search

אימא אמרה: "את חייבת ללכת לבית הספר או שיסגרו לנו את אבא".

היינו חמישה ילדים, ארבע בנות, בן אחד. אחותי היתה הכי גדולה, שנה אחריה אני – אבל אני הייתי חזקה יותר וגם יותר מהירה. וגם שובבה יותר. אז אימא אמרה: "את זאת שתלכי לבית הספר, ראש גדול, כי בבית את משתוללת". ושאחותי תישאר בבית עם הילדים. היא היתה סוחבת אותם על הגב, מכבסת חיתולים, היא ניגבה להם את האף ואת הטוסיק, טאטאה, ניקתה. הבת הבכורה היתה צריכה לעשות בבית הכול, כי האימהות היו הולכות לעבוד בכפר והיו חוזרות רק אחרי הצהריים. גם אימא שלנו היתה הולכת. אבא היה עושה לְבֵנִים. כשלא היו הזמנות, הוא היה קורע את עצמו אצל האיכרים בשביל קצת אוכל. היינו עניים מאוד.

בבוקר אימא העירה אותי: "קומי, ראש גדול, רוצי להתרחץ!" בערך חמישים מטר מהצריף שלנו זרם נחל, ולשם היינו הולכים כדי להתרחץ. בוקר וערב. בערב הייתי רצה אל הנחל על שתי רגליים, אבל את הדרך חזרה הייתי קופצת על רגל אחת. לא היו לי נעליים ורציתי שלפחות רגל אחת תישאר נקייה. בקיץ, בחורף – תמיד הלכנו יחפים. והייתה לי רק שמלה אחת שאימא הצליחה להשיג בשבילי. תחתונים או גופיה? – אפילו לא ידענו מה זה.

הלכתי אל הנחל, שטפתי רגליים, שטפתי את הפה. השיער שלי היה מלא נוצות, כי מזה עשויות מיטות של צוענים – מקש ומנוצות שהיו עפים החוצה מהמזרון ומהשמיכות המבורדקות. יצאתי לבית הספר בלי ילקוט, בלי ספרים, בלי עפרונות, בלי מחברת. שום דבר כזה מעולם לא היה לי.

חציתי את הכפר, והכפר עדיין ישן. בחוץ לא היה איש, רק שניים שלושה איכרים רכבו על סוס בדרך לשדה. אף אחד לא הבחין בי, כאילו לא הייתי קיימת. ידעתי איפה בית הספר, כי הייתי הולכת לכפר עם אימא, ואימא היתה אומרת: "תראי, זה בית הספר, לכאן תלכי ולי יהיה שקט ממך, ראש גדול!"

במאמץ רב פתחתי את השער הגדול. חושך, קור, אני יחפה, לבושה בקושי. אין איש. רק איזה גאדז'ו1 אחד זקן שמסתכל עלי ואומר: "מה את מחפשת פה?"

"באתי לבית הספר. אני אלמד פה."

"את?" הוא פרץ בצחוק. "תראו אותה! ככה עם השמלה המצ'וקמקת הזו? למה לא התרחצת? למה לא הסתרקת? ואיפה הילקוט שלך? איך את רוצה ללמוד, אם לא הבאת כלום?"

"אני אלמד ועוד איך אני אלמד! אני אלך פה לבית הספר וזהו!" האיש צחק ודחף אותי לכיתה אחת. התיישבתי על הספסל הראשון והסתכלתי מסביב. לבד. לבדונת. הגדז'ו הזקן התחיל לטאטא את הרצפה. אני ישבתי ודמיינתי לעצמי איך אני אהפוך להיות מישהי. איך אני אדע הכול. חשבתי שכל מה שיש לדעת פשוט ייכנס לי לראש בעצמו – מספיק שאשב בבית הספר. אחר כך נפל מבטי על הרגליים היחפות שלי ועל השמלה המצ'וקמקת המלוכלכת. הלב שלי נפל. כאילו שיכול לצאת משהו מילדה צוענית. עצמתי עיניים. ראיתי את עצמי לבושה בשמלת סאטן ורודה, רקומה ורדי זהב – ושוב התחלתי להאמין שאהפוך לאישה משכילה, שתשחרר את בני הרומה. כבר בתור ילדה ידעתי שאנחנו, בני הרומה, נמצאים בתחתית של התחתית. איש לא אומר לנו מילה טובה. כשרציתי לצאת מהשיכון, אימא נזפה בי: "שלא תחשבי אפילו ללכת לכפר. הגאדז'ו יהרגו אותך". וככה העזתי ללכת לכפר רק כשהיינו כמה ביחד, וכשהלכו איתי ילדים גדולים ששמרו עלינו.

בשבע וחצי צלצל פעמון הכנסייה. ילדי האיכרים התחילו לדדות אל הכיתה. האימהות הביאו אותם. שתיים שלוש אימהות ממש נכנסו אל הכיתה ודחפו את הילדות שלהן אל הספסלים הראשונים. הם הביטו בי עקום. אבל אני אפילו לא זזתי ונשארתי לשבת בספסל הראשון. רציתי להיות ממש חכמה. כבר לא יכולתי לחכות עד שאהיה חכמה. המורה עדיין לא הגיעה, רק עוד ועוד ילדים כפריים נכנסו אל הכיתה. הם לא היו כמוני: לכולם היו תיקים, לבנות היו קוקיות וכולן היו לבושות כמו בובות.

וסופסוף נכנסה המורה. היא סקרה את הכיתה, הבחינה בי בספסל הראשון ואמרה: "מי הושיב אותך שם? מה פתאום את יושבת בספסל הראשון?" היא שלפה אותי משם ושלחה אותי אחורה. "שמה המקום שלך", אמרה.

בספסלים הקדמיים היא הושיבה את בני האיכרים העשירים ביותר. אחר כך העבירה מקום בזה אחר זה את העניים יותר, רחוק יותר ויותר מן הלוח. לספסל האחרון בכיתה קראו "הצועני". הוא היה ממש מאחור, ליד חלון שבור, ניצב לשאר השולחנות. הרגשתי כמו יתומה. למה אני צריכה לשבת פה לבד? היה לי עצוב שאין איתי אפילו עוד ילד אחד מהרומה. הייתי מרגישה חזקה יותר אילו ישב לידי מישהו. אבל השתופפתי פה לבד, לבדונת.

נגמר היום הראשון בבית הספר. לא למדתי דבר. שום ידע לא נכנס לי לראש, רק הבנתי כמה אומללה אני ומסכנה. כשחזרתי הביתה, אף אחד לא שאל אותי איך היה בבית הספר. "אימא, המורה אמרה שאני צריכה ספר, מחברת ועיפרון!" אימא נתנה לי מכה: "תסתלקי מכאן! כסף ללחם אין לנו, ואת רוצה ספר? את תדאגי ללכת לבית ספר בשביל שלא יסגרו לנו את אבא, וזה יהיה מספיק טוב".

למחרת בבוקר שוב רחצתי את הרגליים, הפעם גם הסתרקתי, לבשתי את השמלה הישנה, המצ'וקמקת, והלכתי לבית הספר. וככה הלכתי לבית הספר כל יום. עברו חודשים, המורה לא קראה לי אפילו פעם אחת, רק הסתכלה תמיד לראות אם אני שם. היא לא ידעה שאני מקשיבה. באמת הקשבתי, וכשקראו למישהו לענות, עניתי בלב במקומו. אהבתי חשבון, והכי אהבתי כפולות של שבע. אני בעצמי לא יודעת למה! בלילה לא יכולתי לישון ובראש התרוצצו לי כפולות של שבע. למחרת הצבעתי והמורה קראה לי. "תתחילי, כפולות של שבע!" ידעתי אותן מצוין. אחר כך המורה שאלה אותי: "מה מגדלים בהונגריה?" ואני ידעתי: פלפלים. מלונים. ודלעת.

"תראו אותך, את בעצם לא טיפשה!" אמרה המורה. "אם היה לך ספר ומחברת ועיפרון היית יכולה ללמוד לא רע. למה אימא לא קונה לך ספר?"

"לאימא אין כסף".

"ולמה את מסתובבת כל כך מלוכלכת? ולמה את לא לובשת בגדים נורמליים?"

"אנחנו הרבה אחים ואין עבודה".

יום אחד לא הגעתי לבית הספר. "איפה היית?" שאלה המורה למחרת.

"אמרת לי שהבגדים שלי מלוכלכים, אז אימא כיבסה לי אותם".

היא המשיכה להסתכל עליי.

"לא יכולתי לצאת עד שהם לא היו יבשים."

אחרי זה המורה קנתה לי מחברת והתחילה לתת לי זנבות עפרון שאף אחד כבר לא רצה לכתוב בהם. כאבו לי מזה האצבעות, אבל שמחתי שיש לי אותם.

יום אחד הגיעה הוראה שכל הילדים ה"צוענים" צריכים להתחיל ללכת לבית ספר. זאת היתה הנחיה של ראש העיר. בין בני הרומה התחילה בהלה. הם התרוצצו לכאן ולשם, נאנחו והתלוננו, הנשים תלשו שערות, איש שאל את רעהו: מה יעשו איתנו? מה עושים לנו! לשיכון הגיע פקיד עם תוף, הוא התחיל לתופף, הגברים יצאו מהצריפים שלהם עירומים למחצה, כל השיער שלהם מלא נוצות, הנשים התחילו לצעוק על הילדים: "אתה חייב לבית ספר, אחרת יסגרו לך את אבא שלך! איך נחייה? מאיפה נתפרנס?!"

אז הילדים הלכו. כל אחד לבש משהו "חגיגי": את החצאית של אימא, את המכנסיים של אבא, וככה הלכו לבית הספר. הפקיד העירוני זינב בנו עם האופניים: "לזוז, לזוז כבר, חבורת צוענים! מהר למנהל!"

הוא הוביל אותנו אל משרד המנהל. אף פעם קודם עוד לא ראיתי את המנהל. הוא היה קטן, כרסתן, קרח. עיניו היו גדולות ונפוחות, מתחת לאפו שפם – כשדיבר, קפץ לו השפם מעל שפתו העליונה. שתי שיניים בלטו לו מהפה – אלוהים יודע לאן נעלמו כל השאר. כשראה אותנו, עיניו בלטו החוצה עוד יותר. הוא התחיל לנזוף בנו שאנחנו עצלנים, שאנחנו לא רוצים ללמוד, שאנחנו לא רוצים להפוך לבני אדם! הוא נהם, אבל היה ברור שהוא אדם טוב. "איך אני אמור לחלק אתכם לכיתות, חבורה מטונפת שכמוכם? כל המורים מפחדים מכם!" אמר בחביבות. והוא התחיל לספור: אחת, שתיים, שלושה, ארבעה, חמישה… היינו חמישה עשר. והוא אמר: "אתה לשם, אתה לשם", וככה חילק אותנו לכיתות. בֶּזִ'י, אחותי שגדולה ממני בשנה, גם כן היתה חייבת ללכת לבית הספר, ואימא התעצבנה ונאנחה שאין לה מי שישמור על הילדים כשהיא הולכת לעבודה.

הגענו לכיתה והמורה נבהלה מאיתנו: "איפה בשם אלוהים אני אמורה לשים אתכם?" מאחור, בצד, היו שלושה ספסלים, והיא הושיבה אותנו שם. היינו מופרדים לגמרי, כדי שלא נוכל לריב עם הילדים של הגאדז'ו. אבל בגלל זה גם לא יכולנו ללמוד שום דבר. הניחו לנו לנפשנו.

פעם אחת הייתי רעבה נורא, בדיוק בזמן שהיה יריד בכפר. נשות האיכרים בישלו ואפו, אבל בשיכון הצוענים שלנו שרר רעב כמו תמיד. המורה שאלה את הילדים מה כל אחד אכל. הגיע תורנו. סיר־שחור אמרה: "אני מאתמול לא אכלתי. אין לנו בבית כלום. אנחנו אוכלים רק כשאימא חוזרת מהכפר". באנגו אומר: "אנחנו גם כן בבוקר לא אוכלים". באמת, הארוחה הראשונה שלנו היתה אחר הצהריים, כשהאימהות היו חוזרות מהכפר והביאו תפוחי אדמה, גבינה, חלב, בקיצור – מה שנתנה להם האיכרית תמורת זה שהן קיצצו עצים, פינו זבל מהרפת, ניקו את התנור.

"מה אכלת את?" שאלה המורה אותי.

"יו!" התרחבו עיניי כמו כוכבים. "אם רק היית יודעת איזה דברים אכלתי! בישקוט עם גבינה מתוקה וחמאה, מרק, נקניקיות, עוגה…!"

"איך זה שאת אכלת, ואחותך לא הכניסה לפה שום דבר מאז אתמול?" עצרה אותי המורה. "למה את משקרת! תוציאי לשון, תקבלי משהו שילמד אותך לא לשקר!"

הוצאתי את הלשון והמורה החטיפה לי עליה בסרגל. זה כאב נורא. לא יכולתי אפילו לדבר. אבל כשנרגעתי קצת, אמרתי: "לא שיקרתי! באמת הכול אכלתי! בחלום! כל הלילה חלמתי שאני אוכלת."

המורה הסמיקה, לא אמרה דבר והתרחקה ממני.

חלפה שנה. כולם אמרו שאני לא טיפשה. בבית הספר הצלחתי בלימודים. העלו אותי כיתה. קיבלתי תעודה ולא היה שם אפילו "3" אחד. הייתי גאה בכך מאוד. רצתי הביתה, קפצתי מרוב אושר וכבר מרחוק צעקתי: "אימא, יש לי רק מצוין וטוב מאוד!"

"ונראה לך שאנחנו יכולים לחיות מהמצויינים שלך? מצוין, מצוין – אבל שתעזרי קצת בבית, זה לא!" וככה אימא נפנפה אותי. היה לי עצוב. על ציונים טובים ילדי הכפר קיבלו ספרים, שעונים, כסף – ואצלי בבית אפילו לא התפעלו. לא היה לי עם מי לחלוק את שמחתי.

לכיתה הבאה עלו איתי עוד שלושה בני רומה. נהיינו חברים והתחילו לומר עליי שאני יותר גרועה מבן. חזרתי אחרי כל מה שהבנים אמרו, וכל מה שעשו – עשיתי איתם. כשהכניסו להם מכות, הכניסו מכות גם לי.

פעם אחת הגיע אלינו הקרקס. אני השתגעתי על ריקוד. ידעתי לשים רגל מאחורי הצוואר. ניסיתי עד שזה הצליח. וככה אמרו שוּלוֹ, באנגוֹ וטרזן, שלושת אלה שעלו איתי לכיתה הבאה: "תקשיבי, את תלכי לקרקס, ואז תציגי לנו את מה שתראי שם".

אמרתי: "ואיך אני אכנס לקרקס אם אין לנו כסף?"

והם אמרו: "אל תדאגי, נשיג כסף. בואי איתנו".

הלכנו לכנסייה. לפני הכנסייה עמד פסלו של יאן הקדוש. האיכרים היו זורקים שם מטבעות בדרכם בבוקר לכנסייה. שולו אמר: "לְמה הפסל צריך כסף. תבדקי שלא עובר הכומר ואנחנו נאסוף את המטבעות". הם הרטיבו קצת אדמה ברוק ועשו מזה כזו עיסה דביקה, ציפו איתה מקל ואת המקל דחפו מבעד לסורגים שהקיפו את יאן הקדוש. הם רצו להדביק את הכסף לבוץ. אבל המטבעות לא נדבקו בשום פנים ואופן. "באנגו, תשתין על זה, זה יעבוד יותר טוב!" אמר שולו. ובאמת, מטבע אחד נדבק. אבל באותו רגע עבר שם הכומר.

"הכומר!" צעקתי. הם דחפו לי את המטבע לפה. "תבלעי!" ואני בלעתי את המטבע והתחלתי להיחנק. אני נחנקת, מנסה להקיא, משתעלת, יורקת, אני כבר כחולה לגמרי, הבנים דופקים לי על הגב.

"מה אתם עושים פה, זרעי שטן!" אומר הכומר.

"באנו להתפלל ליאן הקדוש ותראה, זאתי בנס לא נחנקה!" המציא באנגו במקום.

הכומר כמובן לא ידע שאני נחנקת מהמטבע הגנוב, ואמר: "בּוֹי, אני אתן לך קצת מים קדושים!" הוא שפך לי קצת על היד ובזכות המים הקדושים הצלחתי לבלוע את המטבע.

באנגו אמר: "חייבים להשיג את הכסף אחרת". אבל איך? איפה? אחרי בית הספר הלכתי לעבוד אצל איכר שהייתה לו תרנגולת. "יודעת מה," אומרים הבנים, "תיכנסי ללול, תראי איפה התרנגולת, תיקחי לה את הביצה ואת הביצה נמכור ליהודי".

בחיים לא עשיתי משהו כזה. "באנגו, תעשה את זה אתה!"

"טוב," אומרים הבנים. "תטפסי על העץ, כאילו את הולכת לקטוף אגסים, ובאנגו בינתיים יכנס ללול".

טיפסתי לקטוף אגסים. הכלב לא נבח, כי הכיר אותי. הבנים היו בתוך הלול. התרנגולות לא קרקרו, כי שולו ובאנגו ידעו איך צריך לעשות את זה.

וברור – האיכר מתקרב! ואני על העץ. הוא בא ישר אליי. "אז ככה את מודה לי שאני נותן לך עבודה? הולכת לגנוב לי אגסים? חכי חכי, אני אתן לך אגסים!" האיכר תפס מקל, מין מוט כזה שמורידים איתו אגוזים מהעצים – ואני רק מסתכלת אם באנגו ושולו הצליחו לצאת בשלום מהלול! אני מסתכלת ורואה שהם קפצו מעל השער והסתלקו. האיכר לא ראה אותם. אני יכולה עכשיו לרדת מן העץ. קפצתי – וישר על מסמר. למרבה המזל הוא לא נתקע לי ברגל, רק קרע לי את השמלה. מאחור. אני רצה, החצאית הקרועה מתנפנפת והטוסיק העירום שלי זוהר כמו ירח.

הבנים חיכו לי. הם סובבו אותי לכאן ולכאן. "פה צריך לתפור טלאי!" הכריז באנגו בידענות. אבל מאיפה ניקח עכשיו טלאי?

"את יודעת מה?" אמר באנגו. "אם תלכי לפני ואני צמוד אליך מאחור, אז לא יראו שום דבר". אז ככה הלכנו. אימא ראתה אותי כבר מרחוק. "למה הם הולכים ככה? אלוהים, הרי הילד הזה פשוט צמוד אליה! ככה הולכת בחורה עם כבוד?" (היינו אולי בני שבע, שמונה). וכשהגענו קרוב יותר: "מה את חושבת לעצמך, זנזונת!"

חטפתי כל כך הרבה שכמעט עפתי מהרגליים. אימא השתוללה: השמלה היחידה! היחידה! ואת הורסת אותה ככה! במה תלכי עכשיו לבית הספר?" בשום מקום לא מצאנו איזה סמרטוט לעשות ממנו טלאי. אימא אמרה: "חכי, נעשה עם זה משהו". היא לקחה סינר ובמקום לשים לי אותו מלפנים, היא קשרה אותו לגבי. וכבר לא ראו את החור.

ברגע שאימא קשרה לי את הסינר, הלכנו למכור את הביצים. היהודי אמר: "איזה תרנגולת יש לכם?" לביצה, מסתבר, היתה קליפה דקה מאוד. "אהה, ישר רואים, תרנגולת צוענית!" והוא לא קנה מאתנו את הביצים.

מה עכשיו? איך נרוויח את הכסף בשביל הקרקס? אז אמרתי: "אני לא הולכת יותר לשום מקום! מספיק לי, אני רוצה הביתה!"

והבנים: "היי, בלעת לנו את הכסף ועכשיו את רוצה ללכת הביתה?"

שולו תפס אותי באוזן. "תזכרי, אנחנו נלך אחרייך לכל מקום ונשגיח עליך, כי המטבע הזה מיאן הקדוש הוא לא רק שלך! הוא שייך לכולנו!" אבל מה יעזור לנו המטבע, אם כרטיס לקרקס עולה קורונה ועשרים?

"בואו לשם ונראה מה אפשר לעשות," אמר טרזן. הלכנו למקום שבו חנה הקרקס. כבר היו שם המון משאיות. באנגו הלך לשאול אם הם לא צריכים עזרה עם משהו, לסחוב מים או משהו כזה. והאדון מהקרקס אמר: "כן, אני צריך לכבס חיתולים. אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל עם זה". באנגו טס להביא מים, שולו כיבס ואני עמדתי שם כמו איזה נסיכה. באנגו אמר לאיש מהקרקס: מתחילים כבר! תן לה להיכנס! היא זאתי שהולכת!"

האיש נתן לי דחיפה. "קדימה, רוצי!" והבנים המשיכו לכבס את החיתולים.

והייתי בקרקס! לוליינים עפו מהטרפז, הלכו על חבל, ליצנים נפלו מאופניים – והכי מצאה בעיניי אשת הנחשים בחצאית זהב, שעשתה סלטות וגשר והלכה על הידיים. עשיתי איתה הכול בלב. חכו חכו, אני עוד אציג את זה לבנים!

חזרתי הביתה נרעשת. וחטפתי מאימא על זה ששוב שוטטתי. הלכתי לישון בבכי כי הייתי רעבה. אבל בקושי הספקתי לעצום עיניים וכבר דמיינתי לעצמי איך אני עושה סלטות, הולכת על הידיים, ומסביבי הבהובי אור מחצאית הזהב.

עוד לפני שעלה השחר קמתי בשקט ויצאתי אל בית הקברות. בבית הקברות היה עשב גבוה ויפה, ובעשב הזה התחלתי להתאמן, כדי לא לשבור את העצמות. עשיתי גשר, וזה הלך טוב. אחר כך שמתי רגל מאחורי הצוואר. גם גלגלון הצלחתי. אחר כך סלטו. זה כבר היה יותר גרוע. נפלתי על הגב ונפצעתי. אבל איך שחזרתי לעצמי, ניסיתי מחדש. הצלחתי אפילו בקפיצות ידיים. אבל רק ללכת על הידיים לא הצלחתי בשום אופן. זה לא הלך. נפלתי כמו שק. הייתי חבולה לגמרי. לא היה מקום אחד בגוף שלא כאב לי.

צלצול פעמון עלה מהכנסייה ואני רצתי לבית הספר. השיעור הראשון היה שיעור דת, קטכיזם. הכומר נכנס לכיתה וישר: "את היית בקרקס, מה?"

"כן, הייתי".

"לקרקס את הולכת אבל לכנסייה לא!"

ואני אומרת לו: "בכנסייה יש רצפה קרה ולי אין נעליים".

"ספרי לי איך נולד ישו".

"איך ישו נולד אני לא יודעת, לא הייתי שם, אבל אם אתה רוצה, אני אספר לך איך נולדה אילי שלנו, אחותי הקטנה".

"קומי תיכף ומיד ובואי הנה, תחטפי על הטוסיק, איזה חצופה את!"

"אסור לי לחטוף על הטוסיק," קראתי. הכומר גרר אותי מהספסל, הסינר השתחרר והירח זרח מול כל הכיתה. הילדים פרצו בצחוק. הכומר שלח אותי הביתה. ואימא סוף סוף הביאה לי מהכפר איזו שמלה משומשת.

אחרי שבוע החבורות שלי פחות או יותר החלימו, וככה בזמן שיעור חשבון אמרתי לבנים: "בואו". הצבעתי ואמרתי שאני צריכה לשירותים. הבנים יצאו אחריי, אחד אחרי השני. בית הספר שלנו היה מודרני יחסית לאותם ימים – היו לנו שירותים עם מים זורמים, שלושה תאים זה לצד זה ומסדרון קטן שהוביל אליהם. ובמסדרון הזה התחלתי לעשות קרקס. המורה כנראה התחילה להתפלא לאן נעלמו הילדים הצוענים – אף אחד מאיתנו לא חזר. היא יצאה בעקבותינו אל השירותים. היא מסתכלת – אני עומדת על הידיים, עושה גשר, סלטות ופרצופים כמו ליצן.

"אז מה שקורה פה! קרקס את עושה להם כאן, במקום שיעור חשבון! נו חכי אם ככה!"

ושוב קיבלתי מכות. כמה מכות שחטפתי בגלל קרקס אחד! ומה הרווחתי מזה? מטבע אחד שבלעתי. כשהוא יצא, החבאתי אותו בבית הקברות. ושם הוא קבור עד היום.

הגיע מורה חדש. הוא היה גבוה וצעיר. הוא בחן אותנו במבטו. "אז אלה כל הצוענים? אין עוד?"

"יש, אבל האחרים לא הולכים לבית הספר. אם יהיו יותר מדי אז המורות יפחדו מאיתנו".

"אני אקח את כל הצוענים תחת אחריותי," החליט המורה החדש. "אבל אף אחד לא יתערב לי בלימודים!"

למחרת בבוקר – מה אני רואה? המורה החדש מדווש לו על אופניים בשיכון שלנו. בין ה"צוענים"! חוץ מהפקיד העירוני אף אחד לא הסתובב בינינו מעולם. "כל הילדים שצריכים ללכת לבית הספר, צאו החוצה!" קורא המורה החדש. "אָבֶן אָבְרִי" – הוא אומר את זה אפילו בשפתנו!

כולנו יצאנו מהצריפים והוא, עם מקל ביד: "מהר לבית הספר!"

כשנכנסנו לכיתה, הוא אמר: "מי שלא הסתרק, להרים יד!" הוא אפילו לא היה צריך לשאול, הוא ראה טוב מאוד שאף אחד לא מסורק.

"למה לא הסתרקת?"

"אין לי מסרק".

"התרחצת?"

"אין לי מגבת".

אחד אחרי השני התחלנו לספר מה אין לנו.

"טוב. מחר בבוקר תבואו כולכם לבית הספר שעה מוקדם יותר. ואם לא, אתם לא רוצים לדעת מה מחכה לכם".

למחרת באמת הגענו כולנו לבית הספר שעה אחת מוקדם יותר. המורה כבר חיכה לנו. הוא הביא מגבת, סבון, קערה ומסרק.

"מי לא אכל?"

כל הידיים מונפות. המורה שלח את באנגו להביא לחמניות. הוא קנה לחמנייה אחת לכל אחד מאיתנו. ואז אמר: "ועכשיו נלמד. היום תישארו בבית הספר ונלמד גם אחרי הצהריים". בצהריים הוא שוב קנה לנו אוכל – לחם עם מרגרינה. ואז התחיל לשאול אותנו: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

"אני הייתי רוצה לשיר ולרקוד," אמרתי.

הוא נתן לי מכה. "מזה אי אפשר להתקיים. את צריכה ללמוד משהו ואחר כך תשירי ותרקדי". את הבנים הוא תפס בשיער: "ומה אתה רוצה להיות?"

"אני – נפח."

"יפה, אתה תהייה נפח".

"אני אנגן, כמו אבא שלי".

"הכול טוב ויפה, אבל אתה בכל זאת צריך ללמוד לקרוא ולכתוב".

אחרי זה הוא חילק לנו עפרונות ומחברות, ואנחנו באמת התחלנו ללמוד.

הכפר אירגן חגיגה. המורים בחרו את התלמידים הטובים ביותר כדי שידקלמו שירים. המורה שלנו אמר: "חכו חכו, אנחנו עוד נראה להם!" הוא שאל אותי: "את יודעת לשיר?"

"יודעת".

"אז תשירי משהו".

שרתי שיר אהבה גדול מאיזה סרט. הייתי אולי בת שמונה.

"תגידי לי, איפה למדת לשיר את זה?" שאל אותי המורה.

"אבא שלי שר את זה לאימא לפני השינה".

"ומה אתם יודעים לעשות?" הוא שאל ילדים אחרים. אחד ניגן בבס, שני בכינור, שלישי על צימבלום, אחר גם כן בכינור. כל הבנים אצלנו ידעו לנגן לפחות קצת באיזה כלי. "ומי יודע לדקלם שיר?" שאל המורה.

"אנייייי!"  קראתי, והתחלתי לדקלם שיר פטריוטי ששמעתי מילדי הכפר. פניי הסמיקו, עיניי בערו – הוא לא הסיר ממני את עיניו.

"יפה", אמר. "בהתחלה תדקלמי שיר ואחר כך כולכם תשירו ותרקדו".

הבנים הביאו מהבית כינורות, בס, מה שרק יכלו. אבל לא היו לנו בגדים ראויים. המורה אמר: "אלוהים, אם לא הייתי עני כל כך, אולי הייתי יכול לעזור לכם, אפילו קצת! תראי איזה שיער יפה יש לך. לא היית רוצה לקשור בו סרט?"

"ברור שהייתי רוצה!"

"אתם רואים? בגלל זה אתם חייבים ללמוד, כדי לא להיות טיפשים! כדי שהגאדז'ו לא יוכלו לעשות בכם מה שהם רוצים. אם תלמדו, יהיה לכם יותר שֵׂכֶל משיש להורים שלכם. תוכלו להסתובב בראש מורם, תדעו למצוא את מקומכם בעולם. תלמדו, תתעלמו מזה שאני צועק עליכם או שאני נותן לכם איזו מכה פה ושם. פעמים רבות אני מתפרץ עליכם, כי אני לא יכול להתפרץ על מי שנוהג בכם כפי שנוהגים בכם! אלוהים אדירים, כשאני רואה איך ילדי הכפר באים לבית הספר עם לחם ושומן ובשר, ואתם כל היום מתים מרעב – אני משתגע. איך אני אמור לעזור לכם? תהיו מנומסים, עשו רק טוב, והאדונים יראו שהמצב שלכם אינו באשמתכם – אלא באשמתם!"

ואנחנו נשבענו שבועה קדושה ששוב לא נשתולל, שלא נגנוב מטבעות מיאן הקדוש ושנלמד כמו שצריך.

וככה הלכנו אל החגיגה. אף אחד כאן לא ציפה לנו, ילדי הצוענים. היו כאן רק ילדי הכפר עם הוריהם. הם העלו הצגה על חייט ונסיכה.

אז עלה לבמה המורה שלנו ואמר: "עכשיו אציג לפניכם אני את תלמידיי". והבנים שלנו התחילו לנגן! הגברים המבוגרים התחילו למשוך בשפמיהם ולתופף ברגליהם מרוב שהם רצו לרקוד! אחר כך אני דיקלמתי שיר והאיכרים היו בהלם. ואז – כמו שלימד אותי המורה – לקחתי צלחת ועברתי ביניהם לאסוף כסף. "גם אנחנו רוצים ללמוד, אבל אין לנו כסף לספרים ולמחברות. תרמו לנו". וכל אחד שׁם נתן משהו.

לא הספקתי ללכת לבית הספר זמן ארוך במיוחד. התחילה המלחמה ובני רומה לא הורשו להיכנס לכפר, בטח שלא לבית הספר. וככה סיימתי את כיתה גימ"ל.

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


סבתא שלי התגוררה בפודלָשיֶה. הבקתה שלה עמדה מחוץ לגבולות הכפר. קראו לזה "קוֹלוֹנְיָה" – חוות פזורות במרווחים גדולים, מופרדות בחורשות צפצפה רעדנית ושורות של עצי פּוֹפְּלָר זקנים ותמירים. הבית עמד בבוסתן. בצהרי היום בקיץ שררה כאן קרירות. עצי התפוח היו זקנים, צמרותיהם שופעות ורחבות וסבוכות זו בזו – ארץ הצל הנצחי.

יער עצי הפרי גבל בצידו האחד באחו, אם כי אף פעם לא שמעתי את המילה הזו. כאן כינו אותו "סְמוּג", הפרות רעו ב"סמוג". רצועה ירוקה שבמרכזה באר שימשה להשקיית הבקר. הבאר הייתה ישנה ובמקום קיר אבן הייתה מוקפת בלוחות עץ. הדלי נמשה באמצעות מוט עץ ארוך שוו בקצהו. המוט הזה נקרא "קְלוּצְ'קָה".

לתנועה "אוּ" יש הצליל העדין ביותר, הרך ביותר מכל התנועות.

בכל פעם שאני חושב על סבתא שלי אני נזכר בשתי המילים הללו – קלוּצ'קה, סמוּג. ועוד מילה שלישית – רוּח.

סבתא שלי האמינה ברוחות רפאים.

בשנות השישים עדיין לא היה שם חשמל. סבא שלי היה מטפס על שרפרף נמוך ומדליק את מנורת הנפט שהשתלשלה מהתקרה. בסתיו הוא היה עושה זאת די מוקדם, בשש, אולי אפילו בחמש. בסתיו הייתי מגיע עם אבא שלי לקחת תפוחים, ארגזים שלמים של תפוחים העמסנו ל"לובלין" של דוד שלי, הנהג הכי אמיתי של תקופת הקומוניזם המוקדמת והתיכונה.

*

אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.

היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים. הם עסקו באירועים שגרתיים, עבודה, ביקורים, טיולים אל הכפרים השכנים, פגישות משפחתיות. סיפור שלֵו משובץ בעובדות, בשמות של דברים ואנשים. טופוגרפיה של הכפר שלהם וכמה מהכפרים השכנים, כרונולוגיה הנמתחת בין חג המולד, חג עליית מריה לשמיים, חג כל הקדושים.

בחומרים האפורים האלה הופיעו מדי פעם בקעים, חוטי שתי וערב נפרמו, ומבעד לפתחים שנפערו בצבצו עולמות אחרים, על־טבעיים, אחרים.

בעודה חוזרת בערב קיץ אחד מביקור אצל אחת מבנות דודותיה הרבות, ראתה סבתא דמות לבנה בין ערמות הדגן. לא אדם, לא חיה, רצה בשבילים בין השדות, פעם על שתי רגליים, פעם על ארבע, ברורה באור הירח אך כלל לא גשמית.

בפעם אחרת, אחרי מותו של בן משפחה קרוב, ראתה את המנוח נכנס למטבח. הדלת חורקת והאורח מציץ בכל מגירות וארונות המזנון. ואחר כך הולך, בלי לקחת איתו דבר. זה היה עם שחר, סבתא בדיוק התעוררה משנתה וראתה את הביקור הזה בעודה יושבת על המיטה, באותו מקום שסיפרה ממנו את סיפוריה.

אני לא זוכר את כולם, כמובן. אני זוכר בקושי פירורים. עם זאת שמורה בזיכרוני אווירת הסיפורים: אווירה פשוטה לגמרי, נטולת פליאה וסימני קריאה.

הקרע הזה באריג המציאות התקיים למעשה רק בדמיון שלי, רק אני ראיתי את המקומות הבלויים.

סבתא הייתה עוברת על כך לסדר היום. באופן כללי, כנראה התקיים עבורה רק סדר אירועים אחד, כולם מציאותיים ואפשריים באותה מידה. ייתכן שתודעתה ידעה להבחין בין האירועים, הטליאה את המקומות הלא וודאיים, הבלויים, אבל עקבות התיקונים האלה לא נכרו בסיפוריה. 

כאשר באחר צהרים דומם, נטול רוח, הסתחררה בשדה סופה מזערית וקרעה את ערימות האלומות המסודרות, הייתה סבתא פשוט מצטלבת, מלווה את התופעה במבטה ואז חוזרת לעבודה. הרי הייתה זו רק התגלמות השטן באחת מדמויותיו הרבות. שום ריגושים מסוג אלו המלווים לוחות סיאנס או סיפורים של אדגר אלן פו. היא הזכירה יותר את סווידריגאילוב ואת מסעותיו הבנאליים אל הצד האחר. היום אני מבין שקרוב משפחתה המחטט במזנון השתווה בעוצמתו ובממשותו להתגלותו של המשרת פילקה, שנכנס לחדרו של ארקדי איבנוביץ' עם חור רגיל ביותר במרפק מעילו.

*

מדוע לא סיפרה מעולם על הקדושים? אותן ישויות על־טבעיות שאישרה תורת הכנסייה? למה לא ראתה את פטרוס ופאולוס או לוצ'יה הקדושה? אלה שמשו לה למדידת זמן בלבד. ממש כאילו היו חפצים דוממים, משהו בדומה למשקלים או למדדים מוחלטים. חוסר התנועה שלהם היה חוסר התנועה של הפסלים שראתה במיסות של יום ראשון. כנסיית העץ הקטנה עמדה בצל עצים כבד, דומה לזה שביתה עמד בו. פְּנים הכנסייה החורק, החוּם והמוזהב, פתח בפניה פעם בשבוע תמונת אינסוף, אור, הבטחה רחוקה ופרס רחוק אף יותר.

ביומיום, לעומת זאת, ליוו אותה רוחות, נשמות הנאנקות תחת כובד משקלם של חטאים ומְאֲרוֹת, המוות. העובדה שהאדם קרוב יותר למוות, לאבדון ולמקריות מאשר לגאולה, לבשה בחייה צורה גשמית.

למעשה היא לא הייתה מקרה יחיד. נשות משפחתי הרבות שפגשתי בביתה – דודותיי, נשותיהם של אֶחיו של סבא, נשותיהם של הדודים שלי – כולן לקחו חלק בסיפורים הללו, מוסיפות הרבה משל עצמן, עד שסבי חסר הסבלנות היה נוהם מתוך הגיון או פחד (כבר לעולם לא אדע): "תניחו לזה כבר". אז השתתקו לרגע, אבל רק על מנת לחזור, כמו אלות הגורל הבוגדניות, אל טוויית חוט החיים האנושיים, השניים, הנסתרים, חיים שלא שוכחים אף לרגע את שני החלקים המרכיבים אותם שווה בשווה – חיים אך גם כְּלָיָה ומוות.

סיפור על אימא אחת, שבצהרי היום ראתה בשדה דמות אישה זקנה, לא מוכרת, בשמלה אפורה, ובאותו היום חלה הילד שלה ולאחר מכן מת.

סיפור על סבתא שנכנסה לעת ערב לרפת ומשהו שברח משם כמעט הפיל אותה בדרך החוצה ושום פרה לא נתנה חלב באותו היום.

סיפורים… סיפורים… סיפורים…

*

סבתא מתה בסתיו. הייתי קטן מכדי לזכור את התאריך המדויק. רוח נשבה אז, והייתי עם אבי במקום כי הרופאים חישבו במדויק לא רק את הימים אלא גם את השעות. היא שכבה על לוח עץ מכוסה בבד שחור, כולה עטוית שחורים, צנומה ושלווה. לפני הכנסתה לארון הקבורה (כזה היה הנוהג) נשקו למצחה כל הקרובים. יכול להיות שהייתי צעיר מכדי להבין את מושג המוות. מתוך הרגל ורגש נשקתי לשפתיה, כמו בכל פגישה בתחילת חופשת הקיץ. התפלאתי שהיא נוקשה ודוממת כל כך, ושלא נודפים ממנה הריחות החמים, המוכרים.

הפחד הגיע מאוחר יותר. ברגע שבו ראיתי מחוץ לביתה את דגל הכנסייה השחור עם הצלב הכסוף. מישהו חיבר אותו לקיר הבית כך שהתנפנף והשמיע קול משק על רקע השמיים התכולים וענפי העצים העירומים. 

היה זה השיעור הראשון בחיי על עליונותה של הסמליות על המציאות.

*

למה אני מתכוון במעין זיכרון־סיפור זה?

בקרוב ילכו לעולמן הסבתות האחרונות שהתבוננו במו עיניהן בעולם הרוחות. הן התבוננו בו באמונה וברוגע וכמובן גם בפחד. מציאות על־טבעית חיה וקיימת תעלם יחד איתן. למעט התנסויות מיסטיות נדירות של קומץ נבחר, נהיה נידונים לאמון מאומץ וקשה בקיומו של הלא־נודע. פני השטח החלקים והמלוטשים של היומיום יָראו לנו באדיבותם את השתקפות בבואתנו השטוחה – כמעמקים.

סבתא שלי הייתה מתיישבת על קצה המיטה וטווה סיפורים. היא עשתה זאת ללא אינטרסים, ללא שום מטרה מוגדרת. פשטותם של האירועים החריגים הללו, היא שהקנתה להם אמינות.

היציאה אל החצר עברה בחדר גדול וחשוך המכונה מחסן. תלו בו רתמות ישנות, מאחורי מחיצות עץ נחו ערמות של בר, דגן נקי מנופה. ריח חריף של עור ספוג בזיעת סוסים התערבב בריחם היבש של הגרגרים. אור חדר דרך פתח מרובע קטן בקיר. בשעות אחר הצהריים, במזג אוויר יפה, הבקיעה את חשכת המחסן מקצה לקצה אלומת אור דקה שהתערבלו בה גרגרי אבק. הייתי רץ דרך האפלה, מפורר לרגע את קרני האור ויוצא בריצה החוצה. בכל פעם ליווה אותי אותו הפחד. רק באור השמש המלא שבחצר הייתה חוזרת אלי נשימתי. מבעד לחלון הייתי רואה את דמותה המעורפלת של סבתא, משוטטת בין השולחן לתנור ומכינה ארוחת צהריים. לגמרי לבדה, בבית ריק, הרצפה הצבועה בחוּם חורקת עם כל צעד והיא, באופן הרגיל ביותר בעולם, מוציאה מהמזנון הרדוף תבלינים, כלים, כפות ומזלגות שהמנוח לא חפץ בהם.

אחרי מותה דמיינתי לעצמי את המוות לעיתים קרובות. החיזיון הלא רצוני היה תמיד זהה: אישה זקנה עם פנים טובות ומעט אירוניות, פניה של סבתי.

את אוֹלֵגָרְיוֹ ואת בנו ויליאם היכרתי בקנטינה של העיירה. במשך שבועות הייתי במנוסה. נסעתי ממקום למקום, שתוי. ישנתי במכונית, אכלתי כשהייתי רעב. לא היה אכפת לי לאיזו עיירה הגעתי; בעצם כולן נראו לי אותו דבר: כיכר עם קיוסק, כנסייה, קנטינה, רחובות מרוצפים אבן.

אולגריו פנה אליי באנגלית. אני לא גרינגו, אמרתי לו. הוא היה כבן חמישים, היו לו כובע, שפם בנוסח סָפָּאטָה ומגפי בוקרים, אבל לבש טי שרט בלי שרוולים של ה"אוקלנד רֵיידֶרְס". אני יכול להזמין אותך למשקה? אמר. עניתי שכן והוא קרא ללַבְּיוֹס, נער כבן חמש עשרה שהיה לו שסע ורוד שפילח לשניים את הפה והחך. תביא עוד כוס לחבר, הורה לו. מה אתה שותה? שאל אותי. לא חשוב מה.

לביוס הביט בבעל הבית, ישיש כחוש ששיחק דומינו בפינה ושמו היה כריסטִינו. הזקן אישר בניד ראש ורשם את המשקה שלי על חתיכת קרטון ששימשה אותו גם לניהול חשבונות המשחק.

לא רציתי לדבר, אבל זה לא ריפה את ידיו של אולגריו. הוא סיפר לי שנולד בעיירה הזאת אבל שכבר בגיל צעיר עבר לקליפורניה. הוא חזר כדי להציג את נכדו הראשון לפני הבתולה מטַלְפָּה. אמר שהיא עשתה לו נס. שני נסים, למעשה: העניקה לו נכד והחזירה את בנו מעירק בריא ושלם.

נסים, חשבתי. דְיֵגוֹ, חשבתי. אחר כך גמרתי את המשקה וגרסתי את קוביות הקרח.

הבן נכנס כעבור זמן קצר. היה לו בקבוק בירה ביד והוא כבר התנודד מצד לצד. זיהיתי אותו: הוא היה הבחור שראיתי בכיכר רודף אחרי בחורות על אופנוע. עלה על הספסלים, הסתער עליהן וצעק כשהן ברחו בריצה. כאילו זה משעשע. זה וילי שלי, אמר האב, לוחץ קלות בזרועו על צווארו ועל ראשו. הבן התנער מהחיבוק, אמר לי נעים מאוד וצחק צחוק מקרקר כשנקש בבקבוק הבירה שלו בכוס שלי והקצף גלש על ידי.

לביוס הגיע מיד וניגב.

לווילי היו טִיקים של מכור לקוקאין: הוא כיווץ את האף כששתה, עפעף, קטע את דיבורם של אחרים. כשנגמרה לו הבירה הוציא חמישים דולר והורה ללביוס להגיש סיבוב לכולם. עזוב, אמר האב, אני משלם, והחזיר את השטר אל הכיס שלו, אבל וילי צעק באנגלית אני עושה בכסף שלי מה שבא לי. הוא היה אדום ובמצחו התבלט עורק. הרווחתי אותו ביושר, לא?

לביוס אסף מהרצפה את השטר המקומט והביא אותו לכריסטינו.

אני לא יודע כמה שתינו. זוכר רק שירד הלילה. ושכריסטינו הפעיל זרקור מסתובב, כשהוא על שרפרף גבוה, והחדר הואר והחשיך הואר והחשיך, עד שהכול היה אור, ומישהו בעט בבקבוק בירה, לא יודע אם אני, ולביוס טאטא ואולגריו אמר אין דבר, חבר, אל תבכה, בתוכי הכול החשיך, בשמים היו רק גוני אפור ושחור והאור הצהוב של דוכן טאקוס, ואני חשבתי רק על דייגו.

אני גם לא זוכר כמה סיפרתי, אבל אולגריו אמר לי תבטח בבתולה, היא שמרה על הבן שלי בעירק. קראתי לוויליאם ושאלתי אותו איך שרד, כי הילדים תמיד מתים לנו, והוא אמר לי שקודם היה באוסטרליה ובחוף של אפריקה, ושאחר כך חזר לשבועיים לסטייטס, כך אמר, ואז הם נסעו לתת להם בראש, והם נכנסו לבגדד כדי לתפוס את סדאם והכול הלך יותר קל ממה שחשבו, כי הזבל הזה ברח, ואז הם יצאו לחפש אותו בכל מקום ולהרוג זבלים.

הדברים שסיפר הבן התחילו להביך את אולגריו וכעבור רגע הוא אמר לו שלא יגזים. ויל צחק: No dad, we were just picking flowers. אחר כך הוא הלך להשתין ואולגריו התנצל בפניי. הוא הולך לפסיכולוג צבאי, אמר לי. זה דבר די רגיל.

ויל שאל אותי אחר כך אם ראיתי ביוטיוב את הסרטונים שמצלמים הטרוריסטים כשהם מפוצצים טנקים של הצבא האמריקאי. אמרתי לו שכן, והוא התחיל לדבר על הסרטונים האלה, הוא לא הבין איך מישהו יכול לתכנן משהו כזה ולצלם אותו בשלוות נפש, והוא אמר לי שהכי גרוע זה הרגעים שלפני. על המסך מופיע טנק באיזה שטח פתוח וכבר יודעים מה יקרה, ראיתי איך זה נגמר, אמר בעיניים שקועות, הטנק מתקדם כאילו נוסע רגיל, אלה שבפנים לא מתארים לעצמם שמישהו מצלם אותם, בטח לא שאנחנו רואים את זה, אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. זה הגרוע מכול, אמר, ואז חיקה רעש של התפוצצות שגרם לכל הנוכחים בקנטינה להסתובב.

אולגריו הסמיק. הוא הסתובב כדי להביט באחרים, בעיקר בכריסטינו, שראה הכול מעמדתו ליד שולחן הדומינו. וילי, אמר האב. זה שייך לעבר. אתה מילאת את חובתך.

אתה מדבר כמו אלה עם החליפות, צעק ויל. הוא הניע את בקבוק הבירה בין אצבעותיו. רוצים להגיד לי איך להתנהג אבל אף פעם לא מלכלכים את הידיים שלהם, צעק. הבקבוק פלט קצף ונזל ונפל על רצפת העץ של כריסטינו. מה אתה יודע, אבא? אמר סנטימטרים מפניו. אולגריו הלך והתכווץ, מבויש יותר ויותר. תודה לאל שאתה בסדר, אמר. הבתולה שמרה עליך. איזה בתולה קיבינימט, צעק ויל, ואחר כך אמר בספרדית שתלך להזדיין הבתולה, או הבתולה בתחת שלי, או הבתולה יכולה למצוץ לי.

ואז כריסטינו עזב את אבני הדומינו ואמר תן כבוד בחור, וּויליאם אמר חתיכת זקן מזוין, אתה אל תתערב, וכריסטינו אמר אתם לא יכולים לבוא ולעשות מה שאתם רוצים, תלמדו לתת כבוד, וּויל התחיל לקלל אותו באנגלית, אמר כל כך הרבה פעמים fuck you עד שכריסטינו פקד שיסלקו אותו, ושלושת שותפיו של הזקן למשחק הדומינו, שלושה חוואים שמנים, ניגשו אל החייל והוא העיף להם בקבוק בראש.

2

מצאתי באיזה בלוג את עדותו של ריימונד קְרוֹס, חייל אחר שהיה בעירק. התרגום שלי:

"אחרי המבצע במחנה האימונים של הטרוריסטים יצאנו למשימת סיור. בין הגוויות של הבני זונות שהתכוננו לפוצץ את הטנקים ואת המטוסים שלנו, ואפילו להעיף רכבות ואוטובוסים עם אזרחים חפים מפשע, זיהיתי גבר אחד.

הזזתי אותו עם הנעל; הוא לא זז. אז התכופפתי ונגעתי לו בצוואר.

ראיתי אותו שבועיים או שלושה קודם, במהלך משימה אחרי הפגזה על כפר של טרוריסטים. כשנכנסנו עדיין ראינו עשן ואש בוערת פה ושם ובאוויר ריחף האבק הלבן הזה שנשאר אחרי הפגזות. האיש הופיע בין ההריסות, עם זקן ופנים מלוכלכים. הוא חיפש מישהו בצעקות ורצה להתקרב אל הכוח, אבל כיוונו אליו נשק לראש והזבל נעצר. חבר, חבר, הוא חזר ואמר בידיים מורמות. דני בדק אותו וּוידא שהוא נקי.

הוא ניגש אל הסמל והתחיל לדבר אליו בעירקית. לא הבנו מה הוא אומר, והמתורגמן לא היה אתנו, אבל הוא נראה באמת מיואש. אחר כך הוא התחיל לבכות ולמרוט לעצמו את השערות ולצעוק ואמר כמה פעמים ילדים ילדים, באנגלית. אחר כך התחיל להסתובב בין ההריסות ונעלם.

כשהסתיימה המשימה – לא היה אף אחד במה שנשאר מהכפר – וחזרנו לשריונית, ראינו אותו שוב. הוא בכה על גופה של ילד קטן, אולי בן שמונה או תשע, ששכבה על עגלה עמוסה מלונים מעוכים שממנה עלה הריח המתוק היחיד של אחר הצהריים. לילד הייתה חולצה של רונלדיניו, הכדורגלן של ברצלונה, וסנדלי אצבע כחולים היו תלויים בין האצבעות הקטנות של הרגליים שלו.

ואז הוא הבחין בנו והתחיל לקלל אותנו."

3

אחרי ההלוויה אמליה הסתלקה עם אחותה. היא הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לראות אותי. לא יכולתי לישון במיטה שלנו. התעוררתי בשעות הרגילות – חצות, שלוש וחמש לפנות בוקר – כאילו עדיין יש צורך להפוך את דייגו כדי להמריץ את זרימת הדם שלו. הלכתי לחדר שלו וראיתי את המיטה שלו ריקה, עם המעקה שמנע ממנו ליפול. כוח הכבידה העיק יותר על גופו. בין הצללים ראיתי את הכיסא שעליו הייתה אמליה מתיישבת כדי לומר לו דברים אף על פי שהוא לא היה יכול להבין אותה. ראיתי את המנוף ואת הרתמה שהשתמשנו בהם כדי להזיז אותו כשגדל, את כיסא הגלגלים המקופל והדומם, את המתלה שממנו השתלשלו שקית הנוזל והזונדה.

חשבתי שזה יעבור לה כעבור כמה ימים, אבל אמליה סרבה לראות אותי. אחותה אמרה לי שהיא לא מוכנה לאכול ומבלה את כל היום בבכי ובצפייה בתצלומים של דייגו. ניסיתי להוציא אותה מהחדר הזה, להאכיל אותה, אבל היא האשימה אותי, מעברה השני של הדלת, שאני לא סובל מספיק. נראה אפילו שרצית להיפטר ממנו, אמרה.

שנים חלמתי שאמליה ואני ניסע לאיזה חוף ים או איזה הר, ושלא נצטרך לבקש תשובה שאף אחד לא יכול לתת לנו, חלמתי שנוכל לישון כמה שנרצה בלי לפחד שהמוות ייכנס לנו לחלום; שנהיה שוב לבד ושהיא תהיה בהריון. וכך הייתי שם, בוכה באמצע הלילה בחדר הריק שעדיין היה בו ריח של תרופות, חושש שהיא יוצאת מדעתה, לא מצליח להבין מה שלא אבין לעולם: מי היה הבן שלנו, הזר הזה שהתמסרנו לו במשך שתים עשרה שנים, איך הצליח לשרוד זמן כה רב ולמה כעת חסר לנו כל כך מישהו שאולי מעולם לא ידע על קיומנו.

4

אני לא מאמין באלוהים, אבל התנ"ך עדיין נראה לי ספר ראוי לספקות שלי.

יש סצנה בספר בראשית, אני לא יודע אם נטורליסטית או שמימית, שבה שלושה זרים, נוודים במדבר, מתארחים אצל אברהם ושרה. לאחר שנחו בצל העץ, אכלו חמאה ושתו חלב עז, מודיע קול שהוא בדרך פלא הן קולו של יהוה, האל היחיד, והן קולם של שלושת האנשים: שרה תלד בן.

שרה השומעת את השיחה המתנהלת מאחורי גבה חושבת שהיא כבר בת תשעים ותשע, אין לה יותר מחזור וזה מצחיק אותה. למה צחקה שרה? שואל יהוה (או שואלים שלושת האורחים). לא צחקתי, אומרת שרה, והטקסט מסביר במאמר מוסגר, אחד מאותם מאמרים מוסגרים שכמוהם כמשאבות יניקה:

("כי יָרֵאָה").

יש משהו בצמצום הזה שפוצע אותי. האם זה כל מה שיכולה לומר לעצמה אישה בלה שסוף-סוף עשויה ללדת ילד? כאילו לא ידענו שלהיות הורה פירושו בעיקר לחיות בפחד: מה אם יקרה לו משהו? מה אם אני אמות? איך הוא ישרוד?

הסיפור התנ"כי נמשך, ולאחר חיים קצרים או ארוכים כמידת מאה וחמישה פסוקים, אלוהים דורש מאברהם להמית את בנו. במאכלת. על אחד ההרים.

אלוהים דורש שיעלה באש את גופתו.

(והמספר מזכיר בדרך אגב שכך הלכו שלושה ימים: שלושה ימים בשתי מילים).

הסוף כבר ידוע לנו, משום שבסיפורים הטובים, בעיקר אלה התנ"כיים, הסוף מצוין במשפט הראשון: אלוהים ניסה את אברהם.

יכולתי לומר שאני נושא מחלה מוּלדת. בפעם הראשונה לא ידעתי זאת והסוף כבר ידוע: דייגו, בני. אמליה ואני עשינו בדיקות והרופאים אמרו קדימה, אתם יכולים להיכנס שוב להריון, אבל אחרי חמישה עשר שבועות התברר שגם התינוק הזה פגום. יהוה ניסה אותנו, היה אומר מְסַפֵּר ספר בראשית ומשתתק. לא, אמרתי כשראיתי את בני שוכב חסר תנועה וחשבתי על הגֵנים המקולקלים שלי. ואחרי שהלכה לרופא כדי שיהרוג אותו אמליה הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לדבר אתי.

זאת הייתה הפעם הראשונה.

5

כעבור שלוש שנים חזרתי לעיירה. כל אותו זמן חלמתי כמה פעמים שאני בקנטינה של כריסטינו. חלמתי על ויליאם, בעיקר חלמתי על הקול שלו. מתגרה. אלים. רווי טינה. והמילים שלו התערבבו עם סבלותיי ועם תמונות של גבעות חול קרות במדבריות עירק ועם השתיקה של אמליה ועם טנק שהפך לארון מתים.

המלון היחיד בעיירה היה תפוס כולו בידי קבוצה של גרינגוס. בזמן שחיפשתי מקום לינה באחד הבתים ראיתי את אולגריו בתוך אטליז. הוא היה שם עם שני גברים אחרים, קרובי משפחה מן הסתם, שניסו לפלט נתח בשר או כבד או לבלב או כליה של פרה.

ניגשתי לומר לו שלום והוא לא זיהה אותי. הזכרתי לו איך היכרנו. הוא חייך רגע והנהן בראשו. מה שלום וילי? שאלתי. אתה זוכר! הוא אמר, ואחר כך הרכין את ראשו. באחת מידיו שיטח את נתח הבשר, נעץ בו סכין ופילח אותו לשניים. הבשר היה אדום מאוד אבל לא דימם.

תיארתי לי שהוא צבר שלוש הרשעות על אלימות במשפחה ועוד שתיים על נהיגה בשכרות, שהוא סובל מנדודי שינה כרוניים, שהגלולות לא מסלקות ממנו את הצללים של חבריו ההרוגים. ואולי לילה אחד מעד במדרגות של בניין בלהבות והרג את התינוק שלו, או שהתרסק עם האופנוע שלו על קיר של בית ספר, או שנהיה נרקומן, או שהוא ממתין להוצאה להורג בכלא של מחוז אורנג' בעוון סחר באיברים של ילדים מגואטמלה.

חזר לעירק ונהרג, אמר אולגריו.

אחרי רגע של שתיקה, הזמנתי אותו לבירה. חצינו את הכיכר ונכנסנו לקנטינה. כריסטינו, שישב במקומו הרגיל, בירך את אולגריו בניד ראש. בי הסתכל בלי לזהות אותי. אחר כך הורה שיגישו לנו.

לביוס כבר לא היה שם.

ביום השלישי של החופשה התעוררנו בבקתות ששכרנו לחוף האוקיינוס וגילינו שמחצית מהכפכפים שלנו נעלמה. אחד הסנדלים של התינוק, קטן כתפוח אדמה, נעלם גם הוא. בפטיו בחוץ, סמוך לדלת, במקום שהשארנו בו זוגות נעליים, רק נעל אחת נותרה. מזוגות אחדים היתה זו הנעל השמאלית שנעלמה. מאחרים, הימנית.

חיפשנו בחול ומתחת למיטות, מוכי תמהון. חשבנו שזה תעלול והאשמנו זה את ילדיו של זה. הרי ברור שאחד מאיתנו אשם. יחד היו בחמש הבקתות שלנו שבעה עשר בני דודים, אחד עשר דודות ודודים, ופטריארך נוקשה שכולנו קראנו לו אֶל וִיֵאחוֹ, הזקן. כל שנה התכנסנו באותו המקום, בקו התפר הארוך שבין מדבר אַטַקַאמָה לאוקיינוס השקט, כדי להביט בילדינו מחריבים זה לזה את מבצרי החול ומתגלשים יחדיו במורד הדיונות. שבעה לילות עיבדנו את הטינה של כל אחד מאיתנו על מזלם הטוב של האחרים בטורנירים ארוכים של דומינו ורכילות. המשכנו עד חצות ועוד הרבה אחרי זה, מונעים בכמויות אדירות של שוקולד ויין מהסופרמרקט.

כמו כל נסיון לשמר מסורת, היתה זו משימה רגישה, שחייבה, כך הרגשנו, מחוות אדירות של רצון טוב. אם אחד הילדים שב מהחוף רועד, והמקלחת בבקתה שלו היתה תפוסה, אמרנו פּוֹר פַאבוֹר, בוא תשתמש בשלנו, ונצרנו את לשוננו אם אותו הילד השתמש במגבת הנקייה האחרונה וכיסה כל משטח במקלחת שלנו בחול.

אבל המצב עם הנעליים החסרות היה שונה בתכלית, כיוון שהוא פקד את כולנו ובדיוק באותו הזמן, כך לפחות נראה. אחת מבנות הדוד הצעירות היתה הראשונה לעבור בין הבקתות נרגזת, כיוון שלא מצאה את אחת מנעלי הספורט האדומות החדשות שלה. בעקבותיה צעד פנימה אֶל וִיֵאחוֹ, עטוי בחלוק הרחצה שלו, ותבע לדעת למי מהנכדים היתה החוצפה להסתלק עם מחצית מנעליו. הוא תבע מכל ההורים לבדוק שוב מתחת למיטות, ובכל אחד מהתיקים. להביט מאחורי הגריל ופחי האשפה, בתנורים ובתאי המטען של המכוניות.

כשהתברר שהחיפושים אינם מובילים לדבר, רטן אֶל וִיֵאחוֹ וטען שההורות המודרנית היא אסון, חמק אל חדר האמבטיה הקרוב עם עיתון מקומט ונעל את עצמו בפנים.

כעת כבר אפתה השמש את החול. השעה כבר היתה כמעט תשע. משורות בקתות החוף שלפנינו החלו להגיח נופשים אחרים. איש יצא מהבקתה שלו נעול מוקסינים, נובח אל תוך הטלפון שלו. אישה נושאת תינוק במנשא בד חלפה על פנינו, נוקשת בזוג כפכפי עץ. שלוש האחיות שקפצו כל בוקר בחבל עשוי רצועה ארוכה של אצה יבשה החלו שוב לשחק, נעולות כל אחת בזוג סנדלי פלסטיק תואמים.

רק לנו זה קרה, אמרנו, בעומדנו על מרצפות הפטיו ההולכות ומתלהטות. כמה מאיתנו אילתרו זוגות נעליים מהכפכפים ומנעלי הספורט שנותרו. אך אחרים חשבו שהפתרון הזמני הזה פאסיבי מדי. בתוך שעה נוצרה חבורת סרבנים, כולם גברים, שהיו בטוחים שיש משהו אצילי בהליכה יחפה על החול הצורב בפנים מעוותות מכאב, כאילו הבחירה להיכוות משמעה שליטה רבה יותר בתעלומה – כאילו הכאב שלהם לבטח יאיץ את בוא ההתגלות שחיכינו לה.

אך השעות נקפו ואף אחד מהילדים לא התוודה. שום נעל אובדת לא צצה. הדודות האחראיות על מופעי הראווה של ארוחות הצהריים לעשרים ותשעה איש פנו למלאכתן, חותכות את הררי המלפפונים והעגבניות היומיים. אפילו בתעלומות, הן אמרו, מוכרחים להתקיים על משהו, ואיש לא חלק עליהן.

כדי להעביר את הזמן עד לארוחת הצהריים, המשיכו הסרבנים לחקור את הילדים. אחרים מאיתנו חיפשו במרחק רב יותר מהבקתות, מטפסים על הדיונות עם משקפות כדי לסרוק את המדבר. ראינו עשרות ארנבות שמנמנות. שועלה מובילה שלשת גורים בינות לקקטוסים. אך לא נצפתה כל ערימה, לא דבר דומם אחד שיכול היה להיות הנעליים האובדות של משפחה מורחבת שלמה.

בינתיים כבר הניח הדוד הקרניבור כמה רצועות בשר עז לעישון על הגריל. קבוצת בני דודים בוגרים הציבה את שולחנות הפלסטיק בשורה, ובתוך זמן קצר החלה ארוחת הצהריים. וכך, מכונסים יחד, מעבירים בינינו סלט מלפפונים וממלאים האחד את כוסות המיץ של ילדי האחר, התחלנו לשאול את השאלות שכולנו הרהרנו בהן זה מכבר, שמא האדם שמאחורי המתיחה הוא בסופו של דבר לא אחד מאיתנו, אלא מישהו שמתחזק את הבקתות ושברשותו כל המפתחות. אבל אם כך, מדוע דווקא המשפחה שלנו ולא משפחה אחרת? האם משום שהיינו קולניים יותר? האם זה בגלל משחקי הדומינו? הדודה המבוגרת והמעשית העירה שהיא תמיד חשבה שאנחנו משפחה בת מזל עם ילדים יפים ונישואים יציבים. מה שהטריד אותה יותר מכל, היא אמרה, הוא חוסר התוחלת של הפשע, הבזבוז שבו. למה רק נעל אחת מכל זוג?

וכך התחלנו להעלות השערות.

אחד הילדים החולמניים יותר הצהיר שזכינו לביקור של שד המדבר חד-הרגל.

הדודה חסרת השקט שפיקחה על כל הארוחות אמרה שחטאנו ושזוהי יד האלוהים.

אַי, מוּחֶר, אמר הפטריארך הנרגן שלנו, וביקש ממנה להעביר את הפֵּבְּרֶה. היא התעלמה מבקשתו כפי שעשתה שנים. במקום זאת הסבה את תשומת לבנו לכך שאף אחד מאיתנו לא הזכיר את האפשרות שהנעליים החסרות הן רק ההתחלה, ושאולי מחר בבוקר נקום ונגלה עוד שוד בלתי מובן. היעדרן של מחצית הגרביים, או אולי אפילו משהו גופני – היעלמות כל ידינו הימניות, או מחצית מהבהונות.

אני חושבת שאנחנו צריכים לארוז ולעזוב, היא אמרה, וההצעה נענתה בגל גואה של מחאות וצחוק. רובנו חסכנו חודשים כדי לשלם על הבקתות הללו, הדחוסות והיקרות מדי. ומה בנוגע לאלו מאיתנו שלקחו חופש מהעבודה ולא יזכו לעוד ימי חופשה בשארית הקיץ?

ומה עם הילדים, אמרה אחת הדודות האחרות. הם כל כך מצפים לגלוש יחד במורד הדיונות. איזה מסר ניתן להם, אם ניכנס לפאניקה ונחשוב שסימנו את משפחתנו ורודפים אותה על סמך אירוע מוזר אחד, ובשל משהו כמו נעל, שקל כל כך להחליף?

או אז רעדה הקרקע. לא רעד חזק מספיק להיחשב רעידת אדמה, אבל די היה בו לטלטל את שולחנות הפלסטיק ואת דלתות הבקתות – רעד קל, אך ניכר. חזק דיו בכדי שיגרום לכולנו לזנק מהכסאות ולהביט בשביל המתפתל מטה אל החוף כדי לראות אם גם זה היה משהו שארע רק למשפחה שלנו. אבל המתרחצים שמתחתינו גם הם קמו מכסאותיהם או שחו אל החוף. והשחפים צווחו בפראות וחגו במעגלים. גם הם הבחינו בבירור ברעד והמתינו לבופה הדגים, שצף תמיד לאחר תזוזה משמעותית של הקרקע.

את רואה? לא חטאנו. זה לא אלוהים. אף אחד כבר לא נכנס היום לתנ"ך, אמר הדוד הקרניבור, דוחס את פיסת העז הצלויה האחרונה אל פיו.

רובנו לא חש כלל שזה סוף הסיפור. לא התרשמנו שהרעד הוא הוכחה מספקת לכך שאובדן מחצית הנעליים בלילה הוא רק אירוע מבודד וחסר פשר של רדיפה. כל אחר הצהריים רבצה עלינו תחושה של אי נחת, לא בדיוק זכאים לחוש רדופים, ועם זאת לא מסוגלים להפסיק לחשוש שמא גורל אחר, נורא בהרבה, עוד מחכה לנו. שוב ושוב בדקנו את האייפונים שלנו ואיבדנו סבלנות כלפי הילדים. בין אם זאת היתה מתיחה ובין אם פשע, חשנו נבוכים ומתוחים בגלל הדבר המוזר שקרה לנו.

אך משפיל עוד יותר היה היעדרו של הסבר. כיצד נוכל אי פעם לדבר על כך עם אנשים אחרים אם אנחנו לא יודעים מי עשה לנו את זה ולמה? לעת עתה, החלטנו שנשמור את דבר התקרית בין עשרים ותשעה הנוכחים. השבענו את כל המתבגרים שלא יסמסו או יעלו בסנפצ'אט שום דבר לחברים שלהם בעיר.

רק אם אתם מרשים לנו לרדת לחוף, הם התמקחו ואמרנו בסדר, וַאמוֹס טוֹדוֹס, למרות שמבטיהן של שאר המשפחות בזוגות המגושמים והלא תואמים של הכפכפים והסנדלים שלנו גרם לנו לחוש עוד יותר פגיעים ועל קוצים. ניסינו לזייף אווירה קלילה ומיקדנו את תשומת לבנו בתינוק שצחק מכל דבר. בדוד שניגן באוֹקָרִינָה שוב ושוב את אותם שלושה שירים של ויקטור חַרָה שהוא מנגן כל שנה.

עם בוא הערב, המאמץ להסתיר את המתח נהיה מתיש. שתיים מהדודות התנדבו לנסוע שעתיים לעיר הקרובה ולקנות לכולם זוגות כפכפים חדשים. אפילו כמה מהסרבנים הסכימו שהגיע הזמן. אך האחרים עמדו לצדו של אֶל וִיֵאחוֹ ואמרו שחלף רק יום אחד, שעלינו לחכות לכל הפחות עד מחר.

הדודות בחרו להתעלם מהם ונסעו בכל מקרה. כשחזרו לאחר שעתיים עם עשרות זוגות כפכפים, וכולנו התחלנו למדוד אותם, שילב אֶל וִיֵאחוֹ את זרועותיו והצהיר שאנחנו חלשי אופי. הוא אמר שדת הצרכנות נהייתה המוצץ המרגיע שלנו. הוא אמר שאנחנו מנסים לחלץ את עצמנו מתוך כל אי ודאות באמצעות כסף ושאין לנו כבוד עצמי, שאנחנו חיים בסוג של אינפנטיליות קבועה. אתם לא רוצים ללמד את הילדים שלכם איך להתמודד עם אי נחת? הוא שאל אותנו, אתם לא רואים שאתם מגדלים אותם להיות פיונים קפיטליסטים חסרי חוט שדרה, להיות טיפשים?

פּוֹר פַאבוֹר, פַּאפִּי, אמרה לו אחת הדודות, תירגע, עוד רגע יתפוצץ לך וריד בראש.

אבל דווקא הראשים שלנו התחילו לכאוב, בזמן שהשכבנו את הילדים לישון. כשהצבנו את הכסאות למשחקי הדומינו הליליים שלנו, הסטנו את מבטנו ממראה הבהונות השעירים והעקבים המיובלים של אֶל וִיֵאחוֹ, שהציצו מתחת לשולחן. אחרי הסיבוב הראשון, הדודה שהעלתה לדיון את אלוהים ואת חטאינו האפשריים החלה לבכות.

בכל זאת התמדנו בטורניר, מקווים שלאחר שנשתה מספיק יין, נרגיש שוב כמו בכל ליל דומינו אחר במדבר. אבל לא יכולנו לעצור את הדחף הבלתי פוסק לבדוק את הטלפונים שלנו, להקריא זה לזה בקול כל דבר חדשות שהתפרסם על הרעד, או על מלחמת הסמים הבלתי פוסקת במדינה שמצפון, על תריסר הבתים שזה עתה נבזזו שם בידי קבוצת חמושים במסכות. קראנו בקול את החדשות על הפשעים האלימים האחרונים אצלנו במדינה, דיברנו על הדוד-רבא האהוב, שנסע לאחרונה לחתונה ובשובו גילה שמחצית מתכולת ביתו נעלמה. והאם לא היה עוד שוד של כמה קופסאות מהחניה המקורה שלו שבוע לאחר מכן? נזכר אחד מאיתנו, ואחד מהדודים אמר שאכן כך היה. הגנב השני עשה את צרכיו על רצפת החניה, ועקב כך הפסיק הדוד שלנו לצאת בכלל מהבית הקטן שלו.

עם המחשבות על הדוד המתמודד עם ערימת צואה אנושית בחניה שלו, על הצחנה שהיא הדיפה בקיץ, על אותו רחוב שלם שנבזז במרחק מדינה אחת מכאן, נדמה היה שיש משהו מתפנק מדי בהמשך הדיון על סחיבה של כמה נעליים. יָשַׁנּוּ בזמן שזה קרה, קמנו ללא פגע. בהתחשב בכל הפשעים האקראיים שיכלו לקרות לנו, אמרה האחיינית הגדולה, אולי היה לנו מזל.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה מזל, אמרה אמא שלה, אבל כך או כך אפשר לסיים את השוקולד. ואנחנו הסכמנו, אכלנו את כל ה-Nestlé Sahne-Nuss שעל השולחן. המשכנו בטורניר מתודלקים בסוכר, ממוקדים יותר, ובכוחות מחודשים.

עד שלפתע התפרץ פנימה אחד האחים האמצעיים עם נעל הספורט החסרה של אחיו הצעיר, תואמת לנעל שהיתה עד כה מיותמת. בדיוק מצאתי את זה מתחת למזרן של העריסה שלו, הוא אמר.

בבת אחת קמנו כמקהלה מכיסאות הפלסטיק שלנו. השעה כבר היתה אחרי חצות אבל למרות זאת חיטטנו בכל פינה בבקתות בתקווה מחודשת – ההשפלה שלנו מאחורינו. נוכל לצמצם את כל המסתורין לכדי אנקדוטה ולהעלות את זה לפייסבוק שלנו, לרדד את זה לכדי חומר לבדיחה. בהינתן סיום, נוכל להפסיק לשאול את עצמנו מה היתה משמעות התעלומה. זאת תהיה רק תקרית מוזרה, מבודדת, ונוכל לאפסן את החרדה הקיומית שלנו ולשמור אותה לפעם אחרת.

אך שום נעל נעלמת אחרת לא צצה. רק נעל הספורט הזעירה של התינוק עם האוזניים הגדולות, שאף אחד לא זכר איך קוראים לו. עכשיו, לאחר שנמצאה, לא נשכח את שמו לעולם. וכאשר הוא בכה ורצה את אמא שלו, תהינו גם לגביה. וגם לגבי בניה האחרים, ובתה, שתמיד היתה קצת קשה, לא? וערמומית.

ואז הגיע סוף סוף יום ראשון, ואספנו את גופינו ואת חרדותינו לתמונת היום האחרון השנתית שלנו. עד לשנת הנעליים הנעלמות, תמיד חיפשנו מישהו ממשפחה אחרת שיתעד עבורנו את השבט המלוכד שלנו. אבל הקיץ אף אחד מאיתנו לא רצה לבקש ולהסתכן בשאלות מביכות, לא כשאֶל וִיֵאחוֹ עדיין צועד יחף ומקלל על פני החול הלוהט. הוא סרב להשתתף בתצלום הקבוצתי או אפילו לצלם. אתם לא באמת רוצים לראות מי אתם, הוא אמר, אז לְשם מה לעזאזל התמונה?

אני לא צריכה עוד מהשיפוטיות שלך, פַּאפִּי. וַאמוֹס, נִינְיוֹס, בואו נלך, הצהירה הדודה הכי מבוגרת וסימנה לילדיה לוותר על התצלום ולבוא בעקבותיה לבקתה כדי לארוז. אנחנו וכל האחרים פנינו והבטנו זה בזה, כאילו עדיין התלבטנו אם להמשיך, למרות שכבר ידענו שלא נעשה כלום.

ובאמת לא הצטלמנו: אין תמונה קבוצתית משנת הנעליים האבודות. בנסיעה הארוכה חזרה לסנטיאגו, אמרנו זה לזה שברגע שנתרחק מאֶל וִיֵאחוֹ, יוקל קצת המתח סביב היעדרו המוחלט של הסבר למה שקרה. בדרך הביתה, בני הדודים המבוגרים יותר התכתבו בין המכוניות יותר מבעבר, ואנחנו הצטרפנו אליהם, שלחנו בדיחות  על זיהוי הכפכפים בכביש המהיר או בפיות השחפים שדאו מעלינו.

עם הסימנים הראשונים של סנטיאגו התרככנו, אבל גם נעשינו יותר עצבניים, וסיימנו את ההודעות ביערות הולכים ומתעבים של סימני קריאה. ועם זאת בשבועות הבאים ענינו פחות ופחות זה לזה. קראנו את הפרטים של פשעים אקראיים חדשים בחמלה ובחרדה מוגברות. חלקנו עשה יותר סקס מכפי שעשה שנים. אחרים לא עשו סקס בכלל, וגם לא הצליחו להירדם. הדבר היחיד שהצליחו לעשות עד חצות הוא לבהות בטלוויזיה, ולחכות עד שאחד הילדים הקטנים יבכה ויקרא להם, משוכנע שהשד חד-הרגל גונב הנעליים חזר וזחל אל תוך החדר.

כשאֶל וִיֵאחוֹ נפטר לאחר עשרה חודשים מסרטן, שאת קיומו לא גילה לאף אחד מאיתנו, הדודה שהתעלמה ממנו יותר מכולן היתה הראשונה לבכות לצד הקבר. היא גם זו שמצאה לאחר שבוע את הנעליים האבודות בחניה שלו – מאוחסנות כמו חלקי גופות בתוך שלוש שקיות אשפה גדולות ולא מסומנות. הגילוי כיסה את כולנו בעננה חדשה של מבוכה. אפילו עכשיו אנחנו תקועים בתנ"ך, אמרה הדודה שהאמינה באלוהים.

ובאשר לכולנו, שהכרנו את התנ"ך בעיקר דרך התייחסויות עקיפות, לא אמרנו דבר, רק עמדנו שם, נושמים את האבק שריחף בחניה, מקווים שלעולם לא נהיה שיפוטיים כל כך כלפי ילדינו, מפחדים עד כדי כך מהמוות, עד שנרצה לקחת משהו מצאצאינו שלנו. כשהתכופף הדוד הקרניבור כדי לעבור על תכולת השקיות, לא ידענו אם להתנגד או לומר לו תודה.

מייד כשפתחה את הדלת, נעה הבינה שהדירה ריקה; ריקה באופן החלטי יותר מהפעמים הקודמות שבהן סבא שלה אושפז. הטלוויזיה לא דלקה, גם הרדיו לא. היא עברה חדר-חדר, מבואה, סלון, חדר שינה, מטבחון, אמבטיה, ורק אז חזרה למבואה וחייגה לאמא שלה.

הנפילה שלו לא הייתה דרמטית הפעם, דבר לא נשבר. ובכל זאת, כששרה נכנסה הביתה היא מצאה אותו למרגלות המיטה, ואמיל לא ידע לומר כמה זמן הוא כבר שם. הבלבול וחוסר האונים גרמו לאמא שלה לפנות אותו לבית חולים, כדי שיבדקו, ואולי כדי שעוד מישהו בעולם יישא איתה בנטל. כי עם נעה סוכם והובהר שהמגורים עם סבא שלה לא יכללו את הטיפול בו. היא רק צריכה לארח לו חברה בקצוות של היום, לפני שהיא יוצאת לצבא ואחרי שהיא חוזרת לישון שם בלילה. הייתה תכלית לכל זה.

עד שהאמבולנס הגיע, לשרה הייתה שהות להכין תיק גדול עם בגדים, לארוז את כל התרופות. שעון הזהב, חמישים שנה על פרק ידו ומעולם לא התקלקל, הונח על השידה לצד המיטה שלו. הכוס של השיניים כבר לא הייתה שם. גם נעלי הבית, מעור רך מרופד בפרווה סינתטית, שעמדו תמיד למרגלות המיטה, נעדרו.

נעה התיישבה על המיטה בצד של סבא שלה, במקום שבו ישב הוא רק אתמול בלילה, כמו בכל הלילות והצהריימים קודם לכן, רגע לפני שחלץ את נעלי הבית ונשכב לאיטו. הכריות מותפחות, שתי השמיכות מיושרות זו במקביל לזו. הצד של סבתא שלה, שנשאר כמות שהוא חודשים רבים אחרי מותה, דמה עכשיו להפליא לצד של סבא שלה. סימטריה של מיטה ריקה, מוצעת.

נעה רופפה את השרוכים בנעליים השחורות הגבוהות. לאחרונה הן נעשו אופנתיות גם בקרב מי שהתפקיד הצבאי שלו לא כלל ניווטים בגבעות גורל. האפסנאים שנאו את האופנה החדשה, המתחזה, וכדי לקבל זוג טוב היה צריך להפעיל קשרים. זה לא בלתי חוקי, הזכירה נעה לעצמה. כמו שאמרה לאותו חייל שסנט בה, שהיא, קצינה מצטיינת עם קוקו גבוה מתוח ומכפלות במכנסיים, זו שתמיד פותחת את המשרד לפני כולם ומדי ערב מכבה אחרונה את האור, זו שגם הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו לא יגרום לה לחטוא בשיבוץ לא ראוי, דווקא היא בסופו של דבר הולכת עם מעיל טייסים ונעלי לוחמים. איך את עם השקר בנפשך הזה, סגן נעה? הוא שאל, מחזיר לה נאום קטן שפעם נשאה בפני חיילי הענף ובו הזהירה מפני הפיתוי לעשות שימוש בלתי ראוי בכוח האדיר שניתן להם, לשבץ חיילים למקצועות צבאיים, ולא לפגוע בצורכי הצבא, פעם אחת, ובשוויון ההזדמנויות, פעם שנייה. זה לא בלתי חוקי, הזכירה לו, ולא פוגע באף אחד.

היא נשכבה אחורה, רגליה עדיין נתונות בנעליים הגבוהות פרופות השרוכים, גופה חוצה את הצד של סבא שלה וראשה כבר מונח באמצע השמיכה של סבתא שלה. ידיה פשוטות לצדדים. חמישה חודשים היא כבר גרה בבית הזה, והיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נשכבה על המיטה הזאת; מתי התקרבה אליה באופן שאיננו טיפולי. את הסדינים זכרה בחיבה מילדותה, לבנבנים עם פרחים סגלגלים, שקופים כמעט, ובאורח פלא הם היו עדיין נקיים. אבל חדר השינה שלהם, כמו הבית כולו, הזיע ריח של תרופות, בשמים שהחמיצו, מרק עוף וציקוריה.

אם היה רגע שבו הזיקנה לא עמדה בינה ובינם כמו חומה ספוגית, רטובה ומפעפעת, נעה לא הצליחה לזכור אותו.

סבא וסבתא שלה נולדו זקנים. זקנים כמו שזקנים היו פעם זקנים: חלשים, זרים, מהגרים. הם בקושי דיברו עברית, והיא לא ידעה כמעט אף מילה בהונגרית (ידעה: פּירִינקוּצִיקָה, דרָאגוֹ קיש אילֶטֶם, סֶרֶטלֶק נָג'וֹן, והכי שימושי, גם בבית הוריה: הוֹג'וֹד בֵּיִיקיבֶה – הניחי לו, באמא שלך. אמא שלה, שבנחישות תיווכה את הוריה לעולם כאנשים מתוקים ומצחיקים, תרגמה עבורה חלק מהכינויים שהעניקו לאנשים שסביבם: יצחק שמיר, ראש הממשלה, נקרא בפיהם פֶּטֶנקֶה, כלומר אצבעוני. ורדה, בעלת הדירה, שהתגוררה באותה קומה מעברו השני של המסדרון, מעל החצר הפנימית, זכתה לכינוי נוֹדג' שֶגֶש, בעלת התחת הגדול. נודג' שגש הייתה אשה חביבה ועירנית: די היה בתכונה קלה במסדרון כדי שתפתח את דלתה ותציץ, לברר מה עלול להתרחש במעברים בין הדירות שלה.

סבתא קלָרי הייתה עוזרת בית בבתים של עשירים. אם כבר להיות עוזרת בית, אז לפחות בבתים של עשירים. היא הפסיקה לעבוד מחוץ לבית עוד לפני שנעה נולדה; פעם ניסתה לתפוס את האוטובוס וכשלה, נפצעה בברך ומאז צלעה.

סבא אמיל היה חייט. היה לו אַטֶליֵיה ברחוב גאולה, שם היה תופר חליפות לטייסים ולחברי כנסת, כך התגאה. הוא היה חייט מעולה וקפדן; לימים תתלה בו נעה את כמיהתה לבגדים בתפירה עילית. הוא היה גם עיוור צבעים, תכונה משעשעת לחייט, אבל כשתפר חליפה מצמר אפור בחוט ורוד, מה שקרה פעם, הוא לא מצא בזה חן. גם לא הלקוח המיועד שלה, שאולי היה טייס ואולי חבר כנסת; כך או כך, לא היה לו חוש הומור מפותח, והוא לא נטה להרפתקנות.

כילדה, היו לנעה מעט טובות הנאה כתוצאה מהיותו חייט. אחרי הכול, הוא היה חייט של טייסים וחברי כנסת. וכך, לקראת פורים, כשביקש לתפור תחפושות לנכדותיו, זה תמיד נגמר בחליפות: מדים של צנחן, מדים של רב-חובל, והשיא – חליפת סאטן לבנה של אַל ג'ולסון, ששקד עליה בסתר, וכשגמר הציג בתנופת ניצחון, בצירוף עניבת משי אדומה. אבל הילדות לא ידעו מיהו, ונסיונותיו של אמיל לתאר אותו, במילים ובתנועות, קרסו בזה אחר זה: זמר, שחקן, אמריקאי, יהודי, פנים צבועים בשחור. 

קלרי ואמיל גרו ליד הים, בדירה בדמי מפתח בקומה השנייה והאחרונה של בניין ערבי מתפורר. שני דקלים דקים וגבוהים קידמו את הכניסה לבניין, שומרי ראש צנומים, שמנסים להגן עליו מפני העזובה שבחוץ, הזונות והנרקומנים, התיירים השיכורים וחתולי הזבל.

חלונותיו של הבניין היו מלבניים וארוכים, כנפותיהם נפתחות לצדדים בחריקה. מעל לכל חלון הייתה קבועה קשת מחודדת, מחולקת לשלושה חלקים מזוגגים במרקמים ובצבעים שונים, לפי השאריות באמתחתו של הזגג המזדמן.

הרצפות בבניין היו מצוירות, מסודרות בשטיחים מלבניים. המדרגות נוצקו בבטון, שהיה מדוגם, ושחוק ושבור, כמו מעקה הברזל. הם הקשו על סבתהּ. כל יציאה מהבית למכולת שמעבר לפינה הייתה עניין איטי וארוך. אולי גם מייסר. היא לא התלוננה.

נעה הייתה הנכדה הראשונה שלהם, ומקום מיוחד היה שמור לה אצלם. בהעדר מילים, הקשר נשען על ביקורי נימוסים, נשיקות ואוכל. לא האוכל ההונגרי: ילדים לא אוהבים גולאש או רָקוֹט קרוּמפּלִי, פרג או אגוזים קצוצים. אבל קלרי למדה להכין שניצל ופירה טעימים מאוד. לפני שהיו הנכדים מגיעים לביקור, היו קלרי ואמיל עולים יחד את רחוב גאולה, ובאלנבי קונים סהרוני מרמלדות על המשקל ושוקולדים קטנים עטופים כל אחד בנפרד, שחיכו בשקית נייר לסוף הארוחה.

נעה הביטה בתקרה הגבוהה. בעודה שוקעת לתוך שמיכות הפוך המקופלות לאורכן, זכרה כמה קטנה הרגישה שם כשהייתה ילדה ואיך תכננה אז להפוך את הדירה על צידה. הרי שטח הקירות גדול בהרבה משטח הרצפה.

לשרה מעולם לא היה חדר משלה. היא ישנה בסלון, כך סיפרה לנעה ולאלה אחותה אחרי שחיפשו לשווא את חדר ילדותה של אמן. נעה לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות ככה, למרות שכבר חמישה חודשים שהיא ישנה בסלון, ככה בדיוק.

דווקא המבואה לדירה מרווחת, כמו מזמינה את הבאים לבית מידות. כשטייסים התחילו לקנות חליפות ב"בגיר", נסגר האטלייה ברחוב גאולה, ומכונת התפירה עברה לארון עמוק שהפריד בין המבואה למטבח. בדופנות הארון אמיל נעץ ווים, ועליהם תלה את כלי העבודה שלו. במשך כמה שעות ביום, ישב על כסא במבואה, רגליו מדוושות במכונת התפירה והוא מתקן שמלות ותופר חליפות, לפני הפסקת הצהריים ואחריה. בצהריים סגר את הארון והאטלייה נבלע בתוכו.

המפלצות של הבית התחבאו בחדר האמבטיה. את המים היה צריך להוריד ברעש גדול, בלחיצה חזקה על ידית מתכת קרה שהזדקרה מעל האסלה כמו הייתה איבר פנימי חורג של הצנרת, ומים דלפו מחיבוריה הרופפים. מעל אגן האמבטיה, שכיבים חלודים נִבעו בו, היה תלוי דוד החשמל הענקי שאיים ליפול על הילדות כשנאלצו להתקלח שם, בפעמים המעטות שבהן טעו הוריהן לחשוב שאפשר לשלב את ההליכה לים בשבת עם ביקור משפחתי.

*

קלרי ואמיל חיו חיי לקָטים. בבוקר יצאו לסיבוב האיטי שלהם, צועדים שלובי זרועות, פחות מטעמים רומנטיים ויותר כדי לתמוך בה, וקונים את המצרכים לארוחת אותו היום. כשחזרו, היא בישלה, הוא תפר.

אחרי שהכינה את האוכל וערכה את השולחן, התיישבו שניהם לאכול. קלרי ישבה בדממה נינוחה ולעסה את האוכל לאט ובעיניים עצומות. כשנעה ואלה היו קטנות, הן חשבו שהיא המציאה פטנט: לישון ולאכול בו זמנית. אבל עכשיו, כמעט שנה אחרי מותה, כך בדיוק רצתה נעה לזכור אותה: לא צבועת שפתיים מקומטות, ורידיה הכחולים בולטים ברגליים גרומות בנעליים אורתופדיות מחוררות, אלא יושבת ליד השולחן, אוכלת מה שהכינו ידיה הסבלניות, פרוסת לחם פומפרניקל עבה עם גבינה לבנה, מרק עוף או רָקוֹט קרוּמפּלִי, תפוחי אדמה עם נקניקים ושמנת, נהנית מכל לעיסה וכל בת טעם.

בעשור אחר, ביבשת רחוקה, ימיה עברו בבישול בכפייה לחיילי הצבא הכובש. בערבים עשתה את הדרך חזרה לגטו, מחביאה מתחת לבגדיה ספל רחב ולבן, בו הבריחה לילדיה מעט מהאוכל שבישלה במשך היום.

מאז, אוכל שהכינה לעצמה בעצמה היה העונג המוחלט בחיים והמתיקות שבהם.

אחרי הארוחה פרשו שניהם לשנת הצהריים. בשבתות, אחרי הצהריים, הייתה קלרי מתאפרת, לובשת שמלה יפה, ובחורף את אחד המעילים הנהדרים שבעלה תפר לה, מעיל של טייסות וחברות כנסת, מעיל של גרטה גארבו ומארלן דיטריך. לפעמים גם הוסיפה צווארון מפרוות שועל שהתחבר למעיל בקרסים סמויים, ויחד הם היו הולכים לטייל על שפת הים, אנגז'ה מהסיבות הנכונות.

הם היו מתוקים, סיכמה נעה עם עצמה. זה לא היה עוד מיתוס משפחתי שאמא שלהם טיפחה, כמו השפע שהיה באירופה, או העבודה אצל שועי הארץ. הם היו מתוקים באמת.

הם היו.

הגוף שלה התקשח פתאום, והיא זינקה מהמיטה הזוגית, ובנעליים הכבדות, חורצות לשון עור עייפה, דשדשה אל התיק הצבאי שהונח בסלון ליד הספה שהייתה לה למיטה בחודשים האחרונים. היא הוציאה משם קופסת סיגריות פרלמנט. בטירונות גנבה שאכטות, בקורס הקצינות התחילה לשנורר סיגריות, ועם המעבר לקריה התחילה להסתובב עם קופסה בתיק, קונה לעצמה סיבות לקטוע את יום העבודה לכמה דקות בכל פעם.

היא הדליקה אחת, ועברה את כל החלונות ופתחה חלון-חלון, מבריחה בסירחון הסיגריה את סירחון הזיקנה, מזמינה את אוויר הלילה לערבל את שניהם. מאז היום במשרד הפנים, אז העבירה את כתובת מגוריה לדירה ברחוב הירקון, הצעד הראשון והחיוני בקנוניה, היא חלמה להיות שם לבד. מאחורי קופסאות הפלסטיק במקרר שלפה בקבוק בירה נסתר, לקחה קופסה ריקה ושטופה של גבינה לבנה – הם התעקשו לשמור גם אותן, וסוף סוף זה נעשה שימושי – מילאה בה מעט מים, והנה מאפרה. השתרעה על הספה, נעליה מורמות על שולחן הסלון לצד בקבוק הבירה, מעשנת ומהרהרת. הנה, הגיע הרגע שלו חיכתה. מעט מוקדם מדי, ובכל זאת הגיע. 

סבא שלה לא יחזור הביתה. לכן, גם נעה כבר לא תיאלץ לחזור הביתה לעולם. למי ששמע על דירת הרווקים שחלקו שניהם בחודשים האחרונים, הפרוזדור שלה אל חיי הגדולים, והפרוזדור שלו מהם והלאה, אל השלב האחרון בחייו, היה נדמה שזהו מעשה הירואי של חמלה: הנכדה, שממילא משרתת בתל אביב, עוברת לגור עם סבא שלה שזה עתה התאלמן.

בחודשים הראשונים שאחרי פטירת סבתהּ סבא שלה עוד החזיק מעמד יפה: עשה סיבובים במסלולים הידועים, אסף חצי כיכר פומפרניקל במכולת, כמה עגבניות וקלמנטינות אצל הירקן בהמשך הרחוב, שני חזות עוף עטופים בנייר אצל הקצב ברב קוק, קצת מרמלדות ושוקולדים באלנבי וחוזר חלילה. אבל גברים מבוגרים לא יודעים איך פתאום לבשל לעצמם או לנקות, ואת עוזרות הבית שנשכרו הוא פיטר בזו אחר זו אחרי שצרח עליהן ועלב בהן. אחת מהן גנבה, כך חשד, סיר ישן, והאחרות – את הכסף הקטן מהצנצנת שליד הטלפון, או חפץ אחר שלא נמצא לו בקלות.

בתו, אמהּ, הכינה לו את האוכל שאהב, ומילאה את המקרר בקופסאות, אבל רעד בכפות הידיים גרם לו לשפוך את המרק שוב ושוב. הוא סירב להצעות למשלוחים והמשיך בסיבובי הליקוט היומיים, לפעמים גם עם נעה, וגם אז – אף פעם לא הניח לה לסחוב. אבל ההליכה שלו נעשתה בהדרגה נוקשה וחששנית, ואף שרגעי הבלבול נדמו אז לא יותר מהבהובים אקראיים, הבת שלו הבינה לבסוף שהוא לא יוכל להישאר לאורך זמן לבדו בבית.

חמלה אכן נדרשה כאן; אבל לכל הצדדים היה ברור שנכרתת כאן עסקה אפלה, על גבה של נודג' שגש, בעלת הדירה, על אפה ועל חמתה.

אי אפשר להוריש דירה בדמי מפתח. לאחר מות הדיירים היא חוזרת לבעליה החוקיים, במקרה זה, הגברת תחת גדול מהמשך המסדרון.

אלא אם –

אלא אם מישהו מהמשפחה עובר לגור בדירה לפחות שישה חודשים לפני מותם של דיירי המפתח, או לפני שהם עוזבים את הדירה לתחנה הבאה בחייהם. אז, זכויות הדיור בדמי מפתח, תשלום סמלי של שכר דירה חודשי, עוברות אליו.

נעה, שבדיוק סיימה אז קורס קצינות וקיבלה את התפקיד שרצתה בקריה, בענף תכנון כוח אדם, הזדעזעה מהרעיון בשמיעה ראשונה. אנחנו לא עושים דברים כאלה, נזעקה. אמא שלה הגיעה חלשה ומהוססת לשיחה הזאת, בלי כוונה לשכנע או אפילו לבקש, רק להציע, ומבחינתה אפשר היה לשכוח מהעניין בו ברגע. אבל המשפט, הנחרץ בצדקתו, נשאר תלוי ביניהן, ופתאום, בסתר ליבה, נעה נכבשה לאפשרות הנגדית הנרמזת מתוכו.

אבא שלה החליף נורות בכניסה לבניין, אינסטלטור החליף את קרש האסלה בחדש ואת ידית המתכת המתיזה – בניאגרה מפלסטיק. סוכם שעוזרת הבית תמשיך להגיע, ומכיוון שנעה לא נמצאת כל היום, תימשך שגרת הביקורים של אמה. נעה הבינה – אבל שנים עברו עד שהבינה שהבינה – שאמא שלה, שנפרדה מאמהּ שלה, בקרוב תיפרד גם מאביה, ואין לה שום רצון להיפרד גם מהבית שלה.

רק מעט משעות הערות הם בילו יחד לבדם. נעה עבדה שעות ארוכות בצבא, ובלילה, כשחזרה, הייתה מצטרפת לאמיל לראות טלוויזיה בסלון, שניהם נאנחים במקומות שונים של השידורים. היא ניסתה שלא לצאת מדעתה מההמהום הקבוע שלו, המהום נמוך, חרישי כמעט, אבל בלתי פוסק; המהום של שירים או נעימות שהיו כל כך מוכרים לו, כך הניחה, שבעת שהתנגנו בראשו הוא ליווה אותם בקול בי"ת או גימ"ל, בלתי ניתן לזיהוי.

זה לא שהוא היה זקן כל כך, אלא שהיא הייתה צעירה כל כך, מדגישה בחיוניותה את דעיכתו, בגמישותה את הסתיידותו, בשמחת החיים שלה את האבל שלו. היא ידעה שלא מנומס, שאפילו מכוער מצידה, להירתע מתופעות הלוואי של הזיקנה – הריחות, הרעידות, הכתמים, ההמהום, מרירות הנפש. ובכל זאת, הייתה הולכת בבית בכפכפים, כמו במגורי החיילות, ואת כל החפצים שלה הייתה מחזירה תמיד לתיק כלי הרחצה אחרי השימוש.

נעה הייתה זרה בביתו, ובהתאמה אמיל התחיל להרגיש זר בביתו שלו, לסגת מפני האזורים שנעשו שלה.

אבל לשניהם הייתה מטרה, והיא הייתה מקודשת יותר מאי הנוחות הזמנית שלהם: לרשת משהו – ולהוריש, לא לבזבז את הדירה הזאת; לא לתת לה להיעלם יחד איתם. בהסכמה משותפת ובנחישות הדחיקו, נעה ואמיל, את שעון החול בן ששת החודשים שנהפך על ראשו כשנכנסה לגור בדירה. חצי שנה צריך היה להחזיק אותו בריא, עצמאי ובדירה, אחרת כל זה לשווא.

נעה השליכה את הסיגריה לקופסת הפלסטיק, קמה מהספה וניגשה לבדוק ביומן: עוד שבועיים וחצי ימלאו שישה חודשים בדיוק לכניסתה לדירה. היא קמה לסגור את כל התריסים, וקודם כול את אלה שפונים לחצר הפנימית של הבניין, משם יש לנודג' שגש תצפית ישירה לדירה.

תכף תתקשר לאמא שלה, לשמוע מה שלומו, מה שלומה. אבל לפני כן היא ניגשת לפטיפון, שגאלה מערימת הקופסאות שעל ראש הארון ברגע שבו נכנסה לדירה, ומביאה את זרוע המחט ל"Some Enchanted Evening" בתקליט של אל ג'ולסון, שמצאה בחנות תקליטים בחיפה, ומתחילה להכין רשימה.

סעיף ראשון: להשמיע אל ג'ולסון. סעיף שני: להביא את הקניות הקבועות. כולל תרופות. סעיף שלישי: לוודא שהביקורים של אמא שלה נמשכים כרגיל. סעיף רביעי: להפעיל את מכונת התפירה. סעיף חמישי: להזמין רופא פרטי או שח"ל לפחות פעם אחת. רצוי לקראת הסוף. סעיף שישי: עוזרת? אולי לבטל?

למעלה הוסיפה: סעיף אפס: להתקשר לעידו על הבוקר. מחקה וכתבה: להשאיר לעידו הודעה על הבוקר.

היא מנצלת את האמון שנצבר לזכותה, ובינה לבינה גם את החיבה שעידו, ראש המדור, רוחש לה, ועדיין מעדיפה להשאיר הודעה כשהיא יודעת שהוא בדיון ענפי. תכתבי, היא אומרת לחיילת בענף בבוקר המחרת. "נעה מוסרת," היא מכתיבה, "שסבא שלה במצב לא טוב ויש לה כמה עניינים לטפל בהם, יכול להיות שלא תוכל לבוא בימים הקרובים. נהיה בקשר."

זה לא לא-נכון, היא אומרת לעצמה, בקול רם מכפי שהתכוונה, ויוצאת לסיבוב שלהם במדי הצבא המגוהצים. חצי כיכר פומפרניקל, סלמי פרוס, מלפפונים חמוצים בשקית ניילון, כמה קלמנטינות, עגבניות, שני מלפפונים. היא לא נוגעת במלפפונים, וגם סבא שלה כבר הרבה זמן נמנע מאוכל שצריך להתאמץ ללעוס, אבל מתוך הרגל המשיך לקנות את אותם מצרכים שקנו אז יחד.  

נעה ממשיכה משם לחנות הממתקים הישנה וקונה שקית שוקולדים, אצל הרוקחת באלנבי היא קונה את התרופות לפי מרשמים שהיו בשידה של הטלפון ואמא שלה שכחה לקחת כשארזה. לאהרון במכולת, לנורמה הרוקחת, לעיסאם בחנות הירקות; נעה עונה לשאלות של כולם אודות אמיל, בכובד ראש ובהקפדה: הוא לא מרגיש כל כך טוב היום. שום דבר רציני, קצת יותר קשה לו עם ההליכה, וגם הרעידות קצת מתגברות, מנמיכה את הקול כדי לשתף אך בלי לפגוע בכבודו.

את משפטי הפרידה, "תמסרי לו שירגיש טוב, אנחנו מחכים לראות אותו", ו"איש מתוק", היא קוטפת מהם כמו אותות הצטיינות, ומזכירה לעצמה להחמיר בהדרגה את הדיווחים אודותיו.

כשהיא חוזרת הביתה היא צועקת: הי סבא, חזרתי, שיהדהד בחדר המדרגות, ואז נכנסת ופורקת, ומקשקשת איתו בקול רם, מוסרת את הדרישות בשלומו שהבטיחה למסור ובלב נשבעת שתמסור אותן לאמא שלה, שתמסור לו. אשפזו אותו לבדיקות, אמא שלה מעדכנת, והיא מתחילה לחפש לו בית אבות. היא סיפרה לרופאים על הנפילות ועל הבזקי הבלבול, והם רמזו שהיא צריכה לחפש בית אבות עם אגף סיעודי טוב. זה ייקח זמן, בתי האבות הסיעודיים יקרים נורא, וצריך אחד טוב ולא רחוק. אבל, היא אומרת אחרי הפסקה קלה, היא לא חושבת שהוא יחזור הביתה יותר, נוני.

נעה מהנהנת, אבל אמא שלה לא רואה ושואלת: את בסדר, נוני, לישון שם לבד? בסדר גמור, אימוש, היא אומרת לה. אני ילדה גדולה. האמת, שכבר אתמול הבנתי שהוא לא יחזור, כשלקחת לו בגדים אבל השארת כאן את השעון. אבל, היא מוסיפה בזהירות, אנחנו לא באמת יודעות-יודעות שהוא לא יחזור, נכון? ואמא שלה מאשרת: לא, אנחנו לא באמת יודעות-יודעות. ונוני לא יודעת אם אמא שלה מרככת עבורה את הידיעה או משתפת איתה פעולה. אז תבואי לכאן לביקורים כרגיל, נעה לוחשת, ואל תגידי לנודג' שגש שהוא יצא מהבית.

נוני!

אל תגידי כלום, אמא. בואי מחר בצהריים, נדבר. ותבטלי את העוזרת.

לא ליפול בכביסה, נעה מזכירה לעצמה, ותולה על החבלים שפונים לחצר המשותפת את הבגדים התחתונים של סבא שלה, ומותחת על החבל את חולצות הכפתורים הוותיקות שלו, מקווה שהשמש תכבד את שירת הברבור שלהן.

היא מתרגמת את סדר היום הקבוע של אמיל לפסקול, לכניסות וליציאות. היא מגבירה בבוקר את הטלוויזיה ואת הרדיו, בשעות הצהריים משקיטה ומאפילה את הבית, ופותחת את אחר הצהריים בתקליט של אל ג'ולסון. בימים הבאים, כשהיא קופצת לצבא לכמה שעות ומסבירה לעידו שצריך לטפל בסבא שלה עד שהוא נכנס לבית אבות, עניין של שבוע-שבועיים, היא מפעילה את הפטיפון ומדליקה גם את הטלוויזיה. כשזה יפסיק, זו תמשיך לפעול.  

כשנודג' שגש דופקת בדלת ומתלוננת על הרעש, נעה מתנצלת ומבטיחה שתנמיך, אבל עומדת בפתח, חוסמת את שגש מלהיכנס, רומזת בלחש, שהשמיעה שלו כבר קצת פחות טובה ובגלל זה הגבירה, אבל תכף נאכל ארוחת ערב, ובמילים אלה היא הודפת אותה בתנועה מרומזת של הדלת.  

ואת, אין לך צבא? אני רואה שפתאום את פה כל הזמן, מבררת שגש.

נעה מסבירה לה, לא שזה עניינה, שהיא ביקשה לעבוד קצת מהבית, בגלל שסבא לא מרגיש כל כך טוב. ונותנים בצבא לעבוד מהבית? מקשה שגש. לי נותנים, סוגרת נעה את השיחה. טוב, תמסרי לו שירגיש טוב, פורשת שגש. אני אשמח לשתות איתו כוס תה, מתישהו.

אמא שלה באה פעמיים בשבוע. נעה מנצלת את התנועה שמייצרים הביקורים שלה כדי להיות כמה שעות בצבא. עידו מחפה עליה. גם הוא לא עושה כאלה דברים, אבל הוא סומך עליה, למרות שהיא לא משתפת אותו כמו שהיה רוצה.

כמו האיחולים של הסוחרים ושיתוף הפעולה של אמא שלה, גם האמון של עידו מצנן את המים למידה המתאימה שלא ידעה שלה היא זקוקה. מעולם לא הרגישה ככה, נעה בגמישות בין טריטוריות זרות, הופכת את הקרובים לו לקרובים אליה, מתנחמדת ומתכננת, משקרת בגאווה ובמצח נחושה, ובכל זאת חוזרת הביתה – הביתה – ומרגישה שמעודה לא עשתה דבר חשוב כמו השמירה על הבית הזה. 

הוא חמוד, אבא שלך, נעה אומרת לשרה באחד מביקוריה. אני יודעת, מחייכת שרה. זה מה שניסיתי לומר לכם כל הזמן. ונעה מדווחת: הוא חסר כאן בשכונה. את יכולה למסור לו ד"ש מנורמה ומעיסאם. 

את לא רוצה לבקר אותו? בודקת שרה. הוא ישמח.

נעה משחררת אנחה מהסוג שהיה שייך קודם לאמא שלה: הייתי רוצה, אני רק כל כך עסוקה כאן, עם הצבא ועם הדירה, היא אומרת ומשתופפת ליד המדף הנמוך במקרר, מרוקנת אותו מפגי תוקף ומקופסאות, ומעבירה לאמא שלה, שעומדת ליד הכיור, מרוקנת את תכולתן, רוחצת ומנגבת.  

מה זה? שואלת שרה.

מה זה מה? נעה מרימה את הראש.

ההמהום הזה, אומרת שרה. נדבקת?

*

שבועיים וחצי הם פרק זמן קצר דיו להחזיק שקר סגור בדירת שני חדרים שחלונותיה מוגפים רוב שעות היום. אומנם כשנעה עברה לשם, מישהו טרח להבריג החוצה את נורות חדר המדרגות ולהאפיל אותו מחדש, שיחזור לעצמו הקודר והמסוכן. אבל נודג' שגש הפסיקה להזמין את עצמה לכוס תה, ולנעה נדמה שאין בכוונתה למוטט את התוכנית שלה. פעם אחת, כשנפגשו במסדרון, אמרה לה: החולצות על החבל, שלא תשכחי; כבר הרבה זמן שם, שלא ידהו בשמש. ונעה תהתה באיזו מידה של כנות הייתה מהולה התזכורת. אבל הבילוש אצל נודג' שגש הוא הרגל יותר מאשר התגייסות מכוונת, ונעה שואלת את עצמה האם הרמאות אצלה עצמה היא עניין זמני. היא מקפידה על שגרת הקניות, הקולות והרעשים, הוצאת הזבל והדיווחים על הבריאות המידרדרת, והימים נוקפים ומצטרפים זה לזה באין מפריע. 

ביום שישי מסתיימים ששת החודשים, והתחזית טוענת שיהיה שמשי ויפה. בשבת נעה תלך לים עם חברות ותציע להן לבוא אליה לצהריים.

בחמישי היא חוזרת מהצבא מוקדם, שרה עם אל ג'ולסון בקולי קולות ומתחילה לפנות לעצמה מקום: היא דוחסת תכולת שני מדפים למדף אחד ובארון הבגדים מתפנה מדף. במטבח, בחדוות השלכה, היא מרוקנת לשקית גדולה וכתומה של זבל את כל הקופסאות הרחוצות ומכסי הפלסטיק מהארונות הנמוכים וממלאה שקית שלמה בצנצנות שפעם אכסנו מיץ שזיפים משומרים, קפה נמס, דבש. בפרץ נדיבות היא זורקת גם כמה סירים ומחבתות שזמנם, בעיניה, עבר.

היא מרוקנת את ארון התרופות באמבטיה, וסוף סוף פורקת לתוכו את תיק כלי הרחצה שלה. את השקית ובה התרופות והתכשירים שלו היא דוחסת בין הבגדים בחלק שלו של הארון. היא יורדת למטה ומרחיקה עד הסופר הגדול שבהמשך הרחוב וקונה לעצמה דברים שהיא אוהבת. המקרר נעשה דומה לזה שבבית הוריה.

היא מנקה את הבית, ממסד עד טפחות, כמעט שוכחת להחליף את פסי הקול בהתאם לשעות, אבל נזכרת ומחליפה פטיפון ברדיו, רדיו בטלוויזיה. היא מתקלחת ויוצאת מהמקלחת עטופה במגבת, מטפטפת על הרצפה באין מפריע, נשכבת רק לרגע על המיטה הזוגית בחדר השינה, כדי לאזור כוחות, אבל קורסת בעייפות מתוקה.

היא מתעוררת בעיצומו של הבוקר, עירומה, בצידה השמאלי של המיטה הסתורה, מכוסה בשמיכת הפוך של סבתהּ. הבוקר כבר בעיצומו, והיא החמיצה את שגרת ההשמעות. אבל אז היא נזכרת שהסתיימה השגרה הזאת, ואחרת יכולה להתחיל.

היא מתקשרת לאמא שלה, לסכם ולתאם, אבל היא לא בבית. אבא שלה שמח לשמוע אותה, אבל נשמע טרוד. אמא הלכה לטפל באיזה עניין שקשור לסבא שלך, נוני. לא הבנתי בדיוק מה קורה, יצאה לפני שקמתי. אמרה לי שהכול בסדר, אל תדאגי.

לא דואגת. להפך. נעה מורידה את המצעים מהמיטה, צוררת גם אותם בשקית גדולה וכתומה, ויושבת במבואה להאזין למתחולל בחדר המדרגות. כשהיא שומעת את צעדיה הכבדים של נודג' שגש עם הקניות לשבת, היא יוצאת החוצה עם שני השקים שלה, הבעת פניה מודאגת. לשאלתה של שגש היא עונה בפירוט: סבא נפל לפנות בוקר מהמיטה. אולי ניסה לקום לשירותים. שום דבר לא נשבר, אבל הבהלה, והבלבול. הזמנו אמבולנס, אבל ביקשנו שיבואו בשקט, כדי לא להבהיל אותו. ואתכם.

פניה של שגש מתעננים, והיא מאחלת לאמיל בריאות. נעה מודה לה, מבטיחה לעדכן, וממשיכה לעבר הפחים הגדולים שליד הכניסה לבניין. הם מלאים, והיא מחפשת מקום להניח את שקיות הניילון הכתומות הגדושות, לבל ימשכו את חסרי הבית לחטט בהן. היא לא הייתה רוצה לראות את המצעים שלהם פרושים על המדרכה לפני הבית, פרחיהם הסגלגלים פזורים על רחוב הירקון.

לפני הבניין נעצרת מונית, וממנה יוצאים אמא שלה, ולאט אחריה, הליכון ממתכת וסבא שלה. ניסיתי להשיג אותך, נוניק, שרה אומרת, התקשרו מבית החולים מוקדם, צלצלתי ולא ענית. נעה מניחה לרגע את שקיות הניילון הכתומות על המדרכה, מנשקת את סבה על שתי הלחיים. במבט חטוף בודקת שהשקיות קשורות היטב.

מצאתי לו מקום טוב, לא רחוק מאיתנו, מסבירה שרה, אבל צריך לחכות שתתפנה מיטה ובבית החולים לא הסכימו להחזיק אותו יותר. בכלל, הם אומרים שמצבו טוב יותר. תראי, היא מצביעה על אמיל ההולך הביתה, תנועתו איטית אבל רציפה ובטוחה. חכה לי, אבא, שרה ממהרת לעברו עם התיק הגדול, לאן אתה רץ.  

נעה מרימה את שתי שקיות הניילון הכתומות הכבדות, וחוזרת הביתה. לאורך המסדרון החשוך, היא משתרכת אחרי סבא שלה, אחרי אמא שלה, משתדלת להסות את קרקוש הצנצנות.


*הסיפור "דמי מפתח" פורסם כחלק מהאנתולוגיה "עד קצה הזריחה", בעריכתן של עליזה ציגלר ושי צור (הוצאת זן הפקות וליריקה ספרים, 2017).

 

זיכרונות של חיילים, מלחמת ספרד (1809)

הפעמונים במגדל הכנסייה של העיירה מֶנְדָה צלצלו זה עתה חצות. ברגע זה דומה היה שקצין צרפתי צעיר שנשען על מעקה הרחבה הארוכה שגבלה בגני הטירה שקוע במחשבות עמוקות, עמוקות מאלה שאפשר לצפות להן מאדם שמנהל אורח חיים צבאי רגוע… ואולם – גם זאת יש לומר – מעולם לא היו שעה, מקום ולילה יפים מאלה להרהורים. שמי ספרד היפים פרשו כיפת טורקיז מעל לראשו. זוהר הכוכבים ואורו הרך של הירח האירו בגחמנות את העמק היפהפה שנפרש למרגלותיו, על כל אוצרותיו. מפקד הגדוד, שהיה שעון באותה עת על גזע עץ תפוז פורח, יכול היה לראות במרחק של כמאה רגל מתחתיו את העיירה מנדה, שכמו מצאה לה מחסה מפני רוחות הצפון למרגלות צוק שהטירה ניצבה עליו. כשהפנה את ראשו הבחין בים שמימיו הבוהקים תחמו את התמונה כלהב כסף רחב. הטירה היתה מוארת. קולות המולה עליזים של נשף, קצב נגינת תזמורת, צחוקם של כמה קצינים ושל נשים רוקדות הגיעו לאוזניו, מתמזגים ברחש הרחוק של הגלים. רעננות הלילה הפיחה מעט מרץ בגופו התשוש מחום היום. ולבסוף, עצי הגנים הדיפו ניחוח כה מתוק, ופרחיהם היו כה ענוגים, עד כי האיש הצעיר חש כמי שצולל באמבט מבושם.

טירת מנדה היתה שייכת לאחד מבני האצולה הרמה של ספרד והוא התגורר בה באותה עת עם כל משפחתו. במשך כל אותו ערב נח מבטה של הבכורה בבנות המשפחה הספרדית על הקצין בעצב רב כל-כך, עד כי ברגש החמלה שהביעה היה בהחלט כדי לעורר חלומות בהקיץ אצל הצרפתי. קלרה היתה יפה, ואף שהיו לה שלושה אחים ואחות, דומה שרכושו של המרקיז דה לֶגַאנֶס היה רב דיו שוויקטור מַרְשַאן יאמין שהנערה הצעירה תזכה בנדוניה נדיבה. אך אין אפשר להעז להאמין שבתו של הזקן, השבוי יותר מכול בקסמי מעמדו הרם וברכושו שבספרד, תימסר לבנו של פריסאי עם הארץ!

הצרפתים היו שנואים. וכיוון שמושל המחוז, הגנרל גוֹטְיֶה, חשד שהוא מתכנן התקוממות לטובת פרדיננד השביעי,1 התמקם הגדוד שבפיקודו של ויקטור מַרְשַאן בעיירה מנדה כדי לפקוח עין על הכפרים הסמוכים שהיו נתונים למרותו של מרקיז דה לגאנס. באיגרת שהגיעה לאחרונה ממרשל נֶיי,2 הובע החשש כי האנגלים עלולים לנחות בקרוב בחוף הספרדי, והמרקיז הוזכר כמי שמקיים קשרי מודיעין עם צמרת השלטון בלונדון.3 וכך, על אף קבלת הפנים היפה שהעניק הספרדי הזה לוויקטור מרשאן ולחייליו, נותר הקצין הצעיר דרוך וערני כל העת.

הוא פנה לעבר הרחבה הזאת, שממנה בחן זה עתה את מצב העיר והכפרים הסובבים אותה שהופקדו להשגחתנו, בעודו שואל את עצמו כיצד עליו להתייחס למרקיז שלא הפסיק להפגין כלפיו רחשי ידידות, וכיצד מתיישבת מַראית העין השלווה של החבל עם חשדותיו של הגנרל. ואולם, זה זמן-מה נהדפו כל המחשבות הללו מראשו של המפקד הצעיר ובמקומן עלו רגשי זהירות וסקרנות טבעיים בהחלט.

זה עתה הבחין שאורות רבים למדי דולקים בעיר. ואולם, אף שהיה זה יום סנטיאגו הקדוש,4 ממש הבוקר פקד לכבות את האורות בשעה הרגילה, כפי שהורתה הפקודה. רק הטירה לא נכללה בפקודתו. פה ושם הבחין בנצנוצי הכידונים של חייליו בעמדות הקבע, אך השקט היה מרשים, ודבר לא העיר שהספרדים נמצאים בעיצומה של הילולה משכּרת. כאשר ביקש להבין מדוע הפרו התושבים את הפקודה, קלט שבעבֵרה זו מסתתרת תעלומה גדולה עוד יותר: שהרי השאיר בשטח קצינים שהופקדו על השיטור הלילי ועל הסיורים! מתוך דחף נעורים עמד כמעט לזנק בעד פרצה בגן כדי לרדת במהירות במורד המסולע ולהגיע במהירות לעמדת המשטרה הקטנה שהיתה ממוקמת סמוך לטירה בכניסה לעיר, כאשר רחש כמעט בלתי נשמע עצר אותו בדרכו. היה נדמה לו שהוא שומע את חריקת החול המכסה את שבילי הגן, תחת צעדיה הקלילים של אישה. הוא הפנה את ראשו ולא ראה דבר, אך הבוהק הלא-רגיל של האוקיינוס משך את מבטו. פתאום התרחש לנגד עיניו חיזיון מחריד ביותר, עד כי קפא על עומדו בהפתעה, מאשים את חושיו בתעתוע. קרני ירח חיוורות חשׂפו לפניו מפרשׂים במרחק רב למדי. הוא נרעד, ניסה לשכנע את עצמו כי החיזיון הנורא הזה איננו אלא חזיון תעתועים, מלכודת הטמונה בגחמת הגלים והירח.

ואז הגה קול צרוד את שמו. הקצין הביט לכיוון הפרצה וראה את ראשו של החייל שהתלווה אליו קודם לכן בטירה, מתרומם לאטו.

"האם זה אתה, המפקד?.."

"כן, מה העניין?" השיב לו בקול נמוך האיש הצעיר, שנבואת לב כלשהי הורתה לו לנהוג בזהירות.

"המנוּולים האלה רוחשים כמו תולעים!.. ואני נחפז לדווח לך, אם יורשה לי, את מסקנותַי הצנועות."

"דַבֵּר…" השיב ויקטור מרשאן.

"זה עתה עקבתי אחר אחד ממשרתי הטירה שחלף כאן ובידו עששית. עששית זה דבר חשוד, שהרי אינני סבור שהנוצרי הזה מתכוון להדליק עכשיו נרות תפילה. מה שהם רוצים זה לחסל אותנו… זה מה שאמרתי לעצמי. והתחלתי לעקוב אחריו… מה גם, המפקד, שמצאתי במרחק כמה צעדים מכאן, על גוש סלע, ערמת זרדים…"

צעקה איומה הדהדה פתאום ברחבי העיירה וקטעה את דברי החייל. זוהר פתאומי האיר את המפקד. באותו רגע ממש פגע כדור בראשו של החייל האומלל והוא צנח ארצה ומת. מדורת קש ועץ יבש בערה כאש גדולה במרחק עשרה צעדים ממנו. קולות הצחוק וכלי הנגינה לא נשמעו עוד מטרקלין הנשף. דממת מוות מקוטעת באנקות תפסה את מקומה של צהלת ההילולה. יריית תותח הדהדה מעל למשטח האוקיינוס הלבן. זיעה קרה ניגרה על מצחו של הקצין הצעיר. הוא לא היה חמוש בחרבו. הוא הבין שכל חייליו אבדו וכי האנגלים עומדים לנחות בחוף. בדמיונו כבר ראה את עצמו – אם בכלל יישאר בחיים – נדון לחיי חרפה וקלון ועומד לדין בבית-משפט צבאי… במבטו אמד את עומקה של הבקעה, וכשפנה לזנק במורד אחזה ידה של קלרה בידו.

"ברח!" היא אמרה, "אחַי בעקבותי. שם למטה, למרגלות הצוק, תמצא את הסוס האנדלוסי של חואניטו. קדימה, לך!.."

היא דחפה אותו. זמן-מה הביט בה האיש הצעיר בתדהמה, ואולם, מתוך ציות מיָדי ליצר ההישרדות שאינו מרפה אף מן האדם החזק ביותר, פנה לכיוון הגן שהצביעה עליו ורץ דרך הסלעים, שעזים בלבד פסעו עליהם עד אז. הוא שמע כיצד קְלָריטה קוראת לאחיה לרדוף אחריו. הוא שמע את צעדיהם של מבקשי נפשו. הוא שמע את שריקתם הקרובה של הכדורים שנורו זה אחר זה, אבל הגיע לבקעה, מצא את הסוס, עלה עליו, ונעלם במהירות הבזק.

בתוך שעות ספורות הגיע הקצין הצעיר למחנהו של הגנרל גוֹטְיֶה, שסעד באותה שעה בחברת קציני המטה שלו.

"את ראשי אני מביא לכם!" קרא מפקד הגדוד כשניצב בפניהם חיוור ומובס.

הוא התיישב וסיפר את דבר האירוע הנורא. סיפורו התקבל בשתיקה מחרידה.

"לדעתי אתה אומלל יותר מאשר פושע," אמר לבסוף הגנרל האיום. "אינך צריך לשלם על נבזותם של הספרדים. ואם המרשל לא יקבע אחרת, אני מזכה אותך מכל אשמה."

הקצין האומלל לא מצא בדברים האלה אלא נחמה קלושה מאוד.

"כאשר כל זה ייוודע לקיסר!.." קרא.

"הוא ירצה להוציא אותך להורג בירייה," אמר הגנרל, "אבל את זה נראה בהמשך. טוב, לא נדבר על כך עוד…" הוסיף בנימה חמורה, "אלא כדי לנצל זאת לנקמה שתטיל אימה מבורכת על הארץ הבוגדנית הזאת."

כעבור שעה כבר נעה בדרכה החטיבה כולה, על פרשיה ותותחיה. בראש הטור צעדו הגנרל וּויקטור. החיילים, שדבר הטבח בחבריהם הגיע לאוזניהם, היו אחוזי זעם שאין דומה לו. המרחק שהפריד בין העיירה מנדה לבין המפקדה הכללית נגמא במהירות פלאית. בדרכו נתקל הגנרל בכפרים שלמים שתושביהם חמושים. כל אחד מן היישובים העלובים האלה כוּתר ותושביו חוסלו.

בעטיה של אחת מאותן מהתלות גורל נטולות כל הסבר נתקעו הספינות האנגליות בשל תקלה ולא התקדמו לעבר החוף,5 וכך כותרה מנדה בידי הכוחות הצרפתיים כמעט בלי שנורתה אף לא ירייה אחת. התושבים המפוחדים, שנותרו חסרי אונים ללא הסיוע המקוּוה מן הספינות האנגליות, נכנעו למצנחים בלא אומר ודברים. רוצחי הצרפתים, בהכירם את אכזריותו הנודעת של הגנרל, העריכו שהעיירה תועלה באש וכל תושביה ייטבחו, ובמחווה של ההקרבה העצמית האופיינית לבני חצי האי הם הציעו להסגיר את עצמם לידי הגנרל. הלה נענה להצעה זו, אך הציב תנאי שלפיו כל תושבי הטירה, מאחרון המשרתים ועד המרקיז עצמו, יימסרו לידיו. לאחר שהוסכם שכן יהיה, הבטיח הגנרל לחמול על שאר התושבים ולמנוע מחייליו לבזוז את העיירה ולהציתה. הוחלט על כופר בסכום עתק, והתושבים העשירים ביותר הסגירו עצמם כבני ערובה כדי להבטיח את התשלום שאמור היה להתבצע בתוך יממה.

מתוך זהירות ושמירה על ביטחון חייליו ודאגה לביטחון האזור, סירב הגנרל לשכּן את חייליו בבתי התושבים המקומיים. לאחר שהחנה אותם בבסיסם, עלה הגנרל לטירה והחרים אותה לצורכי הצבא. כל בני משפחת לגאנס ומשרתיהם נכבלו והופקדה עליהם שמירה קפדנית. הגנרל פקד לכלוא את העצירים בטרקלין שקודם לכן נערך בו הנשף ואשר מחלונותיו אפשר היה לראות ללא קושי את הרחבה שהשקיפה על העיירה. המפקדה התמקמה ביציע סמוך ושם ערך הגנרל התייעצות בעניין האמצעים שיש לנקוט כדי למנוע את נחיתת האנגלים.

לאחר ששלח הגנרל את אחד מעוזריו למרשל ניי ופקד להציב סוללות תותחים על החוף, פנו הוא וקציני המפקדה שלו לעסוק בשבויים. מאתיים הספרדים שהוסגרו על-ידי תושבי המקום נורו בו-במקום. אחרי ביצוע ההוצאה להורג הצבאית הזאת, ציווה הגנרל להעמיד על הרחבה עמודי תלייה כמספר האנשים שרוכזו בטרקלין הטירה ולהביא למקום את תליין העיירה.

בנצלו את הזמן שנותר עד שתוגש ארוחת הערב לקציני המפקדה על יציע הטירה פנה ויקטור מרשאן לראות את העצירים. הוא מיהר לחזור אל הגנרל.

"אני נחפז," אמר בקול נרגש, "לבקש ממך חסד…"

"אתה?!" השיב הגנרל בנימת אירוניה מרה.

"אבוי!" השיב ויקטור, "מדובר בחסדים מעציבים. כאשר ראה המרקיז את הקמת הגרדומים, קיווה שתסכים לשנות את סוג הייסורים הזה, הצפוי לבני משפחתו. הוא מתחנן לפניך שתואיל לערוף את ראשיהם של האצילים…"6

"בסדר," אמר הגנרל.

"נוסף על כך, הם מבקשים לקבל סיוע מהכנסייה ולשחרר אותם מן הכבלים. הם מבטיחים שלא יימלטו…"

"בסדר…" אמר הגנרל, "אבל אתה אחראי לזה…"

"הזקן מציע לך את כל כספו, רכושו ונכסיו אם תואיל לחון את בנו הצעיר."

"האומנם?!" השיב המפקד, "אבל הרי רכושו כבר שייך למלך ז'וזף…"7 הוא השתתק. מחשבה של שאט נפש קימטה את מצחו, והוא אמר: "אמלא את בקשתכם ואף יותר מאשר קיווּ. אני מבין את חשיבותה של הבקשה האחרונה… ובכן, אני מסכים שיקנה לעצמו שם נצחי ושספרד תזכור לעד הן את בגידתם של בני משפחתו והן את ייסוריהם!.. אחוס על חייו של מי מבניו שימלא את תפקיד התליין ואשאיר בידיו את כל העושר הזה. עכשיו לך לדרכך ואל תוסיף לדבר אתי על כך."

תדהמתו של ויקטור לא פגה.

ארוחת הערב הוגשה לשולחן. כל הקצינים שהסבו לארוחה השביעו את רעבונם שגבר מפאת העייפות. רק אחד מהם לא התייצב למשתה – ויקטור מרשאן. לאחר היסוסים ממושכים הוא הגיע לטרקלין הטירה שבו נאנקו בני משפחת לגאנס הגאה. הוא נכנס. הוא התבונן בעצב בחיזיון שנגלה עתה בטרקלין הזה, שרק יומיים קודם לכן ראה בו את ראשיהם העטורים והבוהקים של שתי העלמות ושל שלושת הגברים הצעירים חגים להם בקצב הוואלס. המחשבה שבתוך זמן קצר יתגלגלו הראשים הללו מותזים בלהב גרזנו של התליין הרעידה אותו. האב והאם, שלושת הבנים ושתי הבנות ישבו כבולים בכורסאות המוזהבות ולא נעו כלל. שמונה משרתים דוממים עמדו, ידיהם קשורות בחבלים מאחורי גבם. חמישה-עשר האנשים האלה הביטו זה בזה בקַדרות ומבטיהם הסגירו אך מעט מן הרגשות שפעמו בקרבם. על פניהם של אחדים מהם אפשר היה לקרוא הבעת כניעה עמוקה וצער על שלא הצליחו למלא את משימתם. חיילים קפואים במקומותיהם ומלאי כבוד לכאבם של אויביהם האכזריים שמרו עליהם. משב של סקרנות הניע את פני האנשים הללו כאשר נכנס ויקטור לטרקלין. הוא הורה לשחרר את הנידונים מכבליהם ופנה להתיר במו-ידיו את החבלים שכבלו את קלרה לכיסאה. היא חייכה בעצב. הקצין לא יכול היה שלא לרפרף בקלילות על זרועותיה האציליות והרעננות של הנערה. הוא נפעם מרעמת השיער השחורה שלה ומגווה הגמיש, שכן היתה זו ספרדייה אמיתית: גון עורה היה ספרדי, שחום מעט, עיניה היו ספרדיות ולהן ריסים ארוכים מתעגלים, ואישוניה שחורים מכנף עורב.

"האם עלה הדבר בידך?" שאלה בחיוך קודר, מאותם חיוכים שמבט בתולי עדיין עולה מהם.

ויקטור לא הצליח להחניק את אנחתו. הוא הביט באחֶיה של קלרה זה אחר זה. לאחד מהם, לבכור, מלאו שלושים. הוא היה קטן קומה, גופו מכוער למדי. אף-על-פי שהקרין גאווה ושחצנות, ניכרה בהתנהגותו אצילות מסוימת ונראה שהוא היה מודע לאותה אנינות רגש שזיכתה את גינוניהם של הספרדים בתהילה רבה. שמו היה חוּאניטוֹ. השני, פיליפ, היה כבן עשרים. הוא דמה לקלרה. השלישי, רפאל, היה בן שמונה. צייר היה מוצא בתווי פניו מעט מן העוצמה הרומית הבוטחת-בעצמה שדויד8 העניק לילדים בציוריו הרפובליקניים. ראשו של המרקיז הזקן היה עטור שֵׂיבה והוא נראה כאילו חמק מציור של מוּריוֹ.9

למראהו נד הקצין הצעיר בראשו כנואש למצוא באחד מתוך הארבעה את הדמות שתיאות להסכים לעסקה שהציע הגנרל. חרף זאת העז לספר על כך לקלרה. זו נרעדה תחילה, אך מיד אחר-כך התעשתה ונראתה שלווה, הלכה לכרוע על ברכיה לפני אבחה.

"הו!" קראה, "הַשְבְָע נא את חואניטו שימלא אחר פקודותיך בנאמנות. כך נהיה כולנו מרוצים."

רטט של תקווה עבר באם הזקנה, אבל כשרכנה אל בעלה ושמעה את הסוד המחריד שסיפרה קלרה, התעלפה. חואניטו הבין הכול וזינק על רגליו כארי בסוגר.

לאחר שקיבל ויקטור את הבטחתו של המרקיז שייכנע כניעה מוחלטת, החליט על דעת עצמו לשלֵח את החיילים מן המקום. המשרתים נאספו, נמסרו לידי התליין וזה תלה אותם.

כאשר נותר ויקטור לבדו כדי להשגיח על המשפחה, קם האב הקשיש על רגליו וקרא:

"חואניטו?.."

חואניטו, שהבין את פקודת אביו, השיב לו בניד ראש שפירושו סירוב. הוא שב והתמוטט בכיסאו, מביט בהוריו בעיניים צחיחות ומבועתות.

באה קלרה והתיישבה על ברכיו.

"חואניטו, יקירי שלי," אמרה בנימה של עליצות בעודה כורכת את זרועותיה סביב צווארו ונושקת לעפעפיו, "אילו רק ידעת כמה מתוק יהיה המוות מידיך. לא איאלץ לסבול את מגע ידיו המבחילות של התליין. אתה תפטור אותי מן הרעות הצפויות לי ו… חואניטו הטוב שלי, הרי לא רצית שאהיה שייכת לאיש, ובכן!.."

עיני הקטיפה שלה שלחו מבט בוער לעבר ויקטור כאילו כדי להצית בלבו של חואניטו את הסלידה והתיעוב מפני הצרפתים.

"עליך לאזור עוז," אמר לו אחיו פיליפ, "שאם לא כן, משפחתנו תיכחד."

פתאום קמה קלרה על רגליה, הקבוצה שהתאספה סביב חואניטו התפזרה, וחואניטו ראה את אביו הזקן ניצב לפניו, קורא בנימה טקסית:

"חואניטו, אני מצווה עליך!.."

בעוד הרוזן הצעיר נותר ללא תנועה כרע אביו ברך לפניו. קלרה, רפאל ופיליפ חיקו אותו מבלי משים. וכולם, בהושיטם את ידיהם לעבר מי שהיה חייב להציל את משפחתם מתהום הנשייה, נשמעו כחוזרים על דברי האב:

"בני, האין בך אותה נִמרצוּת ספרדית ורגישות אמת?.. האם רצונך להשאיר אותי כורע כך על ברכי למשך זמן רב בעודך שוקל את הדבר כנגד חייך וסבלך שלך?.. גברתי, האומנם זהו אכן בני?" הוסיף הזקן בפנותו אל המרקיזה.

"הוא מסכים!.." קראה האם במר ייאושה כשהבחינה שחואניטו מניע את גבותיו בתנועה שאת משמעותה הכירה היא בלבד.

מַריקיטָה, הבת השנייה, נותרה על ברכיה, מחבקת את אמה בזרועותיה הרכות וכיוון שבכתה בכי מר, בא אחיה הקטן רפאל לרטון כנגדה.

בו-ברגע נכנס לטרקלין כומר הטירה. כל בני המשפחה מיהרו להתגודד סביבו. הם הובילו אותו אל חואניטו. ויקטור, שלא יכול היה לשאת עוד את המתרחש, סימן בידו לקלרה ויצא משם במהירות כדי לנסות ולדבר בפעם האחרונה על לבו של הגנרל. הוא מצא אותו בעיצומו של המשתה, נינוח, לוגם יין משובח בחברת קציניו שהחלו לשוחח ביניהם בעליצות.

שעה אחר-כך, בהוראת הגנרל, יצאו לרחבה מאה מתושבי מנדה הנכבדים מאוד כדי לצפות בהוצאתם להורג של בני משפחת לגאנס. כיתת חיילים הוצבה במקום כדי לעמוד מול הספרדים שהוצבו מתחת לגרדומים שעליהם היו תלויים משרתיו של המרקיז. ראשיהם של האצילים כמעט נגעו ברגליהם של הקורבנות האלה. במרחק שלושים צעדים מהם ניצב סדן עץ ועליו התנוצצה חרב מעוקלת.

התליין נמצא שם למקרה שחואניטו יסרב.

לא חלף זמן רב ובעיצומה של דממה עמוקה עד מאוד שמעו הספרדים את קול צעדיהם של אנשים רבים, קול קצוב של פלוגת חיילים וקרקוש רובים קל. רעשים שונים אלה התערבבו בקולות השמחה והצהלה של משתה הקצינים, כפי שמחולות הנשף כיסו קודם לכן על ההכנות לקראת הבגידה העקובה מדם. כל המבטים הופנו לכיוון הטירה, שם נראתה המשפחה האצילית פוסעת בבטחה בל תיאמן. שקט ושלווה שרו על פני כולם. רק אדם אחד, חיוור ושבור, היחיד שנגזר עליו לחיות, נתמך בידי הכומר שהרעיף עליו את כל ניחומי הדת. כמו שאר הנוכחים הבין גם התליין שחואניטו הסכים למלא את מקומו ליום אחד. המרקיז הזקן ואשתו, ועמם קלרה, מריקיטה ושני האחים, כרעו ברך בקרבת המקום הגורלי. חואניטו הובל בידי הכומר. כאשר הגיע אל הגרדום משך אותו התליין בשרוולו והרחיק אותו הצדה, ככל הנראה כדי לתת לו כמה הנחיות.

הכומר המוודה מיקם את הקורבנות כך שלא יוכלו לצפות בהֶרג, אך אלה היו ספרדים אמיתיים והם ניצבו איתן על רגליהם ללא כל סימן לחולשה.

קלרה היתה הראשונה שהשליכה את עצמה לעבר אחיה. "חואניטו," אמרה, "רחם על דלות האומץ שבי. אנא, התחל בי!.."

ברגע זה הדהד באוויר קול צעדי אדם נחפזים. ויקטור הגיע למקום, קלרה כבר עמדה על ברכיה, וצווארה הצחור קורא ללהב החרב. הקצין החוויר, אך אזר עוז להיחפז ולומר: "הגנרל יעניק לך את חייך במתנה אם תינשאי לי!.."

הספרדייה שילחה לעברו מבט של גאווה ובוז.

"קדימה, חואניטו!.." אמרה בקול עמוק.

ראשה התגלגל לרגלי ויקטור. עווית חדה הרעידה את המרקיזה דה לגאנס בשומעה את הצליל הקשה של הלהב. היה זה האות היחיד לייסוריה.

"ככה אני בסדר, חואניטו הטוב שלי?" שאל רפאל הקטן את אחיו.

"הו! מריקיטה, את בוכה?.." אמר חואניטו לאחותו.

"הו, כן!.." השיבה הנערה, "אני חושבת עליך, חואניטו המסכן שלי… הה! כמה אומלל תהיה בלעדינו!.."

עד מהרה הופיעה במקום דמותו גבוהת הקומה של המרקיז. הוא הביט בדם ילדיו ופנה לעבר הצופים הדוממים, הקפואים במקומותיהם. הוא הושיט את זרועותיו לעבר חואניטו וקרא בעוז:

"ספרדים!.. אני מברך את בני בברכת אב לבנו!..10 מי ייתן שברכתי זו תלווה אותו לעד!.. ועתה, מרקיז, הכה בלי פחד, כי אין בך רבב."

אולם כאשר ראה חואניטו את אמו קרבה והולכת, נתמכת על-ידי הכומר, פרץ זעקה: "היא היניקה אותי…" וקולו קרע זעקת אימה מתוך הקהל. קולות הנשף ומצהלות הקצינים נדַמו עם הישמע הזעקה האיומה הזאת.

המרקיזה, שהבינה כי אומץ לבו של חואניטו אזל, זינקה מעל מעקה הרחבה כדי להטיח את ראשה בסלעים. קריאת הערצה עלתה לחלל האוויר. חואניטו נפל ארצה מעולף.

"אדוני הגנרל," אמר קצין שיכור למחצה, "מרשאן סיפר לי זה עתה משהו על אודות ההוצאה להורג הזאת… אני מתערב שלא אתה פקדת על כך…"

"האם שכחתם, רבותי," קרא גנרל גוֹטְיֶה, "שבתוך חודש ימים תתאבלנה מאות משפחות צרפתיות ושאנחנו נמצאים בספרד? האם רצונכם שנשאיר כאן את עצמותינו?.."

לאחר הנאום הקצרצר הזה לא נמצא איש, אף לא סגן-משנה, שהעז לרוקן את כוסו.

על אף הכבוד שהועטר עליו מכל עבר ולמרות התואר אֶל וֶרְדוּגוֹ11 שהעניק לו מלך ספרד, ובכך, יש אומרים, השביח את שמו – נקרע המרקיז דה לגאנס מִצער. הוא חי בבדידות ורק לעתים רחוקות נראו פניו ברבים. כורע תחת נֵטל חטאו מעורר ההערצה, נראה כמי שממתין בקוצר רוח שהולדת בן שני תַקנֶה לו זכות להצטרף אל הצללים המלווים אותו בכל אשר ילך.

פריס, 1820.


*מתוך הקובץ "הסכנות שבהתנהגות נלוזה", הוצאת עם עובד, 2009.

1.

ושם, בחדר ההמתנה הלבן, היא פתאום מתחלחלת כשהיא מבינה שעמיחי צדק. צדק כל הזמן. ששני אנשים באמת יכולים להיות בדיוק באותה נקודה ממש, עד ששום חלקיק לא יפריד ביניהם. שהיום אפשר להיכנס לתוך הקישקע של אדם אחר, להחזיק חזק ולא להרפות.

"תמיד נשאר איזה רווח שאיתו צריך לחיות," היתה מוחה כשעמיחי היה מעלה את הרעיון, וחושבת לעצמה שטוב מאוד שמישהו דאג לשים שם רווח. אבל עמיחי היה מתעקש. מחבק ולוחץ ומעקם, עד שהיא היתה נותנת לו לעשות את הניסיונות המוזרים שלו. והוא באמת ניסה. בחדר השינה ובשירותים ובמכונית. היה נצמד אליה בכל מקום שרק היה יכול. לפני שעזבה, אמרה לו שאדום לה העור מכל הניסיונות שלו. אבל הוא התעקש להמשיך, עד הרגע האחרון.

בחורה צעירה בחלוק רופאים נכנסת, מקריאה את שמם של היושבים בחדר. רותי מביטה בה, חושבת שהגבות שלה מסודרות יפה. אחר כך מתבוננת בזוגות שיושבים סביבם, מבינה שהם הכי מבוגרים בחדר. מנסה לנחש בכמה. עשרים שנה בטח. אולי שלושים?

"אילן ורותי זמיר?"

"הוא זמיר, אני מינר," היא ממהרת לתקן. "כלומר, ממחר נהיה שנינו זמיר." היא מביטה על אילן, חוששת שנעלב, אבל לא נראה שהוא מתרגש מהעניין.

"זה בסדר, היום גם אחרי החתונה אפשר להישאר זמיר־מינר," אומרת הבחורה, ואילן עונה בחיוך, "את שנינו כבר לא תתקנו, אנחנו אולד־פשן."

כמה אנשים בחדר צוחקים.

"ברוכים הבאים ל'Lucid Memo',״ אומרת הבחורה, מזכירה שהזוגות לפני חתונה זכאים לספא מפנק בסוף הטיפול. אחר כך מסבירה על התהליך. מחדדת נוהלי בטיחות. מגישה טפסים ומציינת שבסוף הטיפול ייתכן שחלק יחושו סחרחורת קלה, "במיוחד מטופלים בגילאים מתקדמים." רותי תוהה אם המשפט נאמר במיוחד לכבודם. הבחורה יוצאת לרגע, אומרת שתכף יקראו להם זוג־זוג. שני גברים משמאלם מחזיקים ידיים ומתלחששים. אחד מהם פונה אליה.

"אני חייב לשאול, את קשורה למינר, היזם?"

"אתה לא חייב, אתה רוצה," היא עונה, ואילן ממהר להוסיף, "זה בעלה לשעבר. בחור נחמד מאוד."

"לפחות עשה לכם הנחה?" שואל הבחור, ומישהו אחר צוחק, "איזו הנחה, שלא ישתיל לכם זיכרון מקולקל."

"הוא בחור הגון," אומר אילן, והיא לוקחת לו את היד ולוחצת חזק, תמיד עושה את זה כשאנשים מדברים על עמיחי.

2.

הבחורה מכניסה אותם לחדר טיפולים. באמצע החדר ניצבות שתי מכונות עגולות ורחבות. היא מסבירה שהן נראות ופועלות כמעט כמו מכשירי אם־אר־איי. נותנת להם חלוקים בצבע ירוק של בית חולים, מבקשת מהם להחליף בחדר ההלבשה שבפינת החדר. אילן נכנס ראשון, היא אחריו. החלוק קטן עליה, אבל היא לא אומרת כלום.

"מתרגשים?" שואלת הבחורה. אילן עונה שכן. רותי מהנהנת.

"אז כמה זיכרונות תשתפו ביניכם היום?"

"שניים."

"לא הסבירו לכם בהרשמה שחייבים לפחות חמישה?"

"אני לא עושה יותר משניים," קובעת רותי, ואילן מוסיף, "סיכמנו איתכם בטלפון על שניים."

"אני מתנצלת, אין לנו אפילו הצעת מחיר לשני זיכרונות."

"אז נשלם על חמישה ונעשה שניים," עונה אילן, ורותי מחייכת. אוהבת את הנחרצות שלו, אוהבת שהוא לא משחק משחקים בדברים כאלה. הולך איתה.

הבחורה מרימה טלפון. בודקת. "אני מתנצלת, לא עידכנו אותי שסגרתם משהו אחר," היא אומרת. "שניים איט איז." היא מזכירה שחשוב שלזיכרון שמשתפים יהיו מקום וזמן מוגדרים, אחרת המכונה תתקשה להעתיק, מסבירה שהם עדיין פחות טובים עם זיכרונות אבסטרקטיים. "התהליך כולו ייקח חצי שעה, אם מישהו צריך פיפי, זה הזמן."

"עשינו בבית," אומר אילן, והבחורה מחייכת. מגישה לכל אחד מהם כוס זכוכית עם נוזל שקוף. מסבירה שזה חומר שיעזור למוח לקלוט את הזיכרונות החדשים. מבהירה שהוא גורם לטשטוש. אילן שותה לאט, רותי שותה הכול בלגימה. זה מתוק לה נורא.

"אז נתחיל."

אילן מנשק לרותי את הלחי ומתקדם לעבר המכשיר שלו, היא ניגשת למכשיר שלה. נשכבת על המזרן. הריפוד קר. מתאים לעמיחי לא לחשוב על זה.

היא מביטה על אילן, שמביט אליה חזרה, מפריח נשיקה באוויר. זה מביך אותה אז היא מביטה על התקרה, שומעת זמזום. המכונה מתחילה לפעול, המזרן נמשך פנימה. תעלה לבנה הולכת ומקיפה את גופה, עד שמכסה אותה לחלוטין.

"לעצום עיניים," מבקש קול נעים בכריזה. "לנשום עמוק."

היא משתדלת. חושבת על הבן שלה ושל עמיחי. איך אמר לה שביום שהוא נכנס למכונה הזאת, הבין שהיא טועה. שאנשים לא נועדו להסתובב לבד בעולם. סיפר לה על הפעם הראשונה שהוא ואשתו נעמי החליפו זיכרונות. אמר, "במקום שמילים נכשלות, הטכנולוגיה לוקחת פיקוד." היא הסתכלה על הילד המאוהב שלה ושמחה בשבילו. השתדלה שלא לחשוב על המרחק המצער וההכרחי שעושה ילד מאמו.

"המכונה הזאת לא נראית לי," התוודתה בפניו. אמרה שהיא מרגישה שכל הזיכרונות והתמונות וההודעות שאנשים משתפים ביניהם כל היום קצת קרובים לה מדי. אמרה וראתה איך העיניים שלו התגלגלו. חשבה לעצמה שבטח אמר לנעמי שאמא שלו כבר "לא בלופ" כמו שהוא אומר על אחרים. כבר כמה שנים, מאז שהגיעה תעודת הגמלאי שלה בדואר, שהוא מביט עליה אחרת. בוחן אותה כל פעם שהיא שוכחת איפה שמה את המפתחות או מתקשה להיזכר בשם של מישהו שלמד איתה בתיכון.

"רותי, אני רואה לפי הדופק שאת קצת לחוצה," קורא הקול. "אל תדאגי, הכול בשליטה."

"אני יודעת."

"יופי. תמשיכי להתרכז בנשימה. עכשיו אני אבקש משניכם לחשוב על הזיכרון הראשון שביקשתם לשתף."

היא מנסה להיזכר. אפילו לעצמה עוד לא גילתה שלא התכוונה לשתף אף זיכרון. שהסכימה לעשות את כל השטות הזאת רק כי הבן שלה כל כך התעקש. לרגע שקלה לוותר. להעלות מתוכה איזה זיכרון פעוט ולא משמעותי. הפסקת צהריים במשרד או משהו. הרי למה שלא תשתף את אילן? ידעה כמה טוב זה יעשה לו. יעשה לשניהם. הרגישה שהיא מתנגדת לכיוון התנועה של העולם, ולא הבינה למה.

"נסו להיזכר מה נמצא סביבכם באותו רגע, מה אתם רואים, מה אתם מריחים."

היא מרגישה את השרירים כולם מורדים בה. מתקשים כולם.

"נסו להרגיש את הטמפרטורה במקום שבו אתם נמצאים."

הגוף מטיל וטו, רק שחור תקוע לה בראש. תכף יעלו עליה. ישאלו למה היא לא נזכרת, מה הבעיה.

"מיד נמשיך בתהליך," אומר הקול, והיא יודעת שנתפסה.

המכונה הופכת שקטה.

"אנחנו מתנצלים, היתה תקלה קלה. ברשותכם, נעשה את השלב הזה שוב. קחו נשימה ותחשבו על…"

"רגע," היא אומרת. "אני צריכה לשירותים."

"תוכלי להתאפק קצת?" משיב הקול, "זה לא ייקח עוד הרבה."

"לא, אני חייבת, חייבת עכשיו."

"זה קצת בעייתי להפסיק את הטיפול באמצע. תוכלי לחכות עוד…"

"לא לא, זה תכף בורח לי מהמכנסיים. הלו? אתם שומעים? אני עוד שנייה עושה פה פיפי על הכול."

יש רגע של שקט, ואז המזרן נסוג לאחור, לאט. הבחורה הצעירה עומדת מימינה. "בואי, נעשה את זה מהר, בסדר?" אומרת בחיוך המעצבן הזה שלה. "אני אלווה אותך לשם."

"אני לא צריכה ליווי."

"עדיף," היא אומרת, "יהיה לך קצת קשה ללכת עם החומר המטשטש שנתנו לך."

"הכול בסדר, רותי שלי?"

"כן אילן, כן. רק הולכת רגע לשירותים."

"אין בעיה, מחכה לך פה. אוהב אותך."

"אני כבר חוזרת."

הבחורה עוזרת לה לרדת ממיטת הטיפולים. רותי ניגשת לערמת הבגדים בפינת החדר, לוקחת מכיס המכנסיים את המכשיר הסלולרי שלה. הבחורה אומרת שלא צריך לקחת כלום, אבל רותי לא מקשיבה. היא מרגישה קצת חולשה, נאחזת בבחורה כשהן הולכות לאורך המסדרון.

"רוצה שאכנס איתך?"

"לא לא, אני בסדר."

"טוב, אני מחכה לך כאן. רק שימי לב שאת יוצאת מאותה דלת."

"אין בעיה," רותי חושבת על הבן שלה. לפעמים גם הוא מסתכל עליה ככה, כמו הבחורה הזאת, כשהוא לא בטוח אם הבינה עד הסוף.

היא נכנסת לשירותים. יש שני תאים, שניהם פנויים. היא בוחרת בשמאלי. נועלת את הדלת, חותכת ריבועים של נייר טואלט ומפזרת בקפדנות על המושב. מתיישבת. רוצה להניח רגע את הסמארטפון אבל לא מוצאת איפה. יש לה הודעה. מנסה להיכנס אליה אבל לא מצליחה. שונאת את המכשיר הזה. רצתה להישאר עם הפלאפון הטיפש והנוח שלה, אבל הבן שלה סינדל אותה עם אייפון חדש. קנה לה במתנה וחודשיים אחרי גילה שהסתובבה עם הסוללה ריקה ועם הפלאפון הטיפש מוחבא בכיס. שלושה ימים לא דיבר איתה, עד שהפקידה בידיו את המכשיר הישן ונותרה להיאבק לבדה במסך המגע.

היא נכנסת בטעות לרשימת אנשי הקשר. מנסה לצאת, אבל במקום מגוללת מטה, לאורך רשימת השמות. בשם של עמיחי היא נעצרת. בוהה באותיות. אחר כך מנסה לחזור למסך הבית, אבל מתקשרת אליו בטעות. מנסה לנתק. לא מצליחה. המסך הופך לשחור, המכשיר ממשיך לחייג.

"לעזאזל," מסננת, שומעת את הקול של עמיחי מגיח מהמענה הקולי.

"אהלן, מוזמנים להשאיר הודעה."

במעמדו? הודעה כזאת פשוטה? יפה. היא שותקת. מקווה שהקו יתנתק מעצמו. מכירה אותו, אחרי עשר שניות שלא ישמע כלום הוא ינתק, בטוח ינתק. ואם לא? עוד יחשוב שהיא מנסה להטריד אותו. לא יבין למה היא מתקשרת אליו יום לפני החתונה שלה. מוטב להגיד משהו, שלא יהיו אי־הבנות.

"היי, זאת אני. אתה לא תאמין איפה אני," מהססת אם להמשיך. "בבניין שלך. של החברה. משתפת זיכרונות עם אילן. היית מאמין? הבן שלנו, הממזר הזה. הצליח לשכנע אותי."

היא שומעת את הדלת מבחוץ נפתחת. "הכול בסדר?" שואלת הבחורה.

"כן," היא עונה ומניחה יד על המסך, "ייקח לי עוד זמן."

"טוב, תשתדלי להזדרז. תקראי לי אם את מסתבכת."

"תודה, תודה," אומרת וחושבת מה כבר יש להסתבך. שומעת את הדלת נסגרת. היא מביטה שוב במסך שעדיין מסרב להגיב. "זהו, בקיצור, חשבתי אולי אתה גם כאן. אבל אנחנו כבר תכף מסיימים, אז לא משנה. נתראה מחר בחתונה. יאללה, ביי."

היא מנסה לנתק, לא יודעת אם הצליחה. מתרוממת, זורקת את הנייר לאסלה ומורידה את המים. ניגשת לכיור, מרגישה חולשה ברגליים. טוב שהבחורה מחכה בחוץ. מסתכלת על המראה, חושבת לעצמה שאילן בטח דואג. שמה את הידיים מתחת למכונת הייבוש ומתנחמת באוויר החם. אחר כך פותחת את הדלת ואז זה מגיח מתוכה.

מים קרים נשברים תחת כתפיה. ניתכים. הכול מתכווץ בה, והיא מנסה להתגונן ולא יודעת איך. מאיפה זה בא? גם הגוף מרגיש שונה באחת, נוקשה. נספג בקפוא. היא מתבוננת בידיה, ולא מבינה. היא יבשה לחלוטין. שום מים לא מרטיבים אותה. וכמו שבאה, ככה נעלמת התחושה.

היא משתהה, ואז מתמתחת, מבקשת לחזור לעצמה. רק הבלבול נותר בה. "מה זה החומר הזה, תגידי לי?" היא אומרת לבחורה, אבל הבחורה לא שם. גם היא לא שם. זה לא המסדרון שממנו באה. מרצפות שחורות, אור יום מטושטש שזולג מהחלונות הכהים. היא מנסה לפתוח את הדלת של השירותים ולא מצליחה. לצד הדלת יש קופסת מקשים קטנה וכסופה. היא לא יודעת את הקוד. רוצה להתקשר למישהו ולא יודעת למי. מנסה לאילן, הוא לא עונה.

"הלו, נתקעתי כאן," היא צועקת. "הלו?"

אין תגובה. היא מתחילה לנדוד באיטיות לאורך המסדרון, סומכת על עצמה פחות ופחות עם כל צעד.

"יש פה מישהו?"

איש לא עונה. היא אוחזת את הקיר בידה השמאלית, הולכת ותועה במסדרונות, נכנסת ויוצאת מדלתות, אין לה מושג איפה היא. אין לה מושג לאן לשוב.

ושוב, באחת, מים ניגרים עליה ולא מותירים עדות. הפעם זורמים בעדינות. והם פושרים, כבר לא קפואים. התחושה נעימה, כמעט מלטפת. ואל המגע מצטרפת תמונה מעומעמת. היא רואה את הבן שלה, עומד מולה מתחת למפל מים גדול, הוא עומד שם בלי חולצה, צוחק ומכווץ בתחתונים אפורים. שנים לא ראתה אותו ככה, חשוף כולו.

היא מבינה.

זה לא זיכרון שלה. זה זיכרון של אילן, הזיכרון שביקש לחלוק איתה. מטיול שהוא והבן שלה עשו לפני חודשיים. רק שניהם, במדבר יהודה. היא מנסה להריץ את התמונה קדימה ואחורה בראשה, אבל לא מצליחה. רק מרגישה את הגוף של אילן מגיח מתוכה, כפוף ונוקשה. נזכרה בדברים שאמר לה הבן שלה, על היום בו נכנס לגוף של נעמי. איך הרגיש אותה כמו שלא הרגיש בחיים. "כאילו היינו שנינו ממש באותה נקודה."

וגם היא מרגישה. את האבנים שדוקרות את הרגליים של אילן, את הכאבים העמומים בגב התחתון עליהם הוא מתלונן כבר שנה.

הפלאפון מצלצל. קוטע אותה מהגוף. המסך שוב שחור. היא נאבקת במכשיר, לוחצת שוב ושוב עד שהצלצול נפסק.

"הלו. הלו? שומעים? נתקעתי פה. אתם שומעים?"

"רותי?"

היא מתכווצת.

"זה עמיחי. איפה נתקעת?"

היא לוקחת נשימה. "אה לא, אני פשוט, אני פה בשיחה עם מישהו, מה, מה שלומך?"

"טוב. שמעתי את ההודעה. אתם עוד אצלנו?"

"האמת שכן," אומרת ומצמידה את ראשה לקיר. הוא קר, מזכיר לה מחדש את מגע המים.

"יופי, שמח לשמוע. מתייחסים אליכם יפה?"

"ממש. נחמדים פה כולם."

"נהדר. רוצים לקפוץ אלי למשרד, לקפה?"

היא עוצמת עיניים. הבן עומד מולה, ספוג במפל. גופו הולך ומתבהר, רואה איך כל חלק בו הופך מדויק יותר ויותר.

"האמת שאנחנו עוד באמצע פה."

"הבנתי. אז אם תרצו לקפוץ אחרי אתם מוזמנים. המשרד שלי בקומה ארבע־עשרה."

היא מרגישה את הירוקת השמנונית ספוגה תחת רגליה.

"טוב, רותי?"

"בטח בטח. אני אראה איך מתקדם פה, אני לא יכולה להבטיח."

"בלי לחץ, מקסימום נתראה מחר," הוא אומר, והיא מנסה לדמיין את הפנים של עמיחי. נזכרת בחולצה הלבנה והמקומטת שלבש בחתונה שלהם. הקו מתנתק. היא משמיטה את המכשיר הסלולרי מטה, בוהה במרצפות, רואה את המים מתערבבים תחתיה. מגיעים עד לברכיים. היא עוצמת עיניים, מרגישה את הזיכרון מתחיל לנוע בתוכה כמו סרט. מרגישה את המים מתחילים לזרום סביבה, במגע ערפילי. רוח איטית נושבת על עורפה. בזווית העין היא מבחינה בילדים משחקים, אבל הם נותרים מטושטשים. היא לא מצליחה להתמקד בהם. היא שקועה כולה בבנה. בגופו הצוחק. צחוק מלא ובריא. הוא צועק משהו. צועק בחיוך גדול. אבל היא לא שומעת. לא מצליחה לקרוא את שפתיו, זרם המים מסתיר אותן. מרגישה את הגוף של אילן עונה, אומר לו משהו, אבל היא לא מבינה מה.

אילן ודאי חשב עליה באותו רגע, היא בטוחה. הרי ידע כמה כמהה לרגעים כאלה עם הבן שלה. כמה ביקשה שיהיה לה יותר ממנו. הבינה את הכוונות הטובות של אילן, וככל שחשבה עליהן יותר, כעסה עליו יותר. שככה הראה לה בעיניים מה חסר. היא נשארת שם עוד כמה דקות, מנסה להעמיק בזיכרון. גם ריח המדבר עולה בה, מזכיר לה את השנתיים שעבדה במצפה רמון. הכול הולך ונהיה צלול יותר. אבל שום צליל לא מתעורר בה. הבן שלה עומד מולה, ממשיך לצעוק מילים שהיא לא מצליחה לשמוע.

היא מביטה לתקרה. לא מבינה מה היא עושה שם. בכלל לא רצתה את כל הטיפול הזה. היא אוחזת את הראש בין ידיה, מבקשת להוציא את הזיכרון הזר שנשתל בראשה. לא מצליחה. היא מביטה ימינה ושמאלה, מוודאת שאין איש במסדרון, ומשחררת זעקה עדינה. רוצה לצרוח, אבל לא רוצה שמישהו ישמע. אחר כך מתחילה להתקדם לאורך המסדרון. מגיעה עייפה למעלית ולוחצת על הכפתור, מרגישה שהסחרחורת נחלשת מעט. הדלתות נפתחות והיא נכנסת פנימה. לרגע מביטה על הכפתורים, ואז לוחצת על קומה ארבע־עשרה וקומה ראשונה במקביל, מחליטה להגיע לאן שתגיע.

3.

את הדרך למעלה עד למשרד של עמיחי היא עושה לבד. כשהדלתות נפתחות בשנית, היא רואה מולה פרקט עץ יפה וקירות שיש. הם לא שמו לב אליה ברגע הראשון, אבל אחרי כמה צעדים לכיוון שולחן המזכירות, כמה מהעובדים כבר בהו בה.

"הכול בסדר, גברתי?" שואל המזכיר בדלפק. "את נראית מעט חיוורת."

"הכול מצוין," היא אומרת, מקפידה לחייך, מקווה שהחיוך יסתיר את החלוק הירוק והגוף המותש. "באתי לעמיחי. איפה הוא יושב?" שואלת וחושבת על אילן. על צער שימלא אותו אם ידע שנפגשו. כשידע שנפגשו. הבחור מביט במחשב.

"אני מתנצל, אני לא רואה פגישות בלו"ז."

"הייתי אשתו פעם," היא אומרת.

הבחור מהסס, מסמן למישהי שיושבת לידו, לוחש לה משהו באוזן. היא קמה וניגשת בזריזות לאחת הדלתות, דופקת ונכנסת.

"זה החדר של עמיחי?"

"רק רגע, גברתי, רק רגע."

הבחורה יוצאת ולוחשת משהו לבחור.

"הוא בשיחה חשובה," מודיעים לה, "ייקח חצי שעה לפחות."

"אני רק רוצה להגיד שלום, אפשר?"

"אני מתנצל, אי אפשר להפריע לו."

"אני מבינה," אומרת רותי ומשחררת אנחה. "לא נורא, בהזדמנות אחרת."

"אני בטוח. תרצי שנלווה אותך חזרה לטיפול, גברת זמיר?" הוא מחייך, והיא יודעת שעלו עליה. הם יודעים.

"כן," היא אומרת בטון כנוע. "רק אולי תגיד לי איפה פה השירותים?"

"בטח. כאן משמאל."

רותי מהנהנת בהכרת תודה ופונה שמאלה ואז משנה כיוון אל דלת המשרד של עמיחי, פותחת אותה. הבחור בדלפק צועק משהו, אבל היא מתעקשת לא להקשיב. מתקדמת בצעדים גדולים, מתיישבת על כורסה לבנה ורכה, מתבוננת ברצפה.

"תסגרו פה, הכול בסדר," היא שומעת את הקול ההחלטי של עמיחי, ואת הדלת שנסגרת מיד אחרי. היא מרימה אליו מבט.

4.

הוא נראה כמעט זקן, ובכל זאת בקושי השתנה. רוב השערות הלבינו, אבל העור עוד מתוח וחלק. אף פעם לא ראתה אותו עם חליפה, אך הישיבה עדיין יציבה ובטוחה, בדיוק כפי שזכרה. הוא מביט בה ואומר בטלפון, "אני חייב לסדר כאן איזה עניין, כבר חוזר אלייך." מנתק ובוהה בה.

"הרבה זמן," הוא אומר.

"כן."

הוא שואל לשלומה. היא אומרת שטוב.

"תה או קפה?"

היא אומרת שהיא לא צריכה כלום.

"איך היה הטיפול?"

"מה אני אגיד לך, כל הטכנולוגיה הזאת שלך ממש מרשימה," היא אומרת ונעצרת, נושכת את שפתה התחתונה.

"הכול בסדר, רותי?"

"אין לי כוח, עמיחי," היא נאנחת. "אין לי כוח."

"לְמה אין לך כוח?" הוא שואל ונשען קדימה, שולח יד למרכז השולחן. היא נזכרת ביכולת המשונה הזאת שלו, להביע אמפתיה ולשמור על מרחק באותו זמן.

"אני לא יודעת מה אני עושה כאן," היא אומרת ומסתכלת על ארון הספרים במשרד. מסודר ומוקפד. חושבת על הבית שגרו בו בחיפה, כשרק התחילו. איך ישנו על הרצפה כמעט חודש כי המוביל נעלם עם כל הדברים.

"רותי, אני לא ממש מבין."

היא חושבת על הבית שעברו אליו אחרי, ברמת גן. ועל הטיול לירדן. חושבת על הבן של שניהם, שעדיין תקוע לה בראש, מתחת למפל. כל הזיכרונות עולים בה, והיא מנסה לעצור בעדם ולא מצליחה.

"תוציא את זה ממני," היא אומרת לו.

"את מה…"

"הזיכרון שדחפתם לי. תמחק אותו."

"איזה זיכרון, רותי? מהטיפול עכשיו?"

היא מהנהנת.

"מה יש בו?"

"מה זה חשוב. לא רוצה כלום בראש שלי. לא רוצה שאף אחד יסתובב לי שם."

היא רואה שהוא לא יודע איך לאכול אותה. בטוח שהשתגעה. היא יודעת, היא מכירה אותו. "זה לא כל כך פשוט, רותי. אי אפשר פשוט למחוק, אנחנו עוד לא ערוכים…"

"אבל אני לא רוצה את זה," היא צועקת, "די, לא רוצה."

הוא מגרד את ראשו, מוציא דף מהמגירה ומתחיל לרשום משהו על פתק. גם את הטכניקה הזאת היא מכירה אצלו. להיראות עסוק עד שמשהו יסתדר. היא לא תיתן לו.

"אני אתבע אותך," היא אומרת ונאחזת בכורסה.

"מה?" הוא מרים אליה מבט. לא מבין.

"שמעת, אני אתבע אותך. אקח עורך דין הכי טוב ואתבע. כל המדינה תשמע."

עמיחי נשען לאחור, מביט עליה במבט רציני. מעביר יד על הסנטר. משהו משתנה בו. עתה הוא נראה לה אחר. לא עמיחי שהכירה לראשונה בשוק הטורקי, אלא אותו מנכ"ל רציני וסמכותי שכולם מדברים עליו.

"בשביל מה באת, רותי?"

"אני לא יודעת," היא מתוודה, משפילה מבט. "אני באמת לא יודעת."

"כסף? זה העניין?"

"השתגעת?" היא אומרת ומלטפת את עצמה.

"כמה את רוצה?" הוא שואל.

"לא רוצה ממך כלום," היא משיבה בתוקף, מבחינה שהיד עם העט קצת רועדת לו. הוא גם שם לב, ומסתיר אותה מתחת לשולחן. הוא מסתכל אל המחשב, אחרי זה חוזר להסתכל עליה.

"זה הכול רעיון שלךְ."

"מה?"

"כל החברה הזאת."

עכשיו זה הוא שנראה לה משונה.

"תגיד, איזה ג'וק נכנס לך לראש? לי אף פעם לא היה כוח לכל הניסיונות האלה," יודעת שהוא מבין היטב למה היא מתכוונת.

"נו, ובגלל זה אמרת."

"אמרתי מה, עמיחי? על מה אתה מדבר?"

היא רואה בו זרם של היסוס, הוא תוהה אם להגיד. כבר לא סומך עליה. "שאני צריך למצוא שיטה אחרת, כי דרך הגוף זה לא יצליח."

היא לא מבינה על מה הוא מדבר. מנסה ולא מצליחה. אבל רואה בגוף שלו, החיוור פתאום, שהוא לא משקר. "אני לא זוכרת שאמרתי דבר כזה," היא עונה בשקט.

"זיכרון זה דבר משונה," הוא משיב, ואז מתחיל לדבר איתה על התהליך הטכני המפורט. מסביר איך הזיכרון נצרב במוח, איך המכונה שלו פועלת.

"מה אתה מקשקש? איך זוכרים מדבר?" היא מתפרצת לו באמצע, והוא עונה משהו על הנוירונים במוח. ממשיך ומבהיר שאי אפשר למחוק זיכרון ככה סתם. מסביר כל מיני דברים שלא מעניינים אותה. היא מסתכלת עליו, אבל נמצאת כולה מתחת למפל.

דפיקה בדלת.

"כנסו," הוא אומר, והיא כבר יודעת.

5.

כל הדרך חזרה הביתה היא מחזיקה לאילן את היד. מחזיקה חזק. מחכה שיגיד משהו.

"אני לא יודעת מה חיפשתי שם."

"אני יודע," הוא עונה, בטון עדין ורך שהוא לא מצליח להסתיר.

הם יוצאים מהכביש המהיר ונכנסים לעיר.

"שתדע לך שזיכרון אחד כן עבר אלי," היא אומרת ומסתכלת על החלון.

"אני יודע."

"הבעיה ש…"

"לא היה קול."

"איך אתה יודע?"

"הם אמרו לי. הסבירו שהם לא צרבו טוב את הזיכרון."

היא מביטה אליו דרך המראה הקדמית, מקווה שיסתכל עליה, אבל העיניים שלו מרוכזות בכביש.

"זה היה מהטיול שלכם לפני חודשיים?"

"כן. במדבר."

"היה לכם קר," היא צוחקת.

"כן," הוא אומר ונאבק להסתיר גיחוך. היא מבחינה, עוטפת את היד שלו גם בידה השנייה.

"בזיכרון שאני שיתפתי איתך, היה קול?"

"לא שיתפת אף זיכרון."

"מה?"

"את לא שיתפת אותי."

היא מכווצת את רגליה. מצמידה אותן אחת לשנייה.

"זה מה שהם אמרו?"

"לא. אני מכיר אותך."

היא לוקחת נשימה, מדליקה את הרדיו, מקווה לשמוע שיר יפה אבל לא מוצאת.

"על מה דיברתם?"

"מי?"

"אתה והוא. מה הוא אמר לך שם, במפל?"

אילן זורק לעברה מבט חטוף, ואז חוזר להביט בכביש. הם ממשיכים לנסוע בשתיקה. עשר דקות, אולי רבע שעה.

"הוא צעק שחבל שאת לא פה. שהיית מצליחה להחזיק שעה מתחת למים," הוא אומר לבסוף בחיוך, "ואני אמרתי לו שהוא צודק."

רותי מרפה מידו.

"לא מבין, חשבתי שתשמחי."

היא לוקחת נשימה עמוקה עד שהיא לא יכולה לנשום יותר.

"תעצור בצד," היא דורשת.

"מה?"

"תעצור בצד. עכשיו."

"אין פה איפה, רותי. תכף נהיה בבית, נדבר על הכול."

"אפשר בצד השני," היא קובעת ומצביעה עם הגוף כולו.

"אי אפשר, זה קו הפרדה רצוף."

רותי נשענת קדימה, מוודאת שהכביש פנוי ואז דוחפת את ההגה שמאלה, חזק.

"רותי, די!" הוא צועק, נאבק בה. האוטו מוסט הצידה, כמעט נכנס ברכב חונה לפניהם. אילן מצליח לבלום ברגע האחרון. הפגוש הקדמי מתחכך בפגוש האחורי של הרכב לפניהם. האזעקה מתחילה לפעול.

"התחרפנת לגמרי," הוא אומר ומכניס לרוורס. רוצה לזוז מאמצע הכביש, אבל היא לא נותנת לו. רותי מרימה ידיים ונדחפת לתוכו. נצמדת אליו, הכי קרוב שרק אפשר. ברגע הראשון הוא עוד מנסה לנהוג, עד שהוא מבין שאין לו סיכוי. רכב מאחוריהם צופר שוב ושוב, אבל הם לא זזים. היא מתקרבת עוד, והוא נשבר. מתחיל לעטוף אותה. "קשה לי לנשום," הוא אומר.

"לא נורא," היא משיבה. "אתה מתמודד יפה."

הוא מצמיד אותה אליו בידיים גדולות וחומלות, והיא ממשיכה להידחף לתוכו, בעקשנות. נצמדת הכי חזק שהיא יכולה ולא מרפה.


*הסיפור לקוח מתוך "חוף הים של ירושלים", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017.

יום אחד, כשהייתי בן תשע או עשר, שלח אותי דודי עם הדואר של חנות ההלבשה שלו ושל אבי בעיר התחתית של חיפה. אני לא בטוח אם זה היה רעיון שלי, או רעיון שלו שאלך לבד, ללא ליווי מבוגר.

הלכתי מרחוב כיאט ישר אל תוך רחוב העצמאות, ופניתי ימינה לכיוון הכביש המוביל אל הקריות. זכרתי שאי שם מסתתר לו בניין דואר ענק. הגעתי עד לבית החרושת של דובק ואז גיליתי שטעיתי ובעצם אנל'א יודע איפה נמצא בניין הדואר. בדרך חזרה הלכתי לאט יותר, כי התביישתי שלא זכרתי את הדרך. עד שהגעתי לפתח החנות, הפנים שלי לא היו אלא קולות התייפחות ומשיכת אף.

הדוד שלי כעס עלי, שלא שלחתי את הדואר. אולי משום שלאחיו נולד בן, ולו היו רק בנות ובתקופה ההיא הבן הוא זה ששמר על שם המשפחה, שלא כמו בתקופתנו, שבה המסורת הולידה מסורות חדשות. אולי בתוך תוכו הוא זעם על האישיות המעופפת שלי, אלפי עפיפונים צבעוניים שמכסים את השמיים המזוהמים בסירחון של בתי הזיקוק; אולי הוא שאל את עצמו, איך הוא בטח בלא יוצלח שכמותי. הבטתי בפנים המרצינות שלו, דומות לפניו של אבי, אך יותר מלאות, והקמטים יותר עמוקים, וממש התביישתי.

אחרי שננזפתי על שלא הבאתי את המכתב ליעדו, עליתי למעלה ליציע של החנות, מין מחסן עץ כהה ומאובק. שם חיכיתי לאבי שיגיע, לחפש אצלו קצת רחמים. הבטתי בתקרה הגבוהה. עכבישי ענק טוו קוּרִים אדירים, אך במקום לתפוס חרקים, רק אבק נערם עליהם. הייתי מוקף במתלי בגדים בודדים, בסיכות שולחן שנהגתי לשדך באופן בלתי אפשרי לשולחן העץ המחוספס. מאחורי עמדה שורה של ארגזי בגדים שלא נקנו וחיכו להישלח בחזרה לספקים. התחבאתי בחושך של היציע, שנסתר מהלקוחות.

אבי נכנס לחנות, ורצתי למטה לספר לו מה שקרה, ונפלתי במדרגות ונקרעה לי הזרוע ממסמר חלוד. אבי היה חסר אונים מול זרם הדם ומיד הזמין אמבולנס. דודי אמר לו, "נו, אמרתי לך, הילד שלך צריך להפסיק לרחף כמו עפיפון." ומאז אני הולך עם צלקת ביד שמאל, שנראית כמו סירה, על היד הכותבת שלי, שלא מפסיקה לרחף ולחלום.

עברו השנים, העיר התחתית התייבשה מלקוחות, הם עברו לקניונים ואבי ואחיו פשטו את הרגל. הדבר היחיד שהעירייה עשתה בעיר התחתית הוא להציע את החנויות הריקות בתור סטודיו לאמנים מתל אביב. וכך, יום אחד מצאתי את עצמי חוגג עם חבריי התל אביביים בתערוכה של כתב העת "מעין", ממש ליד קבר החנות של סבי ובניו. החנות הריקה עמדה כמו מצבה לימים שלא יחזרו (לעיתים אני חושב שזאת הייתה הנקמה של הזמנים בבנק, שקנה את החנות במחיר ריצפה). החברים התל אביבים לא ידעו דבר על בית הקברות של החנויות שהקיף אותם. רק אני עמדתי ושתקתי ולא אמרתי מילה.

היום אני יודע שיש איזה בניין דואר ענק בקצה רחוב העצמאות, העמוס ימאים שמוכרים דברי סידקית. בתוך בית הדואר הזה מחכה לילד הקטן צי של דוורים ודווריות ואחד מהם לפחות פונה אלי בחיוך ומציע את עזרתו כשאני הולך לאיבוד. בניין הדואר העצום והמסתורי מתרחב ללא הפסק, מעל לכל קנה מידה אנושי, החדרים שלו גרנדיוזיים, מעוצבים בעיצובים חדשניים, משתנים בלי הפסקה. כך שאי אפשר לפספס אותו. מתוך קרביו נשלחים אינסוף עפיפונים בצורת מעטפות ריקות.

ועכשיו אני מופיע לצד דודי בחנות הבגדים עם התקרות הגבוהות, "אתה טועה, מותר לילד לרחף כמו עפיפון," אני מתערב ואומר לו.

"מי אתה?" הוא סוקר את בגדיי בהפתעה.

"אני חבר של הילד הזה, כבר שלושים שנה." אני מלטף את הראש המתולתל של הילד הזה, שהוא אני.

"תראה, אני מבין שאתה כועס, אבל הילד השתולל ובגלל זה הוא נחתך, ומישהו צריך לשים גבול ברור בין מה מותר לעשות, ומה אסור."

"אם לא היית נוזף בו, הוא לא היה נמתח כמו קפיץ ומשתולל כשאביו מגיע." אני מביט עוד פעם בחנות הזאת, שבה העברתי את ילדותי ובין כתליה אימי הכירה את אבי.

"איך יכולתי לדעת?" דודי לוקח כמה שאיפות אחרונות וזורק את הסיגריה אל מעבר למדרכה במפתן החנות. מכונית פיאט "ריתמו" אדומה עם שריטה עבה בצד עוברת ומועכת את בדל הסיגריה.

"היית צריך לעודד אותו לחלום עוד יותר, ולצייר בעצמך את המפה האגדית שבה מסתתר בניין הדואר הענק, שרק ילדים יודעים את הכניסה אליו." הילד מביט בי ומסכים איתי.

"למה לי?" אח של אבי שואל במבט רציני וחוזר לתוך החנות.

"כי אולי, עשרות שנים אחרי זה, הוא היה כותב לך שיר אהבה." אני שם לב שדודי מעולם לא זכה לשמוע על הקריירה שלי ככותב.

"תראה, כל החיים חינכו אותנו לחשוב שאסור לחלום." דודי עוקף את השולחן כדי להתיישב ליד הקופה.

"ועכשיו כשאתה יודע…" אני מביט בזכוכית השקופה של השולחן ליד הקופה. מתחת לזכוכית העבה נחות להן גלויות ממקומות שונים, שהוריי ומשפחת דודי טיילו בהם. חלק מהתמונות נעשו אדומות, חומות והתבלו עם הזמן.

"אדוני, אם זה יעזור, אני מבטיח לא לצעוק יותר על הילד, ולעודד אותו לחלום יותר." דודי מוציא מקרבו מילים שלא האמנתי שיגיד לי.

"תודה רבה. אני מעריך את זה מאוד." אני מסמן לאותיות לקחת אותי בחזרה לעתיד. 

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty