“I have not yet begun to fight!”

John Paul Jones

כל  הדרך אל הים היא ירידה אחת גדולה, כאילו כל העולם אינו אלא גיגית ענקית שהכול נוסעים, שטים, גולשים ונסחפים אל תחתיתה. אני נוסעת לבקר את אימא. אני נוסעת אליה על האופניים הישנים שלי הצבועים ירוק, מדוושת בהנאה גדולה, הצירים משומנים, ידי איתנות על הכידון המחליד. אוויר הערב לח, אבל נושבת רוח קלה שמחליקה את שיערי לאחור ומרחרחת את פני. וכשנובטות מעל לשפתי טיפות זיעה זעירות, אני מוחה אותן בלשון, טועמת את מליחותן. אני חולפת במהירות על פני לוח חוצות מואר ומל גיבסון מחייך ממנו חיוך שהיה פעם שובה לב, ועכשיו כבר לא. כשראיתי בפעם הראשונה את "נשק קטלני", צחקתי כל כך כשצפיתי במרטין ריגס יושב עם רוג'ר מירטאו בסירה הממורקת שחנתה אצלו במדשאה, כי זה הזכיר לי את הים האובלי שאבא הושיב אותי ואת ערן בתוכו כשהיינו קטנים. בימי הקיץ המזדהרים היה אבא תוקע את אפו ברשת המתוחה על חלון החדר שלנו, מבחוץ, וקורא בקול גדול: "מי רוצה להיות ארכימדס היום?"

"אני! אני!" היינו שואגים שנינו, ממהרים להתפשט ושועטים החוצה בתחתונים לבנים ובעור שזוף אל הים המסעיר של אבא. הגיגית כבר הייתה מלאה עד שפתה במים צלולים, קרים ברגע הראשון, מצינור ההשקיה של הגינה. "היום את תהיי ארכימדס", הכריז אבא בפנים מאירים, מורה באצבעו על חלקת הים האובלית, "תכנסי. בואי נראה כמה מים תשפריצי החוצה היום." ערן שקע במי הגיגית מיד אחרַי והדשא הירוק סביבנו הוצף קילוחי מים מפני האמת הבלתי ניתנת לערעור של חוק ארכימדס, שאבא הסביר לנו בסבלנות את מהותו. הוא תקע בידינו את המוט הארוך שקצהו האחד כבר העלה ירוקת והוא תמיד היה התורן, וקשר אליו ריבוע בד לבן שנגזר בהיחבא משמלת חג ישנה של אימא. כשהכול היה מוכן, אחז בחבל העבות הקשור לידית הגיגית וקרא, "ערן, היום אתה מגֶלאן! אנחנו מפליגים אל ארץ האש!" בפעם אחרת הייתי אני כריסטופר קולומבוס. שטנו באומץ מערבה לגלות את הודו וכמו תמיד, כשהיה תורי להיות קולומבוס, אבא היה שואל, "נו, יפתי, איך קוראים לשלוש הספינות שלך?" ואני מיהרתי להיאחז בשולי הגיגית שלא נתהפך כי אבא כבר רץ בכל כוחו בדשא סביב הבית, הגיגית דוהרת ונוטפת מים, ואני צעקתי לו בחזרה, "נינה, פינטה וסבתא מריה!" ושלושתנו געינו בצחוק כי ככה אמרתי כשהייתי קטנה, ולא ידעתי שאומרים 'סנטה מריה'.

הרבה מסעות לארצות רחוקות עשינו עם אבא. שטנו לשוודיה לראות את הוָואסָה ששקעה במימי הנמל העתיק בשטוקהולם על מלחיה ועל כל תותחיה ביום הראשון שהושקה בו, הפלגנו בספינת האהבה המפוארת מנמל לנמל וירדנו לטייל בפּואֶרטה וייארְטֶה, ופעם אחת אף הרחקנו עד לאיי  פולינזיה  ושם שטנו בפירוגה כפולה מבלי להתהפך. וביום אחד חם במיוחד אבא השקה אותנו בצינור הגומי שלא נתייבש לו חלילה, והכריז, "היום נשוט מאשקלון לארקשון ולביאריץ, איפה שבתי הקיץ של הצרפתים העשירים." אבל אני, שכבר למדתי גיאוגרפיה בבית הספר אמרתי בפנים חסודים, "אבא, אי אפשר. הם מהצד של האוקיאנוס האטלנטי". אבא נבוך לרגע אבל התעשת. "טוב, אז נחזור לתקופות קדומות, הן תמיד מעניינות. מה אתם אומרים, שנפליג עם אודיסאוס מלך איתקה הביתה מהמלחמה בטרויה?" העוויתי את פרצופי בחוסר עניין כי לא אהבתי מלחמות. הצעתי שנשוט בגונדולה שחורה בתעלות ונציה, "זאת אומרת, אם גם ערן מסכים". אני חושבת שכל זה היה בשנה שבה הגיגית הסגלגלה נעשתה קטנה לשנינו ואבא נאלץ להשיט פעם אותי ופעם את אחי. כבר לא פחדתי להפליג לבד לכף הסופות, וכשהקפנו את ראש היבשה החלטנו פה אחד להחליף את שמו לכף התקווה הטובה. אלא שערן איבד את סבלנותו עוד לפני שירדנו לחוף ורקע ברגלו, "די, אבא, עכשיו תורי! אני רוצה לגלפּאגוס, לאיגואנות!"

על הרבה מקומות אקזוטיים ומסעות היסטוריים וימיים למדנו מהמשחקים המצחיקים בדשא עם אבא. פעם ערן שאל אותו בסנטר מחציף, "ואיזה מסעות רחוקים עשית אתה, אבא?" ואבא התהרהר רגע ארוך שבו שקטו המים בגיגית, וגירד בראשו כאילו הוא מנסה להיזכר, "אה, אני הייתי במסע ארוך במאוטהאוזן, אחר כך עשיתי מסע רגלי מברגן בלזן, וקודם ביקרתי גם באאושוויץ, אבל זה היה מזמן ואני לא כל כך זוכר, לפחות אני יכול להגיד ששטתי בעין הסערה הרבה לפני שאי פעם ראיתי ים פתוח—"

השתתקנו, ערן ואני, והעליצות שאחזה בנו התפוגגה. כבר הכרנו את השמות האלה אושוויץ, ברגן בלזן, מאוטהאוזן ועוד שמות של מקומות כאלה מהלחשושים של אימא עם דודה לילי, זו בוכה בכי חרישי וזו מועכת תולעי סיגריות במאפרת הזכוכית וממוללת ממחטה לבנה בחיקה.

אבא ראה שיוצא לנו כל האוויר מהמפרשים ומיהר להפיח בנו רוח חדשה. הוא משך בחבל בכוח כה רב שכמעט התגלגלנו החוצה מהספינה, והתחיל להשיט אותנו במהירות להר אררט למצוא שם, פעם אחת ולתמיד, את תיבת נוח האבודה.

אחר כך ערן גדל ממש. ידיים, רגליים, צוואר, כל בגדיו ונעליו נעשו קטנים עליו והקול התחלף לו והוא ביקש לעבור למרפסת הסגורה, העיקר שיהיה לו חדר משלו, ולא אתי. אני החריתי החזקתי אחריו, כאילו גדלנו בתואם. אז כבר גיליתי שאסנת משתמשת בטמפונים ותהיתי מתי יגיע תורי. בינתיים לבשתי חזייה מספר אפס ומשחתי את השפתיים בשפתון הוורדרד של אימא בכל פעם שהיא יצאה מהבית.       

יום אחד, כמעט בהיסח הדעת, נדחפה הגיגית לתוך המרווח שבין האדמה לבין רצפת הבית, מקום מוצל וקריר שמדיף ריח מעופש שהחתולים של אימא אוהבים להתחבא בו מהחום. ההפלגה האחרונה שלנו בגיגית של אבא הייתה אל איי לופוטֶן, שם ארב לנו בשעת הגאות המֶלְסְטְרום, שזו מערבולת ימית מסוכנת מאוד. אבא סיפר שאפילו ז'ול וורן ידע אודותיה וכי במערבולת המסתורית הזאת טבעה נאוטילוס – ובערב כששכבתי במיטה, מכורבלת בשמיכה ואפי תחוב בין דפי ספרו שמחתי לגלות שהסופר הצרפתי צדק. ומפני שיצאנו מהמערבולת בשלום, נרגעו המים בגיגית וערן ואני, יחד עם אבא, הקשבנו בריכוז לשירת הסירנות. אבא עצם את עיניו והטה את אוזנו אל הרוח והניע את אצבעותיו בקצב, ובהנאה על פניו. ערן סחט את הגופייה הרטובה שלו בתנועות חדות, בחן את אבא במבט לא מוכר, כאילו הוא רואה אותו לראשונה, ואמר בכעס, "מה  פתאום סירנות אבא, זה סתם רוח וצרצרים!" ופנה להיכנס הביתה, כולו מנטף. מאחורי גבו עוד צעק, "אולי פעם אחת תדבר איתי על כדורגל?!" 

השתקתי את אחי בבהלה. קראתי אחר גבו המתרחק שהוא לא מבין שום דבר מהחיים שלו! אני עוד כן שמעתי אותן שרות בקולן המתוק והמפתה ועוד הערצתי את אבא, אם כי גם אני התחלתי לתהות מאיפה הוא יודע כל כך הרבה על אדמירלים אמיצים כמו ג'ון פול ג'ונס וקפטן קוק, על ימים רחוקים ועל הרפתקאות מסעירות במקומות ששמותיהם העבירו בגבי צמרמורות עונג והעלו בי תאווה דוחקת לצאת אל העולם.

אימא מעולם לא שחתה בים או בבריכה ואבא רק לעתים רחוקות העז לנדוד עם הסוסיתא הלבנה שלנו עד באר שבע או עד טבריה, ולעתים רחוקות עוד יותר אחז בידו ספר וישב לקרוא בו מתחילתו ועד סופו.

"כבר אין לו סבלנות לקרוא," נאנחה אימא וחיזקה עוד את הבורג במסגרת משקפיה במברג זעיר. "הרגו לו את הסבלנות." בסוף אותו קיץ, קצת לפני שרוחות הסתיו החלו לטלטל את חודי הברושים שעל גבול הגינה שלנו שהלכה וקטנה בהתמדה וכידוני החצבים אך החלו בייסורי בקיעתם מן האדמה הקשה; בסוף אותו קיץ נכנסה אימא הביתה בריצה ואֵימה בעיניה. היא ניכשה עשבים בגינה וראתה נחש משויש זוחל אל מתחת לבית. אבא רץ החוצה, השתופף בין שיחי ההרדוף והציץ שעה ארוכה אל האפלה הקרירה שבין יסודות הבית הקצרים לבין האדמה. כשקם על רגליו וראה את אימא עומדת בפתח הבית ממוללת את שולי שמלתה, פרש זרועותיו לצדדים – "אין שם שום נחש" – אבל כשמבטו פגש בעיניה המבועתות ובגופה המכווץ שב והשתופף באנחה והוציא בזהירות את כל הגרוטאות שנערמו מתחת לבית במשך השנים: גדר לולים גלולה שאיש לא זכר לשם מה נקנתה, הקורקינט של ערן שנגרע ממנו כל הודו והפריסקופ שבנינו יחד מדיקטים דקים ומראות, כמעט שלם ואולי עוד בר שימוש. וכשגרר החוצה את הגיגית הקטנה ראיתי בעיניים כלות שגווה נצרב ביד הזמן לחום אדמדם של החלודה שאיכלה אותה והותירה בגופה נקבים, כאחת ממפיות התחרה של אימא שהיו שרועות על מסעדי הכורסאות בסלון,  נוקשות מעמילן.   

הימים חלפו באטיות, אחר כך מיהרו לדרכם. הרוחות התעוררו מתרדמת הקיץ שלהן כאילו ניתן אות. אימא קטפה רימונים מהעץ והניחה אותם בקערת חומר כחולה שהבליטה את צבעיהם הוורודים-צהובים. רובם היו נגועים בחרקים, אבל יפים מבחוץ. משוכת הגפן עוד כבדה מאשכולות ענבים, וערן ואני הושטנו יד אל ענפיהן המשתרגים, משכנו בקנוקנות והנמכנו את הפרי הבשל היישר לפינו. כשחזרו הנחליאלים לנקר באדמה, היה הסתיו לעובדה מוגמרת והקיץ נעשה לזיכרון עמום. גם זכר ההפלגות המסעירות שלנו בגיגית עמם. עננים באו מכיוון הים והתרבצו בפינות שמיים ככבשים מכונסות. בלילות הצטמררו והמטירו גשם. אחרי ימים של מטחים כבדים שחבטו בכל בנחישות לא מובנת, הפך הגשם לזרזיף חרישי שהשרה עלי שלווה. שעות הסתובבתי בחוץ במעיל הגשם האפור שלי, רואה מראות עמוקים בראי השלוליות. וכשבאה לפתחנו סופה שחבטה בפראות בחווקי התריסים, אימא אמרה שזאת שירת הברבור של החורף וכמה נעים להיות בעין הסערה במזג אוויר כזה, מתחת לשמיכות. הייתה זו אימא שלימדה אותנו שעין הסערה הוא המקום הכי פחות מסוכן להיות בו בים בשעה של מערבולת רוחות, בניגוד גמור למה שחשבנו, אפילו אבא, וכי אניות יכולות לשוט בעין הסערה בלי חשש. ובכן, אם המלקוש ההוא היה סערה, אנו היינו בעינה, אי של שלווה.

בוקר אחד נשר אחרון התפוזים מהעץ על פי פקודה סמויה והחל במסעו אל הריקבון. האביב היה קצר בשנה ההיא והקיץ לוהט ועכרורי. ערן כבר היה בסוף י"ב. ערב-ערב, במשך שעה מדודה, רץ לאורך החוף. מהגיבוש של השייטת שב חבול ומותש וגם מלוכלך וקצת חולה, אבל עם חיוך מנצחים על פניו. בסוף לא קיבלו אותו לשייטת ואיש לא הצליח לנחם אותו, אפילו לא ניצה, חברתו. בסתיו, הלך ערן בלב כבד ליחידה אחרת, עבר את כל מסלול ההכשרה בהצטיינות, השלים בבוא הזמן עם צבע דם המכבים של הכומתה שלו וחזר לניצה, ונהרג בלילה חשוך אחד במארב בדרום לבנון.

מאז, השתררה בבית דומייה שלא התפוגגה עוד. הספנים ומגלי הארצות האמיצים שאכלסו את ילדותנו הפליגו בספינותיהם אל מעבר לאופק בנסים מתנופפים ולא שבו. אנחנו נשארנו נטועים באדמה. אימא קיפלה את כאבה והטמינה אותו עמוק בגופה – "יש עוד ילדה בבית" – ואבא הטביע את התכחשותו המתמשכת במי ים קרים, בהם שחה עד לאי הקטן עד שכלו כוחותיו או בשיטוטי בוקר ארוכים לאורך החוף, שם צעד בצד הגלים באותו המסלול שערן היה רץ בו ערב-ערב בסוף י"ב, פוסע מהורהר, שקוע בחיפושיו אחר עקבות מִטְבּע נעליו המשוער של בנו, גבו הולך ומשתוחח, לבו הולך ונפרם.

עצרתי את האופניים בחריקה ברמזור אדום. מחיתי את הזיעה מפני והטבתי את רצועות התיק שעל גבי. מרחוק ראיתי את צלליתו האפלה של הים חוברת לִרְקיע השמיים עד שהיו לגוף אחד, אפל וחסר גבולות, מנוקד באור כוכבים חיוור ובאישוני הפנסים העגולים של הטיילת המתעקלת דרומה. כשהאור ברמזור התחלף לירוק פניתי לכיוון המעגן. לרגע הסתיר את הים האפל ים בהיר ממנו: פרסומת ענקית לחופשה באי יווני.

באחת הפעמים הנדירות שלאימא ואבא היו די כסף וכוח להתרחק קצת מהבית, נסענו ארבעתנו לנופש באילת. הדרך הייתה ארוכה וקסומה. "זה כמו באפריקה," התפעל ערן מעצי השיטה הנאבקים על חייהם בחום וביובש, וכמו נמלטים מפניו במהירות הנסיעה. אימא הסבירה לנו שהמן שאכלו בני ישראל במדבר כלל לא ירד מהשמיים כמו שכתוב בתורה, וכי מדענים סוברים שהלבן-הלבן התנ"כי היה בסך הכול הפרשות מתוקות של נמלים שחיות על ענפי עץ השיטה. באותה נשימה אימא הסבירה לנו מהי סימביוזה וערן ואני ישר אמרנו, "איכס, הפרשות של נמלים—" אחר כך אחי הסב את פניו לאחור ונשבע שראה את אשת לוט. מנגד, צעקתי אני שראיתי יעלים מדלגים על צוקים.

לכניסה לאילת הגענו רעבים ומאובקים. מי הים האדום היו כחולים כהים והחוף מעוגל וזהוב. ים של אוהלי בד פרח על החול. לפני שהחשיך בנינו גם אנחנו אוהל משמיכות פיקה מתבדרות ומוטות מטאטא, לא הרחק מהסוסיתא שלנו, ואימא חילקה לכל אחד מאתנו סנדוויץ' עם-בדיוק-מה-שהוא-אוהב בפנים.

אחרי שאכלנו נכנסנו לים, חוץ מאימא. השתכשכנו במים, שחינו, נשבענו שראינו גם זהרון וגם תוכינון ונזהרנו מעוקצם של קיפודי הים השחורים. כל ניסיונות השכנוע שלנו לא עזרו, אימא סירבה להיכנס למים. אבא התייאש ראשון. "תעזבו את אימא", הניד בידו כאילו אין לה תקנה ושב והרטיב את שיערו השחור. "שכחתם את הסיפור עם החתולים?" לא שכחנו. אימא ראתה את אחד השכנים עושה אמבטיה לשלושה גורי חתולים בדלי פח גדול ורצה להסתכל, וראתה את ראשיהם וגפיהם הקטנים נרעדים מבעד לדוק המים המזדעזעים. בשארית כוחם ניסו הגורים להשתחרר מהאחיזה של האיש שהשתופף מעל לדלי והביט במבט אלכסוני בילדת השכנים, כלומר באימא, "את יודעת מה חתולים עושים בגינה כשהם צועקים כמו שחוטים כל הלילה, כן? אחר כך החתולות ממליטות והגורים מביאים לי פרעושים. כל שנה אותו הדבר ואימא שלהם לא לומדת לקח!" ולא הרפה מגופותיהם המנומרות עד שרפו וחלקת המים בדלי הפכה קרומית וקשה. מאז יצא שִמעהּ של אימא אצל כל חתולי הרחוב והם מוצאים בחיקה מקלט בטוח. מאז – לפחות זו הסברה – אימא מתרחקת ממים כמו מאש. כשבנו בריכה עירונית הסכימה לכל היותר לטבול במים עד קרסוליה, וליוותה אותי ואת ערן השוחים במים כמו דולפינים, במבט מודאג. רק כשאבא הושיב אותנו בים האובלי בגיגית ונעשה לאדמירל נועז, הייתה אימא מביטה בנו בקורת רוח, ממקום מושבה על מדרגות הכניסה.

אחרי שערן נהרג, אבדה לאבא תחושת הזמן. שעות ארוכות ישב בגינה, לבדו, על כיסא הקש שהזמן והשמש מרטו אותו בהתמדה, שרוי בצילה המחורר של עץ האזדרכת, משחק באצבעותיו בחבל ישן, כאילו הוא שב ומשנן לעצמו את כל הקשרים שלימד אותנו כשהיינו קטנים: קשר דייגים וקשר בוהן, קשר שטוח וקשר סבתא. היו לאבא אצבעות עבות וזריזות. "לקשור שרוכים בנעליים אתם כבר יודעים, נכון?" אמר בפעם הראשונה שהראה לנו את נפלאות החבל, "אז קשר אחד אתם כבר מכירים!"

כשראיתי אותו יושב כך בגינה המוצלת, נחרדתי ולבי אוגרף: אבא הצטמק כל כך ונראה כה אבוד שהיה זקוק עכשיו לקשר הצלה. בדמיוני גחן לעברי והסביר לי בסבלנות איפה שמים את האצבעות ואיך צרים בחבל צורת לולאה והיכן מותחים ומהדקים אותה כדי שהקשר יהיה מאובטח, אבל כבר לא זכרתי בדיוק מה הולך לאן. וכך הוסיף אבא וחמק מאתנו עוד, עד שנעלם מחיינו חרישית, רגע גלוי לעין, רגע מתעתע, מנצנץ וכבֶה ממרחק – עד שנפל לתהום המבעיתה, האינסופית, הנמצאת על קו האופק, שם נגמר הים – ואיש לא ראה אותו עוד.

אני טסה על האופניים בירידה והרוח מעיפה את שיערי לאחור ומקררת את עורי. אימא כבר מזמן עזבה את הבית הישן. עכשיו, עד כמה שזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, היא גרה על הים. ממש על הים. איש לבן שיער חמד את אמי על שתיקותיה ועל העצב שצימק את רוחה, ולקח אותה אתו אל ביתו. את היציבות שאימא חיפשה תמיד על חוף מבטחים מצאה דווקא בספינתו הקטנה והמתנדנדת של האיש, שעגנה במעגן הסירות ביפו. "הבית שלנו גדול וריק ומוזיאלי," נאנחה באוזני בוקר אחד, "ערן הלך. אבא הלך. את חיה את חייך, אני לא רוצה לגור פה יותר. הבית שלך מעכשיו, עם כל מה שיש בו וכל מה שאין בו, הכול שלך. ואם גם את לא רוצה בו, את מוזמנת למכור אותו. חצי לך, חצי לי." 

אימא לא חיכתה עד שאמכור את הבית – הגם שעוד לא החלטתי מה אעשה בו – ארזה כמה מזוודות והלכה לגור אצל תלמה אחותה. כעבור זמן מה עזבה גם את ביתה של תלמה כי פגשה את הרברט. עכשיו היא מזמינה אותי לראשונה אל ביתה החדש.

הגעתי למעגן הסירות, מתנשפת כולי. קשרתי את האופניים אל עמוד של פנס תאורה וחיפשתי בעיני את הספינה המוארת שאת קווי המתאר שלה אימא תיארה לי בטלפון. "על הירכתיים שלה חרוט הפסוק שתמיד אהבתם את וערן ואבא," חדה לי חידה שכבר פתרנו מזמן, והוסיפה כמופתעת בעצמה, "את לא תאמיני איזה צירוף מקרים זה" כלומר – פירשתי אני – יש לראות בפסוק הזה סימן שגם האיש הזה כלבבה. חייכתי לעצמי. לרגע קצר שוב ישבנו אחי ואני בגיגית המשקשקת, השמש מזהיבה את ראשינו, ושָנִינו עם אבא את פלא הפלאים הזה ש"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". גירדנו את קרום המים שענה לנו בגלים מתפשטים וניסינו, אחי ואני, להבין איך ייתכן שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא?

אני עומדת תחת הפנס, רגלי טובלות בשלולית האור וידי על מותני. במי המעגן הקטן מיטלטלות ספינות גדולות וסירות דייג קטנות. לא הרחק מתנפצים הגלים ברעש עמום אל סלעי השובר הגדול. ריח קרבי דגים עומד באוויר, מעורב ברסיסי המלח שהרוח מסיעה אל היבשה. בחושך המתעבה אני לא מצליחה למצוא לא את הספינה ולא את הפסוק על ירכתיה. רק הודות לטלפון הנייד מצאתי את אימא ואת הרברט, שיצא אל סיפונה של ספינה לבנה ממורקת ועתה הוא מנופף לי בפנס שבידו. הוא מחייך אלי בנועם ומושיט לי יד נרעדת כשאני מטפסת אל ביתו המתנודד. אני מביטה בו בעניין, זה האיש שהצליח לעשות את מה שאבא מעולם לא הצליח – לנתק את אימא מן היבשה.

אני יורדת בעקבותיו אל בטן הספינה. פניה של אימא טובים ועיניה קורנות והיא מאמצת אותי אל לבה, "זאת הבת שלי," היא אומרת בגאווה לבן זוגה החדש. "נעים מאוד, נעים מאוד," הרברט אומר שוב.

הספינה מתנדנדת קלות ואני מביטה באמי בחטף. היא עונה לי במבט משלה, יציב משאני מכירה. הכול בסדר, עיניה אומרות. ונרגע בי עצב חשוף, הנה אימא מצאה אהבה חדשה, הכול בסדר. אימא מזמינה אותי ואני מתיישבת על הדרגש המרופד, מולה, והרברט מיד מציע להכין לנו תה חם או שוקו קר, מה שנרצה.   

אני שואלת את אימא לאן הם מתכוננים להפליג.  

"מה פתאום להפליג, מתוקה," היא עונה בקולה השלו, "אנחנו לא מפליגים לשום מקום. בעניין הזה שום דבר לא השתנה. אני לא שמה את הרגליים במים. הרברט הבטיח לי שהספינה קשורה למרינה טוב-טוב וגם עוגן הטלנו והמים כאן, בתוך השובר גלים, חלקים רוב הזמן כמו חמאה. זה בית, בסך הכול זה בית."

"ואני חשבתי שאולי נגמלת כבר מהעניין של גורי החתולים,."

אימא מושכת כתפיה, "מה פתאום. אנחנו נשארים כאן, ובחורף נגור בדירה שלו בגבעת אולגה. וחוץ מזה," היא מחייכת אלי חיוך מנצנץ, "גילו כבר את כל הארצות—"

אני מודה להרברט כשהוא מניח בידי ספל תה חם בתנועת יד רבת חן ושואל אם להוסיף לי קוביית סוכר, והאם אני אוהבת לשוט, או שאני "כמו אימא".

אימא לוגמת בזהירות, "לא, היא לא כמוני. אני משהו מיוחד. אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל מי יודע? חיים רק פעם אחת."

הרברט מלטף את ראשה ליטוף עדין מאוד. אני בוחנת את הספל שבידי.

"אתה יודע מה, הרברט," אימא אומרת, "יום אחד אני אמצא את האומץ ואז נפליג שלושתנו מערבה, אולי אל האי אִיף, שמה מול מרסיי. יהיה טוב לעצור קצת מול מצודת סן ז'אן, אולי דנטה ינפנף לנו ביד מבעד לסורגים של הכלא". 

אני מביטה באימא בפליאה. האם הקשיבה לאבא כשקרא לנו בקול את 'הרוזן ממונטה כריסטו'? משום מה אני לא זוכרת אותה קוראת את הספר הזה.

היא מחייכת אלי חיוך מעודד. דמותו של אבא, עליז וגבוה, באה ומתיישבת לרגע בין שתינו. אנחנו שטות במחשבתנו אל ערן, שעוד הספיק להפוך לזמן קצר לבן דמותו, עד שספינת דיג גדולה באה מכיוון הים בגרגורי מנוע, וכשהיא מתמרנת את דרכה אל המעגן המים מזדעזעים והספינה של הרברט מיטלטלת.

חתול מנומר שלא הבחנתי בו קודם קופץ על ברכיה של אימא ומצטנף בחיקה כאוזן. רגע הוא סוקר אותי בחרכי אישוניו, ורגע שב ועוצם את עיניו.

אני שומעת את אימא שואלת, "החלטת מה את רוצה לעשות עם הבית?" ואני עונה מצועפת כולי שלא, "עוד לא," וחושבת על האופניים הירוקים שלי שקשרתי לפנס התאורה על המזח, ועל כך שאת כל הדרך שעשיתי בירידה אצטרך לדווש תיכף בעלייה. אולי כדאי שאומר שלום, ואזוז.


*הסיפור לקוח מתוך "אישה רגישה" קובץ הסיפורים החמישי של עדנה שמש, שיראה אור ב-2019

 

פרק מתוך הרומן "קצף שחור"

(7)

הוא הניח בזריזות את המזוודה במכונת הבידוק ומיהר הלאה לקחת אותה בצד האחר, ואולם החייל שמולו סימן לו לחזור ובחן את המסך שלפניו. המסילה נעה בכיוון ההפוך והמזוודה יצאה מהמכשיר, וכל האנשים הסתכלו בבעליה בחשד. ושוב היא נעה ונעלמה במכונת הבידוק. האיש עבר אל הצד האחר וחיכה לה שם, אבל החייל החזיר אותה שוב למקום שממנו באה. האיש רצה לשאול אבל ראה שחייל כבר פנה בדברים אל עמיתו. הוא התקדם קצת אבל סימנו לו בתקיפות להישאר במקומו. הוא נפנה אל אשתו וראה שהיא כבר עברה את הבידוק והיא עומדת ומחכה לו בדאגה.

התור שמאחוריו כבר התארך והקולות של האנשים המתעצבנים גברו. החייל הורה לו לעמוד בצד כדי למסור את המזוודה שלו לבדיקה ידנית. האיש הביט שוב אל אשתו העומדת ועוקבת אחרי מה שקורה ורואָה אותו מושפל לפני הנוסעים שסביבו בזמן ששני חיילים מפזרים לעין כול, בזהירות רבה, את החפצים שהיו ארוזים במזוודה ונותנים בו מבטים חשדניים.

"תתקדם בבקשה."

דָאוִויט, שדעתו היתה נתונה למה שקורה לערבי במסלול השכן, התעורר לשמע קולו של החייל. הוא חשש שגורלו יהיה כשלו והניח בהיסוס את המזוודה שלו במכונת הבידוק והזדקף וחיכה בדריכות שהמזוודה תעבור לאיטה וסקר בעיון את תווי פניו של איש הביטחון: הם היו רגועים. הוא תפס את המזוודה שלו ונפנה אל החייל והמתין להחלטתו, וראה שחייל כבר מסמן לנוסע אחר לעבור.

הוא שב והביט אל הערבי. הלה עדיין עמד במקומו, מתוח ומכרסם את אצבעותיו וצופה בחפציו המתפזרים, עד שיסמנו לו לבסוף לאסוף אותם, בזמן שלידו עברו הנוסעים זה אחר זה, ולא החייל ולא המכונה לא עיכבו אותם.

דאוִויט  חש אהדה כלפי האיש. אולי מפני שהוא מכיר מצוין את טעם ההשפלה. הוא טעם אותו לראשונה בארצו לפני שהתרגל אליו במחנה אנדגאבּונה, שבבואו לשם קיפץ מרוב אושר למרות תשישותו מהמסע הארוך שעשה בבריחתו מעמק הנילוס הכחול שבצפון אתיופיה.   

זה היה מסע נואש שלא היה יכול להסתיים אלא בשתי דרכים: או שיגיע ליעד הסופי או שייהרג בידי אנשי הביטחון. ובכל זאת דאוד יצא למסע הזה כי במחנה הגיוס הכפוי לא היה אכפת לו אם ימות או יחיה. לכן, כשחצה את הגבול עם עוד עשרות אנשים, הוא נעצר להביט לאחור, בניגוד גמור להם. הוא ביקש לחוש את האמת של ההצלה, לחוש לנצח את האמת של האבסורד של ההשפּלה. שם, מאחורי ההרים הרחוקים ההם, שכילה בהם את כוחותיו כשעל מקצתם טיפס ואת מקצתם עקף, שוכנת אריתריאה. אין בלבו שום געגועים. הגעגועים נשרו מנשמתו עם כל פסיעה שפסע בכיוון ההפוך. הוא היטהר ככל שהתרחק מעמק הנילוס הכחול, הוא רוקן את הדיכוי שהצטבר בו בניסיון לשוב אל נשמתו לפני שידבקו בה הנפיחויות והצלקות.

"קדימה… מהר… מכאן!"

בכניסה לאנדגאבונה שוב היה צורך להינצל, הפעם מידי חייל אתיופי שכיוון בשוטו את הבאים להסתדר בשורה ישרה. השוט החטיא את דאוד אבל פגע באישה שהיתה מאחוריו ומגודל ההפתעה לא הצליחה להרחיק לברוח. האנשים הסתדרו בשוּרה לוליינית, שאפשרה למספר גדול מהם לעמוד בתור למשרד הרישום, בעוד החייל מוסיף להתענג על יישור השורות או על פיזורן אם הן התיישרו רחוק ממנו, והתמחה בשרטוט סדיסטי של פיתוליהן בשוטו הכבד.       

משרד הרישום שימש שער למחנה רחב הידיים. מאחוריו היו פזורים אוהלים בגדלים שונים, רובם בלויים כל כך שלא קל עוד להכיר את הסמל הכחול המוטבע בחזיתם, סמלה של הסוכנות לפליטים של האו"ם.

הזמן עובר ותורו של דאוד לא מגיע: המונים מצטופפים לפניו בשורה ומשרד הרישום עובד לאט, והשמש עומדת בדיוק מעל לראשים. הוא ישב על הארץ והתעסק בשרטוט מעגלים שרירותיים על החול, הוא העביר את ידו על הצמיד מצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור, על פרק כף ידו האחרת, הוא עצם את עיניו, ראה שחור, פתח אותן, והשמש שחיכתה לו באישונים הכאיבה לו. הוא חפן את ראשו בין ברכיו, הרים אותו, חפן אותו שוב, ושום דבר לא השתנה, עדיין הוא רחוק ממשרד הרישום.

"אל תגיד להם שאתה מוסלמי."

דאוד נאבק בסקרנותו כדי לא להסתובב אל מקור הקול החרישי. אמנם הוא רצה מאוד לעקוב אחרי השיחה בין שני הצעירים שמאחוריו אבל חשש שתשומת לבו תרתיע אותם מלהמשיך.

"ארגוני ההגירה לא ישימו לב לתיק שלך. שמעתי את זה הרבה. הם ימציאו תירוצים ולא יגידו לך את הסיבה האמיתית."

דאוד ידע שאנדגאבונה הוא רק מחנה קליטה ורק למעטים יש סיכוי לזכות ביישוב מחדש בארצות אירופה, ואילו את השאר יפזרו בין מחנות קבע בתוך אתיופיה. משום כך הוא היה רוצה להשתתף בשיחה, לבקש עוד הסברים, אבל ההתלחשות היתה סימן שהשיחה סודית, ודאוד חשש שבהמשך לא יגיעו צליליה הנמוכים אל אוזניו.

"אז מה לעשות?"

השאלה של הצעיר השני הצילה אותו, הוא הפעיל את חושיו ותיקן את ישיבתו, וניצל זאת כדי להרוויח כמה סנטימטרים ולזוז לאחור, ועכשיו היה מוכן לשמוע את התשובה שהתמהמהה קצת ואז באה:

"תעשה כמוני. התפטרתי מהמסמכים המזהים שלי ובחרתי לי שם נוצרי."

זמן קצר לפני השקיעה  עמד דאוד לפני אשנב הרישום. הוא ניער את בגדיו ממה שדבק בהם והקשיב לשאלה שהופנתה אליו. הוא השפיל את עיניו והתבונן בדף הנייר הריק ובעט הכחול שמעליו, הרים קצת את מבטו אל היד השחומה שעורקיה בולטים, וממנה אל הפנים הכועסים המחכים לתשובתו. הפקיד חזר על שאלתו בזעם, ודייוויד העביר שוב את ידו על צמיד הצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור לפני שהפקיד מילא את המשבצת המיועדת לשם לפי מה ששמע:

"דיוויד."

"בואו נלך."

הקבוצה שבאה מגונדר הלכה בעקבות הסימן שעשתה להם צעירה במדים כחולים ובידה שלט שכתוב עליו "ביתא ישראל" בעברית ובאמהרית. גוש האדם ההמום השחור הזה נראה כאילו הוא בא מעידן קדום, ומשך את תשומת לבם של העוברים ושבים, שנעמדו משני עבריו כדי להתבונן בו. אחדים מהם צילמו.

דאוויט היה בתווך, מכסה היטב את ראשו כדי להסתיר ככל האפשר את תווי פניו. הוא עוד לא נפטר מן התחושה שהוא נחשף, עדיין נדמה לו שתווי פניו מושכים אליו את המבטים, קוראים לעוברים ושבים כדי שידעו שהגנב פה וכל הראיות לפשעו נמצאות עליו. הקבוצה הלכה במסלול חצי עגול שהסתיים בדלת זכוכית. הדלת נפתחה אוטומטית ומיד גברו צעקות והשתררה מהומה. דאוויט לא הבין מה מתרחש. הקבוצה הייתה מבולבלת, אחדים רצו לחזור פנימה, אבל המארגנים ציוו עליהם ללכת הלאה.

"למה באתם?" צרחה  צעירה לבנה. דאוויט נפנה אליה וראה שהיא נועצת בו את עיניה, דווקא בו היא בחרה להיות מטרה למבטי הזעם שלה. הוא כבר לא שמע את צרחותיה, הוא עקב אחרי עורקי צווארה הירוקים הנפוחים, המתפקעים מאיבה. כשהגיע למקום הכי קרוב אליה הסב את מבטו ומיהר לעבור על פניה ולהתרחק מצרחותיה הרודפות אחריו ומנסות להשיגו.

אחרי שהתרחק מעט הסתובב לראות את מה שקורה מאחוריו ונתקל במזוודה והפיל אותה מידו של בעליה, שמיד דחף וקילל אותו ופנה אל גברת שעל ידו ורטן: "העבדים האלה הציפו את הארץ!"

בלי לומר מילה הרים דאוויט את ידיו אל קרבת ראשו בהתנצלות ומיהר להתרחק עד שעיכבוהו תווי פניו של האיש, והוא עצמו היה אותו ערבי שהחייל בדק אותו בדרך משפילה. כשהסתובב להמשיך בדרכו כדי להשיג את הקבוצה, פגע מבטו בשלט כחול שהאיר באותיות עבריות בולטות:

"ברוכים הבאים לישראל."   

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.

הוֹמֵרוּס וְהַיָּם מֵאַהֲבָה נָעִים.

לְאָן אֶפְנֶה? עַתָּה הוֹמֵרוּס הִשְׁתַּתֵּק לוֹ.

הַיָּם, שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר, בֵּלַּעַג מִתְפַּיֵּט לוֹ

וּבָא אֶל מִטָּתִי בְּהֶמְיַת אֵימִים.

אוסיפ מנדלשטם (מרוסית ריטה קוגן)

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. הצריפים לא נעולים, אבל נאסר עליהם לצאת. האיסור מפריד ביניהם יותר מכל דלת, יותר מכל מפתח שסֻבַּב פעם ופעמיים בחור כל מנעול. האיסור והבושה. הסדינים תחתיה קרים, קרירותם מפיגה את חומה, מצנה את בעירת כעסה. הערב יורד. הצלליות שולחות אצבעות רועדות מפינות הצריף, לופתות את רגלי שולחן העץ, את המשענות המגולפות של זוג הכיסאות, את מרגלות מיטות הברזל, זו שלה וזו של אמה. יש מעט רהיטים בצריף, שעל אף ישנותם, כולם עשויים היטב ומנחמים. ההר הדבשי עודנו נראה בחלון, אך רק מתארו נראה, קו רך של שלושת קודקודיו המעוגלים. צלעותיו הצהובות-כתומות, שבגינן העניקה לו את שמו, נצבעו שחור. בלילה הוא חוזר להיות שלוחה של קארא-דאג, ההר השחור, העצום, שחולש על החוף תחתיו בתצורותיו המשוננות. היא מונה ללא קול את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, אצבע השטן, איוון-הליסטים, שער הזהב ופרופיל המשורר המזוקן ("אפילו שאת הפרופיל לא רואים מהצד שלנו של ההר", היא מבהירה ללא קול). מעשה הספירה עוזר לה להתנתק, לחצוץ בינה לבין הפיצוץ. אחר כך היא מנסה לחרוז את "קארא-דאג": אוֹבְראג, וְוראג.1 החרוזים המשובחים עוצרים את הבכי, אך אלה הולכים ומתרופפים: דוּראק, נֵייה טַאק.2  הבכי מתגנב. טְיוֹמְקָה לבטח בּוֹכֶה. היא מדמיינת את פניו. עיניו הבהירות, התכולות הוורידו כעיני ארנב לבן, חוטמו הסולד, הכפתורי התרחב ונמלא לחלוחית נוטפת, שפתי הדובדבן שלו רטובות ונשוכות. היא בטוחה שאִילְקָה לא בּוֹכֶה. הבוגד הזה. איך שהוא צרח. לקלל לא העז, כי אחרת היה מוצא את עצמו מרותק בדיוק כמוהם. אמא של הבנים הכי קשוחה מבין המבוגרים בכל הנוגע לשפה תקנית. לא כמו אמא שלה, שלעתים מגלגלת על לשונה מילה מלוכלכת בהנאה קורצת, כאילו מוחצת בשיניה הלבנות דובדבן חמוץ, מגיר עסיס. איך שהוא צרח. פניו התעוותו למעין מסכה יוונית – טרגיה של זעם ועלבון. היא לא האמינה לו. גם הפעם הוא שיחק. עיניו נשארו יבשות ומחושבות על אף הנהמות והיפחות. הוא צעק שהם תמיד שניים, תמיד נגדו, שהם מרחיקים אותו, נעלמים לו, שהוא תמיד לבד. הוא כמעט קרס על רצפת העפר של החצר העליונה, אבריו פרכסו. היא עדיין לא האמינה לו. שקרן ושחקן. בוגד. שלושתם מעולם לא דנו על כך בקול, אך לשלושתם זה היה ברור — ישנו הסכם חד משמעי וכולל, שלא משנה מה, לא מערבים את המבוגרים. המבוגרים האמינו לו. אביו אסף את אילקה אליו, כיסה את גופו בחיבוק זרועות חזקות, שזופות, מעוטרות פלומת שער שרוף עד לובן, הפריש את אגרופיו הקפוצים, מחה את עיניו מבלי לשים לב שיבשות הן. אילקה הובל מטה, לצריף המטבחון, וכל מנח גופו כמו אומר לוחם צדק יחידי ומובס. האוויר היבש, הנעים של בין-ערביים נמלא ריח של שורש ולריאן, מריר וכוהלי. היא דמיינה את אמא שלה מטפטפת ביד מורגלת עשרים טיפות מתוך בקבוקון הזכוכית הכהה, מונה את מניינן בתנועת שפתיים בלבד, בריכוז גמור, כאילו אין עולם חוץ לטיפות הנספרות מטה: עשרים, תשע עשרה, שמונה עשרה. היא אף פעם לא זכתה לטול מטיפות שורש הוולריאן. זו תרופתם השמורה של המבוגרים, של עצביהם הרוטטים, של עולמם השביר. אילקה הבוגד בעוברו את טקס ההטבלה המר, הפך אותו ערב למבוגר.

היא זוכרת איך הכול התחיל. תחילה הייתה רכבת. בעצם, לא. תחילה הייתה האגירה הגדולה. אמא אגרה שקיות סוכר וקופסאות פח עם נתחי בשר משומר. עם סוכר זה היה יחסית פשוט. סבתא המירה את תלושי המזון בעבור וודקה בתלושי מזון בעבור סוכר. את סחר החליפין ביצעה בביתן מאופל של החזרת בקבוקי זכוכית, צריף רעוע מאחורי המרכול הגדול, אפוף ריחות כבדים, חמוצים של אלכוהול ושל אלכוהוליזם. עם שימורי בשר זה היה יותר מסובך. הם מעולם לא נמכרו במרכול או בכל חנות מזון שהכירה. על מנת להנות מהם היית צריך לזכות בחבילות שי ל-"חברי מפלגה בלבד". היא עצמה הייתה פיונירית, בין הראשונים בשכבתה להתקבל לתנועה, אך זה לא ממש נחשב, כאשר מדובר בחבילות שי. אמא לא הייתה חברת מפלגה, סבתא לא הייתה חברת מפלגה, אך סבתא הייתה רופאה במוקד לרפואה דחופה בבית הנתיבות הגדול בעיר. לעתים קרובות המטופלים המרוצים גמלו לה חסד בצורת שי מפלגתי. סבתא, מבלי להתבייש, ביקשה שישאירו לה את שמורי הבשר, וגם את החלב המרוכז. את הוודקה, קרצה בנדיבות, תקחו לעצמכם. אחרי שנה של אגירה, קופסאות השמורים התגודדו שורות שורות על מדפי המזווה הגדול — חיילי המשמר, המנצנצים עמומות במדיהם האדומים, כל אחד נושא דיוקן חמור-סבר של פר מקורנן. ואז הייתה הרכבת. היה להן מזל, לה ולאמא: השותפה שלהן לחדרון הייתה אישה מבוגרת, כמעט זקנה, לא כמו אמא שלה. האישה התמקמה על אחד הדרגשים התחתונים. את השני לקחה אמא, והיא עצמה טיפסה בהנאה על הדרגש העליון, זה שמעל דרגש אמה. מכיוון שהדרגש העליון הנוסף נותר ריק, היא דילגה בין השניים, עד שננזפה, והדרגש הופרש לטובת ייבוש של מגבות ידיים. אך גם עם הדרגש היחיד היא הייתה האלה האולימפית של הרכבת, שצופה ממרום כבודה ומושבה על המתרחש מטה, על דלת ההזזה ובתוכה מרותך מלבן של מראה מעוותת, על שולחן הברזל הקטן, מעוגל הפינות, ועליו סט של ארבע כוסות זכוכית מוכתמות, עבות דופן לתה, כל כוס נתונה בתוך בית-כוס עשוי פיתוחי פליז – זרדים ואשכולי דֻּמְדְּמָנִיּוֹת. הרכבת נאנקת ונעה, הכוסות משקשקות בבתיהן, ביצים קשות וכרעי עוף מכובס נשלפים מתוך עטיפות של נייר כסף, ריחם העבש, הכבד אך עם זאת מעורר התאבון, פושט בתוך החדרונים, זולג למסדרונות, מאמץ לתוכו מריח הטבק הנשרף שנושפים המעשנים לתוך צְהָרַי המסדרונות הפתוחים לכדי סדק, נמהל בצחנה של שתן וצואה שהסתננה מבעד לדלת ההזזה של חדרון השירותים המזוהם, מישהו שוב לא הקפיד ללחוץ מטה את דוושת הברזל והפרשותיו נעות ומשקשקות בתוך האסלה השחורה, מעלה-מטה, ימינה-שמאלה, יחד עם הכוסות, הביצים, הדרגשים, הקרונות, הנוסעים, יחד איתה. כולם נוסעים הימה. נוסעים יום, ויומיים, ובבוקר היום השלישי מגיעים לים.

הים היה נס. הוא היה כחול, מרצד, עצום, חם, ולא דמה כלל לים הצפוני שלה — רצועה אפורה וחיוורת של מים קפואים. ספינה מנועית קטנה, לבנה ומתקלפת, אספה את שתיהן מהרציף, טרטרה, קרטעה, התניעה ויצאה הימה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את קארא-דאג, ההר השחור, הר הקסמים, הר הגעש העתיק ששבק חיים, אך אולי עוד ישוב יום אחד לירוק אש, להפריש לבה שחורה. היא זכרה את הרסס המלוח, את השובל הלבן שהשתרך במים, מסמן את דרכן מחוף לחוף. תחילה אמא אסרה עליה לקום ופקדה עליה לשבת בצמוד אליה, אך אחרי כמה דקות נכנעה למחלת ים ונרדמה. היא הייתה חופשיה להתרוצץ, לנשום, להריח, ללקק את הטיפות המלוחות נורא, לעבור מהחרטום לירכתיים, מהירכתיים לחרטום ולחרוט בזכרונה את מתארו הנישא של ההר. היה חם, אך היה זה חום אחר, לא החום הלח, הממית של עירה בקיץ. החום כאן היה יבש, כמו נייר זכוכית, ושקוף, דרכו אפשר היה לראות את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן. מן הסתם את השמות לא ידעה אז, כשראתה אותם לראשונה, אך עם זאת ידעה. כאשר אילקה סיפר לה בלילה הראשון, בהצביעו על ההר, על הצורות המשוננות שיצרה הלבה בקפאונה, ומנה באזניה את השמות, היא הבינה מיד מי זה מי, ואז אמרה לו, "וזה ההר הדבשי". "חחח! איזה שטויות." — קטע אותה אילקה — "אין פה שום הר דבשי." "יש. הנה, ההר הזה, אתה רואה שהוא צהוב וכתום, אפילו שבקושי רואים אותו בחושך. זה ההר הדבשי." כן, אני רואה!" — קרא לעומתה טיומקה, נלהב — "ההר הדבשי!" היא הייתה בת תשע, אילקה היה בן אחת עשרה, טיומקה היה בן שמונה. יחד הם היו שלושה, אך הם לא היו יחד. הם היו שניים נגד אחד, מהלילה הראשון.

ראשית היריבות הייתה מעודנת, נימוסית, כבושה — יריבות של ילדים ממשפחות אינטלגנטיות. על אף שהיה מבוגר מאחיו, אילקה היה נמוך ממנו, אך גם מעוצב ושרירי ממנו. בגופו הנערי ניכר היה הגבר שעתיד להיות. תוי פניו היו משורטטים, עיניו צרות ואפורות, אפו ישר, אורכו נכון, שפתיו מצויירות, שערו עבה, חלק ודבשי שנח באלכסון מסופר מעל מצחו. האחים הגיעו לכפר הנופש כשבועיים לפניה, ועורו של אילקה נשא עתה גוון נפלא, זהוב ואחיד. טיומקה הלבן-חלבי, זהוב-השער, קולל בעור הנוטה להישרף ולהאדים, בדומה לעורה, עור של ג'ינג'יות, עדין ומנומש. אילקה היה חכם, סרקסטי ומגונן. הוא קרא ספרים, דיקלם בעל פה שירים, גם מאלה האסורים. תוך כדי דקלום היה מצמצם את עיניו ומדגיש במעין יבבה נמוכה את המילים שנראו חשובות בעיניו המוצרות. אמא שלה נראתה כמו מפלרטטת איתו. לעתים הייתה הולכת בחברתו בעורף החבורה, בעודה מדברת איתו על ספרים, על שירים. פעם המליצה לו בהתלהבות האופיינית לה, התלהבות שגרמה לה לקנא במושאה, על ספרו של סלינג'ר, שנאסר עליה לקרוא בו. "יש שם קטעים של סקס", אמרה לו בטון נמוך של יודעת דבר. "גם אני רוצה קטעים של סקס!", נפלט לה, בקול רם יותר ממה שהתכוונה. כולם צחקו. היא הסמיקה. כולם המשיכו לצחוק. רק טיומקה לא צחק. הוא לחץ את ידה, ואחר כך לחש לה, "אפשר לחשוב, קטעים של סקס. כל כך מפגר. כל כך של מבוגרים. הכי לא מעניין." אילקה וטיומקה לבשו בגדים יפים, הרבה יותר יפים ממה שנהוג, במיוחד אצל בנים. אמא שלה סיפרה, שלאמא של אילקה וטיומקה יש אחות בכורה שנשואה לאיטלקי וחיה באיטליה. היא לא הבינה איך בדיוק אפשר להיות נשואה לאיטלקי כשאת אזרחית סובייטית, אבל הרגיעה את עצמה במחשבה, שאולי זה איטלקי-קומוניסט, כמו ג'יאני רודארי 3. גם לאחות האינטרנציונלית הזו יש שני בנים, לכן היא שולחת מעת לעת חבילות עם בגדים ישנים בעבור אילקה וטיומקה. היו להם מכנסי קיץ ארוגים ודקים בצבעים שמחים של צהוב ולבן. היו להם בגדי ים מבדים בלתי שקופים ונוקשים במידה, כחולים-ירוקים, שלא כמו בגדי ים מבד-תחתונים שהיו לה. לפחות אמא דאגה לה לאחד חדש לפני הנסיעה, על כן הבד עדיין מיטיב להסתיר את מתאר גופה, גם כאשר נרטב, ולא מחליק מטה כאשר היא שוחה עם או נגד הגלים.

היא הייתה זו שגילתה למענם את ארץ-סלע: קבוצה של שלושה סלעים שניצבו במרחק לא רב אחד מהשני, וסביבם אך חוף חַלּוּקִים שומם ומים. עד שנמצאה הארץ, הם היו שקועים בתחרויות בלתי מזיקות, ואף את הרעיונות לתחרויות האלה הגתה היא. התחרות הראשונה הייתה מירוצי סירות. לעין המבוגרים נראה היה כי כל אחד מתחרה בשני, אך בפועל היא וטיומקה בנו את סירותיהם יחד, אילקה בנה את אלה שלו לבד. היו אלה סירות קטנות, עשויות קורות עץ משוייפות וזרדים מגולפים בתור תרנים. הסירות הראשונות היו גרועות, מהן התהפכו ברגע שפגשו את פני הים, מהן שטו אחורנית, לא ספינות אלא סרטני נזיר סרבניים, מהן נמלאו מים ושקעו לקרקרעית. אילקה היה הראשון שהבין במה הם שוגים. תחילה הפך את גוף הסירה לשקערורי, ובכך יצר מעין שִׁדְרִית שעיכבה התהפכות. אחר כך השמיש חוטי דייג דקים ושקופים להיות הוונטות, שייצבו את התרנים ומנעו מהסירה לנוע לאחור. בסוף אף תפר מפרשים מאחת מחולצותיו. על כך חטף מאביו, אך סירותיו ניצחו מירוץ אחר מירוץ. כל הפסד לימד אותם טריק נוסף, אך הם תמיד היו בפיגור. אילקה היה מסתגר בצריפו או מתחבא בחצר העליונה עת שקד על סירותיו. כאשר הם היו עוברים שם "במקרה", היה מגרש אותם. הם מצדם מעולם לא הלשינו עליו, אך עם הזמן גם הסירות שלהם לבשו קיל ומיתר ומפרש. היה זה כעבור שבוע שנחלו את נצחונם הראשון. אילקה השליך בזעם את סירת הדגל שלו ארצה ודרך עליה בכף רגל יחפה. נשמע קול פיצוח, והבעת כאב רגעית קיפלה את פניו, ספק על אבדן ספינתו, ספק עקב הפגיעה בעקבו. הוא צלע יממה שלמה, והם פתחו בתחרות הבאה, תחרות חץ וקשת. "העצים כבר מפחדים מכם", ציינה אמא שלה בליריות עקב טיול של אחר הצהריים בפארק. "הרסתם כבר את כל העצים, ברברים קטנים", גערה בהם נטשקה, "עלמת הברזל", חברתן הרווקה של משפחת הבנים: תמירה, זקופה, ארוכת גפיים בעלת מזג רע ומאופק. היא הייתה הסנדקית בלא הטבלה של הבנים וחברתה הקרובה ביותר של אמם פזורת הדעת. הם באמת החריבו את העצים, תחילה את הקורות לטובת הסירות, עתה את הענפים לטובת הקשתות והחצים. בעבור הקשתות נדרשו ענפים עבים וגמישים, ענפים שהתבגרו אך לאחרונה ועדיין אחזו בזכרון השלוחות הצעירות שהיו. בעבור החצים נדרשו זרדים בעובי בינוני, ארוכים וישרים, מבוגרים יותר, אך לא זקנים ומיובשים, כאלה שנשברים בקלות בלי לפגוע במטרה. גם הפעם חוטי הדייג היוו מצרך נחוץ. המיתרים עשויים חוט תפירה, על אף שהיו גמישים יותר וקלים יותר לקשירה, נקרעו אחר ירייה-שתיים. בשביל חוטי הדייג הם הריצו את הוריהם לחנות כל-בו בכפר השכן, גדול מכפרם, כפר נופש זעיר בלא חנויות, למעט מכולת קטנה וריקה ושוק איכרים מאולתר שהתגבש בצמוד לרציף עגינה ודמה לקן דבורים תחוח. מכיוון שהנסיעה של שעתיים בטיולית מקרטעת על כביש עפר משופע מהמורות לא הייתה אטרקציה, אבי הבנים הציע שיעשו מסע רגלי של יום, דרך ההרים, עד הכפר השכן. נטשקה הספורטיבית התלהבה. האמהות שקלו לסכל את המסע, אך הובטח להן חידוש מלאי אפשרי של הסוכר ושל שימורי הבשר, שעל אף האגירה הגדולה הלכו ואזלו. "תאבון בריא יש להם, לבנים, שיהיו בריאים", הייתה מפטירה נטשקה, בעודה מוסיפה לסיר פח ובו תפוחי אדמה צעירים, מבושלים עד להיתפקע, נתחי בשר משומר ספורים.

טיומקה, שסיסמתו מזה שבועיים וחצי התקבעה להיות "מה שרִיטָה אמרה", לא פקפק בה, גם כאשר נענה בשלילה מוחצת עת הציע להזמין את אילקה לחלוק אתם את ארץ-סלע. בהשראת דמויות האבן של קארא-דאג, הם העניקו שם לכל סלע וסלע. הסלע האהוב על השניים היה הסלע הקרוב לקו החוף, סלע שצורתו משלוש שווה-שוקיים, נוח לטיפוס ומגן מפני רוח, גל ורסס. מכאן ניתן לו שמו: סלע המגינים. הסלע השני היה ממוקם רחוק יותר, פנימה לתוך המים העמוקים. הוא היה הרחב מבין השלושה, צורתו כשל טרפז. על מנת להגיע אליו היה עליהם לשחות כשלוש-ארבע דקות ואז לטפס. על אף שמדרונותיו היו מתונים, הטיפוס עליו היה קשה יותר: יסודותיו השקועים במים כוסו בעשב-ים ובאצה ספוגית, כך שכף הרגל החליקה בקלות מטה, והגוף מצא את עצמו שוב ושוב נוחת לתוך המים, בנתז גדול ובשריטות שורפות. הישיבה עליו הייתה נוחה, מה גם שהיה מקום להתחבא על צדו האחורי ולצפות באויבים המתקרבים. "לסלע הזה יש חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה", היא הרצתה לטיומקה בארשת פנים רצינית של גנרלים, מצטטת כמעט במדויק ספק דמות אהובה של פנימור קוּפֵּר, ספק שדרן חדשות המלהג על אודות האימפריאליזם האמריקאי. על כן, שמו של הסלע היה סלע הגנרלים. הסלע השלישי ניצב אף הוא בעומק, במקביל לסלע הגנרלים, והיה בלתי חדיר למדי: גבוה, משונן, כמעט בלי זיז להיתלות עליו בעת טיפוס. צבעו היה שחור, בעוד שצבעם של סלע המגינים וסלע הגנרלים נטה לחום-צהוב. הוא היה רסיס זעיר של קארא-דאג, גאה ומסוכן. שמו של הסלע היה השן השחורה, ולטענתה, הסלע הזה הגן עליהם מפני ספינות פיראטים. הרי ידוע לכל, כי סלעי חוף משוננים וכהים הם אלה שמטביעים הכי הרבה ספינות. הם טיפסו על השן השחורה פעמים ספורות, ופעם אחת זה כמעט נגמר בפציעה. אמנם היא איתרה מסלול שחיה עוקף את סלע הגנרלים אל השן, ומשם נגלה מסלול טיפוס נוח יותר, אך עדיין היה זה סלע בלתי נגיש, ועל כן, נחוץ ביותר. "לשם נוכל להימלט בעת מצור", אמרה, וטיומקה הנהנן בהסכמה.

הם המציאו שמות קוד בעבור סוגי אויבים שונים. אנשים זרים, על אף שהיו נדירים בחוף הפראי המרוחק, כונו החומים. המבוגרים, שהיו אויב זניח ובלתי מאיים לרוב, היו הירוקים. הקוד הלבן, החמור מכל, היה שמור בעבור אויבם האמתי האחד: אילקה. כאשר הם היו קולטים אותו מתקרב לעבר ארץ-סלע,  הם היו מדמים שכל עיסוקיהם הם עיסוקי חוף תמימים: קפיצות לעמוקים, שיזוף על גב סלע מחומם ושחיה בתוך המפרצון הקטן, המוגן מגלי חוף, שיצרו הסלעים. זה עבד למשך שלושה ימים. ביום הרביעי, בעודם עושים את דרכם לארצם, הם ראו את אילקה מטפס, כבר במחצית הדרך, לעבר פסגת השן השחורה. הוא היה שרירי מהם, ולכן הטיפוס עלה יפה בידיו. כאשר הבחין בהם נטועים ללא ניע על החוף ובוהים בו, התיישר וקרא: "היי, אתם, זוג מפסידנים, אז כאן אתם מתחבאים ממני? דווקא מקום חמוד. איך קוראים לסלע הזה? השן השחורה? שם קצת מפגר, לטעמי, אבל מה כבר יכולתי לצפות." בזאת, כף רגלו החליקה, אחיזתו נתרופפה והוא צנח המימה, הודף את עצמו בשבריר שניה אחרון מפני הסלע. התחרות עלתה שלב. שוב לא הייתה זו יריבות ספורטיבית. זו הייתה מלחמה, עקובה ומתמדת. "עַלָגֵר קוֹם עַלָגֵר", ציין טיומקה בכובד ראש. "מה זה העַלָגֵר הזה?", שאלה היא בעניין. "זה משלושת המוסקטרים וזה בצרפתית: במלחמה כמו במלחמה", ענה טיומקה, מוחמא עד שורש שערותיו הזהובות שאף הוא תרם דבר מה בעל ערך. "אהם, כן, זה טוב, ועוד אם זה מהמוסקטרים." בזאת נפתחה המערכה. תחילה הם שרטטו מפה סודית ומדויקת של ארצם, בציון שמות הסלעים, בסימון של מוצבים, בונקרים ומצבורי תחמושת ומזון. כל זה היה דמיוני, כמובן, מלבד המזון. הם החליטו לאגור אגוזים ופרוסות לחם שטוגנו בלא שמן על מחבת, אותם הגניבו מתחת לשולחן בזמן הארוחות, כי אלה היו היחידים שהחזיקו מעמד מבלי להתמלא עובש. את המפה ציירו בטושים ובצבעי מים על גבי חתיכת קרטון רבועית, רוחבה כשלושים סנטימר. היא הייתה זו שציירה את רובה, אך טיומקה, שהתברר שניחן בחוש מרחק נהדר, הקנה למפה את הליטוש הגיאוגרפי הנחשק. הם כיסו את המפה במגבת מטבח ישנה ונקיה, גלגלו את החבילה בתוך שקית ניילון יקרה מפז, כדי למנוע כל נזק אפשרי גם בעת טביעה, לא עלינו, והניחו אותה בצריפה, מתחת למזרון מיטתה הדק, למרגלות ראשה. כעת המטרה הוגדרה היטב: מי שמחזיק במפה, הוא השליט של ארץ-סלע. 

העניינים התנהלו כרגיל ביום הפיצוץ. קימה מוקדמת לקול שירים קומוניסטיים, מצעידים ועליזים, שבקעו מהרמקולים של מחנה הקיץ הסמוך. רחיצת פנים וצחצוח שיניים במים קפואים מתוך מתקן הזלפה ידני עשוי פלדת אל-חלד, מתקן שצורתו כשל פעמון הפוך, מלא במים. את המים אבי הבנים שאב מהבאר של בעלת הבית אחת לכמה ימים ומילא בהם את המתקן. מתוך פטמת המתקן השתלשל מטה ענבל ארוך, עשוי פלדת אל-חלד אף הוא. כאשר הענבל נלחץ פנימה, זרם דק קלח מתוך הגוף הפעמוני. בשובו מטה הפריח דנדון, פעמוני אף הוא. התעמלות בוקר חצי-כפויה שהעבירה נטשקה, לכל המעוניינים ולכל המעוניינים פחות. ארוחת בוקר של קֶפִיר ושל לחם שחור, הפעם זכו גם בביצה קשה במלח. ההליכה בשביל הסלעי לעבר החוף הקבוע שלהם, חוף מרוחק ובלתי מוסדר. אילקה התעלם מהם במפגיע, אך היה נימוסי יתר על מידה. זה היה אמור לעורר בהם חשד, אך הם היו שאננים. זה שבוע שהמפה הייתה בידיהם, מוחבאת היטב. עתה בשולי המפה נוספו איורים של שועלים המזנקים ממרום הסלע אל מותם בקצף הגלים, של בנות ים בעלות זנבות מפותלים וניצני שדיים, של מטבעות זהב בתוך ארון מתים ועליו בקבוקי רום. הם היו קרובים להכריז על הפסקת אש לטובת עיסוק חדש, משותף ומבטיח: יצירת משחק מונופול תוצרת בית. אמם של הבנים אסרה עליהם לשחק גם בקלפים וגם במונופול. "עיסוק שפל בסחר מכר", גלגלה היא בריש נחרצת. אך כאשר הובטח לה כי שמות הרחובות הנמכרים יישאו שמות של ציירים, מלחינים סופרים ומשוררים, היא התרצתה ואף הציעה שמות אפשריים, בינהם של פושקין ושל לרמונטוב. כאשר חזרו מהחוף, שרופים ומלוחים, נשלחו לקטוף מן הדובדבנים בחצר העליונה. בעלת הבית הפרישה להם שלושה עצי פרי לאיסוף עצמי תמורת תשלום פעוט, אך לא מטוב לבה הפרישה: שפע הפרי לא אפשר לה לאסוף את כולם בטרם ייאכלו על ידי ציפורים או יירקבו. אילקה, שהתלונן מהצהריים על כאבי בטן, שוחרר מן המטלה. כאשר הם ירדו, מסומנים בנתזים אדומים ושחורים, ובידיהם שתי סלסלות גדושות דובדבן, ארוחת הצהריים כבר הונחה על שולחן האוכל המשותף שבחצר התחתונה. הם אך הספיקו לשטוף ידיים ומיד נשתלו בכיסאותיהם. אילקה התייצב לארוחה וזלל כהרגלו. עתה החשד החל מכרסם בה. מיד אחרי הארוחה ופינוי הכלים, היא ביקשה רשות ללכת לצריף. היא נגשה למיטתה והרימה את המזרון. המפה הייתה ואיננה. תבוסה, מפלה והשפלה. הם הרי כבר ניצחו. הרי מזה יומיים התנהלו דיונים בדבר הקמת המונופול. בוגד. שקרן. שחקן. היא סידרה את המזרון ויצאה לחפש את טיומקה. "משהו קרה? את אדומה כמו עגבניה?" שאלה אמא עת ראתה אותה משוטטת אבודה בחצר התחתונה. "כנראה שנשרפתי היום יותר מדי." "מחר תשימי כובע ואל תורידי. אבל זה דווקא טוב, השמש תעלים לך את הסינוסיטיס האיום הזה שלך." לא היה לה פנאי לדון בסינוסיטיס האיום הזה שלה. היא הייתה חייבת למצוא את טיומקה, לדווח לו על האסון, לתכנן את המהלך הבא. בטרם מצאה את טיומקה, צרחה גבוהה וארוכה מצאה אותה. היא טסה לחצר העליונה. אחריה הדהד קול צעדיהם של המבוגרים, אך היא הייתה קלה מהם ולכן הייתה הראשונה לראות: בחצר העליונה עמדו שני האחים, האחד אחז בידיו פיסת קרטון גדולה שניזוקה קשות. מכיוון שלא הצליח לקרוע אותה, הוא שרף אותה תחילה, ואז הרטיב, ואז גזר ממנה פיסות-פיסות. הגזירים השחורים, הרטובים התעופפו לכל עבר. אילקה צחק, טיומקה צרח, ואז מתוך הצחוק והצרחה נולדה הסטירה הראשונה. היא מעולם לא הסגירה, כי טיומקה היה הראשון להכות. מצד שני, היא גם לא אמרה את ההפך. היא לא אמרה מילה. גם טיומקה לא. עתה הדקות נעו מהר מאוד ולאט מאוד, הגופים הוטחו, הגפיים הונפו ונכרככו אלה באלה, האבק היתמר, ושבבי קרטון מפוייחים ולחים הסתחררו באוויר כמו פתיתי אפר, כאילו הפיצוץ העיר משנתו את קארא-דאג כבודו, למען מלאכת השמדה פומפאית.  

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. טיומקה לבטח בוכה. אך היא חושבת מה יעשו עתה. עליהם לברוח. היא תאסוף מתוך הצריף את הצרור ובו האגוזים והלחם, היא תקום חרישית ותתגנב בשפיפה אל מאחורי צריף המטבח. היא שהתה שם אך לרגע אחד והאזינה לשיחת המבוגרים. "את, לילקה, זו שפישלת כאן. מה היה לך קשה ללדת שתיים? היית עושה שתיים, היינו פותרים את כל העניין!", קרא אבי הבנים, שמץ שיכרות ניכר בקולו. היית עושה שתיים. איך זה ייתכן? הרי היא אחת ואין שניה לה. היא שמעה אותם משיקים כוסות, מכריזים לחיים. אילקה הבוגד מצרף את קולו לקולם, מקריא שיר, הם מוחאים לו כפיים. היא עיוותה את פניה כאילו נגסה בדבר מה רקוב, וירקה. כאשר הגיעה לצריף של האחים, לא העזה לעבור את סף הדלת. האיסור היה מוחשי מדי והפרתו עלולה לגרור עונש כבד וממושך יותר. היא זחלה אל מתחת לחלון הפתוח, דרכו נשמעו יפחות חנוקות, ונקשה על הזגוגית. "היי, אני כאן", לחשה וקולה נצרד פתע. "היי, מה את עושה פה?", טיומקה שרבב את פניו הנפוחות מבעד החלון. "אני חושבת שאנחנו צריכים לברוח. נעלה על ההר הדבשי, נישן שם הלילה ואז נראה מה עושים. בינתיים שימזמזו את אילצ'קה החמוד שלהם. יהיה לנו מספיק זמן להחליט מה עושים, אבל לפחות נהיה ביחד." טיומקה שתק תחילה ואז ענה בקול עמום מבכי, "אני לא יכול לברוח. חוץ מזה, אין טעם — את ממילא עוזבת מחרתיים, ואני זה שנשאר תקוע אתם." "אז אני לא אעזוב. אני אשאר פה. וגם אתה. אנחנו נחיה בהרים, כמו הפראיים. נצוד חזירי בר, נקנח בפטל שחור, נשתה מהנחלים." "ואחר כך נתחתן." היא הופתעה, מעולם לא דובר על שום חתונה. "לוחמים לא מתחתנים", לחשה היא. "אבל אם לא נתחתן, איך נהיה המלך והמלכה של ההר." על זה היא לא חשבה. טיומקה צדק, אי-אפשר להיות מלך ומלכה מבלי להינשא זה לזו. "טוב, בסדר, נתחתן, אבל לא מיד. קודם נבנה צריף בהרים, וגם סירה, ונלמד לדוג. אחר כך נראה." טיומקה הניח את ראשו על אדן החלון. היא משכה את עצמה מעלה והתישבה לידו. זה היה כמעט הפרת האיסור, אך רק כמעט. היא עדיין הייתה מחוץ לצריפו, הוא עדיין היה בתוכו.

בכיו שכך. קולות המבוגרים שבקעו עד עתה, עליזים וגבוהים, ספק מצריף המטבחון, ספק מהחצר התחתונה, הלכו ונמוגו, לבטח כולם פרשו לקרוא ולישון. מן הסתם, אמא שלה נשארה לקרוא במטבח, כדי לא להעיר אותה. היא לא ידעה לנום באור, אפילו מנורת לילה עמומה גרמה לה להתהפך מצד לצד, חסרת מנוחה, ולייבב "אמא, אמא". החושך סביבה התעבה. כעת לא ידעה אם יצליחו אי-פעם לברוח לעבר ההר הדבשי. טיומקה זלג פנימה, חזרה אל מיטתו. היא שמעה את נשימותיו, מדודות וחרישיות — כדורי פינג-פונג רכים, הנוקשים על גבי הקיר הדק. הוא נרדם. הכפר נרדם אף הוא. מדי פעם נברא צליל מעיכה רך: עוד דובדבן בשל, גודלו כשל אגרוף תינוק, נשר על רצפת העפר של החצר העליונה. לעומתו הדהדה פעיה, ארוכה ומלינה, מפי אחד הכבשים של בעלת הבית. ממקום מושבה היא אך יכלה לדמיין את הים, "השחור משחור" 4, מתפייט בלעג אל מול המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן ודיוקן המשורר המזוקן, על אף שאינו נראה מהצד שלהם של ההר. בשקט-בשקט לחששו במורדות ההרים פרחי עדעד ופרחי אל-מוות, שניהם יבשים וסגולים. מחר היא ואמה יעלו ביחד על ההר הדבשי לאסוף מהם זר קטן, מזכרת דוקרנית להניח באגרטל, עת יסעו הביתה, צפונה מכאן.

 

 

כשחזרה סוזן משוויצריה היא השאירה שם שלושה רבעים מגופה, אבל זו לא הייתה אבדתה היחידה וגם לא החשובה ביותר, ואני סבור שהיא לא תתנגד אם אומר לכם שגם אובדן בעלה מיד אחרי שובה לא היה האבדה הגדולה ביותר שלה.

עבדתי כמלצר בבית קפה זול במשמרת בוקר, וכשהייתי מסיים את המשמרת נהייתי לקוח שנהנה מהשירות, ורק אז הייתי חוזר בשעה מאוחרת על אופני אל חדרי הצנוע. לילה אחד עברתי את הכביש על יד בחורה רזה, וכשהיא ראתה אותי היא פרצה מיד בצעקות כאילו היא רואה רוח רפאים.

התבלבלתי ונפלתי מהאופניים והם נסעו הלאה אל אמצע הכביש המהיר ואילו הנערה פרצה בצחוק היסטרי. ונרגעה פתאום ואמרה: "מצטערת, אני אפצה אותך. הנה מאה דולר, אבל אל תקנה בהם אופניים."
"למה?"

"אתה לא תרצה לשמוע את הסיפור."

"דווקא כן, ארצה מאוד, הרי אני חתול של סיפורים."

"אחרי שתשמע אותו תפסיק לרכוב על אופניים."

"לא חשוב. חוץ מזה, ככה יסתלק לו עוד זוג אופניים מהדרך שלך."

"הדרך שלי. הההההה, אתה תגלה שזה לא ככה."

קניתי לי ספל קפה חם מהמוכר האחרון שהסתובב ברחוב, וסוזאן התחילה לספר לי את סיפורה:

“זה קרה לפני חודש בעיר השווייצרית לוצרן. ירדתי מהאוטובוס בשמחה אחרי שנסעתי נסיעה ארוכה, תקועה בתוך המושב הצר של האוטובוס שאכל לי את כל הישבן."

קטעתי אותה: "אבל את רזה מאוד."

"תן לי לסיים את הסיפור. בקצה של אגם לוצרן יש כמה בקתות ורציתי להגיע לשם כדי לפגוש צרפתי אחד ששמעתי שיש לו יכולת בלתי-רגילה להוריד לאנשים את המשקל."

קטעתי אותה: "אבל את רזה מאוד."

"לעזאזל, תן לי לסיים את הסיפור. לכפר הזה היה אפשר להגיע בסירה או על גשר. אבל בגשר נעשו כבר שנים עבודות תחזוקה, וסירה לא באה בחשבון לבחורה שמנה כמוני."

היא נתנה בי מבט של אזהרה, שלא אקטע את דבריה, והמשיכה:

"החלטתי להגיע לשם ברכיבה על אופניים דרך מנהרה צרה שבעבר השתמשו בה להובלת יין בעגלות, וכיוון שהיה מאוחר מאוד החלטתי לשכור אופניים. ראיתי בחור בכובע פרווה ירוק ארוך שרכב על אופני הרים אדומים ופניתי אליו ישר ולעניין וביקשתי שישכיר לי את האופניים.

הבחור חייך ואמר:    

"בסדר, אבל אני אמכור לך אותם במאתיים דולר! כי את שמנה מאוד ואת עלולה לשבור אותם, לכן יותר טוב שתקני אותם מראש."

קטעתי אותה ואמרתי: "אבל את רזה כמו רוח-רפאים!"

"לכל השדים והרוחות, תן לי כבר לסיים את הסיפור שלי. נתתי לבחור מאתיים דולר והוא לקח אותם בתודה, ולפני שהלך אמר: 'אל תשתמשי במנהרה. אפילו אל תחשבי על זה. חכי עד הבוקר, או תקיפי את האגם, זה יותר טוב.' התעלמתי מדבריו ועליתי על האופניים ונכנסתי למנהרה. אורכה לא עולה על חצי קילומטר, ובתוך כמה רגעים הייתי יוצאת ממנה. אבל בדיוק ביציאה הרגשתי במשהו מוזר. התאמצתי מאוד וגלגלי האופניים הסתובבו אבל אני לא זזתי מהמקום. האספלט של הכביש זז אבל בלי לעבור מנקודה לנקודה ודי מהר גיליתי שזה כמו לרכוב על אופניים שמקובעים על מסוע מזוודות."

"למה לא עצרת?"

"ניסיתי, אבל בכל פעם שהפסקתי לדווש היו האופניים שוקעים באספלט ולא הייתה לי בררה אלא להמשיך. העייפות הרגה אותי בזמן שהכביש זז כמו מסוע, וקצת לפני שעלה השחר חשבתי שאני עומדת למות. מהחשכה הופיעו אנשים שהכרתי ונופפו לי בידיים ואמרו: 'שלום סוזן.' אחר כך הם התרחקו, האספלט הרחיק אותם והופיעו אנשים אחרים, וכך הלאה…"

"ואיך זה נגמר?"

"זה נמשך שעות, ופתאום התחילו האופניים לזוז, לא הבנתי למה, אולי נעצר המנגנון הענקי שהזיז את הכביש, וכשיצאתי מהמנהרה איבדתי שני שלישים מהמשקל שלי ונראיתי כמו ילדה קטנה שלבושה בבגדים של סבתא שלה."

"איזה מין מנגנון זה היה?"

"אני לא יודעת ומי אמר שהיה בכלל מנגנון, אני רק מנסה לדמיין לי את העניין ואז האופניים הארורים רודפים אחרי כל לילה בחלומות שלי. בשנתי אני רצה ובורחת מהם."

 נתקפתי צמרמורת כשנפרדתי מסוזן. הסתובבתי והעפתי לרגע מבט על האופניים ההרוסים שלי, וכשהבטתי אל סוזן היא נמוגה כלא הייתה.

לא פגשתי שוב את הבחורה-רוח-הרפאים ולא הוספתי עוד לרכוב על אופניים, אבל את הליצנים בכובעים הירוקים לא אהבתי אף פעם, אפילו לא לפני ששמעתי את הסיפור הזה.

 

היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו כי אין לצטטו נכונה וכי לא יימצא זכר להזדמנות או למצוקה כלשהי שיצא בהן אי-פעם מפיו דבר אמת או דבר שקר בהקשר זה. ניצחון אשר כזה מנחיל כבוד אף למי שלזכותו ניצחונות אחרים – אדם שהגיע לגיל חמישים, נמנע מנישואים, חי על הכנסתו, היה מאוהב במרת מאלו זה שנים בלי לגלות זאת לאיש, ואולי חשוב מכול, חרץ משפט על עצמו אחת ולתמיד. כך למעשה חרץ את דינו, שקיבל עליו ענווה מופלגת וכוללת כמנת חלקו היאה לו; אולם לא היה דבר שגרם לו להשתבח בשאר רוחו כאותו נתיב שפילס לו בין המהמורות הנזכרות למעלה. כך קם הדבר ונהיה לפלא אמתי, שאותם ידידים שהִרבה ביותר לתת בהם אמון היו גם אלה שכלפיהם היה מסויג ביותר. נבצר ממנו לומר למרת מאלו – כך לפחות סבר, איש מצוין שכמותו – שהיא הסיבה האחת והיפהפייה שבעטייה לא נשא אישה מעולם; ממש כשם שנבצר ממנו לומר לבעלה שמראה חפצי השיש הפורים ורבים בסטודיו של אדון נכבד זה הוא מכאוב שגם הזמן לא הקהה את עוקצו. ברם, כפי שרמזתי, ניצחונו – באשר לתוצרים אלו – לא הסתכם סתם בכך שלא הביע את סלידתו כלפי חוץ; הוא הגדיל לעשות ולא עצר אותה בתוכו על ידי הבעת רגש אחר תחתיה.

כל המצב שהיו נתונות בו בריות טובות אלו היה פלא פלאים ממש, ומן הסתם לא היה לו אח ורע אף במרחק ניכר מן המקום שאנו עוסקים בו – המקום שבו התחיל באותה תקופה המדרון הנוח של הֶמסטֶד להמתיק סוד למקוטעין עם סיינט-ג'ונס-ווּד. הוא בז לפסליו של מאלו וסגד לרעייתו של מאלו, ואף על פי כן היה מאלו חביב עליו בהחלט, כמו שאף הוא היה יקר ללב חברו. מרת מאלו התענגה על הפסלים, אף כי בשעת הדחק העדיפה את הפרוטומות; ואם נתקשרה בגלוי אל פיטר ברנץ' הרי זה משום חיבתו המיוחדת למורגן. יתר על כן, כל אחד מהם אהב את זולתו בשל האהבה שרחשו כולם ללַנסלוֹט, שבני הזוג מאלו הוקירוהו כבנם יחידם, ואילו ידיד ביתם מצא בו את השלישי – אך בלא פקפוק יפה התואר ביותר – מבני סנדקותו. עוד לפני עידן ועידנים באו הדברים לידי כך שלא היה עולה כלל על דעת מי מהם, אף לא על דעת התינוק, לראות בהקשר זה איש לבד מפיטר. שפר עליהם מזלם, ועצמאות מסוימת, מן הבחינה הכלכלית, היתה נחלת כולם: אלמלא כן לא יכול היה הרב-אמן לבלות את ה-Wanderjahre1 רבות-החשיבות שלו בפירנצה וברומא, ועוד להמשיך על גדות התֶמְז כמו על גדות הארנוֹ והטיבֶּר, ולהוסיף קבוצה על קבוצה של פסלים באין קונה, ולעצב בעבור מה שנתגלה בעליל כאהבה ותו לא ראשי פאר של ידוענים שהיו עסוקים או קבורים – שקועים בחיי השעה או פטורים מהם – מכדי לשבת לפניו. מכל מקום, לא היה לאל ידו של פיטר, שנהג להתרווח במחיצתם כמעט מדי יום ביומו, למצוא את הפנאי הנחוץ לקיים בנוכחותו את כל המסורת הסבוכה ההיא. איש מוצק אך נוח היה אותו יודע ח"ן – רחב וגמלוני ומתולתל ואדמוני, בעל קול עמוק, עיניים עמוקות, כיסים עמוקים, שלא לדבר על הרגלו לעשן מקטרות ארוכות, לחבוש מגבעות רכות וללבוש בגדים דהויים בצבעי חום ואפרפר, שהיו ככל הנראה תמיד אותם הבגדים עצמם.

הוא "כתב" לפנים, רווחה הידיעה, אך מעולם לא דיבר – על כך, בייחוד, לא דיבר מעולם; והכרת פניו ענתה בו (שכן, רווחה הסברה, לא חדל מן הכתיבה) שהוא מתמיד בכך כדי שיהיה לו דבר-מה נוסף – כאילו אין לו כבר די והותר – שלא לפצות פה עליו. יהיה סבר פניו אשר יהיה, מכל מקום, דברי הפרוזה והשירה לעת מצוא שפיטר עבר עליהם בשתיקה אכן היו תוצאות הדחף לקיים את טוהר טעמו בכך שיכונן ביתר תוקף יחס של אמת בין התהילה לבין אוזלת היד. הדלת הקטנה הירוקה של נחלתו היתה קבועה בחומת גן שהַטיח הדהוי הותיר בה כתמים, ובחווילה הקטנה המופרשת שמאחוריה היה הכול ישן: הרהיטים, המשרתים, הספרים, ההדפסים, המנהגים העתיקים והשיפורים החדשים. בני מאלו שכנו ב"בקתת קַרארה", מהלך עשרה רגעים, ועל חלקתם הקטנה – שאת גבולה הרחיבו, באמונתם התמה, כדי להקימו – היה הסטודיו. כך התמזל מזלם הטוב, אלמלא היה זה מזל ביש דווקא, והיא הביאה לו בנדוניה רכוש שהניחם לחיות ברווחה יחסית ובזאת אפשר להם להתמיד בדבר מצִדם. והם התמידו בדבר – מאז ומתמיד – הפסל השוגה באשליות ורעייתו, שהטבע ריכך למענם את הבלתי אפשרי בפוטרו אותם מכל חוויה של קושי. מורגן, מכל מקום, בורך בכל הסגולות היאות לפסל פרט לרוחו של פידיאס – הקטיפה החומה, הבֶרֶטוֹ ההולם, הנוכחות ה"פלסטית", האצבעות הדקות, ההיגוי המושלם באיטלקית והשַמָש האיטלקי הזקן. על הכול כיפר, כמדומה, כאשר היה פונה אל אֶג'ידיוֹ בלשון tu ומרמז לו באצבעו שיסובב את אחד הכנים הסבים על צירם שהבית היה משופע בהם. איטלקים מופלגים הם היו, יושבי "בקתת קרארה", וסוד התפקיד שמילאה עובדה זו בחייו של פיטר היה, במידה מרובה, שכך זכה, בן בריטניה מוצק שכמותו, בכמות המדויקת של "חוץ-לארץ" שעצר כוחו לשאת. בני מאלו היו לו כאיטליה כולה, ואולם במובן-מה דווקא בגלל איטליה רחש להם חיבה. מקור דאגתו האחד היה לאנס – כך קיצרו את שמו של בן סנדקותו – שלמרות חינוכו באחת הפנימיות הפרטיות, היה אולי איטלקי כזית יתר על המידה. מורגן, לעומת זאת, דמה לתפיסתו המחניפה של פלוני את תוארו של אותו פלוני באולם הגדול במוזאון אופיצי שהוקצה לדיוקנאות עצמיים של גדולי האמנים. צערו היחיד של הרב-אמן על כך שלא למכחול יולד כי אם לאזמל נבע מחפצו העז להימנות אף הוא עם התורמים לאותו אוסף.

מכל מקום, ברבות הימים התברר שלאנס דווקא למכחול יולד; שכן, יום אחד, בהתקרב לאנס לגיל עשרים, גילתה מרת מאלו את אוזן ידידם, שהיה חולק עמם כל בעיה ומכאוב עד לפרטי הפרטים, כי אכן דומה שאין לו אלא לפנות אל דרך הציור. אי אפשר עוד להעלים עין מן העובדה שאינו מפיק שמץ תהילה מישיבתו בקיימברידג', שם נוהג בו הקולג' של ברנץ' לפנים משורת הדין זה שנה תמימה רק בזכות חסד נעורים של ברנץ' עצמו. מה הטעם אפוא לחזור לריק על מצוות אנשים מלומדה ולהכשירו לקראת הבלתי אפשרי. הבלתי אפשרי – כך התחוור בעליל – הוא שלאנס נועד להיות כל דבר מלבד אמן.

"הו, אלי, אלי!" אמר פיטר המסכן.

"אינך מאמין בזה?" שאלה מרת מאלו, שאף כי מלאו לה יותר מארבעים, לא הועם הזוהר מעיני הקטיפה שלה, מעורה הצח כעין הסַטֶן ומשערה הערמוני הרך כמשי.

"מאמין במה?"

"בתשוקת לבו של לאנס, כמובן."

"אינני יודע מה כוונתך במילה 'מאמין'. ודאי שמעולם לא נעלמה ממני, משחר ילדותו, הנטייה שלו להתעסק ברישום ובצבע; אבל אני מודה ומתוודה שקיוויתי כי תדעך."

"אבל מדוע," חייכה במתיקות, "כשיש לו תורשה נפלאה כל כך? תשוקה היא תשוקה – אם כי, כמובן, אתה, פיטר יקירי, זר לכל זה. האם תשוקתו של הרב-אמן דעה אי-פעם?"

פיטר הסיח מעט את מבטו, ודרך קרבה חסרת גינונים השמיע משך רגע מין קול שבין שריקה חנוקה ובין זמזום כבוש. "את חושבת שהוא יהיה רב-אמן נוסף?"

עד כדי כך לא היתה נכונה להרחיק לכת, כמדומה, אולם פיעמה בקרבה תחושה כללית של אמון מופלא וגמור. "אני מבינה את כוונתך. שמא תעיר עליו קריירה זו את הקנאות ותעורר עליו את התככים שלעתים קשו מנשוא גם על אביו? ובכן – נאמר שייתכן הדבר, שהרי רק מליצות נבובות מסוגלות להצליח בעולם בימים טרופים אלה, ואדם שנפלה עליו קללת הייחוד והעידון עשוי בנקל למצוא את עצמו פושט יד למחייתו. נניח את הרע מכול – נאמר שאירע לו אסון זה, ואכן הגביהו כנפיו עוף למרומים שאין טעמם ההמוני של בני ארצו הנואלים יכול לעמוד בהם. צא וחשוב, אחרי ככלות הכול, מה האושר שייפול בחלקו – אותו אושר שזכה לו הרב-אמן. הוא יֵדע.

פניו של פיטר נפלו. "הה, אבל מה הוא יֵדע?"

"רוממות נפש!" קראה מרת מאלו בקוצר רוח והפכה פניה.

ב

לא יצא זמן רב וכצפוי היה עליו לשבת על המדוכה עם הנער עצמו ולשמוע מפיו כי לאמתו של דבר כבר נתקבלה ההחלטה. לאנס לא נועד לשוב אל האוניברסיטה אלא, תחת זאת, לצאת לפריז. זה המקום – כיוון שהופל הפור – העתיד להנחיל לו את מיטב היתרונות. מאז ומתמיד הרגיש פיטר כי יש לקבלו כמו שהוא, אך מעולם לא מצאו כל כך "כמו שהוא" כפי שהיה באותו מעמד.

"אתה משליך אפוא את קיימברידג' לגמרי? האם אינך מצטער במקצת?"

לאנס יכול היה להיות כאביו, לדעת ידידו, אילו בורך פחות בחוש הומור, וכאמו – אילו בורך יותר ביופי. ואולם היתה, לדידו של פיטר, דרך ביניים נאה בהיותו של העלם קרוב – על פי הנוסח המודרני – לדמותו של סוכן הבורסה יותר מאשר לדמותו של האמן הצעיר. הלה גרס שאין זו אלא שאלה של זמן – בכור היתוך אשר כזה עליו עוד להיצרף, כל כך הרבה עליו עוד ללמוד. הוא כבר שוחח עם כמה בחורים והגיע לכלל דעה. "היום חייבים," אמר, "לדעת."

לשמע הדר פלט בן שיחו אנקה. "הו, לכל הרוחות, אל תדע!"

לאנס השתומם "'אל תדע'? אם כן, מה הטעם – "

"הטעם למה?"

"לכל דבר שהוא. אינך חושב שיש לי כישרון?"

שעה ארוכה עישן פיטר במרץ ושתק; אחר כך המשיך ואמר: לא הידיעה כי אם הבערות – כדבריו הנפלאים של המשורר – היא האושר העילאי."

"הו," אמר הנער. "אם על הבערות שלך אתה מגונן – !"

שוב השתהה סנדקו על הספה והמשיך לעשן. "לא עליה. נגזר עלי להיות יודע כול."

"הו, יפה," חזר לאנס וצחק. "אם אתה יודע יותר מדי – !"

"אמנם כן, ולכן אני כה אומלל."

עליצותו של לאנס גברה. "אומלל? אנא, חדל מזה!"

"אבל שכחתי," הוסיף ואמר בן שיחו, "אסור לך לדעת זאת. גם בשבילך זה יהיה קשה מנשוא. אבל אומר לך מה אעשה." ופיטר קם מן הספה. "אם תשובה לקיימברידג' – כל מחסורך עלי."

לאנס בהה בתוגה כלשהי, אם כי עדיין היה משועשע. "הו, פיטר! עד כדי כך אתה מתנגד לפריז?"

"ובכן, אני חושש מפניה."

"אה, אני מבין."

"לא, אינך מבין – עדיין לא. אבל אתה תבין – כלומר תרצה להבין. ואסור שתבין."

הצעיר התעמק בדבר ביתר כובד ראש. "אבל התום, אתה יודע –"

"– כבר ניזוק כהוגן? הה, אין לזה כל חשיבות, התעקש פיטר. "נטליא אותו כאן."

"כאן? אם כך אתה רוצה שאשאר באנגליה?"

פיטר כמעט הודה באשמה. "ובכן, טוב לנו כל כך – ארבעתנו ביחד – כמו שהננו עכשיו. אנחנו כה מוגנים. באמת, אל תקלקל זאת."

כיוון שכבר שקע בכובד ראש הוסיף הנער ושקע בדכדוך לנוכח הנימה הדוחקת במפגיע של ידידו. "אז מה כבר יכול בחור לעשות?"

"בעיה פרטית שלי. אנא, חביבי" – ופיטר התחנן עתה, פשוטו כמשמעו – "אני אדאג לך."

לאנס, שנשאר יושב על הספה, רגליו פשוטות וידיו בכיסיו, התבונן בו בעיניים שחשד עולה מתוכן. אחר כך קם ממקומו. "אתה חושב שמשהו בי אינו כשורה – שלא אוכל לנחול הצלחה."

"ובכן, מה היא בעיניך הצלחה?"

לאנס הרהר שוב. "ההצלחה הכי טובה היא כאשר אדם משביע את רצונו שלו. האם לא זה סוג ההצלחה, שלמרות קנוניות ועניינים נחל – בתחום המיוחד שלו – הרב-אמן?"

דברים רבים מדי התובעים מענה מיניה וביה היו בשאלה זו, שבעטיים כמעט נסתם השיג ושיח, והמשכו הועמד בקושי מיוחד לנוכח ראיה חדשה זו, שאף כי תומו של העלם צפוי – כטענתו – להצטמק במהלך לימודיו, הרי תמציתו העדינה יותר עודנה עומדת בעינה. אכן, בדיוק כזאת שיער פיטר, ובזאת רצה מעל לכול; אף על פי כן, באופן פרדוקסלי, העביר בו הדבר צמרמורת. הנער האמין בַּקנוניות ובָעניינים, האמין בתחום המיוחד, האמין, בקצרה, ברב-אמן. מה שאירע כעבור כחודש או חודשיים הוא שלא שב לאוניברסיטה על חשבון סנדקו אלא שכשבועיים לאחר שהשתכן בפריז שיגר לו אותו מכובד חמישים לירות שטרלינג.

בינתיים התעשת אותו מכובד באנגליה לקראת הגרוע מכול; ומה עלול הגרוע מכול להיות לא נגלה לעיניו מעולם ביתר שאת מאשר שעה שהתייצב לסעודת הערב ביום ראשון אחד – כמנהגו הנאמן מימים ימימה – וגברת "בקתת קרארה" קידמה את פניו בקושיה שעניינה, מכל הדברים שבעולם, עושרם של תושבי קנדה. היא דיברה ברצינות, אפילו בהתלהבות. "האומנם רבים מהם עשירים באמת?"

היה עליו להודות שאינו יודע עליהם ולא כלום, אולם כעבור זמן חזר והרהר לא פעם בערב ההוא. החדר שישבו בו התהדר בדוגמאות שונות ומשונות לגאונותו של הרב-אמן, שלזכותן ייאמר – ומרת מאלו אמרה זאת תדיר – שגודלן נוח במידה בלתי מצויה. אכן, ממדיהן לא היו מן השכיחים בין יצירי האזמל, וייחודן היה בכך שהעצמים והפרטים שנועדו להיות קטנים נראו גדולים מדי, ואילו העצמים והפרטים שנועדו להיות גדולים נראו קטנים מדי. כוונתו של הרב-אמן, מבחינה זו או מכל בחינה שהיא, נותרה גם מקץ שנים, כמעט בלא יוצא מהכלל, בגדר תעלומה גמורה לפיטר ברנץ'. מעשי היצירה שכה היטיבו להעלים את כוונתו ניצבו על כנים וזיזים, על שולחנות ומדפים – אוכלוסייה קטנה ולבנה, תוהה ובוהה, של דמויות אֶפִּיות, אידיליות, אלגוריות, מיתיות, סימבוליות, שאבד ובטל בה כל "קנה מידה" עד שכיכר העיר נתחלפה בדל"ת אמות, המונומנטלי הוצג כמיניאטורי והמיניאטורי כמונומנטלי; כולם כאחד נצרים מובהקים למשפחה מוזרה, שלא נכירה בה כל זיקה בין שיעור קומה ובין מין, גיל או תכלית. הללו, כבני מאלו עצמם, היו לפיטר כקרובי משפחה שלו, שהרי שררה בינו לבינם, למצער, היכרות כה קרובה. המעמד היה מאלה שלמד מכבר להכירם ולכנותם בשם – שביבים חולפים של להבה קלושה, משבים קלילים של רוח מיטיבה. פעמיים בשנה, במועדים קצובים, היה הרב-אמן מאמין כי הנה האיר לו המזל פנים, לבד מאמונתו השלמה בכל ימות השנה כי גאון הוא ואין שני לו. הפעם דרך כוכבו בדמות הורים שכולים מטורונטו, שהפקידו בידיו הזמנה נאה ביותר למצבת קבר לשלושה ילדים ששכלו ורצו להנציחם על דרך הסמל וכל אחד על פי אופיו המיוחד.

הלקח המשתמע משאלתה של מרת מאלו היה זה: משעה שהתקבלה ההנחה בדבר עשירותם התחוור, על פי עוצמת הערצתם וכן מרמזים סתומים שהופרחו (אכן, בריות משונות!) בעניין אפשרויות נוספות באותו כיוון של הנצחה, עד כמה עשוי ארנקם הבלתי נדלה להיפתח; ובאותה מידה ודאי היה כי לו אך יצא שמעו באותן מדינות, אין לך דבר בטוח יותר מזרם של לקוחות קנדיים. פיטר כבר ראה בעבר זרמים של לקוחות, מן המטרופולין ומן המושבות, ראה את כולם אחד לאחד, ומאזנם הסופי הותיר פערים מועטים כל כך בחבורת השיש אשר סביבו; אולם מנהגו היה, כתמיד בנסיבות אלו, לא לנקוב את הבועה מלכתחילה. תוחלת השווא, כל עוד התקיימה, הקלה את פגיעתן של תחרויות שבהן לא זכה מעולם, המתיקה את הכאב המתמשך של פרסים ועיטורים אשר נפלו כפעם בפעם בחלקם של הכול לבד מן הרב-אמן; היא אף הפיחה רוח בגחלת העתידה להבהב במשך ליקוי המאורות הבא. עם זאת הם הלוא חיו – חיזיון מלבב תמיד – בגבהים שכמעט אין לחוש בהם מעלות ומודרות. יש שניאותו לוותר כהוא זה ולהודות, שזעיר פה זעיר שם, אין הציבור נקלה מכדי לקנות; אולם לא היו מגעים לשום מקום אלמלא עמדתם הנחרצת, שהרב-אמן טוב מכדי להימכר. מכל מקום, פיטר חזר ואמר בלבו לעתים קרובות שתכונות אופיים סיגלו אותם לגורלם עד להפליא: הרב-אמן הצטיין ביוהרה, אשתו הצטיינה בנאמנות, וההצלחה היתה שוללת מסגולות אלו את תום הלב ובכך גורעת מערכן ומחנן. כל אדם עשוי להלך קסם כשהוא נתון בחבלי קסם, ומדי התבוננו סביבו בעולם של שגשוג, שחוש המידה חסר בו אף יותר משהוא חסר בבית הנכות של הרב-אמן, היה פיטר חוזר ותוהה אם מכיר הוא עוד זוג שההמוניות כה רחוקה ממנו.

"מה חבל שלאנס איננו אתנו לחלוק את השמחה!" התאנחה מרת מאלו כשישבו לסעודת הערב.

"נלגום כוסית לחיי הנעדר," השיב בעלה, מילא את כוס ידידו ואת כוסו ומזג טיפה לבת לווייתם. "אבל שומה עלינו לקוות שהוא מתקין את עצמו לאושר הדומה פחות לאושרנו הערב – אם כי אני מודה שהוא לא יגונה! – ויותר לאותה נחמה אשר תמיד, בכל אשר אירע ובכל אשר לא אירע, בטחנו בעצמנו כי נדע להתנחם בה. הנחמה," ביאר הרב-אמן ונשען לאחוריו בנוגה הנעים שבקע מן המנורה ומן האח, נושא את כוסו וסוקר את משפחת השיש שלו, מושבה מפלצתית שקנתה לה משכן כמעט בכל חדר, "הנחמה שבאמנות לשמה."

פיטר הביט, נכלם במקצת, בְּיינו. "ובכן, לא אכפת לי איך תקרא לכך שמישהו אף פעם לא… אבל לאנס מוכרח ללמוד למכור, אתה יודע. אני שותה למען רכישתו את סוד הפופולריות הבזויה!"

"הו, כן, הוא מוכרח למכור," הודתה בלי כחל ושרק אמו של הנער; ועם זאת היתה אף יותר, כפי שניתן להקיש מדבריה, אשתו של הרב-אמן.

"הו," הצהיר הפסל בבטחה לאחר רגע, "לאנס ימכור. אל חשש, הוא כבר ילמד."

"וזאת בדיוק," החזירה מרת מאלו, "סירב פיטר – איך זה יכולת, פיטר, להיות נלוז כל כך? – זאת סירב לשמוע כאשר אמר לו."

כל אימת שנתנה בו גברת זו מבט של תוכחה אוהדת – חסד שהוענק לעתים לא נדירות – נעתקו מילים מפיו של פיטר; אבל הרב-אמן, לעולם תמצית האדיבות והנועם, חילץ אותו עתה כדרך שנהג פעמים רבות. "מדובר באותו רעיון ישן שלו, את יודעת, אותה מחלוקת נצחית בינינו; התאוריה שלו, שהאמן חייב להיות כולו יצר ודחף. אני מצדד, כמובן, ברכישת השכלה מסוימת. לא יותר מדי, אבל במידה הדרושה. מכאן נובעת המחאה שלו," המשיך והסביר לאשתו, "אל מה שעלול – הלוא את מבינה? – לעמוד על הפרק בשביל לאנס."

"אה, כן" – ומרת מאלו נתנה את עיניה הסגולות במי שדובר בו, מעבר לשולחן – "ודאי וודאי שלא התכוון אלא לטוב, כמובן; אבל אילו שמע לאנס לעצתו, לא היה מנוס מן הקביעה שנהג, במקרה זה, באכזריות מחרידה."

מנהג חברותי עשו להם לשוחח עליו בפניו כאילו היה שוכן בחומר או, לכל היותר, בטיח, והרב-אמן גילה רוחב לב לא אכזב. היה אפשר לחשוב שהנה הוא מרמז לאג'ידיו כי יסובבו על צירו. "אה, אבל פיטר לא טעה כל כך לגבי מה שאחרי ככלות הכול עלולים הדברים להגיע לידי כך שילמד."

"הו, אבל לא שום דבר פסול מבחינה אמנותית," עמדה היא על שלה נגד פיטר המסכן, קנטרנית ורעננה כמקודם.

"כמה תחבולות צרפתיות ותו לא," אמר הרב-אמן. ולידידם לא נותר אלא להודות מן השפה ולחוץ, לאחר שמרת מאלו דחקה בו, כי אותם קלקולים אסתטיים הם שהילכו עליו אימים.

ג

"עכשיו אני יודע," אמר לו לאנס בשנה שלאחר מכן, "למה התנגדת כל כך." הוא חזר, לכאורה לשם מנוחה בלבד, והיה מתבונן סביבו ב"בקתת קרארה", שכבר בא אליה מאז צאתו לגלוּת לשתיים או שלוש גיחות קצרות. הפעם התארכה שהותו כמדומה לכדי פגרה ארוכה יותר. "משהו די נורא קרה לי. לא כל כך טוב לדעת."

"אני חייב לומר שאין אותותיו של מצב רוח מרומם ניכרים על פניך," הוכרח פיטר להודות, לדאבונו. "עם זאת, האם אתה בטוח מאוד שאכן אתה יודע?" חילופי דברים אלה התגלגלו בקיטונו של פיטר, והצעיר עישן סיגריות ונשען בגבו אל האח המבוערת. דומה היה שניטל ממנו באמת משהו מלבלוב הנעורים.

פיטר המסכן תהה. "ברור לך אפוא מהו במיוחד הדבר שלא רציתי שתבקש לדעת?"

"במיוחד?" השיב לאנס. "נדמה לי שבמיוחד לא יכול להיות אלא דבר אחד בלבד."

הם עמדו זמן-מה ותהו איש על קנקן רעהו. "האם אתה בטוח לגמרי?"

"בטוח לגמרי שאני חמור גרם? עכשיו – כמעט לגמרי."

"הו!" ופיטר הפך את פניו כמעט בהקלה.

"זה הדבר שלא נעים לגלות."

"הו, 'זה' לא אכפת לי," אמר פיטר, אך התעשת במהרה. "כלומר, לא זה באופן אישי."

"אבל אני מקווה שתוכל להבין במידת-מה מדוע אכפת לי באופן אישי."

"ובכן, למה כוונתך?" שאל פיטר בספקנות.

ובתשובה היה על לאנס להסביר כי המסקנה מכל לימודיו בפריז העלתה ללא מנוס פקפוק יסודי ביכולת הביצוע שלו ותו לא. לימודים אלה פקחו את עיניו ואור חדש נגה עליהן; אלא שהאור החדש לא שימש לו אלא להראותו הרבה למעלה מן המבוקש. "אתה יודע מה הבעיה שלי? אני הרבה יותר מדי נבון. פריז היתה באמת המקום האחרון בשבילי. נודע לי מה איני מסוגל לעשות."

פיטר המסכן בהה – זאת היתה הלצה מהממת; אבל באותו עניין התנהלה ביניהם שיחה לא קצרה שהנער נתן בה ביטוי מלא ללקח המר שהפיק, וגם בסופה נתגלתה על פני ידידו הנאה פחותה מזו הניכרת בדרך כלל על פניו של אדם לקול הנעימה הערבה של"הלוא אמרתי לך!" פיטר המסכן עצמו נמנע עתה כל כך מלהזכיר לו כי הלוא אמר לו, עד שלאנס חזר ופתח בנקודה אחרת כעבור יום או יומיים. "ובכן, מה היה הדבר, לפני שנסעתי, שחששת כל כך פן אגלה אותו?" ברם, זאת סירב פיטר לומר לו, מן הטעם שאם טרם ניחש, אפשר שלעולם לא ינחש, ואין כל טובה עשויה לצמוח למי מהם מקריאת הדבר בשמו. בתגובה תלה בו לאנס את עינו לרגע בסקרנות נעורים עשויה לבלי חת, ארשת שהעידה כי שניים או שלושה שמות עולים בדעתו ואחד מהם אפשר שהוא השם הנכון. אף על פי כן חזר פיטר והפנה לו עורף בלא מילת עידוד, וכאשר נפרדו שוב לשלום, התלווה לפרדתם מפגן מסוים של קוצר רוח אצל הנער. לפיכך, בפגישתם הבאה, ראה פיטר במבט ראשון שבינתיים עלה בידי הנער לנחש, וכי הוא אך ממתין לרגע שיישארו לבדם כדי להשמיע את דברו. הוא הצליח להביא לידי כך, ואז פתח במישרין. "אתה יודע שבגלל החידה שלך לא עצמתי עין? אבל באישון לילה נתגלתה לי התשובה – בהן צדק! עד כדי כך שפרצתי בצחוק ממש. האומנם האמנת שהייתי צריך לנסוע לפריז כדי להיווכח בזה?" גם עכשיו, למראה פיטר העומד בגבורה על משמרתו, נאלץ ידידו הצעיר לפרוץ בצחוק. "לא תראה סימן עד שלא תהיה בטוח? פיטר קשישא, חביבי המופלא!" ואולם לבסוף פרק לאנס את אשר עם לבו. "כמובן, לכל הרוחות, האמת על הרב-אמן!"

כאן נפלה עליהם הפוגה נרגשת של כמה רגעים, כולה השתאות, מזה ומזה, להשתאותו של הזולת "אם כן, מתי עמדת –"

"– על הערך האמתי של יצירתו? עמדתי על כך," דלה לאנס מזיכרונו, "משעה שהתחלתי לעמוד על דעתי. ולא התחלתי לעמוד על דעתי, אני מודה, עד שלא הגעתי là-bas 2.

"אלי, אלי!" נאנק פיטר בבעתה שלאחר מעשה.

"אבל לְמה נחשבתי בעיניך? אמנם אני לא יוצלח חסר תקווה – זאת נאלצתי ללמוד על בשרי – אבל לא יוצלח כמו הרב-אמן אינני!" הצהיר לאנס.

"אם כן, מדוע לא אמרת לי אף פעם –?"

"שלא נשארתי, אחרי ככלות הכול," יצאו המילים מפי הנער, "אידיוט שכזה? רק מפני שלא חלמתי שאתה יודע. אבל אנא, סלח לי. כל רצוני היה לחוס עליך, ומה שאיני מבין עכשיו הוא איך זה לעזאזל הצלחת במשך זמן רב כל כך לשמור על הסוד."

פיטר המציא את ההסבר, אולם רק לאחר שהות קלה ובכובד ראש שלא חסרה בו מבוכה. "עשיתי זאת למען אמך."

"הו!" אמר לאנס.

"וזה עיקר העיקרים עכשיו – עכשיו שיצא המרצע מן השק. אני רוצה לשמוע מפיך הבטחה, כלומר" – והמילים שאמר פיטר רדפו זו את זו כמעט בקדחתנות – "התחייבות מצדך, התחייבות חגיגית למעני, כאן ועכשיו, שתקריב כל קורבן, ובלבד שהיא לעולם לא תנחש –"

"– שאני ניחשתי?" לאנס עיכל את הנאמר. "אני מבין." מקץ רגע היה ודאי שעיכל הרבה. "אבל איזה קורבן אחר אתה משער שיזדמן לי אולי להקריב?"

"הו, תמיד יש לו לאדם משהו להקריב."

לאנס נתן בו מבט חודר. "אתה מתכוון שלך היה –?" אבל המבט שזכה לו בתגובה התעלם מן השאלה במפגיע, ועד מהרה נמצאה לו שאלה אחרת. "האם אתה סמוך ובטוח שאמי אינה יודעת?" פיטר, לאחר שחזר והגה בדבר, היה סמוך ובטוח. "אם היא יודעת, היא מופלאה לאין שיעור."

"אבל האין כולנו מופלאים לאין שיעור?"

"כן," הודה פיטר, "אבל איש על פי דרכו. חשיבותו של העניין גורלית כל כך מפני שהקהל הקטן של אביך כל כולו, כידוע לך אפוא," הרחיב פיטר, "ובכן – כמה אנשים?"

"ראש וראשון," העז בנו של הרב-אמן ואמר, "הוא עצמו. וגם אחרון-אחרון. איני רואה מי עוד."

פיטר היה קרוב מאוד לקוצר רוח. "אמך, כמובן – תמיד."

לאנס הניח הכול על הכף. "וכך, בהחלט, אתה מרגיש."

"יפה, אם כן. יחד אתך מגיע המניין לשלושה."

"הוא, אני!!" ובניד ראש חביב הוציא עצמו פיטר בענווה מן הכלל. "המניין, מכל מקום, קטן כל כך, שאם תגרע ממנו נפש אחת יורגש חסרונה במידה נוראה. לפיכך, אם לומר זאת בקיצור נמרץ, הישמר לך נערי – זה הכול – פן תכזיב אתה!"

"אני חייב להתמיד באחיזת עיניים?" נאנח לאנס.

"רק כדי להזהיר אותך מן הסכנה פן תסטה ימינה או שמאלה פתחתי בדברים."

"ומה בדיוק," שאל הצעיר, "הסכנה בעיניך?"

"הוודאות, כמובן, שברגע שאמך – בעוצמת הרגש האופיינית לה – תגלה ולו טפח מן הסוד שלך, ובכן," אמר פיטר נואשות, "אז לא תהיה לדבר תקנה עולמית."

לרגע נראה לאנס בוהה בלהבה שבאח. "היא תשליך אותי מעל פניה?"

"היא תשליך אותו מעל פניה."

"ותעבור אל צדנו?"

לפני שהשיב, הפך פיטר את פניו. "תעבור אל צדך," אולם כבר יצא מפיו די לפרש – וכן, כך האמין, ככל הנראה, למנוע – את האפשרות המחרידה.

ד

אף על פי כן, במשך חצי שנה חזר אותו פחד ונקרה לפניו לא אחת. לאנס שב לפריז לשם ניסיון נוסף; אחר כך חזר והופיע בבית, ובפעם הראשונה בחייו פרצה מריבה בינו ובין אביו, מאותן מריבות שניצוצות ניתזים בהן. בעושר הבעה תיאר באוזני פיטר את המעמד, שכן בני הזוג מ"בקתת קרארה" נמנעו הפעם, בעניין אישי כל כך, לפתוח את סגור לבם לפני ידידם הטוב, אם לא מרוב שמחה הרי מרוב צער; וכיוון שכך לא נהגו בו מעולם, ראה בזה אות להסתייגות חדשה שהם מסתייגים ממנו. למעשה, אולי הביא הדבר לידי שמץ התנכרות מזה ומזה ולהפוגה קלה בשיח ושיג, מה שהתבטא בעיקר בכך שכדי לשוחח בנחת עם שותפו למשחקים משכבר הימים נאלץ לאנס ללכת לבקרו בביתו. כך נפתח פרק היחסים הקרוב ביותר, אם לא העליז ביותר, שהיה ביניהם מעולם. הקושי שעמד לפני לאנס המסכן היה המתח ששרר בביתו ומקורו בשאיפת אביו שהוא ינחל לפחות אותה הצלחה שנחל האב עצמו. הוא לא "השליך" את פריז, אף כי לא היה דבר נהיר לו יותר מן העובדה שפריז השליכה אותו; הוא אמר לשוב אליה בשל הקסם שבהתנסות, בראייה, בהעמקה עד אין חקר – בקיצור, בהפקת הלקח, ואפילו יתמצה הלקח בחוסר האונים שלו נוכח החיזיון הנעלה יותר הנגלה לעיניו. אבל מה לו לרב-אמן המרחף לו במרומים מכוח זריזותו הנואלת ולחוסר אונים? ואיזה חזון הראוי להיקרא בשם זה נגלה אי-פעם לעיניו בכל ימי חייו מוכי העיוורון? מלוהט וממורמר גילה לאנס את לבו לפני סנדקו.

התברר שאביו דחק אותו אל הקיר על שאין לו דבר להראות לאחר זמן כה רב וקיווה שעד לביקורו הבא יתמלא החסר. הדבר בה"א הידיעה, קבע הרב-אמן בדעה זחוחה – בשביל כל אמן, נחות ככל שיהיה מדרגתו שלו – הוא לפחות "לעשות" דבר-מה. "מה אתה מסוגל לעשות? זה כל מה שאני מבקש!" הוא לכל הדעות עשה די והותר, ולא היה מקום לטעות במה שיש לו להראות. דמעות עמדו בעיניו של לאנס כאשר לידי כך הגיעו הדברים, והודיע לידידו עד כמה מכביד גודל הקורבן שנדרש ממנו. לא היה זה דבר של מה בכך להתמיד באחיזת העיניים – מצד בן כלפי אביו-מולידו – אחרי שאתה חש מבוזה על סירובך לבוסס בבוץ הבינוניות. ברם, כאשר עיינו במצב דרך קִרבה, הוסיף פיטר ותבע שניות נאצלת. זמן-מה עלה בידי ידידו הצעיר הנפגע והממורמר להתמיד בנאמנותו ולתת לו נחמה. אכן, לא פעם, בפריז ובלונדון, גמלו חמישים לירות לידיד הצעיר על נאמנותו; בלאו הכי עלה הדבר בקנה אחד עם השכל הישר, שכן הכסף לא היה אלא מקדמה על חשבון סכום נאה שמכבר הקדים פיטר והועיד לו תפקיד אחרון. אם בזכות תחבולות אלו ואם בדרכים אחרות, לפי שעה – אבל רק לפי שעה – לא נתן לאנס פורקן לתרעומתו הצודקת. בא היום והוא הזהיר את ידידו כי לא יוכל עוד להבליג. על "בקתת קרארה" הוטל להאזין לעוד דרשה שהונחתה מגובה רב- מהלומה כבדה יותר ממה שיכול בשר ודם לסבול בלא להשיב מלחמה שערה או להטיח בפניו של הרב-אמן את האמת לאמִתה.

"ומה שאני מבין," העיר לאנס, נושא את עיניו ברוגזה מסוימת אל הכבוד שאחרי ככלות הכול גם הוא זכאי לו, "מה שאיני מבין, בהן צדק, הוא איך אתה – כשכך הם פני הדברים – יכול להמשיך במשחק."

"הו, כל המשחק שאני משחק הוא רק למלא פי מים," אמר פיטר השלו, "וטעמי עמי."

"אמי, עדיין?"

פיטר הראה, כמו שהראה פעמים רבות, – כלומר בחִפזונו להופכן – פנים משונות.

"ומדוע לא? לא חדלתי לרחוש לה חיבה."

"היא יפהפייה – אישה יקרה, כמובן," הודה לאנס. "אבל מה היא לך, אחרי ככלות הכול, ומה אכפת לך, יהיה מה שיהיה, אם היא תנהג כך או אחרת?"

פיטר, שהאדים כסלק, החריש רגע. "ובכן, פשוט ככה כל זה נראה לי."

ואולם עתה גילה ידידו הצעיר התעקשות מוזרה מִדעת. "בסופו של דבר, מה אתה לה?"

"הו, לא כלום. אבל זה עניין אחר."

"היא אוהבת רק את אבי," אמר לאנס הפריזאי.

"מן הסתם – ודווקא משום כך."

"משום כך רצית לחוס עליה?"

"מפני שהיא מסורה במידה כה כבירה."

לאנס עשה סיבוב בחדר, אך לא גרע את עיניו ממארחו. "כמה נורא – תמיד – חיבבת אותה בוודאי!"

"נורא. תמיד," אמר פיטר ברנץ'.

האיש הצעיר נשאר על עומדו מהורהר עוד רגע, ואחר כך חזר ונעצר מולו. "האם אתה יודע עד כמה היא מסורה?" בהישאל השאלה נפגשו עיניהם. אבל פיטר, כאילו גילו עיניו דבר חדש בעיני לאנס, היסס, כך נראה, זו הפעם הראשונה היסוס ארוך כל כך לומר כי אכן הוא יודע. "לי התגלה הדבר רק עכשיו," אמר לאנס. "היא באה אמש אל חדרי, אחרי שצפתה במה שנאלצתי לסבול מידו, כשהיא שותקת ורק עיניה נישאות אלי; היא באה – והיתה בחברתי שעה לא שכיחה."

שוב עשה אתנחתה, ושוב תהו שעה ארוכה איש על קנקן רעהו. אחר כך עלה דבר-מה בדעתו של פיטר – והדבר גרם לו חיוורון פתע. "האומנם היא יודעת?"

"אמנם היא יודעת. היא שפכה את לבה לפני – כל זאת כדי לתבוע ממני לא יותר, כדבריה, ממה שעלה בידה לעמוד בו. היא תמיד, תמיד ידעה," אמר לאנס ללא רחם.

פיטר החשה שעה ארוכה; וכל אותה העת יכול ידידו לשמוע את רחש נשימתו הקלה, ואילו נגע בו היה חש בתוך תוכו המיה כבושה של צליל נמוך, מתמשך. "עכשיו אני מבין באיזו מידה כבירה."

"האין זה מופלא?"

"מופלא," הגה פיטר.

"וכך, אם המאמץ המקורי שלך למנוע ממני את פריז נועד למנוע ממני לדעת –?" קרא לאנס, כאילו אין צורך לומר יותר כדי להוכיח את אפס התוחלת שבדבר.

אפשר שאותו אפס תוחלת עצמו הוא שריחף עוד שעה קלה לנגד עיניו של פיטר. "דומני שזה היה כנראה – בלי שנתתי דעתי על כך אז – כדי למנוע זאת מעצמי!" השיב לבסוף והפך את פניו.


*מתוך: "הסיפור האמריקאי הקלאסי", עם עובד, 2012.

הם השקיפו מן הגבעה של הְרַדְצַ'אנִי אל הרחובות שגלשו ממנה לכמה כיוונים, נגלים לעיניהם מבעד לעצים שצמחו במורד ועמדו בשלכת אדומה-צהובה. היה זה יופי אוורירי נושא-אושר.

אחר-כך היא ראתה שהוא כבר לא מסתכל על הנוף אלא על נערה אמריקאית בחצאית ארוכה רחבה וסניקרס ששערה הבלונדי אסוף לפקעת נתונה ברשת. היא הפנתה את ראשה לכיוון אחר אבל חשבה על האמריקאית, והאושר לא בדיוק נעלם כי היופי האוורירי עוד היה שם, אבל עכשיו כבר התקיים במעין בועה נפרדת שלא היתה לה עוד כניסה אליה.

הם קרבו אל קתדרלת ויטוּס הקדוש והתבוננו בחזיתה. הוא סיפר לה על אדם שנסע לטיול מאורגן באירופה, ומכל ארץ שהגיע אליה שלח גלויה. בראשונה תיאר בפירוט את הדאוֹמוֹ של פירנצה והסן-פייטרו ברומא, בשנייה דיווח בקיצור על כנסיות הנוטר-דם והסן-שאפל בפריס, בשלישית הזכיר רק במשפט את קתדרלת קלן. ואחר-כך הופיעו בגלויותיו רק האותיות ABC. "מה זה ?ABC", שאלו אותו כשחזר.

Another Bloody Church" ", הוא ענה.

היא חייכה כדי שלא ייעלב וציינה לעצמה שזו הבדיחה הכי מפגרת ששמעה ממנו. הוא אמר: "אני אוהב כשאת מחייכת, מיידל'ה" וחיבק אותה, והיא סלחה לו על בהייתו באמריקאית והשעינה ראשה על כתפו. חודש קודם לכן בקולנוע בתל-אביב הקרינו פרסומת לבייגלך שהתחילה בשאלה: "מיידל'ה! מה עם הבייגל'ה?", ומאז ברגעי חיבה הוא קורא לה מיידל'ה. היא בת שלושים וחמש. הוא מבוגר ממנה בשבע שנים.

במקומות שלא כוסו פיח שחור בהקה קתדרלת ויטוס בשמש בצבעי דבש. גבעולי-אבן צמחו לגובה על-פני זכוכית החלונות, מסתיימים בפרחי-אבן שמילאו את הקשתות המתעגלות. 

היא הביטה במגדל הפעמונים שהתנשא מולם לגובה אדיר. בקומתו השלישית זהר בספרות זהובות על-גבי לוח שחור שעון. עיניה התרכזו בו. הספרות היו רומיות, ונקודות-זהב הפרידו בין ספרה לספרה לסימון חצאי השעות. מחוג-הזהב היה קצר ובקצהו חץ דמוי-לב. לא היה שם מחוג נוסף. למה רק מחוג אחד, שאלה את עצמה.

את התשובה מצאה בתפר בין הקומה השלישית לשנייה. שעון נוסף, הרבה פחות בולט מהראשון אם כי זהה לו בגודלו, היה קבוע שם. ללא עיגול-רקע, מחוברים ישירות אל קיר הקתדרלה, ריחפו שם הדקות.   I, II, III, IV  עבור ארבעת רבעי השעה, וביניהם, על קו-המעגל, נקודות-זהב, אחת לכל יחידה של חמש דקות. מחוג ארוך, שגם בסופו היה נעוץ לב, גמע פיסת דרך בין נקודה לנקודה אחרי רטט קצרצר.   

"תיראה" אמרה לו בהצביעה על השעונים, ממשיכה להביט בהם כמהופנטת.  "פיזרו את הזמן בין שני שעונים".

"כן", הוא אמר, ושאל: "לא נאחר, מיידל'ה? כבר עשרים לשתיים".

היה עליהם להיפגש לצהריים עם זוג החברים איתם הגיעו לכאן.

לפני שעזבו את שטח הקתדרלה הוא הלך לשירותים והיא חיכתה לו ברחבה. זוג עבר שם. לפתע הגבר התמוטט. גופו התחיל לפרכס. ראשו הקירח נחבט שוב ושוב באבני הרחבה הקשות, הצהובות. אשתו, נאה, לבושה בהידור, הורידה את מעילה הבהיר ודחפה אותו תחת ראשו. אנשים ניגשו והציעו עזרה, היא הנידה ראשה לשלילה, כנראה מורגלת היתה בדבר. ובכל זאת, כל-כך מותשות היו פניה.

"אפילפסיה, כנראה", הוא אמר כשחזר. היא אחזה בידו.

מסכנה, חשבה כשירדו מהגבעה. באו לטייל, ליהנות, ופתאום.    

בדרכם אל כיכר הסְטַרֶה-מֶסְטוֹ חצו את גשר קארל. הנהר היה כחול, זרוע הבזקי-שמש. בקצה הגשר הוא ניגש לרוכל לקנות להם מים מינרליים. היא הביטה אל הנהר וחשבה על השעונים. על כך שלא בגחמת-עיצוב סתמית הפרידו ביניהם. היתה שם כוונה…

"היי, ליידי", קרא מישהו מאחורי גבה. היא הסתובבה וראתה צוענייה צעירה שבזרועותיה תינוק עטוף שמיכה לא נקיה. בחצאיתה הרחבה, הארוכה, נאחז ילד כבן שמונה. פני הצוענייה היו יפות ומרושעות, ופני הילד מרושעות אף יותר. "דולר, גיב מי דולר", אמר הילד ודחף אליה את ידו. היא רצתה לפתוח את התיק ולתת לו משהו, אבל הוא עצמו נאחז כבר בתיקה ופניו היו מאיימות. היא חשבה על הדרכון והארנק והמצלמה שבתיק והביטה בתחינה בעיני האם שהחזירה לה מבט של עיקשות ודבקות במטרה.

"היי! היי!", הוא הגיח מאחור, שני בקבוקי מים מינרליים מציצים מתרמילו. הוא ניתק את ידי הילד מתיקה וגירש אותם משם.

 "תשתי", אמר לה, "תירגעי", ופתח לה בקבוק מים, "מטורפים לגמרי, אלה". היא שתתה מעט. אסירת תודה היתה, גם על שגירש אותם, וגם על כך שפתח לה את הבקבוק, כאילו אינה יכולה לעשות זאת בעצמה. אלה השעות, אמרה לעצמה. אלה הדברים החשובים. זה שהוא מסתכל באחרות, זה כלום, אלה הדקות. אינו בוגד בה. אלה רק מבטים. זה הלוח הזניח.

בכיכר הסטָרֶה-מֶסטוֹ הם אכלו צהריים במסעדה שמול בית-העירייה. לעירייה היה צמוד מגדל שבחזיתו גלגל-מזלות ענק ומעליו שעון אסטרונומי גדול אף יותר. תזוזה חלה בקרב הדמויות שהיו קבועות מימינו ומשמאלו של השעון האסטרונומי. השלד צלצל בפעמון שבידו, ושלוש הדמויות האחרות נענעו ראשם לשלילה. "זה המוות", אמר חברם, שהחזיק את מישלן פראג פתוח על השולחן. הוא הצביע על תמונה, בה ניתן היה לראות שביד ימינו מחזיק השלד פעמון, ובשמאלו – שעון חול. "והאחרים הם אוהבי החיים הטובים, שלא בא להם למות. הנה זה, המתיפייף עם המראה. וזה עם שַֹק הכסף. והשלישי, עם המנדולינה".

החלונות שמעל לשעון נפתחו, ושנים-עשר השליחים עברו בזה אחר זה מחלון לחלון.  

היא הרימה ראשה אל השמיים וראתה שנעשה מעונן.

תתעלמי משטויות, אמרה לעצמה, זה סתם הורס לך את היום. את הטיול. את החיים. מפל גרגרי החול בשעון של השלד, תזכרי אותו. בשביל הפרופורציות.

החברים סיפרו על הסיבוב שעשו בשדרות וצלאב, והם סיפרו על ביקורם בהְרַדְצַ'אני. חברם אמר שהקומפלקס המסובך של מצודת פראג היה ההשראה של קפקא לכתיבת "הטירה", ושלא נעים לו להודות, אבל הוא לא הצליח לגמור את הספר הזה. "זה בסדר", היא אמרה, "גם קפקא לא הצליח לגמור את הספר הזה". כולם צחקו. בן-זוגה נשק לה, הטביע בכתפה נעירת-חמור צוהלת, וסיפר גם לחבריהם את הבדיחה עם ה-ABC.

אחר-כך הם עלו אל ראש המגדל. הבניינים שכיתרו את הכיכר ניצבו על-גבי ארקדות ונראו מלמעלה שטוחים וקלילים כמו מגזרות נייר.

היא ציפתה בשמחה לקונצרט שבכנסיית ניקולאס הקדוש, הצחורה, הבארוקית, שאותה ראו מראש המגדל. היא הציצה במדריך שבידי חברם. תצלום הפּנים שלה היה מרהיב. קירות בוהקים מלובן היו מעוטרים פיתוחי זהב, אור זרם פנימה מבעד למחרוזת החלונות שבכיפת התקרה המצוירת.

אבל כשירדו מהמגדל, גשם חזק התחיל לרדת. הם נמלטו לתוך גלריה. תערוכה נפחתה שם זה עתה והיא היתה גדושה בסטודנטים. הצ'כיות הבהירות ארוכת הרגליים הצטופפו לפני כל תמונה, גזרותיהן דקיקות, שיערן ישר. סמוך למפתן עמדה סלסלה גבוהה מוארכת ובה עשרות מטריות נוטפות מים.

"עכשיו כל אחד יבחר לו מטריה, זה חופשי כאן" צחק חברם כשעמדו לצאת מהגלריה.

היא חייכה. גם בן-זוגה חייך, ואמר:

"עכשיו כל אחד יבחר לו צ'כית יפה. זה חופשי כאן".

חברם הבחין במבוכתה. חיפש מה לומר, ומִלמל: "אז 'הטירה' היא יצירה לא גמורה… כן, נכון בעצם, שכחתי".

היא התעכבה לפני שיצאה מהגלריה, כדי ללכוד בעיניה למשך דקה נוספת את קטע הכיכר הנשקף מחלון הגלריה, עם ענף עץ הדולב הנדחף לתוכו בחוצפה עליזה. הוליכה את מבטה לאורכם של פיתולי הקישוטים האדומים סביב חלונות הארמון הצהוב שמאחורי הדולב, כאילו יירגע הכאב, יתמוסס ויתפוגג באמצעות החלקת-המבט הזאת. היא חשבה: כמה יפה העיר הזאת. הארמונות, הגשרים, הכנסיות, הרחובות. תיהני ממנה. והוא… הוא אוהב אותי. הוא מגן עליי מפני צוענים. בנסיעות הוא נושא את המזוודות שלנו, אחת בכל יד, מרים אותן מעלה-מטה ומחייך אליי לסמן לי שלא כבד לו. הוא בריא. לא צונח פתאום, מפרפר, ראשו נחבט אל אבני הרחוב. אני אוהבת אותו. זה מה שחשוב.

כל השאר, אלה רק הדקוֹת. אבקת נקודות-זהב על קיר קתדרלה.

בדרכם אל המאלָה סְטראנָה הפך הגשם לטפטוף דק, עד שפסק.

הם הגיעו אל כנסיית ניקולאס הקדוש – חרוט עגול, רחב, ענקי, לבן, עם כיפה ירוקה לראשו. צמוד אליה, גבוה וצר, ניצב מגדל הפעמונים.

"זה יפהפה", היא אמרה. "תראה כמה שהיא… הדורה. "ואתה יודע, מוצארט ניגן על העוגב שתיכף נשמע".  

הוא חיבק את כתפיה ונשק לה.

אני חייבת, חשבה. אני חייבת להגיד לו.

"למה לך צ'כית יפה?", שאלה. "הרי  אני – כאן".

"כן", הוא אמר. "אבל אני לא יכול להשוות אותך לצ'כית בת עשרים".

היא השפילה את ראשה. כשהרימה אותו, הכנסייה היתה מגושמת וכבדה כמו פּילה לבנה.  

"בואי", הוא אמר. "הקונצרט תיכף מתחיל. חייבים להיכנס כבר לכנסייה הזאת, השד יודע איך קוראים לה. איך, באמת? את טובה בדברים האלה, מיידל'ה".

"מה זה כבר משנה", אמרה. "מה זה חשוב. Another bloody church".

 

כאשר שלפתי מתיבת הדואר את הגלויה ששלחה תרזה, השעה הייתה שלוש אחר הצהרים. העפתי בה מבט חטוף מבלי לקרוא אותה בעיון ונכנסתי הביתה. השלכתי את תיקי על השולחן שבמרכז הסלון וצעדתי היישר אל המקלחת. היה זה יום חם במיוחד וכהרגלי בימים חמים פתחתי את ברז האמבטיה והנחתי למים הקרים למלא אותה. הנחתי את שעון היד ואת הגלויה לצד המגזינים והמכתבים שנערמו על הכיסא הקטן שניצב בהישג יד מן האמבטיה. פשטתי את בגדיי במהירות ונכנסתי אל האמבטיה עוד לפני שהתמלאה. טבלתי את ראשי במים וכשנערתי אותו ניתזו טיפות מים על הניירות. משכתי מגבת, ניגבתי את ידי הרטובה ואחזתי בגלויה ביד רועדת. על הגלויה התנוססה תמונה של פָּאבּ עץ ישן עם כסאות ושולחנות בצבע כחול. ליד הדלפק נראה עומד גבר שחור מצודד, שקְוֻצַּת שיערו הלבן הוסיפה לו הדר. מן העבר השני של הגלויה היה כיתוב בספרדית: "פאב המינגווי – הוואנה". תרזה לא הרבתה במלים. היא הסתפקה במשפטים קצרים ואלגנטיים, שדמו לסגנון כתיבתו של המינגווי:

"… הוֹי מַלָּח היבשה… הנודד בין האופקים ובין המלים… אל תופתע מן הגלויה הזאת אותה אני שולחת ממדריד… התכוונתי לשלוח אותה מהוואנה, אבל נאלצתי לטוס בפתאומיות למדריד…… המתן לי ביום ה-16 ביוני בשעה שבע בערב בבית הקפה "רֶגְרֶסו" שבתחנת הרכבת. לבש את החליפה הקריבית הלבנה, עם הנעליים הלבנות והכובע הפנמי שקניתי לך… אתה עדיין בליבי…".

בתחתית הגלויה היא כתבה: "אני מקווה שהספקת לשכוח את המלחמה! אבל אתה כנראה צודק, באמת איזו מלחמה?". היא לא שכחה גם להוסיף בדיחה ישנה: "אני בטוחה שהגלויה תגיע אליך רק ביום הגעתי…". היא ידעה היטב שחיי הם לא יותר מאוסף של צירופי מקרים.

נותרו לי ארבע שעות בסך הכול כדי לצאת ולקבל את פניה בתחנת הרכבת. בימים כתיקונם ארבע שעות חולפות מהר, אולם באותו אחר צהריים הם הפכו לסבל מתמשך. אין ספק שהייתי זקוק ליותר מארבע שעות כדי להפנים את עצם פגישתנו המחודשת. למען האמת, גם לא האמנתי שתגיע לאחר פרידה כה ממושכת. יכולתי לקרוע את הגלויה לגזרים ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיעה. אבל מה אעשה מול מבטיה החודרים כאשר היא תפתח את דלת הבית ותראה אותי כאן?

חמש שנים חלפו מאז נפגשתי לראשונה עם תרזה. היה זה לאחר ביקורי הראשון במדריד ולפני שעקרנו לבסוף לליסבון. אהבנו ושנאנו זה את זו באותה מידה של עצמה. נפרדנו לפחות חמש פעמים, וכשחזרנו, שוב שקענו אל המצב הקודם, כשאנחנו מנהלים את הקטטות שלנו בעוצמה מחודשת. כשאני אומר "נפרדנו", אינני מתכוון לפרידות קצרות של לילה או שניים. היו לנו מאות פרידות כאלה. אני מתכוון לפרידות ארוכות במיוחד, כמו זו האחרונה. לאחר שעזבה לא השלכתי את החפצים שלה. אדרבא, דאגתי שיישארו על מקומם בדיוק כפי שהשאירה אותם. בחדר השינה עדיין ניצב ארון הבגדים שלה. במקלחת מפוזרים כלי האיפור והבשמים של "איב-סן-לורן", "קארתייה-מוסט", "שנל-קוקו" או "פלומה-פיקאסו." על שפת האמבטיה היה שמפו "בּוֹדִי שוֹפְּ", בריח אגוזים ברזילאיים ודבש ובקבוק סבון נוזלי ממוּשְׁק לבן בריח שזיפים. על אדן החלון, בדיוק מעל האמבטיה, עמדה קופסת נס-קפה שבתוכה נוזל חלבי לבן שבו השתמשה לשמן את גופה. פעם, לאחר ששברתי את אריזתו המקורית מבלי משים, העברתי את הנוזל לקופסת הקפה הריקה. אני נזכר בצחוקה המתגלגל כאשר ראתה את הקופסא ביום שבו עזבה. היא בחנה וסובבה אותה בין ידיה, וכאשר קלטה שאני מתבונן בה, צחקה ואמרה שתשאיר לי אותה כדי שאשתמש בה.

חלפו שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים מאז אותם צהרים שבהם ירדה במדרגות עם מזוודה קטנה, לאחר ששמעה את צלצול הפעמון הרועם. כאשר התבוננתי מבעד לחלון, ראיתי מַלָּח זר הממתין לה למטה. עקבתי אחריהם עד אשר הגיעו אל הנמל ללא שהבחינה בי – או אולי כן הבחינה, אינני יודע. היא צעדה תלויה על זרועו של המַלָּח לעבר ספינה שעגנה בנמל ועליה התנוסס הדגל הקובני. למרות ייסורי וכאבי לא נטרתי לה טינה, ואף לא כעסתי על שהסתלקה עם גבר זר. לא היה זה מפני שאני גבר "מודרני וליברלי", אלא בשל אהבתי לכל מַלָּחי העולם. השלמתי עם המצב ואמרתי, "איך לא? אתה הרי גרמת למשבר הזה. בימים הראשונים של היחסים התרברבת ואמרת לה שהנך מַלָּח היבשה, וכי דבר לא מתחרה באהבתך אליה, למעט המסעות והנדודים. אמרת שהנך יכול להפוך כל ארץ שבה דורכת כף רגלך למולדת. והיא? היא הייתה מוכנה לעזוב בשבילך את עבודתה בעיתון, ואת קדחת הנסיעות שהייתה כרוכה בכך, למרות שאהבה את השוטטות וההליכה לאיבוד ברחבי הגלובוס. אלא שאתה, מאז שהכרת אותה, נשארת תקוע במקומך. במדריד היית רוטן ואומר: לו רק הייתה פתוחה אל הים, הייתי נוסע אליה בכל יום. והיא שאלה אותך: אז היכן היית רוצה להתגורר? ואתה ענית: "בליסבון". היא שאלה אותך מדוע, ואתה השבת מתפייט במילות שיר של רפאל אלברטי: "ליסבון היא מלכודת לנודדים"; והוספת: "אני משתוקק לחיות בערי נמל, ואוהב אותך כפי שאני אוהב את העיר בצרה". היא לא הגיבה באותה העת, אבל לאחר עשרים וארבעה ימים, באה ודרשה ממך שתארוז את המזוודות ותעבור איתה לליסבון. באותה עת היא ביקשה ממערכת העיתון שבו עבדה, וללא ידיעתך, העברה לליסבון. וכך עברנו. לאחר שלושה עשר חודשים ועשרה ימים, גילתה שאתה משקר ושאתה עדיין תקוע במקומך, בדיוק כפי שהיה בעבר. "אולי הזדקנת" אמרה לי בהתרסה. מחיתי והכחשתי את דבריה, כשאני משתמש בתירוץ הקבוע: הרי העיר בצרה נחרבה, ולאחר בצרה לא ניתן לאהוב עיר נמל אחרת – וכיוצא באלה. והיא סיכמה ואמרה: "אם כך זוהי המלחמה שעדיין משתקת אותך!".

המלחמה, המלחמה. איזו מלחמה? הראשונה? השנייה? השלישית אשר עומדת להתרחש? או שזו המלחמה הנצחית אשר מתלקחת שם כל הזמן? לא הייתי חושב ברצינות על דבריה, אלמלא הסתלקה עם המַלָּח הקובני. שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים חלפו ואני מהרהר במצבי, מנסה להסדיר את חיי בלעדיה. כמובן שכאבתי את עזיבתה ופרצתי בבכי יותר מפעם אחת מפני שהייתי בטוח שהיא הסתלקה לנצח. תרזה מעולם לא הסתירה את תשוקתה להגיע אל הצד השני של האטלנטי. היא סיפרה לי על משפחתה שהתגוררה בעיר קָדִיס האנדלוסית לפני שהיגרה לקובה. כאשר הייתה ילדה קטנה נהגה אמה להראות לה את תמונות הוריה בהוואנה, אליה היגרו בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. אחר כך היגרה אמה להוואנה בעקבות הוריה והשאירה מאחור את אב המשפחה, אשר לא היה דבר ששנא יותר מנסיעות ונדודים. "לשם מה להגר להוואנה? קָדִיס היא כמו הוואנה." חלפו עשרים וחמש שנים מאז אותו משפט והיא עדיין חולמת על הגירה לקובה. "ואתה?" שאלה אותי. אמרתי לה כן, אנחנו נהגר ביחד, אבל האטי בבקשה את הקצב. הדבר מחייב אותי לעוף אל החלק האחר של העולם מבלי לחזור. והיא שאלה אותי "מה קושר אותך לחלק הזה של העולם?" שתקתי. והיא אמרה: "אני יודעת שתגיד: בצרה. אבל בצרה כבר אינה בצרה. לא נותר בה דבר לבד מן המלחמה!"

המלחמה, המלחמה, איזו מלחמה? תרזה אינה היחידה שאומרת לי את הדברים הללו. גם אני חושב שאני רדוף על ידי המלחמה. במשך חמש שנים תמימות לא התעייפתי מלספר לה פעם אחר פעם על אירועי המלחמה, ולא חשוב באילו נסיבות. כאשר ישבנו מול הטלוויזיה, כאשר ראינו חיילים בעיר, או כאשר שמענו מוסיקה. כל דבר הזכיר לי את המלחמה. תרזה לא שכחה את כל הדברים שגוללתי בפניה ופירטה אותם אחד לאחד במכתב שכתבה לי לפני שעזבה – למרות שבאותו הזמן עדיין התגוררנו ביחד. המכתב נותר בתוך חבילה מבולגנת של מכתבים, חלקם מכתבים ישנים ממנה ואחרים מאחי, אחותי, והחברים. הנחתי את ערימת המכתבים כהרגלי קרוב אלי כאשר התרחצתי באמבטיה, כדי לקרוא בהם כאשר אני טובל במים (היא שנאה את ההרגל הזה והייתה אומרת לי: "אין פלא שאינך יכול לשכוח את המלחמה. האם יש בחבילה מכתב אחד שלא מדבר על המלחמה ותלאותיה?" היא לא ידעה שבתוך החבילה החזקתי גם את המכתבים שלה, מפני שדחפתי אותם בכוונה מתחת לכל ערימת הניירת). עכשיו קראתי בפעם העשרים את המכתב ובו כל הפרטים על המלחמה; על התעקשותי לשמוע את להקת הפופ בּוֹנִי-אֵם ("האווילית" כפי שהיא כינתה אותה), ואת הבלוז של טוֹם וֵויטְס – המוסיקה המועדפת על חברי אִלְהָם, אשר מאז המלחמה הראשונה הפך לאסיר. היא גם הזכירה לי את תלונות החברים על כך שאין לי עניין בדבר חוץ מן המלחמה, שכמו קללה שלא מפסיקה לרדוף אחרי. אבל איזו מלחמה?

"אל תשכח את החליפה הלבנה, הכובע הפנמי החום והנעליים הלבנות, שנתנה לך בעלת הבר מטילדה לפני שעזבת את בצרה." באותם הימים, כאשר נודע לתרזה שאיבדתי אותם, היא הפתיעה וקנתה לי – באחת הנסיעות לפירנצה – חליפה לבנה חדשה, כובע חום ונעליים לבנות. (אבל מה אומר לה? כמו שאתם רואים אני יושב פה ללא הנעליים הלבנות משום שאיבדתי אותן פעם נוספת). באותו היום, כאשר הביאה לי את החליפה, אמרה לי:

"אתה יודע מדוע נתנה לך מטילדה את החליפה במתנה?"

עניתי בהתרסה "הא, מה את חושבת?"

היא צחקה ואמרה: "אתה לא מבין יקירי. כדי שתוכל להיחלץ מן הגיהינום של המלחמה. כדי שתעצור את הקללה שרודפת אותך".

המלחמה. המלחמה. איזו מלחמה? אני נשבע שבכל יום ניסיתי מחדש לשכוח בכל הכוח את היום שבו פרצה המלחמה. כל כך רציתי להתנתק ממנה ולשכוח כל שאירע. אולם נראה שנגזר עלי והיא תמשיך ותרדוף אותי בכל מקום. כמה זמן עבר מאז שהתלקחה? חמש עשרה שנים ותשעה חודשים ויומיים? חמש שנים ואחד עשר חודשים ושלושה שבועות ושלושה ימים? חמש שנים ושבעה חודשים ושבעה ימים? או ששנותיה של המלחמה כשנות חיינו? האם היא לא פרצה מאז הגיענו אל העולם הזה? מלחמות שמתלקחות בארצות הקרובות אלינו על גבי האטלס, אבל רחוקות מאתנו שנות אור, בגלל מה שקרה לה ומה שקרה לנו. כמו אותה ארץ אשר איש לא זוכר דבר ממנה חוץ מן המלחמה. תרזה הייתה אומרת "נראה כאילו מתנהלת המלחמה בינך לבין אותה הארץ!" הערה שאינה מחוץ למקומה. אבל הדבר אינו מביא לי נחמה גדולה. ועכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור, אני מנסה לזכור דברים אחרים ממנה. את החברים, את מרחבי הילדות, האהבה הראשונה, הניסיון הארוטי הראשון, הכוסית הראשונה… שטויות. שם דבר אינני זוכר מלבד המלחמה. אפילו אם לעתים אני מצליח להיפטר ממנה, היא עדיין חודרת לתוכי כמו קללתו של יהוה, כאילו הייתה אחת ממכות מצרים, או גשמי הנקמה שהמטיר נגד הערים הכתושות בראשיתו של העולם.

אחרי שסיימתי להתקלח ונפטרתי מכאב הראש שפקד אותי לשעות ארוכות, החלטתי לסיים אחת ולתמיד עם המלחמה. השלכתי את הקלטות של בּוֹנִי-אֵם ואת המוסיקה שאוהב אִלְהָם ועשיתי כמצוותה של תרזה. לבשתי את החליפה הקריבית הלבנה וחבשתי את הכובע הפנמי בצבע החום. לצערי נאלצתי לנעול נעליים שחורות משום שלא מצאתי בבלגן שהיה בבית את הנעליים הלבנות. באותו אחר הצהרים הבנתי שאני אוהב את האישה הזו על גבול הסגידה, וכי לא תעזור לי גאוותי, וכי לא אצליח לוותר עליה או לשכוח ממנה. מוזר. אנחנו מתרוצצים ופוגשים נשים רבות עד שאנחנו מכירים אחת, שהופכת למרכז העולם, ואין זה חשוב מי היא ומה היא עושה. אין זה חשוב שנטשה אותנו והלכה עם הגברים בהם חשקה. אני אוהב אותה ואעשה היום את הדבר הנכון. לא אכפת לי יותר מן המלחמות הגלויות או הנסתרות שמתלקחות בינינו. רק היא והשלום. האם אמרתי השלום? האם תרזה הייתה תחליף למלחמה? אין לי מושג.

השאלות הללו ועוד אחרות התרוצצו במוחי כאשר עשיתי את כברת הדרך במכונית מביתי ברחוב דוס-דוראדוריס עד החניון התת קרקעי של התחנה. הן הסיחו את דעתי ולא שמתי לב לזמן שחלף, עד אשר הגעתי וראיתי את השעון הגדול של התחנה: שש ועשרה. לא נשאר לי זמן רב. ניגשתי אל דוכן העיתונים וקניתי את " אל-חיאת" הלונדוני, "אל פייס" הספרדי, "פובליקו" הפורטוגלי, "לה רפובליקה" האיטלקי, "זידדויטשה צייטונג" הגרמני, "גארדיין" האנגלי, ו"ניו יורק טיימס" האמריקאי. (הרגל שסיגלתי כל עת שנסעתי ברכבת או המתנתי בבית הקפה, כדי ליהנות מן ההתפעלות של האנשים מכך שאני קורא במספר שפות!). אחר כך צעדתי לעבר בית הקפה הגדול "רֶגְרֶסו" שבתחנה, שם ביקשה ממני תרזה להמתין לה בשעה שבע בערב. הייתי מרוגש, רציתי להפתיע אותה בחליפה הלבנה והכובע החום – וכמובן בהחלטה אשר קיבלתי באמבטיה בפעם הזאת. אומר לה שנעבור לגור בכפר בספרד או בטוסקנה, או אם תרצה אפילו אסכים להגר לפרגוואי ולגדל שם בקר. נחיה ביחד פעם אחת ולתמיד. לא אשאל אותה דבר וחצי דבר על הגבר הקובני ולא על הגברים האחרים. אדרבא, אוהב אותה יותר מאשר אי פעם, נביא ילדים לעולם ואשכח לחלוטין את המלחמה.

היה זה יום ראשון בשבוע, יום חם בחודש יוני, אם זיכרוני אינו מטעני. הנחתי את העיתונים מתחת לזרועי וחציתי את מרכז התחנה בכיוון בית הקפה, כשלפתע שמעתי קול שקורא בספרדית "קמפוס, קמפוס". במבט ראשון חשבתי שהאיש הצעיר שהיה לבוש במדי חיל הים התכוון למישהו אחר. אבל כשראיתי אותו מתקרב אלי, ומחבק אותי, לא היה לי ספק שהוא מתכוון אלי. "היי קמפוס, היי גבר עיקש, מה שלומך בן דמותי?" לאחר שהתבוננתי בו וגיליתי שהוא באמת דומה לי אמרתי "תסלח לי אדוני אבל תבדוק את העניין, אתה לא חושב שאתה מגזים? אני יליד בצרה." הוא צחק, טפח על כתפי, ואמר "מדהים איך שלא נטשת את חלומותיך. תמיד חלמת להיות סִינְבָּד המלח מבצרה". חייכתי והנדתי בכתפי. חשבתי: למה לא? עדיין נותרו לי חמישים דקות וזהו סיפור יפה. נזכרתי שעלינו לבדות את הסיפור בעת כתיבתו. למה שלא נעשה כך בעת מסירתו? עכשיו אני בודה את הסיפור תוך כדי מסירתו. לומר את האמת, מסיבה כלשהי חשתי נוסטלגיה ישנה למדי הצי שלבשתי במשך שישה חודשים מ-1 באוקטובר 1978 עד 1 במארס 1979 כששימשתי מתורגמן של שני גנרלים מזרח גרמנים, בבסיס חיל הים בבצרה. היה זה תור הזהב של שירותי הצבאי. באותה תקופה הייתי נפגש עם האישה הנשואה ששכנה בסמוך לבית סבי, והיא הייתה ממתינה לי בהתרגשות, ומתעקשת כל פעם שאגיע במדי הצי. אני נזכר גם בקצין סוללת התותחנים בבסיס אלמַחַאוִויל בעיר חִלָּה שאליה הועברתי מיחידת הספורט של חיל הים. באותה העת הסתכל הקצין בבוז על מדי חיל הים שלבשתי וצרח עלי: "תפשוט את בגדי הנשים הללו, יא אהבל." הוא לא הסתפק בכך. הוא העניש אותי בזחילה לאורכו ולרוחבו של מגרש המצעדים בעודו צופה בי: "אני אראה לך מה זה צבא, וכיצד עוד נשחרר את פלסטין".

"תגיד לי…" שאלתי את הגבר במדי חיל הים כאשר התיישבנו ביחד בבית הקפה.

"אלחנדרו… " הקדים אותי והזכיר לי את שמו.

"תגיד לי אלחנדרו, האם גם אצלכם ביחידה שנאו כל כך את חיל הים?"

"קמפוס, איך שכחת?" הוא צחק ושלף שתי סיגריות מן החפיסה. הוא הושיט לי אחת, ולקחתי אותה למרות שהפסקתי לעשן לפני זמן רב.

"אוּמְבּרָה, הסיגריה הקובנית המועדפת עליך" העיר בעודו מצית לי אותה. אחר כך אמר בפליאה כשהוא יונק מן הסיגריה שלו:

"שכחת את קצין החי"ר זֵין אלעַאבּדִין, אשר הורה לנו, מיד כשחזרנו מבואנוס איירס, לעמוד יומיים תמימים תחת השמש הקופחת?" כאשר דיבר שרירי פניו התכווצו.

"חזרנו? אלחנדרו, מהיכן חזרנו? " שאלתי.

הוא התבונן בי בדקדקנות רבה והזמין מן המלצר שתי כוסות קפוצ'ינו. אחר כך אמר:

"תמיד היית חכם, קמפוס. כל הזמן אתה מחליף תפקידים. פעם אתה חרש, פעם עיוור ופעם אילם. אני מקנא בך".

הוא השתהה קלות כדי לבדוק את תגובתי, אחר כך המשיך, הפעם מבלי שהסתכל לעברי. מבטו היה מופנה לעבר הסיגריה שאת חציה כבר עישן. "אתה בעל הלשון החריפה והשנונה, לא אמרת מילה לקצין אשר העניש אותנו בבסיס בבואנוס איירס, רק משום שאנחנו שייכים לחיל הים. אתה זוכר שהוא אמר שאנשי חיל הים בגדו בצבא במלחמת פוקלנד, משום שקיבלו חינוך אנגלי?". לא הגבתי. המלצר הגיע עם שתי כוסות הקפוצ'ינו. אלחנדרו הזמין ממנו עוד אחת. אחר כך השליך את הסיגריה על הרצפה, מעך אותה בעקב נעלו, ואמר "היית אומר לנו שאנחנו ראויים לזה, משום שהיינו שם, למרות שידענו שאנחנו לא נלחמים". דחפתי לעברו את המשקה שלי שישתה, ואמרתי לו שאמתין לכוס שיביא המלצר. אלחנדרו לגם גם בפעם הזאת לגימה גדולה: "אתה זוכר ששאלתי אותך מי צודק, אנחנו או האנגלים? ותשובתך הייתה תמיד אינטליגנטית". הוא השתהה מעט. לגם לגימה נוספת, והצית סיגריה חדשה. אחר כך המשיך כשהוא מנסה לחקות את טון דיבורי "אם האנגלים יברחו שלטון הגנרלים יימשך". הוא שתק ואחר כך המשיך: "זה מה שאמרת, למרות שלא היית עם האנגלים".

המלצר הגיע עם הכוס השלישית של הקפוצ'ינו ולגמתי ממנה בשלווה. כך נותרנו יושבים במשך כארבעים דקות. עישנו סיגריות בזו אחר זו, ושתינו כוסות קפוצ'ינו בזו אחר זו – אינני זוכר כבר כמה. אלחנדרו סיפר סיפור אחר סיפור על החיים בפוקלנד, ואני לא קטעתי אותו ולא ניסיתי להכחיש. מה הטעם? הצעיר סיפר את סיפורו במשוכנעות גדולה, והדברים שאמר היו מתעתעים. אין זה חשוב אם הייתי משוכנע במה שסיפר. מה שהיה חשוב עבורי היה עצם מסירת הסיפור. כמובן, הייתה לי האפשרות לעצור אותו ולגלות את זהותי בפניו. אבל כיצד אשכנע אותו שאני אזרח גרמני, אם אמרתי לו בהתחלה שנולדתי בבצרה? כיצד אסביר לו את רהיטות הדיבור עם המלצר בפורטוגזית, או אתו בספרדית (למרות שהוא חשב שנמנעתי לדבר אתו במבטא הארגנטינאי, כניסיון פיקח לשנות את זהותי, לאחר בריחתי מארגנטינה). אבל מה הטעם בחיפוש אחר היגיון כאשר מישהו מספר סיפורים באופן הזה. האם אין אנו בודים את הסיפורים תוך כדי מסירתם? אלחנדרו דיבר לא רק על העבר – עד שהרגשתי שבאמת הייתי שם – אלא גם על ההווה.

שאלתי אותו מה הוא עושה בליסבון. הוא סיפר לי שהספינה שלהם הגיעה מארגנטינה ושהם בביקור זריז להחלפת מידע צבאי. "לא הצטרפתי אליהם. בת קול בתוכי אמרה לי: קמפוס, בן דמותך, שאבד לך בבואנוס איירס לא מת. הוא ברח ומצא נמל מקלט באחד מנמלי האלוהים. הוא היחיד אשר ניצל מגורלנו, בעוד אנחנו קבורים, כלואים או מגורשים". היכול אני לחשוב על חברי האסיר אִלְהָם באותה הדרך? באותה עת חשבתי בטיפשות להתחמק מן הסיפורים שלו.

"אתה רואה ידידי, סִינְבָּד המלח לא מת", אמר וחשף חיוך רחב "אתה נראה, כמו שאתה תמיד אומר: מַלָּח היבשה". לאחר המשפט הזה, אשר נהגה בצליל לטיני יפה, הוסיף כשהוא מצביע על חליפתי הקאריבית:

"אתה גבר קאריבי, ודבר לא יציל אותך למעט דוֹלְפִינָה, כלומר דולפין מסוג נקבה!"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.

"שכחת את הסיפור אשר סיפרה לך מטילדה בעלת הפאב על אנשי האמזונס במַקוֹנדוֹ?"

כאשר ראה שאני שותק, המשיך:

"כאשר רואים הגברים דּוֹלְפִינוֹת משחקות במים, הם נושאים אותן אל היבשה, משחקים איתן ואז שוכבים איתן במשך כל הלילה" הוא צחק וקרץ בעיניו: "אתה יודע שזה מעניק כוח". ידו לא פסקה ללטף את קצות כובע חיל הים שלו, ובאותה עת לא נפרד מן החיוך שעל שפתיו. הוא המשיך: "ואתה, היכן הדולפינה שלך?"

אמרתי לו, "היא עזבה עם מלח קובני. אתה יודע שהוא דומה לך?" הוא צחק ושאל "אני מניח שלא שכחת אותה?" הנדתי בראשי בשלילה. והוא אמר: "מוזר, בדבריך יש הרבה חוסן, אנחנו סובבים וסובבים ובסופו של דבר אנחנו מתקבעים על מישהי, לא חשוב מי תהיה ומה היא עושה בנו". שאלתי אותו רוטן: "ומה הוא הטיפול הנדרש בעיניך?" הוא התבונן בי לזמן ממושך, עד שהרגשתי שהכול עמד מלכת: דופק הלב שלי, המיית המבקרים בבית הקפה ותנועת העשן.

"רק המוות ישחרר אותך ממנה"

"אבל אני לא רוצה למות".

הוא כיבה תחת רגלו את הסיגריה – ככל הנראה העשירית – ואמר: "אני יודע. משום כך ברחת מן המלחמה". הוא שתק לרגע, ואחר שאל אותי פתאום:

"האם יש לך שמן דולפינים?"

"איזה שמן?" שאלתי בתדהמה.

"קמפוס, אתה נוהג לשכוח הרבה בשנים האחרונות. אתה לא זוכר שסיפרת לי את סיפור הנסיעה שלך למַקוֹנדוֹ?".

כאשר ראה שאני שותק, המשיך בהתלהבות: "מי מלבדך היה מסתובב בבסיסים הצבאיים בעוד אנחנו קבורים בתוך המחילות שלנו שם, והיה מספר לנו סיפור אחר סיפור? הסיפורים שלך הביאו לנו נחמה בתוך תופת הגיהינום הזו".

באותו רגע נחתה עלי ההשראה בבת אחת, ומצאתי עצמי אומר לו:

"אתה מתכוון לערב בו הגענו למבואות העיר מַקוֹנדוֹ?"

ההתלהבות ניכרה על פניו, כאילו לא האמין למשמע אוזניו. "כן, כן". עלץ.

לפני שפתחתי את פי ירדתי על שארית הקפוצ'ינו הקרה והסמיכה אשר התעבתה בתחתית הכוס:

"בערב, קצת לפני שהשמש שקעה, שוטטתי לאורך הנהר בפאתי מַקוֹנדוֹ. שולחנות המבריחים שנפרשו שם היו מלאים בכל הסחורות הנדירות מכל קצוות העולם. מוּשְׁק של איילים מן ההימליה, שטיחים מסמרקנד, בושם "וישי" מפריז, "רויאל לבנדר" מלונדון, שמנת מגובנת מדבלין, עור חיות פרא ממרקש, בקבוקי טקילה קטנים ממקסיקו, ציפורים נדירות מן האמזונס, פּוֹלִים שחורים מסודן, תופי מרים מבצרה וכיוצא הזה. ושם, באחת מפינות השוק נתקלתי באישה שמוכרת צמחי מרפא שמיטיבים עם מורסות בעור ושורשי עצים אשר מטהרים את הגוף. מאחורי ערמות העלים והעשבים עמדה שורה של בקבוקי ג'וני ווקר מלאים נוזל לבן חלבי. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה: דמעות של דּוֹלְפִינוֹת. אם אתה מטפטף כמה טיפות לעפעפיים, מורח על הפנים והידיים, האדם שאוהב אותך לא עוזב אותך לעולם!"

אלחנדרו שאל אותי: "מה היה קורה אם היית קונה בקבוק עם הנוזל הזה?" כאילו שכח שלפני מספר דקות אמר שהוא מכיר את הסיפור. אולם אנחנו יודעים שככל שאנחנו מתקדמים בסיפור, משתנה מהלך העניינים.

"כמובן שהשתמשתי בו. הייתה זו תקופה יפה. לא הייתה אישה שלא נמשכה אלי כמו אל מגנט. עד שמצאתי את תרזה, האישה אחריה חיפשתי זמן רב. רציתי להישאר אתה לנצח".

הוא שתק לרגע. המתנתי שישאל אותי משהו, אבל ראיתי שהוא מסוחרר מסיפורי. המשכתי באיטיות:

"לרוע המזל, בהיעדרי היא החלה לשמן את עצמה בנוזל החלבי, למרות שהסתרתי אותו בקופסת נס-קפה ריקה. ביום שלמחרת הופיע פתאום בדלת גבר זר. לא חלף זמן רב ואחריו הגיעו עוד אחד ועוד אחד. עד שהגיע גבר שהקיש על הפעמון וקרא לה בשמה. היא ירדה במדרגות במהירות עם מזוודתה ללא שטרחה להיפרד ממני. עקבתי אחריהם עד הנמל. היה זה מלח קובני".

הוא הצית סיגריה חדשה והגיש לי אחת אולם הפעם סירבתי. "ומה התכניות שלך עכשיו?" שאל ואני עניתי. "אני מנסה להחזיר אותה לחיי, ולעבור לכפר משום שהתעייפתי מן העיר, וגם משום שאני רוצה להביא אתה ילדים, ושם יהיה הכי טוב לנו ולילדים". הוא צחק ואמר: "אין צורך לעקור אל הכפר בשביל הילדים. הם נולדים כמו פטריות בכל מקום שבו אתה נמצא, אפילו במזבלה. איך אתה יכול להחזיר אותה?".

שתקתי וגם הוא שתק, כאילו הסכמנו על סוף הסיפור. כל סיפור חייב להסתיים איכשהו והוא יכול להסתיים באותו אופן שבו התחיל. מעגל קסמים הסובב סביב עצמו, כדי שנשב אחר כך ולא נזכור מי מספר את הסיפור. אנחנו? או הקול שבתוכנו? או שזהו הסיפור אשר מספר לנו את עצמו? מי טומן מלכודת למי? אלחנדרו ואני, שכחנו את עצמנו. אני שכחתי באחת מן העיתונים ומן הזמן הנוקף ונכנסתי אתו לשיחה, כאילו אנחנו בודים את הסיפור וחיים אותו בעצמנו. שאלתי אותו בפעם הזאת:

"אבל מה אתך אלחנדרו. לא חשבת לברוח גם כן מן הצבא?" שרירי פניו התמתחו כאילו המתין לשאלה הזאת.

"כמובן. בגלל הספר הזה עליו דיברתי אתך כל הזמן. ברצוני לכתוב ספר על אקזיסטנציאליזם וצבא. ". הוא הביט בי. נראה שהנהון ראשי לא שכנע אותו שאני מבין במה מדובר. הוא המשיך: " ארור הצבא, אבל אני לא יכול לברוח, יש לי ארבעה ילדים, כמו פטריות."

הדברים שלו העציבו אותי ולא ידעתי מה לומר. שתקנו לרגע ואני צללתי לשיטוט מתמשך במחשבותיי. דמיינתי את עצמי לבוש במדי הצי. האין זה הגורל אשר שלח אלי את אלחנדרו כדי להחזיר לי את הנוסטלגיה למדים? אם כך, דבר לא ישנה את מה שהגורל הועיד לי. לא השנים שחלפו מאז המלחמה, לא הזמן שביליתי בערים החדשות, וגם לא כל הנשים שהכרתי. אפילו שובה של תרזה לא יאפשר לי לשנות את מה שהועיד לי הגורל, עם בן דמותי הארגנטיני שהגיע ממלחמות בארצות רחוקות. ראשי שקע במחשבות, כאילו לא הייתי שם, אלמלא קולו שהחזיר אותי לקרקע מציאות:

"ומה אתה רוצה לעשות עכשיו?"

הבטתי בו במבוכה, כמי שהתעורר מתנומה ארוכה. יכולתי לראות ממקומי את מחוגי השעון הגדול התלוי במרכז רחבת התחנה מתקדמים. ראיתי אותו מחייך וממתין לתשובתי. לפתע מצאתי עצמי שואל אותו:

"אלחנדרו, אתה יודע כמה אני אוהב את מדי הצי" הוא נד בראשו בהסכמה.

"ואתה אוהב את הקאריביים, ורוצה לברוח מהצבא, כפי שאני מבין." לא היה ספק שהוא הסכים עם מה שאמרתי.

"מה דעתך שנחליף בגדים?"

הפתעה השתלטה עליו והוא שאל: "עכשיו?"

התרוממתי ממקומי ואמרתי לו "כן, עכשיו".

גם הוא התרומם ממקומו. הוא רצה לשלוף את ארנקו כדי לשלם, אולם אמרתי לו שנשלם כשנחזור. ידעתי היכן נמצאים השירותים של בית הקפה. פסעתי לשם והוא בעקבותיי. נכנסנו לשני תאים סמוכים והחלפנו הבגדים מעל קיר הבטון הנמוך. כאשר סיימנו אמרתי לו.

"צא אתה לפני, ואני אבוא בעקבותיך".

והוא ענה: "קמפוס, יש בך גאונות שלא תאומן".

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו ועולה בסולם אל בית הקפה. שתי דקות אחר כך יצאתי גם אני מן השירותים. כאשר טיפסתי בסולם, נזכרתי שהשארתי את תעודת הזהות והמזומנים שלי בכיסי החליפה הקריבית. עקפתי את השולחן שלצידו המתין לי, וחמקתי מבית הקפה מבלי שיבחין. לא חלפו שניות אחדות ומצאתי את עצמי במרכז התחנה מול השעון הגדול. לא היה צורך בשעון, מפני שבאותו רגע שמעתי את צליל הבלמים החורקים של הרכבת. השעה הייתה שבע בדיוק. הפכתי את גבי וצעדתי אל שער היציאה של התחנה.

ד"ר ספנסר הרים מבט מאומללותו אל התורים הארוכים, המתפתלים – עיניים כהות, בגדים חומים, פה ושם תלבושת מסורתית באדום או צהוב – וכל הימים לפני היום הזה וכל הימים אחריו נדמו לו כמו חדגוניות עלובה, כאילו אליס איילנד הוא כלא ולא נקודת כניסה, והוא הכלוא בו. משום כך תהה בפעם הראשונה אם האנשים האלה שווים את הטרחה.

ד"ר האוס, בתחילת התור, היה חדש, ולכן הבדיקות שערך – רק רגל קלוטה וזפקת – ארכו בכל זאת כפליים מהדרוש. ד"ר ספנסר חיכה שיסיים ובינתיים נשען על מעקה המתכת וכיסה את אוזניו בכפות ידיו, שולח את זרתותיו לעסות בעדינות את רקותיו, מודע לכך שהוא נראה מותש, אבל לא היה אכפת לו. המלמולים של האנשים האלה – תריסר שפות שונות ומשונות ניתזו כרסיסים מן הקירות המכוסים אריחים בסימפוניה של בוּרות – גרמו לראשו לפעום בכאב יותר משגרם לכך בקבוק הברנדי מאתמול בלילה. מי הם שיעבירו עליו ביקורת? שברי אדם שפלט הים. שאריות נואשות. אין להם שום זכות. הם לא מכירים אותו.

הבאה בתור הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, אחריה גבר כבן עשרים, ואז משפחה בת ארבע נפשות שכולם סבלו מדלקת בלחמית העין. הוא העביר אותם הלאה, ואז עצר והביט בגביהם. באמת? הוא העביר את אצבעו מתחת לכל עין? כמובן. פעולה אוטומטית כל כך שהוא עשה אותה בלי לחשוב.

ספנסר שלח יד אל פניו ומיד העיף אותה לאחור. לעזאזל איתה!

הוא כמעט נגע בעינו מבלי לחטא אותה. ספנסר טבל את כפות ידיו עד פרק היד, מתיז תמיסה על דוכן המכשור הרפואי. די היה ברגע אחד כדי לסכן את ראייתו, את כל חייו.

ממש כפי שהיה דרוש ללוֹרה רגע אחד אחד כדי לסלק אותו מחייה. חמש מילים – אני לא רוצה להתחתן איתך – צמצמו אותו, שלושים שנה של ביטחון עצמי, עבודה, חברים ומראה נאה לכדי פחד פשוט ומגוחך שהוא לא יהיה ראוי לאהבה. הוא הרגיש כאילו היא טבעה על מצחו אות "בלתי רצוי" ולשארית חייו הוא ינסה להסתתר תחת כובע, נתקל במכשולים ומועד כי הנמיך את שוליו יותר מדי. ספנסר לא היה בטוח אם עליו להאמין לדבריה או לא – שאין לה מישהו אחר – אבל מה זה משנה? האם זה עדיף על מה שאמרה אחותו – שלוֹרה שייכת למעמד אחר. "אני מופתעת שהיא בכלל יצאה איתך."

בזמן שהאוס בזבז זמן על המשפחה הגדולה הבאה, ספנסר סידר בפיזור דעת את האביזרים על דוכנו – שורת גירים כחולים, קרס מתכת להיפוך עפעפיים, מחברת לרישום אבחנות מעניינות ועט כדורי חדש, מצופה זהב, שנתנה לו לורה. ספנסר פתח את המחברת והביט בשמו, שנכתב בעט בפינה השמאלית העליונה של הכריכה. הקווים הרהוטים של חתימתו, האותיות העגולות המושלמות של קיצור התואר ד"ר נראו לפתע כמו לעג לרש. הוא החליט להיפטר מהעט ברגע שישיג אחד אחר.

ספנסר התקבל לעבודה באליס איילנד מיד אחרי לימודיו והסמכתו ובשנה שעברה קוּדם לתפקיד בוחן העיניים והמוח, אחראי לאבחון גרענת, זיהום מידבק במיוחד שגרם לעיוורון, וגם לאבחון בעיות נפשיות. כמו כל הרופאים, הוא השתמש בגיר הכחול כדי לסמן את הדיאגנוזה שלו על כתפו של הנבדק, במקרה שלו האותיות CT לציון כלמידיה טראכומה – גרענת, ו-X מוקף במעגל לציון פיגור שכלי וטירוף. מפקחים בהמשך התור הפרידו אנשים על פי הסימנים. מי שסומנו ב-CT נשלחו למרפאה לבדיקה חוזרת. אם אושרה אבחנת הגרענת, הם הצטרפו לבעלי ה-X המוקף במעגל שהוחזרו לספינה, שחזרה לנמל המוצא. ולכן העמדה של ספנסר נמסרה לבעלי הניסיון הרב ביותר.

לבסוף שלח אליו האוס קבוצה של שמונה וספנסר עבר עליהם, מן הצעיר למבוגר – הדרך הטובה ביותר משום שהילדים הקטנים היו נבהלים ובורחים כשראו אותו משתמש בקרס לבדיקת העיניים.

משסיים, נשען על הדוכן, ראשו בין ידיו. אלוהים, כמה איטי האוס הזה! אולי ילך למשרד המנהלה ויגיד שהוא חולה. מי יטיל ספק באבחנה שעשה רופא לעצמו? אבל עם האיטיות של האוס, אם ילך הביתה, יצטרכו אולי לסגור את כל התור להיום. אנשים שקרוביהם מחכים שירדו לחוף ייתקעו על הספינות. אולי לפחות יוכל לקבל כיסא מחורבן לשֶבת עליו? לא מגיע לו כיסא? בכל זאת, הוא רופא.

ספנסר הדף את משקפיו מעל אפו הגבוה ושפשף את עיניו, אחר כך מיהר להביט בכפות ידיו. מה לעזאזל קורה לו? הוא מעולם לא נגע בעיניו בעבודה. האם זכר לחטא אותן? כמובן, הוא לא ראה שום מקרה של גרענת כל היום. ועדיין.

הוא טבל את כפות ידיו בקערת חומר החיטוי שעל המדף התחתון בדוכן. כמה מהרופאים באִי לא טרחו להקפיד על אמצעי הזהירות הזה – כאילו אין להם שכל בכלל. לעתים, כשהיה רואה זאת, ספנסר תהה אם כדאי לו להתגאות בעבודתו. האם נכון מה שרמזה לורה, שרק הנואשים מוכנים לעבוד על האי? לאביו של ספנסר הייתה חנות מכולת. אין לו קשרים בעולם הרפואה. ואם אין לו, אז מה?

גבר התקרב, היו לו עיניים אדומות, מימיות. ספנסר בחש עם מכשיר הבדיקה את חומר החיטוי, הפך את העפעף של האיש והעביר את אצבעו לאורך חלקו הפנימי. מיד הרגיש את הגרגרים הלבנים. האיש עצם את עיניו בכוח, פניו מתכווצים בזעם, ומלמל דבר-מה ביידיש. הגרענת והיהודים. הם סבלו מזה הכי הרבה, במיוחד בזמן האחרון.

ספנסר סימן על כתפו CT, ואז חייך חיוך חביב, נחוש שלא להבהילו – הוא נראה כמו מישהו שיכול לעשות צרות – וסימן לו להמשיך הלאה.

כשהמתין לקבוצה הבאה, סקר את התורים, מתמקד בנשים, תוהה מה הן חשבו עליו. האם הן נבוכות מכך שגבר זר נוגע בהן? או שהעריצו אותו, רופא, אמריקאי? האם כעסו שהוא שופט אותן או ששמחו לחפש שביעות רצון בפניו, כמו ילד שמחפש אצל הוריו?

ספנסר רחץ שוב את ידיו, יישר את עניבתו, אחר כך הרים מבט. לורה עמדה מול האוס. לורה? אותו שיער אדום מתפצח, כמו עלי הסתיו. אותו צוואר לבן. וכתם הלידה? האם הוא שם? ידו של האוס נגעה בצווארה של האישה, מחפשת גבשושית זפקת. היא נראתה מפוחדת וכועסת. ספנסר הרגיש שבטנו מתוחה, כמו חוסם עורקים על פצע. הוא הבין עכשיו. לשם הלכה לורה בלילה. אל מגע ידו של אחר.

הוא העביר את שני האנשים הבאים ללא בדיקה נפשית – הם נראו בסדר גמור, פשוט תעברו – ולקח לו גיר חדש, מגלגל אותו לאט בין כפות ידיו, האבקה מותירה סימנים כחולים על אצבעותיו.

פְרֶדֶק הרים את ספרו כך שייראה כאילו קרא בו כשבעצם עקב אחרי הבחורה היפה מהספינה שלהם. שמה היה מַסיה, אבל הוא חשב עליה בתור גולדֶענע, כי ככה היהודים קוראים לאמריקה, גולדענע מדינה, הארץ המוזהבת.

היא התקרבה לגבר בקצה התור, שאחז את גרונה בידיו. נראה כאילו הוא מעסה אותו, ופרדק חשב שזו דרך משונה לברך מישהו לשלום.

פרדק החל מגרד בראשו, אבל הזקנה סטרה על ידו והזיזה אותה לפני שהגיע לסיפוק. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה רוצה שהם יחשבו שיש לך כינים? ההמ?"

פרדק חייך ותקע את ידו בכיסו. לפחות היא חזרה לזוז. סבתו ישבה במשך שבועות על הדרגש שעל סיפון האוניה כאילו היא כיכר לחם בתצוגה אצל האופה, כזו שכבר מזמן התיישנה והבאישה. פרדק לא זכר אפילו שראה אותה קמה לשירותים. עכשיו כשהיו על יבשה, גופה התרחב לצורתו הרגילה, שבמחשבותיו הוא כינה פּאצ'קי, סופגנייה, מתוקה ועבה ורכה.

אילו שאל אותה, ויקטוריה הייתה עונה שהיא דומה יותר ללחמנייה – קרום קשה, חתך נאה באמצע החלק העליון כדי שתתפח. אבל היא הייתה מסבירה שאין מה לדאוג. אחרי שבועות של ישיבה במשרדי תחנות הרכבות, המתנה בתורי כרטיסים, נסיעה בכרכרות מוזרות, הליכה בדרכים לא מוכרות ושינה במיטות משותפות, רק טבעי שתהפוך שטוחה כמו המצה של היהודים. וזה בסדר. מצות מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן.

והיא חייבת להחזיק מעמד. המסע התארך בשבוע נוסף בגלל הים הסוער ובמשך שלושה ימים אילצו אותם לשבת על הסיפון, ממש מול החוף, לחכות שהאי יתפנה. ביום השני פרצה שמועה שלא ירשו להם כלל לרדת, שהספינה תוחזר כלעומת שבאה. בחשכת המחלקה הזולה ביותר שמעה ויקטוריה מלמולים בהונגרית, רוסית, יידיש וגרמנית וניסתה להישאר שטוחה. בלי תקווה. בלי פחד. תקווה ופחד הם שני קצותיו של חוסר התועלת.

היא ידעה שהנכד שלה רק מעמיד פנים שהוא קורא. היא עקבה אחר מבטו לעבר היהודייה האדמונית לפניהם בתור. על הספינה היה לה דרגש בדיוק מול זה שלהם. ויקטוריה הזהירה את פרדק להתרחק ממנה. כולם ידעו שהיהודים נגועים במחלות עיניים שמנעו מהם להתקבל באמריקה.

"היא נראית לי בסדר גמור," אמר פרדק מאה פעמים לפחות במהלך שבועות ההפלגה, אבל ויקטוריה לא לקחה סיכון.

כשהגבר שבדק את הבחורה רשם הערות, היא מחתה את עיניה. ויקטוריה דחפה את פרדק במרפקה. "אתה רואה, מה אמרתי לך."

"היא בוכה, בבצ'ה, בגלל המזוודות." כשנכנסו לקומה הראשונה, גברים במדים כחולים אילצו אותם להשאיר את מזוודותיהם בערימה לפני שהורשו להצטרף לתור. כך התורים התקדמו מהר יותר ונמנע עומס. על הסיפון הזקנה שמעה שמועות על המדיניות הזאת ונקטה אמצעי זהירות, הסתירה את חפצי הערך – כסף מזומן, שעון הכיס של בעלה המנוח, כמה ביסקוויטים יבשים, הברית החדשה שלה ומחרוזת התפילה של אמה – מתחת לסריגה, בתיק קטן שנשאה בקלות. כשימתינו בתור, הסריגה גם תעסיק אותה.

גולדענע התווכחה עם אחד הכחולים ופרדק ניסה לעזור, לתרגם, עד שהזקנה משכה אותו משם. "אתה רוצה שנחזור לספינה? אתה רוצה ללכת לכלא בגלל שאתה מדבר כמו אבא שלך?" זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבו את ביתם שהוא שמע פחד אמיתי בקולה.

גולדענע שמטה את המטפחת שלה. פרדק הרים והושיט לה אותה לפני שתספיק הזקנה להתערב. "חבל לבכות," אמר לה. "אלה רק חפצים."

היא חייכה ושלחה יד ללטף את לחיו. ויקטוריה סילקה את ידה. "לא לגעת!" היא כבר אמרה לבחורה למה הם מעדיפים שלא להתרועע.

"נחמד," לחשה גולדענע בפולנית, "שבחור צעיר חושב עלי." היא חזרה לגבר בתור, שסימן בפנטומימה – להסיר נעליים. היא רכנה להתיר את שרוכי נעליה הגבוהות ופרדק נהנה מנוף ירכיה הרחבות והשיער שהסתיר את פניה, אדמדם כמו חרסים אחרי שריפה בתנור.

הזקנה לחשה, "איפה הנימוס שלך."

פרדק הנבוך – כל דבר היא רואה? – הפנה את תשומת לבו לספר, כרך קטן בכריכת עור מקומטת, כחולה. שמו נכתב באותיות זהב שנעשו חומות, "מדריך למהגר לארצות הברית של אמריקה." הוא קרא את הספר באיטיות, מפענח כל מילה על פי הקשרה והאנגלית שאביו לימד אותו. הוא סימן את הפסקאות שנראו הכי חשובות בנקודה של עיפרון בהיר.

כאן יוכל לעשות כל דבר חוקי, ואיש לא יצא פטור מעונש אם יעשה עוול. אם אין לו חובות, מקרה שהוא הכרחי רק ממחלה או תשישות, הוא לגמרי אדון לעצמו, ואדון כל הנכסים.

פרדק לא ידע מה פירושן של המילים באנגלית "פטור מעונש" או "תשישות," אבל הוא ידע מה זה "אדון לעצמו" – הוא יהיה חופשי, בדיוק כפי שהבטיח אביו.

רק הפיכחים, ההגונים והשקדנים מצליחים. פרדק סימן את המילה "שקדנים" כדי לחפש אותה כשיקנה מילון אנגלי-פולני.

על אף גערותיה, ויקטוריה לא שפטה את הנער לחומרה על שנהנה ממראה אחוריה של הבחורה. למעשה הייתה גאה בו, שלמרות כל האובדן שסבל – שני הוריו אינם, ביתו, חבריו, הכול נותר מאחור – הוא יכול עדיין ליהנות ממעשה הבריאה. ועם זאת, יש להתחשב בעניינים של כבוד.

בלילה האחרון על הספינה, כשפרדק ישן והאורות כבויים, החליטה ויקטוריה ללבוש את שמלתה הטובה. היא ידעה שתזכה ליחס טוב יותר על האי אם תיראה נאה יותר. עדיין רדפה אותה השאלה אם החליטה נכון כשחסכה על כרטיסים למחלקה השנייה וקנתה למחלקה הזולה ביותר. אחרי שקנתה את הכרטיסים שמעה שנוסעי המחלקה השנייה זוכים לבדיקות קפדניות פחות.

כשהעבירה ויקטוריה את השמלה מעל ראשה וסובבה אותו כדי לשחרר את שיערה, ראתה אותו – הגבר בדרגש ממול, קומה אחת מתחתיה. היא חשבה שהוא ישן, אבל לא – הנה הנצנוץ הברור בעינו הרטובה, הפקוחה, הננעצת בה. היא עצרה, מחזיקה בשמלה לפניה. איזה עניין יכול להיות לו בזקנה כמוה?

היא הביטה בו בשאלה, ואז הסירה את החלק העליון, מניחה לשדיה המשתלשלים להתנודד כמעט חשופים, מכוסים רק בלבניה הדקים. הוא חייך והנהן בהתפעלות. היא המשיכה והסירה את גרביה הישנים – צמר עבה ושחור וחורים זעירים של עש – והעלתה גרביים חדשים – לבנים עם רקמה של פרגים אדומים בצד החיצוני של הקרסול – במעלה ירכיה המנוקדות ומרושתות ורידים דקים, והידקה לבירית.

הגבר חייך אליה, אחר כך עצם את עיניו, הנצנוץ נעלם.

לבסוף, בבוקר היום השלישי, נפתחו הדלתות והחשיכה החלה לנוע, החצאיות הארוכות והרחבות, תיקי העור הסגורים בחבל, ציפיות כרים ממולאות בחפצים שאין להם ערך, מלבד הרצון שלא יאבדו גם הם.

על המעבורת ישבה ויקטוריה ליד החלון, לחיה על הזגוגית הקרה, עיניה עצומות ופרדק צמוד אליה, מביט החוצה. היא ניסתה לדמיין רגע של מנוחה שלמה, רק היא לבדה, רגע שבו היא יכולה להניח את כל המזוודות, להסיר את המעיל והשמלה, לזנוח את המסמכים עם שמה המזויף והבעל שלא קיים, לקמט את התג המחורבן שהצמידו בסיכה לצווארונה, ולחזור לעולם שבו היא יכולה לשכב לנוח בלי שעוד זוג עיניים צופה בה כשהיא מרשה לעצמה להינתק, להיסחף.

עכשיו הביטה ויקטוריה באיש הנוסף בהמשך התור, שם המעקה פונה בחדות כמו מרפק. הוא התייחס לכולם כמו אמא שנמאס לה מהכול – אוחז חזק בפניהם ומביט לתוך עיניהם כאילו היו חורי הצצה, שואל שאלות, כותב הישר על הבגדים. האם שם הכול יגמר? היא לא הייתה בטוחה. לפחות כאן חמים יותר.

ויקטוריה לקחה הרבה אוויר. החזה שלה התרומם, הניירות עם שמה המזויף, הבעל המומצא שממתין לה באמריקה, צמודים לשדיה. היא הפנתה את פניה לחלונות הגבוהים והיה לה חשק לעוף, להתרומם גבוה, רק היא לבדה, אפילו בלי פרדק, לחלל העצום והפתוח מעליה, לקשתות התקרה הנישאות, שם תיגע באריחים הקרירים של הקירות העליונים, תשתבלל בנברשות העצומות, מתחת לחמימות העדינה של אור החשמל שלהן.

האיש נופף בידו, סימן לגולדענע לעבור לתחנה הבאה במרפק והציץ שוב בלוח הכתיבה שלו. פרדק הביט לעבר הזקנה כדי לשאול האם להתקדם, אבל מבטה היה נעוץ בתקרה, ראשה האפור סובב במעגל. פרדק עקב אחר מבטה אל החלונות המקושתים, שם ירד שלג דק על רקע האור האפור. גם הוא חשב לעוף – דרך החלונות, אל העולם החדש וכלליו, חוקיו, לשונותיו, ורק פחד להותיר את הזקנה מאחור. הוריו מתו, אבל היא הצילה את חייו. הוא הביט בכפות ידיה המקומטות, המכוסות כתמים. פרקי אצבעותיה היו רחבים ושטוחים במיוחד, כמו של גבר. היא ענדה טבעת זהב שכבר מזמן לחצה מדי והייתה שקועה בעורה לנצח. נדמה שכדי להסירה תידרש קטיעה של האצבע. פרדק אחז בידה ולחץ אותה.

האוס, איטי עד כאב, התעסק עם הבחורה כבר שעות, כך זה נראה. לבסוף סימן לה להמשיך אל ספנסר.

"מה שמך?" שאל ספנסר, קולו כמעט לוחש. צווארון חולצתה הסגור לא אפשר לו לראות אם יש לה כתם לידה כמו של לורה, כתם רך וחום, מעט מעל עצם הבריח.

היא לא ענתה, לכן שאל אותה בקול רם יותר אם היא יודעת אנגלית. "לא," היא צעקה ביידיש.

עוד יהודייה. ספנסר תהה אם היא מנסה להימלט מ'תחום המושב' שנקבע ברוסיה.

הוא שאל ביידיש המוגבלת שלו מאיפה באה. הבחורה הביטה בו בהבעה הזאת, כמו שכולם הביטו, הבעה חלולה של התרסה, כעס, של הנחה שיש לו משהו נגדם, אפילו שאין לו.

"הו, אלוהים אדירים, אין לי זמן בשביל זה." הוא חטף כמה ניירות מידה. מַסיה. הוא היה די בטוח שבאנגלית השם הוא מרים. "מרים, איפה בעלך?" לא מתפקידו לשאול שאלות כאלה, אבל באמת, למה שאישה בגילה תבוא לבדה לאמריקה.

היא אמרה משהו שלא הבין, הפעם בפולנית. למה היא עוברת לשפה הנוראית הזו? מה היא חושבת, שהוא איזה מוז'יק? שאם לא יידיש, אולי הוא יבין בפולנית?

הזקנה מאחורי מרים התקרבה כמה צעדים, נעצרה כשנתקלה במבטו הזועם ודיברה בפולנית אל הבחורה.

"עוד לא קראתי לך," אמר ספנסר בהבעה רצינית, בתקווה שנימת דבריו ולא המילים, יעבירו את המסר.

נער אחז בידה של הזקנה ומשך אותה משם, ממלמל "מצטער," באנגלית. ספנסר כיווץ את מצחו בזעף של אזהרה, וחזר למרים. הוא התכוון לסמן לבחורה לעבור – היה ברור שהיא שפויה – ואז הבחין בעיניה. אדומות, נפוחות. הוא מחה לאיטו את כפות ידיו, מחזיר להן את צבען הלבן מתחת לאבקה הכחולה. אחר כך אחז בלסתה. היא נראתה מבוהלת. "הכול בסדר," הוא לחש. "אני רק צריך לבדוק את העיניים שלך." במקום להשתמש בקרס, הוא אחז בין אצבע לבוהן בעפעף העדין שוורידיו כחולים. הבחורה הפטירה משהו ביידיש. הוא הבין את המילה "לא."

"זה בסדר," מלמל, אבל היא התרחקה ממנו, מטלטלת את ראשה וממצמצת.

"בריאה!" היא אמרה באנגלית.

מה שנכון. לא היו גרגירים. לא היה דמע. לכל היותר הייתה לה דלקת עיניים וירלית, היא פשוט בכתה. "חשבתי שאת לא מדברת אנגלית," אמר ספנסר ביובש.

"קצת," ענתה הבחורה.

אם יסמן אותה באותיות CT ויעכבו אותה לבדיקה נוספת, תהיה לו הזדמנות לדבר איתה. הוא הביט אל מחוץ לחלון שמאחוריו – יום אפור מסתחרר ברוח, פסל החירות ברקע. אם היה יום יפה היו יכולים לשבת בכיסאות העץ המתקפלים על המזח ולהסתכל על הספינות שמגיעות. הוא ילמד אותה אנגלית, אחר כך יסביר לה את אמריקה, איפה לגור, איך להשיג עבודה, יזהיר אותה משרלטנים על הרכבות ובתחנות האוטובוסים. היא תיעשה תלויה בו. בוועדת הערעורים הוא יגן עליה, יסביר שהדיאגנוזה שלו נבעה מזהירות-יתר. היא תהיה אסירת תודה ומחויבת לו.

ספנסר סימן לנער שמאחורי מרים להתקרב. הזקנה באה איתו.

"אתה מדבר אנגלית?" "כמה מילים," אמר הנער. "מה שמך?"

"פרדק."

ספנסר הנהן. "פרדריק," תיקן מיד את השם והוסיף הברה, "תגיד לה מה שאני אומר, בסדר? אתה יכול לעשות את זה?"

פרדריק הנהן.

"תשאל אותה בת כמה היא."

"עשרים ושלוש," תרגם פרדריק.

צעירה בשנה מלורה. ד"ר ספנסר חייך. "תשאל אותה אם היא לבד."

"כן," אמר פרדריק. "אז היא לא נשואה?" "לא, אדוני."

"ממה היא מתכוונת להתפרנס?" פרדריק נענע את ראשו.

"כסף," אמר ספנסר. "איך היא תעשה כסף, תחיה, תשלם שכר דירה, תקנה אוכל?"

פרדריק הנהן ושאל את מרים. היא אמרה שהיא תופרת ואמורה לפגוש את אחיה, שבא לאמריקה בשנה שעברה.

ספנסר שלח יד לאט ונגע בשיערה, מסלסל תלתל סביב אצבעו. בדיוק כמו של לורה. גם כשהוא מלוכלך, ההרגשה הייתה זהה, עלי שלכת מתפצחים בערימה עצומה. מרים התרחקה, מביטה בפרדריק כדי לקבל הסבר. פרדריק משך בכתפיו. הזקנה פנתה אל הנער. הוא ענה לה במילה אחת.

ספנסר דיבר בחדות. "עוד לא הגיע תורכם. תגיד לאמא שלך להיות בשקט." האוס העביר עוד שני אנשים. הם התרחקו כמה צעדים, מפגינים כבוד.

הנער אמר משהו לזקנה. היא ענתה ופרדריק התחיל לתרגם, אבל ספנסר השתיק אותו בתנועת יד, מסמן לעבר מרים. "תגיד לה לפתוח את הכפתורים של החולצה." הוא היה בטוח שיש לה כתם לידה והוא רצה לראותו.

פרדריק תרגם, אבל מרים הידקה עוד יותר את הרדיד האפור על כתפיה והביטה בזקנה, שהתקרבה ודיברה. פרדריק תרגם. "אדוני, זה בעיה, אה, אישה צעירה," הוא סימן לעבר מרים, "היא…" הוא גמגם. "לא רוצה פותחת חולצה, לא יש גברים."

"זאת בדיקה רפואית. יש לציית להוראות," אמר ספנסר. פרדריק לא תרגם הפעם. ספנסר חבט על זרועו. "ילד, תגיד לה מה שאמרתי. עוד אנשים מחכים!"

פרדריק אמר משהו לשתי הנשים. ספנסר התחיל לפקפק ביכולתו של הנער לדבר אנגלית.

"אני צריך לבדוק אותה," הוא אמר. "אני אקח אותה למטה, לאחיות. תגיד לה לבוא איתי."

פרדריק הסביר זאת למרים, שהתרחקה צעד לאחור, קרוב לזקנה. הזקנה חיבקה את הבחורה ואמרה משהו לנער. פרדריק היסס, לוחש לזקנה.

ספנסר שלח ידו אל זרועה של מרים. "בואי איתי." היא משכה את ידה ממנו. "לא," היא אמרה באנגלית.

הנער אמר, "היא אחותי. לאן אתה לוקח אותה? היא איתנו."

"אמרת שהיא לבדה. מה זאת אומרת היא אחותך?"

"אני…" פרדריק שוב גמגם, והקשיב רגע לזקנה. היה ברור לספנסר שמשהו פה מסריח.

"היא אחותי," חזר הנער ואמר.

ספנסר דרש לראות את המסמכים המזהים שלהם. "שמות המשפחה שלכם שונים. עכשיו עזבו אותי בשקט, זוזו הצידה." הוא הדף את פרדריק, שנתקל בזקנה. היא דיברה ברוגז אל ספנסר, היה ברור שהיא גוערת בו על שדחף את הנער.

ספנסר ניסה לדבר מעל ראשה. "אני צריך לקחת את הבחורה הזאת למרפאה. היא צריכה להיבדק." הוא תפס את זרועה של מרים. היא משכה אותה בחזרה בכוח. הוא שוב תפס בה וניסה למשוך אותה לאורך התור.

פניה של הבחורה האדימו. הזקנה והנער מיהרו קדימה. ספנסר ניסה לחמוק, אבל היא הכתה בו עם תיק הבד שלה והנער אחז בזרועה החופשית של הבחורה ומסרגות נפלו על אריחי הרצפה בנקישה. הזקנה צעקה. הוא חשב שזה נשמע כמו שפת הקללות המובנת לכול. הרדיד של מרים נפל ארצה. אנשים נעצו מבטים. הנער זעק, "אתה מכאיב לה!"

ספנסר תפס שהוא מרגיש את עצם הזרוע של הבחורה. הוא עזב את ידה. האוס שלח מבט לעברו. הפנים המטונפות של העומדים בתור בהו בו. הזקנה הארורה והנער שאיתה סירבו להפנות את מבטיהם.

ספנסר חזר לדוכן שלו וחטף ממנו גיר. הוא כתב CT על חולצתה המקומטת של מרים, אחר כך קרא לזקנה להתקרב. על כתפה הימנית הוא צייר X גדול מוקף במעגל.

אחד המפקחים בא לראות על מה המהומה. "פיגור שכלי?" הוא שאל, כשהביט בזקנה מתקדמת בתור עם מרים והנער.

"כן," אמר ספנסר. "ראיתי את זה בעיניים שלה. היא לא לגמרי שם." הוא לא טרח לסמן את הנער, הוא יוחזר איתה באופן אוטומטי, ואחר כך ספנסר ימצא את מרים במרפאה וינחם אותה.

המפקח התרחק. ספנסר סידר מחדש את גיריו בשורות נקיות ויפות. האוס חזר לעבוד, אבל נראה היה שדעתו מוסחת, בודק שוב ושוב את לוח הכתיבה הארור שלו. אלוהים, הם יהיו כאן כל הלילה! ספנסר יישר את חולצתו ועניבתו. הכול בסדר. הזקנה והנער ייעלמו בקרוב. הוא סימן באצבעו לבא בתור. גבר צעד לפנים וספנסר העיף בו מבט מהיר – או שתשיג אותה עכשיו או שלא תשיג אותה לעולם – וסימן לו לעבור. אחר כך אם ובתה, אחר כך זוג צעיר.

ספנסר העביר אותם במהירות, ואז סרק את התור בחיפוש אחר מרים. היא, הנער והזקנה עמדו בתור, כמה אנשים לפניהם, התור לתחנה הבאה שבה המפקחים בדקו את סימוני הגיר והכניסו את המיועדים להחזרה לאזור מגודר אחד, ואת המיועדים לטיפול לאזור מגודר אחר. שלושתם היו שקועים בשיחה. ואז מרים חייכה והתרחקה, מתקדמת בתור כפי שידע שהיא תעשה. לא היה לה שום קשר לילד המעצבן ולאמו. ספנסר עמד להפנות את מבטו כשהבחין שפרדריק מצביע על כתפה של הזקנה. היא הסירה את מעילה והביטה בסימן הגיר, ואז אמרה משהו לנער.

"תלבשי את המעיל הארור ותתקדמי," הפטיר ספנסר. הוא הביט בתור. האוס היה עדיין מבולבל ונרגש. הוא ראה זאת על פי תנועות ידיו, איך עלעל בדפים על לוח הכתיבה.

הוא הביט בהם שוב. הזקנה והנער התלחשו, גביהם כפופים. ואז היא החלה לגלגל את מעילה. היא הוציאה פקעת צמר מהתיק הקטן שלה, תחבה את המעיל לתחתיתו, והחזירה את הצמר מעליו.

ספנסר התחיל לצאת מבין מעקות הברזל, המילים כמעט כבר יצאו לאוויר – "מה אתם חושבים שאתם עושים?" – ואז הוא עצר. הנער טפח על כתפה של מרים ואמר משהו. כעבור רגע היא מחתה את סימן הגיר מחולצתה ואחר כך הסתירה את הכתם הכחול ברדידה.

בשלוש השנים שעבד שם, אף אחד לא חשב לעשות משהו בנוגע לסימני הגיר שלו. מכל אלה שהוא אבחן – מן הסתם הם מסתכמים באלפים – הזקנה והנער היו הראשונים להבין: אם סימנו אותך, זה רע.

ספנסר ראה איך שלושתם חולפים על פני התאים המגודרים, משם אל התורים העיקריים, שם יבקשו מהם את המסמכים, והוא כבר ראה שמסמכיהם מסודרים. לאחר מכן הם יאספו את מה שנותר ממטענם, ויצאו לקור ולזרות של ארץ שלא ראו מימיהם, לא הכירו, לא הבינו את שפתה. למי שנשארו כאן זו לא הייתה שפה, אלא רק צלילים. לא הייתה הבנה, רק תקוות. מרגע שירדת מהאי, את הסימנים שנשאת איתך אי אפשר לתחוב לתיק או להסיר מהבד. ספנסר רצה לקרוא להם, להגיד שהוא מצטער. לזעוק אליהם "בהצלחה!" אבל מישהו כבר ניגש, עוד זקנה, הפעם עם שני נערים ועוד זקן. ספנסר הניח את הגיר ושלח ידו אל עיניהם.

מבוא

בשנת 1998, שתים-עשרה שנה אחרי מותו של בורחס, התפרסם לראשונה סיפור גנוז פרי עטו, 'חדר 211'. הסיפור נמסר לעיתון Página/12 על ידי מריה קוֹדאמה, אלמנתו של בורחס, והופיע בעמוד השער של Radar, המוסף השבועי לתרבות.

בהקדמה הקצרה נכתב שהסיפור נועד להיכלל בקובץ הסיפורים 'ספר החול' מ-1975, אך בורחס משך אותו לפני ההדפסה וגנז אותו, ככל הנראה בשל תכניו הארוטיים, המרומזים למדי אמנם, אך נועזים ומפורשים יחסית לשאר יצירתו. גם בקובץ האחרון שפירסם בורחס בחייו, 'הזיכרון של שקספיר' מ-1983, הכולל ארבעה סיפורים בלבד, לא נכלל הסיפור.

 

או שמא

בשנת 1998 מסרה מריה קודאמה, אלמנתו של בורחס, לעיתון Página/12 סיפור בשם 'חדר 211', לדבריה סיפור גנוז שבורחס החליט למשוך מ'ספר החול'. קודאמה עצמה, לעדותה, הדפיסה במכונת כתיבה את הסיפור שהכתיב לה בורחס, כפי שנהג לעשות לאחר שעיוורונו המתקדם מנע אותו מקרוא וכתוב.

כצפוי, הפרסום עורר פולמוס. רוב-רובן של התגובות לא התייחסו לאיכותו של הסיפור אלא לשאלת האותנטיוּת. הוויכוח היה סוער במיוחד בשל פרשת הטקסט 'רגעים' ( "אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי / בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר / לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם / הייתי נרגע יותר / הייתי טיפש יותר / הייתי לוקח יותר סיכונים / יוצא ליותר מסעות / מתבונן ביותר שקיעות" וגו') – שהוצג במשך שנים כ"שיר" מעזבונו של בורחס, בעוד שלמעשה היה תרגום מאנגלית של טקסט טיפוסי למסורת העזרה העצמית, שהופיע במקור ב-Reader's Digest. אם הודבק לבורחס בתום לב ואם כהלצה זדונית, העניין יצא משליטה ועד היום רשימת המלצות זו סובבת ברשת – בין השאר כמצגת פאואר פוינט עם תמונות השקיעה הבלתי-נמנעות – בתור שיר של בורחס, כנראה הידוע ביותר בכל יצירתו. קודאמה – כמוה כמומחים אחרים ליצירת בורחס – הכחישה בלי לאוּת כל קשר בין בורחס ל'רגעים' ואף הצליחה להוריד מהמדפים את ספר העיון 'בורחס ומקסיקו' שבאחד מפרקיו (ראיון עם הסופרת אלנה פונייטובסקה) יוחס לו הטקסט. למרבה האירוניה מצאה עצמה כעת מואשמת באותו חטא עצמו.

פרופ' סאול סוסנובסקי מאוניברסיטת מרילנד, אחד הטוענים לאותנטיות של הסיפור, מנה מוטיבים בורחסיים מובהקים המופיעים בו: טכניקת הסיפור-בתוך-סיפור, התיאורים התמציתיים, היסודות האוטוביוגרפיים כגון מיקום הפגישה בבית קפה ברובע בּוֹאֶדוֹ בבואנוס איירס, שם שכנה הספרייה שבורחס עבד בה,1 ובעיקר מוטיב המבוך שמופיע בכמה הקשרים, בעוצמה גוברת – מבוך מבשֵׂר מבוך: התעייה בסמטאות ג'נובה, המרחק הקצר בין האוהבים שמסתבך והופך למבוך מייסר, והחידוש שבמבנה המבוכי של העלילה המתפצלת בסיום. לדבריו, פרישׂת המבוך על כל המישורים הללו, מבלי לנקוב בשמו במפורש, אופיינית לבשלות הסיפורת של בורחס בשלב הזה של יצירתו, ואפשר שיש בה גם שמץ אירוניה עצמית.

סוסנובסקי ואחרים הצביעו על הקירבה הסגנונית והתמאטית בין 'חדר 211' לסיפורים מתוך 'ספר החול', ובמיוחד ל'אולריקה'. במוקד שתי היצירות עומד סיפור אהבה בן יום אחד בין שני זרים בעיר זרה, יורק ב'אולריקה', ג'נובה ב'חדר 211'. אך בעוד 'אולריקה' רווי אלוזיות ספרותיות (בעיקר לסיפור אהבתם הטראגית של סיגורד וברינהילד בסאגה האיסלנדית מסוף המאה ה-13, Vöslunga Saga), ונרמז כאילו סיפור האהבה בו לא היה אלא חלום, או השתקפות במראָה, או כאמור הדהוד ספרותי, כלומר שלוש שכבות 'הסוואה' – 'חדר 211' הוא כמין גירסה 'נושמת' ותלת-ממדית של הסיפור, שבורחס מעז לתאר בה רומן ומשיכה גופנית של ממש, בלי לנקוט הסוואות מטא-ספרותיות או 'להסתתר' מאחורי פרשנות המראָה/החלום. בעוד אולריקה מתפרשת כבבואה של דמות ספרותית אחרת, ברינהילד, ליליאנה מ'חדר 211' היא אישה בשר ודם.

עוד חוקרת מרכזית של יצירת בורחס, דוקטור קריסטינה בּוּלאסיוֹ מאוניברסיטת טוּקוּמַן, אמרה – בלי לציין מפורשות את דעתה ביחס לאותנטיות – שאפשר כי בורחס גנז את הסיפור בשל החשש שייקרא כפנטזיה ארוטית של המספר, שהוא בן דמותו. בהקשר הזה ציטטה את המשפט הבא מהסיפור כמשפט מפתח: "תהיתי אם מעמדו … היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה." אולי – תהתה בולאסיו – זו הסיבה, מודעת או לא, למכשולים שהערים בורחס על דרכם של האוהבים זה אל זה ואל הגשמת המפגש 'האסור'.

מכל מקום, הקלף המשמעותי ביותר של הטוענים לאותנטיות היה מסירת הסיפור לעיתון על ידי מריה קודאמה: היא, שנאבקה במשך שנים לשחרר את בורחס מקללת 'רגעים' ("תמצית של כל הנחוּת והדלוח שיש לניו אייג' להציע לאנושות," כמאמר אחד מהם), בוודאי לא היתה מעלה בדעתה לייחס לו סיפור לא-לו.

המפקפקים באותנטיות נדרשו לאותן נקודות עצמן, מזווית שונה. המוטיבים הבורחסיים האופייניים, טענו, מעוררים חשד לזיוף דווקא ("רק המַראָה חסרה," כתבה ביבושת מבקרת הספרות מרסדס פְּרייֶטוֹ, "וכידוע, לא נשארו עוד נמרים בג'נובה."2). ביסוד המיני ויותר מכך, באינטנסיביות הרגשית שבסיפור, ראו הוכחה ניצחת לזיוף: בורחס לא רק לא היה מעז, גם לא היה מסוגל לכתוב טקסט כזה ("גם קודאמה לא," העיר בסרקאזם מישהו מהמחנה השני, בשלב שהמחלוקת החלה להידרדר למהלומות מילוליות). כנגד זה השיבו אנשי המחנה הראשון שבורחס היה מסוגל גם מסוגל לכך, וכראייה ציטטו משירתו שורות כגון "אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף" מתוך השיר 'המאוּיָם'.

אשר למסירת הסיפור על ידי קודאמה, טענו השוללים שזהו אליבי מושלם מדי, ובכלל, הִקשו, מניִן ומדוע צץ הסיפור דווקא עכשיו?

שני הצדדים דרשו לבסוף להגיש את כתב היד לבדיקת מעבדה, כל אחד מהם משום שראה בכך הליך שיוכיח סופית את צדקתו. כאן נתקלו בהתנגדותה של קודאמה: "בורחס לא היה ולא יהיה חיית מעבדה," פסקה. עם זאת, שבועיים אחרי שפורסם הסיפור והצית את הפולמוס, הסכימה לפרסם ב-Radar ארבעה תצלומי תקריב של תדפיס מכונת-הכתיבה.

כצפוי, שתי התיזות מצאו בתצלומים הוכחה ניצחת.

חדר 211

בימי שלישי הספרייה היתה נסגרת שעתיים מוקדם מהרגיל, ולא פעם לפני שנסעתי הביתה הייתי יושב שעה קלה בקפה דָנטֶה, מאחר שידעתי שלא ידאגו לי בבית.3 ביום ההוא, מיד כשנכנסתי ראיתי את אֶדמוּנדוֹ ריצ'י יושב מול ספל קפה וכוסית קוניאק, ובאותו רגע נשא גם הוא את ראשו וראה אותי, ועיניו אורו בשמחה. ניגשתי לברך אותו לשלום והוא הזמין אותי להצטרף אליו.

"לא אפריע? אולי אתה מחכה למישהו?"

"התבטל לי שיעור והקדמתי לפגישה באופן בלתי-נסלח, ואת העיתון כבר קראתי עד מודעות האבל," צחק ריצ'י. "אלוהים שלח אותך."

אדמוּנדו ריצ'י לימד אנגלית ואיטלקית במחלקה לשפות באוּבֶּה, זה ארבע או חמש שנים.4 הוא היה אחד האנשים הגבוהים שהיכרתי, ביריון בחליפה. את מראהו האימתני עידנו שיער שחור חלק שצנח לו על מצחו והוא היה מסיט אותו הצִדה, שפתיים רכות במפתיע, משקפיים דקי מסגרת ונימוסים חסרי-דופי שנבעו, כמדומה, לאו דווקא מחינוך טוב כמו מחביבות טבעית.

לי הוא רחש חיבה מיוחדת שמקורה בהכרת תודה: פעמיים סייעתי לו לפרסם שירים ב-Sur5. הוא לא היה משורר גדול אבל שיריו היו לא-רעים כלל: קצרים, תמציתיים ושכלתניים, ויכולת לנחש כי סגפנותם מגוננת על געש רגשי. כשמסר לי אותם יום אחד בתום ביקור קצר בספרייה, שאני ניחשתי את מטרתו, אמרתי לו שבכל מקרה יצטרכו להתקבל על דעתה של אוֹקַמפּוֹ. הוא הבהיר לי שאינו מבקש לעקוף את הדרישות הגבוהות של Sur. אדרבא, אם השירים לא יתקבלו סימן שאינם ראויים לראות אור והוא יכיר לנו טובה על שהצלנו אותם ואותו מן החרפּה. אני זוכר שהופתעתי מן המילה הזו, שנשמעה כה חריפה מפיו. הסיבה שהוא מוסר לי אותם כך, הוסיף, היא שהוא רוצה לפרסם אותם תחת שם בדוי, סנטיאגו טייֶמפּוֹ, ומבקש שהפרט הזה יישאר בינינו.

"מדוע בעצם?" שאלתי. תהיתי אם מעמדו באוניברסיטה היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה.

"רק בזכות חסותו של טייֶמפּוֹ אני מעז לכתוב בכלל," אדמונדו ריצ'י חייך את חיוכו השובה-לב, אבל בעיניו שננעצו בי היה משהו קשה ואולי נואש. "לוּ אני צריך לחתום על השרבוטים האלה בשמי, לא הייתי כותב מילה."

השירים מצאו חן בעיני ויקטוריה. היא אמרה שזו הגִרסה החילונית האינטלקטואלית לשירים של מאסֶטו6 שאף הם התפרסמו בכתב העת. היא ביקשה ממנו באמצעותי (אני שמרתי על סודו) לשלוח נוספים והוא עשה זאת עוד פעם אחת ולא יסף.

לא שאלתי אותו עכשיו על הכתיבה. היטב מדי היכרתי את המכאובים, הפחד ומפח הנפש המכתרים כל שורה. הדברים שסיפר לי לאחר מכן מחו מזכרוני את החלק הראשון של שיחתנו. אני מניח שדיברנו על מכרים משותפים, שהערנו כמה הערות עגמומיות-מבודחות על החדשות במדינה ובאירופה, שהחלפנו כמה אנקדוטות על מקומות עבודתנו. בעניין זה האחרון אני הייתי בעמדת נחיתות מאחר שהספרייה עמדה רוב הזמן בשממונה, אבל ריצ'י הקפיד לא לתת לי תחושה כזאת. חללו של דנטה הלך והתערפל מעשן סיגריות, כהד לעננים שהחלו להיקשר בחוץ, אצבעותיו הארוכות של ריצ'י תופפו בשקט על קצה השולחן, ואני קלטתי משהו פתאום.

"הפסקת לעשן?"

הוא עיווה את פניו במורת-רוח. "לפני שנה ותשעה ימים."

"שנה!" אמרתי לו בעידוד. "אם כך אתה כבר פטור מהעונש."

"לעולם לא אהיה פטור," אמר ריצ'י בלי לחייך.

"אתה עוד מתגעגע לפעמים?"

"אין רגע שאני לא מתגעגע," ענה.

",Past cure I am, now reason is past care"7 אמרתי בלבי.

מכאן, מהעשן, מהעונש ומהגעגועים, הגענו – איני זוכר באיזה נתיב בדיוק – אל סיפורו.

ריצ'י שהה ימים אחדים בג'נובה בכנס שנערך מטעם המחלקה לתרבויות ולשפות מודרניות ב-UniGe.8 יום לפני תום הכנס, אחרי שנתן את הרצאתו השנייה והאחרונה, יצא בשעת צהריים מהפקולטה למדעי הרוח אל וִיָה בַּלבִּי וירד לעבר העיר העתיקה. מאחר שההרצאה העיקה עליו – רק באותו הבוקר השלים את כתיבתה – הרגיש כעת חסר משקל ושוטט בלי מטרה. הנמל לא נראה מאחורי הבתים הצבעוניים הצפופים, אבל העננה של ריח הים הסתננה ביניהם. נדמָה לו שהעולם מזמזם סביבו כמבשר לו משהו. הוא העמיק לחדור לסמטאות שהלכו ונעשו צרות, מרובות כנסיות קטנות שביניהן עמדו זונות כמעט עירומות לאור היום ועישנו בשיעמום. חלקן קראו לו בנימה מפצירה-לעגנית והוא ניסה להיחלץ משם אבל הסמטאות הסתבכו זו בזו, מתעתעות, והוא פנה ושוב פנה ושב ומצא את עצמו בין הנשים ההן. לבסוף הצליח לצאת אל וִיָה גָריבַּלדי. הוא צעד במהירות בלי לשעות לארמונות לאורך הרחוב, כאילו קריאותיהן עוד רודפות אחריו, והאט רק כשהגיע לרחבה הקטנה של פּיאָצָה מֶרידיאָנָה. היה שם בית קפה שהוציא שולחנות החוצה ומבטו של ריצ'י נתקל באישה שישבה אל אחד מהם לבדה.

"אני לא זוכר אם שאר השולחנות היו ריקים, או שראיתי רק אותה," אמר לי. "מה שלכד את תשומת לבי היה שהיא קראה ספר, בריכוז מוחלט."

היא לבשה שמלת כתפיות תכולה שחשפה זרועות בהירות, ואף שלשולחן היתה שמשייה, חבשה כובע קש לבן שהסתיר ממנו את פניה. גופה היה דק ורגליה ארוכות, היא נאלצה להטות אותן הצִדה תחת השולחן. אפשר שחשה במבטו, שכן הרימה את עיניה, אבל לא ראתה אותו באמת: מבטה חלף עליו, הקיף את הכיכר וחזר אל הספר. ריצ'י ראה את פניה רק להרף עין. הוא המשיך ללכת וכשעבר מאחוריה אזר אומץ להסתובב: שערה החום היה גזור בקו ישר מתחת לכתפיים, ובין שולי הכובע לכתף השמאלית הצליח ללכוד פיסה מהספר. הוא היה בספרדית.

אחר הצהריים ישב בעוד שתי הרצאות ודיון אחד בלי לקלוט מילה, ושיחק בפיזור נפש בכרטיסי הביקור שנתנו לו קולגות אחרי ההרצאה שלו. הדיון התארך הרבה מעבר לזמן שהוקצב וריצ'י הרגיש שעיניו נעצמות. דווקא בלילה, על הכרים הרכים להפליא בחדר המלון, לא הצליח להירדם. כל הדברים היו לקולות. אף שידע שהדלת והברזים במקלחת סגורים, עִינה טפטוף עיקש את מוחו. מאוורר התקרה החרישי ניסר את האוויר במאמץ כאוב באוזניו. מאחורי עפעפיו המהודקים הציץ שוב ושוב בספר מעבר לכתפה הערומה, גם אחרי שנרדם לבסוף לפנות בוקר.

בבוקר כמעט לא הופתע לראות אותה יושבת, שוב לבדה, בחדר האוכל הקטן של המלון, כמו המשך לחלומו. "ידעתי שאם אחשוב על זה אפילו לרגע, לא אעז," אמר לי. הוא ניגש אליה מיד ושאל אם יוכל להצטרף. היא הביטה בו בתדהמה והוא קלט לחרדתו שפנה אליה בספרדית. אבל אם הבחינה במבוכתו ואם לא, אחרי רגע חייכה ואמרה בשלווה: "Por favor,", במבטא פּוֹרטֶניוֹ.9

"סליחה," אמר כשהתיישב, "לפעמים אני שוכח שאני באיטליה."

התברר ששמה ליליאנה ושעזבה את ארגנטינה לפני שנים והיא מתגוררת בבולוניה. התברר גם שעיניה כהות וסמיכות ריסים, עצמות לחייה חדות, אפה נשרי ופיה נדיב. היא האזינה בעניין כשסיפר על הכנס, וכשהסתכלה בו מן הצד ראה שיש לה פזילה קלה שבקלות, ששיוותה לפניה ארשת ילדותית. היא לא סיפרה מה היא עושה בג'נובה, אבל תלבושתה הבוקר, חולצת כפתורים בוורוד בהיר, כמעט לבן, וחצאית כחולה צרה, רימזה על עיסוקים שאינם תיירות. יופיה לא הכריז על עצמו בבת אחת, אבל מרגע שהתחוור, היה לו כמעט ללא נשוא. על כל דבר היה סולח לבעלת הפנים האלה. שרשרת כסף שנחה על עצמות הבריח שלה ריתקה אליהן את מבטו והוא נזקק למאמץ כביר כדי לנתק אותו משם. מלצר עבר בין השולחנות והניח לפני כל אורח כרטיס מודפס באותיות מסולסלות: הזמנה לקוקטייל בגן המלון בשש לפנות ערב.

לבו התכווץ כשהיא הציצה בשעונה, כאילו הפרה איזה הסכם ביניהם. הוא שכח שהוא עצמו אמור להנחות הבוקר שולחן עגול בנושא 'שפה, תרבות וזהות – בין האישי לאוניברסלי'. הוא נחפז לשאול: "תבואי לקוקטייל?"

"אם אספיק," ענתה בעודה הודפת את כיסאה לאחור. "אני לא נוהגת לסרב לשמפניה בחינם."

את ההנחייה צלח בדרך נס. "לא חשבתי שאי-פעם אהיה אסיר תודה על הדברנות של אנשי אקדמיה," אמר לי. בנקודה שבהה בה, בין ראשי הקהל לתקרה, ראה את אצבעותיו חולפות על עצמות לחייה, על אפה האצילי, לאורך לסתה, על עצמות הבריח הנפלאות ההן. מקוקטייל הסיום של הכנס השתמט אבל ידע שאין לו מנוס מארוחת הערב בביתו של הדיקן, שהזמין אותו אישית.

בחמישה לשש יצא לגן המלון והתיישב אל אחד משולחנות הברזל הלבנים בצד. הגן הלך והתמלא באנשים שלא היו היא, והתשוקה לעשֵן עשתה בו שמות. הדקות נקפו והאור החל להתעמעם, וריצ'י חשש שירסק את הגביע הריק שסובב בין ידיו. על האפשרות שלא תבוא סירב לחשוב. ברבע לשבע ראה אותה, דקה וגבוהה משזכר בשמלה בצבע יין ובשיער אסוף, יורדת בשלוש המדרגות מהלובי וסוקרת את הגן. הפזילה הכמעט לא מורגשת, שאיש זולתו לא ראה, היתה גמול נדיב על סבלנותו. הוא נופף לה, כובש את הדחף לזנק על רגליו, ואחרי שהתיישבה הלך להביא להם שתי כוסות שמפניה.

אני מדמֶה לי אותו דולה עבורה רגעים משעשעים מהכנס, עד שירדו דמדומים על הגן ושתיקה על שניהם. הוא נשם עמוק ושאל אותה עד מתי תישאר בג'נובה. היא השיבה שהרכבת שלה יוצאת למחרת בשבע בבוקר. לבו שוב התכווץ.

הוא חישב בקול רם: "בניכוי ארוחת הערב שאני חייב ללכת אליה, זה משאיר לנו בערך שבע שעות."

"זה לא מעט," חייכה.

"לא מעט לְמה?"

"לייצר זיכרון מושלם של מה שלא קרה ולא יכול להתקלקל," אמרה.

"תפסיקי," אמר לה בחדוּת.

היא נפנתה אליו בהפתעה, ואז הבעת פניה התרככה. הושיטה לו את כף ידה על השולחן והוא מיהר לאחוז בה, שברירית ולבנה כל כך בין ידיו שלו, והוצף הקלה. היא התבוננה בו בריכוז.

"אז מה נעשה?" שאלה.

הוא נישק את אצבעותיה אחת-אחת, את ציפורניה, את שתי הטבעות שענדה. אחר כך ענה: "מה שאת תבחרי. הרי את מבינה שאני כבר החלטתי."

היא שתקה רגע לפני שאמרה בשקט: "אני פוחדת להתחרט," וריצ'י קפא. היא הוסיפה: "לפעמים אני עוד חולמת על זוג סנדלים בצבע הזה," טילטלה את כוס השמפניה שלה, "שראיתי פעם ברומא ולא העזתי לקנות," ושתתה את המשקה בנשימה אחת.

הוא נרכן אליה. בגן המחשיך, בין המלצריות שפינו את הכלים האחרונים, התנשקו. סוף-סוף ליטף את לחייה ואת צווארה. הוא לא ידע כיצד יקים את עצמו מהשולחן הזה. הארוחה נקבעה לתשע, וביתו של הדיקן היה מרוחק מהמלון. הוא קילל בלבו.

"עד אחת-עשרה אחזור," אמר. "גם אם אצטרך להרוג את המארח."

הוא אמר לה שהוא שוהה בחדר 211, שאל אותה היכן ייפגשו. "אצלי," ענתה וצחקה: "בדיוק בחדר מעליך. אם היה לי שיער ארוך יותר יכולת לטפס עליו אל החלון שלי."

"אטפס על הקיר אם צריך," אמר ריצ'י ונגע קלות בשערה. שניהם קמו ונפנו זה אל זה. הוא הידק אותה אליו והיא לחשה לו משהו שלא הצליח לשמוע, והלכה.

ברבע לאחת-עשרה הגיע למלון במונית. יציאתו מהאירוע רב המשתתפים לא עלתה יפה. הארוחה התנהלה בעצלתיים ועמדה רק במנה השנייה כשהוא קם ובקושי טרח למלמל תירוץ, כל כך להוט היה להסתלק. אבל מרגע שיצא משם לא הקדיש לכך עוד שום מחשבה. הוא עלה לחדרו והתקלח במהירות, והחליט גם להתגלח, אף שהתגלח כבר אחר הצהריים. אחר כך חשב שעשה טעות, פניו יהיו רגישות עכשיו. לרגע חש בדמיונו את ירכיה מלטפות את לחייו. הוא עלה במדרגות, רוחו קצרה מדי להמתין למעלית. עמד כמה רגעים מול חדר 311 להסדיר את נשימתו, ונקש. לא קרה כלום. נקש חזק יותר. כלום. "מה הרגשתי אני לא זוכר," אמר ריצ'י, "כלומר זה לא משהו שאני יכול לתאר במילים. אמרתי לעצמי שאולי היא עוד לא מוכנה, אולי הקדמתי קצת, שאחזור בעוד כמה דקות והכול יסתדר."

הוא עשה סיבוב בקומה, עבר על פני חדר הסבה עם שתי כורסאות קטיפה צהובות, חזר אל 311 ונקש, שלוש נקישות ברורות ורמות. הוא שמע את דמו הולם באוזניו, וגם – הפעם כן – איזו תזוזה מבפנים, צעדים קרבים. לבו הלם בפראות. הדלת נפתחה והופיע גבר גוץ וקירח, בחלוק המגבת הלבן של המלון, פניו הישנוניות נרגזות. ריצ'י הביט בו המום ומילמל "Mi scusi" רגע לפני שהדלת נסגרה בפניו.

הוא נשאר מול הדלת, רגליו כבדות מאוד והמחשבות גועשות בראשו. יכול להיות שבכוונה שלחה אותו לחדר הלא-נכון? הוא נזכר במה שאמרה על חרטה, בצחוקה כשאמרה "אצלי". לא ייתכן. כנראה שמעה מספר אחר כשאמר 211. הוא כשל אל חדר ההסבה שראה קודם וצנח על אחת הכורסאות.

ריצ'י קם על רגליו פתאום. ליד השולחן שלנו עמדה אישה עגלגלה בתספורת קצרה ובחליפת חצאית חומה. הוא התכופף לנשק לה על לחיה ואמר לי: "מרתה, אשתי, נדמה לי שלא נפגשתם." בהיתי בה רגע ומיד התעשתּי וקמתי ללחוץ את ידה בשעה שריצ'י משך כיסא עבורה. אחרי דקות אחדות של שיחת נימוסין התנצלתי והלכתי, עורי מעקצץ ממבוכה והסיפור הקטוע מפרפר מול עיני כמו דג על החול.

גם אם נניח שבקומה לא נפלה טעות, חשב ריצ'י, עדיין יש פה עשרים או שלושים חדרים. אי-אפשר לדפוק על כל הדלתות. מה הוא יודע  עליה. שם פרטי, רכבת בשבע בבוקר, מבט טורד מנוחה. הוא ישב על הכורסה, מרפקיו על הברכיים, מצחו בידיו. בהחלטה פתאומית קם וצעד למעלית, וירד אל הלובי. הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

היא היתה שם וגל של חיבה והכרת תודה גאה בו. הוא השתדל לדבר כלאחר יד: בת ארצו, ליליאנה… שם משפחתה פרח מזיכרונו, עוזבת מוקדם בבוקר, ביקשה למסור לו מכתב דחוף לקחת איתו לבואנוס איירס אבל הוא איחר להגיע למלון… פניה השחומות מלאו חרדה. "אי-אפשר," אמרה בלחש כאוב, "אסור לי," ותוך כדי כך רשמה מספר על פתק, במהירות, כחוששת שתתחרט, וקיפלה אותו, והוא לקח אותו ואמר גם הוא בלחש, "תודה, תודה."

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

הפקיד הוא שהיה שם, ונשא אליו מבט חמצמץ שהלך והתמלא חשדנות ככל שריצ'י דיבר. הוא נמנה עם המעטים החסינים בפני קסמיו.

"Signore," אמר לו בהדרת כבוד נעלבת, שריצ'י זיהה בה גם הנאה מוסתרת, "זה בניגוד גמור לכללי המלון. היא תוכל להשאיר לך פה את המכתב בבוקר אם תרצה."

ריצ'י נסוג ועלה לאט במדרגות. "אטפס על הקיר אם צריך." ואולי בכל זאת ניסה בקומה הלא-נכונה? אולי שמעה 311 במקום 211? הוא עלה לקומה הרביעית וצעד אל חדר 411 ונקש עליו, בלי היסוס. עכשיו היה חדור החלטיות קרה וזועמת: החיים כמעט העניקו לו את הלילה האחד הזה ואז גזלו אותו ממנו בתעלול סר-טעם, והוא היה נחוש לזכות בו. לא היתה תשובה. הוא נקש ביתר תוקף, וכעבור שניות אחדות נשמע מתוך החדר "What is it? Who is there?" בקול אישה דקיק, במבטא בריטי. ידו נשמטה.

הוא תעה בקומה הרביעית עד שהגיע לחדר ההסבה, שבקומה זו רוהט בכורסאות בצבע ירקרק, והתיישב על אחת מהן לאט. מה אם יחזור לחדרו ויטלפן לכל חדר וחדר במלון מהקומה השלישית ומעלה? או מהשנייה? הוא הרגיש שהוא יוצא מדעתו. השעין את ראשו על המסעד ועצם את עיניו ואמר בלבו, "עזרי לי, ליליאנה". מה היא לחשה לו רגע לפני שנפרדו בגן? הוא אימץ את זכרונו, את רוחו, את כל תאי מוחו. משהו מהיר. מספר? הוא התיישב בקפיצה. שלוש-מאות? שלוש-מאות וכמה?

רק במעלית העז לפתוח את הפתק. 312. הוא לטש את עיניו במספר. היא כנראה שמעה 212 כשאמר 211. עלה לקומה השלישית ומול 312 נשם נשימה עמוקה ונקש. הדלת נפתחה מיד, כאילו לחצה הנקישה השלישית על מנגנון נסתר. ליליאנה לבשה כותונת סטן קצרה בצבע שמנת ועיניה נצצו אליו. עוד לפני שנעלה את הדלת הוא כבר צנח על ברכיו ונישק את ירכיה.

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

לא היה שם איש. הוא צילצל בפעמון שעל הדלפק ומן המשרד מאחור יצאה אישה כבת חמישים, נעימת סבר, מרכיבה משקפיים רבועי מסגרת ושערה אסוף במהודק. הוא נזכר שראה אותה קודם, מנהלת הקבלה. "ערב טוב," אמרה לו בחביבות נמרצת ותלתה בו מבט שואל. הוא שתק. "במה אוכל לעזור?" לקולה התגנב רמז של קוצר רוח, בלי שתאבד את המקצועיות האדיבה. "אני צריך…", אמר ריצ'י, "איבדתי כנראה את מברשת השיניים." היא פתחה מגירה מתחת לדלפק, הוציאה ממנה מברשת קטנה עטופה בניילון והושיטה לו.

בשש וחצי בבוקר, אחרי שעות על הספה שבלובי, שעות שהוא ידע שלא יהיו לו רעות מהן בחייו, ראה אותה לבסוף יוצאת מהמעלית. השוער מיהר אליה ולקח ממנה את מזוודת העור הקטנה, והלך לפניה אל המונית שכבר המתינה בחוץ. ריצ'י נעמד. מבטה חלף על פניו כשצעדה אל דלפק הקבלה, השאירה עליו את המפתח ויצאה מהמלון.

לפנות בוקר ליליאנה נרדמה, ראשה על כתפו. הוא סירב לישון. רצה לנעוץ את הרגע הזה במוחו על כל פרטיו. שיערה המדגדג את סנטרו, צלעותיה הגואות ויורדות תחת ידו עם הנשימה, חמימות גופה, המילים המתוקות, המנחמות על הכאב העתידי, שנלחשו ביניהם לפני שנרדמה, האור המוקדם המסתנן דרך תריס העץ ומפספּס את עורה, לבן על לבן. ואת כל הרגעים שקדמו לו, בטרם ייטמעו זה בזה ויהפכו לכתם צבע מטושטש פרטים, לאחור, עד הרגע הראשון, כשהדלת נפתחה והוא נכנס וצנח על ברכיו וידע שלא יהיו לו שעות טובות מאלה בחייו.

הוא נשאר עומד ליד הספה והשקיף על המונית המתרחקת. כשנעלמה מעיניו עלה לחדרו, נכנס למיטה בבגדיו ונרדם. מאוחר יותר הצליח לקבל את כתובתה בבולוניה מפקידת הקבלה הצעירה. אחת לחודש הוא שולח לה שירים של סבסטיאן טייֶמפּוֹ. היא מעולם לא ענתה.