החזקתי בידי קנה-סוף ארוך וטבלתי אותו עמוק בנהר. הוא נפל ונעלם מעיני. אספתי את רגלַי ונסוגותי מעט לאחור. חשתי פחד גדול, הוא ניכר בידי הרועדות. הפחד שהנהר יבלע אותי לא הניח לי מיום ששמעתי את הסיפור של דודה פַנידה. היא היתה מספרת שוב ושוב את הסיפור על הנערה היפה שרצתה לישון קצת בנהר, וטבעה. בכל פעם שראיתי את הנהר שקט ורוגע, הייתי נזכרת באמירתה  של הדודה, שהנהר מפחיד יותר כאשר הוא מפתה לישון בחיקו.

לא יכולתי לשחק עם ילדי הכפר משום שהם היו מתנפלים על חברתי היפה בכל פעם שראו אותה. יום קשה היה היום שבו ראיתי אותם מתגוששים כדי לזכות בחיפושית, שהתקפלה והתכדרה קצת עד שלא היה אפשר עוד לראות לא ראש ולא רגליים. מיהרתי אליהם וביקשתי שיניחו לה ללכת לדרכה בשלום, אבל הם סירבו. מאז אותו יום סורר הייתי הולכת אל היער שליד ביתנו, שעציו כיסו שטחים נרחבים, וענפים כחושים, שעוד לא ראיתי כמותם, הסתעפו מהם, והרגשתי שאני מחפשת את החיפושית כדי למנוע מהם לגלגל אותה כל יום, שכן אהבתי מאוד את החרק הקטן הזה. אספתי מספר רב של בני מינה בתוך כלי זכוכית רחב ושמתי אותם במרפסת חדרי והבאתי להם עוד חרקים,

כך שהיו לי חברים חדשים בכל הצבעים: אדום, צהוב, וכתום. אהבתי מאוד את הצבע הכתום. הייתי מתבודדת איתם ושואבת מהם ביטחון בשעות של שגרת הערב, שעוברות לאט. אבי היה רגיל  להרכיב בכל ערב את משקפי הראייה שלו, הוא היה מקפיד לקַבע אותם על גשר אפו, ואז היה מעיין לאִטו בעיתונים שהגיעו אל הכפר באיחור, ומקלל ומגדף וזורק לחלל האוויר האשמות קיצוניות בשאגות שאמי קיבלה בשלוות הנפש הרגילה שלה בעודה רוקמת מטפחות. כבר זמן רב היא רוקמת מטפחות ועורמת אותן בחדר הסמוך – שכבות של מטפחות זהות בצבען אך שונות בצורתן. היא רצתה לשנות את הצבעים אבל לא יכלה ללכת אל מרכז הכפר כדי לעשות זאת.  שמעתי את השעון מצלצל שמונה פעמים, ידעתי שאחריהן  אמי  תקרא לדודה פנידה ואני אלך למיטה אחרי שבארבע דקות לשמונה צחצחתי את שיני וגרגרתי צרור של משפטים שהדודה היתה חוזרת עליהם בכל יום, באותן דקות עצמן שקדמו לשמונת הצלצולים, שהיו מצלצלים בחזי כל יום. באותו יום החבאתי מחברות ריקות מתחת לשמיכה, משום ששנאתי את השעה שמונה, ושנאתי ללכת לישון באותה שעה רשמית המבשרת שעולמי היַלדי בבית הסתיים. הדלקתי את האור וחיכיתי מעט עד שלא יישמע שום רחש, ואז הבאתי את העפרונות הצבעוניים שלי והתחלתי לצייר את חברתי במחברת היפה. אבל דודה פנידה באה מיד ואמרה לי שאם לא אישן יפטרו אותה. היא החזירה אותי למיטתי בשמונה וחמש דקות. זו היתה הפעם היחידה שבה היה חדרי מואר חמש דקות, או קצת יותר, אחרי השעה שמונה.

כמה ימים לאחר מכן לבשתי חליפה כתומה עם נקודות שחורות שקניתי עם הדודה במרכז העיר. אהבתי מאוד את הצבעים האלה, ואהבתי מאוד שחבריי לבשו את החליפה הזאת. חבריי החדשים הרגישו בנוח במרפסת שלי, ולכן החלו לבוא וללכת כאילו הפכו אותה למשכנם, ואני הייתי מושיטה להם את אצבעי כדי שיטפסו עליה בשעה שהם ממריאים בעזרת כנפיהם המסייעות להם לעלות ולעוף הרחק למעלה, והחלו להתקרב יותר כשהתחלתי לדְמות להם גם בלבושי וגם בטקסים שלי והייתי מדקלמת להם בנועם רב:    

Petite coccinelle
Laisse-moi compter tes vies sur tes ailes
Toi qui n'as jamais vu ta colère dis-moi
 Dis-moi comment faire comme toi

חיפושית קטנה, אֶת חייך

תני נא לי לספור על כנפייך

אַת שמעולם לא ראיתְ את צבעֵך

אמרי נא לי איך נעשים כמותֵך

אבל לא הצלחתי לישון באותו לילה למרות החשכה וצלצולי השעון הרצופים. הוספתי לשמוע את הילדים מדקלמים בקול רם ומצחקקים כשהם רואים אותי בחליפה הכתומה:

"חיפושית… חיפושית… חיפושית…"

אמי לא שמה לב אלי. היא הוסיפה להגניב מבטים אל אבי ולרקום את המטפחות שלה, מטפחות שכבר לא יכולתי לספור, ואינני חושבת שאמי עצמה יכלה.

השעה היתה שמונה כשבעלי קרא לי במלוא גרונו. לא רציתי לענות לו באותו רגע. הוצאתי את רגלַי מהשמיכה כדי להילחם בהתקפי התנומה שפקדו אותי בכל פעם שנשמעו שמונת הצלצולים, וקיוויתי שלא לראות אותו עד שייפסקו הצלצולים וכל הטקסים הבאים אחריהם. הייתי רגילה לטקסים סודיים, עד כדי כך שאני חוזרת עליהם מבלי דעת…. לפעמים מופיעה לנגד עיני דודה פנידה, עומדת עם המגבת הוורודה שלה כדי לנגב אותי, ומעסה אותי, ואומרת לי בקולה החרישי: "התחלת לגדול ונהיית נערה יפה…" אבל אבי ראה את החרקים העפים מן המרפסת וזה היה הרגע שבו הפסיק לשבת כל ערב כהרגלו. הוא עלה לחדרי וגילה את הכלי שבתוכו השתוללו החרקים היפים. הוא צעק בפרצופה של הדודה:

"הבת של האדם הנכבד ביותר בכפר מגדלת חרקים טיפשיים…"

הדודה בלעה את קולה החרישי, ונדמָה לי שהיא לא תדבר עוד. הוא קרא לגנן וציווה עליו לשרוף את החרקים האלו כדי שלא ישובו אל הבית לעולם. הוא השיב את משקפי הראייה שלו למקומם הרגיל ושקע בעיתוניו. אבל הגנן לא שרף את חברַי, אלא החזיר אותם לשדות, ואמר לי:

"הם חברים שלנו, כולם, כי הם אוכלים את החרקים שזוללים את היבול. החזרתי אותם לשדות.

ימים אחדים אחר כך, כאשר קראתי לדודתי והפתעתי אותה בַּחיפושיות שציירתי, היא כמעט נפלה מרוב תדהמה. ציירתי חיפושיות בצורות רבות, והגוונים הכתומים שלהן החלו לנצוץ בלילה והנעימו לי את רגעי הפחד מהחושך הגדול. דודה פנידה החלה לאט לאט להבריק את הצבעים כדי שלא ינבלו, וניסתה להמציא סיבות שיניאו את אמי מלעלות אל חדרי.

בעלי הביט בי, וחש שאני לא נוכחת. הוא הניח את הכפפות השחורות שלו על השידה. הוא שב מן הציד, שהיה תחביב שדבק בו זה שנים רבות, באותה שעת אחר-הצהריים ובאותם בגדים ועם אותם ידידים, שהיו מספרים לי על העושר שהוריהם הצליחו לצבור במאמצים ובשקדנות, בהתמדה גדולה, בעמל רב ובחריצות. הם היו מעשנים סיגרים שחורים וחובשים כובעים שחורים ואת עיניהם כיסו משקפיים שחורים שהיו מגִנּים עליהם מפני השמש בשעה שצדו חיות יפות שהם לא נזקקו להן לאכילה, ולא פעם היו צדים אותן ומשליכים אותן בשדה, אבל היו מתגאים זה באוזני זה בדיבור מתון ובחיוכים משורטטים בקפידה רבה.

בעלי ליטף את בטני בשלווה גמורה, והסתכל בי כששפמו הגזוז למשעי רוטט. זה היה הפעמון שגרם לי לחוש שהוא רוצה משהו. היה לו טקס שקט נטול התרגשות, ואני ייחלתי שאוכל לצעוק או לצחקק בקול רם, עד שישמעו אותי בבתים הסמוכים. אבל בעלי היה מדויק כמו השעון האמריקני שלו, שהוא מדבר עליו מאז ביקורו באמריקה, כדי להשמיע לי בכל ערב קר שוב ושוב את אותם סיפורים שגילו לו את עולם הזה הרחוק מעינינו, בתור הקדמה לטקסים אינטימיים.

הייתי מתכדרת… מעַי התקוטטו בתוך בטני. הייתי רוצה להביא איתי את החרקים היפים שלי מחדרי הקטן – הם עדיין שם. אבי השאיר אותם על הקיר, לאחר שהפצרתי בו מאוד שיניח להם להישאר בחדר. הוא צחק צחוק חדגוני ואמר:

"כן, אני אשאיר אותם. הרי את הבת היחידה שהתברכנו בה, וערב אחד אנחנו ניזָכר בשטויות שלך ונצחק.

אחר כך צחק צחוק מאופק ואמי צחקה בעקבותיו במיומנות נרכשת, ועיגלה מעט את שפתיה, ואבי שיבח אותה ואת החינוך שהעניקה לי.

לא יכולתי לגרוע את מבטי מאמות ידיו החזקות. הוא הסתיר את עיניו היפות, משום שאיננו מסוגל להביט בפני אישה. התעקשתי שהוא יסתכל לי ישר בפנים כשהוא מדבר איתי. היו לו עיניים מקסימות ונפלאות. הייתי רוצה שהן לא יוסרו ממני לעולם. באותו רגע חשתי מבוכה בכל דבר. העולם הסתובב. נכנסתי לחדרי והתנפלתי על הנייר כדי לצייר את העיניים. הוא היה קרוב מאוד לחברַי. הוא דמה לי למרות שאני רחוקה ממנו. לא יכולתי להירדם באותו לילה. בעלי התבונן במתיחוּת שלי וניסה בשלוותו המוכרת לספוג את כל ההתרגשות שאצרתי בתוכי. ראיתי שהוא איתי ושוב שיוויתי לנגדי את מפת זרועותיו המוצקות, עד שנראה לי שאני היא המחזיקה בו. באותו יום עקבתי אחריו כשרץ בין העצים. כשראה אותי, חש מבוכה ואמר לי: "מה תצווה גבירתי?" הבטתי בו בתשוקה והוא השפיל  את מבטו בביישנות. אחזתי בזרועותיו, הנחתי את ידי על שפתיו, חשתי בעוצמה החבויה בו ובמשהו העומד להתפרץ בתוכו  והתחלתי להעביר את שפתי על שפתיו. הוא לא התנגד. הוא אחז בי בכל העוצמה שהתאוויתי לה וחיבק אותי בזרועותיו החזקות עד שנמסתי בחיקו.  זה היה הרגע היחיד שבו הרגשתי שאני נמצאת על פני האדמה הקטנה הזאת. החיבוק הזה היה מוזר, ולא חשתי בו או חוויתי כמותו לפני כן, אלא רק חלמתי עליו. אמרתי: העיקר שחוויתי את ההתרגשות הזאת. ולו לדקה אחת. אחר כך הוא הביט בי בחשש, כאילו נישק אותי מבלי דעת. אבל אני שמתי את ידי על שפתיו וסימנתי  לו שלא ידבר. נמסתי אתו רק לכמה דקות, אבל הן לא ייעלמו לנצח.

אני מושכת את רגליי הקרות ממעמקי הנהר ומצחקקת ואחר כך צווחת… אני שבה כל יום לביתי כדי להתכדר קצת  בתוך עצמי, כשהשינה מתחילה לרפרף על עפעפי בעלי.

עד שג'לאל לא הופך את כל מה שסביבו אין הוא יודע שיכרון מהו. הוא היה השד משחת של הכפר. בכל הזדמנות היה מתנפל על לולי התרנגולות וכלובי הארנבות של השכנים ואחר כך היינו רואים אותו צולה אותן בשדה כאן בסביבה, סמוך ליער, או על יד הנחל. לא היה מי שישגיח עליו. אביו עבד בעיר הבירה, ולא היה שב אלא אחת לחודשיים. לכן הוא היה עושה כל מה שאנחנו חששנו לעשות, ועל כן שנאנו אותו. עצם הזכרת שמו היה פעמון אזעקה.

מאז שגילה את חלון חדר השינה של אשת המוכתר, הפך לסיוט שלה. היה מתגנב ועובר מעל גדר הבית ומשליך עליה שק מלא עשרות צפרדעים שאסף בנחל במשך ימים. כל הכפר היה שומע את צרחותיה, עד שהמוכתר האשים אותה שהיא משוגעת וגירש אותה.

אני, הבלתי-נראה, עסקתי באותה עת בציד ציפורים. התרגלתי להיות בלתי-נראה כדי לצוד יותר ציפורים. ככל שהיטבתי להתחבא, צדתי יותר. כשחזרתי בפעם הראשונה מן הציד, הציפור קיפצה בתוך כיס המעיל שלי, ואבי חשד במשהו, שכן תנועותיי היו מוזרות במקצת. הוא עצר אותי:

"בוא הנה! מה אתה מסתיר, יא…?" אמר והתכונן להתיר את חגורתו. הודיתי. הוצאתי את הציפור מכיסי ואמרתי:

"זאת ציפור, בסך הכול ציפור קטנה, אבא. מצאתי אותה ליד הנחל."

"איך קוראים לה?"

"לא יודע. ציפור."

"ציפור זה לא שֵׁם."

באותו יום סיפר לי אבי את סיפור השמות: איך אלוהים חילק שמות ליצורים. "באותו הלילה, יא… אלוהים היה עצבני בגלל הרעש, וליצורים לא היו שמות, ובגלל זה הוא לא היה יכול לדעת מאיפה בא הרעש. הוא אסף את היצורים, הוציא מהתרמיל הגדול שלו חופנים של שמות, והתחיל לחלק אותם ביניהם, כמו שאני הייתי מחלק לך ולאחים שלך פול קלוי חם. כל אחד מהם שׂם את השֵׁם החם שלו בכיס ורץ אתו בזהירות," אמר אבי.

"באותו לילה, יא בני, השמות היו חלשים, כי הם עזבו את התרמיל של אלוהים ונכנסו לכיסים של היצורים, ולכן אסור היה ליצורים ההם לחשוף אותם לשמש כדי שלא יתקלקלו, וכל אחד היה צריך לטפל בשם שלו במקום חמים. וכשהשם התחזק, הוא היה קורא לו, ואם הרגיש רטט, זה היה סימן שהשם כבר הבשיל, והוא היה מנסה אותו על האנשים הקרובים אליו.

לפני שסיים את סיפורו הזהיר אותי אבי מפני חשיפת שמי לשמש לפני שיבשיל. כשמיששתי את שמי בכיס שלי נוכחתי שהוא דומם. כציפור מתה. החלטתי לגנוב את השם "ג'לאל" והמתנתי להזדמנות לעשות זאת עד שהיא נמצאה לי: שיחקנו בכדור ליד בית הקברות. ג'לאל עזב את מגרש המשחקים ואת בגדיו ונכנס לבית הקברות מכיוון מזרח כדי להשתין, ואני רצתי לעבר בגדיו שליד חדר ההלבשה של השוער. ראיתי את השם מתנועע בכיס המכנסיים ואז נעצר בכיס הימני. ליבי הלם בחוזקה: אני חייב לסיים את העניין במהירות לפני שג'לאל יחזור! הכנסתי את ידי, הוצאתי את השם שהיה נתון בשקית קטנה, שמתי אותו בכיסי, ורצתי אל בית הקברות מכיוון מערב. בדרך הבנתי שג'לאל הוא שֵׁם גדול והוא ממלא את כיסי, וגם שמתי לב שלא השארתי את שמי בכיסו של ג'לאל במקום שמו, כפי שהתכוונתי לעשות, וכך נותר ג'לאל ללא שם, ובכיסי היו שני שמות.

חזרתי הביתה הסתגרתי בחדרי וישבתי להתבונן בשני השמות המתנועעים מתחת לאריג. אבי נכנס. אמרתי לו: "צדתי שם חדש. תראה, הוא רץ מהר לפה ולשם בתוך הכיס השמאלי שלי." אבי כבר מת כמה חודשים לפני כן. הוא מת אחרי שסיפר לי את סיפור השמות, ובעצם דיברתי אל שמו שהשאיר בכיס מעילו התלוי על ידית החלון. השם ג'לאל שגנבתי קיפץ כל הזמן כמו חתול בצד השמאלי של המכנסיים שלי. הכנסתי את ידי והוצאתי אותו. השם כבר יצא מהשקית, והיה רך, רך מאוד. כשהסתכלתי בו הוא היה צפרדע מכוערת שמעפעפת בעיניה ומשמיעה קרקור נורא. השלכתי אותו מידי. מיששתי את שמי בתוך הכיס הימני, ונוכחתי שאין בו רוח חיים. השלכתי גם אותו ורצתי בלי שם. עכשיו אני חסר-שם, וכל אימת שקוראים בשמי הישן, האוויר מוחק אותו, ומה שמגיע אלי הוא המילה "יא" המקדימה אותו, ואז אני יודע שמתכוונים אלי. אפילו אמי, בכל פעם שהיא מדברת עלי, אומרת: "זה שלא קוראים בשמו".  

אבי שכח לומר לי שמאז שהיצורים קיבלו שמות, הופיעה המלשינוּת והמלשינים נפוצו על פני האדמה ועכשיו אלוהים יודע מאיפה בא הרעש. עכשיו הוא יודע הכול.

כמעט לפנות בוקר

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט-לאט, כמו באי-רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו היתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה היתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה כל פעם שהתעוררה וקלרה – כמו שנאמר – מרבה להתעורר.

היא נאנחה אנחה ארוכה ועצמה שוב את עיניה. בדמיונה ריחפה אל התקרה והשקיפה משם על עצמה: דמות זעירה, אובדת במיטת הקינג-סייז ששמעון התעקש לקנות חודש לפני שמת והותיר אותה לאכלס לבדה את כל מרחבי המזרן האלה, ציצת שערה הלבנה בצורת להבה קטנה על הכר (כך זה נראה מהתקרה). פתאום שטף אותה גל של זעם וזקף אותה לישיבה בבת אחת, כמו שאסור לה בגלל הלחץ דם. היא חיכתה כמה רגעים לשוך הסחרחורת ונעצה בחור מבט מצמית. גם לולא האור הלבן של פנס הרחוב שהסתנן לחדר, גם לולא היו עיניה רגילות לחושך – כל כך הרבה פעמים נאלצה לחזות בחור הזה, בשוכבה ובקומה ובלכתה לעשות פיפי או להכין תה, עד שהוא נצרב לה ברשתית, על כל פרטיו המסלידים המסוגלים להוציא אדם מדעתו. כמו פצע עם שוליים משוננים שפה ושם תלוי מהם על בלימה רסיס טיח שקלרה לא יכלה להביא את עצמה לתלוש, ופנימו מציג לראווה את כל החלקים המתפוררים, הרקובים, החלודים שאמורים להסתתר בתוך הקירות, שאיש אינו רוצה לראות, שבדיוק לשם כך נועדו קירות: להסתיר אותם.

לעזאזל, לחשה קלרה, החור הזה יותר גדול ממני. מאז ששמעון הלך נהגה לשוחח עם עצמה בקול רם, אבל בלילות הקפידה להנמיך את קולה. היא תהתה אם להרשות לעצמה עוד חצי סטילנוקס או שכבר חרגה מהמכסה ללילה הזה. הרוח טילטלה את ענפי הפיקוס הגדול לפני הפנס ונראה כאילו החור מתנועע. רעיון מסוים התחיל ללבוש צורה במוחה.

חודשיים קודם לכן

ארזו שלושת הפועלים הערבים ושני הצבּעים הסינים את פטישיהם, את מקדחותיהם, את מברשותיהם, את דלייהם, את מלטשותיהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו לשיפוץ הבא. נדחקה לחנייה המשאית של "פרץ הובלות", פרקו ממנה שלושת הסבלים הרוסים את כל ארגזי הקרטון, הרהיטים העטופים היטב בניילון פצפצים, מכשירי החשמל, המקרר הכסוף ומסך האל.סי.די החדש, עלו לקומה השנייה מי במעלית ומי במדרגות, פרקו הכול בדירה המשופצת מן היסוד, קיבלו את שכרם בתוספת התשר ונסעו גם הם. גשם קל החל לרדת, חכך בדעתו וחדל. שקט השתרר ברחוב הכלנית. רק החור בחדר השינה של השכנה קלרה ספיבק, זה שנִבעה בקיר הגובל בדירה ששופצה בעת שהחליפו בה את מיקום המטבח וחדר השינה ("ככה תרוויחו את החלונות הגדולים במטבח עם תאורה טובה על האי," אמרה האדריכלית בהיגיון) נותר גדול ושריר כשהיה, זכר לבניין הבית.

שלוש שיחות קצרות שהמילה "כבר" נאמרת בשלושתן

(בדרך חזרה מבית הספר, מול הבית.)

אילנה, אמא של ליאור: "איתן, רוצה לבוא לראות את הבית החדש של ליאורי?"

אמא של איתן, שמה לא ידוע לנו: "איתן, רוצה ללכת לראות את הבית החדש של ליאורי?"

איתן: (זוקף את כתפיו עד לגובה האוזניים).

אילנה: "יש לו חדר משחקים עם פלייסטיישן חדש!"

אמא של איתן: "שמעת, איתן? רוצה לשחק עם ליאורי בפלייסטיישן?"

איתן: (טרם הוריד את כתפיו בחזרה למקומן).

אמא של איתן: "טוב, נבוא פעם אחרת. תתחדשו!"

ליאור: "אמא בואי כבר, קר לי."

(בחדר המדרגות, מוקדם בבוקר.)

קלרה (יורדת בזריזות ככל שברכיה מאפשרות לה מהשרפרף שעמדה עליו כדי להשקיף דרך חריר ההצצה ופותחת את הדלת): "בוקר טוב, יגאל!"

יגאל: "בוקר."

קלרה: "מה נשמע?"

יגאל: "בסדר, בדיוק בדרך לעבודה­–"

קלרה: "נו ומתי כבר תסגרו לי את החור?"

יגאל: "אמרתי לך, נגמר לי הכסף אחרי השיפוץ, ברגע שיהיה לי–"

קלרה (מרימה את הקול אפילו שאסור לה בגלל הלב): "אני אשמה שנגמר לך הכסף? אולי אני צריכה גם לשלם לך בעד החור?"

יגאל (מתחיל לרדת במדרגות): "כבר אמרתי גם לנכד שלך בטלפון–"

קלרה (בצעקה, למרות הכאב המוכר המתעורר בחזה): "ומה זה עוזר לי שאמרת לו? אתם עשיתם את החור הזה ואתם–"

יגאל: "אני מאחר לעבודה, חייב לרוץ." (נעלם במורד המדרגות.)

קלרה (לעצמה): "אבל כסף לפליי-משהו ולטלוויזיה בחדר שינה שאני צריכה לשמוע כל לילה, לזה לא נגמר להם."

(בחדר השינה המשופץ, על המיטה, קינג סייז גם היא, בין שתי ארוניות בסגנון וינטג' ושתי מנורות פחם ביבוא אישי מהולנד, תלויות בכבל צהוב מהתקרה.)

אילנה: "יגאל, מתי אתה מתכוון לסגור לה את החור?"

יגאל: "מה זה מפריע לך? בצד שלנו הוא מסודר יופי חצי מאחורי הארון וחצי מאחורי הראי." (מצחקק).

אילנה: "מפריע לי שאני כבר פוחדת לצאת מהדירה כי כל פעם הקרצייה הזקנה יוצאת ומתחילה להציק לי עם החור שלה פה והחור שלה שם. היא בטח עומדת מאחורי הדלת כל היום ומציצה לראות מתי אני יוצאת."

יגאל: "מה את מתרגשת ממנה? חצי סנילית זאת. עוד מעט תשכח מזה."

קלרה (מעבר לקיר, בלחש, כי כבר לילה): "שככה ישכחו ממך מחלות קשות."

הערת ביניים

קירות נועדו גם למנוע מעבר של שיחות אל אוזניים שלא להן נועדו. לא תמיד צולחת המשימה בידם (כמובן, ידיים לא שייכות לכאן, מוטב: לא תמיד הם עומדים במשימה), קל וחומר כשפעור בהם חור. כך נודעו לקלרה ספיבק הרבה יותר פרטים משהיתה בוחרת לדעת על מנהגיהם ואורחות חייהם של יגאל ואילנה ברק, כגון שבימי שישי בערב הם מזמינים בייבי-סיטר ויוצאים.

יום שישי, יומיים אחרי אותו לפנות-בוקר שפתחנו בו

היא בחנה שוב את תוכנו של תיק הנסיעות וּוידאה שלא שכחה כלום. תרופות יום ותרופות לילה, סוודרים ופיג'מה, חלוק, מצעים וגרביים חמים, קופסת עוגיות מלוחות וקופסת עוגיות מתוקות, ליתר ביטחון. אז סגרה והכתיפה אותו, יצאה ונעלה את הדלת פעמיים, צעדה ארבעה צעדים ודפקה בתקיפות על הדלת ממול. רחש מהוסס נשמע בפנים, מישהי הציצה עליה דרך החריר, הסיקה – טעות – שאין בה סכנה ופתחה את הדלת. נערה מדובללת שיער, לק ורוד מכורסם, סווטשירט אפור שמצהיר על אהבתה של הלובשת לעיר ניו יורק. היא בהתה בקלרה, שנדחקה פנימה בזריזות עם התיק התלוי על הכתף.

"את בטח שירן?" שאלה את הבייבי-סיטר בחביבות. זו נראתה כנתונה בהלם גמור. שלא נדע, בידי מי מפקידים אנשים את ילדיהם. "אני הדודה קלרה," המשיכה, "יגאל ואילנוש בטח אמרו לך שאני מגיעה להחליף אותך היום?"

חצי ניד-ראש לא-מחייב. שום מילה על שום דודה לא נאמרה, אבל עכשיו היא חוששת שאמרו לה ולא שמה לב.

"את יכולה ללכת," בישרה קלרה בעליצות ורק אז, כביכול, ראתה את הארשת המבולבלת על פניה של שירן. היא הוציאה שטר של חמישים מכיס אחד של מעילה ואת הטלפון מהכיס השני. "הם ביקשו ממני לשלם לך. רוצה להתקשר אליהם ליתר ביטחון? הם באמצע הסרט עכשיו אבל אין בעיה."

שירן הסתכלה בטלפון של קלרה, מכשיר ישן שכמוהו לא ראתה אף פעם (הנכד נתן לה אחד חדש, הוא נשאר במגירה), והחליטה לבחור בשטר. היא אספה את ז'קט הג'ינס ואת הסמארטפון שלה והלכה.

רק אחרי שנסגרה הדלת מאחוריה הסתובבה קלרה וראתה את הילד על הספה, מול הטלוויזיה הדולקת. הם הביטו זה בזה בשתיקה, כל אחד ומחשבותיו הוא.

"אתה יודע מי אני?" שאלה קלרה. הילד הינהן. "תשתיק את הטלוויזיה, אני בקושי שומעת את עצמי." הילד לחץ על השלט והקולות הצייצנים נַדמו. "אז מי אני?"

"הקרצייה הזקנה ממול," לאט הילד.

קלרה פרקה את התיק והניחה אותו על רצפת הפרקט. היא צעדה אל הספה ונרכנה אליו. בעמידה לא היתה גבוהה ממנו בהרבה אבל עכשיו היה ביניהם הפרש שניתן לעבוד איתו.

"השם שלי קלרה, ואם אני אשמע אותך עוד פעם קורא לי ככה אני אהרוג אותך, הבנת?"

נראה שהילד הבין. ראוי לציין שהַשמיעה של קלרה לא מה שהיתה, ובאוזן שמאל נותרו רק שרידים ממנה. לפיכך היא מדברת בקול רם מאוד ומפנה כלפי בני-שיחה את צד ימין של פניה. הדבר משווה לה חזות מסוכנת וערמומית בהרבה מן המציאות, ועל ילדים זה עושה רושם גדול.

היא פנתה אל המטבח שהיה המשכו של הסלון (אצלה המטבח תחום בתוך חדר משלו עם דלת כניסה, למה צריך כל הבית להתמלא בריחות טיגון?), למעשה אחד מקירות הסלון היה מטבח ("חלל אירוח זורם, בלי חסימות," אמרה האדריכלית), התהלכה סביב האי ושני כיסאות הבר הצמודים אליו, שנראו לה בלתי-ישיבים בעליל, ושרקה בהתפעלות, אצבעותיה שלובות לה על גבה. לפעמים חיקתה בלי משים את הליכותיו של שמעון.

"פששש, איזה יופי הם עשו פה," אמרה. למען האמת זה היה רחוק מיופי בעיניה, מזויף ותמוה וחסר כל היגיון, אבל היא לא רצתה לצער את הילד. "לא פלא שנגמר להם הכסף. עד איזה שעה מותר לך להישאר ער?"

כעבור שלוש שעות

אולי בהשפעת הסרט, שהיה מז'אנר המדע הבדיוני, לרגע נדמָה לאילנה ששירן עברה הזדקנות מואצת בן לילה ושהיא רואה עכשיו את דמותה הקשישה, יושבת על הספה בלי הטלפון ביד – זה מה שהיה הכי מוזר – ומעלעלת במוסף סוף השבוע. כשנשאה אליהם הדמות את עיניה, ענקיות להפחיד מאחורי משקפי הקריאה, הבינה מי זו שיושבת בסלון שלהם בנעלי בית משובצות, עטופה בשמיכה, וזה לא נראה לה הרבה פחות משונה מההשערה הקודמת.

יגאל עמד מאובן לצידה והיא קלטה את שתיקותיו המתחלפות מתדהמה להבנה, לבהלה ולזעם. היא חיכתה שהוא ידבר ראשון.

"מה את עושה פה?" שאל לבסוף, שאלה לא חריפה במיוחד, חשבה אילנה, ויכלה לראות שהזקנה שותפה לדעתה.

"קוראת עיתון," ענתה קלרה, "אי-אפשר להגיד שיש לכם כאן יותר מדי ספרים," הוסיפה בתוכחה.

פתאום עברה במוחה של אילנה מחשבה שהקפיאה את דמה. "איפה ליאורי?" שאלה בקול רועד.

"איפה יהיה, הלך לישון. בלי מקלחת," הפטירה קלרה באותה נימה. "הוא אמר שכבר עשה לפני ארוחת ערב."

יגאל צעד צעד אחד קדימה. "מספיק עם השטויות האלה," התיז. "את השתגעת לגמרי."

קלרה הסירה את המשקפיים ונעצה בו מבט. "יכול להיות," אמרה. "מי לא היה משתגע עם חור בקיר מול העיניים דבר ראשון כשהבנאדם מתעורר, יום אחרי יום אחרי–"

"ששש, אתם תעירו את ליאורי!" אמרה אילנה, ומיד הבינה שבאזהרה הביתית הזאת, בגוף שני רבים, הכניסה את קלרה אל השגרה המשפחתית.

בשבוע שלאחר מכן

את יום הצילום שקבעו עם האדריכלית כדי שתציג את הדירה באתר שלה נאלצו לדחות למועד לא ידוע, והיא לא הסתירה את מורת רוחה: תמורת הצילומים האלה העניקה להם הנחה, והיא ידעה שחלון ההזדמנות לצילומים הולך ונסגר ככל שמתרחקים מתום השיפוץ, כשהדיירים, כולם בלי יוצא מן הכלל, מעמיסים על הדירה את הקשקושים שלהם. כמו כן נאלצו לבטל – בתירוצים משתנים בהתאם לארוע ולנמענים – ארוחה משפחתית גדולה שבה התכוונו להראות את הדירה המשופצת לכל הקרובים שטרם זכו, חנוכת בית משותפת לחברים מהמשרד שלו ושלה, ומסיבת כיתה לילדי ג'1 שנועדה לבסס את מעמדו החברתי הרופף, המדאיג, של ליאור. את האמת – ששכנה קשישה התנחלה להם בסלון ואין לה כוונה לצאת עד שלא יסגרו את החור שפער לה השיפוץ שלהם בקיר חדר השינה – לא יכלו להגיד לאיש. "זה מוציא אותנו גם פאתטים וגם מפלצות," לחשה אילנה ליגאל (הם התרגלו לדבר בלחש בלילות, העיצוב הזורם העביר קולות בין חלקי הדירה בקלות רבה מדי.)

הביטול האחרון, מכל מקום, לא גרר מחאה. להפך, למגינת לבם נראה ליאור כאילו הוקל לו. יגאל ניסה, בתור פיצוי (לא ברור למי) לפתות אותו לצאת אתו למגרש הכדורגל.

"אין לי זמן," אמר הילד, "קלרה הבטיחה שהיא תלמד אותי לעשות כדורי שוקולד."

אשר לארועים האחרים, עכשיו היה קשה אפילו לדמיין אותם. ניתן לחשוד בקלרה שהיא עושה את זה מתוך רשעות ונקמנות, אבל האמת המרה היתה שהאישה נעדרה ולו שמץ של סטייל. היא היתה חורבן מהלֵך לכל עיצוב. באשר דרכַה, שם הלך על הדקורציה. היא לא היתה מזהה כיסא של אימס גם אילו נפל לה על הבהונות (פנטזיה קטנה של אילנה) – היא לא היתה מבדילה בינו ובין כיסא של כתר פלסטיק. את הדגם המוקטן של חיקוי אימס בחדר המשחקים כיסו עכשיו צעצועים והפלייסטיישן הזנוח ונעלי ספורט (חדשות ונוצצות ונקיות למגינת לבו של יגאל) שערמו עליו קלרה וליאור כדי לפנות מקום על השטיח עבור – לא נעים לומר – בתי הבובות שבנו מלגו ואִכלסו במשפחות דמיוניות. ספת העור הלבנה, רוש בובואה, שיסיימו לשלם עליה בעוד שנתיים, נעלמה מתחת לשילוב פוצע-עין של מצעים פרחוניים דהויים, למודי כביסות רבות, ושמיכה בצבע חום עתיק. השז לונג נשא בהכנעה שכבות של בגדים, חלוקים ופיג'מות, ומתחת לצמד שולחנות הקפה הקטנים המעוגלים, תכלת ואגוז בהיר, ניצבו בשתי שורות לא ישרות במיוחד כמה זוגות נעליים וטור של כדורי גרביים. את הקונסולה בסלון עיטרה שורה עקמומית של תרופות, כדורים ומשחות. למבט לא היה לאן לברוח. בחדר האמבטיה (קלרה ניסתה ולא הצליחה להבין את ההצדקה לכיור מרובע קטן על שידת עץ ישנה שהיא היתה מתביישת לתת לאלטע זאכען), לצד שלוש מברשות השיניים החשמליות שלהם, עמדה כוס פלסטיק משופשפת ובתוכה מברשת ירקרקה שזיפיה התעגלו לכל עבר.

עוד שיחה שנלחשה באישון לילה

"בפרינציפ לא."

"מה פרינציפ עכשיו? אתה נורמלי?"

"אותי שום מכשפה זקנה לא תסחוט."

"כל הכבוד. אז כמה זמן אנחנו אמורים לסבול את זה?"

"עוד מעט היא תישבר, את תראי."

"איזה תישבר, יגאל? אני נשברתי. אני פוחדת להיכנס לבית שלי, בחיי."

"מה את רוצה ממני? מאיפה אני אביא כסף בשביל זה? זה את התעקשת להחליף את כל הרהיטים. תהרגי אותי מה היה רע בשולחן של הפינת–"

"אל תתחיל עכשיו שוב עם השולחן של הפינת אוכל."

"השולחן וכל הכיסאות."

(שתיקה. חולפות כמה דקות.)

"די, יגאל."

"מה די?"

"לא בא לי."

"שוב? מה את עושה לי חרם?"

"איזה חרם בראש שלך? אני לא מסוגלת להזדיין ככה, אני כל הזמן בלחץ מהרגע שהיא תשתעל באמצע."

"יופי, אז עכשיו גם זיונים לא יהיו?"

"אלוהים ישמור, איך שאנשים מדברים," לחשה קלרה לעצמה בסלון. "אם שמעון היה שומע הוא לא היה מאמין."

 

אבל אפילו זה לא היה הכי נורא בשביל יגאל

שנכנס הביתה יום אחד וכשהסיר את המעיל והתפתל כמו תמיד כדי לא לחטוף מכה בראש מהמתלה שהאדריכלית עיצבה בעצמה מצינורות אינסטלציה, שמע את בנו אומר בסלון:

"אוי, נפלה לי עין."

ואת המכשפה עונה לו:

"לא קרה כלום, ליאורק'ה. אתה תופס את החוט ומסובב את המסרגה ככה בזהירות, לא – לצד השני, בדיוק, ומעלה אותה בחזרה."

כעבור שלושה שבועות

ארזו שני הפועלים והצבּעי את פטישיהם, את מברשותיהם, את דלייהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו. ערב קר ולח ירד על רחוב הכלנית. נכנס יגאל ברק לסלון ביתו, שם ישבו על הספה בנו ושכנתו עטופים בשמיכה החומה וצפו בסרט, ואמר:

"טוב קלרה, החור מתוקן פיקס. הקיר שלך כמו חדש."

וקלרה וליאורי, בלי אומר, הניפו שניהם לעברו יד אחת קטנה ועגלגלה ואחרת צפודה ומכוסה כתמי זיקנה, ושתיהן זוקפות אצבע בתנועה שפירושה: שקט! שיא המתח עכשיו!

 

“I have not yet begun to fight!”

John Paul Jones

כל  הדרך אל הים היא ירידה אחת גדולה, כאילו כל העולם אינו אלא גיגית ענקית שהכול נוסעים, שטים, גולשים ונסחפים אל תחתיתה. אני נוסעת לבקר את אימא. אני נוסעת אליה על האופניים הישנים שלי הצבועים ירוק, מדוושת בהנאה גדולה, הצירים משומנים, ידי איתנות על הכידון המחליד. אוויר הערב לח, אבל נושבת רוח קלה שמחליקה את שיערי לאחור ומרחרחת את פני. וכשנובטות מעל לשפתי טיפות זיעה זעירות, אני מוחה אותן בלשון, טועמת את מליחותן. אני חולפת במהירות על פני לוח חוצות מואר ומל גיבסון מחייך ממנו חיוך שהיה פעם שובה לב, ועכשיו כבר לא. כשראיתי בפעם הראשונה את "נשק קטלני", צחקתי כל כך כשצפיתי במרטין ריגס יושב עם רוג'ר מירטאו בסירה הממורקת שחנתה אצלו במדשאה, כי זה הזכיר לי את הים האובלי שאבא הושיב אותי ואת ערן בתוכו כשהיינו קטנים. בימי הקיץ המזדהרים היה אבא תוקע את אפו ברשת המתוחה על חלון החדר שלנו, מבחוץ, וקורא בקול גדול: "מי רוצה להיות ארכימדס היום?"

"אני! אני!" היינו שואגים שנינו, ממהרים להתפשט ושועטים החוצה בתחתונים לבנים ובעור שזוף אל הים המסעיר של אבא. הגיגית כבר הייתה מלאה עד שפתה במים צלולים, קרים ברגע הראשון, מצינור ההשקיה של הגינה. "היום את תהיי ארכימדס", הכריז אבא בפנים מאירים, מורה באצבעו על חלקת הים האובלית, "תכנסי. בואי נראה כמה מים תשפריצי החוצה היום." ערן שקע במי הגיגית מיד אחרַי והדשא הירוק סביבנו הוצף קילוחי מים מפני האמת הבלתי ניתנת לערעור של חוק ארכימדס, שאבא הסביר לנו בסבלנות את מהותו. הוא תקע בידינו את המוט הארוך שקצהו האחד כבר העלה ירוקת והוא תמיד היה התורן, וקשר אליו ריבוע בד לבן שנגזר בהיחבא משמלת חג ישנה של אימא. כשהכול היה מוכן, אחז בחבל העבות הקשור לידית הגיגית וקרא, "ערן, היום אתה מגֶלאן! אנחנו מפליגים אל ארץ האש!" בפעם אחרת הייתי אני כריסטופר קולומבוס. שטנו באומץ מערבה לגלות את הודו וכמו תמיד, כשהיה תורי להיות קולומבוס, אבא היה שואל, "נו, יפתי, איך קוראים לשלוש הספינות שלך?" ואני מיהרתי להיאחז בשולי הגיגית שלא נתהפך כי אבא כבר רץ בכל כוחו בדשא סביב הבית, הגיגית דוהרת ונוטפת מים, ואני צעקתי לו בחזרה, "נינה, פינטה וסבתא מריה!" ושלושתנו געינו בצחוק כי ככה אמרתי כשהייתי קטנה, ולא ידעתי שאומרים 'סנטה מריה'.

הרבה מסעות לארצות רחוקות עשינו עם אבא. שטנו לשוודיה לראות את הוָואסָה ששקעה במימי הנמל העתיק בשטוקהולם על מלחיה ועל כל תותחיה ביום הראשון שהושקה בו, הפלגנו בספינת האהבה המפוארת מנמל לנמל וירדנו לטייל בפּואֶרטה וייארְטֶה, ופעם אחת אף הרחקנו עד לאיי  פולינזיה  ושם שטנו בפירוגה כפולה מבלי להתהפך. וביום אחד חם במיוחד אבא השקה אותנו בצינור הגומי שלא נתייבש לו חלילה, והכריז, "היום נשוט מאשקלון לארקשון ולביאריץ, איפה שבתי הקיץ של הצרפתים העשירים." אבל אני, שכבר למדתי גיאוגרפיה בבית הספר אמרתי בפנים חסודים, "אבא, אי אפשר. הם מהצד של האוקיאנוס האטלנטי". אבא נבוך לרגע אבל התעשת. "טוב, אז נחזור לתקופות קדומות, הן תמיד מעניינות. מה אתם אומרים, שנפליג עם אודיסאוס מלך איתקה הביתה מהמלחמה בטרויה?" העוויתי את פרצופי בחוסר עניין כי לא אהבתי מלחמות. הצעתי שנשוט בגונדולה שחורה בתעלות ונציה, "זאת אומרת, אם גם ערן מסכים". אני חושבת שכל זה היה בשנה שבה הגיגית הסגלגלה נעשתה קטנה לשנינו ואבא נאלץ להשיט פעם אותי ופעם את אחי. כבר לא פחדתי להפליג לבד לכף הסופות, וכשהקפנו את ראש היבשה החלטנו פה אחד להחליף את שמו לכף התקווה הטובה. אלא שערן איבד את סבלנותו עוד לפני שירדנו לחוף ורקע ברגלו, "די, אבא, עכשיו תורי! אני רוצה לגלפּאגוס, לאיגואנות!"

על הרבה מקומות אקזוטיים ומסעות היסטוריים וימיים למדנו מהמשחקים המצחיקים בדשא עם אבא. פעם ערן שאל אותו בסנטר מחציף, "ואיזה מסעות רחוקים עשית אתה, אבא?" ואבא התהרהר רגע ארוך שבו שקטו המים בגיגית, וגירד בראשו כאילו הוא מנסה להיזכר, "אה, אני הייתי במסע ארוך במאוטהאוזן, אחר כך עשיתי מסע רגלי מברגן בלזן, וקודם ביקרתי גם באאושוויץ, אבל זה היה מזמן ואני לא כל כך זוכר, לפחות אני יכול להגיד ששטתי בעין הסערה הרבה לפני שאי פעם ראיתי ים פתוח—"

השתתקנו, ערן ואני, והעליצות שאחזה בנו התפוגגה. כבר הכרנו את השמות האלה אושוויץ, ברגן בלזן, מאוטהאוזן ועוד שמות של מקומות כאלה מהלחשושים של אימא עם דודה לילי, זו בוכה בכי חרישי וזו מועכת תולעי סיגריות במאפרת הזכוכית וממוללת ממחטה לבנה בחיקה.

אבא ראה שיוצא לנו כל האוויר מהמפרשים ומיהר להפיח בנו רוח חדשה. הוא משך בחבל בכוח כה רב שכמעט התגלגלנו החוצה מהספינה, והתחיל להשיט אותנו במהירות להר אררט למצוא שם, פעם אחת ולתמיד, את תיבת נוח האבודה.

אחר כך ערן גדל ממש. ידיים, רגליים, צוואר, כל בגדיו ונעליו נעשו קטנים עליו והקול התחלף לו והוא ביקש לעבור למרפסת הסגורה, העיקר שיהיה לו חדר משלו, ולא אתי. אני החריתי החזקתי אחריו, כאילו גדלנו בתואם. אז כבר גיליתי שאסנת משתמשת בטמפונים ותהיתי מתי יגיע תורי. בינתיים לבשתי חזייה מספר אפס ומשחתי את השפתיים בשפתון הוורדרד של אימא בכל פעם שהיא יצאה מהבית.       

יום אחד, כמעט בהיסח הדעת, נדחפה הגיגית לתוך המרווח שבין האדמה לבין רצפת הבית, מקום מוצל וקריר שמדיף ריח מעופש שהחתולים של אימא אוהבים להתחבא בו מהחום. ההפלגה האחרונה שלנו בגיגית של אבא הייתה אל איי לופוטֶן, שם ארב לנו בשעת הגאות המֶלְסְטְרום, שזו מערבולת ימית מסוכנת מאוד. אבא סיפר שאפילו ז'ול וורן ידע אודותיה וכי במערבולת המסתורית הזאת טבעה נאוטילוס – ובערב כששכבתי במיטה, מכורבלת בשמיכה ואפי תחוב בין דפי ספרו שמחתי לגלות שהסופר הצרפתי צדק. ומפני שיצאנו מהמערבולת בשלום, נרגעו המים בגיגית וערן ואני, יחד עם אבא, הקשבנו בריכוז לשירת הסירנות. אבא עצם את עיניו והטה את אוזנו אל הרוח והניע את אצבעותיו בקצב, ובהנאה על פניו. ערן סחט את הגופייה הרטובה שלו בתנועות חדות, בחן את אבא במבט לא מוכר, כאילו הוא רואה אותו לראשונה, ואמר בכעס, "מה  פתאום סירנות אבא, זה סתם רוח וצרצרים!" ופנה להיכנס הביתה, כולו מנטף. מאחורי גבו עוד צעק, "אולי פעם אחת תדבר איתי על כדורגל?!" 

השתקתי את אחי בבהלה. קראתי אחר גבו המתרחק שהוא לא מבין שום דבר מהחיים שלו! אני עוד כן שמעתי אותן שרות בקולן המתוק והמפתה ועוד הערצתי את אבא, אם כי גם אני התחלתי לתהות מאיפה הוא יודע כל כך הרבה על אדמירלים אמיצים כמו ג'ון פול ג'ונס וקפטן קוק, על ימים רחוקים ועל הרפתקאות מסעירות במקומות ששמותיהם העבירו בגבי צמרמורות עונג והעלו בי תאווה דוחקת לצאת אל העולם.

אימא מעולם לא שחתה בים או בבריכה ואבא רק לעתים רחוקות העז לנדוד עם הסוסיתא הלבנה שלנו עד באר שבע או עד טבריה, ולעתים רחוקות עוד יותר אחז בידו ספר וישב לקרוא בו מתחילתו ועד סופו.

"כבר אין לו סבלנות לקרוא," נאנחה אימא וחיזקה עוד את הבורג במסגרת משקפיה במברג זעיר. "הרגו לו את הסבלנות." בסוף אותו קיץ, קצת לפני שרוחות הסתיו החלו לטלטל את חודי הברושים שעל גבול הגינה שלנו שהלכה וקטנה בהתמדה וכידוני החצבים אך החלו בייסורי בקיעתם מן האדמה הקשה; בסוף אותו קיץ נכנסה אימא הביתה בריצה ואֵימה בעיניה. היא ניכשה עשבים בגינה וראתה נחש משויש זוחל אל מתחת לבית. אבא רץ החוצה, השתופף בין שיחי ההרדוף והציץ שעה ארוכה אל האפלה הקרירה שבין יסודות הבית הקצרים לבין האדמה. כשקם על רגליו וראה את אימא עומדת בפתח הבית ממוללת את שולי שמלתה, פרש זרועותיו לצדדים – "אין שם שום נחש" – אבל כשמבטו פגש בעיניה המבועתות ובגופה המכווץ שב והשתופף באנחה והוציא בזהירות את כל הגרוטאות שנערמו מתחת לבית במשך השנים: גדר לולים גלולה שאיש לא זכר לשם מה נקנתה, הקורקינט של ערן שנגרע ממנו כל הודו והפריסקופ שבנינו יחד מדיקטים דקים ומראות, כמעט שלם ואולי עוד בר שימוש. וכשגרר החוצה את הגיגית הקטנה ראיתי בעיניים כלות שגווה נצרב ביד הזמן לחום אדמדם של החלודה שאיכלה אותה והותירה בגופה נקבים, כאחת ממפיות התחרה של אימא שהיו שרועות על מסעדי הכורסאות בסלון,  נוקשות מעמילן.   

הימים חלפו באטיות, אחר כך מיהרו לדרכם. הרוחות התעוררו מתרדמת הקיץ שלהן כאילו ניתן אות. אימא קטפה רימונים מהעץ והניחה אותם בקערת חומר כחולה שהבליטה את צבעיהם הוורודים-צהובים. רובם היו נגועים בחרקים, אבל יפים מבחוץ. משוכת הגפן עוד כבדה מאשכולות ענבים, וערן ואני הושטנו יד אל ענפיהן המשתרגים, משכנו בקנוקנות והנמכנו את הפרי הבשל היישר לפינו. כשחזרו הנחליאלים לנקר באדמה, היה הסתיו לעובדה מוגמרת והקיץ נעשה לזיכרון עמום. גם זכר ההפלגות המסעירות שלנו בגיגית עמם. עננים באו מכיוון הים והתרבצו בפינות שמיים ככבשים מכונסות. בלילות הצטמררו והמטירו גשם. אחרי ימים של מטחים כבדים שחבטו בכל בנחישות לא מובנת, הפך הגשם לזרזיף חרישי שהשרה עלי שלווה. שעות הסתובבתי בחוץ במעיל הגשם האפור שלי, רואה מראות עמוקים בראי השלוליות. וכשבאה לפתחנו סופה שחבטה בפראות בחווקי התריסים, אימא אמרה שזאת שירת הברבור של החורף וכמה נעים להיות בעין הסערה במזג אוויר כזה, מתחת לשמיכות. הייתה זו אימא שלימדה אותנו שעין הסערה הוא המקום הכי פחות מסוכן להיות בו בים בשעה של מערבולת רוחות, בניגוד גמור למה שחשבנו, אפילו אבא, וכי אניות יכולות לשוט בעין הסערה בלי חשש. ובכן, אם המלקוש ההוא היה סערה, אנו היינו בעינה, אי של שלווה.

בוקר אחד נשר אחרון התפוזים מהעץ על פי פקודה סמויה והחל במסעו אל הריקבון. האביב היה קצר בשנה ההיא והקיץ לוהט ועכרורי. ערן כבר היה בסוף י"ב. ערב-ערב, במשך שעה מדודה, רץ לאורך החוף. מהגיבוש של השייטת שב חבול ומותש וגם מלוכלך וקצת חולה, אבל עם חיוך מנצחים על פניו. בסוף לא קיבלו אותו לשייטת ואיש לא הצליח לנחם אותו, אפילו לא ניצה, חברתו. בסתיו, הלך ערן בלב כבד ליחידה אחרת, עבר את כל מסלול ההכשרה בהצטיינות, השלים בבוא הזמן עם צבע דם המכבים של הכומתה שלו וחזר לניצה, ונהרג בלילה חשוך אחד במארב בדרום לבנון.

מאז, השתררה בבית דומייה שלא התפוגגה עוד. הספנים ומגלי הארצות האמיצים שאכלסו את ילדותנו הפליגו בספינותיהם אל מעבר לאופק בנסים מתנופפים ולא שבו. אנחנו נשארנו נטועים באדמה. אימא קיפלה את כאבה והטמינה אותו עמוק בגופה – "יש עוד ילדה בבית" – ואבא הטביע את התכחשותו המתמשכת במי ים קרים, בהם שחה עד לאי הקטן עד שכלו כוחותיו או בשיטוטי בוקר ארוכים לאורך החוף, שם צעד בצד הגלים באותו המסלול שערן היה רץ בו ערב-ערב בסוף י"ב, פוסע מהורהר, שקוע בחיפושיו אחר עקבות מִטְבּע נעליו המשוער של בנו, גבו הולך ומשתוחח, לבו הולך ונפרם.

עצרתי את האופניים בחריקה ברמזור אדום. מחיתי את הזיעה מפני והטבתי את רצועות התיק שעל גבי. מרחוק ראיתי את צלליתו האפלה של הים חוברת לִרְקיע השמיים עד שהיו לגוף אחד, אפל וחסר גבולות, מנוקד באור כוכבים חיוור ובאישוני הפנסים העגולים של הטיילת המתעקלת דרומה. כשהאור ברמזור התחלף לירוק פניתי לכיוון המעגן. לרגע הסתיר את הים האפל ים בהיר ממנו: פרסומת ענקית לחופשה באי יווני.

באחת הפעמים הנדירות שלאימא ואבא היו די כסף וכוח להתרחק קצת מהבית, נסענו ארבעתנו לנופש באילת. הדרך הייתה ארוכה וקסומה. "זה כמו באפריקה," התפעל ערן מעצי השיטה הנאבקים על חייהם בחום וביובש, וכמו נמלטים מפניו במהירות הנסיעה. אימא הסבירה לנו שהמן שאכלו בני ישראל במדבר כלל לא ירד מהשמיים כמו שכתוב בתורה, וכי מדענים סוברים שהלבן-הלבן התנ"כי היה בסך הכול הפרשות מתוקות של נמלים שחיות על ענפי עץ השיטה. באותה נשימה אימא הסבירה לנו מהי סימביוזה וערן ואני ישר אמרנו, "איכס, הפרשות של נמלים—" אחר כך אחי הסב את פניו לאחור ונשבע שראה את אשת לוט. מנגד, צעקתי אני שראיתי יעלים מדלגים על צוקים.

לכניסה לאילת הגענו רעבים ומאובקים. מי הים האדום היו כחולים כהים והחוף מעוגל וזהוב. ים של אוהלי בד פרח על החול. לפני שהחשיך בנינו גם אנחנו אוהל משמיכות פיקה מתבדרות ומוטות מטאטא, לא הרחק מהסוסיתא שלנו, ואימא חילקה לכל אחד מאתנו סנדוויץ' עם-בדיוק-מה-שהוא-אוהב בפנים.

אחרי שאכלנו נכנסנו לים, חוץ מאימא. השתכשכנו במים, שחינו, נשבענו שראינו גם זהרון וגם תוכינון ונזהרנו מעוקצם של קיפודי הים השחורים. כל ניסיונות השכנוע שלנו לא עזרו, אימא סירבה להיכנס למים. אבא התייאש ראשון. "תעזבו את אימא", הניד בידו כאילו אין לה תקנה ושב והרטיב את שיערו השחור. "שכחתם את הסיפור עם החתולים?" לא שכחנו. אימא ראתה את אחד השכנים עושה אמבטיה לשלושה גורי חתולים בדלי פח גדול ורצה להסתכל, וראתה את ראשיהם וגפיהם הקטנים נרעדים מבעד לדוק המים המזדעזעים. בשארית כוחם ניסו הגורים להשתחרר מהאחיזה של האיש שהשתופף מעל לדלי והביט במבט אלכסוני בילדת השכנים, כלומר באימא, "את יודעת מה חתולים עושים בגינה כשהם צועקים כמו שחוטים כל הלילה, כן? אחר כך החתולות ממליטות והגורים מביאים לי פרעושים. כל שנה אותו הדבר ואימא שלהם לא לומדת לקח!" ולא הרפה מגופותיהם המנומרות עד שרפו וחלקת המים בדלי הפכה קרומית וקשה. מאז יצא שִמעהּ של אימא אצל כל חתולי הרחוב והם מוצאים בחיקה מקלט בטוח. מאז – לפחות זו הסברה – אימא מתרחקת ממים כמו מאש. כשבנו בריכה עירונית הסכימה לכל היותר לטבול במים עד קרסוליה, וליוותה אותי ואת ערן השוחים במים כמו דולפינים, במבט מודאג. רק כשאבא הושיב אותנו בים האובלי בגיגית ונעשה לאדמירל נועז, הייתה אימא מביטה בנו בקורת רוח, ממקום מושבה על מדרגות הכניסה.

אחרי שערן נהרג, אבדה לאבא תחושת הזמן. שעות ארוכות ישב בגינה, לבדו, על כיסא הקש שהזמן והשמש מרטו אותו בהתמדה, שרוי בצילה המחורר של עץ האזדרכת, משחק באצבעותיו בחבל ישן, כאילו הוא שב ומשנן לעצמו את כל הקשרים שלימד אותנו כשהיינו קטנים: קשר דייגים וקשר בוהן, קשר שטוח וקשר סבתא. היו לאבא אצבעות עבות וזריזות. "לקשור שרוכים בנעליים אתם כבר יודעים, נכון?" אמר בפעם הראשונה שהראה לנו את נפלאות החבל, "אז קשר אחד אתם כבר מכירים!"

כשראיתי אותו יושב כך בגינה המוצלת, נחרדתי ולבי אוגרף: אבא הצטמק כל כך ונראה כה אבוד שהיה זקוק עכשיו לקשר הצלה. בדמיוני גחן לעברי והסביר לי בסבלנות איפה שמים את האצבעות ואיך צרים בחבל צורת לולאה והיכן מותחים ומהדקים אותה כדי שהקשר יהיה מאובטח, אבל כבר לא זכרתי בדיוק מה הולך לאן. וכך הוסיף אבא וחמק מאתנו עוד, עד שנעלם מחיינו חרישית, רגע גלוי לעין, רגע מתעתע, מנצנץ וכבֶה ממרחק – עד שנפל לתהום המבעיתה, האינסופית, הנמצאת על קו האופק, שם נגמר הים – ואיש לא ראה אותו עוד.

אני טסה על האופניים בירידה והרוח מעיפה את שיערי לאחור ומקררת את עורי. אימא כבר מזמן עזבה את הבית הישן. עכשיו, עד כמה שזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, היא גרה על הים. ממש על הים. איש לבן שיער חמד את אמי על שתיקותיה ועל העצב שצימק את רוחה, ולקח אותה אתו אל ביתו. את היציבות שאימא חיפשה תמיד על חוף מבטחים מצאה דווקא בספינתו הקטנה והמתנדנדת של האיש, שעגנה במעגן הסירות ביפו. "הבית שלנו גדול וריק ומוזיאלי," נאנחה באוזני בוקר אחד, "ערן הלך. אבא הלך. את חיה את חייך, אני לא רוצה לגור פה יותר. הבית שלך מעכשיו, עם כל מה שיש בו וכל מה שאין בו, הכול שלך. ואם גם את לא רוצה בו, את מוזמנת למכור אותו. חצי לך, חצי לי." 

אימא לא חיכתה עד שאמכור את הבית – הגם שעוד לא החלטתי מה אעשה בו – ארזה כמה מזוודות והלכה לגור אצל תלמה אחותה. כעבור זמן מה עזבה גם את ביתה של תלמה כי פגשה את הרברט. עכשיו היא מזמינה אותי לראשונה אל ביתה החדש.

הגעתי למעגן הסירות, מתנשפת כולי. קשרתי את האופניים אל עמוד של פנס תאורה וחיפשתי בעיני את הספינה המוארת שאת קווי המתאר שלה אימא תיארה לי בטלפון. "על הירכתיים שלה חרוט הפסוק שתמיד אהבתם את וערן ואבא," חדה לי חידה שכבר פתרנו מזמן, והוסיפה כמופתעת בעצמה, "את לא תאמיני איזה צירוף מקרים זה" כלומר – פירשתי אני – יש לראות בפסוק הזה סימן שגם האיש הזה כלבבה. חייכתי לעצמי. לרגע קצר שוב ישבנו אחי ואני בגיגית המשקשקת, השמש מזהיבה את ראשינו, ושָנִינו עם אבא את פלא הפלאים הזה ש"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". גירדנו את קרום המים שענה לנו בגלים מתפשטים וניסינו, אחי ואני, להבין איך ייתכן שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא?

אני עומדת תחת הפנס, רגלי טובלות בשלולית האור וידי על מותני. במי המעגן הקטן מיטלטלות ספינות גדולות וסירות דייג קטנות. לא הרחק מתנפצים הגלים ברעש עמום אל סלעי השובר הגדול. ריח קרבי דגים עומד באוויר, מעורב ברסיסי המלח שהרוח מסיעה אל היבשה. בחושך המתעבה אני לא מצליחה למצוא לא את הספינה ולא את הפסוק על ירכתיה. רק הודות לטלפון הנייד מצאתי את אימא ואת הרברט, שיצא אל סיפונה של ספינה לבנה ממורקת ועתה הוא מנופף לי בפנס שבידו. הוא מחייך אלי בנועם ומושיט לי יד נרעדת כשאני מטפסת אל ביתו המתנודד. אני מביטה בו בעניין, זה האיש שהצליח לעשות את מה שאבא מעולם לא הצליח – לנתק את אימא מן היבשה.

אני יורדת בעקבותיו אל בטן הספינה. פניה של אימא טובים ועיניה קורנות והיא מאמצת אותי אל לבה, "זאת הבת שלי," היא אומרת בגאווה לבן זוגה החדש. "נעים מאוד, נעים מאוד," הרברט אומר שוב.

הספינה מתנדנדת קלות ואני מביטה באמי בחטף. היא עונה לי במבט משלה, יציב משאני מכירה. הכול בסדר, עיניה אומרות. ונרגע בי עצב חשוף, הנה אימא מצאה אהבה חדשה, הכול בסדר. אימא מזמינה אותי ואני מתיישבת על הדרגש המרופד, מולה, והרברט מיד מציע להכין לנו תה חם או שוקו קר, מה שנרצה.   

אני שואלת את אימא לאן הם מתכוננים להפליג.  

"מה פתאום להפליג, מתוקה," היא עונה בקולה השלו, "אנחנו לא מפליגים לשום מקום. בעניין הזה שום דבר לא השתנה. אני לא שמה את הרגליים במים. הרברט הבטיח לי שהספינה קשורה למרינה טוב-טוב וגם עוגן הטלנו והמים כאן, בתוך השובר גלים, חלקים רוב הזמן כמו חמאה. זה בית, בסך הכול זה בית."

"ואני חשבתי שאולי נגמלת כבר מהעניין של גורי החתולים,."

אימא מושכת כתפיה, "מה פתאום. אנחנו נשארים כאן, ובחורף נגור בדירה שלו בגבעת אולגה. וחוץ מזה," היא מחייכת אלי חיוך מנצנץ, "גילו כבר את כל הארצות—"

אני מודה להרברט כשהוא מניח בידי ספל תה חם בתנועת יד רבת חן ושואל אם להוסיף לי קוביית סוכר, והאם אני אוהבת לשוט, או שאני "כמו אימא".

אימא לוגמת בזהירות, "לא, היא לא כמוני. אני משהו מיוחד. אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל מי יודע? חיים רק פעם אחת."

הרברט מלטף את ראשה ליטוף עדין מאוד. אני בוחנת את הספל שבידי.

"אתה יודע מה, הרברט," אימא אומרת, "יום אחד אני אמצא את האומץ ואז נפליג שלושתנו מערבה, אולי אל האי אִיף, שמה מול מרסיי. יהיה טוב לעצור קצת מול מצודת סן ז'אן, אולי דנטה ינפנף לנו ביד מבעד לסורגים של הכלא". 

אני מביטה באימא בפליאה. האם הקשיבה לאבא כשקרא לנו בקול את 'הרוזן ממונטה כריסטו'? משום מה אני לא זוכרת אותה קוראת את הספר הזה.

היא מחייכת אלי חיוך מעודד. דמותו של אבא, עליז וגבוה, באה ומתיישבת לרגע בין שתינו. אנחנו שטות במחשבתנו אל ערן, שעוד הספיק להפוך לזמן קצר לבן דמותו, עד שספינת דיג גדולה באה מכיוון הים בגרגורי מנוע, וכשהיא מתמרנת את דרכה אל המעגן המים מזדעזעים והספינה של הרברט מיטלטלת.

חתול מנומר שלא הבחנתי בו קודם קופץ על ברכיה של אימא ומצטנף בחיקה כאוזן. רגע הוא סוקר אותי בחרכי אישוניו, ורגע שב ועוצם את עיניו.

אני שומעת את אימא שואלת, "החלטת מה את רוצה לעשות עם הבית?" ואני עונה מצועפת כולי שלא, "עוד לא," וחושבת על האופניים הירוקים שלי שקשרתי לפנס התאורה על המזח, ועל כך שאת כל הדרך שעשיתי בירידה אצטרך לדווש תיכף בעלייה. אולי כדאי שאומר שלום, ואזוז.


*הסיפור לקוח מתוך "אישה רגישה" קובץ הסיפורים החמישי של עדנה שמש, שיראה אור ב-2019

 

 ״אמא, הכנרת,״ הצביע שאולי ימינה כשניתק עוד שיחה. ״אבא אהב את הכנרת, לא?״

״בטח, נסענו המון הנה,״ אמרה רבקה, וחשבה שזה לא שקר כי המון זה עניין יחסי כל כך, ועבור מי שהיה לו אבא רק חמש שנים, גם נסיעה אחת לכנרת היא שפע, ואולי הספיקו אפילו פעמיים לנסוע לפני שנגמרו האבא והטיולים.

״הו, כנרת שלי…״ שר לה שאולי, אולי קיווה שתגיד שהוא נשמע בדיוק כמו אביו לפניו, אבל זה כן היה שקר אז היא לא אמרה. ״איזה כיף לך שאת נוסעת,״ תופף על ההגה. ״יש לך הכל? תרופות, ספר, מטען לטלפון?״

״זה הרבה זמן, שאולי,״ היא אמרה. ״עשרה ימים. זה יותר מדי. ועוד בלי גניה הפעם.״

״אני דיברתי איתם, אמא. הם לא מסכימים לקיצורים, כבר הסברתי לך, זה או הכל או כלום. אלה התנאים. אנשים עומדים בתור לחופשות האלה.״

״מי עומד בתור, ניצולי שואה?״

״זה יעבור לך צ׳יק צ׳ק, את תראי.״

הם הגיעו לטבריה, ולאחר כמה פיתולים מצאו גם את המלון. שאולי רטן ונאנח, אבל בסוף הצליח להיכנס לחניה צפופה. הוא התבונן בה לרגע כמו ממתין לתשבוחות, ומשאלה לא הגיעו יצא מהרכב ונדחק, עם הבטן הקטנה שלו, במרווח הצר שבין פגושי המכוניות, ופתח לה את הדלת.

״זה בטוח המקום הנכון?״ שאלה רבקה, אבל שאולי כבר שלף את המזוודה מתא המטען ומסר אותה לאדם בבגדים כחולים, והוא נשא אותה בקלילות במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות המסתובבות.

״רק רגע, מה שמו? מנין הוא יודע לאן לקחת את המזוודה שלי?״

״הם יודעים שאת באה, אמא, אל תדאגי,״ הניח את ידו הכבדה על גבה. הם עמדו ככה רגע והביטו במבנה הרחב הצופה לכנרת. ״מוכנה?״

הדלתות המסתחררות סחפו אותם פנימה. ״יום חמישי. כולם מגיעים ביום חמישי,״ אמר מישהו מעל לראשה. ילדים קטנים התרוצצו סביב, עוקבים בדבקות אחר המסלולים המצוירים על השטיח, כמו רכבות.

״אני אלך לדלפק,״ הודיע שאולי בתוך ההמולה. ״הכי טוב שתשבי ותחכי לי פה.״

״שאולי-״ היא קראה, אבל הקול יצא מתוכה קלוש, איכשהו אבד כנראה בין גבעתיים לטבריה. לכן התיישבה כפי שהורה לה והרעשים התחילו להסתדר באוזניים: צעקות הילדים, מעט בכי דביק, לפעמים צווחות, החריקה הקבועה של צירי הדלתות המסתובבות, פטפוטים בעברית, רוסית וערבית, ולפתע שמה לב גם למוזיקה שהתנגנה ברקע כל אלה, ספוגית וחלושה. ממש כמו השלפוחית שלה, שאותתה לה שיש צורך למצוא את חדר השירותים הקרוב. נכון שביקש שתישאר במקומה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה וגם הוא כבר לא ילד. היא קמה ממקומה, וניסתה. בין זרועות הבריות המיוזעות, המתנופפות אנה ואנה, התחילה רבקה גרוס לפלס את דרכה בג׳ונגל האנושי לכיוון השירותים.

איש האבטחה ראה את זה בזמן אמת בחדר הבקרה, והוא יחזור ויצפה ברגע הזה, שנקלט במצלמות האבטחה, שוב ושוב בימים הבאים, יראה לאשתו ויעביר אותו בוואטסאפ של החבר׳ה מהצבא. מצד אחד של התמונה: הזקנה. קטנטונת כזאת, עם סוודר באמצע הקיץ. מהצד השני: איש צוות בתחפושת מיקי מאוס ענקית, פורץ בזריזות על קביים גבוהים לתוך אולם הכניסה בדרכו אל כל הילדים שהגיעו למלון לסוף השבוע. איש האבטחה המנוסה, שמיד הבין שצפויה כאן התנגשות, דפק באצבעו על המסך וצעק: ׳הי, תקלטו!׳ או אולי רק ׳הי׳, אבל זה היה מאוחר מדי. עד שהתקבצו סביבו שני חבריו לחדר הבקרה, כבר רכן מיקי מאוס הענק מעל לזקנה, שהתרסקה על הרצפה.

״את בסדר עכשיו, גברת גרוס?״

״אמא, את בסדר?״

רבקה קירבה את אצבע ידה הפנויה לשפתיה וביקשה שקט. היא חיכתה שמד לחץ הדם יפעל את פעולתו. משסיים להתנפח, לחבוק את הזרוע ולשחרר, שלחה את שאולי להוציא לה מהמזוודה את נרתיק הכדורים, ונטלה שניים, עם מעט מים.

״זה חדר יפה,״ אמר שאולי לצעירה שלצדו. ניכר שהיא מוצאת חן בעיניו. ״נכון, אמא? אפשר לראות מפה את הבריכה. באים לפה הרבה ניצולי שואה?״

״אני די חדשה כאן, האמת,״ אמרה הצעירה. ״וזאת פעם ראשונה שנותנים לי להיות אחראית-ניצולים. אני לוקחת את זה ממש ברצינות. זה כבוד גדול, שתדע לך. כבוד גדול, גברת גרוס!״ היא אמרה בקול רם יותר. ״זה בסדר שאני אקרא לה גברת גרוס? אפילו קניתי את אנה פרנק. קראת את זה? יו, זה מה זה חזק. היא כותבת מכתבים לחברה הדמיונית שלה, קיטי. עוד לא קראתי הכל, אבל, כאילו, אני יודעת איך זה נגמר,״ היא משכה בכתפיה. ״אתה יכול להיות רגוע, אמא שלך בידיים טובות. אנחנו נדאג לה.״

שאולי חייך. ״שמעת, אמא? לריסה פה בשביל לעזור לך בכל מה שאת צריכה.״

״אני לא צריכה. תודה רבה,״ היא קמה, ולמרות שעוד הרגישה חלשה, צעדה עד לדלת ופתחה אותה, בתקווה לסלק את הצעירה הפטפטנית ולהתלונן עליה בפני שאולי. ״אני אשכב קצת לנוח.״

״שמעת את אמא שלך,״ אמרה לריסה, ודחפה אותו קלות לכיוון המסדרון.

״ללכת?״ הוא שאל. לריסה חייכה ושאולי נשק לאמא שלו על הראש בהכנעה.

״איזה בן יש לך,״ אמרה לריסה ושאולי התנפח קצת. ״אני צריכה ללכת לקבל את הניצולים האחרים. יש לי עוד שניים, אבל אל תדאג. אני אחזור לאסוף אותה לארוחת ערב, ואחרי האוכל יש הופעה! נעשה לאמא שלך פה גוד טיים, חבל לך על הזמן.״

״ביי, אמא, תתקשרי אלי.״

״ביי, שאולי.״

רבקה סובבה את המנעול עד הסוף ונשכבה בבגדיה ובנעליה על המיטה המוצעת. היא נשמה פנימה והחוצה, ואז שוב פנימה והחוצה, עד שהפסיק להתרוצץ מול עיניה אותו עכבר קלגסי ענק שתקף אותה, והצעירה לריסה, שגבות החוט השחורות שלה דמו באופן תמוה לזנבו של עכבר, נבלעה גם היא בתוך שינה עמוקה.

עד שעת ארוחת הערב הספיקה לפרוק את חפציה, להתקלח ולהכין לעצמה כוס תה. היא אכלה כמה פריכיות ששרדו יפה את המסע, וחיכתה, מוכנה, עם התיק הקטן תלוי על כתפה, שתגיע לריסה ותיקח אותה לחדר האוכל. כמה דקות אחרי השעה היעודה, ממש כשתהתה אם כדאי לפתוח עוד שקית פריכיות, נשמעה הדפיקה בדלת ועמה קריאות קולניות: ״גברת גרוס? גברת גרוס, הגיע הזמן לארוחת ערב!״

רבקה הלכה אחרי הצעירה למעליות. זו היתה שעת העומס והן נאלצו להידחק ולעמוד צמודות זו לזו עד שהדלתות נפתחו, ואז נשפכו עם כולם לתוך המסדרונות הרועשים. כשהתקרבו לחדר האוכל גברה הצפיפות וניחוחות שונים החלו להתגנב לאפה.

רבקה ולריסה נכנסו אל האולם אבל במקום להצטרף להמון, שיצר נחילי אדם מזדמזמים סביב עמדות הבופה הארוכות, חצו את החדר מבלי להתעכב. הרעב דקר לרבקה בבטן אבל היא הלכה בכניעות אחרי לריסה עד שהגיעו לחדר גדול יותר, שהאנשים ישבו לאכול בו סביב עשרות שולחנות וכסאות פשוטים בצבע עץ בהיר.

״של מי כל זה?״ שאלה כשעברו ליד מראה מסחרר: שלושה שולחנות נטושים, ועליהם עשרות צלחות עמוסות, כורעות תחת הררי מזון מסוגים שונים, מאכלים, תילי תילים, וביניהם מפיות משומשות, מזלגות נעוצים ושמוטים וכוסות מלאות למחצה בנוזלים בשלל צבעים.

״אנשים פה מתנהגים כאילו מחר האוכל יוצא מהאופנה!״ חייכה לריסה. ״ככה המנהלת שלנו אומרת. תיכף יבואו לנקות, אל תדאגי. השולחן שלנו זה 18, תזכרי? הנה, שם, בפינה. איפה שמנחם, עם החולצה הירוקה. רואה אותו? הוא גם ניצול! מליטא, נדמה לי. את מפולין, לא? שניכם לא הסכמתם לשים צמיד של המלון. הסברתי למנהלת שזה נושא רגיש. שלום מנחם!״ צעקה לריסה. ״איזה חתיך אתה הערב! צ׳רי הלכה להביא לך אוכל? תכיר, זאת גברת גרוס. גם היא לא הסכימה לשים צמיד!״

רבקה הביטה במנחם ואמרה שלום, אבל הוא לא ענה. המבט שלו היה מעורפל, ונתון רק לחזה של לריסה, שחייכה אליו וסיננה בשקט: ״דמנציה. הפיליפינית שלו בטח מעמיסה בבופה.״

בדיוק כשחזרה רבקה עם האוכל שלה, חזרה גם צ׳רי לשולחן. צ׳רי לא התעניינה בשיחה, רק חתכה למנחם את האוכל לחתיכות וקראה לו אבאל׳ה. ״טעים לך, אבאל׳ה?״ ״ללעוס, אבאל׳ה.״ רבקה אכלה מעט סלט, אורז ושעועית ירוקה, ואז ניצלה רגע שבו איש לא רואה, ואספה את הלחמניות העגולות שעל השולחן בתוך מפית והכניסה לתיק. היא קמה ויצאה, קיוותה לחמוק ללריסה, אבל בדיוק כשלחצה על כפתור המעליות הרגישה יד לופתת את כתפה. ״מנסה לברוח לי, אה?״ לריסה צחקה, והובילה אותה לכיוון ההפוך. ״מכירה את דוד חיים? אני מתה עליו.״

דוד חיים, כך התברר די מהר, לא היה רק דודה של לריסה, אלא דודם של ילדי המלון והאמהות שלהם, והן נצמדו לבמה שעמד עליה, רוחץ בתאורה צהובה. הוא נראה פחות או יותר בגילו של שאולי, ואפילו מעט דומה לו. מין ישראלי נחמד כזה, מאלה שמציעים לך לשבת כשהתור בבנק מתארך. היתה לו חליפה קטנה ממידותיו עם פפיון אדום גבוה, והוא התהלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות של חיות.

״איך קוראים לך?״ הוא פנה לילדה קטנה שעמדה לצדו על הבמה.

״קורל,״ היא ענתה.

״קורל, את נשואה?״ שאל דוד חיים, וכולם צחקו.

האמהות הרימו גבוה את התינוקות, וכשהתחיל לשיר שיר על ארנב בשם נחום, ההתלהבות גברה. כמה מהן פרצו קדימה, מפלסות דרכן בקהל ומניפות באוויר כסאות פלסטיק. רגל של כיסא שפשפה את גבה של רבקה והיא מעדה ונאלצה להישען על לריסה כדי להתייצב.

״את בסדר, גברת גרוס?״ תפסה לריסה את שתי זרועותיה בבהלה. רבקה מיהרה להזדקף, מתחה ארשת פנים רגועה והנהנה נמרצות. ״אחותי, תזהרי!״ שאגה לריסה, אבל האמהות כבר נעמדו על כיסאות הפלסטיק, נדנדו את הישבן הנה והנה ושרו עם הדוד חיים במלוא גרון. עיניה של לריסה התחילו להזדגג וגם היא סימנה בשפתיה: ״נחום – ארנב של אהבה״. רבקה הסתכלה סביב, כולם ׳אחי׳ ו-׳אחותי׳, היא חשבה. חיים הוא ׳דוד׳ ומנחם הוא ׳אבאל׳ה׳. כמו אז, אחרי המלחמה, כשהילדים קראו לסטלין אבא.

זה היה הרגע לחמוק, וכדי לעשות את זה, ידעה, תצטרך להתערבב בהם. כשלריסה הביטה בה שוב, רבקה חייכה והזיזה את ראשה ימינה ושמאלה עם המנגינה הילדותית. זה עבד. המחווה מילאה את לריסה שמחה גדולה, והיא נפנתה לבמה ביתר מסירות, מזמרת ורוקדת לצלילי שירו של כוכב הילדים המבוגר. אחת, שתיים, שלוש, ספרה רבקה, ואז נשענה לאחור ונתנה לקהל המתענג לבלוע אותה. הם דחפו הנה והנה והיא הסתחררה ביניהם בחיוך מתוח, עד שלבסוף נפלטה מתוך ההמון. בצעדים קטנים יצאה למצוא את דרכה לאולם הכניסה, שם ניסה להתנקש בחייה העכבר הענקי לפני כמה שעות.

המקום היה ריק, מסילות הרכבות המצויירות על השטיחים היו פנויות, רק מאחורי הדלפק ישבו שני פקידי קבלה ודיברו בטלפון.

״גיברת,״ שמעה קול קורא אחריה. ״סלחי לי, גיברת,״ הוא המשיך, וגם היא המשיכה, נמרצות, לעבר הדלת. כשלא ענתה דילג לעברה והתחיל לשאול שאלות. למה אין לה צמיד, הוא ביקש לברר, ואת מי היא מחפשת ולאן יש לה ללכת בשעה כזאת.

״אני התבלבלתי בכיוון, סליחה,״ אמרה לו, ״איפה פה המעליות?״

הפקיד דרש שתגיד לו את שמה, ביקש שתתלווה אליו לדלפק, הקליד במחשב ואז נראה שרווח לו. ״את רוצה שאני אקרא ללריסה?״ שאל.

״לא צריך, היא נהנית מהמופע,״ אמרה, ״ואני קצת עייפה.״

הפקיד ליווה אותה למעליות, הצעיד אותה פנימה ולחץ על מספר הקומה שלה, והוא נדלק תחת אצבעו בצהוב. ״שיהיה לך לילה טוב,״ אמר והביט בה עד שנעלם מאחורי דלתות הנסגרות. מיד לחצה, באצבע רועדת, על כפתור נוסף: קומת הבריכה.

ריח הכלור נכנס דרך חריצי דלתות המעלית ושטף את פניה כשהדלתות נפתחו לרווחה וחשפו פיגומים רבים וסרטי אזהרה אדומים-לבנים שכמו עטפו באריזת מתנה דבר שעתיד להיות כנראה מתקן מרשים: מגלשה שתתפתל יום אחד סביב כל חלקו האחורי של המלון. איש לא היה בבריכה, המים זהרו באור מלאכותי בהיר, חלקים ושקטים. רבקה נתנה לחוש המיוחד שלה לפעול: היא עצמה עיניים, ואז פקחה אותן שוב, צעדה ימינה, שוב ימינה, הלכה ישר, מעט לשמאל, ומצאה. ליד גדר חצר המלון עמד פח אשפה מתפקע מעטיפות צבעוניות של קרטיבים. רבקה עמדה ליד הפח וליחששה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ בתוך מספר שניות הם הופיעו. שלושה חתולים טבריינים שמנים. היא צפתה בהם נכנסים, נדחקים דרך המעויינים בגדר הברזל ומתקרבים אליה. רבקה פתחה את התיק והוציאה בחגיגיות את הלחמניות. החתולים הביטו בה כמו בקוסמת. היא פוררה את הלחמניות לחתיכות קטנות ופיזרה על הרצפה הדביקה. ״בתיאבון.״

בדרכה חזרה לחדר עצרה שוב המעלית בקומת המסעדה, ורבקה החליטה לצאת. המוזיקה עוד הצטלצלה מכיוון אולם ההופעות, וחדר האוכל, שהיה קודם הומה אדם, היה נקי, שקט וחשוך. מרווח כמו אולם נשפים. רבקה עברה ליד שולחנות הקייטרינג והרימה בעדינות את המכסים הגדולים של מגשי האוכל, אחד אחרי השני. ניחוח אקונומיקה עלה באפה ותחתיות נירוסטה מבריקות נגלו לפניה בחשכה. מהר, תיכף כבר ימצא אותה מישהו ויגרור אותה בחזרה לחדרה, או גרוע מכך, למסיבה. היא המשיכה להרים את המכסים לפי הסדר, עד שהגיעה לעגלת הלחמים, אותה עוד לא הספיקו לפנות. או שאולי, הבינה, היא כבר עומדת מוכנה לארוחת הבוקר, עם החמאה, הריבות, השוקולד למריחה. אני לא אהיה פה מחר, חשבה בעוד היא ממלאת את התיק באריזות הקטנות. כשהיה התיק גדוש, הגיע תורו של הלחם. בתוך סלי קש נחו לחמים מסוגים שונים. את הסוודר ריפדה היטב מבפנים. במיומנות יצרה לה תחתיו שיריון הדוק של בגטים. לגרביים השחילה פרוסות גבינה.

בלב מפרפר עשתה את דרכה בחזרה לחדר. אני כבר לא בנויה לדברים האלה, חשבה כשראתה את עצמה במראת המעלית, חתיכת בגט מגרדת מציצה לה מצווארון הסוודר, שיערה הדליל פרוע ועיניה מתרוצצות, מימיות. היא נעלה את דלת חדרה פעמיים ורוקנה את השלל: שמונה בגטים, תריסר פרוסות גבינה, עשרים ואחת קופסאות קטנטנות של חמאה, שש ריבות זעירות ועוד תשע אריזות אישיות של שוקולד למריחה. נותרו גם הפריכיות, (מזל שהתאפקה ולא אכלה חבילה נוספת), שקיקי התה, הסוכר, סוכריות המציצה ושלוש כוסות המרק בכוס שהביאה מגבעתיים במזוודה. לא רע.

רבקה התיישבה אל שולחן הכתיבה, שם חיכה לה, במרכזו, נייר מכתבים מהודר שעליו הוטבע בדפוס כחול שם המלון ולידו איור של גלי הכנרת. היא הרימה את עט הפלסטיק הכחול וחלצה את הפקק בנשיכה.

״קיטי היקרה,״ כתבה.

״שתינו יודעות שלא קראתי לך קיטי. שתינו יודעות שלא קראתי לך כלל כבר שנים רבות, וגם כשהיית חברתי הסודית והקרובה ביותר, בימים הטרופים, הקרים ההם, לא כתבתי לך אפילו אות. מבחינה זו אנה פרנק היתה חכמה ומוצלחת ממני, מבחינות אחרות עליתי אני עליה. אני כותבת לך את הדברים האלה מבית מלון בעיר טבריה שלחוף הכנרת. ודאי תשתוממי לגלות שהגרמנים עוד יש להם אחיזה בי, לא רק בחלומות הלילה אלא גם בימים. הם אלה ששמו אותי פה, בחדרון קטן בקומה החמישית. מחוץ לדלת העולם משתולל, אבל החדר הזה שקט וטוב, לפחות בינתיים, עד שיתחילו להתדפק. יש לי די מזון, שירותים, מים זורמים ואפילו שני ספרים וטלוויזיה צבעונית. האצבעות פחות רועדות, רואה את כתב היד? זה סימן שלחץ הדם מתייצב. 

אני מצטערת. אינני זוכרת מה היה שמך, והרי אני זו שנתתי לך אותו. היית אדומת שיער, עם תלתלים רכים, גומות בלחיים סמוקות וידיים ורודות, נקיות. תמיד לבשת את תלבושת בית הספר. המשכת ללבוש אותה גם כשנסגרו השערים. בעוד אני הצטמקתי לי והתבליתי בבגדי הישנים, דהויה ובורחת, את נשארת בדיוק אותו הדבר. אולי איבדתי אותך בים? את ודאי התעופפת לך בסערה בין מדינות ושחפים. פה בארץ הזאת כבר לא היינו יחד וגם אני זכיתי בשם חדש ויותר לא הייתי רגינה. אם כך, זה בסדר. תהיי את קיטי, ואני אהיה רבקה. נעים מאוד.

הרבה דברים קרו מאז שהיית לצדי. את חלקם אני מבקשת לשכוח. האם את, ממש כמוני, כבר אינך ילדה קטנה? האם אפשר לדבר איתך על כל הדברים מבלי לחוס? גם אם נשארת קטנטונת עם שיני חלב, הרי מעולם לא היה  איש שיכסה בידיים רכות על עיניינו, שיאטום את האוזניים לאימה. אם כן, לא אחוס, כי אין על מי. אין על מה. את היית לצדי כשאבדו כולם יחד. מגדל צלחות צפוף שהתנפץ בטלטלה. לא נותר אלא לסגור את דלת הארון ולהמשיך. אחר כך נשמטה מידי צלחת נוספת, אבל לא על זה ישבתי לכתוב לך. גם לא על האהבה הגדולה, לא על שני ילדים משלי, לא על חמישה נכדים, להם תמיד די מזון וכר רך להניח עליו את הראש.

החלון שלי משקיף על בריכת המלון. היא ריקה כעת, אבל בבוקר יהיו שם שוב אנשים רבים, שעירים מאוד, והם יצעקו וישירו, יזעמו ויתחבקו, יזרקו מגבות על הארץ, יבלעו קרטיבים צבעוניים ויחטטו בטלפונים החכמים שלהם באצבעות רטובות. מה זה טלפון חכם, את ודאי שואלת, ואני עייפתי מלהסביר. כל היום אני מסבירה. מלאכת התרגום לא נגמרת אף פעם, שתדעי לך, קיטי. השפה לא נחה. לא על הלשון ולא על עור התוף, היא מתהפכת ובועטת. בשנים הראשונות חיכיתי שיעבור לה, שתתייאש, כפי שקורה לילדים בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל היא בשלה.

השעה כבר מאוחרת מאוד, קיטי. בעוד שעתיים או שלוש ודאי תעלה השמש, ואז תבוא לריסה לדפוק בדלתי ולצעוק לי: ׳גברת גרוס? גברת גרוס???׳ אני רואה את הבלבול אוחז בפרצופך המתוק: ׳גברת גרוס?!׳ שמות קל להחליף, קיטי אהובה. הם כמו מים באמבטיה. אבל הם לא יקחו אותך רחוק.

לא אוכל לפתוח את הדלת ללריסה. קיטי, אני לא אהיה כמו אותה ילדה הולנדית. אותי לא יתפסו. אותי לא יציירו בקומיקס ולא ימחיזו מחזמר בברודווי שבו אנו מזמרות אחת לשנייה בכותנות.

השעה מאוחרת ומוקדמת, תלוי אם את ינשוף או פרה. אני עייפה אבל נמרצת. לא רוצה לישון ולא יכולתי לישון גם אילו רציתי. את יודעת שבכינרת השמש עולה בים? פתאום, בזמן שאני כותבת לך, הרגשתי שהיא שורפת לי מעצם הזנב למעלה, לאורך עמוד השדרה, ואז הבנתי שהשעה קרבה. אני לא יכולה להסביר, ולך גם לא צריך. השריפה הזאת הקימה אותי מהכיסא.

שלום לך, קיטי. הגיע הזמן להיפרד.״

את אפה הוציאה ראשון מהחדר. המסדרונות היו ריקים והשטיחים רכים וארוכים. את צעדיה לא שמעה, רק את רחש האוויר באף, יוצא ונכנס, בעוד שיניה חשוקות. צלילי המעלית הקפיצו אותה במקומה. היא נכנסה ולחצה על כפתור קומת הבריכה.

הבריכה היתה ריקה, והלילה עוד שחור. היא הביטה מעלה וראתה את המגלשה הענקית. המתקן המרשים שעומד לקשט את המלון בצינורות עקלקלים ולחלץ מהילדים צווחות של עונג. המגדל שממנו נכנסים לתוך המגלשה כבר עמד במקומו, מדרגות רבות מובילות אליו, אבל בינתיים חובר צינור המגלשה לכיוון ההפוך, כך שבמקום שתתפתל לה ותשפוך את האנשים לתוך מי הבריכה, המגלשה התפתלה לכיוון השני. רבקה הידקה את רצועות תיק הגב, והנה מצאה את עצמה קורעת את סרטי האזהרה ומטפסת על המדרגות הרבות, בדרכה אל סולם המתקן הגבוה.

משהגיעה אליו, טיפסה בשלב הראשון, ואז בשני. המעקה היה קר. אור הבריכה המנצנץ השתקף במעקה הכסוף. רגל-רגל יד-יד, בלי לחשוב, רק לא לחשוב. הם לא יתפסו אותנו, נכון, קיטי? להמשיך בסדר הטוב, בלי להתבלבל. רגל-רגל יד-יד. לבסוף התיישרה תחתיה הרצפה והיא הגיעה ליעדה. הרגליים שלה היו קלות כל כך שחששה לפתע שאולי אבד לה כוח הכבידה והתיק שעל גבה הוא הדבר היחיד המונע ממנה להתעופף. רבקה התיישבה והישירה מבט למטה, אל האדמה הקשה, הרחוקה, ומיד טילטל כל האוי-ואבוי את נשימתה המאומצת. היא הרגישה את קצוות גופה. העצבים התעוררו וחיפשו את השמש בפראות, כמו שדה חמניות.

זה רעיון איום ונורא. אפשר בהחלט לעצור. לשבת עד הבוקר, עד בוא המנקה, המציל, הצוות, ואז לקרוא בידיים מורמות: אני פה למעלה, ניצולת השואה. תפסתם אותי. אחרי כל השנים האלה.

לא.

היא נשמה נשימה עמוקה, סידרה רגליים, אחת לצד השנייה, ועל החיים ועל המוות. רבקה דחפה את עצמה בעדינות קדימה, בעזרת הידיים, אל מעבר לסף.

הסחרור במורד פיר המגלשה האפל החל מיד, מהיר ופרוע. היא התפתלה בתוך הצינור בתנועה חלקלקה ומהירה כל כך, ובכל פעם שציפתה שמעבר לסיבוב הבא תמצא את עצמה באור, הגיע עוד פיתול, ועוד אחד, עד שהפסיקה למנות אותם ולמשש את מיכל הפיברגלס הלולייני מבפנים ופשוט אחזה כצנחנית ברצועות התיק שלכתפיה. כשנפלטה לבסוף מהצינור, פגש גופה את הקרקע: אדמה דלילה בדשא. זה היה מפתיע, אבל לא מאוד כואב. היא ישבה כך רגע, מסוחררת, מצדה השני של גדר המלון, חופשיה.

הדרך אל החוף היתה קצרה. שלטים יפים הצביעו עליו, וכשראתה אותם הבינה שעליה להזדרז כי החשכה מתפזרת, ובתוך דקות ספורות ודאי תציץ השמש מעל מי הכנרת. המים הרעישו ורוח נעימה ליטפה את הסנטר והמצח. הרגליים מצאו אחיזה בקרקע המשובצת אבנים ושברי צדפים. כשקרבה מספיק, עצרה והניחה את התיק הקטן. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו חתיכת בגט.

השמש הציצה. נקודה כתומה שפרצה במהירות, עולה מן ההרים. האור שהפיצה היה קר ותכול.

רבקה פוררה באצבעותיה את הלחם ולחשה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ היא זרקה את הפירורים לכיוון המים, והרוח נשאה אותם הלאה. הדגים שמעו ובאו. הם התקרבו ויצרו מערבולות קטנות, חובטים סביבם בפראות. רבקה פוררה עוד ועוד, והשליכה, במיומנות הולכת וגוברת, מחלקת שווה בשווה, מעט לכאן, מעט לשם ואז באמצע, לכל הדגים הרעבים כולם.

 

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.

כשהוריה של גלורי הטבילו אותה בשם גלוֹריבּיטוּגוֹד נְגוֹזי אָקוּנְיִילִי, 1 הם לא חזו את מדיניות "השם האמיתי" של פייסבוק, גם לא את השבועות שהיא תיאלץ להקדיש למילוי טפסים ולהגשת עותקים של חשבונות ורישיון נהיגה ותעודה המעידה על לידתה ביום שלישי גשום, 9 בספטמבר 1986, בשעה 18:45, אחרי שש שעות צירים ושש שנות עקרות. הוריה, שתלו בה את כל התקוות שטרם הגשימו, דמיינו לה חיים מהסוג שכל בן איגבּו2 אמיד מאחל לילדיו. היא תהיה חכמה ותקבל את החינוך הטוב ביותר. היא תלך לכנסייה בקביעות ולא תסטה ימינה או שמאלה מכתבי הקודש. (אמן!) היא תלמד לבשל כמו סבתה, הוסיף אביה, ועל כך הגיבה אמה בשאלה, למה לא כמו אמא שלה, ואביה של גלוריביטוגוד המהם וגמגם עד שאשתו אמרה שאולי כדאי שילך לאכול אצל אמא שלו. אבל נחזור לגלוריביטוגוד, שכולם קראו לה גלורי מלבד סבא שלה, שמרגע שראה אותה קרא לה "הילדה הזאת".

"משהו רקוב אצל הילדה הזאת, הצ'י שלה לא בסדר."

הבעל גרר את אשתו החוצה כדי למנוע מריבה ("לא אכפת לי כמה זקן השתיין הזה, אני אתקן לו את הפה עוד היום") והפציר באביו לקבל את נכדתו הראשונה. בניגוד לסב, הוא לא ראה את קרום הפורענות שכיסה את פניה של גלורי ושעתיד להשפיע על כל החלטה שתקבל בחייה, לגרום לה לבחור לא נכון בכל פעם מחדש. כשגלורי הייתה בת חמש היא החליטה, אחרי מחשבה רבה, לתקוע אצבע בלוע פעור של כלב ישֵן. בגיל שבע, זמן קצר אחרי שמשפחתה היגרה לארצות הברית, גלורי חשבה שזה רעיון טוב ללכת הביתה כשאִמה איחרה לאסוף אותה מבית הספר בחמש דקות, החלטה שגרמה לה לתעות בדרך ולפרוץ בבכי במגרש החנייה של "פיגלי ויגלי" לפני רדת הלילה. היא עשתה הרבה דברים כדי להכעיס, בלי להבין למה — כאילו נולדה נוטרת טינה לעולם.

וכך, למרבה מבוכתם של הוריה, גלורי שלהם התקרבה לגיל שלושים, רווקה כרונית שעובדת בשירות לקוחות בדאוּנטאוּן מיניאפוליס. היא קיבלה שיחות מבעלי בתים ממורמרים על סף עיקול, הִקריאה תסריט סבוך והגיוני שנכתב על ידי אנשים שמעולם לא דיברו בטלפון עם בן אנוש. בכל החישובים שעשו הוריה של גלורי לקראת העתיד, הם לא העלו בדעתם שביום 16 באפריל 2013, אחרי שתקבל עוד מייל־סירוב לבקשתה לשחזר את דף הפייסבוק שלה (הנציגה סירבה להאמין שהורה כלשהו אכן נתן לבתו את השם גלוריביטוגוד), בתם תהיה מסוג האנשים שביש מזל כזה יוליד עבורם שרשרת אומללות שתגרום להם לשקול במהירות לשים קץ לחייהם.

היא התקשרה לאמה בתקווה שתניא אותה מהחלטתה, אבל הגיעה לתא הקולי ואחר־כך קיבלה הודעה בנוסח מה קרה הפעם? (גלורי ידעה שמוטב לא לענות.) שיחה לאביה הניבה תגובה צוננת עוד יותר, אז היא העבירה את הערב על שפת המיטה, צווארה מתוח כאגרוף, ותהתה איך משתלב בקבוק יין מוסקאטו עם שלושים כדורי שינה. היא כתבה פתק בזו הלשון: נולדתי במזל רע והגורל התאכזר אלי. מצטערת, אמא ואבא, שלא סיימתי את לימודי המשפטים ולא הפכתי למי שקיוויתם. אבל זאת גם אשמתכם כי הפעלתם עלי המון לחץ. שלום.

זה היה נכון ולא נכון. הוריה אכן הפעילו עליה לחץ, אבל זה היה לחץ בונה, שעשוי לדרבן אדם טוב יותר. ואמנם לא היה לה מזל, אבל לאו דווקא הגורל אלא נטייתה להתווכח עם מרצים ולצאת בסערה מכיתות שלא על מנת לשוב, היא שכמעט והביאה לסילוקה מהקולג'. לבסוף היא גמרה את התואר, עם ממוצע ציונים מביך. ואז הגיע בית הספר למשפטים, שאליו זכתה להיכנס בזכות טובה מחבר של חבר של אביה, במחשבה שאפשר אולי להפיק תועלת כלשהי מנטייתה לווכחנות. אבל היא הצליחה לפשל גם בזה, כשבחרה לנמנם במקום לשבת בכיתה ולשתות במקום ללמוד — מקבלת החלטות שגויות על כל צעד ושעל, קטן ככל שיהיה. ההחלטות הקטנות הטיפשיות הצטברו להשעיה על תנאי, שהתפתחה לבקשה מנומסת לעזוב, והבשילה לכדי דרישה בוטה לעזוב, אחרי שארגנה מחאה במשרד הדיקן.

גלורי נרדמה אחרי כוס וחצי של יין וכשהתעוררה גילתה שהכדורים הפכו למסה נוזלית באגרופה. באור הבוקר, הפתק המלודרמטי שכתבה הביך אותה והיא קרעה אותו והדיחה את הגזרים עם מי האסלה. בעבודה, כשניסתה לחמוק ממבטו של המפקח ומהאצבע שכיוון אל השעון, היא הרכיבה את האוזניות וקיבלה את השיחה הראשונה: גברת דַמפריז. בעלה מת ואין לה מושג איפה הניירת. האם גלורי יכולה לעזור לה לשמור את הבית? גלורי הקריאה מהתסריט ונמנעה מהמילה לא, שהגייתה נאסרה באיסור חמור. ואז צלצל גלן, שבעצם קראו לו גרג, אבל גם פיטר, שהתקשר ארבע־חמש פעמים מדי יום וניסה לחלץ מהנציגים הבטחות שלא יכלו לקיים. לא היה לו מושג שגם אם גלורי תבטיח לו את בית ילדותו, כולל העתיקות שנעלמו אחרי העיקול, יפטרו אותה והוא יישאר תקוע עם הילדים בדירת שני חדרים. השיחות נכנסו וגלורי נאלצה לומר לא מבלי לומר לא במשך יום שלם, עד שהאקרובטיקה הלשונית הדרושה כדי להימנע מתשובה פשוטה מרטה את עצביה.

בארוחת הצהריים היא אכלה את הבוֹריטוֹס שנמכרו שלושה־בדולר במכולת הזולה, וגם סנדוויץ' נחמד של אחת מחברותיה לעבודה, ושוב בדקה את המייל. אחר־כך היא חלפה ליד הלובי של סוכנות הפרסום, שחלשה על שתי הקומות העליונות בבניין. מימין לדלתות הזכוכית הוצגו לראווה הלוֹגוֹאים שהגתה החברה. היא עצרה כדי להצטלם עם הלוגו של רשת תכשיטים ענקית. אם דף הפייסבוק שלה יוּשב לה אי־פעם, היא תעלה את התמונה בלוויית הכיתוב "היום עבדתי על התיק של הלקוח הכי אהוב עלי. אין כמו דוגמיות חינמיות!"

ואז בת דודה שלה מפּוֹרט הַרקוֹרט תסמן לַייק, וחברה נוספת תודה בקנאתה, ואחרים יגידו איזה מזל יש לה ואוֹמג! ולרגע היא תחיה את החיים שהוריה דמיינו שהיא תחיה לפני שנים רבות כל כך.

אחרי הפסקת הצהריים היא שקעה בכיסאה וכבר עמדה להפעיל את האוזניות, כשלפתע הוא נכנס. על פי הילוכו גלורי ידעה מייד שהוא ניגרי. וכשבירך את המפקח שלה בידידותיות ולחץ את ידו, התברר שהיא צדקה. הוא לבש חליפה קצת גדולה מדי, אבל כתפיו פיצו על כך. הוא הצטרף לקבוצת עובדים חדשים שישבו בקצה החדר והתכוננו להכשרה.

הביטחון העצמי שלו הרגיז אותה כשהקריא מהתסריט בטבעיות כאילו שינן אותו, והצליח להישמע כן ומלא חמלה. בשלב מסוים הוא שׂם לב שהיא נועצת בו עיניים, ובכל פעם שהתבוננה בו אחר־כך גם הוא התבונן בה.

בשארית היום היא ליקטה פיסות ממנו, צותתה למפקחים שהתרשמו ממנו ומנו את שבחיו. הוא עמד לקבל תואר שני במנהל עסקים. הוא גדל בניגריה אבל ביקר את דודו באטלנטה מדי קיץ. אחרי התואר הוא ילמד משפטים. הוריו רופאים.

גלורי ידעה מה הוא עושה כי גם היא עשתה את זה: שיתפה זרים בפרטים רבים מדי מחייה, לאות שמקומה לא כאן, בשכר של 13.50 דולר לשעה. היא לא סתם "נציגת שירות לקוחות" — כולם צריכים לדעת שהתואר הזה זמני בלבד. אלא שבמקרה שלו זה היה נכון.

הוא חייך אליה כשהלכה, חיוך שהעיד על ביטחון מוחלט בכך שייענה בחיוך, בעוד שלגלורי התחשק לשלוח לעברו אצבע משולשת. אבל החינוך שקיבלה גרם לה להסיט את העיניים ולמהר לתחנת האוטובוס.

הטלפון שלה דִנדן. הודעה מאִמה. למה התקשרת? את שוב צריכה כסף? לא, היא רצתה לענות, הכל בסדר, אך לא עשתה זאת. אמה עלולה לשלוח לה 500 דולר ולומר שזאת הפעם האחרונה ושכדאי מאוד שלא תספר לאבא. גלורי תשתמש בכסף כדי לשלם שכר דירה או לקנות נעליים חדשות, או אולי תפרוט אותו להוצאות קטנות — ממתק פה, מסעדה שם — עד שייעלם. ואז, כשאמה לא תוכל עוד להתאפק, גלורי תקבל הרצאה רצינית וממושכת באימייל, על כך שהיא לא הייתה צריכה לדאוג לדברים כאלה אם רק הייתה נשואה, ולמה היא לא נותנת לאבא להכיר לה בחורים צעירים מהעבודה שלו? וגלורי הייתה מוחקת את ההודעה ובוכה, משחזרת את כל הטעויות שהובילו אותה לרגע הזה. היא הכירה את סיפור לידתה ואת הדברים שאמר סבא שלה, אבל זה לא שינה דבר כשהגיע הרגע לקבל החלטה נכונה. היא תמיד נמשכה לטעות, כמו כלב סקרן שלא עומד בפיתוי לטעום את הקיא שלו.

למחרת גלורי הגיעה לעבודה וראתה את הבחור יושב במקום הפנוי לידה.

"בוקר טוב."

"היי."

"קוראים לי תומס. אמרו לי שגם את מניגריה? את לא נשמעת."

"אני כאן מגיל שש. אתה לא חושב שהייתי צריכה לשמור על המבטא שלי, נכון?"

הוא התכווץ לנוכח גסות הרוח אבל המשיך ללחוץ.

"אני לא מכיר הרבה ניגרים כאן, אולי תכירי לי?"

גלורי חשבה על קומץ הנשים ששמרה איתן על קשר, ושישמחו להכיר את הבחור הטרי והרענן הזה. אבל הן ראו רק טפח מחייה האמיתיים של גלורי, חשבו שהיא פרסומאית ושהיא חיה חיי זוהר. סבב היכרויות יעמיד את התדמית הזאת בסכנה.

"סליחה, אבל גם אני לא מכירה אף אחד. אולי תנסה לדבר עם מישהו שיש לו חברים אמיתיים."

הוא צחק כי חשב שהיא מתלוצצת, ואי־ההבנה התירה את חרצובות לשונה. היה נחמד לדבר עם מישהו חדש שלא ציפה ממנה לדָבר.

"אז למה אתה מתפלש פה בזבל עם שאר פשוטי העם? אתה לא אמור לעשות התמחות באיזה משרד מדהים?"

"זאת ההתמחות שלי. אני עובד בַּחברה, אבל נראה לי חשוב להבין מה קורה בשוחות."

"רגע, אתה כאן בהתנדבות? השתגעת?"

הוא שוב צחק. "לא, זה רק… את לא תביני."

"אני לא טיפשה," אמרה גלורי. "אז לך תזדיין." היא הפעילה את האוזניות, התעלמה מה"רגע, מאיפה זה הגיע?" ובחרה בתור השיחות הצפוף ביותר. הן נכנסו בזו אחר זה ולא השאירו לתומס סיכוי להתנצל גם אם היה רוצה.

מקץ שעה הוא הטמין פתק בכף ידה של גלורי. סליחה, הוא כתב. אפשר להזמין אותך לצהריים?

גאוותה אמרה לא, אבל הבטן, שהתמלאה בפעם האחרונה מהסנדוויץ' שגנבה אתמול אחר הצהריים, התחננה על נפשה.

היא לקחה את העט מידו. שיהיה.

אמא, אני יוצאת עם מישהו. גלורי הקלידה ומחקה את המשפט שוב ושוב, ולא שלחה אותו. אמה בטח תתקשר ותנתח כל פרט ופרט בתיאור של תומס עד שתפשיט אותו לשׂביעות רצונה. אבא שלה יבקש לשמוע על "כוונותיו של הבחור". נטייתם לרגשנות תהרוס הכל.

תומס היה גורם להם אושר. הוא הלך לכנסייה כל יום ראשון — אם כי למד להפסיק להזמין אותה — וציפה לו עתיד מזהיר שכל הורה חולם עליו. הוא התפלל לפני כל ארוחה, ולפני השינה, וכשהתעורר. הוא התפלל למענה.

גלורי בזה לו. היא שנאה את ברק ההישגיות שלו, שאצלה היה עמום כל כך. היא שנאה את ניהול הכספים החסכני שלו. היא שנאה את זה שכשלחצה עליו לקיים יחסי מין הוא התנגד ואמר שהם צריכים לחכות עד שהקשר יהיה רציני יותר.

גלורי לא שׂבעה ממנו. היא אהבה את העובדה שהוא צופה בסרטים מצוירים בחדוות נעורים, שהוא מצליח לפלס דרך בהמון של זרים ולהגיח משם במחיצת חברים. נדמה היה שהחִספוס שלה לא מפריע לו, כמו גם המרירות שלה, שנבעה מהמזל הרע שלה וגרמה לה לרצות ברעתם גם של האנשים הטובים ביותר. נראה היה שלא מפריע לו ששִמחה הפכה מבחינתה לארוחה קצובה, ושהיא נטרה טינה לכל מי שצרך אותה מלבדה. היא רצתה לשאול אותו מה הוא מוצא בה, אבל חששה שהוא יציין תכונות שהיא ידעה שהן בגדר אשליה. שאננות, שהיא בעצם רשלנות. בוטות, שנתפסת ככנות בעוד שמקורה ברשעות בלבד.

הם דיברו על ניגריה לעיתים קרובות. בעצם הוא דיבר, וסיפר לה על ילדותו באוֹניטְשָה ועל כך שהוא חולם לחזור לשם ביום מן הימים. הוא אמר אנחנו ושלנו כאילו מובן מאליו שהיא תחזור איתו, והיא התחילה לחלום על עתיד שמעולם לא דמיינה לעצמה.

למעשה, היא הייתה בניגריה פעמים רבות אבל הסתירה זאת ממנו כי היא נהנתה, ואז סלדה, ולבסוף שוב נהנתה מההתרגשות שלו כשסיפר לה על הארץ הזאת. הוא לא ידע שאת מעט הכסף שהצליחה לחסוך היא הוציאה על כרטיס טיסה לניגריה אחת לשלושה־עשר חודשים, או שבמהלך השנים האחרונות היא הגיעה יום אחרי מות סבתה, יום אחרי מות דודה־רבתא שלה, ויום אחרי מותו של דוד שלה, וסבא שלה ביקש שתגיד לו מתי היא מגיעה בפעם הבאה כדי שיוכל להתכונן למותו. תומס עדיין לא ידע שאין לה מזל.

היא שמרה את הסוד כדי למנוע חיטוט, ולא ידעה שאנשים כמו תומס לעולם אינם חושדים, שהם בטוחים בטובו של העולם כמו ילדים שנולדו לחיי עושר. כשהיא ביקרה את סבא שלה, הם ישבו יחד בחדרו וצפו בטלוויזיה, וגלורי קמה רק להביא להם אוכל או שתייה. איש לא הבין מדוע היא באה לעיתים קרובות כל כך, או מדוע היא מוותרת על ההמולה של לָגוס לטובת הכפר הישנוני של סבה. היא לא יכלה להסביר שסבה מכיר אותה, שהוא יודע בדיוק מהי — חור שחור שמוחץ ומחסל מזל ואושר — ואף על פי כן הוא פותח את ביתו בפניה, נותן לה חדר ומיטה, עם מזרן ישן כל כך שבחלקו התחתון היו כתמים מהמים שירדו לאמא שלה.

לקראת סוף הביקור האחרון שיחתם נדדה לגורלה.

"העתיד שלך צופן רק אסונות אם לא תשׂביעי את רצון האלים," הוא אמר.

ככל שהתבגרה, כן הרגישה כמה זה נכון: חייה עד כה היו רק שאיפה עמוקה, בהכנה לנשיפה הנפיצה שתשטח אותה.

"סבא, אתה יודע שאין לי כישרון למצוא חן, בטח לא בעיני האלים."

שניהם לבשו מכנסיים קצרים וגופייה, כי הוולטז' של הגנרטור היה נמוך מכדי לתמוך בכל מה שיכול לקרר. גלורי ישבה על הרצפה ושינתה תנוחה מדי חצי שעה כדי להתענג על האריחים הקרירים. סבא שלה השתרע על המיטה. היא תמיד עצמה עיניים כשהוא התחיל לספר את אחד המשלים שלו.

"דורבן וצב הגיעו לצומת, ורוח רפאים נגלתה לפניהם. 'קחו אותי ללב הנהר ותנו לי לשתות,' אמרה הרוח. אף אחד מהם לא רצה לשאת בנטל, אבל הם לא יכלו להתחמק בלי סיבה.

"'אני איטי,' אמר הצב, 'ייקח לי שנים להגיע לנהר.'

"'אני דוקרני,' אמר הדורבן, 'המסע יהיה כואב מדי.'

"הרוח רתחה מזעם. 'אם לא תיקחו אותי ללב הנהר עד רדת הלילה ותיתנו לי לשתות, אני אכחיד את כל הצבים והדורבנים בעולם.'

"הצב והדורבן התייעצו. 'אולי אתה תסחב אותי,' אמר הצב, 'ואני אסחב את הרוח? נצליח להגיע עד רדת הלילה.'

"'יש לי רעיון יותר טוב,' אמר הדורבן. 'אלה לא סתם קוצים על הגב שלי, אלא קוצים מכושפים שמגשימים משאלות. התנאי היחיד הוא לעצום עיניים ולפקוח אותן רק אחרי שהמשאלה מתגשמת.'

"הצב והרוח קטפו כל אחד קוץ בהתלהבות, ועצמו את העיניים. הדורבן חטף את הקוץ מידי הצב ונעץ אותו בגרונו. הוא מילא את הידיים של הרוח בדמו של הצב, והרוח שתתה וחשבה שהיא מגרגרת מי נהר. אבל רוחות מכירות טעם של דם. הרוח הסתערה על הדורבן וגילתה שהיא לא מסוגלת לנוע מהר יותר מצב. הדורבן המשיך בדרכו."

שתיקתו הארוכה של הסב ציינה את סוף הסיפור.

"את שומעת אותי?"

"כן, אבל מה זה אומר?"

"אם את לא יכולה להשביע את רצון האלים, תערימי עליהם."

הזמן שבילתה גלורי עם סבא שלה הפחית מעט מהלחץ שהצטבר בה, אבל ההקלה הייתה קצרת מועד. שטף של אסונות קידם את פניה כשחזרה: המפתחות נשארו במטוס. תאונת דרכים, כף הרגל נשמטת מהדוושה החלקה בגלל המחאה דבוקה ששכחה לשלוח לחברת הביטוח. אובדן משׂרה עקב מחסור במכונית, שאחרי ניסיונות שווא רבים הביא אותה לצלחת הפֶטרי של שירות הלקוחות, ששם היא פגשה את תומס.

תומס, לעומת זאת, היה בר מזל. הוא תמיד מצא כסף ברחוב, אם כי אף פעם לא בסכום גדול מספיק כדי לעורר בהלה או אשם. הוא תמיד קיבל את מבוקשו, תמיד, וייחס זאת ליצירתיות והתמדה, לא מודע להילת המזל הטוב המקיפה את ראשו. כשגלורי ביקשה ממנו לכתוב בקשה חדשה לפייסבוק, היא קיבלה את הדף שלה בחזרה בן־יום. הוא היה נחרד אילו ידע שלפעמים היא עוקבת אחריו כשהם נפרדים אחרי העבודה וצופה בו, מרותקת לאופן שבו הוא מעורר חיבה אצל כל מי שנתקל בו.

ובכל זאת, מעט ממזלו הטוב דבק בה והיא גילתה שהיא מקבלת הזמנות לאירועים שכלל לא ידעה שיש כאלה. אחוות נשות האיגבו של המערב התיכון. בנות ביאפרה, סניף מינסוטה. "מסיבה, מסיבה", אירוע חודשי שעבר מבית לבית. לפעמים, בעודה צופה בתומס מקסים את ההמון ללא כל מאמץ, היא תהתה איך ייתכן שאדם אחד מבורך כל כך והאחר לא. הם נולדו באותה מדינה להורים מאותו מעמד ובעלי אותה אמונה. גם אם מביאים בחשבון את זכויות היתר שלו כגבר, לגלורי נדמה היה שהם אמורים להימצא באותה נקודה. היא התחילה לתפוס את המזל שלו כמשהו שנגזל ממנה, ואת היחסים שלהם כאמצעי לתיקון המעוות.

לבסוף הקשר נעשה רציני מספיק בעיני תומס, והסקס לא היה ממש בינוני אלא סתם טוב, לא בדיוק החוויה המסעירה שלה ציפתה. אבל תומס התרגש והודה לה על האמון שנתנה בו, והיא אמרה, "אין בעד מה," בנימה הילדותית החמודה שידעה שהוא אוהב, אם כי בעצם רצתה שיפסיק להיות כזה ג'נטלמן ויתחיל לזיין אותה עד אובדן חושים.

וככל שהוא הירבה לומר אנחנו ושלנו, היא האריכה את ההמתנה לפני שמחקה את המשפט אמא, אני יוצאת עם מישהו. יום אחד, במקום לשלוח אותו, היא העלתה תמונה שלה ושל תומס לפייסבוק, והתניעה רצף אירועים שבמסגרתו דודניתה מפורט הרקורט התקשרה לדודנית אחרת, שהתקשרה לאחרת וכן הלאה וכן הלאה, עד שהחדשות הגיעו לאמה, שהתקשרה אליה. זה לקח שלושים ושבע דקות.

גלורי חיכתה כמעט עד שהשיחה הועברה לתא הקולי לפני שענתה.

"הלו?"

"מי זה? השבח לאל! איך קוראים לו?"

"תומס אוֹקוֹנגווּ," ולשמע המילה אוקונגוו אִמה חזרה ושיבחה את האל. גלורי לא יכלה אלא לצחוק ולהסמיק מהכרת טובה. חלפו שנים מאז הצליחה לשמח את אמה בטלפון. היא סיפרה על תומס ועל שאיפותיו, והשתלהבה בעצמה ככל שההתרגשות של אמה גברה. היא התעלמה מזרם הפליאה הסמוי מעברו השני של הקו, כאילו האם מיאנה לתפוס שבתה הצליחה סוף־סוף לעשות משהו כמו
שצריך.

אחר־כך נדמה היה כאילו היא עושה הכל כמו שצריך. העבודה, שעד כה כבלה אותה, הייתה פתאום טובה. העובדה שאין לה קריירה, כתב אביה, תאפשר לה להתרכז בגידול הילדים, לכשיבואו. חוסר היכולת שלה לנהל כספים כבר איננו חשוב. תביני, המשיך, בחרת בגבר המושלם שיפצה על החולשות שלך. בניגוד אליה, הוא אדיב וחסכן. סיפור הצלחה.

גלורי בהתה באימייל מאביה, שהתכוון לעודד אך העלה בזיכרונה את היין והכדורים ואת כל מה שהם יכולים לעולל לגוף. היא העבירה את ההודעה לתיקייה שכינתה זה מכבר "ראיות" — מסמכים שאספה כדי להצדיק את בחירתה, אם תבוא, לנתק כל קשר עם אביה.

כשתומס שאל אם היא רוצה לפגוש את אמו, גלורי ידעה את התשובה הנכונה ואמרה אותה. אבל היא נבהלה למחשבה שתצטרך להרשים את האישה הזאת. עם הוריה זה היה קל. תומס בחור מרשים. היא לא.

"למה אתה רוצה שאפגוש אותה?" שאלה. היא ידעה שזאת היתממות, אבל רצתה לקבל חיזוק כדי להיאחז בו.

תומס משך בכתפיו. "היא ביקשה להכיר אותך."

"אז לא שאלת אותה אם היא רוצה להכיר אותי?"

אחרי גלגול עיניים סבלני, תומס אחז בכתפיה וניער אותה בייאוש עדין.

"את תמיד עושה את זה. ברור שאני רוצה שתכירי אותה וברור שהיא רוצה להכיר אותך. היא מדברת עלייך כל הזמן. תראי." הוא התקשר מהטלפון הנייד. גלורי שמעה אישה צוחקת מעבר לקו ואומרת משהו שהצחיק גם את תומס. ואז הוא אמר, "הי, אמא, היא כאן. אני אתן לכן לדבר, רק אל תפחידי אותה." המכשיר החמים נצמד לאוזנה, וקול כמעט עמוק מדי יחסית לאישה בירך אותה.

גלורי ניסתה להגיד את כל הדברים הנכונים על עצמה ועל משפחתה, כלומר לא לדבר על עצמה כמעט. היא רצתה שהאישה הזאת תחבב אותה ואף למעלה מזה, שתתפעל ממנה, משהו שלא חשבה שתוכל להשיג בלי שקרים. בפייסבוק היא העמידה פנים שהתפטרה מעבודתה בחברת הפרסום — "אכן יום עצוב", כתב לה ידיד מימי הקולג', ועורר בה את החשד שהוא יודע את האמת. (היא ביטלה את החברות איתו בו ברגע.) אבל את אמו של תומס לא יהיה קל כל כך לפטור. גלורי מנתה את ההישגים של הוריה — אמא מהנדסת, אבא בעל עסק לאספקת תרופות — כדי לעגן את ייחוסה. ואז היא ציינה כמה מעיסוקיה החברתיים בזמן האחרון, כגון קבוצת נשות האיגבו, והשמיטה את חלקו של תומס בכך. כל אותה עת הקול הפנימי שלה תהה מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה. מערימה על האלים, היא ענתה.

ביום שאמו של תומס הגיעה, גלורי בישלה במשך שעות בדירתו. היא נעזרה במתכונים מאמה, שנהנתה מאוד לסייע לה בטלפון. עד שתומס יצא לשדה התעופה, הדירה כבר הדיפה ניחוח של בּוּקָה מסורתית, עם מגוון תבשילים שחיכו לבטנים מקרקרות.

אמו הייתה גבוהה וגלורי הרגישה לידה כמו ילדה. אמו הייתה גם חמה, והיא עטפה את גלורי בחיבוק מבושם ושופע.

"ברוכה הבאה, מא," אמרה גלורי, ומייד התחשק לה לבעוט בעצמה על הנימה הרשמית.

"יקירתי, אין שום צורך בתואר הזה, אני מרגישה שאני מכירה אותך שנים, עם כל הדיבורים של הבן שלי. זו אני שצריכה לקבל אותך לחיק המשפחה."

היא החמיאה על כל תבשיל, טעמה מעט מכל אחד והנהנה לפני שמילאה את הצלחת. זה היה מבחן, וגלורי שמחה לראות שהיא עוברת אותו.

תומס טפח על רגלה מתחת לשולחן בעידוד, כאומר רואה? אין מה לדאוג. אבל מה כבר יודע אדם כמוהו על דאגה? כשאמו תחקרה אותה על עבודתה, היה ברור שהיא מניחה שגלורי עובדת בדרג ניהולי בחברה עם תומס, ושניהם לא תיקנו אותה. אבל זה הציק לגלורי, שלא ידעה אם תומס מייפה את המציאות או פשוט לא מודע להשערה של אמו.

תומס ניצל את ההפוגה שאחרי האוכל כדי לצאת לסידורים. גלורי, שידעה שאין שום סידורים, אחזה בידו בחוזקה, בתחינה. תומס חילץ את היד בזמן שאימו תיקנה את הקפה לטעמה.

הוא רכן אליה ולחש, "פשוט תהיי את. את כבר מוצאת חן בעיניה, תירגעי."

תומס הדביק נשיקה לפיה המתוח, הרועד של גלורי ונשק לאימו על הלחי. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, האישה המבוגרת דיברה.

"טוב, נשארנו רק אנחנו הבנות, אז על מה נדבר?" היא חייכה בעידוד אל גלורי, שלגמה לגימה ממושכת של מים כדי להסתיר את חרדתה. מכיוון ששתקה, אימו של תומס נטלה את המושכות.

"אתם שניכם מפקחים על שלוש מאות עובדים? אז לא תהיה לכם בעיה להקים משפחה. תומס אומר שהם כמו חבורה של ילדים פרועים." היא צחקה.

גלורי ידעה שגם היא אמורה לצחוק, להתבדח על הפתקים התלויים ברחבי המחלקה בבקשה לא לגנוב אוכל. אבל טבעה הווכחני התעורר.

"למען האמת, אני אחת הילדים הפרועים. אני נציגת שירות."

"אה." ובלי להתבלבל, "טוב, זה ממילא לא משנה עכשיו. אני כל כך שמחה שבקרוב תעזבו את ארצות־הברית ותבואו לגור איתי בניגריה. חשוב מאוד לגדל את הילדים שם. אבא של תומס ואני מאושרים ששניכם מסכימים על זה."

גלורי ותומס מעולם לא דנו בכך. אם הוא היה שם, הוא היה בועט ברגלה בתחינה אילמת, בבקשה אל תתווכחי עם אמא שלי. גלורי חשה את שרירי עורפה מתכווצים לקשר סבוך, כפי שקרה בכל פעם שניצבה על פרשת דרכים. המחשבה שהיא יכולה לאכזב את תומס בלי בושה הייתה הדבר היחיד שריסן את לשונה. לרוע המזל, האיפוק שכפתה על עצמה השתלט על המשך השיחה.

"אז אין לך אחים."

"לא."

"בטח סבלת מזה. ילדים זקוקים לחברה, את לא חושבת?"

"נראה לי."

עם כל דקה שחלפה ללא תומס לצידה, גלורי חשה כאילו נשמט מעליה עוד צעיף ואופייה האמיתי הולך ונחשף. עם כל שאלה ששאלה אימו, וכל תשובה תמציתית שנתנה, גלורי הרגישה שאימו נאטמת, נשענת לאחור כאומדת אותה. בתוך תוכה הייתה אחוזת תזזית, חיפשה משהו מעניין לומר, אבל הצליחה לייצר רק מילים חד־הברתיות.

מקץ שלושים דקות הצטננה חביבותה של האֵם לכדי נימוס, וגלורי התנצלה ופרשה לשירותים לפני שהמצב יידרדר עוד יותר.

אתה חייב לחזור, כתבה לתומס. עכשיו!

והוא חזר, בדיוק כשאימו הרצינה ורכנה לעברה כדי לומר משהו. עיתוי מושלם כתמיד. תמיד מושלם.

כשתומס חזר התחדשה תחושת הנינוחות בין הנשים, אבל ככל שהשיחה התארכה אימו חזרה והתעכבה על הציפייה שגלורי תעזוב הכל ותחזור לניגריה כדי לחיות עם ילדיה ההיפותטיים, בבית חמותה. תומס הרגיש הכי בנוח בניגריה, והוא יחזור כשיגמור ללמוד ויצטרף לגלורי, שכבר תתמקם שם. אילו הרעיון היה של גלורי, או אילו שאלו אותה, כלל לא היה אכפת לה, אבל הדברים נמסרו כמובנים מאליהם, ולא כאפשרות בחירה. השימוש של תומס באנחנו ושלנו דמה פתאום פחות לשיתוף פעולה ויותר לפקודה של קצין לחייליו. גלורי התפלאה לגלות שהיא לא היחידה שרקחה מזימות.

אחרי שהשניים הסיעו את אימו של תומס למלון, הם התעכבו במגרש החנייה, כל אחד מהם מצפה שהשני יקטע את הדממה. ואז, ללא כל התנצלות או הסבר, תומס הניח קופסה בחיקה של גלורי. היא פתחה אותה, והמכסה המתרומם חשף טבעת שאך לפני שנה לא הייתה מעלה בדעתה שתקבל. המתח אחז שוב בעורפה.

במידה מסוימת גלורי תמיד קיוותה שתזכה להערכתם של הוריה בזכות עצמה. היא נאחזה בתקווה שיום יבוא וכל השגיאות יובילו אותה להישגים שתוכל לזקוף לזכותה, והתוהו ובוהו ששׂרר לכאורה בחייה יסתדר כמו פאזל שצורתו מתבררת רק כשהוא שלם. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שהטבעת הזאת תהיה ישועתה. ואף על פי כן זו הייתה ישועה. כרטיס כניסה לכמה וכמה מסגרות הולמות. היא לעולם לא תצטרך עוד לשקר. היא תוכל להתמסר למערבולת המסתחררת של תומס, הילד המוצלח שיהפוך לגבר מוצלח.

אבל עכשיו גלורי נזכרה בפעם הראשונה שמזלה בגד בה בגלל צעד פזיז, העניין ההוא עם הכלב. הכלב של הדוד שלה, שנמנם. היא הייתה חסרת מנוחה ומשום מה חשבה שהמתח יתפוגג אם רק תיגע בלשונו של הכלב. פתאום זה נראה הדבר הנכון לעשות. והיחיד. כעת היא ליטפה את הצלקת ונזכרה בכל הפעמים שהעדיפה את הטיפשי על ההגיוני, וידעה, פשוט ידעה, שהפעם היא צודקת. היא לא יכולה להרשות לעצמה לטעות פעם נוספת.

היא הביטה בטבעת, הטינה והתרוממות הרוח נאבקו זו בזו, עד שאחת מהן גברה על השנייה וגלורי קיבלה עוד החלטה.


*לקוח מתוך: "מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים" מאת לזלי נְנֶקה ארימה, חרגול הוצאה לאור ומודן הוצאה לאור, 2018. 

היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו כי אין לצטטו נכונה וכי לא יימצא זכר להזדמנות או למצוקה כלשהי שיצא בהן אי-פעם מפיו דבר אמת או דבר שקר בהקשר זה. ניצחון אשר כזה מנחיל כבוד אף למי שלזכותו ניצחונות אחרים – אדם שהגיע לגיל חמישים, נמנע מנישואים, חי על הכנסתו, היה מאוהב במרת מאלו זה שנים בלי לגלות זאת לאיש, ואולי חשוב מכול, חרץ משפט על עצמו אחת ולתמיד. כך למעשה חרץ את דינו, שקיבל עליו ענווה מופלגת וכוללת כמנת חלקו היאה לו; אולם לא היה דבר שגרם לו להשתבח בשאר רוחו כאותו נתיב שפילס לו בין המהמורות הנזכרות למעלה. כך קם הדבר ונהיה לפלא אמתי, שאותם ידידים שהִרבה ביותר לתת בהם אמון היו גם אלה שכלפיהם היה מסויג ביותר. נבצר ממנו לומר למרת מאלו – כך לפחות סבר, איש מצוין שכמותו – שהיא הסיבה האחת והיפהפייה שבעטייה לא נשא אישה מעולם; ממש כשם שנבצר ממנו לומר לבעלה שמראה חפצי השיש הפורים ורבים בסטודיו של אדון נכבד זה הוא מכאוב שגם הזמן לא הקהה את עוקצו. ברם, כפי שרמזתי, ניצחונו – באשר לתוצרים אלו – לא הסתכם סתם בכך שלא הביע את סלידתו כלפי חוץ; הוא הגדיל לעשות ולא עצר אותה בתוכו על ידי הבעת רגש אחר תחתיה.

כל המצב שהיו נתונות בו בריות טובות אלו היה פלא פלאים ממש, ומן הסתם לא היה לו אח ורע אף במרחק ניכר מן המקום שאנו עוסקים בו – המקום שבו התחיל באותה תקופה המדרון הנוח של הֶמסטֶד להמתיק סוד למקוטעין עם סיינט-ג'ונס-ווּד. הוא בז לפסליו של מאלו וסגד לרעייתו של מאלו, ואף על פי כן היה מאלו חביב עליו בהחלט, כמו שאף הוא היה יקר ללב חברו. מרת מאלו התענגה על הפסלים, אף כי בשעת הדחק העדיפה את הפרוטומות; ואם נתקשרה בגלוי אל פיטר ברנץ' הרי זה משום חיבתו המיוחדת למורגן. יתר על כן, כל אחד מהם אהב את זולתו בשל האהבה שרחשו כולם ללַנסלוֹט, שבני הזוג מאלו הוקירוהו כבנם יחידם, ואילו ידיד ביתם מצא בו את השלישי – אך בלא פקפוק יפה התואר ביותר – מבני סנדקותו. עוד לפני עידן ועידנים באו הדברים לידי כך שלא היה עולה כלל על דעת מי מהם, אף לא על דעת התינוק, לראות בהקשר זה איש לבד מפיטר. שפר עליהם מזלם, ועצמאות מסוימת, מן הבחינה הכלכלית, היתה נחלת כולם: אלמלא כן לא יכול היה הרב-אמן לבלות את ה-Wanderjahre1 רבות-החשיבות שלו בפירנצה וברומא, ועוד להמשיך על גדות התֶמְז כמו על גדות הארנוֹ והטיבֶּר, ולהוסיף קבוצה על קבוצה של פסלים באין קונה, ולעצב בעבור מה שנתגלה בעליל כאהבה ותו לא ראשי פאר של ידוענים שהיו עסוקים או קבורים – שקועים בחיי השעה או פטורים מהם – מכדי לשבת לפניו. מכל מקום, לא היה לאל ידו של פיטר, שנהג להתרווח במחיצתם כמעט מדי יום ביומו, למצוא את הפנאי הנחוץ לקיים בנוכחותו את כל המסורת הסבוכה ההיא. איש מוצק אך נוח היה אותו יודע ח"ן – רחב וגמלוני ומתולתל ואדמוני, בעל קול עמוק, עיניים עמוקות, כיסים עמוקים, שלא לדבר על הרגלו לעשן מקטרות ארוכות, לחבוש מגבעות רכות וללבוש בגדים דהויים בצבעי חום ואפרפר, שהיו ככל הנראה תמיד אותם הבגדים עצמם.

הוא "כתב" לפנים, רווחה הידיעה, אך מעולם לא דיבר – על כך, בייחוד, לא דיבר מעולם; והכרת פניו ענתה בו (שכן, רווחה הסברה, לא חדל מן הכתיבה) שהוא מתמיד בכך כדי שיהיה לו דבר-מה נוסף – כאילו אין לו כבר די והותר – שלא לפצות פה עליו. יהיה סבר פניו אשר יהיה, מכל מקום, דברי הפרוזה והשירה לעת מצוא שפיטר עבר עליהם בשתיקה אכן היו תוצאות הדחף לקיים את טוהר טעמו בכך שיכונן ביתר תוקף יחס של אמת בין התהילה לבין אוזלת היד. הדלת הקטנה הירוקה של נחלתו היתה קבועה בחומת גן שהַטיח הדהוי הותיר בה כתמים, ובחווילה הקטנה המופרשת שמאחוריה היה הכול ישן: הרהיטים, המשרתים, הספרים, ההדפסים, המנהגים העתיקים והשיפורים החדשים. בני מאלו שכנו ב"בקתת קַרארה", מהלך עשרה רגעים, ועל חלקתם הקטנה – שאת גבולה הרחיבו, באמונתם התמה, כדי להקימו – היה הסטודיו. כך התמזל מזלם הטוב, אלמלא היה זה מזל ביש דווקא, והיא הביאה לו בנדוניה רכוש שהניחם לחיות ברווחה יחסית ובזאת אפשר להם להתמיד בדבר מצִדם. והם התמידו בדבר – מאז ומתמיד – הפסל השוגה באשליות ורעייתו, שהטבע ריכך למענם את הבלתי אפשרי בפוטרו אותם מכל חוויה של קושי. מורגן, מכל מקום, בורך בכל הסגולות היאות לפסל פרט לרוחו של פידיאס – הקטיפה החומה, הבֶרֶטוֹ ההולם, הנוכחות ה"פלסטית", האצבעות הדקות, ההיגוי המושלם באיטלקית והשַמָש האיטלקי הזקן. על הכול כיפר, כמדומה, כאשר היה פונה אל אֶג'ידיוֹ בלשון tu ומרמז לו באצבעו שיסובב את אחד הכנים הסבים על צירם שהבית היה משופע בהם. איטלקים מופלגים הם היו, יושבי "בקתת קרארה", וסוד התפקיד שמילאה עובדה זו בחייו של פיטר היה, במידה מרובה, שכך זכה, בן בריטניה מוצק שכמותו, בכמות המדויקת של "חוץ-לארץ" שעצר כוחו לשאת. בני מאלו היו לו כאיטליה כולה, ואולם במובן-מה דווקא בגלל איטליה רחש להם חיבה. מקור דאגתו האחד היה לאנס – כך קיצרו את שמו של בן סנדקותו – שלמרות חינוכו באחת הפנימיות הפרטיות, היה אולי איטלקי כזית יתר על המידה. מורגן, לעומת זאת, דמה לתפיסתו המחניפה של פלוני את תוארו של אותו פלוני באולם הגדול במוזאון אופיצי שהוקצה לדיוקנאות עצמיים של גדולי האמנים. צערו היחיד של הרב-אמן על כך שלא למכחול יולד כי אם לאזמל נבע מחפצו העז להימנות אף הוא עם התורמים לאותו אוסף.

מכל מקום, ברבות הימים התברר שלאנס דווקא למכחול יולד; שכן, יום אחד, בהתקרב לאנס לגיל עשרים, גילתה מרת מאלו את אוזן ידידם, שהיה חולק עמם כל בעיה ומכאוב עד לפרטי הפרטים, כי אכן דומה שאין לו אלא לפנות אל דרך הציור. אי אפשר עוד להעלים עין מן העובדה שאינו מפיק שמץ תהילה מישיבתו בקיימברידג', שם נוהג בו הקולג' של ברנץ' לפנים משורת הדין זה שנה תמימה רק בזכות חסד נעורים של ברנץ' עצמו. מה הטעם אפוא לחזור לריק על מצוות אנשים מלומדה ולהכשירו לקראת הבלתי אפשרי. הבלתי אפשרי – כך התחוור בעליל – הוא שלאנס נועד להיות כל דבר מלבד אמן.

"הו, אלי, אלי!" אמר פיטר המסכן.

"אינך מאמין בזה?" שאלה מרת מאלו, שאף כי מלאו לה יותר מארבעים, לא הועם הזוהר מעיני הקטיפה שלה, מעורה הצח כעין הסַטֶן ומשערה הערמוני הרך כמשי.

"מאמין במה?"

"בתשוקת לבו של לאנס, כמובן."

"אינני יודע מה כוונתך במילה 'מאמין'. ודאי שמעולם לא נעלמה ממני, משחר ילדותו, הנטייה שלו להתעסק ברישום ובצבע; אבל אני מודה ומתוודה שקיוויתי כי תדעך."

"אבל מדוע," חייכה במתיקות, "כשיש לו תורשה נפלאה כל כך? תשוקה היא תשוקה – אם כי, כמובן, אתה, פיטר יקירי, זר לכל זה. האם תשוקתו של הרב-אמן דעה אי-פעם?"

פיטר הסיח מעט את מבטו, ודרך קרבה חסרת גינונים השמיע משך רגע מין קול שבין שריקה חנוקה ובין זמזום כבוש. "את חושבת שהוא יהיה רב-אמן נוסף?"

עד כדי כך לא היתה נכונה להרחיק לכת, כמדומה, אולם פיעמה בקרבה תחושה כללית של אמון מופלא וגמור. "אני מבינה את כוונתך. שמא תעיר עליו קריירה זו את הקנאות ותעורר עליו את התככים שלעתים קשו מנשוא גם על אביו? ובכן – נאמר שייתכן הדבר, שהרי רק מליצות נבובות מסוגלות להצליח בעולם בימים טרופים אלה, ואדם שנפלה עליו קללת הייחוד והעידון עשוי בנקל למצוא את עצמו פושט יד למחייתו. נניח את הרע מכול – נאמר שאירע לו אסון זה, ואכן הגביהו כנפיו עוף למרומים שאין טעמם ההמוני של בני ארצו הנואלים יכול לעמוד בהם. צא וחשוב, אחרי ככלות הכול, מה האושר שייפול בחלקו – אותו אושר שזכה לו הרב-אמן. הוא יֵדע.

פניו של פיטר נפלו. "הה, אבל מה הוא יֵדע?"

"רוממות נפש!" קראה מרת מאלו בקוצר רוח והפכה פניה.

ב

לא יצא זמן רב וכצפוי היה עליו לשבת על המדוכה עם הנער עצמו ולשמוע מפיו כי לאמתו של דבר כבר נתקבלה ההחלטה. לאנס לא נועד לשוב אל האוניברסיטה אלא, תחת זאת, לצאת לפריז. זה המקום – כיוון שהופל הפור – העתיד להנחיל לו את מיטב היתרונות. מאז ומתמיד הרגיש פיטר כי יש לקבלו כמו שהוא, אך מעולם לא מצאו כל כך "כמו שהוא" כפי שהיה באותו מעמד.

"אתה משליך אפוא את קיימברידג' לגמרי? האם אינך מצטער במקצת?"

לאנס יכול היה להיות כאביו, לדעת ידידו, אילו בורך פחות בחוש הומור, וכאמו – אילו בורך יותר ביופי. ואולם היתה, לדידו של פיטר, דרך ביניים נאה בהיותו של העלם קרוב – על פי הנוסח המודרני – לדמותו של סוכן הבורסה יותר מאשר לדמותו של האמן הצעיר. הלה גרס שאין זו אלא שאלה של זמן – בכור היתוך אשר כזה עליו עוד להיצרף, כל כך הרבה עליו עוד ללמוד. הוא כבר שוחח עם כמה בחורים והגיע לכלל דעה. "היום חייבים," אמר, "לדעת."

לשמע הדר פלט בן שיחו אנקה. "הו, לכל הרוחות, אל תדע!"

לאנס השתומם "'אל תדע'? אם כן, מה הטעם – "

"הטעם למה?"

"לכל דבר שהוא. אינך חושב שיש לי כישרון?"

שעה ארוכה עישן פיטר במרץ ושתק; אחר כך המשיך ואמר: לא הידיעה כי אם הבערות – כדבריו הנפלאים של המשורר – היא האושר העילאי."

"הו," אמר הנער. "אם על הבערות שלך אתה מגונן – !"

שוב השתהה סנדקו על הספה והמשיך לעשן. "לא עליה. נגזר עלי להיות יודע כול."

"הו, יפה," חזר לאנס וצחק. "אם אתה יודע יותר מדי – !"

"אמנם כן, ולכן אני כה אומלל."

עליצותו של לאנס גברה. "אומלל? אנא, חדל מזה!"

"אבל שכחתי," הוסיף ואמר בן שיחו, "אסור לך לדעת זאת. גם בשבילך זה יהיה קשה מנשוא. אבל אומר לך מה אעשה." ופיטר קם מן הספה. "אם תשובה לקיימברידג' – כל מחסורך עלי."

לאנס בהה בתוגה כלשהי, אם כי עדיין היה משועשע. "הו, פיטר! עד כדי כך אתה מתנגד לפריז?"

"ובכן, אני חושש מפניה."

"אה, אני מבין."

"לא, אינך מבין – עדיין לא. אבל אתה תבין – כלומר תרצה להבין. ואסור שתבין."

הצעיר התעמק בדבר ביתר כובד ראש. "אבל התום, אתה יודע –"

"– כבר ניזוק כהוגן? הה, אין לזה כל חשיבות, התעקש פיטר. "נטליא אותו כאן."

"כאן? אם כך אתה רוצה שאשאר באנגליה?"

פיטר כמעט הודה באשמה. "ובכן, טוב לנו כל כך – ארבעתנו ביחד – כמו שהננו עכשיו. אנחנו כה מוגנים. באמת, אל תקלקל זאת."

כיוון שכבר שקע בכובד ראש הוסיף הנער ושקע בדכדוך לנוכח הנימה הדוחקת במפגיע של ידידו. "אז מה כבר יכול בחור לעשות?"

"בעיה פרטית שלי. אנא, חביבי" – ופיטר התחנן עתה, פשוטו כמשמעו – "אני אדאג לך."

לאנס, שנשאר יושב על הספה, רגליו פשוטות וידיו בכיסיו, התבונן בו בעיניים שחשד עולה מתוכן. אחר כך קם ממקומו. "אתה חושב שמשהו בי אינו כשורה – שלא אוכל לנחול הצלחה."

"ובכן, מה היא בעיניך הצלחה?"

לאנס הרהר שוב. "ההצלחה הכי טובה היא כאשר אדם משביע את רצונו שלו. האם לא זה סוג ההצלחה, שלמרות קנוניות ועניינים נחל – בתחום המיוחד שלו – הרב-אמן?"

דברים רבים מדי התובעים מענה מיניה וביה היו בשאלה זו, שבעטיים כמעט נסתם השיג ושיח, והמשכו הועמד בקושי מיוחד לנוכח ראיה חדשה זו, שאף כי תומו של העלם צפוי – כטענתו – להצטמק במהלך לימודיו, הרי תמציתו העדינה יותר עודנה עומדת בעינה. אכן, בדיוק כזאת שיער פיטר, ובזאת רצה מעל לכול; אף על פי כן, באופן פרדוקסלי, העביר בו הדבר צמרמורת. הנער האמין בַּקנוניות ובָעניינים, האמין בתחום המיוחד, האמין, בקצרה, ברב-אמן. מה שאירע כעבור כחודש או חודשיים הוא שלא שב לאוניברסיטה על חשבון סנדקו אלא שכשבועיים לאחר שהשתכן בפריז שיגר לו אותו מכובד חמישים לירות שטרלינג.

בינתיים התעשת אותו מכובד באנגליה לקראת הגרוע מכול; ומה עלול הגרוע מכול להיות לא נגלה לעיניו מעולם ביתר שאת מאשר שעה שהתייצב לסעודת הערב ביום ראשון אחד – כמנהגו הנאמן מימים ימימה – וגברת "בקתת קרארה" קידמה את פניו בקושיה שעניינה, מכל הדברים שבעולם, עושרם של תושבי קנדה. היא דיברה ברצינות, אפילו בהתלהבות. "האומנם רבים מהם עשירים באמת?"

היה עליו להודות שאינו יודע עליהם ולא כלום, אולם כעבור זמן חזר והרהר לא פעם בערב ההוא. החדר שישבו בו התהדר בדוגמאות שונות ומשונות לגאונותו של הרב-אמן, שלזכותן ייאמר – ומרת מאלו אמרה זאת תדיר – שגודלן נוח במידה בלתי מצויה. אכן, ממדיהן לא היו מן השכיחים בין יצירי האזמל, וייחודן היה בכך שהעצמים והפרטים שנועדו להיות קטנים נראו גדולים מדי, ואילו העצמים והפרטים שנועדו להיות גדולים נראו קטנים מדי. כוונתו של הרב-אמן, מבחינה זו או מכל בחינה שהיא, נותרה גם מקץ שנים, כמעט בלא יוצא מהכלל, בגדר תעלומה גמורה לפיטר ברנץ'. מעשי היצירה שכה היטיבו להעלים את כוונתו ניצבו על כנים וזיזים, על שולחנות ומדפים – אוכלוסייה קטנה ולבנה, תוהה ובוהה, של דמויות אֶפִּיות, אידיליות, אלגוריות, מיתיות, סימבוליות, שאבד ובטל בה כל "קנה מידה" עד שכיכר העיר נתחלפה בדל"ת אמות, המונומנטלי הוצג כמיניאטורי והמיניאטורי כמונומנטלי; כולם כאחד נצרים מובהקים למשפחה מוזרה, שלא נכירה בה כל זיקה בין שיעור קומה ובין מין, גיל או תכלית. הללו, כבני מאלו עצמם, היו לפיטר כקרובי משפחה שלו, שהרי שררה בינו לבינם, למצער, היכרות כה קרובה. המעמד היה מאלה שלמד מכבר להכירם ולכנותם בשם – שביבים חולפים של להבה קלושה, משבים קלילים של רוח מיטיבה. פעמיים בשנה, במועדים קצובים, היה הרב-אמן מאמין כי הנה האיר לו המזל פנים, לבד מאמונתו השלמה בכל ימות השנה כי גאון הוא ואין שני לו. הפעם דרך כוכבו בדמות הורים שכולים מטורונטו, שהפקידו בידיו הזמנה נאה ביותר למצבת קבר לשלושה ילדים ששכלו ורצו להנציחם על דרך הסמל וכל אחד על פי אופיו המיוחד.

הלקח המשתמע משאלתה של מרת מאלו היה זה: משעה שהתקבלה ההנחה בדבר עשירותם התחוור, על פי עוצמת הערצתם וכן מרמזים סתומים שהופרחו (אכן, בריות משונות!) בעניין אפשרויות נוספות באותו כיוון של הנצחה, עד כמה עשוי ארנקם הבלתי נדלה להיפתח; ובאותה מידה ודאי היה כי לו אך יצא שמעו באותן מדינות, אין לך דבר בטוח יותר מזרם של לקוחות קנדיים. פיטר כבר ראה בעבר זרמים של לקוחות, מן המטרופולין ומן המושבות, ראה את כולם אחד לאחד, ומאזנם הסופי הותיר פערים מועטים כל כך בחבורת השיש אשר סביבו; אולם מנהגו היה, כתמיד בנסיבות אלו, לא לנקוב את הבועה מלכתחילה. תוחלת השווא, כל עוד התקיימה, הקלה את פגיעתן של תחרויות שבהן לא זכה מעולם, המתיקה את הכאב המתמשך של פרסים ועיטורים אשר נפלו כפעם בפעם בחלקם של הכול לבד מן הרב-אמן; היא אף הפיחה רוח בגחלת העתידה להבהב במשך ליקוי המאורות הבא. עם זאת הם הלוא חיו – חיזיון מלבב תמיד – בגבהים שכמעט אין לחוש בהם מעלות ומודרות. יש שניאותו לוותר כהוא זה ולהודות, שזעיר פה זעיר שם, אין הציבור נקלה מכדי לקנות; אולם לא היו מגעים לשום מקום אלמלא עמדתם הנחרצת, שהרב-אמן טוב מכדי להימכר. מכל מקום, פיטר חזר ואמר בלבו לעתים קרובות שתכונות אופיים סיגלו אותם לגורלם עד להפליא: הרב-אמן הצטיין ביוהרה, אשתו הצטיינה בנאמנות, וההצלחה היתה שוללת מסגולות אלו את תום הלב ובכך גורעת מערכן ומחנן. כל אדם עשוי להלך קסם כשהוא נתון בחבלי קסם, ומדי התבוננו סביבו בעולם של שגשוג, שחוש המידה חסר בו אף יותר משהוא חסר בבית הנכות של הרב-אמן, היה פיטר חוזר ותוהה אם מכיר הוא עוד זוג שההמוניות כה רחוקה ממנו.

"מה חבל שלאנס איננו אתנו לחלוק את השמחה!" התאנחה מרת מאלו כשישבו לסעודת הערב.

"נלגום כוסית לחיי הנעדר," השיב בעלה, מילא את כוס ידידו ואת כוסו ומזג טיפה לבת לווייתם. "אבל שומה עלינו לקוות שהוא מתקין את עצמו לאושר הדומה פחות לאושרנו הערב – אם כי אני מודה שהוא לא יגונה! – ויותר לאותה נחמה אשר תמיד, בכל אשר אירע ובכל אשר לא אירע, בטחנו בעצמנו כי נדע להתנחם בה. הנחמה," ביאר הרב-אמן ונשען לאחוריו בנוגה הנעים שבקע מן המנורה ומן האח, נושא את כוסו וסוקר את משפחת השיש שלו, מושבה מפלצתית שקנתה לה משכן כמעט בכל חדר, "הנחמה שבאמנות לשמה."

פיטר הביט, נכלם במקצת, בְּיינו. "ובכן, לא אכפת לי איך תקרא לכך שמישהו אף פעם לא… אבל לאנס מוכרח ללמוד למכור, אתה יודע. אני שותה למען רכישתו את סוד הפופולריות הבזויה!"

"הו, כן, הוא מוכרח למכור," הודתה בלי כחל ושרק אמו של הנער; ועם זאת היתה אף יותר, כפי שניתן להקיש מדבריה, אשתו של הרב-אמן.

"הו," הצהיר הפסל בבטחה לאחר רגע, "לאנס ימכור. אל חשש, הוא כבר ילמד."

"וזאת בדיוק," החזירה מרת מאלו, "סירב פיטר – איך זה יכולת, פיטר, להיות נלוז כל כך? – זאת סירב לשמוע כאשר אמר לו."

כל אימת שנתנה בו גברת זו מבט של תוכחה אוהדת – חסד שהוענק לעתים לא נדירות – נעתקו מילים מפיו של פיטר; אבל הרב-אמן, לעולם תמצית האדיבות והנועם, חילץ אותו עתה כדרך שנהג פעמים רבות. "מדובר באותו רעיון ישן שלו, את יודעת, אותה מחלוקת נצחית בינינו; התאוריה שלו, שהאמן חייב להיות כולו יצר ודחף. אני מצדד, כמובן, ברכישת השכלה מסוימת. לא יותר מדי, אבל במידה הדרושה. מכאן נובעת המחאה שלו," המשיך והסביר לאשתו, "אל מה שעלול – הלוא את מבינה? – לעמוד על הפרק בשביל לאנס."

"אה, כן" – ומרת מאלו נתנה את עיניה הסגולות במי שדובר בו, מעבר לשולחן – "ודאי וודאי שלא התכוון אלא לטוב, כמובן; אבל אילו שמע לאנס לעצתו, לא היה מנוס מן הקביעה שנהג, במקרה זה, באכזריות מחרידה."

מנהג חברותי עשו להם לשוחח עליו בפניו כאילו היה שוכן בחומר או, לכל היותר, בטיח, והרב-אמן גילה רוחב לב לא אכזב. היה אפשר לחשוב שהנה הוא מרמז לאג'ידיו כי יסובבו על צירו. "אה, אבל פיטר לא טעה כל כך לגבי מה שאחרי ככלות הכול עלולים הדברים להגיע לידי כך שילמד."

"הו, אבל לא שום דבר פסול מבחינה אמנותית," עמדה היא על שלה נגד פיטר המסכן, קנטרנית ורעננה כמקודם.

"כמה תחבולות צרפתיות ותו לא," אמר הרב-אמן. ולידידם לא נותר אלא להודות מן השפה ולחוץ, לאחר שמרת מאלו דחקה בו, כי אותם קלקולים אסתטיים הם שהילכו עליו אימים.

ג

"עכשיו אני יודע," אמר לו לאנס בשנה שלאחר מכן, "למה התנגדת כל כך." הוא חזר, לכאורה לשם מנוחה בלבד, והיה מתבונן סביבו ב"בקתת קרארה", שכבר בא אליה מאז צאתו לגלוּת לשתיים או שלוש גיחות קצרות. הפעם התארכה שהותו כמדומה לכדי פגרה ארוכה יותר. "משהו די נורא קרה לי. לא כל כך טוב לדעת."

"אני חייב לומר שאין אותותיו של מצב רוח מרומם ניכרים על פניך," הוכרח פיטר להודות, לדאבונו. "עם זאת, האם אתה בטוח מאוד שאכן אתה יודע?" חילופי דברים אלה התגלגלו בקיטונו של פיטר, והצעיר עישן סיגריות ונשען בגבו אל האח המבוערת. דומה היה שניטל ממנו באמת משהו מלבלוב הנעורים.

פיטר המסכן תהה. "ברור לך אפוא מהו במיוחד הדבר שלא רציתי שתבקש לדעת?"

"במיוחד?" השיב לאנס. "נדמה לי שבמיוחד לא יכול להיות אלא דבר אחד בלבד."

הם עמדו זמן-מה ותהו איש על קנקן רעהו. "האם אתה בטוח לגמרי?"

"בטוח לגמרי שאני חמור גרם? עכשיו – כמעט לגמרי."

"הו!" ופיטר הפך את פניו כמעט בהקלה.

"זה הדבר שלא נעים לגלות."

"הו, 'זה' לא אכפת לי," אמר פיטר, אך התעשת במהרה. "כלומר, לא זה באופן אישי."

"אבל אני מקווה שתוכל להבין במידת-מה מדוע אכפת לי באופן אישי."

"ובכן, למה כוונתך?" שאל פיטר בספקנות.

ובתשובה היה על לאנס להסביר כי המסקנה מכל לימודיו בפריז העלתה ללא מנוס פקפוק יסודי ביכולת הביצוע שלו ותו לא. לימודים אלה פקחו את עיניו ואור חדש נגה עליהן; אלא שהאור החדש לא שימש לו אלא להראותו הרבה למעלה מן המבוקש. "אתה יודע מה הבעיה שלי? אני הרבה יותר מדי נבון. פריז היתה באמת המקום האחרון בשבילי. נודע לי מה איני מסוגל לעשות."

פיטר המסכן בהה – זאת היתה הלצה מהממת; אבל באותו עניין התנהלה ביניהם שיחה לא קצרה שהנער נתן בה ביטוי מלא ללקח המר שהפיק, וגם בסופה נתגלתה על פני ידידו הנאה פחותה מזו הניכרת בדרך כלל על פניו של אדם לקול הנעימה הערבה של"הלוא אמרתי לך!" פיטר המסכן עצמו נמנע עתה כל כך מלהזכיר לו כי הלוא אמר לו, עד שלאנס חזר ופתח בנקודה אחרת כעבור יום או יומיים. "ובכן, מה היה הדבר, לפני שנסעתי, שחששת כל כך פן אגלה אותו?" ברם, זאת סירב פיטר לומר לו, מן הטעם שאם טרם ניחש, אפשר שלעולם לא ינחש, ואין כל טובה עשויה לצמוח למי מהם מקריאת הדבר בשמו. בתגובה תלה בו לאנס את עינו לרגע בסקרנות נעורים עשויה לבלי חת, ארשת שהעידה כי שניים או שלושה שמות עולים בדעתו ואחד מהם אפשר שהוא השם הנכון. אף על פי כן חזר פיטר והפנה לו עורף בלא מילת עידוד, וכאשר נפרדו שוב לשלום, התלווה לפרדתם מפגן מסוים של קוצר רוח אצל הנער. לפיכך, בפגישתם הבאה, ראה פיטר במבט ראשון שבינתיים עלה בידי הנער לנחש, וכי הוא אך ממתין לרגע שיישארו לבדם כדי להשמיע את דברו. הוא הצליח להביא לידי כך, ואז פתח במישרין. "אתה יודע שבגלל החידה שלך לא עצמתי עין? אבל באישון לילה נתגלתה לי התשובה – בהן צדק! עד כדי כך שפרצתי בצחוק ממש. האומנם האמנת שהייתי צריך לנסוע לפריז כדי להיווכח בזה?" גם עכשיו, למראה פיטר העומד בגבורה על משמרתו, נאלץ ידידו הצעיר לפרוץ בצחוק. "לא תראה סימן עד שלא תהיה בטוח? פיטר קשישא, חביבי המופלא!" ואולם לבסוף פרק לאנס את אשר עם לבו. "כמובן, לכל הרוחות, האמת על הרב-אמן!"

כאן נפלה עליהם הפוגה נרגשת של כמה רגעים, כולה השתאות, מזה ומזה, להשתאותו של הזולת "אם כן, מתי עמדת –"

"– על הערך האמתי של יצירתו? עמדתי על כך," דלה לאנס מזיכרונו, "משעה שהתחלתי לעמוד על דעתי. ולא התחלתי לעמוד על דעתי, אני מודה, עד שלא הגעתי là-bas 2.

"אלי, אלי!" נאנק פיטר בבעתה שלאחר מעשה.

"אבל לְמה נחשבתי בעיניך? אמנם אני לא יוצלח חסר תקווה – זאת נאלצתי ללמוד על בשרי – אבל לא יוצלח כמו הרב-אמן אינני!" הצהיר לאנס.

"אם כן, מדוע לא אמרת לי אף פעם –?"

"שלא נשארתי, אחרי ככלות הכול," יצאו המילים מפי הנער, "אידיוט שכזה? רק מפני שלא חלמתי שאתה יודע. אבל אנא, סלח לי. כל רצוני היה לחוס עליך, ומה שאיני מבין עכשיו הוא איך זה לעזאזל הצלחת במשך זמן רב כל כך לשמור על הסוד."

פיטר המציא את ההסבר, אולם רק לאחר שהות קלה ובכובד ראש שלא חסרה בו מבוכה. "עשיתי זאת למען אמך."

"הו!" אמר לאנס.

"וזה עיקר העיקרים עכשיו – עכשיו שיצא המרצע מן השק. אני רוצה לשמוע מפיך הבטחה, כלומר" – והמילים שאמר פיטר רדפו זו את זו כמעט בקדחתנות – "התחייבות מצדך, התחייבות חגיגית למעני, כאן ועכשיו, שתקריב כל קורבן, ובלבד שהיא לעולם לא תנחש –"

"– שאני ניחשתי?" לאנס עיכל את הנאמר. "אני מבין." מקץ רגע היה ודאי שעיכל הרבה. "אבל איזה קורבן אחר אתה משער שיזדמן לי אולי להקריב?"

"הו, תמיד יש לו לאדם משהו להקריב."

לאנס נתן בו מבט חודר. "אתה מתכוון שלך היה –?" אבל המבט שזכה לו בתגובה התעלם מן השאלה במפגיע, ועד מהרה נמצאה לו שאלה אחרת. "האם אתה סמוך ובטוח שאמי אינה יודעת?" פיטר, לאחר שחזר והגה בדבר, היה סמוך ובטוח. "אם היא יודעת, היא מופלאה לאין שיעור."

"אבל האין כולנו מופלאים לאין שיעור?"

"כן," הודה פיטר, "אבל איש על פי דרכו. חשיבותו של העניין גורלית כל כך מפני שהקהל הקטן של אביך כל כולו, כידוע לך אפוא," הרחיב פיטר, "ובכן – כמה אנשים?"

"ראש וראשון," העז בנו של הרב-אמן ואמר, "הוא עצמו. וגם אחרון-אחרון. איני רואה מי עוד."

פיטר היה קרוב מאוד לקוצר רוח. "אמך, כמובן – תמיד."

לאנס הניח הכול על הכף. "וכך, בהחלט, אתה מרגיש."

"יפה, אם כן. יחד אתך מגיע המניין לשלושה."

"הוא, אני!!" ובניד ראש חביב הוציא עצמו פיטר בענווה מן הכלל. "המניין, מכל מקום, קטן כל כך, שאם תגרע ממנו נפש אחת יורגש חסרונה במידה נוראה. לפיכך, אם לומר זאת בקיצור נמרץ, הישמר לך נערי – זה הכול – פן תכזיב אתה!"

"אני חייב להתמיד באחיזת עיניים?" נאנח לאנס.

"רק כדי להזהיר אותך מן הסכנה פן תסטה ימינה או שמאלה פתחתי בדברים."

"ומה בדיוק," שאל הצעיר, "הסכנה בעיניך?"

"הוודאות, כמובן, שברגע שאמך – בעוצמת הרגש האופיינית לה – תגלה ולו טפח מן הסוד שלך, ובכן," אמר פיטר נואשות, "אז לא תהיה לדבר תקנה עולמית."

לרגע נראה לאנס בוהה בלהבה שבאח. "היא תשליך אותי מעל פניה?"

"היא תשליך אותו מעל פניה."

"ותעבור אל צדנו?"

לפני שהשיב, הפך פיטר את פניו. "תעבור אל צדך," אולם כבר יצא מפיו די לפרש – וכן, כך האמין, ככל הנראה, למנוע – את האפשרות המחרידה.

ד

אף על פי כן, במשך חצי שנה חזר אותו פחד ונקרה לפניו לא אחת. לאנס שב לפריז לשם ניסיון נוסף; אחר כך חזר והופיע בבית, ובפעם הראשונה בחייו פרצה מריבה בינו ובין אביו, מאותן מריבות שניצוצות ניתזים בהן. בעושר הבעה תיאר באוזני פיטר את המעמד, שכן בני הזוג מ"בקתת קרארה" נמנעו הפעם, בעניין אישי כל כך, לפתוח את סגור לבם לפני ידידם הטוב, אם לא מרוב שמחה הרי מרוב צער; וכיוון שכך לא נהגו בו מעולם, ראה בזה אות להסתייגות חדשה שהם מסתייגים ממנו. למעשה, אולי הביא הדבר לידי שמץ התנכרות מזה ומזה ולהפוגה קלה בשיח ושיג, מה שהתבטא בעיקר בכך שכדי לשוחח בנחת עם שותפו למשחקים משכבר הימים נאלץ לאנס ללכת לבקרו בביתו. כך נפתח פרק היחסים הקרוב ביותר, אם לא העליז ביותר, שהיה ביניהם מעולם. הקושי שעמד לפני לאנס המסכן היה המתח ששרר בביתו ומקורו בשאיפת אביו שהוא ינחל לפחות אותה הצלחה שנחל האב עצמו. הוא לא "השליך" את פריז, אף כי לא היה דבר נהיר לו יותר מן העובדה שפריז השליכה אותו; הוא אמר לשוב אליה בשל הקסם שבהתנסות, בראייה, בהעמקה עד אין חקר – בקיצור, בהפקת הלקח, ואפילו יתמצה הלקח בחוסר האונים שלו נוכח החיזיון הנעלה יותר הנגלה לעיניו. אבל מה לו לרב-אמן המרחף לו במרומים מכוח זריזותו הנואלת ולחוסר אונים? ואיזה חזון הראוי להיקרא בשם זה נגלה אי-פעם לעיניו בכל ימי חייו מוכי העיוורון? מלוהט וממורמר גילה לאנס את לבו לפני סנדקו.

התברר שאביו דחק אותו אל הקיר על שאין לו דבר להראות לאחר זמן כה רב וקיווה שעד לביקורו הבא יתמלא החסר. הדבר בה"א הידיעה, קבע הרב-אמן בדעה זחוחה – בשביל כל אמן, נחות ככל שיהיה מדרגתו שלו – הוא לפחות "לעשות" דבר-מה. "מה אתה מסוגל לעשות? זה כל מה שאני מבקש!" הוא לכל הדעות עשה די והותר, ולא היה מקום לטעות במה שיש לו להראות. דמעות עמדו בעיניו של לאנס כאשר לידי כך הגיעו הדברים, והודיע לידידו עד כמה מכביד גודל הקורבן שנדרש ממנו. לא היה זה דבר של מה בכך להתמיד באחיזת העיניים – מצד בן כלפי אביו-מולידו – אחרי שאתה חש מבוזה על סירובך לבוסס בבוץ הבינוניות. ברם, כאשר עיינו במצב דרך קִרבה, הוסיף פיטר ותבע שניות נאצלת. זמן-מה עלה בידי ידידו הצעיר הנפגע והממורמר להתמיד בנאמנותו ולתת לו נחמה. אכן, לא פעם, בפריז ובלונדון, גמלו חמישים לירות לידיד הצעיר על נאמנותו; בלאו הכי עלה הדבר בקנה אחד עם השכל הישר, שכן הכסף לא היה אלא מקדמה על חשבון סכום נאה שמכבר הקדים פיטר והועיד לו תפקיד אחרון. אם בזכות תחבולות אלו ואם בדרכים אחרות, לפי שעה – אבל רק לפי שעה – לא נתן לאנס פורקן לתרעומתו הצודקת. בא היום והוא הזהיר את ידידו כי לא יוכל עוד להבליג. על "בקתת קרארה" הוטל להאזין לעוד דרשה שהונחתה מגובה רב- מהלומה כבדה יותר ממה שיכול בשר ודם לסבול בלא להשיב מלחמה שערה או להטיח בפניו של הרב-אמן את האמת לאמִתה.

"ומה שאני מבין," העיר לאנס, נושא את עיניו ברוגזה מסוימת אל הכבוד שאחרי ככלות הכול גם הוא זכאי לו, "מה שאיני מבין, בהן צדק, הוא איך אתה – כשכך הם פני הדברים – יכול להמשיך במשחק."

"הו, כל המשחק שאני משחק הוא רק למלא פי מים," אמר פיטר השלו, "וטעמי עמי."

"אמי, עדיין?"

פיטר הראה, כמו שהראה פעמים רבות, – כלומר בחִפזונו להופכן – פנים משונות.

"ומדוע לא? לא חדלתי לרחוש לה חיבה."

"היא יפהפייה – אישה יקרה, כמובן," הודה לאנס. "אבל מה היא לך, אחרי ככלות הכול, ומה אכפת לך, יהיה מה שיהיה, אם היא תנהג כך או אחרת?"

פיטר, שהאדים כסלק, החריש רגע. "ובכן, פשוט ככה כל זה נראה לי."

ואולם עתה גילה ידידו הצעיר התעקשות מוזרה מִדעת. "בסופו של דבר, מה אתה לה?"

"הו, לא כלום. אבל זה עניין אחר."

"היא אוהבת רק את אבי," אמר לאנס הפריזאי.

"מן הסתם – ודווקא משום כך."

"משום כך רצית לחוס עליה?"

"מפני שהיא מסורה במידה כה כבירה."

לאנס עשה סיבוב בחדר, אך לא גרע את עיניו ממארחו. "כמה נורא – תמיד – חיבבת אותה בוודאי!"

"נורא. תמיד," אמר פיטר ברנץ'.

האיש הצעיר נשאר על עומדו מהורהר עוד רגע, ואחר כך חזר ונעצר מולו. "האם אתה יודע עד כמה היא מסורה?" בהישאל השאלה נפגשו עיניהם. אבל פיטר, כאילו גילו עיניו דבר חדש בעיני לאנס, היסס, כך נראה, זו הפעם הראשונה היסוס ארוך כל כך לומר כי אכן הוא יודע. "לי התגלה הדבר רק עכשיו," אמר לאנס. "היא באה אמש אל חדרי, אחרי שצפתה במה שנאלצתי לסבול מידו, כשהיא שותקת ורק עיניה נישאות אלי; היא באה – והיתה בחברתי שעה לא שכיחה."

שוב עשה אתנחתה, ושוב תהו שעה ארוכה איש על קנקן רעהו. אחר כך עלה דבר-מה בדעתו של פיטר – והדבר גרם לו חיוורון פתע. "האומנם היא יודעת?"

"אמנם היא יודעת. היא שפכה את לבה לפני – כל זאת כדי לתבוע ממני לא יותר, כדבריה, ממה שעלה בידה לעמוד בו. היא תמיד, תמיד ידעה," אמר לאנס ללא רחם.

פיטר החשה שעה ארוכה; וכל אותה העת יכול ידידו לשמוע את רחש נשימתו הקלה, ואילו נגע בו היה חש בתוך תוכו המיה כבושה של צליל נמוך, מתמשך. "עכשיו אני מבין באיזו מידה כבירה."

"האין זה מופלא?"

"מופלא," הגה פיטר.

"וכך, אם המאמץ המקורי שלך למנוע ממני את פריז נועד למנוע ממני לדעת –?" קרא לאנס, כאילו אין צורך לומר יותר כדי להוכיח את אפס התוחלת שבדבר.

אפשר שאותו אפס תוחלת עצמו הוא שריחף עוד שעה קלה לנגד עיניו של פיטר. "דומני שזה היה כנראה – בלי שנתתי דעתי על כך אז – כדי למנוע זאת מעצמי!" השיב לבסוף והפך את פניו.


*מתוך: "הסיפור האמריקאי הקלאסי", עם עובד, 2012.

הייתי רק בן עשר, אך יכולתי להבין כי משהו חמוּר קרה. אמי דאגה לסגור את דלת חדרנו בכל פעם שנפתחה לבל נשמע את ההתלחשויות הנרגשות בסלון. "ישיבות סודיות" מעין אלה התקיימו בביתנו אך ורק לצורך דיון בעניינים חשובים ביותר. רוב הזמן חדר הילדים היה פתוח אל הסלון, אפילו במפגשי הקפה ותה הבבונג. נשות השכונה והמשפחה היו מנשקות אותנו בזו אחר זו עם כניסתנו לחדר ועם יציאתנו ממנו, ותמיד אותו משפט בפיהן:

"אללה ישמור אתכם."

נראה היה שאחותי בת השתים־עשרה הבינה את מה שקורה בסלון טוב יותר ממני, אולי בשל האינטואיציה הנשית שלה שהחלה להיפתח כלפי מציאות החיים מסביבנו. היא הייתה מקשיבה בסקרנות דרך חור המנעול, ובכל פעם שגברה ההמולה היה פחד ניכר בפניה, או־אז הייתה ממהרת לשוב לתוך החדר, להתיישב אל שולחן הכתיבה הקטן ולגעור בי בתקיפות:

"כבר הכנת את שיעורי הבית שלך?"

מדי פעם עלו מתוך ההתלחשויות מילים כגון "שערורייה", "ביזיון"… קולות ההמולה גברו כל אימת שחזרה ונשאלה אותה שאלה עצמה בזעם נורא שהפיל אימה על ילדותי החרֵדה:

"היא הייתה מוכרחה לדבר? אללה יחשוף את קלונה!"

שמע ה"שערורייה" התפשט בשכונה, וכל תשומת הלב הייתה נתונה לה. כשלא הצלחתי לבלום את הכדור שנבעט אל השער שלי במגרש השכונתי, לא נזף בי איש מ"הגדולים" ולא נדרשתי להתפטר מתפקיד השוער כפי שהיה נהוג לעשות. הדיבורים עליה הכריעו את המשחק. לבסוף אף ויתר ראש הקבוצה על המשחק היומי כדי לשבת עם "הגדולים" ולשוחח איתם על מה שקרה, לא לפני שהדליק סיגריה ונשף את העשן ממרומי שש־עשרה שנותיו, ואילו אנו, הקטנים, התקבצנו סביבם, מנסים ככל יכולתנו לקלוט כמה שיותר פרטים על אודות ה"שערורייה" הזאת — איך היא נראית, מה משמעותה.

רוב הסובבים אותי הביעו תדהמה לשמע המשפט שהפטיר בלחישה "הגדול" שבחבורה: "הוא היה מניח את ידו…" ואני, כמותם, גם הבעתי את תדהמתי, אף שלא הבנתי את משמעות המשפט. אחר כך, בעודו נושף את עשן הסיגריה, הוסיף ואמר ראש הקבוצה: "מתחת לתחתונים!" וכולם צעקו יחד: "לא!!"

בלילה ההוא איחר אבי לשוב הביתה. אמי עמדה ועישנה במרפסת המשקיפה אל הכפר וחיכתה לו אחוזת דאגה. באותה שעה התלחשו ביניהן אחותי ובת דודי, שהעדיפה לישון אצלנו באותו הלילה, מה שהיווה סימן נוסף בעבורי לכך שקרה אסון נורא, שהרי אנו ישנּו אצלם והם אצלנו רק כאשר נפטר מי מבני המשפחה.

מישהו מת? אם כך איפה שאר בני דודי ובנותיו? מדוע אחותי ודודניתי מתלחשות מתחת לשמיכה? ואיפה אבי?

כאשר שמעתי את קול המשאית נרגעתי מעט. אחרי פחות מדקה נשמעו צעדיו המוכרים על המדרגות, הולכים וקרבים. אחר כך שמעתי את צעדי אמי שחזרה מהמטבח אל המרפסת, והרחתי את ניחוח הקפה הערבי החמים שליווה אותה. אחותי ודודניתי השתתקו, וללא כל תיאום מוקדם עצרנו שלושתנו את נשימתנו, מנסים לקלוט מהנאמר במרפסת, אך ללא הצלחה.

אינני יודע מה קרה וכיצד האווירה השתנתה, באחת השתנתה. למחרת הבית שקק חיים. הוא התמלא בריחות חריכת בשר העוף והאורז המבושל, בריחות הפוקעיה (בשר מבושל בלבן עזים) והקובה, ובצהלות של ילדים רבים, שסביבם התגודדו גברים ונשים לרוב. האוכל וכמו כן ערמה ענקית של אקדחי פיקות, כדורים ורובים מסוגים שונים השכיחו ממני כל מחשבה על ה"שערורייה" שהטרידה אותי קודם לכן, והצטרפתי לריצת הרצים, למִשחקי המְשחקים ולנפגעי הירי.

כאשר קם ראש המשפחה ממקומו היסוּ אותנו מיד כל הנשים בתקיפות חסרת תקדים, ודודתי העצבנית אף סטרה לבנה על לחיו להשתיקו. הבנּו שהמעמד רציני, ובעל כורחנו הקשבנו לדבריו. ראש המשפחה דיבר, ואני לא הבנתי כלום, אם כי הצלחתי לזהות ביטויים בודדים כמו "משפחה אחת", "לא קרה כלום…" הגברים הנהנו בהסכמה. כאשר סיים ראש המשפחה את נאומו הוא התקרב אל אחד מהם, שבאותה העת כיניתי אותו "דודי", כפי שנהגתי לכנות את כל הגברים, או־אז הוא חיבק ונישק אותו, ובעקבותיו מיהרו כל הגברים האחרים לחבק ולנשק אותו. לפתע נשמעו צהלולים, ואחריהם הדהדו קריאות שמחה מהוססות.

ואז בבת אחת השתררה דממה. אחת מנשות המשפחה צעדה קדימה, גוררת אחריה ילדה שנראתה לי כבת גילי, אולי גדולה ממני במקצת. שתיהן נעמדו לפני ה"דוד", חתן השמחה, בוכות ורועדות מפחד.

"תני נשיקה לדוד שלך!" האם ציוותה על בתה בנחרצות.

בלילה, כאשר אמי כיסתה אותי בשמיכה, שאלה אותה אחותי: "זהו זה, זה נגמר?" אמי הביטה בה ואמרה בתקיפות: "שתלך לעזאזל! מה, היא הראשונה? היא רוצה להרוס את המשפחה? ואת, בחיים אל תעשי לנו בושות כאלה, ושלא תעזי לדבר על זה בכלל, הבנת?" אחותי מלמלה כמה מילים. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל תיארתי לעצמי שהיא מביעה בדבריה כניעה מוחלטת לבקשתה של אמי. אמי כיבתה את האור בחדר, נתנה בנו מבט מלא אהבה ובעיניים דומעות לחשה: "אללה ישמור אתכם."

שימי חיון לא חלמה על עושר ואושר או על חתן חזק עם לסת רחבה וגומה, רק פנטזה על היום שבו תוכל לחייך בפה פתוח בזמן שהיא פותחת את השער לעוד מכונית לא חשודה, מה שלא עשתה מאז שהחליקה על שלולית שסובבה לה את העקב כמו בריקוד שאין לו מוביל והכתימה את הבד אוף־ווייט של החצאית־של־שבת שלבשה. בריצה הזאת גם נפל לה מהיד השעון בציפוי זהב שקיבלה לבת מצווה ומאז לא קנו לה חדש, כי היא לא יודעת לשמור על כלום אז מה הטעם. שימי אהבה את העבודה שלה, למרות שידעה שזאת לא עבודה מקובלת לבחורה. היא הייתה חלק מהתוכנית שלה להתקדמות אישית בלב ובראש והיא קיוותה שבסוף גם הגוף יבוא. הטריק שלה היה להבהיל את עצמה בכוח וככה לגרש את הפחד מהמקומות שהיא לא הייתה מגיעה אליהם, כמו הרגע שגילתה שהיא לא יכולה לנשום כשהיא רואה עכברים, והתחילה לעבוד על עצמה לעבור לקומת קרקע שתקרב אותה לאדמה, וככה לאט־לאט התרגלה לכל מה שיוצא ממנה. היום היא כבר אהבה את האקדח שלה והייתה מנקה אותו דבר ראשון כשהייתה חוזרת הביתה עוד לפני שהייתה מורידה בגדים או מרתיחה מים, כמו אמא שממהרת להחליף לתינוק. כשסיימה וישבה לקפה הביטה בו מבריק במרכז השולחן כמו האגרטל של הבית שהיא בנתה, מלא בחיים, אבל ברגע אחד מתרוקן. למרות העבודה שלה, שעשתה אותה עצמאית ועם האומץ המיוחד שבחורות בדרך כלל לא תופסות, היא אהבה להגיד לחברות מהעבודה ששאלו אותה למה היא עוד לבד שהיא מחכה לאהבה שתדע לסחוף אותה בלי להפתיע שהיא לא מסתכלת.

אבל השיניים הפריעו לה להתקדם בחיים, ולפעמים היא חשבה שהיא לא רוצה להכיר אף אחד כדי שלא תצטרך לפתוח את הפה בשביל להציג את עצמה, כמו בובה שמתחת לבגדים מושלמים חסרים לה הסופים של האיברים. בכל פעם שאמרה "קוראים לי שימי", הרגישה רוח קלה נושבת בסדק שבין שתי השיניים הקדמיות, מזכירה לה שהיא עוד לא הגיעה לאן שהיא חולמת, ושאם היא רוצה שיהיה לה סיכוי אמיתי היא צריכה להמשיך לרוץ טוב־טוב בכיוון הנכון. בעבודה שלה היה גם פרוספקט ממשי לקידום. היא כבר ידעה שבחודש הבא היא הולכת להגיש מועמדות למשרת אחראית משמרת הבוקר, ואחרי שנים של עבודה בחושך המשימה הגדולה הבאה שלה הייתה להצליח להתעורר.

בשעות המתות של הלילה היא אהבה להוציא את הסנדוויץ' שהביאה מהבית עם החצילים המטוגנים בלימון כבוש, כמו שאמא שלה הייתה מכינה לה לבית ספר ואז עשה לה בושה כי הריח שלו עלה על כל הכריכים עם שוקולד ושמנת שאצלם בבית לא היו קיימים בגלל הבריאות של השיניים והלב שלא מחפשים שומן חלבי או מתוק ורק מתנחמים בשמן עמוק שבתוכו כל ירק תפל הופך לתבשיל צבעוני מוטבע בלימון סחוט, פרוסות שום וכוסברה קצוצה דק דק. תמיד בעבודה היה לה תיאבון יותר גדול והמאכלים הרגילים שהיא למדה להכין מהבית הפכו למנות מסעדה יוקרתית. בימים שבהם לא חיכתה ללילה ואכלה בהפסקה המוקדמת שבה הורשתה להיכנס לקניון, העובדות של החנויות התרגשו ממה שהביאה, והריח הרע של הילדות פינה מקום למשהו חדש. בזמן שלעסה כל הפה נרטב לה בציפייה לביס הבא, והיא הייתה מתאמצת לא לבלוע מהר מדי. אחרי שסיימה לאכול אהבה לכסות על הטעמים החזקים במרירות של קפה חם שהביאה בתרמוס, ולדמיין איך היא מצילה את כל הקניון הרב־קומתי מפיגוע המוני באמצעות נטרול של המפגע בשתי יריות מדויקות לרגליים, כמו שלימדו אותה בקורס הכנה בשלב הסימולציות על רקע לאומני. היא לא פחדה מפיגועים ואהבה לראות אותם בטלוויזיה עם האנשים שמדברים מהר בפנים מאופרות עם רוח של לחץ חשוב בשערות, ולהרגיש שהיא עצמה חלק מכוחות ההצלה של המדינה, ולדעת שהיא צופה באירועים במבט מקצועי של מי שמבינה איך הדברים פועלים מבפנים. היא ידעה שעוד יבוא תורה, ורק דאגה שזה יקרה לפני שיהיה לה מספיק כסף לסדר את שתי השיניים, ואז שיראו אותה בטלוויזיה עם קו ישר ולבן שמפרט את השם המלא והתפקיד ישר יחשבו עליה שהיא אישה לא שלמה, שאפילו לא הצליחה לפתח את המודעות של איך היא נראית בעיני אחרים. היא התפללה שהפיגוע שלה יבוא אחרי שהיא תסיים לסדר את עצמה, ואז תספר לכתבנו בשטח בפה מושלם איך היא שלפה את האקדח בלי לחשוב פעמיים משום שזיהתה מיד שהמפגע בעל מראה חשוד וגם לוחית הרישוי של רכבו עוד מרחוק כלל לא נראתה לה. היא ידעה שהוא עוד יגיע ושיננה בלב את המשפטים היפים שתגיד בשפה של שבת, ורק קיוותה שלא תצטרך לשים יד מעל הפה או לחשב בראש מילים שיש בהן כמה שפחות אותיות שורקות, כמו שעשתה בכל פעם שדיברה בעשר השנים האחרונות. איך זה ייראה בשידור חי בטלוויזיה, ועוד יותר בטקס הוקרה שיעשו לכבודה במעמד מנכ"ל הקניון והנשיא וראש הממשלה ואמא שלה שתצלם אותה עם פלאש למרות האור יום ותגיד בקול רם מדי בשביל טקסים, ״אתה רואה אותה, זאת הבת שלי – שימי".

מה שהורג אותה זה שאנשים בכלל לא מעלים בדעתם עד כמה העבודה שלה חשובה ובאיזה סיטואציות מורכבות ומסוכנות היא נתקלת ביום־יום. הם חושבים שזה רק ללחוץ על כפתור ולא מדמיינים בכלל שיש מצבים כמו היום שירדו לאישה המים בדיוק בשנייה שהיא הרימה לה את השער והיא הייתה צריכה להזמין לה אמבולנס ולחכות אתה בצד עד שהוא יגיע, בזמן שהיא לוחשת לה חזק וברור שהכול יהיה בסדר; או הלילה שילדה רצה לכביש כי היא איבדה את אח שלה והיא חסמה בגופה מכונית שכבר פתחה לה וסייעה לה למצוא אותו בשיתוף פעולה מלא עם המודיעין. ברגע שהייתה שולחת הודעת דיווח על סגירת אירוע הייתה מפזמת לעצמה "פתח לנו שער" ומרגישה את ההזדככות הפנימית שמתמלאת בה ומקרבת אותה כל פעם עוד קצת לאלוהים, כמו בסוף תענית ארוכה שהיא לא נשברה בה ולא הכניסה כלום לפה עד שאמא שלה הכניסה את המפתח לדלת, אחרי שהן חזרו מהתפילה העדינה שבה הגברים לא מתביישים לבכות וככה לנקות את עצמם מכל החטאים שהם עשו והנשים הזקופות מסתכלות עליהם מלמעלה כמו שומרות שרק צריכות להיות עדות להיטהרות של אחרים, והוציאה עוגת גבינה גבוהה מהמקרר והרתיחה מים לנס, ובזמן שהקר והמתוק התערבבו לה עם החם והמר, היא ידעה שהיא כבר תוכל לעמוד בכל אתגר. ברגעים כאלה היא הייתה אוהבת לעלות לקומה האחרונה במגדל של הקניון, שבלב היא הייתה קוראת לה הקומה של השמים, והכבישים והבניינים הרגילים היו נוצצים לה בעיניים, והיא הייתה מודה על האורות הלבנים של העיר שמגיעים עד אליה ועל הכוח המיוחד שהיא קיבלה ומבטיחה שהיא תמשיך לשמור עליו גם לפעם הבאה.

בעבודה היה לה שם של מי שטובה במצבי לחץ ושומרת על קור רוח בזמן שאחרים היו מזיעים בצעקות ופועלים בצורה שלא קידמה אותם לקראת פתרון. רק לעתים רחוקות תקף אותה הפחד שברגע האמת היא תקפא, והיא הייתה מדברת אליו כמו לתינוק, מבטיחה לו בקול מתוק, אין לך מה לדאוג, זה לא יחזור על עצמו. אבל בשינה היא לא הייתה רגועה. בחלומות היא תמיד הייתה נכנסת ויוצאת ממצבים של חירום בלי לדעת מה יביא מה והכול היה מוביל לרגע של שיא שבו מישהו רודף אחריה עם גוף כבד ומריח רע והגוף שלה היה בוגד בה ולא זז ולא היה לה לא אקדח ולא גז מדמיע שקנו לה קצת אחרי הבת מצווה, ובשנייה שהוא היה תופס אותה היא הייתה מתעוררת וככה מצילה את חייה עד הפעם הבאה. היא ניסתה כמה פעמים ללכת לרופא משפחה ולספר שהיא סובלת מסיוטים ונדודי שינה, והם תמיד ענו בלי להסתכל בה שזה שכיח בתחום עבודה כמו שלה ועשוי לנבוע מכך שהיא ערה בלילות וישנה בימים ושהיא צריכה לנסות לתקן את השעון הביולוגי שלה באמצעות עבודה בבקרים. היא חיכתה שייגמרו עשרת הימים הנותרים והיא תוכל לנסות את מזלה בביטחון של האור יום.

בעבודה היא כמעט הייתה האישה שחלמה להיות, בלי הפחדים שמכרסמים בה כמו עכברים בארונות גבוהים שאף אחד לא פותח בלי עזרה של כיסא. רק בחודש שעבר היא קיבלה סיכת הצטיינות על מסירות מעל ומעבר למצופה. זה היה אחרי מה שקרה בהפסקה, קצת אחרי שרונית מהתכשיטים באה להחליף אותה בעמדה. רק היא הייתה מחליפה אותה בגלל שהיה לה רישיון לנשק בשביל לשמור על היהלומים. איך שרונית הגיעה היא רצה לשירותים כי באותו יום היה יבש במיוחד והיא כבר שתתה את כל המים שהביאה. כשהיא באה לצאת מהתא היא ראתה אמא ליד העמדת החתלה מחליפה לתינוק ובוכה. היא ניגשה אליה ושאלה, כמו שלימדו אותה, בנימוס עוצמתי: הכול בסדר גבירתי? והאישה חייכה אליה בהתנצלות מבעד לריסים הכי זהובים שראתה, ולא ענתה. כשהאישה באה להרים את התינוק היא חטפה סחרחורת וכמעט נפלה יחד אתו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששימי קפאה בתפקיד, אבל ברגע האחרון תפסה את עצמה ובלמה את הנפילה. אחרי זה היא התנהגה כאילו הכול כשורה – לקחה מהאישה את התינוק ודאגה לה לכיסא מהקפה, הביאה לה כוס מים ושקית של סוכר להעלאת הלחץ דם, אבל למחרת היא לא באה לעבודה. חיסור ראשון בשנתיים. התקשרו לשאול מה שלומה והיא שמעה שהם דואגים לה ואמרה, שום דבר, שפעת קלה, ובראש הכול חזר אליה. אותה אגדה לא מסופרת שהיא הרכיבה כמו פאזל לאורך הילדות, כל חלק מקדם אותה לקראת העיוות שלא יתוקן, שסידר את המשפחה שלה כמו סרט שחתכו לו את הסוף ואפשר לראות רק עד האמצע ולחשוב מה היה יכול להיות. זה היה יום גשום אחרי פסח, היא זוכרת כי אמא שלה הייתה אומרת עליו גשם קללה. שלוש שנים לפני שהיא הגיעה לעולם אמא שלה נשארה לבד בבית עם אחיה הבכור, מיניקה אותו על המיטה, ופתאום שמעה רעש חשוד מעבר לקיר. היא הלבישה את עצמה ורצה לסלון עם התינוק בידיים, רואה מול העיניים גבר עם גרביון על הראש מכניס את הווידאו לתוך שקית בלי ידיות, ובלי כוונה יצאה ממנה צרחה שהבהילה אותה וגרמה לה להפיל את מומו לרצפה. הגבר עם הגרביון נבהל וברח, ואולי זאת הייתה הנפילה שסימנה להם את החיים הקשים שיבואו בלי פתרון ובלי הקלה, ועם ההרגשה שסוחטת את הבטן ולא מורידה שום כתם.

וביום שהיא נפלה בכביש ושברה את השיניים וגם במצח הכול דפק חזק והתנפח, המחשבה הראשונה שלה הייתה שהנה עכשיו גם עליה יגידו שהיא אטית וכשהיא תדבר אנשים יזיזו את הראש ברחמים ולא יקשיבו למילים שיוצאות ממנה וגם היא תלך עקום ולא תגיע לשום מקום.

שנים יעברו עד שהם ישימו לב שמשהו לא בסדר. לפעמים מישהו ברחוב היה אומר, מה זה, מה יש לילד, למה הראש שלו בולט ככה? אבל היא הייתה רגילה להתעלם, וכמו אמא שלה לעשות את עצמה כאילו לא שמעה ולהמשיך ללכת קדימה. רק אחרי שהמחנכת הזמינה אותם לפגישה אחרי שעות הלימודים ואמרה שמומו לא מפותח כמו שאר הילדים ונראה שהוא לא מבין מה שמדברים אליו הם השתכנעו לקחת אותו לבדיקה. הם אף פעם לא דיברו בקול על מה שיש לו בראש ולא נתנו שמות למה שמאט את ההתנהגות שלו וגורם לו ללכת בצליעה. במשך חודשים היא הייתה תולשת את המראה מהקיר, משכיבה אותה במסדרון, ומתבוננת בעצמה הולכת מחדר לחדר כדי לראות אם משהו השתנה אצלה בהליכה. רק כשהנפיחות במצח נעלמה היא הבינה שהראש שלה כנראה בסדר, וחיכתה למחוק את הסימן האחרון שהזכיר לה שהיא נולדה לבית לא טבעי ובמזל יצאה לא שונה ומדברת רגיל ורק השיניים ממשיכות לשרוק את מה שאין בה ואת המחנק של הבית שכמה שניסתה לעשות אותו קטן ומחוק לפעמים הרגישה שהיא זזה רק בתוכו, מחדר לחדר, ועוד רגע אמא שלה תבוא ותזרוק עליה את כל מה שהצטבר אצלה מאז הנפילה. כל כך הרבה שנים ישבה מול המראה וחיכתה שהשיניים ישלימו את עצמן, שהיא כבר כמעט האמינה שעם התיקון של הפה יבוא לה התיקון המלא, כי היא אף פעם לא הייתה בטוחה אם כולם סביבה מחייכים כי הם יכולים, ומתוך שהם מחייכים וכולם רואים שאין להם בפנים שום דבר שעושה אותם לא רגילים ככה באה להם השמחה מבחוץ, נכנסת דרך הפה ונוסעת עד הבטן, ושם היא מרגיעה את השרירים, קלה כמו קצפת שנעלמת ברגע שהיא נוגעת בגוף.

את הגוף שלה היא אהבה כל עוד לא התעמקה בכל החלקים שלו, ורק כשהייתה מתארגנת מול המראה הייתה לפעמים מופתעת מהצורה, שלא תמיד התיישבה עם איך שהיא דמיינה. היא אהבה ששום דבר אצלה לא חורג מהנורמלי והכול עובר חלק בעין.

במיוחד הרגישה טוב עם הפנים שלה, שהיו מתאימים למה שחשבה על עצמה – כל עוד שמרה את הפה סגור. היא אהבה להתלבש פשוט ונקי ולאסוף את השיער בגומייה שלא ראו והייתה גורמת לשיער להיראות כאילו הוא מחזיק את עצמו.

ערב אחד די חלש נעצרה בכניסה מכונית עם שריטה בולטת מצד אחד שלה, והיא סימנה לנהג לפתוח את החלון. בפנים ישבו גבר ואישה והוא חייך חיוך עקום ואמר שלום גדול מדי כאילו הם מכירים מקודם. האישה הידקה את המעיל שלה לצוואר ושתקה. הוא הסתובב אליה ואמר, תגידי שלום, מה יש לך את, והיא אמרה שלום, אבל לא שמעו את האותיות עוזבות את הפה שלה ורק השפתיים עשו את הצורה של המילה. היא בדקה את תא המטען והוא היה ריק, אבל היא לא הצליחה להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא בסדר. העיניים שלו היו אדומות והמעיל שלבש נראה גדול עליו. היא לקחה החלטה לעשות בדיקה משנית ואמרה, אדוני, בבקשה תצא מהאוטו. הוא התעצבן ואמר, מה את נטפלת אלינו, אנחנו אזרחים שומרי חוק. היא לחצה במכשיר קשר על הגעת תגבורת, אבל מבחוץ התנהגה כאילו היא אדישה ואין שום דבר מוזר בסיטואציה. הכול בסדר, אדוני. אנחנו עושים היום בדיקות מקיפות בשל התרעות. נודה לך על שיתוף הפעולה. הגבר אמר, תפסיקי לדבר שטויות ותני להיכנס, ומאחוריו כבר הצטבר תור ארוך של מכוניות שהתחילו לצפור, וכל צפירה הביאה אתה עוד צפירה והיא כבר לא שמעה את המחשבות שלה. היא נשמה בקול וחזרה על הבקשה, נועצת מבט חד בעיניים שלו עד שהוא יצא, רץ לכיוון האישה שישבה לצדו, פתח את הדלת שלה, נתן לה מכה חזקה בפנים והתחיל לרוץ לכיוון השער הראשי. שימי שלפה את האקדח וירתה לכיוון הרגליים שלו. הגבר ירק ושלף סכין. שימי ירתה לו ביד והסכין נפלה והוא חצי עליה והאישה התחילה לבכות בקול חלש. שימי התקרבה אליה והושיטה לה יד. האישה לקחה את היד שלה בעיניים מבוהלות, ושימי חשבה כמה יפות העיניים האלה שכאילו העצב לא לכלך אותן וקיוותה שהסטירה לא פגעה לה בשיניים. מניסיון היא ידעה שיש דברים שיותר קשה להתגבר עליהם כי הם משאירים סימנים. למרות שהיד שלה לא הייתה פנויה להסתיר את הפה היא חייכה, בפעם הראשונה מאז גיל שתים־עשרה, ואמרה, את תראי, אנחנו לאט־לאט נסדר הכול, וברגע הזה הפשיר לה בראש זיכרון, עושה אותה שוב בת תשע בחדר של מומו שהיה בכיסא גלגלים אחרי עוד ניתוח ברגל, מסיע את הדובי שלו בכיסא שהרכיב מגלגלי עזר שגרר מהמרפסת וחיבר לקופסת קרטון עם שרוכים, מחייך אליה באושר ואושר, והאישה הפסיקה לבכות והושיטה לה את המפתח של האוטו, ושימי ביד רועדת פתחה לשתיהן את השער, מרגישה איך שערי שמים נפתחים לכבודן וביד השנייה הסיעה אותן פנימה, מזמזמת בדפיקות לב "תזכו לשנים ארוכות גם אמהות וגם בנות", ובאוזניים כבר שמעה את הניידת מתקרבת וליטפה עם הלשון את השיניים הקדמיות וחשבה, טוב, אני אחייך עם העיניים וזהו.