מלנכוליה Archives | פרויקט הסיפור הקצר

כאשר שלפתי מתיבת הדואר את הגלויה ששלחה תרזה, השעה הייתה שלוש אחר הצהרים. העפתי בה מבט חטוף מבלי לקרוא אותה בעיון ונכנסתי הביתה. השלכתי את תיקי על השולחן שבמרכז הסלון וצעדתי היישר אל המקלחת. היה זה יום חם במיוחד וכהרגלי בימים חמים פתחתי את ברז האמבטיה והנחתי למים הקרים למלא אותה. הנחתי את שעון היד ואת הגלויה לצד המגזינים והמכתבים שנערמו על הכיסא הקטן שניצב בהישג יד מן האמבטיה. פשטתי את בגדיי במהירות ונכנסתי אל האמבטיה עוד לפני שהתמלאה. טבלתי את ראשי במים וכשנערתי אותו ניתזו טיפות מים על הניירות. משכתי מגבת, ניגבתי את ידי הרטובה ואחזתי בגלויה ביד רועדת. על הגלויה התנוססה תמונה של פָּאבּ עץ ישן עם כסאות ושולחנות בצבע כחול. ליד הדלפק נראה עומד גבר שחור מצודד, שקְוֻצַּת שיערו הלבן הוסיפה לו הדר. מן העבר השני של הגלויה היה כיתוב בספרדית: "פאב המינגווי – הוואנה". תרזה לא הרבתה במלים. היא הסתפקה במשפטים קצרים ואלגנטיים, שדמו לסגנון כתיבתו של המינגווי:

"… הוֹי מַלָּח היבשה… הנודד בין האופקים ובין המלים… אל תופתע מן הגלויה הזאת אותה אני שולחת ממדריד… התכוונתי לשלוח אותה מהוואנה, אבל נאלצתי לטוס בפתאומיות למדריד…… המתן לי ביום ה-16 ביוני בשעה שבע בערב בבית הקפה "רֶגְרֶסו" שבתחנת הרכבת. לבש את החליפה הקריבית הלבנה, עם הנעליים הלבנות והכובע הפנמי שקניתי לך… אתה עדיין בליבי…".

בתחתית הגלויה היא כתבה: "אני מקווה שהספקת לשכוח את המלחמה! אבל אתה כנראה צודק, באמת איזו מלחמה?". היא לא שכחה גם להוסיף בדיחה ישנה: "אני בטוחה שהגלויה תגיע אליך רק ביום הגעתי…". היא ידעה היטב שחיי הם לא יותר מאוסף של צירופי מקרים.

נותרו לי ארבע שעות בסך הכול כדי לצאת ולקבל את פניה בתחנת הרכבת. בימים כתיקונם ארבע שעות חולפות מהר, אולם באותו אחר צהריים הם הפכו לסבל מתמשך. אין ספק שהייתי זקוק ליותר מארבע שעות כדי להפנים את עצם פגישתנו המחודשת. למען האמת, גם לא האמנתי שתגיע לאחר פרידה כה ממושכת. יכולתי לקרוע את הגלויה לגזרים ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיעה. אבל מה אעשה מול מבטיה החודרים כאשר היא תפתח את דלת הבית ותראה אותי כאן?

חמש שנים חלפו מאז נפגשתי לראשונה עם תרזה. היה זה לאחר ביקורי הראשון במדריד ולפני שעקרנו לבסוף לליסבון. אהבנו ושנאנו זה את זו באותה מידה של עצמה. נפרדנו לפחות חמש פעמים, וכשחזרנו, שוב שקענו אל המצב הקודם, כשאנחנו מנהלים את הקטטות שלנו בעוצמה מחודשת. כשאני אומר "נפרדנו", אינני מתכוון לפרידות קצרות של לילה או שניים. היו לנו מאות פרידות כאלה. אני מתכוון לפרידות ארוכות במיוחד, כמו זו האחרונה. לאחר שעזבה לא השלכתי את החפצים שלה. אדרבא, דאגתי שיישארו על מקומם בדיוק כפי שהשאירה אותם. בחדר השינה עדיין ניצב ארון הבגדים שלה. במקלחת מפוזרים כלי האיפור והבשמים של "איב-סן-לורן", "קארתייה-מוסט", "שנל-קוקו" או "פלומה-פיקאסו." על שפת האמבטיה היה שמפו "בּוֹדִי שוֹפְּ", בריח אגוזים ברזילאיים ודבש ובקבוק סבון נוזלי ממוּשְׁק לבן בריח שזיפים. על אדן החלון, בדיוק מעל האמבטיה, עמדה קופסת נס-קפה שבתוכה נוזל חלבי לבן שבו השתמשה לשמן את גופה. פעם, לאחר ששברתי את אריזתו המקורית מבלי משים, העברתי את הנוזל לקופסת הקפה הריקה. אני נזכר בצחוקה המתגלגל כאשר ראתה את הקופסא ביום שבו עזבה. היא בחנה וסובבה אותה בין ידיה, וכאשר קלטה שאני מתבונן בה, צחקה ואמרה שתשאיר לי אותה כדי שאשתמש בה.

חלפו שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים מאז אותם צהרים שבהם ירדה במדרגות עם מזוודה קטנה, לאחר ששמעה את צלצול הפעמון הרועם. כאשר התבוננתי מבעד לחלון, ראיתי מַלָּח זר הממתין לה למטה. עקבתי אחריהם עד אשר הגיעו אל הנמל ללא שהבחינה בי – או אולי כן הבחינה, אינני יודע. היא צעדה תלויה על זרועו של המַלָּח לעבר ספינה שעגנה בנמל ועליה התנוסס הדגל הקובני. למרות ייסורי וכאבי לא נטרתי לה טינה, ואף לא כעסתי על שהסתלקה עם גבר זר. לא היה זה מפני שאני גבר "מודרני וליברלי", אלא בשל אהבתי לכל מַלָּחי העולם. השלמתי עם המצב ואמרתי, "איך לא? אתה הרי גרמת למשבר הזה. בימים הראשונים של היחסים התרברבת ואמרת לה שהנך מַלָּח היבשה, וכי דבר לא מתחרה באהבתך אליה, למעט המסעות והנדודים. אמרת שהנך יכול להפוך כל ארץ שבה דורכת כף רגלך למולדת. והיא? היא הייתה מוכנה לעזוב בשבילך את עבודתה בעיתון, ואת קדחת הנסיעות שהייתה כרוכה בכך, למרות שאהבה את השוטטות וההליכה לאיבוד ברחבי הגלובוס. אלא שאתה, מאז שהכרת אותה, נשארת תקוע במקומך. במדריד היית רוטן ואומר: לו רק הייתה פתוחה אל הים, הייתי נוסע אליה בכל יום. והיא שאלה אותך: אז היכן היית רוצה להתגורר? ואתה ענית: "בליסבון". היא שאלה אותך מדוע, ואתה השבת מתפייט במילות שיר של רפאל אלברטי: "ליסבון היא מלכודת לנודדים"; והוספת: "אני משתוקק לחיות בערי נמל, ואוהב אותך כפי שאני אוהב את העיר בצרה". היא לא הגיבה באותה העת, אבל לאחר עשרים וארבעה ימים, באה ודרשה ממך שתארוז את המזוודות ותעבור איתה לליסבון. באותה עת היא ביקשה ממערכת העיתון שבו עבדה, וללא ידיעתך, העברה לליסבון. וכך עברנו. לאחר שלושה עשר חודשים ועשרה ימים, גילתה שאתה משקר ושאתה עדיין תקוע במקומך, בדיוק כפי שהיה בעבר. "אולי הזדקנת" אמרה לי בהתרסה. מחיתי והכחשתי את דבריה, כשאני משתמש בתירוץ הקבוע: הרי העיר בצרה נחרבה, ולאחר בצרה לא ניתן לאהוב עיר נמל אחרת – וכיוצא באלה. והיא סיכמה ואמרה: "אם כך זוהי המלחמה שעדיין משתקת אותך!".

המלחמה, המלחמה. איזו מלחמה? הראשונה? השנייה? השלישית אשר עומדת להתרחש? או שזו המלחמה הנצחית אשר מתלקחת שם כל הזמן? לא הייתי חושב ברצינות על דבריה, אלמלא הסתלקה עם המַלָּח הקובני. שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים חלפו ואני מהרהר במצבי, מנסה להסדיר את חיי בלעדיה. כמובן שכאבתי את עזיבתה ופרצתי בבכי יותר מפעם אחת מפני שהייתי בטוח שהיא הסתלקה לנצח. תרזה מעולם לא הסתירה את תשוקתה להגיע אל הצד השני של האטלנטי. היא סיפרה לי על משפחתה שהתגוררה בעיר קָדִיס האנדלוסית לפני שהיגרה לקובה. כאשר הייתה ילדה קטנה נהגה אמה להראות לה את תמונות הוריה בהוואנה, אליה היגרו בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. אחר כך היגרה אמה להוואנה בעקבות הוריה והשאירה מאחור את אב המשפחה, אשר לא היה דבר ששנא יותר מנסיעות ונדודים. "לשם מה להגר להוואנה? קָדִיס היא כמו הוואנה." חלפו עשרים וחמש שנים מאז אותו משפט והיא עדיין חולמת על הגירה לקובה. "ואתה?" שאלה אותי. אמרתי לה כן, אנחנו נהגר ביחד, אבל האטי בבקשה את הקצב. הדבר מחייב אותי לעוף אל החלק האחר של העולם מבלי לחזור. והיא שאלה אותי "מה קושר אותך לחלק הזה של העולם?" שתקתי. והיא אמרה: "אני יודעת שתגיד: בצרה. אבל בצרה כבר אינה בצרה. לא נותר בה דבר לבד מן המלחמה!"

המלחמה, המלחמה, איזו מלחמה? תרזה אינה היחידה שאומרת לי את הדברים הללו. גם אני חושב שאני רדוף על ידי המלחמה. במשך חמש שנים תמימות לא התעייפתי מלספר לה פעם אחר פעם על אירועי המלחמה, ולא חשוב באילו נסיבות. כאשר ישבנו מול הטלוויזיה, כאשר ראינו חיילים בעיר, או כאשר שמענו מוסיקה. כל דבר הזכיר לי את המלחמה. תרזה לא שכחה את כל הדברים שגוללתי בפניה ופירטה אותם אחד לאחד במכתב שכתבה לי לפני שעזבה – למרות שבאותו הזמן עדיין התגוררנו ביחד. המכתב נותר בתוך חבילה מבולגנת של מכתבים, חלקם מכתבים ישנים ממנה ואחרים מאחי, אחותי, והחברים. הנחתי את ערימת המכתבים כהרגלי קרוב אלי כאשר התרחצתי באמבטיה, כדי לקרוא בהם כאשר אני טובל במים (היא שנאה את ההרגל הזה והייתה אומרת לי: "אין פלא שאינך יכול לשכוח את המלחמה. האם יש בחבילה מכתב אחד שלא מדבר על המלחמה ותלאותיה?" היא לא ידעה שבתוך החבילה החזקתי גם את המכתבים שלה, מפני שדחפתי אותם בכוונה מתחת לכל ערימת הניירת). עכשיו קראתי בפעם העשרים את המכתב ובו כל הפרטים על המלחמה; על התעקשותי לשמוע את להקת הפופ בּוֹנִי-אֵם ("האווילית" כפי שהיא כינתה אותה), ואת הבלוז של טוֹם וֵויטְס – המוסיקה המועדפת על חברי אִלְהָם, אשר מאז המלחמה הראשונה הפך לאסיר. היא גם הזכירה לי את תלונות החברים על כך שאין לי עניין בדבר חוץ מן המלחמה, שכמו קללה שלא מפסיקה לרדוף אחרי. אבל איזו מלחמה?

"אל תשכח את החליפה הלבנה, הכובע הפנמי החום והנעליים הלבנות, שנתנה לך בעלת הבר מטילדה לפני שעזבת את בצרה." באותם הימים, כאשר נודע לתרזה שאיבדתי אותם, היא הפתיעה וקנתה לי – באחת הנסיעות לפירנצה – חליפה לבנה חדשה, כובע חום ונעליים לבנות. (אבל מה אומר לה? כמו שאתם רואים אני יושב פה ללא הנעליים הלבנות משום שאיבדתי אותן פעם נוספת). באותו היום, כאשר הביאה לי את החליפה, אמרה לי:

"אתה יודע מדוע נתנה לך מטילדה את החליפה במתנה?"

עניתי בהתרסה "הא, מה את חושבת?"

היא צחקה ואמרה: "אתה לא מבין יקירי. כדי שתוכל להיחלץ מן הגיהינום של המלחמה. כדי שתעצור את הקללה שרודפת אותך".

המלחמה. המלחמה. איזו מלחמה? אני נשבע שבכל יום ניסיתי מחדש לשכוח בכל הכוח את היום שבו פרצה המלחמה. כל כך רציתי להתנתק ממנה ולשכוח כל שאירע. אולם נראה שנגזר עלי והיא תמשיך ותרדוף אותי בכל מקום. כמה זמן עבר מאז שהתלקחה? חמש עשרה שנים ותשעה חודשים ויומיים? חמש שנים ואחד עשר חודשים ושלושה שבועות ושלושה ימים? חמש שנים ושבעה חודשים ושבעה ימים? או ששנותיה של המלחמה כשנות חיינו? האם היא לא פרצה מאז הגיענו אל העולם הזה? מלחמות שמתלקחות בארצות הקרובות אלינו על גבי האטלס, אבל רחוקות מאתנו שנות אור, בגלל מה שקרה לה ומה שקרה לנו. כמו אותה ארץ אשר איש לא זוכר דבר ממנה חוץ מן המלחמה. תרזה הייתה אומרת "נראה כאילו מתנהלת המלחמה בינך לבין אותה הארץ!" הערה שאינה מחוץ למקומה. אבל הדבר אינו מביא לי נחמה גדולה. ועכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור, אני מנסה לזכור דברים אחרים ממנה. את החברים, את מרחבי הילדות, האהבה הראשונה, הניסיון הארוטי הראשון, הכוסית הראשונה… שטויות. שם דבר אינני זוכר מלבד המלחמה. אפילו אם לעתים אני מצליח להיפטר ממנה, היא עדיין חודרת לתוכי כמו קללתו של יהוה, כאילו הייתה אחת ממכות מצרים, או גשמי הנקמה שהמטיר נגד הערים הכתושות בראשיתו של העולם.

אחרי שסיימתי להתקלח ונפטרתי מכאב הראש שפקד אותי לשעות ארוכות, החלטתי לסיים אחת ולתמיד עם המלחמה. השלכתי את הקלטות של בּוֹנִי-אֵם ואת המוסיקה שאוהב אִלְהָם ועשיתי כמצוותה של תרזה. לבשתי את החליפה הקריבית הלבנה וחבשתי את הכובע הפנמי בצבע החום. לצערי נאלצתי לנעול נעליים שחורות משום שלא מצאתי בבלגן שהיה בבית את הנעליים הלבנות. באותו אחר הצהרים הבנתי שאני אוהב את האישה הזו על גבול הסגידה, וכי לא תעזור לי גאוותי, וכי לא אצליח לוותר עליה או לשכוח ממנה. מוזר. אנחנו מתרוצצים ופוגשים נשים רבות עד שאנחנו מכירים אחת, שהופכת למרכז העולם, ואין זה חשוב מי היא ומה היא עושה. אין זה חשוב שנטשה אותנו והלכה עם הגברים בהם חשקה. אני אוהב אותה ואעשה היום את הדבר הנכון. לא אכפת לי יותר מן המלחמות הגלויות או הנסתרות שמתלקחות בינינו. רק היא והשלום. האם אמרתי השלום? האם תרזה הייתה תחליף למלחמה? אין לי מושג.

השאלות הללו ועוד אחרות התרוצצו במוחי כאשר עשיתי את כברת הדרך במכונית מביתי ברחוב דוס-דוראדוריס עד החניון התת קרקעי של התחנה. הן הסיחו את דעתי ולא שמתי לב לזמן שחלף, עד אשר הגעתי וראיתי את השעון הגדול של התחנה: שש ועשרה. לא נשאר לי זמן רב. ניגשתי אל דוכן העיתונים וקניתי את " אל-חיאת" הלונדוני, "אל פייס" הספרדי, "פובליקו" הפורטוגלי, "לה רפובליקה" האיטלקי, "זידדויטשה צייטונג" הגרמני, "גארדיין" האנגלי, ו"ניו יורק טיימס" האמריקאי. (הרגל שסיגלתי כל עת שנסעתי ברכבת או המתנתי בבית הקפה, כדי ליהנות מן ההתפעלות של האנשים מכך שאני קורא במספר שפות!). אחר כך צעדתי לעבר בית הקפה הגדול "רֶגְרֶסו" שבתחנה, שם ביקשה ממני תרזה להמתין לה בשעה שבע בערב. הייתי מרוגש, רציתי להפתיע אותה בחליפה הלבנה והכובע החום – וכמובן בהחלטה אשר קיבלתי באמבטיה בפעם הזאת. אומר לה שנעבור לגור בכפר בספרד או בטוסקנה, או אם תרצה אפילו אסכים להגר לפרגוואי ולגדל שם בקר. נחיה ביחד פעם אחת ולתמיד. לא אשאל אותה דבר וחצי דבר על הגבר הקובני ולא על הגברים האחרים. אדרבא, אוהב אותה יותר מאשר אי פעם, נביא ילדים לעולם ואשכח לחלוטין את המלחמה.

היה זה יום ראשון בשבוע, יום חם בחודש יוני, אם זיכרוני אינו מטעני. הנחתי את העיתונים מתחת לזרועי וחציתי את מרכז התחנה בכיוון בית הקפה, כשלפתע שמעתי קול שקורא בספרדית "קמפוס, קמפוס". במבט ראשון חשבתי שהאיש הצעיר שהיה לבוש במדי חיל הים התכוון למישהו אחר. אבל כשראיתי אותו מתקרב אלי, ומחבק אותי, לא היה לי ספק שהוא מתכוון אלי. "היי קמפוס, היי גבר עיקש, מה שלומך בן דמותי?" לאחר שהתבוננתי בו וגיליתי שהוא באמת דומה לי אמרתי "תסלח לי אדוני אבל תבדוק את העניין, אתה לא חושב שאתה מגזים? אני יליד בצרה." הוא צחק, טפח על כתפי, ואמר "מדהים איך שלא נטשת את חלומותיך. תמיד חלמת להיות סִינְבָּד המלח מבצרה". חייכתי והנדתי בכתפי. חשבתי: למה לא? עדיין נותרו לי חמישים דקות וזהו סיפור יפה. נזכרתי שעלינו לבדות את הסיפור בעת כתיבתו. למה שלא נעשה כך בעת מסירתו? עכשיו אני בודה את הסיפור תוך כדי מסירתו. לומר את האמת, מסיבה כלשהי חשתי נוסטלגיה ישנה למדי הצי שלבשתי במשך שישה חודשים מ-1 באוקטובר 1978 עד 1 במארס 1979 כששימשתי מתורגמן של שני גנרלים מזרח גרמנים, בבסיס חיל הים בבצרה. היה זה תור הזהב של שירותי הצבאי. באותה תקופה הייתי נפגש עם האישה הנשואה ששכנה בסמוך לבית סבי, והיא הייתה ממתינה לי בהתרגשות, ומתעקשת כל פעם שאגיע במדי הצי. אני נזכר גם בקצין סוללת התותחנים בבסיס אלמַחַאוִויל בעיר חִלָּה שאליה הועברתי מיחידת הספורט של חיל הים. באותה העת הסתכל הקצין בבוז על מדי חיל הים שלבשתי וצרח עלי: "תפשוט את בגדי הנשים הללו, יא אהבל." הוא לא הסתפק בכך. הוא העניש אותי בזחילה לאורכו ולרוחבו של מגרש המצעדים בעודו צופה בי: "אני אראה לך מה זה צבא, וכיצד עוד נשחרר את פלסטין".

"תגיד לי…" שאלתי את הגבר במדי חיל הים כאשר התיישבנו ביחד בבית הקפה.

"אלחנדרו… " הקדים אותי והזכיר לי את שמו.

"תגיד לי אלחנדרו, האם גם אצלכם ביחידה שנאו כל כך את חיל הים?"

"קמפוס, איך שכחת?" הוא צחק ושלף שתי סיגריות מן החפיסה. הוא הושיט לי אחת, ולקחתי אותה למרות שהפסקתי לעשן לפני זמן רב.

"אוּמְבּרָה, הסיגריה הקובנית המועדפת עליך" העיר בעודו מצית לי אותה. אחר כך אמר בפליאה כשהוא יונק מן הסיגריה שלו:

"שכחת את קצין החי"ר זֵין אלעַאבּדִין, אשר הורה לנו, מיד כשחזרנו מבואנוס איירס, לעמוד יומיים תמימים תחת השמש הקופחת?" כאשר דיבר שרירי פניו התכווצו.

"חזרנו? אלחנדרו, מהיכן חזרנו? " שאלתי.

הוא התבונן בי בדקדקנות רבה והזמין מן המלצר שתי כוסות קפוצ'ינו. אחר כך אמר:

"תמיד היית חכם, קמפוס. כל הזמן אתה מחליף תפקידים. פעם אתה חרש, פעם עיוור ופעם אילם. אני מקנא בך".

הוא השתהה קלות כדי לבדוק את תגובתי, אחר כך המשיך, הפעם מבלי שהסתכל לעברי. מבטו היה מופנה לעבר הסיגריה שאת חציה כבר עישן. "אתה בעל הלשון החריפה והשנונה, לא אמרת מילה לקצין אשר העניש אותנו בבסיס בבואנוס איירס, רק משום שאנחנו שייכים לחיל הים. אתה זוכר שהוא אמר שאנשי חיל הים בגדו בצבא במלחמת פוקלנד, משום שקיבלו חינוך אנגלי?". לא הגבתי. המלצר הגיע עם שתי כוסות הקפוצ'ינו. אלחנדרו הזמין ממנו עוד אחת. אחר כך השליך את הסיגריה על הרצפה, מעך אותה בעקב נעלו, ואמר "היית אומר לנו שאנחנו ראויים לזה, משום שהיינו שם, למרות שידענו שאנחנו לא נלחמים". דחפתי לעברו את המשקה שלי שישתה, ואמרתי לו שאמתין לכוס שיביא המלצר. אלחנדרו לגם גם בפעם הזאת לגימה גדולה: "אתה זוכר ששאלתי אותך מי צודק, אנחנו או האנגלים? ותשובתך הייתה תמיד אינטליגנטית". הוא השתהה מעט. לגם לגימה נוספת, והצית סיגריה חדשה. אחר כך המשיך כשהוא מנסה לחקות את טון דיבורי "אם האנגלים יברחו שלטון הגנרלים יימשך". הוא שתק ואחר כך המשיך: "זה מה שאמרת, למרות שלא היית עם האנגלים".

המלצר הגיע עם הכוס השלישית של הקפוצ'ינו ולגמתי ממנה בשלווה. כך נותרנו יושבים במשך כארבעים דקות. עישנו סיגריות בזו אחר זו, ושתינו כוסות קפוצ'ינו בזו אחר זו – אינני זוכר כבר כמה. אלחנדרו סיפר סיפור אחר סיפור על החיים בפוקלנד, ואני לא קטעתי אותו ולא ניסיתי להכחיש. מה הטעם? הצעיר סיפר את סיפורו במשוכנעות גדולה, והדברים שאמר היו מתעתעים. אין זה חשוב אם הייתי משוכנע במה שסיפר. מה שהיה חשוב עבורי היה עצם מסירת הסיפור. כמובן, הייתה לי האפשרות לעצור אותו ולגלות את זהותי בפניו. אבל כיצד אשכנע אותו שאני אזרח גרמני, אם אמרתי לו בהתחלה שנולדתי בבצרה? כיצד אסביר לו את רהיטות הדיבור עם המלצר בפורטוגזית, או אתו בספרדית (למרות שהוא חשב שנמנעתי לדבר אתו במבטא הארגנטינאי, כניסיון פיקח לשנות את זהותי, לאחר בריחתי מארגנטינה). אבל מה הטעם בחיפוש אחר היגיון כאשר מישהו מספר סיפורים באופן הזה. האם אין אנו בודים את הסיפורים תוך כדי מסירתם? אלחנדרו דיבר לא רק על העבר – עד שהרגשתי שבאמת הייתי שם – אלא גם על ההווה.

שאלתי אותו מה הוא עושה בליסבון. הוא סיפר לי שהספינה שלהם הגיעה מארגנטינה ושהם בביקור זריז להחלפת מידע צבאי. "לא הצטרפתי אליהם. בת קול בתוכי אמרה לי: קמפוס, בן דמותך, שאבד לך בבואנוס איירס לא מת. הוא ברח ומצא נמל מקלט באחד מנמלי האלוהים. הוא היחיד אשר ניצל מגורלנו, בעוד אנחנו קבורים, כלואים או מגורשים". היכול אני לחשוב על חברי האסיר אִלְהָם באותה הדרך? באותה עת חשבתי בטיפשות להתחמק מן הסיפורים שלו.

"אתה רואה ידידי, סִינְבָּד המלח לא מת", אמר וחשף חיוך רחב "אתה נראה, כמו שאתה תמיד אומר: מַלָּח היבשה". לאחר המשפט הזה, אשר נהגה בצליל לטיני יפה, הוסיף כשהוא מצביע על חליפתי הקאריבית:

"אתה גבר קאריבי, ודבר לא יציל אותך למעט דוֹלְפִינָה, כלומר דולפין מסוג נקבה!"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.

"שכחת את הסיפור אשר סיפרה לך מטילדה בעלת הפאב על אנשי האמזונס במַקוֹנדוֹ?"

כאשר ראה שאני שותק, המשיך:

"כאשר רואים הגברים דּוֹלְפִינוֹת משחקות במים, הם נושאים אותן אל היבשה, משחקים איתן ואז שוכבים איתן במשך כל הלילה" הוא צחק וקרץ בעיניו: "אתה יודע שזה מעניק כוח". ידו לא פסקה ללטף את קצות כובע חיל הים שלו, ובאותה עת לא נפרד מן החיוך שעל שפתיו. הוא המשיך: "ואתה, היכן הדולפינה שלך?"

אמרתי לו, "היא עזבה עם מלח קובני. אתה יודע שהוא דומה לך?" הוא צחק ושאל "אני מניח שלא שכחת אותה?" הנדתי בראשי בשלילה. והוא אמר: "מוזר, בדבריך יש הרבה חוסן, אנחנו סובבים וסובבים ובסופו של דבר אנחנו מתקבעים על מישהי, לא חשוב מי תהיה ומה היא עושה בנו". שאלתי אותו רוטן: "ומה הוא הטיפול הנדרש בעיניך?" הוא התבונן בי לזמן ממושך, עד שהרגשתי שהכול עמד מלכת: דופק הלב שלי, המיית המבקרים בבית הקפה ותנועת העשן.

"רק המוות ישחרר אותך ממנה"

"אבל אני לא רוצה למות".

הוא כיבה תחת רגלו את הסיגריה – ככל הנראה העשירית – ואמר: "אני יודע. משום כך ברחת מן המלחמה". הוא שתק לרגע, ואחר שאל אותי פתאום:

"האם יש לך שמן דולפינים?"

"איזה שמן?" שאלתי בתדהמה.

"קמפוס, אתה נוהג לשכוח הרבה בשנים האחרונות. אתה לא זוכר שסיפרת לי את סיפור הנסיעה שלך למַקוֹנדוֹ?".

כאשר ראה שאני שותק, המשיך בהתלהבות: "מי מלבדך היה מסתובב בבסיסים הצבאיים בעוד אנחנו קבורים בתוך המחילות שלנו שם, והיה מספר לנו סיפור אחר סיפור? הסיפורים שלך הביאו לנו נחמה בתוך תופת הגיהינום הזו".

באותו רגע נחתה עלי ההשראה בבת אחת, ומצאתי עצמי אומר לו:

"אתה מתכוון לערב בו הגענו למבואות העיר מַקוֹנדוֹ?"

ההתלהבות ניכרה על פניו, כאילו לא האמין למשמע אוזניו. "כן, כן". עלץ.

לפני שפתחתי את פי ירדתי על שארית הקפוצ'ינו הקרה והסמיכה אשר התעבתה בתחתית הכוס:

"בערב, קצת לפני שהשמש שקעה, שוטטתי לאורך הנהר בפאתי מַקוֹנדוֹ. שולחנות המבריחים שנפרשו שם היו מלאים בכל הסחורות הנדירות מכל קצוות העולם. מוּשְׁק של איילים מן ההימליה, שטיחים מסמרקנד, בושם "וישי" מפריז, "רויאל לבנדר" מלונדון, שמנת מגובנת מדבלין, עור חיות פרא ממרקש, בקבוקי טקילה קטנים ממקסיקו, ציפורים נדירות מן האמזונס, פּוֹלִים שחורים מסודן, תופי מרים מבצרה וכיוצא הזה. ושם, באחת מפינות השוק נתקלתי באישה שמוכרת צמחי מרפא שמיטיבים עם מורסות בעור ושורשי עצים אשר מטהרים את הגוף. מאחורי ערמות העלים והעשבים עמדה שורה של בקבוקי ג'וני ווקר מלאים נוזל לבן חלבי. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה: דמעות של דּוֹלְפִינוֹת. אם אתה מטפטף כמה טיפות לעפעפיים, מורח על הפנים והידיים, האדם שאוהב אותך לא עוזב אותך לעולם!"

אלחנדרו שאל אותי: "מה היה קורה אם היית קונה בקבוק עם הנוזל הזה?" כאילו שכח שלפני מספר דקות אמר שהוא מכיר את הסיפור. אולם אנחנו יודעים שככל שאנחנו מתקדמים בסיפור, משתנה מהלך העניינים.

"כמובן שהשתמשתי בו. הייתה זו תקופה יפה. לא הייתה אישה שלא נמשכה אלי כמו אל מגנט. עד שמצאתי את תרזה, האישה אחריה חיפשתי זמן רב. רציתי להישאר אתה לנצח".

הוא שתק לרגע. המתנתי שישאל אותי משהו, אבל ראיתי שהוא מסוחרר מסיפורי. המשכתי באיטיות:

"לרוע המזל, בהיעדרי היא החלה לשמן את עצמה בנוזל החלבי, למרות שהסתרתי אותו בקופסת נס-קפה ריקה. ביום שלמחרת הופיע פתאום בדלת גבר זר. לא חלף זמן רב ואחריו הגיעו עוד אחד ועוד אחד. עד שהגיע גבר שהקיש על הפעמון וקרא לה בשמה. היא ירדה במדרגות במהירות עם מזוודתה ללא שטרחה להיפרד ממני. עקבתי אחריהם עד הנמל. היה זה מלח קובני".

הוא הצית סיגריה חדשה והגיש לי אחת אולם הפעם סירבתי. "ומה התכניות שלך עכשיו?" שאל ואני עניתי. "אני מנסה להחזיר אותה לחיי, ולעבור לכפר משום שהתעייפתי מן העיר, וגם משום שאני רוצה להביא אתה ילדים, ושם יהיה הכי טוב לנו ולילדים". הוא צחק ואמר: "אין צורך לעקור אל הכפר בשביל הילדים. הם נולדים כמו פטריות בכל מקום שבו אתה נמצא, אפילו במזבלה. איך אתה יכול להחזיר אותה?".

שתקתי וגם הוא שתק, כאילו הסכמנו על סוף הסיפור. כל סיפור חייב להסתיים איכשהו והוא יכול להסתיים באותו אופן שבו התחיל. מעגל קסמים הסובב סביב עצמו, כדי שנשב אחר כך ולא נזכור מי מספר את הסיפור. אנחנו? או הקול שבתוכנו? או שזהו הסיפור אשר מספר לנו את עצמו? מי טומן מלכודת למי? אלחנדרו ואני, שכחנו את עצמנו. אני שכחתי באחת מן העיתונים ומן הזמן הנוקף ונכנסתי אתו לשיחה, כאילו אנחנו בודים את הסיפור וחיים אותו בעצמנו. שאלתי אותו בפעם הזאת:

"אבל מה אתך אלחנדרו. לא חשבת לברוח גם כן מן הצבא?" שרירי פניו התמתחו כאילו המתין לשאלה הזאת.

"כמובן. בגלל הספר הזה עליו דיברתי אתך כל הזמן. ברצוני לכתוב ספר על אקזיסטנציאליזם וצבא. ". הוא הביט בי. נראה שהנהון ראשי לא שכנע אותו שאני מבין במה מדובר. הוא המשיך: " ארור הצבא, אבל אני לא יכול לברוח, יש לי ארבעה ילדים, כמו פטריות."

הדברים שלו העציבו אותי ולא ידעתי מה לומר. שתקנו לרגע ואני צללתי לשיטוט מתמשך במחשבותיי. דמיינתי את עצמי לבוש במדי הצי. האין זה הגורל אשר שלח אלי את אלחנדרו כדי להחזיר לי את הנוסטלגיה למדים? אם כך, דבר לא ישנה את מה שהגורל הועיד לי. לא השנים שחלפו מאז המלחמה, לא הזמן שביליתי בערים החדשות, וגם לא כל הנשים שהכרתי. אפילו שובה של תרזה לא יאפשר לי לשנות את מה שהועיד לי הגורל, עם בן דמותי הארגנטיני שהגיע ממלחמות בארצות רחוקות. ראשי שקע במחשבות, כאילו לא הייתי שם, אלמלא קולו שהחזיר אותי לקרקע מציאות:

"ומה אתה רוצה לעשות עכשיו?"

הבטתי בו במבוכה, כמי שהתעורר מתנומה ארוכה. יכולתי לראות ממקומי את מחוגי השעון הגדול התלוי במרכז רחבת התחנה מתקדמים. ראיתי אותו מחייך וממתין לתשובתי. לפתע מצאתי עצמי שואל אותו:

"אלחנדרו, אתה יודע כמה אני אוהב את מדי הצי" הוא נד בראשו בהסכמה.

"ואתה אוהב את הקאריביים, ורוצה לברוח מהצבא, כפי שאני מבין." לא היה ספק שהוא הסכים עם מה שאמרתי.

"מה דעתך שנחליף בגדים?"

הפתעה השתלטה עליו והוא שאל: "עכשיו?"

התרוממתי ממקומי ואמרתי לו "כן, עכשיו".

גם הוא התרומם ממקומו. הוא רצה לשלוף את ארנקו כדי לשלם, אולם אמרתי לו שנשלם כשנחזור. ידעתי היכן נמצאים השירותים של בית הקפה. פסעתי לשם והוא בעקבותיי. נכנסנו לשני תאים סמוכים והחלפנו הבגדים מעל קיר הבטון הנמוך. כאשר סיימנו אמרתי לו.

"צא אתה לפני, ואני אבוא בעקבותיך".

והוא ענה: "קמפוס, יש בך גאונות שלא תאומן".

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו ועולה בסולם אל בית הקפה. שתי דקות אחר כך יצאתי גם אני מן השירותים. כאשר טיפסתי בסולם, נזכרתי שהשארתי את תעודת הזהות והמזומנים שלי בכיסי החליפה הקריבית. עקפתי את השולחן שלצידו המתין לי, וחמקתי מבית הקפה מבלי שיבחין. לא חלפו שניות אחדות ומצאתי את עצמי במרכז התחנה מול השעון הגדול. לא היה צורך בשעון, מפני שבאותו רגע שמעתי את צליל הבלמים החורקים של הרכבת. השעה הייתה שבע בדיוק. הפכתי את גבי וצעדתי אל שער היציאה של התחנה.

"דפנה, איזה יופי שבאת."

אני נכנסת לחדרו והוא מחייך אלי. הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. היום הוא לובש את החולצה היפה, הכחולה, שקניתי לו ליום הולדתו, עור פניו פחות צהבהב והוא מגולח.

"אני תמי." אני מתקנת מיד בהתחלה כמו שייעצו לי. הוא מתקרב אלי, ריח הזקנה שלו חובט בנחיריי.

"תמי?" הוא מבטא את שמי לאט בקולו ועיניו נפערות בפליאה.

 "כן אבא, זו אני תמי, הבת שלך."

"אבא? מה פתאום אבא?" הוא צווח וקולו הרך בדרך כלל עולה עד שנסדק: "אני לא שום אבא, אני אהרון, ואת דפנה! ברור?"

וריד כחלחל מפעפע על מצחו הקמוט של מי שהיה פעם אבי.

"את דפנה, ברור?"

"כן, ברור."

"תבקשי מיד סליחה שהתבלבלת!"

"סליחה שהתבלבלתי." אני אומרת בכניעות.

"דפנל'ה טיפשונת," הוא מצחקק וניצוץ מבליח בעיניו העכורות מקטרקט.                        

אני מחטטת בתיק שלי ונייר הצלופן מרשרש.

"הבאת את עוגת הפרג ההיא, הטעימה?" הוא שואל בתקווה ועוקב אחרי תנועותיי בציפייה ילדותית. אני מהנהנת ומוציאה מהתיק את העוגה ואת הסכין החדה שהבאתי מהבית ופורסת אותה לפרוסות דקות כמו שהוא אוהב ומחזירה מיד את הסכין לתיק. אסור לו להחזיק בחדר מכשירים חדים.

"עכשיו קפה!" הוא מכריז ומדשדש ברגליו הרזות למטבחון, מתמתח מעט ומוריד מהמדף שתי כוסות חרסינה צהובות ואומר: "חצי כפית קפה ושתי כפיות סוכר, נכון דפנה?"

דפנה אוהבת את הקפה שלה חלש מדי ומתוק מאוד.

"כן, אהרון."

אם דפנה לא תגיע כל יום שלישי בשעה חמש בדיוק ותביא עוגת פרג ותפרוס אותה ותשתה קפה ותקשיב לסיפור שלו, זה יכול להיגמר רע מאוד בשבילו. כך הזהיר אותי השוטר מתחנת המשטרה בפתח תקווה.

בפעם הראשונה שזה קרה, חודשיים לאחר מות אמי, בשעת הצהריים, המנקה התקשרה ואמרה לי לבוא מהר כי אבא שלי יצא מהבית חצי עירום ועכשיו הוא ברחוב, צועק דברים מוזרים והיא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה. רצתי לשם כמו משוגעת ומצאתי אותו בתחתוניו המדולדלות, עצמותיו מזדקרות מגופו הרזה והצמוק והוא צועק מול שער ביתו המטופח: "רוח מן הון… רוח …"

"אבא אבא" צעקתי בבהלה וטלטלתי את כתפו.

הוא הביט בי כאילו הייתי זרה.

"בוא נכנס הביתה." אמרתי ברכות.

"אי אפשר." ענה לי.

"למה?"

"כי הוא בבית."

"מי בבית?"

"הנער."

"איזה נער, אבא?"

המנקה התערבה: "כל היום אני בבית מבשלת ומנקה, ואף אחד לא בא." אמרה.

ובכל זאת נכנסתי. המנקה כמובן צדקה. הבית היה נקי ומסודר וריק.

אבא חיכה לי מצידה השני של הדלת, גופו מכווץ מציפייה.

"נו?"

"הכל בסדר, אבא, אין אף אחד בבית." אמרתי.

"הוא מתחבא איפשהו." אמר בביטחון.

לפתע עיניו נעצמו ופניו החווירו.

"אני לא מרגיש כל כך טוב." לחש.

הושבתי אותו על גדר האבן. הרגשתי בעשרות זוגות עיניים שמציצות מהחלונות ומטיילות עלינו, לפתע הוא החליק מהגדר למדרכה.

בבית החולים הוא ישן שלושה ימים רצופים כשאינפוזיה מחוברת לידו וכשחזר הביתה, היה בו משהו שונה, כאילו הנער שכן בתוכו.

בפעם השנייה, היה ערב פסח, ואני הייתי במכונית בדרכי לקחת את אבא אלינו לארוחת החג. פתאום התקשרו ממשטרת פתח תקווה ואמרו לי לבוא מהר כי אבא שלי שם, משתולל.

כשהגעתי לתחנה, אבא עמד מול הדלת של החוקר, מטונף מבוץ ומשתן, בעט בה וצעק כל מיני מילים לא מובנות.

"אבא," אמרתי בשקט.

עיניו נחתו עלי, היה לו מבט מפלצתי בעיניים.

"תגידי להם שבכלל לא חיפשתי אותו."

התקרבתי אליו, בהולה. " אבא, די… בוא הביתה."

הוא הרים כיסא וזרק אותו לעברי. בנס חמקתי. חלון נשבר ורסיסיו התפזרו לכל עבר. שני שוטרים זנקו עליו, והוא נשך את ידו של אחד מהם והוא צרח מכאב. חברו אזק את אבי במהירות.

"עזבו אותי." הוא צרח עליהם, "תנו לי לספר." פניו היו קמוטות ואדומות. התחלתי לבכות מפחד.

גופו נמתח, שיניו נשכו את שפתיו עד זוב דם ולפתע התרכך. "לשבת," ביקש.

השוטרים הניחו לו לשבת. הוא הסתכל עלי וראיתי דמעות בעיניו.

"תמי'לה," הוא אמר בשקט, "באתי לכאן כי רציתי לדווח, אבל הם לא רוצים לשמוע".

"אז תדווח לי." אמרתי והתיישבתי על הספסל לידו ולחשתי לשוטרים שלא נשקפת לי כל סכנה מאבי והם התרחקו.

"את לא שוטרת." הוא אמר בשקט ואז הניח את ראשו על ברכיי ועצם את עיניו. רק יפחות קצרות נשמעו. ליטפתי את ראשו הלבן, מדי פעם היפחות הרקידו את כתפיו ואז נרגע ונרדם.

החוקר, גבר זקוף, רחב כתפיים עם זקן אופנתי, התיישב מולי.

"את תמר רכטר, בתו?" שאל.

"כן." אשרתי.

"אבא שלך הגיע לכאן לפני שעה וחצי, נכנס לחדר חקירות ואמר לי שהוא רוצה לדווח על רצח ולהסגיר את עצמו."

"רצח?" שאלתי בתדהמה, "איזה רצח?"

"הוא אמר לי שהוא רצח נער."

לא יכולתי לדבר.

"אין לך מה לדאוג." אמר החוקר וגיחך.

"אני לא מבינה כלום." אמרתי.

"שאלתי אותו מי נרצח ומתי היה הרצח והוא אמר שהנרצח היה נער, הוא לא יודע את שמו, אולי מוסא אבל לא בטוח והרצח היה בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב. ואז שאלתי אותו עוד שאלות על האירוע, אבל כל פעם הוא ספר סיפור אחר, פעם היה ערפל, אחר כך היה בין ערביים, ואז היה בוץ, פתאום לא היה בוץ, איזה מפקד שהוא לא זוכר את שמו אמר ככה, ואז אמר ככה. היה צבא, לא היה צבא. אישה בכתה, היו לה ילדים, אחר כך לא היתה אישה בקיצור בלגן שלם יש לו בראש, כמובן שאנחנו לא עוצרים אותו כי הוא זקן ומסכן, אבל נשלח אותו לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. לדעתי צריך לאשפז אותו לפני שיגרום נזק לעצמו וצער לך."

הוא קם ולחץ את ידי, ואמר לי בחמלה שגם אמו היתה בזקנתה, אחרי מות אביו, במצב דומה, הזתה הזיות ודמיינה שבנה הבכור הוא אחותה הקטנה שמתה בברגן בלזן.

הפסיכיאטר פרופ' שמעוני כתב: "פגשתי את אהרון רכטר 86, למטרת מתן חוות דעת פסיכיאטרית. הנ"ל הופנה אלי מטעם בתו, גב' תמר רכטר ובא כוחה עו"ד משה שילה בעקבות תלונה על פגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו וגרימת נזק לרכוש המדינה. לאחר מעקב של 24 שעות, שוכנעתי שהנ"ל סובל מהתפרצות חריפה של דמנציה, המושפעת ללא ספק ממותה של אשתו ומאופיינת במחשבות שווא אודות נער כלשהו החוזר מן המתים כדי לנקום בו. בשל גילו המתקדם ומחלתו, אני ממליץ לא להעמידו לדין, למצוא לו מסגרת סיעודית שתתאים לצרכיו וטיפול תרופתי שיפיג את חרדותיו המדומינות, ולמנות את תמר רכטר בתו היחידה לאפוטרופוסית".

כשבאו לקחת אותו, אבא לא הסכים לעלות לאמבולנס וצעק ובכה. לבסוף האח התייאש ובקש את אישורי לתת לאבי זריקת הרגעה ובלב כבד הסכמתי. ההתחלה היתה קשה מאוד, הוא לא ישן טוב ובכה הרבה, אבל אחר כך הרופאים הצליחו לאזן אותו תרופתית ומאז הוא רגוע ואני דפנה.       

 

אבא מתקרב לשולחן, ושתי כוסות הקפה בידיו. גבו זקוף, אבל ידיו רועדות בגלל התרופות. הוא מניח את הכוסות, ומתיישב, ולוקח פרוסה מהעוגה האהובה עליו ובאצבעו הלחה מרוק הוא מלקט את גרגירי הפרג שנותרו על הצלחת. 

"כמה טוב את נראית." הוא אומר וצובט אותי קלות במותני ומבטו הופך מעט זדוני. הוא אוהב להיות ממזר, אז אני כאילו מצחקקת ומרחיקה את ידו בעדינות.

"דפנה, אני חייב לספר לך משהו," הוא פוצח.

"מה לספר?" אני שואלת ומנסה להעמיד פני מופתעת.

"ואת רושמת הכל, כן?"

אני מהנהנת.

"איפה הפנקס? "הוא שואל.

"הנה." אני מנופפת בו.

"יפה, תתחילי."

"שלום אדוני, אני החוקרת דפנה לוינסון." אני אומרת.

"שלום." הוא עונה.

"מה שמך אדוני?"

"אהרון רכטר"

"גיל?"

"22"

"מצב משפחתי?"

"רווק".

"על מה אתה רוצה לדווח אהרון?"

"על רצח".

"מתי בדיוק אירע הרצח?"

"בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב." הוא עונה ואני רושמת.

"מה היה מזג האוויר באותו הלילה?"

"כל הלילה ירד גשם, היה קר מאוד והיה הרבה בוץ."

כשהוא דיווח על הרצח ביום שלישי שעבר, הוא התרחש בשעת בין ערביים, היה חם והשקיעה היתה מרהיבה. לפני שבועיים, הרצח היה בשעת שחר. היום שוב חזרו הלילה והבוץ.

"היית לבד?"

"כן."

"איפה היו כולם?"

"כל הבחורים יצאו הביתה לעשרים וארבע שעות."

"ואתה?" אני שואלת כנדרש.

"אני לא." הוא לוחש, ומקרב את פניו לפניי.

אני מלטפת את ידו, עורו חם. השערות שעל זרועו לבנות. אני זוכרת שהיו שחורות, אני זוכרת שתחת העור הרופס היה פעם שריר שהתעגל כשהרים אותי על כתפיו.

"נו, דפנה, תשאלי כבר!" הוא פוקד והודף את ידי.

"אז למה לא חזרת הביתה איתם?" אני שואלת.

"בגלל שהמפקד אמר לי לחזור לשם מיד ולחפש את הנער." הוא אומר.

"וחזרת?"

"לא."

"למה? "

"המפקד אמר בשום אופן לא לספר לאף אחד, אף פעם".

"אתה יודע שמותר לספר לדפנה," אני אומרת.

"לדפנה מותר לספר." הוא מחרה מחזיק אחרי. "לדפנה מותר, לדפנה מותר," הוא מזמר. ניכר שמצב רוחו השתפר מאוד.

"אז ספר לה." אני אומרת.

"לדפנה מותר." הוא אומר ושוב צוחק.

"ספר לה." אני אומרת.

הוא לוגם מהקפה, ומניח את הכוס ומביט בי בפליאה.

"לספר, מה לספר?"

בהתחלה אני חושבת שהוא צוחק עלי, אבל תכף מבינה ששאלתו כנה ומרגישה רעד של שמחה בבטן, התרגשות נהדרת שכזו. אם סוף סוף שכח, אני ממהרת לקוות, לא יהיה עוד צורך בימי שלישי בחמש ובבכי של אחרי ההודאה, ובקסנקס ולא יהיה בוץ ולא תהיה דפנה…

"תכתבי שהוא בכלל לא נעלם." הוא לוחש לי פתאום.

אני כל כך עייפה פתאום. הלוואי שימות כבר.

"נו!" אבא נובח.

"לא נעלם?" אני מחדשת את החקירה.

"לא."

"אז מה קרה לו?"

הוא קם וחובט בשולחן וצועק: "הוא כבר היה מת." ומתחיל להשתעל ופניו מאדימות. אני שומעת את ריאותיו רוחשות מליחה ולוחצת על לחצן המצוקה.

"מה קרה?" שואלת האחות ונכנסת פתאום לסיפור, טופחת על גבו ואני מריחה את עשן הסיגריה מהבל פיה.

אבא מסיים להשתעל ונושם בכבדות.

"כבר סיימת את החקירה?" היא שואלת בלגלוג.

"כמעט." אני עונה. 

"תסיימי מהר, תכף ארוחת ערב." היא אומרת ויוצאת.

"אתה רוצה תה?" אני שואלת בעדינות.

"שיהיה תה!" הוא לוחש בכניעות ופניו שהאדימו חוזרות לצבען הרגיל. אני הולכת למטבחון ומרתיחה מים בקומקום ומכינה לו כוס תה אדום כמו שהוא אוהב. כשאני מניחה את הכוס לפניו, הוא מתעלם ממנה.

"הכנתי לך תה." אני אומרת.

"את חושבת שאני טיפש?" הוא שואל.

"לא, בכלל לא."

"נראה לך שאני לא יודע שאת השוטר הטוב? ובנימיני מסתכל עלי מבחוץ, ורק מחכה לפליטת פה הכי קטנה?"

הוא מחייך, שבע רצון שהבין את התרמית שלי ושל בנימיני.

אין לי מושג מי זה בנימיני, אני והוא נפגשים רק בהזיותיו של אבי.

"תמשיכי בחקירה בלי תה ובלי בנימיני!"  הוא מצווה עלי.

דפנה מתיישבת מיד.

אני לא שקטה, הוא נראה לי נסער מדי, דווקא לאחרונה הסיפור קלח החוצה ביעילות, והוא בלע את הכדור ברצון והלך לישון רגוע ואני חזרתי הביתה במצב רוח טוב.

אני מחליטה לחכות עוד כמה דקות, ואם ימשיך להשתולל, אבקש שיתנו לו זריקה.

"ספר לי מה היה בדיוק באותו הלילה." אני פוקדת.

"היה לילה נעים, אביב. היה ריח של קציר. רצנו מהר מהר ואגפנו את הכפר. אני באתי מהכיוון של השדה. האדמה היתה יבשה, חרקה מתחת לרגליים. חצי לילה ירינו כמו משוגעים, כמו משוגעים. הכדורים שלנו, כך אמרו לנו, הוטענו ברובה כבר לפני אלפיים שנה. מחכים לרגע הזה. איזה ריח שם היה, דפנה, ועשן וצעקות, והערפל הזה, כלום לא ראיתי. והנער, איך שתפסתי אותו, ברח לי מהידיים, כמו דג. צעקו לי, תתפוס, ורצתי אחריו. תפסתי מהר, חזק, מעכתי לקיר. הוא השתין בתחתונים והרביץ לי חזק בפנים. פחדתי, ועצמתי עיניים והכדור של האלפיים שנה, נכנס לו בראש… אני צרחתי, נהר של דם שטף את הפנים שלי. גשם ירד, מבול ממש. המפקד בא, תפס אותי, אמר, אהרון, תירגע, מגיע לו למות, הוא הרי לקח לך הכל, לא ככה? אמר לי, עכשיו קח אותו, ותקבור אותו מתחת ללול, ואל תגיד כלום לאף אחד. שמתי אותו על הכתף שלי, שעות הלכתי, שוב ירד גשם והנעליים שלי שקעו בבוץ. הוא היה כבד, הבגדים שלו היו ספוגים במים ודם.

חזרתי מאוחר, בחדר אוכל היתה דייסה חמה עם קינמון שרבק'לה הכינה.

בבוקר האמא של הנער באה לשער, היו לה עוד שלושה ילדים קטנים ככה תלויים עליה, והיא בכתה. אמרה שאת הבעל שלה איבדה בחושך, אולי ברח היא לא יודעת. והנער נעלם לה. רצתה לדעת אם אנחנו יודעים איפה הוא."

"ומה המפקד אמר לה?" אני שואלת.

"שאהרון יחפש אותו."

"ומה עשית?"

הוא מחייך קלות, כמחמיא לי על חלקי המוצלח בהצגה.

"הלכתי כאילו לחפש."

"ובאמת מה עשית?"

"שתיתי קפה ואכלתי עוגת פרג עם החבר'ה בחדר אוכל." הוא עונה בממזריות.

"ואז?"

"חזרתי למפקד." הוא לוחש.

"ומה אמרת לו? " מפתיע באיזו טבעיות מחליקות השאלות מפי. בהתחלה גמגמתי, התבלבלתי והוא היה כועס ובוכה.

"אמרתי לו: המפקד, אני מצטער, חיפשתי אותו כל הלילה ולא מצאתי."

"ואז?"

"הלכתי לישון."

שתקנו.

"רשמת הכל?" הוא שואל.

"כן." אני עונה. "נשארה רק עוד שאלה אחת."

"בבקשה דפנה." הוא אומר בצייתנות.

"אתה זוכר איך קראו לילד? "

הוא מסתכל עלי, אני רואה שכמעט לא נותרו לו ריסים.

"לא." הוא אומר, ומשפיל את עיניו בביישנות.

"אז איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני שואלת בקשיחות.

"הוא היה בערך בן חמש עשרה, היה לו שיער חום, לבש חולצה ירוקה וכובע צהוב מצחיק." הוא מדבר מהר, כאילו פוחד לשכוח את מה שרק הרגע אמר.

בחקירה הקודמת הוא אמר שהיה לנער כובע אדום והחולצה היתה חומה.

"איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני חוזרת על השאלה בתקיפות.

"יש לכם היום בדיקות משוכללות, די אנ איי כל מיני נכון? אז תוציאו מהבור, ותעשו מה שאתם יודעים לעשות."

"אדוני, אנחנו יודעים לעשות את העבודה שלנו, ברשותך."

"בסדר, בסדר." הוא אומר בכניעות.

אנחנו שותקים רגע. הוא רוצה לסיים עם זה כבר, להיגאל, אני מפחדת מרגע הגאולה.

"נו, תשאלי כבר." הוא מצווה.

"אהרון, איפה קברת את הנער?"

"מתחת ללול, ליד הברזיות. "

הוא משתתק, לאה, שותה מעט מקפה שכבר התקרר ואז מתחיל לבכות.

אני מתיישבת לידו ומחבקת אותו.

"מה עשיתי דפנה, מה עשיתי?" הוא בוכה ודמעותיו צורבות את לחיי. "מה עשיתי?"

"די די. הכל בסדר… הכל בסדר."

הוא הודף את הכיסא ומנסה לצאת מהחדר, אבל אני חזקה הרבה יותר וחוסמת אותו. הוא מכה בי באגרופיו החלשים ואז מגיע הרגע הנורא מכל, והוא מביט בי ומתחנן:

"דפנה, בבקשה, אל תגידי לבת שלי שספרתי לך הכל. תמי שלי תכעס אם תדע, היא רוצה שהאבא שלה יהיה טוב. תבטיחי לי שלא תספרי לה."

בשבת גשומה אחת נסעתי לחיפה לפגוש חבר קשיש מהיחידה שלו. שאלתי אותו האם אי פעם היה באמת לילה כזה, והאם היה בו נער ויואל ולול ודייסה עם קינמון. החבר החוויר, אחר כך פתאום צחק ואז אמר, לא היה ולא נברא. אבא שלך חולה מאוד. צר לי.

בלולאת הזמן שאבא יצר לעצמו אין לי מושג מתי תמי הולכת ודפנה מגיעה אבל אני מבטיחה לו שלא אספר לה.

"זה יעזור לך." אני אומרת לו ומושיטה את הכדור וכוס מים. אהרון הודף את ידי.

"למה לי לבלוע את הכדורים שלכם?" הוא שואל אותי ומביט בי בציפייה כמו תמיד.

"כי כמה דקות אחרי שתבלע," אני אומרת לו בחיוך, "הנער יגרד את האדמה מהבור ויצא החוצה. בהתחלה הוא יהיה קצת מופתע לגלות שהוא בלול, מוקף תרנגולות, אבל אחר כך זה יצחיק אותו. הוא ילבש את המעיל הצהוב של יואל הלולן וילך ברגל עד שיגיע לכפר שלו וכשיכנס הביתה אמא שלו תרוץ אליו ותחבק אותו ותגיד: איפה היית? דאגתי כל כך, אתה רעב?"

אבי מחייך בשביעות רצון ובולע את הכדור. שבילי מים זורמים במורד סנטרו.

"אז הנער לא מת באותו הלילה?"

"מה פתאום?!" אני מחייכת. "אף אחד לא מת בלילה."

"והמפקד לא אמר לקבור?"

"מה פתאום, המפקד היה בתורנות רפת, חלב פרות."

"ואני, איפה אני הייתי?" הוא שואל ועיניו מרצדות בשובבות.

"אתה בדיוק נכנסת לחדר האוכל, וראית בחורה צעירה ויפה, עולה חדשה, עם עיניים בצבע הכנרת והיא חייכה אליך ואתה ידעת מיד שהיא תהיה אשתך."

"ולפני זה, איפה הייתי?" הוא שואל וקולו נצרד מהתרגשות.

"היית בחור, ונער וילד." אני אומרת.

"ואמא שלי? איפה היתה אמא שלי?" הוא שואל.

"במטבח." אני אומרת, "הכינה לביבות."

"עם שמנת טרייה?" הוא שואל ומלקק את שפתיו היבשות.

"כן, ודג מלוח גם." אני אומרת.

הוא מביט בי, שרירי פניו רפויים, עיניו כבר כמעט עצומות. מת חי. התרופה מתחילה להשפיע.

"והמלחמה?" הוא ממשיך ושואל.

"לא פרצה." אני עונה בחיוך.

"אז אני לא רוצח." אבא אומר.

"חס וחלילה." אני אומרת.

"נהדר" אבא אומר וצוחק בקול ואז נכנס למיטתו ואני מכסה אותו והוא מנשק אותי על גב ידי ונרדם.

בדרך הביתה אני חושבת שאולי בכל זאת טוב שדפנה איתי. לא בטוח שהייתי יכולה להסתדר בלעדיה.

מבוא

בשנת 1998, שתים-עשרה שנה אחרי מותו של בורחס, התפרסם לראשונה סיפור גנוז פרי עטו, 'חדר 211'. הסיפור נמסר לעיתון Página/12 על ידי מריה קוֹדאמה, אלמנתו של בורחס, והופיע בעמוד השער של Radar, המוסף השבועי לתרבות.

בהקדמה הקצרה נכתב שהסיפור נועד להיכלל בקובץ הסיפורים 'ספר החול' מ-1975, אך בורחס משך אותו לפני ההדפסה וגנז אותו, ככל הנראה בשל תכניו הארוטיים, המרומזים למדי אמנם, אך נועזים ומפורשים יחסית לשאר יצירתו. גם בקובץ האחרון שפירסם בורחס בחייו, 'הזיכרון של שקספיר' מ-1983, הכולל ארבעה סיפורים בלבד, לא נכלל הסיפור.

 

או שמא

בשנת 1998 מסרה מריה קודאמה, אלמנתו של בורחס, לעיתון Página/12 סיפור בשם 'חדר 211', לדבריה סיפור גנוז שבורחס החליט למשוך מ'ספר החול'. קודאמה עצמה, לעדותה, הדפיסה במכונת כתיבה את הסיפור שהכתיב לה בורחס, כפי שנהג לעשות לאחר שעיוורונו המתקדם מנע אותו מקרוא וכתוב.

כצפוי, הפרסום עורר פולמוס. רוב-רובן של התגובות לא התייחסו לאיכותו של הסיפור אלא לשאלת האותנטיוּת. הוויכוח היה סוער במיוחד בשל פרשת הטקסט 'רגעים' ( "אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי / בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר / לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם / הייתי נרגע יותר / הייתי טיפש יותר / הייתי לוקח יותר סיכונים / יוצא ליותר מסעות / מתבונן ביותר שקיעות" וגו') – שהוצג במשך שנים כ"שיר" מעזבונו של בורחס, בעוד שלמעשה היה תרגום מאנגלית של טקסט טיפוסי למסורת העזרה העצמית, שהופיע במקור ב-Reader's Digest. אם הודבק לבורחס בתום לב ואם כהלצה זדונית, העניין יצא משליטה ועד היום רשימת המלצות זו סובבת ברשת – בין השאר כמצגת פאואר פוינט עם תמונות השקיעה הבלתי-נמנעות – בתור שיר של בורחס, כנראה הידוע ביותר בכל יצירתו. קודאמה – כמוה כמומחים אחרים ליצירת בורחס – הכחישה בלי לאוּת כל קשר בין בורחס ל'רגעים' ואף הצליחה להוריד מהמדפים את ספר העיון 'בורחס ומקסיקו' שבאחד מפרקיו (ראיון עם הסופרת אלנה פונייטובסקה) יוחס לו הטקסט. למרבה האירוניה מצאה עצמה כעת מואשמת באותו חטא עצמו.

פרופ' סאול סוסנובסקי מאוניברסיטת מרילנד, אחד הטוענים לאותנטיות של הסיפור, מנה מוטיבים בורחסיים מובהקים המופיעים בו: טכניקת הסיפור-בתוך-סיפור, התיאורים התמציתיים, היסודות האוטוביוגרפיים כגון מיקום הפגישה בבית קפה ברובע בּוֹאֶדוֹ בבואנוס איירס, שם שכנה הספרייה שבורחס עבד בה,1 ובעיקר מוטיב המבוך שמופיע בכמה הקשרים, בעוצמה גוברת – מבוך מבשֵׂר מבוך: התעייה בסמטאות ג'נובה, המרחק הקצר בין האוהבים שמסתבך והופך למבוך מייסר, והחידוש שבמבנה המבוכי של העלילה המתפצלת בסיום. לדבריו, פרישׂת המבוך על כל המישורים הללו, מבלי לנקוב בשמו במפורש, אופיינית לבשלות הסיפורת של בורחס בשלב הזה של יצירתו, ואפשר שיש בה גם שמץ אירוניה עצמית.

סוסנובסקי ואחרים הצביעו על הקירבה הסגנונית והתמאטית בין 'חדר 211' לסיפורים מתוך 'ספר החול', ובמיוחד ל'אולריקה'. במוקד שתי היצירות עומד סיפור אהבה בן יום אחד בין שני זרים בעיר זרה, יורק ב'אולריקה', ג'נובה ב'חדר 211'. אך בעוד 'אולריקה' רווי אלוזיות ספרותיות (בעיקר לסיפור אהבתם הטראגית של סיגורד וברינהילד בסאגה האיסלנדית מסוף המאה ה-13, Vöslunga Saga), ונרמז כאילו סיפור האהבה בו לא היה אלא חלום, או השתקפות במראָה, או כאמור הדהוד ספרותי, כלומר שלוש שכבות 'הסוואה' – 'חדר 211' הוא כמין גירסה 'נושמת' ותלת-ממדית של הסיפור, שבורחס מעז לתאר בה רומן ומשיכה גופנית של ממש, בלי לנקוט הסוואות מטא-ספרותיות או 'להסתתר' מאחורי פרשנות המראָה/החלום. בעוד אולריקה מתפרשת כבבואה של דמות ספרותית אחרת, ברינהילד, ליליאנה מ'חדר 211' היא אישה בשר ודם.

עוד חוקרת מרכזית של יצירת בורחס, דוקטור קריסטינה בּוּלאסיוֹ מאוניברסיטת טוּקוּמַן, אמרה – בלי לציין מפורשות את דעתה ביחס לאותנטיות – שאפשר כי בורחס גנז את הסיפור בשל החשש שייקרא כפנטזיה ארוטית של המספר, שהוא בן דמותו. בהקשר הזה ציטטה את המשפט הבא מהסיפור כמשפט מפתח: "תהיתי אם מעמדו … היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה." אולי – תהתה בולאסיו – זו הסיבה, מודעת או לא, למכשולים שהערים בורחס על דרכם של האוהבים זה אל זה ואל הגשמת המפגש 'האסור'.

מכל מקום, הקלף המשמעותי ביותר של הטוענים לאותנטיות היה מסירת הסיפור לעיתון על ידי מריה קודאמה: היא, שנאבקה במשך שנים לשחרר את בורחס מקללת 'רגעים' ("תמצית של כל הנחוּת והדלוח שיש לניו אייג' להציע לאנושות," כמאמר אחד מהם), בוודאי לא היתה מעלה בדעתה לייחס לו סיפור לא-לו.

המפקפקים באותנטיות נדרשו לאותן נקודות עצמן, מזווית שונה. המוטיבים הבורחסיים האופייניים, טענו, מעוררים חשד לזיוף דווקא ("רק המַראָה חסרה," כתבה ביבושת מבקרת הספרות מרסדס פְּרייֶטוֹ, "וכידוע, לא נשארו עוד נמרים בג'נובה."2). ביסוד המיני ויותר מכך, באינטנסיביות הרגשית שבסיפור, ראו הוכחה ניצחת לזיוף: בורחס לא רק לא היה מעז, גם לא היה מסוגל לכתוב טקסט כזה ("גם קודאמה לא," העיר בסרקאזם מישהו מהמחנה השני, בשלב שהמחלוקת החלה להידרדר למהלומות מילוליות). כנגד זה השיבו אנשי המחנה הראשון שבורחס היה מסוגל גם מסוגל לכך, וכראייה ציטטו משירתו שורות כגון "אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף" מתוך השיר 'המאוּיָם'.

אשר למסירת הסיפור על ידי קודאמה, טענו השוללים שזהו אליבי מושלם מדי, ובכלל, הִקשו, מניִן ומדוע צץ הסיפור דווקא עכשיו?

שני הצדדים דרשו לבסוף להגיש את כתב היד לבדיקת מעבדה, כל אחד מהם משום שראה בכך הליך שיוכיח סופית את צדקתו. כאן נתקלו בהתנגדותה של קודאמה: "בורחס לא היה ולא יהיה חיית מעבדה," פסקה. עם זאת, שבועיים אחרי שפורסם הסיפור והצית את הפולמוס, הסכימה לפרסם ב-Radar ארבעה תצלומי תקריב של תדפיס מכונת-הכתיבה.

כצפוי, שתי התיזות מצאו בתצלומים הוכחה ניצחת.

חדר 211

בימי שלישי הספרייה היתה נסגרת שעתיים מוקדם מהרגיל, ולא פעם לפני שנסעתי הביתה הייתי יושב שעה קלה בקפה דָנטֶה, מאחר שידעתי שלא ידאגו לי בבית.3 ביום ההוא, מיד כשנכנסתי ראיתי את אֶדמוּנדוֹ ריצ'י יושב מול ספל קפה וכוסית קוניאק, ובאותו רגע נשא גם הוא את ראשו וראה אותי, ועיניו אורו בשמחה. ניגשתי לברך אותו לשלום והוא הזמין אותי להצטרף אליו.

"לא אפריע? אולי אתה מחכה למישהו?"

"התבטל לי שיעור והקדמתי לפגישה באופן בלתי-נסלח, ואת העיתון כבר קראתי עד מודעות האבל," צחק ריצ'י. "אלוהים שלח אותך."

אדמוּנדו ריצ'י לימד אנגלית ואיטלקית במחלקה לשפות באוּבֶּה, זה ארבע או חמש שנים.4 הוא היה אחד האנשים הגבוהים שהיכרתי, ביריון בחליפה. את מראהו האימתני עידנו שיער שחור חלק שצנח לו על מצחו והוא היה מסיט אותו הצִדה, שפתיים רכות במפתיע, משקפיים דקי מסגרת ונימוסים חסרי-דופי שנבעו, כמדומה, לאו דווקא מחינוך טוב כמו מחביבות טבעית.

לי הוא רחש חיבה מיוחדת שמקורה בהכרת תודה: פעמיים סייעתי לו לפרסם שירים ב-Sur5. הוא לא היה משורר גדול אבל שיריו היו לא-רעים כלל: קצרים, תמציתיים ושכלתניים, ויכולת לנחש כי סגפנותם מגוננת על געש רגשי. כשמסר לי אותם יום אחד בתום ביקור קצר בספרייה, שאני ניחשתי את מטרתו, אמרתי לו שבכל מקרה יצטרכו להתקבל על דעתה של אוֹקַמפּוֹ. הוא הבהיר לי שאינו מבקש לעקוף את הדרישות הגבוהות של Sur. אדרבא, אם השירים לא יתקבלו סימן שאינם ראויים לראות אור והוא יכיר לנו טובה על שהצלנו אותם ואותו מן החרפּה. אני זוכר שהופתעתי מן המילה הזו, שנשמעה כה חריפה מפיו. הסיבה שהוא מוסר לי אותם כך, הוסיף, היא שהוא רוצה לפרסם אותם תחת שם בדוי, סנטיאגו טייֶמפּוֹ, ומבקש שהפרט הזה יישאר בינינו.

"מדוע בעצם?" שאלתי. תהיתי אם מעמדו באוניברסיטה היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה.

"רק בזכות חסותו של טייֶמפּוֹ אני מעז לכתוב בכלל," אדמונדו ריצ'י חייך את חיוכו השובה-לב, אבל בעיניו שננעצו בי היה משהו קשה ואולי נואש. "לוּ אני צריך לחתום על השרבוטים האלה בשמי, לא הייתי כותב מילה."

השירים מצאו חן בעיני ויקטוריה. היא אמרה שזו הגִרסה החילונית האינטלקטואלית לשירים של מאסֶטו6 שאף הם התפרסמו בכתב העת. היא ביקשה ממנו באמצעותי (אני שמרתי על סודו) לשלוח נוספים והוא עשה זאת עוד פעם אחת ולא יסף.

לא שאלתי אותו עכשיו על הכתיבה. היטב מדי היכרתי את המכאובים, הפחד ומפח הנפש המכתרים כל שורה. הדברים שסיפר לי לאחר מכן מחו מזכרוני את החלק הראשון של שיחתנו. אני מניח שדיברנו על מכרים משותפים, שהערנו כמה הערות עגמומיות-מבודחות על החדשות במדינה ובאירופה, שהחלפנו כמה אנקדוטות על מקומות עבודתנו. בעניין זה האחרון אני הייתי בעמדת נחיתות מאחר שהספרייה עמדה רוב הזמן בשממונה, אבל ריצ'י הקפיד לא לתת לי תחושה כזאת. חללו של דנטה הלך והתערפל מעשן סיגריות, כהד לעננים שהחלו להיקשר בחוץ, אצבעותיו הארוכות של ריצ'י תופפו בשקט על קצה השולחן, ואני קלטתי משהו פתאום.

"הפסקת לעשן?"

הוא עיווה את פניו במורת-רוח. "לפני שנה ותשעה ימים."

"שנה!" אמרתי לו בעידוד. "אם כך אתה כבר פטור מהעונש."

"לעולם לא אהיה פטור," אמר ריצ'י בלי לחייך.

"אתה עוד מתגעגע לפעמים?"

"אין רגע שאני לא מתגעגע," ענה.

",Past cure I am, now reason is past care"7 אמרתי בלבי.

מכאן, מהעשן, מהעונש ומהגעגועים, הגענו – איני זוכר באיזה נתיב בדיוק – אל סיפורו.

ריצ'י שהה ימים אחדים בג'נובה בכנס שנערך מטעם המחלקה לתרבויות ולשפות מודרניות ב-UniGe.8 יום לפני תום הכנס, אחרי שנתן את הרצאתו השנייה והאחרונה, יצא בשעת צהריים מהפקולטה למדעי הרוח אל וִיָה בַּלבִּי וירד לעבר העיר העתיקה. מאחר שההרצאה העיקה עליו – רק באותו הבוקר השלים את כתיבתה – הרגיש כעת חסר משקל ושוטט בלי מטרה. הנמל לא נראה מאחורי הבתים הצבעוניים הצפופים, אבל העננה של ריח הים הסתננה ביניהם. נדמָה לו שהעולם מזמזם סביבו כמבשר לו משהו. הוא העמיק לחדור לסמטאות שהלכו ונעשו צרות, מרובות כנסיות קטנות שביניהן עמדו זונות כמעט עירומות לאור היום ועישנו בשיעמום. חלקן קראו לו בנימה מפצירה-לעגנית והוא ניסה להיחלץ משם אבל הסמטאות הסתבכו זו בזו, מתעתעות, והוא פנה ושוב פנה ושב ומצא את עצמו בין הנשים ההן. לבסוף הצליח לצאת אל וִיָה גָריבַּלדי. הוא צעד במהירות בלי לשעות לארמונות לאורך הרחוב, כאילו קריאותיהן עוד רודפות אחריו, והאט רק כשהגיע לרחבה הקטנה של פּיאָצָה מֶרידיאָנָה. היה שם בית קפה שהוציא שולחנות החוצה ומבטו של ריצ'י נתקל באישה שישבה אל אחד מהם לבדה.

"אני לא זוכר אם שאר השולחנות היו ריקים, או שראיתי רק אותה," אמר לי. "מה שלכד את תשומת לבי היה שהיא קראה ספר, בריכוז מוחלט."

היא לבשה שמלת כתפיות תכולה שחשפה זרועות בהירות, ואף שלשולחן היתה שמשייה, חבשה כובע קש לבן שהסתיר ממנו את פניה. גופה היה דק ורגליה ארוכות, היא נאלצה להטות אותן הצִדה תחת השולחן. אפשר שחשה במבטו, שכן הרימה את עיניה, אבל לא ראתה אותו באמת: מבטה חלף עליו, הקיף את הכיכר וחזר אל הספר. ריצ'י ראה את פניה רק להרף עין. הוא המשיך ללכת וכשעבר מאחוריה אזר אומץ להסתובב: שערה החום היה גזור בקו ישר מתחת לכתפיים, ובין שולי הכובע לכתף השמאלית הצליח ללכוד פיסה מהספר. הוא היה בספרדית.

אחר הצהריים ישב בעוד שתי הרצאות ודיון אחד בלי לקלוט מילה, ושיחק בפיזור נפש בכרטיסי הביקור שנתנו לו קולגות אחרי ההרצאה שלו. הדיון התארך הרבה מעבר לזמן שהוקצב וריצ'י הרגיש שעיניו נעצמות. דווקא בלילה, על הכרים הרכים להפליא בחדר המלון, לא הצליח להירדם. כל הדברים היו לקולות. אף שידע שהדלת והברזים במקלחת סגורים, עִינה טפטוף עיקש את מוחו. מאוורר התקרה החרישי ניסר את האוויר במאמץ כאוב באוזניו. מאחורי עפעפיו המהודקים הציץ שוב ושוב בספר מעבר לכתפה הערומה, גם אחרי שנרדם לבסוף לפנות בוקר.

בבוקר כמעט לא הופתע לראות אותה יושבת, שוב לבדה, בחדר האוכל הקטן של המלון, כמו המשך לחלומו. "ידעתי שאם אחשוב על זה אפילו לרגע, לא אעז," אמר לי. הוא ניגש אליה מיד ושאל אם יוכל להצטרף. היא הביטה בו בתדהמה והוא קלט לחרדתו שפנה אליה בספרדית. אבל אם הבחינה במבוכתו ואם לא, אחרי רגע חייכה ואמרה בשלווה: "Por favor,", במבטא פּוֹרטֶניוֹ.9

"סליחה," אמר כשהתיישב, "לפעמים אני שוכח שאני באיטליה."

התברר ששמה ליליאנה ושעזבה את ארגנטינה לפני שנים והיא מתגוררת בבולוניה. התברר גם שעיניה כהות וסמיכות ריסים, עצמות לחייה חדות, אפה נשרי ופיה נדיב. היא האזינה בעניין כשסיפר על הכנס, וכשהסתכלה בו מן הצד ראה שיש לה פזילה קלה שבקלות, ששיוותה לפניה ארשת ילדותית. היא לא סיפרה מה היא עושה בג'נובה, אבל תלבושתה הבוקר, חולצת כפתורים בוורוד בהיר, כמעט לבן, וחצאית כחולה צרה, רימזה על עיסוקים שאינם תיירות. יופיה לא הכריז על עצמו בבת אחת, אבל מרגע שהתחוור, היה לו כמעט ללא נשוא. על כל דבר היה סולח לבעלת הפנים האלה. שרשרת כסף שנחה על עצמות הבריח שלה ריתקה אליהן את מבטו והוא נזקק למאמץ כביר כדי לנתק אותו משם. מלצר עבר בין השולחנות והניח לפני כל אורח כרטיס מודפס באותיות מסולסלות: הזמנה לקוקטייל בגן המלון בשש לפנות ערב.

לבו התכווץ כשהיא הציצה בשעונה, כאילו הפרה איזה הסכם ביניהם. הוא שכח שהוא עצמו אמור להנחות הבוקר שולחן עגול בנושא 'שפה, תרבות וזהות – בין האישי לאוניברסלי'. הוא נחפז לשאול: "תבואי לקוקטייל?"

"אם אספיק," ענתה בעודה הודפת את כיסאה לאחור. "אני לא נוהגת לסרב לשמפניה בחינם."

את ההנחייה צלח בדרך נס. "לא חשבתי שאי-פעם אהיה אסיר תודה על הדברנות של אנשי אקדמיה," אמר לי. בנקודה שבהה בה, בין ראשי הקהל לתקרה, ראה את אצבעותיו חולפות על עצמות לחייה, על אפה האצילי, לאורך לסתה, על עצמות הבריח הנפלאות ההן. מקוקטייל הסיום של הכנס השתמט אבל ידע שאין לו מנוס מארוחת הערב בביתו של הדיקן, שהזמין אותו אישית.

בחמישה לשש יצא לגן המלון והתיישב אל אחד משולחנות הברזל הלבנים בצד. הגן הלך והתמלא באנשים שלא היו היא, והתשוקה לעשֵן עשתה בו שמות. הדקות נקפו והאור החל להתעמעם, וריצ'י חשש שירסק את הגביע הריק שסובב בין ידיו. על האפשרות שלא תבוא סירב לחשוב. ברבע לשבע ראה אותה, דקה וגבוהה משזכר בשמלה בצבע יין ובשיער אסוף, יורדת בשלוש המדרגות מהלובי וסוקרת את הגן. הפזילה הכמעט לא מורגשת, שאיש זולתו לא ראה, היתה גמול נדיב על סבלנותו. הוא נופף לה, כובש את הדחף לזנק על רגליו, ואחרי שהתיישבה הלך להביא להם שתי כוסות שמפניה.

אני מדמֶה לי אותו דולה עבורה רגעים משעשעים מהכנס, עד שירדו דמדומים על הגן ושתיקה על שניהם. הוא נשם עמוק ושאל אותה עד מתי תישאר בג'נובה. היא השיבה שהרכבת שלה יוצאת למחרת בשבע בבוקר. לבו שוב התכווץ.

הוא חישב בקול רם: "בניכוי ארוחת הערב שאני חייב ללכת אליה, זה משאיר לנו בערך שבע שעות."

"זה לא מעט," חייכה.

"לא מעט לְמה?"

"לייצר זיכרון מושלם של מה שלא קרה ולא יכול להתקלקל," אמרה.

"תפסיקי," אמר לה בחדוּת.

היא נפנתה אליו בהפתעה, ואז הבעת פניה התרככה. הושיטה לו את כף ידה על השולחן והוא מיהר לאחוז בה, שברירית ולבנה כל כך בין ידיו שלו, והוצף הקלה. היא התבוננה בו בריכוז.

"אז מה נעשה?" שאלה.

הוא נישק את אצבעותיה אחת-אחת, את ציפורניה, את שתי הטבעות שענדה. אחר כך ענה: "מה שאת תבחרי. הרי את מבינה שאני כבר החלטתי."

היא שתקה רגע לפני שאמרה בשקט: "אני פוחדת להתחרט," וריצ'י קפא. היא הוסיפה: "לפעמים אני עוד חולמת על זוג סנדלים בצבע הזה," טילטלה את כוס השמפניה שלה, "שראיתי פעם ברומא ולא העזתי לקנות," ושתתה את המשקה בנשימה אחת.

הוא נרכן אליה. בגן המחשיך, בין המלצריות שפינו את הכלים האחרונים, התנשקו. סוף-סוף ליטף את לחייה ואת צווארה. הוא לא ידע כיצד יקים את עצמו מהשולחן הזה. הארוחה נקבעה לתשע, וביתו של הדיקן היה מרוחק מהמלון. הוא קילל בלבו.

"עד אחת-עשרה אחזור," אמר. "גם אם אצטרך להרוג את המארח."

הוא אמר לה שהוא שוהה בחדר 211, שאל אותה היכן ייפגשו. "אצלי," ענתה וצחקה: "בדיוק בחדר מעליך. אם היה לי שיער ארוך יותר יכולת לטפס עליו אל החלון שלי."

"אטפס על הקיר אם צריך," אמר ריצ'י ונגע קלות בשערה. שניהם קמו ונפנו זה אל זה. הוא הידק אותה אליו והיא לחשה לו משהו שלא הצליח לשמוע, והלכה.

ברבע לאחת-עשרה הגיע למלון במונית. יציאתו מהאירוע רב המשתתפים לא עלתה יפה. הארוחה התנהלה בעצלתיים ועמדה רק במנה השנייה כשהוא קם ובקושי טרח למלמל תירוץ, כל כך להוט היה להסתלק. אבל מרגע שיצא משם לא הקדיש לכך עוד שום מחשבה. הוא עלה לחדרו והתקלח במהירות, והחליט גם להתגלח, אף שהתגלח כבר אחר הצהריים. אחר כך חשב שעשה טעות, פניו יהיו רגישות עכשיו. לרגע חש בדמיונו את ירכיה מלטפות את לחייו. הוא עלה במדרגות, רוחו קצרה מדי להמתין למעלית. עמד כמה רגעים מול חדר 311 להסדיר את נשימתו, ונקש. לא קרה כלום. נקש חזק יותר. כלום. "מה הרגשתי אני לא זוכר," אמר ריצ'י, "כלומר זה לא משהו שאני יכול לתאר במילים. אמרתי לעצמי שאולי היא עוד לא מוכנה, אולי הקדמתי קצת, שאחזור בעוד כמה דקות והכול יסתדר."

הוא עשה סיבוב בקומה, עבר על פני חדר הסבה עם שתי כורסאות קטיפה צהובות, חזר אל 311 ונקש, שלוש נקישות ברורות ורמות. הוא שמע את דמו הולם באוזניו, וגם – הפעם כן – איזו תזוזה מבפנים, צעדים קרבים. לבו הלם בפראות. הדלת נפתחה והופיע גבר גוץ וקירח, בחלוק המגבת הלבן של המלון, פניו הישנוניות נרגזות. ריצ'י הביט בו המום ומילמל "Mi scusi" רגע לפני שהדלת נסגרה בפניו.

הוא נשאר מול הדלת, רגליו כבדות מאוד והמחשבות גועשות בראשו. יכול להיות שבכוונה שלחה אותו לחדר הלא-נכון? הוא נזכר במה שאמרה על חרטה, בצחוקה כשאמרה "אצלי". לא ייתכן. כנראה שמעה מספר אחר כשאמר 211. הוא כשל אל חדר ההסבה שראה קודם וצנח על אחת הכורסאות.

ריצ'י קם על רגליו פתאום. ליד השולחן שלנו עמדה אישה עגלגלה בתספורת קצרה ובחליפת חצאית חומה. הוא התכופף לנשק לה על לחיה ואמר לי: "מרתה, אשתי, נדמה לי שלא נפגשתם." בהיתי בה רגע ומיד התעשתּי וקמתי ללחוץ את ידה בשעה שריצ'י משך כיסא עבורה. אחרי דקות אחדות של שיחת נימוסין התנצלתי והלכתי, עורי מעקצץ ממבוכה והסיפור הקטוע מפרפר מול עיני כמו דג על החול.

גם אם נניח שבקומה לא נפלה טעות, חשב ריצ'י, עדיין יש פה עשרים או שלושים חדרים. אי-אפשר לדפוק על כל הדלתות. מה הוא יודע  עליה. שם פרטי, רכבת בשבע בבוקר, מבט טורד מנוחה. הוא ישב על הכורסה, מרפקיו על הברכיים, מצחו בידיו. בהחלטה פתאומית קם וצעד למעלית, וירד אל הלובי. הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

היא היתה שם וגל של חיבה והכרת תודה גאה בו. הוא השתדל לדבר כלאחר יד: בת ארצו, ליליאנה… שם משפחתה פרח מזיכרונו, עוזבת מוקדם בבוקר, ביקשה למסור לו מכתב דחוף לקחת איתו לבואנוס איירס אבל הוא איחר להגיע למלון… פניה השחומות מלאו חרדה. "אי-אפשר," אמרה בלחש כאוב, "אסור לי," ותוך כדי כך רשמה מספר על פתק, במהירות, כחוששת שתתחרט, וקיפלה אותו, והוא לקח אותו ואמר גם הוא בלחש, "תודה, תודה."

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

הפקיד הוא שהיה שם, ונשא אליו מבט חמצמץ שהלך והתמלא חשדנות ככל שריצ'י דיבר. הוא נמנה עם המעטים החסינים בפני קסמיו.

"Signore," אמר לו בהדרת כבוד נעלבת, שריצ'י זיהה בה גם הנאה מוסתרת, "זה בניגוד גמור לכללי המלון. היא תוכל להשאיר לך פה את המכתב בבוקר אם תרצה."

ריצ'י נסוג ועלה לאט במדרגות. "אטפס על הקיר אם צריך." ואולי בכל זאת ניסה בקומה הלא-נכונה? אולי שמעה 311 במקום 211? הוא עלה לקומה הרביעית וצעד אל חדר 411 ונקש עליו, בלי היסוס. עכשיו היה חדור החלטיות קרה וזועמת: החיים כמעט העניקו לו את הלילה האחד הזה ואז גזלו אותו ממנו בתעלול סר-טעם, והוא היה נחוש לזכות בו. לא היתה תשובה. הוא נקש ביתר תוקף, וכעבור שניות אחדות נשמע מתוך החדר "What is it? Who is there?" בקול אישה דקיק, במבטא בריטי. ידו נשמטה.

הוא תעה בקומה הרביעית עד שהגיע לחדר ההסבה, שבקומה זו רוהט בכורסאות בצבע ירקרק, והתיישב על אחת מהן לאט. מה אם יחזור לחדרו ויטלפן לכל חדר וחדר במלון מהקומה השלישית ומעלה? או מהשנייה? הוא הרגיש שהוא יוצא מדעתו. השעין את ראשו על המסעד ועצם את עיניו ואמר בלבו, "עזרי לי, ליליאנה". מה היא לחשה לו רגע לפני שנפרדו בגן? הוא אימץ את זכרונו, את רוחו, את כל תאי מוחו. משהו מהיר. מספר? הוא התיישב בקפיצה. שלוש-מאות? שלוש-מאות וכמה?

רק במעלית העז לפתוח את הפתק. 312. הוא לטש את עיניו במספר. היא כנראה שמעה 212 כשאמר 211. עלה לקומה השלישית ומול 312 נשם נשימה עמוקה ונקש. הדלת נפתחה מיד, כאילו לחצה הנקישה השלישית על מנגנון נסתר. ליליאנה לבשה כותונת סטן קצרה בצבע שמנת ועיניה נצצו אליו. עוד לפני שנעלה את הדלת הוא כבר צנח על ברכיו ונישק את ירכיה.

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

לא היה שם איש. הוא צילצל בפעמון שעל הדלפק ומן המשרד מאחור יצאה אישה כבת חמישים, נעימת סבר, מרכיבה משקפיים רבועי מסגרת ושערה אסוף במהודק. הוא נזכר שראה אותה קודם, מנהלת הקבלה. "ערב טוב," אמרה לו בחביבות נמרצת ותלתה בו מבט שואל. הוא שתק. "במה אוכל לעזור?" לקולה התגנב רמז של קוצר רוח, בלי שתאבד את המקצועיות האדיבה. "אני צריך…", אמר ריצ'י, "איבדתי כנראה את מברשת השיניים." היא פתחה מגירה מתחת לדלפק, הוציאה ממנה מברשת קטנה עטופה בניילון והושיטה לו.

בשש וחצי בבוקר, אחרי שעות על הספה שבלובי, שעות שהוא ידע שלא יהיו לו רעות מהן בחייו, ראה אותה לבסוף יוצאת מהמעלית. השוער מיהר אליה ולקח ממנה את מזוודת העור הקטנה, והלך לפניה אל המונית שכבר המתינה בחוץ. ריצ'י נעמד. מבטה חלף על פניו כשצעדה אל דלפק הקבלה, השאירה עליו את המפתח ויצאה מהמלון.

לפנות בוקר ליליאנה נרדמה, ראשה על כתפו. הוא סירב לישון. רצה לנעוץ את הרגע הזה במוחו על כל פרטיו. שיערה המדגדג את סנטרו, צלעותיה הגואות ויורדות תחת ידו עם הנשימה, חמימות גופה, המילים המתוקות, המנחמות על הכאב העתידי, שנלחשו ביניהם לפני שנרדמה, האור המוקדם המסתנן דרך תריס העץ ומפספּס את עורה, לבן על לבן. ואת כל הרגעים שקדמו לו, בטרם ייטמעו זה בזה ויהפכו לכתם צבע מטושטש פרטים, לאחור, עד הרגע הראשון, כשהדלת נפתחה והוא נכנס וצנח על ברכיו וידע שלא יהיו לו שעות טובות מאלה בחייו.

הוא נשאר עומד ליד הספה והשקיף על המונית המתרחקת. כשנעלמה מעיניו עלה לחדרו, נכנס למיטה בבגדיו ונרדם. מאוחר יותר הצליח לקבל את כתובתה בבולוניה מפקידת הקבלה הצעירה. אחת לחודש הוא שולח לה שירים של סבסטיאן טייֶמפּוֹ. היא מעולם לא ענתה.


בלילה שלפני האשפוז האחרון שוב פקד את שחר החלום על אנשי האבן. כמו תמיד היא התעוררה ברגע שלא יכלה לשאת באימה. היא פקחה עיניים והתרוממה. לבה הלם בפראות וזיעה קרה שטפה את פניה. היא לא הספיקה להתאושש מהחלום, ואז הבינה שאינה לבדה. בקצה המיטה ישבה רעות ונעצה בה את מבטה המזוגג בחשכה.

"מה קורה פה?" שאלה שחר.

"כנראה היה לך סיוט," אמרה רעות ברוך, "אני רוצה שתספרי לי, מלאכית."

שחר שפשפה את עיניה. היא עמדה לספר אך אמרה, "אני לא זוכרת."

"זהו, נסגרת," אמרה רעות ועיקמה את הפרצוף. "את כבר לא מספרת לי כלום."

"למה את יושבת פה ככה?"

"הלילה זאת ההזדמנות האחרונה שלי להסתכל עליך ישנה. את הולכת ממני."

שחר נאבקה להסדיר את קצב נשימותיה. רעות התקרבה וליטפה את שיערה הקצוץ.

"מלאכית," לחשה רעות, "בבקשה אל תעזבי אותי."

שחר פלטה אנחה של חוסר-ישע. עדיין דבקו בעיניה קרומי השינה ועדיין הייתה נתונה תחת רושם הפורענות והזדון של אנשי האבן.

בקושי רב פלטה, "אני לא עוזבת אותך."

"נכון, את  נוטשת," קבעה רעות.

"את יודעת שאני חייבת."

"לא אני לא. וגם את לא."

"דיברנו על זה מאה פעם."

"את דיברת. את החלטת. כמו תמיד. לא נתת לי שום סיכוי."

שחר השפילה את ראשה, חומקת מעיניה החתוליות הירוקות של רעות. היא לא ידעה כיצד להגיב. פעם נוספת הייתה המומה מהקלות שבה לשה רעות את המציאות כך שתתאים לרצונה. ועם זאת היא הייתה משוכנעת כל כך בדבריה, שהיה בזה משהו מנחם, ושחר כמעט התפתתה להאמין לה.

"די."

"מה די?" הרימה רעות את קולה, "אני לא מבינה! את לא צריכה את החרא הזה?"

"הסברתי לך," התגוננה שחר, "דפנה אומרת ש…"

"אני לא יכולה לשמוע את זה! אז היא אומרת! אז מה? מה, היא אלוהים?"

"לא…"

"את לא רואה שהיא רעה?"

"אל תדברי עליה ככה."

"למה לא? מי היא בכלל?"

"את יודעת כמה היא עוזרת לי."

"לא. מה שאני יודעת זה שהיא רק רוצה לקחת אותך ממני. ואם את לא רואה את זה את פאקינג עיוורת!"

"את יודעת שאת נשמעת כמו בן-אדם משוגע?"

רעות שיספה את שחר במבט ואמרה "את מאוהבת בה."

"מה?"

"ידעתי…" סיננה רעות ונשכה שפתיים. היא קמה והתהלכה בחדר בעצבנות.

"את מדברת שטויות," אמרה שחר.

רעות נעצרה בתיאטרליות.

"כן? מוזר. לפני שהכרת אותה דווקא הערכת את כל מה שאני עושה בשבילך."

"אני עדיין מעריכה, נשמה שלי, את יודעת את זה."

"את מי את יותר אוהבת? את האמת! אותי או אותה?"

שחר לא ענתה.

רעות הטיחה את עצמה על המיטה, הליטה את פניה ומלמלה, "אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה."

עכשיו נראתה כה קטנה ושברירית. חמלה הציפה את שחר. התעורר בה צורך להתנצל על משהו. היא התקרבה אל רעות בזהירות, כרכה את זרועותיה הדקיקות סביב צווארה וליטפה את שיערה החום הארוך.

"בבקשה אל תכעסי עליי, נשמה," אמרה, "אין לי ברירה…"

"יש לך אותי!" צעקה רעות בעיניים קרועות מבכי, "את החיים שלי!"

חוסר הישע הזה כמעט שהכריע את שחר. לרגע חשבה לעצמה, אף אחד לא יאהב אותי ככה, מה אני עושה? איך אני מוותרת על זה? אבל מיד התעשתה.

"אני בת עשרים ושמונה," אמרה, "אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה."

"לעשות מה?" שאלה רעות והתיישבה, "את מושלמת! את היצור הכי מדהים ביקום! ישבתי פה עכשיו איזה שעה וחשבתי, איזה מזל יש לי שאלוהים נתן לי כזה מלאך. רק בגללך אני יודעת שאני טובה, בלעדיך אני כלום."

רעות חפנה את סנטרה של שחר בידה והטתה את פניה לעברה בעדינות. "ואת יודעת מה עוד חשבתי? מה יקרה אם אני אסתום לך את הפה והאף כשאת ישנה? ואז אף פעם לא תעזבי אותי."

שחר בלעה רוק. "את מפחידה אותי."

"מה מפחידה, מה? אני שומרת עליך! אני אוהבת אותך! אני היחידה שבאמת אוהבת אותך! תכניסי את זה לראש!" רעות קמה מהמיטה ברוגז.

"זהו, נדפקת, השתנית. אני בקושי מזהה אותך."

שחר מצאה את עצמה מזדחלת אל קצה המיטה ומתחננת, "אל תכעסי עליי, בבקשה. אני רק רוצה להיות נורמלית."

"אין כזה דבר נורמלית! זה הכול הגדרה של גברים שמחפשים לשלוט בנו!"

"את יודעת שהיום בערב, לפני שחזרת, מרוב פחד ממחר, לקחתי חצי קופסא של משלשלים?"

"סו וואט אלס איז ניו?"

"זה נראה לך רגיל?!"

רעות שילבה את ידיה על החזה, הלכה לחלון והביטה החוצה אל הלילה.  

"אז אני מבינה שזה סופי."

"כן…" אמרה שחר בלי להישיר אליה מבט.

דממה השתררה בחדר ואז ברגע אחד רעות התפרצה.

"לכי תזדייני! כשדפנה העיפה אותך למי באת ישר, אה? כמו כלבה זחלת אליי! ואני נתתי לך לגור פה, נתתי לך את האוטו שלי! קניתי לך סיגריות! ואת? לרגע לא אהבת אותי באמת! שקרנית-כפוית טובה-נצלנית…"

"זה לא נכון! בבקשה!"

"את לא יודעת לאהוב! את רעה! את לב אבן!"

שחר קפאה. עיניה הוצפו דמעות למשמע שתי המילים האחרונות. היא תקעה ברעות מבט הלום.

"אני לא מאמינה שאת אומרת את זה…"

"מה לעשות? התפוח לא נופל רחוק מהעץ, מסתבר." רעות ניגשה לדלת.

"ואת יכולה לשכוח מהסעה מחר!"

"אבל הבטחת!"

"טאפ."

"אז איך אני אגיע?"

"על הזין שלי. תקחי אוטובוס או מונית מצדי."

"את יודעת שאני לא יכולה."

"תסתדרי. אני. איתך. גמרתי."

*

בבוקר מצאה שחר את הדירה ריקה. רעות נעלמה ואפילו לא השאירה פתק. זה לא היה בלתי-אופייני לה, להתנדף ברגע של זעם. אבל הפעם לשחר לא היה זמן לבזבז בתהיות על מקום הימצאה. למזלה אתמול הכינה את המזוודה לפני שלקחה את כל המשלשלים. היא התלבשה מהר והזמינה מונית, דורשת נהגת אישה.

אבל כשהגיעה לאשפוז לא הייתה לה ברירה אלא להיכנס לחלל צר עם גבר – מנהל מחלקת הפרעות אכילה, ד"ר כץ.

לא היה גבר שהפחיד את שחר יותר מד"ר כץ, היא כבר הכירה אותו באשפוז הראשון שלה, לפני כמעט עשור. לאורך השנים תיארה אותו לא אחת בתור השטן בהתגלמותו, כינתה אותו "מיזוגן" ו"שונא-נשים". הדבר הנורא ביותר בו בעיניה היה העובדה שלא יכלה אפילו לנחש מה הוא מרגיש כלפיה.  היא הניחה שמדובר בשנאה תהומית.

כשנכנסה למשרד הדחוס שלו לא נרשם בפניו ולו המבע הצנוע ביותר של הכרה. שחר התיישבה לפני השולחן ומיד התמוססה אל תוך דמות הילדה הטובה והצייתנית הרחוקה כל-כך ממי שהיא באמת. בזמן הראיון הקצר, שנתן לה הרגשה של נצח קטן, היא גילמה במקצוענות את הדמות החביבה והמתוקה, אבל ד"ר כץ היה ענייני ולא נענה לניסיונותיה להתבדח. אפילו לא התיק את מבטו ממסך המחשב בזמן ששאל אותה את השאלות הרגילות. בזמן שהקליד את תשובותיה נפערו שתיקות, ושחר נחפזה לסתום אותן בהצהרות על מוטיבציה גבוהה ובהבטחות שהפעם הזאת תהיה שונה.

"אפילו נפרדתי מרעות," התגאתה. "דפנה עזרה לי להבין שהיא לא טובה לי, שהיא חלק מרכזי ב…" עצרה ושאפה אוויר, "בפתולוגיה שלי."

היה אפשר לראות שד"ר כץ לא מתרשם מהשימוש בז'רגון מקצועי. הוא סיים להקליד משהו, הסיר את משקפיו, נשען לאחור והתבונן בה ארוכות. מבטו גרם ללבה להתכווץ.

"את נפרדת ממנה או שהיא נפרדה ממך?"

"אתה לא מאמין לי?"

"לא."

"למה אתה מזלזל בזה?! אתה יודע כמה קשה זה היה?!"

"אני בטוח. אבל הדינמיקה שנוצרה ביניכן כאן זכורה לי היטב. מיוזמתך לא היית נפרדת ממנה."

"הקשר איתה הוא הדרך שלי לפגוע בעצמי," דיקלמה שחר את מילותיה של דפנה.

"ו…?"

"ואני לא רוצה יותר לפגוע בעצמי."

היא תלתה בו מבט נואש והוא התבונן בה בשוויון נפש.

"אני אגיד לך את האמת, שחר," אמר ונשען לאחור. "לא רציתי לקבל אותך."

"אני יודעת."

"יפה. זה כבר הסיבוב החמישי שלך פה. לצערי, לא דבר נדיר אצלנו, אבל מי כמוך יודעת כמה משאבים מושקעים בכל מטופלת." הוא החל למנות באצבעותיו, "אתן מקבלות ליווי צמוד של אחות, עובדת סוציאלית ודיאטנית. יש לכן פסיכותרפיה פעמיים בשבוע, קבוצה דינמית, קבוצת CBT, קבוצת DBT, קבוצת תרפיה באמנות, תרפיה בצילום, תרפיה בתנועה…"

"אני יודעת את כל זה," הפטירה שחר ביובש.

"יפה. אז את מבינה שאנחנו מספקים לכן את כל האפשרויות להצליח. אבל אני לא אוהב להשקיע כל כך הרבה במישהי שלא רוצה להחלים."

"אבל אני רוצה!" מחתה שחר.

"אני חושב שאת אומרת את מה שנדמה לך שאני רוצה לשמוע. אבל אני רק רוצה לשמוע את האמת."

"אז מה האמת?"

"האמת היא שאני לא מוצא שום אינדיקציה לכך שאת מוכנה לוותר על המחלה שלך. דפנה חושבת אחרת ממני. רק בגלל שאני מעריך את דעתה המקצועית הסכמתי לתת לך הזדמנות נוספת."

מבטה זלג לרצפה.

"אבל," אמר ד"ר כץ ואז רכן כלפיה והשעין את מרפקיו על השולחן, "היות שאת כבר כאן, אני מקווה שאתבדה."

שחר הרימה את עיניה וראתה לפניה מפלצת זחוחה.

"אני מבין שיש לנו תוכנית," הוא המשיך. "שלושה חודשים את פה. אם תעמדי בזה, תוכלי לחזור לבית השיקומי ולהמשיך שם את התהליך, כפי שסיכמת עם דפנה."

שחר תקעה בו מבט עגום.

"בדבר אחד דפנה ואני תמימי דעים: שנינו חושבים שעדיין לא החלטת שאת רוצה לחיות."

שחר החלה לרעוד ללא סיבה נראית לעין. המרחב נהיה לחוץ ודוחק. כל איבריה זעקו כנגד המשך השהות פה. בקול רפה שחררה, "אני רוצה."

ובזה זה נגמר.

כשיצאה מהחדר והביטה במסדרונות האפורים של המחלקה ראשה הסתחרר. היא נתקפה בחילה. היא רצתה לנוס על נפשה ולא להיות – פה או בכל מקום אחר.

קול מוכר התגנב לתוכה ואמר: אין סיכוי שתשרדי כאן.

*

שחר בילתה את השבועות הראשונים במחלקה להפרעות אכילה בהיכרות מחודשת עם כל הדברים ששנאה במקום הזה. המשטר הנוקשה הטריף את דעתה. בזמנים שבין הארוחות היא ישבה במועדון כמו נרקומנית בגמילה – עצבנית, כוססת ציפורניים.

היא לא האמינה ששוב היא נמצאת במקום שבו היא לא יכולה ללכת לחרבן בלי לבקש רשות והכי מעליב, ללא ליווי של איש צוות. אף שהכירה את כל נהלי המחלקה היטב, היא נשמעה מופתעת כשהתלוננה עליהם באוזני דפנה בשיחות הטלפון השבועיות שלהן. היא קבלה על כך שאוסרים עליה אפילו לסגור את הדלת עד הסוף או להוריד את המים לפני שמוודאים שאין סימני הקאה, והתרעמה על חוסר האמון המשווע.

היא שנאה גם את האוכל השומני ואמרה לדפנה "הוא קצת מוציא אותי מאיזון." אבל עוד יותר שנאה לשמוע את הבנות מתלוננות שהוא "לא בריא". הן לא מבינות, הייתה אומרת בידענות,  שאם ישרדו את האוכל של המחלקה אין דבר שלא יוכלו להכניס לפה.

הרגיז אותה גם הפיקוח ההדוק בזמני הארוחות, אבל לא כמו המבטים שהבנות האחרות נעצו אחת בשנייה. היה לה קשה לראות אותן לועסות ובולעות כאילו לא למדו מעולם לאכול כמו שצריך או שפשוט שכחו אחרי תקופה ארוכה כל כך של הרעבה עצמית.

היא עדיין הייתה מזועזעת מכל התכסיסים שלהן, שנועדו לצמצם את כמות המזון שהכניסו פנימה או לפחות לשלול את ההנאה שבאכילה, שחס וחלילה לא ילמדו לאהוב לאכול. זואי, למשל, חתכה את השניצל שלה למאה חתיכות זעירות. מרים אכלה את היוגורט במזלג, בכוונה, שיטפטף. ובאחת מארוחות הבוקר שרון יצקה קטשופ על הקורנפלקס.

אבל זה היה רק קצה הקרחון. היו בנות שביצעו את העבירות האלה כמו מטומטמות. אחרות היו עברייניות מוכשרות להפחיד. למשגיחה התורנית לא היה סיכוי לקלוט כל דבר קטן שהתרחש. ובכל זאת, כשאחת הבנות הייתה נתפסת על חם, היו לכך סנקציות מיידיות, כגון הארכת זמן ההשגחה לאחר הארוחות או – וזה היה הסיוט הגדול של כולן – שתיית אנשור.

שחר ראתה והבינה הכול, ומאחר שהרגישה שהעבירות האלה פוגעות בה איכשהו, אפילו התפתתה להלשין. במובן אחר זה גרם לה להרגיש שהיא מתקדמת מהבנות האחרות. עכשיו יכלה להביט לאחור על השנה שבילתה בבית השיקומי ולהבין שבניגוד למה שרעות הייתה אומרת, זה לא היה בזבוז זמן; היא למדה.

ההרגשה הזו נטעה בה ביטחון, אבל מדי יום במקלחת כל הביטחון הזה היה יורד לביוב. מחוץ לבית החולים שחר הייתה מסוגלת להעביר שבועות בלי להתקלח, אפילו בקיץ. היא הייתה הולכת, רצה ועושה קיק-בוקסינג בבגדי ספורט ארוכים, מזיעה, כמעט נחנקת מהצחנה של עצמה, מכחידה בשיטתיות כל סיכוי שאיזה גבר יימשך אליה מספיק כדי להתקרב יותר מדי.

אבל כאן לא הייתה לה ברירה. הכריחו אותה לטפל בעצמה.

כשהתפשטה הייתה מתמלאת תיעוב כלפי גופה. היא הייתה מתקלחת מהר ומסתבנת בספוג עבה כדי לא לגעת בעצמה, מסתכלת על התקרה כדי לא לראות את הבטן השמנה הגועלית, את המותניים הדוחים, את ירכיי הפרה, ואת השוקיים העבים הגסים, את כל גופה המזוויע. היא הייתה מכריחה את עצמה לשיר או לשרוק כדי להסיח את הדעת.

אחרי המקלחת תמיד הייתה נתקפת דחף להתקשר לרעות. אבל רעות לא ענתה ולא השיבה להודעותיה ולא התקשרה חזרה. בקיצור, מחקה אותה, באופן טיפוסי ביותר.

שחר התביישה לספר על כך לדפנה אך לבסוף סיפרה בדמעות.  

דפנה שאלה, "למה את עושה את זה לעצמך?"

שחר ידעה את התשובה, ולמרות זאת לא הייתה מסוגלת להגות אותה בקול רם. מרוב חולשה כמעט שמטה את הטלפון מידה.

באחד מרגעי השפל אפילו התקשרה לאמא שלה, המקבילה ללחתוך את עצמה בחיפוש אחר כאב קונקרטי ומובן יותר, שיפיג ולו על דרך ההמרה בלבד את הכאב העמום והמבעית שהציף אותה. אבל היא ניתקה בשנייה ששמעה את הקול הצרוד מעבר לקו. על כך כבר לא סיפרה לאיש.

*

באותם שבועות תיארה שחר באוזניי דפנה את חוויית האשפוז במונחים של הליכה על סף תהום: כל הזמן חוששת ליפול, מייחלת לכך בסתר. שני דברים שמרו על יציבותה: הידיעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה, והפחד לאכזב את דפנה.

היא התייצבה בזמן לארוחות, הקפידה על התפריט, שיתפה פעולה בטיפול הדיאטני ובשיחות עם ענת, העובדה הסוציאלית. היא עלתה במשקל באופן מדוד – חצי קילו בשבוע – על פי התוכנית. בהתחלה נבהלה מהבהלה של עצמה, אבל דפנה עזרה לה לראות כיצד הפעם היא פוחדת שלא תעלה במשקל יותר משהיא פוחדת כן לעלות. ושחר הודתה שזה משנה הכול.

בקבוצות הטיפוליות התנהגה למופת והתאמצה להשתתף בלי להשתלט, שלא יגידו עליה שהיא בריונית. היא השתדלה לשמור על עצמה ולא לפסוע למלכודות שבהן נפלה באשפוזים קודמים, כולל זה שבו הכירה את רעות. הפעם מיעטה להתערות עם הבנות האחרות. זאת הייתה התקופה הבודדה בחייה, אפילו יותר מאשר בימיה הראשונים בבית השיקומי, לפני כמעט שנה וחצי. כל יום הסתיים אותו הדבר, כשהיא טומנת את ראשה בכרית ובוכה עד שהיא נרדמת.

*

אחרי חודש הייתה שחר מוכנה להניף דגל לבן. הקול שעודד אותה להמשיך להיאבק לא יכול עוד לגבור על הקול האחר, המרושע, שלא חדל לפתות אותה להקיא, להרעיב את עצמה, להיכנע.

זו הייתה מלחמת הישרדות תמידית והיא דלדלה את שחר לגמרי והתישה את כוח הרצון שלה.

ודווקא אז השתחררה רוני, השותפה שלה לחדר, והיא התבשרה שמצרפים לה מישהי חדשה.

רוני הייתה האנורקטית הקלאסית, יצור אנמי וחרד שמפחד מהצל של עצמו ולא מוציא מהפה מילה. היא בילתה את מרבית זמנה בכתיבה ביומן, ולכן הייתה השותפה המושלמת בשביל שחר. חדרן היה דוגמא ומופת לאזור נקי מסימפטומים, מרחב קטן ויחסית בטוח, מעין מקלט.

בניגוד לדעה הרווחת במחלקה, שחר השלתה את עצמה איכשהו לחשוב שמיטתה של רוני תישאר ריקה. המחשבה הנעימה הזאת החזיקה אותה בזמנים הקשים, כשנדמה היה לה שכל השאר פועל נגדה. כשד"ר כץ זימן אותה למשרדו ובישר לה ביובש על השינוי בתנאי המגורים שלה, שחר הפצירה, התחננה ובכתה. היא התפוצצה מזעם, איימה שתעזוב את המחלקה מיד. הצרחות שלה הדהדו בחוץ כך שכולם יכלו לשמוע. היא ניסתה הכול, ללא הואיל. ד"ר כץ ישב מולה בפנים שלווים וחתומים, מחכה בסבלנות שתמצה פחות או יותר את כל שלבי היגון לנגד עיניו, מאפשר לה לחתום את ההתפרצות ביבבה חרישית, והחלטתו עומדת בעינה.

היא רצה מיד והתקשרה לדפנה, בתקווה שתוכל למשוך באיזה חוט למענה, אבל אחרי עשרים דקות של בכי ותלונות, שבמהלכן ניסתה דפנה לשכנע אותה שהעולם פחות קודר משנדמה לה, היא הציעה שיתעמקו בנושא בשיחתן השבועית בעוד יומיים, ושחר אמרה "הבנתי, אין לך זמן בשבילי," וניתקה.

*

היא הגיעה אחרי ארוחת הצהריים.

שחר ישבה עם עוד כמה בנות מחוץ למועדון, בעמדת תצפית אל הכניסה למחלקה, כשגבר גבוה בשיער כסוף וחליפה כחולה פסע פנימה. הוא לא דמה במאום למבקר הממוצע במחלקה הזאת, הוא הקרין הצלחה. אחריו השתרכה בחורה נמוכה ושחורת שיער, לבושה בקפושון שחור.

שחר ידעה מיד שהיא מכירה אותה, אך לא זכרה מהיכן וממתי.

האיש המצליח פנה לתמי המזכירה ובתום בירור קצר ניגש אל חדרו של ד"ר כץ והבחורה הצעירה אחריו. בעודם ממתינים סקרה הבחורה את המחלקה באופן המוזר ביותר, כאילו נחשפה לראשונה למציאות ועדיין לא ראתה לפניה אלא צללים נטולי צורה. במבט ראשון קשה היה לזהות שהיא לא בריאה. פניה היו חיוורים אך נאים. את העיגולים הכהים שחיתלו את עיניה ניתן היה לייחס לחוסר שינה או לאלרגיה כלשהי, ואילו הסווטשרט השחור הענקי, עם סמל הגולגולת שעל הגב, הגיע כמעט עד ברכיה והסווה לחלוטין את הגוף שתחתיו.

בעודה משקיפה עליה מרחוק ניסתה שחר לאתר את הנקודה בעבר שבה פגשה אותה. הבנות האחרות הביטו בה אף הן, מתלחששות בסקרנות ובהתרגשות. וכשאחת הבנות אמרה, "זאת רומי נכטיילר," לבה החמיץ פעימה והיא רצה לחדרה והתקשרה לדפנה. אבל דפנה לא ענתה. אז היא פנתה לענת, העובדת הסוציאלית, נכנסה למשרדה בלי לדפוק ואמרה שהיא לא מסוגלת להיות באותו חדר עם רומי נכטיילר, שהיא בחורה "נתעבת."

"מה יש ברומי שמעורר בך את הרגשות העוצמתיים האלה?" חקרה ענת, ועוררה בשחר רצון להדביק לה סטירה.

שחר חזרה על אותה מנגינה: רומי היא יצור נבזי ורקוב מבפנים. לבסוף קמה כשענת הייתה באמצע משפט ואמרה "את לא עוזרת לי, לא בא לי יותר על השיחה הזאת."

כשחזרה לחדרה מצאה את רומי יושבת על מיטתה החדשה וניגשה אליה בצעדים מאיימים.

"את לא פונה אליי," אמרה ונופפה באצבע. "את לא מדברת איתי. מבחינתי, את לא קיימת. ברור, גברת אווה X?"

שפתיה הדקות וחסרות הצבע של רומי התעקלו לצורה הדומה לחיוך, אך החיוך דהה לפני שהספיק להופיע. פניה הצחורים, הזרועים נמשים אפרפרים, שקעו בערפול חושים.

"כן," היא אמרה באיטיות, "אני לגמרי מבינה מאיפה את באה."

שחר הביטה ישירות בעיניים השחורות האלה, שהיו מרוחקות כעיניו של אדם מת.

היא הבחינה בפלומה השחרחרה שמעל לשפתיים ובפאות הלחיים, בעצם הבריח הבולטת שלה, שבצבצה מתוך הסווטשרט, ובעצמות הבולטות לא פחות של מפרקי כפות ידיה. משם הסיטה את מבטה אל החלון הפתוח, ורומי מיד חיקתה אותה ושייטה בעקבותיה.

"אני שוקלת עשרים ושמונה קילו," אמרה רומי כמתוך פיהוק. "כמה את?"

שחר שיגרה לעברה מבט מצמית.

"עוד מילה ואני רוצחת אותך, שמעת?"

"בטח. אני הרי פה, לא?"

שחר כבר הייתה ליד הדלת כשההד השיג אותה.

"יש לי סיגריות," אמרה רומי. "אל תהססי לבקש."

שחר התכווצה, נשמה עמוק ויצאה.

*

כל אותו יום הסתובבה שחר במחלקה בסערת נפש. כשרומי לא הופיעה לארוחת הצהריים והערב, היא חשבה שהיא עומדת להתפוצץ. כשהסתיימה ההשגחה, כמה מהבנות הלכו לבקר את רומי בחדר. הן התאספו סביב מיטתה כאילו הייתה אלילה. הן הפגיזו אותה בשאלות, והיא ענתה בחוסר חשק מופגן.

שחר הרגישה כלואה בחוץ. כל כמה דקות ניגשה לבדוק אם הן עדיין שם. כשפקעה סבלנותה, היא התפרצה פנימה.

"יאללה, בנות, להתפנות."

הן מיד הלכו.

באותו לילה שחר התהפכה במיטתה והתקשתה להירדם. נשימותיה של רומי הציקו לה. היא ידעה שגם היא ערה.

לפתע בקע הקול מתוך אפלת החדר.

"קוראים לך שחר, נכון?"

שחר לא ענתה.

"את שחר, נכון?"

דממה.

"שמעתי עליך. אני חברה של מיקה. הבנתי שבירמנתם יחד ב"צפע". אני חושבת שפעם ראיתי אותך. את נורא יפה."

"אני ישנה."

"אה, סליחה. חשבתי שגם את לא מצליחה להירדם."

"אני מנסה. ואת מפריעה לי."

"שוב, סליחה. אני אשתוק, מבטיחה. רק רציתי להגיד שאת נורא יפה בעיניי."

*

בלילה הבא שוב נדדה שנתה של שחר ושוב היא ידעה שהיא לא לבד. היא חששה שרומי שוב תדבר אליה. כשהתהפכה במיטה ברגע של תסכול, זה קרה.

"זאת לא הפעם הראשונה שלך פה, אני מבינה."

אל תעני לה, אל תתני לכלבה כלום.

"שחר?"

לא לענות, לא לענות.

"שחר, את ערה?"

סתמי את הפה!!!

"לי בכל אופן זאת הפעם הראשונה פה, אבל את בטח כבר יודעת את זה. אמרו לי שהמחלקה זה סוף הדרך, שמכאן אין יותר לאן להתדרדר וכל הג'ז הזה. מה את אומרת?"

שחר פקחה עיניים ונעצה מבט מיואש בתקרה.

"האמת שזה נשמע לי בולשיט," אמרה רומי. ולאחר הפוגה קצרה הוסיפה, "ואת יודעת מה עוד סיפרו לי? שזה כמו להיכנס לכלא. ואנס את פה זה מכניס אותך לזהות של המחלה או משהו כזה. ככה אמרה לי הפסיכולוגית שלי, אבל נראה לי שהיא מדברת מקנאה. היא חתיכת דבה. מה דעתך?"

"דעתי היא שאת אוכלת את הראש."

"מעניין," אמרה רומי בלי נימה. "ומה עוד את חושבת?"

"על מה?"

"על מה שהפסיכולוגית שלי אמרה."

שחר לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד. דוקטרינת ההתעלמות קרסה.

"תגידי את פה כדי להרגיז אותי?"

"חלילה וחס. אני פה כי הכריחו אותי."

"אז את לא רוצה להחלים?" שאלה שחר.

"להחלים ממה?"

*

עד מהרה רכשה לעצמה רומי מעמד בתור המטופלת הקשה ביותר במחלקה. אפילו ד"ר כץ הודה שטרם נתקל בהתנגדות כה חריפה לטיפול. רומי סירבה להכניס אוכל לפה ולבלוע אותו, מה שאילץ את הצוות לנקוט אמצעים יותר ויותר קיצוניים, שלא ננקטו במחלקה שנים.

בהתחלה ניסו הליך רגיל של הזנה מלאכותית, אבל רומי פשוט הייתה מסירה את הזונדה ומעיפה אותה. אז הצמידו לה את השפופרת לאף כמו נזם, אבל היא ניתקה אותה ותוך כדי כך פצעה את האף. בסוף קשרו אותה למיטה. בחורה שבקושי מסוגלת לשאת את הראש בלי שיישמט מרוב חולשה נאבקה בחירוף נפש והסתכנה בשבירת העצמות הדקות נטולות הסידן, עד שנדרשו שלושה אנשי צוות לרתק אותה למיטה. גם בקבוצות הטיפוליות היא לא שיתפה פעולה. היא סירבה להסיר את הקפושון מראשה ופשוט ישבה שם, מכונסת בתוך עצמה, מקרינה חוסר עניין, מבטה תועה אל מחוץ לחלון.

שחר לא יכלה לסבול את זה. הן היו חולפות זו על פני זו במחלקה בלי להחליף מילה. התקשורת ביניהן התקיימה רק בלילות, ותמיד ביוזמתה של רומי, אבל לשחר נדמה שהיא מצויה בכל מקום, בוחנת אותה, שוחרת את רעתה.

לילה אחד רומי שאלה, "אז את רוצה להחלים?"

"כן."

"ממה?"

"מלחרבן לעצמי את החיים."

"מעניין. אז את רוצה להפסיק?"

"כן."

"אבל לא תהיי יפה יותר."

"על הזין שלי."

"ואחרי שתפסיקי, מה יהיה?"

"אני פשוט אחיה. תעזבי אותי."

"מה גורם לך לחשוב שהפעם תצליחי?"

"ס'תמי ת'כוס," אמרה שחר, הפנתה לה את הגב ונדרה שלא להקשיב לה. אך כעבור כמה שניות שאלה, "מי הכריח אותך לבוא לפה?"

"הפסיכיאטרית שלי אמרה שאם אני אמשיך ככה אני אמות תוך שנה מדום לב, אז ההורים שלי נבהלו. בעיקר אבא שלי. אז הוא התחיל לערבב את כל העולם ואשתו, כולל שר הבריאות, אגב, כדי להשיג צו אשפוז. אבל הם לא מבינים."

"מה הם לא מבינים?"

"שהגוף שלי לא צריך אוכל כדי להתקיים."

"זיבי."

"אל תאמיני."

"אני לא מאמינה."

"זה בגלל שאת מקנאה."

*

למחרת נכנסה שחר לחדר של ענת בלי לדפוק על הדלת. היא אמרה שהיא לא יכולה יותר, רומי משגעת לה את השכל, היא רעה, רוע מזוקק וטהור. והיא מתעללת בה.

"מה היא עושה?" שאלה ענת באהדה.

"את לא מבינה," אמרה שחר. "זה לא מה שהיא עושה, היא פשוט שם, היא רוצה להרוס לכולנו. אסור לה להיות כאן."

ענת התחילה להגיד משהו אך שחר נכנסה לדבריה.

"את לא מבינה כמה הבחורה הזאת חולה."

"מה זאת אומרת?"

שחר שאבה אוויר פנימה, ואז שחררה את הסוד שכרסם בה מאז שהגיעה הבחורה החדשה. למרות שהיא רק בת תשע-עשרה, רומי היא סלבריטאית בקהילת האנורקטיות והבולמיות, אושיית פרו-אנה. יש לה בלוג שבו היא מטיפה להרעבה עצמית, משיאה עצות להקאה יעילה ומקדמת את אידיאל היופי החולני, בין היתר, על-ידי העלאת תמונות עירום של נשים עם מראה שלדי.

"היא קוראת לעצמה אווה X."

"גם הבנות האחרות יודעות שזו היא?"

"ברור שהן מעריצות אותה ומקנאות בה בגלל שהיא הכי רזה, וגם שמעתי חלק מהן מדברות על האווה הזאת, אבל לא נראה לי שהן יודעות שזאת היא."

"ואיך את יודעת?"

 "הכרתי אותה פעם."

*

בלילות הבאים שחר לא עצמה עין. היא פחדה מהכול – שרומי תדבר אליה שוב או שתחטוף דום לב ובבוקר היא תמצא גופה במיטה הסמוכה. היא הייתה עצבנית ותשושה כל הזמן. בבקרים התקשתה לקום מהמיטה. היה עליה להתאמץ כדי לגרור את עצמה לחדר האוכל. היא ביקרה אצל האחות כמה פעמים ביום כדי להתלונן על מיגרנות ובחילות וכאבי בטן. היא התחננה בפני הדיאטנית שלה שתקל עליה בתפריט, משמע פחות מזון, פחות קלוריות. בארוחות התפתתה לצמצם אך ידעה שאם יבחינו זה הסוף שלה. רק פעם אחת, כשלא יכלה לשלוט בעצמה, פיזרה כמות מגוחכת של מלח על האורז, אבל מיד התחרטה. השקילות היומיות נהיו מקור לחרדה גדולה, עכשיו לא בגלל האפשרות שלא תעלה במשקל אלא בגלל האפשרות שכן תעלה. והיא המשיכה לעלות, בדיוק חצי קילו בשבוע, לפי התוכנית.

ולפתע החלה לשים לב שמשאלה מוכרת מתגנבת פנימה: היא רצתה לחתוך את עצמה כדי להקל את הכאב המייסר שהרעיל את נשמתה. אבל היא לא ידעה איך, נדמה היה שכל התחבולות ששלטה בהן בעבר נמחקו לגמרי מזיכרונה. ובכל פעם שנכנסה למקלחת רצתה להכניס אצבע לגרון ולהקיא הכול החוצה, אבל הייתה משוכנעת שד"ר כץ רק מחכה להזדמנות להעיף אותה ולא הייתה מוכנה לתת לו את העונג. היא התהלכה ברחבי המחלקה באי-שקט. בקבוצות הייתה יושבת מרוחקת ושקטה. כשנשאלה שאלה ישירה הייתה ממלמלת "אין לי כוח לדבר."

יותר ויותר הייתה מהרהרת, מתוך עוגמת-נפש של ממש, במצבה השפל; טובעת בייאוש בנוגע לסיכוי שאי פעם תברא לעצמה "חיים ששווה לחיותם" כפי שניסחה זאת דפנה, שידעה טוב יותר מכל אדם אחר כיצד לצייר עבור שחר אופק ורדרד. היא לא הצליחה להביא את עצמה להתקשר אליה.

היא גם הפסיקה להתקשר לרעות. סתם התעלמות לא הספיקה לה יותר, היא רצתה להיפגע ממש. אז היא התקשרה לאמא שלה, בידיעה שהשיחות האלה תמיד נגמרות רע.

ואמה לא אכזבה. הן לא דיברו כמעט שנה וכששחר סיפרה לה מהיכן היא מתקשרת, היא אמרה לה, "הסכימו לקבל אותך? כנראה את לא רזה מספיק!"

*

בוקר אחד נכנסה שחר לבלוג של אווה X וראתה שהוא פעיל. היא נדהמה לגלות שהיא ממשיכה להעלות את הגיגיה החולניים מתוך המחלקה. דמה התרתח. באותו יום הגיעה עצבנית במיוחד לקבוצה הדינמית. חצי שעה ישבה בלי לדבר, גופה רוטט, מחשבותיה מתרוצצות.

לפתע פנתה אליה ענת ושאלה אם יש משהו שהייתה רוצה להגיד.

"לא."

"את בטוחה?"

"כן."

"שחר, מה עובר עליך לאחרונה?"

"מה עובר עליי? אני נגעלת ממה שקורה פה. איך שכולן מלקקות לרומי. והיא שמה עליכן זין!"

"שחר," אמרה ענת.

"מה שחר? זאת אשמתי שכולן שפוטות מפגרות ולא קולטות איך היא דופקת אותן? שתהרוס לעצמה אם היא רוצה, לא לאחרות."

"שחר, אני מבקשת ממך להירגע."

"מה להירגע, מצדי שתמות."

"אנחנו לא מדברות פה ככה, שחר."

"על הזין שלי."

"שחר, אני מבקשת שתצאי."

"שתמות הזונה. את מבינה?" שחר קמה בזעם והעיפה את הכיסא שלה.

היא התקרבה לרומי.

"תמותי כבר!" צרחה, "תמותי!"

החיים נשאבו מהחלל. כל הבנות הביטו בשחר בבהלה ובתמהון. רומי פשוט ישבה שם בעיניים חלולות והבעה של אדם חירש.

*

בלילה פנתה רומי לשחר כאילו לא קרה כלום.

"זוכרת שסיפרתי לך שאבא שלי הכריח אותי להיות פה?"

"נו."

"אז זאת צביעות מצדו. כי אם יש בעיה, ואני לא אומרת שיש בעיה, אבל אם יש אז הוא אשם. הוא ואמא שלי. אבל בעיקר הוא. לך יש אבא?"

"לא."

"ואמא?"

"בקושי."

"איפה אבא שלך?"

"מת."

"אוי, אני מצטערת לשמוע. מתי זה קרה?"

"מזמן."

"בת כמה היית?"

"תשע."

"הו, זה ממש פיצי-מיצי."

"סוג של."

"יש לך זכרונות ממנו?"

"לא הרבה."

"מה כן?"

שחר התהפכה כלפי רומי, שהתבוננה בה בסקרנות.

"אמא שלי תמיד הייתה קוראת לו לב-אבן."

"מצחיק."

"זאת לא הייתה בדיחה."

"אופס, סליחה. אז למה היא קראה לו ככה?"

"לא משנה."

"ומה הרגשת כשהוא מת?"

"מה?"

"מעניין אותי לדעת פשוט."

"למה? מה לך ולי?"

"אני פשוט מתעניינת בדברים כאלה, כמו מה מרגישים כשמישהו מת."

"את ממש חולה, את יודעת את זה?"

"לא מהפרספקטיבה שלי."

"את מזיינת בשכל."

"בבקשה תגידי לי."

"מה להגיד?"

"איך הרגשת?"

"שמחתי! מרוצה?"

"מעניין… אפשר לשאול למה?"

"לא."

"בסדר. אני לא אשאל… אז בעצם את עשית את זה."

"מה?"

"הרגת אותו, את אבא שלך."

"מה זה!?"

"אם שמחת סימן שקיווית לזה, שביקשת את זה, בטח גם התפללת. זה אומר שאת גרמת לזה לקרות. יש לך כוחות."

שחר לא הגיבה. זמן מה שכבה במיטתה, עיניה נעוצות בתקרה. לבסוף התיישבה ואמרה, "תגידי, מה זה החרא הזה?"

"סליחה?" שאלה רומי והתיישבה.

"את מסרבת לאכול, את נלחמת איתם כל יום כמו משוגעת. את עושה את כל הבלגן הזה כשברור שאת לא רוצה להיות פה. אז למה את לא עפה מכאן?"

רומי נעצה בה מבט בחשכה.

"תראי, שחר, מה שאת צריכה להבין זה שיש צו אשפ-"

"זה זיון מוח," אמרה שחר. "את נהנית מזה."

"זה פשוט לא נכון."

"לא, אני חושבת שזה נכון מאוד. את נהנית מהמאבק, מזה שקושרים אותך וכל החרא הזה. כי את חולה בראש!"

"את טועה."

"כן? נראה אותך! יש פה חלון, ואנחנו בקומה ראשונה. את יכולה פשוט לפתוח אותו ולצאת."

"באמת?"

"זה יותר קל ממה שנדמה לך."

רומי קמה מהמיטה וניגשה לחלון. זמן מה עמדה ובחנה את נתיב המילוט ואז הפנתה זוג עיניים שואלות לשחר.

"די, רומי, את כבר לא ילדה קטנה, אי אפשר להכריח אותך לחיות."

"מעניין," אמרה רומי וחזרה למיטה.

*

באותו לילה שוב חלמה שחר על אנשי האבן, וכרגיל קדמה לחלום אותה תחושה ייחודית שאין לה מילים, שלא חוותה בשום מצב אחר. רשרוש פנימי התרחב בהדרגה עד שנהיה לטלטלה מצמררת. היא פרכסה במיטה מתוך שינה וגנחה חלושות.

בחלום מצאה את עצמה מגיחה מתוך האין אל מקום שכבר הייתה בו בעבר. לנגד עיניה היא רואה אגם בלב הרים שפסגותיהם המושלגות משתקפות במים הזכים.

דממה מופלאה שורה סביב, עד שמפלח אותה קול המשוטים. אי מזה צצה סירת עץ ובה אנשי האבן. סמוך לחרטום ניצב איש האבן הגדול מכולם, והוא עטוי שריון קשקשים ונושא אלה כבדה ושואג בקול מקפיא דם בשפה שרק היא מבינה.

הוא צורח לאנשי האבן שלו לחתור חזק יותר, במרץ, לא לעצור.

ורק היא לבדה יודעת שהם בדרכם לפשוט על העיירה השוכנת מעבר להרים בכוונה לבזוז אותה ולזרוע בה הרס וחורבן, לאנוס את כל הנשים.

והמשוטים קורעים את המים, והאדוות שהם מחוללים נפוצות לכל עבר.

והרעש גובר.

והיא מתענה על המיטה, מתהפכת וגונחת, כל גופה מתעוות.

וכמו תמיד, כשאנשי האבן מגיעים ליבשה, היא מתעוררת.

היא פקחה עיניים, הכול מטושטש.

כולה בעתה וזיעה קרה. אבל רוח קרירה צלפה בלחיה. החלון היה פתוח. הווילון התנופף. עוד בוקר הפציע והחדר נשטף קרני שמש לבנות.

סוף סוף המיטה שלצדה הייתה ריקה.

יש מי שממציאים את השקרים ויש מי שמאמינים להם

בעולם אידיאלי היה ג'רי פורש את הכנפיים שלו ועף משם. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא הרגיש אותן והרגיש שהן תפורות לעמוד השדרה מתחת לעור, ושיום אחד הן ישתחררו. בטח. בטוח. גם את מחברת השורות הלחוצה בכיסו השמאלי הוא מרגיש מאז שהוא זוכר את עצמו, מגולגלת, מהודקת בחוט שפגט. לעתים הוא חולם על הדמויות שמהלכות בין השורות, כלואות בחושך של הכיס. חושש שהן ילכו לאיבוד. וחושש שהדמויות שעוד רוצות להיכנס, יתעו בדרך…

אבל עכשיו, כשהוא עומד בחדר השינה של האיש המבוגר, הוא חש שלא רק העור כולא את הכנפיים, אלא שהן מהודקות גם באיזה חוט שמעוות את כל גופו, כאילו שהוא אחת הדמויות המגולגלות בין שורות המחברת.

מבטו של ג'רי משתהה על השתקפותו במראה המוארכת שתלויה בצד הפנימי של דלת ארון הבגדים, "הסתכלתי על עצמי במראה הרבה זמן היום. כבר כמה ימים שלא הסתכלתי על עצמי במראה, אולי שבועיים," הוא אומר, תוהה אם האיש המבוגר מבחין בעיוות של גופו.

האיש המבוגר מושך באף, הוא עומד שעון אל משקוף דלת חדר השינה, עוקב אחר תנועותיו של ג'רי. "אתה יכול לבוא מתי שמתחשק לך. אני לא נועל את הדלת."

"לא יודע," ג'רי מושך בכתפיו, "זה ילחיץ אותי."

הוא מביט לתוך עיניו של הנער הרזה הנשקף אליו מן הראי, כמו קו אפרפר שמשיב לו מבט, חושב: אני צריך להחליק אל תוכו ושדלת הארון תיסגר על שנינו.

"כן, כולם נתקלים כאן בכולם. אנסה לעבור לדירה הקיצונית," האיש מהרהר בקול, "הבאתי לך מתנה." הוא מתקרב אל ג'רי, מוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה בנייר מחברת־שורות, קשורה בחוט שפגט.

"כן." ג'רי לוקח את המתנה.

"מה כן? לא מתחשק לך לפתוח?"

"זה מלחיץ אותי."

"מה?"

"שכולם נתקלים בכולם. שייתקלו בי כשאני נכנס אליך." ג'רי מעביר את המתנה מיד ליד, אצבעותיו ממששות את הנייר כמחפשות את דמותו שלו בין השורות.

"לאף אחד לא באמת אכפת. רק נדמה לך. חוצמזה, מותר לך לבוא אלי, לא? ענייני עבודה. זה מה שתגיד למי שישאל."

"כן." ג'רי מסתכל החוצה מבעד לחלון. איש ואישה חולפים. צחוק קצר מתגלגל פנימה לחדר: "אמרתי לך."

חמש שניות חולפות כמהלומות כבדות של תוף בס, שניהם אינם זזים. "כנפיים, כנפיים, היפתחו!" ג'רי לוחש.

האיש מתקרב אליו ממש. ממש שולח את ידו, ממש, כמו מבלי משים, פורם לג'רי את כפתורי המכנסיים. ג'רי כאילו עסוק, מנסה להתיר את הקשר של חוט השפגט.

"תקרע כבר את העטיפה," האיש אומר בטון קצת מעוצבן.

כף היד שלו חמה. רותחת. שורפת.

ג'רי עוצם את עיניו. כמה זמן חולף? איזה אסון מתרחש בעולם? מה משתבש בסדרי הטבע ומחולל את השרפה?

"לא עומד לך," האיש אומר.

ג'רי מושך בכתפיו.

"אל תפחד."

"אני לא פוחד. אני לא פוחד ממך."

דלת הארון נעה וכל תמונת החדר מיטלטלת כאילו יש רעידת אדמה. רק היד של האיש יציבה. היא לופתת את הזין של ג'רי עד כדי כאב. תיזהר, ג'רי כמעט לוחש, יש לי כנפיים, תכף הן ייפתחו ואעוף, ג'רי כמעט אומר. אבל האיש לא נזהר. או שככה זה בהתחלה, באכזריות, בלי שום ויתורים.

"אתה נראה נהדר," האיש המבוגר מחפש את עיניו של ג'רי. לרגע הוא לוכד אותן כמתעקש לחשוף את ההונאה. ג'רי משפיל מבט, עיניו נעצרות על התפיחה במכנסיו של האיש. יש לו גדול.

מה אני עושה? מה הוא רוצה שאעשה? מה אני צריך לעשות?

"מה בדיוק אתה רוצה?"

שישים סנטימטרים מפרידים בין קצה המיטה למראה שבדלת הארון, הם ארבעה. ג'רי מסתכל בהם, בעיני רוחו הוא רואה אותם מתאבקים. לחיים ולמוות: הידיים שלהם נכרכות בכוח סביב הגופים, אין ויתורים — מפילים. קמים. דוחפים. נמשכים.

רעידת האדמה מתחילה, המראה נסדקת, ג'רי אחד נופל לתוך הסדק. עכשיו הם רק שלושה.

אתם שלושתכם, אתם היחידים שאוהבים אותי, חולפת מחשבה בראשו של ג'רי.

התחת המנומש הגדול בוהק במראה. התחת מהבהב אליו: קו נקודה, קו קו, נקודה. ג'רי הוא אלוף במורס. הוא עוקב אחר ההבהוב, מנסה לפענח את המסר, כאילו הוא כבר מצוי אצלו בפנים. המסר הכלוא מבהיל קצת, מבלבל. התחת של האיש ההפך משל מלך, עם פצעים קטנים וכל זה.

ג'רי עוקב אחר מסר אחֵר: "בוא אלי, מהר, כאן קרוב. תחזיק אותו. ככה. הפה שלך. ככה בדיוק. תעשה את זה כמו שצריך. אל תמהר." גופו של האיש מסתיר את ההבהובים שבמראה ונדמה לג'רי שחשוך פתאום. עלטה. עיניו פעורות, אבל העולם בעלטה והוא קצת נחנק. חושב: אני תקוע בין ההריסות של רעידת האדמה. הוא מנסה לקחת אוויר, מרגיש שעיניו יוצאות מחוריהן.

"לאט, לאט. אני מת על זה. מת על זה. אתה עושה את זה נהדר. לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

ג'רי שואף אוויר, נועץ מבט במראה, מנסה לקלוט עוד הבהובים. האיש המבוגר שולח יד לאחור וטורק את דלת הארון: "אחר כך. אחר כך. אל תפסיק. עד הסוף. ככה. כן. ככה. אחר כך אני אעשה לך ואתה תסתכל על עצמך. ועלינו. ארבעתנו."

עם כל שאיפת אוויר, עם כל דקה שעוברת, ג'רי מנסה לברר את האמת שבתוכו, אבל האמת מתכווצת, או מוסתרת בתוך המראה, וג'רי מבקש מהדלת שתיפתח. הוא סופר: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה… חם. חם לו מדי בפה. במצח. הזיעה נוטפת מפניו.

"אתה מטריף אותי. הלשון שלך. אני חי. לאט, לאט."

ג'רי שולח יד בתנועה חדה ומצליח לפתוח את דלת הארון.

"לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

"מסתכל על שלושתכם," ג'רי אומר ושואף אוויר.

כבר קרה לו שהיה קבור מתחת להריסות של רעידת אדמה ואז הרגיש מין כזה קדימה־קדימה־קדימה. גם עכשיו הוא מרגיש את ההרגשה הזו, היא זורמת כמו איזו תוכנית לידיים ולרגליים שלו שאולי מתישהו הוא תופס את האיש, דוחף אותו, מפיל על המיטה. הוא מוציא קופסת גפרורים, מצית אחד ומקרב אל הכיסוי הירקרק שלה, ואיך שהאש תופסת הוא זוקר אצבע ומניח על שפתיו כאילו הוא אומר: הס!

"תגיד את הקסם!" ג'רי לוחש, מרים ראש ומסתכל באיש מלמטה למעלה, הבטן שלו זורחת, כל שערה על זרועותיו זורחת. איזו מהומה רעידת האדמה הזו. האיש מתפתל, מצמיד את ראשו של ג'רי לבטנו כמו אומר: תבקש מהבטן שלי. תבקש מה שאתה רוצה!

ג'רי מרגיש שצריך הרים של כוח כדי לצאת מההריסות וללכת. הוא חושב: רעידת האדמה קרתה לפני הרבה שנים. ג'רי הולך בשביל שעובר מאחורי הדירה של האיש המבוגר, אור שם בחלון. הוא חושב: מעולם לא היתה רעידת אדמה. החיים הם פשוט כאלה, שבורים. האיש קורא אליו מבעד החלון: "היי, שכחת את המתנה שלך!"

ג'רי מזדקף, מתוך הכרה גופנית כמו של חיה רדומה או פצועה, ומתוך אותו אינסטינקט הוא פורש את המחברת. רוח משוגעת נושבת ומעוצמת השיגעון דמויות נכנסות ויוצאות מבין השורות ונדמה לו שהוא נישא על גביהן כמו נילס הולגרסן על גבו של אווז בר. השדות נראים מן הגובה כמשבצות קלאס והבתים זעירים. הוא חושב על נילס ששמע את שפתם של אווזי הבר, שיש בה רק שתי מילים: אחת שמקבילה פחות או יותר למה שמכנים שמים והשנייה לכל שאר הדברים.

אור השמש התגנב אל תוך החדר ויצר מסגרת לבנה סביב הווילון הכהה הקצר שבקושי כיסה את החלון. הזוהר סביב החלון המואפל הזכיר לו את הריבוע השחור של מלביץ'. הוא נאנח. ורה היתה צוחקת למחשבה המגוחכת הזו. הוא ישב על קצה המיטה, וחש אי נחת בנוגע לתכניותיו. הקופסה היתה בסלון והוא רצה לגשת, לפתוח אותה ולחוות איזו חוויה מיסטית.

הוא החליט שיכסה את כל המראות בבית. זה לא היה רגע שבו ביקש לעמוד מול המציאות, אלא זמן לברוח ממנה. האם עליו להחליף את בגדיו? הוא הרשה לעצמו להיעדר מהעבודה היום ולבש את בגדי הבית מתוך הרגל. אבל האם זה הולם? יתכן שכן. אחרי הכול, רוב הבילויים המשותפים שלהם היו בסופי שבוע ובחופשות.

הוא התחיל את המשימה שלו בכיסוי פניה של כל מראה ומראה בתשומת לב קפדנית. כשסיים, ניקה את האבק מן ההדום שוורה אהבה לשבת עליו.

הוא לקח את החבילה והניח אותה בזהירות לצד ההדום. הוא פתח את הקופסה ומצא בפנים קופסה נוספת. בקרטון הקטן יותר היה ראש קלקר שהחזיק את הפאה במקומה. הוא הוריד אותה ונשם נשימה עמוקה. לא היה לה הריח שלה, אבל המראה היה מושלם. הוא הניח את הפאה על שערו המסורק בקפידה. הוא ישב בלי נוע וקרא את המסר שנכתב על החשבונית:

"לבקשתך, סידרנו את שיערה של אשתך על פי התמונה ששלחת לנו."

סבתא שלי התגוררה בפודלָשיֶה. הבקתה שלה עמדה מחוץ לגבולות הכפר. קראו לזה "קוֹלוֹנְיָה" – חוות פזורות במרווחים גדולים, מופרדות בחורשות צפצפה רעדנית ושורות של עצי פּוֹפְּלָר זקנים ותמירים. הבית עמד בבוסתן. בצהרי היום בקיץ שררה כאן קרירות. עצי התפוח היו זקנים, צמרותיהם שופעות ורחבות וסבוכות זו בזו – ארץ הצל הנצחי.

יער עצי הפרי גבל בצידו האחד באחו, אם כי אף פעם לא שמעתי את המילה הזו. כאן כינו אותו "סְמוּג", הפרות רעו ב"סמוג". רצועה ירוקה שבמרכזה באר שימשה להשקיית הבקר. הבאר הייתה ישנה ובמקום קיר אבן הייתה מוקפת בלוחות עץ. הדלי נמשה באמצעות מוט עץ ארוך שוו בקצהו. המוט הזה נקרא "קְלוּצְ'קָה".

לתנועה "אוּ" יש הצליל העדין ביותר, הרך ביותר מכל התנועות.

בכל פעם שאני חושב על סבתא שלי אני נזכר בשתי המילים הללו – קלוּצ'קה, סמוּג. ועוד מילה שלישית – רוּח.

סבתא שלי האמינה ברוחות רפאים.

בשנות השישים עדיין לא היה שם חשמל. סבא שלי היה מטפס על שרפרף נמוך ומדליק את מנורת הנפט שהשתלשלה מהתקרה. בסתיו הוא היה עושה זאת די מוקדם, בשש, אולי אפילו בחמש. בסתיו הייתי מגיע עם אבא שלי לקחת תפוחים, ארגזים שלמים של תפוחים העמסנו ל"לובלין" של דוד שלי, הנהג הכי אמיתי של תקופת הקומוניזם המוקדמת והתיכונה.

*

אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.

היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים. הם עסקו באירועים שגרתיים, עבודה, ביקורים, טיולים אל הכפרים השכנים, פגישות משפחתיות. סיפור שלֵו משובץ בעובדות, בשמות של דברים ואנשים. טופוגרפיה של הכפר שלהם וכמה מהכפרים השכנים, כרונולוגיה הנמתחת בין חג המולד, חג עליית מריה לשמיים, חג כל הקדושים.

בחומרים האפורים האלה הופיעו מדי פעם בקעים, חוטי שתי וערב נפרמו, ומבעד לפתחים שנפערו בצבצו עולמות אחרים, על־טבעיים, אחרים.

בעודה חוזרת בערב קיץ אחד מביקור אצל אחת מבנות דודותיה הרבות, ראתה סבתא דמות לבנה בין ערמות הדגן. לא אדם, לא חיה, רצה בשבילים בין השדות, פעם על שתי רגליים, פעם על ארבע, ברורה באור הירח אך כלל לא גשמית.

בפעם אחרת, אחרי מותו של בן משפחה קרוב, ראתה את המנוח נכנס למטבח. הדלת חורקת והאורח מציץ בכל מגירות וארונות המזנון. ואחר כך הולך, בלי לקחת איתו דבר. זה היה עם שחר, סבתא בדיוק התעוררה משנתה וראתה את הביקור הזה בעודה יושבת על המיטה, באותו מקום שסיפרה ממנו את סיפוריה.

אני לא זוכר את כולם, כמובן. אני זוכר בקושי פירורים. עם זאת שמורה בזיכרוני אווירת הסיפורים: אווירה פשוטה לגמרי, נטולת פליאה וסימני קריאה.

הקרע הזה באריג המציאות התקיים למעשה רק בדמיון שלי, רק אני ראיתי את המקומות הבלויים.

סבתא הייתה עוברת על כך לסדר היום. באופן כללי, כנראה התקיים עבורה רק סדר אירועים אחד, כולם מציאותיים ואפשריים באותה מידה. ייתכן שתודעתה ידעה להבחין בין האירועים, הטליאה את המקומות הלא וודאיים, הבלויים, אבל עקבות התיקונים האלה לא נכרו בסיפוריה. 

כאשר באחר צהרים דומם, נטול רוח, הסתחררה בשדה סופה מזערית וקרעה את ערימות האלומות המסודרות, הייתה סבתא פשוט מצטלבת, מלווה את התופעה במבטה ואז חוזרת לעבודה. הרי הייתה זו רק התגלמות השטן באחת מדמויותיו הרבות. שום ריגושים מסוג אלו המלווים לוחות סיאנס או סיפורים של אדגר אלן פו. היא הזכירה יותר את סווידריגאילוב ואת מסעותיו הבנאליים אל הצד האחר. היום אני מבין שקרוב משפחתה המחטט במזנון השתווה בעוצמתו ובממשותו להתגלותו של המשרת פילקה, שנכנס לחדרו של ארקדי איבנוביץ' עם חור רגיל ביותר במרפק מעילו.

*

מדוע לא סיפרה מעולם על הקדושים? אותן ישויות על־טבעיות שאישרה תורת הכנסייה? למה לא ראתה את פטרוס ופאולוס או לוצ'יה הקדושה? אלה שמשו לה למדידת זמן בלבד. ממש כאילו היו חפצים דוממים, משהו בדומה למשקלים או למדדים מוחלטים. חוסר התנועה שלהם היה חוסר התנועה של הפסלים שראתה במיסות של יום ראשון. כנסיית העץ הקטנה עמדה בצל עצים כבד, דומה לזה שביתה עמד בו. פְּנים הכנסייה החורק, החוּם והמוזהב, פתח בפניה פעם בשבוע תמונת אינסוף, אור, הבטחה רחוקה ופרס רחוק אף יותר.

ביומיום, לעומת זאת, ליוו אותה רוחות, נשמות הנאנקות תחת כובד משקלם של חטאים ומְאֲרוֹת, המוות. העובדה שהאדם קרוב יותר למוות, לאבדון ולמקריות מאשר לגאולה, לבשה בחייה צורה גשמית.

למעשה היא לא הייתה מקרה יחיד. נשות משפחתי הרבות שפגשתי בביתה – דודותיי, נשותיהם של אֶחיו של סבא, נשותיהם של הדודים שלי – כולן לקחו חלק בסיפורים הללו, מוסיפות הרבה משל עצמן, עד שסבי חסר הסבלנות היה נוהם מתוך הגיון או פחד (כבר לעולם לא אדע): "תניחו לזה כבר". אז השתתקו לרגע, אבל רק על מנת לחזור, כמו אלות הגורל הבוגדניות, אל טוויית חוט החיים האנושיים, השניים, הנסתרים, חיים שלא שוכחים אף לרגע את שני החלקים המרכיבים אותם שווה בשווה – חיים אך גם כְּלָיָה ומוות.

סיפור על אימא אחת, שבצהרי היום ראתה בשדה דמות אישה זקנה, לא מוכרת, בשמלה אפורה, ובאותו היום חלה הילד שלה ולאחר מכן מת.

סיפור על סבתא שנכנסה לעת ערב לרפת ומשהו שברח משם כמעט הפיל אותה בדרך החוצה ושום פרה לא נתנה חלב באותו היום.

סיפורים… סיפורים… סיפורים…

*

סבתא מתה בסתיו. הייתי קטן מכדי לזכור את התאריך המדויק. רוח נשבה אז, והייתי עם אבי במקום כי הרופאים חישבו במדויק לא רק את הימים אלא גם את השעות. היא שכבה על לוח עץ מכוסה בבד שחור, כולה עטוית שחורים, צנומה ושלווה. לפני הכנסתה לארון הקבורה (כזה היה הנוהג) נשקו למצחה כל הקרובים. יכול להיות שהייתי צעיר מכדי להבין את מושג המוות. מתוך הרגל ורגש נשקתי לשפתיה, כמו בכל פגישה בתחילת חופשת הקיץ. התפלאתי שהיא נוקשה ודוממת כל כך, ושלא נודפים ממנה הריחות החמים, המוכרים.

הפחד הגיע מאוחר יותר. ברגע שבו ראיתי מחוץ לביתה את דגל הכנסייה השחור עם הצלב הכסוף. מישהו חיבר אותו לקיר הבית כך שהתנפנף והשמיע קול משק על רקע השמיים התכולים וענפי העצים העירומים. 

היה זה השיעור הראשון בחיי על עליונותה של הסמליות על המציאות.

*

למה אני מתכוון במעין זיכרון־סיפור זה?

בקרוב ילכו לעולמן הסבתות האחרונות שהתבוננו במו עיניהן בעולם הרוחות. הן התבוננו בו באמונה וברוגע וכמובן גם בפחד. מציאות על־טבעית חיה וקיימת תעלם יחד איתן. למעט התנסויות מיסטיות נדירות של קומץ נבחר, נהיה נידונים לאמון מאומץ וקשה בקיומו של הלא־נודע. פני השטח החלקים והמלוטשים של היומיום יָראו לנו באדיבותם את השתקפות בבואתנו השטוחה – כמעמקים.

סבתא שלי הייתה מתיישבת על קצה המיטה וטווה סיפורים. היא עשתה זאת ללא אינטרסים, ללא שום מטרה מוגדרת. פשטותם של האירועים החריגים הללו, היא שהקנתה להם אמינות.

היציאה אל החצר עברה בחדר גדול וחשוך המכונה מחסן. תלו בו רתמות ישנות, מאחורי מחיצות עץ נחו ערמות של בר, דגן נקי מנופה. ריח חריף של עור ספוג בזיעת סוסים התערבב בריחם היבש של הגרגרים. אור חדר דרך פתח מרובע קטן בקיר. בשעות אחר הצהריים, במזג אוויר יפה, הבקיעה את חשכת המחסן מקצה לקצה אלומת אור דקה שהתערבלו בה גרגרי אבק. הייתי רץ דרך האפלה, מפורר לרגע את קרני האור ויוצא בריצה החוצה. בכל פעם ליווה אותי אותו הפחד. רק באור השמש המלא שבחצר הייתה חוזרת אלי נשימתי. מבעד לחלון הייתי רואה את דמותה המעורפלת של סבתא, משוטטת בין השולחן לתנור ומכינה ארוחת צהריים. לגמרי לבדה, בבית ריק, הרצפה הצבועה בחוּם חורקת עם כל צעד והיא, באופן הרגיל ביותר בעולם, מוציאה מהמזנון הרדוף תבלינים, כלים, כפות ומזלגות שהמנוח לא חפץ בהם.

אחרי מותה דמיינתי לעצמי את המוות לעיתים קרובות. החיזיון הלא רצוני היה תמיד זהה: אישה זקנה עם פנים טובות ומעט אירוניות, פניה של סבתי.

מייד כשפתחה את הדלת, נעה הבינה שהדירה ריקה; ריקה באופן החלטי יותר מהפעמים הקודמות שבהן סבא שלה אושפז. הטלוויזיה לא דלקה, גם הרדיו לא. היא עברה חדר-חדר, מבואה, סלון, חדר שינה, מטבחון, אמבטיה, ורק אז חזרה למבואה וחייגה לאמא שלה.

הנפילה שלו לא הייתה דרמטית הפעם, דבר לא נשבר. ובכל זאת, כששרה נכנסה הביתה היא מצאה אותו למרגלות המיטה, ואמיל לא ידע לומר כמה זמן הוא כבר שם. הבלבול וחוסר האונים גרמו לאמא שלה לפנות אותו לבית חולים, כדי שיבדקו, ואולי כדי שעוד מישהו בעולם יישא איתה בנטל. כי עם נעה סוכם והובהר שהמגורים עם סבא שלה לא יכללו את הטיפול בו. היא רק צריכה לארח לו חברה בקצוות של היום, לפני שהיא יוצאת לצבא ואחרי שהיא חוזרת לישון שם בלילה. הייתה תכלית לכל זה.

עד שהאמבולנס הגיע, לשרה הייתה שהות להכין תיק גדול עם בגדים, לארוז את כל התרופות. שעון הזהב, חמישים שנה על פרק ידו ומעולם לא התקלקל, הונח על השידה לצד המיטה שלו. הכוס של השיניים כבר לא הייתה שם. גם נעלי הבית, מעור רך מרופד בפרווה סינתטית, שעמדו תמיד למרגלות המיטה, נעדרו.

נעה התיישבה על המיטה בצד של סבא שלה, במקום שבו ישב הוא רק אתמול בלילה, כמו בכל הלילות והצהריימים קודם לכן, רגע לפני שחלץ את נעלי הבית ונשכב לאיטו. הכריות מותפחות, שתי השמיכות מיושרות זו במקביל לזו. הצד של סבתא שלה, שנשאר כמות שהוא חודשים רבים אחרי מותה, דמה עכשיו להפליא לצד של סבא שלה. סימטריה של מיטה ריקה, מוצעת.

נעה רופפה את השרוכים בנעליים השחורות הגבוהות. לאחרונה הן נעשו אופנתיות גם בקרב מי שהתפקיד הצבאי שלו לא כלל ניווטים בגבעות גורל. האפסנאים שנאו את האופנה החדשה, המתחזה, וכדי לקבל זוג טוב היה צריך להפעיל קשרים. זה לא בלתי חוקי, הזכירה נעה לעצמה. כמו שאמרה לאותו חייל שסנט בה, שהיא, קצינה מצטיינת עם קוקו גבוה מתוח ומכפלות במכנסיים, זו שתמיד פותחת את המשרד לפני כולם ומדי ערב מכבה אחרונה את האור, זו שגם הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו לא יגרום לה לחטוא בשיבוץ לא ראוי, דווקא היא בסופו של דבר הולכת עם מעיל טייסים ונעלי לוחמים. איך את עם השקר בנפשך הזה, סגן נעה? הוא שאל, מחזיר לה נאום קטן שפעם נשאה בפני חיילי הענף ובו הזהירה מפני הפיתוי לעשות שימוש בלתי ראוי בכוח האדיר שניתן להם, לשבץ חיילים למקצועות צבאיים, ולא לפגוע בצורכי הצבא, פעם אחת, ובשוויון ההזדמנויות, פעם שנייה. זה לא בלתי חוקי, הזכירה לו, ולא פוגע באף אחד.

היא נשכבה אחורה, רגליה עדיין נתונות בנעליים הגבוהות פרופות השרוכים, גופה חוצה את הצד של סבא שלה וראשה כבר מונח באמצע השמיכה של סבתא שלה. ידיה פשוטות לצדדים. חמישה חודשים היא כבר גרה בבית הזה, והיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נשכבה על המיטה הזאת; מתי התקרבה אליה באופן שאיננו טיפולי. את הסדינים זכרה בחיבה מילדותה, לבנבנים עם פרחים סגלגלים, שקופים כמעט, ובאורח פלא הם היו עדיין נקיים. אבל חדר השינה שלהם, כמו הבית כולו, הזיע ריח של תרופות, בשמים שהחמיצו, מרק עוף וציקוריה.

אם היה רגע שבו הזיקנה לא עמדה בינה ובינם כמו חומה ספוגית, רטובה ומפעפעת, נעה לא הצליחה לזכור אותו.

סבא וסבתא שלה נולדו זקנים. זקנים כמו שזקנים היו פעם זקנים: חלשים, זרים, מהגרים. הם בקושי דיברו עברית, והיא לא ידעה כמעט אף מילה בהונגרית (ידעה: פּירִינקוּצִיקָה, דרָאגוֹ קיש אילֶטֶם, סֶרֶטלֶק נָג'וֹן, והכי שימושי, גם בבית הוריה: הוֹג'וֹד בֵּיִיקיבֶה – הניחי לו, באמא שלך. אמא שלה, שבנחישות תיווכה את הוריה לעולם כאנשים מתוקים ומצחיקים, תרגמה עבורה חלק מהכינויים שהעניקו לאנשים שסביבם: יצחק שמיר, ראש הממשלה, נקרא בפיהם פֶּטֶנקֶה, כלומר אצבעוני. ורדה, בעלת הדירה, שהתגוררה באותה קומה מעברו השני של המסדרון, מעל החצר הפנימית, זכתה לכינוי נוֹדג' שֶגֶש, בעלת התחת הגדול. נודג' שגש הייתה אשה חביבה ועירנית: די היה בתכונה קלה במסדרון כדי שתפתח את דלתה ותציץ, לברר מה עלול להתרחש במעברים בין הדירות שלה.

סבתא קלָרי הייתה עוזרת בית בבתים של עשירים. אם כבר להיות עוזרת בית, אז לפחות בבתים של עשירים. היא הפסיקה לעבוד מחוץ לבית עוד לפני שנעה נולדה; פעם ניסתה לתפוס את האוטובוס וכשלה, נפצעה בברך ומאז צלעה.

סבא אמיל היה חייט. היה לו אַטֶליֵיה ברחוב גאולה, שם היה תופר חליפות לטייסים ולחברי כנסת, כך התגאה. הוא היה חייט מעולה וקפדן; לימים תתלה בו נעה את כמיהתה לבגדים בתפירה עילית. הוא היה גם עיוור צבעים, תכונה משעשעת לחייט, אבל כשתפר חליפה מצמר אפור בחוט ורוד, מה שקרה פעם, הוא לא מצא בזה חן. גם לא הלקוח המיועד שלה, שאולי היה טייס ואולי חבר כנסת; כך או כך, לא היה לו חוש הומור מפותח, והוא לא נטה להרפתקנות.

כילדה, היו לנעה מעט טובות הנאה כתוצאה מהיותו חייט. אחרי הכול, הוא היה חייט של טייסים וחברי כנסת. וכך, לקראת פורים, כשביקש לתפור תחפושות לנכדותיו, זה תמיד נגמר בחליפות: מדים של צנחן, מדים של רב-חובל, והשיא – חליפת סאטן לבנה של אַל ג'ולסון, ששקד עליה בסתר, וכשגמר הציג בתנופת ניצחון, בצירוף עניבת משי אדומה. אבל הילדות לא ידעו מיהו, ונסיונותיו של אמיל לתאר אותו, במילים ובתנועות, קרסו בזה אחר זה: זמר, שחקן, אמריקאי, יהודי, פנים צבועים בשחור. 

קלרי ואמיל גרו ליד הים, בדירה בדמי מפתח בקומה השנייה והאחרונה של בניין ערבי מתפורר. שני דקלים דקים וגבוהים קידמו את הכניסה לבניין, שומרי ראש צנומים, שמנסים להגן עליו מפני העזובה שבחוץ, הזונות והנרקומנים, התיירים השיכורים וחתולי הזבל.

חלונותיו של הבניין היו מלבניים וארוכים, כנפותיהם נפתחות לצדדים בחריקה. מעל לכל חלון הייתה קבועה קשת מחודדת, מחולקת לשלושה חלקים מזוגגים במרקמים ובצבעים שונים, לפי השאריות באמתחתו של הזגג המזדמן.

הרצפות בבניין היו מצוירות, מסודרות בשטיחים מלבניים. המדרגות נוצקו בבטון, שהיה מדוגם, ושחוק ושבור, כמו מעקה הברזל. הם הקשו על סבתהּ. כל יציאה מהבית למכולת שמעבר לפינה הייתה עניין איטי וארוך. אולי גם מייסר. היא לא התלוננה.

נעה הייתה הנכדה הראשונה שלהם, ומקום מיוחד היה שמור לה אצלם. בהעדר מילים, הקשר נשען על ביקורי נימוסים, נשיקות ואוכל. לא האוכל ההונגרי: ילדים לא אוהבים גולאש או רָקוֹט קרוּמפּלִי, פרג או אגוזים קצוצים. אבל קלרי למדה להכין שניצל ופירה טעימים מאוד. לפני שהיו הנכדים מגיעים לביקור, היו קלרי ואמיל עולים יחד את רחוב גאולה, ובאלנבי קונים סהרוני מרמלדות על המשקל ושוקולדים קטנים עטופים כל אחד בנפרד, שחיכו בשקית נייר לסוף הארוחה.

נעה הביטה בתקרה הגבוהה. בעודה שוקעת לתוך שמיכות הפוך המקופלות לאורכן, זכרה כמה קטנה הרגישה שם כשהייתה ילדה ואיך תכננה אז להפוך את הדירה על צידה. הרי שטח הקירות גדול בהרבה משטח הרצפה.

לשרה מעולם לא היה חדר משלה. היא ישנה בסלון, כך סיפרה לנעה ולאלה אחותה אחרי שחיפשו לשווא את חדר ילדותה של אמן. נעה לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות ככה, למרות שכבר חמישה חודשים שהיא ישנה בסלון, ככה בדיוק.

דווקא המבואה לדירה מרווחת, כמו מזמינה את הבאים לבית מידות. כשטייסים התחילו לקנות חליפות ב"בגיר", נסגר האטלייה ברחוב גאולה, ומכונת התפירה עברה לארון עמוק שהפריד בין המבואה למטבח. בדופנות הארון אמיל נעץ ווים, ועליהם תלה את כלי העבודה שלו. במשך כמה שעות ביום, ישב על כסא במבואה, רגליו מדוושות במכונת התפירה והוא מתקן שמלות ותופר חליפות, לפני הפסקת הצהריים ואחריה. בצהריים סגר את הארון והאטלייה נבלע בתוכו.

המפלצות של הבית התחבאו בחדר האמבטיה. את המים היה צריך להוריד ברעש גדול, בלחיצה חזקה על ידית מתכת קרה שהזדקרה מעל האסלה כמו הייתה איבר פנימי חורג של הצנרת, ומים דלפו מחיבוריה הרופפים. מעל אגן האמבטיה, שכיבים חלודים נִבעו בו, היה תלוי דוד החשמל הענקי שאיים ליפול על הילדות כשנאלצו להתקלח שם, בפעמים המעטות שבהן טעו הוריהן לחשוב שאפשר לשלב את ההליכה לים בשבת עם ביקור משפחתי.

*

קלרי ואמיל חיו חיי לקָטים. בבוקר יצאו לסיבוב האיטי שלהם, צועדים שלובי זרועות, פחות מטעמים רומנטיים ויותר כדי לתמוך בה, וקונים את המצרכים לארוחת אותו היום. כשחזרו, היא בישלה, הוא תפר.

אחרי שהכינה את האוכל וערכה את השולחן, התיישבו שניהם לאכול. קלרי ישבה בדממה נינוחה ולעסה את האוכל לאט ובעיניים עצומות. כשנעה ואלה היו קטנות, הן חשבו שהיא המציאה פטנט: לישון ולאכול בו זמנית. אבל עכשיו, כמעט שנה אחרי מותה, כך בדיוק רצתה נעה לזכור אותה: לא צבועת שפתיים מקומטות, ורידיה הכחולים בולטים ברגליים גרומות בנעליים אורתופדיות מחוררות, אלא יושבת ליד השולחן, אוכלת מה שהכינו ידיה הסבלניות, פרוסת לחם פומפרניקל עבה עם גבינה לבנה, מרק עוף או רָקוֹט קרוּמפּלִי, תפוחי אדמה עם נקניקים ושמנת, נהנית מכל לעיסה וכל בת טעם.

בעשור אחר, ביבשת רחוקה, ימיה עברו בבישול בכפייה לחיילי הצבא הכובש. בערבים עשתה את הדרך חזרה לגטו, מחביאה מתחת לבגדיה ספל רחב ולבן, בו הבריחה לילדיה מעט מהאוכל שבישלה במשך היום.

מאז, אוכל שהכינה לעצמה בעצמה היה העונג המוחלט בחיים והמתיקות שבהם.

אחרי הארוחה פרשו שניהם לשנת הצהריים. בשבתות, אחרי הצהריים, הייתה קלרי מתאפרת, לובשת שמלה יפה, ובחורף את אחד המעילים הנהדרים שבעלה תפר לה, מעיל של טייסות וחברות כנסת, מעיל של גרטה גארבו ומארלן דיטריך. לפעמים גם הוסיפה צווארון מפרוות שועל שהתחבר למעיל בקרסים סמויים, ויחד הם היו הולכים לטייל על שפת הים, אנגז'ה מהסיבות הנכונות.

הם היו מתוקים, סיכמה נעה עם עצמה. זה לא היה עוד מיתוס משפחתי שאמא שלהם טיפחה, כמו השפע שהיה באירופה, או העבודה אצל שועי הארץ. הם היו מתוקים באמת.

הם היו.

הגוף שלה התקשח פתאום, והיא זינקה מהמיטה הזוגית, ובנעליים הכבדות, חורצות לשון עור עייפה, דשדשה אל התיק הצבאי שהונח בסלון ליד הספה שהייתה לה למיטה בחודשים האחרונים. היא הוציאה משם קופסת סיגריות פרלמנט. בטירונות גנבה שאכטות, בקורס הקצינות התחילה לשנורר סיגריות, ועם המעבר לקריה התחילה להסתובב עם קופסה בתיק, קונה לעצמה סיבות לקטוע את יום העבודה לכמה דקות בכל פעם.

היא הדליקה אחת, ועברה את כל החלונות ופתחה חלון-חלון, מבריחה בסירחון הסיגריה את סירחון הזיקנה, מזמינה את אוויר הלילה לערבל את שניהם. מאז היום במשרד הפנים, אז העבירה את כתובת מגוריה לדירה ברחוב הירקון, הצעד הראשון והחיוני בקנוניה, היא חלמה להיות שם לבד. מאחורי קופסאות הפלסטיק במקרר שלפה בקבוק בירה נסתר, לקחה קופסה ריקה ושטופה של גבינה לבנה – הם התעקשו לשמור גם אותן, וסוף סוף זה נעשה שימושי – מילאה בה מעט מים, והנה מאפרה. השתרעה על הספה, נעליה מורמות על שולחן הסלון לצד בקבוק הבירה, מעשנת ומהרהרת. הנה, הגיע הרגע שלו חיכתה. מעט מוקדם מדי, ובכל זאת הגיע. 

סבא שלה לא יחזור הביתה. לכן, גם נעה כבר לא תיאלץ לחזור הביתה לעולם. למי ששמע על דירת הרווקים שחלקו שניהם בחודשים האחרונים, הפרוזדור שלה אל חיי הגדולים, והפרוזדור שלו מהם והלאה, אל השלב האחרון בחייו, היה נדמה שזהו מעשה הירואי של חמלה: הנכדה, שממילא משרתת בתל אביב, עוברת לגור עם סבא שלה שזה עתה התאלמן.

בחודשים הראשונים שאחרי פטירת סבתהּ סבא שלה עוד החזיק מעמד יפה: עשה סיבובים במסלולים הידועים, אסף חצי כיכר פומפרניקל במכולת, כמה עגבניות וקלמנטינות אצל הירקן בהמשך הרחוב, שני חזות עוף עטופים בנייר אצל הקצב ברב קוק, קצת מרמלדות ושוקולדים באלנבי וחוזר חלילה. אבל גברים מבוגרים לא יודעים איך פתאום לבשל לעצמם או לנקות, ואת עוזרות הבית שנשכרו הוא פיטר בזו אחר זו אחרי שצרח עליהן ועלב בהן. אחת מהן גנבה, כך חשד, סיר ישן, והאחרות – את הכסף הקטן מהצנצנת שליד הטלפון, או חפץ אחר שלא נמצא לו בקלות.

בתו, אמהּ, הכינה לו את האוכל שאהב, ומילאה את המקרר בקופסאות, אבל רעד בכפות הידיים גרם לו לשפוך את המרק שוב ושוב. הוא סירב להצעות למשלוחים והמשיך בסיבובי הליקוט היומיים, לפעמים גם עם נעה, וגם אז – אף פעם לא הניח לה לסחוב. אבל ההליכה שלו נעשתה בהדרגה נוקשה וחששנית, ואף שרגעי הבלבול נדמו אז לא יותר מהבהובים אקראיים, הבת שלו הבינה לבסוף שהוא לא יוכל להישאר לאורך זמן לבדו בבית.

חמלה אכן נדרשה כאן; אבל לכל הצדדים היה ברור שנכרתת כאן עסקה אפלה, על גבה של נודג' שגש, בעלת הדירה, על אפה ועל חמתה.

אי אפשר להוריש דירה בדמי מפתח. לאחר מות הדיירים היא חוזרת לבעליה החוקיים, במקרה זה, הגברת תחת גדול מהמשך המסדרון.

אלא אם –

אלא אם מישהו מהמשפחה עובר לגור בדירה לפחות שישה חודשים לפני מותם של דיירי המפתח, או לפני שהם עוזבים את הדירה לתחנה הבאה בחייהם. אז, זכויות הדיור בדמי מפתח, תשלום סמלי של שכר דירה חודשי, עוברות אליו.

נעה, שבדיוק סיימה אז קורס קצינות וקיבלה את התפקיד שרצתה בקריה, בענף תכנון כוח אדם, הזדעזעה מהרעיון בשמיעה ראשונה. אנחנו לא עושים דברים כאלה, נזעקה. אמא שלה הגיעה חלשה ומהוססת לשיחה הזאת, בלי כוונה לשכנע או אפילו לבקש, רק להציע, ומבחינתה אפשר היה לשכוח מהעניין בו ברגע. אבל המשפט, הנחרץ בצדקתו, נשאר תלוי ביניהן, ופתאום, בסתר ליבה, נעה נכבשה לאפשרות הנגדית הנרמזת מתוכו.

אבא שלה החליף נורות בכניסה לבניין, אינסטלטור החליף את קרש האסלה בחדש ואת ידית המתכת המתיזה – בניאגרה מפלסטיק. סוכם שעוזרת הבית תמשיך להגיע, ומכיוון שנעה לא נמצאת כל היום, תימשך שגרת הביקורים של אמה. נעה הבינה – אבל שנים עברו עד שהבינה שהבינה – שאמא שלה, שנפרדה מאמהּ שלה, בקרוב תיפרד גם מאביה, ואין לה שום רצון להיפרד גם מהבית שלה.

רק מעט משעות הערות הם בילו יחד לבדם. נעה עבדה שעות ארוכות בצבא, ובלילה, כשחזרה, הייתה מצטרפת לאמיל לראות טלוויזיה בסלון, שניהם נאנחים במקומות שונים של השידורים. היא ניסתה שלא לצאת מדעתה מההמהום הקבוע שלו, המהום נמוך, חרישי כמעט, אבל בלתי פוסק; המהום של שירים או נעימות שהיו כל כך מוכרים לו, כך הניחה, שבעת שהתנגנו בראשו הוא ליווה אותם בקול בי"ת או גימ"ל, בלתי ניתן לזיהוי.

זה לא שהוא היה זקן כל כך, אלא שהיא הייתה צעירה כל כך, מדגישה בחיוניותה את דעיכתו, בגמישותה את הסתיידותו, בשמחת החיים שלה את האבל שלו. היא ידעה שלא מנומס, שאפילו מכוער מצידה, להירתע מתופעות הלוואי של הזיקנה – הריחות, הרעידות, הכתמים, ההמהום, מרירות הנפש. ובכל זאת, הייתה הולכת בבית בכפכפים, כמו במגורי החיילות, ואת כל החפצים שלה הייתה מחזירה תמיד לתיק כלי הרחצה אחרי השימוש.

נעה הייתה זרה בביתו, ובהתאמה אמיל התחיל להרגיש זר בביתו שלו, לסגת מפני האזורים שנעשו שלה.

אבל לשניהם הייתה מטרה, והיא הייתה מקודשת יותר מאי הנוחות הזמנית שלהם: לרשת משהו – ולהוריש, לא לבזבז את הדירה הזאת; לא לתת לה להיעלם יחד איתם. בהסכמה משותפת ובנחישות הדחיקו, נעה ואמיל, את שעון החול בן ששת החודשים שנהפך על ראשו כשנכנסה לגור בדירה. חצי שנה צריך היה להחזיק אותו בריא, עצמאי ובדירה, אחרת כל זה לשווא.

נעה השליכה את הסיגריה לקופסת הפלסטיק, קמה מהספה וניגשה לבדוק ביומן: עוד שבועיים וחצי ימלאו שישה חודשים בדיוק לכניסתה לדירה. היא קמה לסגור את כל התריסים, וקודם כול את אלה שפונים לחצר הפנימית של הבניין, משם יש לנודג' שגש תצפית ישירה לדירה.

תכף תתקשר לאמא שלה, לשמוע מה שלומו, מה שלומה. אבל לפני כן היא ניגשת לפטיפון, שגאלה מערימת הקופסאות שעל ראש הארון ברגע שבו נכנסה לדירה, ומביאה את זרוע המחט ל"Some Enchanted Evening" בתקליט של אל ג'ולסון, שמצאה בחנות תקליטים בחיפה, ומתחילה להכין רשימה.

סעיף ראשון: להשמיע אל ג'ולסון. סעיף שני: להביא את הקניות הקבועות. כולל תרופות. סעיף שלישי: לוודא שהביקורים של אמא שלה נמשכים כרגיל. סעיף רביעי: להפעיל את מכונת התפירה. סעיף חמישי: להזמין רופא פרטי או שח"ל לפחות פעם אחת. רצוי לקראת הסוף. סעיף שישי: עוזרת? אולי לבטל?

למעלה הוסיפה: סעיף אפס: להתקשר לעידו על הבוקר. מחקה וכתבה: להשאיר לעידו הודעה על הבוקר.

היא מנצלת את האמון שנצבר לזכותה, ובינה לבינה גם את החיבה שעידו, ראש המדור, רוחש לה, ועדיין מעדיפה להשאיר הודעה כשהיא יודעת שהוא בדיון ענפי. תכתבי, היא אומרת לחיילת בענף בבוקר המחרת. "נעה מוסרת," היא מכתיבה, "שסבא שלה במצב לא טוב ויש לה כמה עניינים לטפל בהם, יכול להיות שלא תוכל לבוא בימים הקרובים. נהיה בקשר."

זה לא לא-נכון, היא אומרת לעצמה, בקול רם מכפי שהתכוונה, ויוצאת לסיבוב שלהם במדי הצבא המגוהצים. חצי כיכר פומפרניקל, סלמי פרוס, מלפפונים חמוצים בשקית ניילון, כמה קלמנטינות, עגבניות, שני מלפפונים. היא לא נוגעת במלפפונים, וגם סבא שלה כבר הרבה זמן נמנע מאוכל שצריך להתאמץ ללעוס, אבל מתוך הרגל המשיך לקנות את אותם מצרכים שקנו אז יחד.  

נעה ממשיכה משם לחנות הממתקים הישנה וקונה שקית שוקולדים, אצל הרוקחת באלנבי היא קונה את התרופות לפי מרשמים שהיו בשידה של הטלפון ואמא שלה שכחה לקחת כשארזה. לאהרון במכולת, לנורמה הרוקחת, לעיסאם בחנות הירקות; נעה עונה לשאלות של כולם אודות אמיל, בכובד ראש ובהקפדה: הוא לא מרגיש כל כך טוב היום. שום דבר רציני, קצת יותר קשה לו עם ההליכה, וגם הרעידות קצת מתגברות, מנמיכה את הקול כדי לשתף אך בלי לפגוע בכבודו.

את משפטי הפרידה, "תמסרי לו שירגיש טוב, אנחנו מחכים לראות אותו", ו"איש מתוק", היא קוטפת מהם כמו אותות הצטיינות, ומזכירה לעצמה להחמיר בהדרגה את הדיווחים אודותיו.

כשהיא חוזרת הביתה היא צועקת: הי סבא, חזרתי, שיהדהד בחדר המדרגות, ואז נכנסת ופורקת, ומקשקשת איתו בקול רם, מוסרת את הדרישות בשלומו שהבטיחה למסור ובלב נשבעת שתמסור אותן לאמא שלה, שתמסור לו. אשפזו אותו לבדיקות, אמא שלה מעדכנת, והיא מתחילה לחפש לו בית אבות. היא סיפרה לרופאים על הנפילות ועל הבזקי הבלבול, והם רמזו שהיא צריכה לחפש בית אבות עם אגף סיעודי טוב. זה ייקח זמן, בתי האבות הסיעודיים יקרים נורא, וצריך אחד טוב ולא רחוק. אבל, היא אומרת אחרי הפסקה קלה, היא לא חושבת שהוא יחזור הביתה יותר, נוני.

נעה מהנהנת, אבל אמא שלה לא רואה ושואלת: את בסדר, נוני, לישון שם לבד? בסדר גמור, אימוש, היא אומרת לה. אני ילדה גדולה. האמת, שכבר אתמול הבנתי שהוא לא יחזור, כשלקחת לו בגדים אבל השארת כאן את השעון. אבל, היא מוסיפה בזהירות, אנחנו לא באמת יודעות-יודעות שהוא לא יחזור, נכון? ואמא שלה מאשרת: לא, אנחנו לא באמת יודעות-יודעות. ונוני לא יודעת אם אמא שלה מרככת עבורה את הידיעה או משתפת איתה פעולה. אז תבואי לכאן לביקורים כרגיל, נעה לוחשת, ואל תגידי לנודג' שגש שהוא יצא מהבית.

נוני!

אל תגידי כלום, אמא. בואי מחר בצהריים, נדבר. ותבטלי את העוזרת.

לא ליפול בכביסה, נעה מזכירה לעצמה, ותולה על החבלים שפונים לחצר המשותפת את הבגדים התחתונים של סבא שלה, ומותחת על החבל את חולצות הכפתורים הוותיקות שלו, מקווה שהשמש תכבד את שירת הברבור שלהן.

היא מתרגמת את סדר היום הקבוע של אמיל לפסקול, לכניסות וליציאות. היא מגבירה בבוקר את הטלוויזיה ואת הרדיו, בשעות הצהריים משקיטה ומאפילה את הבית, ופותחת את אחר הצהריים בתקליט של אל ג'ולסון. בימים הבאים, כשהיא קופצת לצבא לכמה שעות ומסבירה לעידו שצריך לטפל בסבא שלה עד שהוא נכנס לבית אבות, עניין של שבוע-שבועיים, היא מפעילה את הפטיפון ומדליקה גם את הטלוויזיה. כשזה יפסיק, זו תמשיך לפעול.  

כשנודג' שגש דופקת בדלת ומתלוננת על הרעש, נעה מתנצלת ומבטיחה שתנמיך, אבל עומדת בפתח, חוסמת את שגש מלהיכנס, רומזת בלחש, שהשמיעה שלו כבר קצת פחות טובה ובגלל זה הגבירה, אבל תכף נאכל ארוחת ערב, ובמילים אלה היא הודפת אותה בתנועה מרומזת של הדלת.  

ואת, אין לך צבא? אני רואה שפתאום את פה כל הזמן, מבררת שגש.

נעה מסבירה לה, לא שזה עניינה, שהיא ביקשה לעבוד קצת מהבית, בגלל שסבא לא מרגיש כל כך טוב. ונותנים בצבא לעבוד מהבית? מקשה שגש. לי נותנים, סוגרת נעה את השיחה. טוב, תמסרי לו שירגיש טוב, פורשת שגש. אני אשמח לשתות איתו כוס תה, מתישהו.

אמא שלה באה פעמיים בשבוע. נעה מנצלת את התנועה שמייצרים הביקורים שלה כדי להיות כמה שעות בצבא. עידו מחפה עליה. גם הוא לא עושה כאלה דברים, אבל הוא סומך עליה, למרות שהיא לא משתפת אותו כמו שהיה רוצה.

כמו האיחולים של הסוחרים ושיתוף הפעולה של אמא שלה, גם האמון של עידו מצנן את המים למידה המתאימה שלא ידעה שלה היא זקוקה. מעולם לא הרגישה ככה, נעה בגמישות בין טריטוריות זרות, הופכת את הקרובים לו לקרובים אליה, מתנחמדת ומתכננת, משקרת בגאווה ובמצח נחושה, ובכל זאת חוזרת הביתה – הביתה – ומרגישה שמעודה לא עשתה דבר חשוב כמו השמירה על הבית הזה. 

הוא חמוד, אבא שלך, נעה אומרת לשרה באחד מביקוריה. אני יודעת, מחייכת שרה. זה מה שניסיתי לומר לכם כל הזמן. ונעה מדווחת: הוא חסר כאן בשכונה. את יכולה למסור לו ד"ש מנורמה ומעיסאם. 

את לא רוצה לבקר אותו? בודקת שרה. הוא ישמח.

נעה משחררת אנחה מהסוג שהיה שייך קודם לאמא שלה: הייתי רוצה, אני רק כל כך עסוקה כאן, עם הצבא ועם הדירה, היא אומרת ומשתופפת ליד המדף הנמוך במקרר, מרוקנת אותו מפגי תוקף ומקופסאות, ומעבירה לאמא שלה, שעומדת ליד הכיור, מרוקנת את תכולתן, רוחצת ומנגבת.  

מה זה? שואלת שרה.

מה זה מה? נעה מרימה את הראש.

ההמהום הזה, אומרת שרה. נדבקת?

*

שבועיים וחצי הם פרק זמן קצר דיו להחזיק שקר סגור בדירת שני חדרים שחלונותיה מוגפים רוב שעות היום. אומנם כשנעה עברה לשם, מישהו טרח להבריג החוצה את נורות חדר המדרגות ולהאפיל אותו מחדש, שיחזור לעצמו הקודר והמסוכן. אבל נודג' שגש הפסיקה להזמין את עצמה לכוס תה, ולנעה נדמה שאין בכוונתה למוטט את התוכנית שלה. פעם אחת, כשנפגשו במסדרון, אמרה לה: החולצות על החבל, שלא תשכחי; כבר הרבה זמן שם, שלא ידהו בשמש. ונעה תהתה באיזו מידה של כנות הייתה מהולה התזכורת. אבל הבילוש אצל נודג' שגש הוא הרגל יותר מאשר התגייסות מכוונת, ונעה שואלת את עצמה האם הרמאות אצלה עצמה היא עניין זמני. היא מקפידה על שגרת הקניות, הקולות והרעשים, הוצאת הזבל והדיווחים על הבריאות המידרדרת, והימים נוקפים ומצטרפים זה לזה באין מפריע. 

ביום שישי מסתיימים ששת החודשים, והתחזית טוענת שיהיה שמשי ויפה. בשבת נעה תלך לים עם חברות ותציע להן לבוא אליה לצהריים.

בחמישי היא חוזרת מהצבא מוקדם, שרה עם אל ג'ולסון בקולי קולות ומתחילה לפנות לעצמה מקום: היא דוחסת תכולת שני מדפים למדף אחד ובארון הבגדים מתפנה מדף. במטבח, בחדוות השלכה, היא מרוקנת לשקית גדולה וכתומה של זבל את כל הקופסאות הרחוצות ומכסי הפלסטיק מהארונות הנמוכים וממלאה שקית שלמה בצנצנות שפעם אכסנו מיץ שזיפים משומרים, קפה נמס, דבש. בפרץ נדיבות היא זורקת גם כמה סירים ומחבתות שזמנם, בעיניה, עבר.

היא מרוקנת את ארון התרופות באמבטיה, וסוף סוף פורקת לתוכו את תיק כלי הרחצה שלה. את השקית ובה התרופות והתכשירים שלו היא דוחסת בין הבגדים בחלק שלו של הארון. היא יורדת למטה ומרחיקה עד הסופר הגדול שבהמשך הרחוב וקונה לעצמה דברים שהיא אוהבת. המקרר נעשה דומה לזה שבבית הוריה.

היא מנקה את הבית, ממסד עד טפחות, כמעט שוכחת להחליף את פסי הקול בהתאם לשעות, אבל נזכרת ומחליפה פטיפון ברדיו, רדיו בטלוויזיה. היא מתקלחת ויוצאת מהמקלחת עטופה במגבת, מטפטפת על הרצפה באין מפריע, נשכבת רק לרגע על המיטה הזוגית בחדר השינה, כדי לאזור כוחות, אבל קורסת בעייפות מתוקה.

היא מתעוררת בעיצומו של הבוקר, עירומה, בצידה השמאלי של המיטה הסתורה, מכוסה בשמיכת הפוך של סבתהּ. הבוקר כבר בעיצומו, והיא החמיצה את שגרת ההשמעות. אבל אז היא נזכרת שהסתיימה השגרה הזאת, ואחרת יכולה להתחיל.

היא מתקשרת לאמא שלה, לסכם ולתאם, אבל היא לא בבית. אבא שלה שמח לשמוע אותה, אבל נשמע טרוד. אמא הלכה לטפל באיזה עניין שקשור לסבא שלך, נוני. לא הבנתי בדיוק מה קורה, יצאה לפני שקמתי. אמרה לי שהכול בסדר, אל תדאגי.

לא דואגת. להפך. נעה מורידה את המצעים מהמיטה, צוררת גם אותם בשקית גדולה וכתומה, ויושבת במבואה להאזין למתחולל בחדר המדרגות. כשהיא שומעת את צעדיה הכבדים של נודג' שגש עם הקניות לשבת, היא יוצאת החוצה עם שני השקים שלה, הבעת פניה מודאגת. לשאלתה של שגש היא עונה בפירוט: סבא נפל לפנות בוקר מהמיטה. אולי ניסה לקום לשירותים. שום דבר לא נשבר, אבל הבהלה, והבלבול. הזמנו אמבולנס, אבל ביקשנו שיבואו בשקט, כדי לא להבהיל אותו. ואתכם.

פניה של שגש מתעננים, והיא מאחלת לאמיל בריאות. נעה מודה לה, מבטיחה לעדכן, וממשיכה לעבר הפחים הגדולים שליד הכניסה לבניין. הם מלאים, והיא מחפשת מקום להניח את שקיות הניילון הכתומות הגדושות, לבל ימשכו את חסרי הבית לחטט בהן. היא לא הייתה רוצה לראות את המצעים שלהם פרושים על המדרכה לפני הבית, פרחיהם הסגלגלים פזורים על רחוב הירקון.

לפני הבניין נעצרת מונית, וממנה יוצאים אמא שלה, ולאט אחריה, הליכון ממתכת וסבא שלה. ניסיתי להשיג אותך, נוניק, שרה אומרת, התקשרו מבית החולים מוקדם, צלצלתי ולא ענית. נעה מניחה לרגע את שקיות הניילון הכתומות על המדרכה, מנשקת את סבה על שתי הלחיים. במבט חטוף בודקת שהשקיות קשורות היטב.

מצאתי לו מקום טוב, לא רחוק מאיתנו, מסבירה שרה, אבל צריך לחכות שתתפנה מיטה ובבית החולים לא הסכימו להחזיק אותו יותר. בכלל, הם אומרים שמצבו טוב יותר. תראי, היא מצביעה על אמיל ההולך הביתה, תנועתו איטית אבל רציפה ובטוחה. חכה לי, אבא, שרה ממהרת לעברו עם התיק הגדול, לאן אתה רץ.  

נעה מרימה את שתי שקיות הניילון הכתומות הכבדות, וחוזרת הביתה. לאורך המסדרון החשוך, היא משתרכת אחרי סבא שלה, אחרי אמא שלה, משתדלת להסות את קרקוש הצנצנות.


*הסיפור "דמי מפתח" פורסם כחלק מהאנתולוגיה "עד קצה הזריחה", בעריכתן של עליזה ציגלר ושי צור (הוצאת זן הפקות וליריקה ספרים, 2017).

 

כיצד יכול אדגרדו להשתמש בידיו לציד בעלי חיים, אם לא ידע אפילו כיצד להשתמש בהן לאהבה, שלא לומר להרג. הוא הפך להיות אפס חסר תועלת, יושב כל היום מול הטלוויזיה או המחשב, מגדל בקר, בונה ערים, כובש אומות, שודד זהב, מאכיל גני חיות שלמים בזמן שעשבים שוטים משתלטים על החצר. כיצד הוא יכול להרוג בעל חיים אם לא הרג אלא מפלצות ומוטנטים באמצעות חוטי חשמל ומקלדת. אבל ככה פתאום, במציאות, להרוג יצור קשוח כמו זה? לא יאמן.

הוא נכנס למטבח נוטף זיעה מוקדם מאוד באותו בוקר, והשליך אותו על השולחן. השריון החליק על הפורמייקה הישנה, והוא, משנה את קולו, מחקה לא ברור את מי, אמר לי:

"אישה: קחי, תכיני אותו." עייני החיה היו עצומות, חשבתי שהיא בחיים וצעקתי רק מלראות אותה על השולחן במטבח, משירה אדמה מכפותיה.

"תוריד מכאן את היצור הזה," אמרתי בזעם, אבל אדגרדו, כמנצח, משחק את דמות הצייד, רק צחק והציב את ידיו על המותניים, כאילו הוא נושא זוג אקדחי כסף, קאובוי כמו אלה שכל כך העריץ בילדותו, או אחד מהאווטארים האלקטרוניים שנהג לעטות על עצמו כדי לצאת להרוג בסמטאות של ערים וירטואליות. הוא היה עמוק בתוך הדמות. חה, חה, חה – הוא צחק בתיאטרליות. כבר הפסקתי לצעוק כשהוא הסתובב, קאובוי שזה עתה ניצח בדו-קרב, וחזר אל החצר להמשיך את המאבק בעשבים השוטים. סוף סוף הוא החליט לנקות את השטח, לזנוח לרגע את המשחקים שלו.

במשחק הזה אני הייתי היריבה שלו והפסדתי. העונש שלי היה בעל החיים הקשה כמו טנק קרבי שנח לו על השולחן. הוא כאילו אמר לי: מה, אז לא רצית חיים בכפר? כאילו צעק לי: לא רצית לחזור לכפר שבו נולדת? ואז אמרתי לעצמי שהדו-קרב עדיין לא נגמר ונזכרתי בסיפורים שסיפרה אנטוניה בזמן שהכינה את החיות שאבא היה מביא מהיער, לפני שנים רבות כל כך, בבית הזה ממש. ידיה הגדולות של אנטוניה משספות את גרונותיהן, פושטות את עורן, עוקרות את המעיים הארוכים כמו מסטיק אינסופי. הייתי משחקת עם המסטיק הזה, ועם הלבבות הקטנים, עד שפתאום כל זה התחיל להגעיל אותי. בגיל מסוים התחלנו להבין שאלה היו המעיים של בעלי החיים, אותם בעלי חיים שאבא הרג קודם לכן ביריות, בסכינים או במכות אלה. מאז ואילך החלטתי שאוכל רק חזה עוף שנטבח בידי אחרים, נארז במגש לבן והופרד ביריעות פלסטיק שקופות. חזות ורדרדים, דקיקים, רכים, שכל זכר לדם או למעיים נמחה מהם בעזרת ניקוי ומים רותחים. כל רמז לברבריות נמחק בכוח ההלבנה וההורמונים. חיַי בעיר היו חיי חזה עוף עד שהפסיקו למכור אותו; או עד שאנחנו לא יכולנו לקנות אותו יותר. מה זה משנה. אדגרדו נשאר בלי עבודה ואני כבר הייתי שמנה מדי למסלולים או לצילומים, איש לא זכר שכמעט זכיתי במיס ונצואלה. ואז התחלנו להידרדר. כעונש על התעקשותי לחזור לכפר הזה היה עליי לוותר על נתחי הפילה החתוכים בידי אחרים או לפצוח בדיאטה מקרוביוטית בכפיה. להתעמת עם החיה המשוריינת הזו. 

הדו-קרב עדיין לא נגמר, אמרתי לעצמי, ולקחתי את החיה המחרידה לכיור. הייתי נחושה לנצח, ותקעתי בה את הסכין הכי גדול שהיה במטבח, ובכך נבצר ממני לדעת אם היו על השרץ האומלל סימני אלימות קודמים. איך הוא הרג אותו, אדגרדו, שלא היו לו אקדחים, סכינים או אלות, רק מגרפה חלודה ומצ'טה שידע להשתמש בה בקושי לקיצוץ הצמחייה?

ראיתי אותו חוזר אל קצה החצר, קרוב למדרון. ראיתי אותו מהחלון, זונח את דמות הצייד המצ'ואיסטי וחוזר אל דמות החוואי, מגרפה ומצ'טה בידיו. הוא נעלם מעיניי בנקודה שבה היינו אמורים להקים את הסככות לפטריות השמפיניון או לכל דבר אחר שנוכל למכור. הרעיון היה לגדל ולמכור, אבל הימים חלפו במהירות, בין הטשטוש מהכדורים שלי לבין מחזורי המשחקים האינסופיים שלו. כדורים שירדימו אותי, כדורים שיעירו אותי, מדכאי תיאבון, משלשלים, גלולות למניעת הריון. משחקי בנייה, הרס, חורבן והרג. הדם פרץ החוצה סמיך כמו שמן, אני זוכרת. שחור. השריון נשבר בקלות רבה משדמיינתי. העיניים הקטנות נשארו עצומות כאילו כלום לא קרה. הזיכרון הנחה את ידיי, זיכרון אנטוניה הפושטת את עור החיות. את השאר אני לא זוכרת. את הקרביים וכל זה… רק את העונג, את המגע הלח של הבשר מבפנים. מין חמימות בידיים שהחזירה אותי היישר אל ימי ילדותי. זה לא היה דם, לא, היו אלה הלבבות הקטנטנים שרטטו בכפות ידיי הצעירות.

הבטתי בכיור עם נתזי האדום והשחור וחשבתי איך, בשם אלוהים, יכול היה אדגרדו לצוד בעל חיים כזה, אם הוא לא מסוגל אפילו לנכש את העשבים השוטים שאיימו לבלוע אותנו, וגם את הבן שלו, שבא להתארח אצלנו באותו סוף שבוע. הוא הגיע בעל כורחו, טוניו. בתום נסיעה של שעתיים, אמו הורידה אותו פה עם תרמיל קטן. הוא יצא מהמכונית במבט הבוז הנצחי שלו והאוזניות. אדגרדו ביקש ממנו שלפחות יוריד את האוזניות כדי להגיד לו לשלום. הוא היה בן שלוש-עשרה ולא התלהב במיוחד מהרעיון לבוא ולהיתקע איתנו בכפר. זה שיעמם אותו.

"שיעזור לך בחצר," אמרתי לו.

"מה עובר לך בראש?" הוא אמר, כאילו זה נוגד את הטבע, כאילו יותר הגיוני שטוניו יסתגר בתוך המשחקים או ההודעות שלו, "אני כבר אמצא מישהו מהסביבה," הוא המשיך לפני שהלך לקצה החלקה, היכן שנפערה התהום אל העמק. בשביל מה הוא בא בכלל, הילד הזה? הוא המשיך בשגרת המשחקים וההתכתבויות שלו כאילו הוא לא פה, בזמן שאבא שלו שובר את הגב בפינוי החצר. 

הדו-קרב עדיין לא נגמר, אמרתי לעצמי בזמן שניקיתי את הבשר הארגמני. כן, אני רציתי לבוא, לעזוב את הבינוניות של מטוּרין, העיר הגשומה הזו שלא היה לה דבר להציע לנו, אמרתי לעצמי בזמן שהנחתי את הבשר בקן לבן של מלח וניסיתי להיזכר במתכון. אדגרדו הסכים ללא הסתייגויות: גידול פטריות שמפיניון נשמע לו עסקת המאה, רק צריך דשן וכמה צריפונים לחים וקרירים. ליתר ידאג מזג האוויר, האוויר הקר שנע בין ההר לעמק. הוא לא חשב פעמיים כשהצעתי לו לבוא לכאן ומיד עלה במוחו עניין הפטריות.

הכפר מעולם לא מצא חן בעיניו, זה נכון. בבית המרקחת שבו הייתי קונה את הכדורים היו משמיעים את פינק פלויד ברקע ואדגרדו ראה בכך סימן מבשר רעות. בסרט שנרקם בראשו היינו זוג עירוניים שמגיעים לכפר ארורים. תכף יתחיל לזרום דם מהברזים או משהו בסגנון הזה. זה לא נורמלי, הוא אמר פעם, המוזיקה הזאת בין כל צנצנות האספירין. רק בגלל פינק פלויד בבית המרקחת והפנים של הרוקח שהיה מוכן למכור כדורים מכל סוג ללא מרשם, אדגרדו ניבא את חורבננו. הוא המשיך לדחות את עניין הפטריות. אבל הוא לא בחן מקרוב את החיה שמצא בזמן שניקה את העלים והסבך. הוא לא שם לב שעיניה כבר היו עצומות. אני משוכנעת שלא הידיים של אדגרדו הרגו אותה, ידיים עדינות, מורגלות רק בשליטה במקלדות ובשלט הטלוויזיה.

צליתי את החיה בגריל של התנור ולא כמו שאבא היה עושה זאת, בחוץ על גריל הגחלים, שכעת השתרגו בו גפנים.

בסרט שהתחלתי לרקום בראש שלי, הגפנים השתרגו סביב ידינו ורגלינו עד שלא יכולנו לצאת מהבית הזה, שגם הוא השתרג בירוק. לא מתנו ברעב אלא מתסמונת גמילה. גמילה מלקסוטניל או מכל תרופה אחרת נגד חרדה; מ"אייג' אוף אמפיירס" או מכל משחק וידאו אחר. משורגים. טוניו אפילו לא היה שם לב בגלל האוזניות, וההודעות ששלח וקיבל כל רגע, כי הוא היה מסוגל לשקוע בזה עד כדי כך שרעב או כל צורך אחר כלל לא הציקו או שנעלמו לחלוטין. ובכל זאת, כשקראתי לו לבוא לאכול בצהרי אותו יום, הוא הגיע בריצה.

"קפץ החשמל" הוא אמר באגביות וזה כבר הסביר את הכול.

השטח שבו היו אמורים להיבנות הצריפים לפטריות השמפיניון היה מבוער למחצה, אבל אדגרדו נראה כמי שביער עשרה דונמים במו ידיו. הוא ישב על אבן וניגב שוב ושוב את הזיעה בשרוול החולצה, גבו כפוף והמבט בעיניו אבוד. הקאובוי הבודד איבד את הקאובוי וכעת היה פשוט בודד. לא אמרתי לו כלום וגם הוא לא דיבר אלי, נראה שהתשישות מנעה ממנו לדבר. הושטתי לו בקבוק מים והכנתי את הקרקע לניצחון שלי: מפה פרושה על האדמה, סכו"ם, בקבוק מיץ ובאמצע גביע הניצחון. הבשר על צלחת מבריקה, מלווה באורז ובננות. בידיי על מותניי, כאילו במקום הירכיים העצומים האלה היו לי שני אקדחי כסף, בנימת נצחון, אמרתי לו:

"גבר, קח, תאכל."

רציתי אדמה, כן. רציתי לחזור לכפר שנולדתי בו.

החוואי, כלומר, אדגרדו, ניגב את הזיעה מהמצח, עטה על שפתיו חיוך קמצני והתיישב. נראינו כמו הזוג המאושר במשחק החווה. הוא התחיל לאכול ברעב שחשים אחרי עבודה פיזית. הוא מעולם לא אכל כך, לא בימיו כרואה חשבון ולא בלילותיו כמתכנן ציוויליזציות. אני מעולם לא בישלתי בלהט כזה, אפילו לא בימיי כבולימית ובלילותיי כאנורקסית.

התיישבתי על האבן שלו כשנגס את הנגיסות הראשונות. הסתכלתי בו בלי להסתכל כי למען האמת העיניים שלי ראו את ידיה של אנטוניה, בגזרתה הגדולה מסתובבת באותה החלקה, תולה את הבגדים, מבתרת את החיות של אבא, מספרת לנו סיפורים בלי סוף. היא לא סיפרה על רוחות, אלא על מוות והרעלות והפלות. אימא אסרה עלינו להקשיב לה, אבל לא יכולנו להתנתק מהחצאית שלה. אנטוניה, הידיים שלה, הסיפורים שלה והמתכונים שלה. כשהצליח לדבר, אדגרדו שאל האם אני מתכוונת לאכול.

"אני בדיאטה," אמרתי לו.

"את והדיאטות הנצחיות שלך," הוא אמר לי והמשיך לאכול.

העדפתי ללכת לפני שאשליית הזוג המאושר תקרוס שוב תחת אחת ההתפרצויות שלי. רציתי לומר 'לא, אתה, עם הכרס הזאת המשתלשלת', אבל במקום זאת אמרתי:

"אני הולכת. אני צריכה לתת אוכל לטוניו."

הוא רצה לומר לי 'במה הועילו הדיאטות שלך?", אבל במקום זאת אמר:

"תכף מגיע בחור ששכרתי כדי שיעזור לי לגמור לנקות את השטח" אולי רצה לומר רק את מה שאמר. אולי זה נכון שכל הזמן הכנסתי לו מילים לפה, משפטים שאפילו לא עלה בדעתו להגיד. מה שבטוח הוא שבלי גינוני הקאובוי, אדגרדו נראה כמו שחקן סוג ב' ולא הייתי מאמינה לשום דבר שיגיד.

בבית הגשתי צלחת עמוסה לטוניו. קפץ החשמל, הוא אמר לי לפני שהתיישב לשולחן ואכל את הארוחה בשתיקה. על השולחן ניצבה רק הצלחת שלו. אדגרדו אכל בקצה החצר, הוא בוודאי כבר סיים ולי לא היתה כוונה לטעום אפילו חתיכה מהשרץ הזה. טוניו אכל בלי לשאול מה הוא אוכל. דעתו מוסחת כל כך, הוא בטח חשב שזה חזיר ונגס בחיפזון כדי לצלול בחזרה לעולמו הפרטי. הוא הביא עמו אספקה של סוללות לכל מקרה – הוא אמר.

בכיור עוד היה דם, טיפות קטנטנות שניתזו פה ושם ולא נשטפו בניקיון הראשון. הדם לא זרם מהברזים, אלא מבעלי חיים שנמצאו במקרה. ניסיתי למחוק את הדם השחור והקשה במטלית ספוגה בכלור. הזמן היה גם הוא טיפת דם קרוש, הכול עמד מלכת בצהרי היום ההוא, ותחושת סכנה עמומה עמדה באוויר, אבל לי זה לא נראה מוזר כי זה טיבו של הזמן בכפר, ידעתי את זה מאז ומתמיד.   

כבר ניצחתי את אדגרדו ואת החיה שלו. כבר ניקיתי את קרביה ובישלתי אותה, כבר הסרתי את הכתמים מהכיור, כבר הנחתי את השריון של החיה לייבוש בשמש כפי שהיתה עושה זאת אנטוניה. טוניו סיים לאכול והסתגר במשחקים שלו או בהודעות שלו, באוזניות שלו או בספרים שלו. ואני התחבטתי בשאלה האם לאכול מהבשר ההוא או לחסל חבילת עוגיות שוקולד צ'יפס שהסתרתי בעומק המזווה, ואז לפתע נכנס למטבח זר, דרך הדלת האחורית, שהיתה תמיד פתוחה למחצה. הוא היה שטוף זיעה והדיף ריח עץ שרוף, וצרח שאדגרדו גוסס, שצריך לקחת אותו למרפאה, שארוץ. הוא בקושי עצר בין מילה למילה, בקושי הצליח לנשום, חזהו עלה וירד באלימות. במשך דקה לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, רק שאלתי את עצמי מי זה האיש הזה, ומה אם זה שוד, ובטוח שטוניו עם האוזניות שלו לא שומע כלום, שיהרגו אותי כאן במטבח הזה, שייקחו את כל מה שיש לנו, וטוניו ואדגרדו לא ישמעו כלום. טריקת דלת, אולי.

הזר טלטל את זרועי וחזר על המשפט הבהול. שלוות הצהריים נשברה לפתע, הקיבה שלי התכווצה כמו אגרוף: לא בשר ולא עוגיות שוקולד צ'יפס. לרוץ.

רצנו אל השטח המבוער. הוא היה קרוב לבית אבל נראה רחוק כל כך. אבנים, ענפים וידיה של אנטוניה בלמו את צעדיי. מילים, הזהרות, הגפן שהשתרגה במהירות בין הרגליים. הזר היה הרבה יותר מהיר, הוא היה זריז ודילג מעל הבורות, הענפים, השיחים. משהתקרב לאבן שלצידה קרס גופו של אדגרדו, התחיל לצעוק. הוא מת, אמרתי בלבי והפסקתי לרוץ. הבטתי מטה אל העמק. צוק ירוק, פרדס של עצי תפוז בתפזורת, סבך של ענפים יבשים.

הבחור סימן לי שאעזור לו להרים את הגופה, צעק שצריך לקחת אותו מהר, שזה נראה כמו הרעלה, שארוץ.

"קדימה, רוצי," הוא צעק ונופף בידיו.

לא יכולתי להתקרב אל החייל שנפל, אל הקאובוי שנקטל בראש חץ מורעל, אל החוואי שהוכרע בידי חיות פרא. גופתו המוטלת בשטח שפונה עבור פטריות השמפיניון וקולהּ של אנטוניה שמזהירה את אבי: אכול רק מה שצדת במו ידיך. אל תנצל לרעה את המוות או את הציד של אנשים אחרים.

כיצד יכול אדגרדו להשתמש בידיו לציד בעלי חיים, אם לא ידע אפילו כיצד להשתמש בהן לאהבה, שלא לומר להרג. אסור היה לי לבקש ממנו שיעזוב את חייו הדיגיטליים ויאמץ את החיים האלה, חיי אדמה, חרא, נחשים ועשבים שוטים. חזרתי על צעדי במקום לרוץ אליו. חשבתי על טוניו, על כך שהוא לא יחסר לאיש ושאיש לא יחפש אותו בבית. הוא שקוע בעולם משלו, ובוודאי לא שמע את הצעקות. רציתי למצוא אותו, להוציא אותו מהחדר שלו כדי שיעזור לי עם אדגרדו, להציל גם אותו, אבל רגלי מעדה ונפלתי מעבר לקצה, אל התהום, נדחפת בכוח משקלם של אקדחי הכסף.

בצלצול הראשון עמדתי עדיין במטבח, חותכת פירות ודוחסת את החתיכות בזו אחר זו אל תוך הבלנדר. ג'סיקה, השכנה מהדירה ממול, אמרה שזה יעזור לבחילות. כשנפגשנו בחדר המדרגות לפני כמה ימים הודיעה לי: "יוּ לוּק סוֹ מיזרבל" ואחר כך הוסיפה, לשם עידוד, שככה לפחות אשאר רזה, ככל שהדבר יכול להתאפשר במצבי. "יוּ'ל הֵב פּלנטי אוף טיים טוּ בי פָאט" אמרה וצחקה. למרות השלג, החלטתי לצאת מהבית ולצעוד לעבר סניף ההוֹל פוּד מרקט כדי לקנות את הפירות שג'סיקה המליצה עליהם: תותים, אננס, תפוח ירוק אננס טרי ושורש ג'ינג'ר. ברוס, השכן מהדירה מלמטה, אומר שההול פוד מרקט היא רשת המזון הכי יקרה באמריקה. הול פייצ'ק – ככה צריך לקרוא להם, הוא אומר, חמישה דולר לשני תפוחים דפוקים. ובכל זאת, אפילו הוא ממשיך לקנות שם, לא תמיד אפשר למצוא פירות טובים במקומות אחרים. בדרך חזרה, עם שקית הפירות בידי, פגשתי שוב את ג'סיקה בחדר המדרגות. הפעם סיפרה שקראה באינטרנט על אָדם ועל המועמדות לפרס. "אָיי גוּגלד הִים." הסבירה בגאווה. סיפרתי לה שהטקס מתקיים היום, בישראל, בעוד שעתיים בערך. "איטס קוֹלד דה סָפיר פרייז" אמרתי והוספתי שהמילה סָפיר היא כמו ספָייר באנגלית, אבן חן, וג'סיקה אמרה שהיא מכירה בחור יהודי ששם המשפחה שלו הוא סָפִּירסטין ואני אמרתי, כן, והסברתי שזו התחרות הספרותית הגדולה ביותר בישראל, גדולה כמו המאן בוּקר. "או מיי גוד, דֶה בוקר!" ענתה בהתפעלות. "וִ ויש הִים לק!" הוסיפה ושלחה לי נשיקה באוויר לפני שנבלעה בדירתה.

אחר כך נכנסתי למטבח שלנו כדי להכין לי שייק פירות. המערבלים האמריקאיים משמיעים רעש חזק יותר מהישראליים, הרעש שהם משמיעים יכול להציף אותך מבפנים כאילו תכולת הבלנדר מתערבלת בתוך גופך כשאת עומדת שם נטועה במקומך ומתבוננת בפירות הצבעוניים הניטחים זה בזה בתוך קערת המערבל – ירוק! לבן! צהוב! – עד שהכול נשטף בוורוד של התותים שמשתלט על הכול, סמיך וכוחני, ובקושי אפשר לשמוע את הצלצול שנישא מהחדר השני כמו גל רפה שעולה מחוף מרוחק. רק לאחר שכיביתי את הבלנדר הצלחתי לשמוע את הצלצול בבירור אבל ברגע שהגעתי אל הטלפון פסק בבת אחת. שאלתי את עצמי באיזה שלב של התחרות הם נמצאים עכשיו, אדם אומר שהנאומים וההופעות יכולים להימשך שעות, תאמיני לי שהיה לך מזל שלא היית מועמדת עם הספר שלך השנה, ככה לפחות נפטרת מהסיוט הזה, כמה אנרגיות זה לוקח לשבת שם שעות בעצבים מתוחים, את במצבך בטח לא היית עומדת בזה. כן, אמרתי לו, העיקר שאחד משנינו היה מועמד, אלוהים יודע שאנחנו צריכים את הכסף.

אחר כך חזרתי למטבח כדי למלא לי כוס של שייק פירות.

מבעד לחלון הגדול, עם כוס השייק בידי, הבטתי בשלג שכיסה את החצר. ברוס, השכן מלמטה, שיחק בחוץ עם הכלבה שלו, גרייסי. מדיי פעם היה זורק באוויר עצם גדולה ובכל פעם שגרייסי היתה מתרוממת באוויר כדי לתפוש אותה היה צועק בקולו הנמוך, הגרוני: דָטס אֶ גוד גירל! דטס מיי גירל! וגרייסי היתה מדלגת ומקפצת מסביב כאחוזת אמוק. הטקס חזר על עצמו כמה פעמים לאורך השעות שבהן ברוס נשאר לבדו עם גרייסי בזמן שאשתו הלכה לעבוד. ברוס היה זורק באוויר עצם גדולה וכשגרייסי היתה קופצת באוויר כדי לתפוס אותה ברוס היה צועק: דָטס אֶ גוד גירל!

אדם אומר שלא תמיד אלה היו פני הדברים בבית של ברוס. עד לפני כמה שנים ברוס היה בכיר בחברת הייטק מצליחה, עד שיום אחד עשה תאונה רצינית עם האופנוע שלו ומאז סבל ממה שנקרא "אובדן כושר עבודה", ככל הנראה איזה מום גופני, אולי גם מוחי, אדם לא רצה להיסחף בהשערות מרחיקות לכת אבל היה לו חשש שגם בזה מדובר. בכל מקרה, לא נראה כאילו אורח חייו הנוכחי הפריע לברוס או תסכל אותו כהוא זה. כשאשתו מֶנדי היתה חוזרת מהעבודה בערב היו שניהם יושבים יחד ושותים בירה על הספסל שברוס בנה בחצר הקטנה שבה נהג לשחק עם גרייסי. הם נראו נינוחים ומאושרים כל כך כשישבו שם עם הבירה שלהם, לפעמים היו אפילו מחזיקים ידיים ומכנים זה את זו "הָאני" ושוּגר-פאי". אדם אמר שממילא היתה להם רק בת אחת שכבר היתה נשואה וגרה בנאשוויל, כך שלא היתה להם בעיה להסתדר עם משכורת אחת, ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור.

"האו'ר יוּ דוּאינ'?" צרח ברוס ונופף בידו כשהבחין בי עומדת בחלון. "האוּ אִיז דֶה בִּיג גָאי?" שאל ואחר כך הצליב את אצבעותיו, כמאחל לאדם איחולי הצלחה בתחרות. "אָיִים קיפינג מָיי פינגרס קרוסד" אמר וחייך. הנהנתי בראשי לאות תודה וצחקתי כשגרייסי שוב זינקה למעלה בעקבות הכדור ורגליה כמעט עזבו את הרצפה. לרגע התחשק לי לרדת לחצר ולבלות קצת עם ברוס ועם גרייסי בשלג אבל חששתי לפספס שוב את צלצול הטלפון.

אחר כך הלכתי לנוח קצת בחדר השינה.

עניין מעייף, ההריון, לרגע את מניחה את הראש על הכרית ובשנייה הבאה את כבר כמעט נרדמת ורשרוש ההסקה האוטומטית ממלא את אוזנייך בפכפוכים קטנים והחום נמסך באיבריך שהופכים להיות כבדים כאילו שקעו לתוך המיטה, חשבתי שוב על ברוס ועל אשתו ועל הבעת פניהם הנינוחה והמרוצה כשישבו יחד לשתות בירה בגינה המושלגת כאילו לאיש מבין שניהם לא היה מקום טוב יותר להיות בו באותו זמן, והחלטתי שאדבר על זה עם אדם כשיחזור מישראל לאחר שהתחרות תיגמר, אגיד לו שגם אני רוצה שננסה לחזור לזה, לימים שבהם הרגשנו כאילו לאיש מאיתנו אין מקום יותר טוב להיות בו, כי הרי כל שאר הדברים, הפרסים, הכבוד, ההכרה, הכול יכול להיגמר בתוך רגע, כמו אצל ברוס שהיה מנהל בכיר בחברת הייטק מצליחה ובתוך רגע אחד הפך לגבר מובטל שמדבר כל היום עם כלבה מטופשת וסוֹפר תפוחים בהוֹל פוד מרקט. קולות הפכפוך הקטנים של ההסקה הלכו וגברו כפי שקורה כשהטמפרטורות בחוץ יורדות והחום בבית עולה, הם גברו כל כך עד שרעמו בתוך אוזניי כמו צלצול הטלפון ובבת אחת זינקתי מהמיטה לבדוק אם אדם שוב מתקשר, ואז הבחנתי שהצלצול מגיע מבחוץ ומייד ניגשתי לפתוח את הדלת ושם הוא עמד, חגיגי ומבוייש, עיניו הושפלו אל חרטומי נעליו כשאמר בלחישה "אָיי אֶם סוֹ סוֹרִי, איי שוּדֶנט הֶב קם היר" ואני אמרתי שכשהזמנתי אותו לא האמנתי שבאמת יבוא, ואם להיות כנָה, לא האמנתי שניפגש שוב אי פעם, וגם הוא אמר שלא האמין שניפגש שוב, אף פעם לא תיאר לעצמו שיגיע למצב כזה שבו ימצא את עצמו יוצא מהבית בשלג ונכנס לאוטו כדי לנסוע שלושים מייל לבית של אישה נשואה, ולא סתם נשואה אלא נשואה למי שפגע בו כל כך, כי האמת היא שאף אחד, בחיים, לא פגע בו ככה, אף אחד לא כתב עליו מעולם ביקורת מכוערת, זדונית, כמו שאדם כתב עליו, מי הוא חושב שהוא, הבעל הזה שלך, כתב ספר אחד בחיים שלו, ספר שאף אחד לא יקרא מחוץ לישראל, וכבר חושב שהוא יכול לכתוב ביקורות מרושעות על קולגה, ועוד סופר אמריקאי שכל העולם מכיר, איפה הוא ואיפה אני, הקנאה מעבירה אנשים על דעתם, אני אומר לך, ג'לוסי אִיז א דזִיז, ואני אמרתי נכון, אתה צודק, תן לי לפצות אותך, ומשכתי אותו במהירות פנימה כדי שג'סיקה, שוודאי מציצה עכשיו בעד לעינית, לא תראה אותנו והוא נכנס במהירות ואפילו נעל אחריו את הדלת, מוכנית, כאילו את דלת ביתו שלו הוא נועל, ולרגע עצר והביט בי כאילו הופתע בעצמו מנחישותי, ושאל: אָר יוּ שוּר? ואני אמרתי שכן, בטח, הרי אדם חוזר מישראל רק בעוד שלושה ימים, הטקס מתרחש עכשיו, ברגעים אלה ממש, והוא שאל דֶה סָפיר פּרייז, יוּ מִין? ואני צחקתי ואמרתי, כן, ושאלתי איך הוא יודע לבטא את זה כל כך יפה, ממש כמו ישראלי, והוא אמר שלמד עברית בקיבוץ, כשהיה בן עשרים והתנדב לתותחנים אחרי הקולג', ואני אמרתי איזה יופי, כל הכבוד, ומשכתי בכוח את חולצתו הכהה מעל ראשו והוא פלט אנקה קצרה והתחנן שאזהר עם החולצה, אשתו קנתה לו אותה בנוֹרדסטרוֹם, היא כל כך תיעלב אם הוא יהרוס את החולצה הזו, מתנת יום הולדת ארבעים וארבע, ואני אמרתי לו שישתוק כבר וצרחתי בקול רם אָיי דוֹנט ק̤ייר א̤באוט יוֹר פאקינג וָוייפ, וקרעתי מעליו את החולצה עד שהכפתורים נתלשו ממקומם והתפזרו בכל החדר ואחר כך הדפתי אותו אל המיטה והוא נשכב על גבו בצייתנות וכשהתיישבתי עליו רק עצם את עיניו ומלמל אָיי גָ'סט הוֹפ אִיטס נוֹט טוטאלי רוּאִינד, איי ג'סט הופ איטס נוט טוטאלי רואינד, ואני התעלמתי והמשכתי לחתור קדימה ואחורה והוא המשיך למלמל ואחר כך התחיל לגנוח ולהיאנח, מתוך עונג ואולי בכלל מתוך צער, כאילו היה זקן מוכה יגון שהתאבל על אשתו שהקדימה אותו ומתה לפניו, והתחשק לי לומר לו אל תדאג בקרוב גם אתה תמות ותצטרף אל אשתך, לא תשאיר אותה לבד עוד הרבה זמן, אבל במהרה סחף העונג גם אותי וכשנפלתי עליו בבת אחת שמענו יחד את צלצול הטלפון, ועדיין לא זזתי ממקומי ורק שכבתי מעליו, ובטני שיהיה לה עוד מספיק זמן לגדול בחודשים הבאים נלחצה אל כרסו הקטנה, והוא שאל אותי אם אני חושבת שזה אדם בטלפון ואם אני מתכוונת לענות ואני אמרתי שאין טעם לענות בשלב הזה, השעה בישראל תשע בערב בוודאי כבר הכריזו על הזוכה ככה שלא מוכרחים לדבר בטלפון, אפשר פשוט לברר את זה באינטרנט. אחר כך התגלגלתי מעליו ולמשך כמה דקות שכבנו שם זה לצד זו על המיטה והאזנו לצלצול הטלפון עד שפסק והוא משך את החולצה הקרועה מתחתיו וכיסה אותי, ושאל אם אני מרגישה בסדר ואני אמרתי שאני מרגישה מצוין ובאמת הרגשתי לא רע, אפילו הבחילה נעלמה ואת מקומה תפשה איזו עירנות חדשה, והוא השתתק והביט בי בחשש מסויים, כאילו תהה האם אני אומרת את האמת ורק לאחר כמה דקות אמר שכשחושבים על זה, זה בעצם דבר מטופש מעין כמוהו לקרוא לפרס ספרותי בשם של אבן חן או תכשיט, מה זה אמור להביע בכלל הספיר הזה, ואני אמרתי שהפרס נקרא בעצם על שמו של פנחס ספיר שהיה שר בממשלת ישראל או אולי ראש מפעל הפיס, אני כבר לא זוכרת, והוא אמר שהכיר פעם איזה ספירסטין, אחד שהיה ראש חוג שלו באיזו מחלקה באוניברסיטה בניו יורק שלימד בה פעם כתיבה יוצרת, טיפוס ממש נאלח, "א טוֹטאל אסהול", ואני אמרתי שכן, שמעתי סיפורים על הספירסטין ההוא. מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים.