the short story project

search

לפעמים נכנסים אלינו הביתה אנשים זרים, חברים שלכם, הורים בעצמם. אין לי בעיה עם זה, שיבואו, זכותכם להזמין אותם אלינו הביתה. אבל אם הם באים שיבואו אליכם, למה הם באים אלי? מה אני קשור? הם נכנסים בדלת, שלום-שלום, חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, ומיד נטפלים אלי. האישה מתכופפת, דוחפת את הפנים הצבועות שלה מול הפנים שלי, מחייכת כמו ליצן עם פה ענק, מלטפת לי את הלחי, מתפעלת: "כמה גדלת!" 

גדלתי? מה פתאום גדלתי? ככה אני. זה הגודל שלי. חוץ מזה מה אני אמור לענות על זה? להתפעל ממנה, כמה שהיא הזדקנה?

ואז היא אומרת: "אני זוכרת אותך עוד שהיית כזה קטן." ומסמנת בכפות הידיים שלה גודל של טאבלט.

יופי שאת זוכרת כי אני לא זוכר. לא זוכר את עצמי כשהייתי "ככה" ולא זוכר גם אותך. בחיים שלי לא ראיתי אותך. באת להורים שלי? לכי אליהם, מה את רוצה ממני? אני פה באמצע, עם הטרקטור שלי, את מפריעה.

כשהיא מתייאשת היא קמה וחוזרת אל ההורים שלי, אבל אז מגיע בעלה ואני צריך להתמודד גם איתו. מזל שעם הבעל זה יותר קל, כי מדובר ביצור עם פונקציה אחת. הוא מתקרב אלי ונובח: "גבר! גבר! תן כיף גבר!"

אז אני נותן לו כיף חזק, כבר יודע שהוא יתפוס את היד שלו כאילו היא כואבת לו נורא. הם לא טיפוסים כל כך חכמים, הבעלים, אפשר להיפטר מהם אחרי שני כיפים. לזרוק להם בננה ולא לראות אותם יותר. 

רק אחרי שהם עוזבים אותי והולכים לשבת עם ההורים שלי על קפה ופוליטיקה, אני חוזר בשקט לכף של הטרקטור שלי, מנסה לייצב עליו חלק אדום של לגו.

אבל לא תמיד זה נגמר כל כך בקלות, יש את המקרים הקשים; המקרים שבהם הם מביאים איתם את הילד שלהם. 

אז הם כמובן מצמידים לי אותו. למה הם מצמידים לי אותו? כי אנחנו נהנים לשחק ביחד? לא. הם מצמידים לי את הילד שלהם כדי שאעשה לו בייביסיטר. הוא לא מעניין אותי – הילד שלהם – בדרך כלל הוא יותר קטן ממני, בוהה בי עם פרצוף הנזלת שלו, וישר אני מבין שיהיו צרות, כי אני לא מתכוון לסבול אותו יותר מידי.

"תשחקו יחד." אמא מנסה להלהיב אותי.

"תראה, יש לו טרקטור!" אומר האבא של הילד.

לא מעניין אותם אם אנחנו רוצים לשחק יחד או לא. בשביל המבוגרים, אם אנחנו בערך באותו גיל, פלוס מינוס שנתיים, זה אומר שאנחנו כבר חברים.

בחיי, הייתי רוצה להחזיר להם; להצמיד להם מישהו, מישהו בגיל שלהם, שהם לא מכירים, נגיד את אב הבית אצלנו בגנים. גם הוא אבא, הוא האבא של הגן. הייתי מביא אותו אלינו הביתה ואומר: "תכירו, זה אב הבית, מעכשיו אתם חברים. תראו, יש לו צרור עם המון מפתחות! תשחקו יחד!" ככה הייתי אומר להם.  

אבל העולם לא עובד ככה, בעולם שלנו המבוגרים משגעים את הילדים, לא להיפך. 

כשהם רואים שזה לא יבוא להם בקלות אמא מחריפה את המאמצים: "זה לא יפה!" ככה היא גוערת בי, "תחלוק איתו, תשחקו יחד בטרקטור."

היא לא מבינה שאת הטרקטור אי אפשר לחלוק. זה לא עובד ככה. זה כמו שאני אגיד להם לחלוק משהו עם אב הבית, נגיד את תיק ההשקעות הזה שהם כל הזמן מדברים עליו. יש לי הרגשה שהם לא יסכימו.

כשלא הולך להם הם מתעלמים מאיתנו ומקווים שיהיה בסדר, מתיישבים על הכיסאות הגבוהים שלהם ליד השולחן הגבוה שלהם ושותים קפה.

הילד שלהם מסתכל עלי. אני עושה לו פרצוף של "שמחתי לא להכיר אותך", מסתובב ממנו ומוסיף עוד חלק ירוק של לגו על הכף. ואז הילד-נזלת הזה מתחיל לבכות. הוא מתחיל לבכות וההורים שלו מאוד מאוכזבים. למה הם מאוכזבים? כי הילד שלהם בוכה? מה פתאום? הם מאוכזבים כי הם צריכים לקום עכשיו ולטפל בו! הם צריכים לקום ולטפל בו כי אני לא מוכן לעשות את זה במקומם.

הם מגיעים ומנסים להרגיע אותו. אני מנסה להתרכז בטרקטור אבל הכף שלו נשמטת מטה ושני החלקים של הלגו נופלים על הרצפה. עכשיו גם אני מתחיל לצרוח מעצבים. הילד שומע אותי וצורח עוד יותר חזק. אמא באה, מחבקת אותי, אבל אני לא מסכים להירגע, שתדע שזה לא סתם בכי, שהם הרסו לי את כל אחר הצהריים עם החברים שלהם ועם ילד-נזלת.

ואז מגיע הפתרון האולטימטיבי: טלוויזיה. כשלהורים אין כוח להתמודד איתנו הם בורחים לטלוויזיה. אמא מרימה אותי ומושיבה על הספה. אבא לוחץ על הכפתור בשלט. הדמעות שלי מתייבשות ברגע. טלוויזיה אין לי בעיה לחלוק עם גוש-נזלת. אנחנו יושבים זה לצד זה, בוהים באבא מוצא לנו תוכנית, לא משנה איזו, אנחנו לא בררנים. טלוויזיה זה יותר טוב מטרקטור, טלוויזיה זה שלום בית.

אבל מהר מאוד כל הטוב הזה נגמר, הם קמים וניגשים אלינו, באים להציק.

"מה זה? כמה זמן אתם רואים טלוויזיה? שעה זה כבר יותר מדי!" 

כאילו שזה היה רעיון שלנו.

ואז אבא מכבה לנו את הטלוויזיה, ואנחנו מוחים, למרות שגם לנו קצת נמאס. המבוגרים עושים קולות של פרידה. ושוב חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, שלום ולהתראות, ונדבר, ונתקשקש, ונקבע, וניפגש, ותבואו יום אחד, ותבואו אתם, ונטייל בשבת, וניסע בחג. כל זה. ואז אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש שוקולד. ואמא נותנת לי, תמיד היא נותנת לי כשיש אורחים, גם לגוש-נזלת היא נותנת, אבל לא אכפת לי, העיקר שלי יש. אני טורף את השוקולד מהר-מהר, חוטף זץ למוח, וזה שווה לי את כל הביקור. עכשיו אני מאושר.

 

תודה לדניאל לבנטו

 

11

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שחרּור שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בזבּוז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נרָאה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים. אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, את הסוף לא הבנתי, ַאת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם ׂשבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד.

רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב. יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת. יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר. אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.  אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.


*לקוח מתוך "פיקניק," בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט.

19

הפרופסור חש את מגע היד המלטפת על גבו ותחושה נעימה הציפה אותו. הוא ניסה להסתובב לעבר אשתו האהובה, אך איבריו לא נענו לו.

"בוקר טוב, פרופסור, ארוחת הבוקר מוכנה!" קרא ג'ון בחיוך.

למשמע קולו של ג'ון, הפרופסור שוגר במהירות במנהרת זמן שחלפה על פני אינספור רסיסי זיכרונות ואירועים, הבזקי תחושות של שמחה ועצב שבסופם הביאו אותו אל האיש הזקן הזה ששכב מרותק למיטה בחדר המואר מדי. הוא פקח את עיניו. הגומחה בחצי המיטה של אשתו איכלסה ערימות של ספרים, עיתונים וכביסה מקופלת. אגרוף נלחץ בלבו.

ריח הטוסט הוא שבלבל אותו. במשך כל שנות חייהם המשותפים, אשתו הייתה מכינה לו טוסט, קפה ומיץ תפוזים, מדי בוקר והוא היה מתעורר לתוך ריח הלחם הקלוי שהציף את הבית כולו.

היא הייתה שמש. שמש זהובה. כשראה אותה לראשונה חשש להתקרב אליה, פחד להישרף, להינמס. אבל כשם שניצב חסר אונים מול שקיעה מרהיבה שאיימה לחרוך את אישוניו אם יתפתה להסתכל לתוכה, גם ממנה לא יכול היה להסיר את עיניו, יהיה המחיר אשר יהיה. כך נשאר מהופנט בשנים הראשונות אחרי שנישאו, ולכל אורך חייהם המשותפים נשא בתוכו את אותה פליאה ראשונית, שדווקא הוא זה שזכה בה.

אך בשנים שחלפו האור בחייו התעמעם ועולמו התמלא בהיעדרה.

ג'ון, עוזרו הפיליפיני, היה עליז ונמרץ במיוחד. "מאמא מיה, תֶ'ר אָיי גוֹ אָגֶן…" הוא שר לעצמו בזמן שהוציא בגדים נקיים מהארון.

תחילה ניחש הפרופסור שג'ון קיבל סוף-סוף מסר מרגיע מהבית, אבל אז נזכר שיום קודם לכן כבר שוחח עם אשתו וילדיו בסקייפ, אחרי עשרה ימים שבהם היתה רשת האינטרנט במנילה מנותקת עקב טייפון שפקד את העיר. "זה לא העניין", פסק הפרופסור וחיפש הסבר אחר. כשג'ון התכופף כדי להרים אותו מהמיטה ולהעביר אותו אל כיסא הגלגלים, אפו הוכה בכמות נדיבה מדי של 'אולד ספייס', הבושם שבתו תמרה נתנה לג'ון במתנה לחג המולד. מיד נחתה עליו ההבנה שיום חמישי היום, היום החופשי השבועי של ג'ון. הפרופסור שנא את ימי חמישי. הוא לא סבל את סאנדש המחליף הנפאלי של ג'ון, שאי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אומר. לא משנה מה הפרופסור ביקש ממנו, סאנדש היה מחייך ומהנהן אך ממשיך לעשות מה שבא לו. אחרי מספר ניסיונות כושלים לדיאלוג, התקשורת ביניהם הצטמצמה לאוצר מילים חד-הברתי שכללה: "לא!", "זה", ו"שם". הפרופסור לא אהב גם את יום החזרה של ג'ון מהחופשה. הוא חזר תמיד מרוחק, נרגן וחסר סבלנות. היממה שבילה מחוץ לבית כמו החזירה אותו לאיזו גרסה אחרת של עצמו, סוערת ואנוכית יותר. אחת שלא מתאימה לה ההתמסרות הזאת, הדאגה לרווחתו של איש קשיש. בשעות הראשונות לשובו הביתה, ג'ון היה עושה הכול בתנועות קצרות, חדות ומהירות, נכנס ויוצא מהחדר מבלי להתעכב מעבר לביצוע המטלה, מבלי להתעניין, מבלי להסתכל לו בעיניים. לא פעם הוא הדיף ריח קל של אלכוהול שהתנדף דרך נקבוביות העור שלו עד הבוקר למחרת. ומפעם לפעם דבקו בג'ון גם ניחוחות של אישה.

כך או כך, יום חמישי היה מבחינתו של הפרופסור יום ארור. יממה של כאוס ותסכול בחברתו של סאנדש, שנמשכה ביממה נוספת של הסתגלות מחדש של ג'ון לאורח חייהם המשותף. והפרופסור מאז ומעולם לא אהב שום שינוי בסדר יומו הקבוע.

היו ימים בעברו המפואר שבהם הוא קבע את כל המהלכים, שהוא ניהל את העולם סביבו. את מחלקת פיסיקה היוקרתית במכון ויצמן, את מסלול ההתקדמות של הדוקטורנטים הצעירים והשאפתניים, את הקצאת התקציבים לעמיתיו החוקרים ואת סדר היום של המשפחה הפרטית שלו. אך מאז שיצא לפנסיה עולמו הצטמצם עד מאוד. הוא היה רוצה בכל מאודו לחזור לימים ההם, לנקודה הזו בזמן, אבל אפילו הוא, הפיסיקאי הנודע, עוד לא מצא את הדרך לנוע אחורה על פני ציר הזמן של החיים. רק קדימה כמו כולם, עד לסוף הבלתי-נמנע, שכבר מגיח לא רחוק באופק.

הוא מצא את עצמו יושב לבדו בכיסא גלגלים, בראש שולחן האוכל הגדול, בעמדת תצפית על סלון הדירה הישנה. לפניו כוס קפה פושר גמור למחצה, ערימה של דואר ישן ושלושה כדורים בקופסה שמחכים לו.

חמישי / בוקר עדכנה אותו קופסת הכדורים השקופה. הוא פתח את החלון הקטן, חילץ באצבעו כדור לבן, כדור ורוד אליפטי וחצי כדור כחול מהתיבה ובלע את כולם בלגימה אחת.

בעיני רוחו ראה את סדר הישיבה שהתקבע סביב השולחן כשמשפחתו היתה צעירה. אשתו ישבה תמיד מימינו עם גישה קרובה למטבח (בשעת התה של אחר-הצהריים, האור שבקע מהחלון נתפס בשיערה הבהיר ויצר הילה סביב ראשה), תמרה בכורתם הפטפטנית התמקמה לשמאלו ויוני הקטן והמסוגר ישב הרחק מולו בקצה השני של השולחן. אחד-אחד הם נטשו את מקומותיהם, כולם מלבדו.

ג'ון עוד פיזם לעצמו מנגינות והתרוצץ לסיים את המטלות שלו לפני הגעתו הצפויה של סאנדש כדי לשחרר אותו. הפרופסור שם לב שג'ון טיפח כרס קטנה ושיער ראשו החל מידלדל. הוא נהג לומר שאסייתים נראים לו "חסרי גיל" (מסוג האמירות שהיו מוציאות את תמרה מדעתה, גם אם לא היה בידה לסתור אותן), אבל הוא בהחלט הבחין בסימני הזמן שניכרו בעוזרו המסור מאז הגיע אליו לפני חמש וחצי שנים. "אני יורד לזרוק את הזבל, פרופסור. תיכף אחזור." ג'ון אמר בהתלהבות מוגזמת. הדלת נטרקה אחריו באמצע "אחזור".

הפרופסור הניח את ידיו על השולחן ובחן את זרועותיו המנומרות. כתמי רורשאך סגולים וחומים כיסו אותן. אחד הכתמים דמה לאישה שמנמנה. הוא ליטף אותה בידו השנייה ונזכר איך כשהיה ילד אהב לחפש צורות בתוך העננים.

הוא הריץ בראשו את היממה הצפויה לו והחליט להתקשר לתמרה ולהודיע לה שהוא לא מוכן להישאר שוב עם סאנדש. שתגיד לג'ון להישאר. הוא ישלם לו תוספת יפה, יזמין להם אוכל מהסינית שג'ון אוהב. המספר שלה היה תפוס. היא תמיד היתה עסוקה. תמיד בישיבות או בנסיעות של העבודה לחו"ל או בדיוק השכיבה את הילדים. הוא חייג שוב וניתק. הוא כבר ידע שגם אם תענה, היא תסביר לו שאין מישהו אחר שאפשר למצוא מעכשיו לעכשיו, שסאנדש הוא כבר המטפל המחליף הרביעי שהיא הביאה ושזה הכי טוב שיש. היא גם תחזור על כך שאף אחד לא יכול לעבוד "עשרים-וארבע-שבע" ושגם ג'ון צריך יום חופש מדי פעם. לפעמים הוא לא היה בטוח למי מהם היא דואגת יותר. במקרה הטוב, היא תציע לקפוץ בערב לראות שהוא בסדר. אבל בסופו של דבר, היא תהיה אצלו חצי שעה-שעה והוא יתקע עם סאנדש לכל היום.

הוא דפדף בפנקס הקטן שהחזיק בכיס חולצתו ובו רשם את כל מה שחשוב היה לו לא לשכוח – מספרי טלפון, תאריכים חשובים, רשימת התרופות שלו, שמות ספרים שעוד לא הספיק לקרוא. הוא נתקל במספר הטלפון של יוני וניסה לחשב את השעה בניו-יורק. מוקדם מדי להתקשר, אמצע הלילה אצלו. וגם כך, חשב לעצמו מה כבר יש לו לספר? הוא כבר יחכה לשיחה הטקסית השבועית הקבועה ביום ראשון, בה כל אחד מהם מנסה לשכנע את השני שאצלו הכול בסדר. הוא מצא את מספר הטלפון הנייד של סאנדש וחייג בריכוז את הספרות. בלי שום רעיון מה יגיד לו, אם יענה.

הפרופסור ספר בראשו את הצלצולים "שלוש, ארבע, חמש…". בדיוק כשעמד לנתק, הצלצולים פסקו והוא שמע קול נשימות ורעש של כביש סואן ברקע.

"סָאנדֶש?"

"הוּ אִיז אִיט?" שאל סאנדש בקול מלא חשש.

"אִיטס פּרוֹפסוֹר לוּבִּינסקי", הוא ענה בקול חזק והזדקף קצת בכיסאו.

"יֶס? אָיי אָם קָאמִינג טוּ יוּ סוּן, פרופסור."

הפרופסור הנהן ועמד לסגור את השיחה כשמחשבה התגנבה לראשו "סאנדש. טוּדיי דה פוֹלִיס קָאם הִיר אָנד טייק מטפל נפּאלי אוֹב מָיי נייבּוֹר. דיי אָר קָאמִינג בָּאק לייטר. יוּ אָנדרסטָאנד?"

שניות חלפו, הפרופסור שמע רק את רחש התנועה דרך הטלפון והתחיל להתעצבן שהנפאלי הטיפש שוב לא הבין אותו. הוא רצה לצעוק לו: "פוֹלִיס! פוֹלִיס!", אבל אז סאנדש שחרר אנחה כבדה ואמר כמעט בלחש "סוֹרִי, סוֹרִי. אַיי קָאנ-נוֹט קָאם."

"יֶס, סאנדש. נוֹ גוּד יוּ קָאם הִיר טוּדיי."

"תָ'אנְק יוּ, פּרוֹפסוֹר." אמר וניתק.

הטלפון האלחוטי עוד בידו, צליל חיוג קבוע וחסר קו חיים בקע ממנו, מעין "דוֹ" ארוך כהקדמה ליצירה שלא התנגנה. הוא שיחזר לרגע את השיחה ולאט-לאט החלה להתעורר בו תחושת ניצחון שבקעה ממרכז החזה והתפשטה לזרועותיו ואפילו לרגליו חסרות התועלת. הנה הוא קבע את המהלכים, כמו פעם. הוא לא צריך אף אחד שיעזור לו. ועכשיו לג'ון לא תהיה ברירה אלא להישאר.

ג'ון חזר הביתה עם הפח הריק ופנה למטבח בצעד קליל. סוליות נעלי הספורט שלו חרקו בעליזות על הרצפה. הפרופסור שמע את רשרוש שקית האשפה הטרייה המונחת במקומה ואת הפח נדחק בחזרה לארון מתחת לכיור. הוא המשיך להסתובב בין החדרים בסידורים אחרונים לפני היציאה המצופה לחופש. לבסוף, מגולח ולבוש בחולצת פולו לבנה ומכנסיים מגוהצים, ג'ון ניגש אל הפרופסור ושאל "אתה צריך עוד משהו לפני שאני יוצא? סאנדש צריך להגיע ממש כל רגע."

"לא", הפרופסור נד בראשו. הוא לא צריך דבר.

הוא תמיד אהב סרטי טבע, במיוחד את אלה שבהם הראו מהלך חיים שלם של פרח, מניצן דרך פריחה מלאת הדר ועד לקמילתו, כל אלו בפרק זמן של שלושים שניות.

בשנים האחרונות, היו רגעים שבהם ראה כך את חייו, כסרט בהילוך מהיר שבו כל מי שהוא היה פעם שיחק תפקיד קצר ופינה את מקומו לבא אחריו. והנה הוא כמעט בסופו של הסרט כמו "סבא" סביון זקן.

הוא הסתכל באנשים סביבו וראה את הסרט שלהם רץ מבלי שהם ערים לכך. הוא זכר את בתו כפרח מרהיב בילדותה והבחין שהשנים נתנו בה את אותותיהן. עלי הכותרת שלה החלו לדהות, גבעולה מעט כפוף. הוא רצה להגיד לה שתחושת שפע הזמן היא תרמית ושרק בסוף מבינים את זה, כשכבר מאוחר מדי. אבל הוא לא יכול היה להסביר לה ואם היה מנסה היא רק היתה מסיקה מכך שהוא מדוכא. בזמן האחרון, הוא חשב, כולם רק רצו להרגיע אותו, לעשות שיהיה לו "נעים". אם היה מתלונן, היו מיד מתגייסים להעלות חיוך על פניו, בעיקר כדי שיוכלו ללכת הביתה לשגרת חייהם בתחושה טובה יותר לגבי הקשיש שהשאירו מאחור. הם לא רצו לשמוע תובנות עצובות של איש זקן על החיים. ובטח שלא על המוות.

"שטויות" הם אמרו לו, "אתה לא הולך למות. לפחות לא בקרוב.", הוסיפו בטון מבודח. "הנה, תטעם איזה שוקולד מעולה הבאתי לך. נכון טעים?"

ובאמת ממה כבר נשאר לו ליהנות? מאהבה בוערת? מסקס סוער? מטיול לפריז או לרומא? אבל העובדה שהוא כבר לא צפוי היה לחוות ליל אהבה מענג עם אישה בשר ודם או לשאת את עיניו לתקרת הקפלה הסיסטינית ולתהות על הרווח שהשאיר מיכאלאנג'לו בין אדם לאלוהיו, או לפצח נוסחה מדעית חדשה שתקנה לו הכרה בינלאומית, העובדה שכל אלו כבר מאחוריו, אין פירושה שהוא לא זוכר את טעמם ושהוא מוכן להתנחם בקוביית שוקולד כפיצוי על אובדנם.

הוא ניסה לא לחשוב על זה יותר מדי, אז הוא חשב על סביונים. משום מה הזיקנה והמוות שלהם נראו לו טבעיים יותר, נינוחים. לא אלימים. ככה להתפזר ברכות ברוח כמו שהטבע רצה. הוא זכר שקרא פעם ששמו של הסביון מקורו במילה "סב" על סמך מראהו של הפרח במחזור חייו האחרון. אלא שבניגוד לאדם הקמל לתוך עצמו, הסביון ברגעי מותו מפזר את זרעיו הנישאים ברוח על גבי קווצות שיער שיבתו וכך מבטיח הפרח הקשיש ממש ברגעיו האחרונים את המשכיותו וגלגולו מחדש.

"נסה להתקשר אליו שוב." התחנן ג'ון בתסכול הולך וגובר. "הוא מאחר כבר בשעתיים."

"ניסיתי. הוא לא עונה. כנראה נגמרה לו הסוללה." הפרופסור הניח את הטלפון בחזרה על השולחן.

"אז מה נעשה? אולי תתקשר לתמרה ותגיד לה שסאנדש לא הגיע?"

"כבר התקשרתי. היא אמרה שהיא באמצע ישיבה חשובה ושאם זה לא דחוף, היא תחזור אליי בערב."

"אבל זה דחוף." דחק ג'ון.

"נו, ומה היא יכולה לעשות אם סאנדש לא מגיע?" התריס הפרופסור.

ג'ון השתתק. על פניו ניכרו תסכול ואכזבה והוא נראה קצת כמו ילד קטן ברגע של התוודעות לחוסר האונים שלו. הפרופסור הביט בג'ון ופתאום לבו נכמר.

"מחר נמצא פתרון, ג'ון." הבטיח הפרופסור. "היום זה כבר אבוד."

ג'ון אסף בדממה את הכלים המלוכלכים מהשולחן ופנה למטבח. קרקוש הכלים הקולני בכיור העיד על מצב רוחו. דלתות הארונות במטבח נפתחו ונטרקו בדרמטיות מופגנת.

בתגובה נטל הפרופסור את השלט של מערכת הסטריאו והדליק את 'קול המוסיקה' בווליום גבוה להחריד. צלילי הצ'לו לסוויטה מספר אחת של באך הטביעו את הזעם שבקע מהמטבח ומילאו את קירות הבית.

כעבור כמה שניות דלת חדרו של ג'ון נטרקה בעוצמה.

הפרופסור עצם עיניים, נשם עמוק וחיכה שהמתח בחלל הבית יתפוגג. אט-אט התמסר לצלילי המוסיקה השמימית שמילאה את אוזניו. צלילי הצ'לו חדרו לעצמותיו ולנפשו והשרו עליו שלווה עד שהוא חש עצמו מרחף הרחק מעל הכיסא שבו הוא כלוא, הרחק מהדירה שהפכה מוזיאון לחייו והרחק מהזיקנה שכפתה עצמה עליו. 

—————

אני יושבת במקום הקבוע של אבי בראש שולחן האוכל ומתבוננת בדירה הריקה מנקודת התצפית שהיתה שלו. קירות הבית עירומים, רק מלבנים אפרפרים שנטבעו בהם כתמונות רפאים מהווים עדות לציורים שהיו תלויים שם במשך שנים. אני מביטה בכתמים החיוורים ומשלימה מזכרוני את הפרטים והצבעים.

ארגז אחד אחרון עומד ליד דלת הכניסה ובו ערימה מבולגנת של ספרים שנקראו, נחרטו בלב, סומנו בעיפרון רך ופינות דפיהם קופלו באוזני ארנב. במשך שנים הם שכנו בסדר מופתי על המדפים כשלימינם ולשמאלם ניצבים אחיהם לאות הסידורית.

עכשיו הולדן קולפילד של סלינג׳ר מתפרק מכריכתו ודפיו המצהיבים פזורים לכל עבר, מצעד האיוולת של ברברה טוכמן זרוק מעל האחים קרמזוב וחצי מפניו הזחוחות של צ׳רצ׳יל מציצות לאחר שנתלשו ממדף הביוגרפיות. שיריו של סומרסט מוהם, הרהורי הדרך של רוברט פרוסט וסונטות האהבה של שייקספיר מאכלסים את הפינה הימנית של הארגז, עוד אחוזים זה בזה כשכנים ותיקים, ומעל כולם עותק ישן של ״תענוגות המין״ שהתפשט מעטיפת הנייר החומה שלבש במשך שנים מפני הילדים ועתה הוא חשוף וכריכתו סמוקה כחדשה.

בפתיחת הכריכה של כל ספר מתגלה בפינה הימנית העליונה חתימה בעט או בעפרון של שמות הוריי. בחלק מהספרים מופיעה חתימה זוגית ובחלק רק שמו של אבי. כך ניתן לנחש שאלה נרכשו לאחר פטירתה של אמי, שהשאירה אותו להמשיך ולטפח את אוסף הספרים המפואר לבדו.

אחד-עשר חודשים עברו מאז אותה שיחת טלפון שהבהילה את סאנדש והרחיקה אותו מהשכונה ללא שוב.

ג'ון כבר חזר בינתיים לחיק משפחתו האוהבת במנילה. בחג המולד הוא שלח לי ברכה וצירף תצלום שלו בחברת אשתו וילדיו כשלראשי כולם כובעי סנטה קלאוס אדומים עם פונפון לבן בקצה וחיוכים רחבים על פניהם.

אני מחכה לסוחר רהיטי הווינטג' משוק הפשפשים שהתקשר אתמול וקנה את שולחן האוכל הגדול במאתיים חמישים שקלים. הוא צפוי להגיע בכל רגע לפנות את השולחן.

הודעה נכנסת לטלפון הנייד שלי ומהדהדת בבית הריק:

"תמרה שלום, אני בפקק. איחור של 20 דקות. סליחה דוד."

רוח קרירה חודרת מבעד לחלון הפתוח ומפזרת קווצות שיער סביונים בחלל הדירה.

 

18

מוקדש לנערה עדי יעקובי שנעדרת מאז 1996.

א

בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.

לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".

נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.

הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.

לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".

לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."

"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.

היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?

שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."

"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.

לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.

"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.

ב

אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.

אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"

אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.

החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.

אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.

אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."

ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.

במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.

אמי הפסיקה לבכות.

למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.

אמא נעלמה.

כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.

ג

אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.

לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.

נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.

ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.

היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."

מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.

"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.

ד

לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.

אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.

אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.

אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.

אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.

ה

נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.

בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.

"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.

אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.

במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.

אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.

יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.

"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."

הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.

19

חָסֵר בָּהּ חֵלֶק. ואולי מדויק לומר שהיא שְׁלֵמָה מידי, סגורה, וחסר בה מה שיפרק אותה לחלקים. לדיבור צריך שניים והפה שלה לא הוציא דבר כבר שנים, המילים מתות וחיות בתוכה במחזורים. "אנשים מדברים", חשבה לעצמה, "ללא סיבה, הרים של מילים ולא מצטיירים בהם שביל או דרך".

ישבה והתבוננה במבטים המרקדים, בהתרגשות המדומה שאחזה, בתנועות הגוף שחזרו וסיפרו אותו סיפור שוב ושוב. במקרה הטוב המאזין השתנה. האוויר היה רווי במילים מחניקות, ומסביבה אנשים שתו אותן בצימאון, באושר של מי שהולך בְּמִדְבָּר הַדְּבָרִים. "אין דבר שאין לו לָמָּה", ידעה. אך מה אם לא תשתתף במופע הזה, מה אם לא תאמר דבר שלא מוביל לשום דבר, לא תדבר על היום, על מי שעקף אותה בתור, לא תספר על האורז ספוג השמן בארוחת הצהרים.

בתחילה החליפה משפט בצחקוק, למען הנימוס. אחר כך, בחיוך קל. חמתה הביטה בה במבט חסר שביעות, "תמיד את צריכה לעשות דברים אחרת, אי אפשר להבין אותך", ותמיד טרחה להזכיר לה, "ועדיין הסט של צלחות החרסינה עם העיטורים מזהב שקניתי לך לחתונה יושב אצלי במחסן, למה את לא מחליפה את הצלחות מזכוכית, את כל השריטות רואים להם", אמרה לה מיואשת ומיד חייכה לכלה האחרת, "בושה לארח ככה", והכלה האחרת מיד הנהנה בהסכמה, והלכה עמה לקצה המטבח להתענג על פיסת רכילות כמו על פרוסה גנובה מעוגת גבינה.

עם הזמן מבטה חמק. רכן לתוך הצלחת. גלגל בין אצבעותיה פיסת נייר. ספונה בתוך דפי עיתון, ממששת עטיפות שבאו להעיד על רכיבים: פחמימות, סוכרים, שומן רווי, עוקבת באצבעה אחר ציור שצייר אחד הילדים כמו מסלול במפה נשכחת; כל מה שהצליחה להיאחז בו על שולחן-האוכל רק לא להרים את המבט לשפתיים הלועסות-יורקות-בולעות מילים, "אותי לימדו שמשפים רזים צריך להיזהר", שלא ידברו אליה, והנה, אביה מחייך אליה, המילים תקועות כמו שאריות אוכל בין שיניו, "מה כבר לא נאה לך לבוא לבקר אותנו? אף אחד לא מחייב אותך להכין…", ואז מסיט את מבטו מבלי לחכות לתשובתה, "אפילו הם לא מאמינים לעצמם ולא משנה כמה יאשימו את הטרקטור ואת הגשם", והחברה החדשה של גיסה רוכנת עם מחשופה הנדיב, "בעצם הכי טוב שיאכלו גזר, גם לא משמין וגם עוזר לראות בלילה", משפטים שמחליקים כמו סופגניות בטיגון עמוק. היא יושבת מסביב לשולחן המאורך נאחזת במוטות העץ של הכיסא והדיבור של האנשים סביבה הולך ונערם מעליה:

— אין לי בעיה שהיא שונה, רק לא נראה לי שהיא מנסה לטפל בבעיות שלה לעומק.

— קצרה היריעה מלתאר את העוול שהיא גורמת.

— הפואנטה היא רק להכין את העוגה, לא לאכול אותה.

— יותר מידי עבה ושמנה, הייתי עושה את השכבות דקות יותר שירגישו את טעם.

— בסופו של דבר כולנו נצא מפסידים.

— העוגה הזאת עלולה לקצר לי את החיים, רק שיעבירו אותה מהר.

— אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם פה סגור ובלי אוכל

— חבל שאתה לא רואה את המציאות העגומה.

ואיש אינו עוצר לנקות. כשהסתיימה ארוחת-הצהריים המשפחתית, המשיכו כולם לשבת סביב שולחן האוכל, והיא הזדרזה לאסוף, לעמוד ליד הכיור, להיצמד לשפתו ולשקוע לתוך מירוק הצלחות. אבל השקט, למרבה הפלא, היה רק משפתיהּ והלאה. בתוכה קמו המילים, כמו ציור שמעיר את הבד. חשבה: "סוגים שונים של מבע יש לכיור המטבח. מביט בי עומדת מעליו כמו שָׁמַיִם; מטיחה בו מים ושמן, חלקיקי מזון ורקב. והוא מלבני, חור פעור במרכזו, חסום בזְמָם – כל מה שאינו מצליח לבלוע נצרב על פניו".

ופתאום מאחורי גבה קול אחז בכתפה: "עַזְבי, חבל שאת ככה מבזבזת את הכוחות שלך, אחת-שתיים הכול נכנס למדיח", רצתה להגיד שאצלה אין מדיח, שהיא לא מבינה למה אצלה האוטומט לא הצליח, לא נקלט לה ברחם של התנועה האנושית שנעה קדימה אל הבא, החדש, כי אצלה עדיין לכלכתָּ – שטפתָּ, עדיין "צלחת תמורת צלחת, כוס בעבור כוס, מילה תחת מילה". ואולי גם קִנאה ביכולת שלהם, האחרים, להניח, להניח את הכלים בתוך מכשיר השטיפה, גם אם לא יצא נקי תמיד אפשר להפעיל מחדש, להניח, למשפט שיאמר, במקרה הגרוע, ידחַק אותו הצידה המשפט הבא, שכבר נושף בגבו ממהר, ומה היא מודדת פה רכיבים בִּגרמים; מילים יוצאות, נכנסות, כמו אוויר, מזוהם, נקי, גם בערים הכי מזוהמות אנשים ממשיכים לנשום, ללכת ברחובות.

פתח הניקוז של הכיור היה חסום בגרגרי אורז ובעדשים שחורות, לכד את עינה, "שום דיבור לא יכול לצאת ממנו", חשבה, אם רק היו העיצורים השְּׂפָתִיים פורצים את הר השיירים כמו סילון של מים, מהליבה לחוץ, "אבל אני לא יכולה לעזור לו!", עמדה מהופנטת, חסרת אונים מול מסננת הכיור. כל מה שהיא צריכה זה רק לשלוח יד, לקחת את המסננת ולהפטר מתוכנה. אבל ידהּ פֹה, תקועה באוויר, והמסננת היא נקודת הניקוז והמים חונקים אותה, מובילים לתוכה את כל החלקיקים האלה וסותמים לה את הפיה; "מה נתקעת ככה?", יד נשלחת מאחוריה, מהירה, מרימה, מנערת ומרוקנת. והיא בקול נמוך ומבולבל עונה, "איך זה שבְּמקום שכל הזמן זורמים בו מים וסבון, מצטבר כל-כך הרבה לכלוך?". אבל בדרך כלל גם לא עצרו להקשיב לה, להקשיב באמת, אם בכלל עצרו האנשים באמת להקשיב קשב עמוק ומלא לאחר, לכן היו דבריה כאילו לא נאמרו.

ולכן גם לא דיברה. רחוקה מהאנשים שממללים את עצמם עד החול הדק הרגישה חופשיה. כל-כך מעט מילים נהגו על שפתיה שלפעמים הייתה משתהה זמן רב עד שיכלה לענות על שאלה פשוטה כמו: "בת כמה את?". אבל עם ילדיה הקטנים הייתה משתטה, בצלילים, ממציאה מילים, רוקדת עימם בשפה של הברות, מחליפות בין צורות לצבעים, לקרב את אצבעה אל שפתיה וללחוש "הַסּוּ כֶּלֶב וְדֻבּוֹן", כי שכבו הבובות לישון, וגם הצרצר, גם הוא עכשיו ישתוק, ששש, "הוּא חוֹלֵם חֲלוֹם מָתוֹק".

היא ישבה במשרד הקריר של ד"ר פלכטר, מומחה לרפואת עור. הגיעה להתייעץ עמו לגבי גרד שלא הניח לה. ד"ר פלכטר סקר אותה במבטו ואז שאל, "במה עוסקת?". האישונים שלה רצו על פניו למשך מספר שניות ארוכות ופיה עדיין סגור. ד"ר פלכטר חזר שוב לבדוק אם שמעה אותו, "במה את עוסקת?". אבל השאלה שלו לקחה אותה כל הדרך מן האוויר המשותף, האוויר שהיה כבד כמו מים, ועד לעורהּ שחצץ. נקביו מכווצים כמו מיליוני פיות חתומים, והמילים מצטברות עליו טיפות-טיפות עד שמחליקות לאדמה. מולה הַפָּנִים הלא-מוּבַנות שמחכות לתשובה. ואז הגרד. היא לא הבינה למה ד"ר פלכטר פונה אליה בשאלות כל כך קשות. המילה, "אני", לא הצליחה לצאת ממנה והיא הטתה את פניה במאמץ.

הלכה לגינה הציבורית והביטה בספסלים המפוזרים, היכן תשב? הגיעה עם מחברת שאחזה קרוב לגופה. אנשים חצו את הגינה, ובכל פעם שעבר מישהו קרוב לספסל שלה נשענה כמעט כדי חצי שכיבה, לסמן שאין פה מקום לעוד אחד. וכתבה, כמו שד"ר פלכטר ביקש ממנה, למרות שלא הבינה, מה הקשר בין המילים לגרד שהציק לה בעור:

"על הספסל שם, ספסל העץ, אני יושבת. מלטפת באצבעותיי את התבניות הארוכות הנמשכות ומחכה מי יישב היום לצדי. כל החריצים והבליטות, אלה שחרט הזמן ואלה שעשה אדם, ועדיין, המגע שלם ורך, וידי מחליקה, מתגמשת, הופכת היא עצמה לצורה". היא ליטפה את פני העץ של הספסל, וכמצוותו של ד"ר פלכטר המשיכה לכתוב.

בפגישה הבאה אצל הרופא, הוא ביקש את המחברת, היא הסמיקה ומסרה לו. הוא קרא בלב. פניו מעט התרככו, ואותה זה הרגיע. אבל אז אמר: "שָׂפָה ללא קול". ככה הוא קרא לזה ד"ר פלכטר. אבל מה הוא מבין, אמרה לעצמה. היא ישבה מולו, מתבוננת בו, עדיין בתוך החולצה הלבנה המכופתרת עם העניבה ששרוכה סביב צווארו, ואורו האפור של הפלורסנט נופל עליו באותה זווית, כאילו לא עברו חודשיים מאז ישבו זה מול זה בפגישה הקודמת. הוא המשיך להקליד בגיליון הרפואי שלה, והיא התבוננה מרותקת לתנועות, לצלילים של הדפסת המדפסת ואז הטבעת החותמת ותקתוק המקלדת כמו בפזמון חוזר. אחריה, אמרה לעצמה בלגלוג, יכנס הבא בתור ושוב אותם צלילים של מדפסת, חותמת, מקלדת. אבל אז ד"ר פלכטר יישר את עיניו אליה וקבע: "שָׂפָה שאינה עוברת את מחסום השפתיים". היא הביטה בו בפליאה, בפה פעור שעדיין אינו משמיע קול. "קדימה, אתְּ רוצה לשאול משהו?" המשיך, והיא הניעה את פניה לשלילה, ואז אמר, "אז אני רוצה להקריא לךְ בקול אֶת מה שכתבתְּ". "לא!" זה מה שיצא ממנה, "לא!" מבוהל. אבל ד"ר פלכטר התעלם והקריא בקול:

"אני מכניסה את אצבעותיי בין הסדקים שהרוח גילפה את שפתם ונאחזת, בְּטבעיות שמְכַנֵּס אליו מנעול את המפתח, בְּהסכמה הם נחים זה בתוך זה, משוחררים מן המטען שקודם נשאו על כתפיהם. גם הסודות שקוֹרַת העץ הזו נושאת עליה קלים פתאום כולם, אווריריים ויש מקום גם לי למצוא בו עוגן. מלמעלה השמיים בהירים רגע, ולאחריו מאפירים, ימים של סתיו, ופה למטה העץ-שבספסל כבר אינו שולח ענפים לשום מקום; לא בסתיו הזה, גם לא בחורף שאחריו. הפרח, הענף, העלה אגורים בו עכשיו רק כאפשרות – לבקוע פנימה, להיפתח כפיתול בתוך עצמו. וכבר שכחתי את מי שציפיתי לבואו, ולָמָּה, ואולי גם פתאום קיוויתי שלא יופיע איש וייקח ממני ומה אצטרך לתת לו? חיוך, דיבור. ופֹה, איני נותנת דבר, כמו קורת העץ, ששוב כל ענפיה בתוכה והיא אינה מתאמצת להרשים איש. דמות צועדת. אני מנמיכה את פניי, ממלאת בגופי את כל הספסל, שתמשיך הלאה."

וכל מילה שלו, שהיא בעצם שלה, חורצת את העור שלה. "קחי את המחברת", אמר נחרץ, "היא תעזור לך. בשילוב עם המשחה, כמובן", הושיט אליה את המחברת ועדיין המשיך להביט בה, ופתאום אמרה לו, "אני עובדת בבית". "למה את מתכוונת?", שאל בהפתעה, "שאלתָּ, במה אתְּ עוסקת?", השאלה שאחזה בה והלכה איתה במשך חודשיים. ד"ר פלכטר המשיך להביט בפניה, מנסה לשחזר במוחו את השיחה בניהם, ולא זכר ששאל אותה שאלה כזו, "אבל מילא", אמר לעצמו. "אני מגדלת את הילדים בבית. מבשלת. אנחנו בונים יחד מגדלים מִלְּבֵנים, שרים, אתה יודע," אמרה במבוכה, "שירי ילדים". היא לא הבינה מאיפה המילים שלה יוצאות, אבל הקשיבה לכל מילה ומילה איך היא נוצרת. ד"ר פלכטר חייך ואמר בהנהון של קבלה, "את בבית. מגדלת."

אחרי שהמחברת של ד"ר פלכטר נגמרה, נוספה עוד מחברת ואחריה עוד אחת ועוד, היא רקדה ורקדה, יפָה ומלאה בתוך עצמה, עלתה גבוה עד כמה שאפשר להימתח, כמו כששיחקה בגינה מציצה אל ילדיה מצינור המגלשה ושרה להם "וְאֶחָד קָטֹן קָטָן, / שֵׁם יָפֶה לוֹ טִמְפִּינְטָן, / … לוּלִי-לוּלִי-לוּלִילוּל." או כשהביטו יחד לירח, זה, שרק לאחר שנולדו הילדים, גילתה שהוא זורח גם ביום, בא אליה, כמו אורח מציץ לה בחלון, "בלי פֶּה ולָשון", ומהו הדבר שהוא אומר לה, "לְסַפֵּר אָסוּר!"

ומול מדבַּר הדיבור שהשתרע רחב וצהוב סביבהּ, בתוכה צמח יער מתפתל בסבך ענפיו, המחשבות עברו כמו הרוח בענפים, רשרשו בעלים, ואפשר שבן רגע הפך הכול לכחול שאין לו סוף, ופניה משתקפים רגועים במים הזכים. מה לה באנשים, יש פנים עגולים, מאורכים, אף במרכזם, שתי עיניים וּפֶה שתמיד צריך לעקוב אחריו, לשנן את המשפט האחרון שנאמר, עד שייקלט ויובן. והנה ממיליונים, ממיליארדים אפשר לכווץ לחמישה, שישה אנשים, מהר מאוד ללמוד בעל-פה נוסחים של תשובות ושאלות כמו משחק, לכל הגשה יש חבטה משלה, ואז כשמסתיים המשחק, לשבת על ספסל ולאט-לאט לחזור להיות לעץ. שָׂפָה ללא קול, אמר ד"ר פלכטר, תקעה בה שורש, צמחה מכפות רגליה, ועכשיו הכול יכול להיבנות במחשבה, להצטייר בתנועת עפעפיים, דבר לא עמד בדרכה.

ומה גילה לה הירח.

היא ירדה לגינה. הילדים כבר היו מעט גדולים לשחק בעצמם ועם חברים אחרים. על ידה התיישבה אימא אחרת. נראה שחזרה מיום במשרד. היא לא נראתה שונה ממנה. מלבד הלבוש המסודר של האם, ומלבד כתם הרוטב שהשפריץ על חולצתה שלה כשערבבה את הפסטה. הילד של האם האחרת נראה עליז ככל הילדים, אמרה לעצמה. היא חייכה בנימוס, ואז האם האחרת שאלה, ככל הנראה, גם מנימוס, "אז מה את עושה?", היא זכרה את מה שענתה לד"ר פלכטר, והשיבה, "בבית, מגדלת", "באמת? איזה כיף לך", ענתה האם האחרת, "אבל הם כבר גדולים, לא? הם לא הולכים למסגרות? ומה תעשי אחרי?" היא הרגישה מבולבלת, ניסתה להסביר משהו, אבל בראש שלה רק חזר והתנגן שמו של טִמְפִּינְטָן, והיא רצתה לשאול אותו מה הוא עוד עושה שם בְּתוֹךְ שַׁבְּלוּל. היא חייכה בנימוס לאם האחרת, ואמרה שכעת כבר מאוחר וצריך להתארגן לשינה ולארוחת הערב. את זה ידעה לומר היטב ברהיטות ובבירור.

בדרך חזרה הביתה הייתה עדיין נסערת, דרכה רגל אחת על רגל שניה, הצעד פתאום נראה לה כחוזר על עצמו, המנגינות שמשכו אותה הלאה פתאום הפכו הד לעצמן, מודעות למבנה הצר כגודל הגוף, התנועות התעייפו, מורגלות זו בזו, כל הפינות היו ידועות, ומאחורי מבטה לא נסתר דבר, נגמר הקסם. הדמיון שדימה עצמו דומה ושונה, ששיחק באור ובצל, עמד מתנשף, ומול עיניו רק הפיתולים, והבשר אותו בשר, אין לו פנים אחרות, והמים הזכים אטומים כמו כוס של ג'לי מתוך העיניים. היא שכחה לעבור למדרכה השנייה, כמו שתמיד נהגה לפני שהגיעו לבית הקפה השכונתי. היא שמעה את הרחש ההומה והרימה את המבט; ואז נעצרה. עדיין מחזיקה בידיהם של ילדיה, ומביטה בפליאה איך בחוץ משתולל הדיבור.

אנשים יושבים זוגות ושלשות, והקול במעין סחרור קופץ מאדם לאדם. היא הולכת בתוכם ובבת-אחת נדמה לה שֶׁעוֹרַהּ מקומט יותר, אפילו מאלה שמבוגרים ממנה. דבר לא זוהר בה, וכל היופי שהיה בתוכה נפרש כעת, לא שייך לה עוד, כמו קטיפה, על הַפָּנִים הפונות, על השפתיים המלאות, על רחש המתוק שנקרא חיים.


שיר הילדים "שיר ערש לבובה", מילים: עמנואל הרוסי
שיר הילדים "אצו רצו גמדים", מילים: מרים ילן שטקליס
שיר הילדים "בא אליי אורח", שיר עם צרפתי, נוסח עברי: אברהם ברושי

18

סבתא זוהרה הייתה אולי בת בת מאה ואולי יותר. בעצם לא יותר ממאה, כי אני לא יודעת לספור יותר ממאה.

היא לא הייתה הסבתא שלי אבל כולם בשכונה קראו לה סבתא. לא היה לה בעל והיה לה רק ילד אחד. גדול. יוסף. כולם ידעו שיוסף לא באמת היה הילד שלה, אבל אף אחד לא ידע מאיפה היא הביאה אותו. יוסף קרא לסבתא זוהרה: "אמא". אני חושבת שכולם ידעו מאיפה סבתא זוהרה הביאה אותו, אבל לא רצו לגלות לנו, הילדים.

הרבה דברים לא רצו לגלות לנו, הילדים. למשל שסימה הייתה זונה, וכל הבעלים והאבות היו הולכים אליה ומתווכחים איתה על כסף. היא רצתה עשר לירות והם רצו לשלם רק חמש לירות. אבל בסוף הם היו מסתדרים והיא הייתה לוקחת אותם מאחורי המכולת של שלמה, איפה שהיתה תעלה ארוכה עם הרבה קוצים, שאמא קראה להם חרשוף והיתה שולחת אותנו לקטוף אותם, אח"כ היא הייתה מבשלת אותם עם קציצות הדגים הכי טעימות בעולם. ככה יצא לי לראות את סימה מרימה את החצאית, ומראה לבעלים של האמהות, שאני לא רוצה להגיד את השם שלהם עכשיו.

בעצם התחלתי לספר לכם על סבתא זוהרה שממש, אבל ממש אהבתי אותה. היא היתה הזקנה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא היתה גבוהה כמו עמוד חשמל ודקה כמו דף של מחברת. העיניים שלה היו בצבע שאף אחד עוד לא המציא לו שם. הן היו עצובות אבל גם טובות. תמיד היה לה חיוך כזה שמרגיע. הייתה לה צמה ארוכה בצבע שחור עם הרבה שערות בצבע כסף. בגלל זה, לפעמים חשבתי שהיא מלכה.

אחרי בית ספר, כשהיה יום יפה, הייתי הולכת אליה, היינו יושבות בשמש, על המדרגה בכניסה לצריף שלה, הצריף שיוסף, שקרא לה "אמא" שרף אחר כך, והיינו מוציאות את כל האפונים מהתרמיל ושמות בסיר.

הייתי מספרת לה על בית ספר, למשל, איך המורה ביחד עם התלמידות צחקו עליי בגלל שיצאתי מהשירותים והחצאית שלי היתה תפוסה בתחתונים, וכולם ראו לי את התחתונים וצחקו.

"וו אש עמלתי". "ומה עשית?" שאלה אותי במרוקאית.

"נכנסתי לכיתה והפכתי את כל הכיסאות והפרעתי למורה ללמד". סבתא זוהרה ידעה מעט עברית, ואני ידעתי מעט מרוקאית וככה דיברנו בשתי השפות.

היא צחקה ונישקה אותי במצח.

"עכשיו אני בעונש ואמרו לי להביא את אמא".

אמא תמיד הייתה בעד המורים, אז לא סיפרתי לה הרבה דברים. גם אני הסתרתי ממנה ושמרתי סודות, כמו שהיא היתה שומרת סודות ממני. אבל אני שמרתי סודות כי פחדתי ממנה. היא שמרה סודות בגלל ש"זה לא עניין של ילדים" ככה היא אמרה.

סבתא זוהרה באה איתי למורה, והקשיבה לתלונות של המורה עליי. המורה דיברה במילים מסובכות שקשה להבין בעברית. אני חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כדי להרגיש יותר חשובה.

 סבתא זוהרה לא הבינה הרבה ממה שהמורה אמרה, אבל ישבה זקוף והצמה שלה היתה מתוחה יפה יפה מאחורי הראש. היא תמיד ישבה זקוף, ונדנדה קצת את הראש כל הזמן קדימה ואחורה. בסוף, כשהמורה סיימה לדבר, היא אמרה: "אמא שלה חולה, אבל שהיא תהיה בריאה אני יגיד לה שתתן לה עונש".

כמובן שהיא לא סיפרה כלום לאמא, ואפילו קנתה לי קרמבו בדרך הביתה, מהמכולת של שלמה.

ביום שישי סבתא זוהרה מתה. יוסף שרף את הצריף בזמן שסבתא זוהרה ישנה בפנים, וגם היא נשרפה.

אחרי שבאו מכבאי האש באה גם המשטרה ורדפה אחרי יוסף עד שתפסה אותו, והכניסה אותו לכלא. שמעתי שאמרו שהוא שרף את הבית בגלל ששרלוט, היפה של השכונה, לא רצתה להיות חברה שלו.

שאלתי את אמא: "למה הוא שרף את סבתה זוהרה ולא את שרלוט?" אמא אמרה לי להכנס הביתה, ושזה לא עניין של ילדים.

המוות של סבתא זוהרה כאב לי בלב.    

נכנסתי למחסן שלנו, איפה שאמא שמה את הסיר של הקוסקוס וכל הצנצנות של החמוצים, וגם כיסאות, שיושבים אחד על השני כמו מגדל, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי, רק, אולי כשכלבה שלי, לוליטה, מתה מסרטן בכבד.


*הסיפור זכה במקום שני בתחרות "מאה מטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

23

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

17

"כמה מוזר," חשב כשעמד על פי הקבר הפתוח, נעליו מעוקמות מרגבי האדמה הלחים. חיים שלמים נארזים בכריכת בד לבנה. כמו משלוח של פריט אמנות יקר שיוצא למסע מעבר לים, אלא שהמטמון שנח פה כבר לא ייצא לשום מסע. כך הסביר לעצמו והתבייש, אולי בגלל שחש הקלה, על סף הריחוף המבושם של אחרי מות.

סביבו ומאחוריו עמדו בני המשפחה הרחוקה, מניפים את מטפחותיהם אל אפם ושבים ומורידים את ידיהם. חלקם הביטו בגבו, כך ידע והרגיש. וגם אילולא הרגיש, היה מנחש. השכל הישר חייב זאת: אביו נטמן באדמה. והוא, ששב מרחוק כדי לחלוק כבוד אחרון, היה בעצם מושא הטקס הזה. בעצם, לא הטמנת הגוף הכבד באדמה היה מרכז העניין כאן, אלא הציפייה של שוחרי הרע, של השיניים הנוקשות והמלחשות אל הלשונות: היבוא או לא יבוא? האם יספיק? האכפת? החשוב לו?

והוא, כמי שרק בידו לגאול את מנוחת המת שעוד נח מחוץ לקברו, הגיע. הוא הרגיש כמי שמוטלת עליו משימה, כמו נוטריון או סוחר סוסים שחתימתו נדרשת כדי להוציא את הסחורה לדרך. ועכשיו, לאחר שהוסדרו העניינים הכספיים והפרוצדורליים, הוא יכול היה לעמוד שם, על פי הקבר. בידו הימנית המזיעה בחום הקיץ הזה זר ציפורנים סגולות בצלופן קמוט שאסף בדרכו משדה התעופה. בידו השמאלית השמוטה דף מחברת ספירלית שנתלש בבית אביו. כשהגיע, החדר הקטן עוד הכיל את בגדיו שעל הכיסא. הוא הסיר אותם בעדינות, קיפל אותם והניח בארון המאובק קלות. ואז נפנה לכתוב הספד ולא מצא נייר. המחברת עם רשימות המכולת ומספרי הטלפון נבחרה בסוף. הדף שתלש ממנה הותיר שובל של תלתלי נייר קונפטיים שלא הלמו את המעמד.

הוא שרבט במהירות את מילות הפרידה. ידו מרפרפת על הנייר כמו מפחדת לחרוט בשולחן העץ את הכתוב. הוא הרגיש שהוא מותיר בו סימני חריטה, או שמא קמטים נוספים בפניו הקרים של אביו, עם כל מילה שהוסיף. ואז, ידע שהוא לא מוכן להיפרד עדיין, למרות שהלוויה תוכננה לבוקר המחרת. יהיה עליו להגיע לבית החולים להיפרד. לראות את פניו בפעם האחרונה, ואולי להתנצל או להתעמת קצרות עם המת. היה עם ועל מה להתעמת.

אלעזר, חברו הטוב, ניהל את הטקס. כשקיבל ממנו את הטלפון יומיים קודם, באמצע הלילה, כמו קלישאה של בשורת איוב בסרטי קולנוע, היה בעיצומה של כתיבה קדחתנית. הוא לא הצליח לישון באותו לילה, על אף שחש ברע. אפו נזל מזה יומיים וכאב עמום היכה בבסיס הגולגולת שלו. סימנים של שפעת מוקדמת. הבית היה ריק. הטלפון צלצל, ובתחילה הוא צקצק בעצבנות לעומתו. אך אז נזכר שמאוחר, השעה הלא רגילה הדליקה בו משהו. הטלפון פעם באור כחלחל, בפניו אל השולחן והרטט זמזם וזמזם. הוא שמר את המסמך וענה. בצד השני שמע מייד את אלעזר אומר "דני," ביגון כזה. "דני," בנשיפת אוויר אחת ארוכה.

אלעזר דאג לכל הסידורים והטלפונים לאנשי הקשר. הוא שלח אליו כרטיס טיסה במהירות, כמה שעות לאחר מכן והתנצל על כך שיצטרך לחזור לביתו בבאר שבע מיד לאחר הלוויה. דני התבונן בעיניים טרוטות בהודעת הדוא"ל שהגיעה וניסה לפענח את מהותה, על אף שאלעזר, כמו אלעזר, היה בהיר וחד. "נוסח למודעת אבל," נכתב בשורת הנושא. ובגוף ההודעה כתב רק את הנוסח היבש, עמוס המידע החיוני. חתום ב"לאישורך עד 8:00 בבוקר זמן בריטניה, כדי שנוכל להכניס לעיתונות בארץ". בארץ. המונח נשמע לו מוזר פתאום. ארץ? איזו ארץ? הארץ התיכונה? כדור הארץ? וזה כמובן הזכיר לו פתאום את אביו, איך שנהג להגיד "ארץ" על כל דבר שהיה נמוך מברכיו של דני הילד. "זרקת את זה על הארץ?" או "לא מניחים אוכל על הארץ, דני" וכיוצא באלה.

האדמה, הקרקע בעלת כוח הכבידה הייתה מגונה בעיני האב, הוא ניסה להתרחק ממנה בכל כוחותיו, לרחף מעט באוויר. כאבא תמיד דחף לכך. המשפחה הקטנה יצאה לטייל בהרים כמעט בכל שבת שניה. הגליל התחתון היה מועדף עליו. אבל גם הרי נפתלי ואיזור אלוני אבא. הם שהו שם שבתות שלמות. לעתים עם חברים ולעתים לבד, הוא וההורים. הוא הרגיש שאביו נושם אחרת על הפסגות הללו. נפתח בו גם משהו רגשי אז. ודני אהב את התרוממות הרוח הזו של האב.

אבל לא רק טיולים שמרו עליו הרחק מן ה"ארץ". היו גם סולמות, למשל. הם שכנו דרך קבע בבית. תמיד. זה היה יוצא דופן כל כך, להחזיק כמה סולמות בבית. היה סולם עשוי אלומיניום בעל ארבעה שלבים והיה סולם נטוי עשוי עץ  תמוך לקיר, ועוד אחד, קטן למראה, אבל טלסקופי ששילש את גובהו, והוא היה גאוות האב. הרישום הקפדני במחברת לאחר שנלקח על ידי אחד השכנים היה תמיד כמו טקס קטן ורב רושם. טלפונים בהולים הורמו ודברים בטון רם נאמרו כאשר בושש אחד מהם להחזירו לביתם.

נראה שמרגע שהאב עלה על אחד הסולמות, נשכחה ממנו מטרת התיקון או החפץ שביקש להוריד, ומייד הפך הסולם למשחק, להתגרות בשאר בני הבית. הוא ביקש ארוחת צהריים לסולם, ישב בהתרסה על קצהו המחודד, רגל לפה ורגל לשם. ברכיו כפופות ואצבעותיו החשופות שלוחות קדימה, כמו מנסות לחוש את גלי הצחוק או העצבנות של אשתו. זה בכל זאת היה צחוק, לרוב. עד שהיא עייפה ושלחה אותו "לישון על הסולם" והגישה לו כרית ושמיכה והסתגרה בחדר השינה בסגירת דלת חזקה מעט יותר מדי.

בשנים שלאחר מכן, כשדני כבר היה בתיכון ולאחר מכן בצבא, אביו  התמסר לשיעורי הצניחה החופשית, הבאגי המרחף והדאונים. נראה שהוא סלד מהם ואהב אותם בו זמנית. כאילו חש חובה או כורח להתנתק מדי פעם מן ה"ארץ", אך לא נהנה מעצם השהייה באוויר. הוא טיפס עם חבלים בימי גיבוש של העבודה, הוא גרר את בני המשפחה והחברים להליכות על מצוקים תלולים במדבר יהודה, סנפלינג, טיסה בשמי הארץ, רכבות הרים. האוויר היה מרכיב חיוני בהישרדותו.

עכשיו, מול הודעת הדוא"ל הזו, הוא חש את הכדור מועבר אליו. כי הרי ייאלץ בקרוב לעלות על מטוס ולהתנתק מהקרקע ולרחף ולנחות שוב בארץ ההיא, שנולד בה אבל עזבה.

"בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של אהובנו יוסף סמינסקי, בעל לבתיה סמינסקי ז"ל ואב אהוב לדני יבדל"א. בן 91 היה במותו. הלווייתו תתקיים ביום ה' כ"ו בתמוז, 712.07.0 בשעה 10:00 בבית העלמין "מנוחת עולמים" שבקרית אתא. לבקשת הבן לא תתקיים שבעה מסודרת."

הוא אישר את המייל מייד. לא הייתה אפשרות אחרת, מפאת קוצר הזמן, והודה לאלעזר על הסיוע. את הלילה העביר בבהייה בתקרת חדר השינה, בשינה-לא שינה ובבכי מפוזר. טרם היה זה בכי ממשי, הוא ידע. עוד לא בכה עליו ממש. לא היה אף אחד לצדו שיכול היה לזרז את הבכי הזה. לא היה מי שידבר בשבח אביו עכשיו, וינחם ויניע את מהלך האבל. זה היה שונה כל כך ממותה של אמו. אולי כי ההלם שבלכתה היכה בו כששהה עדיין ב"ארץ" וקשור היה עדיין אליה מאוד בנימי נפשו וברירים השקופים שקושרים אם לבן. והיה זה גם גילו הצעיר, בוודאי. בן 26 היה אז. ולא הוכן לכך כלל. לא חשב לאבד אותה כבר בשנות העשרים שלו, ובוודאי לא למחלה. היא הייתה חזקה תמיד, וחסונה ולא חולה לעולם. כאילו שמרה את כל המחלות לפעם אחת, חסכה בעקשנות את השפעות וההצטננויות והדלקות וכאבי הגב. פרטה אותם למטבעות כסף ושלשלה אותם לקופת חיסכון מחורסנת. וכשבא הפטיש נפרע החוב.

למחרת בבוקר ירד לקפה השכונתי והזמין טוסט בחמאה, סלט פירות יער שהיה אהוב עליו וקפה "פילטר" כדי לזכור את אמו גם ביום הזה, יום לכתו של אביו. הוא לא מדד את האבל בימים. הכול היה כמו סרט צלולואיד ארוך. סצנה מתמשכת של כאב ותימהון.

הכול סביבו התנהל בעצלתיים של בוקר בריטי, כאילו כולם מנסים להישמע מנומסים קצת יותר היום. ככה הוא חשב. כולם יודעים איכשהו. אפילו קריסטין, בעלת בית-הקפה, לא צחקה היום ולא סנטה בלקוחות, סימן ההיכר שלה. "אבי מת," הוא אמר לה כשהביאה לו את החשבון והביט בעד החלון הגדול. "אוי דארלינג," היא התכופפה וחיבקה אותו. "זה נורא," אמרה. אבל הוא נשאר קפוא על מקומו, לא נתן לה אפילו גרם אחד של חיבה על המחווה שהפגינה לעומתו.

אחר עלה לביתו והתקלח. ארז כמה בגדים במזוודה הקטנה שהייתה לו. הגדולה נראתה לו מיותרת ופרובוקטיבית מדי. כאילו שידרה מסר של חזרה לתמיד או של שהייה ארוכה. שלא יטעו לחשוב שהוא חוזר, גם לא אלעזר. אין בכוונתו, הוא רצה להגיד להם. אין בכוונתו. אבל לא אמר ורק בחר במסר של ביקור קצר וחפוז לסגירת העניינים החיוניים. הטמנה באדמה, בירור ירושה, ביקור קרובים וניחומים מועטים וזהו.

קולות רמים של הטחת אדמה נשמעו סביבו והגברים שאחזו באתים דחקו אותו מעט לאחור בעדינות ובנימוס. אבל דחקו. גם אלעזר עסק במלאכה. עם התגברות קולות הנפילה של הרגבים ואחר הערמתם בתלולית קטנה, הלך ונפער תחת רגליו חלל קטן של אדמה, מצוק תלול שכזה. מישהו תפס במרפקו ומשך אותו מעט לאחור. הוא סבב לרגע והביט בדודתו, אחות אמו. המטפחת שעל ראשה שימחה אותו לרגע. היא הייתה פיסת צבע בתוך האפור הזה. היא הניחה יד בשקע שבין שכמותיו המזיעות.

לאחר שעלתה והתרוממה התלולית וננעץ השלט הקטן בראשה, עברו על פניו ועל פני משפחתו הקרובה מצד אביו אנשים שלא הכיר. מי הם האנשים הללו, חשב לעצמו. מה לי ולהם? כך זה נמשך זמן מה. הוא התחבא מאחורי זגוגיות משקפי השמש ואמר תודה ושוב תודה ותודה שבאתם. וחיבק כשצריך היה לחבק את מי שנזקק לחיבוק יותר ממנו, מבנו של המת.

אחר עלו בשביל העפר שהוביל בחזרה לכביש הראשי. הוא הלך מעט קדימה, עם מחשבותיו בכיסיו. הכול תם לגביו. משפחתו נטמנה. נותרו זיכרונות, עד שגם הם ימוגו. הוא ידע שאלו מחשבות עגומות, פרי הנסיבות, ולא נלחם בהן. הוא ידע שמחשבות במצבים שכאלה נוטות להיות מזוקקות, פחות מודחקות. אולי זו אמת, אפילו. "נדיר לצפות כך ב­אמת, רוטטת מול עיניך," חשב.

הוא ביקש, כאמור, לא להיות לנטל על המשפחה המורחבת ועל המבקרים ולא קיים שבעה מסודרת. חשב שגם ככה יגיעו. אבל פרט לבני דודיו שגרים בחיפה, לא הופיע איש בשעות שלאחר הלווייה. אפילו הקלישאה של הררי אוכל בסירים ובקופסאות פלסטיק לא הייתה שם כדי לנחם אותו. פשוט כי אף אחד לא הביא שום דבר. כולם הבינו פשוטו כמשמעו את סירובו לקיים את השבעה. אולי חשבו שרצה להסתלק מוקדם ככל הניתן, אולי פרשו זאת כעלבון כלפי אביו וכלפי שאר המשפחה. כך או כך, הוא הלך לישון מוקדם. אחרי שעזבו בני הדודים לחיפה, ישב עוד קצת בחוץ, התנדנד בכיסא הנדנדה עשוית הנצרים שעל המרפסת, עישן סיגריה ונכנס למיטה בבגדיו. למיטה של אביו.

כשהגיע האור פקח את עיניו ולא הבין היכן הוא. לקח לו זמן להיזכר. כשנזכר, ירד עליו שוב המסך העמום, היבש של האבל הראשוני. הוא פתח את החלונות והבוקר פרץ פנימה. פטיש אוויר נשמע במרחק והוא ליטף את עורפו, ניסה לחוש את כאב הרפאים של המחלה שכבר עזבה אותו. הרתיח מים בקומקום הפלסטיק ומזג לעצמו כוס תה בתוספת שתי עוגיות חמאה מהקופסה שהחיפאים הביאו עמם.

העליבות הזו, חשב. הכול בארץ תמיד בשקיות פלסטיק שאינן קשורות לעניין. אוכל בשקית של רמי קידוחים. ספרים בשקית של ביטוח לאומי. מסמכי פטירה בתוך שקית צבעונית של רשת צעצועים. הוא התרגל לסגנון האנגלי. למירוק של כל פיסת ברזל, כל גדר שם מנומקת, כל בטון מוחלק וצבוע. ואילו כאן הכול מזדקר, דוקר בעיניים ומסנוור מרוב חוסר מחשבה.

הוא התפשט מהבגדים הנוקשים שבהם ישן ולבש חדשים מתוך המזוודה. הסט היחיד שהביא עמו. חולצה מכופתרת בצבע ירוק זית ומתחתיה גופיה לבנה חדשה. כמכנסיים לקח את הג'ינס הבהירים הטובים שלו. הם היו משופשפים במידה אבל רגילים למראה. לא זועקים ולא ישנים מדי. קם והסתובב בדירה. שנתיים לא דרך כאן. בפעם שעברה עזב בריב גדול. אביו לא הסכים לבוא אליו, לעירו שלו, לחיות איתו. הוא נצמד לקרקע בצוּמוּד עקשני, וכשהוא ראה את ידיו המגויידות לופתות את כיסא הגלגלים, הבין שאין סיכוי. סטיבן המטפל הביט בו מהצד ועיניו שידרו הבנה והשלמה, ובה בעת הציב את עצמו מן הצד השני של המתרס, בנבחרת של יוסף. זה היה אז הוא, דני, נגד יוסף. ומשקלו של סטיבן היה אבן מכרעת.

הוא פיטר את סטיבן מיד כששב הביתה, ואז הצטער. מה היה לו נגד הבחור הנחמד הזה בכלל? הרי היו לו יותר שעות יוסף מלכל אחד אחר בשנים האחרונות. והוא בוודאי ידע על מצבו בפירוט רב יותר מדני עצמו. הוא אמנם עקב מרחוק אחר התרופות, הבדיקות, השינויים בבדיקות הדם. אבל לא יכול היה לדעת איך והאם אביו ישן בלילה וכמה פעמים התעורר.

ואז, אחרי שסטיבן עזב בעלבון, אפילו לא דיבר איתו, רק שלח לו את ההתחשבנויות הכספיות בדוא"ל, ללא מלל מיותר, הוא התקשר שוב למיכל, ידידתו מבית הספר לרפואה וביקש את עצתה. יחד החליטו על אחות שתגיע לביתו של יוסף פעמיים ביום, בוקר וערב. ואולי תישן בבית מספר לילות בשבוע. רק כדי לראות שהכול מסתדר לו. אביו לא היה מוגבל עד יומו האחרון. הוא ישב בכיסא הגלגלים לטענתו, רק כי לנסוע במקום ללכת זו פרבילגיה של זקנים, והוא לא מתכוון לוותר עליה.

הוא חזר מסיבוב במרכז המסחרי. קנה חומרי ניקוי, מטליות, שקיות פח גדולות, זר פרחים צבעוני כרוך בגיליון נייר חום, אוכל ליומיים וסבון רחצה נוזלי. הוא לא יכול היה לסבול את עיגול הסבון של אביו ששיערות קשות דבקו בו. אבל כשהתפשט ונכנס תחת המים החמים דווקא אחז בו. דווקא רצה להריח אותו. כל הגועל התפוגג. הוא העביר אותו על חזהו ועל ידיו, הסיע אותו על העורף ותחת בתי השחי, מקציף ומלטף. את הרגליים והמפשעה ואיבר המין כבר רחץ בסבון החדש.

הוא עבר בין החדרים והביט-סרק בעיניו את העזובה הגדולה. לא שהבית הוזנח בשנתיים האחרונות. הסדר דווקא הפתיע אותו. ערימות העיתונים בחדר השינה של ההורים אורגנו בקפידה; ידיעות, מעריב, הארץ בערימות נפרדות וחוברות מגזין נשיונל ג'אוגרפיק בערימה נוספת. חדר האורחים דרש מעט סדר וניקיון. הטלוויזיה אירחה שכבה עבה של אבק. כאילו לא הודלקה מאז עזיבתו של סטיבן. תחת הממיר נתחבה ערימת חשבונות לתשלום. הסוללות זלגו והקציפו אשלג לבן-ירקרק דרך המכסה שבגב השלט הרחוק.

הוא עבר לחדרו הישן, גודלו היה לא יותר משנים-עשר מטרים רבועים. כאן בילה את כל ילדותו ונעוריו. שכבות ארכיאולוגיות של מדבקות ילדותיות שהודבקו על הקיר קולפו ובמקומן נתלו פוסטרים של להקות נוער ואחר שגם תקופה זו חלפה, תלה תמונות ממוסגרות של מכוניות פרארי שבחלקן האחורי ניתן היה להסתיר חוברות מין שקנה בשוק בבושה גדולה ובמהירות שיא.

החדר היה ריק ממשמעות. לא עמד בו ריח כלשהו. הזיכרונות לא נטעו בו משמעות חדשה ביחס לקירות הללו, הרצפה הקרה הייתה נכרית, כאילו מעולם לא דרך עליה. השטיח העגול בצבעי סגול-ירוק שאמו סרגה נעלם בשלב מסוים. כשהגיע לכאן בשבתות מהבסיס עדיין היה כאן. אז מתי סולק? הוא לא ידע. אולי אמו רצתה להיפטר ממנו בחשאי? אולי הכאיב לה ריחוקו של הבן? קודם בצבא ואחר בטיולים בארץ, בשינה אצל חברים, בחברות שהיו לו ושבהן התנחם, שהיו לו כמו אחיות יותר מאשר מאהבות.

היא ניקתה ללא סוף. קירצפה ושמרה על הבית סטרילי מאבק ומחיות הבר שפלשו באביב מהגינות הסמוכות. היה צריך לאתר אותן, לרסס, לפזר מלח כדי להרחיק חשופיות בחורף ושאר חייעס. זו הייתה מלחמתה של בתיה סמינסקי. מאבקה בטבע הפורץ היה גם ניסיון ביות פנימי. שכן לא היה לא לה ולא להוריה ולאחיותיה ניסיון בהתמודדות עם הטבע. הן היו חיות עירוניות. ובתחילה, כך סיפר לו אביו לאחר מותה, התעקשה לחיות בקומה שלישית או רביעית. היא לא סבלה את המחשבה על בית צמוד קרקע. הבית הבודד שנבחר לבסוף על ידי יוסף בפסקנות והעשבייה שסביבו הפעיל בדמיונה איומים וצללים. היא חששה. כאילו צללים מן העבר יתרוממו ויקומו עליה יום אחד, בחשכת הלילה או כשהיום עומד להחריש.

הייתה עבודה רבה לעשות. את האריזות החליט להשאיר לחברה המתמחה בחיסולי דירות. הוא רק רצה לרכז בסלון את הדברים החשובים לו. הוא ייקח מזכרות וחפצים אישיים וניירת חשובה. בוודאי את החנוכייה שעל המדף במטבח. וגם את התמונות הממוסגרות ואת האלבומים וכמה מחפצי הילדות שלו. הכול יכול להסתכם בשמונה או עשרה ארגזים. את היתר יתרום.

הוא הציב בפינת האוכל את המזוודה שהביא עמו והחל לנקות. אפילו כששניהם כבר לא פה, הוא חשב לעצמו, עדיין ראוי שלא יראו כך את הבית. גם מקפלי הדירות הם מפה, מהקריה. והם ידברו, השמועה על הבית המאובק של יוסף תעבור מפה לאוזן. לא שאכפת לו עצמו מכך, אבל בשביל זיכרו הטוב של אביו היה מוכן לעשות הרבה.

הוא גרר מהמקלחת דלי ומקל עם סחבת חוטים ישנה והקציף סבון במים חמים. עבר על הרצפות ועל הפינות מתולתלות האבק כמו על בית שחי ומשם המשיך למרפסת ולמרכז הרחבה הגדולה שהובילה לבית. לבסוף שפך את מי הדלי האפורים בפינת הגינון. הגינה הייתה חיונית עדיין, לא ברור לו כיצד. אביו כבר לא טיפל בה במשך שנים, ובכל פעם שדני הגיע לבקר הוא העיף בה מבט מהיר. מצבו של אביו השתקף בה כמו ענף מעל נחל. היא הייתה נייר לקמוס שמעולם לא הכזיב.

התורמוסים הקטנים הכתומים עוד פרחו עכשיו, אבל בקושי. הצטמקו וקמלו מעט ואיפשרו לאפונה ריחנית להשתלט באגרסיביות על חלקה הימני של הערוגה. גם המטפסים שהשתרשו וצימחו אצבעות גרומות על מקלות העץ הישנים שיוסף הציב לפני שנים לאורך הקיר, התמעטו והחזיקו במקלות כמו בקרש הצלה. פעם, הוא זוכר, הם גיחכו על המקלות, לפתו אותם כמעט חזק מדי, הסתירו אותם בירקותם, ייתרו אותם. עשבייה עלתה בגינה, אך גם היא הייתה צהובה במעט. מישהו עוד השקה אותה, מישהו שראה את אביו בסבלו.

הוא שב פנימה ומילא מעט מים באגרטל והציב את הפרחים בפיזור, כמו ערימת דוקים. מאוחר יותר חשב לחזור לבית העלמין ולהניח את הזר. ואולי יחלק אותו לשניים ויניח גם על זה של אמו. השיש הקר הרתיע אותו מאז מותה. חשיפת הקבר בציון יום השלושים למותה היה היום הגרוע בחייו, עד עכשיו, אולי. אולי עכשיו יותר גרוע. אבל אז, כשנחשף הכיתוב על המצבה. כשראה את חריטת שמו שלו לצד זה שלה התפרקו עליו השמיים לרסיסים ובעתה גדולה נפלטה ממנו שם, לפני קרובי המשפחה וחברותיה של אמו מהעבודה. הוא התמוטט ונפל על הקרקע וסירב לקום. ואחר קם וברח ואביו אפילו לא הסתובב לדלוק אחריו. דני שמע אותו אומר, "עזבו אותו, זה קורה, זה בסדר," רגע לפני שדחף את השער הברזל של בית הקברות.

הוא הזיז את הארון הקטן שעליו עמדה הטלוויזיה, ניתק את כבלי החשמל והאנטנה. קיפל את השולחן העגול בפינת האורחים ששימש את סטיבן לאכילה ולטיפול בניירת ובענייניו האישיים. הזיז את הספה ממקומה לראות שאין מאחוריה משהו שנשכח. ובתוך כך העביר יד בין הקפלים ומתחת לריפוד ובתחתיתה. זקנים מחביאים כסף, ידע. הוא כמעט בוש בעצמו, אך צריך היה להזכיר לעצמו בקול רם שאין כאן תאוות בצע, אלא רק רצון שלא לזרוק כסף טוב לפח. הרי מי יודע לאן תתגלגל הספה הזו.

הוא לא מצא כלום, כמובן. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של יוסף מאז מות האם. הוא ידע זאת, ולא השלה את עצמו, גם כשבא לביקורים, שאביו יחזור לעבוד ויכניס עוד כסף. הוא שלח לו צ'ק דו חודשי ועקב אחרי הפקדתו בסניף. זה הספיק למחייתם של האב ושל סטיבן, לקניות בסופר ולמעט מותרות. "קח אותו לקולנוע," כתב לסטיבן מדי פעם. אביו אהב סרטים וחשוב היה לו שיהיה מדי פעם בחושך, בבידוד שמשרה האולם ושבו יוכל להרפות מעט מאימת הבדידות והמוות המתקרב.

כתמי זיעה עלו בחולצתו והוא פשט אותה ונותר בגופייה הלבנה. הזזת הכיסאות גזלה ממנו נוזלים ומלחים וכך גם הסטת הוילונות וקשירתם בקשר עבה לעצמם וגלגול השטיח הפרסי העבה ודחיקתו לקצה הסלון. בחדר השינה ערם הכול על המיטה, מבקש בקול רם סליחה מהוריו. הכול הזדהם עכשיו, הוא הצטמרר. הכול לא חשוב פתאום. אלה גופות של רהיטים. חוץ מהזיכרון שחיבר אליהם במוחו לא נותר כלום. הם כלי ריק עבור מי שלא גדל בבית הזה, עבור מי שלא הדליק נרות בחנוכה בחנוכיה הזו, ומי שהנרות לא הבהבו בעיניו. והיה זה רק הוא עכשיו שהטעין בבית הזה ובכל אשר בו את כובד האבל.

הוא הזיז את ההדום החום המרופד שאביו נהג לשבת עליו, מפנה לו, לדני, את הכורסה. זו הייתה ההקרבה הגדולה בעיניו. שב, שב, הוא היה אומר ומנסה לשווא ליישר שוב ושוב את הגב המכופף. הוא לא רצה להגרר לוויכוח ולכן נענה ונתן לאב לחגוג את הכבוד הצנוע הזה שבמתן כס הכבוד לילד, ליורש העצר היחיד שהעמיד.

ההדום הוזז, ועכשיו היה זה תור הספה להפליג למרכז החדר. היא הייתה כבדה ודרשה את כל כוחותיו בגרירה על צדה האחד והשני, דחיפתה בידיים פשוטות מאחור וגרירה נוספת. כך, כמעשה נדנדה, העביר אותה מעט הלאה מן הקיר ואז העביר את הסמרטוט המתולתל לאורך פאנל הקיר חסר החן. אלה היו מרצפות של ראשית הישוב. וכל הדירה רוצפה בהן. אבן בהירה מנוקדת כתמי אבנים כהות וקטנות בשלל צורות. כשהיה ילד וישב על האסלה נהג לבהות ולאתר בהן צורות כמו שמאוהבים מתפרקדים ומתבוננים בעננים. הייתה שם מכשפה ופנים של צב ואקדח. שנים אחר כך התקשר אצלו צב לחירבון אטי.

דבר מה תפס את דעתו כשהעביר את הסמטרטוט הלח על המרצפות והרטיב מעט את הקיר. זה היה משהו דמוי פתיל, כמו זנב של חזיר. חוט קצר ועבה שקפץ והציץ מן הקיר, כחמישה עשר סנטימטרים מעל פאנל המרצפת. חבל אולי. או חיבור חשמל או גז? אבל מעולם לא ראה זאת ומעולם לא חשב שיש כאן משהו. הייתכן שיש דבר שלא הכיר בדירה הזו, המקום בו נולד?

הוא התכופף מעט והתבונן, מטה את ראשו כמו כלב המנסה לפענח שריקה בקול גבוה. הוא חש שהקצה הזה מדבר אליו. אולי פולט גלים של תקשורת סמויה. הוא היה שחור בבסיסו אבל ניתן היה לראות כי כוסה ונצבע בלבן, כאשר סוייד הקיר לפני כמה שנים. הדירה כולה שופצה מעט, בכסף שיכול היה הבן להרשות לעצמו. אביו העריך זאת, אבל גם קיטר על היעלמותם של הכתמים המוכרים. הוא ניווט בבית כמו עטלף שקולטני הסונאר שלו נכרתו. נתקע שוב ושוב במחיצת הגבס שהוקמה והפרידה את המטבחון משאר החלל. קם בלילה להשתין ולא מצא בחושך את הידית החדשה שהייתה מוגבהת מעט מזו הישנה. לא הצליח להתרגל לחידוש שבברז הכיור בעל הידית האחת במקום שני ברזים.

הקצה הזה דיגדג לו משהו בתודעה, כמו משהו שלא יכול היה להיזכר בו. קצה של אפיזודה אולי, או שם של קרוב שלא יכול היה לדלות ממוחו. דוגמה על תחתונים שהיו לו בגיל ההתבגרות ולא הצליח להיזכר בהם עכשיו. הוא מישש אותו מעט. זה היה בעל מרקם של חבל אך לא כזה של סיבים קלועים בצמה, אלא חבל חלק וישר. הוא משך בו מעט והחוט נענה לו. מעט מהטיח הלבן נשר וירד, משליג את הרצפה. הוא התעצבן מייד. נקיונות חשב. מעט זמן ונקיונות. אין לו פנאי ללכלך עכשיו.

אבל הוא בכל זאת רצה לדעת ומתוך תחושת פיתוי שאין לעמוד בה, משך עוד וחשף שוב מעט מן החוט השחור. כעת חציו השחור וחציו הלבן היו כמעט שווים. הוא התפלא כמה קל היה לחשוף אותו, כאילו הדבר רק חיכה למשיכה קלה כדי להינתק מן הקיר ולבצבץ. כה פריכים היו הקירות הוא הבין, והדבר העביר בו פליאה וצמרמורת קלה.

הוא התרחק מעט מן הקיר והספה והביט בקיר כולו. שום רמז לתשתית לא היה שם. חוץ מזה, בילדותו מעולם לא ראה משפצים או אנשי מקצוע שהגיעו אליהם. הוריו תיקנו הכול בעצמם. עוד כשהייתה אמו בין החיים לא נתנה לאף אחד לעבור בשער. הבנים של אחותה תמיד היו בהישג יד והיא טלפנה אליהם בשבתות ובחגים, בימי השבוע ולעתים בבקרים מוקדם בכל פעם שצץ משהו. גז הבישול נגמר בבלון, תרמוסטט החימום השתגע, מנעול נתקע וכלא את אביו בשירותים, נורה שכיפת הזכוכית שלה נשארה בידה ואילו בסיס האלומיניום נותר בתוך בית המנורה. כל אלה לא הטרידו את יוסף. הוא כלל לא ראה את עצמו אחראי על תחזוקת הבית. הכול יכול היה להיפתר עם בני הדודים והאחיינים. כאילו הצד שלה, "בית בתיה" כפי שנהג לקרוא להם חתם על חוזה כלשהו ובו התחייבות לשיפוץ ותיקון כל מפגע בביתם.

הוא התקרב שוב וליטף מעט את החוט. ואז משך עוד קצת. הקיר נבקע לשניים בפריסה ים-סופית כזו. הטיח חשף את צבעו האפור הפנימי והתפורר על הרצפה. לפתע חש אימה. אימה מפני הלא ידוע שבחשיפה. הוא הסתמרר, אבל התענג על הזעזוע הזה. עצמות השלד שלו, השוקיים והצלעות והבריחים שבצווארו היו חלק מהחבל הזה. כיצד הם הרגישו חלק ממנו, הוא לא ידע. ועכשיו הוא נבעט מעט לאחור. דני, הוא אמר לעצמו, דני, אתה חייב רגע. הוא הלך לאחור והסתובב וניגש למטבח. פתח את הארונות שתחת הכיור ומעליו, גישש וחיפש והסיט את כוסות הזכוכית, אבל לא מצא דבר. הוא ידע מה הוא מחפש. אולי בקבוק. הוא פתח את כולם ולבסוף שלף את הקרוסלה הפנימית שהייתה בפינת המטבח. היה בה בקבוק יין קידוש מתוק. אבל הוא חשש שתוקפו כבר פג. ואז נזכר שהביא עמו שני בקבוקי אלכוהול משדה התעופה. כשהוא עוד חשב שיצטרך לארח קנה שניים – וויסקי ויין לבן.

הוויסקי נבחר ונשלף ונחלץ. הוא מזג לעצמו שליש כוס. ובשעה המוקדמת הזו של היום המשקה תקף את הוושט שלו בעוצמה. הוא חש את חמימות האלכוהול מחלחלת ותאים-תאים מקבלים בברכה את זריחתו של המשקה הזהוב. בעקבות זאת התקרב שוב, ואז נתקף באומץ שיכור שכזה ואחז שוב בחוט שכבר היה בו סיפור וכבר היה לו גוף. ומשך מעט יותר. הסתעפות הופיעה בקצה החוט. כמו וי של רוגטקה. זיכרון תקף אותו לרגע. הוא ואבשלום, בנם של השכנים שהיו להם פעם, שכובים על ערימה שמול מגרש הטניס ורגליהם בוטשות בחול. הוא מתענג על האירוטיות שבבהונות שחופרות בגרגירים העדינים. חמימות הקיץ. פניהם מעט מעל קצה הערימה ובידי אבשלום רוגטקה קטנה מעץ. הוא, דני, החזיק כדורי גומי צבעוניים שמצא בבית ומסר אותם אחד-אחד לאבשלום. הם כיוונו אותם לעבר חתולי השכונה ולכלב אחד שעבר שם וניסו לצלוף בהם, מדמים משחקי קרב של חיילים.

הרוגטקה שבקיר איפשרה לו לאחוז בפיצול שבאמצעה בכף ידו המלאה והוא משך בחוזקה מעט יותר. ליבו דפק מאלכוהול ומפחד והתרגשות. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו אמש בלוויה במצב הזה. הוא לא תיאר לעצמו שהבית העזוב הזה יעורר בו את משא הרגש שהוצף בו עכשיו. החוט המתפצל טיפס עכשיו במעלה הקיר לכיוון התקרה, התפצל לצדדים וחשף שבילים נוספים שהפרו את שלוות הטיח הלבן. הוא רצה להתיישב עכשיו על לולאת החוט הזו שהתגלתה מול עיניו ולהתנדנד עליה ולדמיין שאין קיר ויש רק עץ אלון וחבל שאבא יוסף תלה. עיניו נמלאו דמעות. הוא התיישב, אבל הקיר כמעט התמוטט עליו. מפרצים והסתעפויות הציצו עכשיו מהחיבור שבין הקיר ולתקרה, שורשי ענק שעיטרו חצי מקיר הסלון.

ומבעד לדמעות שמע משקי כנפיים עדינים של ירגזים צהובי בטן ועפרונים קטנטנים חומים וחוחיות סמוקות פנים המגיעות ומתיישבות על ענפי הקיר. הציפורים דיברו ביניהן ועטו ארשת של שמחה לאיד וצחקו בפניו. אמו עכשיו מאחוריו, הוא יכול לחוש זאת. משעינה את המשקפת השחורה הכבדה על כתפו הימנית ומצביעה אליהן. צחוקה פעמון באוזנו ואוויר חם ולח נושב אליו ועוטף את תנוך האוזן. והתנוך מתאבך ונרטב ומזיל דמעות של שמחה ועצב. בעוד רגע הציפורים לא יהיו שם. במבט אחד מטה הוא רואה את גופותיהן מונחות על הארץ, רגליהן מצביעות מעלה באצבעות מעוקלות.

הוא סקרן והוא ילד והוא מטפס על סבכת החוטים אחרי שנעלמו כל הציפורים לכיוון התקרה. אבל כל דריכה שלו מושכת עוד ועוד קורי חוטים מן התקרה. הקיר הלבן מתכהה והופך לאחד עם התקרה. הוא אינו רואה יותר את זווית החיבור שביניהם. חוטי חוטים עולים בו ועליו, הוא מסתבך בהם ונופל. רגלו כמו במלכודת דובים בלב יער. ענפים ושרכים לופתים אותו והוא, בהיסטריה קלה, מסתובב ומנסה לבטוש את דרכו למרכז הסלון, היער. הוא ביערות הכרמל, שוב. שולחן הקפה הוא הסוברו המשפחתית החומה ואין לו מושג איך לחזור לאבא ואמא, הוא רק עשה פיפי ואפילו רכס את הרוכסן לבד והוא הסתובב ולא ראה אותם וקרא להם, והם לא עונים ובחוץ מחשיך. הוא מתיישב על הארץ. בעיניו דמעות של עלבון ופחד והוא חושב שעזבו אותו, והוא פה לבד ולא יראה אותם לעולם. וכשאמא של דני הילד באה אליו בריצה ומרגיעה ומראה לו שהם היו ממש פה, מעבר לשני העצים בשולחן הפיקניק ליד המכונית, אמא של דני הגדול הבוגר לא באה. היא מתה. והמכונית הישנה מתקמטת לכדור מתכת והופכת שוב לשולחן הסלון.

עכשיו הוא כבר לא צריך למשוך. חוטי האימים הולכים ומתגלים מעצמם, הולכים והופכים צפופים ודקים יותר ויותר, ומקורזלים בדמדומים שלפתע אופפים את הדירה. התקרה מרושתת בהם, שחורה ורכה כמו כרית גסה. הוא מביט בהם ורואה את עצמו משתקף כמו משוח בזפת. רק עיניו לבנות מבעד להן. הוא בוש בעירומו. כאן, באמצע בית הוריו, בביתו שלו הוא עירום ומעורטל. הוא מזהה את עירומו שלו על התקרה. שורשי הערווה הפלומתית שהנצה בגיל 11 והתעבתה והלכה ותפחה במכנסיו. היא ייחודית מאוד. יש בה פס שבר בחלקה הימני, ברק קרחתי שחושף את העור הלבן. הוא חושף את הבשר הרך והילדותי שתחתיו. דני מתבונן בתקרה ובמבושיו שלו שוב ושוב ורואה את הקיר הלבן בברק הקרחת במפשעתו ואת הבשר האנושי הרך בברק הקרחת שבתקרה. הוא אינו יכול לומר יותר היכן מתחילה הדירה הזו והיכן נגמר הוא.

הוא מחשב עכשיו את הצעדים שלו. זיעה קרה על מצחו עוזרת לו לחשב ולבדוק היכן בדיוק הוא נמצא כרגע. האם בתוככי פסיכוזה עמוקה, האם תקפה אותו עכשיו המחשבה האמיתית על מות האב, על האימה שבגופו של האב ששוכב מתחת לתלולית? או האם כל זה אמיתי וקיימת סכנה מוחשית, פיזית לבריאותו ולגופו? או שמא כל זה בעצם בסדר. הוא לא משוגע. הוא לא עומד להימחץ. הוא ישב פה, אל מול הזוועה התקרתית הזו, אל מול חוטי היער וקירזולי הערווה והבושה הגדולה מאבא ואמא שכבר לא כאן אבל רוחם כאן.

הוא מחליט לעשות ניסיון. הוא ינסה לשחרר את הרגל לאט-לאט. כי אם הפסיכוזה הזו, אם באמת היא פסיכוזה, תקום ותשתלט עליו, יהיה לו רגע אחד לברוח, אולי חצי שניה. ייתכן שאף שניה וחצי. ואם כל זה אמיתי מאוד, אין ולא תהיה לו את היכולת להימלט. הענן השחור לא יסכים. לולאה שחורה של שערה מקורזלת ומבהיקה עוטפת אותה. הוא מושיט את ידיו בעדינות ולאט…

דפיקה בדלת. שומו שמים. דווקא עכשיו. שתי דפיקות, שוב. צלצול פעמון. אצבע שטן על הפעמון, נוקשה, מחודדת ציפורן. מכה בלחצן כמו רעם. הוא מושיט יד ושוב מנסה להסיר את לולאת השיער. אך התקרה המושחרת שבה ומצמיחה הסתעפויות נוספות. דינג-דונג, דינג-דונג. הוא מביט אל הדלת הלבנה. אין סיכוי שמישהו בא לבקר עכשיו. הוא ביקש בפירוש. ואולי אלה החיפאים ששוב באו לראות מה שלומו? הדודה המטופחת מאירועי אמש עולה בדמיונו שוב. הטחות הרגבים, התייפחות הקהל. ידה על גבו.

מן הסבכים המוערמים המשתלשלים מן התקרה, ושעתה כבר הפכו לבעלי פרקי חיים משלהם, בעלי שורשים וייחורים וניצנים לבנים, עולים ובאים אליו קולות. "דני!" הם קוראים במין עדנה קטיפתית. עדנות של אבל. כמו שאלעזר נשף את שמו בטלפון. אתמול. רק אתמול. זה יכול להיות? או שאולי כבר חיים שלמים נחיו ועתה הוא איש זקן, ששעוות עורו נוזלת מעל פניו. אולי לא ראה את חייו חולפים על פניו מאז שמתו הוריו ועד עכשיו? אולי שקע בתרדמת מעושה והתעורר עכשיו כישיש? כי הקול הזה, הקול יודע שדני איננו רוצה לשמעו. זהו קול שמבשר על הסוף, על סופו של דני כיצור שהיה. מלא תרעומת אבל גם מלא חמלה על עצמו ועל הוריו שלא הספיקו לראות אותו כפי שקיוו.

הקול הזה, דני, דני, מערסל אותו. שורט על ליבו בשיפודי עץ דקים, מרטיטים. הוא מגורה עד הקאה כמעט. כואב ופועם כמו איבר שאינו יכול יותר. רגע עובר ועוד רגע והדינג-דונג נודם. גם קול הקטיפה שוכך. הוא שומע רק את הלמות ליבו אל מול הקיר. הקיר. הקיר המעוור הזה. הוא שוכב כנוע למולו. ואט-אט שבה אליו הנשימה והוא מניח לרגע את ראשו, נותן לשרירי הצוואר לנוח מעט. הוא יכול אולי להישאר כך עד שיחשיך בחוץ. הוא ישן רק כמה רגעים. לולאת השיער שומרת עליו. אין לאן ללכת ואין בשביל מה. אולי רק ללכת, לנוס למטוס, מטוס הביתה. שם.

עיניו נעצמות והוא נרפה. ידיו צונחות ורצפת האבן הקרה מצננת אותן. כך שכב שעות, אולי דקות. מי ידע. הוא הרי היה שם לבד. עיניו התרוצצו תחת העפעפיים הדקים, כאילו תרו אחר מענה גם בשנתו. ישן. ובבת אחת הוא מתעורר, קופץ ולופת את רגלו בבהלה היסטרית, טופח על ירכו ועל הג'ינס ואחר יורד לכיוון העקב ומנסה לבדוק האם השתחררה נפשו ורגלו ממה שהיה שם קודם. אבל אין שם ולא כלום. רגלו מגובסת במכנסיו הצמודים. המגפיים הכהים לרגליו. שוקו מלופפת סביב רגל השולחן. הוא מנער אותה בהיסטריה.

אחר קם, הביט בקיר ובתקרה. ואז סב והלך למטבח, שתה מעט מים והרטיב את פניו. וישב, וישב עוד מעט. ואחר קם והמשיך לנקות ולסדר ולארוז וכשסיים, עוד הביט ולא הכיר עוד. הוא יצא ונעל אחריו. הבית נשאר דומם בחשיכת הערב שירד כבר. ליד הספה, ליד מערום האבק הקטן, בסופן של המרצפות הבהירות שאבנים כהות מנקדות אותן בצב ובמכשפה ובאקדח, שם בקיר היה חוט תקשורת אפור, אולי טלפוני, אולי אחר. משוך מעט מן הקיר. וסדק צר, צר ושחור עלה ממנו והסתעף מעלה. עשרים סנטימטרים של קרח דק שנסדק. אלמוג קטן של היפרדות ימים. ובחשיכת הבית ההוא הכול שב ונטמן, שב ונארז. ולא היה עוד.

6

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

15

הדבר הראשון שעשה אבא בדירה החדשה שאליה עבר אחרי שהוא ואימא התגרשו היה להתקין לעצ ספרייה. שני הספרים הראשונים שהניח על המדף היו בכריכה קשה ובעטיפה בצבע כתום צהבהב. הספר הראשון נקרא "נישואין: האתגר" וכתב אותו ד"ר ר' דרייקורס. בגב הספר נכתב שהספר "מביא דוגמאות רבות מחיי הנישואין, בעיות ומשברים ודרכים לפתרונם." בספר היו מאה תשעים ותשעה עמודים. בהתחלה חשבתי לנסות לקרוא בו כי אולי אבא פספס את העמוד שבו יש פתרון לחיי הנישואין שלו ושל אימא ושאולי עוד אוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

הפכתי את הספר כדי לדפדף בו ועיניי נפלו על העטיפה הקדמית שעליה התנוססה תמונה של אישה צעירה יפת תואר: שׂערה השחור והארוך גלש משני צידי פניה המושלמות, עיניה היו מושפלות הצידה והיא נראתה חולמנית ומהורהרת. לנגד עיניי עלו פניה המיוסרות של אימי, שערה הדליל והמאפיר, עיניה הכבויות ושפתיה הקמוצות. לא היה כל דמיון בין שתי הנשים, ואם כן, מדוע שתהיינה להן בעיות דומות?

הפליא אותי שלא הייתה תמונה של גבר לצידה, שהרי מדובר בנישואין, וחשבתי שהסיבה לכך היא שאם יש בעיות הן כנראה אך ורק בגלל האישה. זה התחבר לי מצוין גם עם המשפט "חפש את האישה" שאבי נהג תמיד לומר לי ולהסביר את משמעותו: אם יש צרה, מקורה אך ורק באישה. "זו לא המצאה שלי. את זה כבר ידעו הצרפתים: שרשה לה פאם," הוא היה אומר במבטא יידישאי.

הנחתי את הספר חזרה במקומו והרמתי את הספר השני, שנקרא "ילדים: האתגר". גם אותו כתב ד"ר רודולף דרייקורס, והפעם בשיתוף עם ויקי סולץ. כנראה הוא הבין לבד שהוא זקוק לשיפור. הבטתי בעטיפה שהופיעה עליה דמות של נער שעמד בגבו למצלמה. שׂערו השחור היה גזוז בקפידה מאחור. הוא לבש חולצה ששרווליה מקופלים ומכנסי ג'ינס שגם המנג'טים שלהם היו מקופלים. ההורים שלו, כמו ההורים שלי, קנו לו בגדים גדולים בשתי מידות. ההורים שלי דגלו תמיד בסיסמה: שיהיה טוב גם לשנה הבאה. יכולתי להבין את זה כשהיה מדובר בי, שעוד נכונו לי שנות גדילה, אבל אבי? מדוע הוא היה לבוש תמיד במכנסיים וחולצה שהיו בשתי מידות מעליו והיו תלויים עליו כעל קולב?

עמידתו של הנער הייתה עקלקלה וראשו נטה הצידה כאילו הוא מתריס כנגד מישהו שעומד מולו. גם אני עומד כך לפעמים. החזקתי את מאתיים חמישים ושניים העמודים של הספר והם היו כבדים לי כאילו היו עשויים מעופרת יצוקה ולא מנייר. היה ברור לי שאם הספר הזה מוצלח כמו "נישואין: האתגר", סופי יהיה להיזרק לפנימייה או למוסד סגור לילדים במצוקה. "מצטער," מלמלתי לספר כשהשלכתי אותו לפח האשפה, "אבל זה או אני או אתה."

לשני הספרים האלו נוספו על המדף הנמוך "כל כתבי שלום עליכם" בכריכה כתומה, בתרגומו של י"ד ברקוביץ. בכריכה הפנימית של כל אחד מהספרים הודבקו תמונות מבהיקות בשחור-לבן של הסופר. בחלק מהתמונות הוא היה לבד ובחלקן עם בני משפחה. שׂערו הארוך היה מפוסק לימין. הוא הרכיב משקפיים שנתלו על אפו במצבטיים והיו קשורים לחליפתו בשרוך. הוא נראה יותר ככוכב רוק מאשר כסופר הספון בביתו. מלבד שלום עליכם היו שם גם "כל כתבי י"ל פרץ" בעטיפה לבנה, ארבעה כרכים כתומים של "כל כתבי ח"נ ביאליק" בהוצאת דביר וספר שירה גדול ממדים ועב כרס בכריכה כחולה של זלמן שניאור. בקצה הימני של המדף עמד כרך גדול של ספר פסיכולוגיה ועליו נשענו "כל כתבי אפלטון".

זו הייתה הליבה של ספרייתו של אבי, שכל השכלתו הייתה ו' שנים ב"חדר" ושכל חייו מאז עסק באופן אובססיבי בהשלמתה. זה היה אולי הדמיון היחידי, מלבד החיצוני, שהיה בינו לבין אחיו התאום הזהה – דודי פישל. אבל בעוד שפישל זכה להיות פעיל מפלגתי במפ"ם, לכתוב מאמרים ב"על המשמר" ולהנחות מפגשי שבת של פועלי ישראל באולמות הקולנוע של רמת-גן וגבעתיים, כל שזכה לו אבי היה לארגן טיולים לגמלאים ולפעילים ומדי חודש לעבור בין בתי מנויי "על המשמר" ולגבות מהם את דמי המנוי. מדי פעם הוא היה גם מצליח לשנורר מודעה קטנה מעיריית רמת-גן ואת שלושים האחוזים, העמלה שקיבל, היה משקיע בשיעורים פרטיים ללימוד חשבון בסיסי של כיתות ג' וד'. אני יודע זאת היטב כי אני הייתי המורה הפרטי שלו.

את המדף העליון שהיה צמוד לתקרה הסתיר אבא בווילון קטן סגלגל, שהיה תלוי על קפיץ ברזל מתוח. כששאלתי את אבא בשביל מה הווילון, הוא אמר שאלו ספרים שאינם מתאימים לילדים ושהוא לא מקנא בי אם הוא יגלה שנגעתי בהם, או במילותיו שלו "אוי ואבוי לך!"

היה לי קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית והיה לי ברור שיש סוד אחר שאבי מנסה להסתיר ממני והסוד הזה הציק לי. כל פעם שהייתי בדירה הייתי מביט לעבר הווילון ומדמה שיש לי עיני רנטגן שחושפות את המסתורין. ויום אחד, כשאבא לא היה בבית, כבר לא יכולתי יותר. קירבתי את השולחן לספרייה והעמדתי עליו כיסא עגול בעל שלוש רגליים. עליתי על השולחן וטיפסתי על הכיסא המתנדנד. רעדתי מפחד. ידעתי שזה מסוכן אבל לא הייתה לי כל ברירה. אבא החזיר את הסולם לשכן ואני הייתי חייב לדעת מה מאחורי המסך.

ניסיתי להסיט את הווילון ביד אחת, אך הוא סירב להיפתח ולגלות את סודו. ניסיתי בשתי ידיים ועם כל הגוף. הכיסא העגול רקד ואני הרגשתי שאני נופל. הצלחתי לאחוז בקפיץ וליישר את עצמי. שקשקתי מפחד, הלב שלי הלם בטירוף, הנשימה שלי התקצרה, אבל הווילון נפתח והכיסא, אחרי מספר תנודות ורעידות, התייצב. הבטתי לעבר ה"סליק" של אבי. היו שם הספרים הבאים: "מאהבה של לֵידִי צֶטֶרְלֵי", "סיפורי דקמרון", "פאני היל", "מה מעיק על פורטנוי?" ועוד ספר מנוקד בעטיפה כחולה שנקרא "שלושה בסירה אחת".

לא יכול להיות שאלה רק ספרים, הרהרתי בליבי. חייב להיות כאן משהו אחר, משהו מפחיד ומסתורי. לא יכול להיות אחרת. קראתי בספרי בלשים שנהוג לרוקן את דפי הספר ולהסתיר בתוכו אקדח או שטרות של כסף גנוב. לקחתי ספר אחרי ספר ודפדפתי בהם. רק דפים. דפים מצהיבים מיושן. דפים תלושים מרוב קריאה. דפים מוכתמים מטביעות אצבעות. מעכתי בכעס עש ספרים שהתרוצץ על אחד הדפים ומרחתי קו דק חום משרידי גווייתו שנקברה בין האותיות השחורות.

מאוכזב החלטתי לחפש את הסוד בתוכן הספרים. אני אעבור עליהם אחד-אחד ואמצא את החוט המקשר – אולי איזו הערה בין השורות? אולי איזה קפל בקצה עמוד? משהו חייב להסתתר כאן. התלבטתי באיזה ספר להתחיל ואחרי הרהור קצר בחרתי ב"פאני היל". השם היה דומה לשיר "דֶה-פוּל אוֹן דֶה הִיל" של "הביטלס" וזה בטח אמור להיות ספר מצחיק. השם "פאני" הוא כמו פאן באנגלית, שבתרגום לעברית זה כיף; "היל" זו גבעה; כך שזה לבטח סיפור על "גבעה כיפית". על הכריכה היה כתוב שדורות של צעירים וצעירות ברחבי העולם התחנכו על ברכיה של "פאני היל", כך שזה אפילו ספר חינוכי.

סגרתי את הווילון עד הסוף. בשרוול חולצתי ניגבתי את הבד הסגול ואת קפיץ הברזל. זו שיטה למחוק כל שריד לטביעת אצבעות שלמדתי מהסרטים. ירדתי מהכיסא, וניקיתי בכף ידי את עקבות נעליי מהריפוד הירקרק שלו. החזרתי את השולחן למקומו ואת הכיסא דחפתי מתחתיו. בדקתי היטב שלא השארתי כל סימן מרשיע וכאשר השתכנעתי שזה הפשע המושלם, שלא יתגלה לעולם, נרגעתי והתיישבתי על המיטה כדי לקרוא את שללי.

כבר בעמוד הראשון הבנתי שצדקתי. פאני או פרנסיס נולדה ליד ליברפול, העיר של ג'ון, ג'ורג', פול ורינגו, ולא היה לי ספק ש"חיפושיות הקֶצֶב" הושפעו ממנה. ניחשתי שהשיר "פּני ליין" לבטח מוקדש לה. בעמוד השני של הספר חשתי זעזוע גדול כאשר הבנתי שטעיתי. זה לא ספר מצחיק בכלל. הספר היה מלא גסויות. לא האמנתי שאבא שלי מסוגל לקרוא דברים כאלו, אבל גם לא הייתי מסוגל להפסיק לקרוא. הרגשתי איך פניי מאדימות ונהיה לי חם בכל הגוף. אם זה מה שאבא קורא, אין פלא שאימא התגרשה ממנו, חשבתי בליבי.

בלי לדעת איך ולמה הנחתי את הספר על הרצפה ונשכבתי על המיטה, פניי כלפי הספר. הצמדתי את בטני חזק למזרן וביד אחת העברתי באיטיות את דפי הספר ונשאבתי לתוכו. פאני ופיבה חברתה התעלסו וכפות ידיי נצמדו אל זוג השדיים הגדולים. אני לא זוכר אם היו אלו של פאני או של פיבה אבל היו אלו שדיים מלאים. יחד עם פאני נישקתי את שפתיה של פיבה (בלי לעזוב את שדיה). פיבה גנחה, התפתלה והתנשפה וכאשר גופהּ רטט בלי מעצור ועסיסה הציף את הסדין, חשתי גם אני כיצד עוטפת אותי סחרחורת עמוקה ומתוקה. קריאה גדולה פרצה מתוכי ונִשמתי כמעט פרחה כאשר גל של רטיבות חמה הציף את תחתוניי.

שתי הנערות נרדמו זו בחיקה של זו ואני נשארתי מעולף ובודד על מיטת היחיד של אבי. נשימתי הייתה כבדה וקשה. גופי פעם באופן בלתי רצוני שטרם ידעתי כמותו. איני זוכר כמה רגעים חשתי בעילפון הזה. כשחזרו אליי חושיי הרגשתי, לחרדתי הרבה, שאני רטוב ודביק. ברגע הראשון הייתי בטוח שברח לי כמו לילד קטן. קמתי בהיסטריה ונחרדתי לגלות כתם לח שהופיע מסביב לריצ'רץ' של מכנסיי וכתם נוסף, קטן יותר, על כיסוי המיטה. ירקתי על אצבעי וניסיתי לטשטש את הכתם שעל הסדין.

פעם, לפני שהלך ללמוד בישיבה, סיפר לי חברי יגאל על הליליות. אלו שדות קטנות שמתחפשות לכל מיני דמויות ומפתות בנים למעשים שכאלו. הוא קרא לזה הוצאת זרע לבטלה. הליליות, כך הוא סיפר, אוספות את הנוזל היקר, מתעברות ויולדות שדונים קטנים והם מייד יורדים לשרת את השטן בגיהינום. "זה איסור גדול מהתורה," אמר לי יגאל והזהיר אותי שמי שמפר את הדין נגזר עליו להיות גמד שׂעיר וקירח וסופו מוות בייסורים קשים. הבנתי ש"פאני היל" היא לילית בתחפושת וידעתי שזה הסוף שלי. ריחמתי על עצמי ובדקתי אם כבר צמחו לי שׂערות על כף היד. בינתיים לא. אבל זה לא מנע ממני להתחיל לבכות.

משכתי בשערותיי (לתלוש לגמרי לא היה לי אומץ) ומיהרתי לכסות את הסדין בשמיכה עבה מתוך תקווה שהליליות לא תצלחנה להגיע אל הכתם שהלך והתרחב. התיישבתי על המיטה ואחזתי את ראשי בשתי ידיי. על הרצפה היה מונח הספר שהביא עליי את חורבני ואת אסוני הגדול. הבנתי שכל מה שרצה אבי היה להגן עליי. מדוע לא שמעתי בקולו? מה גרם לי לחשוב שאני חכם גדול?

לפתע ידעתי מה עליי לעשות. אני חייב להיפטר מפאני זו ולשרוף אותה כמו ששורפים מכשפות. אותה ואת הלילית שגרמה לי לעשות את זה. כך גם אציל את אבי ואכפר ולוּ במעט על מה שעוללתי. הספר היה עדיין פתוח באותו עמוד. התכופפתי והושטתי את ידי לסגור אותו, אך משהו עצר בעדי. זו הייתה הלילית. היא כישפה את עיניי. הן רצו שוב ושוב על אותן שורות ארורות. פאני הצמידה את עיניה לחריר וצפתה באביר שולף רומח אדיר. הוא הרכין את ראשו ונשק לתפוחי הפִּטמה של בעלת הבית. וכשהוא הטיל את הגברת על גבה, אני חזרתי ונצמדתי למזרן. לא ידעתי להחליט אם אני האביר או הגבירה, אבל גם לא היה זמן כי הוא כבר גהר מעליה ואחוריו חשופים ומייד שבה הסחרחורת המתוקה והציפה את שלושתנו באנקה עזה. האביר, שלא היה אלא משרת פשוט, קם והתלבש. הגבירה העניקה לו מספר מטבעות והם נפרדו זה מזה. נשארתי לבד עם כתם נוסף על הסדין, קטן יותר מהקודם אך בולט לא פחות.

החזרתי את הספר למקומו במדף העליון והתפללתי לאלוהים שיסלח לי ושאבא שלי לא יגלה את מה שקרה. אותו לילה לא הצלחתי להירדם מרוב פחד, אבל למחרת, לאחר שנוכחתי שלא צמחו לי שׂערות על כפות הידיים, חזרתי לדירת אבי. וכאשר המכנסיים היו קצרים עליי ואימא קנתה לי בגלנטריה זוג חדש, שוב בשתי מידות מעל כי הילד צומח כמו ברוש, הכפלתי את ביקוריי שם.

          ***

"ואתה ידעת כל הזמן שאני קורא את הספרים האלו?" שאלתי את אבי לפני כמה שנים ואני כבר אב בעצמי.

"בטח שידעתי. ברגע הראשון שראיתי את הכתמים על הסדין הבנתי הכול," אמר אבא בשביעות רצון גדולה.

"אם כך, למה אמרת לי שאסור לקרוא את הספרים האלו?" שאלתי בתמיהה.

              "ידעתי שאם אגיד לך לקרוא אותם, אתה תתנגד ותחשוב שאני מנסה לחנך אותך. לא רציתי שכל מה שתדע על סקס יהיה רק מחברים ומהשכונה. ידעתי שברגע שאאסור עליך אותם אתה כבר לא תוותר…" ענה אבא ועיניו התכולות פיזזו.

בראשי עברו שוב הספרים המוסתרים, שבכל אחד מהם מצאתי לפחות פִּסקה אחת שהצדיקה קריאה מלחלחת: "מאהבה של לידי צטרלי", "סיפורי דקמרון", "מה מעיק על פורטנוי" וכמובן "פאני היל". משהו לא הסתדר לי. היה ספר נוסף שגרם לי לרטיבות, אך זו נבעה מדמעות של צחוק פראי.

"אבל 'שלושה בסירה אחת' זה בכלל לא ספר על סקס?!" אמרתי.

"נכון, אבל זה הספר הכי מצחיק שיש. הבעיה הייתה שהתרגום של בורלא מנוקד ואתה חשבת שאתה גדול ושספרים מנוקדים הם תינוקיים בשבילך. כך שלא השארת לי ברירה אלא לאסור עליך לקרוא אותו."

26