"וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ" (שמואל א' י"ז, 57)

כאילו עברה שמועה מזמזמת, נתכנסו כל זבובי הגבעות אל הראש. כיוון שהיה בתנועה מתמדת, שעקבה אחר ההליכה המהירה ואחר קצב נפנוף הזרוע האוחזת בו, התקשו הזבובים לנחות ולשוטט על פני מרחבי הראש הכרות והיו מתפזרים תכופות לכדי ענן נקודות שחור — ומיד חוזרים לנחיתה. עם זאת, בתוך מהומת התנועה והזמזום הצליחו לרוב לכוון את מעופם ואת נחיתתם אל החלקים העסיסיים ביותר: אל הפה משורבב השפתיים, שעוד שמר על משהו מלחלוחיתו; אל מחילות האף, שהדם והנזלת והעפר התערבבו בהן לכדי חומר צמיגי; אל העיניים הקרושות בחוריהן; וכמובן, אל גדם הצוואר, שמשך את רובם. הדם אמנם כבר חדל לנטוף מן הגדם, אך עוד ניכרה בשריותו הרעננה. גם חלוק הנחל שהיה משוקע במצח זכה להתעניינות הזבובים, באשר נוזלי פנים הגולגולת נרמזו בשוליו. בתעייתם נחתו הזבובים גם על אצבעותיו של דוד, הלופתות את תלתלי הפלשתי, על זרוע דוד, על צווארו ועל פניו, והם מצצו מעורו את מלח הזיעה.

קודם לכן, כאשר יצא דוד מאוהל המלך, עדיין לא נגלה אף זבוב. הוא נעמד שם מחוץ לאוהל כשהראש הענק אחוז בכפו לצד הירך, והדם עוד נוטף מן הגדם ומתייבש על שוקו הימנית. חרב הפלשתי המפוארת הייתה אחוזה בשמאלו, שעונה ברישול על הכתף. אבנר בן-נר שר הצבא ויהונתן בן המלך יצאו מן האוהל לפניו והוא הביט בהם בהתרחקם מערבה בחרבות שלופות בכיוון מנוסת הפלשתים, שנעלמו מכבר מעבר לגבעות הסוגרות על העמק. יהונתן הסב מבטו לאחור, התמהמה לרגע בצעדיו, ואז הדביק את אבנר, אשר זירז בנזיפות את אחרוני הלוחמים, אלה שנותרו לפשפש אחר שלל במחנה האויב הנטוש ובגופות הפלשתים המוטלות פה ושם — גושים כהים על פני משטח העשב הצהוב. נשרים נאספו בשמים, ועורבים כבר בצעו מן הגופות במקורם. אחת הגופות, גופת גולית עטוית השריון, נצנצה כחיפושית ענק מתוך העשב. דוד חש בכובד הראש האחוז בכפו, חש בחוזק זרועו ובעוצמת כתפיו כפי שלא חש בהם מעולם. ניצחון ישראל, ניצחון יהוה צבאות, היה ניצחונו שלו. שאול יודע זאת, אבנר יודע זאת, יהונתן יודע זאת, כל מי שנכח כאן יודע זאת, אפילו אחיו יודעים. נזכר במגע ידו של שמואל המושח את שערו בשמן החריף לעיניהם הנדהמות של אחיו ואביו. מימינו, מבעד ליריעות הבד של האוהל, שמע מלמולים מוזרים, חסרי פשר, יוצאים מפי שאול. כשהתייצב שם לפני זמן קצר, ציווה עליו שאול שלא לשוב עוד לביתו, אלא להצטרף לפיקוד הצבא וללוחמים המזנבים בפלשתים. אך הוא את הניצחון כבר העניק לישראל. ואביו — הוא לא יודע על כך דבר. גמלה החלטה בלבו: על אביו לראות את הראש בידו — ובהקדם. כאשר פנה דרומה והחל לצעוד, ריחף למולו הזבוב הראשון.

בתחילה כמעט לא שם לבו לזבובים. הליכתו היחפה בדרך העפר הייתה בוטחת וחזקה. אך ככל שצעד וצעד תחת שמש אחר הצהריים החמה, נצטבר בו הזמזום המונוטוני, והוא חש בעייפות שנשתקעה בו בלי משים, ודגדוג הזבובים הלך וטרד את שפתיו היבשות. מאז יצא מבית לחם עם שחר לא שתה ולא אכל. את ילקוט הרועים, שאולי נותרה בו דבלה ישנה, הותיר במחנה מאחור. הבחורים כולם במלחמה, הנשים עוד בכפרים מפחד הפלשתים — אין ממי לקבל לגימה או צימוק. והראש מכביד ומזמזם.

כמה  קרשים  חוברו  יחדיו  ברישול  כדי  לכסות על פי הבאר. בחריץ שבין קרשי המכסה עמדה צרעה ומוללה מחוש בצבת פיה. ניתן היה לראות את חידוד בטנה המפוספס צהוב-שחור מתנועע לקצב נשימתה. היא נכנסה בחריץ ונעלמה, ואחר שוב הופיעה וריחפה לעבר גדם צווארו של הפלשתי. אחיותיה, שסבבו את הבאר כשהן נהנות מנימי הלחות הקרירים שהשתחלו בחריצים, הצטרפו גם הן להילולת הבשר. צמוד לבאר היה משטח מוגבה של אבן שנועד להנחת כדים ולדלי השאיבה, וחור שנקדח בשוליו שימש לקשירת החבל. עם שנגע הגדם באבן, נתפזרו החרקים — הזבובים במעוף מהיר, הצרעות בריחוף חקרני — ולאחר מערבולת זמזמנית חזרו רובם ונחתו שוב כשהם עוטפים את הראש הגדול בנקודות שחורות וצהובות ובכמה נקודות ירוקות שהבהיקו כאבן ברקת. דוד אחז במכסה העץ והשליכו הצדה. הרחק הרחק בעיגול השמים שבעומק הבאר ראה את השתקפות ראשו.    

כאשר ישב על הארץ בצל התאנה העקרה, רחוק דיו מן הראש מכדי שיטרידוהו הזבובים, והוא לוגם מלוא פיו מן הדלי הסדוק, מתיז בלי משים על כותנתו — הישיר מבט אל עיני הפלשתי, שהיו עתה בגובה עיניו. העיניים היו חבויות חלקית תחת העפעפיים ותחת התגודדויות הזבובים, אך נטו לבלוט החוצה והיו צמיגיות כחלבון ביצה שלוקה. זבוב ירוק ויפה, מנצנץ, שמשהו מאדמומיות הנחושת נמזג בנצנוצו, נחת על רקתו של הפלשתי שדם ועפר נתערבבו בה לכדי כתם בוץ שכבר יבש. הזבוב, שמשך את מבטו של דוד בנצנוץ שריונו, הוטרד ממקומו על ידי צרעה משוטטת, ובצעדים מהירים, ספק מרחפים, רפרף על פני זיפי הלחי השחורים והגיע אל זווית הפה, שהיה עתה יבש וחיוור ושפתיו משורבבות לפנים כמו משתוקקות.

"הגם אתה צמאת"? שאל את גולית בפנים מרצינות, והושיט את הדלי לעבר הראש. לרגע שתק, כמו מצפה לתשובה — ואז פרץ בצחוק גדול. הוא הביט סביבו. איש לא היה שם. כרם זיתים השתרע מסביב לבאר ולתאנה רחבת הנוף, ומעבר לו שטחי מרעה מצהיבים. הדרך נמתחה אי שם מאחורי הכרם, לא נראית. על הקרקע הבחין בחרסים, שברי כדים אשר נפלו מידי השואבות. הוא הבחין גם בעקבות כבשים רבים, כנראה בני יומיים-שלושה, בעיקר בסמוך לשוקת שהייתה שם, ובעקבות כפות רגליים אנושיים טריים של ילד או נערה. הוא לגם עוד מהדלי. עם הלגימה התערבבה בדמיונו הבאר הזו שמולו עם הבאר שבפאתי בית לחם: הצטיירה לו תמונת הנערות היורדות מן העיר לשאוב ותדהמתן למראה חרבו האדירה ולמראה הראש הכרות על משטח האבן.

דוד קם ממקומו, ניגש אל הבאר ושפך את שארית תכולת הדלי. קול צלצול המים הדהד מעלה, ועמו עלה זמזום צרעות. הוא השליך את הדלי ארצה. עתה, כשהוא רענן, יוכל להגיע לבית לחם עד הלילה. ואולי יעצור באחד הכפרים לבקש מזון. בכלל, כדאי שיעבור ביישובים שבדרך. דיו שיראוהו נושא את הראש בשלושה או ארבעה כפרים, ושמועת החיזיון תופץ חיש מהר בכל גבולות ישראל ויהודה. הוא נטל את החרב. "קום ונלכה"!  אמר לפלשתי, תפס בשערותיו, ובתנועה אמיצה הניפו באוויר…

"אה"! עם העקיצה נשמט הראש מידו בתנופת ההרמה, התהפך באוויר כשהוא אפוף עננה מזמזמת, נחבט בדופן הבאר הנגדית — ואז צנח מטה, היישר אל אופל הבאר. חבטה רטובה נשמעה ולאחריה רק בלבול הזמזומים. דוד נאלם. היעלמות הראש הייתה כה בלתי צפויה, כה בגדר הבלתי אפשרי, שכאב העקיצה בגב כף ידו נתפוגג מתודעתו, רק היעדר הראש היה בה, וזמזום זמזום זמזום, מהדהד במורד הבאר, ועולה מזמזם אל פיה, ואופף את הכול ומקיף את ראשו של דוד כמו כתר אוויר משובץ אבנים.

כאב העקיצה הורגש פתאום. הכאב עצמו לא הטרידו במיוחד, כבר ספג כאבים עזים בהרבה, אך בפעימת הכאב הקטנה היה כדי להחזירו לעצמו. הוא הביט סביב. איש לא נראה. בשמים האפורים-כחולים שבעומק הבאר, לצד הכתם השחור של ראשו שלו, נגלה הכתם השחור של ראש הפלשתי.

הוא שלשל את החבל מטה מטה. ניסה ללכוד את הראש בדלי. משך את החבל למעלה, והורידו. משך והוריד. כך שעה ארוכה. אך פעולת כיוון הדלי בקצה החבל הייתה קשה, כל תנועת יד עדינה טלטלה את הדלי טלטול פרוע. וממילא, הראש היה גדול מפתח הדלי וכל אימת שמשך בחבל העלה רק מים. אולי פשוט יסתלק לו? אלא שבמוקדם או במאוחר יגיע לכאן עובר אורח צמא ויזהה את הראש הענק. השמועה תופץ: "דוד בן-ישי בית הלחמי — מטמא הבארות."

אילו לפחות היה הראש טובע, והמים מכסים על החרפה. יכול היה להסתלק עם החרב, ואיש לא היה שואל על הראש. דוד ניסה להטביעו: משך בחבל, המתין להתייצבות הדלי מעל הראש ושחרר בבת אחת. הדלי חבט בראש, אך זה נותר לצוף. ניסה שוב. דבר לא קרה. ניסה שוב ללכוד את הראש, משך והוריד ומשך והוריד. העמידה הרכונה מעל לבאר, כשהזרועות מתוחות קדימה והאצבעות נצרבות בשפשוף החבל, הייתה מעיקה. עצבנות גאתה בו, מלווה בקולות שכשוך מהדהדים ובזמזום הזבובים והצרעות, שנחתו מפעם לפעם על אצבעותיו העסוקות ועל פניו — אך הריכוז המוחלט במלאכה הסיט את העצבנות הצדה. דווקא משום שהיה מרוכז כל כך בפיסת השמים העגולה תחתיו, נכנס בו לעתים בלבול, והוא גילה כי הוא מנסה לשאוב את השתקפות ראשו שלו, תמה על התנפצותה הגלית תחת הדלי. עלה על דעתו לשלשל עצמו לתחתית — אבל הרעיון היה מופרך, שהרי לא היה מי שימשוך אותו חזרה למעלה, מה עוד שהחבל לא היה חזק דיו. להרף עין הצטיירה לו מוחשית קריעת החבל, והוא דמיין כיצד הוא נופל בצעקה עם פיסת החבל והדלי, מתרחק מעיגול השמים הכלוא מעליו בפי הבאר, נבלע מטה מטה, מרחף עם הזבובים ומנפץ בגופו את עיגול השמים התחתון — עד שזה יתאחה שוב, והוא ימצא עצמו בין ראשו השחור של גולית להשתקפות ראשו שלו. זבוב נחת על מצחו.

בבת אחת שמט את החבל וסטר בעוצמה במרכז המצח. הזבוב חמק, נחת לרגע על אוזנו ואז ריחף מטה לבאר, מותיר אחריו את קול הזמזום, וזה התמזג עם צליפת הסטירה שהזדחלה מן המצח אל מרחבי הגולגולת ואל מעמקיה ועם רחש המעופפים שאפף אותו כענן. דוד ניצת, קצף, שאג, ובאין מוצא לבערת זעמו הזדרז לאחוז בחרב, שלף אותה מנדנה והניפה לעבר מעופפי הענן, הניף והניף מעל פי הבאר, פיו קוצף, הניף ושאג והניף, נכון לחסל אותם, את כולם, לתת בהם נקמות, להפיצם לכל רוח. זה היה חסר תוחלת, כמובן. ענן הנקודות המעופף התגמש אל תוך עצמו, התעקל והתכדרר, התרחב והצטמצם בזריזות סביב להב החרב המשתוללת.

כאב העקיצה שוב החזירֹו לעצמו. הוא השעין את חוד הלהב על הארץ. בשולי החרב ראה זבוב אחד מעוך, קורבן יחיד של הנפות הקטל הטרופות. הוא התיזו משם באצבע. הביט סביב אל הכרם, ואחר החזיר את החרב לנדן. עצם את עיניו. הסדיר נשימתו. מיקד את תודעתו בריכוך נקודת האמצע המזמזמת בין אוזניו. פקח את העיניים. הוא הביט מטה אל עיגול השמים, ראה את הדלי, את ראשו שלו, את ראש הפלשתי, והזמזום עלה והדהד ועטף, זמזם אל תוכו והזדמזם מתוכו בלחש שפתיים איטי: "יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל — ממעמקים קראתיך. אתה הסגרת בידי כיום הזה את הפלשתי הערל, כי חֵרף מערכות אלוהים חיים, ונתתיו פגר לעוף השמים ולחיית הארץ, והסירותי את ראשו מעליו למען ֵידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל. ועתה, כי תיתן בידי את ראש הפלשתי, וידעתי כי בחרת בי לרעות את עמך, את ישראל."

הוא שאף עמוקות. חש בנחיריו את חוטי לחות הבאר הצוננת. הניח את החרב על הארץ. הוא אחז שוב בחבל והניע את הדלי עד שזה נגע בראש הפלשתי — ומשך. להפתעתו, החבל הפך כבד בידיו. לא היה זה כובד המים. הוא משך בחוזקה. ראה את הכתם הכהה עולה ועולה לצלילי נטיפה עיקשים. הכתם נתחכך בדופן הפנימית של הבאר תחת ידיו המושכות של דוד, והנה הוא כבר כאן, רק שלא ייפול, הנה הראש כבר כמעט כאן, הנה הנה הוא כבר כמעט כמעט כאן…

דוד תפס באוזנו של הפלשתי ומשך חזק כל כך, שנהדף לאחור ונחת על גבו — הראש והדלי בידיו. כך, על העפר החם, כשהראש הרטוב מכביד על בטנו, פרץ בצחוק משחרר. מעליו נגלו השמים הפתוחים, הכחולים, החמים, והשמש, שהסתתרה מאחורי עלי התאנה הרחבים, סיננה קרניים ללטף את עיניו הצוחקות. הוא התיישב. סוף סוף התפנה להבין את שאירע: כפיס עץ שיצא ממקומו בדלי הישן ונתעקם הסתבך בשערותיו הרטובות של גולית. דוד הרים פניו אל השמים, מחויך. אחר כך ניתק את השערות מן הדלי והסב אליו את פני הפלשתי, שהיו נפוחות ממים. עם כל הזזה של הראש המריאו הזבובים והצרעות ונחתו, המריאו ונחתו, כשקרני השמש מעלות ברק מנצנץ ברטט כנפיהם. בשל הרחצה המטהרת היה הראש נקי מטינופת הדם והעפר, ורקותיו היו לבנות עד סנוּור. "כשלג הלבנת," הצטחק דוד. בדעתו חלפה המחשבה להניף את הראש ולנשקו על שפתיו. המחשבה הזו הצחיקה אותו בזרותה, והוא תיקן אותה כהרף עין: לנשק את האבן השקועה במצח. גם את המחשבה הזו ביטל, הביט בעיניו החלבוניות של גולית ולבסוף אמר: "הננו ונלך — ופגשת את אבי." הוא צחק, התרומם בתנופה על רגליו כשהראש בידו, כיסה את הבאר במכסה העץ, נטל את החרב, ופנה ללכת. אז הבחין בנערה.   

הביטה היישר אליו. על רקע גזעי הזית מפותלי השרירים, הצופנים כיסים סבוכים של אופל, היה גופה צר וישר בכותונת הבלויה, הלבנה–חומה, שנחה עליה כשק. ניכר כי היא מנערות הכפר העלובות — אולי גרה או שפחה — אך הייתה יציבות בוטחת בעמידתה ובמבטה. ודאי שמוה נוטרת על הכרמים. כמה זמן עמדה כאן כך? שתיקה עמדה בין שלושת הראשים. רק הזבובים והצרעות עוד אמרו את דברם. דוד הסיר את החרב מעל כתפו.

עפר הדרך עטף את כפות רגליו עם כל צעד. זמזום קצבי מוזר נשמע במרחק. לכמה רגעים חשב כי את הלמות לבו הוא שומע, אך ככל שהתקדם התגבש הזמזום לכדי ניגון מוזיקלי, וכאשר עקפה הדרך רצועה של חורש וכפר קטן נגלה מעליו בראש גבעה של שקדיות — ניכר לאוזן כי אלו נשים המזמרות בקול, מלוות בפעימות תופים. כאשר עבר סמוך לקיר של מדרגה חקלאית ממש מתחת למטעי הכפר המוריקים, הצליח לזהות את מילות הפזמון: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו…". לרגע הבהילו אותו המילים והוא ניסה להיזכר אם כיסה את הבאר אך מיד חייך לבהלתו. קצב צעדיו התאים עצמו מבלי משים לקצב התיפוף, ואצבעות שמאלו פרטו על חרב גולית השעונה על כתפו. גם ראשו של גולית הצטרף לקצב, מתנועע במשובה מוזיקלית קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. זמזום הזבובים והצרעות כמעט ולא נשמע. רק בודדים עקבו אחר תנודת הראש.

השאר נותרו מאחור, אופפים בעננה גדולה את הבאר. הם הסתננו אחד אחד מבעד לחריצי המכסה, נפרדו מפירורי השמש ובזמזום חשוך צללו מטה, היישר אל אופל התחתית.

ישבתי מול המקלדת השחורה בחדר המנויים וצפיתי בסרטון; הסרטון הראה לווייתנים שוחים באוקיינוס האטלנטי, קרני אור שחדרו את האפלולית מרצדות על עורם החזק והכהה, שהזכיר צמיג. צפיתי בהם ללא ניע קרוב לרבע שעה, עד שבדלת הפתוחה ניצב לפתע מנוי פוטנציאלי חדש: היה זה גבר גבוה המתקרב לגיל שישים, בעל גולגולת בֵּיצתית ולָבוש סריג בגון האזמרגד. הייתי רגילה להפרעות כאלה. השהיתי את הסרטון והזמנתי אותו להיכנס.

הגבר הזר נכנס לחדר והתיישב מולי בצדו השני של השולחן, ארשת פניו החמוּרה צופנת נכונוּת עיקשת להתבדח. הוא התעניין במנוי לסינמטק. לאחר שבירר מהן שעות ההקרנה היומיות, סיפר לי כי לאחרונה נפטרה אשתו מסרטן הלבלב וכי כעת הוא מחפש מה לעשות בזמנו הפנוי. הבל פיו נישא אלי כשדיבר; ריח כבד ומחניק שהעיד על בעיות עיכול. הוא דחה אותי. אמרתי לו שאני מצטערת לשמוע על אשתו ושקעתי בהזיה ובה אני מושיטה את ידי אל מתחת לשולחן ומלטפת ברוך את חלציו, בעודו מדבר אלי, מניעה את כף ידי על גבי הבד במתינות אך בביטחון, עד שהוא מתקשח, ואחר קמה מהכיסא, ניגשת אליו ומתמסרת לו לחלוטין, בעוד הוא נענה למעשיי, משותק מחמת הפליאה. פרטתי בפניו את האפשרויות שהסינמטק מציע ולאחר שהתלבט מעט, החליט לעשות לעצמו מנוי. שאלתי לפרטיו האישיים והוא מיהר להכתיב: קובי גיסין, ארבע-עשר באפריל אלף תשע-מאות שישים ואחת, דיזינגוף מאתיים ושש, תל-אביב, אפס חמש ארבע, אחת שבע ארבע… תחת כריות אצבעותיי הבהיקו מקשי המקלדת השמנוניים, פאותיהם הגבוהות מכוסות שכבת אבק צמרירית וביניהם נחים פירורי אוכל שנצטברו זה זמן רב; אנשים נוספים עבדו בעמדת המחשב הזאת מלבדי. בין חדר המנויים למסדרון הגדול הפריד חלון זכוכית מאורך ומבעד לו נראו מדי פעם עוברים ושבים. בכל פעם שחלף שם מישהו, הצצנו הזר ואני אל החלון ודעתנו הוסחה. האורחים שפקדו את הסינמטק בשעות הערב ופסעו במסדרון המוביל אל האולמות, נהגו להאט את צעדם כשהבחינו בחלון המאורך – מיקומו החריג הפתיע אותם, עורר את סקרנותם – והתעכבו במבט חקרני על החדר הצר שמאחוריו, המואר באור לבן וקשה, בו ראו אותי; שקועה בענייני.

"אני אצטרך גם לצלם אותך", התרעתי בפני הגבר הזר והוצאתי מצלמה קטנה וכסופה מאחת המגירות.

"טוב", הפטיר, "תעשי שאני אצא יפה."

מבעד לעדשה הבטתי בו משפשף את עיניו, אצבעותיו העבות כמו בוטשות בעפעפיו הבשרניים, שוורידים זעירים השתרגו בהם. לבסוף פקח אותן במצמוץ לח והמתין. הראיתי לו את התמונה שצילמתי, והוא נפנף בידו בפיזור דעת כדי לסמן שהיא בסדר, ותוך רגעים אחדים הגשתי לו כרטיס מנוי חדש, שנשא כעת את פניו ואת שמו. הוא הודה לי תוך קימה מהכיסא ויצא מהחדר בצעדיו הרחבים. כשהייתי שוב לבדי בחדר, הפעלתי מחדש את הסרטון והלוויתן חזר להתנועע בפני; בהיתי בו מתנהל בכבדות במים הצלולים, בצבירי אלמוגים שנצמדו לחלקים שונים של גופו, שבוודאי היה חלקלק וחם. התאמצתי למקד את מחשבותיי בנוכחותו המוחשית באוקיינוס ברגע הזה; הרי הוא נמצא עכשיו איפשהו. עובדת קיומו הגשמי, המקביל לשלי, היתה עבורי כמעט בלתי נתפשת. הוספתי להביט בסנפיר זנבו הרחב עולה וצונח מול עיני כמניפה כבדה, עד שתשומת לבי נגרפה אל דמות שחלפה על פני החלון: הספקתי להבחין רק בכתם ירוק שנעלם בחטף. זכרתי את צבע הבגד העז, היה זה הגבר שישב בחדרי עד לפני כמה דקות; קובי, נזכרתי בנקל. אך הפעם הוא רץ בכיוון ההפוך. כאילו שכח אצלי משהו. שמעתי את צעדיו נחפזים במורד המדרגות הספורות שהובילו אל חדרי, ואז הוא הופיע שוב על המפתן ונעצר, על פניו קשוי חיוך דק, שכמו מיאן להתבקע.

"תברחי", אמר כעבור רגע קצר.

"מה?"

"יש יריות. צריך לברוח – תברחי!"

החדר היה שקט, גם המסדרון. תהיתי בלבי אם הוא אחד מאותם תימהוניים תשושי נפש שנמשכים אל הסינמטק, ונזכרתי באחת המנויות הוותיקות, פנסיונרית שקטה וסתורת-שיער המגיעה הנה מדי יום, שנכנסה יום אחד לשירותים בקומת הלובי, הסתגרה באחד התאים וצרחה: "אני אוהבת שנשים מזיינות אותי!", היא חזרה על אותו המשפט שוב ושוב, בכל הקומה שמעו אותה, לאחר מכן יצאה, התיישבה לאחד השולחנות המתכתיים של אַרקָפֶה והתעמקה בגיליון מרופט של "ישראל היום". לא הבנתי על אילו יריות מדבר הגבר הזר שעמד מולי, אך כעת עלו מבחוץ רעשים חדשים ומעברו השני של החלון נראו אנשים מתרוצצים באי-שקט; דומה היה שהם נסים מין הרחבה שבחוץ אל תוך המבנה, כאילו דבר מה הבהיל אותם פנימה. בעודי מתבוננת בהתרקמות המהומה מבעד לחלון, הבזיק בזיכרוני הפיגוע שהיה בתיאטרון "בטקלאן" בפריז וננעץ בבִּיצת מחשבותיי כיתד: ארבעה לוחמי דאע"ש התפרצו אל הופעה של להקת "איגֶלז אוֹף דֶת' מֶטאל" וריססו את הקהל בקלצ'ניקובים ורימוני יד. נשימתי הלכה והתרדדה ככל שראשי השלים לבדו את החלקים החסרים של תמונת מצבנו, כמתוך הרגל: שיערתי מיד כי חוליית מחבלים ניצבת כעת בנשקים שלופים בכניסה לסינמטק ומבריחה את הרובצים בלובי אל תוך הבניין. בוודאי נראה אותם עוד רגע דרך החלון רצים לכיוון האולמות, חשבתי בלבי, ודמיינתי את המנויים שצופים כעת בסרט מסתתרים מאחורי משענות המושבים, מכוּוצים באימה וראשיהם טמונים בין כפות ידיהם… באותו הרגע נשמע לראשונה קול ירי. הגבר הזר עוד עמד מולי בפתח הדלת; במשך כמה שניות רק הסתכלנו זה על זה. עזבתי הכול והלכתי אתו.

***

מיהרנו לצאת מהחדר ולא לקחתי איתי דבר מלבד הטלפון. גם לא נעלתי מאחורי את הדלת, לא היה זמן. מהחדר הסמוך, שדלתו היתה פתוחה כדי סדק, הציצו בחורה ובחור; לבחורה היה שיער שחור עד הכתפיים ופנים מרובעות, יפהפיות, שצפנו אפשרויות של שררה. פני הבחור שעמד לצדה היו ירקרקות וסקרניות. החדר שעמדו בו הוקצה בחודשים האחרונים למפיקי פסטיבל הסטודנטים השנתי: עבדו בו חבורת סטודנטים נלהבים לקולנוע, שנסחפו בלהט התכנון ורגשי האחווה שעוררו ההכנות לפסטיבל. מבעד לסדק שָאלו אותנו השניים אם ידוע לנו מה מתרחש בחוץ, ומשהשבנו רק כי "יש יריות", האיצו בנו להיכנס ולהתחבא ביחד איתם. נדחקנו מהר פנימה, חיוכים רפויים תלויים על שפתינו, והסטודנטית טרקה מאחורינו את הדלת.

החדר התגלה כרחב ידיים וחסר חלונות. תחת תקרתו הנמוכה עמד ריח חריף של חומרי גלם חדשים: ניילון, קַנווס זול, נייר חם מהדפוס. על הרצפה נחו ארגזים מלאים בקבוקי מים מינרליים וביניהם היו מוטלים בתפזורת תיקי בד שנשאו את סמל הפסטיבל. כעת היינו שם רק ארבעתנו. הסטודנטית לא הרפתה מידית הדלת, משכה אותה פנימה כדי להבטיח את סגירתה ותוך כדי כך צעקה על הסטודנט שיביא כבר את המפתחות. הוא מיהר אל ירכתי החדר וחזר אליה בכמה ניתורים, כמעט מועד, ובידו צרור עמוס שכל המפתחות בו דומים זה לזה; מצעקותיה הבנתי שקוראים לו סְטַס. הוא נעצר עם הצרור מול הדלת וניסה לאתר בו את המפתח המתאים, זרועותיו אחוזות רעד בלתי נשלט… בהיתי בצרור המתכתי מרקד בין אצבעותיו הכושלות ונדמה היה לי שהמתח התוסס בחזי נעשה כעת לחומר ממש, כזה שניתן לשקול כנגד יתר החומרים המרכיבים את מצבנו.

"נו, תנעל כבר!" התחננה הסטודנטית והביטה בו בדאגה גוברת; בעיניה שייֵט צל שהעיד על כך ששורר ביניהם תיאום עמוק מהנראה לעין, ולרגע קצר חשתי כי אני בידיים טובות.

ירייה נוספת נשמעה בעוד סטס מנסה לתחוב עוד ועוד מפתחות לתוך חור המנעול, עווית קלה ריצדה בלחיו. לבסוף נעץ את אחד המפתחות בחריץ המתכת, הצליח לסובב אותו שמאלה ונעל אותנו מבפנים.

***

להרף עין פשטה הקלה בחדר; חולפת כאד על עורנו ומרפה את השרירים הקפוצים, אך זו התפוגגה כלעומת שפשטה, נספגת ונעלמת אל תוך סביבותינו… בחדר היו אמנם כמה כיסאות, אך לבסוף נותרנו עומדים ליד הדלת; בלי משים נעמדנו במעגל, ראשינו מורכנים מעט, ורק בין פנינו חמקו מדי פעם מבטים זריזים שלֶהַבה עכורה נזדעזעה בהם. דומה היה שאנחנו מחכים למחבלים שימצאו אותנו. דופק לבי האיץ וידעתי כי כך הולם גם ליבם של האחרים. עמדנו במרווחים זה מזה, אך האוויר בחדר כמו התעבה ולפת אותנו יחד, מצמיד אותנו אלה לאלה מבפנים, מכּלי הדם. כעת קול ירייה נוספת נשמע והדהד באוויר הערב הכהה; תליתי בסטס מבט מתחנן. קיוויתי שינסה לנחם אותי, אך עיניו לא התרככו. בעודי מחפשת קרבה בפניו החשדניות החלה סירנת הניידות והאמבולנסים חודרת את קירות חדרנו כשד… האזנו ליללתה השורקנית עולה מרחוב קפלן ואבן גבירול, שבכְהוֹת היום נצבעו באורם האדום וכתום של פנסי המכוניות, נוסקת בצריחה עצובה אל מעל לגגות הבניינים המוכתמים זפת וצונחת אל הכביש. משמילאה גם את חדרנו הבחנתי בכך שאיבדתי תחושה בזרועות ובכפות הידיים; היה בכך סימן רע ומשמעותו היתה ידועה לי היטב. ביקשתי לפכור את אצבעותיי ולנסות להזרים כך את הדם, אך בו ברגע נוכחתי כי הסטודנטית ואני לובשות בדיוק את אותה השמלה; לגופה היתה שמלת קיץ קצרה בגזרת A, עשויה בד בדוגמת פסים ובעלת צווארון גולף נמוך, זהה לשמלה שלבשתי אני העומדת מולה. מבטי נתקע על רצועת הגולף הקטנה שלפתה את צווארה האדמומי וחיוך סקרן נזל על פניי; זאת עלולה להיות ההתרחשות האחרונה בחיים שלי, התחוור לי אז. המראֶה האחרון שאראה. והדבר שטף את מחשבותיי כמשב רוח קריר… בחלומות שבהם אני מוצאת את מותי, המוות לעולם אינו מכֶּה בי במהלומה אחת המזניקה מין השינה, אלא מזדחל לתוכי ופורש עלי את ממשלתו על פני משך מסוים, בדומה לדהייה, או להתמוססות אל תוך מעַמק שחור. בחלום, כשאני מבחינה בהתפשטותו הרכה של המוות באיברי, מתדפקת על פְּנים גופי התנגדות נוראה כשנפשי משתוללת במאבק נואש שלא להיעלם… את חלום המוות האחרון חלמתי לקראת סוֹפה של חופשה בפינלנד: בחלום השתתפתי במארב, והאחראים לו ביקשו ממני להישאר עם הנשק בתנוחה מסוימת בלי לזוז ולאט לאט להפסיק לנשום, כך שאמות בלי שאף אחד יבחין בכך וגם לא אשאיר אחרי סימן.

עוד עמדנו ארבעתנו במעגל. למשמע טריקת דלת מבחוץ התנחשל מקרקעית מוחי חיזיון ובו דלת חדרנו נפרצת בבעיטה ושלושה מחבלים שועטים אלינו בפנים מכורכמות… הֵבהקים רותחים שטפו את עורפי ובמורד כתפיי. דַמי תסס. כבר הכרתי את הגיהינום הזה. אך הפעם רִיתְחַת הבשר והנפש הבהילו אותי עשרות מונים; מעולם, עד הרגע הזה, לא הייתי בסכנת מוות ממשית. ניסינו לגלגל בינינו שיחה על הקושי שבאי הידיעה מה מתרחש בחוץ, העלינו השערות. באופן מתמיה עבר זמן רב עד שעלה בדעתנו להשתמש בטלפונים שלנו.

"אני מתקשר לנתן", הכריז סטס בנטילת אחריות שלא היתה בה תנופה, הושיט ידו לטלפון שהיה מונח כל העת בסמוך אליו וחייג אל אחראי המשמרת.

הסטודנטית עשתה כמוהו ושלפה גם היא מכשיר מגוּדל מתיק שהיה זרוק מאחוריה. בהיתי בה כשסרקה את חלקת המבזקים של וַיינֶט, אישוניה תזזיתיים. וברגע מסוים נזכרתי ביומן שלי: השארתי אותו על השולחן בחדר המנויים הפתוח. גם חשבונות הג'ימֵייל והדְרוֹפּבּוֹקס שלי היו פתוחים שם על המסך ונחרדתי ממה שעלול לקרות אם מישהו ימצא אותם לפני שאחזור. אם אחזור בכלל.

"טוב, נתן לא עונה", סיכם סטס בקול עֶצי, כמו מכין אותנו בבלי דעת למה שכנראה קרה לנתן.

באותו רגע בקע זמזום טלפון מושקט מכיסו של קובי והסיח את דעתנו. קובי שלף את המכשיר, התרחק אתו אל צדו השני של החדר, ובעודו תוחב אוזניה לבנה לתוך אוזנו ענה:

"כ-ן אמא. כן, ראיתי… עכשיו ראיתי. אני פה בבית… רואה טלוויזיה", שיקר ועיניו בולעות את קירות החדר הריקים.

"היה פיגוע בשרונה – ", הודיעה לנו לפתע הסטודנטית בטון כמעט נלהב.

סטס ואני הסתכלנו עליה.

"היה פיגוע ירי במקס ברנר. כתוב שיש שני מחבלים ועכשיו רודפים אחריהם."

במרחק מה מאתנו סיים קובי את שיחתו בכמה מלמולי חיבה ואחר חזר ונעמד דווקא לידי, חובר אלי להתבוננות שקטה בסטודנטית; צפינו בה נוברת באתרי החדשות, מרימה את ידה ומסיטה קווצת שיער חלקה אל מאחורי האוזן, חלקה כל-כך עד שבוודאי אי אפשר לעשות לה צמה.

"לא רציתי להדאיג אותה", לחש לי קובי לפתע והוא רוכן קרוב לאוזני.

הפניתי אליו את פני; זקנו כבר החל להצמיח את מה שגילח הבוקר.

"זו היתה אמא שלי", הוסיף.

חזרנו להתבונן בסטודנטית בשתיקה. בעודנו עומדים זה לצד זה, חשתי את נוכחותו הפיזית כמו קורנת בעוצמה על עורי; את החום המזמין שהפיצו גובהו וגופו הגדול.

"בשביל מה היא צריכה עכשיו…", המשיך כמו לעצמו ובלי להביט בי, "סתם עוד לדאוג."

"כן."

שתקנו מעט.

"אתה בן טוב", אמרתי.

צרור יריות נשמע; הפעם קרוב בהרבה.

"זה נשמע מתוך הבניין", אמר סטס ותלה מבט סחוף בדלת הנעולה.

הסטודנטית הפנתה לנו את גבה כדי להתקשר למישהו, לא ידענו למי. היא חיכתה למענה כשהיא מכסה על אוזנה הפנויה בכף ידה, וכשהחלה לדבר, רווח לי מעצם כך שענו לה; שכעת יש לנו קשר עם החוץ. היא סיימה את השיחה וכשהסתובבה שוב, עמדנו מולה שלושתנו, חסרי מעש.

"זה היה נתן", בישרה לנו כמוכת תימהון, "הוא אומר שזה נגמר בחוץ. שאפשר לצאת."

נדמה היה שבעצמה לא הבינה את שאמרה. הוספנו לעמוד כך; רגעים ארוכים חלפו. לבסוף ניגש סטס אל הדלת וסובב ימינה את המפתח, שהיה נעוץ כל העת בחור המנעול, סיבוב אחד ואחריו שוב, בעוד אנחנו מתאספים לאט מאחוריו, וכשנפתחה הדלת פסענו החוצה, מתקדמים במין טור מרושל.

***

כשעמדנו במסדרון הגדול הלמו בנו הקולות ביתר צלילות; פסיעות האורחים אל מחוץ לאולמות בהם הוחזקו עד לפני זמן קצר, נקישות עקביהם הרכות על רצפת השיש בגון הבז', מלמוליהם המגששים בהתפעמות סביב מה שאירע… באוויר הלובי הדחוס נמסך כעת ריח קינמון שעלה מהקפטריה, ולא רחוק מאתנו, ליד אחד משולחנות המתכת, ישבה אישה גוצה, מצחה נתון בכף ידה המיוזעת ועיניה עצומות כמו כדי להדוף כאב ראש ממית. מולה עמדה אישה אסופת שיער ולבושה במכנסיים נפוחים כשל ליצן, רוכנת אליה ומגישה לה חופן פיסות נייר-טואלט אפור וגס, מגובבות יחד למין רפידה דלה, מוכתמת מים, לצנן בהם את פניה הלוהטות מבכי. בלי להיפרד לשלום נטמעו סטס והסטודנטית בקהל הזורם לאיטו לכיוון הלובי ופנו בחזרה לעיסוקיהם. קובי הוסיף להתעכב ליד חדר המנויים ודשדש במבוכה במקומו. כשאיתר אותי שוב בין האנשים התקדם לעברי והודה לי בחביבות על המנוי שרכש.

"על לא דבר", השבתי בנימוס ומבטינו כמו נישאו יחד אל שלושה סדרנים שחלפו מול הקוּפות והם אוחזים מכשירי קשר.

"עכשיו אני אראה יותר סרטים", הכריז קובי באנחה רוויית תקווה בעודנו מביטים בהם.

נפניתי להתבונן שוב בפניו; כעת אחז בהן חיוך רחב, חזק מדי, שחשף את חניכיו עד לשורשיהם. לאחר שתיקה קצרה הנהַנו זה אל זה לפרידה והוא פנה אל היציאה הראשית. נותרתי במקומי וצפיתי בו מתרחק בצעדיו הרחבים אל דלתות ההזזה הנפתחות, עובר ביניהן ונבלע באוויר הערב הסמיך, שהבל פירות פיקוס רמוסים תסס בו. בינתיים, בחוץ, ברחבת הסינמטק החשוכה, הסתחררו פנסי הניידות בתושבותיהם והטילו על מרצפות האבן, על תחנת התל-אופן, המלאה זוגות אופניים ועל ספסלי העץ הארוכים, את הבהובם הכחול, המסנוור.

תל אביב

סתיו, 2018


2011 (Image: The Ear II – oil on canvas -(105,0 x 80,0 cm*
Borremans Michaël
photographer: Ron Amstutz
courtesy Zeno X Gallery, Antwerp and David Zwirner, New York/London

ככל שהקיץ הולך ומתהדק המחשבות נוטות להתרופף. הבטחתי שאשיב מהר, ומאז לא כתבתי. חלף שבוע: ביום א' חשבתי שאני עלול לצאת מדעתי. ביום ב' עוד לא נאספתי. ביום ג' התיישבתי לכתוב, אבל נרדמתי פרקדן. ביום ד' הבטחתי לעצמי: זהו זה, היום אני כותב, ויהי מה. לחצתי "מכתב חדש" ויצאתי לנשום אוויר. חזרתי רק למחרת. עשיתי סדר בקופסאות. הקשבתי לשכנים מחליפים מהלומות, מתפייסים וחוזר חלילה. למה התקשיתי לכתוב: כי נשבעתם שאתם מחכים לי, מצפים לי נורא, אבל בתמונות נראיתם שלווים. כי אני שקוע בבחינות עד לחגורת הכתפיים. כי לימודי הרפואה הם בדיוק, אבל בדיוק, מה שהבטיחו שיהיו: סדין ענק, בגוון ירקרק-הדסה, שנפרש מעל חיי. בשמש חזקה מספיק חודר מעט אור. אולי אפשר לכתוב בחובו שיר. אבל זהו אור דהוי, אתם מבינים. השיר ייצא חולה. ועוד היססתי לכתוב, כי הצעתם שאכתוב סיפור בהמשכים. אמרתם: זו תרפיה יעילה. רעיון לא רע, השתכנעתי לבסוף, בתום שעות ארוכות של מירקור מאמרים. איזה נזק סיפור יכול לעשות.

***

אי שם בארץ, בפאתי הכרך, ישנו בית חולים. ובבית החולים יושב עובד קבלן, שמועסק על ידי חברת שמירה, שנשכרת על ידי בית החולים. שעות על גבי שעות הוא יושב בחדר צדדי ומתבונן במצלמות האבטחה. לעתים הוא יוצא לחלץ רגליים. הוא עובד שם שלוש שנים, תכף ארבע, והוא נמצא בתקופה יציבה יחסית. כך הוא, לפחות, מרבה לציין. במסגרת אחד מהפטרולים הקבועים, עיניו נחות על פקידת הקבלה של המרכז האוטואימוני. הוא בן שלושים והיא בת עשרים ושש, אבל כשהם רואים זה את זו, שניהם מרגישים לכל היותר בני עשרים. חודש אל תוך היכרותם המאבטח מניח את הקסדה על הדלפק הכחול, מכחכח פעמיים בגרונו ושואל בהיסוס: אז מה זה בעצם אוטו-אימ-יוני? הבחורה משיבה כפי שלמדה לשנן: זה כשהגוף תוקף את עצמו. חסר ריכוז, בגלל עיניה היפות, בגלל הלק המוקפד, בגלל איך שהיא זזה, הוא מאלתר: אבל למה שגוף יפה כל כך יפגע בעצמו? הפקידה מגחכת במבוכה (הפציינטים שומעים הכול, רואים הכול ומתבוננים במתרחש בסקרנות מהולה ברוגז) – ומפטירה: דביל, אני רק עובדת פה. היא מתפתה להגיד: תשאל אותם, את כל החולים האלה, תוך שהיא מצביעה על יושבי אולם הקבלה, אך ברגע האחרון היא מתעשתת. תשאל את הרופא.

הבחור בוהה בה בחיוך כבוש, היא בוהה בו בעיניים מיתממות, מישהו צועק משהו כמו, נו, מה נסגר, ואז היא אומרת בקול רם (רם יותר משתכננה): בקיצור, אתה הולך להזמין אותי לצאת או מה? המאבטח מתרצה: אני אוסף אותך היום בשש, חכי לי ביציאה ליד הפיקוס. איפה שהפירות נושרים ונמרחים על הרצפה. הוא אוסף את הקסדה תחת זרועו ומסתלק בשריקה. הסדר שב אל אולם הקבלה. אישה מבוגרת בעלת שיער כתום זרחני, כצבעה של פטוניה מדושנת כימיקלים, מדדה אל הדלפק באיטיות עם ניילונית גדושה במסמכים. בעוד הפקידה מטפלת בענייניה, הגברת חוככת בדעתה, עד שאיזה קול פנימי מכריע את מעצוריה. בקול דק היא אומרת: מתוקה, תרשי לי לתת לך עצה קטנה? גם לי היה ניסיון עם בחורים כאלה. בהתחלה הם נחמדים.

***

בירושלים קל יותר מאשר בתל-אביב. אני מדבר כמובן על החום. הימים נסבלים, אך עדיף לשהות בצל. בעיר העתיקה מנשבות רוחות קרירות בין הסמטאות, כאילו האבנים פיתחו סגולה לשמור על מזגן האדיש. אני, בכל אופן, ממעט לצאת מהבית. בבחינות הראשונות הלך לא רע. בבחינות הבאות הלך מעט פחות טוב. נראה לי שקל לנחש ממה אני חושש: מהמשך המגמה. אם אצטרך לגשת למועדי ב', איאלץ לבטל חלק מהתכניות לחופשה. לא להיות איתכם שם – זו המחשבה שמדכדכת אותי יותר מכל. אני מדפדף בתמונות שהעברתם. הן מזכירות לי עד כמה איני שם. תראו אותי: כמה אני כאן, רחוק מחלומותיי. אולי כל התכנית הזו הייתה יומרנית מיסודה: הרפואה אינה מותירה מקום רב למחול. ואם הייתי יכול להצטרף אליכם, הייתי מצליח לרקוד?

***

אחרי שישה חודשים, אולי שבעה, משהו משתנה. רוב פגישותיהם מתרחשות כעת מחוץ לכותלי המוסד הרפואי. יש להם כבר שמות חיבה. יש גם נוחות של גוף נסמך לגוף, כשגופו שוקע בגופה. הוא מאוהב בה עד מעל הראש, וגם היא. הוא חושב עליה השכם בבוקר, עוד טרם פקיחת עיניו, וגם היא. הוא חולם למסד את המתח הנרקם ביניהם קבל עם ועדה, להנפיק לו תעודה – וגם היא. בערב נאה אחד הוא מביט בירח העולה אצלה במרפסת, ובמקום לשלוף סיגריה הוא מוציא טבעת. היא אומרת: מאמי שלי, אני לא יודעת מה להגיד. אני הכי רוצה, אבל אפילו לא פגשנו את ההורים. אני דואגת שאנחנו לא ממש מכירים. אולי כדאי שנעשה קודם שבוע ביוון? בן זוגה מיידה את הטבעת אל מרכז החדר, והולך להסתגר בבית השימוש. הוא מצליח לכבוש שם את כעסו, אך לא את כבודו. כשהוא יוצא, הוא מוצא אותה יושבת על קצה המיטה, משחקת בטבעת, מייבבת בדומיה. הוא נכנס למיטה, ונשכב לצדה. אחרי כמה דקות מתוחות, שנערמות ביניהם כמו מחיצה, הוא מורה לה, בואי לכאן. היא מניחה את ראשה על חזהו, ואומרת לו, סליחה, אתה יודע שאני רוצה.

הוא עונה לה: ביום שבת ניסע להורים שלך. בחורף נתחתן. היא לא אומרת דבר, אלא מנשקת את לחיו בשפתיה המלוחות, והוא הולך לישון בתנוחה עקומה. היא אינה מבינה האם הוא מפנה לה את הגב, או נרדם כך בשל נטייה סמויה של הגוף. מתוך העלטה צף קולו העמוק: תביני, בּאבּי, את כל מה שיש לי. היא מביטה בתקרה והחושך צובע את עיניה בשחור. הוא לוחש לה: את יודעת כמה הטבעת הזו עלתה לי? המחויבות בינינו יקרה יותר מכל מקום שאפשר להצטלם בו. בעזרת השם, נחסוך ונסע.

***

השבוע היה לי חלום משונה: אני יוצא מהבית מוקדם בבוקר והרחוב ריק. אני תוהה: שבת היום? יכול להיות שהגיע כיפור? אני מתחיל לצעוד על קינג ג'ורג' לכיוון עמק רפאים. אני לובש חולצת שרוולים קצרה. במקום שלעברו אני צועד השמיים כהים. אבל מאחורי, המקום שממנו אני בא, מרחפים ענני נוצה. בכל זאת, עליי להמשיך ללכת. סוף כל סוף אני רואה צללית של אדם: איש שעומד בגבו אליי. קלסתרון של חרדי. אני רואה שהוא מסתיר דבר מה בין ידיו. הוא ממלמל בשפה שאיני מבין. אני מתקרב, ומגלה שהוא מנסה להדליק סיגריה, אך בכל פעם שהוא מצית גפרור, הוא מאפשר לו לבעור עד שהוא כמעט נכווה באצבעותיו, ואז נותן לו לצנוח. אני מציע לסייע לו, אך גם אני איני מצליח להדליק את הסיגריה: גם אני שורף את הגפרור. האיש מחייך אליי במבט מלא צער. אני שואל אותו: תגיד, איפה כולם? הוא משיב לי ביידיש. אחר כך הוא פוצח במונולוג קצר, שאיני מבין ממנו מילה. אני מנסה שוב, הפעם באנגלית: וור אר דה פיפל? וור אר דה צ'ילדרן אוף גאד? האיש משיב לי: מציון תצא הבשורה! הוא מצביע באותו כיוון שבו אני צועד, החשוך, הקר. לפתע עוברת בי צמרמורת. האיש מוריד את המקטורן, ומלביש אותו על כתפיי. הוא מסיר את הכובע מעל ראשו ומניח אותו על קודקודי. אני שואל אותו: ומה איתך, לא יהיה לך קר? הוא פוטר אותי בתנועת יד, מסתובב על צירו ושב להתעסק בקופסת הגפרורים והסיגריה, במה שנדמה לי עכשיו כתפילה. כשאני מגיע לטחנת הרוח של מונטיפיורי, אני מבחין באסיפה גדולה. ההמון עומד סביב המגדל במעגל צפוף. אני נכנס בין האנשים, ומתברר לי שעליי לאחוז בשרווליהם – גם הם נאחזים בי – על מנת שלא נעוף ברוח האימתנית. השמיים סוערים במעין טורנדו. פתאום אני מבחין שגם אתם שם. אני צועק אליכם: אני כאן, אני כאן. אתם מנופפים לי לשלום ומסמנים לי לבוא בעקבותיכם. אתם צועקים משהו בגרמנית ומתחילים להתרחק. אני מנסה לבוא אחריכם, אבל האנשים נאחזים בי ואיני מצליח להתנתק. אני שואל מישהו שעומד לידי: למה אנחנו מחכים? הוא מצביע למעלה, אל עבר ענן נמוך, שבוקעים ממנו ברקים. אני מבין: אנחנו מחכים שהברק יפגע בטחנה.

***

הסכם זה הסכם: בשבת הם נוסעים לבקר אצל ההורים שלה. הבחור מתלבש היטב. היא מבקשת שיתחוב את החולצה בתוך מכנסיו. מיד היא מתחרטת: תוציא את החולצה, תפשיל שרוולים. אתה הולך לפגוש את ההורים שלי, לא לבקש העלאת שכר. הפגישה מתרחשת בדיוק כפי שקיוותה.  אמא שלה אינה מתאפקת, ושואלת מעל התבשיל: אז אתם הולכים להתחתן? הוא מביט בעיני האב ומשיב, למרבה ההפתעה: כן, חשבנו להתחתן עוד החורף. אחרי המתוקים הם עולים על האופנוע ושבים אל העיר. בדרך הוא בולם ליד גן ציבורי קטן, במקום שהיא אינה מזהה (אולי זו גבעתיים, אולי רמת גן). הוא אומר לה, בואי. היא שואלת, קצת מודאגת, קרה משהו? הוא חוזר על עצמו, בואי שנייה לספסל. היא מגששת: באבי, מה קרה? אתה מלחיץ אותי. מאיפה הבאת את הגן הזה פתאום? והוא אומר: מי שמתנהג בסדר אין לו מה להילחץ, נכון? היא בוהה בו: מה?

הוא מסביר: אני עובד בבית-חולים כבר ארבע שנים. תכלס, מה אני עושה שם? היא מחייכת בתמיהה ואומרת לו: אתה מאבטח. הוא עונה לה: כן, אבל בתכלס, מה אני עושה שם? נניח עכשיו אני מגיע לעבודה. מה אני עושה? היא מדברת מהבנתה: אתה מסתובב במסדרון, אתה בודק אנשים, אתה עושה כל מיני דברים — הוא קוטע אותה: לא. אני בקושי מסתובב. מה שאני עושה בתכלס זה לשבת ולהסתכל על מצלמות. ככה כל היום. כמו תצפיתנית מזדיינת. אני רואה את הלובי, אני רואה את הקרדיולגיה, אני רואה את הנפרולוגיה, אני רואה את המרכז האקדמי ואני רואה גם אותך. זה מה שרציתי להגיד לך: שאני שומר עלייך מרחוק. שאין לך מה לדאוג. שעכשיו אנחנו הולכים להתחתן, ואני רוצה שתדעי שתמיד תהיי בטוחה, כי אני שומר עלייך עשרים וארבע שעות ביממה. הבחורה המבולבלת מרכינה את ראשה, ואומרת בגמגום: אני לא מבינה מה אתה אומר. נראה לי שאולי שכחתי משהו אצל ההורים.

הארוס חובש את הקסדה וצועק: שטויות! מה שכחת? אני אסע להביא לך. היא אומרת: לא, לא חשוב, אני אסתדר. הוא מלטף את שיערה (היא אינה רואה את פניו כשהקסדה עליו) ואומר לה: את יודעת שאת הדבר הכי יקר לי, נכון? היא מהנהנת. יופי, הוא אומר. אז בואי נעוף מפה על טיל, כי הריח של הפיקוסים משגע אותי.

***

הדברים נעשים ברורים: לא אוכל להגיע לברלין, אפספס את הפסטיבל בשטוטגרט, אבל אולי אוכל להצטרף אליכם בהמבורג, אחרי שישככו הריקודים. זה בסדר, אני אומר לעצמי, אין טעם לכעוס. בחרתי במה שבחרתי. זו השקעה לטווח ארוך. רק שאז אני שוב מדמיין אתכם רוקדים. אני מתאר לעצמי את המזרקות הקטנות של שטוטגרט, אם ישנן כאלה, ומתמלא מרירות. התכוונתי לכתוב: חימה. לא עליכם, כמובן, אלא על עצמי. תמיד רק על עצמי. אתם בסך הכול יצאתם לרקוד. מה אשמתכם שיש או אין שם מזרקות קטנות.

***

אז היא כותבת לו: באבי, אולי עדיף שלא נתראה איזה שבוע שבועיים, טוב? אני צריכה קצת לחשוב. והוא עונה לה: מה יש לחשוב? אנחנו מתחתנים. והיא אומרת לו: נכון, אבל אני צריכה לחשוב עם עצמי רגע, טוב? והוא כותב לה: לא, לא טוב. תחשבי כמה שאת רוצה היום, אבל מחר הולכים לסרט. את לא רוצה שאני אתעצבן, נכון?

פתאום היא מרגישה איזו חולשה מתפשטת מהחזה לידיים ולרגליים, ובחזרה לחזה. כאילו רק הראש עומד בפני עצמו, וגם הוא סחרחר בדרכו. חברתה מאחורי הדלפק שואלת: מה קורה מותק, את נראית לי חיוורת. לא יודעת, היא אומרת ברפיון, קשה לי פתאום לנשום. החברה אומרת: תסתכלי עליי רגע. את יודעת מה זה התקף חרדה? והיא משיבה בבהלה: לא. בהפסקה הן מפטפטות במטבחון, ובתום ההפסקה הפקידה הוותיקה דוחפת לכיסה של הארוסה שטר של מאה ש"ח. היא אומרת לה, אני רוצה שתעלי על מונית – עכשיו. קחי מהבית שלך מה שאת צריכה, וסעי להורים. מחר אל תבואי לכאן, תגידי שאת חולה. אנחנו נסתדר פה. נחשוב מה עושים. אז הבחורה אומרת: כן, אוקיי, אבל תקשיבי – אני חייבת להגיד לך משהו – בינתיים הוא לא עשה לי כלום. חברתה עונה לה: את קולטת בכלל מה שיוצא לך מהפה?

למחרת בבוקר המאבטח מגיע לעבודתו מוקדם מהרגיל, ולא מוצא את אהובתו במצלמות. הוא רץ אל המרכז האוטואימוני. כשהוא מבין שאינה שם הוא מעיף במכת זרוע את הקלסרים ואת הטלפון מהדלפק. איפה היא, איפה היא, הוא צועק. הפציינטים מצקצקים נוכח העיכוב. הפקידה ממלאת-המקום צווחת: שמישהו יקרא לאבטחה! הפקידה הוותיקה, שהגתה את תכנית המילוט (ושידעה טוב מאוד שכל זה הולך לקרות) גוערת בה: אין מה לקרוא לאבטחה. את לא רואה שהוא בעצמו האבטחה? היא הולכת מעבר לדלפק ונוזפת בבחור המשתולל: מה יש לך! נדפקת? היא בסך הכול מרגישה לא טוב. היא חולה! לך לבקר אותה בבית כמו בן אדם במקום לצרוח פה כמו היפופוטם, ועדיף שתביא לה בונבוניירה. המאבטח רץ להביא את הקסדה שלו מחדר הפיקוח, ומשם קופץ על האופנוע. בינתיים הפקידה מסמסת לחברתה: הוא בדרך לבית שלך. משם הוא ייסע להורים שלך. תתכוננו.

הפקידה ממלאת המקום מעלה לפתע תובנה: התקרית תועדה במלואה במצלמות האבטחה. הפקידה הוותיקה אצה לפגוש את הקב"ט הראשי של בית החולים במשרדו, ומשם נחפזת איתו לחדר הפיקוח. יחד הם צופים בתיעוד. היא מציינת בפניו: מדובר בבן אדם חמוש. הקב"ט מרגיע: אל תדאגי, אף אחד כאן לא מקל ראש. כשהארוס הצעיר מגיע לבית הוריה של כלתו המיועדת, השוטרים כבר מחכים לו בחוץ, ומקפלים אותו בכוח אל תוך הניידת. אחרי כמה דקות של נסיעה הוא שואל את עצמו בקול: למה בפעם הראשונה בחיים שלי שאני מאוהב במישהי היא חייבת להרוס הכול. הוא נוגח בחלון, והשוטרים מעירים לו. הוא אומר להם: הלכתי ומצאתי והבאתי לה טבעת. היא יכולה להפסיק לאהוב אותי, אבל היא לא יכולה לעצור את האירוסין. עכשיו, משהצליח לשכנע את עצמו, הוא נרגע מעט.

***

הגעתי לבחינה מוכן בהחלט: סחבתי איתי ערימות של סיכומים ושני ספרים. זה היה מבחן עם חומר פתוח. סרקתי בעיניי את הטופס, אוסף של מאה שאלות אמריקאיות. על העשר הראשונות עניתי בקלות. נחתי לרגע, והשלמתי עוד עשרים. אחר כך פתרתי עוד עשר שאלות, בעצלתיים, והמחשבות החלו לנדוד. אחריהן החלו לתעות גם העיניים. השלמתי חמישים. הסתכלתי בשעון הקיר. הבטתי בנבחנים האחרים. ובבוחנים, שתמיד נראים כועסים-מראש, כאילו הם מוכנים לעימות מבעוד מועד. יצאתי לשירותים כדי להתאוורר. אחר כך הסברתי לבוחן שאני מעוניין לנשום אוויר, והוא אמר לי: אין אפשרות כזו, אתה חייב לחזור איתי. הוא הזהיר: אם תלך, הטופס שלך עלול להיפסל. נפרדתי ממנו לשלום.

אבל במקום לצאת אל החצר, רגליי נעו משום מה אל חדר הגופות. הדלת הייתה נעולה. התיישבתי על הרצפה ונשענתי בגבי על הדלת. עצמתי את עיניי ודמיינתי את המתים. שיוויתי אותם רוקדים, בהתחלה כמו בציורים המקסיקניים, ואחר כך כל אחד עם עצמו, כמו במופע של בת שבע. היה לי חשק אדיר להיכנס לשם, ולהישטף באור השחור. בשלב כלשהו המתמחה התורנית הגיעה ושאלה האם אני צריך איזו עזרה. רק לבדוק רגע משהו, אמרתי, ונכנסתי יחד איתה. הצחנה שצפה את נחיריי בין רגע. הסטאז'רית התעניינה: אתם לא אמורים להיות כרגע במבחן? כן, השבתי לה, אבל אני חושב שאעשה אותו כבר במועד אחר. היא המשיכה: ומכל המקומות בעולם, בא לך לבלות דווקא בחדר המתים? לא יודע, אמרתי. משום מה הוספתי: אני חושב שאטוס בקיץ לשטוטגרט או לברלין, אני אמור לפגוש שם חברים. היא הדליקה את האור העמום ואמרה תוך אנחה: תדע שגם אני הייתי במצבך, לקראת סוף השנה השלישית. אמרתי לה: כן? אז מה עושים? כלום, היא אמרה לי. מקללים ומקללים ובסוף זה איכשהו עובר.

***

הארוס שוכב במיטה בחדר נעוריו אצל ההורים ומעשן. מיד עם שחרורו ניסה להתחבר אל מערך האבטחה דרך המחשב הנייד שלו, והצליח. איש לא טרח לחסום לו את הגישה. הוא מתבונן בה יום אחר יום, שבוע, שבועיים, שלושה שבועות. חולפים חודשיים. הוא אוכל מול המסך, הוא צופה בטלוויזיה הגדולה כשהמסך מונח על ברכיו, וכשהוא יוצא לסידורים, הוא לוקח את המחשב עמו. הוא מתבונן בה בדומיה, בצבעים עכורים. בשפת הגוף העדינה שלה, בעודו יושב בתור לבנק. בתנועות הידיים. בחיוכה המאופק. עם הזמן הוא מתחיל לתעב את החולים, שמסתירים לו את עיניה. בכל יום הוא מוודא שעל אצבעה עדיין מושחלת הטבעת. עד שבוקר אחד נופל דבר: הוא מבחין שאצבעה עירומה. הוא מסיים לאכול את הכריך, טוען את האקדח שלו ועולה על האופנוע.

***

המתמחה אמרה לי: שמע, אני חייבת לצאת לרגע. אתה נשאר פה או מה? אמרתי לה: אני צריך רק עוד כמה רגעים. טוב, היא אמרה. תשתדל לא ללכת עד שאחזור. אסור להשאיר את המתים ללא השגחה. אין בעיה, אמרתי. אחרי שיצאה, נעלתי אחריה את הדלת. הסתובבתי קצת בחדר, והתאמנתי על צעדי ריקוד שהצלחתי למשות מזיכרוני. נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. ניסיתי לחשוב עליכם, על המזרקות, אבל הסירחון העז לא הותיר לי שום פתח. גם השקט נקווה בעיניי.  

לאָנָסטָסיָה דֶרגָצ'וֹבָה

המקום נמצא בפאתי העיר וכמו זנבותיה של כל עיר, היה גם הוא מוזר ועגום: בניין עשוי בטון השייך לאיזה מכון מחקר של העיר אַשחַבָּד.

חלונות החזית שלו פנו אל שני קווי החשמלית, ועד עצם הלילה רעדו כל החפצים שבחדר – השולחן, הכיסא, מכשיר הטלפון – מקרקושם של הקרונות העוברים. אולם כשירד הלילה, שקעו כל חמש הקומות של הבית המכוער הזה אל תוך שקט מחריד הדומה לשקט שבחדר-המתים ויותר מכל דבר אחר בעולם רציתי לברוח משם, לו רק היה זה אפשרי.

בחושך, מֵעֵבֶר לפסי החשמלית, אפשר היה להבחין בקושי בפארק עזוב שהוקם על שטחו של בית העלמין הישן; גם הוא היה מוזר ושקט מאוד בלילות.

כיום נראה בלתי סביר שבאמצע שנות התשעים ההזויות דאג מישהו לארגן קו חם לעזרה נפשית. ארגון הסהר האדום (משמו של הארגון בטוּרקמֶנִיסטָן הושמטו המילים "הצלב האדום" באין בהן צורך) שכר חדר בקומה הראשונה של הבניין הריק למחצה השייך למכון הגוסס. הממונים עלינו סברו שאנחנו, בוגריה הטריים של הפקולטה לפסיכולוגיה, נצבור כאן ניסיון מקצועי רב-ערך. היינו מתחילים את העבודה בשעה שמונה בערב, מסיימים בשמונה בבוקר, ושתי השמיניות האלה נדמו לי בלילות כמעגל מטורף של קרוסלה שבה סוסים קפואים דוהרים בלי הרף אל שום מקום ושום דבר, על רקע השיחות המדאיגות.

בחדר המשרד הגדול וחסר החמימות עמדו רק שלושה כיסאות לא תואמים ושני שולחנות: האחד היה שולחן חדר ישיבות ענקי והשני שולחן משרדי שעליו היו מונחים מכשיר הטלפון והיומן שבו ערכנו את הרשימות. לא היו וילונות על החלונות ולא מנורת שולחן. אפשר היה לתפוס תנומה רק על שולחן הישיבות. כשחשתי מסוחררת מצלצולי הטלפון והשיחות הבלתי פוסקות עם שותפתי – אלוהים יודע באלו נושאים – טיפסתי על השולחן ושכבתי שם כחצי שעה, שרועה תחת אורן הכחלחל של המנורות הלאות, כמו פציינט לפני ניתוח.

לא ידוע לי של מי היה הרעיון להתקין בחלון הגדול דווקא סורגים משובצים כמו בבית כלא. אולי בגלל הסורגים ואולי בשל העובדה שהבניין ננעל מבחוץ ושחררו אותנו רק בבוקר, תחושותינו ומחשבותינו, במיוחד בימי העבודה הראשונים, היו ברורות למדי: זהו בית כלא. אין לאן לברוח – לא מהבניין, לא מן הקולות חסרי התקווה שבשפופרת הטלפון ולא מן החדגוניות מלאת השיממון, זו שאפיינה את צרותיהם של אנשים זרים.

באופן כללי, התקופה ההיא בחיי – למען האמת די קצרה, כחצי שנה (אחר כך הגישו הפקידים את הדוחות שלהם אודותינו, ולא היינו נחוצים עוד) – עולה היום בזיכרוני בתחושה של עצב עמום, אף שהייתי הולכת לעבודה ועוזבת את ביתי ללילה שלם בתחושת הקלה: היחס שלי אל בעלי נע בין טינה מרירה לרגש אשמה עמוק, וכך קרה שבלילות המשונים ההם הייתי אני עוזבת את הבית ולא הוא.

הבקרים היו הכי מוזרים: תחילה הבהירו השמיים המשובצים, אחר כך רעמה מול הבניין החשמלית הראשונה הריקה וחלפו המכוניות הראשונות. כמו בהינף שרביטו של מנצח, צמרות עצי הדולב המפוארים שבפארק התפרצו בהמולת ציפורים… אחרי כן נפתחו דלתות הבניין ושוחררנו לחופשי. ואף שעברה שם חשמלית שהגיעה עד לביתי בלי תחנות מעבר, העדפתי ללכת ברגל…

אין דבר נעים יותר מרוח שחרית קלילה הפורעת את הבלורית ונושבת על המצח, כמו שאמי הייתה עושה לי בילדות כשרצתה לגרש חלום רע. בשובי מן העבודה הייתי צועדת, מפנה את מצחי אל הרוח הרחמנית כדי שתשטוף ממני ותגרש את כל סיפורי הלילה הטלפוניים, את הקולות הזרים, את היפחות והרטט הגרוני, כי לסחוב אותם אתי אל תוך חיי הלא מאושרים במיוחד היה בלתי נסבל לגמרי עבורי.

הייתי גדושה בכאב, שיממון ושנאה שהיו שייכים לאנשים אחרים, ובה בעת – וזה היה הפרדוקס העיקרי – הרגשתי בנפשי ריקנות מענה, אולי מפני שהמפגש שלי היה עם קולות ולא עם פרצופים. אנשי בוקר רעננים וערניים הלכו לקראתי, להבדיל ממני, היה נעים להביט בהם. הקולות שהציקו לי במשך הלילה התרחקו והתקרבו חליפות ולבסוף נמוגו והתנדפו, ואני חזרתי אט-אט אל עצמי, אל תוכי, אל הצרה המאושרת שלי.

כך הייתי צועדת כארבעים דקות עד לצומת שבו עמד בית מגורים ובו חלון אחד שלא מכבר הפך עבורי לאות-מבשר סודי.

היה זה חלון דירתו של חברי הוותיק…

היום הוא גר במרחק רב ממני; מרחק כה רב שכשאני מדמיינת את הנחשולים האיטיים העצומים של מי האוקיינוס שמעליהם יש לטוס כדי לראות את פניו בחיים ולא על מסך מחשב – אני עוצמת את עיניי נטולת כוח.

אלא שבאותם חודשים היה חלונו מבשר לי אם יהיה זה יום מוצלח או לא. אם אור המנורה היה דולק פירושו היה שהכול יסתדר לטובה היום; ואם בנוסף לכך נראתה מאחורי הווילון צלליתו של גבר הרוכן מעל השולחן (הוא למד במכון ללימודי ערב ועשה את שיעורי הבית בלילות) – יכולתי לקוות שיתמזל מזלי גם בעניינים החשובים ביותר.

הייתי מאוהבת. ההתאהבות הזאת, שהשתקפה מאהבתו הנכזבת אליי עוד מימי בית הספר, השיגה אותי, כמו בומרנג, בעת שבה לכל אחד מאתנו כבר הייתה משפחה משלו ולא היה ניתן לתקן דבר. זמן קצר לפני כן נולדו לו תאומים, ולעתים, כשעמדתי על המדרכה והתבוננתי בחלון המואר באור המנורה, ראיתי את ידו מנענעת בקצב את העגלה…

***

אם כן, הקו החם לעזרה נפשית.

עבדנו בזוגות כדי שנוכל להתחלף כשהעייפות וקהות החושים של טרום השחר נפלו עלינו. לא היו לנו שמות. בעצם, היו לנו רק שמות בדויים: היינו פשוט קול – קול שמרחף מעל התהום הטלפונית; קש המושט לטובע, הבצלצל שבעזרתו ניסה המלאך מהמשל למשוך את החוטא מהגיהינום. לי, אגב, קראו שם עדה.

כשבועיים אחרי תחילת העבודה התברר שאלה שמתקשרים שוב רוצים לדבר אתי, לשמוע דווקא את קולי. בזמן שנפרדו ממני, רבים שאלו אותי: "מתי תהיי תורנית בפעם הבאה?"

זה נגע ללבי ואפילו ריגש אותי.

במהרה נוצרה אצלי קבוצת לקוחות משלי. סבתא גלינה מיכאילובנה המרותקת למיטה נהגה לטלפן אליי לפני השינה, שעה קלה מלמלה משפטים קטועים ומדאיגים, אחר כך נרדמה – לפי הנקישה הבנתי שהשפופרת נפלה מידיה וכששמעתי את נחירותיה, ניתקתי… ברור היה לי שהזקנה מעורערת בנפשה, כמעט עיוורת, ובכל פעם הופתעתי מחדש שהייתה מסוגלת לחייג את המספר שלי ולזכור את שמי.

"עדה?! עדה?!" זעקה, "תנו לי את עדה!"

ברגע שהשתכנעה שזאת אני, החלה למלמל לתוך אוזני את כל חייה הקודמים:

"אני לא רואה כלום, לא מבינה כלום…" מלמלה נסערת בלשונה העילגת. "לא רואה כלום… לא מבינה כלום… הוא אמר 'גליה, תהיה מלחמה…', וכעבור שלושה ימים התחילה המלחמה. מאיפה יכול היה לדעת? אחר כך לקחו אותו לחזית, ושנה וחצי לא היו מכתבים ממנו… ואני הייתי בין המפונים לאוּרָל… לא היה שם אוכל, ולא חשמל, היה קור כלבים… וכל זה היה קשה ונורא… אבל אחר כך הבנתי: זה לא הדבר המפחיד ביותר. הכי מפחיד שהקוטב הצפוני נמס…"

טלפנו אלינו בני נוער שהיו מוכרחים לשפוך על מישהו בדחיפות את צרותיהם בבית ובבית הספר, את העלבונות הקשים שהטיחו בהם הורים ומורים; שניים-שלושה אידיוטים מאלה שאינם מסוגלים לעבור בשקט ליד מספר טלפון המתפרסם על גבי מודעות נהגו להתבדח לתוך השפופרת באומץ רב; והמון של נשים שבכו בסגנונות רבגוניים: לרוב הן התקשרו אחרי חצות, מצפות בדאגה לשובם של בעליהן הביתה.

מתאבד היה רק אחד…

***

הדרישה העיקרית של עבודתנו הייתה: אין לך זכות להניח את השפופרת ראשונה. את חייבת לזכור שהאדם הבודד הגיע למרומי האשד הגבוה ביותר שלאחריו – רק זרם סוער הסוחף את עולמו; את – הכתובת האחרונה שלו, הקול האחרון שצף אליו מן הריקנות. הווי אומר שהשיחה נמשכת כל עוד יש תקווה שהוא שומע אותך. אם יתמזל מזלך, תצליחי להסב את תשומת לבו אל החיים ואל העובדה שיש בהם גם כישלונות, בעיות, עלבונות ואפילו צרות. על מנת להוריד את רמת המתח, התענייני בפרטי הפרטים – בניואנסים הכי זעירים – במה שהוא מרגיש, איך נוצרה אצלו ההחלטה הגורלית ואיך גילה בתוכו את הביטחון בכוונתו לשים קץ לחייו. אם הקול בקצה השני של הקו משדר רק חוסר תקווה, משכי את שיחתכם עוד ועוד עד שישתנה מצבו של בן שיחך, ולו בגלל העייפות…

זה היה קשה: לא היה לי אז כמעט שום ניסיון ולא אמונה בכוחותיי. ברגע שהבנתי שהאדם שמתקשר לטלפון שלנו נמצא בקצה כוחותיו ובקצה חייו, מיד הוצפתי בבהלה מרעידה.

כך התברר לי שקצה החיים – הנה הוא, על אדן החלון.

עתה דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בלילה בחדר בעל חלון מסורג ומדברים בטלפון על המוות עם אדם לא מוכר שמדשדש לאורך כל שיחתכם על אדן החלון של הקומה השישית, ואתם שומעים את רעש המכוניות ברחוב שלו ומחכים בריקנות קפואה בבטן לשמוע בשפופרת את זעקתו האחרונה או – את הדממה שהוא משאיר אחריו…

הוא דיבר בקול חדגוני, נטול רגשות: הנה, החליט להגיד למישהו אחד לפחות שהוא עושה את זה על דעת עצמו, מרצונו ולא במקרה; כדי שלא יקשקשו אחר כך שהוא נפל מהחלון מתוך שכרות.

אגב, הוא היה יחסית פיכח; זאת אומרת, לגם משהו, כמובן, לפני שטיפס אל החלון, אך לא יותר מזה.

למעשה, מלמדים אותנו, הפסיכולוגים, שלבן אדם יש זכות בחירה בין חיים ומוות ושבחירתו איננה באשמתנו ובאחריותנו… אך כל השיקולים המקצועיים האלה נעלמים כלא היו כשאני מתחילה לדבר אתו; שפגאט דק נמתח מקולו המקוטע אל קולי, ועליו אני מחזיקה אותו כך שגרוני מאומץ אף שאני מדברת בנימה שקולה ורגועה, שרירי צווארי וכתפיי קופאים, וידי האוחזת בשפופרת נרדמת. העיקר, במשך המאבק האינסופי הזה אני מנסה להתגבר גם על פחדי שלי – שמא לא אצליח להחזיק בו, שמא לא יהיה בי די כוח.

הייתי אז בת עשרים וחמש והוא היה מבוגר ממני בכעשר שנים. קולו היה עמום ומרוקן – קליפת קול, כאילו מישהו נשף החוצה את חמימות נשימתו והותיר רק את החרחור המופק על ידי מיתרי הקול. מדי פעם השתעל – או שהצטנן, או שהייתה זו מחלת לב, – אבל אני התעודדתי: זו הייתה דרך טובה לקשור שיחה נורמלית – שתיים-שלוש שאלות על הרגשתו הפיזית מורידות את הפּתוס האובדני…

"אני שומעת שיש רוח חזקה שם אצלך."

"כן," הוא ענה. "החלון הרי פתוח…"

שאלתי אודות הסיבה שדחפה אותו אל אדן החלון… התברר שהיה זה משהו בנאלי, כמו תמיד, בנאלי וחסר תקווה: אשתו עזבה, הלכה אל הוריה ולקחה את שני ילדיהם שבלעדיהם אין לו סיבה לחיות.

"בן כמה הגדול?" מתחתי את השפגאט המושט בינינו – עדיין רפוי ולא מועיל לאיש.

"שש. הקטן בן שלוש."

"מדוע היא עזבה?" שאלתי בלבביות ובה בעת פתחתי את היומן שבו תיעדנו את שעת השיחה, את הנושאים, את השאלות…

בתגובה הוא נפל לפתע אל מחוץ לקהות החושים שלו והחל למלמל במרירות משהו על הטיפשות הנפשעת, על הנסיבות דלות ההשראה, הנדושות והעלובות…

"הבנתי," אמרתי בקול רגוע ואמפטי. "יש לך אישה אחרת."

"לא!" הוא צעק בעוצמה כזאת שנבהלתי שייפול בגלל התנועה החדה. "איך אפשר להגיד את זה ככה! זה היה טשטוש דעת, טעות, עליבות. זה שטויות, שטויות, את מבינה! הרי אין לזה ולא כלום עם חיינו!"

הוא צעק בקול צרוד, כאילו ניסה לצעוק דרכי, דרך קולי את מה שכנראה לא הספיק לומר לאשתו בשעה שעמדה לעזוב את הבית, כשחטפה בחופזה את חפצי הילדים שהזדמנו לידיה. מרירות כה גדולה נשמעה בקולו עד שהחלה להסתמן בתוכי תקווה קלה: הרי מרירות היא רגש חי, היא ממררת ומרעילה, אבל לא שורפת את הנפש לאפר.

"לפי איך שאתה מגיב," אמרתי ברוך, "אתה עצמך לא חושב שהסיבה שבגללה אשתך עזבה היא שטות."

ברגעים האלה העליתי בזיכרוני בקדחתנות את כללי העבודה עם האובדניים והשתדלתי לדבר, כמו שהיה כתוב בתקצירי ההרצאות, בקול רגוע ומפייס. ידעתי את כל הכללים האלה: שאסור להניא אותם מהמעשה, או לכפות עליהם את תחושת התלות בחיים או לעורר בהם רגשי אשמה או להוכיח אותם על חולשתם… קיימות טכניקות מיוחדות: להקשיב לנשימה הנשמעת בשפופרת, להתאים את עצמך אליה ובהדרגה להרגיע אותה… רק שלא חשתי דבר: בגלל רעש המכוניות, צלצולי החשמליות והרוח הרושפת כנחש בתוך ענפי העצים מאחורי החלון. גם בחלון שלנו הרוח הלילית טלטלה בחוסר-רחמים את צמרות העצים שבפארק.

"גם אצלנו עוברות חשמליות, אתה שומע?" שאלתי והתחלתי לכתוב ביומן… במעשה תיעוד השיחה עם לקוח של הקו החם מתעוררות תחושות של סכלות ומבוכה, כמו אלה המופיעות באדם שנתפס מחליף בגדים במלתחה שבחוף הים. חוץ מזה, אני אינני יוליוס קיסר, קשה לי לעסוק בשלוש משימות בבת אחת; אך זה לא הזמן לחפש נוחות: הייתי חייבת, בכל מחיר הייתי חייבת להצליח לכתוב, להקשיב ולדבר בו זמנית. הכי קשה היה לי לדבר לאט ובאופן שקול.

עכשיו יש לי ניסיון רב בכך, אך באותו לילה פעלתי אינטואיטיבית ובנימה הרגועה שלי הראיתי לו שאני בכלל לא מפחדת, אף שמן המשפט הראשון שלו הבנתי שיש לי עסק עם בן אדם שקיבל החלטה ושיש לי ולו מעט מאוד זמן.

"באיזו קומה אתה?" התעניינתי, מנסה להשתלט על הרעד המאוס שבקולי.

"קומה שישית," אמר. "מספיק לגמרי כדי…"

"למטה – אספלט, דשא?"

"סככות מעל חלונות ראווה. זה לא מפריע…"

דנּו עוד במה שיש שם למטה; אני המצאתי בבהלה שאלות, הוא ענה בקור רוח ובאיפוק. אסור היה לי למקד את תשומת לבו במה שנמצא למטה: קשה להסתכל לשם ממקום גבוה ובסופו של דבר עלול להופיע הדחף לקפוץ.

"חשבת על מי שימצא אותך?"

"אָהָה," הוא ענה. "העיקר שזה לילה, אין ילדים בסביבה. לא לָעניין להדגים להם מה קורה כשהגולגולת מתפצחת, נכון? ייקחו אותי, יסיעו אותי לחדר המתים – השכנים מכירים אותי, הרי גדלתי כאן…"

"ומי יביא אותך לקבורה?"

"נו, את מבינה שזה לא מטריד אותי," אמר. "מה את דואגת? או שזה פשוט מסקרן אותך? אז אני אגיד לך: אני גבר מצליח, כמו שאומרים, יש לי הרבה חברים, מכרים, קולגות… כך שמכל השטויות האלה… נו, זרי-אבל ומצבות, יהיה לי מעל ומעבר… כל זה יהיה מסודר. הוריי, תודה לאל, מתו. אחותי תשרוד את האובדן. רק שלא תתבע מטניה את דירת הוריי, אנחנו גרים בה… גרנו… וטניה… נו, אם היא יכלה למחוק את כל החיים שלנו – את מבינה? – את כל החיים… אז גם היא תתגבר על זה איכשהו…"

כעשרים דקות דנו בדרכי התאבדות אחרות. הוא אמר שהרהר בכל זה במשך יומיים, ומכיוון שממילא עסק בצניחה חופשית, הדבר הזה – הקפיצה – נראה לו כאמצעי הכי פשוט בשבילו, הכי שגור.

הוא אמר: "זה פשוט, אני מנוסה בזה – אתה צועד לפנים צעד אחד וסוף פסוק," והוסיף, "יש לי בעבר די הרבה קפיצות… הרי הכול יכול היה לקרות. גם המצנח יכול היה שלא להיפתח פעם…"

"אתה חושב שזה אותו דבר?"

"מה זה משנה כבר," ענה בעייפות. "טוב, אני לא רוצה לבלבל לך את המוח יותר מדי…"

"ואיך אתה נראה?" קטעתי אותו, מותחת במחשבה שלי עוד קצת את השפגאט הדק שבינינו עד שהפך למיתר מצלצל וכמעט מוחשי. "אני מנסה לדמיין אותך ולא הולך לי. אתה יכול לתאר את עצמך?"

"אלוהים, בשביל מה זה… זה באמת מעניין אותך, או שדורשים מכם לשאול את זה?"

"גם דורשים," עניתי בכנות, "וגם לי זה חשוב: אני לא סובלת את הטלפון מפני שאני לא רואה את פניו של בן שיחי. קול זה עשן, כלום… הוא מהדהד ונמוג. חוץ מזה, ברור שהקול שלך לא משקף עכשיו את אישיותך. תאר את עצמך, אה?"

"אין מה לתאר… גובה בינוני, שיער בהיר. פנים… נו… רגילים לגמרי. יש עשרה כמוני בכל חשמלית."

"ובכל זאת, נדמה לי שאתה אמור למצוא חן בעיני נשים…"

"על מה את מדברת," מחה באדישות. "מעולם לא יכולתי להבין מה טניה מצאה בי… כנראה, פשוט התרגלה: אנחנו ביחד מהילדות."

שרירי השוקיים שלי התכווצו בעוויתות מתחת לשולחן. שיניי נקשו זו בזו, אבל המשכתי והחזקתי אותו בשפגאט הזה, נשענת בדמיוני ומכבידה על כפות רגליו בחזה שלי (הוא נעל נעלי ספורט, כך גיליתי מתיאורו). התבוננתי בקהות חושים בחלון שלנו החסום בסורגי כלא עשויי ברזל, מצטערת צער עמוק על שאיני יכולה להעבירם בכוח הרצון ולתקוע אותם בחלונות דירתו.

פעמים אחדות ניסה להיפטר ממני, שמעתי בקולו שהוא מוצף בגל של שיממון, עצב ועייפות, ושוב עשיתי מאמץ להאט את קצב דיבורי ושאלתי את השאלה הבאה… הקולות שלנו נאבקו על שפת התהום; קולו ניסה להיחלץ, לחמוק, לעוף… קולי התפתל סביבו כמו נחש בריח, קשר קשרים על גבי השפגאט, נתלה בכל עילה והמציא תפניות חדשות בנושא השיחה.

…כעבור שעה ויתרנו לפתע על הרשמיות, כשהתברר במקרה שלמדנו באותו בית ספר, רק שהוא, כמובן, סיים אותו עשר שנים לפניי. אתם מבינים, זו הייתה אהבת נעורים בינו לבין אשתו. הם ישבו באותו שולחן בכיתה.

"אתה יודע," אמרתי, "עשר שנים באותו שולחן – זה חזק. זה יותר חזק מאשר עשר שנים באותה מיטה."

הוא שוב פרץ בשיעול ואני נבהלתי – שמא ימעד!

"הקול שלך נקטע," אמרתי לו. "אני שומעת שקשה לך לדבר. במקומך הייתי לוגמת משהו חריף… יש לך משהו בהישג יד?"

במקומי שלי גם אני הייתי לוגמת – מה לוגמת! – יוצקת אל תוכי כוס גדושה של וודקה כדי להרגיע את הרעד שבכל הגוף.

נוצרה בתוכי מערבולת של כאב. הקיבה התכווצה והכאב הקרין אל הבטן התחתונה – אותו מקום ממנו, לפני חצי שנה, נכרת התוספתן. תוך שאני מצמידה את כף ידי אל הצלקת המנדנדת, מתנועעת מעט ומרדדת את המילים בפי, התעניינתי בנועם וברוגע – האם לא קר לו שם, ברוח? מה הוא מרגיש? האם צורב לו בִּפנים או שסתם צובט לו בלב? דיברנו – כך רשום ביומן, כלומר, זאת האמת, אף שעכשיו אני לא מסוגלת להאמין בזה – ארבע שעות ועשרים ושלוש דקות. הרגע הכי מפחיד היה כשלפתע נתקף דאגה ושאל אם לא התעייפתי. מצד אחד, זה היה סימן טוב – שמשהו בכל זאת השתנה בו; מצד שני, פתאום ראיתי בבהירות בעיני רוחי שהוא צועד מאדן החלון מטה רק כדי שלא להלאות אותי עוד.

אות התקווה הראשון לכך שנצליח להיחלץ מזה, הבהב אצלי כשהחל לבכות…

זה היה אותו שלב בשיחתנו שבו עברתי לנושאים כמעט אסורים: אסור להפעיל לחץ על אדם אובדני על ידי ניצול רגשותיו אל הילדים שלו. אבל כוחותיי אזלו והייתי מוכנה לגלוש אל הרצפה. שנאתי אותו ופחדתי עבורו עד אימה. לכן שאלתי:

"והבנים – איזה מהם דומה לך?"

הוא השתתק, כאילו מישהו חנק לפתע את גרונו. אחר כך בלע רוק בקול ואמר:

"הגדול דומה לי. ילד טוב. עצמאי כזה, רגוע… אבל הקטן שלי, בן השלוש – הוא אש! דומה לטניה מכף רגל ועד ראש. הכול מעניין אותו, בכל דבר הוא מעורב… והוא כזה פילוסוף! הוא אמר באחד הימים: 'החיים שלי חסרי תועלת. אני לא יודע לעשות כלום. אפילו לא לנגן בכינור…'."

ואחרי שאמר את המילים האלה התחיל לבכות, ואני נשנקתי: היה זה ניצחון זעיר במאבק עם שש קומות הניצבות מול הלא כלום.

אמרתי:

"ילדים מבריקים כאלה הם בדרך כלל קשים מאוד אחר כך, בגיל ההתבגרות. בעוד איזה עשר שנים…"

"כן," ענה אחרי שתיקה. "את כמובן צודקת. אבל הכול לשווא. טניה לא תסלח ולא תחזור… ולא תרשה לי לראות אותם – היא הזהירה אותי."

"לא בטוח," עניתי ברוך. "נשים כאלה לא משליכות את מי שקרוב אליהן בקרבת דם."

"…את חושבת?" שאל.

ולהפתעתי, פלטתי בנימה נועזת:

"אתה יודע… אני הייתי מתנקמת!"

אתנחתא ארוכה נתלתה שם – חששתי מאוד שלחצתי יותר מדי, שחדרתי לסבַך שהכניסה אליו מותרת רק לבני זוג. הוא השתהה ושאל:

"במי?"

"בחלאה הזאת שהלשינה לה!"

הוא הוציא קול מוזר – צחקוק כבוש או חרחור. היטיתי את אוזני בתקווה: הוא הלך ודמה לאדם חי.

"הרי אני עצמי הוא החלאה ההיא," אמר בפשטות.

הייתי המומה… לא ידעתי איך להגיב. אבל היה עליי לדבר, לא משנה מה, הייתי חייבת לדבר, לדבר – לקשור קשרים, לא לרפות את המתיחות שבשפגאט.

"ו… איך… איך זה קרה?"

"פשוט: התפכחתי ופרצתי בתוכי ביבבה. את יודעת איך זה קורה בחתונות בכפר: אורח שיכור אחד מחטיף אגרוף לאורח אחר ישר ברקה, ההוא מתפגר. הרוצח מתפכח… ומה מתברר? שהרג את בן דודו. הוא הולך ברחוב באזיקים, בין שני שוטרים, מנענע בראשו ומייבב… כך גם אני: התעוררתי אחרי מסיבת הרווקים הארורה של סֶריוֹגָה, ראיתי את זאת… את הגוף הזה, את התועבה הזאת לידי, ו… זה היכה בי בכל הכוח!.. הבנתי שאני לא מסוגל! לא מסוגל לשאת את זה בתוכי. באתי הביתה, הערתי את טניה ושפכתי לה את הכול, כמו לכומר וידוי… הרי התרגלתי לבוא אליה עם הכול. את לא מתארת לעצמך מה היא יודעת עליי… – הכול! אפילו את מה שהבחורים שומרים בסוד מכולם ולתמיד. חשבתי – אשתחרר מזה, איטהר, אשכח את הכול… טיפש, נכון?"

"נכון!" הסכמתי בכנות, שוב כנגד כל הכללים. "אבל אתה יודע… הייתי נותנת לה זמן להרהר ולהבין את כל זה. אני אומרת לך את זה כפסיכולוגית. עכשיו היא, כמובן, מבולבלת, מרוטשת, פשוט הרוגה… אבל אחר כך היא בטוח תיזכר בכך שאתה, טיפש, סיפרת לה את הכול בעצמך, וזה אומר – מה?.."

"מה?" שאל מהר, ולפי החיפזון השוקק שבו חטף את דבריי מפי, כבר ידעתי שהוא שלי, שלי, שצריך רק להוריד אותו מאדן החלון הארור הזה, כדי שלא ייפול, כבר בשגגה…

"זה אומר שעבורך זה כמו… מפולת בהרים… סימן אמתי שלפני כן לא בגדת בה מעולם, שזה נוגד את הטבע שלך… ויוצא ש…" נשמתי נשימה בהולה. "לדעתי, היא פשוט החליטה לנער אותך כראוי. לכסח לך את הצורה כך שתזכור את זה לכל החיים!"

"נו באמת…" משך בספק ובתקווה. "את לא מכירה את טניה שלי. היא אף פעם לא מחשבת שום דבר. אף פעם! היא כזאת אש!"

"אש, אש… תבער ותדעך… הילדים ישאלו על אבא פעם אחת, פעם שנייה… נשים כאלה לא רגילות לתבוסות."

לשוני מעדה, עפעפיי כבדו ועמדו להיסגר, גרוני יבש.

המשכתי והמשכתי לדבר, ולשאול שאלות, ולהתעמת אתו, בלי להרשות אפילו לנתז הכי קטן של מרירות או ייאוש להתגנב אל קולי… מתחתי לאט-לאט את השפגאט. משכתי ומשכתי בבצלצל…

ברגע מסוים ראיתי שהשמיים בחלון החלו להתבהר, כאילו מישהו חרוץ ניקה וליטש אותם עד לשקיפות. השמיים עדיין לא היו תכולים, אלא בצבע נוצות היונה, מעין כחול-אפרפר, והם התרחבו והתנפחו מאחורי הסורגים, חבטו בהם בכנפיהם בתקווה להתפרץ כאור יום…

בשניות אלה חשתי בתשישות הגובלת בעילפון, כאילו חציתי מדבר ימים רבים בלי אוכל ושתייה; הרגשתי שכוחותיי אוזלים, שעוד דקה-שתיים – פשוט ארפה ממנו, כי לא אהיה מסוגלת יותר למתוח את השפגאט הבלתי אפשרי שלי.

עצמתי את עיניי ובשארית כוחותיי טיפסתי אל אדן החלון, חיבקתי את גבו, נצמדתי אליו חזק ומשכתי אותו לאחור כדי ששנינו ניפול מחובקים לתוך החדר…

ומיד – קשה להאמין בזה עכשיו, אבל אני זוכרת את זה שנים רבות! – הוא אמר:

"האור מתחיל לעלות… הלילה נגמר!"

ואני שמעתי את הנקישה הקפיצית של נעלי הספורט: הוא קפץ מאדן החלון אל רצפת חדרו.

אחר כך, מכיוון שהרגיש, כנראה, מבוכה גדולה, נפרד ממני בחופזה והניח את השפופרת.

ישבתי, נשענת על גב הכיסא, הסתכלתי בקיר במבט מרוקן ולא ראיתי דבר. בתוכי זמזם ושכך הכינון החזק של המנגנון הבלתי נראה. הקרוסלה המטורפת הלכה ובלמה את ריצתה לשום מקום ואל שום דבר…

כך ישבתי כארבעים דקות, מביטה ללא תכלית אל הקיר – רק לא אל החלון. החשמלית הראשונה עברה רועשת, המקהלה הפראית של הציפורים שבצמרות עצי דולב החלה לצייץ, לצווח ולקשקש.

שותפתי הרתיחה מים וחלטה תה ובשתיקה הניחה לפניי את הכוס שבחשה לתוכה ארבע כפיות סוכר. מוזר: שכחתי לגמרי שעוד מישהו נמצא בחדר חוץ ממני.

בשעה שמונה, כרגיל, שחררו אותנו. אני חיכיתי לחשמלית ונסעתי הביתה.

לא הייתי מסוגלת לראות עוד שום חלונות.

אף פעם מאז לא חזרתי הביתה בדרך ההיא שליד הבית בעל החלון היקר עבורי, שבו, מאחורי הווילון, צלליתו של הגבר נענעה בקצב את עגלת התאומים.

אבל היום, כעבור שנים רבות, כשאני וחברי הטוב מצליחים להתגבר על הנחשולים העצומים של מרחבי האוקיינוס ומדברים בסקייפ, עולים פעם בפעם בזיכרוני החלונות הישנים ההם: החלון הגדול החסום בסורגי כלא צפופים, החלון האחר, המואר באור חמים של מנורת שולחן; ועוד – החלון העלום ההוא, הווירטואלי כמו שאומרים היום, שנמצא בקומה שישית, שעל האדן שלו אני, כמו יעקב התנכי, נלחמתי כל הלילה, עד השחר, במוות; נלחמתי – וניצחתי.

ירושלים, 2011


*עריכה לשונית וספרותית: שמחה גולדשטיין

 

במקומות מסוימים, החיים חדורים בחוסר תוחלת תהומי ונושאים הילת ייאוש כה חמורה, עד שתושביהם מפסיקים לפחד, או לכל הפחות נהיים אדישים לנוכח הוודאיות של המוות. קמדן סיטי היא מקום כזה בדיוק.

קמדן היא רוח רפאים מרוטה ומוכה של עיר, שהעוני והשחיתות, האלימות, הסמים והמחלות החריבו אותה. תושביה מתבוססים בריקבון, שרובץ עליהם כמו חיה גוססת וחולנית מוטלת בחום השמש.

בעיר הזאת, בניגוד חד ואירוני, ניצב בגאון מתחם הזכוכית והפלדה המודרני של בית החולים האוניברסיטאי קופר, שטוף אור מלאכותי בהיר, אנדרטה מפוארת לרצון החיים העז של חלקה העיקרי של האנושות. בית החולים ניצב בלב שטחים נרחבים של התחדשות עירונית, שגבולותיהם מסומנים בבנייני רכבת משוחזרים. נווה מדבר של הבטחה שקרית במדבר ייאוש אמיתי.

פרנק קאש, שותף בכיר במשרד עורכי הדין היוקרתי קאש, קולינס והייבר הממוקם בהאדונפילד פנה לאיטו במכונית הב-מ-וו החדשה והנוצצת שלו אל תוך החניון המקורה של בית החולים. הוא עצר קצת לפני המחסום כשהשעון על לוח המחוונים הבהב: 4:01 לפנות בוקר.

בעוד חלון הנהג נפתח בדממה, לחות קרירה של אותו בוקר אפלולי בחודש נובמבר פלשה אל תוך פנים המכונית החמים. קאש הגיב ברעד קל, הושיט יד למכונת הכרטיסים האוטומטית ולחץ באצבע מטופחת היטב על הכפתור הירוק הזוהר. הוא הזעיף את פניו מבלי משים מול הקול הממוחשב והעליז שליווה את הוצאת פתקית החנייה.

"ברוך הבא לחניון בית החולים האוניברסיטאי קופר."

הוא תחב את הפתקית לתוך הכיס, הוביל את מכוניתו שמאלה והאיץ במעלה כבש הבטון של החניון הכמעט-נטוש. עלה בדעתו שעדיף היה אילו נקט משנה זהירות ולקח את המיני-ואן המשפחתית ולא את ה-750. הוא הבחין באשכול קטן של מכוניות חונות בקומה שתיים, מרוכזות באזור המעליות. הוא חנה במהירות וצעד לעבר אחת המעליות.

כעבור עשר דקות עמד מול חלון בתוך חדר טיפולים קטן שנמצא בחדר המיון. הוא הביט החוצה לשדרות הַאדון והבחין בבניין נמוך ורבוע בקרבת מקום. הכתובת "משטרת קמדן", שהתנוססה בחזית הבניין, היתה מעין אזהרה לכל מי שנמצא בבית החולים וסביבו, להתנהג כראוי.

קופר בודד ביעילות המרבית מהעיר שסביבו, תחום בכביש 676 הבינעירוני ובפארקלנד ממזרח, בתחנת המשטרה מצפון, ובבתים משופצים ששימשו למגורי צוות בית החולים ולמשרדים רפואיים מדרום וממערב.

זה היה פרויקט רווחי למדי, נזכר קאש כשסרק את הנוף בעיניים עייפות, ומבלי משים מחה קלות מעט פיח שהצטבר על אדן החלון.

רווחי למדי.

בשעה שחיכה, שבו מחשבותיו של קאש אל אירועי אמש: ארוחת הערב השקטה עם המשפחה באחוזתו הוויקטוריאנית רחבת הידיים במורסטאון, קצת קריאה, חדשות הלילה, שינה ואז שיחת הטלפון.

"הלו?" הוא לחש אל תוך השפופרת והציץ באשתו הישנה שהתנועעה בעדינות לצדו.

"מר קאש?" פתח קול חיישני. "זה קן, אדוני. קן בארוז."

לעזאזל, חשב קאש, מה העורך דין הזוטר ביותר במשרד כבר יכול לרצות בשעה כזאת?

"מה לעזאזל, בארוז, השעה כמעט שלוש וחצי בלילה."

"כן, אדוני, אני יודע. העניין הוא ש… טוב, אני במשמרת לילה. ב'מסדר האחווה המשטרתי', אתה יודע, איגוד השוטרים. השבוע זו המשמרת שלי."

קאש נאנח לתוך השפופרת ושוב הביט באשתו. נראה שהיא נרגעה, גלולת השינה הלילית שלה הפעילה כנראה את קסמיה.

"ו..?" שאל קאש בקשיחות.

בארוז עצר, אולי שקל פתאום אם נהג בתבונה כשהתקשר. ואז, במחשבה שנייה, שב אליו בטחונו והוא המשיך.

"היה פה ירי, אדוני. ירי משטרתי קטלני. אדם אחד מת, אבל אין נפגעים למשטרה. נציג האיגוד התקשר אליי מהזירה לפני כמה דקות. הוא רוצה שאגיע לשם".

זעפו של קאש נהיה לזעם. "ברור שהוא רוצה, בארוז. בשביל זה מחזיקים עורך דין זמין עשרים וארבע שעות ביממה. זה מה שעושים כשמייצגים את האיגודים. אבל למה בשם אלוהים נראה לך נחוץ ל…"

"חשבתי שתרצה לדעת, אדוני," בארוז קטע אותו בטון חדש ובטוח. "אתה מבין, הירי התרחש בקמדן סיטי. זה היה שוטר לבן, האיש שנהרג שחור. והשוטר המעורב, זה שירה בחשוד זה… זה השוטר החדש ההוא." הוא עצר כאן לשם הרושם. בארוז, למרות גילו הצעיר, היה עורך דין טוב. הוא ידע לטעון טיעון בצורה משכנעת.

"זה היה אנתוני מיילס." עוד עצירה קלה. "חשבתי שכדאי שתדע, אדוני. כמובן, אני יכול לטפל בזה אם תרצה… אבל חשבתי שאתה צריך לדעת."

עכשיו התיישב קאש בזקיפות, אדיש לאפשרות שמא תנועתו תפריע או לא תפריע לאשתו. "אה," הוא אמר, ושינה בחדות את הלך רוחו מזה של מעסיק ממורמר לזה של פרקליט הגנה. "אה," הוא אמר שנית.

אחרי שתיקה קצרה המשיך לדבר. "תתקשר לנציג האיגוד בזירה. תגיד לו להכניס את מיילס לניידת ולקחת אותו לקופר בהקדם האפשרי. אני אתקשר מראש ואשיג את מי שאחראי על חדר המיון. אני רוצה את מיילס מסומם. תגיד לנציג האיגוד שישכנע את הבחור שהוא נלחץ וצריך לראות רופא. ברגע שהרופאים נותנים לו תרופות, לפי חוק אסור לתחקר אותו. זה ייתן לנו קצת זמן. אני יכול להיות בבית החולים בפחות מחצי שעה."

"כן, אדוני, אתקשר לנציג. ניפגש שם?"

קאש שקל את האפשרות. "לא. רק תוודא שהנציג לוקח את מיילס לחדר המיון מיד. אני אשמן את הגלגלים. אני לא רוצה שאיזה מתמחה יסרב לסמם."

"כן, אדוני," אמר בארוז, בביטחון אפילו גדול יותר. הוא מרוצה מעצמו, חשב קאש. ובצדק.

"טוב שהתקשרת, קן. זה מעיד על תושייה."

"תודה, אדוני. חשבתי שאתה צריך לדעת."

קאש חמק מהמיטה, התגלח והתלבש בזריזות. הוא השאיר פתק לאשתו ונסע לכביש 38, מותיר מאחוריו את הפאר העשיר והמטופח של מורסטאון לטובת נסיעה של עשרים דקות לשממה הצחיחה והעזובה של קמדן סיטי. כשפילחה  הב-מ-וו במהירות את האפילה הערפילית, חשב קאש על השוטר אנתוני מיילס.

מיילס הצטרף למשטרת קמדן מיד אחרי שסיים את בית הספר המחוזי לשוטרים. כמו כל השוטרים הטירונים, הוא צוּות למשמרת סיור שגרתית עם קצין אימון בכיר. ברוב המקרים שום איש בעל עמדת כוח זניחה אפילו, לא היה אמור לשים לב לכך או להתעניין בזה.

אבל מיילס היה שונה. מיילס היה בנו של קרטיס מיילס, התובע הכללי של מדינת ניו ג'רזי. התובע הכללי הרפובליקאי.

וקמדן היתה נקודת המוצא של המכונה הדמוקרטית, ששמרה על אחיזה חזקה ורווחית בפוליטיקה של ניו ג'רזי כבר יותר משני עשורים. פרנק קאש, בעצמו בנו של מי שהיה יו"ר המחוז המפלגתי מטעם הדמוקרטים, מילא את כיסיו ואת קופות משרד עורכי הדין שלו באינספור חוזים, משכורות ותשלומים במימון כספי המיסים של המדינה והמחוז.  הרווח שהמשרד שלו הפיק מייצוג של כל איגוד שוטרים בדרום ניו ג'רזי היה רק אחת מההטבות שזכה להן.

לכן, כשישב קאש לארוחת צהריים כמה חודשים קודם לכן עם יו"ר המחוז הנוכחי, ההשלכות לא נעלמו מעיניו.

השוטר מיילס, אמר היו"ר, הוא לא סתם שוטר טירון. אביו הוא אדם שאפתן וחדור מטרה שדוגל בגישה פרגמטית ביחס למה שהוא מקווה שיהיה עתיד פוליטי בלתי מוגבל: הוא יקדיש את חייו למלחמה בשחיתות בניו ג'רזי – במיוחד שחיתות של דמוקרטים.

"כמו לירות בדגים בתוך חבית," אמר היושב ראש והרים לפיו עוד מזלג עמוס שרימפס. "אם הוא רציני לגבי זה."

"והוא רציני?" שאל קאש.

היו"ר הניח את המזלג, ואז ניגב את לחייו בעדינות במפית בד.

"בהחלט – זה כרטיס הכניסה שלו למשרד המושל."

קאש שקל את הדברים. "מה הסיכון שלנו?"

יושב הראש משך בכתפיו. "אפילו לא קצת. לשוטר הצעיר הזה יש שאיפות פוליטיות משלו, באדיבות האבא. אם כל מה שהוא רצה זה להיות שוטר, אבא שלו היה יכול לסדר לו סיורי ביקיני באיזו עיירת חוף או תצפיות עשב באיזה יער. למה לו לרצות להיות בַּחור הזה, קמדן?"

"אולי," הציע קאש בחצי פה, "הוא פשוט רוצה להיות שוטר אמיתי."

"בטח," אמר יושב הראש והרים שוב את המזלג. "ואני הארי טרומן."

הוא רכן מעל השולחן ודיבר יותר בשקט. קאש נאלץ לאמץ את אוזניו כדי לפענח את המילים.

"בקמדן יש בערך אלפיים ושלוש מאות פשעים אלימים באוכלוסייה של מאה אלף איש, לעומת הממוצע הארצי של ארבע-מאות וחמישים בערך. מסמנים אותה בתור העיר המסוכנת ביותר בארצות הברית פעם אחר פעם. המדינה נאלצה להשתלט על המשטרה העירונית ועל כל מערכת בתי הספר כי הן דפוקות לגמרי. תגיד לי, למה שהבן של קרטיס מיילס, האיש שרוצה להיות מושל, אולי נשיא יום אחד, ירצה לעבוד בקמדן? הבחור בוגר אוניברסיטה פרטית, בשם אלוהים."

יושב הראש נשען לאחור. "הוא חתיכת שתול של אבא שלו. יש לך מושג מה עיניים נחושות ועוינות מסוגלות למצוא בסביבה הזאת?"

קאש לגם מהיין שלו לפני שענה. "אז אתה תופס מאבא שלו אביר על סוס לבן ששולח את הבן שלו להושיט עזרה?"

יושב הראש צחק. "אביר על סוס לבן בתחת שלי. הוא לא יותר טוב מכל אחד אחר. הוא כבר שימן כמה גלגלים בשביל הבן שלו. הילד עוד לא עובד חצי שנה, וכבר שלחו אותו לכוח המיוחד נגד סחר בסמים. המקום המזדיין הכי גרוע בשבילו, ככל שזה נוגע לנו. לא, קרטיס מיילס הוא לא אביר על סוס לבן. הוא פשוט כל כך שאפתן, שהוא מוכן לזרוק את הבן שלו לגוב האריות אם זה מה שיעזור לו לדפוק את הדמוקרטים."

קאש הניד בראשו. "בחרנו לעצמנו עסק מלוכלך," הוא אמר.

"כן. וכשהילד הזה יעבוד בכוח המיוחד נגד סחר בסמים, המצב יהיה אפילו יותר מלוכלך."

"למה אתה מספר לי את כל זה?"

יושב הראש משך בכתפיו. "אתה עורך הדין של האיגוד. במוקדם או במאוחר, הילד הזה צפוי ליפול לידיים שלך. אני רוצה שתבין עם מה אתה הולך להתעסק. לא שרדתי בחרא הזה כל כך הרבה שנים בלי שלמדתי לִצְפּוֹת דברים."

קאש רוקן את כוס היין ותפס את הבקבוק.

"אני מבין."

עכשיו, ארבעים דקות אחרי שיצא מהמיטה, הביט פרנק קאש מחוץ לחלון בית החולים אל תוך הלילה של קמדן ונאנח. הוא נזכר בעצה שקיבל מזמן מאביו הפוליטיקאי. 'יש מנצחים ויש מפסידים. תהיה מנצח. יותר קל לסבול את החיים ככה.'

דלת חדר הטיפולים הקטן נפתחה והוא פנה לאחור. זה היה נציג האיגוד, פיטר נגרון.

"שלום, פיט."

האיש נכנס לחדר וסגר את הדלת בעדינות מאחוריו. "שלום, מר קאש. לא חשבתי שתבוא לכאן בעצמך."

"כן, טוב, באתי. מיילס מסומם?"

"כן, הרופא הבכיר קיבל אותו ברגע שהגענו לכאן. הם מילאו את הילד בתרופות הרגעה. חמש דקות אחר כך צצו שני חוקרים ממשרד התובע המחוזי. אמרתי להם שהילד על תרופות ולא יכול לדבר איתם… הם הלכו, אמרו שיבואו מחר. נראו עצבניים."

קאש פלט נחרה. "הם יתגברו על זה. היינו חייבים להרוויח קצת זמן כדי שאוכל לטפל בעניינים."

נגרון הנהן. "טוב. הייתי עם מיילס בזמן הירי. עבדנו בכוח המיוחד לסחר בסמים בכל העיר, אני ומיילס וסנצ'ז."

"איפה זה קרה?"

"ברחוב ליין, בין רחוב שש דרום לרוברטס."

"ספר לי מה קרה."

כשנגרון סיים, העביר קאש יד מהורהרת בשיערו. "נשמע די נקי," הוא אמר. ואז הוסיף והדגיש, "אם זה מה שבאמת קרה."

נגרון חייך והרים את ידו הימנית. "אני נשבע באמא שלי, אדוני הפרקליט. אני לא עד כדי כך טמבל שאני אשקר לעורך דין. במיוחד לא בשביל הילד הזה."

הם הביטו זה בעיני זה וקאש הנהן. "לך תמצא אותו. תביא אותו אלי."

נגרון הסתובב והלך.

כשנכנס מיילס לחדר, הופתע קאש מיד ממראהו הצעיר. על אף שהיה בן עשרים ושתיים, הוא נראה בן שבע-עשרה. שיערו השחור היה ארוך ופרוע. הוא נפל על צווארון המעיל הארוך, הכחול והדהוי שלבש. קיא שהתייבש הכתים את חזית המעיל וריחו החמוץ ניקר בנחיריים של קאש. נתזי דם כהה כיסו את השרוול השמאלי. עיניו של הבחור היו חלולות וקרות. זיפי זקנקן כיסו את סנטרו עד ללחייו, והעניקו לו מראה מלוכלך ובלתי נעים. אף שהבגדים והרישול התאימו היטב למשימת הלוחמה בסמים של מיילס, נראה שנוח לו קצת יותר מדי בתחפושת. קאש חש שמתעוררת בו איבה קלה ולא הגיונית.

"שב, מיילס," הוא אמר וצפה בשעה שהשוטר משך כיסא שחור מהשולחן העגול הקטן. קאש ישב מולו, ידיו שלובות על שולחן הפלסטיק החלק. כמה חדשות רעות, הוא תהה, כבר נידונו בחדר הזה?

"אז ככה," הוא אמר כשעיניו של מיילס התרוממו ופגשו את עיניו שלו. "קוראים לי פרנק קאש. משרד עורכי הדין שלי מייצג חברים בסניף המקומי של האיגוד שלך, מסדר האחווה המשטרתי. אני כאן כדי לעזור לך להתמודד עם מה שקרה."

קאש ראה את מבטו של מיילס צונח אל שולחן, גופו רועד בצמרמורת פתאומית. פתאום הוא נראה כמו ילד קטן שנתפס בתעלול ילדותי כלשהו וזומן לחדר העבודה של אביו. קאש חש שהחשד והאיבה הראשוניים מתחילים להתערער. בכל חמישים ואחת שנותיו, מעולם לא הרג נפש חיה, אפילו לא של בעל חיים קטן או מכרסם. והנה הילד הזה, שבקושי סיים אוניברסיטה, שלח אדם לגיהנום באלימות. זה ודאי היה רגע מחריד ומייאש.

"אז ככה," חזר קאש, הפעם בצורה עדינה יותר. "ציידי הראשים מהמדינה, המחוז והעיר יתחילו לחפש אותך מחר, ילד. אני צריך שתספר לי מה קרה, הכל, כל פרט ופרט. תסדר את זה לעצמך בראש. נראה איפה אני יכול לעזור. פשוט תתחיל מההתחלה ותספר לאט. ספר לי הכל, אפילו אם זה לא נשמע כל כך טוב. זה יישמע יותר גרוע אם תגיד את זה מחר בפעם הראשונה, תאמין לי."

מיילס הרים את עיניו. "נגרון אמר שהוא כבר סיפר לך הכל."

קאש הנהן. "כן. הוא סיפר לי מה הוא עשה ומה הוא חושב שהוא ראה. אני צריך שאתה תספר לי מה עשית. מה ראית."

ראייתו של מיילס הזדגגה לפתע מרוב לחלוחית. "כן. אני מבין."

השוטר הצעיר נע בכיסאו, נעץ את עיניו בחלון הכהה שמאחורי קאש והתחיל לספר את סיפורו.

***

"היינו בסיור שלושתנו, אני במושב הקדמי, נגרון נוהג, סנצ'ז מאחורה בצד שלי. השעה בטח היתה שתיים בלילה בערך. סיירנו ליד מאורות סמים ידועות; סתם מתצפתים. בלילה כזה קר ומחורבן, רוב העסקאות מתבצעות בפנים. איך שלא יהיה, בסוף הגענו לרחוב ליין, לכיוון מזרח, סתם עברנו שם ליד הבתים ההרוסים."

"איפה זה רחוב ליין?" שאל קאש.

מיילס משך בכתפיו. "איזה שישה, שבעה רחובות דרומית מכאן, קצת מזרחית לברודוויי."

"באיזו שכונה?"

עוד משיכה בכתף. "לא יודע. ויטמן פארק, נראה לי."

"תמשיך."

"בקיצור, אנחנו סתם עוברים שם, ממש לאט – 15 קמ"ש, גג 20. הרחוב צר, כמה מכוניות חונות פה ושם, חלק מהן נטושות. בקיצור, אנחנו חוצים את רחוב שש דרום לכיוון רוברטס. בפינה הצפון-מערבית של ליין ושש יש מגרש ריק שהיו בו כמה בניינים שיועדו להריסה. יש גדר מסביב, גדר רשת מעויינים. אפילו שאנחנו מסתכלים מסביב בזמן הנסיעה, אף אחד מאיתנו לא ראה את הזקנה עד שהיא היתה ישר מולנו, פשוט הופיעה משום מקום, אתה מבין? נגרון כמעט דרס אותה. בכל מקרה, היא קולטת שאנחנו שוטרים ומתחילה לדפוק על מכסה המנוע של המכונית ולצרוח עלינו."

"היא היתה שחורה? היספנית, לבנה, מה?"

מיילס נתן בקאש מבט חטוף. "היספנית." הוא עצר לרגע לפני שהמשיך. "איך שלא יהיה, היא כולה משתוללת, אז סנצ'ז יוצא מהמושב האחורי וניגש אליה. הוא מרגיע אותה ומתחיל לדבר בספרדית, והיא מתחילה לצווח ולהצביע על הבית היחיד שעדיין עומד בצד הצפוני של רחוב ליין. זה הבית שהיא יצאה ממנו."

"ראיתם אותה יוצאת משם?"

"לא, כאילו שנייה אחת הרחוב היה ריק, וכעבור שנייה היא פתאום צצה, מול המכונית." קאש הבחין שהרעד מתחיל להתגבר, גובר כנראה על כמויות התרופות שקיבל מיילס. כשמיילס דיבר שוב, קולו נעשה גבוה יותר. "בקיצור, אני יוצא מהמכונית וסנצ'ז קורץ לי ועושה פרצוף, כאילו אומר 'תראה את הזקנה הזאת, מה זה החרא הזה?'"

"בת כמה היית אומר שהיא?"

מיילס נע בכסאו ורכן קלות קדימה, עדיין מכוון את מילותיו אל המלבן השחור של החלון. "זקנה. קרוב לשישים. לא יודע."

קאש חייך קלות. "תמשיך."

"בקיצור, כשאני מגיע אליהם, היא מתחילה לדבר אנגלית, אמרה לנו שיש איזה שחור למעלה בקומה השנייה של הבית, כל הלילה משתגע, אנשים באים והולכים והיא ניסתה לישון ואמרה לו משהו והוא קילל אותה וניסה להכות אותה, והיא נבהלה וברחה החוצה וראתה אותנו. בשלב הזה גם נגרון עומד שם, והוא שואל אותה אם היא התקשרה למשטרה. היא אומרת לא, אין טלפון בבית, אין מים, אין חשמל, כלום. אפשר לראות שזה בית נטוש, חסום בקרשים, ואנחנו מניחים שהיא פולשת. היא אומרת לנו שהשחור סוחר בהרואין, לפעמים קראק, הבניין הוא הבסיס שלו, כולם מפחדים ממנו וכל החרא הזה. אז סנצ'ז מתחיל לרשום הכל, אתה יודע, כאילו בשביל להרגיע אותה קצת. אנחנו חושבים שאולי היא מסטולה, אתה יודע, זקנה ומסטולה וחצי משוגעת. ואז נגרון אומר שמתאים לו קצת אקשן, בואו נבדוק את העניין. טוב, אני קצת משועמם בעצמי, זה היה סיור איטי ואני חושב, נו שיהיה. בקיצור, סנצ'ז נשאר במכונית עם הזקנה בשביל לדווח את המיקום שלנו. אני ונגרון מתחילים ללכת אל הבית."

"תאר את הבית."

"בית לבנים דו קומתי, כמו כל הבתים בסביבה. רוב החלונות מכוסים קרשים. היתה שם מרפסת קדמית מקורה שהובילו אליה מדרגות צדדיות. הדלת הקדמית היתה חסרה, זה היה סתם חור חשוך פתוח. הצד המזרחי של הבית היה בדיוק כמו המערבי, עוד מגרש ריק."

"בסדר. תמשיך."

"אז אני ונגרון מגיעים לבית ואני הולך סביב המרפסת למדרגות הצדדיות. איך שאני מגיע, אני שומע את נגרון מקלל. הוא דרך על חרא של כלב. הוא לפחות קיווה שזה רק חרא של כלב. המקום ממש מסריח, שתן, זבל, חרא, הכל. פנס הרחוב הכי קרוב שרוף, חשוך כמו בגיהנום…" עכשיו נראה שגופו של מיילס התהדק בתוך עצמו, הרעידות נהיו בבת אחת לרטט קבוע. הוא ניסה נואשות ללחלח את פיו לפני שהמשיך לדבר.

"בקיצור, אני צוחק על נגרון, הוא מנגב את הנעל על קצה המרפסת. אני עולה במדרגות."

"כמה מדרגות?"

"ארבע, אולי חמש."

"איפה האקדח שלך בשלב הזה?"

"הממ, יש לי שני אקדחים עלי. הגלוק שלי נמצא בנרתיק בחגורה מתחת למעיל, וה-38 נמצא בכיס המעיל הימני."

"שניהם כלי נשק תקניים?"

"כן."

"המעיל שלך פתוח או סגור?"

"פתוח. אתה יודע, היה חם במכונית, אז הוא פתוח."

קאש הביט במעיל, שכעת כבר היה רכוס עד הסוף, חום החדר לא מצליח למתן את תחושת הקור של מיילס.

 "תמשיך."

"הזקנה אמרה לנו שאין לאיש הזה נשק, לא שהיא ראתה בכל אופן. הנחנו שמדובר במחלוקת בין שני פולשים חסרי בית, נראה מה קורה ואז נלך. אז בזמן שנגרון עדיין מגרד את החרא מהנעל, אני עולה אולי שתיים, שלוש מדרגות ושומע רעש מהצד השני של הדלת."

"מה שמעת?"

כתפיו של מיילס נדרכו, יד ימינו נשלפה מחיקו, הונפה במהירות ונקפצה לאגרוף. "שני קליקים מתכתיים חדים. כמו דריכה וטעינה של נשק. גם נגרון שמע את זה. הוא אמר 'חרא!' וראיתי אותו מתכופף מול המרפסת ומחפש את האקדח שלו. אני פשוט עמדתי שם, קפוא."

קאש נשען בכיסאו, מביט בשוטר הצעיר הרועד.

"תמשיך," הוא אמר בשקט.

"פתאום איזה מישהו, איזה בנאדם עצום מופיע בדיוק שם, בדיוק בדלת, אולי שניים וחצי, שלושה מטרים ממני. טיפוס ענק שנראה משוגע לגמרי, ויש לו רובה בידיים. רובה!" עכשיו המילים נשפכו ממנו, וקאש חדל לשאול שאלות. תן לו לפלוט, להוציא הכל ולגמור עם זה. הפרטים, אמיתיים או מומצאים, יוכלו לחכות. "כמעט השתנתי במכנסיים. כאילו, הבנאדם הזה נראה כמו מטורף אמיתי, מזיע, מקלל לעצמו, יוצא למרפסת ומנופף ברובה קדימה ואחורה." מיילס רעד בעווית. הוא נשם נשימה עמוקה, החזיק אותה לרגע ואז המשיך. "אז אני אומר לו, 'היי', אתה יודע, כמו חתיכת אידיוט, והאיש סוגר עלי, הוא לא מהסס לשנייה. אני אומר לך שהוא היה מטורף, והוא מתחיל לצעוק עלי, משהו על אמא שלו, על הילד שלו, משהו כזה, והוא מכוון אלי את הרובה ואני יודע שהוא הולך להרוג אותי, ויד שמאל שלי על המעקה, אתה יודע, הייתי באמצע הטיפוס במדרגות, אז אני דוחף את עצמי אחורה. אין לי מושג מה לעזאזל אני עושה, רק דחפתי את עצמי למטה במדרגות. ואז אני שומע איזה פיצוץ אדיר ויש הבזק אור ענק ואני מתגלגל במדרגות אל תוך הבוץ, ובכל היקר לי, אני יכול להישבע שהשתנתי במכנסיים. אני מתכוון, הרגשתי את זה, אתה יודע, את השתן החם במכנסיים. חשבתי שזה דם, חשבתי שירו בי. מר קאש, אני נשבע באלוהים שאני לא זוכר שהוצאתי אותו, אבל ה-38 היה לי בידיים ואני מכוון אותו על הבנאדם והוא עכשיו מכוון על נגרון שנמצא למטה מאחורי המרפסת וצועק משהו על זה שאנחנו שוטרים והאיש מתחיל לצעוק שהוא יהרוג אותנו והוא שוב מכוון את הרובה אלי, ישר על החזה והוא טוען עוד קליע לתוך בית הבליעה והאקדח שלי יורה והאיש רק ממצמץ כאילו שקליעים לא יכולים לפגוע בו אז אני מבין שהחטאתי. אז הוא יורה שוב ואני חושב שנפגעתי, אני הולך למות, ואני מתחיל לירות שוב ושוב. בירייה האחרונה אני רואה את החולצה שלו, הוא לובש חולצת טריקו, ואני נשבע באלוהים שראיתי את החולצה נקרעת. זה כמו בהילוך איטי. משהו נדחף פנימה בתוך החולצה, כאילו דקרו אותו בעיפרון או משהו, ואז היא מתפוצצת, מתוך החור בחזה שלו, והיא קרועה, אתה יודע, החולצה קרועה ואדומה מדם, זה פשוט קפץ פנימה ואז החוצה מהחזה שלו. דם השפריץ מתוך החור – חלק ממנו ניתז עלי. זה היה כמו בהילוך איטי. ואז הוא נופל, מתיישב למען האמת. נגרון מתחיל לרוץ קדימה. האיש מפיל את הרובה והוא מחליק במדרגות ונגרון כולו אדום ומתרגש והוא דוחף את הגלוק שלו בפרצוף של הבנאדם ואומר, 'בן של זונה', והאיש פשוט צונח על הגב והראש שלו נחבט במרפסת, וזהו. שם זה נגמר."

קאש חיכה כמה רגעים לפני ששאל, "אתה רוצה קצת מים או משהו? קפה? אולי הרופא יכול לתת לך עוד משהו בשביל להירגע."

"לא, אדוני. לא." דמעות נקוו בעיניו של מיילס, והוא מחה אותן במהירות. הוא נאנח והשפיל את מבטו אל הרצפה, רגלו הימנית רועדת, הוא כרע תחת עול הכעס והבושה. הדמעות נקוו שוב, וקאש קם ופנה לחלון, גבו אל הבחור. כמה רגעים מעיקים חלפו לפני שהתיישב שוב ודיבר.

"מה קרה אחרי זה?"

מיילס נענע את ראשו כדי להתרכז. קולו היה נמוך ושטוח. "סנצ'ז הגיע והתחיל למשש אותי. אתה יודע, הייתי על הרצפה, האיש ירה ישר עלי, אז סנצ'ז הניח שנוריתי. הוא אמר שוב ושוב, 'אלוהים, אתה בסדר, אתה בסדר?' נעמדתי. סנצ'ז לקח לי את האקדח מהיד ושם לי אותו בכיס. סתם עמדנו שם והסתכלנו אחד על השני. ואז נגרון אמר, 'קדימה,' ורץ לתוך הבית. יכול היה להיות שם עוד חשוד, היינו חייבים לטהר את המקום, אז אני וסנצ'ז עקבנו אחריו."

"הסתכלת על הגופה?"

"לא."

"תמשיך."

"הזקנה סיפרה לנו שהחדר של האיש בקומה השנייה. עלינו. היה מאוד חשוך. ואז ראינו מנורת פראפין ישנה בחדר, הנחנו שזה החדר שלו, זה היה האור היחיד. נגרון וסנצ'ז נכנסו. שם הם מצאו את ההרואין על שולחן קטן צמוד לקיר. אני שוטטתי לתוך חדר האמבטיה. ובפעם הראשונה בחיים שלי, הראש שלי היה ריק לגמרי. אפילו לא חשבתי, 'היי, אתה לא חושב על כלום.' הוא היה ריק לגמרי, נקי. היה לי פנס בכיס. הוצאתי אותו והדלקתי. באותו רגע ראיתי את עצמי במראה הישנה, בחדר האמבטיה, אתה יודע, והתחלתי… התחלתי לבכות. אבל זה היה מטורף, כאילו בכיתי בלי שום סיבה, כי המוח שלי היה ריק, ריק לגמרי. פשוט הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה, ואז התחלתי לרעוד נורא והקאתי בכיור. ממש ככה, הקאתי, והרגשתי כל כך נבוך. נגרון נכנס לחדר האמבטיה, גם הוא עם פנס דולק. לא יודע מה הוא אמר, כל כך התביישתי, ואז הוא פשוט יצא ונשארתי לבד. סגרתי את הדלת. רציתי לנקות את הכיור, להתנקות, אבל לא היו מים זורמים. לא רציתי לצאת משם. הייתי נבוך." מיילס הניד בראשו קלות. "ואז פתאום הבנתי, מה יש, עשיתי את העבודה שלי, אין לי שום סיבה להתבייש. ואז, משום מקום, נעשיתי ממש עוין… כאילו חשבתי 'כולם על הזין, שיזדיינו'. זה היה טיפשי, אני מניח."

קאש לא העיר על כך. במקום זאת הוא שאל, "מה קרה אז?"

"סנצ'ז נכנס, לא דפק או משהו, רק פתח את הדלת ונכנס פנימה. הוא אמר שהוא הולך לחסום את הבניין ולקרוא לבלשים. אני חושב שאז הוא אמר לי שהם מצאו גם קצת קראק, אני לא זוכר ממש. בכל מקרה, יצאתי מההאמבטיה. היו שוטרים במדים בכל מקום. סנצ'ז אמר בקשר 'נורו יריות – מבקש סיוע.' אני יצאתי משם, ירדתי למטה. כמה אנשים מהשכונה עמדו מחוץ לבית, קבוצה קטנה. אני מניח שהניידות העירו אותם. זה היה נורא מוזר, מין רחוב נטוש ובאמצע הקבוצה הזאת… הם נראו כמו… כמו זומבים או משהו. כמו בליל כל הקדושים. הם דיברו והסתכלו על הגופה ונהנו מהחיים. אני חושב שאחד מהם זיהה שאני יריתי באיש. חטפתי כמה מבטים מכוערים, אתה יודע, וכל מיני מלמולים. לא נראה שאכפת לרובם, האמת. זקן אחד רצה ללחוץ לי את היד, אמר לי שיש עוד כמה בסביבה שצריך להרוג."

"איפה היתה האישה שהתחילה הכל?" שאל קאש.

"איזה שוטר במדים החזיק אותה בניידת, חיכה לבלשים. בכל מקרה, הלכתי לראות את הגופה. אתה יודע…" הוא משך בכתפיו ונתן לקולו לדעוך.

"אמרת שהאנשים הסתכלו על הגופה. איך ידעת שהוא מת?"

נראה שמיילס המום מהשאלה. איך הוא ידע? איך הוא ידע?

"פשוט הנחתי. לא יודע, הוא נראה מת."

"אמרת קודם שלא הסתכלת על הגופה עד אותו רגע, אז איך ידעת שהוא נראה מת?"

מיילס לא ענה. במקום זאת הוא נראה מבולבל, נבוך. קאש אמר בשקט, "תקשיב, אנתוני, אני רק שואל אותך מה שאחרים ישאלו. ואתה צריך לתת את התשובות הנכונות. על רגל אחת, אני יכול להגיד לך שכדאי שתלטש את ההופעה שלך ושתשתמש בטרמינולוגיה אחרת בקשר לחלק מהדברים כשאתה מדבר עם החוקרים. ואתה צריך ליצור קשר עין איתם, לא לבהות מחוץ לחלון כמו מישהו שמדקלם את המונולוג של המלט. אסור לך להגיד  שענית לקריאה כי נגרון רצה 'אקשן' או כי היית 'משועמם.' אסור לך להגיד שלא ידעת מה אתה עושה כשירדת במדרגות, אסור לך להגיד שאתה לא יודע איך הנשק שלך הגיע לך ליד. אסור לך להגיד שהרגשת עוין או עצבני. תראה, אני לא מנסה להכניס לך מילים לפה, אנתוני, אבל אתה צריך גרסה יותר מהודקת, גרסה נקייה ומקצועית. קיבלת את הקריאה כי האישה הגישה תלונה רשמית, זינקת כדי להגן על עצמך, כדי להתחמק מהירייה הראשונה, שלפת את הנשק ואחרי שנגרון צעק שאתם שוטרים והחשוד ירה פעם שנייה, השתמשת באקדח. האקדח שלך לא סתם 'ירה,' אתה ירית מתוך הגנה עצמית על חייך ועל חיי השותפים שלך. עכשיו אני אשאל אותך שוב, איך ידעת שהאיש מת לפני שהסתכלת על הגופה?"

מיילס הבין שהוא מזיע בכבדות ופתח לבסוף את מעילו. הוא נע בכיסאו והביט לתוך עיניו של עורך הדין. "ידעתי שהוא מת כי… כי נגרון בדק את הגופה תכף אחרי היריות, ואמר לי שנראה שהחשוד מת."

"בסדר," אמר קאש ונד קלות בראשו. "אז אחרי שסגרו את הזירה של הבית, מה אז? דיברת עם מישהו? מה עשית?"

"סנצ'ז ניגש אלי. הוא אמר לי לא לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם שוטר אחר, עד שנגרון יתפוס את העורך דין של האיגוד. ואז הוא נתן לי טפיחה על הזרוע והלך; הוא ניסה לפזר את הקהל. בינתיים הגיעו עוד שוטרים. נגרון הרחיק אנשים מהאזור, אתה יודע, כדי שלא יזהמו את הזירה. אני סתם הלכתי לאיבוד בתוך הקהל."

"ואז הסתכלת על הגופה?"

מיילס זע בכסאו באי נוחות קלה. "כן. הלכתי למקום ושם הוא היה, בדיוק איפה שהוא נפל. העיניים שלו היו פקוחות."

"מה חשבת כשהסתכלת על הגופה? חשבת, 'האיש הזה כמעט הרג אותי,' משהו כזה?"

מיילס היסס. "תראה, מר קאש, לא חשבתי שום דבר כזה. ומה זה משנה מה חשבתי? מחשבות זה לא דבר חשוב. חשבתי… חשבתי מחשבות מטורפות, אבל הן ממש לא היו מה שאתה מדמיין."

קאש חייך חיוך עייף ודק. "אתה צודק, אנתוני, רוב המחשבות הן חסרות משמעות. אבל תספר לי בכל זאת. אני צריך את כל התמונה על מנת להגן עליך בצורה הטובה ביותר."

מיילס נראה חיוור. עכשיו הוא רעד בצורה יותר בולטת והצמיד את ידיו בניסיון לייצב אותן. פתאום הוא הסיר את המעיל, קיפל אותו והשליך אותו על הרצפה. הוא הרים את מבטו לעבר קאש. "בסדר," הוא אמר. "אתה רוצה לשמוע, אני אספר לך. אבל כמו שאמרתי, זה היה קצת משוגע. אני לא ממש מבין את זה, אבל זה מה שהיה. הלכתי לשם והסתכלתי על הגופה. היא נראתה קצת…. קצת מלאכותית, אתה יודע? כמו בובת תצוגה או ערימת כביסה. היא היתה כמו… כמו מכונה שמישהו ניתק מהחשמל. ואז, משום מקום, התחלתי לחשוב על… על הלימודים. כשלמדתי שיעור אנטומיה, בשנה האחרונה. המרצה היה מעולה, הוא העביר את החומר בצורה מאוד מעניינת, אתה מבין? למדנו על גוף האדם, העצמות והשרירים, הבלוטות, המוח, הדם והלב, איך הכל עובד ביחד ויוצר בן אדם. אתה מבין, לא משנה כמה אתה חכם, אם אתה עשיר או עני או אם אתה טוב או רע, לכולם יש אותו דבר בפנים, כמו מחשב או משהו. הערכים שלך, האישיות שלך, כל זה משני. מה שחשוב הוא הגוף שלך, האנטומיה שלך. על זה חשבתי כשהסתכלתי על האיש. קורס הבחירה באנטומיה."

קאש לא אמר כלום כשמיילס השתתק. לאורך השנים הוא תיחקר מספיק אנשים וכבר ידע מתי לשתוק ומתי לדבר. הוא ידע שמיילס ימשיך. את קאש לא עניינו חלקי גוף, עניינו אותו העובדות הנוגעות לירי. והוא היה מוכן לתת למיילס לסטות קצת לנושא אחר אם זה מה שיעזור ללקט את העובדות.

"בכל אופן," מיילס המשיך כאילו לא היתה הפסקה בסיפור. "לא הפסקתי לחשוב על אנטומיה ועל המרצה. גוף האדם היה כמו אלוהים בשבילו, הוא סגד לו. כאילו, גם אחרי שהוא למד ולימד במשך שנים, זה עדיין ריתק אותו. לחלק מהסטודנטים זה לא הזיז, אבל לי כן. הכל נראה לי כל כך מדהים. אני זוכר שדיברתי על זה עם איזו בלונדינית שישבה לידי בכיתה. היא אמרה שזה משעמם, היא לקחה את הקורס רק כי זה התאים לה למערכת והציעו לה לעשות אותו כקורס עם ציון "עובר" או "נכשל" בלבד. ניסיתי להסביר לה למה זה כל כך מרתק, אבל זה הוריד לה ממני לגמרי. ואז היא אמרה לי משהו שאף פעם לא עלה על דעתי. וזה עלה לי פתאום בראש כשהסתכלתי על החור המדמם בחזה של האיש הזה."

קאש שם לב שהוא מקדיר פנים. "ומה זה היה?"

מיילס הרים את עיניו והביט  בקאש.

"היא אמרה, 'הבחור הזה,' כלומר הפרופסור, האיש שתפסתי ממנו כל כך, 'הבחור הזה הוא מנוול קר לב. הוא מדבר על אנשים כאילו הם בשר. בשבילו, אין הבדל בין בני אדם – רק בין מי שמת למי שלא מת.' זה מה שהיא אמרה. בהתחלה זה די הרגיז אותי. אבל אז אחרי שחשבתי על זה, התחלתי להבין על מה היא מדברת. ותייקתי לי את זה בראש כל השנים האלה, כי חשבתי שהיא צדקה, אתה מבין? חשבתי שאנשים הם באמת יותר מסתם דם וּורידים וחלקי גוף. אבל כשהסתכלתי על הגופה הזאת הלילה, הבנתי שההבדל היחיד בינו לביני הוא שהוא מת ואני לא. ההבדל היחיד. המערכות שלו שבתו, שלי לא. הלב שלו עצר, שלי פועם." מיילס משך בכתפיו. "אתה רואה? מטורף, נכון?"

"כן, טוב… אנשים חושבים מחשבות משונות בזמנים כאלה." קאש רצה עוד מידע רלוונטי. "מה עם החשוד, אנתוני? כמה פעמים ירית בו?"

"היתה יריה אחת בחזה. היה גם פצע צדדי, בצד ימין, ליד הצלעות. ואחד הכדורים פגע לו ביד. החובש מצא אותו. הבלשים בדקו לי את האקדח. יריתי את כל ששת הקליעים."

קאש שלח את ידו מעבר לשולחן וטפח למיילס על הכתף. "זה נשמע לי ירי נקי מאוד, אנתוני. אם סנצ'ז משתף פעולה והמז"פ מאשר את שתי יריות הרובה, אתה תעבור בהליכה את חקירת סיבות המוות. נאלצת לעשות את מה שעשית. לא היתה לך ברירה. אתה צריך להבין את זה, תירגע קצת."

מיילס הביט בקאש, עיניו העצובות מצועפות. "מר קאש", הוא שאל בשקט. "יצא לך פעם להזיל דמעה?"

השאלה הפתיעה את האיש המבוגר. "בטח, אנתוני, כולם בוכים," הוא אמר. "אל תחשוב שזה שאתה גבר או שוטר אומר שאסור לך לבכות."

מיילס הניד בראשו בחדות ורכן קדימה בכיסאו. קול דיבורו כמו הפציר בקאש שיבין. "לא לבכות. אני מדבר על להזיל דמעה. כשהסתכלתי על האיש ההוא, התיישבתי על המרפסת לצדו והזלתי דמעה. כאילו, ממש הזלתי דמעה. לא עשיתי את זה אף פעם בחיים; ברור שבכיתי – מכאב, תסכול, כעס, צער, אבל אף פעם לא הזלתי דמעה. עד הלילה."

קאש התיישר בכיסאו. אלוהים, הוא חשב, הילד הזה באמת לוקח את זה קשה. כל הקשקושים האלה עם הדמעות והבכי, כאילו יש איזשהו הבדל. "תראה, אנתוני, זה לא קל, כולנו בוכים, ואף אחד מהשוטרים שראו אותך בחיים לא יזכיר לך את זה. הם יודעים שבפעם הבאה הם עלולים להיות באותו מצב."

מיילס הגיב בחדות, כמעט קם מכיסאו. "לא, לעזאזל," הוא אמר לפתע בקול חזק וצלול. "לא בקטע מאצ'ואיסטי, העניין הוא לא לבכות, אלא להזיל דמעה! אתה לא מבין. האיש ההוא לא עניין אותי, גם לא המשפחה או החברים שלו, אף אחד. היה לי אכפת רק מהגוף שלו, הדם והמוח, הכימיה, האיברים, האנטומיה המזדיינת שלו. כל המנגנון המופלא הזה, שבור, מת. הזלתי דמעה על זה. אתה לא מבין? אף אחד לא חושב על זה אף פעם, לאף אחד לא אכפת. אבל זה כל מה שיש, מר קאש, זה כל מה שחשוב."

קאש נשען אחורה בכסאו. "תקשיב, אנתוני, אתה עייף, אתה עצבני. אתה לא מדבר יותר מדי בהיגיון כרגע, ומחר אף אחד לא יתחבר לדיבורים מהסוג הזה. זה לא נשמע… זה פשוט לא לעניין, אתה מבין?"

מיילס הניד בראשו ונעמד באחת. הוא עדיין רעד. הוא פסע מהשולחן אל החלון. "לא אכפת לי איך זה נשמע, זאת האמת. פשוט תסתכל החוצה." הוא החווה לחלון. קאש הסתובב בקוצר רוח מסוים, כדי להשגיח על מיילס לא פחות מאשר להביט אל מחוץ לחלון. "תסתכל על קמדן. תגיד לי, איזה ערך יש לאדם אם הוא אנס, רוצח, נרקומן? או שקרן או רמאי, או בן זונה מרושע או קמצן לצורך העניין? כמה אנשים שם בחוץ מתאימים לתיאור הזה, או לחלק ממנו? אם איזה טרוריסט יפוצץ הכל, מה יגידו? כל המסכנים האלה, בני האדם המסכנים האלה נרצחו. אבל הכוונה היא בעצם…. למשהו אחר, משהו שונה לגמרי ממה שאני אומר. לאף אחד לא אכפת מהגוף, מהמנגנון. זו הסיבה שהזלתי דמעה על האיש ההוא, כי השמדתי את הגוף שלו. אפילו אם היתה לו נשמה, היא לא היתה שווה כלום בשבילו, בשבילי או בשביל כל אחד אחר. בני אדם הם טיפשים יומרניים, מייחסים לעצמם נשמה כדי להסתכל על פרה או קוף ולהגיד, 'אני יותר טוב מהם, אני בן אדם.' נו, אז מה, מר קאש? למה שזה יזיז למישהו?"

קאש קם מכיסאו והתקרב למיילס. הוא פנה אל החלון, דיבר אל השתקפותו שלו בזכוכית הכהה. "אנתוני, הרגת בן אדם הלילה. כשלקחת את העבודה הזאת, בטח שאלת את עצמך לפחות פעם אחת, 'האם אני לוקח בחשבון שאני עלול להיהרג? האם אני לוקח בחשבון שאני עלול להרוג מישהו?' אז הלילה זה קרה, אנתוני, ועשית מה שהיה צריך לעשות. אם אתה מתכוון להתפלסף על זה, אתה רק תגרום לעצמך הרבה צער. היה לך קצת יותר קשה להתפלסף אם היית שוכב עכשיו בחדר מתים, או בחדר ניתוח עם כדור תקוע בעמוד השדרה. הרגת בן אדם; לא מעניין אותי אם אתה חושב שהרגת לו את הנשמה, את הגוף או את הביצה השמאלית. הוא מת ואתה לא. אז כשמתחקרים אותך מחר, אתה תשכח את כל הקשקושים האלה ותתרכז בעובדות; אתה תדבר על מרחק במטרים וסנטימטרים, תדבר על תאורה ועל שדה ראייה ותדבר על הנוהל המשטרתי הקבוע. אתה תדבר ככה כי זה מה שהם רוצים לשמוע. זה מה שהם צריכים לשמוע. אם יש לך בעיה, דבר עם כומר. אם אתה לא מצליח להתמודד עם זה, לך תראה פסיכיאטר. זה ירי משטרתי ואנחנו מתרכזים בעובדות, לא בשטויות. אתה מבין אותי, אנתוני?" קאש פנה אל השוטר הצעיר והביט בעיניו. "אתה מבין אותי?" הוא אמר לתוך העין האדומה שננעצה בו בחזרה.

"כן, אני מבין. מי שלא מבין זה אתה. אתה רק מוכיח את מה שאני אומר. תענה על שאלות, תמלא טפסים, תתייג את הגופה ותקבור אותה באדמה. ואז ביום ראשון תדבר על הנשמה ועל הרוח…" מיילס עצר וחזר לכסאו. הוא התיישב בכבדות ודיבר בשקט. "אני מצטער. אולי אני לא יודע מה אני אומר. אולי אתה צודק. אולי מה שלא יהיה. עכשיו לפנות בוקר ואני מרגיש כאילו התחלתי את המשמרת לפני שבוע. אני מותש. אני יכול ללכת הביתה?"

קאש פנה שוב אל החלון. "איפה האקדחים שלך?"

"הבלשים לקחו אותם. הם נתנו לי קבלה." מיילס הוציא את הנייר המקומט והניח אותו על השולחן.

קאש העיף מבט בנייר. "בסדר, קח את זה, תשמור על זה. אתה מכיר את הנוהל. אתה תועבר לתפקיד משרדי עד שתטוהר מכל חשד. מחר נדבר שוב ונעבור על הכל מאל"ף ועד ת"ו. אחרי זה יעשו לך את התחקיר הרשמי. אני אהיה שם באופן אישי כדי להשגיח." מיילס נעמד ופנה לצאת מהחדר. "עוד משהו," אמר קאש לגבו של האיש. "תישאר בבית. שנגרון ייקח אותך ישר הביתה ותישאר שם. אל תדבר עם אף אחד על הירי, אפילו לא עם נגרון. אני אתקשר אליך מחר."

מיילס הניח יד על ידית הדלת ופנה לצאת. לפני שהלך, הסתובב באיטיות ודיבר. "מר קאש," הוא אמר בשקט. קאש הביט בשוטר הצעיר. "אני יודע מה כולם חושבים. אני יודע מה אתה חושב. הלילה, כל שוטר אחר היה מקבל איזה עורך דין שרק סיים ללמוד. אבל בגלל אבא שלי, אתה הגעת באופן אישי. ואני בטוח שאתה יודע כמה הוא אסיר תודה על זה."

קאש סיגל לעצמו הבעה ניטרלית. "כן," הוא אמר.

"אבל אני צריך שתבין משהו. אני רוצה שכולם יבינו משהו. הדבר האחרון בעולם שאבא שלי רצה הוא שאהיה שוטר. הוא עשה הכל כדי שאשנה את דעתי, וכשהוא לא הצליח הוא ניסה לשכנע אותי לא לעבוד במשטרת קמדן. אבל גם את זה הוא לא הצליח לעשות. יש כמה אנשים טובים בקמדן, מר קאש. הם מנסים לחיות את חייהם."

בפעם הראשונה מאז שנכנס לחדר, חיוך קטן ועייף הופיע על פניו של מיילס בשעה שדיבר.

"אני רק רציתי לעזור להם. זה כל מה שרציתי. השוטרים האחרים, הם בקושי מדברים איתי. נגרון וסנצ'ז קיבלו אותי בתור שותף כי הם הצליחו לעצבן את הסמל התורן. אבל הם לא מבינים אותי בכלל."

הוא פנה אל הדלת ודיבר בעודו יוצא מהחדר.

"בסך הכל ניסיתי לעזור."

אחרי שמיילס הלך, פנה קאש אל החלון שמאחוריו, עיניו האפורות והקרות בוחנות את אור השחר שהחל לחדור את שמי הלילה הדועכים לאיטם.

הוא עמד שם לבדו במשך שעה ארוכה. הוא תהה מדוע נגרון, מהמקום שעמד בו מאחורי המרפסת, לא ירה.

הוא תהה מדוע סנצ'ז לא ירה.

ובעוד שמי קמדן מתבהרים, הוא חשב על איברים ומוח, עצבים ואנזימים, אנטומיה ונשמה.

בגיל שבע-עשרה גילתה לוֹרֶטה שהיא נכנסה להריון מבְּלוּ סימפסון. גם בושה וגם חבל. ולא כי טילְדון יצא ילד רע. (למען האמת הוא יעשה-חיל כעבור שלושים ושתיים שנה, כשיקנה וינהל זיכיונות של רשת מסעדות עוף מטוגן מצליחה בדרום.) אלא שהעתיד של לורטה נראה ממש מבטיח לפני שזה קרה. היא סיימה תיכון בהצטיינות בגיל שש עשרה, ונבחרה לשאת את נאום הפרידה של השכבה. אמנם זה היה בעיירה האני גרוֹב בטקסס, כך שלא היו שם יותר מדי תלמידים, ודאי לא חכמים במיוחד, אבל היא הרשימה את מוריה מספיק כדי שיקפיצו אותה שתי כיתות, ואז המשיכה לקולג' דֶנטון ללמוד עיתונאות במלגה מלאה. בדנטון פגשה את בְּלוּ, מתקין צנרת ורתך-מתלמד, אדמוני מבּאג-טאסְל שאהב ריקודי טוּ-סְטֶפּ. בתחילת שנת הלימודים השנייה, הוא לקח אותה לרקוד מדי ערב שלושה שבועות רצופים. בסופם היה הרתה את טילדון. בלו ולוֹרֶטה מיהרו להתחתן במהלך סופת שלגים חריגה באוקטובר, והיא ויתרה על שאיפותיה האקדמיות, ועד אחרי מותו של בלו, גם על חלומה להיות עיתונאית.

טילדון בא לעולם באביב, ולאחריו היו לה שתי הפלות שהותירו אותה מדוכאת, והיא ייחלה לחזור למסלול המבטיח של חייה הקודמים. אבל אז נולדה מלינדה, ועד מהרה גם טניה. הם עברו לצַ'רנֶל, באזור "ידית-המחבת" בצפון טקסס, ושם גרו בבית אבן קטן מדי וחם מדי סמוך לדרייב-אין. בערבי סוף השבוע בקיץ, היא והילדים ובלו היו מטפסים לגג השטוח המכוסה חצץ, פורשׂים כיסאות מתקפלים ושמיכה, וצופים בהקרנה הכפולה בחינם. אותם ערבים – כשאור בין הערביים של האזור נהיה כחול קטיפתי והילדים נרדמו בשקי השינה שלהם, כשהיא ובלו לגמו בירה והיא התכרבלה בזרועו ושמיכה עטפה את שניהם, באחת ההזדמנויות ממש עשו אהבה, בשקט, ברטט, ברבע השעה האחרונה של הסרט "ביטוח חיים כפול" – אותם ערבים, תיזכר לורטה אחר כך, היו הרגעים הטובים ביותר בנישואיהם.

בלוּ עבד ב'פלדת צ'רנל' ולורטה לא יצאה מהבית הצפוף וטיפלה בילדים. בהדרגה, ובאיחור, הבינה שאין לה שום כישרון מיוחד להיות אמא. היא לא הרגישה איבה כלפי ילדיה, אלא כלפי האימהוּת עצמה. תחילה התביישה בתגליתה, אך כעבור כמה שנים כבר לא ניסתה להכחיש זאת. היא לא התוודתה על כך באוזני אחרים, ודאי לא סיפרה לבלו או לילדים. אנשים נטו לנטור טינה לאימהוֹת שחשבו שהן שונאות את צאצאיהן, אף שהיא שמה לב שהתופעה נפוצה למדי. ההכרה ברגשותיה, לפחות בפני עצמה, הקלה מעט על מצפונה ועוררה בה מחדש את החוש למבט מדוקדק ונאמנות לאמת, בלתי-נעימה ככל שתהיה, החוש שגרם לה לרצות למצוא את עתידה בעיתונות. המאמץ להיות נחמדה וחומלת דרש ממנה חקירה קפדנית של נפשה, דומה למדי לתפילה להרגשתה, אף על פי שלא החשיבה עצמה אישה דתייה.

לורטה האמינה שהייתה מתרגלת לכל זה אלמלא חלה הרעה במצב העניינים בשנה השמינית לנישואיה: נימה – חוט דקיק של פלדה חמה – נתקעה בעינו השמאלית של בלו. למרבה האירוניה, התאונה לא קרתה בעבודה, לכן "פלדת צ'רנל" טענו שאינם נושאים באחריות. בלו חזר לעבודה, עיוור-כמעט בעין ההיא, אחרי ניתוח וחודש וחצי של החלמה, אבל נעשה ממורמר בגלל העין שהושחתה, בגלל דרישות התשלום האינסופיות מבתי החולים, ובגלל מזל-הביש בפציעה אשר – לוּ היה לו קצת יותר מזל – יכולה הייתה להסתיים בהסדר נאה ואולי גם בחיים נוחים-למחצה של פרישה מוקדמת.

במרבית הבקרים הוא יצא לעבודה בחמש ולא חזר עד שש וחצי או שבע בערב או מאוחר יותר, אם עצר בבר ה'ארמורי' כדי לשתות ולשחק קצר סנוקר, משחק שבו היה מיומן עד כדי הטעייה, חרף עינו הפגועה. באותם לילות, כשהיה מגיע אל הבית שנדמה שאף פעם לא יישאר נקי או מסודר, שבו האבק גדל על הרהיטים כמו טחב, הרגיש לעתים קרובות שהקירות סוגרים עליו ומרירות קלאוסטרופובית הייתה מצטברת כמו חומצה בקיבתו. אשתו רזתה יותר מדי, חיוך נצחי, דק ועוין, קינן בזוויות פיה, אף שטרם מלאו לה שלושים. היא תמיד הייתה חכמה, ואולי זו הייתה הבעיה למעשה. חיזוריו הרחיקו אותה מהקולג'. הוא ידע שהיא מאשימה אותו בחיים שיצר לשניהם. אבל היא הייתה אשמה בכך לא פחות ממנו, אם מחפשים אשמים. נראה לו לא הוגן שהשפתיים שלה מכווצות כמו שרוך של תיק סגור, שהיא מטילה עליו אחריות על החרטות שלה, בלי להכיר אף פעם בכך שהוא זה שסובל מהעין הדפוקה, הוא זה שצריך לעבוד שִבעים, לפעמים שמונים שעות בשבוע, מוגלֶה לעבודות ריתוך מחורבנות במקום לעבודה העיקרית שלמד לעשות וקיבל בעבורה תשלום נאה, ועדיין היה מסוגל לעשותה אם היו נותנים לו הזדמנות קטנה. כשנכנס הביתה הרגיש לעתים קרובות שהוא בוער, כאילו כל גופו הוא כר רבייה לנמלי-אש, תחושה שהחריפה בגלל החורים בחולצתו והיבלות הקטנות והשלפוחיות מתחת להם, שם מבערי הריתוך והחיתוך חרכו שוב ושוב את זרועותיו, צווארו ופרקי ידיו.

לורטה הבינה את הקשר בין מצבו למרירותו, אבל נראה לה לא בסדר שלפעמים הוא מוציא את זה עליה ועל הילדים, צועק עליהם תסתמו, תסתמו, בשם אלוהים, תסתמו את הפה הארור שלכם, ואחרי הפציעה הוא הכה את לורטה מדי פעם ואחר כך דרך שגרה, פעם אחת אפילו בחגורת העור החומה שלו, ואבזמה ניקב לה חור במותן, חור שהזדהם וסירב להחלים לגמרי. הגומי של תחתוניה השתפשף תמיד בצלקת הנפוחה.

אחרי התקריות האלה היה מסתלק לבר ה'ארמורי' או – אם היה במצב רוח של בדידות – לנסיעות ארוכות לאגמים הקרובים או לנחל וַוסקָלָנטי, שם היה יוצא, חולץ נעליים ומסיר גרביים, מגלגל את הג'ינס ומדשדש בזרם המים הקרים, חלוקי הנחל מלטפים את כפות רגליו. הוא היה ממתין שרכבת תתגלגל על גשר העץ בחצות וחמש דקות. הוא נהג להצמיד את ידיו לעמודים כשהרכבת הייתה עוברת, ולהרגיש את התמוכה הרועדת ואת החום המפתיע שרוטט עד בסיס הגשר. הרגיע אותו לעמוד במים הקרים ולגעת בעמודי העץ החמימים.

כשהיה חוזר, רגוע יותר, מלא חרטה אפילו, לפעמים היה מוציא את הגיטרה שלו מהארון, מעיר את הילדים ושר להם בלדות שלמד לפני שהתחתן, כשחלם לנדוד עם להקה מאולם ריקודים אחד לאחר, מכאן ועד נאשוויל. טילדון, מלינדה וטניה נהנו מהחלק הזה של הערב, אבל שמרו מרחק, כי למדו שזאת הקדמה לכמה חודשים של שקט יחסי, לפני שהמיצים המסוכנים של אביהם יצטברו שוב.

אחר כך, במיטה עם לורטה, היה מלטף את בטנה ומנשק את החבלות שגרם לה, ואז מתעלס איתה בעדינות, והיא התענגה על כך, אף שלא אהבה את הדרך שהובילה למקום הזה, וגם לא רצתה עוד ילדים, ועשתה לה מנהג להיטהר ברגע שבלו נרדם, בתכשיר מסריח שקנתה ממריה פרננדס, מיילדת שגרה בשכונה שנקראה באותם ימים מקסיקן-טאון בצד המזרחי של צ'רנל.

למחרת בבוקר הייתה בוחשת לתוך ספל תה חם אבקה צהובה שגם אותה קיבלה ממריה פרננדס, והזכירה בטעמה ריח של פורמלין. אחר כך הייתה מבלה את היום בשירותים, מקיאה ולפעמים מדממת קלות, גם אם זה לא היה זמן המחזור. בעיניה זה היה מחיר כבד לשלם תמורת שעה של עונג ורוך, אבל היא לא הייתה מוכנה אפילו לדמיין עוד ילד אחד בבית הזה.

בעשרים ושניים במרץ, בשנה השתיים-עשרה לנישואיהם, חזר בלו הביתה עם יותר חורים בחולצתו מהרגיל. הוא עבר ב'ארמורי' ושתה שישה שוטים של טקילה והפסיד עשרים ושמונה דולר בהתערבות על משחק סנוקר. כשהגיע, כמעט בחצות, החטיף ללורטה פעמיים בפרצוף, ואז נסע לנחל ווסקלנטי ועמד מתחת לתומכות הגשר במים הקרים כקרח, אבל הרכבת לא באה. הוא החמיץ אותה. כעבור זמן-מה הרגיש שנרגע גם ככה בזכות נשיפת הינשופים שהחלו לצאת לקראת האביב ובזכות רטט הטקילה בגופו, שגרם לו לחוש כעת, כמו בפעמים רבות קודם לכם, דווקא ערני ולא ישנוני, אף שידע, תוך כדי שכרותו, שהוא עלול לא לזכור כלום למחרת. הוא נסע הביתה והעיר את הילדים, והם האזינו בסבלנות כשפרט שיר שכתב לפני שנים ונקרא "מתגלגלת לה רכבת ארוכה" ואחריו בא ביצוע ישר מהלב של "ירח כחול של קנטקי," ואז הוא נישק אותם ונשא את טניה למיטה וכמעט מעד על הארונית בחדר הילדים.

"אני אוהב אתכם," אמר והשתהה ליד הדלת.

אחרי רגע ארוך אמרה מלינדה, "אני אוהבת אותך גם, אבא," אבל טילדון שתק והעמיד פנים שהוא ישן. טילדון ידע מה אביו רוצה, אבל לא הצליח לאלץ את עצמו לפייס את האיש שביקש מחילה.

בלו סגר את דלת חדר השינה, השיל את בגדיו לערמה ונשכב על גופה של אשתו והחל לנשק אותה. היא הדפה אותו.

"אני מצטער, מתוקה, מצטער," הוא אמר ואז בכה במשך כעשר דקות. "אני כזה בן זונה, אני יודע. סליחה. סליחה, סליחה, סליחה."

היא שכבה בלי לזוז. הוא פישק את ברכיה בכוח, לוחש באוזנה. היא גיששה ואז – מפתיעה גם את עצמה – מתוך דחף, שרטה את גבו ואת פניו בציפורניה. הוא חבט ברקתה באופן מגושם, אבל היא לא השמיעה קול. הוא הצמיד את זרועותיה למיטה והם נאבקו עד שטילדון דפק על הדלת ולחש בהיסוס, "הכול בסדר?"

המילים של טילדון יצרו שביתת נשק רגעית, שניהם לא ידעו איך להמשיך. בלו אמר, "תחזור למיטה, ילד."

"אמא?" אמר טילדון, ולורטה שמעה, בנוסף לפחד של בנה, את רצונו לעזור לה. בבקשה, נדמה היה שהוא אומר, בבקשה, בבקשה תגידי לי מה לעשות, ובבקשה אל תכריחי אותי לעשות שום דבר. הקול הזה שבר את לבה.

"תקשיב לאבא שלך," אמרה בנימה הקלילה ביותר.

הם שמעו שהוא נסוג, ואז, בלי להתנגד עוד, הניחה לבלו לגמור מה שהתחיל, מחזיקה את משענת הגב של המיטה כדי שלא תחבוט בקיר ותבהיל את הילדים יותר מכפי שכבר היו מבוהלים. זה נגמר תוך דקות. היא דחפה אותו מעליה. הוא התגלגל ומיד נרדם.

היא פתחה את הדלת. טילדון ומלינדה ישבו מכווצים, לבושים בפיג'מות, נשענים אל הקיר.

"הכול בסדר," אמרה. "תחזרו למיטות." ברגע הראשון הם לא זזו, אבל אז היא אמרה, "נו, קדימה. כבר מאוחר." הקול שלה הרגיע אותם, והם צייתו לה.

היא הלכה לחדר האמבטיה, שם ניקתה את עצמה וטיפלה בפניה ואז חזרה בשקט לחדר הילדים כדי לוודא שהם ישנים. שתי הבנות נרדמו, טילדון רק העמיד פנים. היא לא העירה לו, רק נתנה לכולם נשיקה במצח. היא לחשה באוזנו, "אין לך מה לדאוג." ואז יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.

היא עמדה לחזור לחדר השינה, אבל לא יכלה להביא את עצמה לעשות זאת. היא דשדשה לסלון החשוך ושכבה על הספה, רוצה רק לעצום עיניים לכמה דקות ולאסוף את עצמה. הבית היה דומם פרט לחיכוך ענפים בחלון. היא קמה ונכנסה למטבח כי חשבה לשתות את התרופה של מריה פרננדס. היא ידעה שבתוך שעה בערך תתחיל להקיא אם תשתה אותה, לכן החליטה לחכות. אחר כך הוציאה מארון הכלים את מחבת הברזל היצוק החביבה עליה, העבירה אותה מיד ליד, מרגישה בידיה את הכבדות המוכרת. היא שתתה לאט כוס מים, שטפה את הכוס, החזירה למייבש הכלים, ואז חזרה לחדר השינה כשהמחבת בידה.

היא סגרה את הדלת ומשכה את חוט מנורת הלילה כך שאורה הצהוב עטף את המיטה שבה שכב בעלה, פיו פעור, גופו העירום שרוע בפישוט איברים על הסדינים המפותלים. הוא נראה כמו מת, רפוי וחיוור, מוכתם ביבלות ושלפוחיות סביב צווארו ופרקי ידיו. לורטה החזיקה את הידית הקרירה והשמנונית, ואז הרימה את המחבת וחבטה בפניו. התחתית השטוחה כיסתה את אפו ואת שקע עינו הימנית. היא שמעה עצם נסדקת והרגישה שהדם שלו ניתז על זרועה ולתוך שקע צווארה.

מיד הבינה שלא הכתה אותו חזק כפי שרצתה. היא רצתה לרסק את גולגולתו, והרגישה שיש לה הצדקה מלאה לעשות זאת, אבל ברגע האחרון נרתעה מעט, ודי היה בזה כדי שרק אפו ואולי לחיו נשברו. אבל הוא לא זז, והיא לא הייתה בטוחה אם למרות האומץ שאבד לה, הרגה אותו בכל זאת.

היא התבוננה בו דקה ארוכה, סופרת כל שנייה ושנייה. הוא עדיין לא זז. היא התיישבה בכיסא לצד המיטה, המחבת בחיקה.

היא הניחה את ידה על חזהו בהיסוס, מחפשת את רחש פעימות לבו. היא הטתה את סנטרו הלאה ממנה ובחנה את הצד השבור של פניו. אפו ועצם הלחי שלו התחילו להתנפח ונראו כמו עיסה. הדם היבש מהשריטות ששרטה קודם לכן יצר קווים שחורים מהרקה עד הלסת ועוד אחד על מצחו. דם טרי זלג מאפו לשפתו העליונה. על הסדינים היו נתזי דם. היא שלחה יד לשידה והוציאה ממחטה נקייה מן המגירה העליונה וספגה בעדינות את הדם מפניו עד שהכותנה הלבנה האדימה כולה.

כשהתעורר כעבור ארבעים דקות, היא הצמידה מגבת מלאה קוביות קרח לאפו ולחיו. הוא עוד היה בהלם וגמגם, "מה קרה?"

"השידה התהפכה על המיטה. מזל שלא הרגה את שנינו."

היא הבחינה שהוא לא מאמין לה. כל עוד המתינה, לא הקדישה מחשבה לתירוץ שתספק כשיתעורר. הפתיעו אותה המילים שיצאו מפיה. גם לה הן נשמעו תמוהות, אבל היא החליטה – מתוך סקרנות – להסתפק בכך ולראות איך יגיב. היא הופתעה עוד יותר כשלא סתר את סיפורה, רק שכב לו שם, רפוי ונפוח. הוא משך את הסדין לכסות את גופו החשוף.

כשלא אמר שום דבר, היא הרגישה תזוזה ביסוד הכוח המכריע בנישואיה.

בחמש וחצי הוא הלך לעבודה עם אף חבוש, החתכים בפניו התחילו להתקשות, נימי דם קרועים מנמרים את עינו הבריאה כמו שנימרו את העין הפגועה כמה שנים קודם לכן.

כשהתעוררו טילדון והבנות, זמן קצר אחרי שאביהם יצא מהבית, הם בחנו את פניה של אמם, אבל היא הבינה שהם לא באמת רוצים שתספר להם מה קרה. את החיים הפנימיים של הנישואים יש להרחיק מהישג ידם של ילדים. את זה היא ידעה. לורטה הכינה להם דייסת שבולת שועל וטוסטים, את הארוחה לבית הספר, וזרזה אותם לצאת לתחנת ההסעה. אחר כך מיהרה להתרחץ. היא נזכרה שלא שתתה את האבקה של מריה פרננדס. אולי היא לא תקיא הפעם. אולי היא פיתחה חסינות, כמו מי שהוכש כמה פעמים על ידי נחשים ונעשה חסין להכשות. אבל כשניגשה למזווה ופתחה את הפחית על המדף העליון שבה החביאה את האבקה, גילתה שהיא ריקה. את זה היא תפתור מאוחר יותר. כרגע היא צריכה לשמור על ראש צלול ככל האפשר. היא לבשה את חצאית הצמר הכי יפה שלה וסוודר סגול כהה והלכה ברגל לבית המשפט במרכז העיר.

"אני רוצה להתגרש," אמרה לפקיד, גֵייל וֶותֶ'רס, שאיבד במלחמה את כל ארבע האצבעות ביד שמאל.

"למה?" הוא שאל.

"אני לא אוהבת יותר את בעלי."

"זאת לא סיבה מספיק טובה מבחינת מדינת טקסס."

היא הצביעה על פניה החבולות, וכשנראה שהוא עדיין לא משתכנע, הנמיכה בחשאי את גומי חצאיתה במותן וחשפה את הנקב מאבזם החגורה, הילה של בשר ורוד נפוח הקיפה את החור שעוד היה מוגלתי. זה תפס את תשומת לבו של וות'רס, בעיקר בגלל התעוזה בחשיפה ופחות משום שהתרשם מהפצע. אבל הוא לא הראה שהוא מופתע, רק המשיך ללעוס את קיסם השיניים שכבר היה מכורסם.

"נראה לי שאת צריכה לדבר עם הֶף גיבֶנְס,"

היא הלכה משם למשרדו של הף גיבנס, אחד משני עורכי הדין בעיירה.

"גירושים יעלו לך יותר משתרוויחי מהם," הוא אמר. "ותהיי בטוחה שבלו לא יקבל את זה יפה."

הף גיבנס ובלו סימפסון נהגו מפעם לפעם לצאת לצוד איילים יחד. הוא לא נלהב לשמש עורך דין בתיק גירושים נגד ידידו.

"קח," אמרה לורטה, והושיטה להף גיבנס עשרים וחמישה דולר תמורת שירותיו, כסף שצברה בשנה האחרונה בכך שגילחה מדי חודש כמה דולרים מחשבון המכולת. "זה כל מה שיש לי כרגע."

למרות השגשוג הכלכלי שבא אחרי המלחמה, לא היו אלה שנים טובות בצ'רנל, אם כי הף גיבנס הצליח יפה. הוא לא היה זקוק לכסף. אבל אבא שלו היה גנב, ולפעמים היכה בפראות את אמו וגם אותו, ובילה בכלא שבע שנים שהגיעו לו בדין בעוון שוד מזוין – זאת היתה תקופה של עוני להף ואמו, אבל היו בה גם ביטחון יחסי ואושר לפרקים, במיוחד אחרי שעברו לגור עם סבו וסבתו בצ'רנל.

הף הביט בלורטה, אישה נבונה אך קודרת, וראה בפצעיה ובהחלטיות שלה השתקפות מדויקת של חיי אמו. "בסדר," אמר, ולא נגע בכסף. "זה מה שצריך לעשות לפני הכול."

היא חזרה הביתה, כפי שהורה לה הף, וארזה את חפציו האישיים של בלו בשני ארגזים והניחה אותם במרפסת, לצד מזוודה שמילאה בבגדיו. היא לקחה את הילדים לביתה של קרול ליפּינקוֹט. אחר כך התקשרה לשריף וביקשה שישלח את אחד מסגניו להרחיק את בלו כשיגיע הביתה.

הף גיבנס כבר הודיע מראש למשרד השריף ואף אחד שם לא התלהב מהמשימה. הם לא אהבו סכסוכים משפחתיים, כי לעתים קרובות אלה היו המצבים המסוכנים היחידים שהתרחשו בצ'רנל. רק מעטים במחוז נפצעו בזדון אלא אם כן – כפי שלמד שריף בְּריטוֶורק מנסיונו – הם היו בצד שספג את תוצאותיה של אהבה שעלתה על שרטון. באותה שנה, 1949, כמעט לא הייתה פעילות עבריינית בצ'רנל, לכן שריף בריטוורק וארבעת שוטריו בילו את רוב זמנם ב'דינג דונג דֶאדי דיינר', שותים קפה ומכרסמים טבעות בצל, או מסתובבים במשחקי פוטבול וכדורסל של התיכון כדי למנוע קטטות בין בני נוער, או מסיירים ברחובות מקסיקן-טאון כדי לוודא שהתושבים מבינים שמישהו פוקח עליהם עין חשדנית. בשש השנים הקודמות גם לא נרשמו מקרי גירושים בצ'רנל, אף שמרבית הזוגות הנשואים, להערכתו של בריטוורק, לא היו מאושרים. לעתים היה זוג נפרד זמנית, או שבעל היה בורח עם פילגשו לזמן-מה, או שרעיה ברחה עם חברו הטוב של בעלה, רק כדי לחזור כעבור כמה ימים או שבועות. התקריות האלה הסתיימו בגירושים רק לעתים רחוקות. מרירות, ודאי, וגם טינה ממארת. לפעמים נורו יריות וסכינים נשלפו או שהיו איומי התאבדות. אבל גירושים – רק לעתים נדירות.

השריף שלח אחד מסגניו, הגוץ השמנמן בן העשרים פוֹרטְני נֶבֶרְס, אל בית משפחת סימפסון, להשגיח על ההליכים. לא היה נחמד מצד השריף לשלוח מישהו אחר למשימה הזו, אבל בריטוורק עבר טיפול שורש ממש באותו בוקר – ניתוח רביעי מבין שישה שהיו צפויים לו – והוא לא היה במצב רוח נחמד. הוא לא רצה להתעסק בסכסוך של זוג נשוי, במיוחד לא הזוג בלו ולורטה סימפסון. הוא הכיר אותם מאז שעברו לצ'רנל. השריף ואשתו אפילו שיחקו קלפים עם הסימפסונים פעם-פעמיים לפני ששני הזוגות כותרו בילדים. בריטוורק היה משחק סנוקר מפעם לפעם עם בלו ב'ארמורי', אך מאז התאונה של בלו לפני כמה שנים, שתי המשפחות ראו זו את זו רק לעתים רחוקות ולשריף זה לא הפריע. בלו סימפסון הפיץ את ביש-המזל שלו ורחמיו העצמיים כמו וירוס, והשריף לא רצה להידבק.

חוץ מזה, זה הגיע לפורטני נברס. הסגן הצעיר עצבן את השריף. משמניו של הבחור הרגיזו במיוחד את בריטוורק, שהיה לו חילוף-חומרים של כלב-רוח וטיפח דעות קדומות חסרות היגיון נגד כבדי המשקל.

"נברס צעיר מדי," אמר בריטוורק לשוטריו האחרים פעם, אבל הסגן שמע-גם-שמע, "הוא עוד לא הרוויח את הזכות להיות שמן."

השריף אולץ להעסיק את הבחור בן העשרים משום שדודו של פורטני היה כבוד שופט המחוז קליביס נברס. הרוגז שעורר טיפול השורש בשריף גרם לו לקוות בסתר ליבו שבלו סימפסון יכניס מכות לסגן הצעיר – לא עד כדי גרימת פציעה חמורה, כמובן, אבל מספיק כדי לשכנע את הגוץ הצעיר לוותר על מלאכת השיטור.

יחלפו חודשים, ובמשפטו של פורטני נברס, השריף כבר ידבר אחרת. הוא יעיד שהסגן הוא שוטר לדוגמה, ושהוא היה סמוך ובטוח כי פורטני מסוגל למלא את המשימה כששלח אותו לבית משפחת סימפסון באותו יום. השריף יספר לבית המשפט כי הוא בטוח שהבחור הזהיר את בלו סימפסון לא להתקדם עוד צעד נוסף, וכי ירה רק על מנת להרתיע את האיש. המושבעים יזכו את פורטני נברס, לא מעט בשל חיבתם להף גיבנס שהסכים לייצג את השוטר הצעיר, ומתוך כבוד לשופט נברס, שפסל עצמו בחוסר רצון משיפוט בתיק אך ישב בשורה הראשונה, בדיוק מאחורי אחיינו, ונעץ מבטים רציניים בחבר המושבעים כאילו עמד להוציא פסק דין משלו. שריף בריטוורק הוא שיתגלה כאחראי למחדל, האדם שלמעשה אשם בטרגדיה יותר מכול, וכתוצאה מהופעתו בבית המשפט יפסיד את משרתו בבחירות הבאות.

פורטני הגיע לבית משפחת סימפסון מעט אחרי חמש וחצי. שני ארגזים ומזוודה עמדו במרפסת הקדמית, מנבאים רעות, ופורטני הצטער שלא השתין לפני שיצא מהתחנה משום שלא רצה להיות תקוע בשירותים של הסימפסונים עם הזין ביד ברגע שמר סימפסון יכנס אל מה שכמעט לבטח יהיה מצב בלתי נעים. פורטני היה מודאג שירטיב את מכנסיו בזמן שהוא אמור להשגיח בשם החוק על פרידתם של זוג אזרחים. הוא ירש שלפוחית חלושה מהצד של אביו, והעניין הסתבך בשל זיהום כליות חמור בילדותו, וכתוצאה מכך היה צריך להשתין שמונה עד עשר פעמים ביום ולעתים קרובות פעמיים בלילה. כשהיה עצבני, לפעמים לא הצליח להתאפק, תכונה שלא היה בה יתרון גדול בעבור איש צעיר, במיוחד לא סגן שריף – והוא נאלץ להזמין בדואר תחתונים בעלי ריפוד כפול. הפתרון צמצם, אך לא חיסל לגמרי, את דאגתו ובושתו.

בלו יצא לכיוון ביתו כשמצב רוחו כבר ירוד. העין גירדה לו ודמעה. במהלך היום נחיריו התנפחו עד שנסתמו, והוא נאלץ לנשום מהפה, ועכשיו גרונו כאב. מדי שעתיים בלע אספירין כדי להפחית את הכאב באפו ובלחיו הנפוחים ובשריטות על פניו ועל גבו, אבל נדמה היה שזה לא ממש עוזר. בנוסף, נאלץ להדוף יותר מעשר פעמים את חבריו לעבודה ששאלו שוב ושוב כיצד הושחתו פניו.

הוא חזר על מה שאמרה לו לורטה – השידה נפלה עליו כשישן. הוא התעלף מהמכה והאף שלו נשבר, אולי גם הלחי נסדקה. חבריו לעבודה הרימו גבות וחיוכיהם המלאכותיים חיזקו את החשד שכבר קינן בו שתאונה כזאת היא לא סבירה במקרה הטוב ומגוחכת במקרה הרע. נוסף על כך, לא היה לו תירוץ טוב לשריטות על פניו, שלא לדבר על השריטות הבלתי נראות על גבו וכתפיו, והוא לא מצא סיפור טוב יותר. הוא לא סיפר להם שקצת השתגע אמש, שתה יותר מדי טקילה, הפסיד יותר מדי בסנוקר, ועשה את הדבר שתמיד גרם לו להתחרט כששתה יותר משלושה שוטים והפסיד יותר מעשרים דולר. הוא גם לא סיפר להם שהוא לא באמת זוכר הרבה ממה שהיה אחר כך, רק שהתעורר בבוקר עם פנים נפוחות וכואבות, אף שבור, פנסים בעיניו.

"כנראה לשידה הזו יש ציפורניים חדות," אמר זיק טייט. שאר הפועלים גיחכו ובלו הבין שהוא היה, וימשיך להיות, נושא לבדיחות ימים ארוכים, אולי אפילו שבועות. גם לא הועיל במיוחד שבשעה ארבע אחרי הצהריים הסתובב לו הראש, היה לו קוצר נשימה והוא התמוטט על רצפת הסדנה ונאלץ לנשום לתוך שקית נייר שהניח על פניו בִּין פטרסון, מנהל העבודה.

אין סיכוי שהיום הזה יכול להיות יותר גרוע. אבל אז הוא הגיע הביתה ומצא ניידת משטרה חונה על המדרכה, שני ארגזים ומזוודה במרפסת הקדמית, ודלת נעולה.

בלו חבט על הדלת, אבל אף אחד לא פתח. המפתח שלו לא היה עליו. הם אף פעם לא נעלו את הבית, אלא אם כן נסעו לחג המולד, שנה לבאג טאסל ושנה להאני גרוב, לסירוגין. הוא דפק שוב ושמע צעדים בצד השני, אבל אף אחד לא פתח לו.

"תפתחי את הדלת הארורה," הוא אמר.

"קח את הדברים שלך ולךְ," ענתה לורטה.

הוא הצמיד לדלת את לחיו הלא פצועה ושמע את אשתו נושמת בצד השני, בין פניו לפניה הפרידו כמה סנטימטרים של עץ.

"תפתחי!"

"לא."

"אני מוכן לשבור את הדלת המחורבנת." הוא אמר זאת בנימה יבשה, בלי שום זדון, וזה היה סוג של ניצחון, אף שהתחרט על המילים הגסות. בדרך כלל לא קילל את אשתו, אלא אם כן שתה יותר מדי טקילה, והוא נשבע להתרחק מטקילה אחרי שחטף סחרחורת היום ומצא את עצמו על הרצפה עם שקית נייר על הפנים.

הבריח נפתח. הוא חיכה כמה שניות ואז פתח את הדלת וראה את לורטה עומדת בקצה השני של החדר, ליד האח.

"מה את עושה?" הוא שאל.

"תישאר שם," היא אמרה. לא הייתה בהלה בקולה. האמת שהוא שאל את עצמו אם לא מדובר באיזו מתיחה מוזרה.

הסינוסים שלו פעמו בכאב והוא הרגיש שחוזרת הסחרחורת כמו זו שהרגיש כמה רגעים לפני שהתעלף מוקדם יותר. הוא נגע באפו. רגיש ונפוח. הוא דמיין שצבעו כבר נהיה סגול כהה. העין הבריאה וגם הפגועה גרדו והתמלאו דמעות, אבל הוא ידע שאסור לו לגרד. זה רק יחמיר את המצב. הוא מצמץ כמה פעמים כדי לחדד את המבט. ילדון שמנמן במדים הופיע פתאום מהשירותים.

"מי אתה?" שאל בלו.

"הסגן נברס?" אמר הילדון, קולו עולה בסוף דבריו ותשובתו נשמעה כמו שאלה.

"אתה קרוב של השופט נברס?"

"אני האחיין שלו," אמר פורטני, כמעט נבוך.

"צא מפה," אמרה לורטה. "השוטר ייסע אחריך לפונדק צ'רנל או לכל מקום שתבחר. אבל אתה מוכרח ללכת. עכשיו."

"על מה את מדברת?" בלו הניח שמה שלא עשה אתמול בלילה, זה כנראה היה גרוע, בהתחשב במצב פניו וגם פניה, אבל הוא לא ציפה שיהיו למעשיו השלכות מידיות וקשות כל כך. כרגע לא רצה אלא לשכב במיטתו ולישון חצי יום.

"בלו. צא עכשיו."

"איפה הילדים?"

"בחוץ," היא אמרה. בלו התקשה להחליט אם היא מתייחסת לילדים או שוב פוקדת עליו. הוא נשם עמוק דרך הפה, כי שכח שוב בבלבול הרגעי, שזאת הדרך היחידה שבה הוא מסוגל לנשום. הוא הרגיש שסחרחורת עומדת לאפוף אותו.

"בוא איתי, מר סימפסון," אמר פורטני בעצבנות. "אני אעזור לך להעמיס את החפצים שלך."

"לורטה," אמר בלו. הוא שמע בכיינות בקולו-שלו, וזה הפתיע והביך אותו.

"צא, בלו," היא אמרה, יותר בשקט. הוא זיהה נימה של רחמים, רוך שחשב שיוכל למנף לטובתו.

"בואי נשתה כוס תה, את ואני, ונדבר על זה." הוא התיישב על הכיסא הקרוב ביותר לדלת.

"לא, בלו. אתה חייב ללכת."

"אני לא מרגיש טוב, תדעי לך. היה לי יום קשה, לורטה. אני צריך לנוח."

"אדוני," אמר פורטני, "צר לי אבל אתה צריך לצאת. אני אעזור לך."

" הף גיבנס ידבר איתך בבוקר," אמרה לורטה.

"הף גיבנס?"

"העורך דין שלי."

"הף? מה זאת אומרת הף גיבנס העורך דין שלך? הף חבר שלי."

הוא נזכר לפתע בבירור בפעם האחרונה שיצא עם הף לצוד, שניהם כורעים ברך בין שיחים, אור של טרם שחר מכסה עליהם, הבל פיהם הופך לאדים באוויר של נובמבר, שניהם מחכים, מחכים, מחכים שהאיילים יופיעו באחו ליד האגם. הוא אהב רגעים כאלה, נדירים ככל שהיו, כשהוא ועוד גבר שהבין את הגדלות והיופי והמתח שבדממה הזאת, כורעים יחדיו, צופים ומחכים בסבלנות.

"זה נגמר," היא אמרה.

"בוא איתי, אדוני," אמר הסגן, קולו נעשה שוב דק עד שהזכיר לבלו את טילדון. איפה טילדון? איפה הבנות?

פורטני הניח את ידו על זרועו של בלו, במקום שבו חטף בלו שלפוחית באותו יום, כשהפיל את המבער ונפל בעצמו על רצפת הבטון. בלו סילק את ידו של הילדון הצידה וקם על רגליו.

"מר סימפסון," אמר פורטני, פותח את כפתור נרתיק האקדח. פורטני הבחין כי בלו משפיל מבט אל חזית מכנסיו. עיגול קטן וכהה הלך וגדל. דומה היה ששפתיו הנפוחות של האיש מתעקלות בבוז של ביטול, בוז כמו זה שפורטני ספג כל חייו המחורבנים. בלו דחף אותו הצידה וצעד שני צעדים ארוכים לעבר אשתו.

אחר כך יעיד פורטני בשבועה שלא כיוון אל גבו של האיש, אלא אל האח, אף על פי שאחרי המשפט ייזכר לפעמים או – מכוסה בזיעה קרה – יחלום משהו אחר, ויראה את אקדחו מכוון לנקודה כלשהי מעט מתחת לשכמה השמאלית של בלו סימפסון, וירגיש שוב את אצבעו לוחצת על הפלדה המשומנת קלות של ההדק.

הייתה שעת דמדומים והאורות עוד לא דלקו בבית. לורטה הופתעה כשבעלה התקדם לעברה, חוסם פתאום את האור מהחלון. קו המתאר של צלו הזכיר לה את הבחור הצעיר – עוד לא בן עשרים, פלומה דקה של זיפים אדומים על סנטרו ולסתו – שהקסים אותה כשהייתה בקולג' בדנטון. בערב שבו נפגשו עמד בלו בשולי רחבת הריקודים. הושיט יד. היא נענתה לה, והוא סובב אותה בריקוד ואלס במהירות כפולה, והיא חייכה, הודתה לו על הריקוד ופנתה ללכת, אבל אז התחיל השיר הבא – איטי, מלנכולי, נהדר – והוא משך אותה בחזרה, הצמיד אותה אליו והם נעו לאיטם במעגלים, מתנודדים, ואז הוא נישק אותה על שפתיה, מגע של נוצה.

כשהתקדם עכשיו וסגר עליה היא ראתה לשבריר שנייה את פניו בבהירות. עינו השמאלית מושחתת. נדמה לה שהיא יכולה לראות את נימת הפלדה התקועה שם – כמו פרח זעיר ומשונן. הנה היא, ונעלמה. היא שמעה את קול הירייה, שהדהד בחדר הקטן והמשיך לצלצל באוזניה ימים רבים. אחר כך כבר לא ראתה עוד את תווי פניו של בלו, רק את צלליתו הברורה נופלת לעברה, מאפילה על השמש.

*"האורח של דרקולה" קוּצץ מתוך כתב היד המקורי של "דרקולה" בידי המוציא לאור שלו בגלל אורכו של הספר המקורי. הוא פורסם כסיפור קצר ב-1914, שנתיים אחרי מותו של סטוקר.

כשיצאנו לנסיעה זרחה שמש בוהקת והאירה על מינכן, והאוויר התפקע מעליצות של תחילת הקיץ.

ממש כשפנינו לצאת, הֶר דֶלבְּרוּק (רב-המלצרים במלון "ארבע העונות", שבו שהיתי) ירד גלוי ראש אל הכרכרה, ולאחר שאיחל לי נסיעה נעימה, אמר לרַכּב, בעודו אוחז בידית הדלת, "אל תשכח לחזור עד רדת החשכה. השמים נראים בהירים, אבל ברוח הצפונית יש רעד כלשהו שמעיד כי עלולה לפרוץ סערה פתאומית. אם כי אני בטוח שלא תאחר." בזאת הוא חייך והוסיף, "אתה הרי יודע איזה לילה הוא זה."

יוהאן ענה ב"יָה, מַיין הֶר" תקיף, נגע בכובעו ונחפז לנסוע משם. כשהיינו מחוץ לעיר, סימנתי לו לעצור ואמרתי:

"ספר לי, יוהאן, מהו הלילה הזה?"

הוא הצטלב וענה קצרות: "ליל וַלְפּוּרְגיס." ואז שלף את שעונו, חפץ גרמני ענקי ומיושן עשוי כסף, גדול כמו לפת, והביט בו, מכווץ את גביניו ומושך בכתפיו בקוצר רוח כלשהו. הבנתי שזוהי דרכו הצנועה למחות על העיכוב המיותר, ושבתי והתרווחתי בכרכרה והחוויתי לו קלות להמשיך. הוא יצא שוב לדרך במהירות, כמו כדי לפצות על הזמן שבוזבז. מפעם לפעם נדמה היה שהסוסים מטלטלים נמרצות את ראשיהם ומרחרחים בחשד את האוויר. אני סקרתי בעקבותיהם את סביבותיי בדריכוּת. הדרך היתה עגומה למדי, שכן חצינו מעין מישור גבוה חשוף לרוחות. תוך כדי נסיעה, הבחנתי בשביל טרי למדי, שהשתפל כמדומה אל עמק קטן ומפותל. הוא נראה מזמין כל כך, שאפילו במחיר פגיעה ברגשותיו של יוהאן, קראתי לו לעצור – וכשעצר בצד, אמרתי לו שהייתי רוצה לנסוע בדרך הזאת. הוא העלה תירוצים מכל סוג, והצטלב לעתים תכופות בשעה שדיבר. כל זה עורר את סקרנותי, וכך שאלתי אותו שאלות שונות. הוא ענה תשובות מתחמקות והציץ שוב ושוב בשעונו במחאה.

לבסוף אמרתי, "ובכן, יוהאן, אני רוצה לנסוע בדרך הזאת. לא אבקש ממך לבוא עמי, אלא אם כן תרצה בכך; אבל ספר לי מדוע אינך רוצה לנסוע לשם, זה כל מה שאני מבקש." בתשובה הוא זינק מן התא, ונחת במהירות מפתיעה על הקרקע. אחר כך פשט את ידיו כלפַּי בתחנונים והפציר בי שלא אלך. בדברים שאמר בגרמנית נבללו די מילים באנגלית שאבין את רוח דבריו. נראה היה שהוא עומד לספר לי משהו – וניכר כי עצם המחשבה על כך מפחיד אותו; אבל בכל פעם עצר בעצמו ואמר, "ליל ולפורגיס!"

ניסיתי להתווכח איתו, אבל קשה להתווכח עם אדם שאינך דובר את שפתו. הוא עצמו לא תרם לשיפור המצב, שכן אף על פי שהתחיל לדבר באנגלית, מסוג גולמי ורצוץ מאוד, שוב ושוב נאחז התרגשות ועבר לדבר בשפת אמו – ובכל פעם שעשה כן, הציץ בשעונו. ואז נתקפו הסוסים אי-שקט ורחרחו את האוויר. בזאת הוא החוויר מאוד, הביט על סביבותיו בהבעה נפחדת, ולפתע קפץ לפנים, אחז ברסניהם והוליך אותם כמה מטרים הלאה משם.

הלכתי אחריו ושאלתי מדוע עשה זאת. בתשובה הוא הצטלב והצביע אל הנקודה שהיינו בה, ומשך את הכרכרה בכיוון הדרך האחרת, בעודו מצביע על צלב, ואמר תחילה בגרמנית ואחר כך באנגלית, "קברו פה – אלה שהרגו את עצמם."

נזכרתי במנהג הישן לקבור את המתאבדים בהצטלבות דרכים: "אה! הבנתי, התאבדות. מעניין!" אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי לתפוס מדוע הסוסים מפוחדים.

בעודנו מדברים, שמענו מין קול שבין יללה לנביחה. הוא נישא מרחוק; אבל הסוסים נתקפו אי-שקט, ויוהאן נאלץ לפנות ולהשקיט אותם. הוא היה חיוור ואמר, "זהו קול של  זאב – והרי אין פה שום זאבים עכשיו."     

"לא?" שאלתי אותו. "כבר זמן רב שהזאבים אינם מתקרבים אל העיר?"

"זמן רב, זמן רב," הוא ענה, "באביב ובקיץ; אבל בעונת השלגים הזאבים באים לא זמן רב."

בעודו מלטף את הסוסים ומנסה להשקיט אותם, כיסו את השמיים במהירות עננים קודרים. אור השמש חלף עבר, ונדמה היה שמשב רוח קרה נישא על פנינו. ואולם, זה היה רק משב, התראה יותר מעובדה, שכן השמש יצאה וזרחה שוב.

יוהאן הביט אל האופק מתחת לידו המורמת ואמר, "סופת שלג, הוא בא לא עוד זמן רב." אחר כך הציץ שוב בשעונו, ותכף אחז ברסנים בחוזקה – שכן הסוסים עדיין רקעו ברגליהם באי-שקט וטלטלו את ראשיהם – הוא טיפס אל תאו כאילו הגיע הזמן להמשיך הלאה בנסיעתנו.

נאחזתי עקשנות כלשהי ולא מיד עליתי לכרכרה.

"ספר לי," אמרתי, "על המקום הזה שאליו מובילה הדרך," והוריתי למטה.

הוא שב והצטלב והמהם תפילה לפני שענה. "מופקר."

"מה מופקר?" ביררתי.

"הכפר."

"אז יש שם כפר?"

"לא, לא. אף אחד לא גר שם כבר מאות שנים."

סקרנותי התעוררה. "אבל אמרת שהיה כפר."

"היה."

"איפה הוא עכשיו?"

ואז הוא פצח בסיפור ארוך בגרמנית ובאנגלית, מבולבל כל כך שלא הצלחתי להבין את דבריו לאשורם. תפשתי, פחות או יותר, שלפני זמן רב, מאות שנים, מתו שם אנשים ואחר כך נטמנו בקבריהם; אלא  שמתחת לאדמה נשמעו קולות, וכשפתחו את הקברים, נמצאו בתוכם גברים ונשים שפניהם סמוקות ומלאות חיים, ופיותיהם אדומים מדם. בחפזונם להציל את חייהם (כן, ואת נשמותיהם! – ובזאת הצטלב שוב), נמלטו בני הכפר הנותרים למקומות אחרים, שבהם החיים חיים והמתים מתים, ולא – לא דבר מה אחר. ניכר בו שפחד כשאמר את המילים האחרונות. ככל שהמשיך בסיפור, כן סערה רוחו יותר ויותר. נראה שדמיונות משתלטים עליו, והוא סיים בפנים מעוותות לגמרי וחיוורות מפחד, מזיע, רועד, ומביט על סביבותיו כמו מצפה שנוכחות בלהות כלשהי תתגלה ותופיע לנגד עינינו במישור הרחב השטוף באור שמש.

לבסוף קרא כלאחר ייאוש, "ליל ולפורגיס!" והצביע אל הכרכרה כדי שאעלה עליה.

או-אז התקומם כל דמי האנגלי, ובעודי פוסע לאחור אמרתי, "אתה מפחד, יוהאן – אתה מפחד. סע הביתה, אני אחזור לבדי, ההליכה תיטיב עמי." דלת הכרכרה היתה פתוחה. לקחתי מן המושב את מקל ההליכה שלי העשוי עץ אלון – אני תמיד נושא אותו עמי בטיולַי בחופשות – סגרתי את הדלת, הצבעתי בחזרה בכיוון מינכן ואמרתי, "סע הביתה, יוהאן – ליל ולפורגיס לא נוגע לאנגלים."

הסוסים היו עכשיו מרוגזים לאין שיעור, ויוהאן ניסה לרסן אותם, בעודו מפציר בי בסערת נפש לא לנהוג בצורה מטופשת כל כך. ריחמתי על הברנש המסכן, שהראה רצינות תהומית; ואף על פי כן, לא יכולתי שלא לצחוק. הוא איבד את מעט האנגלית שבפיו. מרוב חרדה שכח כי לא יוכל לשנות את דעתי אלא אם ידבר בשפתי, והוא הוסיף לברבר בלשון הגרמנית. כל זה התחיל להיות קצת מייגע. נתתי את ההוראה, "הביתה!" ופניתי לרדת בהצטלבות לעבר העמק.

יוהאן, בהעוויה נואשת, הפנה את סוסיו לעבר מינכן. נשענתי על מקל ההליכה והבטתי אחריו. זמן מה הוא רכב לאטו בדרך, ואז הופיע בפסגת הגבעה גבר גבוה ורזה. ממרחק, לא ראיתי אלא זאת. כשקרב לסוסים, הם התחילו לקפץ ולבטוש בקרקע, ואז לצנוף באימה. יוהאן לא הצליח לרסן אותם; הם זינקו במנוסה ורצו כאחוזי טירוף. צפיתי בהם עד שנעלמו מן העין, ואז חיפשתי במבטי את הזר, אך גיליתי שגם הוא נעלם.

בלב קל פניתי וירדתי בדרך הצדדית שבעמק המשתפל, שיוהאן התנגד שאלך בה. ככל שיכולתי לראות, לא היתה ולו סיבה קלושה להתנגדותו זו; עלי לומר שצעדתי במשך כמה שעות בלי לחשוב על הזמן או על המרחק, ובוודאי בלי לראות אדם או בית. באשר למקום, היתה זו שממה גמורה. אבל לא הבחנתי בכך במיוחד עד שפניתי בעיקול בדרך והגעתי אל שוליו הדלילים של יער; רק אז נוכחתי כי מבלי דעת הותירה בי שממת האזור שבו עברתי את חותמה.

התיישבתי לנוח והתחלתי להביט על סביבותיי. הופתעתי לגלות שהקור מציק לי הרבה יותר מכפי שחשתי בתחילת ההליכה – מסביבי היה כמדומה מין קול אנחה, מלֻווה מפעם לפעם, גבוה מעל, במין שאגה עמומה. הבטתי כלפי מעלה והבחנתי בחשרת עננים אדירים הנקבצים ביעף על פני השמים מצפון לדרום בגובה עצום. היו סימנים לסערה מתקרבת בשכבת אוויר נישאה כלשהי. היה לי קצת קר, ומתוך מחשבה שסיבת הדבר היא הישיבה בלא תנועה אחרי הפעילות הגופנית שבהליכה, חידשתי את מצעדי.

הנוף שחלפתי על פניו היה כעת ציורי הרבה יותר. לא היו שם פרטים מרשימים שעשויים ללכוד את העין, אבל קסם של יופי שרה על הכול. כמעט שלא נתתי דעתי לזמן, ורק בשעה שאור בין הערביים לא הותיר לי עוד כל ברירה, התחלתי לחשוב איך אמצא את דרכי הביתה. האוויר היה קר, ותנועתם של העננים במרום ניכרה עוד יותר. היא לֻוותה במעין קול שעטה מרוחק, שמבעד לו נשמעה כנראה לסירוגין אותה קריאה מסתורית שלדברי הרַכּב מקורה בזאב. לרגע היססתי. לפני כן גמרתי אומר לראות את הכפר הנטוש, ועל כן המשכתי הלאה, וכעת הגעתי אל רצועה רחבה של נוף פתוח, עטור גבעות הסוגרות עליו מכל עבריו. צלעותיהן היו מכוסות בעצים שהתפרשו מטה אל המישור, מכתימים בסבכים את המורדות המתונים יותר ואת קפלי הקרקע שנראו זעיר פה זעיר שם. עקבתי במבטי אחרי פיתולי הדרך, וראיתי שהיא מתעקלת סמוך לאחד העבותים שבסבכים האלה ואובדת מאחוריו.

בעודי מסתכל עבר רעד קר באוויר, ושלג החל לרדת. חשבתי על הקילומטרים הרבים של נוף עגמומי שעברתי, ומיהרתי לחפש מחסה ביער שלפנַי. השמים האפילו יותר ויותר, והשלג ירד מהר יותר וכבד יותר, עד שהאדמה לפנַי וסביבי היתה לשטיח לבן מתנוצץ ששוליו המרוחקים אבדו בטשטוש ערפילי. כאן היתה הדרך מלאה חתחתים, וגבולותיה בשטח המישורי לא היו ברורים כפי שהיו כשעברה דרך הערוצים. בתוך זמן קצר גיליתי כי בוודאי סטיתי ממנה, שכן תחת רגלַי לא היו עוד פני השטח הקשים, והן שקעו עמוק יותר בעשב ובאזוב. הרוח גברה ונשבה בעוצמה רבה יותר ויותר, עד שנאלצתי לרוץ לפניה. האוויר נעשה קר כקרח, ולמרות התנועה, התחלתי לסבול. השלג שירד עכשיו היה כה סמיך, והסתחרר סביבי במערבולות כה מהירות, עד שהצלחתי אך בקושי להחזיק את עיני פתוחות. מדי פעם בפעם נקרע הרקיע לגזרים בברק עז, ובהבזקים הצלחתי לראות לפנַי גוש גדול של עצים, בעיקר טקסוּסים וברושים, וכולם מצופים בשכבה עבה של שלג.

עד מהרה נמצאתי במחסה שבין העצים, ושם, בדממה היחסית, שמעתי את שעטת הרוח גבוה מעל. עכשיו שְׁחור הסערה כבר נמזג בחשכת הלילה. אט-אט נראה היה שהסערה עומדת לחלוף, ועכשיו היא ניכרה רק במשבים או פְּרצים עזים. ברגעים כאלה נדמה היה שהקול המוזר של הזאב מלֻווה בהד של קולות דומים רבים מסביבי.

מבעד לגוש השחור של העננים בקעה מדי פעם קרן תועה של אור ירח, האירה את המרחב והראתה לי כי הנני בשולי סבך עבות של ברושים ועצי טקסוּס. כשפסק השלג, יצאתי מן המחסה והתחלתי לחקור את השטח ביתר עיון. עלה בדעתי כי בין היסודות הישנים הרבים שעל פניהם חלפתי, עדיין עשוי לעמוד בית שבו, או בין חורבותיו, אוכל למצוא מחסה כלשהו לזמן מה. כשעקפתי את שולי הסבך, גיליתי שמקיף אותו קיר נמוך. הלכתי לאורכו, ועד מהרה מצאתי פתח: הברושים יצרו מין מבוי שהוביל אל גוש מרובע של בניין מסוג כלשהו. ואולם מיד כשהבחנתי בכך, הסתירו העננים את הירח, וחציתי את השביל בחשכה. הרוח בוודאי נעשתה קרה יותר, שכן חשתי שאני רועד בלכתי; אבל היתה תקווה למחסה, וגיששתי כסומא את דרכי קדימה.

עצרתי, שכן השתררה דומיה פתאומית. הסערה חלפה; ואולי מתוך הזדהות עם דממת הטבע, נדמה היה שלבי חדל לפעום. אבל רק לרגע; שכן פתאום פרץ אור הירח מבעד לעננים והבהיר לי שאני נמצא בבית קברות, וכי המבנה המרובע שלפנַי הוא מצבת שיש ענקית אדירה, לבנה כמו השלג המכסה אותה ואת כל סביבותיה. עם אור הירח נשמעה אנחתה העזה של הסערה, שהתחדשה כנראה ביללה נמוכה, ארוכה, כשל כלבים או זאבים רבים. נאחזתי יראה והלם, וחשתי שהקור משתרר עלי באופן מוחש ממש, עד שנדמה שהוא לופת את לבי. ואז, בעוד אור הירח שוטף את מצבת השיש, נתנה הסערה עדות נוספת להתחדשותה, כאילו שבה על עקבותיה. נאחזתי התפעמות, חידשתי את כוחותיי וניגשתי אל הקבר לראות מהו, ומדוע דבר שכזה ניצב לו כאן בדד . הלכתי סביבו וקראתי על פני הדלת הדוֹרית את הכיתוב בגרמנית:

הרוזנת דוֹלינְגֶן מגְראץ

אשר בשְטיריָה

ביקשה את מותה ומצאה אותו

1801

במרומי המצבה, כמו תקוע בשיש המוצק – שכן המבנה הורכב מכמה גושים עצומים בגודלם של אבן מסותתת – היה מעין יתד חד או מוט ענקי מברזל. כשניגשתי מאחור, ראיתי כיתוב חרות באותיות רוסיות גדולות,

המתים עושים את דרכם במהירות.

בכל זה היה משהו משונה ונטול פשר כל כך, עד שחשתי זעזוע וחולשה. לראשונה התחלתי להצטער על שלא שעיתי לעצתו של יוהאן. ואז עלתה במוחי מחשבה, שצצה בנסיבות כמעט מסתוריות ובלוויית הלם נורא. זהו ליל ולפרוגיס!

ליל ולפורגיס, על פי אמונתם של מיליוני אנשים, חל כאשר השטן יוצא לשוטט – כשהקברים נפתחים והמתים קמים להתהלך. זהו יום חגם של כל הדברים המרושעים ביבשה באוויר ובים. מן המקום הזה עצמו נמנע הרַכּב במיוחד. זהו הכפר שאינו מאוכלס מזה מאות שנים. פה טמונה המתאבדת; וזה המקום שבו הייתי לבדי – בלא סיוע, רועד מקור בתכריך של קרח בשעה שסופה פראית מתחשרת מעלי! נדרשו כל הפילוסופיה, כל הדת שלמדתי, כל אומץ לבי, כדי שלא אקרוס ואפרכס מרוב פחד.

כעת הקיפה אותי מערבולת לכל דבר. הקרקע הזדעזעה כאילו אלפי סוסים מרעימים על פניה; והפעם נשאה הסערה על כנפי הקרח שלה לא שלג, כי אם כדורי ברד אדירים שניתכו בעוצמה אלימה שכזאת, כאילו נורו ממקלעות העור של  בני האיים הבָּלאריים – כדורי ברד שהפילו עלים וענפים, ואשר מולם היה מחסה הברושים חסר תועלת וגזעי העצים משולים לקני תירס. בתחילה רצתי אל העץ הקרוב ביותר, אבל עד מהרה נאלצתי לנטוש אותו ולבקש את המקום היחיד שנדמה היה שעשוי להציע מקלט, פִּתחה הדוֹרי העמוק של מצבת השיש. שם, כורע למרגלותיה של דלת ארד מוצקה, מצאתי מידה מסוימת של הגנה מפני מהלומות הברד, וכעת הוטחו בי הכדורים רק כנתזים מן הקרקע ומדופנות השיש.

בעודי נשען על הדלת, היא זזה קלושות ונפתחה פנימה. כל מחסה שהוא, אפילו בדמות קבר, היה מתקבל בשמחה באותה סופה חסרת רחמים, וכבר עמדתי להיכנס לתוכו, ואז הבזיק ברק מסועף והאיר את כל מרחבי השמים. להרף עין הפניתי את מבטי אל חשכת הקבר, ובמו עיני ראיתי אישה יפת מראה, עגולת לחיים ואדומת שפתיים, ישנה כמדומה על עגלת המתים. בעוד הרעם מתפצח מעל, לפתה אותי יד ענקים והוטלתי החוצה אל הסערה. כל זה היה פתאומי כל כך, שעוד בטרם הספקתי לקלוט את ההלם, נפשי כמו גם גופני, מוטטו אותי כדורי הברד ארצה. בה בעת השתלטה עלי הרגשה מוזרה שאיני לבדי. הסתכלתי לעבר הקבר. בדיוק אז ניצת עוד הבזק מסמא שנדמה כי פגע במוט הברזל שבראש הקבר ונורה אל האדמה, וריסק ופורר את השיש כמו בהתפרצות להבה. האישה המתה, אפופה להבה, התרוממה לרגע של ייסורים, וצעקת הכאב המרה שלה הוחרשה בנפץ הרעם. הדבר האחרון ששמעתי הוא הבליל של קולות מבעיתים, שכן נלכדתי שוב באחיזת הענקים ונגררתי משם, בעוד כדורי הברד מכים בי והאוויר סביבי מהדהד כמדומה ביללות זאבים. המראה האחרון שזכרתי הוא המון מעורפל, לבן, מתנועע, כאילו כל הקברים מסביבי שלחו החוצה את רוחות הרפאים של המתים העטופים בסדינים, ואלה הלכו וצרו עלי מבעד לעננוּת הלבנה של הברד הסוחף.

***

בהדרגה הופיעה ראשית מעורפלת של מודעות, ואחריה תחושת לאוּת מבעיתה. זמן מה לא זכרתי דבר, אך אט-אט התעשַתּי. דומה היה שכפות רגלי מתייסרות בכאבים ממש, ובכל זאת לא הצלחתי להזיז אותן. נראה שאיבדתי את התחושה בהן. היתה הרגשה קרחונית בעורפי ולכל אורך עמוד השדרה, ואוזנַי, כמו כפות הרגליים, היו מתות, ובכל זאת מעונות; ואולם בחזי שררה תחושת חמימות ערבה. זה היה חלום בלהות – חלום בלהות גופני, אם אפשר לנקוט ביטוי שכזה; שכן משקל כבד כלשהו על החזה הִקשה עלי את הנשימה.

המצב הזה של רַדמת למחצה נמשך כמדומה זמן רב, וכשהתפוגג, מן הסתם ישנתי או שהייתי מחוסר הכרה. אז באו מעין תחושת קבס, כמו בשלב הראשון של מחלת ים, ותשוקה עזה להשתחרר ממשהו – לא ידעתי ממה. דממה תהומית אפפה אותי, כאילו העולם כולו ישן או מת – והופרה רק בהתנשמות נמוכה של חיה כלשהי בקרבתי. חשתי שיוף חמים בגרוני, ואז התחוורה לי האמת האיומה שהקפיאה את לבי בקרבי ושלחה את דמי בנחשול אל מוחי. חיה ענקית כלשהי שכבה עלי ועכשיו ליקקה את גרוני. פחדתי לזוע, שכן דחף כלשהו של מתינות הורה לי לשכב בלי נוע; אבל נראה שהחיה הרעה מבינה שחל בי שינוי כלשהו, שכן הרימה את ראשה. מבעד לריסַי ראיתי מעלי את שתי עיניו הלוהבות הכבירות של זאב ענק. שיניו הלבנות החדות נצצו בפה האדום הפעור, וחשתי עלי את נשימתו החמה, עזה וצורבת.

זמן מה לא זכרתי דבר. ואז חדרה להכרתי נהמה נמוכה, ובעקבותיה יללה, שהתחדשה שוב ושוב. ואז, הרחק אי שם כמדומה, שמעתי "הלו! הלו!" כשל קולות רבים הקוראים כאיש אחד. הרמתי את ראשי בזהירות והבטתי בכיוון שממנו בא הקול, אבל לא יכולתי לראות מעבר לבית הקברות. הזאב עדיין המשיך ליילל באופן מוזר, ורשף אדום החל לנוע ברחבי חורשת הברושים, כמו בעקבותיו של הקול. ככל שהתקרבו הקולות, התגברה יללת הזאב. פחדתי לזוז או להשמיע קול. הרשף האדום הלך והתקרב על פני המעטה הלבן שהשתרע בחשכה שמסביבי. ואז, בבת אחת, מעבר לעצים, הופיעה בדהרה קלה כיתת פרשים נושאי לפידים. הזאב התרומם מעל חזי ופנה אל בית הקברות. ראיתי את אחד הפרשים (חיילים על פי הכומתות והסגינים הצבאיים הארוכים) מרים את רובה הקַרְבּין שלו ומכוון. אחד מחבריו הכה בזרועו והטה אותה, ושמעתי את הכדור מזמזם מעל לראשי. הוא טעה וחשב כפי הנראה שגופי הוא גוף הזאב. מישהו אחר כיוון אל החיה כשחמקה לדרכה, ונשמעה ירייה. אחר כך רכבה הכיתה קדימה במהירות – חלקם לעברי, אחרים בעקבות הזאב שנעלם בין הברושים עטויי השלג.

בעודם מתקרבים ניסיתי לזוז, אך הייתי חסר אונים, אם כי ראיתי ושמעתי כל מה שהתחולל סביבי. שניים או שלושה מן החיילים קפצו מסוסיהם וכרעו ברך לצדי. אחד מהם הרים את ראשי והניח יד על לבי.

"חדשות טובות, חברים!" הוא קרא. "הלב עוד פועם!"

ואז יצקו ברנדי לגרוני; זה השיב את רוחי, והצלחתי לפקוח את עיני במלואן ולהסתכל סביבי. אורות וצללים נעו בין העצים, ושמעתי גברים קוראים זה לזה. הם התקבצו יחד ופלטו קריאות מפחידות, והאורות הבזיקו ואחרים נהרו בערבובייה מבית הקברות כאחוזי דיבוק. כשקרבו אלינו שאלו אותם הסובבים אותי בלהיטות, "נו, מצאתם אותו?"

המענה הדהד בחופזה, "לא! לא! בואו הנה, מהר – מהר! אי אפשר להישאר פה, ועוד הלילה מכל הלילות!" 

"מה זה היה?" היתה השאלה, שנשאלה בכל ניגון אפשרי. התשובה ניתנה בדרכים שונות, וכולן מהוססות, כאילו מוּנעים הגברים מכוחו של איזשהו דחף משותף לדבֵּר, ובכל זאת, פחד כלשהו מרסן אותם מלהסגיר את מחשבותיהם.

"זה – זה – באמת!" מלמל בבהלה אחד מהם, שדעתו בפירוש השתבשה עליו באותו רגע.

"זאב – ובכל זאת, לא זאב!" הוסיף אחר ברעדה.

 "אין טעם לנסות לרדוף אחריו בלי הכדור המקודש," העיר קול שלישי בנימה רגילה יותר.

"מגיע לנו על זה שבאנו הלילה! הרווחנו ביושר את אלף המארקים שלנו!" קרא פתאום קול רביעי.

"היה דם על השיש השבור," אמר מישהו אחר לאחר שהייה, "וזה בטח לא בא מן הברק. ומה איתו – הוא בריא ושלם? תראו את הגרון שלו! רואים, חברים, הזאב שכב עליו וחימם את הדם שלו."

הקצין הביט בגרוני והשיב, "הוא בסדר, העור לא מנוקב. מה כל זה אומר? לעולם לא היינו מוצאים אותו לולא יללות הזאב."

"מה עלה בגורלו?" שאל האיש שהגביה את ראשי ונראה אחוז תבהלה פחות משאר החבורה, שכן ידיו היו יציבות וללא רעד. על שרוולו היו סימני דרגה של קצין זוטר.

"הלך הביתה," ענה האיש בעל הפנים הארוכות החיוורות, אשר רעד מאימה כל אימת שהעיף מבטים נפחדים חטופים על סביבותיו. "יש שם מספיק קברים שהוא יכול לשכב בהם. בואו, חברים – בואו מהר! בואו נסתלק מן המקום המקולל הזה."

הקצין הרים אותי לתנוחת ישיבה, ובה בעת הִפליט מילת פקודה; כמה גברים הניחו אותי על גבי סוס. הוא עצמו קפץ אל האוכף מאחורַי, אחז בי בזרועותיו, הורה להתקדם; ואז פנינו עורף אל הברושים ורכבנו לדרכנו במערך צבאי מהיר.

לשוני עדיין סירבה למלא את ייעודה, ובעל כורחי שתקתי. בוודאי נרדמתי, שכן הדבר הבא שזכור לי הוא שנמצאתי עומד, וחייל תומך בי מכל צד. כבר היה כמעט אור יום, ומצָפוֹן השתקף פס אדום של אור שמש כמו נתיב של דם בישימון השלג. הקצין אמר לאנשים לא לומר דבר על מה שראו, אלא זה שמצאו זר אנגלי, ששמר עליו כלב גדול.

"כלב! זה לא היה כלב!" התפרץ האיש שהפגין פחד מוות. "הרי אני יודע לזהות זאב."

הקצין הצעיר ענה ברוגע, "אמרתי כלב."

"כלב!" חזר האחר בעוקצנות. ניכר היה שאומץ לבו גובר עם עלות השמש; ואז הצביע עלי ואמר, "תראה את הגרון שלו. זאת עבודה של כלב, אדון?"

ידי התרוממה כמו מאליה אל הגרון, וכשנגעתי בו צעקתי בכאב. הגברים התקהלו סביבי והסתכלו, וחלקם רכנו מן האוכפים. שוב נשמע קולו הרגוע של הקצין הצעיר, "כלב, כמו שאמרתי. אם נאמר משהו אחר נהיה ללעג וקלס."

הושיבו אותי מאחורי פרש, ורכבנו משם אל פרברי מינכן. כאן נתקלנו במקרה בכרכרה תועה, הונפתי עליה, והיא נסעה משם אל "ארבע העונות" – הקצין הצעיר התלווה אלי, בעוד אחד הפרשים רוכב אחרינו על סוסו, והאחרים פונים אל הקסרקטין.

כשהגענו שעט לקראתי הֶר דלברוק במורד המדרגות במהירות כזאת, שברור היה שהשקיף מבפנים. הוא אחז בשתי ידי והוליך אותי בחרדה פנימה. הקצין הצדיע לי ופנה ללכת, עמדתי על כוונתו והתעקשתי שיצטרף אלי בחדרי. תוך שתיית כוס יין הודיתי בחום לו ולחבריו אמיצי הלב על שהצילו אותי. הוא השיב בפשטות כי התענוג היה כולו שלו, וכי הֶר דלברוק כבר נקט אמצעים להשביע את רצונם של כל חברי פלוגת החיפוש; למשמע ההיגד הדו-משמעי הזה חייך רב-המלצרים, ואילו הקצין טען כי עליו לחזור ולמלא את חובותיו ופרש.

"אבל, הֶר דלברוק," ביררתי, "איך ולמה החיילים חיפשו אחרַי?"

הוא משך בכתפיו, כמו ממעיט בערך מעשיו והשיב, "התמזל מזלי, ומפקד הגדוד שאני משרת בו נתן לי רשות לחפש מתנדבים."

"אבל איך ידעת שהלכתי לאיבוד?" שאלתי.

"הרַכּב הגיע הנה עם שרידי הכרכרה, שהתהפכה כשברחו הסוסים."

"אבל בוודאי לא שלחת פלוגת חיפוש של חיילים רק בגלל זה?"

"אה, לא!" הוא ענה, "אבל עוד לפני שהגיע רַכּב הכרכרה, קיבלתי את המברק הזה מן הבּוֹיאר שמארח אותך," והוא הוציא מברק מכיסו והושיט לי אותו, ואני קראתי:

בּיסְטְריצָה.

שמור על האורח שלי – שלומו יקר לי מאוד. אם יקרה לו משהו, או אם ייעדר, אל תחסוך באמצעים כדי למצוא אותו ולהבטיח את שלומו. הוא אנגלי, ולפיכך הרפתקן. לעתים קרובות נשקפות סכנות מן השלג והזאבים והלילה. אל תתמהמה אפילו לרגע אם תחשוד שאירע לו משהו. אגמול על מסירותך בממון.

– דרקולה.

החזקתי את המברק בידי, ונדמה היה שהחדר מסתחרר סביבי. לולא תפס בי רב-המלצרים הדרוּך, דומני שהייתי נופל. היה משהו מוזר להחריד בכל זה, משהו חריג ועולה על כל דמיון, עד שהתעוררה בי תחושה כי בדרך כלשהי איני אלא כלי משחק בין כוחות יריבים – ונראה שעצם המחשבה המעורפלת על כך הטילה בי שיתוק. אין ספק שהייתי נתון תחת סוג כלשהו של הגנה מסתורית. מארץ רחוקה, וממש ברגע האחרון, הגיעה הודעה שחילצה אותי מסכנותיהן של תרדמת השלג ושל מלתעות הזאב.

כל לילה אבי עושה את הדרך מבית-הקברות אל ביתנו. אני שומע את צעדיו בגינה ומעמיד פני ישן כשהוא מחפש את מקלו שהחביא בארוני. אני משאיר לו את הדלת פתוחה, וחומד לי לצון אתו. הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר.

אני עוקב אחריו בחצי עין עד שכוחו תש והוא מצטנף על הרצפה אומלל ונואש. אני קם מהמיטה ואוחז בידו ומלווה אותו עד שער בית-הקברות, לפני שיתעוררו בני הבית. הוא נכנס באמון ובביטחון ואני עוקב אחריו מרחוק ורואה אותו נעלם בין הקברים.

מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מן המקל, להשליך אותו לנהר, למשל, או לשבור אותו על גדר הגינה. אדרבה, מזמן שהחלו הביקורים הליליים של אבי אני שומר עליו אף יותר מקודם. אחרי כל ביקור אני מוחה צלקת שהמקל השאיר ביום מן הימים. אחת על כתפי הימנית, אחרת על השוק השמאלית שלי, והרבה צלקות קטנות שמפוזרות על עורי ומתחתיו.

מחיתי כמעט את כולן חוץ מאחת, שהשארתי לסוף הרשימה, לא ידעתי היכן היא על עורי או מתחתיו. ביקור אחד שלו, אחרון, והעניין יסתיים ואמחה את כולן. בפעם הזאת אתן לו להצטנף שעה ארוכה אומלל בפינת החדר ואחכה עד עלות השחר, או עד שיכבוש את גאוותו ויבקש במפורש שאלווה אותו אל קברו לפני שתזרח השמש.

אבל הוא לא בא שלושה לילות. היעדרו הדאיג אותי מאוד: האם תפש שאני חומד לי לצון אתו? או נואש מלמצוא את המקל שלו?

בלילה הרביעי החלטתי לחפש אותו – אולי טעה בדרך או נפלה עליו תנומת קברים ארוכה? ויהיה לנו ביקורו זה ביקור אחרון, ואחר כך אשאיר לו את המקל על קברו ושוב לא יצא עוד בלילות, מת ועיוור, אל תלאות הדרך.    

בשעה שתיים לאחר חצות יצאתי מחדרי בשקט, נזהר שלא להעיר את אמי שמשאירה את דלת חדרה פתוחה קצת, אחר כך חציתי את הסלון והגינה, והמשכתי בדרכי אל בית-הקברות. לא חשבתי איך אשכנע את אבי לבוא לבקר אותנו בפעם האחרונה, לא הייתה לי בראש תוכנית מוגדרת – וכי יש מת שאינו מייחל להזמנה כזאת לטיול לילי להשיב בו את נפשו באוויר צונן?

בשער בית-קברות ראיתי מרחוק שתי דמויות רפאים נעות שאת תווי פניהן לא יכולתי לראות בחשכה. התקרבתי בשקט והתחלתי לעקוב אחריהן מאחורי העץ הגדול. אמי הסתערה על אבי במקל והוא ניסה לחמוק ממכותיה בלי לזוז ממקומו ובלי להוציא הגה.

ממקום מחבואי שמעתי אותה אומרת לו:

אמרתי לך, ארור שכמוך, שלא תכה אותו בראש, שלא תכה אותו בראש כי תהרוג אותו.

מיששתי את ראשי, הדם היבש כיסה בו פצע עמוק.

כעבור רגעים אחדים גררו השניים את רגליהם בעייפות ובכבדות ופניהם מועדות הביתה.

ואני עברתי את שער בית-הקברות ונעלמתי בין הקברים הבלועים בחשכה. 


*מתוך קובץ הסיפורים "ההזמנה C345", הוצאת אלמותווסט, מילאנו, 2018.

 

 

מיטב התחבולות של עכברים ואנשים

כושלות מפח אל פחת,

רק משאירות כאב ורגשות קשים,

במקום שמחה מובטחת.

רוברט ברנס, "לעכברה, שאת מאורתה הפכתי במחרשה"

"קא פּאו" המה מהמרים. ברחבי הקזינו הדהד שקשוק המטבעות שהוכנסו למכונות ופה ושם צלצולים של זכייה על מגשי המתכת.

"היי, אנדרה!" הוֹנֶסטוֹ טפח על זרועו של חברו ורכן מעבר לכתפו כדי להציץ בתמונות לרוחב המסך. "איך הולך לך?"

אנדרה הרים מבט ממכונת המשחק על 25 סנט וחייך. "לא רע. מה קורה?"

"שום דבר," הונסטו פיהק. "אתה מרוויח?"

כמו שעון התייצב הונסטו בקזינו כל ערב שישי וחיפש את חברו. הוא ואנדרה נפגשו כמה חודשים לפני כן, כשהגיע הונסטו לטרינידד מהפיליפינים. הונסטו בן העשרים ותשע גויס לעבודה בטרינידד כרוקח. אנדרה נהג במונית שלו וחיפש נסיעה-חזור מנמל התעופה פיארקו כשלפתע יצא הונסטו מאולם המכס. מאז נעשו חברים, ואנדרה סיפק שירותי הסעה להונסטו וחבריו מהפיליפינים.

"קצת מרוויח, קצת מפסיד," אנדרה משך בכתפיו. "אבל," קרץ והכניס את ידו למכל הפלסטיק הלבן כדי לקחת עוד מטבעות, "בעיקר מרוויח." הם צחקו ואנדרה משך בידית, הציורים על המסך היטשטשו והתגלגלו עד שעצרו בבת אחת. מיד התחילו מטבעות להישפך למגש בצלצול.

"כל הכבוד!" טפח הונסטו על גבו של אנדרה.

"אם ככה זה יימשך," הצהיר אנדרה, "אני גומר לשלם על המונית כבר החודש. המכונה הזאת חמה. לפני שבאת, עצרה לי על שלושה לימונים והרווחתי מאה כמו כלום. יותר טוב מלנהוג מונית."

"מה שתגיד, אחי. לפעמים קורה. יש מזל ואתה נופל על מכונה טובה."

מלצרית המשקאות הופיעה עם בירה קאריבּ לאנדרה. הוא הכניס יד לדלי הפלסטיק ושמט כמה מטבעות על המגש שלה. היא פנתה אל הונסטו. "אתה שותה מה שאחיך שותה?"

"כן, אבל הוא לא אחי," חייך הונסטו. "הוא לא מספיק יפה."

"היית מת להיראות כמוני, בּוֹי." אנדרה גרף עוד מטבעות, הכניס אותן למכונה והוריד ומשך בידית. שני דובדבנים הופיעו ומטבעות קרקשו למטה. אנדרה האכיל את המכונה שוב. כשעצרו הסיבובים הייתה דממה. הוא הוסיף מטבעות. הגלגלים הסתובבו והסתחררו ואז עצרו. שום דבר.

"היי, אתה מאבד את מגע הקסם שלך." הונסטו התקרב. "תן לי לנסות."

"תמצא מכונה משלך," ענה אנדרה. "אתה אולי חבר שלי, אבל אין מצב שאני חולק איתך פרת-מזומנים כזאת!" הוא האכיל את המכונה שוב. היא זמזמה כמו בלנדר, ואחר כך זרמו ממנה מטבעות, בדיוק כשהמלצרית חזרה עם הבירה בשביל הונסטו.

הונסטו שלח יד למטבעות הנשפכים כדי לתת לה טיפ. "תזמון זה הכול בחיים!"

"אני צריך עוד דלי," התרברב אנדרה. "לך תביא עוד דלי. המתוקה הזאת רק רוצה לשלם לי." בזמן שהונסטו ניגש להביא דלי מכלוב הקופה, אנדרה שמט עוד מטבעות לחריץ. הגלגלים התרוצצו, ואז נעצרו בבת אחת – שלושה דובדבנים על קו התשלום, ועוד צלצולים על המגש.

"תודה," אמר אנדרה, ולקח את מכל הפלסטיק מהונסטו כדי לגרוף את המטבעות. "תישאר כאן ותשמור לי על המקום. מה שלא תעשה, אל תיתן את המכונה שלי לאף אחד. כבר חוזר." הוא רוקן את הבירה שלו.

"היי, אחי, אני יכול לשחק על הכסף שלך עד שתחזור?"

"תשתמש בכסף שלך," ענה אנדרה, מעמיד את הבקבוק הריק כאילו היה זקיף מאחורי דליי הפלסטיק.

"אין לי סנט על הנשמה."

"מה זאת אומרת אין לך סנט? זה היום של המשכורת!"

"אתה יודע שאני שולח את הכסף שלי הביתה לפיליפינים בימי שישי. היי, לא כדאי להסתכן ולתת לה להתקרר כשאתה לא פה, נכון?"

"בסדר," צחק אנדרה. "רק אל תיקשר אליה יותר מדי." הוא פנה ללכת ואז עצר. "אבל מה אם אתה זוכה עם הכסף שלי?"

"הכול שלך," אמר הונסטו.

"לא, לא, זה לא הוגן," מחה אנדרה. "אם אתה מושך את הידית ומרוויח, חלק מהכסף שלך."

"אבל זה הכסף שלך, והמכונה שלך."

"שמע מה נעשה. אם תרוויח, נתחלק בסכום, חצי-חצי. איך נשמע לך?"

"אתה בטוח?" שאל הונסטו.

"כן. שהיא לא תתקרר לי!" אנדרה חייך חיוך רחב. הוא הסתובב ופנה לשירותים, מתמרן בין המונים מתקהלים סביב מכונות משחק ושולחנות הימורים, שותים בירה ומחכים לתורם על מכונה.

"ערב טוב, ערב טוב, מיסטר פּרֶסָד," חייך אליו המנהל בפנים קורנות. "איך הולך לך הערב?"

"ממש טוב," חייך אנדרה. "רק שלא תכיילו לי את המכונה מחדש עד שאני חוזר!" שניהם צחקו.

כשחזר אנדרה מהשירותים, פעמון מעצבן הרעיש עולמות, כמו אזעקה של מכונית. אז הוא תפס שהאור הכתום מהבהב מעל המכונה שלו.

"כן, כן! הונסטו! זכינו!" הוא צעק, מתאמץ לראות את חזית המכונה מבעד להמון שהקיף את הונסטו. הוא הצליח להבחין לרגע במנהל מסתודד עם הונסטו. המנהל הזדקף ופילס לעצמו דרך בקהל הרב וחלף על פני אנדרה. "כמה זה הפרס הגדול?" שאל אנדרה.

"שניים-עשר אלף דולר טרינידדי."

"טוב מאוד, אחי!" צרח אנדרה. הוא הדף אנשים בדרך למכונה. שלוש ספרות 7 כחולות עמדו במרכז החלונית. "היי, הונסטו!"

הונסטו הפסיק לגרוף מטבעות למכל הפלסטיק, קפץ ממקומו וחיבק את אנדרה. "הפרס הגדול!" הוא קרן, והצביע על המסך.

"ידעתי שהמכונה הזאת תביא את המכה!" צהל אנדרה והתפאר. "שניים-עשר אלף דולר! אני מתקשר למרי."

בזמן שאנדרה דיבר בנייד עם אשתו, חזר המנהל והגיש להונסטו צ'ק. הוא לחץ את ידו של הונסטו והלך. אנדרה ניתק ותחב את הנייד לכיסו. הוא חיכך את כפות ידיו בציפייה.

"תן לראות את הנייר היפה הזה." הונסטו מסר לו את הצ'ק. "היי," נעץ אנדרה מבט. "הצ'ק הזה רק על שמך."

הונסטו משך בכתפיו. "המנהל אמר שהם רושמים עליו רק שם אחד."

"בוא נלך, שישנו את זה עכשיו ונתחלק בכסף," אמר אנדרה.

"הם לא משלמים מזומן בסכום כזה," הסביר הונסטו. "לכן הוא נתן לי צ'ק. ביום שני בהפסקת צהריים שלי אני אלך לבנק ואפדה את זה. אני אתן לך את החצי שלך כשתאסוף אותי אחרי העבודה."

"אוקיי," ענה אנדרה. "אבל כל כך רציתי ללכת הביתה ולזרוק על מרי את כל השטרות." הם צחקו וסיימו לאסוף את כל המטבעות. בדרכם החוצה לכלוב הקופה, עברו ליד המלצרית. אנדרה היטה את אחד המכלים, מלא עד גדותיו, מעל למגש שלה. "לחלוק את העושר מביא מזל וברכה," הוא חייך בגדול.

הקופאי מסר לאנדרה יותר משלוש-מאות דולר תמורת המטבעות. "חייבים לחגוג, הונסטו. לאן בא לך ללכת?"

הונסטו עצר לחשוב. "שאלה קשה – כי אתה מבין שאנחנו יכולים ללכת לאן שאנחנו רק רוצים!"

ביום שני, אחרי שאסף את הבנים מבית הספר, נסע אנדרה לכיוון הסופר-פארם בסן חואן כדי לאסוף את הונסטו. הוא שנא לנהוג בפורט-אוף-ספֵּיין בשמונה בבוקר או בשלוש אחר הצהריים, כי אלה השעות שבהן ההורים מביאים או מחזירים את הילדים הקטנים. הם לא היו מוכנים להסתכן בחטיפות אפשריות של ילדיהם בתחבורה הציבורית. בקרוב תגיע העונה הגשומה, ומדי פעם יירד מבול ויגדל העומס בכבישים.

כשהגיע לבסוף לבית המרקחת הייתה השעה אחרי ארבע. הונסטו לא היה בחוץ. הוא אף פעם לא חיכה בשמש הטרופית אם אנדרה איחר.

אנדרה הסתובב אל ברנדון ואדם. "חכו פה. לא לגעת בשום דבר. תכף חוזר. אחרי שנוריד את הונסטו," הוסיף, "אני לוקח אתכם לעיר הסרטים בקניון, ונלך לחגוג." הוא נעלם בתוך בית המרקחת. עד מהרה הופיע אנדרה עם הונסטו.

"היי לכם." הונסטו הנהן לעבר הבנים כשהתיישב במושב הנוסע. הם ענו בחיוך.

אנדרה השתחל מאחורי ההגה ופנה להונסטו בציפייה. "אז איפה הכסף שלי, בּוֹי?" שאל בחיוך.

הונסטו השפיל מבט. "מצטער, אנדרה."

אנדרה נעץ בו מבט. "מה זאת אומרת, 'מצטער'?"

"היינו ממש עסוקים היום, יום שני וזה. לא היה לי זמן ללכת לבנק." הונסטו הרים מבט. "אבל אני אלך מחר. מבטיח לך."

אנדרה שתק. הוא הרגיש מערבולת של בחילה בבטנו. "מקווה שאתה לא משקר לי."

"בטח שלא," מיהר הונסטו לענות.

אולי מיהר מדי, חשב אנדרה. "כי אני באמת בונה על הכסף הזה," המשיך לאטו. "המקום שמרי עובדת, הם סוגרים בסוף החודש, ואני חייב להמשיך עם התשלומים על המכונית." הוא עצר. "ואתה יודע כמה זמן אנחנו דוחים את הניתוח של ברנדון."

"אל תדאג. סתם הייתי עסוק," הרגיע אותו הונסטו. "אני אפדה אותו מחר." הם נסעו בדממה זמן-מה, ואז פתחו בשיחת חולין עד שהגיעו לדירה של הונסטו.

"אז אני בא לאסוף אותך עוד פעם מחר אחרי העבודה?" שאל אנדרה.

הונסטו נתן לו את דמי הנסיעה. "כן. בארבע בבית המרקחת."

אבל למחרת הונסטו לא היה שם. אחד המוכרים אמר לאנדרה שזה היום החופשי של הונסטו.

"הוא אמר לי לאסוף אותו כאן אחרי הצהריים," התעקש אנדרה.

"אחד מכם כנראה טעה," משך המוכר בכתפיו.

אנדרה יצא. הוא ישב במכוניתו המום. ואז שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג את המספר של הונסטו. הטלפון צלצל וצלצל. לא הייתה תשובה, אפילו לא תא קולי.

"יא בן זונה," לחש אנדרה. לסתו התהדקה כשהתניע את המכונית ונסע לכיוון הבית של הונסטו. איך הוא מסוגל להבריז לי ככה? כבר חודשים שאני מסיע אותו ואת החברים שלו לאן שמתחשק להם, נותן להם עדיפות על לקוחות אחרים שלי. אני מזמין אותו אלי הביתה בחג המולד, לא רק כי הוא לבד ורחוק מהמשפחה שלו, אלא כי אני מחבב אותו. מרי והבנים ואני אפילו מארגנים לו מסיבת יום הולדת ומזמינים את כל הפיליפינים. "הבן זונה הזה," חזר אנדרה ופנה לג'רנינגהם אווניו.

מכוניות מעטות חנו מחוץ לבית הדירות בן שתי הקומות המסויד לבן שגר בו הונסטו. אנדרה נכנס לחניית האורחים, יצא מהמכונית וצעד אל דלתו של הונסטו. הוא חבט על המתכת הצבועה וזז הצידה כדי שלא יבחינו בו דרך חור ההצצה. הוא המתין. שום קול לא נשמע מבפנים. איפשהו בבניין מישהו הפציץ ברמקולים עם One More Time של מאשֶל מונטאנו. אנדרה דפק שוב על הדלת של הונסטו. הוא בפנים, על בטוח. הוא פשוט פוחד לעמוד מולי. אנדרה פנה לחזור בכעס למכונית שלו. "אין מצב שיתחבא ממני," רתח. "לעבודה הוא חייב ללכת."

"אנדרה!" הונסטו עמד בפתח דירתו בראש מורכן, ילד מפוחד שנקרא לחדר מנהל בית הספר.

אנדרה הסתובב. "תן לי את הכסף שלי עכשיו," דרש. "אני רוצה את הכסף שלי, בּוֹי."

"אין לי אותו."

"מה לעזאזל אתה מתכוון שאין לך אותו!" צעק אנדרה.

הונסטו הביט בעצבנות לעבר שאר הדירות בבניין. "דבר בשקט, בבקשה."

"אני אתחיל לדבר בשקט ברגע שתיתן לי את הכסף שלי."

"אין," אמר הונסטו בשקט. "שלחתי אותו הביתה לאמא שלי."

"לא," אמר אנדרה. "אתה תשלח את הכסף שלך לאמא 'שך, לא את שלי. אני רוצה את הכסף שלי עכשיו."

"מאוחר מדי. אין לי אותו. חוץ מזה," הוסיף הונסטו, מתגונן, "זה היה הכסף שלי. אני זכיתי בו, לא אתה."

"אבל הסכמנו להתחלק בינינו." קולו של אנדרה גבר שוב. "השתמשת במכונה שלי ובכסף שלי!"

"אבל אני זכיתי. הכסף היה על הזכיות שלי, ועכשיו הוא איננו." הונסטו צעד לאחור ושלח את ידו לסגור את הדלת.

"יא בן זונה שקרן!" צעק אנדרה, מזנק לעבר הדלת. מהבּריח נשמע קליק.

בלילה, כששכבו במיטה, סיפר אנדרה למרי מה קרה. "אבל הוא גנב את הכסף שלך. איך הוא יכול לעשות לך דבר כזה?" היא ייבבה.

"הוא פשוט עשה את זה," השיב אנדרה בעייפות.

"לדעתי כל הכסף היה שלך," הכריזה מרי. "המכונה הייתה שלך והונסטו שיחק על הכסף שלך." היא טלטלה את ראשה. "אני פשוט לא מבינה אותו. הוא רוקח, ומרוויח יותר ממך על העבודה שלו, והוא לא מוכן אפילו להתחלק. ואתה עוד היית חבר שלו."

"אכפת לו רק מכסף," נאנח אנדרה. "זאת הסיבה היחידה שהוא בא לטרינידד."

"עדיין קשה לי להאמין איך הוא יכול לגנוב מאיתנו ככה ולצאת מזה חלָק."

אנדרה משך בכתפיו. "את זה תגידי בבית משפט, כנראה."

"ולמה לא?" תבעה מרי לדעת.

"למה לא מה?"

"למה שלא נגיד את זה בבית משפט? נתבע את הונסטו על הכסף הזה!"

"חשבתי לעשות את זה," אמר אנדרה בדכדוך. "אבל הסכום לא מספיק גדול. אחרי הפסד שעות עבודה והוצאות משפטיות, יכול להיות שיעלה לי ששת-אלפים בשביל לקבל בחזרה את הששת-אלפים שלי."

"ששת אלפים? לך על כל השניים-עשר! הרי הונסטו לא חושב שהסכמתם לחלק את הכסף ביניכם, נכון?"

"זה נכון," הסכים אנדרה. "בכל זאת, לתבוע זה סיכון. אף אחד לא מבטיח שנזכה, ואם נפסיד, יהיו לנו עוד יותר הוצאות."

"בטוח יש משהו שאנחנו יכולים לעשות," נאנחה מרי, וכיבתה את מנורת הלילה. "אפילו עם כל הפשע בטרינידד, שככה נצא קורבנות, זה הדבר האחרון שהייתי חושבת."

אנדרה שכב ער, בטנו מתהפכת. הוא גנב ממני את הכסף. המכונה הייתה שלי ואת הכסף שלי הוא שלח הביתה כמו שעון לאמא שלו. ואני סמכתי עליו, האמנתי לו, לבן זונה הזה. הכסף שלי, ועכשיו אין כלום – הוא עצר. זהו בדיוק! למה לא חשבתי על זה קודם? הוא החל לתכנן תוכנית בהתלהבות. כן, יש סיכוי שזה יעבוד. אולי אין צדק בחיים, חשב בדכדוך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לנסות לתקן את העוול.

למחרת בבוקר, אחרי שהוריד את ברנדון ואדם בבית הספר, נסע אנדרה ישירות לבית הדירות שבו גר הונסטו. הפעם חנה בחוץ בג'רנינגהם אווניו. כשפתח את דלת המכונית התעופפו שני זמירים בצווחות מחוט חשמל אל ענף קרוב, נטוי מרוב פירות מנגו אדמדמים. הוא מיהר לדלת הקרובה ביותר בקומה הראשונה של הבניין והעיף מבט במנעול. "קוויקסֶט". אחר כך מיהר בחזרה למכוניתו ונסע לקניון פריוריטי בסן חואן.

בחנות המנעולן ישבה אישה בגיל העמידה מאחורי הדלפק ודיברה בנייד. "לסחוט את עצמי, נראה לך ככה אני אשיג את הכסף? את מבינה?" היא אמרה. היא הנהנה אל אנדרה והוסיפה, "נכנס לקוח. נדבר אחר כך."

"איפה מוּני?" ביקש אנדרה לדעת.

האישה הרימה מבט לאיטה אחרי שהכניסה את הנייד לתיקה, גלגלה עיניים וחשפה שיניים בכעס. "מה? אתה אפילו לא אומר לי שלום? איפה הנימוסים שלך, בּוֹי?"

סליחה," אמר אנדרה בהכנעה. "בוקר טוב."

"ככה יותר טוב. לאן המדינה הזאת מידרדרת," המשיכה, מנידה את ראשה. "אנשים אין להם זמן לדבר עם אנשים, אחר כך כבר לא אומרים בוקר טוב אפילו! מה בוער לך, בּוֹי?"

נהדר, חשב אנדרה. נפלתי על קשקשנית. "לא בוער. פשוט אני חושב על כל הדברים שיש לי לעשות היום, זה הכול."

היא טלטלה את ראשה. "תמשיך ככה, תחטוף התקף לב. פה זה טרינידד, בּוֹי. הכול יכול לחכות." הוקל לאנדרה כשהיא הסתובבה וקראה, "מוּני!"

גבר גוץ ממוצא הודי הופיע מהחדר האחורי. "האיש הכי מהיר בעיר!" חייך ליאו מוּניסאמי חיוך קורן וחיבק את אנדרה חיבוק חם. הוא ואנדרה שיחקו כדורגל יחד בתיכון מקיף סן חואן ובמשך כל השנים נשארו חברים.

אחרי שניהלו שיחת חולין, אמר אנדרה, "שמע, מוּני, אני צריך מפתח גנבים."

"בשביל מה? אתה פוצח בקריירת פשע?" התבדח מוּני.

"כל דבר שיהיה יותר רווחי מנהיגה במונית," צחק אנדרה. "אדם נעל דלת בבית ואני צריך לפתוח אותה."

"איזה סוג אתה צריך?"

"קוויקסט. הרבה פורצים משתמשים במפתח גנבים לדעתך?"

"לזה הם משמשים בדרך כלל. יש הרבה פשע מכל הסוגים במדינה הזאת. אם הפי-אן-אם לא יזדרזו לעשות משהו עם כל מקרי הרצח, אז האנשים שלנו יזכו בבחירות." אנדרה הכניס את המפתח לכיסו ועד מהרה כבר היה בדרך חזרה לדירתו של הונסטו. הונסטו יהיה בעבודה כל היום כמו כל העובדים הפיליפינים כאן. אף אחד לא ישמע אותי דופק על המנעול שלו. בינתיים הפקקים של הבוקר נרגעו. אנדרה כיוון את הרדיו על 91.9 ונשען לאחור, נהנה מנסיעה עם מוסיקת סוֹקָה. "הלילה בא לי בטוב, בא לי לשתות, בלי לחשוב / אז כל מה שתרצי לעשות, זורם איתך, זורם איתך…"

כשהגיע לבניין של הונסטו, חנה אנדרה שוב בג'רנינגהם אווניו. הוא לא ראה איש. הוא פתח את תא המטען, הוציא את פטיש הגומי מתיק הספורט, ומיהר לדלת של הונסטו. מלבד מקהלת ציוצים, קרקורים ושריקות, הכול היה שקט כמו בוקר של סוף שבוע. אנדרה הכניס את מפתח הגנבים למנעול ודפק על המפתח בפטיש. שום דבר. הוא דפק שוב. אין מזל. הוא הקשיב כדי לשמוע האם הרעש הפריע למישהו. הוא שמח לשמוע שלא, חבט שוב, וסובב מעט את המפתח תוך כדי כך. המנעול נפתח. אנדרה הושיט יד לידית, ואז היסס. פריצה, הוא חשב. לא! לקחת את הכסף שמגיע לי זה לא פשע. הוא החליק פנימה בזריזות.

הוא עמד במטבח הנקי והביט סביב. "טוב, איפה הייתי שם את הצ'ק?" שאל את עצמו בקול רם. הוא הבחין שהכול מסודר מאוד. אפילו הכלים מארוחת הבוקר עמדו לייבוש על המתקן. הוא פתח בפזיזות את הארון שמתחת לכיור. חומרי הניקוי היו מאורגנים בחלל הקטן, שלושה מכל סוג. "גיבוי לגיבוי," הרהר אנדרה. "כמו איזה הומו." לא, הצ'ק לא יהיה במטבח או באמבטיה. הוא נכנס לסלון-פינת-אוכל, ללא-רבב כמו המטבח. מנורה מעל שולחן עם ארבעה כיסאות. מאחוריהם כורסת עור וספה תואמת, פונים לקיר שעליו מסך טלוויזיה שטוח. מימין הייתה הדלת אל חדר השינה.

המיטה הייתה מוצעת ומסודרת. שלט-רחוק לטלוויזיה הניידת ועוד אחד למאוורר התקרה נחו על השידה שליד המיטה, לצד הספר "חטאו של אלרד" וכמה מגזינים, פארמסי טיימס, דוט.פארמסי. אנדרה פתח את המגירה – ניירות שונים בערימות מסודרות, עטים, מהדקים, מטבעות, כסף מזומן. שמונה מאות דולר. אני לא גנב. הוא סגר את המגירה ופתח את דלתות הכפולות של הארון. חולצות היו תלויות משמאל, בקבוצות מסודרות לפי הצבע. במדף התחתון הייתה שורה של תחתונים מקופלים בקפידה, ומאחוריהם שורה של גרביים מקופלים למשעי. מצד ימין היה שולחן מתקפל. לצדו, כוורת מלאה מעטפות, חשבונות, קבלות – ו – הפרס הגדול! צ'ק של קזינו "קא פאו" על סך שניים-עשר אלף דולר. בדיוק כמו שחשבתי, צהל אנדרה. הצ'ק עדיין לא נפדה. הוא עושה הכול כמו שעון: תמיד מדייק, תמיד עוצר בקזינו בכל יום שישי בדיוק בשבע וחצי, ותמיד הולך לבנק ושולח כסף הביתה ביום שישי אחרי הצהריים.

אנדרה חיטט בין המעטפות עד שמצא מעטפה של בנק רפאבליק. חודשים אחדים קודם לכן הסיע את הונסטו לסניף בסן חואן, לפתוח חשבון. הוא המשיך לחטט עד שמצא את הדרכון של הונסטו. הוא קירב כיסא לשולחן, לקח דף חלק ועט והתחיל להתאמן בהעתקת חתימתו של הונסטו. באות H יש לולאה גדולה, האות n מחודדת, האות t קצרה עם קו חוצה שפונה מטה. M גדולה בשם המשפחה. שוב ושוב הוא התאמן על החתימה. כשהיה שבע רצון, הוא העתיק את מספר החשבון של הונסטו והחזיר את המעטפה של בנק רפאבליק לכוורת. הוא הכניס לכיסו את הצ'ק והדרכון, סגר את הארון ויצא מהדירה, מבלי לנעול את הדלת. אני חוזר בקרוב. לא שווה לדפוק על המנעול מחדש.

הוא נסע בחזרה לסן חואן, לסניף של רפאבליק באיסטרן רואד. הצ'ק של הקזינו הוא מחשבון בבנק רפאבליק, חשב לעצמו, אז בבנק יוכלו לבדוק את מצב החשבון ולפדות את הצ'ק מיד. הוא ידע שהוא לוקח סיכון בכך שהוא נכנס לסניף שבו מתנהל החשבון של הונסטו, אבל חשב שיש פחות סיכוי שיתעורר חשד מכך שהוא פודה את הצ'ק דווקא שם. "המסך עולה," הוא נאנח, הוציא מכיס חולצתו את משקפי הטייסים ושלח יד למושב האחורי, לקחת כובע בייסבול של קבוצת בוסטון רד סוקס.

כשנכנס לבנק, הבחין במאבטח הלבוש מדים שעמד ליד הקיר האחורי, ובזוויות עיניו ראה את מצלמות האבטחה. הוא הסב את מבטו כמיטב יכולתו ונעמד בקצה התור הקצר. בדיוק כמו שחשבתי. לא יהיו הרבה אנשים פה בשעה כזאת ביום רביעי בבוקר. לפתע התקרב אליו המאבטח. אנדרה קפא. המאבטח חלף על פניו ופתח את הדלת לאישה זקנה. חייב להרגיע, הוא אמר לעצמו, נושף את האוויר לאיטו. זה יצליח. אני והונסטו בערך באותו משקל ויש לנו אותם גוונים. אני רק קצת יותר גבוה ויותר חסון. הוא חייך לעצמו. ויותר חתיך.

האישה שהייתה לפניו פינתה את הדלפק. אנדרה ניגש קדימה. אל תגיד שום דבר שאתה לא חייב. הוא הושיט לפקידה את הצ'ק. "מזומן, בבקשה."

הפקידה הביטה בצ'ק. "יש לך חשבון אצלנו?" שאלה. אנדרה הוציא את הדף מכיסו ורק אז הבין שהוא מכוסה בניסיונותיו לזייף את החתימה של הונסטו. הוא מיהר להוריד את הדף מתחת לגובה הדלפק וקיפל אותו כך שרק מספר החשבון הופיע. ואז הניח אותו על הדלפק מול הפקידה. היא הקלידה את הספרות למחשב. בזמן שחיכו, הוא החליק את הדף בחזרה לכיסו. "אני מצטערת, מיסטר מנאלו, אבל אין בחשבון שלך מספיק כסף כדי לכסות את הצ'ק הזה. אני יכולה להפקיד את הכסף בחשבון שלך ותוכל למשוך את המזומנים ברגע שהצ'ק יאושר."

"אבל למה אני צריך לחכות?" פלט אנדרה. לאט, בלי לחץ, אמר לעצמו. "זה צ'ק של קא פאו כתוב על חשבון של בנק ריפאבליק," המשיך ברוגע. "למה אני לא יכול לפדות אותו עכשיו, הרי לי יש חשבון אצלכם, וגם לקא פאו יש חשבון אצלכם?"

"רק רגע. אני אשאל את המנהל."

אנדרה הכריח את עצמו להיראות רגוע כשעקב אחריה וראה אותה ניגשת אל חלקו האחורי של אולם הבנק ואז נעלמת. תרגיע. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהם לא יפדו את הצ'ק. לא, תיקן את עצמו, הכי גרוע שיכול לקרות זה שהמנהל יבוא ויראה שאני לא הונסטו. אנדרה הסתובב מעט הצדה. המאבטח חזר למקומו ועמד נינוח והביט סביב. בדיוק אז הופיעה הפקידה עם גבר מבוגר יותר בחליפה. היא הראתה לו את הצ'ק ודיברה. האיש בחן את הצ'ק, הביט לעבר אנדרה, והנהן.

הפקידה חזרה והחליקה את הצ'ק אל אנדרה. "אין בעיה, מיסטר מנאלו. רק תחתום מאחור, בבקשה, ואני צריכה לראות איזו תעודה מזהה." אנדרה הושיט לה את דרכונו של הונסטו. הוא לקח את העט שמחובר לשרשרת הכסופה ובהה בגבו הריק של הצ'ק. הפקידה המתינה. אנדרה שרטט בקפידה את הלולאה הגדולה של האות H. n מחודדת. t קצרה עם קו נטוי. o אחרונה עם סלסול. הפקידה לקחה את הצ'ק והשוותה את החתימה לזו שבדרכון. אנדרה נדרך, מוכן להסתלק בריצה. ואז היא רשמה את מספר הדרכון על הצ'ק, הטביעה חותמת על גבו, ושאלה איך הוא רוצה את המזומנים שלו.

אנדרה זינק בצהלה לתוך הניסאן וינגבורד הגדולה שלו. הוא מיהר להביט סביב. אף אחד לא עקב אחריו, לא ראה אותו. הוא הוציא מהמעטפה את החבילה השמנה של השטרות הכחולים ופרש אותם. מאה ועשרים שטרות כאלה. וכולם שלו. אין מצב שזה שייך להונסטו. הוא הפסיד את זכותו לחצי מהסכום כשניסה לרמות אותי. אנדרה השליך את כובע הבייסבול האדום למושב האחורי והתניע. עכשיו הוא רק צריך לנסוע בחזרה לדירה של הונסטו, להחזיר את הדרכון למקום, ולנעול את הדלת.

עדיין מוקדם, חשב, כשירד בליידי יאנג רואד, חולף על פני מלון הילטון ומתקרב למעגל התנועה בצומת סנט אן רואד. יעברו שעות עד שהונסטו יחזור הביתה. יש לי המון זמן לנסוע לאֶלֶרסלי פלזה ולהפקיד את הכסף בחשבון שלי בבנק סקוטיה. לא כדאי להסתובב עם הכסף עלי. פה זה טרינידד. הכול יכול לקרות.

כעבור חצי שעה, אחרי שההפקדה בוצעה, אנדרה שוב הקיף את פארק סוואנה, חולף על פני גן החיות אֶמפֶּרור וַאלי והגנים הבוטניים בדרכו לשכונת בלמונט. עצי איפאה פרחו בוורוד, זוהרם העדין, השברירי של הפרחים מהדהד את התרגשותו מכל הדברים שהפרס הגדול אפשר עכשיו. לא קורה הרבה שיש צדק, שהטובים מנצחים, הוא הרהר. הוא פנה שמאלה לג'רנינגהם אווניו ועצר לפני הכניסה לבניין הדירות. הוא יצא וסרק את הסביבה. נטוש. יופי. לפתע נפל לפניו מנגו בשל. אות משמיים, סימן טוב. הוא התכופף לאסוף אותו בחיוך על פניו.

אנדרה דפק בשקט על דלת דירתו של הונסטו והמתין. שום דבר. אחרי שבדק שנית כדי לוודא שלא עוקבים אחריו, התגנב פנימה. הוא הוציא את הדרכון מכיס חולצתו, מתפעל מכמה קל היה להחזיר לעצמו את הכסף. אם לא הייתי כזה בחור ישר מיסודי, אולי אפילו הייתי מתפתה ל – הוא עצר בפתח חדר השינה.

"מה לעזא…?" ניירות ובגדים היו מפוזרים סביב. כל המגירות נשלפו ממקומן, גרביים ותחתונים תלויים מהן. הארון והשולחן המתקפל היו פתוחים, תוכן הכוורת מושלך לכל עבר. ואז הוא ראה את הזרוע.

"אוי אלוהים!" הוא שמט את הדרכון והקיף את המיטה, הונסטו שכב שם על הרצפה. ראשו נח בשלולית של דם – דם שפרץ מעורק חתוך. גרונו נראה כאילו נקצץ במאצ'טה. באופן אוטומטי גישש אנדרה לחפש דופק שידע שלא ימצא. "מי עשה את זה?" הוא יילל. תזמין אמבולנס. לא, תתקשר למשטרה. הוא הקיש 999 בנייד שלו. אוי אלוהים. מי עשה את זה? מניע. מישהו שמע על הפרס הגדול וכנראה הביא את הונסטו לדירה כדי לגנוב את הכסף –

"משטרת פורט-אוף-ספיין."

אנדרה קפא. מניע. לי יש מניע.

"הלו? הלו?" וטביעות האצבע שלי בכל הדירה. הוא ניתק מיד והביט סביב בבהלה. הוא הרים חולצה מהרצפה והתחיל לנגב את ידיות הארון ושולחן הכתיבה. את העט. המעטפה מבנק ריפאבליק. הדרכון – מה עשיתי  עם הדרכון? הוא חיפש בבהלה את הדרכון הירוק. הנה הוא על הרצפה. הוא ניגב אותו בזעם ותחב אותו לכוורת – ואז עצר. כולם יודעים, תפס אט-אט, איך הונסטו רימה אותי. לפני רגע הפקדתי שניים-עשר אלף דולר בחשבון שלי. ואני מופיע במצלמות האבטחה של הבנק – בשני הבנקים, לבוש באותם בגדים… הוא נשען על הארון, החליק לרצפה ופרץ בצחוק בלתי נשלט.

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.