסות ובלי כבוד. אתה זוכר איך הקיפה המשטרה את הבית שלנו ופרצה אל חדרי? אתה זוכר איך ריסקו את העט שלי ושרפו את הדפים שרשמתי עליהם שירים שסיפרו את אהבתי לך – לנגד עיני ועיניך? אתה זוכר איך החרימו את הספרים שלי ושמו אותם בשקים מלוכלכים כאילו היו ארנבונים מבוהלים, ושמו אזיקים על ידי לנגד עיניך – אם יש לך עיניים – והוציאו אותי בבעיטות והשליכו אותי כמו שק תבן אל תוך ג'יפ שצבעו מחקֶה את צבעך? אתה המשכת לשתוק אז, הו, עפר, ליקקת את נעליהם של אנשי כוחות הביטחון ולא הרגשת שהפרקים האזוקים שלי מכאיבים לי. וכשחזרתי כעבור שבוע באותו הג'יפ, הסתכלתי בך בעד שמשת החלון ולבי נקרע למראה גלגלי הג'יפ שאונסים אותך.

"אתה היית העד השותק של האסון בזמן שנעלי השירותים החשאיים ציירו עליך תמונות ברבריות ואתה שתקת את שתיקתך וישנת את שנת העפר שלך.

"אתה זוכר איך טחנה האהבה את לבי בסתיו ההוא?

"כן, אין ספק שעודך זוכר איך היתה אהובתי מחישה עליך את צעדיה כל יום בצהריים כדי להגיע אל חדרי ולהניח את ידיה על עיני המצַפּות ולשאול: "נחש מי אני?" הייתי מעמיד פני טיפש וממשש בידי את ידיה שדמו לזוג יונים מאולפות, אחר כך הייתי מרים את אצבעותי אל שפתיה המלאות, החמימות, ומוריד אותן אל שדיה התַפּוחִיים ואל ירכיה ה… ואומר: את שֵׁדה!

"התגלגלנו כשני עננים משתוללים שרוחות מטורפות משתעשעות בהם.

"כל יום בצהריים היתה אהובתי אורגת בצעדיה מרבד כזבים, ואתה ידעת על המלכודות שהיא טומנת לי, אבל אפילו פעם אחת לא לחשת באוזני: היזהר שלא תינגף רגלך במלכודות! אפילו פעם אחת לא אמרת לי: משוגע! אל תיתן אמון בחזיון תעתועים, ליבך ימות צמֵא. לא אמרת לי: חדל מהמשחק הזה, לבך ייטחן!

"היינו חברים, אתה ואני, הו, עפר. כתבתי על אודותיך את השירים הנפלאים מכולם. הייתי מריח אותך במלוא כוח ריאותי. הייתי משאיר עלי ימים ושבועות את האבק שלך שדבק בריסַי ובבגדַי. לא ניערתי אותו. אמרתי: "האבק הזה קדוש, זה אבק של העפר, העפר שנם לו לפני דלת הבית, העפר שמטפח את ילדותי החנוקה ואת נעורי האבודים."

עיניו הלכו והאדימו, ופחיות הבירה שעמדו בשורה  על המדף של הראי התרוקנו זו אחר זו, אבל הוא הוסיף לנעוץ את מבטו בתלולית העפר השפוך על רצפת חדר האמבטיה העירומה, השותקת, ואמר:

"נהייתי נווד אובד. לקחתי אתי את לבי המנופץ ושוטטתי אתו בכל המקומות ולא מצאתי אף אחד שיאחה את שבריו. עשרות פעמים ראית אותי אובד עצות – אם יש לך עיניים – אבל את שתיקתך הנצחית לא הפרת.

"האם לא היה עליך להפוך לפני צערם של צעדַי לשיגעון שכולו אבק ולעוּף אל שמי העיר הפושעת ההיא כדי להודיע לכולם את הייסורים שהלב הזה מתענה בהם? האם לא היה עליך להודיע לי על כל המלכודות הטמונות ללבי? אני שראיתי בך אֵם, לא, יותר מאֵם?  

"שרפתי את ביתי ואת ספרַי מעוצם האומללות של חיי, ועוד מעט הייתי שורף את עצמי, ואתה הסתכלת בי בשתיקה, ואולי צחקת ואמרת בינך לבינך: הילד יצא מדעתו!

"בהגנה עליך ובאהבה אליך ראיתי את משמעות חיי, וכאשר הייתי שומע עליך מילה רעה הייתי יוצא מגדרי, ועוד רגע הייתי מחביא אותך בעיני ומגונן עליך באור עיני. הייתי מוכן לשפוך את דמי למענך. אבל אתה! אהה. מה אספר לך הלילה? אמור לי, מה עשית למעני כאשר חשך עלי עולמי וטחנות התקווה כתשו את לבי והפכו אותו לקמח עולה באש? מה עשית למעני כאשר ראית אותי אומלל ועצוב ורעב! בכיתי בגללך, ואפילו לרוח לא הרשיתי לחטוף אותך מלפני דלת הבית. לא טעמתי את טעם השינה כדי למנוע מגונבי העפר להגלות אותך אל אדמה לא-נודעת. אמור לי – אם יש לך לשון – מה עשית למעני כאשר ברחתי אל  הארץ הזאת שלא תהיה ארצי?

"הסתכלת בי – אם יש לך עיניים – וראית אותי בא והולך, ומחפש את זהותי התועה וחיים שקטים ואהבה טהורה, אבל אתה לא נהיית מולדת לחיים האלה ולאהבה הזאת. אתה הוספת לשתוק, כמו שאתה שותק עכשיו על הרצפה העירומה הקרה הזאת ובלילה האילם הזה.

"ואל תשאל אותי אחר כך: 'למה הבאת אותי אל הניכר הזה?'

"כי אתה הוא שדחפת אותי אל כל החורבן הזה, אתה הוא שהגלית אותי. אתה הוא שפשעת וחטאת, הו, עפר,

פשעת וחטאת, ואל לך לחשוב שאשים אותך על הכרית על יד ראשי כדי להריח אותך כל בוקר ולומר: הֶאח, ריח גן עדן נושב מגרגיריך!"

"לא, לא, בשום אופן לא, הנה מה שאני אעשה…"

ופתאום נפנה אל כפתורי מכנסיו והחל להתיר אותם במהירות, ואז החל להשתין על התלולית של חופן העפר, כמין אנחה שְׁתוּקה על רצפת חדר האמבטיה הקרה והרטובה.

Historia morbi[1]

יותר מכל, אני שונא את השמש, קולות אנושיים רמים והלמות. הלמות מהירות. עד כדי כך אני חושש מאנשים, שאם אני שומע בערב צעדים וקולות של מישהו אחר במסדרון, אני מתחיל לצעוק. לכן יש לי חדר מיוחד, הכי שקט והכי טוב, מס' 27, בקצה קצהו של המסדרון. איש לא יכול להגיע אליי. אבל כדי לשמור על בטחוני עוד יותר, התחננתי זמן רב בפני איבן וסילייביץ' (בכיתי בפניו), שייתן לי אישור מודפס. הוא הסכים וכתב שאני נמצא תחת חסותו ושלאיש אין זכות לקחת אותי. אם כי למען האמת, לא סמכתי במיוחד על תוקף חתימתו. אז הוא הכריח אותם להחתים גם את הפרופסור והטביע על הנייר חותמת עגולה כחולה. זה כבר עניין אחר לגמרי. אני מכיר מקרים רבים שבהם אנשים נשארו בחיים רק בזכות פתק עם חותמת עגולה שנמצא בכיסם. אמנם, את הפועֵל ההוא בבֵּרְדְיָנְסְק שלחיו מרוחה בפיח תלו על פנס דווקא אחרי שמצאו במגפו פתק מקומט עם חותמת… אבל זה דבר אחר לחלוטין. הוא היה עבריין-בולשביק, והחותמת הכחולה היתה חותמת פלילית. היא הובילה אותו אל הפנס, והפנס נהיה סיבת מחלתי (הסר דאגה מלבך, אני יודע היטב שאני חולה).

בעצם, עוד לפני קוֹלְיָה משהו קרה לי. הלכתי משם כדי לא לראות כיצד תולים בן אדם, אבל הפחד הלך איתי ברגליים רועדות. באותו הזמן לא יכולתי לעשות דבר כמובן, אך כעת הייתי אומר באומץ:

"אדוני הגנרל, אתה לא בן אדם! איך אתה מעז לתלות אנשים!"

רק מכך אתה יכול להסיק שאינני מוג לב, הזכרתי את החותמת לא משום שאני פוחד מהמוות. הו לא, אינני מפחד ממנו. אירה בעצמי, וזה יקרה בקרוב, משום שקוֹלְיָה יחסל אותי. אירה בעצמי כדי לא לראות ולא לשמוע את קוֹלְיָה. המחשבה על כך שיבואו אנשים אחרים… נתעבת.

ימים על ימים אני שוכב על הספה ומביט בעד החלון. מעל הגינה הירוקה שלנו ישנו חלל ריק, מאחוריו מפלצת צהובה בת שבע קומות שמפנה אליי קיר אטום נטול חלונות, וממש תחת הגג – ריבוע ענקי חלוד. שלט. מעבדת שיניים. באותיות לבנות. בהתחלה שנאתי אותו. אחר כך התרגלתי, ואם לפתע פתאום היו מורידים אותו, הוא היה חסר לי. הוא מרצד לנגד עיניי כל היום, אני מתרכז בו ומהרהר בדברים חשובים רבים. אך הערב יורד. הרקיע משחיר, האותיות הלבנות נעלמות מן העין. אני מאפיר ומתמוסס בתוך סבך קודר כמו מחשבותיי. דמדומים – השעה המפחידה וצופנת הרע ביממה. הכול מתעמעם, הכול מטשטש. חתלתול ג'ינג'י חיוור פותח בשיטוט היומי שלו במסדרונות בצעדי קטיפה, ואני צורח מדי פעם. אך אינני מרשה שידליקו את המנורה, משום שאם תדלק המנורה, אבכה כל הערב ואניף את ידיי בזעקות שבר. עדיף לחכות בהכנעה לרגע שבו תבער התמונה החשובה ביותר, האחרונה, בחשכה המרעידה.

אמי הזקנה אמרה לי:

"לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. אני רואה  רק שיגעון. אתה הבכור, ואני יודעת שאתה אוהב אותו. תחזיר את קוליה. תחזיר. אתה הבכור."

שתקתי.

אז את כל כמיהותיה וכאבה היא ביטאה במילים:

"תמצא אותו! אתה מעמיד פנים שאין מה לעשות, אבל אני מכירה אותך. אתה חכם ומבין כבר מזמן שכל זה טירוף. תביא אותו אליי ליום אחד. אחד. אשחרר אותו שוב."

היא שיקרה. האם היתה משחררת אותו שוב?

שתקתי.

"אני רוצה רק לנשק את עיניו. הרי יהרגו אותו בכל מקרה. אינך מבין? הוא הילד שלי. ממי עוד עליי לבקש? אתה הבכור. תביא אותו."

לא עמדתי בזה. חמקתי ממבטה ואמרתי:

"טוב."

אבל היא תפסה אותי בשרוולי וסובבה אותי כך שתוכל להביט בפניי.

“לא, תשבע שתביא אותו בחיים."

איך אפשר להישבע שבועה כזאת?

אך אני, מטורף שכמותי, נשבעתי:

"נשבע."

לאמי יש לב חלש. עם המחשבה הזאת נסעתי. אבל ראיתי את עמוד הפנס המעוקם בברדיינסק. אדוני הגנרל, אני מסכים שפשעתי לא פחות ממך, אני נושא באחריות גדולה כלפי האדם המרוח בפיח, אבל אחי לא קשור לכך. הוא בן תשע-עשרה.

אחרי ברדיינסק עמדתי בנחישות בשבועתי ומצאתי אותו ליד נחל קטן, במרחק של כעשרים קילומטרים. היה יום בהיר במיוחד. בדרך אל הכפר שהדיף ריח שריפה, התקדם טור פרשים בתוך עננת אבק לבנה עכורה. הוא רכב בקצה השורה הראשונה, ומצחיית כובעו כיסתה את עיניו. אני זוכר הכול, הדרבן הימני נגע בעקבו. רצועת כובע המצחייה נמתחה לאורך הלחי ומתחת לסנטר.

"קוליה! קוליה!" צעקתי ורצתי אל התעלה שבצד הדרך.

הוא נרעד. מבין השורות סובבו החיילים הקודרים והמיוזעים את ראשיהם.

"אה, אח!" הוא צעק בתשובה. משום מה מעולם לא קרא לי בשמי, אלא תמיד אח. אני מבוגר ממנו בעשר שנים. והוא תמיד הקשיב בתשומת לב לדבריי. "עמוד. עמוד כאן," הוא המשיך, "ליד החורשה. אנחנו תכף חוזרים. אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

בקצה החורשה, במרחק מה מחיילי הגדוד שירדו מהסוסים, עישנו בתאווה. הייתי רגוע ותקיף. כל זה היה טירוף. אימא צדקה לחלוטין.

לחשתי לו:

"איך שתחזרו מהכפר, תסע איתי אל העיר. ואז תצא מכאן ולעולם לא תחזור."

"מה קרה לך, אח?"

"שתוק," אמרתי, "שתוק. אני יודע על מה אני מדבר."

הפרשים עלו על סוסיהם, התנודדו וטופפו לעבר תימרות העשן השחורות. במרחק נשמעו הלמות. הלמות מהירות.

מה כבר יכול לקרות בשעה. הם יחזרו. התמקמתי והמתנתי ליד האוהל עם הצלב האדום.

כעבור שעה ראיתי אותו. הוא שב באותה הטפיפה. אבל הגדוד לא היה. רק שני פרשים עם כידונים רכבו מצדדיו, ואחד מהם – הימני – רכן אל אחי מדי פעם בפעם, כאילו לחש לו משהו. מצמצתי כנגד השמש והבטתי בתהלוכת התחפושות המוזרה. הוא הלך בכובע מצחיה אפור, וחזר באדום. השמש שקעה. נותרה רק צללית שחורה מכותרת בבוהק. לא היה שיער ולא היה מצח. במקומו היה כתר אדום עם בליטות צהובות.

אחי, הפרש, חבוש כתר אדום מדובלל, ישב ללא ניע על גבי סוס מיוזע, ואלמלא תמך בו הפרש שמימינו, היה נדמה שהוא בדרכו למצעד.

הפרש ישב גאה באוכף, אך הוא היה עיוור ואילם. שני כתמים אדומים ופסים מרוחים היו במקום שלפני שעה זהר בו זוג עיניים צלולות…

הפרש שמשמאל ירד מסוסו, תפס ביד שמאל את המושכות, ובימינו משך בעדינות בידו של קוליה. הוא התנודד.

קול אמר:

"המתנדב שלנו… חטף רסיס. חובש, קרא לרופא…"

השני נאנח ואמר:

"אהממ… למה לקרוא לרופא, חבר? מוטב שתביא כבר כומר.

אז התעבה המעטה השחור וטשטש את הכול, גם את כיסוי הראש…

התרגלתי לכל. לבניין הלבן שלנו, לדימדומים, לחתול הג'ינג'י שמתגרד על משקוף הדלת, אך איני יכול להתרגל לביקוריו. בפעם הראשונה שזה קרה, כשעוד גרתי למטה במספר 63, הוא יצא מן הקיר. הוא חבש את הכתר האדום. לא היה בזה שום דבר מפחיד. ראיתי אותו כך בחלומות. אבל ידעתי שאם הוא חובש את הכתר האדום סימן שהוא מת. אחר כך הוא דיבר, הניע את שפתיו שהיו מצופות בדם קרוש. הוא פישק אותן לאטו, נקש בעקביו, הניף את ידו אל הכתר בהצדעה ואמר: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

מאז זה תמיד אותו הדבר. הוא בא לבוש בחולצת המדים שלו, רצועות בהצלב, חרב צ'רקסית מעוקמת ודורבנות שוקטים, ואומר את אותו הדבר. הצדעה ואז: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

אי אפשר לדמיין מה הוא עולל לי בפעם הראשונה! הוא עורר בהלה בכל המרפאה. כך או כך, הייתי מחוסל. אני חושב בהיגיון: אם הוא חובש את נזר הקבורה סימן שהוא מת, ואם המתים באים לשוחח איתי, משמע שהשתגעתי.

כן. הנה הדמדומים. השעה לתת את הדין. אבל פעם אחת קרה שנרדמתי, וראיתי את הסלון עם רהיטי הקטיפה האדומה המהוהה. הכורסה הנוחה בעלת הרגל הסדוקה. במסגרת מאובקת ושחורה הדיוקן על הקיר. פרחים במעמדים. הפסנתר היה פתוח, ועליו פרטיטורה של "פאוסט". הוא ניצב בדלת ושמחה פראית ניצתה בלבי. הוא לא היה פרש. הוא היה כפי שהיה לפני הימים הארורים. במעיל השחור עם המרפק המרוח בסיד. עיניו החיות צחקו בשובבות, ותלתל נפל על מצחו. הוא נד לעברי:

"אח, בוא לחדר שלי. אראה לך משהו…!"

האור שקרן מעיניו האיר את הסלון ועול רגשי האשם נמס בתוכי. היום הרה האסון שבו אמרתי לו "לך" מעולם לא היה, לא היו הלמות ולא תימרות עשן. הוא מעולם לא עזב, ולא היה פרש. הוא ניגן בפסנתר,  הקלידים הלבנים הצטלצלו, אלומת האור הזהובה נפרשה על הכול, וקולו היה חי וצוחק.

אחר כך התעוררתי. ואין שום דבר. אין אור, ואין עיניים. לא חלמתי חלום כזה שוב. וכבר באותו הלילה, על מנת להכביד את עול ייסוריי, הוא בכל זאת בא, בצעדים חרישיים, הפרש במדי צבא מלאים, ואמר את מה שהחליט לומר לי לנצח.

החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו בתוקף:

"מה אתה,  התליין הנצחי שלי? לשם מה אתה בא? אני מודה בכול. אני מסיר ממך את האשמה ולוקח אותה על עצמי, על כך ששלחתי אותך אל מותך. אני נוטל על עצמי גם את אשמת התלייה. מאחר שאני מודה בכל זה, אנא סלח לי והנח לי לנפשי.

אני אומר לך, אדוני הגנרל, הוא שתק אבל לא הלך.

אז כה מר היה לי מייסוריי שביקשתי בכל מאודי שיבוא אליך ולו פעם אחת ויניף את ידו אל הכתר בהצדעה. אני מבטיח לך שהיית מחוסל, בדיוק כמוני. באבחה אחת. אם כי בעצם, אולי גם אתה לא בודד בלילות? מי יודע אם ההוא המרוח בפיח מהפנס בברדיינסק אינו מבקר אותך? אם כך, אז בצדק אנחנו סובלים. אני שלחתי את קוליה לסייע לך בתלייה, אבל אתה הוצאת אותה לפועל בעצמך. בפקודה בעל פה בלבד.

ובכן, הוא לא הלך. אז הבהלתי אותו בצרחה. כולם התעוררו. האחות באה בריצה, העירו את איבן וסילייביץ'. לא רציתי להתחיל את היום הבא, אבל לא נתנו לי לגמור את עצמי. קשרו אותי ברצועות בד, קרעו את הזכוכית מידיי וחבשו אותי. מאז אני במס' 27. אחרי שסיממו אותי נהייתי מנומנם ושמעתי את האחות אומרת במסדרון:

"מקרה אבוד."

זה נכון. אני אבוד. לשווא אני מחכה ביגון מייסר בשעת דימדומים לחלום שיבוא – לחדר הישן והמוכר ולאור הרוגע מעיניו השלֵוות. אך כל זה אבד לעולם. הנטל בלתי פוסק. ובלילה אני מחכה בהכנעה לפרש המוכר בעל העיניים העיוורות שיבוא ויאמר לי בצרידות:

"אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

כן, אני אבוד. הוא יחסל אותי.

[1] תולדות המחלה (לטינית).

אני לא זוכרת מתי התחלתי לרשום את הפתקים הקטנים שהחבאתי אחר כך בפינות נסתרות ברחבי הדירה. זה לא היה המון זמן לפני כן, כי עדיין הייתי קטנה וברור שהייתי צריכה קודם ללמוד לכתוב.

אבל אני זוכרת היטב את היום שבו נשמעו הנקישות הקלילות בדלת, מנסות לחקות את המקצב של "אתה ראשון יא-קאזה!" זה היה היום האחרון של איזו חופשה מבית הספר. השעה הייתה עשר בבוקר. היא עדיין הייתה במקלחת. במצב רוח עליז – דבר קצת מפתיע. "תפתחי את הדלת, נו רוצי לדלת, תפתחי כבר. תגידי שאני מיד יוצאת מהמקלחת," צעקה אליי.

גררתי רגליים לדלת.

והנה הוא. להוט להיכנס. מוישלה, הבעל של רגינה, עם השפם הלבן הקטן. הכרס שלו איימה לפרוץ את כפתורי החולצה.

הייתה לו צורה של פיסטוק חלבי שמישהו הדביק לו שפמפם על  הקליפה. וגם שערות קיפוד מבריקות מבְּרילקְרים ומשוכות מטה משני הצדדים לכיוון הסנטר.

אז הנה הוא. להוט כולו. הזרועות שלו שלוחות קדימה להיכרך סביבי. עוד רגע יניפו אותי באוויר, כמו שמבוגרים משתעשעים לפעמים עם ילדים קטנים.

התכופפתי בזריזות. צבת הידיים שלו לא הצליחה ללכוד אותי והוא כמעט השתטח על האף. שמעתי את צליפת האוויר בין כפות ידיו.

טסתי למסדרון שהוביל אל החדר שלי. ממרחק בטוח הפטרתי: "אימא במקלחת ואבא לקח את דווידי לקנות נעליים."

מוישלה הצליח כנראה לייצב את עצמו, כי כעבור רגע כבר היה בסלון. שם הוא נערך להמתין לה כשהוא שורק את "אתה ראשון יא-קאזה!"

הדבר הבא שקורה הוא שדלת האמבטיה נפתחת. היא יוצאת לבושה בגלבייה האדומה המעוטרת ריקמה בחלקה העליון, משני עבריו של מיפתח החזה, מזמזמת את "אתה ראשון יא-קאזה!" היא עושה פוזה של טא-דה! עם תנועת המותן התואמת, ומסתערת היישר אל בין זרועותיו החלקלקות של האורח, שקם לקראתה. ועכשיו, בקול גבוה ומעושה, היא מצחקקת את עצמה לדעת: "הוי, מוישלה, איזו הפתעה! איפה רגינה והילדים??"

מוישלה עונה על שאלה בשאלה: "מה זה, תמרה, כבר אי אפשר ללטף את הדבר הקטן, המתוק, הדובשני הזה, שנמלט מפה כל עוד נפשו בו?" ותוך כדי כך ידיו מרפרפות על הישבן שלה, שלא בורח לשום מקום. לא שהייתי צריכה לראות את זה באותו רגע כדי לדעת.

העליצות בקולה מתחלפת מיד בקול הרם, המצווה, הצורמני. הקול המוכר שמבשר על עוד התקף.

"דורית! חצופה! לכאן בטיסה! מיד! ועכשיו תתנצלי! מה יש לך שאת בורחת למוישלה ככה?! עכשיו, מיד!" והיא שוב מצחקקת, בניסיון לשחזר את העליצות הקודמת. "הילדה הזאת לא מנומסת. לא אוהבת לקבל אהבה." והיא פונה אליי: "תגידי תודה שמישהו בכלל רוצה לגעת בך," ומסננת בין שיניה, "קופה ג'ינג'ית כחושה."

תמיד ידעתי להשתמט מהחיבוקים של מוישלה. מפרצי הזעם האלימים שלה היה קשה יותר לחמוק. הנסיונות לעשות את זה רק הגבירו את זעמה. והאלימות שבאה בעקבותיהם הייתה אכזרית יותר. ידעתי שהיא תהיה שם גם אחרי שהוא יילך.

גררתי רגליים במסדרון עד שהגעתי לעמדת הצצה אל הסלון, ובמקום להיכנס אליו פניתי שמאלה אל המטבח. הסכין המשוננת הגדולה נחה כדרכה על קרש החיתוך ליד הלחם. שלחתי אליה יד בזריזות והסתרתי אותה מאחורי הגב. הצעקות שלה התחדשו: "נו, אמרתי לך לבוא לכאן ולהתנצל לפני מוישלה!"

הפיסטוק המשופם המתין כשידו האחת כרוכה סביב מותניה והאחרת שלוחה קדימה להיכרך סביבי. הישרתי אליה את עיניי. צעדתי כמה צעדים לעברם. היא תקעה בי את המבט המצמית השמור לרגע הזה, לרגע הקצר שלפני אובדן השליטה. היא שאלה: "מה את מחביאה שם מאחורי הגב?" ורקעה בכף רגל אחת שמנמנה שהציפורניים הארוכות של אצבעותיה משוחות אדום בורדו לוהב.

החזרתי לה מבט, הפעם בלי פחד. אני זוכרת היטב את תנועת היד האטית שלי, עושה את דרכה מאחורי הגב ומייצבת את הידית כנגד הבטן כשהחוד מכוון לעבר הצמד שלפניי.

"את הסכין של הלחם," עניתי לה.

בשביל לחתוך את הידיים של מוישלה, שכל הזמן רוצות לחבק ילדות קטנות וגם את האימהות שלהן.

זה מה שקרה ביום שלפני. ולמחרת אספתי את הפתקים ממקומות מסתוריהם וצררתי אותם לכמה חבילות; היו הרבה פתקים. יצאתי לשדה החמניות, שהיו גבוהות מראשי הג'ינג'י, ושרפתי את כולם. לא הייתי זקוקה להם יותר.

וכשהיא איימה וצרחה כמו מטורפת, ותוך כדי כך ערכה את רצף הארועים שקרה זה עתה בשקרים על שקרים, על רקע פניו המלבינים של הפיסטוק – ידעתי.

ידעתי שאני לא צריכה יותר שום פתקים שישמרו עליי. ידעתי שאני זוכרת היטב. שאני יכולה לסמוך על הזיכרון שלי. ידעתי שהיא לא תוכל יותר לבלבל אותי עם השקרים שלה. ידעתי ששקרים עושים לי בחילה, ורק ההיצמדות למה שאני יודעת תשאיר אותי שפויה. או אם לדייק, תשמור עלי מלהפוך למטורפת. מטורפת כמוה.

המסעדה עמוסה בטירוף והראש שלי אפוף חום ואדים וריח של מנות מתבשלות וכאלה שמונחות על דלפק החלוקה. אני עייפה. אני תמיד עייפה אבל כאן אני אוהבת להיות. אני שייכת לכאן. הכול נראה כמו תמיד אבל כשאני מרימה את העיניים מהפורל שכמעט גמרתי לאדות ורואה מישהו לא מוכר עומד ליד המלצרים שמחכים להזמנות, נדמה לי שאני הוזה.

הוא צעיר, בן שלושים אולי, רזה, לא מחייך. אבל השפתיים שלו פשוקות והשיניים – הלבנות מאוד – חשוקות בנגיסה עזה. הוא יפה מדי. יש משהו מאיים במבט שלו.

"את צריכה עזרה," הוא אומר.

זה בדיוק מה שאני חושבת. אני צריכה עזרה, כדאי שאזעיק עזרה, כי למרות החום במטבח העור שלי קר ואני יודעת שאין שום קשר בין השערות שמזדקרות עכשיו בעורפי לבין הפחד שאני חשה בדרך כלל כשאני מרגישה מאוימת. הפעם זה משהו אחר.

אבל אולי אני חולמת. אלוהים יודע כמה אני מותשת ואיש מלבדי לא שם לב שמשהו אינו כשורה. מלצרים מפנים אותו מדרכם בתנועת אגן כשהם מושיטים את ידיהם אל הצלחות והוא נעלם, אבל מתגלגל חזרה כמו גל כשהם מסתלקים. אני עוצמת עיניים, פוקחת אותן במהירות והוא שם. אני רוצה לבלוע רוק אבל הנשימה מפריעה לי.

"את צריכה עזרה," הוא חוזר ואומר, והפעם דמותו מבעד לאדים משתנה והוא הופך לילד אבוד שמתחשק להסיט לו את השיער מהמצח.

אני שומעת את עצמי אומרת, "אני לא יודעת, אני צריכה עזרה?" וזה נשמע כמו פלירטוט. מישהי מפלרטטת עם הבחור הזר הזה ליד דלפק החלוקה בשעת העומס של ארוחת הערב. הפורל התבשל יותר מדי וכבר אי אפשר להציל אותו.

ואז פניו נרגעות. "נראה ככה," הוא אומר.

דברים מסוימים גורמים לי להצטער על כך שלא ניחנתי ביכולת נבואית ולא הבנתי אותם לפני שפעלתי, וכשאני נזכרת בהם אני רוצה להעלות את עצמי באש. אבל כרגע הזמן מתקדם מהר מדי והזיכרון שלי לא מספיק להתערב. כשאני לא עונה הוא אומר, "הגשתי מועמדות למשרת טבח. כתבת שאת צריכה עזרה." זה נכון. הוא מקיף במבטו את בית המשוגעים שהוא המטבח שלי ואומר שוב, "את נראית כאילו את צריכה עזרה."

איך אני נראית? עבר המון זמן מאז שחשבתי על זה, מאז שהייתי יפה. כבר שעתיים אני מזיעה מאחורי הדלפק, כבר יותר מדי שנים, והזיעה מרטיבה את פני הקטנות וצובעת אותן באדום בוהק. בסוף כל משמרת ערב, בחצות, כשאני נכנסת לשירותי העובדים ומתיזה מים קרים על פני, אני מגלה שהמסקרה שמרחתי בבוקר, מחווה גאוותנית קטנה, נטשה את הריסים ונקוותה בספלי העור העמוקים שמתחת לעיני. אני בת ארבעים וחמש, תמיד עייפה עד מוות אבל נגועה בעצבנות בלתי פוסקת גם כשאני ישנה. אני נשואה למסעדה שלי בסאות' ביץ', נכנסת בבקרים החשוכים ויוצאת בלילות החשוכים עוד יותר, כך שלעולם איני יודעת איך אני אמורה להיראות, לא רואה את הציבור שאפשר היה להשוות אותי אליו אילו הייתי חלק ממנו. אני בקושי רואה אור יום. מדי יום ביומו אני לובשת בגדי שף מוכתמים בשומן וברוטב. אני יודעת בדיוק איך אני נראית ואני מופתעת, ואחר כך מתביישת בכך שזה מצער אותי כל כך כרגע.

*

"למה עשיתָ את זה?" אני שואלת אותו. זהו בוקר המחרת והוא בא למלא טפסים.

"מה עשיתי?" הוא שואל. הוא לובש את הג'ינס והטישרט השחורה מאמש אבל עכשיו, בדרך נס, הם נקיים.

"פשוט הגעת," אמרתי. "נכנסת ככה למטבח, בשיא העומס." אני נשמעת כמו אם גוערת, כמו מישהי שמנסה ללמד לקח.

"כי ידעתי שתהיי פה."

אני נאלצת להודות שזה הגיוני. אני מציצה בטופס המועמדות שלו. הוא לא מילא את סעיף הכתובת.

"איפה אתה גר?" אני שואלת.

"וזה נכון," הוא אומר. "את צריכה אותי."

אני כבר לא מפחדת. אתמול בערב, כשסוף סוף התעשתי ואמרתי לו "טוב, תיכנס למטבח ותתחיל לעזור," הרגשתי שאין לי ברירה. הרגשתי ששנינו זקוקים לעזרה. עכשיו הוא אומר לי שכשהמסעדה נסגרה הוא הלך למכבסה שפתוחה כל הלילה ושכנע שתי בחורות שיכורות שיכבסו את הבגדים שלו עם שלהן. בזמן שהג'ינס והטישרט התכבסו והתייבשו, הוא ישב בתחתוני בוקסר וקרא עיתון. הן נתנו לו שתי בירות. אני מתארת לעצמי את התמונה, איך הוא הקסים אותן ביופי ובמבט הרציני שלו, איך הן הרגישו שהן רוצות לעזור לו.

אני מעסיקה אותו לתקופת מבחן של שבועיים. אני לא מכירה אותו, לא יודעת מיהו או מי הוא היה ולכן מנסה להשגיח עליו בכל הזדמנות. אני מבינה שהוא עבד במסעדה כמו שלי בעבר, זה ברור מהטיפול שלו בציוד, מהתנועות ומהריכוז, מהעובדה שהוא אף פעם לא שואל שום דבר. אבל כבעלת מסעדה יש לי כל כך הרבה עבודה והיום אני מתרוצצת ממקום למקום – מתכננת תפריטים במשרד, עוברת על ספרי החשבונות, בודקת את המלאי במחסן, רושמת הזמנות בחדר הקירור, ורוב הזמן אין לי מושג מה הוא עושה. אני לא שוכחת ממנו לרגע אבל לא תמיד יודעת איפה הוא נמצא.

לפנות ערב אני מוצאת אותו ליד דלפק החלוקה. הוא הכין מוס אפונה מבריק, להגשה מתחת לסלמון הבית שלי. אני מופתעת אבל גם כועסת. אני שואלת מי הוא חושב שהוא. אני שואלת איך הוא הכין את המוס והוא מסרב לגלות, וכך אני מגלה שהוא שף מוסמך. אני שפית מוסמכת ואני אף פעם לא חולקת מתכונים שהמצאתי. אני מכירה היטב את היחסים בין פרטיות, גניבה וגאווה. ובכל זאת החשאיות שלו מעליבה אותי, עד שהוא נותן לי ביס ואני נישאת על כנפי העונג של האפונה.

בתום השבועיים אני מרשה לו להישאר כי היו גביעי פירה ממולאים בפואה-גרה, סלסת אננס-חלפיניו ופָּניני עם חָמוֹן סֶראנו, טוסטוני מח עצם קלוי, בּוֹמבּ אפרסקים, לקוחות ותיקים יצאו מגדרם, לקוחות חדשים – צעירים ואופנתיים נורא – עמדו בחוץ כל הלילה והיו מוכנים לחכות כמה שיידרש כדי לתפוס מקום. במסעדה שלי.

הוא שקט, אף פעם לא מאחר. אני לא יודעת איפה הוא גר. או מה הוא עושה כשהוא לא עובד ולפעמים אני שוכחת ממנו אבל כשאני נזכרת שהוא נמצא במסעדה בכל משמרת, גם כשאני לא משלמת לו, אני מתחילה לחשוב עליו כל הזמן. זאת המסעדה שלי, אני הבוסית, אז אני שואלת אותו שאלות, מנסה לפענח אותו.

כל התשובות שלו מעורפלות מדי. הוא כנראה חושב שהחיים שלו הם לא ענייני. אולי הוא צודק. הוא עובד טוב, זה כל מה שאני צריכה לדעת. ואולי הוא ביישן. אני ביישנית, אני יכולה להבין את זה. עד שיום אחד, בלי שום התראה, הוא אומר שלדעתו כדאי לנו לסגור בין ארבע לשש, לתת למטבח זמן להתארגן מחדש, לתת לצוות הזדמנות לאכול ביחד. הוא כבר הכין הכול – מרק עדשים, סלט תרד, הֵאם בגריל וגבינת מנצֶ'גו עם עגבניות צלויות ופסטו. האוכל טעים נורא, אוכל מנחם עם נגיעה לא ברורה. הוא אומר לי לשבת לידו בשולחן הצוות ואני מצייתת. אנחנו אוכלים.

אני מתחילה לחבב אותו ומגלה שנעים לי בחברתו. גם האחרים מחבבים אותו. הוא עושה את עבודתו במטבח אבל מאחורי הגב שלי הוא עוזר לכולם. הוא מדגים בפני המלצרים דרך חדשה ומתוחכמת לסדר מפיות על השולחנות. הוא מלמד את הברמנים להכין משקה מוודקה, שבבי קרח ושורש ג'ינג'ר מרוסק; הם מתחילים להציע אותו כמשקה הבית ואנחנו לא עומדים בביקוש. הוא שואל אם אפשר להגיש את מתאבן הצדפות עם כפות החרס שאני מוציאה לטעימות פרטיות בלבד. הוא מכין את ארוחת הצוות, הארוחה המשפחתית, בכל ערב.

באחד הערבים הוא רואה אותי נאבקת בספרי החשבונות במשרד ואומר שהוא יכול לעזור. הוא צדק מהרגע הראשון, אני צריכה עזרה. אני מרשה לו להתקין תוכנה במחשב הישן שלי, והיא הופכת את הנהלת החשבונות למשהו שאני ממש נהנית לעשות. הוא מחייך. הוא עובד במשמרת היום אבל נשאר עד סוף משמרת הערב והמארחות מספרות לי שהלקוחות מתים עליו. בערב הוא מקבל את פניהם, ולפעמים מלווה אותם לשולחנות. קשה לי להסביר איך לא ידעתי שהוא עושה את זה, איך הוא הצליח לעשות כל כך הרבה דברים מאחורי הגב שלי, אפילו שידעתי שהוא שם. לא ברור לי למה אני מניחה לזה לקרות, למעט העובדה שמאז שהוא בא אני עייפה הרבה פחות מאי-פעם. והעסקים פורחים.

אתמול בערב מצאתי ערימה של מפיות פשתן מקופלות כמעין כרית במחסן שבמרתף. הן נחו על שקית אשפה ענקית, והיה ברור שהוא התכסה בה. כשהתעמתי איתו הוא אמר שהצלתי את חייו.

וכשאני מתעוררת בוקר אחד כעבור כמה שבועות לקול המים הזורמים במקלחת שלי, אני תוהה מה התרחש בחיי. אני ישנה במיטה שלי לראשונה זה עשר שנים. אנחנו שותים שם קפה. הוא חופף לי את הראש, מקריא לי חוברות קומיקס, מתעלס איתי כאילו הייתי חפץ יקר ערך, נדיר ושביר, משהו שצריך לנהוג בו בזהירות כדי שלא יישבר, כאילו הוא מכיר אותי. אחר כך הוא מעביר בעדינות את שיניו הלבנות על עורי ואני מפחדת שהוא ינשך אותי אבל הוא אף פעם לא עושה את זה ולכן אני נרגעת. אני יודעת שאני אמורה לחשוש לפחות קצת, אבל אני לא חוששת.

כשאנחנו לא בדירה שלי, שנינו עובדים במסעדה שלי. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על העבר שלו, הוא שקרה לו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו, ושהוא הגיע אלי בלי עבודה. בלי בית. אבל במקום לתהות איך לעזאזל נתתי לזר, ועוד צעיר כל כך, לחדור לחיי הקטנים, אני מתרפקת על ההקלה העילאית הטמונה בכך שאני לא צריכה לעשות הכול לבד כדי שהמסעדה תתפקד כמו שצריך. אני מתרפקת על כך שיש לי מישהו לישון איתו בלילה. עכשיו אני כבר לא מחפשת אותו, לא תוהה איפה הוא. כבמטה קסם, הוא צץ לצידי בלי אזהרה בכל מקום – בדלפק החלוקה, במטבח, בעמדת הסלטים – מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. מנשק אותי בפה. אני כבר לא יודעת מי אני. נדמה לי שאני מתאהבת.

אני מגלה שהוא אשף במספרים ונותנת לו לפקח על כל הקניות. הוא מערבולת של אנרגיה ולפעמים נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת – בבר, בחדר הקירור, במטבח, בקדמת המסעדה. אני מתחילה לשכוח שהוא לא תמיד היה שם, שלא בנינו את המסעדה הזאת יחד. שפעם הייתי לבד.

לפני שהוא הגיע, לפעמים אחד הסועדים ביקש לראות את השפית אז הייתי תוחבת את השיער המיוזע למטפחת, מנגבת את הידיים בסינר ויוצאת לקבל מחמאות בחדר האוכל. אבל שכחתי איך מתנהגים בחברה והתחלתי להרגיש בנוח רק במחיצת אנשים שעבדו אצלי, לחמוק באין רואה למקומות שנדרשתי להגיע אליהם – בית מרקחת, מכולת, ניקוי יבש. אבל הוא כל כך שונה, כל כך נינוח ועליז במדי השף הלבנים לא פחות מאשר בחליפה בחדר האוכל. כל מסעדה צריכה אדם כזה.

הוא אפילו רכש חברים. כמה חבר'ה שאוכלים במסעדה כל שבת בערב. הוא מצטרף אליהם. כולם שפים מובטלים. אני שואלת אם לדעתו כדאי להעסיק מישהו מהם אבל הוא טוען שהם רוצים לפתוח מסעדה בעצמם. בהתחלה אני נהנית מהסיפורים שהוא מספר לי עליהם. נעים להקשיב להם ואני נזכרת איך זה כשיש חברים ושמחה בשבילו. לרגע לא ציפיתי שהוא יסתפק בי. עד שבוקר אחד, על כוס קפה לפני העבודה, זה מכה בי.

"אתה פותח עסק עם החבר'ה האלה?" אני שואלת.

"מותק," הוא אומר, "אני איתך, לא?" הוא מקמט את מצחו בעלבון. "את מדברת כמו משוגעת."

כי אני אכן משוגעת. אני חיה עם מישהו צעיר ממני בחמש-עשרה שנה, מישהו שצץ פתאום במסעדה וידע בדיוק מה יקרה, הניח דברים שאני עצמי לא ידעתי, וצדק. עברתי מחמש-עשרה שעות עבודה ביום בלי הפסקה, לבילוי של שעה בים כל יום בשלוש. במקום לישון לבד על הספה אני מעבירה כמעט כל דקת ערוּת או שינה בחברת גבר זר שחשבתי שהוא הזיה. אני מרגישה שהוא תמיד היה כאן, שהוא יציב ושאני מוגנת. לא ידעתי שאני זקוקה לביטחון הזה עד עד שחשתי אותו מדי יום.

יש לי זכות להיות משוגעת. אני בגיל העמידה, גרומה. הפנים שלי רזות, שקועות. יש לי המון קמטים. אבל הגבר הזה נוגע בהם. הוא מנגב אותם כשהם מזיעים, הוא מסיט מעליהם שערות סוררות, הוא מסתכל בהם. הוא מנשק אותם בלי הפסקה.

"אולי אתה המשוגע," אני אומרת כי כשאני חושבת על החיים האלה, אני יודעת שאני לא מבינה. ואז נמאס לי לחשוב ואני אומרת, "אולי אתה המשוגע. אתה לא באמת מכיר את האנשים האלה. אולי הם גנבים."

אני מכירה מגוון פסיכופתים וגנבים. הם הולכים לאן שהם רוצים בביטחון עצמי יוצא דופן של אנשים נואשים שאין להם מה להפסיד, או שהם טיפשים מכדי להאמין שיפסידו משהו. אם הם רוצים כסף או אלכוהול או סקס, אם הם רוצים להפחיד מישהו באמת או סתם בשביל הקטע, אם הם פשוט רוצים לאכול בחינם, הם נכנסים למקומות שהם לא שייכים אליהם ודורשים שיראו אותם ויגישו להם. בסאות' ביץ', שבטלנים ושיכורים חולקים בה רחובות וחופים עם ידוענים ותיירים עשירים, בדרך כלל קשה להבחין בין איומים אמיתיים לבין מראית עין, ולכן זה כל כך מסוכן. פעם סירבתי להכניס איל הון למסעדה כי הוא נראה לי בריון. פעם נתתי לשני בריונים להישאר בבר עד שעה מאוחרת כי הם נראו לי כמו אילי הון; אחרי הסגירה הם שדדו שתי מלצריות שלי ברחוב. יש רוצחים שנראים כמו גנבים. יש גנבים שהם רוצחים מסוג מסוים. אני מכירה את האנשים האלה ואני נשמרת מפניהם.

לכן אני נלחצת כשאני שומעת על החבר'ה שהוא אוכל איתם מדי שבת בערב, ומתחילה לתהות על קנקנם. אני מתחילה לחשוש לגורלו, מתחילה לחשוב שמוליכים אותו שולל. אני יודעת שהוא מזמין אותם. לא אכפת לי מהכסף. אני אומרת לו שייזהר כי אני רוצה להגן עליו. הוא אומר, "אל תדאגי. אני חושב שאנשים טובים מיסודם. את נתת לי הזדמנות, לא? ואני מכיר אותם יותר טוב משאת מכירה אותי."

זה נכון. הוא הגיע מתעלומה שעדיין לא פתרתי, למסעדה שלי ולבית שלי – המקומות שאני מכירה הכי טוב. והוא ידע שאכניס אותו, ושבהמשך אבטח בו. יש לו אינסטינקטים בריאים.

לי אין חברים. אני אומרת לעצמי שזה מבחירה, אבל בעצם הפכתי לאישה בודדה מבלי לשים לב. אחרי שבעלי עזב, לא ידעתי איך לחזור להיות מישהי שמסוגלת לבטוח בזולת. השקעתי את כל המשאבים שלי בבית ספר לקולינריה ואחר כך בעבודה. אני אוהבת את העובדים שלי ושמחה שהם קרובים אלי, אבל לפני שהוא הגיע, חשבתי שאני זקוקה רק לעצמי. חשבתי שאני מכירה את עצמי, ולכן לא הרגשתי כשהבדידות התגנבה אלי. לא ראיתי אותה מתקרבת ופתאום, אברקדברה, היא נעלמה.

ממש כמו גנב, כשלא שמתי לב, הוא בא ולקח את כל הדברים שפחדתי מהם, והחליף אותם בדברים ששכחתי שאי-פעם רציתי, כמו לחזור הביתה ולשתות ברנדי ולהקשיב למוזיקה כשרגלי הכואבות מונחות בחיקו של מישהו במקום להירדם על הספה בבגדי עבודה, כי לפני עשר שנים נדרתי להחרים את המיטה. כמו לחזור עם מישהו ברגל מהעבודה, להכין למישהו חביתה בחצות, לגעת במישהו שרוצה לגעת בי. אט אט, בעדינות, פיסה אחר פיסה, הוא לקח אותי וסילק את כל הפחדים שלי.

אני מחשיבה את עצמי לבת מזל, למבורכת. איכשהו מישהו או משהו אלוהי החליט שאני ראויה לחיים שאני חיה, חיה באמת עכשיו. אבל הכישוף נקטע בוקר אחד כשאני מתעוררת לבדי. אני רוצה שזה יהיה חלום. זאת לא הפעם הראשונה שאני עוצמת עיניים ומנסה להעלות באוב את הדבר שלדעתי אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו, אבל לפני שהוא הגיע נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אז, לפני המסעדה, לפני העבודה, כשגיליתי שאני מסוג הנשים שקל לעזוב, התפרקתי. אחר כך התחננתי והפצרתי והבטחתי לעשות הכול כדי להשתפר, כדי לתקן את עצמי. אפילו שלא ידעתי מה היה פגום.

הפעם אני מוכנה לקרב. כשאני מגיעה למסעדה, השיניים שלי כבר נוקשות. זה בוקר קיץ לוהט אבל אני רועדת. אני נכנסת למטבח והוא יוצא מאחורי דלפק החלוקה; ברור כשמש שהוא נמצא כאן שעות. הוא סידר מחדש את חדר הקירור ועכשיו כל הדברים הנחוצים מונחים לנגד עינינו. הוא איבק את כל הבקבוקים בבר. הוא לקח את ארגז הלימונים שהתחילו להתקלקל והכין מהם ארבעים עוגות הדרים אישיות לסרוויס של הערב. השעה שבע בבוקר ושאר הצוות יגיע רק בעשר. הוא ערך שולחן לשניים עם בקבוק שמפניה מצונן. הוא מוציא מהתנור בוריטוס סרטנים ומאכיל אותי בעודו מסביר שלפעמים הוא לא יכול לישון, הוא פשוט מוכרח לעבוד. אני מבינה את זה, זה נכון גם לגבי אבל זה לא מסלק את הכאב ואת הבהלה. אני רותחת מזעם. אחרי הנגיסה הראשונה אני אומרת, "זה נדוש להאכיל אותי," כי ההנאה מערערת אותי מאוד. אבל הוא לא נרתע. הוא אומר, "את חושבת שזה נדוש?" ומוביל אותי למטה, למשרד, שבו הכין מבעוד מועד מזרן מנופח ונרות דולקים.

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה גם הפעם הראשונה, ואז לא ידעתי כלום. הייתי צעירה כל כך, חשבתי שזה יימשך לנצח, לא חשבתי שהפחד עלול לאכּל את האהבה, ובמקום לכבות אותה כמו אש הזנתי אותה, טיפחתי אותה, האכלתי את חוסר המנוחה שלה נגיסה אחרי נגיסה כדי שהיא לעולם לא תשׂבּע ולעולם לא תיגמר. עשיתי מאמצים קדחתניים כדי לוודא שהאש לא תכבה, ולא ראיתי שהיא יוצאת משליטה.

הוא אומר, "תראי, אני יודע שהבהלתי אותך. אני מצטער. אבל לכל אחד יש עבר. אנחנו לומדים איך להיות יחד, אבל אנחנו עדיין מי שהיינו קודם."

אין לי מושג מי הוא היה קודם. ואת מי שאני הייתי קודם עזבתי מזמן. החלפתי אותה במישהי שמקדישה את לבה לטעמים ולמרקמים ולריחות. שמשתמשת בראש לכל דבר אחר. שמחפשת היגיון בדברים. ההיגיון הציל אותי, החזיק אותי. הוא זה שחילץ אותי מהבוץ וחיתן אותי עם קריירה שנשענת על כל תכונות האש. הוא זה שברא אותי מחדש כאדם מוקף באנשים, בטבחים ובמלצרים ובברמנים ובשוטפי כלים ובספּקים ובלקוחות, כך שלא ידעתי שאני לבד. מה שלמדתי, בנוסף לבישול, היה שבכל פעם שמשהו משתבש, אני יכולה לתקן אותו אם אני רק מוצאת בו היגיון. לא הסתכנתי, עד שנתתי לזר מוחלט להיכנס למטבח שלי, למיטה שלי.

מצאתי בו היגיון. הוא היה צעיר אבל כבר עייף מדי. הוא רצה יציבות. הוא רצה לבנות חיים עם מישהי שעובדת בענף שהוא אוהב ומבין. הוא ידע להפעיל כל מכשיר, להגדיל רווחים, להכשיר טבחים ומלצרים. הוא היה טבח נפלא, מעורר השראה, יצירתי. הוא ידע לטפל בבשר, להסיר עור של דג סוֹל בתנועה אחת, הוא ידע לקפל קוויאר לתוך זביונה באותה קלילות שבה הכין טוסט גבינה. הדברים האלה שימחו אותו ונראו לי הגיוניים. הוא ידע שדי בנגיסה שלא טעמתי קודם כדי להכניע אותי. שהלב שלי ינצח. הוא ידע איך להגיע לשם.

אז כשאני באה למסעדה הבוקר, אחרי שאני איתו יותר משנה וחצי, והמפתח שלי נתקע במנעול, אני יודעת שאני חולמת. על פנקייק בננה. לא הופתעתי כשהוא יצא באמצע הלילה כי מאז הפעם הראשונה, זה נהיה טקס שאני חוגגת כמו נערה מתבגרת. הבוקר התקלחתי והתגלחתי, מרחתי קרם לחות, התבשמתי. אני מקווה שהוא מכין פנקייק בננה כי זה מה שמתחשק לי לאכול. פנקייק בננה עם פקאנים וסירופ קרמל. אני אתן לו להאכיל אותי, נגיסה אחרי נגיסה מתוקה, כמו תמיד. כי אני מאוהבת כמו קלישאה.

אני מנסה לפתוח את הדלת שוב ושוב, בעוצמה גוברת והולכת עד שהמפתח נשבר במנעול. אני נראית כמו גנבת שמנסה לפרוץ למסעדה שלי. השעה רק שבע בבוקר ואין איש ברחוב. אני מצמידה את כפות הידיים לצדי הפנים כמו סכי עיניים ומציצה פנימה. האורות כבויים ונדמה לי שאין שם כלום, שהמסעדה שלי היא חדר ריק. כמו בהתחלה, כשהתרוקנתי וקניתי חלל שאוכל למלא. נדמה לי שהשולחנות והכיסאות נעלמו. אולי הוא הזיז אותם. אולי הוא משפץ את חדר האוכל או שוטף את השטיח. אני דופקת. ומחכה. אני דופקת שוב וקוראת בשמו. איש לא מגיע. לכן אני דופקת שוב ושוב ושוב, יותר ויותר חזק כדי שהוא ישמע אותי, ייצא ממקום מחבואו ויגרום לפחד שמתחיל להעלות עשן בתוכי להצטנף בחזרה לאפר.

ניידת משטרה חולפת ברחוב והשוטר יוצא ומבקש לראות את תעודת הזהות שלי אבל אין לי שום דבר שמעיד על כך שהמקום שייך לי. המפתח שלי שבור במנעול כי הוא לא מתאים. הפנים שלי רטובות אז אני יודעת שאני בוכה והשיניים שלי חשוקות וכואבות – הכול כואב לי – ופתאום, בהפתעה מוחלטת, אני מתחילה לצרוח כמו משוגעת, הוזה, כל סוגי הטירוף המוכרים לי, כמו מישהי שצריך לפחד ממנה. אני. מישהי שמפחדים ממנה.

השוטר טופח על כתפי ומבקש ממני להירגע. כשאני נרגעת, הוא מציץ מבעד לחלון ומבקש שאגיד לו מה יש בתוך המסעדה. התיאור שלי לא תואם למה שהוא רואה. "אין שם ויטראז', גברת."

"מה עם עמדת הקפה?" אני אומרת. "בפינה האחורית? מכונת אספרסו, פלאנג'ר, שני קנקנים, אחד לנטוּל…" אני פולטת את המצאי כמו כרוז במכירה פומבית.

"אין שם כלום, גברת. שום דבר. יש מישהו שאנחנו יכולים להתקשר אליו?" בטח! אני חושבת. תתקשר אליו. שדדו אותנו! הוא בטח קשור שם בפנים, מחכה שיצילו אותו. איך לא חשבתי על זה קודם? כמה זמן בזבזתי? הוא סומך על כולם בעיניים עצומות. הוא היה מכניס כל אחד. יכול להיות שהוא מת!

אני מדקלמת את מספר הטלפון שלו ובעוד השוטר מתקשר אני מוחה את העיניים, אוזרת עוז ומזדקפת. אני באה, אל תדאג. אני כאן. אני באה, אבל ההודעה בטלפון הנייד אומרת שהמספר לא פעיל. שילמתי את החשבון בשבוע שעבר.

"יש מישהו אחר?" הוא שואל אותי.

מישהו אחר? לא, אף אחד. אין אף אחד אחר.

"גברת?" הוא אומר, כי לא עניתי לו ואני לוטשת עיניים מבעד לחלון השחור, במקום שלי. "עובד אולי? מנהל?"

כן, יש עובדים. מלצרים ושוטפי כלים. יש מארחות, טבחים, שני סושפים, מלצרים, סומליֶה בסופי שבוע. יש מנהלי משמרת-יום ומנהלי משמרת-ערב. לפעמים יש נבלנית בחדר האוכל, רביעיית מיתרים בבר. יש המון אנשים, ממש נחמדים, שמגיעים הנה יום ולילה כדי לאכול. עולם שלם של אנשים נפלאים.

אני רוצה להגיד לו את זה אבל לא יודעת איך, ואז פתאום אני מרימה את העיניים ורואה את אָדל, מנהלת משמרת-הערב, עומדת בסמוך. אני שומעת אותה מזדהה, שואלת מה קרה. אני שומעת אותה מזהה אותי. אני שומעת אותה אומרת שהיא הגיעה מוקדם כי השאירה את הטלפון הנייד בעמדת המארחת והיא צריכה להתקשר לאמא שלה. אני תוהה למה היא לא התקשרה אליה מהבית. אני תוהה מה היה קורה אילו היינו עירומים על המזרן המתנפח במשרד שלי, אוכלים פנקייק בננה בידיים ושומעים פתאום מישהו למעלה מחטט בעמדת המארחת. היינו חושבים ששדדו אותנו. באמת שדדו אותנו.

שוטר נוסף מגיע והשניים פורצים את הדלת ואדל ואני נכנסות. אדל אומרת "אלוהים ישמור אלוהים ישמור" פעם אחר פעם. אני לא מדברת. אדל מתחילה להסתובב בחדר האוכל, נוגעת בקירות, מניחה יד על גבי יד כאילו השולחנות, הכיסאות, המפות, האגרטלים, הכלים עשויים לצוץ פתאום מאחורי הטאפט הוורוד שהדבקתי בעצמי. בימי הבדידות. כשחשבתי שאני מוגנת. פוף. הכול נעלם. אין כלום בחדר האוכל, בבר, בטרקלין. כל הצלחות והכוסות, קנקני המים, כלי השמנת וקעריות הסוכר, השמנת והסוכר. הכול נעלם. המטבח הוא כספת ריקה מפלדת אלחלד. מעמד ה"הובארט" הענק לסכיני הפירוק הדקיקים, הסירים והמחבתות, המלקחיים והלקקנים והכפות המחוררות, המסננות, הכול נעלם. האוכל נעלם, הסטייקים והנתחים והדגים והצלעות, תפוחי אדמה ובצלים ושומים, כל השמנים והחומצים, התבלינים והעשבים, הכמהין, הממרחים, הקמח, החמאה, שמרים, חלב, תמציות טעם. חדר הקירור מגולח, למעט ארגז לימונים מרקיבים.

אני מרימה לימון אחד ואצבעותי חודרות דרך הטחב הכחול-הלבן הרך עד לבשר הרקוב, המדיף צחנה אומללה. איך ייתכן שהוא אפה מהם עוגות? הוא היה קוסם. אני מתיישבת על רצפת חדר הקירור, הלימון האיום בכף ידי, ומנסה למצוא היגיון בקסם. זריזות ידיים.

השוטרים מתשאלים אותי, אבל המילים שהם אומרים מתערבבות ומאבדות משמעות כך שאני לא יכולה לענות. הם פונים לאדל, היא בוכה. אני שומעת אותה נוקבת בשמו, מתארת אותו, אבל התיאור לא מזכיר שום אדם שאני מכירה.

המגודל מבין שני השוטרים משחיל את ידיו בעדינות רבה מתחת לזרועותי ומרים אותי. הוא מלווה אותי לחדר האוכל, שוכח שאין איפה לשבת ופשוט מניח אותי בעדינות על השטיח, שכנראה לא היה לו זמן לתלוש.

"אני יכול להביא לך משהו?"

אבל מה כבר אפשר לשלוף יש מאין?

"יש עוד מישהו שאפשר להתקשר אליו?" שואל השוטר. אני מנסה להעלות בדמיוני את דמויות חבריו מארוחות הערב של שבת, גברים שמעולם לא פגשתי. לא ייתכן שהוא עשה את זה לבד. אני שומעת את אדל פולטת שמות ומספרים.

"טוב, יופי," אני שומעת את השוטר. "נתקשר אליהם. בינתיים, את רוצה להביא משהו לבוסית שלך? כוס קפה? היא צריכה משהו."

מה צריך כשהכול נעלם?

משהו קטן. רק דבר אחד קטן, משהו שאוכל להעלים, משהו שאין לו תחליף וייעלם לנצח. קצה אצבע. הפנינה הקטנה שבתחתית אפרכסת האוזן. בוהן, משהו שאוכל להעביר עליו את השיניים ולנגוס, לקטוע חד וחלק. דבר אמיתי, אובדן אמיתי, שבהיעלמו יאמר שוב ושוב, לנצח, שפעם הייתי שם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1

אני אישה קטנה למדי. נראה שאני מאבדת סנטימטרים עם השנים, וכל איבר בגוף שלי הפסיק לקבל תכונות חדשות מלבד הכושר לפנות כלפי מטה. הירכיים הפסיקו להתעגל בזמן האחרון מכיוון שמשקלן נמשך אל הקרקע, ובמקום זאת החלו להיראות מצומקות. אותו הדבר קרה לשדיים. העגילים שאני עונדת, גם כשאינם כבדים, מושכים ומאריכים את תנוכי האוזניים שלי. את עיניי הכחולות קיבלתי מאמי, שעלתה ארצה מפולין. פעם היו לי פנים חלקות, והיום הן מלאות קמטים קטנים וסימני יובש, אף על פי שאני לא מבוגרת כל כך.

 אומרים שאני נראית צעירה לגילי. את האדמומיות המתמדת של עור הלחיים, האף והמצח אני מכסה בקרם בַצבע הדומה ביותר לגוון העור שלי, ובפודרה. השפתיים שלי היו בולטות ותפוחות קודם, ועכשיו הן נעשות דקות וקפוצות יותר ויותר. אני תוחמת אותן בעיפרון אדום-חום כך שהן נראות גדולות ומרשימות יותר. הריסים ושולי העפעפיים שלי מודגשים גם הם בצבע כהה, וכך גם הגבות, שאני מעצבת לקשתות דקות. הן מוסיפות לי הבעת תדהמה מסוימת שתווי הפנים הטבעיים שלי כבר לא נוהגים לבטא בעצמם. אפשר להבחין בי מרחוק למרות הגוף הקטן.

בעלי מגדל שפם. סביב השערות המתקרזלות כמעט, שנגזרו במספריים מיוחדים בדיוק במקום שבו הן מתחילות להסתלסל, צומחות עוד שערות קטנות, והוא נוהג לגלח אותן מדי יום. כשמסתכלים בו מקרוב אפשר להבחין בנקבוביות עור קטנות ושחורות, בייחוד על האף האדמדם. בעיקרו של דבר, העור שלו לבן כשלי, שכן הוריו יוצאי הונגריה, אבל האדמומיות של פניו כבר לא מזכירה עוד סומק של נער נבוך כפי שהייתה כשנפגשנו, אלא היא גוון אדום-חום בהיר אחר שהשמש צרבה בו. עור הפנים שלו קיבל מראה מעובד ומרופט, כמו ז'קט מאיכות טובה ועמידה שנלבש במשך שנים רבות. גופו גדל מעט משנה לשנה, בייחוד באזור הבטן, ולאחרונה נוסף לו סנטר אחר, קטן ועגול יותר, והוא משמש משענת רכה לראשו המרובע. הוא גבוה ממני, כמובן, אבל הוא לא בעל גוף רחב ומוצק. כתפיו עגולות יותר משהן רחבות, וגם החזה שלו מתחיל להתעגל משנה לשנה. צווארו נראה קצר יותר ככל שנוספים לו חלקי גוף חדשים ומעוגלים, וצווארונו לוחץ עליו במידה שנראית מכאיבה, אך הוא מעולם לא התלונן. באוזניו צומחות שערות אפורות ולפעמים אני מעירה לו על כך ומבקשת למרוט אותן כמו עשבים שוטים. הוא מסרב בחצי פה ולרוב ממשיך להתחמק, אבל יום אחד אתגנב אליו בלילה ובידי מספריים.

לשנינו צורת אף בולטת ומעט עקומה. אפשר לכנות אותו אף יהודי. אפי היה מלא יותר פעם ועם הזמן הצטמק יחד עם שאר הפנים, והאף של בעלי קטן בעיקרו אך התנפח מעט, כך שמרכז הפנים שלי ושלו נעשה דומה זה לזה. על אף ההבדל במין, בגודל ובמוצא (כאמור הוא הונגרי ואני פולנייה), קשה שלא להבחין כיצד בחלוף השנים ניסו איברי הגוף ותווי הפנים שלנו למצוא מכנה משותף, והצליחו להגיע לעמק השווה בוודאי בתחום האף, אך גם הקמטים סביב העיניים יוצרים פני שטח דומים כשבוחנים אותם בחינה מדוקדקת בלי לקחת בחשבון את העיניים עצמן, ואפילו תנוכי האוזניים התמתחו במידה כמעט זהה, אם כי אצל בעלי לא נראה שהניח עליהן שום משקולת שתגרום להשפעה הזאת. אנחנו נמנעים מלהזכיר את הדעה הרווחת על כלב ובעליו, שהרי אז נידרש להכריע מי מאתנו הוא מי.

2

לפני כמה שעות אספנו את פנינו וגופינו המצטמקים והמתרחבים ויצאנו לארוחת ערב אצל זוג חברים. הכרנו אותם עוד בימי האוניברסיטה ומאז נפגשנו לארוחות ערב של ימי חול בדירות שגרנו בהן. בשנים הראשונות אחרי שסיימנו כולנו את הלימודים גרו חברינו בבניין בלי מעלית או מרפסות, ששכר הדירה בו נמוך. אנחנו גרנו בתנאים דומים אבל נאלצנו לשלם מעט יותר. בעל הבית היה תאב בצע, וזו כנראה הייתה הסיבה היחידה לכך. לא נכחיש שחשנו קנאה אז, אבל הרגשות האלה לא מנעו מאתנו להעניק להם מתנת חנוכת בית ברוחב לב. זה היה מקרר חדש ומשוכלל יחסית לזמנו. אמנם השגנו אותו במחיר טוב מאחר שבעלי עבד אז אצל היבואן, אבל זו עדיין הייתה הוצאה לא קטנה בשבילנו באותה תקופה. אותו מקרר עבר אתם מדירה לדירה מאז שקיבלו אותו מאתנו במתנה, ואחרי העשור הראשון כבר התחיל להרעיש ולטרטר במידה שמפריעה לשמוע זה את זה כשמשוחחים במטבח. מאז שהתחיל להתיישן, צבר המקפיא קרח במהירות הולכת וגדלה וכך הצטמצם המקום שנשאר בו למצרכים. חברינו נאלצו לנתק אותו מהחשמל ולהפשיר אותו אחת לכמה חודשים, ולפעמים לא יכלו להתאפק והתלוננו באוזנינו על הטרחה הרבה שהמקרר גורם להם, ומיד מיהרו לציין כמה איכותי ועמיד הוא ושכבר לא מייצרים מקררים שממשיכים לתפקד כל כך הרבה שנים. על הרעש שהוא מפיק לא שמענו אף תלונה. בשלב כלשהו מפסיקים לשים לב לרעשי הבית, עד שנדמה שלא שומעים אותם כלל. בייחוד אם מדובר במקרר. כשנמצאים אתם במטבח, הם מרימים את קולם באופן אוטומטי ובוודאי כבר אינם מבחינים בסיבה לכך.

כמו בסוגיית הכלבים ובעליהם, גם כאן אנחנו מנסים שלא לערוך הקבלה בין יחסם כלפי המקרר ובין הקשר שלהם אתנו. ובכל זאת קשה שלא לשאול מדוע הם לא נפטרים מהמקרר וכך גם מדוע הם ממשיכים להיות חברינו. אפשר לשער כל מיני השערות: אולי הם שומרים על המקרר בתור מזכרת לשותפות הגורל שהתקיימה בינינו כשהיינו שני זוגות צעירים שנאבקים להתקיים ולנדיבות שגילינו למרות הכול, מזכרת לאיזה חוסר אנוכיות ספונטני ששמור לאנשים צעירים. אפשר שהם שומרים על המקרר מתוך קמצנות גרידא, הרי בכל זאת מקרר חדש עולה לא מעט ויש מידה של אמת בדבריהם המאולצים על עמידות המקרר הישן, שכבר לא מייצרים כמוהו. הם עשויים להיות מסוג האנשים שנהנים מהמאמץ הכרוך בטיפול במכשיר ישן ובלתי ידידותי למשתמש, לפעמים נדמה לי שזה מתאים לאופיים.

הקשר שלהם אתנו, לעומת זאת, דורש מידה לא מופרזת של טיפוח. אנחנו משוחחים בטלפון כשיש בשורות טובות לחלוק או כשצריך לברך זה את זה בחגים. אני ובעלי באמת לא דורשים המון תשומת לב לבעיות היום-יום שלנו או מעורבות רגשית בצרות גדולות יותר. בשנה האחרונה חיתנו את הבת הגדולה, וכמה חודשים לאחר מכן את הבן. זאת הייתה הוצאה גדולה, שלא לדבר על כאב הראש שבתכנון ובהשתתפות בלבטים של הילדים. זוג חברינו הוזמן, כמובן, לשתי השמחות, והתרגש אתנו. לסכום הנמוך יחסית שרשמו בהמחאות שקיבלו ילדינו לא הקדשנו מחשבה רבה מדי, כמובן. רק שוחחנו בינינו בדאגה שמא מצבם הכלכלי הורע מסיבה כלשהי. אני הייתי סבורה שאם נקלעו לקשיים, מדובר בבעיה חדשה לגמרי, שהרי זה עתה סיימו לשפץ את הדירה.

"אולי השיפוצים זה מה שגמר אותם," הציע בעלי באותה שיחה.

אם לומר את האמת, לא יהיה משונה להודות שמעט נעלבנו מהסכום הנמוך מהנהוג שקיבלו ילדינו. הרי לא הפגנו כלפיהם אלא נדיבות בכל הנוגע למתנות. מובן שאיננו עוסקים בפנקסנות, אבל בכל פעם שאנחנו מבקרים אצלם, כמה מכשירים – שהשימושי בהם הוא המקרר – וכמה חפצי נוי, משמשים לנו תזכורת למה שהשקענו בהם באין-ספור חגים וימי הולדת. 

מצבנו הכלכלי לא היה טוב כשלהם, אפשר לנחש זאת בקלות. הם קיבלו את הדירה שלהם לפני כשלושים שנה במחיר סמלי מדודה זקנה, וכך בא הקץ על תקופת האי-יציבות בחייהם. אז גם נולדה בתם היחידה, והדירה, על שלושת חדריה, לא כולל המרפסת, התאימה בדיוק למשפחה הקטנה. ואילו אנחנו עוד ממשיכים להיאבק בתשלום המשכנתא. מעניין לציין שהחופשות שלנו קצרות יותר ואקזוטיות פחות משלהם, אף על פי שהם עובדים יותר מאתנו ומקבלים ימי חופשה מעטים. לא הייתי אומרת שאנחנו מקנאים. אבל אפשר לומר שאנחנו חיים בצניעות גדולה יותר וכי אנחנו מסורים יותר לילדים שלנו, שמספרם כפול למעשה ממספר הצאצאים שהעמידו הם. יש לכך משמעות, אי אפשר לומר שלא, מבחינת המספרים. קשה לומר שאנחנו יכולים להתעלם מהפער כשהם מזמינים אותנו אליהם.

כשאנחנו מגיעים לביקור, המקרר הוא הראשון והקולני שנבחין בו מבין הדברים שתרמנו לעיצוב הדירה, אבל ישנם גם האהיל הצבעוני בחדר של הבת, שהענקנו להם לרגל הולדתה ומשום-מה נשאר במקומו גם אחרי שאופיו התינוקי נעשה מביך לגילה, וכמה צעצועים בטוב טעם שמעולם לא התיישנו מאוד, ואחרי שגדלה נשארו בחדר בתור קישוט: סוס עץ, דובון בעל פרווה איכותית ובית בובות בגודל בינוני – ולא ענקי וּוורדרד כמו שהיו לבנות עשירים מפונקות שהכרתי גם אני בילדותי – ובו בובות ורהיטים זעירים שקיבלה מאתנו בעוד כמה מימי ההולדת הבאים. בית הבובות העסיק אותה הרבה בילדותה לפי מה שסיפרו חברינו, והיא שמחה בכל פריט זעיר נוסף שהבאנו לה, ארוז בשקית צבעונית קטנטנה.

ישנם האגרטלים בסלון. הבאתי אותם לחברתי מחברה אחרת שמתמחה בקרמיקה. ודאי שגם לה שילמתי תמורתם, לא למרות היכרותנו אלא מפני שאני חברה וזו עבודתה. צורתם בלתי שגרתית אבל שימושית, להבדיל משאר הדברים שאותה חברה יוצרת, שהם בלתי שגרתיים בלבד. גם כמה מהכלים במטבח נמצאים שם בזכות המחשבה המקורית שלנו, למשל פותחן הבקבוקים בצורת אישה בשמלה שמרימה את זרועותיה מעלה ככל שמסובבים את מברגה המסולסל אל תוך פקק השעם ומורידה אותן בחזרה עם פתיחת הבקבוק. על המדף בסלון עומדים כמה ספרי מתנה שבחרנו להם אני ובעלי בהזדמנויות שונות, והגדול בהם הוא אוסף ההדפסים של פרנציסקו דה גויה, שבולט מהמדפים המרווחים בסלון בזכות האותיות הגדולות הבהירות על השדרה, שכמו מברכות את כל מי שנכנס בדלת באומרן GOYA.

3

כאמור, הערב הוזמנו לשוב ולהראות את פרצופינו אצל זוג החברים. הבאנו בקבוק יין כמו שאנו עושים בדרך כלל, לפעמים רק כדי לספק תירוץ להשתמש בפותחן המעוצב ולהזכיר בנימה משועשעת כמה חיבבו החברים את המתנה כשקיבלו אותה ועד כמה המריצה את בעלה של חברתי לספר בדיחות גסות. חברתי היא בעיקר חברתי ובעלה הוא בעיקר חברו של בעלי. גם מצב העניינים הזה הוא חלק מהנוחות בקשר המרובע שלנו. לפעמים הגברים צריכים לדבר על ענייניהם והנשים על ענייניהן.

בעלי הוא שהחזיק את בקבוק היין כשהם פתחו לנו את הדלת. המקרר קידם את פנינו בנהמה רפה. התנשקנו והתחבקנו, ואני הסתכלתי בכיתוב הצד העבה GOYA, פעם מעבר לכתפה של חברתי ופעם מעבר לכתפו של בעלה. קודם כול ניגשנו לפתוח את הבקבוק בעזרת אשת המתכת בשמלה.

"שוב היא תוקעת לו," חזר בעלה על בדיחה ישנה וצחק בעודו נועץ את הפותחן בפקק השעם, וכולנו גיחכנו בנימוס. המקרר הצטרף בעוד נהמות. האישה בשמלה הביטה אל החדר בחיוכה הקפוא ובעיניה חסרות האישונים.

השקנו כוסות ושתינו לחיים על הספה, נשענים על כריות הנוי, שאחדות מהן גם היו מתנה מאתנו באחד החגים לפני שנים. אחרות הגיעו עם מערכת הישיבה החדשה. חברתי הלכה למטבח להציץ בפשטידה שבתנור. טרטור המקרר, שפסק והתחדש כבר כמה פעמים מאז שהגענו, התמזג בקולו הנמוך של בעלי כשפתח: "אז מה שלומכם?"

"מחזיקים," השיב חברנו בחיוך שאינו מסביר מה הם מחזיקים ואיך, אבל הביע ביטחון בעובדה שהם אכן מחזיקים.

"אלה בנתב"ג, גם הם מחזיקים לא רע," העיר בעלי.

לא הייתי בטוחה אם דיבר על עובדי רשות שדות התעופה, שפתחו בשביתה לפני כמה ימים, או על מאות האנשים שהמתינו שם יותר מהרגיל עקב השיבושים בלוחות הזמנים. לכן כשחברתי חזרה מהמטבח והתיישבה על הכורסה התואמת, שיניתי את הנושא והתחלתי לדבר על עליית מחירי הירקות.

"יוקר המחיה זה בכלל משהו שערורייתי," אמרה חברתי וטלטלה את ראשה בפרץ נמרץ של הבעת שאט נפש, כך שהעור הדק שנמתח מצווארה המשיך להתנועע גם מעט אחרי שעצרה והוסיפה: "בסוף נגור כולנו כמו האנשים האלה בקופסאות."

השבתי לה בצחקוק שהתפשט במהרה בין כולנו, סתם כך מתוך הרגל ישן, ובעלה קטע אותו לרגע ואמר "על מה אתן מדברות בכלל", מה שרק הגביר את צחוקנו. אני ובעלי החלפנו מבטים. הוא הבין על מה דיברתי עם חברתי, אף על פי שחיוכינו המבודחים לא התאימו לדריכות שראינו זה בעיני זה.

חברתי הזמינה אותנו להתיישב בפינת האוכל. התחלנו לאכול מהסלט.

4

"ומה שלום הבת המקסימה שלכם?" שוב שיניתי את נושא השיחה.

גבותיה הבהירות הדלילות של חברתי וגבותיו האפורות אך המודגשות היטב של בעלה התכווצו פה אחד במחשבה על מצבה המורכב של הבת. שניהם ניסו לחשוב על הדרך הנינוחה ביותר לענות על השאלה. מובן שאין לכך תשובה פשוטה. הפעם האחרונה שבה התראינו כולנו הייתה לפני שבוע, באירוע הנעילה של תערוכה שהציגה הבת במוזאון ישראל. היא הייתה אמנית מצליחה, בייחוד בהתחשב בגילה הצעיר, וחיה ועבדה בעיקר בלונדון. התערוכה שלה כבר הוצגה בכמה מוזאונים בעולם בשנתיים האחרונות, אבל רק לפני חודש הגיעה לארץ שגדלה בה.

בתערוכה לא היו תמונות או פסלים. כבר העובדה הזאת השרתה בי ובבעלי תחושת אי-נוחות כשהגענו לצפות בה בפעם הראשונה דווקא בהזדמנות האחרונה, באירוע הנעילה, ולא ידענו איפה בדיוק למקד את מבטינו ואם לפסוע לאט לאורך הקירות או להיעצר ליד אובייקט מסוים ולהתבונן בו ממושכות. אפילו התקוממנו מעט, שכן אולי בכוונתה לבלבל את המבקרים במוזאון ולהפיק מכך איזו הנאה זדונית. במקום דברים שתלויים על הקיר או מונחים על כן, בקומת המוזאון שהוקדשה לאמנית הצעירה היו מדפים, ועליהם ספרים. בין המדפים פוזרו כיסאות ושולחנות צנועים ועליהם מנורות שולחן ירוקות מהסוג המאפיין ספריות ציבוריות. מי שהביט מרחוק היה יכול לחשוב שמדובר בדגם חלקי של ספרייה ציבורית רגילה. אך מבט קרוב במדפים גילה שכולם מכילים רק ספר אחד: האודיסאה מאת הומרוס במגוון מהדורות ובתרגומים לאין-ספור שפות, ספרים ישנים וחדשים. מדף אחד הכיל רק את המהדורה החדשה ביותר של תרגום טשרניחובסקי לעברית, בכרך האדום העבה שכותרתו "אודיסֵיָה". באותו ערב הציצו המבקרים בתערוכה במדפים, בחנו אותם מלמעלה למטה ולעתים שלפו בהיסוס את אחד העותקים ודפדפו בהם. מבקרים מעטים אפילו ישבו לזמן קצר ליד אחד השולחנות וקראו בעותק שלקחו לידם תחת מנורת הקריאה.

הבת של חברינו, לעומת זאת, התמידה בפעילות אחת בכל הערב, ולדבריהם התנהלה בדיוק באותו האופן בכל שלושת השבועות הקודמים של הצגת התערוכה: היא ישבה באחת הפינות, החזיקה את אחד העותקים (בערב האחרון היה זה תרגום לטורקית. בעלי זיהה את האותיות שהופיעו מולו מאחת החופשות הקצרות שלנו בארצות שאיננו דוברים את שפתן) תחת המנורה הירוקה וקראה אותו מתחילתו ועד סופו (חברינו הודו שלמיטב ידיעתם, היא מעולם לא למדה טורקית וגם לא שום שפה אחרת מלבד אנגלית). אם פנו אליה בדברים, היא העמידה פנים שאינה שומעת. אולי באמת לא שמעה. אם אחד המבקרים או אחד מילדיהם היה עקשן מדי, ביקש השומר במוזאון להתרחק. כך עשתה שלושה שבועות תמימים. חברתי סיפרה לי בדאגה שבזמן הצגת התערוכה ביקשה הבת שלא ייצרו עמה קשר גם מחוץ לשעות הפתיחה של המוזאון. היא עשתה זאת גם בכל תקופה אחרת שהוצגה התערוכה בציריך, בבריסל, בטורונטו ובעוד ערים בעולם. כך העבירו חברינו חודשים מצטברים של ניתוק ואי-ידיעה, ובמיוחד חברתי נראתה תשושה וטרוטת עיניים כשלא יכלה ליצור קשר עם בתה היחידה. משנדדה התערוכה ארצה השתפר המצב, מאחר שלפחות יכלו לבקר אותה במחיר כרטיס כניסה למוזאון. ואילו גם אז מובן שהיעדר האפשרות לדבר אתה הקשה על המצב. הם לא ידעו מה עשתה כשהמוזאון היה סגור, ולעתים קרובות עלתה ההשערה שפשוט נשארה לישון שם כשהלכו המבקרים והשומרים. מראה פניה בערב נעילת התערוכה התאים לגרסה הזאת של הסיפור: גון עורה היה חיוור עוד יותר מהלובן שהורישו לה אביה ואמה, גם יוצאי מזרח אירופה, ואף שבקושי הייתה בת שלושים, ניכר שלחייה החלו להיתלות על פניה ברפיון, ונקוו בהן קמטים זעירים במקומות שבהם החלו להעמיק אותם חריצים בפני אמה, חברתי.

שם התערוכה הפרוזאי היה "השאלה והחזרה". אני לא הבנתי איזה מובן הוא מוסיף לתערוכה, שלא היה ספק כי הציגה ספרייה. בעלי העיר כי חשב שהשם הוא "הַשְּׁאֵלָה והחֲזָרָה". גבר שעמד לידנו אמר לאשתו שגם הוא חשב כך, והוא ובעלי הביטו זה בזה בהזדהות. בסוף השיחה הקצרה עם מכרינו האקראיים הסכמנו שמכיוון שהשם לא היה מנוקד, כולנו צודקים. מסופקים, פנינו להתהלך בין המדפים. בעלי ציין בקול רם את שמות השפות שזיהה בין התרגומים. אני ניסיתי לקבוע מהיכן הגיעו המדפים והשולחנות התואמים. את הכיסאות והמנורות ראיתי עוד בקטלוג שהזמנו ממנו את הווילונות החדשים.

באותו ערב הייתי מסוחררת מעט מהיין הזול ששתינו, ובכל זאת הבחנתי כיצד חברתי ממשיכה להטריד את עצמה בדאגה לבת. כל אימת שסיימה לשוחח עם מכרים שלה או של בתה, שמתי לב שהיא ממהרת להסיר את החיוך מעל פניה, ורק הקמטים הישנים והחדשים משמשים תזכורת עצובה להבעת העליצות שהייתה לה קודם. באין דבר שאוכל לומר כדי לפייסה, דיברתי אִתה על התערוכה: "איך היא עיצבה את הכול," אמרתי. "ואיך אספה את כל הספרים, וכולם בעצם ספר אחד. מדהים."

למען האמת, לא אני ולא בעלי הבנו מה בדיוק היא רצתה להגיד ומדוע בנתה בתוך המוזאון ספרייה ציבורית וקראה לתערוכה "השאלה והחזרה", אף על פי שהספרייה שלה אינה משאילה או מקבלת ספרים ואף על פי שלא נשאלו בה שאלות ואיש לא חזר בה ממקום אחד לאחר. היא גם לא ידעה לקרוא בכל הספרים האלה, ומספיק היה לה לקרוא את אחד העותקים בעברית פעם אחת, ולא בכל יום. לא הבנו למה הייתה צריכה כל כך הרבה ספרים אם פשוט רצתה לסגור את עצמה במוזאון. נו, שיהיו ספרים. הם נתנו מסגרת יציבה לכל הסיפור.

5

"היא מקסימה כמו תמיד אבל יש לה נטיות דיכאוניות," השיבה חברתי. "לא יודעים מה לעשות אִתה, אבל היא כבר ילדה גדולה."

"היא מסתדרת, יש לה עבודה ודירה בלונדון, לא כולם מצליחים ככה," בעלה של חברתי סיים ללעוס את העלה האחרון בסלט, קם מהשולחן ופנה אל ארון הספרים. הוא לקח מהמדף שמעל הדפסי גויה את העותק החדש של תרגום טשרניחובסקי, "אודיסֵיָה", והושיט אותו לבעלי.

"מי יכול לקרוא את זה, זה כתוב באשכנזית," צחק בעלי.

חברנו החווה תנועת יד שנועדה לזרז את בעלי לדפדף בספר. בעלי פתח אותו בעמוד אקראי. התקרבתי אליו והסתכלתי גם אני. הספר בכריכה המוכרת לא הכיל שירה אפית, אלא היו בו תצלומים של בית הבובות הישן, שעוד נמצא עכשיו בחדר הילדים. העמודים הראשונים הציגו תצלומים של הבית מבחוץ על רקע לבן לגמרי. כל עמוד הציג התמקדות קרובה יותר בפרטים, ולאט-לאט אפשר היה להבחין שבתוך בית הבובות נמצא דגם מדויק למדיי של התערוכה: אותם מדפים, שולחנות, כיסאות ומנורות, אלא שהם היו בגודל זעיר, ועל המדפים ניצבו מיניאטורות של אותו מבחר עצום של מהדורות ותרגומים. הכיתוב "אודיסאה" בשפות הרבות כנראה נרשם על שדרות הספרים הקטנטנים במכשיר הכתיבה העדין ביותר שאפשר למצוא.

שמעתי את המקרר מתחיל סדרה חדשה של טרטורים מתמשכים, והם אילצו אותי לגבור עליו בקולי: "מקסים!" קראתי בגבות מקושתות לעבר חברתי ולקחתי את הספר לידיי. גם את סוג האמנות הזה לא הבנתי, וגם בעלי, ששתק והתחיל לחתוך בעוף ובפשטידה שלקח בינתיים אל הצלחת, בוודאי לא הבין.

"היא עדיין הילדה שלנו, ואולי גם קצת שלכם," נאנחה חברתי ועיניה קבועות בספר ובאצבעותיי המדפדפות, "היא אמרה שהתצלומים של בית הבובות היו הברקה מאוחרת. היא לא חילקה את הספר בתערוכות בחו"ל, והיא הייתה מאוד מרוצה מהחידוש הזה. זה הדבר הראשון שהיא דיברה עליו כשהתאוששה משלושת השבועות האלה, בחיי, אולי טוב שלא דיברה על משהו אחר. אני לא מבינה מה היא עושה שם אבל זה מעודד שהיא עוד זוכרת מאיפה היא באה."

עברתי לדפדף בעמודים האחרונים של הספר העבה. בתצלומים לא נראו עוד מדפי ספרים, אלא עדשת המצלמה שוב התרחקה מבית הבובות וצילמה אותו מבחוץ. באחד החלונות אפשר היה להבחין בשתי דמויות. כל עמוד המשיך על פי העיקרון ששלט בשאר הספר, והציג תקריב של התמונה בעמוד הקודם לו. אחרי הרבה עמודים שהציגו סדרה כזאת, החל פרק חדש המתמקד בחדר אחר בבית הקטן. ככל שדפדפתי, יכולתי לראות עוד ועוד מהדמויות שנמצאו בפנים. הן ישבו בסלון בצד העתקים מוקטנים של כריות הנוי, שכמה מהן בחרתי בעצמי. דמות אחת הייתה אישה רזה בעלת שער בהיר, והאחרת גבר גבוה עם רעמת שער אפורה. היא הצליחה לעצב דגם מדויק להפליא של הוריה ושיכנה אותם בתוך הבית הקטן שהענקנו לה כשהייתה ילדה. נהוג לכנות גילויים כאלה מטרידים, אבל זה לא היה זמן מתאים להעיר על כך או אפילו להעלות זאת על הדעת. גם ביני לבין עצמי התקשיתי להחליט אם זה מטריד, מרשים או יפהפה. הפסקתי לדפדף בספר וסגרתי אותו בלי לגלות עד כמה קרובים צילומי התקריב האחרונים או אם עוד מישהו נמצא בבית.

6

הילדים שלנו לא הקימו תערוכות ולא הפיצו ספר אמן נלווה. הבת הגדולה מנהלת משאבי אנוש בחברת השמה והבן יסיים בקרוב תואר שני בייעוץ ארגוני. הם בהחלט עושים מספיק בשביל לגרום לנו נחת. הם מסתדרים, אבל לעתים קרובות עדיין צריכים את עזרתנו. אחרי שהתחתנו, גם הבת וגם הבן עברו לדירות חדשות. מובן שעזרנו. גם הצענו לקנות מקרר. זה לא יהיה קל לנו, אבל אנחנו רוצים לעזור, ועוד לא התחלנו לתכנן מה יהיה כשיגיעו נכדים.

תמיד רצינו משפחה גדולה, אבל ככל שחלפו השנים הבנו שלא נוכל להרשות לעצמנו בית עם יותר חדרים, שנים של תשלומים למעונות יום ולוועדי הורים בבתי ספר, מתנות, אוניברסיטה, חתונות ומכשירי חשמל. בקושי היה לנו די כסף לממן הכול בפעמיים האלה. מובן שעכשיו מאוחר מדי להמשיך במחשבות על הרחבת המשפחה. אולי גם מוקדם לתכנן כיצד נזדקן בכבוד. הרי אנחנו רק מתקרבים לגיל הפנסיה. חברינו נמצאים באותו שלב בחיים, אבל מסתדרים טוב יותר. כאמור יש להם פחות ילדים לטפל בהם. ובין כה וכה הילדה הזאת תמיד דרשה פחות תחזוקה. היא חיה לבד ומצליחה לבד ובוודאי תסרב אם יציעו לה עזרה. בעבר אולי רק מימנו לה טיפול פסיכולוגי. היא מנהלת את החיים שלה כמו שניהלה את בית הבובות: היא מקבלת מתנות בתודה חרישית ומשתמשת בהן ביעילות אך בלא חדווה; היא לא נוהגת להציג בגאווה את מה שהיא עושה, אלא רק מתחפרת עמוק יותר ויותר במרחב הפרטי שלה. אפשר רק לקוות שהיא מתפקדת ושטוב לה בסופו של דבר. אולי החיים שלה בחוץ-לארץ מכילים הרבה יותר פרטים, אפילו משפחה משלה, דגם קטן וחדש של הבית שהקימו חברינו בלי שתהיה אסירת תודה על כך ולו לרגע, ובו משפחה צעירה שהיא בוחרת לשמור לעצמה. קנאות כזאת היא בלתי נסבלת בעיניי.

7

"אולי השיפוצים זה מה שגמר אותם," אמר לי בעלי לא מזמן, מעט אחרי שקיבלנו את ההזמנה לארוחת הערב.

"אבל מי נותן סכומים כאלה בצ'קים בלי להתבייש? הם באים לחתונה עם מעטפה מגוחכת כזאת ומרגישים בסדר גמור להסתובב בין כולם ולברך. והיא עם הבגדים שלה. חדשים לגמרי ומי יודע כמה עלו. לא שיפוצים ולא גמרו אותם. סתם בלי בושה."

בעלי הביט בי באי-נוחות שבעצם הביעה הסכמה.

"אנחנו גם צריכים לשפץ פה, אבל אנחנו קודם כול משקיעים באחרים. ככה זה. אי אפשר הכול ביחד. בינתיים תראה איך המטבח נראה. תראה איך האמבטיה."

"כן."

"ואצלם מחליפים את כל הריצוף והברזים וספות חדשות ורק הילדים שלנו מקבלים מעטפות ונעלבים."

"את כועסת? לפחות הם משאירים את המקרר שלנו."

"המקרר!" לרגע פרצתי בצחוק. "הם משאירים עוד דברים. לא חסר. יש לנו חלק בבית הזה, הדירה הזאת שהם לא משלמים עליה כלום כבר שנים, ורק עכשיו החליטו להשקיע בה עם השיפוצים. ואנחנו משקיעים ומשקיעים בהכול ובכולם אבל הדירה שלנו נראית כמו שהיא נראית. אז מה אם אני כועסת. אני חושבת שיש לנו זכות."

"זכות," חזר בעלי אחריי.

ברגעים כאלה, כשהוא מתחיל להסכים אתי, גם אם הוא אומר מעט ועושה מעט בעניין, זה ברור לי מאוד. אפילו השפם שלו כבר לא מצליח להסתיר את הבעת פניו. בדרך כלל כשהוא מחייך, נדרש חיוך רחב כדי להבחין בכך. בין כה וכה הוא כבר לא מחייך אליי לעתים קרובות. אין בינינו עוד אהבה, אם אי-פעם הייתה, אבל יש בינינו שותפות. באותה השיחה הוא היה רציני מתחת לשפמו, אבל אדישותו המוקפדת היא שהביעה יותר מכול כמה הוא שותף למזימה שחרשתי. אולי היא עלתה בדעתי רק באותן דקות ואולי חשבתי על כך עוד קודם לכן בלי שתהפוך לתכנית של ממש. כך או כך, אין ספק שזה זמן הייתה לי משאלה כזאת, ולאט-לאט, ככל שחשבתי עליה במודע פחות או יותר, היא נהייתה שאיפה, ומשאיפה היא הייתה להכרה בזכות, לרעיון ולתביעה.

"צריך לתכנן את זה," הבטתי בו בציפייה. בעלי המשיך לעמוד בהבעת פנים אטומה, והיא הספיקה לי.

8

"אז זה היה השְׁאֵלה והחֲזרה או הַשְאָלָה והַחְזָרָה?" חזר בעלי לנושא שיחה ישן אחרי שקמנו מהשולחן. "אני לא היחיד שלא היה בטוח." המקרר ליווה את מצעדנו מפינת האוכל אל הסלון במנגינה מונוטונית נוגה. מהאהיל המינימליסטי בתקרה בקע אור שהאיר את החדר בגוון צהבהב, בהיר וחם והדגיש את נקבוביות העור הרחבות של בעלי ואת השערות בשפמו שנגזרו באופן לא אחיד. אהבתי את האהיל הזה. אפשר לומר שאפילו התחרטתי על שלא קניתי גם אותו. אני וחברתי החזרנו את קרני האור בגוון המט של הפודרה שלנו. חברנו נראה צעיר יותר תחת האהיל, שסינן מעט את קרני הנורה החשמלית, ושערו נראה לא אפור או מאפיר, אלא קיבל גוון יוקרתי יותר, כסוף. "את כל השאלות האלה צריך להפנות אליה," הוא השיב לבעלי וטפח על האודיסאה למראית עין, אשר הייתה מונחת על השולחן הנמוך לידנו, "אנחנו רק הבאנו אותה לעולם וחוץ מזה כבר אין לנו שליטה על כלום."

טעם הקפה המר התיישב היטב עם מתיקות העוגה. חברתי הסבירה שהשתמשה בתחליף סוכר כלשהו באפייה, בריא יותר מסוכר ועדין ממנו בטעמו. שוחחנו ארוכות, או לפחות כך הרגשנו, אבל הספקנו לדבר רק על כמה מהחידושים בבית. התפעלתי מהברזים ומארונות המטבח.

התרווחתי על הספה והצבעתי על השולחן החדש בסלון. "איזה עץ זה?"

חברנו החל לטפוח גם על השולחן שמתחת לעותק של האודיסאה והסביר. הם הזמינו אותו מנגר ובחרו בעצמם את העץ והגוון המיוחדים. הוא החליק בידו על הציפוי הבוהק. הכול בהתאמה אישית. המקרר השתתק בזמן שדיבר, כאילו כדי להאזין או לפחות לכבד את המעמד. חברתי הוסיפה בהרחבה על הלבטים בנוגע לעיצוב, על חילוקי הדעות בינה ובין בעלה בכמה פרטים קטנים ועל חוסר העמידה בזמנים מצד הנגר. היא סיכמה את הדברים במילה "סאגה".

"אפוס," הצבעתי בחזרה על כריכת הספר שעל השולחן וצחקתי. ניכר שלא חברתי ולא בעלה הבינו במה מדובר או שלא הכירו את המילה. הם בדרך כלל יודעים דברים מועילים יותר. יש להם עבודה יציבה והם נראים טוב מאתנו אף על פי שהם בגילנו. הם יסתדרו כמו שהם תמיד מסתדרים. לנו, לעומת זאת, יש משכנתא. עכשיו, הערב, כל מה שצריך לעשות הוא להמתין.

9

כעת אנחנו שותקים שתיקה ארוכה. חברתי ובעלה מביטים בשעון לסירוגין. המקרר מטרטר את הטרטור הרם ביותר שלו, וגם בו הם בוודאי לא מרגישים מפני שהם רגילים אליו כל כך. כנראה ניסה לחזור לאטו אל הטמפרטורה הנמוכה ביותר אחרי ערב ארוך שבו סגרו ושבו ופתחו את דלתותיו. כשגם המקרר השתתק הייתה הדממה מוחלטת כל כך שיכולתי להיות בטוחה שאני שומעת את הקרח מתגבש, ממלא את המקפיא ומקטין את חלל האכסון.

אני ובעלי לא סיימנו את שיחתנו לפני ארוחת הערב בהחלטה המפרטת בדיוק איך נוציא אותם משם. מה שהיה ברור ומוסכם על שנינו הוא שנשב שם ושנמשיך לשבת שם. בשלב מסוים הם ייאלצו לצאת. לא תהיה להם ברירה. ואילו אנחנו נישאר בפנים. למעשה זה יהיה די פשוט. ואז, כל מה שנצטרך לעשות הוא למצוא מישהו שישמור על הבית. בשלב מסוים ניאלץ גם להחליף את המקרר.

 

הלב נרעד בפעימה מפתיעה אחת. "ממש כמו קרפיון בכיור אמבטיה" – חשב גרגורי כץ. הוא תחב את אפו בתוך הצעיף ונשף לתוכו אוויר חם, כדי להירגע. לאחר מכן הביט לכיוון שהרכבת היתה אמורה להגיע ממנו, אבל היא אחרה, והוא נאלץ ללוות במבט של מעין קנאה ילדותית את הרכבות שעצרו ברציפים השכנים. משהשתחרר מחישוביו הקטנוניים של הנוסע, עקב כץ בהנאה אחרי רכבת של אחרים, שהחליקה בקלילות של כספית, כמו נחש אפור מתפתל על גבי המסילה, ואחר כך התרחקה, הרת גורל וחגיגית, כמו גל, ובדיוק כמו בתוך גל רצדו בה השתקפויות האורות של תל אביב. הרכבת יצאה, אבל סקרנותו של גריגורי כץ כבר קמה לתחייה, כמו צרעה שהפשירה, נתלתה, איפשהו בצד, ולבסוף ירדה בהקלה אל תיקו של אחד הנוסעים. כץ הבחין בזוג ידיים שחומות שחיפשו משהו בתוך התיק, לאחר מכן הוציאו שפופרת משחת שיניים ומברשת שיניים, והעבירו את כל זה לתרמיל גב. ללא ספק, היה כאן איזה חישוב מבוסס: הוא, האדם הזה, כפי הנראה כבר ידע שהתיק יימצא במקום אחד, ואילו תרמיל הגב יימצא במקום אחר, קרוב יותר, ומשום מה חש כץ חמימות מכך שנכנס בסוד הלוגיסטיקה הזעירה הזרה הזאת. הבחור ככל הנראה היה הודי. מה מחכה לו היום, לינה בבית זרים, עצירה באכסנייה או טיסת לילה? מה שזה לא יהיה, כץ ידע: יהיו שם אנשים ומקומות שאינם מוכרים לבחור, וכל ההתרחשות הלילית קצת מטרידה אותו וגם מסעירה, וכץ קינא בהתרגשות שלו, ודמיין לעצמו בהנאה וברוך את דרכו הלילית של האחר. אך הרגש הזה מיד התחלף בעצב. הוא חש כמו כלב רחוב המלווה את כולם, צועד כמה צעדים עם כל אחד מהנוסעים. מתי כבר יהיה לי בית? היה לו בית, אבל לאחר מות בתו ואשתו, משום מה שכח את זה כל הזמן.

עכשיו לעומת זאת היה לו הרחוב. הוא הביט מחדש על הקבצנים ומחוסרי הבית. הוא נזכר שיצא לו לשמוע שחלקם מסרבים בתוקף ללכת למקום חם, לישון תחת קורת גג, ואילו עתה, נטה להאמין שיש כאלה שמרגישים יותר בנוח ברחוב. הוא לא הצליח להבין אם הצער הקשה את לבו, או שבעצם איזה חלק של החיים נפתח בפניו, נפתח באמת, ולכן התברר שאינו נורא כפי שדמיין אותו בעבר. כעת, כשראה קבצן על הספסל חיפש בו את מידותיו של אדם שמחכה שהקומקום ירתח במטבחו בכל רגע. ובכמה מן המקרים אכן צדק. קומקום או לא קומקום, הנה, שני הגברברים האלה מסדרים על לוח השחמט כוסית פלסטיק במקום מלכה. לצדם, על גבי מודעה ישנה עומד בקבוק קולה גמור למחצה. כץ כבר לא התייסר עוד כשנתן או כשלא נתן נדבה, הוא יכול לחטט זמן רב בכיסיו ולחפש את המטבע המדויק שהתכוון לתת, ולא התבייש כלל להחביא בחזרה בכיס את הכסף הנותר. האם הוא היה כאן בן בית, האם הרחוב נהיה לביתו? ברור שלא. כץ אהב חום ונוחות, אבל דווקא ברחוב נוצרו לו "חדרים" – כך קרא בינו לבין עצמו לחללים הקטנים, אבל המוחשיים מאוד, שנוצרו לעתים במגעי הבזק שלו עם אנשים שלא הכיר.

מקום המגורים שלו – דירה פינתית נקייה בבניין קטן שאך זה נבנה ואליו עבר אחרי מות אשתו, נהייתה אט-אט דבר-מה אוורירי ושקוף. מובן שווילון הניילון שטרם הסיר אחרי הסיוד שיווה לדירה נופך של שבריריות ערפילית, אך היו גם הוכחות מובהקות יותר. הדירה הציגה בפניו מעת לעת את הפאונה האווירית שלה: טחביות חיוורות ונמלים שדופות (גם אלה וגם האחרות – חלשות, שקופות למחצה). היו גם עכבישונים משונים לחלוטין, מורכבים מגוף-חרוז ורגליים דקיקות לא נוחות – הוא פחד כל כך לפגוע בהם בסמרטוט! לפעמים מצא בפינות את הפקעות הלבנות השבריריות שלהם. אחר כך הופיעה גם פלורה אווירית. בתוך הכיור, שבהתקף נואש של חיי רווקות רחץ בו פעם נעליים מרוחות בבוץ, צמח לו צמח בצבע לילך על גבי גבעול לבן, ולידו התרומם עוד אחד שהניצן שלו עוד היה משובלל בתוך עצמו כמו עובר גדל ראש. יתכן שכל היצורים הללו חיכו שיקנה אהיל לכסות את הנורה הערומה, ואז, באור הביתי הרך היו מתחממים ומגדלים לעצמם סוף סוף – כנדרש – רגליים פרווה, שפם, צבע… אבל גריגורי כץ לא קנה אהיל. הוא הלך במהירות ברחוב החורפי הערום, שלעתים הדיף ריח דייסה, לעתים גומי, ולעתים משום מה ריח טושים. הוא נעצר במעבר חצייה ומולו חיכתה ברמזור אישה כלשהי בדיוק כמוהו, והם הלכו מכיוונים מנוגדים על גבי הפסים בשחור-לבן, ומשהו ציורי ובלתי אפשרי, איזו סימטריה רבת משמעות היתה בתנועה הזאת שלהם זה לקראת זה, שכץ חש בדחף פחדני – להחוות תנועה מגושמת על פני האספלט כדי לפוגג את החגיגיות של התנועה. אבל הוא עמד בכך, לא האיץ את צעדיו, לא הביט בה – חלף והרגיש כיצד נוצר חדר: חיים שלמים עם האישה הזאת – החדר נתלה מעל הצומת. הוא הספיק לאמוד את יציבותו ויופיו של המבנה כאילו היה אדריכל, הוא המשיך לפסוע אל עבר המדרכה והלך הלאה, נמשך כמו בעקבות מגדלור אחר תפוז צהוב בתוך סל רשת של איזה בחור מגודל, אך שכח ממנו מיד, מכיוון שמוכר השווארמה הוציא לרחוב רמקולים שאנחות ונהמות בקעו מתוכם ונשמעו בכל הרחוב, והנה עכשיו כבר נהיה כץ שודד שצועד בהארלם הלילית, זה הטייק הראשון שלו, הראשון והאחרון – הוא ידע – הוא צעד לעיני צלמים ומאפרים, הלך בתוך עשרה מסכים, הלך והתכופף, וקפץ, ושכח שהתכוון להתיישב לשולחן ולאכול כאן ארוחת ערב, אך מאוחר מדי – אין דבר, לעולם אינו אוכל בסט הצילומים, מלך ההיפ-הופ מוכרח להיות קליל ורעב, כך שזה לא זמן לשווארמה עכשיו – הלאה מכאן.

יותר ויותר אהב להיות מחוץ לבית, וכעת חי רק ב"חדרי" הרחוב שלו. כשהיה עליו לצאת לסידורים האריך את מסלולו ככל האפשר, וכשלא היו סידורים, המציא לעצמו סידורים בדויים, מחשב את הבדייה לפרטי פרטים. אבל איש לא היה מעלה בדעתו לתחקר אותו, איש לא התכוון להרשיע אותו – וזה היה מדהים – סקרנותו החולנית והחמדנית חמקה מעונש. אנשים לא שמו לב למבט הסקרני שלו, כנראה מפני שקווי המתאר של גופו שדרו טוב לב, וסווגו מיד כדבר מה שאין בחובו סכנה. מה שאכן היה נכון, אבל משום מה, בכל זאת הרגיש כמו מרגל, או גרוע מכך – סוכן חשאי. מישהו שצריך לחשוש לחייו, משום שהוא "יודע יותר מדי". ובאמת כשנכנס לחשמלית, כבר ידע הכול על אהבתם של האיש הגבוה בעל שיער השיבה ושל האישה הלא צעירה, שישבו מקדימה. וכשיצאו, ובמקומם התיישב סטודנט עם תיקיית קרטון תחת בית שחיו, שוב ידע כץ איכשהו, שהילד הזה הוא צייר, ולמרבה הצער חסר כישרון לחלוטין. "למה חסר כישרון?" החמיר עם עצמו כץ, "איך אפשר לשלוף ככה מהמותן?" אפשר – ענה לו קול שליו וחסר רחמים, ואף הועיל להסביר: "התיקייה כחושה מדי. הבחור עובד בעצלתיים, וגם חסר מעוף." (הצייר המהורהר גרד את הצוואר הארוך שבקע בו פצעון ומאחוריו התחילה שרשרת דלילה של חוליות עמוד השדרה) "הנה, תראה – אמר הקול לכץ והצביע על הפצעון, כאילו היה הוכחה ניצחת לחוסר כישרון – הנה תראה, אמרתי לך!"

כץ חשד שהעניין טמון באסון שקרה לו. האסון הוא שנתן לו את המבט החדש חסר הרחמים הזה, את הקול החדש ששוחח עמו, שאהב ושנא בו בזמן. אילו היה מביט במבט הזה באשתו או בבתו, מה היה רואה? האם היה שונא אותן, או אוהב עוד יותר? לפתע התחשק לו להביט לשם, אל עברו, באמצעות האופטיקה החדשה שרכש. הוא עצם את עיניו וציפה לראות משהו, לתפוס קצה זיכרון ולשלוף אותו כמו מטפחת משי. הוא נזכר באיזו שטות, כמובן. הוא נזכר בידו המגששת באפלה בתוך התיק שלה. (היא עצמה ביקשה ממנו להוציא משם כסף עבור איש הגז – ידיה היו מכוסות קמח.) בטנת סאטן שחורה הפתיעה אותו, הרי הוא זכר מילדותו את התיקים שהיו לאמו ולסבתו אחרי המלחמה, תיקי נשים בעלי לוע של סאטן ארגמני או קטיפה כחולה, נושפים אוויר תאטראות. התיק ההוא של אשתו היה רחב ידיים וריק. הוא מישש את הארנק ועוד משהו שהפתיע את ידו העיוורת.

התברר שמדובר בבקבוקון – פירמידת זכוכית. הוא החזיק את הבקבוקון בכף ידו – זה היה בושם, כנראה צרפתי. האובליסק השחור נצנצץ נצנוץ זדוני, כאילו פותח בכוונה לא להיות נוח – איך שלא סובב אותו, לא התאים לכף ידו. כמדומה אמר אז לאשתו: "איזה מין דבר זה, אפשר להרוג עם זה, ככה את מסתובבת?" "ככה אני מסתובבת" – צחקקה אשתו – "להגנה עצמית." ואילו אמו וסבתו מעולם לא נשאו בשמים בתיקיהן. הן התבשמו בבית מול המראה והזליפו כמה טיפות על ממחטת-אף. אבל טיפשי להגיד לה את זה, האופנה הרי כל הזמן מתחלפת. ובכל זאת, איזה מין ריח הדיף הבושם שלה? הוא לא הצליח להיזכר. היא מעולם לא התבשמה בבית מול המראה. התבשמה לה אי שם, בעבודה. בתא הלבשה, בשרותים? איפה? ובשביל מי, אגב? אולי ינסה לשסות את המבט החדש בפירמידה השחורה, יצעק לו "תפוס אותו!" ללא קול, אבל לא התחשק לו. התחשק לו להיזכר בעוביו של בסיס הבקבוקון ובנעימותו, כיצד הביט והביט באפלה האפרורית של הזכוכית. והלב נרעד שוב, הוא חשב: "כמו קרפיון" והבין איפה הדמיון: הלב הרי פועם כל הזמן, אבל אנחנו שמים לב לזה רק לעתים רחוקות, ונבהלים, כאילו שזה דבר רע, אף על פי שלהיפך – זה דבר טוב. ואילו הקרפיונים ההם היו "דגים חיים", אף על פי שהיו מתים, וכולם ידעו שהם מתים, ולכן נבהלו כשהדגים נרעדו – סימן החיים הפתאומי הוא שעורר בהלה. הוא נשען אל הקיר, הסיר את הצעיף, חייך ונזכר בקרפיון מכה בזנבו, ובאמו וסבתו צווחות וקופצות הלאה מהכיור.

 

כשחיכיתי לאריקסון, החלטתי לזרוק את כל התרופות. ארזתי אותן בשקיות-זבל שקופות וירדתי לפחים בידיים מלאות סדיסטל, היסמנל, אסיוול, פניברין, פפורין, קודאין, וואבן, אופטלגין, (בטיפות ובכדורים) ודרלין. הכל זרקתי. שיהיה לחתולים מה לאכול, חשבתי, כשהיצורים החנפנים האלה הסתובבו לי בין הרגליים, מלאים בתקווה לבשר או שאריות פרודוקטיביות אחרות.

לא רציתי שאריקסון ידע. שנים צחקו עלי אבנר ואילנה וכל מי שידע על המחלות הסודיות שלי. חוץ מליאורה שהייתה החברה הכי טובה שלי עד ה'ברוגז' הגדול בשביעית, מאז לא דיברנו. "מה שלומך היום?" היו שואלים ועונים במקומי: "אל תעני, הבטן הלכה, המעיים מעוותים והלב במצב של טרום התקף. תערבבי קצת צפורל עם קשקוול והכל יעבור."

תמיד כשלעגו לי ככה, הייתי נזכרת בדוד מישה, שהייתה לו הבריכה העגולה הזאת בחצר, וכל הילדים היו מתרחצים בה בקיץ, והגדולים יותר קראו לה "הבריכה של פישה" כי הקטנים השתינו במים, ובגלל זה הם היו חמים אפילו בחורף.

דוד מישה תמיד התלונן על כאב פה, כאב שם. בסוף, כשגסס ממחלת ניוון שרירים איומה (אלוהים ישמור!) עדיין התייחסה אליו המשפחה בציניות סלחנית. כמובן, הוא מת ממחלתו הדמיונית, ומאז אני אומרת שאפילו אם צועקים "זאב-זאב" מליון פעם, צריך לנסות ולהציל, כדי להימנע מטעויות.

אבל נחזור לאריק, שנכנס לחיים שלי כמו תרופת פלא. פגשתי אותו בטיול בהולנד.

אמא כעסה עלי, ואמרה שילדות בגילי (אני בת עשרים ושלוש.) לא נוסעות לטייל לבדן, מה בכלל יש לי לחפש באירופה הזאת שמכוסה עדיין בדם של המשפחה שלה, והיא בטח תהרוג את עצמה מדאגה, אבל לי זה לא איכפת. למרות שהיה איכפת לי דווקא, נסעתי.

ארזתי כמות רצינית של תרופות וסירופים, וגם משחה לעור, ומשחה נגד פטריות, ושום, נגד עין הרע, שאמא דחפה לי לתיק, ומעט בגדים, ובשתיים בלילה נסענו אני, אמא ואבא לשדה התעופה במונית, כי המטוס המריא בארבע. (המונית איחרה, ועד שהגענו כבר הייתי צריכה לקחת "וואבן" מרוב לחץ.)

אבא שלי חייך כל הזמן חיוך עוויתי, כמו שעושים אצל רופא שניים כשמראים לו שאפשר לסגור את הלסתות כמו שצריך אחרי סתימה. "הכל בסדר" סינן מבעד לשיניים הסגורות שלו, "הכל בסדר." לאמא שלי מותר להיות עצבנית, ואפילו להראות את זה, אז היא ספקה כפיים בדרמטיות המוגזמת שלה ואמרה כל חמש דקות: "אוי אלוהים, אל תשכחי לצלצל."

כשעליתי במדרגות הנעות למקום שרק לנוסעים מותר להיות בו, שמחתי להיפטר מהם סוף-סוף. הייתה לי הרגשה שהם מחכים כל הזמן, (בייחוד אמא) לשמוע שקרה לי משהו נורא, אולי איזה מחלה קשה, או תאונה. כאילו באיזשהו אופן יוקל להם כשידעו שהנורא מכל כבר קרה. אבל כשהייתי לבד יכולתי להשתחרר מהגורל האיום הזה.

ישבתי ליד החלון הקטן במטוס והסתכלתי למטה, על אירופה, שהייתה מונחת בתוך ים של מים, וחשתי בפעם הראשונה "תחושת-התעלות" כאילו השארתי את כל הבעיות הקטנות של החיים למטה, ומכאן, מעל לעננים, הכל נראה קטנוני וחסר חשיבות.

הגעתי לאמשטרדם בשש בבוקר. היה לי טוב, הבוקר החדש, הרגשתי כאילו אני מתחילה את החיים שלי מהתחלה.

שכרתי חדר במלון קטן ברחוב LEIDSEKADE ליד תעלה מוזנחת, קרוב לכיכר LEIDSEPLEIN (בטעות קראתי לה LED-ZEPELYN, כמו הלהקה.) המדריך של "אירופה ב- 20 דולר ליום" הבטיח שהמלון הזה נקי, ונעים, ואם זקוקים לעזרה רפואית דחופה, בעלה של בעלת המלון הוא רופא בפנסיה. כל זה היה מרגיע מאוד.

בעלת-הבית חייכה אלי חיוך פרתי, והודיעה לי את זמני ארוחת הבוקר בחדר האוכל הפצפון, שהזכיר לי את החדר הסודי של אנה פרנק, כולו מצופה בעץ, ובלי חלונות בכלל. היא נתנה לי מפתח לדלת הראשית, אם ארצה לחזור אחרי שתים-עשרה בלילה, שעת הנעילה של המלון.

יצאתי לשוטט. למטה, בתחתית הבטן, התחלתי להרגיש את הפחד המטורף הרגיל שלי. זה טיפס קצת למעלה, עד לקיבה. מה יהיה אם יקרה לי עכשיו משהו, איזה התעלפות, או התקף אסטמה או אפילו, חס וחלילה, התקף-לב?! כבר שמעתי, אגב, שאפשר לחטוף התקף-לב אפילו בגיל שתים-עשרה, אז הטיעון הטיפשי של גיל צעיר מידי, לא עובד עלי. אבל התרופות שהיו מונחות בחגורת הבטן, ליד ה"טרוולרס-צ'קס" הצליחו להרגיע אותי, ולהשאיר את הפחד ברמה קבועה ולא מתפתחת.

הכיכר הייתה כמעט ריקה. היו שם שלושה פנקיסטים עם כרבולות צבעוניות, שנראו שפוכים מעייפות, ונדמה לי שאפילו ישנו על המדרגות, ליד המזרקה. הסככות הריקות של בתי-הקפה הזכירו לי את חוף הכרמל בחורף, וכל הכיכר נראתה כמו אחרי מסיבה, כולם כבר הלכו, והשאירו את הכוסות הריקות והמפיות זרוקות על הרצפה. לא היו מפיות, אבל היו עיתונים מפוזרים, והם עפו ברוח לכל הכיוונים. חשבתי שעוד מעט כל הכיכר תעוף כמו הבית של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ", אבל הרוח לא הייתה די חזקה.

בפינה אחת, מסביב לשולחן, ישבה חבורה של שלוש בנות צהובות,  ושני בחורים, אחד שחרחר, שני צהוב גם-כן. כנראה שלא ידעתי לאן בדיוק ללכת, בכל-אופן הם קראו לי פתאום.Hey you, come here join us to drink  הסתכלתי עליהם, הם חייכו חיוכים אמיתיים. 'נסעתי לבד כדי לעשות משהו, ולא כדי לפחד כל הזמן'. אמרתי לעצמי, והתיישבתי לידם. הם שתו בירה "HEINEKEN" בכוסות ענקיות. השחרחר הזמין גם לי. לא אמרתי כלום, אבל פחדתי לשתות. אף פעם לא שתיתי משהו שעלול להוציא אותי משליטה. "Drink, drink", צחקה אחת הבנות. הם חייכו אלי שוב. זה שכנע אותי. אני נוטה לפתח תלות באנשים שמראים לי אותות חיבה.

הסתבר שאריקסון היה הבחור עם השיער הצהוב. .All the people in Holand are nice אמרתי. We are from Sweeden ענו לי ושאלו מאיפה אני. 'ישראל' עניתי. שתיתי לגימה קטנה של בירה. יחסית, זה היה דווקא טעים. אף פעם לא טעמתי, אבנר ואילנה אמרו לי פעם שלא כדאי לי לשתות כי יש לזה טעם של כדור שנוגסים בו נגיסה כי קשה לבלוע אותו, וכל המרירות שלו מתפשטת בפה כמו עשן. הטעם של "היינקן" לא דמה לזה של תרופה. הוא היה אפילו טיפ-טיפה מתוק.

אריקסון הסתכל עלי. שאל אותי אם אני לבד. עניתי שכן ושתיתי עוד קצת. חשבתי שנראה מה יקרה לי אם אצטרך לקחת פתאום גם איזה "וואבן" להרגעה, והוא יתערבב לי עם הבירה. אבל לא הייתי צריכה שום "וואבן". הייתי רגועה כמעט לגמרי. אריקסון הזמין אותי לבוא איתם ל"MELKWEG" בערב. "It's a kind of club" הסביר. שמחתי שעכשיו יהיה לי עם מי להיות, ואריקסון נראה בסדר. הוא התחיל לשיר משהו שנשמע כמו שיר ימאים, כולם הצטרפו אליו, והם נראו כמעט כמו החבר'ה מה"נוער העובד" רק יותר שיכורים. נזכרתי שאמא שלי אמרה לי לא ללכת עם זרים, וכבר התחלתי לפקפק בהכל, אבל בירה זה כמו גרעינים, אי-אפשר להפסיק, אז שתיתי עוד לגימה ועוד לגימה, וכל פעם אמרתי לעצמי שהנה, זאת הלגימה האחרונה, עד שגמרתי, והכוס הייתה ריקה.

אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל צחקנו המון, והרגשתי שיכולתי להיוולד שוודית, הייתי אתם כל-כך בבית.

אריקסון ואני החלפנו מבטים. אף-פעם לא היה לי שוודי. האמת שלא היה לי כמעט אף-אחד, וכשאריקסון אמר שהוא הולך להסתובב איתי בעיר, קפצתי מהכסא.

הלכנו בכל הרחובות הקטנים  של אמשטרדם, ליד התעלות. הכל נראה לי כל-כך יפה. לא הייתי צריכה לחפש את היופי בפינות קטנות של בתים כמעט הרוסים, זה היה מול העיניים. אכלנו במסעדה אינדונזית חשוכה, אוכל חריף מהמון צלוחיות קטנות. אמא אמרה שבחוץ לארץ עדיף לאכול במסעדה כשרה כי זה הכי נקי, וככה אני אשמור על הבריאות שלי, אבל אריקסון נראה לי בריא מאוד למרות האוכל הטרף שאכל, אז החלטתי שמה שטוב בשבילו, טוב גם בשבילי. כשיצאנו משם, לקח את היד שלי והחזיק אותה בשלו. זה גרם לי לשכוח את החרדות שלי וכשנזכרתי בהן, חשבתי שאריקסון יכול בהחלט להנשים אותי, אם אתעלף פתאום.

אריקסון ואני התקרבנו מאוד אותו יום, למרות ששתקנו רוב הזמן.

בערב הלכנו מחובקים ל"MELKWEG". לא פגשנו שם את החברים שלו. הוא אמר שכנראה הלכו ל"PARADISO" זה דיסקוטק, הסביר לי. הוא קנה לי במזנון שתי עוגות קטנות, טעימות נורא, וגם עוד בירה, ואחרי שאכלתי ושתיתי הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים. לא הפסקתי לצחוק, ואפילו סיפרתי לאריקסון על החלום שלי להיות רקדנית שחורה בלהקה של אלווין איילי, (פעם ראיתי הופעה שלהם בטלוויזיה.) אמרתי שאני משתגעת מאיך שהשחורות האלה זזות בתוך הגוף שלהן, בחופש מושלם. הוא צחק, ונגע לי בשפתיים באצבעות הויקינגיות שלו. (שבדים, נורווגים, בשבילי זה אותו דבר.)

המוסיקה הייתה כל-כך חזקה שהרגשתי רעד בבטן. על הקירות והתקרה הקרינו שקופיות של עיגולים פסיכודליים כמו בוודסטוק. (את "וודסטוק", הסרט, ראיתי בהקרנה ב"טק-טק" כש"החזקתי את הנר" פעם לאילנה ואבנר.) נדמה היה שהעיגולים על הקירות יבלעו פתאום את כל האנשים לתוכם, וימשיכו לבעבע כאילו שום דבר לא קרה.

תפסתי אומץ מהסרטים, וקמתי לרקוד, לגמרי לבדי. כשהסתובבתי על רחבת הריקודים העגולה, כמו זירה של קרקס, ראיתי את אריק מחייך אלי מרחוק, חיוך מלא אלכוהול, וצחקתי בקול-רם, אבל הצחוק שלי נספג במוסיקה, וכבר לא הייתי בטוחה שזו אני שצחקתי או שזה היה על התקליט.

לידי רקדו לאט, לאט,  כאילו ניסו לעצור את הזמן, שני בחורים צעירים, אולי בני חמש עשרה. הם היו מאופרים מאוד והתנשקו. לצידם עמדה אשה גדולה, שהחזיקה בידיים תינוק, חשבתי שאמא הייתה אומרת מי מביאה תינוק למקום כזה, צריך לשמור עליו בבית בלילה, עטוף כמו שצריך, כדי שלא יתקרר. היא יודעת מה קרה לתינוקות שלא שמרו עליהם, היא ראתה. אבל הוא היה דווקא מרוצה, והזיז את הראש לפי הקצב. הם נראו כמו המדונה וישו הקטן שלה. אמרתי לאריקסון שאצלנו אין דברים כאלה. אני מכירה "קופת-חולים", ה"נוער-העובד", מקסימום הלכתי לרקוד ב"טק-טק" שזה מין מועדון בקריות, וגם אז הרגשתי כאילו בגדתי בתנועה, אף על פי שגם ב"טק-טק" כולם לבשו חולצות כחולות או לבנות בדיוק כמו ב"נוער-העובד", וגם שם כולם נראו אותו דבר. פתאום נזכרתי שהבטחתי לאמא שלי להתקשר אליה, אבל דחיתי את זה לאחר-כך, וחשבתי שרק הבוקר הגעתי, יש זמן.

אריקסון בא איתי לחדר שלי במלון, כאילו זה גם החדר שלו. הגענו הרבה אחרי שתים-עשרה בלילה והייתי צריכה לפתוח את הדלת במפתח.

הוא לחש לי באוזן כל מיני מילים בשוודית. לא הבנתי, אבל היה לי נעים לשמוע. הרגשתי כמו שחקנית בסרט.

שתינו הרבה, בירה וג'ין הולנדי לבן, טעים, ועוד דברים שאני לא מכירה. ידעתי, שעם אריק אני בטוחה ויכולה לעשות הכל, אף-על-פי שהוא היה שיכור לגמרי. אבל היה בו משהו זר וחזק שנתן לי הרגשה שלא יקרה לו שום דבר.

הוא המשיך ללחוש לי באוזן לחישות מתוקות של שוקולד מעורב בג'ין ובירה, והרגשתי אפילו סקסית, למרות שהטריינינג שקניתי ב'משביר' לא היה מי יודע מה, לעומת כל ההולנדיות המדהימות בבגדים הצבעוניים שלהן. אבל אולי אריקסון חשב שאני אקזוטית או משהו (ישראל, צבא, וכל זה, אף-על-פי שלא הייתי בצבא, השתחררתי על סעיף קיבה ועצבים.)

בחדר הקטן שלי אריק נהיה פתאום רציני, כנראה שנהיה מחורמן מכל השתייה, והסתכל לי בעיניים, עמוק-עמוק, כמו פסיכיאטר, ואחר-כך התקרב אלי והוריד לי את החולצה והמכנסיים, לאט כמו שמפשיטים ילד קטן לפני האמבטיה, עד שנשארתי עירומה לגמרי, חוץ מהחגורה עם ה'טרוולרס-צ'קס' והתרופות. אמרתי לו להסתובב וליתר-בטחון (בכל-זאת הוא היה איזה גוי שבקושי הכרתי.) דחפתי את החגורה מתחת למזרון. ושכבנו. היה בסדר. מה אני אומרת 'בסדר', היה נפלא! הוא מלא אותי בנשיקות קטנטנות, כמו בונבוניירה, ונגע לי בגוף כאילו הייתי פרח מוגן, ולא מפלסטיק. הוא עטף אותי בגוף שלו שהיה מלא אהבה. הסתכלתי על הפנים שלו, שהיו זרות לי לגמרי בבוקר, וראיתי איך התענוג שוטף אותם כמו גשם. הרגשתי איך אני מצטרפת לתענוג שלו, והגוף שלי מתמלא שמחה פרועה ומטורפת ולא איכפת לו כלום מלבד להמשיך עוד ועוד את השמחה הזאת. החזקתי אותו חזק בין הרגלים שלי, מתנה ליום הולדת שסוף-סוף קיבלתי, אחרי שחיכיתי המון זמן.

לא שהיה לי למי להשוות. בסך-הכל עשיתי את זה פעם אחת, בגיל שש-עשרה עם שלום, שפגשתי ב"טק-טק". אילנה סיפרה לי שהיא עושה את זה עם אבנר קבוע, וכל הבנות לחשו אחת לשנייה דברים על מין, אבל לי לא אמרו כלום, רק צחקו וקראו לי "שדה-תעופה" כי לא היו לי ציצים, והייתי שטוחה לגמרי. עם גליה כבר הייתי 'ברוגז' ולא דיברנו לא על מין, ולא על שום-דבר. אחת, מגעילה במיוחד גם אמרה שבטח אין לי בכלל וסת עדין. דווקא קיבלתי בגיל שתים-עשרה, בטח הרבה לפניה, אבל הרי זה לא 'ביג דיל' בכל מקרה, כל הדם, והכאבים.

השלום הזה הזמין אותי לרקוד כמה פעמים, כשבאתי ל"טק-טק", במקום ללכת ל"נוער העובד". רקדנו 'סלואו' צמוד, ונתתי לו ללטף לי את הצוואר ולנשק לי את השערות. אחרי שאילנה סיפרה לי עליה ועל אבנר, החלטתי לדעת מה הסיפור, ועל מה מדברות הבנות האלה כל הזמן, ובפעם הבאה שהלכתי ל"טק-טק" ניגשתי ישר לשלום, ולקחתי אותו ביד. השמיעו בדיוק את "אלין" של כריסטוף, שזה 'סלואו' מופלא. שאלתי אותו בלחש אם בא לו לבוא איתי לשירותים של הבנות. הוא נראה די המום, אבל נכנס איתי. על הרצפה הייתה שלולית של שתן, והיינו צריכים להיזהר לא לדרוך בתוכה. סגרתי את המכסה של האסלה, והרמתי את החצאית המשובצת שלבשתי, אמא קנתה לי ב'משביר', כמובן, לכבוד היום הולדת, למרות שביקשתי שאם כבר היא קונה לי דווקא בגד, אז שזה יהיה משהו שאני רוצה, כמו ג'ינס, למשל. אבל היא אמרה שהחצאית הזו במבצע, והיא חמה, ותהיה טובה עלי גם בשנה הבאה. תמיד הכי חשוב, שהבגד יהיה טוב בשנה הבאה, כשאגדל, ואהיה גבוהה יותר. אגב, אמא עדיין לא איבדה תקווה בעניין הגובה שלי, ומאמינה שאגיע יום אחד למטר ושישים… הורדתי את הגרביות והתחתונים, וכנראה, עשינו את זה. לא הרגשתי כלום, חוץ מרטיבות מגעילה על הרגליים. שלום לא הזמין אותי יותר לרקוד אחרי זה. אבל אחרים כן הזמינו, ורצו גם לבוא איתי לשירותים, אבל לא הסכמתי. סיפרתי על זה לאילנה, והיא אמרה שאני פסיכית, כי ככה לא עושים את זה. זה כיף להזדיין עם מישהו כייפי, אמרה, ולא הסבירה. כששכבנו, אריקסון ואני, די הבנתי למה היא התכונה.

אריקסון אמר אחר-כך, כשרבצנו אחד ליד השני, הרוסים, ומזיעים כמו אחרי ניצחון אולימפי, שייקח אותי למחרת לטייל ברובע הזונות. אמרתי לו שאני צריכה להתקשר לאמא שלי. היא בטח כבר אכלה חלקים גדולים מעצמה מרוב דאגה.

בבוקר, כשירדנו לחדר-האוכל, ואריקסון שילם לבעלת הבית ארבעה פלורינים, עבור ארוחת -בוקר, כדי שתחייך שוב את החיוך הפרתי שלה, חיכה לי על השולחן מברק מאמא שלי. איך היא יודעת תמיד איפה אני, השתגעתי. היה כתוב שם ככה:

"ילדה שלי יקרה.

אני אוכלת את עצמי מרוב דאגה. (מה אמרתי?!) למה את לא מתקשרת? תתקשרי. אל תשכחי. שלחתי מברקים לעשרה בתי מלון, ליתר ביטחון. יעלה כמה שיעלה. העיקר שתתקשרי. נתתי לך אסימונים (היא דחפה לי ליד איזה עשרה אסימונים בשדה-התעופה. הסברתי לה שבהולנד הם לא שווים כלום. אבל היא אמרה "שיהיה".) אז תזכרי להתקשר. חיכיתי שתתקשרי איך שאת מגיעה. אל תשכחי את אמא שלך שדואגת לך כל הזמן. אלוהים ישמור עליך, אל תלכי עם זרים למקומות מסוכנים ותתקשרי.

אמא.

גם אבא מוסר שתתקשרי. הטלפון שלנו:234457  אם במקרה שכחת."

אמרתי לאריקסון שאני מוכרחה להתקשר לאמא שלי. תתקשרי אחר-כך ענה לי. מה בוער? בין הסנדוויץ' עם הגבינה הרכה, והקפה עם שמנת הולנדית אמיתית, שכחתי את הטלפון.

כשיצאנו, שמתי ליתר-בטחון את התרופות בחגורה, אבל הרגשתי שאיזה "HEINEKEN" יעשה את העבודה אותו דבר.

הרבצנו שתי כוסות בירה, כל אחד, בפאב בכיכר. אחר-כך הלכנו לזונות.

הייתי המומה מהזונות האלה. ישבו בחלונות הראוה, הראו כל מה שיש להן.  אמרתי לאריק שמעציב אותי להסתכל בהן. הן נראו כמו נערות אמצע החודש מה"פנטהאוס" שיצאו מהחוברת.

לאבא יש כמה חוברות כאלה באמבטיה, מתחת לסל של הכביסה, כדי שאמא לא תגלה. הוא בונה על העובדה שאמא אף פעם לא מרוקנת את כל הסל, כי היא שונאת דברים ריקים, ומשום-כך גם, יש במקרר המון סירים גדולים, שמכילים אולי כף אחת או שתיים של אוכל. אחרי זמן מה כשזה מתחיל להסריח, אבא זורק את האוכל הישן לפח, ומיד היא מבשלת חדש וממלאת את הסיר. ואולי בגלל הפחד הזה שלה מהתרוקנות היא קנתה לי דירה, ומילאה אותה ברהיטים ואותי מילאה בתרופות. פעם חיפשתי חולצה מתחרה לבנה שהרגשתי אתה כמו כלה והיא הלכה לי לאיבוד. רוקנתי את הסל וגיליתי את ה"פנטהאוזים" מסתתרים מתחתיו.

אמרתי לאריק שהזונות בארץ נראות יותר מתאימות לעובדה שהמקצוע הזה נובע מאומללות. אריק החזיק לי את היד, וסיפר לי בין חלון לחלון, איך עזב את ההורים הדייגים שלו בכפר קטן ליד שטוקהולם, ונסע לטייל בעולם. בעצם הוא אדריכל, אמר. ההורים שולחים לו כסף מאיזה חיסכון שיש לו, וככה הוא חי. חוץ מהצ'ק פעם בחודש, אין ביניהם שום-דבר. אתה לא מתקשר אליהם אף פעם, שאלתי אותו, ונזכרתי שאני צריכה להתקשר. I never call, so they never wait אמר אריק.

בחלון ראוה ורוד כקונכייה צבועה, ישבה  אשה צעירה, סינית, עם עיניים מלוכסנות וגוף של איילה. היא לבשה תחתונים שחורים וגופיה קרועה שהסתירה לה רק את הפטמות. היא נראתה כמו חלום רטוב שהתגשם. ישבה על כסא ברגלים מפוסקות וגב זקוף, ועל הפנים היפהפיות שלה היה חיוך מלא סוד, כאילו היא יודעת משהו שאף אחד לא יודע.

עמדתי והסתכלתי עליה.  בראש שלי זחלו מחשבות.  יפה כל כך. איך הגיע דווקא לרובע החלונות, לשבת ככה, לעבוד בעבודה הזאת. אריקסון שאל פתאום אם אני רוצה לזיין אותה. אמרתי לו שאף פעם לא חשבתי על דבר כזה. אני פשוט אוהבת להסתכל על יופי, מכל סוג. ?Why not שאל אריק. מה פתאום, עניתי. וחשבתי שאני פעם בחיים כאן, וכל זה קורה למישהי אחרת, לא לי. הרי אני אף פעם לא הייתי מעיזה. נכנסתי. הסינית נכנסה אחרי. אריק נכנס אחרינו. בפנים כבר לא היה ורוד, כמו בחוץ. המיטה הענקית הייתה מכוסה בכסוי ירוק, דהוי, ועל הקירות התקלפו טפטים ישנים עם ציורי חיות, שגרמו לי להרגיש שאני נמצאת בחדר ילדים, ומשחקת באיזה משחק. התחבקנו. היא נישקה את אריק על השפתיים. אחר-כך נישקה אותי. היה לה טעם של עוגיות מזל, ושל עוד משהו לא מוגדר. אחר-כך התפשטנו. עוד פעם הייתי צריכה להסתיר את החגורה עם הכסף והתרופות. בעטתי בה מתחת למיטה. אריקסון שכב פעם אחת איתה ופעם אחת איתי. הסתכלתי עליה כשהייתה בין הידיים שלו. היא נאנחה אנחות סיניות קטנות, אולי נהנתה באמת, והייתה יפה כל-כך, העור שלה היה צהוב כמו להבה חיוורת של נר. אפשר היה בקלות לשכוח שהיא זונה, ועושה את זה בשביל כסף. אהבתי אותה באותו רגע. בשבילי היא הייתה חד-פעמית, למרות שבשבילה הייתי עוד יום עבודה. כששילמתי לה, אחרי הכל, היא חייכה אלי את החיוך הסודי שלה, ולקחה את הכסף. כשסיפרתי לאריק, אמר לי שלכל הסינים יש חיוך כזה, והציע שנמשיך לטייל. הכל היה יומיומי ופשוט בעיניו. אמרתי לאריק שעכשיו אני מוכרחה להתקשר. מצאנו טלפון ציבורי, שלשלתי כסף, ואמא שלי ענתה ל"הלו" שלי בצד השני של השפופרת, ואמרה: "סוף סוף את מתקשרת. מתי תתקשרי עוד פעם?" ושוב הזהירה אותי לא ללכת עם זרים למקומות מסוכנים. "שמעתי שאמשטרדם מושחתת עד היסוד." אמרה. "הבן של השכנה, היה שם, והתארח אצל קרובים שאמרו לו לא להוציא את האף מהבית אחרי שבע בערב, כל-כך מסוכן. " עניתי לה שבסדר, ואריקסון בינתיים ליטף לי את התחת ולחש לי באוזן .Crazy Israely בסוף סגרתי באמצע הדברים שלה, כאילו השיחה ניתקה, כי לא יכולתי לקבוע מתי אתקשר בפעם הבאה, וזה היה כל מה שהיא ואבא רצו לדעת.

בדרך חזרה עברנו ליד הבית שאנה פרנק והמשפחה שלה התחבאו בו, ואריקסון שאל אותי אם אני רוצה להיכנס. אמרתי "מחר," אבל למחרת נסענו למרקן וולנדם.

אריק בא לחדר שלי בכל הלילות, ועשינו אהבה.

הזמן נגס מהחופשה שלי נגיסות גסות, עד שהיא נגמרה. בלילה  האחרון אמרתי לאריק שהגעתי לסוף הטיול, ואני מוכרחה לחזור הביתה. אריקסון, כמו בכל הסרטים על אהבה, תפס לי את הפנים, ואמר לתוכם שיש לו עוד כמה דברים לגמור פה, באמשטרדם, אבל תוך חודש הוא בא אלי. קבענו אפילו תאריך, ה 5.9  זה יצא יום שני. הוא ליוה אותי לחשמלית שנסעה לשדה-התעופה, ואני ישבתי בתוכה עם בקבוק "HEINEKEN" אחרון, וגמרתי אותו בלגימות גדולות של בנאדם נרדף, אבל זה לא עזר. הפחד הישן עלה לי מהבטן והגיע כמעט עד הלב. עצרתי אותו בכל הכוח שהיה לי, ולחשתי לעצמי כל הזמן "אריק, אריק, אריק" וזה עזר כי לא חטפתי למזלי, שום התקף, עד שהגעתי חזרה לדירה שלי, שהיא שני רחובות מהדירה של הורי, שם כבר הייתי פחות או יותר בטוחה.

"תודה לאל שחזרת בשלום, את רואה, טוב ששמתי לך את השום הזה בתיק." אמרה אימי בבית, ואני נתתי לה את השעון קוקייה שקניתי להם בוולנדם, כשנסעתי לשם עם אריק. היא עיקמה את הפה ואמרה "נו טוב, נשים את זה במטבח." והוסיפה: "בשביל זה היית צריכה לנסוע?"

למחרת התחלתי לחכות לאריק. זרקתי את כל התרופות, וגם את כל התשובות של הבדיקות (EEG, AKG, C.T, JFK, וכל השאר. כל התוצאות היו "ללא ממצא פתולוגי", טפו, טפו, טפו.) התחלתי לעבוד בתור קופאית בבית מרקחת במרכז, וחיכיתי. לא שמעתי ממנו שום דבר, אבל הוא הזהיר אותי שהוא אף פעם לא כותב ולא מתקשר.

בלילות, שכבתי במיטה שלי שהייתה בעצם ספה נפתחת, "זה יותר פרקטי מסתם מיטה," אמרה אמא כשקנינו. חשבתי על אריקסון, ולפעמים גם על הזונה הסינית היפה, וליטפתי את עצמי מתחת לפיג'מה , כאילו הייתי הילדה הקטנה של עצמי, שזקוקה לנחמה.

ביום ראשון בערב, ה 4.9, אמא שלי התקשרה. אמרתי לה שזרקתי את כל התרופות, ושאריקסון יגיע למחרת. היא צעקה שילדה חלשה כמוני, שכבר בגיל חמש עשו לה משקפים, ושנשארה עשרה ימים בבית החולים אחרי הלידה בגלל צהבת והקאות, צריכה כמה תרופות בבית ליתר ביטחון. ואולי, הוסיפה, כדאי לי להתייעץ עם דוקטור אונטר, הרי גם הקיבה שלי לא בסדר, שלא אשכח. אמרתי לה שתרד ממני, מה היא רוצה, לשמור אותי כל הזמן חנוטה בצלופן, כדי שאשאר בריאה ולא אמות לה כמו שאר המשפחה שלה. עזבתי את הבית, ויש לי דירה. 'אני כבר לא גרה אצלך, הבית שלך ריק, ריק, ריק ממני! ושום קטסטרופה לא תקרה, אז תפסיקי כבר לחכות לה כל הזמן!' צעקתי. אריק הרי מגיע והכל בסדר. שילך לעזאזל הגוי הזה, אמרה, לבת שלי מגיע משהו יותר טוב. התרגזתי ואמרתי לה שתלך היא לכל הרוחות. היא התחילה ליילל ואמרה שמאז שחזרתי מ"סדום", אני מתנהגת איום ונורא, והיא במקומי הייתה מתייעצת עם אמא שלה. כדי לגמור כבר את השיחה אמרתי בסדר, והיא אמרה לסיום שאבא מוסר לי בהצל… סליחה, שאזהר.

אחר-כך פתחתי את הדלת של הארון תרופות , וראיתי שהוא ריק לגמרי, חוץ מארבעים קופסאות של "אקמול" שלא ויתרתי עליהן. "אקמול" תמיד צריך, אמרתי לעצמי. מוכרחים משהו נגד כאבים.

הוצאתי בקבוק של בירה "מכבי" שלא דמה ל"HEINEKEN", אבל בכל-זאת שתיתי אותו עד הסוף, מול הטלווזיה. עכשיו, תסתלק! אמרתי לפחד ששכב בתחתית הבטן שלי, מקופל, כמו עובר. גמרתי עוד בקבוק, והפחד באמת נבהל, ונעלם.

ב 5.9 לקחתי חופש מהעבודה. ניקיתי את  הבית, ואפילו בישלתי כדורי-בשר בסגנון פחות או יותר שבדי.

חיכיתי, חיכיתי, ואריקסון לא בא.

אחרי הצהרים החלטתי להתקשר למלון שלי באמשטרדם, אולי ידעו שם משהו עליו. פתאום קלטתי שאני אפילו לא יודעת איפה הוא גר. התקשרתי, והם לא ידעו שום דבר, כמובן. חשבתי שעכשיו הייתי לוקחת איזה "וואבן" או "אסיוול", כי אין לי עצבים לחכות, אבל זרקתי הכל.

בערב הוצאתי את ה"אקמולים" מהארון תרופות. הפחד התעורר והפחיד אותי, כאילו ידע כל הזמן שאריקסון לא יבוא.

שלפתי את הכדורים מהקופסאות, ושמתי אותם בערימה על השולחן במטבח. זה נראה כמו קצה מושלג של איזה הר בשוויצריה. בשוויצריה, אגב, יש חברת תרופות מעולה, "CIBA", אבל אני הרי גמרתי עם תרופות.

הוצאתי עוד בירה מהמקרר. (הכנתי לי ולאריקסון די הרבה שתייה.) וגמרתי אותה ואת הפחד, סופית. אני לא הולכת להתאבד עם כדורים נגד כאב-ראש, אמרתי לעצמי בקול רם, ודחפתי את כל הכדורים והקופסאות הריקות לפח הזבל. אחר-כך שמתי בטייפ הקטן שכמעט אף פעם לא השתמשתי בו, קסטה של ארתה פרנקלין, בפול ווליום, נעמדתי באמצע החדר, והתחלתי לרקוד.


*הסיפור ראה אור בקובץ "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" מאת אסתי ג. חיים, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 1997.

 

כאשר שלפתי מתיבת הדואר את הגלויה ששלחה תרזה, השעה הייתה שלוש אחר הצהרים. העפתי בה מבט חטוף מבלי לקרוא אותה בעיון ונכנסתי הביתה. השלכתי את תיקי על השולחן שבמרכז הסלון וצעדתי היישר אל המקלחת. היה זה יום חם במיוחד וכהרגלי בימים חמים פתחתי את ברז האמבטיה והנחתי למים הקרים למלא אותה. הנחתי את שעון היד ואת הגלויה לצד המגזינים והמכתבים שנערמו על הכיסא הקטן שניצב בהישג יד מן האמבטיה. פשטתי את בגדיי במהירות ונכנסתי אל האמבטיה עוד לפני שהתמלאה. טבלתי את ראשי במים וכשנערתי אותו ניתזו טיפות מים על הניירות. משכתי מגבת, ניגבתי את ידי הרטובה ואחזתי בגלויה ביד רועדת. על הגלויה התנוססה תמונה של פָּאבּ עץ ישן עם כסאות ושולחנות בצבע כחול. ליד הדלפק נראה עומד גבר שחור מצודד, שקְוֻצַּת שיערו הלבן הוסיפה לו הדר. מן העבר השני של הגלויה היה כיתוב בספרדית: "פאב המינגווי – הוואנה". תרזה לא הרבתה במלים. היא הסתפקה במשפטים קצרים ואלגנטיים, שדמו לסגנון כתיבתו של המינגווי:

"… הוֹי מַלָּח היבשה… הנודד בין האופקים ובין המלים… אל תופתע מן הגלויה הזאת אותה אני שולחת ממדריד… התכוונתי לשלוח אותה מהוואנה, אבל נאלצתי לטוס בפתאומיות למדריד…… המתן לי ביום ה-16 ביוני בשעה שבע בערב בבית הקפה "רֶגְרֶסו" שבתחנת הרכבת. לבש את החליפה הקריבית הלבנה, עם הנעליים הלבנות והכובע הפנמי שקניתי לך… אתה עדיין בליבי…".

בתחתית הגלויה היא כתבה: "אני מקווה שהספקת לשכוח את המלחמה! אבל אתה כנראה צודק, באמת איזו מלחמה?". היא לא שכחה גם להוסיף בדיחה ישנה: "אני בטוחה שהגלויה תגיע אליך רק ביום הגעתי…". היא ידעה היטב שחיי הם לא יותר מאוסף של צירופי מקרים.

נותרו לי ארבע שעות בסך הכול כדי לצאת ולקבל את פניה בתחנת הרכבת. בימים כתיקונם ארבע שעות חולפות מהר, אולם באותו אחר צהריים הם הפכו לסבל מתמשך. אין ספק שהייתי זקוק ליותר מארבע שעות כדי להפנים את עצם פגישתנו המחודשת. למען האמת, גם לא האמנתי שתגיע לאחר פרידה כה ממושכת. יכולתי לקרוע את הגלויה לגזרים ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיעה. אבל מה אעשה מול מבטיה החודרים כאשר היא תפתח את דלת הבית ותראה אותי כאן?

חמש שנים חלפו מאז נפגשתי לראשונה עם תרזה. היה זה לאחר ביקורי הראשון במדריד ולפני שעקרנו לבסוף לליסבון. אהבנו ושנאנו זה את זו באותה מידה של עצמה. נפרדנו לפחות חמש פעמים, וכשחזרנו, שוב שקענו אל המצב הקודם, כשאנחנו מנהלים את הקטטות שלנו בעוצמה מחודשת. כשאני אומר "נפרדנו", אינני מתכוון לפרידות קצרות של לילה או שניים. היו לנו מאות פרידות כאלה. אני מתכוון לפרידות ארוכות במיוחד, כמו זו האחרונה. לאחר שעזבה לא השלכתי את החפצים שלה. אדרבא, דאגתי שיישארו על מקומם בדיוק כפי שהשאירה אותם. בחדר השינה עדיין ניצב ארון הבגדים שלה. במקלחת מפוזרים כלי האיפור והבשמים של "איב-סן-לורן", "קארתייה-מוסט", "שנל-קוקו" או "פלומה-פיקאסו." על שפת האמבטיה היה שמפו "בּוֹדִי שוֹפְּ", בריח אגוזים ברזילאיים ודבש ובקבוק סבון נוזלי ממוּשְׁק לבן בריח שזיפים. על אדן החלון, בדיוק מעל האמבטיה, עמדה קופסת נס-קפה שבתוכה נוזל חלבי לבן שבו השתמשה לשמן את גופה. פעם, לאחר ששברתי את אריזתו המקורית מבלי משים, העברתי את הנוזל לקופסת הקפה הריקה. אני נזכר בצחוקה המתגלגל כאשר ראתה את הקופסא ביום שבו עזבה. היא בחנה וסובבה אותה בין ידיה, וכאשר קלטה שאני מתבונן בה, צחקה ואמרה שתשאיר לי אותה כדי שאשתמש בה.

חלפו שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים מאז אותם צהרים שבהם ירדה במדרגות עם מזוודה קטנה, לאחר ששמעה את צלצול הפעמון הרועם. כאשר התבוננתי מבעד לחלון, ראיתי מַלָּח זר הממתין לה למטה. עקבתי אחריהם עד אשר הגיעו אל הנמל ללא שהבחינה בי – או אולי כן הבחינה, אינני יודע. היא צעדה תלויה על זרועו של המַלָּח לעבר ספינה שעגנה בנמל ועליה התנוסס הדגל הקובני. למרות ייסורי וכאבי לא נטרתי לה טינה, ואף לא כעסתי על שהסתלקה עם גבר זר. לא היה זה מפני שאני גבר "מודרני וליברלי", אלא בשל אהבתי לכל מַלָּחי העולם. השלמתי עם המצב ואמרתי, "איך לא? אתה הרי גרמת למשבר הזה. בימים הראשונים של היחסים התרברבת ואמרת לה שהנך מַלָּח היבשה, וכי דבר לא מתחרה באהבתך אליה, למעט המסעות והנדודים. אמרת שהנך יכול להפוך כל ארץ שבה דורכת כף רגלך למולדת. והיא? היא הייתה מוכנה לעזוב בשבילך את עבודתה בעיתון, ואת קדחת הנסיעות שהייתה כרוכה בכך, למרות שאהבה את השוטטות וההליכה לאיבוד ברחבי הגלובוס. אלא שאתה, מאז שהכרת אותה, נשארת תקוע במקומך. במדריד היית רוטן ואומר: לו רק הייתה פתוחה אל הים, הייתי נוסע אליה בכל יום. והיא שאלה אותך: אז היכן היית רוצה להתגורר? ואתה ענית: "בליסבון". היא שאלה אותך מדוע, ואתה השבת מתפייט במילות שיר של רפאל אלברטי: "ליסבון היא מלכודת לנודדים"; והוספת: "אני משתוקק לחיות בערי נמל, ואוהב אותך כפי שאני אוהב את העיר בצרה". היא לא הגיבה באותה העת, אבל לאחר עשרים וארבעה ימים, באה ודרשה ממך שתארוז את המזוודות ותעבור איתה לליסבון. באותה עת היא ביקשה ממערכת העיתון שבו עבדה, וללא ידיעתך, העברה לליסבון. וכך עברנו. לאחר שלושה עשר חודשים ועשרה ימים, גילתה שאתה משקר ושאתה עדיין תקוע במקומך, בדיוק כפי שהיה בעבר. "אולי הזדקנת" אמרה לי בהתרסה. מחיתי והכחשתי את דבריה, כשאני משתמש בתירוץ הקבוע: הרי העיר בצרה נחרבה, ולאחר בצרה לא ניתן לאהוב עיר נמל אחרת – וכיוצא באלה. והיא סיכמה ואמרה: "אם כך זוהי המלחמה שעדיין משתקת אותך!".

המלחמה, המלחמה. איזו מלחמה? הראשונה? השנייה? השלישית אשר עומדת להתרחש? או שזו המלחמה הנצחית אשר מתלקחת שם כל הזמן? לא הייתי חושב ברצינות על דבריה, אלמלא הסתלקה עם המַלָּח הקובני. שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים חלפו ואני מהרהר במצבי, מנסה להסדיר את חיי בלעדיה. כמובן שכאבתי את עזיבתה ופרצתי בבכי יותר מפעם אחת מפני שהייתי בטוח שהיא הסתלקה לנצח. תרזה מעולם לא הסתירה את תשוקתה להגיע אל הצד השני של האטלנטי. היא סיפרה לי על משפחתה שהתגוררה בעיר קָדִיס האנדלוסית לפני שהיגרה לקובה. כאשר הייתה ילדה קטנה נהגה אמה להראות לה את תמונות הוריה בהוואנה, אליה היגרו בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. אחר כך היגרה אמה להוואנה בעקבות הוריה והשאירה מאחור את אב המשפחה, אשר לא היה דבר ששנא יותר מנסיעות ונדודים. "לשם מה להגר להוואנה? קָדִיס היא כמו הוואנה." חלפו עשרים וחמש שנים מאז אותו משפט והיא עדיין חולמת על הגירה לקובה. "ואתה?" שאלה אותי. אמרתי לה כן, אנחנו נהגר ביחד, אבל האטי בבקשה את הקצב. הדבר מחייב אותי לעוף אל החלק האחר של העולם מבלי לחזור. והיא שאלה אותי "מה קושר אותך לחלק הזה של העולם?" שתקתי. והיא אמרה: "אני יודעת שתגיד: בצרה. אבל בצרה כבר אינה בצרה. לא נותר בה דבר לבד מן המלחמה!"

המלחמה, המלחמה, איזו מלחמה? תרזה אינה היחידה שאומרת לי את הדברים הללו. גם אני חושב שאני רדוף על ידי המלחמה. במשך חמש שנים תמימות לא התעייפתי מלספר לה פעם אחר פעם על אירועי המלחמה, ולא חשוב באילו נסיבות. כאשר ישבנו מול הטלוויזיה, כאשר ראינו חיילים בעיר, או כאשר שמענו מוסיקה. כל דבר הזכיר לי את המלחמה. תרזה לא שכחה את כל הדברים שגוללתי בפניה ופירטה אותם אחד לאחד במכתב שכתבה לי לפני שעזבה – למרות שבאותו הזמן עדיין התגוררנו ביחד. המכתב נותר בתוך חבילה מבולגנת של מכתבים, חלקם מכתבים ישנים ממנה ואחרים מאחי, אחותי, והחברים. הנחתי את ערימת המכתבים כהרגלי קרוב אלי כאשר התרחצתי באמבטיה, כדי לקרוא בהם כאשר אני טובל במים (היא שנאה את ההרגל הזה והייתה אומרת לי: "אין פלא שאינך יכול לשכוח את המלחמה. האם יש בחבילה מכתב אחד שלא מדבר על המלחמה ותלאותיה?" היא לא ידעה שבתוך החבילה החזקתי גם את המכתבים שלה, מפני שדחפתי אותם בכוונה מתחת לכל ערימת הניירת). עכשיו קראתי בפעם העשרים את המכתב ובו כל הפרטים על המלחמה; על התעקשותי לשמוע את להקת הפופ בּוֹנִי-אֵם ("האווילית" כפי שהיא כינתה אותה), ואת הבלוז של טוֹם וֵויטְס – המוסיקה המועדפת על חברי אִלְהָם, אשר מאז המלחמה הראשונה הפך לאסיר. היא גם הזכירה לי את תלונות החברים על כך שאין לי עניין בדבר חוץ מן המלחמה, שכמו קללה שלא מפסיקה לרדוף אחרי. אבל איזו מלחמה?

"אל תשכח את החליפה הלבנה, הכובע הפנמי החום והנעליים הלבנות, שנתנה לך בעלת הבר מטילדה לפני שעזבת את בצרה." באותם הימים, כאשר נודע לתרזה שאיבדתי אותם, היא הפתיעה וקנתה לי – באחת הנסיעות לפירנצה – חליפה לבנה חדשה, כובע חום ונעליים לבנות. (אבל מה אומר לה? כמו שאתם רואים אני יושב פה ללא הנעליים הלבנות משום שאיבדתי אותן פעם נוספת). באותו היום, כאשר הביאה לי את החליפה, אמרה לי:

"אתה יודע מדוע נתנה לך מטילדה את החליפה במתנה?"

עניתי בהתרסה "הא, מה את חושבת?"

היא צחקה ואמרה: "אתה לא מבין יקירי. כדי שתוכל להיחלץ מן הגיהינום של המלחמה. כדי שתעצור את הקללה שרודפת אותך".

המלחמה. המלחמה. איזו מלחמה? אני נשבע שבכל יום ניסיתי מחדש לשכוח בכל הכוח את היום שבו פרצה המלחמה. כל כך רציתי להתנתק ממנה ולשכוח כל שאירע. אולם נראה שנגזר עלי והיא תמשיך ותרדוף אותי בכל מקום. כמה זמן עבר מאז שהתלקחה? חמש עשרה שנים ותשעה חודשים ויומיים? חמש שנים ואחד עשר חודשים ושלושה שבועות ושלושה ימים? חמש שנים ושבעה חודשים ושבעה ימים? או ששנותיה של המלחמה כשנות חיינו? האם היא לא פרצה מאז הגיענו אל העולם הזה? מלחמות שמתלקחות בארצות הקרובות אלינו על גבי האטלס, אבל רחוקות מאתנו שנות אור, בגלל מה שקרה לה ומה שקרה לנו. כמו אותה ארץ אשר איש לא זוכר דבר ממנה חוץ מן המלחמה. תרזה הייתה אומרת "נראה כאילו מתנהלת המלחמה בינך לבין אותה הארץ!" הערה שאינה מחוץ למקומה. אבל הדבר אינו מביא לי נחמה גדולה. ועכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור, אני מנסה לזכור דברים אחרים ממנה. את החברים, את מרחבי הילדות, האהבה הראשונה, הניסיון הארוטי הראשון, הכוסית הראשונה… שטויות. שם דבר אינני זוכר מלבד המלחמה. אפילו אם לעתים אני מצליח להיפטר ממנה, היא עדיין חודרת לתוכי כמו קללתו של יהוה, כאילו הייתה אחת ממכות מצרים, או גשמי הנקמה שהמטיר נגד הערים הכתושות בראשיתו של העולם.

אחרי שסיימתי להתקלח ונפטרתי מכאב הראש שפקד אותי לשעות ארוכות, החלטתי לסיים אחת ולתמיד עם המלחמה. השלכתי את הקלטות של בּוֹנִי-אֵם ואת המוסיקה שאוהב אִלְהָם ועשיתי כמצוותה של תרזה. לבשתי את החליפה הקריבית הלבנה וחבשתי את הכובע הפנמי בצבע החום. לצערי נאלצתי לנעול נעליים שחורות משום שלא מצאתי בבלגן שהיה בבית את הנעליים הלבנות. באותו אחר הצהרים הבנתי שאני אוהב את האישה הזו על גבול הסגידה, וכי לא תעזור לי גאוותי, וכי לא אצליח לוותר עליה או לשכוח ממנה. מוזר. אנחנו מתרוצצים ופוגשים נשים רבות עד שאנחנו מכירים אחת, שהופכת למרכז העולם, ואין זה חשוב מי היא ומה היא עושה. אין זה חשוב שנטשה אותנו והלכה עם הגברים בהם חשקה. אני אוהב אותה ואעשה היום את הדבר הנכון. לא אכפת לי יותר מן המלחמות הגלויות או הנסתרות שמתלקחות בינינו. רק היא והשלום. האם אמרתי השלום? האם תרזה הייתה תחליף למלחמה? אין לי מושג.

השאלות הללו ועוד אחרות התרוצצו במוחי כאשר עשיתי את כברת הדרך במכונית מביתי ברחוב דוס-דוראדוריס עד החניון התת קרקעי של התחנה. הן הסיחו את דעתי ולא שמתי לב לזמן שחלף, עד אשר הגעתי וראיתי את השעון הגדול של התחנה: שש ועשרה. לא נשאר לי זמן רב. ניגשתי אל דוכן העיתונים וקניתי את " אל-חיאת" הלונדוני, "אל פייס" הספרדי, "פובליקו" הפורטוגלי, "לה רפובליקה" האיטלקי, "זידדויטשה צייטונג" הגרמני, "גארדיין" האנגלי, ו"ניו יורק טיימס" האמריקאי. (הרגל שסיגלתי כל עת שנסעתי ברכבת או המתנתי בבית הקפה, כדי ליהנות מן ההתפעלות של האנשים מכך שאני קורא במספר שפות!). אחר כך צעדתי לעבר בית הקפה הגדול "רֶגְרֶסו" שבתחנה, שם ביקשה ממני תרזה להמתין לה בשעה שבע בערב. הייתי מרוגש, רציתי להפתיע אותה בחליפה הלבנה והכובע החום – וכמובן בהחלטה אשר קיבלתי באמבטיה בפעם הזאת. אומר לה שנעבור לגור בכפר בספרד או בטוסקנה, או אם תרצה אפילו אסכים להגר לפרגוואי ולגדל שם בקר. נחיה ביחד פעם אחת ולתמיד. לא אשאל אותה דבר וחצי דבר על הגבר הקובני ולא על הגברים האחרים. אדרבא, אוהב אותה יותר מאשר אי פעם, נביא ילדים לעולם ואשכח לחלוטין את המלחמה.

היה זה יום ראשון בשבוע, יום חם בחודש יוני, אם זיכרוני אינו מטעני. הנחתי את העיתונים מתחת לזרועי וחציתי את מרכז התחנה בכיוון בית הקפה, כשלפתע שמעתי קול שקורא בספרדית "קמפוס, קמפוס". במבט ראשון חשבתי שהאיש הצעיר שהיה לבוש במדי חיל הים התכוון למישהו אחר. אבל כשראיתי אותו מתקרב אלי, ומחבק אותי, לא היה לי ספק שהוא מתכוון אלי. "היי קמפוס, היי גבר עיקש, מה שלומך בן דמותי?" לאחר שהתבוננתי בו וגיליתי שהוא באמת דומה לי אמרתי "תסלח לי אדוני אבל תבדוק את העניין, אתה לא חושב שאתה מגזים? אני יליד בצרה." הוא צחק, טפח על כתפי, ואמר "מדהים איך שלא נטשת את חלומותיך. תמיד חלמת להיות סִינְבָּד המלח מבצרה". חייכתי והנדתי בכתפי. חשבתי: למה לא? עדיין נותרו לי חמישים דקות וזהו סיפור יפה. נזכרתי שעלינו לבדות את הסיפור בעת כתיבתו. למה שלא נעשה כך בעת מסירתו? עכשיו אני בודה את הסיפור תוך כדי מסירתו. לומר את האמת, מסיבה כלשהי חשתי נוסטלגיה ישנה למדי הצי שלבשתי במשך שישה חודשים מ-1 באוקטובר 1978 עד 1 במארס 1979 כששימשתי מתורגמן של שני גנרלים מזרח גרמנים, בבסיס חיל הים בבצרה. היה זה תור הזהב של שירותי הצבאי. באותה תקופה הייתי נפגש עם האישה הנשואה ששכנה בסמוך לבית סבי, והיא הייתה ממתינה לי בהתרגשות, ומתעקשת כל פעם שאגיע במדי הצי. אני נזכר גם בקצין סוללת התותחנים בבסיס אלמַחַאוִויל בעיר חִלָּה שאליה הועברתי מיחידת הספורט של חיל הים. באותה העת הסתכל הקצין בבוז על מדי חיל הים שלבשתי וצרח עלי: "תפשוט את בגדי הנשים הללו, יא אהבל." הוא לא הסתפק בכך. הוא העניש אותי בזחילה לאורכו ולרוחבו של מגרש המצעדים בעודו צופה בי: "אני אראה לך מה זה צבא, וכיצד עוד נשחרר את פלסטין".

"תגיד לי…" שאלתי את הגבר במדי חיל הים כאשר התיישבנו ביחד בבית הקפה.

"אלחנדרו… " הקדים אותי והזכיר לי את שמו.

"תגיד לי אלחנדרו, האם גם אצלכם ביחידה שנאו כל כך את חיל הים?"

"קמפוס, איך שכחת?" הוא צחק ושלף שתי סיגריות מן החפיסה. הוא הושיט לי אחת, ולקחתי אותה למרות שהפסקתי לעשן לפני זמן רב.

"אוּמְבּרָה, הסיגריה הקובנית המועדפת עליך" העיר בעודו מצית לי אותה. אחר כך אמר בפליאה כשהוא יונק מן הסיגריה שלו:

"שכחת את קצין החי"ר זֵין אלעַאבּדִין, אשר הורה לנו, מיד כשחזרנו מבואנוס איירס, לעמוד יומיים תמימים תחת השמש הקופחת?" כאשר דיבר שרירי פניו התכווצו.

"חזרנו? אלחנדרו, מהיכן חזרנו? " שאלתי.

הוא התבונן בי בדקדקנות רבה והזמין מן המלצר שתי כוסות קפוצ'ינו. אחר כך אמר:

"תמיד היית חכם, קמפוס. כל הזמן אתה מחליף תפקידים. פעם אתה חרש, פעם עיוור ופעם אילם. אני מקנא בך".

הוא השתהה קלות כדי לבדוק את תגובתי, אחר כך המשיך, הפעם מבלי שהסתכל לעברי. מבטו היה מופנה לעבר הסיגריה שאת חציה כבר עישן. "אתה בעל הלשון החריפה והשנונה, לא אמרת מילה לקצין אשר העניש אותנו בבסיס בבואנוס איירס, רק משום שאנחנו שייכים לחיל הים. אתה זוכר שהוא אמר שאנשי חיל הים בגדו בצבא במלחמת פוקלנד, משום שקיבלו חינוך אנגלי?". לא הגבתי. המלצר הגיע עם שתי כוסות הקפוצ'ינו. אלחנדרו הזמין ממנו עוד אחת. אחר כך השליך את הסיגריה על הרצפה, מעך אותה בעקב נעלו, ואמר "היית אומר לנו שאנחנו ראויים לזה, משום שהיינו שם, למרות שידענו שאנחנו לא נלחמים". דחפתי לעברו את המשקה שלי שישתה, ואמרתי לו שאמתין לכוס שיביא המלצר. אלחנדרו לגם גם בפעם הזאת לגימה גדולה: "אתה זוכר ששאלתי אותך מי צודק, אנחנו או האנגלים? ותשובתך הייתה תמיד אינטליגנטית". הוא השתהה מעט. לגם לגימה נוספת, והצית סיגריה חדשה. אחר כך המשיך כשהוא מנסה לחקות את טון דיבורי "אם האנגלים יברחו שלטון הגנרלים יימשך". הוא שתק ואחר כך המשיך: "זה מה שאמרת, למרות שלא היית עם האנגלים".

המלצר הגיע עם הכוס השלישית של הקפוצ'ינו ולגמתי ממנה בשלווה. כך נותרנו יושבים במשך כארבעים דקות. עישנו סיגריות בזו אחר זו, ושתינו כוסות קפוצ'ינו בזו אחר זו – אינני זוכר כבר כמה. אלחנדרו סיפר סיפור אחר סיפור על החיים בפוקלנד, ואני לא קטעתי אותו ולא ניסיתי להכחיש. מה הטעם? הצעיר סיפר את סיפורו במשוכנעות גדולה, והדברים שאמר היו מתעתעים. אין זה חשוב אם הייתי משוכנע במה שסיפר. מה שהיה חשוב עבורי היה עצם מסירת הסיפור. כמובן, הייתה לי האפשרות לעצור אותו ולגלות את זהותי בפניו. אבל כיצד אשכנע אותו שאני אזרח גרמני, אם אמרתי לו בהתחלה שנולדתי בבצרה? כיצד אסביר לו את רהיטות הדיבור עם המלצר בפורטוגזית, או אתו בספרדית (למרות שהוא חשב שנמנעתי לדבר אתו במבטא הארגנטינאי, כניסיון פיקח לשנות את זהותי, לאחר בריחתי מארגנטינה). אבל מה הטעם בחיפוש אחר היגיון כאשר מישהו מספר סיפורים באופן הזה. האם אין אנו בודים את הסיפורים תוך כדי מסירתם? אלחנדרו דיבר לא רק על העבר – עד שהרגשתי שבאמת הייתי שם – אלא גם על ההווה.

שאלתי אותו מה הוא עושה בליסבון. הוא סיפר לי שהספינה שלהם הגיעה מארגנטינה ושהם בביקור זריז להחלפת מידע צבאי. "לא הצטרפתי אליהם. בת קול בתוכי אמרה לי: קמפוס, בן דמותך, שאבד לך בבואנוס איירס לא מת. הוא ברח ומצא נמל מקלט באחד מנמלי האלוהים. הוא היחיד אשר ניצל מגורלנו, בעוד אנחנו קבורים, כלואים או מגורשים". היכול אני לחשוב על חברי האסיר אִלְהָם באותה הדרך? באותה עת חשבתי בטיפשות להתחמק מן הסיפורים שלו.

"אתה רואה ידידי, סִינְבָּד המלח לא מת", אמר וחשף חיוך רחב "אתה נראה, כמו שאתה תמיד אומר: מַלָּח היבשה". לאחר המשפט הזה, אשר נהגה בצליל לטיני יפה, הוסיף כשהוא מצביע על חליפתי הקאריבית:

"אתה גבר קאריבי, ודבר לא יציל אותך למעט דוֹלְפִינָה, כלומר דולפין מסוג נקבה!"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.

"שכחת את הסיפור אשר סיפרה לך מטילדה בעלת הפאב על אנשי האמזונס במַקוֹנדוֹ?"

כאשר ראה שאני שותק, המשיך:

"כאשר רואים הגברים דּוֹלְפִינוֹת משחקות במים, הם נושאים אותן אל היבשה, משחקים איתן ואז שוכבים איתן במשך כל הלילה" הוא צחק וקרץ בעיניו: "אתה יודע שזה מעניק כוח". ידו לא פסקה ללטף את קצות כובע חיל הים שלו, ובאותה עת לא נפרד מן החיוך שעל שפתיו. הוא המשיך: "ואתה, היכן הדולפינה שלך?"

אמרתי לו, "היא עזבה עם מלח קובני. אתה יודע שהוא דומה לך?" הוא צחק ושאל "אני מניח שלא שכחת אותה?" הנדתי בראשי בשלילה. והוא אמר: "מוזר, בדבריך יש הרבה חוסן, אנחנו סובבים וסובבים ובסופו של דבר אנחנו מתקבעים על מישהי, לא חשוב מי תהיה ומה היא עושה בנו". שאלתי אותו רוטן: "ומה הוא הטיפול הנדרש בעיניך?" הוא התבונן בי לזמן ממושך, עד שהרגשתי שהכול עמד מלכת: דופק הלב שלי, המיית המבקרים בבית הקפה ותנועת העשן.

"רק המוות ישחרר אותך ממנה"

"אבל אני לא רוצה למות".

הוא כיבה תחת רגלו את הסיגריה – ככל הנראה העשירית – ואמר: "אני יודע. משום כך ברחת מן המלחמה". הוא שתק לרגע, ואחר שאל אותי פתאום:

"האם יש לך שמן דולפינים?"

"איזה שמן?" שאלתי בתדהמה.

"קמפוס, אתה נוהג לשכוח הרבה בשנים האחרונות. אתה לא זוכר שסיפרת לי את סיפור הנסיעה שלך למַקוֹנדוֹ?".

כאשר ראה שאני שותק, המשיך בהתלהבות: "מי מלבדך היה מסתובב בבסיסים הצבאיים בעוד אנחנו קבורים בתוך המחילות שלנו שם, והיה מספר לנו סיפור אחר סיפור? הסיפורים שלך הביאו לנו נחמה בתוך תופת הגיהינום הזו".

באותו רגע נחתה עלי ההשראה בבת אחת, ומצאתי עצמי אומר לו:

"אתה מתכוון לערב בו הגענו למבואות העיר מַקוֹנדוֹ?"

ההתלהבות ניכרה על פניו, כאילו לא האמין למשמע אוזניו. "כן, כן". עלץ.

לפני שפתחתי את פי ירדתי על שארית הקפוצ'ינו הקרה והסמיכה אשר התעבתה בתחתית הכוס:

"בערב, קצת לפני שהשמש שקעה, שוטטתי לאורך הנהר בפאתי מַקוֹנדוֹ. שולחנות המבריחים שנפרשו שם היו מלאים בכל הסחורות הנדירות מכל קצוות העולם. מוּשְׁק של איילים מן ההימליה, שטיחים מסמרקנד, בושם "וישי" מפריז, "רויאל לבנדר" מלונדון, שמנת מגובנת מדבלין, עור חיות פרא ממרקש, בקבוקי טקילה קטנים ממקסיקו, ציפורים נדירות מן האמזונס, פּוֹלִים שחורים מסודן, תופי מרים מבצרה וכיוצא הזה. ושם, באחת מפינות השוק נתקלתי באישה שמוכרת צמחי מרפא שמיטיבים עם מורסות בעור ושורשי עצים אשר מטהרים את הגוף. מאחורי ערמות העלים והעשבים עמדה שורה של בקבוקי ג'וני ווקר מלאים נוזל לבן חלבי. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה: דמעות של דּוֹלְפִינוֹת. אם אתה מטפטף כמה טיפות לעפעפיים, מורח על הפנים והידיים, האדם שאוהב אותך לא עוזב אותך לעולם!"

אלחנדרו שאל אותי: "מה היה קורה אם היית קונה בקבוק עם הנוזל הזה?" כאילו שכח שלפני מספר דקות אמר שהוא מכיר את הסיפור. אולם אנחנו יודעים שככל שאנחנו מתקדמים בסיפור, משתנה מהלך העניינים.

"כמובן שהשתמשתי בו. הייתה זו תקופה יפה. לא הייתה אישה שלא נמשכה אלי כמו אל מגנט. עד שמצאתי את תרזה, האישה אחריה חיפשתי זמן רב. רציתי להישאר אתה לנצח".

הוא שתק לרגע. המתנתי שישאל אותי משהו, אבל ראיתי שהוא מסוחרר מסיפורי. המשכתי באיטיות:

"לרוע המזל, בהיעדרי היא החלה לשמן את עצמה בנוזל החלבי, למרות שהסתרתי אותו בקופסת נס-קפה ריקה. ביום שלמחרת הופיע פתאום בדלת גבר זר. לא חלף זמן רב ואחריו הגיעו עוד אחד ועוד אחד. עד שהגיע גבר שהקיש על הפעמון וקרא לה בשמה. היא ירדה במדרגות במהירות עם מזוודתה ללא שטרחה להיפרד ממני. עקבתי אחריהם עד הנמל. היה זה מלח קובני".

הוא הצית סיגריה חדשה והגיש לי אחת אולם הפעם סירבתי. "ומה התכניות שלך עכשיו?" שאל ואני עניתי. "אני מנסה להחזיר אותה לחיי, ולעבור לכפר משום שהתעייפתי מן העיר, וגם משום שאני רוצה להביא אתה ילדים, ושם יהיה הכי טוב לנו ולילדים". הוא צחק ואמר: "אין צורך לעקור אל הכפר בשביל הילדים. הם נולדים כמו פטריות בכל מקום שבו אתה נמצא, אפילו במזבלה. איך אתה יכול להחזיר אותה?".

שתקתי וגם הוא שתק, כאילו הסכמנו על סוף הסיפור. כל סיפור חייב להסתיים איכשהו והוא יכול להסתיים באותו אופן שבו התחיל. מעגל קסמים הסובב סביב עצמו, כדי שנשב אחר כך ולא נזכור מי מספר את הסיפור. אנחנו? או הקול שבתוכנו? או שזהו הסיפור אשר מספר לנו את עצמו? מי טומן מלכודת למי? אלחנדרו ואני, שכחנו את עצמנו. אני שכחתי באחת מן העיתונים ומן הזמן הנוקף ונכנסתי אתו לשיחה, כאילו אנחנו בודים את הסיפור וחיים אותו בעצמנו. שאלתי אותו בפעם הזאת:

"אבל מה אתך אלחנדרו. לא חשבת לברוח גם כן מן הצבא?" שרירי פניו התמתחו כאילו המתין לשאלה הזאת.

"כמובן. בגלל הספר הזה עליו דיברתי אתך כל הזמן. ברצוני לכתוב ספר על אקזיסטנציאליזם וצבא. ". הוא הביט בי. נראה שהנהון ראשי לא שכנע אותו שאני מבין במה מדובר. הוא המשיך: " ארור הצבא, אבל אני לא יכול לברוח, יש לי ארבעה ילדים, כמו פטריות."

הדברים שלו העציבו אותי ולא ידעתי מה לומר. שתקנו לרגע ואני צללתי לשיטוט מתמשך במחשבותיי. דמיינתי את עצמי לבוש במדי הצי. האין זה הגורל אשר שלח אלי את אלחנדרו כדי להחזיר לי את הנוסטלגיה למדים? אם כך, דבר לא ישנה את מה שהגורל הועיד לי. לא השנים שחלפו מאז המלחמה, לא הזמן שביליתי בערים החדשות, וגם לא כל הנשים שהכרתי. אפילו שובה של תרזה לא יאפשר לי לשנות את מה שהועיד לי הגורל, עם בן דמותי הארגנטיני שהגיע ממלחמות בארצות רחוקות. ראשי שקע במחשבות, כאילו לא הייתי שם, אלמלא קולו שהחזיר אותי לקרקע מציאות:

"ומה אתה רוצה לעשות עכשיו?"

הבטתי בו במבוכה, כמי שהתעורר מתנומה ארוכה. יכולתי לראות ממקומי את מחוגי השעון הגדול התלוי במרכז רחבת התחנה מתקדמים. ראיתי אותו מחייך וממתין לתשובתי. לפתע מצאתי עצמי שואל אותו:

"אלחנדרו, אתה יודע כמה אני אוהב את מדי הצי" הוא נד בראשו בהסכמה.

"ואתה אוהב את הקאריביים, ורוצה לברוח מהצבא, כפי שאני מבין." לא היה ספק שהוא הסכים עם מה שאמרתי.

"מה דעתך שנחליף בגדים?"

הפתעה השתלטה עליו והוא שאל: "עכשיו?"

התרוממתי ממקומי ואמרתי לו "כן, עכשיו".

גם הוא התרומם ממקומו. הוא רצה לשלוף את ארנקו כדי לשלם, אולם אמרתי לו שנשלם כשנחזור. ידעתי היכן נמצאים השירותים של בית הקפה. פסעתי לשם והוא בעקבותיי. נכנסנו לשני תאים סמוכים והחלפנו הבגדים מעל קיר הבטון הנמוך. כאשר סיימנו אמרתי לו.

"צא אתה לפני, ואני אבוא בעקבותיך".

והוא ענה: "קמפוס, יש בך גאונות שלא תאומן".

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו ועולה בסולם אל בית הקפה. שתי דקות אחר כך יצאתי גם אני מן השירותים. כאשר טיפסתי בסולם, נזכרתי שהשארתי את תעודת הזהות והמזומנים שלי בכיסי החליפה הקריבית. עקפתי את השולחן שלצידו המתין לי, וחמקתי מבית הקפה מבלי שיבחין. לא חלפו שניות אחדות ומצאתי את עצמי במרכז התחנה מול השעון הגדול. לא היה צורך בשעון, מפני שבאותו רגע שמעתי את צליל הבלמים החורקים של הרכבת. השעה הייתה שבע בדיוק. הפכתי את גבי וצעדתי אל שער היציאה של התחנה.

"דפנה, איזה יופי שבאת."

אני נכנסת לחדרו והוא מחייך אלי. הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. היום הוא לובש את החולצה היפה, הכחולה, שקניתי לו ליום הולדתו, עור פניו פחות צהבהב והוא מגולח.

"אני תמי." אני מתקנת מיד בהתחלה כמו שייעצו לי. הוא מתקרב אלי, ריח הזקנה שלו חובט בנחיריי.

"תמי?" הוא מבטא את שמי לאט בקולו ועיניו נפערות בפליאה.

 "כן אבא, זו אני תמי, הבת שלך."

"אבא? מה פתאום אבא?" הוא צווח וקולו הרך בדרך כלל עולה עד שנסדק: "אני לא שום אבא, אני אהרון, ואת דפנה! ברור?"

וריד כחלחל מפעפע על מצחו הקמוט של מי שהיה פעם אבי.

"את דפנה, ברור?"

"כן, ברור."

"תבקשי מיד סליחה שהתבלבלת!"

"סליחה שהתבלבלתי." אני אומרת בכניעות.

"דפנל'ה טיפשונת," הוא מצחקק וניצוץ מבליח בעיניו העכורות מקטרקט.                        

אני מחטטת בתיק שלי ונייר הצלופן מרשרש.

"הבאת את עוגת הפרג ההיא, הטעימה?" הוא שואל בתקווה ועוקב אחרי תנועותיי בציפייה ילדותית. אני מהנהנת ומוציאה מהתיק את העוגה ואת הסכין החדה שהבאתי מהבית ופורסת אותה לפרוסות דקות כמו שהוא אוהב ומחזירה מיד את הסכין לתיק. אסור לו להחזיק בחדר מכשירים חדים.

"עכשיו קפה!" הוא מכריז ומדשדש ברגליו הרזות למטבחון, מתמתח מעט ומוריד מהמדף שתי כוסות חרסינה צהובות ואומר: "חצי כפית קפה ושתי כפיות סוכר, נכון דפנה?"

דפנה אוהבת את הקפה שלה חלש מדי ומתוק מאוד.

"כן, אהרון."

אם דפנה לא תגיע כל יום שלישי בשעה חמש בדיוק ותביא עוגת פרג ותפרוס אותה ותשתה קפה ותקשיב לסיפור שלו, זה יכול להיגמר רע מאוד בשבילו. כך הזהיר אותי השוטר מתחנת המשטרה בפתח תקווה.

בפעם הראשונה שזה קרה, חודשיים לאחר מות אמי, בשעת הצהריים, המנקה התקשרה ואמרה לי לבוא מהר כי אבא שלי יצא מהבית חצי עירום ועכשיו הוא ברחוב, צועק דברים מוזרים והיא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה. רצתי לשם כמו משוגעת ומצאתי אותו בתחתוניו המדולדלות, עצמותיו מזדקרות מגופו הרזה והצמוק והוא צועק מול שער ביתו המטופח: "רוח מן הון… רוח …"

"אבא אבא" צעקתי בבהלה וטלטלתי את כתפו.

הוא הביט בי כאילו הייתי זרה.

"בוא נכנס הביתה." אמרתי ברכות.

"אי אפשר." ענה לי.

"למה?"

"כי הוא בבית."

"מי בבית?"

"הנער."

"איזה נער, אבא?"

המנקה התערבה: "כל היום אני בבית מבשלת ומנקה, ואף אחד לא בא." אמרה.

ובכל זאת נכנסתי. המנקה כמובן צדקה. הבית היה נקי ומסודר וריק.

אבא חיכה לי מצידה השני של הדלת, גופו מכווץ מציפייה.

"נו?"

"הכל בסדר, אבא, אין אף אחד בבית." אמרתי.

"הוא מתחבא איפשהו." אמר בביטחון.

לפתע עיניו נעצמו ופניו החווירו.

"אני לא מרגיש כל כך טוב." לחש.

הושבתי אותו על גדר האבן. הרגשתי בעשרות זוגות עיניים שמציצות מהחלונות ומטיילות עלינו, לפתע הוא החליק מהגדר למדרכה.

בבית החולים הוא ישן שלושה ימים רצופים כשאינפוזיה מחוברת לידו וכשחזר הביתה, היה בו משהו שונה, כאילו הנער שכן בתוכו.

בפעם השנייה, היה ערב פסח, ואני הייתי במכונית בדרכי לקחת את אבא אלינו לארוחת החג. פתאום התקשרו ממשטרת פתח תקווה ואמרו לי לבוא מהר כי אבא שלי שם, משתולל.

כשהגעתי לתחנה, אבא עמד מול הדלת של החוקר, מטונף מבוץ ומשתן, בעט בה וצעק כל מיני מילים לא מובנות.

"אבא," אמרתי בשקט.

עיניו נחתו עלי, היה לו מבט מפלצתי בעיניים.

"תגידי להם שבכלל לא חיפשתי אותו."

התקרבתי אליו, בהולה. " אבא, די… בוא הביתה."

הוא הרים כיסא וזרק אותו לעברי. בנס חמקתי. חלון נשבר ורסיסיו התפזרו לכל עבר. שני שוטרים זנקו עליו, והוא נשך את ידו של אחד מהם והוא צרח מכאב. חברו אזק את אבי במהירות.

"עזבו אותי." הוא צרח עליהם, "תנו לי לספר." פניו היו קמוטות ואדומות. התחלתי לבכות מפחד.

גופו נמתח, שיניו נשכו את שפתיו עד זוב דם ולפתע התרכך. "לשבת," ביקש.

השוטרים הניחו לו לשבת. הוא הסתכל עלי וראיתי דמעות בעיניו.

"תמי'לה," הוא אמר בשקט, "באתי לכאן כי רציתי לדווח, אבל הם לא רוצים לשמוע".

"אז תדווח לי." אמרתי והתיישבתי על הספסל לידו ולחשתי לשוטרים שלא נשקפת לי כל סכנה מאבי והם התרחקו.

"את לא שוטרת." הוא אמר בשקט ואז הניח את ראשו על ברכיי ועצם את עיניו. רק יפחות קצרות נשמעו. ליטפתי את ראשו הלבן, מדי פעם היפחות הרקידו את כתפיו ואז נרגע ונרדם.

החוקר, גבר זקוף, רחב כתפיים עם זקן אופנתי, התיישב מולי.

"את תמר רכטר, בתו?" שאל.

"כן." אשרתי.

"אבא שלך הגיע לכאן לפני שעה וחצי, נכנס לחדר חקירות ואמר לי שהוא רוצה לדווח על רצח ולהסגיר את עצמו."

"רצח?" שאלתי בתדהמה, "איזה רצח?"

"הוא אמר לי שהוא רצח נער."

לא יכולתי לדבר.

"אין לך מה לדאוג." אמר החוקר וגיחך.

"אני לא מבינה כלום." אמרתי.

"שאלתי אותו מי נרצח ומתי היה הרצח והוא אמר שהנרצח היה נער, הוא לא יודע את שמו, אולי מוסא אבל לא בטוח והרצח היה בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב. ואז שאלתי אותו עוד שאלות על האירוע, אבל כל פעם הוא ספר סיפור אחר, פעם היה ערפל, אחר כך היה בין ערביים, ואז היה בוץ, פתאום לא היה בוץ, איזה מפקד שהוא לא זוכר את שמו אמר ככה, ואז אמר ככה. היה צבא, לא היה צבא. אישה בכתה, היו לה ילדים, אחר כך לא היתה אישה בקיצור בלגן שלם יש לו בראש, כמובן שאנחנו לא עוצרים אותו כי הוא זקן ומסכן, אבל נשלח אותו לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. לדעתי צריך לאשפז אותו לפני שיגרום נזק לעצמו וצער לך."

הוא קם ולחץ את ידי, ואמר לי בחמלה שגם אמו היתה בזקנתה, אחרי מות אביו, במצב דומה, הזתה הזיות ודמיינה שבנה הבכור הוא אחותה הקטנה שמתה בברגן בלזן.

הפסיכיאטר פרופ' שמעוני כתב: "פגשתי את אהרון רכטר 86, למטרת מתן חוות דעת פסיכיאטרית. הנ"ל הופנה אלי מטעם בתו, גב' תמר רכטר ובא כוחה עו"ד משה שילה בעקבות תלונה על פגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו וגרימת נזק לרכוש המדינה. לאחר מעקב של 24 שעות, שוכנעתי שהנ"ל סובל מהתפרצות חריפה של דמנציה, המושפעת ללא ספק ממותה של אשתו ומאופיינת במחשבות שווא אודות נער כלשהו החוזר מן המתים כדי לנקום בו. בשל גילו המתקדם ומחלתו, אני ממליץ לא להעמידו לדין, למצוא לו מסגרת סיעודית שתתאים לצרכיו וטיפול תרופתי שיפיג את חרדותיו המדומינות, ולמנות את תמר רכטר בתו היחידה לאפוטרופוסית".

כשבאו לקחת אותו, אבא לא הסכים לעלות לאמבולנס וצעק ובכה. לבסוף האח התייאש ובקש את אישורי לתת לאבי זריקת הרגעה ובלב כבד הסכמתי. ההתחלה היתה קשה מאוד, הוא לא ישן טוב ובכה הרבה, אבל אחר כך הרופאים הצליחו לאזן אותו תרופתית ומאז הוא רגוע ואני דפנה.       

 

אבא מתקרב לשולחן, ושתי כוסות הקפה בידיו. גבו זקוף, אבל ידיו רועדות בגלל התרופות. הוא מניח את הכוסות, ומתיישב, ולוקח פרוסה מהעוגה האהובה עליו ובאצבעו הלחה מרוק הוא מלקט את גרגירי הפרג שנותרו על הצלחת. 

"כמה טוב את נראית." הוא אומר וצובט אותי קלות במותני ומבטו הופך מעט זדוני. הוא אוהב להיות ממזר, אז אני כאילו מצחקקת ומרחיקה את ידו בעדינות.

"דפנה, אני חייב לספר לך משהו," הוא פוצח.

"מה לספר?" אני שואלת ומנסה להעמיד פני מופתעת.

"ואת רושמת הכל, כן?"

אני מהנהנת.

"איפה הפנקס? "הוא שואל.

"הנה." אני מנופפת בו.

"יפה, תתחילי."

"שלום אדוני, אני החוקרת דפנה לוינסון." אני אומרת.

"שלום." הוא עונה.

"מה שמך אדוני?"

"אהרון רכטר"

"גיל?"

"22"

"מצב משפחתי?"

"רווק".

"על מה אתה רוצה לדווח אהרון?"

"על רצח".

"מתי בדיוק אירע הרצח?"

"בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב." הוא עונה ואני רושמת.

"מה היה מזג האוויר באותו הלילה?"

"כל הלילה ירד גשם, היה קר מאוד והיה הרבה בוץ."

כשהוא דיווח על הרצח ביום שלישי שעבר, הוא התרחש בשעת בין ערביים, היה חם והשקיעה היתה מרהיבה. לפני שבועיים, הרצח היה בשעת שחר. היום שוב חזרו הלילה והבוץ.

"היית לבד?"

"כן."

"איפה היו כולם?"

"כל הבחורים יצאו הביתה לעשרים וארבע שעות."

"ואתה?" אני שואלת כנדרש.

"אני לא." הוא לוחש, ומקרב את פניו לפניי.

אני מלטפת את ידו, עורו חם. השערות שעל זרועו לבנות. אני זוכרת שהיו שחורות, אני זוכרת שתחת העור הרופס היה פעם שריר שהתעגל כשהרים אותי על כתפיו.

"נו, דפנה, תשאלי כבר!" הוא פוקד והודף את ידי.

"אז למה לא חזרת הביתה איתם?" אני שואלת.

"בגלל שהמפקד אמר לי לחזור לשם מיד ולחפש את הנער." הוא אומר.

"וחזרת?"

"לא."

"למה? "

"המפקד אמר בשום אופן לא לספר לאף אחד, אף פעם".

"אתה יודע שמותר לספר לדפנה," אני אומרת.

"לדפנה מותר לספר." הוא מחרה מחזיק אחרי. "לדפנה מותר, לדפנה מותר," הוא מזמר. ניכר שמצב רוחו השתפר מאוד.

"אז ספר לה." אני אומרת.

"לדפנה מותר." הוא אומר ושוב צוחק.

"ספר לה." אני אומרת.

הוא לוגם מהקפה, ומניח את הכוס ומביט בי בפליאה.

"לספר, מה לספר?"

בהתחלה אני חושבת שהוא צוחק עלי, אבל תכף מבינה ששאלתו כנה ומרגישה רעד של שמחה בבטן, התרגשות נהדרת שכזו. אם סוף סוף שכח, אני ממהרת לקוות, לא יהיה עוד צורך בימי שלישי בחמש ובבכי של אחרי ההודאה, ובקסנקס ולא יהיה בוץ ולא תהיה דפנה…

"תכתבי שהוא בכלל לא נעלם." הוא לוחש לי פתאום.

אני כל כך עייפה פתאום. הלוואי שימות כבר.

"נו!" אבא נובח.

"לא נעלם?" אני מחדשת את החקירה.

"לא."

"אז מה קרה לו?"

הוא קם וחובט בשולחן וצועק: "הוא כבר היה מת." ומתחיל להשתעל ופניו מאדימות. אני שומעת את ריאותיו רוחשות מליחה ולוחצת על לחצן המצוקה.

"מה קרה?" שואלת האחות ונכנסת פתאום לסיפור, טופחת על גבו ואני מריחה את עשן הסיגריה מהבל פיה.

אבא מסיים להשתעל ונושם בכבדות.

"כבר סיימת את החקירה?" היא שואלת בלגלוג.

"כמעט." אני עונה. 

"תסיימי מהר, תכף ארוחת ערב." היא אומרת ויוצאת.

"אתה רוצה תה?" אני שואלת בעדינות.

"שיהיה תה!" הוא לוחש בכניעות ופניו שהאדימו חוזרות לצבען הרגיל. אני הולכת למטבחון ומרתיחה מים בקומקום ומכינה לו כוס תה אדום כמו שהוא אוהב. כשאני מניחה את הכוס לפניו, הוא מתעלם ממנה.

"הכנתי לך תה." אני אומרת.

"את חושבת שאני טיפש?" הוא שואל.

"לא, בכלל לא."

"נראה לך שאני לא יודע שאת השוטר הטוב? ובנימיני מסתכל עלי מבחוץ, ורק מחכה לפליטת פה הכי קטנה?"

הוא מחייך, שבע רצון שהבין את התרמית שלי ושל בנימיני.

אין לי מושג מי זה בנימיני, אני והוא נפגשים רק בהזיותיו של אבי.

"תמשיכי בחקירה בלי תה ובלי בנימיני!"  הוא מצווה עלי.

דפנה מתיישבת מיד.

אני לא שקטה, הוא נראה לי נסער מדי, דווקא לאחרונה הסיפור קלח החוצה ביעילות, והוא בלע את הכדור ברצון והלך לישון רגוע ואני חזרתי הביתה במצב רוח טוב.

אני מחליטה לחכות עוד כמה דקות, ואם ימשיך להשתולל, אבקש שיתנו לו זריקה.

"ספר לי מה היה בדיוק באותו הלילה." אני פוקדת.

"היה לילה נעים, אביב. היה ריח של קציר. רצנו מהר מהר ואגפנו את הכפר. אני באתי מהכיוון של השדה. האדמה היתה יבשה, חרקה מתחת לרגליים. חצי לילה ירינו כמו משוגעים, כמו משוגעים. הכדורים שלנו, כך אמרו לנו, הוטענו ברובה כבר לפני אלפיים שנה. מחכים לרגע הזה. איזה ריח שם היה, דפנה, ועשן וצעקות, והערפל הזה, כלום לא ראיתי. והנער, איך שתפסתי אותו, ברח לי מהידיים, כמו דג. צעקו לי, תתפוס, ורצתי אחריו. תפסתי מהר, חזק, מעכתי לקיר. הוא השתין בתחתונים והרביץ לי חזק בפנים. פחדתי, ועצמתי עיניים והכדור של האלפיים שנה, נכנס לו בראש… אני צרחתי, נהר של דם שטף את הפנים שלי. גשם ירד, מבול ממש. המפקד בא, תפס אותי, אמר, אהרון, תירגע, מגיע לו למות, הוא הרי לקח לך הכל, לא ככה? אמר לי, עכשיו קח אותו, ותקבור אותו מתחת ללול, ואל תגיד כלום לאף אחד. שמתי אותו על הכתף שלי, שעות הלכתי, שוב ירד גשם והנעליים שלי שקעו בבוץ. הוא היה כבד, הבגדים שלו היו ספוגים במים ודם.

חזרתי מאוחר, בחדר אוכל היתה דייסה חמה עם קינמון שרבק'לה הכינה.

בבוקר האמא של הנער באה לשער, היו לה עוד שלושה ילדים קטנים ככה תלויים עליה, והיא בכתה. אמרה שאת הבעל שלה איבדה בחושך, אולי ברח היא לא יודעת. והנער נעלם לה. רצתה לדעת אם אנחנו יודעים איפה הוא."

"ומה המפקד אמר לה?" אני שואלת.

"שאהרון יחפש אותו."

"ומה עשית?"

הוא מחייך קלות, כמחמיא לי על חלקי המוצלח בהצגה.

"הלכתי כאילו לחפש."

"ובאמת מה עשית?"

"שתיתי קפה ואכלתי עוגת פרג עם החבר'ה בחדר אוכל." הוא עונה בממזריות.

"ואז?"

"חזרתי למפקד." הוא לוחש.

"ומה אמרת לו? " מפתיע באיזו טבעיות מחליקות השאלות מפי. בהתחלה גמגמתי, התבלבלתי והוא היה כועס ובוכה.

"אמרתי לו: המפקד, אני מצטער, חיפשתי אותו כל הלילה ולא מצאתי."

"ואז?"

"הלכתי לישון."

שתקנו.

"רשמת הכל?" הוא שואל.

"כן." אני עונה. "נשארה רק עוד שאלה אחת."

"בבקשה דפנה." הוא אומר בצייתנות.

"אתה זוכר איך קראו לילד? "

הוא מסתכל עלי, אני רואה שכמעט לא נותרו לו ריסים.

"לא." הוא אומר, ומשפיל את עיניו בביישנות.

"אז איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני שואלת בקשיחות.

"הוא היה בערך בן חמש עשרה, היה לו שיער חום, לבש חולצה ירוקה וכובע צהוב מצחיק." הוא מדבר מהר, כאילו פוחד לשכוח את מה שרק הרגע אמר.

בחקירה הקודמת הוא אמר שהיה לנער כובע אדום והחולצה היתה חומה.

"איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני חוזרת על השאלה בתקיפות.

"יש לכם היום בדיקות משוכללות, די אנ איי כל מיני נכון? אז תוציאו מהבור, ותעשו מה שאתם יודעים לעשות."

"אדוני, אנחנו יודעים לעשות את העבודה שלנו, ברשותך."

"בסדר, בסדר." הוא אומר בכניעות.

אנחנו שותקים רגע. הוא רוצה לסיים עם זה כבר, להיגאל, אני מפחדת מרגע הגאולה.

"נו, תשאלי כבר." הוא מצווה.

"אהרון, איפה קברת את הנער?"

"מתחת ללול, ליד הברזיות. "

הוא משתתק, לאה, שותה מעט מקפה שכבר התקרר ואז מתחיל לבכות.

אני מתיישבת לידו ומחבקת אותו.

"מה עשיתי דפנה, מה עשיתי?" הוא בוכה ודמעותיו צורבות את לחיי. "מה עשיתי?"

"די די. הכל בסדר… הכל בסדר."

הוא הודף את הכיסא ומנסה לצאת מהחדר, אבל אני חזקה הרבה יותר וחוסמת אותו. הוא מכה בי באגרופיו החלשים ואז מגיע הרגע הנורא מכל, והוא מביט בי ומתחנן:

"דפנה, בבקשה, אל תגידי לבת שלי שספרתי לך הכל. תמי שלי תכעס אם תדע, היא רוצה שהאבא שלה יהיה טוב. תבטיחי לי שלא תספרי לה."

בשבת גשומה אחת נסעתי לחיפה לפגוש חבר קשיש מהיחידה שלו. שאלתי אותו האם אי פעם היה באמת לילה כזה, והאם היה בו נער ויואל ולול ודייסה עם קינמון. החבר החוויר, אחר כך פתאום צחק ואז אמר, לא היה ולא נברא. אבא שלך חולה מאוד. צר לי.

בלולאת הזמן שאבא יצר לעצמו אין לי מושג מתי תמי הולכת ודפנה מגיעה אבל אני מבטיחה לו שלא אספר לה.

"זה יעזור לך." אני אומרת לו ומושיטה את הכדור וכוס מים. אהרון הודף את ידי.

"למה לי לבלוע את הכדורים שלכם?" הוא שואל אותי ומביט בי בציפייה כמו תמיד.

"כי כמה דקות אחרי שתבלע," אני אומרת לו בחיוך, "הנער יגרד את האדמה מהבור ויצא החוצה. בהתחלה הוא יהיה קצת מופתע לגלות שהוא בלול, מוקף תרנגולות, אבל אחר כך זה יצחיק אותו. הוא ילבש את המעיל הצהוב של יואל הלולן וילך ברגל עד שיגיע לכפר שלו וכשיכנס הביתה אמא שלו תרוץ אליו ותחבק אותו ותגיד: איפה היית? דאגתי כל כך, אתה רעב?"

אבי מחייך בשביעות רצון ובולע את הכדור. שבילי מים זורמים במורד סנטרו.

"אז הנער לא מת באותו הלילה?"

"מה פתאום?!" אני מחייכת. "אף אחד לא מת בלילה."

"והמפקד לא אמר לקבור?"

"מה פתאום, המפקד היה בתורנות רפת, חלב פרות."

"ואני, איפה אני הייתי?" הוא שואל ועיניו מרצדות בשובבות.

"אתה בדיוק נכנסת לחדר האוכל, וראית בחורה צעירה ויפה, עולה חדשה, עם עיניים בצבע הכנרת והיא חייכה אליך ואתה ידעת מיד שהיא תהיה אשתך."

"ולפני זה, איפה הייתי?" הוא שואל וקולו נצרד מהתרגשות.

"היית בחור, ונער וילד." אני אומרת.

"ואמא שלי? איפה היתה אמא שלי?" הוא שואל.

"במטבח." אני אומרת, "הכינה לביבות."

"עם שמנת טרייה?" הוא שואל ומלקק את שפתיו היבשות.

"כן, ודג מלוח גם." אני אומרת.

הוא מביט בי, שרירי פניו רפויים, עיניו כבר כמעט עצומות. מת חי. התרופה מתחילה להשפיע.

"והמלחמה?" הוא ממשיך ושואל.

"לא פרצה." אני עונה בחיוך.

"אז אני לא רוצח." אבא אומר.

"חס וחלילה." אני אומרת.

"נהדר" אבא אומר וצוחק בקול ואז נכנס למיטתו ואני מכסה אותו והוא מנשק אותי על גב ידי ונרדם.

בדרך הביתה אני חושבת שאולי בכל זאת טוב שדפנה איתי. לא בטוח שהייתי יכולה להסתדר בלעדיה.

מבוא

בשנת 1998, שתים-עשרה שנה אחרי מותו של בורחס, התפרסם לראשונה סיפור גנוז פרי עטו, 'חדר 211'. הסיפור נמסר לעיתון Página/12 על ידי מריה קוֹדאמה, אלמנתו של בורחס, והופיע בעמוד השער של Radar, המוסף השבועי לתרבות.

בהקדמה הקצרה נכתב שהסיפור נועד להיכלל בקובץ הסיפורים 'ספר החול' מ-1975, אך בורחס משך אותו לפני ההדפסה וגנז אותו, ככל הנראה בשל תכניו הארוטיים, המרומזים למדי אמנם, אך נועזים ומפורשים יחסית לשאר יצירתו. גם בקובץ האחרון שפירסם בורחס בחייו, 'הזיכרון של שקספיר' מ-1983, הכולל ארבעה סיפורים בלבד, לא נכלל הסיפור.

 

או שמא

בשנת 1998 מסרה מריה קודאמה, אלמנתו של בורחס, לעיתון Página/12 סיפור בשם 'חדר 211', לדבריה סיפור גנוז שבורחס החליט למשוך מ'ספר החול'. קודאמה עצמה, לעדותה, הדפיסה במכונת כתיבה את הסיפור שהכתיב לה בורחס, כפי שנהג לעשות לאחר שעיוורונו המתקדם מנע אותו מקרוא וכתוב.

כצפוי, הפרסום עורר פולמוס. רוב-רובן של התגובות לא התייחסו לאיכותו של הסיפור אלא לשאלת האותנטיוּת. הוויכוח היה סוער במיוחד בשל פרשת הטקסט 'רגעים' ( "אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי / בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר / לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם / הייתי נרגע יותר / הייתי טיפש יותר / הייתי לוקח יותר סיכונים / יוצא ליותר מסעות / מתבונן ביותר שקיעות" וגו') – שהוצג במשך שנים כ"שיר" מעזבונו של בורחס, בעוד שלמעשה היה תרגום מאנגלית של טקסט טיפוסי למסורת העזרה העצמית, שהופיע במקור ב-Reader's Digest. אם הודבק לבורחס בתום לב ואם כהלצה זדונית, העניין יצא משליטה ועד היום רשימת המלצות זו סובבת ברשת – בין השאר כמצגת פאואר פוינט עם תמונות השקיעה הבלתי-נמנעות – בתור שיר של בורחס, כנראה הידוע ביותר בכל יצירתו. קודאמה – כמוה כמומחים אחרים ליצירת בורחס – הכחישה בלי לאוּת כל קשר בין בורחס ל'רגעים' ואף הצליחה להוריד מהמדפים את ספר העיון 'בורחס ומקסיקו' שבאחד מפרקיו (ראיון עם הסופרת אלנה פונייטובסקה) יוחס לו הטקסט. למרבה האירוניה מצאה עצמה כעת מואשמת באותו חטא עצמו.

פרופ' סאול סוסנובסקי מאוניברסיטת מרילנד, אחד הטוענים לאותנטיות של הסיפור, מנה מוטיבים בורחסיים מובהקים המופיעים בו: טכניקת הסיפור-בתוך-סיפור, התיאורים התמציתיים, היסודות האוטוביוגרפיים כגון מיקום הפגישה בבית קפה ברובע בּוֹאֶדוֹ בבואנוס איירס, שם שכנה הספרייה שבורחס עבד בה,1 ובעיקר מוטיב המבוך שמופיע בכמה הקשרים, בעוצמה גוברת – מבוך מבשֵׂר מבוך: התעייה בסמטאות ג'נובה, המרחק הקצר בין האוהבים שמסתבך והופך למבוך מייסר, והחידוש שבמבנה המבוכי של העלילה המתפצלת בסיום. לדבריו, פרישׂת המבוך על כל המישורים הללו, מבלי לנקוב בשמו במפורש, אופיינית לבשלות הסיפורת של בורחס בשלב הזה של יצירתו, ואפשר שיש בה גם שמץ אירוניה עצמית.

סוסנובסקי ואחרים הצביעו על הקירבה הסגנונית והתמאטית בין 'חדר 211' לסיפורים מתוך 'ספר החול', ובמיוחד ל'אולריקה'. במוקד שתי היצירות עומד סיפור אהבה בן יום אחד בין שני זרים בעיר זרה, יורק ב'אולריקה', ג'נובה ב'חדר 211'. אך בעוד 'אולריקה' רווי אלוזיות ספרותיות (בעיקר לסיפור אהבתם הטראגית של סיגורד וברינהילד בסאגה האיסלנדית מסוף המאה ה-13, Vöslunga Saga), ונרמז כאילו סיפור האהבה בו לא היה אלא חלום, או השתקפות במראָה, או כאמור הדהוד ספרותי, כלומר שלוש שכבות 'הסוואה' – 'חדר 211' הוא כמין גירסה 'נושמת' ותלת-ממדית של הסיפור, שבורחס מעז לתאר בה רומן ומשיכה גופנית של ממש, בלי לנקוט הסוואות מטא-ספרותיות או 'להסתתר' מאחורי פרשנות המראָה/החלום. בעוד אולריקה מתפרשת כבבואה של דמות ספרותית אחרת, ברינהילד, ליליאנה מ'חדר 211' היא אישה בשר ודם.

עוד חוקרת מרכזית של יצירת בורחס, דוקטור קריסטינה בּוּלאסיוֹ מאוניברסיטת טוּקוּמַן, אמרה – בלי לציין מפורשות את דעתה ביחס לאותנטיות – שאפשר כי בורחס גנז את הסיפור בשל החשש שייקרא כפנטזיה ארוטית של המספר, שהוא בן דמותו. בהקשר הזה ציטטה את המשפט הבא מהסיפור כמשפט מפתח: "תהיתי אם מעמדו … היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה." אולי – תהתה בולאסיו – זו הסיבה, מודעת או לא, למכשולים שהערים בורחס על דרכם של האוהבים זה אל זה ואל הגשמת המפגש 'האסור'.

מכל מקום, הקלף המשמעותי ביותר של הטוענים לאותנטיות היה מסירת הסיפור לעיתון על ידי מריה קודאמה: היא, שנאבקה במשך שנים לשחרר את בורחס מקללת 'רגעים' ("תמצית של כל הנחוּת והדלוח שיש לניו אייג' להציע לאנושות," כמאמר אחד מהם), בוודאי לא היתה מעלה בדעתה לייחס לו סיפור לא-לו.

המפקפקים באותנטיות נדרשו לאותן נקודות עצמן, מזווית שונה. המוטיבים הבורחסיים האופייניים, טענו, מעוררים חשד לזיוף דווקא ("רק המַראָה חסרה," כתבה ביבושת מבקרת הספרות מרסדס פְּרייֶטוֹ, "וכידוע, לא נשארו עוד נמרים בג'נובה."2). ביסוד המיני ויותר מכך, באינטנסיביות הרגשית שבסיפור, ראו הוכחה ניצחת לזיוף: בורחס לא רק לא היה מעז, גם לא היה מסוגל לכתוב טקסט כזה ("גם קודאמה לא," העיר בסרקאזם מישהו מהמחנה השני, בשלב שהמחלוקת החלה להידרדר למהלומות מילוליות). כנגד זה השיבו אנשי המחנה הראשון שבורחס היה מסוגל גם מסוגל לכך, וכראייה ציטטו משירתו שורות כגון "אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף" מתוך השיר 'המאוּיָם'.

אשר למסירת הסיפור על ידי קודאמה, טענו השוללים שזהו אליבי מושלם מדי, ובכלל, הִקשו, מניִן ומדוע צץ הסיפור דווקא עכשיו?

שני הצדדים דרשו לבסוף להגיש את כתב היד לבדיקת מעבדה, כל אחד מהם משום שראה בכך הליך שיוכיח סופית את צדקתו. כאן נתקלו בהתנגדותה של קודאמה: "בורחס לא היה ולא יהיה חיית מעבדה," פסקה. עם זאת, שבועיים אחרי שפורסם הסיפור והצית את הפולמוס, הסכימה לפרסם ב-Radar ארבעה תצלומי תקריב של תדפיס מכונת-הכתיבה.

כצפוי, שתי התיזות מצאו בתצלומים הוכחה ניצחת.

חדר 211

בימי שלישי הספרייה היתה נסגרת שעתיים מוקדם מהרגיל, ולא פעם לפני שנסעתי הביתה הייתי יושב שעה קלה בקפה דָנטֶה, מאחר שידעתי שלא ידאגו לי בבית.3 ביום ההוא, מיד כשנכנסתי ראיתי את אֶדמוּנדוֹ ריצ'י יושב מול ספל קפה וכוסית קוניאק, ובאותו רגע נשא גם הוא את ראשו וראה אותי, ועיניו אורו בשמחה. ניגשתי לברך אותו לשלום והוא הזמין אותי להצטרף אליו.

"לא אפריע? אולי אתה מחכה למישהו?"

"התבטל לי שיעור והקדמתי לפגישה באופן בלתי-נסלח, ואת העיתון כבר קראתי עד מודעות האבל," צחק ריצ'י. "אלוהים שלח אותך."

אדמוּנדו ריצ'י לימד אנגלית ואיטלקית במחלקה לשפות באוּבֶּה, זה ארבע או חמש שנים.4 הוא היה אחד האנשים הגבוהים שהיכרתי, ביריון בחליפה. את מראהו האימתני עידנו שיער שחור חלק שצנח לו על מצחו והוא היה מסיט אותו הצִדה, שפתיים רכות במפתיע, משקפיים דקי מסגרת ונימוסים חסרי-דופי שנבעו, כמדומה, לאו דווקא מחינוך טוב כמו מחביבות טבעית.

לי הוא רחש חיבה מיוחדת שמקורה בהכרת תודה: פעמיים סייעתי לו לפרסם שירים ב-Sur5. הוא לא היה משורר גדול אבל שיריו היו לא-רעים כלל: קצרים, תמציתיים ושכלתניים, ויכולת לנחש כי סגפנותם מגוננת על געש רגשי. כשמסר לי אותם יום אחד בתום ביקור קצר בספרייה, שאני ניחשתי את מטרתו, אמרתי לו שבכל מקרה יצטרכו להתקבל על דעתה של אוֹקַמפּוֹ. הוא הבהיר לי שאינו מבקש לעקוף את הדרישות הגבוהות של Sur. אדרבא, אם השירים לא יתקבלו סימן שאינם ראויים לראות אור והוא יכיר לנו טובה על שהצלנו אותם ואותו מן החרפּה. אני זוכר שהופתעתי מן המילה הזו, שנשמעה כה חריפה מפיו. הסיבה שהוא מוסר לי אותם כך, הוסיף, היא שהוא רוצה לפרסם אותם תחת שם בדוי, סנטיאגו טייֶמפּוֹ, ומבקש שהפרט הזה יישאר בינינו.

"מדוע בעצם?" שאלתי. תהיתי אם מעמדו באוניברסיטה היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה.

"רק בזכות חסותו של טייֶמפּוֹ אני מעז לכתוב בכלל," אדמונדו ריצ'י חייך את חיוכו השובה-לב, אבל בעיניו שננעצו בי היה משהו קשה ואולי נואש. "לוּ אני צריך לחתום על השרבוטים האלה בשמי, לא הייתי כותב מילה."

השירים מצאו חן בעיני ויקטוריה. היא אמרה שזו הגִרסה החילונית האינטלקטואלית לשירים של מאסֶטו6 שאף הם התפרסמו בכתב העת. היא ביקשה ממנו באמצעותי (אני שמרתי על סודו) לשלוח נוספים והוא עשה זאת עוד פעם אחת ולא יסף.

לא שאלתי אותו עכשיו על הכתיבה. היטב מדי היכרתי את המכאובים, הפחד ומפח הנפש המכתרים כל שורה. הדברים שסיפר לי לאחר מכן מחו מזכרוני את החלק הראשון של שיחתנו. אני מניח שדיברנו על מכרים משותפים, שהערנו כמה הערות עגמומיות-מבודחות על החדשות במדינה ובאירופה, שהחלפנו כמה אנקדוטות על מקומות עבודתנו. בעניין זה האחרון אני הייתי בעמדת נחיתות מאחר שהספרייה עמדה רוב הזמן בשממונה, אבל ריצ'י הקפיד לא לתת לי תחושה כזאת. חללו של דנטה הלך והתערפל מעשן סיגריות, כהד לעננים שהחלו להיקשר בחוץ, אצבעותיו הארוכות של ריצ'י תופפו בשקט על קצה השולחן, ואני קלטתי משהו פתאום.

"הפסקת לעשן?"

הוא עיווה את פניו במורת-רוח. "לפני שנה ותשעה ימים."

"שנה!" אמרתי לו בעידוד. "אם כך אתה כבר פטור מהעונש."

"לעולם לא אהיה פטור," אמר ריצ'י בלי לחייך.

"אתה עוד מתגעגע לפעמים?"

"אין רגע שאני לא מתגעגע," ענה.

",Past cure I am, now reason is past care"7 אמרתי בלבי.

מכאן, מהעשן, מהעונש ומהגעגועים, הגענו – איני זוכר באיזה נתיב בדיוק – אל סיפורו.

ריצ'י שהה ימים אחדים בג'נובה בכנס שנערך מטעם המחלקה לתרבויות ולשפות מודרניות ב-UniGe.8 יום לפני תום הכנס, אחרי שנתן את הרצאתו השנייה והאחרונה, יצא בשעת צהריים מהפקולטה למדעי הרוח אל וִיָה בַּלבִּי וירד לעבר העיר העתיקה. מאחר שההרצאה העיקה עליו – רק באותו הבוקר השלים את כתיבתה – הרגיש כעת חסר משקל ושוטט בלי מטרה. הנמל לא נראה מאחורי הבתים הצבעוניים הצפופים, אבל העננה של ריח הים הסתננה ביניהם. נדמָה לו שהעולם מזמזם סביבו כמבשר לו משהו. הוא העמיק לחדור לסמטאות שהלכו ונעשו צרות, מרובות כנסיות קטנות שביניהן עמדו זונות כמעט עירומות לאור היום ועישנו בשיעמום. חלקן קראו לו בנימה מפצירה-לעגנית והוא ניסה להיחלץ משם אבל הסמטאות הסתבכו זו בזו, מתעתעות, והוא פנה ושוב פנה ושב ומצא את עצמו בין הנשים ההן. לבסוף הצליח לצאת אל וִיָה גָריבַּלדי. הוא צעד במהירות בלי לשעות לארמונות לאורך הרחוב, כאילו קריאותיהן עוד רודפות אחריו, והאט רק כשהגיע לרחבה הקטנה של פּיאָצָה מֶרידיאָנָה. היה שם בית קפה שהוציא שולחנות החוצה ומבטו של ריצ'י נתקל באישה שישבה אל אחד מהם לבדה.

"אני לא זוכר אם שאר השולחנות היו ריקים, או שראיתי רק אותה," אמר לי. "מה שלכד את תשומת לבי היה שהיא קראה ספר, בריכוז מוחלט."

היא לבשה שמלת כתפיות תכולה שחשפה זרועות בהירות, ואף שלשולחן היתה שמשייה, חבשה כובע קש לבן שהסתיר ממנו את פניה. גופה היה דק ורגליה ארוכות, היא נאלצה להטות אותן הצִדה תחת השולחן. אפשר שחשה במבטו, שכן הרימה את עיניה, אבל לא ראתה אותו באמת: מבטה חלף עליו, הקיף את הכיכר וחזר אל הספר. ריצ'י ראה את פניה רק להרף עין. הוא המשיך ללכת וכשעבר מאחוריה אזר אומץ להסתובב: שערה החום היה גזור בקו ישר מתחת לכתפיים, ובין שולי הכובע לכתף השמאלית הצליח ללכוד פיסה מהספר. הוא היה בספרדית.

אחר הצהריים ישב בעוד שתי הרצאות ודיון אחד בלי לקלוט מילה, ושיחק בפיזור נפש בכרטיסי הביקור שנתנו לו קולגות אחרי ההרצאה שלו. הדיון התארך הרבה מעבר לזמן שהוקצב וריצ'י הרגיש שעיניו נעצמות. דווקא בלילה, על הכרים הרכים להפליא בחדר המלון, לא הצליח להירדם. כל הדברים היו לקולות. אף שידע שהדלת והברזים במקלחת סגורים, עִינה טפטוף עיקש את מוחו. מאוורר התקרה החרישי ניסר את האוויר במאמץ כאוב באוזניו. מאחורי עפעפיו המהודקים הציץ שוב ושוב בספר מעבר לכתפה הערומה, גם אחרי שנרדם לבסוף לפנות בוקר.

בבוקר כמעט לא הופתע לראות אותה יושבת, שוב לבדה, בחדר האוכל הקטן של המלון, כמו המשך לחלומו. "ידעתי שאם אחשוב על זה אפילו לרגע, לא אעז," אמר לי. הוא ניגש אליה מיד ושאל אם יוכל להצטרף. היא הביטה בו בתדהמה והוא קלט לחרדתו שפנה אליה בספרדית. אבל אם הבחינה במבוכתו ואם לא, אחרי רגע חייכה ואמרה בשלווה: "Por favor,", במבטא פּוֹרטֶניוֹ.9

"סליחה," אמר כשהתיישב, "לפעמים אני שוכח שאני באיטליה."

התברר ששמה ליליאנה ושעזבה את ארגנטינה לפני שנים והיא מתגוררת בבולוניה. התברר גם שעיניה כהות וסמיכות ריסים, עצמות לחייה חדות, אפה נשרי ופיה נדיב. היא האזינה בעניין כשסיפר על הכנס, וכשהסתכלה בו מן הצד ראה שיש לה פזילה קלה שבקלות, ששיוותה לפניה ארשת ילדותית. היא לא סיפרה מה היא עושה בג'נובה, אבל תלבושתה הבוקר, חולצת כפתורים בוורוד בהיר, כמעט לבן, וחצאית כחולה צרה, רימזה על עיסוקים שאינם תיירות. יופיה לא הכריז על עצמו בבת אחת, אבל מרגע שהתחוור, היה לו כמעט ללא נשוא. על כל דבר היה סולח לבעלת הפנים האלה. שרשרת כסף שנחה על עצמות הבריח שלה ריתקה אליהן את מבטו והוא נזקק למאמץ כביר כדי לנתק אותו משם. מלצר עבר בין השולחנות והניח לפני כל אורח כרטיס מודפס באותיות מסולסלות: הזמנה לקוקטייל בגן המלון בשש לפנות ערב.

לבו התכווץ כשהיא הציצה בשעונה, כאילו הפרה איזה הסכם ביניהם. הוא שכח שהוא עצמו אמור להנחות הבוקר שולחן עגול בנושא 'שפה, תרבות וזהות – בין האישי לאוניברסלי'. הוא נחפז לשאול: "תבואי לקוקטייל?"

"אם אספיק," ענתה בעודה הודפת את כיסאה לאחור. "אני לא נוהגת לסרב לשמפניה בחינם."

את ההנחייה צלח בדרך נס. "לא חשבתי שאי-פעם אהיה אסיר תודה על הדברנות של אנשי אקדמיה," אמר לי. בנקודה שבהה בה, בין ראשי הקהל לתקרה, ראה את אצבעותיו חולפות על עצמות לחייה, על אפה האצילי, לאורך לסתה, על עצמות הבריח הנפלאות ההן. מקוקטייל הסיום של הכנס השתמט אבל ידע שאין לו מנוס מארוחת הערב בביתו של הדיקן, שהזמין אותו אישית.

בחמישה לשש יצא לגן המלון והתיישב אל אחד משולחנות הברזל הלבנים בצד. הגן הלך והתמלא באנשים שלא היו היא, והתשוקה לעשֵן עשתה בו שמות. הדקות נקפו והאור החל להתעמעם, וריצ'י חשש שירסק את הגביע הריק שסובב בין ידיו. על האפשרות שלא תבוא סירב לחשוב. ברבע לשבע ראה אותה, דקה וגבוהה משזכר בשמלה בצבע יין ובשיער אסוף, יורדת בשלוש המדרגות מהלובי וסוקרת את הגן. הפזילה הכמעט לא מורגשת, שאיש זולתו לא ראה, היתה גמול נדיב על סבלנותו. הוא נופף לה, כובש את הדחף לזנק על רגליו, ואחרי שהתיישבה הלך להביא להם שתי כוסות שמפניה.

אני מדמֶה לי אותו דולה עבורה רגעים משעשעים מהכנס, עד שירדו דמדומים על הגן ושתיקה על שניהם. הוא נשם עמוק ושאל אותה עד מתי תישאר בג'נובה. היא השיבה שהרכבת שלה יוצאת למחרת בשבע בבוקר. לבו שוב התכווץ.

הוא חישב בקול רם: "בניכוי ארוחת הערב שאני חייב ללכת אליה, זה משאיר לנו בערך שבע שעות."

"זה לא מעט," חייכה.

"לא מעט לְמה?"

"לייצר זיכרון מושלם של מה שלא קרה ולא יכול להתקלקל," אמרה.

"תפסיקי," אמר לה בחדוּת.

היא נפנתה אליו בהפתעה, ואז הבעת פניה התרככה. הושיטה לו את כף ידה על השולחן והוא מיהר לאחוז בה, שברירית ולבנה כל כך בין ידיו שלו, והוצף הקלה. היא התבוננה בו בריכוז.

"אז מה נעשה?" שאלה.

הוא נישק את אצבעותיה אחת-אחת, את ציפורניה, את שתי הטבעות שענדה. אחר כך ענה: "מה שאת תבחרי. הרי את מבינה שאני כבר החלטתי."

היא שתקה רגע לפני שאמרה בשקט: "אני פוחדת להתחרט," וריצ'י קפא. היא הוסיפה: "לפעמים אני עוד חולמת על זוג סנדלים בצבע הזה," טילטלה את כוס השמפניה שלה, "שראיתי פעם ברומא ולא העזתי לקנות," ושתתה את המשקה בנשימה אחת.

הוא נרכן אליה. בגן המחשיך, בין המלצריות שפינו את הכלים האחרונים, התנשקו. סוף-סוף ליטף את לחייה ואת צווארה. הוא לא ידע כיצד יקים את עצמו מהשולחן הזה. הארוחה נקבעה לתשע, וביתו של הדיקן היה מרוחק מהמלון. הוא קילל בלבו.

"עד אחת-עשרה אחזור," אמר. "גם אם אצטרך להרוג את המארח."

הוא אמר לה שהוא שוהה בחדר 211, שאל אותה היכן ייפגשו. "אצלי," ענתה וצחקה: "בדיוק בחדר מעליך. אם היה לי שיער ארוך יותר יכולת לטפס עליו אל החלון שלי."

"אטפס על הקיר אם צריך," אמר ריצ'י ונגע קלות בשערה. שניהם קמו ונפנו זה אל זה. הוא הידק אותה אליו והיא לחשה לו משהו שלא הצליח לשמוע, והלכה.

ברבע לאחת-עשרה הגיע למלון במונית. יציאתו מהאירוע רב המשתתפים לא עלתה יפה. הארוחה התנהלה בעצלתיים ועמדה רק במנה השנייה כשהוא קם ובקושי טרח למלמל תירוץ, כל כך להוט היה להסתלק. אבל מרגע שיצא משם לא הקדיש לכך עוד שום מחשבה. הוא עלה לחדרו והתקלח במהירות, והחליט גם להתגלח, אף שהתגלח כבר אחר הצהריים. אחר כך חשב שעשה טעות, פניו יהיו רגישות עכשיו. לרגע חש בדמיונו את ירכיה מלטפות את לחייו. הוא עלה במדרגות, רוחו קצרה מדי להמתין למעלית. עמד כמה רגעים מול חדר 311 להסדיר את נשימתו, ונקש. לא קרה כלום. נקש חזק יותר. כלום. "מה הרגשתי אני לא זוכר," אמר ריצ'י, "כלומר זה לא משהו שאני יכול לתאר במילים. אמרתי לעצמי שאולי היא עוד לא מוכנה, אולי הקדמתי קצת, שאחזור בעוד כמה דקות והכול יסתדר."

הוא עשה סיבוב בקומה, עבר על פני חדר הסבה עם שתי כורסאות קטיפה צהובות, חזר אל 311 ונקש, שלוש נקישות ברורות ורמות. הוא שמע את דמו הולם באוזניו, וגם – הפעם כן – איזו תזוזה מבפנים, צעדים קרבים. לבו הלם בפראות. הדלת נפתחה והופיע גבר גוץ וקירח, בחלוק המגבת הלבן של המלון, פניו הישנוניות נרגזות. ריצ'י הביט בו המום ומילמל "Mi scusi" רגע לפני שהדלת נסגרה בפניו.

הוא נשאר מול הדלת, רגליו כבדות מאוד והמחשבות גועשות בראשו. יכול להיות שבכוונה שלחה אותו לחדר הלא-נכון? הוא נזכר במה שאמרה על חרטה, בצחוקה כשאמרה "אצלי". לא ייתכן. כנראה שמעה מספר אחר כשאמר 211. הוא כשל אל חדר ההסבה שראה קודם וצנח על אחת הכורסאות.

ריצ'י קם על רגליו פתאום. ליד השולחן שלנו עמדה אישה עגלגלה בתספורת קצרה ובחליפת חצאית חומה. הוא התכופף לנשק לה על לחיה ואמר לי: "מרתה, אשתי, נדמה לי שלא נפגשתם." בהיתי בה רגע ומיד התעשתּי וקמתי ללחוץ את ידה בשעה שריצ'י משך כיסא עבורה. אחרי דקות אחדות של שיחת נימוסין התנצלתי והלכתי, עורי מעקצץ ממבוכה והסיפור הקטוע מפרפר מול עיני כמו דג על החול.

גם אם נניח שבקומה לא נפלה טעות, חשב ריצ'י, עדיין יש פה עשרים או שלושים חדרים. אי-אפשר לדפוק על כל הדלתות. מה הוא יודע  עליה. שם פרטי, רכבת בשבע בבוקר, מבט טורד מנוחה. הוא ישב על הכורסה, מרפקיו על הברכיים, מצחו בידיו. בהחלטה פתאומית קם וצעד למעלית, וירד אל הלובי. הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

היא היתה שם וגל של חיבה והכרת תודה גאה בו. הוא השתדל לדבר כלאחר יד: בת ארצו, ליליאנה… שם משפחתה פרח מזיכרונו, עוזבת מוקדם בבוקר, ביקשה למסור לו מכתב דחוף לקחת איתו לבואנוס איירס אבל הוא איחר להגיע למלון… פניה השחומות מלאו חרדה. "אי-אפשר," אמרה בלחש כאוב, "אסור לי," ותוך כדי כך רשמה מספר על פתק, במהירות, כחוששת שתתחרט, וקיפלה אותו, והוא לקח אותו ואמר גם הוא בלחש, "תודה, תודה."

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

הפקיד הוא שהיה שם, ונשא אליו מבט חמצמץ שהלך והתמלא חשדנות ככל שריצ'י דיבר. הוא נמנה עם המעטים החסינים בפני קסמיו.

"Signore," אמר לו בהדרת כבוד נעלבת, שריצ'י זיהה בה גם הנאה מוסתרת, "זה בניגוד גמור לכללי המלון. היא תוכל להשאיר לך פה את המכתב בבוקר אם תרצה."

ריצ'י נסוג ועלה לאט במדרגות. "אטפס על הקיר אם צריך." ואולי בכל זאת ניסה בקומה הלא-נכונה? אולי שמעה 311 במקום 211? הוא עלה לקומה הרביעית וצעד אל חדר 411 ונקש עליו, בלי היסוס. עכשיו היה חדור החלטיות קרה וזועמת: החיים כמעט העניקו לו את הלילה האחד הזה ואז גזלו אותו ממנו בתעלול סר-טעם, והוא היה נחוש לזכות בו. לא היתה תשובה. הוא נקש ביתר תוקף, וכעבור שניות אחדות נשמע מתוך החדר "What is it? Who is there?" בקול אישה דקיק, במבטא בריטי. ידו נשמטה.

הוא תעה בקומה הרביעית עד שהגיע לחדר ההסבה, שבקומה זו רוהט בכורסאות בצבע ירקרק, והתיישב על אחת מהן לאט. מה אם יחזור לחדרו ויטלפן לכל חדר וחדר במלון מהקומה השלישית ומעלה? או מהשנייה? הוא הרגיש שהוא יוצא מדעתו. השעין את ראשו על המסעד ועצם את עיניו ואמר בלבו, "עזרי לי, ליליאנה". מה היא לחשה לו רגע לפני שנפרדו בגן? הוא אימץ את זכרונו, את רוחו, את כל תאי מוחו. משהו מהיר. מספר? הוא התיישב בקפיצה. שלוש-מאות? שלוש-מאות וכמה?

רק במעלית העז לפתוח את הפתק. 312. הוא לטש את עיניו במספר. היא כנראה שמעה 212 כשאמר 211. עלה לקומה השלישית ומול 312 נשם נשימה עמוקה ונקש. הדלת נפתחה מיד, כאילו לחצה הנקישה השלישית על מנגנון נסתר. ליליאנה לבשה כותונת סטן קצרה בצבע שמנת ועיניה נצצו אליו. עוד לפני שנעלה את הדלת הוא כבר צנח על ברכיו ונישק את ירכיה.

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

לא היה שם איש. הוא צילצל בפעמון שעל הדלפק ומן המשרד מאחור יצאה אישה כבת חמישים, נעימת סבר, מרכיבה משקפיים רבועי מסגרת ושערה אסוף במהודק. הוא נזכר שראה אותה קודם, מנהלת הקבלה. "ערב טוב," אמרה לו בחביבות נמרצת ותלתה בו מבט שואל. הוא שתק. "במה אוכל לעזור?" לקולה התגנב רמז של קוצר רוח, בלי שתאבד את המקצועיות האדיבה. "אני צריך…", אמר ריצ'י, "איבדתי כנראה את מברשת השיניים." היא פתחה מגירה מתחת לדלפק, הוציאה ממנה מברשת קטנה עטופה בניילון והושיטה לו.

בשש וחצי בבוקר, אחרי שעות על הספה שבלובי, שעות שהוא ידע שלא יהיו לו רעות מהן בחייו, ראה אותה לבסוף יוצאת מהמעלית. השוער מיהר אליה ולקח ממנה את מזוודת העור הקטנה, והלך לפניה אל המונית שכבר המתינה בחוץ. ריצ'י נעמד. מבטה חלף על פניו כשצעדה אל דלפק הקבלה, השאירה עליו את המפתח ויצאה מהמלון.

לפנות בוקר ליליאנה נרדמה, ראשה על כתפו. הוא סירב לישון. רצה לנעוץ את הרגע הזה במוחו על כל פרטיו. שיערה המדגדג את סנטרו, צלעותיה הגואות ויורדות תחת ידו עם הנשימה, חמימות גופה, המילים המתוקות, המנחמות על הכאב העתידי, שנלחשו ביניהם לפני שנרדמה, האור המוקדם המסתנן דרך תריס העץ ומפספּס את עורה, לבן על לבן. ואת כל הרגעים שקדמו לו, בטרם ייטמעו זה בזה ויהפכו לכתם צבע מטושטש פרטים, לאחור, עד הרגע הראשון, כשהדלת נפתחה והוא נכנס וצנח על ברכיו וידע שלא יהיו לו שעות טובות מאלה בחייו.

הוא נשאר עומד ליד הספה והשקיף על המונית המתרחקת. כשנעלמה מעיניו עלה לחדרו, נכנס למיטה בבגדיו ונרדם. מאוחר יותר הצליח לקבל את כתובתה בבולוניה מפקידת הקבלה הצעירה. אחת לחודש הוא שולח לה שירים של סבסטיאן טייֶמפּוֹ. היא מעולם לא ענתה.