הייתי רק בן עשר, אך יכולתי להבין כי משהו חמוּר קרה. אמי דאגה לסגור את דלת חדרנו בכל פעם שנפתחה לבל נשמע את ההתלחשויות הנרגשות בסלון. "ישיבות סודיות" מעין אלה התקיימו בביתנו אך ורק לצורך דיון בעניינים חשובים ביותר. רוב הזמן חדר הילדים היה פתוח אל הסלון, אפילו במפגשי הקפה ותה הבבונג. נשות השכונה והמשפחה היו מנשקות אותנו בזו אחר זו עם כניסתנו לחדר ועם יציאתנו ממנו, ותמיד אותו משפט בפיהן:

"אללה ישמור אתכם."

נראה היה שאחותי בת השתים־עשרה הבינה את מה שקורה בסלון טוב יותר ממני, אולי בשל האינטואיציה הנשית שלה שהחלה להיפתח כלפי מציאות החיים מסביבנו. היא הייתה מקשיבה בסקרנות דרך חור המנעול, ובכל פעם שגברה ההמולה היה פחד ניכר בפניה, או־אז הייתה ממהרת לשוב לתוך החדר, להתיישב אל שולחן הכתיבה הקטן ולגעור בי בתקיפות:

"כבר הכנת את שיעורי הבית שלך?"

מדי פעם עלו מתוך ההתלחשויות מילים כגון "שערורייה", "ביזיון"… קולות ההמולה גברו כל אימת שחזרה ונשאלה אותה שאלה עצמה בזעם נורא שהפיל אימה על ילדותי החרֵדה:

"היא הייתה מוכרחה לדבר? אללה יחשוף את קלונה!"

שמע ה"שערורייה" התפשט בשכונה, וכל תשומת הלב הייתה נתונה לה. כשלא הצלחתי לבלום את הכדור שנבעט אל השער שלי במגרש השכונתי, לא נזף בי איש מ"הגדולים" ולא נדרשתי להתפטר מתפקיד השוער כפי שהיה נהוג לעשות. הדיבורים עליה הכריעו את המשחק. לבסוף אף ויתר ראש הקבוצה על המשחק היומי כדי לשבת עם "הגדולים" ולשוחח איתם על מה שקרה, לא לפני שהדליק סיגריה ונשף את העשן ממרומי שש־עשרה שנותיו, ואילו אנו, הקטנים, התקבצנו סביבם, מנסים ככל יכולתנו לקלוט כמה שיותר פרטים על אודות ה"שערורייה" הזאת — איך היא נראית, מה משמעותה.

רוב הסובבים אותי הביעו תדהמה לשמע המשפט שהפטיר בלחישה "הגדול" שבחבורה: "הוא היה מניח את ידו…" ואני, כמותם, גם הבעתי את תדהמתי, אף שלא הבנתי את משמעות המשפט. אחר כך, בעודו נושף את עשן הסיגריה, הוסיף ואמר ראש הקבוצה: "מתחת לתחתונים!" וכולם צעקו יחד: "לא!!"

בלילה ההוא איחר אבי לשוב הביתה. אמי עמדה ועישנה במרפסת המשקיפה אל הכפר וחיכתה לו אחוזת דאגה. באותה שעה התלחשו ביניהן אחותי ובת דודי, שהעדיפה לישון אצלנו באותו הלילה, מה שהיווה סימן נוסף בעבורי לכך שקרה אסון נורא, שהרי אנו ישנּו אצלם והם אצלנו רק כאשר נפטר מי מבני המשפחה.

מישהו מת? אם כך איפה שאר בני דודי ובנותיו? מדוע אחותי ודודניתי מתלחשות מתחת לשמיכה? ואיפה אבי?

כאשר שמעתי את קול המשאית נרגעתי מעט. אחרי פחות מדקה נשמעו צעדיו המוכרים על המדרגות, הולכים וקרבים. אחר כך שמעתי את צעדי אמי שחזרה מהמטבח אל המרפסת, והרחתי את ניחוח הקפה הערבי החמים שליווה אותה. אחותי ודודניתי השתתקו, וללא כל תיאום מוקדם עצרנו שלושתנו את נשימתנו, מנסים לקלוט מהנאמר במרפסת, אך ללא הצלחה.

אינני יודע מה קרה וכיצד האווירה השתנתה, באחת השתנתה. למחרת הבית שקק חיים. הוא התמלא בריחות חריכת בשר העוף והאורז המבושל, בריחות הפוקעיה (בשר מבושל בלבן עזים) והקובה, ובצהלות של ילדים רבים, שסביבם התגודדו גברים ונשים לרוב. האוכל וכמו כן ערמה ענקית של אקדחי פיקות, כדורים ורובים מסוגים שונים השכיחו ממני כל מחשבה על ה"שערורייה" שהטרידה אותי קודם לכן, והצטרפתי לריצת הרצים, למִשחקי המְשחקים ולנפגעי הירי.

כאשר קם ראש המשפחה ממקומו היסוּ אותנו מיד כל הנשים בתקיפות חסרת תקדים, ודודתי העצבנית אף סטרה לבנה על לחיו להשתיקו. הבנּו שהמעמד רציני, ובעל כורחנו הקשבנו לדבריו. ראש המשפחה דיבר, ואני לא הבנתי כלום, אם כי הצלחתי לזהות ביטויים בודדים כמו "משפחה אחת", "לא קרה כלום…" הגברים הנהנו בהסכמה. כאשר סיים ראש המשפחה את נאומו הוא התקרב אל אחד מהם, שבאותה העת כיניתי אותו "דודי", כפי שנהגתי לכנות את כל הגברים, או־אז הוא חיבק ונישק אותו, ובעקבותיו מיהרו כל הגברים האחרים לחבק ולנשק אותו. לפתע נשמעו צהלולים, ואחריהם הדהדו קריאות שמחה מהוססות.

ואז בבת אחת השתררה דממה. אחת מנשות המשפחה צעדה קדימה, גוררת אחריה ילדה שנראתה לי כבת גילי, אולי גדולה ממני במקצת. שתיהן נעמדו לפני ה"דוד", חתן השמחה, בוכות ורועדות מפחד.

"תני נשיקה לדוד שלך!" האם ציוותה על בתה בנחרצות.

בלילה, כאשר אמי כיסתה אותי בשמיכה, שאלה אותה אחותי: "זהו זה, זה נגמר?" אמי הביטה בה ואמרה בתקיפות: "שתלך לעזאזל! מה, היא הראשונה? היא רוצה להרוס את המשפחה? ואת, בחיים אל תעשי לנו בושות כאלה, ושלא תעזי לדבר על זה בכלל, הבנת?" אחותי מלמלה כמה מילים. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל תיארתי לעצמי שהיא מביעה בדבריה כניעה מוחלטת לבקשתה של אמי. אמי כיבתה את האור בחדר, נתנה בנו מבט מלא אהבה ובעיניים דומעות לחשה: "אללה ישמור אתכם."

שימי חיון לא חלמה על עושר ואושר או על חתן חזק עם לסת רחבה וגומה, רק פנטזה על היום שבו תוכל לחייך בפה פתוח בזמן שהיא פותחת את השער לעוד מכונית לא חשודה, מה שלא עשתה מאז שהחליקה על שלולית שסובבה לה את העקב כמו בריקוד שאין לו מוביל והכתימה את הבד אוף־ווייט של החצאית־של־שבת שלבשה. בריצה הזאת גם נפל לה מהיד השעון בציפוי זהב שקיבלה לבת מצווה ומאז לא קנו לה חדש, כי היא לא יודעת לשמור על כלום אז מה הטעם. שימי אהבה את העבודה שלה, למרות שידעה שזאת לא עבודה מקובלת לבחורה. היא הייתה חלק מהתוכנית שלה להתקדמות אישית בלב ובראש והיא קיוותה שבסוף גם הגוף יבוא. הטריק שלה היה להבהיל את עצמה בכוח וככה לגרש את הפחד מהמקומות שהיא לא הייתה מגיעה אליהם, כמו הרגע שגילתה שהיא לא יכולה לנשום כשהיא רואה עכברים, והתחילה לעבוד על עצמה לעבור לקומת קרקע שתקרב אותה לאדמה, וככה לאט־לאט התרגלה לכל מה שיוצא ממנה. היום היא כבר אהבה את האקדח שלה והייתה מנקה אותו דבר ראשון כשהייתה חוזרת הביתה עוד לפני שהייתה מורידה בגדים או מרתיחה מים, כמו אמא שממהרת להחליף לתינוק. כשסיימה וישבה לקפה הביטה בו מבריק במרכז השולחן כמו האגרטל של הבית שהיא בנתה, מלא בחיים, אבל ברגע אחד מתרוקן. למרות העבודה שלה, שעשתה אותה עצמאית ועם האומץ המיוחד שבחורות בדרך כלל לא תופסות, היא אהבה להגיד לחברות מהעבודה ששאלו אותה למה היא עוד לבד שהיא מחכה לאהבה שתדע לסחוף אותה בלי להפתיע שהיא לא מסתכלת.

אבל השיניים הפריעו לה להתקדם בחיים, ולפעמים היא חשבה שהיא לא רוצה להכיר אף אחד כדי שלא תצטרך לפתוח את הפה בשביל להציג את עצמה, כמו בובה שמתחת לבגדים מושלמים חסרים לה הסופים של האיברים. בכל פעם שאמרה "קוראים לי שימי", הרגישה רוח קלה נושבת בסדק שבין שתי השיניים הקדמיות, מזכירה לה שהיא עוד לא הגיעה לאן שהיא חולמת, ושאם היא רוצה שיהיה לה סיכוי אמיתי היא צריכה להמשיך לרוץ טוב־טוב בכיוון הנכון. בעבודה שלה היה גם פרוספקט ממשי לקידום. היא כבר ידעה שבחודש הבא היא הולכת להגיש מועמדות למשרת אחראית משמרת הבוקר, ואחרי שנים של עבודה בחושך המשימה הגדולה הבאה שלה הייתה להצליח להתעורר.

בשעות המתות של הלילה היא אהבה להוציא את הסנדוויץ' שהביאה מהבית עם החצילים המטוגנים בלימון כבוש, כמו שאמא שלה הייתה מכינה לה לבית ספר ואז עשה לה בושה כי הריח שלו עלה על כל הכריכים עם שוקולד ושמנת שאצלם בבית לא היו קיימים בגלל הבריאות של השיניים והלב שלא מחפשים שומן חלבי או מתוק ורק מתנחמים בשמן עמוק שבתוכו כל ירק תפל הופך לתבשיל צבעוני מוטבע בלימון סחוט, פרוסות שום וכוסברה קצוצה דק דק. תמיד בעבודה היה לה תיאבון יותר גדול והמאכלים הרגילים שהיא למדה להכין מהבית הפכו למנות מסעדה יוקרתית. בימים שבהם לא חיכתה ללילה ואכלה בהפסקה המוקדמת שבה הורשתה להיכנס לקניון, העובדות של החנויות התרגשו ממה שהביאה, והריח הרע של הילדות פינה מקום למשהו חדש. בזמן שלעסה כל הפה נרטב לה בציפייה לביס הבא, והיא הייתה מתאמצת לא לבלוע מהר מדי. אחרי שסיימה לאכול אהבה לכסות על הטעמים החזקים במרירות של קפה חם שהביאה בתרמוס, ולדמיין איך היא מצילה את כל הקניון הרב־קומתי מפיגוע המוני באמצעות נטרול של המפגע בשתי יריות מדויקות לרגליים, כמו שלימדו אותה בקורס הכנה בשלב הסימולציות על רקע לאומני. היא לא פחדה מפיגועים ואהבה לראות אותם בטלוויזיה עם האנשים שמדברים מהר בפנים מאופרות עם רוח של לחץ חשוב בשערות, ולהרגיש שהיא עצמה חלק מכוחות ההצלה של המדינה, ולדעת שהיא צופה באירועים במבט מקצועי של מי שמבינה איך הדברים פועלים מבפנים. היא ידעה שעוד יבוא תורה, ורק דאגה שזה יקרה לפני שיהיה לה מספיק כסף לסדר את שתי השיניים, ואז שיראו אותה בטלוויזיה עם קו ישר ולבן שמפרט את השם המלא והתפקיד ישר יחשבו עליה שהיא אישה לא שלמה, שאפילו לא הצליחה לפתח את המודעות של איך היא נראית בעיני אחרים. היא התפללה שהפיגוע שלה יבוא אחרי שהיא תסיים לסדר את עצמה, ואז תספר לכתבנו בשטח בפה מושלם איך היא שלפה את האקדח בלי לחשוב פעמיים משום שזיהתה מיד שהמפגע בעל מראה חשוד וגם לוחית הרישוי של רכבו עוד מרחוק כלל לא נראתה לה. היא ידעה שהוא עוד יגיע ושיננה בלב את המשפטים היפים שתגיד בשפה של שבת, ורק קיוותה שלא תצטרך לשים יד מעל הפה או לחשב בראש מילים שיש בהן כמה שפחות אותיות שורקות, כמו שעשתה בכל פעם שדיברה בעשר השנים האחרונות. איך זה ייראה בשידור חי בטלוויזיה, ועוד יותר בטקס הוקרה שיעשו לכבודה במעמד מנכ"ל הקניון והנשיא וראש הממשלה ואמא שלה שתצלם אותה עם פלאש למרות האור יום ותגיד בקול רם מדי בשביל טקסים, ״אתה רואה אותה, זאת הבת שלי – שימי".

מה שהורג אותה זה שאנשים בכלל לא מעלים בדעתם עד כמה העבודה שלה חשובה ובאיזה סיטואציות מורכבות ומסוכנות היא נתקלת ביום־יום. הם חושבים שזה רק ללחוץ על כפתור ולא מדמיינים בכלל שיש מצבים כמו היום שירדו לאישה המים בדיוק בשנייה שהיא הרימה לה את השער והיא הייתה צריכה להזמין לה אמבולנס ולחכות אתה בצד עד שהוא יגיע, בזמן שהיא לוחשת לה חזק וברור שהכול יהיה בסדר; או הלילה שילדה רצה לכביש כי היא איבדה את אח שלה והיא חסמה בגופה מכונית שכבר פתחה לה וסייעה לה למצוא אותו בשיתוף פעולה מלא עם המודיעין. ברגע שהייתה שולחת הודעת דיווח על סגירת אירוע הייתה מפזמת לעצמה "פתח לנו שער" ומרגישה את ההזדככות הפנימית שמתמלאת בה ומקרבת אותה כל פעם עוד קצת לאלוהים, כמו בסוף תענית ארוכה שהיא לא נשברה בה ולא הכניסה כלום לפה עד שאמא שלה הכניסה את המפתח לדלת, אחרי שהן חזרו מהתפילה העדינה שבה הגברים לא מתביישים לבכות וככה לנקות את עצמם מכל החטאים שהם עשו והנשים הזקופות מסתכלות עליהם מלמעלה כמו שומרות שרק צריכות להיות עדות להיטהרות של אחרים, והוציאה עוגת גבינה גבוהה מהמקרר והרתיחה מים לנס, ובזמן שהקר והמתוק התערבבו לה עם החם והמר, היא ידעה שהיא כבר תוכל לעמוד בכל אתגר. ברגעים כאלה היא הייתה אוהבת לעלות לקומה האחרונה במגדל של הקניון, שבלב היא הייתה קוראת לה הקומה של השמים, והכבישים והבניינים הרגילים היו נוצצים לה בעיניים, והיא הייתה מודה על האורות הלבנים של העיר שמגיעים עד אליה ועל הכוח המיוחד שהיא קיבלה ומבטיחה שהיא תמשיך לשמור עליו גם לפעם הבאה.

בעבודה היה לה שם של מי שטובה במצבי לחץ ושומרת על קור רוח בזמן שאחרים היו מזיעים בצעקות ופועלים בצורה שלא קידמה אותם לקראת פתרון. רק לעתים רחוקות תקף אותה הפחד שברגע האמת היא תקפא, והיא הייתה מדברת אליו כמו לתינוק, מבטיחה לו בקול מתוק, אין לך מה לדאוג, זה לא יחזור על עצמו. אבל בשינה היא לא הייתה רגועה. בחלומות היא תמיד הייתה נכנסת ויוצאת ממצבים של חירום בלי לדעת מה יביא מה והכול היה מוביל לרגע של שיא שבו מישהו רודף אחריה עם גוף כבד ומריח רע והגוף שלה היה בוגד בה ולא זז ולא היה לה לא אקדח ולא גז מדמיע שקנו לה קצת אחרי הבת מצווה, ובשנייה שהוא היה תופס אותה היא הייתה מתעוררת וככה מצילה את חייה עד הפעם הבאה. היא ניסתה כמה פעמים ללכת לרופא משפחה ולספר שהיא סובלת מסיוטים ונדודי שינה, והם תמיד ענו בלי להסתכל בה שזה שכיח בתחום עבודה כמו שלה ועשוי לנבוע מכך שהיא ערה בלילות וישנה בימים ושהיא צריכה לנסות לתקן את השעון הביולוגי שלה באמצעות עבודה בבקרים. היא חיכתה שייגמרו עשרת הימים הנותרים והיא תוכל לנסות את מזלה בביטחון של האור יום.

בעבודה היא כמעט הייתה האישה שחלמה להיות, בלי הפחדים שמכרסמים בה כמו עכברים בארונות גבוהים שאף אחד לא פותח בלי עזרה של כיסא. רק בחודש שעבר היא קיבלה סיכת הצטיינות על מסירות מעל ומעבר למצופה. זה היה אחרי מה שקרה בהפסקה, קצת אחרי שרונית מהתכשיטים באה להחליף אותה בעמדה. רק היא הייתה מחליפה אותה בגלל שהיה לה רישיון לנשק בשביל לשמור על היהלומים. איך שרונית הגיעה היא רצה לשירותים כי באותו יום היה יבש במיוחד והיא כבר שתתה את כל המים שהביאה. כשהיא באה לצאת מהתא היא ראתה אמא ליד העמדת החתלה מחליפה לתינוק ובוכה. היא ניגשה אליה ושאלה, כמו שלימדו אותה, בנימוס עוצמתי: הכול בסדר גבירתי? והאישה חייכה אליה בהתנצלות מבעד לריסים הכי זהובים שראתה, ולא ענתה. כשהאישה באה להרים את התינוק היא חטפה סחרחורת וכמעט נפלה יחד אתו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששימי קפאה בתפקיד, אבל ברגע האחרון תפסה את עצמה ובלמה את הנפילה. אחרי זה היא התנהגה כאילו הכול כשורה – לקחה מהאישה את התינוק ודאגה לה לכיסא מהקפה, הביאה לה כוס מים ושקית של סוכר להעלאת הלחץ דם, אבל למחרת היא לא באה לעבודה. חיסור ראשון בשנתיים. התקשרו לשאול מה שלומה והיא שמעה שהם דואגים לה ואמרה, שום דבר, שפעת קלה, ובראש הכול חזר אליה. אותה אגדה לא מסופרת שהיא הרכיבה כמו פאזל לאורך הילדות, כל חלק מקדם אותה לקראת העיוות שלא יתוקן, שסידר את המשפחה שלה כמו סרט שחתכו לו את הסוף ואפשר לראות רק עד האמצע ולחשוב מה היה יכול להיות. זה היה יום גשום אחרי פסח, היא זוכרת כי אמא שלה הייתה אומרת עליו גשם קללה. שלוש שנים לפני שהיא הגיעה לעולם אמא שלה נשארה לבד בבית עם אחיה הבכור, מיניקה אותו על המיטה, ופתאום שמעה רעש חשוד מעבר לקיר. היא הלבישה את עצמה ורצה לסלון עם התינוק בידיים, רואה מול העיניים גבר עם גרביון על הראש מכניס את הווידאו לתוך שקית בלי ידיות, ובלי כוונה יצאה ממנה צרחה שהבהילה אותה וגרמה לה להפיל את מומו לרצפה. הגבר עם הגרביון נבהל וברח, ואולי זאת הייתה הנפילה שסימנה להם את החיים הקשים שיבואו בלי פתרון ובלי הקלה, ועם ההרגשה שסוחטת את הבטן ולא מורידה שום כתם.

וביום שהיא נפלה בכביש ושברה את השיניים וגם במצח הכול דפק חזק והתנפח, המחשבה הראשונה שלה הייתה שהנה עכשיו גם עליה יגידו שהיא אטית וכשהיא תדבר אנשים יזיזו את הראש ברחמים ולא יקשיבו למילים שיוצאות ממנה וגם היא תלך עקום ולא תגיע לשום מקום.

שנים יעברו עד שהם ישימו לב שמשהו לא בסדר. לפעמים מישהו ברחוב היה אומר, מה זה, מה יש לילד, למה הראש שלו בולט ככה? אבל היא הייתה רגילה להתעלם, וכמו אמא שלה לעשות את עצמה כאילו לא שמעה ולהמשיך ללכת קדימה. רק אחרי שהמחנכת הזמינה אותם לפגישה אחרי שעות הלימודים ואמרה שמומו לא מפותח כמו שאר הילדים ונראה שהוא לא מבין מה שמדברים אליו הם השתכנעו לקחת אותו לבדיקה. הם אף פעם לא דיברו בקול על מה שיש לו בראש ולא נתנו שמות למה שמאט את ההתנהגות שלו וגורם לו ללכת בצליעה. במשך חודשים היא הייתה תולשת את המראה מהקיר, משכיבה אותה במסדרון, ומתבוננת בעצמה הולכת מחדר לחדר כדי לראות אם משהו השתנה אצלה בהליכה. רק כשהנפיחות במצח נעלמה היא הבינה שהראש שלה כנראה בסדר, וחיכתה למחוק את הסימן האחרון שהזכיר לה שהיא נולדה לבית לא טבעי ובמזל יצאה לא שונה ומדברת רגיל ורק השיניים ממשיכות לשרוק את מה שאין בה ואת המחנק של הבית שכמה שניסתה לעשות אותו קטן ומחוק לפעמים הרגישה שהיא זזה רק בתוכו, מחדר לחדר, ועוד רגע אמא שלה תבוא ותזרוק עליה את כל מה שהצטבר אצלה מאז הנפילה. כל כך הרבה שנים ישבה מול המראה וחיכתה שהשיניים ישלימו את עצמן, שהיא כבר כמעט האמינה שעם התיקון של הפה יבוא לה התיקון המלא, כי היא אף פעם לא הייתה בטוחה אם כולם סביבה מחייכים כי הם יכולים, ומתוך שהם מחייכים וכולם רואים שאין להם בפנים שום דבר שעושה אותם לא רגילים ככה באה להם השמחה מבחוץ, נכנסת דרך הפה ונוסעת עד הבטן, ושם היא מרגיעה את השרירים, קלה כמו קצפת שנעלמת ברגע שהיא נוגעת בגוף.

את הגוף שלה היא אהבה כל עוד לא התעמקה בכל החלקים שלו, ורק כשהייתה מתארגנת מול המראה הייתה לפעמים מופתעת מהצורה, שלא תמיד התיישבה עם איך שהיא דמיינה. היא אהבה ששום דבר אצלה לא חורג מהנורמלי והכול עובר חלק בעין.

במיוחד הרגישה טוב עם הפנים שלה, שהיו מתאימים למה שחשבה על עצמה – כל עוד שמרה את הפה סגור. היא אהבה להתלבש פשוט ונקי ולאסוף את השיער בגומייה שלא ראו והייתה גורמת לשיער להיראות כאילו הוא מחזיק את עצמו.

ערב אחד די חלש נעצרה בכניסה מכונית עם שריטה בולטת מצד אחד שלה, והיא סימנה לנהג לפתוח את החלון. בפנים ישבו גבר ואישה והוא חייך חיוך עקום ואמר שלום גדול מדי כאילו הם מכירים מקודם. האישה הידקה את המעיל שלה לצוואר ושתקה. הוא הסתובב אליה ואמר, תגידי שלום, מה יש לך את, והיא אמרה שלום, אבל לא שמעו את האותיות עוזבות את הפה שלה ורק השפתיים עשו את הצורה של המילה. היא בדקה את תא המטען והוא היה ריק, אבל היא לא הצליחה להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא בסדר. העיניים שלו היו אדומות והמעיל שלבש נראה גדול עליו. היא לקחה החלטה לעשות בדיקה משנית ואמרה, אדוני, בבקשה תצא מהאוטו. הוא התעצבן ואמר, מה את נטפלת אלינו, אנחנו אזרחים שומרי חוק. היא לחצה במכשיר קשר על הגעת תגבורת, אבל מבחוץ התנהגה כאילו היא אדישה ואין שום דבר מוזר בסיטואציה. הכול בסדר, אדוני. אנחנו עושים היום בדיקות מקיפות בשל התרעות. נודה לך על שיתוף הפעולה. הגבר אמר, תפסיקי לדבר שטויות ותני להיכנס, ומאחוריו כבר הצטבר תור ארוך של מכוניות שהתחילו לצפור, וכל צפירה הביאה אתה עוד צפירה והיא כבר לא שמעה את המחשבות שלה. היא נשמה בקול וחזרה על הבקשה, נועצת מבט חד בעיניים שלו עד שהוא יצא, רץ לכיוון האישה שישבה לצדו, פתח את הדלת שלה, נתן לה מכה חזקה בפנים והתחיל לרוץ לכיוון השער הראשי. שימי שלפה את האקדח וירתה לכיוון הרגליים שלו. הגבר ירק ושלף סכין. שימי ירתה לו ביד והסכין נפלה והוא חצי עליה והאישה התחילה לבכות בקול חלש. שימי התקרבה אליה והושיטה לה יד. האישה לקחה את היד שלה בעיניים מבוהלות, ושימי חשבה כמה יפות העיניים האלה שכאילו העצב לא לכלך אותן וקיוותה שהסטירה לא פגעה לה בשיניים. מניסיון היא ידעה שיש דברים שיותר קשה להתגבר עליהם כי הם משאירים סימנים. למרות שהיד שלה לא הייתה פנויה להסתיר את הפה היא חייכה, בפעם הראשונה מאז גיל שתים־עשרה, ואמרה, את תראי, אנחנו לאט־לאט נסדר הכול, וברגע הזה הפשיר לה בראש זיכרון, עושה אותה שוב בת תשע בחדר של מומו שהיה בכיסא גלגלים אחרי עוד ניתוח ברגל, מסיע את הדובי שלו בכיסא שהרכיב מגלגלי עזר שגרר מהמרפסת וחיבר לקופסת קרטון עם שרוכים, מחייך אליה באושר ואושר, והאישה הפסיקה לבכות והושיטה לה את המפתח של האוטו, ושימי ביד רועדת פתחה לשתיהן את השער, מרגישה איך שערי שמים נפתחים לכבודן וביד השנייה הסיעה אותן פנימה, מזמזמת בדפיקות לב "תזכו לשנים ארוכות גם אמהות וגם בנות", ובאוזניים כבר שמעה את הניידת מתקרבת וליטפה עם הלשון את השיניים הקדמיות וחשבה, טוב, אני אחייך עם העיניים וזהו.

בגיל שבע-עשרה גילתה לוֹרֶטה שהיא נכנסה להריון מבְּלוּ סימפסון. גם בושה וגם חבל. ולא כי טילְדון יצא ילד רע. (למען האמת הוא יעשה-חיל כעבור שלושים ושתיים שנה, כשיקנה וינהל זיכיונות של רשת מסעדות עוף מטוגן מצליחה בדרום.) אלא שהעתיד של לורטה נראה ממש מבטיח לפני שזה קרה. היא סיימה תיכון בהצטיינות בגיל שש עשרה, ונבחרה לשאת את נאום הפרידה של השכבה. אמנם זה היה בעיירה האני גרוֹב בטקסס, כך שלא היו שם יותר מדי תלמידים, ודאי לא חכמים במיוחד, אבל היא הרשימה את מוריה מספיק כדי שיקפיצו אותה שתי כיתות, ואז המשיכה לקולג' דֶנטון ללמוד עיתונאות במלגה מלאה. בדנטון פגשה את בְּלוּ, מתקין צנרת ורתך-מתלמד, אדמוני מבּאג-טאסְל שאהב ריקודי טוּ-סְטֶפּ. בתחילת שנת הלימודים השנייה, הוא לקח אותה לרקוד מדי ערב שלושה שבועות רצופים. בסופם היה הרתה את טילדון. בלו ולוֹרֶטה מיהרו להתחתן במהלך סופת שלגים חריגה באוקטובר, והיא ויתרה על שאיפותיה האקדמיות, ועד אחרי מותו של בלו, גם על חלומה להיות עיתונאית.

טילדון בא לעולם באביב, ולאחריו היו לה שתי הפלות שהותירו אותה מדוכאת, והיא ייחלה לחזור למסלול המבטיח של חייה הקודמים. אבל אז נולדה מלינדה, ועד מהרה גם טניה. הם עברו לצַ'רנֶל, באזור "ידית-המחבת" בצפון טקסס, ושם גרו בבית אבן קטן מדי וחם מדי סמוך לדרייב-אין. בערבי סוף השבוע בקיץ, היא והילדים ובלו היו מטפסים לגג השטוח המכוסה חצץ, פורשׂים כיסאות מתקפלים ושמיכה, וצופים בהקרנה הכפולה בחינם. אותם ערבים – כשאור בין הערביים של האזור נהיה כחול קטיפתי והילדים נרדמו בשקי השינה שלהם, כשהיא ובלו לגמו בירה והיא התכרבלה בזרועו ושמיכה עטפה את שניהם, באחת ההזדמנויות ממש עשו אהבה, בשקט, ברטט, ברבע השעה האחרונה של הסרט "ביטוח חיים כפול" – אותם ערבים, תיזכר לורטה אחר כך, היו הרגעים הטובים ביותר בנישואיהם.

בלוּ עבד ב'פלדת צ'רנל' ולורטה לא יצאה מהבית הצפוף וטיפלה בילדים. בהדרגה, ובאיחור, הבינה שאין לה שום כישרון מיוחד להיות אמא. היא לא הרגישה איבה כלפי ילדיה, אלא כלפי האימהוּת עצמה. תחילה התביישה בתגליתה, אך כעבור כמה שנים כבר לא ניסתה להכחיש זאת. היא לא התוודתה על כך באוזני אחרים, ודאי לא סיפרה לבלו או לילדים. אנשים נטו לנטור טינה לאימהוֹת שחשבו שהן שונאות את צאצאיהן, אף שהיא שמה לב שהתופעה נפוצה למדי. ההכרה ברגשותיה, לפחות בפני עצמה, הקלה מעט על מצפונה ועוררה בה מחדש את החוש למבט מדוקדק ונאמנות לאמת, בלתי-נעימה ככל שתהיה, החוש שגרם לה לרצות למצוא את עתידה בעיתונות. המאמץ להיות נחמדה וחומלת דרש ממנה חקירה קפדנית של נפשה, דומה למדי לתפילה להרגשתה, אף על פי שלא החשיבה עצמה אישה דתייה.

לורטה האמינה שהייתה מתרגלת לכל זה אלמלא חלה הרעה במצב העניינים בשנה השמינית לנישואיה: נימה – חוט דקיק של פלדה חמה – נתקעה בעינו השמאלית של בלו. למרבה האירוניה, התאונה לא קרתה בעבודה, לכן "פלדת צ'רנל" טענו שאינם נושאים באחריות. בלו חזר לעבודה, עיוור-כמעט בעין ההיא, אחרי ניתוח וחודש וחצי של החלמה, אבל נעשה ממורמר בגלל העין שהושחתה, בגלל דרישות התשלום האינסופיות מבתי החולים, ובגלל מזל-הביש בפציעה אשר – לוּ היה לו קצת יותר מזל – יכולה הייתה להסתיים בהסדר נאה ואולי גם בחיים נוחים-למחצה של פרישה מוקדמת.

במרבית הבקרים הוא יצא לעבודה בחמש ולא חזר עד שש וחצי או שבע בערב או מאוחר יותר, אם עצר בבר ה'ארמורי' כדי לשתות ולשחק קצר סנוקר, משחק שבו היה מיומן עד כדי הטעייה, חרף עינו הפגועה. באותם לילות, כשהיה מגיע אל הבית שנדמה שאף פעם לא יישאר נקי או מסודר, שבו האבק גדל על הרהיטים כמו טחב, הרגיש לעתים קרובות שהקירות סוגרים עליו ומרירות קלאוסטרופובית הייתה מצטברת כמו חומצה בקיבתו. אשתו רזתה יותר מדי, חיוך נצחי, דק ועוין, קינן בזוויות פיה, אף שטרם מלאו לה שלושים. היא תמיד הייתה חכמה, ואולי זו הייתה הבעיה למעשה. חיזוריו הרחיקו אותה מהקולג'. הוא ידע שהיא מאשימה אותו בחיים שיצר לשניהם. אבל היא הייתה אשמה בכך לא פחות ממנו, אם מחפשים אשמים. נראה לו לא הוגן שהשפתיים שלה מכווצות כמו שרוך של תיק סגור, שהיא מטילה עליו אחריות על החרטות שלה, בלי להכיר אף פעם בכך שהוא זה שסובל מהעין הדפוקה, הוא זה שצריך לעבוד שִבעים, לפעמים שמונים שעות בשבוע, מוגלֶה לעבודות ריתוך מחורבנות במקום לעבודה העיקרית שלמד לעשות וקיבל בעבורה תשלום נאה, ועדיין היה מסוגל לעשותה אם היו נותנים לו הזדמנות קטנה. כשנכנס הביתה הרגיש לעתים קרובות שהוא בוער, כאילו כל גופו הוא כר רבייה לנמלי-אש, תחושה שהחריפה בגלל החורים בחולצתו והיבלות הקטנות והשלפוחיות מתחת להם, שם מבערי הריתוך והחיתוך חרכו שוב ושוב את זרועותיו, צווארו ופרקי ידיו.

לורטה הבינה את הקשר בין מצבו למרירותו, אבל נראה לה לא בסדר שלפעמים הוא מוציא את זה עליה ועל הילדים, צועק עליהם תסתמו, תסתמו, בשם אלוהים, תסתמו את הפה הארור שלכם, ואחרי הפציעה הוא הכה את לורטה מדי פעם ואחר כך דרך שגרה, פעם אחת אפילו בחגורת העור החומה שלו, ואבזמה ניקב לה חור במותן, חור שהזדהם וסירב להחלים לגמרי. הגומי של תחתוניה השתפשף תמיד בצלקת הנפוחה.

אחרי התקריות האלה היה מסתלק לבר ה'ארמורי' או – אם היה במצב רוח של בדידות – לנסיעות ארוכות לאגמים הקרובים או לנחל וַוסקָלָנטי, שם היה יוצא, חולץ נעליים ומסיר גרביים, מגלגל את הג'ינס ומדשדש בזרם המים הקרים, חלוקי הנחל מלטפים את כפות רגליו. הוא היה ממתין שרכבת תתגלגל על גשר העץ בחצות וחמש דקות. הוא נהג להצמיד את ידיו לעמודים כשהרכבת הייתה עוברת, ולהרגיש את התמוכה הרועדת ואת החום המפתיע שרוטט עד בסיס הגשר. הרגיע אותו לעמוד במים הקרים ולגעת בעמודי העץ החמימים.

כשהיה חוזר, רגוע יותר, מלא חרטה אפילו, לפעמים היה מוציא את הגיטרה שלו מהארון, מעיר את הילדים ושר להם בלדות שלמד לפני שהתחתן, כשחלם לנדוד עם להקה מאולם ריקודים אחד לאחר, מכאן ועד נאשוויל. טילדון, מלינדה וטניה נהנו מהחלק הזה של הערב, אבל שמרו מרחק, כי למדו שזאת הקדמה לכמה חודשים של שקט יחסי, לפני שהמיצים המסוכנים של אביהם יצטברו שוב.

אחר כך, במיטה עם לורטה, היה מלטף את בטנה ומנשק את החבלות שגרם לה, ואז מתעלס איתה בעדינות, והיא התענגה על כך, אף שלא אהבה את הדרך שהובילה למקום הזה, וגם לא רצתה עוד ילדים, ועשתה לה מנהג להיטהר ברגע שבלו נרדם, בתכשיר מסריח שקנתה ממריה פרננדס, מיילדת שגרה בשכונה שנקראה באותם ימים מקסיקן-טאון בצד המזרחי של צ'רנל.

למחרת בבוקר הייתה בוחשת לתוך ספל תה חם אבקה צהובה שגם אותה קיבלה ממריה פרננדס, והזכירה בטעמה ריח של פורמלין. אחר כך הייתה מבלה את היום בשירותים, מקיאה ולפעמים מדממת קלות, גם אם זה לא היה זמן המחזור. בעיניה זה היה מחיר כבד לשלם תמורת שעה של עונג ורוך, אבל היא לא הייתה מוכנה אפילו לדמיין עוד ילד אחד בבית הזה.

בעשרים ושניים במרץ, בשנה השתיים-עשרה לנישואיהם, חזר בלו הביתה עם יותר חורים בחולצתו מהרגיל. הוא עבר ב'ארמורי' ושתה שישה שוטים של טקילה והפסיד עשרים ושמונה דולר בהתערבות על משחק סנוקר. כשהגיע, כמעט בחצות, החטיף ללורטה פעמיים בפרצוף, ואז נסע לנחל ווסקלנטי ועמד מתחת לתומכות הגשר במים הקרים כקרח, אבל הרכבת לא באה. הוא החמיץ אותה. כעבור זמן-מה הרגיש שנרגע גם ככה בזכות נשיפת הינשופים שהחלו לצאת לקראת האביב ובזכות רטט הטקילה בגופו, שגרם לו לחוש כעת, כמו בפעמים רבות קודם לכם, דווקא ערני ולא ישנוני, אף שידע, תוך כדי שכרותו, שהוא עלול לא לזכור כלום למחרת. הוא נסע הביתה והעיר את הילדים, והם האזינו בסבלנות כשפרט שיר שכתב לפני שנים ונקרא "מתגלגלת לה רכבת ארוכה" ואחריו בא ביצוע ישר מהלב של "ירח כחול של קנטקי," ואז הוא נישק אותם ונשא את טניה למיטה וכמעט מעד על הארונית בחדר הילדים.

"אני אוהב אתכם," אמר והשתהה ליד הדלת.

אחרי רגע ארוך אמרה מלינדה, "אני אוהבת אותך גם, אבא," אבל טילדון שתק והעמיד פנים שהוא ישן. טילדון ידע מה אביו רוצה, אבל לא הצליח לאלץ את עצמו לפייס את האיש שביקש מחילה.

בלו סגר את דלת חדר השינה, השיל את בגדיו לערמה ונשכב על גופה של אשתו והחל לנשק אותה. היא הדפה אותו.

"אני מצטער, מתוקה, מצטער," הוא אמר ואז בכה במשך כעשר דקות. "אני כזה בן זונה, אני יודע. סליחה. סליחה, סליחה, סליחה."

היא שכבה בלי לזוז. הוא פישק את ברכיה בכוח, לוחש באוזנה. היא גיששה ואז – מפתיעה גם את עצמה – מתוך דחף, שרטה את גבו ואת פניו בציפורניה. הוא חבט ברקתה באופן מגושם, אבל היא לא השמיעה קול. הוא הצמיד את זרועותיה למיטה והם נאבקו עד שטילדון דפק על הדלת ולחש בהיסוס, "הכול בסדר?"

המילים של טילדון יצרו שביתת נשק רגעית, שניהם לא ידעו איך להמשיך. בלו אמר, "תחזור למיטה, ילד."

"אמא?" אמר טילדון, ולורטה שמעה, בנוסף לפחד של בנה, את רצונו לעזור לה. בבקשה, נדמה היה שהוא אומר, בבקשה, בבקשה תגידי לי מה לעשות, ובבקשה אל תכריחי אותי לעשות שום דבר. הקול הזה שבר את לבה.

"תקשיב לאבא שלך," אמרה בנימה הקלילה ביותר.

הם שמעו שהוא נסוג, ואז, בלי להתנגד עוד, הניחה לבלו לגמור מה שהתחיל, מחזיקה את משענת הגב של המיטה כדי שלא תחבוט בקיר ותבהיל את הילדים יותר מכפי שכבר היו מבוהלים. זה נגמר תוך דקות. היא דחפה אותו מעליה. הוא התגלגל ומיד נרדם.

היא פתחה את הדלת. טילדון ומלינדה ישבו מכווצים, לבושים בפיג'מות, נשענים אל הקיר.

"הכול בסדר," אמרה. "תחזרו למיטות." ברגע הראשון הם לא זזו, אבל אז היא אמרה, "נו, קדימה. כבר מאוחר." הקול שלה הרגיע אותם, והם צייתו לה.

היא הלכה לחדר האמבטיה, שם ניקתה את עצמה וטיפלה בפניה ואז חזרה בשקט לחדר הילדים כדי לוודא שהם ישנים. שתי הבנות נרדמו, טילדון רק העמיד פנים. היא לא העירה לו, רק נתנה לכולם נשיקה במצח. היא לחשה באוזנו, "אין לך מה לדאוג." ואז יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.

היא עמדה לחזור לחדר השינה, אבל לא יכלה להביא את עצמה לעשות זאת. היא דשדשה לסלון החשוך ושכבה על הספה, רוצה רק לעצום עיניים לכמה דקות ולאסוף את עצמה. הבית היה דומם פרט לחיכוך ענפים בחלון. היא קמה ונכנסה למטבח כי חשבה לשתות את התרופה של מריה פרננדס. היא ידעה שבתוך שעה בערך תתחיל להקיא אם תשתה אותה, לכן החליטה לחכות. אחר כך הוציאה מארון הכלים את מחבת הברזל היצוק החביבה עליה, העבירה אותה מיד ליד, מרגישה בידיה את הכבדות המוכרת. היא שתתה לאט כוס מים, שטפה את הכוס, החזירה למייבש הכלים, ואז חזרה לחדר השינה כשהמחבת בידה.

היא סגרה את הדלת ומשכה את חוט מנורת הלילה כך שאורה הצהוב עטף את המיטה שבה שכב בעלה, פיו פעור, גופו העירום שרוע בפישוט איברים על הסדינים המפותלים. הוא נראה כמו מת, רפוי וחיוור, מוכתם ביבלות ושלפוחיות סביב צווארו ופרקי ידיו. לורטה החזיקה את הידית הקרירה והשמנונית, ואז הרימה את המחבת וחבטה בפניו. התחתית השטוחה כיסתה את אפו ואת שקע עינו הימנית. היא שמעה עצם נסדקת והרגישה שהדם שלו ניתז על זרועה ולתוך שקע צווארה.

מיד הבינה שלא הכתה אותו חזק כפי שרצתה. היא רצתה לרסק את גולגולתו, והרגישה שיש לה הצדקה מלאה לעשות זאת, אבל ברגע האחרון נרתעה מעט, ודי היה בזה כדי שרק אפו ואולי לחיו נשברו. אבל הוא לא זז, והיא לא הייתה בטוחה אם למרות האומץ שאבד לה, הרגה אותו בכל זאת.

היא התבוננה בו דקה ארוכה, סופרת כל שנייה ושנייה. הוא עדיין לא זז. היא התיישבה בכיסא לצד המיטה, המחבת בחיקה.

היא הניחה את ידה על חזהו בהיסוס, מחפשת את רחש פעימות לבו. היא הטתה את סנטרו הלאה ממנה ובחנה את הצד השבור של פניו. אפו ועצם הלחי שלו התחילו להתנפח ונראו כמו עיסה. הדם היבש מהשריטות ששרטה קודם לכן יצר קווים שחורים מהרקה עד הלסת ועוד אחד על מצחו. דם טרי זלג מאפו לשפתו העליונה. על הסדינים היו נתזי דם. היא שלחה יד לשידה והוציאה ממחטה נקייה מן המגירה העליונה וספגה בעדינות את הדם מפניו עד שהכותנה הלבנה האדימה כולה.

כשהתעורר כעבור ארבעים דקות, היא הצמידה מגבת מלאה קוביות קרח לאפו ולחיו. הוא עוד היה בהלם וגמגם, "מה קרה?"

"השידה התהפכה על המיטה. מזל שלא הרגה את שנינו."

היא הבחינה שהוא לא מאמין לה. כל עוד המתינה, לא הקדישה מחשבה לתירוץ שתספק כשיתעורר. הפתיעו אותה המילים שיצאו מפיה. גם לה הן נשמעו תמוהות, אבל היא החליטה – מתוך סקרנות – להסתפק בכך ולראות איך יגיב. היא הופתעה עוד יותר כשלא סתר את סיפורה, רק שכב לו שם, רפוי ונפוח. הוא משך את הסדין לכסות את גופו החשוף.

כשלא אמר שום דבר, היא הרגישה תזוזה ביסוד הכוח המכריע בנישואיה.

בחמש וחצי הוא הלך לעבודה עם אף חבוש, החתכים בפניו התחילו להתקשות, נימי דם קרועים מנמרים את עינו הבריאה כמו שנימרו את העין הפגועה כמה שנים קודם לכן.

כשהתעוררו טילדון והבנות, זמן קצר אחרי שאביהם יצא מהבית, הם בחנו את פניה של אמם, אבל היא הבינה שהם לא באמת רוצים שתספר להם מה קרה. את החיים הפנימיים של הנישואים יש להרחיק מהישג ידם של ילדים. את זה היא ידעה. לורטה הכינה להם דייסת שבולת שועל וטוסטים, את הארוחה לבית הספר, וזרזה אותם לצאת לתחנת ההסעה. אחר כך מיהרה להתרחץ. היא נזכרה שלא שתתה את האבקה של מריה פרננדס. אולי היא לא תקיא הפעם. אולי היא פיתחה חסינות, כמו מי שהוכש כמה פעמים על ידי נחשים ונעשה חסין להכשות. אבל כשניגשה למזווה ופתחה את הפחית על המדף העליון שבה החביאה את האבקה, גילתה שהיא ריקה. את זה היא תפתור מאוחר יותר. כרגע היא צריכה לשמור על ראש צלול ככל האפשר. היא לבשה את חצאית הצמר הכי יפה שלה וסוודר סגול כהה והלכה ברגל לבית המשפט במרכז העיר.

"אני רוצה להתגרש," אמרה לפקיד, גֵייל וֶותֶ'רס, שאיבד במלחמה את כל ארבע האצבעות ביד שמאל.

"למה?" הוא שאל.

"אני לא אוהבת יותר את בעלי."

"זאת לא סיבה מספיק טובה מבחינת מדינת טקסס."

היא הצביעה על פניה החבולות, וכשנראה שהוא עדיין לא משתכנע, הנמיכה בחשאי את גומי חצאיתה במותן וחשפה את הנקב מאבזם החגורה, הילה של בשר ורוד נפוח הקיפה את החור שעוד היה מוגלתי. זה תפס את תשומת לבו של וות'רס, בעיקר בגלל התעוזה בחשיפה ופחות משום שהתרשם מהפצע. אבל הוא לא הראה שהוא מופתע, רק המשיך ללעוס את קיסם השיניים שכבר היה מכורסם.

"נראה לי שאת צריכה לדבר עם הֶף גיבֶנְס,"

היא הלכה משם למשרדו של הף גיבנס, אחד משני עורכי הדין בעיירה.

"גירושים יעלו לך יותר משתרוויחי מהם," הוא אמר. "ותהיי בטוחה שבלו לא יקבל את זה יפה."

הף גיבנס ובלו סימפסון נהגו מפעם לפעם לצאת לצוד איילים יחד. הוא לא נלהב לשמש עורך דין בתיק גירושים נגד ידידו.

"קח," אמרה לורטה, והושיטה להף גיבנס עשרים וחמישה דולר תמורת שירותיו, כסף שצברה בשנה האחרונה בכך שגילחה מדי חודש כמה דולרים מחשבון המכולת. "זה כל מה שיש לי כרגע."

למרות השגשוג הכלכלי שבא אחרי המלחמה, לא היו אלה שנים טובות בצ'רנל, אם כי הף גיבנס הצליח יפה. הוא לא היה זקוק לכסף. אבל אבא שלו היה גנב, ולפעמים היכה בפראות את אמו וגם אותו, ובילה בכלא שבע שנים שהגיעו לו בדין בעוון שוד מזוין – זאת היתה תקופה של עוני להף ואמו, אבל היו בה גם ביטחון יחסי ואושר לפרקים, במיוחד אחרי שעברו לגור עם סבו וסבתו בצ'רנל.

הף הביט בלורטה, אישה נבונה אך קודרת, וראה בפצעיה ובהחלטיות שלה השתקפות מדויקת של חיי אמו. "בסדר," אמר, ולא נגע בכסף. "זה מה שצריך לעשות לפני הכול."

היא חזרה הביתה, כפי שהורה לה הף, וארזה את חפציו האישיים של בלו בשני ארגזים והניחה אותם במרפסת, לצד מזוודה שמילאה בבגדיו. היא לקחה את הילדים לביתה של קרול ליפּינקוֹט. אחר כך התקשרה לשריף וביקשה שישלח את אחד מסגניו להרחיק את בלו כשיגיע הביתה.

הף גיבנס כבר הודיע מראש למשרד השריף ואף אחד שם לא התלהב מהמשימה. הם לא אהבו סכסוכים משפחתיים, כי לעתים קרובות אלה היו המצבים המסוכנים היחידים שהתרחשו בצ'רנל. רק מעטים במחוז נפצעו בזדון אלא אם כן – כפי שלמד שריף בְּריטוֶורק מנסיונו – הם היו בצד שספג את תוצאותיה של אהבה שעלתה על שרטון. באותה שנה, 1949, כמעט לא הייתה פעילות עבריינית בצ'רנל, לכן שריף בריטוורק וארבעת שוטריו בילו את רוב זמנם ב'דינג דונג דֶאדי דיינר', שותים קפה ומכרסמים טבעות בצל, או מסתובבים במשחקי פוטבול וכדורסל של התיכון כדי למנוע קטטות בין בני נוער, או מסיירים ברחובות מקסיקן-טאון כדי לוודא שהתושבים מבינים שמישהו פוקח עליהם עין חשדנית. בשש השנים הקודמות גם לא נרשמו מקרי גירושים בצ'רנל, אף שמרבית הזוגות הנשואים, להערכתו של בריטוורק, לא היו מאושרים. לעתים היה זוג נפרד זמנית, או שבעל היה בורח עם פילגשו לזמן-מה, או שרעיה ברחה עם חברו הטוב של בעלה, רק כדי לחזור כעבור כמה ימים או שבועות. התקריות האלה הסתיימו בגירושים רק לעתים רחוקות. מרירות, ודאי, וגם טינה ממארת. לפעמים נורו יריות וסכינים נשלפו או שהיו איומי התאבדות. אבל גירושים – רק לעתים נדירות.

השריף שלח אחד מסגניו, הגוץ השמנמן בן העשרים פוֹרטְני נֶבֶרְס, אל בית משפחת סימפסון, להשגיח על ההליכים. לא היה נחמד מצד השריף לשלוח מישהו אחר למשימה הזו, אבל בריטוורק עבר טיפול שורש ממש באותו בוקר – ניתוח רביעי מבין שישה שהיו צפויים לו – והוא לא היה במצב רוח נחמד. הוא לא רצה להתעסק בסכסוך של זוג נשוי, במיוחד לא הזוג בלו ולורטה סימפסון. הוא הכיר אותם מאז שעברו לצ'רנל. השריף ואשתו אפילו שיחקו קלפים עם הסימפסונים פעם-פעמיים לפני ששני הזוגות כותרו בילדים. בריטוורק היה משחק סנוקר מפעם לפעם עם בלו ב'ארמורי', אך מאז התאונה של בלו לפני כמה שנים, שתי המשפחות ראו זו את זו רק לעתים רחוקות ולשריף זה לא הפריע. בלו סימפסון הפיץ את ביש-המזל שלו ורחמיו העצמיים כמו וירוס, והשריף לא רצה להידבק.

חוץ מזה, זה הגיע לפורטני נברס. הסגן הצעיר עצבן את השריף. משמניו של הבחור הרגיזו במיוחד את בריטוורק, שהיה לו חילוף-חומרים של כלב-רוח וטיפח דעות קדומות חסרות היגיון נגד כבדי המשקל.

"נברס צעיר מדי," אמר בריטוורק לשוטריו האחרים פעם, אבל הסגן שמע-גם-שמע, "הוא עוד לא הרוויח את הזכות להיות שמן."

השריף אולץ להעסיק את הבחור בן העשרים משום שדודו של פורטני היה כבוד שופט המחוז קליביס נברס. הרוגז שעורר טיפול השורש בשריף גרם לו לקוות בסתר ליבו שבלו סימפסון יכניס מכות לסגן הצעיר – לא עד כדי גרימת פציעה חמורה, כמובן, אבל מספיק כדי לשכנע את הגוץ הצעיר לוותר על מלאכת השיטור.

יחלפו חודשים, ובמשפטו של פורטני נברס, השריף כבר ידבר אחרת. הוא יעיד שהסגן הוא שוטר לדוגמה, ושהוא היה סמוך ובטוח כי פורטני מסוגל למלא את המשימה כששלח אותו לבית משפחת סימפסון באותו יום. השריף יספר לבית המשפט כי הוא בטוח שהבחור הזהיר את בלו סימפסון לא להתקדם עוד צעד נוסף, וכי ירה רק על מנת להרתיע את האיש. המושבעים יזכו את פורטני נברס, לא מעט בשל חיבתם להף גיבנס שהסכים לייצג את השוטר הצעיר, ומתוך כבוד לשופט נברס, שפסל עצמו בחוסר רצון משיפוט בתיק אך ישב בשורה הראשונה, בדיוק מאחורי אחיינו, ונעץ מבטים רציניים בחבר המושבעים כאילו עמד להוציא פסק דין משלו. שריף בריטוורק הוא שיתגלה כאחראי למחדל, האדם שלמעשה אשם בטרגדיה יותר מכול, וכתוצאה מהופעתו בבית המשפט יפסיד את משרתו בבחירות הבאות.

פורטני הגיע לבית משפחת סימפסון מעט אחרי חמש וחצי. שני ארגזים ומזוודה עמדו במרפסת הקדמית, מנבאים רעות, ופורטני הצטער שלא השתין לפני שיצא מהתחנה משום שלא רצה להיות תקוע בשירותים של הסימפסונים עם הזין ביד ברגע שמר סימפסון יכנס אל מה שכמעט לבטח יהיה מצב בלתי נעים. פורטני היה מודאג שירטיב את מכנסיו בזמן שהוא אמור להשגיח בשם החוק על פרידתם של זוג אזרחים. הוא ירש שלפוחית חלושה מהצד של אביו, והעניין הסתבך בשל זיהום כליות חמור בילדותו, וכתוצאה מכך היה צריך להשתין שמונה עד עשר פעמים ביום ולעתים קרובות פעמיים בלילה. כשהיה עצבני, לפעמים לא הצליח להתאפק, תכונה שלא היה בה יתרון גדול בעבור איש צעיר, במיוחד לא סגן שריף – והוא נאלץ להזמין בדואר תחתונים בעלי ריפוד כפול. הפתרון צמצם, אך לא חיסל לגמרי, את דאגתו ובושתו.

בלו יצא לכיוון ביתו כשמצב רוחו כבר ירוד. העין גירדה לו ודמעה. במהלך היום נחיריו התנפחו עד שנסתמו, והוא נאלץ לנשום מהפה, ועכשיו גרונו כאב. מדי שעתיים בלע אספירין כדי להפחית את הכאב באפו ובלחיו הנפוחים ובשריטות על פניו ועל גבו, אבל נדמה היה שזה לא ממש עוזר. בנוסף, נאלץ להדוף יותר מעשר פעמים את חבריו לעבודה ששאלו שוב ושוב כיצד הושחתו פניו.

הוא חזר על מה שאמרה לו לורטה – השידה נפלה עליו כשישן. הוא התעלף מהמכה והאף שלו נשבר, אולי גם הלחי נסדקה. חבריו לעבודה הרימו גבות וחיוכיהם המלאכותיים חיזקו את החשד שכבר קינן בו שתאונה כזאת היא לא סבירה במקרה הטוב ומגוחכת במקרה הרע. נוסף על כך, לא היה לו תירוץ טוב לשריטות על פניו, שלא לדבר על השריטות הבלתי נראות על גבו וכתפיו, והוא לא מצא סיפור טוב יותר. הוא לא סיפר להם שקצת השתגע אמש, שתה יותר מדי טקילה, הפסיד יותר מדי בסנוקר, ועשה את הדבר שתמיד גרם לו להתחרט כששתה יותר משלושה שוטים והפסיד יותר מעשרים דולר. הוא גם לא סיפר להם שהוא לא באמת זוכר הרבה ממה שהיה אחר כך, רק שהתעורר בבוקר עם פנים נפוחות וכואבות, אף שבור, פנסים בעיניו.

"כנראה לשידה הזו יש ציפורניים חדות," אמר זיק טייט. שאר הפועלים גיחכו ובלו הבין שהוא היה, וימשיך להיות, נושא לבדיחות ימים ארוכים, אולי אפילו שבועות. גם לא הועיל במיוחד שבשעה ארבע אחרי הצהריים הסתובב לו הראש, היה לו קוצר נשימה והוא התמוטט על רצפת הסדנה ונאלץ לנשום לתוך שקית נייר שהניח על פניו בִּין פטרסון, מנהל העבודה.

אין סיכוי שהיום הזה יכול להיות יותר גרוע. אבל אז הוא הגיע הביתה ומצא ניידת משטרה חונה על המדרכה, שני ארגזים ומזוודה במרפסת הקדמית, ודלת נעולה.

בלו חבט על הדלת, אבל אף אחד לא פתח. המפתח שלו לא היה עליו. הם אף פעם לא נעלו את הבית, אלא אם כן נסעו לחג המולד, שנה לבאג טאסל ושנה להאני גרוב, לסירוגין. הוא דפק שוב ושמע צעדים בצד השני, אבל אף אחד לא פתח לו.

"תפתחי את הדלת הארורה," הוא אמר.

"קח את הדברים שלך ולךְ," ענתה לורטה.

הוא הצמיד לדלת את לחיו הלא פצועה ושמע את אשתו נושמת בצד השני, בין פניו לפניה הפרידו כמה סנטימטרים של עץ.

"תפתחי!"

"לא."

"אני מוכן לשבור את הדלת המחורבנת." הוא אמר זאת בנימה יבשה, בלי שום זדון, וזה היה סוג של ניצחון, אף שהתחרט על המילים הגסות. בדרך כלל לא קילל את אשתו, אלא אם כן שתה יותר מדי טקילה, והוא נשבע להתרחק מטקילה אחרי שחטף סחרחורת היום ומצא את עצמו על הרצפה עם שקית נייר על הפנים.

הבריח נפתח. הוא חיכה כמה שניות ואז פתח את הדלת וראה את לורטה עומדת בקצה השני של החדר, ליד האח.

"מה את עושה?" הוא שאל.

"תישאר שם," היא אמרה. לא הייתה בהלה בקולה. האמת שהוא שאל את עצמו אם לא מדובר באיזו מתיחה מוזרה.

הסינוסים שלו פעמו בכאב והוא הרגיש שחוזרת הסחרחורת כמו זו שהרגיש כמה רגעים לפני שהתעלף מוקדם יותר. הוא נגע באפו. רגיש ונפוח. הוא דמיין שצבעו כבר נהיה סגול כהה. העין הבריאה וגם הפגועה גרדו והתמלאו דמעות, אבל הוא ידע שאסור לו לגרד. זה רק יחמיר את המצב. הוא מצמץ כמה פעמים כדי לחדד את המבט. ילדון שמנמן במדים הופיע פתאום מהשירותים.

"מי אתה?" שאל בלו.

"הסגן נברס?" אמר הילדון, קולו עולה בסוף דבריו ותשובתו נשמעה כמו שאלה.

"אתה קרוב של השופט נברס?"

"אני האחיין שלו," אמר פורטני, כמעט נבוך.

"צא מפה," אמרה לורטה. "השוטר ייסע אחריך לפונדק צ'רנל או לכל מקום שתבחר. אבל אתה מוכרח ללכת. עכשיו."

"על מה את מדברת?" בלו הניח שמה שלא עשה אתמול בלילה, זה כנראה היה גרוע, בהתחשב במצב פניו וגם פניה, אבל הוא לא ציפה שיהיו למעשיו השלכות מידיות וקשות כל כך. כרגע לא רצה אלא לשכב במיטתו ולישון חצי יום.

"בלו. צא עכשיו."

"איפה הילדים?"

"בחוץ," היא אמרה. בלו התקשה להחליט אם היא מתייחסת לילדים או שוב פוקדת עליו. הוא נשם עמוק דרך הפה, כי שכח שוב בבלבול הרגעי, שזאת הדרך היחידה שבה הוא מסוגל לנשום. הוא הרגיש שסחרחורת עומדת לאפוף אותו.

"בוא איתי, מר סימפסון," אמר פורטני בעצבנות. "אני אעזור לך להעמיס את החפצים שלך."

"לורטה," אמר בלו. הוא שמע בכיינות בקולו-שלו, וזה הפתיע והביך אותו.

"צא, בלו," היא אמרה, יותר בשקט. הוא זיהה נימה של רחמים, רוך שחשב שיוכל למנף לטובתו.

"בואי נשתה כוס תה, את ואני, ונדבר על זה." הוא התיישב על הכיסא הקרוב ביותר לדלת.

"לא, בלו. אתה חייב ללכת."

"אני לא מרגיש טוב, תדעי לך. היה לי יום קשה, לורטה. אני צריך לנוח."

"אדוני," אמר פורטני, "צר לי אבל אתה צריך לצאת. אני אעזור לך."

" הף גיבנס ידבר איתך בבוקר," אמרה לורטה.

"הף גיבנס?"

"העורך דין שלי."

"הף? מה זאת אומרת הף גיבנס העורך דין שלך? הף חבר שלי."

הוא נזכר לפתע בבירור בפעם האחרונה שיצא עם הף לצוד, שניהם כורעים ברך בין שיחים, אור של טרם שחר מכסה עליהם, הבל פיהם הופך לאדים באוויר של נובמבר, שניהם מחכים, מחכים, מחכים שהאיילים יופיעו באחו ליד האגם. הוא אהב רגעים כאלה, נדירים ככל שהיו, כשהוא ועוד גבר שהבין את הגדלות והיופי והמתח שבדממה הזאת, כורעים יחדיו, צופים ומחכים בסבלנות.

"זה נגמר," היא אמרה.

"בוא איתי, אדוני," אמר הסגן, קולו נעשה שוב דק עד שהזכיר לבלו את טילדון. איפה טילדון? איפה הבנות?

פורטני הניח את ידו על זרועו של בלו, במקום שבו חטף בלו שלפוחית באותו יום, כשהפיל את המבער ונפל בעצמו על רצפת הבטון. בלו סילק את ידו של הילדון הצידה וקם על רגליו.

"מר סימפסון," אמר פורטני, פותח את כפתור נרתיק האקדח. פורטני הבחין כי בלו משפיל מבט אל חזית מכנסיו. עיגול קטן וכהה הלך וגדל. דומה היה ששפתיו הנפוחות של האיש מתעקלות בבוז של ביטול, בוז כמו זה שפורטני ספג כל חייו המחורבנים. בלו דחף אותו הצידה וצעד שני צעדים ארוכים לעבר אשתו.

אחר כך יעיד פורטני בשבועה שלא כיוון אל גבו של האיש, אלא אל האח, אף על פי שאחרי המשפט ייזכר לפעמים או – מכוסה בזיעה קרה – יחלום משהו אחר, ויראה את אקדחו מכוון לנקודה כלשהי מעט מתחת לשכמה השמאלית של בלו סימפסון, וירגיש שוב את אצבעו לוחצת על הפלדה המשומנת קלות של ההדק.

הייתה שעת דמדומים והאורות עוד לא דלקו בבית. לורטה הופתעה כשבעלה התקדם לעברה, חוסם פתאום את האור מהחלון. קו המתאר של צלו הזכיר לה את הבחור הצעיר – עוד לא בן עשרים, פלומה דקה של זיפים אדומים על סנטרו ולסתו – שהקסים אותה כשהייתה בקולג' בדנטון. בערב שבו נפגשו עמד בלו בשולי רחבת הריקודים. הושיט יד. היא נענתה לה, והוא סובב אותה בריקוד ואלס במהירות כפולה, והיא חייכה, הודתה לו על הריקוד ופנתה ללכת, אבל אז התחיל השיר הבא – איטי, מלנכולי, נהדר – והוא משך אותה בחזרה, הצמיד אותה אליו והם נעו לאיטם במעגלים, מתנודדים, ואז הוא נישק אותה על שפתיה, מגע של נוצה.

כשהתקדם עכשיו וסגר עליה היא ראתה לשבריר שנייה את פניו בבהירות. עינו השמאלית מושחתת. נדמה לה שהיא יכולה לראות את נימת הפלדה התקועה שם – כמו פרח זעיר ומשונן. הנה היא, ונעלמה. היא שמעה את קול הירייה, שהדהד בחדר הקטן והמשיך לצלצל באוזניה ימים רבים. אחר כך כבר לא ראתה עוד את תווי פניו של בלו, רק את צלליתו הברורה נופלת לעברה, מאפילה על השמש.

 1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.


*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית

בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אמך. דלת חדר השירותים הסמוכה לחדרך משמיעה חריקה עמומה. אתה מזהה את תחילתו של הרחש המוכר, קילוח דק ולא רציף של שתן.

לבך הולם ואתה טומן את המגזין מתחת למזרן.

צעדיה הכבדים של האישה הזקנה מתרחקים, ואתה ממתין עוד כמה רגעים עד שהיא תירדם.

אתה קם מהמיטה והולך לחדר האמבטיה, אך עוד לפני שאתה מגיע אליו הקול הזקן והרועד חותך את הדממה.

"מנחם, זה אתה?"

"כן, אמא. זה אני."

אתה כבר בן ארבעים ואחת, וכבר ארבעים ואחת שנה אתם גרים יחד, בדירה גדולה, עמוסת רהיטים עתיקים, המשקיפה על בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור.

מעולם לא התחתנת. תמיד הייתם רק שניכם. פעם היה גם אבא שלך, אבל הוא עזב כשהיית ילד ומה שנותר לך ממנו הוא שם המשפחה וזיכרון רחוק, תמונה מעורפלת שלך ושלו בחוף הים.

הוא היה מהנדס מכונות, וגם אתה, כשהתבגרת, חשבת ללמוד הנדסה אבל אימא שלך התנגדה.

"מהנדס בלי אצבעות זה לא טבעי," פסקה. "עם שכל כמו שלך אתה צריך להיות עורך דין."

אתה עובד כעורך דין שכיר בתחום הנזיקין במשרד מכובד. אתה מרוויח לא רע. כמעט עשרים אלף שקל ברוטו לחודש ושמעת שקורנהאוזר, ראש המשרד, עומד להציע לך להפוך לשותף, אבל לך יש תכניות אחרות. בעידוד אמך הגשת לפני שנתיים מועמדות לשיפוט והגעת עד לראיון בוועדה הסופית. קיבלת הצעה לכהן כשופט בית משפט שלום בבאר-שבע.

"מה פתאום שישלחו אותך לשמה?! אתה צריך להיות בתל אביב. תגיד להם!" קראה אמך בפנים מבוהלים כשהגעת לעדכן אותה.

דחית את ההצעה והחלטת להמתין לסבב הבא. בעוד שלושה חודשים, אחרי החגים, תתכנס שוב הועדה. אתה משוכנע שהסיכויים שלך טובים לקבל משרה במחוז תל אביב או לפחות במחוז מרכז.

אמא שלך מעירה אותך בכל בוקר. היא דופקת על הדלת ונכנסת מיד ומסיטה את הווילונות.

כשאתה יוצא מחדר האמבטיה, חבוש בפאה שהיא קנתה לך אי-שם אז, כשהתחלת להקריח, אתה צועד אל המטבח. ארוחת הבוקר ממתינה לך שם: חביתה וגבינה צהובה ועגבניות חתוכות ולחם שחור שהיא כבר הספיקה לקנות באותו הבוקר מהמכולת שבפינת הרחוב. החולצה המכופתרת (לבנה או משובצת) כבר מונחת על קרש הגיהוץ בסלון. אתה לובש אותה רק אחרי שאתה מסיים לאכול בתיאבון את הלחם והביצים והגבינה הצהובה הנימוחה בפה ומציץ בעיתון שמגיע בכל בוקר. כשאתה מתעמק במדור הכלכלה והמשפט המשרת את עיסוקך, אתה לוגם מהקפה בחלב, שהוכן בדיוק כמו שאתה אוהב.

ברוב הימים היא מבשלת לך משהו לקחת איתך למשרד (ארוחת צהריים באחת-אפס-אפס). בדרך כלל כרע עוף ואורז או כבד ופירה. בערבים היא מבשלת לך פסטה או דג אפוי בתנור, ומעמיסה על הצלחת שלך עוד ועוד.

אחרי ארוחת הערב, אתה נוהג לטייל בעיר. אתה לא אוהב למשוך תשומת לב, אז אתה לובש שתי כפפות בצבע אוף-וויט, כמו העור שלך. דרכן לא מבחינים בגדם שאתה סוחב איתך מאז ילדותך. אתה מטייל בעיקר ברחובות הפנימיים של העיר, אם כי מדי פעם אתה גם הולך על בן יהודה וגורדון, היכן שיש הרבה דירות מרתף, אשר ליד החלונות שלהן מתפרעים שיחי קליטוריה צפופים. השעות האהובות עליך הן תשע עד אחת עשרה. אלה השעות בהן אנשים נמצאים בדירות שלהם, ומספיק חשוך על מנת שאיש לא יראה אותך.

אמא שלך כבר מכירה את הרוטינה הקבועה. אתה חוזר הביתה בשבע וחצי, והאוכל מוגש מיד. היא עצמה לא אוכלת, אלא רק יושבת איתך, שואלת אותך שאלות ואז מספרת קצת דברים משל עצמה. אחרי האוכל אתם שותים קפה וצופים יחד בחדשות. לאחר מכן אתה מכריז שאתה יוצא לסיבוב היומי שלך.

"כן, לטייל זה חשוב אחרי שאימצת את הראש כל היום," היא עונה לך כשהיא מנשקת אותך על הלחי ואתה מהנהן.

אתה לוקח את התיק ויוצא אל האוויר התל אביבי (קרירות נעימה בחורף, לחות בקיץ. עכשיו קיץ). ריח זיעה ושתן כלבים מהול בו. אתה בודק שהפאה במקום, ומזיע תחת הכפפות. כשאתה מתקרב ליעד, הליכתך נעשית מהירה יותר, קצבית.

את דירת הגן ברחוב הירשנברג השקט גילית כמה שבועות קודם, כשחיפשת חלון הממוקם בחצר מוזנחת ופראית (אם הצינור הראשי של הבית עובר שם, זה מצוין. תמיד נמצא בתיק שלך מפתח שוודי, למקרה שמישהו ישאל שאלות). בהתחלה שוטטת ברחוב שפינוזה, ובחנת את החצרות והכניסות מבלי שמצאת דבר. המשכת עם גורדון וישבת על ספסל בפינת הירשנברג, ליד חנות נטושה. הבטת לעבר בניין ישן שאת חצרו תחם היביסקוס פראי, ומעבר לו הבחנת באור שבקע מאחת מדירות הקרקע.

החלטת לבדוק.

צעדת בביטחון אל הבניין ופנית בהחלטיות אל צדו הימני, שם נבלעת באפלת החצר. הצצת בחשש אל תוך הדירה, וראית אישה מתולתלת בשנות השלושים המאוחרות לחייה שישבה וצפתה בטלוויזיה. עמדת שם למשך שעה ארוכה וחשבת שהמתולתלת הזאת אינה יפה במיוחד, ובכל זאת, משהו בה מצא חן בעיניך.

עכשיו, כשאתה מתקרב לדירתה, אוחזת בך התרגשות. הליכתך הקצבית הופכת לריצה קלילה ואת רחוב גורדון אתה חוצה בחוסר זהירות ומכונית כמעט דורסת אותך. תחושת בושה משתלטת עליך כשאתה מבין שאנשים בוהים בך. אתה מתנצל לפני הנהג במנוד ראש וממשיך לכיוון רחוב הירשנברג, ונעלם בזריזות מאחורי הפניה. תמיד היו לך צעדים קלילים ומהירים.

אתה מביט בשעון ורואה שהשעה תשע ורבע, ונכנס בהחלטיות לחצר הבניין, כאילו אתה אחד מדייריו. אתה פונה אל הנקודה בה אתה נוהג לעמוד, בין ההיביסקוס וגזע עץ הפיקוס לחלון דירת הקרקע. המתולתלת יושבת בסלון כשכוס קפה מוקפת על ידי כפות ידיה החיוורות. כמו בכל ערב, היא צופה בכבלים, בסדרה אמריקאית שלעולם לא תדע את שמה. נראה שהיא מרותקת אל הסדרה. פיה נשמט בתדהמה ועיניה נפערות כשהיא צופה באחת הסצנות.

בתשע וחצי נשמעת מוזיקת הסיום והיא נשענת לאחור. כמו בכל ערב כשמסתיימת הסדרה, אמא שלה מגיעה אל הסלון (הן גרות יחד).

לישישה הדקיקה והכפופה יש משקפיים עבים ופנים מקומטים. אתה לא יכול לראות מהמקום בו אתה עומד, אבל אתה בהחלט לא תתפלא לגלות שלאישה הקמלה והצפודה הזו יש שיערות ארוכות לבנות בסנטר, ממש כמו לאימא שלך.

הזקנה מתיישבת ושואלת איך היה הפרק והבת עונה לה: "בינוני." אתה שומע שהן מדברות על העבודה של הבת. אתה מנחש שהיא ספרנית או מזכירה באוניברסיטה, כי לפעמים היא מדברת על סטודנטים. היא לא נשמעת לך מספיק חכמה על מנת להיות מרצה (אמא שלך חינכה אותך שמרצים הם אנשים חכמים). אתה מצפה לשמוע משהו על מה שראית יומיים קודם. הלא כמעט בכל שיחה ביניהן הן מדברות על הגברים הנעדרים מחייה של הבת אשר, ממש כמוך, גרה עם אמה מיום היוולדה. מדי פעם הן מדברות על גבר ספציפי – מישהו שפגשה באוטובוס או באמצעות האינטרנט. בדרך כלל ראית את הציפיה המתחדשת בקולה של הבת כשדיברה על הגבר החדש ועל האכזבה מהמפגש, שבדרך כלל לא הוליד דבר.

אבל אתה לא שומע דבר על מה שקרה יומיים קודם, כשהאם הייתה בסוף שבוע בחיפה אצל בתה השנייה.

באותו יום, בשעה תשע וחצי, מיד אחרי ארוחת השבת (מרק עוף, אורז ולברק אפוי, קומפוט) הגעת לשם. דירתה של המתולתלת ואמה הישישה הייתה ריקה, אז המשכת בסיבוב שלך, ובדרך חזרה, בסביבות השעה אחת עשרה, כשצעדת ברחוב עם הידיים (הכפפות) בכיסים, ראית אותם מתקרבים אל הבניין. הוא היה בגובה שלה, אבל הליכתו שידרה בעלות. כשעברו תחת הפנס ראית שראשו מגולח ושהוא די שרירי (שרירים של חדר כושר, לא של בריכה) ושהחזיק סיגריה בין אצבעות הנקניקייה שלו.

האטת את צעדיך כשהבחנת בהם, והמשכת ללכת כרגיל בצד השני של המדרכה. הם לא הבחינו בך ונכנסו אל הבניין. הגבר בדיוק כיבה את הסיגריה ועמד לזרוק אותה על הרצפה, ואז עצר בעדו והשליך את הבדל לפח סמוך (אדם תרבותי).

ממקום עמידתך הצלחת לראות את אורות הדירה דולקים. נכנסת במהרה אל החצר ונעמדת על שתי טביעות סוליות הנעל שלך, שנמצאות שם כבר תקופה ממושכת. היא הציעה לו קפה או יין, והוא שאל אם יש לה אולי וויסקי או וודקה. היא אמרה שלא, אבל יש לה ליקר. היא הטעימה זאת במלרע. הוא טעם בזהירות מהמשקה שהוגש לו ואז חייך ואמר: "פגז."

ראשו המגולח בהק תחת אור החשמל ופניו היו מלאי חטטים. היא התיישבה בכורסה שאימה בדרך כלל יושבת בה.

"אז מה, את חזק בקטע של האינטרנט?" שאל.

היא אמרה לו משהו שלא הצלחת לשמוע.

"וואלה," ענה.

הם שתקו לכמה שניות, ואז הוא פנה אליה בקול תקיף: "למה את יושבת כזה רחוק, מה, את מפחדת שאני יאכל אותך?"

היא קמה והתיישבה לצדו והוא אמר: "זהו, ככה יותר טוב."

הוא הניח את כוס הליקר על השולחן והניח בפתאומיות את שתי הידיים שלו על השדיים שלה ולש אותם כמו בצק.

"זהו, ככה הרבה יותר טוב. נכון שככה יותר טוב?"

היא בהתה בחלל ולא אמרה דבר.

לרגע חשבת שהיא מזהה אותך, אבל מהר מאוד הבנת שהיא בוהה בתמונה מעליך, כי הגבר הביט לכיוונך ואמר: "אז מה, את אוהבת אמנות, ואן-גוך, רנסנס?"

היא הפנתה את מבטה אל התקרה ונאנחה קלות כשנישק לה את הצוואר.

"וואי, אני חם עלייך מאז שראיתי את התמונות ששלחת. איזה תמונות, יא רבנן, איזה פטמות. כמו כדורי טניס," נהם בפה מלא ריר.

לפתע הדפה אותו בקושי וביקשה: "לא גבי. לא פה. בחדר."

ראית את שניהם קמים. גבי החליק יד על הזקפה שלו ואמר, כמו לעצמו: "היא רוצה בחדר, אז בחדר."

הם נסגרו מאחורי דלת חדר השינה שלה.

הלכת אל עבר החלון האחר, אך הוא היה סגור והתריסים היו מוגפים. חזרת אל החלון הראשי והמתנת בדריכות עצומה.

כעבור רבע שעה ראית אותו יוצא מהחדר עם תחתונים אמריקאיים וללא חולצה. החזה שלו היה שעיר. הוא הדליק סיגריה בפנים מרוצים והתקדם לכיוונך. התיישבת בבהלה על העפר, ומעליך ראית את עשן הסיגריה הנפלט מן הריאות שלו. מדי פעם שמעת את נשימותיו הכבדות, נשימות של חיה. הוא זרק עליך את בדל הסיגריה וחזר אל פנים הדירה. החלטת שלא להסתכן וזחלת לעבר היציאה מהגינה. אמנם שישי בערב, אבל השעה כבר אחרי חצות ואמא שלך בטח תדאג לך.

אז חזרת גם למחרת, אתמול, אבל הבית היה ריק, והחלטת לחזור גם היום, אבל עכשיו, כשאתה עומד וצופה בשתי הנשים, אתה מבין שהבת, שחשבת שמספרת הכול לאימה בשיחות הליליות ביניהן, לא מתכוונת להזכיר את גבי. אתה תוהה עד כמה טעית כשחשבת שאתה מכיר את חייה. אתה מרגיש איזו עגמומיות לנוכח השיחה הדלה בין השתיים ועוזב.

אתה חוזר אל הבית האפל שברחוב פינסקר. אתה מריח את ריח המתים מבית הקברות הסמוך. כל הדירות בבניין ריקות. מישהו קנה את כולן, חוץ מאת שלכם, ומשכיר אותן על בסיס שבועי לתיירים (אתמול עזבו שני הזוגות האחרונים).

אתה נועץ את המפתח בחור המנעול ומסובב אותו.

"מנחם, זה אתה?" אתה שומע מחדר השינה שלה את הלחש העמום, שנשמע כאילו יצא מנקב של ארון קבורה. אתה אומר שזה אתה, למרות שאתה יודע שהיא כמו כלב, מזהה את הצעדים ואת סיבוב המפתח ואת הריח שלך.

"כבר התחלתי לדאוג," אומר לך הקול מבעד לשמיכות החורף שבהן הוא מתעטף (עכשיו קיץ).

אתה נכנס אל חדר המקלחת ומביט בעצמך במראה. המצח הבולט, פצעי הגילוח בגרוגרת, הגבות הצפופות, הפנים החיוורים והמרוקנים מבשר, הקמטים שהחלו להיקוות מתחת לעיניים החומות שלך. אתה לא יודע שהפכת להיראות כמו אביך, ואין מי שיאמר לך זאת, חוץ מאמא שלך, אבל היא לא תגיד דבר.

כשהיית צעיר יותר ניסית, ללא הצלחה, לסדוק את החומה שבנתה סביב דמותו המסתורית של האדם שהותיר לך את שם משפחתו. ראית איך פניה נאטמים כשהתחלת לשאול שאלות מעבר לפרטים הטכניים, ואיך הם לובשים ארשת כאובה כשהלכת צעד אחד נוסף, ושאלת על אחותך, שמעולם לא הכרת. עמוק בפנים ידעת שהיעלמותן של שתי הדמויות האלה קשורות זו בזו, אך החלטת לכבד את רצונה והרפית מהנושא.

אתה מסיר את הכפפות ואת הפאה, ונותר עם הקרחת המבהיקה אל מול המראה. אתה מניח אותה על השידה הסמוכה ורוחץ את פניך. אתה משתין ומביט בחלוק הרחצה הנשי התלוי מולך. זה חלוק גדול וורוד ונודף ממנו ריח טחב וצבע לשיער.

אתה נכנס אל חדר השינה שלך, שחלונו משקיף באופן חלקי אל בית הקברות, ואתה מבחין מרחוק בגבר ישוב על המרפסת שלו ומעשן סיגריה. נראה לך שהוא מביט בך.

אתה מגיף את התריס ולוקח מהשידה את הביוגרפיה של השופט חיים כהן. אתה כבר יודע שהחלום שלך להיות שופט עליון כנראה שלא יתממש, אבל עדיין מאמין שיוכלו למנות אותך לשופט בית משפט שלום, ואולי אפילו, עם קצת מרפקנות שאימא שלך תמיד מטיפה לה, בית משפט מחוזי.

אתה נכנס למיטה ומדפדף בספר, ואז מתעכב לרגע ביד בלי האצבעות (הן נקטעו כשהיית תינוק) וחושב על גבי ועל המתולתלת, אשר באופן מוזר עדיין אינך יודע את שמה.

אתה סקרן לדעת האם יישארו בקשר.

אתה חוזר לשם למחרת, וגם בימים שלאחר מכן, אך מושא חקירתך אינה נמצאת. רק הישישה יושבת ובוהה בטלוויזיה עם עדשותיה העבות כתחתית כוס בירה, ומה שנותר לך לעשות הוא להמשיך לעבר יעדים נוספים.

ברחוב שץ אתה מקשיב לשיחה בין שתי צעירות. אחת מהן יפה ולבושה במכנסונים קצרים. הן מדברות על כך שיש מחסור חמור במריחואנה. אחת מהן, הפחות יפה, הולכת לרגע וחוזרת עם קופסה קטנה. הן מתיישבות בסלון ואחת מהם עסוקה במשהו. פתאום אתה שומע תריס גלילה מורם בקומה השנייה. אתה נצמד אל הקיר כמו לטאה ומביט מעלה בזהירות מבעד לחרכי הפיקוס, יודע שאיש לא יכול לראות אותך, אלא אם יטיל עליך פרוז'קטור. כבר שנים שאתה עושה זאת במיומנות של חתול. מעולם לא נתפסת.

אתה מביט בתנועה איטית מעלה, ורואה אור בוקע מהחלונות מעליך, בעוד שאתה מצוי בחושך מוחלט. שתי הבנות התחילו לעשן ואל אפך מגיע ריח שאינך מכיר (בכל זאת, אתה עורך דין. שליח בית המשפט). אתה מתעטש באיפוק שסיגלת במשך השנים. דממה. אתה נותר שם ובוהה בגופה של היפה. היא אומרת שהיא הולכת להתקלח. אתה מהסס לרגע, אבל לבסוף לא עומד בפיתוי ומחליק כמו סמור אל עבר החלון הקטן, המכוסה בזכוכית של חדרי אמבטיה. החלון נעול ואתה לא מצליח לראות דבר מלבד צל עמום. אתה מוותר וחוזר אל החלון הגדול, הרחב. אתה מאבד ריכוז לרגע ודורך על זרד שמשמיע רעש, והצעירה שנשארה בסלון נדרכת.

"מי זה?" היא צועקת בבהלה, אבל אתה כבר על הכביש, צועד בצעדיך המהירים, ההחלטיים, אל מעבר לקרן הרחוב.

***

התחלת להתמכר לחייך האחרים, הנסתרים, הליליים, עוד כשהיית סטודנט באוניברסיטה (סיימת בהצטיינות. שביעי במחזור). בימים ההם היית מאוהב ברותי ויתקון. ניסית ליצור קשר בקפיטריה ובספריה, אך זכית ממנה למבט שנותנים באוויר. יום אחד ישבת בכיתה לא רחוק ממנה כשדיברה עם סטודנט אחר. היא לא הבחינה בך או שבכלל לא ידעה מי אתה. הקשבת בעניין שדיברו על המקומות בהם הם מתגוררים. היא סיפרה שהיא מתגוררת ברחוב אלכסנדר ינאי.

בימים הבאים הסתובבת שם, מקווה להיתקל בה. תכננת לומר: "סליחה, אנחנו במקרה לא לומדים יחד בפקולטה למשפטים? ואם אני לא טועה שם משפחתך הוא ויתקון, כמו כבוד השופט אלפרד ויתקון." היית בטוח שזה ירשים אותה. כשתראה איזה אדם מעניין אתה, היא תרצה לדבר. כן, כך חשבת.

באחד הערבים ראית אותה מרחוק ורצית לגשת, אך לא העזת. הבחנת שהיא נכנסת אל בניין, ואת האור נדלק בקומת הקרקע.

במשך שבועות ארוכים הפכת לבלתי נראה כשעמדת שם כמו פסל, מרותק לבחורה המסתובבת בתחתונים, המחטטת באף, המריחה את בתי השחי שלה. ראית אותה נכנסת אל השירותים עם עיתון וסיגריות ויוצאת מהם אחרי שעה ארוכה, וראית אותה רוקדת לצלילי מוסיקה מגוחכת, מדברת לעצמה במראה, קופצת משמחה אחרי שיחת טלפון עם גבר שכנראה הזמין אותה לצאת, ובוכה כשחזרה ערב אחד בצעדים נגררים ומסננת בקול: "בן זונה."

אחרי שנה וחצי גם ראית אותה אורזת ועוברת לגור עם החבר שלה (לא עם הבן זונה. מישהו אחר), ראית את הזקן שהחליף אותה. על משקפיו העגולים והליכתו המסורבלת, על נפיחותיו הנוראיות, על ארוחות הערב הדלות שאכל תמיד מול הטלוויזיה, על מותו הקרב שהיטבת לצפות. ואז, אחרי שבועות בהם התקשית להיפרד מהדירה שהיוותה שארית זיכרון מהבחורה שאהבת, יצאת משם בפעם האחרונה, והחלטת לנסות למלא את חייך בתוכן ממשי באמצעות חייהם של אלה המתגוררים בדירות קרקע אחרות.

ראית שם בעיקר גברים צעירים העושים שרירים אל מול מראות מטונפות, שורפים חביתות, מעשנים או מאוננים מול סרטי פורנו. ראית כמה פעמים את הגברים האלה מפשיטים בחורות צעירות ומלקקים את גופן המיוזע, ואז גוהרים מעליהן ולאחר כמה שניות נורים אחורה, כמו מלוע של תותח. כמה פעמים בחורים אחרים הפשיטו דווקא בחורים אחרים וביצעו בהם מעשה סדום בהסכמה, בשני האופנים שהדין הפלילי מגדיר (בכל זאת, אתה משפטן, זרועו הארוכה של בית המשפט).

אבל האינטימיות מהסוג זה חדלה לעניין אותך אחרי שנתיים או שלוש. התחלת להתעניין בשיחות, בתנועות, בהבעות הפנים, במחוות הקטנות. מדי פעם פקדת בלילות משרדי מתווכים ורואי חשבון ובהם ישבו אנשים עם חולצת כפתורים מהוהה עד שעה מאוחרת. הקשבת לשיחות הטלפון שלהם עם הלקוחות או עם האישה. שמעת את הרטינות שלהם על העבודה, על הבוס שהשאיר אותם במשרד, ראית את המבט המרוכז אל מול המחשב ואת זה המושפל מייאוש בין כפות הידיים כשמרפקיהם נעוצים בשולחן. ראית אותם מזמינים אוכל ואז רצים אל השולחן וקורעים את הניילון ובולסים את הפיצה או את השניצל בפיתה.

חיפשת אנשים שרצית להכיר, שהשתוקקת להיות חבר שלהם, ממש כמו האישה המתולתלת ההיא שישבה בכל ערב וצפתה בסדרה האמריקנית.

יותר מחודש לא ראית אותה, ואז בערב שישי, אחרי ארוחת ערב שהתארכה מעבר לצפוי (אמא שלך התעניינה מהם הסיכויים שלך לעבור את הועדה לבחירת שופטים, ואמרה ששופט זה כבר שם אותך בסטטוס אחר לגמרי. "כן, סטטוס אחר לגמרי," חזרת אחריה), הגעת אל דירתן של שתי הנשים.

הצצת דרך החלון וראית את גבי. הוא צפה משועשע בטלוויזיה ואז צעק: "תקוה, את חייבת לראות את זה!" (רק אז נודע לך שמה). תקוה הגיחה מן אחד החדרים ונראתה כפופה ועייפה. היא התיישבה לצדו. היא לבשה גופיה, ויכולת לראות את צדי השדיים שלה מבצבצים. פניה היו קפואים וריקים ומדי פעם העמידה פני צוחקת. התכנית הסתיימה וגבי הדליק סיגריה.

"תאמיני לי, אם נהיה פה רק שנינו, נחגוג ככה כל לילה."

תקוה לא ענתה וגבי המשיך: "והיא, יהיה לה שם טוב. אנשים בגילה. ברידג', התעמלות. וגם לך יהיה טוב. אנשים צריכים לגור עם אנשים בגילם."

"היא בחיים לא תסכים," אמרה תקוה. גבי סיים למצוץ את הסיגריה וכיבה אותה בעצבנות.

"לא תסכים?! נעשה שתסכים." צעק והתחיל למעוך את החזה שלה. היא הושיטה יד אוטומטית, בלי כל תשוקה ועניין, והתחילה ללטף את הזין שלו מעל למכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש.

"בא לי פה, על השולחן שאמא שלך אוכלת עליו," אמר.

תקוה לחשה משהו, אבל הוא התעלם והתחיל להפשיט אותה.

"לא גבי. לא פה. בחדר," אבל גבי התעלם והוביל אותה לכיוון השולחן ונעמד מאחוריה.

עמדת שם בפה פעור, מזועזע, כשראית את פניה שעווית חלפה בהם. היה נדמה לך שהביטה בך. שראתה אותך. גבי נע בתוכה ופניו המשולהבים הביטו בתקרה. הוא נראה לך כמו איזו בהמה קדמונית.

"אז זה מה שהיא אמרה לך? שחבל שאין לי תואר? שמרצָה באוניברסיטה ונהג מונית לא הולך ביחד?" צעק והגביר את תנועותיו. "אז הנה גברת לילי, אני, הנהג מונית, מזיין על השולחן שלך את הבת הדוקטורית שלך!" צרח באמוק.

מפניה של תקוה (אז היא מרצה, ולא ספרנית או מזכירה) כבר נעלמה העווית ופניה נראו שלווים. באותו הרגע לא יכולת שלא להבחין בדמיון הרב בינה לבין אמה.

פתאום, מבלי שיכולת לשלוט על כך, נחרדת לשמוע צעקה: "תעזוב אותה!"

זה היה קול גבוה, נשי, היסטרי, מזעזע (לעולם לא תדע שירשת אותו מאבא שלך, שמתהומות הבטן שלו נפלט אותו הקול לראשונה כמעט חמישים שנה קודם, כשהאסון הראשון הכה במשפחה).

גבי נהדף אחורה, וגם תקוה קפצה וכיסתה את עצמה. עוד הספקת לשמוע את השאגה הבהמית שלו, ואולי גם את הדלת נפתחת, אך כבר רצת אל עבר רחוב גורדון ונטמעת בין האנשים. החלטת שזו הפעם האחרונה שתגיע לשם.

***

אתה יוצא מהחדר אחרי שחברי הוועדה בירכו אותך. מעכשיו אתה כבוד השופט מנחם ניימן. אתה חוזר הביתה ואמא שלך מחבקת אותך ומנשקת אותך. היא מתקשרת ומזמינה מקום במסעדה חגיגית ברחוב בן יהודה. "שולחן לשניים, לשעה שמונה. השם הוא השופט ניימן," היא אומרת לבחורה שלוקחת את ההזמנה. "ניימן," חוזרת הבחורה. "כן, השופט ניימן," מדגישה אמא שלך.

אתם מגיעים בשמונה, ואתם שם לבד.

אתם מדברים על התנאים הכספיים החדשים שלך, ועל הציפיות ממך בתור שופט. היא מודיעה לך שכבר למחרת תלך לקנות לך עוד חולצות לבנות, ואולי להסב את החדר הסגור לספריה. אתה שופט ועליך יהיה גם לקרוא הרבה חומרים משפטיים, וגם ספרי עיון על מנת להרחיב את השכלתך. תתחיל לקרוא גם יותר רומנים, היא אומרת, ומתחילה לנקוב בשמותיהם של סופרים רוסיים וצרפתיים שעליהם שמעה.

אתם אוכלים טורטליני ברוטב עגבניות ומפזרים פרמז'ן. אתם גם טובלים את הפוקצ'ה ברוטב ושותים בקבוק יין.

אתה לא רגיל לשתות וראשך מעט סחרחר.

בשעה עשר אתם מזמינים חשבון וצועדים לכיוון הדירה. הרוח הסתווית כבר נושבת מהים ואמא שלך אומרת: "עוד מעט החורף מתחיל."

אתה מהנהן ואומר: "כן, עוד מעט."

אתה אוהב את החורף, את האוויר הצונן ואת מעיל הגשם הארוך שלך שמאפשר לך לצעוד בניחותא עם הכפפות בכיסים. אתה אוהב את העובדה שבחורף הבתים מלאים, והאנשים, שיושבים לעתים קרובות לבדם עם כוס תה נראים לך חשופים יותר. אתה אוהב שהגינות ריקות וחשוכות, שהרוח שורקת, ואת העובדה שנטיית החורף של הדיירים היא אינה לפתוח את החלון לרווחה, וגם לא לסגור אותו, אלא להותיר חרכים קטנים שיאווררו את הבית, ויאפשרו לך הסוואה אופטימלית. את הגשם, לעומת זאת, אתה לא אוהב, כיוון שבזמן שהוא יורד, אנשים נוטים להציץ מבעד לחלון.

אתם מגיעים אל הדירה מבוסמים מהיין, ואתה אומר לה שתצא לטיול קצר. היא נדרכת בבהלה, ומנסה להניא אותך. אומרת שכבר מאוחר. שהיה לך יום מרגש ואתה צריך לנוח. מציעה לך להכין לך כוס תה. אתה מתעקש, ויוצא מהדלת בקלילות.

הרגליים שלך נושאות אותך, מבלי שתרגיש, אל כיכר דיזנגוף וכעבור דקות אחדות אתה כבר ברחוב גורדון. ריגשה מאירועי היום ממלאת אותך ואתה מצפה לרגע שבו תודיע לקורנהאוזר שאתה נאלץ לפרוש מהמשרד כדי לשרת את המדינה כשופט, לרגע שבו תראה את פניהם המופתעים, המוריקים מקנאה של עמיתיך.

מבלי להתכוון אתה משתחל אל רחוב הירשנברג, ומתכוון להציץ רק לרגע מרחוק בחלון המואר. כבר שלושה חודשים לא ראית את תקוה, וכמעט ולא עבר לילה מבלי שנרדמת במחשבה עליה, יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה או נשענת על השולחן וגבי משתלהב מאחוריה.

כעת, לאור מעמדך החדש, אתה מחליט ליצור איתה קשר. אמנם אינך יודע את שמה המלא (בתיבת הדואר לא מצאת דבר ובאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות לא מצאת אף מרצה בשם תקוה), אבל תוכל להמתין יום אחד מחוץ לביתה ולנסות לקשור שיחה מקרית. אתה לא תעורר חשד, כי אתה כבר שופט, ואנשים נוטים לבטוח ואפילו להעריץ שופטים. אתה תשאל אותה אם היא לא עובדת במקרה בבית המשפט, משום שנדמה לך שנתקלת בה במסדרונות. היא תשאל אם אתה עורך דין, ואתה תאמר בשקט, כבדרך אגב, שאתה שופט. זה מיד ירשים אותה.

אתה עומד אל מול הבניין ושומע המולה בוקעת מתוך הדירה. למרות שהחלטת שלא להציץ, אתה מסתקרן ומחליט בכל זאת לבדוק מה העניין. אתה ניגש אל החלון, שממנו בוקעת מוסיקת פופ, ומביט פנימה (אתה לא זהיר כתמיד. אחרי הכול, אתה מעט שתוי). בסלון, היכן שבעבר נהגו תקוה ואמה לשוחח, ישב גבי ולצדו חמישה גברים. מולם התפשטה חשפנית.

אתה מבחין מיד שעל ראשו של גבי מונח איזשהו כובע, שכתוב עליו משהו.

"עליו, עליו, זה הוא שמתחתן," צווח גבר מנופח משרירים לעבר החשפנית והצביע על גבי.

לוקח לך זמן להבין את הדברים הנאמרים, אך כשהם מחלחלים אל תודעתך אתה קופא במקומך. נוכח החדשות הנוראות הללו, אתה מרגיש איך גופך מתרוקן, כאילו הדם אוזל ממנו. ראשך מסתחרר ואתה נע בפתאומיות, בחוסר זהירות.

"מה זה, יש מישהו בחלון!" צועק פתאום אחד הגברים.

גבי מביט בחברו, ואז בך ומזנק מהספה: "וואי, זה המציצן!"

אתה מנסה להימלט על רגלייך הקלות ולזנק אל הרחוב, אבל הפאה שלך נתפסת באחד מענפי הפיקוס ואתה נאלץ לחזור לקחת אותה.

אתה רץ איתה ביד אל עבר הכביש, ומניח אותה במהרה על הראש. אתה חש שצעדיך פתאום אינם קלים כל כך, שאתה מאבד את שיווי המשקל.

רקיעות מגפיים מהירות, מורעלות, דולקות בעקבותיך. אלה צעדיהם האלימים של גבי וחבריו השריריים (שרירים של מכון, לא בריכה). על המדרכה המדיפה שתן כלבים, לא רחוק מהחנות הנטושה, אחרי שאיבדת את שיווי משקלך, הם מתנפלים עליך.

אתה מרגיש את הפנים שלך בוערים ולחים ומנסה רק להגן עליהם עם ידך הבריאה ועם הגדם.

גבי, אשר בועט בך בצלעות, גב, בפנים, לא מפסיק גם כשהפאה שלך נופלת. "קח, יא מזדיין. קח!"

אחד החברים שלו שופך עליך בירה ובועט לך ישר בביצים וצועק: "מציץ אה, יא סוטה חרא," כאילו בצעקות אלה הוא מבקש להזכיר לעצמו מדוע הוא מכה אותך.

אתה בקושי מצליח להוריד את הכפפה הימנית, ומקווה שאולי זה יעזור לך. בקושי מרים את היד, רגע לפני שמישהו דופק לך את הראש במדרכה.

"מה זה?!" צועק אחד הגברים בבהלה כשהוא מבחין בגדם. "גבי, אין לו אצבעות!"

החבורה פתאום עוצרת ולא יודעת מה לעשות, כאילו היותך נכה מגמדת את חומרת מעשיך. כאילו אתה אדם שיש להתחשב בו.

פתאום, כמו מאיזה מקום או זמן מרוחק, אתה שומע צווחה נשית ומקפיאת דם, וכשהיא נודמת אתה עוד מספיק לשמוע את רחש המגפיים המתרחקים של הגברים שהרגו אותך.

באותו הרגע, עם הידיים שמוטות לצדדים והלחי השמאלית על הארץ, עם הראש המדמם והצלעות המרוסקות, אתה חושב לראשונה על חייך. לא רק מה היה קורה אלמלא היית, בהחלטה של רגע, בוחר לשוב אל הבניין הזה, אלא כיצד היו מתגלגלים חייך אלמלא היית מתמנה היום לשופט (הרי לא הייתם יוצאים לחגוג ולשתות במסעדה), או מה היה קורה אלמלא היית מקשיב לשיחה המקרית של רותי ויתקון, או אלמלא היו נקטעות לך האצבעות מהרוח (זה קרה בחורף, כשהלכת עם אביך לבקר את אחד מחבריו. ושם, בעת שהשניים צחקו בסלון, הלכת אל בית השימוש, אשר הרוח טרקה את דלתו בעוצמה. רק אחרי כמה שניות התחלת לצווח), או אילו נותרה אחותך בחיים. כמה אחרים אז היו חייך, אם היו בכלל, לאור האפשרות שנולדת על מנת למלא את החלל שנפער אצל הוריך לאחר המוות. על מנת לנחם.

באותם רגעים בהם אתה שומע מרחוק את הסירנות של האמבולנס שמישהו הזמין, אתה חוזר אל האפשרויות הלא ממומשות של חייך, אל הפספוס וההחמצה, אל שתי הנשים שאיתן שכבת בכל השנים האלה, ובעיקר אל זו, הרצינית יותר ששקלת לשאת לאישה שש שנים קודם ("עורך דין אירופאי, רווק, 34/175, בעל עניין בספרות ופילוסופיה מעוניין בדומה בעלת מבנה גוף נשי," כתבת במודעה שפורסמה בעמוד צדדי). חזרת גם אל פרצופה העקום של אמך שראתה את בחירתך, ואת מה שאמרה לך באותו הערב בטון יבש וקר: "הילד שלי יכול להשיג יותר טוב מזה."

אתה יודע שאילו היית הולך בעקבות לבך ולא היית נפרד מהאישה ההיא, לא היית שוכב פה היום, כששני פרמדיקים דתיים מרימים אותך אל האלונקה ואחד מהם אומר בקול חלוד, כמו מתוך קסדת ברזל: "השם ישמור, איזה זוועה."

בסתר ליבך שעומד להפסיק לפעום אתה מקווה שלא יתפסו את גבי ואת החברים שלו, ובכך תימנע החרפה ממך ומאימא שלך. שופט בישראל הציץ לבתים, יאמרו הכותרות. איזה מוות מביש. מוות מגוחך. גרוע יותר מלקבל התקף לב בזמן החרבון.

האמבולנס מתחיל לנסוע, ואתה שומע את הסירנה הולכת ומתרחקת. באותם רגעים אתה מתחיל לרחף וחושב פתאום על אבא שלך. תמונות של שניכם בחוף הים צפות בעיני רוחך.

***

לווייתך נערכה כעבור יומיים בבית הקברות שמתחת לחדר שבו גדלת. אמא שלך הזמינה לך מבעוד מועד חלקת קבר בין החלקה שלה לבין חלקה אחרת, זעירה, שעליה כתוב שמה של אחותך התינוקת, וחרוטות שתי השנים בהן חיה.

היא הופיעה לטקס לבושה בשמלה שחורה ואמרה לכול מי שלחץ את ידה: "כמה רצה להיות שופט. שופט." מאוחר יותר, על שפת הקבר, התחילה לצעוק שאין לה יותר בשביל מה לחיות ושהיא רוצה שהקברן יקבור גם אותה.

מאות אנשים נכחו בטקס, ואת רוב רובם מעולם לא פגשת. ההמונים באו בעקבות כותרות העיתונים של אותו בוקר, שבישרו על "עוד רצח של שופט", למרות שלא שפטת ולו יום אחד בחייך.

אפילו נשיא בית המשפט העליון נכח במקום, מלווה במנהל בתי המשפט ובשר המשפטים, שלא החמיץ את ההזדמנות לשאת דברים ("מערכת אכיפת החוק תתפוס את האשמים ותמצה איתם את הדין. חיים של שופט בישראל אינם הפקר!")

גם קורנהאוזר, שתמיד ראה בך עוף מוזר, שצחק עליך מאחורי גבך עם המזכירות, היה שם. הוא עמד בסמוך לאמך, הזיל דמעה והניח על האדמה התחוחה זר גדול ויפה שעליו כתוב: "לחברנו היקר מנחם".

בין ההמונים היה גם אדם מבוגר בכובע קסקט. הוא עמד במרחק בטוח מאמא שלך ובכה בשקט כשהקברן קרא עליך את הקדיש. זהו האיש אשר כמה שנים לפני לידתך השגיח על בתו הקטנה שטיפסה על אדן החלון, ואז, רגע לפני שהכול נגמר, עוד הספיק לשחרר את הצווחה הנשית והמבעיתה שליוותה את סופה. כן, זהו האיש אשר בקושי התמודד עם זיכרון בתו המתה שהשתקף אליו בסורגים שהוזמנו לאחר האסון ואטמו את הבית כמו מכלאה של כלבים, וכבר נשבר לגמרי לאחר רשלנותו השנייה, אשר הביאה לכך שהתינוק שנולד על מנת לנחם, הפך לילד נכה.

האיש הזה, אשר יצא בוקר אחד, לפני כמעט ארבעים שנה, מהדירה שהוריה של אשתו הורישו לה ומעולם לא חזר, אפילו לא כדי לחתום על הסכם הגירושים. אבל האיש הזה לא יכול היה לנתק את חייו החדשים מאלה הקודמים, והמשיך לתהות במשך שנים מה עלה בגורלך ובגורל אמך וכיצד השתנו חייכם בעקבות נטישתו.

בתקופת היותך סטודנט, כשכבר מיעטה אמך לצאת מהבית, חדל לצפות בה ועבר לחיות את חייו באמצעות חייך. מבעד למשקפי שמש כהים ותחת כובע הקסקט, מבלי שידעת מיהו, צפה בך כמעט בכל יום. פעמים רבות הבטת בפניו, מבלי לדעת שאתה הולך והופך להיות דומה לו, במבט, בהליכה הזריזה, ביציבה.

הוא צפה בך גם ברוב הלילות שצפית אתה באחרים, וגם בערב האחרון של חייך ליווה אותך כמו צל. הוא עמד במרחק בטוח ממך כשנכנסת לחצר הנטושה ברחוב הירשנברג, והיה שם גם כשיצאת משם בריצת האמוק שלך. הוא עוד קיווה שתצליח לחמוק מחבורת הגברתנים שדלקה אחריך, הרי תמיד היו לך רגליים קלילות, ממש כמו רגליו שלו, אבל כשהבחין בתנועתך הכבדה הבין שאינך במיטבך. הוא עוד רצה לעשות משהו, להירתם לעזרתך, אבל הכול קרה מהר כל כך. כעבור רגע קצר כבר שכבת על הכביש ומעליך חיות הטרף, וכל מה שנותר לו לעשות הוא פשוט לחלץ מחזהו צעקה מחרידה ארוכה.

 

סיאסטה שקטה של צהריים, ואמא מנצלת את הזמן להכין מאכלים לשבת, ולפתע ריח עשן באפה. היא פותחת את הדלת ומיד טורקת חזרה. אש בחדר המדרגות, ואמא נבהלת. מה אני עושה? היא זועקת, מה אני עושה? הנה אני מיד מתעוררת ובוכה. זרקי אותה, זרקי אותה, צועקים השכנים מלמטה, שכבר הספיקו להימלט מבתיהם וניסו לעזור לאחרים. אמא מתמהמהת, אוחזת בי עטופה בשמיכתי הסרוגה לבן, בה מושחלים סרטי סאטן ורודים. אמא מביטה בי עמוק לתוך העיניים ומערסלת אותי, כמו מנסה להבין ממני אם אוכל לעמוד בטלטלה הזו. tirala agora, זרקי אותה עכשיו, מספיקה לקרוא בלאדינו השכנה התורכייה, שקראנו לה מאמה־אשכנזי, ומטילה את עצמה ממרפסת הקומה השנייה שמתחתינו, השכנה הקשישה שמצאה אצל אמא אוזן קשבת והביאה לה בורקיטס בכל יום שישי.

אמא חושבת על דרך מפלט, מתרוצצת במרפסת הקטנה, שהיא גם חדרי, גרונה חנוק. מעל הארון מציצות בובות צבעוניות, צעצועַי האהובים בבית הקטן בעתיקות ג', כולן סרוגות בידי סבתי ובידיה של תיתה אסתר, אחותה. קולות השכנים צועקים ומתעצמים, ואמא מחזיקה בי, המוצץ בפי, ואני כבר בת שלוש וחצי. הנה העשן מזדחל אל הבית, חודר אל המטבח ובולע את העוגה הכושית המתוקה שכל כך אהבתי, את הדג האדום ואת סלט הפלפלים שאמא היתה באמצע הכנתו. סבתא שלי, ממאינה, שאף פעם לא הצלחתי להגות את שמה המלא מאמה־נינה, עומדת ליד אמא ודמעות העשן נמסכות בדמעותיה. ¿Cómo la voy a tirar? איך אוכל לזרוק אותה, שואלת אמא את חמותה־חברתה, no puedo tirarla, לא אוכל לזרוק אותה. סבתא עומדת שם לאחר שניסתה להשליך מים מן הדליים אל המסדרון, וכעת היא כמו מתעלמת מן האסון המתרחש עלינו, מלטפת את שערי ומנסה להרגיעני, ללחוש מילים טובות, no te asustes, mi reina, no pasa nada, אל תפחדי, מלכה קטנה שלי, לא קרה כלום… אמא מחזיקה בי, מתבוננת לעבר קצה השכונה, אולי אחותה פתאום תגיע, או אבא ייעצר ויצא מן המכונית לפתע. היא לא תוכל לקבל החלטה כזו ולזרוק אותי, את בתה היחידה… הנה העשן מתקדם, וסחרחורת הקולות העולים מלמטה, מהר, מהר, עכשיו, עכשיו, אל תחשבי, גברת, תזרקי אותה, תצילי אותה. שנייה ועוד שנייה, ואמא כבר יודעת שלא תזרוק, היא יודעת שלא איענה לידיים אחרות, שאינן ידיה או ידי סבתא המפנקות. חוששת שאולי אתנגד, אחליק ואפול. אותי שתמיד שמרו בתוך ענן צמרירי וכיוונו את תנועותיי. אמא חשה שלא אהיה גמישה מספיק, שלא אדע להחזיק את עצמי.

יותר ויותר מעגלי אנשים מן הבניינים הקרובים המטים ליפול בשכונה מתקבצים למטה, וסבתי מתחילה להשתעל, משתעלת ומחניקה את השיעול. אמא מנסה למצוא את הזווית הנכונה, מכוונת, עושה מעין הדמיה למקרה שיגיע הרגע האחרון. קהל האנשים מעודד פה אחד, תזרקי, אל תדאגי, אנחנו נתפוס. וגם קול אחד שנשמע כמעט בלחש, משוגעת, תזרקי. אמא מביטה בי, כבר לא מאופרת יפה כמו קודם, מניחה את לחי הסופגנייה שלה על לחיי, ומרגיעה בבטחה, aquí viene mehabe esh aquí viene, הנה מגיעים, הנה מגיעים מכבי האש, והנה ממאינה קוראת, כמו לא מאמינה, מכבי אש, מכבי אש. אמא כבר רגועה, היא לא תזרוק עכשיו. יחידת הכיבוי סיימה את משימתה במהירות, ואמא נמלטה מן הבניין המושחר, גופי חבוק בשמיכה בידה האחת, ובידה השנייה היא אוחזת בממאינה לבל תמעד.

אני ברחוב בידיה של אמא, שותקת, העיניים נפקחות ונסגרות, הריסים השחורים, העבים, מטילים צל מניפה על הפנים הלבנות, ואמא מתבוננת בי דאוגה. ?Mi reina, ¿qué quires, מלכה שלי, מה תרצי? שואלת אמא שוב ושוב. אני לא עונה. משערה של אמא נודף ריח חריף של עשן. הפה של ממאינה יבש והיא מספיגה טיפות מים על מצחי במטלית. הן מציעות לי לשתות מן הכוס שקיבלו מאחד השכנים ופי מתכווץ. הראש שוקע אל הכתף, ואני לא מרימה את עינַי. Mi reina, אקנה לך אופניים סגולים, כמו שראינו בחלון הראווה, אקנה לך שרשרת וצמיד, נלך ל״מישו״ המוכר בחלון הקטן ותגידי לו שאת רוצה ארטיק, אומרת אמא המוכנה כעת לקטוף את העולם כדי לשמוע הברה מהברות קולי. שתיקה ועוד שתיקה, ועוד שעה עברה. הן חוזרות מותשות אל הבניין, ואמא נכנסת למאמה־אשכנזי השרועה במיטתה סתורת שיער ועל ברכה תחבושת. אמא מבקשת לעשות שימוש בטלפון שלה ולהתקשר אל רופאת הילדים, המייעצת לה כעת לדובב את הילדה לדיבור במילים המעוררות אצלה רגישות. אמא לוחשת, Mi reina, את רוצה שאכין עוגה לבנה לשבת? .quiero עוגה כושית ,No, Mamá לא אמא, עוגה כושית אני רוצה, וכבר אתן עמלות שתיכן על העוגה, מקציפות ומערבבות, מתיכות את השוקולד ומוסיפות חלמונים, כאילו דבר לא קרה.


*מתוך "סיפורים אנטימיים" הוצאת דביר, סדרת רוח צד.

בעלי נהג אוטובוס כבר יותר משלושים שנה. פגשתי אותו בפעם הראשונה כשהיה בן עשרים וארבע, מיד אחרי שגמר את לימודיו בבית הספר לנהיגה שבעיר. בסעיף מקצוע בתעודת הזהות שלו נכתב "נהג אוטובוס", וזה היה מספיק, בנוסף על תמונתו המבריקה, כדי לפתות אותי להיכנס לכלוב הנישואים שבנה לי בכפרנו היפה והנידח.

כשהיינו מאורסים חלמתי יום ולילה על טיולים ועל חופשות מהנות וארוכות שנבלה בהם ביחד. לא הבנתי, ועד היום אני לא מבינה, לְמה התכוונה אחותי הגדולה כשלחשה לי בטון אימהי ובביישנות באחד מלילות הקיץ, כשישבנו ופטפטנו על גג הבית: "המושב האחורי של האוטובוס ארוך. לעולם לא תשכחי את הטעם שלו."

בליל החינה, יומיים לפני החתונה, התאספו כל החברות שלי בכפר וצחקו על איך שאני אראה כשאשב במושב הראשון של האוטובוס מאחורי בעלי, כשהוא ייקח אותי למסעות ולטיולים שהן יכולות רק לחלום עליהם. אחת חלמה לנסוע לירושלים, השנייה — ליפו והשלישית אמרה בביטחון מוזר: "הבּניאס הוא המקום היפה ביותר בעולם. תציעי לו שייקח אותך לבּניאס."

לא הבנּו מדוע אמרה זאת בביטחון כזה, ושאלנו אותה אם הייתה כבר בבניאס. היא אמרה שאחיה היה שם בשנה שעברה ואמר שזהו המקום היפה ביותר בעולם. צחקנו עד דמעות, ואז אמרה אחותי הקטנה בקנאה: "אנחנו רק שומעות על המקומות הללו, אבל אחותי היא היחידה שתראה אותם במו עיניה," וכולן הסכימו איתה.

הדברים שלה שימחו אותי, אבל השמחה שלי הייתה מעורבבת בפחד גדול.

כל יום אני מתעוררת בחמש, מבשלת לעצמי קפה שחור ומתוק בקומקום קטן ומקבלת את פני השמש שחוזרת מהמסע שלה, אדומה ובשלה כתאני החַמַארִי במטע של אבי המנוח. אני שותה את הקפה בשקט כדי לא להפריע לשמש שחוזרת ממסעה היומי. היא בוודאי עייפה מאוד עכשיו, ולא חסרה לה פטפטנית כמוני שתספר לה על חייה עם בעלה, נהג האוטובוס. אני לוגמת מהקפה, חולמת על המסעות האינסופיים של השמש ומאחלת לעצמי שביום מן הימים אצא לאחד מהם.

ברגע זה של הבוקר, כשאני לבד, הבנתי פתאום שהשמש מבקרת למעשה מדי יום בכל העולם. כמה חזקה השמש הזאת, וכמה יפים חייה! היא מקיפה את כל העולם לבדה בלי להתעייף, בדיוק כפי שאימא שלי הבטיחה לי שעה לפני שהגיעו בני משפחתו של החתן לקחת אותי מבית משפחתי. אחר כך התכופפה אלי ולחשה דברים שלא האמנתי כי יצאו אי־פעם מפיה: "תזכרי אותי תמיד בטיוליכם היפים."

בעלי יוצא מהמיטה בדיוק אחרי שאני מורידה את קומקום הקפה מהכיריים בפעם השנייה. הוא לעולם לא מצחצח את שיניו, ויחד עם זאת הן מבריקות וחזקות כשיניים של סוס. אמי נהגה לומר כי בעלי בא ממשפחה שכל הגברים בה כמוהם כסוסים — חסונים ובריאים, ושיניהם גדולות ולבנות. אפילו אבי המנוח לא הסתיר את התלהבותו מנכדיו שאלד לו ביום מן הימים על כי הם "עתידים להיוולד זקופי ראש כסוסים."

למרות זאת לא חדלתי לקוות שיצחצח את שיניו, במיוחד בבקרים שבהם היה חושק בי כאשר הערתי אותו. הוא היה תופס בידי, מושך אותי אליו ונשכב עלי באדישות מבלי לחכות עד שממש אתעורר וארחץ את פני. כשהתעוררתי וכבר נגמרו ההתנשפויות המהירות שלו, עם הריח הרע שיצא מפיו, הוא היה מתהפך לצד השני ושואל בשקט: "מתי את קמה?"

החלטתי לחנך את ילדַי לצחצח את שיניהם. אינני רוצה שאשתו של אחד מהם תיגעל ממנו בבוקר או לפני השינה. בני חייבים להיות גברים בריאים ויפים ולגלות רגישות לנשותיהם. אילו נולדה לי בת, כפי שקיוויתי תמיד, הייתי עושה אותה לאישה הטובה בעולם. הייתי שולחת אותה לאוניברסיטה, והיא הייתה חוזרת אלי כרופאה ומרפאה את עצמותי הכואבות ואת דלקת המפרקים שהחלה תוקפת אותי. רופא הכפר אמר לי שאני צריכה לתת מנוחה לגוף שלי. חמור! לא מספיק שהגבר הולך לאוניברסיטה ונהיה רופא, עליו להיות גם חכם! מי יעשה את כל מלאכות המשפחה והבית? הוא? אילו נולדה לי בת, היא הייתה רופאה טובה ממנו פי אלף והייתה מלמדת אותו דברים על החיים ששווים יותר מכל הקרמים הקרים שהוא מורח על הגוף שלי כשאני באה אליו. שעה שלמה הוא מורח, ומשום מה לא נמאס לי.

חמישה בנים גידלתי. כולם משכילים. הם כמו ורדים אדומים מבריקים ברגע מיוחד של אוויר צלול. אני מתבוננת בהם וחבל לי על הפעמים שלא נישקתי אותם יותר, חבל לי על הפעמים שבהן ידעתי כי הם ערים ולומדים, אך שקעתי בשינה עמוקה.

הבן הבכור מהנדס, השני מורה, השלישי אח רחמן, הרביעי סוחר בשוק שקוראים לו "בורסה" והחמישי עובד בבנק של הכפר. האחרון עדיין רווק, והוא היחיד שעוד לא עזב את הקן. אני מודה, שבלב אני מקווה שיישאר עוד בבית, כי הוא מגרש את הבדידות שלי בשעות אחר הצהריים הארוכות שבעלי איננו, שעות שבהן הוא מוביל ארבעים או חמישים איש לטיול יפה.

בפעם הראשונה נסעתי באוטובוס יומיים אחרי החתונה. ערוותי עדיין כאבה, ובכל פעם שנזכרתי ברגע הראשון שנכנס אלי רצתי להקיא, מסבירה את זה במאכל מקולקל שאולי אכלתי בליל החתונה. למרות זאת חיכיתי מאוד לנסיעה באוטובוס שבו נוהג בעלי. קיוויתי שנבלה יחד, שנעלה על עקבות השמש השוקעת, ושהיא לא תיעלם מעינינו. אבל בפעם הראשונה נסענו באוטובוס אל העיר הסמוכה ואכלנו דגים צלויים. הארוחה הייתה טעימה. שבוע אחר כך התברר לי שה"טיול" הזה הוא ירח הדבש שכולם מדברים עליו.

ארבעה ימים לאחר מכן חזר בעלי לעבודה. כאשר חזר הביתה ביקש ממני לנקות את האוטובוס, שהתלמידים המגעילים מילאו בניירות של ממתקים, בקליפות פיצוחים ובקיא. ניקיתי אותו כאילו היה חדר השינה שלנו, עד שהבריק כראי. באותו לילה ערוותי עדיין כאבה בדיוק כמו בלילה הראשון, אך לא הוצאתי הגה מפי, שהרי מחר ייקח אותי בוודאי לטיול חדש.

כל בוקר היה יוצא לנסיעות שלו וחוזר בערב. לאחר שהיה אוכל ארוחת ערב הייתי לוקחת את כלי הניקוי, עולה על האוטובוס הארוך ומנקה אותו עד שהיה שוב כמו חדש, כאילו יצא זה עתה מבית החרושת. עם הזמן נעשיתי מומחית לזבל שאספתי באוטובוס, ובאמצעותו ניחשתי את גיל הנוסעים, את אופיים ואת יעד נסיעתם. לעתים היה האוטובוס חוזר נקי, חוץ מכמה ניירות לבנים שעליהם היו כתובות מילים בשפה שלא הכרתי. פעמים אחרות היה חוזר מלא עטיפות ממתקים, שקיות חטיפים, פחיות ריקות של משקאות קלים וקיא פה ושם.

עם הזמן הפסקתי לחוש כאבים כאשר רצה אותי, כאילו המקור של הכאב נעלם לעולמים. שמחתי על כך ועודני שמחה. כאשר ילדתי את בני הבכור הבטיח לי בעלי, לקחת אותי לטיול נפלא שיעזור לי לחזור להיות כמו מקודם, לפני הלידה הקשה. אבל שלושה ימים לאחר הלידה נפטרה חמותי, והוא שכח את הבטחתו. התביישתי לשאול אותו על הטיול המובטח, גם כי לרוב היה שב מעבודתו בפנים חמוצות, כועס ומקלל את כל העולם: את בעל החברה, את חבריו לעבודה ואת תנאי העבודה האיומים. כאשר נולד בני השני הוא לא הבטיח לי לצאת לטיול, ואני לא העליתי לפניו את הנושא. הלידה השנייה הייתה קלה בהשוואה ללידה הראשונה, ולמען האמת חשבתי, על לידה קלה כזו לא מגיע לי לצאת לטיול באוטובוס של בעלי.

כאשר ילדתי את בני השלישי כבר הייתי בטוחה שהטיול הזה לעולם לא יגיע. כיצד נצא לטיול יפה בעודי מטופלת בתינוק ובשני ילדים קטנים, שבוכים תמיד על כל שטות? הייתי פוגשת את חברותי המאושרות, ששבו עם בעליהן מטיולים בירושלים, ביפו ובשכם, מחייכת מתוך נימוס ומקשיבה לפרטי פרטים מעניינים יותר או פחות שהן לא התעייפו מלספר אותם שוב ושוב. אחת החברות שאלה אותי במפתיע: "למה את לא מספרת לנו על הטיולים שלך באוטובוס היפה?" החלטתי להתעלם משאלתה.

מבלי שהרגשתי הקשר ביני לבין האוטובוס נגמר בדלי מלא מי סבון, במטאטא ובכמה סמרטוטים. כל יומיים או שלושה הייתי עולה עליו ומנקה את שאריות הקיא ואת השקיות שהותירו הילדים אחריהם. גם בשקיות עצמן נהייתי מומחית — לסוגיהן, לצבעיהן ולשמות הממתקים שהכילו, והתחלתי לקנות אותן לילדי כאשר יצאו לטיולי בית ספר. הייתי ממלאה את התיקים שלהם בממתקים הכי טעימים ונפרדת מהם בדמעות. בלילה שלפני הטיול הם לא היו נרדמים, ואני הייתי מאזינה לדיבורים שלהם על המקום שיבקרו בו, על חבריהם לכיתה, על מה שקנו ועל כך שאני קונה להם תמיד את הממתקים הכי טעימים. הם תמיד היו גומרים בזה שבעלי הוא האבא הכי טוב בעולם כי הוא לוקח אותם לטיולים של בית הספר ושומר להם באופן קבוע את המושב האחורי הארוך.

הייתי מתהפכת במיטתי בחשכה, מתבוננת בתקרה ונזכרת בדודתם שגם כן אהבה את המושב האחורי הארוך שבאוטובוס, אף שלא ניסתה אותו מעולם.

בכל בוקר הם היו נוסעים לבית הספר באוטובוס הגדול, שהתיישן בינתיים, ומשאירים אותי לעמוד בפתח הבית לבדי, מנפנפת להם בידי, נושמת את עשן הדיזל השחור המגעיל.

כאשר נולד בני הרביעי קיבל בעלי אוטובוס חדש ונקי מהחברה. הוא נראה נהדר, ומילא אותו ריח נעים שנדף מכיסויי מושביו החדשים. כמעט התעלפתי כאשר בעלי סיפר לי בגאווה שיש בו וידיאו וטלוויזיה. מרוב תדהמה פסעתי לאחור, מעדתי ושפכתי את מי הסבון שהבאתי בדלי להבריק את הרצפה, שהבריקה בלאו הכי. המים הכתימו את הרצפה וניתזו על רגליהם של בני שעמדו מאחורי. הם נותרו על עומדם המומים, ולבם התמלא פחד. בעלי סטר לי על פני, כפי שנהג לעשות בשעת כעסו, וצעק: "חתיכת פרה, אפילו אוטובוס חדש לא נאה לך?"

בני לא עשו דבר. יתרה מכך, הם סובבו את ראשיהם ויצאו בשקט מהאוטובוס, משאירים אותי לנגב את דמעותיי ולנגב את רצפת האוטובוס במהירות וביסודיות כדי שיעזוב אותי בשקט. הם עמדו מהצד והסתכלו.

מאז אותו אירוע שנאתי את האוטובוס החדש. ניקיתי אותו בחוסר חשק מוחלט, אפילו "שכחתי" שקיות קטנות או כתם של קיא. ידעתי שהסירחון יעלה באפו ביום המחרת, אך לא היה לי אכפת. אילו היה דואג לצחצח את שיניו, אולי הייתי מתחשבת בו יותר.

בני עזבו את הבית בזה אחר זה ללימודיהם, ומאז עשיתי לעצמי הרגל לשבת בפתח הבית בשעות אחר הצהריים ולחכות לבואו של האוטובוס החדש. הבן הבכור שלי עשה מעשה גדול כששם על גג הבית צלחת עגולה וגדולה. הוא אמר שאיתה יתווספו יותר ממאה ערוצים לטלוויזיה. לא האמנתי לו עד שראיתיו במו עיני מחליף תחנות. כשראו זאת בעלי ובני האחרים יצאו מדעתם — כל אחד רצה להסתכל בתחנה אחרת. לבסוף הרים בעלי את קולו ונזף בהם. הוא החל להחליף תחנות ועצר בתחנה שנראו בה שניים צועקים זה על זה. לאחר רגע קט אמר בן זקוני: "זהו ערוץ חדשות ששמו אל־ג'זירה."

לא אהבתי את אל־ג'זירה, כי כל הזמן נשמעו בה צעקות. אהבתי לצפות בשירים, בתוכניות על טיפול באמצעות עשבי מרפא ובסדרות ערביות. אינני יודעת כיצד הצלחתי להחזיק מעמד עד אז בלי הסדרות האלה. אני נשבעת שאני זוכרת בעל פה פרקים שלמים כמעט מהסדרות "מופיד הפרא" ו"הטורפים". מיד כשנגמר השידור של פרקי הסדרה בתחנה כלשהי, התחילה תחנה אחרת לשדרם. התחנה הראשונה הייתה משדרת אותם שוב בשעת לילה מאוחרת, ותחנה אחרת, ועוד אחת וכן הלאה, עד שאיבדתי כל קשר עם הנעשה סביבי והפכנו, אני והצלחת העגולה והגדולה, להיות חברות בנפש — אני אירחתי לה לחברה בסלון, והיא לקחה אותי לטיולים שאף נהג אוטובוס לא היה יכול אפילו לחלום עליהם.

כל אימת שבעלי הגיע מרחוק היה חוזר אלי זיכרון הכאב הצורב מליל הכלולות, והייתי רצה להקיא מאחורי הבית. מאוחר יותר אמר לי הרופא שיש לי פצע בקיבה ושהגורם להקאות התוקפות אותי לעתים תכופות הוא חומרי הניקוי שבהם אני משתמשת. הוא הציע לי להחליף אותם, והחלפתי. כאשר ההקאות לא חדלו, אמר ברוב ייאוש: "אל תאכלי הרבה ואז תקיאי פחות." אכלתי פחות, הקאתי פחות… ורזיתי יותר. הנחתי לרופא לשים את התכשירים שלו על גופי כמה זמן שיחפוץ. לעתים לא נזקק להם, והיה ממשש בידיו את מקומות הכאב, רועד כולו עד שנרגע.

כאשר ראיתי את חתיכת הגומי הארוכה לא ידעתי מה זה. גם לא ידעתי באמת מה הנוזל הצמיג שבתוכה. ראיתי אותה זרוקה על המושב האחורי הארוך של האוטובוס, אותו מושב שאחותי אמרה לי לפני שנים רבות כי לא אשכח את טעמו לעולם. לאחר שהבנתי מה זה הנוזל הצמיג לא התאפקתי, הקאתי על המושב האחורי ולכלכתי אותו כהוגן. מאז אותו אירוע הייתי מעמידה פני ישנה בבקרים שבהם היה בא אלי מאחור. הוא היה בא על סיפוקו בעודי "ישנה", ולאחר מכן מניח לי, והייתי נרגעת.

כל יום בשעה חמש בבוקר אני יושבת לבדי ושואלת חרש את השמש על מסעה הארוך. אני מסתכלת על האוטובוס, שבעלי נוהג בו בטיוליו הרבים, וחושבת: לו רק יכולתי לשאול אותו על המקומות שביקר בהם ועל האנשים שבילו בו יום שלם, שרים ורוקדים על המושבים. אפילו בני אהובי ביקרו אותי לעתים רחוקות יותר בהיותם מטופלים בנשותיהם ובנכדי, שלהם אני מצפה בכיליון עיניים.

מאז שנולדו נכדי, יוצאים בני ונשותיהם לטיולים ארוכים, ולעולם אינם שבעים, ואילו אני מצפה תמיד לשובם, שמה עלי צעיף חורפי או יריעת בד שעיצבתי לפי טעמי. בני הם טיילים מנוסים. הם אוהבים לצאת לטיולים יותר מכל דבר אחר, שהרי כך לימדתי אותם כאשר היו קטנים: "אל תחמיצו אף טיול, ותנצלו כל הזדמנות לנסוע כל עוד אתם חיים. תשמעו בקולי. אימא שלכם מבינה יותר מכם בטיולים."

גם אני נסעתי איך שרציתי ולאן שרציתי כאשר ישבתי וצפיתי בערוצים הרבים. מאסתי בטיולים האמיתיים, באוטובוס ובבעלי, ומיעטתי לצאת אל המרפסת ולעזוב את מושבי בסלון. אחרי שדלקת מפרקים הכריעה אותי, מימן לי הביטוח הלאומי עזרה בפעולות היומיום ובכללן ניקוי הבית, שנותר שומם לאחר שבן זקוני החליט גם הוא לעזוב את הקן ולעבור לגור בעיר, מקום מגוריו של האח הבכור, כי "יש שם יותר מקומות עבודה."

ישבתי שעות על גבי שעות, נוסעת לכל טיול שחפצתי, בכל אוטובוס שבחרתי, ובאמצעות כל סדרה שמצאתי לנכון לצפות בה. למרות שראייתי קהתה ושמיעתי נחלשה עוד יותר, הצלחתי עדיין להבחין בין תמונות, סיפורים והמון של מקומות שראיתי על המסך. ישבתי כך מול המסך כאשר שמעתי אותו צועק מחדרו: "תצילי אותי, תצילי אותי, אני הולך למות!" לא עשיתי דבר ולא הצלתי אותו. מה הוא רוצה שאעשה? קריאותיו הלכו ונחלשו עד שנדמו. אני חושבת שהוא נרדם.

שיישן. מה הוא רוצה שאעשה? שיחכה. אני עכשיו בטיול. אין לו ברירה, הוא חייב לחכות עד שאשוב.

כל לילה אבי עושה את הדרך מבית-הקברות אל ביתנו. אני שומע את צעדיו בגינה ומעמיד פני ישן כשהוא  מחפש את מקלו שהחביא בארוני  אני משאיר לו את הדלת פתוחה, וחומד לי לצון אתו. הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר.

אני עוקב אחריו בחצי עין עד שכוחו תש והוא מצטנף על הרצפה אומלל ונואש. אני קם מהמיטה ואוחז בידו ומלווה אותו עד שער בית-הקברות, לפני שיתעוררו בני הבית. הוא נכנס באמון ובביטחון ואני עוקב אחריו מרחוק ורואה אותו נעלם בין הקברים.

מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מן המקל, להשליך אותו לנהר, למשל, או לשבור אותו על גדר הגינה. אדרבה, מזמן שהחלו הביקורים הליליים של אבי אני שומר עליו אף יותר מקודם. אחרי כל ביקור אני מוחה צלקת שהמקל השאיר ביום מן הימים. אחת על כתפי הימנית, אחרת על השוק השמאלית שלי, והרבה צלקות קטנות שמפוזרות על עורי ומתחתיו.

מחיתי כמעט את כולן חוץ מאחת, שהשארתי לסוף הרשימה, לא ידעתי היכן היא על עורי או מתחתיו. ביקור אחד שלו, אחרון, והעניין יסתיים ואמחה את כולן. בפעם הזאת אתן לו להצטנף שעה ארוכה אומלל בפינת החדר ואחכה עד עלות השחר, או עד שיכבוש את גאוותו ויבקש במפורש שאלווה אותו אל קברו לפני שתזרח השמש.

אבל הוא לא בא שלושה לילות. היעדרו הדאיג אותי מאוד: האם תפש שאני חומד לי לצון אתו? או נואש מלמצוא את המקל שלו?

בלילה הרביעי החלטתי לחפש אותו – אולי טעה בדרך או נפלה עליו תנומת קברים ארוכה? ויהיה לנו ביקורו זה ביקור אחרון, ואחר כך אשאיר לו את המקל על קברו ושוב לא יצא עוד בלילות, מת ועיוור, אל תלאות הדרך.    

בשעה שתיים לאחר חצות יצאתי מחדרי בשקט, נזהר שלא להעיר את אמי שמשאירה את דלת חדרה פתוחה קצת, אחר כך חציתי את הסלון והגינה, והמשכתי בדרכי אל בית-הקברות. לא חשבתי איך אשכנע את אבי לבוא לבקר אותנו בפעם האחרונה, לא הייתה לי בראש תוכנית מוגדרת – וכי יש מת שאינו מייחל להזמנה כזאת לטיול לילי להשיב בו את נפשו באוויר צונן?

בשער בית-קברות ראיתי מרחוק שתי דמויות רפאים נעות שאת תווי פניהן לא יכולתי לראות בחשכה. התקרבתי בשקט והתחלתי לעקוב אחריהן מאחורי העץ הגדול. אמי הסתערה על אבי במקל והוא ניסה לחמוק ממכותיה בלי לזוז ממקומו ובלי להוציא הגה.

ממקום מחבואי שמעתי אותה אומרת לו:

אמרתי לך, ארור שכמוך, שלא תכה אותו בראש, שלא תכה אותו בראש כי תהרוג אותו.

מיששתי את ראשי, הדם היבש כיסה בו פצע עמוק.

כעבור רגעים אחדים גררו השניים את רגליהם בעייפות ובכבדות ופניהם מועדות הביתה.

ואני עברתי את שער בית-הקברות ונעלמתי בין הקברים הבלועים בחשכה. 


*מתוך קובץ הסיפורים "ההזמנה C345", הוצאת אלמותווסט, מילאנו, 2018.

 

Historia morbi[1]

יותר מכל, אני שונא את השמש, קולות אנושיים רמים והלמות. הלמות מהירות. עד כדי כך אני חושש מאנשים, שאם אני שומע בערב צעדים וקולות של מישהו אחר במסדרון, אני מתחיל לצעוק. לכן יש לי חדר מיוחד, הכי שקט והכי טוב, מס' 27, בקצה קצהו של המסדרון. איש לא יכול להגיע אליי. אבל כדי לשמור על בטחוני עוד יותר, התחננתי זמן רב בפני איבן וסילייביץ' (בכיתי בפניו), שייתן לי אישור מודפס. הוא הסכים וכתב שאני נמצא תחת חסותו ושלאיש אין זכות לקחת אותי. אם כי למען האמת, לא סמכתי במיוחד על תוקף חתימתו. אז הוא הכריח אותם להחתים גם את הפרופסור והטביע על הנייר חותמת עגולה כחולה. זה כבר עניין אחר לגמרי. אני מכיר מקרים רבים שבהם אנשים נשארו בחיים רק בזכות פתק עם חותמת עגולה שנמצא בכיסם. אמנם, את הפועֵל ההוא בבֵּרְדְיָנְסְק שלחיו מרוחה בפיח תלו על פנס דווקא אחרי שמצאו במגפו פתק מקומט עם חותמת… אבל זה דבר אחר לחלוטין. הוא היה עבריין-בולשביק, והחותמת הכחולה היתה חותמת פלילית. היא הובילה אותו אל הפנס, והפנס נהיה סיבת מחלתי (הסר דאגה מלבך, אני יודע היטב שאני חולה).

בעצם, עוד לפני קוֹלְיָה משהו קרה לי. הלכתי משם כדי לא לראות כיצד תולים בן אדם, אבל הפחד הלך איתי ברגליים רועדות. באותו הזמן לא יכולתי לעשות דבר כמובן, אך כעת הייתי אומר באומץ:

"אדוני הגנרל, אתה לא בן אדם! איך אתה מעז לתלות אנשים!"

רק מכך אתה יכול להסיק שאינני מוג לב, הזכרתי את החותמת לא משום שאני פוחד מהמוות. הו לא, אינני מפחד ממנו. אירה בעצמי, וזה יקרה בקרוב, משום שקוֹלְיָה יחסל אותי. אירה בעצמי כדי לא לראות ולא לשמוע את קוֹלְיָה. המחשבה על כך שיבואו אנשים אחרים… נתעבת.

ימים על ימים אני שוכב על הספה ומביט בעד החלון. מעל הגינה הירוקה שלנו ישנו חלל ריק, מאחוריו מפלצת צהובה בת שבע קומות שמפנה אליי קיר אטום נטול חלונות, וממש תחת הגג – ריבוע ענקי חלוד. שלט. מעבדת שיניים. באותיות לבנות. בהתחלה שנאתי אותו. אחר כך התרגלתי, ואם לפתע פתאום היו מורידים אותו, הוא היה חסר לי. הוא מרצד לנגד עיניי כל היום, אני מתרכז בו ומהרהר בדברים חשובים רבים. אך הערב יורד. הרקיע משחיר, האותיות הלבנות נעלמות מן העין. אני מאפיר ומתמוסס בתוך סבך קודר כמו מחשבותיי. דמדומים – השעה המפחידה וצופנת הרע ביממה. הכול מתעמעם, הכול מטשטש. חתלתול ג'ינג'י חיוור פותח בשיטוט היומי שלו במסדרונות בצעדי קטיפה, ואני צורח מדי פעם. אך אינני מרשה שידליקו את המנורה, משום שאם תדלק המנורה, אבכה כל הערב ואניף את ידיי בזעקות שבר. עדיף לחכות בהכנעה לרגע שבו תבער התמונה החשובה ביותר, האחרונה, בחשכה המרעידה.

אמי הזקנה אמרה לי:

"לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. אני רואה  רק שיגעון. אתה הבכור, ואני יודעת שאתה אוהב אותו. תחזיר את קוליה. תחזיר. אתה הבכור."

שתקתי.

אז את כל כמיהותיה וכאבה היא ביטאה במילים:

"תמצא אותו! אתה מעמיד פנים שאין מה לעשות, אבל אני מכירה אותך. אתה חכם ומבין כבר מזמן שכל זה טירוף. תביא אותו אליי ליום אחד. אחד. אשחרר אותו שוב."

היא שיקרה. האם היתה משחררת אותו שוב?

שתקתי.

"אני רוצה רק לנשק את עיניו. הרי יהרגו אותו בכל מקרה. אינך מבין? הוא הילד שלי. ממי עוד עליי לבקש? אתה הבכור. תביא אותו."

לא עמדתי בזה. חמקתי ממבטה ואמרתי:

"טוב."

אבל היא תפסה אותי בשרוולי וסובבה אותי כך שתוכל להביט בפניי.

“לא, תשבע שתביא אותו בחיים."

איך אפשר להישבע שבועה כזאת?

אך אני, מטורף שכמותי, נשבעתי:

"נשבע."

לאמי יש לב חלש. עם המחשבה הזאת נסעתי. אבל ראיתי את עמוד הפנס המעוקם בברדיינסק. אדוני הגנרל, אני מסכים שפשעתי לא פחות ממך, אני נושא באחריות גדולה כלפי האדם המרוח בפיח, אבל אחי לא קשור לכך. הוא בן תשע-עשרה.

אחרי ברדיינסק עמדתי בנחישות בשבועתי ומצאתי אותו ליד נחל קטן, במרחק של כעשרים קילומטרים. היה יום בהיר במיוחד. בדרך אל הכפר שהדיף ריח שריפה, התקדם טור פרשים בתוך עננת אבק לבנה עכורה. הוא רכב בקצה השורה הראשונה, ומצחיית כובעו כיסתה את עיניו. אני זוכר הכול, הדרבן הימני נגע בעקבו. רצועת כובע המצחייה נמתחה לאורך הלחי ומתחת לסנטר.

"קוליה! קוליה!" צעקתי ורצתי אל התעלה שבצד הדרך.

הוא נרעד. מבין השורות סובבו החיילים הקודרים והמיוזעים את ראשיהם.

"אה, אח!" הוא צעק בתשובה. משום מה מעולם לא קרא לי בשמי, אלא תמיד אח. אני מבוגר ממנו בעשר שנים. והוא תמיד הקשיב בתשומת לב לדבריי. "עמוד. עמוד כאן," הוא המשיך, "ליד החורשה. אנחנו תכף חוזרים. אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

בקצה החורשה, במרחק מה מחיילי הגדוד שירדו מהסוסים, עישנו בתאווה. הייתי רגוע ותקיף. כל זה היה טירוף. אימא צדקה לחלוטין.

לחשתי לו:

"איך שתחזרו מהכפר, תסע איתי אל העיר. ואז תצא מכאן ולעולם לא תחזור."

"מה קרה לך, אח?"

"שתוק," אמרתי, "שתוק. אני יודע על מה אני מדבר."

הפרשים עלו על סוסיהם, התנודדו וטופפו לעבר תימרות העשן השחורות. במרחק נשמעו הלמות. הלמות מהירות.

מה כבר יכול לקרות בשעה. הם יחזרו. התמקמתי והמתנתי ליד האוהל עם הצלב האדום.

כעבור שעה ראיתי אותו. הוא שב באותה הטפיפה. אבל הגדוד לא היה. רק שני פרשים עם כידונים רכבו מצדדיו, ואחד מהם – הימני – רכן אל אחי מדי פעם בפעם, כאילו לחש לו משהו. מצמצתי כנגד השמש והבטתי בתהלוכת התחפושות המוזרה. הוא הלך בכובע מצחיה אפור, וחזר באדום. השמש שקעה. נותרה רק צללית שחורה מכותרת בבוהק. לא היה שיער ולא היה מצח. במקומו היה כתר אדום עם בליטות צהובות.

אחי, הפרש, חבוש כתר אדום מדובלל, ישב ללא ניע על גבי סוס מיוזע, ואלמלא תמך בו הפרש שמימינו, היה נדמה שהוא בדרכו למצעד.

הפרש ישב גאה באוכף, אך הוא היה עיוור ואילם. שני כתמים אדומים ופסים מרוחים היו במקום שלפני שעה זהר בו זוג עיניים צלולות…

הפרש שמשמאל ירד מסוסו, תפס ביד שמאל את המושכות, ובימינו משך בעדינות בידו של קוליה. הוא התנודד.

קול אמר:

"המתנדב שלנו… חטף רסיס. חובש, קרא לרופא…"

השני נאנח ואמר:

"אהממ… למה לקרוא לרופא, חבר? מוטב שתביא כבר כומר.

אז התעבה המעטה השחור וטשטש את הכול, גם את כיסוי הראש…

התרגלתי לכל. לבניין הלבן שלנו, לדימדומים, לחתול הג'ינג'י שמתגרד על משקוף הדלת, אך איני יכול להתרגל לביקוריו. בפעם הראשונה שזה קרה, כשעוד גרתי למטה במספר 63, הוא יצא מן הקיר. הוא חבש את הכתר האדום. לא היה בזה שום דבר מפחיד. ראיתי אותו כך בחלומות. אבל ידעתי שאם הוא חובש את הכתר האדום סימן שהוא מת. אחר כך הוא דיבר, הניע את שפתיו שהיו מצופות בדם קרוש. הוא פישק אותן לאטו, נקש בעקביו, הניף את ידו אל הכתר בהצדעה ואמר: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

מאז זה תמיד אותו הדבר. הוא בא לבוש בחולצת המדים שלו, רצועות בהצלב, חרב צ'רקסית מעוקמת ודורבנות שוקטים, ואומר את אותו הדבר. הצדעה ואז: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

אי אפשר לדמיין מה הוא עולל לי בפעם הראשונה! הוא עורר בהלה בכל המרפאה. כך או כך, הייתי מחוסל. אני חושב בהיגיון: אם הוא חובש את נזר הקבורה סימן שהוא מת, ואם המתים באים לשוחח איתי, משמע שהשתגעתי.

כן. הנה הדמדומים. השעה לתת את הדין. אבל פעם אחת קרה שנרדמתי, וראיתי את הסלון עם רהיטי הקטיפה האדומה המהוהה. הכורסה הנוחה בעלת הרגל הסדוקה. במסגרת מאובקת ושחורה הדיוקן על הקיר. פרחים במעמדים. הפסנתר היה פתוח, ועליו פרטיטורה של "פאוסט". הוא ניצב בדלת ושמחה פראית ניצתה בלבי. הוא לא היה פרש. הוא היה כפי שהיה לפני הימים הארורים. במעיל השחור עם המרפק המרוח בסיד. עיניו החיות צחקו בשובבות, ותלתל נפל על מצחו. הוא נד לעברי:

"אח, בוא לחדר שלי. אראה לך משהו…!"

האור שקרן מעיניו האיר את הסלון ועול רגשי האשם נמס בתוכי. היום הרה האסון שבו אמרתי לו "לך" מעולם לא היה, לא היו הלמות ולא תימרות עשן. הוא מעולם לא עזב, ולא היה פרש. הוא ניגן בפסנתר,  הקלידים הלבנים הצטלצלו, אלומת האור הזהובה נפרשה על הכול, וקולו היה חי וצוחק.

אחר כך התעוררתי. ואין שום דבר. אין אור, ואין עיניים. לא חלמתי חלום כזה שוב. וכבר באותו הלילה, על מנת להכביד את עול ייסוריי, הוא בכל זאת בא, בצעדים חרישיים, הפרש במדי צבא מלאים, ואמר את מה שהחליט לומר לי לנצח.

החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו בתוקף:

"מה אתה,  התליין הנצחי שלי? לשם מה אתה בא? אני מודה בכול. אני מסיר ממך את האשמה ולוקח אותה על עצמי, על כך ששלחתי אותך אל מותך. אני נוטל על עצמי גם את אשמת התלייה. מאחר שאני מודה בכל זה, אנא סלח לי והנח לי לנפשי.

אני אומר לך, אדוני הגנרל, הוא שתק אבל לא הלך.

אז כה מר היה לי מייסוריי שביקשתי בכל מאודי שיבוא אליך ולו פעם אחת ויניף את ידו אל הכתר בהצדעה. אני מבטיח לך שהיית מחוסל, בדיוק כמוני. באבחה אחת. אם כי בעצם, אולי גם אתה לא בודד בלילות? מי יודע אם ההוא המרוח בפיח מהפנס בברדיינסק אינו מבקר אותך? אם כך, אז בצדק אנחנו סובלים. אני שלחתי את קוליה לסייע לך בתלייה, אבל אתה הוצאת אותה לפועל בעצמך. בפקודה בעל פה בלבד.

ובכן, הוא לא הלך. אז הבהלתי אותו בצרחה. כולם התעוררו. האחות באה בריצה, העירו את איבן וסילייביץ'. לא רציתי להתחיל את היום הבא, אבל לא נתנו לי לגמור את עצמי. קשרו אותי ברצועות בד, קרעו את הזכוכית מידיי וחבשו אותי. מאז אני במס' 27. אחרי שסיממו אותי נהייתי מנומנם ושמעתי את האחות אומרת במסדרון:

"מקרה אבוד."

זה נכון. אני אבוד. לשווא אני מחכה ביגון מייסר בשעת דימדומים לחלום שיבוא – לחדר הישן והמוכר ולאור הרוגע מעיניו השלֵוות. אך כל זה אבד לעולם. הנטל בלתי פוסק. ובלילה אני מחכה בהכנעה לפרש המוכר בעל העיניים העיוורות שיבוא ויאמר לי בצרידות:

"אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

כן, אני אבוד. הוא יחסל אותי.

[1] תולדות המחלה (לטינית).

אני לא זוכרת מתי התחלתי לרשום את הפתקים הקטנים שהחבאתי אחר כך בפינות נסתרות ברחבי הדירה. זה לא היה המון זמן לפני כן, כי עדיין הייתי קטנה וברור שהייתי צריכה קודם ללמוד לכתוב.

אבל אני זוכרת היטב את היום שבו נשמעו הנקישות הקלילות בדלת, מנסות לחקות את המקצב של "אתה ראשון יא-קאזה!" זה היה היום האחרון של איזו חופשה מבית הספר. השעה הייתה עשר בבוקר. היא עדיין הייתה במקלחת. במצב רוח עליז – דבר קצת מפתיע. "תפתחי את הדלת, נו רוצי לדלת, תפתחי כבר. תגידי שאני מיד יוצאת מהמקלחת," צעקה אליי.

גררתי רגליים לדלת.

והנה הוא. להוט להיכנס. מוישלה, הבעל של רגינה, עם השפם הלבן הקטן. הכרס שלו איימה לפרוץ את כפתורי החולצה.

הייתה לו צורה של פיסטוק חלבי שמישהו הדביק לו שפמפם על  הקליפה. וגם שערות קיפוד מבריקות מבְּרילקְרים ומשוכות מטה משני הצדדים לכיוון הסנטר.

אז הנה הוא. להוט כולו. הזרועות שלו שלוחות קדימה להיכרך סביבי. עוד רגע יניפו אותי באוויר, כמו שמבוגרים משתעשעים לפעמים עם ילדים קטנים.

התכופפתי בזריזות. צבת הידיים שלו לא הצליחה ללכוד אותי והוא כמעט השתטח על האף. שמעתי את צליפת האוויר בין כפות ידיו.

טסתי למסדרון שהוביל אל החדר שלי. ממרחק בטוח הפטרתי: "אימא במקלחת ואבא לקח את דווידי לקנות נעליים."

מוישלה הצליח כנראה לייצב את עצמו, כי כעבור רגע כבר היה בסלון. שם הוא נערך להמתין לה כשהוא שורק את "אתה ראשון יא-קאזה!"

הדבר הבא שקורה הוא שדלת האמבטיה נפתחת. היא יוצאת לבושה בגלבייה האדומה המעוטרת ריקמה בחלקה העליון, משני עבריו של מיפתח החזה, מזמזמת את "אתה ראשון יא-קאזה!" היא עושה פוזה של טא-דה! עם תנועת המותן התואמת, ומסתערת היישר אל בין זרועותיו החלקלקות של האורח, שקם לקראתה. ועכשיו, בקול גבוה ומעושה, היא מצחקקת את עצמה לדעת: "הוי, מוישלה, איזו הפתעה! איפה רגינה והילדים??"

מוישלה עונה על שאלה בשאלה: "מה זה, תמרה, כבר אי אפשר ללטף את הדבר הקטן, המתוק, הדובשני הזה, שנמלט מפה כל עוד נפשו בו?" ותוך כדי כך ידיו מרפרפות על הישבן שלה, שלא בורח לשום מקום. לא שהייתי צריכה לראות את זה באותו רגע כדי לדעת.

העליצות בקולה מתחלפת מיד בקול הרם, המצווה, הצורמני. הקול המוכר שמבשר על עוד התקף.

"דורית! חצופה! לכאן בטיסה! מיד! ועכשיו תתנצלי! מה יש לך שאת בורחת למוישלה ככה?! עכשיו, מיד!" והיא שוב מצחקקת, בניסיון לשחזר את העליצות הקודמת. "הילדה הזאת לא מנומסת. לא אוהבת לקבל אהבה." והיא פונה אליי: "תגידי תודה שמישהו בכלל רוצה לגעת בך," ומסננת בין שיניה, "קופה ג'ינג'ית כחושה."

תמיד ידעתי להשתמט מהחיבוקים של מוישלה. מפרצי הזעם האלימים שלה היה קשה יותר לחמוק. הנסיונות לעשות את זה רק הגבירו את זעמה. והאלימות שבאה בעקבותיהם הייתה אכזרית יותר. ידעתי שהיא תהיה שם גם אחרי שהוא יילך.

גררתי רגליים במסדרון עד שהגעתי לעמדת הצצה אל הסלון, ובמקום להיכנס אליו פניתי שמאלה אל המטבח. הסכין המשוננת הגדולה נחה כדרכה על קרש החיתוך ליד הלחם. שלחתי אליה יד בזריזות והסתרתי אותה מאחורי הגב. הצעקות שלה התחדשו: "נו, אמרתי לך לבוא לכאן ולהתנצל לפני מוישלה!"

הפיסטוק המשופם המתין כשידו האחת כרוכה סביב מותניה והאחרת שלוחה קדימה להיכרך סביבי. הישרתי אליה את עיניי. צעדתי כמה צעדים לעברם. היא תקעה בי את המבט המצמית השמור לרגע הזה, לרגע הקצר שלפני אובדן השליטה. היא שאלה: "מה את מחביאה שם מאחורי הגב?" ורקעה בכף רגל אחת שמנמנה שהציפורניים הארוכות של אצבעותיה משוחות אדום בורדו לוהב.

החזרתי לה מבט, הפעם בלי פחד. אני זוכרת היטב את תנועת היד האטית שלי, עושה את דרכה מאחורי הגב ומייצבת את הידית כנגד הבטן כשהחוד מכוון לעבר הצמד שלפניי.

"את הסכין של הלחם," עניתי לה.

בשביל לחתוך את הידיים של מוישלה, שכל הזמן רוצות לחבק ילדות קטנות וגם את האימהות שלהן.

זה מה שקרה ביום שלפני. ולמחרת אספתי את הפתקים ממקומות מסתוריהם וצררתי אותם לכמה חבילות; היו הרבה פתקים. יצאתי לשדה החמניות, שהיו גבוהות מראשי הג'ינג'י, ושרפתי את כולם. לא הייתי זקוקה להם יותר.

וכשהיא איימה וצרחה כמו מטורפת, ותוך כדי כך ערכה את רצף הארועים שקרה זה עתה בשקרים על שקרים, על רקע פניו המלבינים של הפיסטוק – ידעתי.

ידעתי שאני לא צריכה יותר שום פתקים שישמרו עליי. ידעתי שאני זוכרת היטב. שאני יכולה לסמוך על הזיכרון שלי. ידעתי שהיא לא תוכל יותר לבלבל אותי עם השקרים שלה. ידעתי ששקרים עושים לי בחילה, ורק ההיצמדות למה שאני יודעת תשאיר אותי שפויה. או אם לדייק, תשמור עלי מלהפוך למטורפת. מטורפת כמוה.