Write Stories

באותו לילה, כאשר עמדתי בפתח המסגד, אמר לי האימאם דברים מוזרים ודרמטיים. הוא סיפר שלהקה גדולה של חתולי בר שחורים תקפה את המחוז וחיסלה כל מה שנקרה בדרכה, ולכן האנשים לא באו לתפילת הלילה, שהרי הם יודעים שהחתולים היו לשליטי החושך בשכונה זו וזרעו פחד בלבבות התושבים. דבריו היו תמוהים, אבל הוא לא האריך בהם והפתיע אותי משקרא לתפילה.

היינו שלושה – האימאם במִחְרַאבּ 1, ומאחוריו אני וידידי סעיד, והתפללנו בהכנעה ובשקט. עמדתי במקומי ללא ניע, שלו ורגוע כאילו שכחתי את הדברים המחרידים ששמעתי מפיו. לאחר שסיימנו את התפילה ביקש ממני האימאם להסיעו לביתו במכוניתי. הסכמתי ברצון, ואף הזמנתי את ידידי סעיד ללון בביתי. האימאם אחז בידו מקל גדול, ולא שאלתי אותו לפשר הדבר, שכן התחלתי לפקפק בשפיותו. אבל תחושתי השתנתה במהלך נסיעתנו, לאחר שהאימאם חזר על סיפורו, ופניתי לחברי ושאלתי: "מה דעתך, על הדברים האלה,סעיד?". פניו הרצינו, והוא ענה לי: "כן, גם אני שמעתי על זה. אחד השכנים סיפר לי שלהקה של חתולים חסמה את דרכה של גברת נַפיסה, האישה ההרה, כשהייתה בדרכה חזרה מבית הוריה בשכונה הסמוכה. החתולים הקיפו אותה והתחילו להשתעשע בשמלתה הארוכה. המסכנה קפאה במקומה חסרת אונים, ולא נותר לה אלא לצעוק בכל כוחה. לשמע צעקותיה נתקפו החתולים טירוף והסתערו עליה. למזלה של האישה חש לעזרתה אדון דניאל, הצייד הצרפתי, עם רובה בידו. שלושת הכלבים שלו שנלוו אליו התנפלו על החתולים, וניטש ביניהם קרב מר. במאמץ רב הצליח האיש לחלץ את הגברת נפיסה מציפורניהן של חיות הפרא ולהביאה לביתו כשהיא מפרפרת בין החיים והמוות. לאחר מכן חזר להציל את כלביו, אך משראה אותם נכנעים לחתולים, ואלה עושים בהם כרצונם, נתקף אימה…"

האימאם קטע את דבריו ואמר: "כן, בני, 'אין יכולת ואין כוח אלא באללה העליון והנשגב'. גם אני שמעתי על המקרה הזה ועל מקרים נוספים…" ואז קטע את תגובתו ואמר: "כאן… מספיק…תודה", נפרד מאיתנו לשלום וירד מהמכונית. המשכנו בנסיעה הביתה, ובדרך החלפנו דברים בעניין מבעית ומסעיר זה. לפתע שמענו קולות רמים…כן, אלה הם, ואלה יללותיהם מחרישות האוזניים, והנה הם מתרוצצים סביבנו. הדלקתי את הפנסים, לחצתי על הצופר וניסיתי להתחמק מהם, אבל הם השליכו את עצמם לעברנו כגלים. פגענו בכמה מהם, והיללות נמהלו בצעקות. ליבנו נמלא חרדה ופחד. הרגשנו שחשכת הלילה גוברת כאילו כבה הירח או לָקָה ונסתר אורו. אלוהיי… הו אלוהיי, איך יוצאים מזה, איך?

עצרתי את המכונית ליד פתח הבניין, אזרתי אומץ והחלטתי לצאת ויהי מה. פתחתי את הדלת, הנחתי את כף רגלי על המדרכה וניסיתי להניח את כף הרגל השנייה, אך הם התנפלו עליי בבת אחת ובכל הכוח, מוּנָעים בתאוות נקם. היו אלה חיות פרא אחוזות טירוף. נפלתי ארצה, מכה בידיי וברגליי לכל עבר. סעיד לא חדל ללחוץ על הצופר, והשכנים היכו במקלות ובחבלים לכל הכיוונים…צעקתי: "מים!! מים!! הַתיזו מים על החתולים המטורפים כדי שיפסיקו להשתולל. מים!! מים!!…" תוך שניות מצאתי את עצמי מוצף במים שניתכו מלמעלה ומכל עבר. לבסוף קרסו החתולים בזה אחר זה, והצלחתי להימלט מהם. ידידי סעיד ואחד השכנים נשאו אותי לביתי, והתעקשתי לצאת למרפסת. האוויר היה לח וקר, וראיתי את החתולים מנתרים מזעם ומכאב. חשתי טיפות גשם יורדות משמיים, והן הפכו אט אט לגשם סוחף, שיחד איתו הלכו וגברו הצעקות. מים ומוות כיסו את האדמה, ונערמו עליה ערימות של פגרים. החלטתי לרדת כדי לנקום בהם. דידיתי לעבר המדרגות, ירדתי למטה ומצאתי את עצמי לפני בית קברות של פגרים דוממים, חשוף ומעורר אימה. גמרתי אומר לפסוע מעליהם: פסיעה ראשונה, פסיעה שניה, צעקה, התנערות…החתולים השחורים מתנועעים ומתנערים תחת רגליי…

צעקתי. פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי לבדי בחדרי. 

"מה לעשות עם הגופה, אדוני?" שאל סמל פיטר לונג את השופט. קולו היה שקט אך רשמי וברור, ונמסכו בו כבוד והשתתפות בצער. זה עתה בישר לשופט אלישר על הירצחה של בתו.

פניו של השופט אלישר היו חיוורים ומתוחים. הקמטים שמסביב לעיניו נראו עמוקים כמו ערוצי ואדי באור החלש. סנטרו רעד להרף עין, אך תשובתו נמסרה בנחישות מתכתית. "תעשו איתה מה שאתם רוצים," החווה ביד ימינו, כאומר, אין לי עניין בה. מאז התחתנה אסתר עם הצנחן הבריטי הארור לא היה לו כל קשר עמה. אנשיו דיווחו לו מדי פעם על דברים ששמעו אודותיה, על כך שנראתה בחברת בעלה בקבלת פנים בארמון הנציב, על כך שהזמינה שמלה חדשה מתופרת נחשבת בתל אביב, על כך שנסעה לאנגליה לשלושה חודשים, וחזרה במטוס ימי גדול שנחת בכנרת, מול טבריה, בדרכו הארוכה להודו. על כל עדכון שקיבל הגיב בגניחה, אפילו לא טורח להודות לעוזר המשפטי או לסוכנת הבית שמסרו לו את העדכון האחרון. בשנה האחרונה כמעט לא שמע עליה דבר. ובחודשיים האחרונים, מאז שהתקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל, שקע במפגשים ובדיונים שנמשכו אל תוך הלילה. יש מדינה להקים, יש הכנות לעשות. הוא לא האמין שאסתר ובעלה יישארו בארץ ישראל לאחר שהמדינה העברית תקום. הם בוודאי יעברו לאנגליה, או לעיר הנידחת הזו בסקוטלנד שם גרה משפחתו של הקצין שלקח ממנו את בתו. ממרחק כזה גם השמועות והדיווחים יפסיקו להגיע. וטוב שכך. ועכשיו אסתר מתה. היא ובעלה נרצחו בפאתי המושבה הגרמנית, קילומטרים ספורים מהמקום בו הוא נמצא כעת, עמוק בתוך כורסתו, לבו מרוסק אך עיניו מסרבות לדמוע.

ההלוויה נערכה בלילה. בירושלים לא מלינים את המת. מלבד אנשי חברה קדישא רק אדם אחד השתתף בהלוויה: ירדנה, אחותה הצעירה של אסתר. באור הנר שהחזיק הרב הצעיר נראו פניה רק מפעם לפעם, כמו בראינוע. פנים צעירים ונחושים, שיער קצר עם קווצות שובבות, עלטת הלילה מסתירה לפתע את הפנים היפים, ושוב אור הנר המהבהב בצנצנת הזכוכית מאיר את לחיה הבהירה, מנצנץ בעיניה הכהות. הרב הוביל את המסע, נושאי האלונקה מיהרו בעקבותיו, קולות חפירה בסלע נשמעו מרחוק, מציינים בהדהודם את המקום אליו הם צריכים להגיע. מרחוק הבזיקה להרף עין כיפת הסלע, העופרת הכהה החזירה במעומעם את אור הירח, שהלך ונעלם מאחורי העננים. אורות קלושים האירו מכיוון העיר העתיקה. רוח קרה נשבה, מסיטה שוב את העננים, מאפשרת לטיפות ירח לזלוג שוב על העיר הישנה. ברוש גבוה התנדנד שחור על רקע שמים אפלים, ריח דק של שריפה ואבק נישא על גבי זרם צינה, עוטף את ירדנה בעצב עמוק.

***

תשע שנים לפני כן, הייתה זו ירדנה שישבה נרגשת בחדר האחורי בסלון הכלות של גברת רוזנטל, מתבוננת בהערצה בגופה התמיר של אחותה אסתר ובידיה המיומנות של הגברת, מרפרפות על גופה של אחותה, מסמנות בסיכות קפלים נסתרים בשמלת הכלולות המפוארת, שאותה תלבש בחתונתה עם האדון הצעיר יצחק טולדנו, בעוד שבוע בדיוק. היו אלה שתי משפחות ראויות זו לזו, משפחת אלישר ומשפחת טולדנו. משפחות ותיקות בארץ ישראל, זו מטבריה וזו מירושלים. יצחק טולדנו היה עלם נאה למראה, גם אם היה רזה מדי. הוא סיים שנתיים לפני כן את לימודיו בבית הספר למסחר בביירות, והשתלב בעסקי הבדים של אביו.

"הוא יהיה לך בעל מצוין," אמר אביה לאסתר, כשישבו לעת ערב בחדר האורחים המהודר בביתם ברחוב הנביאים. ירדנה ישבה על שרפרף נמוך ומרופד בפינת החדר, כמעט נסתרת מעיניהם.

"אני צריכה עוד זמן כדי להחליט," אמרה אסתר. "נפגשתי איתו בסך הכול פעמיים, וגם זה בנוכחות כל בני המשפחה. בקושי החלפתי איתו מלה אחת בפרטיות. אני צריכה לגלות מה אני מרגישה כלפיו."

"זה לא עניין של רגשות," אמר אביה בביטול. "רגשות באים והולכים. הוא יפרנס אותך בכבוד, משפחתו מכובדת, קומה שלמה תעמוד לרשותכם בבית הוריו. את לא צריכה שום זמן כדי להחליט. ההחלטה כבר התקבלה."

"אני נוסעת לטבריה מחר," אמרה אסתר לירדנה, כשיצאו מסלון הכלות.

"אבל החתונה בעוד שבוע …"

 "את חושבת שאני לא יודעת? אבל אני רוצה לקבל את ברכתה של סבתא רחל. את יודעת שהיא לא תוכל להגיע לחתונה, ואני חייבת לראות אותה לפני כן. מי יודע אם זו לא תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה."

"אל תדברי ככה," דמעות עלו בעיניה של ירדנה. מבטה של אסתר היה נוקשה ונחוש.

אסתר חזרה מטבריה אחרי ארבעה ימים. בשעת אחר צהרים נעימה היא שתתה תה בחדר האוכל בבית הוריו של יצחק טולדנו, בעוד יצחק הולך סביב השולחן, חולף פעם אחר פעם מאחורי גבה.

"יצחק, הכול בסדר?"

"למה את שואלת? בטח שהכול בסדר. מה יכול להיות לא בסדר??", אמר בקול רועד, והמשיך ללכת סחור-סחור. נברשת הבדולח המפוארת נצצה באלפי אורות מעל שולחן העץ הכבד.

"אתה מפחיד אותי. מה קרה? תגיד לי!"

יצחק השיב בצעקה: "מה קרה לי? מה קרה לי? הוא, הוא נתן לך את ברכתו לחתונה? הוא נתן לך את ברכתו?" הוא נופף בתצלום שהחזיק בידו.

"חיטטת לי בחפציי?" לבה נפל כשראתה את התצלום בידו. הייתה זו תמונתו של בן כתתה מימי לימודיה בבית הספר התיכון בטבריה. יעקב בן צבי, מחייך במשובה למצלמה, שיניו בוהקות, שיערו הבהיר פרוע. "חיטטת לי בדברים? איך העזת?"

"איך העזתי?" קולו של יצחק הפך לצווחה. "איך העזתי??" דמעות זלגו מעיניו, בעומדו רועד מעברו השני של השולחן. הוא שלף מכיסו אקדח קטן. מחשבה מוזרה עלתה בראשה: כבר ראיתי את האקדח הזה, במגירת השולחן של אביו של יצחק. יש לו קת מהודרת, מצופה צדף. יצחק כיוון את האקדח לעבר פלג גופה העליון וירה. הירייה השנייה פיצחה את גולגולתו שלו. חלקי עצם ומוח התפזרו על הקיר שמאחוריו, מציירים פרח אפור אדמדם על הסיד הלבן, מכתימים את האורלוגין הגדול.

***

בעוד גופתה של אחותה נטמנת בחשכת הלילה במדרון הסלעי של הר הזיתים, חשבה ירדנה כמה חבל שהתליון הכבד שהציל את חייה של אסתר כשיצחק ירה בה, ירה בה והתאבד, לא הציל אותה גם הפעם. היא ישבה אז לצד מיטתה של אחותה בבית החולים הדסה שבהר הצופים, והחזיקה בידה את התליון המעוטר, עשוי כסף, אותו נתנה לאסתר אמו של יצחק טולדנו מייד לאחר ארוסיהם. "אם התליון לא היה מסיט את הכדור ממסלולו, הוא היה חודר הישר ללבה של אחותך," אמר לה הרופא שניתח את אסתר. "הוא הציל את חייה. תשמרי עליו," הוא אמר, מעביר את התליון המחורר אל כף ידה.

היא נמנמה בכסא שליד מיטת אחותה, מחזיקה את ידה הלחה, עיניה של אסתר מרפרפות מתחת לעפעפיה הסגורים, נשימותיה חרישיות ורדודות.

***

אסתר החלימה במהירות. היא ארזה את חפציה בשלוש מזוודות גדולות ונסעה לטבריה. היא עזבה את ירושלים בלי לומר דבר למשפחתה ולחבריה. רק ירדנה קיבלה ממנה גלויה שנשלחה מבית הדואר המרכזי של ירושלים, בקצה רחוב יפו. אחות אהובה, נכתב בה, יקרה שלי. אינני יכולה להישאר בעיר הזאת, בוודאי תביני. ואינני יכולה לשאת את שתיקתו המגנה של אבינו. טוב יהיה לכולם שאהיה רחוקה. אכתוב לך, אינני נעלמת. אני רק צריכה למצוא את השקט שאני זקוקה לו. שמרי על עצמך, יקירת לבי.

***

"לא מוצא חן בעיניך לך לזיכל". אסתר שתתה בהנאה את הקפה החם וחייכה לנוכח הכתובת שעל הקיר. בכל פעם שהיה לה קצת זמן פנוי נהגה לשבת בקפה 'עטרה', ברחוב בן יהודה 7. ממול, בבית מספר 6, שכן 'זיכל', הקפה המתחרה. 'עטרה' היה הומה כדרכו. כולם דיברו על המלחמה. יותר משנתיים חלפו מאז שפרצה, וסופה לא נראה לעין. רומל הוביל את כוחותיו מניצחון לניצחון, ואם לא יהיה מי שיעצור אותו הוא עוד יגיע לקהיר ומשם, חלילה, לארץ ישראל. ילד קטן שישב עם אמו ושתה שוקו חם, שפתו העליונה מכוסה שפם של קצפת, הביט בהערצה באסתר ובמדי הצבא שלבשה. היא שבה לירושלים מבלי לומר דבר למשפחתה, נהגת משאית ביחידת תובלה כבדה של הצבא הבריטי. מבסיסה יצאה לנסיעות ארוכות, תמיד בשיירה מאובטחת, עד קהיר היא הגיעה. כוחות גדולים של הצבא הבריטי התקבצו במצרים. כמה קטנה ונידחת נראתה לה ירושלים בהשוואה לגודלה העצום של קהיר, לשאונה הבלתי פוסק ולהמוני האנשים שמילאו את רחובותיה כמו גלי ים הרוכבים זה על גבי זה, בלי הפסקה. אך עד כמה שהעיר הייתה צפופה וסואנת, היא נגדעה באחת. המעבר למדבר השומם והאינסופי תמיד הפתיע את אסתר בחדותו. ממערבולת של ריחות וצבעים הפך הכול, בלי התרעה מוקדמת, למישור צהוב ויבש, מנוקד ברבבות כלי רכב ומלחמה. נערכים לקרבות הגדולים במערב.

***

את קפטן ג'יימס סטירלינג הכירה אסתר בלובי המפואר של מלון המלך דוד. חברה מהיחידה הפצירה בה להתלוות אליה לנשף שערך הצבא לקציניו בעיר.

"אבל אנחנו לא קצינות," היססה אסתר.

מרג'ורי השיבה לה בנחרצות: "כשיראו שתי נשים צעירות ויפות בשמלות מהודרות ותכשיטים נוצצים, הם לא יעצרו אותנו ולא יבדקו לנו את הדרגות. להיפך, הם יציצו מעבר לכתפינו כדי לראות אם יש עוד כמונו. לא מתאים לך להסס, אסתר, הרי יש בך רוח הרפתקנית שמספיקה לעשר בחורות!"

אסתר השתכנעה בקלות. היא לבשה את השמלה היחידה שהייתה ברשותה, שמלה בצבע כחול פרוסי בעלת מחשוף נאה. היא ענדה סיכת יהלומים זוהרת שקיבלה מסבתה רחל, זכרה לברכה.

ג'יימס זיהה אותה מהקצה השני של האולם, דרגותיו מבהיקות, כובע הקצינים בידיו. הוא פסע בביטחון לרוחבו של השטיח העבה ושאל אם אפשר להזמין אותה למשקה. מרג'ורי שעמדה לצידה דחקה בה בחשאי במרפקה.

לאחר חודש הם נישאו בכנסיה הסקוטית הצופה אל גיא בן הינום. ג'יימס, בן העיר סטירלינג, שאת שמה נשא כשם משפחתו, לא יכול היה לחשוב על מקום הולם יותר. דודו המפורסם, דיוויד סטירלינג, מייסד כוחות האוויר המיוחדים של הצבא הבריטי, שלחם עם אנשיו בצפון אפריקה, הגיע בטיסה מיוחדת מקהיר כדי להשתתף בחתונה. אסתר נכנסה ללבו ברגע שראה אותה, אופיו הלוחמני קלט מייד את גלי נפשה הפרועה.

ירדנה הייתה היחידה מבני המשפחה לה הודיעה אסתר על נישואיה. בגלויה ששלחה לה כתבה לה: אני מאושרת, אחות קטנה שלי, אך לא אוכל להיות מאושרת באמת אם לא תבואי לחתונה. אל תחששי, אלוהים אוהב את כל האנשים שיש אהבה בלבם, וכנסיה היא מקום לא פחות טוב מכל מקום אחר להכריז בפניו על אהבתנו.

את זר הפרחים הצנוע שהחזיקה בידה, זר של פרחי בר ריחניים, נתנה לה אסתר כשיצאו מהכנסייה אל האוויר הירושלמי הבשום, אוויר של בין ערביים, שהתערבבו בו ריחות אורנים וריחות מדבר.

***

את  'אבנר' נהגה אסתר לפגוש בחדרי האוסף הזואולוגי של הפקולטה למדעי המתמטיקה והטבע בהר הצופים. שם, בין פוחלצים של נמר ממדבר יהודה, חזירי בר, תנים וצבי ארץ ישראלי, צנצנות שבהם נחשים ועקרבים בפורמלין, ותיבות זכוכית מלאות בפרפרים צבעוניים, נהג אבנר לתחקר את אסתר ולתדרכה לקראת משימותיה הבאות. אבנר היה פעיל בשירות הידיעות של ההגנה. יחידות הש"י חולקו למחלקות מקצועיות, אחת מהן התמחתה באיסוף מידע ממקורות ששירתו בשלטון המנדט הבריטי. זו הייתה מחלקתו של הגבר הצעיר בן השלושים, דוקטוראנט לזואולוגיה בשעות היום ופעיל "ההגנה" לעת לילה, שכינויו המחתרתי היה 'אבנר'.

אבנר פנה אל אסתר וביקש את סיועהּ, זמן קצר לאחר שסיימה את קורס נהגי המשאיות של הצבא הבריטי. כשסיפרה לו לימים על היכרותה עם קפטן ג'יימס סטירלינג חיבק אותה כמו אח גדול, הביט בחיבה אל תוך עיניה הכהות, הנרגשות, ובלבו חשב שקשר עם קצין צנחנים מבטיח, ועוד אחיינו של דיוויד סטירלינג ששמעו כבר יצא למרחוק, בוודאי יוכל להועיל למאבק.

אסתר רמזה לג'יימס שיש לה קשר עם חבורה של צעירים וצעירות הפועלים להגנת היישוב. אמנם, עם גיוסה לצבא, יכולתה להמשיך לפעול פחתה מאוד, אבל, היא "ממשיכה לעזור היכן שרק אפשר." היא לא נקבה בשם המפורש של 'ההגנה' ובוודאי לא סיפרה על קשריה עם הש"י. אבל היא לא יכלה להינשא לאהוב לבה כשהיא מסתירה לחלוטין את פעילותה ואת נאמנותה לבני עמה. ג'יימס לא חקר את אסתר ולא ביקש פרטים נוספים. הוא רק אמר בפשטות שהעובדה שהיא פעילה הינה מובנת מאליה, וכי לא היה מצפה לדבר אחר מאשה שכמותה. "גם בגלל זה התאהבתי בך," אמר בלהט, והוסיף כבדרך אגב שאם יוכל לסייע לה במידע שיש לו חשיבות, הוא לא יהסס לעשות זאת. "משפחתך מעכשיו היא משפחתי," אמר, למרות שמכולם הוא זכה להכיר רק את ירדנה. על אביה שמע כמובן, הרי הוא שופט נודע בירושלים וקצין משטרה בכיר בגליל בעברו. משתיקתה הכואבת של אסתר הבין שהיא לא העזה לספר לאביה על הקשר שנרקם ביניהם. אף על פי כך הוא היה משוכנע שאביה יודע על היכרותם, הולכי רכיל הרי לא חסרים גם בירושלים. הוא קיווה שעם הזמן, אולי אחרי שייוולדו נכד או נכדה ראשונים, תפשיר חומת העוינות הקפואה. המבט החם ששלחה אליו ירדנה בטקס החתונה, והחיבוק השמח שקיבל ממנה רמזו לו שאולי הדבר באמת יכול לקרות.

***

כמה געגועים היו במכתביה של אסתר לאחותה הקטנה. חודשיים אחרי הניצחון הגדול על גרמניה הפליגו אסתר וג'יימס לבריטניה. ג'יימס קיבל תפקיד זמני במשרד המלחמה בלונדון, ובחג המולד הראשון לאחר שתמה המלחמה נסע עם אשתו הצעירה לסטירלינג, עיר הולדתו, כדי שמשפחתו כולה תוכל להכירה.

התפעלותה של אסתר מלונדון הייתה גדולה, למרות שהעיר התקשתה להתאושש מהשנים הקשות שעברו עליה. יופייה הקודר של סקוטלנד עצר את נשימתה. יחד עם זאת, געגועיה לארץ ישראל, לירושלים, לאחותה ירדנה, לחברים שהשאירה מאחור, לא פחתו עם הימים והחודשים שחלפו. הם רק התעצמו והועמקו, לפתו את נפשה והסבו לה כאב שהיה כמעט פיזי.

היא שיתפה את ירדנה ברגשותיה, בכמיהתה לריחה הרטוב, החריף, של ירושלים בחורף וליובש הלוהט שלה בקיץ, שהפך עם רדת הלילה לצינה מעוררת לב. היא שאלה על אנשים שהכירה, והזכירה את יעקב, בעל המכולת הקטנה שליד ביתם, את ורדה, המלצרית מטילת האימה מקפה 'עטרה' ואת פרופסור מינץ, איש שכולו רוח ופיזור נפש, שהתגורר לבדו בדירה מולם.

ג'יימס היה ער לגעגועיה. גם נפשו שלו נקשרה בירושלים. הוא תהה מה יעשה כשיבוא היום בו יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, האם יוכל למצוא את מקומו מחוץ לצבא, בארץ שאינה שלו, בחברה שתזכור תמיד שהוא היה נציגו של שלטון זר. אבל היום הזה נראה לו רחוק, ועד שיבוא הוא ינסה לחזור ולשרת את ארצו בפלשתינה.

כשבישר לאסתר כי הוא ימלא תפקיד בצוותו האישי של הנציב העליון, ושבעוד שלושה חודשים הם יחזרו לירושלים, לא היה סוף לאושרה.

***

בשמונה בינואר 1948 נרצחו אסתר לבית אלישר וג'יימס סטירלינג ביריות אקדח בפאתי המושבה הגרמנית, לא רחוק מפסי הרכבת. האפילה ירדה במהירות וכיסתה את גופותיהם, רוח קפואה כופפה את צמרות עצי האורן, יללת תנים הדהדה ממזרח.

***

מפקח בילוש גרהם רוברטס עיין בדוח סיכום החקירה ששלף בתנועה יגעה ממכונת הכתיבה שעל שולחנו. הוא כבר התרגל לכך שבמכונה זו האות t תמיד הייתה גבוהה במילימטר או שניים מהאותיות האחרות, ובמובן מסוים אף התגאה בכך, וראה ב-t הקופצת מעין חתימה נסתרת של סגנונו. אך הוא לא היה גאה בדוח הזה, שסיכם את חקירת הרצח של בני הזוג סטירלינג, מכיוון שנאלץ להמליץ לסגור את התיק בהיעדר ראיות. הוא לא אהב להיכשל בחקירות כלשהן, בוודאי שלא בחקירות רצח, והוא אהב עוד פחות להיכשל בחקירת רצח שבה הקורבן היה בן למשפחה מפורסמת. הממונים עליו דרשו תוצאות והוא לא היה מסוגל לספקן. בנסיבות אחרות היה ממליץ להשאיר את התיק פתוח, אך חלפו יותר מארבעה חודשים מאז בוצע הפשע, משטרת המנדט הבריטי עמדה לעזוב תוך שבועות ספורים את פלשתינה, וככל שחקירת הרצח הייתה חשובה בעיניו, המאורעות ההיסטוריים הפכו אותו לעוד הערת שוליים בסיפור גדול בהרבה.

הוא עיין בפסקת הסיום של הדוח שכתב. לא היה זה הסגנון היבש והענייני שאפיין את כתיבתו בדרך כלל. אבל הוא הרגיש שבימים כה סוערים מותר לו לחרוג במעט מהסגנון המקובל במסמכים משטרתיים.

"כיווני החקירה בתיק זה היו מגוונים. הנרצחת גונתה והוחרמה על ידי בני משפחתה בשל נישואיה לקצין צבא בריטי, שנחשב בעיניהם נציג של שלטון כובש ועוין. משפחתה של המנוחה הינה ותיקה ומכובדת בקרב היהודים, וידוע על מסורת של קנאות העולה עד כדי נקמת דם בקרב משפחות אלה, בעיקר כאלה ששורשיהן בחברות ערביות. העובדה שאביה של המנוחה היה קצין משטרה בכיר בעצמו, וכיום הוא שופט רם מעלה, לא פסלה כיוון חקירה זה. נהפוך הוא. אבל בדיקות דיסקרטיות העלו שלכבוד השופט עצמו אליבי מושלם, שכן הוא ישב בדין מול אולם מלא קהל בעת שבוצע הרצח. כמובן שיכול היה לשגר למשימה מי מטעמו, אך בקרב מודיעינו בעולם התחתון, וגם במעגלים נרחבים, לא רק בקרב עברייני ירושלים, לא נפוצו אפילו שמועות שיכלו לחזק אפשרות זו.

כיוון חקירה נוסף היה שהרצח בוצע על ידי אחת הכנופיות היהודיות, הרואות בעין רעה התרועעות של נשים יהודיות עם בריטים בכלל ועם אנשי כוחות הביטחון בפרט. ידועים מקרים של התנכלות ואף התעללות של בריונים מכנופיות שטרן ובגין בנשים כאלה, אך לא היה תקדים של פגיעה שעלתה עד כדי רצח. ייתכן כמובן שעל רקע האירועים ההיסטוריים ובימים של אלימות גוברת מכל הסוגים גם הנקמה בנשים יהודיות שקשרו את גורלן בנציגי השלטון תעלה מדרגה, אך לכיוון חקירה זה לא נמצאו תימוכין. פנינו בצינורות הרשמיים  לשירות הביטחון המכיר מקרוב את הכנופיות ופעילותן, וגם לו לא היה כל מידע שיכול היה לתמוך בתזה זו.

נבחנו כמובן המניעים הפליליים המקובלים במקרי רצח. בחנו את מעגל המכרים של בני הזוג, בדקנו מי עשוי להרוויח כספית ממותם, חקרנו לעומק האם יש מישהו שעוין את בני הזוג או אחד מהם, עד כדי רציחתם ממארב. לא הצלחנו גם בכיוון זה. אני שמח לציין כי כל שלמדנו על בני הזוג סטירלינג היה שמדובר בזוג צעירים מקובל ואהוב. ג'יימס היה קצין הגון ומוערך, הידוע באומץ לבו ובנאמנותו לאנשיו; אסתר הייתה אשה מלאת שמחת חיים, נועזת והרפתקנית, בעלת היסטוריה אישית, איך לומר, צבעונית במקצת. אך כל מי ששוחחנו עמו התייחס אליה בחיבה ובאהבה. בני משפחתה סירבו לשתף פעולה בחקירתם, ולא דיברו עליה מטוב ועד רע. רק אחותה הצעירה דיברה אתנו בגילוי לב, ודבריה היו מלאים באהבה וצער. אין לנו סיבה להניח שהרצח בוצע ממניעים פליליים כלשהם.

 אלה ימים של אלימות מתגברת, של עוינות גדלה והולכת בין ערבים ויהודים. אין יום שעובר בארץ הקשה הזאת מבלי שיהרגו בני אדם רק בגלל השתייכותם לקבוצה היריבה. כנופיות הורגות זו בזו, ופוגעות ללא הבחנה בעוברי אורח תמימים.

כשיצאו אסתר וג'יימס לטיול לעת ערב בפאתי השכונה בה התגוררו, ג'יימס לא לבש את מדיו. הם נראו כמו כל זוג יהודי אחר. אני מניח שלרוע מזלם הם נצפו על ידי חברי כנופיה ערבים שיצאו באותו ערב לפגוע ביהודים. מדוע? כי זה מה שקורה בחודשים האחרונים, עוד יותר מתמיד. רצה הגורל והיו הם אלה שחייהם קופדו. אלה ימים שבהם הורגים ללא הבחנה, והזוג הצעיר והיפה הזה נקלע ללא כוונת מכוון ללבו של מארב.

לאחר שלא מצאנו תימוכין לרצח על רקע מה שמכונה 'כבוד המשפחה' או לרצח על ידי כנופיית טרור יהודית כזו או אחרת, ולאחר שלא מצאנו כל מניע פלילי 'מקובל' לרצח, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה שאסתר וג'יימס הם קורבנות של כוחות היסטוריים גדולים, שכדרכם סוחפים בנתיבם בני אדם רגילים, מבלי שיעצרו ולו לרגע במסלולם. הם לא יהיו הקורבנות האחרונים."

***

יום חורף סגרירי בירושלים, לעת ערב. השנה היא 2015. ששים ושבע שנים חלפו מאז הרצח הכפול. בית הקברות בהר הזיתים מוזנח, מצבות לא מעטות מנותצות. הזהב של כיפת הסלע בוהק בחיוורון. כיפת העופרת של מסגד אל-אקצה בולעת את אור השמש הקלוש. ירושלים פרושה על הריה ככל שהעין יכולה לראות. ברושים כהים מתכופפים ברוח. חבורת אנשים קטנה מתקבצת ליד אחד הקברים. אלה הם אחייניה של אסתר אלישר, מבוגרים בהרבה מממנה ביום מותה. המצבה לידה התאספו אינה נושאת את שמה של אסתר, אך מחקר שעשה אחד האחיינים ברישומי חברות הקדישא הפועלות בהר הזיתים גילה שקברה נמצא ממש מתחת לקבר סביבו עמדו, שנוסף לימים מעליו. בשנים בהם היה הר הזיתים תחת שלטון ירדני אי אפשר היה לחפש את קברה של אסתר, וירדנה, שהייתה היחידה מהמשפחה שהשתתפה בהלוויה, נפטרה בגיל צעיר להכאיב, ולא היה את מי לשאול. הזמן נקף, ורק בשנים האחרונות החל אחד האחיינים להתחקות אחר סודות חייה של אסתר ובתוך כך לנסות למצוא את מקום קבורתה. ירדנה, האחות הצעירה, האהובה, הלכה לעולמה, אך בתה, הנושאת את שמה, נמצאה עם שאר האחיינים, ולבה, כמו לבה של אמה, יצא אל אסתר. "באנו באיחור לחלוק לך כבוד אחרון," נשא דברים המבוגר שבחבורה הקטנה. נאמרו כמה משפטים, אבל אף אחד לא אמר קדיש. רק ירדנה לחשה את המלים בלבה. יתגדל ויתקדש שמה רבא. החשיכה נפלה על ההר בחטף, וגשם התחיל לרדת. לאור פנסי כיס ירדה החבורה בטור עורפי מבית הקברות. ראשיהם מורכנים, מי בגלל הגשם והרוח, מי בגלל הצער והבושה. ובכל זאת, ראי אסתר, לחשה ירדנה ללא קול לדודתה, כל אחייניך התקבצו ובאו לכבודך, לזכור אותך באהבה ולומר לך הנה אנחנו, משפחתך.    

 

בשנת –17, זמן מה לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע לארצות שטרם תוּירו בעת ההיא, שמתי פעמי לדרך, מלווה בחבר אשר אותו אכנה אוגוסטוס דרוול. הוא היה מבוגר ממני בשנים ספורות, אדם אמיד ממשפחה מיוחסת, מעלות אשר הודות לתבונתו הרבה לא המעיט ולא הפריז בערכן. כמה נסיבות חריגות בקורות חייו הסבו אליו את תשומת לבי והתעניינותי, ואלו לא דעכו חרף התנהגותו המסויגת ועדויות מזדמנות לאי-שקט עד כדי פיזור נפש לעתים.

הייתי עול ימים עדיין, שכן הקדמתי לצאת לחיים, אך זה מקרוב התקרבתי אליו, התחנכנו באותם בתי ספר ובאותן אוניברסיטאות, אך הוא צלח אותם לפני, וחדר לקרביו של הדבר המכונה העולם, בעת שאני הייתי טירון עדיין. כבר אז שמעתי רבות על חייו בעבר ובהווה ואף כי היו באותם תיאורים סתירות רבות ובלתי ניתנות לישוב, יכולתי להסיק מהמכלול שלא היה ישות מהזן המצוי, והיה מאלו אשר גם אם יתאמצו שלא לבלוט, בכל זאת יתבלטו. המשכתי לטפח את ההכרות עמו והשתדלתי לזכות בידידותו, אם כי האחרונה נראתה בלתי מושגת; אף אם היו בו פעם רגשות של חיבה, נדמה שעתה נכחד חלק מהם, והנותרים התחדדו: היו לו רגשות עזים, היו לי די הזדמנויות להבחין בכך; שכן אמנם שלט בהם, אך לא הצליח להסוותם כליל. עדיין היה בכוחו לדמות תשוקה אחת לאחרת, לכן קשה היה לזהות את אשר מתחולל בקרבו. הבעות פניו השתנו מעט, אך במהירות כה רבה עד שלא היה טעם לעקוב אחר מקורן. ניכר בו שנפל קרבן לאי שקט חסר מזור; אך האם הוא נבע משאפתנות, מאהבה, מחרטה, מיגון, מאחד מהם או מכולם כאחד, או אולי רק ממזג מועד לחולי, זאת לא יכולתי לגלות; לכאורה היו הנסיבות שיכולות היו להצדיק כל אחת ואחת מהסיבות הללו; אך כפי שציינתי קודם, הן היו כה סותרות וחלוקות, ולא ניתן היה להתמקד בוודאות באף אחת מהן. ובמקום בו יש מסתורין, רווחת ההנחה שחייב להיות גם רוע. איני יודע האם ההנחה נכונה, אך ללא ספק היה בו מהראשון, אם כי לא הייתי בטוח בשיעורו של השני, וככל הנוגע לי מיאנתי להאמין בקיומו. גישושי התקבלו בצינה קלה, אך הייתי צעיר ולא התייאשתי בקלות, ובמשך הזמן הצלחתי להגיע לרמה מסוימת של שיג ושיח שגרתי ולאמון מתון בעניינים יומיומיים ורגילים, אשר נוצק והודק הודות לעיסוק דומה ופגישות תכופות, ואשר מכונה קרבה או ידידות, על פי השקפתו של מי שמתבטא במילים אלו.

דרוול יצא כבר למסעות רבים, וביקשתי להיוועץ בו בנוגע למסעי המיועד. שאיפתי הכמוסה היתה שייעתר ויצטרף אלי; היתה זו תקווה סבירה, שהתבססה על חוסר המנוחה האפלולי שזיהיתי בו. הערנות שהפגין ביחס לנושאים מעין אלו ואדישותו הגלויה לסביבתו הקרובה הפיחו רוח רעננה בתקוותי זו. תחילה רמזתי עליה ואחר ביטאתי אותה: תשובתו, אף כי צפיתי אותה במידת מה, העניקה לי את מלוא העונג שבהפתעה – הוא נעתר; ולאחר הסידורים הדרושים, יצאנו למסעותינו. לאחר שסיירנו בכמה ארצות בדרום אירופה, שמנו פעמינו למזרח, בהתאם ליעדינו המקורי; ובעוברי במחוזות אלו אירעה אותה תקרית עליה עומד אני לספר.

מצבו הגופני של דרוול, אשר ניכר בו שבצעירותו היה חסון במיוחד, דעך בהדרגה מזה זמן, אולם ידה של מחלה גלויה לא היתה בדבר. הוא לא השתעל ולא היה שחפני, אך נחלש מיום ליום; הוא נהג במתינות, ולא נדכא או התלונן על תשישות, אך ניכר בו שהוא דועך: הוא הלך ונאלם ושנתו נדדה, לאורך הזמן הוא השתנה עד מאד וחרדתי גברה בהתאם לסכנה בה היה, למיטב הבנתי, נתון.

כשהגענו לאיזמיר היה בדעתנו לצאת לסיור בחורבות אפסוס וסרדיס, לאור מצב בריאותו הנוכחי השתדלתי להניא אותו מכך – אך לשווא: הוא התנהג במלוא הרצינות של מי שכפאו שד, בהתאמה חולנית ללהיטותו להמשיך במה שהיה לדעתי לכל היותר מסע תענוגות שאינו הולם אדם ידוע חולי, אך בשלב זה כבר לא התנגדתי לו – וימים ספורים לאחר מכן יצאנו לדרכנו בלווית רַכָּב ויניצ'ר יחיד בלבד.

עברנו כמחצית הדרך לחורבות אפסוס, השארנו מאחורינו את פרברי איזמיר המלבלבים וחדרנו לאזורים הפראיים והשוממים דרך הביצות והנקיקים אשר הובילו לבקתות אחדות שעדיין נשענו על עמודיו השבורים של מקדש האלה דיאנה – כתלים חסרי גג של נצרות מגורשת, חורבן גמור של מסגד שניטש בתקופה מאוחרת יותר – כאשר החמרה פתאומית ומהירה במצבו של בן לוויתי אִלצה אותנו לעצור בבית קברות טורקי, המצבות המצונפות היו הרמז היחיד לחיים אנושיים שהתאכסנו אי פעם בשממה זו. את החאן היחיד שראינו עברנו לפני שעות, לא היה בדל עיר או בקתה בטווח ראיה או תקווה, 'עיר המתים' הזו נראתה כמקלט היחיד לחברנו ביש המזל, שנראה כמי שעומד להצטרף אליה כאחרון הדיירים.

בהתחשב במצב חיפשתי סביב מקום בו יוכל להינפש בנוחות; בניגוד למראה הרגיל של בתי עלמין מוסלמיים, היו הברושים מועטים ומפוזרים בדלילות ברחבי האתר, רוב המצבות נפלו ונשחקו במשך הזמן; על אחת המצבות הבולטות מתחת לאחד העצים רחבי הנוף, נשען דרוול, שרוע למחצה, ובמאמץ רב. הוא ביקש מים. פקפקתי בכך שנוכל בכלל למצוא מים, וברוח נכאים ספקנית התכוננתי לצאת לחפש, אך הוא רצה שאשאר ופנה לסולימן, היניצ'ר שלנו, שעמד ועישן בשלווה עילאית ואמר, "סולימן, ורבנה סו" (כלומר הבא מים), ותיאר בדקדקנות את המקום שבו הם נמצאים, באר קטנה שנועדה לגמלים, כמה מאות מטרים ימינה: היניצ'ר ציית. שאלתי את דרוול, "איך אתה יודע את זה?" הוא השיב, "בהתחשב באתר שבו אנו נמצאים יש להניח שהמקום היה מיושב פעם, דבר שלא יתכן בלי מעיינות. מלבד זאת, כבר ביקרתי פה בעבר."

"ביקרת פה בעבר! איך זה שלא הזכרת זאת מעולם באוזני? ומה היה לך לעשות במקום שאיש לא ישתהה בו רגע אחד יותר מהדרוש, אם הדבר בידיו?"

לשאלה זו לא קבלתי מענה. בינתיים חזר סולימן עם המים, והשאיר את הרכב והסוסים ליד הרהט. נראה שלאחר שהרווה את צימאונו שבה אליו נפשו לפי שעה, ניטעה בי תקווה שיוכל להמשיך, או לפחות לחזור, ודרבנתי אותו לנסות. הוא היה שקט – ונדמה היה שניסה לאזור את כוחותיו במאמץ לדבר. הוא החל –

"זהו סופו של המסע שלי, ושל חיי, באתי הנה כדי למות, אך יש לי משאלה, פקודה – מכיוון שאלו מילותיי האחרונות – האם תמלא אותה?"

"בוודאי, אך אני מקווה לטוב."

"לי אין תקוות וגם לא משאלות, פרט לאחת – הסתר את מותי מכל בן אנוש."

"אני מקווה שלא יהיה צורך, אתה תתאושש ו – "

"הַחְרֵשׁ! זה מוכרח להיות כך, הבטח זאת."

"אני מבטיח."

"הישבע, בשם כל ה – " הוא הכתיב לי את נוסח השבועה ברצינות גמורה.

"אין צורך בכך. אני אמלא את בקשתך, ולפקפק בי – "

"לא תוכל להתחמק, עליך להישבע."

נשבעתי, נראה שהוקל לו. הוא הסיר טבעת חותם מאצבעו, שהיו עליה כמה אותיות ערביות והראה לי אותה. הוא המשיך –

"ביום התשיעי של החודש, בצהרי היום בדיוק (באיזה חודש שתרצה, אך זה חייב להיות באותו היום), עליך להשליך את הטבעת למעיינות המלח הנשפכים למפרץ אלוסיס, למחרת, באותה שעה, עליך להגיע לחורבות מקדש האלה קרס ולהמתין שעה תמימה."

"למה?"

"אתה תיווכח."

"ביום התשיעי של החודש אתה אומר?"

"התשיעי."

כשציינתי שהננו עומדים זה עתה ביום התשיעי של החודש, השתנתה ארשת פניו והוא נדם. בעת שהתיישב – ניכר היה שהוא נחלש – נחתה על מצבה סמוכה חסידה ונחש במקורה, היא התמקדה בנו מבלי לשמוט את טרפה. איני יודע מה הניע אותי לגרש אותה אך הניסיון היה עקר, היא חגה מעט באוויר וחזרה לאותו מקום בדיוק. דרוול הצביע עליה וחייך – הוא דיבר – איני יודע האם לעצמו או אלי – אך כל שאמר היה: "ככה טוב!"

"מה טוב? למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב; אתה חייב לקבור אותי כאן הערב, בדיוק במקום בו נחתה עכשיו הציפור. אתה יודע מה אני מצווה פרט לכך."

הוא המשיך ונתן לי כמה הנחיות נוספות לגבי האופן שבו יוסתר מותו. בתום ההנחיות, קרא: "אתה מבחין בציפור?"

"בוודאי."

"ובנחש המתפתל במקורה?"

"בהחלט: אין פה דבר יוצא דופן, זהו הטרף הטבעי שלה. אבל מוזר שהיא אינה מחסלת אותו."

חיוך רפאים הופיע על פניו והוא אמר חלושות: "עדיין לא הגיעה השעה!", ובדברו עפה משם החסידה. עיניו עקבו אחריה לרגע קט – מועט מן הזמן הדרוש כדי לספור עד עשר. חשתי את כובד משקלו של דרוול, שהיה מונח על כתפי, מעיק עלי יותר, כאשר פניתי להביט בפניו נוכחתי לדעת שהוא מת!

הייתי המום מהוודאות הפתאומית שאין לטעות בה – בתוך דקות ספורות פניו כמעט השחירו. הייתי מייחס את השינוי המהיר לרעל, אילולי ידעתי שלא עמדה לו אפשרות ליטול רעל מבלי שאבחין בכך. הערב ירד, והגוף השתנה במהירות, לא נותר אלא למלא את בקשתו. בעזרת פגיון הייטגן של סולימן וחרבי שלי חפרנו קבר רדוד במקום עליו הצביע דרוול. האדמה נעתרה בקלות, מאחר שכבר אספה לחיקה כמה דיירים מוסלמים. חפרנו עמוק ככול שהתיר לנו הזמן והטלנו עפר יבש על מה שנותר מהישות הייחודית שזה עתה נפרדה מאתנו. חילצנו כמה גושים מכוסי עשב מהחלקים הירוקים יותר של האדמה החרבה מסביב והנחנו אותם על קברו.

בין תדהמה ליגון, לא הזלתי דמעה.

17 ביוני, 1816.


*התרגום התפרסם לראשונה בכרך ד' של כתב העת דחק, 2014.

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

"וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ" (שמואל א' י"ז, 57)

כאילו עברה שמועה מזמזמת, נתכנסו כל זבובי הגבעות אל הראש. כיוון שהיה בתנועה מתמדת, שעקבה אחר ההליכה המהירה ואחר קצב נפנוף הזרוע האוחזת בו, התקשו הזבובים לנחות ולשוטט על פני מרחבי הראש הכרות והיו מתפזרים תכופות לכדי ענן נקודות שחור — ומיד חוזרים לנחיתה. עם זאת, בתוך מהומת התנועה והזמזום הצליחו לרוב לכוון את מעופם ואת נחיתתם אל החלקים העסיסיים ביותר: אל הפה משורבב השפתיים, שעוד שמר על משהו מלחלוחיתו; אל מחילות האף, שהדם והנזלת והעפר התערבבו בהן לכדי חומר צמיגי; אל העיניים הקרושות בחוריהן; וכמובן, אל גדם הצוואר, שמשך את רובם. הדם אמנם כבר חדל לנטוף מן הגדם, אך עוד ניכרה בשריותו הרעננה. גם חלוק הנחל שהיה משוקע במצח זכה להתעניינות הזבובים, באשר נוזלי פנים הגולגולת נרמזו בשוליו. בתעייתם נחתו הזבובים גם על אצבעותיו של דוד, הלופתות את תלתלי הפלשתי, על זרוע דוד, על צווארו ועל פניו, והם מצצו מעורו את מלח הזיעה.

קודם לכן, כאשר יצא דוד מאוהל המלך, עדיין לא נגלה אף זבוב. הוא נעמד שם מחוץ לאוהל כשהראש הענק אחוז בכפו לצד הירך, והדם עוד נוטף מן הגדם ומתייבש על שוקו הימנית. חרב הפלשתי המפוארת הייתה אחוזה בשמאלו, שעונה ברישול על הכתף. אבנר בן-נר שר הצבא ויהונתן בן המלך יצאו מן האוהל לפניו והוא הביט בהם בהתרחקם מערבה בחרבות שלופות בכיוון מנוסת הפלשתים, שנעלמו מכבר מעבר לגבעות הסוגרות על העמק. יהונתן הסב מבטו לאחור, התמהמה לרגע בצעדיו, ואז הדביק את אבנר, אשר זירז בנזיפות את אחרוני הלוחמים, אלה שנותרו לפשפש אחר שלל במחנה האויב הנטוש ובגופות הפלשתים המוטלות פה ושם — גושים כהים על פני משטח העשב הצהוב. נשרים נאספו בשמים, ועורבים כבר בצעו מן הגופות במקורם. אחת הגופות, גופת גולית עטוית השריון, נצנצה כחיפושית ענק מתוך העשב. דוד חש בכובד הראש האחוז בכפו, חש בחוזק זרועו ובעוצמת כתפיו כפי שלא חש בהם מעולם. ניצחון ישראל, ניצחון יהוה צבאות, היה ניצחונו שלו. שאול יודע זאת, אבנר יודע זאת, יהונתן יודע זאת, כל מי שנכח כאן יודע זאת, אפילו אחיו יודעים. נזכר במגע ידו של שמואל המושח את שערו בשמן החריף לעיניהם הנדהמות של אחיו ואביו. מימינו, מבעד ליריעות הבד של האוהל, שמע מלמולים מוזרים, חסרי פשר, יוצאים מפי שאול. כשהתייצב שם לפני זמן קצר, ציווה עליו שאול שלא לשוב עוד לביתו, אלא להצטרף לפיקוד הצבא וללוחמים המזנבים בפלשתים. אך הוא את הניצחון כבר העניק לישראל. ואביו — הוא לא יודע על כך דבר. גמלה החלטה בלבו: על אביו לראות את הראש בידו — ובהקדם. כאשר פנה דרומה והחל לצעוד, ריחף למולו הזבוב הראשון.

בתחילה כמעט לא שם לבו לזבובים. הליכתו היחפה בדרך העפר הייתה בוטחת וחזקה. אך ככל שצעד וצעד תחת שמש אחר הצהריים החמה, נצטבר בו הזמזום המונוטוני, והוא חש בעייפות שנשתקעה בו בלי משים, ודגדוג הזבובים הלך וטרד את שפתיו היבשות. מאז יצא מבית לחם עם שחר לא שתה ולא אכל. את ילקוט הרועים, שאולי נותרה בו דבלה ישנה, הותיר במחנה מאחור. הבחורים כולם במלחמה, הנשים עוד בכפרים מפחד הפלשתים — אין ממי לקבל לגימה או צימוק. והראש מכביד ומזמזם.

כמה  קרשים  חוברו  יחדיו  ברישול  כדי  לכסות על פי הבאר. בחריץ שבין קרשי המכסה עמדה צרעה ומוללה מחוש בצבת פיה. ניתן היה לראות את חידוד בטנה המפוספס צהוב-שחור מתנועע לקצב נשימתה. היא נכנסה בחריץ ונעלמה, ואחר שוב הופיעה וריחפה לעבר גדם צווארו של הפלשתי. אחיותיה, שסבבו את הבאר כשהן נהנות מנימי הלחות הקרירים שהשתחלו בחריצים, הצטרפו גם הן להילולת הבשר. צמוד לבאר היה משטח מוגבה של אבן שנועד להנחת כדים ולדלי השאיבה, וחור שנקדח בשוליו שימש לקשירת החבל. עם שנגע הגדם באבן, נתפזרו החרקים — הזבובים במעוף מהיר, הצרעות בריחוף חקרני — ולאחר מערבולת זמזמנית חזרו רובם ונחתו שוב כשהם עוטפים את הראש הגדול בנקודות שחורות וצהובות ובכמה נקודות ירוקות שהבהיקו כאבן ברקת. דוד אחז במכסה העץ והשליכו הצדה. הרחק הרחק בעיגול השמים שבעומק הבאר ראה את השתקפות ראשו.    

כאשר ישב על הארץ בצל התאנה העקרה, רחוק דיו מן הראש מכדי שיטרידוהו הזבובים, והוא לוגם מלוא פיו מן הדלי הסדוק, מתיז בלי משים על כותנתו — הישיר מבט אל עיני הפלשתי, שהיו עתה בגובה עיניו. העיניים היו חבויות חלקית תחת העפעפיים ותחת התגודדויות הזבובים, אך נטו לבלוט החוצה והיו צמיגיות כחלבון ביצה שלוקה. זבוב ירוק ויפה, מנצנץ, שמשהו מאדמומיות הנחושת נמזג בנצנוצו, נחת על רקתו של הפלשתי שדם ועפר נתערבבו בה לכדי כתם בוץ שכבר יבש. הזבוב, שמשך את מבטו של דוד בנצנוץ שריונו, הוטרד ממקומו על ידי צרעה משוטטת, ובצעדים מהירים, ספק מרחפים, רפרף על פני זיפי הלחי השחורים והגיע אל זווית הפה, שהיה עתה יבש וחיוור ושפתיו משורבבות לפנים כמו משתוקקות.

"הגם אתה צמאת"? שאל את גולית בפנים מרצינות, והושיט את הדלי לעבר הראש. לרגע שתק, כמו מצפה לתשובה — ואז פרץ בצחוק גדול. הוא הביט סביבו. איש לא היה שם. כרם זיתים השתרע מסביב לבאר ולתאנה רחבת הנוף, ומעבר לו שטחי מרעה מצהיבים. הדרך נמתחה אי שם מאחורי הכרם, לא נראית. על הקרקע הבחין בחרסים, שברי כדים אשר נפלו מידי השואבות. הוא הבחין גם בעקבות כבשים רבים, כנראה בני יומיים-שלושה, בעיקר בסמוך לשוקת שהייתה שם, ובעקבות כפות רגליים אנושיים טריים של ילד או נערה. הוא לגם עוד מהדלי. עם הלגימה התערבבה בדמיונו הבאר הזו שמולו עם הבאר שבפאתי בית לחם: הצטיירה לו תמונת הנערות היורדות מן העיר לשאוב ותדהמתן למראה חרבו האדירה ולמראה הראש הכרות על משטח האבן.

דוד קם ממקומו, ניגש אל הבאר ושפך את שארית תכולת הדלי. קול צלצול המים הדהד מעלה, ועמו עלה זמזום צרעות. הוא השליך את הדלי ארצה. עתה, כשהוא רענן, יוכל להגיע לבית לחם עד הלילה. ואולי יעצור באחד הכפרים לבקש מזון. בכלל, כדאי שיעבור ביישובים שבדרך. דיו שיראוהו נושא את הראש בשלושה או ארבעה כפרים, ושמועת החיזיון תופץ חיש מהר בכל גבולות ישראל ויהודה. הוא נטל את החרב. "קום ונלכה"!  אמר לפלשתי, תפס בשערותיו, ובתנועה אמיצה הניפו באוויר…

"אה"! עם העקיצה נשמט הראש מידו בתנופת ההרמה, התהפך באוויר כשהוא אפוף עננה מזמזמת, נחבט בדופן הבאר הנגדית — ואז צנח מטה, היישר אל אופל הבאר. חבטה רטובה נשמעה ולאחריה רק בלבול הזמזומים. דוד נאלם. היעלמות הראש הייתה כה בלתי צפויה, כה בגדר הבלתי אפשרי, שכאב העקיצה בגב כף ידו נתפוגג מתודעתו, רק היעדר הראש היה בה, וזמזום זמזום זמזום, מהדהד במורד הבאר, ועולה מזמזם אל פיה, ואופף את הכול ומקיף את ראשו של דוד כמו כתר אוויר משובץ אבנים.

כאב העקיצה הורגש פתאום. הכאב עצמו לא הטרידו במיוחד, כבר ספג כאבים עזים בהרבה, אך בפעימת הכאב הקטנה היה כדי להחזירו לעצמו. הוא הביט סביב. איש לא נראה. בשמים האפורים-כחולים שבעומק הבאר, לצד הכתם השחור של ראשו שלו, נגלה הכתם השחור של ראש הפלשתי.

הוא שלשל את החבל מטה מטה. ניסה ללכוד את הראש בדלי. משך את החבל למעלה, והורידו. משך והוריד. כך שעה ארוכה. אך פעולת כיוון הדלי בקצה החבל הייתה קשה, כל תנועת יד עדינה טלטלה את הדלי טלטול פרוע. וממילא, הראש היה גדול מפתח הדלי וכל אימת שמשך בחבל העלה רק מים. אולי פשוט יסתלק לו? אלא שבמוקדם או במאוחר יגיע לכאן עובר אורח צמא ויזהה את הראש הענק. השמועה תופץ: "דוד בן-ישי בית הלחמי — מטמא הבארות."

אילו לפחות היה הראש טובע, והמים מכסים על החרפה. יכול היה להסתלק עם החרב, ואיש לא היה שואל על הראש. דוד ניסה להטביעו: משך בחבל, המתין להתייצבות הדלי מעל הראש ושחרר בבת אחת. הדלי חבט בראש, אך זה נותר לצוף. ניסה שוב. דבר לא קרה. ניסה שוב ללכוד את הראש, משך והוריד ומשך והוריד. העמידה הרכונה מעל לבאר, כשהזרועות מתוחות קדימה והאצבעות נצרבות בשפשוף החבל, הייתה מעיקה. עצבנות גאתה בו, מלווה בקולות שכשוך מהדהדים ובזמזום הזבובים והצרעות, שנחתו מפעם לפעם על אצבעותיו העסוקות ועל פניו — אך הריכוז המוחלט במלאכה הסיט את העצבנות הצדה. דווקא משום שהיה מרוכז כל כך בפיסת השמים העגולה תחתיו, נכנס בו לעתים בלבול, והוא גילה כי הוא מנסה לשאוב את השתקפות ראשו שלו, תמה על התנפצותה הגלית תחת הדלי. עלה על דעתו לשלשל עצמו לתחתית — אבל הרעיון היה מופרך, שהרי לא היה מי שימשוך אותו חזרה למעלה, מה עוד שהחבל לא היה חזק דיו. להרף עין הצטיירה לו מוחשית קריעת החבל, והוא דמיין כיצד הוא נופל בצעקה עם פיסת החבל והדלי, מתרחק מעיגול השמים הכלוא מעליו בפי הבאר, נבלע מטה מטה, מרחף עם הזבובים ומנפץ בגופו את עיגול השמים התחתון — עד שזה יתאחה שוב, והוא ימצא עצמו בין ראשו השחור של גולית להשתקפות ראשו שלו. זבוב נחת על מצחו.

בבת אחת שמט את החבל וסטר בעוצמה במרכז המצח. הזבוב חמק, נחת לרגע על אוזנו ואז ריחף מטה לבאר, מותיר אחריו את קול הזמזום, וזה התמזג עם צליפת הסטירה שהזדחלה מן המצח אל מרחבי הגולגולת ואל מעמקיה ועם רחש המעופפים שאפף אותו כענן. דוד ניצת, קצף, שאג, ובאין מוצא לבערת זעמו הזדרז לאחוז בחרב, שלף אותה מנדנה והניפה לעבר מעופפי הענן, הניף והניף מעל פי הבאר, פיו קוצף, הניף ושאג והניף, נכון לחסל אותם, את כולם, לתת בהם נקמות, להפיצם לכל רוח. זה היה חסר תוחלת, כמובן. ענן הנקודות המעופף התגמש אל תוך עצמו, התעקל והתכדרר, התרחב והצטמצם בזריזות סביב להב החרב המשתוללת.

כאב העקיצה שוב החזירֹו לעצמו. הוא השעין את חוד הלהב על הארץ. בשולי החרב ראה זבוב אחד מעוך, קורבן יחיד של הנפות הקטל הטרופות. הוא התיזו משם באצבע. הביט סביב אל הכרם, ואחר החזיר את החרב לנדן. עצם את עיניו. הסדיר נשימתו. מיקד את תודעתו בריכוך נקודת האמצע המזמזמת בין אוזניו. פקח את העיניים. הוא הביט מטה אל עיגול השמים, ראה את הדלי, את ראשו שלו, את ראש הפלשתי, והזמזום עלה והדהד ועטף, זמזם אל תוכו והזדמזם מתוכו בלחש שפתיים איטי: "יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל — ממעמקים קראתיך. אתה הסגרת בידי כיום הזה את הפלשתי הערל, כי חֵרף מערכות אלוהים חיים, ונתתיו פגר לעוף השמים ולחיית הארץ, והסירותי את ראשו מעליו למען ֵידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל. ועתה, כי תיתן בידי את ראש הפלשתי, וידעתי כי בחרת בי לרעות את עמך, את ישראל."

הוא שאף עמוקות. חש בנחיריו את חוטי לחות הבאר הצוננת. הניח את החרב על הארץ. הוא אחז שוב בחבל והניע את הדלי עד שזה נגע בראש הפלשתי — ומשך. להפתעתו, החבל הפך כבד בידיו. לא היה זה כובד המים. הוא משך בחוזקה. ראה את הכתם הכהה עולה ועולה לצלילי נטיפה עיקשים. הכתם נתחכך בדופן הפנימית של הבאר תחת ידיו המושכות של דוד, והנה הוא כבר כאן, רק שלא ייפול, הנה הראש כבר כמעט כאן, הנה הנה הוא כבר כמעט כמעט כאן…

דוד תפס באוזנו של הפלשתי ומשך חזק כל כך, שנהדף לאחור ונחת על גבו — הראש והדלי בידיו. כך, על העפר החם, כשהראש הרטוב מכביד על בטנו, פרץ בצחוק משחרר. מעליו נגלו השמים הפתוחים, הכחולים, החמים, והשמש, שהסתתרה מאחורי עלי התאנה הרחבים, סיננה קרניים ללטף את עיניו הצוחקות. הוא התיישב. סוף סוף התפנה להבין את שאירע: כפיס עץ שיצא ממקומו בדלי הישן ונתעקם הסתבך בשערותיו הרטובות של גולית. דוד הרים פניו אל השמים, מחויך. אחר כך ניתק את השערות מן הדלי והסב אליו את פני הפלשתי, שהיו נפוחות ממים. עם כל הזזה של הראש המריאו הזבובים והצרעות ונחתו, המריאו ונחתו, כשקרני השמש מעלות ברק מנצנץ ברטט כנפיהם. בשל הרחצה המטהרת היה הראש נקי מטינופת הדם והעפר, ורקותיו היו לבנות עד סנוּור. "כשלג הלבנת," הצטחק דוד. בדעתו חלפה המחשבה להניף את הראש ולנשקו על שפתיו. המחשבה הזו הצחיקה אותו בזרותה, והוא תיקן אותה כהרף עין: לנשק את האבן השקועה במצח. גם את המחשבה הזו ביטל, הביט בעיניו החלבוניות של גולית ולבסוף אמר: "הננו ונלך — ופגשת את אבי." הוא צחק, התרומם בתנופה על רגליו כשהראש בידו, כיסה את הבאר במכסה העץ, נטל את החרב, ופנה ללכת. אז הבחין בנערה.   

הביטה היישר אליו. על רקע גזעי הזית מפותלי השרירים, הצופנים כיסים סבוכים של אופל, היה גופה צר וישר בכותונת הבלויה, הלבנה–חומה, שנחה עליה כשק. ניכר כי היא מנערות הכפר העלובות — אולי גרה או שפחה — אך הייתה יציבות בוטחת בעמידתה ובמבטה. ודאי שמוה נוטרת על הכרמים. כמה זמן עמדה כאן כך? שתיקה עמדה בין שלושת הראשים. רק הזבובים והצרעות עוד אמרו את דברם. דוד הסיר את החרב מעל כתפו.

עפר הדרך עטף את כפות רגליו עם כל צעד. זמזום קצבי מוזר נשמע במרחק. לכמה רגעים חשב כי את הלמות לבו הוא שומע, אך ככל שהתקדם התגבש הזמזום לכדי ניגון מוזיקלי, וכאשר עקפה הדרך רצועה של חורש וכפר קטן נגלה מעליו בראש גבעה של שקדיות — ניכר לאוזן כי אלו נשים המזמרות בקול, מלוות בפעימות תופים. כאשר עבר סמוך לקיר של מדרגה חקלאית ממש מתחת למטעי הכפר המוריקים, הצליח לזהות את מילות הפזמון: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו…". לרגע הבהילו אותו המילים והוא ניסה להיזכר אם כיסה את הבאר אך מיד חייך לבהלתו. קצב צעדיו התאים עצמו מבלי משים לקצב התיפוף, ואצבעות שמאלו פרטו על חרב גולית השעונה על כתפו. גם ראשו של גולית הצטרף לקצב, מתנועע במשובה מוזיקלית קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. זמזום הזבובים והצרעות כמעט ולא נשמע. רק בודדים עקבו אחר תנודת הראש.

השאר נותרו מאחור, אופפים בעננה גדולה את הבאר. הם הסתננו אחד אחד מבעד לחריצי המכסה, נפרדו מפירורי השמש ובזמזום חשוך צללו מטה, היישר אל אופל התחתית.

ישבתי מול המקלדת השחורה בחדר המנויים וצפיתי בסרטון; הסרטון הראה לווייתנים שוחים באוקיינוס האטלנטי, קרני אור שחדרו את האפלולית מרצדות על עורם החזק והכהה, שהזכיר צמיג. צפיתי בהם ללא ניע קרוב לרבע שעה, עד שבדלת הפתוחה ניצב לפתע מנוי פוטנציאלי חדש: היה זה גבר גבוה המתקרב לגיל שישים, בעל גולגולת בֵּיצתית ולָבוש סריג בגון האזמרגד. הייתי רגילה להפרעות כאלה. השהיתי את הסרטון והזמנתי אותו להיכנס.

הגבר הזר נכנס לחדר והתיישב מולי בצדו השני של השולחן, ארשת פניו החמוּרה צופנת נכונוּת עיקשת להתבדח. הוא התעניין במנוי לסינמטק. לאחר שבירר מהן שעות ההקרנה היומיות, סיפר לי כי לאחרונה נפטרה אשתו מסרטן הלבלב וכי כעת הוא מחפש מה לעשות בזמנו הפנוי. הבל פיו נישא אלי כשדיבר; ריח כבד ומחניק שהעיד על בעיות עיכול. הוא דחה אותי. אמרתי לו שאני מצטערת לשמוע על אשתו ושקעתי בהזיה ובה אני מושיטה את ידי אל מתחת לשולחן ומלטפת ברוך את חלציו, בעודו מדבר אלי, מניעה את כף ידי על גבי הבד במתינות אך בביטחון, עד שהוא מתקשח, ואחר קמה מהכיסא, ניגשת אליו ומתמסרת לו לחלוטין, בעוד הוא נענה למעשיי, משותק מחמת הפליאה. פרטתי בפניו את האפשרויות שהסינמטק מציע ולאחר שהתלבט מעט, החליט לעשות לעצמו מנוי. שאלתי לפרטיו האישיים והוא מיהר להכתיב: קובי גיסין, ארבע-עשר באפריל אלף תשע-מאות שישים ואחת, דיזינגוף מאתיים ושש, תל-אביב, אפס חמש ארבע, אחת שבע ארבע… תחת כריות אצבעותיי הבהיקו מקשי המקלדת השמנוניים, פאותיהם הגבוהות מכוסות שכבת אבק צמרירית וביניהם נחים פירורי אוכל שנצטברו זה זמן רב; אנשים נוספים עבדו בעמדת המחשב הזאת מלבדי. בין חדר המנויים למסדרון הגדול הפריד חלון זכוכית מאורך ומבעד לו נראו מדי פעם עוברים ושבים. בכל פעם שחלף שם מישהו, הצצנו הזר ואני אל החלון ודעתנו הוסחה. האורחים שפקדו את הסינמטק בשעות הערב ופסעו במסדרון המוביל אל האולמות, נהגו להאט את צעדם כשהבחינו בחלון המאורך – מיקומו החריג הפתיע אותם, עורר את סקרנותם – והתעכבו במבט חקרני על החדר הצר שמאחוריו, המואר באור לבן וקשה, בו ראו אותי; שקועה בענייני.

"אני אצטרך גם לצלם אותך", התרעתי בפני הגבר הזר והוצאתי מצלמה קטנה וכסופה מאחת המגירות.

"טוב", הפטיר, "תעשי שאני אצא יפה."

מבעד לעדשה הבטתי בו משפשף את עיניו, אצבעותיו העבות כמו בוטשות בעפעפיו הבשרניים, שוורידים זעירים השתרגו בהם. לבסוף פקח אותן במצמוץ לח והמתין. הראיתי לו את התמונה שצילמתי, והוא נפנף בידו בפיזור דעת כדי לסמן שהיא בסדר, ותוך רגעים אחדים הגשתי לו כרטיס מנוי חדש, שנשא כעת את פניו ואת שמו. הוא הודה לי תוך קימה מהכיסא ויצא מהחדר בצעדיו הרחבים. כשהייתי שוב לבדי בחדר, הפעלתי מחדש את הסרטון והלוויתן חזר להתנועע בפני; בהיתי בו מתנהל בכבדות במים הצלולים, בצבירי אלמוגים שנצמדו לחלקים שונים של גופו, שבוודאי היה חלקלק וחם. התאמצתי למקד את מחשבותיי בנוכחותו המוחשית באוקיינוס ברגע הזה; הרי הוא נמצא עכשיו איפשהו. עובדת קיומו הגשמי, המקביל לשלי, היתה עבורי כמעט בלתי נתפשת. הוספתי להביט בסנפיר זנבו הרחב עולה וצונח מול עיני כמניפה כבדה, עד שתשומת לבי נגרפה אל דמות שחלפה על פני החלון: הספקתי להבחין רק בכתם ירוק שנעלם בחטף. זכרתי את צבע הבגד העז, היה זה הגבר שישב בחדרי עד לפני כמה דקות; קובי, נזכרתי בנקל. אך הפעם הוא רץ בכיוון ההפוך. כאילו שכח אצלי משהו. שמעתי את צעדיו נחפזים במורד המדרגות הספורות שהובילו אל חדרי, ואז הוא הופיע שוב על המפתן ונעצר, על פניו קשוי חיוך דק, שכמו מיאן להתבקע.

"תברחי", אמר כעבור רגע קצר.

"מה?"

"יש יריות. צריך לברוח – תברחי!"

החדר היה שקט, גם המסדרון. תהיתי בלבי אם הוא אחד מאותם תימהוניים תשושי נפש שנמשכים אל הסינמטק, ונזכרתי באחת המנויות הוותיקות, פנסיונרית שקטה וסתורת-שיער המגיעה הנה מדי יום, שנכנסה יום אחד לשירותים בקומת הלובי, הסתגרה באחד התאים וצרחה: "אני אוהבת שנשים מזיינות אותי!", היא חזרה על אותו המשפט שוב ושוב, בכל הקומה שמעו אותה, לאחר מכן יצאה, התיישבה לאחד השולחנות המתכתיים של אַרקָפֶה והתעמקה בגיליון מרופט של "ישראל היום". לא הבנתי על אילו יריות מדבר הגבר הזר שעמד מולי, אך כעת עלו מבחוץ רעשים חדשים ומעברו השני של החלון נראו אנשים מתרוצצים באי-שקט; דומה היה שהם נסים מין הרחבה שבחוץ אל תוך המבנה, כאילו דבר מה הבהיל אותם פנימה. בעודי מתבוננת בהתרקמות המהומה מבעד לחלון, הבזיק בזיכרוני הפיגוע שהיה בתיאטרון "בטקלאן" בפריז וננעץ בבִּיצת מחשבותיי כיתד: ארבעה לוחמי דאע"ש התפרצו אל הופעה של להקת "איגֶלז אוֹף דֶת' מֶטאל" וריססו את הקהל בקלצ'ניקובים ורימוני יד. נשימתי הלכה והתרדדה ככל שראשי השלים לבדו את החלקים החסרים של תמונת מצבנו, כמתוך הרגל: שיערתי מיד כי חוליית מחבלים ניצבת כעת בנשקים שלופים בכניסה לסינמטק ומבריחה את הרובצים בלובי אל תוך הבניין. בוודאי נראה אותם עוד רגע דרך החלון רצים לכיוון האולמות, חשבתי בלבי, ודמיינתי את המנויים שצופים כעת בסרט מסתתרים מאחורי משענות המושבים, מכוּוצים באימה וראשיהם טמונים בין כפות ידיהם… באותו הרגע נשמע לראשונה קול ירי. הגבר הזר עוד עמד מולי בפתח הדלת; במשך כמה שניות רק הסתכלנו זה על זה. עזבתי הכול והלכתי אתו.

***

מיהרנו לצאת מהחדר ולא לקחתי איתי דבר מלבד הטלפון. גם לא נעלתי מאחורי את הדלת, לא היה זמן. מהחדר הסמוך, שדלתו היתה פתוחה כדי סדק, הציצו בחורה ובחור; לבחורה היה שיער שחור עד הכתפיים ופנים מרובעות, יפהפיות, שצפנו אפשרויות של שררה. פני הבחור שעמד לצדה היו ירקרקות וסקרניות. החדר שעמדו בו הוקצה בחודשים האחרונים למפיקי פסטיבל הסטודנטים השנתי: עבדו בו חבורת סטודנטים נלהבים לקולנוע, שנסחפו בלהט התכנון ורגשי האחווה שעוררו ההכנות לפסטיבל. מבעד לסדק שָאלו אותנו השניים אם ידוע לנו מה מתרחש בחוץ, ומשהשבנו רק כי "יש יריות", האיצו בנו להיכנס ולהתחבא ביחד איתם. נדחקנו מהר פנימה, חיוכים רפויים תלויים על שפתינו, והסטודנטית טרקה מאחורינו את הדלת.

החדר התגלה כרחב ידיים וחסר חלונות. תחת תקרתו הנמוכה עמד ריח חריף של חומרי גלם חדשים: ניילון, קַנווס זול, נייר חם מהדפוס. על הרצפה נחו ארגזים מלאים בקבוקי מים מינרליים וביניהם היו מוטלים בתפזורת תיקי בד שנשאו את סמל הפסטיבל. כעת היינו שם רק ארבעתנו. הסטודנטית לא הרפתה מידית הדלת, משכה אותה פנימה כדי להבטיח את סגירתה ותוך כדי כך צעקה על הסטודנט שיביא כבר את המפתחות. הוא מיהר אל ירכתי החדר וחזר אליה בכמה ניתורים, כמעט מועד, ובידו צרור עמוס שכל המפתחות בו דומים זה לזה; מצעקותיה הבנתי שקוראים לו סְטַס. הוא נעצר עם הצרור מול הדלת וניסה לאתר בו את המפתח המתאים, זרועותיו אחוזות רעד בלתי נשלט… בהיתי בצרור המתכתי מרקד בין אצבעותיו הכושלות ונדמה היה לי שהמתח התוסס בחזי נעשה כעת לחומר ממש, כזה שניתן לשקול כנגד יתר החומרים המרכיבים את מצבנו.

"נו, תנעל כבר!" התחננה הסטודנטית והביטה בו בדאגה גוברת; בעיניה שייֵט צל שהעיד על כך ששורר ביניהם תיאום עמוק מהנראה לעין, ולרגע קצר חשתי כי אני בידיים טובות.

ירייה נוספת נשמעה בעוד סטס מנסה לתחוב עוד ועוד מפתחות לתוך חור המנעול, עווית קלה ריצדה בלחיו. לבסוף נעץ את אחד המפתחות בחריץ המתכת, הצליח לסובב אותו שמאלה ונעל אותנו מבפנים.

***

להרף עין פשטה הקלה בחדר; חולפת כאד על עורנו ומרפה את השרירים הקפוצים, אך זו התפוגגה כלעומת שפשטה, נספגת ונעלמת אל תוך סביבותינו… בחדר היו אמנם כמה כיסאות, אך לבסוף נותרנו עומדים ליד הדלת; בלי משים נעמדנו במעגל, ראשינו מורכנים מעט, ורק בין פנינו חמקו מדי פעם מבטים זריזים שלֶהַבה עכורה נזדעזעה בהם. דומה היה שאנחנו מחכים למחבלים שימצאו אותנו. דופק לבי האיץ וידעתי כי כך הולם גם ליבם של האחרים. עמדנו במרווחים זה מזה, אך האוויר בחדר כמו התעבה ולפת אותנו יחד, מצמיד אותנו אלה לאלה מבפנים, מכּלי הדם. כעת קול ירייה נוספת נשמע והדהד באוויר הערב הכהה; תליתי בסטס מבט מתחנן. קיוויתי שינסה לנחם אותי, אך עיניו לא התרככו. בעודי מחפשת קרבה בפניו החשדניות החלה סירנת הניידות והאמבולנסים חודרת את קירות חדרנו כשד… האזנו ליללתה השורקנית עולה מרחוב קפלן ואבן גבירול, שבכְהוֹת היום נצבעו באורם האדום וכתום של פנסי המכוניות, נוסקת בצריחה עצובה אל מעל לגגות הבניינים המוכתמים זפת וצונחת אל הכביש. משמילאה גם את חדרנו הבחנתי בכך שאיבדתי תחושה בזרועות ובכפות הידיים; היה בכך סימן רע ומשמעותו היתה ידועה לי היטב. ביקשתי לפכור את אצבעותיי ולנסות להזרים כך את הדם, אך בו ברגע נוכחתי כי הסטודנטית ואני לובשות בדיוק את אותה השמלה; לגופה היתה שמלת קיץ קצרה בגזרת A, עשויה בד בדוגמת פסים ובעלת צווארון גולף נמוך, זהה לשמלה שלבשתי אני העומדת מולה. מבטי נתקע על רצועת הגולף הקטנה שלפתה את צווארה האדמומי וחיוך סקרן נזל על פניי; זאת עלולה להיות ההתרחשות האחרונה בחיים שלי, התחוור לי אז. המראֶה האחרון שאראה. והדבר שטף את מחשבותיי כמשב רוח קריר… בחלומות שבהם אני מוצאת את מותי, המוות לעולם אינו מכֶּה בי במהלומה אחת המזניקה מין השינה, אלא מזדחל לתוכי ופורש עלי את ממשלתו על פני משך מסוים, בדומה לדהייה, או להתמוססות אל תוך מעַמק שחור. בחלום, כשאני מבחינה בהתפשטותו הרכה של המוות באיברי, מתדפקת על פְּנים גופי התנגדות נוראה כשנפשי משתוללת במאבק נואש שלא להיעלם… את חלום המוות האחרון חלמתי לקראת סוֹפה של חופשה בפינלנד: בחלום השתתפתי במארב, והאחראים לו ביקשו ממני להישאר עם הנשק בתנוחה מסוימת בלי לזוז ולאט לאט להפסיק לנשום, כך שאמות בלי שאף אחד יבחין בכך וגם לא אשאיר אחרי סימן.

עוד עמדנו ארבעתנו במעגל. למשמע טריקת דלת מבחוץ התנחשל מקרקעית מוחי חיזיון ובו דלת חדרנו נפרצת בבעיטה ושלושה מחבלים שועטים אלינו בפנים מכורכמות… הֵבהקים רותחים שטפו את עורפי ובמורד כתפיי. דַמי תסס. כבר הכרתי את הגיהינום הזה. אך הפעם רִיתְחַת הבשר והנפש הבהילו אותי עשרות מונים; מעולם, עד הרגע הזה, לא הייתי בסכנת מוות ממשית. ניסינו לגלגל בינינו שיחה על הקושי שבאי הידיעה מה מתרחש בחוץ, העלינו השערות. באופן מתמיה עבר זמן רב עד שעלה בדעתנו להשתמש בטלפונים שלנו.

"אני מתקשר לנתן", הכריז סטס בנטילת אחריות שלא היתה בה תנופה, הושיט ידו לטלפון שהיה מונח כל העת בסמוך אליו וחייג אל אחראי המשמרת.

הסטודנטית עשתה כמוהו ושלפה גם היא מכשיר מגוּדל מתיק שהיה זרוק מאחוריה. בהיתי בה כשסרקה את חלקת המבזקים של וַיינֶט, אישוניה תזזיתיים. וברגע מסוים נזכרתי ביומן שלי: השארתי אותו על השולחן בחדר המנויים הפתוח. גם חשבונות הג'ימֵייל והדְרוֹפּבּוֹקס שלי היו פתוחים שם על המסך ונחרדתי ממה שעלול לקרות אם מישהו ימצא אותם לפני שאחזור. אם אחזור בכלל.

"טוב, נתן לא עונה", סיכם סטס בקול עֶצי, כמו מכין אותנו בבלי דעת למה שכנראה קרה לנתן.

באותו רגע בקע זמזום טלפון מושקט מכיסו של קובי והסיח את דעתנו. קובי שלף את המכשיר, התרחק אתו אל צדו השני של החדר, ובעודו תוחב אוזניה לבנה לתוך אוזנו ענה:

"כ-ן אמא. כן, ראיתי… עכשיו ראיתי. אני פה בבית… רואה טלוויזיה", שיקר ועיניו בולעות את קירות החדר הריקים.

"היה פיגוע בשרונה – ", הודיעה לנו לפתע הסטודנטית בטון כמעט נלהב.

סטס ואני הסתכלנו עליה.

"היה פיגוע ירי במקס ברנר. כתוב שיש שני מחבלים ועכשיו רודפים אחריהם."

במרחק מה מאתנו סיים קובי את שיחתו בכמה מלמולי חיבה ואחר חזר ונעמד דווקא לידי, חובר אלי להתבוננות שקטה בסטודנטית; צפינו בה נוברת באתרי החדשות, מרימה את ידה ומסיטה קווצת שיער חלקה אל מאחורי האוזן, חלקה כל-כך עד שבוודאי אי אפשר לעשות לה צמה.

"לא רציתי להדאיג אותה", לחש לי קובי לפתע והוא רוכן קרוב לאוזני.

הפניתי אליו את פני; זקנו כבר החל להצמיח את מה שגילח הבוקר.

"זו היתה אמא שלי", הוסיף.

חזרנו להתבונן בסטודנטית בשתיקה. בעודנו עומדים זה לצד זה, חשתי את נוכחותו הפיזית כמו קורנת בעוצמה על עורי; את החום המזמין שהפיצו גובהו וגופו הגדול.

"בשביל מה היא צריכה עכשיו…", המשיך כמו לעצמו ובלי להביט בי, "סתם עוד לדאוג."

"כן."

שתקנו מעט.

"אתה בן טוב", אמרתי.

צרור יריות נשמע; הפעם קרוב בהרבה.

"זה נשמע מתוך הבניין", אמר סטס ותלה מבט סחוף בדלת הנעולה.

הסטודנטית הפנתה לנו את גבה כדי להתקשר למישהו, לא ידענו למי. היא חיכתה למענה כשהיא מכסה על אוזנה הפנויה בכף ידה, וכשהחלה לדבר, רווח לי מעצם כך שענו לה; שכעת יש לנו קשר עם החוץ. היא סיימה את השיחה וכשהסתובבה שוב, עמדנו מולה שלושתנו, חסרי מעש.

"זה היה נתן", בישרה לנו כמוכת תימהון, "הוא אומר שזה נגמר בחוץ. שאפשר לצאת."

נדמה היה שבעצמה לא הבינה את שאמרה. הוספנו לעמוד כך; רגעים ארוכים חלפו. לבסוף ניגש סטס אל הדלת וסובב ימינה את המפתח, שהיה נעוץ כל העת בחור המנעול, סיבוב אחד ואחריו שוב, בעוד אנחנו מתאספים לאט מאחוריו, וכשנפתחה הדלת פסענו החוצה, מתקדמים במין טור מרושל.

***

כשעמדנו במסדרון הגדול הלמו בנו הקולות ביתר צלילות; פסיעות האורחים אל מחוץ לאולמות בהם הוחזקו עד לפני זמן קצר, נקישות עקביהם הרכות על רצפת השיש בגון הבז', מלמוליהם המגששים בהתפעמות סביב מה שאירע… באוויר הלובי הדחוס נמסך כעת ריח קינמון שעלה מהקפטריה, ולא רחוק מאתנו, ליד אחד משולחנות המתכת, ישבה אישה גוצה, מצחה נתון בכף ידה המיוזעת ועיניה עצומות כמו כדי להדוף כאב ראש ממית. מולה עמדה אישה אסופת שיער ולבושה במכנסיים נפוחים כשל ליצן, רוכנת אליה ומגישה לה חופן פיסות נייר-טואלט אפור וגס, מגובבות יחד למין רפידה דלה, מוכתמת מים, לצנן בהם את פניה הלוהטות מבכי. בלי להיפרד לשלום נטמעו סטס והסטודנטית בקהל הזורם לאיטו לכיוון הלובי ופנו בחזרה לעיסוקיהם. קובי הוסיף להתעכב ליד חדר המנויים ודשדש במבוכה במקומו. כשאיתר אותי שוב בין האנשים התקדם לעברי והודה לי בחביבות על המנוי שרכש.

"על לא דבר", השבתי בנימוס ומבטינו כמו נישאו יחד אל שלושה סדרנים שחלפו מול הקוּפות והם אוחזים מכשירי קשר.

"עכשיו אני אראה יותר סרטים", הכריז קובי באנחה רוויית תקווה בעודנו מביטים בהם.

נפניתי להתבונן שוב בפניו; כעת אחז בהן חיוך רחב, חזק מדי, שחשף את חניכיו עד לשורשיהם. לאחר שתיקה קצרה הנהַנו זה אל זה לפרידה והוא פנה אל היציאה הראשית. נותרתי במקומי וצפיתי בו מתרחק בצעדיו הרחבים אל דלתות ההזזה הנפתחות, עובר ביניהן ונבלע באוויר הערב הסמיך, שהבל פירות פיקוס רמוסים תסס בו. בינתיים, בחוץ, ברחבת הסינמטק החשוכה, הסתחררו פנסי הניידות בתושבותיהם והטילו על מרצפות האבן, על תחנת התל-אופן, המלאה זוגות אופניים ועל ספסלי העץ הארוכים, את הבהובם הכחול, המסנוור.

תל אביב

סתיו, 2018


2011 (Image: The Ear II – oil on canvas -(105,0 x 80,0 cm*
Borremans Michaël
photographer: Ron Amstutz
courtesy Zeno X Gallery, Antwerp and David Zwirner, New York/London

ככל שהקיץ הולך ומתהדק המחשבות נוטות להתרופף. הבטחתי שאשיב מהר, ומאז לא כתבתי. חלף שבוע: ביום א' חשבתי שאני עלול לצאת מדעתי. ביום ב' עוד לא נאספתי. ביום ג' התיישבתי לכתוב, אבל נרדמתי פרקדן. ביום ד' הבטחתי לעצמי: זהו זה, היום אני כותב, ויהי מה. לחצתי "מכתב חדש" ויצאתי לנשום אוויר. חזרתי רק למחרת. עשיתי סדר בקופסאות. הקשבתי לשכנים מחליפים מהלומות, מתפייסים וחוזר חלילה. למה התקשיתי לכתוב: כי נשבעתם שאתם מחכים לי, מצפים לי נורא, אבל בתמונות נראיתם שלווים. כי אני שקוע בבחינות עד לחגורת הכתפיים. כי לימודי הרפואה הם בדיוק, אבל בדיוק, מה שהבטיחו שיהיו: סדין ענק, בגוון ירקרק-הדסה, שנפרש מעל חיי. בשמש חזקה מספיק חודר מעט אור. אולי אפשר לכתוב בחובו שיר. אבל זהו אור דהוי, אתם מבינים. השיר ייצא חולה. ועוד היססתי לכתוב, כי הצעתם שאכתוב סיפור בהמשכים. אמרתם: זו תרפיה יעילה. רעיון לא רע, השתכנעתי לבסוף, בתום שעות ארוכות של מירקור מאמרים. איזה נזק סיפור יכול לעשות.

***

אי שם בארץ, בפאתי הכרך, ישנו בית חולים. ובבית החולים יושב עובד קבלן, שמועסק על ידי חברת שמירה, שנשכרת על ידי בית החולים. שעות על גבי שעות הוא יושב בחדר צדדי ומתבונן במצלמות האבטחה. לעתים הוא יוצא לחלץ רגליים. הוא עובד שם שלוש שנים, תכף ארבע, והוא נמצא בתקופה יציבה יחסית. כך הוא, לפחות, מרבה לציין. במסגרת אחד מהפטרולים הקבועים, עיניו נחות על פקידת הקבלה של המרכז האוטואימוני. הוא בן שלושים והיא בת עשרים ושש, אבל כשהם רואים זה את זו, שניהם מרגישים לכל היותר בני עשרים. חודש אל תוך היכרותם המאבטח מניח את הקסדה על הדלפק הכחול, מכחכח פעמיים בגרונו ושואל בהיסוס: אז מה זה בעצם אוטו-אימ-יוני? הבחורה משיבה כפי שלמדה לשנן: זה כשהגוף תוקף את עצמו. חסר ריכוז, בגלל עיניה היפות, בגלל הלק המוקפד, בגלל איך שהיא זזה, הוא מאלתר: אבל למה שגוף יפה כל כך יפגע בעצמו? הפקידה מגחכת במבוכה (הפציינטים שומעים הכול, רואים הכול ומתבוננים במתרחש בסקרנות מהולה ברוגז) – ומפטירה: דביל, אני רק עובדת פה. היא מתפתה להגיד: תשאל אותם, את כל החולים האלה, תוך שהיא מצביעה על יושבי אולם הקבלה, אך ברגע האחרון היא מתעשתת. תשאל את הרופא.

הבחור בוהה בה בחיוך כבוש, היא בוהה בו בעיניים מיתממות, מישהו צועק משהו כמו, נו, מה נסגר, ואז היא אומרת בקול רם (רם יותר משתכננה): בקיצור, אתה הולך להזמין אותי לצאת או מה? המאבטח מתרצה: אני אוסף אותך היום בשש, חכי לי ביציאה ליד הפיקוס. איפה שהפירות נושרים ונמרחים על הרצפה. הוא אוסף את הקסדה תחת זרועו ומסתלק בשריקה. הסדר שב אל אולם הקבלה. אישה מבוגרת בעלת שיער כתום זרחני, כצבעה של פטוניה מדושנת כימיקלים, מדדה אל הדלפק באיטיות עם ניילונית גדושה במסמכים. בעוד הפקידה מטפלת בענייניה, הגברת חוככת בדעתה, עד שאיזה קול פנימי מכריע את מעצוריה. בקול דק היא אומרת: מתוקה, תרשי לי לתת לך עצה קטנה? גם לי היה ניסיון עם בחורים כאלה. בהתחלה הם נחמדים.

***

בירושלים קל יותר מאשר בתל-אביב. אני מדבר כמובן על החום. הימים נסבלים, אך עדיף לשהות בצל. בעיר העתיקה מנשבות רוחות קרירות בין הסמטאות, כאילו האבנים פיתחו סגולה לשמור על מזגן האדיש. אני, בכל אופן, ממעט לצאת מהבית. בבחינות הראשונות הלך לא רע. בבחינות הבאות הלך מעט פחות טוב. נראה לי שקל לנחש ממה אני חושש: מהמשך המגמה. אם אצטרך לגשת למועדי ב', איאלץ לבטל חלק מהתכניות לחופשה. לא להיות איתכם שם – זו המחשבה שמדכדכת אותי יותר מכל. אני מדפדף בתמונות שהעברתם. הן מזכירות לי עד כמה איני שם. תראו אותי: כמה אני כאן, רחוק מחלומותיי. אולי כל התכנית הזו הייתה יומרנית מיסודה: הרפואה אינה מותירה מקום רב למחול. ואם הייתי יכול להצטרף אליכם, הייתי מצליח לרקוד?

***

אחרי שישה חודשים, אולי שבעה, משהו משתנה. רוב פגישותיהם מתרחשות כעת מחוץ לכותלי המוסד הרפואי. יש להם כבר שמות חיבה. יש גם נוחות של גוף נסמך לגוף, כשגופו שוקע בגופה. הוא מאוהב בה עד מעל הראש, וגם היא. הוא חושב עליה השכם בבוקר, עוד טרם פקיחת עיניו, וגם היא. הוא חולם למסד את המתח הנרקם ביניהם קבל עם ועדה, להנפיק לו תעודה – וגם היא. בערב נאה אחד הוא מביט בירח העולה אצלה במרפסת, ובמקום לשלוף סיגריה הוא מוציא טבעת. היא אומרת: מאמי שלי, אני לא יודעת מה להגיד. אני הכי רוצה, אבל אפילו לא פגשנו את ההורים. אני דואגת שאנחנו לא ממש מכירים. אולי כדאי שנעשה קודם שבוע ביוון? בן זוגה מיידה את הטבעת אל מרכז החדר, והולך להסתגר בבית השימוש. הוא מצליח לכבוש שם את כעסו, אך לא את כבודו. כשהוא יוצא, הוא מוצא אותה יושבת על קצה המיטה, משחקת בטבעת, מייבבת בדומיה. הוא נכנס למיטה, ונשכב לצדה. אחרי כמה דקות מתוחות, שנערמות ביניהם כמו מחיצה, הוא מורה לה, בואי לכאן. היא מניחה את ראשה על חזהו, ואומרת לו, סליחה, אתה יודע שאני רוצה.

הוא עונה לה: ביום שבת ניסע להורים שלך. בחורף נתחתן. היא לא אומרת דבר, אלא מנשקת את לחיו בשפתיה המלוחות, והוא הולך לישון בתנוחה עקומה. היא אינה מבינה האם הוא מפנה לה את הגב, או נרדם כך בשל נטייה סמויה של הגוף. מתוך העלטה צף קולו העמוק: תביני, בּאבּי, את כל מה שיש לי. היא מביטה בתקרה והחושך צובע את עיניה בשחור. הוא לוחש לה: את יודעת כמה הטבעת הזו עלתה לי? המחויבות בינינו יקרה יותר מכל מקום שאפשר להצטלם בו. בעזרת השם, נחסוך ונסע.

***

השבוע היה לי חלום משונה: אני יוצא מהבית מוקדם בבוקר והרחוב ריק. אני תוהה: שבת היום? יכול להיות שהגיע כיפור? אני מתחיל לצעוד על קינג ג'ורג' לכיוון עמק רפאים. אני לובש חולצת שרוולים קצרה. במקום שלעברו אני צועד השמיים כהים. אבל מאחורי, המקום שממנו אני בא, מרחפים ענני נוצה. בכל זאת, עליי להמשיך ללכת. סוף כל סוף אני רואה צללית של אדם: איש שעומד בגבו אליי. קלסתרון של חרדי. אני רואה שהוא מסתיר דבר מה בין ידיו. הוא ממלמל בשפה שאיני מבין. אני מתקרב, ומגלה שהוא מנסה להדליק סיגריה, אך בכל פעם שהוא מצית גפרור, הוא מאפשר לו לבעור עד שהוא כמעט נכווה באצבעותיו, ואז נותן לו לצנוח. אני מציע לסייע לו, אך גם אני איני מצליח להדליק את הסיגריה: גם אני שורף את הגפרור. האיש מחייך אליי במבט מלא צער. אני שואל אותו: תגיד, איפה כולם? הוא משיב לי ביידיש. אחר כך הוא פוצח במונולוג קצר, שאיני מבין ממנו מילה. אני מנסה שוב, הפעם באנגלית: וור אר דה פיפל? וור אר דה צ'ילדרן אוף גאד? האיש משיב לי: מציון תצא הבשורה! הוא מצביע באותו כיוון שבו אני צועד, החשוך, הקר. לפתע עוברת בי צמרמורת. האיש מוריד את המקטורן, ומלביש אותו על כתפיי. הוא מסיר את הכובע מעל ראשו ומניח אותו על קודקודי. אני שואל אותו: ומה איתך, לא יהיה לך קר? הוא פוטר אותי בתנועת יד, מסתובב על צירו ושב להתעסק בקופסת הגפרורים והסיגריה, במה שנדמה לי עכשיו כתפילה. כשאני מגיע לטחנת הרוח של מונטיפיורי, אני מבחין באסיפה גדולה. ההמון עומד סביב המגדל במעגל צפוף. אני נכנס בין האנשים, ומתברר לי שעליי לאחוז בשרווליהם – גם הם נאחזים בי – על מנת שלא נעוף ברוח האימתנית. השמיים סוערים במעין טורנדו. פתאום אני מבחין שגם אתם שם. אני צועק אליכם: אני כאן, אני כאן. אתם מנופפים לי לשלום ומסמנים לי לבוא בעקבותיכם. אתם צועקים משהו בגרמנית ומתחילים להתרחק. אני מנסה לבוא אחריכם, אבל האנשים נאחזים בי ואיני מצליח להתנתק. אני שואל מישהו שעומד לידי: למה אנחנו מחכים? הוא מצביע למעלה, אל עבר ענן נמוך, שבוקעים ממנו ברקים. אני מבין: אנחנו מחכים שהברק יפגע בטחנה.

***

הסכם זה הסכם: בשבת הם נוסעים לבקר אצל ההורים שלה. הבחור מתלבש היטב. היא מבקשת שיתחוב את החולצה בתוך מכנסיו. מיד היא מתחרטת: תוציא את החולצה, תפשיל שרוולים. אתה הולך לפגוש את ההורים שלי, לא לבקש העלאת שכר. הפגישה מתרחשת בדיוק כפי שקיוותה.  אמא שלה אינה מתאפקת, ושואלת מעל התבשיל: אז אתם הולכים להתחתן? הוא מביט בעיני האב ומשיב, למרבה ההפתעה: כן, חשבנו להתחתן עוד החורף. אחרי המתוקים הם עולים על האופנוע ושבים אל העיר. בדרך הוא בולם ליד גן ציבורי קטן, במקום שהיא אינה מזהה (אולי זו גבעתיים, אולי רמת גן). הוא אומר לה, בואי. היא שואלת, קצת מודאגת, קרה משהו? הוא חוזר על עצמו, בואי שנייה לספסל. היא מגששת: באבי, מה קרה? אתה מלחיץ אותי. מאיפה הבאת את הגן הזה פתאום? והוא אומר: מי שמתנהג בסדר אין לו מה להילחץ, נכון? היא בוהה בו: מה?

הוא מסביר: אני עובד בבית-חולים כבר ארבע שנים. תכלס, מה אני עושה שם? היא מחייכת בתמיהה ואומרת לו: אתה מאבטח. הוא עונה לה: כן, אבל בתכלס, מה אני עושה שם? נניח עכשיו אני מגיע לעבודה. מה אני עושה? היא מדברת מהבנתה: אתה מסתובב במסדרון, אתה בודק אנשים, אתה עושה כל מיני דברים — הוא קוטע אותה: לא. אני בקושי מסתובב. מה שאני עושה בתכלס זה לשבת ולהסתכל על מצלמות. ככה כל היום. כמו תצפיתנית מזדיינת. אני רואה את הלובי, אני רואה את הקרדיולגיה, אני רואה את הנפרולוגיה, אני רואה את המרכז האקדמי ואני רואה גם אותך. זה מה שרציתי להגיד לך: שאני שומר עלייך מרחוק. שאין לך מה לדאוג. שעכשיו אנחנו הולכים להתחתן, ואני רוצה שתדעי שתמיד תהיי בטוחה, כי אני שומר עלייך עשרים וארבע שעות ביממה. הבחורה המבולבלת מרכינה את ראשה, ואומרת בגמגום: אני לא מבינה מה אתה אומר. נראה לי שאולי שכחתי משהו אצל ההורים.

הארוס חובש את הקסדה וצועק: שטויות! מה שכחת? אני אסע להביא לך. היא אומרת: לא, לא חשוב, אני אסתדר. הוא מלטף את שיערה (היא אינה רואה את פניו כשהקסדה עליו) ואומר לה: את יודעת שאת הדבר הכי יקר לי, נכון? היא מהנהנת. יופי, הוא אומר. אז בואי נעוף מפה על טיל, כי הריח של הפיקוסים משגע אותי.

***

הדברים נעשים ברורים: לא אוכל להגיע לברלין, אפספס את הפסטיבל בשטוטגרט, אבל אולי אוכל להצטרף אליכם בהמבורג, אחרי שישככו הריקודים. זה בסדר, אני אומר לעצמי, אין טעם לכעוס. בחרתי במה שבחרתי. זו השקעה לטווח ארוך. רק שאז אני שוב מדמיין אתכם רוקדים. אני מתאר לעצמי את המזרקות הקטנות של שטוטגרט, אם ישנן כאלה, ומתמלא מרירות. התכוונתי לכתוב: חימה. לא עליכם, כמובן, אלא על עצמי. תמיד רק על עצמי. אתם בסך הכול יצאתם לרקוד. מה אשמתכם שיש או אין שם מזרקות קטנות.

***

אז היא כותבת לו: באבי, אולי עדיף שלא נתראה איזה שבוע שבועיים, טוב? אני צריכה קצת לחשוב. והוא עונה לה: מה יש לחשוב? אנחנו מתחתנים. והיא אומרת לו: נכון, אבל אני צריכה לחשוב עם עצמי רגע, טוב? והוא כותב לה: לא, לא טוב. תחשבי כמה שאת רוצה היום, אבל מחר הולכים לסרט. את לא רוצה שאני אתעצבן, נכון?

פתאום היא מרגישה איזו חולשה מתפשטת מהחזה לידיים ולרגליים, ובחזרה לחזה. כאילו רק הראש עומד בפני עצמו, וגם הוא סחרחר בדרכו. חברתה מאחורי הדלפק שואלת: מה קורה מותק, את נראית לי חיוורת. לא יודעת, היא אומרת ברפיון, קשה לי פתאום לנשום. החברה אומרת: תסתכלי עליי רגע. את יודעת מה זה התקף חרדה? והיא משיבה בבהלה: לא. בהפסקה הן מפטפטות במטבחון, ובתום ההפסקה הפקידה הוותיקה דוחפת לכיסה של הארוסה שטר של מאה ש"ח. היא אומרת לה, אני רוצה שתעלי על מונית – עכשיו. קחי מהבית שלך מה שאת צריכה, וסעי להורים. מחר אל תבואי לכאן, תגידי שאת חולה. אנחנו נסתדר פה. נחשוב מה עושים. אז הבחורה אומרת: כן, אוקיי, אבל תקשיבי – אני חייבת להגיד לך משהו – בינתיים הוא לא עשה לי כלום. חברתה עונה לה: את קולטת בכלל מה שיוצא לך מהפה?

למחרת בבוקר המאבטח מגיע לעבודתו מוקדם מהרגיל, ולא מוצא את אהובתו במצלמות. הוא רץ אל המרכז האוטואימוני. כשהוא מבין שאינה שם הוא מעיף במכת זרוע את הקלסרים ואת הטלפון מהדלפק. איפה היא, איפה היא, הוא צועק. הפציינטים מצקצקים נוכח העיכוב. הפקידה ממלאת-המקום צווחת: שמישהו יקרא לאבטחה! הפקידה הוותיקה, שהגתה את תכנית המילוט (ושידעה טוב מאוד שכל זה הולך לקרות) גוערת בה: אין מה לקרוא לאבטחה. את לא רואה שהוא בעצמו האבטחה? היא הולכת מעבר לדלפק ונוזפת בבחור המשתולל: מה יש לך! נדפקת? היא בסך הכול מרגישה לא טוב. היא חולה! לך לבקר אותה בבית כמו בן אדם במקום לצרוח פה כמו היפופוטם, ועדיף שתביא לה בונבוניירה. המאבטח רץ להביא את הקסדה שלו מחדר הפיקוח, ומשם קופץ על האופנוע. בינתיים הפקידה מסמסת לחברתה: הוא בדרך לבית שלך. משם הוא ייסע להורים שלך. תתכוננו.

הפקידה ממלאת המקום מעלה לפתע תובנה: התקרית תועדה במלואה במצלמות האבטחה. הפקידה הוותיקה אצה לפגוש את הקב"ט הראשי של בית החולים במשרדו, ומשם נחפזת איתו לחדר הפיקוח. יחד הם צופים בתיעוד. היא מציינת בפניו: מדובר בבן אדם חמוש. הקב"ט מרגיע: אל תדאגי, אף אחד כאן לא מקל ראש. כשהארוס הצעיר מגיע לבית הוריה של כלתו המיועדת, השוטרים כבר מחכים לו בחוץ, ומקפלים אותו בכוח אל תוך הניידת. אחרי כמה דקות של נסיעה הוא שואל את עצמו בקול: למה בפעם הראשונה בחיים שלי שאני מאוהב במישהי היא חייבת להרוס הכול. הוא נוגח בחלון, והשוטרים מעירים לו. הוא אומר להם: הלכתי ומצאתי והבאתי לה טבעת. היא יכולה להפסיק לאהוב אותי, אבל היא לא יכולה לעצור את האירוסין. עכשיו, משהצליח לשכנע את עצמו, הוא נרגע מעט.

***

הגעתי לבחינה מוכן בהחלט: סחבתי איתי ערימות של סיכומים ושני ספרים. זה היה מבחן עם חומר פתוח. סרקתי בעיניי את הטופס, אוסף של מאה שאלות אמריקאיות. על העשר הראשונות עניתי בקלות. נחתי לרגע, והשלמתי עוד עשרים. אחר כך פתרתי עוד עשר שאלות, בעצלתיים, והמחשבות החלו לנדוד. אחריהן החלו לתעות גם העיניים. השלמתי חמישים. הסתכלתי בשעון הקיר. הבטתי בנבחנים האחרים. ובבוחנים, שתמיד נראים כועסים-מראש, כאילו הם מוכנים לעימות מבעוד מועד. יצאתי לשירותים כדי להתאוורר. אחר כך הסברתי לבוחן שאני מעוניין לנשום אוויר, והוא אמר לי: אין אפשרות כזו, אתה חייב לחזור איתי. הוא הזהיר: אם תלך, הטופס שלך עלול להיפסל. נפרדתי ממנו לשלום.

אבל במקום לצאת אל החצר, רגליי נעו משום מה אל חדר הגופות. הדלת הייתה נעולה. התיישבתי על הרצפה ונשענתי בגבי על הדלת. עצמתי את עיניי ודמיינתי את המתים. שיוויתי אותם רוקדים, בהתחלה כמו בציורים המקסיקניים, ואחר כך כל אחד עם עצמו, כמו במופע של בת שבע. היה לי חשק אדיר להיכנס לשם, ולהישטף באור השחור. בשלב כלשהו המתמחה התורנית הגיעה ושאלה האם אני צריך איזו עזרה. רק לבדוק רגע משהו, אמרתי, ונכנסתי יחד איתה. הצחנה שצפה את נחיריי בין רגע. הסטאז'רית התעניינה: אתם לא אמורים להיות כרגע במבחן? כן, השבתי לה, אבל אני חושב שאעשה אותו כבר במועד אחר. היא המשיכה: ומכל המקומות בעולם, בא לך לבלות דווקא בחדר המתים? לא יודע, אמרתי. משום מה הוספתי: אני חושב שאטוס בקיץ לשטוטגרט או לברלין, אני אמור לפגוש שם חברים. היא הדליקה את האור העמום ואמרה תוך אנחה: תדע שגם אני הייתי במצבך, לקראת סוף השנה השלישית. אמרתי לה: כן? אז מה עושים? כלום, היא אמרה לי. מקללים ומקללים ובסוף זה איכשהו עובר.

***

הארוס שוכב במיטה בחדר נעוריו אצל ההורים ומעשן. מיד עם שחרורו ניסה להתחבר אל מערך האבטחה דרך המחשב הנייד שלו, והצליח. איש לא טרח לחסום לו את הגישה. הוא מתבונן בה יום אחר יום, שבוע, שבועיים, שלושה שבועות. חולפים חודשיים. הוא אוכל מול המסך, הוא צופה בטלוויזיה הגדולה כשהמסך מונח על ברכיו, וכשהוא יוצא לסידורים, הוא לוקח את המחשב עמו. הוא מתבונן בה בדומיה, בצבעים עכורים. בשפת הגוף העדינה שלה, בעודו יושב בתור לבנק. בתנועות הידיים. בחיוכה המאופק. עם הזמן הוא מתחיל לתעב את החולים, שמסתירים לו את עיניה. בכל יום הוא מוודא שעל אצבעה עדיין מושחלת הטבעת. עד שבוקר אחד נופל דבר: הוא מבחין שאצבעה עירומה. הוא מסיים לאכול את הכריך, טוען את האקדח שלו ועולה על האופנוע.

***

המתמחה אמרה לי: שמע, אני חייבת לצאת לרגע. אתה נשאר פה או מה? אמרתי לה: אני צריך רק עוד כמה רגעים. טוב, היא אמרה. תשתדל לא ללכת עד שאחזור. אסור להשאיר את המתים ללא השגחה. אין בעיה, אמרתי. אחרי שיצאה, נעלתי אחריה את הדלת. הסתובבתי קצת בחדר, והתאמנתי על צעדי ריקוד שהצלחתי למשות מזיכרוני. נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. ניסיתי לחשוב עליכם, על המזרקות, אבל הסירחון העז לא הותיר לי שום פתח. גם השקט נקווה בעיניי.  

לאָנָסטָסיָה דֶרגָצ'וֹבָה

המקום נמצא בפאתי העיר וכמו זנבותיה של כל עיר, היה גם הוא מוזר ועגום: בניין עשוי בטון השייך לאיזה מכון מחקר של העיר אַשחַבָּד.

חלונות החזית שלו פנו אל שני קווי החשמלית, ועד עצם הלילה רעדו כל החפצים שבחדר – השולחן, הכיסא, מכשיר הטלפון – מקרקושם של הקרונות העוברים. אולם כשירד הלילה, שקעו כל חמש הקומות של הבית המכוער הזה אל תוך שקט מחריד הדומה לשקט שבחדר-המתים ויותר מכל דבר אחר בעולם רציתי לברוח משם, לו רק היה זה אפשרי.

בחושך, מֵעֵבֶר לפסי החשמלית, אפשר היה להבחין בקושי בפארק עזוב שהוקם על שטחו של בית העלמין הישן; גם הוא היה מוזר ושקט מאוד בלילות.

כיום נראה בלתי סביר שבאמצע שנות התשעים ההזויות דאג מישהו לארגן קו חם לעזרה נפשית. ארגון הסהר האדום (משמו של הארגון בטוּרקמֶנִיסטָן הושמטו המילים "הצלב האדום" באין בהן צורך) שכר חדר בקומה הראשונה של הבניין הריק למחצה השייך למכון הגוסס. הממונים עלינו סברו שאנחנו, בוגריה הטריים של הפקולטה לפסיכולוגיה, נצבור כאן ניסיון מקצועי רב-ערך. היינו מתחילים את העבודה בשעה שמונה בערב, מסיימים בשמונה בבוקר, ושתי השמיניות האלה נדמו לי בלילות כמעגל מטורף של קרוסלה שבה סוסים קפואים דוהרים בלי הרף אל שום מקום ושום דבר, על רקע השיחות המדאיגות.

בחדר המשרד הגדול וחסר החמימות עמדו רק שלושה כיסאות לא תואמים ושני שולחנות: האחד היה שולחן חדר ישיבות ענקי והשני שולחן משרדי שעליו היו מונחים מכשיר הטלפון והיומן שבו ערכנו את הרשימות. לא היו וילונות על החלונות ולא מנורת שולחן. אפשר היה לתפוס תנומה רק על שולחן הישיבות. כשחשתי מסוחררת מצלצולי הטלפון והשיחות הבלתי פוסקות עם שותפתי – אלוהים יודע באלו נושאים – טיפסתי על השולחן ושכבתי שם כחצי שעה, שרועה תחת אורן הכחלחל של המנורות הלאות, כמו פציינט לפני ניתוח.

לא ידוע לי של מי היה הרעיון להתקין בחלון הגדול דווקא סורגים משובצים כמו בבית כלא. אולי בגלל הסורגים ואולי בשל העובדה שהבניין ננעל מבחוץ ושחררו אותנו רק בבוקר, תחושותינו ומחשבותינו, במיוחד בימי העבודה הראשונים, היו ברורות למדי: זהו בית כלא. אין לאן לברוח – לא מהבניין, לא מן הקולות חסרי התקווה שבשפופרת הטלפון ולא מן החדגוניות מלאת השיממון, זו שאפיינה את צרותיהם של אנשים זרים.

באופן כללי, התקופה ההיא בחיי – למען האמת די קצרה, כחצי שנה (אחר כך הגישו הפקידים את הדוחות שלהם אודותינו, ולא היינו נחוצים עוד) – עולה היום בזיכרוני בתחושה של עצב עמום, אף שהייתי הולכת לעבודה ועוזבת את ביתי ללילה שלם בתחושת הקלה: היחס שלי אל בעלי נע בין טינה מרירה לרגש אשמה עמוק, וכך קרה שבלילות המשונים ההם הייתי אני עוזבת את הבית ולא הוא.

הבקרים היו הכי מוזרים: תחילה הבהירו השמיים המשובצים, אחר כך רעמה מול הבניין החשמלית הראשונה הריקה וחלפו המכוניות הראשונות. כמו בהינף שרביטו של מנצח, צמרות עצי הדולב המפוארים שבפארק התפרצו בהמולת ציפורים… אחרי כן נפתחו דלתות הבניין ושוחררנו לחופשי. ואף שעברה שם חשמלית שהגיעה עד לביתי בלי תחנות מעבר, העדפתי ללכת ברגל…

אין דבר נעים יותר מרוח שחרית קלילה הפורעת את הבלורית ונושבת על המצח, כמו שאמי הייתה עושה לי בילדות כשרצתה לגרש חלום רע. בשובי מן העבודה הייתי צועדת, מפנה את מצחי אל הרוח הרחמנית כדי שתשטוף ממני ותגרש את כל סיפורי הלילה הטלפוניים, את הקולות הזרים, את היפחות והרטט הגרוני, כי לסחוב אותם אתי אל תוך חיי הלא מאושרים במיוחד היה בלתי נסבל לגמרי עבורי.

הייתי גדושה בכאב, שיממון ושנאה שהיו שייכים לאנשים אחרים, ובה בעת – וזה היה הפרדוקס העיקרי – הרגשתי בנפשי ריקנות מענה, אולי מפני שהמפגש שלי היה עם קולות ולא עם פרצופים. אנשי בוקר רעננים וערניים הלכו לקראתי, להבדיל ממני, היה נעים להביט בהם. הקולות שהציקו לי במשך הלילה התרחקו והתקרבו חליפות ולבסוף נמוגו והתנדפו, ואני חזרתי אט-אט אל עצמי, אל תוכי, אל הצרה המאושרת שלי.

כך הייתי צועדת כארבעים דקות עד לצומת שבו עמד בית מגורים ובו חלון אחד שלא מכבר הפך עבורי לאות-מבשר סודי.

היה זה חלון דירתו של חברי הוותיק…

היום הוא גר במרחק רב ממני; מרחק כה רב שכשאני מדמיינת את הנחשולים האיטיים העצומים של מי האוקיינוס שמעליהם יש לטוס כדי לראות את פניו בחיים ולא על מסך מחשב – אני עוצמת את עיניי נטולת כוח.

אלא שבאותם חודשים היה חלונו מבשר לי אם יהיה זה יום מוצלח או לא. אם אור המנורה היה דולק פירושו היה שהכול יסתדר לטובה היום; ואם בנוסף לכך נראתה מאחורי הווילון צלליתו של גבר הרוכן מעל השולחן (הוא למד במכון ללימודי ערב ועשה את שיעורי הבית בלילות) – יכולתי לקוות שיתמזל מזלי גם בעניינים החשובים ביותר.

הייתי מאוהבת. ההתאהבות הזאת, שהשתקפה מאהבתו הנכזבת אליי עוד מימי בית הספר, השיגה אותי, כמו בומרנג, בעת שבה לכל אחד מאתנו כבר הייתה משפחה משלו ולא היה ניתן לתקן דבר. זמן קצר לפני כן נולדו לו תאומים, ולעתים, כשעמדתי על המדרכה והתבוננתי בחלון המואר באור המנורה, ראיתי את ידו מנענעת בקצב את העגלה…

***

אם כן, הקו החם לעזרה נפשית.

עבדנו בזוגות כדי שנוכל להתחלף כשהעייפות וקהות החושים של טרום השחר נפלו עלינו. לא היו לנו שמות. בעצם, היו לנו רק שמות בדויים: היינו פשוט קול – קול שמרחף מעל התהום הטלפונית; קש המושט לטובע, הבצלצל שבעזרתו ניסה המלאך מהמשל למשוך את החוטא מהגיהינום. לי, אגב, קראו שם עדה.

כשבועיים אחרי תחילת העבודה התברר שאלה שמתקשרים שוב רוצים לדבר אתי, לשמוע דווקא את קולי. בזמן שנפרדו ממני, רבים שאלו אותי: "מתי תהיי תורנית בפעם הבאה?"

זה נגע ללבי ואפילו ריגש אותי.

במהרה נוצרה אצלי קבוצת לקוחות משלי. סבתא גלינה מיכאילובנה המרותקת למיטה נהגה לטלפן אליי לפני השינה, שעה קלה מלמלה משפטים קטועים ומדאיגים, אחר כך נרדמה – לפי הנקישה הבנתי שהשפופרת נפלה מידיה וכששמעתי את נחירותיה, ניתקתי… ברור היה לי שהזקנה מעורערת בנפשה, כמעט עיוורת, ובכל פעם הופתעתי מחדש שהייתה מסוגלת לחייג את המספר שלי ולזכור את שמי.

"עדה?! עדה?!" זעקה, "תנו לי את עדה!"

ברגע שהשתכנעה שזאת אני, החלה למלמל לתוך אוזני את כל חייה הקודמים:

"אני לא רואה כלום, לא מבינה כלום…" מלמלה נסערת בלשונה העילגת. "לא רואה כלום… לא מבינה כלום… הוא אמר 'גליה, תהיה מלחמה…', וכעבור שלושה ימים התחילה המלחמה. מאיפה יכול היה לדעת? אחר כך לקחו אותו לחזית, ושנה וחצי לא היו מכתבים ממנו… ואני הייתי בין המפונים לאוּרָל… לא היה שם אוכל, ולא חשמל, היה קור כלבים… וכל זה היה קשה ונורא… אבל אחר כך הבנתי: זה לא הדבר המפחיד ביותר. הכי מפחיד שהקוטב הצפוני נמס…"

טלפנו אלינו בני נוער שהיו מוכרחים לשפוך על מישהו בדחיפות את צרותיהם בבית ובבית הספר, את העלבונות הקשים שהטיחו בהם הורים ומורים; שניים-שלושה אידיוטים מאלה שאינם מסוגלים לעבור בשקט ליד מספר טלפון המתפרסם על גבי מודעות נהגו להתבדח לתוך השפופרת באומץ רב; והמון של נשים שבכו בסגנונות רבגוניים: לרוב הן התקשרו אחרי חצות, מצפות בדאגה לשובם של בעליהן הביתה.

מתאבד היה רק אחד…

***

הדרישה העיקרית של עבודתנו הייתה: אין לך זכות להניח את השפופרת ראשונה. את חייבת לזכור שהאדם הבודד הגיע למרומי האשד הגבוה ביותר שלאחריו – רק זרם סוער הסוחף את עולמו; את – הכתובת האחרונה שלו, הקול האחרון שצף אליו מן הריקנות. הווי אומר שהשיחה נמשכת כל עוד יש תקווה שהוא שומע אותך. אם יתמזל מזלך, תצליחי להסב את תשומת לבו אל החיים ואל העובדה שיש בהם גם כישלונות, בעיות, עלבונות ואפילו צרות. על מנת להוריד את רמת המתח, התענייני בפרטי הפרטים – בניואנסים הכי זעירים – במה שהוא מרגיש, איך נוצרה אצלו ההחלטה הגורלית ואיך גילה בתוכו את הביטחון בכוונתו לשים קץ לחייו. אם הקול בקצה השני של הקו משדר רק חוסר תקווה, משכי את שיחתכם עוד ועוד עד שישתנה מצבו של בן שיחך, ולו בגלל העייפות…

זה היה קשה: לא היה לי אז כמעט שום ניסיון ולא אמונה בכוחותיי. ברגע שהבנתי שהאדם שמתקשר לטלפון שלנו נמצא בקצה כוחותיו ובקצה חייו, מיד הוצפתי בבהלה מרעידה.

כך התברר לי שקצה החיים – הנה הוא, על אדן החלון.

עתה דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בלילה בחדר בעל חלון מסורג ומדברים בטלפון על המוות עם אדם לא מוכר שמדשדש לאורך כל שיחתכם על אדן החלון של הקומה השישית, ואתם שומעים את רעש המכוניות ברחוב שלו ומחכים בריקנות קפואה בבטן לשמוע בשפופרת את זעקתו האחרונה או – את הדממה שהוא משאיר אחריו…

הוא דיבר בקול חדגוני, נטול רגשות: הנה, החליט להגיד למישהו אחד לפחות שהוא עושה את זה על דעת עצמו, מרצונו ולא במקרה; כדי שלא יקשקשו אחר כך שהוא נפל מהחלון מתוך שכרות.

אגב, הוא היה יחסית פיכח; זאת אומרת, לגם משהו, כמובן, לפני שטיפס אל החלון, אך לא יותר מזה.

למעשה, מלמדים אותנו, הפסיכולוגים, שלבן אדם יש זכות בחירה בין חיים ומוות ושבחירתו איננה באשמתנו ובאחריותנו… אך כל השיקולים המקצועיים האלה נעלמים כלא היו כשאני מתחילה לדבר אתו; שפגאט דק נמתח מקולו המקוטע אל קולי, ועליו אני מחזיקה אותו כך שגרוני מאומץ אף שאני מדברת בנימה שקולה ורגועה, שרירי צווארי וכתפיי קופאים, וידי האוחזת בשפופרת נרדמת. העיקר, במשך המאבק האינסופי הזה אני מנסה להתגבר גם על פחדי שלי – שמא לא אצליח להחזיק בו, שמא לא יהיה בי די כוח.

הייתי אז בת עשרים וחמש והוא היה מבוגר ממני בכעשר שנים. קולו היה עמום ומרוקן – קליפת קול, כאילו מישהו נשף החוצה את חמימות נשימתו והותיר רק את החרחור המופק על ידי מיתרי הקול. מדי פעם השתעל – או שהצטנן, או שהייתה זו מחלת לב, – אבל אני התעודדתי: זו הייתה דרך טובה לקשור שיחה נורמלית – שתיים-שלוש שאלות על הרגשתו הפיזית מורידות את הפּתוס האובדני…

"אני שומעת שיש רוח חזקה שם אצלך."

"כן," הוא ענה. "החלון הרי פתוח…"

שאלתי אודות הסיבה שדחפה אותו אל אדן החלון… התברר שהיה זה משהו בנאלי, כמו תמיד, בנאלי וחסר תקווה: אשתו עזבה, הלכה אל הוריה ולקחה את שני ילדיהם שבלעדיהם אין לו סיבה לחיות.

"בן כמה הגדול?" מתחתי את השפגאט המושט בינינו – עדיין רפוי ולא מועיל לאיש.

"שש. הקטן בן שלוש."

"מדוע היא עזבה?" שאלתי בלבביות ובה בעת פתחתי את היומן שבו תיעדנו את שעת השיחה, את הנושאים, את השאלות…

בתגובה הוא נפל לפתע אל מחוץ לקהות החושים שלו והחל למלמל במרירות משהו על הטיפשות הנפשעת, על הנסיבות דלות ההשראה, הנדושות והעלובות…

"הבנתי," אמרתי בקול רגוע ואמפטי. "יש לך אישה אחרת."

"לא!" הוא צעק בעוצמה כזאת שנבהלתי שייפול בגלל התנועה החדה. "איך אפשר להגיד את זה ככה! זה היה טשטוש דעת, טעות, עליבות. זה שטויות, שטויות, את מבינה! הרי אין לזה ולא כלום עם חיינו!"

הוא צעק בקול צרוד, כאילו ניסה לצעוק דרכי, דרך קולי את מה שכנראה לא הספיק לומר לאשתו בשעה שעמדה לעזוב את הבית, כשחטפה בחופזה את חפצי הילדים שהזדמנו לידיה. מרירות כה גדולה נשמעה בקולו עד שהחלה להסתמן בתוכי תקווה קלה: הרי מרירות היא רגש חי, היא ממררת ומרעילה, אבל לא שורפת את הנפש לאפר.

"לפי איך שאתה מגיב," אמרתי ברוך, "אתה עצמך לא חושב שהסיבה שבגללה אשתך עזבה היא שטות."

ברגעים האלה העליתי בזיכרוני בקדחתנות את כללי העבודה עם האובדניים והשתדלתי לדבר, כמו שהיה כתוב בתקצירי ההרצאות, בקול רגוע ומפייס. ידעתי את כל הכללים האלה: שאסור להניא אותם מהמעשה, או לכפות עליהם את תחושת התלות בחיים או לעורר בהם רגשי אשמה או להוכיח אותם על חולשתם… קיימות טכניקות מיוחדות: להקשיב לנשימה הנשמעת בשפופרת, להתאים את עצמך אליה ובהדרגה להרגיע אותה… רק שלא חשתי דבר: בגלל רעש המכוניות, צלצולי החשמליות והרוח הרושפת כנחש בתוך ענפי העצים מאחורי החלון. גם בחלון שלנו הרוח הלילית טלטלה בחוסר-רחמים את צמרות העצים שבפארק.

"גם אצלנו עוברות חשמליות, אתה שומע?" שאלתי והתחלתי לכתוב ביומן… במעשה תיעוד השיחה עם לקוח של הקו החם מתעוררות תחושות של סכלות ומבוכה, כמו אלה המופיעות באדם שנתפס מחליף בגדים במלתחה שבחוף הים. חוץ מזה, אני אינני יוליוס קיסר, קשה לי לעסוק בשלוש משימות בבת אחת; אך זה לא הזמן לחפש נוחות: הייתי חייבת, בכל מחיר הייתי חייבת להצליח לכתוב, להקשיב ולדבר בו זמנית. הכי קשה היה לי לדבר לאט ובאופן שקול.

עכשיו יש לי ניסיון רב בכך, אך באותו לילה פעלתי אינטואיטיבית ובנימה הרגועה שלי הראיתי לו שאני בכלל לא מפחדת, אף שמן המשפט הראשון שלו הבנתי שיש לי עסק עם בן אדם שקיבל החלטה ושיש לי ולו מעט מאוד זמן.

"באיזו קומה אתה?" התעניינתי, מנסה להשתלט על הרעד המאוס שבקולי.

"קומה שישית," אמר. "מספיק לגמרי כדי…"

"למטה – אספלט, דשא?"

"סככות מעל חלונות ראווה. זה לא מפריע…"

דנּו עוד במה שיש שם למטה; אני המצאתי בבהלה שאלות, הוא ענה בקור רוח ובאיפוק. אסור היה לי למקד את תשומת לבו במה שנמצא למטה: קשה להסתכל לשם ממקום גבוה ובסופו של דבר עלול להופיע הדחף לקפוץ.

"חשבת על מי שימצא אותך?"

"אָהָה," הוא ענה. "העיקר שזה לילה, אין ילדים בסביבה. לא לָעניין להדגים להם מה קורה כשהגולגולת מתפצחת, נכון? ייקחו אותי, יסיעו אותי לחדר המתים – השכנים מכירים אותי, הרי גדלתי כאן…"

"ומי יביא אותך לקבורה?"

"נו, את מבינה שזה לא מטריד אותי," אמר. "מה את דואגת? או שזה פשוט מסקרן אותך? אז אני אגיד לך: אני גבר מצליח, כמו שאומרים, יש לי הרבה חברים, מכרים, קולגות… כך שמכל השטויות האלה… נו, זרי-אבל ומצבות, יהיה לי מעל ומעבר… כל זה יהיה מסודר. הוריי, תודה לאל, מתו. אחותי תשרוד את האובדן. רק שלא תתבע מטניה את דירת הוריי, אנחנו גרים בה… גרנו… וטניה… נו, אם היא יכלה למחוק את כל החיים שלנו – את מבינה? – את כל החיים… אז גם היא תתגבר על זה איכשהו…"

כעשרים דקות דנו בדרכי התאבדות אחרות. הוא אמר שהרהר בכל זה במשך יומיים, ומכיוון שממילא עסק בצניחה חופשית, הדבר הזה – הקפיצה – נראה לו כאמצעי הכי פשוט בשבילו, הכי שגור.

הוא אמר: "זה פשוט, אני מנוסה בזה – אתה צועד לפנים צעד אחד וסוף פסוק," והוסיף, "יש לי בעבר די הרבה קפיצות… הרי הכול יכול היה לקרות. גם המצנח יכול היה שלא להיפתח פעם…"

"אתה חושב שזה אותו דבר?"

"מה זה משנה כבר," ענה בעייפות. "טוב, אני לא רוצה לבלבל לך את המוח יותר מדי…"

"ואיך אתה נראה?" קטעתי אותו, מותחת במחשבה שלי עוד קצת את השפגאט הדק שבינינו עד שהפך למיתר מצלצל וכמעט מוחשי. "אני מנסה לדמיין אותך ולא הולך לי. אתה יכול לתאר את עצמך?"

"אלוהים, בשביל מה זה… זה באמת מעניין אותך, או שדורשים מכם לשאול את זה?"

"גם דורשים," עניתי בכנות, "וגם לי זה חשוב: אני לא סובלת את הטלפון מפני שאני לא רואה את פניו של בן שיחי. קול זה עשן, כלום… הוא מהדהד ונמוג. חוץ מזה, ברור שהקול שלך לא משקף עכשיו את אישיותך. תאר את עצמך, אה?"

"אין מה לתאר… גובה בינוני, שיער בהיר. פנים… נו… רגילים לגמרי. יש עשרה כמוני בכל חשמלית."

"ובכל זאת, נדמה לי שאתה אמור למצוא חן בעיני נשים…"

"על מה את מדברת," מחה באדישות. "מעולם לא יכולתי להבין מה טניה מצאה בי… כנראה, פשוט התרגלה: אנחנו ביחד מהילדות."

שרירי השוקיים שלי התכווצו בעוויתות מתחת לשולחן. שיניי נקשו זו בזו, אבל המשכתי והחזקתי אותו בשפגאט הזה, נשענת בדמיוני ומכבידה על כפות רגליו בחזה שלי (הוא נעל נעלי ספורט, כך גיליתי מתיאורו). התבוננתי בקהות חושים בחלון שלנו החסום בסורגי כלא עשויי ברזל, מצטערת צער עמוק על שאיני יכולה להעבירם בכוח הרצון ולתקוע אותם בחלונות דירתו.

פעמים אחדות ניסה להיפטר ממני, שמעתי בקולו שהוא מוצף בגל של שיממון, עצב ועייפות, ושוב עשיתי מאמץ להאט את קצב דיבורי ושאלתי את השאלה הבאה… הקולות שלנו נאבקו על שפת התהום; קולו ניסה להיחלץ, לחמוק, לעוף… קולי התפתל סביבו כמו נחש בריח, קשר קשרים על גבי השפגאט, נתלה בכל עילה והמציא תפניות חדשות בנושא השיחה.

…כעבור שעה ויתרנו לפתע על הרשמיות, כשהתברר במקרה שלמדנו באותו בית ספר, רק שהוא, כמובן, סיים אותו עשר שנים לפניי. אתם מבינים, זו הייתה אהבת נעורים בינו לבין אשתו. הם ישבו באותו שולחן בכיתה.

"אתה יודע," אמרתי, "עשר שנים באותו שולחן – זה חזק. זה יותר חזק מאשר עשר שנים באותה מיטה."

הוא שוב פרץ בשיעול ואני נבהלתי – שמא ימעד!

"הקול שלך נקטע," אמרתי לו. "אני שומעת שקשה לך לדבר. במקומך הייתי לוגמת משהו חריף… יש לך משהו בהישג יד?"

במקומי שלי גם אני הייתי לוגמת – מה לוגמת! – יוצקת אל תוכי כוס גדושה של וודקה כדי להרגיע את הרעד שבכל הגוף.

נוצרה בתוכי מערבולת של כאב. הקיבה התכווצה והכאב הקרין אל הבטן התחתונה – אותו מקום ממנו, לפני חצי שנה, נכרת התוספתן. תוך שאני מצמידה את כף ידי אל הצלקת המנדנדת, מתנועעת מעט ומרדדת את המילים בפי, התעניינתי בנועם וברוגע – האם לא קר לו שם, ברוח? מה הוא מרגיש? האם צורב לו בִּפנים או שסתם צובט לו בלב? דיברנו – כך רשום ביומן, כלומר, זאת האמת, אף שעכשיו אני לא מסוגלת להאמין בזה – ארבע שעות ועשרים ושלוש דקות. הרגע הכי מפחיד היה כשלפתע נתקף דאגה ושאל אם לא התעייפתי. מצד אחד, זה היה סימן טוב – שמשהו בכל זאת השתנה בו; מצד שני, פתאום ראיתי בבהירות בעיני רוחי שהוא צועד מאדן החלון מטה רק כדי שלא להלאות אותי עוד.

אות התקווה הראשון לכך שנצליח להיחלץ מזה, הבהב אצלי כשהחל לבכות…

זה היה אותו שלב בשיחתנו שבו עברתי לנושאים כמעט אסורים: אסור להפעיל לחץ על אדם אובדני על ידי ניצול רגשותיו אל הילדים שלו. אבל כוחותיי אזלו והייתי מוכנה לגלוש אל הרצפה. שנאתי אותו ופחדתי עבורו עד אימה. לכן שאלתי:

"והבנים – איזה מהם דומה לך?"

הוא השתתק, כאילו מישהו חנק לפתע את גרונו. אחר כך בלע רוק בקול ואמר:

"הגדול דומה לי. ילד טוב. עצמאי כזה, רגוע… אבל הקטן שלי, בן השלוש – הוא אש! דומה לטניה מכף רגל ועד ראש. הכול מעניין אותו, בכל דבר הוא מעורב… והוא כזה פילוסוף! הוא אמר באחד הימים: 'החיים שלי חסרי תועלת. אני לא יודע לעשות כלום. אפילו לא לנגן בכינור…'."

ואחרי שאמר את המילים האלה התחיל לבכות, ואני נשנקתי: היה זה ניצחון זעיר במאבק עם שש קומות הניצבות מול הלא כלום.

אמרתי:

"ילדים מבריקים כאלה הם בדרך כלל קשים מאוד אחר כך, בגיל ההתבגרות. בעוד איזה עשר שנים…"

"כן," ענה אחרי שתיקה. "את כמובן צודקת. אבל הכול לשווא. טניה לא תסלח ולא תחזור… ולא תרשה לי לראות אותם – היא הזהירה אותי."

"לא בטוח," עניתי ברוך. "נשים כאלה לא משליכות את מי שקרוב אליהן בקרבת דם."

"…את חושבת?" שאל.

ולהפתעתי, פלטתי בנימה נועזת:

"אתה יודע… אני הייתי מתנקמת!"

אתנחתא ארוכה נתלתה שם – חששתי מאוד שלחצתי יותר מדי, שחדרתי לסבַך שהכניסה אליו מותרת רק לבני זוג. הוא השתהה ושאל:

"במי?"

"בחלאה הזאת שהלשינה לה!"

הוא הוציא קול מוזר – צחקוק כבוש או חרחור. היטיתי את אוזני בתקווה: הוא הלך ודמה לאדם חי.

"הרי אני עצמי הוא החלאה ההיא," אמר בפשטות.

הייתי המומה… לא ידעתי איך להגיב. אבל היה עליי לדבר, לא משנה מה, הייתי חייבת לדבר, לדבר – לקשור קשרים, לא לרפות את המתיחות שבשפגאט.

"ו… איך… איך זה קרה?"

"פשוט: התפכחתי ופרצתי בתוכי ביבבה. את יודעת איך זה קורה בחתונות בכפר: אורח שיכור אחד מחטיף אגרוף לאורח אחר ישר ברקה, ההוא מתפגר. הרוצח מתפכח… ומה מתברר? שהרג את בן דודו. הוא הולך ברחוב באזיקים, בין שני שוטרים, מנענע בראשו ומייבב… כך גם אני: התעוררתי אחרי מסיבת הרווקים הארורה של סֶריוֹגָה, ראיתי את זאת… את הגוף הזה, את התועבה הזאת לידי, ו… זה היכה בי בכל הכוח!.. הבנתי שאני לא מסוגל! לא מסוגל לשאת את זה בתוכי. באתי הביתה, הערתי את טניה ושפכתי לה את הכול, כמו לכומר וידוי… הרי התרגלתי לבוא אליה עם הכול. את לא מתארת לעצמך מה היא יודעת עליי… – הכול! אפילו את מה שהבחורים שומרים בסוד מכולם ולתמיד. חשבתי – אשתחרר מזה, איטהר, אשכח את הכול… טיפש, נכון?"

"נכון!" הסכמתי בכנות, שוב כנגד כל הכללים. "אבל אתה יודע… הייתי נותנת לה זמן להרהר ולהבין את כל זה. אני אומרת לך את זה כפסיכולוגית. עכשיו היא, כמובן, מבולבלת, מרוטשת, פשוט הרוגה… אבל אחר כך היא בטוח תיזכר בכך שאתה, טיפש, סיפרת לה את הכול בעצמך, וזה אומר – מה?.."

"מה?" שאל מהר, ולפי החיפזון השוקק שבו חטף את דבריי מפי, כבר ידעתי שהוא שלי, שלי, שצריך רק להוריד אותו מאדן החלון הארור הזה, כדי שלא ייפול, כבר בשגגה…

"זה אומר שעבורך זה כמו… מפולת בהרים… סימן אמתי שלפני כן לא בגדת בה מעולם, שזה נוגד את הטבע שלך… ויוצא ש…" נשמתי נשימה בהולה. "לדעתי, היא פשוט החליטה לנער אותך כראוי. לכסח לך את הצורה כך שתזכור את זה לכל החיים!"

"נו באמת…" משך בספק ובתקווה. "את לא מכירה את טניה שלי. היא אף פעם לא מחשבת שום דבר. אף פעם! היא כזאת אש!"

"אש, אש… תבער ותדעך… הילדים ישאלו על אבא פעם אחת, פעם שנייה… נשים כאלה לא רגילות לתבוסות."

לשוני מעדה, עפעפיי כבדו ועמדו להיסגר, גרוני יבש.

המשכתי והמשכתי לדבר, ולשאול שאלות, ולהתעמת אתו, בלי להרשות אפילו לנתז הכי קטן של מרירות או ייאוש להתגנב אל קולי… מתחתי לאט-לאט את השפגאט. משכתי ומשכתי בבצלצל…

ברגע מסוים ראיתי שהשמיים בחלון החלו להתבהר, כאילו מישהו חרוץ ניקה וליטש אותם עד לשקיפות. השמיים עדיין לא היו תכולים, אלא בצבע נוצות היונה, מעין כחול-אפרפר, והם התרחבו והתנפחו מאחורי הסורגים, חבטו בהם בכנפיהם בתקווה להתפרץ כאור יום…

בשניות אלה חשתי בתשישות הגובלת בעילפון, כאילו חציתי מדבר ימים רבים בלי אוכל ושתייה; הרגשתי שכוחותיי אוזלים, שעוד דקה-שתיים – פשוט ארפה ממנו, כי לא אהיה מסוגלת יותר למתוח את השפגאט הבלתי אפשרי שלי.

עצמתי את עיניי ובשארית כוחותיי טיפסתי אל אדן החלון, חיבקתי את גבו, נצמדתי אליו חזק ומשכתי אותו לאחור כדי ששנינו ניפול מחובקים לתוך החדר…

ומיד – קשה להאמין בזה עכשיו, אבל אני זוכרת את זה שנים רבות! – הוא אמר:

"האור מתחיל לעלות… הלילה נגמר!"

ואני שמעתי את הנקישה הקפיצית של נעלי הספורט: הוא קפץ מאדן החלון אל רצפת חדרו.

אחר כך, מכיוון שהרגיש, כנראה, מבוכה גדולה, נפרד ממני בחופזה והניח את השפופרת.

ישבתי, נשענת על גב הכיסא, הסתכלתי בקיר במבט מרוקן ולא ראיתי דבר. בתוכי זמזם ושכך הכינון החזק של המנגנון הבלתי נראה. הקרוסלה המטורפת הלכה ובלמה את ריצתה לשום מקום ואל שום דבר…

כך ישבתי כארבעים דקות, מביטה ללא תכלית אל הקיר – רק לא אל החלון. החשמלית הראשונה עברה רועשת, המקהלה הפראית של הציפורים שבצמרות עצי דולב החלה לצייץ, לצווח ולקשקש.

שותפתי הרתיחה מים וחלטה תה ובשתיקה הניחה לפניי את הכוס שבחשה לתוכה ארבע כפיות סוכר. מוזר: שכחתי לגמרי שעוד מישהו נמצא בחדר חוץ ממני.

בשעה שמונה, כרגיל, שחררו אותנו. אני חיכיתי לחשמלית ונסעתי הביתה.

לא הייתי מסוגלת לראות עוד שום חלונות.

אף פעם מאז לא חזרתי הביתה בדרך ההיא שליד הבית בעל החלון היקר עבורי, שבו, מאחורי הווילון, צלליתו של הגבר נענעה בקצב את עגלת התאומים.

אבל היום, כעבור שנים רבות, כשאני וחברי הטוב מצליחים להתגבר על הנחשולים העצומים של מרחבי האוקיינוס ומדברים בסקייפ, עולים פעם בפעם בזיכרוני החלונות הישנים ההם: החלון הגדול החסום בסורגי כלא צפופים, החלון האחר, המואר באור חמים של מנורת שולחן; ועוד – החלון העלום ההוא, הווירטואלי כמו שאומרים היום, שנמצא בקומה שישית, שעל האדן שלו אני, כמו יעקב התנכי, נלחמתי כל הלילה, עד השחר, במוות; נלחמתי – וניצחתי.

ירושלים, 2011


*עריכה לשונית וספרותית: שמחה גולדשטיין

 

במקומות מסוימים, החיים חדורים בחוסר תוחלת תהומי ונושאים הילת ייאוש כה חמורה, עד שתושביהם מפסיקים לפחד, או לכל הפחות נהיים אדישים לנוכח הוודאיות של המוות. קמדן סיטי היא מקום כזה בדיוק.

קמדן היא רוח רפאים מרוטה ומוכה של עיר, שהעוני והשחיתות, האלימות, הסמים והמחלות החריבו אותה. תושביה מתבוססים בריקבון, שרובץ עליהם כמו חיה גוססת וחולנית מוטלת בחום השמש.

בעיר הזאת, בניגוד חד ואירוני, ניצב בגאון מתחם הזכוכית והפלדה המודרני של בית החולים האוניברסיטאי קופר, שטוף אור מלאכותי בהיר, אנדרטה מפוארת לרצון החיים העז של חלקה העיקרי של האנושות. בית החולים ניצב בלב שטחים נרחבים של התחדשות עירונית, שגבולותיהם מסומנים בבנייני רכבת משוחזרים. נווה מדבר של הבטחה שקרית במדבר ייאוש אמיתי.

פרנק קאש, שותף בכיר במשרד עורכי הדין היוקרתי קאש, קולינס והייבר הממוקם בהאדונפילד פנה לאיטו במכונית הב-מ-וו החדשה והנוצצת שלו אל תוך החניון המקורה של בית החולים. הוא עצר קצת לפני המחסום כשהשעון על לוח המחוונים הבהב: 4:01 לפנות בוקר.

בעוד חלון הנהג נפתח בדממה, לחות קרירה של אותו בוקר אפלולי בחודש נובמבר פלשה אל תוך פנים המכונית החמים. קאש הגיב ברעד קל, הושיט יד למכונת הכרטיסים האוטומטית ולחץ באצבע מטופחת היטב על הכפתור הירוק הזוהר. הוא הזעיף את פניו מבלי משים מול הקול הממוחשב והעליז שליווה את הוצאת פתקית החנייה.

"ברוך הבא לחניון בית החולים האוניברסיטאי קופר."

הוא תחב את הפתקית לתוך הכיס, הוביל את מכוניתו שמאלה והאיץ במעלה כבש הבטון של החניון הכמעט-נטוש. עלה בדעתו שעדיף היה אילו נקט משנה זהירות ולקח את המיני-ואן המשפחתית ולא את ה-750. הוא הבחין באשכול קטן של מכוניות חונות בקומה שתיים, מרוכזות באזור המעליות. הוא חנה במהירות וצעד לעבר אחת המעליות.

כעבור עשר דקות עמד מול חלון בתוך חדר טיפולים קטן שנמצא בחדר המיון. הוא הביט החוצה לשדרות הַאדון והבחין בבניין נמוך ורבוע בקרבת מקום. הכתובת "משטרת קמדן", שהתנוססה בחזית הבניין, היתה מעין אזהרה לכל מי שנמצא בבית החולים וסביבו, להתנהג כראוי.

קופר בודד ביעילות המרבית מהעיר שסביבו, תחום בכביש 676 הבינעירוני ובפארקלנד ממזרח, בתחנת המשטרה מצפון, ובבתים משופצים ששימשו למגורי צוות בית החולים ולמשרדים רפואיים מדרום וממערב.

זה היה פרויקט רווחי למדי, נזכר קאש כשסרק את הנוף בעיניים עייפות, ומבלי משים מחה קלות מעט פיח שהצטבר על אדן החלון.

רווחי למדי.

בשעה שחיכה, שבו מחשבותיו של קאש אל אירועי אמש: ארוחת הערב השקטה עם המשפחה באחוזתו הוויקטוריאנית רחבת הידיים במורסטאון, קצת קריאה, חדשות הלילה, שינה ואז שיחת הטלפון.

"הלו?" הוא לחש אל תוך השפופרת והציץ באשתו הישנה שהתנועעה בעדינות לצדו.

"מר קאש?" פתח קול חיישני. "זה קן, אדוני. קן בארוז."

לעזאזל, חשב קאש, מה העורך דין הזוטר ביותר במשרד כבר יכול לרצות בשעה כזאת?

"מה לעזאזל, בארוז, השעה כמעט שלוש וחצי בלילה."

"כן, אדוני, אני יודע. העניין הוא ש… טוב, אני במשמרת לילה. ב'מסדר האחווה המשטרתי', אתה יודע, איגוד השוטרים. השבוע זו המשמרת שלי."

קאש נאנח לתוך השפופרת ושוב הביט באשתו. נראה שהיא נרגעה, גלולת השינה הלילית שלה הפעילה כנראה את קסמיה.

"ו..?" שאל קאש בקשיחות.

בארוז עצר, אולי שקל פתאום אם נהג בתבונה כשהתקשר. ואז, במחשבה שנייה, שב אליו בטחונו והוא המשיך.

"היה פה ירי, אדוני. ירי משטרתי קטלני. אדם אחד מת, אבל אין נפגעים למשטרה. נציג האיגוד התקשר אליי מהזירה לפני כמה דקות. הוא רוצה שאגיע לשם".

זעפו של קאש נהיה לזעם. "ברור שהוא רוצה, בארוז. בשביל זה מחזיקים עורך דין זמין עשרים וארבע שעות ביממה. זה מה שעושים כשמייצגים את האיגודים. אבל למה בשם אלוהים נראה לך נחוץ ל…"

"חשבתי שתרצה לדעת, אדוני," בארוז קטע אותו בטון חדש ובטוח. "אתה מבין, הירי התרחש בקמדן סיטי. זה היה שוטר לבן, האיש שנהרג שחור. והשוטר המעורב, זה שירה בחשוד זה… זה השוטר החדש ההוא." הוא עצר כאן לשם הרושם. בארוז, למרות גילו הצעיר, היה עורך דין טוב. הוא ידע לטעון טיעון בצורה משכנעת.

"זה היה אנתוני מיילס." עוד עצירה קלה. "חשבתי שכדאי שתדע, אדוני. כמובן, אני יכול לטפל בזה אם תרצה… אבל חשבתי שאתה צריך לדעת."

עכשיו התיישב קאש בזקיפות, אדיש לאפשרות שמא תנועתו תפריע או לא תפריע לאשתו. "אה," הוא אמר, ושינה בחדות את הלך רוחו מזה של מעסיק ממורמר לזה של פרקליט הגנה. "אה," הוא אמר שנית.

אחרי שתיקה קצרה המשיך לדבר. "תתקשר לנציג האיגוד בזירה. תגיד לו להכניס את מיילס לניידת ולקחת אותו לקופר בהקדם האפשרי. אני אתקשר מראש ואשיג את מי שאחראי על חדר המיון. אני רוצה את מיילס מסומם. תגיד לנציג האיגוד שישכנע את הבחור שהוא נלחץ וצריך לראות רופא. ברגע שהרופאים נותנים לו תרופות, לפי חוק אסור לתחקר אותו. זה ייתן לנו קצת זמן. אני יכול להיות בבית החולים בפחות מחצי שעה."

"כן, אדוני, אתקשר לנציג. ניפגש שם?"

קאש שקל את האפשרות. "לא. רק תוודא שהנציג לוקח את מיילס לחדר המיון מיד. אני אשמן את הגלגלים. אני לא רוצה שאיזה מתמחה יסרב לסמם."

"כן, אדוני," אמר בארוז, בביטחון אפילו גדול יותר. הוא מרוצה מעצמו, חשב קאש. ובצדק.

"טוב שהתקשרת, קן. זה מעיד על תושייה."

"תודה, אדוני. חשבתי שאתה צריך לדעת."

קאש חמק מהמיטה, התגלח והתלבש בזריזות. הוא השאיר פתק לאשתו ונסע לכביש 38, מותיר מאחוריו את הפאר העשיר והמטופח של מורסטאון לטובת נסיעה של עשרים דקות לשממה הצחיחה והעזובה של קמדן סיטי. כשפילחה  הב-מ-וו במהירות את האפילה הערפילית, חשב קאש על השוטר אנתוני מיילס.

מיילס הצטרף למשטרת קמדן מיד אחרי שסיים את בית הספר המחוזי לשוטרים. כמו כל השוטרים הטירונים, הוא צוּות למשמרת סיור שגרתית עם קצין אימון בכיר. ברוב המקרים שום איש בעל עמדת כוח זניחה אפילו, לא היה אמור לשים לב לכך או להתעניין בזה.

אבל מיילס היה שונה. מיילס היה בנו של קרטיס מיילס, התובע הכללי של מדינת ניו ג'רזי. התובע הכללי הרפובליקאי.

וקמדן היתה נקודת המוצא של המכונה הדמוקרטית, ששמרה על אחיזה חזקה ורווחית בפוליטיקה של ניו ג'רזי כבר יותר משני עשורים. פרנק קאש, בעצמו בנו של מי שהיה יו"ר המחוז המפלגתי מטעם הדמוקרטים, מילא את כיסיו ואת קופות משרד עורכי הדין שלו באינספור חוזים, משכורות ותשלומים במימון כספי המיסים של המדינה והמחוז.  הרווח שהמשרד שלו הפיק מייצוג של כל איגוד שוטרים בדרום ניו ג'רזי היה רק אחת מההטבות שזכה להן.

לכן, כשישב קאש לארוחת צהריים כמה חודשים קודם לכן עם יו"ר המחוז הנוכחי, ההשלכות לא נעלמו מעיניו.

השוטר מיילס, אמר היו"ר, הוא לא סתם שוטר טירון. אביו הוא אדם שאפתן וחדור מטרה שדוגל בגישה פרגמטית ביחס למה שהוא מקווה שיהיה עתיד פוליטי בלתי מוגבל: הוא יקדיש את חייו למלחמה בשחיתות בניו ג'רזי – במיוחד שחיתות של דמוקרטים.

"כמו לירות בדגים בתוך חבית," אמר היושב ראש והרים לפיו עוד מזלג עמוס שרימפס. "אם הוא רציני לגבי זה."

"והוא רציני?" שאל קאש.

היו"ר הניח את המזלג, ואז ניגב את לחייו בעדינות במפית בד.

"בהחלט – זה כרטיס הכניסה שלו למשרד המושל."

קאש שקל את הדברים. "מה הסיכון שלנו?"

יושב הראש משך בכתפיו. "אפילו לא קצת. לשוטר הצעיר הזה יש שאיפות פוליטיות משלו, באדיבות האבא. אם כל מה שהוא רצה זה להיות שוטר, אבא שלו היה יכול לסדר לו סיורי ביקיני באיזו עיירת חוף או תצפיות עשב באיזה יער. למה לו לרצות להיות בַּחור הזה, קמדן?"

"אולי," הציע קאש בחצי פה, "הוא פשוט רוצה להיות שוטר אמיתי."

"בטח," אמר יושב הראש והרים שוב את המזלג. "ואני הארי טרומן."

הוא רכן מעל השולחן ודיבר יותר בשקט. קאש נאלץ לאמץ את אוזניו כדי לפענח את המילים.

"בקמדן יש בערך אלפיים ושלוש מאות פשעים אלימים באוכלוסייה של מאה אלף איש, לעומת הממוצע הארצי של ארבע-מאות וחמישים בערך. מסמנים אותה בתור העיר המסוכנת ביותר בארצות הברית פעם אחר פעם. המדינה נאלצה להשתלט על המשטרה העירונית ועל כל מערכת בתי הספר כי הן דפוקות לגמרי. תגיד לי, למה שהבן של קרטיס מיילס, האיש שרוצה להיות מושל, אולי נשיא יום אחד, ירצה לעבוד בקמדן? הבחור בוגר אוניברסיטה פרטית, בשם אלוהים."

יושב הראש נשען לאחור. "הוא חתיכת שתול של אבא שלו. יש לך מושג מה עיניים נחושות ועוינות מסוגלות למצוא בסביבה הזאת?"

קאש לגם מהיין שלו לפני שענה. "אז אתה תופס מאבא שלו אביר על סוס לבן ששולח את הבן שלו להושיט עזרה?"

יושב הראש צחק. "אביר על סוס לבן בתחת שלי. הוא לא יותר טוב מכל אחד אחר. הוא כבר שימן כמה גלגלים בשביל הבן שלו. הילד עוד לא עובד חצי שנה, וכבר שלחו אותו לכוח המיוחד נגד סחר בסמים. המקום המזדיין הכי גרוע בשבילו, ככל שזה נוגע לנו. לא, קרטיס מיילס הוא לא אביר על סוס לבן. הוא פשוט כל כך שאפתן, שהוא מוכן לזרוק את הבן שלו לגוב האריות אם זה מה שיעזור לו לדפוק את הדמוקרטים."

קאש הניד בראשו. "בחרנו לעצמנו עסק מלוכלך," הוא אמר.

"כן. וכשהילד הזה יעבוד בכוח המיוחד נגד סחר בסמים, המצב יהיה אפילו יותר מלוכלך."

"למה אתה מספר לי את כל זה?"

יושב הראש משך בכתפיו. "אתה עורך הדין של האיגוד. במוקדם או במאוחר, הילד הזה צפוי ליפול לידיים שלך. אני רוצה שתבין עם מה אתה הולך להתעסק. לא שרדתי בחרא הזה כל כך הרבה שנים בלי שלמדתי לִצְפּוֹת דברים."

קאש רוקן את כוס היין ותפס את הבקבוק.

"אני מבין."

עכשיו, ארבעים דקות אחרי שיצא מהמיטה, הביט פרנק קאש מחוץ לחלון בית החולים אל תוך הלילה של קמדן ונאנח. הוא נזכר בעצה שקיבל מזמן מאביו הפוליטיקאי. 'יש מנצחים ויש מפסידים. תהיה מנצח. יותר קל לסבול את החיים ככה.'

דלת חדר הטיפולים הקטן נפתחה והוא פנה לאחור. זה היה נציג האיגוד, פיטר נגרון.

"שלום, פיט."

האיש נכנס לחדר וסגר את הדלת בעדינות מאחוריו. "שלום, מר קאש. לא חשבתי שתבוא לכאן בעצמך."

"כן, טוב, באתי. מיילס מסומם?"

"כן, הרופא הבכיר קיבל אותו ברגע שהגענו לכאן. הם מילאו את הילד בתרופות הרגעה. חמש דקות אחר כך צצו שני חוקרים ממשרד התובע המחוזי. אמרתי להם שהילד על תרופות ולא יכול לדבר איתם… הם הלכו, אמרו שיבואו מחר. נראו עצבניים."

קאש פלט נחרה. "הם יתגברו על זה. היינו חייבים להרוויח קצת זמן כדי שאוכל לטפל בעניינים."

נגרון הנהן. "טוב. הייתי עם מיילס בזמן הירי. עבדנו בכוח המיוחד לסחר בסמים בכל העיר, אני ומיילס וסנצ'ז."

"איפה זה קרה?"

"ברחוב ליין, בין רחוב שש דרום לרוברטס."

"ספר לי מה קרה."

כשנגרון סיים, העביר קאש יד מהורהרת בשיערו. "נשמע די נקי," הוא אמר. ואז הוסיף והדגיש, "אם זה מה שבאמת קרה."

נגרון חייך והרים את ידו הימנית. "אני נשבע באמא שלי, אדוני הפרקליט. אני לא עד כדי כך טמבל שאני אשקר לעורך דין. במיוחד לא בשביל הילד הזה."

הם הביטו זה בעיני זה וקאש הנהן. "לך תמצא אותו. תביא אותו אלי."

נגרון הסתובב והלך.

כשנכנס מיילס לחדר, הופתע קאש מיד ממראהו הצעיר. על אף שהיה בן עשרים ושתיים, הוא נראה בן שבע-עשרה. שיערו השחור היה ארוך ופרוע. הוא נפל על צווארון המעיל הארוך, הכחול והדהוי שלבש. קיא שהתייבש הכתים את חזית המעיל וריחו החמוץ ניקר בנחיריים של קאש. נתזי דם כהה כיסו את השרוול השמאלי. עיניו של הבחור היו חלולות וקרות. זיפי זקנקן כיסו את סנטרו עד ללחייו, והעניקו לו מראה מלוכלך ובלתי נעים. אף שהבגדים והרישול התאימו היטב למשימת הלוחמה בסמים של מיילס, נראה שנוח לו קצת יותר מדי בתחפושת. קאש חש שמתעוררת בו איבה קלה ולא הגיונית.

"שב, מיילס," הוא אמר וצפה בשעה שהשוטר משך כיסא שחור מהשולחן העגול הקטן. קאש ישב מולו, ידיו שלובות על שולחן הפלסטיק החלק. כמה חדשות רעות, הוא תהה, כבר נידונו בחדר הזה?

"אז ככה," הוא אמר כשעיניו של מיילס התרוממו ופגשו את עיניו שלו. "קוראים לי פרנק קאש. משרד עורכי הדין שלי מייצג חברים בסניף המקומי של האיגוד שלך, מסדר האחווה המשטרתי. אני כאן כדי לעזור לך להתמודד עם מה שקרה."

קאש ראה את מבטו של מיילס צונח אל שולחן, גופו רועד בצמרמורת פתאומית. פתאום הוא נראה כמו ילד קטן שנתפס בתעלול ילדותי כלשהו וזומן לחדר העבודה של אביו. קאש חש שהחשד והאיבה הראשוניים מתחילים להתערער. בכל חמישים ואחת שנותיו, מעולם לא הרג נפש חיה, אפילו לא של בעל חיים קטן או מכרסם. והנה הילד הזה, שבקושי סיים אוניברסיטה, שלח אדם לגיהנום באלימות. זה ודאי היה רגע מחריד ומייאש.

"אז ככה," חזר קאש, הפעם בצורה עדינה יותר. "ציידי הראשים מהמדינה, המחוז והעיר יתחילו לחפש אותך מחר, ילד. אני צריך שתספר לי מה קרה, הכל, כל פרט ופרט. תסדר את זה לעצמך בראש. נראה איפה אני יכול לעזור. פשוט תתחיל מההתחלה ותספר לאט. ספר לי הכל, אפילו אם זה לא נשמע כל כך טוב. זה יישמע יותר גרוע אם תגיד את זה מחר בפעם הראשונה, תאמין לי."

מיילס הרים את עיניו. "נגרון אמר שהוא כבר סיפר לך הכל."

קאש הנהן. "כן. הוא סיפר לי מה הוא עשה ומה הוא חושב שהוא ראה. אני צריך שאתה תספר לי מה עשית. מה ראית."

ראייתו של מיילס הזדגגה לפתע מרוב לחלוחית. "כן. אני מבין."

השוטר הצעיר נע בכיסאו, נעץ את עיניו בחלון הכהה שמאחורי קאש והתחיל לספר את סיפורו.

***

"היינו בסיור שלושתנו, אני במושב הקדמי, נגרון נוהג, סנצ'ז מאחורה בצד שלי. השעה בטח היתה שתיים בלילה בערך. סיירנו ליד מאורות סמים ידועות; סתם מתצפתים. בלילה כזה קר ומחורבן, רוב העסקאות מתבצעות בפנים. איך שלא יהיה, בסוף הגענו לרחוב ליין, לכיוון מזרח, סתם עברנו שם ליד הבתים ההרוסים."

"איפה זה רחוב ליין?" שאל קאש.

מיילס משך בכתפיו. "איזה שישה, שבעה רחובות דרומית מכאן, קצת מזרחית לברודוויי."

"באיזו שכונה?"

עוד משיכה בכתף. "לא יודע. ויטמן פארק, נראה לי."

"תמשיך."

"בקיצור, אנחנו סתם עוברים שם, ממש לאט – 15 קמ"ש, גג 20. הרחוב צר, כמה מכוניות חונות פה ושם, חלק מהן נטושות. בקיצור, אנחנו חוצים את רחוב שש דרום לכיוון רוברטס. בפינה הצפון-מערבית של ליין ושש יש מגרש ריק שהיו בו כמה בניינים שיועדו להריסה. יש גדר מסביב, גדר רשת מעויינים. אפילו שאנחנו מסתכלים מסביב בזמן הנסיעה, אף אחד מאיתנו לא ראה את הזקנה עד שהיא היתה ישר מולנו, פשוט הופיעה משום מקום, אתה מבין? נגרון כמעט דרס אותה. בכל מקרה, היא קולטת שאנחנו שוטרים ומתחילה לדפוק על מכסה המנוע של המכונית ולצרוח עלינו."

"היא היתה שחורה? היספנית, לבנה, מה?"

מיילס נתן בקאש מבט חטוף. "היספנית." הוא עצר לרגע לפני שהמשיך. "איך שלא יהיה, היא כולה משתוללת, אז סנצ'ז יוצא מהמושב האחורי וניגש אליה. הוא מרגיע אותה ומתחיל לדבר בספרדית, והיא מתחילה לצווח ולהצביע על הבית היחיד שעדיין עומד בצד הצפוני של רחוב ליין. זה הבית שהיא יצאה ממנו."

"ראיתם אותה יוצאת משם?"

"לא, כאילו שנייה אחת הרחוב היה ריק, וכעבור שנייה היא פתאום צצה, מול המכונית." קאש הבחין שהרעד מתחיל להתגבר, גובר כנראה על כמויות התרופות שקיבל מיילס. כשמיילס דיבר שוב, קולו נעשה גבוה יותר. "בקיצור, אני יוצא מהמכונית וסנצ'ז קורץ לי ועושה פרצוף, כאילו אומר 'תראה את הזקנה הזאת, מה זה החרא הזה?'"

"בת כמה היית אומר שהיא?"

מיילס נע בכסאו ורכן קלות קדימה, עדיין מכוון את מילותיו אל המלבן השחור של החלון. "זקנה. קרוב לשישים. לא יודע."

קאש חייך קלות. "תמשיך."

"בקיצור, כשאני מגיע אליהם, היא מתחילה לדבר אנגלית, אמרה לנו שיש איזה שחור למעלה בקומה השנייה של הבית, כל הלילה משתגע, אנשים באים והולכים והיא ניסתה לישון ואמרה לו משהו והוא קילל אותה וניסה להכות אותה, והיא נבהלה וברחה החוצה וראתה אותנו. בשלב הזה גם נגרון עומד שם, והוא שואל אותה אם היא התקשרה למשטרה. היא אומרת לא, אין טלפון בבית, אין מים, אין חשמל, כלום. אפשר לראות שזה בית נטוש, חסום בקרשים, ואנחנו מניחים שהיא פולשת. היא אומרת לנו שהשחור סוחר בהרואין, לפעמים קראק, הבניין הוא הבסיס שלו, כולם מפחדים ממנו וכל החרא הזה. אז סנצ'ז מתחיל לרשום הכל, אתה יודע, כאילו בשביל להרגיע אותה קצת. אנחנו חושבים שאולי היא מסטולה, אתה יודע, זקנה ומסטולה וחצי משוגעת. ואז נגרון אומר שמתאים לו קצת אקשן, בואו נבדוק את העניין. טוב, אני קצת משועמם בעצמי, זה היה סיור איטי ואני חושב, נו שיהיה. בקיצור, סנצ'ז נשאר במכונית עם הזקנה בשביל לדווח את המיקום שלנו. אני ונגרון מתחילים ללכת אל הבית."

"תאר את הבית."

"בית לבנים דו קומתי, כמו כל הבתים בסביבה. רוב החלונות מכוסים קרשים. היתה שם מרפסת קדמית מקורה שהובילו אליה מדרגות צדדיות. הדלת הקדמית היתה חסרה, זה היה סתם חור חשוך פתוח. הצד המזרחי של הבית היה בדיוק כמו המערבי, עוד מגרש ריק."

"בסדר. תמשיך."

"אז אני ונגרון מגיעים לבית ואני הולך סביב המרפסת למדרגות הצדדיות. איך שאני מגיע, אני שומע את נגרון מקלל. הוא דרך על חרא של כלב. הוא לפחות קיווה שזה רק חרא של כלב. המקום ממש מסריח, שתן, זבל, חרא, הכל. פנס הרחוב הכי קרוב שרוף, חשוך כמו בגיהנום…" עכשיו נראה שגופו של מיילס התהדק בתוך עצמו, הרעידות נהיו בבת אחת לרטט קבוע. הוא ניסה נואשות ללחלח את פיו לפני שהמשיך לדבר.

"בקיצור, אני צוחק על נגרון, הוא מנגב את הנעל על קצה המרפסת. אני עולה במדרגות."

"כמה מדרגות?"

"ארבע, אולי חמש."

"איפה האקדח שלך בשלב הזה?"

"הממ, יש לי שני אקדחים עלי. הגלוק שלי נמצא בנרתיק בחגורה מתחת למעיל, וה-38 נמצא בכיס המעיל הימני."

"שניהם כלי נשק תקניים?"

"כן."

"המעיל שלך פתוח או סגור?"

"פתוח. אתה יודע, היה חם במכונית, אז הוא פתוח."

קאש הביט במעיל, שכעת כבר היה רכוס עד הסוף, חום החדר לא מצליח למתן את תחושת הקור של מיילס.

 "תמשיך."

"הזקנה אמרה לנו שאין לאיש הזה נשק, לא שהיא ראתה בכל אופן. הנחנו שמדובר במחלוקת בין שני פולשים חסרי בית, נראה מה קורה ואז נלך. אז בזמן שנגרון עדיין מגרד את החרא מהנעל, אני עולה אולי שתיים, שלוש מדרגות ושומע רעש מהצד השני של הדלת."

"מה שמעת?"

כתפיו של מיילס נדרכו, יד ימינו נשלפה מחיקו, הונפה במהירות ונקפצה לאגרוף. "שני קליקים מתכתיים חדים. כמו דריכה וטעינה של נשק. גם נגרון שמע את זה. הוא אמר 'חרא!' וראיתי אותו מתכופף מול המרפסת ומחפש את האקדח שלו. אני פשוט עמדתי שם, קפוא."

קאש נשען בכיסאו, מביט בשוטר הצעיר הרועד.

"תמשיך," הוא אמר בשקט.

"פתאום איזה מישהו, איזה בנאדם עצום מופיע בדיוק שם, בדיוק בדלת, אולי שניים וחצי, שלושה מטרים ממני. טיפוס ענק שנראה משוגע לגמרי, ויש לו רובה בידיים. רובה!" עכשיו המילים נשפכו ממנו, וקאש חדל לשאול שאלות. תן לו לפלוט, להוציא הכל ולגמור עם זה. הפרטים, אמיתיים או מומצאים, יוכלו לחכות. "כמעט השתנתי במכנסיים. כאילו, הבנאדם הזה נראה כמו מטורף אמיתי, מזיע, מקלל לעצמו, יוצא למרפסת ומנופף ברובה קדימה ואחורה." מיילס רעד בעווית. הוא נשם נשימה עמוקה, החזיק אותה לרגע ואז המשיך. "אז אני אומר לו, 'היי', אתה יודע, כמו חתיכת אידיוט, והאיש סוגר עלי, הוא לא מהסס לשנייה. אני אומר לך שהוא היה מטורף, והוא מתחיל לצעוק עלי, משהו על אמא שלו, על הילד שלו, משהו כזה, והוא מכוון אלי את הרובה ואני יודע שהוא הולך להרוג אותי, ויד שמאל שלי על המעקה, אתה יודע, הייתי באמצע הטיפוס במדרגות, אז אני דוחף את עצמי אחורה. אין לי מושג מה לעזאזל אני עושה, רק דחפתי את עצמי למטה במדרגות. ואז אני שומע איזה פיצוץ אדיר ויש הבזק אור ענק ואני מתגלגל במדרגות אל תוך הבוץ, ובכל היקר לי, אני יכול להישבע שהשתנתי במכנסיים. אני מתכוון, הרגשתי את זה, אתה יודע, את השתן החם במכנסיים. חשבתי שזה דם, חשבתי שירו בי. מר קאש, אני נשבע באלוהים שאני לא זוכר שהוצאתי אותו, אבל ה-38 היה לי בידיים ואני מכוון אותו על הבנאדם והוא עכשיו מכוון על נגרון שנמצא למטה מאחורי המרפסת וצועק משהו על זה שאנחנו שוטרים והאיש מתחיל לצעוק שהוא יהרוג אותנו והוא שוב מכוון את הרובה אלי, ישר על החזה והוא טוען עוד קליע לתוך בית הבליעה והאקדח שלי יורה והאיש רק ממצמץ כאילו שקליעים לא יכולים לפגוע בו אז אני מבין שהחטאתי. אז הוא יורה שוב ואני חושב שנפגעתי, אני הולך למות, ואני מתחיל לירות שוב ושוב. בירייה האחרונה אני רואה את החולצה שלו, הוא לובש חולצת טריקו, ואני נשבע באלוהים שראיתי את החולצה נקרעת. זה כמו בהילוך איטי. משהו נדחף פנימה בתוך החולצה, כאילו דקרו אותו בעיפרון או משהו, ואז היא מתפוצצת, מתוך החור בחזה שלו, והיא קרועה, אתה יודע, החולצה קרועה ואדומה מדם, זה פשוט קפץ פנימה ואז החוצה מהחזה שלו. דם השפריץ מתוך החור – חלק ממנו ניתז עלי. זה היה כמו בהילוך איטי. ואז הוא נופל, מתיישב למען האמת. נגרון מתחיל לרוץ קדימה. האיש מפיל את הרובה והוא מחליק במדרגות ונגרון כולו אדום ומתרגש והוא דוחף את הגלוק שלו בפרצוף של הבנאדם ואומר, 'בן של זונה', והאיש פשוט צונח על הגב והראש שלו נחבט במרפסת, וזהו. שם זה נגמר."

קאש חיכה כמה רגעים לפני ששאל, "אתה רוצה קצת מים או משהו? קפה? אולי הרופא יכול לתת לך עוד משהו בשביל להירגע."

"לא, אדוני. לא." דמעות נקוו בעיניו של מיילס, והוא מחה אותן במהירות. הוא נאנח והשפיל את מבטו אל הרצפה, רגלו הימנית רועדת, הוא כרע תחת עול הכעס והבושה. הדמעות נקוו שוב, וקאש קם ופנה לחלון, גבו אל הבחור. כמה רגעים מעיקים חלפו לפני שהתיישב שוב ודיבר.

"מה קרה אחרי זה?"

מיילס נענע את ראשו כדי להתרכז. קולו היה נמוך ושטוח. "סנצ'ז הגיע והתחיל למשש אותי. אתה יודע, הייתי על הרצפה, האיש ירה ישר עלי, אז סנצ'ז הניח שנוריתי. הוא אמר שוב ושוב, 'אלוהים, אתה בסדר, אתה בסדר?' נעמדתי. סנצ'ז לקח לי את האקדח מהיד ושם לי אותו בכיס. סתם עמדנו שם והסתכלנו אחד על השני. ואז נגרון אמר, 'קדימה,' ורץ לתוך הבית. יכול היה להיות שם עוד חשוד, היינו חייבים לטהר את המקום, אז אני וסנצ'ז עקבנו אחריו."

"הסתכלת על הגופה?"

"לא."

"תמשיך."

"הזקנה סיפרה לנו שהחדר של האיש בקומה השנייה. עלינו. היה מאוד חשוך. ואז ראינו מנורת פראפין ישנה בחדר, הנחנו שזה החדר שלו, זה היה האור היחיד. נגרון וסנצ'ז נכנסו. שם הם מצאו את ההרואין על שולחן קטן צמוד לקיר. אני שוטטתי לתוך חדר האמבטיה. ובפעם הראשונה בחיים שלי, הראש שלי היה ריק לגמרי. אפילו לא חשבתי, 'היי, אתה לא חושב על כלום.' הוא היה ריק לגמרי, נקי. היה לי פנס בכיס. הוצאתי אותו והדלקתי. באותו רגע ראיתי את עצמי במראה הישנה, בחדר האמבטיה, אתה יודע, והתחלתי… התחלתי לבכות. אבל זה היה מטורף, כאילו בכיתי בלי שום סיבה, כי המוח שלי היה ריק, ריק לגמרי. פשוט הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה, ואז התחלתי לרעוד נורא והקאתי בכיור. ממש ככה, הקאתי, והרגשתי כל כך נבוך. נגרון נכנס לחדר האמבטיה, גם הוא עם פנס דולק. לא יודע מה הוא אמר, כל כך התביישתי, ואז הוא פשוט יצא ונשארתי לבד. סגרתי את הדלת. רציתי לנקות את הכיור, להתנקות, אבל לא היו מים זורמים. לא רציתי לצאת משם. הייתי נבוך." מיילס הניד בראשו קלות. "ואז פתאום הבנתי, מה יש, עשיתי את העבודה שלי, אין לי שום סיבה להתבייש. ואז, משום מקום, נעשיתי ממש עוין… כאילו חשבתי 'כולם על הזין, שיזדיינו'. זה היה טיפשי, אני מניח."

קאש לא העיר על כך. במקום זאת הוא שאל, "מה קרה אז?"

"סנצ'ז נכנס, לא דפק או משהו, רק פתח את הדלת ונכנס פנימה. הוא אמר שהוא הולך לחסום את הבניין ולקרוא לבלשים. אני חושב שאז הוא אמר לי שהם מצאו גם קצת קראק, אני לא זוכר ממש. בכל מקרה, יצאתי מההאמבטיה. היו שוטרים במדים בכל מקום. סנצ'ז אמר בקשר 'נורו יריות – מבקש סיוע.' אני יצאתי משם, ירדתי למטה. כמה אנשים מהשכונה עמדו מחוץ לבית, קבוצה קטנה. אני מניח שהניידות העירו אותם. זה היה נורא מוזר, מין רחוב נטוש ובאמצע הקבוצה הזאת… הם נראו כמו… כמו זומבים או משהו. כמו בליל כל הקדושים. הם דיברו והסתכלו על הגופה ונהנו מהחיים. אני חושב שאחד מהם זיהה שאני יריתי באיש. חטפתי כמה מבטים מכוערים, אתה יודע, וכל מיני מלמולים. לא נראה שאכפת לרובם, האמת. זקן אחד רצה ללחוץ לי את היד, אמר לי שיש עוד כמה בסביבה שצריך להרוג."

"איפה היתה האישה שהתחילה הכל?" שאל קאש.

"איזה שוטר במדים החזיק אותה בניידת, חיכה לבלשים. בכל מקרה, הלכתי לראות את הגופה. אתה יודע…" הוא משך בכתפיו ונתן לקולו לדעוך.

"אמרת שהאנשים הסתכלו על הגופה. איך ידעת שהוא מת?"

נראה שמיילס המום מהשאלה. איך הוא ידע? איך הוא ידע?

"פשוט הנחתי. לא יודע, הוא נראה מת."

"אמרת קודם שלא הסתכלת על הגופה עד אותו רגע, אז איך ידעת שהוא נראה מת?"

מיילס לא ענה. במקום זאת הוא נראה מבולבל, נבוך. קאש אמר בשקט, "תקשיב, אנתוני, אני רק שואל אותך מה שאחרים ישאלו. ואתה צריך לתת את התשובות הנכונות. על רגל אחת, אני יכול להגיד לך שכדאי שתלטש את ההופעה שלך ושתשתמש בטרמינולוגיה אחרת בקשר לחלק מהדברים כשאתה מדבר עם החוקרים. ואתה צריך ליצור קשר עין איתם, לא לבהות מחוץ לחלון כמו מישהו שמדקלם את המונולוג של המלט. אסור לך להגיד  שענית לקריאה כי נגרון רצה 'אקשן' או כי היית 'משועמם.' אסור לך להגיד שלא ידעת מה אתה עושה כשירדת במדרגות, אסור לך להגיד שאתה לא יודע איך הנשק שלך הגיע לך ליד. אסור לך להגיד שהרגשת עוין או עצבני. תראה, אני לא מנסה להכניס לך מילים לפה, אנתוני, אבל אתה צריך גרסה יותר מהודקת, גרסה נקייה ומקצועית. קיבלת את הקריאה כי האישה הגישה תלונה רשמית, זינקת כדי להגן על עצמך, כדי להתחמק מהירייה הראשונה, שלפת את הנשק ואחרי שנגרון צעק שאתם שוטרים והחשוד ירה פעם שנייה, השתמשת באקדח. האקדח שלך לא סתם 'ירה,' אתה ירית מתוך הגנה עצמית על חייך ועל חיי השותפים שלך. עכשיו אני אשאל אותך שוב, איך ידעת שהאיש מת לפני שהסתכלת על הגופה?"

מיילס הבין שהוא מזיע בכבדות ופתח לבסוף את מעילו. הוא נע בכיסאו והביט לתוך עיניו של עורך הדין. "ידעתי שהוא מת כי… כי נגרון בדק את הגופה תכף אחרי היריות, ואמר לי שנראה שהחשוד מת."

"בסדר," אמר קאש ונד קלות בראשו. "אז אחרי שסגרו את הזירה של הבית, מה אז? דיברת עם מישהו? מה עשית?"

"סנצ'ז ניגש אלי. הוא אמר לי לא לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם שוטר אחר, עד שנגרון יתפוס את העורך דין של האיגוד. ואז הוא נתן לי טפיחה על הזרוע והלך; הוא ניסה לפזר את הקהל. בינתיים הגיעו עוד שוטרים. נגרון הרחיק אנשים מהאזור, אתה יודע, כדי שלא יזהמו את הזירה. אני סתם הלכתי לאיבוד בתוך הקהל."

"ואז הסתכלת על הגופה?"

מיילס זע בכסאו באי נוחות קלה. "כן. הלכתי למקום ושם הוא היה, בדיוק איפה שהוא נפל. העיניים שלו היו פקוחות."

"מה חשבת כשהסתכלת על הגופה? חשבת, 'האיש הזה כמעט הרג אותי,' משהו כזה?"

מיילס היסס. "תראה, מר קאש, לא חשבתי שום דבר כזה. ומה זה משנה מה חשבתי? מחשבות זה לא דבר חשוב. חשבתי… חשבתי מחשבות מטורפות, אבל הן ממש לא היו מה שאתה מדמיין."

קאש חייך חיוך עייף ודק. "אתה צודק, אנתוני, רוב המחשבות הן חסרות משמעות. אבל תספר לי בכל זאת. אני צריך את כל התמונה על מנת להגן עליך בצורה הטובה ביותר."

מיילס נראה חיוור. עכשיו הוא רעד בצורה יותר בולטת והצמיד את ידיו בניסיון לייצב אותן. פתאום הוא הסיר את המעיל, קיפל אותו והשליך אותו על הרצפה. הוא הרים את מבטו לעבר קאש. "בסדר," הוא אמר. "אתה רוצה לשמוע, אני אספר לך. אבל כמו שאמרתי, זה היה קצת משוגע. אני לא ממש מבין את זה, אבל זה מה שהיה. הלכתי לשם והסתכלתי על הגופה. היא נראתה קצת…. קצת מלאכותית, אתה יודע? כמו בובת תצוגה או ערימת כביסה. היא היתה כמו… כמו מכונה שמישהו ניתק מהחשמל. ואז, משום מקום, התחלתי לחשוב על… על הלימודים. כשלמדתי שיעור אנטומיה, בשנה האחרונה. המרצה היה מעולה, הוא העביר את החומר בצורה מאוד מעניינת, אתה מבין? למדנו על גוף האדם, העצמות והשרירים, הבלוטות, המוח, הדם והלב, איך הכל עובד ביחד ויוצר בן אדם. אתה מבין, לא משנה כמה אתה חכם, אם אתה עשיר או עני או אם אתה טוב או רע, לכולם יש אותו דבר בפנים, כמו מחשב או משהו. הערכים שלך, האישיות שלך, כל זה משני. מה שחשוב הוא הגוף שלך, האנטומיה שלך. על זה חשבתי כשהסתכלתי על האיש. קורס הבחירה באנטומיה."

קאש לא אמר כלום כשמיילס השתתק. לאורך השנים הוא תיחקר מספיק אנשים וכבר ידע מתי לשתוק ומתי לדבר. הוא ידע שמיילס ימשיך. את קאש לא עניינו חלקי גוף, עניינו אותו העובדות הנוגעות לירי. והוא היה מוכן לתת למיילס לסטות קצת לנושא אחר אם זה מה שיעזור ללקט את העובדות.

"בכל אופן," מיילס המשיך כאילו לא היתה הפסקה בסיפור. "לא הפסקתי לחשוב על אנטומיה ועל המרצה. גוף האדם היה כמו אלוהים בשבילו, הוא סגד לו. כאילו, גם אחרי שהוא למד ולימד במשך שנים, זה עדיין ריתק אותו. לחלק מהסטודנטים זה לא הזיז, אבל לי כן. הכל נראה לי כל כך מדהים. אני זוכר שדיברתי על זה עם איזו בלונדינית שישבה לידי בכיתה. היא אמרה שזה משעמם, היא לקחה את הקורס רק כי זה התאים לה למערכת והציעו לה לעשות אותו כקורס עם ציון "עובר" או "נכשל" בלבד. ניסיתי להסביר לה למה זה כל כך מרתק, אבל זה הוריד לה ממני לגמרי. ואז היא אמרה לי משהו שאף פעם לא עלה על דעתי. וזה עלה לי פתאום בראש כשהסתכלתי על החור המדמם בחזה של האיש הזה."

קאש שם לב שהוא מקדיר פנים. "ומה זה היה?"

מיילס הרים את עיניו והביט  בקאש.

"היא אמרה, 'הבחור הזה,' כלומר הפרופסור, האיש שתפסתי ממנו כל כך, 'הבחור הזה הוא מנוול קר לב. הוא מדבר על אנשים כאילו הם בשר. בשבילו, אין הבדל בין בני אדם – רק בין מי שמת למי שלא מת.' זה מה שהיא אמרה. בהתחלה זה די הרגיז אותי. אבל אז אחרי שחשבתי על זה, התחלתי להבין על מה היא מדברת. ותייקתי לי את זה בראש כל השנים האלה, כי חשבתי שהיא צדקה, אתה מבין? חשבתי שאנשים הם באמת יותר מסתם דם וּורידים וחלקי גוף. אבל כשהסתכלתי על הגופה הזאת הלילה, הבנתי שההבדל היחיד בינו לביני הוא שהוא מת ואני לא. ההבדל היחיד. המערכות שלו שבתו, שלי לא. הלב שלו עצר, שלי פועם." מיילס משך בכתפיו. "אתה רואה? מטורף, נכון?"

"כן, טוב… אנשים חושבים מחשבות משונות בזמנים כאלה." קאש רצה עוד מידע רלוונטי. "מה עם החשוד, אנתוני? כמה פעמים ירית בו?"

"היתה יריה אחת בחזה. היה גם פצע צדדי, בצד ימין, ליד הצלעות. ואחד הכדורים פגע לו ביד. החובש מצא אותו. הבלשים בדקו לי את האקדח. יריתי את כל ששת הקליעים."

קאש שלח את ידו מעבר לשולחן וטפח למיילס על הכתף. "זה נשמע לי ירי נקי מאוד, אנתוני. אם סנצ'ז משתף פעולה והמז"פ מאשר את שתי יריות הרובה, אתה תעבור בהליכה את חקירת סיבות המוות. נאלצת לעשות את מה שעשית. לא היתה לך ברירה. אתה צריך להבין את זה, תירגע קצת."

מיילס הביט בקאש, עיניו העצובות מצועפות. "מר קאש", הוא שאל בשקט. "יצא לך פעם להזיל דמעה?"

השאלה הפתיעה את האיש המבוגר. "בטח, אנתוני, כולם בוכים," הוא אמר. "אל תחשוב שזה שאתה גבר או שוטר אומר שאסור לך לבכות."

מיילס הניד בראשו בחדות ורכן קדימה בכיסאו. קול דיבורו כמו הפציר בקאש שיבין. "לא לבכות. אני מדבר על להזיל דמעה. כשהסתכלתי על האיש ההוא, התיישבתי על המרפסת לצדו והזלתי דמעה. כאילו, ממש הזלתי דמעה. לא עשיתי את זה אף פעם בחיים; ברור שבכיתי – מכאב, תסכול, כעס, צער, אבל אף פעם לא הזלתי דמעה. עד הלילה."

קאש התיישר בכיסאו. אלוהים, הוא חשב, הילד הזה באמת לוקח את זה קשה. כל הקשקושים האלה עם הדמעות והבכי, כאילו יש איזשהו הבדל. "תראה, אנתוני, זה לא קל, כולנו בוכים, ואף אחד מהשוטרים שראו אותך בחיים לא יזכיר לך את זה. הם יודעים שבפעם הבאה הם עלולים להיות באותו מצב."

מיילס הגיב בחדות, כמעט קם מכיסאו. "לא, לעזאזל," הוא אמר לפתע בקול חזק וצלול. "לא בקטע מאצ'ואיסטי, העניין הוא לא לבכות, אלא להזיל דמעה! אתה לא מבין. האיש ההוא לא עניין אותי, גם לא המשפחה או החברים שלו, אף אחד. היה לי אכפת רק מהגוף שלו, הדם והמוח, הכימיה, האיברים, האנטומיה המזדיינת שלו. כל המנגנון המופלא הזה, שבור, מת. הזלתי דמעה על זה. אתה לא מבין? אף אחד לא חושב על זה אף פעם, לאף אחד לא אכפת. אבל זה כל מה שיש, מר קאש, זה כל מה שחשוב."

קאש נשען אחורה בכסאו. "תקשיב, אנתוני, אתה עייף, אתה עצבני. אתה לא מדבר יותר מדי בהיגיון כרגע, ומחר אף אחד לא יתחבר לדיבורים מהסוג הזה. זה לא נשמע… זה פשוט לא לעניין, אתה מבין?"

מיילס הניד בראשו ונעמד באחת. הוא עדיין רעד. הוא פסע מהשולחן אל החלון. "לא אכפת לי איך זה נשמע, זאת האמת. פשוט תסתכל החוצה." הוא החווה לחלון. קאש הסתובב בקוצר רוח מסוים, כדי להשגיח על מיילס לא פחות מאשר להביט אל מחוץ לחלון. "תסתכל על קמדן. תגיד לי, איזה ערך יש לאדם אם הוא אנס, רוצח, נרקומן? או שקרן או רמאי, או בן זונה מרושע או קמצן לצורך העניין? כמה אנשים שם בחוץ מתאימים לתיאור הזה, או לחלק ממנו? אם איזה טרוריסט יפוצץ הכל, מה יגידו? כל המסכנים האלה, בני האדם המסכנים האלה נרצחו. אבל הכוונה היא בעצם…. למשהו אחר, משהו שונה לגמרי ממה שאני אומר. לאף אחד לא אכפת מהגוף, מהמנגנון. זו הסיבה שהזלתי דמעה על האיש ההוא, כי השמדתי את הגוף שלו. אפילו אם היתה לו נשמה, היא לא היתה שווה כלום בשבילו, בשבילי או בשביל כל אחד אחר. בני אדם הם טיפשים יומרניים, מייחסים לעצמם נשמה כדי להסתכל על פרה או קוף ולהגיד, 'אני יותר טוב מהם, אני בן אדם.' נו, אז מה, מר קאש? למה שזה יזיז למישהו?"

קאש קם מכיסאו והתקרב למיילס. הוא פנה אל החלון, דיבר אל השתקפותו שלו בזכוכית הכהה. "אנתוני, הרגת בן אדם הלילה. כשלקחת את העבודה הזאת, בטח שאלת את עצמך לפחות פעם אחת, 'האם אני לוקח בחשבון שאני עלול להיהרג? האם אני לוקח בחשבון שאני עלול להרוג מישהו?' אז הלילה זה קרה, אנתוני, ועשית מה שהיה צריך לעשות. אם אתה מתכוון להתפלסף על זה, אתה רק תגרום לעצמך הרבה צער. היה לך קצת יותר קשה להתפלסף אם היית שוכב עכשיו בחדר מתים, או בחדר ניתוח עם כדור תקוע בעמוד השדרה. הרגת בן אדם; לא מעניין אותי אם אתה חושב שהרגת לו את הנשמה, את הגוף או את הביצה השמאלית. הוא מת ואתה לא. אז כשמתחקרים אותך מחר, אתה תשכח את כל הקשקושים האלה ותתרכז בעובדות; אתה תדבר על מרחק במטרים וסנטימטרים, תדבר על תאורה ועל שדה ראייה ותדבר על הנוהל המשטרתי הקבוע. אתה תדבר ככה כי זה מה שהם רוצים לשמוע. זה מה שהם צריכים לשמוע. אם יש לך בעיה, דבר עם כומר. אם אתה לא מצליח להתמודד עם זה, לך תראה פסיכיאטר. זה ירי משטרתי ואנחנו מתרכזים בעובדות, לא בשטויות. אתה מבין אותי, אנתוני?" קאש פנה אל השוטר הצעיר והביט בעיניו. "אתה מבין אותי?" הוא אמר לתוך העין האדומה שננעצה בו בחזרה.

"כן, אני מבין. מי שלא מבין זה אתה. אתה רק מוכיח את מה שאני אומר. תענה על שאלות, תמלא טפסים, תתייג את הגופה ותקבור אותה באדמה. ואז ביום ראשון תדבר על הנשמה ועל הרוח…" מיילס עצר וחזר לכסאו. הוא התיישב בכבדות ודיבר בשקט. "אני מצטער. אולי אני לא יודע מה אני אומר. אולי אתה צודק. אולי מה שלא יהיה. עכשיו לפנות בוקר ואני מרגיש כאילו התחלתי את המשמרת לפני שבוע. אני מותש. אני יכול ללכת הביתה?"

קאש פנה שוב אל החלון. "איפה האקדחים שלך?"

"הבלשים לקחו אותם. הם נתנו לי קבלה." מיילס הוציא את הנייר המקומט והניח אותו על השולחן.

קאש העיף מבט בנייר. "בסדר, קח את זה, תשמור על זה. אתה מכיר את הנוהל. אתה תועבר לתפקיד משרדי עד שתטוהר מכל חשד. מחר נדבר שוב ונעבור על הכל מאל"ף ועד ת"ו. אחרי זה יעשו לך את התחקיר הרשמי. אני אהיה שם באופן אישי כדי להשגיח." מיילס נעמד ופנה לצאת מהחדר. "עוד משהו," אמר קאש לגבו של האיש. "תישאר בבית. שנגרון ייקח אותך ישר הביתה ותישאר שם. אל תדבר עם אף אחד על הירי, אפילו לא עם נגרון. אני אתקשר אליך מחר."

מיילס הניח יד על ידית הדלת ופנה לצאת. לפני שהלך, הסתובב באיטיות ודיבר. "מר קאש," הוא אמר בשקט. קאש הביט בשוטר הצעיר. "אני יודע מה כולם חושבים. אני יודע מה אתה חושב. הלילה, כל שוטר אחר היה מקבל איזה עורך דין שרק סיים ללמוד. אבל בגלל אבא שלי, אתה הגעת באופן אישי. ואני בטוח שאתה יודע כמה הוא אסיר תודה על זה."

קאש סיגל לעצמו הבעה ניטרלית. "כן," הוא אמר.

"אבל אני צריך שתבין משהו. אני רוצה שכולם יבינו משהו. הדבר האחרון בעולם שאבא שלי רצה הוא שאהיה שוטר. הוא עשה הכל כדי שאשנה את דעתי, וכשהוא לא הצליח הוא ניסה לשכנע אותי לא לעבוד במשטרת קמדן. אבל גם את זה הוא לא הצליח לעשות. יש כמה אנשים טובים בקמדן, מר קאש. הם מנסים לחיות את חייהם."

בפעם הראשונה מאז שנכנס לחדר, חיוך קטן ועייף הופיע על פניו של מיילס בשעה שדיבר.

"אני רק רציתי לעזור להם. זה כל מה שרציתי. השוטרים האחרים, הם בקושי מדברים איתי. נגרון וסנצ'ז קיבלו אותי בתור שותף כי הם הצליחו לעצבן את הסמל התורן. אבל הם לא מבינים אותי בכלל."

הוא פנה אל הדלת ודיבר בעודו יוצא מהחדר.

"בסך הכל ניסיתי לעזור."

אחרי שמיילס הלך, פנה קאש אל החלון שמאחוריו, עיניו האפורות והקרות בוחנות את אור השחר שהחל לחדור את שמי הלילה הדועכים לאיטם.

הוא עמד שם לבדו במשך שעה ארוכה. הוא תהה מדוע נגרון, מהמקום שעמד בו מאחורי המרפסת, לא ירה.

הוא תהה מדוע סנצ'ז לא ירה.

ובעוד שמי קמדן מתבהרים, הוא חשב על איברים ומוח, עצבים ואנזימים, אנטומיה ונשמה.