פרויקט הסיפור הקצר

search

* תמלול ההרצאה: נילי שמילי 

(שקף) איך לשרוד בכאילו בלב ים או בקיצור: אלבב"י

מחיאות כפיים. + כניסה של כלנית.  

כלנית: מרגישים שאתם לא שלמים? שמשהו בכם מקולקל או לא ראוי לאהבה? ומה אם הייתי מבטיחה לכם שזה לא חייב להיות כך, שיש לכם דרך להשתנות? 

"איך לשרוד בכאילו בלב ים" או בקיצור אלבב"י, התחיל כבלוג קטן שפתחתי בשנת 2004. הבלוג הקטן הזה שכתבתי על המיטה בחדר בבית הוריי הפך עם השנים לאחד הבלוגים הכי נקראים של העשור הקודם, ומשם לאחת מעשר הרצאות טד הכי נצפות של העשור הנוכחי ולבסוף למפלצת שסחפה אחריה וממשיכה לסחוף אנשים רבים ברחבי העולם שמשתמשים באופן קבוע בשיטה. 

בימים אלה אני מרצה על בסיס יום יומי בארץ וברחבי העולם, כולל מקומות כמו הוואי, זימבבואה וליכטנשטיין. נכון להיום, הספר איך לשרוד בכאילו בלב ים תורגם לחמישים ואחת שפות ואני מקבלת מידי יום מאות מיילים וטלפונים מאנשים ברחבי העולם שרוצים להודות לי בהתלהבות ולספר לי עד כמה חייהם השתנו מקצה לקצה. 

כשהמצאתי את השיטה לא דמיינתי בחלומות הכי פרועים שלי שהיא תהפוך לכזאת תורה ואפילו לעוגן מסוים עבור כל כך הרבה אנשים. הבנתי שבעולם משוגע כמו שלנו, לא נוכל כמובן למנוע מאסונות או משברוני לב לקרות, אבל כן נוכל למנוע מעצמנו להרגיש את התחושות הקשות שכל כך התרגלנו להרגיש. 

איך לשרוד בכאילו בלב ים היא שיטה שפיתחתי כדי לנסות להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, ואולי בדרך גם לגרום לנו ללמוד לאהוב את עצמנו קצת יותר. 

אוקיי. ולפני שמתחילים, כמה דברים טכניים. 

קודם כל, לגבי שאלות – אני מבטיחה שיהיה זמן בסוף. לא יהיה פה אחד או אחת שיישארו ללא מענה. 

דבר שני, בסוף ההרצאה, תוכלו לגשת לגליה המקסימה, כאן בשולחן מאחור, ולרכוש בהנחה של חמישה אחוזים את ערכת איך לשרוד בכאילו בלב ים, הכוללת את הספר כמובן, אטמי אוזניים, ציפית לכרית, דיסק איך לשרוד עם טיפים שלא תמצאו בספר, וגם ספרון הצצה לספר הבא שלי, 'איך לשרוד בכאילו בהרי ההימלאיה'. אז כל מי שמעוניין, לגשת בבקשה לגליה בסוף ההרצאה. זה באמת במחיר מיוחד למי שנמצא פה היום. 

אוקיי, אז בואו נתחיל. 

(שקף) איך הכול התחיל? 

בשנת 2004 מצאתי את עצמי עם לב שבור וכמו הרבה נערות בגילי לא ידעתי מה לעשות. מי שהיה בן הזוג שלי באותה התקופה הותיר אותי עם הרבה מאוד שאלות וכאב בלב ובאותו הרגע החלטתי שלא להיכנע לכאב ולצאת לחפש את "התרופה" שתגרום לי להרגיש טוב עם עצמי שוב, "התרופה" שתגרום לי להרגיש שלמה יותר ובטוחה בעצמי. ניסיתי יוגה, מדיטציה, ניסיתי טיול מסביב לעולם, טיפול כזה או אחר והרבה שיטות שונות ומשונות, אבל שום דבר לא הצליח לרפא אותי. כמעט ויתרתי, אבל אז קרה דבר מוזר. 

(שקף) ואז קרה דבר מוזר 

זה היה בערב שגרתי לגמרי שליליאן וויס ממסצ'וסטס התראיינה אצל רפי רשף ושינתה את חיי. 

(שקף) תמונה: רפי רשף וליליאן וויס

בדרכה לצרפת לפגישת עסקים, תקלה במנוע גרמה למטוסה להתרסק ולגרום להריגתם המיידית של 249 נוסעים וצוות המטוס. כולם נהרגו, כולם מלבד ליליאן. במשך חמישה ימים היא צפה בין חיים ומוות במי האוקיינוס האטלנטי עד שמסוק של חיל האוויר האמריקאי מצא אותה וחילץ אותה. 

היום ליליאן נשואה ואמא לשניים, היא מנחה תכנית בוקר, כותבת טור בניו יורקר וכתבה ספר זיכרונות מההישרדות בים, שעל הזכויות שלו נלחמו נטפליקס ופרמאונט. נטפליקס זכו והצילומים בכיכובה של איימי אדאמס בעיצומם. 

זה היה הדבר הקשה ביותר שקרה לי, היא אמרה לרפי. אבל הזדמנות ענקית להתחיל מחדש. לפני המקרה, היא סיפרה, הייתי במקום הלא נכון לי, הייתי חסרת אנרגיות ובעיקר לא אהבתי את עצמי, ועכשיו? עכשיו אני חיה את החיים שתמיד רציתי לחיות. עכשיו אני מאושרת. 

מאז אותו הראיון, התחלתי לחקור עשרות מקרי הישרדות אמיתיים ולא אמיתיים במטרה להבין את מנגנון ההישרדות ואת מנגנון ההעצמה שמגיע בעקבותיו. נעזרתי בין היתר בהזקן והים (שקף), קצת חיי פאי, (שקף) לאכול להתפלל לאהוב (שקף), טיפונת בעל זבוב (שקף), החצי השני של טיטניק (שקף), להתחיל מחדש (שקף), בחזרה מטואיצ'י (שקף), ו- 127 שעות (שקף), וזאת כדי לנסות להבין מה משותף לאותם אנשים ששרדו בכוונה או בלי כוונה והפכו לגרסה טובה יותר של עצמם. מה עבר עליהם בדרך, מה גרם להם לא לאבד תקווה ויותר מכך, איך השתמשו בטראומה לטובתם, ואיך אוכל להשיג בעצמי את אותו האפקט. 

בתור התחלה קראתי את הרשימה השחורה של חברות התעופה, איתרתי כבישים מסוכנים במדינות עולם שלישי ובדקתי הסתברויות טביעה של אוניות, אך בסופו של דבר הבנתי שלא אוכל להבטיח התרסקות או טביעה אמיתית, ובעקבות כך, גם לעולם לא אוכל להבטיח הישרדות אמיתית ושינוי אמיתי. לליליאן וויס אמנם היה מזל גדול, אך מה אם אטוס ולא אתרסק, וגרוע מכך, מה אם אטוס, אתרסק ואמות וכל המטרה תתפספס וגם מה אם אטוס לטיול ופשוט אהנה ממנו, מבלי שחיי ישתנו? הבנתי שאם אני רוצה שינוי אמיתי אני לא יכולה לסמוך על המזל. אני צריכה משהו אחר שיוכל להוביל אותי לתוצאה המדויקת שחלמתי עליה. הבנתי שלעולם לא אוכל לשלוט בגורלי, אלא אם כן… אלא אם כן זה בכאילו. 

(שקף) איך לשרוד בכאילו בלב ים

בהרצאה הקצרה הזאת אני הולכת לקחת אתכם למסע הישרדות אמיתי לגמרי, בכאילו. זה לא יהיה פשוט. במובן מסוים לצאת לשרוד בכאילו זה הרבה יותר סיזיפי מלשרוד באמת. 

אמנם בשביל ליישם את השיטה לא תצטרכו לפנות זמן או לחסוך כסף, אבל כן תצטרכו אנרגיה, דמיון ובעיקר אמונה בעצמכם. 

אני כבר אומרת מראש, השיטה היא לא לבעלי לב חלש. יהיו רגעים שתרצו לוותר, יהיו רגעים שתרגישו שאתם בסכנה ותגידו לעצמכם, למה נכנסתי לדבר הזה בכלל, אבל אם תצליחו לאתגר את עצמכם ולהפעיל את הדמיון הפרוע ביותר שלכם, אם תצליחו להתמסר, אבל להתמסר עד הסוף, תוכלו להיות כל מה שחלמתם עליו, אתם תצליחו לשנות את חייכם. 

(שקף) רגע לפני שמתחילים

רגע לפני שמתחילים יש כמה כללי בסיס להצלחה במסע, שכל אחד ואחת מכם צריך לדעת ול-ש-נ-ן. 

(שקף) זמן

כלל מספר אחד: זמן – הזמן המומלץ למסע משתנה מאדם לאדם, מנתונים שאני אספתי, ארבעה חודשים הם הזמן הממוצע המומלץ, אבל שכל אחד יעשה את החושבים שלו וישרוד את התקופה המתאימה לו על פי שיקול דעתו. הדבר החשוב באמת הוא לא להפסיק עד לתאריך הסיום שהצבתם לעצמכם, גם אם אתם מרגישים באמצע שנמאס לכם או שמישהו משכנע אתכם שאתם "משופרים מספיק".

(שקף) סודיות

כלל מספר שתיים: סודיות. אתם בטח כבר מתחילים לחשוד שלשרוד בכאילו זה לא בדיוק רעיון ברור שכל אחד יכול להבין. אל תתפתו לספר על כך לקרובים שלכם. כמה שיותר דיסקרטיות, עדיפה להצלחה שלכם. תופתעו לגלות עד כמה אנשים יכולים להיות רעילים בנוגע לרעיונות חדשים שזרים להם. 

(שקף) תכנון מקדים

וכלל מספר שלוש: תכנון מקדים. אתם תראו שכשתתחילו, האתגר המרכזי שלכם יהיה לשרוד תוך כדי החיים עצמם. אתם תמצאו את עצמכם לא פעם מנסים להילחם מול כריש לבן בזמן שהעובד החדש במשרד שואל אתכם מה הסיסמא של המחשב, ולכן תצטרכו להבין איך לתמרן בין החיים האמיתיים למסע המדומיין. ככל שיותר דברים יהיו מוכנים לכם מראש, כך ברגע האמת לא תתקעו ותוכלו להמשיך את חייכם בניוטרל מבלי שזה ייראה חשוד או מבלי לתת הרגשה שאתם בלחץ מסוים בעולם האמיתי. 

(שקף) אז מה זה בעצם אומר לשרוד בכאילו בלב ים? 

אז מה זה בעצם אומר לשרוד בכאילו בלב ים? 

איך לשרוד בכאילו בלב ים זו שיטה מוכחת שפיתחתי של אימון מוחי, בה המוח שלכם לומד להתמודד עם מצבי סטרס מדומיינים על מנת להגיע למצב של העצמה אישית אופטימלית. 

בעזרת השיטה תוכלו להפעיל את המוח שלכם לטובתכם, להכניס את עצמכם למקומות הכי קשים והכי מאתגרים כדי שבסופו של דבר תוכלו לייצר חוסן נפשי. 

איך לשרוד בכאילו בלב ים זו שיטה שהיא מצפן ומהווה עוגן לחיים. בכל פעם שנדמה לנו שהחיים מאבדים כיוון, "איך לשרוד" באה להצלה שלנו, של כל אחד ואחת שנמצאים כאן ורוצים להשתנות. זכרו, השינוי הוא אפשרי. עם קצת מאמץ, אפשר להשתנות כל פעם מחדש. 

(שקף) מה

החלק הראשון של ההרצאה יעסוק ב'מה'. מה לדמיין? מה להמציא? איך מדמיינים התרסקות של מטוס ומי הם האנשים שכדאי להרוג, איפה הולך להתקיים המסע, והלו"ז היומיומי בים. 

(שקף) איך – פרקטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית או בקיצור פמשהה"י

והחלק השני יעסוק ב'איך', או איך שאני אוהבת לקרוא לזה: "פרקטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית". או בקיצור "פמשהה"י". איך נעלמים במשרד? איך מתעלמים מבוס או מהורים? איך להיות פיזית במקום מבלי להיות נוכח באמת? ועוד ועוד. 

שני החלקים האלה מתקיימים זה לצד זה ושניהם דורשים הכנה, מנטלית ופיזית. 

(שקף) יוצאים לדרך

אז קדימה בואו נצא לדרך. 

אז הדבר הראשון שניגע בו הוא שלב התכנונים, שאמור פחות או יותר לקחת לכם באזור השלושה שבועות. חשוב שתזכרו, כלל ברזל! לא יוצאים לדרך בלי מאגר רעיונות. זכרו, תוך כדי ההישרדות יהיה לכם מספיק על הראש וזה עלול לגרום לכם למתח גבוה אם תרגישו שגם חסרים לכם רעיונות לחשוב עליהם. 

נהוג בדרך כלל לחלק את מאגר הרעיונות לשניים. 

(שקף) מאגר רעיונות אישי 

האחד, מאגר רעיונות אישי, כאן זה הזמן להכין רשימות הכוללות טראומות מהעבר, כולל טראומות ילדות, חלקים באופי שלכם או בגוף שלכם שאתם לא אוהבים, נקודות תורפה, רגשות אשמה וכו'. המאגר הזה יחסית פשוט ולא דורש יותר מידי מאמץ. יום יומיים של עבודה והרשימות האלה צריכות להיות מוכנות לכם בשלוף. 

(שקף) מאגר רעיונות של טבע וכוח עליון 

והשני, מאגר רעיונות של טבע וכוח עליון. המאגר הזה ידרוש מכם הרבה יצירתיות ומחשבה. כאן זה הזמן להמציא את המתווה הכללי של המסע שלכם. החל ממיקום התרסקות המטוס ועד למיקום ההישרדות עצמה. 

אני למשל ממליצה על סיבוב הישרדות מעגלי במרחק רחוק וסביר מהאי המומצא וואק-וואק, שבאיי הוואי. (ממוקם בכאילו בין וואיקיקי למאווי) אבל כמובן שזה יכול להיות כל מקום אחר המהווה עבורכם איזשהו טריגר, זה יכול להיות מקום בו הייתם עם אהובכם לשעבר, או סתם מקום רומנטי שמעורר בכם אי נוחות. 

בנוסף, כאן אתם ממציאים ומכינים רשימות של סוגי מזג אוויר, התמודדויות אופציונליות בים, כמו כרישים, סופות, או היפותרמיה/ התייבשות. 

(שקף) טריקים ונחמה 

שני דברים שאני ממליצה עליהם בחום בשלב ההכנות. האחד, המציאו מראש כל מיני "טריקים", שיכולים לבלבל ולעייף אתכם בזמן שאתם בים. זו יכולה להיות חפיסת שוקולד שנשמטת מידכם ונעלמת או מכשיר סלולרי מקולקל שיכול לשחק לכם בראש. ככל שהמכשולים שתציבו לעצמכם בכאילו בים יהיו קשים יותר, כך תצליחו להגיע לגרסה הטובה ביותר שלכם בחיים האמיתיים. הדבר השני הוא נחמה ונקודת אור. גם אם לדעתכם מצבכם הוא הנורא ביותר אליו בן אנוש יכול להיקלע, ואתם מעוניינים להקשות על עצמכם ככל הניתן, עדיין חשוב להמציא נקודות אור למסע. ללא נקודות אור, ההישרדות תהיה בלתי אפשרית ואף חסרת אחריות. אני במסעות שלי בכאילו נוהגת להשתמש בחיה מנחמת, (סוס ים ורוד ורירי) שמהווה עבורי מקום של ביטחון, אבל כמובן שאתם יכולים להמציא חפץ מנחם, מנטרה, נופים, וכל מה שעשוי להשרות עליכם רוגע. 

(שקף) הבהרה

חשוב להבין: המאגרים שתכינו בשלב ההכנה המוקדמת הם כלליים. את רוב העבודה אתם נדרשים לעשות תוך כדי החיים עצמם ולא ניתן לתכנן את כל המסע מראש, וזה גם יהיה חסר אחריות לעשות את זה. המטרה היא להתמודד עם ההישרדות תוך כדי החיים, המטרה היא ללמוד לאלתר מחשבות ולפתור בעיות תוך כדי תנועה. המאגר הוא בהחלט מקום של ביטחון, אך אינו מחליף את הספונטניות שבמסע עצמו. 

ועכשיו אחרי שהכנו, חשבנו, תכננו ועשינו רשימות אנחנו מוכנים לצאת לדרך. 

(שקף) רגע, אבל איך בכלל מתחילים לחשוב על רעיונות?

רגע, איך בכלל מתחילים לחשוב על רעיונות? מתחילים לפרק אותם לגורמים. חושבים על כל האלמנטים שאמורים להופיע בלב ים. החל מהמטוס, ועד לחיי היום יום בים. 

(שקף) ואם אין לי רעיונות טובים אני יכול לשאול רעיון מזה שלידי? 

צריך להבין. כל מה שתמציאו צריך לשרת אתכם, ולכן ההמצאות הן אישיות. אני יודעת שזה מפתה להתעניין ברעיונות של זה שיושב לידכם. אבל נסיבות החיים של כל אחד מאיתנו הן אלו שצריכות להשפיע על ההמצאות שלנו. עלינו לקשר את ההמצאות לחיים שלנו, לאנשים שנמצאים בחיים שלנו ובעיקר לנסיבות החיים שהובילו אותנו לנקודה הזאת, בה אנחנו זקוקים לשינוי. 

אחת הדוגמאות שאני אוהבת לתת בהרצאות שלי היא אישה אחת שניסתה את השיטה ואחרי זה פנתה אליי זועמת בטענה שזה לא עזר לה ולא שינה אצלה כלום. אחרי כמה בירורים איתה הבנתי שאחת הבעיות שלה בחיים היא ההתמודדות מול אמא שלה. תמיד לאמא שלה היו המון טענות כלפיה, היא הייתה לא מרוצה ממנה, ואותה אישה הרגישה שהיא לא מקבלת את האהבה שהיא זקוקה לה. שאלתי אותה, שרית, שם בדוי כמובן, שרית, האם המצאת בטיסת ההתרסקות שלך אישה שמזכירה את אמא שלך? האם ניצלת את חוויות החיים שלך כדי להכניס אותם לסיפור הדמיוני שלך ובכך לנסות להתחשל? התשובה שלה כמובן הייתה לא. ולכן בסיום המסע שלה, לא קרה שום דבר משמעותי. לא קרה אצלה שינוי והיחסים בינה לבין אמא שלה נשארו אותו הדבר. 

עוד דוגמא, מישהי, נקרא לה סיון עם ו' אחת, זו מישהי נורא עדינה שמפחדת באמת מכל דבר. מנחשים, מאנשים, מכלבים. מהכול. גם היא, כמו שרית, שלחה לי מייל זועם על כך שהחרדות שלה עדיין נמשכות גם אחרי המסע שבכאילו. ביקשתי ממנה, סיון, ספרי לי על טיסת ההתרסקות שהמצאת. והיא סיפרה, שהיא מאוד פחדה לדמיין מטוס מתרסק ולכן היא המציאה מטוס שפשוט נוחת במי האוקיינוס. היא סיפרה שדמיינה אנשים נחמדים על המטוס ושכולם שורדים יחד במן אידיליה כזאת במי הים, שהיו חמימים כמובן, כי היא כמובן דמיינה שמדובר באוגוסט. חבורת האנשים הנחמדים שרה שירים של ג'סטין טימברלייק והעבירה את הזמן בשיחות נפש מדומיינות עד שהגיע החילוץ כעבור שלושה ימים בלבד. 

חברים, חשוב להבין. אין חוכמות. לא נעים לומר, אבל אתם צריכים לסמוך על האינטליגנציה שלכם ולהפעיל שיקול דעת, גם אם זה קשה. אתם לא תוכלו להוביל לשינוי אם כל הזמן תחפשו איך להקל על עצמכם. ולכן אני רוצה לתת לכם כמה טיפים ודמיונות לדוגמא. אתם מוזמנים להשתמש בהם כבסיס במידת הצורך. 

אנחנו נדבר על זה בהרחבה בחלק השני, אבל שתדעו כבר עכשיו, את טיסת ההתרסקות מומלץ בחום להתחיל בסוף השבוע. אתם תראו שתחילתו של המסע בכאילו עלולה להיות מבלבלת וכדאי שאף אחד בעבודה, כמו העובד החדש שירצה לדעת איפה ההמבורגר הכי טעים באזור המשרד, לא יישב לכם על הראש בדקות הקריטיות האלו.

ההתרסקות שאני ממליצה עליה היא התרסקות אכזרית, אבל זה כמובן תלוי בכושר הסיבולת שלכם. המציאו חברת תעופה מפוקפקת, מוזמנים להמציא לה שמות לפי מה שבא לכם. שמעתי כבר על אימג'ן איירליינס, כאילוליינס, פריטנד איירליינס וכו'. מוזמנים להיות יצירתיים ולעוף רחוק עם הרעיונות שלכם. עדיף כמובן שזה יהיה מטוס ג'מבו, מרבה אנשים- מרבה דאגות! האנשים שתבחרו למטוס שלכם צריכים להיות מומצאים בקפידה. אם כמו שרית, אמא שלכם מאוכזבת מכם כי אתם לא מצליחים כפי שהיא קיוותה שתהיו כבר בשלב הזה, שימו דמות אימהית על המטוס שתתיש אתכם בשאלות לגבי העתיד שלכם. אם בן הזוג שלכם לשעבר חושב שאתם בכיינים וזללני אנרגיה, המציאו דמות שדומה לו ושתפו איתה את כל הפחדים שלכם. אם אתם מרגישים שאכזבתם יותר מידי אנשים בחייכם, המציאו אישה נעולה בשירותים בזמן ההתרסקות ולמרות תחנוניה לעזרה, אל תקומו ממקומכם. 

את הרגעים שלפני ההתרסקות כדאי לרפד בבכי תינוקות, בחפצים מתחלקים במעברים או צרחות של דיילות, גם קיא זה מצוין או כלבים שבורחים מכלובים. 

לא חסרות סיבות להתרסקות. זה יכול להיות ברק, ציפורים במנועים, טייס מחבל, טייס שיכור – לשיקולכם. לדעתי מזג אוויר חריג יכול לעשות בכיף את העבודה. אני ממליצה בחום גם על איזשהו חפץ חד מהמטוס שיתקע לכם בגוף ויפצע אתכם. זה יכול להיות מזלג, או קרש האוכל שבמושב שלפניכם. 

למרות שההתרסקות היא בכאילו, חלקכם, תלוי בחוסן המנטלי שלכם, עלולים להרגיש שמדובר בהתרסקות אמיתית לכל דבר, ולכן דאגו שבזמן שאתם מדמיינים, תהיו במקום נעים בביתכם, מכוסים בשמיכת פוך, ואפשרו לעצמכם לצרוח כשזה קורה. אל תפחדו לפחד. 

אל תפחדו גם להרוג את האנשים האלה שזה עתה המצאתם. להיפך! הריגתם היא הדרך האפקטיבית ביותר שלכם להתמודד עם חרדת הנטישה שלכם. תהרגו-תהרגו-תהרגו וזה ישתלם לכם בגדול. 

את השבוע הראשון בלב ים בכאילו אני ממליצה להגדיר כשבוע אוריינטציה. במהלך השבוע הזה, אתם תנסו להבין ולבנות את לוח הזמנים שלכם בים על פי הצרכים שלכם, ובמקביל ללמוד איך לשלב את החיים האמיתיים עם החיים שבכאילו – על זה כאמור נדבר בהמשך. 

תצטרכו לחשוב על פעולות היום יום שלכם ועל לוח הזמנים בהתאם לאופי שלכם. איך אתם רוצים שהיום שלכם יתנהל? האם אתם רוצים להיות בתנועה, או מעדיפים להישאר במקום אחד? האם הים שלכם שקט או מלא גלים? 

אני לדוגמא בן אדם יחסית רגוע ביום יום שלי, אני אוהבת להיות לבד, אני אוהבת שקט, אני אוהבת שיש לי זמן למחשבות ולכן לוחות הזמנים שאני בדרך כלל מארגנת לי ב"איך לשרוד" כוללים הרבה רעש, גלים סוערים, המולה ותזוזות. 

(שקף) סדר יום בים בכאילו לדוגמא

הנה לוח זמנים ליום שלם בים בכאילו שריכזתי מכמה אנשים שעברו את המסע: 

05:30 השקמה ובהייה בזריחה 

06:30 מדיטציה

08:00 חיפוש ניצולים ושאריות מטוס

13:00 זמזום פרסומות מהטלוויזיה ומהרדיו

15:00 שנ"צ על כנף של מטוס

17:00 כתיבת מכתבים בעל פה

18:00 רשימה בעל פה של כל האנשים שאתם מכירים

19:00 שחיית התחממות והתשה

20:30 שינה על שארית של כנף מהמטוס 

לא משנה אילו דברים תמציאו, מה שחשוב הוא להיות בתנועה מחשבתית. שלא יהיו חלקים מתים בים. חוסר ברעיונות עלול לגרום לכם להתעייף ולהישאב יותר ויותר לחיים האמיתיים. 

כמובן שלוח הזמנים הוא דינאמי. בתוכו אתם צריכים לכלול את הדברים שהכנתם מראש, כמו למשל היזכרו בפעם ההיא שקראתם ביומן של בן הזוג שלכם, ושבן הזוג שלכם גילה את זה ואמר שאתם שפלים וקנאיים וחסרי ביטחון ושהוא לא מבין מה הוא עושה אתכם ולמה הוא סמך עליכם ואהב אתכם כל הזמן הזה. 

חשבו על הדברים הנוראיים שעשיתם במהלך חייכם עד שלא תוכלו יותר. ואז, כשתרגישו שהשנאה העצמית שלכם חזקה מספיק, התחילו להתמקד גם בהיבטים הפיזיים של ההישרדות. גלים גבוהים, רוחות, קור, חום, כרישים, וגם, זיהום מהמגש שנתקע לכם בבטן, כאבי ראש, התייבשות, ורעב. תהיו ספציפיים. אם המצאתם רוחות, דמיינו כיצד הן נראות. האם הן מזיזות אתכם ממקום למקום? האם הים סוער? האם גופת אדם צפה לידכם? 

כאן גם יהיה הזמן להשתמש בטריקים שהכנתם. 

אחד הטריקים שאני נוהגת להשתמש בו הוא טריק הדגים הנעלמים. אני מדמיינת לעצמי ים כחול ונטול דגים כדי שגם אם תעלה בי המחשבה להרוג דג ולאכול אותו, באופן אבסורדי לא אצליח למצוא כזה. ובעקבות כך, יצרתי מצב בו אני מדמיינת את עצמי אוכלת את החיה המנחמת שלי, (סוס הים הרירי) מקבלת ממנה הרעלה ומאבדת הכרה לכמה רגעים. 

טריק נוסף שאני אוהבת הוא טריק המסוקים. אלה יכולים להיות מסוקים או כמובן ספינות, העיקר שיחלפו בשעה קבועה ביום ולא יבחינו בכם. כדי להבין מהי השעה האידיאלית למסוקים לחלוף אתם צריכים להבין באיזו שעה ביום אתם נהיים חסרי סבלנות. הגעת המסוק/ הספינה צריכה להתרחש בשעה שאין לכם כוח לכלום. אם אתם בדרך כלל זועפים בבוקר, אז בבוקר. אם אתם מסיימים את יום העבודה בשש בלי אוויר, אז זו השעה המומלצת עבורכם.

(שקף) חלק שני: איך עושים את זה? פרטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית – פמשהה"י

אז איך לעזאזל עושים את זה? 

כמובן שאם היינו חיים בריק, ולא היינו צריכים לפגוש אנשים, ללכת לעבודה או להופיע בארוחות משפחתיות, זה היה קל יותר, אבל המציאות היא כזאת לצערכם, או לשמחתכם, שאנחנו יצורים חברתיים. 

אנחנו צריכים לנסות להשתפר ולשרוד תוך כדי החיים ולא בנפרד מהחיים. 

כמובן שלא הייתי קובעת דווקא על ארבעת החודשים האלה מסיבה לחברים, או מזמינה מסעדה לעשרים מחבריי הקרובים. או מתכננת טיול להרים עם משפחתי, אבל אני גם לא מתכוונת למנוע מכם לראות משפחה, ללכת לסופר, לעבודה או אפילו לפגוש חברים. הכול אפשרי בעזרת כלל אחד חשוב שמיד אדבר עליו. 

אתם צריכים דבר ראשון להבין ולקבל את העובדה שהחיים האמיתיים לא יקלו על פעולת הדמיון, להיפך. ולכן בשבוע הראשון והשני בעיקר, תצטרכו לגרום לעצמכם לדמיין באופן יזום עד שפעולת הדמיון תבוא לכם בצורה אוטומטית יותר. 

לאט לאט אתם תבינו, האם אתם מדמייני בוקר? או יותר טיפוסים שמדמיינים בלילה? האם אתם זקוקים לשקט מוחלט כדי לדמיין ואז באמת למצוא ספסל שקט מחוץ למשרד שיהווה עבורכם עוגן לדמיון או שאתם מסוגלים לדמיין גם בחדר מלא אנשים פטפטניים או תוך כדי שאתם יושבים לצהריים עם העובד החדש במסעדת ההמבורגרים שנמצאת בקומת הקרקע של המגדל בו אתם עובדים. 

בעזרת הכלל שאני מיד הולכת להגיד אותו, אתם תוכלו לעשות הכול. 

(שקף) כלל האוטומט 

כלל האוטומט. בעזרת כלל האוטומט תוכלו לבלוט כמה שפחות ולעורר כמה שפחות תשומת לב וכך להתרכז בכל הכוח במטרה – לשרוד בכאילו, להתחזק ולהשתפר כבני אדם. 

דרך טובה לעשות זאת היא בראש ובראשונה לא להגדיל ראש. עשו את העבודה אותה אתם צריכים לעשות והימנעו ככל הניתן מלשבת אחד על אחד, לדוגמא עם העובד החדש שדורש שתשתפו אותו בפרטים על עצמכם או שיתעקש להזמין אתכם לקפה קר. 

נסו להעביר את היום בעזרת הנהונים מרובים, אבל ללא לקיחת יוזמה וללא ניסיון לפתח שיחות בעצמכם, נסו לכוון את הגעתכם למשרד בשעה בה כולם כבר עסוקים ולצאת ככל הניתן ל"שיחות טלפון" חשובות באוויר הפתוח. השתתפו אך ורק בישיבות מרובות משתתפים ואל תישירו מבט לאף אחד ובטח שלא תעשו טובות לאף אחד, זה לא הזמן להיות אנשים טובים. יהיה לכם מספיק זמן לזה אחרי התהליך. כדאי בנוסף להיצמד למישהו, כדי שהוא ילחם בשבילכם את המלחמות. זה לא זמן טוב בשבילכם להיות לא מרוצים, או לדרוש משהו ממישהו. 

התעלמות גם יכולה לבוא בחשבון, כל עוד היא לא נעשית ממקום "מרושע" שיכול לגרום לאנשים דווקא להפנות את תשומת הלב אליכם, במקום מכם. 

אחרי כמה שבועות כאלה, תהיו מופתעים לגלות עד כמה אתם יכולים להיות בלתי נראים בלי הרבה מאמץ ותתחילו להרגיש מאוד בודדים. העובד החדש יפסיק לשאול אתכם שאלות כי לא הבעתם בו התעניינות וחברות שלכם ובני המשפחה יפסיקו להתקשר אליכם כי סיננתם את השיחות שלהם. המצב ייראה לכם מתסכל, ותרצו כבר להגיע לשלב מתקדם יותר בתהליך. שלב בו אתם מרגישים התעלות, שמחה ותקווה. וזה יגיע, אני מבטיחה לכם שזה יגיע אוטוטו. אבל חשוב שתדעו שהתקווה והשמחה וההתעלות ילוו בתחושת אופוריה שעלולה לפגוע בכם אם לא תיזהרו. 

(שקף) אופוריה ומשבר שישים האחוזים  

שימו לב. אחרי שתשלימו שישים אחוזים מהמסע שלכם, אתם תתחילו להרגיש התעלות. שרדתם את המחשבה שלכם. שרדתם את התנאים הכי גרועים, את המחשבות הכי מטלטלות ואתם תרגישו שנרפאתם, שאתם יכולים להיות עמידים בפני כל מה שיבוא, אבל חשוב שתדעו, גם אם אתם מרגישים "מוכנים לעולם", אתם עדיין לא. אתם במקום רגיש. אתם עברתם חוויה קשוחה, ואתם צריכים עדיין לשמור על עצמכם ולאפשר איזשהו "חוצץ" בין ההישרדות לבין החזרה לחיים, כי אחרת אפקט החזרה לחיים הישנים שלכם יהיה מאוד מהיר וכל העבודה הקשה שעשיתם תלך לאיבוד. 

אתם מבינים, בשלב מסוים, בגלל שתרגישו טוב כל כך, אתם גם תקרינו משהו בטוח יותר כלפי חוץ, ואנשים מסוימים כמו למשל העובד החדש ירגישו את זה וירצו להיות בקרבתכם, כי אתם תחייכו ותהיו שלווים יותר מהרגיל. ולמרות שאתם עדיין תהיו עדינים מידי ועדיין לא הבשלתם עם התהליך עד הסוף ואתם במובן מסוים עדיין בוסריים, אתם תאהבו את הקרבה החדשה הזאת שנוצרה בעולם האמיתי עם אותם אנשים כמו העובד החדש ותתגעגעו לקרבה כזאת שהייתה לכם בעבר ותיווצר לכם כעת עם העובד החדש ובשלב מסוים, למרות שתנסו לומר לו שאתם באמצע תהליך ושאתם עדיין לא הגרסה הטובה ביותר שלכם, העובד החדש יגיד לכם שאתם יפים כמו שאתם וישכנע אתכם להפסיק לשרוד. בהתחלה אתם תהיו סקפטים, כי כמובן לא תאמינו שאתם באמת יפים כמו שאתם, אבל אחרי כמה זמן, אתם תתחילו להאמין לו. אתם תאהבו את המבט הזה שיש לו כשהוא מסתכל עליכם, ואת הדרך שבה הוא גורם לכם לחייך, ובלי שתשימו לב, אתם והעובד החדש תתחילו לבלות די הרבה זמן ביחד ואתם תצפו יחד בסרטים של ג'ים ג'רמוש ותבשלו יחד אורז מוקפץ ואתם בכלל לא תחשבו, אפילו לא לרגע, על כל חוסר השקט שהיה קיים בכם "פעם" והגרוע, הגרוע מכל הוא שתרגישו הקלה על כך שאתם לא צריכים יותר לשרוד יותר בלב ים, כי נרפאתם, נכון? לא. כי אחרי זמן מסוים, כשהעובד החדש יתרגל כבר לחיוך שלכם שהקסים אותו בהתחלה, אתם שוב תרגישו לא ממש שלמים ולא בטוחים בעצמכם ותתחילו לקרוא את המיילים וההודעות של העובד החדש ולכעוס עליו על דברים שאתם אפילו לא יודעים מהם ושוב תרגישו שאתם חוזרים להיות מקולקלים כמו שהייתם, ואחרי זמן מסוים העובד החדש בכבודו ובעצמו ישתמש בחולשות שלכם כדי להיפרד מכם. והוא יגיד לכם שהוא מצטער אבל שהוא לא יכול לחיות בחוסר השקט הזה. הוא ישתמש במילים כמו שלווה, רוגע, חוסר ביטחון ושלמות, המילים שאתם (!) בעצמכם אמרתם לעצמכם שחסרות בכם ולכן מלכתחילה יצאתם למסע שבכאילו ואתם תגידו לו שהרי אמרתם לו מההתחלה שיש לכם דברים שאתם חייבים לעבוד עליהם ובגלל זה אתם הייתם זקוקים, מוכרחים אפילו, להמשיך את המסע שבכאילו שהתחלתם, ורק בגללו עצרתם את הכול באמצע, כי סמכתם עליו והאמנתם לו שאתם יכולים לספר לו הכול עליכם, גם את הדברים הפחות נעימים לשמוע. 

וכך תמצאו את עצמכם שוב שבורי לב ושוב מרגישים רצון לעשות קאט בחיים ולצאת למסע הישרדות שבכאילו, והפעם, אתם תבטיחו לעצמכם, הפעם אתם לא מפסיקים אפילו לא דקה לפני מועד הסיום, ואז שוב תיאלצו לתכנן את מתווה ההישרדות, ולעשות רשימות של טראומות מהעבר, ולדמיין טורנדויים וכרישים וגלים, ושוב תצטרכו להרוג את כל האנשים המסכנים האלה שתמציאו בהתרסקות מטוס אכזרית, ושוב תצטרכו לפצוע את עצמכם עם מגש של מטוס ולקפוא מקור בכאילו במים הקפואים של האוקיינוס השקט ולדמיין שוב ושוב את הפעם ההיא שקראתם ביומן, או את הפעם בה עשיתם את עצמכם חולים כדי לא לפגוש את המשפחה של בן הזוג שלכם, וכל זה בזמן שבחיים הרגילים מצפים מכם להיות נחמדים ואדיבים לכולם, ואתם לא תוכלו לעשות את זה, כי אתם קודם כל רוצים לתכנת את עצמכם מחדש במסע הישרדות שייחודי רק לכם, כדי שתוכלו אחת ולתמיד להפסיק לטעות כי אתם כבר כל כך מבולבלים מהניסיונות להיות טובים יותר, ולמה? למה אתם לא טובים מספיק כמו שאתם? למה אתם חייבים להשתדל כל כך הרבה כל הזמן? למי אי אפשר שפשוט תחיו כרגיל ותעשו את הכי טוב שאתם יכולים? למה אי אפשר?

 

18

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שחרּור שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בזבּוז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נרָאה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים. אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, את הסוף לא הבנתי, ַאת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם ׂשבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד.

רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב. יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת. יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר. אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.  אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.


*לקוח מתוך "פיקניק," בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט.

23

זה היה הלילה הארוך ביותר בחורף. בקרקעית הים אספה דגה זקנה סביבה את שנים עשר אלף ילדיה ונכדיה וסיפרה להם סיפור:

היה היה דג שחור קטן שחי עם אמו בנחל שנבע למרגלותיו של הר וזרם בתחתית עמק. ביתם שכן מאחורי אבן שחורה, מכוסה טחב. בלילות היו שניהם ישנים מתחת לטחב. הדג הקטן רצה בכל מאודו לראות ולו פעם אחת את הירח בתוך ביתם.

מהבוקר ועד הערב שחו הדגיג ואמו זה בעקבות זה ולפעמים חברו לדגים אחרים ושחו אנה ואנה במהירות בשטח קטן. הדגיג היה בן יחיד, מכל עשרת אלפים הביצים שהטילה אמו, הדגיג היה היחיד ששרד.

מזה כמה ימים היה הדג הקטן שקוע במחשבות, ומיעט לדבר. הוא שחה בעצלות ובחוסר חשק מכאן לשם ולרוב פיגר בעקבות אמו. האם חשבה שבנה חולה מעט ויחלים במהרה, אלא שהבעיה של הדג השחור הייתה אחרת.

יום אחד בשעת בוקר מוקדמת, לפני זריחת השמש, העיר הדג הקטן את אמו ואמר: "אמא! אני רוצה לומר לך משהו."

אמו ענתה בישנוניות: "ילד שלי! מצאת לך זמן עכשיו! שמור את השיחה לאחר כך, לא עדיף שנצא לסיבוב?"

ענה הדג השחור: "לא אמא, אני לא יכול יותר לצאת לסיבוב, אני צריך לשחות מפה."

"אתה חייב?" שאלה האם.

ענה הדג הקטן: "כן אמא, אני חייב."

אמרה: "באמת, לאן אתה רוצה לשחות כל כך מוקדם בבוקר?"

הדג השחור הקטן ענה: "אני רוצה לשחות ולראות איפה נגמר הנחל. את יודעת, אמא, כבר חודשים אני חושב וחושב היכן נגמר הנחל, וזה לא יוצא לי מהראש. מאתמול ועד עכשיו לא עצמתי עין ורק חשבתי. בסופו של דבר החלטתי לשחות בעצמי ולמצוא את סוף הנחל. אני רוצה לדעת מה קורה במקומות אחרים."

אמו צחקה ואמרה: "גם כשאני הייתי דגיגה חשבתי מחשבות רבות כאלה. באמת, חמוד! לנחל אין התחלה ואין סוף, וזהו זה! הנחל תמיד זורם ולא מגיע לשום מקום."

אמר הדג השחור הקטן: "אבל אמא'לה, האין זה נכון שלכל דבר יש סוף? ללילה יש סוף, ליום יש סוף, לשבוע, לחודש, לשנה…"

אמו קטעה את דבריו ואמרה: "עזוב את המילים הגדולות האלה, בוא נצא לסיבוב. עכשיו זה זמן לטיול ולא למילים כאלה!"

הדג השחור הקטן אמר: "לא אמא, נמאס לי כבר מהסיבובים האלה, אני רוצה לצאת לדרך ולשחות לראות מה יש במקומות אחרים. אולי את חושבת שמישהו הכניס לדגיג שלך רעיונות לראש, אבל דעי לך שאני בעצמי חושב עליהם כבר הרבה זמן. כמובן שלמדתי הרבה גם מפה ומשם: למשל הבנתי שרוב הדגים, כשהם מזדקנים, הם מתלוננים על כך שבזבזו את חייהם לריק. הם כל הזמן נאנחים ומקללים ומתלוננים על הכול. אני רוצה לדעת באמת באמת – האם החיים הם רק שחייה בשטח קטן לפה ולשם עד שמזדקנים, או שיש דרך אחרת לחיות בעולם הזה?"

כאשר הדג הקטן סיים את דבריו, אמרה אמו: "ילד מתוק שלי, אתה נפלת על הראש? העולם!… העולם! איזה עוד עולם יש חוץ מזה? העולם הוא המקום שבו אנחנו נמצאים, החיים הם החיים האלה שיש לנו…"

באותו רגע התקרבה דגה גדולה לביתם ואמרה: "שכנה! על מה את מתווכחת עם הילד שלך? אתם לא חושבים לצאת לסיבוב היום?"

כששמעה את השכנה, יצאה אמו של הדג מהבית ואמרה: "לאילו זמנים הגענו! הילדים של היום רוצים ללמד את אמא שלהם!"

"למה את מתכוונת?" שאלה השכנה.

אמו של הדג ענתה: "תראי את הצוציק הזה, לאילו מקומות הוא רוצה לשחות! כל הזמן הוא אומר לי שהוא רוצה לשחות ולראות מה קורה בעולם! מה זה המילים הגדולות האלה?"

אמרה השכנה: "קטנצ'יק! אני רואה שנהיית מדען ופילוסוף ולא סיפרת לנו?!"

הדג הקטן ענה: "גברת שכנה, אני לא יודע למה את מתכוונת כשאת אומרת "מדען ופילוסוף". פשוט נמאס לי מהסיבובים האלה ואני לא רוצה להמשיך עם השעמום הזה והשמחה סתם ככה, ופתאום לפקוח את עיניי ולראות שכמוכם, הזדקנתי אבל למעשה נשארתי בדיוק אותו דג עיוור וחירש שהייתי."

אמרה השכנה: "שככה יהיה לי טוב!… איזה דיבורים!"

אמרה אמו: "מעולם לא חשבתי שבני יחידי יגדל להיות כזה, אני לא יודעת איזה טיפוס מפוקפק הכניס כאלה רעיונות לראש של הבן המתוק שלי!"

אמר הדג הקטן: "אף אחד לא הכניס לי רעיונות לראש. יש לי שכל ויש לי הבנה, יש לי עיניים ואני רואה."

אמרה השכנה לאמו של הדג הקטן: "אחותי, את זוכרת את החילזון המתפתל ההוא?"

ענתה אמו: "כן, את צודקת, הוא נטפל הרבה לבן שלי. שאלוהים יעניש אותו!"

אמר הדג הקטן: "אמא, די! הוא היה חבר שלי."

אמרה אמו: "מי שמע על חברות בין דג לחילזון?!"

ענה הדג הקטן: " לא שמעתי גם על איבה בין דגים לחלזונות, אבל אתם הטבעתם את המסכן."

אמרה השכנה: "הדברים האלה שייכים לעבר."

"אתן בעצמכן העליתן את העבר הזה." אמר הדג הקטן.

אמרה אמו: "בצדק הרגנו אותו, כבר שכחת איזה דברים הוא אמר בכל מקום בו ישב?"

ענה הדג הקטן: "אז תהרגו גם אותי, כי גם אני אומר הדברים כאלה."

מה נאמר ומה נספר! קולות הוויכוח משכו לשם גם את הדגים האחרים. הדברים שאמר הדג הקטן עצבנו את כולם. אחד הדגים הזקנים אמר: "אתה חושב שנרחם עליך?"

אחר אמר: "הקטנצ'יק הזה דורש פליק על האוזן!"

אמו של הדג השחור אמרה: "זוזו הצידה! אל תגעו בבן שלי!"

דג אחר אמר: "גברת! כשאת לא מחנכת את הילד שלך כמו שצריך, תצטרכי לצפות בעונש שלו!"

השכנה אמרה: "אני מתביישת להיות השכנה שלך."

אחר אמר: "בואו נשלח אותו בעקבות החילזון הזקן, לפני שיכניס את עצמו לצרות."

ברגע שבאו הדגים לתפוס את הדג השחור הקטן, הקיפו אותו חבריו וחילצו אותו מן המערכה. אמו של הדג השחור הכתה על ראשה וחזה, בכתה וקראה: "אוי לי! הילד שלי הולך לי לאיבוד, מה אעשה! אוי לי ואבוי לי!"

הדג הקטן אמר: "אמא! אל תבכי עליי, בכי על הדגים הזקנים האלה, זמנם עבר."

אחד מהדגים קרא מרחוק: "אל תעליב, צוציק!"

שני אמר: "אם תלך ואחר כך תתחרט – לא נרשה לך לחזור!"

שלישי אמר: "אלה רק גחמות נעורים, אל תלך!"

רביעי אמר: "מה רע לך פה?"

חמישי אמר: "לא קיים עולם אחר, העולם נמצא פה. חזור!"

שישי אמר: "אם יכנס לך שכל לראש ותסתובב, אז נאמין שאתה באמת דג נבון."

שביעי אמר: "הרי התרגלנו כבר לראות אותך…"

אמו אמרה: "רחם עלי, אל תלך, אל תלך!"

לדג הקטן לא היה עוד מה לומר להם. כמה מחבריו בני גילו ליוו אותו עד למפל וחזרו משם. כאשר נפרד מהם אמר הדג הקטן: "חברים, אני מקווה שנתראה שוב! אל תשכחו אותי."

ענו לו חבריו: "איך נשכח אותך, הרי אתה הערת אותנו משנתנו העמוקה, ולימדת אותנו דברים שקודם לכן אפילו לא חשבנו עליהם. אנו מקווים שניפגש שוב, חבר חכם ואמיץ!"

הדג הקטן שחה מתחת למפל, ונפל לתוך בריכה מלאת מים. בתחילה איבד את עשתונותיו. אבל אחר כך החל לשחות ולהקיף את הבריכה. עד אותו רגע לא ראה מעולם כל כך הרבה מים אגורים במקום אחד. אלפי ראשנים התנועעו בתוך המים. כאשר ראו את הדג השחור הקטן לעגו לו ואמרו: "איזו צורה משונה! איזה מין יצור אתה?"

הדג בחן אותם היטב ואמר: "בבקשה אל תעליבו. שמי דג שחור קטן. אמרו לי גם אתם את שמותיכם כדי שנעשה היכרות."

אחד הראשנים אמר: "אנחנו קוראים לעצמנו ראשנים."

שני אמר: "בעלי ייחוס ומוצא אצילי."

אחר אמר: "לא תמצא יפים מאיתנו בעולם."

אחר אמר: "אנחנו לא כמוך, חסרי צורה ומכוערים."

הדג אמר: "לא חשבתי שתהיו כל כך גאוותנים. בסדר, אני סולח לכם כי הדברים שאתם אומרים נובעים מבורות."

הראשנים אמרו בקול אחד: "אתה קורא לנו בורים?"

הדג אמר: "אלמלא הייתם בורים, הייתם יודעים כי בעולם יש הרבה יצורים אחרים, שבעיני עצמם הם יפים מאוד! לכם אין אפילו שמות משלכם."

הראשנים התרגזו מאוד, אבל מכיוון שראו שהדג הקטן צודק, תקפו מכיוון אחר: "אתה סתם מקשקש! אנחנו מקיפים את העולם מבוקר ועד לילה, ומעולם לא ראינו כאן מישהו פרט לנו ולאמא ואבא שלנו, כלומר חוץ מתולעים קטנטנות, אבל הן לא נחשבות!"

הדג אמר: "איך אתם אומרים שאתם מקיפים את העולם אם אינכם יכולים לצאת מהבריכה?"

הראשנים ענו: "האם יש בכלל עולם מחוץ לבריכה האהובה שלנו?"

הדג ענה: "אתם חייבים לפחות לחשוב מאין ולאין זורמים המים האלה, ואיזה דברים יש מחוץ למים."

אמרו הראשנים: "יש מקום מחוץ למים? אנחנו הרי לא ראינו אף פעם מה יש מחוץ למים! חה חה… חה חה… נפלת על הראש חביבי!"

הדג השחור הקטן פרץ גם הוא בצחוק וחשב שעדיף לו לעזוב את הראשנים לנפשם וללכת. אחר כך חשב שיהיה עדיף להחליף כמה מלים עם אמם ושאל: "איפה אמא שלכם עכשיו?"

לפתע הקפיץ אותו ממקומו קרקור עמוק של צפרדע.

הצפרדע ישבה על סלע לצד הבריכה, היא קפצה אל תוך הבריכה והתייצבה לפני הדג ושאלה: "אני כאן, מה אתה רוצה?"

הדג אמר: "השלום והברכה גברתי המכובדת!"

אמרה הצפרדע: "זה לא הזמן להשוויץ, יצור חסר ייחוס ושם שכמוך! תפסת לך כמה ילדים ואתה מדבר איתם גבוהה גבוהה. אני חיה כבר מספיק זמן כדי לדעת שהעולם הוא הבריכה הזאת. עדיף שתלך לענייניך ולא תתעה את הילדים שלי."

הדג הקטן אמר: "גם אם תחיי כמה מאות ימי חיים כאלה, עדיין תישארי צפרדע בורה שעבר זמנה וזהו."

הצפרדע התרגזה וקפצה לכיוון הדג השחור הקטן. הדג זינק מהר ושחה מהיר כברק כשהוא מערבל בוץ ותולעים מתחתית הבריכה.

העמק התפתל והתעקל. הנחל הלך והתרחב, אך לו הייתם מביטים מפסגת ההר אל תחתית העמק, הנחל היה נראה לכם כחוט לבן. במקום אחד, סלע גדול התנתק מההר ונפל אל תחתית העמק וחצה את המים לשניים. לטאה גדולה ככף יד שיטחה את בטנה על הסלע ונהנתה מחום השמש. היא הביטה בסרטן עגול וגדול שישב על החול בתוך המים, במקום בו המים היו רדודים, ואכל צפרדע שצד לעצמו. הדג הקטן ראה אותו לפתע ונבהל. הוא בירך אותו לשלום מרחוק. הסרטן הציץ בו מזווית עינו ואמר: "איזה דג אדיב! בוא והתקרב קטנטן, בוא!"

הדג הקטן אמר: "אני שוחה להקיף את העולם, אני לא רוצה להפוך  לטרף של כבודו!"

אמר הסרטן: "מדוע אתה כל כך חשדן ופחדן, דג קטן?"

ענה הדג: "אני לא חשדן ולא פחדן. אני אומר מה שרואות עיני ומה שאומר שכלי."

אמר הסרטן: "טוב, אז אנא בטובך הסבר לי מה ראו עיניך ומה אמר שכלך שגרם לך לחשוב כי ברצוני לצוד אותך?"

אמר הדג: "אל תנסה לעבוד עלי!"

אמר הסרטן: "כוונתך לצפרדע? כמה שאתה תמים, ילדי החביב! אני מתעב צפרדעים ולכן צד אותן. דע לך, הן חושבות שהן היצורים היחידים בעולם ושהן מאושרות. אני רוצה לגרום להן להבין בידיו של מי נמצא העולם באמת, אז אין לך מה לפחד, חמוד, בוא הנה."

הסרטן אמר את הדברים הללו והתקרב בקרטוע לכיוון הדג הקטן. הוא הלך בצורה כל כך מצחיקה שהדג פרץ בצחוק בלי שליטה ואמר: "מסכן אחד, אתה, שעוד לא למדת ללכת כמו שצריך, מאיפה אתה יודע בידי מי נמצא העולם?"

הדג השחור התרחק מהסרטן. צל נפל על המים ולפתע מכה חזקה הפילה את הסרטן על החול. הלטאה צחקה כל כך למראה פניו של הסרטן עד שהחליקה וכמעט נפלה אל תוך המים. הסרטן לא הצליח לקום שוב. הדג הקטן ראה נער רועה עומד לצד המים ומביט עליו ועל הסרטן. עדר של כבשים ועזים התקרב אל המים והן דחפו את חרטומן אל המים. קולות געייה ופעייה מילאו את העמק.

הדג השחור הקטן חיכה בסבלנות עד שהכבשים והעזים סיימו לשתות והלכו. ואז קרא ללטאה: "לטאה יקרה, אני דג שחור קטן שהולך למצוא את סוף הנחל. אני חושב שאת חיה נבונה ופקחית. אני רוצה לשאול אותך משהו."

אמרה הלטאה: "שאל אותי כל מה שתרצה."

אמר הדג: "בדרכי הזהירו אותי רבות מהשקנאי, מדג החרב, ומהאנפה. אם את יודעת משהו על היצורים האלה – ספרי לי."

ענתה הלטאה: "דג החרב והאנפה לא מצויים באזורנו, במיוחד דג החרב שחי בים, אך לגבי השקנאי, יתכן ואחד מהם מצוי במורד הנחל. אל תיפול בפח שהוא טומן ואל תשחה אל השק שלו."

"איזה שק?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "לשקנאי יש שק מתחת לגרונו, המכיל מים רבים. הוא שוחה במים ולפעמים דגים נכנסים לתוך השק שלו בלי לדעת זאת, ובבת אחת נבלעים בבטנו. כמובן, אם השקנאי לא רעב באותו הרגע, הוא מאחסן את הדגים בשק שלו ואוכל אותם אחר כך."

"אז אם דג נכנס לתוך השק, שוב אין לו דרך לצאת החוצה?" שאל הדג.

הלטאה ענתה: "אין כל דרך לצאת, אלא אם תחתוך את השק. אתן לך פגיון, כדי שאם תילכד על ידי השקנאי, תוכל לעשות זאת."

הלטאה זחלה לתוך סדק בסלע, ושבה עם פגיון קטן מאוד. הדג הקטן לקח את הפגיון ואמר: "לטאה יקרה! את מאוד נחמדה, אני לא יודע איך להודות לך."

אמרה הלטאה: "אין צורך להודות לי, יקירי! יש לי הרבה פגיונות כאלה. כאשר אינני עסוקה אני יושבת ומכינה פגיונות מגבעולי צמחים ונותנת אותם לדגים חכמים כמוך."

"האם עברו כאן דגים אחרים לפניי?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "רבים עברו! הם יצרו לעצמם להקה עכשיו, ועושים לדייג חיים קשים."

הדג השחור אמר: "סלחי לי שאני מדבר כל כך הרבה. אם זו לא חוצפה בעיניך, הסבירי לי בבקשה איך הם עושים לדייג חיים קשים?"

"כלל וכלל לא!"  אמרה הלטאה "כאשר הם מתקבצים יחד, והדייג משליך את רשתו, הם נכנסים כולם יחד אל הרשת ומושכים אותה עמם עד למצולות הים."

הלטאה הניחה את אזנה על הסדק בסלע והאזינה. ואז אמרה: "ברשותך, עלי ללכת, אבל ילדיי התעוררו."

הלטאה נכנסה אל הסדק בסלע והדג הקטן, בלית ברירה, המשיך בדרכו, אך שאלה רדפה שאלה בראשו ולא הניחה לו: "האם הבנתי נכון והנחל נשפך אל הים? מה יקרה אם השקנאי יתפוס אותי? האם נכון הדבר שדג החרב נהנה להרוג ולאכול את בני מינו? מדוע האנפה שונאת אותנו?"

הדג הקטן שחה וחשב. בכל כברת דרך ראה ולמד משהו חדש. עכשיו כבר שמח לקפץ ולהתהפך במפלים, ליפול למטה ולהמשיך לשחות. הוא הרגיש את חום השמש על גבו והתחזק. במקום אחד, איילה ירדה אל המים לשתות בחפזה. הדג הקטן בירך אותה לשלום ואמר: "איילה יפה, מדוע את נחפזת?"

ענתה האיילה: "הצייד רודף אחרי, וכבר פגע בי בכדורו. הנה הוא!"

הדג הקטן לא ראה את מקום פגיעת הכדור, אבל מצליעתה של האיילה בזמן ריצתה הבין שדיברה אמת. במקום אחד צבים התנמנמו בחום השמש ובמקום אחר צחקוק חוגלות הדהד בעמק. בושם עשבי ההר התגבה כגל באוויר והתערבב במים.

אחרי הצהרים הגיע למקום שבו העמק התרחב והמים עברו דרך חורשה. המים התרבו כל כך והדג השחור נהנה מאוד. אחר כך פגש דגים רבים. מאז שנפרד מאמו, לא פגש עדיין דגים. כמה דגים זעירים הקיפו אותו ואמרו "נראה שאתה זר פה, נכון?"

הדג השחור ענה: "כן, אני זר. אני מגיע מרחוק."

הדגים הזעירים שאלו: "לאן אתה רוצה להגיע?"

הדג השחור ענה: "אני הולך למצוא את סוף הנחל."

"איזה נחל?" שאלו הדגים הזעירים.

"הנחל הזה שבו אנו שוחים" ענה הדג השחור.

"אנחנו קוראים לו נהר" אמרו הדגים הזעירים.

הדג השחור לא אמר דבר. אחד הדגים הזעירים אמר:

"האם אינך יודע ששקנאי אורב בהמשך הדרך?"

"כן, אני יודע." ענה הדג השחור.

"והאם אתה יודע שלשקנאי יש שק רחב וגדול?" שאל דג אחר.

"כן, אני יודע גם את זה" ענה הדג השחור.

"ולמרות זאת אתה רוצה ללכת?" שאל הדג הזעיר.

"כן" אמר הדג השחור "יהיה מה שיהיה, אני חייב ללכת."

במהרה נפוצה השמועה בין הדגים כי הגיע דג שחור קטן ממרחקים, וכי הוא שוחה לחפש את סוף הנהר, ואינו מפחד כלל מהשקנאי! כמה מהדגים הזעירים התפתו להצטרף לדג השחור, אך בשל החשש מהגדולים, קולם לא נשמע. כמה גם אמרו: "אלמלא היה שם שקנאי, היינו באים איתך, אבל אנחנו מפחדים מהשק שלו."

לצד הנהר שכן כפר. הנשים והנערות הכפריות היו מכבסות ושוטפות כלים במימי הנהר. הדג הקטן האזין להמולתן זמן מה, וזמן מה הביט בילדים המתרחצים והמשיך בדרכו. הוא שחה ושחה ושחה, והמשיך עוד לשחות עד שהערב ירד והוא נעצר והלך לישון מתחת לסלע. באמצע הלילה התעורר וראה את הירח זורח על המים ומאיר הכול בזוהרו.

הדג השחור הקטן אהב מאוד את הירח. בלילות בהם הירח זרח על המים רצה הדג לזנק מתחת לטחב ולהחליף עמו כמה מלים. אך בכל פעם הייתה אמו מתעוררת, ומושכת אותו בחזרה אל מתחת לטחב והם היו חוזרים לישון.

הדג הקטן שחה למול הירח ואמר: "שלום, ירח יפה שלי!"

"שלום דג קטן! מה מביא אותך לפה?" שאל הירח.

"אני מקיף את העולם." אמר הדג.

"העולם גדול מאוד" אמר הירח "אתה לא יכול להקיף את כולו."

"בסדר, אז אגיע לאן שאוכל" אמר הדג.

"הייתי רוצה להישאר איתך עד הבוקר" אמר הירח "אבל ענן שחור גדול מגיע, והוא יכסה אותי ואת האור שלי."

הדג אמר: "ירח יפהפה! אני מאוד אוהב את האור שלך. הייתי רוצה שתזרח עליי תמיד."

"דג יקר" אמר הירח "האמת היא שלי עצמי אין אור. השמש מעניקה לי אור ואני מקרין אותו על האדמה. האם שמעת שבני האדם רוצים לטוס עוד כמה שנים עד אליי ולנחות עליי?"

"זה בלתי אפשרי" אמר הדג.

"זה קשה" אמר הירח "אבל כל דבר שבני האדם רוצים לעשות…" הירח לא הספיק לסיים את דבריו. ענן שחור הגיע וכיסה את פניו, והלילה החשיך שוב, מותיר את הדג השחור לבדו. במשך כמה דקות הביט בחושך מתפלא ונדהם, ולאחר מכן התגנב אל מתחת לסלע ונרדם.

הוא התעורר מוקדם בבוקר. מעל ראשו ראה כמה דגים זעירים שפטפטו ביניהם. כאשר ראו שהדג השחור התעורר קראו כדג אחד: "בוקר טוב!"

הדג השחור הכיר אותם מיד והשיב: "בוקר טוב! אתם מצטרפים אלי בסוף?"

אחד הדגים הזעירים השיב: "כן, אבל אנחנו עדיין חוששים."

דג אחר אמר: "המחשבה על השקנאי לא מניחה לנו."

הדג השחור אמר: "אתם חושבים יותר מדי. לא צריך לחשוב כל כך הרבה. כשנצא לדרך, פחדינו ייעלמו כליל."

אך ברגע שיצאו לדרך ראו שהמים סביבם גאו ומעליהם נסגר מכסה, והכול החשיך ולא הייתה דרך מילוט. הדג השחור הבין מיד כי הם נלכדו בשק של השקנאי.

הדג השחור הקטן אמר: "חברים! נלכדנו בתוך השק של השקנאי. אבל לא הכול אבוד, יש מוצא."

הדגים הזעירים התחילו לבכות ולהתייפח. אחד מהם אמר: "עכשיו לעולם לא נימלט! זו אשמתך שהכנסת לנו רעיונות לראש והולכת אותנו לאבדון!"

אחד אחר אמר: "עכשיו הוא יבלע אותנו וזה הסוף שלנו!"

לפתע התגלגל במים קול צחוק מפחיד. זה היה השקנאי שצחק, צחק, ואמר: "איזה דגים זעירים תפסתי, חה חה חה!… אני באמת מרחם עליכם! אני בכלל לא רוצה לבלוע אתכם! חה חה חה!"

הדגים הזעירים החלו להתחנן ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! כבר מזמן שמענו את שבחיך, ואם האדון יואיל בטובו לפתוח את מקורו המבורך רק מעט כדי שנצא, נתפלל תמיד לשלומו הטוב של כבודו!"

השקנאי אמר: "אני לא מעוניין לאכול אתכם ברגע זה. יש לי אספקה של דגים, הביטו שם למטה…"

כמה דגים גדולים וקטנים היו מוטלים בתחתית השק. הדגים הזעירים אמרו: "כבודו השקנאי! לא עשינו דבר, אנחנו חפים מפשע. זה הדג השחור הקטן הזה שהוליך אותנו שולל…"

הדג הקטן אמר: "פחדנים! האם אתם חושבים שהעוף הערמומי הזה הוא מקור של סלחנות שאתם מתחננים ככה?"

אמרו הדגים הזעירים: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. מיד תראה איך האדון שקנאי המכובד יסלח לנו ויבלע אותך!"

השקנאי אמר: "אכן, אני מוחל לכם, בתנאי אחד."

"אנא, העמד בפנינו את התנאי הזה, שקנאי יקר," אמרו הדגים הזעירים.

אמר השקנאי: "חנקו את הדג החטטן הזה כדי שאשחרר אתכם!"

הדג השחור הקטן זז הצדה ואמר לדגים הזעירים: "אל תצייתו! העוף הערמומי הזה רוצה לסכסך בינינו. יש לי תכנית…"  

אבל הדגים הזעירים חשבו רק על שחרורם, ולא יכלו לחשוב על כל דבר אחר, והם התקרבו אל עבר הדג השחור הקטן. הדג הקטן ישב באחורי השק ואמר באיטיות: "פחדנים! בכל מקרה נלכדתם ואין לכם מוצא, וגם לא תגברו עליי."

הדגים הזעירים אמרו: "אנחנו חייבים לחנוק אותך. אנחנו רוצים חופש."

הדג השחור אמר: "ברח לכם השכל! גם אם תחנקו אותי לא תמצאו דרך לברוח. אל תתפתו לתחבולות שלו!"

הדגים הזעירים אמרו: "אתה אומר את זה רק כדי להציל את עורך, כי אחרת… אתה לא חושב עלינו בכלל!"

הדג השחור אמר: "אז הקשיבו ואראה לכם דרך. אני אשחה אל בין הדגים המתים האלה, ואעמיד פני מת, ואז תראו אם השקנאי ישחרר אתכם או לא. אם לא תקבלו את דברי, אהרוג את כולכם בפגיון הזה, או שאחתוך את השק ואצא ואתם…"

אחד הדגים התפרץ באמצע דבריו וצעק: "שתוק. איני יכול לשאת את הדיבורים האלה… אוי…. אוי…אוי."

הדג השחור ראה את דמעותיו ושאל: "למה הבאתם אתכם את הבכיין המפונק הזה?"

אז הוציא את הפגיון ואחז בו לעיני הדגים הזעירים. בלית ברירה הם קיבלו את הצעתו של הדג הקטן. הם העמידו פנים שהם נאבקים, הדג השחור העמיד פני מת, והם שחו למעלה ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! חנקנו את הדג השחור החטטן…"

השקנאי צחק ואמר: "עבודה טובה. ועכשיו בתמורה לעבודה הזו אבלע את כולכם חיים כדי שתוכלו להסתובב אצלי טוב טוב בבטן!"

לפני שהייתה לדגים הזעירים הזדמנות, הם ירדו במהירות הברק בלועו של השקנאי, ואבדו כולם.

אך באותו הזמן שלף הדג השחור את הפגיון ובהינף אחד חתך את השק ונמלט. השקנאי צרח בכאבים והכה בראשו במים אך לא הצליח לתפוס את הדג הקטן.

הדג הקטן שחה ושחה, ושחה עוד, עד הצהריים. ההר והעמק הגיעו לקצם והנהר זרם עתה בחבל ארץ מישורי. מימין ומשמאל הצטרפו אליו עוד נהרות קטנים ומימיו התרבו פי כמה. הדג השחור התענג על ריבוי המים. לפתע נעצר וראה כי למים אין קרקעית. הוא שחה לפה ולשם ולא הגיע לשום מקום. היו כל כך הרבה מים שהדג הקטן איבד בהם את עצמו. הוא שחה לכל כיוון שרצה ועדיין לא הגיע לשום מקום.

לפתע ראה חיה ארוכה וגדולה מתקדמת לעברו במהירות הברק. מול פיה הייתה לה חרב פיפיות. הדג הקטן חשב, "דג החרב! תכף ומיד הוא יחתוך אותי לחתיכות!" הוא זז מהר הצידה ושחה אל פני המים. לאחר זמן מה צלל שוב מתחת לפני המים כדי לראות את קרקעית הים. באמצע הדרך פגש בלהקת דגים – אלפי ואלפי דגים!  הוא שאל אחד מהם: "חבר! אני זר והגעתי מרחוק. מהו המקום הזה?"

הדג קרא לחבריו ואמר: "תראו! עוד אחד…" אחר כך אמר לדג השחור: "ברוך הבא לים, חבר!"

דג אחר אמר: "כל הנהרות והנחלים נשפכים לכאן, כמובן שחלקם שוקעים בביצה."

אחד אחר אמר: "אתה יכול להצטרף לחבורה שלנו מתי שתרצה."

הדג השחור הקטן שמח שהגיע לים, ואמר: "עדיף שתחילה אעשה סיבוב ואחר כך אצטרף לחבורה שלכם. בפעם הבאה שתמשכו את הרשת של הדייג גם אני רוצה להשתתף."  

אחד הדגים אמר: "משאלתך תתגשם בקרוב. עכשיו לך ותעשה סיבוב, אבל אם אתה עולה אל פני המים היזהר מהאנפה שבימים האחרונים לא מפחדת מאיש. בכל יום שבו היא לא צדה ארבעה או חמישה דגים, היא לא מניחה לנו." הדג השחור נפרד מלהקת דגי הים ושחה לבדו. לאחר זמן, הגיע אל פני הים. השמש החמה זרחה. הדג השחור הקטן חש את חום השמש על עורו ונהנה. רגוע וטוב לב שחה על פני הים ואמר לעצמו: "יתכן מאוד שהמוות מחפש אותי עכשיו, אבל כל עוד אני חי, איני יכול לבקש את המוות. כמובן שאם אאלץ להתמודד עם המוות יום אחד – וזה יקרה – זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ההשפעה שתהיה לחיי או למותי על חייהם של אחרים…"

הדג השחור הקטן לא הספיק לשקוע במחשבות והרהורים אלה. האנפה באה, תפסה אותו ונשאה אותו משם. הדג הקטן התפתל במקורה הארוך של האנפה, אך לא הצליח להשתחרר. האנפה אחזה בו כה חזק סביב מתניו עד כי נשמתו כמעט פרחה. בסופו של דבר, כמה זמן יכול דג קטן לשרוד מחוץ למים? הדג חשב שהלוואי והאנפה תבלע אותו מיד, כדי שמעט הנוזלים והלחות שבתוך גופה ידחו את מותו בכמה דקות. מתוך מחשבה זו אמר לאנפה: "מדוע אינך בולעת אותי בחיים? אני אחד מהדגים הללו שלאחר מותם גופם מתמלא בארס."

האנפה לא אמרה דבר, היא חשבה: "הוי, ערמומי שכמוך! איזה מין תעלול אתה מתכנן? אתה רוצה שאתחיל לדבר כדי שתוכל להימלט?" היבשה נראתה מרחוק והתקרבה עוד ועוד. הדג השחור חשב: "אם נגיע ליבשה, העסק אבוד." ואז אמר: "אני יודע שאת רוצה להביא אותי לילדייך, אבל עד שנגיע ליבשה אני כבר אמות וגופי יהפוך לשק מלא בארס. מדוע אינך מרחמת על ילדייך?"

חשבה האנפה: "זהירות היא מעלה חיובית! אוכל אותך בעצמי ואצוד דג אחר עבור ילדיי… אבל אולי זו תחבולה? לא, לא תצליח לעשות דבר!" בעוד האנפה חושבת זאת, היא ראתה את גופו של הדג השחור מתרפה וחדל לנוע. חשבה לעצמה: "כלומר הוא מת? עכשיו גם אני בעצמי לא יכולה לאכול אותו. סתם בזבזתי דג כל כך רך ונחמד!"

אז היא קראה לדג השחור ואמרה: "הי, קטנצ'יק! אתה עוד בחיים? אפשר לאכול אותך?"

אלא שבטרם הספיקה לסיים את דבריה, ברגע שבו פתחה את מקורה, קפץ הדג השחור ונפל למטה. האנפה ראתה שהערים עליה, וצללה בעקבות הדג השחור הקטן. הדג צנח מהיר כברק באוויר. הוא איבד את עשתונותיו מרוב תשוקה למי הים, ופער את פיו היבש לעבר הרוח הרטובה שעלתה מהים. אך עד שהגיע למים והתחיל לנשום שוב, הגיעה האנפה במהירות הבזק ובפעם זו צדה את הדג ובלעה אותו במהירות כזו, שבמשך זמן מה לא הבין איזו צרה נחתה על ראשו, ורק חש שלח וחשוך סביבו ואין כל דרך מילוט. קול בכי נשמע בקרבתו. כאשר התרגלו עיניו לעלטה, ראה דגיגון קטן נחבא בפינה, בוכה וקורא לאמא. הדג השחור התקרב אליו ואמר: "קטנצ'יק! אתה צריך לחשוב על דרך להיחלץ. מה יעזור לך לבכות ולקרוא לאמא?"

הדגיגון אמר: "אתה… מי אתה? האם אינך רואה?… שאני… אני… אבוד?… אוי… אוי…אוי… אמאלה… שוב לא אוכל לבוא איתך למשוך למצולות הים את רשתו של הדייג… אוי…. אוי….!"

הדג הקטן אמר: "תפסיק לבכות, חבר, אתה כתם על כבודו של כל גזע הדגים!"

כאשר הדגיגון השתלט על בכיו, אמר הדג הקטן: "אני רוצה להרוג את האנפה ולהביא שלווה לדגים, אבל לפני כן אני חייב לשלוח אותך החוצה כדי שלא תעשה לי בעיות."

הדגיגון אמר: "הרי גם אתה עומד למות, איך אתה רוצה להרוג את האנפה?"

הדג הקטן הוציא את פגיונו, הראה לו ואמר: "עם זה אחתוך את בטנה. עכשיו הקשב לי. אני אתחיל להתפתל ולשחות מפה לשם כדי לדגדג את האנפה, וכאשר היא תפער את פיה ותתחיל לצחוק, אתה תקפוץ החוצה."

"ומה איתך?" שאל הדגיגון.

הדג הקטן השיב: "אל תחשוב עליי. עד שלא אהרוג את המנוולת הזאת, לא אצא."

הדג השחור אמר זאת והחל להתפתל ולשחות מפה לשם ולדגדג את בטנה של האנפה. הדגיגון עמד במצב הכן ביציאה מקיבתה של האנפה. כאשר האנפה פערה בצחוק את פיה, קפץ הדגיגון ממקורה, יצא וזמן קצר לאחר מכן נחת במים, הוא חיכה וחיכה, אך לא היה סימן לדג השחור. לפתע ראה את האנפה מתפתלת ומתקפלת וצורחת, מכה בכנפיה וברגליה וצונחת ברעש אל תוך המים, אחר כך המשיכה לפרפר עד שפסקה מלנוע, אך עדיין לא היה כל סימן לדג השחור הקטן, ועד עצם היום הזה לא נודע גורלו…

הדגה הזקנה סיימה את סיפורה ואמרה לשנים עשר אלף ילדיה ונכדיה: "עכשיו זמן לישון, ילדים, לכו לישון."

"אבל סבתא!" אמרו הילדים והנכדים "לא תספרי לנו מה קרה לדגיגון ההוא?"

הדגה הזקנה השיבה: "גם זה יחכה למחר בערב. עכשיו זמן לישון. לילה טוב!"

אחד עשר אלף תשע מאות תשעים ותשעה דגים קטנים אמרו "לילה טוב", שכבו ונרדמו. גם סבתא הלכה לישון, אבל דגה אדומה קטנה אחת, לא הצליחה להירדם בשום פנים ואופן. וכל הלילה עד הבוקר חשבה על הים…

9

 

המוסיקאי סמיצ׳קוב היה בדרכו אל מעון הקיץ של הנסיך ביבולוב. אמורים היו לערוך שם אירוסים וערב עם מוסיקה וריקודים. על גבו נשא קונטרבס ענק, כשהוא מצוי בנרתיק של עור. סמיצ׳קוב הלך לאורכו של נהר, שמימיו הקרירים זרמו, אם לא ברוב הדר, אך באורח פיוטי למדי.

״אולי ארחץ?״ אמר בלבו.

ומבלי חשוב הרבה פשט את בגדיו וטבל בזרמים הקרירים. היה ערב נהדר. נשמתו הפיוטית של סמיצ׳קוב אמרה להשתלב ממש עם ההרמוניה ששררה סביבו. ואיזה רגש מתוק התעורר בלבו, כשלאחר שהתרחק בשחייה כמאה צעדים מהחוף, הבחין בעלמה יפה, היושבת על החוף התלול ודגה בחכה! הוא עצר ממש את נשימתו וקפא תחתיו, כשגל רגשות שונים היציף אותו: זיכרונות מימי ילדות, געגועים על העבר, האהבה שהתעוררה…

אלוהים אדירים, והרי סבור היה, שאינו מסוגל כבר לאהוב, וכי לאחר שאבדה לו אמונתו באנושות (אשתו עזבה אותו לאנחות ונמלטה עם ידידו, מנגן הפגוט, סובאקין), כבשה הריקנות את לבו והוא היה למיזנטרופ.

״חיים מה הם?״ – לא אחת היה שואל את עצמו – ״לשם מה חיים אנו? הרי החיים אינם אלא אגדה, חלום… מעשה כישופים…״

ברם, בעומדו לפני היפהפיה הישנה (ולא קשה היה להבחין שהיא ישנה) הרגיש בלבו, בניגוד לרצונו, משהו בדומה לאהבה. עמד בפניה ממושכות, כשהוא אוכל אותה ממש בעיניו…

״אבל די…״ – חשב ונאנח אנחה עמוקה. – ״שלום לך, חלום נפלא! הגיע הזמן ללכת לנשף אצל הוד מעלתו…״

חזר והיביט איפוא על היפהפיה וכבר עמד לחזור בשחיה, כשרעיון חדש עלה במוחו.

״צריך להשאיר לה איזו מזכרת ממני״ – הירהר – ״לקשור משהו לחכתה, ותהא זו הפתעה מ־״אלמוני״.

 בשקט קרב סמיצ׳קוב לחוף, קטף זר גדול של פרחי שדה ופרחי מים, קשר אותו בגבעולו של מלוח וחיברו לחכה. הזר שקע ומשך אחריו את המצוף היפה.

שורת ההיגיון, חוקי הטבע ומעמדו החברתי של גיבורי מחייבים לסיים את הרומן בנקודה זו, אבל – אבוי – גורלו של המחבר הינו חסר רחמים, ומסיבות שאינן תלויות בו לא נסתיים הרומן עם זר הפרחים, וזאת בניגוד לשכל הישר ולמצבם הטבעי של הדברים. והיה על הדלפון המוסיקאי הבלתי ידוע למלא תפקיד חשוב בחייה של היפהפיה האצילה והעשירה. משקרב לחוף הוכה סמיצ׳קוב בהלם: הוא לא מצא את בגדיו. גנבו אותם… עוד הוא נהנה ממראה היפהפיה, ובני בליעל אלמונים סחבו את הכול, בהשאירם את הקונטרבס ואת הצילינדר בלבד.

״לכל הרוחות!״ – קרא סמיצ׳קוב – ״הו, בני אדם! מפלצות! אין העדר הבגדים כשלעצמו מקומם אותי, הרי המלבושים דבר של מה בכך הם, אלא שמרגיזה אותי המחשבה, שיהיה עלי ללכת עירום ולהפר בדרך זו את כללי המוסר הציבורי.״

ישב איפוא סמיצ׳קוב על הקונטרבס, כשהוא מחטט במוחו אחר מוצא ממצבו הנורא.

״כלום אוכל ללכת עירום אל הנסיך ביבולוב״ – הירהר – ״תהיינה בוודאי נוכחות שם גבירות! ולמרבה הצער גנבו ממני הגנבים ביחד עם מכנסי גם את הקניפול שמצוי היה בהם!״

הוא הירהר זמן רב והתייסר עד כדי שחש כאבים ברקותיו.

״בה״ – נזכר הוא לבסוף – ״לא הרחק מהחוף, בין השיחים, קיים גישרון… עד שיחשיך אוכל לשהות תחתיו, ואילו בערב, באפילה, אפלס לי דרך עד לבית הראשון…״

וכשהמחשבה הזאת מנקרת בראשו, חבש סמיצ׳קוב את הצילינדר, נטל על שכמו את הקונטרבס ושרך את רגליו אל השיחים.

עירום ועם כלי הנגינה על גבו דומה היה אותה שעה לאיזה חצי אליל עתיק, אגדתי.

וכעת, קוראי, עוד גיבורי יושב לו מתחת לגישרון ומתייסר, נעזוב אותו לרגע קט ונחזור אצל העלמה שדגה בחכה. ואכן: מה אירע לה? משהתעוררה היפהפיה ולא ראתה את המצוף על פני המים, מיהרה למשוך אליה את החוט. החוט אומנם נמתח, אולם המצוף והקרס לא עלו על פני המים. נראה, שזר הפרחים של סמיצ׳קוב נרטב במים, התנפח ונעשה כבד.

״או שנלכד דג גדול״ – סברה העלמה – ״או שהקרס נתפס.״

לאחר שמשכה עוד קצת בחוט החליטה, שהקרס נתפס.

״חבל״ – חשבה – ״בערב אוכלים הדגים כל כך טוב. ובכן, מה עלי לעשות?״ ומבלי הרבות חשוב זרקה מעליה העלמה האקסצנטרית את מלבושיה הקלים וטבלה את גופה הנהדר בזרמי המים עד לכתפיה הזוהרות כשיש. לא בנקל עלה בידה לנתק את הקרס מהזר בו הסתבך החוט, אולם הסבלנות והעמל ידם היתה על העליונה, ולאחר כרבע שעה יצאה היפהפיה מן המים, כשהקרס בידה. אך מר היה גורלה שציפה לה. בני הבליעל, שגנבו את בגדיו של סמיצ׳קוב, גזלו גם את שמלתה, בהשאירם במקום רק את הצנצנת מלאת התולעים.

״מה אעשה כעת?״ – פרצה בבכי – ״כלום אוכל ללכת במצב זה? לא, לעולם לא! מוטב למות! אחכה עד שיחשיך. או־אז אגיע בחושך עד לדודתי אגאפיה ואשגר אותה הביתה להביא לי שמלה… ואילו עד אז אלך ואסתתר מתחת לגישרון.״

גיבורתי רצה איפוא אל הגישרון, כשהיא בוחרת את הקנים הגבוהים יותר ומשתופפת. כשעמדה להשתחל מתחת לגישרון ראתה שם לפתע איש עירום, בעל רעמה מוסיקלית וחזה מכוסה שיער. היא השמיעה קול צעקה והתעלפה בו במקום.

נפחד גם סמיצ׳קוב. תחילה חשב את העלמה לבתולת ים.

״כלום אין זה אלא סירונית שבאה כדי לפתותני?״ – סבר.

וסברה זו אף החניפה לו באשר מאז ומתמיד החשיב יתר על המידה את מראהו החיצוני. ״ואם אין היא סירונית אלא בשר ודם, כיצד להסביר את הופעתה המוזרה? למה היא כאן, מתחת לגשר? מה אירע לה?״.

עוד הוא מנסה לפתור את השאלות, והיפהפיה חזרה אליה הכרתה.

״אל תהרוג אותי״ – לחשה – ״אני הנסיכה ביבולוב. מתחננת אני לפניך! יתנו לך הרבה כסף! זה עכשיו עסקתי בניתוק הקרס, וגנבים גנבו את שמלתי החדשה, את הנעליים, את הכול!״

״גבירתי״ – אמר סמיצ׳קוב בקול תחנונים – ״גם ממני גנבו את בגדי, ולא זו בלבד, אלא ביחד עם המכנסים סחבו את הקניפול שמצוי היה בהם.״

וזאת לדעת: בדרך כלל אין המנגנים על קונטרבס מצטיינים בתפיסה מהירה, אולם סמיצ׳קוב היווה מיקרה יוצא דופן הראוי לשבח.

״גבירתי!״ – אמר לאחר שתיקה קצרה יחסית – ״מראי מביך אותך, אולם עליך להסכים עימי, שלא אוכל לצאת מכאן, וזאת בשל אותם טעמים המונעים ממך לעשות כן. הנה כי כן, מצאתי עצה ותחבולה: שמא תסכימי לשכב… בנרתיק הקונטרבס שלי והתכסי במכסה? דבר זה יסתירני מעינייך…״

ולאחר שאמר מה שאמר הוציא סמיצ׳קוב את הקונטרבס מנרתיקו. רגע היסס אומנם, בסוברו שמא בהציעו את הנרתיק מחלל הוא את האמנות הקדושה. ברם היסוסיו לא ארכו זמן רב. היפהפיה שכבה בנרתיק והתכרבלה בו, ואילו הוא הידק את הרצועות, כשהוא שמח, שהאל חננו בחכמה יתרה.

״כעת, גבירתי, אין את רואה אותי״ – אמר – ״שכבי כאן והיי שקטה. כשיחשיך אשאך לבית הורייך. את הקונטרבס אוכל ליטול לאחר מכן.״

עם רדת הלילה הטעין סמיצ׳קוב את הנרתיק עם היפהפיה על שכמו ושרך את רגליו למעון הקיץ של ביבולוב. תוכניתו היתה מוכנה. תחילה לבית הראשון שיזדמן לו בדרכו. שם יצטייד בבגדים ולאחר מכן ימשיך בדרכו…

״אין רע, שאין בו טוב״ – הירהר, כשהוא מאבק ברגליו היחפות את אבק הדרך ומשתוחח תחת משאו הכבד. – ״אין ספק, שעל שגיליתי דאגה כנה לגורל הנסיכה, יעניק לי ביבולוב פרס ביד נדיבה.״

״הנוח לך, גבירתי?״ – היה שואל מפעם לפעם מעשה cavalier galant 1 – ״אנא, נהגי בלי גינוני טקס מיוחדים. עשי בנרתיקי כבתוך שלך!״

לפתע נדמה לסמיצ׳קוב האדיב, שלפניו הולכות שתי דמויות, עטופות באפילת הלילה. הוא אימץ את עיניו ואכן נוכח לדעת, שאין זאת טעות ראייה, ושאכן אלה הם שני אנשים, ההולכים לפניו ואף נושאים בידיהם חבילות כלשהן…

״כלום אין אלה הגנבים?״ – חלפה מחשבה במוחו. – ״הם נושאים משהו. ייתכן שאלה הם מלבושינו!״

סמיצ׳קוב היניח את הנרתיק ליד הדרך והתחיל ברדיפה אחר הדמויות.

״עמוד!״ – צעק – ״עמוד ! תפוס אותו!״

הדמויות היביטו לאחור, ומשנוכחו לדעת שרודפים אחריהן – נמלטו על נפשן.

זמן רב שמעה הנסיכה צעדים מבוהלים וצעקות ״עמוד״, ולבסוף הכול נשתתק.

הרדיפה שבתה את לבו של סמיצ׳קוב, ויש רגליים לסברה, שנגזר היה על היפהפיה לשכב זמן רב בשדה ליד הדרך, לולא האיר לה המזל פנים.

רצה המקרה ונזדמנו לשם באותה שעה חבריו של סמיצ׳קוב.

החלילן ז׳וצ׳קוב והקלרניתן ראזמאחייקין, שהיו אף הם בדרכם למעון הקיץ של ביבולוב.

הם נתקלו בנרתיק, היביטו זה בזה ופרשו את כפיהם.
״קונטרבס״ – אמר ז׳וצ׳קוב – ״בה, הרי זה הקונטרבס של סמיצ׳קוב שלנו! ברם כיצד היגיע לכאן?״

״ייתכן ומשהו אירע לו, לסמיצ׳וקב״ – פסק ראזמאחייקין – ״שמא השתכר או אולי שדדוהו… יהא הדבר כאשר יהא – אין להשאיר כאן את הקונטרבס. נקחהו עימנו.״

ז׳וצ׳קוב הטעין איפוא את הנרתיק על שכמו, ושני המוסיקים המשיכו בדרכם.

 ״לעזאזל! איזה כובד! – רטן משך כל הדרך החלילן – ״בשום אופן לא הייתי מסכים לנגן על מפלצת כזאת… אוף!״

משהגיעו למעון הקיץ של הנסיך ביבולוב, היניחו המוסיקאים את הנרתיק במקום המיועד לתזמורת ופנו למזנון.

אותה עת כבר החלו להדליק את הנברשות ואת מנורות הקיר.

החתן, יועץ החצר לאקייאיץ׳, שעבד במשרה התחבורה, יפה תואר וסימפטי, עמד אותה שעה באמצע האולם כשידיו בכיסיו ושוחח עם הגרף שקאליקוב. נושא שיחתם היתה המוסיקה.

״אני, אדוני הגרף״ – טען לאקייאיץ׳ – ״היכרתי בשעתו בנפולי באורח אישי כנר, שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר! על קונטרבס… על קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות. איום ונורא! אף ניגן ולסים של שטראוס!״

״הנח… לא ייתכן…״ – היביע הגרף את פיקפוקיו.

״מבטיחך אני. אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עימו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודיה של ליסט.״

״רפסודיה של ליסט… הממ!… חומד אתה לצון…״

״אינך מאמין?״ – צחק לאקייאיץ׳ – ״אם כך, אוכיח לך זאת מיניה וביה! נלך לתזמורת!״

החתן והגרף שמו את פעמיהם אל התזמורת, ניגשו לקונטרבס והחלו להתיר את הרצועות… והו… שוד ושבר!

כאן על הקורא להפעיל את כוח דמיונו ולצייר לעצמו את סוף הוויכוח המוסיקלי, ואילו אנו נחזור אל סמיצ׳קוב…

המוסיקאי המסכן, לאחר שמאמציו לתפוס את הגנבים עלו בתוהו, חזר למקום, שם היניח את הנרתיק, אולם לא מצא את המטען היקר. התייסר בניחושים והתהליך הלוך ושוב בדרך, ומשלא מצא את הנרתיק החליט, שאין זו אלא שטעה בדרך.
״נורא הדבר!״ – הירהר, כשהוא מורט את שערותיו וקופא תחתיו – ״היא תיחנק בנרתיק! רוצח אני!״

עד לחצות הלילה שוטט סמיצ׳קוב בדרכים וחיפש את הנרתיק, ולבסוף, כשכלו כוחותיו, פנה לגישרון.

״אחפש עם שחר״ – אמר בלבו.

חיפושיו, שהתחילו עם שחר, אף הם לא נשאו פרי, וסמיצ׳קוב גמר אומר, לשהות לילה נוסף תחת הגשר…

״אני אמצא אותה!״ – מילמל, כשהוא מסיר את הצילינדר ומורט את שערות ראשו – ״אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!״

***

עוד היום מספרים האיכרים היושבים במקומות המתוארים, שמתחת לגישרון יכול אתה לראות בלילות אדם עירום, מגודל שיער וצילינדר לראשו, ויש ויכול אתה אף לשמוע חריקת קונטרבס מתחת לגישרון.

13

בספטמבר הגעתי לליסבון ותוך זמן קצר התחלתי לשקר. אולי כי היה יום יפה. חבל היה לי לקלקל. בכל נסיעה ארוכה דיה, מוכה געגוע, הייתי עוצם עיניים, נשען אחורה ומדמיין שהיא עדיין איתי, מונחת עליי כמכסה. עד שיום אחד נגזלה ממני האפשרות להיזכר. בדיוק כשנתתי לעפעפיי להיטרק, האוטובוס בלם בכבדות במרכז מסחרי על אם הדרך. הנהג הבהיר שאנחנו צריכים לרדת, הוא חייב לתדלק. התכנסנו ליד חנות הכריכים. לפתע הכול הכה אותי בסנוורים. מראות המכוניות. חלונות הראווה. מכונות הקפה שמעבר לזגוגית. אפילו צמרות העצים הבהיקו בלובן. כל העצמים בעולם קיבלו על עצמם את הדין להיות סוכנים של השמש. מי מתוך כניעה, מי בתקווה לגמול. הראש שלי עוד היה שרוי בשאריות חלום ים תיכוני.

הגבוה, זה שדמה בעיניי לנסיך שייקספירי, ניגש אליי בכיפוף גמלוני וכחכח פעמיים בגרון, כאילו הוא עומד לפצוח במונולוג. הוא היה גבעולי ובהיר, עטוי בדים צבעוניים. סביב צווארו נכרכו שני צעיפים, כל אחד דק ממשנהו. הוא הביט לי ישר באישונים, באופן שכפה עליי להביט בשלו. אבל המונולוג לא בא. "אנחנו חושבים שאיבדת את זה," אמר. סליחה, עניתי מבולבל. "אנחנו די משוכנעים שאיבדת את זה," חזר ואמר, ומילותיו דהרו על גלי המבטא האנגלי. חבר שלו, שדמה לי במקצת, הושיט לעברי את היומן שלי, שנשמט כנראה מכיס החולצה. היא עמדה בידיים שלובות מאחוריהם, עם שיערה הבהיר, הלבן כמעט, ומשקפי שמש מלבניים, שחורים. שפת הגוף שלה סימנה שהיא מתכוונת להתבצר בגבולותיה, אבל פניה המחויכות אמרו דבר אחר, והפנים הן שקובעות.

"מאיפה אתה?" שאל אותי זה שפניו הזכירו את שלי. בלי סיבה, במקום להשיב שאני מישראל, עניתי –  בעודי מדפדף ביומן, מוודא שכל השורות עומדות במקומן ואף מילה לא נזנחה על האספלט – "משום מקום מיוחד, אני סתם מטייל." "אז אין לך בסיס," תהה הנסיך בקול. "רוב חיי הייתי באירופה, או באמריקה, לפעמים גם במזרח," שיקרתי. הנימוס האירופי מנע מהם להעמיק בחקירה. גם אני השתתקתי. מרגע שאתה מפנה לה עורף, ארוכה וסבוכה הדרך חזרה אל האמת.

הנחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. חמקה מדעתי העובדה הברורה, שאנחנו חוזרים אל אותו אוטובוס שיוביל אותנו אל אותה נקודה. כשירדנו בסינטרה הזמינו אותי להתלוות אליהם וגופי נמשך אחריהם בהיסוס. ניסיתי להקרין בתנועותיי הקפוצות שאני מעדיף להישאר עצמאי, ובכל זאת, משהו בהם קסם לי בהרבה מבדידותי. היא האטה, והתאימה את קצב הליכתה לשלי. בשפה משובשת שאלה אם ביקרתי אי פעם בהולנד, משם היא באה. "לא," השבתי, "דווקא שם לא יצא. אבל שמעתי טובות על התעלות היפות של אמסטרדם, ולא פחות מכך, על סצנת האמנות והמחול בהאג." "אני לא משם או משם," אמרה, "אני גרה באזור הכפר, ומתקשה למצוא את עצמי בערים הגדולות. אני צריכה שדות גבוהים ושקיעות נמוכות." רגע לפני שהשיחה גוועה הוסיפה, "אתה יודע, אני זו שמצאתי את היומן שלך. הכתב שלך מאוד מסודר, רק שלא הצלחתי להבין באיזו שפה אתה רושם. זיהיתי שהוא הולך מימין לשמאל, וניסיתי להיזכר אילו שפות כאלה אני מכירה, ברוורס?" "זו מחברת לימודי השפות שלי," אמרתי בטון שהתפקע ממאמץ להישמע אגבי, "יש שם בליל של דברים." "אה," אמרה. "מה למשל?" עשיתי את עצמי לא שומע. אחרי כמה שניות של דממה היא זירזה את צעדיה, בחצאי דילוגים, ונעשתה שוב יחידה אחת עם חבריה. היומן הזה, שליווה אותי שלוש שנים לפחות, סיפק הצצה בלתי מתווכת אל נפשי.

סינטרה מכושפת, עיר של טחב, ארמונות ותיירים מתרוצצים, רצוצים. מקום מההיסטוריה שנראה כמו אזור התכנסות מהמעשיות. מצאנו את עצמנו בהוסטל תמוה. מבנה ישן של שלוש קומות, אוסף חדרים נטולי דלתות. רק וילונות רקומים, שנותרים תמיד פעורים לרווחה. את חפציך האישיים אתה מוזמן להשאיר בתא העץ שתחת המיטה, ואין וו למנעול. מלבדנו היו בחדר עוד שתי מיטות. אחת ריקה, ובשנייה שכב גבר קירח ומזוקן, לבוש בגלביה כחולה וארוכה. הוא נשען על הקיר, וקשה היה לומר האם הוא ער או ישן. כמעט התפתיתי להגיד להם, בעברית, "זהירות מהמכשף".

יצאתי להתהלך. מצאתי בספרייה של ההוסטל מדריך טיולים וקראתי על העיירה. למדתי שהפירוש המקובל לשם סינטרה הוא "כוכב זוהר", מה שנשמע מבטיח למדי, ולרגע קצר אפילו סיפק לי איזו נחמה. אבל בפסקה הבאה כבר צוין שחוקרים אחרים טוענים שמשמעות השם היא דווקא "נבלע בערפל". לעולם אי אפשר להישען על השפה. טיפסתי בכיוון מצודת המוּרים, האתר המרכזי של העיר, הניצבת בראש הגבעה החולשת על העיירה. אני מעדיף לנפות מהרשימה קודם כל את אתרי החובה, כדי להתפנות לשוטטות חסרת מטרה. הצעידה הייתה ארוכה, ובדרך ניהלתי שיחות שדחיתי זמן רב, עם חברים, עם ההורים, עם זו שנותרה בארץ. שיחות קטועות ומפוזרות ביני לביני. כשהגעתי לפסגה עצרתי להשקיף על השטחים הירוקים, והתנשפתי נשען על שתי ברכיי. את אוזניי לכד דיבור מוכר. "איך הייתי מת עכשיו לבירה," אמר בחור אחד. "איפה?" שאל השני. "בבר עם המלצרית החמודה בשוק," ענה. "איזה שוק ואיזה מלצרית?" שאל. "הג'ינג'ית במחנה יהודה," פירט. הם המשיכו לדון במלצריות ובמסעדות ירושלמיות, ואני האזנתי בדומיה, מדי פעם מציץ בהם בחטף. "קלוט איך הוא מקשיב," אמר אחד מהם. "לא, הוא לא מבין מילה," אמר השני, וקרא לכיווני: "אחי, אתה שומע?" נעצתי את מבטי בנקודה בנוף ונזהרתי לא למצמץ. אחר כך דעכה השיחה, והם התקדמו אל שער המצודה. הרמתי את הראש להתבונן בצריחים הגבוהים, המאיימים, ואז בתור המתפתל, המאיים לא פחות.

בהוסטל פגשתי את שותפיי יושבים בסלון עם בקבוקי בירה. אישה מבוגרת בבגדי ספורט ובנדנה לראשה התמקמה בפינת החלל המשותף ועמלה על שזירת לוכד חלומות. ההולנדית שכבה על הספה והאזינה למוזיקה באוזניות. תנועות כף רגלה הסגירו את הקצב האיטי של השיר, והאופן שבו נאלצה להתקפל חשף את גובהה. זה שדמה לי ישב על הכיסא מולה, מחזיק גיטרה שכנראה חיכתה בסלון לטובת אורחים מזדמנים כמוהו, ופרט על המיתרים החלודים. זיהיתי כמה מילים בצרפתית. "זה מוסטאקי או ברסנס," ניסיתי את מזלי. "לא זה ולא זה, זה משהו שאני כתבתי, ככה שאין סיכוי שתכיר," אמר בזחיחות. הנסיך השייקספירי ישב ביניהם ובהה בחלל. אני בהיתי בו. מהצד נראינו בטח כמו משפחה של מדוכאים. ההולנדית הורידה את האוזניות, נעמדה על רגליה, ושאלה תוך כדי שהיא מתמתחת:" אף אחד לא רעב?" אחר כך, בחדר, כשעשיתי סדר באביזרי הרחצה, נדמה היה לי שהיא מתחככת בי בכוונה.

יצאנו לבר. מעבר לדלת העץ הכבדה מצאנו מלצרית בלבוש ימי-ביניימי, וברמן שנראה כמו אביר, מלבד הגוף הרופס, המכריס, והשעון החכם. על חיפוי האבן הזול נתלו מגני עץ, חרבות ושלטי ניאון של מותגי בירה בינלאומיות. השלישייה האירופית השתעשעה בהזמנת מנות מקומיות, ורק אני, ברוב זהירותי, הזמנתי טוסט. "כמה זמן אתם כבר מכירים?" שאלתי אותם. "הוא ואני הכרנו לפני חמישה ימים, בדרום ספרד," אמר הבחור הגבעולי, והצביע על הצרפתי. "אותה הכרנו לפני יומיים." "מעניין," אמרתי, "אני מרגיש כאילו אתם מכרים ותיקים, ואני אורח שהצטרף באיחור." "ובכן, כולנו יושבים עכשיו סביב אותו שולחן," אמר זה שדומה לי, בלי קצה של חיוך, ברצינות של שופט. היין האדום נמזג בתנופה מהקנקן אל הכוסות. הוא הטה את ראשו הצידה, והרגשתי שהוא עומד לומר משהו. ושזה לא בהכרח יהיה נעים.

"יצאתי קודם לסיבוב קצר, ופגשתי שני בחורים," אמר. "ליתר דיוק, פגשתי בחורה איראנית נחמדה, והתיישבתי לפטפט איתה. זה היה באיזה קפה קטן בכיוון המצודה. השיחה קלחה, ופתאום הגיעו שני הבחורים האלה, מיוזעים ומתנשפים, והזמינו את עצמם להצטרף. הם אמרו שהם מישראל. שתי דקות אחר כך הם כבר השתלטו על השיחה, התעקשו לדבר על פוליטיקה, כפו על האיראנית לתת דין וחשבון על המעשים של ארצה. לכאורה פניהם היו לשלום – הם לא תקפו אותה באופן ישיר, ובכל זאת, משהו היה נבזי בעצם נוכחותם, התנהלותם, הצדקנות שלהם." הנסיך הביט בו והניד בראשו. לא הצלחתי להבין אם בהסתייגות מדבריו, או להיפך, בזעזוע של הסכמה. ההולנדית הביטה בי ובצרפתי לסירוגין, כמו מי שמצפה לתאונה. הוא רוקן את כוסו בלגימה אחרונה, וסיכם: "בקיצור, אני בהחלט מקווה לא להיתקל בהם שוב. לעולם."

"מה שקורה במזרח התיכון עצוב מאוד," בקע הנסיך מתוך עצמו בטון נוגה, "מנסים לקרצף דם עם דם. אבל האזרחים לא אשמים, אלה המנהיגים." "אתה נאיבי," אמר הצרפתי, "בסופו של דבר יש מי שיורה ויש מי שנטבח. לא רציתי להגיד את זה, אבל כנראה שאין ברירה – יש כובש ויש נכבש." והנסיך אמר, "אני לא בטוח שזה עד כדי כך פשוט." כעת הצרפתי הביט בי ישירות (תהיתי באותו רגע האם כולם מבחינים עד כמה אנחנו דומים, או שזה רק בראשי) ואמר: "אם טיילת כל כך הרבה בעולם, כמו שאתה אומר, בטח יצא לך לעבור במזרח התיכון, לא?" השבתי בפשטות, "כן." ואז הוא אמר, "ככה חשבתי. אז בתור מי שמכיר את הדברים מקרוב, מה אתה חושב?" הוא העביר שוב ושוב את שיני הסכין על שולי הצלחת. נאלמתי במבוכה, אך לבסוף הצלחתי לומר – "כל מי שיש לו דעה מוצקה לגבי הנעשה במזרח התיכון, הוא שרלטן או נבל." ההולנדית הפתיעה אותי כשאמרה, "או שהוא איבד מישהו שהוא אוהב."

שמענו קול נפץ וצעקות מכיוון המטבח, וקול גברי נוזף בקול נשי מתחנן. ניסינו להבין מה נאמר, אבל איש מאיתנו לא דיבר פורטוגזית. מיד אחר כך המלצרית יצאה בסערה מהמטבח, בלבוש בת האיכר שלה – מחוך עור על גבי חולצה לבנה עם שרוולים תפוחים, ועלתה בריצה במעלה מדרגות העץ החורקות. הברמן המשיך לגדף, למרות שכבר לא הייתה בסביבה, ונשמע שצלחת נוספת פגשה את הרצפה. המשכנו להזרים את היין וניסינו לחדש את השיחה. הנסיך סיפר שהוא עובד כמנהל מוצר בסטארט-אפ קטן שקשור למדפסות תלת ממד, וחי עם בן זוגו בפרבר של לונדון. הצרפתי ניסה לגרור אותי לשיחה על הגאופוליטיקה של המזרח התיכון, ואני החזרתי בשאלות שלא ידע להשיב עליהן על הגל החדש, טריפו וגודאר. ההולנדית סיפרה לנו על בני המשפחה שלה, כאילו אנחנו מכירים אותם כבר מזמן: בשמותיהם הפרטיים, וכשנקודת ההתחלה של כל סיפור הייתה תמיד רגע לפני שיאו. היא אמרה שהיא חולמת לכתוב ספרי טיולים, ולפגוש אנשים מכמה שיותר מקומות, כי בכפר שממנו היא באה, כולם מכירים את כולם, עד שכבר לא נשאר מה לומר. מדי פעם הגיחו מבקרים מזדמנים שהנהנו לברמן לשלום, וטיפסו במדרגות. אחר כך ירדו בפנים קפואות. כשאזל היין, החלטנו לבדוק מה קורה. שלחנו את הצרפתי למעלה, וגם לאחר דקות ארוכות ומתוחות, לא חזר. עלינו שלושתנו, וגילינו שבקומה השנייה פועלת חנות קטנה למזכרות, תכשיטים, פסלים קטנים של דרקונים וחפצי נוי מהסוג הזה. המלצרית עמדה מאחורי הקופה, וזה שדמה לי עמד לצדה, וניהל איתה שיחה ערה על החיים בעיירה. היא סיפרה שהיא והברמן נשואים, הורים לשתי בנות, ומנהלים את המקום יחד. "אני מודה לכם על הדאגה," אמרה בגבות מורמות, "אבל מה שקורה בינינו יישאר בינינו, ברשותכם. זה סתם ריב שגרתי של זוג."

כשיצאנו משם הראש שלי היה סחרחר מיין. פניתי ללכת בכיוון ההוסטל, אבל הצרפתי משך לכיוון ההפוך. "אנחנו בכיוון השני," הערתי. "אני לא ממהר לשום מקום," אמר, ופנה לשני האחרים: "בואו נצא להסתובב, הלילה עוד צעיר." שוטטנו ברחבי סינטרה. תחילה בשתיקה מתוחה, ובהמשך ההולנדית החלה לשיר, בקול עמוק להפתיע. שאלתי אם זה שיר ערש, והיא ענתה: "לא, מה פתאום, זה השיר שניצחנו איתו באירוויזיון." הצרפתי הוביל אותנו לבריכה גדולה ועתיקה, עשויה אבן. "עברתי כאן מוקדם יותר היום," אמר, "תהיתי איך זה ייראה בלילה." טיפסנו מעל שער ברזל קטן, כדי לעמוד על שפת הבור. מבעד לחושך הצלחתי לזהות מים ירוקים, ובתוכם אדוות קטנות. צפרדע קיפצה מעלה-מעלה, כמעט מעדה, אך התאזנה לבסוף. "אז אתה אומר שאין לך ממש בית," אמר הצרפתי, ובמקום להתקרב אליי, התרחק לצדה השני של הבריכה. "כן," אמרתי. ולא הצלחתי לראות את פניו. "ואם נניח יקרה לך משהו, חס וחלילה, אף אחד לא ישים לב?" הבטתי לכיוונה של ההולנדית, שישבה על מעקה אבן גדול, ופניה מורמות לשמים, אל אור הירח. עכשיו היה תורה להעמיד פנים שאינה שומעת. "אתה יודע," אמר לי הצרפתי – הפעם התקדם לכיווני, בעודי מתרחק ממנו – מקיפים את הבריכה כמו בדו קרב – "מישהו עלול לקבל את הרושם שאתה בורח ממשהו או ממישהו. ויום אחד תפגוש את האיש הלא נכון, שעלול להיעלב או להתרגז." מצדי השני התקרב אליי הנסיך והניח יד על כתפי. זה שדמה לי אמר: "אני פשוט מציע לך להיזהר, כי יש אנשים שמבחינתם חצי אמת גרועה יותר משקר." הוא בעט אבן לתוך הבריכה, והצפרדע המבוהלת זינקה מהעלה אל תוך המים. הנסיך אמר: "כדאי שנחזור, כי מתחיל להתקרר."

בלילה חיכיתי שהם ירדמו, והדלקתי את פנס הטלפון. שלפתי מעמקי התיק את היומן ונשאבתי לתוכו, כאילו פתחתי חלון של מטוס באוויר. כתבתי ולא ידעתי מה אני כותב. אני שוכב עכשיו בסינטרה, כתבתי. אני שוכב עכשיו אצלה במיטה, בעיר במישור החוף, והיא עליי, חוצצת ביני לבין השמים. עיניי עצומות. אני שוכב עכשיו בשוחות, כתבתי, של איזושהי מלחמה. אני לא בטוח איזו. אני שומע הפגזות, אני שומע צעקות, ויודע שאני אמור להסתער. אבל הגוף שלי לא זז. אם מהרהרים בזה חזק מספיק, אפשר להאמין שהעבר אמיתי יותר מהווה, ושהחושך הוא שער טוב מהאור. החושך הוא אותו חושך, תמיד. מלבד הלחות, הריחות, הקולות.

התעוררתי בבוקר והחדר היה ריק – לא רק מאנשים, גם מחפצים. שטפתי פנים בזריזות וטסתי לקומת הקרקע, לבדוק מה קורה. האישה בבגדי הספורט שטפה את הלובי בספונג'ה. מצאתי את שלושתם יושבים בחוץ, חיוורים וטרוטי עיניים, התיקים ארוזים תחת ישבניהם. "מה קרה?" שאלתי. "מוזר שלא שמעת," אמרה הבחורה בהתלהבות מעורבת במצוקה. "שלושתינו הקאנו כל הלילה, חטפנו קלקול קיבה. רק אתה ישנת כמו תינוק." הצרפתי נכנס בדבריה: "אנחנו הולכים לעזוב את המקום המטונף הזה, שלמען האמת, מוציא את כולנו מדעתנו. אולי גם שתינו אתמול קצת יותר מדי." הוא לא הביט לי בעיניים. זה היה יום שמשי, אבל בסמטאות נשבו רוחות קרות. בכיכר המרכזית צפינו בשחזור של קרב בין אבירים, עם סוסים, רמחים וכל הכרוך. הילדים בהו והמבוגרים צילמו. כשאחד האבירים נפל מהסוס, לכאורה אל מותו, ילד אחד נשכב על הרצפה והתייפח במחאה. האביר קם לתחייה כדי להרגיעו, וליטף את ראשו. ההולנדית סיפרה לי שבלילה, בעודם מתאספים לדסקס במצבם הגסטרונומי תחת האור הקטן בשירותים, נחרדה להבחין שהמכשף שוכב במיטתו, במנח הקבוע, כשעיניו פעורות לרווחה. אנחנו מצטערים על הרעש, אמרה, והוא בתגובה סימן בידיו על אוזניו. אנחנו מרגישים נורא, היא הסבירה בקול רם. הוא פתח את פיו לדבר: מצטער, אני לא שומע כלום, אני חירש. כשפניהם של השלושה החווירו, אמר: סתם, אני צוחק, גם אני לא מצליח להירדם. כבר כמה לילות. כמעט התעלפתי במקום, היא אמרה לי.

בדרך חזרה לליסבון היא ישבה לידי וישנה, או העמידה פני ישנה, ראשה על כתפי השמאלית. האנגלי והצרפתי ישבו צמוד, כמה ספסלים מאחורינו. שלפתי את היומן בזהירות, ובראש דף ריק כתבתי את המילים "כוכב" ו"ערפל". סימנתי תחתיהן שני קווים. בזווית העין קלטתי אותה בוחנת את כתב היד שלי, את הצורות האקראיות. בליסבון הבנים הודיעו שמאסו סופית בפורטוגל, והם מתכוונים לבדוק מה הדרך הכי מהירה וזולה להגיע למרוקו. אתם מוזמנים להצטרף, אמרו, יותר בחובה מאשר עם כוונות, וההולנדית ואני השבנו שנישאר לעת עתה בליסבון. "ככה בדיוק חשבתי," אמר לי הצרפתי, וחבט בכתפי באגרופו, בעוצמה. את ההולנדית חיבק, ולחש משהו על אוזנה. הנסיך אמר לי, "אני מצטער שלא יצא לנו בכלל להכיר. אולי נפגש שוב, בדרך אל מקום אחר." הם ניגשו אל סוכנות הנסיעות בתחנה המרכזית, ואנחנו יצאנו לעיר.

התהלכנו בלי כיוון ובלי מטרה, ונעצרנו באחד הגנים. שכבנו על הדשא ובגופי פשטה תחושת הקלה. היא התהפכה על בטנה, ונשפה לי בשיער, לכיוון הפנים. מצמצתי, הטיתי את הראש, ביקשתי שתפסיק. "אתה יודע," אמרה לי, "עליתי על הסוד שלך מזמן. מהרגע הראשון." הנהנתי ואמרתי, "אוקיי." "אני יודעת מי אתה," אמרה. לא פציתי פה. שלחתי יד ומשכתי אותה לכיווני. רמזתי לה בעדינות לטפס עליי. היא הצמידה את הלחי השמאלית שלה ללחיי הימנית, והרגשתי את משקלה נפרש באופן שווה על איבריי. שנינו התחלנו לנשום כבד. "רק תגיד לי אם הרגת מישהו," אמרה, וחיככה את האף שלה באוזני. "אני צריכה לדעת אם עשית משהו רע." ליטפתי את הגב שלה בתנועות מעגליות ועצמתי עיניים. מדי פעם הקפדתי לשנות כיוון. אני לא בטוח כמה זמן העברנו ככה. המחשבות שלי הלכו ברוורס.

22

בסופו של היום שבו עברתי מן העיר אל הכפר, השיב כלבי את נשמתו לבורא. איני יודע האם היה זה מקרה או שמא תוצאה של הלם מעבר. אולם בשעה אחת וחצי בלילה, אחרי ייסורי גסיסה שהופיעו בחטף ונמשכו שעות ספורות, הניח הכלב את ראשו בחיקי, רעד בצמרמורת אחרונה ואז התרפה, תוך שהוא מחרבן על הפרקט החדש. כל אותו ערב שמעתי את התנים מהוואדי שמתחת לבית. איני חושב שהייתה לכך סיבה מיוחדת, בוודאי לא סמלית. התנים היו תנים ויללותיהם היו יללות, ואף על פי כן, צלילן היה זר לי ומבשר רעות. יתרה מזו: ברגע שהכלב רטט בעווית אחרונה, באותו רגע ממש, שמעתי מבחוץ יללה גרונית רמה, שונה בתכלית מאלו שקדמו לה. על אף שאני אדם רציונלי, עליי להודות כי היא העבירה בגווי צמרמורת, ולרגע דימיתי כי נשמתו של הכלב נפרדת בזעם ובאכזבה מן העולם ועולה השמיימה. ואף על פי כן, בסופו של דבר פטרתי זאת כקריאה נוספת מקריאותיהם של התנים. וכי מכיר אני את כל מילותיהם ונאקותיהם? ומלבד זאת, היה מקורה אשר היה, תוך מספר שניות גם היא נדמה ולא יספה. כמוה כמו הכלב.

למחרת בבוקר קברתי אותו בוואדי. הדבר נראה לי מכבד יותר מאשר להביאו אל הווטרינר, שם בוודאי היו שולחים אותו בשקית שחורה אל משרפה לחומר ביולוגי. ומעבר לכך היה את עניין השינוע: העברת גופה בתא המטען, גם אם היא גופה של כלב, איננה אירוע שאדם מן היישוב שש ליטול בו חלק. קבורה נראתה לי מכבדת יותר. מעפר באת ואל עפר תשוב. אם כבר הגעת אל הוואדי בו קיווינו כי תטייל, אך לא באת בשעריו, לפחות יונחו עצמותיך אחר כבוד באדמתו ותהפכו לבשר אחד. אין ברצוני להלאות את הקורא בכל פרטי הקבורה. די אם אומר כי הכלב סבל מעודף מסוים של משקל, וכי אדמת הטרשים היבשה של תחילת הקיץ סירבה להיענות להפצרותיו של את החפירה שהבאתי איתי. סופו של דבר, שקברתי את כלבי האהוב בעומק רדוד משהייתי מייחל לו, וחיפיתי על כך בתל מאבנים גדולות שליקטתי בסביבה.

בימים שלאחר מכן נמנעתי מלרדת לכיוון הקבר. ייתכן שהדבר נבע ממידה מסוימת של סנטימנטליות, וייתכן שהסיבה הייתה בת ריח מוזרה, שאפפה את החצר ורמזה כי ייתכן שהקבר לא נאטם די הצורך. ובכל זאת, לאחר שעבר שבוע וקמתי מן השבעה, עלה בי דחף לבדוק מה עלה בגורלו, בייחוד לאור העובדה שאותה בת ריח החלה להתדפק בעדינות בשעות הלילה על חלונות הבית. ליבי בישר לי שלא אתקל במחזה מרנין, אולם הונעתי על ידי דחף מסוים של אחריות: מה אם ילד יעבור במקרה וייתקל בקבר, שכעת התחלתי לחשוד כי הוא פתוח? ושוב לא אלאה את הקורא בפרטים הגרפיים. די אם אומר כי מתוך האדמה הזדקרה, כמעין תפרחת קיץ משונה, רגל אכולה למחצה. בקצה התפרחת הייתה כף הרגל שלמה לחלוטין, כולל הפרווה בצבעה הדבשי המקורי. ממש פריט אספנים. אך משם ומטה רק בשר אדום קרוע ופיסות עצם חומה מבצבצות מבעדו. נמלטתי חזרה הביתה כל עוד נפשי בי, ובלבי תחינה כי התנים ישלימו מהר ככל הניתן את מלאכתם הרשלנית.

כמה שבועות לאחר מכן, בבוקר שבת של אמצע הקיץ, ישבתי בגינה לארוחה קלה, ולפתע שוב שמעתי מן הוואדי קריאה מוזרה. כעת, משעתותיי היו בידיי, יכולתי להתעמק בה. הייתה זו תרועה גרונית מיוסרת, דומה לזו שעשוי להפיק תרנגול אדיר ממדים או אייל הקורא, אולם לא האחד ולא האחר מצויים בשפלת יהודה או בסביבותיה. השערתי הבאה הייתה שזהו כלב או תן שנתפסו במלכודת רגל, מהסוג הננעל על העצם ויוצר בה חור משונן. שמעתי פעם על ציידי חוגלות באזור, והנחתי כי לא מן הנמנע שאחד מהם טמן את פחיו באזורנו ולכד בטעות חיה שאין דבר לעשות עמה, זולת להטילה לצד הדרך. חיכיתי עוד דקה כדי לבדוק האם הקולות שוככים, אולם מאחר שלא כך היה הדבר, יצאתי בריצה מן השער האחורי, לראות אם אוכל לסייע.

עודי יורד, והנה ניצב מולי איש כרסתן, כבן חמישים, שהיה לבוש סוודר וכובע אפורים, על אף מזג האוויר החם.

"שמעת את הצבוע למטה?" שאל.

שתקתי. לרגע עלתה בי חרדה מוזרה כי הוא פקח, אשר חושד בי כי קברתי את הכלב בניגוד לתקנות.

"ראיתי אותו שם, על השביל," הוא הסתובב והצביע. "אבל לא כדאי לך לרדת לשם."

"הוא מסוכן?"

"רק אם אתה פגר," הוא צחק. "לא, הוא פשוט יברח ברגע שיקלוט שאתה בא אחריו. הם חיה חכמה, הצבועים האלה. יותר מכלבים."

היה נדמה לי שהבנתי את הרמז הדק ולכן הודיתי לו וחזרתי על עקבותיי הביתה. המתנתי בשקט מאחורי עץ התפוז שבחצר, עד שראיתי כי הוא מטפס בשביל, חולף על פני הגינה וממשיך אל הרחוב.

מאז מדי יום, ובניגוד גמור להנחייתו, אני יורד אל הוואדי כדי לחפש את הצבוע. זה לא דורש הרבה. אני לוקח תרמוס עם קפה, מוצא נקודת תצפית טובה על השביל וממתין. נימיות חולפות על פניי בפליאה, חוגלות מציגות בפניי את צאצאיהן, פעם אחת אפילו הבהלתי בטעות צבי. אבל לא צבוע. אף לא פעם אחת. ריח הכמיהה שלי כנראה באמת ממלא את הוואדי.

ואתמול, בנוסף לכל, הבית שלי נפרץ. כשיצאתי לסיבוב היומי כנראה שכחתי לנעול את הדלת, וכשחזרתי מצאתי אותה תלויה על צירה העליון ומנותקת מהתחתון. בדקתי בחדרים מה נלקח. לא היו לי הרבה חפצי ערך, ובכל זאת: מחשב נייד, טלפון, מפתחות לאוטו, ארנק. את כל אלו השארתי בבית, וכל אלו היו שם גם כשחזרתי. לא יכולתי לערוב לכך שכמות המזומן בארנק נותרה כפי שהייתה, אולם כרטיסי האשראי היו שם, וכך גם כמה שטרות. וכי איזה גנב לוקח רק חלק מהכסף? על אחד הקירות, בפינה, סמוך לגובה הרצפה, מצאתי ציור קטן של כלב בגיר שחור. "זו אינה מקטרת," נכתב מתחתיו.

יצאתי לחפש צבוע בוואדי הסמוך למקום מגוריי. בוודאי שיצאתי לחפש צבוע. צבוע ודאי, בשר ודם. וכי מה עוד יכולתי לחפש שם?


*הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות "מאה המטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

31

בשנה ההיא עשיתי כמעט חודשיים שלמים של העונה השחונה באחת החוות – חוות הבקר המרכזית, למעשה – של חברה מפורסמת לייצור תמצית בשר.בִּי-אוֹ-אֶס. בּוֹ"ס. ודאי ראיתם את שלוש האותיות המופלאות האלה בעמודי הפרסום של מגזינים ועיתונים, בחלונות ראווה של סוחרי מזון, ובלוחות השנה הבאה שאתם מקבלים בדואר – בדף של חודש נובמבר. הם מפיצים גם עלונים, כתובים בסגנון מתלהב עד גיחוך ובכמה שפות, ובהם סטטיסטיקה על שחיטה וטבח שיכולה לגרום גם לטורקי להחוויר. ה"אמנות" שמאיירת את ה"סִפרות" הזאת מציגה בצבעים בורקים שור גדול וזועם רומס נחש צהוב שמתפתל בדשא ירוק-אזמרגד על רקע שמים בכחול ירקרק. זה אכזרי וגם אלגורי. הנחש מסמל מחלה, חולשה – או אולי סתם רעָב, שהוא-הוא המחלה הכרונית של רוב המין האנושי. כולם מכירים כמובן את בּ-וֹ-ס בע"מ, מוצרים שאין כמותם: וינוֹבּוֹס, גֶ'ליבּוֹס, והמוצר המושלם החדש שאין דומה לו, טריבּוֹס, המציע לכם מזון שאיננו רק מרוכז במיוחד אלא גם מעוכל למחצה. כזו היא, מתברר, האהבה שרוחשת החברה בע"מ לבני האדם – משתווה לאהבת אבא ואמא פינגווין לגוזליהם הרעבים.

מובן שיש להשתמש באופן פרודוקטיבי בהון של המדינה. איני יכול לומר דבר נגד החֶברה בע"מ. אך דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזָמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושייה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות.

בחלקים שונים של העולם המתורבת והלא מתורבת כבר נאלצתי לבלוע את בּ-וֹ-ס, פחות או יותר לתועלתי, אם כי ללא הנאה רבה. כשמכינים את התמצית הזאת עם מים חמים ושפע של פלפל שחור שמעלים את הטעם, התוצאה איננה בעצם בלתי סבירה. אך את הפרסומות שלה מעולם לא אכלתי. אולי מפני שהן לא מתאמצות מספיק. הִנֵה למיטב זיכרוני הן אינן מבטיחות עלומי נצח למשתמשים בבּ-וֹ-ס, וטרם נטען כי למוצרים נכבדים אלה היכולת להקים מתים מעפר. ואני תוהה, למה להצטנע כך באיפוק? אם כי סבורני שאותי גם בטיעונים כאלה הם לא היו מצליחים לקנות. כי אני אולי סובל מצורה מנטלית בזויה כלשהי (הרי איני אלא אדם), אבל לא מזו הנפוצה. אני אינני נאיבי.

אכן השתדלתי כאן לחשוף בבהירות את ההצהרה הזאת על אודותי בהקשר לסיפור שלהלן. את העוּבדות בדקתי ככל האפשר. מצאתי את קטעי העיתונים הצרפתיים, וגם דיברתי עם מפקד המשמר הצבאי באִיל רויאל, האי המלכותי – כשהגעתי במהלך נדודַי לקאיֶין. אני מאמין כי הסיפור אמיתי מעיקרו. מדובר בסיפור שאיש, לדעתי, לא היה ממציא על עצמו, מאחר שאיננו מרשים או מחמיא ואף אינו מצחיק דיו להעניק סיפוק לאיזו יוהרה מעוותת.

עניינו במכונאי של ספינת הקיטור השייכת לחוות הבקר מָראניוֹן של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ. חווה זו היא גם אי – אי בגודל מחוז קטן, הממוקם בשפך נהר דרום-אמריקני גדול. אי פראי ונטול יופי, אבל העשב הצומח שם במישורים הנמוכים ניחן כנראה בסגולות מזינות ובטעם יוצא מגדר הרגיל. באי הזה מהדהד קול געייה של אינספור עדרים – צליל עמוק ומייסר מתחת לשמים הפתוחים, העולה כמו מחאה מפלצתית של אסירים הנידונים למוות. ביבשת, מרחק שלושים קילומטרים של מי בוץ מרובבים, שוכנת עיר ששמה, יש לציין, הוֹרטָה.

אבל תכונתו המעניינת ביותר של האי הזה (שכמותו כמושבת עונשין של בקר שדינו נגזר) טמונה בהיותו בֵּית גידולו היחיד, ככל הידוע, של פרפר נדיר ויפהפה. זן שנדירותו רבה עוד יותר מיופיו, מה שאומר עליו לא מעט. הזכרתי כבר את נדודַי. בתקופה ההיא נסעתי מטעם עצמי בלבד, ובמתינות שהיא זרה לימינו אלה של כרטיסים למסעות סביב העולם. הייתה לי אפילו מטרה. אני בעצם –  "חה, חה, חה! – רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!"

בנימה זו דיבר על עיסוקי מר הארי גִי, מנהל תחנת הבקר. נדמה היה שהוא מייחס לי את האבסורד הגדול ביותר בעולם. חברת בּ-וֹ-ס בע"מ, לעומת זאת, ייצגה מבחינתו את שיא הישגיה של המאה התשע עשרה. אני משוכנע שהוא נהג לישון עם חותלות ודורבנות לרגליו. את ימיו עשה על האוכף, דהר על פני המישורים כשבעקבותיו שורה של רוכבים פראיים למחצה, שקראו לו דון אֶנריקֵה ולא הייתה להם דעה מפורשת כלשהי על חברת בּ-וֹ-ס בע"מ ששילמה את משכורתם. הוא היה מנהל מצטיין, אבל אינני מבין למה הרגיש צורך, כשנפגשנו בארוחות, להעניק לי חבטה בגב ולחקור בקול רם ומלעיג: "מה מצב הספורט הקטלני היום? הפרפרים מתחזקים? חה, חה, חה!" – מה גם שהוא גבה ממני שני דולרים ליום עבור האירוח של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ (בעלת הון של 1,500,000 ליש"ט), סכום כסף שבלי ספק נכלל באותה שנה במאזן החברה. "אינני חושב שפחות מזה יהיה הוגן כלפי החברה שלי," הוא ציין ברצינות תהומית, כאשר קבעתי איתו את תנאי שהותי באי.

אם אינטימיות של יחסי מין בהעדר כל רגש חברי לא הייתה נחשבת מתועבת, אז גם ההתלוצצות שלו הייתה נחשבת בלתי מזיקה. יתרה מכך, הבדיחות שלו לא היו משעשעות במיוחד. הן נבנו מחזרות מתישות על משפטי תיאור המתייחסים לאנשים בלוויית פרצי צחוק. "רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!" היה דוגמה אחת לשנינות המוזרה שלו שהוא עצמו נהנה ממנה מאוד. ומתוך אותו הלוך רוח של הומור אנין הוא הסב יום אחד את תשומת לבי אל מכונאי ספינת הקיטור, שעה שטיילנו על השביל לצד המפרץ הצר.

ראשו וכתפיו של האיש נגלו מעל הסיפון שהיו פזורים עליו שלל כלי עבודה שלו וכמה חלקי מכונות. הוא עסק בתיקון המנועים. לשמע קול צעדינו הוא הרים בחשש פרצוף מטונף בעל סנטר מחודד ושפם קטן ונאה. תווי פניו העדינים, שעוד ניתן היה לזהות מתחת לכתמים השחורים, נראו לי אפורים וחולניים בצל הירקרק שהטיל העץ הענק שעלוותו נפרסה מעל הספינה אשר עגנה קרוב לגדה.

הארי גי קרא לו להפתעתי הרבה "קרוקודיל", באותה נימה לעגנית למחצה ומאיימת למחצה האופיינית לזחיחות הדעת אצל אנשים נעימים מסוגו:

"איך מתקדמת העבודה, קרוקודיל?"

הייתי צריך עוד קודם לכן לומר שהארי החביב למד היכן שהוא מין צרפתית – באיזו מושבה כנראה – ושהוא ביטא אותה במין דיוק מאולץ וצורם כאילו ביקש ללגלג על השפה. האיש בספינה מיהר לענות לו בקול נעים. בעיניו הייתה רכות לחה, ושיניו הבהיקו בלובן מסנוור בין שפתיים דקות ושמוטות. המנהל פנה אלי בקול רם ועליז מאוד והסביר:

"אני קורא לו קרוקודיל כי חצי מחייו במפרץ וחציים מחוצה לו. דוּחַי – הבנת? אין פה באי דוחיים אחרים מלבד קרוקודילים; אז הוא כנראה שייך לזן הזה – מה? אבל האמת היא שהוא לא פחות מאזרח אנרכיסט מברצלונה."

"אזרח אנרכיסט מברצלונה?" חזרתי אחריו כמו טיפש והסתכלתי על האיש. הוא כבר חזר לעבודתו בגומחת מנוע הספינה, והפנה אלינו את גבו הכפוף. בתנוחה זו שמעתי אותו מוחה בקולניות:

"אני אפילו לא יודע ספרדית."

"הֵי, מה זה? אתה מעז להכחיש שמשם באת?" ירד עליו בפראות המנהל המצטיין.

האיש הזדקף לשמע הדברים, שמט מידיו מפתח ברגים שזה עתה עשה בו שימוש ופנה לעברנו; אבל רעד בכל אבריו.

"אני לא מכחיש כלום, שום כלום!" אמר נרגש.

הוא הרים את מפתח הברגים ופנה שוב לעבודתו בלי להקדיש לנו יותר תשומת לב כלשהי. הסתכלנו עליו עוד כדקה והלכנו משם.

"הוא באמת אנרכיסט?" שאלתי כשיצאנו מטווח השמיעה שלו.

"מה אכפת לי מה הוא," השיב המנהל המבדח של חברת בו"ס. "נתתי לו את השם הזה כי ככה התאים לי לסווג אותו. זה טוב בשביל החברה."

"בשביל החברה!" קראתי ומיד עצרתי בי.

"אהה!" הוא צהל, הרים את פרצופו הכלבי הפחוס ונטול השערות, ופישק את רגליו הרזות והארוכות. "זה מפתיע אותך. אני מחויב לפעול לטובת החברה שלי. יש להם הוצאות עצומות. הנה – הסוכן שלנו בהוֹרטה סיפר לי שהם מוציאים חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום בכל רחבי העולם! הרי אי אפשר להיות חסכני מדי כשמרימים שואו כזה. אז תקשיב לי. כשאני קיבלתי את המקום הזה לידַי, לא הייתה לחווה ספינת קיטור. אני ביקשתי, והמשכתי לבקש בכל התכתבות, עד שקיבלתי אותה; אבל האיש שהם שלחו איתה נטש את התפקיד אחרי חודשיים והשאיר את הספינה עוגנת ליד הגשר הצף של הורטה. הציעו לו משכורת טובה יותר במנסרה ליד הנהר – יימח שמו! ומאז זה כל הזמן חוזר על עצמו. כל נווד סקוטי או ינקי שמחליט לקרוא לעצמו כאן מכונאי מקבל שמונה עשרה לירות שטרלינג לחודש, אתה לא מספיק לזוז והוא כבר מתקפל לו, קרוב לוודאי אחרי שהספיק להרוס משהו. מילה שלי שחלק מהאובייקטים שקיבלתי כאן בתור מפעילי מנועים לא ידעו להבחין בין דוד קיטור לארובה. אבל האיש הזה מֵבין את העבודה שלו, ואני לא מעוניין שהוא יסתלק. הבנת?"

ולשם הדגשה הוא חבט לי קלות בחזה. התעלמתי מן ההתנהגות המשונה שלו. רציתי רק לדעת מה כל זה קשור להיותו של האיש אנרכיסט.

"בחייך!" לגלג המנהל, "אם אתה רואה פתאום באי ברנש יחף ומוזנח מתגנב בין השיחים קרוב לים, ובו בזמן אתה מבחין במרחק של פחות מקילומטר וחצי מהחוף במפרשית מלאה כושים מתרחקת במהירות, לא היית חושב שהאיש הזה נפל מהשמים, נכון? ואם לא מהשמים זה יכול להיות רק מקאיין. אבל אני נשאר רגוע. איך שראיתי את המשחק החשוד הזה אמרתי לעצמי – 'אסיר נמלט'. הייתי בטוח בזה ממש כמו שאני רואה אותך כרגע עומד כאן. אז דרבנתי לעברו את הסוס שלי. הוא התייצב מולי על תלולית חול וצעק: 'מֶסיֵה! מֶסיֵה! עצור!' אבל ברגע האחרון נשבר וברח בריצה. ואני אומר לעצמי, 'אתה עוד תהיה מאולף אצלי לפני שאני אגמור איתך.' אז דהרתי אחריו בלי להגיד מילה, הסטתי אותו הנה והנה, דחקתי אותו לכיוון החוף, ובסוף לכדתי אותו על לְשון יבשה צרה, העקבים שלו במים ומאחוריו רק ים ושמים, והסוס שלי בוטש בחול ומטלטל את הראש שלו במרחק מטר ממנו.

"אז הוא שילב זרועותיו על חזהו וזקר את הסנטר שלו במין ייאוש כזה; אבל עלי הצגות של קבצנים לא עושות רושם.

"'אתה אסיר נמלט,' אני אומר לו.

"כשהוא שמע צרפתית, הסנטר שלו נשמט ופניו השתנו.

"'אני לא מכחיש כלום,' הוא אומר ומתנשף עדיין, כי הקפצתי אותו כהוגן מול הסוס שלי. שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הנשימה שלו כבר הסתדרה, אז הוא הסביר לי שהוא התכוון להגיע לאיזו חווה בסביבה שעליה סיפרו לו (בטח האנשים על המפרשית). שמעתי את זה ופרצתי בצחוק רם, והוא נעשה לא שקט. אולי רימו אותו? אולי אין כאן שום חווה במרחק הליכה?

צחקתי וצחקתי. הוא הלך ברגל, אז ברור שעדר הבקר הראשון שהיה נתקל בו היה דורס אותו לחתיכות מתחת לפרסות. מי שנקלע לאזור ההאכלה והוא לא רכוב, אין לו שום צל של סיכוי.

"'זה שנתקלתי בך ככה לבטח הציל את החיים שלך,' אמרתי. הוא העיר שאולי זה נכון; אבל לוֹ היה נדמה דווקא שרציתי להרוג אותו מתחת לפרסות הסוס שלי. הבטחתי לו שלא היה קל מזה אילו זאת הייתה הכוונה שלי. אחר כך הגענו למעין מבוי סתום. לא היה לי מושג קלוש מה לעשות עם האסיר הזה, מלבד לזרוק אותו לים. ואז עלה בדעתי לשאול אותו בגלל מה הגלו אותו. הוא השפיל את ראשו.

"'בגלל מה?' אני אומר לו. 'גנבה, רצח, אונס, או מה?' רציתי לשמוע מה יש לו לומר להגנתו, אפילו ששיערתי כמובן שהוא ימציא איזה שקר. אבל הוא רק אמר –

"'מה שבא לך. אני לא מכחיש כלום. אין שום טעם להכחיש.'

"התבוננתי בו בעיון ופתאום צץ לי בראש רעיון.

"'יש פה גם אנרכיסטים,' אמרתי, 'אולי אתה אחד מהם.'

"'אני לא מכחיש שום כלום, מסיה,' הוא חזר ואמר.

"התשובה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי הוא לא אנרכיסט. אני מאמין שהסהרוריים האלה דווקא גאים בעצמם. אילו היה אחד מהם, היה ודאי מודה על המקום.

"'מה היית לפני שנהיית אסיר?'

"'פועל,' הוא אומר. 'פועל טוב אפילו.'

"בגלל זה התחלתי לחשוב שהוא בכל זאת כנראה אנרכיסט. זה הרי המעמד שממנו רובם באים, לא? אני שונא את החיות האלה, פחדנים שמשליכים פצצות. כמעט החלטתי כבר לסובב על המקום את הסוס שלי ולהשאיר אותו שם לגווע ברעב או לטבוע, מה שיתחשק לו. הוא בטח לא יחצה את האי ולא יחזור להטריד אותי, לזה הבקר כבר ידאג. אני לא יודע מה גרם לי לשאול –

"'איזה מין פועל?'

"לא שהיה לי אכפת אם הוא יענה בכלל. אבל כשהוא השיב מיד, 'מכונאי, מסיה,' כמעט זינקתי מהאוכף מרוב התרגשות. הספינה רבצה לה זה שלושה שבועות במפרץ, מנוטרלת ומושבתת. חובתי כלפי החברה הייתה ברורה. גם הוא הבחין בהפתעה שלי, ולרגע אחד שנינו בהינו זה בזה כמכושפים.

"'עלה על הסוס שלי מאחורי,' אמרתי לו. 'אתה תתקן את ספינת הקיטור שלי.'"

באלה המילים תיאר לי המנהל הנכבד של חוות מראניון את הופעתו של האנרכיסט לכאורה. הוא רצה להשאיר אותו אצלו – מתוך תחושת חובתו לחברה – וקרא לו בשם שימנע מהאיש להשיג עבודה כלשהי בהורטה. כשהבוקרים של החווה יצאו לחופשה, הם הפיצו את שמו בכל העיר. הם לא ידעו מה זה אנרכיסט, וגם לא מה פירוש ברצלונה. הם קראו לו האנרכיסט מברצלונה כאילו זה שמו הפרטי ושֵם משפחתו. אבל אנשי העיר קראו בעיתונים שלהם על האנרכיסטים באירופה, והתרשמו מאוד. אותה תוספת  מבדחת, "מברצלונה", גרמה למר הארי גי לגחך בסיפוק עצום. "זה זן רצחני במיוחד, נכון או לא? ככה החבר'ה של המנסרה עוד יותר מפחדים להתעסק איתו – הבנת?" הוא עלץ בגלוי. "בעזרת השם הזה אני מחזיק בו טוב יותר ממצב שבו הייתי קושר לו את הרגל בשרשרת לסיפון הספינה."

"ושים לב," הוא הוסיף אחרי השתהות קלה, "שהוא לא מכחיש את זה. אני לא עושה לו שום עוול. הוא בכל מקרה סוג של אסיר."

"אבל אתה בטח משלם לו איזו משכורת, לא?" שאלתי.

"משכורת! בשביל מה הוא צריך כאן כסף? הוא מקבל אוכל מהמטבח שלי ובגדים מהחנות. ברור שאתן לו משהו בסוף השנה, אבל אתה מעלה בדעתך שאעסיק אסיר ואתן לו כסף כמו לאדם ישר? אני דואג בראש וראשונה לאינטרסים של החברה שלי."

נאלצתי להודות כי אין ספק שחברה המוציאה חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום, מחויבת בחסכנות מחמירה ביותר. ומנהל חוות מראניון נהם לאות הסכמה.

"ואני אגיד לך מה," הוא המשיך: "אילו הייתי בטוח שהוא אנרכיסט והייתה לו חוצפה לבקש ממני כסף, הייתי פשוט בועט בו. איך שלא יהיה, שייהנה לו מהספק. אני בהחלט מוכן להאמין שהוא לא עשה שום דבר גרוע יותר מלתקוע למישהו סכין – בנסיבות מקִלות – בסגנון צרפתי, אתה יודע. אבל הריקבון החתרני הברוטלי של חיסול כל חוק וסדר בעולם – זה כבר מרתיח לי את הדם. זה כמו לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של כל אדם הגון, מכובד וחרוץ. תאמין לי, חייבים להגן איכשהו על מצפונו של כל מי שיש לו דבר כזה – אנשים כמוך וכמוני; אחרת כל בן בלייעל פורע חוק שיגיע הנה עוד ייחשב בכל מובן ראוי לא פחות ממני. מה, לא נכון? איזה אבסורד!"

הוא נעץ בי מבט נוקב. הנהנתי קלות ומלמלתי שיש בלי ספק דוק של אמת בהשקפת עולמו.

עיקר האמת שניתן לגלות ממקרהו של פּוֹל, המכונאי, הוא שגם דבר קטן עלול להביא לידי חורבנו של אדם.

"לא צריך הרבה בשביל להרוס בן אדם," הוא אמר לי ערב אחד בצרפתית מהורהרת.

בצרפתית, משום שהאיש היה בכלל מפריז ולא מברצלונה. כשלא היה בעמדה שלו הוא התגורר במראניון בצריף קטן עם גג מתכת וקירות קש. 'האָטֶליֵה שלי', הוא קרא לו. היה לו שם שולחן עבודה. נתנו לו כמה שמיכות של סוסים ואוכף – לא שהזדמן לו אי פעם לרכוב, אלא מפני שמצעים אחרים לא נמצאו בשימושם של עובדי החווה, שהיו כולם בוקרים. ועל ציוד הרכיבה הזה הוא ישַן, כמו ילידי הערבות, בין כלי העבודה שלו, בתוך גרוטאת ברזל קטנה, עם סדן נייד לראשו, מתחת לשולחן העבודה שהחזיק את רשת היתושים המטונפת שלו.

מדי פעם הבאתי לו כמה בדלי נרות ששמרתי מן האספקה הזעומה של בית המנַהל. הוא היה אסיר תודה על כך. הודה שאיננו אוהב לשכב בחושך. הוא התלונן שהשינה בורחת ממנו: "Le sommeil me fuit", הכריז בטון הרגיל שלו, של סטואיות מבוישת ששיוותה לו חזות מעוררת אהדה ונוגעת ללב. הבהרתי לו שאינני מייחס חשיבות רבה מדי לעובדה שהוא אסיר.

וכך קרה שהוא התפתה ערב אחד לספר על עצמו. בכל פעם שבדל הנר על קצה שולחנו נשרף, הוא מיהר להדליק אחר.

את שירותו הצבאי עשה בחיל מצב מחוץ לעיר, וכשסיים חזר לפריז לעסוק במקצוע שלו. בגאווה מסוימת סיפר לי שבתוך זמן קצר כבר הרוויח עשרה פרנקים ליום. הוא חשב שבקרוב יפתח עסק עצמאי ויתחתן.

בשלב זה פלט אנחה עמוקה והשתתק לרגע. לבסוף חזר לטון הסטואי שלו:

"נראה שלא ממש הכרתי את עצמי."

ביום הולדתו העשרים וחמישה הציעו שניים מחבריו שעבדו איתו בסדנה להזמין אותו לארוחת ערב. תשומת הלב הזאת ריגשה אותו מאוד.

"הייתי בחור מיושב בדעתו," הוא ציין, "אבל אני לא פחות ידידותי מכל אחד אחר."

האירוע התקיים בבית קפה קטן בבּוּלוַואר דֶה לָה שאפֶּל. הם שתו בארוחת הערב יין מיוחד. מעולה. הכול היה מעולה; והעולם – כלשונו – נראה מקום מצוין לחיות בו. נשקף לו עתיד מוצלח, היה לו קצת כסף בצד, והוא נהנה מחיבתם של שני חברים מעולים. הוא הציע לשלם על כל המשקאות אחרי הארוחה, מה שנראה אפילו מתבקש מבחינתו.

הם שתו עוד יין; שתו ליקרים, קוניאק, בירה, ואז עוד ליקרים ועוד קוניאק. שני זרים שישבו בשולחן סמוך הסתכלו עליו, הוא אמר, במבט חברי כל כך, שהוא הזמין גם אותם להצטרף למסיבה.

מיָמיו לא שתה כל כך הרבה. הוא נתקף רוממות רוח גבוהה במיוחד ומענגת כל כך, שכל אימת שדעכה מיהר להזמין עוד משקאות.

"היה נדמה לי," אמר בדיבורו השקט והשפיל עיניו ארצה בצריף האפלולי שהתמלא צללים, "שאני עומד להגיע למדרגת אושר גדול ונפלא. רק עוד משקה אחד, הרגשתי, וזה יקרה. גם האחרים עמדו יפה בקצב שלי, כוסית מול כוסית."

אבל מה שקרה היה בלתי רגיל. משהו שאמר אחד הזרים חיסל את רוממות רוחו. מחשבות קודרות, אפלות, הציפו את ראשו. כל העולם מחוץ לבית הקפה נראה לו מקום אימתני ומרושע, שבו המון עני ומסכן נאלץ לעבוד ולהשתעבד רק כדי שכמה אנשים יוכלו לנסוע בכרכרות ולחיות חיי הוללות בארמונות. הוא נתקף בושה באושר שלו. הצער על גורלו האכזר של המין האנושי קרע את לבו. בקול חנוק מיגון הוא ניסה להביע את רגשותיו. הוא חושב שבכה וקילל חליפות.

שני המכרים החדשים מיהרו לשבח את מחאתו האנושית. כן. מידת האי-צדק בעולם היא אכן שערורייתית. ויש רק דרך אחת לטפל במצבה הרקוב של החֶברה. להרוס את כל החנות הארורה. לפוצץ את כל ההצגה המושחתת.

ראשיהם ריחפו מעל לשולחן; הם לחשו לו דברי שכנוע רהוטים. אינני סבור שהם באמת צפו את התוצאה. הוא היה שיכור גמור – שתוי עד טירוף. פתאום הוא זינק על השולחן ביללת זעם. בעט בבקבוקים ובכוסות וצרח, "תחי האנרכיה! מוות לקפיטליסטים!" כך הוא צרח שוב ושוב. שברי זכוכית נפלו סביבו, כיסאות עפו באוויר, אנשים אחזו זה בגרונו של זה. המשטרה הסתערה פנימה. הוא הכה, נשך, שרט ונאבק, עד שמשהו חבט בחוזקה בראשו…

הוא חזר לעצמו בתא מעצר של המשטרה – נכלא באשמת תקיפה, קריאות הסתה ותעמולה אנרכיסטית.

הוא הישיר בי עיניים לחות ונוצצות שנראו גדולות מאוד באור העמום.

"זה היה רע, אבל אפילו אז עוד יכולתי איכשהו לצאת מזה, אולי," אמר לאטו.

אני בספק, אבל אם היה לו סיכוי כלשהו הוא חוסל בידי עורך דין סוציאליסט צעיר שהתנדב לקחת על עצמו את ההגנה עליו. לשווא הוא הסביר לו שאיננו אנרכיסט; שהוא מכונאי שקט ומכובד וכל שאיפתו לעבוד עשר שעות ביום במקצוע שלו. הוא הוצג במשפט כקורבן החברה, וצעקות השיכרות שלו הוצגו כביטוי לסבל תהומי. עורך הדין רצה להתקדם, והתיק הזה היה בדיוק מה שנדרש לו כדי לצאת לדרך. נאום ההגנה נשמע נהדר.

המסכן השתתק לרגע, לעלע והכריז:

"קיבלתי את העונש המרבי לעבירה ראשונה."

פלטתי איזו רטינה כמתבקש, והוא השפיל את ראשו ושילב את זרועותיו.

"כששחררו אותי מהכלא," החל שוב בעדינות, "חזרתי כמובן לסדנה הישנה שלי. קודם, הבוס שלי גילה כלפי חיבה מיוחדת, אבל כשראה אותי עכשיו הוריק מפחד וביד רועדת הראה לי את הדלת."

עודו עומד שם ברחוב, נבוך ומודאג, ניגש אליו גבר בגיל העמידה והציג את עצמו כמי שגם הוא מכונאי. "אני יודע מי אתה," אמר, "נכחתי במשפט שלך. אתה קומראד הגון ובעל דעות מוצקות. אבל לרוע המזל כבר לא תצליח למצוא עבודה בשום מקום. הבורגנים האלה זוממים להרעיב אותך. זאת השיטה שלהם. אל תצפה כלל לרחמי העשירים."

הפנייה הנעימה הזו אליו ברחוב עודדה אותו מאוד. נראה כי היה מטבעו טיפוס שזקוק לתמיכה ולאהדה. המחשבה שלא יצליח למצוא עבודה מוטטה אותו לגמרי. אם אפילו הבוס שלו, שהכיר אותו כפועל מיומן, שקט ומסודר, לא מוכן עכשיו לשמוע ממנו – מובן שאף אחד אחר לא ירצה אותו. ברור שלא. הרי המשטרה, שפוקחת עליו עין, תזדרז להזהיר כל מעסיק שישקול לתת לו הזדמנות. הוא הרגיש פתאום חסר ישע כל כך, מבוהל וחסר תועלת; אז הוא הלך בעקבות הגבר הזה לבית קפה סמוך, שם פגש עוד כמה חברים טובים. הם הבטיחו לו שלא יניחו לו לרעוב, בין אם יעבוד ובין אם לאו. הם שתו כולם לחיי תבוסת כל המעסיקים ולחיי קעקוע החברה.

הוא התיישב ונשך את שפתו העליונה.

"ככה, אדוני, הפכתי לחבר," הוא אמר. הוא העביר יד רועדת על מצחו. "בכל מקרה משהו משובש בְּעולם שבו אדם יכול ללכת לאיבוד בגלל כוסית אחת מיותרת."

הוא לא הרים כלל את עיניו, אבל יכולתי לראות שמתחת לייאוש שלו הוא מתחיל להיות נסער. הוא חבט בספסל בכף ידו הפתוחה.

"לא!" הוא צעק, "זה היה קיום בלתי אפשרי! המשטרה עקבה אחרי, הקומראדים עקבו אחרי, כבר לא עמדתי ברשות עצמי! הרי לא יכולתי אפילו ללכת למשוך מהבנק כמה פרנקים שחסכתי בלי שאיזה קומראד יסתובב בפתח וישגיח שלא נמלטתי משם! ורובם היו בסך הכול פורצים. מהסוג החכם, אני מתכוון. שדדו את העשירים; אמרו שהם רק מחזירים לעצמם את מה שמגיע להם. כששתיתי קצת, האמנתי להם. והיו ביניהם גם שוטים ומטורפים. הפנאטים! כשהייתי שיכור אהבתי אותם. וכששתיתי עוד יותר כעסתי על כל העולם. זה מה שהיה הכי טוב. בַּזעם מצאתי מפלט לאומללות. אבל אי אפשר הרי להיות כל הזמן שיכור – לא נכון, אדוני? וכשהייתי פיכח פחדתי לברוח מהם. הם היו שוחטים אותי כמו חזיר."

הוא שילב שוב את זרועותיו וזקר בחיוך מר את סנטרו החד.

"מהר מאוד הם אמרו לי שהגיע זמני לצאת לעבודה. העבודה הייתה לשדוד בנק. אחר כך יזרקו פצצה כדי להרוס את המקום. תפקידי בתור מתחיל היה לשמור ברחוב מאחורי הבנק ולהשגיח על תיק שחור שבתוכו הפּצצה, עד שיעשו בה שימוש. אחרי הפגישה שבה ארגְנו את הסיפור, איזה קומראד נאמן אחד לא עזב אותי ולוּ לרגע. לא העזתי למחות; פחדתי שיחסלו אותי בשקט שם בחדר; רק כשהסתובבנו ביחד תהיתי פתאום אם לא עדיף לי כבר להשליך את עצמי לסֵן. אבל לא הספקתי לגלגל את זה במחשבות וכבר חצינו את הגשר, ואחר כך לא הייתה לי עוד הזדמנות כזאת."

לאור בדל הנר, עם תווי פניו החדים, השפם הקטן והפלומתי שלו ופניו הסגלגלים, הוא נראה לעתים צעיר מעודן ועולז, ואחר כך זקן למדי, תשוש ומלא יגון בעודו מהדק את זרועותיו השלובות אל חזהו.

מאחר שהוא השתתק חשתי כורח לשאול:

"נו, אז איך זה נגמר?"

"בהגליה  לקאיין," הוא השיב.

נדמה שהאמין כי מישהו הלשין עליהם. המשטרה התנפלה עליו בזמן שהוא שמר ברחוב האחורי והתיק בידו. "המטומטמים האלה הפילו אותו ארצה בלי לשים לב מה יש לו ביד. הוא התפלא איך הפצצה לא התפוצצה כשהוא נפל. אבל היא לא התפוצצה.

"ניסיתי לספר בבית המשפט את הסיפור שלי," הוא המשיך, "אב בית הדין נראה משועשע מזה. והיו כמה אידיוטים בקהל שצחקו."

הבעתי את תקוותי שגם כמה מהחברים שלו נתפסו. הוא הצטמרר קלות ואז אמר לי ששניים מהם – סימוֹן, המכוּנה גם ביסקוויט, המכונאי המבוגר שפנה אליו ברחוב, ובחור בשם מָאפִיל, אחד הזרים האוהדים ששיבחו את רגשותיו וניחמו אותו בצערו ההומניטרי בזמן שהוא השׁתכר בבית הקפה.

"כן," הוא המשיך במאמץ-מה, "זכיתי ליהנות מחברתם באי סן ז'וזף, ביחד עם עוד שמונים או תשעים אסירים. כולנו סוּוגנו בתור מסוכנים."

האי סן ז'וזף הוא היפה מבין איי הישועה. סלעי וירוק, עם גיאיות לא עמוקים, שיחים, צמחייה סבוכה, מטעי עצי מנגו והרבה עצי דקל שעירים. שישה סוהרים חמושים באקדחים וברובי קָרָבּין מופקדים שם על שמירת האסירים.

ספינת שמונה משוטים משמשת שם לתקשורת בשעות היום, דרך תעלה ברוחב מטר וחצי, עם האי המלכותי שבו שוכנת עמדה צבאית. היא יוצאת להפלגה הראשונה שלה בשש בבוקר. בארבע אחר הצהריים היא מסיימת את שירותה ונגררת אל רציף קטן באי המלכותי שבו כמה סירות קטנות יותר ושומר. משעה זו ועד בוקר המחרת נותר האי סן ז'וזף מנותק משאר העולם, עם הסוהרים שמפטרלים לפי תור בשביל שבין משכן הסוהרים לצריפי האסירים, ועם המוני כרישים המפטרלים ברחבי המים מסביב.

על רקע נסיבות אלה תכננו האסירים מרד. דבר כזה טרם נודע בהיסטוריה של בית הסוהר, אך לא הייתה זו תוכנית נטולת סיכויי הצלחה. הם תכננו להפתיע את הסוהרים ולרצוח אותם במהלך הלילה, והנשק שלהם יאפשר לאסירים לירות באנשי ספינת המשוטים כאשר זו תגיע בבוקר. אחרי שישתלטו על ספינת המשוטים יתפסו עוד סירות, וכולם יחד יחתרו משם לאורך החוף.

עם רדת החשכה, שני הסוהרים התורנים ערכו כרגיל מפקד לאסירים. אחר כך פנו לסקור את הצריפים כדי לוודא שהכול כשורה. ברגע שהם נכנסו התנפלו עליהם, והם פשוט נחנקו תחת מספרם הרב של תוקפיהם. אור הדמדומים דעך במהירות. היה ליל ירח חדש, וסערה כבדה ושחורה שהתחשרה מעל החוף עוד הִגבירה את עומק חשכת הלילה. האסירים התכנסו בשטח הפתוח ודנו בצעד הבא שעליהם לנקוט, התווכחו בינם לבין עצמם בקולות מהוסים.

"ואתה לקחת חלק בכל זה?" שאלתי.

"לא. ידעתי כמובן מה עומד להתרחש. אבל למה לי להרוג את הסוהרים האלה? לא היה לי שום דבר נגדם. רק מהאחרים פחדתי. כי מה שלא יקרה, מהם לא אצליח להימלט. ישבתי לבדי על גדם עץ כשראשי בין ידי, בלב מפרפר מהמחשבה על חופש שעלול להיות לי רק לעג לרש. פתאום קלטתי בבהלה דמות אדם בַּשביל לידי. הוא עמד בדממה מוחלטת, ואז נבלעה דמותו בלילה. היה זה כנראה הסוהר הראשי שבא לבדוק מה קרה לשניים מאנשיו. איש לא הבחין בו. האסירים המשיכו לריב על התוכניות שלהם. המנהיגים לא הצליחו להשליט משמעת. לחישות עזות בקעו שם מקהל האנשים בחושך ונשמעו מחרידות ביותר.

"בסופו של דבר הם נחלקו לשתי קבוצות ויצאו לדרך. כשהם עברו על פנַי, קמתי ממקומי תשוש וחסר תקווה. השביל אל משכן הסוהרים היה חשוך ושקט, אבל השיחים משני צדיו רשרשו קלוֹת. כעת ראיתי לפנַי אלומת אור עמומה. הסוהר הראשי קָרב בזהירות עם שלושה מאנשיו בעקבותיו. אלא שהוא לא הצליח לחפות כמו שצריך על אור הפנס שלו. גם האסירים ראו את קרן האור העמומה. נשמעה צרחה פראית ונוראה, ומהומה פרצה על השביל החשוך. יריות, מהלומות, אנקות: ציד האדם, ציד הסוהרים, חלף על פנַי לעֵבר פְּנים האי, על רקע קולות שיחים נרמסים, צעקות הרודפים וזעקות הנרדפים. נשארתי לבדי. ואני מבטיח לך, אדוני, הייתי פשוט אדיש לכל זה. עמדתי זמן-מה בשקט, ואחר כך פסעתי לאורך השביל עד שנתקלתי ברגלי במשהו קשיח. התכופפתי והרמתי אקדח של סוהר. במישוש אצבעות הרגשתי שהוא טעון בחמישה כדורים. עם משב הרוח הגיעו לאוזני קולות רחוקים של אסירים שקראו זה לזה, ואז רעם התגלגל והבליע את המיית הרוח ואת רשרוש העצים. פתאום אור פנס גדול חצה בריצה את השביל מולי, נמוך מאוד לפני הקרקע, וחשף לעיני חצאית של אישה עם שולי סינר.

"ידעתי שזו ודאי אשת הסוהר הראשי. הם כנראה שכחו שהיא נמצאת שם. קול ירייה הִרעים מכיווּן פְּנים האי, והיא צרחה לעצמה תוך כדי ריצה. היא המשיכה לרוץ ואני בעקבותיה, וכעת ראיתי אותה שוב. ביד אחת היא משכה בחבל הפעמון הגדול התלוי בקצה מזח העגינה, ובידה האחרת הניפה מצד לצד את הפנס הכבד. זהו הסימן המוסכם במקרה שזקוקים בלילה לעזרת האי המלכותי. הרוח נשאה את הצליל הרחק מן האי שלנו, ואת אור הפנס שהיא הניפה הסתירו בחוף העצים המעטים שליד משכן הסוהרים.

"התקרבתי אליה מאחור. היא המשיכה בלי הרף, בלי להביט הצדה, כאילו אין איש מלבדה על האי. אישה אמיצה, אדוני. הֶבזק של ברק וקול רעם שיבשו לרגע את הצליל ואת אור האיתות, אבל היא כלל לא עצרה, משכה בחבל והניפה את הפנס בקצב סדיר כמו מכונה. אישה נאה כבת שלושים – לא יותר מזה. אני חשבתי לעצמי, 'טוב לא יֵצא מהלילה הזה.' והחלטתי שאם אחד מחברַי האסירים יגיע הנה אל המזח – מה שצפוי היה בקרוב – אני אירה בראשה ואז אירה בעצמי. הכרתי היטב את ה'קומראדים'. הרעיון הזה שלי העניק לי עניין בחיים, אדוני; ומיד נסוגותי קצת לאחור במקום להישאר על המזח הפתוח, והשתופפתי מאחורי שיח. לא הייתה לי שום כוונה להיתפס לא מוכן ולהניח למישהו למנוע ממני לעשות שירות נעלה לפחות ליצור אנושי אחד לפני מותי.

"אך לא נותר לנו אלא להאמין שהאיתות נקלט, כי ספינת המשוטים מהאי המלכותי הגיעה בתוך זמן קצר להפליא. האישה המשיכה לאותת עד שאור הפנס שלה נפל על הקצין האחראי ועל כידוני החיילים שעל הסירה. רק אז היא התיישבה ופרצה בבכי.

"היא כבר לא הזדקקה לי. לא זזתי ממקומי. חלק מהחיילים היו ללא ז'קטים, אחרים בלי מגפיים, איך שתפסה אותם האזעקה. הם עברו בריצה ליד השיח שלי. הספינה נשלחה בחזרה להביא עוד תגבורת; והאישה ישבה לבדה ובכתה בקצה המזח, כשהפנס ניצב לידה על הקרקע.

"ואז ראיתי פתאום באור שבקצה המזח מכנסיים אדומים של עוד שני גברים. הוכיתי בתדהמה. גם הם התחילו לרוץ. בטוניקות לא מכופתרות שהתנפנפו ובראשים חשופים. אחד מהם התנשף ואמר לאחר, 'קדימה, קדימה!'

"התפלאתי מהיכן לכל הרוחות הם צצו. פסעתי לאטי לאורך המזח הקצר. ראיתי את גופה של האישה מיטלטל מבכי, ושמעתי יותר ויותר ברור את אנחותיה, 'אוי, בעלי! בעלי המסכן! בעלי המסכן!' התגנבתי בשקט לעברה. היא לא שמעה ולא ראתה דבר. היא כיסתה את ראשה בסינר והתנודדה קדימה ואחורה מרוב צער. אבל אני הבחנתי בסירה קטנה קשורה לקצה המזח.

"שני הגברים האלה – הם נראו כמו מש"קים – הגיעו כנראה בסירה הזאת, אולי מפני שאיחרו לספינת המשוטים. מדהים איך מתוך תחושת חובה הם הפרו כך את התקנות. ועשו דבר מטומטם – אפילו כשכבר נכנסתי לסירה עדיין לא האמנתי למראה עיני.

"חתרתי לאטי לאורך החוף. ענן שחור רבץ מעל איי הישועה. שמעתי יריות, צעקות. מצוד נוסף הֵחל – ציד האסירים. המשוטים היו ארוכים מדי ולא נוחים. התקשיתי להתמודד איתם אף שהסירה עצמה הייתה קלת משקל. אך כשהגעתי לעברו השני של האי, פרצה סופת גשם ורוח. לא הצלחתי להתקדם מולה. הנחתי לסירה להיסחף אל החוף וקשרתי אותה.

"הכרתי את המקום הזה. הייתה שם סככה ישנה ורעועה שניצבה ליד המים. עודי יושב שם מכוּוץ שמעתי מבעד לרעשי הרוח והמבול קולות של אנשים שמפלסים דרכם בין השיחים. הם הגיחו אל החוף – חיילים אולי. הֶבזק של ברק לידי הסב לי הקלה עזה. שני אסירים!

"ומיד נשמע קול קורא בתדהמה. 'זה נס!' היה זה קולו של סימון, המוכר גם בשם ביסקוויט.

"וקול נוסף נהם, 'מה נס?'

"'הנה, יש כאן סירה!'

"'השתגעת כנראה, סימון! אבל בכל זאת, יש כאן… סירה.'

"מרוב התפעלות כנראה הם נאלמו דום. הגבר השני היה מאפיל. עכשיו הוא דיבר שוב, בזהירות.

"'היא קשורה. בטח יש כאן מישהו.'

"אמרתי להם מתוך הסככה: 'אני כאן.'

אז הם נכנסו, ודי מהר נתנו לי להבין שהסירה שלהם, לא שלי. 'אנחנו שניים,' אמר מאפיל, 'נגדך. אתה לבד.'

"יצאתי לשטח הפתוח כדי להתרחק מהם, כי פחדתי לחטוף מהלומה פתאומית בראש. יכולתי לירות בהם שם על המקום, אבל לא אמרתי דבר. כבשתי את הצחוק שעלה בגרוני. עשיתי את עצמי כנוע מאוד והתחננתי שיחוסו עלי. הם התייעצו ביניהם בקולות חרישיים על גורלי, בזמן שידי נחה על האקדח מתחת לחולצה שלי וחייהם היו נתונים לחסדַי. הנחתי להם לחיות. רציתי שהם יחתרו בסירה. הסברתי להם בענווה שפלת רוח שאני מבין בטיפול בסירות, ושאם יש שלושה חותרים, נוכל לנוח לפי תור. בסוף הם השתכנעו, ובזמן; עוד קצת וכבר הייתי מתפקע מהתקף צחוק."

בשלב זה התלבתה ההתרגשות שלו. הוא זינק מהספסל ודיבר בנפנוף זרועות. הצללים הענקיים של זרועותיו התרוצצו על פני הגג והקירות, והצריף נראה קטן מכדי להכיל את סערת הנפש שלו.

"אני לא מכחיש כלום," הוא התפרץ, "הייתי בשמים, אדוני. זכיתי לטעום מן האושר. אבל שתקתי. חתרתי בתורי לאורך כל הלילה. התקדמנו לעבר הים הפתוח, תלינו את יהבנו על ספינה שתעבור שם. זה היה צעד הרפתקני. אני שכנעתי אותם לעשות את זה. כשהשמש זרחה נראה הים רחב ידיים ורגוע, ואיי הישועה ניבטו רק ככתמים כהים מעל ראשי הגלים. אני בדיוק ניווטתי. מאפיל, שחתר בחרטום, פלט קללה ואמר, 'אנחנו חייבים לנוח.'

"סוף סוף הגיע זמני לצחוק. וצחקתי כמו שצריך, תאמין לי. תפסתי לי את הבטן והתגלגלתי במקום מושבי. הפנים שלהם היו מבוהלים כהוגן. 'מה נכנס בו, בַּחיה?' מאפיל צועק.

"וסימון, שהיה הכי קרוב אלי, אומר לו מעֵבר לכתפו, 'השד ייקח אותי אם אני לא חושב שהוא השתגע!'

"ואז הוצאתי את האקדח. אהה! בן רגע העיניים של שניהם נהיו הכי מאובנות שאתה יכול לדמיין לעצמך. חה, חה! הם פחדו. אבל חתרו. הו, כן, כל היום הם חתרו, נראו לפעמים פראיים ולפעמים חלושים. שום דבר לא נעלם ממני כי הייתי חייב לפקוח עליהם כל הזמן עין, וָלא – טראח! – בשנייה הם היו מתנפלים עלי. השענתי את היד עם האקדח דרוכה על הברך, וניווטתי ביד השנייה. הפרצופים שלהם התחילו להעלות שלפוחיות. השמים והים סביבנו נראו בוערים באש, והים העלה אדים בשמש. הסירה השמיעה קולות רתיחה כשפילחה את המים. מאפיל הוציא לפעמים קצף מהפה ולפעמים גנח. אבל הוא חתר. לא העז להפסיק. כל העיניים שלו נהיו אדומות, והוא נשך את שפתו התחתונה עד זוב דם. סימון נהיה צרוד כמו עורב.

"'קומראד –' הוא מתחיל לומר.

"'שום קומראד אין כאן. אני הבוס שלך.'

"'אז, בוס,' הוא אומר, 'תן לנו לנוח, למען האנושות.'

"נתתי להם. היו שם קצת מי גשמים שנקוו על קרקעית הסירה. הרשיתי להם לחטוף קצת. אבל ברגע שנתתי את הפקודה 'קדימה!' ראיתי אותם מחליפים ביניהם מבטים טעונים. הם חשבו שאהיה חייב מתישהו ללכת לישון! אהה! אבל אני לא רציתי ללכת לישון. הייתי ערני מתמיד. דווקא הם נרדמו באמצע החתירה, נפלו לגמרי מהמושבים, בזה אחר זה. הנחתי להם לשכב. כל הכוכבים כבו. היה עולם שָקט. השמש זרחה. יום חדש. קדימה! לדרך!

"הם חתרו גרוע. העיניים שלהם התגלגלו והלשונות שלהם השתרבבו החוצה. באמצע הבוקר מאפיל קרקר: 'בוא נסתער עליו, סימון. אני מעדיף כבר שיירו בי וזהו מאשר למות מצמא, מרעב ומעייפות מרוב חתירה.'

אבל גם בזמן שהוא דיבר הוא חתר; וגם סימון המשיך לחתור. זה גרם לי לחייך. אח! כמה שהשניים האלה אהבו את החיים בעולם המרושע שלהם, בדיוק כמו שאני אהבתי את החיים שלי לפני שהם הרסו לי אותם עם הדיבורים שלהם. הכרחתי אותם להמשיך עד שהגיעו לתשישות מוחלטת, ורק אז הצבעתי על מפרשי ספינה באופק.

"אה! היית צריך לראות אותם קמים לתחייה ונרתמים שוב לעבודה שלהם! כי אני דאגתי שהם יחתרו לעֵבר הנתיב של הספינה הזאת. הם השתנו. ולי נעלמו הרחמים האלה שקודם הרגשתי כלפיהם. עם כל דקה שעברה הם יותר ויותר חזרו לעצמם. הם הסתכלו עלי במבטים שזכרתי היטב. והיו מאושרים. הם חייכו.

"'נו,' אומר סימון, 'האנרגיה של הבחורצ'יק הזה הצילה את חיינו. אילולא הכריח אותנו, בחיים לא היינו חותרים רחוק כל כך עד לנתיב של ספינות. אני סולח לך, קומראד. אני מעריץ אותך.'

"ומאפיל נוהם מהחרטום: 'אנחנו חייבים לך הכרת תודה ענקית, קומראד. אתה בנוי להיות מנהיג.'

"קומראד! אדוני! אח, איזו מילה יפה. והם, אנשים כמו השניים האלה, הפכו אותה לארורה. הסתכלתי עליהם. זכרתי את השקרים שלהם, את ההבטחות שלהם, את האיומים שלהם ואת כל ימי הסבל שלי. למה הם לא יכלו להניח לי לנפשי אחרי שיצאתי מהכלא? הסתכלתי עליהם וחשבתי שכל עוד הם חיים אני לעולם לא אצליח להיות חופשי. לעולם. לא אני ולא אחרים כמותי בעלי לב חם וראש חלש. כי אני יודע שאין לי ראש חזק, אדוני. זעם שחור הציף אותי – זעם של שיכרות קיצונית – אבל לא נגד עוולות החֶברה. הו, לא!

"אני חייב להיות חופשי!" צעקתי בזעמי.

"'תחי החירות!' צורח הבריון הזה מאפיל. 'מוות לבורגנים ששולחים אותנו לקאיין! בקרוב הם יֵדעו שאנחנו חופשיים.'

"השמים, הים, כל האופק, הכול כמו האדים, אדום-דם בסירה כולה. הרקות שלי פעמו בקול רם כל כך עד שהתפלאתי שהם לא שומעים. איך זה שהם לא שמעו? איך הם לא הבינו?

"שמעתי שסימון שואל: 'לא חתרנו כבר מספיק רחוק?'

"'כן. מספיק רחוק,' אמרתי. הצטערתי עליו; רק את השני שנאתי. הוא גרר את המשוט שלו באנחה רמה, וכשהרים את ידו כדי למחות את מצחו בארשת פנים של מי שסיים את עבודתו, לחצתי על הדק האקדח ויריתי בו מעל הברך שלי, היישר בלב.

"הוא נפל וראשו השתלשל מעל דופן הסירה. לא העפתי בו מבט נוסף. השני פלט זעקה נוקבת. רק צווחת אימים אחת. אחר כך הכול דמם.

"הוא ירד מהמושב וכרע על ברכיו והרים לפניו את כפות ידיו הצמודות בתנוחה של תחינה. 'רחמים,' הוא לחש חלושות. 'קומראד, רחם עלי!'

"'אה, קומראד," אמרתי בקול נמוך. 'כן, קומראד, כמובן. טוב, אז תצעק תחי האנרכיה.'

הוא נופף בזרועותיו, הרים פניו אל השמים ופיו נפער רחב בזעקה גדולה של ייאוש. 'תחי האנרכיה! תחי –'

"הוא התמוטט כמו ערֵמה עם כדור בראש.

"השלכתי את שניהם מהסירה. גם את האקדח זרקתי. אחר כך ישבתי בשקט. הייתי סוף סוף חופשי! סוף סוף. לא הבטתי אפילו אל הספינה; לא היה לי אכפת; באמת, אני חושב שכנראה נרדמתי, כי פתאום שמעתי צעקות ומצאתי את עצמי כמעט מתחת למפרשית. הם העלו אותי אל הסיפון וקשרו את הסירה מאחור. הם היו כולם שחורים, חוץ מהקפטן, שהיה מוּלאטוֹ. הוא היחיד שידע כמה מילים בצרפתית. לא הצלחתי לברר לאן מועדות פניהם ולא מיהם. הם נתנו לי כל יום משהו לאכול; אבל לא אהבתי איך שהם דיברו עלי בשפה שלהם. יכול להיות שהם חשבו להשליך אותי מהספינה כדי להשתלט על הסירה. איך אני יודע? כשעברנו ליד האי הזה שאלתי אם הוא מיושב. הבנתי מהמולאטו שיש בו בניין. תיארתי לעצמי שהם התכוונו לחווה. אז ביקשתי מהם שיורידו אותי על החוף ובתמורה ישמרו לעצמם את הסירה. נדמה לי שזה בדיוק מה שהם רצו. את כל השאר אתה כבר יודע."

לאחר שהשמיע את המילים האלה איבד לפתע פתאום כל שליטה על עצמו. הוא פסע במהירות אנה ואנה עד שפתח לבסוף בריצה; זרועותיו נעו כמו טחנת רוח וצעקותיו נשמעו במידה רבה כאחוזות טירוף. ברובן אמר שהוא "לא מכחיש כלום, שום כלום!" לא יכולתי אלא להניח לו להמשיך בשלו, לשבת בצד ומדי פעם לחזור ולומר לו, "תירגע, תירגע," עד שסערת הנפש שלו תדעך מאליה.

עלי להודות גם כי נשארתי שם הרבה אחרי שהוא כבר זחל אל מתחת לרשת היתושים שלו. הוא התחנן לפני שלא אעזוב אותו; אז כמי שנשאר ער ליד ילד חרד, כך ישבתי לידו – למען האנושות – עד שהוא נרדם.

באופן כללי אני חושב שהיה בו מן האנרכיסט הרבה יותר ממה שהיה מוכן להודות בפנַי או בפני עצמו; ושמעֵבר לסממנים המיוחדים של המקרה שלו הוא דמה מאוד לאנרכיסטים רבים אחרים. לב חם וראש חלש – זה המפתח לתעלומה; ועובדה היא כי הניגודים החריפים ביותר והסתירות הקטלניות ביותר בעולם מצויות בחזהו של כל אדם היודע מהם רגשות ויצרים.

מבירור אישי שערכתי אני יכול להעיד כי הסיפור על מרד האסירים התרחש במדויק כפי הוא תיאר אותו.

כאשר חזרתי להורטה מִקאיין וראיתי שוב את "האנרכיסט", הוא לא נראה טוב. נראה תשוש יותר, שברירי עוד יותר ואכן אפור מאוד מתחת לכתמי הלכלוך מהעבודה שלו. אין ספק שבשר העדר המרכזי של החברה (בצורתו כתמצית) כלל לא היטיב איתו.

נפגשנו על הגשר הצף בהורטה; ואני ניסיתי לשכנע אותו להשאיר שם את ספינת הקיטור עוגנת במקומה ולהתלוות אלי מיידית לאירופה. עונג רב הייתה גורמת לי המחשבה על פניו המופתעות והסולדות של המנהל המצטיין עם היוודע לו שהמסכן הזה נמלט. אבל הוא סירב בעקשנות בלתי ניתנת לערעור.

"אתה בטח לא מתכוון תמיד לחיות כאן!" צעקתי. הוא נד בראשו.

"אני אמות כאן," אמר. ואז הוסיף בקול נוּגה, "רחוק מהם."

לפעמים אני חושב עליו – שוכב בעיניים פקוחות על ציוד הרכיבה שלו בצריף הנמוך הגדוש בכלי עבודה ובגרוטאות ברזל – העבד האנרכיסטי של חוות מראניון, ממתין בהשלמה לשינה ש"ברחה" ממנו, כפי שנהג לומר, בדרכו שלו יוצאת הדופן.

3

"כמה מוזר," חשב כשעמד על פי הקבר הפתוח, נעליו מעוקמות מרגבי האדמה הלחים. חיים שלמים נארזים בכריכת בד לבנה. כמו משלוח של פריט אמנות יקר שיוצא למסע מעבר לים, אלא שהמטמון שנח פה כבר לא ייצא לשום מסע. כך הסביר לעצמו והתבייש, אולי בגלל שחש הקלה, על סף הריחוף המבושם של אחרי מות.

סביבו ומאחוריו עמדו בני המשפחה הרחוקה, מניפים את מטפחותיהם אל אפם ושבים ומורידים את ידיהם. חלקם הביטו בגבו, כך ידע והרגיש. וגם אילולא הרגיש, היה מנחש. השכל הישר חייב זאת: אביו נטמן באדמה. והוא, ששב מרחוק כדי לחלוק כבוד אחרון, היה בעצם מושא הטקס הזה. בעצם, לא הטמנת הגוף הכבד באדמה היה מרכז העניין כאן, אלא הציפייה של שוחרי הרע, של השיניים הנוקשות והמלחשות אל הלשונות: היבוא או לא יבוא? האם יספיק? האכפת? החשוב לו?

והוא, כמי שרק בידו לגאול את מנוחת המת שעוד נח מחוץ לקברו, הגיע. הוא הרגיש כמי שמוטלת עליו משימה, כמו נוטריון או סוחר סוסים שחתימתו נדרשת כדי להוציא את הסחורה לדרך. ועכשיו, לאחר שהוסדרו העניינים הכספיים והפרוצדורליים, הוא יכול היה לעמוד שם, על פי הקבר. בידו הימנית המזיעה בחום הקיץ הזה זר ציפורנים סגולות בצלופן קמוט שאסף בדרכו משדה התעופה. בידו השמאלית השמוטה דף מחברת ספירלית שנתלש בבית אביו. כשהגיע, החדר הקטן עוד הכיל את בגדיו שעל הכיסא. הוא הסיר אותם בעדינות, קיפל אותם והניח בארון המאובק קלות. ואז נפנה לכתוב הספד ולא מצא נייר. המחברת עם רשימות המכולת ומספרי הטלפון נבחרה בסוף. הדף שתלש ממנה הותיר שובל של תלתלי נייר קונפטיים שלא הלמו את המעמד.

הוא שרבט במהירות את מילות הפרידה. ידו מרפרפת על הנייר כמו מפחדת לחרוט בשולחן העץ את הכתוב. הוא הרגיש שהוא מותיר בו סימני חריטה, או שמא קמטים נוספים בפניו הקרים של אביו, עם כל מילה שהוסיף. ואז, ידע שהוא לא מוכן להיפרד עדיין, למרות שהלוויה תוכננה לבוקר המחרת. יהיה עליו להגיע לבית החולים להיפרד. לראות את פניו בפעם האחרונה, ואולי להתנצל או להתעמת קצרות עם המת. היה עם ועל מה להתעמת.

אלעזר, חברו הטוב, ניהל את הטקס. כשקיבל ממנו את הטלפון יומיים קודם, באמצע הלילה, כמו קלישאה של בשורת איוב בסרטי קולנוע, היה בעיצומה של כתיבה קדחתנית. הוא לא הצליח לישון באותו לילה, על אף שחש ברע. אפו נזל מזה יומיים וכאב עמום היכה בבסיס הגולגולת שלו. סימנים של שפעת מוקדמת. הבית היה ריק. הטלפון צלצל, ובתחילה הוא צקצק בעצבנות לעומתו. אך אז נזכר שמאוחר, השעה הלא רגילה הדליקה בו משהו. הטלפון פעם באור כחלחל, בפניו אל השולחן והרטט זמזם וזמזם. הוא שמר את המסמך וענה. בצד השני שמע מייד את אלעזר אומר "דני," ביגון כזה. "דני," בנשיפת אוויר אחת ארוכה.

אלעזר דאג לכל הסידורים והטלפונים לאנשי הקשר. הוא שלח אליו כרטיס טיסה במהירות, כמה שעות לאחר מכן והתנצל על כך שיצטרך לחזור לביתו בבאר שבע מיד לאחר הלוויה. דני התבונן בעיניים טרוטות בהודעת הדוא"ל שהגיעה וניסה לפענח את מהותה, על אף שאלעזר, כמו אלעזר, היה בהיר וחד. "נוסח למודעת אבל," נכתב בשורת הנושא. ובגוף ההודעה כתב רק את הנוסח היבש, עמוס המידע החיוני. חתום ב"לאישורך עד 8:00 בבוקר זמן בריטניה, כדי שנוכל להכניס לעיתונות בארץ". בארץ. המונח נשמע לו מוזר פתאום. ארץ? איזו ארץ? הארץ התיכונה? כדור הארץ? וזה כמובן הזכיר לו פתאום את אביו, איך שנהג להגיד "ארץ" על כל דבר שהיה נמוך מברכיו של דני הילד. "זרקת את זה על הארץ?" או "לא מניחים אוכל על הארץ, דני" וכיוצא באלה.

האדמה, הקרקע בעלת כוח הכבידה הייתה מגונה בעיני האב, הוא ניסה להתרחק ממנה בכל כוחותיו, לרחף מעט באוויר. כאבא תמיד דחף לכך. המשפחה הקטנה יצאה לטייל בהרים כמעט בכל שבת שניה. הגליל התחתון היה מועדף עליו. אבל גם הרי נפתלי ואיזור אלוני אבא. הם שהו שם שבתות שלמות. לעתים עם חברים ולעתים לבד, הוא וההורים. הוא הרגיש שאביו נושם אחרת על הפסגות הללו. נפתח בו גם משהו רגשי אז. ודני אהב את התרוממות הרוח הזו של האב.

אבל לא רק טיולים שמרו עליו הרחק מן ה"ארץ". היו גם סולמות, למשל. הם שכנו דרך קבע בבית. תמיד. זה היה יוצא דופן כל כך, להחזיק כמה סולמות בבית. היה סולם עשוי אלומיניום בעל ארבעה שלבים והיה סולם נטוי עשוי עץ  תמוך לקיר, ועוד אחד, קטן למראה, אבל טלסקופי ששילש את גובהו, והוא היה גאוות האב. הרישום הקפדני במחברת לאחר שנלקח על ידי אחד השכנים היה תמיד כמו טקס קטן ורב רושם. טלפונים בהולים הורמו ודברים בטון רם נאמרו כאשר בושש אחד מהם להחזירו לביתם.

נראה שמרגע שהאב עלה על אחד הסולמות, נשכחה ממנו מטרת התיקון או החפץ שביקש להוריד, ומייד הפך הסולם למשחק, להתגרות בשאר בני הבית. הוא ביקש ארוחת צהריים לסולם, ישב בהתרסה על קצהו המחודד, רגל לפה ורגל לשם. ברכיו כפופות ואצבעותיו החשופות שלוחות קדימה, כמו מנסות לחוש את גלי הצחוק או העצבנות של אשתו. זה בכל זאת היה צחוק, לרוב. עד שהיא עייפה ושלחה אותו "לישון על הסולם" והגישה לו כרית ושמיכה והסתגרה בחדר השינה בסגירת דלת חזקה מעט יותר מדי.

בשנים שלאחר מכן, כשדני כבר היה בתיכון ולאחר מכן בצבא, אביו  התמסר לשיעורי הצניחה החופשית, הבאגי המרחף והדאונים. נראה שהוא סלד מהם ואהב אותם בו זמנית. כאילו חש חובה או כורח להתנתק מדי פעם מן ה"ארץ", אך לא נהנה מעצם השהייה באוויר. הוא טיפס עם חבלים בימי גיבוש של העבודה, הוא גרר את בני המשפחה והחברים להליכות על מצוקים תלולים במדבר יהודה, סנפלינג, טיסה בשמי הארץ, רכבות הרים. האוויר היה מרכיב חיוני בהישרדותו.

עכשיו, מול הודעת הדוא"ל הזו, הוא חש את הכדור מועבר אליו. כי הרי ייאלץ בקרוב לעלות על מטוס ולהתנתק מהקרקע ולרחף ולנחות שוב בארץ ההיא, שנולד בה אבל עזבה.

"בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של אהובנו יוסף סמינסקי, בעל לבתיה סמינסקי ז"ל ואב אהוב לדני יבדל"א. בן 91 היה במותו. הלווייתו תתקיים ביום ה' כ"ו בתמוז, 712.07.0 בשעה 10:00 בבית העלמין "מנוחת עולמים" שבקרית אתא. לבקשת הבן לא תתקיים שבעה מסודרת."

הוא אישר את המייל מייד. לא הייתה אפשרות אחרת, מפאת קוצר הזמן, והודה לאלעזר על הסיוע. את הלילה העביר בבהייה בתקרת חדר השינה, בשינה-לא שינה ובבכי מפוזר. טרם היה זה בכי ממשי, הוא ידע. עוד לא בכה עליו ממש. לא היה אף אחד לצדו שיכול היה לזרז את הבכי הזה. לא היה מי שידבר בשבח אביו עכשיו, וינחם ויניע את מהלך האבל. זה היה שונה כל כך ממותה של אמו. אולי כי ההלם שבלכתה היכה בו כששהה עדיין ב"ארץ" וקשור היה עדיין אליה מאוד בנימי נפשו וברירים השקופים שקושרים אם לבן. והיה זה גם גילו הצעיר, בוודאי. בן 26 היה אז. ולא הוכן לכך כלל. לא חשב לאבד אותה כבר בשנות העשרים שלו, ובוודאי לא למחלה. היא הייתה חזקה תמיד, וחסונה ולא חולה לעולם. כאילו שמרה את כל המחלות לפעם אחת, חסכה בעקשנות את השפעות וההצטננויות והדלקות וכאבי הגב. פרטה אותם למטבעות כסף ושלשלה אותם לקופת חיסכון מחורסנת. וכשבא הפטיש נפרע החוב.

למחרת בבוקר ירד לקפה השכונתי והזמין טוסט בחמאה, סלט פירות יער שהיה אהוב עליו וקפה "פילטר" כדי לזכור את אמו גם ביום הזה, יום לכתו של אביו. הוא לא מדד את האבל בימים. הכול היה כמו סרט צלולואיד ארוך. סצנה מתמשכת של כאב ותימהון.

הכול סביבו התנהל בעצלתיים של בוקר בריטי, כאילו כולם מנסים להישמע מנומסים קצת יותר היום. ככה הוא חשב. כולם יודעים איכשהו. אפילו קריסטין, בעלת בית-הקפה, לא צחקה היום ולא סנטה בלקוחות, סימן ההיכר שלה. "אבי מת," הוא אמר לה כשהביאה לו את החשבון והביט בעד החלון הגדול. "אוי דארלינג," היא התכופפה וחיבקה אותו. "זה נורא," אמרה. אבל הוא נשאר קפוא על מקומו, לא נתן לה אפילו גרם אחד של חיבה על המחווה שהפגינה לעומתו.

אחר עלה לביתו והתקלח. ארז כמה בגדים במזוודה הקטנה שהייתה לו. הגדולה נראתה לו מיותרת ופרובוקטיבית מדי. כאילו שידרה מסר של חזרה לתמיד או של שהייה ארוכה. שלא יטעו לחשוב שהוא חוזר, גם לא אלעזר. אין בכוונתו, הוא רצה להגיד להם. אין בכוונתו. אבל לא אמר ורק בחר במסר של ביקור קצר וחפוז לסגירת העניינים החיוניים. הטמנה באדמה, בירור ירושה, ביקור קרובים וניחומים מועטים וזהו.

קולות רמים של הטחת אדמה נשמעו סביבו והגברים שאחזו באתים דחקו אותו מעט לאחור בעדינות ובנימוס. אבל דחקו. גם אלעזר עסק במלאכה. עם התגברות קולות הנפילה של הרגבים ואחר הערמתם בתלולית קטנה, הלך ונפער תחת רגליו חלל קטן של אדמה, מצוק תלול שכזה. מישהו תפס במרפקו ומשך אותו מעט לאחור. הוא סבב לרגע והביט בדודתו, אחות אמו. המטפחת שעל ראשה שימחה אותו לרגע. היא הייתה פיסת צבע בתוך האפור הזה. היא הניחה יד בשקע שבין שכמותיו המזיעות.

לאחר שעלתה והתרוממה התלולית וננעץ השלט הקטן בראשה, עברו על פניו ועל פני משפחתו הקרובה מצד אביו אנשים שלא הכיר. מי הם האנשים הללו, חשב לעצמו. מה לי ולהם? כך זה נמשך זמן מה. הוא התחבא מאחורי זגוגיות משקפי השמש ואמר תודה ושוב תודה ותודה שבאתם. וחיבק כשצריך היה לחבק את מי שנזקק לחיבוק יותר ממנו, מבנו של המת.

אחר עלו בשביל העפר שהוביל בחזרה לכביש הראשי. הוא הלך מעט קדימה, עם מחשבותיו בכיסיו. הכול תם לגביו. משפחתו נטמנה. נותרו זיכרונות, עד שגם הם ימוגו. הוא ידע שאלו מחשבות עגומות, פרי הנסיבות, ולא נלחם בהן. הוא ידע שמחשבות במצבים שכאלה נוטות להיות מזוקקות, פחות מודחקות. אולי זו אמת, אפילו. "נדיר לצפות כך ב­אמת, רוטטת מול עיניך," חשב.

הוא ביקש, כאמור, לא להיות לנטל על המשפחה המורחבת ועל המבקרים ולא קיים שבעה מסודרת. חשב שגם ככה יגיעו. אבל פרט לבני דודיו שגרים בחיפה, לא הופיע איש בשעות שלאחר הלווייה. אפילו הקלישאה של הררי אוכל בסירים ובקופסאות פלסטיק לא הייתה שם כדי לנחם אותו. פשוט כי אף אחד לא הביא שום דבר. כולם הבינו פשוטו כמשמעו את סירובו לקיים את השבעה. אולי חשבו שרצה להסתלק מוקדם ככל הניתן, אולי פרשו זאת כעלבון כלפי אביו וכלפי שאר המשפחה. כך או כך, הוא הלך לישון מוקדם. אחרי שעזבו בני הדודים לחיפה, ישב עוד קצת בחוץ, התנדנד בכיסא הנדנדה עשוית הנצרים שעל המרפסת, עישן סיגריה ונכנס למיטה בבגדיו. למיטה של אביו.

כשהגיע האור פקח את עיניו ולא הבין היכן הוא. לקח לו זמן להיזכר. כשנזכר, ירד עליו שוב המסך העמום, היבש של האבל הראשוני. הוא פתח את החלונות והבוקר פרץ פנימה. פטיש אוויר נשמע במרחק והוא ליטף את עורפו, ניסה לחוש את כאב הרפאים של המחלה שכבר עזבה אותו. הרתיח מים בקומקום הפלסטיק ומזג לעצמו כוס תה בתוספת שתי עוגיות חמאה מהקופסה שהחיפאים הביאו עמם.

העליבות הזו, חשב. הכול בארץ תמיד בשקיות פלסטיק שאינן קשורות לעניין. אוכל בשקית של רמי קידוחים. ספרים בשקית של ביטוח לאומי. מסמכי פטירה בתוך שקית צבעונית של רשת צעצועים. הוא התרגל לסגנון האנגלי. למירוק של כל פיסת ברזל, כל גדר שם מנומקת, כל בטון מוחלק וצבוע. ואילו כאן הכול מזדקר, דוקר בעיניים ומסנוור מרוב חוסר מחשבה.

הוא התפשט מהבגדים הנוקשים שבהם ישן ולבש חדשים מתוך המזוודה. הסט היחיד שהביא עמו. חולצה מכופתרת בצבע ירוק זית ומתחתיה גופיה לבנה חדשה. כמכנסיים לקח את הג'ינס הבהירים הטובים שלו. הם היו משופשפים במידה אבל רגילים למראה. לא זועקים ולא ישנים מדי. קם והסתובב בדירה. שנתיים לא דרך כאן. בפעם שעברה עזב בריב גדול. אביו לא הסכים לבוא אליו, לעירו שלו, לחיות איתו. הוא נצמד לקרקע בצוּמוּד עקשני, וכשהוא ראה את ידיו המגויידות לופתות את כיסא הגלגלים, הבין שאין סיכוי. סטיבן המטפל הביט בו מהצד ועיניו שידרו הבנה והשלמה, ובה בעת הציב את עצמו מן הצד השני של המתרס, בנבחרת של יוסף. זה היה אז הוא, דני, נגד יוסף. ומשקלו של סטיבן היה אבן מכרעת.

הוא פיטר את סטיבן מיד כששב הביתה, ואז הצטער. מה היה לו נגד הבחור הנחמד הזה בכלל? הרי היו לו יותר שעות יוסף מלכל אחד אחר בשנים האחרונות. והוא בוודאי ידע על מצבו בפירוט רב יותר מדני עצמו. הוא אמנם עקב מרחוק אחר התרופות, הבדיקות, השינויים בבדיקות הדם. אבל לא יכול היה לדעת איך והאם אביו ישן בלילה וכמה פעמים התעורר.

ואז, אחרי שסטיבן עזב בעלבון, אפילו לא דיבר איתו, רק שלח לו את ההתחשבנויות הכספיות בדוא"ל, ללא מלל מיותר, הוא התקשר שוב למיכל, ידידתו מבית הספר לרפואה וביקש את עצתה. יחד החליטו על אחות שתגיע לביתו של יוסף פעמיים ביום, בוקר וערב. ואולי תישן בבית מספר לילות בשבוע. רק כדי לראות שהכול מסתדר לו. אביו לא היה מוגבל עד יומו האחרון. הוא ישב בכיסא הגלגלים לטענתו, רק כי לנסוע במקום ללכת זו פרבילגיה של זקנים, והוא לא מתכוון לוותר עליה.

הוא חזר מסיבוב במרכז המסחרי. קנה חומרי ניקוי, מטליות, שקיות פח גדולות, זר פרחים צבעוני כרוך בגיליון נייר חום, אוכל ליומיים וסבון רחצה נוזלי. הוא לא יכול היה לסבול את עיגול הסבון של אביו ששיערות קשות דבקו בו. אבל כשהתפשט ונכנס תחת המים החמים דווקא אחז בו. דווקא רצה להריח אותו. כל הגועל התפוגג. הוא העביר אותו על חזהו ועל ידיו, הסיע אותו על העורף ותחת בתי השחי, מקציף ומלטף. את הרגליים והמפשעה ואיבר המין כבר רחץ בסבון החדש.

הוא עבר בין החדרים והביט-סרק בעיניו את העזובה הגדולה. לא שהבית הוזנח בשנתיים האחרונות. הסדר דווקא הפתיע אותו. ערימות העיתונים בחדר השינה של ההורים אורגנו בקפידה; ידיעות, מעריב, הארץ בערימות נפרדות וחוברות מגזין נשיונל ג'אוגרפיק בערימה נוספת. חדר האורחים דרש מעט סדר וניקיון. הטלוויזיה אירחה שכבה עבה של אבק. כאילו לא הודלקה מאז עזיבתו של סטיבן. תחת הממיר נתחבה ערימת חשבונות לתשלום. הסוללות זלגו והקציפו אשלג לבן-ירקרק דרך המכסה שבגב השלט הרחוק.

הוא עבר לחדרו הישן, גודלו היה לא יותר משנים-עשר מטרים רבועים. כאן בילה את כל ילדותו ונעוריו. שכבות ארכיאולוגיות של מדבקות ילדותיות שהודבקו על הקיר קולפו ובמקומן נתלו פוסטרים של להקות נוער ואחר שגם תקופה זו חלפה, תלה תמונות ממוסגרות של מכוניות פרארי שבחלקן האחורי ניתן היה להסתיר חוברות מין שקנה בשוק בבושה גדולה ובמהירות שיא.

החדר היה ריק ממשמעות. לא עמד בו ריח כלשהו. הזיכרונות לא נטעו בו משמעות חדשה ביחס לקירות הללו, הרצפה הקרה הייתה נכרית, כאילו מעולם לא דרך עליה. השטיח העגול בצבעי סגול-ירוק שאמו סרגה נעלם בשלב מסוים. כשהגיע לכאן בשבתות מהבסיס עדיין היה כאן. אז מתי סולק? הוא לא ידע. אולי אמו רצתה להיפטר ממנו בחשאי? אולי הכאיב לה ריחוקו של הבן? קודם בצבא ואחר בטיולים בארץ, בשינה אצל חברים, בחברות שהיו לו ושבהן התנחם, שהיו לו כמו אחיות יותר מאשר מאהבות.

היא ניקתה ללא סוף. קירצפה ושמרה על הבית סטרילי מאבק ומחיות הבר שפלשו באביב מהגינות הסמוכות. היה צריך לאתר אותן, לרסס, לפזר מלח כדי להרחיק חשופיות בחורף ושאר חייעס. זו הייתה מלחמתה של בתיה סמינסקי. מאבקה בטבע הפורץ היה גם ניסיון ביות פנימי. שכן לא היה לא לה ולא להוריה ולאחיותיה ניסיון בהתמודדות עם הטבע. הן היו חיות עירוניות. ובתחילה, כך סיפר לו אביו לאחר מותה, התעקשה לחיות בקומה שלישית או רביעית. היא לא סבלה את המחשבה על בית צמוד קרקע. הבית הבודד שנבחר לבסוף על ידי יוסף בפסקנות והעשבייה שסביבו הפעיל בדמיונה איומים וצללים. היא חששה. כאילו צללים מן העבר יתרוממו ויקומו עליה יום אחד, בחשכת הלילה או כשהיום עומד להחריש.

הייתה עבודה רבה לעשות. את האריזות החליט להשאיר לחברה המתמחה בחיסולי דירות. הוא רק רצה לרכז בסלון את הדברים החשובים לו. הוא ייקח מזכרות וחפצים אישיים וניירת חשובה. בוודאי את החנוכייה שעל המדף במטבח. וגם את התמונות הממוסגרות ואת האלבומים וכמה מחפצי הילדות שלו. הכול יכול להסתכם בשמונה או עשרה ארגזים. את היתר יתרום.

הוא הציב בפינת האוכל את המזוודה שהביא עמו והחל לנקות. אפילו כששניהם כבר לא פה, הוא חשב לעצמו, עדיין ראוי שלא יראו כך את הבית. גם מקפלי הדירות הם מפה, מהקריה. והם ידברו, השמועה על הבית המאובק של יוסף תעבור מפה לאוזן. לא שאכפת לו עצמו מכך, אבל בשביל זיכרו הטוב של אביו היה מוכן לעשות הרבה.

הוא גרר מהמקלחת דלי ומקל עם סחבת חוטים ישנה והקציף סבון במים חמים. עבר על הרצפות ועל הפינות מתולתלות האבק כמו על בית שחי ומשם המשיך למרפסת ולמרכז הרחבה הגדולה שהובילה לבית. לבסוף שפך את מי הדלי האפורים בפינת הגינון. הגינה הייתה חיונית עדיין, לא ברור לו כיצד. אביו כבר לא טיפל בה במשך שנים, ובכל פעם שדני הגיע לבקר הוא העיף בה מבט מהיר. מצבו של אביו השתקף בה כמו ענף מעל נחל. היא הייתה נייר לקמוס שמעולם לא הכזיב.

התורמוסים הקטנים הכתומים עוד פרחו עכשיו, אבל בקושי. הצטמקו וקמלו מעט ואיפשרו לאפונה ריחנית להשתלט באגרסיביות על חלקה הימני של הערוגה. גם המטפסים שהשתרשו וצימחו אצבעות גרומות על מקלות העץ הישנים שיוסף הציב לפני שנים לאורך הקיר, התמעטו והחזיקו במקלות כמו בקרש הצלה. פעם, הוא זוכר, הם גיחכו על המקלות, לפתו אותם כמעט חזק מדי, הסתירו אותם בירקותם, ייתרו אותם. עשבייה עלתה בגינה, אך גם היא הייתה צהובה במעט. מישהו עוד השקה אותה, מישהו שראה את אביו בסבלו.

הוא שב פנימה ומילא מעט מים באגרטל והציב את הפרחים בפיזור, כמו ערימת דוקים. מאוחר יותר חשב לחזור לבית העלמין ולהניח את הזר. ואולי יחלק אותו לשניים ויניח גם על זה של אמו. השיש הקר הרתיע אותו מאז מותה. חשיפת הקבר בציון יום השלושים למותה היה היום הגרוע בחייו, עד עכשיו, אולי. אולי עכשיו יותר גרוע. אבל אז, כשנחשף הכיתוב על המצבה. כשראה את חריטת שמו שלו לצד זה שלה התפרקו עליו השמיים לרסיסים ובעתה גדולה נפלטה ממנו שם, לפני קרובי המשפחה וחברותיה של אמו מהעבודה. הוא התמוטט ונפל על הקרקע וסירב לקום. ואחר קם וברח ואביו אפילו לא הסתובב לדלוק אחריו. דני שמע אותו אומר, "עזבו אותו, זה קורה, זה בסדר," רגע לפני שדחף את השער הברזל של בית הקברות.

הוא הזיז את הארון הקטן שעליו עמדה הטלוויזיה, ניתק את כבלי החשמל והאנטנה. קיפל את השולחן העגול בפינת האורחים ששימש את סטיבן לאכילה ולטיפול בניירת ובענייניו האישיים. הזיז את הספה ממקומה לראות שאין מאחוריה משהו שנשכח. ובתוך כך העביר יד בין הקפלים ומתחת לריפוד ובתחתיתה. זקנים מחביאים כסף, ידע. הוא כמעט בוש בעצמו, אך צריך היה להזכיר לעצמו בקול רם שאין כאן תאוות בצע, אלא רק רצון שלא לזרוק כסף טוב לפח. הרי מי יודע לאן תתגלגל הספה הזו.

הוא לא מצא כלום, כמובן. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של יוסף מאז מות האם. הוא ידע זאת, ולא השלה את עצמו, גם כשבא לביקורים, שאביו יחזור לעבוד ויכניס עוד כסף. הוא שלח לו צ'ק דו חודשי ועקב אחרי הפקדתו בסניף. זה הספיק למחייתם של האב ושל סטיבן, לקניות בסופר ולמעט מותרות. "קח אותו לקולנוע," כתב לסטיבן מדי פעם. אביו אהב סרטים וחשוב היה לו שיהיה מדי פעם בחושך, בבידוד שמשרה האולם ושבו יוכל להרפות מעט מאימת הבדידות והמוות המתקרב.

כתמי זיעה עלו בחולצתו והוא פשט אותה ונותר בגופייה הלבנה. הזזת הכיסאות גזלה ממנו נוזלים ומלחים וכך גם הסטת הוילונות וקשירתם בקשר עבה לעצמם וגלגול השטיח הפרסי העבה ודחיקתו לקצה הסלון. בחדר השינה ערם הכול על המיטה, מבקש בקול רם סליחה מהוריו. הכול הזדהם עכשיו, הוא הצטמרר. הכול לא חשוב פתאום. אלה גופות של רהיטים. חוץ מהזיכרון שחיבר אליהם במוחו לא נותר כלום. הם כלי ריק עבור מי שלא גדל בבית הזה, עבור מי שלא הדליק נרות בחנוכה בחנוכיה הזו, ומי שהנרות לא הבהבו בעיניו. והיה זה רק הוא עכשיו שהטעין בבית הזה ובכל אשר בו את כובד האבל.

הוא הזיז את ההדום החום המרופד שאביו נהג לשבת עליו, מפנה לו, לדני, את הכורסה. זו הייתה ההקרבה הגדולה בעיניו. שב, שב, הוא היה אומר ומנסה לשווא ליישר שוב ושוב את הגב המכופף. הוא לא רצה להגרר לוויכוח ולכן נענה ונתן לאב לחגוג את הכבוד הצנוע הזה שבמתן כס הכבוד לילד, ליורש העצר היחיד שהעמיד.

ההדום הוזז, ועכשיו היה זה תור הספה להפליג למרכז החדר. היא הייתה כבדה ודרשה את כל כוחותיו בגרירה על צדה האחד והשני, דחיפתה בידיים פשוטות מאחור וגרירה נוספת. כך, כמעשה נדנדה, העביר אותה מעט הלאה מן הקיר ואז העביר את הסמרטוט המתולתל לאורך פאנל הקיר חסר החן. אלה היו מרצפות של ראשית הישוב. וכל הדירה רוצפה בהן. אבן בהירה מנוקדת כתמי אבנים כהות וקטנות בשלל צורות. כשהיה ילד וישב על האסלה נהג לבהות ולאתר בהן צורות כמו שמאוהבים מתפרקדים ומתבוננים בעננים. הייתה שם מכשפה ופנים של צב ואקדח. שנים אחר כך התקשר אצלו צב לחירבון אטי.

דבר מה תפס את דעתו כשהעביר את הסמטרטוט הלח על המרצפות והרטיב מעט את הקיר. זה היה משהו דמוי פתיל, כמו זנב של חזיר. חוט קצר ועבה שקפץ והציץ מן הקיר, כחמישה עשר סנטימטרים מעל פאנל המרצפת. חבל אולי. או חיבור חשמל או גז? אבל מעולם לא ראה זאת ומעולם לא חשב שיש כאן משהו. הייתכן שיש דבר שלא הכיר בדירה הזו, המקום בו נולד?

הוא התכופף מעט והתבונן, מטה את ראשו כמו כלב המנסה לפענח שריקה בקול גבוה. הוא חש שהקצה הזה מדבר אליו. אולי פולט גלים של תקשורת סמויה. הוא היה שחור בבסיסו אבל ניתן היה לראות כי כוסה ונצבע בלבן, כאשר סוייד הקיר לפני כמה שנים. הדירה כולה שופצה מעט, בכסף שיכול היה הבן להרשות לעצמו. אביו העריך זאת, אבל גם קיטר על היעלמותם של הכתמים המוכרים. הוא ניווט בבית כמו עטלף שקולטני הסונאר שלו נכרתו. נתקע שוב ושוב במחיצת הגבס שהוקמה והפרידה את המטבחון משאר החלל. קם בלילה להשתין ולא מצא בחושך את הידית החדשה שהייתה מוגבהת מעט מזו הישנה. לא הצליח להתרגל לחידוש שבברז הכיור בעל הידית האחת במקום שני ברזים.

הקצה הזה דיגדג לו משהו בתודעה, כמו משהו שלא יכול היה להיזכר בו. קצה של אפיזודה אולי, או שם של קרוב שלא יכול היה לדלות ממוחו. דוגמה על תחתונים שהיו לו בגיל ההתבגרות ולא הצליח להיזכר בהם עכשיו. הוא מישש אותו מעט. זה היה בעל מרקם של חבל אך לא כזה של סיבים קלועים בצמה, אלא חבל חלק וישר. הוא משך בו מעט והחוט נענה לו. מעט מהטיח הלבן נשר וירד, משליג את הרצפה. הוא התעצבן מייד. נקיונות חשב. מעט זמן ונקיונות. אין לו פנאי ללכלך עכשיו.

אבל הוא בכל זאת רצה לדעת ומתוך תחושת פיתוי שאין לעמוד בה, משך עוד וחשף שוב מעט מן החוט השחור. כעת חציו השחור וחציו הלבן היו כמעט שווים. הוא התפלא כמה קל היה לחשוף אותו, כאילו הדבר רק חיכה למשיכה קלה כדי להינתק מן הקיר ולבצבץ. כה פריכים היו הקירות הוא הבין, והדבר העביר בו פליאה וצמרמורת קלה.

הוא התרחק מעט מן הקיר והספה והביט בקיר כולו. שום רמז לתשתית לא היה שם. חוץ מזה, בילדותו מעולם לא ראה משפצים או אנשי מקצוע שהגיעו אליהם. הוריו תיקנו הכול בעצמם. עוד כשהייתה אמו בין החיים לא נתנה לאף אחד לעבור בשער. הבנים של אחותה תמיד היו בהישג יד והיא טלפנה אליהם בשבתות ובחגים, בימי השבוע ולעתים בבקרים מוקדם בכל פעם שצץ משהו. גז הבישול נגמר בבלון, תרמוסטט החימום השתגע, מנעול נתקע וכלא את אביו בשירותים, נורה שכיפת הזכוכית שלה נשארה בידה ואילו בסיס האלומיניום נותר בתוך בית המנורה. כל אלה לא הטרידו את יוסף. הוא כלל לא ראה את עצמו אחראי על תחזוקת הבית. הכול יכול היה להיפתר עם בני הדודים והאחיינים. כאילו הצד שלה, "בית בתיה" כפי שנהג לקרוא להם חתם על חוזה כלשהו ובו התחייבות לשיפוץ ותיקון כל מפגע בביתם.

הוא התקרב שוב וליטף מעט את החוט. ואז משך עוד קצת. הקיר נבקע לשניים בפריסה ים-סופית כזו. הטיח חשף את צבעו האפור הפנימי והתפורר על הרצפה. לפתע חש אימה. אימה מפני הלא ידוע שבחשיפה. הוא הסתמרר, אבל התענג על הזעזוע הזה. עצמות השלד שלו, השוקיים והצלעות והבריחים שבצווארו היו חלק מהחבל הזה. כיצד הם הרגישו חלק ממנו, הוא לא ידע. ועכשיו הוא נבעט מעט לאחור. דני, הוא אמר לעצמו, דני, אתה חייב רגע. הוא הלך לאחור והסתובב וניגש למטבח. פתח את הארונות שתחת הכיור ומעליו, גישש וחיפש והסיט את כוסות הזכוכית, אבל לא מצא דבר. הוא ידע מה הוא מחפש. אולי בקבוק. הוא פתח את כולם ולבסוף שלף את הקרוסלה הפנימית שהייתה בפינת המטבח. היה בה בקבוק יין קידוש מתוק. אבל הוא חשש שתוקפו כבר פג. ואז נזכר שהביא עמו שני בקבוקי אלכוהול משדה התעופה. כשהוא עוד חשב שיצטרך לארח קנה שניים – וויסקי ויין לבן.

הוויסקי נבחר ונשלף ונחלץ. הוא מזג לעצמו שליש כוס. ובשעה המוקדמת הזו של היום המשקה תקף את הוושט שלו בעוצמה. הוא חש את חמימות האלכוהול מחלחלת ותאים-תאים מקבלים בברכה את זריחתו של המשקה הזהוב. בעקבות זאת התקרב שוב, ואז נתקף באומץ שיכור שכזה ואחז שוב בחוט שכבר היה בו סיפור וכבר היה לו גוף. ומשך מעט יותר. הסתעפות הופיעה בקצה החוט. כמו וי של רוגטקה. זיכרון תקף אותו לרגע. הוא ואבשלום, בנם של השכנים שהיו להם פעם, שכובים על ערימה שמול מגרש הטניס ורגליהם בוטשות בחול. הוא מתענג על האירוטיות שבבהונות שחופרות בגרגירים העדינים. חמימות הקיץ. פניהם מעט מעל קצה הערימה ובידי אבשלום רוגטקה קטנה מעץ. הוא, דני, החזיק כדורי גומי צבעוניים שמצא בבית ומסר אותם אחד-אחד לאבשלום. הם כיוונו אותם לעבר חתולי השכונה ולכלב אחד שעבר שם וניסו לצלוף בהם, מדמים משחקי קרב של חיילים.

הרוגטקה שבקיר איפשרה לו לאחוז בפיצול שבאמצעה בכף ידו המלאה והוא משך בחוזקה מעט יותר. ליבו דפק מאלכוהול ומפחד והתרגשות. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו אמש בלוויה במצב הזה. הוא לא תיאר לעצמו שהבית העזוב הזה יעורר בו את משא הרגש שהוצף בו עכשיו. החוט המתפצל טיפס עכשיו במעלה הקיר לכיוון התקרה, התפצל לצדדים וחשף שבילים נוספים שהפרו את שלוות הטיח הלבן. הוא רצה להתיישב עכשיו על לולאת החוט הזו שהתגלתה מול עיניו ולהתנדנד עליה ולדמיין שאין קיר ויש רק עץ אלון וחבל שאבא יוסף תלה. עיניו נמלאו דמעות. הוא התיישב, אבל הקיר כמעט התמוטט עליו. מפרצים והסתעפויות הציצו עכשיו מהחיבור שבין הקיר ולתקרה, שורשי ענק שעיטרו חצי מקיר הסלון.

ומבעד לדמעות שמע משקי כנפיים עדינים של ירגזים צהובי בטן ועפרונים קטנטנים חומים וחוחיות סמוקות פנים המגיעות ומתיישבות על ענפי הקיר. הציפורים דיברו ביניהן ועטו ארשת של שמחה לאיד וצחקו בפניו. אמו עכשיו מאחוריו, הוא יכול לחוש זאת. משעינה את המשקפת השחורה הכבדה על כתפו הימנית ומצביעה אליהן. צחוקה פעמון באוזנו ואוויר חם ולח נושב אליו ועוטף את תנוך האוזן. והתנוך מתאבך ונרטב ומזיל דמעות של שמחה ועצב. בעוד רגע הציפורים לא יהיו שם. במבט אחד מטה הוא רואה את גופותיהן מונחות על הארץ, רגליהן מצביעות מעלה באצבעות מעוקלות.

הוא סקרן והוא ילד והוא מטפס על סבכת החוטים אחרי שנעלמו כל הציפורים לכיוון התקרה. אבל כל דריכה שלו מושכת עוד ועוד קורי חוטים מן התקרה. הקיר הלבן מתכהה והופך לאחד עם התקרה. הוא אינו רואה יותר את זווית החיבור שביניהם. חוטי חוטים עולים בו ועליו, הוא מסתבך בהם ונופל. רגלו כמו במלכודת דובים בלב יער. ענפים ושרכים לופתים אותו והוא, בהיסטריה קלה, מסתובב ומנסה לבטוש את דרכו למרכז הסלון, היער. הוא ביערות הכרמל, שוב. שולחן הקפה הוא הסוברו המשפחתית החומה ואין לו מושג איך לחזור לאבא ואמא, הוא רק עשה פיפי ואפילו רכס את הרוכסן לבד והוא הסתובב ולא ראה אותם וקרא להם, והם לא עונים ובחוץ מחשיך. הוא מתיישב על הארץ. בעיניו דמעות של עלבון ופחד והוא חושב שעזבו אותו, והוא פה לבד ולא יראה אותם לעולם. וכשאמא של דני הילד באה אליו בריצה ומרגיעה ומראה לו שהם היו ממש פה, מעבר לשני העצים בשולחן הפיקניק ליד המכונית, אמא של דני הגדול הבוגר לא באה. היא מתה. והמכונית הישנה מתקמטת לכדור מתכת והופכת שוב לשולחן הסלון.

עכשיו הוא כבר לא צריך למשוך. חוטי האימים הולכים ומתגלים מעצמם, הולכים והופכים צפופים ודקים יותר ויותר, ומקורזלים בדמדומים שלפתע אופפים את הדירה. התקרה מרושתת בהם, שחורה ורכה כמו כרית גסה. הוא מביט בהם ורואה את עצמו משתקף כמו משוח בזפת. רק עיניו לבנות מבעד להן. הוא בוש בעירומו. כאן, באמצע בית הוריו, בביתו שלו הוא עירום ומעורטל. הוא מזהה את עירומו שלו על התקרה. שורשי הערווה הפלומתית שהנצה בגיל 11 והתעבתה והלכה ותפחה במכנסיו. היא ייחודית מאוד. יש בה פס שבר בחלקה הימני, ברק קרחתי שחושף את העור הלבן. הוא חושף את הבשר הרך והילדותי שתחתיו. דני מתבונן בתקרה ובמבושיו שלו שוב ושוב ורואה את הקיר הלבן בברק הקרחת במפשעתו ואת הבשר האנושי הרך בברק הקרחת שבתקרה. הוא אינו יכול לומר יותר היכן מתחילה הדירה הזו והיכן נגמר הוא.

הוא מחשב עכשיו את הצעדים שלו. זיעה קרה על מצחו עוזרת לו לחשב ולבדוק היכן בדיוק הוא נמצא כרגע. האם בתוככי פסיכוזה עמוקה, האם תקפה אותו עכשיו המחשבה האמיתית על מות האב, על האימה שבגופו של האב ששוכב מתחת לתלולית? או האם כל זה אמיתי וקיימת סכנה מוחשית, פיזית לבריאותו ולגופו? או שמא כל זה בעצם בסדר. הוא לא משוגע. הוא לא עומד להימחץ. הוא ישב פה, אל מול הזוועה התקרתית הזו, אל מול חוטי היער וקירזולי הערווה והבושה הגדולה מאבא ואמא שכבר לא כאן אבל רוחם כאן.

הוא מחליט לעשות ניסיון. הוא ינסה לשחרר את הרגל לאט-לאט. כי אם הפסיכוזה הזו, אם באמת היא פסיכוזה, תקום ותשתלט עליו, יהיה לו רגע אחד לברוח, אולי חצי שניה. ייתכן שאף שניה וחצי. ואם כל זה אמיתי מאוד, אין ולא תהיה לו את היכולת להימלט. הענן השחור לא יסכים. לולאה שחורה של שערה מקורזלת ומבהיקה עוטפת אותה. הוא מושיט את ידיו בעדינות ולאט…

דפיקה בדלת. שומו שמים. דווקא עכשיו. שתי דפיקות, שוב. צלצול פעמון. אצבע שטן על הפעמון, נוקשה, מחודדת ציפורן. מכה בלחצן כמו רעם. הוא מושיט יד ושוב מנסה להסיר את לולאת השיער. אך התקרה המושחרת שבה ומצמיחה הסתעפויות נוספות. דינג-דונג, דינג-דונג. הוא מביט אל הדלת הלבנה. אין סיכוי שמישהו בא לבקר עכשיו. הוא ביקש בפירוש. ואולי אלה החיפאים ששוב באו לראות מה שלומו? הדודה המטופחת מאירועי אמש עולה בדמיונו שוב. הטחות הרגבים, התייפחות הקהל. ידה על גבו.

מן הסבכים המוערמים המשתלשלים מן התקרה, ושעתה כבר הפכו לבעלי פרקי חיים משלהם, בעלי שורשים וייחורים וניצנים לבנים, עולים ובאים אליו קולות. "דני!" הם קוראים במין עדנה קטיפתית. עדנות של אבל. כמו שאלעזר נשף את שמו בטלפון. אתמול. רק אתמול. זה יכול להיות? או שאולי כבר חיים שלמים נחיו ועתה הוא איש זקן, ששעוות עורו נוזלת מעל פניו. אולי לא ראה את חייו חולפים על פניו מאז שמתו הוריו ועד עכשיו? אולי שקע בתרדמת מעושה והתעורר עכשיו כישיש? כי הקול הזה, הקול יודע שדני איננו רוצה לשמעו. זהו קול שמבשר על הסוף, על סופו של דני כיצור שהיה. מלא תרעומת אבל גם מלא חמלה על עצמו ועל הוריו שלא הספיקו לראות אותו כפי שקיוו.

הקול הזה, דני, דני, מערסל אותו. שורט על ליבו בשיפודי עץ דקים, מרטיטים. הוא מגורה עד הקאה כמעט. כואב ופועם כמו איבר שאינו יכול יותר. רגע עובר ועוד רגע והדינג-דונג נודם. גם קול הקטיפה שוכך. הוא שומע רק את הלמות ליבו אל מול הקיר. הקיר. הקיר המעוור הזה. הוא שוכב כנוע למולו. ואט-אט שבה אליו הנשימה והוא מניח לרגע את ראשו, נותן לשרירי הצוואר לנוח מעט. הוא יכול אולי להישאר כך עד שיחשיך בחוץ. הוא ישן רק כמה רגעים. לולאת השיער שומרת עליו. אין לאן ללכת ואין בשביל מה. אולי רק ללכת, לנוס למטוס, מטוס הביתה. שם.

עיניו נעצמות והוא נרפה. ידיו צונחות ורצפת האבן הקרה מצננת אותן. כך שכב שעות, אולי דקות. מי ידע. הוא הרי היה שם לבד. עיניו התרוצצו תחת העפעפיים הדקים, כאילו תרו אחר מענה גם בשנתו. ישן. ובבת אחת הוא מתעורר, קופץ ולופת את רגלו בבהלה היסטרית, טופח על ירכו ועל הג'ינס ואחר יורד לכיוון העקב ומנסה לבדוק האם השתחררה נפשו ורגלו ממה שהיה שם קודם. אבל אין שם ולא כלום. רגלו מגובסת במכנסיו הצמודים. המגפיים הכהים לרגליו. שוקו מלופפת סביב רגל השולחן. הוא מנער אותה בהיסטריה.

אחר קם, הביט בקיר ובתקרה. ואז סב והלך למטבח, שתה מעט מים והרטיב את פניו. וישב, וישב עוד מעט. ואחר קם והמשיך לנקות ולסדר ולארוז וכשסיים, עוד הביט ולא הכיר עוד. הוא יצא ונעל אחריו. הבית נשאר דומם בחשיכת הערב שירד כבר. ליד הספה, ליד מערום האבק הקטן, בסופן של המרצפות הבהירות שאבנים כהות מנקדות אותן בצב ובמכשפה ובאקדח, שם בקיר היה חוט תקשורת אפור, אולי טלפוני, אולי אחר. משוך מעט מן הקיר. וסדק צר, צר ושחור עלה ממנו והסתעף מעלה. עשרים סנטימטרים של קרח דק שנסדק. אלמוג קטן של היפרדות ימים. ובחשיכת הבית ההוא הכול שב ונטמן, שב ונארז. ולא היה עוד.

6

 

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

 

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

16

לא רציתי לבוא. זאת היתה חגיגת יום הולדת יומרנית — קמפינג של שני לילות. אני לא הייתי מעז לכפות על אנשים דבר כזה. את בעל השמחה לא הכרתי. רק הדלק לשם עולה שלוש מאות שקל. ועוד נדרש מאיתנו להביא ארבעה בקבוקי יין, ממתקים וחטיפים, ולעצור בפורדיס כדי לקנות איזה פיתה עם תרד שבת הזוג של החוגג אכלה פעם והתאהבה. אותה בת זוג היתה החוט המקשר בינינו לבין חבורת החברים, שרוב אנשיה מתעסקים בקולנוע והכירו והתגבשו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

לא אשקר: אני יודע רבות על כל אחד ואחת מהם. צפיתי בסרטי הגמר שלהם. סרט אחד זכור לי במיוחד מפני שעורר בי קבס אמיתי. ואולי זה לא היה הסרט עצמו, אלא זכייתו בפרס בשווי עשרות אלפי שקלים, שדמיוני האבירי העדיף לחלק למחוסרי בית. לא יכולתי לשלוט בעצמי, ונבחתי על בת הזוג שלי את ביקורתי: שסרט כזה יקצור עשרות אלפי שקלים, ואף יזכה את יוצרו בכיתת אומן באוסטריה בהנחיית מיכאל הנקה – היא לא חושבת שזאת בושה וחרפה?

לא רציתי לקחת ממנה גם את הבילוי הזה, אחרי רבים אחרים שלקחתי. גם לא יכולתי לשלוח אותה לשם לבד, לבייש אותה מול הזוגות. מלבד זאת, לא התקשיתי למצוא סיבות לבוא. מדרונותיו המצהיבים של הגולן קסמו לי, וזה שנים שלא ביקרתי בנהר הירדן שמצפון לכנרת. חוץ מזה, מי שמתייסר כל ימיו בערגה אל מי-הביוב של נהר הירקון ויודע שאפילו רגל אסור לו לטבול שם, יתרגש עד עמקי נפשו כשיגיע למקור מים מתוקים שאינם רעילים.

לכן ויתרנו על חצי יום עבודה ועלינו בצהרי יום חמישי על הפיז'ו מאתיים ושמונה שלנו, שרכשנו לפני כמה שבועות בעזרת ההורים. בדרך היא סיפרה לי שאפילו איה שטראוס, אושיית הפייסבוק וההפקות, תכבד אותנו בנוכחותה. כשעצרנו בפורדיס וגאיה (זה שמה של בת הזוג שלי. כבר עייפתי מלהסתיר את השם, אם כי עדיף היה שאתמיד בכך) יצאה לקנות את פיתת התרד המפורסמת, נכנסתי לעמוד הפייסבוק של איה שטראוס הזאת.

ומה מתנפל עלי? תמונת הפרופיל שלה, בה נראית בחורה בלונדינית עירומה, מטושטשת פנים ושדיים, מתכופפת כשגבר עומד מאחוריה ומחזיק במותניים שלה. בלתי אפשרי שלא להסיק שזאת היא, שצילמה את עצמה נדפקת מאחור. דפדפתי במורד העמוד שלה. לרוב חיפשה אחרי משתתפים ואביזרים לסרטי הקולנוע שהפיקה. עד שהגעתי לפוסט קצר בו כתבה שהיא "שמחה להודיע לעולם שהתחת שלה צנח בשני סנטימטר", וחתמה באיחול לעצמה: "יום-הולדת עשרים ותשע שמח". כשבת הזוג שלי חזרה עצרתי בעד עצמי מלפתוח את פי על מה שראיתי. רציתי להביע בפניה את ההשתוממות שלי על כל אלה השופכים את קרביהם ברשתות ומצפים לחמלה, אבל ידעתי שבחושיה חודרי-הלב תבחין שלא רחמי על הבחורה, גם לא ביקורתי על רוח הזמן – אלא דווקא התמונה החושפנית לבדה היא ששלהבה אותי.

צוּק ארבל הנחשף מכביש שישים וחמש נסך בנו רוח טובה. גאיה שמה את "ביתי אל מול גולן". שקענו בשתיקה והתמכרנו לחלילים ולכינורות שרחשו כמו התקפי צמרמורת מתחת לקול החם של אריק. משם המשכנו לשאר שירי ארץ-ישראל הישנה, בעודנו סוקרים את מדרונות הגולן המצהיבים, שהיו מנוּקדים בעצי אלה וחרוב שפרות חסו בצילם. הגענו אל חניית העפר ליד גשר בנות-יעקב. ככל שהתקדמנו במורד השביל שלשמאלו גדר המתריעה על מוקשים, הגיעו לאזנינו פעימות-באס, וכשנחשפו לפנינו כר הדשא והנהר הרדוד, שמענו גם את הראפּ האמריקאי הבוקע מרמקול נייד.

כשהבחינו בנו הצהלה היתה רבה.

קיימות דרכים רבות לשתוק. אפשר להעמיד פני מוקסם מן הנוף ומאזין לדבר-מה נעלה יותר משיחות ההיכרות הקולניות שסביבך; אפשר גם לקבע מבט חביב בפנים לא מוכרות ולהנהן באדיבות; אפשר גם להשתלב בשיחה בדמות "המחכה לתורו", אם כי זה כרוך בסיכון, שכן בכל רגע עלול להגיע תורך; החוכמה היא לפרוש מן השיחה לפני שזה מגיע. אבל הדרך האהובה עלי היא להירתם לפעלתנות. לכן נדדתי לקצה רחבת הדשא והקמתי שם את האוהל שלנו. כשסיימתי כבר התחילו בהכנות לארוחת הערב. התנדבתי להכין בצק לטאבון. עזרתי לבעל-השמחה לאסוף עצים בגדה השניה של הירדן; הוא מצא שם גזרי-עצים כבדים ואני נשאתי אותם מידיו אל הגדה שלנו. ערמנו את העצים, אספנו זרדים והקמנו מדורה. הנחנו שם סיר גדול ל"רטטוי" ועוד כיפת-מתכת לטאבון. התנדבתי להכין פיתות. וכשהוגשה הארוחה, בת הזוג של בעל-השמחה המטירה עלי מחמאות. הלילה ירד ורק אור המדורה זרח במצחים השמנוניים ובברק התיאבון שבעיניים.

לא היו מספיק צלחות, והזוגות אכלו ושתו בכלים משותפים. אחד מחברי החבורה, יוצר הסרט זוכה-הפרס, התגלה כמצחיקן. הוא היה בעל פנים עליזות ונהג ללטף את הכרס הקטנה שלו כשדיבר. וכשדיבר לא היתה ברירה אלא לצחוק. החברה שלו, נערה צעירה, לפי שיפוטנו לא גדולה מגיל הצבא ובוודאי משתמטת, גרסה מריחואנה וגלגלה ג'וינטים. לפני שהגענו, כנראה, קרה בלבול מילולי מסוים בין זכר לנקבה, שנהפך לבדיחת הטיול. כשהתיישבנו במעגל על מזרוני השינה לקראת הארוחה, שאל אם נשארה "מזרונית". כשבחור נמוך בגופיה שחושפת את פטמותיו ניסה את כוחו ושאל אם נשאר עוד מה"רטטוי-ית", הצחקן העיר:

"יש מילים שאכזרי להלביש עליהן את זה, אחי. תן לי עוד מהאורזית."

על המחצלת הועמד אותו סיר מהביל של "רטטוי", יחד עם גיגית פלסטיק שמילאתי בפיתות מהטאבון ובפיתות התרד; היה שם גם סיר אורז, גליל גבינת סנט מור וחריץ גבינת מנצ'גוֹ; ארבעת בקבוקי היין שקנינו פוזרו בפינות, ושתינו מהם בכוסות זכוכית קטנות שנועדו לקפה טורקי; גם קופסת עלי גפן מהדרוזים בדרך החליפה ידיים, וגולת הכותרת: נקניק מצופה בעובש שאחד הביא מרוסיה.

ממעלה הגבעה, בחושך, הגיעו שלושה מאחרים.

"זאת בטח איה," בת הזוג שלי לחשה לי. קמתי יחד איתה לברך אותם.

הוצגתי בפניה והתחבקנו.

"בואי, יש אוכל טוב," אמרתי לה. משהו אימהי תוקף אותי ברגעים כאלה, לא אדע להסביר למה. אולי הפעם היו אלה פני-הילדה של אותה בחורה מסכנה. מהאופן שבו חיבקה אותי, הזר, הוּפץ חום תמים ונותן-אמון, כאילו הפקירה את גופה הקטן למעטפת החיבוק המגוננת. עיניה היו אפורות-בהירות וטובות לב. היא באה בג'ינס קצרים ובחולצת-טי לבנה עם ציור שנועד להצחיק: פופאי, גיבור הילדים המעשן, מציג את קעקוע העוגן שעל אמתו המנופחת. היא לא סחבה כלום מלבד תיק בד קטן וזול בסגנון החוזרים מהודו. הזוג שהסיעו אותה ברכבם סחבו מטען כבד. עזרתי להם לפרוק אותו.

שכחתי את השם שלו. השם שלה היה דניאלה.

ממעבר הפסקה הבלתי-נחוץ, מהחציצה בין "השם שלו" לבין "השם שלה", עשויה הקוראת חדת העין – הקוראת, שכן אני משווה כנגדי כקוראת את דמות אהובתי הפגוּעה – להבחין שחשיבות רבה לה, לדניאלה הזאת. לא אכחיש, ועם זאת אדגיש בכל לשון של הדגשה: אני יושב עכשיו לשולחן העץ שלי בצהרי היום, שבע כיונק גרגרן, וזאת אחרי לילה של שינה עמוקה ומיטיבה, חבוּק מאחור בידיה של זוגתי. ואתמול בערב לא חסכנו זה מזה את גופינו, כפי שאנחנו מקפידים לעשות לפחות פעם-פעמיים בשבוע.

כשפרקתי מעליה את שק האוהל הכבד דניאלה שאלה בבדיחות-הדעת:

"אתה עושה גם הובלות?"

ההערה לא מצאה חן בעיני. לא אעלים שאפילו העליבה אותי. בת הזוג שלי ידעה שבהערה כזאת יש כדי לפגוע בי, ומיהרה לשאול את דניאלה מה שלומה; ובמהירות שאלתה היה דבר-מה אגרסיבי שהכאיב לי, על אף שנועד לגונן עלי.

שוב נתקפתי ביצר האימהי המשונה. אמרתי לדניאלה שנשאר עוד הרבה אוכל. בת הזוג שלי קפצה על ההזדמנות לרומם את רוחי, וגילתה שאני הייתי "שחקן מרכזי" בהכנת הארוחה.

"הוא גם מבשל!" הבאה החדשה קראה בהתפעלות.

הבדחן הציע לדניאלה ולבן-זוגה שיקימו כבר את ה"אוהָלית". בן-הזוג אמר שהוא מותש; היא, לעומת זאת, לקחה אחריות. התנדבתי לעזור. זה ממילא לוקח רגע. לבת הזוג שלי לחשתי שעדיף שנאכל אחד אחרי השני; זה ממילא עינוי, להילחם במזלגות על הצלחת.

פתחתי את נרתיק האוהל שלהם, שהיה זהה לשלנו: האוהל הזול ביותר שאפשר למצוא בחנויות המחנאות. השחלתי את מוטות-המתכת אלה בתוך אלה והיא ניווטה אותם אל-תוך הבד. היא שמעה להוראות שלי. ואולי נתנה לי להפריח אותן בלי מחאה וביצעה את מה שכבר ידעה לעשות ממילא. בוודאי שידעה, הרי נולדה וגדלה באיזור. היא היתה נמוכה, חסונה ולבשה שמלה אפורה בגזרת A – גזרה שנועדה לפצות על מתניים ישרים מדי, כך למדתי מבת הזוג שלי – וכפכפי אצבע. בתנועותיה ובאופן דיבורה היה משהו מרושל, כמו מוותר-מראש. כשהתכופפה לנטוע את פינת האוהל בקרקע נחשפו התחתונים שלה, שהיו מפוספסים ובראשם נקשר סרט פרפר. שייכתי אותה לאלה שלא יהססו להירטב בגשם, לטייל לבדן, לדבר על במה או לצרוך סם לא מוכר. גרעין אדישותה שומר עליה.

כשחזרתי לשבת נשאר עוד הרבה אוכל; ואף על פי שכבר שבעתי קודם ואף תאוצת האכילה כבר שככה לגמרי, פרסתי לי עוד פרוסה עבה מהנקניק ואכלתי אותו מגולגל יחד עם סנט מור בתוך פיתה מהטאבון. הם כבר היו בעיצומן של ה"עשרים שאלות".

קשה להישאר לישון באוהל שעומד בשמש. חזרתי וכפיתי על עצמי את השינה כמה פעמים. גאיה אמנם יצאה מהאוהל, אבל נרדמה שוב, כמו רבים, על המזרונים בחוץ. התנדבתי להכין קפה. זוגות מנומנמים קיבלו ממני כוסות מהבילות וחזרו למחצלת. כשסיימו את הקפה נרתמו למתוח את הציליה. אחד מהם, זה הקטן עם הגופיה שחושפת את הפטמות, טיפס על ענף אקליפטוס שעבר מעל בת הזוג שלי. התנועות שלו היו פזיזות ופרועות. הוא משך את בד הציליה בכל גופו, איבד שיווי משקל וכמעט שנפל עליה. אבל אפילו זה לא גרם לו לרדת משם ולקשור את הבד במקום אחר.

ואני נמלאתי חמת זעם והמשכתי לבחוש בפינג'ן. הבטתי בהם, בגברים המותחים את הבד. אמנם היו קולנוענים אבל לא נולדו וגדלו בתל אביב. חלקם מהקיבוצים באזור הזה. לכן באו לחגוג כאן. הם לבשו חולצות של היחידות המובחרות בהן שירתו. אפילו סנדליהם לא היו סנדלי שורש, אלא אלה המקצועיים, עם רצועות הבד האלכסוניות. הבחור בגופיה שוב משך את הבד בכל הכוח ואיבד את שיווי המשקל שלו, ממש מעל גופה הישן, האדיש לסכנה, של אהובתי. רציתי להזיזה משם, והערתי אותה בתואנה שהקפה מוכן. היא קמה רעננה ומאושרת, מלאת אהבת-אנוש, ומיד נתנה יד בהקמת הציליה. לא שיתפתי אותה בסכנה כדי לא לקלקל.

אחרי הקפה נכנסנו למים. נסחפנו במורד הנהר, בזרם האיטי והקריר; מעלינו התנשאו עלי תאנה שהפיצו את ריחם המעקצץ. אילניות קפצו אל-תוך המים ככל שהתקדמנו. בעיקול הנהר נמצאה לנו נקודה מושלמת: מוסתרת מעיני האחרים, עמוקה, עם קרקעית סלעית יציבה.

רוב הזמן עיניי היו עצומות, אבל כשפקחתי אותן פעם אחת הבחנתי מאחורי צווארה המרוּגש של אהובתי בעיקול נוסף של הנהר; ובעיקול הזה נחשפת חלקת אדמה קטנה, שהיתה מוקפת בשיחים סבוכים. ובשיא התייחדותנו פקחתי שוב את העיניים והשתוקקתי להגיע אל חלקת האדמה הזאת.

חזרנו מותשים למחצלת. לא עזרתי בהכנת ארוחת הצהריים. נמנמתי בצל, ברוח הקרירה, משעין יד אחת על אהובתי. אפילו מוזיקת הראפ שהתחדשה ברמקולים לא העירה אותי. גם לא קול השקשוקה המיטגנת לידנו. חלמתי שאני חבוק שם בזרועות אותה דניאלה. אני זוכר את זכרותי מחליקה לתוכה בחום הכבד, את חיכוך גופינו שעוד היו קרירים ממי הנהר. אפילו את ריח התאנים המעקצץ. לא אסתיר מן הקוראת את יסורי המצפון שלי. רק אשוב ואדגיש: אלה יסורי מצפונו של אדם חולם. בחיי המעשה לא סרחתי ולא אסרח.

"שקשוקית, חברים?" הציע לנו הבמאי.

ושוב ישבנו במעגל ואכלנו. ושוב – הצחוק נשפך מתוכי. לא רק הוא הצחיק את חבורת החברים, גם אחד שמנמן עם בעיות גב, בחור שנראה רציני מהשאר, חיקה איזו דמות שלא הכרתי. אשתו חיקתה את הקריין בעל הנימה האצילית, המרוגשת, מתכניות הטבע "Planet Earth". גם איה שטראוס הצחיקה אותנו בסיפורים ממיטתה.

אפילו בת הזוג שלי ניסתה את כוחה. איני זוכר מה ניסתה לחקות או לספר, אבל השתיקה שהשתררה לאחר מכן זכורה לי היטב. רק אותו יוצר סרטים עשה איתה חסד ופלט צחוק. התעוררה בי טינה גדולה כלפיה. איך יכול להיות שהיא נסחפת ככה וחותרת למלא באופן נואש את צו השעה, להצחיק? חיבקתי את הגב שלה, ספק כדי לנחם אותה, ספק כדי לרסן אותה. והיא, מצדה, נענעה את ישבנה בעליזות ומיקמה את עצמה בחיבוק שלי, מבלי להבחין בכוונתי להשתיקה.

אחרי ארוחת הצהריים התנדבתי לאסוף שוב עצים. חציתי את הנהר באזור רדוד כדי להגיע לגזע האקליפטוס המנוסר שבגדה השניה. אבל טבעות הגזע היו כבדות מדי. הייתי יכול להתאמץ ולסחוב אותן, אבל נותר בי מאז החלום זכר משתק של עצלוּת. סימנתי להם שאנסה לחפש במעלה הגבעה. טיפסתי על כר עלי האקליפטוס המשופע עד שהגעתי לקפל-אדמה קטן, שממנו נשקפה גבעה שכמה פרות התגודדו בה.

הבחנתי באיה ובדניאלה נכנסות למים; זו באותו הג'ינס שהגיעה איתו ובחלק עליון של ביקיני וזו בבגד ים כחול מלא, חובשת כובע קש. הן הלכו במורד הנהר, עד שהגיעו לאותו עיקול שבו גאיה ואני השתהינו ביום שלפני, ונעצרו, כמונו, דווקא שם. התקרבתי אליהן.

"אתן רואות שם עצים?"

"עצים? איך תסחוב אותם בחזרה מכאן?" איה שאלה.

"אנחנו נעזור לו," דניאלה אמרה.

נעמדתי על הגדה לידן, בין גזעי התאנה.

"יאללה, בואי נעזור לו. הוא כזה נחמד," דניאלה הוסיפה והתיזה מים על פניה כדי לצנן אותם.

נכנסתי למים.

נרתעתי מההבדל הגדול שבין הפנים של אושיית הפייסבוק בלילה, שהיו מתוקות ופעורות-עיניים כפני תינוק, לבין פני הזקנה שהתגלו באור היום הירקרק שבנהר. היא נמנעה מלהרטיב את פניה, כיוון שהיו מרוחים בשכבת מייק-אפ חרסית, שכבר נבקעו בה נקבוביות. כדורי עיניה צפו בתוך עפעפיים מקומטים שזכר של התענוּת ניכר בהם. הרע ביותר היה צווארה, ששני גידים, הדומים במהלכם למושכות של כרכרה, החלו להיפרד ממנו. נגעתי בצווארי בבלי-דעת בעודי מתקדם בנהר לכיוונן, לבדוק אם גם אצלי שני החבלים החלו לבצבץ; אך במקום זה הבחנתי שעל כתפי החולצה השחורה שלי, שכבר החלה להירטב במים, מבצבצים פתיתים לבנים של קשקשים. היובש של המקום, השיער שהרטבתי ולא ייבשתי, הנטייה הטבעית של עורי – כל אלה גרמו לקרקפת שלי להתקלף. זוגתי מכירה את הנטייה הזאת וסולחת לה. יותר מזה: היא נוהגת לשלות את הקשקשים מבין השיערות שלי, ואם השיער מלא בהם היא פורעת אותו כדי להוציאם.

"נדמה לי שראיתי שם משהו," אמרתי והצבעתי אל חלקת האדמה. "אני רואה שם ענפים יבשים. נעשה שחייה קטנה."

והנה, נמצאנו על הסלעים שבפתח חלקת האדמה. מכאן ראיתי כמה סבוכים וקוצניים הענפים שמקיפים את כר הדשא שהנהר מתעגל סביבו. אלא שבקצותיהם של הענפים נתלו אשכולות עם פירות זעירים, שלא יכולתי לראות ממרחק. הגחתי ליבשה.

"אין פה ענפים," אמרתי. "אבל יש פה פירות כאלה. הם נראים בשלים."

"זה פטל," דניאלה אמרה והגיחה אל החלקה לידי. לא היתה לה בעיה לצעוד על סלעי הקרקעית, שהיו משוננים וחלקלקים, כי נעלה נעלי מדוזה.

"לא סתם פטל. פטל קדוש, זה פרי אופייני לסביבה. גדלתי פה, אל תשכחו," הוסיפה. היא הציעה לאיה לעלות לפיסת הקרקע, אבל היא היתה יחפה וכל צעד כאב לה. היא צפה במים ועצמה את עיניה, ודמתה לגופה.

הפירות הבשלים נתלו בענפים הגבוהים ביותר; וגם שם, נראו רק קומץ שחורים ליד המון לבנבנים ואדומים, שהיו קשים למגע. נכנסנו אל-תוך הסבך. הייתי גבוה ממנה; קטפתי כמה פירות סגלגלים. חלקם התפרקו בכף ידי וצבעו אותה. הגשתי לה אותם והיא הכניסה אותם לפה. נמצאתי עמוק בסבך הקוצני, שהצטופפו בתוכו גם סירה קוצנית וגם ברקנים וגדילנים ודרדרים, שרק מעטים מהם עוד שימרו את צבע פריחתם ורובם הצהיבו וקוציהם היו זקורים ומשוננים.

ראיתי שהבחינה בשריטה נוספת שנשרטתי בבטן, ושמחתי על כך שמחה גדולה.

תקפה אותי התרגשות עמוקה כשראיתי שאינה בודקת את הפירות שאני מעביר לה אלא משיטה אותם מיד אל-תוך שפתיה, שהתחילו להיצבע בסגול; וכשהעמיקה בסבך, והבחנתי בשריטה קטנה במעלה הירך שלה, ממש מתחת לקו בגד הים המלא, תקף אותי חשק אדיר לנשקה שם. דחפתי יד בלתי-זהירה אל תוך הקוצים וקטפתי עוד ועוד פטל קדוש.

מי היה מנחש שדווקא אותה אושיית רשתות חברתיות מופקרת תהיה זו שתעיר אותנו מהזייתנו ותקרא לנו לחזור? ואולי לא מתוך חשש של צניעות עשתה זאת, אלא מפני שגאיה התחילה לשחות לכיווננו. בחזרתנו השקטה אל המים דניאלה אפילו העירה משהו על אותם פירות מתוקים שאין כדוגמתם; לא אחזור על ההערה שלה. היא היתה מטופשת והעליבה אותי. רציתי שתשתוק ותצלול במהירות, כמוני, כדי להסיר את עסיס הפירות המסגיר מן הפנים. אבל היא השאירה אותו עליה והתבדחה על חשבונו, על חשבוני.

כששתי החברות התחילו לשחות חזרה ונשארנו שם אני ואהובתי, היא ריכזה בפנים שלי מבט חמור. לרגע חששתי שאשמתי גלויה לה; אלא שהיא טבלה את אצבעה בפיה ושלחה אותה אל פני, כדי להסיר כמה קשקשים שנשרו משיערי אל-תוך שפמי וזקני. אז הכניסה שתי ידיים לשערי ובחשה אותו כדי להוציא ממנו את הקשקשים. ואחרי זה צללנו שנינו, כדי להתנקות.

7