משפחה Archives | פרויקט הסיפור הקצר

ביום השלישי לאחר שעברו לגור מחוץ לעיר הוא חזר ברגל מהכפר כשהוא נושא סל של מצרכים וסליל חבל של עשרים מטר. היא יצאה לקראתו, מנגבת את ידיה על חלוקהּ הירוק. שערה היה סתור, אפה ארגמני ממכוות השמש; הוא אמר לה שהיא כבר נראית כאישה כפרית מבטן ומלידה. חולצת הפלנל האפורה נדבקה לגופו, נעליו הכבדות היו מכוסות אבק. היא הבטיחה לו שהוא נראה כמו דמות של  איכר במחזה.

האם הביא את הקפה? היא מחכה כל היום לקפה. הם שכחו אותו כשעשו הזמנה מהחנות ביום הראשון.

אוף, לא, לא הביא. אלוהים, עכשיו יצטרך לחזור לשם. הוא יעשה זאת גם אם זה יהרוג אותו. עם זאת נדמה לו שהביא את כל השאר. היא הזכירה לו שזה רק משום שהוא עצמו לא שותה קפה. אילו היה שותה קפה, היה זוכר בקלות רבה. נניח שהיו אוזלות להם הסיגריות? ואז ראתה את החבל. בשביל מה זה? טוב, הוא חושב שיוכל לשמש לתליית בגדים או משהו. היא שאלה אותו כמובן אם לדעתו הם עומדים לנהל שם מכבסה? הרי יש להם כבר חמישה עשר מטר חבל מתוח ממש מול עיניו? מה, הוא באמת לא הבחין בו? בעיניה זה כתם מכוער על הנוף. הוא חשב שיש הרבה דברים שחבל יכול להיות שימושי להם. היא רצתה לדעת מה, למשל. הוא חשב כמה שניות, אך לא העלה דבר. אפשר לחכות ולראות, לא? צריך כל מיני דברים שונים ומשונים בבית בכפר. היא אמרה, כן, נכון; אבל לדעתה דווקא בזמן שכל פרוטה חשובה, נראה מוזר לקנות עוד חבל. זה הכול. היא לא התכוונה לומר שום דבר אחר. פשוט לא הבינה, ברגע הראשון, למה הוא הרגיש שזה נחוץ.

נו, די, הוא קנה אותו כי הוא רצה, ובזה זה נגמר. היא חשבה שזאת סיבה מספקת, ולא הבינה למה לא אמר כך מלכתחילה. אין ספק שזה יכול להביא תועלת, עשרים מטר חבל, יש מאות דברים, היא לא מצליחה לחשוב על אף אחד כרגע, אבל זה יבוא. ברור. וכמו שהוא אמר, כך קורה תמיד עם דברים בכפר. אבל היא קצת מאוכזבת בעניין הקפה, ואוי, תראה, תראה, תראה את הביצים! יו, בחיי, הן נוזלות! ומה הוא שם עליהן? הוא לא יודע שאסור להפעיל לחץ על ביצים? לחץ, הוא רצה לדעת, מי הפעיל עליהן לחץ. איזה מין דבר טיפשי לומר. הוא פשוט הביא אותן בסל יחד עם שאר הדברים. אם הן נשברו זה באשמת החנווני. הוא היה צריך לדעת שלא שמים דברים כבדים על ביצים.

לדעתה זה קרה בגלל החבל. הוא היה הדבר הכבד ביותר בסל, היא ראתה זאת בבירור כשהוא נכנס מהדרך, החבל היה חבילה גדולה מעל לכול. הוא החזיק את החבל ביד אחת ואת הסל ביד השנייה, ובשביל מה יש לה עיניים אם זה כל מה שהן מצליחות לעשות בשבילה?

טוב, בכל אופן, דבר אחד היה ברור לה: לא יהיו ביצים לארוחת הבוקר. הם ייאלצו לטרוף אותן עכשיו לחביתה לארוחת הערב. אין שום ברירה. היא תכננה להכין סטייק לארוחת הערב. אין קרח, הבשר יתקלקל. הוא ביקש לדעת למה היא לא תוכל לגמור לשבור את הביצים בקערה ולהניח אותן במקום צונן.

מקום צונן! אם הוא יצליח למצוא לה מקום כזה היא תשמח להניח אותן שם. טוב, אם כך, נראה לו שאין שום סיבה שלא יבשלו את הבשר באותו זמן שיבשלו את הביצים ואז יחממו את הבשר למחרת. בשר מבושל ומחומם, כשבאותה מידה היו יכולים לאכול אותו טרי. סוג ב' ושיירים ובִּמקום, אפילו בעניין בשר! הוא עיסה קלות את כתפה. זה לא באמת נורא חשוב, נכון, יקירתי? לפעמים במצב רוח שובבני, היה מעסה את כתפה והיא הייתה מקשיתה את גֵווה ומגרגרת. הפעם היא נשפה וכמעט שרטה בציפורניה. כשהוא התכונן לומר לה שהם יוכלו להסתדר איכשהו היא פנתה נגדו ואמרה שאם יגיד לה שהם יוכלו להסתדר איכשהו היא בטוח תיתן לו סטירת לחי.

הוא ספג את המילים הצורבות, פניו בערו. הוא הרים את החבל והתחיל להניח אותו על האצטבה העליונה. היא לא הייתה מוכנה שיהיה על האצטבה העליונה, זה מקומן של הצנצנות וקופסאות השימורים; בשום פנים היא לא מוכנה שהאצטבה העליונה תהיה מבולגנת עם כמויות של חבל. היא כבר סבלה את כל הבלגן שהיא מוכנה לסבול בדירה שבעיר, וכאן לפחות יש מקום ובכוונתה לשמור על איזשהו סדר.

טוב, אם ככה, הוא דרש לדעת מה עושים שם למעלה הפטיש והמסמרים? ולמה היא שמה אותם שם כשהיא יודעת מצוין שהוא צריך את הפטיש והמסמרים האלה בקומה העליונה כדי לתקן את משקופי החלונות? היא פשוט מאיטה הכול ויוצרת עבודה כפולה בבית עם ההרגל המטורף שלה להעביר דברים ממקום למקום ולהחביא אותם.

היא בהחלט מתנצלת, ואילו הייתה לה סיבה כלשהי להאמין שהוא יתקן את המשקופים בקיץ הזה ודאי שהייתה משאירה את הפטיש והמסמרים במקום שהוא שם אותם – על הרצפה באמצע חדר השינה במקום שהם עלולים לדרוך עליהם בחושך. ועכשיו אם הוא לא יפנה את כל המהפכה הזאת משם היא תזרוק אותם ישר לבאר.

אה, בסדר, בסדר – מותר לו לשים אותם בארון הכלים? ברור שלא, הרי בארון הכלים יש מטאטאים ומגבים ויעים, ולמה שלא ימצא מקום לחבל שלו מחוץ למטבח? האם הוא לא מוכן לקחת רגע ולהביא בחשבון שיש שבעה חדרים שכוחי אל בבית הזה ומטבח רק אחד?

הוא דרש לדעת אז מה? והאם היא קולטת שהיא מתנהגת כמו טיפשה גמורה? ומי היא חושבת שהוא, מפגר בן שלוש? כל הצרה איתה היא שהיא צריכה משהו חלש יותר ממנה כדי לגעור ולרדות בו. כמה חבל שאין להם ילדים שהיא תוכל להוציא את זה עליהם. אולי אז תהיה לו קצת מנוחה.

לשמע הדברים התכרכמו פניה, היא הזכירה לו שהוא שכח את הקפה וקנה חתיכת חבל חסר כל ערך. וכשהיא חושבת על כל הדברים שהם באמת צריכים כדי להפוך את המקום ראוי למגורי אדם, אז טוב, היא על סף בכי, זה הכול. היא נראתה אומללה כל כך, אבודה ונואשת כל כך, שהיה קשה לו להאמין שרק חתיכת חבל גרמה לכל המהומה. מה בעצם העניין, למען השם?

הו, שישתוק בבקשה ויילך מכאן, ולא יחזור, אם רק אפשר, חמש דקות? ודאי, ברצון, הוא יילך. והוא לא יחזור בכלל, אם כך היא רוצה. אלוהים, כן, אין דבר שהוא רוצה יותר מאשר להסתלק ולא לחזור אף פעם. אם כך, היא ממש לא רואה מה מעכב בעדו. זה זמן מעולה. הנה היא, תקועה קילומטרים מתחנת רכבת, עם בית חצי ריק לטפל בו, ובלי פרוטה בכיס ומיליון דברים לעשות; נראה שמשמיים ניתן לו הרגע הזה להחלץ מהעול. היא מופתעת שגם ככה הוא לא נשאר בעיר עד שהיא תבוא ותעשה את העבודה ותדאג לסדר את הדברים. זה התרגיל הרגיל  שלו.

נראה לו שפה היא הלכה קצת רחוק מדי. טיפ-טיפה עברה את הגבול, אם לא אכפת לה שהוא אומר את זה. למה לעזאזל הוא נשאר בעיר בקיץ הקודם? לעשות חמש-שש עבודות בשביל להרוויח את הכסף שהוא שלח לה. בגלל זה. היא יודעת  מצוין שאחרת הם לא היו יכולים לעשות את זה. היא הסכימה איתו בשעתו. וזאת הייתה הפעם היחידה שכך יהיה לו טוב שהוא אי פעם השאיר אותה לעשות משהו לבדה.

הו, שיספר את זה לסבתא רבתא שלו. לה דווקא הייתה השערה מה החזיק אותו בעיר. קצת הרבה יותר מסתם השערה, אם הוא רוצה לדעת. נו, אז היא רוצה להעלות את כל זה שוב פעם, זה מה שהיא רוצה? אז שתחשוב לה מה שמתחשק לה לחשוב. נמאס לו כבר להסביר. אולי זה נראה משונה, אבל הוא פשוט הסתבך, ומה הוא היה יכול לעשות? איך אפשר להאמין שהיא תיקח את זה ברצינות? כן, כן, היא יודעת איך זה עם גבר: אם משאירים אותו רגע לבד, תיכף באה אישה וחוטפת אותו. ומובן מאליו שהוא לא מסוגל לפגוע ברגשותיה ולסרב!

נו, על מה היא מתלהמת? היא כבר שכחה שסיפרה לו שהשבועיים האלה לבד בכפר היו המאושרים ביותר שעברו עליה בארבע השנים האחרונות? וכמה זמן הם היו נשואים כשהיא אמרה את זה? בסדר, שתשתוק! אם היא חושבת שהצפרדע הזאת לא נתקעה לו בגרון.

היא לא התכוונה שהייתה מאושרת כי הייתה רחוקה ממנו. היא התכוונה ששמחה לעבוד על הבית הארור הזה כדי שיהיה נחמד ומוכן בשבילו. לזה היא התכוונה, ותראה מה זה! להעלות עכשיו משהו שהיא אמרה לפני שנה רק כדי להצטדק על זה שהוא שכח את הקפה שלה ושבר את הביצים וקנה חתיכת חבל עלובה שהם לא יכולים להרשות לעצמם. היא באמת חושבת שהגיע הזמן לרדת מהעניין, וכעת היא רוצה רק שני דברים בעולם. היא רוצה שיסלק את החבל הזה מתחת לרגליים שלהם, ושיחזור לכפר ויביא לה את הקפה שלה, ואם יצליח לזכור עוד משהו, אולי יביא גם כפפת מתכת למחבתות, ועוד שני מוטות וילון, ואם יש להם בכפר כסיות גומי, הידיים שלה פשוט צורבות, ובקבוק מגנזיום מבית המרקחת.

הוא השקיף החוצה אל אחר הצהריים הכחול כהה המהביל על המדרונות, ומחה את מצחו ונאנח אנחה כבדה ואמר, אם היא רק תוכל לחכות רגע למה שלא יהיה, הוא יחזור לכפר. הרי כבר אמר זאת, לא, ברגע שהתברר להם ששכח?

אה,כן, טוב… רוץ לך. היא הולכת לרחוץ חלונות. כל כך יפה בכפר! היא לא בטוחה שיהיה להם רגע ליהנות מזה. הוא התכוון ללכת, אבל לא לפני שאמר שאלמלא היא הייתה מכורה לדכדוך אולי הייתה רואה שזה רק לכמה ימים. היא לא זוכרת שום דבר נעים בכל עונות הקיץ הקודמות? הם אף פעם לא בילו יפה? אין לה זמן לדבר על זה, ועכשיו הוא יכול בבקשה לא להשאיר את החבל הזה מתגלגל שם כדי שהיא תוכל להתקל בו וליפול? הוא הרים אותו – איכשהו הוא נפל מהשולחן – ויצא כשהחבל תחת זרועו.

הוא הולך ממש עכשיו? בוודאי. כך היא חשבה. לפעמים נדמה לה שיש לו ידיעה טלפתית של הרגע המושלם להשאיר אותה תקועה. היא התכוונה להוציא את המזרנים לשמש, אם הם יניחו אותם בחוץ ממש עכשיו יהיו להם לפחות שלוש שעות שמש, הוא בטח שמע אותה אומרת בבוקר שהיא מתכננת להוציא אותם. אז ברור שהוא יסתלק לו וישאיר את זה לה. לדעתה הוא בטוח שהפעילות הגופנית תביא לה תועלת.

טוב, הוא רק התכוון ללכת להביא לה קפה. אומנם מגוחך ללכת ברגל שישה קילומטר בשביל קילו קפה אבל אין שום בעיה, הוא מוכן לעשות את זה. ההרגל הזה הורס אותה, אבל אם היא רוצה להרוס את עצמה, אין לו מה לעשות בקשר לזה. אם הוא חושב שהקפה הוא שהורס אותה, כל הכבוד לו: יש לו בטח מצפון נקי לגמרי.

בלי שום קשר למצפון, הוא לא הבין למה המזרנים לא יכולים בהחלט לחכות עד מחר. ובכלל, למען השם, הם גרים בבית, או שהם רוצים לתת לבית להתיש אותם עד מוות? למשמע דבריו היא החווירה, סביב פיה פניה הלבינו כסיד, היא נראתה ממש מסוכנת והזכירה לו שתחזוקת הבית היא לא העבודה שלה יותר משהיא העבודה שלו: ויש לה גם עוד עבודה לעשות, ומתי לפי דעתו היא תוכל למצוא זמן לעשות אותה בקצב הזה?

היא שוב מתחילה עם זה? היא יודעת בדיוק כמוהו שהעבודה שלו מביאה את ההכנסה הקבועה, שלה רק מזדמנת, ואם הם היו תלויים במה שהיא מרוויחה –
הגיע הזמן שהיא תבין את הנקודה הזאת פעם אחת ולתמיד!

זה לגמרי לא העניין. השאלה היא, כששניהם עובדים כל אחד בזמן שלו, אם תהיה חלוקה של עבודות הבית או לא? היא רק רוצה   לדעת, היא צריכה לתכנן את התוכניות שלה. באמת, הוא חשב שכל זה כבר הוסדר. היה מוסכם שהוא אמור לעזור. הוא לא תמיד עזר, בקיץ?

עזר, מה? הו, ועוד איך עזר. ומתי, ואיפה ובמה? אלוהים, איזו בדיחה מפוצצת!

הבדיחה הייתה מפוצצת כל כך שפניה הסגילו קלות והיא צרחה מרוב צחוק. היא צחקה צחוק כה גדול עד שנאלצה להתיישב, ולבסוף פרץ מעיניה שטף של דמעות וניגר מטה אל זוויות פיה המורמות. הוא חש אליה ומשך אותה לעמידה על  רגליה וניסה לשפוך מים על ראשה. המצקת הייתה תלויה בחוט על מסמר והוא תלש אותה. אחר כך ניסה לשאוב מים ביד אחת בעוד היא נאבקת בידו האחרת. אז ויתר ורק עמד וניענע בראשו.

היא נחלצה מאחיזתו וצעקה עליו שייקח את החבל שלו ויילך לעזאזל, היא פשוט מוותרת עליו; וברחה. הוא שמע את נעלי הבית שלה עם העקבים נוקשות ונתקלות במדרגות.

הוא הלך סביב הבית ונכנס לשביל הגישה; פתאום הבחין שיש לו שלפוחית בעקב והייתה לו הרגשה כאילו חולצתו בוערת. הדברים התפרקו באופן פתאומי כל כך שלא יכולת לדעת מה קורה אתך. היא הייתה מסוגלת להביא את עצמה להתפרצות זעם בגלל פשוט שום דבר. היא הייתה איומה, לעזאזל: בלי טיפת היגיון. לדבר עם האישה הזאת כשהיא מתחילה להיות ככה זה כמו לדבר עם מסננת. שיילך לעזאזל אם הוא מוכן לבלות את חייו בניסיון לרַצות אותה! טוב, מה עושים עכשיו? הוא ייקח את החבל בחזרה ויחליף אותו במשהו אחר. הדברים מצטברים, הדברים בגודל של הרים, אתה לא יכול להזיז אותם או לסדר אותם או להיפטר מהם. הם רק מונחים ונרקבים להם. הוא ייקח אותו בחזרה. מה פתאום, למה? הוא רוצה אותו. בעצם מה זה בכלל? חתיכת חבל. תאר לך מישהי שאכפת לה יותר חתיכת חבל מאיך שגבר מרגיש. איזו זכות בכלל יש לה להגיד על זה משהו? הוא זכר את כל הדברים המיותרים, חסרי המשמעות שהיא קנתה לעצמה: למה? כי רציתי את זה, וזהו! הוא נעצר וברר אבן גדולה בצד הדרך. הוא יניח את החבל מאחוריה. כשיחזור ישים אותו בארגז הכלים. הוא שמע על זה כבר מספיק לכל החיים.

כשהוא חזר היא הייתה שעונה כנגד תיבת הדואר ליד הדרך וחיכתה. השעה הייתה די מאוחרת, ריח של סטייק צלוי צף ועלה אל גובה האף באוויר ההולך ומצטנן. פניה היו צעירות וחלקות ורעננות. השיער השחור הסורר המשונה שלה הזדקר מעלה. היא נופפה לו מרחוק, והוא החיש את צעדו. היא קראה בקול שארוחת הערב מוכנה ומחכה לו, הוא לא גוֹוע ברעב?

ועוד איך הוא גווע ברעב. הנה הקפה. הוא נופף בו לעברה. היא הביטה בידו האחרת. מה יש לו שם?

טוב, זה שוב החבל. הוא עצר על  מקומו. הוא התכוון להחליף אותו אבל שכח. היא רצתה לדעת למה הוא צריך להחליף אותו, אם זה משהו שהוא באמת רוצה. האוויר לא נהדר עכשיו, ולא יופי להיות כאן?

היא הלכה לצידו כשידה האחת נעוצה בחגורת העור שלו. היא משכה והדפה אותו מעט תוך כדי הליכה, נשענה עליו. הוא כרך את זרועו סביב כל גופה וטפח על ביטנה. הם החליפו חיוכים זהירים. קפה, קפה לפוצי מוצי! הוא הרגיש כאילו הוא מביא לה מתנה יפהפייה.

הוא ממש חומד, היא ידעה בוודאות, ואילו היה לה הקפה שלה בבוקר לא הייתה מתנהגת כל כך מוזר… הנה שם תחמס שעדיין חוזר, תאר לך, לגמרי לא בעונה, יושב לו בעץ תפוח-הבר לגמרי לבד. אולי החברה שלו הבריזה לו. אולי באמת. היא מקווה לשמוע אותו עוד פעם, היא אוהבת תחמסים… הוא יודע איך היא, נכון?

בטח, הוא ידע איך היא.

טבעת של אור זרחני, כחול, נדלקת כשהאצבע של ריבה נוגעת בפלסטיק ולוחשת לחיה השקופה שבתוך הקומקום. החיה מתעוררת ומתמתחת ברחש גבישי שעולה וממלא את הבית, מתעבה והופך להמיה, מהמיה לשאון ומשאון לרעש גדול, מחריש אוזניים.

בועות גדולות מסתערות על דופנות הזכוכית, עולות יותר ויותר גבוה, נחושות לפרוץ אל העולם. הראשונות כבר נוגעות בשוליים ועוד רגע יהיו מפץ גדול, וחיים, אבל צליל נקישה עוצר את הרעש ומכבה את האור והחיה נסוגה לאחור באי־רצון וברטינה, כל תאוותה בידה.

המים רותחים, מציינת ריבה, למרות שחוץ מהחתולה, אף אחד לא שומע.

הייתי יכולה להעיר אותו והיינו שותים יחד, היא חושבת, או לחכות שהוא יקום ולשתות אחר כך, היא מעלה חלופה שבהחלט יש בה טעם, אבל פונה אל המטבח ולא אל חדר השינה, שולפת כפית מהמדיח ביד אחת, מערימה עליה גרגרי קפה נמס גבישי, ומכניסה לכוס שהיא עוטפת באצבעות של השנייה. פרחים אדומים וורודים מזדהרים באפלולית על הכוס בין האצבעות שלה, ושתי אותיות, עי"ן ות"ו. זאת העובדת מצטיינת, חושבת ריבה, או שאולי זאת העם עזיבתך, כי חוץ מהכיתוב הכוסות נראות כמעט אותו הדבר. לא, זאת העם עזיבתך, היא מחליטה, אין מספיק מקום בין העי"ן לת"ו בשביל עובדת מצטיינת, לא שזה כל כך חשוב כבר.

היא מוזגת לכוס את המים שרתחו, מסרקת את השיער לאחור בהיסח הדעת בציפורניים כסוסות, אחרי היסוס קצר מוסיפה גם חלב ומחזירה את הקרטון למקרר. בהליכה זהירה היא מנסה לשמור שהקפה לא יישפך בדרך אל השולחן, ומניחה את הכוס במקום שבו העכבר לא יכול להגיע אליה. לא נשפך, ובכל זאת מצטיירת טבעת חומה, מימית, על השולחן. נו באמת, היא אומרת, חוזרת למטבח, תולשת חתיכה גדולה של נייר מהגליל, ומנגבת את הטבעת. היא מחכה עוד רגע ליד השולחן, למקרה שנזק נוסף יתרחש, ואז מחזירה את הנייר למטבח ומתיישבת.

ריבה קוראת מאמר, שולחת בסוף כל עמוד מבט מהיר אל חדר השינה, אחר כך את הכתבות מהמוסף של שבת, ואחרי הכתבות, דיווח מבית האח הגדול. המבטים של ריבה חוזרים בידיים ריקות, אין תזוזה מכיוון חדר השינה. בסוף היא קמה, מכבה את המחשב, ויוצאת עם השקית של הזבל לכיוון הוואדי. בשליש הדרך שעולה מהוואדי יש ישורת קטנה על המדרגות, רַחבה, שגם שביל חוצה אותה, ושש־עשרה מדרגות מתחת לרחבה, הצפרדע. השכנים זורקים את הזבל לתוך הצפרדע מלמעלה, ומשאירים ברחבה את הדברים שהם לא צריכים, כדי שמי שכן צריך יוכל לקחת. עכשיו שני רדיאטורים גדולים באריזה מקורית נשענים על המעקה של הרחבה. ריבה מתכופפת מעל לרדיאטורים ומפילה את השקית לתוך הצפרדע.

חודש מאי החביב. על כל מדרגה חתול או שניים או שלושה מתגלגלים על הגב, חושפים לשמש פלומה לבנה רכה, או נצמדים אחד אל השני, תלוי אם זה בצד החם או הקר של המדרגה, וחוטמיות ורודות פורחות על מכסה הביוב שבפינת הרחבה הקטנה.

התרוממות רוח אביבית ממלאת את ריבה כשהיא עולה במדרגות האבן מהוואדי, היא סופרת אותן תוך כדי, ומוזר שהיא לא ראתה בדרך למטה, אבל עכשיו, כשהיא עולה, היא רואה בחור שוכב באלכסון על המדרגות שיורדות מהרחבה אל השביל, הראש שלו למטה והרגליים למעלה, והידיים שלו פרושות לכל רוחב המדרגות. העור של הבחור כהה מאוד, השיער שלו מקורזל, והרגליים שלו כמעט נוגעות בשלה כשהיא עומדת ומתבוננת במחזה הלא צפוי. "הֵי," היא אומרת.

הבחור נראה ישן. היא מתכופפת ונוגעת ביד שלו, מזיזה אותה קצת ומדברת אליו, אבל היד רפויה לגמרי כשריבה עוזבת אותה, ופתאום היא חושבת שאולי בכלל הוא מת. סליחה, היא אומרת ואחר כך שוב, סליחה?

היא מתרוממת ועולה במדרגות, פותחת את השער ואחר כך את הדלת של הבית ונוגעת ברגל של בעלה. "קום," היא אומרת, "יש מישהו על המדרגות." גם הבעל של ריבה לא זז בהתחלה, אבל בטוח שהוא חי כי הוא נוחר ואף אחד גם לא מנסה להגיד שפתאום בבת אחת כל האנשים בעולם מתים.

"יש מה?" בעלה שואל.

"בחור. שוכב על המדרגות."

"איך הוא יכול לשכב על המדרגות?" בעלה שואל מתוך שינה, מנסה לנער מעליו את הסיפור שעוד לא ממש נוגע בו, בכוונה נחושה, שכרגע נפער בה סדק ראשון, להמשיך לישון עוד שעה ואולי שעתיים, שברוב השבתות הוא מצליח.

"קום."

בעלה פותח עין אחת. "מה השעה," הוא שואל.

"עשר," אומרת ריבה. "ישנת מספיק."

*

הבעל של ריבה מדבר אל הבחור, מנענע אותו, אבל הבחור לא זז. מקרוב הוא נראה צעיר מאוד, רק מעט מבוגר יותר מהבן הגדול שלהם. דקירה של כמיהה מפלחת את החזה של ריבה, כמו חץ עקום שנכנס ויוצא מתוך לב מצויר בגיר על הלוח.

השער שבקצה החנייה נפתח וריח של קפה שנטחן עולה ופונה אל הרחבה, מחפש נחיריים להמם אותם. נוח יוצא מהשער עם כוס קפה וסיגריה, שהוא מתכוון לעשן עם הקפה בשמש, אבל כשהוא רואה את ריבה ובעלה, הוא עולה. נוח עומד ומסתכל על הבחור, שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ועוד אחת, ואפשר לשמוע את המחשבות שלו בתוך השקט. אחר כך הוא עוזב את הבְּדל, וכשהבדל נוחת על האבן, הוא מחכך בו כפכף מחוספס, כחול ולבן. אחר כך הוא עולה עוד קצת במדרגות וחוזר עם זיווה שעובדת ב"הדסה הקטנה" וגרה למעלה, עטופה בצעיף שנשלף במהירות ביציאה מהבית. הנה, הוא מצביע על הבחור בזרת מקושטת בטבעת כסף דקה. אולי הוא מת, ריבה מדגישה את חומרת המצב.

"למה הם אוכלים את דברים האלה," זיווה ממלמלת במבטא דרום אפריקאי כבד, שנשמע כאילו הפה שלה מלא במים, ואפילו כשהיא ממלמלת, שומעים אותו. היא אוספת את הצעיף כדי שלא יפריע, ומתכופפת אל הנער, מניחה יד על השרוול שלו, ואומרת סליחה, ומדהים כמה סליחות כבר נאמרו ועוד ייאמרו ביום הזה, אבל הבחור לא שומע או לא סולח ובכל אופן לא מגיב. בינתיים גם נעמי של נוח מתעוררת ועולה בכפכפי גומי של אחד הילדים, וחיוך חצי רדום קופא על הפנים שלה כשהיא רואה על מה כולם מסתכלים.

כשהבעל של זיווה מבקש סליחה, כבר יש מניין מסביב לגופה.

"לך תקרא לַפרופסור," נעמי של נוח אומרת לבן שלה, שמציץ מאחוריה, אבל מגיעה דווקא אשתו של הפרופסור, במקרה ולא בגלל שקראו לה, מחבקת ארגז קרטון שתנור עם שני סלילים כתומים מצויר עליו. היא מניחה את הארגז ליד המעקה בשתיקה, חוזרת, וגם זה בשתיקה, ומקרבת באצבע את המשקפיים אל העיניים שלה, כדי לראות יותר טוב את הגוף ששוכב הפוך על המדרגות. "מישהו צריך תנור אולי?" היא שואלת, "הוא חדש."

קבוצה של גברים בטליתות ובגדי שבת עולה מהוואדי ומתפצלת מסביב לקהל שמקיף את הגופה, מביאה איתה שובל של ריח אביב ועלים אחרונים של פרחי שקדיות. אם הם רואים, הם לא מראים שהם רואים, ואם הם לא רואים, זה בגלל שהם נדחקים ברווח שבין הקבוצה למעקה. אלה שלא מצליחים להידחק, יורדים לשביל ועולים מסביב, משתדלים לא להסתכל.

"אני אגיד לו," האישה של הפרופסור אומרת כשהיא מתרחקת, מקיפה בזהירות את הגוף, ואולי הגופה שעל המדרגות. "הוא צריך להגיע כל רגע."

בינתיים הקהל עומד מעל הנער, שוקע לאיטו בענייני חולין. שכנים באים, הולכים, שואלים שאלות ומציעים הצעות, מנצלים את ההזדמנות לתפור עסקאות שכונתיות קטנות, להגיד שלום ולהדליק סיגריה מסיגריה.

אז מה אתם רוצים לעשות עם זה, שואל הפרופסור בטון סמכותי.

ריבה לא תמיד ערה לדקויות שמשפיעות על שיווי המשקל בעולם ולא שמה לב לזה שיש סיבה לזה שאף אחד לא עונה. "חשבנו לקרוא לאמבולנס," היא אומרת והקול שלה דועך כשהוא פוגש את האור התכלכל הצונן בתוך העיניים של הפרופסור.

"אפשר לעשות את זה," הוא אומר, ולא משתמע בשום פנים שהוא חושב שגם צריך לעשות את זה. גם הוא מנסה להזיז את הבחור. "קום בחורצ'יק," הוא אומר בקול תקיף. "אני מכיר אותם," הוא מסביר לנוכחים, "הם סתם משתכרים בוואדי."

כדור אדום קטן מפלסטיק מופיע פתאום ומדלג במורד המדרגות, טק טק טק ואחר כך טטטטטטטטטטטק ונעלם בוואדי.

ריבה עולה, פותחת את השער, נכנסת לגינה וממנה לבית ומחייגת: אחת אפס אחת.

אנחנו מחכים לאמבולנס ולרעש שיבוא איתו, אבל יונדאי מקומטת, מנומרת בכתמים גדולים של חלודה ומדבקות צבעוניות, מגיחה אל מגרש החנייה בחריקה. שתי הדלתות הקדמיות של היונדאי נפתחות בבת אחת, ועשרה זוגות עיניים פעורות בוהות בפרמדיק שפורץ ממנה ועולה במדרגות, ובנהג עגמומי שדולק אחריו. הצמד מתפרש משני צדי הגופה ומתארגן לתנאי שדה.

"מה העניינים איתך," הפרמדיק פונה באופן ענייני אל הבחור, ומרים אותו למצב ישיבה. במצב הזה הבחור באמת נראה יותר טוב, למרות שאם הפרמדיק יעזוב את היד, הבחור ללא ספק יחזור למצב הקודם שלו, רק שלא יעשה את זה בבת אחת. הפרמדיק מכוון פנס לתוך העיניים של הבחור ומודד את לחץ הדם שלו. "אם אתה לא עונה, אני צובט," הוא מאיים כשהוא מסיים את החלק הזה של הטיפול.

הבחור כמובן לא עונה והפרמדיק מניח את היד על השקע שבין עצם הבריח לצוואר שלו, וצובט.

הגופה מתנערת פתאום בבת אחת ומתמלאת חיים. "מה אתה עושה," הבחור צועק על הפרמדיק, מבולבל למראה הקהל הגדול שגוהר מעליו ומהכאב שגרמה הצביטה מצילת החיים ואולי בכלל מפיחת חיים.

"למה אתה שוכב פה," צועק הפרמדיק בחזרה.

"סתם, נחתי," אומר הבחור בקול שרק עכשיו גמר להתחלף והוא עוד לא קול של מבוגר, העיניים שלו סוקרות את הנוכחים, "אסור?" עכשיו הוא חי לגמרי, גמיש ובריא, חוץ מהכתם המכוער שמתפשט מסביב למקום של הצביטה. הוא מתנדנד קדימה ואחורה על כפות הרגליים שלו.

"איך קוראים לך, איפה אתה גר," הפרמדיק עדיין צועק, דבק במשימה שלו, אבל הנער לא מגלה איך קוראים לו וגם לא איפה הוא גר, "אני בכלל לא מכאן," הוא אומר. "אני גר רחוק."

הקהל מהסה את הפרמדיק הצעקן. "מזלך שלא קראנו למשטרה," הפרמדיק רוטן, אבל מוריד הילוך.

אם הנער נבהל מהמילה משטרה, הוא לא מראה את זה. הוא מסתכל על הילד של נעמי ונוח שישב ליד הרגליים שלו בשקט. אחלה נעליים, אחי, הילד אומר, כאילו הבחור לא היה מת לפני רגע.

"אתה רוצה כוס מים? לאכול משהו?" שואלת ריבה, בעצם כמעט מבקשת, טווה בדמיון מיומן בועה אינטימית קטנה וחסרת שחר סביב הבחור, סביב בעלה וסביבה בתוך ההמון. "תיכנס, נתקשר להורים שלך." אבל הבחור אומר שהוא חייב לזוז, שמחכים לו, וכשהוא אומר את זה, הוא קם, מחליק בתנועה מהירה את הבגדים שלו ונעלם כמו רוח במעלה המדרגות, שואב אחריו את רוב האוויר מהרחבה.

וזהו, נגמר עוד לפני שריבה מספיקה לשאול איפה הם היו עד עכשיו, אלה שהוא אומר שמחכים לו.

הבועה של ריבה מתנפצת בשריקה חרישית, היא מסתכלת למעלה לתוך המדרגות שאפילו לא רואים את הסוף שלהן ואת המקום שבו הן מתחברות לעולם.

במשך רגע ארוך אף אחד לא זז ולא אומר שום דבר, רק נוח משתעל.

"טוב, תקפצו בהזדמנות," הוא אומר ומתחיל לרדת בחזרה אל השער שהוא בא ממנו, והכפכפים של נעמי מצליפים אחריו על המדרגות. זיווה מסדרת מסביבה את הצעיף ומתחילה לעלות, הפרופסור הלך כבר מזמן והיונדאי עוזבת את מגרש החנייה בחריקה.

הבעל של ריבה מסתכל על הארגז עם התנור ועל הרדיאטורים, אולי נזכר במשהו שלקח מכאן פעם, ואחר כך אומר לריבה, "נעלה?"

כשהם עולים, שרה יורדת להאכיל את החתולים. "קרה משהו?" היא שואלת.

משב רוח קריר מחליק דרכם וממשיך הלאה, השמש נעלמת מאחורי ענן ושוב קר.

הפכפך מזג האוויר הזה של מאי החביב.

"לא," הם עונים, "לא קרה שום דבר."

בכניסה לחצר, ריבה עוצרת על המפתן. הבעל שלה כבר נכנס הביתה, היד שלו מונחת על הידית. "מה, ריבה," הוא שואל בקול רם, כי חמישה־עשר צעדים מפרידים ביניהם. "בואי, נכין קפה." אבל ריבה לא יודעת מה. מַשהו מנסה למצוא את הדרך שלו החוצה. פתאום הקפה נשמע כמו מלכודת. החושים שלה אומרים לה להיזהר. הנה זה. משהו שאבא שלה, שאהב חידות, הסביר לה פעם, זה היה על מרחקים ונקודות. באמצע בין שתי נקודות, אבא שלה אמר, יש עוד נקודה. כדי להגיע מנקודה אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הנקודה שביניהן, אבל גם בין הנקודה הראשונה לאמצעית יש נקודה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. וריבה חושבת, באמצע בין שתי כוסות קפה, יש עוד כוס קפה. כדי להגיע מכוס אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הכוס שביניהן, אבל גם בין הכוס הראשונה לאמצעית יש כוס קפה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. "וככה מתחילים בנקודה אחת, ופשוט לא מגיעים לנקודה השנייה אף פעם," אבא שלה אמר. "ברור שמגיעים," ריבה אמרה, "כן, אז תוכיחי," אמר אבא שלה, אבל ריבה לא יכלה להוכיח.


מתוך: עשרים קצרים 3#, הבמה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2017.

 כולם מקשיבים בדריכות לקול הצעדים הלא מוכרים במסדרון, מנסים לנחש מי תורן הערב. מיהו האבא המסכן שאמור לאכוף את כיבוי האורות לאחר שכל ההורים השכיבו אותנו לישון ועזבו."אבא חדש," לוחש יודה וכולם תוהים בוודאי איזה אויב מצפה לנו הלילה. מתוחכם כמו ברמן החשמלאי והפנס שלו, שמוציא את הפקק מארון החשמל? חפפן כמו וקסמן שעוזב אחרי חמש דקות של שקט? או אכזר כמו צוקרמן שלא מהסס להפליק למישהו גם אם הוא לא תופס אותו על חם? רק אני יודע שהערב זה תורו של אבא לאכוף את הוראת כיבוי האורות הכללי בבית הילדים שלנו.

דממה משתררת ויוּדָה מחליט שהגיע הזמן לגלות מי התורן. הוא קם בחושך וחובט עם הכרית חבטה רועמת על הקיר. מוישה מזנק אל מתג החשמל, מדליק ומכבה את האור פעמיים להזמין את ההורה לחדר שלנו כדי לברר עם מי יש לנו עסק הערב. הוא חוזר במהירות למיטה שלו, ורשרוש השעוונית מתחת לסדין מזכיר לכולנו שהוא עדיין מרטיב בלילות. כמי שנגמל רק לאחרונה אני מכיר היטב את גערות המטפלות בבוקר ואת מבטי הלגלוג של הילדים שנגמלו מזמן. אני שוכב בשקט מתוח, חושש מהלילה המצפה לאבא ולי. "למיטות!" צועק צביקה, התצפיתן של מגני השמש, ותוך רגע כולם מתחת לשמיכות, מעמידים פני ישנים. הדלת נפתחת וראשו של אבא מציץ פנימה. הוא ניצב דומם בפתח הדלת ומאזין, עד שצחוקים רמים נשמעים מהחדר ליד השירותים. הוא משאיר את הדלת פתוחה וממהר לשם. מוישה ניגש לדלת, מציץ שמאלה ולוחש לצביקה, " תודיע לדויד, הוא בחדר של שרה א." דויד הוא ילד חדש שהגיע ממרוקו. בלילות הראשונים שלו בבית הילדים הוא עקב בהפתעה מתחת לשמיכה אחרי הפעילות המרדנית הלא מוכרת. אבל, בתחרות הפלוצים האחרונה, מוישה, שופט תחרויות הפלוצים, הכריז שדויד ניצח והעניק לביצוע המנצח את השם: "טרומפלדור מדור לדור." באותו לילה דויד כבר הצטרף בשמחה לשיגועים. 

צביקה מפשיל את השמיכה, נעמד על המיטה ומסמן לדויד דרך מגני השמש שהגיע תורם.  כולם מזדרזים לחזור אל מתחת לשמיכות, והרעש מהחדר של דויד מהדהד עוד לפני שכולנו מכוסים. הם דופקים שם על הרצפה עם רגלי מיטות הברזל. מבעד לרעש הקצוב נשמעים צעדי הריצה הנחפזים של אבא. הנקישות נפסקות בחטף כשהבנות מעבירות סימן לתצפיתן בחדר של דויד.  "בבקשה תוותר," אני משדר לאבא תחינה טלפתית, "'למען שנינו.". אין לאבא שום סיכוי להשתלט על 24 ילדים בני שבע, בשישה חדרים, המסרבים ללכת לישון. בנוסף ליתרון המספרי ומרדנות הנעורים, עומד לרשותנו יתרון מגני השמש. זוהי גומחה בגובה מטר וחצי הנמשכת לכל אורך הבניין, שתפקידה להרחיק את החלונות ולמנוע חדירה ישירה של קרני שמש. במסדרון עוברים מחדר לחדר בהליכה, ובמגני השמש בצד המנוגד, אפשר להעביר מסרים ולעבור מחדר לחדר בזחילה על ארבע. בזמן בניית הבניין הזה היה כנראה חוסר בתריסים והמתכנן שבחר בפתרון הזה לא הבין שבכך הוא הבטיח את ניצחון הילדים בלילות.

ברגע שאבא מגיע לחדר של דויד, הוא מוזמן חזרה בטריקת דלת לחדר הבנות בצד השני. מינה שם פוחדת מרעמים, ובלילות סערה היא בוכה ולא משתתפת בשיגועים, אבל הלילה שקט ואפשר לסמוך עליה. כולם יודעים שאסתר שם לא תשתתף. היא הגיעה חדשה מחיפה הרבה לפני דויד, אבל עדיין לא התאקלמה. כל לילה אחרי שהחגיגות נגמרות, וכולם באמת הולכים לישון, היא מתיישבת במגני השמש ובוכה. היא לא מבינה למה ההורים שלה, שגרים כל כך קרוב, ובטח שומעים אותה, לא באים.   

הפוגה משתררת שוב, ואני מתפלל להפסקת השיגועים. צביקה מציץ ימינה ושמאלה במגני השמש ומודיע, "תורנו, הוא יושב ליד המקלחות" החדר חשוך אבל אני יודע שכולם ממתינים לי. "קדימה!" מפלחת את הדממה לחישתו של יודה. " תורך עכשיו!" חבל לי על אבא, אבל אין לי ברירה. מי שלא מצטרף לשיגועים כשאבא שלו תורן, מוחרם חודש שלם על ידי כולם.

 אני מוציא את משרוקית הפלסטיק החבויה בין המזרן לקיר ושורק, 'טוּ טוּרוּרוּ טוּרוּרוּ טוּ טוּ'. אני מספיק להחביא את המשרוקית ולהתכסות  בשמיכה, כשקול צעדיו של אבא מתקרב. הוא נעמד בפתח, ולאחר רגע ארוך ניגש למיטתי. אני נושם באיטיות בעיניים עצומות, ורק פעימות ליבי המואצות מאיימות להסגיר שאני ער. אבא רוכן מעלי ומסדר את הכרית מתחת לראשי. בידו הימנית הוא לוחץ בכוח על כתפי השמאלית ומכאיב לי. "אני יודע שהשתתפת במהומה," הוא לוחש. הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו. לאחר רגע קצר נשמעת טריקת הדלת החיצונית.

 כמה דקות לאחר לכתו שבים האורות ונדלקים והחגיגה הלילית מתחילה. כריות מתעופפות, פרצופים מציצים ממגני השמש, וגם בחדרי הבנות שמח. הלילה, לא בא לי להצטרף לחגיגות. אני מתעלם מחברי המתרוצצים, שוכב במיטה ובוהה בתקרה.

 

 

השנאה שלי לאגנס היתה הגורם הישיר להופעה המשפחתית שלנו אצל אוֹפְּרָה. בטח תגידו, אוי, את לא שנאת אותה; היא פשוט היתה אחותך הגדולה. אבל היא לא אחותי הגדולה. היא נראתה מבוגרת יותר, אבל אני זאת שמבוגרת ממנה, בשנתיים. לא משנה. אנשים חשבו שהיא יותר יפה , יותר מבוגרת, יותר חכמה. אז מה אם אני קיבלתי ציונים יותר טובים, שהייתי שלוש כיתות מעליה. אז מה אם "נמלוניה", למשל, היתה רעיון שלי.

כולם זקפו את נמלוניה לזכותה של אגנס, אפילו ההורים שלי והדוד הייוורד, אבל אני המצאתי אותה לילה אחד כשקראתי במגזין לילדים עם פנס כיס מעל השמיכה. הרמתי את אחת מפינות השמיכה כדי שאוכל לראות את אגנס, שישבה בישיבה מזרחית על רצפת חדר השינה וקלעה צמות בשערה הארוך.

אמרתי, "את יודעת מה יהיה רעיון טוב, אגנס?"

"מה, האנה?"

"אם נקים חוות נמלים ונמכור אותן בפי שניים כסף."

היא עיקמה את האף בגועל. "נמלים הן דוחות."

דוחות. זאת היתה המילה שלה, ציטוט ישיר. אבל למחרת היא סיפרה הכל לדוד הייוורד. הוא הגיע לא מזמן מהעיר כדי להרגיע את "מזגו הסוער", לדבריו. הוא חשב שנמלים הן רעיון מבריק. הוא הזמין את הערכות, שכללו אדמה מיוחדת ומזון, חוות פלסטיק דקה, וכעשרים וחמש נמלים מסוג "וסטרן הַרבֶסטֶר" בכל קניה. הוא פתח דלת אחת מתוך הארבע שבחנייה שלנו ובמשך ימים טאטא וסידר. הוא הקריא לנו את הוראות הטיפול בנמלים, ואני אמנם הבנתי אותן מההתחלה, אבל אגנס ביקשה ממנו לחזור על הכל לפחות שלוש פעמים.

"אבל למה הן מתות כל כך מהר?" היא התבכיינה. היא לא אהבה את העובדה שהנמלים חיות רק כחודש בחוות, ואני מודה שגם אני לא אהבתי את זה, אבל בזמן שאני הבנתי שזאת פשוט עובדת חיים, אגנס כמעט חתכה ורידים בגלל זה.

"בלי מלכה," אמר הדוד הייוורד, "הן פשוט לא מאריכות ימים." אני עמדתי לי ליד תיבת ההקפאה שבחנייה, נאנחתי וגירדתי במרפק. הייוורד היה הדוד האהוב עליי, אבל הסבלנות שהפגין כלפי אגנס היתה ממש מרגיזה.

הוא המשיך, "החברה שממנה אנחנו מזמינים את הנמלים לא מרשה לנו להזמין מלכות."

"אבל למה לא?" המשיכה אגנס, אף על פי שהוא כבר הסביר את זה בתחילת אותו שבוע.

"נו, טיפשה," אמרתי, "כי הן עלולות לצאת משליטה ולגרום לנזק אקולוגי חמור." הייתי טובה בציטוטים ישירים מעלונים. היה לי זיכרון צילומי ששיגע את המורים ואת החברים מהכיתה. "כמו נמלי אש, לדוגמה, או דבורים קטלניות בטקסס."

הייוורד טפח לי על הראש, באופן שגרם לי להרגיש פחות חכמה מכפי שנשמעתי. "אולי, בנות, אם תלמדו משהו מערכות הנמלים האלה, תוכלו להתחיל לחפור לבד ולמצוא נמלים ומלכה בעצמכן."

הרעיון מצא חן בעיניי. סימני דולר ענקיים ומנצנצים קפצו לי מול העיניים. "אל תזמין עוד נמלים," אמרתי להייוורד. "אני אספק את הנמלים מעכשיו."

בהתחלה ההורים שלנו היו ספקנים לגבי כל הרעיון הזה של חוות נמלים. הייוורד יצא להגנתנו.

"זה פרויקט נהדר לקיץ. הבנות ילמדו המון."

אבא העריך את הייוורד בתור איש עסקים, אבל פקפק בשיקול דעתו. "אני לא רוצה שיהיו לי נמלים בחניה," הוא נהם.

"כבר יש לך נמלים בחניה. הנמלים האלה לפחות יהיו בתיבות אטומות היטב."

אבא הניד בראשו.

הייוורד לא ויתר, "אתה לא רוצה שהבנות שלך ילמדו אחריות כלכלית? יחסי שירות לקוחות? כבוד לברואי האל?"

אבא כחכח.

אמא אמרה לו, "מה אכפת לך, ברט? אתה ממילא לא בבית אף פעם."

אבא מכר ציוד רפואי לבתי חולים בכל רחבי המדינה. בזכותו, כך נהגה אמא שלי לומר, היינו "עשירים אך לא ממומשים." אמא עצמה האמינה שהורות פירושה לקבל את פנינו אחרי הלימודים ולשבת אתנו על הספה ולבהות בעיניים מזוגגות בטלוויזיה. היא רצתה שנפיק תועלת מהגאונות הנשית של אופרה, האדם השחור היחיד שאמא התייחסה אליו ברצינות, חוץ מילד בשם אלדרידג' שהכרתי בג'ימבורי ושיחק איתי בבריכת הכדורים. כל הדרך הביתה מהג'ימבורי, אמא שלי לא הפסיקה לשבח את עצמה על כך שהיא לא גזענית. "שמחתי ששיחקת עם הילד ההוא," היא אמרה לי. "הייתי בעננים." היא זרחה בארוחת הערב וסיפרה גם לאבא שלי את כל הסיפור, והוא אמר, "יפה לך, מרתה, יפה לך." אלה היו תמיד מילות העידוד שאמר לה כשהמחשבות שלו נדדו למקום אחר.

אבל כן, היתה אופרה, ואמא היתה מדברת איתנו על המעלות הטובות שעלו לדיון בתוכנית, ואז היה ספרינגר, ואמא היתה מצקצקת ונאנחת ואומרת לנו כמה מעוררי רחמים יכולים להיות האנשים האלה מהמעמד הנמוך (המסכנים האלה לא למדו אפילו קמצוץ של מוסר. כלומר, אין להם זמן לחשוב על דברים כאלה). למרות תחושת הגועל, לדעתי גם אם אגנס היתה מדממת מהאוזניים על הספה היא לא היתה מצליחה לנתק את העיניים של אמא מהברוטליות של מקלט הטלוויזיה. לדעתי, בזמנו היא גם חשבה שספרינגר חתיך. פעם אחת הוא חיבק אישה מבוגרת רחבת אגן, לא מאוד שונה ממנה, שבכתה כי בעלה שוב בגד בה. אמא עצרה בהתלהבות את נשימתה ונעצה את אצבעותיה בתוך אמת היד שלי. כשהרפתה, נותרו סימני ציפורניים ארוכים ולבנים במקום שהיה פעם דם. קיוויתי שהם יהפכו לחבּורות כדי שאוכל לספר ליועצת בית הספר למחרת. אולי אוזמן בעצמי לתוכנית של ספרינגר. או עדיף – כי זה יגמור את אמא שלי – אולי אופרה תתקשר ותבקש ממני לשתף אותה בחוויותיי האיומות. אבל בתוך דקות היד שלי כבר חזרה למצבה הרגיל.

בהתחלה אמא התלהבה מהופעתו של הדוד הייוורד אצלנו בבית ואמרה שזה יהיה  "פשוט מופלא." לדעתי היא הניחה שהוא יהיה בצד שלה בכל העניינים, במיוחד אלה שנוגעים לבעלה. אבל הייוורד כרכר סביבי וסביב אגנס, וכמעט לא הקדיש תשומת לב להוריי. "העניינים שלכם הם העניינים שלכם," הוא אמר לאמא שלי, וכשהיא ענתה לו שהמעורבות שלו ברעיון נמלוניה היא "עדות מטופשת ומחרידה לחוסר הבגרות המחריד" שאפיין אותו תמיד ומאפיין אותו מאוד גם היום, הדוד הייוורד פשוט צחק. את אבא, כך נראה, נוכחותו של הייוורד פחות הטרידה, אם כי לפעמים הוא מלמל דברים כמו, "נראה שמשהו ממש לא בסדר עם היוורד," ו"איזה מין בנאדם לא נהנה מבירה?" האמירות האלה צצו ברגעים משונים, למשל בזמן שהתגלח, או כשישב לבדו עם העיתון. הן תמיד נזרקו לחלל האוויר, ולא למישהו מסוים. אמא אמרה שזה שאבא מדבר לעצמו, זה הסימן הכי ברור למגלומניה שלו.

שבוע לפני סוף הלימודים אגנס ואני הסתובבנו במסדרונות של בית הספר והדבקנו מודעות שכתבנו בעצמנו כדי לפרסם את "הנמלוניה!!!" אני המצאתי את השם אחרי שעברתי על מאות וריאציות: "נמלופוליס", "נמלים זה החיים", "לך אל הנמלה". אגנס המציאה שם אחד מחורבן, "עיר הנמלים," והייוורד העמיד פנים שהוא מוצא חן בעיניו עד שאני שאגתי נמלוניה! ואגנס התחילה לבכות.

הייוורד טפח על גבה ואמר דברים כמו, "היא לא היתה חושבת על זה אם לא היית אומרת 'עיר הנמלים'" – שקר מוחלט – וש"אלה שמצליחים עומדים על כתפי ענקים," מה שעשה אותה לענקית ואותי לצוציקית גמורה. ראיתי נמלה זוחלת מתחתיי על המדרכה הקרירה. הנחתי עליה את הרגל ומרחתי אותה לכדי מין חיוך עצוב. "אז נמלוניה או לא?" שאלתי. הייוורד הנהן לעברי אבל גם הצמיד אצבע לשפתיו. צעדתי בזעם אל הבית. אחר כך, בעידודו של הייוורד, אמא הגיעה לביקור בחדרי ואמרה לי לא להתעצבן מזה שאגנס מקבלת יותר תשומת לב. "היא צעירה ממך ורגישה יותר," אמרה אמא. אבל היא בעצם התכוונה להגיד "היא יותר טיפשה ממך ויותר יפה." אמרתי לאמא שתקפוץ לי וכך הפסדתי ארוחת ערב של עוף מטוגן ונהייתי קדושה מעונה. אבא הגניב לי חתיכה אחר כך. הוא ידע שזה מה שאני הכי אוהבת.

בשבוע שאחרי סוף הלימודים היתה אצלנו תכונה גדולה של לקוחות. אמהות השכונה החשיבו את הייוורד לגבר נאה, וכמעט עמדו בתור להתחכך בו, מלטפות את הפנינים שהצטמחו כמו גידולים חיוורים על הצוואר ועל פרקי כפות הידיים שלהן, ומריירות על "הדבר המקסים-להפליא" שהוא עשה, כשעזר לאגנס ולהיא ("איך קוראים לה שוב? אה כן, כמובן"), האנה, בפרויקט "החמוד" שלהן. אני התעלמתי מהסחות הדעת האלה. עם כל שעה שחלפה נקשרתי יותר ויותר לנמלים שלי. כמה טיפות דבש בכניסה לחניה פיתו נחיל שלם שהגיח ממשולש ברמודה במדשאה שלנו. מקלות ארטיק ישנים סייעו בהעברה אל תוך צנצנות זכוכית גדולות. ניקבתי את המכסים בעזרת מחטים, ולפעמים אפשר היה לראות את הרגליים הקטנות מבצבצות החוצה. "איכס," אמרה אגנס, "דוחה." למרות הקיבה הרגישה שלה, היא עזרה לי לשתול את הנמלים בבתיהן החדשים. מדי פעם מחצנו אותן בין אצבעותינו, או מעכנו אותן במקלות הארטיקים, ואז היינו עוצרות לעשר שניות דומיה לזכר כל מוות קטן. אבל רוב הזמן הכל התנהל בצורה חלקה.

במהלך אחד החזיונות הנמליים שלי, בעודי תוהה מה גורם לנמלה אחת להיות שמחה ולאחרת להזדחל בעצלתיים, גיליתי את "חוות הנמלים בהזמנה אישית." הסברתי את זה לילד מהכיתה בשם ויקטור, שרכב על אופניו כל הדרך מהעמק כדי לראות מה אנחנו עושות.

"מה זה אומר?" הוא שאל אותי, הרים את אחת החוות וניער אותה כמו לוח צעצוע מחיק.

"אל תעשה את זה, בבקשה," אמרתי. "זה מעצבן אותן."

"מה זה אומר 'בהזמנה אישית'?"

"תראה," שמחתי מאוד שמצאתי לקוח מתעניין, "בוא נגיד שאתה לא רוצה סתם עוד חוות נמלים. נגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים שמחות יותר מנמלים רגילות, כמו מין מגרש משחקים כזה לנמלים, או שנגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים הן עובדות ממש חרוצות, בקצב מהיר פי שלושה או משהו כזה. אתה יכול להזמין אצלי. תוך שבוע אני אארגן לך חוות נמלים שמחות, או מהירות, או קופצניות, או מה שתרצה."

נראה שהרעיון מוצא חן בעיניו של ויקטור. הוא הסתכל על אחותי, שישבה לצידי ליד השולחן, שיחקה בעיפרון ובהתה בוויקטור כאילו הוא עשוי מזהב. "מה עם נמלים חרמניות," הוא אמר.

"אוי, ויקטור," צחקתי, "אל תגיד את זה ליד אגנס."

אגנס הסמיקה וּויקטור צחק. ואז הוא אמר לי, "זה לא ויקטור. זה ויקטור."

"זה מה שאמרתי."

"לא נכון. את אומרת את זה לא נכון. אני ויק-טור, ואת אומרת ויק-טר."

השבתי במבט מבולבל. "מה ההבדל?" "ההבדל," אמרה אגנס, "הוא בטור." הרגשתי גירוד בפרקי האצבעות.

"זה ברוסית," אמר ויקטור. "אני צאצא ישיר של הצאר."

"איזה צאר?" שאלתי.

"מה, את טיפשה או משהו כזה?" אמר ויקטור. אגנס ציחקקה.

"את אחותה הגדולה?" הוא שאל אותה.

"היא קטנה ממני בשנתיים, ויק-טור."

הוא שרק. "לא הייתי מאמין."

העניין הוא שמאז ומתמיד חיבבתי את ויקטור. אהבתי את זה שבכיתה הוא לא מדבר הרבה, ואת זה שהוא היה כנראה מעצבן בעיני חלק מהילדים. הם התייחסו אליו בערך כמו שהתייחסו אליי, כאילו צומח לו ראש של פרה מאחת הכתפיים. חוץ מזה, שנינו היינו רזים וחיוורים. בתאורה הנכונה נראינו שקופים. אני דמיינתי לי איך הילדים שלנו יוצאים מהאחוזה שלנו, ממצמצים מול האור, כחושים כמו אטרייה ובעלי עצמות בולטות, מרירים וחכמים.

לאגנס, כמובן, היו לחיים ורודות וציצים של ממש. היא קיבלה את המחזור שלה שנה לפניי. זה גרם לה להרגיש קצת מוזר בשנתון שלה, כפי ששמתי לב, אבל גם אפף אותה במין הילה על-טבעית כזו. הרגע המביש ביותר בחיי היה באביב שעבר, כשגיליתי דם בהפסקת שירותים שגרתית בבית הספר, והייתי צריכה לבקש תחבושת היגיינית מאחותי הקטנה. התגובה שלה היתה חביבה למדי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שבמירוץ לנשיות, לא הגעתי אפילו לספסל המחליפים.

בנים אהבו את אגנס, כמובן. כמה מהם, חלקם מהכיתה שלה, חלקם מבוגרים יותר, עצרו את האופניים שלהם בחריקת גלגלים על שביל הכניסה שלנו ושלחו מבט מבויש אל תוך החניה. בשבועות הבאים הם התנהגו כאילו הבית שלנו הוא מגרש החניה של הג'ימבורי: צוחקים בקול רם ומספרים בדיחות, ובגדול מעמידים פנים שהם לא שמים לב לאגנס כשכל אידיוט יודע שהם לא חושבים על שום דבר אחר. אגנס שפכה אדמה לתוך חוות הפלסטיק והתעלמה מהם באותה יעילות. אחד מאותם בנים נמוכים, בעלי מראה פרחחי, אמר – בלי לנסות אפילו להסתיר את קולו הרם – "לא יכול להיות שהן אחיות. האנה מכוערת כמו סוס," ואז שיגר טיל-מוחטה ענקי אל המדרכה, ויתר הבנים הכריזו, "מגניב!". ראשה של אגנס הסתובב לעברי בתנועה חדה והיא אמרה, "הם דפוקים. אף אחד לא אוהב אותם." אבל אני ידעתי שזה שקר. אלה היו הבנים הכי מקובלים בבית הספר. העובדה שהם נהו אחריה כמו טילים מונחי-חום הוכיחה דבר אחד בלבד: היא היתה הילדה הכי מקובלת בבית הספר. במהלך הקיץ גם הבושה, כמו החום, הלכה וגברה.

אחרי השבועות הראשונים הצטמצם מספר המתעניינים. הדוד הייוורד לא נענה לפלירטוטיהן של האמהות ועקרות הבית הבודדות, והן נסוגו לבסוף בחזרה אל בתיהן היקרים. הבנים על האופניים עדיין עצרו לידנו, אבל עכשיו, כשהמסך האנושי שאפשר להסתתר מאחוריו הלך והצטמצם, הם נעשו תזזיתיים ולחוצים כמו כבשים ורגעי השהות שלהם הלכו והתקצרו. אגנס ואני עדיין העברנו את רוב שעות היום בחניה או על שביל הכניסה. הברכיים וכפות הידיים שלי כבר נחבלו ונשחקו מרוב גישושים על המדרכה אחרי נמלים נוספות. נוספו עוד צנצנות שרחשו נמלים. עדיין לא מצאתי מלכה.

חרף מחאותיי, הדוד הייוורד הכריח אותנו להאט את הייצור. אנחנו יכולות לחפש מלכות, הוא אמר, אבל אנחנו לא צריכות עוד נמלים. הוא הציע גם שנשמור את הנמלים במקום מוצל יותר. "הן ייטגנו כמו בייקון," הוא הזהיר. אני תליתי שלטים בפינה הקרירה ביותר של החניה. השלטים סודרו לפי האלפבית: "חוות חרוצות," "חוות נפלאות," "חוות-על," "חוות שמחות." הייוורד שאל, "מה ההבדל? כולן אותו דבר."

אני ידעתי שזה קשקוש. "תאמין לי," אמרתי לו. "לכל נמלה יש אישיות משלה."

הייוורד צחק ופרע את שערי. "אל תקחי את עצמך יותר מדי ברצינות, ילדונת."

גייסתי את כל טוב-הלב והנדיבות, שכלל לא ידעתי שיש בי, כדי לחרוק שיניים ולחייך.

החלק הטוב, בהתחלה, היה שוויקטור המשיך להגיע. יום אחד הראיתי לו את חוות הנמלים החרמניות שהקמתי (ללא ידיעתו של הייוורד, כמובן). כשהרים אותה מעמדת העבודה שלי והציץ דרך קירות הפלסטיק, הוא רק אמר, "לא ממש. אף אחד לא מזדיין שם."

צחקתי, אף על פי שנעלבתי. איך הייתי אמורה לדעת שצריכים להיות זיונים? אמרתי לו, "קח את זה בכל זאת. זו מתנה."

לראשונה אי פעם, הוא הסתכל לי ישר בעיניים. "וואו, באמת? תודה."

הוא תחב את החווה מתחת לבית השחי ושאל, "איפה אגנס?" עשיתי פרצוף. "למי אכפת?" ויקטור נקש בלשונו ונשא את מבטו אל האופק. "אני מאוהב בה," הוא אמר, כמו מתוך חלום.

"אתה טיפש," צעקתי עליו, בקול רם יותר מהדרוש. "היא טיפשה ואתה עוד יותר טיפש."

ויקטור עשה פרצוף. "מה הקטע שלך? את מקנאה? מקנאה שאחותך יפה? מקנאה שאת כזאת עכברוש?"

הייוורד שמע את הצעקות והגיע מהחצר, שם השתזף והאזין לרדיו.

"מה קורה?" הוא שאל.

"אני בדיוק הולך," אמר ויקטור, ותחב לידיי את חוות הנמלים. לקחתי אותה ממנו, על סף בכי. "אני לא רוצה את החווה המטופשת שלך. אלה לא נמלים חרמניות. אלה נמלים טיפשות. אלה הנמלים היחידות שאת יכולה לייצר, האנה."

הוא דיווש לדרכו.

הייוורד שאל, "נמלים חרמניות?"

"הוא שונא אותי," ייבבתי. הייוורד ישב לידי וטפח על ברכו. התיישבתי עליה וניגבתי את הפנים. היה מוזר לשבת על ברך של איש מבוגר. כבר שנים לא ישבתי על הברך של אבא שלי.

"הוא לא שונא אותך," אמר הייוורד. "הוא כנראה דלוק עלייך. ככה בנים מתנהגים."

הנדתי בראשי. "ויקטור אוהב את אגנס," אמרתי. "כל הבנים אוהבים אותה. הוא אמר," התחלתי שוב לבכות, "הוא אמר שאני עכברוש."

הייוורד חיבק אותי ונישק אותי בעורף. "די, די. את לא מאמינה בזה, נכון? זה לא נכון." פיו הדיף ריח של סוכריות מנטה וסיגריות.

"הוא אוהב אותה," אמרתי בנחישות. הייוורד הרפה ממני ואני קמתי. "באמת. פשוט תשאל אותה."

הייוורד נראה מוטרד. "היא כל כך צעירה," הוא אמר.

"לא בעיניו."

"אולי אני צריך להגיד משהו." הייוורד הביט בי כאילו הוא מבקש את אישורי.

"כן. בהחלט. אתה צריך."

קיוויתי ששיחה על בנים עם הדוד הייוורד תשפיל את אגנס. לפחות קצת.

ואז אגנס הופיעה על אופניה, והסתובבה במעגלים איטיים סביב שביל הגישה. "מה קרה?" היא קראה.

"שום דבר," אמרתי.

"בואי נחפש מלכה." היא ירדה מהאופניים והניחה להם להתרסק על המדרכה.

ניגבתי את הפנים ואמרתי שבסדר. אפילו הייוורד עזר. כרעתי ברך אל חור קטן בחצר, שראיתי כמה נמלים יוצאות ממנו, וחיכיתי. "יש שם מלכה למטה," לחשתי. התכוונתי למצוא אותה ולקחת אותה בשבי וליצור חוות נמלים אלמותית. ויקטור יקרא עליי בעיתונים כשאהיה אנטומולוגית מפורסמת, ויתחרט על ההתנהגות האיומה שלו.

הוא יתקשר אליי ואני אצחק. ואז אני אגיד לו-  אבל ממש באותו רגע ראיתי נמלה ארוכה, מוזרה, מכונפת. היא נעה בעצלתיים מתוך החור הקטן אל תוך האור. הלב שלי פעם בכוח. הנחתי את ידי עליה בזהירות. "יש לי אחת!" צרחתי. "יש לי מלכה!" אגנס התרשמה. "זה ממש מגניב," היא אמרה, אחרי שהעברנו אותה אל החווה. זרחתי מאושר. הדוד הייוורד טפח לי על הגב. "רואה?" הוא אמר. "החיים לא כאלה נוראיים."

משכתי בכתפיי. אבל באותו רגע באמת הרגשתי שהחיים נפלאים.

כעבור כמה שעות, הטלפון צלצל במהלך ארוחת הערב. אבא מאוד לא אהב שהטלפון מצלצל. "שככה יהיה לי טוסט," הוא אמר וקם, "בנאדם לא יכול ליהנות מארוחת הערב שלו בלי הפרעה?"

"אתה יכול לכבות את הצלצול," הציעה אמא. היא תמיד הציעה את זה.

"יכול להיות שזה אליאס."

זאת היתה התשובה הקבועה של אבא. אליאס היה הבוס של אבא. אחרי כמה רגעים חזר אבא מחדר העבודה. "זה היה איזה ילד שנשמע מנוזל, חיפש את אגנס. ויקטור או משהו כזה?"

"ויק-טור, אבא," תיקנה אגנס.

"את לא בת עשר או משהו?" שאל אבא. "מה קורה עם השיחות האלה מבני המין השני?"

אגנס נראתה נבוכה. "לא יודעת. הוא אף פעם לא התקשר לפני כן." היא ראתה את המבט הקודר שנעצתי בה, הרימה מזלג עם אפונים ואמרה, "מה, האנה? אני חושבת שהוא טיפש."

"חה," אמרתי. "גם אני. חבל שהוא אוהב אותך."

אמא אמרה, "זה הילד הרוסי הקטן ההוא מהכיתה שלך? רוסים הם ממש מרתקים בעיניי."

"הוא לא רוסי, אמא. הוא שקרן."

"האנה," היא נזפה בי, "זה לא מנומס לשלול ממישהו את המורשת התרבותית שלו."

כל הזמן הזה, הייוורד ישב שם והתבונן באגנס בפרצוף מקומט מדאגה. החששות שלו התגברו כשאבא מסר לה פתק עם שמו של ויקטור בשגיאות כתיב ומספר הטלפון שלו.

"בטוח שזה רעיון טוב?" שאל הייוורד את יושבי השולחן. "היא ילדה בת עשר. אולי זה לא רעיון ממש טוב. שהילד הזה מחזר אחריה, בכל זאת."

אהבתי את הייוורד על כך שאמר את זה.

"אוי, בחייך, הייוורד," התפרץ אבא, "ילד בן שתיים-עשרה לא יזהה את הזין שלו אפילו במסדר זיהוי."

אמא השתנקה. "ברט, בחייך!" ואז היא בחנה מקרוב את הפתק. "אה!" עכשיו השתנקה מאושר. "זה מספר במרכז העיר. את צריכה להתקשר אליו, אגנס, ולהזמין אותו אלינו מחר. המסכן לא נושם טיפת אוויר צח בשכונה ההיא."

הייוורד החזיק את פניו בידיו. היה לי ברור שהוא בצד שלי.

בהמשך אותו ערב, בזמן שאבא נחר מול הטלוויזיה ואמא נכנסה כהרגלה לאמבטיה ממושכת בניחוח אפרסק, אני הלכתי לחניה כדי לקרוא קומיקס עם פנס הכיס שלי על הספה הישנה שהייוורד הניח באחת הפינות. בדיוק כשהגעתי לסצנה נהדרת שבה אַנטְזִילָה מוחצת את כל מי שניסו אי פעם למעוך אותה, הופיע מלבן צהוב של אור מהמטבח על מכסה המנוע של המכונית של אבא. הייוורד ואגנס נכנסו, והייוורד סגר את הדלת ברכות מאחוריהם. אני זינקתי אל מאחורי הספה עם חוברת הקומיקס שלי, ואז נשענתי בישיבה מזרחית על גב הספה המעופש. כיביתי את פנס הכיס שלי. משום מה, הייוורד לא הדליק את מנורת התקרה.

בדרך לספה הם נתקלו בדברים. אגנס אמרה, "אני קצת מפחדת מהחושך."

הדוד הייוורד השיב, כמעט בלחישה, "אל תדאגי, אנחנו כמעט שם." הם התיישבו. יכולתי להריח את האבק שעלה מהספה.

בהתחלה דבריו של הייוורד הרשימו אותי. הוא אמר לאגנס, "זה לא בסדר, הילד הזה ואת. זה פשוט לא בסדר."

"כי הוא בכיתה של האנה?"

"גם זה, וגם זה שהוא רוצה לנצל אותך."

תיארתי לעצמי שהערותיו של הייוורד מבלבלות את אגנס, כרגיל.

"תראי," אמר הייוורד, "יש בנים שהם בנים נחמדים. יש כאלה שהם גועליים. הוויקטור הזה. הוא פגע רע. הוא לא רוצה להיות נחמד אלייך, את מבינה? לדעתי הוא רוצה להיות גועלי אלייך."

"אבל האנה מחבבת אותו," אמרה אגנס. אחרי שתיקה של רגע היא אמרה, "אולי היא צריכה לצאת איתו."

"בטח, בטח. האנה צריכה לצאת איתו. אבל את חמודה מדי בשביל הבנים האלה." ואז שמעתי קול של גוף אחד מתכרבל ונצמד אל גוף אחר. ואז הייוורד נאנק כאילו הוא מרים משהו. עיניי התרגלו לאט לחשיכה. אחרי דקה קלטתי שאגנס יושבת ממש על ברכיו של הייוורד, ושניהם בגבם אליי.

בחשיכה נראה כאילו הראש שלה צומח מתוך כתפו הימנית.

"אני רוצה להיות נחמד אלייך," הוא אמר.

"אתה תמיד נחמד, דוד הייוורד."

"את רוצה שאני אהיה נחמד אלייך?"

"כן, בטח." קולה של אגנס נשמע עכשיו מתוח יותר, כמעט מרוגז. ואז היא אמרה, כאילו להוטה לשנות נושא, "איזה מגניב שהאנה מצאה מלכה, לא?"

קולו של הייוורד היה מעומעם, בתוך השיער שלה או משהו כזה. "זו לא היתה מלכה. לא רציתי להגיד לה, למסכנה, אבל זה היה זכר צעיר. כדי למצוא מלכה צריך לחפור, את יודעת. הם נראים כמעט אותו דבר, כנראה, אבל את לא תמצאי איזו מלכה שמשוטטת לה ככה סתם."

"אה," אמרה אגנס. "באסה."

"אבל זה הסוד הקטן שלנו, נכון?" הייוורד לחש את זה. יכולתי לשמוע את הידיים שלו ממששות.

קצות האוזניים שלי האדימו. חשבתי על הנמלה המכונפת, משהו שנראה מיוחד אבל בעצם הוא לא כזה. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. רציתי להאמין שהייוורד טועה, אבל משהו אפל בתוכי ידע שהוא צודק.

"את הילדה הכי יפה," אמר הייוורד, והחל לנשק לה את העורף. זה היה שונה מהדרך שבה נישק את העורף שלי. זה לא היה בשפתיים יבשות וסגורות. הן היו מכווצות וממצמצות, כמו כשאמא מצמידה ספוג רטוב לצלחת.

"זה מדגדג," אמרה אגנס. ראיתי שהיא מתפתלת.

"רק תהיי שקטה לרגע. תני לי להיות נחמד אלייך." הוא שוב התנועע על הספה. "הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר."

כל כך שנאתי אותו. הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר. גיששתי כדי למצוא משהו, כל דבר, שיוכל להכאיב לו, ומצאתי את אחת הצנצנות שלי, שהיו בתוכה בערך שלוש-מאות נמלים. פתחתי את מכסה הצנצנת. הוא השמיע קול חורקני, האוויר השתחרר באנחה רכה, והדיף ריח חמוץ כמו פיפי. אגנס אמרה, "מה זה היה?" אבל הדוד הייוורד התנשם לה בקול בתוך האוזן, "אני צריך להפסיק. אני ממש צריך להפסיק," והיא אמרה, בקול משועמם, "זה קצת מוזר. אני רוצה להיכנס הביתה עכשיו, דוד הייוורד." השתופפתי מאחוריהם והפכתי את הצנצנת ישר מעל קו הכתפיים החשוך והמגושם שלו. שניה לאחר מכן הם כבר עמדו על הרגליים והוא צרח. החניה הוצפה באור. אבא עמד בראש המדרגות בפה פעור. כשעיניי הסתגלו לאור, ראיתי את אגנס עומדת לה רגועה, ממצמצת, חלק מחולצתה משוך מעל הציצי הימני. הייוורד שקשק וקרע מעצמו את החולצה והתחנן לעזרה.

"מה קורה כאן?" הרעים אבא.

"הייוורד פשוט היה נחמד אליי," אמרה אגנס, לא בלי גועל. נמלים גלשו מן הצנצנת הפתוחה אל האצבעות שלי וטיפסו במעלה הזרוע. אבא בהה, בלי להוציא מילה. הייוורד בכה והתפתל. אמא הופיעה והקולות גברו והתחדדו. איכשהו, אגנס ואני הוכנסנו פנימה. התיישבנו יחד על רצפת החדר שלי ולא אמרנו דבר. היא שלפה לי נמלה מהשיער ושאלה אם אני רוצה לשחק קלפים. אמרתי שבסדר.

זו היתה הפעם האחרונה שראינו את הייוורד. למחרת, בזמן שאמא המשיכה להתקשר בפניקה לעוד ועוד רופאים כדי לקבוע תורים לאגנס, אבא זרק החוצה את כל חוות הנמלים שלנו. אני שאלתי אם לא אוכל לשמור אפילו אחת, זאת עם הנמלה המכונפת, והוא אמר "לא." אגנס ניסתה לבוא להגנתי. "אבל הנמלים הצילו אותי," היא אמרה. אבל אפילו הקסם האישי המושלם שלה כשל. אבא לא היה מוכן לשמוע מזה.

אגנס, כמובן, היתה בסדר גמור. "הוא רק נישק לי את הצוואר ונגע לי בציצי," היא אמרה. אני אמרתי לה וגם לאמא, "הוא נישק גם אותי." אבל לא נראה שאמא דואגת לי במיוחד. היא כתבה מכתב לאופרה, ובו סיפרה איך אחיה עשה מעשה מגונה בבת הכי קטנה שלה בלי שהיא שמה לב בכלל. "ועוד אצלי בבית, אופרה!" אחד מנציגיה של אופרה התקשר כעבור כמה שבועות ושאל אם יסכימו להופיע בתוכנית מיוחדת. "אמהות עיוורות, ילדות פגועות." אמא היתה באקסטזה. שאלתי אם גם אני אהיה בתוכנית. היא אמרה שלא.

אבא ואני טסנו איתן בכל זאת לשיקגו. צפינו בתוכנית במלון מפואר. אבא נראה נבוך כשראה אותן על המסך. אמא לא הצליחה להפסיק לחייך מרוב התרגשות, אפילו כשאגנס אמרה לאופרה, "ואז הוא נגע לי בציצי ונישק אותי בצוואר."

אבא אמר, "אמא שלך נראית פסיכוטית."

כשהן חזרו, הלכנו כולנו לטייל על גדת האגם. אמא ואבא ישבו על ספסל בפארק וצפו בנו מרחוק.

"ראית את התוכנית?" שאלה אגנס. היא היתה חמוצה.

"כן."

"שמעת מה אמרתי עלייך?"

הנדתי בראשי.

"אולי חתכו את זה. אמרתי להם שהצלת אותי. את והנמלים."

"באמת?"

"כן."

הלכנו לנו בשתיקה, בועטות בנמלים. "אני מתארת לעצמי שזה בטח קצת מבאס אותך," אמרתי.

"לא ממש. ריחמתי על אחת הבנות בתוכנית. איזה מישהו דחף לתוכה את הנקניקייה שלו!"

"איכס," אמרתי. קצת צחקנו.

"אני לא מאמינה שחתכו את זה," היא אמרה, "את מה שאמרתי עלייך."

לא ממש האמנתי לה, אבל זה גרם לי להיות נחמדה יותר כלפיה. אפילו אם היא לא אמרה לאופרה שהייתי גיבורה והצלתי אותה, לפחות היא הודתה בזה בפניי. זה תמיד ייתן לי יתרון עליה.

עמדנו על שפת המים ונתנו להם ללחך את קצות הסנדלים שלנו. "למים האלה יש ריח של קקי של ציפורים," אמרתי.

"הלוואי שיכולתי לכרות את הדברים האלה ולזרוק אותם לגלים." היא הרכינה מבט אל השדיים שלה.

לא אמרתי כלום. לא הצלחתי להבין אם זו הצגה או לא.

חזרנו למלון והזמנו קולה ואצבעות עוף וצ'יפס עם הרבה קטשופ משירות החדרים. אחרי שהתחזרנו כמו שצריך, לבשנו את הפיג'מות שלנו וצחצחנו שיניים. אמא ואבא ירדו לבר למטה, ואמרו שיחזרו בקרוב. "אל תכניסו אף אחד," הזהירה אמא. הדלת הכבדה ננעלה מאחוריהם.

כשנשארנו לבד עברנו דרך כל הערוצים שלא היינו אמורות לצפות בהם. בתוך האפרוריות הצורמנית של אחת התחנות, מבעד למסך ששרץ עדרי נמלים שחורות, יכולנו לשמוע אנחות וראינו כאן ירך ושם שד, כלי משחק לא ממש מוכרים בגופים רוטטים.

"תכבי את זה," אמרה אגנס. כיביתי.

לא היה לי אכפת לקבל ממנה פקודות לפעמים. אם אני יכולה להיות גיבורה, זה אומר שאותה אפשר להציל. ככה קל יותר להשלים עם כניעה. אבל היו מקרים, בהמשך, שבהם מתוך כעס או רחמים כמעט הודיתי, היי, הצלתי אותך מכל הסיבות הלא נכונות.

 

הרגל על הברקס. כל הזמן הרגל שלה על הברקס. אחותי ואני יושבות לחוצות אל המושב האחורי בסיטרואן החדשה שלה, חום אימים, למרות שהמזגן פועל. היא מוכרחה לשים הרבה גז, כי אחרת המנוע כבה. אוטו עם מזגן בילד-אין זה חידוש שהיא לא מפסיקה לדבר עליו. היא קנתה אותו שחור וריפדה את המושבים בפרווה אפורה. לא יעזור מה שנגיד לה, זה האוטו שלה וככה היא רוצה.

זה מגוחך בעיניי, לנסוע ברחובות רמת השרון בסיטרואן שחורה, מנוע אלף מאה, להזיע על הפרווה הסינתטית הזו, כי אל המושב האחורי בקושי מגיעה רוח, ולהרגיש את הרגל על הברקס. יש לי בחילה, אני נאנחת. היא מכוונת את התריס של המזגן אלי. אני לא מרגישה כלום. ארבע אחרי הצהריים, הרחוב הראשי של העיר השנואה עלי פקוק כרגיל, אנשים מעמידים מכוניות גדולות בחניות כפולות, עוצרים בבת אחת, או נכנסים למסלול בלי לאותת. לכן היא מוכנה לכל מכה שלא תבוא.

מימין ומשמאל עוקפים אותנו באופן מסוכן ובלתי אחראי. היא מוכרחה להגיב ובאותו הזמן להתקדם, כי צריך להשיג ולהגיע, אז היא לא מרפה גם מהגז. כל נסיעה איתה, אפילו בכביש מהיר וישר, נמלאת מהמורות, פניות חדות, הפתעות שתמיד קורות, כמו מכוניות שמגיחות מעבר לפינה או הולכי רגל משוגעים שקופצים לכביש. כל דבר עלול לתקוף אותנו, להיכנס בנו, להתפרץ לתוכנו.

אי אפשר לנסוע איתך, אני קוראת לעברה, אני בת שש-עשרה אז אני מעזה. אחותי מביטה בי בעיניים עגולות. היא רק בת עשר וככה לא מדברים לאימא. ובאמת, אימא מתעצבנת, מותחת את גופה ואת הרגל הדורכת, עם הנעל והעקב, היד על ההגה מצלצלת מרוב צמידים. היא לא זו שאשמה, זה הם, חסרי האחריות, המשוגעים, מסננת לעברי כשאני ממשיכה לא להתאפק: אימא, די לנסוע ככה ולעצור כל שנייה, זה נורא לנסוע איתך.

את יכולה לרדת, היא יורה, תכף ומיד אני מעיפה אותך מהאוטו אז כדאי שתירגעי, כן?

זו לא אשמתה. החיים סביבה מהירים וצריך להשיג, להגיע. ובאותו הזמן להשגיח; יש לה שתי ילדות מאחורה שבכל רגע יכולות להיפגע, להיפצע, או חלילה למות. היא לא יכולה לשאת את המחשבה שיקרה להן משהו. וסביבה – סכנת נפשות. משוגעים, אני אומרת לך, היא אומרת לי, ואני מסננת, את המשוגעת, לא בטוחה אם היא שומעת אותי. אחותי מתכווצת במושב האחורי.

היא לא אוהבת איך שאני מדברת אליה. היא מצליחה להקשיב לרדיו, שלא כבה לרגע, לקלוט במבטה איזו מכרה ("תראי איך היא נראית") וגם מישהי שלובשת משהו שהיא לא העזה ("תראי את זאתי, אני אומרת לך, לאנשים אין טקט"). עוד ועוד מילים והערות זו על גבי זו, איך ההיא נראית ואיך ההיא השמינה, ובעיקר למה לבשתי את החולצה הלבנה הזו, לא חבל, ואני מסננת, מה חבל, על מה חבל, זה שיעור גיטרה, לא חוג כדורגל.

העצירות הפתאומיות מתגברות. הרגל לא עוזבת את הברקס. גם אני לא אוהבת איך שהיא מדברת אלי, אבל אני עוד לא יודעת את זה. יכולתי לקחת אוטובוס, להיסחב עם הגיטרה עד לתחנה, ואחר כך ללכת מהכיכר שלושה וחצי רחובות עד לבית של מוני, המורה לגיטרה. אני עושה את זה כל שבוע, אבל היום היא לוקחת את אחותי לחברה אז הציעה שתקפיץ אותי ואני הסכמתי. כי התעצלתי. כי רציתי לחסוך ניקוב בכרטיסייה. כי קל יותר להידחק למכונית יחד עם אחותי, גם אם המושב מעקצץ, לחשוב שאני מפונקת, ולדעת שאני עומדת לשלם על זה. נסיעה של עשרים דקות בסך הכול, אולי אצליח לסגור את הפה ולנשום עמוק, לנעוץ את המבט בחלונות הראווה האטומים, לשייט על פני הנוף המשמים של רחובות העיר הזו, העיר שלה, להשקיף עליה מבחוץ.

אלא שאני בת שש-עשרה ואני עוד לא יודעת לנשום עמוק ולשתוק. אני בקושי נושמת בכלל. ההערות ניתכות מכל עבר כמו גשם זועף באמצע יוני מהביל: תשמרי על הפה שלך, את שומעת? אני לא אוהבת את התשובות האלה.

איזה תשובות? מה כבר אמרתי?

את זו שמכבסת? את זו שאחר כך מרתיחה את החולצות הלבנות פעם ועוד פעם? כשאת תכבסי את הבגדים שלך, אז תלבשי מה שאת רוצה. את שומעת אותי?

משהו מסתנן לי מבין השיניים, אני אפילו לא יודעת מה. החולצה הזו היא היחידה שנראית עלי בדיוק כמו שצריך, מבליטה את המעט שיש. חשבתי שאסע באוטובוס, עם הגיטרה על הכתף, עם הג'ינס הרחב והחולצה הזו, מי חשב על כביסה צבעונית או לבנה?

אני תכף מורידה אותך, היא רושפת מול הלחישות שלי שמסתננות לאוזניה, אני לא מוכנה לסבול את החוצפה שלך. את עוברת כל גבול.

אני לא מפסיקה. אני לא יכולה להפסיק. כנראה שהרמזור אדום אם היא הספיקה להסתובב ולשלוח את יד הטבעות שלה לעברי ולפגוע, או שלא פגעה. סטירות אינן אלא מים ניתזים. המילים שלה, לעומת זאת, הן אלו שחותכות את האוויר, ואז חורכות. נזרקות במפתיע, ואת אף פעם לא מוכנה אליהן, כמה שתנסי. מהמורות של מילים, זו על גבי זו, מבקשות ללא הצלחה להסתיר את כיעורן, עוד ועוד מילים, מכוערות ונחשלות מהן, אולי כדי לטשטש, אבל כבר אי אפשר לקחת אותן בחזרה. למדתי מהר; אני משתמשת בהן וזורקת חזרה אליה, זו ההתמסרות היחידה שלנו, זו לזו ולכעס, ללשון החלקלקה, המגלגלת כדורי מילים בוערים הלוך ושוב, ומי תהיה הראשונה שתפספס? לא אני. גם אם הדמעות כבר מציפות את העיניים, אני לא אכנע. למדתי מהר להיות מוכנה לכול.

רגל דורכת לי על החזה. דורכת ומרפה ואז לוחצת שוב. הקוצר-נשימה מגיע, אוויר שמשתהה בחוץ, נתקע בפנים ויוצא בחריקה. הרגל לוחצת ומרפה, ושוב לוחצת, מפמפמת אותי, קוטעת לי את הרצף. לפני שאנחנו מגיעות אני כבר מכינה את המשאף, הוא נח כחול ושקט בכף ידי, וברגע שהיא עוצרת אני יוצאת בכעס מהמכונית, שולפת את הגיטרה שלי בתנועות גדולות, טורקת אחריי את הדלת בעיניים מוצפות שנאה וייאוש מפנה את הגב ומתרחקת.

המכונית השחורה שלה נוסעת משם ובתוכה המילים הקשות, העצירות התמידיות, ואחותי המבוהלת במושב האחורי. עכשיו היא תיאלץ לשמוע את ההערות שלה לבדה, ילדה בת עשר שמוחה הקטן יתמלא במילים שירפדו בזפת את מי שהיא תהפוך להיות. אני נשארת ברחוב הריק עם נשימה קטועה ומצפצפת, המשאף הכחול מחליק לתוך פי, ואני יונקת ממנו ברווחה ונחמה. האוויר המדומה ממלא את חזי וזוקף אותו מעט. יש לי רק חצי רחוב ללכת עם הגיטרה הכבדה, חסכתי נסיעה ארוכה באוטובוס, אבל אולי הפסדתי מישהו שיעלה עליו ויתיישב על הספסל מולי, לגמרי במקרה, יציץ בגיטרה ובחולצה הלבנה, הנכונה, בג'ינס המהוה, אחר כך יסתכל לי בעיניים, יראה אותי בפעם הראשונה, את כולי, כמו שאני, ואז אולי ישאל משהו ואני אענה, וככה נתחיל לדבר, וגם אם נחליף בינינו מעט מאוד מילים, הן יהיו מילים מדויקות, שכל אחת מהן תישקל ותתגלגל ברכות צנופה מפה לפה, מלב לאוזן, ואנו נאסוף אותן אלינו, ונהיה ביחד.

אימא אמרה: "את חייבת ללכת לבית הספר או שיסגרו לנו את אבא".

היינו חמישה ילדים, ארבע בנות, בן אחד. אחותי היתה הכי גדולה, שנה אחריה אני – אבל אני הייתי חזקה יותר וגם יותר מהירה. וגם שובבה יותר. אז אימא אמרה: "את זאת שתלכי לבית הספר, ראש גדול, כי בבית את משתוללת". ושאחותי תישאר בבית עם הילדים. היא היתה סוחבת אותם על הגב, מכבסת חיתולים, היא ניגבה להם את האף ואת הטוסיק, טאטאה, ניקתה. הבת הבכורה היתה צריכה לעשות בבית הכול, כי האימהות היו הולכות לעבוד בכפר והיו חוזרות רק אחרי הצהריים. גם אימא שלנו היתה הולכת. אבא היה עושה לְבֵנִים. כשלא היו הזמנות, הוא היה קורע את עצמו אצל האיכרים בשביל קצת אוכל. היינו עניים מאוד.

בבוקר אימא העירה אותי: "קומי, ראש גדול, רוצי להתרחץ!" בערך חמישים מטר מהצריף שלנו זרם נחל, ולשם היינו הולכים כדי להתרחץ. בוקר וערב. בערב הייתי רצה אל הנחל על שתי רגליים, אבל את הדרך חזרה הייתי קופצת על רגל אחת. לא היו לי נעליים ורציתי שלפחות רגל אחת תישאר נקייה. בקיץ, בחורף – תמיד הלכנו יחפים. והייתה לי רק שמלה אחת שאימא הצליחה להשיג בשבילי. תחתונים או גופיה? – אפילו לא ידענו מה זה.

הלכתי אל הנחל, שטפתי רגליים, שטפתי את הפה. השיער שלי היה מלא נוצות, כי מזה עשויות מיטות של צוענים – מקש ומנוצות שהיו עפים החוצה מהמזרון ומהשמיכות המבורדקות. יצאתי לבית הספר בלי ילקוט, בלי ספרים, בלי עפרונות, בלי מחברת. שום דבר כזה מעולם לא היה לי.

חציתי את הכפר, והכפר עדיין ישן. בחוץ לא היה איש, רק שניים שלושה איכרים רכבו על סוס בדרך לשדה. אף אחד לא הבחין בי, כאילו לא הייתי קיימת. ידעתי איפה בית הספר, כי הייתי הולכת לכפר עם אימא, ואימא היתה אומרת: "תראי, זה בית הספר, לכאן תלכי ולי יהיה שקט ממך, ראש גדול!"

במאמץ רב פתחתי את השער הגדול. חושך, קור, אני יחפה, לבושה בקושי. אין איש. רק איזה גאדז'ו1 אחד זקן שמסתכל עלי ואומר: "מה את מחפשת פה?"

"באתי לבית הספר. אני אלמד פה."

"את?" הוא פרץ בצחוק. "תראו אותה! ככה עם השמלה המצ'וקמקת הזו? למה לא התרחצת? למה לא הסתרקת? ואיפה הילקוט שלך? איך את רוצה ללמוד, אם לא הבאת כלום?"

"אני אלמד ועוד איך אני אלמד! אני אלך פה לבית הספר וזהו!" האיש צחק ודחף אותי לכיתה אחת. התיישבתי על הספסל הראשון והסתכלתי מסביב. לבד. לבדונת. הגדז'ו הזקן התחיל לטאטא את הרצפה. אני ישבתי ודמיינתי לעצמי איך אני אהפוך להיות מישהי. איך אני אדע הכול. חשבתי שכל מה שיש לדעת פשוט ייכנס לי לראש בעצמו – מספיק שאשב בבית הספר. אחר כך נפל מבטי על הרגליים היחפות שלי ועל השמלה המצ'וקמקת המלוכלכת. הלב שלי נפל. כאילו שיכול לצאת משהו מילדה צוענית. עצמתי עיניים. ראיתי את עצמי לבושה בשמלת סאטן ורודה, רקומה ורדי זהב – ושוב התחלתי להאמין שאהפוך לאישה משכילה, שתשחרר את בני הרומה. כבר בתור ילדה ידעתי שאנחנו, בני הרומה, נמצאים בתחתית של התחתית. איש לא אומר לנו מילה טובה. כשרציתי לצאת מהשיכון, אימא נזפה בי: "שלא תחשבי אפילו ללכת לכפר. הגאדז'ו יהרגו אותך". וככה העזתי ללכת לכפר רק כשהיינו כמה ביחד, וכשהלכו איתי ילדים גדולים ששמרו עלינו.

בשבע וחצי צלצל פעמון הכנסייה. ילדי האיכרים התחילו לדדות אל הכיתה. האימהות הביאו אותם. שתיים שלוש אימהות ממש נכנסו אל הכיתה ודחפו את הילדות שלהן אל הספסלים הראשונים. הם הביטו בי עקום. אבל אני אפילו לא זזתי ונשארתי לשבת בספסל הראשון. רציתי להיות ממש חכמה. כבר לא יכולתי לחכות עד שאהיה חכמה. המורה עדיין לא הגיעה, רק עוד ועוד ילדים כפריים נכנסו אל הכיתה. הם לא היו כמוני: לכולם היו תיקים, לבנות היו קוקיות וכולן היו לבושות כמו בובות.

וסופסוף נכנסה המורה. היא סקרה את הכיתה, הבחינה בי בספסל הראשון ואמרה: "מי הושיב אותך שם? מה פתאום את יושבת בספסל הראשון?" היא שלפה אותי משם ושלחה אותי אחורה. "שמה המקום שלך", אמרה.

בספסלים הקדמיים היא הושיבה את בני האיכרים העשירים ביותר. אחר כך העבירה מקום בזה אחר זה את העניים יותר, רחוק יותר ויותר מן הלוח. לספסל האחרון בכיתה קראו "הצועני". הוא היה ממש מאחור, ליד חלון שבור, ניצב לשאר השולחנות. הרגשתי כמו יתומה. למה אני צריכה לשבת פה לבד? היה לי עצוב שאין איתי אפילו עוד ילד אחד מהרומה. הייתי מרגישה חזקה יותר אילו ישב לידי מישהו. אבל השתופפתי פה לבד, לבדונת.

נגמר היום הראשון בבית הספר. לא למדתי דבר. שום ידע לא נכנס לי לראש, רק הבנתי כמה אומללה אני ומסכנה. כשחזרתי הביתה, אף אחד לא שאל אותי איך היה בבית הספר. "אימא, המורה אמרה שאני צריכה ספר, מחברת ועיפרון!" אימא נתנה לי מכה: "תסתלקי מכאן! כסף ללחם אין לנו, ואת רוצה ספר? את תדאגי ללכת לבית ספר בשביל שלא יסגרו לנו את אבא, וזה יהיה מספיק טוב".

למחרת בבוקר שוב רחצתי את הרגליים, הפעם גם הסתרקתי, לבשתי את השמלה הישנה, המצ'וקמקת, והלכתי לבית הספר. וככה הלכתי לבית הספר כל יום. עברו חודשים, המורה לא קראה לי אפילו פעם אחת, רק הסתכלה תמיד לראות אם אני שם. היא לא ידעה שאני מקשיבה. באמת הקשבתי, וכשקראו למישהו לענות, עניתי בלב במקומו. אהבתי חשבון, והכי אהבתי כפולות של שבע. אני בעצמי לא יודעת למה! בלילה לא יכולתי לישון ובראש התרוצצו לי כפולות של שבע. למחרת הצבעתי והמורה קראה לי. "תתחילי, כפולות של שבע!" ידעתי אותן מצוין. אחר כך המורה שאלה אותי: "מה מגדלים בהונגריה?" ואני ידעתי: פלפלים. מלונים. ודלעת.

"תראו אותך, את בעצם לא טיפשה!" אמרה המורה. "אם היה לך ספר ומחברת ועיפרון היית יכולה ללמוד לא רע. למה אימא לא קונה לך ספר?"

"לאימא אין כסף".

"ולמה את מסתובבת כל כך מלוכלכת? ולמה את לא לובשת בגדים נורמליים?"

"אנחנו הרבה אחים ואין עבודה".

יום אחד לא הגעתי לבית הספר. "איפה היית?" שאלה המורה למחרת.

"אמרת לי שהבגדים שלי מלוכלכים, אז אימא כיבסה לי אותם".

היא המשיכה להסתכל עליי.

"לא יכולתי לצאת עד שהם לא היו יבשים."

אחרי זה המורה קנתה לי מחברת והתחילה לתת לי זנבות עפרון שאף אחד כבר לא רצה לכתוב בהם. כאבו לי מזה האצבעות, אבל שמחתי שיש לי אותם.

יום אחד הגיעה הוראה שכל הילדים ה"צוענים" צריכים להתחיל ללכת לבית ספר. זאת היתה הנחיה של ראש העיר. בין בני הרומה התחילה בהלה. הם התרוצצו לכאן ולשם, נאנחו והתלוננו, הנשים תלשו שערות, איש שאל את רעהו: מה יעשו איתנו? מה עושים לנו! לשיכון הגיע פקיד עם תוף, הוא התחיל לתופף, הגברים יצאו מהצריפים שלהם עירומים למחצה, כל השיער שלהם מלא נוצות, הנשים התחילו לצעוק על הילדים: "אתה חייב לבית ספר, אחרת יסגרו לך את אבא שלך! איך נחייה? מאיפה נתפרנס?!"

אז הילדים הלכו. כל אחד לבש משהו "חגיגי": את החצאית של אימא, את המכנסיים של אבא, וככה הלכו לבית הספר. הפקיד העירוני זינב בנו עם האופניים: "לזוז, לזוז כבר, חבורת צוענים! מהר למנהל!"

הוא הוביל אותנו אל משרד המנהל. אף פעם קודם עוד לא ראיתי את המנהל. הוא היה קטן, כרסתן, קרח. עיניו היו גדולות ונפוחות, מתחת לאפו שפם – כשדיבר, קפץ לו השפם מעל שפתו העליונה. שתי שיניים בלטו לו מהפה – אלוהים יודע לאן נעלמו כל השאר. כשראה אותנו, עיניו בלטו החוצה עוד יותר. הוא התחיל לנזוף בנו שאנחנו עצלנים, שאנחנו לא רוצים ללמוד, שאנחנו לא רוצים להפוך לבני אדם! הוא נהם, אבל היה ברור שהוא אדם טוב. "איך אני אמור לחלק אתכם לכיתות, חבורה מטונפת שכמוכם? כל המורים מפחדים מכם!" אמר בחביבות. והוא התחיל לספור: אחת, שתיים, שלושה, ארבעה, חמישה… היינו חמישה עשר. והוא אמר: "אתה לשם, אתה לשם", וככה חילק אותנו לכיתות. בֶּזִ'י, אחותי שגדולה ממני בשנה, גם כן היתה חייבת ללכת לבית הספר, ואימא התעצבנה ונאנחה שאין לה מי שישמור על הילדים כשהיא הולכת לעבודה.

הגענו לכיתה והמורה נבהלה מאיתנו: "איפה בשם אלוהים אני אמורה לשים אתכם?" מאחור, בצד, היו שלושה ספסלים, והיא הושיבה אותנו שם. היינו מופרדים לגמרי, כדי שלא נוכל לריב עם הילדים של הגאדז'ו. אבל בגלל זה גם לא יכולנו ללמוד שום דבר. הניחו לנו לנפשנו.

פעם אחת הייתי רעבה נורא, בדיוק בזמן שהיה יריד בכפר. נשות האיכרים בישלו ואפו, אבל בשיכון הצוענים שלנו שרר רעב כמו תמיד. המורה שאלה את הילדים מה כל אחד אכל. הגיע תורנו. סיר־שחור אמרה: "אני מאתמול לא אכלתי. אין לנו בבית כלום. אנחנו אוכלים רק כשאימא חוזרת מהכפר". באנגו אומר: "אנחנו גם כן בבוקר לא אוכלים". באמת, הארוחה הראשונה שלנו היתה אחר הצהריים, כשהאימהות היו חוזרות מהכפר והביאו תפוחי אדמה, גבינה, חלב, בקיצור – מה שנתנה להם האיכרית תמורת זה שהן קיצצו עצים, פינו זבל מהרפת, ניקו את התנור.

"מה אכלת את?" שאלה המורה אותי.

"יו!" התרחבו עיניי כמו כוכבים. "אם רק היית יודעת איזה דברים אכלתי! בישקוט עם גבינה מתוקה וחמאה, מרק, נקניקיות, עוגה…!"

"איך זה שאת אכלת, ואחותך לא הכניסה לפה שום דבר מאז אתמול?" עצרה אותי המורה. "למה את משקרת! תוציאי לשון, תקבלי משהו שילמד אותך לא לשקר!"

הוצאתי את הלשון והמורה החטיפה לי עליה בסרגל. זה כאב נורא. לא יכולתי אפילו לדבר. אבל כשנרגעתי קצת, אמרתי: "לא שיקרתי! באמת הכול אכלתי! בחלום! כל הלילה חלמתי שאני אוכלת."

המורה הסמיקה, לא אמרה דבר והתרחקה ממני.

חלפה שנה. כולם אמרו שאני לא טיפשה. בבית הספר הצלחתי בלימודים. העלו אותי כיתה. קיבלתי תעודה ולא היה שם אפילו "3" אחד. הייתי גאה בכך מאוד. רצתי הביתה, קפצתי מרוב אושר וכבר מרחוק צעקתי: "אימא, יש לי רק מצוין וטוב מאוד!"

"ונראה לך שאנחנו יכולים לחיות מהמצויינים שלך? מצוין, מצוין – אבל שתעזרי קצת בבית, זה לא!" וככה אימא נפנפה אותי. היה לי עצוב. על ציונים טובים ילדי הכפר קיבלו ספרים, שעונים, כסף – ואצלי בבית אפילו לא התפעלו. לא היה לי עם מי לחלוק את שמחתי.

לכיתה הבאה עלו איתי עוד שלושה בני רומה. נהיינו חברים והתחילו לומר עליי שאני יותר גרועה מבן. חזרתי אחרי כל מה שהבנים אמרו, וכל מה שעשו – עשיתי איתם. כשהכניסו להם מכות, הכניסו מכות גם לי.

פעם אחת הגיע אלינו הקרקס. אני השתגעתי על ריקוד. ידעתי לשים רגל מאחורי הצוואר. ניסיתי עד שזה הצליח. וככה אמרו שוּלוֹ, באנגוֹ וטרזן, שלושת אלה שעלו איתי לכיתה הבאה: "תקשיבי, את תלכי לקרקס, ואז תציגי לנו את מה שתראי שם".

אמרתי: "ואיך אני אכנס לקרקס אם אין לנו כסף?"

והם אמרו: "אל תדאגי, נשיג כסף. בואי איתנו".

הלכנו לכנסייה. לפני הכנסייה עמד פסלו של יאן הקדוש. האיכרים היו זורקים שם מטבעות בדרכם בבוקר לכנסייה. שולו אמר: "לְמה הפסל צריך כסף. תבדקי שלא עובר הכומר ואנחנו נאסוף את המטבעות". הם הרטיבו קצת אדמה ברוק ועשו מזה כזו עיסה דביקה, ציפו איתה מקל ואת המקל דחפו מבעד לסורגים שהקיפו את יאן הקדוש. הם רצו להדביק את הכסף לבוץ. אבל המטבעות לא נדבקו בשום פנים ואופן. "באנגו, תשתין על זה, זה יעבוד יותר טוב!" אמר שולו. ובאמת, מטבע אחד נדבק. אבל באותו רגע עבר שם הכומר.

"הכומר!" צעקתי. הם דחפו לי את המטבע לפה. "תבלעי!" ואני בלעתי את המטבע והתחלתי להיחנק. אני נחנקת, מנסה להקיא, משתעלת, יורקת, אני כבר כחולה לגמרי, הבנים דופקים לי על הגב.

"מה אתם עושים פה, זרעי שטן!" אומר הכומר.

"באנו להתפלל ליאן הקדוש ותראה, זאתי בנס לא נחנקה!" המציא באנגו במקום.

הכומר כמובן לא ידע שאני נחנקת מהמטבע הגנוב, ואמר: "בּוֹי, אני אתן לך קצת מים קדושים!" הוא שפך לי קצת על היד ובזכות המים הקדושים הצלחתי לבלוע את המטבע.

באנגו אמר: "חייבים להשיג את הכסף אחרת". אבל איך? איפה? אחרי בית הספר הלכתי לעבוד אצל איכר שהייתה לו תרנגולת. "יודעת מה," אומרים הבנים, "תיכנסי ללול, תראי איפה התרנגולת, תיקחי לה את הביצה ואת הביצה נמכור ליהודי".

בחיים לא עשיתי משהו כזה. "באנגו, תעשה את זה אתה!"

"טוב," אומרים הבנים. "תטפסי על העץ, כאילו את הולכת לקטוף אגסים, ובאנגו בינתיים יכנס ללול".

טיפסתי לקטוף אגסים. הכלב לא נבח, כי הכיר אותי. הבנים היו בתוך הלול. התרנגולות לא קרקרו, כי שולו ובאנגו ידעו איך צריך לעשות את זה.

וברור – האיכר מתקרב! ואני על העץ. הוא בא ישר אליי. "אז ככה את מודה לי שאני נותן לך עבודה? הולכת לגנוב לי אגסים? חכי חכי, אני אתן לך אגסים!" האיכר תפס מקל, מין מוט כזה שמורידים איתו אגוזים מהעצים – ואני רק מסתכלת אם באנגו ושולו הצליחו לצאת בשלום מהלול! אני מסתכלת ורואה שהם קפצו מעל השער והסתלקו. האיכר לא ראה אותם. אני יכולה עכשיו לרדת מן העץ. קפצתי – וישר על מסמר. למרבה המזל הוא לא נתקע לי ברגל, רק קרע לי את השמלה. מאחור. אני רצה, החצאית הקרועה מתנפנפת והטוסיק העירום שלי זוהר כמו ירח.

הבנים חיכו לי. הם סובבו אותי לכאן ולכאן. "פה צריך לתפור טלאי!" הכריז באנגו בידענות. אבל מאיפה ניקח עכשיו טלאי?

"את יודעת מה?" אמר באנגו. "אם תלכי לפני ואני צמוד אליך מאחור, אז לא יראו שום דבר". אז ככה הלכנו. אימא ראתה אותי כבר מרחוק. "למה הם הולכים ככה? אלוהים, הרי הילד הזה פשוט צמוד אליה! ככה הולכת בחורה עם כבוד?" (היינו אולי בני שבע, שמונה). וכשהגענו קרוב יותר: "מה את חושבת לעצמך, זנזונת!"

חטפתי כל כך הרבה שכמעט עפתי מהרגליים. אימא השתוללה: השמלה היחידה! היחידה! ואת הורסת אותה ככה! במה תלכי עכשיו לבית הספר?" בשום מקום לא מצאנו איזה סמרטוט לעשות ממנו טלאי. אימא אמרה: "חכי, נעשה עם זה משהו". היא לקחה סינר ובמקום לשים לי אותו מלפנים, היא קשרה אותו לגבי. וכבר לא ראו את החור.

ברגע שאימא קשרה לי את הסינר, הלכנו למכור את הביצים. היהודי אמר: "איזה תרנגולת יש לכם?" לביצה, מסתבר, היתה קליפה דקה מאוד. "אהה, ישר רואים, תרנגולת צוענית!" והוא לא קנה מאתנו את הביצים.

מה עכשיו? איך נרוויח את הכסף בשביל הקרקס? אז אמרתי: "אני לא הולכת יותר לשום מקום! מספיק לי, אני רוצה הביתה!"

והבנים: "היי, בלעת לנו את הכסף ועכשיו את רוצה ללכת הביתה?"

שולו תפס אותי באוזן. "תזכרי, אנחנו נלך אחרייך לכל מקום ונשגיח עליך, כי המטבע הזה מיאן הקדוש הוא לא רק שלך! הוא שייך לכולנו!" אבל מה יעזור לנו המטבע, אם כרטיס לקרקס עולה קורונה ועשרים?

"בואו לשם ונראה מה אפשר לעשות," אמר טרזן. הלכנו למקום שבו חנה הקרקס. כבר היו שם המון משאיות. באנגו הלך לשאול אם הם לא צריכים עזרה עם משהו, לסחוב מים או משהו כזה. והאדון מהקרקס אמר: "כן, אני צריך לכבס חיתולים. אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל עם זה". באנגו טס להביא מים, שולו כיבס ואני עמדתי שם כמו איזה נסיכה. באנגו אמר לאיש מהקרקס: מתחילים כבר! תן לה להיכנס! היא זאתי שהולכת!"

האיש נתן לי דחיפה. "קדימה, רוצי!" והבנים המשיכו לכבס את החיתולים.

והייתי בקרקס! לוליינים עפו מהטרפז, הלכו על חבל, ליצנים נפלו מאופניים – והכי מצאה בעיניי אשת הנחשים בחצאית זהב, שעשתה סלטות וגשר והלכה על הידיים. עשיתי איתה הכול בלב. חכו חכו, אני עוד אציג את זה לבנים!

חזרתי הביתה נרעשת. וחטפתי מאימא על זה ששוב שוטטתי. הלכתי לישון בבכי כי הייתי רעבה. אבל בקושי הספקתי לעצום עיניים וכבר דמיינתי לעצמי איך אני עושה סלטות, הולכת על הידיים, ומסביבי הבהובי אור מחצאית הזהב.

עוד לפני שעלה השחר קמתי בשקט ויצאתי אל בית הקברות. בבית הקברות היה עשב גבוה ויפה, ובעשב הזה התחלתי להתאמן, כדי לא לשבור את העצמות. עשיתי גשר, וזה הלך טוב. אחר כך שמתי רגל מאחורי הצוואר. גם גלגלון הצלחתי. אחר כך סלטו. זה כבר היה יותר גרוע. נפלתי על הגב ונפצעתי. אבל איך שחזרתי לעצמי, ניסיתי מחדש. הצלחתי אפילו בקפיצות ידיים. אבל רק ללכת על הידיים לא הצלחתי בשום אופן. זה לא הלך. נפלתי כמו שק. הייתי חבולה לגמרי. לא היה מקום אחד בגוף שלא כאב לי.

צלצול פעמון עלה מהכנסייה ואני רצתי לבית הספר. השיעור הראשון היה שיעור דת, קטכיזם. הכומר נכנס לכיתה וישר: "את היית בקרקס, מה?"

"כן, הייתי".

"לקרקס את הולכת אבל לכנסייה לא!"

ואני אומרת לו: "בכנסייה יש רצפה קרה ולי אין נעליים".

"ספרי לי איך נולד ישו".

"איך ישו נולד אני לא יודעת, לא הייתי שם, אבל אם אתה רוצה, אני אספר לך איך נולדה אילי שלנו, אחותי הקטנה".

"קומי תיכף ומיד ובואי הנה, תחטפי על הטוסיק, איזה חצופה את!"

"אסור לי לחטוף על הטוסיק," קראתי. הכומר גרר אותי מהספסל, הסינר השתחרר והירח זרח מול כל הכיתה. הילדים פרצו בצחוק. הכומר שלח אותי הביתה. ואימא סוף סוף הביאה לי מהכפר איזו שמלה משומשת.

אחרי שבוע החבורות שלי פחות או יותר החלימו, וככה בזמן שיעור חשבון אמרתי לבנים: "בואו". הצבעתי ואמרתי שאני צריכה לשירותים. הבנים יצאו אחריי, אחד אחרי השני. בית הספר שלנו היה מודרני יחסית לאותם ימים – היו לנו שירותים עם מים זורמים, שלושה תאים זה לצד זה ומסדרון קטן שהוביל אליהם. ובמסדרון הזה התחלתי לעשות קרקס. המורה כנראה התחילה להתפלא לאן נעלמו הילדים הצוענים – אף אחד מאיתנו לא חזר. היא יצאה בעקבותינו אל השירותים. היא מסתכלת – אני עומדת על הידיים, עושה גשר, סלטות ופרצופים כמו ליצן.

"אז מה שקורה פה! קרקס את עושה להם כאן, במקום שיעור חשבון! נו חכי אם ככה!"

ושוב קיבלתי מכות. כמה מכות שחטפתי בגלל קרקס אחד! ומה הרווחתי מזה? מטבע אחד שבלעתי. כשהוא יצא, החבאתי אותו בבית הקברות. ושם הוא קבור עד היום.

הגיע מורה חדש. הוא היה גבוה וצעיר. הוא בחן אותנו במבטו. "אז אלה כל הצוענים? אין עוד?"

"יש, אבל האחרים לא הולכים לבית הספר. אם יהיו יותר מדי אז המורות יפחדו מאיתנו".

"אני אקח את כל הצוענים תחת אחריותי," החליט המורה החדש. "אבל אף אחד לא יתערב לי בלימודים!"

למחרת בבוקר – מה אני רואה? המורה החדש מדווש לו על אופניים בשיכון שלנו. בין ה"צוענים"! חוץ מהפקיד העירוני אף אחד לא הסתובב בינינו מעולם. "כל הילדים שצריכים ללכת לבית הספר, צאו החוצה!" קורא המורה החדש. "אָבֶן אָבְרִי" – הוא אומר את זה אפילו בשפתנו!

כולנו יצאנו מהצריפים והוא, עם מקל ביד: "מהר לבית הספר!"

כשנכנסנו לכיתה, הוא אמר: "מי שלא הסתרק, להרים יד!" הוא אפילו לא היה צריך לשאול, הוא ראה טוב מאוד שאף אחד לא מסורק.

"למה לא הסתרקת?"

"אין לי מסרק".

"התרחצת?"

"אין לי מגבת".

אחד אחרי השני התחלנו לספר מה אין לנו.

"טוב. מחר בבוקר תבואו כולכם לבית הספר שעה מוקדם יותר. ואם לא, אתם לא רוצים לדעת מה מחכה לכם".

למחרת באמת הגענו כולנו לבית הספר שעה אחת מוקדם יותר. המורה כבר חיכה לנו. הוא הביא מגבת, סבון, קערה ומסרק.

"מי לא אכל?"

כל הידיים מונפות. המורה שלח את באנגו להביא לחמניות. הוא קנה לחמנייה אחת לכל אחד מאיתנו. ואז אמר: "ועכשיו נלמד. היום תישארו בבית הספר ונלמד גם אחרי הצהריים". בצהריים הוא שוב קנה לנו אוכל – לחם עם מרגרינה. ואז התחיל לשאול אותנו: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

"אני הייתי רוצה לשיר ולרקוד," אמרתי.

הוא נתן לי מכה. "מזה אי אפשר להתקיים. את צריכה ללמוד משהו ואחר כך תשירי ותרקדי". את הבנים הוא תפס בשיער: "ומה אתה רוצה להיות?"

"אני – נפח."

"יפה, אתה תהייה נפח".

"אני אנגן, כמו אבא שלי".

"הכול טוב ויפה, אבל אתה בכל זאת צריך ללמוד לקרוא ולכתוב".

אחרי זה הוא חילק לנו עפרונות ומחברות, ואנחנו באמת התחלנו ללמוד.

הכפר אירגן חגיגה. המורים בחרו את התלמידים הטובים ביותר כדי שידקלמו שירים. המורה שלנו אמר: "חכו חכו, אנחנו עוד נראה להם!" הוא שאל אותי: "את יודעת לשיר?"

"יודעת".

"אז תשירי משהו".

שרתי שיר אהבה גדול מאיזה סרט. הייתי אולי בת שמונה.

"תגידי לי, איפה למדת לשיר את זה?" שאל אותי המורה.

"אבא שלי שר את זה לאימא לפני השינה".

"ומה אתם יודעים לעשות?" הוא שאל ילדים אחרים. אחד ניגן בבס, שני בכינור, שלישי על צימבלום, אחר גם כן בכינור. כל הבנים אצלנו ידעו לנגן לפחות קצת באיזה כלי. "ומי יודע לדקלם שיר?" שאל המורה.

"אנייייי!"  קראתי, והתחלתי לדקלם שיר פטריוטי ששמעתי מילדי הכפר. פניי הסמיקו, עיניי בערו – הוא לא הסיר ממני את עיניו.

"יפה", אמר. "בהתחלה תדקלמי שיר ואחר כך כולכם תשירו ותרקדו".

הבנים הביאו מהבית כינורות, בס, מה שרק יכלו. אבל לא היו לנו בגדים ראויים. המורה אמר: "אלוהים, אם לא הייתי עני כל כך, אולי הייתי יכול לעזור לכם, אפילו קצת! תראי איזה שיער יפה יש לך. לא היית רוצה לקשור בו סרט?"

"ברור שהייתי רוצה!"

"אתם רואים? בגלל זה אתם חייבים ללמוד, כדי לא להיות טיפשים! כדי שהגאדז'ו לא יוכלו לעשות בכם מה שהם רוצים. אם תלמדו, יהיה לכם יותר שֵׂכֶל משיש להורים שלכם. תוכלו להסתובב בראש מורם, תדעו למצוא את מקומכם בעולם. תלמדו, תתעלמו מזה שאני צועק עליכם או שאני נותן לכם איזו מכה פה ושם. פעמים רבות אני מתפרץ עליכם, כי אני לא יכול להתפרץ על מי שנוהג בכם כפי שנוהגים בכם! אלוהים אדירים, כשאני רואה איך ילדי הכפר באים לבית הספר עם לחם ושומן ובשר, ואתם כל היום מתים מרעב – אני משתגע. איך אני אמור לעזור לכם? תהיו מנומסים, עשו רק טוב, והאדונים יראו שהמצב שלכם אינו באשמתכם – אלא באשמתם!"

ואנחנו נשבענו שבועה קדושה ששוב לא נשתולל, שלא נגנוב מטבעות מיאן הקדוש ושנלמד כמו שצריך.

וככה הלכנו אל החגיגה. אף אחד כאן לא ציפה לנו, ילדי הצוענים. היו כאן רק ילדי הכפר עם הוריהם. הם העלו הצגה על חייט ונסיכה.

אז עלה לבמה המורה שלנו ואמר: "עכשיו אציג לפניכם אני את תלמידיי". והבנים שלנו התחילו לנגן! הגברים המבוגרים התחילו למשוך בשפמיהם ולתופף ברגליהם מרוב שהם רצו לרקוד! אחר כך אני דיקלמתי שיר והאיכרים היו בהלם. ואז – כמו שלימד אותי המורה – לקחתי צלחת ועברתי ביניהם לאסוף כסף. "גם אנחנו רוצים ללמוד, אבל אין לנו כסף לספרים ולמחברות. תרמו לנו". וכל אחד שׁם נתן משהו.

לא הספקתי ללכת לבית הספר זמן ארוך במיוחד. התחילה המלחמה ובני רומה לא הורשו להיכנס לכפר, בטח שלא לבית הספר. וככה סיימתי את כיתה גימ"ל.

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


סבתא שלי התגוררה בפודלָשיֶה. הבקתה שלה עמדה מחוץ לגבולות הכפר. קראו לזה "קוֹלוֹנְיָה" – חוות פזורות במרווחים גדולים, מופרדות בחורשות צפצפה רעדנית ושורות של עצי פּוֹפְּלָר זקנים ותמירים. הבית עמד בבוסתן. בצהרי היום בקיץ שררה כאן קרירות. עצי התפוח היו זקנים, צמרותיהם שופעות ורחבות וסבוכות זו בזו – ארץ הצל הנצחי.

יער עצי הפרי גבל בצידו האחד באחו, אם כי אף פעם לא שמעתי את המילה הזו. כאן כינו אותו "סְמוּג", הפרות רעו ב"סמוג". רצועה ירוקה שבמרכזה באר שימשה להשקיית הבקר. הבאר הייתה ישנה ובמקום קיר אבן הייתה מוקפת בלוחות עץ. הדלי נמשה באמצעות מוט עץ ארוך שוו בקצהו. המוט הזה נקרא "קְלוּצְ'קָה".

לתנועה "אוּ" יש הצליל העדין ביותר, הרך ביותר מכל התנועות.

בכל פעם שאני חושב על סבתא שלי אני נזכר בשתי המילים הללו – קלוּצ'קה, סמוּג. ועוד מילה שלישית – רוּח.

סבתא שלי האמינה ברוחות רפאים.

בשנות השישים עדיין לא היה שם חשמל. סבא שלי היה מטפס על שרפרף נמוך ומדליק את מנורת הנפט שהשתלשלה מהתקרה. בסתיו הוא היה עושה זאת די מוקדם, בשש, אולי אפילו בחמש. בסתיו הייתי מגיע עם אבא שלי לקחת תפוחים, ארגזים שלמים של תפוחים העמסנו ל"לובלין" של דוד שלי, הנהג הכי אמיתי של תקופת הקומוניזם המוקדמת והתיכונה.

*

אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.

היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים. הם עסקו באירועים שגרתיים, עבודה, ביקורים, טיולים אל הכפרים השכנים, פגישות משפחתיות. סיפור שלֵו משובץ בעובדות, בשמות של דברים ואנשים. טופוגרפיה של הכפר שלהם וכמה מהכפרים השכנים, כרונולוגיה הנמתחת בין חג המולד, חג עליית מריה לשמיים, חג כל הקדושים.

בחומרים האפורים האלה הופיעו מדי פעם בקעים, חוטי שתי וערב נפרמו, ומבעד לפתחים שנפערו בצבצו עולמות אחרים, על־טבעיים, אחרים.

בעודה חוזרת בערב קיץ אחד מביקור אצל אחת מבנות דודותיה הרבות, ראתה סבתא דמות לבנה בין ערמות הדגן. לא אדם, לא חיה, רצה בשבילים בין השדות, פעם על שתי רגליים, פעם על ארבע, ברורה באור הירח אך כלל לא גשמית.

בפעם אחרת, אחרי מותו של בן משפחה קרוב, ראתה את המנוח נכנס למטבח. הדלת חורקת והאורח מציץ בכל מגירות וארונות המזנון. ואחר כך הולך, בלי לקחת איתו דבר. זה היה עם שחר, סבתא בדיוק התעוררה משנתה וראתה את הביקור הזה בעודה יושבת על המיטה, באותו מקום שסיפרה ממנו את סיפוריה.

אני לא זוכר את כולם, כמובן. אני זוכר בקושי פירורים. עם זאת שמורה בזיכרוני אווירת הסיפורים: אווירה פשוטה לגמרי, נטולת פליאה וסימני קריאה.

הקרע הזה באריג המציאות התקיים למעשה רק בדמיון שלי, רק אני ראיתי את המקומות הבלויים.

סבתא הייתה עוברת על כך לסדר היום. באופן כללי, כנראה התקיים עבורה רק סדר אירועים אחד, כולם מציאותיים ואפשריים באותה מידה. ייתכן שתודעתה ידעה להבחין בין האירועים, הטליאה את המקומות הלא וודאיים, הבלויים, אבל עקבות התיקונים האלה לא נכרו בסיפוריה. 

כאשר באחר צהרים דומם, נטול רוח, הסתחררה בשדה סופה מזערית וקרעה את ערימות האלומות המסודרות, הייתה סבתא פשוט מצטלבת, מלווה את התופעה במבטה ואז חוזרת לעבודה. הרי הייתה זו רק התגלמות השטן באחת מדמויותיו הרבות. שום ריגושים מסוג אלו המלווים לוחות סיאנס או סיפורים של אדגר אלן פו. היא הזכירה יותר את סווידריגאילוב ואת מסעותיו הבנאליים אל הצד האחר. היום אני מבין שקרוב משפחתה המחטט במזנון השתווה בעוצמתו ובממשותו להתגלותו של המשרת פילקה, שנכנס לחדרו של ארקדי איבנוביץ' עם חור רגיל ביותר במרפק מעילו.

*

מדוע לא סיפרה מעולם על הקדושים? אותן ישויות על־טבעיות שאישרה תורת הכנסייה? למה לא ראתה את פטרוס ופאולוס או לוצ'יה הקדושה? אלה שמשו לה למדידת זמן בלבד. ממש כאילו היו חפצים דוממים, משהו בדומה למשקלים או למדדים מוחלטים. חוסר התנועה שלהם היה חוסר התנועה של הפסלים שראתה במיסות של יום ראשון. כנסיית העץ הקטנה עמדה בצל עצים כבד, דומה לזה שביתה עמד בו. פְּנים הכנסייה החורק, החוּם והמוזהב, פתח בפניה פעם בשבוע תמונת אינסוף, אור, הבטחה רחוקה ופרס רחוק אף יותר.

ביומיום, לעומת זאת, ליוו אותה רוחות, נשמות הנאנקות תחת כובד משקלם של חטאים ומְאֲרוֹת, המוות. העובדה שהאדם קרוב יותר למוות, לאבדון ולמקריות מאשר לגאולה, לבשה בחייה צורה גשמית.

למעשה היא לא הייתה מקרה יחיד. נשות משפחתי הרבות שפגשתי בביתה – דודותיי, נשותיהם של אֶחיו של סבא, נשותיהם של הדודים שלי – כולן לקחו חלק בסיפורים הללו, מוסיפות הרבה משל עצמן, עד שסבי חסר הסבלנות היה נוהם מתוך הגיון או פחד (כבר לעולם לא אדע): "תניחו לזה כבר". אז השתתקו לרגע, אבל רק על מנת לחזור, כמו אלות הגורל הבוגדניות, אל טוויית חוט החיים האנושיים, השניים, הנסתרים, חיים שלא שוכחים אף לרגע את שני החלקים המרכיבים אותם שווה בשווה – חיים אך גם כְּלָיָה ומוות.

סיפור על אימא אחת, שבצהרי היום ראתה בשדה דמות אישה זקנה, לא מוכרת, בשמלה אפורה, ובאותו היום חלה הילד שלה ולאחר מכן מת.

סיפור על סבתא שנכנסה לעת ערב לרפת ומשהו שברח משם כמעט הפיל אותה בדרך החוצה ושום פרה לא נתנה חלב באותו היום.

סיפורים… סיפורים… סיפורים…

*

סבתא מתה בסתיו. הייתי קטן מכדי לזכור את התאריך המדויק. רוח נשבה אז, והייתי עם אבי במקום כי הרופאים חישבו במדויק לא רק את הימים אלא גם את השעות. היא שכבה על לוח עץ מכוסה בבד שחור, כולה עטוית שחורים, צנומה ושלווה. לפני הכנסתה לארון הקבורה (כזה היה הנוהג) נשקו למצחה כל הקרובים. יכול להיות שהייתי צעיר מכדי להבין את מושג המוות. מתוך הרגל ורגש נשקתי לשפתיה, כמו בכל פגישה בתחילת חופשת הקיץ. התפלאתי שהיא נוקשה ודוממת כל כך, ושלא נודפים ממנה הריחות החמים, המוכרים.

הפחד הגיע מאוחר יותר. ברגע שבו ראיתי מחוץ לביתה את דגל הכנסייה השחור עם הצלב הכסוף. מישהו חיבר אותו לקיר הבית כך שהתנפנף והשמיע קול משק על רקע השמיים התכולים וענפי העצים העירומים. 

היה זה השיעור הראשון בחיי על עליונותה של הסמליות על המציאות.

*

למה אני מתכוון במעין זיכרון־סיפור זה?

בקרוב ילכו לעולמן הסבתות האחרונות שהתבוננו במו עיניהן בעולם הרוחות. הן התבוננו בו באמונה וברוגע וכמובן גם בפחד. מציאות על־טבעית חיה וקיימת תעלם יחד איתן. למעט התנסויות מיסטיות נדירות של קומץ נבחר, נהיה נידונים לאמון מאומץ וקשה בקיומו של הלא־נודע. פני השטח החלקים והמלוטשים של היומיום יָראו לנו באדיבותם את השתקפות בבואתנו השטוחה – כמעמקים.

סבתא שלי הייתה מתיישבת על קצה המיטה וטווה סיפורים. היא עשתה זאת ללא אינטרסים, ללא שום מטרה מוגדרת. פשטותם של האירועים החריגים הללו, היא שהקנתה להם אמינות.

היציאה אל החצר עברה בחדר גדול וחשוך המכונה מחסן. תלו בו רתמות ישנות, מאחורי מחיצות עץ נחו ערמות של בר, דגן נקי מנופה. ריח חריף של עור ספוג בזיעת סוסים התערבב בריחם היבש של הגרגרים. אור חדר דרך פתח מרובע קטן בקיר. בשעות אחר הצהריים, במזג אוויר יפה, הבקיעה את חשכת המחסן מקצה לקצה אלומת אור דקה שהתערבלו בה גרגרי אבק. הייתי רץ דרך האפלה, מפורר לרגע את קרני האור ויוצא בריצה החוצה. בכל פעם ליווה אותי אותו הפחד. רק באור השמש המלא שבחצר הייתה חוזרת אלי נשימתי. מבעד לחלון הייתי רואה את דמותה המעורפלת של סבתא, משוטטת בין השולחן לתנור ומכינה ארוחת צהריים. לגמרי לבדה, בבית ריק, הרצפה הצבועה בחוּם חורקת עם כל צעד והיא, באופן הרגיל ביותר בעולם, מוציאה מהמזנון הרדוף תבלינים, כלים, כפות ומזלגות שהמנוח לא חפץ בהם.

אחרי מותה דמיינתי לעצמי את המוות לעיתים קרובות. החיזיון הלא רצוני היה תמיד זהה: אישה זקנה עם פנים טובות ומעט אירוניות, פניה של סבתי.

את אוֹלֵגָרְיוֹ ואת בנו ויליאם היכרתי בקנטינה של העיירה. במשך שבועות הייתי במנוסה. נסעתי ממקום למקום, שתוי. ישנתי במכונית, אכלתי כשהייתי רעב. לא היה אכפת לי לאיזו עיירה הגעתי; בעצם כולן נראו לי אותו דבר: כיכר עם קיוסק, כנסייה, קנטינה, רחובות מרוצפים אבן.

אולגריו פנה אליי באנגלית. אני לא גרינגו, אמרתי לו. הוא היה כבן חמישים, היו לו כובע, שפם בנוסח סָפָּאטָה ומגפי בוקרים, אבל לבש טי שרט בלי שרוולים של ה"אוקלנד רֵיידֶרְס". אני יכול להזמין אותך למשקה? אמר. עניתי שכן והוא קרא ללַבְּיוֹס, נער כבן חמש עשרה שהיה לו שסע ורוד שפילח לשניים את הפה והחך. תביא עוד כוס לחבר, הורה לו. מה אתה שותה? שאל אותי. לא חשוב מה.

לביוס הביט בבעל הבית, ישיש כחוש ששיחק דומינו בפינה ושמו היה כריסטִינו. הזקן אישר בניד ראש ורשם את המשקה שלי על חתיכת קרטון ששימשה אותו גם לניהול חשבונות המשחק.

לא רציתי לדבר, אבל זה לא ריפה את ידיו של אולגריו. הוא סיפר לי שנולד בעיירה הזאת אבל שכבר בגיל צעיר עבר לקליפורניה. הוא חזר כדי להציג את נכדו הראשון לפני הבתולה מטַלְפָּה. אמר שהיא עשתה לו נס. שני נסים, למעשה: העניקה לו נכד והחזירה את בנו מעירק בריא ושלם.

נסים, חשבתי. דְיֵגוֹ, חשבתי. אחר כך גמרתי את המשקה וגרסתי את קוביות הקרח.

הבן נכנס כעבור זמן קצר. היה לו בקבוק בירה ביד והוא כבר התנודד מצד לצד. זיהיתי אותו: הוא היה הבחור שראיתי בכיכר רודף אחרי בחורות על אופנוע. עלה על הספסלים, הסתער עליהן וצעק כשהן ברחו בריצה. כאילו זה משעשע. זה וילי שלי, אמר האב, לוחץ קלות בזרועו על צווארו ועל ראשו. הבן התנער מהחיבוק, אמר לי נעים מאוד וצחק צחוק מקרקר כשנקש בבקבוק הבירה שלו בכוס שלי והקצף גלש על ידי.

לביוס הגיע מיד וניגב.

לווילי היו טִיקים של מכור לקוקאין: הוא כיווץ את האף כששתה, עפעף, קטע את דיבורם של אחרים. כשנגמרה לו הבירה הוציא חמישים דולר והורה ללביוס להגיש סיבוב לכולם. עזוב, אמר האב, אני משלם, והחזיר את השטר אל הכיס שלו, אבל וילי צעק באנגלית אני עושה בכסף שלי מה שבא לי. הוא היה אדום ובמצחו התבלט עורק. הרווחתי אותו ביושר, לא?

לביוס אסף מהרצפה את השטר המקומט והביא אותו לכריסטינו.

אני לא יודע כמה שתינו. זוכר רק שירד הלילה. ושכריסטינו הפעיל זרקור מסתובב, כשהוא על שרפרף גבוה, והחדר הואר והחשיך הואר והחשיך, עד שהכול היה אור, ומישהו בעט בבקבוק בירה, לא יודע אם אני, ולביוס טאטא ואולגריו אמר אין דבר, חבר, אל תבכה, בתוכי הכול החשיך, בשמים היו רק גוני אפור ושחור והאור הצהוב של דוכן טאקוס, ואני חשבתי רק על דייגו.

אני גם לא זוכר כמה סיפרתי, אבל אולגריו אמר לי תבטח בבתולה, היא שמרה על הבן שלי בעירק. קראתי לוויליאם ושאלתי אותו איך שרד, כי הילדים תמיד מתים לנו, והוא אמר לי שקודם היה באוסטרליה ובחוף של אפריקה, ושאחר כך חזר לשבועיים לסטייטס, כך אמר, ואז הם נסעו לתת להם בראש, והם נכנסו לבגדד כדי לתפוס את סדאם והכול הלך יותר קל ממה שחשבו, כי הזבל הזה ברח, ואז הם יצאו לחפש אותו בכל מקום ולהרוג זבלים.

הדברים שסיפר הבן התחילו להביך את אולגריו וכעבור רגע הוא אמר לו שלא יגזים. ויל צחק: No dad, we were just picking flowers. אחר כך הוא הלך להשתין ואולגריו התנצל בפניי. הוא הולך לפסיכולוג צבאי, אמר לי. זה דבר די רגיל.

ויל שאל אותי אחר כך אם ראיתי ביוטיוב את הסרטונים שמצלמים הטרוריסטים כשהם מפוצצים טנקים של הצבא האמריקאי. אמרתי לו שכן, והוא התחיל לדבר על הסרטונים האלה, הוא לא הבין איך מישהו יכול לתכנן משהו כזה ולצלם אותו בשלוות נפש, והוא אמר לי שהכי גרוע זה הרגעים שלפני. על המסך מופיע טנק באיזה שטח פתוח וכבר יודעים מה יקרה, ראיתי איך זה נגמר, אמר בעיניים שקועות, הטנק מתקדם כאילו נוסע רגיל, אלה שבפנים לא מתארים לעצמם שמישהו מצלם אותם, בטח לא שאנחנו רואים את זה, אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. זה הגרוע מכול, אמר, ואז חיקה רעש של התפוצצות שגרם לכל הנוכחים בקנטינה להסתובב.

אולגריו הסמיק. הוא הסתובב כדי להביט באחרים, בעיקר בכריסטינו, שראה הכול מעמדתו ליד שולחן הדומינו. וילי, אמר האב. זה שייך לעבר. אתה מילאת את חובתך.

אתה מדבר כמו אלה עם החליפות, צעק ויל. הוא הניע את בקבוק הבירה בין אצבעותיו. רוצים להגיד לי איך להתנהג אבל אף פעם לא מלכלכים את הידיים שלהם, צעק. הבקבוק פלט קצף ונזל ונפל על רצפת העץ של כריסטינו. מה אתה יודע, אבא? אמר סנטימטרים מפניו. אולגריו הלך והתכווץ, מבויש יותר ויותר. תודה לאל שאתה בסדר, אמר. הבתולה שמרה עליך. איזה בתולה קיבינימט, צעק ויל, ואחר כך אמר בספרדית שתלך להזדיין הבתולה, או הבתולה בתחת שלי, או הבתולה יכולה למצוץ לי.

ואז כריסטינו עזב את אבני הדומינו ואמר תן כבוד בחור, וּויליאם אמר חתיכת זקן מזוין, אתה אל תתערב, וכריסטינו אמר אתם לא יכולים לבוא ולעשות מה שאתם רוצים, תלמדו לתת כבוד, וּויל התחיל לקלל אותו באנגלית, אמר כל כך הרבה פעמים fuck you עד שכריסטינו פקד שיסלקו אותו, ושלושת שותפיו של הזקן למשחק הדומינו, שלושה חוואים שמנים, ניגשו אל החייל והוא העיף להם בקבוק בראש.

2

מצאתי באיזה בלוג את עדותו של ריימונד קְרוֹס, חייל אחר שהיה בעירק. התרגום שלי:

"אחרי המבצע במחנה האימונים של הטרוריסטים יצאנו למשימת סיור. בין הגוויות של הבני זונות שהתכוננו לפוצץ את הטנקים ואת המטוסים שלנו, ואפילו להעיף רכבות ואוטובוסים עם אזרחים חפים מפשע, זיהיתי גבר אחד.

הזזתי אותו עם הנעל; הוא לא זז. אז התכופפתי ונגעתי לו בצוואר.

ראיתי אותו שבועיים או שלושה קודם, במהלך משימה אחרי הפגזה על כפר של טרוריסטים. כשנכנסנו עדיין ראינו עשן ואש בוערת פה ושם ובאוויר ריחף האבק הלבן הזה שנשאר אחרי הפגזות. האיש הופיע בין ההריסות, עם זקן ופנים מלוכלכים. הוא חיפש מישהו בצעקות ורצה להתקרב אל הכוח, אבל כיוונו אליו נשק לראש והזבל נעצר. חבר, חבר, הוא חזר ואמר בידיים מורמות. דני בדק אותו וּוידא שהוא נקי.

הוא ניגש אל הסמל והתחיל לדבר אליו בעירקית. לא הבנו מה הוא אומר, והמתורגמן לא היה אתנו, אבל הוא נראה באמת מיואש. אחר כך הוא התחיל לבכות ולמרוט לעצמו את השערות ולצעוק ואמר כמה פעמים ילדים ילדים, באנגלית. אחר כך התחיל להסתובב בין ההריסות ונעלם.

כשהסתיימה המשימה – לא היה אף אחד במה שנשאר מהכפר – וחזרנו לשריונית, ראינו אותו שוב. הוא בכה על גופה של ילד קטן, אולי בן שמונה או תשע, ששכבה על עגלה עמוסה מלונים מעוכים שממנה עלה הריח המתוק היחיד של אחר הצהריים. לילד הייתה חולצה של רונלדיניו, הכדורגלן של ברצלונה, וסנדלי אצבע כחולים היו תלויים בין האצבעות הקטנות של הרגליים שלו.

ואז הוא הבחין בנו והתחיל לקלל אותנו."

3

אחרי ההלוויה אמליה הסתלקה עם אחותה. היא הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לראות אותי. לא יכולתי לישון במיטה שלנו. התעוררתי בשעות הרגילות – חצות, שלוש וחמש לפנות בוקר – כאילו עדיין יש צורך להפוך את דייגו כדי להמריץ את זרימת הדם שלו. הלכתי לחדר שלו וראיתי את המיטה שלו ריקה, עם המעקה שמנע ממנו ליפול. כוח הכבידה העיק יותר על גופו. בין הצללים ראיתי את הכיסא שעליו הייתה אמליה מתיישבת כדי לומר לו דברים אף על פי שהוא לא היה יכול להבין אותה. ראיתי את המנוף ואת הרתמה שהשתמשנו בהם כדי להזיז אותו כשגדל, את כיסא הגלגלים המקופל והדומם, את המתלה שממנו השתלשלו שקית הנוזל והזונדה.

חשבתי שזה יעבור לה כעבור כמה ימים, אבל אמליה סרבה לראות אותי. אחותה אמרה לי שהיא לא מוכנה לאכול ומבלה את כל היום בבכי ובצפייה בתצלומים של דייגו. ניסיתי להוציא אותה מהחדר הזה, להאכיל אותה, אבל היא האשימה אותי, מעברה השני של הדלת, שאני לא סובל מספיק. נראה אפילו שרצית להיפטר ממנו, אמרה.

שנים חלמתי שאמליה ואני ניסע לאיזה חוף ים או איזה הר, ושלא נצטרך לבקש תשובה שאף אחד לא יכול לתת לנו, חלמתי שנוכל לישון כמה שנרצה בלי לפחד שהמוות ייכנס לנו לחלום; שנהיה שוב לבד ושהיא תהיה בהריון. וכך הייתי שם, בוכה באמצע הלילה בחדר הריק שעדיין היה בו ריח של תרופות, חושש שהיא יוצאת מדעתה, לא מצליח להבין מה שלא אבין לעולם: מי היה הבן שלנו, הזר הזה שהתמסרנו לו במשך שתים עשרה שנים, איך הצליח לשרוד זמן כה רב ולמה כעת חסר לנו כל כך מישהו שאולי מעולם לא ידע על קיומנו.

4

אני לא מאמין באלוהים, אבל התנ"ך עדיין נראה לי ספר ראוי לספקות שלי.

יש סצנה בספר בראשית, אני לא יודע אם נטורליסטית או שמימית, שבה שלושה זרים, נוודים במדבר, מתארחים אצל אברהם ושרה. לאחר שנחו בצל העץ, אכלו חמאה ושתו חלב עז, מודיע קול שהוא בדרך פלא הן קולו של יהוה, האל היחיד, והן קולם של שלושת האנשים: שרה תלד בן.

שרה השומעת את השיחה המתנהלת מאחורי גבה חושבת שהיא כבר בת תשעים ותשע, אין לה יותר מחזור וזה מצחיק אותה. למה צחקה שרה? שואל יהוה (או שואלים שלושת האורחים). לא צחקתי, אומרת שרה, והטקסט מסביר במאמר מוסגר, אחד מאותם מאמרים מוסגרים שכמוהם כמשאבות יניקה:

("כי יָרֵאָה").

יש משהו בצמצום הזה שפוצע אותי. האם זה כל מה שיכולה לומר לעצמה אישה בלה שסוף-סוף עשויה ללדת ילד? כאילו לא ידענו שלהיות הורה פירושו בעיקר לחיות בפחד: מה אם יקרה לו משהו? מה אם אני אמות? איך הוא ישרוד?

הסיפור התנ"כי נמשך, ולאחר חיים קצרים או ארוכים כמידת מאה וחמישה פסוקים, אלוהים דורש מאברהם להמית את בנו. במאכלת. על אחד ההרים.

אלוהים דורש שיעלה באש את גופתו.

(והמספר מזכיר בדרך אגב שכך הלכו שלושה ימים: שלושה ימים בשתי מילים).

הסוף כבר ידוע לנו, משום שבסיפורים הטובים, בעיקר אלה התנ"כיים, הסוף מצוין במשפט הראשון: אלוהים ניסה את אברהם.

יכולתי לומר שאני נושא מחלה מוּלדת. בפעם הראשונה לא ידעתי זאת והסוף כבר ידוע: דייגו, בני. אמליה ואני עשינו בדיקות והרופאים אמרו קדימה, אתם יכולים להיכנס שוב להריון, אבל אחרי חמישה עשר שבועות התברר שגם התינוק הזה פגום. יהוה ניסה אותנו, היה אומר מְסַפֵּר ספר בראשית ומשתתק. לא, אמרתי כשראיתי את בני שוכב חסר תנועה וחשבתי על הגֵנים המקולקלים שלי. ואחרי שהלכה לרופא כדי שיהרוג אותו אמליה הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לדבר אתי.

זאת הייתה הפעם הראשונה.

5

כעבור שלוש שנים חזרתי לעיירה. כל אותו זמן חלמתי כמה פעמים שאני בקנטינה של כריסטינו. חלמתי על ויליאם, בעיקר חלמתי על הקול שלו. מתגרה. אלים. רווי טינה. והמילים שלו התערבבו עם סבלותיי ועם תמונות של גבעות חול קרות במדבריות עירק ועם השתיקה של אמליה ועם טנק שהפך לארון מתים.

המלון היחיד בעיירה היה תפוס כולו בידי קבוצה של גרינגוס. בזמן שחיפשתי מקום לינה באחד הבתים ראיתי את אולגריו בתוך אטליז. הוא היה שם עם שני גברים אחרים, קרובי משפחה מן הסתם, שניסו לפלט נתח בשר או כבד או לבלב או כליה של פרה.

ניגשתי לומר לו שלום והוא לא זיהה אותי. הזכרתי לו איך היכרנו. הוא חייך רגע והנהן בראשו. מה שלום וילי? שאלתי. אתה זוכר! הוא אמר, ואחר כך הרכין את ראשו. באחת מידיו שיטח את נתח הבשר, נעץ בו סכין ופילח אותו לשניים. הבשר היה אדום מאוד אבל לא דימם.

תיארתי לי שהוא צבר שלוש הרשעות על אלימות במשפחה ועוד שתיים על נהיגה בשכרות, שהוא סובל מנדודי שינה כרוניים, שהגלולות לא מסלקות ממנו את הצללים של חבריו ההרוגים. ואולי לילה אחד מעד במדרגות של בניין בלהבות והרג את התינוק שלו, או שהתרסק עם האופנוע שלו על קיר של בית ספר, או שנהיה נרקומן, או שהוא ממתין להוצאה להורג בכלא של מחוז אורנג' בעוון סחר באיברים של ילדים מגואטמלה.

חזר לעירק ונהרג, אמר אולגריו.

אחרי רגע של שתיקה, הזמנתי אותו לבירה. חצינו את הכיכר ונכנסנו לקנטינה. כריסטינו, שישב במקומו הרגיל, בירך את אולגריו בניד ראש. בי הסתכל בלי לזהות אותי. אחר כך הורה שיגישו לנו.

לביוס כבר לא היה שם.