פרויקט הסיפור הקצר

search

מחיר הכניסה לבריכת "מרגוע לְעמֵל" סמלי לשחיינים שכבר מלאו להם חמישים, ושני מסלולים מתוך שישה סגורים לנכים שמתניידים בכיסאות גלגלים ופטורים מתשלום כניסה למקום. כיסא הגלגלים עושה את דרכו במעלה הרמפה, ושם, כמו היה זה פודיום, נעצר השחיין לרגע אחד, וסוקר את קהל הרוחצים. לפעמים, בזמן שהוא משתהה, זה נראה כאילו הוא קד להם קידה. אז מתחיל תהליך מסעו אל כיסא הפלסטיק המתנייד, המחובר למעלון שיורד אל תוך המים. השחיין הנכה עושה את המסע לבדו אט-אט או מהר יותר בעזרתו של מטפל פיליפיני אדיש מבט. לבסוף, משהתמקם השחיין בכיסא הפלסטיק, מוריד אותו מנגנון הידראולי למים, ובכל הדרך לשם פורץ סילון מים מהצינור של המנגנון; ממרחק קצר זה נראה כמו נביעה של גייזר פעיל.

רוב המרותקים לכיסא ישבו פעם, בימים בריאים, מול המחשב, בבית או במשרד, יותר מעשר שעות ביום – מי במקצועות העריכה וההגהה, כתיבת הצללים, השכתוב והתרגום, ומי בענפי ההייטק השונים. בניגוד לראשונים, לאחרונים יש נחמה בכסף הגדול שיפצה אותם על כאבי הגב. על איש מהשחיינים בבריכה לא נפלה קורת עץ או לבנת איטונג כששהו על פיגום. הישיבה הממושכת, לילות כימים – היא שהפכה אותם לנכים הסובלים מאובדן כושר עבודה לצמיתות.

בבריכה דבר לא כואב לי, גם לא אזור עצם הזנב, המקום הרגיש של מי שכל ימיה עוברים עליה בישיבה. אני שוחה שלוש פעמים בשבוע, שמונה-עשרה בריכות בסגנון גב ושתיים בסגנון חזה. אמנם לאחר חצי שעה השעמום מתחיל להזדחל ללב ולהתפזר באיברים, אבל לא נראה לי שקיים ספורט נעים וקל מזה. אינני מזיעה במים, לבי אינו הולם בפראות. אני שטה מעדנות על גבִּי מִגָדה לגדה, ומבטי נעוץ מעלה, שם תלויים מעליי שני מאווררי תקרה עצומים, ששם היצרן שלהם מדהים אותי בכל פעם מחדש: Big Ass.

כשיששכר אמר לי שאין דבר מסריח יותר מאדם ששערו ובגדיו ספוגים בריח סיגריות, הפסקתי לעשן בבת אחת, ובתוך שמונה חודשים התווספו למשקלי עשרים ושניים קילוגרם. בעיניי הקילוגרמים האלה היו מצחינים בהרבה; מה הייתה דעתו בעניין – את זה כבר היה מאוחר מדי לגלות. בסוף החודש התשיעי לגמילה, כשכבר שכחתי את מראהו של הכירופרקט המזדקן והאפרורי ולא השתוקקתי עוד לשאוף ולנשוף עשן, העירה אותי השלפוחית בשעת השחר הרגילה. ההרגשה הייתה מוכרת, עצב מהול בריקנות, אך הכאב – הוא היה חד וחדש. אזור עצם הזנב בער כאילו ספג בעיטת עונשין. גרורות הכאב נמתחו עד לתחת, שרתח בישיבה, עמידה והליכה, בעיקר בעמידה ובכיפוף הגוף כלפי מטה. אם היה נופל לי משהו מהיד הייתי משאירה אותו על הרצפה; לא הייתה אפשרות להרים שום דבר. מה שנפל לא היה מספיק חשוב כדי להעמיד במבחן את אזור העֶצֶם.

לבי דהר כמו בשעת אסון רב נפגעים, ובכל זאת ידעתי שלא מדובר בהתקף לב – עונש שנוחת עלייך כאילו משום מקום ומחייב פעולה דחופה ויציאה מיידית לבית החולים, והודיתי בלבי על כך שיכולתי להישאר בבית, מול המחשב, לא רחוק מהמקרר, ולהמתין להטבה. במשך שבועיים זחלתי ונאנקתי, וכל ישיבה מעבר לפרק זמן של שעה ערפלה אותי מכאב. היו אלו ימים ארוכים ודוקרים, שבהם  עבדתי כרגיל – בעת ובעונה אחת על ארבעה ספרים, כל אחד בשלב אחר של סבב העריכה הספרותית, נוסף על פרויקט קצר מועד של עריכת לשון – ונשאתי מדי יום תפילות לכך שתהיה זו רק דלקת בגיד, רק שריר שנתפס.

לאחר חודש של ייסורים, כשהבנתי שלא בשריר מדובר וגם לא בכאב דלקתי, ניגשתי לאורתופד, שקבע כי כפי הנראה מדובר בבֶּלֶט בעמוד השדרה. הוא הוסיף שזה לא צריך להדאיג אותי, ושלרוב האנשים שחצו את גיל חמישים יש לפחות בֶּלט אחד, גם אם אינם מודעים לקיומו. אחַר נתן לי הפניה לסי-טי ומרשם לכדורים מאלחשים, אבל אחרי שקראתי באינטרנט שאין שום מרפא לבֶּלט מלבד שחייה, השלכתי לפח את ההפניות ונרשמתי ל"מרגוע לעמֵל", הבריכה לנפגעי תאונות עבודה.

***

עד שהכרתי את בוריס לא יכולתי לשאת את כניסתו של שחיין אקראי למסלול שלי. בעתה של ממש הייתה אוחזת בי לפני שהתחלתי לגדף את השחיין ולהתיז עליו מים, ולא כתעלול ילדותי. אני מודה שהגזמתי בתגובות שלי; לא היה לי אכפת שיחשוב שאני סובלת ממחלת נפש או מפיגור שכלי או משניהם. הייתי יורקת ומכה במים ואומרת לו: "אני משתינה כאן הרבה, אדוני. זה מתאים לך? מתאים לך לשחות במים כאלה?" עד שהיה מסתלק. המציל, אלברטו, היה יושב מנומנם על הכס הגבוה שלו, ובטנו התפוחה רטטה עם כל נחירה. איש לא חשב לפנות אליו לעזרה; שחיין שלא היה בטוח בשחייתו ליפף במצופים מתנפחים את צווארו, ידיו ורגליו.

נהגתי להגיע בשעות הצהריים המאוחרות, זמנים שבהם הבריכה ריקה יחסית. אם לא היה מסלול פנוי, הייתי מתיישבת על כיסא פלסטיק ירוק ומשגרת מבטים מאיימים בכובשי המסלולים. רציתי שהעולם ושחייניו ידעו שאני אישה שהתחת שלה כואב מאוד בזמן שהיא נאלצת לשבת לחכות לתורה. כששחיין אחד היה עולה מן הרחצה, הייתי צונחת למים מהגדה הרדודה – מעולם לא השתמשתי בסולם – וממתינה שגם השני מאותו מסלול יסתלק. "אתה יוצא? יוצא? יוצא?" הייתי מתעקשת שוב ושוב כשהגיע אליי, עד שאכן היה השחיין עושה כרצוני. אז הייתי מתחילה לנוע במים כמו ראשן נטול דאגות, בקלילות, בחדווה נטולת כאב. נשמתי לרווחה; הייתי מחייכת ומפזמת בלבי שיר עליז על אהבה ואביב.

במים כולם שווים – זקנים וצעירים, שמנים ורזים, רופסים ושריריים; אין לאיש יתרון על פני האחר, כוח המשיכה מעניק לגופים העייפים הפוגה. דבר אינו כואב או מעיק, גם לא מחשבה או זיכרון. כל שתי בריכות אני מסמנת בחרוז מצוף תכלכל בגדה הרדודה. אחרי עשרים בריכות – עשרה חרוזי  מצוף – אני מסוחררת מסיפוק. קשה להאמין שצליחת חצי קילומטר היא עניין של מה בכך. כה פשוטה ונעימה היא המשימה. איזה כיף לשחות! המרחק בין גדה לגדה נדמה כמרחק בין שולחן העבודה למקרר; מחוץ למים הליכה מעבר למרחק הזה מולידה גלים של כאב, ואילו בבריכה התכלכלה – שלוות בדידות גדולה. כשבחשבונייה שלי נאספים תשעה חרוזים צפים, אני שוחה שתי בריכות אחרונות בסגנון חזה לפני שאני יוצאת למלתחה להחליף לבגדים יבשים.

באחד מן הימים השגרתיים האלה, כשהמתנתי למסלול פנוי, יצא מן המים איש זקן מאוד, מצומק ומגובנן. באותו רגע סיים את השחייה ויצא מהבריכה גם בן זוגו למסלול, גוץ שעיר וקירח, ואני קפצתי למים והתחלתי לגמוא את מטלת השחייה היומית שלי. כעבור שתי בריכות, כשכבר שהיתי בעולם אחר, מנותק ושקט, חשתי להרף עין במגע עור קריר וחלקלק על גופי. פקחתי את עיניי וצרחתי. זה  היה הזקן, שהספיק לשחות כמה מטרים קדימה. שחיתי אליו במהירות, בלי שום סגנון, הכיתי על המים בזעם כדי להתקדם ובו בזמן בעטתי ברגליי, כך עד שהגעתי אליו.

"מה זה צריך להיות? מה אתה עושה כאן?" צרחתי אל אוזנו. "הרי יצאת!"

"הלכתי לשירותים," אמר במבטא רוסי כבד בזמן שנצמד לגדה והחל בתרגילי כושר – פישוק רגליים וצמצומו, צלילות ישרות ואנכיות.

"מי הולך לשירותים בבריכה?" לעגתי לו, "פה כולם משתינים וממשיכים לשחות!"

"אני לא מאמין לך." הזקן עשה הפוגה של שלוש שניות, ושב לצלול ולעצור את הנשימה בקרקעית. הוא לא נרתע מפני המתקפה שלי, וזה היה מפתיע מאוד.

"אתה צוחק עליי?" תבעתי לדעת. "אני, אם אני צריכה פיפי לפני שאני יוצאת מהבית – אני מתאפקת עד שאני מגיעה לפה. דווקא."

הזקן לא התרגש, והמשיך לעשות תרגילי כושר. לפתע פתאום הבנתי שבזמן שאני מדברת אתו אני יכולה לשחות. אמרתי לו: "אל תזוז עד שאני מגיעה לסוף, שומע?" ושחיתי לָעבר השני.

כשהגעתי לשם, לרדודים, ראיתי שהמתין כמה רגעים, ואז החל לנוע לעברי. התנועות שלו היו קצרות ומהירות, כמו של צב ים. הפתעתי את עצמי כשפרצתי בצחוק. כשהגיע אליי אמרתי לו: "בכל פעם שתעשה תרגילים בַּגָדה, אני אשחה. ואז יהיה תורך לשחות, ושוב תורי. נשחה בתורות, לא יחד."

"ננסה," אמר הזקן. שמתי לב ששיער הגיח מנחיריו, אבל לעומת זאת עיניו היו כחולות ויפות, וזיק נבון הבריק מהן.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"ברוך."

"לא יכול להיות שנולדת בשם הזה. באיזה שם נולדת?" הקשיתי.

"בוריס."

"נעים מאוד, בוריס, אני שרי. נולדתי בשם שרה – כמו שרה אמנו, אבל בניגוד אליה אני לא מצחקקת. וגם לא שרה שיר שמח." ניערתי כף יד והושטתי לו אותה. הייתה לו לחיצה איתנה.

***

בוריס היה ממתין עד שאגיע לגדה לפני שהתחיל לשחות שוב, והיה בכך יתרון לא מבוטל. יכולתי לנוח בין בריכה לבריכה. כשהייתי מגיעה אליו היה יוצא לגמוא עוד בריכה, כשהיה מגיע אליי יצאתי אני. היה משהו מרגיע במונוטוניות שבה הדברים התבצעו. שחיתי על הגב, גרפתי את המים בידיי, וברגליי סובבתי דוושות דמיוניות – עד שחלפה מעליי שרשרת הדגלים השחורה, המבשרת כי בעוד מטרים ספורים אגיע לגדה. אז הייתי מתהפכת על הבטן ושוחה את המרחק הקצר בסגנון חופשי, קצת פרפר וקצת חתירה, בזמן שדמותו של בוריס הלכה והתקרבה – הנה החזה המדולדל, הנה הפטמות הנפולות, מכל אלה התעלמתי – רק חיוך גדול ראיתי, ועיניים מאירות.

לאחר עשרים בריכות הייתי מתעייפת וחושבת על מנוחה, ואילו בוריס היה ממשיך ללא לאות. היינו עוצרים אז להפסקה ארוכה יותר. בוריס היה מספר לי על הסרט האחרון שצפה בו, על הספר האחרון שקרא, על סיפור מעניין ששמע מחברים. כל כך נהניתי להקשיב לו. לבסוף היינו נועצים מבט זה בעיני זה, שותקים ומצחקקים, עד שהיה אומר, "נו, די, תלכי, עכשיו אני באמת אשחה." בפעמים הבאות הגעתי בשעה שבה נתקל בי לראשונה, והאיבר הנוקשה הזה שמתנמנם בבית החזה שלי, זה הקרוי לב, התחיל להתרכך, להתחמם ולהתרחב לנוכח הקשיש הפִּלאי. באחת מן הפעמים, בטרם יצאתי לגמוא את הבריכה השנייה, שאלתי אותו כמה זמן הוא שוחה ומה פשר כל הדבקוּת הזאת.

"זה בגלל אוורסט," אמר והצביע על ראשו הקטן והקירח; ציצת שיער דליל ורטוב הייתה דבוקה לאחת מרקותיו. הוא המשיך וסיפר שלא מזמן מלאו לו שמונים ואחת. המקצוע האחרון שלו היה מהנדס דפוס, אבל לפניו עבד בעשרים מקצועות, ביניהם שומר יערות באמזונס, מתכנן כבישים בהודו, יהלומן באיחוד האמירויות, וקפטן שהעביר יאכטות מאיטליה לישראל. לפני ארבעים שנה עלה מקייב. נשוי בשלישית. אב לשלושה בנים, כל אחד מאישה אחרת. לפני שנתיים רצה לטפס על האוורסט, לנעוץ בו את דגל העיר גבעתיים. כמעט הכול כבר היה מוכן, אבל הרופא ביקש שיעשה בדיקות.

"וככה גיליתי את הגידולים. שני גידולים," נקש על ראשו.

"אווו," הפלטתי. "מה אתה אומר…"

"זה בגלל גזזת. הייתי בן אחת-עשרה, באוקראינה. הניחו על ראש שלי קסדה עם זפת ואז עשו הקרנות. בדקתי באינטרנט – כל מי שעבר אז טיפול כזה קיבל גידולים. לפני ארבע שנים הייתי גבר-גבר," אמר בגילוי לב. "לפני הגידולים. ועכשיו? גרוטאה."

נאחזתי בדפנות הבריכה וליטפתי אותו בעיניי. עברו לפחות חמש דקות ועדיין לא יצאתי לגמוא בריכה חדשה. צליל קולו הרגיע אותי והמבטא שלו היה אקזוטי. הוא היה אריה זקן בסתיו חייו. "אחרי הניתוח הלך לי כושר," אמר בפשטות, בלי טרוניה. "זאת הייתה טעות לעשות ניתוח הזה. מאז גילו לי עוד גידול ועל גופה מתה שלי אני עושה עוד ניתוח. וזה לא רחוק – גופה מתה שלי." עיניו חייכו אליי.

איתן, הדתי עם הכרס המצופה בפרווה דלילה ומכסיפה, עצר לידנו והשפריץ. "תראו אתכם, ממש רומיאו ויוליה," גיחך. "באתם לכאן לשחות או מה? אולי תשכרו חדר ותגמרו עניין?"

"תעוף מכאן, יא זבל!" שאגתי.

"אז מה אתה עושה עכשיו? יש איזה טיפול?" שאלתי ברכוּת את בוריס, שהניד בראשו בצער לנוכח תגובתי לאיתן. רק הניד בראשו בעדינות ותו לא, לא הטיף מוסר ולא מתח עליי ביקורת.

הופתעתי מכך שמה ששאלתי אותו באמת עניין אותי. התשובות של בוריס לא היו ארוכות מדי; היה בהן מוסר השכל קטן, ובעיקר היו חפות מטענות. חיוך קטן חתם אסופת משפטים גלויי לב. "רק  ספורט ומחשבות טובות," ענה. "ולשחות עם אישה יפה מחייכת," הוסיף כעבור רגע.

"אתה כל כך מקסים," לבי כמו ניתר מחזי. בלעתי בעיניי את הדמות המוארת שנשענה על הגדה. פטמותיו הנפולות הגיעו כמעט עד הבטן, ונקודות אדומות ובולטות עיטרו את אזור הקורקבן. כווייה בהירה השתרעה על פני חצי זרוע ומעט מן החזה. למרבה הפלא ראיתי בכל אלו יופי מוזר, וכך גם בהשמטת ה"א הידיעה ממרבית המשפטים שיצאו מפיו. ייתכן שגם הוא התעלם מהבטן התפוחה שלי, ומהירכיים הרוטטות שהצליפו זו בזו בשעת השחייה. הייתה הקלה מבורכת בחשיפה המוחלטת מראש. היינו מה שאנחנו, בלי כיסוי, חסרי גיל וצורה, רק אצבעות ועיניים, שפתיים ורגליים, גבר ואישה.

"כל הכבוד, באמת."

"על מה ?"

"על הכול. אמא שלי צעירה ממך בחודש, ואולי לא תאמין, אבל היא לא יצאה מהבית שלה כבר שנתיים. לא קוראת ספרים, לא צופה בסרטים. רק כועסת ומדוכאת וצמודה לטלוויזיה. יש לה מטפלת שהיא מתעללת בה. אמא שלי במטפלת, לא להפך.  אחרי עשר בלילה אמא שלי לא מרשה לה  לפתוח את ארונות המטבח או ללכת לשירותים, בטענה שיש לה שינה קלה, וגם ביסקוויט שנופל במטבח מעיר אותה."

"עצוב," אמר. "אני אגב לא מסתכל אף פעם בטלוויזיה. צריך להספיק הרבה דברים. למשל לתת לנכדים שלי שיעורים פרטיים במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית."

"אתה משהו…" אמרתי בהערכה עמוקה. "וממה זה?" הצבעתי על האזור הבהיר והמצולק בחזהו.

"תאונת דרכים," ענה. "מלפני שנתיים. נכנסתי בקיר. מאז לא נוהג. אבל אם אני אמשיך לשחות, אולי אחזור לרכוב על אופניים. יש לי אינטרס לחזור לרכוב על אופניים עם שלושה נכדים שלי, מגבעתיים לתל אביב, דרך הפארק. פעם הייתי עושה את זה כל שבת. היום כשאני עולה על האופניים יש לי סחרחורת. זאת מטרה שהעמדתי לעצמי. לחזור לאופניים ולהיות מסוגל להגיע באופניים לים. ובגלל זה אני שוחה שלוש פעמים בשבוע ארבעים בריכות. לא פחות. כשאני מגיע הביתה אני גם רץ קילומטר, ורק אחר כך מתקלח."

"ברצינות ?"

"בטח שברצינות, אלא מה?"

התבוננתי בו בהתפעלות. ומהן המטרות שאני מציבה לעצמי? ניקרה בי מחשבה. המטרה הלפני אחרונה הייתה לעבור מעוסק פטור למורשה, אחריה להפסיק לעשן, ומאז לא הייתה עוד תכלית שתאיר את ימיי. רק לשלם את המע"מ באמצע החודש ולזכור להכין בתחילתו את המעטפה של ההוצאות וההכנסות לרו"ח. אפילו להוריד במשקל כבר לא היה לי כוח או רצון. בזווית העין הבחנתי שהמסלול משמאלנו התפנה. לא עשיתי שום תזוזה. היה נעים לי כאן, בסנכרון המושלם עם בוריס, וקיוויתי שגם הוא לא ישים לב למסלול שהתפנה. "טוב, קדימה, לשחות," גירש אותי למים. "למה באת לכאן?" זינקתי ראש, אבל במים השבתי ביני לבין עצמי: לא באתי לשחות, באתי לפגוש אותך, בוריס.

בתוך שבועיים התחלתי לומר לו בריש גלי, בלי שום בושה, שהתגעגעתי. עשרים דקות לפני הגעתו הייתי תופסת לנו מסלול ומתחממת בשחייה אטית. מי שהעז להסתנן למסלול שלי היה מסולק בצעקות קצרות וחדות, ביד מאוגרפת מונפת ובפנים מאיימות. כשהיה מגיע הייתי מחייכת ואומרת: "בוריס! כל כך התגעגעתי."

"כל כך טוב שאישה יפה מחכה לי," היה חושף לעומתי את שיניו, שלמעט חמישה שתלים, לדבריו, היו כולן שלו. "זה לא מובן מאליו שאישה יפה ואינטליגנטית, שתמיד מחייכת, מחכה לי ותופסת בשבילי מסלול. גם אני התגעגעתי, מתוקה." אז היה פושט את חולצתו וחושף גוף מגובנן ומצומק, ובגד ים מיושן ומדולדל, אך עיניי כבר התקבעו בניצוץ בעיניו. זה נכון, חשבתי, בוריס גורם לי לחייך.

ערב אחד שלח לי בוואטסאפ שני סרטונים ביתיים: באחד ביצע ארבעים שכיבות סמיכה, בשני קפץ בחבל במשך עשר דקות. נכדו הצעיר צילם אותו ושאל מדי פעם, "זהו, סבא? זהו?" ובוריס השיב לו, "עד הסוף, עומר, לצלם עד הסוף!" הילד שוטט במצלמה בכל חלקי הסלון, שהיה מרוהט בטוב טעם; שטיחים נאים היו פרושים על רצפת קרמיקה אפורה, פרחים יפים היו מונחים באגרטל, שניצב על שולחן עץ ליד חלון רחב, שטוף שמש, אשר חשף עצי צפצפה. להרף עין נראתה אשתו, חולפת במהירות ובדרך מרימה דבר מה מהרצפה. צדודיתה הייתה נאה ומטופחת.

"מרשים! אין כמוך, והבית כל כך יפה!" כתבתי לו. מאז צפיתי בסרטונים בימים האי-זוגיים, שבהם לא שחיתי, כדי לשמור גם בהם על רכות לבי ועל הרגשת הריחוף ששרתה עליו בימים הזוגיים.

***

ככל שבוריס שיפר את הכושר, כך איבדתי אני את שלי. מעשרים בריכות לכל הפחות, הידרדרתי לשש-שבע. אבל למרות זאת שיפרה השהות בבריכה את מצבי, לא בזכות השחייה אלא בזכות בוריס. כל האיברים, ובהם הישבן, כואבים פחות כשמחשבות רודפות את זנבותיהן של קודמותיהן, וכולן מלאות בזקן מופלא, חזק וחכם ומצחיק ואמיץ, שעיניו מבריקות והוא מדבר במבטא סקסי מאין כמותו. "ספר לי עוד," הייתי תובעת ממנו כשהגיע אליי לגדה, והוא היה מעניק לי בכל פעם סיפור אחר, מרתק יותר מקודמו. בסיפורים שלו כיכבו דולפינים וכרישים, קופים פראיים, נחשים נדירים, מרגלים רבי תושייה, עופות דורסים, פושעים מסוכנים ונזירים קדושים. "ועכשיו לשחות," חייך בכל פעם את החיוך המתוק שלו כשסיים את אחד מסיפוריו, "למה באת לפה?"

"בשבילך," הודיתי לראשונה בגלוי באחד מימי רביעי, ונדמה שכל השחיינים עצרו את תנועותיהם במים והטו אליי אוזן רכלנית, במיוחד ברכה המרשעת, הטיפשה והצדקנית, שהגיעה לכיסא גלגלים לאחר ארבעים שנות עבודה כמגיהה נוקדנית, ושחתה אך ורק ברדודים כי פחדה לטבוע. לרוב השתדלתי להסיט ממנה את מבטי כדי שגורלה לא ידבק בי יותר מכפי שכבר דָבק – שתינו היינו גרושות ואמהות לשניים, שכבר עזבו את הבית, ולצדנו במיטה רבץ לרוב חתול רחוב שבוּית – אבל כשתנועתה קפאה ואישוניה התקבעו בי ובבוריס, נעצתי בה מבט מבהיל. כשנותרה קפואה צמצמתי את עיניי וסימנתי באצבעי, בהילוך אטי, תנועה של עריפת ראש. מעולם לא העזתי לאיים עליה כך קודם לכן, שכן יכלה לצרוח חזק ממני וגידופיה היו מגוונים לא פחות. למרבה המזל צקצקה בבוז ותו לא בטרם שבה לשחות. "לא מעניינת אותי השחייה ולא הכושר," אמרתי לבוריס בזמן שעקבתי אחר דמותה המתרחקת. "אתה מעניין אותי, רק אתה."

ספק אם הייתי מעזה לומר לו את זה אם היה צעיר בעשר שנים, שלא לדבר על עשרים. יחסית אליו היו יששכר הכירופרקט, יהודה, מנכ"ל מכון הפאות, או יאיר מנדל המניאק, תינוקות של בית רבן. יכולתי לומר הכול ולא להיחשד כרצינית, שכן על פניו צף לפניי קשיש שמבוגר ממני בשלושים שנה. במבט נטול חמלה נראה בוריס כמו אחד מן הקשישים שאורזים להם חבילות מזון ומוצאים להם מטפל פיליפיני האדיש לגורלם. אבל לא כך נראה בעיניי, לא ב"מרגוע לעמל". כאן יכולתי להתקרב אליו,  להתחכך בו בגמלוניות שעה שזינקתי לשחות, ולתבוע ממנו חיבוק לפרידה כעבור שלוש שעות רטובות, עוד בהיותנו במים. הוא היה אז מעיף מבטים מהירים ימינה ושמאלה, ולעתים אמר: "בואי ניפרד שם." הייתי שוחה אחריו לגדה השנייה, העמוקה, ובדקה של כושר, שאותה היה לוכד בשבילנו, הייתי נצמדת אליו ומחבקת אותו חזק חמש-עשרה שניות לפחות. בוריס היה כורך את ידיו סביבי באחיזה איתנה, לא קשישה כלל וכלל; שדיי היו נלחצים לחזהו הרטוב וחום נעים היה מתפשט בחלציי, אבל איש לא יכול היה לשער זאת. בוריס היה הכיסוי המושלם לתאוות ולחשקים.

לעתים נדירות, כשלא עלה בידי להגיע לפגישת שחייה, הייתי שולחת לו הודעות כגון: "בוריס המקסים, דבר נורא קרה: לא אוכל לבוא מחר כי קיבלתי ספר חדש לעריכה עם דד ליין שלא משאיר לבריכה תקווה," והוא, הקשיש שכבר עבר את גיל המוות הממוצע, היה עונה: "מתוקה, מחר יהיה יום שחור בקורות חיים שלי!"

***

את זמני השחייה שלי, וכמוהם את הימים הזוגיים, התאמתי לאלה של בוריס. כבר הידרדרתי לחמש בריכות, גם זה בקושי, ואילו הוא היה נשאר לאחר שהייתי עוזבת, ומסיים את המכסה – ארבעים בריכות, אפילו לא אחת פחות. לא הפריע לי שהיה נשוי. "להתחתן עם ילנה זאת הייתה טעות גדולה," אמר פעם לשמחתי. "לא עשיתי אתה סקס עשר שנים."

"אז עשר שנים לא עשית סקס?" הכול היה אפשר לשאול אותו. וגם אותי. במים היינו שנינו גם קלים וגם פתוחים מלב אל לב, אם לא למטה מזה.

"לא, לא, הפעם האחרונה הייתה לפני ארבע שנים," ענה בלי היסוס.

גבינו היו צמודים לגדת המים. שחיינים חלפו מימיננו ומשמאלנו – איתן הדתי, המו"ל לשעבר, שסבל מתשע פריצות דיסק, אשר מיהר להניח את הכיפה על ראשו מיד כשהיה יוצא מן המים כדי שאלוהים ימשיך להרעיף עליו כל טוב; אורלי, חולת הטרשת הנפוצה, מחלה שהתפרצה, לדבריה, מעומס כתבי יד, אשר צללה ועלתה, עלתה וצללה, ובכל צלילה היו נשואות אליה העיניים בחרדה כדי לוודא שבפעם הזאת אכן תעלה; אבי, פגוע הראש השמן, שנפגע קשה בתאונת דרכים כשיצא לחגוג את סיום התרגום מיפנית לעברית של רומן עב כרס –  מלאכה שבעטיה רותק לביתו במשך חודשים – ששחה בתנועות חזקות ובפנים כעוסות; וגם יונתן, קטוע הרגל יפה התואר, שנפצע בפיגוע ולא  במהלך עבודה, אבל מכיוון שלפני הפציעה היה מפיק בהוצאת "עננים", זכה במינוי חינם. כמו רעש לבן וחסר משמעות היו כל האנשים האלה בעיניי. רק אני ובוריס, רק אני והוא היינו קיימים בעולם.

"עם מי?" נדהמתי.

"היו לי כמה חברות, מה זה חשוב," ענה. לראשונה זיהיתי בדבריו שמץ של מבוכה.

"בוריס!" נזפתי בו.

"מה את רוצה, אני הייתי רודף נשים ידוע, חתיך גדול ובנדיט לא קטן."

"אז למה אתה לא רודף אותי, למה?" שאלתי בקול מתחנחן.

"לא צריך, את רודפת אותי," צחק. כשכיווצתי את גבותיי הוסיף: "אני אוהב את זה, מתוקה. את מוצאת חן בעיניי."

"אתה עדיין יכול לעשות סקס?" שאלתי בלחש.

"בערבון מוגבל," ענה מיד, "אבל אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. הרבה בזכותך. שתדעי לך, עליתי לחמישים בריכות. וחשק יש. ובדמיון שלי אני לא רק מחבק גוף סקסי ונעים שלך…"

רטט חלף בגופי, ופתאום גם הדמיון שלי הפשיל את מכנסיו של בוריס וחשף איבר גדול וזקוף, פלא רפואי, שפיצה על רפיסות שאר האיברים. דמיינתי את ידיו מעסות את ירכיי ואת שני הישבנים הדואבים שלי, ומשם מעמיקות ומרככות ומרטיבות את הפֶּתח בטרם ננעץ בו איבר מפואר משנת ייצור 1939, וינטג' יחיד ומיוחד במינו, שלאחר שתי גלולות ויאגרה יכול לצלוח כמעט כל משימה שנחלץ אליה. העובדה כי הגוף שאליו ערגתי כעת היה פעיל בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשואה ובמרד גטו ורשה, הביאה עמה קסם יקר ונדיר. הדמיון שלי המשיך לענות אותי גם במלתחה, גם ברכב וגם בבית. בוריס, גבר שכמוהו אין עוד, תפס כל סנטימטר בתודעה שלי.

"בוריס המקסים שנכנס חזק בלב – להתראות בבריכה מחר ב-13:00," כתבתי לו בוואטסאפ למחרת בערב.

בשמונה בבוקר הגיעה הודעתו: "מה שאת כתבת מפחיד אותי. זה טעות שאני נכנסתי ללב שלך. את לא צריכה אותי בחדרים של הלב שלך. לי זה מאוד כיף לדבר אתך, לשחות אתך, לחבק אותך. כאילו אני חוזר לשנים צעירות. ההרגשה מאוד נעימה. אבל אין לזה עתיד. בעיניים שלי את אישה יוצאת דופן ויכולה לתת המון לבן זוג שלך."

זעם צבט אותי. האם ייתכן שקשיש בן שמונים ואחת, שרגל אחת שלו כבר בקבר, הודף אותי? עניתי לו: "בוריס היקר, עצוב שהביטוי 'נכנס לי ללב' העיף קיבינימט את כל חוש ההומור הרוסי שלך. נגמר 'יום שחור בקורות החיים שלי', מילים שגרמו לי לצחוק. וכל כך כיף לצחוק. פתאום מילים גדולות – בן זוג. אני לא רציתי שום בן זוג, אם כי אני מודה שבאמת נכנסת לי ללב ולא הייתי שוללת אפיזודה גופנית אתך, כי אתה יחיד ומיוחד. אבל מפה ועד בן זוג המרחק רב. גם אותי מפחיד לגלות שהפחדתי. שכבר אי-אפשר לצחוק. שהכול כל כך רציני. לא אבוא היום לבריכה, אין לי חשק."

חצי שעה נראה מקליד בוואטסאפ, ולבסוף הופיעה הודעתו: "מתוקה שלי, אולי גם אני לא אלך לבריכה היום. אולי ניפגש בבית קפה? מאוד טוב לי אתך וחבל לאבד את זה. בואי נמשיך יחסים כמו שהיו עד עכשיו. אני מאוד מעריך אותך." כעבור שלוש דקות הוסיף: "מאוד רוצה לנשק אותך."

"בוריס האמיץ!" כתבתי מיד, "רוצה לבוא אליי?"

"אין דבר שרוצה יותר," ענה. "מה כתובת שלך?"

שלחתי לו את הכתובת והוספתי: "תודיע לי שעה מראש, ובלי לחץ!"

תכף ומיד ביטלתי את הפגישה עם הדסה, שהייתה אמורה לשרוף אצלי שעה עד סדנת הכתיבה החדשה שהחלה להעביר בבית דיור מוגן בסביבה. "אלף סליחות, דסי, אני מחכה לדרדסבא המדליק שהכרתי בבריכה," כתבתי לה. "קבעתי פגישה ספונטנית מעכשיו לעכשיו, ואני צריכה להספיק לגלח מפשעות ולנקות קצת את הבית. אעדכן אותך בערב ונקבע מחדש!"

בשתיים בצהריים, כמסוכם, הגיע.

האיש שעמד על מפתן דלתי הכחולה היה זעיר, גובהו היה אולי מטר וחצי. עורו היה אפור ומקומט, כל כך מקומט עד שעיניו הסתתרו בשני קפלי ענק, דבר שהעניק תחושה כי לפניי ניצב איש שעטה על עצמו תחפושת זולה של רוח רפאים. שני חופנים של אניצי שיער מדולדלים צצו בכל רקה, ושתי רגלי גפרורים נחשפו משני פתחים גדולים של זוג מכנסיים שחורים, שחגורה בעלת אבזם מוזהב אספה אותם מעל חולצת גברדין בצבע ירוק מזעזע. הוא אחז בזר ורדים זול מאיי-אם-פי-אם.

פערתי את פי בתדהמה. "בוריס?"

"אני מבין שמרוב מתח אכלת בבוקר בשביל שבוע," גיחך וליקק את שפתו בחרדה.

"הא?" נזעקתי, "אתה רציני?"

"את נראית יותר גדולה," סינן בארסיות.

"ואתה יותר קטן," צרחתי. "הרבה יותר קטן. לך מפה!"

הגמד המחופש בעל המבט המרושע עדיין עמד על שטיחון הסף, ונחירי אפו השעירים רטטו.

"תסתלק מכאן!" שאגתי לפני שטרקתי את הדלת, "וממחר אני מתחילה להגיע בימים האי-זוגיים, אתה שומע? תיחנק אתה עם הזוגיים שלך!"


*הסיפור לקוח מתוך "עורכת מלווה", הוצאת "פרדס", סדרת "פואנטה".

"המקום ינחם אתכם"
נוסח ניחום אבלים

כשכדור הארץ הפנה את גבו אל השמש, הרגישה השועלה שמשהו משתנה בה, וחיפשה לדבר הזה מקום. בלילות הקודמים כבר איתרה והכינה מראש כמה אפשרויות: חלל בין בולי עץ ואשפה בשולי הכפר הסמוך, מאורה ישנה למרגלות גבעה לא רחוק מכאן, על סף המדבר. אבל הלילה, כשהשינוי היה קרוב, ידעה שהמקום המתאים לו הוא בגומחת הסלעים בצלע ההר. שם השמש מחממת ביום את המדרון ממזרח ומדרום, שם הגובה ייתן לה תצפית טובה. הגומחה ההיא תהיה לה למאורה. 

היא החלה לטפס במעלה ערוץ הנחל היבש, בינות למבני הקבר המפוארים, העתיקים. בני האדם קראו לנחל על שם הקדרות שהייתה בו, האפלה, המוות, אבל עבורה היו המקום והזמן הולכים ומתמלאים חיים. היא רצה קלות, עוצרת להביט, לרחרח, ושוב רצה, דרוכה, בעיניים בוערות עשתה את דרכה אל ההר.

*

ההר לא היה גבוה, ובשעות הצהריים, כשעלה הילד במדרגות האבן, כדורגל תחת זרועו, אפילו לרגע לא חשב על עצמו כעל מי שעולה על הר. הרי כבר אלפיים שנה נסתר ההר עצמו מן העין, כלוא כמעט כולו בקירות תמך מכל עבריו, פסגתו שטוחה ומרוצפת, מקודשת.

אולי חשב הילד על ההר כעל במה מוגבהת, מתחם, מגרש, רחבה. אבל תמיד כשהגיע למעלה ועמד בה, הרגיש במשהו שונה מעט. הקלה קטנה, אפשרות. כאן, למעלה, היה המרחב פתוח יותר מן הרובע הצפוף הסמוך שבו גר, רובע שבו לא היה מקום לגינות או פינות משחק לילדים, ומעל סמטאותיו נראו רק רצועות צרות של שמים. כאן היה מקום.
הוא בילה פה לעתים קרובות. עד לפני שנתיים היה בא לפעמים עם סבו, להתפלל במקום ולהאכיל את החתולים ששוטטו על הרחבה. החתולים היו באים לקראת סבא שלו, יודעים, הולכים אחריו לכל מקום. אבי החתולים, כינו אותו המתפללים הקבועים, אף על פי שהאכיל גם את הציפורים המקומיות, יוני בית לבנות-חומות, דרורים ועורבים. אבל בנפרד מן החתולים, שלא יבהילו אלה את אלה.

לפעמים היה משחק כאן עם ילדים אחרים בכדור, ופעם או פעמיים גם ישב עם אימו ואביו, פיקניק קטן תחת אחד העצים הבוקעים מתוך אדמת ההר הנסתרת ברובה, עצי זית, ברושים אחדים. אבל סבו קבור כבר שנתיים, לא רחוק מכאן, למרגלות ההר הזה, בבית הקברות שמחוץ לשער החומה האטום באבנים, וחבריו לא כאן היום, דווקא כשבא עם הכדור, דווקא כשרצה להעביר כאן את השעות.

הוא עמד על הרחבה והקפיץ את הכדור מברך לברך, ואיבד אותו. הכדור התגלגל על מרצפות האבן, הוא הרים אותו, ושב והקפיץ, הכדור שוב נפל והוא הרים אותו שנית. הרי הביתה הוא לא יחזור.

*

כדור הארץ נע לאטו הלאה על צירו, האור התמעט, קרבו שעות החושך. האישה הגיעה, מתנשפת, אל הכותל התומך בהר מצדו המערבי. ממש ברגע האחרון. לשנייה או שתיים היא הניחה את מצחה החם על האבנים הצוננות, אבל מיד מיהרה לדפדף בספר התפילות שבידה, עליה להספיק, בטרם יפנה היום. זה לה היום הארבעים ברצף לקריאת פרק השירה הזה, שתּוֹעַלְתּוֹ מְרֻבָּה, הַרְבֵּה עָשׂוּ וְעָלְתָה בְּיָדָם לִישׁוּעַת הַכְּלַל וְהַפְּרָט. והיא נזקקה לישועה. היום הארבעים הוא היום האחרון, ואז היא תדע במה תיוושע.

שָׁמַיִם אוֹמְרִים: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.  אֶרֶץ אוֹמֶרֶת: לַאדוני הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. היא התחילה לקרוא את הפסוקים כסדרם, אבל ניסתה ליצוק בהם כוונה עמוקה, להביט בשמים מעליה, להרגיש את הארץ ומלואה תחתיה. כשהרימה ראשה ראתה סיסים חגים באוויר למראשות החומה, טסים על רקע השמים המתכהים. יוֹם אוֹמֵר: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. לַיְלָה אוֹמֵר: לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. ובאמת הלילה עמד לרדת, ואולי כבר אפשר לומר שירד, דאגה פתאום, והחשש שכבר יצא היום הארבעים והאחרון בלי שהצליחה לסיים את הקריאה, שאולי הכול היה לשווא, העיק עליה, מוסיף את משקלו למשקל המצוקה שהכבידה על לבה כל הימים האלה, מאז שהציע לה האיש, האיש שאיתו חיה מאז נעוריה, האיש שהוא אבי ילדיה, האיש שאיתה, שיפרקו את ביתם המשותף וייפרדו, איש ואישה לדרכם.

עָבִים אוֹמְרִים: יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ. שִׁבֹּלֶת חִטִּים אוֹמֶרֶת: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ אדוני. תַּרְנְגוֹל אֹומֵר: לישוּעתְךָ קִיוִויתִי אדוני. זְבוּב אוֹמֵר: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ.
ֹשוּעָל אוֹמֵר: הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט. 

*            

השועלה הילכה חרישית בעמק, בין אור לחושך, וכשהגיעה אל ההר החלה מטפסת אל הגומחה שכבר הכירה, לעשות אותה לבית. האדמה בין הסלעים כבר הייתה מתוחחת מעט, פרי ביקורים קודמים, ועכשיו ישבה השועלה תחתיה, והחלה תולשת פרווה מבטנה, מבין פטמותיה הוורודות, ומרפדת את הקרקע.

השועל, שהלך במרחק מה מאחוריה את רוב הדרך, סטה ממסלולו. הוא נעצר כדי להשתין ולסמן מה שצריך, התעכב כדי לחפש מנחות קטנות לשועלה, אולי ימצא פירות מרקיבים, אולי יתפוס איזו לטאה לפני שייגמר האור.

*

שוב ושוב הקפיץ הילד את הכדור על ברכיו ואיבד אותו. הוא רץ להביאו.
שיתרוצץ, סבתא תמיד אומרת. תמיד היא מעודדת אותו לנוע, לצאת מהבית, לשחק בחוץ. מעולם לא היה ילד ספורטיבי, והיא – בת דור אחר, שהייתה עובדת בשדה עם בעלה, פה למטה, בעמק, מגדלת ירקות שהושקו במי קולחין, עד שנפטר הזקן בשיבה טובה; שראתה את בנה, אביו של הילד, הולך ומתנוון ומתרחב בישיבה על שרפרף בפתח החנות הקטנה בשוק עד שלבו קרס פעם ועוד פעם; שמאז בואה לגור איתם ראתה שוב ושוב את הנכד יושב מול מסך קטן וישן שקיבל, לצערה, אין לדעת מאיפה – היא הייתה מגרשת אותו שוב ושוב לצאת החוצה. שיתרוצץ, חזרה ואמרה.

והוא היה מסתובב בשכונה, לפה, לשם, ורגליו היו נושאות אותו אל רחבת ההר. לפעמים עם הכדור, שכבר יצא ממנו אוויר והיה מעוך קצת. עכשיו, בפעם המי יודע כמה שהקפיץ ואיבד אותו, התגלגל הכדור לרגלי אחד השומרים, שהעיר לו. הילד הסמיק. אני אשים את הכדור פה, אמר השומר והניח אותו מתחת לשולחנו הקטן. כשתלך הביתה תבוא לקחת אותו. ובכלל כדאי שתלך עוד מעט, תכף חושך.
אבל הילד התרחק ממנו במהירות, בוער, בפסיעות גדולות ונחושות, כאילו משהו מחכה לו שם, בקצה הרחוק של הרחבה, בין הזיתים, כי לא התכוון ללכת לבית הריק, וגם לא לבית החולים, שם אמא וסבתא ואחיותיו הגדולות ליד מיטת אביו, ואולי כבר חזרו הביתה ומחפשות אותו כדי להודיע לו על יתמותו.

 *

רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, סיימה האישה בלחש, הספר הקטן על עיניה העצומות, הכואבות, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁבִּזְכוּת פֶּרֶק שִׁירָה שֶׁקָּרָאתִי שֶׁהוּא שִׁירַת הַדּוֹמֵם הַצּוֹמֵחַ וְהַחַי, שֶׁתְּהֵא שָׁעָה זוּ שְׁעַת רַחֲמִים, שֶׁתִּהְיֶה עוֹלָה לְפָנֶיךָ אֲמִירַת פֶּרֶק שִׁירָה כְּאִלּוּ הִשַּׂגְנוּ כֹּל הַסּוֹדוֹת הַנִּפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר הֵם חֲתוּמִים בּו.

היא סגרה את הספר, הצמידה אותו אל שפתיה ואז תחבה אותו אל תיקה. עכשיו עמדה, ולא ידעה מה לעשות. בכל בוקר קראה את הפרק בביתה שבאחת השכונות החדשות בעיר, בשקט שעמד בחלל המטבח אחרי שכולם יצאו מהבית, אבל היום, לכבוד הקריאה האחרונה, החליטה, נואשת, לקרוא אותו דווקא כאן, מיהרה מהעבודה להספיק, אבל לא דמיינה כלל את הרגע הזה שאחרי, כשכבר גמרה לומר את הפסוקים, ומה עכשיו.
תן לי זמן, אמרה לבעלה לפני ארבעים יום, זמן לחשוב, להתרגל, להתפלל, והוא נתן לה, והזמן חלף. היא עמדה, אובדת עצות. איך לא חשבה שהיום הזה גם הוא ייגמר, והוא אכן נגמר, אף שהתאורה כאן נדלקה, היא לא הרגישה מתי, והייתה חזקה כאור יום, כאילו רצו להאריך בשבילה ובשביל אחרים כמותה את הזמן, לעצור אותו. מבטה טיפס במעלה האבנים העצומות, המוארות בזרקורים. הסיסים, המקננים ביניהן מדי אביב ושבים לכאן דור אחר דור מאז שהוקם הקיר, המשיכו לחוג באוויר בלי הרף, תופסים חרקים, קוראים במעופם, סיס, סיס, סיס. הם לא פסקו עם רדת הלילה, האור התמידי בלבל אותם, והיא לרגע דימתה בנפשה שגם היא תוכל פשוט להישאר פה, ככה, לילות וימים, שבמקום הזה הזמן הוא אחד מתמשך, קפוא, נצח, חף מהתמודדויות המחר.

*

טוב שמצא השועל שאריות עוף שנזרקו, והניח אותן בפתח גומחת האבנים, ופנה לחפש לשועלה עוד אוכל; מפני שמחר השועלה לא תוכל לצאת לצוד לעצמה מזון. הגורים שייוולדו הלילה, עיניהם יהיו עצומות ופרוותם דקיקה מכדי שיוכלו לשמור על חום גופם בעצמם. הם יתכרבלו אצל אימם כדי לשמור על חומם, והיא לא תיפרד מהם עד שיהיו מוכנים לכך.

*

אולי אבא כבר מת ואני עוד לא יודע את זה, חשב הילד, וגרונו היה כבד מנשוא. הוא ניסה להרגיש אם זה נכון, אם משהו השתנה – בתוכו, או מחוצה לו. גזע הזית הקרוב נראה כמו ייסורים; גומות בעץ המתעקם בעווית, כאילו ספג חבטות. הילד נגע בו. מחוספס. אחר כך עבר אל גזע הזית הבא, ובחן ומישש גם אותו. הוא קבע לעצמו שעליו לגעת בכולם, שעה ארוכה הלך בין העצים, בזה אחר זה, מרפרף בידו עליהם. כל עצי הזית היו כמו העץ הראשון, זקנים, אולי הם עתיקים אבל נראה לו שככה הם נולדים, זקנים מראשיתם, שמי יודע מתי הייתה, ונשארים כך תמיד. אבל הוא ידע שזה לא נכון, בלי שהוא רואה הם צומחים, משתנים, ולא תמיד הם יהיו כאן.
כל אשר בארץ סופו לכלות, למד בכתבי הקודש בבית הספר, וכששאל פעם את סבא אם כולם מתים בסוף, ליטף סבא את ראשו, וציטט את הנביא, אלוהים לא יעכב את מי שזמנו מגיע.

*

הזמן חלף, השעות עברו, כך טען השעון שלה, אבל הכול כאן נראה אותו דבר, נוקשה ומקובע, האורות הדולקים באש תמיד, האבנים הכבדות על עומדן, עד שכבר תהתה בכל זאת אולי עוד יש לה זמן, וקראה שוב את הפרק, אולי קודם לכן לא קראה טוב, אולי טעתה ביום, אולי המחר הוא אתמול, אולי אפשר יהיה לעמוד פה תמיד ולקרוא. בהשתפך נפשה, השעינה את ראשה אל האבן שמולה, שיחה ללא מילים בין אדם למקום. אבל היה גם המקום עצמו, וככל שהוסיפה לעמוד שם לא יכלה שלא לחוש גם בו, היונים הלבנות-חומות המהדסות על הקרקע, אבני הגיר הגדולות, המסותתות, שבין סדקיהן צומח הצלף הקוצני והסבוך, המציץ הסורי עם שערותיו הזיפניות, השיכרון הזהוב שפרח כעת. בראש החומה נהנו הסיסים מזרם האוויר החם שעולה מבני האנוש המצטופפים למטה, ואי-שם, מעבר לכותל, היה הסלע המבצבץ מראש ההר הזה, הסלע היחיד שהותירו בני האדם כפי שהוא, טבעי, באוויר הפתוח, מפני שהאמינו שממנו נברא העולם – שכמובן היה יכול להיברא ולהתפשט מכל נקודה אחרת, אבל, היא הרגישה, האדם צריך מקום אחד להיאחז בו, שיחזיק את כל הבריאה הבלתי פוסקת הזאת, מקום אחד יציב כסלע, נקודה אחת שתכיל את המרחב והזמן המתפשטים ומשתנים ללא הרף, שתקפיא אותם ולו במרחב קטן אחד. לכן, הבינה עכשיו, שמרו על המקום הזה, קיבעו את צורתו, שדבר לא ישתנה, והאורות דלקו יומם ולילה, ביטלו את קיומם של אתמול, היום ומחר, יצרו הווה תמידי, נצח. נצח שאפשר למוש ולהחזיק בו, בניין עדי עד, והיא חשבה שלא נותר מה לעשות כנראה אלא לחזור אל ביתה, ולסכם איתו את פרטי הפרידה. היא הרגישה מסוחררת כאילו תהום נפערת תחת רגליה והיא נופלת, ונאחזה בבליטת האבן שמולה, וקרום האבן המצהיב ניתק ונותר בידה, והיא נבהלה, האם שברה אבן מאבני הכותל? היא הביטה סביב בחרדה – למי תגיד, בפני מי תתנצל.

 *

אסור היה להזיז דבר במקום הזה, סטטוס קוו של מרחב וזמן, אבל השועלה לא הייתה צריכה לשנות הרבה, רק לתחח ולרפד ולרווח קצת. הכול כבר היה מוכן. היא עמדה וקימרה את גבה, מתאמצת, מבט עיניה המלוכסן התעמעם, התכנס, אבל פניה נותרו מחודדים כאילו כל הווייתה מתמקדת בדבר הזה שנמצא כמו מעבר לאפה, שם.
כי גם אם הדבר כבר זמן רב הלך והתרחש בה והיה כבר מוכן, עכשיו צריך להוציא אותו החוצה ולהניח אותו על פני האדמה.

*

מותש מסיבוביו בין העצים, נעצר הילד. עלה בו דחף עז לשכב על האדמה, להיכנע לכוח הכבידה. הוא השתרע עליה, היא הייתה לו נעימה, והוא נבהל קצת. מה אם ישכב כאן ויירדם ולא יתעורר. פתאום הרגיש את דחיסות המקום – החומות סביב סוגרות, הריצוף מכל עבר, ורק השמים הכהים מעליו ומעט האדמה שעוד נותרה חשופה מתחת הם פתחי המילוט. הוא המשיך לשכב, ראשו נח על סלע שטוח שבצבץ מן האדמה. זה היה נוח. הסלע הוא בוודאי חלק מפסגת ההר הסלעית, חשב, המשכו של הסלע המפורסם שבלט לא הרחק מכאן, שרבים האמינו שממנו הושתת העולם. הוא עצם את עיניו, מרגיש את הסלע נמשך תחת האדמה, נים ולא נים עלו בדעתו הדברים ששמע פעם, כל הנהרות, העננים, הימים והרוחות יוצאים מתחת לסלע הזה, וכמובן הנביא עלה ממנו השמיימה.

 הוא שכב על האדמה הקרירה, המרגיעה, סומך עליה, כי על מה עוד סומכים באמת, פיזית, ובלי היסוס. האבן למראשותיו, הוא פקח שוב עיניו והביט אל השמים שהיו כבר כהים מאוד בגלל השעה המאוחרת, והרגיש את הארץ שהמשיכה קילומטרים-קילומטרים מתחתיו, לכל עבר, מתחת לריצוף, אדמה. בסלע הגיר תחת לראשו היה משורטט מאובן, קונכייה מאורכת, שריד לימים שבהם היה כאן ים. עיניו נעצמו, ונפקחו, ונעצמו, גלים, גלים, הוא הרגיש את עצמו נשאב ושוקע ואז שוב צף ועולה, מתערסל על הגלים הללו, שכיסו את המקום ממש כפי שהיה לפני מיליוני שנים, אז היה פה ים תטיס הקדום, שוקק החיים.
הים גאה ושטף את היבשה, ומקץ ימים רבים נסוג. ושב והציף, ונסוג שנית. עד שנעשה רדוד. מאות אלפי שנים חלפו והוא הפך לבוצה. בעלי החיים הימיים מתו, שרידיהם שוקעים במצולות. ברבות הזמן המים הוסיפו להתאדות. משקעי השלדים על הקרקעית התגבשו והפכו לסלעי גיר, משובצים פה ושם מאובני שבלולים וצדפות, חיים שהפכו לאבן. כך נוצר ההר.

וההר עמד כך, יבש, חשוף לאור השמש, חיי יבשה מתפתחים עליו, צמחים, זוחלים, חרקים, יונקים. עד ששוב כוסה ונעלם: היה מי שבחר בו, דווקא בו מכל ההרים הדומים סביבו, להיות מכותר בקירות אבן, קבור באפלה, אטום. רק סלע אחד, בפסגתו, בצבץ החוצה, נושם.
הילד התעורר בבעתה. הוא מיהר לעצום את עיניו, להיטיב את לחיו על השקע בסלע הגיר הקדום, להתכרבל באדמה, לחלום שוב.

*

אוחזת בפיסת האבן הקטנה שניתקה מהקיר, נרתעה האישה לאחור, נסוגה והתרחקה, לא ידעה לאן היא הולכת פתאום, אבל הרי היא לא יכולה פשוט להמשיך לעמוד שם, היא יצאה ממתחם התפילה, מבולבלת, מרגישה מטופשת, מה לעשות עכשיו בקרום האבן הזה מהקיר המקודש, להשליך אותה לארץ לא הייתה מסוגלת. אולי תשמור אותה אצלה בארנק. אולי אפילו הדבר יזכה אותה באיזו ברכה. אבל זה לא נראה לה בסדר. האבן לא שייכת לה. היא תחזיר אותה אל הקיר, חשבה, והסתובבה וקרבה אליו שוב, עוברת בינות למתפללות המעטות שהיו שם בשעה זו, היא תנסה להחזיר אותה למקום, לפחות תניח אותה בין הסדקים, שם מקומה. היא סקרה את האבנים לרוחב, כדי לזהות איפה עמדה כשהתפללה קודם לכן, ואז נתקל מבטה בפיגומים בצד, פיגומי פלדה צמודים אל הכותל. דלי מלוכלך עמד על אחד מהם. מישהו מתקן את הכותל. היא השתוממה. היא פתחה את כף ידה והביטה באבן המתפוררת. ובאבנים הגדולות.

*

הילד הוסיף לחלום, והנה בחלומו חלפו עוד שנים רבות. שורשי צמחים חדרו בסדקי הסלעים ופוררו אותם, חזזית וחיידקי אצות כחוליות קדחו בהם, רוח וגשם ושמש שטפו את ההר ואת האבנים המסותתות הסוגרות עליו, מאיצים את הבליה. שנים ומאות שנים ואלפי שנים חלפו וההר הלך והתפרק. אבל לצד ההר ובסביבותיו, שלדים, כמו זה של סבא שלו, הוסיפו להיקבר, ולהתמוסס ולהפוך לסלעים, לאדמה, לחלק מהמקום, שהמשיך לשנות את צורתו למשהו אחר. כמו הכול.

*

ליד פיגומי המתכת היא רכנה, מטה־מטה, והניחה את פיסת האבן הזעירה על המרצפת קרוב לקיר העתיק. עיניה זלגו דמעות. בת אנוש כמוה, מוגבלת במקום ובזמן, לא יכולה לראות את התנועה הגדולה, אבל היא נמשכת. והצורות כל הזמן מתפרקות ומשתנות. היא ניגבה את עיניה בידה, פירור אבן זעיר שנותר בכפה דבק בריסיה הרטובים, אבל היא לא השגיחה. היא קמה ללכת משם. הדברים ממילא כבר קרו וקורים לאט־לאט, בשינוי הרך, המתמיד, אין עצור.

*

לגורים שזה עתה נולדו הייתה פרווה צמרית ואפורה, ואף ורוד.
גם זה עוד ישתנה. בעוד שבוע הוא יהפוך לשחור. אחר כך תשחים הפרווה.
בעוד כמה שבועות יוכלו לצאת להכיר את המקום.

*

רגוע, ישן הילד היטב, עד שכדור הארץ המסתובב החל להפנות את ההר אל עבר השמש. עוד לא היה אור על פני האדמה, אבל קצה השמים התבהר אי-שם מעבר לקירות האבן ולמבנים. הילד ניסה לקום ולהתיישב, בודק ורואה שעדיין לא הפך לחלק מההר. שני חתולים מיהרו אליו, אולי מזהים אותו. הוא קם והלך איתם לעמדת השומר, לקחת את הכדור.

*

האישה פסעה אל השער, לצאת מן העיר העתיקה אל הכביש המקיף את החומות, מנסה לחשוב איפה חנתה אמש, כשמיהרה והשאירה את המכונית רחוק, במקום החנייה הראשון שראתה. נדמה לה שבמורד הכביש הזה.

היא קצת פחדה ללכת באזור הזה לבדה בטרם עלה האור, אבל הוקל לה לצאת מבין החומות, לראות את העמק האפלולי מתחת לגדר הנמוכה, צלליות עצים והרים ממול, ולשמאלה, קרובות, החומות מתגבהות מעל מורדות הגן הארכאולוגי, ופתאום ראתה במדרון, בין החורבות, באור פנסי הרחוב, חיה. היא נעצרה, וגם החיה נעמדה. מה זה? אולי תן. אבל הוא היה קטן יותר מתן, פרוותו זהובה-אדמדמה, זנבו עשיר. חריצי עיניו הצהובות ננעצו בה. משהו היה בפיו, והוא חמק איתו ונעלם בין האבנים המסותתות הפזורות למרגלות חומת ההר. שועל! זינק הזיהוי במוחה, וממש איתו עלו מיד מאליהם גם פסוקי הקינה הידועה, העתיקה, שעד עכשיו חשבה שרק משל הם, על שועלים שמהלכים בהר הזה אחרי שחרב הבית הקדוש שעמד עליו פעם.
היא עמדה עוד, אולי תראה אותו שוב, בין החורבות, תראה היטב, תראה עד הסוף, עד כמה המקום הזה, כל הבריאה המכונסת בנקודה הזאת, מסכימה להיות חרבה, להתפרק.
אבל היא לא ראתה אותו עוד. היא צעדה אל המכונית, ונשמה עמוק את אוויר הלילה שעלה מן העמק. היא מיששה בתיקה את המפתחות. הייתה גם נבואת נחמה עתיקה, על זקנים שעוד יישבו וילדים שעוד ישחקו פה.

*

הילד הרים את הכדור מתחת לשולחן השומר, וחיבק אותו תחת זרועו. הוא מיהר החוצה מן המתחם, הביתה, לעבר הרובע שגר בו. מימין, מעבר לחומה, נעשו השמים בהירים, והוא יצא רק לרגע מהשער, סקרן לראות פעם אחת את השמש בזריחתה. ההרים הסתירו לו אותה, אבל הוא עמד, מביט בעמק ההולך ומתבהר, והקפיץ קצת את הכדור הישן על ברכו; הוא הצליח פעם ופעמיים, גבוה, אבל אז הכדור עבר את הגדר שבשולי המדרכה. הוא התגלגל במדרון, מטה, מטה, ונעלם מעיניו. בכל זאת זה היה הר.

*

מפני שהיה זה הר, קרני השמש שעשו את דרכן אליו עברו מרחק קצר יחסית באטמוספרה, ונותרו חמימות כשהגיעו אל האדמה והסלעים. המאורה הייתה חמימה ונעימה. זה היה מקום טוב לגידול גורים. בעוד כמה שבועות, כשיצאו, סקרנים, לחקור ולהכיר את המקום, הם יגלו בין השיחים כדור. הם ישחקו בו.  

לצאת מהשושלת

דאגלס סטאר חי למשך שבועיים נוספים. מקץ השנים, ומשנגוז מהם הכאב, אמילי חשבה שאלה היו זיכרונותיה היקרים ביותר. אלה היו שבועיים יפהפיים – יפהפיים ולא עצובים. ולילה אחד, כששכב על הספה בטרקלין האורחים, עם אמילי לצידו בכורסה הישנה, הוא חלף מבעד לווילון – חלף בשקט וברכות כאלה שאמילי כלל לא ידעה שהוא איננו עד שלא הרגישה לפתע בדממה המוזרה של החדר – אף אחד לא נשם בו מלבדה.

"אבא – אבא!" היא קראה. ואז הזעיקה את אלן.

אלן גרין אמרה למוּרֵיִּים כשאלה הגיעו כי אמילי התנהגה יפה מאוד, בהתחשב בנסיבות. מן הסתם, היא בכתה כל הלילה ולא עצמה עין; איש מתושבי מאייווד שנהרו בנדיבות אל הבית כדי להציע עזרה לא הצליח לנחם אותה; אבל כשהגיע הבוקר דמעותיה נשרו כולן. היא הייתה חיוורת ושקטה וכנועה.

"בדיוק ככה", אמרה אלן, "זה מה שיוצא מזה שמכינים אותך כמו שצריך. אבא ש'ך כל כך כעס עלי שאיזהרתי אותך שהוא לא התנהג איתי כמו בנאדם מאז – ועוד שהוא בנאדם גוסס והכול. אבל אני לא נוטרת לו שום טינה. אני את חובתי עשיתי. גברת האברד מכינה שמלה שחורה בשבילך, והיא תהיה מוכנה עד ארוחת הערב. הקרובים של אמא ש'ך יגיעו לפה הלילה, ככה הם הודיעו בטלגרף, ואני נותנת ת'מילה שלי, הם יראו אותך לבושה באופן מכובד. הם עשירים מאוד והם ידאגו לך. אבא ש'ך לא השאיר אגורה אבל גם אין שום חובות, אומר את זה לזכותו. הלכת לראות ת'גופה?"

"אל תקראי לו ככה", זעקה אמילי, מתכווצת. זה היה נורא לשמוע את אבא מכונה כך.

"למה לא? בחיי שאת הילדה הכי משונה! הוא גופה יותר יפה משהייתי מצפה, כולו עור ועצמות וזה. הוא תמיד היה גבר נאה, אבל רזה מדי".

"אלן גרין", אמרה אמילי פתאום, "אם תגידי עוד אחד מ – הדברים האלו – על אבא, אטיל עלייך את הקללה השחורה!"

אלן גרין בהתה בה.

"אני לא יודעת למה לכל הרוחות את מתכוונת, אבל זאת לא צורה לדבר אלי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך. עדיף שהמוּרֵיִּים לא ישמעו אותך מדברת ככה או שהם לא ירצו שום עסק איתך. הקללה השחורה, לא פחות! הנה הכרת תודה בשבילכם!"

אמילי מצמצה בכאב. היא הייתה יצור קטן, בודד ועזוב, והיא הרגישה שלא נותר לה חבר בעולם. אבל היא כלל לא התחרטה על הדברים שאמרה לאלן ולא היה בכוונתה להעמיד פנים שכן.

"בואי להנה ותעזרי לי לשטוף ת'כלים", פקדה אלן. "יעשה לך טוב שיהיה לך משהו שיסיח את דעתך מדברים ואז לא תחפשי להטיל קללות על אנשים ששחקו ת'אצבעות עד העצם בעבודה בשבילך".

אמילי, בלוויית מבט סקרן בידיה של אלן, הלכה והביאה את מגבת הכלים.

"הידיים שלך שמנות כמו סופגניות", היא אמרה. "לא רואים עצמות בכלל".

"אל תתחצפי! זה נורא, בזמן אבא ש'ך המסכן שוכב מת שמה. אבל אם דודה שלך רות תיקח אותך היא תרפא אותך מזה מהר מאוד".

"דודה רות הולכת לקחת אותי?"

"אנ'לא יודעת, אבל בעצם היא צריכה. היא אלמנה בלי שום ילדים בכלל, ויש לה מספיק כסף".

"אני לא חושבת שאני רוצה שדודה רות תיקח אותי", אמרה אמילי, בהחלטיות, לאחר הרהור קל.

"טוב, הם כנראה לא ישאירו לך את הבחירה. את צ'כה להיות אסירת תודה לקבל בית כלשהו. תזכרי שאין לך חשיבות רבה".

"אני חשובה לעצמי", קראה אמילי בגאווה.

"זו תהיה חת'כת משימה לגדל אותך", הפטירה אלן. "דודה ש'ך רות היא האדם הנכון למשימה, לדעתי. היא לא תסבול שום שטויות. היא אישה טובה ועקרת הבית הכי מסודרת באי הנסיך אדוארד. את יכולה לאכול מהרצפה שלה".

"אני לא רוצה לאכול מהרצפה שלה. לא אכפת לי אם הרצפה מלוכלכת כל עוד מפת השולחן נקייה".

"טוב, גם המפות שלה נקיות, הייתי אומרת. יש לה בית יפה בשרוסברי עם חלונות מקושתים ופיתוחי עץ מסביב לכל הגג. הוא מאוד מסוגנן. זה יהיה בית טוב בשבילך. היא תכניס לך קצת שכל ותעשה לך המון טוב".

"אני לא רוצה שיכניסו לי שכל ויעשו לי המון טוב", קראה אמילי בשפתיים רועדות. "אני – אני רוצה שמישהו יאהב אותי".

"טוב, את צ'כה ל'יתנהג יפה אם את רוצה למצוא חן בעיניי אנשים. אי'פשר להאשים אותך יותר מדי – אבא ש'ך פינק אותך. אמרתי לו את זה לעיתים מספיק קרובות, אבל הוא סתם צחק. אני מקווה שהוא לא מצטער על זה עכשיו. האמת היא, אמילי סטאר, שאת משונה, ואנשים לא אוהבים ילדים משונים".

"במה אני משונה?" דרשה אמילי.

"את מדברת משונה – ואת מתנהגת משונה – ולפעמים את נראית משונה. ואת בוגרת מדי לגילך – למרות שזה לא באשמה שלך. זה בגלל שלא הית'רבבת עם ילדים אחרים. תמיד הצקתי לאבא ש׳ך שישלח אותך לבצפר – ללמוד בבית זה לא אותו דבר – אבל הוא לא הקשיב לי, כמובן. אני לא אומרת שלא התקדמת בספרים שלך כמו שצריך, אבל את צ׳כה ללמוד איך להיות כמו ילדים אחרים. מצד אחד יהיה לך טוב אם הדוד ש'ך אוליבר ייקח אותך, כי יש לו משפחה גדולה. אבל אין לו הרבה כסף כמו לשאר, אז כנראה שלא ייקח. אולי דוד ש'ך ואלאס ייקח, כי הוא מחשיב ת'צמו ראש המשפחה. יש לו רק בת אחת והיא גדולה כבר. אבל אשתו חולנית – או לפחות חושבת ת'צמה כזאת".

"הלוואי שדודה לורה תיקח אותי", אמרה אמילי. היא זכרה שאבא אמר שדודה לורה הייתה דומה קצת לאימה.

"דודה לורה! לה לא תהיה שום מילה בעניין – אליזבת היא הבוס במולד הירח. ג'ימי מוּרֵיי מנהל את החווה, אבל הוא לא לגמרי איתנו, ממה שאמרו לי – "

"איזה חלק שלו לא איתנו?" שאלה אמילי בסקרנות.

"ריבונו של עולם, זה איזה משהו שקשור לראש שלו, ילדה. הוא קצת מפגר – איזו שהיא תאונה כשהיה צעיר, זה מה ששמעתי. זה בלגן לו את הראש, משהו כזה. אליזבת הייתה מעורבת בזה איכשהו – אף פ'ם לא שמעתי את הפרטים עד הסוף. אני לא חושבת שהאנשים ממולד הירח ירצו ל'טריח ת'צמם איתך. הם מאוד מקובעים בהרגלים שלהם. קבלי עצה ממני ונסי למצוא חן בעיני דודה שלך רות. תהיי מנומסת – ותתנהגי יפה – אולי תתחבבי עליה. הנה, זה כל הכלים. עדיף שתעלי למעלה ולא תסתבכי בין הרגליים".

"אני יכולה להביא את מייק וסאל פלפָּל?" שאלה אמילי.

"לא, את לא יכולה".

"ככה תהיה לי חברה", הפצירה אמילי.

"חברה או לא חברה, את לא יכולה ל'ביא אותם. הם בחוץ והם יישארו בחוץ. אני לא מסכימה שהם יפזרו עקבות בכל הבית. ניקיתי ת'רצפה".

"למה לא ניקית את הרצפה כשאבא היה בחיים?" שאלה אמילי. "הוא אהב שהכול נקי. אז בקושי ניקית אותה. למה לנקות עכשיו?"

"תקשיבו לה! הייתי אמורה כל היום לקרצף רצפות עם הראומטיזם שלי? תעלי למעלה וכדאי שתשכבי קצת לנוח."

"אני עולה למעלה אבל אני לא מתכוונת לשכב לנוח", אמרה אמילי. "יש לי הרבה על מה לחשוב".

"יש דבר אחד שאני מציעה לך לעשות", אמרה אלן, נחושה בדעתה לא להחמיץ אף הזדמנות למלא את חובתה, "וזה לכרוע על ברכייך ולהתפלל לאלוהים שיהפוך אותך לילדה טובה ומלאת כבוד ואסירוּת תודה".

אמילי נעצרה בתחתית גרם המדרגות והביטה חזרה.

"אבא אמר שלא צריך להיות לי שום עסק עם האלוהים שלך", היא אמרה בכובד ראש.

אלן השתנקה באוויליות, אבל לא הצליחה לחשוב על שום תגובה להצהרת כפירה זו. היא שלחה את תחינתה ליקום.

"האם מישהו אי פעם שמע דבר כזה!"

"אני מכירה את האלוהים שלך", אמרה אמילי. "ראיתי תמונה שלו בספר אדם-וחווה הזה שלך. יש לו שפם והוא לובש כותונת לילה. אני לא אוהבת אותו. אבל אני אוהבת את אלוהים של אבא".

"ומי זה אלוהים של אבא שלך, אם מותר לי לשאול?" דרשה אלן בסרקסטיות.

לאמילי לא היה מושג מי זה אלוהים של אבא, אבל היא הייתה נחושה בדעתה שלא לתת לאלן להעמידה במקומה.

"הוא טהור כמו הירח, יפה כמו השמש, ונורא כצבא עם דגליו", היא אמרה בניצחון.

"טוב, את חייבת לומר את המילה האחרונה, אבל המוּרֵיִּים ילמדו אותך מה זה מה", אמרה אלן, בהרמת ידיים נכנעת. "הם פרסביטריאניים אדוקים ולא מאמינים באף אחד מהרעיונות הנוראיים של אבא ש'ך. עלי למעלה".

אמילי הלכה לחדר הדרומי, והיא הרגישה נטושה מאוד.

"אין אף אחד בעולם שאוהב אותי עכשיו", היא אמרה, כשהתכרבלה במיטתה שעל יד החלון. אבל היא הייתה נחושה שלא לבכות. אסור שהמוּרֵיִּים, ששנאו את אביה, ייראו אותה בוכה. היא הרגישה שהיא מתעבת כל אחד ואחד מהם – אולי חוץ מדודה לורה. כמה גדול וריק הפך פתאום העולם. שום דבר כבר לא היה מעניין. מה זה משנה שעץ התפוחים הגוץ בין אדם-וחווה הפך מחזה מרהיב עשוי שושני-שלג – שהגבעות שמאחורי עמק הרפאים נטוו משי ירוק, עטור צעיף ערפל סגלגל – שהנרקיסים לבלבו בגינה – שצמרות עצי הלִבְנֶה תלו מכל עבר בגדיליהם הזהובים – שאשת הרוחות נשפה עננים לבנים קטנים על פני השמיים. הדברים הללו לא טמנו בחובם קסם או הציעו לה נחמה כעת. בניסיון חייה המועט, היא האמינה שלעולם לא יוכלו לעשות זאת יותר.

"אבל הבטחתי לאבא שאהיה אמיצה", היא לחשה, קופצת את אגרופיה הקטנים, "וזה מה שיהיה. ולא אתן למוּרֵיִּים לראות שאני פוחדת מהם – אני לא אפחד מהם!"

כשהשריקה הרחוקה של רכבת אחר-הצהריים עלתה מעבר לגבעות, ליבה של אמילי החל לפעום בחוזקה. היא שילבה את אצבעותיה והרימה את פניה.

"בבקשה עזור לי, אלוהים של אבא – לא אלוהים של אלן", היא אמרה. "עזור לי להיות אמיצה ולא לבכות מול המוּרֵיִּים".

מקץ רגעים אחדים נשמעה חריקת גלגלים מלמטה – וקולות – קולות רמים, החלטיים. ואז אלן הגיעה מתנשפת במעלה המדרגות עם השמלה השחורה – בגד מאיכות ירודה עשוי צמר מֶרִינוֹ זול.

"גברת האברד הספיקה לסיים אותה בדיוק בזמן, תודה לאל. לא הייתי מוכנה שהמוּרֵיִּים יראו 'תך שלא בשחורים בעד שום הון שבעולם. הם לא יוכלו לומר שלא עשיתי את חובתי. הם כולם כאן – האנשים ממולד הירח ואוליבר ואשתו, דודה שלך אדי, ווואלאס ואשתו, דודה שלך אווה, ודודה רות – גברת דאטון, זה שמה. הנה, את מוכנה עכשיו. בואי".

"אני יכולה לענוד את המחרוזת הוונציאנית שלי?" ביקשה אמילי.

"שאלוהים ישמור אותנו! מחרוזת ונציאנית עם שמלת אבלות! 'תביישי לך! זה הזמן לחשוב על קישוטים?"

"זה לא קישוטים!" קראה אמילי. "אבא נתן לי את המחרוזת הזו בחג המולד האחרון – ואני רוצה שהמוּרֵיִּים יראו שיש לי משהו!"

"מספיק עם השטויות שלך! בואי, אני אומרת לך! תקפידי על הנימוסים שלך – הרבה מאוד תלוי ברושם שתשאירי עליהם".

אמילי ירדה בנוקשות מטה כשאלן בעקבותיה ונכנסה לטרקלין האורחים. שמונה אנשים ישבו סביב – והיא חשה מיד במבטן הבוחן של שש-עשרה עיניים זרות. היא נראתה מאוד חיוורת ופשוטה בשמלתה השחורה; הצללים הסגולים שהותיר אחריו הבכי גרמו לעיניה להראות גדולות מדי וחלולות. היא פחדה עד ייאוש, וידעה זאת – אבל היא לא תיתן למוּרֵיִּים להבחין בכך. היא זקפה את ראשה והישירה מבטה אל הניסיון הקשה שמולה בגבורה.

"זה", אמרה אלן, בעודה נוגעת בכתפה ומסובבת אותה מעט, "דודך ואלאס".

אמילי נרעדה והושיטה יד קרה. היא לא חיבבה את דוד ואלאס – היא ידעה זאת מיד – הוא היה שחום וקודר וכעור, עם גבות כעוסות וקוצניות ופה חמוּר, חסר רחמים. היו לו שקיקים גדולים מתחת לעיניו ופאות לחיים שחורות שנגזזו בדיוק רב. אמילי החליטה בו במקום שהיא לא משתגעת אחרי פאות לחיים.

"נעים מאוד, אמילי", הוא אמר בקרירות – ובאותה קרירות ממש נרכן קדימה ונשק ללחייה.

נחשול פתאומי של תרעומת סחף את נשמתה של אמילי. איך הוא מעז לנשק לה – הוא שנא את אביה ונישל את אמה! היא לא תקבל את נשיקותיו! במהירות הבזק, היא שלפה את מטפחתה מכיסה ומחתה את לחיה המתרעמת.

"תראו, תראו!" הכריז קול מגנה מצדו האחר של החדר.

דוד ואלאס נראה כאילו ברצונו לומר דברים רבים אך הוא אינו מצליח להעלותם בדעתו. אלן, בנחרת ייאוש, דחפה את אמילי אל המבקרת הבאה.

"דודתך אווה", היא אמרה.

דודה אווה ישבה עטופה כולה ברדיד. היו לה את פניהם הרגוזים של החולים המדומים.1 היא לחצה את ידה של אמילי ולא אמרה דבר. וכך גם אמילי.

"דודך אוליבר", הכריזה אלן.

מראהו של דוד אוליבר די מצא חן בעיניי אמילי. הוא היה גדול ושמנמן ווורדרד ונראה עליז. היא חשבה שלא היה מפריע לה כל כך אם הוא היה נושק לה, על אף שפמו הלבן והקוצני. אבל דוד אוליבר למד את הלקח של דוד ואלאס.

"אתן לך מטבע בעבור נשיקה", הוא לחש בלבביות. בדיחה הייתה דרכו של דוד אוליבר להפגין ידידותיות ואהדה, אבל אמילי לא ידעה זאת, והתרעמה על כך.

"אני לא מוכרת את הנשיקות שלי", היא אמרה, נושאת את ראשה מעלה ביהירות שלא נפלה מזו של אף אחד מהמוּרֵיִּים הנוכחים בחדר.

הדוד אוליבר צחק ונראה משועשע ביותר ולא פגוע כלל. אבל אמילי שמעה משיכת אף מעברו השני של החדר.

דודה אדי הייתה הבאה בתור. היא הייתה שמנמנה ווורדרדה ועליזה למראה כבעלה והיא העניקה לידה הקרה של אמילי לחיצה נחמדה, עדינה.

"מה שלומך, יקירה?" היא אמרה.

ה"יקירה" הזו נגעה לליבה של אמילי והפשירה אותה במעט. אבל האורחת הבאה הקפיאה אותה מיד חזרה. זו הייתה דודה רות – אמילי ידעה שזו דודה רות לפני שאלן אמרה זאת, והיא ידעה שזו הייתה דודה רות שאמרה "תראו, תראו" ומשכה באפה. היא הכירה את העיניים האפורות, הקרות, השיער המוקפד, חום אפרפר, הדמות הנמוכה, המוצקה, הפה החד, הקפוץ, חסר הרחמים.

דודה רות הגישה את קצות אצבעותיה, אך אמילי לא נטלה אותן.

"לחצי את ידה של דודתך", אמרה אלן בלחישה כועסת.

"היא לא רוצה ללחוץ את ידי," אמרה אמילי בפשטות, "ולכן אני לא מתכוונת לעשות זאת".

דודה רות השיבה את ידיה הדחויות לחיקה עטוי המשי השחור.

"את ילדה מאוד לא מחונכת", היא אמרה; "אבל כמובן שזה בדיוק מה שניתן היה לצפות לו".

אמילי חשה נקיפת מצפון פתאומית. האם התנהגותה משליכה על אביה? אולי למרות הכול היה עדיף ללחוץ את ידה של דודה רות. אבל היה מאוחר מדי עכשיו – אלן כבר שילחה אותה הלאה.

"זה בן דוד שלך, מר ג'יימס מוּרֵיי", אמרה אלן, בטון הגועלי של אדם המשלים עם עבודה שנעשתה שלא כהלכה ורק מבקש לסיים עם העניין מהר ככל האפשר.

"בן דוד ג'ימי – בן דוד ג'ימי", אמר האדם הזה. אמילי נתנה בו מבט ממושך והוא מצא חן בעיניה מיד וללא כל פקפוקים.

היו לו פנים קטנים, ורודים ושדוניים וזקן אפרפר מתפצל; שערו התקרזל סביב ראשו כסחבת רצפה מאוד לא מוּרֵיִּית של חום מבריק; עיניו הגדולות, החומות, היו טובות וכנות כשל ילד. הוא לחץ את ידה של אמילי בלבביות, על אף שהביט בחשד בגברת שמולו בזמן שעשה זאת.

"שלום, חתלתולי!" הוא אמר.

אמילי החלה לחייך אליו, אבל חיוכה היה, כתמיד, כה איטי והדרגתי בהופעתו שאלן חטפה אותה הלאה לפני שהגיע לשיא פריחתו, וזו הייתה דודה לורה שזכתה לחוות את מלוא הרושם. דודה לורה נבהלה והחווירה.

"החיוך של ג'ולייט!" היא אמרה, כמעט במלמול. ושוב, דודה רות משכה באפה.

דודה לורה לא הייתה דומה לאיש מהנוכחים בחדר. היא הייתה כמעט יפה, עם תוויה העדינים ותלתליה הבלונדיניים הגדולים, בהירים ומשיים, מאפירים במעט, שסודרו בקפידה מסביב לראשה. אבל עיניה הן שכבשו את אמילי. הן היו עיניים עגולות כה כחולות, כחולות. לא ניתן היה ממש להתגבר על ההלם של כמה כחולות היו. וכשדיברה, זה היה בקול יפה ורך.

ילדה מסכנה, קטנה ויקרה", היא אמרה, וכרכה את זרועה מסביב לאמילי בחיבוק עדין.

אמילי חיבקה אותה בחזרה ובנס לא הופרה הבטחתה שהמוּרֵיִּים לא יראו אותה בוכה. מה שהציל אותה היה העובדה שאלן דחפה אותה לפתע לעבר הפינה שליד החלון.

"וזו דודתך אליזבת".

כן, זו הייתה דודה אליזבת. שום ספק לא היה בעניין – והיא לבשה שמלת סאטן שחורה נוקשה, כה נוקשה ועשירה בשכבות שאמילי הייתה בטוחה שזו חייבת להיות שמלתה הטובה ביותר. זה הניח את דעתה של אמילי. יהיו דעותיה של אליזבת על אביה כשיהיו, לפחות היא חלקה לו את הכבוד של שמלתה הטובה ביותר. ודודה אליזבת נראתה מרשימה למדי בהופעתה הגבוהה והרזה ונטולת הקישוטים המיותרים, על תווי פניה המובחנים וצמה כבדה של שיער אפור מתכתי שנכרכה מתחת לכובע התחרה השחור שלה. אבל עיניה, אף שהיו כחולות כפלדה, היו קרות כעיניה של דודה רות, ושפתיה הדקות והארוכות היו קפוצות בחומרה. תחת מבטה הקר, המודד, אמילי נסוגה לתוך עצמה וסגרה את הדלת של נשמתה. היא רצתה למצוא חן בעיני דודה אליזבת – שהייתה "הבוס" במולד הירח – אבל היא הרגישה שלא תוכל לעשות זאת.

דודה אליזבת לחצה את ידה ולא אמרה דבר – והאמת שהיא לא ידעה בדיוק מה לומר. אליזבת מוּרֵיי לא הייתה מנידה עפעף לו הייתה ניצבת פתאום מול המלך או המושל הכללי, הגאווה המוּרֵיִּית הייתה מסייעת לה במצב מעין זה; אך היא הרגישה שלא בנוח בנוכחות הילדה הזרה הזו, המביטה בה כשווה, שכבר הוכיחה שהיא הכול חוץ מצנועה וענווה. ואף על פי שאליזבת מוּרֵיי לעולם לא הייתה מודה בכך, היא לא רצתה לזכות בהשפלה שהייתה מנת חלקם של ואלאס ורות.

"לכי ושבי על הספה", פקדה אלן.

אמילי התיישבה על הספה בעיניים מושפלות, דמות קטנה, דקת גו, לובשת שחורים, בלתי מנוצחת. היא שילבה את ידיה בחיקה ושיכלה את קרסוליה. הם צריכים לראות שיש לה נימוסים.

אלן נסוגה למטבח, מודה לאלוהים שזה מאחוריה. אמילי לא אהבה את אלן אבל היא הרגישה מאוד בודדה כשאלן הלכה. היא ניצבה עכשיו לבדה מול הביקורת המוּרֵיִּית. היא הייתה נותנת הכול כדי להיות מחוץ לחדר הזה. אבל במקום כלשהו בירכתיי מוחה התעצב כבר הנוסח בו תכתוב על כך הכול בספר החשבונות הישן. זה יהיה מעניין. היא הייתה מסוגלת לתאר את כולם – היא ידעה שהיא מסוגלת. הייתה לה המילה המדויקת עבור עיניה של דודה רות – "אפורות כאבן". הן היו בדיוק כמו אבנים – קשות וקרות ואכזריות כמוהן. ברגע זה פילח את ליבה כאב עז. אבא לעולם לא יוכל שוב לקרוא את מה שתכתוב בספר החשבונות.

ועדיין – היא הרגישה שהיא דווקא תרצה לכתוב את כל זה. איך תוכל לתאר הכי טוב את עיניה של דודה לורה? הן היו עיניים יפות כל כך – סתם לקרוא להן "כחולות" לא אמר שום דבר – למאות אנשים יש עיניים כחולות – אוי, יש לה את זה – "מצולות של כחול" – זה היה ממש זה.

ואז ההבזק הגיע!

זו הייתה הפעם הראשונה מאז הלילה הנורא שבו אלן פגשה בה על מדרגות הכניסה. היא חשבה שהוא לעולם לא יוכל לבוא שוב – ועכשיו, דווקא בזמן ובמקום הכי פחות סבירים מכולם, הוא כן בא – היא ראתה, לא בעיניה אלא בעיני רוחה, את העולם המופלא ששכן מעבר לווילון. אומץ ותקווה הציפו את נשמתה הקפואה והקטנטנה בגל של אור ורוד. היא הרימה את ראשה והביטה סביבה במבט בוטח – "בחוצפה" דודה רות הכריזה לאחר מכן.

כן, היא תכתוב את כולם בספר החשבונות – תתאר כל אחד ואחת מהם – דודה לורה המתוקה, בן דוד ג'ימי הנחמד, דוד ואלאס הזקן העגום, דוד אוליבר בעל פני הירח, דודה אליזבת ההדורה ודודה רות המתועבת.

"היא ילדה חולנית למראה", אמרה דודה אווה, לפתע, בקולה הרגוז, חסר הגוון.

"ובכן, למה עוד יכולת לצפות?" אמרה דודה אדי, באנחה שנדמתה לאמילי כבעלת חשיבות משמעותית כלשהי. "היא חיוורת מדי – אם היה לה קצת צבע לא הייתה נראית רע".

"אני לא יודע את מי היא מזכירה", אמר דוד אוליבר, מביט באמילי.

"היא לא מוּרֵיִּית, את זה קל לראות", אמרה דודה אליזבת, בהחלטיות ובגינוי.

״הם מדברים עלי כאילו שאני לא פה״, חשבה אמילי, ליבה עולה על גדותיו בתרעומת על חוסר ההוגנות שבכל זה.

״גם לא הייתי אומר שהיא סטארית,״, אמר דוד אוליבר. ״נדמה לי שהיא יותר כמו הבירדים – יש לה את השיער ואת העיניים של סבתה״.

״יש לה את האף של ג׳ורג׳ בירד הזקן״, אמרה דודה רות, בנימה שלא הותירה ספק לגבי דעתה על האף של ג׳ורג׳.

״יש לה את המצח של אבא שלה״, אמרה דודה אווה, גם בגינוי.

"יש לה את החיוך של אימא שלה", אמרה דודה לורה, אבל בקול שקט כל כך שאף אחד לא שמע אותה.

"והריסים הארוכים של ג'ולייט – לא היו לג'ולייט ריסים מאוד ארוכים?" אמרה דודה אדי.

אמילי הגיעה לקצה גבול יכולתה.

"אתם גורמים לי להרגיש כאילו אני עשויה משאריות וטלאים!" היא התפרצה בתרעומת.

המוּרֵיִּים בהו בה. ייתכן שהרגישו מעט ייסורי חרטה – שהרי, ככלות הכול, אף אחד מהם לא היה איזה תיפלץ נורא והם כולם היו בני אנוש, פחות או יותר. נראה שאף אחד לא הצליח לחשוב על משהו לומר, אבל הדממה הנדהמת שהשתררה הופרה על ידי צחקוקו של בן הדוד ג'ימי – צחוק שקט, מלא בגיל ונקי מזדון.

"נכון מאוד, חתלתולי", הוא אמר. "תראי להם מה זה – תעמדי על שלך".

"ג'ימי!" אמרה דודה רות.

ג'ימי שקע בכיסאו.

דודה רות הביטה באמילי.

"כשאני הייתי ילדה קטנה", היא אמרה, "דיברתי רק אם פנו אלי תחילה".

"אבל אם כולם ידברו רק כשיפנו אליהם תחילה לא תתקיים שום שיחה", טענה אמילי.

"אף פעם לא התווכחתי", המשיכה דודה רות בחומרה. "בימים ההם ילדות קטנות קיבלו חינוך ראוי. היינו מנומסות וכיבדנו את הורינו. לימדו אותנו את מקומנו, ונשארנו בו".

"לא נשמע שהיה לכן כל כך כיף", אמרה אמילי – ואז השתנקה באימה. היא לא התכוונה לומר זאת בקול רם – היא התכוונה רק לחשוב את זה. אבל היה לה ההרגל הקבוע לחשוב בקול רם בשביל אבא.

"כיף!" אמרה דודה רות בקול המום. "לא חשבתי על כיף כשהייתי ילדה קטנה".

"לא, אני יודעת", אמרה אמילי בכובד ראש. קולה ונימוסיה היו מכבדים ביותר, כי הייתה להוטה לכפר על פליטת הפה שלה. אבל דודה רות נראתה כאילו הייתה רוצה לאטום את אוזניה. הילדה הזו ריחמה עליה – העליבה אותה בכך שהצטערה בשבילה – על ילדותה החסודה, הנקייה מרבב. אי אפשר היה לשאת זאת – במיוחד כשזה מגיע מסטארית. וג'ימי הנתעב הזה צחקק שוב! אליזבת אמורה להרגיע אותו!

למרבה המזל אלן גרין הופיעה באותו רגע גורלי והכריזה שארוחת הערב מוכנה.

"את צריכה לחכות", היא לחשה לאמילי. "אין מספיק מקום בשבילך בשולחן".

אמילי שמחה. היא ידעה שלא תצליח לאכול דבר תחת העיניים המוּרֵייוֹת. דודותיה ודודיה פרשו מהחדר בנוקשות ומבלי להעיף בה מבט נוסף – כולם חוץ מדודה לורה, שפנתה על עקבותיה כשהגיעה אל הדלת ושלחה לה נשיקה זעירה, סודית. לפני שאמילי הספיקה להגיב אלן גרין סגרה את הדלת.

אמילי נותרה לבדה בחדר שנמלא אט-אט בצללי דמדומים. הגאווה שהחזיקה אותה בנוכחותם של המוּרֵיִּים נטשה אותה פתאום והיא ידעה שהדמעות מגיעות. היא הלכה ישר אל הדלת הסגורה שבקצה הטרקלין, פתחה אותה, ונכנסה פנימה. ארונו של אביה ניצב באמצע החדר הקטן, שהיה פעם חדר שינה. הוא כוסה בכבדות בפרחים – המוּרֵיִּים עשו את הדבר הראוי במקרה זה, כמו בכל עניין אחר. סידור הפרחים הגדול בצורת עוגן של שושנים צחורות שהביא דוד ואלאס ניצב בגאון על השולחן הקטן שלצד ראשו. אמילי לא יכלה לראות את פניו של אביה בגלל שסידור פרחים בצורת כרית מעוטרת יקינתונים לבנים ומדיפי ניחוח כבד שהביאה דודה רות נח על הזגוגית, והיא לא העזה להזיזו. אבל היא התכרבלה על הרצפה והצמידה את לחיה כנגד צדו המבריק של ארון הקבורה. הם מצאו אותה שם שקועה בשינה כשנכנסו אחרי ארוחת הערב. דודה לורה הרימה אותה ואמרה,

"אני לוקחת את הילדה המסכנה למיטה – היא מותשת לגמרי".

אמילי פקחה את עיניה והביטה סביבה בישנוניות.

"אני יכולה לקחת איתי את מייק?" היא אמרה.

"מי זה מייק?"

"החתול שלי – החתול הגדול האפור שלי".

"חתול!" נזעקה דודה אליזבת בקול המום. "אסור להכניס חתולים לחדר השינה!"

"למה לא – רק פעם אחת?" הפצירה לורה.

"בשום פנים ואופן לא!" אמרה דודה אליזבת. "חתול זה הדבר הכי לא בריא שיכול להיות בחדר שינה. אני מתפלאת עלייך, לורה! קחי את הילדה מעלה למיטה ושימי לב שיש לה מספיק שמיכות. הלילה קר – אבל שלא אשמע עוד דיבורים על שינה עם חתולים".

"מייק חתול נקי," אמרה אמילי, "הוא רוחץ את עצמו – כל יום".

"קחי אותה למיטה, לורה!" אמרה דודה אליזבת, מתעלמת מאמילי.

דודה לורה צייתה בהכנעה. היא נשאה את אמילי למעלה, עזרה לה להתפשט, וכיסתה אותה בשמיכות. אמילי הייתה ישנונית מאוד. אבל לפני שנרדמה לגמרי היא חשה משהו, רך וחמים ומגרגר וחברותי, מתכרבל לצד כתפה. דודה לורה התגנבה מטה, מצאה את מייק והביאה אותו מעלה עבורה. דודה אליזבת מעולם לא גילתה זאת ואלן גרין לא העזה לבטא מילה של התנגדות – שהרי, האם לורה לא הייתה מוּרֵיִּית ממולד הירח?


1. "החולה המדומה" – קומדיה מאת מולייר, שגיבורה היפוכונדר הנוהה אחר עצת הרופאים.

 

ליל שימורים

אמילי קפאה על מקומה והביטה מעלה אל פניה הרחבים, האדומים של אלן – קפאה כאילו נהפכה פתאום לאבן. היא הרגישה כאילו זה מה שקרה. היא הייתה המומה כל כך עד שנדמה היה שאלן הכתה אותה מכה של ממש. הצבע אזל מפניה הקטנים ואישוניה הלכו והתרחבו עד שבלעו את הקשתית והפכו את עיניה לשתי בריכות שחורות. הרושם שנוצר היה מבהיל כל כך שאפילו אלן גרין הרגישה שלא בנוח.  

"אני מספרת לך ת'זה כי לדעתי כבר ממש הגיע הזמן שתידי", היא אמרה. "אני מציקה לאבא ש'ך כבר חודשים לספר לך, אבל הוא כל הזמן דחה ודחה את זה בלי שום סוף. אני אומרת לו, אני אומרת, "תה יודע כמה קשה היא לוקחת דברים, ואם תפיל את זה עליה פתאום איזה יום זה בטוח יהרוג אותה אם לא יכינו אותה מראש. 'תה חייב להכין אותה', והוא אומר, הוא אומר, 'עוד יש מספיק זמן, אלן'. אבל הוא אף-פ'ם לא אמר מילה, וכשהדוקטור אמר לי אתמול שהסוף יכול לבוא ממש בכל רגע עכשיו, אני פשוט החלטתי שאני אעשה את הדבר הנכון ואזרוק איזה רמז כדי להכין 'תך. שאלוהים ירחם, ילדה, אל תעשי פרצוף כזה! יהיה מי שיטפל בך. הקרובים של אימא ש'ך ידאגו לזה – תודות לגאווה המוּרֵיִּית, אם לא מאף סיבה אחרת. הם לא ייתנו לבני משפחתם למות ברעב או לחיות אצל זרים – אפילו אם הם תמיד שנאו את אבא ש'ך כמו רעל. יהיה לך בית טוב – יותר טוב משהיה לך כאן. את לא צ'כה לידוג אפילו קצת. בנוגע לאבא ש'ך, את צ'כה להיות אסירת-תודה לראות 'תו בא למנוחות. הוא נגמר לאט-לאט בחמש השנים האחרונות. הוא הסתיר ת'זה ממך, אבל הוא סבל נורא. אנשים אומרים שהלב שלו נשבר כשאימא ש'ך מתה – זה נפל עליו ככה פתאום – היא הייתה חולה רק שלושה ימים. זה למה אני רוצה שתידי מה הולך לקרות. כדי שלא תהיי מצוברחת כולך כשזה יקרה. בשם שמים, אמילי בירד סטאר, אל תעמדי שם ותבהי ככה! את עושה לי עור ברווז! את לא הילדה הראשונה שנשארת יתומה ולא תהיי האחרונה. תנסי לחשוב בהיגיון. ואל תלכי ל'ציק לאבא ש'ך על מה שסיפרתי לך עכשיו, אם לא אכפת לך. כנסי הביתה עכשיו, שלא תחלי, ואני אביא לך עוגייה לפני שתלכי לישון".

אלן ירדה מדרגה, כמו כדי לאחוז בידה של הילדה. כוח התנועה שב לאמילי – היא תהיה מוכרחה לצרוח אם אלן רק תעז לגעת בה עכשיו. בצווחה פתאומית קטנה, יחידה, חדה ומרה היא חמקה מידה של אלן, נורתה דרך דלת הכניסה ונמלטה במעלה גרם המדרגות החשוך.

אלן נענעה בראשה והתנודדה בכבדות בחזרה למטבח.

"איך שלא יהיה, אני את חובתי עשיתי", היא הרהרה. "הוא פשוט היה ממשיך לומר 'מספיק זמן' ולדחות את זה בלי סוף עד שהיה מת ואז אי אפשר היה להתמודד איתה. עכשיו יהיה לה זמן להתרגל לזה, והיא תחזור לעצמה תוך יום-יומיים. אני אגיד לזכותה, לא חסר לה אופי – שזה מזל, ממה ששמעתי על המוּרֵיִּים. לא יהיה להם קל לאלף אותה. יש בה משהו מהגאווה שלהם, וזה יחזיק אותה. הלוואי והיה לי אומץ להודיע לחלק מהמוּרֵיִּים שהוא גוסס, אבל אני לא מעזה עד כדי כך. אי אפשר לדעת מה הוא יעשה. טוב, נשארתי פה עד הסוף ואנ'לא מתחרטת. אין הרבה נשים שהיו עושות ת'זה, לחיות בתנאים שהם חיים פה. חבל על איך שגידלו את הילדה הזאת – אפילו לא הלכה אף פ'ם לבצפר. טוב, אמרתי לו את דעתי בעניין לעיתים מספיק קרובות – על המצפון שלי זה לא, וזו נחמה אחת. הנה, סאל, חת'כת יצור, קישטא! ואיפה מייק, גם כן?"

אלן לא הצליחה למצוא את מייק מהסיבה הטובה מאוד שהוא היה למעלה עם אמילי, אחוז בחוזקה בין זרועותיה, כשישבה בחושך על מיטתה המתקפלת הקטנה. בייסורי היגון והאובדן הייתה נחמה מסוימת במגע פרוותו הרכה וראשו העגול הקטיפתי.

אמילי לא בכתה; היא הביטה ישר אל תוך החשיכה, בניסיונה להתמודד עם הדבר הנורא שאלן סיפרה לה. היא לא הטילה ספק בדבר – משהו אמר לה שזה נכון. למה היא לא יכולה למות גם כן? היא לא תוכל להמשיך לחיות בלי אבא.

"אם אני הייתי אלוהים לא הייתי מרשה לדבר כזה לקרות", אמרה.

היא הרגישה שזה היה רע מאוד מצדה לומר דבר כזה – אלן אמרה לה פעם שהדבר הרע ביותר שאפשר לעשות זה להטיל דופי באלוהים. אבל לא היה לה אכפת. אולי אם תהיה רעה מספיק אלוהים יכה בה ואז היא ואבא יוכלו להמשיך להיות ביחד.

אך דבר לא קרה – רק למייק נמאס שאוחזים בו חזק כל כך והוא התפתל וחמק ממנה. עכשיו היא הייתה לגמרי לבד, עם הכאב השורף והאיום הזה שכמו הקיף אותה כולה ועם זאת לא היה גופני. לעולם היא לא תוכל להיפטר ממנו. לא יעזור שתכתוב עליו בספר החשבונות הצהוב הישן. היא כתבה שם כשעזב מורה בית ספר של יום ראשון שלה, וכשהלכה לישון רעבה, וכשאלן אמרה לה שהיא כנראה חצי משוגעת אם היא מדברת על נשות רוחות והבזקים; ואחרי שכתבה עליהם הכול הם לא הכאיבו לה יותר. אבל על כך לא תוכל לכתוב. היא אפילו לא יכלה ללכת אל אבא שינחם אותה, כפי שעשתה כשנכוותה קשה בידה, כי הרימה בטעות את המחתה האדומה הלוהטת. אבא אחז אותה בזרועותיו כל אותו הלילה וסיפר לה סיפורים ועזר לה לשאת את הכאב. אבל אבא, כך אלן אמרה, עמד למות תוך שבוע או שניים. אמילי הרגישה כאילו אלן סיפרה לה את זה לפני שנים רבות. בוודאי לא יכול להיות שעברה פחות משעה מאז ששיחקה עם אשת הרוחות בשדות החשופים והביטה במולד הירח בשמים הירוקים-ורדרדים.

"ההבזק לעולם לא יבוא שוב – הוא לא יכול", היא חשבה.

אבל אמילי ירשה כמה דברים מהשושלת הקדמונית של אבותיה האציליים – הכוח להילחם – להתייסר – לחמול – לאהוב מעומק הלב – להתמלא שמחה – להחזיק מעמד. כל הדברים הללו היו בה והביטו אליך מבעד לעיניה הסגלגלות-אפורות. יכולתה המולדת להחזיק מעמד נחלצה לעזרתה כעת ורוממה אותה. אסור לה לתת לאבא לגלות שאלן סיפרה לה – זה עלול לפגוע בו. עליה לשמור הכול לעצמה ולאהוב את אבא, אוי, כל כך, בזמן המועט שעוד נותר להם. היא שמעה אותו משתעל בחדר שתחתיה: היא חייבת להיות במיטה כשיעלה; היא התפשטה במהירות הרבה ביותר שאפשרו לה אצבעותיה הקרות ונכנסה למיטה המתקפלת הקטנה שניצבה לרוחב החלון הפתוח. קולותיו של ליל האביב הרך קראו אליה מבלי שתשים ליבה אליהם – בלי להישמע שרקה אשת הרוחות ליד המרזבים, כי הפיות שכנו רק בממלכת האושר; בהיותן חסרות נשמה, אינן יכולות לבוא בשערי ממלכת הצער.

היא שכבה שם כשגופה קר ודומם ועיניה ללא-דמע כשאביה נכנס לחדר. באיזו איטיות רבה הלך – באיזו איטיות רבה פשט את בגדיו. איך יכול להיות שהיא מעולם לא שמה לב לדברים הללו קודם? אבל הוא לא השתעל בכלל. אוי, ומה אם אלן טעתה? – מה אם – תקווה פראית זינקה בליבה הדואב. השתנקות קטנה נמלטה מפיה.

דאגלס סטאר ניגש למיטתה. היא חשה בנוכחותו היקרה מפז כשהתיישב על הכיסא לצדה, בכותונת הלילה האדומה הישנה שלו. אוי, כמה אהבה אותו! לא היה עוד אבא כמוהו בכל העולם – לעולם לא היה יכול להיות – כה עדין, כה מבין, כה נפלא! הם תמיד היו כאלה חברים – הם אהבו זה את זה כל כך – לא יכול להיות שנגזר עליהם להיפרד.

"אפרוחית, את ישנה?"

"לא", לחשה אמילי.

"את רדומה, יקירה קטנה?"

"לא – לא – לא רדומה".

דאגלס סטאר נטל את כף ידה ואחז בה בחוזקה.

"אם כך נקיים את שיחתנו, אהובה. גם אני לא מצליח להירדם. אני רוצה לספר לך משהו".

"אוי – אני יודעת – אני יודעת!" התפרצה אמילי. "אוי, אבא, אני יודעת! אלן סיפרה לי".

דאגלס סטאר שתק לרגע. אז מלמל, "הטיפשה הזקנה – הטיפשה השמנה הזקנה!" כאילו שומניה של אלן הוסיפו חטא על פשע טיפשותה. שוב, בפעם האחרונה, אמילי קיוותה. אולי כל זה היה טעות איומה – פשוט עוד קצת מטיפשותה השמנה של אלן.

"זה – זה לא נכון, נכון אבא?" היא לחשה.

"אמילי, ילדונת", אמר אביה, "איני יכול להרים אותך – אין לי הכוחות – אבל בואי טפסי ושבי על ברכי – כמו פעם".

אמילי חמקה ממיטתה וטיפסה על ברכו של אבא. הוא עטף אותה בכותונת הלילה הישנה ואחז בה קרוב, פניו נוגעים בשלה.

"ילדה קטנה ויקרה – אמילי שלי האהובה, זה נכון", הוא אמר. "התכוונתי לספר לך בעצמי הערב, וכעת הבדיחה הזקנה הזו אלן סיפרה לך – בגסות, כך ניתן להניח – והכאיבה לך נורא. יש לה מוח של תרנגולת ורגישות של פרה. הלוואי ותנים ישבו על הקבר של סבתא שלה! אני לא הייתי מכאיב לך, יקירה".

אמילי נלחמה לדחוף מטה משהו שאיים לחנוק אותה.

"אבא, אני לא יכולה – אני לא יכולה לשאת את זה".

"כן, את יכולה ואת תעשי זאת. את תחיי משום שיש משהו שאת אמורה לעשות, אני חושב. קיבלת את הכישרון שלי – לצד משהו שלי אף פעם לא היה. את תצליחי במקום שבו אני נכשלתי, אמילי. לא יכולתי לעשות הרבה עבורך מתוקה שלי, אבל עשיתי מה שיכולתי. לימדתי אותך משהו, אני חושב – על אף אלן גרין. אמילי, את זוכרת את אימך?"

"רק קצת – פה ושם – כמו קרעים נהדרים של חלום".

"היית רק בת ארבע כשהיא מתה. מעולם לא דיברתי עליה ארוכות באוזנייך – לא הייתי מסוגל. אבל אני עומד לספר לך הכול עליה הערב. זה לא מכאיב לי לדבר עליה עכשיו – בקרוב מאוד אראה אותה שוב. את לא נראית כמוה אמילי – רק כשאת מחייכת. בכל השאר, את נראית כמו זו שאת נושאת את שמה, אימי שלי. כשנולדת רציתי לקרוא לך גם ג'ולייט. אבל אימך לא הסכימה. היא אמרה שאם נקרא לך ג'ולייט אתחיל מיד לקרוא לה 'אימא' כדי להבחין בין שתיכן, והיא לא יכלה לעמוד בזה. היא אמרה שדודתה ננסי פעם אמרה לה, 'בפעם הראשונה שבה בעלך קורא לך "אימא" הרומנטיקה בחיים מתה'. אז קראנו לך בשמה של אימי שלי – שם הנעורים שלה היה אמילי בירד. אימא שלך חשבה שאמילי הוא השם היפה ביותר בעולם כולו – הוא היה עתיק ושובה לב, מקושת ומענג, כך היא אמרה. אמילי, אימא שלך הייתה האישה המתוקה ביותר שנבראה".

קולו רעד, ואמילי התכרבלה קרוב יותר אליו.

"פגשתי בה לפני שתיים עשרה שנה, כשהייתי עורך משנה באנטרפרייז בשרלוטאון והיא הייתה בשנתה האחרונה בקווינ'ס.1 היא הייתה גבוהה ובהירה ותכולת-עיניים. היא נראתה קצת כמו דודתך לורה, אבל לורה מעולם לא הייתה כל כך יפה. עיניהן היו דומות מאוד – וקולן. היא הייתה מהמוּרֵיִּים של בּלֵייר ווֹטֶר. לא סיפרתי לך הרבה על המשפחה של אימך, אמילי. הם חיים בחוף הצפוני הישן בבלייר ווטר בחוות מולד הירח – והם תמיד חיו שם, מאז שהמוּרֵיי הראשון הגיע מאירופה ב-1790. הספינה שבה הגיע נקראה מולד הירח והוא קרא לחווה שלו על שמה".

"זה שם נחמד – מולד הירח הוא דבר יפה כל כך", אמרה אמילי, מגלה עניין לרגע.

"ומאז, תמיד התגורר בחוות מולד הירח לפחות מוּרֵיי אחד. הם משפחה גאה – הגאווה המוּרֵיִּית הפכה לשם דבר לאורך החוף הצפוני, אמילי. אין מה לומר, היו להם סיבות להתגאות, אי אפשר להתכחש לזה – אבל הם לקחו את זה רחוק מדי. אנשים מכנים אותם שם 'העם הנבחר'.

"המשפחה התרחבה, הם הכפילו מספרם ונפוצו בכל האזור, אבל נוכחותם בחוות מולד הירח התמעטה מאוד. רק הדודות שלך, אליזבת ולורה, חיות שם בימים אלה, ובן הדוד שלהן ג'ימי מוּרֵיי. הן לא נישאו – לא הצליחו למצוא מישהו מספיק טוב בשביל מוּרֵיי, כך היו אומרים. דודך אוליבר ודודך ואלאס מתגוררים בסאמֶרסַייד, דודתך רות בשְרוּסבֵּרי, ודודתך הגדולה ננסי באגם פְּריסט".

"אגם פריסט – זהו שם מעניין – לא שם יפה כמו מולד הירח ובלייר ווטר – אבל מעניין", אמרה אמילי. למגע זרועו של אבא סביבה התכווצה הזוועה לרגע. לשעה קלה היא הפסיקה להאמין בכך.

דאגלס סטאר הידק קצת יותר את כתונת הלילה סביבה, נשק לראשה השחור, והמשיך.

"אליזבת, לורה, ואלאס, אוליבר ורות הם ילדיו של ארצ'יבלד מוּרֵיי הזקן. אשתו הראשונה הייתה אימא שלהם. כשהיה בן שישים הוא התחתן שוב – לאיזו ילדונת צעירה – שמתה בזמן שילדה את אימך. ג'ולייט הייתה צעירה בעשרים שנה ממשפחתה למחצה, כפי שנהגה לקרוא להם. היא הייתה יפה מאוד ומלאת קסם והם כולם אהבו ופינקו אותה והיו גאים בה מאוד. כשהיא התאהבה בי, עיתונאי צעיר ועני, שאין לו דבר בעולם הזה מלבד העט שלו והשאיפות שלו, התחוללה רעידת אדמה משפחתית. הגאווה המוּרֵיִּית לא יכלה לסבול את זה בשום פנים ואופן. אני לא אחשוף הכול – אבל נאמרו דברים שלא יכולתי לשכוח, או לסלוח עליהם. אימך נישאה לי, אמילי – ואנשי מולד הירח לא רצו יותר שום קשר איתה. האם את יכולה להאמין כי, אף על פי כן, היא מעולם לא התחרטה שנישאה לי?"

אמילי הרימה את ידה וליטפה את לחיו השקועה של אביה.

"ברור שהיא לא התחרטה. ברור שהעדיפה אותך על פני כל המוּרֵיִּים מכל סוג ירח שהוא".

אבא צחק מעט – והיה תו דק מן הדק של ניצחון בצחוקו.

"כן, היה נדמה שכך היא הרגישה לגבי זה. והיינו מאושרים כל כך – אוי, אמילי שלי, מעולם לא היו זוג אנשים מאושרים יותר בעולם כולו. את היית ילדתו של האושר הזה. אני זוכר את הלילה בו נולדת בבית הקטן בשרלוטאון. זה היה במאי ורוח מזרחית נשפה עננים כסופים על פניו של הירח. פה ושם נצנצו כוכב או שניים. בגינה הזעירה שלנו – כל מה שהיה לנו היה קטן מלבד האהבה שלנו והאושר שלנו – היה חשוך ופורח. פסעתי במעלה ובמורד השביל שבין ערוגות הסיגליות ששתלה אימא שלך – והתפללתי. השחר החיוור רק החל לזהור כפנינה ורודה כשמישהו יצא ובישר לי שיש לי בת קטנה. נכנסתי – ואימא שלך, חיוורת וחלשה, חייכה את החיוך היקר, האיטי, המופלא שאהבתי, ואמרה, 'יש – לנו – את – התינוקת – היחידה – בעלת חשיבות כלשהי – בעולם, יקירי. פשוט – תחשוב – על זה!'"

"הלוואי ואנשים היו יכולים להתחיל ולזכור ממש מהרגע שבו נולדו", אמרה אמילי. "זה היה יכול להיות כה מעניין".

"הייתי מעז לומר שאז היו לנו הרבה זיכרונות לא נוחים", אמר אביה, צוחק מעט. "לא יכול להיות יותר מדי נעים להתרגל לחיות – לא יותר משנעים להתרגל לחדול מכך. אבל היה נראה שלך זה לא כל כך קשה, היית ילדונת-פצפונת קטנה וטובה, אמילי. היו לנו עוד ארבע שנים מאושרות, ואז – את זוכרת כשאימך מתה, אמילי?"

"אני זוכרת את הלוויה, אבא – אני זוכרת אותה בברור. אתה עמדת באמצע חדר, החזקת אותי בידיים, ואימא שכבה לפנינו בקופסה ארוכה, שחורה. ואתה בכית – ואני לא יכולתי להבין למה – ולא הבנתי למה אימא נראית כל כך חיוורת ולא פותחת את העיניים. והתכופפתי ונגעתי בלחי שלה – ואוי, היא הייתה כל כך קרה. זה עשה לי צמרמורת. ומישהו בחדר אמר, 'מסכנה קטנה!' ואני פחדתי והחבאתי את הפנים שלי בכתף שלך".

"כן, אני נזכר בכך. אימך מתה בפתאומית רבה. אני לא חושב שנדבר על כך. המוּרֵיִּים באו כולם ללוויה שלה. למוּרֵיִּים יש מסורות מסוימות שהם דבקים בהן בקפדנות רבה. אחת מהן היא שרק נרות משמשים כדי להאיר את מולד הירח – ואחרת היא שאין להמשיך אף סכסוך מעבר לקבר. הם באו כשמתה – הם היו באים כשחלתה אילו ידעו, אומר זאת לזכותם. והם התנהגו יפה מאוד – אוי, יפה מאוד בהחלט. לא סתם הם היו המוּרֵיִּים של מולד הירח. דודתך אליזבת לבשה ללוויה את שמלת הסאטן השחורה הטובה ביותר שלה. עבור כל לוויה שאיננה של מוּרֵיי השנייה הטובה הייתה מספיקה; והם לא התנגדו ביותר כשאמרתי שאימא שלך תיקבר בחלקה של הסטארים בבית הקברות של שרלוטאון. הם היו מעדיפים לקחת אותה חזרה לחלקת הקבר העתיקה של המוּרֵיִּים בבלייר ווטר – יש להם חלקת קבר פרטית, את יודעת – בתי קברות המוניים אינם בשבילם. אבל דודך ואלאס הודה באצילות שעל האישה להשתייך למשפחת בעלה במותה כמו בחייה. ואז הם הציעו לקחת אותך ולגדל אותך – 'לפצות על חסרונה של אימך'. אני סירבתי לתת להם לקחת אותך – אז. האם פעלתי כשורה, אמילי?"

"כן – כן – כן!" לחשה אמילי, חיבוק מלווה כל "כן".

"אמרתי לאוליבר מוּרֵיי – זה היה הוא שדיבר איתי עלייך – שכל עוד אני חי לא אפרד מהילדה שלי. הוא אמר, 'אם אי פעם תשנה את דעתך, תודיע לנו'. אבל אני לא שיניתי אותה – אפילו לא שלוש שנים מאוחר יותר, כשהרופא שלי אמר לי שעלי להפסיק לעבוד. 'אם לא תפסיק, אני נותן לך שנה', הוא אמר, 'אם תפסיק, ותבלה בחוץ עד כמה שתוכל, אני נותן לך שלוש – אולי אפילו ארבע'. הוא היה נביא טוב. עברתי לכאן והיו לנו עוד ארבע שנים נהדרות ביחד, לא כן, יקרה קטנה שלי?"

"כן – אוי, כן!"

"השנים הללו, ומה שלימדתי אותך בהן, הם הירושה היחידה שאני יכול להשאיר לך אמילי. התקיימנו על הכנסה קטנטנה שהושארה לי כקצבת חיים מעיזבון של דוד זקן – דוד שמת לפני שהתחתנתי. העיזבון ייתרם לצדקה כעת, והבית הקטן הזה הוא רק בית שכור. מנקודת מבט חיצונית בהחלט הייתי כישלון. אבל המשפחה של אימא שלך תדאג לך – אני יודע את זה. הגאווה המוּרֵיִּית תבטיח את זה, גם אם לא שום דבר מעבר לכך. והם לא יוכלו שלא להתאהב בך. אולי הייתי צריך לקרוא להם קודם – אולי אני עדיין צריך לעשות את זה. אבל גם לי יש גאווה מסוג כלשהו – הסטארים אינם חסרי מסורות לחלוטין – והמוּרֵיִּים אמרו דברים מרים מאוד באוזניי כשהתחתנתי עם אימא שלך. שאשלח מכתב למולד הירח ואבקש שיבואו, אמילי?"

"לא!" אמרה אמילי, בתוקפנות כמעט.

היא לא רצתה שמישהו יפריד בינה לבין אבא בימים היקרים מפז שעוד נותרו. עצם המחשבה הייתה נוראית בעיניה. זה יהיה מספיק גרוע אם הם יבואו – אחרי. אבל כבר לא יהיה לה אכפת כל כך משום דבר – אז.

"נשאר ביחד עד הסוף ממש, אם כן, אמילי הקטנה שלי. לא ניפרד לרגע. ואני רוצה שתהיי אמיצה. אסור לך לפחד משום דבר, אמילי. המוות איננו נורא. היקום מלא באהבה – והאביב מגיע לכל מקום – ובמוות אתה פותח וסוגר דלת. יש דברים מופלאים בצדה האחר של הדלת. אני אמצא את אימא שלך שם – הטלתי ספק בדברים רבים, אך מעולם לא הטלתי ספק בכך. לפעמים פחדתי שהיא כל כך תקדים אותי בשבילי הנצח שלעולם לא אוכל להשיג אותה. אבל אני מרגיש כעת שהיא מחכה לי. ואנחנו נחכה לך – לא נמהר – אנחנו נשוטט ונתעכב עד שאת תשיגי אותנו".

"הלוואי – ויכולת לקחת אותי מעבר לדלת איתך", לחשה אמילי.

"בעוד זמן קצר לא תרגישי כך. עוד לא למדת כמה נדיב הוא הזמן. והחיים צופנים בחובם משהו בשבילך – אני מרגיש את זה. צאי לפגוש אותם ללא פחד, יקירה. אני יודע שאת לא מרגישה כך כרגע – אבל את תיזכרי בדבריי מפעם לפעם".

"כרגע אני מרגישה", אמרה אמילי, שלא הייתה מסוגלת להסתיר שום דבר מאבא, "שאני לא אוהבת את אלוהים יותר".

דאגלס סטאר פרץ בצחוק – הצחוק שאמילי אהבה יותר מכול. זה היה צחוק יקר כל כך – נשמתה נעתקה מעוצמת ערכו עבורה. היא חשה את זרועותיו מתהדקות סביבה.

"כן, את כן, אהובה. את לא יכולה שלא לאהוב את אלוהים. הוא האהבה עצמה, את יודעת. אסור לך לבלבל אותו עם האלוהים של אלן גרין, כמובן".

אמילי לא ידעה בדיוק למה אבא התכוון. אבל פתאום היא גילתה שהיא לא מפחדת יותר – והמרירות נעלמה מיגונה, והכאב הבלתי נסבל יצא את ליבה. היא הרגישה כאילו אהבה נמצאת מעליה ומסביב לה, מנשבת מתוך מין רכות גדולה ובלתי נראית שמרחפת ממעל. אי אפשר לפחד או לחוש במרירות במקום שבו יש אהבה – והאהבה הייתה בכל מקום. אבא עמד לעבור דרך הדלת – לא, הוא עמד להסיט את הווילון – היא העדיפה את המחשבה הזאת, משום שווילון לא היה מוצק ומוחלט כדלת – והוא יחליק אל העולם שההבזק הראה לה מבטים חטופים ממנו. הוא יהיה שם בתוך יופיו של העולם הזה – ואף פעם לא יותר מדי רחוק. היא תוכל לסבול כל דבר אם רק תוכל להרגיש שאבא לא יותר מדי רחוק – ממש מעבר לווילון המתנועע קלות.

דאגלס סטאר החזיק אותה עד שנרדמה; ואז, על אף חולשתו, הצליח להשכיב אותה במיטתה הקטנה.

"היא תאהב מעומק הלב – היא תסבול נורא – היא תחווה רגעי גדוּלה שיפצו על כך – כפי שקרה לי. ועל היחס שיעניקו לה משפחתה של אימה, כן יגמול להם אלוהים", הוא מלמל בקול שבור.


1. בית ספר להשכלה גבוהה בשארלוטאון המקנה תעודת הוראה. שרלוטאון היא עיר הבירה של מחוז אי הנסיך אדוארד – אי קנדי השוכן לחוף האוקיינוס האטלנטי, ובו מתרחש סיפורה של אמילי.

הבית שבעמק הרפאים

הבית שבעמק הרפאים היה "במרחק מַיְל מכל מקום" – כך היו אומרים במאייווּד. הוא שכן בגיא קטן ומוריק, ולא נראה כמו דבר שמישהו בנה, אלא כמו פטרייה חומה וגדולה שפשוט צמחה שם. שביל ארוך וירוק הוביל אליו, וטבעת סבוכה של עצי לִבְנֶה הסתירה אותו מהעין כמעט לחלוטין. אי אפשר היה לראות אף בית אחר ממנו, אף על פי שהכפר שכן ממש מעבר לגבעה. אלן גרין אמרה שזהו המקום הנידח ביותר עלי אדמות ונשבעה שלא הייתה נשארת שם יום אחד לולא ריחמה על הילדה.

אמילי לא הייתה מודעת לכך שמרחמים עליה ולא ידעה מה זה "נידח". חברה הייתה לה בשפע. היה לה את אבא – ומייק – וסאל-פִּלְפָּל. אשת הרוחות תמיד הייתה בסביבה; והיו גם העצים – אדם-וחווה, והאורן התרנגולי, וכל עלמות הלִבְנֶה הידידותיות.

והיה גם "ההבזק". היא לא ידעה מתי הוא עשוי להופיע, אך עצם האפשרות עוררה בה ציפייה והתרגשות.

אמילי חמקה החוצה בצינת הדמדומים לטיול קצר. היא זכרה את הטיול הזה בבהירות עזה בכל ימי חייה – אולי בגלל איזה יופי מצמרר שהיה בו – אולי משום ש"ההבזק" הופיע לראשונה מזה שבועות רבים – אבל ככל הנראה, בגלל מה שקרה כשחזרה ממנו.

זה היה יום קר ואפור של תחילת מאי, הגשם איים לרדת אך לא עשה זאת. אבא נח בטרקלין כל היום. הוא השתעל הרבה ולא דיבר עם אמילי כמעט, וזה היה יוצא דופן מאוד עבורו. רוב הזמן שכב כשזרועותיו שלובות תחת ראשו ועיניו הגדולות, השקועות, הכחולות-כהות נעוצות בחולמנות, ומבלי להביט באמת, בקרעי השמיים המעוננים שנשקפו בין ענפיהן של זוג האשוחיות הגדולות שבחצר הקדמית – אדם-וחווה, כך נהגו לקרוא לאשוחיות הללו, בגלל דמיון שובב שאמילי זיהתה בין היציבה שלהן, וביחס לעץ תפוחים קטן שצמח ביניהן, לאלה של אדם וחווה ועץ הדעת באיור עתיק שהופיע באחד מספריה של אלן גרין. עץ הדעת נראה בדיוק כמו עץ התפוחים הגוץ, ואדם וחווה ניצבו משני עבריו באותה קשיחות נוקשה בה צמחו האשוחיות.

אמילי תהתה על מה אבא חושב, אבל היא לא הציקה לו בשאלות כשהשיעול שלו היה מחמיר כל כך. היא רק חשבה שהלוואי והיה לה עם מי לדבר. גם אלן גרין לא דיברה באותו יום. היא רק חרקה שיניה, וחריקות שיניים העידו שמשהו מפריע לאלן. היא חרקה שיניה אתמול בלילה כשהרופא דיבר איתה בלחש במטבח, והיא חרקה שיניה כשנתנה לאמילי ארוחת לילה של לחם ודבשה. אמילי לא אהבה לחם ודבשה, אבל היא בכל זאת אכלה אותם כי לא רצתה לפגוע ברגשותיה של אלן. אלן לא נהגה להרשות לה לאכול לפני השינה, וכשעשתה זאת ניתן היה להבין שהיא רוצה להעניק לה חסד מיוחד, מסיבה זו או אחרת.

אמילי ציפתה שמתקפת חריקות השיניים תשכך במהלך לילה, כפי שארע בדרך כלל; אבל זה לא קרה, כך שאי אפשר היה למצוא באלן אשת שיחה. זה לא שהיה הרבה מה למצוא גם בזמנים אחרים. דאגלס סטאר אמר פעם לאמילי, בהתקף זעם מר, כי "אלן גרין היא זקנה שמנה, עצלנית וחסרת כל חשיבות" ואמילי, בכל פעם שהביטה באלן לאחר מכן, חשבה שהתיאור הזה התאים לה ממש בדיוק.

כך שאמילי התכרבלה בכורסא הנוחה והמרופטת וקראה את מסעות ההלך כל אחר הצהריים. אמילי אהבה את מסעות ההלך.1 פעמים כה רבות הלכה בדרך המלך אל העיר השמימית עם כריסטיאן וכריסטיאנה – אף על פי שהרפתקאותיה של כריסיטיאנה מצאו חן בעיניה הרבה פחות מאלה של כריסטיאן. בין היתר, כריסטיאנה תמיד הייתה מוקפת בכזה המון. היא חסרה את הקסם של הדמות הבודדה והנועזת, שנאבקה לגמרי לבדה באפלת גיא צלמוות ובשד אבדון. צללים ומפלצת ענקיות לא משאירים רושם רב כשיש לך שפע של חברה. אבל להיות לבד – הא, אמילי רטטה מן האימה המענגת הזאת!

כשאלן הכריזה כי ארוחת הערב מוכנה דאגלס סטאר אמר לאמילי לצאת אליה.

"אני לא רוצה כלום הערב. פשוט אשכב כאן ואנוח. וכשתחזרי ננהל שיחה אמיתית, עֲלָפִית".

הוא חייך לעברה את חיוכו המוכר, היפהפה, מלא האהבה, שאמילי תמיד חשבה שהוא נחמד כל כך. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בשמחה, אף על פי שזו לא הייתה ארוחת ערב משובחת. הלחם היה רטוב והביצה לא הייתה מבושלת דיה, אך בדרך נס הרשו לה להושיב עמה, אחד מכל צד, גם את סאל-פִּלְפָּל וגם את מייק, ואלן רק חרקה שיניה כשאמילי כיבדה אותם בפירורים של לחם וחמאה.

למייק היה הרגל חמוד כל כך להישען על רגליו האחוריות ולתפוס את הפירורים בכפותיו הקדמיות, ולסאל-פִּלְפָּל היה את התרגיל שלה, שכלל לגעת בקרסולה של אמילי נגיעה אנושית כמעט כאשר תורה התעכב יתר על המידה. אמילי אהבה את שניהם, אבל מייק היה החביב עליה. הוא היה חתול אפור כהה יפה בעל עיניי ינשוף ענקיות, והוא היה כל כך רך ושמנמן ושעיר. סאל תמיד הייתה רזה; כל כמה שהאכילו אותה, היא לא העלתה בשר על עצמותיה. אמילי חיבבה אותה, אך לא נטתה ללטף או לחבק אותה בגלל הרזון הזה. עם זאת היה בה מעין יופי מוזר שנעם לאמילי. היא הייתה אפורה ולבנה – מאוד לבנה ומאוד מִשְׁיִית, והיו לה פנים ארוכים ומחודדים, אוזניים ארוכות מאוד ועיניים ירוקות מאוד. היא הייתה לוחמת אימתנית, והביסה חתולים זרים בסיבוב הראשון. הדרקונית חסרת הפחד אפילו נהגה לתקוף כלבים, והניסה אותם כליל.

אמילי אהבה את חתוליה. היא גידלה אותם בעצמה, כפי שנהגה לומר בגאווה. מורה בית הספר של יום ראשון שלה העניק לה אותם כשעוד היו קטנים.

"מתנה חיה היא נחמדה כל כך", אמרה לאלן, "כי היא הולכת ונהיית נחמדה יותר כל הזמן".

אבל היא דאגה מאוד מכך שלסאל-פִּלְפָּל לא היו גורים.

"אני לא יודעת למה אין לה", היא התלוננה באוזניה של אלן גרין. "נראה שלרוב החתולות יש יותר גורים משהן יודעות מה לעשות איתם". 

אחרי ארוחת הערב נכנסה אמילי לטרקלין וגילתה שאביה נרדם. זה מאוד שימח אותה; היא ידעה שהוא לא ישן הרבה בשני הלילות האחרונים; אך היא התאכזבה קצת מכך שהם שלא ינהלו את "השיחה האמיתית". שיחות "אמיתיות" עם אבא תמיד היו נעימות כל כך. אבל הדבר השני שיהיה טוב כמעט בה במידה זה לצאת לטיול – טיול חביב בחברת-עצמך-בלבד לעת ערב מאפיר של אביב צעיר. עבר זמן רב כל כך מאז טיילה בפעם האחרונה.

"שימי ת'ברדס ורוצי מהר פנימה אם יתחיל לרדת גשם", הזהירה אלן. "את לא יכולה לי'שתולל עם הקור כמו ילדים אחרים".

"למה לא?" שאלה אמילי, בהתרסה לא מבוטלת. מדוע ממנה מונעים "לי'שתולל עם הקור" אם לילדים אחרים מותר? זה לא היה הוגן.

אבל אלן רק חרקה שיניה. אמילי המהמה בשקט ולמען שביעות רצונה "את זקנה שמנה וחסרת כל חשיבות!" וחמקה במעלה המדרגות להביא את הברדס – בהסתייגות-מה, כי אהבה להתרוצץ כשראשה גלוי. היא קשרה את הכובע שצבעו הכחול כבר דהה מעל לצמותיה הארוכות, הכבדות, הקלועות משיער מבריק שחור כלַיְלָה, וחייכה בידידות לבבואה שנשקפה אליה מהמראה הירוקה הקטנה. חיוכה החל בזוויות שפתיה והתפשט לרוחב פניה באופן איטי, עדין ומופלא ביותר, כפי שדאגלס סטאר חשב לעצמו לעיתים קרובות. היה זה חיוכה של אימה המתה – שלכד אותו בשבי קסמו לפני שנים רבות, כאשר ראה את ג'ולייט מוּרֵיי לראשונה. דומה היה כי זו הירושה החיצונית היחידה של אמילי מאימה. בכל השאר, חשב, היא הייתה כמו הסטארים – בעיניה הגדולות, הסגולות-אפורות על ריסיהן הארוכים והגבות השחורות, במצחה הגבוה, הלבן – גבוה מדי בכדי שיחשב יפה – בתבנית המעודנת של פניה החיוורים בצורת הביצה והפה הרגיש, באוזניים הקטנות שהיו מעט מחודדות וחשפו את עובדת היותה נצר לשבטי ארץ העֲלָפִים.

"אני יוצאת לטייל עם אשת הרוחות, יקירה," אמרה אמילי. "הלוואי שיכולתי לקחת גם אותך. האם את אי פעם עוזבת את החדר הזה, אני שואלת את עצמי. אשת הרוחות תהיה בשדות הלילה. היא גבוהה וערפילית, יש לה בגד דק ואפור ממשי שמתנפנף סביבה – וכנפיים כמו של עטלף – אבל אפשר לראות דרכן – ועיניים נוצצות כמו כוכבים שמציצות דרך שיערה הארוך, הפזור. היא יכולה לעוף – אבל הלילה היא תלך איתי בשדות. היא חברה טובה שלי – אשת הרוחות. אני מכירה אותה מאז שהייתי בת שש. אנחנו חברות ממזמן, מזמן – אבל לא כזה מזמן כמוני וכמוך, אמילי-הקטנה-שבמראה. אנחנו היינו חברות מאז ומתמיד, נכון?"

ואחרי ששלחה נשיקה לאמילי-הקטנה-שבמראה, אמילי-שמחוץ-למראה יצאה לדרכה.

אשת הרוחות ציפתה לה בחוץ – פורעת את גבעולי העשב הקטנים והדוקרניים שהזדקרו בנוקשות מהערוגה שמתחת לחלון הטרקלין – מנענעת את הענפים הגדולים של אדם-וחווה – לוחשת בינות לענפי הערפל הירוקים של עצי הלבנה – מציקה ל"אורן התרנגולי" מאחורי הבית – הוא באמת נראה כמו תרנגול ענקי, מטופש, בעל זנב גדול וסבוך, וצמרת שנזרקה אחורה כמו בקרקור.

עבר זמן רב כל כך מאז שאמילי טיילה שהיא יצאה מדעתה כמעט מרוב אושר. החורף היה סוער מאוד והשלג עמוק כל כך, עד שלא הרשו לה לצאת בכלל; אפריל היה חודש של גשמים ורוחות; כך שבערב זה של חודש מאי היא הרגישה כאסירה שיצאה לחופשי. לאן כדאי לה ללכת? במורד הפלג – או מעבר לשדות אל חורש האשוחיות? אמילי בחרה באפשרות השנייה.

היא אהבה את חורש האשוחיות, הרחק בעברו השני של האחו רחב הידיים, המשתפל במדרון. זה היה מקום שבו התרחש קסם. שם התגשמה בה זכותה המולדת לארץ הפיות יותר מבכל מקום אחר. איש לא היה מקנא למראה אמילי החומקת מבעד לשדה החשוף. היא הייתה קטנה וחיוורת ולבושה לא טוב; מפעם לפעם רעדה במעילה הדק; אך אפילו מלכה עשויה הייתה לוותר בשמחה על כתרה בעבור חזיונותיה – חלומותיה הפלאיים. העשב החום והקפוא שתחת כפות רגליה היה מפלים של קטיפה; האשוחית הזקנה והמיובלת, מלאת חזזית ונבולה כמעט, שתחתיה התעכבה רגע כדי להביט מעלה אל השמיים, הייתה עמוד שיש בארמונם של אלים; גבעות הערפל המרוחקות היו חומותיה של עיר פלאים. וכבנות-לוויה שימשו לה כל פיות הכפר – כי כאן היא יכלה להאמין בקיומן – פיות התלתנים הלבנים ואשכולות-הסאטן הפורחים, גמדוני העשב הירוקים, עֲלָפי עצי האשוח הצעירים, נשמות הרוחות ושרכי-הפרא ואבקני-הסביונים. הכול יכול לקרות שם – אין דבר שלא יתגשם.

והחורש היה מקום מצוין למשחק מחבואים עם אשת הרוחות. היא הייתה כל כך אמיתית שם; לו רק יכולת לרוץ מהר מספיק מסביב לסבך האשוחיות – רק שלעולם לא הצלחת למעשה – היית רואה אותה ממש כפי שחשת בה ושמעת אותה. הנה היא שם – זה היה סחף גלימתה האפורה – לא, היא צחקה ממרום הצמרת של העצים הגבוהים יותר – והמרדף התחדש – עד אשר, בבת אחת, נדמה היה שאשת הרוחות נעלמה – והערב רחץ בשקט נהדר – וקרע פתאומי נפער בענני הנוצה שבמערב, חושף אגם מופלא של שמים בגוני וורוד וירוק חיוורים, ומולד הירח בליבו.

אמילי עמדה והביטה בו כשידיה אחוזות בחוזקה וראשה השחור והקטן מופנה מעלה. היא חייבת לחזור הביתה ולכתוב תיאור שלו בספר החשבונות הצהוב, שהרשומה האחרונה בו הייתה, "סיפור חייב של מייק". הוא יכאיב לה ביופיו עד שתכתוב אותו על דף. ואז תקריא אותו לאבא. אסור לה לשכוח כיצד בלטו צמרות העצים שעל הגבעה כתחרה שחורה ומעודנת על רקע אופק השמים שצבעם ירוק-ורדרד.

ואז, לרגע אחד, עילאי ומלא הוד, הגיע "ההבזק".

אמילי קראה לו כך, אף על פי שהרגישה שהשם הזה לא תיאר אותו במדויק. אי אפשר היה לתאר אותו – אפילו לא לאבא, שתמיד נראה קצת מבולבל ממנו. חוץ ממנו, אמילי מעולם לא דיברה עליו עם איש.

תמיד נדמה היה לאמילי, מאז שזכרה את עצמה, שהיא קרובה מאוד, מאוד לעולם של יופי מופלא. בינו לבינה הפריד רק וילון דק; היא לעולם לא תוכל להסיט את הווילון הצידה – אבל לפעמים, רק לרגע, רוח תועה הרעידה אותו והיא ראתה להרף עין את הממלכה המכושפת שמעבר – רק מבט חטוף – ושמעה תו בודד של מוזיקה שמימית.

הרגע הזה הגיע לעתים נדירות – חלף במהירות, כשהוא מותיר אותה חסרת נשימה מתחושת העונג שלו, הבלתי אפשרית לתיאור. היא מעולם לא הצליחה לשחזר אותו – לא לזמן אותו – לא להעמיד פנים; אך פלאותיו נותרו בליבה ימים רבים. הוא לא הגיע עם אותו דבר בדיוק פעמיים. הלילה היו אלה הענפים האפלים כנגד השמים הרחוקים ההם שהביאו אותו. הוא הגיע עם צליל יללה פראי של רוח לילית, ועם צל ענן משייט מעל לשדה תבואה שהבשיל, עם נֹגַהּ אור אפור כיונה על אדן חלונה בעת סערה, עם שירת ה"קדוש, קדוש, קדוש" בכנסייה, עם נצנוץ חטוף של אור כירת המטבח כששבה הביתה בערב סתווי אפל אחד, עם כחול-הרפאים של נטיפי קרח על החלון באור דמדומים, עם מילה חדשה והולמת כשכתבה "תיאור" של משהו. ותמיד כשהגיע אליה ההבזק אמילי הרגישה שהחיים היו עניין מסתורי ומופלא של יופי בלתי-מתפשר.

היא רצה חזרה אל הבית שבעמק הרפאים, מבעד לדמדומי הערב המתקבצים, להוטה כולה להגיע הביתה ולכתוב את ה"תיאור" שלה לפני שתמונת הזיכרון של מה שראתה תאבד לה. היא ידעה בדיוק איך תתחיל בו – המשפט כאילו יצר את עצמו במוחה: "הגבעה קראה אלי ומשהו בי קרא אליה חזרה".

היא מצאה את אלן גרין ממתינה לה על מדרגות דלת הכניסה השקועות. אמילי הייתה כל כך מלאה באושר, שהיא אהבה הכול ברגע ההוא, אפילו דברים שמנים נטולי כל חשיבות. היא הטילה את זרועותיה סביב ברכיה של אלן וחבקה אותן. אלן הביטה מטה בעגמומיות אל הפנים הקטנים והמשולהבים, שההתרגשות הציתה בהם סומק שושני-פרא עמום, ואמרה, באנחה כבדה:

"את יודעת שלאבא ש'ך נשאר רק עוד שבוע-שבועיים לחיות?"


1. הספר מסעות ההלך (1678, 1684) (לעיתים יופיע גם כמסעות הצליין או עולה הרגל) הוא אלגוריה נוצרית מאת המטיף האנגלי ג'ון באניין. מתוארת בו דרך החתחתים שעובר הגיבור מעולם ההרס (העולם הזה) ועד לעיר השמימית. הספר נמנה עם החשובות שביצירות הספרות באנגלית, ומוזכר גם ברומן נשים קטנות (הערת המתרגמת).

האישה התקשטה לקראת התור שנקבע לה בשעה שלוש בצהריים אצל ד"ר זוסמן, כי כך לימדו אותה החיים: אישה צריכה להיות מקושטת. אישה מטופחת מקבלת יחס משופר. אישה יפה מקבלת טיפול טוב יותר מאישה שפניה אפרוריות, ששמלתה דהויה, שהלק על ציפורניה מתקלף, שהבנליות מולחמת לעורה ומכערת אותה. זאת לא הייתה מסורת שעברה מאם לבתה. היא לא זכרה שסבתה או אמה אי פעם הורו לה במפורש. אם היו נוהגות כך ודאי הייתה מתקוממת נגדן ומאשימה אותן בשובניזם ובמיזוגיניה, פניה היו בוערות מחום הצדקנות כשהייתה מעמידה אותן על טעותן ומזדעזעת מטיפשותן ונבערותן. אך היא הייתה בטוחה שלמדה את השיעור הזה מהן, מהתבוננות בנשים סביבה. בטח בזמן כלשהו בחייה צפתה באמה או באחותה הגדולה כשהן עבדו בהתגנדרות. התחפשו כדי למצוא חן בעיני גברים. היא יכלה להיזכר בכך כעת, גם אם לא היה ברשותה זיכרון ילדות ממשי כזה. כן. ייתכן ששתלה אותו במחשבותיה אך במרחק המטושטש של השנים הייתה בטוחה במידת תקפותו ובאותנטיות שלו. גם אם לא התרחש באמת במציאות, היה מוכרח לקרות והפך לתמונה שקמה מול עיניה. האישה שיוועה לא להיכנע להרגל המתרפס של בנות מינה למצוא חן, אך כעת כשהייתה כל כך לחוצה, מיהרה להגיע לתור שלה בעוד שעה, הראש שלה לא חשב. היה על אוטומט. פעלו הידיים שרועדות שִרטטו פס איילנר שחור מעל עפעפיה, מרחו מייק אפ על סנטרה ופידרו באבקת סומק את עצמות לחייה. פעלו השפתיים שהתכווצו לנשיקה כדי למרוח באופן אחיד את השפתון ואז נפרדו זו מזו בהפרחה מתפוקקת לאוויר. היא התבוננה בבואתה כמביטה באישה אחרת שהפכה להיות לאחר שמרחה את עצמה במסכת צבעים והאישה הזאת הייתה ללא ספק נאה ואלגנטית יותר ובאותה נשימה גם זרה לה לגמרי. היא חייכה אליה והחיוך יצא עקום.

האישה הייתה עצבנית מאוד מאז שהתקשרו אליה ביום חמישי מהמרפאה והודיעו לה שעליה לבוא לבדיקה חוזרת אצל ד"ר זוסמן לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקות הדם שלה. היא ניסתה לדלות מידע מהמזכירה העניינית אבל זו סירבה במיאון שתלטני לומר ולו מילת הרגעה אחת, רק שתזמין בדחיפות האפשרית תור באפליקציה. ולא, בשום פנים ואופן היא לא יכולה להעביר אותה לשיחה עם ד"ר זוסמן. הוא לא ידבר איתה. הוא עסוק מאוד, יש לו הרבה מטופלים היום, ובלאו הכי הוא לא נותן מידע על תוצאות בדיקות בטלפון. גם אם הוא מכיר אותה, גם אם היא מטופלת שלו כבר עשר שנים, מה זה בכלל שייך? היא התלבטה אם להתקשר לטלפון הנייד של הרופא שהיה שמור אצלה באנשי הקשר ובסוף החליטה שלא. היא קבעה תור למועד הראשון הפנוי ביום שלישי. עד יום שלישי תנסה להתאפק. עוזי בן זוגה ואמה ניסו להרגיעה, אך היא לא נרגעה באמת וניסתה לפענח את התשובות בעזרת גלישה באתרי אינטרנט. התאמצה להבין את משמעות חריגות הכוכביות האדומות, אך הממצאים שעלו בידה היו מבלבלים ומלאי סתירות. האישה התקשרה מבוהלת לידידה רופאה שלה וזו ירתה קצרת רוח שהיא בדרך לעבודה, ושבתקופה האחרונה היא בעומס רציני, בלתי נתפס בכלל, אבל באמת כל כך, כל כך התגעגעה אליה והבטיחה בתוקף שתחזור אליה, ולא חזרה. והיא השתדלה לא לשמור טינה לחברה הרופאה ולא הצליחה. התקשתה להשלים עם כך ששגרת היום והטיפול בילדים הרחיקו את חברותיה ממנה עד לבלי שוב. 

האישה חששה מאוד שמשהו אצלה לא בסדר. כבר זמן רב קיננה בה תחושה של אסון מתקרב ולכן לפני שבועיים ביקשה ממזכירתו של ד"ר זוסמן שתשלח לה הפנייה לבדיקות דם. היא לא יכלה להגדיר בדיוק מה השתבש. היו המיגרנות שהתישו אותה, כמו הכניסו את ראשה למכונת סחיטה ומשכו חזק את הידית, ובחילות לאחר שאכלה מאכלים מסוימים ונדודי השינה. נדודי השינה היו השנואים עליה מכל. הרי הייתה עייפה כל כך מסאון היום, ובכל זאת הדקות שלפני השינה כמו הוקדשו להתכוננות למאבק בחזית היום הצפוי לה למחרת. היא הריצה בראשה את כל הפגישות העתידיות ואת הדרך שתעשה מתנשפת לחדר הישיבות: המדרגות הנעות באטיות מקוממת, דלתות המעלית שייפתחו מולה, הדהירה הלא זהירה בכבישים בזמן שהיא מכה באצבעותיה בחוסר שקט על ההגה; העקיפות, ההזדחלות מאחורי משאית זבל, הלחץ הרצחני להספיק להגיע בזמן וידיעת התבוסה שכיסתה בזיעה קרה את כפות ידיה והתירוצים הממולמלים שתמלמל לפנים הקהות, הלא פייסניות שמולה. דמיינה את עצמה מפהקת מול מנכ"לית העמותה, עיניה מתכסות בדוק מצועף והיא שוב נשאלת אודות הנתונים על הנוער בסיכון שנשר ממסגרות החינוך הפורמליות בכרמיאל, והראש שלה הופך אטום, המידע צף. עיניה מתערפלות ומזדגגות והיא אינה מצליחה לומר דבר. חדות מחשבתה, זאת שינקה ממנה את ביטחונה ושבזכותה התייחסו אליה ברצינות ובכבוד — בגדה בה. כל לילה בגדה בה מחדש.

האישה הברישה את שערה, התיזה על צווארה ענני בושם ואז יצאה מחדר האמבטיה. היא התיישבה בכורסא בסלון, נעלה נעלי עקב וחילקה הוראות אחרונות לעומר, בנה המתבגר שהתבקש לשמור על אחותו הקטנה בזמן היעדרה. הוא היה שקוע בטלפון הנייד שלו ולא הקשיב למילה אחת שאמרה לו, גם לא טרח להנהן או לעשות עצמו מקשיב. התנהג כאילו היא רוח רפאים בלתי נראית והיא התאמצה בכל מאודה לא לנטור לו טינה.

"לאן את יוצאת, אמא?" שאלה בתה מיה כשהאישה הכתיפה את תיקה. היא הלכה אחר שובל שמלתה המתנפנפת עד למטבח, מוקסמת מתחפושת האישה היפה. עיניה של בתה עקבו כיצד היא שותה כוס מים ומוחה בנייר את שאריות השפתון שהכתימו את הזכוכית לפני שהניחה אותה בכיור.  

"אני הולכת לד"ר אמנון זוסמן, את זוכרת אותו?"

"לא. מי זה?"

"הוא רופא משפחה. כמו ד"ר אפרים, רופא הילדים שלך."

"בגלל שאת חולה?"

שאלתה צבטה אותה ובלבלה אותה לגמרי, והיא ליטפה את השיער הרך שעל ראשה ומלמלה, "אמא מאחרת מיוש."  

כשעשתה פיפי וחיזקה מול המראה את השפתון האדום שדהה לא ידעה למה טרחה להתקשט כך. אולי ציפתה שמסכת היופי תגן עליה, שבעזרתה תדלג מעליה בשורת האיוב ואולי התחפשה לקראת מילוי תפקידה כדמות מרוחקת וקרירה בסרט דרמטי. כמו תמיד, בשעת ההתרחשות הגורלית ניתקה את רגשותיה משרשרת התסבוכת הבלתי צפויה שנדמתה לה כעלילה מותחת וסוחטת דמעות שלא הייתה יכולה להיות אמיתית, שלא יכול להיות שמתרחשת. כך הרגישה גם בלידותיה שהסתיימו שתיהן בניתוח קיסרי. אולי המורפיום שקיבלה לשיכוך כאבים העצים את תחושת הניתוק המרחפת כי האישה חשה שלא היא שוכבת עם בטן חתוכה בחלוק בית חולים תכול ומכוער, שהקשירות שלו נפרמו וחשפו את גבה ואת עכוזה.

                                                                                           ***

האישה חנתה את המכונית ופסעה זקופה לכיוון המרפאה. לידה במעלית עמד גבר נאה בעל בלורית כסופה במעיל צמר ארוך. הם החליפו ניקורי מבטים סקרניים והאישה חייכה אליו ואל עצמה, שמחה שהיא עדיין מעוררת עניין בגיל ארבעים וחמש. היא כבר לא הייתה צעירה, ועדיין לא לגמרי מבוגרת. ללא ספק האימהות נחרטה במפת קמטי הדאגה שבזוויות פיה ובמרכז מצחה. מעיניה קרן פיכחון למוִּד ניסיון. ובכל זאת, משהו מרענן נשמר בה והיא הרגישה מושכת. אמנם עבור גברים צעירים הייתה כבר מחוץ לתחום, אבל לאחרונה גילתה את שיכרון ההשפעה שיש לה על גברים מבוגרים ממנה. גברים בני שישים, ולפעמים גם בני שבעים נמשכו אליה וזה הפתיע אותה, שבגילם הם שוב מוכנים להשתטות ולסכן הכול אם רק תגלה אות זעיר של היענות, תפיחה על ירכם, חיבוק צמוד מדי לחזם. חלקם אפילו שלחו לה רמזים גלויים או מבודחים כדי לבדוק את היתכנות הדבר: אם תיעתר לצאת איתם להרפתקה שסופה אינו ידוע. מפעם לפעם היא השתעשעה מעט עם משחק הפיתוי הזה, וחשבה שאולי זה פרכוס אחרון לפני שחן צעירותה יוּעם לעד. היא לא רצתה להסתבך בשום פרשיית אוהבים, אך שעשועים מעין אלו הציתו בה תשוקה ולחלחו את שגרת נישואיה. הבשלות הנשית, זו שנסכה באיבריה הגדולים והעגולים שלווה מתפנקת, ריטון מגורגר של חתולים, הייתה צפויה להיקטף ממנה בעוד כמה שנים. היא הרהרה בתוגה כמה קצרה התקופה שהייתה באמת מרוצה מהמראה שלה. שנות התבגרותה חלפו כמו נסיעה דוהרת ברכבת, אז לפעמים נתקפה חיבה כלפי המראה הבלתי שגרתי שלה, לרגליים הארוכות, לקומתה הגבוהה מדי. קומה של שחקניות כדורסל הקניטו אותה בקריצה, אבל זכור לה שרוב הזמן הייתה מוטרדת וחסרת נחת וניסתה לתקן משהו בעצמה. רבצה עליה תחושה שרק אם תצבע את שיערה לאדום, או תמרוט את גבותיה לקו דקיק או תרד שלושה קילו, אז הכול יהיה בסדר. בתום שנות העשרים, הפציעו השנים הארוכות שגופה נשדד ממנה לטובת ההריונות וגידול הילדים. ורק לאחרונה נפרסו השנים הרגועות, שבהן הייתה מפויסת ונינוחה יותר, הרפתה מהשמירה על המשקל ולעתים גם טפחה בחביבות על כרסה המשתפלת. קיבלה בהבנה את השערות הלבנות הבודדות שבכל זאת הקפידה לסלק, אף שאמה הזהירה אותה שהתלישה מגבירה את גדילתן של שערות לבנות חדשות.   

                                                                                              ***

האישה ניסתה למשוך את השיחה עם המזכירה ולהתחבב עליה כדי שזו תחשוף משהו מהמידע המוצפן בחיסיון רפואי אודות תוצאות הבדיקה שלה, אבל הבחורה הצעירה סירבה לשתף פעולה, הייתה עטופה בשיריון הניכור של עובדים עם קהל שאיבדו לגמרי סבלנות ורצון לגלות אדיבות. בקול עצי אמרה שיש מישהו בפנים ושתקרא לה כשיגיע תורה. בינתיים היא יכולה להמתין. האישה התיישבה בחדר ההמתנה ועלעלה בדפי הכרומו המבריקים של מגזין הנשים. עיניה נלכדו בכותרת כתבה מצולמת שהבטיחה ללמד לחזור להיות בכושר בעשרה שלבים פשוטים. כשעיניה רפרפו מעל ההוראות הנלהבות של השלב השביעי, היא ראתה שמחדרו של ד"ר זוסמן יצאה אישה מבוגרת, מדדה על מקל הליכה. המזכירה קראה בשמה: נורית. נורית שביט. שמה המוכרז בחלל החדר נשמע נוכרי ומפתיע. היא קמה, החזירה את המגזין למקום והתקדמה מהססת לכיוון הדלת הפתוחה. "את יכולה להיכנס," עודדה אותה המזכירה ממקום מושבה והתעלמה מצלצולי הטלפון שצבאו על המרפאה.   

"שלום!" קיבל אותה בחיוך ד"ר זוסמן והיא הרגישה כמו תמיד כשביקרה אצלו בעשר השנים האחרונות שמסיבה עלומה כלשהי, היא חביבה עליו, שהוא שמח לראותה. הוא היה גבר נאה ומושך בן חמישים וחמש לכל היותר, בלורית שיערו הייתה כסופה ומלאה והוסיפה לו הדר. גופו המוצק והמרשים מילא את כל הכיסא. הוא שאל אותה לשלום ילדיה ולשלומה, והיא סיפרה בקול כבוש שהיא מאוד מתוחה מאז שהודיעו לה שבדיקות הדם שלה מצריכות ביקור חוזר אצל הרופא המפנה. היא ציפתה להבעה כלשהי על פניו, אך הוא נראה כאילו שכח בכלל במה מדובר. היא חשבה שאם הוא לא זוכר תוצאות קטסטרופליות, אז אולי אחרי הכול, תוצאות הבדיקה שלה לא כל כך גרועות. אולי גילו לה סכרת. סכרת ולא סרטן. הלוואי שזו רק סכרת, סכרת או דלקת נסתרת, היא התפללה. בשתי המחלות הללו אפשר לטפל בעזרת תרופות, משתיהן אפשר להירפא והן לא מסכנות חיים. הוא ביקש ממנה את הכרטיס שלה, העביר אותו במסוף ואמר "בואי נראה." היא אמרה לו שניסתה לברר לבדה את התוצאות באינטרנט, אך הוא קטע אותה, "רק רגע בבקשה, נורית."

בזמן שד"ר זוסמן צמצם את אישוניו וקרא את תוצאות הבדיקה במסך המחשב, רעדו לה הרגליים והיא המשיכה להתפלל שהכול אצלה בסדר, וחשבה שיש לה עוד הרבה מה להספיק בחיים. בדחיפות הראשונה עליה להפסיק את המאבקים המתישים עם עומר. היא מוכרחה להתחיל לדבר איתו ולהפסיק להתרגז מכך שהוא כמו כל בני גילו מרוכז בעולמו ולא רואה אותה, או רואה אותה בתור מטרד מביך, במיוחד ליד חבריו, אז הרגישה כמה הוא בוש בה והשתדלה בכל כוחה לכווץ את דמותה ולקמץ במילים.  

כעבור דקות ארוכות, ד"ר זוסמן אמר מרצין שתוצאת בדיקת הדם מצביעה על עלייה ניכרת ברמת הטריגליצרידים בדמה, או במילים אחרות עלייה בשומני הדם שלה, ושהיא חייבת להקפיד על תזונה נכונה ולהפחית בפחמימות. "זה מסוכן?"  שאלה והרגישה ילדותית כמו בתה בת השמונה. כל כך בנלית וחשופה הייתה חרדת המוות שלה.

"ערכים גבוהים יכולים לגרום להתקף לב או לאירוע מוחי," ציין ד"ר זוסמן וקם מכיסאו. "בואי נבדוק את לחץ הדם שלך ואת הלב," הוא אמר והיא הריצה במהירות את רשימת ההקרבות שהייתה מוכנה לעלות לזבח בתמורה לבריאות טובה, על כל כך הרבה דברים הייתה מוותרת במשא ומתן הדחוק הזה.

הוא נעל את דלת חדרו, הסיט את הווילון והורה לה לחלוץ את נעליה ולשבת על מיטת הבדיקות. היא חלצה את נעלי העקב שלה והוא נעמד קרוב אליה עד שחשה בנשימתו. הוא הניח יד על כתפה, ולא הסיר אותה ממנה גם כשלחש באוזנה, "אין לך מה לדאוג, למה את כל כך קפואה." הוא בדק לה לחץ דם וכשהמכשיר צפצף, חייך אליה שהכול תקין, ואחר כך ביקש ממנה לפשוט את שמלתה כדי להאזין ללב שלה. האישה רצתה להגיד שאין בכך צורך, שהיא לא צריכה להתפשט לגמרי, שמספיק שתפשיל רק את החלק העליון, אך קולה נדם והיא ביצעה את הוראותיו בשתיקה, ופשטה גם את החזייה לאחר שהוא סימן לה בידיו להוריד.

היא חשה מושפלת לבושה בתחתוניה בלבד על הנייר המחוספס שנפרש על מיטת הבדיקות כשהניח את הסטטוסקופ הקר על חזהּ והקשיב לדפיקות לבה ההולם בחוזקה. וכששאל אותה, מתי לאחרונה הלכה לבדיקה אצל כירורג שדיים, היא לחשה שהיא לא זוכרת, איבדה לגמרי את ריכוזה, וראתה כיצד אצבעותיו העבות לשות את בית השחי שלה ואחר כך עוברות למשש את שדיה. לחייה ותנוכי אוזנה בערו מבושה. הוא הורה לה להתלבש, וכשסיים נפנה לכיור ושטף את ידיו בקפידה כמו שוטף מעצמו כל זכר למה שאירע. פניו היו סמוקות והביעו גועל, בטח נגעל מעצמו, נגעל ממנה. לאחר שהתלבשה בזריזות, התיישבה מולו בפנים מורכנות, והוא מלמל שהכול אצלה בסדר פחות או יותר. אנחת רווחה קלה השתחררה ממנה. הוא החזיר את כרטיס קופת החולים שלה ומרוחק ביקש שתקבע תור אצל דיאטנית שתנחה אותה מה עליה לאכול כדי להוריד את הכולסטרול שבדמה. היא חייבת לשמור על עצמה! האישה הנהנה בדממה לאצבעותיו השמנות המתרות בפניה, ועוד לפני שעזבה את החדר הוא קרא רועם, "הבא!"     

בדרך הביתה במכונית, שִחזרה מה קרה וידעה שהיא שיתפה פעולה עם כך מראש עוד מהצהריים, כשלבשה שמלה והתגנדרה והצטבעה, ואחר כך נרתמה לכך כשצייתה להוראותיו בלי להפעיל שיקול דעת, על אף שידעה שרופא משפחה לא אמור לבדוק את שדיה. היא לא הייתה בסדר, ולכן גם לא תספר על כך לאיש. היא התביישה שעשתה כל מה שהורה לה בלי למחות ובלי להתקומם, אחרי כל מה שקראה וידעה. מודעותה פרחה ממנה כמו דליפת שתן. היא התביישה שמרחה את שפתיה בשפתון אדום עז והרהרה שללא ספק האדום שבחרה היה בוהק מדי.

 

איזהו הגורל, גברתי, שהתנקש בך כך?
  – קוֹמוּס1 

בשעת בין ערביים שקטה ושלווה שוטטתי לי בנחת בעיר המעטירה אֶדינה. העסק וההמולה ברחובות היו איומים. גברים דיברו. נשים צווחו. ילדים נשנקו. חזירים שרקו. והמרכבות איך שקשקו. והשוורים איך געו. והכבשים איך פעו. והסוסים איך צהלו. והחתולים איך ייללו. והכלבים איך רקדו. רקדו! כלום אפשרי הדבר? רקדו! אויה, הגיתי, ימי הריקודים שלי חלפו לבלי שוב! כך זה מאז–ומעולם. איזו סיעה של זיכרונות עגמומיים תיעור מעת לעת במחשבה עתירת–דמיון וגאונית, ובמיוחד כאשר עניין לנו באותו זן של גאונות הנידון לחיי–עולם, לנצח, לעדי עד, לעדוּת עד – עד מתי? – כן, להעיד עוד, עוד ועוד, על ההשפעה המרה, הנוגפת, הפורענית, ואם יותר לי להידרש לביטוי, ההשפעה הפורענית עד–מאוד של רישוּמוֹ כליל–המרגוע, האלוהי, השמימי, המרומֵם, המרומַם, השגיא והמטהר של מה שאפשר להעיד עליו בדין שאין כמותו לעורר קנאה, שאין יפה ממנו לעורר קנאה – לא! שאין קנאי ממנו ליופי, ואין שוקק כמותו לרוח, והרי הוא בבחינת הדבר (כלום יורשה לי השימוש בביטוי נועז זה?) החינני (מחל לי, קורא אנין!) מכל הדברים בעולם – אך שוב אני נישאת על גבי רגשותַי הגואים. במחשבה שכזאת, אני חוזרת, איזו סיעה של זיכרונות יש בכוחה של זוטה מקרית להגעיש! הכלבים רקדו! ואני – אני שוב לא יכולתי! הם פיזזו – אני בכיתי. הם קיפצו – אני התייפחתי בקול. מסיבות מרעידות–לב! חזקה על הקורא הבקיא כי הן מעלות בזיכרונו אותו פרק משובח אודות כשירות הדברים והתאמתם, הכלול באקדמוּת לכרך השלישי של הרומאן הסיני הנערץ על הכול, "מין–מִ–מינג".
  שני בני–לוויה צנועים אך נאמנים היו לי בהתהלכי בגפי ברחבי העיר. דיאנה, הפודלית שלי! המתוקה שביצורים! קווצת שיער התקשרה מעל עינה האחת, וסרט כחול נכרך לצווארה בצו האופנה. גובהה של דיאנה לא עלה על שנים–עשר סנטימטרים, אך ראשה היה גדול מגופה במידת–מה, וזנבה שנקצץ בסמוך מאוד לבסיסו הִשרה על החיה המעניינת נופך של תום פצוע, אשר בזכותו היתה לחביבת הכול.
  ופומפיי, הכושי שלי! – פומפיי המתוק! איך אוכל לשכוח אותך? נטלתי את זרועו של פומפיי. גובהו עמד על תשעים סנטימטרים (כזאת אני – חובבת דיוק), ומניין שנותיו – שבעים, ואולי שמונים. רגליו היו מעוקמות, והוא היה עב–בשר. פיו לא היה קטן כשם שאוזניו לא היו קצרות. אך שיניו היו צחות כפנינים, ועיניו הגדולות המלאות היו לבנות–לענג. הטבע לא חנן אותו בצוואר, וקבע את קרסוליו (כרגיל אצל בני גזע זה) במרכז חלקן העליון של כפות הרגליים. לבושו אמר פשטות מאלפת. הוא נסמך על מטה, עשרים ושניים סנטימטרים גובהו, ולגופו לא היתה אלא אדרת צמר כמעט–חדשה, אשר שימשה לפנים אותו איש גבוה, דגול ומזהיר, ד"ר מאני–פֶּני. היתה זו אדרת טובה. גזורה היטב. עשויה היטב. האדרת היתה כמעט חדשה. פומפיי נשא את כנפותיה בשתי ידיו, שלא יתגוללו בעפר.
  חבורתנו מנתה שלוש בריות, ולשתיים מביניהן כבר נדרשתי. התהלכה עמנו ברייה שלישית – הלא היא אנוכי. אני היא הסניורה פסיכֶה זנוביה. אינני סוּקי סנובְּס.2 הופעתי סמכותית ומעוררת–כבוד. באותו מעמד ראוי להיזכר שעליו אני מספרת הייתי עטויה בשמלת סטֵן ארגמנית ועליה שַל ערבי כחול כעין השמים. השמלה היתה משורגת גדילים ירוקים, ועטורה בשבע אִמְרות שנארגו ביד קלה מסיביו הכתומים של צמח אוזן–הדוב. כך נמצאתי אני השלישית בחבורה. הפודלית היתה עמנו. פומפיי היה עמנו. אני הייתי עמנו. היינו שלושה. אומרים שבראשית לא היו אלא שלוש אלות–זעם (פוריות) – מֶלטי, נימי והֶטי – הגות, זיכרון ושעשועים.
  נשענתי על זרועו של פומפיי האבירי, וכשדיאנה מתלווה אלי במרחק הולם הפסעתי במורדו של אחד מרחובותיה שוקקי–האדם והנעימים עד–מאוד של אדינה, העומדת כעת בשממונה. לפתע, באחת, התמחשה לנגד עיני כנסייה – קתדרלה גותית – כבירה, אומרת–הוד, עם צריח גבוה המיתמר אל השמים. איזה שד נכנס בי? למה זה חשתי בזרועות פתוחות להיוועד עם גורלי? נתקפתי דחף לא–נכבש להעפיל לראש המגדל המסחרר, ולהשקיף מן המרומים על מרחביה העצומים של העיר. דלת הקתדרלה היתה פתוחה ומזמינה. הגורל שֶמוּנָה לי הכריע. עברתי תחת הקמרון המבשר–רעות. היכן היה אז המלאך השומר עלי? – אם אמנם יש מלאכים כאלה בעולם. אם! הברה עוכרת–שלווה! איזה עולם של מסתורין, ומשמעות, וספק, ואי–ודאות נוצק בשתי אותיותייך! עברתי תחת הקמרון המבשר רעות! עברתי ונכנסתי פנימה; וכך, בעודי מקפידה לשמור את אוזני הדב הכתומות שלי מכל נזק, עברתי בשער ובאתי אל המבואה. אומרים שכך עבר נהר האלפרד העצום מתחת לפני הים – לא–ניזוק, נקי ממים מלוחים.
  חשבתי שגרם המדרגות לא יסתיים לעולם. סביב–סביב! כן, המדרגות התעקלו סביב ומעלה, סביב ומעלה, סביב ומעלה, עד שלא היה לי מנוס מן הסברה – סברה שנתגבשה בעצה אחת עם פומפיי הממולח, אשר על זרועו התומכת נשענתי במלוא הביטחון הנודע לְחיבה שאך–זה הנצה – לא היה לי מנוס מן הסברה שקצהו העליון של המתלול המתפתל והולך הוסר, אם בטעות ואם בכוונת–מכוון. עצרתי כדי להחזיר את נשימתי; וכבר אירעה תקרית שמשקלה המוסרי והשלכותיה המטאפיסיות אינם מניחים לעבור עליה בשתיקה. נדמה היה לי – אמנם הייתי בטוחה בדבר – אי אפשר שטעיתי – לא! עקבתי זה כמה רגעים, בקפידה ובחרדה, אחר תנועותיה של דיאנה שלי – אני אומרת כי אי אפשר שטעיתי – דיאנה הריחה עכברוש! תיכף ומיד הזעקתי את תשומת לבו של פומפיי לדבר, והוא – הוא הסכים עמי. שוב לא נותר מקום סביר לספק. העכברוש נתן ריחו – ועוד בנחיריה של דיאנה – אלוהַ! האם יבוא יום ולא אזכור עוד את רִגשתו הקוצפת של הרגע ההוא? העכברוש! – הוא היה שם – משמע הוא היה אי–שם. דיאנה הריחה את העכברוש. אני – אני לא יכולתי! אומרים כי יש מי שהאיריס הפרוסית משכרת את חוטמם בניחוח מתוק ועז, בשעה שאחרים אינם משגיחים בריחה כלל.
  גרם המעלות נכבש לבסוף, ובינינו לבין הפסגה לא חצצו עוד אלא שלוש או ארבע מדרגות. הוספנו לעלות, וכעת לא נותרה אלא מדרגה יחידה. מדרגה אחת! מדרגה קטנה, קטנטונת! מה רב שיעורם של האושר או האומללות האנושיים הנתלים במדרגה קטנה אחת מעין זו בגרם המעלות הגדול של חיי אדם! חשבתי על עצמי, ואחר על פומפיי, ואחר על הייעוד הסתום והמסתורי אשר אפף אותנו מעברים. חשבתי על פומפיי! – אויה, חשבתי על אהבה! חשבתי על כל צעדי השגויים במעלה מדרגות שלא לי נועדו – על הצעדים שעשיתי ועל אלה שאני עוד עלולה לעשות. גמרתי אומר להיות זהירה יותר, מאופקת יותר. שמטתי את זרועו של פומפיי, טיפסתי ללא עזרתו במדרגה האחת שנותרה, ונכנסתי לקיטון העליון של מגדל הפעמון. הפודלית שלי טפפה בעקבותי. פומפיי לבדו נותר מאחור. ניצבתי בראש גרם המדרגות, ועודדתי אותו לעלות. הוא שלח את ידו לעברי, ובעשותו כן נאלץ לרוע המזל להרפות מאחיזתו האיתנה באדרתו. הלנצח יתמידו האלים במשחקם האכזרי? האדרת נשמטה, ופומפיי רמס באחת מרגליו את כנפותיה הארוכות והמשתלשלות. הוא מעד ונפל – שוב לא היה זה מן הנמנע. הוא נפל קדימה, וראשו הארור נגח הישר ב – הישר בשדַי, ושיגר אותי ראש–מטה, והוא בעקבותי, אל רצפתו הקשה, המטונפת והנתעבת של קיטון המגדל. אלא שנִקמתי היתה בוטחת, פתאומית ושלמה. תפסתי ברעמתו בשתי ידיים זועמות, ותלשתי כמות עצומה של חומר שחור ופריך ומִתַלתל, שאותו השלכתי ממני והלאה בהפגנת מיאוס נוקבת. הלֶקט השחור צנח בינות לחבלי הפעמון ונותר שם. פומפיי קם על רגליו, ולא אמר מילה. אך הוא התבונן בי בשתי עיניים גדולות ומעוררות–רחמים ו – נאנח. אלים שבשמים – אותה אנחה! היא שקעה אל מעמקי לבי. והשיער – הרעמה! לו יכולתי להגיע לאותה רעמה הייתי רוחצת אותה בדמעותי, כעדות לחרטה כנה. אך אבוי! היא נמצאה כבר הרחק מעבר להישג ידי. השיער המשתלשל בין כבלי הפעמון היה בדמיוני כַּחי. דימיתי שהוא סומר לעומתי בתוכחה. אומרים שצמח ה–happydandy Flos Aeris 3 הנפוץ בג'אווה נושא פרח יפהפה, המוסיף לחיות לאחר שנעקר על שורשיו. המקומיים נוהגים לתלותו בחבל מן התקרה ולהתענג על ניחוחו במשך שנים.
  מריבתנו באה על פורקנה, ואנו נפנינו להביט כה וכה בחיפוש אחר אשנב שדרכו אפשר יהיה לנו להשקיף על אדינה רבתי. לא היו כל חלונות בחדר. מקור האור היחיד בקיטון האפלולי היה מין פתח רבוע, כשלושים סנטימטרים קוטרו, שנקבע כשני מטרים מעל לרצפה. אך איזהו המכשול שיעמוד בפני תעצומותיה של גאונות אמת? גמרתי אומר להעפיל מעלה אל החור. סבך עתיר של גלגלים, סבַּבוֹת, ומנגנונים אחרים שמסתורין קבליים ריחפו עליהם נערם מנגד לחור, בסמוך לו; מוט ברזל הסתעף מן המנגנון והשתחל מבעד לחור. בין הגלגלים לקיר שבו נפער החור נותר בקושי מקום לגופי – ואף על פי כן עִקשותי הנואשת עמדה לי. קראתי לפומפיי להתייצב לצדי.
  "תן דעתך על פתח זה, פומפיי. אני מבקשת להתבונן בעדו. אתה תעמוד כאן, ממש מתחת לחור – כך. כעת, הושט אחת מידיך, פומפיי, והנח לי לדרוך עליה כאילו היתה מדרגה – הנה כך. וכעת היד השנייה, פומפיי; בעזרתה אטפס אל כתפיך."
  הוא עשה כל שביקשתי, ובהתרוממי מצאתי שאפשר לי להשחיל את ראשי ואת צווארי מבעד לפתח ללא מאמץ. המחזה היה נשגב, אין מושלו ליופי. התעכבתי עוד רגע כדי להורות לדיאנה להתנהג יפה, ולהבטיח לפומפיי כי אתחשב בו ואמעט ככל האפשר להכביד על כתפיו. אמרתי לו שאנהג ברגשותיו בעדנה – ossi tender que beefsteak. 4 בזאת גמלתי לרעי הנאמן כערכו, ונפניתי להתמסר ברוב שקיקה והתלהבות להנאה מן הנוף אשר שש לפרוש עצמו לנגד עינַי.
  אלא שלא אאריך דברים בעניין זה. לא אתאר את העיר אדינבורו. כולם ביקרו בעיר אדינבורו. כולם ביקרו באדינבורו – הלא היא אֶדינה הקלאסית. אגביל את עצמי לפרטיה הרי–הגורל של הרפתקאתי האומללה. לאחר שהשבעתי במידת–מה את סקרנותי באשר למידותיה, מצבה וחזותה הכללית של העיר, היתה לי שהות לסקור את הכנסייה שנמצאתי בה ולעמוד על דקויותיו האדריכליות של מגדל הפעמון. הבחנתי כי האשנב שבו תחבתי את ראשי היה למעשה פתח בלוח המחוגים של שעון ענקמוני; מן הרחוב הצטייר בוודאי כחור–מנעול גדול, מעין זה הפעור בפניהם של השעונים הצרפתיים. הפתח נועד בלי ספק לזרועו של המומחה, שיכוון בשעת הצורך את מחוגיו של השעון מבפנים. מתוך הפתעה הבחנתי גם במידותיהם העצומות של מחוגים אלה – גובהו של הארוך מביניהם לא נפל משלושה מטרים, ובנקודה הרחבה ביותר עלה רוחבו על עשרים סנטימטרים. המחוגים חושלו כפי הנראה בפלדה מוצקה, וקצותיהם נדמו חדים. לאחר שהשגחתי בפרטים אלה, כמו בכמה פרטים אחרים, שבתי והפניתי את עינַי לחיזיון המרהיב מתחתי, ועד–מהרה שקעתי כליל בשרעפים.
  כעבור כמה רגעים ננערתי מהגיגַי על–ידי קולו של פומפיי, אשר הודיע כי שוב אין בכוחו לשאת זאת, ועתר שאואיל בטובי לרדת. היתה זו בקשה בלתי–סבירה בעליל, ואני אמרתי לו זאת בנאום שהצטיין באריכות–מה. תשובתו העידה בו כי לא ירד לפשר רעיונותַי. הדבר העלה את חמתי, ואני אמרתי לו בלשון מפורשת שהוא טיפש, שמעשהו היה בגדר ignoramus e-clench-eye, שהשגותיו אינן אלא insommary Bovis, שמילותיו חורגות אך בדוחק מ–an ennemywerrybo’em.5 דומה היה שהבהרות אלה הביאו אותו על סיפוקו, ואני שבתי והתכנסתי אל הגותי.
  כמחצית השעה לאחר פלוגתא זו, ואני מסורה ראש–ולב למחזה השמיימי הנגול תחתַי, והנה אני קופצת למגעו של משהו קר מאוד הנדחק בלחץ קל אל עורפי. אין צריך לומר כי אחזה בי בהלה שאין לבטאה. ידעתי כי פומפיי היה תחת רגלַי, וכי דיאנה היתה ישובה, לפי הוראותי המפורשות, על רגליה האחוריות, בפינתו המרוחקת של החדר. מה זה יכול להיות? שוד ושבר! כעבור רגע קצר – קצר מדי – גיליתי. הפניתי את ראשי בעדינות הצדה ונוכחתי לזוועתי המופלגת כי מחוג–הדקות הענקי, הבוהק, דמוי–הלהב, במהלך חיגתו בת–השעה, ירד על צווארי. ידעתי שאל לי לבזבז ולו שנייה. משכתי את ראשי לאחור ללא שיהוי – אלא שאיחרתי את המועד. שוב לא ניתן היה לחלץ את ראשי מלועה של אותה מלכודת איומה שנתפס בה, ואשר היתה מֵצֵרה והולכת, מצרה והולכת במהירות נוראה מִדעת. סבלי ברגע ההוא נעלה על כל דמיון. השלכתי את ידַי אל–על וניסיתי בכל כוחי לדחוק מעלה את מטיל הברזל המוחץ. באותה מידה יכולתי לנסות להרים את הקתדרלה עצמה. מטה, מטה, מטה הוא ירד, קרוב וכבר קרוב יותר. זעקתי לעזרתו של פומפיי, אך הוא אמר שפגעתי ברגשותיו כאשר כיניתי אותו "בור זקן ופוזל". צעקתי לדיאנה, אך היא לא אמרה אלא "בָּאוּ–ווָאוּ–ווָאוּ", ושאמרתי לה "לא לזוז מהפינה מה–שלא–יהיה". כך לא יכולתי לצפות כי רווח כלשהו יבוא לי מעמיתַי.
  כל אותה עת "חרמש הזמן" (כי עתה התחוור לי משקלו הממשי של אותו ביטוי קלאסי) לא עמד ממהלכו המחריד, ובעליל לא עתיד היה לעמוד ממנו. הוא ירד והוסיף לרדת, מטה, מטה. הוא כבר שיקע את קצהו החד בבשרי מהלך שלושה סנטימטרים, וחושַׁי הפכו בלולים ומבולבלים. רגע דמיינתי שאני בפילדלפיה במחיצת ד"ר מאני–פני המכובד על הבריות, במשנהו נמצאתי באכסדרת ביתו של מר בְּלֶקווּד6 שועה להנחיות שערכן לא יסולא בפז. ואז שבתי והוצפתי בזכרם המתוק של ימים טובים יותר, ומחשבותיי נדדו אל העידן המאושר ההוא, עת העולם עוד לא היה כולו–מִדְבר ופומפיי – עוד לא כולו–אכזר.
  תקתוק המנגנון שעשע אותי. שעשע אותי, אני אומרת, כי תחושותי נשקו כעת לאושר המושלם, וידעו להפיק עונג מן הזעיר שבמקרים. ה–קליק–קלאק, קליק–קלאק, קליק–קלאק הנצחי של השעון היה באוזנַי כמוסיקה, שלפרקים שמעתי בנעימתה את דרשותיו המתנגנות של הד"ר אולָפּוֹד.7 והדמויות הגדולות על גבי לוח השעון – כמה נבונות, כמה הגותיות הן נראו, כולן עד אחת! באחת הן פצחו במחול המאזוּרקה, וסבורני כי הדמות V היא שהיטיבה לרקוד מכולן בעינַי. מוצאה המיוחס ניכר בה. בלא רבב של רברבנות, תנועותיה העדינות נקיות מצרימה. היא הסתחררה על חוּדָהּ בפירואטים מעוררי–הערצה. ניסיתי להגיש לה כיסא, לפי שראיתי כי היא מותשת מן המאמץ – והנה רק אז עמדתי על מלוא חומרתו של מצב–הביש שאליו נקלעתי. מצב–ביש באמת ובתמים! המוט שיקע עצמו מהלך חמישה סנטימטרים לתוך צווארי. ניעורתי לְהפצעתו של כאב מעודן. פיללתי למוות, ובעוֹצֶר הרגע נדחקתי לִשְנוֹת אותם טורים מעודנים משל המשורר מיגל דה סרוונטס:
  Vanny Buren, tan escondida
  Query no te senty venny
  Pork and pleasure, delly morry
  Nommy, torny, darry, widdy!8 

אך עתה כבר התייצבה בפני אֵימה חדשה, שדי בה כדי לזעזע עצבי–ברזל. תחת לחצה האכזר של המכונה, עינַי החלו חורגות מחוריהן. בעודי תוהה איך אוכל להסתדר בלעדיהן, עין אחת נשרה מתוך ראשי בפועל–ממש, התגלגלה במורדו התלול של המגדל והתיישבה לה בתעלת הניקוז הכרויה לאורכם של המרזבים. מהו אובדנה של עין לעומת ארשת העצמאות והבוז המחציפה שבה הביטה בי לאחר שיצאה. היא רבצה במי–האפסיים, ממש מתחת לאפי, וגינוניה הנפוחים היו נחשבים למגוחכים אלמלא היו מגעילים. מסכת קורצת–ממצמצת שכזאת עוד לא נראתה מעולם. התנהגותה של עיני שבתעלה לא זו בלבד שהיתה מקוממת מחמת החוצפה המפורשת וכפיות–הטובה המחפירה, אלא שהסבה לי מידה גוברת של אי–נוחות מחמת אותה ערבות הדדית השוררת תמיד בין שתי עיניים מאותו הראש, יהא המרחק המפריד ביניהן אשר יהא. בין שרציתי בכך ובין שלא, נאלצתי לקרוץ ולמצמץ בתואם מדויק עם התועבה שרבצה ממש מתחת לאפי. אלא שתיכף לאחר מכן נשרה למרבה ההקלה עיני השנייה. בנפילתה אימצה את מסלולה של חברתה – קנוניה מתואמת, מן הסתם. שתי העיניים התגלגלו מתוך התעלה בצוותא, ולאמתו של דבר שמחתי מאוד להיפטר מהן.
  המוט כבר שקע מהלך שנים–עשר סנטימטרים לעומק צווארי, ולא נותרה לו אלא פיסת עור קטנה להבקיעהּ. שמחתי היתה שלמה, כי חשתי שבתוך כמה רגעים לכל היותר יימצא לי מפלט ממצבי המציק. ואמנם לא היתה זו ציפיית שווא. עשרים וחמש דקות לאחר השעה חמש אחר הצהריים, בדיוק נמרץ, מחוג הדקות הענקי התקדם בסיבובו הנורא במידה מספקת כדי לבתר את השארית הזעומה של צווארי. לא הצטערתי לראות את הראש שגרם לי מבוכה כה רבה נפרד סוף–סוף מגופי אחת–לתמיד. תחילה התגלגל במורד המגדל, אחר נח כמה שניות בתעלת הניקוז, ואז שם פעמיו בזינוק נחשוני למרכז הרחוב.
  אודה ואתוודה: רגשותי באותו מעמד התייחדו בנופך סגולי ביותר – לא, מסתורי ביותר, מערער וסתום ביותר. חושי נמצאו פה ושם בעת ובעונה אחת. רגע דמיינתי בראשי כי אני, הראש, הוא סיניורה פסיכה זנוביה האמתית, ובמשנהו השתכנעתי כי אני–עצמי, בגופי, מגלמת כחוק את זהותי. כדי לצלל את מחשבותי בסוגיה זו מיששתי בכיסי אחר קופסת טבק–ההרחה שלי, אך מששלפתי אותה וניסיתי לשאוף קמצוץ מתכולתה המחייה בצורה המקובלת, עמדתי לאלתר על ליקויִי המוזר והשלכתי את הקופסה ללא דיחוי מטה אל ראשי. הוא שאף קורטוב בסיפוק עצום, והחזיר לי בחיוך של הכרת–תודה. אחר כך החל לנאום, אך באין לי אוזניים לא יכולתי לשמוע את דבריו אלא במעומעם. מה שקלטתי הספיק לי כדי להבין, כי הוא נדהם נוכח רצוני להישאר בחיים בנסיבות כאלה. הוא חתם את הרצאתו במילותיו האצילות של אריוסטו 9 

Il pover hommy che non sera corty
  And have a combat tenty erry morty10 

כך השווה אותי לאותו גיבור אשר בלהט הקרב לא השגיח במותו והוסיף להילחם ללא חת. כעת שוב לא היתה מניעה שארד ממעלתי, וכך עשיתי. מה היה אותו פרט בהופעתי שפומפיי מצאוֹ משונה במידה כזאת לא עלה בידי לברר עד היום הזה. הברנש פער את פיו מאוזן לאוזן, ועצם את שתי עיניו כאילו ביקש לפצח אגוזים בין שמורותיהן. לבסוף השליך מעליו את אדרתו, ניתר אל גרם המדרגות ונעלם. הטחתי במנוול את מילותיו התקיפות של דמוסטנס –
  Andrew O'Phlegethon, you really make haste to fly. 11 

ואז נפניתי למשוש לבי, לתבלול–דבלול שלי, לדיאנה. אהה! איזה מחזה פלצות קידם את עינַי? האמנם היה זה עכברוש שראיתי חומק אל חורו? האמנם אלה עצמותיה המנוקרות של המלאכית הקטנה, שהמפלצת טרפה בלא רחם? אלים שבשמים! ומה זה שאני רואה – האמנם זהו צלמה, צלה, רוח–הרפאים של אהובתי שאני חוזה בה יושבת נסוכת–תוגה בפינה? הסכיתו! באשר היא מדברת, ו – שהדי במרומים! – היא דוברת אלי בגרמנית של שילר –
  Unt stubby duk, so stubby dun
  Duk she! duk she! 12 

אויה! האין מילותיה אלה נכוחות, נכוחות מדי?
  ואם שבקתי אז שבקתי
  למענך – למענך.
יצור מתוק! אף היא הקריבה עצמה למעני. נטולת–כלב, נטולת–כושי, נטולת–ראש, מה נשתייר בעבור סיניורה פסיכה זנוביה האומללה? אבוי – לא כלום! אני גמרתי.


*מתוך מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, הוצאת פרדס, 2010.

לפני שנרדם קרא את "הגלגול", הסיפור המפורסם של פרנץ קפקא, וכשהתעורר למחרת בבוקר מצא שגופו התעוות. לא, הוא לא נהפך לשֶרֶץ ענקי כמו גרגור סמסה כי אם נהיה גרסה משובשת מסריחה של עצמו. ואולם באופן כלשהו הוא הבין שסופו לא יהיה שונה מסופו של סמסה הצעיר ושהוא עומד למות בעוד שלושה חודשים מוות מוחלט ושלם, לפני שימלאו לו עשרים ושבע.    

עכשיו שלכדתי את תשומת לבכם בואו נחזור קצת להתחלה ונתחיל צעד צעד.

אתם שואלים אותי מי אני? אוי לה לסקרנות של תפישתכם האנושית המוגבלת שאינה יכולה להכיל את מלוא ישותי הרחבה. די שתדעו שלאורך ההיסטוריה האנושית שלכם היו לי שמות רבים. בהם המשורר העיוור, שייקספיר, אל-חכוואתי… ואולי הידועה לכם יותר מכולם היא שהרזאד. אתם שואלים עכשיו היכן מתרחשים האירועים האלה. אוי לה לסקרנותכם שאינה יודעת גבול. האם זה באמת חשוב? נגיד שהמקום הוא העיר טנג'יר. אבל אין זו כמובן העיר טנג'יר שאתם מכירים. זו טנג'יר אחרת, שדומה לה. טנג'יר שמקבילה למה שנחשב בעיניכם העולם שבמציאות. ואולם ההקבלה הזאת אין משמעותה שהעיר דמיונית. בואו נסכים למן ההתחלה שהשניוּת של המציאות והדמיון היא עניין יחסי לחלוטין.

 האם אני יכול לחזור עכשיו אל הסיפור? טוב.

ההתחלה הייתה בתעלות הביוב. הוא רץ ועם כל צעד נפנה לאחור: הוא ברח משֶרֶץ ענקי שבתאורה הקלושה נראה לו כמו מקק בגודל של דינוזאור. הוא חולם כמובן. אני יודע שאתם נבונים דייכם לתפוס זאת וגם להבין שהחלום הזה הוא תולדה טבעית של הסיפור, או הנובלה שקרא לפני שנרדם.

לפני שחזר הביתה ביום שקדם לשינוי שחל בו – זה היה יום ראשון – נתן לרגליו להוליך אותו לפנות ערב אל חוף מאלאבאטה שכבר חמש שנים לא היה שם. הוא התפעל מהקורניש החדש ומהרחבה הגדולה שהעירייה רצתה לחקות בה את הרחבה של מסגד חסאן ברבאט. אבל אחרי צעדים אחדים מצא את עצמו לפני תעלת ביוב פתוחה שהזרימה שפכים מהעיר ישר אל החוף. משמאלו ראה ילדים שוחים בהנאה במי השפכים המעורבבים במי הים, ומימינו ראה את הגשר שנטוי מעל חלק של הוואדי המנקז את השפכים והמכוניות נוסעות עליו במהירות שאינה מניחה להולכי הרגל לעבור. הוא השקיף על התעלה ושעה קלה נעץ את עיניו במים המתנדנדים מצד אל צד מכובד ההפרשות האנושיות. כשהרים את מבטו ראה בצדו האחר של הגשר איש שסוקר אותו בעיון. איש מוזר לבוש שחורים מכף רגל עד ראש. נעליים שחורות מבריקות וחליפה שחורה הדורה גלית. שיער קצר פרוע, עיניים בולטות ואוזניים גדולות קשובות לקלוט את הסודות הכמוסים של העולם. כולו שחור מלבד עורו החיוור הלבן ופנקס אדום קטן בידו השמאלית. העיניים החדות אינן מסתירות כלל את הפיקחות היוקדת של בעליהן אבל הן מגלות גם עצב כמוס שקנה לו שליטה על כל הפנים. האיש נראה לו מוכר. מוכר מאוד. אולי הוא אישיות מפורסמת. לא היה לו ספק שלא מזמן ראה תמונה של הפנים האלה.

הוא הסיט את מבטו מהאיש והוציא מכיסו מעטפה שבפינתה היה מוטבעים סמל ירוק של נחש שטורף את זנבו והכתובת: "מעבדה למחקרים רפואיים ולרבייה ביולוגית". הוא התבונן בו שעה ארוכה עד שעיניו דמעו. חשק את שפתיו. קימט את מצחו. אחר כך ריפה את תווי פניו. הוא נאנח והניח לצער להטביע את חותמו על לובן פרצופו. המעטפה החליקה ונשמטה מידו והוא ראה את הרוח הקלה משתעשעת בה קצת כאילו היא מערסלת נוצה ליַשנהּ לפני שתניח אותה על פני המים. הוא ראה אותה צפה קצת ונעה עם הזרם עד שהיא נספגת במי השפכים ושוקעת במעמקים מכובד הפסולת.

הגשר הזה ועמודי הבטון שלו שעומדים על תעלת השפכים הוא המקום שהחלום הזה מתרחש בו, החלק התחתון של הגשר, למען הדיוק.

ככל שהעמיק לחדור אל תעלת הביוב נחלשו האורות והתרבו ריחות הסירחון שבלע במלוא פיו המתנשף כדי לספק אוויר לריאותיו.

הוא מעד ונפל ומצא את עצמו מתחת למים הסמיכים והדביקים. וקם מהר וירק את מה שחלחל אל פיו ומחה מפניו את מה שדבק בהם מהרפש של תושבי העיר. הוא המשיך לרוץ במהירות לא רגילה בעולם הסיוטים. אבל כאחד שהתקנא בעצמו ופגע בעצמו באמצעות הכישוף של עיניו הוא חש כאב נורא של עקיצה בעכוזו הימני ונפל שוב והשרץ הדומה לדינוזאור הטורף הקטלני המוכר בשם טי-רקס נחת עליו והתחיל להתקרב עם לסתו אל צווארו.

לבו החיש את פעימותיו והן הדהדו תחת קשתות הגשר כתופי מלחמה. הוא שם לב עכשיו ששורר שקט מוחלט ואפילו את קול המים הזזים ומתפצלים תחת צעדיו הכבדים אין הוא שומע. אבל עכשיו הוא שומע את פעימות לבו כאילו הם תופים שמבשרים על מלחמה בין שני שבטים בחבלים הנידחים של אפריקה. הוא רצה להרים את ידיו מתוך המים כדי להדוף את השרץ, שעכשיו נראה לו ככלב שחור ענקי שדומה לו, לא, לא דומה, זה הוא עצמו, כלבם של בני בסקרוויל, אבל הידיים לא הגיבו לאותות ששלחו להם העצבים ממוחו. הוא רצה לצעוק, מעשה נואש אבל הוא לא ידע לו תחליף, ואולם לשונו דבקה לחכו והוא התחיל לחוש שהוא נחנק. צמרמורת עברה בגופו והוא רעד. הוא חש שנוזל חמים זורם בין ירכיו ואז פקח את עיניו.

הדבר הראשון שחש אחרי שהתעורר הוא שהריח המעופש נשאר תלוי באפו ועבר מהחלום אל המציאות. כעבור זמן קצר יהיה לו ברור שההיפך הוא הנכון. הריח שלו, ריח מסריח, עבר אל החלום, לא, לא עבר, הוא היה החלום כולו רגעים אחדים לפני שהמוח השלים את שלבי ההתעוררות.   

הדבר השני שחש הוא קהות שמתפשטת על כל החצי הימני של גופו. קהות מעקצצת. תחושות דומות לנימול. לא, לא דומות, זה היה נימול, אבל חזק פי עשר מנימול רגיל. מה שהיה מוזר הוא שהוא ישן על צד שמאל שלו. מחשבה. סביר שהנימול יהיה בצד שעליו הוא ישן ולא בצד שלא היה עליו שום לחץ.  

הדבר השלישי שהוא חש הוא הרטיבות בין ירכיו שירדה אל השוקיים. כן, אתם בוודאי יודעים מה משמעות הדבר.

הוא לא האמין. הוא חשב שעודנו חולם. הוא מצמץ בעיניו פעמים אחדות אבל שום דבר לא השתנה. אותו סירחון, אותו נימול בכל החלק הימני של גופו, ואותה רטיבות למטה. אם כך, הוא לא חולם. הוא השיט את מבטו על פני החדר. אין ספק: זה החדר שלו. אשתו ישנה בצד השני של המיטה. על ידה העריסה של התינוקת שלה. שעון הקיר העתיק, שאמו קנתה לה בין שאר כלי הבית לקראת נישואיה, מורה על השעה שש בבוקר. על הקיר שמולו שלושה רישומים קליגרפיים של כתב ערבי שהוא אהב לצייר לפני שהחיים לכדו אותו במלחציים שלהם ורוצצו את גבו. אין ספק: זה החדר שלו. אין זה חלום שהוא חי עכשיו.

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שחרּור שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בזבּוז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נרָאה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים. אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, את הסוף לא הבנתי, ַאת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם ׂשבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד.

רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב. יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת. יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר. אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.  אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.


*לקוח מתוך "פיקניק," בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט.

בוקר אחד אזלו המים בכל הברזים שבבית. המים אזלו בברז שבמטבח, המים אזלו בברז שמעל הכיור במקלחת ואזלו בפעמון של הדוּש. גם בברז הקטן שמתחת לדוש המים אזלו. 

אימי כבר קמה וגם ששת ילדיה החלו להתעורר בזה אחר זה. לחם שחור כבר החל להיחתך לפרוסות עבות ופרוסות צהובות של גבינה הונחו מעל מריחה של בּלוּ-בּנד במלח. בכל בוקר היה יוצא מהמטבח מגש קטן ועליו כוסות של תה חזק וריחני, אבל בבוקר הזה אזלו כל המים בברזים.

ששת ילדיה של אימי נמצאו בדיוק בחופשה מהלימודים, מי מכפר הנוער, מי מהפנימייה הירוקה שבכפר-סבא ומי מפנימיית האבן היוקרתית "למחוננים" שבירושלים.

אימי ניגשה להעיר את אבי, הבוקר ללא כוס הדוּרָלֶקְס עם הקפה המבושל והמקציף.

"ניתקו את המים," אימי אמרה.

אבי התיישב על המיטה במכנסי הפיז'מה ובחולצה הלא מכופתרת, כדרך שנהג בבקרים הרבים שבהם לא יצא לעבוד. הוא מתח את גוו ומלמל משהו בינו לבין עצמו.

"מישהו דפק בדלת לפני שניתקו?" הוא שאל.

"לא, אף-אחד."

"ידעת שהם הולכים לנתק?" אבי שאל אחרי השתהות קצרה.

"אמרתי להם שהילדים בחופש, הם אמרו שאולי יסדרו בתשלומים."

אבי נעל את נעלי הבית וקם מהמיטה. הוא נכנס למקלחת ופתח את ארון הכלים הגדול, פשפש בתוך אחד הדליים ושלף מתוכו פלאייר-פטנט.

"תביאו סירים ובואו איתי," הוא אמר לשני בניו הבוגרים.

אבא לקח שני דליים, ירד מהבית ושני בניו מלווים אותו וסירים בידיהם. 

כשהתקרבנו לברז כיבוי האש התאים אבי את הבורג שבפלאייר-פטנט, פתח את הברז בעדינות ונתן למים לשטוף לרגע. הדליים והסירים התמלאו, וכשחזרנו הביתה הוצב דלי אחד במקלחת, דלי אחר מחוץ לדלת השירותים והסירים הועמדו במטבח. 

מגש קטן ועליו שבע כוסות של תה וכוס אחת של קפה מבושל עשה את דרכו מהמטבח לשולחן.

"מתי נגמר החופש?" שאל אבי את בנו בכורו.

"בעוד שבוע," עניתי.

"בעוד שישה ימים," תיקן אלי שעדיין שיחק בפלאייר-פטנט.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנותקים. כשמנתקים את החשמל אז האמת שזה די נחמד. מדליקים בלילה נרות, הילה ועובדיה משחקים בלהפחיד ולהבהיל אחד את השני בכל דרך אפשרית, והאמת היא שזה קצת כמו טיול שנתי, או כיבוי-אורות מוקדם בפנימייה. אני אוהב את השקט שהניתוק מטיל בבית. 

כשמנתקים את הגז אז תמיד יש פתילייה ופרימוס בצד. כשמכינים ביצים ותפוחי-אדמה לשבּת על הפתילייה, אז אפשר לשים חול בתחתית של הסיר וככה הביצים יוצאות הכי אדומות והכי טעימות שיש. או שממלאים בפרימוס קצת נפט, מנפחים טוב-טוב-טוב ואפשר לבשל כמה שרוצים. תמיד אהבתי את הרעש של הפרימוס. הרעש הזה מזכיר לי את הסיפורים על הצריף במעברה, ועל עץ האקליפטוס שאבא שתל שם כשהיה קטן, ושפעם הוא לקח את כולם לבקר שם את העץ, שנהיה ענק בינתיים. לפעמים אבא מדליק גחלים בגָ'פוּף באמצע הסלון וצולה עליהם חצילים. אחר-כך הוא מוסיף הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל, ובשבילי הטעם הנפלא הזה הוא מה שהכי מזכיר ניתוק של גז.

גם להיות מנותקים ממים זה לא כל-כך נורא. עד סוף החופש היינו יורדים בכל יום עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר-פטנט וחוזרים הביתה בשיירה רטובה ועליזה. אבא אמר שלא נבזבז יותר מדי מים כשאנחנו פותחים את הברז-כיבוי כי הכינרת בצרות וכל המדינה צריכים לחסוך, אז היינו משפריצים קצת בזמן שהיינו מחליפים דלי בסיר וסיר בבקבוק, אבל באמת שהשתדלנו לא להכניס את הכינרת לצרות גדולות יותר.

החופש נגמר ולא חזרנו לפנימייה. במקום זה נסענו לעירייה לעשות שביתה. אימא הכינה סל עם אוכל ושתייה, רקפת הביאה איתה את הבובה שאבא קנה לה בשוק הפשפשים ואלי הביא את הכדורגל שהיה צמוד אליו בכל הזדמנות (בזמן האחרון הוא התאמן הרבה בלהקפיץ את הכדור עם העקבים אל מעל הראש). 

התמקמנו במבוא אולם הפקידים של מחלקת המים. אימא שמה לתמיר ולרקפת סנדוויצ'ים ביד ושאלה מי עוד רוצה. אחר-כך היא נכנסה עם אבא לדבר עם הפקידים.

"ילד, אתה מוכן לא לשחק כאן בכדור?" גער אחד הפקידים באלי.

אלי העלה את הכדור לאוויר בעזרת העקב והתחיל להקפיץ אותו על הראש. הכדור ברח והתגלגל בכיוונו של הפקיד, שהתכופף להרימו, אבל אלי מהיר כמו שד, נתן לו להרים רק אוויר.

אבא התחיל להתעצבן אצל אחד הפקידים והפקיד שלנו התלונן בקול, "אני לא מבין מה זה צריך להיות!"

אבי הסתובב בכיוונו של הפקיד שהתלונן, ואמר, "אם היה להם מים בבית הם לא היו פה עכשיו. זה מה שזה צריך להיות!"

הפקיד שלנו השתתק והפקיד הרחוק ניסה להסביר משהו לאבי. אבא התחיל לצעוק ועוד ועוד פקידים זרמו מכל עבר אל שולחן המריבה. לקחנו את הסל ונעמדנו כולנו מאחורי אבי, לצד אימי.

"תראה, מר רחמים," אמר אחד הפקידים, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם." 

"עוד כמה שנים הילד הזה הולך להיות טייס בצבא," הצביע אבי על בנו בכורו ועדר של פקידים נתן בי את מבטיו, "תסביר לו בשביל איזה מדינה הוא צריך ללכת להיהרג. נו, תסביר לו."

"מר רחמים, תבין–" ניסה הפקיד שוב.

אבא קטע את דבריו בצעקות, לא משאירים שישה ילדים בלי מים בחופש. אבא הנחית אגרוף על השולחן וכמה פקידים עפו לצדדים. כשנראה שהדברים יוצאים משליטה, והמצב נהיה אפילו קצת מפחיד, אבא הסתובב בכיווננו, כאילו בדרך-אגב, וברגע אחד הפנים שלו נראו רגועות, והוא שלח אלינו קריצה לסמן שהכול בסדר, ושלא צריך להיבהל. 

מנהל מחלקת המים הופיע משום מקום וביקש מאבא להתלוות אליו למשרד ולהסדיר את העניינים בצורה שקטה, לא ככה ליד הילדים.

עוד באותו היום חזרו המים לברזים, וכבר למחרת חזרנו כולנו ללימודים.

בסוף לא נהייתי טייס, אבל הספקתי לשרת כמה שנים כקצין בקבע לפני שהחלטתי לעזוב ולחפש לי דרך חדשה. עדיין אין לי ברזים משלי, אבל בדירות השכורות שבהן התגוררתי המים בברזים תמיד זרמו. אבי נפטר ממה שנפטר, והניתוק ההוא לא היה לנו הניתוק האחרון. פעם אחת, בזמן הרצאה ששמעתי באוניברסיטה, שרבטתי לעצמי באחת ממחברות ההגיגים שלי תובנה דוקרת – "סיבת  המוות: עוני".

בכל שנה, לפני העלייה לקבר, אני פותח את כל הברזים בדירה עד הסוף ומתיישב לי בתוך עצמי, נותן לברזים לזלוג ולזמזם לי שיר עצוב, וככה, למשך רבע שעה בשנה, לא אכפת לי מכלום, ושתישרף הכינרת ושתישרף המדינה, ואף-אחד לא מבקש ממני שאסגור, ואיש לא בא לנתק, והמים בברזים אינם אוזלים.


*הסיפור ראה אור בקובץ הסיפורים "פיגומים", הקיבוץ המאוחד, 2009.