פרויקט הסיפור הקצר

search

האישה התקשטה לקראת התור שנקבע לה בשעה שלוש בצהריים אצל ד"ר זוסמן, כי כך לימדו אותה החיים: אישה צריכה להיות מקושטת. אישה מטופחת מקבלת יחס משופר. אישה יפה מקבלת טיפול טוב יותר מאישה שפניה אפרוריות, ששמלתה דהויה, שהלק על ציפורניה מתקלף, שהבנליות מולחמת לעורה ומכערת אותה. זאת לא הייתה מסורת שעברה מאם לבתה. היא לא זכרה שסבתה או אמה אי פעם הורו לה במפורש. אם היו נוהגות כך ודאי הייתה מתקוממת נגדן ומאשימה אותן בשובניזם ובמיזוגיניה, פניה היו בוערות מחום הצדקנות כשהייתה מעמידה אותן על טעותן ומזדעזעת מטיפשותן ונבערותן. אך היא הייתה בטוחה שלמדה את השיעור הזה מהן, מהתבוננות בנשים סביבה. בטח בזמן כלשהו בחייה צפתה באמה או באחותה הגדולה כשהן עבדו בהתגנדרות. התחפשו כדי למצוא חן בעיני גברים. היא יכלה להיזכר בכך כעת, גם אם לא היה ברשותה זיכרון ילדות ממשי כזה. כן. ייתכן ששתלה אותו במחשבותיה אך במרחק המטושטש של השנים הייתה בטוחה במידת תקפותו ובאותנטיות שלו. גם אם לא התרחש באמת במציאות, היה מוכרח לקרות והפך לתמונה שקמה מול עיניה. האישה שיוועה לא להיכנע להרגל המתרפס של בנות מינה למצוא חן, אך כעת כשהייתה כל כך לחוצה, מיהרה להגיע לתור שלה בעוד שעה, הראש שלה לא חשב. היה על אוטומט. פעלו הידיים שרועדות שִרטטו פס איילנר שחור מעל עפעפיה, מרחו מייק אפ על סנטרה ופידרו באבקת סומק את עצמות לחייה. פעלו השפתיים שהתכווצו לנשיקה כדי למרוח באופן אחיד את השפתון ואז נפרדו זו מזו בהפרחה מתפוקקת לאוויר. היא התבוננה בבואתה כמביטה באישה אחרת שהפכה להיות לאחר שמרחה את עצמה במסכת צבעים והאישה הזאת הייתה ללא ספק נאה ואלגנטית יותר ובאותה נשימה גם זרה לה לגמרי. היא חייכה אליה והחיוך יצא עקום.

האישה הייתה עצבנית מאוד מאז שהתקשרו אליה ביום חמישי מהמרפאה והודיעו לה שעליה לבוא לבדיקה חוזרת אצל ד"ר זוסמן לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקות הדם שלה. היא ניסתה לדלות מידע מהמזכירה העניינית אבל זו סירבה במיאון שתלטני לומר ולו מילת הרגעה אחת, רק שתזמין בדחיפות האפשרית תור באפליקציה. ולא, בשום פנים ואופן היא לא יכולה להעביר אותה לשיחה עם ד"ר זוסמן. הוא לא ידבר איתה. הוא עסוק מאוד, יש לו הרבה מטופלים היום, ובלאו הכי הוא לא נותן מידע על תוצאות בדיקות בטלפון. גם אם הוא מכיר אותה, גם אם היא מטופלת שלו כבר עשר שנים, מה זה בכלל שייך? היא התלבטה אם להתקשר לטלפון הנייד של הרופא שהיה שמור אצלה באנשי הקשר ובסוף החליטה שלא. היא קבעה תור למועד הראשון הפנוי ביום שלישי. עד יום שלישי תנסה להתאפק. עוזי בן זוגה ואמה ניסו להרגיעה, אך היא לא נרגעה באמת וניסתה לפענח את התשובות בעזרת גלישה באתרי אינטרנט. התאמצה להבין את משמעות חריגות הכוכביות האדומות, אך הממצאים שעלו בידה היו מבלבלים ומלאי סתירות. האישה התקשרה מבוהלת לידידה רופאה שלה וזו ירתה קצרת רוח שהיא בדרך לעבודה, ושבתקופה האחרונה היא בעומס רציני, בלתי נתפס בכלל, אבל באמת כל כך, כל כך התגעגעה אליה והבטיחה בתוקף שתחזור אליה, ולא חזרה. והיא השתדלה לא לשמור טינה לחברה הרופאה ולא הצליחה. התקשתה להשלים עם כך ששגרת היום והטיפול בילדים הרחיקו את חברותיה ממנה עד לבלי שוב. 

האישה חששה מאוד שמשהו אצלה לא בסדר. כבר זמן רב קיננה בה תחושה של אסון מתקרב ולכן לפני שבועיים ביקשה ממזכירתו של ד"ר זוסמן שתשלח לה הפנייה לבדיקות דם. היא לא יכלה להגדיר בדיוק מה השתבש. היו המיגרנות שהתישו אותה, כמו הכניסו את ראשה למכונת סחיטה ומשכו חזק את הידית, ובחילות לאחר שאכלה מאכלים מסוימים ונדודי השינה. נדודי השינה היו השנואים עליה מכל. הרי הייתה עייפה כל כך מסאון היום, ובכל זאת הדקות שלפני השינה כמו הוקדשו להתכוננות למאבק בחזית היום הצפוי לה למחרת. היא הריצה בראשה את כל הפגישות העתידיות ואת הדרך שתעשה מתנשפת לחדר הישיבות: המדרגות הנעות באטיות מקוממת, דלתות המעלית שייפתחו מולה, הדהירה הלא זהירה בכבישים בזמן שהיא מכה באצבעותיה בחוסר שקט על ההגה; העקיפות, ההזדחלות מאחורי משאית זבל, הלחץ הרצחני להספיק להגיע בזמן וידיעת התבוסה שכיסתה בזיעה קרה את כפות ידיה והתירוצים הממולמלים שתמלמל לפנים הקהות, הלא פייסניות שמולה. דמיינה את עצמה מפהקת מול מנכ"לית העמותה, עיניה מתכסות בדוק מצועף והיא שוב נשאלת אודות הנתונים על הנוער בסיכון שנשר ממסגרות החינוך הפורמליות בכרמיאל, והראש שלה הופך אטום, המידע צף. עיניה מתערפלות ומזדגגות והיא אינה מצליחה לומר דבר. חדות מחשבתה, זאת שינקה ממנה את ביטחונה ושבזכותה התייחסו אליה ברצינות ובכבוד — בגדה בה. כל לילה בגדה בה מחדש.

האישה הברישה את שערה, התיזה על צווארה ענני בושם ואז יצאה מחדר האמבטיה. היא התיישבה בכורסא בסלון, נעלה נעלי עקב וחילקה הוראות אחרונות לעומר, בנה המתבגר שהתבקש לשמור על אחותו הקטנה בזמן היעדרה. הוא היה שקוע בטלפון הנייד שלו ולא הקשיב למילה אחת שאמרה לו, גם לא טרח להנהן או לעשות עצמו מקשיב. התנהג כאילו היא רוח רפאים בלתי נראית והיא התאמצה בכל מאודה לא לנטור לו טינה.

"לאן את יוצאת, אמא?" שאלה בתה מיה כשהאישה הכתיפה את תיקה. היא הלכה אחר שובל שמלתה המתנפנפת עד למטבח, מוקסמת מתחפושת האישה היפה. עיניה של בתה עקבו כיצד היא שותה כוס מים ומוחה בנייר את שאריות השפתון שהכתימו את הזכוכית לפני שהניחה אותה בכיור.  

"אני הולכת לד"ר אמנון זוסמן, את זוכרת אותו?"

"לא. מי זה?"

"הוא רופא משפחה. כמו ד"ר אפרים, רופא הילדים שלך."

"בגלל שאת חולה?"

שאלתה צבטה אותה ובלבלה אותה לגמרי, והיא ליטפה את השיער הרך שעל ראשה ומלמלה, "אמא מאחרת מיוש."  

כשעשתה פיפי וחיזקה מול המראה את השפתון האדום שדהה לא ידעה למה טרחה להתקשט כך. אולי ציפתה שמסכת היופי תגן עליה, שבעזרתה תדלג מעליה בשורת האיוב ואולי התחפשה לקראת מילוי תפקידה כדמות מרוחקת וקרירה בסרט דרמטי. כמו תמיד, בשעת ההתרחשות הגורלית ניתקה את רגשותיה משרשרת התסבוכת הבלתי צפויה שנדמתה לה כעלילה מותחת וסוחטת דמעות שלא הייתה יכולה להיות אמיתית, שלא יכול להיות שמתרחשת. כך הרגישה גם בלידותיה שהסתיימו שתיהן בניתוח קיסרי. אולי המורפיום שקיבלה לשיכוך כאבים העצים את תחושת הניתוק המרחפת כי האישה חשה שלא היא שוכבת עם בטן חתוכה בחלוק בית חולים תכול ומכוער, שהקשירות שלו נפרמו וחשפו את גבה ואת עכוזה.

                                                                                           ***

האישה חנתה את המכונית ופסעה זקופה לכיוון המרפאה. לידה במעלית עמד גבר נאה בעל בלורית כסופה במעיל צמר ארוך. הם החליפו ניקורי מבטים סקרניים והאישה חייכה אליו ואל עצמה, שמחה שהיא עדיין מעוררת עניין בגיל ארבעים וחמש. היא כבר לא הייתה צעירה, ועדיין לא לגמרי מבוגרת. ללא ספק האימהות נחרטה במפת קמטי הדאגה שבזוויות פיה ובמרכז מצחה. מעיניה קרן פיכחון למוִּד ניסיון. ובכל זאת, משהו מרענן נשמר בה והיא הרגישה מושכת. אמנם עבור גברים צעירים הייתה כבר מחוץ לתחום, אבל לאחרונה גילתה את שיכרון ההשפעה שיש לה על גברים מבוגרים ממנה. גברים בני שישים, ולפעמים גם בני שבעים נמשכו אליה וזה הפתיע אותה, שבגילם הם שוב מוכנים להשתטות ולסכן הכול אם רק תגלה אות זעיר של היענות, תפיחה על ירכם, חיבוק צמוד מדי לחזם. חלקם אפילו שלחו לה רמזים גלויים או מבודחים כדי לבדוק את היתכנות הדבר: אם תיעתר לצאת איתם להרפתקה שסופה אינו ידוע. מפעם לפעם היא השתעשעה מעט עם משחק הפיתוי הזה, וחשבה שאולי זה פרכוס אחרון לפני שחן צעירותה יוּעם לעד. היא לא רצתה להסתבך בשום פרשיית אוהבים, אך שעשועים מעין אלו הציתו בה תשוקה ולחלחו את שגרת נישואיה. הבשלות הנשית, זו שנסכה באיבריה הגדולים והעגולים שלווה מתפנקת, ריטון מגורגר של חתולים, הייתה צפויה להיקטף ממנה בעוד כמה שנים. היא הרהרה בתוגה כמה קצרה התקופה שהייתה באמת מרוצה מהמראה שלה. שנות התבגרותה חלפו כמו נסיעה דוהרת ברכבת, אז לפעמים נתקפה חיבה כלפי המראה הבלתי שגרתי שלה, לרגליים הארוכות, לקומתה הגבוהה מדי. קומה של שחקניות כדורסל הקניטו אותה בקריצה, אבל זכור לה שרוב הזמן הייתה מוטרדת וחסרת נחת וניסתה לתקן משהו בעצמה. רבצה עליה תחושה שרק אם תצבע את שיערה לאדום, או תמרוט את גבותיה לקו דקיק או תרד שלושה קילו, אז הכול יהיה בסדר. בתום שנות העשרים, הפציעו השנים הארוכות שגופה נשדד ממנה לטובת ההריונות וגידול הילדים. ורק לאחרונה נפרסו השנים הרגועות, שבהן הייתה מפויסת ונינוחה יותר, הרפתה מהשמירה על המשקל ולעתים גם טפחה בחביבות על כרסה המשתפלת. קיבלה בהבנה את השערות הלבנות הבודדות שבכל זאת הקפידה לסלק, אף שאמה הזהירה אותה שהתלישה מגבירה את גדילתן של שערות לבנות חדשות.   

                                                                                              ***

האישה ניסתה למשוך את השיחה עם המזכירה ולהתחבב עליה כדי שזו תחשוף משהו מהמידע המוצפן בחיסיון רפואי אודות תוצאות הבדיקה שלה, אבל הבחורה הצעירה סירבה לשתף פעולה, הייתה עטופה בשיריון הניכור של עובדים עם קהל שאיבדו לגמרי סבלנות ורצון לגלות אדיבות. בקול עצי אמרה שיש מישהו בפנים ושתקרא לה כשיגיע תורה. בינתיים היא יכולה להמתין. האישה התיישבה בחדר ההמתנה ועלעלה בדפי הכרומו המבריקים של מגזין הנשים. עיניה נלכדו בכותרת כתבה מצולמת שהבטיחה ללמד לחזור להיות בכושר בעשרה שלבים פשוטים. כשעיניה רפרפו מעל ההוראות הנלהבות של השלב השביעי, היא ראתה שמחדרו של ד"ר זוסמן יצאה אישה מבוגרת, מדדה על מקל הליכה. המזכירה קראה בשמה: נורית. נורית שביט. שמה המוכרז בחלל החדר נשמע נוכרי ומפתיע. היא קמה, החזירה את המגזין למקום והתקדמה מהססת לכיוון הדלת הפתוחה. "את יכולה להיכנס," עודדה אותה המזכירה ממקום מושבה והתעלמה מצלצולי הטלפון שצבאו על המרפאה.   

"שלום!" קיבל אותה בחיוך ד"ר זוסמן והיא הרגישה כמו תמיד כשביקרה אצלו בעשר השנים האחרונות שמסיבה עלומה כלשהי, היא חביבה עליו, שהוא שמח לראותה. הוא היה גבר נאה ומושך בן חמישים וחמש לכל היותר, בלורית שיערו הייתה כסופה ומלאה והוסיפה לו הדר. גופו המוצק והמרשים מילא את כל הכיסא. הוא שאל אותה לשלום ילדיה ולשלומה, והיא סיפרה בקול כבוש שהיא מאוד מתוחה מאז שהודיעו לה שבדיקות הדם שלה מצריכות ביקור חוזר אצל הרופא המפנה. היא ציפתה להבעה כלשהי על פניו, אך הוא נראה כאילו שכח בכלל במה מדובר. היא חשבה שאם הוא לא זוכר תוצאות קטסטרופליות, אז אולי אחרי הכול, תוצאות הבדיקה שלה לא כל כך גרועות. אולי גילו לה סכרת. סכרת ולא סרטן. הלוואי שזו רק סכרת, סכרת או דלקת נסתרת, היא התפללה. בשתי המחלות הללו אפשר לטפל בעזרת תרופות, משתיהן אפשר להירפא והן לא מסכנות חיים. הוא ביקש ממנה את הכרטיס שלה, העביר אותו במסוף ואמר "בואי נראה." היא אמרה לו שניסתה לברר לבדה את התוצאות באינטרנט, אך הוא קטע אותה, "רק רגע בבקשה, נורית."

בזמן שד"ר זוסמן צמצם את אישוניו וקרא את תוצאות הבדיקה במסך המחשב, רעדו לה הרגליים והיא המשיכה להתפלל שהכול אצלה בסדר, וחשבה שיש לה עוד הרבה מה להספיק בחיים. בדחיפות הראשונה עליה להפסיק את המאבקים המתישים עם עומר. היא מוכרחה להתחיל לדבר איתו ולהפסיק להתרגז מכך שהוא כמו כל בני גילו מרוכז בעולמו ולא רואה אותה, או רואה אותה בתור מטרד מביך, במיוחד ליד חבריו, אז הרגישה כמה הוא בוש בה והשתדלה בכל כוחה לכווץ את דמותה ולקמץ במילים.  

כעבור דקות ארוכות, ד"ר זוסמן אמר מרצין שתוצאת בדיקת הדם מצביעה על עלייה ניכרת ברמת הטריגליצרידים בדמה, או במילים אחרות עלייה בשומני הדם שלה, ושהיא חייבת להקפיד על תזונה נכונה ולהפחית בפחמימות. "זה מסוכן?"  שאלה והרגישה ילדותית כמו בתה בת השמונה. כל כך בנלית וחשופה הייתה חרדת המוות שלה.

"ערכים גבוהים יכולים לגרום להתקף לב או לאירוע מוחי," ציין ד"ר זוסמן וקם מכיסאו. "בואי נבדוק את לחץ הדם שלך ואת הלב," הוא אמר והיא הריצה במהירות את רשימת ההקרבות שהייתה מוכנה לעלות לזבח בתמורה לבריאות טובה, על כל כך הרבה דברים הייתה מוותרת במשא ומתן הדחוק הזה.

הוא נעל את דלת חדרו, הסיט את הווילון והורה לה לחלוץ את נעליה ולשבת על מיטת הבדיקות. היא חלצה את נעלי העקב שלה והוא נעמד קרוב אליה עד שחשה בנשימתו. הוא הניח יד על כתפה, ולא הסיר אותה ממנה גם כשלחש באוזנה, "אין לך מה לדאוג, למה את כל כך קפואה." הוא בדק לה לחץ דם וכשהמכשיר צפצף, חייך אליה שהכול תקין, ואחר כך ביקש ממנה לפשוט את שמלתה כדי להאזין ללב שלה. האישה רצתה להגיד שאין בכך צורך, שהיא לא צריכה להתפשט לגמרי, שמספיק שתפשיל רק את החלק העליון, אך קולה נדם והיא ביצעה את הוראותיו בשתיקה, ופשטה גם את החזייה לאחר שהוא סימן לה בידיו להוריד.

היא חשה מושפלת לבושה בתחתוניה בלבד על הנייר המחוספס שנפרש על מיטת הבדיקות כשהניח את הסטטוסקופ הקר על חזהּ והקשיב לדפיקות לבה ההולם בחוזקה. וכששאל אותה, מתי לאחרונה הלכה לבדיקה אצל כירורג שדיים, היא לחשה שהיא לא זוכרת, איבדה לגמרי את ריכוזה, וראתה כיצד אצבעותיו העבות לשות את בית השחי שלה ואחר כך עוברות למשש את שדיה. לחייה ותנוכי אוזנה בערו מבושה. הוא הורה לה להתלבש, וכשסיים נפנה לכיור ושטף את ידיו בקפידה כמו שוטף מעצמו כל זכר למה שאירע. פניו היו סמוקות והביעו גועל, בטח נגעל מעצמו, נגעל ממנה. לאחר שהתלבשה בזריזות, התיישבה מולו בפנים מורכנות, והוא מלמל שהכול אצלה בסדר פחות או יותר. אנחת רווחה קלה השתחררה ממנה. הוא החזיר את כרטיס קופת החולים שלה ומרוחק ביקש שתקבע תור אצל דיאטנית שתנחה אותה מה עליה לאכול כדי להוריד את הכולסטרול שבדמה. היא חייבת לשמור על עצמה! האישה הנהנה בדממה לאצבעותיו השמנות המתרות בפניה, ועוד לפני שעזבה את החדר הוא קרא רועם, "הבא!"     

בדרך הביתה במכונית, שִחזרה מה קרה וידעה שהיא שיתפה פעולה עם כך מראש עוד מהצהריים, כשלבשה שמלה והתגנדרה והצטבעה, ואחר כך נרתמה לכך כשצייתה להוראותיו בלי להפעיל שיקול דעת, על אף שידעה שרופא משפחה לא אמור לבדוק את שדיה. היא לא הייתה בסדר, ולכן גם לא תספר על כך לאיש. היא התביישה שעשתה כל מה שהורה לה בלי למחות ובלי להתקומם, אחרי כל מה שקראה וידעה. מודעותה פרחה ממנה כמו דליפת שתן. היא התביישה שמרחה את שפתיה בשפתון אדום עז והרהרה שללא ספק האדום שבחרה היה בוהק מדי.

 

"אני מאוהב באשתי." הוא אמר – הערה מיותרת, מפני שלא הטלתי ספק בחיבה שלו לאישה שהתחתן איתה. הלכנו במשך עשר דקות ואז הוא אמר את זה שוב. הסתכלתי עליו. הוא התחיל לדבר וסיפר לי את הסיפור שאני כותב עכשיו.

הסיפור שסיפר לי התרחש במהלך השבוע שהיה ללא־ספק המעניין בחייו. הוא עמד להתחתן ביום שישי בצהריים. שבוע לפני כן, קיבל מברק שבישר לו על מינויו למשרה ממשלתית. קרה גם דבר נוסף ששימח אותו מאוד והסב לו גאווה. הוא כתב שירים בסתר, ובמשך השנה שקדמה לחתונה, כמה מהם נתפרסמו בכתבי עת לשירה. אחת מהאגודות, שמעניקות פרסים עבור מה שלדעתן הם השירים הכי טובים שיצאו לאור באותה השנה, ציינה את שמו בראש הרשימה שלה. סיפור ההצלחה שלו הגיע גם לעיתונים בעיר הולדתו ואחד העיתונים אף פרסם תמונה שלו.

כפי שאפשר לצפות, הוא היה נרגש, עצבני ומתוח במשך כל אותו השבוע. הוא הלך לבקר את ארוסתו, בת של שופט, כמעט בכל ערב. כשהגיע לביתה, הבית היה מלא באנשים ובכמות גדולה של מכתבים, מברקים וחבילות שהגיעו. הוא עמד באחת הפינות; גברים ונשים ניגשו לדבר איתו ללא־הפסקה. הם ברכו אותו על המשרה הממשלתית המוצלחת שקיבל ועל ההישג שלו כמשורר. נראה היה שכולם משבחים אותו, וכשחזר הביתה הוא לא הצליח לישון. ברביעי בערב הוא הלך לתיאטרון ונדמה היה לו שאנשים ברחבי האולם מזהים אותו. כולם החוו בראשם וחייכו. בהפסקה שלאחר המערכה הראשונה, חמישה או שישה גברים ושתי נשים קמו מהמושבים שלהם, התאספו סביבו, ונוצרה התקהלות קטנה. אנשים זרים שישבו באותה השורה שלו מתחו את הצווארים שלהם כדי להסתכל. הוא מעולם לא קיבל כזו תשומת לב בעבר, ועכשיו השתלטה עליו ציפייה נרגשת.

היה זה זמן משונה מאוד בשבילו, כפי שהסביר לי כשסיפר את סיפורו. הוא הרגיש שהוא צף באוויר. כשנכנס למיטה, לאחר שפגש באנשים רבים ושמע מילים רבות שמשבחות אותו, ראשו הסתחרר והסתחרר. כשעצם את עיניו, קהל של אנשים פלש לחדרו. נדמה היה לו שכל אנשי עיר הולדתו חושבים עליו בו־זמנית. פנטזיות מגוחכות במיוחד השתלטו עליו. הוא דמיין את עצמו נוסע בכרכרה ברחובות של עיר. חלונות נפתחו לרווחה ואנשים רצו ועמדו בפתחי הבתים. "הנה הוא. זה הוא," הם צעקו, ולשמע מילים אלו נשמעו זעקות שמחה. הכרכרה נכנסה לרחוב שנחסם על ידי אנשים. מאה־אלף זוגות עיניים הביטו בו. "הנה אתה! עשית את זה!" נדמה היה שהעיניים אומרות.  

הוא לא הצליח להבין אם ההתלהבות של האנשים נבעה מכך שכתב שיר חדש, או אולי מכך שעשה משהו חשוב בתפקידו הממשלתי החדש. הדירה שגר בה, בזמנו, היתה ברחוב מרוחק בקצה העיר שעמד על קצה של צוק, כך יכול היה להשקיף מגובה חלון חדר השינה שלו על עצים, על גגות של בתי־חרושת, ועל נהר. כשנכשל לישון, וכשהפנטזיות שהמשיכו לפלוש אליו עוררו אותו עוד יותר, הוא קם ממיטתו וניסה לחשוב.

הוא ניסה להשתלט על מחשבתו, דבר טבעי תחת הנסיבות שהיה בהן, אך כשישב ערני לגמרי ליד החלון, קרה לו משהו לא־צפוי ומשפיל. הלילה היה בהיר ונעים. היה ירח. הוא רצה לחלום על האישה שתהיה אשתו, לחשוב על שורות שיופיעו בשירים נאצלים, או לתכנן תוכניות שישפיעו על הקריירה שלו. להפתעתו, המוח שלו סרב לעשות את הדברים הללו.

בפינת הרחוב שגר בו היתה חנות סיגרים קטנה עם דוכן עיתונים, שניהלו איש שמן בן־ארבעים ואשתו – אישה קטנה ונמרצת עם עיניים אפורות־בהירות. בבוקר הוא עצר שם כדי לקנות עיתון לפני שימשיך לעיר. לפעמים היה שם האיש השמן, אך בדרך כלל הוא לא היה בנמצא והאישה שירתה אותו. היא היתה, כפי שהקפיד לציין לפחות עשרים־פעם, אישה רגילה מאוד ללא שום תכונה מיוחדת בה או כזו שראויה לציון, אבל לעתים קרובות השהות במחיצתה ריגשה אותו באופן עמוק וּמִסיבה שלא הצליח להסביר. במהלך אותו השבוע, כשדעתו היתה מוסחת כל כך, היא היתה האדם היחיד שהכיר שהוא הצליח לראות במחשבתו באופן מובחן וברור. כשניסה מאוד לחשוב מחשבות נשגבות, חשב עליה בִמקום. לפני שתפס מה קורה, הרעיון לנהל איתה רומן השתלט על הדמיון שלו.   

"לא הצלחתי להבין את עצמי." אמר לי כשסיפר את הסיפור. "בלילה, כשהעיר היתה שקטה וכשהייתי אמור לישון – במקום זאת חשבתי עליה כל הזמן. אחרי שניים־שלושה ימים כאלה, התחלתי לחשוב עליה גם במהלך היום. הייתי מבולבל מאוד. כשהלכתי לבקר את האישה שהיא אשתי כעת, גיליתי שאהבתי אליה לא פחתה בכלל על אף מחשבותי המשוטטות. היתה רק אישה אחת בעולם שרציתי לחיות איתה ושתהיה שותפה למאמץ שלי לשפר את עצמי כאדם ואת מעמדי בעולם, אך לפי שעה, אתה מבין, רציתי שהאישה האחרת הזו תהיה בין זרועותי. היא הכניסה את עצמה למחשבות שלי. בכל מקום שמעתי אנשים אומרים שאני אדם דגול שנועד לעשות דברים גדולים, ואני הייתי נתון במצבי. בערב ההוא, כשהייתי בתיאטרון, חזרתי הביתה ברגל כי ידעתי שלא אצליח לישון, וכדי לספק את הדחף המטריד שלי – הלכתי לחנות הטבק ועמדתי מולה. זה היה בית בן שתי קומות וידעתי שהאישה גרה למעלה עם בעלה. עמדתי בחשכה במשך זמן רב ונשענתי על קיר הבית, ואז חשבתי על שניהם שנמצאים שם־למעלה, וללא־ספק ביחד במיטה. זה הכעיס אותי.

"ואז כעסתי עוד־יותר על עצמי. הלכתי הביתה ונכנסתי למיטה, רועד מעצבים. ישנם כמה ספרי שירה וכמה ספרי פרוזה שתמיד ריגשו אותי באופן עמוק, לכן הנחתי אותם על שולחן ליד המיטה שלי.

"הקולות בתוך הספרים היו כמו קולות המתים. לא שמעתי אותם. המילים המודפסות לא חדרו לתודעה שלי. ניסיתי לחשוב על האישה שאהבתי, אבל דמותה הפכה גם־היא למשהו מרוחק, למשהו, שלפי שעה, אין לי קשר אליו. התגלגלתי והתהפכתי במיטה. זו היתה חוויה מאמללת.

"בחמישי בבוקר נכנסתי לחנות. האישה היתה שם לבדה. אני חושב שידעה איך הרגשתי. אולי חשבה עלי כפי שאני חשבתי עליה. חיוך מהוסס ומפוקפק השתובב בזוויות הפה שלה. היא לבשה שמלה קרועה־בכתף ועשויה מבד זול. ודאי היתה מבוגרת ממני בעשור. כשהנחתי את המטבעות שלי על דלפק הזכוכית, שמאחוריו עמדה, ידי רעדה כך שהמטבעות השמיעו רעש צורם וחד. כשדיברתי, הקול שיצא מהגרון שלי לא נשמע כמו קול שאי־פעם השתייך לי. הוא נשמע כמו דרגה אחת מעל לחישה עבה. 'אני רוצה אותך.' אמרתי. 'אני רוצה אותך מאוד. את מסוגלת לחמוק מבעלך? בואי לדירה שלי הערב בשבע.'

"האישה אכן באה לדירתי בשבע. באותו הבוקר היא לא אמרה לי כלום. במשך דקה־אולי עמדנו והסתכלנו זה על זה. שכחתי את כל מה שקיים בעולם פרט לה. ואז היא סימנה לי כן בראשה והלכתי משם. עכשיו כשאני חושב על כך אני לא מצליח להיזכר במילה אחת ששמעתי אותה אומרת. היא באה לדירה החשוכה שלי בשבע. לא היה אור טבעי מבחוץ. לא הדלקתי נרות ושילחתי את המשרת שלי.

"במשך כל היום לא תפקדתי בכלל. נפגשתי עם מספר אנשים במשרד שלי, אבל הייתי מבולבל כל כך כשדיברתי איתם. הם ייחסו את בלבול־דעתי לחתונה המתקרבת שלי ויצאו מהמשרד צוחקים.

"באותו הבוקר, רק יום אחד לפני החתונה, קיבלתי מכתב ארוך ויפה מאוד מארוסתי. גם היא לא הצליחה להירדם בלילה שחלף ויצאה ממיטתה לכתוב לי. כל מה שאמרה במכתב נשמע מדויק ואמיתי, אבל נדמה היה לי שהיא־עצמה, כאדם, הולכת ונעלמת. דמיינתי שהפכה למעין ציפור שעפה הרחק־הרחק בשמיים הגבוהים, ושאני הפכתי לנער יחף ומבולבל שעומד בדרך עפר מול חווה ומתבונן בדמותה המתרחקת. אני תוהה אם תבין למה אני מתכוון?

"לגבי המכתב עצמו, אליו האישה־המתעוררת־שבה מזגה את ליבה: היא כמובן לא ידעה כלום על החיים, אבל עדיין היתה אישה. אני מניח ששכבה במיטתה וחשה, כמוני, נרגשת ועצבנית. היא הבינה ששינוי גדול עומד להתרחש בחייה והיתה שמחה וגם מפוחדת. היא שכבה שם וחשבה על דברים אלו. ואז יצאה מהמיטה והחלה לדבר איתי דרך הנייר. היא סיפרה לי עד כמה היא מפחדת וגם עד כמה היא שמחה. כמו רוב הנשים הצעירות היו דברים מסוימים שידעה עליהם משמועות בלבד. במכתב היא היתה מתוקה מאוד ומעודנת: 'זמן רב לאחר שנתחתן, נשכח שאנחנו גבר ואישה.' היא כתבה. 'נהפוך לבני אדם. עליך לזכור שאני בורה ולעתים קרובות אנהג בטיפשות. עליך לאהוב אותי ולהיות סבלני מאוד ואדיב. כשאדע יותר, לאחר זמן רב שבו תלמד אותי את דרכי החיים, אנסה לגמול לך. אוהב אותך בעדינות ובתשוקה. אני מסוגלת לכך, אחרת לא הייתי מסכימה להתחתן בכלל. אני מפחדת אבל שמחה גם. אני שמחה כל כך ששעת החתונה שלנו כמעט הגיעה!'

"עכשיו אתה רואה בבירור באיזו תסבוכת הייתי. לאחר שקראתי במשרד את המכתב של ארוסתי, נעשיתי נחוש וחזק. אני זוכר איך קמתי מהכיסא והלכתי בחדר, גאה בעובדה שעמדתי להיות בעלה של אישה אצילית כל כך. מיד הרגשתי כלפיה כפי שהרגשתי כלפי עצמי לפני שגיליתי איזה יצור חלש אני. החלטתי שלא אהיה חלש עוד. תכננתי ללכת בתשע בערב לראות את הארוסה שלי. 'אני בסדר עכשיו.' אמרתי לעצמי. 'האופי היפה שלה הציל אותי מעצמי. אחזור הביתה עכשיו, ואֶֶמָנַע מהאישה האחרת.' בבוקר טלפנתי למשרת שלי ואמרתי לו שאינני רוצה שיהיה בדירה באותו הערב, אבל עכשיו עמדתי להתקשר לומר לו שישאר בה.'

"אבל אז הבנתי משהו. 'עדיף שלא יהיה שם בכל מקרה.' אמרתי לעצמי. 'מה הוא יחשוב כשיראה אישה עולה לדירה שלי בערב, יום לפני החתונה שלי?' הנחתי את הטלפון והתכוננתי לחזור הביתה. 'אני רוצה שהמשרת לא יהיה בדירה כי אני לא רוצה שישמע אותי מדבר עם האישה האחרת. אני לא יכול להיות גס אליה. אצטרך להמציא לה תירוץ כלשהו.' אמרתי לעצמי.

"האישה באה בשבע, וכפי שאולי ניחשת, הכנסתי אותה לבית ושכחתי מההחלטה הקודמת שלי. סביר להניח שבכלל לא התכוונתי לעמוד בהחלטה הזו מלכתחילה. היה פעמון על הדלת שלי, אך היא לא צלצלה בו אלא נקשה בדלת בעדינות. נראה היה לי שכל מעשיה באותו הערב היו עדינים ושקטים, אבל גם נחושים וזריזים. אני ברור מספיק? כשהיא נכנסה, עמדתי ליד הדלת, שמאחוריה המתנתי כחצי־שעה. הידיים שלי רעדו כפי שרעדו בבוקר, כשעיניה הביטו בי בזמן שניסיתי להניח את המטבעות על השולחן בחנות. כשפתחתי את הדלת היא נכנסה במהירות וחיבקתי אותה. עמדנו ביחד בחשכה. הידיים שלי לא רעדו עוד. הרגשתי מאושר מאוד וחזק.

"כדי להבהיר את דברי, אספר קצת על האישה שהתחתנתי איתה. עד כה סיפרתי על האישה האחרת. אני מבין שההצהרה הברורה־מאליה על אהבתי לאשתי לא נשמעת משכנעת מספיק לאדם נבון כמוך. למען האמת, אני מרגיש הרבה פחות בנוח מאז שהתחלתי לספר לך את הסיפור. זה בלתי נמנע שתקבל ממני את הרושם שאני מאוהב באשתו של מוכר הטבק. זה לא המקרה. זה נכון שחשבתי עליה במשך כל השבוע שקדם לחתונה שלי, אבל אחרי שבאה לדירה שלי היא נעלמה לגמרי ממחשבותי.

"האם אני אומר את האמת? אני מנסה, בקושי רב, לספר מה קרה לי. אני אומר שמאז אותו הערב שהאישה באה לדירה שלי, לא חשבתי עליה. אבל, למען הקפדה על העובדות, זה לא נכון. באותו הערב הלכתי לבקר את ארוסתי בתשע, כפי שביקשה ממני לעשות במכתבה. בדרך מסוימת, שאני לא יכול להסביר, האישה האחרת באה איתי לשם. אתה מבין, אני מתכוון לכך שחשבתי שאם יקרה משהו ביני לבין אשתו של מוכר הטבק אני לא אהיה מסוגל להמשיך עם החתונה. 'אי אפשר גם וגם.' אמרתי לעצמי.

"אבל בעצם, כשהלכתי לראות את אהובתי באותו הערב הייתי בטוח לחלוטין שנתחתן. אני חושש שאני מבלגן קצת את הסיפור שאני מנסה לספר. לפני רגע אמרתי שהאישה האחרת, אשתו של מוכר הטבק, באה איתי לארוסתי. אני לא מתכוון לכך באופן מעשי. אני מתכוון לכך שמשהו ממנה דבק בי – האמונה שלה בתשוקותיה והאומץ שלה להגשים אותן. עכשיו אני ברור יותר? כשהגעתי לבית ארוסתי היו בו אנשים רבים. חלקם היו קרובים ממקומות מרוחקים שפגשתי לראשונה. היא ראתה אותי מיד כשנכנסתי לבית. הפנים שלי קרנו בוודאי. מעולם לא ראיתי אותה נרגשת כל כך. היא חשבה שהמכתב שלה ריגש אותי, וכמובן שריגש. היא קפצה ממקומה ורצה אלי. היא היתה כמו ילדה שמחה. מול כל האנשים בחדר, שהביטו בנו בסקרנות, היא קראה בהתרגשות, 'אני כל כך שמחה שהבנת. אנחנו נהיה שני בני אדם. אנחנו לא נהיה בעל ואישה.'

"כפי שאתה יכול לנחש, כולם צחקו, אבל אני לא צחקתי. דמעות באו לעיני. רציתי לצעוק מאוֹשר. אולי אתה מבין אותי. באותו היום, כשקראתי במשרד את המכתב שכתבה לי, אמרתי לעצמי, 'אני אדאג לאישה הקטנה והיקרה הזו.' היה משהו זחוח במחשבה הזו. אבל בבית שלה, כשאמרה בקול את מה שאמרה וכולם צחקו, אמרתי לעצמי משהו אחר: 'אנחנו נדאג זה לזה.' ולחשתי משהו, בסגנון של המשפט הזה, באוזנה. באותו הרגע התנערתי מתחושת העליונות שלי. רוחה של האישה האחרת עשתה זאת עבורי. חיבקתי את ארוסתי, לפני כל האנשים שבחדר, והתנשקנו. הם חשבו שזה מתוק נורא מצידנו שאנחנו מתרגשים כל כך לראות זה את זה. אלוהים יודע מה היו חושבים עלי לו ידעו את האמת.

"אמרתי כבר פעמיים שאחרי אותו הערב מעולם לא חשבתי על האישה האחרת. זה נכון חלקית, אבל לפעמים בשעת ערב כשאני מטייל לבד ברחוב או בפארק, כפי שאנחנו מטיילים כרגע, וכשהערב יורד בעדינות ובזריזות כפי שירד עכשיו, אני מרגיש את האישה האחרת חודרת לגופי ולמחשבה שלי. מעולם לא ראיתי אותה שוב לאחר הפגישה האחת. למחרת התחתנתי ולא חזרתי שוב לרחוב שלה. אבל לפעמים, כשאני הולך כמו עכשיו, ניחוח חד של אדמה מציף אותי במהירות. אני מרגיש כאילו הייתי זרע באדמה וגשמי האביב החמים באים עלי. כאילו אינני אדם אלא עץ.

"ועכשיו, כפי שאתה רואה, אני נשוי והכול טוב. נישואי הם עובדה יפה עבורי. אם היית אומר שחיי הנישואים שלי לא טובים, יכולתי לקרוא לך שקרן והיתה זו אמת מוחלטת. ניסיתי לספר לך על האישה האחרת הזו. אני מרגיש הקלה מסוימת כשאני מדבר עליה. מעולם לא סיפרתי עליה לאיש עד עכשיו. מעניין למה חששתי בטיפשותי שתקבל את הרושם שאני לא אוהב את אשתי. אילו לא סמכתי בחושַי על ההבנה שלך, לא הייתי מדבר. אני במצב נרגש־מעט כרגע. הלילה אחשוב על האישה האחרת. זה קורה לפעמים. זה יקרה אחרי שאלך למיטה. אשתי ישֵנָה בחדר הסמוך והדלת בין החדרים שלנו תמיד פתוחה. הלילה יִראו את הירח, וקרני ירח ארוכות ינחתו על המיטה שלה. הלילה אתעורר בחצות. היא תישן במיטתה כשזרוע אחת מכסה על ראשה.

"על מי אני מדבר עכשיו? גבר נשוי לעולם לא מדבר על אשתו במיטה. מה שאני מנסה לומר זה, שבעקבות השיחה הזו, הלילה אחשוב על האישה האחרת. מחשבותי לא יהיו כפי שהיו בשבוע שלפני החתונה שלי. במקום זאת אתהה מה שלומה. לרגע ארגיש את עצמי אוחז בה קרוב אלי כמו אז. אני אחשוב שבמשך שעה אחת הייתי קרוב אליה יותר משהייתי קרוב אי־פעם למישהו אחר. ואז אחשוב על הפעם הבאה שבה אהיה כך עם אשתי. היא עדיין אישה מושכת. אעצום את עיני לרגע, והעיניים הזריזות, הנבונות והנחושות של האישה האחרת יסתכלו בי בחזרה. הראש שלי יסתחרר ואפקח מהר את עיני ואראה שוב את האישה היקרה שאיתה החלטתי לחיות את חיי. ואז ארדם, וכשאתעורר בבוקר ארגיש כמו באותו הערב שבו יצאתי מהדירה שלי אחרי שחוויתי בה את החוויה החשובה ביותר בחיי. אתה מבין, מה שהתכוונתי לומר זה שכשאתעורר מחר, האישה האחרת תיעלם לגמרי."

 

מאמא תמיד אמרה שעדיף בנות. בנות נשארות קרובות לאמא. ובן זה חתיכת נביילה. ימצא לו אישה וחת שתיים ישכח את אמא שלו. אבל זה היה  מזמן. עוד באירופה. כשהייתי ילדה ומאמא עליה השלום עוד לא נשרפה באוושוויץ. וזה בנצ'יק שלי דודינק'ה נו, זה מה יש. רציתי עוד ילדה אבל נחצ'ה תמיד אמר לי אין כסף לעוד ילד , ובטח אין כסף לעוד ילדה. עד שבסוף אמרתי לו נחצ'ה זה עכשיו הזמן ובת זה השקעה, זה כמו ביטוח אתה תשמע לי אתה כי אחר כך תצטער כל החיים. והוא אמר בסדר-בסדר, אבל אז זה נפל, ועוד פעם נפל ואז גם נולדה ילדה מתה ואז נחצ'ה נפל ואני לא היה לי לב להגיד לו, רואה?  כמה שאני שונאת להיות צודקת. אבל במקום זה היתי עוזרת לנחצ'ה להתקלח ולנגב ומקללת בשקט בהונגרית  כי נחצ'ה מבין רק רומנית וקצת אידיש. ודודינקה בדיוק למד משפטים. באוניברסיטה העברית! ואני הייתי גאה מאד ולא ביקשתי אפילו פעם אחת עזרה. רק לתת לו ללמוד בשקט שיהיה עורך דין גדול גדול ויעזור לכל מיני אנשים חשובים באמת.

דודינק'ה נהפך בסוף להיות עורך דין גדול ולי היה נחת. היו קוראים לו לתוכניות טלויזה שואלים אותו כל מיני שאלות קשות שאני לא מבינה בזה כלום והוא היה עושה ככה עם הגבות, חזק כמו שהיה עושה כשלא היה רוצה לאכול. עלי הקונצים שלו לא עבדו אף פעם. לא אוכל? תשאר רעב או שתאכל אוכל קר. אבל על האנשים בטלוויזיה זה עבד יופי יופי. ודודינק'ה תמיד אמר את המילה האחרונה ואז היה לו את החיוך הקטן הזה של הילד החכם של אמא שיודע את כל התשובות הנכונות. הרבה מאד אנשים רצו את דודינק'ה בתור העורך דין שלהם והוא קנה אוטו שחור ובית כחול ליד הים וגם היתה לו אישה בלונדינית קטנה. מיכל. איזה קלפטע! אני ממבט ראשון כבר לא אהבתי אותה. מה זה מבט? עוד מלפני המבט! כשדודינק'ה הביא לי אותה בפעם הראשונה אני שמעתי עקבים טוק טוק טוק במדרגות ואמרתי לעצמי מי זה דופק פה ככה בצהריים ואז דפקו בדלת ואני אמרתי לעצמי לא יכול להיות! ושמה מיכל עמדה על נעליים האלה ואמרה גיברת רוטנברג? נעים מאד אני מיכל. דודי בדיוק מחנה את האוטו. את יודעת. אין  חניה בשכונה הזאת וחייכה את החיוך של הצבוע שלה שאוכל נבלות. ומאז הייתי רואה אותו ככה פעם בחודשיים, כשהיה בא לארוחת צהריים עם הילדים והקלפטע, שהיתה יושבת ככה בפרצוף לימון ואומרת לא תודה חנהל'ה, אני לא רעבה חנהל'ה אני בדיאטה, אני לא אוכלת פחמימות. וגם היתה אומרת לרועיקי וליהלוש, לא לגעת, להזהר, לא לטפס,יש שם אבק, זה מקולקל, זה שביר, לא לאכול עוגיות. ודודינק'ה היה כל הזמן בטלפון. עסוק, עצבני, עד שהוא היה אומר ביי אמא. תודה רבה על האוכל הטעים. נתראה בפעם הבאה.

ואז גם אני נפלתי ושברתי את האגן. וכשיצאתי מהבית חולים הייתי צריכה עזרה אז ביקשתי מדודניק'ה שיעזור לי למצוא פילפינית מהונגריה. אבל אין פיליפיניות מהונגריה. אפשר למצוא פיליפיניות מרומניה אבל הן גם יותר יקרות וגם פחות נחמדות. ורומנית גם אם אני קצת שומעת אני בטח לא מדברת. אז כבר עדיף פילפינית אורגינל מהפיליפינים, שתלמד עברית מה קרה? וככה הגיע אלי נריסה. כבר 10 שנים שהיא אצלי. באה לשלוש שעות כל יום, עוזרת לי קצת והולכת. בהתחלה לא היינו מדברים בכלל אבל נריסה למדה מהר מאד עברית. הלכה לאולפן ושמה גם הכירה את יורי שבא מאוקראינה וחת שתיים גם נהיתה להם את קסניה החמודה. אני לא יודעת לגבי יורי הוא לא כל כך טוב לנריסה שלי אבל קסניה. איזה קסם של ילדה. שיער בהיר ועינים כחולות מלוכסנות. כשנריסה הייתה מורידה אותי עם הכיסא גלגלים לגינה וקסניה הייתה מצטרפת, כל התנועה הייתה עוצרת. אנשים פשוט היו חייבים ללטף את השיער של הילדה הזו ולהסתכל לה בעיניים בזכותה גם אני הפכתי לפחות שקופה. הייתי מספרת לכל אחד בגינה שלא רצה לשמוע שנריסה זו הכלה שלי, אישתו של הבן הקטן שנהרג בהתהפכות פיל או בהתפרצות נמר בג'ונגל של הפיליפינים, ועיניים של קסניה זה בדיוק כמו עיניים של מאמא שגם היו קצת מלוכנסות אבל בעיקר כחולות וגם השיער די דומה. קסניה היתה ילדה טובה טובה והיתה באה לבקר אותי גם לא בשעות של נריסה ואני הייתי אופה לה עוגיות קנמון ממתכון סודי של מאמא שעובר במשפחה כבר דורות מאמא לבת. כשהיתה בגן רשות היא ביקשה רשות לצייר אותי בעץ המשפחה. בגן חובה היא ביקשה תמונה שהייתי ילדה בשחור ובלבן ועשתה תליון תמונות. אני והסבתא. בכיתה א קניתי לה קלמר בצורה של לב נפתח ונסגר ובכיתה ג' היא סיפרה בדמעות בכיתה על מאמא ואיזה אמיצה היא היתה ואיך היא החביאה אותי בביוב עד שתפסו אותה והיא נשרפה. אני מאד רציתי שרועיקי ויהלוש יהיו חברים של קסניה אבל הם תמיד היו מאד עסוקים ועכשיו שניהם גדולים, לומדים ומסתובבים בעולם. אבל תמיד היו נכדים טובים טובים. פעם, כשהיינו נפגשים כמעט כל חג, הם היו מאד מנומסים לקסניה.

יום אחד נריסה קיבלה מהממשלה מכתב עם סמל של מדינה. היה כתוב שם שהיא לא חוקית ואין פרמיט והיא צריכה תיכף ומייד לחזור לפילפינים. וגם קסניה שלי ככה היה כתוב נעשתה בלי רשות מהממשלה ולכן גם היא צריכה ללכת שמה. כמה שהיא בכתה. קסניה. היא כתבה מכתב יפה יפה לשר הפנים בעד זה שהיא מאד אוהבת את ישראל ורוצה להיות קצינה בחיל השריון ולדרוס בטנק גדול את כל האויבים של ישראל. כל הכיתה שלה חתמה על המכתב והמנהלת הצטלמה בטלוויזה ואמרה כמה שקסניה היא ילדת מופת וזה למרות שבכיתה אין מזגן. כמה שאני התחננתי לדודינק'ה שיעשה משהו לא סתם הוא עורך דין כזה גדול שיעזור גם פעם אחת לאנשים קטנים ולא רק לגדולים וחשובים. אבל דודינק'ה צחק ואמר שהוא פליליסט והוא לא מבין בדברים האלה כלום, ואם היא רוצה עזרה ממנו היא צריכה קודם כל לרצוח משהו וגם זה לא יעזור לה כי היא צריכה גם הרבה מאד כסף בשבילו. חוץ מזה הוא אמר לא נורא בכלל אם היא תלך. אחרי עשר שנים כל מטפל סיעודי כבר מתעייף וצריך לרענן זה הרי לא משפחה תמיד אפשר למצוא חדש. אולי היום כבר ניתן להשיג פיליפיניות מהונגריה ובכלל הכי טוב שאני אבדוק בית אבות נחמד כי זה כבר מסוכן שאני אגור לבד ושם יתנו לי כמו שהוא אמר, מענה כולל. אז אני אמרתי לו שיכניס לו טוב טוב לראש שאני מהבית הזה יוצאת רק עם רגליים קדימה! והייתי כל כך  מרוגזת  שניתקתי לו את הטלפון ישר בפרצוף. אחר כך הצטערתי שניתקתי לו וניסיתי כמה פעמים לשמוע ממנו אבל כל הזמן היה צליל של תפוס. אחר כך הרגשתי קצת את הלב אבל מזל שקסניוש היתה כל הזמן לידי ועשתה לי תה עם לימון ועזרה לי להכנס למיטה לישון. ואז באיזה יום אחד בצהריים כשאני הייתי נחה, פתאום שמעתי דפיקות חזקות חזקות בדלת כמו של גסטאפו. ושמה בדלת עמדה נריסה כל כולה לבנה כמו רוח רפאים. וסיפרה שפקחים עצרו אותה ברחוב וביקשו ממנה תעודה וכבר רצו להכניס אותה למכונית גדולה ולשלוח אותה ישר לבן גוריון. והיא הצליחה לתת זפטה לפקח ולרוץ מהר מהר להנה וקסניה עדיין בבית ספר ולא עונה ובכלל היא ממש לא יודעת מה לעשות. איך שאני הלכתי לעשות כוס תה עם לימון ועוגיות קנמון, פתאום אנחנו שומעות עוד דפיקות כל כך חזקות כאילו הדלת עשתה להם משהו רע. נריסה הסתכלה עלי בפרצוף של מתה ואני צעקתי לדלת רק רגע בבקשה אני ערומה, ולקחתי את נריסה לארון שלי ושם עזרתי לה להתעטף בשמלה הלבנה הגדולה שלי שמכסה הכול ואמרתי לה לשמור על דממת מוות. ושם לפקח אני עשיתי כזה פרצוף מופתע. שאני לא ראיתי אותה כבר יומיים ונתתי לה חופש כי לקסניוש יש יום הולדת ובטח היא תיכף ומייד קונה מתנה לקסניוש שהיא כזאת ילדה חמודה ומתוקה. אני יודעת טוב מאד לבלבל במוח של אנשים עד שהעיניים שלהם מתחילות להסתובב והם אומרים סליחה גיברת אנחנו מאד מצטערים ומסתלקים להם. כשהוצאתי את נריסה מהארון הדופק שלה היה מאד מהיר והיא בקושי נשמה. אמרתי לה נריסל'ה תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי לי טוב. כשז'נדרמים כאלה מתחילים לרדוף אותך אין לך שום סיכוי. אני יש לי נסיון מר בדברים כאלה. אז אם זה ככה עדיף שתלכי בטוב ותוכלי להתארגן עם קסניוש גם אם זה אומר שאת משאירה אותי כאן מאחורה. ועכשיו תביאי את הפומפה. כן כן את הפומפה בארון הגבוה. יופי. ותרימי כאן בלטה מתנדנדת. יופי אישתנם. ועכשיו תראי סליק סודי שלי שאני שומרת עוד מזמן שנחצ'ה היה. הוא תמיד אמר תקני רק כסף של אמריקנים, כל הזמן תקני ותחביאי טוב טוב. אף פעם לא תדעי מתי תזדקקי לזה. אז הנה, אי צווי דרי… זיבן…  צוונציק אלף. קחי לך תשימי בחזייה. בעצם זה קטן. עדיף תשמרי בתחתונים שלך. ותחזירי בבקשה את החבילה הגדולה טוב טוב מתחת לבלטה מתנדנדת. נריסה חיבקה אותי ונתנה לי נשיקות רטובות על הלחיים ואמרה תודה מאמא תודה מאמא ואני עשיתי תנועה של עזבי שטויות עם היד אבל לא יכולתי להגיד מילה כי הגרון שלי היה חנוק מדמעות ולא הייתי מוכנה להפרד ממנה ובטח לא מקסניוש שלי. נריסה  אמרה לי בואי מאמא נלך לנוח עכשיו ואני אמרתי לא לא אני לא יכולה לנוח כל הגוף שלי בהתרגשות והיא אמרה זהו מאמא אני דואגת לך לכי לנוח ואני אמרתי בסדר והיא עזרה לי לשכב על המיטה וכסתה אותי יפה יפה ואז לקחה את הכרית וסדרה לי ככה שלא יפריע לי בראש. ושמה לי על הפנים ולחצה חזק כל כך שאני לא יכולתי להוציא הגה. לחצה ולחצה עם כל הלב.

***

אחרי שאני מתתי נריסה שמה עלי קצת סומק וגם אודם בשפתיים שאראה יפה, ואז ארזה טוב טוב את כל הכסף והסתלקה לה מהר מהר לאסוף את קסניוש מהבית ספר. קסניוש איך שראתה אותה התחילה לבכות. היא ייללה וביקשה לראות אותי עוד פעם אחת ולהפרד. מתוקה שלי. אבל נריסה אמרה לה שאסור ולא כדאי וגם אין זמן וצריך למהר כי צ'יק צ'ק באים אותם לקחת. והם הלכו עם כמה מזוודות גדולות אחרי שדחפו לשם את כל מה שהיה ניתן, ועמדו בפינה של הרצל או וייצמן או בן גוריון, אני לא רואה טוב בלי משקפיים את השם של הרחוב, איפה שמה קודם באו הפקחים לתפוס את נריסה. עמדו בשמש שיראו אותם וחיכו. ושמה כל מיני נהגים והולכי רגל עצרו וצפצפו להם, וחלק אמרו מילים לא יפות וחלק ממש לא היו ג'נטלמנים והציעו לנריסה כל מיני הצעות שהפה שלי מתבייש להגיד. אבל היו כמה אנשים טובים שהציעו לנריסה מים ולקסניוש מיץ תפוזים. אבל לפקחים האלה ימח שמם, בטלנים, לא היה  זכר. וכבר הגיע הערב וקסניוש היתה עייפה ועוד לא הספיקה לסיים את כל השיעורים במולדת וגם היא עוד פעם ביקשה לבוא הנה ולהגיד לי שלום. נריסה צעקה עליה כל כך חזק שקנסיוש התחילה לבכות. לא יפה! אבל אז היא חיבקה אותה ואמרה שאין ברירה והם צריכים לקחת מונית שירות לבן גוריון כי זה הכי בטוח. נריסה באה ישר לאייר פרנס כדי לקנות טיסה לפריס ומשמה הלאה לפילפינים, כי אם כבר אז למה לא לראות את פריז ואולי גם קסניוש תלך ליורודיסני. חלום שלה היה לראות מתקן עולם קטן. מתוקה. ואז רגע לפני ביקורת של דרכונים, עוד מעט הם בחופשי, פתאום שוטרת אומרת לה שאסור לה לצאת סתם ככה  כי היא חייבת להיות מגורשת. וזה ממש לא בסדר שהיא הולכת ככה בלי אישור גירוש ותיכף ומייד שמה אותם במעצר וכבר היה אמצע הלילה וקנסיוש היא ילדה. אין להם לב לאלה. כל הלילה היא בכתה שם. נריסה מאד פחדה שיסתכלו במזוודה שלה ויראו את כל הדולרים מקופלים להם יפה יפה בין הבגדים אבל זה לא עניין אותם בכלל. בבוקר הגיעו לשם שני הפקחים היוצמחים האלה וכל מה שהם רצו זה שנריסה תחתום להם על המסמך שהם תפסו אותם עד מאתמול כי מה לעשות גם להם יש רנטה לפי ראש והם צריכים לקבל את מה שמגיע להם. ואז היא תוכל למחרת לעלות על טיסה לאוזביקסטן ומשמה למנילה כי מה לעשות מדינה משלמת על טיסות דרך אוזביקסטן והיא לא יכולה לבחור דרך איזה מקום להיות מגורשת. קסניוש בכתה נורא. היא מאד מתגעגעת וקשה לה אבל נריסה לחשה בשקט שפקחים לא ישמעו שיש לה מספיק כסף לקחת אותה אחרי זה לא רק לראות מתקן עולם קטן אלא גם לראות עולם גדול, באיזה גודל שהיא רק בוחרת. קנסיוש התעקשה להתקשר אלי להגיד שלום ונריסה אמרה שאני בטח נחה עכשיו אבל קנסיוש התעקשה והתקשרה, נתנה הרבה מאד צלצולים. אבל ילדה מתוקה שלי, אני כבר אינני ולא יכולה לענות. בביקורת  של המזוודות נריסה הייתה מאד מתוחה ועשתה תנועות עצבניות עם הידיים שכל מיני אנשים עם מחשבים ומצלמות שיושבים למעלה ראו וסימנו אותה. אבל קסניוש הצילה את המצב המתוקה. היא אמרה לשוטרת שאמא מתוחה ועצובה כי היא גרה כאן כבר עשר שנים והם בכו כל הלילה ולא ישנו כבר יומיים אז מספיק עם זה ודי. ובאמת השוטרת ליטפה לה הראש ושמה מדבקה חיובית על המזוודה, ושלחה אותה ישר לבטן של המטוס. ואז רגע לפני שהמטוס ממריא, פתאום הטייס קורא לנריסה ומבקש ממנה לסור. והיא לא מבינה מה קורה ומתחילה להזיע בכל הגוף וכל הגב שלה רטוב, למרות שקסניוש צוהלת ושמחה ואומרת אולי לטייס הזה יש לב גדול כי היא הרי שמעה שמועה שכל האנשים הטובים הולכים לטייס אז אולי הוא באמת מרחם עליהם ולא מוכן לגרש אותם. והם מורידים אותם מהמטוס שממריא עם המזוודה בבטן וקסניוש כל כולה זורחת, ונריסה מבקשת שיעצרו את המטוס בשמיים ויחזירו להנה את כל הרכוש שלה כי יש מתנה שמאד חשובה לה שהיא קיבלה מאמא שלה ואם היא תאבד אותה זה יהיה אסון נורא. בשדה הם פוגשים איש קטן ונרגש שאמר שהמנהלת בית ספר של קסניוש עשתה מגבית ועכשיו הוא פונה לבית משפט גבוה כדי שיהיה צדק והוא מאד מאד מתנצל בפני נריסה על העיכוב ושהיה צריך מגבית של כסף כי הוא אמנם מתנדב ורוצה להיות מתקן עולם אבל הוא קטן ובכל זאת יש הוצאות הנהלה וכלליות. אבל בינתיים הם יכולים לשוב ולסור לתא המעצר עד שבית משפט גבוה יעשה צדק כי זה עלול לארוך  קצת זמן. וכן, כן, הוא יוכל לעזור לנריסה גם לתבוע נזיקין מהחברה האוזבקית על אובדן מזוודה אבל לא בטוח שיוכל לתבוע ערך מתנה יקרה של אמא שלה. ושמה במעצר נריסה כל הזמן רועדת ובוכה וקסניוש אומרת לה אמא יהיה בסדר הנה מנסים לעזור לנו אנשים טובים ורוצים אותנו. אבל נריסה לא שומעת כלום ורק רועדת ובוכה ולא יכולה לדבר וגם כשהעורך דין הקטן מביא אותה לטלוויזה היא לא מוכנה להגיד מילה ורק יושבת בפינה ובוכה. ועוד הפעם קסניוש מצילה את המצב. כמה אני גאה בילדה הזו. היא סיפרה לכתבת איך זה שהיא אוהבת את ישראל והיא יודעת רק עברית וקוראת ספרים וכל החברים וכל השירים שלה הם עבריים והיא כבר מתגעגעת לסבתא ולמורה ולכל החברים ומתחילה לבכות וגם הכתבת בוכה יחד איתה ואפילו המגישה בחדשות שיושבת זקופה ויפה כמו בובה נהית לה דמעה קטנה בעין והיא אומרת למרות שזה לא כתוב לה להגיד שהיא מקווה שיהיה שם משהו למעלה שישמע ויעזור. והמישהו זה בנצ'יק שלי, דודינק'ה. דגנרט. ישב על אופני כושר בסלון ופתאום רואה את קנסיוש בוכה. והוא לא ידע בכלל אם אני מתתי היום או אולי אתמול בעד זה שהוא לא טרח להרים אלי צלצול. פה! אבל לשר פנים הוא מייד התקשר ואמר לו  אחי, דחילק ושמחילק, וחת שתיים שר פנים סידר עניינים ובא לנריסה עם מצלמה ותעודות זהות ואמר שיש לב יהודי וזה מקרה הומניטרי מיוחד,  ובשום אופן לא מדיניות ותיכף נפרס עלינו החג, עלינו ועל כל ישראל. ואפילו העורך דין הקטן שהתקשר לאוזבקיסטן הצליח להחזיר לנריסה מזוודה והיא בדקה וראתה שממתנה של אמא לא חסר אפילו פירור. ואז סוף סוף דודינק'ה נזכר לתת צלצול ולהגיד לי שנריסה יכולה לחזור ולטפל בי מתי שאני רק רוצה. טמפיט זה. כמה שאני  כועסת עליו! לא יכול להתקשר לחבר שלו ולהגיד דחילק ושמיחלק קודם לכן? אולי אני היום עוד הייתי הנני. ועכשיו רגל שמאל שלי כבר שחורה לגמרי ואני מסריחה נוראה והוא הרי יודע כמה שחשוב לי להיות תמיד אלגנט. בגלל מצב שלי גם רופא שוטר לא ידע בדיוק אם אני מתתי היום או אולי אתמול אבל בטוח לא יותר משבוע כי יד ימין שלי עוד לא הייתה שחורה לגמרי וכיוון שפקחים יוצמחים חתמו ונשבעו בספר תורה שהם עצרו את נריסה וקסניוש עוד מלפני כן אז לא הייתה עילה ונריסה יצאה חופשית. וקסניוש? היא נהייתה כוכבת. לקחו אותה לכל מיני תוכניות ילדים ותוכניות מבוגרים ואמרו שהיא סמל של מאבק והיא שמה מלא תמונות שלה במחשב איפה שהמון המון אנשים יכולים לעשות לה לב מרחוק. וזה היה יכול להיות הסוף הטוב של הסיפור הזה אם לא נריסה שהיא אישה טיפשה. לקחה כסף גדול שלה וקנתה בזה אוטו גרמני. ועוד במקום להחביא אוטו גרמני זה טוב טוב בגרז' היא הייתה נוסעת ועושה שוויצים בכל העיר. נו מה את חושבת לעצמך גיברת? עד שיום אחד דודינק'ה נסע בעיר וראה את נריסה נוהגת באוטו הגרמני. והוא סיפר לי פעם שלכל הקליינטים שלו יש כזה אוטו ומי מהם שלא יכול להרשות לעצמו כזה אז הוא גם לא יכול להרשות לעצמו את דודינק'ה. ואיך שהוא ראה אותה כל הגלגלים שלו בראש זזו מהר מאד והוא ישר הבין מאיפה יש לה כסף כזה גדול. אני כל כך כועסת עליו! מה זה עניינך? אתה קיבלת בית והיא קיבלה כסף. עכשיו זה ממש לא מתאים לי מריבות במשפחה. אבל אני מכירה את דודינק'ה. כשהוא רוצה משהו הוא לא  מוותר אף פעם. אז אני מזהירה אותך  גיברת, קומי ותקחי את הרגליים מהר מהר, כי את תגיעי לבית סוהר ואסור שקסניוש תגדל בלי אמא. תאמיני לי מניסיון, זה לא תענוג גדול. וחוץ מזה אין מה לעשות. כל אחד צריך לגור במדינה שלו. גם אני לא אהבתי את כל החולירע שיש בישראל אבל זה חולירע שלנו. רק תבטחי לי דבר אחד, כן? תשמרי לי שם טוב טוב על קסניוש שלי. שמעתי שיש שמה בפיליפינים הרבה פילים ונמרים שמסתובבים חופשי.

לפעמים נכנסים אלינו הביתה אנשים זרים, חברים שלכם, הורים בעצמם. אין לי בעיה עם זה, שיבואו, זכותכם להזמין אותם אלינו הביתה. אבל אם הם באים שיבואו אליכם, למה הם באים אלי? מה אני קשור? הם נכנסים בדלת, שלום-שלום, חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, ומיד נטפלים אלי. האישה מתכופפת, דוחפת את הפנים הצבועות שלה מול הפנים שלי, מחייכת כמו ליצן עם פה ענק, מלטפת לי את הלחי, מתפעלת: "כמה גדלת!" 

גדלתי? מה פתאום גדלתי? ככה אני. זה הגודל שלי. חוץ מזה מה אני אמור לענות על זה? להתפעל ממנה, כמה שהיא הזדקנה?

ואז היא אומרת: "אני זוכרת אותך עוד שהיית כזה קטן." ומסמנת בכפות הידיים שלה גודל של טאבלט.

יופי שאת זוכרת כי אני לא זוכר. לא זוכר את עצמי כשהייתי "ככה" ולא זוכר גם אותך. בחיים שלי לא ראיתי אותך. באת להורים שלי? לכי אליהם, מה את רוצה ממני? אני פה באמצע, עם הטרקטור שלי, את מפריעה.

כשהיא מתייאשת היא קמה וחוזרת אל ההורים שלי, אבל אז מגיע בעלה ואני צריך להתמודד גם איתו. מזל שעם הבעל זה יותר קל, כי מדובר ביצור עם פונקציה אחת. הוא מתקרב אלי ונובח: "גבר! גבר! תן כיף גבר!"

אז אני נותן לו כיף חזק, כבר יודע שהוא יתפוס את היד שלו כאילו היא כואבת לו נורא. הם לא טיפוסים כל כך חכמים, הבעלים, אפשר להיפטר מהם אחרי שני כיפים. לזרוק להם בננה ולא לראות אותם יותר. 

רק אחרי שהם עוזבים אותי והולכים לשבת עם ההורים שלי על קפה ופוליטיקה, אני חוזר בשקט לכף של הטרקטור שלי, מנסה לייצב עליו חלק אדום של לגו.

אבל לא תמיד זה נגמר כל כך בקלות, יש את המקרים הקשים; המקרים שבהם הם מביאים איתם את הילד שלהם. 

אז הם כמובן מצמידים לי אותו. למה הם מצמידים לי אותו? כי אנחנו נהנים לשחק ביחד? לא. הם מצמידים לי את הילד שלהם כדי שאעשה לו בייביסיטר. הוא לא מעניין אותי – הילד שלהם – בדרך כלל הוא יותר קטן ממני, בוהה בי עם פרצוף הנזלת שלו, וישר אני מבין שיהיו צרות, כי אני לא מתכוון לסבול אותו יותר מידי.

"תשחקו יחד." אמא מנסה להלהיב אותי.

"תראה, יש לו טרקטור!" אומר האבא של הילד.

לא מעניין אותם אם אנחנו רוצים לשחק יחד או לא. בשביל המבוגרים, אם אנחנו בערך באותו גיל, פלוס מינוס שנתיים, זה אומר שאנחנו כבר חברים.

בחיי, הייתי רוצה להחזיר להם; להצמיד להם מישהו, מישהו בגיל שלהם, שהם לא מכירים, נגיד את אב הבית אצלנו בגנים. גם הוא אבא, הוא האבא של הגן. הייתי מביא אותו אלינו הביתה ואומר: "תכירו, זה אב הבית, מעכשיו אתם חברים. תראו, יש לו צרור עם המון מפתחות! תשחקו יחד!" ככה הייתי אומר להם.  

אבל העולם לא עובד ככה, בעולם שלנו המבוגרים משגעים את הילדים, לא להיפך. 

כשהם רואים שזה לא יבוא להם בקלות אמא מחריפה את המאמצים: "זה לא יפה!" ככה היא גוערת בי, "תחלוק איתו, תשחקו יחד בטרקטור."

היא לא מבינה שאת הטרקטור אי אפשר לחלוק. זה לא עובד ככה. זה כמו שאני אגיד להם לחלוק משהו עם אב הבית, נגיד את תיק ההשקעות הזה שהם כל הזמן מדברים עליו. יש לי הרגשה שהם לא יסכימו.

כשלא הולך להם הם מתעלמים מאיתנו ומקווים שיהיה בסדר, מתיישבים על הכיסאות הגבוהים שלהם ליד השולחן הגבוה שלהם ושותים קפה.

הילד שלהם מסתכל עלי. אני עושה לו פרצוף של "שמחתי לא להכיר אותך", מסתובב ממנו ומוסיף עוד חלק ירוק של לגו על הכף. ואז הילד-נזלת הזה מתחיל לבכות. הוא מתחיל לבכות וההורים שלו מאוד מאוכזבים. למה הם מאוכזבים? כי הילד שלהם בוכה? מה פתאום? הם מאוכזבים כי הם צריכים לקום עכשיו ולטפל בו! הם צריכים לקום ולטפל בו כי אני לא מוכן לעשות את זה במקומם.

הם מגיעים ומנסים להרגיע אותו. אני מנסה להתרכז בטרקטור אבל הכף שלו נשמטת מטה ושני החלקים של הלגו נופלים על הרצפה. עכשיו גם אני מתחיל לצרוח מעצבים. הילד שומע אותי וצורח עוד יותר חזק. אמא באה, מחבקת אותי, אבל אני לא מסכים להירגע, שתדע שזה לא סתם בכי, שהם הרסו לי את כל אחר הצהריים עם החברים שלהם ועם ילד-נזלת.

ואז מגיע הפתרון האולטימטיבי: טלוויזיה. כשלהורים אין כוח להתמודד איתנו הם בורחים לטלוויזיה. אמא מרימה אותי ומושיבה על הספה. אבא לוחץ על הכפתור בשלט. הדמעות שלי מתייבשות ברגע. טלוויזיה אין לי בעיה לחלוק עם גוש-נזלת. אנחנו יושבים זה לצד זה, בוהים באבא מוצא לנו תוכנית, לא משנה איזו, אנחנו לא בררנים. טלוויזיה זה יותר טוב מטרקטור, טלוויזיה זה שלום בית.

אבל מהר מאוד כל הטוב הזה נגמר, הם קמים וניגשים אלינו, באים להציק.

"מה זה? כמה זמן אתם רואים טלוויזיה? שעה זה כבר יותר מדי!" 

כאילו שזה היה רעיון שלנו.

ואז אבא מכבה לנו את הטלוויזיה, ואנחנו מוחים, למרות שגם לנו קצת נמאס. המבוגרים עושים קולות של פרידה. ושוב חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, שלום ולהתראות, ונדבר, ונתקשקש, ונקבע, וניפגש, ותבואו יום אחד, ותבואו אתם, ונטייל בשבת, וניסע בחג. כל זה. ואז אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש שוקולד. ואמא נותנת לי, תמיד היא נותנת לי כשיש אורחים, גם לגוש-נזלת היא נותנת, אבל לא אכפת לי, העיקר שלי יש. אני טורף את השוקולד מהר-מהר, חוטף זץ למוח, וזה שווה לי את כל הביקור. עכשיו אני מאושר.

 

תודה לדניאל לבנטו

 

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שחרּור שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בזבּוז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נרָאה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים. אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, את הסוף לא הבנתי, ַאת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם ׂשבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד.

רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב. יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת. יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר. אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.  אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.


*לקוח מתוך "פיקניק," בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט.

הפרופסור חש את מגע היד המלטפת על גבו ותחושה נעימה הציפה אותו. הוא ניסה להסתובב לעבר אשתו האהובה, אך איבריו לא נענו לו.

"בוקר טוב, פרופסור, ארוחת הבוקר מוכנה!" קרא ג'ון בחיוך.

למשמע קולו של ג'ון, הפרופסור שוגר במהירות במנהרת זמן שחלפה על פני אינספור רסיסי זיכרונות ואירועים, הבזקי תחושות של שמחה ועצב שבסופם הביאו אותו אל האיש הזקן הזה ששכב מרותק למיטה בחדר המואר מדי. הוא פקח את עיניו. הגומחה בחצי המיטה של אשתו איכלסה ערימות של ספרים, עיתונים וכביסה מקופלת. אגרוף נלחץ בלבו.

ריח הטוסט הוא שבלבל אותו. במשך כל שנות חייהם המשותפים, אשתו הייתה מכינה לו טוסט, קפה ומיץ תפוזים, מדי בוקר והוא היה מתעורר לתוך ריח הלחם הקלוי שהציף את הבית כולו.

היא הייתה שמש. שמש זהובה. כשראה אותה לראשונה חשש להתקרב אליה, פחד להישרף, להינמס. אבל כשם שניצב חסר אונים מול שקיעה מרהיבה שאיימה לחרוך את אישוניו אם יתפתה להסתכל לתוכה, גם ממנה לא יכול היה להסיר את עיניו, יהיה המחיר אשר יהיה. כך נשאר מהופנט בשנים הראשונות אחרי שנישאו, ולכל אורך חייהם המשותפים נשא בתוכו את אותה פליאה ראשונית, שדווקא הוא זה שזכה בה.

אך בשנים שחלפו האור בחייו התעמעם ועולמו התמלא בהיעדרה.

ג'ון, עוזרו הפיליפיני, היה עליז ונמרץ במיוחד. "מאמא מיה, תֶ'ר אָיי גוֹ אָגֶן…" הוא שר לעצמו בזמן שהוציא בגדים נקיים מהארון.

תחילה ניחש הפרופסור שג'ון קיבל סוף-סוף מסר מרגיע מהבית, אבל אז נזכר שיום קודם לכן כבר שוחח עם אשתו וילדיו בסקייפ, אחרי עשרה ימים שבהם היתה רשת האינטרנט במנילה מנותקת עקב טייפון שפקד את העיר. "זה לא העניין", פסק הפרופסור וחיפש הסבר אחר. כשג'ון התכופף כדי להרים אותו מהמיטה ולהעביר אותו אל כיסא הגלגלים, אפו הוכה בכמות נדיבה מדי של 'אולד ספייס', הבושם שבתו תמרה נתנה לג'ון במתנה לחג המולד. מיד נחתה עליו ההבנה שיום חמישי היום, היום החופשי השבועי של ג'ון. הפרופסור שנא את ימי חמישי. הוא לא סבל את סאנדש המחליף הנפאלי של ג'ון, שאי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אומר. לא משנה מה הפרופסור ביקש ממנו, סאנדש היה מחייך ומהנהן אך ממשיך לעשות מה שבא לו. אחרי מספר ניסיונות כושלים לדיאלוג, התקשורת ביניהם הצטמצמה לאוצר מילים חד-הברתי שכללה: "לא!", "זה", ו"שם". הפרופסור לא אהב גם את יום החזרה של ג'ון מהחופשה. הוא חזר תמיד מרוחק, נרגן וחסר סבלנות. היממה שבילה מחוץ לבית כמו החזירה אותו לאיזו גרסה אחרת של עצמו, סוערת ואנוכית יותר. אחת שלא מתאימה לה ההתמסרות הזאת, הדאגה לרווחתו של איש קשיש. בשעות הראשונות לשובו הביתה, ג'ון היה עושה הכול בתנועות קצרות, חדות ומהירות, נכנס ויוצא מהחדר מבלי להתעכב מעבר לביצוע המטלה, מבלי להתעניין, מבלי להסתכל לו בעיניים. לא פעם הוא הדיף ריח קל של אלכוהול שהתנדף דרך נקבוביות העור שלו עד הבוקר למחרת. ומפעם לפעם דבקו בג'ון גם ניחוחות של אישה.

כך או כך, יום חמישי היה מבחינתו של הפרופסור יום ארור. יממה של כאוס ותסכול בחברתו של סאנדש, שנמשכה ביממה נוספת של הסתגלות מחדש של ג'ון לאורח חייהם המשותף. והפרופסור מאז ומעולם לא אהב שום שינוי בסדר יומו הקבוע.

היו ימים בעברו המפואר שבהם הוא קבע את כל המהלכים, שהוא ניהל את העולם סביבו. את מחלקת פיסיקה היוקרתית במכון ויצמן, את מסלול ההתקדמות של הדוקטורנטים הצעירים והשאפתניים, את הקצאת התקציבים לעמיתיו החוקרים ואת סדר היום של המשפחה הפרטית שלו. אך מאז שיצא לפנסיה עולמו הצטמצם עד מאוד. הוא היה רוצה בכל מאודו לחזור לימים ההם, לנקודה הזו בזמן, אבל אפילו הוא, הפיסיקאי הנודע, עוד לא מצא את הדרך לנוע אחורה על פני ציר הזמן של החיים. רק קדימה כמו כולם, עד לסוף הבלתי-נמנע, שכבר מגיח לא רחוק באופק.

הוא מצא את עצמו יושב לבדו בכיסא גלגלים, בראש שולחן האוכל הגדול, בעמדת תצפית על סלון הדירה הישנה. לפניו כוס קפה פושר גמור למחצה, ערימה של דואר ישן ושלושה כדורים בקופסה שמחכים לו.

חמישי / בוקר עדכנה אותו קופסת הכדורים השקופה. הוא פתח את החלון הקטן, חילץ באצבעו כדור לבן, כדור ורוד אליפטי וחצי כדור כחול מהתיבה ובלע את כולם בלגימה אחת.

בעיני רוחו ראה את סדר הישיבה שהתקבע סביב השולחן כשמשפחתו היתה צעירה. אשתו ישבה תמיד מימינו עם גישה קרובה למטבח (בשעת התה של אחר-הצהריים, האור שבקע מהחלון נתפס בשיערה הבהיר ויצר הילה סביב ראשה), תמרה בכורתם הפטפטנית התמקמה לשמאלו ויוני הקטן והמסוגר ישב הרחק מולו בקצה השני של השולחן. אחד-אחד הם נטשו את מקומותיהם, כולם מלבדו.

ג'ון עוד פיזם לעצמו מנגינות והתרוצץ לסיים את המטלות שלו לפני הגעתו הצפויה של סאנדש כדי לשחרר אותו. הפרופסור שם לב שג'ון טיפח כרס קטנה ושיער ראשו החל מידלדל. הוא נהג לומר שאסייתים נראים לו "חסרי גיל" (מסוג האמירות שהיו מוציאות את תמרה מדעתה, גם אם לא היה בידה לסתור אותן), אבל הוא בהחלט הבחין בסימני הזמן שניכרו בעוזרו המסור מאז הגיע אליו לפני חמש וחצי שנים. "אני יורד לזרוק את הזבל, פרופסור. תיכף אחזור." ג'ון אמר בהתלהבות מוגזמת. הדלת נטרקה אחריו באמצע "אחזור".

הפרופסור הניח את ידיו על השולחן ובחן את זרועותיו המנומרות. כתמי רורשאך סגולים וחומים כיסו אותן. אחד הכתמים דמה לאישה שמנמנה. הוא ליטף אותה בידו השנייה ונזכר איך כשהיה ילד אהב לחפש צורות בתוך העננים.

הוא הריץ בראשו את היממה הצפויה לו והחליט להתקשר לתמרה ולהודיע לה שהוא לא מוכן להישאר שוב עם סאנדש. שתגיד לג'ון להישאר. הוא ישלם לו תוספת יפה, יזמין להם אוכל מהסינית שג'ון אוהב. המספר שלה היה תפוס. היא תמיד היתה עסוקה. תמיד בישיבות או בנסיעות של העבודה לחו"ל או בדיוק השכיבה את הילדים. הוא חייג שוב וניתק. הוא כבר ידע שגם אם תענה, היא תסביר לו שאין מישהו אחר שאפשר למצוא מעכשיו לעכשיו, שסאנדש הוא כבר המטפל המחליף הרביעי שהיא הביאה ושזה הכי טוב שיש. היא גם תחזור על כך שאף אחד לא יכול לעבוד "עשרים-וארבע-שבע" ושגם ג'ון צריך יום חופש מדי פעם. לפעמים הוא לא היה בטוח למי מהם היא דואגת יותר. במקרה הטוב, היא תציע לקפוץ בערב לראות שהוא בסדר. אבל בסופו של דבר, היא תהיה אצלו חצי שעה-שעה והוא יתקע עם סאנדש לכל היום.

הוא דפדף בפנקס הקטן שהחזיק בכיס חולצתו ובו רשם את כל מה שחשוב היה לו לא לשכוח – מספרי טלפון, תאריכים חשובים, רשימת התרופות שלו, שמות ספרים שעוד לא הספיק לקרוא. הוא נתקל במספר הטלפון של יוני וניסה לחשב את השעה בניו-יורק. מוקדם מדי להתקשר, אמצע הלילה אצלו. וגם כך, חשב לעצמו מה כבר יש לו לספר? הוא כבר יחכה לשיחה הטקסית השבועית הקבועה ביום ראשון, בה כל אחד מהם מנסה לשכנע את השני שאצלו הכול בסדר. הוא מצא את מספר הטלפון הנייד של סאנדש וחייג בריכוז את הספרות. בלי שום רעיון מה יגיד לו, אם יענה.

הפרופסור ספר בראשו את הצלצולים "שלוש, ארבע, חמש…". בדיוק כשעמד לנתק, הצלצולים פסקו והוא שמע קול נשימות ורעש של כביש סואן ברקע.

"סָאנדֶש?"

"הוּ אִיז אִיט?" שאל סאנדש בקול מלא חשש.

"אִיטס פּרוֹפסוֹר לוּבִּינסקי", הוא ענה בקול חזק והזדקף קצת בכיסאו.

"יֶס? אָיי אָם קָאמִינג טוּ יוּ סוּן, פרופסור."

הפרופסור הנהן ועמד לסגור את השיחה כשמחשבה התגנבה לראשו "סאנדש. טוּדיי דה פוֹלִיס קָאם הִיר אָנד טייק מטפל נפּאלי אוֹב מָיי נייבּוֹר. דיי אָר קָאמִינג בָּאק לייטר. יוּ אָנדרסטָאנד?"

שניות חלפו, הפרופסור שמע רק את רחש התנועה דרך הטלפון והתחיל להתעצבן שהנפאלי הטיפש שוב לא הבין אותו. הוא רצה לצעוק לו: "פוֹלִיס! פוֹלִיס!", אבל אז סאנדש שחרר אנחה כבדה ואמר כמעט בלחש "סוֹרִי, סוֹרִי. אַיי קָאנ-נוֹט קָאם."

"יֶס, סאנדש. נוֹ גוּד יוּ קָאם הִיר טוּדיי."

"תָ'אנְק יוּ, פּרוֹפסוֹר." אמר וניתק.

הטלפון האלחוטי עוד בידו, צליל חיוג קבוע וחסר קו חיים בקע ממנו, מעין "דוֹ" ארוך כהקדמה ליצירה שלא התנגנה. הוא שיחזר לרגע את השיחה ולאט-לאט החלה להתעורר בו תחושת ניצחון שבקעה ממרכז החזה והתפשטה לזרועותיו ואפילו לרגליו חסרות התועלת. הנה הוא קבע את המהלכים, כמו פעם. הוא לא צריך אף אחד שיעזור לו. ועכשיו לג'ון לא תהיה ברירה אלא להישאר.

ג'ון חזר הביתה עם הפח הריק ופנה למטבח בצעד קליל. סוליות נעלי הספורט שלו חרקו בעליזות על הרצפה. הפרופסור שמע את רשרוש שקית האשפה הטרייה המונחת במקומה ואת הפח נדחק בחזרה לארון מתחת לכיור. הוא המשיך להסתובב בין החדרים בסידורים אחרונים לפני היציאה המצופה לחופש. לבסוף, מגולח ולבוש בחולצת פולו לבנה ומכנסיים מגוהצים, ג'ון ניגש אל הפרופסור ושאל "אתה צריך עוד משהו לפני שאני יוצא? סאנדש צריך להגיע ממש כל רגע."

"לא", הפרופסור נד בראשו. הוא לא צריך דבר.

הוא תמיד אהב סרטי טבע, במיוחד את אלה שבהם הראו מהלך חיים שלם של פרח, מניצן דרך פריחה מלאת הדר ועד לקמילתו, כל אלו בפרק זמן של שלושים שניות.

בשנים האחרונות, היו רגעים שבהם ראה כך את חייו, כסרט בהילוך מהיר שבו כל מי שהוא היה פעם שיחק תפקיד קצר ופינה את מקומו לבא אחריו. והנה הוא כמעט בסופו של הסרט כמו "סבא" סביון זקן.

הוא הסתכל באנשים סביבו וראה את הסרט שלהם רץ מבלי שהם ערים לכך. הוא זכר את בתו כפרח מרהיב בילדותה והבחין שהשנים נתנו בה את אותותיהן. עלי הכותרת שלה החלו לדהות, גבעולה מעט כפוף. הוא רצה להגיד לה שתחושת שפע הזמן היא תרמית ושרק בסוף מבינים את זה, כשכבר מאוחר מדי. אבל הוא לא יכול היה להסביר לה ואם היה מנסה היא רק היתה מסיקה מכך שהוא מדוכא. בזמן האחרון, הוא חשב, כולם רק רצו להרגיע אותו, לעשות שיהיה לו "נעים". אם היה מתלונן, היו מיד מתגייסים להעלות חיוך על פניו, בעיקר כדי שיוכלו ללכת הביתה לשגרת חייהם בתחושה טובה יותר לגבי הקשיש שהשאירו מאחור. הם לא רצו לשמוע תובנות עצובות של איש זקן על החיים. ובטח שלא על המוות.

"שטויות" הם אמרו לו, "אתה לא הולך למות. לפחות לא בקרוב.", הוסיפו בטון מבודח. "הנה, תטעם איזה שוקולד מעולה הבאתי לך. נכון טעים?"

ובאמת ממה כבר נשאר לו ליהנות? מאהבה בוערת? מסקס סוער? מטיול לפריז או לרומא? אבל העובדה שהוא כבר לא צפוי היה לחוות ליל אהבה מענג עם אישה בשר ודם או לשאת את עיניו לתקרת הקפלה הסיסטינית ולתהות על הרווח שהשאיר מיכאלאנג'לו בין אדם לאלוהיו, או לפצח נוסחה מדעית חדשה שתקנה לו הכרה בינלאומית, העובדה שכל אלו כבר מאחוריו, אין פירושה שהוא לא זוכר את טעמם ושהוא מוכן להתנחם בקוביית שוקולד כפיצוי על אובדנם.

הוא ניסה לא לחשוב על זה יותר מדי, אז הוא חשב על סביונים. משום מה הזיקנה והמוות שלהם נראו לו טבעיים יותר, נינוחים. לא אלימים. ככה להתפזר ברכות ברוח כמו שהטבע רצה. הוא זכר שקרא פעם ששמו של הסביון מקורו במילה "סב" על סמך מראהו של הפרח במחזור חייו האחרון. אלא שבניגוד לאדם הקמל לתוך עצמו, הסביון ברגעי מותו מפזר את זרעיו הנישאים ברוח על גבי קווצות שיער שיבתו וכך מבטיח הפרח הקשיש ממש ברגעיו האחרונים את המשכיותו וגלגולו מחדש.

"נסה להתקשר אליו שוב." התחנן ג'ון בתסכול הולך וגובר. "הוא מאחר כבר בשעתיים."

"ניסיתי. הוא לא עונה. כנראה נגמרה לו הסוללה." הפרופסור הניח את הטלפון בחזרה על השולחן.

"אז מה נעשה? אולי תתקשר לתמרה ותגיד לה שסאנדש לא הגיע?"

"כבר התקשרתי. היא אמרה שהיא באמצע ישיבה חשובה ושאם זה לא דחוף, היא תחזור אליי בערב."

"אבל זה דחוף." דחק ג'ון.

"נו, ומה היא יכולה לעשות אם סאנדש לא מגיע?" התריס הפרופסור.

ג'ון השתתק. על פניו ניכרו תסכול ואכזבה והוא נראה קצת כמו ילד קטן ברגע של התוודעות לחוסר האונים שלו. הפרופסור הביט בג'ון ופתאום לבו נכמר.

"מחר נמצא פתרון, ג'ון." הבטיח הפרופסור. "היום זה כבר אבוד."

ג'ון אסף בדממה את הכלים המלוכלכים מהשולחן ופנה למטבח. קרקוש הכלים הקולני בכיור העיד על מצב רוחו. דלתות הארונות במטבח נפתחו ונטרקו בדרמטיות מופגנת.

בתגובה נטל הפרופסור את השלט של מערכת הסטריאו והדליק את 'קול המוסיקה' בווליום גבוה להחריד. צלילי הצ'לו לסוויטה מספר אחת של באך הטביעו את הזעם שבקע מהמטבח ומילאו את קירות הבית.

כעבור כמה שניות דלת חדרו של ג'ון נטרקה בעוצמה.

הפרופסור עצם עיניים, נשם עמוק וחיכה שהמתח בחלל הבית יתפוגג. אט-אט התמסר לצלילי המוסיקה השמימית שמילאה את אוזניו. צלילי הצ'לו חדרו לעצמותיו ולנפשו והשרו עליו שלווה עד שהוא חש עצמו מרחף הרחק מעל הכיסא שבו הוא כלוא, הרחק מהדירה שהפכה מוזיאון לחייו והרחק מהזיקנה שכפתה עצמה עליו. 

—————

אני יושבת במקום הקבוע של אבי בראש שולחן האוכל ומתבוננת בדירה הריקה מנקודת התצפית שהיתה שלו. קירות הבית עירומים, רק מלבנים אפרפרים שנטבעו בהם כתמונות רפאים מהווים עדות לציורים שהיו תלויים שם במשך שנים. אני מביטה בכתמים החיוורים ומשלימה מזכרוני את הפרטים והצבעים.

ארגז אחד אחרון עומד ליד דלת הכניסה ובו ערימה מבולגנת של ספרים שנקראו, נחרטו בלב, סומנו בעיפרון רך ופינות דפיהם קופלו באוזני ארנב. במשך שנים הם שכנו בסדר מופתי על המדפים כשלימינם ולשמאלם ניצבים אחיהם לאות הסידורית.

עכשיו הולדן קולפילד של סלינג׳ר מתפרק מכריכתו ודפיו המצהיבים פזורים לכל עבר, מצעד האיוולת של ברברה טוכמן זרוק מעל האחים קרמזוב וחצי מפניו הזחוחות של צ׳רצ׳יל מציצות לאחר שנתלשו ממדף הביוגרפיות. שיריו של סומרסט מוהם, הרהורי הדרך של רוברט פרוסט וסונטות האהבה של שייקספיר מאכלסים את הפינה הימנית של הארגז, עוד אחוזים זה בזה כשכנים ותיקים, ומעל כולם עותק ישן של ״תענוגות המין״ שהתפשט מעטיפת הנייר החומה שלבש במשך שנים מפני הילדים ועתה הוא חשוף וכריכתו סמוקה כחדשה.

בפתיחת הכריכה של כל ספר מתגלה בפינה הימנית העליונה חתימה בעט או בעפרון של שמות הוריי. בחלק מהספרים מופיעה חתימה זוגית ובחלק רק שמו של אבי. כך ניתן לנחש שאלה נרכשו לאחר פטירתה של אמי, שהשאירה אותו להמשיך ולטפח את אוסף הספרים המפואר לבדו.

אחד-עשר חודשים עברו מאז אותה שיחת טלפון שהבהילה את סאנדש והרחיקה אותו מהשכונה ללא שוב.

ג'ון כבר חזר בינתיים לחיק משפחתו האוהבת במנילה. בחג המולד הוא שלח לי ברכה וצירף תצלום שלו בחברת אשתו וילדיו כשלראשי כולם כובעי סנטה קלאוס אדומים עם פונפון לבן בקצה וחיוכים רחבים על פניהם.

אני מחכה לסוחר רהיטי הווינטג' משוק הפשפשים שהתקשר אתמול וקנה את שולחן האוכל הגדול במאתיים חמישים שקלים. הוא צפוי להגיע בכל רגע לפנות את השולחן.

הודעה נכנסת לטלפון הנייד שלי ומהדהדת בבית הריק:

"תמרה שלום, אני בפקק. איחור של 20 דקות. סליחה דוד."

רוח קרירה חודרת מבעד לחלון הפתוח ומפזרת קווצות שיער סביונים בחלל הדירה.

 

מוקדש לנערה עדי יעקובי שנעדרת מאז 1996.

א

בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.

לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".

נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.

הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.

לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".

לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."

"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.

היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?

שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."

"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.

לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.

"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.

ב

אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.

אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"

אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.

החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.

אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.

אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."

ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.

במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.

אמי הפסיקה לבכות.

למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.

אמא נעלמה.

כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.

ג

אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.

לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.

נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.

ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.

היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."

מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.

"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.

ד

לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.

אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.

אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.

אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.

אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.

ה

נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.

בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.

"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.

אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.

במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.

אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.

יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.

"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."

הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.

חָסֵר בָּהּ חֵלֶק. ואולי מדויק לומר שהיא שְׁלֵמָה מידי, סגורה, וחסר בה מה שיפרק אותה לחלקים. לדיבור צריך שניים והפה שלה לא הוציא דבר כבר שנים, המילים מתות וחיות בתוכה במחזורים. "אנשים מדברים", חשבה לעצמה, "ללא סיבה, הרים של מילים ולא מצטיירים בהם שביל או דרך".

ישבה והתבוננה במבטים המרקדים, בהתרגשות המדומה שאחזה, בתנועות הגוף שחזרו וסיפרו אותו סיפור שוב ושוב. במקרה הטוב המאזין השתנה. האוויר היה רווי במילים מחניקות, ומסביבה אנשים שתו אותן בצימאון, באושר של מי שהולך בְּמִדְבָּר הַדְּבָרִים. "אין דבר שאין לו לָמָּה", ידעה. אך מה אם לא תשתתף במופע הזה, מה אם לא תאמר דבר שלא מוביל לשום דבר, לא תדבר על היום, על מי שעקף אותה בתור, לא תספר על האורז ספוג השמן בארוחת הצהרים.

בתחילה החליפה משפט בצחקוק, למען הנימוס. אחר כך, בחיוך קל. חמתה הביטה בה במבט חסר שביעות, "תמיד את צריכה לעשות דברים אחרת, אי אפשר להבין אותך", ותמיד טרחה להזכיר לה, "ועדיין הסט של צלחות החרסינה עם העיטורים מזהב שקניתי לך לחתונה יושב אצלי במחסן, למה את לא מחליפה את הצלחות מזכוכית, את כל השריטות רואים להם", אמרה לה מיואשת ומיד חייכה לכלה האחרת, "בושה לארח ככה", והכלה האחרת מיד הנהנה בהסכמה, והלכה עמה לקצה המטבח להתענג על פיסת רכילות כמו על פרוסה גנובה מעוגת גבינה.

עם הזמן מבטה חמק. רכן לתוך הצלחת. גלגל בין אצבעותיה פיסת נייר. ספונה בתוך דפי עיתון, ממששת עטיפות שבאו להעיד על רכיבים: פחמימות, סוכרים, שומן רווי, עוקבת באצבעה אחר ציור שצייר אחד הילדים כמו מסלול במפה נשכחת; כל מה שהצליחה להיאחז בו על שולחן-האוכל רק לא להרים את המבט לשפתיים הלועסות-יורקות-בולעות מילים, "אותי לימדו שמשפים רזים צריך להיזהר", שלא ידברו אליה, והנה, אביה מחייך אליה, המילים תקועות כמו שאריות אוכל בין שיניו, "מה כבר לא נאה לך לבוא לבקר אותנו? אף אחד לא מחייב אותך להכין…", ואז מסיט את מבטו מבלי לחכות לתשובתה, "אפילו הם לא מאמינים לעצמם ולא משנה כמה יאשימו את הטרקטור ואת הגשם", והחברה החדשה של גיסה רוכנת עם מחשופה הנדיב, "בעצם הכי טוב שיאכלו גזר, גם לא משמין וגם עוזר לראות בלילה", משפטים שמחליקים כמו סופגניות בטיגון עמוק. היא יושבת מסביב לשולחן המאורך נאחזת במוטות העץ של הכיסא והדיבור של האנשים סביבה הולך ונערם מעליה:

— אין לי בעיה שהיא שונה, רק לא נראה לי שהיא מנסה לטפל בבעיות שלה לעומק.

— קצרה היריעה מלתאר את העוול שהיא גורמת.

— הפואנטה היא רק להכין את העוגה, לא לאכול אותה.

— יותר מידי עבה ושמנה, הייתי עושה את השכבות דקות יותר שירגישו את טעם.

— בסופו של דבר כולנו נצא מפסידים.

— העוגה הזאת עלולה לקצר לי את החיים, רק שיעבירו אותה מהר.

— אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם פה סגור ובלי אוכל

— חבל שאתה לא רואה את המציאות העגומה.

ואיש אינו עוצר לנקות. כשהסתיימה ארוחת-הצהריים המשפחתית, המשיכו כולם לשבת סביב שולחן האוכל, והיא הזדרזה לאסוף, לעמוד ליד הכיור, להיצמד לשפתו ולשקוע לתוך מירוק הצלחות. אבל השקט, למרבה הפלא, היה רק משפתיהּ והלאה. בתוכה קמו המילים, כמו ציור שמעיר את הבד. חשבה: "סוגים שונים של מבע יש לכיור המטבח. מביט בי עומדת מעליו כמו שָׁמַיִם; מטיחה בו מים ושמן, חלקיקי מזון ורקב. והוא מלבני, חור פעור במרכזו, חסום בזְמָם – כל מה שאינו מצליח לבלוע נצרב על פניו".

ופתאום מאחורי גבה קול אחז בכתפה: "עַזְבי, חבל שאת ככה מבזבזת את הכוחות שלך, אחת-שתיים הכול נכנס למדיח", רצתה להגיד שאצלה אין מדיח, שהיא לא מבינה למה אצלה האוטומט לא הצליח, לא נקלט לה ברחם של התנועה האנושית שנעה קדימה אל הבא, החדש, כי אצלה עדיין לכלכתָּ – שטפתָּ, עדיין "צלחת תמורת צלחת, כוס בעבור כוס, מילה תחת מילה". ואולי גם קִנאה ביכולת שלהם, האחרים, להניח, להניח את הכלים בתוך מכשיר השטיפה, גם אם לא יצא נקי תמיד אפשר להפעיל מחדש, להניח, למשפט שיאמר, במקרה הגרוע, ידחַק אותו הצידה המשפט הבא, שכבר נושף בגבו ממהר, ומה היא מודדת פה רכיבים בִּגרמים; מילים יוצאות, נכנסות, כמו אוויר, מזוהם, נקי, גם בערים הכי מזוהמות אנשים ממשיכים לנשום, ללכת ברחובות.

פתח הניקוז של הכיור היה חסום בגרגרי אורז ובעדשים שחורות, לכד את עינה, "שום דיבור לא יכול לצאת ממנו", חשבה, אם רק היו העיצורים השְּׂפָתִיים פורצים את הר השיירים כמו סילון של מים, מהליבה לחוץ, "אבל אני לא יכולה לעזור לו!", עמדה מהופנטת, חסרת אונים מול מסננת הכיור. כל מה שהיא צריכה זה רק לשלוח יד, לקחת את המסננת ולהפטר מתוכנה. אבל ידהּ פֹה, תקועה באוויר, והמסננת היא נקודת הניקוז והמים חונקים אותה, מובילים לתוכה את כל החלקיקים האלה וסותמים לה את הפיה; "מה נתקעת ככה?", יד נשלחת מאחוריה, מהירה, מרימה, מנערת ומרוקנת. והיא בקול נמוך ומבולבל עונה, "איך זה שבְּמקום שכל הזמן זורמים בו מים וסבון, מצטבר כל-כך הרבה לכלוך?". אבל בדרך כלל גם לא עצרו להקשיב לה, להקשיב באמת, אם בכלל עצרו האנשים באמת להקשיב קשב עמוק ומלא לאחר, לכן היו דבריה כאילו לא נאמרו.

ולכן גם לא דיברה. רחוקה מהאנשים שממללים את עצמם עד החול הדק הרגישה חופשיה. כל-כך מעט מילים נהגו על שפתיה שלפעמים הייתה משתהה זמן רב עד שיכלה לענות על שאלה פשוטה כמו: "בת כמה את?". אבל עם ילדיה הקטנים הייתה משתטה, בצלילים, ממציאה מילים, רוקדת עימם בשפה של הברות, מחליפות בין צורות לצבעים, לקרב את אצבעה אל שפתיה וללחוש "הַסּוּ כֶּלֶב וְדֻבּוֹן", כי שכבו הבובות לישון, וגם הצרצר, גם הוא עכשיו ישתוק, ששש, "הוּא חוֹלֵם חֲלוֹם מָתוֹק".

היא ישבה במשרד הקריר של ד"ר פלכטר, מומחה לרפואת עור. הגיעה להתייעץ עמו לגבי גרד שלא הניח לה. ד"ר פלכטר סקר אותה במבטו ואז שאל, "במה עוסקת?". האישונים שלה רצו על פניו למשך מספר שניות ארוכות ופיה עדיין סגור. ד"ר פלכטר חזר שוב לבדוק אם שמעה אותו, "במה את עוסקת?". אבל השאלה שלו לקחה אותה כל הדרך מן האוויר המשותף, האוויר שהיה כבד כמו מים, ועד לעורהּ שחצץ. נקביו מכווצים כמו מיליוני פיות חתומים, והמילים מצטברות עליו טיפות-טיפות עד שמחליקות לאדמה. מולה הַפָּנִים הלא-מוּבַנות שמחכות לתשובה. ואז הגרד. היא לא הבינה למה ד"ר פלכטר פונה אליה בשאלות כל כך קשות. המילה, "אני", לא הצליחה לצאת ממנה והיא הטתה את פניה במאמץ.

הלכה לגינה הציבורית והביטה בספסלים המפוזרים, היכן תשב? הגיעה עם מחברת שאחזה קרוב לגופה. אנשים חצו את הגינה, ובכל פעם שעבר מישהו קרוב לספסל שלה נשענה כמעט כדי חצי שכיבה, לסמן שאין פה מקום לעוד אחד. וכתבה, כמו שד"ר פלכטר ביקש ממנה, למרות שלא הבינה, מה הקשר בין המילים לגרד שהציק לה בעור:

"על הספסל שם, ספסל העץ, אני יושבת. מלטפת באצבעותיי את התבניות הארוכות הנמשכות ומחכה מי יישב היום לצדי. כל החריצים והבליטות, אלה שחרט הזמן ואלה שעשה אדם, ועדיין, המגע שלם ורך, וידי מחליקה, מתגמשת, הופכת היא עצמה לצורה". היא ליטפה את פני העץ של הספסל, וכמצוותו של ד"ר פלכטר המשיכה לכתוב.

בפגישה הבאה אצל הרופא, הוא ביקש את המחברת, היא הסמיקה ומסרה לו. הוא קרא בלב. פניו מעט התרככו, ואותה זה הרגיע. אבל אז אמר: "שָׂפָה ללא קול". ככה הוא קרא לזה ד"ר פלכטר. אבל מה הוא מבין, אמרה לעצמה. היא ישבה מולו, מתבוננת בו, עדיין בתוך החולצה הלבנה המכופתרת עם העניבה ששרוכה סביב צווארו, ואורו האפור של הפלורסנט נופל עליו באותה זווית, כאילו לא עברו חודשיים מאז ישבו זה מול זה בפגישה הקודמת. הוא המשיך להקליד בגיליון הרפואי שלה, והיא התבוננה מרותקת לתנועות, לצלילים של הדפסת המדפסת ואז הטבעת החותמת ותקתוק המקלדת כמו בפזמון חוזר. אחריה, אמרה לעצמה בלגלוג, יכנס הבא בתור ושוב אותם צלילים של מדפסת, חותמת, מקלדת. אבל אז ד"ר פלכטר יישר את עיניו אליה וקבע: "שָׂפָה שאינה עוברת את מחסום השפתיים". היא הביטה בו בפליאה, בפה פעור שעדיין אינו משמיע קול. "קדימה, אתְּ רוצה לשאול משהו?" המשיך, והיא הניעה את פניה לשלילה, ואז אמר, "אז אני רוצה להקריא לךְ בקול אֶת מה שכתבתְּ". "לא!" זה מה שיצא ממנה, "לא!" מבוהל. אבל ד"ר פלכטר התעלם והקריא בקול:

"אני מכניסה את אצבעותיי בין הסדקים שהרוח גילפה את שפתם ונאחזת, בְּטבעיות שמְכַנֵּס אליו מנעול את המפתח, בְּהסכמה הם נחים זה בתוך זה, משוחררים מן המטען שקודם נשאו על כתפיהם. גם הסודות שקוֹרַת העץ הזו נושאת עליה קלים פתאום כולם, אווריריים ויש מקום גם לי למצוא בו עוגן. מלמעלה השמיים בהירים רגע, ולאחריו מאפירים, ימים של סתיו, ופה למטה העץ-שבספסל כבר אינו שולח ענפים לשום מקום; לא בסתיו הזה, גם לא בחורף שאחריו. הפרח, הענף, העלה אגורים בו עכשיו רק כאפשרות – לבקוע פנימה, להיפתח כפיתול בתוך עצמו. וכבר שכחתי את מי שציפיתי לבואו, ולָמָּה, ואולי גם פתאום קיוויתי שלא יופיע איש וייקח ממני ומה אצטרך לתת לו? חיוך, דיבור. ופֹה, איני נותנת דבר, כמו קורת העץ, ששוב כל ענפיה בתוכה והיא אינה מתאמצת להרשים איש. דמות צועדת. אני מנמיכה את פניי, ממלאת בגופי את כל הספסל, שתמשיך הלאה."

וכל מילה שלו, שהיא בעצם שלה, חורצת את העור שלה. "קחי את המחברת", אמר נחרץ, "היא תעזור לך. בשילוב עם המשחה, כמובן", הושיט אליה את המחברת ועדיין המשיך להביט בה, ופתאום אמרה לו, "אני עובדת בבית". "למה את מתכוונת?", שאל בהפתעה, "שאלתָּ, במה אתְּ עוסקת?", השאלה שאחזה בה והלכה איתה במשך חודשיים. ד"ר פלכטר המשיך להביט בפניה, מנסה לשחזר במוחו את השיחה בניהם, ולא זכר ששאל אותה שאלה כזו, "אבל מילא", אמר לעצמו. "אני מגדלת את הילדים בבית. מבשלת. אנחנו בונים יחד מגדלים מִלְּבֵנים, שרים, אתה יודע," אמרה במבוכה, "שירי ילדים". היא לא הבינה מאיפה המילים שלה יוצאות, אבל הקשיבה לכל מילה ומילה איך היא נוצרת. ד"ר פלכטר חייך ואמר בהנהון של קבלה, "את בבית. מגדלת."

אחרי שהמחברת של ד"ר פלכטר נגמרה, נוספה עוד מחברת ואחריה עוד אחת ועוד, היא רקדה ורקדה, יפָה ומלאה בתוך עצמה, עלתה גבוה עד כמה שאפשר להימתח, כמו כששיחקה בגינה מציצה אל ילדיה מצינור המגלשה ושרה להם "וְאֶחָד קָטֹן קָטָן, / שֵׁם יָפֶה לוֹ טִמְפִּינְטָן, / … לוּלִי-לוּלִי-לוּלִילוּל." או כשהביטו יחד לירח, זה, שרק לאחר שנולדו הילדים, גילתה שהוא זורח גם ביום, בא אליה, כמו אורח מציץ לה בחלון, "בלי פֶּה ולָשון", ומהו הדבר שהוא אומר לה, "לְסַפֵּר אָסוּר!"

ומול מדבַּר הדיבור שהשתרע רחב וצהוב סביבהּ, בתוכה צמח יער מתפתל בסבך ענפיו, המחשבות עברו כמו הרוח בענפים, רשרשו בעלים, ואפשר שבן רגע הפך הכול לכחול שאין לו סוף, ופניה משתקפים רגועים במים הזכים. מה לה באנשים, יש פנים עגולים, מאורכים, אף במרכזם, שתי עיניים וּפֶה שתמיד צריך לעקוב אחריו, לשנן את המשפט האחרון שנאמר, עד שייקלט ויובן. והנה ממיליונים, ממיליארדים אפשר לכווץ לחמישה, שישה אנשים, מהר מאוד ללמוד בעל-פה נוסחים של תשובות ושאלות כמו משחק, לכל הגשה יש חבטה משלה, ואז כשמסתיים המשחק, לשבת על ספסל ולאט-לאט לחזור להיות לעץ. שָׂפָה ללא קול, אמר ד"ר פלכטר, תקעה בה שורש, צמחה מכפות רגליה, ועכשיו הכול יכול להיבנות במחשבה, להצטייר בתנועת עפעפיים, דבר לא עמד בדרכה.

ומה גילה לה הירח.

היא ירדה לגינה. הילדים כבר היו מעט גדולים לשחק בעצמם ועם חברים אחרים. על ידה התיישבה אימא אחרת. נראה שחזרה מיום במשרד. היא לא נראתה שונה ממנה. מלבד הלבוש המסודר של האם, ומלבד כתם הרוטב שהשפריץ על חולצתה שלה כשערבבה את הפסטה. הילד של האם האחרת נראה עליז ככל הילדים, אמרה לעצמה. היא חייכה בנימוס, ואז האם האחרת שאלה, ככל הנראה, גם מנימוס, "אז מה את עושה?", היא זכרה את מה שענתה לד"ר פלכטר, והשיבה, "בבית, מגדלת", "באמת? איזה כיף לך", ענתה האם האחרת, "אבל הם כבר גדולים, לא? הם לא הולכים למסגרות? ומה תעשי אחרי?" היא הרגישה מבולבלת, ניסתה להסביר משהו, אבל בראש שלה רק חזר והתנגן שמו של טִמְפִּינְטָן, והיא רצתה לשאול אותו מה הוא עוד עושה שם בְּתוֹךְ שַׁבְּלוּל. היא חייכה בנימוס לאם האחרת, ואמרה שכעת כבר מאוחר וצריך להתארגן לשינה ולארוחת הערב. את זה ידעה לומר היטב ברהיטות ובבירור.

בדרך חזרה הביתה הייתה עדיין נסערת, דרכה רגל אחת על רגל שניה, הצעד פתאום נראה לה כחוזר על עצמו, המנגינות שמשכו אותה הלאה פתאום הפכו הד לעצמן, מודעות למבנה הצר כגודל הגוף, התנועות התעייפו, מורגלות זו בזו, כל הפינות היו ידועות, ומאחורי מבטה לא נסתר דבר, נגמר הקסם. הדמיון שדימה עצמו דומה ושונה, ששיחק באור ובצל, עמד מתנשף, ומול עיניו רק הפיתולים, והבשר אותו בשר, אין לו פנים אחרות, והמים הזכים אטומים כמו כוס של ג'לי מתוך העיניים. היא שכחה לעבור למדרכה השנייה, כמו שתמיד נהגה לפני שהגיעו לבית הקפה השכונתי. היא שמעה את הרחש ההומה והרימה את המבט; ואז נעצרה. עדיין מחזיקה בידיהם של ילדיה, ומביטה בפליאה איך בחוץ משתולל הדיבור.

אנשים יושבים זוגות ושלשות, והקול במעין סחרור קופץ מאדם לאדם. היא הולכת בתוכם ובבת-אחת נדמה לה שֶׁעוֹרַהּ מקומט יותר, אפילו מאלה שמבוגרים ממנה. דבר לא זוהר בה, וכל היופי שהיה בתוכה נפרש כעת, לא שייך לה עוד, כמו קטיפה, על הַפָּנִים הפונות, על השפתיים המלאות, על רחש המתוק שנקרא חיים.


שיר הילדים "שיר ערש לבובה", מילים: עמנואל הרוסי
שיר הילדים "אצו רצו גמדים", מילים: מרים ילן שטקליס
שיר הילדים "בא אליי אורח", שיר עם צרפתי, נוסח עברי: אברהם ברושי

סבתא זוהרה הייתה אולי בת בת מאה ואולי יותר. בעצם לא יותר ממאה, כי אני לא יודעת לספור יותר ממאה.

היא לא הייתה הסבתא שלי אבל כולם בשכונה קראו לה סבתא. לא היה לה בעל והיה לה רק ילד אחד. גדול. יוסף. כולם ידעו שיוסף לא באמת היה הילד שלה, אבל אף אחד לא ידע מאיפה היא הביאה אותו. יוסף קרא לסבתא זוהרה: "אמא". אני חושבת שכולם ידעו מאיפה סבתא זוהרה הביאה אותו, אבל לא רצו לגלות לנו, הילדים.

הרבה דברים לא רצו לגלות לנו, הילדים. למשל שסימה הייתה זונה, וכל הבעלים והאבות היו הולכים אליה ומתווכחים איתה על כסף. היא רצתה עשר לירות והם רצו לשלם רק חמש לירות. אבל בסוף הם היו מסתדרים והיא הייתה לוקחת אותם מאחורי המכולת של שלמה, איפה שהיתה תעלה ארוכה עם הרבה קוצים, שאמא קראה להם חרשוף והיתה שולחת אותנו לקטוף אותם, אח"כ היא הייתה מבשלת אותם עם קציצות הדגים הכי טעימות בעולם. ככה יצא לי לראות את סימה מרימה את החצאית, ומראה לבעלים של האמהות, שאני לא רוצה להגיד את השם שלהם עכשיו.

בעצם התחלתי לספר לכם על סבתא זוהרה שממש, אבל ממש אהבתי אותה. היא היתה הזקנה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא היתה גבוהה כמו עמוד חשמל ודקה כמו דף של מחברת. העיניים שלה היו בצבע שאף אחד עוד לא המציא לו שם. הן היו עצובות אבל גם טובות. תמיד היה לה חיוך כזה שמרגיע. הייתה לה צמה ארוכה בצבע שחור עם הרבה שערות בצבע כסף. בגלל זה, לפעמים חשבתי שהיא מלכה.

אחרי בית ספר, כשהיה יום יפה, הייתי הולכת אליה, היינו יושבות בשמש, על המדרגה בכניסה לצריף שלה, הצריף שיוסף, שקרא לה "אמא" שרף אחר כך, והיינו מוציאות את כל האפונים מהתרמיל ושמות בסיר.

הייתי מספרת לה על בית ספר, למשל, איך המורה ביחד עם התלמידות צחקו עליי בגלל שיצאתי מהשירותים והחצאית שלי היתה תפוסה בתחתונים, וכולם ראו לי את התחתונים וצחקו.

"וו אש עמלתי". "ומה עשית?" שאלה אותי במרוקאית.

"נכנסתי לכיתה והפכתי את כל הכיסאות והפרעתי למורה ללמד". סבתא זוהרה ידעה מעט עברית, ואני ידעתי מעט מרוקאית וככה דיברנו בשתי השפות.

היא צחקה ונישקה אותי במצח.

"עכשיו אני בעונש ואמרו לי להביא את אמא".

אמא תמיד הייתה בעד המורים, אז לא סיפרתי לה הרבה דברים. גם אני הסתרתי ממנה ושמרתי סודות, כמו שהיא היתה שומרת סודות ממני. אבל אני שמרתי סודות כי פחדתי ממנה. היא שמרה סודות בגלל ש"זה לא עניין של ילדים" ככה היא אמרה.

סבתא זוהרה באה איתי למורה, והקשיבה לתלונות של המורה עליי. המורה דיברה במילים מסובכות שקשה להבין בעברית. אני חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כדי להרגיש יותר חשובה.

 סבתא זוהרה לא הבינה הרבה ממה שהמורה אמרה, אבל ישבה זקוף והצמה שלה היתה מתוחה יפה יפה מאחורי הראש. היא תמיד ישבה זקוף, ונדנדה קצת את הראש כל הזמן קדימה ואחורה. בסוף, כשהמורה סיימה לדבר, היא אמרה: "אמא שלה חולה, אבל שהיא תהיה בריאה אני יגיד לה שתתן לה עונש".

כמובן שהיא לא סיפרה כלום לאמא, ואפילו קנתה לי קרמבו בדרך הביתה, מהמכולת של שלמה.

ביום שישי סבתא זוהרה מתה. יוסף שרף את הצריף בזמן שסבתא זוהרה ישנה בפנים, וגם היא נשרפה.

אחרי שבאו מכבאי האש באה גם המשטרה ורדפה אחרי יוסף עד שתפסה אותו, והכניסה אותו לכלא. שמעתי שאמרו שהוא שרף את הבית בגלל ששרלוט, היפה של השכונה, לא רצתה להיות חברה שלו.

שאלתי את אמא: "למה הוא שרף את סבתה זוהרה ולא את שרלוט?" אמא אמרה לי להכנס הביתה, ושזה לא עניין של ילדים.

המוות של סבתא זוהרה כאב לי בלב.    

נכנסתי למחסן שלנו, איפה שאמא שמה את הסיר של הקוסקוס וכל הצנצנות של החמוצים, וגם כיסאות, שיושבים אחד על השני כמו מגדל, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי, רק, אולי כשכלבה שלי, לוליטה, מתה מסרטן בכבד.


*הסיפור זכה במקום שני בתחרות "מאה מטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".