אני מריח ריח של מוות. מרגע שהחשיכה מתחילה לרדת אני מריח את ריח המוות. ריח מעלי וריח מתחתַי. לאן שאני פונה, אני מריח את אותו ריח. הריח מסריח. דומה יותר מכול לריח שנוצר כשחורכים בשר אדם. הנה הוא פולש אל אפי לאט-לאט. אני מנסה לברוח ממנו אבל הוא רודף אחרי. אני מפנה את ראשי ימינה, והוא רץ אחרי, אני מפנה אותו שמאלה, והוא תוקף את אפי ביתר שאת. ככל שאני בורח ממנו כן הוא מוסיף לתקוף אותי. מניין הוא בא, הריח המתועב הזה? מי השליט אותו על אפי?

הריח נעשה דבר בלתי נסבל. לא יכולתי שלא לרדוף אחריו. משחר ימי התרגלתי לתקוף את הפחד ולא לברוח ממנו. אז למה שלא אתקוף את הריח הזה. רצתי ברחוב החשוך והריח הנחה את צעדַי. רצתי ורצתי ורצתי. עד שהריח היה ממש קרוב. נעמדתי שם. מבטי נפל על דלת שהחלה להיפתח לאט מאוד ועיני לא יכלו לקלוט את קצותיה. העובדה היחידה שהייתי בטוח בה היא שהדלת במצב של היפתחות. נכנסתי לשם. הריח נשב בכל כובדו. ניסיתי לסתום את אפי בידי אבל לא יכולתי. ידי היתה חסרת אונים, היא לא נענתה לי. הזזתי את ראשי ימינה ושמאלה בניסיון לברוח מהריח ההוא. אבל הריח התגבר.
הנה אני מקשיב לנשיפת הריח,  והוא מדבר אלי ואומר: לאן אתה בורח ממני. מה שלא תנסה לעשות, אני ארדוף אחריך. מה עוללתי לך שאתה רודף אחרי ברשעות שכזאת, אני אומר לו ולשוני קופאת בפי. אני מזיז את צווארי בניסיון לברוח ממנו. אבל הוא רודף אחרי ביתר חוזק. קולו אינו זר לי. הוא דומה לקולה של אשתי החולה, השוכבת על ערש דווי. אני מנסה לברר דבר בתוכי.  מי אתה? אני שואל את הקול. והוא עונה: האם אתה חפץ להכיר אותי באמת? מההתחלה חשבתי שאתה מכיר אותי. כן, הכרתי אותו, הכרתי את הקול הזה. אבל האם הכרתי אותו באמת? אני מנסה לחזור אל העבר. היום שמצאתי אוצר ביליתי לילות בחקירתו. באותו יום באתי אל אשתי ואני נושא את החשיכה ברוחי ואת אורו הקלוש של האוצר בפי. שאלתי את עצמי איך אוכל לשכנע אותה שתאהב אותי אחרי חצי מאה שנים של הקֶשר והשנאה הברורה בכל תנועה שהיתה משליכה אל פרצופי. מצאתי את האוצר מתחת לרגליה. אמרתי בלבי שעכשיו היא תאהב אותי. עכשיו נתתי לה את מה שהיא רצתה וביקשה מאז ילדותה.

אשתי הזקנה הבאה בימים חיבקה בידיה את האוצר כאילו היא רוצה להגיד לי, בלי להוציא הגה, שהאוצר לא ישוב להיות שלי כי הוא נהיה הרכוש שלה ואך ורק שלה. לא חלקתי עליה, רציתי לגרום לה שתאהב אותי. שנאתי את השנאה. לא יכולתי עוד לשאת תוספת של שנאה. אמרתי לה, הוא שלך. כל כולו שלך. אשתי שמעה ונדהמה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא נדהמה ממה שאמרתי לה. היא שאלה אותי אם מישהו יודע על האוצר הזה. נדתי בראשי לשלילה. רצית לומר לה שכולו שלנו, שלךְ ושלי. מעיניה ניבט זעם בן יותר מחמישים שנה. הבנתי ממבטה שהיא רוצה שהאוצר יהיה כולו שלה. ניסיתי לתת לה להרגיש שהוא שלה ושכל מה שאני מבקש הוא שתאהב אותי קצת, אבל היא חיבקה את האוצר חזק יותר. הבנתי שהיא מצאה לבסוף משהו שיכול לשמח אותה, ולו קצת. אבל היא לא רוצה לאהוב אותי גם אם אתן לה את אוצרותיו של קורח, והלוא אני יודע שכל ההון שבעולם לא יקנה את לבה של אישה שונאת. אבל זה ניסיון. לא יכולתי שלא להתמסר לו בחשכת הצלמוות הזאת. 

הסתובבתי  בחדר המלא בריח המוות. כל מה שהיה בו היה חשוך. חזרתי אל אשתי וראיתי אותה מחבקת את האוצר בכוח עצום. עברו ימים ולילות ואשתי הוסיפה לחבק את האוצר. היא התנתקה מהעולם  ולא ביקשה עוד לא אוכל ולא שתייה. כל דאגתה היתה נתונה לחיבוק אהובהּ האוצר. הרגשתי שהיא מצאה תחליף לכל מה שהיה סביבה. והבנתי שאני שנתתי לה את התחליף הזה. אמרתי בלבי, מילא, שיהיה כך. הרי עברה מחצית המאה של שנאה, ושל הניסיון להתקרב אליה ולשכנע אותה שתאהב אותי, לא יזיק להמשיך לנסות. כשהסתובבתי בין העטלפים והתנים בלילות החשוכים, תמיד הגעתי לבסוף לאותה עמידה שלי לפניה באותו החדר. אבל המבט שלה לא השתנה.  אשתי התנתקה מהעולם, וחלומי הקבוע היה להשיבה אליו, ואולי היא תאהב אותי אם אצליח להשיבה אל חייה הטבעיים. בלי לחשוב הרבה התחלתי להגיש לה מעדנים מפירות הלילה. הייתי עורם אותם לפניה, אולי תאכל מהם והם יזינו ויחזקו אותה והיא תוסיף לחיות, ואולי היא תביא אלי את אותה החשיכה. אבל היא לא נגעה בהם. חזרתי אליה והבאתי עוד פירות וערמתי אותם לפניה. אולי יאכלו מהם עיניה מעט-מעט. אבל בכל פעם שנכנסתי אליה לחדרה הופתעתי למצוא אותה בוהה בערמת האוכל הגדולה שלפניה בלי להושיט אליה את ידה. לקחתי את אחד הפירות הגדולים והגשתי לה, אולי היא תרגיש בי. אבל היא הסבה את פניה ושרבבה את לשונה בסלידה. היא הביטה על הפרי שבידי. זה היה תפוח ענקי. שמתי לב שהוא רקוב והתולעים נושרים ממנו.

אשתי התחילה לרזות. עד שכמעט לא ראיתי אותה, ולולא האוצר שבחיקה אולי הייתי מתקשה לראות אותה. כשאשתי רזתה ככה התחלתי לשים לב שהמחלה תוקפת אותה בעוצמה. הייתי מוכרח לקחת אותה לרופא אבל היא סירבה. היא חשש שאקח ממנה את האוצר ואשתלט עליו. ואולי עלה בדעתה שאני מחפש אישה אחרת שתאהב אותי אחרי כל השנאה שהמטירה עלי עד שזַקנה ובָלתה. עם זאת ניסיתי לשכנע אותה שתפנה לרופא כדי שינתח אותה. הבנתי שהניתוח מסוכן אבל מוטב ניתוח מאשר ללכת אל המוות ברגל. היא עמדה בסירובה.
ככה כל אחד מאתנו, היא ראשונה ואני שני, אם כי האמת שונה לגמרי, אני ראשון והיא שנייה, כל אחד מאתנו מצא את עצמו סבוך בעניינו.  אני רוצה שהיא תעשה את הניתוח ואולי תציל את חייה, והיא מסרבת, כדי שלא אשתלט על האוצר שלה, שאמש היה שלי. הזמן עבר והשליך אותי מחשיכה אל חשיכה. התעייפתי מלחכות למהלומת האפלה והערפל. והפקרתי את עצמי לתנומה קלה. ראיתי את אשתי קמה על רגליה ומרימה את האוצר בשתי ידיה ומנחיתה אותו על ראשי בכל הכוח והחולשה שיש לה. היא צועקת לי שאני רוצה להניע אותה לעשות את הניתוח כדי שיהיה לי מרחב פנוי להשתלט על האוצר וליהנות מחיי אושר עם אחת מיפהפיות גן עדן. היא הוסיפה להנחית את האוצר על ראשי וקלח ממנו דם כמו ממזרקה שעד מהרה הפכה למזרקות. אחר כך שפכה עלי אשתי חומר דליק וריח של בשר חרוך נדף מגופי ופרץ החוצה אל הרחובות ואל המחשכים. בתוך כך יצאתי מגופי. והבטתי אליה, מוטלת ליד גופתי. צעקתי , האם אשתי מתה? והמשכתי לצעוק בעודי רץ ובוער באותם הרחובות. וריח המוות רודף אחרי.

 

 כשהאחים סיימו לאסוף את בקבוקי הבירה ממגורי העובדים שליד המנסרה, הם פנו אל היער שמאחורי ביתם ואכלו אוכמניות-בר עד שבטניהם התפקעו וקצות אצבעותיהם הוכתמו בסגול.

"סְתכל." בן כרע על ברך אחת, החווה אקדח בידו וכיוון אל אנקור שישב על ענף. "בום!" הציפור התעופפה בין העצים וברחה. כשהילדים היו ביער, בן דיבר המון על רובי אוויר.

"אל תבהיל אותם," אמר הנרי. אמא שלהם החזיקה במטבח שלושה כלובי ציפורים – באחד פְּרוּשים, באחד תוּכּוֹנים ובאחד תוכי אפריקאי אפור – והנרי אהב לנעוץ אצבע בין סורגי הכלובים וללטף את בטניהם או לחוש בדקירות הקצרות של מקוריהם. נדמה היה לו להנרי שהם מנסים לברוח מדי בוקר. עם אור ראשון שמע אותם מטפחים בכנפיהם, מצטווחים ונחבטים בכלובי המתכת. עד ארוחת הצהריים כבר נרגעו ובערב ישנו. בבוקר שררה תמיד במטבח המולה גדולה של הציפורים ומכונת הקפה והאחים.

"זה לא אמיתי," אמר בן. הוא עמד מול הנרי וכיוון את נשקו אל העין החבולה של הנרי. "בֶּנג!"

הנרי נרתע והסיט את מבטו.

"תחתונית בכיינית," אמר בן. כך קרא אביהם לגברים שזלזל בהם. כשהנרי שמע את המילה הזאת, תמיד חשב על התחתונים של אמא שלו, אלה שצבעם קרמל והם מגיעים עד מעל לטבור. בן הרים שני מקלות וסחרר אותם בין אצבעותיו כאילו היו נונצ'אקות ואת רגליו סובב בבעיטות מעגליות. הוא כיוון מקל אל עינו הנפוחה של הנרי. "עדיין כואב?" זו הייתה הפעם הראשונה שבן אמר על כך משהו.

"לא," שיקר הנרי. האזור סביב עינו לבש גוון של סגול עמוק, והבוקר, כשהנרי הסתכל במראה ופקח בכוח את העפעף, ראה שהקרנית מכוסה בקורים דָמִיים. באותו יום עמד בן מעברה האחר של גדר הרשת של בית הספר וצפה בילדים שצעקו הומו ורדפו אחרי הנרי בשדה לכיוון העצים. הנרי חשב שימצא ביער המון מקומות מחבוא. משהו בתוכו האמין שברגע שיגיע לקו העצים, הוא ייעלם או ינתר גבוה אל בין הענפים ירוקי העד כבן-כנף.

"זה מכאן," אמר בן כשהשביל התפצל. הם חיפשו מערה שמצאו אתמול, מאחורי קרחת היער ומעבר לנחל. להנרי אסור היה לחצות את הנחל כי לא היה שחיין טוב, אבל בן תמיד ידע לשכנע אותו לעשות דברים, למשל לתחוב שישה בוטנים לתוך האף. את רובם הצליח הנרי לפלוט בנשיפה, אבל שני האחרונים חייבו אותם לגשת למיון.

הפעם לקחו אתם גפרורים, שאותם סחבו מתא הכפפות במכונית של אמם. המערה הייתה חשוכה כליל ובפעם הקודמת נקרעה חולצת הטריקו האהובה של הנרי בזמן שזחל החוצה, אחרי שבן פלט צווחה שטשטשה לו את עור התוף. בן התכוון רק להתגרות בו, אבל באפלה הגמורה ששררה במערה נדמה היה להנרי שהוא מרגיש פרווה גסה של דב מתחככת בלחיו.

עתה נראה לעיניהם הנחל שהתפתל בין עצים נוטפי אזוב ובן רץ קדימה, בוסס במים ויצא מהעבר האחר כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו. הוא פשט את חולצתו וסחט אותה ושב ולבש אותה כשהוא מחליק את בד הכותנה המקומט על חזהו. "אנחנו צריכים לפיד," צעק מעבר למים והחל ללקט עשבים יבשים וזרדים. הנרי סרק את הנחל לכל אורכו וניסה למצוא מקום חצייה בטוח. פה ושם היו המים עמוקים והסתחררו קלות בנקודות שבהן יצרו הסלעים מערבולות. הנרי חצה את הפלג לאורך קו של סלעים גדולים ופסע בזהירות על האבנים הירוקות החלקלקות. הוא ניסה לא לדמיין שהוא נופל למים ונסחף עד האוקיינוס. מדי קיץ, ביום הראשון באגם, היה אביהם מסתכל בשעונו ומודד את הזמן שנדרש לבן לשחות לאורך קו החוף. הוא היה משווה את התוצאה לתוצאה של השנה הקודמת ורושם את המספרים בפנקס קטן שהחזיק בכיס חולצתו. הנרי היה עומד על החוף וצופה. הוא היה נשען על רגלו של אביהם ומניח לגופו להתרופף עד שידיו ורגליו השתלשלו כאילו היה חולה או עייף נורא. כשבן יצא מן המים היה אביהם שולף זנב עיפרון כדי לרשום וטופח על שכמו, והנרי היה מנער מעצמו את טיפות המים שנשרו עליו.

כשהנרי הגיע לכניסה למערה כבר כרע בן על ידיו וברכיו, חצי גופו בפנים והלפיד הכבוי תחת זרועו. הנרי מיהר לבוא בעקבותיו והתנגש בטעות באחוריו. "אל תידבק אלי, בסדר?" אמר בן והחל לבעוט בו. אחת הבעיטות פגעה באפו של הנרי, עוררה בו עיטוש ושילחה עווית של כאב בעינו.

המחילה המובילה אל תוך המערה הייתה צרה, וכאשר זחלו דרכה חסמו גופיהם את כל האור הבא מבחוץ.

"יש פה דובים?" שאל הנרי וחש זיפי רפאים על עורו.

"החור קטן מדי, טמבל." קולו של בן היה עמום.

הסלע הלח חיבק את האחים כאשר נחלצו מן המעבר ולא ראו דבר, ואז פתאום נעלמו הקירות הקרים. האוויר נעשה שופע ירק, קריר ורחב. הנרי גישש בידו בחלל החשוך ולא חש דבר. הם ישבו רגע שותקים בחלל הריק, קרובים זה לזה, ברכיהם צמודות. הנרי ניסה להרגיע את נשימתו כדי שתישמע רגילה – המערה הגבירה כל צליל קטן. בן הדליק גפרור והלהבה הדקה הבהבה ובקושי האירה את המעגל הקטן בין שניהם. הוא קירב את הגפרור אל הלפיד והלהבה זעה ואז תססה וכבתה. הוא הצית גפרור שני והלפיד נדלק, בער בעוז ומילא את החלל בעשן שריחו כחציר שרוף.

"אני לא מאמין.” האור המוזר של האש עיוות את פניו של בן שעמד ונופף בלפיד סביב סביב. "זה מדהים."

המערה הייתה מעגל כמעט מושלם של קירות סלע חלקים עם קרקעית מאובקת חרוצת גומות.

"מדהים," אמר הנרי, אבל המועקה שחש בבטנו לא נעלמה כשהביט בצללים החדים החולפים על פניו של בן.

כמטר או שניים מהאחים נפל משהו מן התקרה ונחת לרגליהם. הם התקרבו והביטו מלמעלה אל הגוש הכהה, ואז הרימו את עיניהם וגילו מעליהם מרבד שחור רוטט. עוד לפני שמוחו של הנרי הספיק לקלוט מה רואות עיניו, הפיל בן את הלפיד וזינק החוצה מן המערה. בעלטה הגמורה ששררה עתה הלם המראה בהנרי כמו ברך הנשלחת אל בטן – תקרת המערה רחשה עכבישים שחורים גדולים. הנרי פנה לרוץ החוצה אך לא ראה לפניו שום אור. לרגע תהה אם משהו גרם לו להסתובב קודם ועכשיו הוא רק מעמיק אל תוך המערה פנימה. זרועותיו רעדו כשגישש באפלה וניסה להבין איפה הוא נמצא. הוא נגע במשהו רך, שלח את ידו וחש את האריג הנוקשה של ז'קט הג'ינס של בן, נגע בכתפיו הגרמיות. הנרי דחק בגבו של אחיו אבל בן התנגד בעקשנות וחסם את היציאה בגופו. גרונו של הנרי נשנק ואנקה חנוקה בקעה מתוכו – קול חייתי. "בני, תן לי לצאת." הנרי רעד עתה בכל גופו ודמעות זלגו על לחייו. "בבקשה." צעקותיו הפכו לצווחות נואשות והדהדו בכל רחבי המערה עד שנדמה היה שכלל אינן שלו. הוא נחבט בקירות כאחת הציפורים הכלואות בכלובים עם עלות היום. ואז, פתאום, הכול נפתח – אור זרם סביב גופו של הנרי והוא הגיח מפתח המחילה, שרוע בעפר וזרועותיו מתנפנפות מעל גופו.

"תוריד אותם ממני," צווח הנרי. "תוריד אותם."

"אין שם כלום," אמר בן, גוו כפוף ועיניו דומעות מרוב צחוק. הוא מחה את הדמעות שציירו פסים על לחייו, וידיו המלוכלכות הותירו על פניו רצועות של צבעי מלחמה. הנרי ידע ששום דבר לא קרה ובכל זאת לא הצליח להפסיק לצעוק ועיניו היו פרועות ופעורות אל היער הסובב אותם. בן לפת את כתפיו וטלטל אותן. "די, סתום כבר." אבל הנרי לא חדל. "סתום כבר, סתום כבר, תחתונית בכיינית שכמוך,” אמר בן והדף את הנרי ארצה.

הנרי התיישב בעפר וטעם של דם על לשונו. "אתה אמור לשמור עלי," אמר וניסה לכבוש את יפחותיו.

"אתה צריך ללמוד לשמור על עצמך," אמר בן. "אחרת אנשים תמיד יגידו עליך דברים."

הנרי השתתק ובן השאיר אותו יושב על האדמה והלך הביתה לבדו.

בזמן ארוחת הערב התנועע בן באי-שקט בכיסאו וכמעט הפיל אותו פעמיים, עד שאביהם שאל אם הוא צריך ללכת לשירותים ואמם הטיחה את המזלג בשולחן וגרמה לאחיהם התינוק אלי לצחוק. ואז פלט בן את הסוד וסיפר על המערה שגילו, כל הפרטים – המחילה הסמויה שמצא, הלפיד שהכין, העכבישים הענקיים ששרף. הוא דילג על החלק שבו הנרי בכה. למען האמת הוא סיפר את הסיפור כאילו הנרי לא היה שם כלל, והנרי היה צריך לצעוק כדי לגבור על קולות האחרים: "גם אני הייתי שם, שתדעו לכם." הנרי חטף פליק מפני שחצה את הנחל וגם בן חטף פליק מפני שנתן לו לחצות. למחרת ביקש אביהם מבן להראות לו איפה נמצאת מערת העכבישים, אבל הנרי נדרש לחכות בבית, כעונש. כל אחר הצהריים ישב ליד החלון והביט בשולי היער ההופכים לצללים.

הם הביאו הביתה בצנצנת חמוצים את אחד העכבישים המתים. אביהם אמר שאף פעם לא ראה דבר כזה והאחים רבו על הצנצנת כל הערב. הם הפכו אותה והפכו אותה והצמידו את חוטמיהם לזכוכית ובחנו את הזיפים על רגליו המעוקמות של העכביש, את הכיסוי העורי של גופו, את עיניו הזאביות.

"זה שלי," אמר בן. "אני מצאתי את הדוגמה הזאתי."

"אבל זה לא שייך לך," אמר הנרי.

"אז למי כן?"

"לאלוהים."

אמם לא הרשתה להם להחזיק את הצנצנת על השולחן בזמן ארוחת הערב. "איזה דבר דוחה," אמרה.

אחרי הארוחה הוציא בן את הזכוכית המגדלת והביא אנציקלופדיה מהסדרה שקיבלו מאביהם. הוא שרטט את העכביש וכתב בלטינית את חלקיו – cephalothorax, pedipalps, chelicerae. בראש הדף כתב ARACHNID באותיות גדולות ובולטות. בן הסתיר את הציור בזרוע מגוננת כך שהנרי נאלץ לשרבב את צווארו כדי לראות משהו. אלי התרומם ונתלה על כיסאו של הנרי, רגליו השמנמנות מתנדנדות בקצב בעוד הוא מוצץ את ברכו. הנרי חטף את צנצנת העכביש והצמיד אותה אל פניו של אלי, מעווה את פיו ונוהם אליו. "אני צריך לראות אותו," אמר בן, חטף את הצנצנת בחזרה והניח אותה בזהירות מול ציורו. הנרי הסתכל רגע באלי ואז התכופף וצבט את קפל העור הרך שמאחורי ברכו. כשהתינוק צעק ונפל ארצה, הוציאה אמם את ראשה מן המטבח. "מה קרה?"

"לא יודע," אמר הנרי וליטף את השיער הדק על ראשו של אלי. "הכול בסדר, תינוקי, הכול בסדר."

מאוחר יותר בערב נעל הנרי את דלת האמבטיה ופשט את בגדיו. הוא צחצח את שיניו במרץ מול המראה עד שקצף דשן זלג מפיו אל משטח השיש. עם הפנס בעין הוא נראה כמו דבר דוחה. הוא נהם ככלב מוכה כלבת ואז ירק את משחת השיניים לכיור. הוא העביר את ידיו על זרועותיו ועל רגליו הצנומות ועל הצלעות המזדקרות מחזהו ולחש cephalothorax, pedipalps, chelicerae.

מישהו הלם על דלת האמבטיה. "צא כבר," צעק בן.

אחרי שבן השלים את ציורו והאחים היו לבושים בפיג'מות, הם הסתכלו באביהם שארז את צנצנת העכביש בתוך קרטון וליפף אותו בנייר דבק. מחר על הבוקר הוא ישלח אותו לבדיקה במעבדה בוויקטוריה. את ציורו של בן הצמיד למקרר.

מאוחר יותר באותו ערב בכה אלי וישן במיטת הוריו, ולהנרי היו סיוטים אבל הוא לא סיפר לאף אחד.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של הנרי כשהתעורר למחרת בבוקר הייתה: היום יום ההולדת של בן. הוא הדף מעליו את הסדין אבל המשיך לשכב במיטה ובחן את הדוגמאות שהטיל וילון הגלילה על התקרה. הצורות השתנו והפכו ממשולשים שמנים למעוינים צנומים ולרמחים ארוכים ואז נעלמו. הנרי החליט שהיום הוא ישנה את עצמו. הוא כבר ניסה זאת בעבר, אך ללא הצלחה. תמיד כששב למיטתו בערב ידע שנשאר בדיוק כפי שהיה. אבל הבוקר היה נחוש לא להיות כמו הנרי הקודם. הוא סירק את שערו לאחור, במקום בשביל באמצע, והתאמן בדיבור במבטא הבריטי ששמע פעם ברדיו.

מסיבת יום ההולדת נערכה באגם והשמש זרחה, אבל רוח קרירה דילגה על פני המים והקימה גלים שהצליפו בחוף. בשמים שייטו עננים שמנים שכמו נלקחו מתוך ספרי ילדים וצללים שחורים נשרכו בעקבותיהם על פני האגם. הנרי עזר לאמו לקשור בלונים כחולים לשולחנות הפיקניק והבלונים פרפרו ברוח והתחרו על תשומת הלב. בן וחבריו התאספו לאכול נקניקיות ולפתוח מתנות. אביו של הנרי הוציא את המתנה האחרונה מתחת לשולחן הפיקניק, ובתוך ההשתוללות הכללית עזר הנרי לבן לקרוע את האריזה. בן הניף גבוה מעל לראשו את רובה האוויר החדש – דייזי רֶד רַיידֶר עם טעינת רובה ציד וקת מעץ מלא – והכול הריעו, אפילו הנרי, כי היום הוא היה אחר. אחרי המתנות נכנסו כל הילדים לאגם. הנרי עמד רגע קל על החוף לצד אביו ואז רץ במלוא המהירות אל תוך המים.

"תיזהר, הנרי. תיכנס רק עד גובה הראש," קראה אליו אמו.

"תיזהר, הנרי," לגלג אחד הילדים.

הנרי זינק אל תוך המים בקפיצת בטן והקור צמרר את עורו וקטע את נשימתו. הוא חבט בזרועותיו ובטש ברגליו וחיכך את כפות רגליו באבנים שבמים הרדודים והתנשם כשגלים הוטחו בפניו. הוא רצה לחזור אל הביטחון שבחוף, אך כעבור רגע ראה שרגליו עדיין מסוגלות לגעת בקרקעית האגם ושהוא יכול להתקדם בקלות ורק להעמיד פנים שהוא שוחה כמו שאר הילדים. אם יגלה שהתרחק יותר מדי ויאבד את תחושת החול בין בהונותיו, פשוט ישכשך ויסתובב ויחזור. מגע המים לא היה עוד צונן אלא נעים והנרי החל לחוש שלווה תחת העננים הטהורים והאווריריים הנסחפים בשמים. צעקות וצחוקים ניתרו על פני המים והוא צף והתקדם. "הֶלוֹ," אמר במבטאו הבריטי העליז לכל ילד שנקרה בדרכו. "הֶלוֹ, הֶלוֹ." המים היו צלולים, בהונותיו הבהירות כשכשו כיצורים חיים בין האבנים הנוצצות שעל קרקעית האגם. הילדים התיזו מים זה על זה ובאוויר התעופפו טיפות זעירות שפגעו בפניו המחייכות של הנרי. הוא התרחק עד שהגיע לרציף, שם זינקו בן וכמה חברים בקפיצות פצצה אל תוך המים והוא צף מתחת, חסר משקל בין התומכות המכוסות קורים. מבעד לקרשים צפה ברגליהם היחפות של הנערים מתרוצצות על הרציף ומפעם לפעם נעץ את אצבעו בין הקרשים ודגדג את כפות רגליהם. "תפסיק עם זה, הנרי," צעק בן אי-שם מלמעלה. ראשו הופיע, משתלשל מקצה הרציף, "אני רואה אותך."

הנרי החל לדשדש בחזרה אל עבר המים הפתוחים ואז קפץ מישהו מהרציף ונחת עליו והוא שקע מתחת לפני השטח. הוא בלע כמות גדולה של מים והבהלה זינקה בגופו כשניסה לשוב ולעלות אל פני המים. כף רגל פגעה בו בצד הראש. הוא שלח יד להיאחז במשהו והרגיש גוף לפניו. אצבעותיו לפתו את הבד הרופף של בגד הים שהתבדר סביב רגליו הדקות של מישהו. הנרי נאחז בבגד כדי לעלות מתוך המים, אבל המכנסיים צנחו והוא לפת אפוא את אחת הזרועות שהדפו אותו והצליח לעלות למעלה, מתנשם ומשפשף את עיניו כדי לסלק את המים.

"אתה משכת לי את המכנסיים," צעק הילד והדף את הנרי בחזרה מתחת למים.

כשהנרי שב ועלה, כל הילדים צעקו וכבר החלו להתרחק ממנו בשחייה הרחק אל תוך האגם או טיפסו ועלו אל הרציף. הילד הביט בהנרי בתרעומת כשעלה בסולם והחזיק את אחורי מכנסיו כאילו הנרי עלול לנסות למשוך אותם ממנו שוב. הנרי שקע עד שרק אפו נותר מעל פני השטח. "סליחה," אמר, אבל המילה נלכדה מתחת למים. הוא שמע את ההברות הולכות לאיבוד בבועות. אביו הגיע אליו בתנועת גלישה וחפן ועמס אותו על כתפו, כפי שעשה כשהנרי היה קטן, ולקח אותו עד שולחנות הפיקניק. כשהלכו על החול שמע הנרי מישהו אומר תחתונית. תחילה חשב שהמילה באה מאביו, אבל אז הבין שדמיונו מתעתע בו. כשחזר והתיישב ליד השולחן עמדו שוב כל הילדים בשורה בקצה הרציף ושיחקו בתורות בקפיצות פצצה.

במטבח התלכסן אור הירח מבעד לחלון והתיז אור ממשטחי השיש. הנרי ישב ברגליים משוכלות על השולחן ושתה כוס מים, למקרה שהעכביש יקום לתחייה ויימלט מהצנצנת, אבל אז נזכר שהעכביש כבר בוויקטוריה. על המקרר להט הדף הלבן סביב קווי ציורו של בן. הנרי הביט בתמונת העכביש עד שעיניו החלו לקרטע ורגליו החלו להתנועע.

קודם לכן באותו ערב צחצחו הנרי ובן שיניים יחד ליד הכיור, ואז ירק בן ופנה אל הנרי ואמר: "כל החברים שלי חושבים שאתה מוזר." הנרי משך בכתפיו ואז, בפה שעדיין הקציף ממשחת שיניים, נשך את בן בכתפו.

אלי בכה שוב באותו לילה ולא הניח להנרי לישון. הנרי רצה להיות במיטה עם הוריו אבל לא יכול לבקש כי אביהם כעס שנשך את בן. הוא נשאר אפוא על המיטה העליונה, הסתכל בבן הישן וחשב על המערה. הוא חשב שזה יכול להיות מקום מחבוא טוב, ואם יסגרו אותו טוב, שום דבר לא יוכל לחדור פנימה.

למחרת היה יום ראשון והנרי ובן ירדו אל מגורי הפועלים. מדי יום ראשון ויום חמישי הם אספו בקבוקים במנסרה ואחסנו אותם בארגזים מתחת לצריפים. מדי שבועיים העמיסו את הבקבוקים הריקים על סיפון האצ'אק שהגיעה לתאסיס והביאה מצרכים ואספקה נוספת. הם קיבלו תמיד המחאה שנרשמה על שם אביהם והוא היה פודה אותה ומחלק את הכסף ביניהם. בשבוע מוצלח הרוויח כל אחד מהם ארבעה דולרים. בדרך כלל נדרש להם אחר צהריים שלם, כי הם אהבו להציץ מהחלונות אל המטבחונים והמיטות עם שמיכותיהן הסתורות. אם התמזל מזלם ראו בגדים מלוכלכים על הרצפה או אוכל שנותר על השולחנות – קליפות ביצה או קרומי לחם דביקים מריבּה ואכולים למחצה – שרימזו איזה מין אדם עשוי לחיות שם. כשהיה להם זמן חיפשו דברים מעניינים בפחי האשפה, אבל היום התקדם בן במהירות וארגז הבקבוקים שקשק כשרץ ממרפסת למרפסת.

"מה אתה ממהר?" שאל הנרי.

"יש לי אימון בקליעה."

"עם מי?"

"ציפורים."

בצריף הבא היה משהו שגרם לבן להאט את צעדיו. הוא התכופף ושלף מגזין מפח האשפה ותקע אותו מאחורי מכנסיו. הנרי הלך בעקבותיו לחלקו האחורי של צריף מגורי הפועלים והם ישבו יחד על בול עץ. בן הוציא את המגזין. "רוצה לראות משהו?"

"בטח," אמר הנרי.

בן הפך לאט את הדפים הצבעוניים, על כל אחד מהם אישה עירומה, לפעמים כמה נשים עירומות גוהרות או נוהמות כחיות.

"איזה הכי מוצאת חן בעיניך?" שאל בן.

"לא יודע."

"אתה צריך לבחור." בן הושיט לו את המגזין.

הנרי עלעל בדפים עד שהפכו לטשטוש ורוד. "לא יכול."

בן גלגל עיניים וחטף את המגזין מידיו של הנרי.

"מה תעשה עם זה?" שאל הנרי.

"אשמור." בן גלגל אותו ושב ונעץ אותו במכנסיו. "אתה אפילו לא יודע מה זה, אז מה אכפת לך."

"אני כן יודע מה זה."

בשובם הביתה, עלה בן בריצה במדרגות וחזר עם רובה האוויר שלו. "אפשר לבוא איתך?" קרא הנרי אחריו. בן עבר ממש לידו ופנה לעבר העצים. הנרי חזר הביתה, הניח לדלת הרשת להיטרק אחריו ונכנס לאמבטיה להסתכל בעצמו במראה. העין הלכה והשתפרה, שולי הפנס הצהיבו כאגס שהבשיל יותר מדי. הוא הסתובב בבית בחוסר שקט כחצי שעה ואז יצא החוצה.

היער המה מרעש והשמש זרמה היישר מבעד לענפי העצים וחיממה את קרקעית היער עד שהאוויר הדיף ריח ירוק ושופע. הציפורים דיברו אל הנרי ופטפוטן היה כה רם עד שהתבלבל ולא ידע היכן בדיוק המערה ועצר שוב ושוב ותהה אם בן עומד מאחורי אחד העצים לפניו ומכוון אליו את רובה האוויר.

הנרי החזיק פחית של דלק שלקח מהמוסך ומתחת למיטתו של בן מצא את הגפרורים שגנבו. הנחל בעבע סביב האבנים כשעבר לגדה השנייה. הוא ידע שצריך לשפוך את הדלק באמצע המערה כדי שהמדורה תהיה גדולה מספיק. הוא ירד על ברכיו וזחל לאטו דרך המחילה כדי שלא להפיל את הפחית. הריח הטחוב של הסלע מילא את נחיריו כשהמערה נפתחה סביבו והטמפרטורה צנחה. הוא עצר את נשימתו והוריד את ראשו כדי שלא להציץ במאות הגופים הישנים מעליו. הכול דמם – הצליל היחיד היה השכשוך הרך של הדלק בפחית המתכת, וגם הוא חדל עד מהרה. כל הבהילות אזלה מגופו ושריריו התרופפו, כפי שהתרופפו תמיד כשעמד על שפת אגם. הוא ישב בשיכול רגליים במרכז המערה ואחרי זמן מה ירדה עליו שלווה. העכבישים עסקו בענייניהם ושום דבר לא הפריע לו. זרועותיו ורגליו הזדקרו בזוויות חדות והשיער שעל עורפו סמר בשורות של זיפים. בקצות האצבעות חש דגדוג של קורים דקיקים דמיוניים.

הוא היטה את הפחית והריח המתכתי המתקתק נשפך והתפשט על קרקעית המערה. הצליל הזה עורר הכול לחיים ואלף רגליים רשרשו מעל ראשו. הוא מיהר החוצה והותיר אחריו שובל, הפחית היטלטלה בין ברכיו והריח עקב אחריו עד הירוק המהמם שבחוץ. הוא ניער את הפחית לוודא שהיא ריקה והיטה את הפיה כדי לפזר את הטיפות האחרונות סביב רגליו. ברכי מכנסיו היו רוויות דלק. הוא הוציא את חפיסת הגפרורים עם ציפור הבר האדומה על העטיפה ונשכב על בטנו כדי להיטיב לראות את המסלול הרטוב המתפתל בעפר ואת המרחק בינו לבין פתח המערה. הוא זחל לאחור על גחונו, כלטאה, ורחרח את האדמה. אצבעותיו גיששו אחר הגפרורים וכמה מהם נשרו לפני שהצליח להצית אחד ולהבעיר את הקו. המשעול רשף והוא קפץ על רגליו.

כאשר הגיעה האש למערה דחק הדף פתאומי את האוויר מריאותיו וינק את הצלילים מכל העולם סביבו. הוא נפל ארצה ואור השמש סימא אותו מבין העצים ואז הוא נבלע במהלומת חשיכה.

כשפקח את עיניו ראה את בן, פיו פעור, כמו דג נשנק בקרקעית סירה. בפנים משולהבות מעונג הוא ריקד סביב ראשו של הנרי ורק אז משך והרים אותו וניער את העפר מגבו. הפיצוץ העיף את הנרי כמטר או שניים. חיוך התפשט על פניו של הנרי ובן צחק עוד יותר, והצליל המושתק הגיע לאוזניו של הנרי כאילו הוא צף ועולה אל פני המים מעומק רב. הוא שמע את קולו המעומעם של בן חוזר שוב ושוב: "אתה בסדר." בדרך הביתה רכן בן אל הנרי, זרועו כרוכה סביב כתפו, וצעק לתוך אוזנו: "עפת כמו ציפור."

כל העיר שמעה את הפיצוץ. הוא העיר את אלי משנתו ושילח את אמו במרוצה אל מדרגות הכניסה. הוא הרעיד את כל החלונות בשכונה והזניק ציפורים לחלל האוויר. בעיר קפאו אנשים בצמתים, כיסו את ראשיהם או הביטו אל השמים. הכול תהו היכן היה הפיצוץ הזה. אמו ואביו של הנרי שוחחו על כך בארוחת הערב ובן והנרי קבעו את עיניהם בצלחות ואכלו בשתיקה.

מכתב הגיע מוויקטוריה אך הצנצנת לא הוחזרה. העכביש סווג כעכביש בית מצוי, או Parasteatoda tepidariorum. בן הפך את המערה הלא מיושבת למצודה עם דלת בד ופנסי מחנאות שהאירו את חלקה הפנימי. הנרי לא חזר כמעט אף פעם למערה, וכאשר עשה זאת, חש תמיד שלא בנוח, כאילו אינו שייך. אבל על ההתפוצצות חשב הרבה, אם כי רק בלילה, כששכב לבדו במיטה. לפעמים היה רואה שביל של אש יוצא מקצות אצבעותיו ומתפשט אל העולם. לפעמים היה שומע את קולו של בן אומר אתה בסדר. אתה בסדר.

ילדים ואישה מבוגרת אחת. הגבים והכתפיים והידיים היו עמוסים תרמילים ותיקים, את ידה ואת כתפה האחת של האישה משכה מטה צידנית כחולה, ומבית שחיו של אחד הילדים הזדקרה באלכסון שמשייה אדומה. בחצי הדרך, באמצע אי־הנוחות הזאת, נעמדה נור בת השתים־עשרה ואמרה שהיא אוהבת את הים. "אנא בחב אל־בחר," היא אמרה, וכל שאר הארבעה ההולכים וכושלים נעמדו אף הם ובהו בה ואחר כך בים, שעוד היה קצת רחוק אבל כבר פרוש שם לפניהם, ונור עמדה תחתיה והסתכלה בו. הנסיעה מכפרה אל חוף הים לא ארכה יותר משעה ורבע, אבל היא את הים עדיין לא ראתה אף פעם, לא היא ולא אחיה מוחמד בן השמונה, ולא בני הדודים שלה, סמיר בן העשר ויסמין בת השבע. המרחבים הענקיים הנפלאים האלה, הגלים הנשברים וקוצפים ומתפוגגים ונאספים בקלילות אל החוף, הכחול העז תחת שמש אחר־הצהריים שחומה הלך ונגרע כעת, הרוח הנעימה המרפרפת על הפנים והזרועות – כל הטוב והיופי האלה לא להם הם נועדו בנסיבות שנולדו לתוכן, לא להם ולא להוריהם.

האישה וארבעת הילדים עמה עברו את המחסום הצבאי הסמוך לכניסה אל כפרם בפורד־פיאסטה האדומה שלה בלי לעצור ובלי להיעצר. לא היה לה מושג מה אומרים החוקים והצווים במחוזות האלה: האם גם על ילדים חלים הדברים הכתובים על השלט האדום הגדול שלפני המחסום, המודיע שהמעבר הזה הוא רק לישראלים? לא, היא באמת לא ידעה – אולי לילדים מותר דווקא לעבור גם אם אינם ישראלים? התהלכה מין שמועה כזאת, גם בכפר אמרו לה ככה, ובכל זאת היא הרגישה שבטנה מתכווצת וברכיה רועדות כשהמכונית התקרבה אל עמדת החיילים. היא חששה שכאן תסתיים, תעוף כחלום, כל התוכנית היפה של יום שישי הזה, שהילדים – וגם היא קצת, למען האמת – ספרו את הרגעים לקראתה משעות הבוקר המוקדמות, ככה סיפרו לה ההורים. ובאמת, כשהגיעה לכפר הם כבר חיכו לה לרגלי מדרגות ביתם עם צרורותיהם, מתוחים, לא חיוך ולא בדל של חיוך על פרצופיהם הנוקשים מגודל המתח ואי־הוודאות.

כן, גם היא היתה מתוחה, פחדה שבמחסום יעצרו אותם, יורו לה להעמיד את המכונית בצד, יחקרו ויחזירו אותם לאחור. כשיצאו מהכפר עלה על דעתה לרגע להורות לילדים שלא ידברו בערבית עד שיעברו את המחסום, כאילו שהם יודעים לדבר בשפה אחרת. אבל הם ממילא לא הוציאו הגה, ישבו להם כהלומי אלם, והיא התקרבה לאט אל עמדת החיילים, בטנה מתכווצת וברכיה רועדות, הורידה את שמשת החלון, נפנפה לשלום לחייל החמוש שסימן לה בזרועו להאט עוד יותר ואולי אף לעצור, אבל היא רק האטה מאוד־מאוד, חייכה במאור פנים ונענעה לו קלות בראשה לאותת לו ששניהם, הוא והיא, שייכים לאותו המחנה, לעם הזה ולאדוני הארץ הזאת, מה שהחייל בלאו הכי תיאר לו למראה המכונית והפרצוף של האישה הנוהגת בה, והוא החזיר לה חיוך וגם שלום, ובכל זאת שאל: "הכול בסדר?" לוודא שגם המבטא כשר, לא רק המראה. "בסדר גמור, סבבה," היא ענתה לו, אבל כאשר כפף את ראשו וניסה לתחוב אותו אל מסגרת החלון של המכונית ולהציץ בשאר יושביה, לחצה קצת חזק יותר על דוושת הדלק.

יאללה, זוז, מה נטפלת אלי, תן לחיות, היא אמרה, רצתה לומר, והחייל זז הצדה לאחור, כמעט נדחף, והיא המשיכה לנסוע, ופזלה למעלה אל המראה וראתה שלא אכפת לו ונסעה הלאה. "אוף, למי יש כוח לכל הבעיות המעצבנות האלה," קשקשה לעצמה. ואל החלל הדומם של המכונית קראה: "אנחנו בישראל!" ובעצמה התפלאה על תחושת הבית שאחזה אותה למראה הצבע הירוק כל כך בואכה מבוא ביתר ופארק בגין, שבא פתאום במקום הצבע העכור הצהבהב של הגבעות וההרים החשופים שממזרח. "עברנו, אנחנו בישראל! נוסעים לים!"

כל זה חלף־עבר. עכשיו כבר השאירו הרחק מאחור את ארץ המחסומים וגם עברו את עמדת התשלום בכניסה אל פארק ניצנים, ששום איש בה לא ביקש לבדוק מי ומה הם, האישה הזאת והילדים השקטים שאתה, ורק גבו ממנה את דמי הכניסה. וכבר נמצא לה מקום חניה בחניון הגדול של חוף הרחצה, וכל חמשתם חילצו את עצמם ואת צרורותיהם מתוך המכונית והחלו לפסוע בשתיקה על החול לעבר הים.

ואז נעמדה נור ופסקה את פסוקה: "אנא בחב אל־בחר", וגם האישה נעמדה והסתכלה בה ובשלושת הילדים האחרים שנעמדו אף הם, כל אחד בתנוחה אחרת, כאילו הם משחקים ב״אחת־ שתיים־שלוש־דג־מלוח" וכאילו הפך ברגע זה הילד העומד אל הקיר את פניו להביט ולבחון מי מהמשחקים לא הצליח לקפוא במקומו וזז קצת ולכן עליו לצאת מהמשחק. אבל האישה מצאה את עצמה מביטה ובוחנת את הארבעה כדי למצות את החוויה, לחיות במלוא עושרו ומשמעותו את הרגע הזה שכל כך ציפתה לו מאז תוכננה ונקבעה הנסיעה: לראות אותם רואים את הים בפעם הראשונה. עיניים מופתעות, קורנות, שפתיים קצת פשוקות, מזווית פיה של יסמין, הקטנה מכולם, נזל חוט לבן דק של רוק, כנראה לא בלעה את רוקה, עיניו הכהות הגדולות של מוחמד היו כמעט עגולות מרוב היפערות, סמיר נראה כעומד לפרוץ בצחוק, ואילו נור, הגדולה יותר, כבר כמעט נערה, היתה רצינית דווקא, פניה לבשו ארשת כמהה, חולמנית, ועיניה ניבטו למרחקים.

הרגע ההוא, קרוב לוודאי שרק בזיכרונה הוא התארך מאוד. במציאות הם בוודאי מיהרו לחפש להם מקום בין כל הנופשים הרבים, השמשיות והכיסאות והמחצלות והקלקרים והילדים והכלבים וגלגלי הים בכל הצורות והצבעים והגדלים, בין צלילי מכשירי הרדיו הניידים וחבטות המטקות והקריאות והדיבורים בעברית וברוסית ובאנגלית, שעוד מעט יתערבבו בהם קולותיהם של נור ומוחמד ויסמין וסמיר בערבית – שעה קלה הם עוד ידברו ביניהם בקולות נמוכים כדי שלא לבלוט בסביבה, אבל אחר כך ישכחו ויצעקו ויצווחו זה אל זה וזה על זה בצלילים הגרוניים האלה שהאישה המבוגרת שאתם מתקשה כל כך ללמוד להגותם כהלכה.

הם תקעו את השמשייה האדומה בחול, פרשו שמיכה בצלה, והאישה אמרה לילדים שכאן המחנה שלהם והם רשאים להניח את התיקים והתרמילים ולחלוץ נעליים וללכת למלתחה להחליף בגדים, ולחזור תכף ומיד ולא להתרחק בשום אופן בלי לומר ובלי לבקש רשות. הם חזרו אחד־אחד, צייתנים וממושמעים עדיין. נור חזרה במכנסי ג׳ינס ארוכים ובחולצת טריקו – רק בת שתים־ עשרה וכבר קיבלה עליה כנראה את הכללים המצרים החלים בחברתה על בנות מינה. סמיר חזר במכנסי ברמודה עד הברכיים ומתחתם התגלה אחר כך, כשהתחיל סוף־סוף לקפץ ולהתרוצץ, פס רחב של תחתונים אדומים כהים במותניים, ששיווה לו דווקא מראה אופנתי. רק מוחמד ויסמין חזרו בבגדי ים – הוא במכנסי רחצה קצרים ירוקים זוהרים והיא בבגד רחצה צהוב־ירוק מעוטר במין חצאית צהובה קצרצרה כל כך שבשום אופן לא היה אפשר לראות בה אמצעי של הסתרה, אולי אפילו להפך: מין התגרות שובבה שמודיעה שלא כדי לכסות היא נוצרה אלא כדי לגלות, לגלות את מה שיש בינתיים: גוף חמוד של ילדה קטנה בריאה, שעדיין שומר על שמץ של עגלגלות תינוקית.

עכשיו שהתיאור המפורט הזה נכתב מזיכרונה על פי רשימות חפוזות שרשמה לה סמוך לאחר הטיול, כלומר מזמן – נור כבר התחתנה מאז ועומדת לסיים את לימודיה הגבוהים בכימיה, סמיר נפלט מבית־הספר והוא שוליה במוסך, מוחמד בשנת הלימודים האחרונה בתיכון, ולאחרונה התבגר מאוד כשעשה עצמו מטפל צמוד לאחיו הבכור שנפצע קשה בתאונת דרכים, ויסמין נערה שכבר לא יוצאת מהבית בלי כיסוי ראש – עכשיו שהיא נוכחת שבזיכרונה נשמרו פרטים רבים אף יותר, היא שואלת את עצמה למה הסתכלה בהם אז במבט חקרני כזה, דקדקני כל כך עד שתנועותיהם ודיבורם ולבושם השתמרו אצלה בפרטי פרטים שכאלה. ברור לה שמלבד הסקרנות לראות איך ציידו אותם הוריהם לבלות לראשונה בחייהם על שפת הים היתה למבט הזה גם תכלית מעשית: לחקוק בתודעתה את מראהו של כל אחד ואחד מהם ולתת בהם סימנים כדי שלא ילכו לה לאיבוד חס וחלילה, כדי שאם יגלו פתאום את חירותם במרחבים האלה של חול וים ויתפרדו ויתרחקו וירוצו כל אחד למקום אחר, תדע לצוד אותם לפחות בעיניה, אם לא בידיה ממש, שבאמת ביקשו אז לכבול אותם איכשהו מחשש שמא לא תצליח לעמוד בהבטחתה להורים להחזיר אותם בערב לבתיהם בריאים ושלמים. את ההבטחה הזאת היא נתנה להם בלי שהתבקשה כלל, ונענתה שהם בכלל לא דואגים – מה יש להם לדאוג, הרי הם נמצאים בידיה, אמר לה אביה של נור ופרש קצת את ידיו שלו ואחר כך הצמיד את ימינו אל לוח לבו, והם יודעים שאפשר לסמוך עליה כאילו היתה אמם יולדתם. איזו שטות, היא אמרה אז בלבה, מתי היו לה ארבעה ילדים לשמור עליהם בים, ועוד ילדים שלא יודעים לשחות?

ואמנם אין ספק שבשעות שלאחר מכן עזר לה המבט המדוקדק לתור ולמצוא אותם – את מכנסי הג׳ינס והחולצה התכולה של נור דקת הגו, שבלטה כמובן מאוד בין הילדות חשופות הגוף שעל החוף, ואת החצאית הצהובה הקצרצרה של יסמין, ואת פס התחתונים האדומים של סמיר, ואת המכנסיים הזוהרים הירוקים של מוחמד, שהוא דווקא נעלם לה פעמים אחדות מרוב שלא היה שונה כלל מכמה וכמה ילדים אחרים בבגדי ים ירוקים. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, היא ספרה שוב ושוב בהתחלה, אחד, שניים, שלושה, ארבעה… לא, רק שלושה, איפה מוחמד? – "מוחמד רץ שם," הצביעה נור. אחד, שניים, שלושה, ארבעה… לא, זה לא סמיר, איפה סמיר? – "הנה סמיר, קבור בחול," הראתה לה יסמין…

ועם זאת היא זוכרת, זוכרת ויודעת שלא רק סקרנות וגם לא רק מטרה מעשית היו להתבוננות שלה, שהשתהתה עוד ועוד על ארבעת הילדים, כי אם גם השתוקקות, תשוקה לראות את הילדים האלה כמו ילדים רגילים, ילדים שעורם החלק והמבריק ממי הים גלוי לעין, ילדים שגלידה מעורבת בחול נמרחת להם על הפרצוף הסמוק על יד הקיוסק, סתם ילדים על חוף הים. כי בביתם, בכפרם – שגם שם הם כמובן ילדים רגילים, בעצם – היא לא הצליחה לראות אותם כך אף פעם. מנקודת הראות שלה תמיד הם היו בעיניה קודם כול בשר מבשרה של המציאות המשובשת והמעוותת הזאת של מקום מגודר בגדרות וג׳יפים צבאיים עוברים הלוך ושוב ברחובו המרכזי, מקום שחיילים חמושים עוצרים בו לעתים קרובות ילדים בדרך הביתה מבית־הספר כדי לבדוק אם אין על ידיהם סימנים שהשאירו אבנים שנזרקו… מקום ש… מקום ש…

באותו יום שישי הם התערבבו מהר עם ילדים אחרים על חוף הים של ניצנים, וזרקו יחד אתם חול וצדפים על המדוזות שנסחפו אל החוף למות שם בלי לעורר חמלה בלבו של אף אחד, וזרקו חול והשפריצו מים זה על זה, ואחר כך התגלגלו במורד גבעות הדיונות, ואחר כך נמרחו להם הגלידה והארטיק והקרטיב על הפרצופים, ואחר כך גם התפרדה החבילה שוב ושוב. הם באמת גילו את חירותם, כל אחד בדרכו.

את יסמין היא מצאה יושבת על החול ומקשטת בצדפים ארמון קטן של חול שבנתה. את סמיר, ילד חסון אבל קטן קומה, ראתה שוכב על צדו, רגליו בתוך המים הרדודים וראשו שעון על המרפק והוא מביט לו בשקט בחול הרטוב ונשאר כך רגעים ארוכים. את נור ראתה בגבה, עומדת על קו המים, אולי שוב לבשו פניה ארשת כמהה, חולמנית, ועיניה ניבטו למרחקים, עורגות אל איזו הבטחה של משהו אחר, חדש, מרגש. ואת מוחמד צדו עיניה במרוצתו על הסלעים השטוחים בתוך המים, רץ ומתכופף ומסתכל פנימה ושולה משהו מן הים. היא ניגשה אליו וראתה לרגליו דג קטן מפרפר ומפרכס, הוא הרים אותו והדג התחבט בכף ידו.

"תחזיר אותו תכף ומיד למים, הוא ימות, מהר! תחזיר!" היא צעקה עליו בכעס, פתאום היא נהייתה היסטרית. והילד נבהל והשליך לבסוף את שללו העלוב אל המים. היא הציצה רגע אל המקום שהדג צלל שם בין הסלעים, ולא העזה לבדוק אם הוא הוחזר אל בית גידולו לחיות שם, או לגסוס ולמות.

"אתם רואים, את כולם הבאתי לכם בחזרה חיים ובריאים ושלמים," היא אמרה לבני המשפחה הרבים שהתאספו מיד סביב מכונית הפורד־פיאסטה האדומה, שארבעת הילדים נפלטו ממנה אחת־שתיים והתפזרו ונעלמו מן העין, ואילו היא השתהתה בה עוד רגע להירגע מעט ממאמץ הנהיגה לקול השירים והדקלומים ומחיאות הכפיים שהילדים מילאו בהם את חלל המכונית בנסיעה בחזרה – כמה נוחה יותר היתה הדממה ששררה בו בנסיעה בכיוון ההפוך – ואז הזיזה ודחפה והרימה את ישבנה מהמושב ויצאה החוצה בכבדות־מה, לא זריזת מותניים עוד. למה שלא תחליף את המכונית הזאת במכונית גבוהה יותר? עלה על דעתה קודם שפנתה בגאווה אל הסובבים: "אתם רואים, חיים ובריאים ושלמים."

כבר היה לילה, וחושך משל בארץ שמאחורי המחסום כשחזרו. שום חייל לא עמד בו לבדוק את הנוסעים בכיוון הזה, מישראל אל הגדה המערבית, והבטן לא התכווצה והברכיים לא רעדו. רק הנפש חישבה לפקוע מגודל המתח שנפרק ממנה עכשיו, כששבה וכל הארבעה אתה – אף אחד לא הלך לאיבוד, אף אחד לא טבע. אבל שלא כמוה, איש מבני המשפחה לא חשש כנראה שמישהו מהם לא יחזור בשלום. לא הקלה כי אם נהרה, נהרה אמתית, היתה שפוכה על הפנים הרבות בחצר הבית שבכפר, לאורו החזק של הפנס המאיר אותה.

"את אפילו לא יודעת איזה דבר חשוב עשית," אמר לה בעברית אביהם של סמיר ויסמין, ועמד ונשא נאום קטן על כמה זה חשוב להראות לילדים האלה שהם יכולים להיות בין ילדים יהודים, להיראות כמוהם ולשחק כמוהם, כמה חשוב שהם לא יגדלו רק לשנוא. חוץ מזה, היא הגשימה להם חלום, את החלום לראות את הים, "ואת זה הם לא ישכחו לך לעולם, לעולם הם לא ישכחו לך את זה. תודה רבה, אלף תודות לך."

את המשפט הזה קשה לה כעת לראות כתוב. למה? כי הוא תמים? כי הוא פתטי? ואולי בעת ההיא הוא עוד ביטא תקווה כנה, אמתית, שמאז כבר נגוזה גם מלבה וגם מלבו של הנואם, שהיום הוא כבר סב לנכדים שעדיין אסור להם לנסוע אל חוף הים, מרחק שעה נסיעה מכפרם.


לקוח מתוך "אישה לבדה", הוצאת אחוזת בית, 2016.

הטמגוצ'י של הבן שלי חטף איידס. לא יותר משלושים פּיקסֶלים יצרו את חיית המחמד הווירטואלית על צג ה-LCD הקטן, אבל המחלה היתה ניכרת לעין. הוא נראה כמו חולה איידס, אתם יודעים? רזה יותר מקודם. כמה מהפיקסלים שלו דהו, ואישוני עיניו הענקיות היו קטנים יותר, ובהו בהבעה ריקה.

רק כמה שבועות קודם לכן קניתי ללוּק את הטמגוצ'י, ששמו מימוּ. למען האמת הוא רצה מאוד חתלתול, אבל גבּי לא רצתה חתול בבית. "חתול יביא ציפורים מתות וחיידקים צואתיים," אמרה, אצבעותיה פרושות להגן על בטנה התופחת.

טמגוצ'י נראה פשרה מושלמת – משהו שלוּק יוכל להזדהות איתו ולטפל בו, שילמד אותו יסודות ראשונים לטיפול בחיות מחמד בשביל התקופה הראשונה לאחר הולדת התינוק. הזדהות היא אחד הדברים שלוּק יתקשה בהם, כך קראנו בַספר. הוא יתקשה להבין הבעות פנים. לטמגוצ'י היו רק שלוש הבעות שונות, כך שזה יהיה תרגול טוב בשבילו.

לוק ואני עקבנו יחד אחרי מימוּ המקופל בפינת הצג. מדי פעם היה מימוּ קם ממקומו, מדדה לפינה הנגדית ומשאיר ערימה של משהו. לא יודע מה זה המשהו הזה, או מאיזה נקב הוא יצא – הרזולוציה לא היתה מספיק טובה כדי לקבוע.

"אתה נותן לו יותר מדי אוכל," אמרתי ללוק. הוא אמר שזה לא נכון, אבל הוא ישב על הספה ולחץ על הכפתורים במשך שעות, אז אני די בטוח שזה מה שהוא עשה. חוץ מלהאכיל, אין עוד הרבה מה לעשות עם טמגוצ'י.

קראתי את הוראות ההפעלה שהגיעו עם מימוּ. צרכיו היו פשוטים: מזון, מים, שינה, משחק. מימוּ היה אמור לאותת כשהוא זקוק לאחד מאלה. תפקידו של לוק כמטפל של מימוּ היה ללחוץ על הכפתור המתאים בזמן המתאים. בהוראות נכתב כי עודף תזונה, חוסר תזונה, חוסר פעילות גופנית ואומללות עלולים לגרום למימוּ לחלות. גולגולת שחורה קטנה עם עצמות מוצלבות תופיע על הצג כשזה יקרה, ובאמצעות לחיצה כפולה על כפתור A ואחר כך על כפתור B, ניתן לתת לו תרופה. בהוראות נכתב שלפעמים דרושות שתיים או שלוש מנות תרופה, תלוי כמה הטמגוצ'י שלך חולה.

בדקתי שוב את הצג של מימוּ ולא היו גולגולת ועצמות מוצלבות.

בהוראות נכתב שאם הטמגוצ'י מת, יש לתקוע עיפרון לתוך חור בגבו כדי לאתחל אותו. אז תיוולד חיה חדשה.

כשלוק הלך סוף-סוף לישון ולא היה יכול לראות אותי מתעלל בחיית המחמד הווירטואלית שלו, מצאתי את החור בגב של מימוּ ודחפתי לתוכו עיפרון מחודד. אבל כשהפכתי אותו בחזרה, מימוּ עדיין היה שם, חולה כמקודם. תקעתי את העיפרון עוד כמה פעמים וניסיתי גם עם סיכה, למקרה שהעיפרון לא נכנס עמוק מספיק. אבל הוא סירב לאתחל את עצמו.

תהיתי מה יקרה אם מימוּ ימות, עכשיו כשכפתור האתחול שלו לא עובד. האם תקלה כלשהי שללה מהטמגוצ'י של לוק את היותו בן אלמוות? האם ניתנה לו רק הזדמנות אחת לְחיים? נדמה לי שהדבר עשה אותו הרבה יותר מיוחד, ובמידה מסוימת, הגביר את נחישותי למצוא למימוּ מרפא.

חיברתי את מימוּ למחשב האישי שלי – תכונה חדשה בדור הזה של הטמגוצ'ים. קיוויתי שיקפוץ איזה חלון של "אשף האיבחון" ויפתור את הבעיה.

מסך של טמגוצ'י הבהב לחיים על המחשב האישי שלי. היו שם הרבה יצורים מוטנטיים גדולי עיניים, מתנועעים מצד לצד כדי לקבל תשומת לב, ביניהם גם עוד מימוּ, שנראה כמו התמונה שלו על האריזה, לפני שחלה. אחת האופציות על המסך היתה "סנכרן את הטמגוצ'י שלך".

כשעשיתי זאת, עולם הפיקסלים המרובעים המוגבל של מימוּ הפך על המסך שלי פתאום לאנימציה תלת-ממדית בצבעים חיים. החדר הריק שבו חי התגלה כחממה מלאה צמחים בלתי אפשריים הגדלים תחת שמש טמגוצ'י ורדרדה. ובמרכז העולם הזה, שכב על השטיח מימוּ.

הוא נראה נורא. בגרסה המפותחת במלואה לחדרו של הטמגוצ'י, היה מימוּ מין דבר מקומט. עור כפות רגליו היה נוקשה ומתקלף. עיניו, שהיו פעם בצבע לבן בוהק בגוונים חדים, היו צהובות וחסרות ברק. סביב בסיס אפו היו גלדים. תהיתי איזה מוח מעוות יפתח צעצוע לילדים שעלול להגיע לשפל מדכא כל כך.

הקשתי על כל כפתור אפשרי עד שמצאתי ערכה רפואית. יכולת לגרור ולהדביק מתוכה גלולות אל הטמגוצ'י. כנראה מימוּ היה אמור לבלוע או לספוג אותן, אבל הן פשוט ריחפו מולו, כאילו מימוּ מסרב לקחת את התרופות שלו.

ניסיתי על מימוּ את התחבולה שאני עושה ללוק כדי שיקח תרופה. ערבבתי את הגלולות במזון. גררתי כרע עוף מהמזווה וכיסיתי בו את התרופה בתקווה שמימוּ יקום ויאכל את שניהם. אבל הוא רק שכב לו שם, מביט בי, פיו פתוח מעט. המראה החולה שלו היה משכנע כל כך שיכולתי ממש להריח את הבל הפה המסריח שלו עולה מן הצג.

שלחתי ליוצריו של מימוּ אי-מייל עוקצני המתאר את מצבו ושואל מה יש לעשות כדי להשיבו לקו הבריאות.

עבר שבוע וטרם קיבלתי תשובה ומצבו של מימוּ החמיר. הופיעו עליו נקודות אפרפרות. כשסנכרנתי את מימוּ למחשב שלי, התברר כי הנקודות הן פצעים אדומים ועמוקים. ומן האופן שבו השתקפו בהם קרני שמש הטמגוצ'י, אפשר היה לדעת שהם רטובים.

הלכתי לחנות הצעצועים והראיתי להם את הטמגוצ'י. "אף פעם לא ראיתי אותם עושים דבר כזה," אמרה הבחורה מאחורי הדלפק. "כנראה זה משהו שיש בסדרה החדשה."

יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את לוק עם חברה שבאה לשחק. לחברה קראו בֶּקי וגם לה היה טמגוצ'י. גבי ניסתה לארגן לפחות מפגש חברתי אחד בשבוע כדי לעזור ללוק להשתלב.

הטמגוצ'י של בקי נתן לי רעיון.

לדור הזה של הטמגוצ'ים היתה יכולת לתקשר עם טמגוצ'ים אחרים. אם קרבת את הטמגוצ'י שלך למרחק מטר מטמגוצ'י של חבר, חיות המחמד הווירטואליות שלכם יכלו לשחק משחקים או לרקוד יחד. אולי אם אחבר את שני הטמגוצ'ים, כפתור התרופות בטמגוצ'י של בקי ירפא את מימוּ.

בהתחלה התנגד לוק באלימות לתת לי את מימוּ, גם כשאמרתי לו שאני רק רוצה לעזור לו. אבל כששיחדתי את לוק ובקי בעוגיות שוקולד ושקית צ'יפס, הם הסכימו למסור לי אותם.

כשנכנסה גבי מתליית הכביסה, היא זעמה עלי.

"למה נתת צ'יפס ושוקולד לילדים?" היא שאלה, והטיחה את סל הכביסה הריק על הרצפה. "בדיוק התכוונתי להכין להם ארוחת ערב."

"עזבי אותי רגע," אמרתי. לא היה זמן להסביר. היו לי רק כמה דקות עד שהילדים ידרשו שאחזיר להם את הצעצועים, והתקשיתי לגרום לטמגוצ'ים למצוא זה את זה – אולי חיבור הבלוטות של מימוּ נפגע מן הווירוס.

אבל בסופו של דבר, כשקירבתי את שקעי החיבור שלהם זה לזה, הם השמיעו צליל פינג של סנכרון ושתי הדמויות הופיעו על שני הצגים. מדהים איזה סיפוק קיבלתי מזה.

מימוּ נראה חולה גם על הצג של בקי. לחצתי פעמיים על A ופעם על B כדי לתת לו תרופה.

לא קרה כלום.

ניסיתי שוב. אבל הטמגוצ'ים סתם עמדו שם. אחד בריא, השני חולה. לא עשו כלום.

לוק ובקי חזרו, אצבעותיהם שמנוניות ופניהם חומות משוקולד. אמרתי להם לנגב ידיים במכנסיים לפני שישחקו עם הטמגוצ'ים שלהם. עמדתי לנתק אותם זה מזה, אבל כשהם ראו שעל הצג של כל אחד מהם מופיעה הדמות השנייה, הם התלהבו והתיישבו ליד שולחן המטבח לשחק יחד.

מזגתי לעצמי בירה, וחצי כוס יין לגבי (המנה היומית המותרת לה), ואז, כשראיתי את הצ'יפס בצד, לקחתי לי שקית.

מאוחר יותר, כשנגמרה הבירה שלי והגיע הזמן שאמא של בקי תבוא לאסוף אותה, הושיטה לי בקי את הטמגוצ'י שלה.

"אתה יכול לתקן את וִיבּי?" היא שאלה.

אצל הטמגוצ'י הוורוד של בקי התחילו להופיע התסמינים הראשונים ממחלתו של מימוּ: ירידה במשקל, פנים אפורות, גב כפוף, תשישות.

כששמעתי את אמא של בקי מגיעה במכונית התחלתי ללחוץ על כפתורי התרופות וכבר ידעתי שלא יעזור כלום. "הוא צריך לנוח קצת," אמרתי. "תעזבי אותו בשקט עד מחר, והוא יהיה בסדר."

לוק הוזמן ליום הולדת. בדרך כלל גבי לוקחת את לוק למסיבות, אבל היא הרגישה רע – השליש הראשון של ההריון הפעם היה לא נעים במיוחד. אז היא שכנעה אותי לנסוע, אף שאני שונא מסיבות של ילדים.

הבחנתי שאצל רבים מהילדים האחרים במסיבה הטמגוצ'י מחובר ללולאות החגורה של החצאית או המכנסיים. הילדים היו עוצרים מדי כמה דקות תוך כדי משחק ומרימים את הטמגוצ'ים שלהם כדי לבדוק אם הם בסדר, ומפעם לפעם לוחצים על כפתור כדי למלא את צורכיהם.

"הטמגוצ'ים האלה זה טירוף, לא?" ציינתי באוזני אבא אחר שעמד לו בקצה הגינה בזרועות משולבות על חזהו.

"כן," הוא חייך.

"הטמגוצ'י של הילד שלי נהיה חולה," אמרתי. "הבוקר נשרה לו אחת הזרועות. היית מאמין?"

האבא הסתובב אלי, פניו הרצינו פתאום. "אתה אבא של לוק?" שאל.

"כן," אמרתי.

"בגללך הייתי צריך לקנות טמגוצ'י חדש."

קימטתי את מצחי וגיחכתי, לא חשבתי שהוא רציני, אבל נראה שהבעת הפנים שלי מעצבנת אותו.

"בקי ויליס היתה אצלכם בבית, לא?" הוא המשיך. "אז החיית המחמד שלה הדביקה את חיית המחמד של מתִי כי היא יושבת לידו בכיתה. חיית המחמד של הבן שלי מתה. אני שוקל לדרוש ממך פיצוי על החדשה."

הבטתי היישר לתוך עיניו, מחפש רמז לכך שהוא מתבדח, אבל לא היה שום רמז. "אני לא יודע מה להגיד," אמרתי. ובאמת לא ידעתי. חשבתי שהוא מטורף, במיוחד בגלל איך שקרא לטמגוצ'ים "חיות מחמד", כאילו מדובר בחיות אמיתיות, ולא בסתם שלושים פיקסלים על צג LCD שיש להן אותן פונקציות כמו השעון המעורר שלי בערך. "אולי היתה בעיה אחרת בטמגוצ'י שלכם. הטמגוצ'י של לוק לא מת."

האבא האחר טלטל את ראשו ונשף אוויר, ואז פנה הצידה והביט בי, קמט נוצר בצווארו השמן. "אל תגיד לי שהבאתם אותו לכאן," אמר.

"טוב, לוק לוקח אותו לכל מקום," אמרתי.

"אלוהים," הוא אמר, ואז עבר ממש בתוך המשטח הצבעוני שעליו כמה ילדים שיחקו "טוויסטר", חטף את הטמגוצ'י של בנו ובדק אם הוא בסדר. פרץ ויכוח בינו לבין בנו כשהוא ניתק את הצעצוע מלולאת החגורה של הילד ואמר שיכניס אותו למכונית ליתר ביטחון. הם עשו כל כך הרבה רעש עד שאמו של הילד שחגג יום הולדת ניגשה להרגיע אותם. האבא רכן קרוב אליה כדי ללחוש והיא הביטה ארצה כשדיבר, ואז הרימה מבט לעברי, ואחר כך אל לוק.

היא חצתה את הגן בדרך אלי.

"היי. לא נפגשנו," אמרה, מושיטה את ידה בחיוך יפה. "אני ליליאן, אמא של ג'ייק." לחצנו ידיים ואמרתי שנעים מאוד להכיר אותה. "אנחנו בדיוק מתכוונים לשחק 'חבילה עוברת,'" היא אמרה.

"אה, יופי."

"כן, ואני מודאגת שהילדים האחרים יידבקו מ…" היא פתחה את פיה כדי להראות ששיניה חשוקות, והנהנה בתקווה שהבנתי, בתקווה שהיא לא תיאלץ לשאת את המבוכה שכרוכה באמירה מפורשת.

"זה רק צעצוע," אמרתי.

"בכל זאת, הייתי מעדיפה…"

"את מדברת על זה כאילו זה…"

"אם לא קשה לך…"

הנדתי בראשי לנוכח הטירוף שבמצב, אבל הסכמתי לטפל בכך.

כשאמרתי ללוק שאני צריך לקחת ממנו את מימוּ לרגע הוא התחרפן. הוא רקע ברגליו וקפץ את ידו לצורת טופר וצעק, "סַמוּר מעופף!"

כשלוק עושה את הסמור המעופף שלו, כל מי שנמצא לידו ברדיוס של שני מטרים חוטף. סמור מעופף הוא מרושע. ציפורניו החדות שורטות את הזרועות. הוא מכוון לעיניים.

"בסדר, בסדר," אמרתי, מתרחק ממנו ומרים ידיים בהתגוננות. "מימוּ יכול להישאר אצלך, אבל אני אצטרך לקחת אותך הביתה."

לוק כיווץ את אפו וקימט את מצחו כל כך חזק שבקושי ראיתי את עיניו הכהות.

"אתה תפסיד את עוגת היום הולדת," הוספתי.

לוק הרפה את טפריו, הושיט לי את מימוּ, והשמיע נהמת רטינה תוך כדי כך. מימוּ היה חם, ותהיתי האם זה בגלל ידיו המזיעות של לוק, או שיש לטמגוצ'י חום.

החזקתי בידו של לוק והובלתי אותו למקום שבו סידרו כמה אמהות את המעגל ל"חבילה עוברת", והחבאתי מעיניהן את מימוּ בכיסי. הושבתי את לוק והסברתי לו מה עומד לקרות ומה הוא אמור לעשות. ילד רזה שנפלו לו שתי שיניים קדמיות הביט בנו, תוהה מה אנחנו עושים.

נאלצתי להמתין עד יום שני כדי לבדוק את האי-מיילים שלי במשרד. עדיין לא קיבלתי כלום מיצרני הטמגוצ'י. בהפסקת הצהריים, תוך שאני מתיז רוטב בולונז על המקלדת, חיפשתי בגוגל "טמגוצ'י" יחד עם כל מילה נרדפת ל"וירוס". לא מצאתי שום דבר חוץ מהוראות לתת לו תרופות כשמופיעים הגולגולת והעצמות.

אחרי הצהריים, בפגישה הלפני אחרונה שלי לאותו יום, ביקשו ממני בכריזה להתקשר לקבלה. כשקוראים לך בכריזה, כולם יודעים שזה מקרה חירום, וכשקוראים לי, כולם יודעים שזה משהו שקשור ללוק. יצאתי מחדר הישיבות ורצתי לשולחן שלי, מנסה בכל הכוח לא להביט בראשים המסתובבים בעקבותי.

גבי המתינה על הקו. כשהעבירו אותה מהקבלה, היא בכתה. היה ללוק התקף, מאלה שהוא חוטף לפעמים. התקף קצר הפעם, יחסית לו, רק שמונה דקות, אבל מרגע שההתקף חלף, צד ימין של גופו משותק. זה היה דבר חדש. החרידה אותי העובדה שההתקפים שלו משתנים, שאולי הם מתפתחים באופן כלשהו. אמרתי לגבי להירגע ושאני יוצא הביתה מיד.

כשהגעתי, עדיין חנה האמבולנס ליד הבית, אבל הצוות כבר ארז את הציוד. "הוא בסדר," אמר לי אחד מאנשי האמבולנס כשרצתי בשביל.

השיתוק של לוק נמשך רבע שעה אחרי שנגמר ההתקף, אבל עכשיו הוא חזר להתנועע כרגיל, חוץ מרפיון בזווית פיו שגרם לו לעיוות מילים. האיש מהאמבולנס אמר שזה קורה לפעמים, כך שאין מה לדאוג.

חיבקתי את לוק, טומן את שפתי בשיערו הסמיך ומנשק את צד ראשו, מייחל לחיות בעולם שבו נשיקות יכולות לשקם מוחות. ליטפתי את גבו, בתקווה למצוא שם איזה כפתור אתחול שקוע בתוך חור, משהו שאוכל ללחוץ עליו כדי שיספק לנו התחלה חדשה, שימחק את כל הקשקושים מהדף ויותיר אותו שוב חלק ונקי.

גבי ישבה על קצה הכורסה והחזיקה את הבטן.

"את בסדר?" שאלתי.

היא הנהנה, שולפת ממחטת נייר משרוול הקרדיגן ומוחה את אפה. הפחד הכי גדול של גבי היה שהבעיה של לוק היא לא רק חלק ממנו, אלא חלק מהמפעל שייצר אותו – מה אם אצל כל ילד שנעשה יחד יהיה אותו פגם בתכנון?

כל הרופאים אמרו שהסיכויים שזה יקרה פעמיים הם זעומים, אבל אני לא חושב שנוכל אי פעם להירגע לגמרי. ידעתי שעוד הרבה זמן אחרי שייוולד הילד השני שלנו, נחפש שנינו את התסמינים שנראו תמימים כל כך אצל לוק בהתחלה.

קיבלנו מכתב מבית הספר האוסר על הבאת טמגוצ'ים. שלושה טמגוצ'ים של ילדים אחרים מתו ולא היה אפשר להשיבם לחיים.

"הורים מתעלמים ממני כשאני מורידה את לוק בבוקר," אמרה גבי. היא שפשפה את רקותיה באצבעותיה.

המצב יצא משליטה. מימוּ צריך ללכת.

כשהלכתי לספר ללוק שאנחנו צריכים להיפרד ממימוּ לשלום, הוא ישב על שפת ארגז החול, דוקר את החול בקשית צהובה.

"לא!" הוא נבח עלי, ועשה את הפרצוף הזועף שלו. הוא אחז את מימוּ בחוזקה באגרופו ושילב את זרועותיו על חזהו.

גבי יצאה החוצה עם הספר שלה. "אולי תעזרי לי פה?" ביקשתי.

"אתה יכול להתמודד עם זה לשם שינוי," אמרה.

ניסיתי לשחד את לוק בעוגייה, אבל זה רק הרגיז אותו יותר. ניסיתי לשקר לו, אמרתי שאני צריך לקחת את מימוּ לבית החולים כדי לרפא אותו, אבל כבר איבדתי את אמונו. בסופו של דבר נותרה לי רק אפשרות אחת. אמרתי ללוק שהוא צריך לסדר את הצעצועים שלו בגינה או שאאלץ להחרים את מימוּ ליומיים שלמים. ידעתי שלוק לעולם לא יאסוף את הצעצועים. כנראה החלק במוחו שאחראי על סידור היה בתחום האזור הפגוע. אבל ביקשתי ממנו בתיאטרליות כמה פעמים, ואז, כשהוא רק התרגז עוד יותר, רקע ברגליים ובעט בכל מיני דברים, התחלתי לספור.

"אל תספור!" הוא אמר, מבין את סופיות הספירה לאחור.

"קדימה," אמרתי, "נשארו לך ארבע שניות. רק תאסוף את הצעצועים ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

אילו הוא היה אוסף את הצעצועים שלו, היה מדובר בכזה נס, שהייתי מרשה לו לשמור את מימוּ, עם האיידס או בלי האיידס.

"שלוש… שתיים…."

"די לספור!" צרח לוק, ואז אשר יגורתי בא לי, "סַמוּר מעופף!"

האצבעות של לוק התעקלו לצורתן המוכרת והמפחידה והוא הסתער עלי. דילגתי כדי לברוח ממנו, ומעדתי על דלי.

"אחת וחצי…. אחת… קדימה, נשארה לך רק חצי שנייה." כנראה היה בי חלק שנהנה מזה, כי צחקקתי.

"די עם זה," אמרה גבי. "אל תהיה אכזרי."

"הוא צריך ללמוד," אמרתי. "קדימה לוק, נשאר לך רק שבריר שנייה. תתחיל לאסוף את הצעצועים שלך עכשיו ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

לוק שאג וזינק עלי עם סמור-מעופף, על הזרועות שלי, על הפנים. אחזתי במותניו וסובבתי אותו עם הגב אלי. סמור-מעופף תקע את טפריו בפרקי אצבעותי בזמן שאני נאבקתי לשחרר את מימוּ מידו השנייה.

לאחר שהצלחתי לחלץ את מימוּ, היו על פרקי אצבעותי שלושה חתכים בצורת חצי-סהר ששרפו לי בטירוף.

"אני שונא אותך!" צרח לוק בבכי. הוא רץ אל הבית וטרק את הדלת אחריו.

"מגיע לך," אמרה גבי, מביטה בי מעל מסגרת משקפי השמש שלה.

לא יכולתי פשוט לזרוק את מימוּ לפח. לוק לא יסלח לי על כך לעולם. זה עלול להפוך למין רגע מכונן כזה, משהו שיעוות אותו לנצח וייצור אצלו כל מיני בעיות אמון בהמשך החיים. במקום זאת תכננתי למימוּ המתת חסד.

אם אנעל את מימוּ בארון התרופות, אבודד אותו מהדברים שעשויים לעזור לו לשרוד: מזון, משחק, ליטופים ושירותים, האיידס יתחזק ככל שהוא ייחלש ויתבוסס בהפרשותיו. האיידס ינצח. וכשמימוּ יהיה מת, יש לו שתי ברירות: לאתחל את עצמו בתור טמגוצ'י בריא, או למות. אם יבריא, לוק יוכל לקבל אותו בחזרה. אם ימות, אז לוק ילמד לקח חשוב על תמותה ואני אקנה לו טמגוצ'י חדש כדי לעודד את רוחו.

כל עוד שהה מימוּ בארון היה פיתוי גדול להעיף בו מבט, לצפות ברגעיו האחרונים, אבל לטמגוצ'י יש חיישנים שקולטים תנועה. הוא עשוי לפרש את תשומת הלב מצדי כסוג של טיפול בו, ולאזור כוחות כדי להתנגד לווירוס שהורס אותו. לא, היה עלי לעזוב אותו במנוחה חרף הפיתוי.

נוכחותו של מימוּ בארון התרופות כאילו שינתה את מראהו החיצוני של הארון. מארון תרופות רגיל הוא הפך למשהו אחר, משהו… לא מהעולם הזה.

אחרי יומיים שלמים  לא יכולתי יותר להתאפק. הייתי בטוח שפתיל חייו של מימוּ כבר קופד. לוק התעקש להיות שם כשפתחתי את הארון, ולא היה לי כוח להתווכח.

"בסדר," אמרתי. "אבל למדת את הלקח, שצריך לסדר צעצועים?"

"תחזיר לי אותו," הוא אמר ברטינה.

פתחתי את הארון והוצאתי את הטמגוצ'י.

מימו היה חי.

הוא איבד בינתיים שלוש מגפיו, נשארה לו רק זרוע אחת, שנמתחה תחת ראשו. אחת מעיניו נעצמה לכדי נקודה קטנה שלא יכולה לראות. קו המִתאר המפוקסל שלו היה קטוע בכמה מקומות, נקבוביות פעורות שדרכן ודאי חדרו והתנדפו כל מיני דברים בלתי נראים.

"זה מגוחך," אמרתי. "לוק, אני מצטער, אבל אין לנו ברירה אלא לזרוק אותו."

לוק חטף ממני את הטמגוצ'י ורץ בצרחות אל גבי. הוא רעד, פניו היו אדומות ומיוזעות.

"מה כבר עשית?" גערה בי גבי.

תפסתי את הראש בשתי ידי. "אני נכנע," אמרתי, ועליתי לחדר השינה בהפגנתיות.

הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית בישול. היה משהו מרגיע באופן שבו צרב השף את הטונה על מחבת, משהו שאִפשר לפעימות לבי להתרכך בהדרגה.

גבי קראה לי מלמטה. "אתה יכול לרדת ולהכניס את לוק? ארוחת הערב כמעט מוכנה."

החלקתי את הרגליים על כל אחת מהמדרגות, נהנה מהעיסוי של כפות הרגליים. יצאתי החוצה בגרביים. לוק היה עסוק בקבורה של כדורגל בתוך ארגז החול.

"הגיע הזמן להיכנס, קטנצ'יק," אמרתי. "ארוחת הערב מוכנה."

הוא התעלם ממני.

"בוא הביתה, לוק," קראה גבי מבעד לחלון הפתוח, ולשמע קולה של אמו, קם לוק, ניער את החול מהג'ינס שלו ונכנס פנימה, שומר ממני מרחק רב כשחלף על פני בריצה.

טיפת גשם פגעה בקצה אפי. העננים מעל היו נמוכים וכבדים. עננים מהסוג המסוקס שלוקח להם כמה ימים להתרוקן. כשפניתי לחזור, הבחנתי שלוק השאיר את מימוּ בשולי ארגז החול. התקרבתי כדי להושיט יד ולהרים אותו, אבל אז עצרתי, הזדקפתי, ונכנסתי פנימה, סוגר את הדלת מאחורי.

אחרי ארוחת הערב היה תורה של גבי להשכיב את לוק. הכנתי תה ורכנתי מעל גב הספה, מניח את הספל ואת שני מרפקי על אדן החלון ושואף את האדים החמים. בחוץ הלם הגשם בדשא, יוצר מכתשים בארגז החול, וניתז מהטמגוצ'י. חשבתי כמה מגוחך שאני מרגיש אשם, אבל מתוך איזו תחושת חובה מוזרה המשכתי לצפות בו, עד שהגשם שטף את כל האור מהשמיים.

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


החזקתי בידי קנה-סוף ארוך וטבלתי אותו עמוק בנהר. הוא נפל ונעלם מעיני. אספתי את רגלַי ונסוגותי מעט לאחור. חשתי פחד גדול, הוא ניכר בידי הרועדות. הפחד שהנהר יבלע אותי לא הניח לי מיום ששמעתי את הסיפור של דודה פַנידה. היא היתה מספרת שוב ושוב את הסיפור על הנערה היפה שרצתה לישון קצת בנהר, וטבעה. בכל פעם שראיתי את הנהר שקט ורוגע, הייתי נזכרת באמירתה  של הדודה, שהנהר מפחיד יותר כאשר הוא מפתה לישון בחיקו.

לא יכולתי לשחק עם ילדי הכפר משום שהם היו מתנפלים על חברתי היפה בכל פעם שראו אותה. יום קשה היה היום שבו ראיתי אותם מתגוששים כדי לזכות בחיפושית, שהתקפלה והתכדרה קצת עד שלא היה אפשר עוד לראות לא ראש ולא רגליים. מיהרתי אליהם וביקשתי שיניחו לה ללכת לדרכה בשלום, אבל הם סירבו. מאז אותו יום סורר הייתי הולכת אל היער שליד ביתנו, שעציו כיסו שטחים נרחבים, וענפים כחושים, שעוד לא ראיתי כמותם, הסתעפו מהם, והרגשתי שאני מחפשת את החיפושית כדי למנוע מהם לגלגל אותה כל יום, שכן אהבתי מאוד את החרק הקטן הזה. אספתי מספר רב של בני מינה בתוך כלי זכוכית רחב ושמתי אותם במרפסת חדרי והבאתי להם עוד חרקים,

כך שהיו לי חברים חדשים בכל הצבעים: אדום, צהוב, וכתום. אהבתי מאוד את הצבע הכתום. הייתי מתבודדת איתם ושואבת מהם ביטחון בשעות של שגרת הערב, שעוברות לאט. אבי היה רגיל  להרכיב בכל ערב את משקפי הראייה שלו, הוא היה מקפיד לקַבע אותם על גשר אפו, ואז היה מעיין לאִטו בעיתונים שהגיעו אל הכפר באיחור, ומקלל ומגדף וזורק לחלל האוויר האשמות קיצוניות בשאגות שאמי קיבלה בשלוות הנפש הרגילה שלה בעודה רוקמת מטפחות. כבר זמן רב היא רוקמת מטפחות ועורמת אותן בחדר הסמוך – שכבות של מטפחות זהות בצבען אך שונות בצורתן. היא רצתה לשנות את הצבעים אבל לא יכלה ללכת אל מרכז הכפר כדי לעשות זאת.  שמעתי את השעון מצלצל שמונה פעמים, ידעתי שאחריהן  אמי  תקרא לדודה פנידה ואני אלך למיטה אחרי שבארבע דקות לשמונה צחצחתי את שיני וגרגרתי צרור של משפטים שהדודה היתה חוזרת עליהם בכל יום, באותן דקות עצמן שקדמו לשמונת הצלצולים, שהיו מצלצלים בחזי כל יום. באותו יום החבאתי מחברות ריקות מתחת לשמיכה, משום ששנאתי את השעה שמונה, ושנאתי ללכת לישון באותה שעה רשמית המבשרת שעולמי היַלדי בבית הסתיים. הדלקתי את האור וחיכיתי מעט עד שלא יישמע שום רחש, ואז הבאתי את העפרונות הצבעוניים שלי והתחלתי לצייר את חברתי במחברת היפה. אבל דודה פנידה באה מיד ואמרה לי שאם לא אישן יפטרו אותה. היא החזירה אותי למיטתי בשמונה וחמש דקות. זו היתה הפעם היחידה שבה היה חדרי מואר חמש דקות, או קצת יותר, אחרי השעה שמונה.

כמה ימים לאחר מכן לבשתי חליפה כתומה עם נקודות שחורות שקניתי עם הדודה במרכז העיר. אהבתי מאוד את הצבעים האלה, ואהבתי מאוד שחבריי לבשו את החליפה הזאת. חבריי החדשים הרגישו בנוח במרפסת שלי, ולכן החלו לבוא וללכת כאילו הפכו אותה למשכנם, ואני הייתי מושיטה להם את אצבעי כדי שיטפסו עליה בשעה שהם ממריאים בעזרת כנפיהם המסייעות להם לעלות ולעוף הרחק למעלה, והחלו להתקרב יותר כשהתחלתי לדְמות להם גם בלבושי וגם בטקסים שלי והייתי מדקלמת להם בנועם רב:    

Petite coccinelle
Laisse-moi compter tes vies sur tes ailes
Toi qui n'as jamais vu ta colère dis-moi
 Dis-moi comment faire comme toi

חיפושית קטנה, אֶת חייך

תני נא לי לספור על כנפייך

אַת שמעולם לא ראיתְ את צבעֵך

אמרי נא לי איך נעשים כמותֵך

אבל לא הצלחתי לישון באותו לילה למרות החשכה וצלצולי השעון הרצופים. הוספתי לשמוע את הילדים מדקלמים בקול רם ומצחקקים כשהם רואים אותי בחליפה הכתומה:

"חיפושית… חיפושית… חיפושית…"

אמי לא שמה לב אלי. היא הוסיפה להגניב מבטים אל אבי ולרקום את המטפחות שלה, מטפחות שכבר לא יכולתי לספור, ואינני חושבת שאמי עצמה יכלה.

השעה היתה שמונה כשבעלי קרא לי במלוא גרונו. לא רציתי לענות לו באותו רגע. הוצאתי את רגלַי מהשמיכה כדי להילחם בהתקפי התנומה שפקדו אותי בכל פעם שנשמעו שמונת הצלצולים, וקיוויתי שלא לראות אותו עד שייפסקו הצלצולים וכל הטקסים הבאים אחריהם. הייתי רגילה לטקסים סודיים, עד כדי כך שאני חוזרת עליהם מבלי דעת…. לפעמים מופיעה לנגד עיני דודה פנידה, עומדת עם המגבת הוורודה שלה כדי לנגב אותי, ומעסה אותי, ואומרת לי בקולה החרישי: "התחלת לגדול ונהיית נערה יפה…" אבל אבי ראה את החרקים העפים מן המרפסת וזה היה הרגע שבו הפסיק לשבת כל ערב כהרגלו. הוא עלה לחדרי וגילה את הכלי שבתוכו השתוללו החרקים היפים. הוא צעק בפרצופה של הדודה:

"הבת של האדם הנכבד ביותר בכפר מגדלת חרקים טיפשיים…"

הדודה בלעה את קולה החרישי, ונדמָה לי שהיא לא תדבר עוד. הוא קרא לגנן וציווה עליו לשרוף את החרקים האלו כדי שלא ישובו אל הבית לעולם. הוא השיב את משקפי הראייה שלו למקומם הרגיל ושקע בעיתוניו. אבל הגנן לא שרף את חברַי, אלא החזיר אותם לשדות, ואמר לי:

"הם חברים שלנו, כולם, כי הם אוכלים את החרקים שזוללים את היבול. החזרתי אותם לשדות.

ימים אחדים אחר כך, כאשר קראתי לדודתי והפתעתי אותה בַּחיפושיות שציירתי, היא כמעט נפלה מרוב תדהמה. ציירתי חיפושיות בצורות רבות, והגוונים הכתומים שלהן החלו לנצוץ בלילה והנעימו לי את רגעי הפחד מהחושך הגדול. דודה פנידה החלה לאט לאט להבריק את הצבעים כדי שלא ינבלו, וניסתה להמציא סיבות שיניאו את אמי מלעלות אל חדרי.

בעלי הביט בי, וחש שאני לא נוכחת. הוא הניח את הכפפות השחורות שלו על השידה. הוא שב מן הציד, שהיה תחביב שדבק בו זה שנים רבות, באותה שעת אחר-הצהריים ובאותם בגדים ועם אותם ידידים, שהיו מספרים לי על העושר שהוריהם הצליחו לצבור במאמצים ובשקדנות, בהתמדה גדולה, בעמל רב ובחריצות. הם היו מעשנים סיגרים שחורים וחובשים כובעים שחורים ואת עיניהם כיסו משקפיים שחורים שהיו מגִנּים עליהם מפני השמש בשעה שצדו חיות יפות שהם לא נזקקו להן לאכילה, ולא פעם היו צדים אותן ומשליכים אותן בשדה, אבל היו מתגאים זה באוזני זה בדיבור מתון ובחיוכים משורטטים בקפידה רבה.

בעלי ליטף את בטני בשלווה גמורה, והסתכל בי כששפמו הגזוז למשעי רוטט. זה היה הפעמון שגרם לי לחוש שהוא רוצה משהו. היה לו טקס שקט נטול התרגשות, ואני ייחלתי שאוכל לצעוק או לצחקק בקול רם, עד שישמעו אותי בבתים הסמוכים. אבל בעלי היה מדויק כמו השעון האמריקני שלו, שהוא מדבר עליו מאז ביקורו באמריקה, כדי להשמיע לי בכל ערב קר שוב ושוב את אותם סיפורים שגילו לו את עולם הזה הרחוק מעינינו, בתור הקדמה לטקסים אינטימיים.

הייתי מתכדרת… מעַי התקוטטו בתוך בטני. הייתי רוצה להביא איתי את החרקים היפים שלי מחדרי הקטן – הם עדיין שם. אבי השאיר אותם על הקיר, לאחר שהפצרתי בו מאוד שיניח להם להישאר בחדר. הוא צחק צחוק חדגוני ואמר:

"כן, אני אשאיר אותם. הרי את הבת היחידה שהתברכנו בה, וערב אחד אנחנו ניזָכר בשטויות שלך ונצחק.

אחר כך צחק צחוק מאופק ואמי צחקה בעקבותיו במיומנות נרכשת, ועיגלה מעט את שפתיה, ואבי שיבח אותה ואת החינוך שהעניקה לי.

לא יכולתי לגרוע את מבטי מאמות ידיו החזקות. הוא הסתיר את עיניו היפות, משום שאיננו מסוגל להביט בפני אישה. התעקשתי שהוא יסתכל לי ישר בפנים כשהוא מדבר איתי. היו לו עיניים מקסימות ונפלאות. הייתי רוצה שהן לא יוסרו ממני לעולם. באותו רגע חשתי מבוכה בכל דבר. העולם הסתובב. נכנסתי לחדרי והתנפלתי על הנייר כדי לצייר את העיניים. הוא היה קרוב מאוד לחברַי. הוא דמה לי למרות שאני רחוקה ממנו. לא יכולתי להירדם באותו לילה. בעלי התבונן במתיחוּת שלי וניסה בשלוותו המוכרת לספוג את כל ההתרגשות שאצרתי בתוכי. ראיתי שהוא איתי ושוב שיוויתי לנגדי את מפת זרועותיו המוצקות, עד שנראה לי שאני היא המחזיקה בו. באותו יום עקבתי אחריו כשרץ בין העצים. כשראה אותי, חש מבוכה ואמר לי: "מה תצווה גבירתי?" הבטתי בו בתשוקה והוא השפיל  את מבטו בביישנות. אחזתי בזרועותיו, הנחתי את ידי על שפתיו, חשתי בעוצמה החבויה בו ובמשהו העומד להתפרץ בתוכו  והתחלתי להעביר את שפתי על שפתיו. הוא לא התנגד. הוא אחז בי בכל העוצמה שהתאוויתי לה וחיבק אותי בזרועותיו החזקות עד שנמסתי בחיקו.  זה היה הרגע היחיד שבו הרגשתי שאני נמצאת על פני האדמה הקטנה הזאת. החיבוק הזה היה מוזר, ולא חשתי בו או חוויתי כמותו לפני כן, אלא רק חלמתי עליו. אמרתי: העיקר שחוויתי את ההתרגשות הזאת. ולו לדקה אחת. אחר כך הוא הביט בי בחשש, כאילו נישק אותי מבלי דעת. אבל אני שמתי את ידי על שפתיו וסימנתי  לו שלא ידבר. נמסתי אתו רק לכמה דקות, אבל הן לא ייעלמו לנצח.

אני מושכת את רגליי הקרות ממעמקי הנהר ומצחקקת ואחר כך צווחת… אני שבה כל יום לביתי כדי להתכדר קצת  בתוך עצמי, כשהשינה מתחילה לרפרף על עפעפי בעלי.

עד שג'לאל לא הופך את כל מה שסביבו אין הוא יודע שיכרון מהו. הוא היה השד משחת של הכפר. בכל הזדמנות היה מתנפל על לולי התרנגולות וכלובי הארנבות של השכנים ואחר כך היינו רואים אותו צולה אותן בשדה כאן בסביבה, סמוך ליער, או על יד הנחל. לא היה מי שישגיח עליו. אביו עבד בעיר הבירה, ולא היה שב אלא אחת לחודשיים. לכן הוא היה עושה כל מה שאנחנו חששנו לעשות, ועל כן שנאנו אותו. עצם הזכרת שמו היה פעמון אזעקה.

מאז שגילה את חלון חדר השינה של אשת המוכתר, הפך לסיוט שלה. היה מתגנב ועובר מעל גדר הבית ומשליך עליה שק מלא עשרות צפרדעים שאסף בנחל במשך ימים. כל הכפר היה שומע את צרחותיה, עד שהמוכתר האשים אותה שהיא משוגעת וגירש אותה.

אני, הבלתי-נראה, עסקתי באותה עת בציד ציפורים. התרגלתי להיות בלתי-נראה כדי לצוד יותר ציפורים. ככל שהיטבתי להתחבא, צדתי יותר. כשחזרתי בפעם הראשונה מן הציד, הציפור קיפצה בתוך כיס המעיל שלי, ואבי חשד במשהו, שכן תנועותיי היו מוזרות במקצת. הוא עצר אותי:

"בוא הנה! מה אתה מסתיר, יא…?" אמר והתכונן להתיר את חגורתו. הודיתי. הוצאתי את הציפור מכיסי ואמרתי:

"זאת ציפור, בסך הכול ציפור קטנה, אבא. מצאתי אותה ליד הנחל."

"איך קוראים לה?"

"לא יודע. ציפור."

"ציפור זה לא שֵׁם."

באותו יום סיפר לי אבי את סיפור השמות: איך אלוהים חילק שמות ליצורים. "באותו הלילה, יא… אלוהים היה עצבני בגלל הרעש, וליצורים לא היו שמות, ובגלל זה הוא לא היה יכול לדעת מאיפה בא הרעש. הוא אסף את היצורים, הוציא מהתרמיל הגדול שלו חופנים של שמות, והתחיל לחלק אותם ביניהם, כמו שאני הייתי מחלק לך ולאחים שלך פול קלוי חם. כל אחד מהם שׂם את השֵׁם החם שלו בכיס ורץ אתו בזהירות," אמר אבי.

"באותו לילה, יא בני, השמות היו חלשים, כי הם עזבו את התרמיל של אלוהים ונכנסו לכיסים של היצורים, ולכן אסור היה ליצורים ההם לחשוף אותם לשמש כדי שלא יתקלקלו, וכל אחד היה צריך לטפל בשם שלו במקום חמים. וכשהשם התחזק, הוא היה קורא לו, ואם הרגיש רטט, זה היה סימן שהשם כבר הבשיל, והוא היה מנסה אותו על האנשים הקרובים אליו.

לפני שסיים את סיפורו הזהיר אותי אבי מפני חשיפת שמי לשמש לפני שיבשיל. כשמיששתי את שמי בכיס שלי נוכחתי שהוא דומם. כציפור מתה. החלטתי לגנוב את השם "ג'לאל" והמתנתי להזדמנות לעשות זאת עד שהיא נמצאה לי: שיחקנו בכדור ליד בית הקברות. ג'לאל עזב את מגרש המשחקים ואת בגדיו ונכנס לבית הקברות מכיוון מזרח כדי להשתין, ואני רצתי לעבר בגדיו שליד חדר ההלבשה של השוער. ראיתי את השם מתנועע בכיס המכנסיים ואז נעצר בכיס הימני. ליבי הלם בחוזקה: אני חייב לסיים את העניין במהירות לפני שג'לאל יחזור! הכנסתי את ידי, הוצאתי את השם שהיה נתון בשקית קטנה, שמתי אותו בכיסי, ורצתי אל בית הקברות מכיוון מערב. בדרך הבנתי שג'לאל הוא שֵׁם גדול והוא ממלא את כיסי, וגם שמתי לב שלא השארתי את שמי בכיסו של ג'לאל במקום שמו, כפי שהתכוונתי לעשות, וכך נותר ג'לאל ללא שם, ובכיסי היו שני שמות.

חזרתי הביתה הסתגרתי בחדרי וישבתי להתבונן בשני השמות המתנועעים מתחת לאריג. אבי נכנס. אמרתי לו: "צדתי שם חדש. תראה, הוא רץ מהר לפה ולשם בתוך הכיס השמאלי שלי." אבי כבר מת כמה חודשים לפני כן. הוא מת אחרי שסיפר לי את סיפור השמות, ובעצם דיברתי אל שמו שהשאיר בכיס מעילו התלוי על ידית החלון. השם ג'לאל שגנבתי קיפץ כל הזמן כמו חתול בצד השמאלי של המכנסיים שלי. הכנסתי את ידי והוצאתי אותו. השם כבר יצא מהשקית, והיה רך, רך מאוד. כשהסתכלתי בו הוא היה צפרדע מכוערת שמעפעפת בעיניה ומשמיעה קרקור נורא. השלכתי אותו מידי. מיששתי את שמי בתוך הכיס הימני, ונוכחתי שאין בו רוח חיים. השלכתי גם אותו ורצתי בלי שם. עכשיו אני חסר-שם, וכל אימת שקוראים בשמי הישן, האוויר מוחק אותו, ומה שמגיע אלי הוא המילה "יא" המקדימה אותו, ואז אני יודע שמתכוונים אלי. אפילו אמי, בכל פעם שהיא מדברת עלי, אומרת: "זה שלא קוראים בשמו".  

אבי שכח לומר לי שמאז שהיצורים קיבלו שמות, הופיעה המלשינוּת והמלשינים נפוצו על פני האדמה ועכשיו אלוהים יודע מאיפה בא הרעש. עכשיו הוא יודע הכול.

כמעט לפנות בוקר

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט-לאט, כמו באי-רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו היתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה היתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה כל פעם שהתעוררה וקלרה – כמו שנאמר – מרבה להתעורר.

היא נאנחה אנחה ארוכה ועצמה שוב את עיניה. בדמיונה ריחפה אל התקרה והשקיפה משם על עצמה: דמות זעירה, אובדת במיטת הקינג-סייז ששמעון התעקש לקנות חודש לפני שמת והותיר אותה לאכלס לבדה את כל מרחבי המזרן האלה, ציצת שערה הלבנה בצורת להבה קטנה על הכר (כך זה נראה מהתקרה). פתאום שטף אותה גל של זעם וזקף אותה לישיבה בבת אחת, כמו שאסור לה בגלל הלחץ דם. היא חיכתה כמה רגעים לשוך הסחרחורת ונעצה בחור מבט מצמית. גם לולא האור הלבן של פנס הרחוב שהסתנן לחדר, גם לולא היו עיניה רגילות לחושך – כל כך הרבה פעמים נאלצה לחזות בחור הזה, בשוכבה ובקומה ובלכתה לעשות פיפי או להכין תה, עד שהוא נצרב לה ברשתית, על כל פרטיו המסלידים המסוגלים להוציא אדם מדעתו. כמו פצע עם שוליים משוננים שפה ושם תלוי מהם על בלימה רסיס טיח שקלרה לא יכלה להביא את עצמה לתלוש, ופנימו מציג לראווה את כל החלקים המתפוררים, הרקובים, החלודים שאמורים להסתתר בתוך הקירות, שאיש אינו רוצה לראות, שבדיוק לשם כך נועדו קירות: להסתיר אותם.

לעזאזל, לחשה קלרה, החור הזה יותר גדול ממני. מאז ששמעון הלך נהגה לשוחח עם עצמה בקול רם, אבל בלילות הקפידה להנמיך את קולה. היא תהתה אם להרשות לעצמה עוד חצי סטילנוקס או שכבר חרגה מהמכסה ללילה הזה. הרוח טילטלה את ענפי הפיקוס הגדול לפני הפנס ונראה כאילו החור מתנועע. רעיון מסוים התחיל ללבוש צורה במוחה.

חודשיים קודם לכן

ארזו שלושת הפועלים הערבים ושני הצבּעים הסינים את פטישיהם, את מקדחותיהם, את מברשותיהם, את דלייהם, את מלטשותיהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו לשיפוץ הבא. נדחקה לחנייה המשאית של "פרץ הובלות", פרקו ממנה שלושת הסבלים הרוסים את כל ארגזי הקרטון, הרהיטים העטופים היטב בניילון פצפצים, מכשירי החשמל, המקרר הכסוף ומסך האל.סי.די החדש, עלו לקומה השנייה מי במעלית ומי במדרגות, פרקו הכול בדירה המשופצת מן היסוד, קיבלו את שכרם בתוספת התשר ונסעו גם הם. גשם קל החל לרדת, חכך בדעתו וחדל. שקט השתרר ברחוב הכלנית. רק החור בחדר השינה של השכנה קלרה ספיבק, זה שנִבעה בקיר הגובל בדירה ששופצה בעת שהחליפו בה את מיקום המטבח וחדר השינה ("ככה תרוויחו את החלונות הגדולים במטבח עם תאורה טובה על האי," אמרה האדריכלית בהיגיון) נותר גדול ושריר כשהיה, זכר לבניין הבית.

שלוש שיחות קצרות שהמילה "כבר" נאמרת בשלושתן

(בדרך חזרה מבית הספר, מול הבית.)

אילנה, אמא של ליאור: "איתן, רוצה לבוא לראות את הבית החדש של ליאורי?"

אמא של איתן, שמה לא ידוע לנו: "איתן, רוצה ללכת לראות את הבית החדש של ליאורי?"

איתן: (זוקף את כתפיו עד לגובה האוזניים).

אילנה: "יש לו חדר משחקים עם פלייסטיישן חדש!"

אמא של איתן: "שמעת, איתן? רוצה לשחק עם ליאורי בפלייסטיישן?"

איתן: (טרם הוריד את כתפיו בחזרה למקומן).

אמא של איתן: "טוב, נבוא פעם אחרת. תתחדשו!"

ליאור: "אמא בואי כבר, קר לי."

(בחדר המדרגות, מוקדם בבוקר.)

קלרה (יורדת בזריזות ככל שברכיה מאפשרות לה מהשרפרף שעמדה עליו כדי להשקיף דרך חריר ההצצה ופותחת את הדלת): "בוקר טוב, יגאל!"

יגאל: "בוקר."

קלרה: "מה נשמע?"

יגאל: "בסדר, בדיוק בדרך לעבודה­–"

קלרה: "נו ומתי כבר תסגרו לי את החור?"

יגאל: "אמרתי לך, נגמר לי הכסף אחרי השיפוץ, ברגע שיהיה לי–"

קלרה (מרימה את הקול אפילו שאסור לה בגלל הלב): "אני אשמה שנגמר לך הכסף? אולי אני צריכה גם לשלם לך בעד החור?"

יגאל (מתחיל לרדת במדרגות): "כבר אמרתי גם לנכד שלך בטלפון–"

קלרה (בצעקה, למרות הכאב המוכר המתעורר בחזה): "ומה זה עוזר לי שאמרת לו? אתם עשיתם את החור הזה ואתם–"

יגאל: "אני מאחר לעבודה, חייב לרוץ." (נעלם במורד המדרגות.)

קלרה (לעצמה): "אבל כסף לפליי-משהו ולטלוויזיה בחדר שינה שאני צריכה לשמוע כל לילה, לזה לא נגמר להם."

(בחדר השינה המשופץ, על המיטה, קינג סייז גם היא, בין שתי ארוניות בסגנון וינטג' ושתי מנורות פחם ביבוא אישי מהולנד, תלויות בכבל צהוב מהתקרה.)

אילנה: "יגאל, מתי אתה מתכוון לסגור לה את החור?"

יגאל: "מה זה מפריע לך? בצד שלנו הוא מסודר יופי חצי מאחורי הארון וחצי מאחורי הראי." (מצחקק).

אילנה: "מפריע לי שאני כבר פוחדת לצאת מהדירה כי כל פעם הקרצייה הזקנה יוצאת ומתחילה להציק לי עם החור שלה פה והחור שלה שם. היא בטח עומדת מאחורי הדלת כל היום ומציצה לראות מתי אני יוצאת."

יגאל: "מה את מתרגשת ממנה? חצי סנילית זאת. עוד מעט תשכח מזה."

קלרה (מעבר לקיר, בלחש, כי כבר לילה): "שככה ישכחו ממך מחלות קשות."

הערת ביניים

קירות נועדו גם למנוע מעבר של שיחות אל אוזניים שלא להן נועדו. לא תמיד צולחת המשימה בידם (כמובן, ידיים לא שייכות לכאן, מוטב: לא תמיד הם עומדים במשימה), קל וחומר כשפעור בהם חור. כך נודעו לקלרה ספיבק הרבה יותר פרטים משהיתה בוחרת לדעת על מנהגיהם ואורחות חייהם של יגאל ואילנה ברק, כגון שבימי שישי בערב הם מזמינים בייבי-סיטר ויוצאים.

יום שישי, יומיים אחרי אותו לפנות-בוקר שפתחנו בו

היא בחנה שוב את תוכנו של תיק הנסיעות וּוידאה שלא שכחה כלום. תרופות יום ותרופות לילה, סוודרים ופיג'מה, חלוק, מצעים וגרביים חמים, קופסת עוגיות מלוחות וקופסת עוגיות מתוקות, ליתר ביטחון. אז סגרה והכתיפה אותו, יצאה ונעלה את הדלת פעמיים, צעדה ארבעה צעדים ודפקה בתקיפות על הדלת ממול. רחש מהוסס נשמע בפנים, מישהי הציצה עליה דרך החריר, הסיקה – טעות – שאין בה סכנה ופתחה את הדלת. נערה מדובללת שיער, לק ורוד מכורסם, סווטשירט אפור שמצהיר על אהבתה של הלובשת לעיר ניו יורק. היא בהתה בקלרה, שנדחקה פנימה בזריזות עם התיק התלוי על הכתף.

"את בטח שירן?" שאלה את הבייבי-סיטר בחביבות. זו נראתה כנתונה בהלם גמור. שלא נדע, בידי מי מפקידים אנשים את ילדיהם. "אני הדודה קלרה," המשיכה, "יגאל ואילנוש בטח אמרו לך שאני מגיעה להחליף אותך היום?"

חצי ניד-ראש לא-מחייב. שום מילה על שום דודה לא נאמרה, אבל עכשיו היא חוששת שאמרו לה ולא שמה לב.

"את יכולה ללכת," בישרה קלרה בעליצות ורק אז, כביכול, ראתה את הארשת המבולבלת על פניה של שירן. היא הוציאה שטר של חמישים מכיס אחד של מעילה ואת הטלפון מהכיס השני. "הם ביקשו ממני לשלם לך. רוצה להתקשר אליהם ליתר ביטחון? הם באמצע הסרט עכשיו אבל אין בעיה."

שירן הסתכלה בטלפון של קלרה, מכשיר ישן שכמוהו לא ראתה אף פעם (הנכד נתן לה אחד חדש, הוא נשאר במגירה), והחליטה לבחור בשטר. היא אספה את ז'קט הג'ינס ואת הסמארטפון שלה והלכה.

רק אחרי שנסגרה הדלת מאחוריה הסתובבה קלרה וראתה את הילד על הספה, מול הטלוויזיה הדולקת. הם הביטו זה בזה בשתיקה, כל אחד ומחשבותיו הוא.

"אתה יודע מי אני?" שאלה קלרה. הילד הינהן. "תשתיק את הטלוויזיה, אני בקושי שומעת את עצמי." הילד לחץ על השלט והקולות הצייצנים נַדמו. "אז מי אני?"

"הקרצייה הזקנה ממול," לאט הילד.

קלרה פרקה את התיק והניחה אותו על רצפת הפרקט. היא צעדה אל הספה ונרכנה אליו. בעמידה לא היתה גבוהה ממנו בהרבה אבל עכשיו היה ביניהם הפרש שניתן לעבוד איתו.

"השם שלי קלרה, ואם אני אשמע אותך עוד פעם קורא לי ככה אני אהרוג אותך, הבנת?"

נראה שהילד הבין. ראוי לציין שהַשמיעה של קלרה לא מה שהיתה, ובאוזן שמאל נותרו רק שרידים ממנה. לפיכך היא מדברת בקול רם מאוד ומפנה כלפי בני-שיחה את צד ימין של פניה. הדבר משווה לה חזות מסוכנת וערמומית בהרבה מן המציאות, ועל ילדים זה עושה רושם גדול.

היא פנתה אל המטבח שהיה המשכו של הסלון (אצלה המטבח תחום בתוך חדר משלו עם דלת כניסה, למה צריך כל הבית להתמלא בריחות טיגון?), למעשה אחד מקירות הסלון היה מטבח ("חלל אירוח זורם, בלי חסימות," אמרה האדריכלית), התהלכה סביב האי ושני כיסאות הבר הצמודים אליו, שנראו לה בלתי-ישיבים בעליל, ושרקה בהתפעלות, אצבעותיה שלובות לה על גבה. לפעמים חיקתה בלי משים את הליכותיו של שמעון.

"פששש, איזה יופי הם עשו פה," אמרה. למען האמת זה היה רחוק מיופי בעיניה, מזויף ותמוה וחסר כל היגיון, אבל היא לא רצתה לצער את הילד. "לא פלא שנגמר להם הכסף. עד איזה שעה מותר לך להישאר ער?"

כעבור שלוש שעות

אולי בהשפעת הסרט, שהיה מז'אנר המדע הבדיוני, לרגע נדמָה לאילנה ששירן עברה הזדקנות מואצת בן לילה ושהיא רואה עכשיו את דמותה הקשישה, יושבת על הספה בלי הטלפון ביד – זה מה שהיה הכי מוזר – ומעלעלת במוסף סוף השבוע. כשנשאה אליהם הדמות את עיניה, ענקיות להפחיד מאחורי משקפי הקריאה, הבינה מי זו שיושבת בסלון שלהם בנעלי בית משובצות, עטופה בשמיכה, וזה לא נראה לה הרבה פחות משונה מההשערה הקודמת.

יגאל עמד מאובן לצידה והיא קלטה את שתיקותיו המתחלפות מתדהמה להבנה, לבהלה ולזעם. היא חיכתה שהוא ידבר ראשון.

"מה את עושה פה?" שאל לבסוף, שאלה לא חריפה במיוחד, חשבה אילנה, ויכלה לראות שהזקנה שותפה לדעתה.

"קוראת עיתון," ענתה קלרה, "אי-אפשר להגיד שיש לכם כאן יותר מדי ספרים," הוסיפה בתוכחה.

פתאום עברה במוחה של אילנה מחשבה שהקפיאה את דמה. "איפה ליאורי?" שאלה בקול רועד.

"איפה יהיה, הלך לישון. בלי מקלחת," הפטירה קלרה באותה נימה. "הוא אמר שכבר עשה לפני ארוחת ערב."

יגאל צעד צעד אחד קדימה. "מספיק עם השטויות האלה," התיז. "את השתגעת לגמרי."

קלרה הסירה את המשקפיים ונעצה בו מבט. "יכול להיות," אמרה. "מי לא היה משתגע עם חור בקיר מול העיניים דבר ראשון כשהבנאדם מתעורר, יום אחרי יום אחרי–"

"ששש, אתם תעירו את ליאורי!" אמרה אילנה, ומיד הבינה שבאזהרה הביתית הזאת, בגוף שני רבים, הכניסה את קלרה אל השגרה המשפחתית.

בשבוע שלאחר מכן

את יום הצילום שקבעו עם האדריכלית כדי שתציג את הדירה באתר שלה נאלצו לדחות למועד לא ידוע, והיא לא הסתירה את מורת רוחה: תמורת הצילומים האלה העניקה להם הנחה, והיא ידעה שחלון ההזדמנות לצילומים הולך ונסגר ככל שמתרחקים מתום השיפוץ, כשהדיירים, כולם בלי יוצא מן הכלל, מעמיסים על הדירה את הקשקושים שלהם. כמו כן נאלצו לבטל – בתירוצים משתנים בהתאם לארוע ולנמענים – ארוחה משפחתית גדולה שבה התכוונו להראות את הדירה המשופצת לכל הקרובים שטרם זכו, חנוכת בית משותפת לחברים מהמשרד שלו ושלה, ומסיבת כיתה לילדי ג'1 שנועדה לבסס את מעמדו החברתי הרופף, המדאיג, של ליאור. את האמת – ששכנה קשישה התנחלה להם בסלון ואין לה כוונה לצאת עד שלא יסגרו את החור שפער לה השיפוץ שלהם בקיר חדר השינה – לא יכלו להגיד לאיש. "זה מוציא אותנו גם פאתטים וגם מפלצות," לחשה אילנה ליגאל (הם התרגלו לדבר בלחש בלילות, העיצוב הזורם העביר קולות בין חלקי הדירה בקלות רבה מדי.)

הביטול האחרון, מכל מקום, לא גרר מחאה. להפך, למגינת לבם נראה ליאור כאילו הוקל לו. יגאל ניסה, בתור פיצוי (לא ברור למי) לפתות אותו לצאת אתו למגרש הכדורגל.

"אין לי זמן," אמר הילד, "קלרה הבטיחה שהיא תלמד אותי לעשות כדורי שוקולד."

אשר לארועים האחרים, עכשיו היה קשה אפילו לדמיין אותם. ניתן לחשוד בקלרה שהיא עושה את זה מתוך רשעות ונקמנות, אבל האמת המרה היתה שהאישה נעדרה ולו שמץ של סטייל. היא היתה חורבן מהלֵך לכל עיצוב. באשר דרכַה, שם הלך על הדקורציה. היא לא היתה מזהה כיסא של אימס גם אילו נפל לה על הבהונות (פנטזיה קטנה של אילנה) – היא לא היתה מבדילה בינו ובין כיסא של כתר פלסטיק. את הדגם המוקטן של חיקוי אימס בחדר המשחקים כיסו עכשיו צעצועים והפלייסטיישן הזנוח ונעלי ספורט (חדשות ונוצצות ונקיות למגינת לבו של יגאל) שערמו עליו קלרה וליאור כדי לפנות מקום על השטיח עבור – לא נעים לומר – בתי הבובות שבנו מלגו ואִכלסו במשפחות דמיוניות. ספת העור הלבנה, רוש בובואה, שיסיימו לשלם עליה בעוד שנתיים, נעלמה מתחת לשילוב פוצע-עין של מצעים פרחוניים דהויים, למודי כביסות רבות, ושמיכה בצבע חום עתיק. השז לונג נשא בהכנעה שכבות של בגדים, חלוקים ופיג'מות, ומתחת לצמד שולחנות הקפה הקטנים המעוגלים, תכלת ואגוז בהיר, ניצבו בשתי שורות לא ישרות במיוחד כמה זוגות נעליים וטור של כדורי גרביים. את הקונסולה בסלון עיטרה שורה עקמומית של תרופות, כדורים ומשחות. למבט לא היה לאן לברוח. בחדר האמבטיה (קלרה ניסתה ולא הצליחה להבין את ההצדקה לכיור מרובע קטן על שידת עץ ישנה שהיא היתה מתביישת לתת לאלטע זאכען), לצד שלוש מברשות השיניים החשמליות שלהם, עמדה כוס פלסטיק משופשפת ובתוכה מברשת ירקרקה שזיפיה התעגלו לכל עבר.

עוד שיחה שנלחשה באישון לילה

"בפרינציפ לא."

"מה פרינציפ עכשיו? אתה נורמלי?"

"אותי שום מכשפה זקנה לא תסחוט."

"כל הכבוד. אז כמה זמן אנחנו אמורים לסבול את זה?"

"עוד מעט היא תישבר, את תראי."

"איזה תישבר, יגאל? אני נשברתי. אני פוחדת להיכנס לבית שלי, בחיי."

"מה את רוצה ממני? מאיפה אני אביא כסף בשביל זה? זה את התעקשת להחליף את כל הרהיטים. תהרגי אותי מה היה רע בשולחן של הפינת–"

"אל תתחיל עכשיו שוב עם השולחן של הפינת אוכל."

"השולחן וכל הכיסאות."

(שתיקה. חולפות כמה דקות.)

"די, יגאל."

"מה די?"

"לא בא לי."

"שוב? מה את עושה לי חרם?"

"איזה חרם בראש שלך? אני לא מסוגלת להזדיין ככה, אני כל הזמן בלחץ מהרגע שהיא תשתעל באמצע."

"יופי, אז עכשיו גם זיונים לא יהיו?"

"אלוהים ישמור, איך שאנשים מדברים," לחשה קלרה לעצמה בסלון. "אם שמעון היה שומע הוא לא היה מאמין."

 

אבל אפילו זה לא היה הכי נורא בשביל יגאל

שנכנס הביתה יום אחד וכשהסיר את המעיל והתפתל כמו תמיד כדי לא לחטוף מכה בראש מהמתלה שהאדריכלית עיצבה בעצמה מצינורות אינסטלציה, שמע את בנו אומר בסלון:

"אוי, נפלה לי עין."

ואת המכשפה עונה לו:

"לא קרה כלום, ליאורק'ה. אתה תופס את החוט ומסובב את המסרגה ככה בזהירות, לא – לצד השני, בדיוק, ומעלה אותה בחזרה."

כעבור שלושה שבועות

ארזו שני הפועלים והצבּעי את פטישיהם, את מברשותיהם, את דלייהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו. ערב קר ולח ירד על רחוב הכלנית. נכנס יגאל ברק לסלון ביתו, שם ישבו על הספה בנו ושכנתו עטופים בשמיכה החומה וצפו בסרט, ואמר:

"טוב קלרה, החור מתוקן פיקס. הקיר שלך כמו חדש."

וקלרה וליאורי, בלי אומר, הניפו שניהם לעברו יד אחת קטנה ועגלגלה ואחרת צפודה ומכוסה כתמי זיקנה, ושתיהן זוקפות אצבע בתנועה שפירושה: שקט! שיא המתח עכשיו!

 

“I have not yet begun to fight!”

John Paul Jones

כל  הדרך אל הים היא ירידה אחת גדולה, כאילו כל העולם אינו אלא גיגית ענקית שהכול נוסעים, שטים, גולשים ונסחפים אל תחתיתה. אני נוסעת לבקר את אימא. אני נוסעת אליה על האופניים הישנים שלי הצבועים ירוק, מדוושת בהנאה גדולה, הצירים משומנים, ידי איתנות על הכידון המחליד. אוויר הערב לח, אבל נושבת רוח קלה שמחליקה את שיערי לאחור ומרחרחת את פני. וכשנובטות מעל לשפתי טיפות זיעה זעירות, אני מוחה אותן בלשון, טועמת את מליחותן. אני חולפת במהירות על פני לוח חוצות מואר ומל גיבסון מחייך ממנו חיוך שהיה פעם שובה לב, ועכשיו כבר לא. כשראיתי בפעם הראשונה את "נשק קטלני", צחקתי כל כך כשצפיתי במרטין ריגס יושב עם רוג'ר מירטאו בסירה הממורקת שחנתה אצלו במדשאה, כי זה הזכיר לי את הים האובלי שאבא הושיב אותי ואת ערן בתוכו כשהיינו קטנים. בימי הקיץ המזדהרים היה אבא תוקע את אפו ברשת המתוחה על חלון החדר שלנו, מבחוץ, וקורא בקול גדול: "מי רוצה להיות ארכימדס היום?"

"אני! אני!" היינו שואגים שנינו, ממהרים להתפשט ושועטים החוצה בתחתונים לבנים ובעור שזוף אל הים המסעיר של אבא. הגיגית כבר הייתה מלאה עד שפתה במים צלולים, קרים ברגע הראשון, מצינור ההשקיה של הגינה. "היום את תהיי ארכימדס", הכריז אבא בפנים מאירים, מורה באצבעו על חלקת הים האובלית, "תכנסי. בואי נראה כמה מים תשפריצי החוצה היום." ערן שקע במי הגיגית מיד אחרַי והדשא הירוק סביבנו הוצף קילוחי מים מפני האמת הבלתי ניתנת לערעור של חוק ארכימדס, שאבא הסביר לנו בסבלנות את מהותו. הוא תקע בידינו את המוט הארוך שקצהו האחד כבר העלה ירוקת והוא תמיד היה התורן, וקשר אליו ריבוע בד לבן שנגזר בהיחבא משמלת חג ישנה של אימא. כשהכול היה מוכן, אחז בחבל העבות הקשור לידית הגיגית וקרא, "ערן, היום אתה מגֶלאן! אנחנו מפליגים אל ארץ האש!" בפעם אחרת הייתי אני כריסטופר קולומבוס. שטנו באומץ מערבה לגלות את הודו וכמו תמיד, כשהיה תורי להיות קולומבוס, אבא היה שואל, "נו, יפתי, איך קוראים לשלוש הספינות שלך?" ואני מיהרתי להיאחז בשולי הגיגית שלא נתהפך כי אבא כבר רץ בכל כוחו בדשא סביב הבית, הגיגית דוהרת ונוטפת מים, ואני צעקתי לו בחזרה, "נינה, פינטה וסבתא מריה!" ושלושתנו געינו בצחוק כי ככה אמרתי כשהייתי קטנה, ולא ידעתי שאומרים 'סנטה מריה'.

הרבה מסעות לארצות רחוקות עשינו עם אבא. שטנו לשוודיה לראות את הוָואסָה ששקעה במימי הנמל העתיק בשטוקהולם על מלחיה ועל כל תותחיה ביום הראשון שהושקה בו, הפלגנו בספינת האהבה המפוארת מנמל לנמל וירדנו לטייל בפּואֶרטה וייארְטֶה, ופעם אחת אף הרחקנו עד לאיי  פולינזיה  ושם שטנו בפירוגה כפולה מבלי להתהפך. וביום אחד חם במיוחד אבא השקה אותנו בצינור הגומי שלא נתייבש לו חלילה, והכריז, "היום נשוט מאשקלון לארקשון ולביאריץ, איפה שבתי הקיץ של הצרפתים העשירים." אבל אני, שכבר למדתי גיאוגרפיה בבית הספר אמרתי בפנים חסודים, "אבא, אי אפשר. הם מהצד של האוקיאנוס האטלנטי". אבא נבוך לרגע אבל התעשת. "טוב, אז נחזור לתקופות קדומות, הן תמיד מעניינות. מה אתם אומרים, שנפליג עם אודיסאוס מלך איתקה הביתה מהמלחמה בטרויה?" העוויתי את פרצופי בחוסר עניין כי לא אהבתי מלחמות. הצעתי שנשוט בגונדולה שחורה בתעלות ונציה, "זאת אומרת, אם גם ערן מסכים". אני חושבת שכל זה היה בשנה שבה הגיגית הסגלגלה נעשתה קטנה לשנינו ואבא נאלץ להשיט פעם אותי ופעם את אחי. כבר לא פחדתי להפליג לבד לכף הסופות, וכשהקפנו את ראש היבשה החלטנו פה אחד להחליף את שמו לכף התקווה הטובה. אלא שערן איבד את סבלנותו עוד לפני שירדנו לחוף ורקע ברגלו, "די, אבא, עכשיו תורי! אני רוצה לגלפּאגוס, לאיגואנות!"

על הרבה מקומות אקזוטיים ומסעות היסטוריים וימיים למדנו מהמשחקים המצחיקים בדשא עם אבא. פעם ערן שאל אותו בסנטר מחציף, "ואיזה מסעות רחוקים עשית אתה, אבא?" ואבא התהרהר רגע ארוך שבו שקטו המים בגיגית, וגירד בראשו כאילו הוא מנסה להיזכר, "אה, אני הייתי במסע ארוך במאוטהאוזן, אחר כך עשיתי מסע רגלי מברגן בלזן, וקודם ביקרתי גם באאושוויץ, אבל זה היה מזמן ואני לא כל כך זוכר, לפחות אני יכול להגיד ששטתי בעין הסערה הרבה לפני שאי פעם ראיתי ים פתוח—"

השתתקנו, ערן ואני, והעליצות שאחזה בנו התפוגגה. כבר הכרנו את השמות האלה אושוויץ, ברגן בלזן, מאוטהאוזן ועוד שמות של מקומות כאלה מהלחשושים של אימא עם דודה לילי, זו בוכה בכי חרישי וזו מועכת תולעי סיגריות במאפרת הזכוכית וממוללת ממחטה לבנה בחיקה.

אבא ראה שיוצא לנו כל האוויר מהמפרשים ומיהר להפיח בנו רוח חדשה. הוא משך בחבל בכוח כה רב שכמעט התגלגלנו החוצה מהספינה, והתחיל להשיט אותנו במהירות להר אררט למצוא שם, פעם אחת ולתמיד, את תיבת נוח האבודה.

אחר כך ערן גדל ממש. ידיים, רגליים, צוואר, כל בגדיו ונעליו נעשו קטנים עליו והקול התחלף לו והוא ביקש לעבור למרפסת הסגורה, העיקר שיהיה לו חדר משלו, ולא אתי. אני החריתי החזקתי אחריו, כאילו גדלנו בתואם. אז כבר גיליתי שאסנת משתמשת בטמפונים ותהיתי מתי יגיע תורי. בינתיים לבשתי חזייה מספר אפס ומשחתי את השפתיים בשפתון הוורדרד של אימא בכל פעם שהיא יצאה מהבית.       

יום אחד, כמעט בהיסח הדעת, נדחפה הגיגית לתוך המרווח שבין האדמה לבין רצפת הבית, מקום מוצל וקריר שמדיף ריח מעופש שהחתולים של אימא אוהבים להתחבא בו מהחום. ההפלגה האחרונה שלנו בגיגית של אבא הייתה אל איי לופוטֶן, שם ארב לנו בשעת הגאות המֶלְסְטְרום, שזו מערבולת ימית מסוכנת מאוד. אבא סיפר שאפילו ז'ול וורן ידע אודותיה וכי במערבולת המסתורית הזאת טבעה נאוטילוס – ובערב כששכבתי במיטה, מכורבלת בשמיכה ואפי תחוב בין דפי ספרו שמחתי לגלות שהסופר הצרפתי צדק. ומפני שיצאנו מהמערבולת בשלום, נרגעו המים בגיגית וערן ואני, יחד עם אבא, הקשבנו בריכוז לשירת הסירנות. אבא עצם את עיניו והטה את אוזנו אל הרוח והניע את אצבעותיו בקצב, ובהנאה על פניו. ערן סחט את הגופייה הרטובה שלו בתנועות חדות, בחן את אבא במבט לא מוכר, כאילו הוא רואה אותו לראשונה, ואמר בכעס, "מה  פתאום סירנות אבא, זה סתם רוח וצרצרים!" ופנה להיכנס הביתה, כולו מנטף. מאחורי גבו עוד צעק, "אולי פעם אחת תדבר איתי על כדורגל?!" 

השתקתי את אחי בבהלה. קראתי אחר גבו המתרחק שהוא לא מבין שום דבר מהחיים שלו! אני עוד כן שמעתי אותן שרות בקולן המתוק והמפתה ועוד הערצתי את אבא, אם כי גם אני התחלתי לתהות מאיפה הוא יודע כל כך הרבה על אדמירלים אמיצים כמו ג'ון פול ג'ונס וקפטן קוק, על ימים רחוקים ועל הרפתקאות מסעירות במקומות ששמותיהם העבירו בגבי צמרמורות עונג והעלו בי תאווה דוחקת לצאת אל העולם.

אימא מעולם לא שחתה בים או בבריכה ואבא רק לעתים רחוקות העז לנדוד עם הסוסיתא הלבנה שלנו עד באר שבע או עד טבריה, ולעתים רחוקות עוד יותר אחז בידו ספר וישב לקרוא בו מתחילתו ועד סופו.

"כבר אין לו סבלנות לקרוא," נאנחה אימא וחיזקה עוד את הבורג במסגרת משקפיה במברג זעיר. "הרגו לו את הסבלנות." בסוף אותו קיץ, קצת לפני שרוחות הסתיו החלו לטלטל את חודי הברושים שעל גבול הגינה שלנו שהלכה וקטנה בהתמדה וכידוני החצבים אך החלו בייסורי בקיעתם מן האדמה הקשה; בסוף אותו קיץ נכנסה אימא הביתה בריצה ואֵימה בעיניה. היא ניכשה עשבים בגינה וראתה נחש משויש זוחל אל מתחת לבית. אבא רץ החוצה, השתופף בין שיחי ההרדוף והציץ שעה ארוכה אל האפלה הקרירה שבין יסודות הבית הקצרים לבין האדמה. כשקם על רגליו וראה את אימא עומדת בפתח הבית ממוללת את שולי שמלתה, פרש זרועותיו לצדדים – "אין שם שום נחש" – אבל כשמבטו פגש בעיניה המבועתות ובגופה המכווץ שב והשתופף באנחה והוציא בזהירות את כל הגרוטאות שנערמו מתחת לבית במשך השנים: גדר לולים גלולה שאיש לא זכר לשם מה נקנתה, הקורקינט של ערן שנגרע ממנו כל הודו והפריסקופ שבנינו יחד מדיקטים דקים ומראות, כמעט שלם ואולי עוד בר שימוש. וכשגרר החוצה את הגיגית הקטנה ראיתי בעיניים כלות שגווה נצרב ביד הזמן לחום אדמדם של החלודה שאיכלה אותה והותירה בגופה נקבים, כאחת ממפיות התחרה של אימא שהיו שרועות על מסעדי הכורסאות בסלון,  נוקשות מעמילן.   

הימים חלפו באטיות, אחר כך מיהרו לדרכם. הרוחות התעוררו מתרדמת הקיץ שלהן כאילו ניתן אות. אימא קטפה רימונים מהעץ והניחה אותם בקערת חומר כחולה שהבליטה את צבעיהם הוורודים-צהובים. רובם היו נגועים בחרקים, אבל יפים מבחוץ. משוכת הגפן עוד כבדה מאשכולות ענבים, וערן ואני הושטנו יד אל ענפיהן המשתרגים, משכנו בקנוקנות והנמכנו את הפרי הבשל היישר לפינו. כשחזרו הנחליאלים לנקר באדמה, היה הסתיו לעובדה מוגמרת והקיץ נעשה לזיכרון עמום. גם זכר ההפלגות המסעירות שלנו בגיגית עמם. עננים באו מכיוון הים והתרבצו בפינות שמיים ככבשים מכונסות. בלילות הצטמררו והמטירו גשם. אחרי ימים של מטחים כבדים שחבטו בכל בנחישות לא מובנת, הפך הגשם לזרזיף חרישי שהשרה עלי שלווה. שעות הסתובבתי בחוץ במעיל הגשם האפור שלי, רואה מראות עמוקים בראי השלוליות. וכשבאה לפתחנו סופה שחבטה בפראות בחווקי התריסים, אימא אמרה שזאת שירת הברבור של החורף וכמה נעים להיות בעין הסערה במזג אוויר כזה, מתחת לשמיכות. הייתה זו אימא שלימדה אותנו שעין הסערה הוא המקום הכי פחות מסוכן להיות בו בים בשעה של מערבולת רוחות, בניגוד גמור למה שחשבנו, אפילו אבא, וכי אניות יכולות לשוט בעין הסערה בלי חשש. ובכן, אם המלקוש ההוא היה סערה, אנו היינו בעינה, אי של שלווה.

בוקר אחד נשר אחרון התפוזים מהעץ על פי פקודה סמויה והחל במסעו אל הריקבון. האביב היה קצר בשנה ההיא והקיץ לוהט ועכרורי. ערן כבר היה בסוף י"ב. ערב-ערב, במשך שעה מדודה, רץ לאורך החוף. מהגיבוש של השייטת שב חבול ומותש וגם מלוכלך וקצת חולה, אבל עם חיוך מנצחים על פניו. בסוף לא קיבלו אותו לשייטת ואיש לא הצליח לנחם אותו, אפילו לא ניצה, חברתו. בסתיו, הלך ערן בלב כבד ליחידה אחרת, עבר את כל מסלול ההכשרה בהצטיינות, השלים בבוא הזמן עם צבע דם המכבים של הכומתה שלו וחזר לניצה, ונהרג בלילה חשוך אחד במארב בדרום לבנון.

מאז, השתררה בבית דומייה שלא התפוגגה עוד. הספנים ומגלי הארצות האמיצים שאכלסו את ילדותנו הפליגו בספינותיהם אל מעבר לאופק בנסים מתנופפים ולא שבו. אנחנו נשארנו נטועים באדמה. אימא קיפלה את כאבה והטמינה אותו עמוק בגופה – "יש עוד ילדה בבית" – ואבא הטביע את התכחשותו המתמשכת במי ים קרים, בהם שחה עד לאי הקטן עד שכלו כוחותיו או בשיטוטי בוקר ארוכים לאורך החוף, שם צעד בצד הגלים באותו המסלול שערן היה רץ בו ערב-ערב בסוף י"ב, פוסע מהורהר, שקוע בחיפושיו אחר עקבות מִטְבּע נעליו המשוער של בנו, גבו הולך ומשתוחח, לבו הולך ונפרם.

עצרתי את האופניים בחריקה ברמזור אדום. מחיתי את הזיעה מפני והטבתי את רצועות התיק שעל גבי. מרחוק ראיתי את צלליתו האפלה של הים חוברת לִרְקיע השמיים עד שהיו לגוף אחד, אפל וחסר גבולות, מנוקד באור כוכבים חיוור ובאישוני הפנסים העגולים של הטיילת המתעקלת דרומה. כשהאור ברמזור התחלף לירוק פניתי לכיוון המעגן. לרגע הסתיר את הים האפל ים בהיר ממנו: פרסומת ענקית לחופשה באי יווני.

באחת הפעמים הנדירות שלאימא ואבא היו די כסף וכוח להתרחק קצת מהבית, נסענו ארבעתנו לנופש באילת. הדרך הייתה ארוכה וקסומה. "זה כמו באפריקה," התפעל ערן מעצי השיטה הנאבקים על חייהם בחום וביובש, וכמו נמלטים מפניו במהירות הנסיעה. אימא הסבירה לנו שהמן שאכלו בני ישראל במדבר כלל לא ירד מהשמיים כמו שכתוב בתורה, וכי מדענים סוברים שהלבן-הלבן התנ"כי היה בסך הכול הפרשות מתוקות של נמלים שחיות על ענפי עץ השיטה. באותה נשימה אימא הסבירה לנו מהי סימביוזה וערן ואני ישר אמרנו, "איכס, הפרשות של נמלים—" אחר כך אחי הסב את פניו לאחור ונשבע שראה את אשת לוט. מנגד, צעקתי אני שראיתי יעלים מדלגים על צוקים.

לכניסה לאילת הגענו רעבים ומאובקים. מי הים האדום היו כחולים כהים והחוף מעוגל וזהוב. ים של אוהלי בד פרח על החול. לפני שהחשיך בנינו גם אנחנו אוהל משמיכות פיקה מתבדרות ומוטות מטאטא, לא הרחק מהסוסיתא שלנו, ואימא חילקה לכל אחד מאתנו סנדוויץ' עם-בדיוק-מה-שהוא-אוהב בפנים.

אחרי שאכלנו נכנסנו לים, חוץ מאימא. השתכשכנו במים, שחינו, נשבענו שראינו גם זהרון וגם תוכינון ונזהרנו מעוקצם של קיפודי הים השחורים. כל ניסיונות השכנוע שלנו לא עזרו, אימא סירבה להיכנס למים. אבא התייאש ראשון. "תעזבו את אימא", הניד בידו כאילו אין לה תקנה ושב והרטיב את שיערו השחור. "שכחתם את הסיפור עם החתולים?" לא שכחנו. אימא ראתה את אחד השכנים עושה אמבטיה לשלושה גורי חתולים בדלי פח גדול ורצה להסתכל, וראתה את ראשיהם וגפיהם הקטנים נרעדים מבעד לדוק המים המזדעזעים. בשארית כוחם ניסו הגורים להשתחרר מהאחיזה של האיש שהשתופף מעל לדלי והביט במבט אלכסוני בילדת השכנים, כלומר באימא, "את יודעת מה חתולים עושים בגינה כשהם צועקים כמו שחוטים כל הלילה, כן? אחר כך החתולות ממליטות והגורים מביאים לי פרעושים. כל שנה אותו הדבר ואימא שלהם לא לומדת לקח!" ולא הרפה מגופותיהם המנומרות עד שרפו וחלקת המים בדלי הפכה קרומית וקשה. מאז יצא שִמעהּ של אימא אצל כל חתולי הרחוב והם מוצאים בחיקה מקלט בטוח. מאז – לפחות זו הסברה – אימא מתרחקת ממים כמו מאש. כשבנו בריכה עירונית הסכימה לכל היותר לטבול במים עד קרסוליה, וליוותה אותי ואת ערן השוחים במים כמו דולפינים, במבט מודאג. רק כשאבא הושיב אותנו בים האובלי בגיגית ונעשה לאדמירל נועז, הייתה אימא מביטה בנו בקורת רוח, ממקום מושבה על מדרגות הכניסה.

אחרי שערן נהרג, אבדה לאבא תחושת הזמן. שעות ארוכות ישב בגינה, לבדו, על כיסא הקש שהזמן והשמש מרטו אותו בהתמדה, שרוי בצילה המחורר של עץ האזדרכת, משחק באצבעותיו בחבל ישן, כאילו הוא שב ומשנן לעצמו את כל הקשרים שלימד אותנו כשהיינו קטנים: קשר דייגים וקשר בוהן, קשר שטוח וקשר סבתא. היו לאבא אצבעות עבות וזריזות. "לקשור שרוכים בנעליים אתם כבר יודעים, נכון?" אמר בפעם הראשונה שהראה לנו את נפלאות החבל, "אז קשר אחד אתם כבר מכירים!"

כשראיתי אותו יושב כך בגינה המוצלת, נחרדתי ולבי אוגרף: אבא הצטמק כל כך ונראה כה אבוד שהיה זקוק עכשיו לקשר הצלה. בדמיוני גחן לעברי והסביר לי בסבלנות איפה שמים את האצבעות ואיך צרים בחבל צורת לולאה והיכן מותחים ומהדקים אותה כדי שהקשר יהיה מאובטח, אבל כבר לא זכרתי בדיוק מה הולך לאן. וכך הוסיף אבא וחמק מאתנו עוד, עד שנעלם מחיינו חרישית, רגע גלוי לעין, רגע מתעתע, מנצנץ וכבֶה ממרחק – עד שנפל לתהום המבעיתה, האינסופית, הנמצאת על קו האופק, שם נגמר הים – ואיש לא ראה אותו עוד.

אני טסה על האופניים בירידה והרוח מעיפה את שיערי לאחור ומקררת את עורי. אימא כבר מזמן עזבה את הבית הישן. עכשיו, עד כמה שזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, היא גרה על הים. ממש על הים. איש לבן שיער חמד את אמי על שתיקותיה ועל העצב שצימק את רוחה, ולקח אותה אתו אל ביתו. את היציבות שאימא חיפשה תמיד על חוף מבטחים מצאה דווקא בספינתו הקטנה והמתנדנדת של האיש, שעגנה במעגן הסירות ביפו. "הבית שלנו גדול וריק ומוזיאלי," נאנחה באוזני בוקר אחד, "ערן הלך. אבא הלך. את חיה את חייך, אני לא רוצה לגור פה יותר. הבית שלך מעכשיו, עם כל מה שיש בו וכל מה שאין בו, הכול שלך. ואם גם את לא רוצה בו, את מוזמנת למכור אותו. חצי לך, חצי לי." 

אימא לא חיכתה עד שאמכור את הבית – הגם שעוד לא החלטתי מה אעשה בו – ארזה כמה מזוודות והלכה לגור אצל תלמה אחותה. כעבור זמן מה עזבה גם את ביתה של תלמה כי פגשה את הרברט. עכשיו היא מזמינה אותי לראשונה אל ביתה החדש.

הגעתי למעגן הסירות, מתנשפת כולי. קשרתי את האופניים אל עמוד של פנס תאורה וחיפשתי בעיני את הספינה המוארת שאת קווי המתאר שלה אימא תיארה לי בטלפון. "על הירכתיים שלה חרוט הפסוק שתמיד אהבתם את וערן ואבא," חדה לי חידה שכבר פתרנו מזמן, והוסיפה כמופתעת בעצמה, "את לא תאמיני איזה צירוף מקרים זה" כלומר – פירשתי אני – יש לראות בפסוק הזה סימן שגם האיש הזה כלבבה. חייכתי לעצמי. לרגע קצר שוב ישבנו אחי ואני בגיגית המשקשקת, השמש מזהיבה את ראשינו, ושָנִינו עם אבא את פלא הפלאים הזה ש"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". גירדנו את קרום המים שענה לנו בגלים מתפשטים וניסינו, אחי ואני, להבין איך ייתכן שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא?

אני עומדת תחת הפנס, רגלי טובלות בשלולית האור וידי על מותני. במי המעגן הקטן מיטלטלות ספינות גדולות וסירות דייג קטנות. לא הרחק מתנפצים הגלים ברעש עמום אל סלעי השובר הגדול. ריח קרבי דגים עומד באוויר, מעורב ברסיסי המלח שהרוח מסיעה אל היבשה. בחושך המתעבה אני לא מצליחה למצוא לא את הספינה ולא את הפסוק על ירכתיה. רק הודות לטלפון הנייד מצאתי את אימא ואת הרברט, שיצא אל סיפונה של ספינה לבנה ממורקת ועתה הוא מנופף לי בפנס שבידו. הוא מחייך אלי בנועם ומושיט לי יד נרעדת כשאני מטפסת אל ביתו המתנודד. אני מביטה בו בעניין, זה האיש שהצליח לעשות את מה שאבא מעולם לא הצליח – לנתק את אימא מן היבשה.

אני יורדת בעקבותיו אל בטן הספינה. פניה של אימא טובים ועיניה קורנות והיא מאמצת אותי אל לבה, "זאת הבת שלי," היא אומרת בגאווה לבן זוגה החדש. "נעים מאוד, נעים מאוד," הרברט אומר שוב.

הספינה מתנדנדת קלות ואני מביטה באמי בחטף. היא עונה לי במבט משלה, יציב משאני מכירה. הכול בסדר, עיניה אומרות. ונרגע בי עצב חשוף, הנה אימא מצאה אהבה חדשה, הכול בסדר. אימא מזמינה אותי ואני מתיישבת על הדרגש המרופד, מולה, והרברט מיד מציע להכין לנו תה חם או שוקו קר, מה שנרצה.   

אני שואלת את אימא לאן הם מתכוננים להפליג.  

"מה פתאום להפליג, מתוקה," היא עונה בקולה השלו, "אנחנו לא מפליגים לשום מקום. בעניין הזה שום דבר לא השתנה. אני לא שמה את הרגליים במים. הרברט הבטיח לי שהספינה קשורה למרינה טוב-טוב וגם עוגן הטלנו והמים כאן, בתוך השובר גלים, חלקים רוב הזמן כמו חמאה. זה בית, בסך הכול זה בית."

"ואני חשבתי שאולי נגמלת כבר מהעניין של גורי החתולים,."

אימא מושכת כתפיה, "מה פתאום. אנחנו נשארים כאן, ובחורף נגור בדירה שלו בגבעת אולגה. וחוץ מזה," היא מחייכת אלי חיוך מנצנץ, "גילו כבר את כל הארצות—"

אני מודה להרברט כשהוא מניח בידי ספל תה חם בתנועת יד רבת חן ושואל אם להוסיף לי קוביית סוכר, והאם אני אוהבת לשוט, או שאני "כמו אימא".

אימא לוגמת בזהירות, "לא, היא לא כמוני. אני משהו מיוחד. אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל מי יודע? חיים רק פעם אחת."

הרברט מלטף את ראשה ליטוף עדין מאוד. אני בוחנת את הספל שבידי.

"אתה יודע מה, הרברט," אימא אומרת, "יום אחד אני אמצא את האומץ ואז נפליג שלושתנו מערבה, אולי אל האי אִיף, שמה מול מרסיי. יהיה טוב לעצור קצת מול מצודת סן ז'אן, אולי דנטה ינפנף לנו ביד מבעד לסורגים של הכלא". 

אני מביטה באימא בפליאה. האם הקשיבה לאבא כשקרא לנו בקול את 'הרוזן ממונטה כריסטו'? משום מה אני לא זוכרת אותה קוראת את הספר הזה.

היא מחייכת אלי חיוך מעודד. דמותו של אבא, עליז וגבוה, באה ומתיישבת לרגע בין שתינו. אנחנו שטות במחשבתנו אל ערן, שעוד הספיק להפוך לזמן קצר לבן דמותו, עד שספינת דיג גדולה באה מכיוון הים בגרגורי מנוע, וכשהיא מתמרנת את דרכה אל המעגן המים מזדעזעים והספינה של הרברט מיטלטלת.

חתול מנומר שלא הבחנתי בו קודם קופץ על ברכיה של אימא ומצטנף בחיקה כאוזן. רגע הוא סוקר אותי בחרכי אישוניו, ורגע שב ועוצם את עיניו.

אני שומעת את אימא שואלת, "החלטת מה את רוצה לעשות עם הבית?" ואני עונה מצועפת כולי שלא, "עוד לא," וחושבת על האופניים הירוקים שלי שקשרתי לפנס התאורה על המזח, ועל כך שאת כל הדרך שעשיתי בירידה אצטרך לדווש תיכף בעלייה. אולי כדאי שאומר שלום, ואזוז.


*הסיפור לקוח מתוך "אישה רגישה" קובץ הסיפורים החמישי של עדנה שמש, שיראה אור ב-2019

 

 ״אמא, הכנרת,״ הצביע שאולי ימינה כשניתק עוד שיחה. ״אבא אהב את הכנרת, לא?״

״בטח, נסענו המון הנה,״ אמרה רבקה, וחשבה שזה לא שקר כי המון זה עניין יחסי כל כך, ועבור מי שהיה לו אבא רק חמש שנים, גם נסיעה אחת לכנרת היא שפע, ואולי הספיקו אפילו פעמיים לנסוע לפני שנגמרו האבא והטיולים.

״הו, כנרת שלי…״ שר לה שאולי, אולי קיווה שתגיד שהוא נשמע בדיוק כמו אביו לפניו, אבל זה כן היה שקר אז היא לא אמרה. ״איזה כיף לך שאת נוסעת,״ תופף על ההגה. ״יש לך הכל? תרופות, ספר, מטען לטלפון?״

״זה הרבה זמן, שאולי,״ היא אמרה. ״עשרה ימים. זה יותר מדי. ועוד בלי גניה הפעם.״

״אני דיברתי איתם, אמא. הם לא מסכימים לקיצורים, כבר הסברתי לך, זה או הכל או כלום. אלה התנאים. אנשים עומדים בתור לחופשות האלה.״

״מי עומד בתור, ניצולי שואה?״

״זה יעבור לך צ׳יק צ׳ק, את תראי.״

הם הגיעו לטבריה, ולאחר כמה פיתולים מצאו גם את המלון. שאולי רטן ונאנח, אבל בסוף הצליח להיכנס לחניה צפופה. הוא התבונן בה לרגע כמו ממתין לתשבוחות, ומשאלה לא הגיעו יצא מהרכב ונדחק, עם הבטן הקטנה שלו, במרווח הצר שבין פגושי המכוניות, ופתח לה את הדלת.

״זה בטוח המקום הנכון?״ שאלה רבקה, אבל שאולי כבר שלף את המזוודה מתא המטען ומסר אותה לאדם בבגדים כחולים, והוא נשא אותה בקלילות במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות המסתובבות.

״רק רגע, מה שמו? מנין הוא יודע לאן לקחת את המזוודה שלי?״

״הם יודעים שאת באה, אמא, אל תדאגי,״ הניח את ידו הכבדה על גבה. הם עמדו ככה רגע והביטו במבנה הרחב הצופה לכנרת. ״מוכנה?״

הדלתות המסתחררות סחפו אותם פנימה. ״יום חמישי. כולם מגיעים ביום חמישי,״ אמר מישהו מעל לראשה. ילדים קטנים התרוצצו סביב, עוקבים בדבקות אחר המסלולים המצוירים על השטיח, כמו רכבות.

״אני אלך לדלפק,״ הודיע שאולי בתוך ההמולה. ״הכי טוב שתשבי ותחכי לי פה.״

״שאולי-״ היא קראה, אבל הקול יצא מתוכה קלוש, איכשהו אבד כנראה בין גבעתיים לטבריה. לכן התיישבה כפי שהורה לה והרעשים התחילו להסתדר באוזניים: צעקות הילדים, מעט בכי דביק, לפעמים צווחות, החריקה הקבועה של צירי הדלתות המסתובבות, פטפוטים בעברית, רוסית וערבית, ולפתע שמה לב גם למוזיקה שהתנגנה ברקע כל אלה, ספוגית וחלושה. ממש כמו השלפוחית שלה, שאותתה לה שיש צורך למצוא את חדר השירותים הקרוב. נכון שביקש שתישאר במקומה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה וגם הוא כבר לא ילד. היא קמה ממקומה, וניסתה. בין זרועות הבריות המיוזעות, המתנופפות אנה ואנה, התחילה רבקה גרוס לפלס את דרכה בג׳ונגל האנושי לכיוון השירותים.

איש האבטחה ראה את זה בזמן אמת בחדר הבקרה, והוא יחזור ויצפה ברגע הזה, שנקלט במצלמות האבטחה, שוב ושוב בימים הבאים, יראה לאשתו ויעביר אותו בוואטסאפ של החבר׳ה מהצבא. מצד אחד של התמונה: הזקנה. קטנטונת כזאת, עם סוודר באמצע הקיץ. מהצד השני: איש צוות בתחפושת מיקי מאוס ענקית, פורץ בזריזות על קביים גבוהים לתוך אולם הכניסה בדרכו אל כל הילדים שהגיעו למלון לסוף השבוע. איש האבטחה המנוסה, שמיד הבין שצפויה כאן התנגשות, דפק באצבעו על המסך וצעק: ׳הי, תקלטו!׳ או אולי רק ׳הי׳, אבל זה היה מאוחר מדי. עד שהתקבצו סביבו שני חבריו לחדר הבקרה, כבר רכן מיקי מאוס הענק מעל לזקנה, שהתרסקה על הרצפה.

״את בסדר עכשיו, גברת גרוס?״

״אמא, את בסדר?״

רבקה קירבה את אצבע ידה הפנויה לשפתיה וביקשה שקט. היא חיכתה שמד לחץ הדם יפעל את פעולתו. משסיים להתנפח, לחבוק את הזרוע ולשחרר, שלחה את שאולי להוציא לה מהמזוודה את נרתיק הכדורים, ונטלה שניים, עם מעט מים.

״זה חדר יפה,״ אמר שאולי לצעירה שלצדו. ניכר שהיא מוצאת חן בעיניו. ״נכון, אמא? אפשר לראות מפה את הבריכה. באים לפה הרבה ניצולי שואה?״

״אני די חדשה כאן, האמת,״ אמרה הצעירה. ״וזאת פעם ראשונה שנותנים לי להיות אחראית-ניצולים. אני לוקחת את זה ממש ברצינות. זה כבוד גדול, שתדע לך. כבוד גדול, גברת גרוס!״ היא אמרה בקול רם יותר. ״זה בסדר שאני אקרא לה גברת גרוס? אפילו קניתי את אנה פרנק. קראת את זה? יו, זה מה זה חזק. היא כותבת מכתבים לחברה הדמיונית שלה, קיטי. עוד לא קראתי הכל, אבל, כאילו, אני יודעת איך זה נגמר,״ היא משכה בכתפיה. ״אתה יכול להיות רגוע, אמא שלך בידיים טובות. אנחנו נדאג לה.״

שאולי חייך. ״שמעת, אמא? לריסה פה בשביל לעזור לך בכל מה שאת צריכה.״

״אני לא צריכה. תודה רבה,״ היא קמה, ולמרות שעוד הרגישה חלשה, צעדה עד לדלת ופתחה אותה, בתקווה לסלק את הצעירה הפטפטנית ולהתלונן עליה בפני שאולי. ״אני אשכב קצת לנוח.״

״שמעת את אמא שלך,״ אמרה לריסה, ודחפה אותו קלות לכיוון המסדרון.

״ללכת?״ הוא שאל. לריסה חייכה ושאולי נשק לאמא שלו על הראש בהכנעה.

״איזה בן יש לך,״ אמרה לריסה ושאולי התנפח קצת. ״אני צריכה ללכת לקבל את הניצולים האחרים. יש לי עוד שניים, אבל אל תדאג. אני אחזור לאסוף אותה לארוחת ערב, ואחרי האוכל יש הופעה! נעשה לאמא שלך פה גוד טיים, חבל לך על הזמן.״

״ביי, אמא, תתקשרי אלי.״

״ביי, שאולי.״

רבקה סובבה את המנעול עד הסוף ונשכבה בבגדיה ובנעליה על המיטה המוצעת. היא נשמה פנימה והחוצה, ואז שוב פנימה והחוצה, עד שהפסיק להתרוצץ מול עיניה אותו עכבר קלגסי ענק שתקף אותה, והצעירה לריסה, שגבות החוט השחורות שלה דמו באופן תמוה לזנבו של עכבר, נבלעה גם היא בתוך שינה עמוקה.

עד שעת ארוחת הערב הספיקה לפרוק את חפציה, להתקלח ולהכין לעצמה כוס תה. היא אכלה כמה פריכיות ששרדו יפה את המסע, וחיכתה, מוכנה, עם התיק הקטן תלוי על כתפה, שתגיע לריסה ותיקח אותה לחדר האוכל. כמה דקות אחרי השעה היעודה, ממש כשתהתה אם כדאי לפתוח עוד שקית פריכיות, נשמעה הדפיקה בדלת ועמה קריאות קולניות: ״גברת גרוס? גברת גרוס, הגיע הזמן לארוחת ערב!״

רבקה הלכה אחרי הצעירה למעליות. זו היתה שעת העומס והן נאלצו להידחק ולעמוד צמודות זו לזו עד שהדלתות נפתחו, ואז נשפכו עם כולם לתוך המסדרונות הרועשים. כשהתקרבו לחדר האוכל גברה הצפיפות וניחוחות שונים החלו להתגנב לאפה.

רבקה ולריסה נכנסו אל האולם אבל במקום להצטרף להמון, שיצר נחילי אדם מזדמזמים סביב עמדות הבופה הארוכות, חצו את החדר מבלי להתעכב. הרעב דקר לרבקה בבטן אבל היא הלכה בכניעות אחרי לריסה עד שהגיעו לחדר גדול יותר, שהאנשים ישבו לאכול בו סביב עשרות שולחנות וכסאות פשוטים בצבע עץ בהיר.

״של מי כל זה?״ שאלה כשעברו ליד מראה מסחרר: שלושה שולחנות נטושים, ועליהם עשרות צלחות עמוסות, כורעות תחת הררי מזון מסוגים שונים, מאכלים, תילי תילים, וביניהם מפיות משומשות, מזלגות נעוצים ושמוטים וכוסות מלאות למחצה בנוזלים בשלל צבעים.

״אנשים פה מתנהגים כאילו מחר האוכל יוצא מהאופנה!״ חייכה לריסה. ״ככה המנהלת שלנו אומרת. תיכף יבואו לנקות, אל תדאגי. השולחן שלנו זה 18, תזכרי? הנה, שם, בפינה. איפה שמנחם, עם החולצה הירוקה. רואה אותו? הוא גם ניצול! מליטא, נדמה לי. את מפולין, לא? שניכם לא הסכמתם לשים צמיד של המלון. הסברתי למנהלת שזה נושא רגיש. שלום מנחם!״ צעקה לריסה. ״איזה חתיך אתה הערב! צ׳רי הלכה להביא לך אוכל? תכיר, זאת גברת גרוס. גם היא לא הסכימה לשים צמיד!״

רבקה הביטה במנחם ואמרה שלום, אבל הוא לא ענה. המבט שלו היה מעורפל, ונתון רק לחזה של לריסה, שחייכה אליו וסיננה בשקט: ״דמנציה. הפיליפינית שלו בטח מעמיסה בבופה.״

בדיוק כשחזרה רבקה עם האוכל שלה, חזרה גם צ׳רי לשולחן. צ׳רי לא התעניינה בשיחה, רק חתכה למנחם את האוכל לחתיכות וקראה לו אבאל׳ה. ״טעים לך, אבאל׳ה?״ ״ללעוס, אבאל׳ה.״ רבקה אכלה מעט סלט, אורז ושעועית ירוקה, ואז ניצלה רגע שבו איש לא רואה, ואספה את הלחמניות העגולות שעל השולחן בתוך מפית והכניסה לתיק. היא קמה ויצאה, קיוותה לחמוק ללריסה, אבל בדיוק כשלחצה על כפתור המעליות הרגישה יד לופתת את כתפה. ״מנסה לברוח לי, אה?״ לריסה צחקה, והובילה אותה לכיוון ההפוך. ״מכירה את דוד חיים? אני מתה עליו.״

דוד חיים, כך התברר די מהר, לא היה רק דודה של לריסה, אלא דודם של ילדי המלון והאמהות שלהם, והן נצמדו לבמה שעמד עליה, רוחץ בתאורה צהובה. הוא נראה פחות או יותר בגילו של שאולי, ואפילו מעט דומה לו. מין ישראלי נחמד כזה, מאלה שמציעים לך לשבת כשהתור בבנק מתארך. היתה לו חליפה קטנה ממידותיו עם פפיון אדום גבוה, והוא התהלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות של חיות.

״איך קוראים לך?״ הוא פנה לילדה קטנה שעמדה לצדו על הבמה.

״קורל,״ היא ענתה.

״קורל, את נשואה?״ שאל דוד חיים, וכולם צחקו.

האמהות הרימו גבוה את התינוקות, וכשהתחיל לשיר שיר על ארנב בשם נחום, ההתלהבות גברה. כמה מהן פרצו קדימה, מפלסות דרכן בקהל ומניפות באוויר כסאות פלסטיק. רגל של כיסא שפשפה את גבה של רבקה והיא מעדה ונאלצה להישען על לריסה כדי להתייצב.

״את בסדר, גברת גרוס?״ תפסה לריסה את שתי זרועותיה בבהלה. רבקה מיהרה להזדקף, מתחה ארשת פנים רגועה והנהנה נמרצות. ״אחותי, תזהרי!״ שאגה לריסה, אבל האמהות כבר נעמדו על כיסאות הפלסטיק, נדנדו את הישבן הנה והנה ושרו עם הדוד חיים במלוא גרון. עיניה של לריסה התחילו להזדגג וגם היא סימנה בשפתיה: ״נחום – ארנב של אהבה״. רבקה הסתכלה סביב, כולם ׳אחי׳ ו-׳אחותי׳, היא חשבה. חיים הוא ׳דוד׳ ומנחם הוא ׳אבאל׳ה׳. כמו אז, אחרי המלחמה, כשהילדים קראו לסטלין אבא.

זה היה הרגע לחמוק, וכדי לעשות את זה, ידעה, תצטרך להתערבב בהם. כשלריסה הביטה בה שוב, רבקה חייכה והזיזה את ראשה ימינה ושמאלה עם המנגינה הילדותית. זה עבד. המחווה מילאה את לריסה שמחה גדולה, והיא נפנתה לבמה ביתר מסירות, מזמרת ורוקדת לצלילי שירו של כוכב הילדים המבוגר. אחת, שתיים, שלוש, ספרה רבקה, ואז נשענה לאחור ונתנה לקהל המתענג לבלוע אותה. הם דחפו הנה והנה והיא הסתחררה ביניהם בחיוך מתוח, עד שלבסוף נפלטה מתוך ההמון. בצעדים קטנים יצאה למצוא את דרכה לאולם הכניסה, שם ניסה להתנקש בחייה העכבר הענקי לפני כמה שעות.

המקום היה ריק, מסילות הרכבות המצויירות על השטיחים היו פנויות, רק מאחורי הדלפק ישבו שני פקידי קבלה ודיברו בטלפון.

״גיברת,״ שמעה קול קורא אחריה. ״סלחי לי, גיברת,״ הוא המשיך, וגם היא המשיכה, נמרצות, לעבר הדלת. כשלא ענתה דילג לעברה והתחיל לשאול שאלות. למה אין לה צמיד, הוא ביקש לברר, ואת מי היא מחפשת ולאן יש לה ללכת בשעה כזאת.

״אני התבלבלתי בכיוון, סליחה,״ אמרה לו, ״איפה פה המעליות?״

הפקיד דרש שתגיד לו את שמה, ביקש שתתלווה אליו לדלפק, הקליד במחשב ואז נראה שרווח לו. ״את רוצה שאני אקרא ללריסה?״ שאל.

״לא צריך, היא נהנית מהמופע,״ אמרה, ״ואני קצת עייפה.״

הפקיד ליווה אותה למעליות, הצעיד אותה פנימה ולחץ על מספר הקומה שלה, והוא נדלק תחת אצבעו בצהוב. ״שיהיה לך לילה טוב,״ אמר והביט בה עד שנעלם מאחורי דלתות הנסגרות. מיד לחצה, באצבע רועדת, על כפתור נוסף: קומת הבריכה.

ריח הכלור נכנס דרך חריצי דלתות המעלית ושטף את פניה כשהדלתות נפתחו לרווחה וחשפו פיגומים רבים וסרטי אזהרה אדומים-לבנים שכמו עטפו באריזת מתנה דבר שעתיד להיות כנראה מתקן מרשים: מגלשה שתתפתל יום אחד סביב כל חלקו האחורי של המלון. איש לא היה בבריכה, המים זהרו באור מלאכותי בהיר, חלקים ושקטים. רבקה נתנה לחוש המיוחד שלה לפעול: היא עצמה עיניים, ואז פקחה אותן שוב, צעדה ימינה, שוב ימינה, הלכה ישר, מעט לשמאל, ומצאה. ליד גדר חצר המלון עמד פח אשפה מתפקע מעטיפות צבעוניות של קרטיבים. רבקה עמדה ליד הפח וליחששה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ בתוך מספר שניות הם הופיעו. שלושה חתולים טבריינים שמנים. היא צפתה בהם נכנסים, נדחקים דרך המעויינים בגדר הברזל ומתקרבים אליה. רבקה פתחה את התיק והוציאה בחגיגיות את הלחמניות. החתולים הביטו בה כמו בקוסמת. היא פוררה את הלחמניות לחתיכות קטנות ופיזרה על הרצפה הדביקה. ״בתיאבון.״

בדרכה חזרה לחדר עצרה שוב המעלית בקומת המסעדה, ורבקה החליטה לצאת. המוזיקה עוד הצטלצלה מכיוון אולם ההופעות, וחדר האוכל, שהיה קודם הומה אדם, היה נקי, שקט וחשוך. מרווח כמו אולם נשפים. רבקה עברה ליד שולחנות הקייטרינג והרימה בעדינות את המכסים הגדולים של מגשי האוכל, אחד אחרי השני. ניחוח אקונומיקה עלה באפה ותחתיות נירוסטה מבריקות נגלו לפניה בחשכה. מהר, תיכף כבר ימצא אותה מישהו ויגרור אותה בחזרה לחדרה, או גרוע מכך, למסיבה. היא המשיכה להרים את המכסים לפי הסדר, עד שהגיעה לעגלת הלחמים, אותה עוד לא הספיקו לפנות. או שאולי, הבינה, היא כבר עומדת מוכנה לארוחת הבוקר, עם החמאה, הריבות, השוקולד למריחה. אני לא אהיה פה מחר, חשבה בעוד היא ממלאת את התיק באריזות הקטנות. כשהיה התיק גדוש, הגיע תורו של הלחם. בתוך סלי קש נחו לחמים מסוגים שונים. את הסוודר ריפדה היטב מבפנים. במיומנות יצרה לה תחתיו שיריון הדוק של בגטים. לגרביים השחילה פרוסות גבינה.

בלב מפרפר עשתה את דרכה בחזרה לחדר. אני כבר לא בנויה לדברים האלה, חשבה כשראתה את עצמה במראת המעלית, חתיכת בגט מגרדת מציצה לה מצווארון הסוודר, שיערה הדליל פרוע ועיניה מתרוצצות, מימיות. היא נעלה את דלת חדרה פעמיים ורוקנה את השלל: שמונה בגטים, תריסר פרוסות גבינה, עשרים ואחת קופסאות קטנטנות של חמאה, שש ריבות זעירות ועוד תשע אריזות אישיות של שוקולד למריחה. נותרו גם הפריכיות, (מזל שהתאפקה ולא אכלה חבילה נוספת), שקיקי התה, הסוכר, סוכריות המציצה ושלוש כוסות המרק בכוס שהביאה מגבעתיים במזוודה. לא רע.

רבקה התיישבה אל שולחן הכתיבה, שם חיכה לה, במרכזו, נייר מכתבים מהודר שעליו הוטבע בדפוס כחול שם המלון ולידו איור של גלי הכנרת. היא הרימה את עט הפלסטיק הכחול וחלצה את הפקק בנשיכה.

״קיטי היקרה,״ כתבה.

״שתינו יודעות שלא קראתי לך קיטי. שתינו יודעות שלא קראתי לך כלל כבר שנים רבות, וגם כשהיית חברתי הסודית והקרובה ביותר, בימים הטרופים, הקרים ההם, לא כתבתי לך אפילו אות. מבחינה זו אנה פרנק היתה חכמה ומוצלחת ממני, מבחינות אחרות עליתי אני עליה. אני כותבת לך את הדברים האלה מבית מלון בעיר טבריה שלחוף הכנרת. ודאי תשתוממי לגלות שהגרמנים עוד יש להם אחיזה בי, לא רק בחלומות הלילה אלא גם בימים. הם אלה ששמו אותי פה, בחדרון קטן בקומה החמישית. מחוץ לדלת העולם משתולל, אבל החדר הזה שקט וטוב, לפחות בינתיים, עד שיתחילו להתדפק. יש לי די מזון, שירותים, מים זורמים ואפילו שני ספרים וטלוויזיה צבעונית. האצבעות פחות רועדות, רואה את כתב היד? זה סימן שלחץ הדם מתייצב. 

אני מצטערת. אינני זוכרת מה היה שמך, והרי אני זו שנתתי לך אותו. היית אדומת שיער, עם תלתלים רכים, גומות בלחיים סמוקות וידיים ורודות, נקיות. תמיד לבשת את תלבושת בית הספר. המשכת ללבוש אותה גם כשנסגרו השערים. בעוד אני הצטמקתי לי והתבליתי בבגדי הישנים, דהויה ובורחת, את נשארת בדיוק אותו הדבר. אולי איבדתי אותך בים? את ודאי התעופפת לך בסערה בין מדינות ושחפים. פה בארץ הזאת כבר לא היינו יחד וגם אני זכיתי בשם חדש ויותר לא הייתי רגינה. אם כך, זה בסדר. תהיי את קיטי, ואני אהיה רבקה. נעים מאוד.

הרבה דברים קרו מאז שהיית לצדי. את חלקם אני מבקשת לשכוח. האם את, ממש כמוני, כבר אינך ילדה קטנה? האם אפשר לדבר איתך על כל הדברים מבלי לחוס? גם אם נשארת קטנטונת עם שיני חלב, הרי מעולם לא היה  איש שיכסה בידיים רכות על עיניינו, שיאטום את האוזניים לאימה. אם כן, לא אחוס, כי אין על מי. אין על מה. את היית לצדי כשאבדו כולם יחד. מגדל צלחות צפוף שהתנפץ בטלטלה. לא נותר אלא לסגור את דלת הארון ולהמשיך. אחר כך נשמטה מידי צלחת נוספת, אבל לא על זה ישבתי לכתוב לך. גם לא על האהבה הגדולה, לא על שני ילדים משלי, לא על חמישה נכדים, להם תמיד די מזון וכר רך להניח עליו את הראש.

החלון שלי משקיף על בריכת המלון. היא ריקה כעת, אבל בבוקר יהיו שם שוב אנשים רבים, שעירים מאוד, והם יצעקו וישירו, יזעמו ויתחבקו, יזרקו מגבות על הארץ, יבלעו קרטיבים צבעוניים ויחטטו בטלפונים החכמים שלהם באצבעות רטובות. מה זה טלפון חכם, את ודאי שואלת, ואני עייפתי מלהסביר. כל היום אני מסבירה. מלאכת התרגום לא נגמרת אף פעם, שתדעי לך, קיטי. השפה לא נחה. לא על הלשון ולא על עור התוף, היא מתהפכת ובועטת. בשנים הראשונות חיכיתי שיעבור לה, שתתייאש, כפי שקורה לילדים בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל היא בשלה.

השעה כבר מאוחרת מאוד, קיטי. בעוד שעתיים או שלוש ודאי תעלה השמש, ואז תבוא לריסה לדפוק בדלתי ולצעוק לי: ׳גברת גרוס? גברת גרוס???׳ אני רואה את הבלבול אוחז בפרצופך המתוק: ׳גברת גרוס?!׳ שמות קל להחליף, קיטי אהובה. הם כמו מים באמבטיה. אבל הם לא יקחו אותך רחוק.

לא אוכל לפתוח את הדלת ללריסה. קיטי, אני לא אהיה כמו אותה ילדה הולנדית. אותי לא יתפסו. אותי לא יציירו בקומיקס ולא ימחיזו מחזמר בברודווי שבו אנו מזמרות אחת לשנייה בכותנות.

השעה מאוחרת ומוקדמת, תלוי אם את ינשוף או פרה. אני עייפה אבל נמרצת. לא רוצה לישון ולא יכולתי לישון גם אילו רציתי. את יודעת שבכינרת השמש עולה בים? פתאום, בזמן שאני כותבת לך, הרגשתי שהיא שורפת לי מעצם הזנב למעלה, לאורך עמוד השדרה, ואז הבנתי שהשעה קרבה. אני לא יכולה להסביר, ולך גם לא צריך. השריפה הזאת הקימה אותי מהכיסא.

שלום לך, קיטי. הגיע הזמן להיפרד.״

את אפה הוציאה ראשון מהחדר. המסדרונות היו ריקים והשטיחים רכים וארוכים. את צעדיה לא שמעה, רק את רחש האוויר באף, יוצא ונכנס, בעוד שיניה חשוקות. צלילי המעלית הקפיצו אותה במקומה. היא נכנסה ולחצה על כפתור קומת הבריכה.

הבריכה היתה ריקה, והלילה עוד שחור. היא הביטה מעלה וראתה את המגלשה הענקית. המתקן המרשים שעומד לקשט את המלון בצינורות עקלקלים ולחלץ מהילדים צווחות של עונג. המגדל שממנו נכנסים לתוך המגלשה כבר עמד במקומו, מדרגות רבות מובילות אליו, אבל בינתיים חובר צינור המגלשה לכיוון ההפוך, כך שבמקום שתתפתל לה ותשפוך את האנשים לתוך מי הבריכה, המגלשה התפתלה לכיוון השני. רבקה הידקה את רצועות תיק הגב, והנה מצאה את עצמה קורעת את סרטי האזהרה ומטפסת על המדרגות הרבות, בדרכה אל סולם המתקן הגבוה.

משהגיעה אליו, טיפסה בשלב הראשון, ואז בשני. המעקה היה קר. אור הבריכה המנצנץ השתקף במעקה הכסוף. רגל-רגל יד-יד, בלי לחשוב, רק לא לחשוב. הם לא יתפסו אותנו, נכון, קיטי? להמשיך בסדר הטוב, בלי להתבלבל. רגל-רגל יד-יד. לבסוף התיישרה תחתיה הרצפה והיא הגיעה ליעדה. הרגליים שלה היו קלות כל כך שחששה לפתע שאולי אבד לה כוח הכבידה והתיק שעל גבה הוא הדבר היחיד המונע ממנה להתעופף. רבקה התיישבה והישירה מבט למטה, אל האדמה הקשה, הרחוקה, ומיד טילטל כל האוי-ואבוי את נשימתה המאומצת. היא הרגישה את קצוות גופה. העצבים התעוררו וחיפשו את השמש בפראות, כמו שדה חמניות.

זה רעיון איום ונורא. אפשר בהחלט לעצור. לשבת עד הבוקר, עד בוא המנקה, המציל, הצוות, ואז לקרוא בידיים מורמות: אני פה למעלה, ניצולת השואה. תפסתם אותי. אחרי כל השנים האלה.

לא.

היא נשמה נשימה עמוקה, סידרה רגליים, אחת לצד השנייה, ועל החיים ועל המוות. רבקה דחפה את עצמה בעדינות קדימה, בעזרת הידיים, אל מעבר לסף.

הסחרור במורד פיר המגלשה האפל החל מיד, מהיר ופרוע. היא התפתלה בתוך הצינור בתנועה חלקלקה ומהירה כל כך, ובכל פעם שציפתה שמעבר לסיבוב הבא תמצא את עצמה באור, הגיע עוד פיתול, ועוד אחד, עד שהפסיקה למנות אותם ולמשש את מיכל הפיברגלס הלולייני מבפנים ופשוט אחזה כצנחנית ברצועות התיק שלכתפיה. כשנפלטה לבסוף מהצינור, פגש גופה את הקרקע: אדמה דלילה בדשא. זה היה מפתיע, אבל לא מאוד כואב. היא ישבה כך רגע, מסוחררת, מצדה השני של גדר המלון, חופשיה.

הדרך אל החוף היתה קצרה. שלטים יפים הצביעו עליו, וכשראתה אותם הבינה שעליה להזדרז כי החשכה מתפזרת, ובתוך דקות ספורות ודאי תציץ השמש מעל מי הכנרת. המים הרעישו ורוח נעימה ליטפה את הסנטר והמצח. הרגליים מצאו אחיזה בקרקע המשובצת אבנים ושברי צדפים. כשקרבה מספיק, עצרה והניחה את התיק הקטן. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו חתיכת בגט.

השמש הציצה. נקודה כתומה שפרצה במהירות, עולה מן ההרים. האור שהפיצה היה קר ותכול.

רבקה פוררה באצבעותיה את הלחם ולחשה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ היא זרקה את הפירורים לכיוון המים, והרוח נשאה אותם הלאה. הדגים שמעו ובאו. הם התקרבו ויצרו מערבולות קטנות, חובטים סביבם בפראות. רבקה פוררה עוד ועוד, והשליכה, במיומנות הולכת וגוברת, מחלקת שווה בשווה, מעט לכאן, מעט לשם ואז באמצע, לכל הדגים הרעבים כולם.