the short story project

search
 

 א.

שמי אורי וינקלר, ואני מספיד.

מחק זאת!

זה איננו שמי, ומהו ההופך אדם למספיד, שוב איני יודע.

ובכל זאת.

בכל זאת אני עובר בין בתי האבלים, יום יום, שעה שעה. אני עולה ופותח את הדלת. איני טורח בפעמון, שהרי הם אבלים. אני מתקדם בפנים חפויות. מברך את קרובי המשפחה ב״שלא תדעו עוד צער,״ ומתיישב בשקט ובהתחשבות באחת הפינות. איש אינו מכיר אותי, אך כל אחד מן האבלים מניח שבאתי בשביל מישהו אחר. כמעט מיד מונחת לפני צלחת עם בורקסים, או פיצוחים, ובעלת הבית מציעה לי קפה, הצעה שאני דוחה בהבעה של השתתפות, כדי שלא להיות לעומס.

רק לאחר שעברו כמה דקות, כשהשיחה בשאר פינות החדר גוועת, אני פותח בדברים.

כדי לומר דברי הספד שיישארו בזיכרון, צריך רק נקודת משען. הרבה פעמים אפשר ללמוד כמעט את כל מה שחשוב לדעת על חיי אדם מן הדרך שבה עזב את העולם. פעמים רבות ימיו האחרונים, או אפילו רגעיו האחרונים, מספקים לנו סיכום של אופיו, של דרכו בחיים, ושל המסר שהוא רוצה להשאיר אחריו. קח למשל את האיש שבנו התאבד רק שנים ספורות לפני כן, ועכשיו סבל כבר כמה חודשים מסימפטומים מקדימים להתקף לב, אבל התעלם מהם כמעט בהפגנתיות. עד שיום אחד לא עמד עוד בלחץ, והתמוטט בכניסה לביתו. עד כמה הדבר מלמד אותנו על העדינות שבאופיו, על אצילות הנפש, על הכאב שלא רצה לכפות על חבריו ומכריו. אין ספק שגם בזמנים אחרים לא היה אדם המרבה בדיבור, ולא נטה להכביד על בני שיחו ברגשותיו או בדעותיו אלא אם נשאל, וגם אז העדיף לשמוע את האחר, לעודד ולהבין אותו או אותה, ולא להביא אל השיחה צלילים צורמים של אי הסכמה. הוא עלה לארץ ודאי בגיל מבוגר, מארץ מרכז אירופית זו או אחרת, ושימר באישיותו את התרבות המעודנת של מקום הולדתו. ודאי שהיו לו דעות משלו, והוא היה מביע אותן בתקיפות, אך לעולם לא בדרך שתעליב את בני שיחו או תוך הרמת הקול. את כל הדברים האלה אפשר לומר גם בלי להכין שום מחקר מקדים על הנפטר. הוסף כמה פרטים ביוגרפיים שנבחרו בקפידה, וערבב פנימה גם הערה או שתיים הרומזות להיכרות אישית, רצוי בתקופה מספיק רחוקה בחייו של מושא ההספד, כך שהסיכוי שיהיה שם מישהו שיכיר אותו מאותו הזמן והמקום זניח, ויש בידך את מרכיביו של הספד שלא ישאיר אפילו את מכריו הרחוקים ביותר של הנפטר אדישים.

או קח לדוגמה את האיש שהיה פעיל כל ימיו, הגיע לדרגה בכירה בצבא, טייל ברחבי העולם, השלים הכנסה כמדריך טיולים בארץ ובעולם, היה הרוח החיה בכל מקום שבו נכח, להטט בין עשרות פרויקטים ומשימות, ועוד מצא זמן לטפח את משפחתו וחבריו. משנודע לו שחלה בסרטן, יצא למלחמה שלא ידעה פשרות. כמו גנרל מנוסה שלח את גייסותיו לקרב פעם אחר פעם ולא נכנע גם כשאיבד את מאור עיניו, בזו אחר זו, וגם כשרותק למיטתו, וגם כשהרופאים כבר נכנעו והסבירו שאין להם עוד טיפולים להציע לו. בימיו האחרונים, כשהבין שאין עוד תקווה, בחר להפסיק את הטיפולים ולמות בביתו. הוא קבע עם מקורביו ועם מטפליו את הרגע המדויק שבו יהיה עליהם להזריק לגופו כמות מספקת של מורפיום כדי להכניס אותו לתרדמה עמוקה שממנה, כך קיווה, לא יתעורר עוד. וכשהרגע הגיע אמר רק זאת,  "הגיעה השעה," כי את הפרידה האמיתית מקרוביו וחבריו עשה עוד קודם לכן, כשעוד יכול היה לדבר וגם להקשיב. נאומו של המספיד יתחיל בנקודה זו, בהחלטה האחרונה שאין ממנה חזרה. מיהו האדם, ישאל נושא הנאום את כלל הנוכחים, המסוגל לקבל החלטה כזו בשלוות נפש, בקבלה אמיצה של הגורל, ואולי אפילו לחייך כשהוא מרגיש את התרדמה הסופית מכבידה על עפעפיו. אפשר לדבר שעה ארוכה על הרגע הזה, לשלב בדברים שבחים לנפטר ולבני משפחתו, להזכיר אנקדוטות שליקטת קודם לכן, באמצעות האינטרנט, או תוך האזנה לשיחות האבלים (יש להקפיד להשתמש באנקדוטות שמי שהזכיר אותן במקור כבר עזב את המקום), ולהוסיף תיאור מפורט של אחד המקומות שהיו חביבים במיוחד על המנוח, רצוי מקום נידח ומרוחק, כדי לרמז שהדובר היה שם יחד איתו, ושוב, במאמץ קטן יש בידך הספד שיישמר בזיכרון שנים ארוכות.

אבל לא כל האנשים מציגים סיפור שקל לספרו. מה עלינו לעשות עם הקשישים שתקופה ארוכה עברה עליהם בבתי האבות, תשושי נפש ושקועים בשלביו המתקדמים של שיטיון, עד שאיבדו כליל את היכולת לתקשר עם אוהביהם ובילו את ימיהם האחרונים, הארוכים והמרים, כשהם מרותקים לכיסא גלגלים והריר נוזל על שפתיהם מהמזון הנוזלי שבו מאכילים אותם בכפית עובדי שכר מינימום קשי יום? כיצד עלינו לפנות אל האבלים המעטים שטרחו ובאו לשבעה, ושרובם נמנים על מכריהם של קרובי המשפחה ולא של המנוח או המנוחה עצמם? דווקא מקרים אלה, שנקודות האחיזה בהם מועטות ולא תמיד מתועדות כראוי, יכולים לספק למספיד המנוסה קרקע פורייה להפגנת יכולת הבעה מזהירה, מעודדת ומעוררת השראה.

במקרים כאלה עליך לגייס לעזרתך את הזמן עצמו. אותו הזמן שהכביד את ידו על הנפטר עד שמחץ אותו תחת משקל הימים, הוא עצמו מקנה עכשיו לחייו את המשקל הראוי להם. מי שהצליח לשרוד תקופה כה ממושכת, יאמר המספיד, קרוב למאה שלמה (עבור האבלים, שלא התקרבו עדיין לגילו של הנפטר, אחת היא אם חי תשעים ושלוש שנים, או מאה ואחת), עשה זאת מתוך בחירה. היה עליו ל ב ח ו ר בחיים, יאמר בהדגשה, בניגוד לחבריו ומכריו שנכנעו למשיכתו של המוות. אחרי הכול, המשך החיים בגיל כה מבוגר מטיל על האדם סדרה שלמה של ויתורים. כל יום הוא מוותר על יכולת אחרת של הגוף, ומעט מאוחר יותר גם של הרוח, כדי לקיים את כוח החיים. לבסוף לא נשארת אלא קליפה ריקה כמעט לחלוטין, שכל שנמצא בתוכה הוא אותו כוח חיות מופלא ששמר אותו איתנו כל הזמן הזה. את הכוח הזה יש להעריץ, לא לבטל, יאמר הנואם. הוא אינו מצוי בכל אחד, ומשבחר לו אדם מסוים לבוא דרכו לידי ביטוי, חובה עלינו להעריך את אותו אדם, ולהכיר לו תודה על הלקח שחייו מלמדים את כולנו.

את הדברים האלה כדאי לתבל במעט היכרות עם תקופת חייו של הנפטר והמקומות שבהם שהה. אם היה ניצול שואה, יש לדבר על הגורל היהודי. אם העביר תקופת זמן ממושכת מחוץ לארץ, חובה להתייחס למאורעות ההיסטוריים שאירעו בארץ שבה נמצא. מומלץ להימנע מלהתייחס למאורעות שקרו בארץ בתקופה שבה חי כאן, משום שמן הסתם נמצאים בחדר אנשים שהכירו אותו באותה תקופה, או שהכירו את קרוביו וחבריו, את ילדיהם, נכדיהם וקרוביהם הרחוקים יותר. הסיכוי שמישהו יתפוס אותך בטעות גדל ככל שהמאורעות שעליהם אתה מדבר קרובים יותר להווה. ממילא התקופה האחרונה בחיי הנפטר אינה משופעת באירועים. במקום לדבר על קמילה ועל ייאוש, דבר על חיים ועל צמיחה, על התחדשות ועל המשכיות.

ב.

כך עוברים עליי, אם כן, הימים. הם פשוטים וסדורים, מתוכננים בקפידה.

בבוקר אני עובר על העיתונים, ומשווה בין מודעות האבל לבין מודעות הפטירה. קל לסנן את המודעות. ראשית, אין טעם להתייחס לאדם שהמודעה על פטירתו גדולה משליש עמוד. השבעה לזכרו של אדם כזה תהיה אירוע המוני. הסיכוי לטעות ולהיתפס גדול מדי. גם מי שבגינו מתפרסמות יותר מחמש מודעות במצטבר בעיתונים השונים יהיה בעל חוג מכרים גדול מדי, או שקרוביו בעלי חוג מכרים כזה. את המודעות שעברו את הסינון הראשוני אני גוזר ומחלק לתיקיות לפי מיקום השבעה והזמן שנותר לפני שהיא מסתיימת.

עכשיו מגיע הזמן לטפל בהכנת התיק על נפטרים שאצלם אני מתכוון לבקר בימים הקרובים. אני מנצל עד תום את רשת האינטרנט, מברר כל פרט שניתן למצוא על הנפטר, מחפש את שמו בדפי זהב, בגוגל, ברשתות החברתיות, אפילו ביו-טיוב, ומסדר לעצמי דף של "קורות חיים" הכולל לא רק את המידע שהצלחתי למצוא על האדם עצמו, אלא גם ראשי פרקים על המקומות שבהם היה ועל המאורעות המרכזיים שאותם היה עליו לחוות באותם מקומות בזמן ששהה בהם. מצויד בדף הזה, אני מתקשר לבית האבלים ומביע את תנחומיי. אני מאריך בשיחה, מזכיר מדי פעם תאריך שנראה לי שיעורר תגובה, או תכונת אופי או תחביב של הנפטר שאפשר להסיק עליה מעיון בפרופיל הדיגיטלי שלו. משהו מכל אלה יתפוס, ובן או בת שיחי ינדבו פרטים שבהם אוכל להשתמש אחר כך. אני עשוי לעשות מספר שיחות כאלה, בהפרש של שעות בודדות, כדי לתפוס בני משפחה אחרים בכל שיחה (אם אני נתקל באותו משיב, אני מגמגם מילות תנחומים חסרות ייחוד ומנתק), עד שיש בידי את החומר המספק לצורך ההספד. לעולם לא אבקר בשבעה ביום שבו ביצעתי את השיחות האלה. צריך לחכות לפחות יום אחד כדי שהקרובים ישכחו את השיחה, שאין דבר שייחד אותה מעשרות שיחות תנחומים אחרים שהם מקבלים. אם הדבר אפשרי, עדיף אפילו הפרש של יומיים.

אחר כך מגיע הזמן להכין את דברי ההספד לנפטרים שאבקר באותו יום. אני מעיין ברשימותיי, במאמרים שאספתי מהאינטרנט, בכתביו של הנפטר, במקרה שאפשר היה לשים את היד על כאלה, גוזר, מדביק ומסדר, עד שההספד מתחיל לקרום עור וגידים. במקרים קלים התהליך אורך כשעה. במקרים מורכבים יותר הוא עלול להימשך גם למעלה משלוש שעות. היו פעמים שנאלצתי לדחות ביקור אצל נפטר כדי למשוך את חיבורו של ההספד יום נוסף. אני משנן את ההספד ומתאמן לפני המראה, מקפיד על חיתוך הדיבור, על המבט הנכון ברגע הנכון. יש חשיבות גם לדרך שבה נאמרים הדברים, לנימת הדיבור, לזווית שבה מושפל הראש. הכול צריך להיות מושלם כדי לעורר את הרושם הרצוי. אני חייב זאת לנפטר, שהרי לא יהיה לו מספיד אחר שישקיע בהכנות את מידת הרצינות הראויה.

אני יוצא לדרך בערך בחמש אחר הצהריים, אלא אם מדובר בשבעה המתקיימת במקום מרוחק, שאז אני מקדים ויוצא בשלוש. אני נוסע בתחבורה הציבורית. אוטובוסים ורכבות מאפשרים לך למצוא מקום מבודד ולעבור על ההספד עוד פעם או פעמיים לפני שיגיע המועד. אני לבוש בבגדים חסרי ייחוד, בהתאם למה שכנראה יהיה לבושם המייצג של מכריו של הנפטר. אם מדובר במשפחה מסורתית אחבוש כיפה סרוגה. זקן אני מגדל ממילא, כי הוא מתקבל היטב גם במשפחות חילוניות. אצל חרדים איני מבקר. הכמות הגדולה של האבלים מגבירה את הסיכוי להתגלות, וממילא איני דובר יידיש. כדי למנוע את הצורך להחליף בגדים בין ביקורים אני בוחר שבעות של נפטרים השייכים לאותה שכבה חברתית. המרחק בין ביקור לביקור לא יהיה קטן מארבע תחנות באוטובוס, ולא גדול מעשר תחנות. מרחק כזה מאפשר לכסות ביום אחד שניים או שלושה ביקורים, ובאותה עת מקטין את הסיכוי שמישהו שמכיר את שני הנפטרים יבקר גם הוא בשתי השבעות באותו יום ובאותה שעה.

כשאני מגיע אל בית האבלים אני נבלע בקהל בלי להכריז על בואי. אם יש מי שיושב בסמוך לדלת, או שבני המשפחה מסתכלים לראות מי הוא הנכנס, אגש לאחד מהם ואמלמל משהו בלתי ברור. אחר כך אעלם בדיסקרטיות באחד החדרים הפנימיים. אני עובר לאט בין החדרים וסוקר את חפצי הערך השונים. לאחר מכן אני מתיישב בחלל המרכזי, היכן שמרוכזים מרבית האבלים. אני אוכל ושותה, גם כדי לכבד את זכרו של הנפטר, וגם משום שזוהי אחת הדרכים שבהן אני גובה את שכרי על העבודה שאני משקיע, ואז אני מחכה לרגע המתאים לפתוח בהספד.

לעולם איני ממהר לפתוח בדברים. הרגע המתאים יציג את עצמו במהלכה הטבעי של השיחה. אחד הנוכחים יזכיר אנקדוטה המתחברת למשפטי הפתיחה של ההספד, או שיגיע הרגע שבו תעבור תמונה של הנפטר בין הידיים, ותוך התבוננות בה, אגב הטיה קלה של פלג הגוף העליון אל מרכז השולחן, תנועה שאין טבעית ממנה, אפשר לפתוח בדברים.

אני מתחיל בקול נמוך, כופה על החדר את השקט החיוני לעבודתי, ומעט מעט מגביר את קולי, עד שהוא מהסה כל שריד של שיחה גם בפינות הנידחות ביותר. הספד אמיתי, כזה שהוא יצירת אמנות שהנפטר הוא נשואה, אך לא נושאה, אינו סובל מתחרים. אני משתמש בכל גופי, בכל גוני הקול, בכל שרירי הפנים, אפילו בתנועה הקלה של הכתפיים, ובזווית שהיא משרה על היד. אין להגזים בתנועה. צריך לזכור שזה אינו נאום הנישא בכיכר העיר. די בתנועה מרומזת, מחווה המרמזת על תנועה שאולי הייתה צריכה לבוא, חיוך המתרמז בזווית הפה ואינו נוגע בעיניים.

ההספד לא יימשך פחות מחמש דקות, ולעולם לא יותר מעשר. פחות מדי זמן לא יכבד את הנפטר, ויותר מדי לא יכבד את משפחתו. מה שלא הספקת לומר בעשר דקות, אמר לי פעם מישהו, לא תספיק לומר גם בשלושים. הסיום מחזיר אותי אל החרישיות של הפתיחה. אני מתכנס בתוך עצמי. אם החזקתי בידי תמונה אני מעביר אותה לבא אחרי. איני מבקש לי הכרה או ברכות. דבריי יישארו בזיכרונו של כל מי ששמע אותם. בזאת אני מסתפק. זה שכרו האמיתי של המספיד.

ג.

אבל בכל זאת קיימים גם הצרכים החומריים. אחרי שסיימתי את ההספד, אני יושב עוד זמן מה. מאפשר לנוכחים לעכל את דבריי. מאפשר לזרם השיחה להתחדש. מקבל בחיוך לאה את הברכות ואת דברי השבח.

אחר כך אני קם, לוחץ בעדינות את ידי בני המשפחה, ופונה לחדר השירותים כדי להתרענן לפני שאצא לדרכי. באחד המסדרונות או החדרים הפנימיים אני נעצר לרגע ומגניב לתיקי את החפץ שבו בחרתי מראש. זהו התשלום שאני גובה על שירותיי. החפץ לא יהיה יקר מדי, ולא בעל ערך רגשי כזה שיחסר מאד למשפחה שכבר סבלה מספיק (לפחות לא ככל שאני יכול להעריך), אבל גם לא יהיה זול או המוני. שרשרת זהב קצרה, פסל קטן של פסל ידוע, אגרטל מיניאטורי מקריסטל אמיתי. למדתי מספיק כדי להכיר בערכם של חפצים. אני ניחן בעינו של אספן. לעולם לא אקח כסף מזומן. איני גנב.

אני נכנס לחדר השירותים ושוטף את פניי. אחר כך אני חומק החוצה בלי למשוך תשומת לב. את החפץ שלקחתי אמכור למחרת היום, לפני שהמשפחה תבחין בכלל בחסרונו. המכירה אינה קשה. קיימים אתרים ברשת האינטרנט שישמחו למכור עבורך כל חפץ, ולא ישאלו שאלות מיותרות.

כך, אם כן, עוברים להם ימיי. אני פוקד בין שתיים לשלוש משפחות מדי ערב. אני מביא להן מידה של נחמה, ולוקח בשכרי חפצים שאין להם באמת צורך בהם. איני מתעשר, אך אני מתפרנס בכבוד מעמלי. בסיכומו של דבר, אני תורם יותר משאני לוקח.

ד.

אבל אז הגיע הרגע שבו החל הכול להשתבש.

נכנסתי לבית שבו נערכה השבעה לאישה שחלתה במחלה חשוכת מרפא. היא נאבקה במחלה שנים ארוכות, ותוך כדי כך המשיכה ויצרה גוף עבודה מפואר בתחומה המקצועי, אספה פרסים וכיבודים, והשקיעה במשפחתה ובחבריה. כשהבינה שימיה ספורים, ורצתה לחסוך לעצמה ולמשפחתה את הרגעים הארוכים של הכאב שאין בצדו תקווה, בחרה להיכנס לניתוח שכמעט ודאי היה שלא תצא ממנו בחיים. הכנתי הספד שאפשר להתגאות בו. החלטתי לדבר על כך שחייו של כל אדם אינם אלא סיפור שהעולם מספר לעצמו. רק מי שמעז לשלוט בעצמו בדרך שבה הסיפור שלו מתנהל ובדרך שבה הוא מסתיים יכול להשפיע גם על המסר שיימסך בתוכו. בבחירה הזו, שמנעה מסיפור חייה להיות סיפור על סבל ועל דעיכה, בחרה המנוחה להפוך אותו לסיפור על הישגים ועל עשייה. היא לא סיפקה לנו סיום קורע לב, אך בדרכה שלה העניקה לנו סיפור שלקח בצדו. סיפור שהפך בכוחן של נחישות ואומץ מסיפור על הכרח לסיפור על בחירה.

ואולם, מיד משפציתי את פי לדבר, זיהה אותי אחד הנוכחים. "וינקלר," אמר בפליאה (למותר לציין שהוא לא קרא לי "וינקלר", וגם את שמי האמיתי לא ידע), "לא ידעתי שאתה מכיר גם את הגברת מ…"

׳על מה אתה מדבר, אדוני? מעולם לא נפגשנו," עניתי, אבל המבט בעיניו אמר לי שקו ההגנה הזה לא יעמוד לאורך זמן.

"האיש הזה הוא מתחזה!" הוא צעק, ובכך הפגין חשיבה מהירה מכפי שייחסתי לו בתחילה, "פגשתי אותו בשבוע שעבר, בשבעה של א'…"

את המילים הבאות לא הספקתי לשמוע. זינקתי אל הדלת. לא העזתי לחכות למעלית ורצתי במדרגות. למזלי הדירה הייתה בקומה הראשונה. כשהגעתי לרחוב יכולתי לשמוע כבר מפתח הבניין את צעדיו הראשונים של מרדף.

נכנסתי לתוך מסעדה שעמדה בפינת הרחוב. פרצתי אל המטבח ומעבר לו אל סמטת השירות ואל הרחוב המקביל. את המעיל שלבשתי זרקתי באחד הפחים. הגעתי לתחנת אוטובוס באותו רגע שבו נעצר בה קו הנוסע לכיוון ההפוך ממקום מגוריי. נסעתי שלוש תחנות. חציתי את הכביש ולקחתי מונית מתחנה שהייתה צמודה לכניסה לאחד הקניונים. ביקשתי מהנהג להוריד אותי במרחק שני רחובות מתחנת אוטובוס בכיוון ההפוך. השתרעתי על המיטה בבגדיי ושכבתי ער כל הלילה. מדי פעם עטפה אותי אפלולית מבורכת, אבל דקות ספורות לאחר מכן שוב הייתי ער, מכוסה זיעה, ממלמל וקודח.

שלושה ימים לא יצאתי מפתח הדירה.

ה.

ואז, כשיצאתי, ראיתי את המכונית.

מחברי הסיפורים יודעים לומר, שכאשר עוקבים אחריך מקצוענים קשה עד בלתי אפשרי להבחין בהם. אבל כשאתה חושש ממעקב, קל לראות אותו בכל פינה, בין אם הוא אמיתי ובין אם לאו.

במקרה שלי הוא היה אמיתי.

אותה מכונית − לבנה, לא מתבלטת, חבוטה למראה, ובתוכה לסירוגין נהג או נהגת, ליוותה אותי בכל דרכיי במהלך היומיים הבאים. מעולם לא התקרבה מדי. לא הצלחתי לתפוס אותה מתניעה ונוסעת אחריי גם כשביצעתי פניות מפתיעות, או חציתי את הכביש והמשכתי בכיוון ההפוך. ובכל זאת, כשיצאתי מתחנתי הבאה ראיתי אותה אי שם באלכסון, בזווית העין. בלילה, כשהצצתי מחלון חדר השינה, יכולתי לראות אותה חונה במקום הקטן, הידוע רק לתושבי הרחוב, שבין הכניסה לחניית הבניין למדרכה, המקום שנהוג לחשוב שאי אפשר לראות מן הבניין עצמו את המכוניות החונות בו, אבל מחלון חדר השינה שלי, כשמוציאים החוצה את פלג הגוף העליון ונאחזים בווילון כדי לא למעוד, אפשר גם אפשר. אחרי שני לילות מחוסרי שינה, הבנתי את שהיה עליי לעשות.

ראשית, השמדתי את רישומי ההכנה שערכתי לשבעות של השבוע הקרוב. אמנם זה פגע בפרנסתי, אבל לפעמים עלינו להיות מוכנים להקריב מעט בהווה כדי להבטיח את העתיד. אחר כך בחרתי בשבעה של אדם שהכרתי באמת. הוא היה מורה שלי בתיכון. כבר אז היה מבוגר. בשנים האחרונות לקה בדמנציה והיה מאושפז במחלקה סיעודית בבית אבות במרכז הארץ. בימיו האחרונים לא היה מסוגל ללכת, לאכול, או להתנקות בכוחות עצמו . הוא לא היה מורה ראוי לציון, ולא נודעה לו שום השפעה עליי, אבל הלכתי. הצגתי את עצמי בשמי האמיתי, סיפרתי שאני תלמיד שזוכר לו חסד נעורים, ישבתי חצי שעה והלכתי. לא נשאתי הספד ולא לקחתי דבר בשכר עמלי.

כמו שצפיתי מראש, כשיצאתי מן השבעה עיכבה אותי המשטרה.

הם חיפשו בכליי, ולא מצאו שום חפץ שאינו שלי. ראיינו את בני המשפחה ושאלו על אורי וינקלר (ועל עוד כמה שמות, שהופתעתי לגלות שהם מכירים), אבל גילו שהשתמשתי בשמי האמיתי, ושאכן היה לי קשר שניתן להוכיח אל המנוח. הם ערכו חיפוש בדירתי, ולא מצאו שם דבר. פשפשו בחשבון הבנק שלי, וגילו הכנסות בלתי סדירות שנראו חשודות, אך לא היה דרך להוכיח קשר בינן לבין אירוע פלילי כלשהו. הם עימתו אותי עם אותו מכר רחוק שזיהה אותי כאורי וינקלר, אבל כשטענתי שמעולם לא פגשתי אותו ואין לי מושג מיהו אותו וינקלר שעליו הוא מדבר, לא יכלו להוכיח שאיני דובר אמת. היו להם עוד עדים, אבל כל אחד מהם זכר אותי בשם שונה, ואיש מהם לא יכול היה לטעון בוודאות שהוא זוכר את פניי.

השופט לא אישר להאריך את מעצרי.

 ו.

יצאתי שוב אל הרחוב, אדם חופשי.

אבל מה יכולתי לעשות? איך להמשיך ולהתפרנס? הכישרון היחיד שלי הוא כתיבת הספדים. ידעתי שדירתי נמצאת במעקב. הנחתי שמצותתים לטלפון.

יום אחד יצאתי מהדירה מוקדם בבוקר. עליתי על האוטובוס הראשון. החלפתי קווים כל שלוש תחנות. אחר כך נסעתי לעיר אחרת. עצרתי בתחנה המרכזית ועליתי לקו אוטובוס בכיוון ההפוך. חזרתי על התהליך פעם שנייה ושלישית.

לבסוף עצרתי בעיר קטנה בדרום הארץ. מצאתי חדר אצל משפחה שהייתה זקוקה לכסף. שילמתי במזומן.

במשך כמה חודשים חזרתי לעסוק במקצועי. המתים בערי השדה הדרומיות לא זכו מעולם להספדים מפוארים יותר. עטי הייתה להם לפה. נשמתם דיברה דרך מילותיי.

אחר כך חזרתי על התהליך. הפעם בצפון הרחוק. אף על פי שתחקיר על אודותיי התפרסם בטלוויזיה, יחד עם תמונה מחקירת המשטרה (לא תאמינו כמה משנה אותך העובדה הפשוטה של הסרת הזקן), לא נתקלתי שוב בזיהויים מפתיעים. גם המשטרה, כך נראה, התייאשה מלעלות על עקבותיי. הארץ גדולה, ושוטרים בה מעט, וגם לשיטתם הנזק שאני גורם קטן מכדי להביא עליי מצוד ממושך ועתיר משאבים.

כך, אם כן, אני ממשיך. לאנשים שאותם אני מבקר אני מביא הקלה, השלמה, תמונת תצרף שבתוכה אפשר להניח את הזיכרונות . תמונה שמחלקיה הקטנים, אלה שכל אחד מכיר רק מעט מהם, אפשר ללמוד על השלם. על צורתו, על הסימטריה שלו, על משמעותו.

כי חיי אדם אינם אלא סדרה של מקרים חסרי פשר, עד שבא המספיד וסוגר סביבם את המסגרת.


*לקוח מתוך קובץ הסיפורים: ׳פרחים על קברה של הילדה אפלבאום׳, העתיד לצאת לאור בהוצאת פרדס. 

15

"שמעת על ההיא?" שאל אותי דובון הגומי האנושי מ'עולם הממתקים'. "לא שמעת? לפנות בוקר הביאו למיון אחת, הסניטרים קוראים לה היפהפיה בתרדמת."

"אני מבין שביטלו את המושג חסיון רפואי," אמרתי.

הפעלתי את מקציף החלב מחריש האוזניים. הדובון שיחק בשקיק סוכר חום ונשך את שפתיו בחיוך ממתיק סוד. מאחוריו חלפו אבא עם ילד עליז בכיסא גלגלים ואישה חיוורת עם גבס. איש נקיון מובס עמד ליד פח ובהה באוויר. מוט ההקצפה שקע בחלב והשאון הפך לגרגור עמום.    

"חשבו שמשהו בוער לה בין הרגליים. הסתבר שהיא צובעת את המשולש. אדום. לא ג'ינג'י – אדום אש! היא עצמה קטנטונת ברונטית עם עור שחום – הי, הי, החלב נשפך! מה קרה, נדלקת?"

הקריאה "זהירות, קפה חם!" במסדרונות בית החולים משתווה לסירנת אמבולנס. פילסתי את דרכי למיון, לבוש במדי הבריסטה וחמוש במנשא קרטון. זהירות, צעקתי על פיזיותרפיסט מותש, קפה חם!  

תחת שמיכה תכולה, דהויה מכביסות, היא שכבה כמו בובה מקולקלת, זרועותיה במקביל לגופה, פניה כחולות, מאובנות ומרושתות נימים, צינור היה תחוב בין שפתיה התפוחות. על צווארה השחום ניכר תלם אדמדם. המזגן פלט קור של חדר מתים. מכשירים אתגרו את השפיות בצפצופים בלתי אחידים. בזכות מאושפז שהתפרע מעבר לוילון הרווחתי זמן לבד איתה. איזה ניסוח מדויק: לבד. איתה. זאת אֵלַה. אלה שלי.   

נפגשנו לראשונה אחרי שהעיפו אותי מהבית. כל מי ששומע את הסיפור מסכים איתי שאבא שלי הגיב באופן מופרע לגמרי. שכבתי לי בחדר, מתענג על ענייני, פתאום: ביקשתי לא לגעת במיץ התפוחים, נכון? – אני עירום, אבא, צא מפה! – גם שתית הכל וגם החזרת את הבקבוק הריק למקרר!

הוא הפנה מבט למסך המחשב שלצדי: אישה שיחקה שם עם משהו נחשי בהנאה שהיתה מנוגדת לחלוטין לאווירת סוף העולם שמילאה את החדר. אבא כבר דפק לי פעם אגרוף בצלע, בצחוק (למה אין לך חברה, אתה הומו או מה?) אבל באותו רגע הוא לא צחק.

זה מה שאתה עושה עם החיים שלך? הוא צרח, לא עבדת יום אחד, אין לך מושג מה זה כסף! אני נותן לך גן-עדן ואתה יורק לי בפרצוף.

אתה מגזים, אמרתי, זה פאקינג מיץ תפוחים. האישה עם הנחש השתנקה. אבא עיווה פניו בגועל: תתלבש ותעוף מפה, אני לא צוחק, תעוף מהבית שלי.

בהתחלה היה נחמד ברחוב, תחושה של חופש, רחוק מאבא, אבל אז פרץ מבול ואיזה חכמולוג שכנע אותי לעבור לבית מחסה לנוער בסיכון. כולם שם התנהגו כמו חיות, אבל בסך הכל היה נוח. ארבעים יום הייתי שם, עד שיונה אחד, מופרע אמיתי, החליט שהוא יכול לעוף וקפץ מהחלון. הוא נפל על עץ זית ושבר את המפרקת.  

ניקיתי משרדים במגדל שדיברו בו בבליל של שפות, אבל זה עשה לי כאב ראש. שטפתי פירמידות של צלחות במסעדת פועלים מצרית. אבל הלכתי מכות עם הבוס ופוטרתי. הקיץ הגיע. חמסין מִדבּרי בנוסח פריפריה. חייתי ברחובות חסר מעש וחסר כיוון.יום אחד קלטתי נצנוץ על המדרכה – עגיל זהב. רצתי לחנות המשכונות, רק כדי לגלות שהוא מזויף. על ספסל של תחנת אוטובוס מצאתי ספר תנ"ך מאובן מרוב חום. פתחתי בעמוד אקראי – עשרת הדיברות. נכנסתי למצב רוח פילוסופי, הרמתי את הראש מהספר, אבל במקום לראות שמיים, ראיתי אותה.

"האוטובוס לתל-אביב כבר עבר?" שאלה, נוטפת זיעה.

"עוד לא, גם אני מחכה." אמרתי בקול חדש.

כסף לאוטובוס היה לי. עליתי. התיישבתי לצידה. במהלך הנסיעה שלחתי מבטים-מרגלים כדי לתור את גופה: החזק הוא אם רפה, השמנה היא אם רזה. היא נראתה לי כמו מישהי שאני ראוי למלצר, לא מעבר לזה. הייתי אז באמת יצור נבער. אבל חדור מטרה. כבשתי אותה בשפתי המפורקת, התנחלתי בלבה כמו הבטחה, לבסוף התוודיתי: אני לא מכיר אף אחד בתל-אביב. אתה מכיר אותי, היא אמרה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, אמרתי. אֵלה, ענתה, ולך? משה, עניתי. שם יפה, היא אמרה.

היא גרה בדירת שני חדרים עם קירות מתקלפים. את גרה פה לבד? שאלתי ובמקום להשיב היא לחשה: עצום עיניים. היא נישקה את עפעפיי, ארוכות, כמו מושחת אותי למלך.

מצאתי ברחוב חנוכיה, צעקתי, לחנוכת הבית המשותף שלנו! זאת מנורה, תיקנה אותי, אבל זה חמוד מצדך. עשינו מנגל במרפסת הזעירה והעשן עלה לשמיים.

בהדרגה למדתי להכיר את מצבי רוחה המתחלפים בנקישת אצבע מאסון לששון.היא הזיעה. תמיד. לפעמים נדמה שאדים עולים מגופה השחום. והיא היתה מלוחה מאוד במקום הנמוך ביותר שלה. לשונה לעומת זאת, היתה קרה כשלג.

בשבוע הראשון התמסרה לי כולה ואחר כך פתאום אסרה עלי להתקרב אליה. מה קרה, שאלתי, את במחזור, את שומרת שבת? לא זה ולא זה, ענתה, לא מוצא חן בעיני שאתה מרגיש שאני כבר שלך. אני לא מרגיש, חייכתי, אני יודע.

מסתבר שאת הסטירה הראשונה שמקבלים מאישה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. אחר היה נבהל, נעלב, אולי אפילו מחזיר לה. אני הבנתי לעומק מאיפה זה בא. חטפתי מכות אמיתיות בחיי וידעתי להבדיל. עיניה סיפרו סיפור אחר מכף ידה הסוטרת. עוד אחת, ביקשתי, וצלצול פעמונים נשמע באוזני. תיכנסי בי, אמרתי לה, תפרקי לי ת'צורה, אני יכול לעמוד בזה. היא שרטה אותי עד זוב דם. לחשה: אתה תרחץ לי את הרגליים ותשתה את המים. והסכמתי. המצאנו גרסה למבוגרים בלבד למשחק ים-יבשה. פסיכולוגים בשקל יגידו – זו לא היא הסדיסטית, זה אתה המזוכיסט, אבא שלך התעלל בך, אז התרגלת.

"אני בהריון, משה, בשבוע ה-8 או ה-9…" היא אמרה.

לבי החסיר 8 או 9 פעימות.

"אם התינוק יהיה דומה לאבא שלי," הודעתי, "אין סיכוי שאצליח לאהוב אותו."

"הוא לא יהיה דומה."

"איך את יודעת?"

"כי הוא לא יוולד."

בתור לרופאת הנשים אלה ליטפה את בטנה בלי משים. חטטנית עם שיער בצבע משתנה אמרה: "שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."

"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה.

"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.

"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.

"עברנו את זה." ניסיתי לרכך.

"זה חורבן הבית."

"חורבן הבית ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי.

"נו, בדיוק." ענתה קודרת. 

ניחמתי אותה, ריחמתי עליה ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן וירטואלי עם סטלן ארוך שיער מהגליל. מצאת מי שיושיע אותך ממני, אה? זרקתי לה בעלבון והיא ענתה בהתחכמות – אתה אמרת.

אחרי חודש וקצת הוא נעלם מחייה לאחר המייל האחרון שלו, השנים עשר במספר, שבו כתב: "את עוד לא מוכנה אלי, אחזור כשתהיי". פוזאיסט פלספן. היא שכחה ממנו במהרה, אבל אני, כל פעם שנשמעה דפיקה בדלת, הייתי בטוח שהוא חזר. 

ניסינו להיות מיתולוגיים, חשבנו שאנחנו מרכז העולם, אבל כשפורצים רוקנו לנו את הבית, לקחו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה, הכל התפוצץ. קללות והאשמות הפכו ליריקות ודחיפות. אלה דפקה לי מרפק לאף. הוא נשבר, התנפח פי שניים מגודלו והתעקם לנצח. שנאתי אותה על שגרמה לי לאהוב אותה מלכתחילה. הבית השני בחיי נחרב והרגשתי שיקח הרבה זמן עד שאהיה מוכן לבנות בית נוסף. בבוקר למחרת עליתי על מונית לנתב"ג. מה הטיסה הפנויה הבאה, שאלתי. רומא, ענתה הפקידה. וִיוַה רומא, עניתי.     

לעזאזל! בלמתי את הזכרונות בחריקה, ורכנתי אל הגוף השוכב.

"אלה, זה אני, משה…" ליטפתי את לחייה הקרה, את כתפה, את זרועה, משכתי בעדינות בכף ידה, טלטלתי את גופה עד שהשמיכה נשמטה. לא התאפקתי והסטתי גם את חלוק האשפוז. בהיתי מהופנט בסנה הבוער. היא עשתה את זה בתקופה שלא היינו ביחד. ואולי לא צבעה את הערווה, אולי הגוון הזה פשוט נבע מתוכה.

"סלח לי, מי אתה?"

בתנועה זריזה ומגושמת כיסיתי אותה וגמגמתי אל הגבר בלבן: "אחי – "

"אל תקרא לי אחי." זה היה קטנוני מצדו של מי שבחר להיות אח כמקצוע. "מה אתה עושה פה?"

"אהמ…" הצצתי בתג השם שלו. "מוחמד. שלום. אני משה." לא עמדתי אז על הפן המיתי-פתטי של מפגש השמות שלנו. "באתי לבקר את אֵלַה."

"מי אתה בשבילה?" מה יכולתי לענות: עבד, אדון, הנבחר… "אתה מהקפה למטה לא?" הייתי מעדיף שיפנה אלי כ'בריסטה', יותר מכבד. וסקסי. "מה אתה עושה פה?"

"באתי לאֵלַה. מה אתה מסתכל עלי ככה? אני מכיר אותה!"

"יש לך הוכחות?" הוא הרים עלי גבה.

"אתה שוטר, מוחמד? לא. אז חכה רגע עם החקירה. אתה רואה את הקפה הזה? הוא בשבילה. היא היחידה בעולם ששותה הפוך עם חלב ודבש. עכשיו עשה לי טובה, קצת פרטיות, גם ככה קשה לי לראות אותה במצב הזה."

חשבתי על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו את כל החרא שקורה סביבם. התקרבתי לאוזנה של אהובתי ופצחתי בשיר חרישי: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"

"אדוני, אני מבקש."

לא נתתי למוחמד להפריע לי. זה היה השיר האהוב עליה: "בגוף כואב, בלב רעב…"

"משה… תפסיק עם זה."

"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."

"אבטחה!" מוחמד צעק.

דחפתי אותו, הוא דחף בחזרה. אֵלַה היא אחת כזאת שגורמת לגברים להילחם עליה גם מתוך תרדמת.

"קומי!" חיבקתי בבכי את הגוף חסר התנועה כשמוחמד מנסה לעקור אותי מעליו. "בבקשה – תתעוררי!" זעקתי בשמאלציות שרק אישה בתרדמת יכולה לשאת בלי לפרוץ בצחוק.

לחדר נכנס איש אבטחה.

"אני מבקש לעצור את האיש הזה!" התנתק ממני מוחמד.

המאבטח פקד עלי להתלוות אליו. סירבתי. הוא הזעיק תגבורת במכשיר הקשר. שפכתי עליו את הקפה. להגנתי אציין שהוא כבר היה קר. המאבטח בתגובה עיקם לי את היד.

"אני פה הבעייתי?! לא מוחמד?" התפרצתי. "שלא תתקרב אליה, מחבל!"

שעות ספורות לאחר מכן ישבתי בתחנת המשטרה, מול חוקר צעיר ששאל אותי בקול יבש:

"ספר לי על הקשר שלך עם אֵלה."

אני לא בנוי לכלא, הזעתי, יש שם רק קפה בוץ ושיעורי פסיכודרמה. סיפרתי לחוקר איך אני ואלה הכרנו, האוטובוס, הנשיקה, ים-יבשה, הסטלן מהגליל, הפריצה, הפרידה.

"אז אחרי שנפרדתם, נסעת לרומא…" חזר החוקר כמפקפק. "ומתי חזרת?"

"ברומא למדתי להיות בריסטה ומשם המשכתי ללונדון, הרגשתי שם נורא לא רצוי אז עברתי למדריד, אבל גירשו אותי מהדירה. בפריז מצאתי חירות ואחווה, אבל אפילו לא טיפת שיוויון. בברלין הייתי כוכב עולה, עד התקרית ההיא…"

"איזו תקרית? החוקר לא עמד בקצב. 

"רקדתי עם עצמי במועדון חשוך, מהופנט לחותמת הזוהרת על זרועי, פתאום איזה קטנצ'יק עם בלורית צרח עלי: למה יש לך אף כזה ארוך? שאלתי אם משחקים בכיפה אדומה, אז הוא קרא לחבר שלו, ראש ביצה מגודל. העניינים התחממו. ניצלתי בזכות ברמנית פולניה שהסתירה אותי מתחת לבר, לעד אשמור לה חסד. שם, בין ארגזי הייגרמייסטר והשנאפס החלטתי שאני חוזר לארץ. השנתיים בחו"ל הרגישו פתאום כמו אלפיים שנה."

"אדוני, כדאי שתתחיל לדבר לעניין, יש לנו אישה בתרדמת ואתה החשוד המרכזי. אותי מעניין רק דבר אחד: איפה היית אתמול בלילה?"

מחלון התחנה נשקפו שמיים נמוכים שהלכו והשחירו. החוקר חזר ושאל ודפק על השולחן ולבסוף התייאש ויצא מהחדר. רציתי לספר לו כמה התרגשתי לפגוש שוב את אלה על החוף בתל-אביב כשחזרתי לארץ.

אני לא מאמינה, היא צרחה ורקדה איתי במעגל. תמים שכמוני, קיוויתי שהיא מחכה לי נקייה מעקבות רגליים וטביעות אצבעות, אבל הסתבר שכמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, איטלקי, מוסלמי, נוצרי, טורקי ובריטי.

עכשיו אני דווקא עם בחור מקומי, היא אמרה, דומה לך, האמת, אולי תלמדו לחלוק בי. אני מוכן, עניתי מיד והאמנתי לעצמי, התבגרתי בחו"ל, ציינתי. העברית שכמעט נשכחה ממני קמה לתחיה. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' המצליפה. מפה לשם, הגענו אליה.

לפתע נשמע צלצול בדלת. אל תפתחי, לחשתי. למה? סוף סוף תכירו, התלהבה. בפעם אחרת, התחננתי. לא יפה לגרש אותו ככה, אמרה. מי מגרש, היתממתי. הוא אוהב אותי, התעקשה. אני יותר, נישקתי את צווארה הרותח. אני אוהבת אותו, היא ניסתה לקום אבל ריתקתי אותה למיטה. הוא הלם בדלת בחוזקה, ביאוש, בזעם, ואז שמענו את המעלית היורדת, כמו יללת שועל שהחליק לבאר.

לחדר נכנס חוקר מבוגר, מסריח מסיגריות. הוא נשען על השולחן ורשרש בשקית ניילון. זה הוציא אותי מדעתי. תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לפרטים כמו ליפסטיק על פומית עץ. התרדמת של אלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר.

"אני מודה בכל," הודעתי. "כשחזרתי מחו"ל חידשתי את הקשר עם אלה. הייתי איתה כל יום, כולל אתמול, אבל אני לא מבין איך… לא עשיתי לה שום דבר ש…" התחלתי לבכות, בכי משפיל עם התנשפויות, עם נזלת והכל.

"לאט לאט. ספר לי מה בדיוק קרה שם אתמול."

ניסיתי לפרט אבל הכל נשמע בנאלי להגעיל: היכולת ההודינית שלה לאזוק את עצמה בארבע גפיים עם האזיקונים הזרחניים שקניתי לה, השקית הצהובה עם הבקלוואה שמצאתי על השולחן, ידעתי שזה הוא שלח לה, השועל מהמעלית, וזללתי את הכל.  

"אתה חנקת אותה." הוא הודיע.

"קצת, כי היא ביקשה. זה משחק כזה. תראה מה היא עשתה לי פה – " הרמתי את החולצה כדי להראות שריטה בגב אבל הוא לא התעניין.

"באיזו שעה עזבת?"

"אתה יכול להרגיע עם השקית?" התחננתי. הוא התעלם.

"אני שואל מתי יצאת אתמול מהדירה של אֵלה?"  

"קצת לפני חצות, רצתי למשמרת לילה בבית חולים."

"אתה רופא?" התפלא.

"בריסטה." עניתי. "תשאלו את השכנה האמריקאית. היא טיילה בחצר עם הרוטוויילר כשיצאתי."

החוקר תקתק משהו במחשב.

"אני נשבע לך שכשעזבתי את הדירה אלה היתה בסדר גמור, היא ישנה. רגע, היא נחרה! זאת הוכחה, לא? אנשים בתרדמת נוחרים?!"

הוא הפנה אלי מבט בוחן ואז אמר במפתיע:

"אוקי, תודה. אתה משוחרר. תשאיר את הטלפון פתוח, במידה ויהיו עוד שאלות."

"רגע, מה? מה זאת אומרת? אני מסביר לך שאני אשם במצב של אלה – "

"אתה לא אשם בכלום. אתה צודק – בחצות ושש דקות כבר היית בקפה בבית החולים."

"כן, אבל לפני פגעתי באישה שאני אוהב," אמרתי בקול סדוק. "אי אפשר ככה לשחרר אותי, אני חייב לקבל עונש. אני רוצה עונש!"

"משה, אתה סוטה ואתה דוחה, אבל אתה לא האיש שלנו. עכשיו יש לי חקירה לנהל. שלום."

"אבל איך זה יכול להיות? אתה חייב לי הסבר…"

לפני שהספקתי לקלוט מה קרה הייתי במסדרון. כלב עם עיטור הביט בי בזלזול מתמונה שעל הקיר. התכוונתי לחזור לאלה. קיוויתי שתתעורר ותפתור את כל התעלומות. בדרך החוצה נדחפתי הצידה על ידי שוטר שהוביל בגסות חשוד באזיקים.   

"רגע… מוחמד?" קראתי, "זה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

מחוץ לתחנה העוברים ושבים הביטו עלי כמו על פושע, אף שזה עתה הוכרזתי חף מפשע. האשם האמיתי יושב בתחנה, רציתי לצעוק להם.

הייתי צריך לרצוח אותו כשהוא היה בידיים שלי. אבל מי יכול היה לדמיין שזה הוא? אלה קיבלה הרבה הודעות בערבית לטלפון. היא טענה שהמספר שלה נכנס לשירות פרסומות אוטומטי. זה היה מוחמד. הוא השועל מהמעלית. היא אמרה שאנחנו דומים. שום דמיון!   

בכל זאת נתקעתי בסיפור בלשי, אבל עוד לא פיצחתי את התעלומה. הוא הגיע אליה בלילה אחרי שיצאתי? ניסה לרצוח אותה? כי עזבה אותו? למעני? אח מבית חולים שנוטל חיים? ולמה הוא נכשל? למה היא לא מתה? מי הביא אותה לבית החולים? בעוד אני עומד תחת מפל סימני השאלה, הנאשם בכבודו ובעצמו יצא לרחוב, חופשי כאחד האדם.

לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנת המשטרה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לגינה קטנה. היה שלט "נא לא לדרוך על הדשא", אבל שום דבר לא אסור כנראה בעיניו של המפלצת. הוא התקדם לעבר נדנדה שנתלתה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. התנפלתי עליו מאחור.

"אני לא יודע מה שיקרת להם כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית!"

לא הערכתי נכון את כוחו. הוא התנדנד לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. 

"אתה גנבת אותה ממני!" הוא זינק עלי. "חיינו טוב ביחד. מי ביקש ממך לחזור לארץ?"

"היא היתה שלי לפניך!" בעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל.

"כל העולם יודע שהיא שלי!" הוא התרומם והחטיף לי אגרוף לסנטר.

"מי זה כל העולם? אתה ואמא שלך?" שאלתי חנוק. החלפנו עוד כמה מהלומות מגושמות. משכנו זה לזה בשיער כשהתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה. ירקתי עליו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אלי. ניגבתי את הפנים בשרוול והוא ניצל את הרגע כדי לנגוח בראשי. נראה שזה הכאיב לו לא פחות מאשר לי. שכבנו מתנשפים.

"אני לא אשם במה שקרה לטינה." סינן.

"למי?!"

"טינה. זה השם האמיתי של אֵלַה."

"לא זה לא," התרוממתי בכאב. "זה שם שאימצה כנערה. היא נולדה בתור אלה."

"זה ויכוח מיותר." הוא המשיך לשכב.

"אני לא מבין איך שחררו אותך," אמרתי. "זה ברור שניסית לרצוח אותה. לא יכולת לקבל את זה שהיא איתי, זה פגע בכבוד שלך."

הוא פלט צחוק מריר: "זה גם מה שהשוטרים חשבו בהתחלה. אף אחד לא מבין שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. הבל פיה הוא משב הרוח שלי. אני מוכן לשכב לרגליה כל החיים, בלי אוכל ובלי מים, כמו גמל."

הדימויים המזרחיים השחוקים האלה הצליחו להעביר בי צמרמורת.

מוחמד קם על רגליו ואמר: "בוא, חייבים לחטא את זה."  

ניגשנו לברזיה והוא רחץ את מצחי המדמם.

"זה שורף." אמרתי.

"זה פצע שטחי." אמר במקצועיות מרגיעה. "אל תנגב עם החולצה, אתה תזהם את זה," גער בי ושלף פיסת בד מקופלת מכיסו. "אחרי שהלכת ממנה היא כתבה לי."

"לא יכול להיות," מחיתי. "היא כבר ישנה."  

הוא ספג בטפיחות עדינות את המים והדם מפניי ואז שלף את הטלפון והראה לי התכתבות בערבית.

"מאיפה אני אמור להבין מה כתוב פה?" התרגזתי.

"אני את השפה שלך מבין," סינן בעלבון.  

הוא השמיע לי הודעה מוקלטת משעה שתיים וחצי בלילה. זה היה הקול של אלה, בוודאות, זיהיתי את הרוטווילר של השכנה ברקע, אלא שהיא דיברה ערבית. מוחמד צלל לרגע אל הקול ועיניו התמלאו דמעות.

"היא התחננה שאגיע," טלטל את ראשו, "אבל בדיוק התחלתי משמרת עמוסה בבית החולים. מי ידע שכמה שעות אחר כך היא תגיע אלי בעצמה במצב של תרדמת."

"מי בכלל הביא אותה לבית החולים?" שאלתי.

"האמריקאית מלמטה, היא הגיעה איתה למיון וסיפרה לי הכל."

"תמיד דוחפת את האף…" סיננתי.

"היא הצילה אותה ממוות בטוח, היא סיפרה שבדיוק ירדה עם הכלב לטיול – "

"כמה פעמים אפשר לרדת לטיול בלילה אחד?!" התרעמתי.

"כמה שצריך, זה כלב גדול… בקיצור, הכלב התנהג מוזר, נצמד לדלת שלה ולא הפסיק לנבוח. הדלת היתה פתוחה כי – "

"יש בעיה במנעול," אמרתי. "התכוונתי לסדר את זה."

"גם אני." הוא אמר בנימה מתנצלת. "בקיצור, היא מצאה את טינה אזוקה למיטה, על הראש שלה היתה שקית צהובה – "

"זאת השקית של הבקלאוות שלך!" הטחתי בו, חש משום מה שהפרט הזה מוכיח סופית שהאשם היחיד במצבה של אלה הוא מוחמד. אבל אז הוא השלים ואמר:

"שהיתה קשורה לצווארה באזיקון זרחני. האמריקאית אמרה שזה הדבר הראשון שהיא ראתה בחושך."

המתנה האיומה שהענקתי לה בעליצות מטומטמת.   

"כשהשכנה קרעה את השקית בציפורניים, טינה כבר היתה במצב של היפוקסיה, חוסר חמצן במוח."

"אני לא מבין כלום," התרסקתי על הספסל. "אני לא הייתי שם ואתה לא היית שם, והיא שכבה אזוקה למיטה…"

"היא יודעת לאזוק את עצמה. זה טריק כזה שהיא…"

"אני יודע!" אמרתי ביאוש. "מי קשר לה שקית לראש? ולמה?"

"היא בעצמה." אמר מוחמד. הבטתי עליו בשאלה. "כן, היא קודם קשרה את השקית לראש באזיקון ובשארית כוחותיה אזקה את עצמה למיטה. היא ניסתה להתאבד."

"שטויות…" מלמלתי. "זה שקר."

"יש מכתב התאבדות." הוא אמר. "אמרו לי במשטרה."

פה איבדתי את זה.

"מה?! למה אני לא יודע כלום. למה אותי חקרו כמו רוצח? ולך סיפרו הכל?"

"המכתב הגיע חמש דקות אחרי שהתחילו לחקור אותי. הכלב של האמריקאית פלט אותו אצלה בסלון. זה כל מה שהספקתי לשמוע לפני ששחררו אותי.

"מה היה כתוב במכתב?" שאלתי בצעקה.

"הלוואי שהייתי יודע." אמר מוחמד. 

הימים חלפו, כל העולם שמר על מחזור עירות-שינה, מלבד אלה. מוחמד בישר לי שהיא מוגדרת כשלוש בסולם גלאזגו. זה נשמע לי כמו ניקוד גרוע באירוויזיון. אמרו שהמוח מת, אבל הלב פועם. הרגשתי שזה מתאר גם את מצבי. היא פקחה עיניים, אבל לא ראתה דבר.

עם ההגדרה החדשה "מצב וגטטיבי", הוחלט שאלה תעבור למוסד מיוחד לחוסים מונשמים. כששמענו על עלות האשפוז כמעט התאשפזנו בעצמנו, אבל מוחמד הציע סידור שאי אפשר היה לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך ואני מתנדב שלושה ימים כבריסטה, עד שהיא תתעורר או תרדם לעד.

המבקרים את השרויים בתרדמת צריכים הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמם. כך הכרתי אנשים שיושבים כבר שנים ליד קרובי משפחתם הרדומים. בעקבות הסיפור הטרגי שלי, שלנו, החלטתי להשפיע על התת מודע שלהם באמצעות ציור בקצף של הקפה. נגיד, חייל במדים מזמין אצלי הפוך – אני מצייר לו על הקצף את סמל השלום. לדתיים אני מצייר חצי סהר. לערבים מגן דוד. לסחים עַלֶה. יש אפילו ציור מיוחד שיצרתי במוסד לחוסים בתרדמת: שעון מעורר. להיט.

אחד מלקוחותי הקבועים, גבר מרשים שפקד את אמו המורדמת, התגלה להיות קליבר במשטרה. הוא השיג לנו העתק של מכתב ההתאבדות של אלה. היא כותבת בו שמאסה בחיים הכפולים, שהגוף שלה לא עומד בזה יותר, שהיא נחנקת מבפנים.   

ימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים. שמרנו עליה במשמרות. לא פעם נשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה. הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא. כולם היו בטוחים שאנחנו אחים. לא טרחנו לתקן אותם.

מוחמד דאג שהמוניטורים, הזונדה והמַנְשֵם יעבדו כראוי. התגאיתי שאיש כזה אוהב את אלה שלי. חלמנו על היום שבו תקום ותראה אותנו יחד. אנחנו באמת יותר דומים משונים, הרי זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. שנינו שֵמִיים, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו חטפנו מכות בילדות, נורמטיבים לכאורה. באופן מוזר, הפכתי עדין מאוד, כל מפגן אלימות, אפילו צפירה בכביש זעזעו אותי. גם מוחמד דיווח על תחושות דומות.

בכל פעם שנכנסתי לחדרה, גם אם זה היה בשעת לילה, ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" קיוויתי שצמד המלים הזה יפעל ככישוף מעורר. לפעמים הייתי כועס עליה. מה זה צריך להיות, לכתוב שאת נחנקת לקשור לעצמך שקית עם ריח של בקלוואה על הראש? זה ילדותי. הלא אנחנו יכולים לחיות כולנו יחד! אבל אולי זה הסתבר רק אחרי שאיבדנו אותה. מי כבש את מי, אנחנו אותה או היא אותנו?

"אולי תישן קצת?" שאלתי את מוחמד שישב-שכב ליד מיטת אלה, עפעפיו הכבדים מאיימים להיטרק על עיניו השחורות.

"לא, לא," הוא מלמל. "אני בסדר. אבל אתה נראה גמור."

"קפה." אמרתי. "אני אעשה לנו קפה. אנחנו חייבים להתעורר."

13

מוקדש לנערה עדי יעקובי שנעדרת מאז 1996.

א

בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.

לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".

נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.

הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.

לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".

לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."

"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.

היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?

שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."

"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.

לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.

"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.

ב

אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.

אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"

אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.

החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.

אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.

אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."

ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.

במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.

אמי הפסיקה לבכות.

למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.

אמא נעלמה.

כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.

ג

אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.

לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.

נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.

ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.

היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."

מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.

"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.

ד

לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.

אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.

אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.

אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.

אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.

ה

נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.

בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.

"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.

אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.

במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.

אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.

יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.

"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."

הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.

17

ריחו עומד עדיין באפי ואינו מרפה ממני. הוא משתלט עלי עם כל שאיפה שאני שואף ועימו שבים אלי כל היסורים שנתיסרתי בהם באותו לילה. דבר לא עלה בדעתי בטרם שלחתי לו את המאמר לפרסום. המידע שהגיע אלי אודות הברטה חולל בי סערה.

אולי הגיעה השעה שאודה בפניכם שהכרתי את ה"סַטְלָן" עוד לפני שהתחלתי לעבוד בעיתון אלוואשנגטוני אלערבי. בתקופת עבודתי העיתונאית הכרתי אותו כפרשן מדיני. היכרותו את העיתונות הצפון-אפריקאית אפשרה לי לחבר מאמרים מדיניים ופתחה לפני דרך, ולו צדדית, אל הזירה הבינלאומית –  היא-היא הדרך שחוללה את מה שאירע לי והובילה אותי למקום אחר ולמה שקורה לי היום. כתבתי את המאמר, שלחתי אותו אל ה"סטלן" כדי שיכין אותו לפרסום בעיתון בחו"ל והלכתי לישון. בבוקר קמתי ופתחתי את ברז האמבט. לא נכנסתי למחשב כדי לראות אם המאמר פורסם או לא. המים היו עדיין קרים. יצאתי מהאמבט עירום כדי לחפש את כפתור התרמוסטט במרפסת. איש לא היה איתי בבית. אשתי נעדרה אז רבות בשל המריבה המתמשכת בינינו. היא אמרה שיותר אנושי לגור עם קנגורו מאשר אתי, ושאני הפכתי לבן אדם בלתי נסבל והגיע הזמן שביא תעשה את מה שתכננה כבר מזמן.

לא ציפיתי שהדלת תיעקר ממקומה והם יופיעו לפני. אנשים גבוהי קומה בחליפות שחורות וחולצות לבנות. שנים מהם אחזו בי ושלישי שם על ראשי שק בד. לא ראיתי כלום. הם עטפו אותי במשהו שהתברר לי אחר כך כסדין שהיה מונח על הספה בסלון, גררו אותי ללא התנגדות מצדי. לפני שצללתי אל תוך החשכה ראיתי אותם. טפשי לחשוב על התנגדות לאנשים האלו הגבוהים והמוצקים כשאתה רואה אותם לפניך, על אחת כמה וכמה כשהראש שלך תקוע בשק שחור. כשירדתי עמם התרכזתי בפסיעותי על מדרגות הבנין. כל יום הייתי מועד בהן. עשרים וחמש מדרגות, ועכשיו היה עלי לרדת בהן בעיניים קשורות. האזנתי למספר הצעדים על המדרגות. נראה לי שהם יותר משמונה אנשים. בסוף הריצה הזאת חשתי במשב האויר שהביא לי את ריח הביוב. אין ספק שהמכונית שלתוכה הם השליכו אותי עמדה שם ליד מכסה הביוב, ולכן הריח הציף אותי. חשבתי. המכונית שנסעתי בה היתה כנראה חסרת מושבים. הם דחפו אותי לתא המטען הגדול ולא נתקלתי בדבר. הרגשתי שהנהג רחוק. יכולתי לחוש בכך על פי רעש המנוע. דימיתי שזו מכונית משטרה והוצאתי מכלל אפשרות שחוטפַי היו אנשי כנופיה או חבורה כלשהי. אמרתי לעצמי שגם בסרטים כנופיות משתמשות בכלי רכב גדולים דומים לרכב משטרה ולא ניתן להבחין בין אלה לאלה אלא על פי מראם. המכונית נסעה במהירות ולא השמיעה שום צפירה שתלמד שהיא משמשת גורם רשמי – רכב הצלה או משטרה או מכבי אש. איש גם לא שם דבר על אמות ידי, רק גררו אותי, כשידי מכופפות לאחור, וזה מה שביסס בי את המחשבה שמדובר בחטיפה ולא במעצר. כעבור שעה או שעה וחצי  – כך נראה לי – נעצרה המכונית והם גררו אותי החוצה. הם גררו אותי לתוך בניין. ניסיתי להתרכז שוב במספר המדרגות. זה מה שלמדתי מכל העיכובים והמעצרים שעברו עלי קודם לכן. כאשר העיניים שלנו קשורות עלינו להסתייע בחושים אחרים. היו שם עשרים מדרגות, אבל הפעם היה משהו מוזר. לראשונה נזרקתי לתוך מכונית אילמת. בתום צעדה קצרה הם הכניסו אותי לתוך אולם. אינני יודע אם הוא היה מואר או לא. השק שעטף את ראשי היה עשוי כותנה אטומה לאור. הם הושיבו אותי על כיסא לא נוח וקשרו אותי בחבל. מושב הכיסא התנודד תחתי ונדנד אותי, וציפיתי ליפול ממנו בכל רגע.

אחד מהם התקרב אלי. היה לו ריח ייחודי. ריח כבד של טבק. כשהוא קירב אלי את פניו קלטתי את הריח – ריח של יין זול – ואז שמעתי את אחד מהם מקריא לי בקול צלול משפטים מתוך המאמר ששלחתי אתמול לפרסום:

"היעדרו של כלי הפשע מכלל הראיות שנתפסו מעלה חשד כבד באשר לצוות החקירה. מי גנב את הבֶּרֶטָה? יש משהו מסתורי שעלינו לגלותו בתיק הזה –  מין "קופסה שחורה". מי מגן על הרוצחים הללו? האם יש אכן מנגנון בטחוני מקביל שמבצע מעשי רצח איכותיים נגד אנשי הנהגה המתחרים בראשי המנגנון הזה?"

בעל הפה המצחין התקרב אלי:

-למה כתבת את החרא הזה, מר יוסף עֻ'רְבָּאל? מי מממן אותך? מי משלם לך? עם מי אתה עובד? אתה יודע במה אתה מואשם?

עד עכשיו לא הייתי מעוניין להשיב, אבל אחרי השאלה הזאת התפרצתי:

-מי אתם? אני לא מבין מה אתם עושים!

-אתה מואשם בשיתוף פעולה עם גורמים זרים, ובפגיעה במוניטין של תוניסיה בחו"ל ובהפצת ידיעות-כזב הקשורות בבטחון המולדת בתקופה קריטית.

-כל ההאשמות הללו בגלל מאמר?

-אנחנו עוקבים אחריך מאז שאתה בגיר. אנחנו יודעים מה אתה עושה ואתה יודע שהתיק שלך נמצא אצלנו.

-כלומר אתם משטרה? למה אתם קושרים את עיני הפעם?

בשעה שדיברתי ניסיתי בעצבנות להניע את ראשי הנתון בשק.

-מי הסית אותך? למה דווקא עכשיו?

-אני לא יודע על מה אתם מדברים.

שמעתי את הקול הרחוק, השקט, אומר: סטלה, קדימה.

בעל הפה המצחין היה קרוב אלי וריחו הציף אותי כשהוא חתך. משהו דומה לאש עבר בגופי מכף הרגל עד המוח. עכשיו אני לא זוכר דבר, רק שמצאתי על מיטתי את עצמי ואת בוהן רגלי הימנית עטופה בתחבושת ספוגה נוזל אדום.

"הפעם זאת האצבע שלך, בפעם הבאה…" הם לחשו באוזני. "אנחנו פה כדי לחסל אנשים כמוך. אנחנו נעקור כל דבר שזז בגוף שלך בפעם הבאה. שתלו אותנו כאן בשביל לסלק מושחתים כמוך". אחד מהם דחף אותי לקרקע והם אילצו אותי לחזור שוב ושוב על המשפט: "אין לנו ברטה בתוניסיה, אין לנו ברטה". ראיתי את עצמי בחלום צועק "אין לנו ברטה…. אין לנו…"

על מסך הטלויזיה בבית הקפה השכן שאליו נמלטתי מהסיוטים שלי הופיע שר הפנים אל-הָאדִי אל-מַגְ'ד'וּבּ בערוץ "נסמה" בבית נבחרי העם ואמר בשקט: אקדח הברטה ששימש לרצח ה"שהיד" שֻׁכְּרִי בַּלְעִיד לא נמצא בשימוש בתוניסיה ואינו מצוי בידי שום יחידה בטחונית".

הנמכתי את מבטי אל האצבע הקטועה. כל אצבעותי האחרות זעקו: "אין לנו ברטה בתוניסיה". אלמלא הזכרתי את הנשק הארור הזה, לא היו מעוללים לי את מה שעוללו. כמה מכוערת נהיית, רגל. הלוואי שאני אתקל בך יא סטלן, וארוקן לתוכך מחסנית ברטה שלמה.

 

1

באותו לילה, כאשר עמדתי בפתח המסגד, אמר לי האימאם דברים מוזרים ודרמטיים. הוא סיפר שלהקה גדולה של חתולי בר שחורים תקפה את המחוז וחיסלה כל מה שנקרה בדרכה, ולכן האנשים לא באו לתפילת הלילה, שהרי הם יודעים שהחתולים היו לשליטי החושך בשכונה זו וזרעו פחד בלבבות התושבים. דבריו היו תמוהים, אבל הוא לא האריך בהם והפתיע אותי משקרא לתפילה.

היינו שלושה – האימאם במִחְרַאבּ 1, ומאחוריו אני וידידי סעיד, והתפללנו בהכנעה ובשקט. עמדתי במקומי ללא ניע, שלו ורגוע כאילו שכחתי את הדברים המחרידים ששמעתי מפיו. לאחר שסיימנו את התפילה ביקש ממני האימאם להסיעו לביתו במכוניתי. הסכמתי ברצון, ואף הזמנתי את ידידי סעיד ללון בביתי. האימאם אחז בידו מקל גדול, ולא שאלתי אותו לפשר הדבר, שכן התחלתי לפקפק בשפיותו. אבל תחושתי השתנתה במהלך נסיעתנו, לאחר שהאימאם חזר על סיפורו, ופניתי לחברי ושאלתי: "מה דעתך, על הדברים האלה,סעיד?". פניו הרצינו, והוא ענה לי: "כן, גם אני שמעתי על זה. אחד השכנים סיפר לי שלהקה של חתולים חסמה את דרכה של גברת נַפיסה, האישה ההרה, כשהייתה בדרכה חזרה מבית הוריה בשכונה הסמוכה. החתולים הקיפו אותה והתחילו להשתעשע בשמלתה הארוכה. המסכנה קפאה במקומה חסרת אונים, ולא נותר לה אלא לצעוק בכל כוחה. לשמע צעקותיה נתקפו החתולים טירוף והסתערו עליה. למזלה של האישה חש לעזרתה אדון דניאל, הצייד הצרפתי, עם רובה בידו. שלושת הכלבים שלו שנלוו אליו התנפלו על החתולים, וניטש ביניהם קרב מר. במאמץ רב הצליח האיש לחלץ את הגברת נפיסה מציפורניהן של חיות הפרא ולהביאה לביתו כשהיא מפרפרת בין החיים והמוות. לאחר מכן חזר להציל את כלביו, אך משראה אותם נכנעים לחתולים, ואלה עושים בהם כרצונם, נתקף אימה…"

האימאם קטע את דבריו ואמר: "כן, בני, 'אין יכולת ואין כוח אלא באללה העליון והנשגב'. גם אני שמעתי על המקרה הזה ועל מקרים נוספים…" ואז קטע את תגובתו ואמר: "כאן… מספיק…תודה", נפרד מאיתנו לשלום וירד מהמכונית. המשכנו בנסיעה הביתה, ובדרך החלפנו דברים בעניין מבעית ומסעיר זה. לפתע שמענו קולות רמים…כן, אלה הם, ואלה יללותיהם מחרישות האוזניים, והנה הם מתרוצצים סביבנו. הדלקתי את הפנסים, לחצתי על הצופר וניסיתי להתחמק מהם, אבל הם השליכו את עצמם לעברנו כגלים. פגענו בכמה מהם, והיללות נמהלו בצעקות. ליבנו נמלא חרדה ופחד. הרגשנו שחשכת הלילה גוברת כאילו כבה הירח או לָקָה ונסתר אורו. אלוהיי… הו אלוהיי, איך יוצאים מזה, איך?

עצרתי את המכונית ליד פתח הבניין, אזרתי אומץ והחלטתי לצאת ויהי מה. פתחתי את הדלת, הנחתי את כף רגלי על המדרכה וניסיתי להניח את כף הרגל השנייה, אך הם התנפלו עליי בבת אחת ובכל הכוח, מוּנָעים בתאוות נקם. היו אלה חיות פרא אחוזות טירוף. נפלתי ארצה, מכה בידיי וברגליי לכל עבר. סעיד לא חדל ללחוץ על הצופר, והשכנים היכו במקלות ובחבלים לכל הכיוונים…צעקתי: "מים!! מים!! הַתיזו מים על החתולים המטורפים כדי שיפסיקו להשתולל. מים!! מים!!…" תוך שניות מצאתי את עצמי מוצף במים שניתכו מלמעלה ומכל עבר. לבסוף קרסו החתולים בזה אחר זה, והצלחתי להימלט מהם. ידידי סעיד ואחד השכנים נשאו אותי לביתי, והתעקשתי לצאת למרפסת. האוויר היה לח וקר, וראיתי את החתולים מנתרים מזעם ומכאב. חשתי טיפות גשם יורדות משמיים, והן הפכו אט אט לגשם סוחף, שיחד איתו הלכו וגברו הצעקות. מים ומוות כיסו את האדמה, ונערמו עליה ערימות של פגרים. החלטתי לרדת כדי לנקום בהם. דידיתי לעבר המדרגות, ירדתי למטה ומצאתי את עצמי לפני בית קברות של פגרים דוממים, חשוף ומעורר אימה. גמרתי אומר לפסוע מעליהם: פסיעה ראשונה, פסיעה שניה, צעקה, התנערות…החתולים השחורים מתנועעים ומתנערים תחת רגליי…

צעקתי. פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי לבדי בחדרי. 

9

"מה לעשות עם הגופה, אדוני?" שאל סמל פיטר לונג את השופט. קולו היה שקט אך רשמי וברור, ונמסכו בו כבוד והשתתפות בצער. זה עתה בישר לשופט אלישר על הירצחה של בתו.

פניו של השופט אלישר היו חיוורים ומתוחים. הקמטים שמסביב לעיניו נראו עמוקים כמו ערוצי ואדי באור החלש. סנטרו רעד להרף עין, אך תשובתו נמסרה בנחישות מתכתית. "תעשו איתה מה שאתם רוצים," החווה ביד ימינו, כאומר, אין לי עניין בה. מאז התחתנה אסתר עם הצנחן הבריטי הארור לא היה לו כל קשר עמה. אנשיו דיווחו לו מדי פעם על דברים ששמעו אודותיה, על כך שנראתה בחברת בעלה בקבלת פנים בארמון הנציב, על כך שהזמינה שמלה חדשה מתופרת נחשבת בתל אביב, על כך שנסעה לאנגליה לשלושה חודשים, וחזרה במטוס ימי גדול שנחת בכנרת, מול טבריה, בדרכו הארוכה להודו. על כל עדכון שקיבל הגיב בגניחה, אפילו לא טורח להודות לעוזר המשפטי או לסוכנת הבית שמסרו לו את העדכון האחרון. בשנה האחרונה כמעט לא שמע עליה דבר. ובחודשיים האחרונים, מאז שהתקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל, שקע במפגשים ובדיונים שנמשכו אל תוך הלילה. יש מדינה להקים, יש הכנות לעשות. הוא לא האמין שאסתר ובעלה יישארו בארץ ישראל לאחר שהמדינה העברית תקום. הם בוודאי יעברו לאנגליה, או לעיר הנידחת הזו בסקוטלנד שם גרה משפחתו של הקצין שלקח ממנו את בתו. ממרחק כזה גם השמועות והדיווחים יפסיקו להגיע. וטוב שכך. ועכשיו אסתר מתה. היא ובעלה נרצחו בפאתי המושבה הגרמנית, קילומטרים ספורים מהמקום בו הוא נמצא כעת, עמוק בתוך כורסתו, לבו מרוסק אך עיניו מסרבות לדמוע.

ההלוויה נערכה בלילה. בירושלים לא מלינים את המת. מלבד אנשי חברה קדישא רק אדם אחד השתתף בהלוויה: ירדנה, אחותה הצעירה של אסתר. באור הנר שהחזיק הרב הצעיר נראו פניה רק מפעם לפעם, כמו בראינוע. פנים צעירים ונחושים, שיער קצר עם קווצות שובבות, עלטת הלילה מסתירה לפתע את הפנים היפים, ושוב אור הנר המהבהב בצנצנת הזכוכית מאיר את לחיה הבהירה, מנצנץ בעיניה הכהות. הרב הוביל את המסע, נושאי האלונקה מיהרו בעקבותיו, קולות חפירה בסלע נשמעו מרחוק, מציינים בהדהודם את המקום אליו הם צריכים להגיע. מרחוק הבזיקה להרף עין כיפת הסלע, העופרת הכהה החזירה במעומעם את אור הירח, שהלך ונעלם מאחורי העננים. אורות קלושים האירו מכיוון העיר העתיקה. רוח קרה נשבה, מסיטה שוב את העננים, מאפשרת לטיפות ירח לזלוג שוב על העיר הישנה. ברוש גבוה התנדנד שחור על רקע שמים אפלים, ריח דק של שריפה ואבק נישא על גבי זרם צינה, עוטף את ירדנה בעצב עמוק.

***

תשע שנים לפני כן, הייתה זו ירדנה שישבה נרגשת בחדר האחורי בסלון הכלות של גברת רוזנטל, מתבוננת בהערצה בגופה התמיר של אחותה אסתר ובידיה המיומנות של הגברת, מרפרפות על גופה של אחותה, מסמנות בסיכות קפלים נסתרים בשמלת הכלולות המפוארת, שאותה תלבש בחתונתה עם האדון הצעיר יצחק טולדנו, בעוד שבוע בדיוק. היו אלה שתי משפחות ראויות זו לזו, משפחת אלישר ומשפחת טולדנו. משפחות ותיקות בארץ ישראל, זו מטבריה וזו מירושלים. יצחק טולדנו היה עלם נאה למראה, גם אם היה רזה מדי. הוא סיים שנתיים לפני כן את לימודיו בבית הספר למסחר בביירות, והשתלב בעסקי הבדים של אביו.

"הוא יהיה לך בעל מצוין," אמר אביה לאסתר, כשישבו לעת ערב בחדר האורחים המהודר בביתם ברחוב הנביאים. ירדנה ישבה על שרפרף נמוך ומרופד בפינת החדר, כמעט נסתרת מעיניהם.

"אני צריכה עוד זמן כדי להחליט," אמרה אסתר. "נפגשתי איתו בסך הכול פעמיים, וגם זה בנוכחות כל בני המשפחה. בקושי החלפתי איתו מלה אחת בפרטיות. אני צריכה לגלות מה אני מרגישה כלפיו."

"זה לא עניין של רגשות," אמר אביה בביטול. "רגשות באים והולכים. הוא יפרנס אותך בכבוד, משפחתו מכובדת, קומה שלמה תעמוד לרשותכם בבית הוריו. את לא צריכה שום זמן כדי להחליט. ההחלטה כבר התקבלה."

"אני נוסעת לטבריה מחר," אמרה אסתר לירדנה, כשיצאו מסלון הכלות.

"אבל החתונה בעוד שבוע …"

 "את חושבת שאני לא יודעת? אבל אני רוצה לקבל את ברכתה של סבתא רחל. את יודעת שהיא לא תוכל להגיע לחתונה, ואני חייבת לראות אותה לפני כן. מי יודע אם זו לא תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה."

"אל תדברי ככה," דמעות עלו בעיניה של ירדנה. מבטה של אסתר היה נוקשה ונחוש.

אסתר חזרה מטבריה אחרי ארבעה ימים. בשעת אחר צהרים נעימה היא שתתה תה בחדר האוכל בבית הוריו של יצחק טולדנו, בעוד יצחק הולך סביב השולחן, חולף פעם אחר פעם מאחורי גבה.

"יצחק, הכול בסדר?"

"למה את שואלת? בטח שהכול בסדר. מה יכול להיות לא בסדר??", אמר בקול רועד, והמשיך ללכת סחור-סחור. נברשת הבדולח המפוארת נצצה באלפי אורות מעל שולחן העץ הכבד.

"אתה מפחיד אותי. מה קרה? תגיד לי!"

יצחק השיב בצעקה: "מה קרה לי? מה קרה לי? הוא, הוא נתן לך את ברכתו לחתונה? הוא נתן לך את ברכתו?" הוא נופף בתצלום שהחזיק בידו.

"חיטטת לי בחפציי?" לבה נפל כשראתה את התצלום בידו. הייתה זו תמונתו של בן כתתה מימי לימודיה בבית הספר התיכון בטבריה. יעקב בן צבי, מחייך במשובה למצלמה, שיניו בוהקות, שיערו הבהיר פרוע. "חיטטת לי בדברים? איך העזת?"

"איך העזתי?" קולו של יצחק הפך לצווחה. "איך העזתי??" דמעות זלגו מעיניו, בעומדו רועד מעברו השני של השולחן. הוא שלף מכיסו אקדח קטן. מחשבה מוזרה עלתה בראשה: כבר ראיתי את האקדח הזה, במגירת השולחן של אביו של יצחק. יש לו קת מהודרת, מצופה צדף. יצחק כיוון את האקדח לעבר פלג גופה העליון וירה. הירייה השנייה פיצחה את גולגולתו שלו. חלקי עצם ומוח התפזרו על הקיר שמאחוריו, מציירים פרח אפור אדמדם על הסיד הלבן, מכתימים את האורלוגין הגדול.

***

בעוד גופתה של אחותה נטמנת בחשכת הלילה במדרון הסלעי של הר הזיתים, חשבה ירדנה כמה חבל שהתליון הכבד שהציל את חייה של אסתר כשיצחק ירה בה, ירה בה והתאבד, לא הציל אותה גם הפעם. היא ישבה אז לצד מיטתה של אחותה בבית החולים הדסה שבהר הצופים, והחזיקה בידה את התליון המעוטר, עשוי כסף, אותו נתנה לאסתר אמו של יצחק טולדנו מייד לאחר ארוסיהם. "אם התליון לא היה מסיט את הכדור ממסלולו, הוא היה חודר הישר ללבה של אחותך," אמר לה הרופא שניתח את אסתר. "הוא הציל את חייה. תשמרי עליו," הוא אמר, מעביר את התליון המחורר אל כף ידה.

היא נמנמה בכסא שליד מיטת אחותה, מחזיקה את ידה הלחה, עיניה של אסתר מרפרפות מתחת לעפעפיה הסגורים, נשימותיה חרישיות ורדודות.

***

אסתר החלימה במהירות. היא ארזה את חפציה בשלוש מזוודות גדולות ונסעה לטבריה. היא עזבה את ירושלים בלי לומר דבר למשפחתה ולחבריה. רק ירדנה קיבלה ממנה גלויה שנשלחה מבית הדואר המרכזי של ירושלים, בקצה רחוב יפו. אחות אהובה, נכתב בה, יקרה שלי. אינני יכולה להישאר בעיר הזאת, בוודאי תביני. ואינני יכולה לשאת את שתיקתו המגנה של אבינו. טוב יהיה לכולם שאהיה רחוקה. אכתוב לך, אינני נעלמת. אני רק צריכה למצוא את השקט שאני זקוקה לו. שמרי על עצמך, יקירת לבי.

***

"לא מוצא חן בעיניך לך לזיכל". אסתר שתתה בהנאה את הקפה החם וחייכה לנוכח הכתובת שעל הקיר. בכל פעם שהיה לה קצת זמן פנוי נהגה לשבת בקפה 'עטרה', ברחוב בן יהודה 7. ממול, בבית מספר 6, שכן 'זיכל', הקפה המתחרה. 'עטרה' היה הומה כדרכו. כולם דיברו על המלחמה. יותר משנתיים חלפו מאז שפרצה, וסופה לא נראה לעין. רומל הוביל את כוחותיו מניצחון לניצחון, ואם לא יהיה מי שיעצור אותו הוא עוד יגיע לקהיר ומשם, חלילה, לארץ ישראל. ילד קטן שישב עם אמו ושתה שוקו חם, שפתו העליונה מכוסה שפם של קצפת, הביט בהערצה באסתר ובמדי הצבא שלבשה. היא שבה לירושלים מבלי לומר דבר למשפחתה, נהגת משאית ביחידת תובלה כבדה של הצבא הבריטי. מבסיסה יצאה לנסיעות ארוכות, תמיד בשיירה מאובטחת, עד קהיר היא הגיעה. כוחות גדולים של הצבא הבריטי התקבצו במצרים. כמה קטנה ונידחת נראתה לה ירושלים בהשוואה לגודלה העצום של קהיר, לשאונה הבלתי פוסק ולהמוני האנשים שמילאו את רחובותיה כמו גלי ים הרוכבים זה על גבי זה, בלי הפסקה. אך עד כמה שהעיר הייתה צפופה וסואנת, היא נגדעה באחת. המעבר למדבר השומם והאינסופי תמיד הפתיע את אסתר בחדותו. ממערבולת של ריחות וצבעים הפך הכול, בלי התרעה מוקדמת, למישור צהוב ויבש, מנוקד ברבבות כלי רכב ומלחמה. נערכים לקרבות הגדולים במערב.

***

את קפטן ג'יימס סטירלינג הכירה אסתר בלובי המפואר של מלון המלך דוד. חברה מהיחידה הפצירה בה להתלוות אליה לנשף שערך הצבא לקציניו בעיר.

"אבל אנחנו לא קצינות," היססה אסתר.

מרג'ורי השיבה לה בנחרצות: "כשיראו שתי נשים צעירות ויפות בשמלות מהודרות ותכשיטים נוצצים, הם לא יעצרו אותנו ולא יבדקו לנו את הדרגות. להיפך, הם יציצו מעבר לכתפינו כדי לראות אם יש עוד כמונו. לא מתאים לך להסס, אסתר, הרי יש בך רוח הרפתקנית שמספיקה לעשר בחורות!"

אסתר השתכנעה בקלות. היא לבשה את השמלה היחידה שהייתה ברשותה, שמלה בצבע כחול פרוסי בעלת מחשוף נאה. היא ענדה סיכת יהלומים זוהרת שקיבלה מסבתה רחל, זכרה לברכה.

ג'יימס זיהה אותה מהקצה השני של האולם, דרגותיו מבהיקות, כובע הקצינים בידיו. הוא פסע בביטחון לרוחבו של השטיח העבה ושאל אם אפשר להזמין אותה למשקה. מרג'ורי שעמדה לצידה דחקה בה בחשאי במרפקה.

לאחר חודש הם נישאו בכנסיה הסקוטית הצופה אל גיא בן הינום. ג'יימס, בן העיר סטירלינג, שאת שמה נשא כשם משפחתו, לא יכול היה לחשוב על מקום הולם יותר. דודו המפורסם, דיוויד סטירלינג, מייסד כוחות האוויר המיוחדים של הצבא הבריטי, שלחם עם אנשיו בצפון אפריקה, הגיע בטיסה מיוחדת מקהיר כדי להשתתף בחתונה. אסתר נכנסה ללבו ברגע שראה אותה, אופיו הלוחמני קלט מייד את גלי נפשה הפרועה.

ירדנה הייתה היחידה מבני המשפחה לה הודיעה אסתר על נישואיה. בגלויה ששלחה לה כתבה לה: אני מאושרת, אחות קטנה שלי, אך לא אוכל להיות מאושרת באמת אם לא תבואי לחתונה. אל תחששי, אלוהים אוהב את כל האנשים שיש אהבה בלבם, וכנסיה היא מקום לא פחות טוב מכל מקום אחר להכריז בפניו על אהבתנו.

את זר הפרחים הצנוע שהחזיקה בידה, זר של פרחי בר ריחניים, נתנה לה אסתר כשיצאו מהכנסייה אל האוויר הירושלמי הבשום, אוויר של בין ערביים, שהתערבבו בו ריחות אורנים וריחות מדבר.

***

את  'אבנר' נהגה אסתר לפגוש בחדרי האוסף הזואולוגי של הפקולטה למדעי המתמטיקה והטבע בהר הצופים. שם, בין פוחלצים של נמר ממדבר יהודה, חזירי בר, תנים וצבי ארץ ישראלי, צנצנות שבהם נחשים ועקרבים בפורמלין, ותיבות זכוכית מלאות בפרפרים צבעוניים, נהג אבנר לתחקר את אסתר ולתדרכה לקראת משימותיה הבאות. אבנר היה פעיל בשירות הידיעות של ההגנה. יחידות הש"י חולקו למחלקות מקצועיות, אחת מהן התמחתה באיסוף מידע ממקורות ששירתו בשלטון המנדט הבריטי. זו הייתה מחלקתו של הגבר הצעיר בן השלושים, דוקטוראנט לזואולוגיה בשעות היום ופעיל "ההגנה" לעת לילה, שכינויו המחתרתי היה 'אבנר'.

אבנר פנה אל אסתר וביקש את סיועהּ, זמן קצר לאחר שסיימה את קורס נהגי המשאיות של הצבא הבריטי. כשסיפרה לו לימים על היכרותה עם קפטן ג'יימס סטירלינג חיבק אותה כמו אח גדול, הביט בחיבה אל תוך עיניה הכהות, הנרגשות, ובלבו חשב שקשר עם קצין צנחנים מבטיח, ועוד אחיינו של דיוויד סטירלינג ששמעו כבר יצא למרחוק, בוודאי יוכל להועיל למאבק.

אסתר רמזה לג'יימס שיש לה קשר עם חבורה של צעירים וצעירות הפועלים להגנת היישוב. אמנם, עם גיוסה לצבא, יכולתה להמשיך לפעול פחתה מאוד, אבל, היא "ממשיכה לעזור היכן שרק אפשר." היא לא נקבה בשם המפורש של 'ההגנה' ובוודאי לא סיפרה על קשריה עם הש"י. אבל היא לא יכלה להינשא לאהוב לבה כשהיא מסתירה לחלוטין את פעילותה ואת נאמנותה לבני עמה. ג'יימס לא חקר את אסתר ולא ביקש פרטים נוספים. הוא רק אמר בפשטות שהעובדה שהיא פעילה הינה מובנת מאליה, וכי לא היה מצפה לדבר אחר מאשה שכמותה. "גם בגלל זה התאהבתי בך," אמר בלהט, והוסיף כבדרך אגב שאם יוכל לסייע לה במידע שיש לו חשיבות, הוא לא יהסס לעשות זאת. "משפחתך מעכשיו היא משפחתי," אמר, למרות שמכולם הוא זכה להכיר רק את ירדנה. על אביה שמע כמובן, הרי הוא שופט נודע בירושלים וקצין משטרה בכיר בגליל בעברו. משתיקתה הכואבת של אסתר הבין שהיא לא העזה לספר לאביה על הקשר שנרקם ביניהם. אף על פי כך הוא היה משוכנע שאביה יודע על היכרותם, הולכי רכיל הרי לא חסרים גם בירושלים. הוא קיווה שעם הזמן, אולי אחרי שייוולדו נכד או נכדה ראשונים, תפשיר חומת העוינות הקפואה. המבט החם ששלחה אליו ירדנה בטקס החתונה, והחיבוק השמח שקיבל ממנה רמזו לו שאולי הדבר באמת יכול לקרות.

***

כמה געגועים היו במכתביה של אסתר לאחותה הקטנה. חודשיים אחרי הניצחון הגדול על גרמניה הפליגו אסתר וג'יימס לבריטניה. ג'יימס קיבל תפקיד זמני במשרד המלחמה בלונדון, ובחג המולד הראשון לאחר שתמה המלחמה נסע עם אשתו הצעירה לסטירלינג, עיר הולדתו, כדי שמשפחתו כולה תוכל להכירה.

התפעלותה של אסתר מלונדון הייתה גדולה, למרות שהעיר התקשתה להתאושש מהשנים הקשות שעברו עליה. יופייה הקודר של סקוטלנד עצר את נשימתה. יחד עם זאת, געגועיה לארץ ישראל, לירושלים, לאחותה ירדנה, לחברים שהשאירה מאחור, לא פחתו עם הימים והחודשים שחלפו. הם רק התעצמו והועמקו, לפתו את נפשה והסבו לה כאב שהיה כמעט פיזי.

היא שיתפה את ירדנה ברגשותיה, בכמיהתה לריחה הרטוב, החריף, של ירושלים בחורף וליובש הלוהט שלה בקיץ, שהפך עם רדת הלילה לצינה מעוררת לב. היא שאלה על אנשים שהכירה, והזכירה את יעקב, בעל המכולת הקטנה שליד ביתם, את ורדה, המלצרית מטילת האימה מקפה 'עטרה' ואת פרופסור מינץ, איש שכולו רוח ופיזור נפש, שהתגורר לבדו בדירה מולם.

ג'יימס היה ער לגעגועיה. גם נפשו שלו נקשרה בירושלים. הוא תהה מה יעשה כשיבוא היום בו יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, האם יוכל למצוא את מקומו מחוץ לצבא, בארץ שאינה שלו, בחברה שתזכור תמיד שהוא היה נציגו של שלטון זר. אבל היום הזה נראה לו רחוק, ועד שיבוא הוא ינסה לחזור ולשרת את ארצו בפלשתינה.

כשבישר לאסתר כי הוא ימלא תפקיד בצוותו האישי של הנציב העליון, ושבעוד שלושה חודשים הם יחזרו לירושלים, לא היה סוף לאושרה.

***

בשמונה בינואר 1948 נרצחו אסתר לבית אלישר וג'יימס סטירלינג ביריות אקדח בפאתי המושבה הגרמנית, לא רחוק מפסי הרכבת. האפילה ירדה במהירות וכיסתה את גופותיהם, רוח קפואה כופפה את צמרות עצי האורן, יללת תנים הדהדה ממזרח.

***

מפקח בילוש גרהם רוברטס עיין בדוח סיכום החקירה ששלף בתנועה יגעה ממכונת הכתיבה שעל שולחנו. הוא כבר התרגל לכך שבמכונה זו האות t תמיד הייתה גבוהה במילימטר או שניים מהאותיות האחרות, ובמובן מסוים אף התגאה בכך, וראה ב-t הקופצת מעין חתימה נסתרת של סגנונו. אך הוא לא היה גאה בדוח הזה, שסיכם את חקירת הרצח של בני הזוג סטירלינג, מכיוון שנאלץ להמליץ לסגור את התיק בהיעדר ראיות. הוא לא אהב להיכשל בחקירות כלשהן, בוודאי שלא בחקירות רצח, והוא אהב עוד פחות להיכשל בחקירת רצח שבה הקורבן היה בן למשפחה מפורסמת. הממונים עליו דרשו תוצאות והוא לא היה מסוגל לספקן. בנסיבות אחרות היה ממליץ להשאיר את התיק פתוח, אך חלפו יותר מארבעה חודשים מאז בוצע הפשע, משטרת המנדט הבריטי עמדה לעזוב תוך שבועות ספורים את פלשתינה, וככל שחקירת הרצח הייתה חשובה בעיניו, המאורעות ההיסטוריים הפכו אותו לעוד הערת שוליים בסיפור גדול בהרבה.

הוא עיין בפסקת הסיום של הדוח שכתב. לא היה זה הסגנון היבש והענייני שאפיין את כתיבתו בדרך כלל. אבל הוא הרגיש שבימים כה סוערים מותר לו לחרוג במעט מהסגנון המקובל במסמכים משטרתיים.

"כיווני החקירה בתיק זה היו מגוונים. הנרצחת גונתה והוחרמה על ידי בני משפחתה בשל נישואיה לקצין צבא בריטי, שנחשב בעיניהם נציג של שלטון כובש ועוין. משפחתה של המנוחה הינה ותיקה ומכובדת בקרב היהודים, וידוע על מסורת של קנאות העולה עד כדי נקמת דם בקרב משפחות אלה, בעיקר כאלה ששורשיהן בחברות ערביות. העובדה שאביה של המנוחה היה קצין משטרה בכיר בעצמו, וכיום הוא שופט רם מעלה, לא פסלה כיוון חקירה זה. נהפוך הוא. אבל בדיקות דיסקרטיות העלו שלכבוד השופט עצמו אליבי מושלם, שכן הוא ישב בדין מול אולם מלא קהל בעת שבוצע הרצח. כמובן שיכול היה לשגר למשימה מי מטעמו, אך בקרב מודיעינו בעולם התחתון, וגם במעגלים נרחבים, לא רק בקרב עברייני ירושלים, לא נפוצו אפילו שמועות שיכלו לחזק אפשרות זו.

כיוון חקירה נוסף היה שהרצח בוצע על ידי אחת הכנופיות היהודיות, הרואות בעין רעה התרועעות של נשים יהודיות עם בריטים בכלל ועם אנשי כוחות הביטחון בפרט. ידועים מקרים של התנכלות ואף התעללות של בריונים מכנופיות שטרן ובגין בנשים כאלה, אך לא היה תקדים של פגיעה שעלתה עד כדי רצח. ייתכן כמובן שעל רקע האירועים ההיסטוריים ובימים של אלימות גוברת מכל הסוגים גם הנקמה בנשים יהודיות שקשרו את גורלן בנציגי השלטון תעלה מדרגה, אך לכיוון חקירה זה לא נמצאו תימוכין. פנינו בצינורות הרשמיים  לשירות הביטחון המכיר מקרוב את הכנופיות ופעילותן, וגם לו לא היה כל מידע שיכול היה לתמוך בתזה זו.

נבחנו כמובן המניעים הפליליים המקובלים במקרי רצח. בחנו את מעגל המכרים של בני הזוג, בדקנו מי עשוי להרוויח כספית ממותם, חקרנו לעומק האם יש מישהו שעוין את בני הזוג או אחד מהם, עד כדי רציחתם ממארב. לא הצלחנו גם בכיוון זה. אני שמח לציין כי כל שלמדנו על בני הזוג סטירלינג היה שמדובר בזוג צעירים מקובל ואהוב. ג'יימס היה קצין הגון ומוערך, הידוע באומץ לבו ובנאמנותו לאנשיו; אסתר הייתה אשה מלאת שמחת חיים, נועזת והרפתקנית, בעלת היסטוריה אישית, איך לומר, צבעונית במקצת. אך כל מי ששוחחנו עמו התייחס אליה בחיבה ובאהבה. בני משפחתה סירבו לשתף פעולה בחקירתם, ולא דיברו עליה מטוב ועד רע. רק אחותה הצעירה דיברה אתנו בגילוי לב, ודבריה היו מלאים באהבה וצער. אין לנו סיבה להניח שהרצח בוצע ממניעים פליליים כלשהם.

 אלה ימים של אלימות מתגברת, של עוינות גדלה והולכת בין ערבים ויהודים. אין יום שעובר בארץ הקשה הזאת מבלי שיהרגו בני אדם רק בגלל השתייכותם לקבוצה היריבה. כנופיות הורגות זו בזו, ופוגעות ללא הבחנה בעוברי אורח תמימים.

כשיצאו אסתר וג'יימס לטיול לעת ערב בפאתי השכונה בה התגוררו, ג'יימס לא לבש את מדיו. הם נראו כמו כל זוג יהודי אחר. אני מניח שלרוע מזלם הם נצפו על ידי חברי כנופיה ערבים שיצאו באותו ערב לפגוע ביהודים. מדוע? כי זה מה שקורה בחודשים האחרונים, עוד יותר מתמיד. רצה הגורל והיו הם אלה שחייהם קופדו. אלה ימים שבהם הורגים ללא הבחנה, והזוג הצעיר והיפה הזה נקלע ללא כוונת מכוון ללבו של מארב.

לאחר שלא מצאנו תימוכין לרצח על רקע מה שמכונה 'כבוד המשפחה' או לרצח על ידי כנופיית טרור יהודית כזו או אחרת, ולאחר שלא מצאנו כל מניע פלילי 'מקובל' לרצח, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה שאסתר וג'יימס הם קורבנות של כוחות היסטוריים גדולים, שכדרכם סוחפים בנתיבם בני אדם רגילים, מבלי שיעצרו ולו לרגע במסלולם. הם לא יהיו הקורבנות האחרונים."

***

יום חורף סגרירי בירושלים, לעת ערב. השנה היא 2015. ששים ושבע שנים חלפו מאז הרצח הכפול. בית הקברות בהר הזיתים מוזנח, מצבות לא מעטות מנותצות. הזהב של כיפת הסלע בוהק בחיוורון. כיפת העופרת של מסגד אל-אקצה בולעת את אור השמש הקלוש. ירושלים פרושה על הריה ככל שהעין יכולה לראות. ברושים כהים מתכופפים ברוח. חבורת אנשים קטנה מתקבצת ליד אחד הקברים. אלה הם אחייניה של אסתר אלישר, מבוגרים בהרבה מממנה ביום מותה. המצבה לידה התאספו אינה נושאת את שמה של אסתר, אך מחקר שעשה אחד האחיינים ברישומי חברות הקדישא הפועלות בהר הזיתים גילה שקברה נמצא ממש מתחת לקבר סביבו עמדו, שנוסף לימים מעליו. בשנים בהם היה הר הזיתים תחת שלטון ירדני אי אפשר היה לחפש את קברה של אסתר, וירדנה, שהייתה היחידה מהמשפחה שהשתתפה בהלוויה, נפטרה בגיל צעיר להכאיב, ולא היה את מי לשאול. הזמן נקף, ורק בשנים האחרונות החל אחד האחיינים להתחקות אחר סודות חייה של אסתר ובתוך כך לנסות למצוא את מקום קבורתה. ירדנה, האחות הצעירה, האהובה, הלכה לעולמה, אך בתה, הנושאת את שמה, נמצאה עם שאר האחיינים, ולבה, כמו לבה של אמה, יצא אל אסתר. "באנו באיחור לחלוק לך כבוד אחרון," נשא דברים המבוגר שבחבורה הקטנה. נאמרו כמה משפטים, אבל אף אחד לא אמר קדיש. רק ירדנה לחשה את המלים בלבה. יתגדל ויתקדש שמה רבא. החשיכה נפלה על ההר בחטף, וגשם התחיל לרדת. לאור פנסי כיס ירדה החבורה בטור עורפי מבית הקברות. ראשיהם מורכנים, מי בגלל הגשם והרוח, מי בגלל הצער והבושה. ובכל זאת, ראי אסתר, לחשה ירדנה ללא קול לדודתה, כל אחייניך התקבצו ובאו לכבודך, לזכור אותך באהבה ולומר לך הנה אנחנו, משפחתך.    

 

22

בשנת –17, זמן מה לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע לארצות שטרם תוּירו בעת ההיא, שמתי פעמי לדרך, מלווה בחבר אשר אותו אכנה אוגוסטוס דרוול. הוא היה מבוגר ממני בשנים ספורות, אדם אמיד ממשפחה מיוחסת, מעלות אשר הודות לתבונתו הרבה לא המעיט ולא הפריז בערכן. כמה נסיבות חריגות בקורות חייו הסבו אליו את תשומת לבי והתעניינותי, ואלו לא דעכו חרף התנהגותו המסויגת ועדויות מזדמנות לאי-שקט עד כדי פיזור נפש לעתים.

הייתי עול ימים עדיין, שכן הקדמתי לצאת לחיים, אך זה מקרוב התקרבתי אליו, התחנכנו באותם בתי ספר ובאותן אוניברסיטאות, אך הוא צלח אותם לפני, וחדר לקרביו של הדבר המכונה העולם, בעת שאני הייתי טירון עדיין. כבר אז שמעתי רבות על חייו בעבר ובהווה ואף כי היו באותם תיאורים סתירות רבות ובלתי ניתנות לישוב, יכולתי להסיק מהמכלול שלא היה ישות מהזן המצוי, והיה מאלו אשר גם אם יתאמצו שלא לבלוט, בכל זאת יתבלטו. המשכתי לטפח את ההכרות עמו והשתדלתי לזכות בידידותו, אם כי האחרונה נראתה בלתי מושגת; אף אם היו בו פעם רגשות של חיבה, נדמה שעתה נכחד חלק מהם, והנותרים התחדדו: היו לו רגשות עזים, היו לי די הזדמנויות להבחין בכך; שכן אמנם שלט בהם, אך לא הצליח להסוותם כליל. עדיין היה בכוחו לדמות תשוקה אחת לאחרת, לכן קשה היה לזהות את אשר מתחולל בקרבו. הבעות פניו השתנו מעט, אך במהירות כה רבה עד שלא היה טעם לעקוב אחר מקורן. ניכר בו שנפל קרבן לאי שקט חסר מזור; אך האם הוא נבע משאפתנות, מאהבה, מחרטה, מיגון, מאחד מהם או מכולם כאחד, או אולי רק ממזג מועד לחולי, זאת לא יכולתי לגלות; לכאורה היו הנסיבות שיכולות היו להצדיק כל אחת ואחת מהסיבות הללו; אך כפי שציינתי קודם, הן היו כה סותרות וחלוקות, ולא ניתן היה להתמקד בוודאות באף אחת מהן. ובמקום בו יש מסתורין, רווחת ההנחה שחייב להיות גם רוע. איני יודע האם ההנחה נכונה, אך ללא ספק היה בו מהראשון, אם כי לא הייתי בטוח בשיעורו של השני, וככל הנוגע לי מיאנתי להאמין בקיומו. גישושי התקבלו בצינה קלה, אך הייתי צעיר ולא התייאשתי בקלות, ובמשך הזמן הצלחתי להגיע לרמה מסוימת של שיג ושיח שגרתי ולאמון מתון בעניינים יומיומיים ורגילים, אשר נוצק והודק הודות לעיסוק דומה ופגישות תכופות, ואשר מכונה קרבה או ידידות, על פי השקפתו של מי שמתבטא במילים אלו.

דרוול יצא כבר למסעות רבים, וביקשתי להיוועץ בו בנוגע למסעי המיועד. שאיפתי הכמוסה היתה שייעתר ויצטרף אלי; היתה זו תקווה סבירה, שהתבססה על חוסר המנוחה האפלולי שזיהיתי בו. הערנות שהפגין ביחס לנושאים מעין אלו ואדישותו הגלויה לסביבתו הקרובה הפיחו רוח רעננה בתקוותי זו. תחילה רמזתי עליה ואחר ביטאתי אותה: תשובתו, אף כי צפיתי אותה במידת מה, העניקה לי את מלוא העונג שבהפתעה – הוא נעתר; ולאחר הסידורים הדרושים, יצאנו למסעותינו. לאחר שסיירנו בכמה ארצות בדרום אירופה, שמנו פעמינו למזרח, בהתאם ליעדינו המקורי; ובעוברי במחוזות אלו אירעה אותה תקרית עליה עומד אני לספר.

מצבו הגופני של דרוול, אשר ניכר בו שבצעירותו היה חסון במיוחד, דעך בהדרגה מזה זמן, אולם ידה של מחלה גלויה לא היתה בדבר. הוא לא השתעל ולא היה שחפני, אך נחלש מיום ליום; הוא נהג במתינות, ולא נדכא או התלונן על תשישות, אך ניכר בו שהוא דועך: הוא הלך ונאלם ושנתו נדדה, לאורך הזמן הוא השתנה עד מאד וחרדתי גברה בהתאם לסכנה בה היה, למיטב הבנתי, נתון.

כשהגענו לאיזמיר היה בדעתנו לצאת לסיור בחורבות אפסוס וסרדיס, לאור מצב בריאותו הנוכחי השתדלתי להניא אותו מכך – אך לשווא: הוא התנהג במלוא הרצינות של מי שכפאו שד, בהתאמה חולנית ללהיטותו להמשיך במה שהיה לדעתי לכל היותר מסע תענוגות שאינו הולם אדם ידוע חולי, אך בשלב זה כבר לא התנגדתי לו – וימים ספורים לאחר מכן יצאנו לדרכנו בלווית רַכָּב ויניצ'ר יחיד בלבד.

עברנו כמחצית הדרך לחורבות אפסוס, השארנו מאחורינו את פרברי איזמיר המלבלבים וחדרנו לאזורים הפראיים והשוממים דרך הביצות והנקיקים אשר הובילו לבקתות אחדות שעדיין נשענו על עמודיו השבורים של מקדש האלה דיאנה – כתלים חסרי גג של נצרות מגורשת, חורבן גמור של מסגד שניטש בתקופה מאוחרת יותר – כאשר החמרה פתאומית ומהירה במצבו של בן לוויתי אִלצה אותנו לעצור בבית קברות טורקי, המצבות המצונפות היו הרמז היחיד לחיים אנושיים שהתאכסנו אי פעם בשממה זו. את החאן היחיד שראינו עברנו לפני שעות, לא היה בדל עיר או בקתה בטווח ראיה או תקווה, 'עיר המתים' הזו נראתה כמקלט היחיד לחברנו ביש המזל, שנראה כמי שעומד להצטרף אליה כאחרון הדיירים.

בהתחשב במצב חיפשתי סביב מקום בו יוכל להינפש בנוחות; בניגוד למראה הרגיל של בתי עלמין מוסלמיים, היו הברושים מועטים ומפוזרים בדלילות ברחבי האתר, רוב המצבות נפלו ונשחקו במשך הזמן; על אחת המצבות הבולטות מתחת לאחד העצים רחבי הנוף, נשען דרוול, שרוע למחצה, ובמאמץ רב. הוא ביקש מים. פקפקתי בכך שנוכל בכלל למצוא מים, וברוח נכאים ספקנית התכוננתי לצאת לחפש, אך הוא רצה שאשאר ופנה לסולימן, היניצ'ר שלנו, שעמד ועישן בשלווה עילאית ואמר, "סולימן, ורבנה סו" (כלומר הבא מים), ותיאר בדקדקנות את המקום שבו הם נמצאים, באר קטנה שנועדה לגמלים, כמה מאות מטרים ימינה: היניצ'ר ציית. שאלתי את דרוול, "איך אתה יודע את זה?" הוא השיב, "בהתחשב באתר שבו אנו נמצאים יש להניח שהמקום היה מיושב פעם, דבר שלא יתכן בלי מעיינות. מלבד זאת, כבר ביקרתי פה בעבר."

"ביקרת פה בעבר! איך זה שלא הזכרת זאת מעולם באוזני? ומה היה לך לעשות במקום שאיש לא ישתהה בו רגע אחד יותר מהדרוש, אם הדבר בידיו?"

לשאלה זו לא קבלתי מענה. בינתיים חזר סולימן עם המים, והשאיר את הרכב והסוסים ליד הרהט. נראה שלאחר שהרווה את צימאונו שבה אליו נפשו לפי שעה, ניטעה בי תקווה שיוכל להמשיך, או לפחות לחזור, ודרבנתי אותו לנסות. הוא היה שקט – ונדמה היה שניסה לאזור את כוחותיו במאמץ לדבר. הוא החל –

"זהו סופו של המסע שלי, ושל חיי, באתי הנה כדי למות, אך יש לי משאלה, פקודה – מכיוון שאלו מילותיי האחרונות – האם תמלא אותה?"

"בוודאי, אך אני מקווה לטוב."

"לי אין תקוות וגם לא משאלות, פרט לאחת – הסתר את מותי מכל בן אנוש."

"אני מקווה שלא יהיה צורך, אתה תתאושש ו – "

"הַחְרֵשׁ! זה מוכרח להיות כך, הבטח זאת."

"אני מבטיח."

"הישבע, בשם כל ה – " הוא הכתיב לי את נוסח השבועה ברצינות גמורה.

"אין צורך בכך. אני אמלא את בקשתך, ולפקפק בי – "

"לא תוכל להתחמק, עליך להישבע."

נשבעתי, נראה שהוקל לו. הוא הסיר טבעת חותם מאצבעו, שהיו עליה כמה אותיות ערביות והראה לי אותה. הוא המשיך –

"ביום התשיעי של החודש, בצהרי היום בדיוק (באיזה חודש שתרצה, אך זה חייב להיות באותו היום), עליך להשליך את הטבעת למעיינות המלח הנשפכים למפרץ אלוסיס, למחרת, באותה שעה, עליך להגיע לחורבות מקדש האלה קרס ולהמתין שעה תמימה."

"למה?"

"אתה תיווכח."

"ביום התשיעי של החודש אתה אומר?"

"התשיעי."

כשציינתי שהננו עומדים זה עתה ביום התשיעי של החודש, השתנתה ארשת פניו והוא נדם. בעת שהתיישב – ניכר היה שהוא נחלש – נחתה על מצבה סמוכה חסידה ונחש במקורה, היא התמקדה בנו מבלי לשמוט את טרפה. איני יודע מה הניע אותי לגרש אותה אך הניסיון היה עקר, היא חגה מעט באוויר וחזרה לאותו מקום בדיוק. דרוול הצביע עליה וחייך – הוא דיבר – איני יודע האם לעצמו או אלי – אך כל שאמר היה: "ככה טוב!"

"מה טוב? למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב; אתה חייב לקבור אותי כאן הערב, בדיוק במקום בו נחתה עכשיו הציפור. אתה יודע מה אני מצווה פרט לכך."

הוא המשיך ונתן לי כמה הנחיות נוספות לגבי האופן שבו יוסתר מותו. בתום ההנחיות, קרא: "אתה מבחין בציפור?"

"בוודאי."

"ובנחש המתפתל במקורה?"

"בהחלט: אין פה דבר יוצא דופן, זהו הטרף הטבעי שלה. אבל מוזר שהיא אינה מחסלת אותו."

חיוך רפאים הופיע על פניו והוא אמר חלושות: "עדיין לא הגיעה השעה!", ובדברו עפה משם החסידה. עיניו עקבו אחריה לרגע קט – מועט מן הזמן הדרוש כדי לספור עד עשר. חשתי את כובד משקלו של דרוול, שהיה מונח על כתפי, מעיק עלי יותר, כאשר פניתי להביט בפניו נוכחתי לדעת שהוא מת!

הייתי המום מהוודאות הפתאומית שאין לטעות בה – בתוך דקות ספורות פניו כמעט השחירו. הייתי מייחס את השינוי המהיר לרעל, אילולי ידעתי שלא עמדה לו אפשרות ליטול רעל מבלי שאבחין בכך. הערב ירד, והגוף השתנה במהירות, לא נותר אלא למלא את בקשתו. בעזרת פגיון הייטגן של סולימן וחרבי שלי חפרנו קבר רדוד במקום עליו הצביע דרוול. האדמה נעתרה בקלות, מאחר שכבר אספה לחיקה כמה דיירים מוסלמים. חפרנו עמוק ככול שהתיר לנו הזמן והטלנו עפר יבש על מה שנותר מהישות הייחודית שזה עתה נפרדה מאתנו. חילצנו כמה גושים מכוסי עשב מהחלקים הירוקים יותר של האדמה החרבה מסביב והנחנו אותם על קברו.

בין תדהמה ליגון, לא הזלתי דמעה.

17 ביוני, 1816.


*התרגום התפרסם לראשונה בכרך ד' של כתב העת דחק, 2014.

3

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

5

אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

10

"וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ" (שמואל א' י"ז, 57)

כאילו עברה שמועה מזמזמת, נתכנסו כל זבובי הגבעות אל הראש. כיוון שהיה בתנועה מתמדת, שעקבה אחר ההליכה המהירה ואחר קצב נפנוף הזרוע האוחזת בו, התקשו הזבובים לנחות ולשוטט על פני מרחבי הראש הכרות והיו מתפזרים תכופות לכדי ענן נקודות שחור — ומיד חוזרים לנחיתה. עם זאת, בתוך מהומת התנועה והזמזום הצליחו לרוב לכוון את מעופם ואת נחיתתם אל החלקים העסיסיים ביותר: אל הפה משורבב השפתיים, שעוד שמר על משהו מלחלוחיתו; אל מחילות האף, שהדם והנזלת והעפר התערבבו בהן לכדי חומר צמיגי; אל העיניים הקרושות בחוריהן; וכמובן, אל גדם הצוואר, שמשך את רובם. הדם אמנם כבר חדל לנטוף מן הגדם, אך עוד ניכרה בשריותו הרעננה. גם חלוק הנחל שהיה משוקע במצח זכה להתעניינות הזבובים, באשר נוזלי פנים הגולגולת נרמזו בשוליו. בתעייתם נחתו הזבובים גם על אצבעותיו של דוד, הלופתות את תלתלי הפלשתי, על זרוע דוד, על צווארו ועל פניו, והם מצצו מעורו את מלח הזיעה.

קודם לכן, כאשר יצא דוד מאוהל המלך, עדיין לא נגלה אף זבוב. הוא נעמד שם מחוץ לאוהל כשהראש הענק אחוז בכפו לצד הירך, והדם עוד נוטף מן הגדם ומתייבש על שוקו הימנית. חרב הפלשתי המפוארת הייתה אחוזה בשמאלו, שעונה ברישול על הכתף. אבנר בן-נר שר הצבא ויהונתן בן המלך יצאו מן האוהל לפניו והוא הביט בהם בהתרחקם מערבה בחרבות שלופות בכיוון מנוסת הפלשתים, שנעלמו מכבר מעבר לגבעות הסוגרות על העמק. יהונתן הסב מבטו לאחור, התמהמה לרגע בצעדיו, ואז הדביק את אבנר, אשר זירז בנזיפות את אחרוני הלוחמים, אלה שנותרו לפשפש אחר שלל במחנה האויב הנטוש ובגופות הפלשתים המוטלות פה ושם — גושים כהים על פני משטח העשב הצהוב. נשרים נאספו בשמים, ועורבים כבר בצעו מן הגופות במקורם. אחת הגופות, גופת גולית עטוית השריון, נצנצה כחיפושית ענק מתוך העשב. דוד חש בכובד הראש האחוז בכפו, חש בחוזק זרועו ובעוצמת כתפיו כפי שלא חש בהם מעולם. ניצחון ישראל, ניצחון יהוה צבאות, היה ניצחונו שלו. שאול יודע זאת, אבנר יודע זאת, יהונתן יודע זאת, כל מי שנכח כאן יודע זאת, אפילו אחיו יודעים. נזכר במגע ידו של שמואל המושח את שערו בשמן החריף לעיניהם הנדהמות של אחיו ואביו. מימינו, מבעד ליריעות הבד של האוהל, שמע מלמולים מוזרים, חסרי פשר, יוצאים מפי שאול. כשהתייצב שם לפני זמן קצר, ציווה עליו שאול שלא לשוב עוד לביתו, אלא להצטרף לפיקוד הצבא וללוחמים המזנבים בפלשתים. אך הוא את הניצחון כבר העניק לישראל. ואביו — הוא לא יודע על כך דבר. גמלה החלטה בלבו: על אביו לראות את הראש בידו — ובהקדם. כאשר פנה דרומה והחל לצעוד, ריחף למולו הזבוב הראשון.

בתחילה כמעט לא שם לבו לזבובים. הליכתו היחפה בדרך העפר הייתה בוטחת וחזקה. אך ככל שצעד וצעד תחת שמש אחר הצהריים החמה, נצטבר בו הזמזום המונוטוני, והוא חש בעייפות שנשתקעה בו בלי משים, ודגדוג הזבובים הלך וטרד את שפתיו היבשות. מאז יצא מבית לחם עם שחר לא שתה ולא אכל. את ילקוט הרועים, שאולי נותרה בו דבלה ישנה, הותיר במחנה מאחור. הבחורים כולם במלחמה, הנשים עוד בכפרים מפחד הפלשתים — אין ממי לקבל לגימה או צימוק. והראש מכביד ומזמזם.

כמה  קרשים  חוברו  יחדיו  ברישול  כדי  לכסות על פי הבאר. בחריץ שבין קרשי המכסה עמדה צרעה ומוללה מחוש בצבת פיה. ניתן היה לראות את חידוד בטנה המפוספס צהוב-שחור מתנועע לקצב נשימתה. היא נכנסה בחריץ ונעלמה, ואחר שוב הופיעה וריחפה לעבר גדם צווארו של הפלשתי. אחיותיה, שסבבו את הבאר כשהן נהנות מנימי הלחות הקרירים שהשתחלו בחריצים, הצטרפו גם הן להילולת הבשר. צמוד לבאר היה משטח מוגבה של אבן שנועד להנחת כדים ולדלי השאיבה, וחור שנקדח בשוליו שימש לקשירת החבל. עם שנגע הגדם באבן, נתפזרו החרקים — הזבובים במעוף מהיר, הצרעות בריחוף חקרני — ולאחר מערבולת זמזמנית חזרו רובם ונחתו שוב כשהם עוטפים את הראש הגדול בנקודות שחורות וצהובות ובכמה נקודות ירוקות שהבהיקו כאבן ברקת. דוד אחז במכסה העץ והשליכו הצדה. הרחק הרחק בעיגול השמים שבעומק הבאר ראה את השתקפות ראשו.    

כאשר ישב על הארץ בצל התאנה העקרה, רחוק דיו מן הראש מכדי שיטרידוהו הזבובים, והוא לוגם מלוא פיו מן הדלי הסדוק, מתיז בלי משים על כותנתו — הישיר מבט אל עיני הפלשתי, שהיו עתה בגובה עיניו. העיניים היו חבויות חלקית תחת העפעפיים ותחת התגודדויות הזבובים, אך נטו לבלוט החוצה והיו צמיגיות כחלבון ביצה שלוקה. זבוב ירוק ויפה, מנצנץ, שמשהו מאדמומיות הנחושת נמזג בנצנוצו, נחת על רקתו של הפלשתי שדם ועפר נתערבבו בה לכדי כתם בוץ שכבר יבש. הזבוב, שמשך את מבטו של דוד בנצנוץ שריונו, הוטרד ממקומו על ידי צרעה משוטטת, ובצעדים מהירים, ספק מרחפים, רפרף על פני זיפי הלחי השחורים והגיע אל זווית הפה, שהיה עתה יבש וחיוור ושפתיו משורבבות לפנים כמו משתוקקות.

"הגם אתה צמאת"? שאל את גולית בפנים מרצינות, והושיט את הדלי לעבר הראש. לרגע שתק, כמו מצפה לתשובה — ואז פרץ בצחוק גדול. הוא הביט סביבו. איש לא היה שם. כרם זיתים השתרע מסביב לבאר ולתאנה רחבת הנוף, ומעבר לו שטחי מרעה מצהיבים. הדרך נמתחה אי שם מאחורי הכרם, לא נראית. על הקרקע הבחין בחרסים, שברי כדים אשר נפלו מידי השואבות. הוא הבחין גם בעקבות כבשים רבים, כנראה בני יומיים-שלושה, בעיקר בסמוך לשוקת שהייתה שם, ובעקבות כפות רגליים אנושיים טריים של ילד או נערה. הוא לגם עוד מהדלי. עם הלגימה התערבבה בדמיונו הבאר הזו שמולו עם הבאר שבפאתי בית לחם: הצטיירה לו תמונת הנערות היורדות מן העיר לשאוב ותדהמתן למראה חרבו האדירה ולמראה הראש הכרות על משטח האבן.

דוד קם ממקומו, ניגש אל הבאר ושפך את שארית תכולת הדלי. קול צלצול המים הדהד מעלה, ועמו עלה זמזום צרעות. הוא השליך את הדלי ארצה. עתה, כשהוא רענן, יוכל להגיע לבית לחם עד הלילה. ואולי יעצור באחד הכפרים לבקש מזון. בכלל, כדאי שיעבור ביישובים שבדרך. דיו שיראוהו נושא את הראש בשלושה או ארבעה כפרים, ושמועת החיזיון תופץ חיש מהר בכל גבולות ישראל ויהודה. הוא נטל את החרב. "קום ונלכה"!  אמר לפלשתי, תפס בשערותיו, ובתנועה אמיצה הניפו באוויר…

"אה"! עם העקיצה נשמט הראש מידו בתנופת ההרמה, התהפך באוויר כשהוא אפוף עננה מזמזמת, נחבט בדופן הבאר הנגדית — ואז צנח מטה, היישר אל אופל הבאר. חבטה רטובה נשמעה ולאחריה רק בלבול הזמזומים. דוד נאלם. היעלמות הראש הייתה כה בלתי צפויה, כה בגדר הבלתי אפשרי, שכאב העקיצה בגב כף ידו נתפוגג מתודעתו, רק היעדר הראש היה בה, וזמזום זמזום זמזום, מהדהד במורד הבאר, ועולה מזמזם אל פיה, ואופף את הכול ומקיף את ראשו של דוד כמו כתר אוויר משובץ אבנים.

כאב העקיצה הורגש פתאום. הכאב עצמו לא הטרידו במיוחד, כבר ספג כאבים עזים בהרבה, אך בפעימת הכאב הקטנה היה כדי להחזירו לעצמו. הוא הביט סביב. איש לא נראה. בשמים האפורים-כחולים שבעומק הבאר, לצד הכתם השחור של ראשו שלו, נגלה הכתם השחור של ראש הפלשתי.

הוא שלשל את החבל מטה מטה. ניסה ללכוד את הראש בדלי. משך את החבל למעלה, והורידו. משך והוריד. כך שעה ארוכה. אך פעולת כיוון הדלי בקצה החבל הייתה קשה, כל תנועת יד עדינה טלטלה את הדלי טלטול פרוע. וממילא, הראש היה גדול מפתח הדלי וכל אימת שמשך בחבל העלה רק מים. אולי פשוט יסתלק לו? אלא שבמוקדם או במאוחר יגיע לכאן עובר אורח צמא ויזהה את הראש הענק. השמועה תופץ: "דוד בן-ישי בית הלחמי — מטמא הבארות."

אילו לפחות היה הראש טובע, והמים מכסים על החרפה. יכול היה להסתלק עם החרב, ואיש לא היה שואל על הראש. דוד ניסה להטביעו: משך בחבל, המתין להתייצבות הדלי מעל הראש ושחרר בבת אחת. הדלי חבט בראש, אך זה נותר לצוף. ניסה שוב. דבר לא קרה. ניסה שוב ללכוד את הראש, משך והוריד ומשך והוריד. העמידה הרכונה מעל לבאר, כשהזרועות מתוחות קדימה והאצבעות נצרבות בשפשוף החבל, הייתה מעיקה. עצבנות גאתה בו, מלווה בקולות שכשוך מהדהדים ובזמזום הזבובים והצרעות, שנחתו מפעם לפעם על אצבעותיו העסוקות ועל פניו — אך הריכוז המוחלט במלאכה הסיט את העצבנות הצדה. דווקא משום שהיה מרוכז כל כך בפיסת השמים העגולה תחתיו, נכנס בו לעתים בלבול, והוא גילה כי הוא מנסה לשאוב את השתקפות ראשו שלו, תמה על התנפצותה הגלית תחת הדלי. עלה על דעתו לשלשל עצמו לתחתית — אבל הרעיון היה מופרך, שהרי לא היה מי שימשוך אותו חזרה למעלה, מה עוד שהחבל לא היה חזק דיו. להרף עין הצטיירה לו מוחשית קריעת החבל, והוא דמיין כיצד הוא נופל בצעקה עם פיסת החבל והדלי, מתרחק מעיגול השמים הכלוא מעליו בפי הבאר, נבלע מטה מטה, מרחף עם הזבובים ומנפץ בגופו את עיגול השמים התחתון — עד שזה יתאחה שוב, והוא ימצא עצמו בין ראשו השחור של גולית להשתקפות ראשו שלו. זבוב נחת על מצחו.

בבת אחת שמט את החבל וסטר בעוצמה במרכז המצח. הזבוב חמק, נחת לרגע על אוזנו ואז ריחף מטה לבאר, מותיר אחריו את קול הזמזום, וזה התמזג עם צליפת הסטירה שהזדחלה מן המצח אל מרחבי הגולגולת ואל מעמקיה ועם רחש המעופפים שאפף אותו כענן. דוד ניצת, קצף, שאג, ובאין מוצא לבערת זעמו הזדרז לאחוז בחרב, שלף אותה מנדנה והניפה לעבר מעופפי הענן, הניף והניף מעל פי הבאר, פיו קוצף, הניף ושאג והניף, נכון לחסל אותם, את כולם, לתת בהם נקמות, להפיצם לכל רוח. זה היה חסר תוחלת, כמובן. ענן הנקודות המעופף התגמש אל תוך עצמו, התעקל והתכדרר, התרחב והצטמצם בזריזות סביב להב החרב המשתוללת.

כאב העקיצה שוב החזירֹו לעצמו. הוא השעין את חוד הלהב על הארץ. בשולי החרב ראה זבוב אחד מעוך, קורבן יחיד של הנפות הקטל הטרופות. הוא התיזו משם באצבע. הביט סביב אל הכרם, ואחר החזיר את החרב לנדן. עצם את עיניו. הסדיר נשימתו. מיקד את תודעתו בריכוך נקודת האמצע המזמזמת בין אוזניו. פקח את העיניים. הוא הביט מטה אל עיגול השמים, ראה את הדלי, את ראשו שלו, את ראש הפלשתי, והזמזום עלה והדהד ועטף, זמזם אל תוכו והזדמזם מתוכו בלחש שפתיים איטי: "יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל — ממעמקים קראתיך. אתה הסגרת בידי כיום הזה את הפלשתי הערל, כי חֵרף מערכות אלוהים חיים, ונתתיו פגר לעוף השמים ולחיית הארץ, והסירותי את ראשו מעליו למען ֵידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל. ועתה, כי תיתן בידי את ראש הפלשתי, וידעתי כי בחרת בי לרעות את עמך, את ישראל."

הוא שאף עמוקות. חש בנחיריו את חוטי לחות הבאר הצוננת. הניח את החרב על הארץ. הוא אחז שוב בחבל והניע את הדלי עד שזה נגע בראש הפלשתי — ומשך. להפתעתו, החבל הפך כבד בידיו. לא היה זה כובד המים. הוא משך בחוזקה. ראה את הכתם הכהה עולה ועולה לצלילי נטיפה עיקשים. הכתם נתחכך בדופן הפנימית של הבאר תחת ידיו המושכות של דוד, והנה הוא כבר כאן, רק שלא ייפול, הנה הראש כבר כמעט כאן, הנה הנה הוא כבר כמעט כמעט כאן…

דוד תפס באוזנו של הפלשתי ומשך חזק כל כך, שנהדף לאחור ונחת על גבו — הראש והדלי בידיו. כך, על העפר החם, כשהראש הרטוב מכביד על בטנו, פרץ בצחוק משחרר. מעליו נגלו השמים הפתוחים, הכחולים, החמים, והשמש, שהסתתרה מאחורי עלי התאנה הרחבים, סיננה קרניים ללטף את עיניו הצוחקות. הוא התיישב. סוף סוף התפנה להבין את שאירע: כפיס עץ שיצא ממקומו בדלי הישן ונתעקם הסתבך בשערותיו הרטובות של גולית. דוד הרים פניו אל השמים, מחויך. אחר כך ניתק את השערות מן הדלי והסב אליו את פני הפלשתי, שהיו נפוחות ממים. עם כל הזזה של הראש המריאו הזבובים והצרעות ונחתו, המריאו ונחתו, כשקרני השמש מעלות ברק מנצנץ ברטט כנפיהם. בשל הרחצה המטהרת היה הראש נקי מטינופת הדם והעפר, ורקותיו היו לבנות עד סנוּור. "כשלג הלבנת," הצטחק דוד. בדעתו חלפה המחשבה להניף את הראש ולנשקו על שפתיו. המחשבה הזו הצחיקה אותו בזרותה, והוא תיקן אותה כהרף עין: לנשק את האבן השקועה במצח. גם את המחשבה הזו ביטל, הביט בעיניו החלבוניות של גולית ולבסוף אמר: "הננו ונלך — ופגשת את אבי." הוא צחק, התרומם בתנופה על רגליו כשהראש בידו, כיסה את הבאר במכסה העץ, נטל את החרב, ופנה ללכת. אז הבחין בנערה.   

הביטה היישר אליו. על רקע גזעי הזית מפותלי השרירים, הצופנים כיסים סבוכים של אופל, היה גופה צר וישר בכותונת הבלויה, הלבנה–חומה, שנחה עליה כשק. ניכר כי היא מנערות הכפר העלובות — אולי גרה או שפחה — אך הייתה יציבות בוטחת בעמידתה ובמבטה. ודאי שמוה נוטרת על הכרמים. כמה זמן עמדה כאן כך? שתיקה עמדה בין שלושת הראשים. רק הזבובים והצרעות עוד אמרו את דברם. דוד הסיר את החרב מעל כתפו.

עפר הדרך עטף את כפות רגליו עם כל צעד. זמזום קצבי מוזר נשמע במרחק. לכמה רגעים חשב כי את הלמות לבו הוא שומע, אך ככל שהתקדם התגבש הזמזום לכדי ניגון מוזיקלי, וכאשר עקפה הדרך רצועה של חורש וכפר קטן נגלה מעליו בראש גבעה של שקדיות — ניכר לאוזן כי אלו נשים המזמרות בקול, מלוות בפעימות תופים. כאשר עבר סמוך לקיר של מדרגה חקלאית ממש מתחת למטעי הכפר המוריקים, הצליח לזהות את מילות הפזמון: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו…". לרגע הבהילו אותו המילים והוא ניסה להיזכר אם כיסה את הבאר אך מיד חייך לבהלתו. קצב צעדיו התאים עצמו מבלי משים לקצב התיפוף, ואצבעות שמאלו פרטו על חרב גולית השעונה על כתפו. גם ראשו של גולית הצטרף לקצב, מתנועע במשובה מוזיקלית קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. זמזום הזבובים והצרעות כמעט ולא נשמע. רק בודדים עקבו אחר תנודת הראש.

השאר נותרו מאחור, אופפים בעננה גדולה את הבאר. הם הסתננו אחד אחד מבעד לחריצי המכסה, נפרדו מפירורי השמש ובזמזום חשוך צללו מטה, היישר אל אופל התחתית.

3