ברגע שראה באולם קבלת-הפנים של שדה התעופה את חברו שבא מהמולדת, מיד שאל אותו:

"הבאת, הבאת לי את זה?"

חברו הושיט את ידו אל התיק התלוי על כתפו ואמר, כאילו חיכה לשאלה הזאת:

"שיגעת אותי בשיחות הטלפון שלך ובבקשה שלך:  'תביא לי חופן עפר.' – תגיד לי, בנאדם, אתה היחיד שעזבת את המולדת?"

אחר כך הוציא מהמזוודה שלו שקית עפר.

הוא הביט בפנים אטומות אל חברו שהגיע כרגע מהמולדת, לקח את שקית העפר ואחר כך פנה והלך בשתיקה אל הרכבת.

גם ברכבת הוסיף לשתוק, הוא לא שמע את שקשוק הגלגלים על המסילה ולא את צחוקן של קבוצת נערות אדומות שיער שאפן מקושט בנזם, ולא את הנערים הצורחים בשמחה על ניצחון קבוצת הכדורגל שהם אוהדיה. הוא נתן את מבטו בשקית המלאה עפר שלפניו.

הנוסעים שעברו על פניו בחיפזון והסתכלו בו חשבו שהוא שיכור או ישֵן. אפילו כשביקש ממנו הכרטיסן את כרטיס הנסיעה שלו, הוא הוציא אותו מהכיס והרים אותו אל פרצופו של הכרטיסן בלי לגרוע את עיניו משקית העפר. הכרטיסן חשק את שפתיו ועיקם את אפו, והחזיר את הכרטיס אל היד שעדיין היתה תלויה באוויר.  

עברו שלוש שנים מאז עזב את מולדתו, ובארץ החדשה, שלא היתה לו למולדת, נחתו עליו עוד ועוד קשיים. שנה שלמה הוא נשאר במעון לפליטים, ושנתיים גר בבית שהיה דומה לסוכה עלובה. לא ניתנה לו הזדמנות ללמוד את שפת הארץ שהגיע אליה, ולא נמצא לו אפילו ידיד אחד, ולא עלה בידו להשיג עבודה שהתאימה לו.

הימים עברו עליו בכבדות בעיר ההיא שלא פתחה לפניו את שעריה. לולא היה לו טלפון נייד, היה משתגע. הטלפון אמנם צלצל רק לעתים רחוקות, אבל בכל זאת הוא שימש לו הסחת-דעת – הוא היה מחייג מספרים של אנשים שלא הכיר ומיד היה מתנצל: "סליחה, טעיתי במספר!". ולא פעם ענו לו בגסות ובזעם: "שלא תטעה עוד פעם!" ואף על פי כן הוא לא ויתר על השעשוע הזה – היה לו צורך לשמוע קול אנושי ולוּ רק לשניות אחדות.

בשירותי הרווחה בעירייה לחצו עליו מאוד למצוא עבודה, אבל המטרה הראשונה שעמדה לנגד עיניו הייתה ללמוד את השפה. אלא שאיש לא עזר לו שם להשיג את המטרה הזאת. עד שיום אחד פרץ בבכי במשרדו של פקיד בלשכת הרווחה, שהיה דומה לכדור עם שתי עיניים כחולות ולשון שׁרקנית. הוא מירר בבכי:

"בבקשה, תן לי הזדמנות ללמוד את השפה לפני שאתחיל לעבוד!"

הוא השתתף בקורס של שלושה חודשים שבהם לא למד כלום חוץ  מ"קוראים לי כך וכך, ואני בא מארץ זו וזו…" ועוד כמה משפטים לשימוש יומיומי.

ושוב זרמו המכתבים משירותי הרווחה אל תיבת הדואר הקרה, השותקת שלו, שתמיד מצא בה רק את המכתבים הרשמיים היבשים האלה שאין בהם שמץ של אהדה. 

הוא נאלץ לחלק פרסומות והיה מתהלך שעות ברחובות האלה, העגומים כמו קברים, ומחלק פרסומות של מסעדות וסַפָּרים, ואפילו של בחורות שעובדות בזנות, ובימי שבת ורביעי חילק עלוני פרסומת. הציפורניים בכפות רגליו השחירו ונשרו. לעתים קרובות הבהילו אותו יללות הכלבים כשהתקרב בבקרים אל דלתות הבתים כדי לדחוף את הפרסומות לתוך החריצים שלהן. הוא חש טעם מר בגרונו והמשיך בדרכו.

לא רק הכלבים אלא גם בעלי הכלבים היו גוערים בו:

"שלא תשים את הטינופת הזאת בתיבת הדואר שלנו!" הם היו אומרים לו, ואפילו לא טרחו לזַכות אותו במבט או להחזיר לו ברכת בוקר טוב.

והיו נכנסים למכוניותיהם ומסתלקים.

ולו לא היתה ברירה אלא להשפיל את הראש, לבלוע את רוקו ולפנות לתיבת דואר אחרת.

***

הרכבת נעמדה בתחנה שלפני התחנה של עיירתו. נוסעים אחדים ירדו ואחרים עלו. הנערות אדומות השיער שאפן מקושט בנזם עדיין צחקו, אבל חבורת האוהדים שקבוצת הכדורגל שלהם ניצחה במשחק האחרון ירדו מהרכבת והנערים הניפו באוויר את פחיות הבירה שלהם. הוא העיף מבט חטוף בנערות ומיד חזר לנעוץ את עיניו בשקית העפר והידק את אחיזתו בה כחושש שיחטפו אותה ממנו, והרכבת שוב נהמה.

הוא הרגיש בודד בכל מקום שהיה בו. ברכבות, במסעדות, במסיבות שערכו האנשים ברחובות, בחנויות הגדולות. הוא לא העז להסתכל לאנשים בפנים, מחשש שמא יתחיל מישהו לדבר אתו בשפה הזאת שהוא לא מצליח ללמוד, ולא היה עונה לאנשים, כאילו אינו שומע.  

ומפני שגם בשפתו לא דיבר,  פחד שיהפוך לחירש ולכן דיבר אל השטיחים ואל החלונות, ואל העננים ואל הצלבים שמעל למגדלי הכנסיות. ואפילו אל הבובות שבחזיתות חלונות-הראווה התחיל לדבר.

כאשר הגיע הביתה, פתח את הדלת ולחש בקול נמוך לעפר השותק  בתחתית השקית שהחזיק בידיו:

"היכנס, בבקשה!"

וכשעבר את המפתן אמר: "סלח לי שהבאתי אותך אל הגלות הזאת, אבל היית חייב להיות פה."

תחילה הלך אל חדר השינה שלו ושם את שקית העפר על יד הכרית שהוא ישן עליה, אבל מיד חזר בו ואמר:

"לא, זה לא המקום שלך!"

הוא נכנס לסלון ושׂם שׁם את השקית. ושוב לא היה מרוצה. הוא היה נבוך והתחיל להעביר אותה מפינה לפינה בדירתו הקטנה, עד שקבע את מקומה בחדר האמבטיה. שם הוא שפך את העפר שבתוכה על הרצפה הקרה והרטובה. העפר העייף, היבש, שידע את עקבות צעדיו אלפי פעמים, נערם על רצפת חדר האמבטיה. הוא כמעט שמע אותו נאנח כשנשפך גרגיר-גרגיר על הרצפה הזרה הזאת.

לבו הלם בחוזקה ועיניו הוצפו דמעות. הוא הביט שעה ארוכה אל תלולית העפר ואחר כך אמר בקול רועד:

"אני מריח בך את ריח החורבן, עפר מולדתי."

הוא עירה אל גופו לגימות גדולות של בירה והוסיף ואמר:

"כבר שלוש שנים אני רחוק ממך, סלח לי אם שכחתי את השפה ששוחחתי בה אתך. סלח לי אם דיברתי אליך הערב בגסות ובלי כבוד. אתה זוכר איך הקיפה המשטרה את הבית שלנו ופרצה אל חדרי? אתה זוכר איך ריסקו את העט שלי ושרפו את הדפים שרשמתי עליהם שירים שסיפרו את אהבתי לך – לנגד עיני ועיניך? אתה זוכר איך החרימו את הספרים שלי ושמו אותם בשקים מלוכלכים כאילו היו ארנבונים מבוהלים, ושמו אזיקים על ידי לנגד עיניך – אם יש לך עיניים – והוציאו אותי בבעיטות והשליכו אותי כמו שק תבן אל תוך ג'יפ שצבעו מחקֶה את צבעך? אתה המשכת לשתוק אז, הו, עפר, ליקקת את נעליהם של אנשי כוחות הביטחון ולא הרגשת שהפרקים האזוקים שלי מכאיבים לי. וכשחזרתי כעבור שבוע באותו הג'יפ, הסתכלתי בך בעד שמשת החלון ולבי נקרע למראה גלגלי הג'יפ שאונסים אותך.

"אתה היית העד השותק של האסון בזמן שנעלי השירותים החשאיים ציירו עליך תמונות ברבריות ואתה שתקת את שתיקתך וישנת את שנת העפר שלך.

"אתה זוכר איך טחנה האהבה את לבי בסתיו ההוא?

"כן, אין ספק שעודך זוכר איך היתה אהובתי מחישה עליך את צעדיה כל יום בצהריים כדי להגיע אל חדרי ולהניח את ידיה על עיני המצַפּות ולשאול: "נחש מי אני?" הייתי מעמיד פני טיפש וממשש בידי את ידיה שדמו לזוג יונים מאולפות, אחר כך הייתי מרים את אצבעותי אל שפתיה המלאות, החמימות, ומוריד אותן אל שדיה התַפּוחִיים ואל ירכיה ה… ואומר: את שֵׁדה!

"התגלגלנו כשני עננים משתוללים שרוחות מטורפות משתעשעות בהם.

"כל יום בצהריים היתה אהובתי אורגת בצעדיה מרבד כזבים, ואתה ידעת על המלכודות שהיא טומנת לי, אבל אפילו פעם אחת לא לחשת באוזני: היזהר שלא תינגף רגלך במלכודות! אפילו פעם אחת לא אמרת לי: משוגע! אל תיתן אמון בחזיון תעתועים, ליבך ימות צמֵא. לא אמרת לי: חדל מהמשחק הזה, לבך ייטחן!

"היינו חברים, אתה ואני, הו, עפר. כתבתי על אודותיך את השירים הנפלאים מכולם. הייתי מריח אותך במלוא כוח ריאותי. הייתי משאיר עלי ימים ושבועות את האבק שלך שדבק בריסַי ובבגדַי. לא ניערתי אותו. אמרתי: "האבק הזה קדוש, זה אבק של העפר, העפר שנם לו לפני דלת הבית, העפר שמטפח את ילדותי החנוקה ואת נעורי האבודים."

עיניו הלכו והאדימו, ופחיות הבירה שעמדו בשורה  על המדף של הראי התרוקנו זו אחר זו, אבל הוא הוסיף לנעוץ את מבטו בתלולית העפר השפוך על רצפת חדר האמבטיה העירומה, השותקת, ואמר:

"נהייתי נווד אובד. לקחתי אתי את לבי המנופץ ושוטטתי אתו בכל המקומות ולא מצאתי אף אחד שיאחה את שבריו. עשרות פעמים ראית אותי אובד עצות – אם יש לך עיניים – אבל את שתיקתך הנצחית לא הפרת.

"האם לא היה עליך להפוך לפני צערם של צעדַי לשיגעון שכולו אבק ולעוּף אל שמי העיר הפושעת ההיא כדי להודיע לכולם את הייסורים שהלב הזה מתענה בהם? האם לא היה עליך להודיע לי על כל המלכודות הטמונות ללבי? אני שראיתי בך אֵם, לא, יותר מאֵם?  

"שרפתי את ביתי ואת ספרַי מעוצם האומללות של חיי, ועוד מעט הייתי שורף את עצמי, ואתה הסתכלת בי בשתיקה, ואולי צחקת ואמרת בינך לבינך: הילד יצא מדעתו!

"בהגנה עליך ובאהבה אליך ראיתי את משמעות חיי, וכאשר הייתי שומע עליך מילה רעה הייתי יוצא מגדרי, ועוד רגע הייתי מחביא אותך בעיני ומגונן עליך באור עיני. הייתי מוכן לשפוך את דמי למענך. אבל אתה! אהה. מה אספר לך הלילה? אמור לי, מה עשית למעני כאשר חשך עלי עולמי וטחנות התקווה כתשו את לבי והפכו אותו לקמח עולה באש? מה עשית למעני כאשר ראית אותי אומלל ועצוב ורעב! בכיתי בגללך, ואפילו לרוח לא הרשיתי לחטוף אותך מלפני דלת הבית. לא טעמתי את טעם השינה כדי למנוע מגונבי העפר להגלות אותך אל אדמה לא-נודעת. אמור לי – אם יש לך לשון – מה עשית למעני כאשר ברחתי אל  הארץ הזאת שלא תהיה ארצי?

"הסתכלת בי – אם יש לך עיניים – וראית אותי בא והולך, ומחפש את זהותי התועה וחיים שקטים ואהבה טהורה, אבל אתה לא נהיית מולדת לחיים האלה ולאהבה הזאת. אתה הוספת לשתוק, כמו שאתה שותק עכשיו על הרצפה העירומה הקרה הזאת ובלילה האילם הזה.

"ואל תשאל אותי אחר כך: 'למה הבאת אותי אל הניכר הזה?'

"כי אתה הוא שדחפת אותי אל כל החורבן הזה, אתה הוא שהגלית אותי. אתה הוא שפשעת וחטאת, הו, עפר,

פשעת וחטאת, ואל לך לחשוב שאשים אותך על הכרית על יד ראשי כדי להריח אותך כל בוקר ולומר: הֶאח, ריח גן עדן נושב מגרגיריך!"

"לא, לא, בשום אופן לא, הנה מה שאני אעשה…"

ופתאום נפנה אל כפתורי מכנסיו והחל להתיר אותם במהירות, ואז החל להשתין על התלולית של חופן העפר, כמין אנחה שְׁתוּקה על רצפת חדר האמבטיה הקרה והרטובה.

כאשר שלפתי מתיבת הדואר את הגלויה ששלחה תרזה, השעה הייתה שלוש אחר הצהרים. העפתי בה מבט חטוף מבלי לקרוא אותה בעיון ונכנסתי הביתה. השלכתי את תיקי על השולחן שבמרכז הסלון וצעדתי היישר אל המקלחת. היה זה יום חם במיוחד וכהרגלי בימים חמים פתחתי את ברז האמבטיה והנחתי למים הקרים למלא אותה. הנחתי את שעון היד ואת הגלויה לצד המגזינים והמכתבים שנערמו על הכיסא הקטן שניצב בהישג יד מן האמבטיה. פשטתי את בגדיי במהירות ונכנסתי אל האמבטיה עוד לפני שהתמלאה. טבלתי את ראשי במים וכשנערתי אותו ניתזו טיפות מים על הניירות. משכתי מגבת, ניגבתי את ידי הרטובה ואחזתי בגלויה ביד רועדת. על הגלויה התנוססה תמונה של פָּאבּ עץ ישן עם כסאות ושולחנות בצבע כחול. ליד הדלפק נראה עומד גבר שחור מצודד, שקְוֻצַּת שיערו הלבן הוסיפה לו הדר. מן העבר השני של הגלויה היה כיתוב בספרדית: "פאב המינגווי – הוואנה". תרזה לא הרבתה במלים. היא הסתפקה במשפטים קצרים ואלגנטיים, שדמו לסגנון כתיבתו של המינגווי:

"… הוֹי מַלָּח היבשה… הנודד בין האופקים ובין המלים… אל תופתע מן הגלויה הזאת אותה אני שולחת ממדריד… התכוונתי לשלוח אותה מהוואנה, אבל נאלצתי לטוס בפתאומיות למדריד…… המתן לי ביום ה-16 ביוני בשעה שבע בערב בבית הקפה "רֶגְרֶסו" שבתחנת הרכבת. לבש את החליפה הקריבית הלבנה, עם הנעליים הלבנות והכובע הפנמי שקניתי לך… אתה עדיין בליבי…".

בתחתית הגלויה היא כתבה: "אני מקווה שהספקת לשכוח את המלחמה! אבל אתה כנראה צודק, באמת איזו מלחמה?". היא לא שכחה גם להוסיף בדיחה ישנה: "אני בטוחה שהגלויה תגיע אליך רק ביום הגעתי…". היא ידעה היטב שחיי הם לא יותר מאוסף של צירופי מקרים.

נותרו לי ארבע שעות בסך הכול כדי לצאת ולקבל את פניה בתחנת הרכבת. בימים כתיקונם ארבע שעות חולפות מהר, אולם באותו אחר צהריים הם הפכו לסבל מתמשך. אין ספק שהייתי זקוק ליותר מארבע שעות כדי להפנים את עצם פגישתנו המחודשת. למען האמת, גם לא האמנתי שתגיע לאחר פרידה כה ממושכת. יכולתי לקרוע את הגלויה לגזרים ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיעה. אבל מה אעשה מול מבטיה החודרים כאשר היא תפתח את דלת הבית ותראה אותי כאן?

חמש שנים חלפו מאז נפגשתי לראשונה עם תרזה. היה זה לאחר ביקורי הראשון במדריד ולפני שעקרנו לבסוף לליסבון. אהבנו ושנאנו זה את זו באותה מידה של עצמה. נפרדנו לפחות חמש פעמים, וכשחזרנו, שוב שקענו אל המצב הקודם, כשאנחנו מנהלים את הקטטות שלנו בעוצמה מחודשת. כשאני אומר "נפרדנו", אינני מתכוון לפרידות קצרות של לילה או שניים. היו לנו מאות פרידות כאלה. אני מתכוון לפרידות ארוכות במיוחד, כמו זו האחרונה. לאחר שעזבה לא השלכתי את החפצים שלה. אדרבא, דאגתי שיישארו על מקומם בדיוק כפי שהשאירה אותם. בחדר השינה עדיין ניצב ארון הבגדים שלה. במקלחת מפוזרים כלי האיפור והבשמים של "איב-סן-לורן", "קארתייה-מוסט", "שנל-קוקו" או "פלומה-פיקאסו." על שפת האמבטיה היה שמפו "בּוֹדִי שוֹפְּ", בריח אגוזים ברזילאיים ודבש ובקבוק סבון נוזלי ממוּשְׁק לבן בריח שזיפים. על אדן החלון, בדיוק מעל האמבטיה, עמדה קופסת נס-קפה שבתוכה נוזל חלבי לבן שבו השתמשה לשמן את גופה. פעם, לאחר ששברתי את אריזתו המקורית מבלי משים, העברתי את הנוזל לקופסת הקפה הריקה. אני נזכר בצחוקה המתגלגל כאשר ראתה את הקופסא ביום שבו עזבה. היא בחנה וסובבה אותה בין ידיה, וכאשר קלטה שאני מתבונן בה, צחקה ואמרה שתשאיר לי אותה כדי שאשתמש בה.

חלפו שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים מאז אותם צהרים שבהם ירדה במדרגות עם מזוודה קטנה, לאחר ששמעה את צלצול הפעמון הרועם. כאשר התבוננתי מבעד לחלון, ראיתי מַלָּח זר הממתין לה למטה. עקבתי אחריהם עד אשר הגיעו אל הנמל ללא שהבחינה בי – או אולי כן הבחינה, אינני יודע. היא צעדה תלויה על זרועו של המַלָּח לעבר ספינה שעגנה בנמל ועליה התנוסס הדגל הקובני. למרות ייסורי וכאבי לא נטרתי לה טינה, ואף לא כעסתי על שהסתלקה עם גבר זר. לא היה זה מפני שאני גבר "מודרני וליברלי", אלא בשל אהבתי לכל מַלָּחי העולם. השלמתי עם המצב ואמרתי, "איך לא? אתה הרי גרמת למשבר הזה. בימים הראשונים של היחסים התרברבת ואמרת לה שהנך מַלָּח היבשה, וכי דבר לא מתחרה באהבתך אליה, למעט המסעות והנדודים. אמרת שהנך יכול להפוך כל ארץ שבה דורכת כף רגלך למולדת. והיא? היא הייתה מוכנה לעזוב בשבילך את עבודתה בעיתון, ואת קדחת הנסיעות שהייתה כרוכה בכך, למרות שאהבה את השוטטות וההליכה לאיבוד ברחבי הגלובוס. אלא שאתה, מאז שהכרת אותה, נשארת תקוע במקומך. במדריד היית רוטן ואומר: לו רק הייתה פתוחה אל הים, הייתי נוסע אליה בכל יום. והיא שאלה אותך: אז היכן היית רוצה להתגורר? ואתה ענית: "בליסבון". היא שאלה אותך מדוע, ואתה השבת מתפייט במילות שיר של רפאל אלברטי: "ליסבון היא מלכודת לנודדים"; והוספת: "אני משתוקק לחיות בערי נמל, ואוהב אותך כפי שאני אוהב את העיר בצרה". היא לא הגיבה באותה העת, אבל לאחר עשרים וארבעה ימים, באה ודרשה ממך שתארוז את המזוודות ותעבור איתה לליסבון. באותה עת היא ביקשה ממערכת העיתון שבו עבדה, וללא ידיעתך, העברה לליסבון. וכך עברנו. לאחר שלושה עשר חודשים ועשרה ימים, גילתה שאתה משקר ושאתה עדיין תקוע במקומך, בדיוק כפי שהיה בעבר. "אולי הזדקנת" אמרה לי בהתרסה. מחיתי והכחשתי את דבריה, כשאני משתמש בתירוץ הקבוע: הרי העיר בצרה נחרבה, ולאחר בצרה לא ניתן לאהוב עיר נמל אחרת – וכיוצא באלה. והיא סיכמה ואמרה: "אם כך זוהי המלחמה שעדיין משתקת אותך!".

המלחמה, המלחמה. איזו מלחמה? הראשונה? השנייה? השלישית אשר עומדת להתרחש? או שזו המלחמה הנצחית אשר מתלקחת שם כל הזמן? לא הייתי חושב ברצינות על דבריה, אלמלא הסתלקה עם המַלָּח הקובני. שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים חלפו ואני מהרהר במצבי, מנסה להסדיר את חיי בלעדיה. כמובן שכאבתי את עזיבתה ופרצתי בבכי יותר מפעם אחת מפני שהייתי בטוח שהיא הסתלקה לנצח. תרזה מעולם לא הסתירה את תשוקתה להגיע אל הצד השני של האטלנטי. היא סיפרה לי על משפחתה שהתגוררה בעיר קָדִיס האנדלוסית לפני שהיגרה לקובה. כאשר הייתה ילדה קטנה נהגה אמה להראות לה את תמונות הוריה בהוואנה, אליה היגרו בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. אחר כך היגרה אמה להוואנה בעקבות הוריה והשאירה מאחור את אב המשפחה, אשר לא היה דבר ששנא יותר מנסיעות ונדודים. "לשם מה להגר להוואנה? קָדִיס היא כמו הוואנה." חלפו עשרים וחמש שנים מאז אותו משפט והיא עדיין חולמת על הגירה לקובה. "ואתה?" שאלה אותי. אמרתי לה כן, אנחנו נהגר ביחד, אבל האטי בבקשה את הקצב. הדבר מחייב אותי לעוף אל החלק האחר של העולם מבלי לחזור. והיא שאלה אותי "מה קושר אותך לחלק הזה של העולם?" שתקתי. והיא אמרה: "אני יודעת שתגיד: בצרה. אבל בצרה כבר אינה בצרה. לא נותר בה דבר לבד מן המלחמה!"

המלחמה, המלחמה, איזו מלחמה? תרזה אינה היחידה שאומרת לי את הדברים הללו. גם אני חושב שאני רדוף על ידי המלחמה. במשך חמש שנים תמימות לא התעייפתי מלספר לה פעם אחר פעם על אירועי המלחמה, ולא חשוב באילו נסיבות. כאשר ישבנו מול הטלוויזיה, כאשר ראינו חיילים בעיר, או כאשר שמענו מוסיקה. כל דבר הזכיר לי את המלחמה. תרזה לא שכחה את כל הדברים שגוללתי בפניה ופירטה אותם אחד לאחד במכתב שכתבה לי לפני שעזבה – למרות שבאותו הזמן עדיין התגוררנו ביחד. המכתב נותר בתוך חבילה מבולגנת של מכתבים, חלקם מכתבים ישנים ממנה ואחרים מאחי, אחותי, והחברים. הנחתי את ערימת המכתבים כהרגלי קרוב אלי כאשר התרחצתי באמבטיה, כדי לקרוא בהם כאשר אני טובל במים (היא שנאה את ההרגל הזה והייתה אומרת לי: "אין פלא שאינך יכול לשכוח את המלחמה. האם יש בחבילה מכתב אחד שלא מדבר על המלחמה ותלאותיה?" היא לא ידעה שבתוך החבילה החזקתי גם את המכתבים שלה, מפני שדחפתי אותם בכוונה מתחת לכל ערימת הניירת). עכשיו קראתי בפעם העשרים את המכתב ובו כל הפרטים על המלחמה; על התעקשותי לשמוע את להקת הפופ בּוֹנִי-אֵם ("האווילית" כפי שהיא כינתה אותה), ואת הבלוז של טוֹם וֵויטְס – המוסיקה המועדפת על חברי אִלְהָם, אשר מאז המלחמה הראשונה הפך לאסיר. היא גם הזכירה לי את תלונות החברים על כך שאין לי עניין בדבר חוץ מן המלחמה, שכמו קללה שלא מפסיקה לרדוף אחרי. אבל איזו מלחמה?

"אל תשכח את החליפה הלבנה, הכובע הפנמי החום והנעליים הלבנות, שנתנה לך בעלת הבר מטילדה לפני שעזבת את בצרה." באותם הימים, כאשר נודע לתרזה שאיבדתי אותם, היא הפתיעה וקנתה לי – באחת הנסיעות לפירנצה – חליפה לבנה חדשה, כובע חום ונעליים לבנות. (אבל מה אומר לה? כמו שאתם רואים אני יושב פה ללא הנעליים הלבנות משום שאיבדתי אותן פעם נוספת). באותו היום, כאשר הביאה לי את החליפה, אמרה לי:

"אתה יודע מדוע נתנה לך מטילדה את החליפה במתנה?"

עניתי בהתרסה "הא, מה את חושבת?"

היא צחקה ואמרה: "אתה לא מבין יקירי. כדי שתוכל להיחלץ מן הגיהינום של המלחמה. כדי שתעצור את הקללה שרודפת אותך".

המלחמה. המלחמה. איזו מלחמה? אני נשבע שבכל יום ניסיתי מחדש לשכוח בכל הכוח את היום שבו פרצה המלחמה. כל כך רציתי להתנתק ממנה ולשכוח כל שאירע. אולם נראה שנגזר עלי והיא תמשיך ותרדוף אותי בכל מקום. כמה זמן עבר מאז שהתלקחה? חמש עשרה שנים ותשעה חודשים ויומיים? חמש שנים ואחד עשר חודשים ושלושה שבועות ושלושה ימים? חמש שנים ושבעה חודשים ושבעה ימים? או ששנותיה של המלחמה כשנות חיינו? האם היא לא פרצה מאז הגיענו אל העולם הזה? מלחמות שמתלקחות בארצות הקרובות אלינו על גבי האטלס, אבל רחוקות מאתנו שנות אור, בגלל מה שקרה לה ומה שקרה לנו. כמו אותה ארץ אשר איש לא זוכר דבר ממנה חוץ מן המלחמה. תרזה הייתה אומרת "נראה כאילו מתנהלת המלחמה בינך לבין אותה הארץ!" הערה שאינה מחוץ למקומה. אבל הדבר אינו מביא לי נחמה גדולה. ועכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור, אני מנסה לזכור דברים אחרים ממנה. את החברים, את מרחבי הילדות, האהבה הראשונה, הניסיון הארוטי הראשון, הכוסית הראשונה… שטויות. שם דבר אינני זוכר מלבד המלחמה. אפילו אם לעתים אני מצליח להיפטר ממנה, היא עדיין חודרת לתוכי כמו קללתו של יהוה, כאילו הייתה אחת ממכות מצרים, או גשמי הנקמה שהמטיר נגד הערים הכתושות בראשיתו של העולם.

אחרי שסיימתי להתקלח ונפטרתי מכאב הראש שפקד אותי לשעות ארוכות, החלטתי לסיים אחת ולתמיד עם המלחמה. השלכתי את הקלטות של בּוֹנִי-אֵם ואת המוסיקה שאוהב אִלְהָם ועשיתי כמצוותה של תרזה. לבשתי את החליפה הקריבית הלבנה וחבשתי את הכובע הפנמי בצבע החום. לצערי נאלצתי לנעול נעליים שחורות משום שלא מצאתי בבלגן שהיה בבית את הנעליים הלבנות. באותו אחר הצהרים הבנתי שאני אוהב את האישה הזו על גבול הסגידה, וכי לא תעזור לי גאוותי, וכי לא אצליח לוותר עליה או לשכוח ממנה. מוזר. אנחנו מתרוצצים ופוגשים נשים רבות עד שאנחנו מכירים אחת, שהופכת למרכז העולם, ואין זה חשוב מי היא ומה היא עושה. אין זה חשוב שנטשה אותנו והלכה עם הגברים בהם חשקה. אני אוהב אותה ואעשה היום את הדבר הנכון. לא אכפת לי יותר מן המלחמות הגלויות או הנסתרות שמתלקחות בינינו. רק היא והשלום. האם אמרתי השלום? האם תרזה הייתה תחליף למלחמה? אין לי מושג.

השאלות הללו ועוד אחרות התרוצצו במוחי כאשר עשיתי את כברת הדרך במכונית מביתי ברחוב דוס-דוראדוריס עד החניון התת קרקעי של התחנה. הן הסיחו את דעתי ולא שמתי לב לזמן שחלף, עד אשר הגעתי וראיתי את השעון הגדול של התחנה: שש ועשרה. לא נשאר לי זמן רב. ניגשתי אל דוכן העיתונים וקניתי את " אל-חיאת" הלונדוני, "אל פייס" הספרדי, "פובליקו" הפורטוגלי, "לה רפובליקה" האיטלקי, "זידדויטשה צייטונג" הגרמני, "גארדיין" האנגלי, ו"ניו יורק טיימס" האמריקאי. (הרגל שסיגלתי כל עת שנסעתי ברכבת או המתנתי בבית הקפה, כדי ליהנות מן ההתפעלות של האנשים מכך שאני קורא במספר שפות!). אחר כך צעדתי לעבר בית הקפה הגדול "רֶגְרֶסו" שבתחנה, שם ביקשה ממני תרזה להמתין לה בשעה שבע בערב. הייתי מרוגש, רציתי להפתיע אותה בחליפה הלבנה והכובע החום – וכמובן בהחלטה אשר קיבלתי באמבטיה בפעם הזאת. אומר לה שנעבור לגור בכפר בספרד או בטוסקנה, או אם תרצה אפילו אסכים להגר לפרגוואי ולגדל שם בקר. נחיה ביחד פעם אחת ולתמיד. לא אשאל אותה דבר וחצי דבר על הגבר הקובני ולא על הגברים האחרים. אדרבא, אוהב אותה יותר מאשר אי פעם, נביא ילדים לעולם ואשכח לחלוטין את המלחמה.

היה זה יום ראשון בשבוע, יום חם בחודש יוני, אם זיכרוני אינו מטעני. הנחתי את העיתונים מתחת לזרועי וחציתי את מרכז התחנה בכיוון בית הקפה, כשלפתע שמעתי קול שקורא בספרדית "קמפוס, קמפוס". במבט ראשון חשבתי שהאיש הצעיר שהיה לבוש במדי חיל הים התכוון למישהו אחר. אבל כשראיתי אותו מתקרב אלי, ומחבק אותי, לא היה לי ספק שהוא מתכוון אלי. "היי קמפוס, היי גבר עיקש, מה שלומך בן דמותי?" לאחר שהתבוננתי בו וגיליתי שהוא באמת דומה לי אמרתי "תסלח לי אדוני אבל תבדוק את העניין, אתה לא חושב שאתה מגזים? אני יליד בצרה." הוא צחק, טפח על כתפי, ואמר "מדהים איך שלא נטשת את חלומותיך. תמיד חלמת להיות סִינְבָּד המלח מבצרה". חייכתי והנדתי בכתפי. חשבתי: למה לא? עדיין נותרו לי חמישים דקות וזהו סיפור יפה. נזכרתי שעלינו לבדות את הסיפור בעת כתיבתו. למה שלא נעשה כך בעת מסירתו? עכשיו אני בודה את הסיפור תוך כדי מסירתו. לומר את האמת, מסיבה כלשהי חשתי נוסטלגיה ישנה למדי הצי שלבשתי במשך שישה חודשים מ-1 באוקטובר 1978 עד 1 במארס 1979 כששימשתי מתורגמן של שני גנרלים מזרח גרמנים, בבסיס חיל הים בבצרה. היה זה תור הזהב של שירותי הצבאי. באותה תקופה הייתי נפגש עם האישה הנשואה ששכנה בסמוך לבית סבי, והיא הייתה ממתינה לי בהתרגשות, ומתעקשת כל פעם שאגיע במדי הצי. אני נזכר גם בקצין סוללת התותחנים בבסיס אלמַחַאוִויל בעיר חִלָּה שאליה הועברתי מיחידת הספורט של חיל הים. באותה העת הסתכל הקצין בבוז על מדי חיל הים שלבשתי וצרח עלי: "תפשוט את בגדי הנשים הללו, יא אהבל." הוא לא הסתפק בכך. הוא העניש אותי בזחילה לאורכו ולרוחבו של מגרש המצעדים בעודו צופה בי: "אני אראה לך מה זה צבא, וכיצד עוד נשחרר את פלסטין".

"תגיד לי…" שאלתי את הגבר במדי חיל הים כאשר התיישבנו ביחד בבית הקפה.

"אלחנדרו… " הקדים אותי והזכיר לי את שמו.

"תגיד לי אלחנדרו, האם גם אצלכם ביחידה שנאו כל כך את חיל הים?"

"קמפוס, איך שכחת?" הוא צחק ושלף שתי סיגריות מן החפיסה. הוא הושיט לי אחת, ולקחתי אותה למרות שהפסקתי לעשן לפני זמן רב.

"אוּמְבּרָה, הסיגריה הקובנית המועדפת עליך" העיר בעודו מצית לי אותה. אחר כך אמר בפליאה כשהוא יונק מן הסיגריה שלו:

"שכחת את קצין החי"ר זֵין אלעַאבּדִין, אשר הורה לנו, מיד כשחזרנו מבואנוס איירס, לעמוד יומיים תמימים תחת השמש הקופחת?" כאשר דיבר שרירי פניו התכווצו.

"חזרנו? אלחנדרו, מהיכן חזרנו? " שאלתי.

הוא התבונן בי בדקדקנות רבה והזמין מן המלצר שתי כוסות קפוצ'ינו. אחר כך אמר:

"תמיד היית חכם, קמפוס. כל הזמן אתה מחליף תפקידים. פעם אתה חרש, פעם עיוור ופעם אילם. אני מקנא בך".

הוא השתהה קלות כדי לבדוק את תגובתי, אחר כך המשיך, הפעם מבלי שהסתכל לעברי. מבטו היה מופנה לעבר הסיגריה שאת חציה כבר עישן. "אתה בעל הלשון החריפה והשנונה, לא אמרת מילה לקצין אשר העניש אותנו בבסיס בבואנוס איירס, רק משום שאנחנו שייכים לחיל הים. אתה זוכר שהוא אמר שאנשי חיל הים בגדו בצבא במלחמת פוקלנד, משום שקיבלו חינוך אנגלי?". לא הגבתי. המלצר הגיע עם שתי כוסות הקפוצ'ינו. אלחנדרו הזמין ממנו עוד אחת. אחר כך השליך את הסיגריה על הרצפה, מעך אותה בעקב נעלו, ואמר "היית אומר לנו שאנחנו ראויים לזה, משום שהיינו שם, למרות שידענו שאנחנו לא נלחמים". דחפתי לעברו את המשקה שלי שישתה, ואמרתי לו שאמתין לכוס שיביא המלצר. אלחנדרו לגם גם בפעם הזאת לגימה גדולה: "אתה זוכר ששאלתי אותך מי צודק, אנחנו או האנגלים? ותשובתך הייתה תמיד אינטליגנטית". הוא השתהה מעט. לגם לגימה נוספת, והצית סיגריה חדשה. אחר כך המשיך כשהוא מנסה לחקות את טון דיבורי "אם האנגלים יברחו שלטון הגנרלים יימשך". הוא שתק ואחר כך המשיך: "זה מה שאמרת, למרות שלא היית עם האנגלים".

המלצר הגיע עם הכוס השלישית של הקפוצ'ינו ולגמתי ממנה בשלווה. כך נותרנו יושבים במשך כארבעים דקות. עישנו סיגריות בזו אחר זו, ושתינו כוסות קפוצ'ינו בזו אחר זו – אינני זוכר כבר כמה. אלחנדרו סיפר סיפור אחר סיפור על החיים בפוקלנד, ואני לא קטעתי אותו ולא ניסיתי להכחיש. מה הטעם? הצעיר סיפר את סיפורו במשוכנעות גדולה, והדברים שאמר היו מתעתעים. אין זה חשוב אם הייתי משוכנע במה שסיפר. מה שהיה חשוב עבורי היה עצם מסירת הסיפור. כמובן, הייתה לי האפשרות לעצור אותו ולגלות את זהותי בפניו. אבל כיצד אשכנע אותו שאני אזרח גרמני, אם אמרתי לו בהתחלה שנולדתי בבצרה? כיצד אסביר לו את רהיטות הדיבור עם המלצר בפורטוגזית, או אתו בספרדית (למרות שהוא חשב שנמנעתי לדבר אתו במבטא הארגנטינאי, כניסיון פיקח לשנות את זהותי, לאחר בריחתי מארגנטינה). אבל מה הטעם בחיפוש אחר היגיון כאשר מישהו מספר סיפורים באופן הזה. האם אין אנו בודים את הסיפורים תוך כדי מסירתם? אלחנדרו דיבר לא רק על העבר – עד שהרגשתי שבאמת הייתי שם – אלא גם על ההווה.

שאלתי אותו מה הוא עושה בליסבון. הוא סיפר לי שהספינה שלהם הגיעה מארגנטינה ושהם בביקור זריז להחלפת מידע צבאי. "לא הצטרפתי אליהם. בת קול בתוכי אמרה לי: קמפוס, בן דמותך, שאבד לך בבואנוס איירס לא מת. הוא ברח ומצא נמל מקלט באחד מנמלי האלוהים. הוא היחיד אשר ניצל מגורלנו, בעוד אנחנו קבורים, כלואים או מגורשים". היכול אני לחשוב על חברי האסיר אִלְהָם באותה הדרך? באותה עת חשבתי בטיפשות להתחמק מן הסיפורים שלו.

"אתה רואה ידידי, סִינְבָּד המלח לא מת", אמר וחשף חיוך רחב "אתה נראה, כמו שאתה תמיד אומר: מַלָּח היבשה". לאחר המשפט הזה, אשר נהגה בצליל לטיני יפה, הוסיף כשהוא מצביע על חליפתי הקאריבית:

"אתה גבר קאריבי, ודבר לא יציל אותך למעט דוֹלְפִינָה, כלומר דולפין מסוג נקבה!"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.

"שכחת את הסיפור אשר סיפרה לך מטילדה בעלת הפאב על אנשי האמזונס במַקוֹנדוֹ?"

כאשר ראה שאני שותק, המשיך:

"כאשר רואים הגברים דּוֹלְפִינוֹת משחקות במים, הם נושאים אותן אל היבשה, משחקים איתן ואז שוכבים איתן במשך כל הלילה" הוא צחק וקרץ בעיניו: "אתה יודע שזה מעניק כוח". ידו לא פסקה ללטף את קצות כובע חיל הים שלו, ובאותה עת לא נפרד מן החיוך שעל שפתיו. הוא המשיך: "ואתה, היכן הדולפינה שלך?"

אמרתי לו, "היא עזבה עם מלח קובני. אתה יודע שהוא דומה לך?" הוא צחק ושאל "אני מניח שלא שכחת אותה?" הנדתי בראשי בשלילה. והוא אמר: "מוזר, בדבריך יש הרבה חוסן, אנחנו סובבים וסובבים ובסופו של דבר אנחנו מתקבעים על מישהי, לא חשוב מי תהיה ומה היא עושה בנו". שאלתי אותו רוטן: "ומה הוא הטיפול הנדרש בעיניך?" הוא התבונן בי לזמן ממושך, עד שהרגשתי שהכול עמד מלכת: דופק הלב שלי, המיית המבקרים בבית הקפה ותנועת העשן.

"רק המוות ישחרר אותך ממנה"

"אבל אני לא רוצה למות".

הוא כיבה תחת רגלו את הסיגריה – ככל הנראה העשירית – ואמר: "אני יודע. משום כך ברחת מן המלחמה". הוא שתק לרגע, ואחר שאל אותי פתאום:

"האם יש לך שמן דולפינים?"

"איזה שמן?" שאלתי בתדהמה.

"קמפוס, אתה נוהג לשכוח הרבה בשנים האחרונות. אתה לא זוכר שסיפרת לי את סיפור הנסיעה שלך למַקוֹנדוֹ?".

כאשר ראה שאני שותק, המשיך בהתלהבות: "מי מלבדך היה מסתובב בבסיסים הצבאיים בעוד אנחנו קבורים בתוך המחילות שלנו שם, והיה מספר לנו סיפור אחר סיפור? הסיפורים שלך הביאו לנו נחמה בתוך תופת הגיהינום הזו".

באותו רגע נחתה עלי ההשראה בבת אחת, ומצאתי עצמי אומר לו:

"אתה מתכוון לערב בו הגענו למבואות העיר מַקוֹנדוֹ?"

ההתלהבות ניכרה על פניו, כאילו לא האמין למשמע אוזניו. "כן, כן". עלץ.

לפני שפתחתי את פי ירדתי על שארית הקפוצ'ינו הקרה והסמיכה אשר התעבתה בתחתית הכוס:

"בערב, קצת לפני שהשמש שקעה, שוטטתי לאורך הנהר בפאתי מַקוֹנדוֹ. שולחנות המבריחים שנפרשו שם היו מלאים בכל הסחורות הנדירות מכל קצוות העולם. מוּשְׁק של איילים מן ההימליה, שטיחים מסמרקנד, בושם "וישי" מפריז, "רויאל לבנדר" מלונדון, שמנת מגובנת מדבלין, עור חיות פרא ממרקש, בקבוקי טקילה קטנים ממקסיקו, ציפורים נדירות מן האמזונס, פּוֹלִים שחורים מסודן, תופי מרים מבצרה וכיוצא הזה. ושם, באחת מפינות השוק נתקלתי באישה שמוכרת צמחי מרפא שמיטיבים עם מורסות בעור ושורשי עצים אשר מטהרים את הגוף. מאחורי ערמות העלים והעשבים עמדה שורה של בקבוקי ג'וני ווקר מלאים נוזל לבן חלבי. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה: דמעות של דּוֹלְפִינוֹת. אם אתה מטפטף כמה טיפות לעפעפיים, מורח על הפנים והידיים, האדם שאוהב אותך לא עוזב אותך לעולם!"

אלחנדרו שאל אותי: "מה היה קורה אם היית קונה בקבוק עם הנוזל הזה?" כאילו שכח שלפני מספר דקות אמר שהוא מכיר את הסיפור. אולם אנחנו יודעים שככל שאנחנו מתקדמים בסיפור, משתנה מהלך העניינים.

"כמובן שהשתמשתי בו. הייתה זו תקופה יפה. לא הייתה אישה שלא נמשכה אלי כמו אל מגנט. עד שמצאתי את תרזה, האישה אחריה חיפשתי זמן רב. רציתי להישאר אתה לנצח".

הוא שתק לרגע. המתנתי שישאל אותי משהו, אבל ראיתי שהוא מסוחרר מסיפורי. המשכתי באיטיות:

"לרוע המזל, בהיעדרי היא החלה לשמן את עצמה בנוזל החלבי, למרות שהסתרתי אותו בקופסת נס-קפה ריקה. ביום שלמחרת הופיע פתאום בדלת גבר זר. לא חלף זמן רב ואחריו הגיעו עוד אחד ועוד אחד. עד שהגיע גבר שהקיש על הפעמון וקרא לה בשמה. היא ירדה במדרגות במהירות עם מזוודתה ללא שטרחה להיפרד ממני. עקבתי אחריהם עד הנמל. היה זה מלח קובני".

הוא הצית סיגריה חדשה והגיש לי אחת אולם הפעם סירבתי. "ומה התכניות שלך עכשיו?" שאל ואני עניתי. "אני מנסה להחזיר אותה לחיי, ולעבור לכפר משום שהתעייפתי מן העיר, וגם משום שאני רוצה להביא אתה ילדים, ושם יהיה הכי טוב לנו ולילדים". הוא צחק ואמר: "אין צורך לעקור אל הכפר בשביל הילדים. הם נולדים כמו פטריות בכל מקום שבו אתה נמצא, אפילו במזבלה. איך אתה יכול להחזיר אותה?".

שתקתי וגם הוא שתק, כאילו הסכמנו על סוף הסיפור. כל סיפור חייב להסתיים איכשהו והוא יכול להסתיים באותו אופן שבו התחיל. מעגל קסמים הסובב סביב עצמו, כדי שנשב אחר כך ולא נזכור מי מספר את הסיפור. אנחנו? או הקול שבתוכנו? או שזהו הסיפור אשר מספר לנו את עצמו? מי טומן מלכודת למי? אלחנדרו ואני, שכחנו את עצמנו. אני שכחתי באחת מן העיתונים ומן הזמן הנוקף ונכנסתי אתו לשיחה, כאילו אנחנו בודים את הסיפור וחיים אותו בעצמנו. שאלתי אותו בפעם הזאת:

"אבל מה אתך אלחנדרו. לא חשבת לברוח גם כן מן הצבא?" שרירי פניו התמתחו כאילו המתין לשאלה הזאת.

"כמובן. בגלל הספר הזה עליו דיברתי אתך כל הזמן. ברצוני לכתוב ספר על אקזיסטנציאליזם וצבא. ". הוא הביט בי. נראה שהנהון ראשי לא שכנע אותו שאני מבין במה מדובר. הוא המשיך: " ארור הצבא, אבל אני לא יכול לברוח, יש לי ארבעה ילדים, כמו פטריות."

הדברים שלו העציבו אותי ולא ידעתי מה לומר. שתקנו לרגע ואני צללתי לשיטוט מתמשך במחשבותיי. דמיינתי את עצמי לבוש במדי הצי. האין זה הגורל אשר שלח אלי את אלחנדרו כדי להחזיר לי את הנוסטלגיה למדים? אם כך, דבר לא ישנה את מה שהגורל הועיד לי. לא השנים שחלפו מאז המלחמה, לא הזמן שביליתי בערים החדשות, וגם לא כל הנשים שהכרתי. אפילו שובה של תרזה לא יאפשר לי לשנות את מה שהועיד לי הגורל, עם בן דמותי הארגנטיני שהגיע ממלחמות בארצות רחוקות. ראשי שקע במחשבות, כאילו לא הייתי שם, אלמלא קולו שהחזיר אותי לקרקע מציאות:

"ומה אתה רוצה לעשות עכשיו?"

הבטתי בו במבוכה, כמי שהתעורר מתנומה ארוכה. יכולתי לראות ממקומי את מחוגי השעון הגדול התלוי במרכז רחבת התחנה מתקדמים. ראיתי אותו מחייך וממתין לתשובתי. לפתע מצאתי עצמי שואל אותו:

"אלחנדרו, אתה יודע כמה אני אוהב את מדי הצי" הוא נד בראשו בהסכמה.

"ואתה אוהב את הקאריביים, ורוצה לברוח מהצבא, כפי שאני מבין." לא היה ספק שהוא הסכים עם מה שאמרתי.

"מה דעתך שנחליף בגדים?"

הפתעה השתלטה עליו והוא שאל: "עכשיו?"

התרוממתי ממקומי ואמרתי לו "כן, עכשיו".

גם הוא התרומם ממקומו. הוא רצה לשלוף את ארנקו כדי לשלם, אולם אמרתי לו שנשלם כשנחזור. ידעתי היכן נמצאים השירותים של בית הקפה. פסעתי לשם והוא בעקבותיי. נכנסנו לשני תאים סמוכים והחלפנו הבגדים מעל קיר הבטון הנמוך. כאשר סיימנו אמרתי לו.

"צא אתה לפני, ואני אבוא בעקבותיך".

והוא ענה: "קמפוס, יש בך גאונות שלא תאומן".

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו ועולה בסולם אל בית הקפה. שתי דקות אחר כך יצאתי גם אני מן השירותים. כאשר טיפסתי בסולם, נזכרתי שהשארתי את תעודת הזהות והמזומנים שלי בכיסי החליפה הקריבית. עקפתי את השולחן שלצידו המתין לי, וחמקתי מבית הקפה מבלי שיבחין. לא חלפו שניות אחדות ומצאתי את עצמי במרכז התחנה מול השעון הגדול. לא היה צורך בשעון, מפני שבאותו רגע שמעתי את צליל הבלמים החורקים של הרכבת. השעה הייתה שבע בדיוק. הפכתי את גבי וצעדתי אל שער היציאה של התחנה.

ד"ר ספנסר הרים מבט מאומללותו אל התורים הארוכים, המתפתלים – עיניים כהות, בגדים חומים, פה ושם תלבושת מסורתית באדום או צהוב – וכל הימים לפני היום הזה וכל הימים אחריו נדמו לו כמו חדגוניות עלובה, כאילו אליס איילנד הוא כלא ולא נקודת כניסה, והוא הכלוא בו. משום כך תהה בפעם הראשונה אם האנשים האלה שווים את הטרחה.

ד"ר האוס, בתחילת התור, היה חדש, ולכן הבדיקות שערך – רק רגל קלוטה וזפקת – ארכו בכל זאת כפליים מהדרוש. ד"ר ספנסר חיכה שיסיים ובינתיים נשען על מעקה המתכת וכיסה את אוזניו בכפות ידיו, שולח את זרתותיו לעסות בעדינות את רקותיו, מודע לכך שהוא נראה מותש, אבל לא היה אכפת לו. המלמולים של האנשים האלה – תריסר שפות שונות ומשונות ניתזו כרסיסים מן הקירות המכוסים אריחים בסימפוניה של בוּרות – גרמו לראשו לפעום בכאב יותר משגרם לכך בקבוק הברנדי מאתמול בלילה. מי הם שיעבירו עליו ביקורת? שברי אדם שפלט הים. שאריות נואשות. אין להם שום זכות. הם לא מכירים אותו.

הבאה בתור הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, אחריה גבר כבן עשרים, ואז משפחה בת ארבע נפשות שכולם סבלו מדלקת בלחמית העין. הוא העביר אותם הלאה, ואז עצר והביט בגביהם. באמת? הוא העביר את אצבעו מתחת לכל עין? כמובן. פעולה אוטומטית כל כך שהוא עשה אותה בלי לחשוב.

ספנסר שלח יד אל פניו ומיד העיף אותה לאחור. לעזאזל איתה!

הוא כמעט נגע בעינו מבלי לחטא אותה. ספנסר טבל את כפות ידיו עד פרק היד, מתיז תמיסה על דוכן המכשור הרפואי. די היה ברגע אחד כדי לסכן את ראייתו, את כל חייו.

ממש כפי שהיה דרוש ללוֹרה רגע אחד אחד כדי לסלק אותו מחייה. חמש מילים – אני לא רוצה להתחתן איתך – צמצמו אותו, שלושים שנה של ביטחון עצמי, עבודה, חברים ומראה נאה לכדי פחד פשוט ומגוחך שהוא לא יהיה ראוי לאהבה. הוא הרגיש כאילו היא טבעה על מצחו אות "בלתי רצוי" ולשארית חייו הוא ינסה להסתתר תחת כובע, נתקל במכשולים ומועד כי הנמיך את שוליו יותר מדי. ספנסר לא היה בטוח אם עליו להאמין לדבריה או לא – שאין לה מישהו אחר – אבל מה זה משנה? האם זה עדיף על מה שאמרה אחותו – שלוֹרה שייכת למעמד אחר. "אני מופתעת שהיא בכלל יצאה איתך."

בזמן שהאוס בזבז זמן על המשפחה הגדולה הבאה, ספנסר סידר בפיזור דעת את האביזרים על דוכנו – שורת גירים כחולים, קרס מתכת להיפוך עפעפיים, מחברת לרישום אבחנות מעניינות ועט כדורי חדש, מצופה זהב, שנתנה לו לורה. ספנסר פתח את המחברת והביט בשמו, שנכתב בעט בפינה השמאלית העליונה של הכריכה. הקווים הרהוטים של חתימתו, האותיות העגולות המושלמות של קיצור התואר ד"ר נראו לפתע כמו לעג לרש. הוא החליט להיפטר מהעט ברגע שישיג אחד אחר.

ספנסר התקבל לעבודה באליס איילנד מיד אחרי לימודיו והסמכתו ובשנה שעברה קוּדם לתפקיד בוחן העיניים והמוח, אחראי לאבחון גרענת, זיהום מידבק במיוחד שגרם לעיוורון, וגם לאבחון בעיות נפשיות. כמו כל הרופאים, הוא השתמש בגיר הכחול כדי לסמן את הדיאגנוזה שלו על כתפו של הנבדק, במקרה שלו האותיות CT לציון כלמידיה טראכומה – גרענת, ו-X מוקף במעגל לציון פיגור שכלי וטירוף. מפקחים בהמשך התור הפרידו אנשים על פי הסימנים. מי שסומנו ב-CT נשלחו למרפאה לבדיקה חוזרת. אם אושרה אבחנת הגרענת, הם הצטרפו לבעלי ה-X המוקף במעגל שהוחזרו לספינה, שחזרה לנמל המוצא. ולכן העמדה של ספנסר נמסרה לבעלי הניסיון הרב ביותר.

לבסוף שלח אליו האוס קבוצה של שמונה וספנסר עבר עליהם, מן הצעיר למבוגר – הדרך הטובה ביותר משום שהילדים הקטנים היו נבהלים ובורחים כשראו אותו משתמש בקרס לבדיקת העיניים.

משסיים, נשען על הדוכן, ראשו בין ידיו. אלוהים, כמה איטי האוס הזה! אולי ילך למשרד המנהלה ויגיד שהוא חולה. מי יטיל ספק באבחנה שעשה רופא לעצמו? אבל עם האיטיות של האוס, אם ילך הביתה, יצטרכו אולי לסגור את כל התור להיום. אנשים שקרוביהם מחכים שירדו לחוף ייתקעו על הספינות. אולי לפחות יוכל לקבל כיסא מחורבן לשֶבת עליו? לא מגיע לו כיסא? בכל זאת, הוא רופא.

ספנסר הדף את משקפיו מעל אפו הגבוה ושפשף את עיניו, אחר כך מיהר להביט בכפות ידיו. מה לעזאזל קורה לו? הוא מעולם לא נגע בעיניו בעבודה. האם זכר לחטא אותן? כמובן, הוא לא ראה שום מקרה של גרענת כל היום. ועדיין.

הוא טבל את כפות ידיו בקערת חומר החיטוי שעל המדף התחתון בדוכן. כמה מהרופאים באִי לא טרחו להקפיד על אמצעי הזהירות הזה – כאילו אין להם שכל בכלל. לעתים, כשהיה רואה זאת, ספנסר תהה אם כדאי לו להתגאות בעבודתו. האם נכון מה שרמזה לורה, שרק הנואשים מוכנים לעבוד על האי? לאביו של ספנסר הייתה חנות מכולת. אין לו קשרים בעולם הרפואה. ואם אין לו, אז מה?

גבר התקרב, היו לו עיניים אדומות, מימיות. ספנסר בחש עם מכשיר הבדיקה את חומר החיטוי, הפך את העפעף של האיש והעביר את אצבעו לאורך חלקו הפנימי. מיד הרגיש את הגרגרים הלבנים. האיש עצם את עיניו בכוח, פניו מתכווצים בזעם, ומלמל דבר-מה ביידיש. הגרענת והיהודים. הם סבלו מזה הכי הרבה, במיוחד בזמן האחרון.

ספנסר סימן על כתפו CT, ואז חייך חיוך חביב, נחוש שלא להבהילו – הוא נראה כמו מישהו שיכול לעשות צרות – וסימן לו להמשיך הלאה.

כשהמתין לקבוצה הבאה, סקר את התורים, מתמקד בנשים, תוהה מה הן חשבו עליו. האם הן נבוכות מכך שגבר זר נוגע בהן? או שהעריצו אותו, רופא, אמריקאי? האם כעסו שהוא שופט אותן או ששמחו לחפש שביעות רצון בפניו, כמו ילד שמחפש אצל הוריו?

ספנסר רחץ שוב את ידיו, יישר את עניבתו, אחר כך הרים מבט. לורה עמדה מול האוס. לורה? אותו שיער אדום מתפצח, כמו עלי הסתיו. אותו צוואר לבן. וכתם הלידה? האם הוא שם? ידו של האוס נגעה בצווארה של האישה, מחפשת גבשושית זפקת. היא נראתה מפוחדת וכועסת. ספנסר הרגיש שבטנו מתוחה, כמו חוסם עורקים על פצע. הוא הבין עכשיו. לשם הלכה לורה בלילה. אל מגע ידו של אחר.

הוא העביר את שני האנשים הבאים ללא בדיקה נפשית – הם נראו בסדר גמור, פשוט תעברו – ולקח לו גיר חדש, מגלגל אותו לאט בין כפות ידיו, האבקה מותירה סימנים כחולים על אצבעותיו.

פְרֶדֶק הרים את ספרו כך שייראה כאילו קרא בו כשבעצם עקב אחרי הבחורה היפה מהספינה שלהם. שמה היה מַסיה, אבל הוא חשב עליה בתור גולדֶענע, כי ככה היהודים קוראים לאמריקה, גולדענע מדינה, הארץ המוזהבת.

היא התקרבה לגבר בקצה התור, שאחז את גרונה בידיו. נראה כאילו הוא מעסה אותו, ופרדק חשב שזו דרך משונה לברך מישהו לשלום.

פרדק החל מגרד בראשו, אבל הזקנה סטרה על ידו והזיזה אותה לפני שהגיע לסיפוק. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה רוצה שהם יחשבו שיש לך כינים? ההמ?"

פרדק חייך ותקע את ידו בכיסו. לפחות היא חזרה לזוז. סבתו ישבה במשך שבועות על הדרגש שעל סיפון האוניה כאילו היא כיכר לחם בתצוגה אצל האופה, כזו שכבר מזמן התיישנה והבאישה. פרדק לא זכר אפילו שראה אותה קמה לשירותים. עכשיו כשהיו על יבשה, גופה התרחב לצורתו הרגילה, שבמחשבותיו הוא כינה פּאצ'קי, סופגנייה, מתוקה ועבה ורכה.

אילו שאל אותה, ויקטוריה הייתה עונה שהיא דומה יותר ללחמנייה – קרום קשה, חתך נאה באמצע החלק העליון כדי שתתפח. אבל היא הייתה מסבירה שאין מה לדאוג. אחרי שבועות של ישיבה במשרדי תחנות הרכבות, המתנה בתורי כרטיסים, נסיעה בכרכרות מוזרות, הליכה בדרכים לא מוכרות ושינה במיטות משותפות, רק טבעי שתהפוך שטוחה כמו המצה של היהודים. וזה בסדר. מצות מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן.

והיא חייבת להחזיק מעמד. המסע התארך בשבוע נוסף בגלל הים הסוער ובמשך שלושה ימים אילצו אותם לשבת על הסיפון, ממש מול החוף, לחכות שהאי יתפנה. ביום השני פרצה שמועה שלא ירשו להם כלל לרדת, שהספינה תוחזר כלעומת שבאה. בחשכת המחלקה הזולה ביותר שמעה ויקטוריה מלמולים בהונגרית, רוסית, יידיש וגרמנית וניסתה להישאר שטוחה. בלי תקווה. בלי פחד. תקווה ופחד הם שני קצותיו של חוסר התועלת.

היא ידעה שהנכד שלה רק מעמיד פנים שהוא קורא. היא עקבה אחר מבטו לעבר היהודייה האדמונית לפניהם בתור. על הספינה היה לה דרגש בדיוק מול זה שלהם. ויקטוריה הזהירה את פרדק להתרחק ממנה. כולם ידעו שהיהודים נגועים במחלות עיניים שמנעו מהם להתקבל באמריקה.

"היא נראית לי בסדר גמור," אמר פרדק מאה פעמים לפחות במהלך שבועות ההפלגה, אבל ויקטוריה לא לקחה סיכון.

כשהגבר שבדק את הבחורה רשם הערות, היא מחתה את עיניה. ויקטוריה דחפה את פרדק במרפקה. "אתה רואה, מה אמרתי לך."

"היא בוכה, בבצ'ה, בגלל המזוודות." כשנכנסו לקומה הראשונה, גברים במדים כחולים אילצו אותם להשאיר את מזוודותיהם בערימה לפני שהורשו להצטרף לתור. כך התורים התקדמו מהר יותר ונמנע עומס. על הסיפון הזקנה שמעה שמועות על המדיניות הזאת ונקטה אמצעי זהירות, הסתירה את חפצי הערך – כסף מזומן, שעון הכיס של בעלה המנוח, כמה ביסקוויטים יבשים, הברית החדשה שלה ומחרוזת התפילה של אמה – מתחת לסריגה, בתיק קטן שנשאה בקלות. כשימתינו בתור, הסריגה גם תעסיק אותה.

גולדענע התווכחה עם אחד הכחולים ופרדק ניסה לעזור, לתרגם, עד שהזקנה משכה אותו משם. "אתה רוצה שנחזור לספינה? אתה רוצה ללכת לכלא בגלל שאתה מדבר כמו אבא שלך?" זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבו את ביתם שהוא שמע פחד אמיתי בקולה.

גולדענע שמטה את המטפחת שלה. פרדק הרים והושיט לה אותה לפני שתספיק הזקנה להתערב. "חבל לבכות," אמר לה. "אלה רק חפצים."

היא חייכה ושלחה יד ללטף את לחיו. ויקטוריה סילקה את ידה. "לא לגעת!" היא כבר אמרה לבחורה למה הם מעדיפים שלא להתרועע.

"נחמד," לחשה גולדענע בפולנית, "שבחור צעיר חושב עלי." היא חזרה לגבר בתור, שסימן בפנטומימה – להסיר נעליים. היא רכנה להתיר את שרוכי נעליה הגבוהות ופרדק נהנה מנוף ירכיה הרחבות והשיער שהסתיר את פניה, אדמדם כמו חרסים אחרי שריפה בתנור.

הזקנה לחשה, "איפה הנימוס שלך."

פרדק הנבוך – כל דבר היא רואה? – הפנה את תשומת לבו לספר, כרך קטן בכריכת עור מקומטת, כחולה. שמו נכתב באותיות זהב שנעשו חומות, "מדריך למהגר לארצות הברית של אמריקה." הוא קרא את הספר באיטיות, מפענח כל מילה על פי הקשרה והאנגלית שאביו לימד אותו. הוא סימן את הפסקאות שנראו הכי חשובות בנקודה של עיפרון בהיר.

כאן יוכל לעשות כל דבר חוקי, ואיש לא יצא פטור מעונש אם יעשה עוול. אם אין לו חובות, מקרה שהוא הכרחי רק ממחלה או תשישות, הוא לגמרי אדון לעצמו, ואדון כל הנכסים.

פרדק לא ידע מה פירושן של המילים באנגלית "פטור מעונש" או "תשישות," אבל הוא ידע מה זה "אדון לעצמו" – הוא יהיה חופשי, בדיוק כפי שהבטיח אביו.

רק הפיכחים, ההגונים והשקדנים מצליחים. פרדק סימן את המילה "שקדנים" כדי לחפש אותה כשיקנה מילון אנגלי-פולני.

על אף גערותיה, ויקטוריה לא שפטה את הנער לחומרה על שנהנה ממראה אחוריה של הבחורה. למעשה הייתה גאה בו, שלמרות כל האובדן שסבל – שני הוריו אינם, ביתו, חבריו, הכול נותר מאחור – הוא יכול עדיין ליהנות ממעשה הבריאה. ועם זאת, יש להתחשב בעניינים של כבוד.

בלילה האחרון על הספינה, כשפרדק ישן והאורות כבויים, החליטה ויקטוריה ללבוש את שמלתה הטובה. היא ידעה שתזכה ליחס טוב יותר על האי אם תיראה נאה יותר. עדיין רדפה אותה השאלה אם החליטה נכון כשחסכה על כרטיסים למחלקה השנייה וקנתה למחלקה הזולה ביותר. אחרי שקנתה את הכרטיסים שמעה שנוסעי המחלקה השנייה זוכים לבדיקות קפדניות פחות.

כשהעבירה ויקטוריה את השמלה מעל ראשה וסובבה אותו כדי לשחרר את שיערה, ראתה אותו – הגבר בדרגש ממול, קומה אחת מתחתיה. היא חשבה שהוא ישן, אבל לא – הנה הנצנוץ הברור בעינו הרטובה, הפקוחה, הננעצת בה. היא עצרה, מחזיקה בשמלה לפניה. איזה עניין יכול להיות לו בזקנה כמוה?

היא הביטה בו בשאלה, ואז הסירה את החלק העליון, מניחה לשדיה המשתלשלים להתנודד כמעט חשופים, מכוסים רק בלבניה הדקים. הוא חייך והנהן בהתפעלות. היא המשיכה והסירה את גרביה הישנים – צמר עבה ושחור וחורים זעירים של עש – והעלתה גרביים חדשים – לבנים עם רקמה של פרגים אדומים בצד החיצוני של הקרסול – במעלה ירכיה המנוקדות ומרושתות ורידים דקים, והידקה לבירית.

הגבר חייך אליה, אחר כך עצם את עיניו, הנצנוץ נעלם.

לבסוף, בבוקר היום השלישי, נפתחו הדלתות והחשיכה החלה לנוע, החצאיות הארוכות והרחבות, תיקי העור הסגורים בחבל, ציפיות כרים ממולאות בחפצים שאין להם ערך, מלבד הרצון שלא יאבדו גם הם.

על המעבורת ישבה ויקטוריה ליד החלון, לחיה על הזגוגית הקרה, עיניה עצומות ופרדק צמוד אליה, מביט החוצה. היא ניסתה לדמיין רגע של מנוחה שלמה, רק היא לבדה, רגע שבו היא יכולה להניח את כל המזוודות, להסיר את המעיל והשמלה, לזנוח את המסמכים עם שמה המזויף והבעל שלא קיים, לקמט את התג המחורבן שהצמידו בסיכה לצווארונה, ולחזור לעולם שבו היא יכולה לשכב לנוח בלי שעוד זוג עיניים צופה בה כשהיא מרשה לעצמה להינתק, להיסחף.

עכשיו הביטה ויקטוריה באיש הנוסף בהמשך התור, שם המעקה פונה בחדות כמו מרפק. הוא התייחס לכולם כמו אמא שנמאס לה מהכול – אוחז חזק בפניהם ומביט לתוך עיניהם כאילו היו חורי הצצה, שואל שאלות, כותב הישר על הבגדים. האם שם הכול יגמר? היא לא הייתה בטוחה. לפחות כאן חמים יותר.

ויקטוריה לקחה הרבה אוויר. החזה שלה התרומם, הניירות עם שמה המזויף, הבעל המומצא שממתין לה באמריקה, צמודים לשדיה. היא הפנתה את פניה לחלונות הגבוהים והיה לה חשק לעוף, להתרומם גבוה, רק היא לבדה, אפילו בלי פרדק, לחלל העצום והפתוח מעליה, לקשתות התקרה הנישאות, שם תיגע באריחים הקרירים של הקירות העליונים, תשתבלל בנברשות העצומות, מתחת לחמימות העדינה של אור החשמל שלהן.

האיש נופף בידו, סימן לגולדענע לעבור לתחנה הבאה במרפק והציץ שוב בלוח הכתיבה שלו. פרדק הביט לעבר הזקנה כדי לשאול האם להתקדם, אבל מבטה היה נעוץ בתקרה, ראשה האפור סובב במעגל. פרדק עקב אחר מבטה אל החלונות המקושתים, שם ירד שלג דק על רקע האור האפור. גם הוא חשב לעוף – דרך החלונות, אל העולם החדש וכלליו, חוקיו, לשונותיו, ורק פחד להותיר את הזקנה מאחור. הוריו מתו, אבל היא הצילה את חייו. הוא הביט בכפות ידיה המקומטות, המכוסות כתמים. פרקי אצבעותיה היו רחבים ושטוחים במיוחד, כמו של גבר. היא ענדה טבעת זהב שכבר מזמן לחצה מדי והייתה שקועה בעורה לנצח. נדמה שכדי להסירה תידרש קטיעה של האצבע. פרדק אחז בידה ולחץ אותה.

האוס, איטי עד כאב, התעסק עם הבחורה כבר שעות, כך זה נראה. לבסוף סימן לה להמשיך אל ספנסר.

"מה שמך?" שאל ספנסר, קולו כמעט לוחש. צווארון חולצתה הסגור לא אפשר לו לראות אם יש לה כתם לידה כמו של לורה, כתם רך וחום, מעט מעל עצם הבריח.

היא לא ענתה, לכן שאל אותה בקול רם יותר אם היא יודעת אנגלית. "לא," היא צעקה ביידיש.

עוד יהודייה. ספנסר תהה אם היא מנסה להימלט מ'תחום המושב' שנקבע ברוסיה.

הוא שאל ביידיש המוגבלת שלו מאיפה באה. הבחורה הביטה בו בהבעה הזאת, כמו שכולם הביטו, הבעה חלולה של התרסה, כעס, של הנחה שיש לו משהו נגדם, אפילו שאין לו.

"הו, אלוהים אדירים, אין לי זמן בשביל זה." הוא חטף כמה ניירות מידה. מַסיה. הוא היה די בטוח שבאנגלית השם הוא מרים. "מרים, איפה בעלך?" לא מתפקידו לשאול שאלות כאלה, אבל באמת, למה שאישה בגילה תבוא לבדה לאמריקה.

היא אמרה משהו שלא הבין, הפעם בפולנית. למה היא עוברת לשפה הנוראית הזו? מה היא חושבת, שהוא איזה מוז'יק? שאם לא יידיש, אולי הוא יבין בפולנית?

הזקנה מאחורי מרים התקרבה כמה צעדים, נעצרה כשנתקלה במבטו הזועם ודיברה בפולנית אל הבחורה.

"עוד לא קראתי לך," אמר ספנסר בהבעה רצינית, בתקווה שנימת דבריו ולא המילים, יעבירו את המסר.

נער אחז בידה של הזקנה ומשך אותה משם, ממלמל "מצטער," באנגלית. ספנסר כיווץ את מצחו בזעף של אזהרה, וחזר למרים. הוא התכוון לסמן לבחורה לעבור – היה ברור שהיא שפויה – ואז הבחין בעיניה. אדומות, נפוחות. הוא מחה לאיטו את כפות ידיו, מחזיר להן את צבען הלבן מתחת לאבקה הכחולה. אחר כך אחז בלסתה. היא נראתה מבוהלת. "הכול בסדר," הוא לחש. "אני רק צריך לבדוק את העיניים שלך." במקום להשתמש בקרס, הוא אחז בין אצבע לבוהן בעפעף העדין שוורידיו כחולים. הבחורה הפטירה משהו ביידיש. הוא הבין את המילה "לא."

"זה בסדר," מלמל, אבל היא התרחקה ממנו, מטלטלת את ראשה וממצמצת.

"בריאה!" היא אמרה באנגלית.

מה שנכון. לא היו גרגירים. לא היה דמע. לכל היותר הייתה לה דלקת עיניים וירלית, היא פשוט בכתה. "חשבתי שאת לא מדברת אנגלית," אמר ספנסר ביובש.

"קצת," ענתה הבחורה.

אם יסמן אותה באותיות CT ויעכבו אותה לבדיקה נוספת, תהיה לו הזדמנות לדבר איתה. הוא הביט אל מחוץ לחלון שמאחוריו – יום אפור מסתחרר ברוח, פסל החירות ברקע. אם היה יום יפה היו יכולים לשבת בכיסאות העץ המתקפלים על המזח ולהסתכל על הספינות שמגיעות. הוא ילמד אותה אנגלית, אחר כך יסביר לה את אמריקה, איפה לגור, איך להשיג עבודה, יזהיר אותה משרלטנים על הרכבות ובתחנות האוטובוסים. היא תיעשה תלויה בו. בוועדת הערעורים הוא יגן עליה, יסביר שהדיאגנוזה שלו נבעה מזהירות-יתר. היא תהיה אסירת תודה ומחויבת לו.

ספנסר סימן לנער שמאחורי מרים להתקרב. הזקנה באה איתו.

"אתה מדבר אנגלית?" "כמה מילים," אמר הנער. "מה שמך?"

"פרדק."

ספנסר הנהן. "פרדריק," תיקן מיד את השם והוסיף הברה, "תגיד לה מה שאני אומר, בסדר? אתה יכול לעשות את זה?"

פרדריק הנהן.

"תשאל אותה בת כמה היא."

"עשרים ושלוש," תרגם פרדריק.

צעירה בשנה מלורה. ד"ר ספנסר חייך. "תשאל אותה אם היא לבד."

"כן," אמר פרדריק. "אז היא לא נשואה?" "לא, אדוני."

"ממה היא מתכוונת להתפרנס?" פרדריק נענע את ראשו.

"כסף," אמר ספנסר. "איך היא תעשה כסף, תחיה, תשלם שכר דירה, תקנה אוכל?"

פרדריק הנהן ושאל את מרים. היא אמרה שהיא תופרת ואמורה לפגוש את אחיה, שבא לאמריקה בשנה שעברה.

ספנסר שלח יד לאט ונגע בשיערה, מסלסל תלתל סביב אצבעו. בדיוק כמו של לורה. גם כשהוא מלוכלך, ההרגשה הייתה זהה, עלי שלכת מתפצחים בערימה עצומה. מרים התרחקה, מביטה בפרדריק כדי לקבל הסבר. פרדריק משך בכתפיו. הזקנה פנתה אל הנער. הוא ענה לה במילה אחת.

ספנסר דיבר בחדות. "עוד לא הגיע תורכם. תגיד לאמא שלך להיות בשקט." האוס העביר עוד שני אנשים. הם התרחקו כמה צעדים, מפגינים כבוד.

הנער אמר משהו לזקנה. היא ענתה ופרדריק התחיל לתרגם, אבל ספנסר השתיק אותו בתנועת יד, מסמן לעבר מרים. "תגיד לה לפתוח את הכפתורים של החולצה." הוא היה בטוח שיש לה כתם לידה והוא רצה לראותו.

פרדריק תרגם, אבל מרים הידקה עוד יותר את הרדיד האפור על כתפיה והביטה בזקנה, שהתקרבה ודיברה. פרדריק תרגם. "אדוני, זה בעיה, אה, אישה צעירה," הוא סימן לעבר מרים, "היא…" הוא גמגם. "לא רוצה פותחת חולצה, לא יש גברים."

"זאת בדיקה רפואית. יש לציית להוראות," אמר ספנסר. פרדריק לא תרגם הפעם. ספנסר חבט על זרועו. "ילד, תגיד לה מה שאמרתי. עוד אנשים מחכים!"

פרדריק אמר משהו לשתי הנשים. ספנסר התחיל לפקפק ביכולתו של הנער לדבר אנגלית.

"אני צריך לבדוק אותה," הוא אמר. "אני אקח אותה למטה, לאחיות. תגיד לה לבוא איתי."

פרדריק הסביר זאת למרים, שהתרחקה צעד לאחור, קרוב לזקנה. הזקנה חיבקה את הבחורה ואמרה משהו לנער. פרדריק היסס, לוחש לזקנה.

ספנסר שלח ידו אל זרועה של מרים. "בואי איתי." היא משכה את ידה ממנו. "לא," היא אמרה באנגלית.

הנער אמר, "היא אחותי. לאן אתה לוקח אותה? היא איתנו."

"אמרת שהיא לבדה. מה זאת אומרת היא אחותך?"

"אני…" פרדריק שוב גמגם, והקשיב רגע לזקנה. היה ברור לספנסר שמשהו פה מסריח.

"היא אחותי," חזר הנער ואמר.

ספנסר דרש לראות את המסמכים המזהים שלהם. "שמות המשפחה שלכם שונים. עכשיו עזבו אותי בשקט, זוזו הצידה." הוא הדף את פרדריק, שנתקל בזקנה. היא דיברה ברוגז אל ספנסר, היה ברור שהיא גוערת בו על שדחף את הנער.

ספנסר ניסה לדבר מעל ראשה. "אני צריך לקחת את הבחורה הזאת למרפאה. היא צריכה להיבדק." הוא תפס את זרועה של מרים. היא משכה אותה בחזרה בכוח. הוא שוב תפס בה וניסה למשוך אותה לאורך התור.

פניה של הבחורה האדימו. הזקנה והנער מיהרו קדימה. ספנסר ניסה לחמוק, אבל היא הכתה בו עם תיק הבד שלה והנער אחז בזרועה החופשית של הבחורה ומסרגות נפלו על אריחי הרצפה בנקישה. הזקנה צעקה. הוא חשב שזה נשמע כמו שפת הקללות המובנת לכול. הרדיד של מרים נפל ארצה. אנשים נעצו מבטים. הנער זעק, "אתה מכאיב לה!"

ספנסר תפס שהוא מרגיש את עצם הזרוע של הבחורה. הוא עזב את ידה. האוס שלח מבט לעברו. הפנים המטונפות של העומדים בתור בהו בו. הזקנה הארורה והנער שאיתה סירבו להפנות את מבטיהם.

ספנסר חזר לדוכן שלו וחטף ממנו גיר. הוא כתב CT על חולצתה המקומטת של מרים, אחר כך קרא לזקנה להתקרב. על כתפה הימנית הוא צייר X גדול מוקף במעגל.

אחד המפקחים בא לראות על מה המהומה. "פיגור שכלי?" הוא שאל, כשהביט בזקנה מתקדמת בתור עם מרים והנער.

"כן," אמר ספנסר. "ראיתי את זה בעיניים שלה. היא לא לגמרי שם." הוא לא טרח לסמן את הנער, הוא יוחזר איתה באופן אוטומטי, ואחר כך ספנסר ימצא את מרים במרפאה וינחם אותה.

המפקח התרחק. ספנסר סידר מחדש את גיריו בשורות נקיות ויפות. האוס חזר לעבוד, אבל נראה היה שדעתו מוסחת, בודק שוב ושוב את לוח הכתיבה הארור שלו. אלוהים, הם יהיו כאן כל הלילה! ספנסר יישר את חולצתו ועניבתו. הכול בסדר. הזקנה והנער ייעלמו בקרוב. הוא סימן באצבעו לבא בתור. גבר צעד לפנים וספנסר העיף בו מבט מהיר – או שתשיג אותה עכשיו או שלא תשיג אותה לעולם – וסימן לו לעבור. אחר כך אם ובתה, אחר כך זוג צעיר.

ספנסר העביר אותם במהירות, ואז סרק את התור בחיפוש אחר מרים. היא, הנער והזקנה עמדו בתור, כמה אנשים לפניהם, התור לתחנה הבאה שבה המפקחים בדקו את סימוני הגיר והכניסו את המיועדים להחזרה לאזור מגודר אחד, ואת המיועדים לטיפול לאזור מגודר אחר. שלושתם היו שקועים בשיחה. ואז מרים חייכה והתרחקה, מתקדמת בתור כפי שידע שהיא תעשה. לא היה לה שום קשר לילד המעצבן ולאמו. ספנסר עמד להפנות את מבטו כשהבחין שפרדריק מצביע על כתפה של הזקנה. היא הסירה את מעילה והביטה בסימן הגיר, ואז אמרה משהו לנער.

"תלבשי את המעיל הארור ותתקדמי," הפטיר ספנסר. הוא הביט בתור. האוס היה עדיין מבולבל ונרגש. הוא ראה זאת על פי תנועות ידיו, איך עלעל בדפים על לוח הכתיבה.

הוא הביט בהם שוב. הזקנה והנער התלחשו, גביהם כפופים. ואז היא החלה לגלגל את מעילה. היא הוציאה פקעת צמר מהתיק הקטן שלה, תחבה את המעיל לתחתיתו, והחזירה את הצמר מעליו.

ספנסר התחיל לצאת מבין מעקות הברזל, המילים כמעט כבר יצאו לאוויר – "מה אתם חושבים שאתם עושים?" – ואז הוא עצר. הנער טפח על כתפה של מרים ואמר משהו. כעבור רגע היא מחתה את סימן הגיר מחולצתה ואחר כך הסתירה את הכתם הכחול ברדידה.

בשלוש השנים שעבד שם, אף אחד לא חשב לעשות משהו בנוגע לסימני הגיר שלו. מכל אלה שהוא אבחן – מן הסתם הם מסתכמים באלפים – הזקנה והנער היו הראשונים להבין: אם סימנו אותך, זה רע.

ספנסר ראה איך שלושתם חולפים על פני התאים המגודרים, משם אל התורים העיקריים, שם יבקשו מהם את המסמכים, והוא כבר ראה שמסמכיהם מסודרים. לאחר מכן הם יאספו את מה שנותר ממטענם, ויצאו לקור ולזרות של ארץ שלא ראו מימיהם, לא הכירו, לא הבינו את שפתה. למי שנשארו כאן זו לא הייתה שפה, אלא רק צלילים. לא הייתה הבנה, רק תקוות. מרגע שירדת מהאי, את הסימנים שנשאת איתך אי אפשר לתחוב לתיק או להסיר מהבד. ספנסר רצה לקרוא להם, להגיד שהוא מצטער. לזעוק אליהם "בהצלחה!" אבל מישהו כבר ניגש, עוד זקנה, הפעם עם שני נערים ועוד זקן. ספנסר הניח את הגיר ושלח ידו אל עיניהם.

מבוא

בשנת 1998, שתים-עשרה שנה אחרי מותו של בורחס, התפרסם לראשונה סיפור גנוז פרי עטו, 'חדר 211'. הסיפור נמסר לעיתון Página/12 על ידי מריה קוֹדאמה, אלמנתו של בורחס, והופיע בעמוד השער של Radar, המוסף השבועי לתרבות.

בהקדמה הקצרה נכתב שהסיפור נועד להיכלל בקובץ הסיפורים 'ספר החול' מ-1975, אך בורחס משך אותו לפני ההדפסה וגנז אותו, ככל הנראה בשל תכניו הארוטיים, המרומזים למדי אמנם, אך נועזים ומפורשים יחסית לשאר יצירתו. גם בקובץ האחרון שפירסם בורחס בחייו, 'הזיכרון של שקספיר' מ-1983, הכולל ארבעה סיפורים בלבד, לא נכלל הסיפור.

 

או שמא

בשנת 1998 מסרה מריה קודאמה, אלמנתו של בורחס, לעיתון Página/12 סיפור בשם 'חדר 211', לדבריה סיפור גנוז שבורחס החליט למשוך מ'ספר החול'. קודאמה עצמה, לעדותה, הדפיסה במכונת כתיבה את הסיפור שהכתיב לה בורחס, כפי שנהג לעשות לאחר שעיוורונו המתקדם מנע אותו מקרוא וכתוב.

כצפוי, הפרסום עורר פולמוס. רוב-רובן של התגובות לא התייחסו לאיכותו של הסיפור אלא לשאלת האותנטיוּת. הוויכוח היה סוער במיוחד בשל פרשת הטקסט 'רגעים' ( "אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי / בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר / לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם / הייתי נרגע יותר / הייתי טיפש יותר / הייתי לוקח יותר סיכונים / יוצא ליותר מסעות / מתבונן ביותר שקיעות" וגו') – שהוצג במשך שנים כ"שיר" מעזבונו של בורחס, בעוד שלמעשה היה תרגום מאנגלית של טקסט טיפוסי למסורת העזרה העצמית, שהופיע במקור ב-Reader's Digest. אם הודבק לבורחס בתום לב ואם כהלצה זדונית, העניין יצא משליטה ועד היום רשימת המלצות זו סובבת ברשת – בין השאר כמצגת פאואר פוינט עם תמונות השקיעה הבלתי-נמנעות – בתור שיר של בורחס, כנראה הידוע ביותר בכל יצירתו. קודאמה – כמוה כמומחים אחרים ליצירת בורחס – הכחישה בלי לאוּת כל קשר בין בורחס ל'רגעים' ואף הצליחה להוריד מהמדפים את ספר העיון 'בורחס ומקסיקו' שבאחד מפרקיו (ראיון עם הסופרת אלנה פונייטובסקה) יוחס לו הטקסט. למרבה האירוניה מצאה עצמה כעת מואשמת באותו חטא עצמו.

פרופ' סאול סוסנובסקי מאוניברסיטת מרילנד, אחד הטוענים לאותנטיות של הסיפור, מנה מוטיבים בורחסיים מובהקים המופיעים בו: טכניקת הסיפור-בתוך-סיפור, התיאורים התמציתיים, היסודות האוטוביוגרפיים כגון מיקום הפגישה בבית קפה ברובע בּוֹאֶדוֹ בבואנוס איירס, שם שכנה הספרייה שבורחס עבד בה,1 ובעיקר מוטיב המבוך שמופיע בכמה הקשרים, בעוצמה גוברת – מבוך מבשֵׂר מבוך: התעייה בסמטאות ג'נובה, המרחק הקצר בין האוהבים שמסתבך והופך למבוך מייסר, והחידוש שבמבנה המבוכי של העלילה המתפצלת בסיום. לדבריו, פרישׂת המבוך על כל המישורים הללו, מבלי לנקוב בשמו במפורש, אופיינית לבשלות הסיפורת של בורחס בשלב הזה של יצירתו, ואפשר שיש בה גם שמץ אירוניה עצמית.

סוסנובסקי ואחרים הצביעו על הקירבה הסגנונית והתמאטית בין 'חדר 211' לסיפורים מתוך 'ספר החול', ובמיוחד ל'אולריקה'. במוקד שתי היצירות עומד סיפור אהבה בן יום אחד בין שני זרים בעיר זרה, יורק ב'אולריקה', ג'נובה ב'חדר 211'. אך בעוד 'אולריקה' רווי אלוזיות ספרותיות (בעיקר לסיפור אהבתם הטראגית של סיגורד וברינהילד בסאגה האיסלנדית מסוף המאה ה-13, Vöslunga Saga), ונרמז כאילו סיפור האהבה בו לא היה אלא חלום, או השתקפות במראָה, או כאמור הדהוד ספרותי, כלומר שלוש שכבות 'הסוואה' – 'חדר 211' הוא כמין גירסה 'נושמת' ותלת-ממדית של הסיפור, שבורחס מעז לתאר בה רומן ומשיכה גופנית של ממש, בלי לנקוט הסוואות מטא-ספרותיות או 'להסתתר' מאחורי פרשנות המראָה/החלום. בעוד אולריקה מתפרשת כבבואה של דמות ספרותית אחרת, ברינהילד, ליליאנה מ'חדר 211' היא אישה בשר ודם.

עוד חוקרת מרכזית של יצירת בורחס, דוקטור קריסטינה בּוּלאסיוֹ מאוניברסיטת טוּקוּמַן, אמרה – בלי לציין מפורשות את דעתה ביחס לאותנטיות – שאפשר כי בורחס גנז את הסיפור בשל החשש שייקרא כפנטזיה ארוטית של המספר, שהוא בן דמותו. בהקשר הזה ציטטה את המשפט הבא מהסיפור כמשפט מפתח: "תהיתי אם מעמדו … היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה." אולי – תהתה בולאסיו – זו הסיבה, מודעת או לא, למכשולים שהערים בורחס על דרכם של האוהבים זה אל זה ואל הגשמת המפגש 'האסור'.

מכל מקום, הקלף המשמעותי ביותר של הטוענים לאותנטיות היה מסירת הסיפור לעיתון על ידי מריה קודאמה: היא, שנאבקה במשך שנים לשחרר את בורחס מקללת 'רגעים' ("תמצית של כל הנחוּת והדלוח שיש לניו אייג' להציע לאנושות," כמאמר אחד מהם), בוודאי לא היתה מעלה בדעתה לייחס לו סיפור לא-לו.

המפקפקים באותנטיות נדרשו לאותן נקודות עצמן, מזווית שונה. המוטיבים הבורחסיים האופייניים, טענו, מעוררים חשד לזיוף דווקא ("רק המַראָה חסרה," כתבה ביבושת מבקרת הספרות מרסדס פְּרייֶטוֹ, "וכידוע, לא נשארו עוד נמרים בג'נובה."2). ביסוד המיני ויותר מכך, באינטנסיביות הרגשית שבסיפור, ראו הוכחה ניצחת לזיוף: בורחס לא רק לא היה מעז, גם לא היה מסוגל לכתוב טקסט כזה ("גם קודאמה לא," העיר בסרקאזם מישהו מהמחנה השני, בשלב שהמחלוקת החלה להידרדר למהלומות מילוליות). כנגד זה השיבו אנשי המחנה הראשון שבורחס היה מסוגל גם מסוגל לכך, וכראייה ציטטו משירתו שורות כגון "אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף" מתוך השיר 'המאוּיָם'.

אשר למסירת הסיפור על ידי קודאמה, טענו השוללים שזהו אליבי מושלם מדי, ובכלל, הִקשו, מניִן ומדוע צץ הסיפור דווקא עכשיו?

שני הצדדים דרשו לבסוף להגיש את כתב היד לבדיקת מעבדה, כל אחד מהם משום שראה בכך הליך שיוכיח סופית את צדקתו. כאן נתקלו בהתנגדותה של קודאמה: "בורחס לא היה ולא יהיה חיית מעבדה," פסקה. עם זאת, שבועיים אחרי שפורסם הסיפור והצית את הפולמוס, הסכימה לפרסם ב-Radar ארבעה תצלומי תקריב של תדפיס מכונת-הכתיבה.

כצפוי, שתי התיזות מצאו בתצלומים הוכחה ניצחת.

חדר 211

בימי שלישי הספרייה היתה נסגרת שעתיים מוקדם מהרגיל, ולא פעם לפני שנסעתי הביתה הייתי יושב שעה קלה בקפה דָנטֶה, מאחר שידעתי שלא ידאגו לי בבית.3 ביום ההוא, מיד כשנכנסתי ראיתי את אֶדמוּנדוֹ ריצ'י יושב מול ספל קפה וכוסית קוניאק, ובאותו רגע נשא גם הוא את ראשו וראה אותי, ועיניו אורו בשמחה. ניגשתי לברך אותו לשלום והוא הזמין אותי להצטרף אליו.

"לא אפריע? אולי אתה מחכה למישהו?"

"התבטל לי שיעור והקדמתי לפגישה באופן בלתי-נסלח, ואת העיתון כבר קראתי עד מודעות האבל," צחק ריצ'י. "אלוהים שלח אותך."

אדמוּנדו ריצ'י לימד אנגלית ואיטלקית במחלקה לשפות באוּבֶּה, זה ארבע או חמש שנים.4 הוא היה אחד האנשים הגבוהים שהיכרתי, ביריון בחליפה. את מראהו האימתני עידנו שיער שחור חלק שצנח לו על מצחו והוא היה מסיט אותו הצִדה, שפתיים רכות במפתיע, משקפיים דקי מסגרת ונימוסים חסרי-דופי שנבעו, כמדומה, לאו דווקא מחינוך טוב כמו מחביבות טבעית.

לי הוא רחש חיבה מיוחדת שמקורה בהכרת תודה: פעמיים סייעתי לו לפרסם שירים ב-Sur5. הוא לא היה משורר גדול אבל שיריו היו לא-רעים כלל: קצרים, תמציתיים ושכלתניים, ויכולת לנחש כי סגפנותם מגוננת על געש רגשי. כשמסר לי אותם יום אחד בתום ביקור קצר בספרייה, שאני ניחשתי את מטרתו, אמרתי לו שבכל מקרה יצטרכו להתקבל על דעתה של אוֹקַמפּוֹ. הוא הבהיר לי שאינו מבקש לעקוף את הדרישות הגבוהות של Sur. אדרבא, אם השירים לא יתקבלו סימן שאינם ראויים לראות אור והוא יכיר לנו טובה על שהצלנו אותם ואותו מן החרפּה. אני זוכר שהופתעתי מן המילה הזו, שנשמעה כה חריפה מפיו. הסיבה שהוא מוסר לי אותם כך, הוסיף, היא שהוא רוצה לפרסם אותם תחת שם בדוי, סנטיאגו טייֶמפּוֹ, ומבקש שהפרט הזה יישאר בינינו.

"מדוע בעצם?" שאלתי. תהיתי אם מעמדו באוניברסיטה היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה.

"רק בזכות חסותו של טייֶמפּוֹ אני מעז לכתוב בכלל," אדמונדו ריצ'י חייך את חיוכו השובה-לב, אבל בעיניו שננעצו בי היה משהו קשה ואולי נואש. "לוּ אני צריך לחתום על השרבוטים האלה בשמי, לא הייתי כותב מילה."

השירים מצאו חן בעיני ויקטוריה. היא אמרה שזו הגִרסה החילונית האינטלקטואלית לשירים של מאסֶטו6 שאף הם התפרסמו בכתב העת. היא ביקשה ממנו באמצעותי (אני שמרתי על סודו) לשלוח נוספים והוא עשה זאת עוד פעם אחת ולא יסף.

לא שאלתי אותו עכשיו על הכתיבה. היטב מדי היכרתי את המכאובים, הפחד ומפח הנפש המכתרים כל שורה. הדברים שסיפר לי לאחר מכן מחו מזכרוני את החלק הראשון של שיחתנו. אני מניח שדיברנו על מכרים משותפים, שהערנו כמה הערות עגמומיות-מבודחות על החדשות במדינה ובאירופה, שהחלפנו כמה אנקדוטות על מקומות עבודתנו. בעניין זה האחרון אני הייתי בעמדת נחיתות מאחר שהספרייה עמדה רוב הזמן בשממונה, אבל ריצ'י הקפיד לא לתת לי תחושה כזאת. חללו של דנטה הלך והתערפל מעשן סיגריות, כהד לעננים שהחלו להיקשר בחוץ, אצבעותיו הארוכות של ריצ'י תופפו בשקט על קצה השולחן, ואני קלטתי משהו פתאום.

"הפסקת לעשן?"

הוא עיווה את פניו במורת-רוח. "לפני שנה ותשעה ימים."

"שנה!" אמרתי לו בעידוד. "אם כך אתה כבר פטור מהעונש."

"לעולם לא אהיה פטור," אמר ריצ'י בלי לחייך.

"אתה עוד מתגעגע לפעמים?"

"אין רגע שאני לא מתגעגע," ענה.

",Past cure I am, now reason is past care"7 אמרתי בלבי.

מכאן, מהעשן, מהעונש ומהגעגועים, הגענו – איני זוכר באיזה נתיב בדיוק – אל סיפורו.

ריצ'י שהה ימים אחדים בג'נובה בכנס שנערך מטעם המחלקה לתרבויות ולשפות מודרניות ב-UniGe.8 יום לפני תום הכנס, אחרי שנתן את הרצאתו השנייה והאחרונה, יצא בשעת צהריים מהפקולטה למדעי הרוח אל וִיָה בַּלבִּי וירד לעבר העיר העתיקה. מאחר שההרצאה העיקה עליו – רק באותו הבוקר השלים את כתיבתה – הרגיש כעת חסר משקל ושוטט בלי מטרה. הנמל לא נראה מאחורי הבתים הצבעוניים הצפופים, אבל העננה של ריח הים הסתננה ביניהם. נדמָה לו שהעולם מזמזם סביבו כמבשר לו משהו. הוא העמיק לחדור לסמטאות שהלכו ונעשו צרות, מרובות כנסיות קטנות שביניהן עמדו זונות כמעט עירומות לאור היום ועישנו בשיעמום. חלקן קראו לו בנימה מפצירה-לעגנית והוא ניסה להיחלץ משם אבל הסמטאות הסתבכו זו בזו, מתעתעות, והוא פנה ושוב פנה ושב ומצא את עצמו בין הנשים ההן. לבסוף הצליח לצאת אל וִיָה גָריבַּלדי. הוא צעד במהירות בלי לשעות לארמונות לאורך הרחוב, כאילו קריאותיהן עוד רודפות אחריו, והאט רק כשהגיע לרחבה הקטנה של פּיאָצָה מֶרידיאָנָה. היה שם בית קפה שהוציא שולחנות החוצה ומבטו של ריצ'י נתקל באישה שישבה אל אחד מהם לבדה.

"אני לא זוכר אם שאר השולחנות היו ריקים, או שראיתי רק אותה," אמר לי. "מה שלכד את תשומת לבי היה שהיא קראה ספר, בריכוז מוחלט."

היא לבשה שמלת כתפיות תכולה שחשפה זרועות בהירות, ואף שלשולחן היתה שמשייה, חבשה כובע קש לבן שהסתיר ממנו את פניה. גופה היה דק ורגליה ארוכות, היא נאלצה להטות אותן הצִדה תחת השולחן. אפשר שחשה במבטו, שכן הרימה את עיניה, אבל לא ראתה אותו באמת: מבטה חלף עליו, הקיף את הכיכר וחזר אל הספר. ריצ'י ראה את פניה רק להרף עין. הוא המשיך ללכת וכשעבר מאחוריה אזר אומץ להסתובב: שערה החום היה גזור בקו ישר מתחת לכתפיים, ובין שולי הכובע לכתף השמאלית הצליח ללכוד פיסה מהספר. הוא היה בספרדית.

אחר הצהריים ישב בעוד שתי הרצאות ודיון אחד בלי לקלוט מילה, ושיחק בפיזור נפש בכרטיסי הביקור שנתנו לו קולגות אחרי ההרצאה שלו. הדיון התארך הרבה מעבר לזמן שהוקצב וריצ'י הרגיש שעיניו נעצמות. דווקא בלילה, על הכרים הרכים להפליא בחדר המלון, לא הצליח להירדם. כל הדברים היו לקולות. אף שידע שהדלת והברזים במקלחת סגורים, עִינה טפטוף עיקש את מוחו. מאוורר התקרה החרישי ניסר את האוויר במאמץ כאוב באוזניו. מאחורי עפעפיו המהודקים הציץ שוב ושוב בספר מעבר לכתפה הערומה, גם אחרי שנרדם לבסוף לפנות בוקר.

בבוקר כמעט לא הופתע לראות אותה יושבת, שוב לבדה, בחדר האוכל הקטן של המלון, כמו המשך לחלומו. "ידעתי שאם אחשוב על זה אפילו לרגע, לא אעז," אמר לי. הוא ניגש אליה מיד ושאל אם יוכל להצטרף. היא הביטה בו בתדהמה והוא קלט לחרדתו שפנה אליה בספרדית. אבל אם הבחינה במבוכתו ואם לא, אחרי רגע חייכה ואמרה בשלווה: "Por favor,", במבטא פּוֹרטֶניוֹ.9

"סליחה," אמר כשהתיישב, "לפעמים אני שוכח שאני באיטליה."

התברר ששמה ליליאנה ושעזבה את ארגנטינה לפני שנים והיא מתגוררת בבולוניה. התברר גם שעיניה כהות וסמיכות ריסים, עצמות לחייה חדות, אפה נשרי ופיה נדיב. היא האזינה בעניין כשסיפר על הכנס, וכשהסתכלה בו מן הצד ראה שיש לה פזילה קלה שבקלות, ששיוותה לפניה ארשת ילדותית. היא לא סיפרה מה היא עושה בג'נובה, אבל תלבושתה הבוקר, חולצת כפתורים בוורוד בהיר, כמעט לבן, וחצאית כחולה צרה, רימזה על עיסוקים שאינם תיירות. יופיה לא הכריז על עצמו בבת אחת, אבל מרגע שהתחוור, היה לו כמעט ללא נשוא. על כל דבר היה סולח לבעלת הפנים האלה. שרשרת כסף שנחה על עצמות הבריח שלה ריתקה אליהן את מבטו והוא נזקק למאמץ כביר כדי לנתק אותו משם. מלצר עבר בין השולחנות והניח לפני כל אורח כרטיס מודפס באותיות מסולסלות: הזמנה לקוקטייל בגן המלון בשש לפנות ערב.

לבו התכווץ כשהיא הציצה בשעונה, כאילו הפרה איזה הסכם ביניהם. הוא שכח שהוא עצמו אמור להנחות הבוקר שולחן עגול בנושא 'שפה, תרבות וזהות – בין האישי לאוניברסלי'. הוא נחפז לשאול: "תבואי לקוקטייל?"

"אם אספיק," ענתה בעודה הודפת את כיסאה לאחור. "אני לא נוהגת לסרב לשמפניה בחינם."

את ההנחייה צלח בדרך נס. "לא חשבתי שאי-פעם אהיה אסיר תודה על הדברנות של אנשי אקדמיה," אמר לי. בנקודה שבהה בה, בין ראשי הקהל לתקרה, ראה את אצבעותיו חולפות על עצמות לחייה, על אפה האצילי, לאורך לסתה, על עצמות הבריח הנפלאות ההן. מקוקטייל הסיום של הכנס השתמט אבל ידע שאין לו מנוס מארוחת הערב בביתו של הדיקן, שהזמין אותו אישית.

בחמישה לשש יצא לגן המלון והתיישב אל אחד משולחנות הברזל הלבנים בצד. הגן הלך והתמלא באנשים שלא היו היא, והתשוקה לעשֵן עשתה בו שמות. הדקות נקפו והאור החל להתעמעם, וריצ'י חשש שירסק את הגביע הריק שסובב בין ידיו. על האפשרות שלא תבוא סירב לחשוב. ברבע לשבע ראה אותה, דקה וגבוהה משזכר בשמלה בצבע יין ובשיער אסוף, יורדת בשלוש המדרגות מהלובי וסוקרת את הגן. הפזילה הכמעט לא מורגשת, שאיש זולתו לא ראה, היתה גמול נדיב על סבלנותו. הוא נופף לה, כובש את הדחף לזנק על רגליו, ואחרי שהתיישבה הלך להביא להם שתי כוסות שמפניה.

אני מדמֶה לי אותו דולה עבורה רגעים משעשעים מהכנס, עד שירדו דמדומים על הגן ושתיקה על שניהם. הוא נשם עמוק ושאל אותה עד מתי תישאר בג'נובה. היא השיבה שהרכבת שלה יוצאת למחרת בשבע בבוקר. לבו שוב התכווץ.

הוא חישב בקול רם: "בניכוי ארוחת הערב שאני חייב ללכת אליה, זה משאיר לנו בערך שבע שעות."

"זה לא מעט," חייכה.

"לא מעט לְמה?"

"לייצר זיכרון מושלם של מה שלא קרה ולא יכול להתקלקל," אמרה.

"תפסיקי," אמר לה בחדוּת.

היא נפנתה אליו בהפתעה, ואז הבעת פניה התרככה. הושיטה לו את כף ידה על השולחן והוא מיהר לאחוז בה, שברירית ולבנה כל כך בין ידיו שלו, והוצף הקלה. היא התבוננה בו בריכוז.

"אז מה נעשה?" שאלה.

הוא נישק את אצבעותיה אחת-אחת, את ציפורניה, את שתי הטבעות שענדה. אחר כך ענה: "מה שאת תבחרי. הרי את מבינה שאני כבר החלטתי."

היא שתקה רגע לפני שאמרה בשקט: "אני פוחדת להתחרט," וריצ'י קפא. היא הוסיפה: "לפעמים אני עוד חולמת על זוג סנדלים בצבע הזה," טילטלה את כוס השמפניה שלה, "שראיתי פעם ברומא ולא העזתי לקנות," ושתתה את המשקה בנשימה אחת.

הוא נרכן אליה. בגן המחשיך, בין המלצריות שפינו את הכלים האחרונים, התנשקו. סוף-סוף ליטף את לחייה ואת צווארה. הוא לא ידע כיצד יקים את עצמו מהשולחן הזה. הארוחה נקבעה לתשע, וביתו של הדיקן היה מרוחק מהמלון. הוא קילל בלבו.

"עד אחת-עשרה אחזור," אמר. "גם אם אצטרך להרוג את המארח."

הוא אמר לה שהוא שוהה בחדר 211, שאל אותה היכן ייפגשו. "אצלי," ענתה וצחקה: "בדיוק בחדר מעליך. אם היה לי שיער ארוך יותר יכולת לטפס עליו אל החלון שלי."

"אטפס על הקיר אם צריך," אמר ריצ'י ונגע קלות בשערה. שניהם קמו ונפנו זה אל זה. הוא הידק אותה אליו והיא לחשה לו משהו שלא הצליח לשמוע, והלכה.

ברבע לאחת-עשרה הגיע למלון במונית. יציאתו מהאירוע רב המשתתפים לא עלתה יפה. הארוחה התנהלה בעצלתיים ועמדה רק במנה השנייה כשהוא קם ובקושי טרח למלמל תירוץ, כל כך להוט היה להסתלק. אבל מרגע שיצא משם לא הקדיש לכך עוד שום מחשבה. הוא עלה לחדרו והתקלח במהירות, והחליט גם להתגלח, אף שהתגלח כבר אחר הצהריים. אחר כך חשב שעשה טעות, פניו יהיו רגישות עכשיו. לרגע חש בדמיונו את ירכיה מלטפות את לחייו. הוא עלה במדרגות, רוחו קצרה מדי להמתין למעלית. עמד כמה רגעים מול חדר 311 להסדיר את נשימתו, ונקש. לא קרה כלום. נקש חזק יותר. כלום. "מה הרגשתי אני לא זוכר," אמר ריצ'י, "כלומר זה לא משהו שאני יכול לתאר במילים. אמרתי לעצמי שאולי היא עוד לא מוכנה, אולי הקדמתי קצת, שאחזור בעוד כמה דקות והכול יסתדר."

הוא עשה סיבוב בקומה, עבר על פני חדר הסבה עם שתי כורסאות קטיפה צהובות, חזר אל 311 ונקש, שלוש נקישות ברורות ורמות. הוא שמע את דמו הולם באוזניו, וגם – הפעם כן – איזו תזוזה מבפנים, צעדים קרבים. לבו הלם בפראות. הדלת נפתחה והופיע גבר גוץ וקירח, בחלוק המגבת הלבן של המלון, פניו הישנוניות נרגזות. ריצ'י הביט בו המום ומילמל "Mi scusi" רגע לפני שהדלת נסגרה בפניו.

הוא נשאר מול הדלת, רגליו כבדות מאוד והמחשבות גועשות בראשו. יכול להיות שבכוונה שלחה אותו לחדר הלא-נכון? הוא נזכר במה שאמרה על חרטה, בצחוקה כשאמרה "אצלי". לא ייתכן. כנראה שמעה מספר אחר כשאמר 211. הוא כשל אל חדר ההסבה שראה קודם וצנח על אחת הכורסאות.

ריצ'י קם על רגליו פתאום. ליד השולחן שלנו עמדה אישה עגלגלה בתספורת קצרה ובחליפת חצאית חומה. הוא התכופף לנשק לה על לחיה ואמר לי: "מרתה, אשתי, נדמה לי שלא נפגשתם." בהיתי בה רגע ומיד התעשתּי וקמתי ללחוץ את ידה בשעה שריצ'י משך כיסא עבורה. אחרי דקות אחדות של שיחת נימוסין התנצלתי והלכתי, עורי מעקצץ ממבוכה והסיפור הקטוע מפרפר מול עיני כמו דג על החול.

גם אם נניח שבקומה לא נפלה טעות, חשב ריצ'י, עדיין יש פה עשרים או שלושים חדרים. אי-אפשר לדפוק על כל הדלתות. מה הוא יודע  עליה. שם פרטי, רכבת בשבע בבוקר, מבט טורד מנוחה. הוא ישב על הכורסה, מרפקיו על הברכיים, מצחו בידיו. בהחלטה פתאומית קם וצעד למעלית, וירד אל הלובי. הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

היא היתה שם וגל של חיבה והכרת תודה גאה בו. הוא השתדל לדבר כלאחר יד: בת ארצו, ליליאנה… שם משפחתה פרח מזיכרונו, עוזבת מוקדם בבוקר, ביקשה למסור לו מכתב דחוף לקחת איתו לבואנוס איירס אבל הוא איחר להגיע למלון… פניה השחומות מלאו חרדה. "אי-אפשר," אמרה בלחש כאוב, "אסור לי," ותוך כדי כך רשמה מספר על פתק, במהירות, כחוששת שתתחרט, וקיפלה אותו, והוא לקח אותו ואמר גם הוא בלחש, "תודה, תודה."

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

הפקיד הוא שהיה שם, ונשא אליו מבט חמצמץ שהלך והתמלא חשדנות ככל שריצ'י דיבר. הוא נמנה עם המעטים החסינים בפני קסמיו.

"Signore," אמר לו בהדרת כבוד נעלבת, שריצ'י זיהה בה גם הנאה מוסתרת, "זה בניגוד גמור לכללי המלון. היא תוכל להשאיר לך פה את המכתב בבוקר אם תרצה."

ריצ'י נסוג ועלה לאט במדרגות. "אטפס על הקיר אם צריך." ואולי בכל זאת ניסה בקומה הלא-נכונה? אולי שמעה 311 במקום 211? הוא עלה לקומה הרביעית וצעד אל חדר 411 ונקש עליו, בלי היסוס. עכשיו היה חדור החלטיות קרה וזועמת: החיים כמעט העניקו לו את הלילה האחד הזה ואז גזלו אותו ממנו בתעלול סר-טעם, והוא היה נחוש לזכות בו. לא היתה תשובה. הוא נקש ביתר תוקף, וכעבור שניות אחדות נשמע מתוך החדר "What is it? Who is there?" בקול אישה דקיק, במבטא בריטי. ידו נשמטה.

הוא תעה בקומה הרביעית עד שהגיע לחדר ההסבה, שבקומה זו רוהט בכורסאות בצבע ירקרק, והתיישב על אחת מהן לאט. מה אם יחזור לחדרו ויטלפן לכל חדר וחדר במלון מהקומה השלישית ומעלה? או מהשנייה? הוא הרגיש שהוא יוצא מדעתו. השעין את ראשו על המסעד ועצם את עיניו ואמר בלבו, "עזרי לי, ליליאנה". מה היא לחשה לו רגע לפני שנפרדו בגן? הוא אימץ את זכרונו, את רוחו, את כל תאי מוחו. משהו מהיר. מספר? הוא התיישב בקפיצה. שלוש-מאות? שלוש-מאות וכמה?

רק במעלית העז לפתוח את הפתק. 312. הוא לטש את עיניו במספר. היא כנראה שמעה 212 כשאמר 211. עלה לקומה השלישית ומול 312 נשם נשימה עמוקה ונקש. הדלת נפתחה מיד, כאילו לחצה הנקישה השלישית על מנגנון נסתר. ליליאנה לבשה כותונת סטן קצרה בצבע שמנת ועיניה נצצו אליו. עוד לפני שנעלה את הדלת הוא כבר צנח על ברכיו ונישק את ירכיה.

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

לא היה שם איש. הוא צילצל בפעמון שעל הדלפק ומן המשרד מאחור יצאה אישה כבת חמישים, נעימת סבר, מרכיבה משקפיים רבועי מסגרת ושערה אסוף במהודק. הוא נזכר שראה אותה קודם, מנהלת הקבלה. "ערב טוב," אמרה לו בחביבות נמרצת ותלתה בו מבט שואל. הוא שתק. "במה אוכל לעזור?" לקולה התגנב רמז של קוצר רוח, בלי שתאבד את המקצועיות האדיבה. "אני צריך…", אמר ריצ'י, "איבדתי כנראה את מברשת השיניים." היא פתחה מגירה מתחת לדלפק, הוציאה ממנה מברשת קטנה עטופה בניילון והושיטה לו.

בשש וחצי בבוקר, אחרי שעות על הספה שבלובי, שעות שהוא ידע שלא יהיו לו רעות מהן בחייו, ראה אותה לבסוף יוצאת מהמעלית. השוער מיהר אליה ולקח ממנה את מזוודת העור הקטנה, והלך לפניה אל המונית שכבר המתינה בחוץ. ריצ'י נעמד. מבטה חלף על פניו כשצעדה אל דלפק הקבלה, השאירה עליו את המפתח ויצאה מהמלון.

לפנות בוקר ליליאנה נרדמה, ראשה על כתפו. הוא סירב לישון. רצה לנעוץ את הרגע הזה במוחו על כל פרטיו. שיערה המדגדג את סנטרו, צלעותיה הגואות ויורדות תחת ידו עם הנשימה, חמימות גופה, המילים המתוקות, המנחמות על הכאב העתידי, שנלחשו ביניהם לפני שנרדמה, האור המוקדם המסתנן דרך תריס העץ ומפספּס את עורה, לבן על לבן. ואת כל הרגעים שקדמו לו, בטרם ייטמעו זה בזה ויהפכו לכתם צבע מטושטש פרטים, לאחור, עד הרגע הראשון, כשהדלת נפתחה והוא נכנס וצנח על ברכיו וידע שלא יהיו לו שעות טובות מאלה בחייו.

הוא נשאר עומד ליד הספה והשקיף על המונית המתרחקת. כשנעלמה מעיניו עלה לחדרו, נכנס למיטה בבגדיו ונרדם. מאוחר יותר הצליח לקבל את כתובתה בבולוניה מפקידת הקבלה הצעירה. אחת לחודש הוא שולח לה שירים של סבסטיאן טייֶמפּוֹ. היא מעולם לא ענתה.


רק כשמכבים את השלט "נא להדק חגורות", מותר להפעיל מכשירים אלקטרוניים. רק ככה, כשתל אביב פרושה מתחתי בקוביות קטנות, את האירוע הגדול של הילד שלי, אני יכולה להתחיל לתכנן.

הקברניט אומר לי שארבע וחצי שעות יש לי בשביל זה עד שנגיע, ושבגלל התנאים של מזג האוויר, עד להודעה חדשה כולם צריכים להישאר חגורים. אני אומרת לעצמי שלא צריך להילחץ, כי אם ארצה לשנות משהו בתוכנית, עוד שתים-עשרה שנה יש לי עד שכל הכביסה שארוזה בתרמיל צבאי, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה בצבע חאקי. צריך לחשוב פרקטי, כמו שאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

הכיסא שלי זה B25, באמצע בין בעל לאישה, וכבר עולה בי האכזבה שעם כל השיחות שבטח יהיו ביניהם, שום דבר ממה שרציתי אני לא אצליח לעשות. מהתיק אני מוציאה את העיפרון שלי וגם את המחברת, ומסדרת אותם על השולחן הקטן של האוכל בתנועות כאלה מאוד החלטיות. מהתחלה אני רוצה שהם יבינו שאני כאן לא בשביל להתחבר אלא רק בשביל לעבוד, ולמקרה שהם לא יבינו, הבאתי גם את המכשיר הקטן של המוזיקה, עם האוזניות האדומות.

זה נראה להם מאוד טבעי שאני יושבת ביניהם, והם אומרים שלא, זה בסדר, באמת תודה עבור ההצעה, אבל הוא רוצה חלון והיא רוצה מעבר. להיות בגבהים האלה עושה לה רע, היא מוסיפה, אם לא הנכדה שלה שעברה לגור שם, בטח בכלל לא היתה נוסעת. שאני בטח יודעת שכמו בבית אין, ובכלל ששווייצריה זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך לדואר ולמכולת, ואיפה כשאתה נופל ברחוב כולם מיד באים לעזור.

הבעל שלה אומר שמה זה בסך הכול הבן אדם, כל הזמן בין שמים לאדמה, זאת אומרת בין המוות לחיים, ככה בהתאמה, וגם שיש לו כבר חור בראש מכמה שאשתו מדברת. מזל שאני יושבת ביניהם, קצת שקט ממנה הוא צריך.

אני אומרת לעצמי שהרבה פעמים אנשים אומרים דברים על המהות של הבן אדם ככה, בביטחון, ושאצלי זה הפוך. כי בשבילי המוות הוא על האדמה הזאת, כשבשמים, בדרך לארצות רחוקות, אני תמיד מתחילה לחיות. על האדמה הזאת, זאת אומרת איפה שלפני החגים תמיד אומרים שבאמת חג שמח שיהיה, ושנהיה בריאים, זה הכי חשוב. שאיזה יופי שהבת סוף-סוף מתחתנת, ושהג‘וק על לחיות לתמיד רק מעבר לים כבר יצא לה מהראש. מה חסר לנו פה? מזג אוויר טוב לטיולים, אפילו הנופים — שווייצריה.

האישה אומרת לנו שנסתכל איך העור בפנים של הדיילת השווייצרית, יימח שמה, חלק כמו טוסיק של תינוק, וצעירה היא לא. הבעל שלה אומר שבטח, איזה צרות כבר יש להם שם, וגם שהיא בעצם קצת חיוורת. ביחד הם אומרים שלא, באמת תודה, אבל לא, הם לעולם לא היו רוצים לגור במקום שבחדשות שלו רק ארנבת שנדרסה ומזג אוויר. ובכלל, שאם הפנים שלה חלקות ככה בלי ניתוח, טבעי זה לא.

"טבעי זה לא, טבעי זה לא," אני מחקה אותם בלב, במין טון כזה של לגלוג, וחושבת איך הרבה פעמים אנשים כאלה מחליטים בכזה ביטחון מה טבעי ומה לא, כשאצלי זה הפוך. בשבילי זה לא טבעי שאנשים מתחברים דווקא לדם, ועוד כזה של אנשים בִּמקום לזה של ארנבות, רצוי גם של הרבה, שכמעט שום זכר לא יישאר מהמכונית, ואם זו משפחה שלמה שהלכה סתם ככה, אז בכלל.

בהרגשה שלי, הכי טבעי זה להתחבר לילד שלי דרך הריח של הרגליים שלו. כשהיה בן שלושה חודשים שמחתי לגלות שכבר אין לו ברגליים את אותו הריח שיש לו בשאר חלקי הגוף, ריח שהוא כזה מתוק ואחיד, כמו פלסטיק של בובה.

בקיץ אני בכוונה לא רוחצת לו את כפות הרגליים יסודי באמבטיה, כדי שיישאר לי קצת מהריח הזה שלו. הכי אני אוהבת איך שהרגל שלו גדלה ממש מהר, ואז לריח יש הרבה יותר מקום להתפשט. יותר מולקולות שלו נכנסות לי ככה לריאות, מה שעושה את הנשימה שלי הרבה יותר עמוקה.

הם אומרים שאיך שהם מגיעים הם חייבים להתקשר לילדים שלהם, השלושה שנשארו בבית. הבעל שלה מוציא תמונה ואומר שאני אראה איך יפות הבנות שלו, ומזל שבמראֶה הן דומות רק לו ולא לאשתו. בכוח אני מנסה להחזיק את עצמי לא לצחקק בנימוס מהבדיחה הזאת, המעליבה, אבל בכל זאת מציצה בתמונה ומהנהנת במין חצי חיוך של הסכמה. כל מה שפתאום בוער לי עכשיו זה להתפנות להסתכל על התמונה של הילד שלי, הפרטי, ואני מרוקנת מהתיק את כל הדברים, כדי להוציא בשביל זה את הארנק. כמה שניות שאני מסתכלת עליה ככה, כשהיא שוכבת בין השטרות, בתא של המזומן. לשלוף אותה החוצה, אני לא רוצה, כדי לשמור עליה כמה שיותר מוגנת וכדי לא לתת לאנשים האלה עוד איזשהו נושא לשיחה.

האישה אומרת שהיא כבר עכשיו נורא מתגעגעת, ושאם לא הנכדה שלה, שעברה לגור שם, היא בכלל לא היתה נוסעת. איזה שִׂמחה יש בבית אם לא הילדים, והנה, שאני אראה איך כבר יש לה דמעות בעיניים רק מהמחשבה, שאם לא המִיוֹמה ברחם שלה, בטוח היתה עושה עוד. היא לא כמו הנשים בתל אביב, שמספיק להן בעל, ילד וכלב, או בעל, ילד וחתול, או בעל, ילד, חתול וכלב. שלא נדע, לפעמים אפילו אותו דבר, אבל בלי הבעל. שאני אבין, היא אומרת לי, שהמקום לגדל ילדים זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך למכולת ולדואר, ואיפה שלכולם ברור שחייבים לעשות שניים או יותר ילדים, בגלל שמה שיכול חס וחלילה לקרות פה אני בטח יודעת. כאן זה לא שווייצריה, ואז נשארים רק עם בעל וחתול, או בעל וכלב, או בעל, כלב וחתול, או שלא נדע גם בלי בעל.

בלב שלי אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לגרום לה להפסיק לדבר, ואיך זה לעזאזל שהיא לא שמה לב, לפי איך שאני לבושה, שגם אני אחת כזאת, תל אביבית, שבעל, ילד וכלב זה כל מה שהיא צריכה. כל כך אני רוצה להגיד לה את זה אבל בסוף רק מהנהנת, כדי לצמצם כמה שיותר את הזמן של הדיבורים ולהרוויח עוד כמה דקות של שקט. אם היא היתה יודעת מה באמת אני חושבת לגבי השניים או יותר ילדים, שלכולם פה ברור שצריך לעשות, היא הרי לא היתה מפסיקה

לי ברור שאני חייבת את שתי הלחיים של הילד שלי, ככה בשתי הידיים למעוך כדי להבליט לו עוד יותר את שתי השפתיים החכמות שלו, ואז חזק-חזק לנשק אותן. וברור לי גם שבלילה, כששוכבים אחד מול השני, אני פשוט חייבת את האוויר שיוצא לו משני הנחיריים להכניס לשני הנחיריים שלי, כי לנשום נכון זה קודם כול דרך האף. כל בוקר ברור לי שאני חייבת ששתי הידיים שלו, עוד מעט כיתה א‘, יחבקו אותי ממש, אבל ממש חזק, סביב המותניים ליישר לי את הגב, בשביל שזקופה אני אצא מהבית. עכשיו ביחד הוא רוצה שנבדוק שהדלת נעולה, כמו שלימדתי את עצמי ואותו. להחזיק כלפי מטה את הידית, עשר פעמים לדחוף ושלוש פעמים להגיד נעולה-נעולה-נעולה הדלת. ככה כל יום, פעמיים ביום אנחנו עושים בארבע ידיים, למרות שממש לא חייבים, כי יש אזעקה, וגם שער עם קוד. בארבע ספרות להקיש תאריך לידה של ילד אחד, רק בלי השנה, כאילו יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום ללחוץ כוכבית.

שלא צריך לבכות, אני מסבירה לו כששתי העיניים שלו, מלוכסנות כאלה, נעשות עוד יותר מלוכסנות ומלוחות, ולי אז ברור שאת השתיים שלי אני חייבת מהר-מהר לנגב. שאני רק לכמה ימים נוסעת, אני אומרת לו. זה שאני נוסעת לתכנן את האירוע הגדול שלו, את זה אני אומרת רק לי. הוא אומר שלמרות שהוא כבר פעמיים הפסיד בסולמות וחבלים, זה שתיים-אפס לטובתו, כי אני ניצחתי רק בזכות השש-שש שהראו לי הקוביות, ושלקחו את החייל שלי שנים-עשר צעדים יותר רחוק מהחייל שלו.

הבעל שלה פותח את השולחן שמחובר למושב שמולו, ומוציא מהתיק את התשחץ. הוא שואל איזה ממכות מצרים יכול להיות שבע מאונך, שש אותיות. האישה שלו אומרת שצפרדע, והבעל שלה עונה שלא יכול להיות ושמה היא מבינה מהחיים שלה. שצפרדע זה בכלל חמש אותיות, וגם שהאות החמישית חייבת להיות ו“ו, כי עשרים מאוזן זה "תינוק שזה עתה נולד“, זאת אומרת ולד. הוא אומר שהנה, עכשיו הכול מסתדר, האות האחרונה חייבת להיות ת“ו, כי עשרים וארבע מאוזן זה "בר מינן“, זאת אומרת מת.

האישה שלו אומרת שכל הכבוד, הוא ממש מבין בתשחצים. ביחד הם אומרים שכל הזמן החיים האלה מעורבבים במוות. שככה זה, החיים הם תמיד קצת מוות, והמוות הוא קצת חיים, אפילו כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהם מכירים את הדרך למכולת ולדואר. כאן זה אפילו בתשחץ הזה, איפה שעשרים וחמש מאוזן זה מדינה באירופה, שמתחברת עם הו“ו השלישית של שבע מאונך, וחייבת להיות שווייץ.

בלב שלי אני אומרת שאפילו הילד שלי, גם בלי להבין בתשחצים, את העניין הזה של החיים והמוות, ממני הוא כבר מכיר. אני שואלת אותו, "קראת לי, חיים שלי?“ ככה אני קוראת לו, והוא עונה שהוא רוצה לאכול כי הוא רעב מוות, אחר כך גם לשתות כי הוא צמא מוות, ושאולי הוא קצת ינוח על הספה כי הוא מת מעייפות.

כל יום לפני השינה, עם האפים שלנו כשהם צמודים, אני אומרת לו: "חיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא אוהבת בעולם רק אותך.“ אז חזק אני נצמדת אליו, כאילו רק ללילה, לגוף שלי לחבר אותו, וחזק עם היד שלי את הרגליים אני מעסה לו, וגם את הבטן ואת הגב. מכניסה יד מתחת לגופיית פלנל, שוב את הבטן, את החזה, אצבע מעבירה לו על השפתיים עד שהוא אומר שאין לו אוויר לנשום מאיך שאני מועכת אותו. ואז לילה טוב, ושחלומות נעימים יהיו לו, לַחיים.

האישה שלו שואלת, מה הוא אמר עכשיו הקברניט. הבעל שלה עונה שאם הכול ילך בסדר, עוד שעתיים נגיע, ושאם היא היתה מבינה קצת בשפות זרות, כמוהו, היא לא היתה צריכה להפריע לו עם שאלות כאלה. ביחד הם אומרים שהעיקר כרגע זה להגיע בשלום, והכי חשוב לחזור בשלום לאן שהם מכירים איפה כל דבר נמצא במכולת וגם את הגיסה של הפקידה מהדואר. לאן שמדברים בשפה שלהם, ושלא צריך להתאמץ להבין, ולאן שהם מכירים את האוכל ויודעים בדיוק מה הם מכניסים לפֶּה.

שאני אבין, האישה אומרת עכשיו רק לי ומלטפת לי את כף היד, שכל זה, זה רק כאן.

כאן, זאת אומרת איפה שאם קורה לי מה שחס וחלילה אני בטח יודעת שיכול לקרות, כל השכנים בחדר המדרגות, עם כף היד על הלחי אומרים, "שלא נדע, מסכנה, חוץ מהכלב כלום לא נשאר לה. בחור שקט הוא היה, כמו אבא שלו, גבוה, תמיד אמר שלום עם חיוך על השפתיים." בערב הם יֵשבו רחוצים ויחכו למהדורת החדשות, על השולחן קצת תמרים ומאה גרם גרעיני אבטיח. עם כל האסונות שקורים פה מתחת לאף, לא כל יום ההרוג הוא השכן מהדלת ממול, ולא כל יום מצלמים בגלל זה את הבניין שלהם לטלוויזיה. עם כמה קליפות וחרצן אחד ביד הם מאוד יתאכזבו לגלות שהקטע שבו ראיינו אותם ליד האינטרקום נחתך בעריכה. אבל בשעה כזאת קשה, צריך שכולם יהיו ביחד. אפילו את זה שאין לה מזוזה, ואת המריבות בגלל הכלב שמחרבן בחדר המדרגות, בינתיים שוכחים לה. עכשיו כל אחד אומר שהוא, כמו הבן שלו הוא היה. בעצם, היא עממית כזאת פתאום, לא כמו שחשבו, מסתובבת עם האף למעלה. כולם רוצים עכשיו, כמו שאומרים, לחבק אותה, גם כשהמקרר שלה כבר מלא, ואפילו מקום לעוד סיר אחד אין לה.

אני צריכה להבין, האישה ממשיכה לדבר ומסתכלת לי ישר בעיניים, שכזה, באף מקום בעולם אין בשעות קשות, ובטח שלא בשווייצריה. כשהם הריחו אנשים שנשרפים, מהר-מהר הם סגרו את חלונות העץ האדומים, שכאלה יפים אין פה, כדי שעשן שחור לא ייכנס, ואמרו שעד ששוב יתבהר, אולי עדיף להמציא איזה שעון, או טעם חדש של שוקולד כדי להעביר את הזמן.

"אפרופו להעביר את הזמן," האישה אומרת תוך כדי שהיא מחפשת פתאום משהו בתוך התיק, שלפחות עשרים חפיסות של שוקולד היא סוחבת איתה. אפרופו טעם חדש של שוקולד, אני מעלה לעצמי, מרוב תסכול עם המחשבה הזאת, את הדופק, באיזו זכות האנשים האלה מרשים לעצמם להחליט שזה שאני יושבת לידם אומר שאני איתם.

האישה פותחת חפיסה אחת, שוברת שתי שורות ומניחה לי אותן על המחברת. הלב שלי מבפנים כבר משתולל מכעס על זה שמבלי לשאול אותי אם אני בכלל רוצה, עם החום המתוק הזה היא גם מלכלכת לי לגמרי את הדף הלבן. היא לוחצת עלי, "תאכלי, תאכלי, זה יזכיר לך את הבית, שכבר רחוק," ואני אומרת לעצמי שאף אחד לא יכול באמת לקבוע בשביל מישהו אחר איפה זה הבית, ושאת זה אני למדתי מילד, קטן.

כמו שערב קיץ אחד, אחרי שבאמבטיה, לא שטפתי לו טוב-טוב את כפות הרגליים, הילד שלי אמר לי שהוא רוצה הביתה. תוך כדי נשיפה הוא אמר את זה, כשהוא מוציא את המילה הזאת, יחד עם הרבה אוויר חם, ישר מתוך הבטן שלו. "הביתה" כזה שנשמע לי כמו הרצון לשים גוף מאובק ועייף במיוחד על מיטה, מבלי להתנקות קצת קודם, ולהיצמד תוך כדי שינה למצעים, כדי שהם יידבקו לעור ויהפכו אותו ככה ליותר עבה. את הראש שלי ניסרה השאלה, איך זה שהילד שלי מבקש הביתה תוך כדי שהוא נמצא בעצם בחדר שלו. אולי זה בגלל שריח של עוגה אין אף פעם בבית הזה, או אולי בגלל שאת האש של הכיריים מציתים רק כדי להדליק סיגריה. בכלל, באיזה עוד בית יש רק סיר בישול אחד שרוב הזמן שוחה בו דג זהב עד שמעצמו הוא מת. איפה עוד רוחצים מיד את הסיר ומהר-מהר מבשלים בו פסטה, עד שיגיע הדג החדש.

"תענה לי כבר," ביקשתי ממנו. "לאיזה בית אתה כל כך רוצה, גם למה וכמה זה רחוק, אני רוצה לדעת, כמו אילת או ברצלונה?" כל כך חכם הילד שלי, לפי העיניים שלי שנהיו מלוחות הוא ידע שלתשובה שלו — הנפש שלי עדיין לא כל כך מוכנה. ענה שבסך הכול לבית של סבתא הוא התכוון, ושתודה רבה לאל שהפסטה שלו כבר מוכנה, כי תכף אבא יגיע עם הדג החדש בשקית.

האישה שלו שואלת מה הוא שוב אמר, הקברניט. הבעל שלה עונה שתראה איך התנאים של מזג האוויר נהיים יותר ויותר קשים ככל שמתרחקים מפה, ושעוד לא נולד הקברניט שיגרום לו לשבת בגלל זה כבר כמעט שעתיים, קשור לכיסא. שתביא לו את השמיכה שלו ושבעצמה תתכסה בשלה, וככה אף אחד לא יֵדע שבעיקר בין השמים לבין האדמה, הם בוטחים רק באלוהים שיציל אותם אם צריך, ולא בחגורות הבטיחות. שתראה, תראה איך אפילו הדיילת לא הרגישה שהם כבר לא חגורים, כי עם כל הכבוד לעור שלה שחלק כמו טוסיק של תינוק, לקבל הכול בחיים האלה אי-אפשר, ובגלל זה כנראה מתוחכמת היא לא.

אני אומרת לעצמי שבחיי, הפעם הם באמת צודקים. מאוד מוצא חן בעיני לשבת בנוח ולא להיות כבולה למושב האמצעי הזה שלי, במיוחד כשהבעל והאישה מחפים עלי מהצדדים. כל אחד בחצי שמיכה שלו קצת מכסה אותי, ולי יש פתאום שמיכה שלמה, בדיוק כשהאוורור מתחיל להקפיא לי את כפות הרגליים. בחצי לב אני מודה גם שחמים ובטוח לי ביניהם, כבר לא קשורה אבל עטופה מכל הכיוונים. במצב החופשי הזה, ובשקט הנעים שהם סוף-סוף, בלי מילים, מבטיחים לי כשהם כבר חצי ישנים, ככה הכי טוב לי את האירוע הגדול של הילד שלי לתכנן.

הקברניט אומר שרק עוד שעה נשארה לי. אני אומרת שאם אני עוד ארצה לשנות משהו בתוכנית, שתים-עשרה שנה יש לי עד שהכביסה, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה כולה בצבע חאקי, אבל עדיין, בשעה הזאת אני צריכה הרבה להספיק. הכי חשוב זה לחשוב פרקטי, כמו כשאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

דבר ראשון ללכת לסופרמרקט, כי כשאומרים סידורים, מתכוונים דבר ראשון לקניות. בעניין הכיבוד, צריך להתמקד בדברים הנצחיים שכבר שנים לא מתחלפים, אני חושבת, כי איזה דברים חדשים יהיו עוד שתים-עשרה שנה, את זה אני לא יכולה לדעת. אני רושמת בורקס ואז נקודתיים ואז גבינה, פטריות, תפוחי אדמה. מתמקדת באלה הבסיסיים, שמתאימים גם לאירועים שמחים וגם לעצובים, אפילו בברית מילה שלך לא היו כאלה, שום דבר לא היה. רוגָלָך יהיו, וגם מה שקוראים גביניות. עוגות עגולות כמו של יום הולדת לא יהיו, אלא רק מלבניות, שנראות כאלה רציניות. כל הסוגים אפשר, רק לא פרג, שלא ייתקע לאנשים בין השיניים, ואז כל דיבור או צחוק יהיו עם גרגירים שחורים, ובגלל זה כל מה שהם יגידו ייראה לא רציני. שום דבר עם קליפה, או שעושה רעש כשלועסים, כדי שאם יהיו שתיקות כאלה מביכות, שלא יהיה מה שישבור אותן, ומי שירגיש לא נוח פשוט ירכין את הראש וישחק עם האצבעות של הידיים.

שאין לי מה ללבוש, אני בטח אגיד גם עוד שתים-עשרה שנה, בעיקר מכנסיים. צריך שיהיה כבר זוג מוכן בארון, אם צריך לקצר, אז בזמן לקצר. מכנסיים כאלה שאפשר ללבוש גם אחר כך. לא כמו בגדים שקונים לאירועים שמחים, שלובשים אותם פעם אחת. גם שיתאימו לכל מזג אוויר, כי באיזה חודש בדיוק יתקיים האירוע הגדול של הילד שלי, אני לא יכולה לדעת. באביב אני רוצה, כמו שאנשים אוהבים להתחתן, כי אז אין מטריות, או זיעה, שמכריחות את הבן אדם להתרכז רק בעצמו. מי שבשתיקות המביכות ירגיש לא בנוח, שפשוט ירכין את הראש, ועם הקצה של הנעל ישחק עם האבנים שעל האדמה. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד שלי, צריך יהיה להתרכז.

לא סתם אני מתלבטת איזה משקפי שמש להרכיב באירוע. במשקפיים אני אומרת, כמו בבורקס, צריך לבחור את הסוג הזה שקיים עוד מלפני שנולדתי ושעוד הרבה שנים אחרי יסתיר את השמש מהעיניים של הרבה אנשים. לא כאלה שכל אחד קונה, קצת מלוכסנים בצדדים, ככה עם אמירה. גם לא כאלה שיגרמו לאנשים להגיד שהיא קצת מוזרה, את זה הם תמיד ידעו, כל מה שיש לה היא אומרת, לא מבשלת, ובעיקר חופשייה כזאת, בשבילנו זה קצת יותר מדי. הכי חשוב שאת כל העיניים הם מכסים, רק דרך האודם באף והתזוזה של השפתיים יראו כמה הפֶּה שלי מלוח.

את כל החברים שלך מעכשיו אני מנסה לדמיין, איך עוד שתים-עשרה שנה הם ייראו. במקום סוכרייה על מקל, הם יופיעו עם סיגריה בצד של הפה, ואני אגיד להם שבשביל מה זה טוב ככה לעשן. שיראו כמה החיים האלה שבריריים גם בלי הרעל הזה שהם מכניסים לעצמם לריאות. גם לא ייאמן איך שהם כבר גדולים, אני עוד זוכרת איך הפרדתי להם את הקשה של הלחם מהכריך, כדי שיהיה להם קל ללעוס.

מאז, פעם בשנה באותו יום בחודש הם יגיעו לבקר, בתאריך הלידה מחדש של ילד אחד, לא חשובה השנה, כי ממילא תישאר באותו הגיל. אולי לתאריך הזה אשנה את הקוד של השער, כי מדי פעם חייבים נגד פורצים, אבל מה שלא יהיה, לסיום תמיד צריך ללחוץ כוכבית.

איך כל כך יפה מגוהץ החאקי שלהם, עם פסים כאלה בשרוולים, שרק אימהות מגהצות ככה. אחר כך הן מסדרות יפה-יפה בארון, תענוג לפתוח. אני, ארבעים שנה לא למדתי לעשות את זה, ובטח שעוד שתים-עשרה שנה לא יספיקו לי. אפילו כביסה שהיא רק לבנה, בחיים שלי לא ניסיתי לעשות. תמיד צבעתי לך הכול בוורוד, גופיות, גם גרביים, ואפילו את הרקע של החולצה של ספיידרמן, שכל צבע אחר היה מתאים לה, רק לא ערבוב של אדום ולבן. מה שבטוח שמי שיסדר את הארון החדש שלך, יכבס תמיד את הלבן בנפרד, כמו שמפרידים ביצה. לנתק ממש בזהירות את החלמון מהחלבון, כשהחלבון בכלל רק שקוף כזה, ורק כשמרתיחים הוא נהיה הכי לבן שיש, אבל מת.

לעצמי אני חוזרת ומדגישה שצריך לחשוב פרקטי, כמו שמתכננים יום הולדת אבל שהכול הפוך או פחות. איך הם באירועים כאלה חוזרים לאופנה, הזֵרים. לא קטנים כאלה לראש, אלא כאלה עם חור ממש גדול באמצע. את כל הגוף שלך אפשר להכניס בו, כמו הקוסמים שמשכיבים מישהו באוויר ומעבירים סביבו חישוק להראות שאין מתחת שום דבר. אני אצעק, "מה כל הפרחים המתים האלה, חיים שלי? ככה מעכשיו כל שנה? ומי יצטרך לנקות את הגוויות שלהם כשהם כבר לא יהיו צבעוניים ומריחים?“

את כל זה אני אצעק, אבל בלב, כי אנחנו לא כמו אלה שלא צועקים בלב, אנחנו לא. גם את הכביסה המלוכלכת בחוץ אנחנו לא מכבסים, רק בבית בפנים, תולים אותה.

מתנה אני לא אקנה אבל ברכה אני אכתוב. זאת שכל יום לפני השינה, ככה כשהאפים שלנו צמודים, שאומרת שחיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא בעולם אוהבת רק אותך. אז חזק-חזק אני אצמד אליו, כאילו רק ללילה הזה, לילה שעוד לא בקע התרנגול שיוכל להכריז על הבוקר שאחריו, ואחבר אותו לגוף שלי שוב בפעם האחרונה. אחר כך, ישר הביתה.

ואז, רק שבוע ייתנו לי כדי לברוא מחדש את העולם שלי, שביום אחד הוא נהרס. אפילו את האור בחדר השינה לקח לי חודשיים לסדר, עוד חודשיים לתקן את הרגל של השולחן בסלון. עכשיו לפחות את כל סוגי הבורקס אפשר יהיה לשים עליו, גם את הרוגלך, את הגביניות ואת העוגות המלבניות הרציניות, רק לא פרג. גם לא שום דבר שעושה רעש כשלועסים או עם קליפה. אני אשים לב שאנשים מעדיפים מלוח לפי שבערב אף בורקס לא יישאר.

שהרבה אנשים יבואו, את זה אני אדע לפי הזמזום של השער. למרות שאני יכולה, לפתוח אני לא אפתח, אגלה לכולם את הקוד, וככה בעצמם, אחד-אחד, הם יקישו תאריך לידה של ילד אחד, יום וחודש, בלי השנה, כי ממילא יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום חייבים ללחוץ כוכבית.

לפי שלא יגיע יותר אף אחד, אני אדע שהיום השמיני הגיע. גם בברית מילה שלך אף אחד לא היה. את כל השאריות של הרוגלך, הגביניות, העוגות המלבניות הרציניות, אני אזרוק, בורקס לא יישאר כי אנשים מעדיפים מלוח. ככה גם את כל האוכל שבמקרר, בחיים שלך הוא לא היה כל כך מלא, יחד עם הסירים, כי מקום כבר אין וגם כי דגי זהב לא יהיו יותר.

אני אעמוד בסלון ואצעק שתודה רבה לאל שאין לי שניים או יותר ילדים, זה שמחה בבית. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד האחד שלי צריך להתרכז. אפילו על הכלב אני לא יכולה להסתכל, מזל לפחות שהבעל לקח את החתול. את כל זה, ממש חזק אני אצעק, כי כמו אלה שצועקים חזק אני רוצה להיות. אמנם את הכביסה המלוכלכת צריך בבית לכבס, אבל לתלות אני רוצה רק בחוץ, בשמש.

כמו שעכשיו אני עושה, כשבשעות הקטנות חלומות עצובים מעירים אותך, ככה כל לילה אני אעבור לא לישון במיטה שלך, מטר ועשרים אורך. אם אני רוצה ליישר את הרגליים, אני לא יכולה כי אני יותר ארוכה מהמזרן. אם בכל זאת, לכמה רגעים, אני מיישרת אותן, אז הן תלויות בין שמים לארץ בדיוק כמו פה, במטוס, רק בלי חגורת הבטיחות שתשמור עליהן מוגנות.

עדיף לי לשכב לי כמו עובר, עם הרגליים מקופלות לבטן. מלילה ללילה הגוף שלי ילך ויקטן, ככה תשעה חודשים בערך עד שסוף-סוף אירדם. ואז לילה טוב ושחלומות נעימים יהיו לי, על החיים.

הבעל שלה אומר שמעיר אותו כל האור הזה שנכנס מהחלון, שאיזה יופי שכבר בוקר, ושאם הכול ילך בסדר, תכף נגיע.

האישה שלו אומרת שבלי קפה היא לא יכולה להתעורר, שהנה היא כבר קצת רואה למטה הרבה ירוק עם גגות אדומים, ושאולי מישהו מאיתנו יודע איפה אנחנו בכלל.

הבעל שלה עונה לה שבוודאות הוא לא יודע, אבל מה שבטוח זה שאנחנו כבר כאן ואני אומרת להם שכאן, כאן זה שווייצריה.


*הסיפור לקוח מתוך: שווצריה זה כאן בהוצאת אחוזת בית, 2014.

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

בשנת –17, זמן מה לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע לארצות שטרם תוּירו בעת ההיא, שמתי פעמי לדרך, מלווה בחבר אשר אותו אכנה אוגוסטוס דרוול. הוא היה מבוגר ממני בשנים ספורות, אדם אמיד ממשפחה מיוחסת, מעלות אשר הודות לתבונתו הרבה לא המעיט ולא הפריז בערכן. כמה נסיבות חריגות בקורות חייו הסבו אליו את תשומת לבי והתעניינותי, ואלו לא דעכו חרף התנהגותו המסויגת ועדויות מזדמנות לאי-שקט עד כדי פיזור נפש לעתים.

הייתי עול ימים עדיין, שכן הקדמתי לצאת לחיים, אך זה מקרוב התקרבתי אליו, התחנכנו באותם בתי ספר ובאותן אוניברסיטאות, אך הוא צלח אותם לפני, וחדר לקרביו של הדבר המכונה העולם, בעת שאני הייתי טירון עדיין. כבר אז שמעתי רבות על חייו בעבר ובהווה ואף כי היו באותם תיאורים סתירות רבות ובלתי ניתנות לישוב, יכולתי להסיק מהמכלול שלא היה ישות מהזן המצוי, והיה מאלו אשר גם אם יתאמצו שלא לבלוט, בכל זאת יתבלטו. המשכתי לטפח את ההכרות עמו והשתדלתי לזכות בידידותו, אם כי האחרונה נראתה בלתי מושגת; אף אם היו בו פעם רגשות של חיבה, נדמה שעתה נכחד חלק מהם, והנותרים התחדדו: היו לו רגשות עזים, היו לי די הזדמנויות להבחין בכך; שכן אמנם שלט בהם, אך לא הצליח להסוותם כליל. עדיין היה בכוחו לדמות תשוקה אחת לאחרת, לכן קשה היה לזהות את אשר מתחולל בקרבו. הבעות פניו השתנו מעט, אך במהירות כה רבה עד שלא היה טעם לעקוב אחר מקורן. ניכר בו שנפל קרבן לאי שקט חסר מזור; אך האם הוא נבע משאפתנות, מאהבה, מחרטה, מיגון, מאחד מהם או מכולם כאחד, או אולי רק ממזג מועד לחולי, זאת לא יכולתי לגלות; לכאורה היו הנסיבות שיכולות היו להצדיק כל אחת ואחת מהסיבות הללו; אך כפי שציינתי קודם, הן היו כה סותרות וחלוקות, ולא ניתן היה להתמקד בוודאות באף אחת מהן. ובמקום בו יש מסתורין, רווחת ההנחה שחייב להיות גם רוע. איני יודע האם ההנחה נכונה, אך ללא ספק היה בו מהראשון, אם כי לא הייתי בטוח בשיעורו של השני, וככל הנוגע לי מיאנתי להאמין בקיומו. גישושי התקבלו בצינה קלה, אך הייתי צעיר ולא התייאשתי בקלות, ובמשך הזמן הצלחתי להגיע לרמה מסוימת של שיג ושיח שגרתי ולאמון מתון בעניינים יומיומיים ורגילים, אשר נוצק והודק הודות לעיסוק דומה ופגישות תכופות, ואשר מכונה קרבה או ידידות, על פי השקפתו של מי שמתבטא במילים אלו.

דרוול יצא כבר למסעות רבים, וביקשתי להיוועץ בו בנוגע למסעי המיועד. שאיפתי הכמוסה היתה שייעתר ויצטרף אלי; היתה זו תקווה סבירה, שהתבססה על חוסר המנוחה האפלולי שזיהיתי בו. הערנות שהפגין ביחס לנושאים מעין אלו ואדישותו הגלויה לסביבתו הקרובה הפיחו רוח רעננה בתקוותי זו. תחילה רמזתי עליה ואחר ביטאתי אותה: תשובתו, אף כי צפיתי אותה במידת מה, העניקה לי את מלוא העונג שבהפתעה – הוא נעתר; ולאחר הסידורים הדרושים, יצאנו למסעותינו. לאחר שסיירנו בכמה ארצות בדרום אירופה, שמנו פעמינו למזרח, בהתאם ליעדינו המקורי; ובעוברי במחוזות אלו אירעה אותה תקרית עליה עומד אני לספר.

מצבו הגופני של דרוול, אשר ניכר בו שבצעירותו היה חסון במיוחד, דעך בהדרגה מזה זמן, אולם ידה של מחלה גלויה לא היתה בדבר. הוא לא השתעל ולא היה שחפני, אך נחלש מיום ליום; הוא נהג במתינות, ולא נדכא או התלונן על תשישות, אך ניכר בו שהוא דועך: הוא הלך ונאלם ושנתו נדדה, לאורך הזמן הוא השתנה עד מאד וחרדתי גברה בהתאם לסכנה בה היה, למיטב הבנתי, נתון.

כשהגענו לאיזמיר היה בדעתנו לצאת לסיור בחורבות אפסוס וסרדיס, לאור מצב בריאותו הנוכחי השתדלתי להניא אותו מכך – אך לשווא: הוא התנהג במלוא הרצינות של מי שכפאו שד, בהתאמה חולנית ללהיטותו להמשיך במה שהיה לדעתי לכל היותר מסע תענוגות שאינו הולם אדם ידוע חולי, אך בשלב זה כבר לא התנגדתי לו – וימים ספורים לאחר מכן יצאנו לדרכנו בלווית רַכָּב ויניצ'ר יחיד בלבד.

עברנו כמחצית הדרך לחורבות אפסוס, השארנו מאחורינו את פרברי איזמיר המלבלבים וחדרנו לאזורים הפראיים והשוממים דרך הביצות והנקיקים אשר הובילו לבקתות אחדות שעדיין נשענו על עמודיו השבורים של מקדש האלה דיאנה – כתלים חסרי גג של נצרות מגורשת, חורבן גמור של מסגד שניטש בתקופה מאוחרת יותר – כאשר החמרה פתאומית ומהירה במצבו של בן לוויתי אִלצה אותנו לעצור בבית קברות טורקי, המצבות המצונפות היו הרמז היחיד לחיים אנושיים שהתאכסנו אי פעם בשממה זו. את החאן היחיד שראינו עברנו לפני שעות, לא היה בדל עיר או בקתה בטווח ראיה או תקווה, 'עיר המתים' הזו נראתה כמקלט היחיד לחברנו ביש המזל, שנראה כמי שעומד להצטרף אליה כאחרון הדיירים.

בהתחשב במצב חיפשתי סביב מקום בו יוכל להינפש בנוחות; בניגוד למראה הרגיל של בתי עלמין מוסלמיים, היו הברושים מועטים ומפוזרים בדלילות ברחבי האתר, רוב המצבות נפלו ונשחקו במשך הזמן; על אחת המצבות הבולטות מתחת לאחד העצים רחבי הנוף, נשען דרוול, שרוע למחצה, ובמאמץ רב. הוא ביקש מים. פקפקתי בכך שנוכל בכלל למצוא מים, וברוח נכאים ספקנית התכוננתי לצאת לחפש, אך הוא רצה שאשאר ופנה לסולימן, היניצ'ר שלנו, שעמד ועישן בשלווה עילאית ואמר, "סולימן, ורבנה סו" (כלומר הבא מים), ותיאר בדקדקנות את המקום שבו הם נמצאים, באר קטנה שנועדה לגמלים, כמה מאות מטרים ימינה: היניצ'ר ציית. שאלתי את דרוול, "איך אתה יודע את זה?" הוא השיב, "בהתחשב באתר שבו אנו נמצאים יש להניח שהמקום היה מיושב פעם, דבר שלא יתכן בלי מעיינות. מלבד זאת, כבר ביקרתי פה בעבר."

"ביקרת פה בעבר! איך זה שלא הזכרת זאת מעולם באוזני? ומה היה לך לעשות במקום שאיש לא ישתהה בו רגע אחד יותר מהדרוש, אם הדבר בידיו?"

לשאלה זו לא קבלתי מענה. בינתיים חזר סולימן עם המים, והשאיר את הרכב והסוסים ליד הרהט. נראה שלאחר שהרווה את צימאונו שבה אליו נפשו לפי שעה, ניטעה בי תקווה שיוכל להמשיך, או לפחות לחזור, ודרבנתי אותו לנסות. הוא היה שקט – ונדמה היה שניסה לאזור את כוחותיו במאמץ לדבר. הוא החל –

"זהו סופו של המסע שלי, ושל חיי, באתי הנה כדי למות, אך יש לי משאלה, פקודה – מכיוון שאלו מילותיי האחרונות – האם תמלא אותה?"

"בוודאי, אך אני מקווה לטוב."

"לי אין תקוות וגם לא משאלות, פרט לאחת – הסתר את מותי מכל בן אנוש."

"אני מקווה שלא יהיה צורך, אתה תתאושש ו – "

"הַחְרֵשׁ! זה מוכרח להיות כך, הבטח זאת."

"אני מבטיח."

"הישבע, בשם כל ה – " הוא הכתיב לי את נוסח השבועה ברצינות גמורה.

"אין צורך בכך. אני אמלא את בקשתך, ולפקפק בי – "

"לא תוכל להתחמק, עליך להישבע."

נשבעתי, נראה שהוקל לו. הוא הסיר טבעת חותם מאצבעו, שהיו עליה כמה אותיות ערביות והראה לי אותה. הוא המשיך –

"ביום התשיעי של החודש, בצהרי היום בדיוק (באיזה חודש שתרצה, אך זה חייב להיות באותו היום), עליך להשליך את הטבעת למעיינות המלח הנשפכים למפרץ אלוסיס, למחרת, באותה שעה, עליך להגיע לחורבות מקדש האלה קרס ולהמתין שעה תמימה."

"למה?"

"אתה תיווכח."

"ביום התשיעי של החודש אתה אומר?"

"התשיעי."

כשציינתי שהננו עומדים זה עתה ביום התשיעי של החודש, השתנתה ארשת פניו והוא נדם. בעת שהתיישב – ניכר היה שהוא נחלש – נחתה על מצבה סמוכה חסידה ונחש במקורה, היא התמקדה בנו מבלי לשמוט את טרפה. איני יודע מה הניע אותי לגרש אותה אך הניסיון היה עקר, היא חגה מעט באוויר וחזרה לאותו מקום בדיוק. דרוול הצביע עליה וחייך – הוא דיבר – איני יודע האם לעצמו או אלי – אך כל שאמר היה: "ככה טוב!"

"מה טוב? למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב; אתה חייב לקבור אותי כאן הערב, בדיוק במקום בו נחתה עכשיו הציפור. אתה יודע מה אני מצווה פרט לכך."

הוא המשיך ונתן לי כמה הנחיות נוספות לגבי האופן שבו יוסתר מותו. בתום ההנחיות, קרא: "אתה מבחין בציפור?"

"בוודאי."

"ובנחש המתפתל במקורה?"

"בהחלט: אין פה דבר יוצא דופן, זהו הטרף הטבעי שלה. אבל מוזר שהיא אינה מחסלת אותו."

חיוך רפאים הופיע על פניו והוא אמר חלושות: "עדיין לא הגיעה השעה!", ובדברו עפה משם החסידה. עיניו עקבו אחריה לרגע קט – מועט מן הזמן הדרוש כדי לספור עד עשר. חשתי את כובד משקלו של דרוול, שהיה מונח על כתפי, מעיק עלי יותר, כאשר פניתי להביט בפניו נוכחתי לדעת שהוא מת!

הייתי המום מהוודאות הפתאומית שאין לטעות בה – בתוך דקות ספורות פניו כמעט השחירו. הייתי מייחס את השינוי המהיר לרעל, אילולי ידעתי שלא עמדה לו אפשרות ליטול רעל מבלי שאבחין בכך. הערב ירד, והגוף השתנה במהירות, לא נותר אלא למלא את בקשתו. בעזרת פגיון הייטגן של סולימן וחרבי שלי חפרנו קבר רדוד במקום עליו הצביע דרוול. האדמה נעתרה בקלות, מאחר שכבר אספה לחיקה כמה דיירים מוסלמים. חפרנו עמוק ככול שהתיר לנו הזמן והטלנו עפר יבש על מה שנותר מהישות הייחודית שזה עתה נפרדה מאתנו. חילצנו כמה גושים מכוסי עשב מהחלקים הירוקים יותר של האדמה החרבה מסביב והנחנו אותם על קברו.

בין תדהמה ליגון, לא הזלתי דמעה.

17 ביוני, 1816.


*התרגום התפרסם לראשונה בכרך ד' של כתב העת דחק, 2014.

I: כיצד להתפרנס מספרות?

לרכוב על מחזה לטיפליס

אם ישאלו  מה מגיע לי, אענה בכנות כמו בפני אלוהים: עבודות כפייה.

לא על טיפליס בעצם, בטיפליס לא עשיתי כל רע. על ולדיקווקז.

אלה היו ימיי האחרונים בוולדיקווקז, ורוחו מטילת האימה של הרעב (קלישאה! קלישאה!… "רוחו מטילת האימה"… בעצם, לעזאזל עם זה! הרשימות האלה לא יראו אור לעולם!), כפי שאמרתי – רוחו מטילת ה-א-ימ-ה של הרעב דפקה על דלת דירתי הצנועה, שקיבלתי באישור ומיד אחרי הרוח דפק הפרקליט גנזולייב, אדם בעל אישיות מלבבת, שפם קטן ומסודר, ופנים מלאי השראה.

התרחשה ביננו שיחה. אני מביא אותה כאן בקצרנות.

"למה האף באדמה?" (זה גנזולייב)

"אני נאלץ למות מרעב בוולדיקווקז המזופתת הזאת שלכם…"

"אין ויכוח. וולדיקווקז – עיר מזופתת. קשה אפילו לדמיין עיר מזופתת יותר בעולם כולו. אבל מה פתאום למות עכשיו?"

"אין עוד מה לעשות. מיציתי את כל האפשרויות. בתת-מחלקת האמנויות אין כסף, ולא ישלמו משכורות. סוף לנאומי הפתיחה לפני מחזות. הפיליטון שלי פורסם בעיתון ולדיקווקזי מקומי. קיבלתי עליו 1200 רובלים והבטחה שיכלאו אותי במחלקה המיוחדת, אם אפרסם עוד משהו דומה."

"על מה?" (גנזולייב נבהל. וזה גם מובן. רוצים לכלוא – כלומר, אני חשוד.)

"על הלצות."

"נו, שטויות. הם פשוט לא מבינים כאן שום דבר בפיליטונים. שמע לי…"

והנה מה שעשה גנזולייב. הוא הדיח אותי לכתוב יחד איתו מחזה מהפכני מחיי התרבות הוולדיקווקזית הילידית. אני משמיץ כאן את גנזולייב. הוא דחק בי: ואני מפאת גילי הצעיר וחוסר ניסיוני הסכמתי. מה הקשר של גנזולייב לחיבור מחזות? שום קשר, ברור. הוא עצמו הודה בו במקום שהוא באמת ובתמים שונא ספרות, וכך עורר אצלי פרץ של חיבה כלפיו. גם אני שונא את הספרות, והאמינו לי, הרבה יותר מגנזולייב. אבל גנזולייב מכיר את התרבות הילידית ככף ידו, אם אפשר כמובן, לכנות ארוחות בוקר בדוכני שיפודים על רקע ההרים המאוסים בתבל, פגיונות עשויים פלדה מאיכות ירודה, סוסים רזים, דוחאנים1 ומוזיקה מתועבת שמעוותת את הנשמה, תרבות.

ובכן, נראה שאני אכתוב את המחזה, וגנוזלייב יוסיף בהדרגה את אותה תרבות.

"אידיוט מי שיקנה את המחזה הזה."

"אם לא נמכור את המחזה הזה, אנחנו אידיוטים."

בשבעה ימים וחצי כתבנו את המחזה, כלומר, חצי יום יותר מבריאת העולם. למרות זאת, הוא יצא אפילו יותר גרוע, מהעולם.

דבר אחד אני יכול לומר: אם יכריזו אי פעם על פרס למחזה נטול המשמעות, חסר הכישרון והחצוף ביותר, המחזה שלנו יזכה במקום הראשון (אם כי, בעצם… אני נזכר עכשיו בכמה מחזות שנכתבו בין 1921-1924, וספק מתגנב ללבי…), טוב, אם לא הראשון – אז השני או השלישי.

בקיצור: לאחר כתיבת המחזה הזה דבק בי אות קלון בלתי נמחה ותקוותי היחידה היא שהוא נרקב במעמקי תת-מחלקת האמנויות הילידית. החשבונית, ייקח אותה השד, יכולה להישאר. היא היתה על סך 200 אלף רובלים. מאה לי. מאה לגנוזלייב. המחזה הוצג שלוש פעמים (שיא), והזמינו את המחברים. גנזולייב יצא והשתחווה, היד על עצם הבריח. וגם אני יצאתי ועשיתי פרצופים, כדי שלא יזהו את פניי בתצלום (הבמה צולמה בעזרת מגנזיום). בזכות הפרצופים האלה, פשטה שמועה בעיר שאני גאון, אם כי גם משוגע. זה היה מרגיז, במיוחד לאור העובדה שהפרצופים כלל לא היו נחוצים: צילם אותנו צלם שהולאם והוצמד לתיאטרון, ולכן בתצלום לא מופיע דבר מלבד רובה, כיתוב: "תחי.." ופסים מטושטשים.

שבעת אלפים חיסלתי בתוך יומיים, ובעזרת שאר התשעים ושלושה החלטתי לעזוב את ולדיקווקז.

מדוע? מדוע דווקא לטיפליס? תהרגו אותי, עד עכשיו אני לא מבין. אף שאני נזכר: אמרו ש:

1. בטיפליס כל החנויות פתוחות;

2. –"- יש יין;

3. –"- חם מאוד והפירות זולים;

4.–"- יש הרבה עיתונים וכו'… וכו'.

החלטתי לנסוע. וקודם כל ארזתי. לקחתי את רכושי – שמיכה, מעט לבנים ופתיליית נפט.

בשנת 1921 הדברים היו קצת שונים מכפי שהם בשנת 1924. בפרט  אסור היה לנסוע סתם ככה: לקום, ולצאת לדרך, השד יודע לאן! אלה שהיו מופקדים על נסיעות אזרחיות, ככל הנראה, חשבו בערך כך:

אם כל אחד יתחיל לנסוע, מה יהיה אז? לכן צריך היה לקבל אישור. בלי דיחוי הגשתי בקשה לאן שצריך ובסעיף שבו נשאל:

"ולשם מה אתה נוסע?"

כתבתי בגאווה:

"אני נוסע לטיפליס לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

בכל ולדיקווקז היה רק אדם אחד שלא הכיר את פניי, ודווקא עלם החמודות הזה ניצב חגור באקדחו,  כאילו מוסמר למקומו, ליד השולחן שבו הנפיקו את אשרות הנסיעה לטיפליס.

כשהגיע תור האישור שלי והושטתי לעברו את ידי, עצר אותה העלם בחצי הדרך ואמר בקול צלול ותקיף:

"לשם מה אתה נוסע?"

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

או אז חתם העלם את האישור במעטפה, ואת המעטפה ואותי יחד העביר לאיש כלשהו עם רובה, ואמר:

מחלקה המיוחדת."

"לשם מה?" שאלתי.

על כך העלם לא ענה.

שמש בהירה מאוד (הדבר הטוב היחידי שיש בוולדיקווקז) האירה עלי, בזמן שצעדתי בדרך המרוצפת, ולשמאלי האיש עם הרובה. הוא החליט לשעשע אותי בשיחה ואמר:

"נעבור עכשיו דרך השוק, שלא תחשוב לברוח. לא ייצא מזה טוב."

"גם אם היית מתחנן, לא הייתי עושה זאת," עניתי בכנות גמורה. וכיבדתי אותו בסיגריה.

בעודנו מעשנים בנחת, הגענו אל המחלקה המיוחדת. כשעברנו דרך החצר, נזכרתי בחטף בכל חטאיי. התברר – יש שלושה.

1. בשנת 1907 קיבלתי שני רובלים וחמישים קופייקות לקניית ספר לימוד בפיזיקה של קרייביץ', בזבזתי אותם על ראינוע.

2. בשנת 1913 התחתנתי, בניגוד לרצונה של אמי.

3. בשנת 1921 כתבתי את הפיליטון המפורסם ההוא.

המחזה? סלחו לי, אך אולי כתיבת מחזה אינה פשע כלל? להפך.

לידיעת הציבור שלא היה במחלקה המיוחדת: חדר גדול, שטיח במרכזו, שולחן כתיבה מפלצתי, בגודל שלא ייתואר, שמונה מכשירי טלפון בצורות הנדסיות שונות, שמחוברים אליהם חוטים בצבע ירוק, כתום ואפור, ולשולחן יושב איש קטן במדי צבא, ופניו נעימים מאוד.

צמרות עבותות של עצי ערמונים נראים מבעד החלונות הפתוחים. ברגע שראה אותי, רצה היושב לשולחן לשנות את הבעתו מנעימה לבלתי ידידותית ולא נעימה, אך הדבר עלה בידו רק למחצה.

הוא הוציא ממגרת השולחן תצלום והחל להתבונן בו ובי לסירוגין.

"אה, לא. זה לא אני," הזדרזתי לומר.

"את השפם אפשר לגלח," ענה הנחמד בטון מהורהר.

"כן, אבל אם מתבוננים היטב," אמרתי, "רואים ששערו שחור כמו משחת נעליים, וגילו ארבעים וחמש בערך. ואילו אני בלונדיני בן עשרים ושמונה."  

"צבע?" שאל הקטן בהיסוס.

"והקרחת? וחוץ מזה, תביט באף מקרוב. בבקשה ממך, שים לב לאף."

הקטן הביט באפי ונמלא ייאוש.

"נכון. לא דומה."

השתררה שתיקה, וקרן שמש פיזזה בקסת הדיו.

"אתה רואה חשבון?"

"אלוהים ישמור."

שתיקה. וצמרות הערמונים. תקרה מפוסלת. קופידונים.

"ולשם מה אתה נוסע לטיפליס? תענה מהר, בלי לחשוב," ירה במהירות הקטן.

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי," יריתי במהירות בתשובה.

הקטן פתח את פיו, נרתע לאחור, הזדהר כולו בקרן שמש.

"אתה מחבר מחזות?"

"כן. בלית ברירה."

"תראה אותך. והמחזה שכתבת, טוב?"

היה משהו בטון שלו, משהו שיכול היה לגעת ללבו של כל אחד, אבל לא ללבי. אני חוזר, מגיעות לי עבודות כפייה. הסתרתי את מבטי, ואמרתי:

"כן, טוב."

כן. כן. כן. זה הפשע הרביעי, והחמור מכולם. לו חפצתי להישאר נקי כפיים בפני המחלקה המיוחדת, הייתי צריך לענות כך:

"לא. זה לא מחזה טוב. זה – זבל. אני פשוט מאוד רוצה להגיע לטיפליס."

הבטתי בחרטומי המגפיים הקרועים שלי ושתקתי. התעשתי כשהקטן נתן בידי סיגריה ואת אשרת הנסיעה שלי.

הקטן אמר לזה עם הרובה:

"תלווה את הסופר החוצה."

המחלקה המיוחדת! תשכחי מהעניין! את רואה, התוודיתי. פרקתי מעלי נטל אשמה של שלוש שנים. מה שעוללתי כאן, גרוע בעיני מחבלה, מפעילות אנטי-מהפכנית וממעילה בתפקיד.

עם זאת תשכחי!!!

II: הנוודים הנצחיים

אומרים שבשנת 1924 אפשר היה להגיע מוולדיקווקז לטיפליס בקלות: לשכור מכונית בוולדיקווקז ולנסוע בדרך הצבאית-הגאורגית, דרך יפה להפליא.  מאתיים ועשר ורסטאות בלבד. אבל בשנת 1921 עצם המילה "לשכור" נשמעה בוולדיקווקז כמו מילה בשפה זרה.

בכדי לנסוע היה עליך ללכת עם השמיכה ופתיליית הנפט לתחנת הרכבת ושם לתעות בין הרציפים ולחפש בין קרונות המשא הרבים שהוסבו לקרונות נוסעים. בעודי מוחה זיעה, ראיתי ברציף מספר 7 ליד קרון פתוח, איש בנעלי בית, בעל זקן דמוי מניפה. הוא שטף קומקום וחזר על המילה "באקו".

"קח אותי איתך," ביקשתי.

"לא אקח," ענה המזוקן.

"בבקשה, למען הפקת מחזה מהפכני," אמרתי.

"לא אקח."

המזוקן לקח את הקומקום וטיפס על גבי קרש לתוך הקרון. התיישבתי על שמיכה ליד המסילה החמה והדלקתי סיגריה. חום עז, מחניק, מילא את הרווחים שבין הקרונות, והרוויתי את צימאוני מברז שעל יד הפסים. לאחר מכן שוב התיישבתי והרגשתי איך הקרון מתנשף וקודח. הזקן הציץ.

"איזה מחזה?" הוא שאל.

"הנה."

פתחתי את השמיכה והוצאתי את המחזה.

"כתבת בעצמך?" שאל בחוסר אמון בעל הקרון.

"עם גנזולייב."

"לא שמעתי עליו."

"אני מוכרח לנסוע."

"אני מצפה לעוד שניים. אם לא יבואו אז אולי אקח אותך. רק אל תחשוב לזמום על הדרגש. אל תחשוב, שאם כתבת מחזה, אתה יכול לעשות פה תרגילים. הנסיעה עוד ארוכה, ואנחנו עצמנו מהוועדה לחינוך פוליטי."

"אני לא אזמום," אמרתי, וחשתי משב של תקווה בחום הצורב, "אני יכול לישון על הרצפה."

המזוקן הישוב על הדרגש אמר:

"אספקה יש לך?"

"יש לי קצת כסף."

המזוקן הרהר.

"זה מה שנעשה… אצרף אותך לקצבת המנות שלנו לנסיעה. אבל תצטרך להשתתף בעיתון הרכבת שלנו. מה תוכל לכתוב בעיתון?"

"מה שתרצו –" הבטחתי. לקחתי לחזקתי את מנת האספקה שלי ולעסתי קרום לחם.

"אפילו פיליטון?" הוא שאל, וראו על פניו שהוא חושב שאני שקרן.

"פיליטון –זאת המומחיות שלי."

שלוש בריות הופיעו בצל הדרגשים וזוג רגליים יחפות אחד. כולם הביטו בי.

"פיודור! יש פה דרגש אחד פנוי. סטפנוב לא יבוא, בן של זונה, אמרו הרגליים בקול בס, אכניס את החבר פיליטוניסט."

"טוב, תכניס," אמר פיודור בעל הזקן בפיזור דעת. "ואיזה פיליטון תכתוב?"

"הנוודים הנצחיים."

"איך זה יתחיל?" שאלו הדרגשים. "בוא, תעלה אלינו לשתות תה."

"הנוודים הנצחיים, זה טוב מאוד," הגיב פיודור, וחלץ את מגפיו. "היית ישר אומר שאתה כותב פיליטון, במקום לשבת שעתיים על המסילה. תצטרף אלינו."

ערב כביר ומופלא מחליף את היום הלוהט בוולדיקווקז. שולי הערב הם ההרים הכחלחלים. עשן הערב מסתלסל על דפנותיהם. תחתית הקערה – מישור. ולאורך התחתית החלו לשקשק ולנוע הגלגלים. הנוודים הנצחיים.

היה שלום לנצח, גנזולייב.

היי שלום, וולדיקווקז!


רכבת תעמולה באחד מסרטיו המפורסמים של דג'יגה ורטוב

פעם הייתי יוצא לעתים קרובות עם חבר. עם שני חברים. היינו ארבעה, חמישה או שישה. היו לי אחים, אחיות, טרנטולה. הורים: כן, גם.

חוץ מזה היה גם הדוד שלי, ניקולאי, והשכן הזה בכפפות צמר. צחקנו, לפעמים בכינו, היונים בגינה הציבורית נחנקו מפירורי העוגיות שלנו. ואז בא החורף, ואחר כך שוב הקיץ, והבת דודה שלי, סוניה, הראתה לי כל מיני תמונות ב"פלייגירל". אחר כך, זה היה כנראה בסתיו או באביב, עליתי עם הבן דוד שלי, אַרסֶני, על גלגל ענק, ודפדפנו ב"פלייבוי", גם זה היה יפה.

אח שלי, יבגני, אכל את החתיכה האחרונה של הפיצה. אח שלי, יבגני, כתב על המצח שלי בשפתון "אידיוט". יבגני נוסע בגלגליות שלי, החדשות לגמרי, לאורך הרחוב. אני עוצם את העיניים ורואה איך יבגני מתגלגל לכיוון תהום ענקית, או לפחות לאתר הטמנה של פסולת גרעינית. אולי באמת עדיף שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

ואז מתחיל שוב בית הספר, ואני טוב במתמטיקה. אני חושב על דברים אחרים ושותה לפעמים שנפס מתוך משפך. בהמשך אני נוגע במקרה במרפק של נערה אחת, ובחופשת האביב אנחנו נוסעים ביחד למיאמי. אני אומר לא להרואין, אני אומר לא להרואין, הרואין באמת לא הייתי מנסה בחיים.

ואז בא חודש אוקטובר, ואחר כך באה גם שנה אחרת, העלים נושרים, ואת האלוֹוין באמת לא הבנתי אף פעם. אני מתחפש לדינוזאור מסוג וֶלוֹצִיראפְּטוֹר מ"פארק היורה" ומנשק נערה. אני מנשק נער. אני מנשק את המורה שלי למתמטיקה. אני שוכב איתו. אני מנשק לעתים קרובות נערה שהתחפשה לאלף מסדרת הטלוויזיה "אלף". ביחד אנחנו צופים בסדרה הקומית "שפץ ביתך", ולזמן קצר אנחנו מאושרים מאוד.

בהמשך אני הולך לאוניברסיטה ומכיר גיאולוג וכלכלן שנראֶה טוב. אנחנו נוסעים לסופי שבוע בערים הבאות: אטלנטה, בולטימור, ג'קסונוויל. אני מעביר רפרטים, שם בול של אל-אס-די על הלשון. אף על פי שאנחנו לא מתכננים את זה, אנחנו מתאהבים אחד בשני, אבל כשאני מספר לו שמאז ומתמיד רציתי לנסוע בכל אירופה, הוא לועג לי ומגדיר אותי שמרן, מה שדי מרגיז אותי, ואני חושב שבאותו רגע משהו נשבר בינינו. חבל, הרי היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

הטיסה למונטריאול באמת זולה להפליא, וכשאני נוחת בשדה התעופה אני מחליט להפסיק לעשן, לקנות לי קסדת אופניים, או לפחות להפוך לאדם טוב יותר. אני מעביר את הימים הראשונים בגלישה באינטרנט ונמנע מלצאת מהבית, אבל כשאני שם לב שבאתר של הגארדיאן אני קורא את אותו מאמר שכבר קראתי אתמול באתר של הגארדיאן, נמאס לי מהאינטרנט ואני מחליט להקים להקת אינדי-רוק קנדית ולקרוא לה אינטרסיטיאקספרימנטל או מיסייה בְּרַאוּנְבֶּר. קנדה: הארץ הזאת נראית לי מאוד ליברלית.

עוד לפני בוא האביב, אני מסיים את התואר הראשון שלי בניו-יורק יוניברסיטי, ובתור פרס אני מרשה לעצמי רואד-טריפ לוונצואלה. בקארקס אמנם אין מערכת בריאות שפועלת כמו שצריך, וגם לא שוטרים שמבינים משהו בחוק וסדר, אבל במקום זה יש שם מסיבות טובות ונאיביות גמורה בכל הנוגע לתענוגות החושים, וזה מאוד מקסים בעיניי ומעורר השראה. אני קונה לי אורגן, ומקים עם חואן ועם איגנסיו החמוד להפליא שלישיית ג'ז אלקטרוני. אבל עד מהרה מתברר שחואן הוא בסיסט גרוע עד כדי אבסורד, ובני הדודים של איגנסיו גונבים לנו יום אחד את כל הכלים, את הכסף ואת הדרכון שלי, אבל אני חושב שזה בסדר גמור. אחרי הכל, עוד אף פעם לא שדדו אותי במדינת עולם שלישי, והחוויה הזאת הופכת אותך לאדם בוגר יותר ובשל יותר מבחינה רוחנית, בזה אין שום ספק.

באופן ספונטני אני מחליט להוסיף ללימודים שלי תואר שני בפילוסופיה בגֶטינגֶן, ואני קונה בחנות מקוונת לספרים עתיקים ונדירים מהדורה מוערת של כל כתביו של הפילוסוף הגרמני יוֹהאן גוֹטליבּ פיכטֶה. אני בולע את הכרך הראשון כמו כלום, אבל אז, בפסקה האחרונה, צדה את עיני טעות חשיבה גסה, ואני מוותר על הקריאה, מאוכזב. אחר כך אני מפתח רגשות רציניים כלפי השותפה שלי, סוזנה, אבל בגלל העבודה שלה בדוגמנות והנסיעות הרבות, רומן אמיתי הוא בלתי אפשרי, לפחות בשבילי, וכשאני אומר את זה לסוזנה, היא מנסה ברצינות להתאבד, ונכשלת בכל זאת, כמובן, אבל זה כבר היה ברור לי מראש.

אני נוסע לקרנבל בקלן ומתחפש לדינוזאור מסוג טריצֶראטוֹפְּס מהסרט "העולם האבוד: פארק היורה 2." אני מנשק שוליית כמרים, אני מנשק כומרה, אני מנשק כומר. קלן: העיר הזאת נראית לי ליברלית להפליא. כשאני מתעורר סוף סוף בדיסלדורף על ספה שנפתחת למיטה, אני שם לב שכל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון. ואיכשהו אני חושב שזה טוב שאין לי יותר שום רכוש. הדירה שאני נמצא בה שייכת לסטודנטית הצעירה מאוד לבימוי, אניקה, ומרוהטת בצורה מינימליסטית להפליא. אניקה אומרת שזה לא מכוון, אבל אני לא מאמין לה.

אני מבקש מאבא שלי לשלוח לי כסף, וטס לערים האלה: פראג, טוקיו, ונציה וברצלונה. איכשהו אני מתלהב מטיולים בערים. כמה ימים אחרי זה, כשאני שט במעבורת מהונג-קונג למאקַאוּ, אני רואה איש אחד שקופץ למים וצועק שוב ושוב: "צ'או, צ'או! בהצלחה! אני אוהב אתכם! צ'או!", ופתאום אני נעשה שקט לגמרי ומאושר נורא, ואני חושב שכל מי שעומד לידי מרגיש כמוני, כולם נעשים פתאום שקטים ומאושרים נורא, ואיכשהו הם הופכים לאיש אחד.

ואז אני מחליט, כנראה מתוך תחושה ספונטנית לגמרי, לבקר בבית שבו נולד ברוס ויליס, באידַר-אוֹבֶּרשטַיין. אבל אז מתברר שזה לא באמת בית, אלא בית חולים רגיל לגמרי, מה כבר יכול להיות, ובזמן שאני באידר-אוברשטיין אני שוכב עם האנשים הבאים: עם מאלטֶה, ועם דוקטור אינגַה יאנסֶן. וזה הכל, הרי לא הייתי שם כל כך הרבה זמן.

בטיבט אני עושה גמילה קצרה, ואבא שלי כועס, מפני שוויתרתי על לימודי הפילוסופיה שלי. בשֶניַאנג, עיר של מיליונים בסין, שאיש לא מכיר, אני חוצה את כיכר השוק ומרגיש שאולי באמת אלוהים מת. בדלהי אני מפלס לי דרך בין ההמונים. המדרחוב בבּרַאוּנשווייג. הקרנבל בריו. התחפשתי לדינוזאור המעופף מהסרט "פארק היורה 3". לפעמים אני מייחל שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

אני הולך לספא, אני נרגע, אני נוסע לכפר. שם אני שוכב עם האיכרה. מיד אחר כך שוב טיולים בערים, טיולי סמים, נסיעות שורשים. אני מדמיין שאני יורה ליושב ראש הדירקטוריון של מפות גוגל בפנים מטווח קצר, אבל אני זונח את המחשבה הזאת במהירות, כי הסיכוי להיעצר מיד בכל זאת נראה לי די גדול. אני עושה גמילה קצרה בבית, בקיי וסט, ולמשך זמן קצר מאוד אני מאושר מאוד בזמן שאני צופה ב"מי הבוס" בטלוויזיה הקטנה שבבית החולים הפסיכיאטרי. ואז אני בורח מבית החולים, גונב את הדרכון הדיפלומטי של אבא שלי ושב להכרה שלושה שבועות לאחר מכן, בחגיגות המארדי גרא במיינץ. משום מה התחפשתי לכריס פראט מהסרט "עולם היורה".

לפעמים באמת הייתי יכולה לחנוק אותך, אומרת אימא שלי בטלפון, לפעמים אני פשוט רוצה להטיח את הראש הקטן והרך שלך בכיור. והיא כנראה צודקת, כנראה באמת היא הייתה יכולה לחנוק אותי, לא הייתי מבטל את האפשרות הזאת בכלל. כי אולי זה נכון, אולי אני באמת אדם איום עד כדי אבסורד, שדברים כאלה מגיעים לו, אבל אולי זה גם לא נכון, ואימא שלי אשמה בכל.

סווֶן, השותף החדש שלי, ואני, מחליטים במהירות לכתוב מניפסט, וזה תוכנו של המניפסט: האויבים שלנו הם אופטיקאים והורים, גברים ונשים, פחמימות ומדינות לאום, זמנים קבועים מראש, רשת האינטרנט ושירותים בתחנות רכבת, שצריך לשלם על השימוש בהם, האויבים שלנו הם החזירים ממפות גוגל ובעלים של כרטיס הנוסע המתמיד ברכבת, האויבים שלנו הם מספריים לימנים ושרי חוץ גרמנים, האויבים שלנו הם –

אבל למרבה הצער אנחנו לא מצליחים להתקדם בזה, כי אנחנו צריכים להפסיק לכתוב כדי להתמזמז בלי חשבון, אחר כך לשלוח ידיים בלי חשבון, ואחר כך להזדיין בלי חשבון, וכל זה לוקח כל כך הרבה זמן שאחר כך אנחנו כבר בכלל לא יודעים מה בעצם רצינו לכתוב.

ואז אני מחליט לגדל ארטמיות ובכלל להפוך לבן אדם טוב. אבל לא משנה מה אני עושה, הארטמיות האלה תמיד מתות לי אחרי כמה ימים. לפעמים אני גם מייחל שכל האנשים פשוט ימותו. אני פותח את החלון בפראות וצועק במלוא הגרון: פשוט תמותו כבר וזהו! היה כל כך יפה אם כולכם הייתם מסתלקים. או לפחות מתים. ואז בא חודש אוקטובר ואני מתעורר על ספה נפתחת בוויסבּאדֶן. כל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון, וגם השותף שלי, סווֶן. חבל, היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

כשיורד הערב ואני מטייל לאורך הריין אוחזים אותי לפתע געגועים גדולים או עצב גדול, ובלבי פנימה אני מייחל להרוויח את כספי בליגה הקוראנית, או למכור ערמונים קלויים ברו רואייל בבריסל, או מייחל שיחפשו אותי בגלל רצח, בגלל חטיפת מטוס או לפחות בגלל משהו, אבל אז אני בכל זאת מחליט להיות סוף סוף אדם מיושב בדעתו, ומקים עם אחי יבגני מותג אופנה איסלנדי.

חוקי המס ברייקיאוויק באמת ליברלים בצורה מדהימה, והודות למעט מזל וטקטיקה מיומנת אנחנו מוכרים את מותג האופנה שהקמנו אחרי שישה חודשים בלבד, מתעשרים בתוך זמן קצר בקנה מידה בינוני, ומעבירים את זמננו בהפקת שירי פופ, ובמימון כמה פרויקטים רב-תרבותיים בקינשסה. בלי שאנחנו שמים לב, אוזלים כל החסכונות שלנו בגלל קניית קוקאין ותשלום על טיסות ארוכות.

אני מגיע לזארבּרוקֶן מרושש לגמרי ובסתר לבי המשאלה להיות בלש פרטי, תהיה אשר תהיה הסיבה, אני באמת לא יכול להסביר את זה. אבל עד מהרה אני רואה שהמשאלה הזאת מבוססת על ציפיות מוטעות לגמרי, ובנוסף לכך היא קשורה לזה שאבא שלי מעולם לא היה שם בשבילי כשהייתי זקוק לו. אז בתקופה הקצרה שאני בזארברוקן אני חושב הרבה על קשרים, אני קונה לי גלידה אמריקאית וחפיסה גדולה של מרלבורו מנטול, ולדעתי גם כל זה קשור איכשהו אחד לשני.

בדוכן הימורים אחד אני זוכה במאתיים אירו, כי ניחשתי נכון את התוצאה של שלושה משחקים בליגה הטורקית, ובכסף הזה אני קונה לי כרטיס רכבת לציריך. מאחר שאני לא מכיר שום אדם בציריך וגם אין לי שום מושג מה יש לי לחפש שם, אני באמת נעשה בלש פרטי, בכל אופן לשבועיים כמעט, כי כל העניין הזה הרי די עגמומי, ובנוסף לזה גם לא משלמים טוב. ואז אני פוגש את השותף שלי לשעבר, סווֶן, ברייב בלוצרן והוא אומר שהוא מצטער על הצורה שהדברים התגלגלו בה בפעם ההיא, אבל הוא מודה לי על העיניים הנפלאות שלי, על המהימנות שלי ועל התחת הנפלא שלי, תודה.

אני נוסע בקטנוע לצרפת, ונופש במשך שבועיים במלון פאר בניס, כדי לשכוח את כל החרא הזה עם סווֶן, ומפני שזאת לא עונת התיירות, זה גם זול להפליא. אני עצמי שם לב שאני כבר לא מייחל בכלל שכולם ימותו או לפחות יסתלקו, ואני שואל את עצמי אם בינתיים הפכתי לאדם טוב. אני תר את ערבות אפריקה. אני תר את ערבות ברנדנבורג. אני שואל את עצמי מה שלום ההורים שלי, ומה מעשיו של אחי, יבגני, ואיפה הוא נמצא עכשיו.

ובדיוק כשאני חושב על זה ולוקח שאיפה מהסיגריה האלקטרונית שלי, אני משקיף מהחלון של החדר שלי במלון, והסביבה בוערת, לא משנה לאן אני מביט, האש בוערת כל הבוקר וכל אחר הצהריים. האש בוערת גם למחרת וכעבור יומיים, הבתים ודאי בוערים שבועות וחודשים, שבועות וחודשים שבהם בוערים הגגות, האנשים והגלקסיות, ושוב אין לזה סוף, אין רחמים ואין חשיכה, כי הכל בוהק, מחוספס ובהיר.

ואז, קצת יותר מאוחר, אני יושב באוטובוס מסינסנטי לאינדיאנפוליס וחושב על דברים של גברים, על חנויות לחומרי בניין, על מכונות גילוח ועל התקפי לב. ואז, קצת יותר מאוחר, בטח באביב או בסתיו, אני יושב ברכבת מממפיס לפיניקס וחושב על דברים נשיים, על סמורים, רובוטים ותנוכי אוזניים. ואז, עוד קצת יותר מאוחר, אני יושב בחשמלית בסן פרנציסקו ופתאום אני מרגיש את התחושה הגדולה הזאת בתוכי, תחושה של טוהר, התחושה שאני יורה ברובה אוטומטי אל תוך המון של אנשים, התחושה שאני אוכל את הירח ושאני מישהו שמבין, מישהו שנמצא שם בשביל אחרים, מישהו שמעז להרגיש והוא לא כמו אבא שלי, אלא מישהו שיודע, שיודע למשל, שאהבה חשובה יותר מאירופה, הייתי רוצה להיות מישהו כזה, זה מה שאני מרגיש, וזאת האמת.

פעם אחת ביקר אותי בברלין פילוסוף טורקי מאיסטנבול. הוא בא לשם רק לכמה ימים. הוא הביט על הרחוב ואמר בשקט: ״אני לא חושב שהייתי יכול לחיות כאן.״

לא מטוסי הקיץ, אבל מטוסי החורף הביאו הרבה אנשים בוכים מאירופה לאיסטנבול, כי אביהם או אמם שבטורקיה מתו. לפני שלוש שנים ישבתי במטוס חורף. פתאום קמה אישה בקדמת המטוס מן המושב שלה, השתטחה על הרצפה והתחילה לקונן. כולם התרוממו.

״מה קרה?״

שני ילדים של האישה הזאת מתו באיסטנבול בתאונת דרכים, והיא טסה ללווייה שלהם. הדיילות הושיבו אותה בחזרה במושב שלה והחזיקו לה את היד. האישה צעקה: ״תפתחו את הדלת. תזרקו אותי החוצה. אני רוצה לחפש אותם בשמיים.״ היא השקיפה מבעד לחלון ללא הרף, כאילו יש בכוחה לראות את מתיה בשחקים.

״תפתחו את הדלת.״

אחר כך הביטה בנוסעים שמאחוריה, כאילו על כולם לצאת איתה לשמיים כדי לחפש את המתים. היא רצתה שהמטוס ינוע שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, כמו מכונית, ויחפש את המתים שלה. אבל המטוס טס ישר, כאילו משך אותו מישהו בעזרת מוט דרך השמיים…

כשעוד גרתי באיסטנבול, לפני עשרים וחמש שנה, ישבתי ליל קיץ אחד על ספינה שהשיטה אותי מהצד האירופי לצד האסיאתי. מוכרי התה הגישו תה לאנשים, והמטבעות קירקשו בכיסיהם. הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת. בכל מקום שהביט אליו, נפתחו מיד כל הדלתות והניחו לו להיכנס. לאן ששלחת ידך, נגעת גם בירח. כל אחד החזיק קצת ירח בידיו. עכשיו האיר הירח שני פרצופים לידי על הספינה. בחור, בחורה. הוא אמר: ״אז נתת גם למוסטפה את המפתח שלך. אני הולך. להתראות.״ הוא קפץ מסיפון האונייה אל הים וצלל באור הירח. הספינה היתה בדיוק באמצע הדרך בין אסיה לאירופה. הבחורה לא אמרה דבר והוסיפה לשבת במקומה באור הירח. כל שאר האנשים חשו אל מעקה הסיפון, הספינה נטתה עם המון האדם, גם כוסות התה החליקו עם התחתיות שלהן לעבר המעקה. מוכר התה צעק: ״מטבעות תה. מטבעות תה.״ שאלתי את הבחורה: ״הוא שחיין טוב?״ היא הנהנה. צוות הספינה זרק לבחור שני גלגלי הצלה, אבל הוא לא רצה גלגל הצלה. הספינה הסתובבה ושטה אחרי הבחור, סירת הצלה משתה אותו מהים. הירח עקב אחרי כל מה שקרה, וכשנשלח הבחור בשיער ובבגדים רטובים אל הקברניט, האיר אותו הירח במעגל אור כמו ליצן בקרקס. הספינה שבה והסתובבה לעבר החלק האסיאתי, למוכרי התה נמצאו לקוחות, והם לקטו את מטבעותיהם. הירח האיר את כוסות התה הריקות, והנה פתאום שבה והסתובבה הספינה לעבר הצד האירופי כי שכחה את גלגלי ההצלה בים. וכל הזמן היה הירח תלוי מעל אירופה ואסיה.

בשדה התעופה של איסטנבול המתינו האנשים, מסדרון ארוך של אנשים, אחדים בכו.

כמה דלתות היו עכשיו באיסטנבול? שנים-עשר מיליון תושבים, כמה דלתות הם פותחים? האם יכול אור הירח למלא את החריצים תחת הדלתות הללו? האם הירח מסוגל לעשות זאת?

בילדותי חיו באיסטנבול ארבע מאות אלף בני אדם.

השכנה שלנו, מאדאם אטינה (״אתנה״), יוונייה איסטנבולית, משכה אז את לחייה הזקנות אל מאחורי אוזניה והדביקה אותן בנייר דבק. היא רצתה שאעזור לה. היא אמרה לי: ״אני ביזנטית, כמו הכנסייה אגִייה סוֹפִייה, שנבנתה בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה, בזיליקה עם קירות אבן וגג עץ. הביזנטים האמינו שבאגייה סופייה הם קרובים לאלוהים יותר מבכל מקום אחר, וגם אני מאמינה שבקונסטנטינופול אני קרובה אל הירח יותר מבכל מקום אחר בעולם.״ עם נייר דבק מאחורי האוזניים הלכה מאדאם אטינה לירקן. הלכתי איתה, בלחייה המשוכות לאחור היא נראתה צעירה, לכן הלכתי מהר. היא רצתה ללכת מהר כמוני והייתה נופלת לפעמים ברחוב. הירקן היה מוסלמי והוא התלוצץ עם מאדאם אטינה: ״מאדאם, בא מלאך מוסלמי, תקע את האצבע לחור באחד העמודים וסובב את הכנסייה אגייה סופייה לכיוון מכה.״ אהבתי את האגייה סופייה, רצפתה הייתה עקומה, ועל קירותיה נראו פרסקאות של ישו בלי צלב. ממרומי הצריח קרא מואזין את האַדָ׳אן, ובלילה זרח הירח על פניו של ישו ועל פני המואזין.

פעם אחת הפליגה איתי מאדאם אטינה על הספינה אל החלק האסיאתי. הייתי בת שבע. אמי אמרה: ״תראי, היוונים מאיסטנבול הם המלח והסוכר של העיר.״ ומאדאם אטינה הראתה לי את קונסטנטינופול שלה. ״תראי את המגדל הקטן הזה בים. מגידי עתידות ניבאו לקיסר הביזנטי, שנחש יכיש את בתו והיא תמות, והוא ציווה לבנות לפני חופי רובע איסקידאר את מגדל ליאנדרוס (מגדל הנערה) הזה והחביא בו את בתו. פעם אחת חשקה נפשה של הנערה בתאנים, וכשהביאו לה סל תאנים מהעיר, הכיש אותה נחש שהתחבא בסל והיא מתה.״ מאדאם אטינה חפנה את פניי בידיה ואמרה: ״ילדתי, עם העיניים היפות שלך את עתידה לשרוף את הלב להרבה גברים.״ השמש האירה את ציפורניה המשוחות בלק אדום, ומאחוריהן ראיתי את מגדל הנערה בים.

אחר כך חצתה איתי מאדאם אטינה את הגשר שמעל קרן הזהב. כשפסעתי אז על הגשר הנמוך שהתנועע עם הגלים, עוד לא ידעתי שלאונרדו דה וינצ׳י – העות׳מאנים כינו אותו לקארדו – כתב פעם, ב-3 ביולי 1503, מכתב לסולטאן. הסולטאן רצה לתת לו לבנות גשר מעל קרן הזהב, ולאונרדו כתב לסולטאן והציע תוכניות לבניית הגשר. הצעה אחרת הגיעה בשנת 1504 ממיכאלאנג׳לו. אבל למיכאלאנג׳לו הייתה שאלה: ״אם תופקד בידי בניית הגשר – האם ידרוש הסולטאן שאמיר את דתי לאסלאם?״ אב המנזר הפרנציסקני שדן עם מיכאלאנג׳לו בהצעה של הסולטאן, אמר: ״לא, בני, אני מכיר את איסטנבול היטב כמו את רומא. אינני יודע באילו מן הערים הללו חיים יותר חוטאים. הסולטאן העות׳מאני לעולם לא ידרוש ממך דבר כזה.״ אבל למיכאלאנג׳לו בכל זאת לא התאפשר לבנות את הגשר, כי האפיפיור איים לנדות את האמן מהכנסייה. מאות בשנים לא בנו העות׳מאנים גשר בין שני החלקים האירופיים של איסטנבול, כי בחלק האחד חיו מוסלמים, ובשני יהודים, יוונים וארמנים. רק סירות דייגים היו מעבירות את האנשים מצד לצד. לבסוף ביקש הסולטאן מהמוט השני (1808 – 1836) לאחד בין מוסלמים ללא-מוסלמים באיסטנבול וציווה לבנות את הגשר המפורסם. כשהסתיימה בנייתו, היכו דייגים במקלות את הגשר, כי הוא גזל את פרנסתם. הגשר היה כמו במה: יהודים, טורקים, יוונים, ערבים, אלבנים, ארמנים, אירופים, פרסים, צ׳רקסים, נשים, גברים, סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות, גמלים – כולם חצו את הגשר הזה. גם שני משוגעים בזמן כלשהו, אישה וגבר, שניהם היו עירומים. הגבר עמד בקצה האחד של הגשר, האישה בקצה השני. היא קראה: ״החל מכאן איסטנבול היא שלי.״ הוא קרא: ״החל מכאן קונסטנטינופול היא שלי.״

בשדה התעופה לקחתי מונית. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, חדלו נהגי המוניות למצוא את הכתובת ונעשו עצבניים. ״גברתי, אם את לא יודעת לאן את רוצה לנסוע, למה נכנסת למונית שלי?״ רציתי לנסוע לחברה, לא היו לי יותר לא אב ולא אם שיכולתי לנסוע אליהם.

כבר לפני שנים באתי לאיסטנבול במטוס חורף כדי לקבור את הוריי, שמתו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. קודם אמי הלכה לעולמה. אבי ישב בכורסה שלו, הכורסה שמולו הייתה ריקה. הוא הביא מערכת שיניים תותבות, שגבינת כבשים עוד הייתה דבוקה אליהן, ואמר: ״הנה, השיניים התותבות של אמא שלכם.״ יומיים אחר כך מת גם הוא, ובחצר המסגד עמד הארון שלו על אבן מתים גבוהה. על האבנים האחרות עמדו עוד שני ארונות מתים, והנהלת המסגד בלבלה ביניהם. היא לא ידעה איזה מת שייך לאיזו משפחה. בבית הקברות הוציאו אפוא הקברנים מן הארונות את הגופות העטופות בתכריכים, ומכל משפחה התבקש גבר אחד – הנשים לא הורשו לעמוד סמוך לקבר – לבדוק מי מהמתים שייך לה. אחי הסתכל על פני שלושת המתים ואמר: "זה אבא שלנו.״

המונית הסיעה אותי אז אל בית הקברות שבו קבורים הוריי. לא זכרתי באיזה קבר טמון אבי. לא ידעתי אלא שמקברו אפשר לראות את הים. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, התחילה הנהלת בית הקברות לדרוש מן השארים לקנות את הקבר, אחרת יטמנו מתים חדשים מעל המתים. אחי התקשר אליי אז לגרמניה: ״מה אנחנו רוצים לעשות? לקנות את הקבר או לתת לו ללכת לאיבוד בין מתים אחרים?״ ״מה דעתך?״ ״אנחנו יכולים לתת לו לשכב עם מתים אחרים, זה מתאים לו יותר.״ מאחר שבאיסטנבול לא נוהגים לבקר בבית קברות, לא היה אכפת לנו איפה יהיו קבורים המתים. בתי הקברות ריקים, אלו המקומות השקטים היחידים בעיר. בנערותי הלכתי פעם עם משורר אחד לבתי הקברות. הוא כתב לעצמו את הכיתובים על המצבות. הוא אמר: ״אלו המשפטים האחרונים של האנשים. פה אין שקרים.״ הוא רצה להשתמש במשפטים האלה בשירים שלו.

אמנם אין באיסטנבול מבקרים בבתי הקברות, אבל לכל בית קברות יש את המשוגעים שלו. הם מסתובבים בין המצבות, וחתולים הולכים אחריהם כי הם נותנים להם גבינה ולחם. בבית הקברות של הוריי חיו במשך שנים שני משוגעים. האחד תמיד היה נותן לאחר לירה. יום אחד הוא נתן לו במקום לירה אחת שלוש לירות. האחר התרגז ואמר: ״מה פתאום אתה נותן לי שלוש לירות, אני רוצה לירה אחת.״ ״בני, לא שמעת על האינפלציה? עכשיו שלוש לירות הן לירה אחת.״

האחר התחיל לבכות, חברו הגיש לו ממחטה.

נהג המונית לא מצא את כתובתה של חברתי והזיע. נתתי לו ממחטת נייר ואמרתי: ״תסיע אותי למרכז העיר.״ לפני שלושים שנה היה באיסטנבול מפיק סרטים שצילם רק סרטים עצובים, ומאחר שהיה בטוח שכל הצופים יבכו, הזמין ממחטות מכותנה עדינה. הוא עצמו עמד לפני בית הקולנוע וחילק את הממחטות לבאים. ותוך כדי כך היה צוחק. באותו זמן היה באיסטנבול משוגע מפורסם אחד שהעריץ במיוחד שחקן טורקי מסוים. השחקן הזה נהרג באחד התפקידים שלו בסרט, אז המשוגע הביא ערב אחד אקדח לבית הקולנוע כדי להרוג את הרוצח לפני שיספיק לירות – וירה שישה כדורים באקרן. איסטנבול אוהבת את המשוגעים. העיר חולצת לפניהם את שדיה ומיניקה אותם. היא הניחה לכמה סולטאנים משוגעים לשלוט בה. כשבא משוגע, איסטנבול נותנת לו מקום.

בדיוק לפני בית הקולנוע שבו ירה המשוגע באקרן, ירדתי מהמונית. בטרם עברתי לברלין לפני עשרים ושתיים שנה, עמדתי לעתים קרובות לפני בית הקולנוע הזה וחיכיתי לחברים שלי.

עכשיו אני שוב עומדת כאן ומתבוננת בפניהם של העוברים והשבים. נדמה שסרטים מכל מיני מדינות בעולם מוקרנים זה על גבי זה. האמפרי בוגארט מדבר עם אישה ערבייה, שואל אותה מה השעה. זונה רוסייה פונה אל גבר שמתנועע כמו וודי אלן.

בפניהם של האנשים אני מחפשת את חבריי דאז, אבל אני מחפשת אותם באנשים הצעירים של היום, כאילו לא הזדקנו בעשרים ושתיים השנים האלה, כאילו הם מחכים לי בפרצופיהם הישנים. כאילו ברגע שעברתי לאירופה קפאה איסטנבול לכדי תצלום על מנת לחכות לי – על כל המרחצאות שלה, הכנסיות, המסגדים, ארמונות הסולטאן, הבארות, המגדלים, החומות הביזנטיות, הבאזארים, בתי העץ, הסמטאות התלולות, הגשרים, עצי התאנה, שכונות העוני, חתולי הרחוב, כלבי הרחוב, הכינים, החמורים, הרוח, הים, שבע הגבעות, הספינות, המשוגעים, המתים, החיים, הזונות, המשוררים, הסבלים. כאילו חיכתה לי איסטנבול על מיליוני נעליה, הממתינות בבתים לבוקר, על מיליוני מסרקיה, המונחים לפני מראות מוכתמות בקצף גילוח.

אני כאן, עכשיו יפתחו כל החלונות. הנשים יקראו לחברותיהן מחלון לחלון. צמחי הבזיליקום שבעציצים יתנו ריחם. ילדי העניים יקפצו אל ים מרמרה בתחתוני הכותנה הארוכים שלהם כדי להתרחץ. כל הספינות שבין אסיה לאירופה יצפרו. החתולים ייללו לאהבה על הגגות. שבע הגבעות של איסטנבול יתעוררו. הצועניות יקטפו בהן פרחים כדי למכור אותם אחר כך במרכז העיר. הילדים יטפסו על עצי התאנה. הציפורים ינקרו בתאנים.

״אמא, ריבת תאנים עושים מעצי התאנה הזכריים או הנקביים?״ ״מהזכריים. תראי, הפירות שלהם קטנים וקשים.״

בגני הצבעונים של ארמון הסולטאן יהלכו הצבים ועל גבם הנרות הדולקים, הצבעונים יטו את ראשם ברוח לעבר הים, הנרות של הצבים יהבהבו לאותו כיוון. הרוח תדחף היום את הספינות והן יוכלו לשוט מהר יותר, הנוסעים יגיעו הביתה מוקדם יותר. כשיהיו הגברים בבית, ייכבו האורות על שבע הגבעות. האבות ירחצו ידיים. רחשי מים. ״בתי, תני לי מגבת.״ ״כן, אבא.״

מול בית הקולנוע היו כמה חנויות, חלק מהזבנים זיהו אותי ובירכו אותי לשלום, לכולם היו שיער שיבה וגבות כסופות.

ליד בית הקולנוע עמד איש עני, אולי איכר, וניסה לצלם את העוברים והשבים במצלמת פולרואיד.

״תצלום מזכרת מאיסטנבול, תצלום מזכרת מאיסטנבול.״

נתתי לו לצלם אותי, התמונה הייתה מטושטשת. ״תצלם עוד תמונה.״

״אין לי יותר סרט צילום.״

מקבצת נדבות אחת לקחה את התצלום מידי ואמרה לצלם:

״אתה הלוא האמן, למה לא צילמת את הגברת לפני מקדונלד׳ס?״

היא התבוננה בתצלום בדקדוק וקראה: ״הו, כמה יפה יקירתי, כמה יפה.״

חשבתי שהיא מתכוונת אליי, אבל בתצלום ישבה חתולה על החומה שמאחוריי. אני הייתי מטושטשת, אבל החתולה הייתה ממוקדת.

אחר כך התקשרתי לפילוסוף הטורקי שלא רצה לגור בברלין.

״איפה את?״

״באיסטנבול.״

נסעתי אליו בספינה אל החלק האסיאתי של איסטנבול. בצד הספינה שטה סירת דייגים שהובילה שני סוסים. הירח זרח על פניהם של הסוסים, שהיו רגועים לגמרי. טבלתי את ידיי בים כדי לגעת במעט אור ירח, הירח נראה פתאום כמו בילדותי – כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Der Hof im Spiegel by Emine Sevgi Özdamar. © Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co. KG, Cologne/Germany