search

 

מיטב התחבולות של עכברים ואנשים

כושלות מפח אל פחת,

רק משאירות כאב ורגשות קשים,

במקום שמחה מובטחת.

רוברט ברנס, "לעכברה, שאת מאורתה הפכתי במחרשה"

"קא פּאו" המה מהמרים. ברחבי הקזינו הדהד שקשוק המטבעות שהוכנסו למכונות ופה ושם צלצולים של זכייה על מגשי המתכת.

"היי, אנדרה!" הוֹנֶסטוֹ טפח על זרועו של חברו ורכן מעבר לכתפו כדי להציץ בתמונות לרוחב המסך. "איך הולך לך?"

אנדרה הרים מבט ממכונת המשחק על 25 סנט וחייך. "לא רע. מה קורה?"

"שום דבר," הונסטו פיהק. "אתה מרוויח?"

כמו שעון התייצב הונסטו בקזינו כל ערב שישי וחיפש את חברו. הוא ואנדרה נפגשו כמה חודשים לפני כן, כשהגיע הונסטו לטרינידד מהפיליפינים. הונסטו בן העשרים ותשע גויס לעבודה בטרינידד כרוקח. אנדרה נהג במונית שלו וחיפש נסיעה-חזור מנמל התעופה פיארקו כשלפתע יצא הונסטו מאולם המכס. מאז נעשו חברים, ואנדרה סיפק שירותי הסעה להונסטו וחבריו מהפיליפינים.

"קצת מרוויח, קצת מפסיד," אנדרה משך בכתפיו. "אבל," קרץ והכניס את ידו למכל הפלסטיק הלבן כדי לקחת עוד מטבעות, "בעיקר מרוויח." הם צחקו ואנדרה משך בידית, הציורים על המסך היטשטשו והתגלגלו עד שעצרו בבת אחת. מיד התחילו מטבעות להישפך למגש בצלצול.

"כל הכבוד!" טפח הונסטו על גבו של אנדרה.

"אם ככה זה יימשך," הצהיר אנדרה, "אני גומר לשלם על המונית כבר החודש. המכונה הזאת חמה. לפני שבאת, עצרה לי על שלושה לימונים והרווחתי מאה כמו כלום. יותר טוב מלנהוג מונית."

"מה שתגיד, אחי. לפעמים קורה. יש מזל ואתה נופל על מכונה טובה."

מלצרית המשקאות הופיעה עם בירה קאריבּ לאנדרה. הוא הכניס יד לדלי הפלסטיק ושמט כמה מטבעות על המגש שלה. היא פנתה אל הונסטו. "אתה שותה מה שאחיך שותה?"

"כן, אבל הוא לא אחי," חייך הונסטו. "הוא לא מספיק יפה."

"היית מת להיראות כמוני, בּוֹי." אנדרה גרף עוד מטבעות, הכניס אותן למכונה והוריד ומשך בידית. שני דובדבנים הופיעו ומטבעות קרקשו למטה. אנדרה האכיל את המכונה שוב. כשעצרו הסיבובים הייתה דממה. הוא הוסיף מטבעות. הגלגלים הסתובבו והסתחררו ואז עצרו. שום דבר.

"היי, אתה מאבד את מגע הקסם שלך." הונסטו התקרב. "תן לי לנסות."

"תמצא מכונה משלך," ענה אנדרה. "אתה אולי חבר שלי, אבל אין מצב שאני חולק איתך פרת-מזומנים כזאת!" הוא האכיל את המכונה שוב. היא זמזמה כמו בלנדר, ואחר כך זרמו ממנה מטבעות, בדיוק כשהמלצרית חזרה עם הבירה בשביל הונסטו.

הונסטו שלח יד למטבעות הנשפכים כדי לתת לה טיפ. "תזמון זה הכול בחיים!"

"אני צריך עוד דלי," התרברב אנדרה. "לך תביא עוד דלי. המתוקה הזאת רק רוצה לשלם לי." בזמן שהונסטו ניגש להביא דלי מכלוב הקופה, אנדרה שמט עוד מטבעות לחריץ. הגלגלים התרוצצו, ואז נעצרו בבת אחת – שלושה דובדבנים על קו התשלום, ועוד צלצולים על המגש.

"תודה," אמר אנדרה, ולקח את מכל הפלסטיק מהונסטו כדי לגרוף את המטבעות. "תישאר כאן ותשמור לי על המקום. מה שלא תעשה, אל תיתן את המכונה שלי לאף אחד. כבר חוזר." הוא רוקן את הבירה שלו.

"היי, אחי, אני יכול לשחק על הכסף שלך עד שתחזור?"

"תשתמש בכסף שלך," ענה אנדרה, מעמיד את הבקבוק הריק כאילו היה זקיף מאחורי דליי הפלסטיק.

"אין לי סנט על הנשמה."

"מה זאת אומרת אין לך סנט? זה היום של המשכורת!"

"אתה יודע שאני שולח את הכסף שלי הביתה לפיליפינים בימי שישי. היי, לא כדאי להסתכן ולתת לה להתקרר כשאתה לא פה, נכון?"

"בסדר," צחק אנדרה. "רק אל תיקשר אליה יותר מדי." הוא פנה ללכת ואז עצר. "אבל מה אם אתה זוכה עם הכסף שלי?"

"הכול שלך," אמר הונסטו.

"לא, לא, זה לא הוגן," מחה אנדרה. "אם אתה מושך את הידית ומרוויח, חלק מהכסף שלך."

"אבל זה הכסף שלך, והמכונה שלך."

"שמע מה נעשה. אם תרוויח, נתחלק בסכום, חצי-חצי. איך נשמע לך?"

"אתה בטוח?" שאל הונסטו.

"כן. שהיא לא תתקרר לי!" אנדרה חייך חיוך רחב. הוא הסתובב ופנה לשירותים, מתמרן בין המונים מתקהלים סביב מכונות משחק ושולחנות הימורים, שותים בירה ומחכים לתורם על מכונה.

"ערב טוב, ערב טוב, מיסטר פּרֶסָד," חייך אליו המנהל בפנים קורנות. "איך הולך לך הערב?"

"ממש טוב," חייך אנדרה. "רק שלא תכיילו לי את המכונה מחדש עד שאני חוזר!" שניהם צחקו.

כשחזר אנדרה מהשירותים, פעמון מעצבן הרעיש עולמות, כמו אזעקה של מכונית. אז הוא תפס שהאור הכתום מהבהב מעל המכונה שלו.

"כן, כן! הונסטו! זכינו!" הוא צעק, מתאמץ לראות את חזית המכונה מבעד להמון שהקיף את הונסטו. הוא הצליח להבחין לרגע במנהל מסתודד עם הונסטו. המנהל הזדקף ופילס לעצמו דרך בקהל הרב וחלף על פני אנדרה. "כמה זה הפרס הגדול?" שאל אנדרה.

"שניים-עשר אלף דולר טרינידדי."

"טוב מאוד, אחי!" צרח אנדרה. הוא הדף אנשים בדרך למכונה. שלוש ספרות 7 כחולות עמדו במרכז החלונית. "היי, הונסטו!"

הונסטו הפסיק לגרוף מטבעות למכל הפלסטיק, קפץ ממקומו וחיבק את אנדרה. "הפרס הגדול!" הוא קרן, והצביע על המסך.

"ידעתי שהמכונה הזאת תביא את המכה!" צהל אנדרה והתפאר. "שניים-עשר אלף דולר! אני מתקשר למרי."

בזמן שאנדרה דיבר בנייד עם אשתו, חזר המנהל והגיש להונסטו צ'ק. הוא לחץ את ידו של הונסטו והלך. אנדרה ניתק ותחב את הנייד לכיסו. הוא חיכך את כפות ידיו בציפייה.

"תן לראות את הנייר היפה הזה." הונסטו מסר לו את הצ'ק. "היי," נעץ אנדרה מבט. "הצ'ק הזה רק על שמך."

הונסטו משך בכתפיו. "המנהל אמר שהם רושמים עליו רק שם אחד."

"בוא נלך, שישנו את זה עכשיו ונתחלק בכסף," אמר אנדרה.

"הם לא משלמים מזומן בסכום כזה," הסביר הונסטו. "לכן הוא נתן לי צ'ק. ביום שני בהפסקת צהריים שלי אני אלך לבנק ואפדה את זה. אני אתן לך את החצי שלך כשתאסוף אותי אחרי העבודה."

"אוקיי," ענה אנדרה. "אבל כל כך רציתי ללכת הביתה ולזרוק על מרי את כל השטרות." הם צחקו וסיימו לאסוף את כל המטבעות. בדרכם החוצה לכלוב הקופה, עברו ליד המלצרית. אנדרה היטה את אחד המכלים, מלא עד גדותיו, מעל למגש שלה. "לחלוק את העושר מביא מזל וברכה," הוא חייך בגדול.

הקופאי מסר לאנדרה יותר משלוש-מאות דולר תמורת המטבעות. "חייבים לחגוג, הונסטו. לאן בא לך ללכת?"

הונסטו עצר לחשוב. "שאלה קשה – כי אתה מבין שאנחנו יכולים ללכת לאן שאנחנו רק רוצים!"

ביום שני, אחרי שאסף את הבנים מבית הספר, נסע אנדרה לכיוון הסופר-פארם בסן חואן כדי לאסוף את הונסטו. הוא שנא לנהוג בפורט-אוף-ספֵּיין בשמונה בבוקר או בשלוש אחר הצהריים, כי אלה השעות שבהן ההורים מביאים או מחזירים את הילדים הקטנים. הם לא היו מוכנים להסתכן בחטיפות אפשריות של ילדיהם בתחבורה הציבורית. בקרוב תגיע העונה הגשומה, ומדי פעם יירד מבול ויגדל העומס בכבישים.

כשהגיע לבסוף לבית המרקחת הייתה השעה אחרי ארבע. הונסטו לא היה בחוץ. הוא אף פעם לא חיכה בשמש הטרופית אם אנדרה איחר.

אנדרה הסתובב אל ברנדון ואדם. "חכו פה. לא לגעת בשום דבר. תכף חוזר. אחרי שנוריד את הונסטו," הוסיף, "אני לוקח אתכם לעיר הסרטים בקניון, ונלך לחגוג." הוא נעלם בתוך בית המרקחת. עד מהרה הופיע אנדרה עם הונסטו.

"היי לכם." הונסטו הנהן לעבר הבנים כשהתיישב במושב הנוסע. הם ענו בחיוך.

אנדרה השתחל מאחורי ההגה ופנה להונסטו בציפייה. "אז איפה הכסף שלי, בּוֹי?" שאל בחיוך.

הונסטו השפיל מבט. "מצטער, אנדרה."

אנדרה נעץ בו מבט. "מה זאת אומרת, 'מצטער'?"

"היינו ממש עסוקים היום, יום שני וזה. לא היה לי זמן ללכת לבנק." הונסטו הרים מבט. "אבל אני אלך מחר. מבטיח לך."

אנדרה שתק. הוא הרגיש מערבולת של בחילה בבטנו. "מקווה שאתה לא משקר לי."

"בטח שלא," מיהר הונסטו לענות.

אולי מיהר מדי, חשב אנדרה. "כי אני באמת בונה על הכסף הזה," המשיך לאטו. "המקום שמרי עובדת, הם סוגרים בסוף החודש, ואני חייב להמשיך עם התשלומים על המכונית." הוא עצר. "ואתה יודע כמה זמן אנחנו דוחים את הניתוח של ברנדון."

"אל תדאג. סתם הייתי עסוק," הרגיע אותו הונסטו. "אני אפדה אותו מחר." הם נסעו בדממה זמן-מה, ואז פתחו בשיחת חולין עד שהגיעו לדירה של הונסטו.

"אז אני בא לאסוף אותך עוד פעם מחר אחרי העבודה?" שאל אנדרה.

הונסטו נתן לו את דמי הנסיעה. "כן. בארבע בבית המרקחת."

אבל למחרת הונסטו לא היה שם. אחד המוכרים אמר לאנדרה שזה היום החופשי של הונסטו.

"הוא אמר לי לאסוף אותו כאן אחרי הצהריים," התעקש אנדרה.

"אחד מכם כנראה טעה," משך המוכר בכתפיו.

אנדרה יצא. הוא ישב במכוניתו המום. ואז שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג את המספר של הונסטו. הטלפון צלצל וצלצל. לא הייתה תשובה, אפילו לא תא קולי.

"יא בן זונה," לחש אנדרה. לסתו התהדקה כשהתניע את המכונית ונסע לכיוון הבית של הונסטו. איך הוא מסוגל להבריז לי ככה? כבר חודשים שאני מסיע אותו ואת החברים שלו לאן שמתחשק להם, נותן להם עדיפות על לקוחות אחרים שלי. אני מזמין אותו אלי הביתה בחג המולד, לא רק כי הוא לבד ורחוק מהמשפחה שלו, אלא כי אני מחבב אותו. מרי והבנים ואני אפילו מארגנים לו מסיבת יום הולדת ומזמינים את כל הפיליפינים. "הבן זונה הזה," חזר אנדרה ופנה לג'רנינגהם אווניו.

מכוניות מעטות חנו מחוץ לבית הדירות בן שתי הקומות המסויד לבן שגר בו הונסטו. אנדרה נכנס לחניית האורחים, יצא מהמכונית וצעד אל דלתו של הונסטו. הוא חבט על המתכת הצבועה וזז הצידה כדי שלא יבחינו בו דרך חור ההצצה. הוא המתין. שום קול לא נשמע מבפנים. איפשהו בבניין מישהו הפציץ ברמקולים עם One More Time של מאשֶל מונטאנו. אנדרה דפק שוב על הדלת של הונסטו. הוא בפנים, על בטוח. הוא פשוט פוחד לעמוד מולי. אנדרה פנה לחזור בכעס למכונית שלו. "אין מצב שיתחבא ממני," רתח. "לעבודה הוא חייב ללכת."

"אנדרה!" הונסטו עמד בפתח דירתו בראש מורכן, ילד מפוחד שנקרא לחדר מנהל בית הספר.

אנדרה הסתובב. "תן לי את הכסף שלי עכשיו," דרש. "אני רוצה את הכסף שלי, בּוֹי."

"אין לי אותו."

"מה לעזאזל אתה מתכוון שאין לך אותו!" צעק אנדרה.

הונסטו הביט בעצבנות לעבר שאר הדירות בבניין. "דבר בשקט, בבקשה."

"אני אתחיל לדבר בשקט ברגע שתיתן לי את הכסף שלי."

"אין," אמר הונסטו בשקט. "שלחתי אותו הביתה לאמא שלי."

"לא," אמר אנדרה. "אתה תשלח את הכסף שלך לאמא 'שך, לא את שלי. אני רוצה את הכסף שלי עכשיו."

"מאוחר מדי. אין לי אותו. חוץ מזה," הוסיף הונסטו, מתגונן, "זה היה הכסף שלי. אני זכיתי בו, לא אתה."

"אבל הסכמנו להתחלק בינינו." קולו של אנדרה גבר שוב. "השתמשת במכונה שלי ובכסף שלי!"

"אבל אני זכיתי. הכסף היה על הזכיות שלי, ועכשיו הוא איננו." הונסטו צעד לאחור ושלח את ידו לסגור את הדלת.

"יא בן זונה שקרן!" צעק אנדרה, מזנק לעבר הדלת. מהבּריח נשמע קליק.

בלילה, כששכבו במיטה, סיפר אנדרה למרי מה קרה. "אבל הוא גנב את הכסף שלך. איך הוא יכול לעשות לך דבר כזה?" היא ייבבה.

"הוא פשוט עשה את זה," השיב אנדרה בעייפות.

"לדעתי כל הכסף היה שלך," הכריזה מרי. "המכונה הייתה שלך והונסטו שיחק על הכסף שלך." היא טלטלה את ראשה. "אני פשוט לא מבינה אותו. הוא רוקח, ומרוויח יותר ממך על העבודה שלו, והוא לא מוכן אפילו להתחלק. ואתה עוד היית חבר שלו."

"אכפת לו רק מכסף," נאנח אנדרה. "זאת הסיבה היחידה שהוא בא לטרינידד."

"עדיין קשה לי להאמין איך הוא יכול לגנוב מאיתנו ככה ולצאת מזה חלָק."

אנדרה משך בכתפיו. "את זה תגידי בבית משפט, כנראה."

"ולמה לא?" תבעה מרי לדעת.

"למה לא מה?"

"למה שלא נגיד את זה בבית משפט? נתבע את הונסטו על הכסף הזה!"

"חשבתי לעשות את זה," אמר אנדרה בדכדוך. "אבל הסכום לא מספיק גדול. אחרי הפסד שעות עבודה והוצאות משפטיות, יכול להיות שיעלה לי ששת-אלפים בשביל לקבל בחזרה את הששת-אלפים שלי."

"ששת אלפים? לך על כל השניים-עשר! הרי הונסטו לא חושב שהסכמתם לחלק את הכסף ביניכם, נכון?"

"זה נכון," הסכים אנדרה. "בכל זאת, לתבוע זה סיכון. אף אחד לא מבטיח שנזכה, ואם נפסיד, יהיו לנו עוד יותר הוצאות."

"בטוח יש משהו שאנחנו יכולים לעשות," נאנחה מרי, וכיבתה את מנורת הלילה. "אפילו עם כל הפשע בטרינידד, שככה נצא קורבנות, זה הדבר האחרון שהייתי חושבת."

אנדרה שכב ער, בטנו מתהפכת. הוא גנב ממני את הכסף. המכונה הייתה שלי ואת הכסף שלי הוא שלח הביתה כמו שעון לאמא שלו. ואני סמכתי עליו, האמנתי לו, לבן זונה הזה. הכסף שלי, ועכשיו אין כלום – הוא עצר. זהו בדיוק! למה לא חשבתי על זה קודם? הוא החל לתכנן תוכנית בהתלהבות. כן, יש סיכוי שזה יעבוד. אולי אין צדק בחיים, חשב בדכדוך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לנסות לתקן את העוול.

למחרת בבוקר, אחרי שהוריד את ברנדון ואדם בבית הספר, נסע אנדרה ישירות לבית הדירות שבו גר הונסטו. הפעם חנה בחוץ בג'רנינגהם אווניו. כשפתח את דלת המכונית התעופפו שני זמירים בצווחות מחוט חשמל אל ענף קרוב, נטוי מרוב פירות מנגו אדמדמים. הוא מיהר לדלת הקרובה ביותר בקומה הראשונה של הבניין והעיף מבט במנעול. "קוויקסֶט". אחר כך מיהר בחזרה למכוניתו ונסע לקניון פריוריטי בסן חואן.

בחנות המנעולן ישבה אישה בגיל העמידה מאחורי הדלפק ודיברה בנייד. "לסחוט את עצמי, נראה לך ככה אני אשיג את הכסף? את מבינה?" היא אמרה. היא הנהנה אל אנדרה והוסיפה, "נכנס לקוח. נדבר אחר כך."

"איפה מוּני?" ביקש אנדרה לדעת.

האישה הרימה מבט לאיטה אחרי שהכניסה את הנייד לתיקה, גלגלה עיניים וחשפה שיניים בכעס. "מה? אתה אפילו לא אומר לי שלום? איפה הנימוסים שלך, בּוֹי?"

סליחה," אמר אנדרה בהכנעה. "בוקר טוב."

"ככה יותר טוב. לאן המדינה הזאת מידרדרת," המשיכה, מנידה את ראשה. "אנשים אין להם זמן לדבר עם אנשים, אחר כך כבר לא אומרים בוקר טוב אפילו! מה בוער לך, בּוֹי?"

נהדר, חשב אנדרה. נפלתי על קשקשנית. "לא בוער. פשוט אני חושב על כל הדברים שיש לי לעשות היום, זה הכול."

היא טלטלה את ראשה. "תמשיך ככה, תחטוף התקף לב. פה זה טרינידד, בּוֹי. הכול יכול לחכות." הוקל לאנדרה כשהיא הסתובבה וקראה, "מוּני!"

גבר גוץ ממוצא הודי הופיע מהחדר האחורי. "האיש הכי מהיר בעיר!" חייך ליאו מוּניסאמי חיוך קורן וחיבק את אנדרה חיבוק חם. הוא ואנדרה שיחקו כדורגל יחד בתיכון מקיף סן חואן ובמשך כל השנים נשארו חברים.

אחרי שניהלו שיחת חולין, אמר אנדרה, "שמע, מוּני, אני צריך מפתח גנבים."

"בשביל מה? אתה פוצח בקריירת פשע?" התבדח מוּני.

"כל דבר שיהיה יותר רווחי מנהיגה במונית," צחק אנדרה. "אדם נעל דלת בבית ואני צריך לפתוח אותה."

"איזה סוג אתה צריך?"

"קוויקסט. הרבה פורצים משתמשים במפתח גנבים לדעתך?"

"לזה הם משמשים בדרך כלל. יש הרבה פשע מכל הסוגים במדינה הזאת. אם הפי-אן-אם לא יזדרזו לעשות משהו עם כל מקרי הרצח, אז האנשים שלנו יזכו בבחירות." אנדרה הכניס את המפתח לכיסו ועד מהרה כבר היה בדרך חזרה לדירתו של הונסטו. הונסטו יהיה בעבודה כל היום כמו כל העובדים הפיליפינים כאן. אף אחד לא ישמע אותי דופק על המנעול שלו. בינתיים הפקקים של הבוקר נרגעו. אנדרה כיוון את הרדיו על 91.9 ונשען לאחור, נהנה מנסיעה עם מוסיקת סוֹקָה. "הלילה בא לי בטוב, בא לי לשתות, בלי לחשוב / אז כל מה שתרצי לעשות, זורם איתך, זורם איתך…"

כשהגיע לבניין של הונסטו, חנה אנדרה שוב בג'רנינגהם אווניו. הוא לא ראה איש. הוא פתח את תא המטען, הוציא את פטיש הגומי מתיק הספורט, ומיהר לדלת של הונסטו. מלבד מקהלת ציוצים, קרקורים ושריקות, הכול היה שקט כמו בוקר של סוף שבוע. אנדרה הכניס את מפתח הגנבים למנעול ודפק על המפתח בפטיש. שום דבר. הוא דפק שוב. אין מזל. הוא הקשיב כדי לשמוע האם הרעש הפריע למישהו. הוא שמח לשמוע שלא, חבט שוב, וסובב מעט את המפתח תוך כדי כך. המנעול נפתח. אנדרה הושיט יד לידית, ואז היסס. פריצה, הוא חשב. לא! לקחת את הכסף שמגיע לי זה לא פשע. הוא החליק פנימה בזריזות.

הוא עמד במטבח הנקי והביט סביב. "טוב, איפה הייתי שם את הצ'ק?" שאל את עצמו בקול רם. הוא הבחין שהכול מסודר מאוד. אפילו הכלים מארוחת הבוקר עמדו לייבוש על המתקן. הוא פתח בפזיזות את הארון שמתחת לכיור. חומרי הניקוי היו מאורגנים בחלל הקטן, שלושה מכל סוג. "גיבוי לגיבוי," הרהר אנדרה. "כמו איזה הומו." לא, הצ'ק לא יהיה במטבח או באמבטיה. הוא נכנס לסלון-פינת-אוכל, ללא-רבב כמו המטבח. מנורה מעל שולחן עם ארבעה כיסאות. מאחוריהם כורסת עור וספה תואמת, פונים לקיר שעליו מסך טלוויזיה שטוח. מימין הייתה הדלת אל חדר השינה.

המיטה הייתה מוצעת ומסודרת. שלט-רחוק לטלוויזיה הניידת ועוד אחד למאוורר התקרה נחו על השידה שליד המיטה, לצד הספר "חטאו של אלרד" וכמה מגזינים, פארמסי טיימס, דוט.פארמסי. אנדרה פתח את המגירה – ניירות שונים בערימות מסודרות, עטים, מהדקים, מטבעות, כסף מזומן. שמונה מאות דולר. אני לא גנב. הוא סגר את המגירה ופתח את דלתות הכפולות של הארון. חולצות היו תלויות משמאל, בקבוצות מסודרות לפי הצבע. במדף התחתון הייתה שורה של תחתונים מקופלים בקפידה, ומאחוריהם שורה של גרביים מקופלים למשעי. מצד ימין היה שולחן מתקפל. לצדו, כוורת מלאה מעטפות, חשבונות, קבלות – ו – הפרס הגדול! צ'ק של קזינו "קא פאו" על סך שניים-עשר אלף דולר. בדיוק כמו שחשבתי, צהל אנדרה. הצ'ק עדיין לא נפדה. הוא עושה הכול כמו שעון: תמיד מדייק, תמיד עוצר בקזינו בכל יום שישי בדיוק בשבע וחצי, ותמיד הולך לבנק ושולח כסף הביתה ביום שישי אחרי הצהריים.

אנדרה חיטט בין המעטפות עד שמצא מעטפה של בנק רפאבליק. חודשים אחדים קודם לכן הסיע את הונסטו לסניף בסן חואן, לפתוח חשבון. הוא המשיך לחטט עד שמצא את הדרכון של הונסטו. הוא קירב כיסא לשולחן, לקח דף חלק ועט והתחיל להתאמן בהעתקת חתימתו של הונסטו. באות H יש לולאה גדולה, האות n מחודדת, האות t קצרה עם קו חוצה שפונה מטה. M גדולה בשם המשפחה. שוב ושוב הוא התאמן על החתימה. כשהיה שבע רצון, הוא העתיק את מספר החשבון של הונסטו והחזיר את המעטפה של בנק רפאבליק לכוורת. הוא הכניס לכיסו את הצ'ק והדרכון, סגר את הארון ויצא מהדירה, מבלי לנעול את הדלת. אני חוזר בקרוב. לא שווה לדפוק על המנעול מחדש.

הוא נסע בחזרה לסן חואן, לסניף של רפאבליק באיסטרן רואד. הצ'ק של הקזינו הוא מחשבון בבנק רפאבליק, חשב לעצמו, אז בבנק יוכלו לבדוק את מצב החשבון ולפדות את הצ'ק מיד. הוא ידע שהוא לוקח סיכון בכך שהוא נכנס לסניף שבו מתנהל החשבון של הונסטו, אבל חשב שיש פחות סיכוי שיתעורר חשד מכך שהוא פודה את הצ'ק דווקא שם. "המסך עולה," הוא נאנח, הוציא מכיס חולצתו את משקפי הטייסים ושלח יד למושב האחורי, לקחת כובע בייסבול של קבוצת בוסטון רד סוקס.

כשנכנס לבנק, הבחין במאבטח הלבוש מדים שעמד ליד הקיר האחורי, ובזוויות עיניו ראה את מצלמות האבטחה. הוא הסב את מבטו כמיטב יכולתו ונעמד בקצה התור הקצר. בדיוק כמו שחשבתי. לא יהיו הרבה אנשים פה בשעה כזאת ביום רביעי בבוקר. לפתע התקרב אליו המאבטח. אנדרה קפא. המאבטח חלף על פניו ופתח את הדלת לאישה זקנה. חייב להרגיע, הוא אמר לעצמו, נושף את האוויר לאיטו. זה יצליח. אני והונסטו בערך באותו משקל ויש לנו אותם גוונים. אני רק קצת יותר גבוה ויותר חסון. הוא חייך לעצמו. ויותר חתיך.

האישה שהייתה לפניו פינתה את הדלפק. אנדרה ניגש קדימה. אל תגיד שום דבר שאתה לא חייב. הוא הושיט לפקידה את הצ'ק. "מזומן, בבקשה."

הפקידה הביטה בצ'ק. "יש לך חשבון אצלנו?" שאלה. אנדרה הוציא את הדף מכיסו ורק אז הבין שהוא מכוסה בניסיונותיו לזייף את החתימה של הונסטו. הוא מיהר להוריד את הדף מתחת לגובה הדלפק וקיפל אותו כך שרק מספר החשבון הופיע. ואז הניח אותו על הדלפק מול הפקידה. היא הקלידה את הספרות למחשב. בזמן שחיכו, הוא החליק את הדף בחזרה לכיסו. "אני מצטערת, מיסטר מנאלו, אבל אין בחשבון שלך מספיק כסף כדי לכסות את הצ'ק הזה. אני יכולה להפקיד את הכסף בחשבון שלך ותוכל למשוך את המזומנים ברגע שהצ'ק יאושר."

"אבל למה אני צריך לחכות?" פלט אנדרה. לאט, בלי לחץ, אמר לעצמו. "זה צ'ק של קא פאו כתוב על חשבון של בנק ריפאבליק," המשיך ברוגע. "למה אני לא יכול לפדות אותו עכשיו, הרי לי יש חשבון אצלכם, וגם לקא פאו יש חשבון אצלכם?"

"רק רגע. אני אשאל את המנהל."

אנדרה הכריח את עצמו להיראות רגוע כשעקב אחריה וראה אותה ניגשת אל חלקו האחורי של אולם הבנק ואז נעלמת. תרגיע. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהם לא יפדו את הצ'ק. לא, תיקן את עצמו, הכי גרוע שיכול לקרות זה שהמנהל יבוא ויראה שאני לא הונסטו. אנדרה הסתובב מעט הצדה. המאבטח חזר למקומו ועמד נינוח והביט סביב. בדיוק אז הופיעה הפקידה עם גבר מבוגר יותר בחליפה. היא הראתה לו את הצ'ק ודיברה. האיש בחן את הצ'ק, הביט לעבר אנדרה, והנהן.

הפקידה חזרה והחליקה את הצ'ק אל אנדרה. "אין בעיה, מיסטר מנאלו. רק תחתום מאחור, בבקשה, ואני צריכה לראות איזו תעודה מזהה." אנדרה הושיט לה את דרכונו של הונסטו. הוא לקח את העט שמחובר לשרשרת הכסופה ובהה בגבו הריק של הצ'ק. הפקידה המתינה. אנדרה שרטט בקפידה את הלולאה הגדולה של האות H. n מחודדת. t קצרה עם קו נטוי. o אחרונה עם סלסול. הפקידה לקחה את הצ'ק והשוותה את החתימה לזו שבדרכון. אנדרה נדרך, מוכן להסתלק בריצה. ואז היא רשמה את מספר הדרכון על הצ'ק, הטביעה חותמת על גבו, ושאלה איך הוא רוצה את המזומנים שלו.

אנדרה זינק בצהלה לתוך הניסאן וינגבורד הגדולה שלו. הוא מיהר להביט סביב. אף אחד לא עקב אחריו, לא ראה אותו. הוא הוציא מהמעטפה את החבילה השמנה של השטרות הכחולים ופרש אותם. מאה ועשרים שטרות כאלה. וכולם שלו. אין מצב שזה שייך להונסטו. הוא הפסיד את זכותו לחצי מהסכום כשניסה לרמות אותי. אנדרה השליך את כובע הבייסבול האדום למושב האחורי והתניע. עכשיו הוא רק צריך לנסוע בחזרה לדירה של הונסטו, להחזיר את הדרכון למקום, ולנעול את הדלת.

עדיין מוקדם, חשב, כשירד בליידי יאנג רואד, חולף על פני מלון הילטון ומתקרב למעגל התנועה בצומת סנט אן רואד. יעברו שעות עד שהונסטו יחזור הביתה. יש לי המון זמן לנסוע לאֶלֶרסלי פלזה ולהפקיד את הכסף בחשבון שלי בבנק סקוטיה. לא כדאי להסתובב עם הכסף עלי. פה זה טרינידד. הכול יכול לקרות.

כעבור חצי שעה, אחרי שההפקדה בוצעה, אנדרה שוב הקיף את פארק סוואנה, חולף על פני גן החיות אֶמפֶּרור וַאלי והגנים הבוטניים בדרכו לשכונת בלמונט. עצי איפאה פרחו בוורוד, זוהרם העדין, השברירי של הפרחים מהדהד את התרגשותו מכל הדברים שהפרס הגדול אפשר עכשיו. לא קורה הרבה שיש צדק, שהטובים מנצחים, הוא הרהר. הוא פנה שמאלה לג'רנינגהם אווניו ועצר לפני הכניסה לבניין הדירות. הוא יצא וסרק את הסביבה. נטוש. יופי. לפתע נפל לפניו מנגו בשל. אות משמיים, סימן טוב. הוא התכופף לאסוף אותו בחיוך על פניו.

אנדרה דפק בשקט על דלת דירתו של הונסטו והמתין. שום דבר. אחרי שבדק שנית כדי לוודא שלא עוקבים אחריו, התגנב פנימה. הוא הוציא את הדרכון מכיס חולצתו, מתפעל מכמה קל היה להחזיר לעצמו את הכסף. אם לא הייתי כזה בחור ישר מיסודי, אולי אפילו הייתי מתפתה ל – הוא עצר בפתח חדר השינה.

"מה לעזא…?" ניירות ובגדים היו מפוזרים סביב. כל המגירות נשלפו ממקומן, גרביים ותחתונים תלויים מהן. הארון והשולחן המתקפל היו פתוחים, תוכן הכוורת מושלך לכל עבר. ואז הוא ראה את הזרוע.

"אוי אלוהים!" הוא שמט את הדרכון והקיף את המיטה, הונסטו שכב שם על הרצפה. ראשו נח בשלולית של דם – דם שפרץ מעורק חתוך. גרונו נראה כאילו נקצץ במאצ'טה. באופן אוטומטי גישש אנדרה לחפש דופק שידע שלא ימצא. "מי עשה את זה?" הוא יילל. תזמין אמבולנס. לא, תתקשר למשטרה. הוא הקיש 999 בנייד שלו. אוי אלוהים. מי עשה את זה? מניע. מישהו שמע על הפרס הגדול וכנראה הביא את הונסטו לדירה כדי לגנוב את הכסף –

"משטרת פורט-אוף-ספיין."

אנדרה קפא. מניע. לי יש מניע.

"הלו? הלו?" וטביעות האצבע שלי בכל הדירה. הוא ניתק מיד והביט סביב בבהלה. הוא הרים חולצה מהרצפה והתחיל לנגב את ידיות הארון ושולחן הכתיבה. את העט. המעטפה מבנק ריפאבליק. הדרכון – מה עשיתי  עם הדרכון? הוא חיפש בבהלה את הדרכון הירוק. הנה הוא על הרצפה. הוא ניגב אותו בזעם ותחב אותו לכוורת – ואז עצר. כולם יודעים, תפס אט-אט, איך הונסטו רימה אותי. לפני רגע הפקדתי שניים-עשר אלף דולר בחשבון שלי. ואני מופיע במצלמות האבטחה של הבנק – בשני הבנקים, לבוש באותם בגדים… הוא נשען על הארון, החליק לרצפה ופרץ בצחוק בלתי נשלט.

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

בקרקעית האגם, המכוסה בוץ ואבנים, נחה גופה של גבר. עיניו היו פקוחות, כאילו התבונן בשמש נוזלית, בשמיים שמתחת לפני הקרקע. דג קטן, שחור וצהוב, שחה ליד רגלו; דג אחר כרסם אחת מאוזניו. הוא שכב שם למטה מזה זמן מה ודמותו הדוממת כבר הייתה לחלק מהנוף המימי. פרצופו נראה שליו, אבל העוויה של גועל הצטיירה מדי פעם על שפתיו. שיערו והאצות התערסלו עם תנועת הגלים. הבוץ כיסה לאט לאט את הגוף המשתנה. העיניים, שהיו חלולות בהתחלה, בלטו כעת מהפנים הנפוחות. האישונים, שבוודאי ראו רק שחור, איבדו את צבעם. הבטן התנפחה, ולילה אחד התנתקה הגופה מהקרקעית האפלה ועלתה מעלה באטיות. עקבותיה נמחו בבוץ והבשר יצא לאוויר העולם. הגלים הובילו את הגופה לשפת האגם.

הפקח של משטרת פלורס רכן מעל הגופה, מכסה את אפו במטפחת. מעטים הדברים שהרגיזו אותו יותר ממוות בלי סיבה, ועיניו האדומות חיפשו בסבלנות סימנים של אלימות. הוא לא גילה כלום; רק טביעות האצבעות של הדייגים שמצאו את הגופה ומשכו אותה מהמים, וסימני הנשיכה של הדגים על הפנים והידיים הקמוצות. הפקח הורה לפרוש את כפות הידיים: ביד אחת – כלום. ביד השנייה אבן וקצת אדמה. על פי גובהו, כנראה היה זה זר. הפקח הזדקף וקיפל את המטפחת.

ריצ'רד וורד, צפון אמריקאי בן חמישים, הגיע לפֶּטֶן לפני תשעה חודשים. הוא קנה אדמה על שפת אגם איצה ובנה שם בית קטן. כוונתו הייתה לפרוש ולחיות שם עם אשתו, לוסי, שחיכתה בוויסקונסין שייקרא לה להצטרף אליו. שבועיים לפני מציאת הגופה, נראה ריצ'רד וורד בחנות מכולת בפלורס, אחר כך נעלמו עקבותיו. משרתו, רפאל קולינה, הובא לחקירה בתחנת המשטרה, אך לשווא. החיפוש שערכו בצריף שלו, על חלקת האדמה של וורד, לא הניב פרי. החזיקו אותו במעצר כמה שעות ואחר כך שחררו אותו, רק אחרי שהחטיפו לו את המכות הרגילות.

לוסי וורד הגיעה לפלורס ביום ראשון לח בחודש ספטמבר. היא הייתה שמנה וחיננית. בתחנת המשטרה נתנו לה את הקופסה עם האפר: "37", היה כתוב עליה, "מר ריצ'רד וורד". ניידת משטרה לקחה אותה לחלקה, ושם חיכה לה רפאל.

היא סיירה בשטח ובחנה את הנוף בעיניים ערניות, כאילו היא מביטה בציור מופשט שהיא לא לגמרי מבינה; היא הופתעה לגלות שהנוף מוצא חן בעיניה. היא נכנסה לבית והחליטה שתישאר לישון שם. מאוחר יותר, לפני ששכבה לישון, חשבה על בעלה והודתה לו על כך שמצא את המקום הזה. היא תנסה לחיות בו זמן מה.

מלכתחילה נדמה היה שהיעדר החברה האנושית, שפחדה שתחסר לה, הוחלף בחיים הקדחתניים של הצמחים, ברחש החרקים ובנוכחות העמומה של רפאל. בזה אחר זה גילתה את הניסים הקטנים של הג'ונגל ולמדה להשלים עם חוסר הנוחות; נמלים בכל מקום, זיעה נצחית, יתושים בשקיעה ובזריחה.

בלילות, אחרי ארוחת הערב, היא ישבה בחוץ בכיסא הנדנדה והקשיבה לקולות המהפנטים המתכתיים שעלו מן האדמה. ביום אהבה ללכת בין העצים במשעול הצר שיצר בעלה. היא הלכה עד שהתעייפה ואחר כך נחה בין העצים והתענגה על ריח הענפים והעלים היבשים. לפעמים אספה פרפר מוזר או קטפה פרחים בלי שם.

לילה אחד ירד גשם בלתי פוסק. הטיפות הלמו בגג והרעש לא הניח לה לישון. אז, בפעם הראשונה, החל מותו של בעלה להטריד אותה. הפחד חלחל לתוכה כמו המים שהחלו לחלחל לחדר. טיפה דשנה נפלה ליד הכרית; היא דחפה את המיטה למרכז החדר. היו ברקים בשמיים. קצת לפני שנרדמה ראתה את רפאל מביט בה מן הדלת לאור ההבזקים המרצדים. היא מצמצה. היא חשבה להושיט יד ולהדליק גפרור, אבל הבינה בהקלה שהיא טעתה; הפרצוף היה רק כתם על העץ. היא נשמה נשימה עמוקה ושקעה בשינה.

בבוקר זרחה השמש גבוה בשמיים והיא פקחה את עיניה ושמעה את רפאל עובד במטבח. האוויר היה מתוק מריח תירס. סיכות של שמש חדרו מבעד לחרכים וזבוב זמזמם בחדר. היא הציעה את המיטה והתלבשה ליציאה.

בוקר, אמר לה רפאל וחשף את שיניו הצהובות.

לוסי יצאה מהמטבח והתיישבה במרפסת.

רפאל הניח את המגש על השולחן שהיה ליד הכיסא. הוא מזג קפה והיא הסתובבה לעברו ואמרה בקול נמוך: חשבתי על מר ריקרדו.

לרגע הוא הביט בה בפליאה. אחר כך הסיט את מבטו והזדקף. מר ריקרדו, הוא אמר. האור השתקף באגם. לוסי הלכה עד לקצה המזח ונשכבה על מגבת כדי להשתזף. היא חשבה על העבר בתור דבר מה ריק ולא ברור; הזיכרון נמס בחום.

השמש שרפה את פניה. היא שמעה את רפאל דוחף את הקאנו שלו למים, והזדקפה כדי להביט בו חותר.

אני הולך לבדוק אם יש דגים, הוא אמר לה, והמשיך לחתור לצד השני של האגם. היא נשכבה על הבטן. היא הסתכלה על הפרחים הלבנים שמתחת לפני המים ואחר כך עצמה עיניים כדי לא לחשוב.

החום התגבר. היא קפצה למים ושחתה הלוך ושוב בסמוך למזח. היא יצאה מהמים והניחה לשמש לייבש אותה. היא הלכה לעבר הבית, אבל הדלת הפתוחה של הצריף משכה את תשומת ליבה. היא הביטה לאחור – מים שקטים – ופנתה בצעד מהיר לעבר דלת הכניסה.

באחת הפינות היא גילתה סיר גדול מחימר שעמד על כמה אבנים; מתחתיו היו גחלים ואפר. היא קפאה על מקומה במרכז החדר. תלוי באוויר קרוב מאוד לפניה, בהה בה קרפד ענקי. הוא פתח את הפה ולוסי הבחינה בצנצנת הזכוכית והחוט תלוי מהתקרה. הקרפד נע בתוך הצנצנת והשעין ארבע אצבעות על הזכוכית. הפחד הפך לרחמים. היא נגעה בצנצנת בציפורן, והקרפד מצמץ. המכסה  חורר בעזרת מסמר ובתחתית היו עשבים וזבוב. היא סובבה את הצנצנת והביטה בכתמים על העור של הקרפד.

מרחוק נשמע רעש של עץ חלול. מבעד למפתן הדלת היא ראתה את הקאנו משייט בלב האגם. רפאל עמד וחתר, פעם ימינה פעם שמאלה, בלי להסיר את מבטו מהגדה. לוסי חשה זרם בגבה והבחינה ששיערה נוטף מים. היא יצאה מהצריף; על רצפת העפר נותרה דמות עשויה טיפות מים.

באותו ערב רפאל הכין לה תבשיל דגים. היא טעמה אותו באי חשק והשאירה את הקערה מלאה כמעט. רפאל שאל אותה אם משהו לא בסדר באוכל. לא, האוכל בסדר; השמש הרסה לה את התיאבון. כשרפאל פרש לצריף לשנת צהריים, נכנסה לוסי למטבח להכין לעצמה צלחת פירות.

היא מוכרחה לדבר עם רפאל. זה אכזרי מה שהוא עושה לקרפד. היא נזכרה בעור הגס, בעיניים העצובות מבעד לזכוכית. היא ישבה במרפסת והביטה באגם; היא חשבה על האפר של בעלה.

היא קמה מכיסא הנדנדה והלכה בדממה – דממת ערב – עד לדלת הפתוחה למחצה של הצריף. רפאל, על ברכיו ובגבו אליה, שיחק עם הקרפד, שהיה כעת מחוץ לצנצנת, ודקר אותו במקל. הקרפד נדחק לפינה והתנפח לאות איום; מעל עיניו הופיעו רכסים שחורים מחודדים דמויי קרניים.

היא נסוגה כמה צעדים וקראה בקול רם: רפאל!

רפאל קם בניתור והציץ החוצה.

סליחה, היא אמרה. אני צריכה כמה לימונים. תוכל אולי ללכת לחנות?

אחרי שרפאל נעלם בשביל לכפר, הסיטה לוסי את הבריח ודחפה את הדלת. הקרפד שוב היה בתוך הצנצנת. היא פתחה את המכסה, הניחה את הצנצנת על הרצפה ודחפה ברגלה את הקרפד החוצה. אחר כך סגרה את הדלת בבריח וחזרה למרפסת. השמש התקרבה אל האופק.

רפאל חזר בשקיעה. לא היו להם לימונים, הוא אמר כשחלף על פניה, והמשיך בכיוון הצריף. לוסי הביטה בו, מתנדנדת בכיסאה. היא ראתה אותו פותח את הדלת ונכנס, ופתאום הופיע שוב, כאילו מישהו בעט אותו החוצה. הוא סרק את הקרקע במבטו; אחר כך חיפש בשיחים שהקיפו את הצריף, מתחת לצמחי הבננה, בסבך קני הסוכר. הוא סרק שוב את הצריף ואחר כך נעמד במפתן והביט החוצה.

מה קרה? צעקה לו לוסי. היא ראתה אותו ניגש אליה בראש מורכן.

מישהו נכנס לי לבית.

היתושים עקצו אותו. מי? מתי?

רפאל הביט לאחור. לא ראית אף אחד?

הירח היה מלא, האוויר דומם. לפני ארוחת הערב יצאה לוסי לשפת האגם להביט בשמיים. היא ידעה שרפאל נוטר לה טינה כי שיקרה לו. לרגע רצתה להודות באשמה, אבל לבסוף החליטה שמוטב לשתוק לעת עתה.

הארוחה הוגשה. היא חיסלה את הדג באי חשק; היא רצתה לרצות את רפאל. (עכשיו היא ריחמה עליו). היא ביקשה ממנו סליחה בקול נמוך. רפאל הכין לעצמו צלחת ואמר לה לילה טוב. כשהנר בצריף כבה, הלכה לוסי לחדרה.

באמצע הלילה הרגישה משקל על בטנה והתעוררה בבת אחת.

היא הרגישה את המשקל עולה לעבר חזה. זה היה משהו קר; עכשיו הוא היה על הצוואר ונעצר בפה. היא לא יכלה לזוז; איבריה נעשו כבדים. ואז היא ראתה את הקרפד המתנפח…

היא הסירה את השמיכה וקפצה מהמיטה. נוזל מר צרב לה בגרון; היא רצתה להוציא אותו מגופה. היא הדליקה פנס ורצה לשירותים. היא רכנה מעל הכיור, פתחה את הברז והרטיבה את ראשה. אחר כך התיישבה על השטיח ולא יכלה לקום עוד. היא ראתה את אור הפנס מבעד למראה.            

        

ירח-הדבש שלה היה צמרמורת ארוכה. זהובת שיער היתה, מלאכית וביישנית, ואופיו הקשה של אישהּ הקפיא את חלומות הכלה הילדותיים שלה. אף-על-פי-כן אהבה אותו מאוד, לעיתים מתוך רעד קל, ובלילות כשחזרו יחד ברחוב היתה מציצה בחשאי אל קומתו הגבוהה של חוֹרדַן, שנאלם דום זה שעה. ואילו הוא אהב אותה אהבה עמוקה, בלי להסגיר זאת.

במשך שלושה חודשים – הם נישאו באפריל – היו מאושרים מאין כמותם.

היא בוודאי היתה מבכרת פחות חומרה ברקיע האהבה הנוקשה ההוא, רגשות שופעים יותר ולא מאופקים; אך סבר פניו הקר של אישהּ עצר בעדה תמיד.

הבית שהתגוררו בו הוסיף לא-מעט לפחדיה. צְחור החצר הדוממת – עמודים, כותרות ופסלי שיש – עורר רושם סתווי של ארמון מכושף. בפנים, הבוהק הכפורי של הטיח, בלי השריטה הקלה ביותר על הכתלים הגבוהים, העמיק את תחושת הקור הסגרירית. במעבר מחדר אחד לאחר הידהדו הצעדים בכל הבית, כאילו התחדדה רגישותו לרעש לאחר שהיה נטוש וריקן זמן רב.

בקן האהבה המשונה הזה עבר על אַליסיה סתיו שלם. אף-על-פי-כן השליכה מאחורי גווה את חלומותיה הישנים, וימיה בבית העוין עברו עליה בשינה, מתוך רצון שלא להרהר בכלום עד בוא אישהּ אל הבית.

לא פלא שכחשה. היה לה התקף קל של שפעת שנמשך ולא הרפה ממנה ימים על ימים; אַליסיה לא שבה לאיתנה. לבסוף הצליחה לצאת אל הגן יום אחד אחר-הצהריים, שעונה על זרועו של אישהּ. היא הביטה באדישות הנה והנה. לפתע-פתאום החליק חוֹרדַן בידו לאט-לאט על ראשה, בחיבה עמוקה, ואליסיה פרצה מייד בבכי, והטילה את זרועותיה על צווארו. שעה ארוכה בכתה את כל חרדותיה הכמוסות, והניסיון הקל ביותר ללטפה רק הגביר את בכיה. אחר-כך שכך הבכי, ובכל זאת נשארה זמן רב ופניה כבושים בצווארו, בלי למוש ממקומה ובלי לומר מילה.

מהיום ההוא שוב לא קמה על רגליה. למחרת בבוקר אבדה הכרתה. רופאו של חורדן בדק אותה ביסודיות, והורה על מנוחה מוחלטת במיטה.

"אני לא יודע," אמר לחורדן בדלת הכניסה בקול מהוסה עדיין. "היא סובלת מחולשה גדולה שאני לא מצליח להבין. ובלי הקאות, בלי כלום… אם מחר היא תקום כמו היום, קרא לי מייד."

למחרת החמיר מצבה של אליסיה. נערכה בדיקה. אובחנה אנמיה חריפה ביותר, בלתי-מוסברת לחלוטין. אליסיה לא התעלפה שוב, אך ניכר בה שימיה ספורים. כל היום כולו דלקו המנורות בחדר-השינה, ושקט גמור שרר שם. שעות חלפו בלי שנשמע הרחש הקל ביותר. אליסיה נמנמה. חורדן עבר לסלון, שגם בו דלק האור. בלי הרף התהלך מצד לצד, בעקשנות בלתי-נלאית. השטיח החניק את קול צעדיו. מפעם לפעם נכנס לחדר-השינה והמשיך בשיטוטו האילם לאורך המיטה, משתהה רגע בכל אחד מקצותיה להביט באשתו.

עד מהרה החלה אליסיה לשקוע בהזיות טרופות. תחילה ריחפו התעתועים מול עיניה, אחר ירדו לגובה הריצפה. הצעירה לא עשתה דבר אלא צפתה בעיניים קרועות לרווחה בשטיח שמשני עברי המיטה. לילה אחד לטשה את מבטה במשהו פתאום. כעבור רגע פצתה את פיה לצעוק, ואפה ושפתיה התכסו פניני זיעה.

"חורדן! חורדן!" זעקה, משותקת מאימה, בלי לגרוע את מבטה מהשטיח.

חורדן אץ אל החדר, ולמראהו פלטה אליסיה צווחת אימים.

"זה אני, אליסיה, זה אני!"

אליסיה הביטה בו מבולבלת, הביטה בשטיח, החזירה מבטה אליו, וכעבור דקות ארוכות של התחבטות המומה, נרגעה. היא חייכה ונטלה את ידו בין ידיה, וליטפה אותה, רועדת, חצי שעה.

בין הזיותיה החוזרות ונשנות היתה אחת ובה יצור דמוי-אדם שעון על אצבעותיו על השטיח, עיניו נעוצות בה.

הרופאים פקדו אותה שוב ושוב ללא הועיל. חייה כלו ודמה אזל לנגד עיניהם, מיום ליום, משעה לשעה, ואיש לא ידע מדוע. בבדיקה האחרונה שכבה אליסיה בקהיון חושים, בעוד הם ממששים את הדופק, מעבירים את פרק ידה הדומם מזה לזה. שעה ארוכה התבוננו בה בשתיקה, ויצאו לחדר-האוכל.

"זה מקרה חמור…" אמר רופאהּ בחוסר-אונים ומשך בכתפיו. "אין כמעט מה לעשות."

"אני לא מאמין!" נאנק חורדן. ותופף בכוח על השולחן.

אליסיה דעכה והלכה תוך הזיות טרופות שעוררה האנמיה, הזיות שהחמירו בערב, אך פגו תמיד בשעות הבוקר. במשך היום לא החריפה מחלתה, אך כל בוקר היתה מקיצה חיוורת, כמעט חסרת הכרה. דומה היה שרק בלילה אוזלים חייה בגלי דם חדשים. מדי הֲקיצה חשה כאילו התמוטטה במיטה ומיליון קילוגרמים מעיקים עליה. מהיום השלישי תחושה זו שוב לא סרה ממנה. בקושי הצליחה להניע את ראשה. היא לא הסכימה שיגעו במיטתה, אפילו לא רצתה שיסדרו לה את הכר. הביעותים שתקפו אותה עם ערוב היום לבשו עתה דמות מפלצות שהזדחלו אל המיטה, וטיפסו במאמץ על המזרן.

אחר-כך אבדה הכרתה. ביומיים האחרונים מילמלה ללא הרף מתוך דמדומיה. האורות נשארו דלוקים בעגמומיות בחדר-השינה ובסלון. בדומיית הגסיסה ששררה בבית נשמע רק המלמול החדגוני שבקע מהמיטה, והדהודם העמום של צעדיו הבלתי-פוסקים של חורדן.

אליסיה מתה לבסוף. אחר-כך, כשנכנסה המשרתת בגפה, להסיר את המצעים, הביטה רגע בכר בתימהון.

"אדוני!" קראה לחורדן בקול נמוך. "על הכר יש כתמים שנראים כמו דם."

חורדן ניגש לשם מייד ורכן אל הכר. אכן, על הציפית, משני צדי השקע שהותיר ראשה של אליסיה, נראו כתמים קטנים כהים.

"זה נראה כמו עקיצות," לחשה המשרתת כעבור רגע של התבוננות דוממת.

"תרימי אותו מול האור," אמר לה חורדן.

המשרתת הרימה את הכר אך מייד שמטה אותו והסתכלה בו, חיוורת ורועדת. בלי לדעת מדוע, חורדן חש ששערותיו סומרות.

"מה יש?" שאל בקול צרוד.

"הוא נורא כבד," לאטה המשרתת, עדיין רועדת.

חורדן הרים את הכר; משקלו היה כבד להדהים. הם לקחו אותו מחוץ לחדר, ועל השולחן בחדר-האוכל פילח חורדן את הציפית ואת החיפוי במחי חתך. הנוצות העליונות התעופפו, וזעקת אימים נפלטה מפיה הפעור של המשרתת, שנשאה את אגרופיה אל פניה. בתוך הכר, בין הנוצות, הניע לאט את רגליו השעירות בעל-חיים מפלצתי, כדור חי ודביק. כה תפוח היה עד כי פיו בקושי ניכר.

לילה-לילה, מאז נפלה אליסיה למשכב, הצמיד אל רקותיה בחשאי את פיו – את חדקו, ליתר דיוק – ומצץ את דמה. העקיצה כמעט לא נראתה. הניעור היומיומי של הכר בוודאי מנע את התפתחותו בתחילה. אך מרגע שהצעירה שוב לא יכלה לזוז, גברה היניקה בקצב מסחרר. בתוך חמישה ימים וחמישה לילות שאב את חייה של אליסיה.

טפילי העופות הללו, הזעירים בדרך כלל, מגיעים בתנאים מסוימים למימדים עצומים. מסתבר שדם אנוש מיטיב עימם במיוחד, ולעיתים לא-נדירות יימצאו בכרי נוצות.


*מתוך הקובץ על אהבה, טירוף ומוות, הוצאת חרגול, 2001.

איך הוא בכלל העז להראות שם את הפרצוף שלו ועוד מניח זר פרחים. התכופף לו באלגנטיות עם מדי חיל האוויר המגוהצים ודרגות האלוף משנה שלו מנצנצות כאלף שמשות. ואמא שלו, הירקנית כבדת הבשר בשמלתה הפרחונית המוכתמת, לוחשת לכולם בזמן שהקברן מבקש סליחה מהנקברת, שהוא (אבי, לא הקברן) אוטוטוטו מתמנה למפקד טייסת הליקופטרים הכי משוכללים שמגיעים מאמריקה.

אברהם גולדשטיין, או אבי בפי חבריו, כפי שנהגו לפעמים לכתוב בעיתונים, היה גאוות השכונה ולא בכדי. טייס ההליקופטר, (המילה מסוק אף שכבר הייתה קיימת טרם הושרשה בפי העם ויעידו על כך 198 איזכורים של המילה הליקופטר בעיתונות הכתובה לעומת 17 בלבד של המילה מסוק, כך על פי האתר "עיתונות יהודית היסטורית") שזכה לקבל כבר שני עיטורי עוז מהרמטכ"ל וממפקד חיל אויר על פעולות חילוץ נועזות שעשה במה שהעיתונים אוהבים לכנות "בעורף האויב". הרבה לוחמים חבו לו את חייהם והיו שאמרו שאומץ ליבו גובל לפעמים בטיפשות או אולי ביצר התאבדות סמוי, כאילו הוא מרגיש שהוא חייב להציל חיים של אחרים בכל מחיר. ונודה על האמת הרבה סיבות לגאווה לא היו לנו דיירי שכונת העוני העלובה. הבתים היו בלוקים תיבתיים, שתי קומות גובהם ובכל קומה ארבע דירות חדר וחצי גודל כל אחת כולל מטבחון ודוש ואסלה עם ברז בעל ראש גדול שנדרש כוח עצום לסוגרו או לפותחו. גרם מדרגות חיצוני בעל מעקה ברזל חלוד עלה לעבר הקומה השנייה. לפי כמות הנפשות בדירה ניתן היה לדעת את מוצא ההורים. שלוש נפשות: אב, אם וילד יחיד היו של אשכנזים, פליטי מחנות הריכוז, כמו הוריו של אבי ושלי, שבע ועד שתים עשרה היו בעיקר של תימנים וכל מספר באמצע של משפחות ספרדיות, בעיקר עירקיות.

ההלוויה התקיימה בשלהי יום חמסין לוהט ולח. השמש כבר עשתה את דרכה האחרונה אל מעבר לעצי הברוש שהקיפו כחומה את גבולות בית הקברות וגוון הזהוב המסנוור התרכך לצבעי כתום-אדמדם על רקע רקיע כחול מתכהה. לא הרבה אנשים באו לחלוק כבוד אחרון וגם חלק מאלו שטרחו שחו ביניהם בלחישות מפה לאוזן, משתדלים שמילותיהם לא יגיעו לאוזני בני המשפחה האבלה, שמעשה של הנקברת לא היה ראוי והוא מנוגד לתורת ישראל, ונדו בראשם זה לזה בהסכמה. מישהו לידי מלמל שכיום כבר לא קוברים מחוץ לגדר אלא לידה.

האבלים היו ראובן, אביו ואמו. הם עמדו דוממים מול הקבר, צווארון חולצתם שוסף בסכין גילוח חדה סמל לקריעה כמקובל במנהג הקבורה היהודי. המלווים נוטפי זיעה ותשושים עברו על פניהם בצעדים איטיים, לוחצים יד או מחבקים. יש שביקשו שלא ידעו עוד צער ויש שנדבו את המקום שינחם ויש ששאלו מתי והיכן השבעה ואם צריך להתקשר לפני שבאים.

ראובן, שהיה חבר ילדותי הטוב ביותר, עמד קפוא. מדי פעם הוא הסיר את כובע המצחייה הלבן שכיסה על קרחת מיוזעת, ניגב בכף ידו את אגלי הזיעה שנטפו על פניו השחומים, ואת כף היד ניגב בצדי מכנסיו, קודם את פנים כף והיד ואחר כך את גב כף היד, בתנועה שהזכירה סַפָּר קשיש המשחיז תער על רצועת עור חומה. הוא לבש חולצת טריקו כהה ומכנסי ג'ינס פשוטים. חגורת עור שחורה בעלת אבזם מתכת גס, הייתה מהודקת מתחת לכרס עגלגלה ומשתפלת ושיוותה לו מעין מראה של עכביש בלתי סימטרי. ידו הימנית השעירה (כמו השמאלית) היתה מונחת על כתפו השמאלית של אביו כאילו אומרת שהכול בסדר, אבל שניהם ידעו שכבר שנים רבות מאומה לא בסדר. הבטתי באבא של ראובן, קשיש דליל שיער שעמד כפוף ושפוף. הזהו הגבר גדל הממדים והשרירים שזכרתי כילד? האם הצער על בתו ועל התנהלותו הכריעו אותו או אולי סתם בריחת סידן? העברתי את מבטי הצידה לעבר אמו של ראובן שעמדה בריחוק מופגן מבעלה ונשענה על קרובה שלא זיהיתי. היא לבשה שמלה שחורה וראשה היה מכוסה במטפחת שחורה שמקצותיה בצבצו שערות שיבה מאפירות. היא לא פסקה לבכות. שמעון, אחיהם הצעיר של ראובן ואביבה, לא היה נוכח. המטפל במוסד המליץ לחסוך ממנו את הטקס שעלול, אולי, להחמיר את מצבו.

זה היה אותו בית הקברות הישן בפאתי שכונת עמידר, לא רחוק מאצטדיון הכדורגל הנטוש של מכבי רמת-עמידר בו ביליתי את מרבית שבתותי בילדותי. עוד כשהייתי ילד תמהתי על השם הפרדוקסלי שהיה חקוק בשערו: "בית החיים". קשת גדולה מעל השער בישרה ש"צדקה תציל ממוות". מתחת לקשת ישבו מספר קבצנים, קופסאות שימורים חלודות לידם וספר תהילים בידם. חשבתי על הפרסומאי הקריאטיבי שחיבר את הסיסמא, חוש הומור לא חסר לו. צמוד לחומת בית הקברות שכן פעם בית המטבחיים של רמת גן, וגם עכשיו, שנים רבות אחרי שפונה והוקמה במקומו שכונת צעירה, עדיין יכולתי להריח את צחנת הנבלות שהייתה בוקעת ממנו. יכולתי לשמוע שוב את שאגות העידוד של האוהדים, קריאות האכזבה, הקללות לשופט, פיצוח הגרעינים ושריקת יריקת הקליפות שהתערבבו ביללות הכלבים השדופים מזי הרעב ששרטו ברגליהם הקדמיות את סורגי הכלובים הצרים של הכלבייה ששכנה בלבו של בית המטבחיים. ובתוך הקולות האלו באו ועלו גם צהלות אימה ושחוק כמו אלו הנשמעים בגלגוליה של רכבת הרים. הנה ראובן, אז שחור תלתלים ורזה כגפרור ואני, שני ילדים רצים בלילה חשוך ואפל בין הקברים ומתחרים ביניהם מי אמיץ יותר ומי יעז לנגוע ביותר מצבות מבלי שרוח של מת תצא מעפרה ותמשוך אותו אחריה. ולפתע גוועו קולות הצחוק האלו וצעקה גדולה באה במקומם. צעקה מפלחת מלווה בבכי חנוק של נער צעיר ואחריה בא קול דממה הנמשך עד עצם היום הזה. ניערתי את ראשי ומבטי חלף על המצבות הישנות, חלקן נוטות ליפול. על כל אחת מהן חקוק היה סיפור חייו המשודרג של המנוח המונח מתחתיה. אחת מהן, איני זוכר איזה, אוצרת בשתיקה את סיפורי הכאוב ואולי רק טעמה של הנקמה המתקרבת יביא מזור לסיוטיי.

הקברן, לבוש שחורים, מגבעת שחורה על ראשו וזקנו השחור עשוי בטוב טעם, להבדיל מזקנם המדובלל והפרוע של הקברנים האשכנזים החל במסכת ההתנצלויות בשם חברת קדישא. הוא ביקש מחילה מהנקברת, שתלולית אדמה טרייה בה ננעצו פרחים שעלי כותרתם קמלו מהחום הכבד, רבצה מעליה, והסביר שכל פעולותיו היו לכבודה וכי כל שנעשה היה על פי מנהג המקום. ומאחר שהזכיר כבר את מנהג המקום עמד ונעצר לפני אבא של ראובן והביע השתתפות עמוקה בצערו. אבא של ראובן הנהן בראשו לתודה והקברן המשיך לעמוד מולו ולהשמיע משפטי ניחום כ"לא תדעו עוד צער", ו"המקום ינחם", ו"בבנין ירושלים ננוחם". ראובן היה זה שהבין שהקברן לא יעזוב את המקום עד אשר ינהגו בו האבלים גם הם כמנהג המקום. הוא דחף את ידו הימנית לכיסו הקדמי וזיק תקווה ניצת בעיני הקברן אך כבה מיד כאשר היד יצאה ובכפה צרור מפתחות. ראובן העביר את המפתחות לכיסו השמאלי והחזיר ידו לכיס הימני. הפעם לא אבדה תקוות הקברן שכן מהכיס יצא ארנק תפוח. ראובן שלף שטר תכלכל ומסר לידי הקברן, זה לקח והנהן בראשו לתודה אך נותר במקומו. ראובן שלף שטר נוסף ועדין הקברן נותר במקומו. לרגע נזכרתי בסרטי פשע אמריקאי שבהם הבלש עומד בבר מול המוזג ומנסה לדובב אותו לגבי עבריין מסוים ואחרי כל משפט המוזג משתתק וממשיך רק אחרי ששטר נוסף מתקלף מערימת השטרות. ראובן נשך את שפתיו הוציא עוד שטר ירוק והכניס את ארנקו לכיס ומיד העביר לשם את צרור המפתחות מהכיס בשמאלי ובכך סימן שסיים את מנהג המקום. הקברן צרף את השטרות לחבילה עבה שהוציא מכיסו, כרך גומי סביבה, הודה בשם הקדוש ברוך הוא לראובן, אסף את האלונקה המקופלת ונעלם בין שבילי בית הקברות.

אבי התכופף שלה אבן קטנה והניח אותה על הקבר. לרגע קט הוא נשאר כפוף כאילו לחש דבר מה ואז התרומם לאיטו הזדקף יישר את שרוולי מכנסיו והתקרב לעבר האבלים. הוא לא הושיט ידו ללחיצה כמקובל משום שכמותם וכמוני ידע שידו תישאר תלויה באוויר. הוא נד בראשו קלות, הפטיר כמה מילים שלא זכו למענה, הסתובב ובהליכה זקופה תמירה שם פניו לעבר היציאה, כאילו מאומה לא קרה, לא היום ולא אז. ידעתי בדיוק היכן יעבור בדרכו לשער בית קברות. הקדמתי אותו בכמה צעדים ונעצרתי ליד מצבה דמויית שני לוחות הברית שעליה היה חקוק: "דוד ויאיר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו." בהיתי בשמות. דוד גולדנברג על האחת ויאיר מזרחי על השנייה. הכרתי אותם היטב והם הכירו אותי אפילו טוב יותר, או אולי נכון יהיה לומר, במעין משחק מילים לא מתוחכם, עמוק יותר. לא הייתי צריך להמיר את התאריכים העבריים שציינו את שנות הלידה והמוות. ידעתי בדיוק בני כמה היו כאשר הג'יפ הצבאי שקיבל דוד באחד מסופי השבוע התדרדר לתהום. מומחי המשטרה קבעו שכשל טכני גרם לאובדן הבלמים. החימושניק שעבד על הג'יפ נידון לשלושים וחמישה ימי מחבוש על לא עוול בכפו. למשטרה לא היה מושג מה אומר הדף שנמצא ליד הג'יפ המרוסק שבו היה כתוב: משלוש יוצא אחד, ואריה "המחסל" שוב הצדיק את המוניטין שנרשם על שמו.

עמדתי ליד הקברים והמתנתי, מקפיד שמפקד הטייסת לעתיד יבחין בי. הוא פסע זקוף ותמיר, משקפי הרייבאנד על אפו וחיוך דק של שביעות רצון ושחצנות מרוח על פניו, זה אותו החיוך שהיה לו עוד כשהיה מדריך נוער ב"מכבי צעיר" וכל הבנות היו מאוהבות בו ואביבה יותר מכל. הוא נעצר ליד המצבות ואז הבחין בי. הוא כנראה לא היה בטוח שהוא מזהה אותי אחרי שנים כה רבות. הוא הסיר את משקפי הטייסים שלו ומבטינו הצטלבו. שנים חיכיתי לרגע הזה, דמיינתי אותו בחלומותיי הזיתי אותו בהקיץ והנה כעת כשהגיע רעדתי כולי ולבי פרכס והלם בעוז ברקותיי כמו פטיש אוויר המפורר קיר בטון. השתדלתי שלא להשפיל מבט. קפצתי את שפתיי ולא הוצאתי מילה מפי למרות רצוני לזעוק ולצעוק בקול גדול, לפחות כמו אז על המצבה ההיא, זו שזוכרת את קלוני. רציתי לפרוק את הגוש הכבד והחונק, להוציא את כל מה שקבור בתוכי שנים כה רבות – אך פי היה יבש ומיתרי הקול שלי כאילו נקרעו ונדמו.

והוא, קד קלות בראשו בתנועה כמעט בלתי נראית לעיין שציינה כי לא רק שזכר אותי אלא גם הבין מדוע אני עומד במקום שבו אני עומד. לרגע היה נדמה שאני רואה סימן של פחד בעיניו כמי שמישיר מבטו אל המוות אך זה חלף ונעלם כהרף עין. ובמקום זאת, ואני מוכן להישבע בחיי הנצח של אמי שקבורה לא הרחק משם, מצמץ בעיניו. שלושה מצמוצים מהירים. הפסקה. ואז מצמוץ אחד נוסף. ואז חבש את משקפיו והסתלק בצעד בטוח כשגבו החשוף מופנה אלי. הנהנתי בראשי לעבר דמות שעמדה לא הרחק משם, חבויה בצלו של אחד העצים ואריה נגע קלות באוזנו הימנית והחל פוסע בניחותא אחרי אבי.

ובאותו רגע חזרתי שנים רבות לאחור.

לאותו יום שבו קיבלתי מעטפה מאמריקה ובתוכה מכתב מצבי צחורי, שהיה חבר שלי בשנה שהיה בארץ ולפני שהוריו חזרו לאמריקה. זה היה מכתב קצר שהתחיל במילות ברכה שגרתיות ושאלות רשמיות לשלומי אך לא ההתעניינות בשלומי היתה הגורם למכתב אלא פגישה מפתיעה, או ליתר נכון הִתָּקְלוּת שהייתה לו עם מי שהוא כינה ומי שרציתי ולא זכיתי: "אהובתך אביבה". צבי פגש אותה כאשר ביקר את אמו בסנטוריום בלוס אנג'לס. עוד לפני שקראתי את המכתב כבר הייתי מבוהל. ידעתי שאמא של צבי חטפה התמוטטות עצבים עוד כשהיו בארץ וזו הסיבה שהם חזרו ללוס אנג'לס, ומאז אמו יוצאת ונכנסת לסנטוריום שזה בעצם בית משוגעים אם לא רוצים להיות פוליטיקלי קורקט. גם כיום אני רואה את המילים שכתב מול עיניי ואיני שוכח פסיק.

"אביבה עשתה את עצמה שהיא לא מכירה אותי. אבל אני זיהיתי אותה מיד. גם שם בחלוק הלבן ובשיער פרוע ועיניים כבויות היא עדין היתה יפה. היא עמדה מרחוק וצפתה בי משוחח עם אמי וממש לפני שיצאתי היא רצה אלי באמוק. סניטר שחור גדול רץ אחריה וצעק לה סטופ. בטח פחד שהיא הולכת לפגוע בי. היא נעצרה לידי ודחפה לי את הפתק הזה ליד וביקשה ממני שאעביר אותו אליך. היא לא אמרה כלום חוץ מזה ונתנה לסניטר להוביל אותה לבנין." כך היה כתוב. מתוך המעטפה נשר פתק מקומט. יישרתי אותו בגב ידי. אותיות אדומות גדולות מרוחות צעקו: משלוש יוצא אחד!!!!! עם הרבה-הרבה סימני קריאה.

אז אביבה לא נסעה לדודים שלה כמו שראובן סיפר לי כששאלתי אותו לאן היא נעלמה במפתיע אז לפני הרבה שנים. ולא רק היא נעלמה מהבית של ראובן אלא גם שמעון אחיו האוטיסט שנשלח למוסד מיוחד פרטי לילדים כמוהו. אף אחד לא ידע מאין היה להם פתאום כסף למוסד הזה וראובן בעצמו לא ידע ואמא שלי אמרה שאולי העובדת הסוציאלית עזרה להם. אשרי המאמין.

אביבה בבית משוגעים. לא יכולתי לעכל את המחשבה הזו. זכרתי שכמה חודשים לפני שנעלמה היא פתאום הסתגרה בבית ולא רצתה לצאת ולראות אף אחד.

הסתכלתי על הפתק המקומט: "משלוש יוצא אחד". מה זה צריך להביע? זה משחק הגרלה שכל ילד מכיר. מסתדרים במעגל ומנפנפים ידיים כלפי המרכז וקוראים ביחד בקול 'משלוש יוצא אחד' ואז כל אחד פורש את כף ידו. גב כף היד הוא "שחור" ופנים כף היד הוא "לבן". מי שכף היד שלו שונה משני האחרים זוכה. אם כולם "שחור" או "לבן" אז עושים משחק חוזר.

חשבתי שזה אולי סממן לשיגעון שלה אבל למה דווקא זה? למה דווקא לי? היא הרי לא שמה עלי בכלל לפני כן. היא ידעה שאני מאוהב בה אבל בשבילה הייתי ילדון מטופש מאוהב. החבר הקטן של אחיה הצעיר שמכרכר סביבה ועושה עבורה כל שליחות שרק תבקש – רק שתחייך לעברו, רק שתלטף את ראשו והוא (זה אני כמובן) כמו כלבלב מאושר מביט בה ומצפה לעוד. אבל אביבה כמו גילה מ"שיר השכונה" של "התרנגולים", הייתה מאוהבת באבי, אז המדריך החתיך ב"מכבי צעיר" והיום טייס מעוטר ומועמד להיות מפקד טייסת. היא היתה מסתובבת על ידו אם צריך או לא צריך ומלפניה הזדקרו שדיה שכבר עברו את שלב הניצניות והיו תפוחים ועגלגלים וגם מבעד לחזייה היה ניתן להבחין בפטמותיה הזקורות ואבי לא נשאר אדיש כלל וכלל. כבר אז ידעו כולם בשכונה שהוא קיבל זימון למבדקים לקורס טייס ולא היתה בת שלא חלמה עליו אך זו שזכתה היתה אביבה היפה. אחרי כל פעולה ב"מכבי צעיר" הוא היה מזמין אותה לפלאפל ומלווה אותה הביתה בדרך הכי ארוכה שניתן היה להעלות על הדעת. ואני נער מתבגר ומחוצ'קן הייתי מסתכל בזוג המלכותי והאצילי הזה ומקנא עד זוב דמעות. כשאני אומר מסתכל אני בעצם מתכוון לכך שהייתי עוקב אחריהם. הולך אחריהם כמו צל, מסתתר מאחורי עמודי חשמל, נחבא בין פחי אשפה, משתטח מאחורי שיחים או מזנק לחצרות בתים. פוחד מהרגע שבו יבחינו בי ויחשפו את קלוני ברבים. אבל אביבה ואבי, היו שקועים בעצמם שאפילו פצצת אטום, אילו נפלה על ראשיהם ממש, לא היתה מסיחה את דעתם ואני הייתי משתגע. הייתי חוזר הביתה עצבני, משליך את עצמי על המיטה וצועק על אמא שלי שאני בסדר, ושתניח לי ושתעזוב אותי לנפשי. היא הרי בחיים לא תהיה מסוגלת להבין מה זה להיות מאוהב על אמת. ובלילה מתחת לשמיכה הייתי לופת את זכרותי המתקשה ורואה לנגד עיני את ידו של אבי מחליקה ומלטפת את ישבנה של אביבה, והייתי שומע אותה מצחקקת ואומרת לו שהוא ילד רע אבל לא ממהרת להסיט את ידו, וכך הייתי מתיז את כאבי ומספיג אותו במצעי המיטה. ואחרי זה, סחוט ומבוזה, לילה ועוד לילה, לילה אחרי לילה הייתי נשבע לעצמי שלעולם לא שוב. ותמיד הייתי שב.

לקחתי את הפתק ואת המכתב והלכתי למה שכונה "החדר" של ראובן. אחרי אותו אירוע אביבה לא היתה מוכנה שראובן ימשיך לגור איתה באותו חדר כמו שהיה מאז שנולדו, ולאבא של ראובן לא הייתה ברירה.

בקצה החצר שלהם היה מחסן עץ שקירותיו היו מחופים בנייר זפת שחור שחסם בגבורה חדירת אויר קר. מעליו היה גג אסבסט גלי אפור ומתפורר, שכמותו היו בכל סככות האימונים בצבא ושאין לדעת כמה רבבות חלו בסרטן מנשימת אבקו, עד שנאסר בו השימוש. במחסן דחוס ועבש זה היו שמורים כלי העבודה והגינה שלהם. היו שם קערות מחלידות מפח שהאמייל הלבן שלהם סדוק, חוטי תייל חלודים, מעדר עם ידית עץ קצרה, מגרפה עקומת שיניים, דליים של סיד, סמרטוטים, נברשת ישנה, כסאות שבורים, שולחן מתקפל לפסח, ועוד מיני גרוטאות שספק אם אי פעם היה להם שימוש ונשמרו למקרה שאולי ימצאו נחוצים. ופעם, כשהיה להם כלב שמירה, אבא של ראובן הפך את המחסן גם למלונה והוא גר שם (הכלב לא אבא של ראובן), עד שיום אחד גנבו אותו (את הכלב), אבל זה כבר סיפור אחר. את המחסן הקטן הזה הפך אבא של ראובן לחדר. הוא צבע את קירות העץ מבפנים, התקין מנורה חשופה על חוט חשמל מעוקל, העמיד מאוורר בעל שלוש כנפיים, בנה מדפים, והעביר לשם את המיטה של ראובן ואת ראובן בעקבותיה.

דפקתי על הדלת בכוח. ראובן פתח. לא חיכיתי להזמנה להיכנס. דחפתי אותו והנחתי את המכתב ואת הפתק על השולחן. ראובן היה חיוור כשקרא.

"וידעת כל הזמן שהיא לא אצל הדודים ושיקרת לי," אמרתי ביבושת.

"לא שיקרתי. היא באמת נסעה אליהם לנוח אבל בסוף לא היתה להם ברירה… זה מה שאבא שלי אמר לי," אמר ראובן כשהוא אוחז בפתק וחוזר ומעיין בו כמי שמנסה לחדור לצפונות החידה שטומנות שלושת המילים האדומות שהנקודות בקצה סימני הקריאה שלהן דמו לכתמי דם.

"אבל, למה היא נסעה אליהם. ככה באמצע שנת הלימודים? חייבת להיות סיבה!" התעקשתי.

ראובן בחן אותי במבט משונה כאילו הוא מנסה לחדור לתוך צפונות לבי. ידעתי שהוא מסתיר משהו.

"רובי," אמרתי בקול שקט אך נרגש. בדרך כלל בשיחה רגילה מעולם לא פנינו זה לזה בשם ואני גם מעולם לא קראתי לו רובי כפי שקראו לו הוריו. "אם יש דבר אחד שאני לא מפקפק בו לרגע הוא שבכל מצב שאני לא אהיה בו, תמיד אוכל לסמוך עליך שתעמוד לצדי ושתעזוב הכול כדי לעזור לי. תן לי לדעת שגם אתה מרגיש כך כלפיי. אני רוצה לדעת מה קרה, למה אביבה כתבה את זה ולמה לי, דבר אלי בכנות רובי, אני החבר הכי טוב והכי נאמן שלך." הרגשתי שכל מילה ומילה כאילו נחצבה מעומק ליבי וגם ראובן חש בכך והתרצה. שנינו הרי קראנו את אותה חוברת של הרומן הרומנטי שממנה ציטטתי את המילים הנרגשות האלו.

"היא התנהגה מאד מוזר לפני שאבא שלי שלח אותה לאמריקה. היא היתה מאד עצבנית כל השבועות האחרונים. כל היום היא היתה סגורה בחדר אבל בערבים היא היתה יוצאת ומשוטטת, השד יודע איפה. אבא שלי היה משתגע. הוא היה יוצא לחפש אותה ובפעמים שמצא אותה היה מחזיר אותה בכוח הביתה. אחרי הרבה ויכוחים וצעקות הוא הסכים שהיא תחזור עד עשר אבל בתנאי שתמיד היא תהיה עם עוד חברה. הוא אמר שאצלם בעירק לא היה מצב כזה שנערה צעירה יוצאת לבד בלילה ושהיא עושה בושות למשפחה. אפילו אמא שלי, שבדרך כלל, הרבה יותר סובלנית, הייתה צועקת עליה. חשבתי שזה אולי בגלל שהחבר שלה צריך להתגייס. היא מאד דאגה לו. אתה מכיר אותו. אבי היפה, המדריך מ"מכבי צעיר", זה עם הטוסטוס שכל הבנות מאוהבות בו."

זה מה שהיה חסר לי. שראובן יזרה מלח על הפצעים הפעורים שלי. כאילו שלא ידעתי שבשביל אביבה אני רק ילדון צעיר, שאפילו לא צריך להתבייש ממנו. פעם כשהייתי אצלם בחדר היא ביקשה שאסתובב כי היא צריכה להחליף חולצה וללבוש חזייה. עצם הזכרת המילה חזייה כבר גרמה לי להאדים ובקושי נשמתי. היא אפילו לא חיכתה שאסתובב והתחילה להרים את החולצה. אני נבהלתי, הפניתי את פניי במהירות לקיר, עצמתי את עיניי בכל הכוח, שמעתי את רשרוש הבגדים המתחלפים והרגשתי איך אני עולה בלהבות. גם כשהיא אמרה שאני יכול כבר להסתובב לקח לי כמה דקות עד שהרשיתי לעצמי להסתובב כי לא רציתי שתראה כמה לוהטים פניי. ובלילה מתחת לשמיכה ציננתי את עצמי שוב ושוב וגם כאשר החיכוך פצע את קצה אברי, לא פסקתי ולא נרגעתי.

"היא מאד פחדה שיקרה לו משהו בגיבוש ושאולי הוא יפצע וגם כל השמועות בעיתונים וברדיו שאולי תהייה מלחמה בקרוב, הלחיצו אותה מאד. פעם שמעתי אותה מבקשת ממנו שיוותר ושילך להיות ג'ובניק בקריה כי הוא בן יחיד. הוא צחק עליה ואמר שכל החיים שלו הוא חולם להיות טייס קרבי וזה מה שיהיה והרגיע אותה שהכול יהיה בסדר ושהיא עוד תהיה גאה בכנפי הטייס שלו."

"טוב, זה טבעי שהיא תדאג לו." אמרתי בקול צפצפני, כזה שיוצא לאנשים שלא יודעים לשקר כאשר הם משקרים.

"לא יודע. היא לא אמא שלו. ובלילה לפני הגיוס שלו, היא מאוד התרגשה. היא אמרה שהם הולכים לסרט ושזה יהיה ערב חשוב מאד. היא חזרה מאוחר מאד. אני כבר ישנתי והתעוררתי כשהיא נכנסה. אבא שלי צעק שבגללה הם לא ישנו כל הלילה אבל היא לא ענתה לו. שמעתי אותה נכנסת למקלחת וטורקת את הדלת. היא הסתגרה שם ולא יצאה. אמא שלי דפקה על הדלת וצעקה לה לצאת, אבל היא קראה שיעזבו אותה במנוחה ושיניחו לה. בסוף אבא שלי ביקש מאמא שלי לעזוב אותה ושמחר בבוקר הוא כבר יטפל בה. היא נשארה איזה חצי שעה באמבטיה עם הדוש פתוח והתקלחה. זה היה מאד משונה."

"מה משונה? שהיא התקלחה?" קולי שוב היה סדוק וצורמני כשלנגד עיני ראיתי את זרמי המים הקרים קולחים על גופה העירום וכבר ידעתי כיצד בודד במיטתי בלילה אצנן את עצמי בטיפות לבנבנות דביקות שיותזו על בטני ועל חזי.

"כן. היא אוהבת להתקלח במים ממש רותחים והבוילר היה מכובה כל הלילה והמים היו קרים כמו קרח ולמרות זאת היא התקלחה," הסביר ראובן.

"אולי סתם היא פתחה את הברז, לא לשמוע את הצעקות של ההורים שלך?" ניסיתי להחזיר לעצמי את קולי הרגיל.

"זה מה שאני חשבתי בהתחלה. אבל כשהיא נכנסה לחדר, היא היתה עטופה במגבת והשיער שלה היה רטוב והיא רעדה מקור. שאלתי אותה מה קרה והיא פתחה עלי פה וצעקה שאסתום לפני שהיא שוחטת אותי. ואז ראיתי אותה דוחפת חבילה מתחת למיטה שלה. זה נראה כמו שק או משהו דומה. כל הלילה היא לא הפסיקה לבכות. בבוקר היא קמה ורצה שוב להתקלח, ממש השתגעה. ניצלתי את ההזדמנות וחיפשתי מתחת למיטה אבל שום דבר לא היה שם. היא בטח סילקה את זה קודם. כשאבא שלי ניסה לשאול מה קרה, היא פרצה בבכי וברחה לחדר ונעלה את עצמה. היא לא נתנה לי להיכנס ואחרי איזה שעה היא יצאה ואמרה שהיא לא יכולה להיות איתי באותו חדר. כי היא כבר גדולה. אמרתי לה שזה גם החדר שלי ושאם לא מתאים לה היא יכולה לטוס מהבית יחד עם הטייס שלה ואיך שאמרתי את זה היא הפליקה לי סטירה ואם אבא שלי לא היה תופס אותי אני לא יודע מה הייתי עושה לה. ואיך שהיינו ככה באמצע הריב, נשמעה דפיקה בדלת. אבל לא סתם דפיקה אלא ממש בלחץ. בום! בום! בום!. ומי אתה חושב עומד בפתח?"

"אבי?" שאלתי בחרדה, מקווה שאני טועה.

"כמעט. אבא שלו. הירקן!" ענה ראובן והשתתק, כאילו הוא מהסס אם להמשיך בכלל. ראובן מעולם לא שש להיכנס לפרטים אישיים מדי על משפחתו ובמיוחד לא על אביבה.

"מה הוא רצה?" לא יכולתי להתאפק ושברתי את השתיקה שהחלה להעיק עלי. אף פעם לא הייתי טוב במצבים מלחיצים. במשחקי "מי ישפיל עיניים ראשון" אני תמיד נשבר ואם לא משפיל את עיני אז פורץ בצחוק מטופש.

"לא יודע. אביבה איך שראתה אותו, נהייתה לבנה כמו סיד, וברחה ונעלה את עצמה. אמא שלי הזמינה אותו להיכנס אבל הוא ביקש שאבא שלי יצא אליו. אז אבא שלי הלך איתו וכשהוא חזר הפנים שלו היו לבנים כמו של מת. וכל מה שהוא אמר זה שאני עובר לגור במחסן כי אביבה צריכה חדר משלה." את המשפט המורכב הזה שראובן התחיל בנימה של שדרן חדשות אובייקטיבי הוא סיים בקללה עסיסית שנגעה למוצאה של אחותו ובדרך עקיפה למוצאו שלו.

הרגשתי שאנחנו במבוי סתום. הפתק בער בכף ידי. משלוש יוצא אחד. מיהם השלוש? מי הוא האחד שיוצא. פתאום שמתי לב שהעברית שגויה. צריך להיות "משלוש יוצאת אחת" או מ"שלושה יוצא אחד" אבל ה"תגלית" הזו לא קידמה אותי לשום מקום.

"תביא לראות שוב," ראובן לקח ממני את הפתק. הוא קרב אותו לאפו ורחרח. "אולי היא כתבה משהו בכתב סתרים במיץ לימון? בוא נחמם אותו ונראה." לרגע ניצתה תקווה אבל היא פקעה ברגע. חום הנר לא חשף שום הודעה נסתרת.

"יש לי הרגשה שזה קשור לערב הגיוס של אבי. אולי דליה יודעת משהו," הרהר ראובן בקול וציין שדליה היתה עם אביבה באותו לילה.

לא התלהבתי במיוחד לפגוש את דליה. לא כל כך בגללה אלא יותר בגלל אחיה הגדול אריה. הוא היה מה שמכנים עבריין קטן שעוד יעלה לגדולה ואכן לימים הוא הפך למפורסם בזכות היותו חלק מכנופיית רמת-עמידר שהטילה את חיתתה על רמת-גן כולה. באותם ימים הוא כבר נעצר כמה פעמים על ידי המשטרה והיה תחת פיקוח קצין מבחן. ההכרות הראשונה שלי איתו, אם כך ניתן לכנות זאת, הייתה כשהייתי בכיתה א'. חזרתי הביתה מבית הספר כשאריה, שהיה אז בכיתה ז', כלומר היה רשום ביומן המורה כתלמיד בכיתה, חסם את דרכי. ניסיתי לחמוק ממנו ללא הצלחה. הוא השתעשע בי כמו חתול בעכבר ואחרי שהתחלתי לבכות הוא ביקש בנימוס את כובע הפרווה עם האוזניות המרופדות שקנו לי במיוחד לחורף. הוא הסביר זאת בכך שקר לו באוזניים. הייתי ילד תמים ובדמעות אמרתי לו שאמא שלי לא מרשה. הוא פרץ בצחוק ואמר שהיא לא פה ושהוא מרשה ואז פשוט תלש אותו מעליי וחבש אותו על ראשו. הכובע כמובן היה קטן עליו אבל זה לא הפריע לו. פרצתי בבכי וניסיתי לחטוף את הכובע בחזרה. קפצתי ונתליתי עליו והוא ניער אותי בקלות והעיף אותי לתוך שלולית בוצית. הוא הזהיר אותי שאם אספר משהו להורי הוא ישחט אותם. וכדי להסיר ספק מליבי הוא שלף אולר קפיצי מכיסו, הוא קרב אותו מול עיניי, לחץ על ההדק והלהב החד והמבהיק קפץ מול עיניי. הוא העביר את הלהב על ציפורניו ואז קרב אותו לצווארי. לא יכולתי לנשום. רעדתי מפחד ומבושה כאשר הרגשתי גל חום רטוב מציף את תחתוניי. בבית סיפרתי שהכובע הלך לאיבוד ואני לא זוכר איפה. עד היום אני זוכר את הצעקות של אמא שלי שלוו גם בשתי סטירות מצלצלות, אבל זה כנראה עדיף היה על גרון שחוט. אני לא יודע איך אמא שלי גילתה לבסוף שאריה גנב לי את הכובע. היא לא חיכתה הרבה ומשכה אותי אל ביתו ודרשה מהוריו לקרוא לו. אריה יצא אלינו והכובע בידו. הוא אמר שהוא מצא אותו זרוק ושמר אותו עד שמישהו יבוא וידרוש אותו. אני זוכר את החיוך הקל ואת התמימות שנשמעה בקולו. אמא שלי הושיטה את ידה לקחת את הכובע ואז, איני יודע מה גרם לי לעשות זאת, התפרצתי ואמרתי שזה לא הכובע שלי בכלל. אמא שלי נדהמה ואמרה שזה הכובע ושאני לא אבלבל את המוח אבל אני זכרתי את להב הסכין הקופצנית של אריה והתעקשתי ושיקרתי שעל הכובע שלי כתבתי את שמי בדיו כחולה וזה רק כובע דומה. לא היתה לאמא שלי ברירה. היא התנצלה בפני ההורים של אריה ובפניו ולא דיברה איתי כל הדרך חזרה. אני איבדתי כובע אבל מאותו רגע אף אחד בשכונה לא העז להתקרב אלי.

להבדיל מאחיה שהיה אימת השכונה, דליה הייתה ילדה מצחיקנית. פניה עגלגלות ונעימות ואפה סולד. שיערה השטני החלק כיסה את מצחה בתספורת "פוני" שרוב הזמן כיסתה את עיניה הכחולות-ירוקות שהיו קטנות יחסית לפניה. בנוסף לכך היא היתה ילדה מפותחת ופעם כשעשינו, הבנים בכיתה, טבלת השוואה של הבנות בעלות החזה הגדול בשכונה, היא זכתה במקום הראשון ללא עוררין, אפילו לפני אביבה. עזרה לכך העובדה שהיא אהבה ללבוש חולצות טריקו לבנות מעל לחזייה שחורה. אני מודה ומתוודה שהיו פעמים בהן הייתי בוגד בלילות באביבה, ופורק עצמי כשלנגד עיני העצומות נראים קווי המתאר המקומרים של שדיה הגדולים של דליה.

ראובן ואני פגשנו אותה בחנות הצילום של פוטו-גז. משה גז היה הצלם הרשמי של משחקי הכדורגל של רמת עמידר ובאותו זמן גם הפיק וצילם סרט קולנוע עלילתי. שנים רבות לאחר מכן הוכתר הסרט שכתב וביים: "המלאך היה שטן" כסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים ומשה גז עצמו היגר לאמריקה ועשה שם הון. לדליה היה חלום להיות כוכבת סרטים אם לא בזכות כשרון המשחק שלה אז בזכות נתוניה הטבעיים וכך ניתן היה למצוא אותה כל יום יושבת בצלמנייה ומקווה שפוטו-גז יהפוך אותה לכוכבת גדולה.

לא היה קל לשכנע את דליה לדבר. היא כבר למדה מאחיה שכמה שפחות לדבר כך טוב יותר ובהתחלה התעקשה ששום דבר לא קרה באותו ערב.

"אז מה," היא אמרה לראובן, "החלטת לבלוש אחרי אחותך הגדולה? מילא הוא," היא הצביעה עלי, "שלא מפסיק לעקוב אחריה כל הזמן, אבל אתה?"

ראובן צחק בקול גדול וקמטי צחוק צצו בזויות עיניו. זה ממש לא היה הוגן מצדו. רציתי לקבור את עצמי עמוק באדמה. כל השכונה כבר יודעת עלי – איזה בושה. לא היה טעם להכחיש – כישורי הבילוש שלי הם איומים ונוראים. ראובן חיכה שדליה תפסיק לצחוק ובשקט סיפר לה שאביבה מאושפזת בבית משוגעים בלוס אנג'לס.

"אני רק רוצה לדעת מה קרה בערב ההוא לפני הגיוס של אבי?" הוא אמר לדליה שפרצה בבכי ולא פסקה לומר שזה לא יכול להיות. חיכינו עד שתירגע.

"יצאנו שלושה זוגות לסרט. אביבה ואבי. והיו גם דוד ויאיר החברים שלו שהוא הביא. הוא ביקש מאביבה שתביא שתי חברות אז אני ושרה הצטרפנו גם," אמרה דליה. הכרנו את שניהם. דוד גולדנברג היה נער מוצק בעל מבנה גוף רחב. שיערו היה בלונדי ומשוח בברילנטין בתסרוקת שניסתה לחקות את אלביס פרסלי. הוא לבש בגדים צמודים ומצועצעים שנראה היה שכל רגע יתפקעו. אבא שלי כינה אותו פושטק ואמא שלי אמרה שצריך להבין אותו. כשהיה דוד בן שש אמו חצתה את הכביש היחיד בשכונה והאוטובוס שהיה עובר פעם בשעה פגע בה. היא מתה על המקום. אחרי שאמו נפטרה הוא נשאר לגור עם אבא שלו ועם סבתא שלו שעברה לגור איתם ולטפל בשניהם. להגיד גר זה קצת מוגזם כי את רוב זמנו הוא בילה ברחוב. כשהוא לא הרביץ לילדים קטנים ממנו הוא היה מתעלל בחתולים שהיה לוכד בתוך פחי אשפה או שסתם היה מפלח כל מיני דברים מחנויות. תמיד היתה לו חבילת סיגריות מקומטת בכיס ובהפסקות בבית הספר הוא היה מעשן בשירותים. אף אחד לא עשה לו כלום כי הוא היה יתום והוא הזכיר לי את סיפורו של שלום עליכם: "אשריי יתום אני". בשכונה צפו לו עתיד מזהיר כפושע זוטר שיצא ויכנס בבתי סוהר.

יאיר מזרחי לעומתו היה מה שמכנים ילד טוב ירושלים. הוא היה הבכור במשפחה שבה היו לו עוד שישה אחים ואחיות. היה לו מבנה גוף גרום והוא אהב לקרוא בכל שעה ובכל מקום. פניו היו חלקים ונאים והוא חבש משקפי קריאה שהיו כרוכים מסביב לעורפו בגומייה לבנה, כזו שמכניסים לתחתונים שלא יפלו. הוא היה כדורגלן מצטיין ותמיד היה עם ספר ביד. בשכונה אמרו שיש לו מנת משכל של גאון ואמא שלי אמרה שמעולם לא פגשה בילד מנומס ממנו. זו היתה דרכה לציין שאני חצוף ושלא לילד כמוני פיללה.

מה היה לשני אלה ולאבי איני יודע אבל פעמים רבות ראו את שלושתם מסתובבים ביחד והיה ברור לכולם שאבי הוא הדומיננטי בחבורה.

"ולאן הלכתם?" שאל ראובן.

"נסענו לרמת-גן, לקולנוע אורדע. אביבה באה לבושה פצץ. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. היא באה עם מיני קצר שחור הדוק שהגיע לה עד לפה," ודליה הצביעה על ירכה סנטימטרים בודדים מתחת למותן, "היא בקושי זזה איתו ואם היא רק התכופפה טיפה ראו לה את הכול. אבל ממש את הכול. והחולצה שלה, מאמא-מיה – פתוחה כמעט עד הפופיק. הבנים לא יכלו להוריד את העיניים ממנה." דליה עשתה פאוזה ובחנה את האפקט שעשו עלינו דבריה.

"איזה קשקוש. מאיפה יש לה מיני בכלל? אבא שלי היה שוחט אותה על המקום!" ראובן סרב להאמין.

"אתם באמת לא רואים מטר מתחת לאף שלכם. אנחנו תמיד יוצאות מהבית לבושות כמו צדיקות, ובחוץ מחליפות לבגד נורמלי." גיחכה דליה וראובן ואני הבנו מה היה בחבילה שאביבה הכניסה מתחת למיטה כשחזרה באותו לילה.

"ואז חזרתי הביתה ואביבה נשארה עם אבי ודוד ויאיר. הם אמרו שהם הולכים קצת לגן. לאבי היה בקבוק של קוניאק ביד, אני חושבת שזה היה שבע-שבע-שבע. הם כבר היו די שיכורים והשקו גם אותה. הייתי צריכה להישאר איתה." דליה לקחה אתנחתא ופרצה שוב בבכי. כשנרגעה אמרה שאין לה מושג למה אביבה כתבה "משלוש יוצא אחד" אבל היא זכרה שאחרי אותו אירוע, כל פעם שאביבה עברה ליד יאיר או דוד הם היו קוראים לעברה: "משלוש יוצא אחד" וצוחקים, והיא הייתה מחווירה ובורחת מהם. "אולי הם יודעים מה זה. או אולי אבי. גם הוא היה שם," היא הציעה.

בשנים שחלפו כמעט ולא חלף יום שבו לא חזרתי ושאלתי את עצמי אם נכון עשיתי כשהקשבתי לעצתה ששינתה את חיי מקצה אל קצה. ואולי היה זה הגורל העיוור שהפגיש אותי במקרה עם אבי ברחוב כאשר הייתי בדרכי הביתה? ואולי סתם שחצנות וטיפשות שגרמו לי להתעמת איתו כשאני לבד. אני זוכר את המבע המופתע שלו כשדרשתי ממנו תשובה למה קרה לאביבה בליל הגיוס שלו ומה זה משלוש יוצא אחד. עד יום מותי לא אשכח את מבע פניו שהתחלף מכעס ללגלוג, כאילו היה גוליית הגדול המביט בדויד החגב. רק שלי לא היה קלע ולא חלוקי אבנים וההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה.

"אם אתה רוצה לדעת, תבוא לבד אחרי השקיעה לבית הקברות ליד בית המטבחיים. אתה לא פוחד, נכון? ותשים לב שלא יעקבו אחריך כמו שאתה היית עוקב אחריי," צחק אבי בקול רע.

פחדתי ללכת לבית הקברות אבל הייתי חייב לדעת מה קרה לאביבה. מה הסוד שמסתתר מאחורי משלוש יוצא אחד. היום אני כבר לא כל כך בטוח שזה היה המהלך הנכון. אמרתי לעצמי אז, כמו שהיינו נוהגים לומר לפני כל דבר מפחיד: "על החיים ועל המוות" ולא ידעתי שלא יהיה זה משפט בעלמא.

הייתי במתח כל היום, לא יכולתי לאכול והרגשתי כאילו שהזמן עמד מלכת. נצח עבר עד שהשמש שקעה ואחריה גוועו הדמדומים.. לבשתי חולצה שחורה ומכנסיים שחורות ויצאתי לדרך. פנסי הרחוב המנופצים לא פזרו אור צהוב דלוח ומהבתים בקעו קרני אור דלילות שהטילו צללים משתנים. אור תכלכל בצבץ מכמה חלונות בתים שהייתה בהם טלוויזיה. כמה חתולי רחוב התאמצו להפוך פחי אשפה ומרחוק נשמעה המיית מנוע של אוטובוס שעצר בתחנה. מאחת החצרות נשמעה נביחה של כלב, מלבד זאת השכונה הייתה שוממה. הלכתי בשבילים הצרים והחשוכים שבין הבלוקים המלבניים. ליד הקיוסק של האלמנה והיתומות עליתי במדרגות שהובילו לגן אלי-כהן. חציתי את הגן האפל, חלפתי על פני שלושת הפיקוסים הגדולים שהיו נטועים ליד שער הכניסה לבית הספר ואשר נראו כמו שלושה פילים מנומנמים, עליתי במדרגות אל דרך הכורכר לכיוון רחוב ההגנה, חציתי את הרחוב והלכתי לכיוון מגרש הכדורגל, שכעת היה דומם ושקט. כשחלפתי על פני בית המטבחיים החל כלב אחד לנבוח ומיד הצטרפו אליו חבריו בנביחות ויללות עזות. עברתי לריצה מהירה וניסיתי להרגיע את עצמי שכלב נובח לא נושך, במיוחד לא כאשר הוא כלוא בכלוב צר.

אבי, דוד ויאיר חיכו לי ליד חומת בית הקברות. הם עמדו ועישנו סיגריות והעבירו ביניהם בקבוק של שבע-שבע-שבע.

"לא האמנתי שתבוא," אמר אבי ונשף עלי את עשן הסיגריה. "בוא!" הוא טיפס מעל החומה הקטנה של בית הקברות. דוד ויאיר עשו כמותו. נשארתי במקומי. רעדתי מפחד והתחרטתי על כל הרעיון.

"אתה לא רוצה לדעת מה זה משלוש יוצא אחד?" שאל אבי בטון מלגלג ואני חשתי שכבודי עומד על כף המאזניים. טיפסתי על החומה וכשירדתי ממנה נתקעו מכנסיי בענף ונקרעו, כמו בשיר על יונתן, למרות שאם חושבים טוב, במילים של השיר עצמו לא כתוב בשום מקום שהקרע הוא מהעץ. כתוב :"חור גדול במכנסיו" אבל אולי החור היה כבר קודם? צנחתי על הקרקע החבולה והלכתי אחרי אבי. דוד ויאיר צעדו מאחוריי שומרים שלא אתחרט. צעדנו עמוק בין המצבות הדוממות שהלבינו יותר באורו החיוור של הירח. הגענו לפינה אפילה ואבי שאל אותי בקול רע אם אני עדיין רוצה לדעת מה זה משלוש יוצא אחד. דוד ויאיר גיחכו כשאמרתי בקול חלש שכן.

"אתה ביקשת," אמר אבי ולפני שהספקתי לומר משהו הם התנפלו עלי. הם השעינו אותי עם פני על מצבה וקשרו את ידיי מלפנים. צרחתי שישחררו אותי אבל אף מת לא יצא מגדרו או מקברו כדי לעזור לי. הרגשתי את מכנסיי מופשלות. רוח קרה נשבה באחוריי הערומים. ולפני שצרחתי מכאב מפלח שמעתי אותם קוראים: משלוש יוצא אחד. ודוד אמר: אני ראשון. ואחרי זה שמעתי אותם עושים אבן, נייר ומספריים ואבי ניצח. ואני צרחתי עוד פעם ועוד פעם. הם השאירו אותי בוכה מכאב ומושפל עד עפר, לא רחוק מהמקום שהרבה שנים לאחר מכן יאמר הקברן מעל קברה של אביבה: כי מעפר באת ואל עפר תשוב.

בקושי צעדתי הביתה, את תחתוני המוכתמים בדם השלכתי לפח האשפה הקרוב וימים רבים לאחר מכן צרחתי מכאב בכל פעם שעשיתי את צרכיי. אבל אני חושב שיותר מהכאב הפיזי התייסרתי כאשר דמיינתי את שלושתם מצחקקים ועושים משלוש יוצא אחד, ואחד אחד וביש רואה בועלים את אביבה הבוכייה. מעולם לא סיפרתי לאף אחד על המקרה. אפילו לא לראובן גם לא אחרי שהוא התעמת עם אבא שלו על מה קרה באותו לילה שבו הוא הלך עם אבא של אבי ומכר את נשמתה של אביבה.

אבא של אבי הגיע לביתם בבהלה. אחרי שעשו את מה שעשו ואחרי שהתפכח מהאלכוהול אבי סיפר להוריו שהוא ואביבה קצת נסחפו ושהוא היה קצת שיכור וקרה מה שקרה והכול היה בהסכמה. אבא של אבי ביקש מאבא של אביבה לא לעשות מזה ענין כי זה בסך הכול היה משחק שגלש ואם זה יוודע זה יהרוס ל אבי את הסיכוי להתקבל לקורס טייס. הוא הציע לשכוח את הכול ובתמורה הוא ידאג למוסד טוב לשמעון, הבן האוטיסט. אבא של אביבה שלא רצה שיחשבו שבתו מופקרת – הסכים. בשבועות שלאחר מכן אביבה סבלה מבחילות, אבא שלה לקח אותה לבדיקה וכאשר הסתבר שהיא בהריון הוא הכריח אותה לעשות הפלה ושלח אותה לאמריקה. אבא של אבי כיסה את כל ההוצאות.

עוד לפני שראובן סיפר לי את מה קרה ידעתי שאנקום. שנים רבות הייתה שנתי טרופה ומחשבות שונות על נקמה היו צצות בראשי אך אף אחת מהן לא יצאה אל הפועל עד שיום אחד פגשתי במקרה את אריה ברחוב. הוא כבר היה גיבור תקשורת ולמרות שמעולם לא הורשע ולא נתפס, ידעו כולם שהוא "המחסל" מספר אחד. 

"ביקשתי ממך, אחד אחד," כעסתי על אריה אחרי החיסול של דוד ויאיר. "רציתי שמי שנשאר יחיה בפחד מתמיד, שיסתכל כל הזמן מעבר לכתפו, שכל רשרוש יקפיץ אותו, שיראה את הפתק "משלוש יוצא אחד" שאמרתי לך להשאיר למנוול בכיס, וייזכר במה שעשה ויבין מה מחכה לו." 

"ככה יצא. תראה את זה כמו עסקה של אחד פלוס אחד. אתה לא צריך לשלם על השני, אוקי?" אמר אריה בשלווה. "מתי אתה רוצה את השלישי?"  

"אהיה איתך בקשר," אמרתי ומסרתי לו את התיק שבו היה החצי השני של שכרו בשטרות של דולרים שרכשתי בשוק השחור בלילינבלום. אריה, למרות שהיה פטריוט ישראלי לא האמין בלירה באותה תקופה.

השנים שחלפו עשו לי טוב מבחינה כלכלית לא בגלל שהייתי כל כך מוצלח אבל אלילת המזל הייתה לצדי. החברה שבה עבדתי נבלעה על ידי קונגלומרט אמריקאי והאופציות שקיבלנו הפכו לשוות זהב מבלי, שכמעט, נצטרך לנקוף אצבע. לא הקמתי משפחה אם כי גם לא התנזרתי ופה ושם היו לי קשרים עם נשים, אבל אלו לא נמשכו זמן רב. כל אותן שנים לא הפסקתי לעקוב אחרי ההתקדמות של אבי בחיל האוויר ושיננתי לעצמי את המשפט הנדוש שנקמה היא במיטבה כאשר היא קרה. אני חושב שגם אני קצת התקררתי ולפעמים חלפו שבועות או חודשים עד שהייתה חוזרת ומנקרת בלבי מחשבת הנקמה. ואז הגיע המייל מראובן על ההלוויה של אביבה. הוא כתב שאביבה מתה ושהיא בעצם מעולם לא חזרה לעצמה ותקופה ארוכה היא נכנסה ויצאה למוסדות פסיכיאטרים. לפני כמה שנים היא חזרה לישראל, ועברה לגור עם ההורים. בזכות שליטתה הטובה באנגלית ברמת שפת אם, משהו טוב יצא לה מהאשפוזים בסנטוריום בלוס אנג'לס, התקבלה לעבודה כמזכירה בחברת סחר בינלאומית ונראה היה שנפשה הפגועה מחלימה. ויום אחד, כאילו ללא כל סיבה היא קפצה מתחת לגלגלי רכבת. "אבל היתה סיבה," כתב לי ראובן, "יום לפני ההתאבדות היא פגשה במקרה את אבי ברחוב הולך מחובק עם אשה יפה. כשהם חלפו זה מול זה והיא אמרה לו שלום, הוא שאל אם הם מכירים מאיזשהו מקום והיא אמרה סליחה, טעות. חשבתי שאתה מישהו אחר ומיהרה להסתלק. היא חזרה לחדר שלה, שבורה ורצוצה ולמחרת היא כבר לא היתה. בחדר שלה היה מצאתי יומן ישן שבו היא תיארה את שקרה באותו לילה של הגיוס, סרקתי לך את העמוד הרלוונטי כי אני חושב שמגיע לך לדעת," סיים ראובן את המייל בלי לחתום עליו אפילו.

"אחרי שדליה ושרה הלכו נשארתי עם אבי והחברים שלו. אבי ואני היינו כבר מסטולים. התחבקנו והתנשקנו והוא אמר לי שהוא אוהב אותי הכי בעולם ואני אמרתי לו שגם אני אותו. הוא ליטף לי את החזה ונגע בי למטה. זה היה נעים אבל לא רציתי יותר מזה. הוא לקח את היד שלי ושם אותה על המה-שמו שלו שהיה בחוץ. בהתחלה נבהלתי קצת אבל הוא השמיע קולות של הנאה ולא רציתי לאכזב אותו. הוא ביקש שאני אתן לו ואמר שאם אני באמת אוהבת אותו אני לא יכולה להשאיר אותו מתייסר ככה. והוא אמר שמחר הוא מתגייס ומי יודע מה יקרה איתו ושאם אני לא מסכימה זה סימן שאני רק משחקת לו ברגשות. אמרתי לו שאני מתביישת מהחברים שלו והוא אמר להם להסתלק. הם התרחקו והוא התחיל להפשיט אותי. התביישתי וביקשתי ממנו להפסיק, אבל הוא לא הפסיק ולחש לי כל הזמן שהוא אוהב אותי ושאני רק שלו ואז הוא השכיב אותי על הגב ועשה את זה. זה כאב לי אבל השתדלתי שלא ישמע. כשהוא קם מעלי, ראיתי פתאום שדוד ויאיר עומדים לידינו והם ראו את הכול. רציתי למות מרוב בושה. קמתי ורציתי להתלבש אבל הם לא נתנו לי. ואבי אמר שאם אני אוהבת אותו אני צריכה לתת גם לחברים שלו. פרצתי בבכי ולא הסכמתי. הוא חיבק אותי ונתן לי לשתות עוד ועוד מהבקבוק שלו ואני כבר לא ידעתי מה קורה איתי והרבה ידיים נגעו בי בכל המקומות. ודוד ניסה לנשק אותי בפה ולא יכולתי להתנגד. ופתאום יאיר אמר שהוא ראשון ודוד אמר מה פתאום ואבי אמר שהוא יהיה ראשון והם אמרו שהוא כבר היה ובסוף הם הסכימו לעשות הגרלה. אני שכבתי גמורה ערומה על הגב ושמעתי אותם עושים משלוש יוצא אחד ואחרי זה אבן, נייר ומספריים. אני לא יודעת אפילו מי ניצח. בכיתי כשהם חדרו אלי, כל אחד בתורו. אחרי זה אבי עזר לי להתלבש, הוא ליווה אותי הביתה וכל הדרך אמר לי שהוא אוהב אותי אבל אני רק שמעתי בראש: משלוש יוצא אחד.. משלוש יוצא אחד.."

לחצתי על כפתור "השב" וכתבתי שאבוא להלוויה. אחרי זה התקשרתי למספר של שירות הודעות והשארתי הודעה קצרה למנוי של אריה שאשמח להיפגש איתו לקפה. לא היה צריך יותר מזה. לא הייתי צריך ללכת ללילינבלום כדי להמיר לדולרים. השקל החדש כבר היה מספיק חזק עבור אריה.

הבטתי בגבו המתרחק של אבי ואת אריה הפוסע בניחותא אחריו. ידעתי שלעולם לא אדע אם הוא בא להלוויה כדי לנקות את מצפונו או לוודא שסודו יורד לקבר. מה שכן ידעתי הוא שסודו אכן ירד הלילה לקבר.

לקבר שלו.

חמש שנים חלפו מיום שנישאה – וכלום. משפחתה הגדולה, ששפעה ילדים, הביטה בה בקדרות ובעצב: נשים עקרות אינן דבר שבשגרה אצלם. לכל הנשים במשפחתה ובמשפחתו של בעלה היו ילדים. המון ילדים! בנים ובנות קטנים וגדולים, פקוחי עיניים, מתולתלים; הם קראו לה דודה וזה עשה לה רע. זה לא שהיא שנאה אותם, אלא שההערות והגערות שספגה מבעלה ומחמותה הפכו אותה לאישה שתקנית, ועם זאת חרוצה, כזו שלא עניינו אותה שיחות בטלות בחצר. רוזְקה היתה גדולה וחזקה, ובכל זאת יפה. שיערה היה בהיר מזה של קרוביה. עורה לא היה כהה כל כך ועיניה היו נוצצות. זה לבדו הבדיל אותה מכל האחרים.

רוזקה היתה חסונה והיא הקדישה עצמה לעבודה, היא עמלה בשדות ובבית עד רדת יום. בעלה עדיין מיאן להשלים עם העובדה שלא העניקה לו ילד, והוא שתה אפוא עוד יותר, עד שפניו השחומות חדלו לחייך. הם גרו בחדר אחד עם אמו ועם אביו, והיא היתה שבה מן השדה או מן הבקר רק משהחשיך.

פעם אחת, כשחזרה כך הביתה, חמותה ובעלה לא היו שם ובמיטה שכב חמיהָ השיכור. היא שאלה אותו היכן כולם – הוא רק מלמל במעורפל שבעלה לקח את אימא העירה, אל אחותו. שהיא כנראה חולה. היא אכלה אפוא ארוחת ערב והלכה למיטתה.

הוא העיר אותה בנשימתו השיכורה, ומשקל גופו מעך אותה לגמרי. לא היה בכוחה לעשות דבר, אפילו לא לצעוק. הוא חסם את פיה בידו הגדולה והיא הביטה חסרת אונים בפני הארגמן שלו… כשגמר, עמד מעליה ואמר שאסור לה לספר על כך לאיש, וממילא הרי איש לא יאמין לה. הוא טרק את הדלת והיא לא שמעה אלא את דפיקות שעון הקיר שדהרו כמו לבה המפוחד. בעלה חזר הביתה כעבור שעה, אפילו לא הדליק את האור, נשכב לידה, הסתובב ובתוך דקה נרדם. הוא לא ליטף אותה ולא נגע בה, כאילו לא היתה שם כלל. היא רצתה לספר לו הכול, אך כבר לא היה לה כוח, היא רק הביטה עד הבוקר אל תוך החשכה, ומחשבות, פחד והשפלה התערבבו בדמעות שזלגו על לחייה.

הזקן הוסיף להתעלם ממנה כבעבר, רק חמותה הביטה בה בחיוך כשהקיאה בבקרים והתעגלה. גם אל פניו הקודרות של בעלה שב החיוך והוא היה נחמד יותר אליה, ואדיב. לשכנים היה סופסוף משהו לדבר עליו, ורוזקה וחמותה הכינו בגדים לרך הנולד ודנו בשם שיעניקו לו.

חודש לפני הלידה היא חלמה חלום. היא ראתה בו את חמיהָ ואת הילד, ושניהם היו דומים מאוד. בחלום הם היו רעים מאוד ופגעו בה. כשהתעוררה בבהלה, עוד שמעה את צחוקם המבעית. היא נטפה זיעה קרה, היא כבר ידעה שאין היא רוצה את הילד, שהוא יהיה קללתה כל ימי חייו.

נולד לה בן, הם קראו לו על שם החם – קארצ'י. רוזקה החניקה את רתיעתה המוזרה ממנו וקירבה אותו אל חיקה. בנה הביט בה כמבוגר וצמצם את עיניו בחיוך זדוני. היא השיבה אותו במהירות אל עריסתו והתרחקה. איש לא הבחין בכך וכולם סבבו אותו וחייכו, רק היא ידעה שהוא שונה מכל העוללים האחרים והוא עוקב אחריה בעיני הפחם השחורות שלו, המצומצמות.

בלילה, כשכולם ישנו, העיר אותה איזה רחש. היא התיישבה והביטה מסביב, והבחינה באֵימה בילד, שעמד לצד מיטתה ועוויה מוזרה על פניו. היא גילתה בפליאה שיש לו שיניים. הוא צחקק שוב ומיהר אל העריסה. היא צרחה וכולם נבהלו והדליקו את האור, עדיין ישנוניים, ושאלו אותה מה קרה. היא בכתה וסיפרה מה ראתה. בעלה אמר לה שרק חלמה חלום, וחמותה מיהרה להביט בילד, ששכב בעריסה מכוסה בשמיכה. הוא החל לייבב חלושות ואז פרץ בבכי, חמותה לקחה אותו אל חיקה וניחמה אותו, ואז נשאה אותו אל רוזקה ונזפה בה שאין היא אוהבת את בנה. היא ציוותה עליה שתניק אותו, הרי הילד ודאי רעב. רוזקה היתה מבולבלת לגמרי, היא לקחה אליה את העולל וחלצה שד. הבחור מיד התחיל למצוץ. לפתע חשה כאב חד: הקטן נשך לה את השד, חורר אותו עד זוב דם. היא השליכה אותו על השמיכה למרגלותיה ואמרה בבכי שהילד נשך אותה. חמותה נטלה במהירות את הילד וחיטטה בפיו באצבע המורה. אבל היא לא מצאה שם דבר – שום שן, כפי שטענה כלתה. היא רטנה לעברה וכולם הסכימו שרוזקה פצעה את שדהּ בעצמה, כדי שלא תצטרך להניק. הזקנה החליטה להאכיל את הקטן בחלב פרה ואמרה לאם הצעירה שאם היא לא רוצה בו, תדאג היא בעצמה לנכדהּ. האישה הזקנה לקחה את הילד אל המיטה שלה ושל בעלה ובכך הסתיים אותו הלילה..

בבוקר לא דיבר איש עם רוזקה. האישה הצעירה היתה על סף בכי, היא לא ידעה מה עליה לעשות, כיצד לספר להם כל מה שקרה ושהילד הזה הוא בעצם חטא שעל אודותיו שתקה זמן רב כל כך, שאין זה אלא שוליית-שטן קטן בדמות תינוק.

לא חלף אפילו שבוע, ובוקר אחד מצאו את האישה הזקנה מתה. היא שכבה במיטה, עיניה פעורות לרווחה והעולל לצידה, מניף ידיים ורגליים וצוחק. רוזקה ידעה שהוא זה שרצח את חמותה, ושהוא עתיד לרצוח שוב. אלא שאיש לא האזין לה, כולם חשבו שהשתגעה וקצת ירדה מהפסים, ואת מותה של הזקנה תלו בהתקף לב.

בלילה הבא החליטה רוזקה לא לישון, ולעקוב אחר הילד שבעריסה. והוא, כשכבר חשב שכולם ישנים, טיפס לאט החוצה ורץ אל המיטה שבה שכב בעלה. היא העמידה פני ישנה, ומבעד לעפעפיה הביטה לראות מה יקרה. הילד שלף לאיטו את הכרית מתחת לראשו של בעלה והצמיד לו אותה אל פניו. היה לו כוח כזה, שאפילו שהגבר בעט ברגליו, ובידיו ניסה להסיר את הכרית, לאט לאט אזלו כוחותיו. רוזקה זינקה ממקומה וניסתה לקרוע את הכרית מידיו של הפעוט. לילד היה כוח עצום, הוא דחף אותה עד שנפלה והמשיך לחנוק את בעלה. היא לקחה כיסא שעמד לא רחוק וחבטה בראשו של הילד. הוא התחיל לילל ולחרחר כמו שֵד.

לפתע נדלק האור ולעיני הזקן ובנו המת-למחצה נגלה מראה נורא. רוזקה שכבה על הרצפה מכוסה כולה בדם, הילד הקטן גרר אותה כמו סמרטוט, עיניו יוצאות מארובותיהן ופניו מעוותות, והוא חובט באגרופיו הזעירים בפניה המדממות. שני הגברים זינקו בנחישות לסייע לאישה הצעירה. התִיפלץ ניתז גם לעברם. אבל הגבר הצעיר תפס אותו ברגליו והטיח אותו בקיר. השד נפל לארץ, התרומם מיד ונס אל הדלת ביללות. שם עוד עצר לרגע והסתובב, ובצווחה עזה ברח אל החשיכה.

בעלה אסף את רוזקה אל חיקו וניקה את פניה בפיסת בד. ידיו רעדו והוא בכה. האישה נשמה בקושי. הדלת נפתחה ונסגרה בחריקה, והיא הביטה בעדה אל החושך השחור ופחד בעיניה, כאילו חיכתה שהעולל השטני ישוב.

אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

בשנת –17, זמן מה לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע לארצות שטרם תוּירו בעת ההיא, שמתי פעמי לדרך, מלווה בחבר אשר אותו אכנה אוגוסטוס דרוול. הוא היה מבוגר ממני בשנים ספורות, אדם אמיד ממשפחה מיוחסת, מעלות אשר הודות לתבונתו הרבה לא המעיט ולא הפריז בערכן. כמה נסיבות חריגות בקורות חייו הסבו אליו את תשומת לבי והתעניינותי, ואלו לא דעכו חרף התנהגותו המסויגת ועדויות מזדמנות לאי-שקט עד כדי פיזור נפש לעתים.

הייתי עול ימים עדיין, שכן הקדמתי לצאת לחיים, אך זה מקרוב התקרבתי אליו, התחנכנו באותם בתי ספר ובאותן אוניברסיטאות, אך הוא צלח אותם לפני, וחדר לקרביו של הדבר המכונה העולם, בעת שאני הייתי טירון עדיין. כבר אז שמעתי רבות על חייו בעבר ובהווה ואף כי היו באותם תיאורים סתירות רבות ובלתי ניתנות לישוב, יכולתי להסיק מהמכלול שלא היה ישות מהזן המצוי, והיה מאלו אשר גם אם יתאמצו שלא לבלוט, בכל זאת יתבלטו. המשכתי לטפח את ההכרות עמו והשתדלתי לזכות בידידותו, אם כי האחרונה נראתה בלתי מושגת; אף אם היו בו פעם רגשות של חיבה, נדמה שעתה נכחד חלק מהם, והנותרים התחדדו: היו לו רגשות עזים, היו לי די הזדמנויות להבחין בכך; שכן אמנם שלט בהם, אך לא הצליח להסוותם כליל. עדיין היה בכוחו לדמות תשוקה אחת לאחרת, לכן קשה היה לזהות את אשר מתחולל בקרבו. הבעות פניו השתנו מעט, אך במהירות כה רבה עד שלא היה טעם לעקוב אחר מקורן. ניכר בו שנפל קרבן לאי שקט חסר מזור; אך האם הוא נבע משאפתנות, מאהבה, מחרטה, מיגון, מאחד מהם או מכולם כאחד, או אולי רק ממזג מועד לחולי, זאת לא יכולתי לגלות; לכאורה היו הנסיבות שיכולות היו להצדיק כל אחת ואחת מהסיבות הללו; אך כפי שציינתי קודם, הן היו כה סותרות וחלוקות, ולא ניתן היה להתמקד בוודאות באף אחת מהן. ובמקום בו יש מסתורין, רווחת ההנחה שחייב להיות גם רוע. איני יודע האם ההנחה נכונה, אך ללא ספק היה בו מהראשון, אם כי לא הייתי בטוח בשיעורו של השני, וככל הנוגע לי מיאנתי להאמין בקיומו. גישושי התקבלו בצינה קלה, אך הייתי צעיר ולא התייאשתי בקלות, ובמשך הזמן הצלחתי להגיע לרמה מסוימת של שיג ושיח שגרתי ולאמון מתון בעניינים יומיומיים ורגילים, אשר נוצק והודק הודות לעיסוק דומה ופגישות תכופות, ואשר מכונה קרבה או ידידות, על פי השקפתו של מי שמתבטא במילים אלו.

דרוול יצא כבר למסעות רבים, וביקשתי להיוועץ בו בנוגע למסעי המיועד. שאיפתי הכמוסה היתה שייעתר ויצטרף אלי; היתה זו תקווה סבירה, שהתבססה על חוסר המנוחה האפלולי שזיהיתי בו. הערנות שהפגין ביחס לנושאים מעין אלו ואדישותו הגלויה לסביבתו הקרובה הפיחו רוח רעננה בתקוותי זו. תחילה רמזתי עליה ואחר ביטאתי אותה: תשובתו, אף כי צפיתי אותה במידת מה, העניקה לי את מלוא העונג שבהפתעה – הוא נעתר; ולאחר הסידורים הדרושים, יצאנו למסעותינו. לאחר שסיירנו בכמה ארצות בדרום אירופה, שמנו פעמינו למזרח, בהתאם ליעדינו המקורי; ובעוברי במחוזות אלו אירעה אותה תקרית עליה עומד אני לספר.

מצבו הגופני של דרוול, אשר ניכר בו שבצעירותו היה חסון במיוחד, דעך בהדרגה מזה זמן, אולם ידה של מחלה גלויה לא היתה בדבר. הוא לא השתעל ולא היה שחפני, אך נחלש מיום ליום; הוא נהג במתינות, ולא נדכא או התלונן על תשישות, אך ניכר בו שהוא דועך: הוא הלך ונאלם ושנתו נדדה, לאורך הזמן הוא השתנה עד מאד וחרדתי גברה בהתאם לסכנה בה היה, למיטב הבנתי, נתון.

כשהגענו לאיזמיר היה בדעתנו לצאת לסיור בחורבות אפסוס וסרדיס, לאור מצב בריאותו הנוכחי השתדלתי להניא אותו מכך – אך לשווא: הוא התנהג במלוא הרצינות של מי שכפאו שד, בהתאמה חולנית ללהיטותו להמשיך במה שהיה לדעתי לכל היותר מסע תענוגות שאינו הולם אדם ידוע חולי, אך בשלב זה כבר לא התנגדתי לו – וימים ספורים לאחר מכן יצאנו לדרכנו בלווית רַכָּב ויניצ'ר יחיד בלבד.

עברנו כמחצית הדרך לחורבות אפסוס, השארנו מאחורינו את פרברי איזמיר המלבלבים וחדרנו לאזורים הפראיים והשוממים דרך הביצות והנקיקים אשר הובילו לבקתות אחדות שעדיין נשענו על עמודיו השבורים של מקדש האלה דיאנה – כתלים חסרי גג של נצרות מגורשת, חורבן גמור של מסגד שניטש בתקופה מאוחרת יותר – כאשר החמרה פתאומית ומהירה במצבו של בן לוויתי אִלצה אותנו לעצור בבית קברות טורקי, המצבות המצונפות היו הרמז היחיד לחיים אנושיים שהתאכסנו אי פעם בשממה זו. את החאן היחיד שראינו עברנו לפני שעות, לא היה בדל עיר או בקתה בטווח ראיה או תקווה, 'עיר המתים' הזו נראתה כמקלט היחיד לחברנו ביש המזל, שנראה כמי שעומד להצטרף אליה כאחרון הדיירים.

בהתחשב במצב חיפשתי סביב מקום בו יוכל להינפש בנוחות; בניגוד למראה הרגיל של בתי עלמין מוסלמיים, היו הברושים מועטים ומפוזרים בדלילות ברחבי האתר, רוב המצבות נפלו ונשחקו במשך הזמן; על אחת המצבות הבולטות מתחת לאחד העצים רחבי הנוף, נשען דרוול, שרוע למחצה, ובמאמץ רב. הוא ביקש מים. פקפקתי בכך שנוכל בכלל למצוא מים, וברוח נכאים ספקנית התכוננתי לצאת לחפש, אך הוא רצה שאשאר ופנה לסולימן, היניצ'ר שלנו, שעמד ועישן בשלווה עילאית ואמר, "סולימן, ורבנה סו" (כלומר הבא מים), ותיאר בדקדקנות את המקום שבו הם נמצאים, באר קטנה שנועדה לגמלים, כמה מאות מטרים ימינה: היניצ'ר ציית. שאלתי את דרוול, "איך אתה יודע את זה?" הוא השיב, "בהתחשב באתר שבו אנו נמצאים יש להניח שהמקום היה מיושב פעם, דבר שלא יתכן בלי מעיינות. מלבד זאת, כבר ביקרתי פה בעבר."

"ביקרת פה בעבר! איך זה שלא הזכרת זאת מעולם באוזני? ומה היה לך לעשות במקום שאיש לא ישתהה בו רגע אחד יותר מהדרוש, אם הדבר בידיו?"

לשאלה זו לא קבלתי מענה. בינתיים חזר סולימן עם המים, והשאיר את הרכב והסוסים ליד הרהט. נראה שלאחר שהרווה את צימאונו שבה אליו נפשו לפי שעה, ניטעה בי תקווה שיוכל להמשיך, או לפחות לחזור, ודרבנתי אותו לנסות. הוא היה שקט – ונדמה היה שניסה לאזור את כוחותיו במאמץ לדבר. הוא החל –

"זהו סופו של המסע שלי, ושל חיי, באתי הנה כדי למות, אך יש לי משאלה, פקודה – מכיוון שאלו מילותיי האחרונות – האם תמלא אותה?"

"בוודאי, אך אני מקווה לטוב."

"לי אין תקוות וגם לא משאלות, פרט לאחת – הסתר את מותי מכל בן אנוש."

"אני מקווה שלא יהיה צורך, אתה תתאושש ו – "

"הַחְרֵשׁ! זה מוכרח להיות כך, הבטח זאת."

"אני מבטיח."

"הישבע, בשם כל ה – " הוא הכתיב לי את נוסח השבועה ברצינות גמורה.

"אין צורך בכך. אני אמלא את בקשתך, ולפקפק בי – "

"לא תוכל להתחמק, עליך להישבע."

נשבעתי, נראה שהוקל לו. הוא הסיר טבעת חותם מאצבעו, שהיו עליה כמה אותיות ערביות והראה לי אותה. הוא המשיך –

"ביום התשיעי של החודש, בצהרי היום בדיוק (באיזה חודש שתרצה, אך זה חייב להיות באותו היום), עליך להשליך את הטבעת למעיינות המלח הנשפכים למפרץ אלוסיס, למחרת, באותה שעה, עליך להגיע לחורבות מקדש האלה קרס ולהמתין שעה תמימה."

"למה?"

"אתה תיווכח."

"ביום התשיעי של החודש אתה אומר?"

"התשיעי."

כשציינתי שהננו עומדים זה עתה ביום התשיעי של החודש, השתנתה ארשת פניו והוא נדם. בעת שהתיישב – ניכר היה שהוא נחלש – נחתה על מצבה סמוכה חסידה ונחש במקורה, היא התמקדה בנו מבלי לשמוט את טרפה. איני יודע מה הניע אותי לגרש אותה אך הניסיון היה עקר, היא חגה מעט באוויר וחזרה לאותו מקום בדיוק. דרוול הצביע עליה וחייך – הוא דיבר – איני יודע האם לעצמו או אלי – אך כל שאמר היה: "ככה טוב!"

"מה טוב? למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב; אתה חייב לקבור אותי כאן הערב, בדיוק במקום בו נחתה עכשיו הציפור. אתה יודע מה אני מצווה פרט לכך."

הוא המשיך ונתן לי כמה הנחיות נוספות לגבי האופן שבו יוסתר מותו. בתום ההנחיות, קרא: "אתה מבחין בציפור?"

"בוודאי."

"ובנחש המתפתל במקורה?"

"בהחלט: אין פה דבר יוצא דופן, זהו הטרף הטבעי שלה. אבל מוזר שהיא אינה מחסלת אותו."

חיוך רפאים הופיע על פניו והוא אמר חלושות: "עדיין לא הגיעה השעה!", ובדברו עפה משם החסידה. עיניו עקבו אחריה לרגע קט – מועט מן הזמן הדרוש כדי לספור עד עשר. חשתי את כובד משקלו של דרוול, שהיה מונח על כתפי, מעיק עלי יותר, כאשר פניתי להביט בפניו נוכחתי לדעת שהוא מת!

הייתי המום מהוודאות הפתאומית שאין לטעות בה – בתוך דקות ספורות פניו כמעט השחירו. הייתי מייחס את השינוי המהיר לרעל, אילולי ידעתי שלא עמדה לו אפשרות ליטול רעל מבלי שאבחין בכך. הערב ירד, והגוף השתנה במהירות, לא נותר אלא למלא את בקשתו. בעזרת פגיון הייטגן של סולימן וחרבי שלי חפרנו קבר רדוד במקום עליו הצביע דרוול. האדמה נעתרה בקלות, מאחר שכבר אספה לחיקה כמה דיירים מוסלמים. חפרנו עמוק ככול שהתיר לנו הזמן והטלנו עפר יבש על מה שנותר מהישות הייחודית שזה עתה נפרדה מאתנו. חילצנו כמה גושים מכוסי עשב מהחלקים הירוקים יותר של האדמה החרבה מסביב והנחנו אותם על קברו.

בין תדהמה ליגון, לא הזלתי דמעה.

17 ביוני, 1816.


*התרגום התפרסם לראשונה בכרך ד' של כתב העת דחק, 2014.

"היי אתה! שם למטה!"

כששמע את הקול שקרא אליו הוא עמד בפתח הביתן שלו והחזיק בידו את דגלו, כרוך סביב מוט קצר. לפי פני השטח אפשר היה להניח שהוא יודע בלי כל פקפוק מנין הקול מגיע; אלא שבמקום להרים את מבטו למעלה, אל המקום שעמדתי בו, על שפת מִבתָר המסילה התלול, כמעט ישר מעל לראשו, הוא הפנה את גופו הצדה והביט מטה אל הפסים. היה משהו יוצא דופן בתנועה שעשה, אבל בשום פנים לא יכולתי לומר מהו. עם זאת, אני יודע שהדבר היה יוצא דופן במידה מספקת לעורר את תשומת לבי, אף שדמותו של האיש, שעמד בתחתית התעלה העמוקה, הייתה מקוצרת ולוטה בצל, ואילו אני הייתי גבוה מעליו, וכה מואר בזוהר קרניה היוקדות של השמש השוקעת עד שהייתי מוכרח לסוכך על עיניי לפני שראיתי אותו.

"אתה! למטה!"

הוא הסיר את מבטו מהמסילה, שב והטה את גופו, ואז נשא את עיניו מעלה וראה את דמותי גבוה מעליו.

"אולי יש כאן איזה שביל שאפשר לרדת בו לדבר אתך?"

הוא הביט אליי למעלה בלי להשיב, ואני הבטתי אליו מטה בלי לדחוק בו ולחזור מיד על שאלתי הסתמית. ממש אז התחיל רטט עמום בקרקע ובאוויר שבמהרה התחלף בחבטות עזות ובסאון הולך וקרב, ואני נרתעתי לאחור בבהלה כאילו היה בכוחו למשוך אותי מטה. עשן קיטור גבוה כקומתי נפלט מאותה רכבת מהירה, ולאחר שחלף על פניי והמשיך בריחופו על פני הנוף החזרתי את מבטי מטה, וראיתי שהוא שב וכורך על המוט את הדגל שהניף כשעברה הרכבת.

חזרתי על שאלתי. לאחר שתיקה, שבמהלכה נראָה כסוקר אותי בתשומת לב רבה, הוא הורה בדגלו הכרוך על נקודה על שפת המִבתר, במרחק שבעים עד מאה מטר ממני. "בסדר גמור!" קראתי אליו וצעדתי בכיוון שהורה. ושם, בתום סריקה מדוקדקת מסביב, מצאתי שביל חתחתים עקלתוני שהשתפל מטה, והתחלתי לרדת בו.

המבתר היה עמוק מאוד, ותלול במידה בלתי רגילה. הוא נחצב בסלע רך, שנעשה בוצי ורטבובי ככל שירדתי. לפיכך הייתה דרכי ארוכה, ונותר בידי די זמן להיזכר בנימה מובחנת של הסתייגות, או רתיעה, כשהוא הצביע על השביל.

משירדתי בשביל העקלתון עד שיכולתי לראות אותו שוב, ראיתי שהוא עומד בין הפסים שלפני רגע עברה עליהם הרכבת, ולפי תנוחתו הוא ממתין לבואי. כף ידו השמאלית אחזה את סנטרו, ומרפקו השמאלי עמד על אמת ידו הימנית שהייתה מונחת לרוחב חזהו. מראהו אמר ציפייה ודריכות כאלה שלהרף עין נעצרתי ותמהתי על כך.

המשכתי לרדת בשביל, וכשהגעתי למישור מסילת הברזל והתקרבתי אל האיש, ראיתי שהוא גבר קודר, חיוור, שזקנו כהה וגבותיו עבותות מאוד. עמדת האיתות שלו הייתה המקום המבודד והמדכא ביותר שראיתי מימיי. משני העברים התנשאו קירות סלע מנטפי מים וחסמו את כל הנוף, חוץ מרצועת שמים. המראה בקצה אחד לא היה אלא המשך מעוקם של הצינוק הגדול הזה; בקצה הנגדי היה שדה הראייה קצר עוד יותר, ובסופו אור אדום קודר, בכניסה קודרת עוד יותר אל מנהרה שחורה, שהמבנה המוצק שלה עורר תחושות של איום, עוינות ומועקה. קרני שמש מעטות כל כך הצליחו לפלס להן דרך אל המקום הזה עד שנדף ממנו ריח של עפר ומוות; ורוח קרה כל כך נשבה בו עד שאחזה בי צינה כאילו עזבתי את העולם הזה.

לפני שהוא זז ממקומו כבר הייתי קרוב אליו עד שיכולתי לגעת בו. הוא לא גרע את עיניו ממני גם אז, עשה צעד לאחור, והרים את ידו.

מאוד נידחת, העמדה שאתה מוצב בה (אמרתי), והיא עוררה את סקרנותי כשראיתי אותה מלמעלה. אורח הוא נדיר למדי כאן, אני משער; נדיר אך בלתי רצוי, אני מקווה? בי אין הוא רואה אלא אדם שהיה סגור כל חייו בגבולות צרים, ועכשיו, משיצא לחופשי סוף-סוף, ניצת בו עניין מחודש במפעלים הכבירים הללו. זה היה הרושם שרציתי לטעת בו; אם כי ייתכן מאוד שאיני זוכר במדויק מה אמרתי; כי לא זו בלבד שאינני איש שיחה מטבעי, אלא שהיה בו, באיש ההוא, משהו שהרתיע אותי.

הוא שלח מבט מוזר עד מאוד בפנס האדום הסמוך לפי המנהרה, בחן אותו בעיון כאילו חסר בו דבר מה, ואז החזיר את מבטו אליי.

הפנס הזה הוא חלק מתפקידך, הלוא כן?

הוא השיב בקול נמוך – "וכי אינך יודע זאת?"

מחשבת פלצות עלתה בראשי כשהתבוננתי בעיניו הלטושות ובפניו הקודרים, שמא זו רוח רפאים, לא אדם. תהיתי אפוא אם ייתכן שהוא לוקה בנפשו.

עתה נסוגותי אני צעד לאחור. אך כשעשיתי זאת גיליתי בעיניו פחד כמוס מפניי. דבר זה הבריח מראשי את מחשבת הפלצות.

"אתה מביט בי," אמרתי, והתאמצתי לחייך, "כאילו אתה מבועת מפניי."

"שאלתי את עצמי," השיב, "אם כבר ראיתי אותך פעם."

"היכן?"

הוא הורה על הפנס האדום שעליו הביט קודם לכן.

"שם?" שאלתי.

מבטו היה נעוץ בי, והוא השיב (אך בלי קול), "כן".

"ידידי הטוב, מה לי ולמקום הזה? על כל פנים, מעולם לא הייתי שם, אתה יכול להיות בטוח בכך."

"ייתכן," הוא השיב. "כן, אני בטוח בכך."

ניכר שרווח לו, וכך גם לי. הוא השיב על כל שאלותיי בחפץ לב, וברר בקפידה את מילותיו. האם יש לו כאן עבודה רבה? כן; יש לומר, אחריות גדולה מוטלת על כתפיו; אלא שדייקנות וערנות הן הדרישות הראשיות, ועבודה ממשית – עבודת כפיים – כמעט שאין לו. להחליף את האיתות בתמרור, להבטיח את תקינות הפנסים, ואחת לכמה זמן למשוך בידית הברזל הזאת – בכך מסתכמות דרישות התפקיד. אשר לשעות הבדידות הרבות והארוכות, שבעיניי נתפשו כקושי העיקרי, על כך הוא יכול רק לומר ששגרת החיים שלו כבר בנויה בצורה הזו, ושהוא הסתגל לכך. הוא למד כאן בכוחות עצמו שפה חדשה – אם זיהוי מילים לפי המראה בלבד ומושג מעורפל פרי מוחו על ההגייה, נחשבים לימוד שפה. הוא גם תרגל שברים ושברים עשרוניים, וניסה כוחו באלגברה; אבל הוא נותר, כפי שהיה בילדותו, חלש בחשבון. האם הוא מחויב, כשהוא בתפקיד, להישאר תמיד בתעלה הזו של אוויר טחוב? האם אינו רשאי לצאת מקירות האבן הגבוהים הללו ולעלות אל אור השמש? ובכן, הדבר תלוי בזמן ובמצב. בנסיבות מסוימת פוחת העומס על המסילה, והוא הדין בשעות מסוימות ביום ובלילה. במזג אוויר בהיר, אכן, הוא מוצא לו הזדמנויות לעלות ולשהות זמן קצר מעל לצללים האפלים הללו; אך כיוון שבכל שעה עשוי הפעמון החשמלי לקרוא לו, הוא כורה אוזן בדריכות כפולה ומכפלת, וההקלה שבכך פחותה מכפי שנדמה לי.

הוא הכניס אותי אל הביתן שלו, שהיו בו אח מבוערת, מכתבה לפנקס הרשמי שבו נדרש לנהל רישומים, מכשיר טלגרף עם חוגה, לוח ספרות וסיכות, והפעמון הקטן שכבר הזכיר בדבריו קודם לכן. כשהבעתי תקווה שייסלח לי אם אציין שאני מתרשם כי הוא אדם משכיל מאוד, ואולי אף (אם יורשה לומר, ולא בכוונה לפגוע) משכיל מדי לתפקידו זה, הוא ציין שאי-התאמה מהסוג הזה אינה בלתי שכיחה בחברות הגדולות; הוא שמע שזה המצב בבתי החרושת, במשטרה, ואפילו באותו מפלט אחרון, הצבא; וידוע לו שאלו הם, פחות או יותר, פני הדברים בקרב צוותי העובדים של כל חברת רכבות גדולה. בצעירותו היה (אם אני מסוגל להאמין בכך, כשאני יושב אתו כאן בבקתה – הוא עצמו מתקשה) סטודנט למדעי הטבע, ושמע הרצאות; אבל הוא פרק כל עול, ניצל לרעה את ההזדמנויות שניתנו לו, הידרדר לתחתית ושוב לא הצליח לעלות. אין לו כל תלונה על כך. הוא הציע לעצמו את המיטה, והוא ישכב עליה. עכשיו כבר מאוחר להציע מיטה חדשה.

את כל הדברים שתמצתי כאן הוא אמר בשקט, ומבטיו הרציניים והקודרים נחו עליי ועל אש האח לסירוגין. מפעם לפעם, בעיקר כשדיבר על ימי נעוריו, נקט את המילה "אדוני" – כאילו ביקש ממני להבין שאינו מתיימר להיות דבר מלבד מה שאני רואה בו. דבריו הופרעו פעמים אחדות בצלצול הפעמון הקטן, ואז היה צריך לקרוא הודעות ולשגר תשובות. פעם אחת נדרש לצאת החוצה, להניף דגל כשעברה הרכבת, ולהחליף כמה מילים עם הנהג. בשעה שביצע את המטלות האלה התרשמתי שהוא דייקן מאין כמותו, דרוך לקריאה – נכון לקטוע את דבריו באמצע המילה ולשמור על שתיקה עד שתושלם משימתו.

בקיצור, הייתי מציין את האיש כאחד מהמהימנים ביותר במילוי התפקיד הזה, אלמלא השתתק והחוויר פעמיים בשעת שיחתנו, הפנה את פניו אל הפעמון הקטן שלא צלצל, פתח את דלת הבקתה (שהוחזקה סגורה מפני הלחות המזיקה לבריאות), והביט החוצה בכיוון הפנס האדום הסמוך לפי המנהרה. באותן שתי פעמים הוא חזר אל האח ומראהו אפוף תעלומה, שחשתי בה כבר קודם לכן, כשמרחק גדול כל כך חצץ בינינו, ולא הצלחתי לעמוד על פשרה.

וכך אמרתי, בקומי להיפרד ממנו: "אתה כמעט מעורר בי רושם שפגשתי אדם שמח בחלקו."

(חוששני כי מחובתי להודות שאמרתי זאת כדי להוליכו שולל.)

"אני חושב שבעבר הייתי כזה," הוא השיב לי באותו קול נמוך שבו פנה אליי בפעם הראשונה; "אבל משהו מעיק עליי, אדוני, מעיק מאוד."

לו יכול, היה חוזר בו מדבריו. אבל הוא אמר אותם, ואני עטתי עליהם מיד.

"מדוע? מה מעיק עליך?"

"קשה מאוד לספר, אדוני. קשה מאוד, מאוד, לדבר על זה. אם אי-פעם תכבד אותי בביקור נוסף, אשתדל לספר לך."

"אני בהחלט מתכוון לבקר אותך שוב. אמור לי, מתי לבוא?"

"אני הולך לישון השכם בבוקר, אדוני, ואשוב למשמרת כאן מחר בעשר בלילה."

"אבוא באחת-עשרה."

הוא הודה לי וליווה אותי החוצה. "אאיר לך בפנס הלבן שלי, אדוני," אמר בקולו הנמוך, המוזר. "עד שתמצא את השביל למעלה. וכשתמצא אותו, אל תצעק! וכשתגיע למעלה, אל תצעק!"

התנהגותו כאילו הגבירה עוד יותר את צינת המקום בתוכי, אך לא אמרתי אלא "כמובן".

"וכשתבוא מחר בלילה, אל תצעק! והרשה לי לשאול אותך שאלה לפרידה: מה גרם לך לצעוק, 'היי אתה! שם למטה!' הלילה?"

"השד יודע," אמרתי. "צעקתי משהו דומה לזה –"

"לא דומה לזה, אדוני. אלה המילים המדויקות. אני מכיר אותן היטב."

"אני מודה שאלה המילים המדויקות. ואמרתי אותן, כמובן, כי ראיתי אותך למטה."

"בלי שום סיבה אחרת?"

"איזו סיבה אחרת יכולה להיות לי?"

"לא הייתה לך הרגשה שהמילים הועברו אליך בדרך על-טבעית?"

"לא."

הוא איחל לי ליל מנוחה והגביה את הפנס. פסעתי לצד המסילה (בתחושה לא נעימה שמאחוריי מתקרבת רכבת) עד שמצאתי את השביל. העלייה הייתה קלה מהירידה, ושבתי אל האכסניה שלנתי בה ללא מאורעות נוספים.

דייקתי לפגישה, ובליל המחרת הצבתי את כף רגלי על החריץ הראשון בשביל העקלתון כששעונים רחוקים צלצלו אחת-עשרה. הוא חיכה לי למטה ופנסו הלבן דולק בידו. "לא צעקתי," אמרתי כשהתקרבנו זה לזה; "מותר לי לדבר עכשיו?" "בהחלט, אדוני." "לילה טוב אפוא, והנה היד שלי." "לילה טוב, אדוני, והנה שלי." ואז פסענו זה לצד זה אל הביתן, נכנסנו פנימה, סגרנו את הדלת והתיישבנו ליד האח.

"באתי לכלל החלטה, אדוני," פתח ואמר מיד לאחר שהתיישבנו, רכן לפנים ודיבר בקול שהיה רם רק במעט מלחישה, "לא תצטרך לשאול אותי שנית מה מעיק עליי. אתמול בערב חשבתי שאתה מישהו אחר. זה מה שמעיק עליי."

"הטעות?"

"לא. המישהו האחר."

"מיהו?"

"אינני יודע."

"דומה לי?"

"אינני יודע. מעולם לא ראיתי את פניו. זרועו השמאלית מסתירה את הפנים, והזרוע הימנית מנופפת – מנופפת בפראות. הנה כך."

עקבתי במבטי אחר תנועתו, שהייתה מחוות יד נסערת של "זוז הצדה, למען השם!"

"ליל ירח אחד," אמר האיש, "ישבתי כאן, ופתאום שמעתי קול צועק, 'היי אתה! שם למטה!' קמתי בבהלה, עמדתי בפתח הדלת הזאת, וראיתי את המישהו האחר הזה עומד ליד הפנס האדום הסמוך למנהרה, ומנופף כפי שהראיתי לך כרגע. הקול נשמע צרוד מצעקות וקרא, 'היזהר! היזהר!' ואז שוב 'היי אתה! שם למטה! היזהר!'" תפסתי את המנורה שלי, הדלקתי בה את האור האדום, רצתי אל הדמות וקראתי, 'מה קרה? מה קרה? איפה?' הוא עמד ממש ליד הפתח השחור של המנהרה. התקרבתי אליו כל כך שתהיתי מדוע הוא ממשיך להסתיר את עיניו בזרועו. הגעתי למרחק פסיעה ממנו, שלחתי יד אל הזרוע שלו, להסיט אותה, ואז הוא נעלם."

"במנהרה?" שאלתי.

"לא. רצתי עוד מאה מטר לתוך המנהרה. נעצרתי, הרמתי את המנורה מעל לראשי, וראיתי את כתמי הרטיבות ואת הטיפות הזולגות על הקירות ומטפטפות מהקמרון. רצתי החוצה מהר יותר משרצתי פנימה (כי אימת המוות של המקום השתלטה עליי) וסקרתי באור האדום שלי את כל האזור של הפנס האדום העומד, ועליתי בסולם הברזל אל המפלס למעלה, ושבתי וירדתי, ורצתי בחזרה הנה. שיגרתי מברק לשני צדי הקו, 'נשמעה אזעקה. יש תקלה?' התשובה שהגיעה, משני הצדדים, 'הכול תקין'."

נאבקתי בזחילתה האיטית של אצבע קפואה על עמוד השדרה שלי, והסברתי לו שהדמות הזו הייתה כנראה תעתוע של חוש הראייה, כי ידוע שדמויות כאלה, שמקורן במחלה של העצבים השולטים בפעולת העין, כבר הטרידו לא מעט חולים, וכמה מהם הכירו את טיבה של הפגיעה, ואף הביאו הוכחות לקיומה בניסויים שערכו על עצמם. "ואשר לאותה צעקה דמיונית," המשכתי ואמרתי, "די להאזין לרגע לרוח בגיא הלא-טבעי הזה כשאנחנו מדברים כל כך בשקט, ולפריטה הפראית שלה על חוטי הטלגרף."

כל זה טוב ויפה, השיב לאחר שהאזנו זמן מה, והוא הרי יודע דבר או שניים על הרוח ועל החוטים – הוא זה שעשה כאן לא מעט לילות חורף ארוכים לבדו במשמרת. אבל הוא מבקש לציין שטרם סיים את דבריו.

ביקשתי את סליחתו, והוא הוסיף באיטיות את המילים האלה, ונגע בזרועי –

"שש שעות לאחר אותה תופעה אירעה התאונה הזכורה בקו הזה, ובתוך עשר שעות הובאו פצועים והרוגים מהמנהרה אל המקום שבו עמדה הדמות."

צמרמורת טורדנית אחזה בי, אבל ניסיתי ככל יכולתי להתגבר עליה. אין להכחיש, השבתי, שזה צירוף מקרים בלתי רגיל, מחושב היטב להטביע בו את רישומו. עם זאת, הרי אין כל ספק שצירופי מקרים בלתי רגילים מתרחשים כל הזמן, ויש להביא אותם בחשבון כשבוחנים מקרה כזה. אם כי למען האמת, הוספתי (כי חשבתי שאני רואה שהוא מתכוון להעלות טענת נגד), בעלי השכל הישר אינם מניחים לצירופי מקרים להשפיע על שיקוליהם בחיי היומיום.

שוב הוא ביקש להעיר שעדיין לא סיים את דבריו.

שוב ביקשתי את סליחתו על הפרעותיי.

"זה קרה," הוא אמר, ושוב הניח את ידו על זרועי, והביט מעבר לכתפו בעיניים קמות, "לפני שנה בלבד. חלפו שישה או שבעה חודשים, וכבר התאוששתי מהתדהמה והזעזוע, והנה בוקר אחד, כשעלה השחר, עמדתי בפתח הדלת, הבטתי אל הפנס האדום, וראיתי את יצור הרפאים שוב." הוא השתתק, ומבטו היה נעוץ בי.

"והוא צעק?"

"לא. הוא שתק."

"והוא נופף בידו?"

"לא. הוא נשען אל עמוד הפנס, ושתי כפות הידיים שלו היו מורמות לפני הפנים. כך."

שוב עקבתי במבטי אחר תנועתו. זו הייתה תנועה של אֵבל. ראיתי תנוחות כאלה בפסלי אבן על מצבות.

"וניגשת אליו?"

"נכנסתי פנימה וישבתי, גם כדי להירגע וגם מפני שנתקפתי חולשה. כשחזרתי אל הדלת כבר היה אור יום, ורוח הרפאים נעלמה."

"אבל לא קרה עוד משהו אחר כך? לא היה המשך?"

הוא נגע בזרועי באצבעו המורה פעמיים או שלוש, וליווה כל נגיעה בהנהון מבעית.

"באותו יום ממש, כשיצאה רכבת מהמנהרה, ראיתי מחלון של קרון לצדי משהו שנראה כערבוביה של ראשים וידיים; ודבר מה מתנפנף. הספקתי לאותת לנהג, עצור! הוא כיבה את המנוע והפעיל את הבלמים, אבל הרכבת המשיכה לנוע עוד חמישים מטר או יותר עד שנעצרה. רצתי אחריה, וכשהתקדמתי שמעתי צרחות וזעקות שבר. אישה צעירה, יפהפייה, מתה פתאום באחד הקרונות; היא הובאה לכאן, והושכבה על הרצפה הזו שבינינו."

הרחקתי בלי משים את כיסאי כשהתבונתי מלמעלה במקום שהצביע עליו.

"זו האמת, אדוני. כך זה קרה, בדיוק כפי שאני מספר לך."

לא ידעתי מה לומר, מטוב ועד רע, ופי היה יבש מאוד. הרוח וחוטי הטלגרף כאילו המשיכו לספר את הסיפור בקינה יללנית ארוכה.

הוא המשיך. "עכשיו, אדוני, שמע את זה, ותבין איזו מועקה רובצת עליי. יצור הרפאים שב לפני שבוע. ומאז הוא מופיע כאן מדי פעם."

"ליד הפנס?"

"ליד פנס-הסכנה."

"מה הוא עושה?"

הוא חזר, נרגש ונסער עוד יותר, במידה שהדבר אפשרי, על אותה מחווה של "זוז הצדה, למען השם!"

אחר כך המשיך. "מאז אין לי שלווה ואין לי מנוחה. הוא קורא לי, דקות ארוכות, בקול מיוסר, 'שם למטה! היזהר! היזהר!' הוא עומד ומנופף אליי. הוא מצלצל בפעמון הקטן –"

נאחזתי בזה. "האם הוא צלצל בפעמון אמש כשהייתי כאן, ואתה הלכת אל הדלת?"

"פעמיים."

"הנה, אתה רואה," אמרתי, "איך דמיונך מתעתע בך. ראיתי את הפעמון לנגד עיניי, ושמעתי באוזניי את צלצוליו, ואם אני אדם חי, הוא לא צלצל בפעמים הללו. לא אז, וגם לא בכל זמן אחר, מלבד הצלצולים במהלך ההפעלה הרגילה של המכשירים לצורך התקשורת של התחנה אתך."

הוא נענע בראשו. "בכל זאת אינני טועה בעניין הזה, אדוני. אינני מבלבל בין צלצול הרפאים לבין צלצול אדם. הצלצול של רוח הרפאים הוא רטט מוזר בפעמון ותו לא, ולא טענתי שהפעמון נע באופן נראה לעין. איני מתפלא שלא שמעת אותו. אבל אני שמעתי."

"ויצור הרפאים היה שם כשהבטת החוצה?"

"הוא היה שם."

"בשתי הפעמים?"

הוא חזר בתוקף: "בשתי הפעמים."

"האם תיגש אתי אל הדלת לראות אם היצור נמצא שם עכשיו?"

הוא נשך את שפתו התחתונה כממאן, אך קם על רגליו. פתחתי את הדלת ונעמדתי על המדרגה, והוא נעמד על המפתן. שם פנס-הסכנה. שם פי המנהרה האפל. שם קירות האבן הגבוהים והלחים של מִבתר הרכבת. ושם מעליהם הכוכבים.

"אתה רואה אותו?" שאלתי, ובחנתי בעיון את פניו. עיניו היו בולטות ומאומצות, אבל ייתכן שלא יותר משלי, כששלחתי מבט קודח אל אותו מקום.

"לא," הוא השיב. "הוא לא שם."

"מוסכם," אמרתי

שבנו פנימה, סגרנו את הדלת והתיישבנו במקומותינו. אני חשבתי איך לנצל את היתרון שהשגתי, אם אפשר לכנות זאת כך, ואילו הוא המשיך בשיחה בטבעיות גמורה, כאילו הניח שאין כל מחלוקת בינינו על העובדות, וכי אני הוא זה המרגיש שנדחק לעמדת חולשה.

"עכשיו בוודאי כבר הבנת היטב, אדוני," אמר, "שהדבר שמטריד כל כך את מנוחתי הוא השאלה, מה פירושו של יצור הרפאים?"

אינני בטוח, אמרתי, שאני יורד לסוף דעתו. "מפני מה הוא מזהיר?" אמר, מהורהר, ועיניו היו נעוצות באש ורק מדי פעם נחו עליי. "מהי הסכנה? היכן הסכנה? אי-שם מרחפת סכנה על הקו. פורענות איומה עומדת להתרחש. אין לפקפק בכך, בפעם הזו, השלישית, לאחר מה שקרה. אבל אין ספק שמדובר במשהו שרודף באכזריות אותי. מה אוכל לעשות?"

הוא שלף את ממחטתו, ומחה את טיפות הזיעה ממצחו הלוהט.

"אם אבריק התראת סכנה לאחת התחנות או לשתיהן, לא אוכל לספק סיבה להתראה," המשיך ופכר את אצבעותיו. "אני רק אסתבך בצרה, ולא אועיל לאיש. יחשבו שאני מטורף. הנה, זה מה שיקרה – תשדורת: 'סכנה! היזהרו!' מענה: 'איזו סכנה? היכן?' תשדורת: 'איני יודע. אבל, למען השם, היזהרו!' הם יפטרו אותי. מה עוד הם יוכלו לעשות?"

מצוקתו הנפשית הייתה ניכרת ורחמיי נכמרו עליו. אלה היו עינוי נפש של אדם מצפוני, שכרע תחת נטל האחריות הבלתי נתפשת לחיי אדם.

"כשהוא עמד שם תחת פנס-הסכנה בפעם הראשונה," המשיך, וסילק את שׂערו השחור ממצחו ושפשף שוב ושוב את רקותיו בידיו במתח עז וקדחתני, "מדוע הוא לא אמר לי היכן תתרחש התאונה – אם נגזר שתתרחש? מדוע הוא לא אמר לי איך אפשר למנוע אותה… אם אפשר היה למנוע אותה? ובהופעה השנייה שלו, כשהסתיר את פניו, מדוע הוא לא אמר לי במקום זה, 'היא עתידה למות. מוטב להשאיר אותה בבית'? אם הוא הופיע בשתי הפעמים הללו רק כדי להראות לי שאזהרותיו הן אמת, ולהכין אותי כך לפעם השלישית, מדוע לא להזהיר אותי מפורשות עכשיו? ואני, יעזור לי אלוהים! בסך הכול כַּוון עלוב בתחנה הנידחת הזו! למה לא לפנות למישהו שידוע כאישיות מכובדת, ושיש לו סמכות לנקוט פעולה?"

כשראיתי אותו במצב הזה, הבנתי שהן למען האיש האומלל והן למען ביטחון הציבור, מחובתי קודם כול להרגיע את רוחו. לפיכך זנחתי כל מחלוקת בינינו על מציאות ודמיון, והבהרתי לו שכל מי שממלא את תפקידו בקפדנות, עושה את מלאכתו נאמנה, ושהוא יכול לפחות להתנחם בכך שהוא מבין את תפקידו, גם אם אינו מבין את פשר ההופעות המתעתעות האלה. במאמץ הזה נחלתי הצלחה גדולה הרבה יותר מאשר בניסיונותיי לשכנע אותו להפעיל שיקול דעת בנוגע לאמונתו. הוא נרגע; המטלות שנדרש לבצע בעמדתו תבעו את תשומת לבו ככל שהתקדמו שעות הלילה; הלכתי משם בשתיים לפנות בוקר. הצעתי להישאר כל הלילה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע כל כך.

אכן, הבטתי לאחור אל הפנס האדום יותר מפעם אחת כשעליתי בשביל, אכן, אותו פנס אדום הדריך את מנוחתי, ואכן, שנתי הייתה מן הסתם נטרפת אילו עמדה מיטתי מתחתיו – את אלה אין לי כל סיבה להסתיר. גם שני צירופי המקרים של התאונה והאישה המתה הדריכו את מנוחתי. אין לי כל סיבה להסתיר גם את הדבר הזה.

אך הדבר שהעסיק את מחשבותיי יותר מכול היה השאלה, כיצד עליי לפעול משהובא לידיעתי המידע הזה? נוכחתי לדעת שהאיש נבון, ערני, זהיר ודייקן; אבל כמה זמן הוא ימשיך להיות כזה, באותו הלך רוח שלו? אמנם עמדתו זוטרה, אבל אחריות רבה מוטלת עליו, והאם אני (לדוגמה) הייתי מוכן להמר בחיי על הסיכוי שימשיך לבצע את תפקידו כנדרש?

לא יכולתי להימנע מהתחושה שתהיה בכך מעין בגידה אם אמסור לממונים עליו בחברה את מה שסיפר לי, בלי לדבר קודם כול אתו ולהציע לו דרך ביניים, לכן החלטתי לבסוף לבקש ממנו שאתלווה אליו (ומכל מקום, לשמור לפי שעה על סודו) להתייעצות עם הרופא המדופלם ביותר שאפשר למצוא באזור הזה. בליל המחרת, כך אמר לי, יחול שינוי בשעות המשמרת שלו, והוא יסיים את עבודתו שעה או שעתיים לאחר הזריחה, ויחל את משמרתו הבאה מיד לאחר השקיעה. קבעתי לשוב בהתאם.

ערב המחרת היה נאה, ויצאתי מוקדם כדי ליהנות ממנו. השמש טרם שקעה כשצעדתי בשביל השדות ליד שפת המִבתר העמוק. אאריך את טיולי בשעה, אמרתי בלבי, מחצית השעה הלוך ומחצית השעה חזור, ואז יגיע הזמן ללכת אל הביתן של הכַּוון שלי.

לפני שהמשכתי בשיטוט פסעתי אל שפת המבתר, ובלי משים הבטתי מטה מאותו מקום שממנו ראיתי אותו לראשונה. לא אוכל להביע במילים את הצמרמורת שאחזה בי כשראיתי, בקרבת פי המנהרה, דמות אדם שזרועו השמאלית מונחת לרוחב פניו, והוא מנופף בהתרגשות בידו הימנית.

האימה הבל-תתואר שתקפה אותי חלפה כעבור רגע, כי בן רגע ראיתי שהדמות היא אדם אמיתי, ושיש שם במרחק מה חבורה קטנה של אנשים, ונדמה שלמענם הוא חוזר על תנועותיו. פנס-הסכנה עדיין לא הודלק. לפני עמוד הפנס עמד מבנה נמוך, חדש לגמרי במקום הזה, עשוי כלונסאות עץ ובד עבה. הוא לא נראה גדול ממיטה.

אחוז תחושה שדבר מה אינו כשורה – והתלקחות של כעס על עצמי מחשש שאירעה פגיעה אנושה כי עזבתי את האיש לנפשו ולא דאגתי שיישלח לשם מישהו שיפקח עליו או יתקן את מעשיו – ירדתי בשביל החתחתים מהר ככל שיכולתי.

"מה קרה?" שאלתי את האנשים.

"כֲּוון נדרס הבוקר, אדוני."

"לא האיש מהעמדה הזו?"

"כן, אדוני."

"האיש שהכרתי?"

"ודאי תזהה אותו, אדוני, אם הכרת אותו," אמר האיש שדיבר בשם האחרים, הסיר בטקסיות את כובעו והרים את שוליה של יריעת הבד, "כי הפנים שלו נותרו שלמות למדי."

"הה, איך זה קרה, איך זה קרה?" שאלתי, ופניתי מאדם אחד לאחר בעוד יריעת הבד מושבת למקומה.

"קטר פגע בו, אדוני. בכל אנגליה לא היה אדם ששלט במלאכתו טוב ממנו. אבל משום מה הוא לא התרחק מהמסילה. זה קרה באור יום. הוא הדליק את האור, והחזיק את המנורה בידו. כשהקטר יצא מהמנהרה הוא עמד בגבו אליו, והקטר דרס אותו. האיש הזה הוא הנהג, והוא בדיוק הראה לנו איך זה קרה. הַראה לאדון, טום."

האיש, שלבש חלוק כהה מבד מחוספס, פסע לאחור, אל המקום שעמד בו קודם לכן, בפי המנהרה.

"ברגע שיצאתי מהעיקול במנהרה, אדוני," אמר, "ראיתי אותו בקצה, כמו שרואים במשקפת. לא היה זמן להאט, וידעתי שהוא זהיר מאוד. שמתי לב שהוא לא מגיב לצפירה, לכן השתקתי אותה כשהתקרבנו אליו וצעקתי חזק ככל שיכולתי."

"מה צעקת?"

"צעקתי, 'אתה! שם למטה! היזהר! היזהר! זוז הצדה, למען השם!'"

נדהמתי.

"אח! זאת הייתה זוועה, אדוני. לא הפסקתי לצעוק. הרמתי את היד הזו לפני העיניים שלי כדי שלא אראה, וביד השנייה נופפתי עד לרגע האחרון; אבל ללא הועיל."

בלי להאריך עוד בסיפור ולהתעכב על התרחשות מוזרה כזו או אחרת, אבקש, לסיום, להצביע על צירוף המקרים באזהרתו של נהג הקטר, שכללה לא רק את המילים שהכַּוון ביש המזל סיפר לי שרודפות אותו, אלא גם את המילים שאני – ולא הוא – הוספתי, וגם זאת רק בלבי פנימה, לתנועות שהראה לי.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

כמעט, כמעט אבל לא הצלחתי. משהו מעיר אותי, איזה רעש. אני רטובה לגמרי בין הרגליים, לא גמרתי, אני עדיין מנומנמת. כמעט, כמעט אבל לא. הרוח נושבת במטע הקפה, אולי איזה ענף נפל על השיחים. זה מצחיק וקצת מבייש אותי, כי חלמתי על ג'וֹנייֵר, הבחור ששומר על החווה במהלך השבוע.

אחרי הצהריים הלכתי לבקש ממנו את מפתחות הבית והיה משהו משונה באופן שבו הושיט לי את היד. משהו בריח שלו, ההליכה הזאת שלו, כמו של קוף, שבדרך כלל משמשת אותו כדי להפחיד את כל האחרים. אבל הפעם היה נדמה שהוא הולך ככה כדי למצוא חן בעיני, בתנופה חצי לעגנית, לעג עצמי גנדרני, כאילו הוא אומר – קלטת איך אני הולך כמו קוף? קלטת איך אני מנצל את הפוזה הזאת של בהמה ומצליח להיראות פחות פיקח ממה שאני באמת?

אולי אני סתם ממציאה הכול. אני עדיין מנומנמת. אני צריכה לפקוח עיניים ולגשת לחלון או למסדרון כדי לברר מה היה הרעש הזה. זאת לא פעם ראשונה שאני טועה ומזהה טקסי חיזור במקום שאינם. ואז אני מסתערת ועושה מעצמי צחוק, חושפת את עצמי לגמרי, נותנת לחשק שלי להתגלות ככה סתם, בלי שום מסנן. כמה אכזבות כבר היו לי. החברות שלי אומרות שאישה צריכה לפתות. אני אף פעם לא ידעתי איך וגם לא למה אישה עושה את זה. כשאני רוצה משהו אני מבקשת אותו. החברות שלי חושבות שהגישה הישירה הזאת מתאימה יותר לגבר. ג'ונייר – אני לגמרי קולטת את זה עכשיו – הרבה יותר אינטליגנטי מכפי שהוא עושה את עצמו. ואם אלך למצוא אותו בבית שלו? ואם אקום, אצא אל החושך, אשים אוכף על הסוסה ואדהר באמצע הלילה עד לבית שלו? זה יהיה קשה, בעיקר כי הסוסה נחה ואני יודעת שהיא לא אוהבת שמעירים אותה בשעות כאלה. היא מתרגזת ומתפרעת. ואם בכל זאת אעז? אין שום דבר שימנע את זה ממני. שום דבר. מה אם ארכב בשביל הצר, זה שמשתרך במורד הגבעה, חוצה את המרעה הרע ליד החורבה של הבית הישן, ממשיך לאורך הנהר, חוצה אותו על גשר במבוק ואחרי שהוא עולה בעוד גבעה תלולה מגיע לבית של ג'ונייר, מה אם אבוא לבית של ג'ונייר ואדפוק בדלת שלו, ואחרי שאמציא איזה תירוץ לזה שבאתי בשעה כזאת, הוא יזמין אותי פנימה ויציע לי יין אדום או כל דבר אחר, אפילו ברנדי? המחשבה על המעשה הזה מעירה אותי, עכשיו כן, לגמרי. העיניים פקוחות באפלה החייתית של התוכנית שלי: לדהור באמצע הלילה כדי לדפוק בדלת של פועל כפרי ולהיכנס איתו למיטה. לממש בחיים האמיתיים את מה שלפני שניות טעמתי בחלומות. הזין הקשה של ג'ונייר ביד שלי. בפה שלי. בנסיבות אחרות זה היה נראה לי נועז נורא, אבל אנחנו בכפר. כאן החוקים אחרים. בכפר, אם את רוצה את יכולה. עכשיו כשאני חושבת על זה, החרמנות שלי לא רגילה. זאת לא החרמנות שצומחת מתוך הגוף, זה לא החשק היומיומי. החרמנות הזאת באה מבחוץ. היא כאן בתוך החדר, עולה מהאדמה, ועכשיו, בעיניים פקוחות לרווחה, נדמה לי שאני רואה ערפילית שחורה, שחורה קצת יותר מהשְחור שמסביב, שנכנסת בהדרגה לתוך הגוף ואחר כך, סתם בשביל הכיף, יוצאת מהפה שלי ומתפתלת על הפיתוחים של מסגרת המיטה ואז מחליקה שוב על פני השמיכות, ומשם נכנסת שוב סוף סוף לגוף, כאילו עברה דרך מסננת. היא כאן בפנים אבל היא באה מבחוץ. מהמשקל האדיר של העולם שאפשר ממש להרגיש בו, ברור שהחרמנות הזאת נוצרת עמוק בתוך מטע הקפה, ברחש הצעדים על העלים היבשים, באבן הלוהטת שהתקררה ככל שירד החושך, בקן הריק במפתיע שהותיר עורבני בין ענפי הגוּאָמוֹ. ענף רקוב שנופל ומעיר אותי. פתיינות. יכול להיות שאמא שלי צודקת? כלומר, לדעת לשתוק, לדעת למשוך את תשומת הלב בעדינות, ללכוד את המבט של האחר ולשבת בשקט כמו חפץ יפה וסביל. חוסר תנועה ושתיקה – נדמה שלב השיטה הוא ניהול מיומן של שני המשתנים האלה. בדרך כלל, בעיר, הפוזה הזאת מול גבר היתה דוחה בעיני, זה היה נראה לי משפיל, אבל זה בדיוק מה שעשיתי הערב כשג'ונייר מסר לי את המפתחות והשתחצן כמו קוף, לא ככה? הייתי ידידותית וגם מרוחקת, כל אחד היה אומר שהייתי קצרה איתו. ויחד עם זה נתתי לו להתבונן בי, מיננתי חיוכים, עמדתי בלי שום תנועה כדי לצמצם את עצמי עד שאהפוך לחפץ יפה ובוהה, ובעיקר שתקתי במתיקות ושתקתי בתקיפות כי החווה שלי, קניתי אותה בעצמי, בעבודה שלי, במאמץ שלי, בעצמאות שלי. אני בעלת הבית, אז שיהיה קצת כבוד. משהו מכל זה בטח ביטאתי במבט. אבל אולי המבט המתפעל שלי התעכב קצת יותר מדי על ממדיו של ג'ונייר, על האופן המאיים והקצבי שבו הוא מתנדנד מצד לצד, הפנים שלו כמו שקפים של חיות שונות שמונחים זה מעל זה, קוף על עטלף על תנין על חתול. הרוח מטלטלת את עצי הקפה במשבים פתאומיים שנשזרים בדממה יבשה וארוכה. אני רטובה מאוד, החרמנות לא נפסקת, להפך, היא מתפשטת במעמקי החושך.

ברגע מסוים אני קמה מהמיטה ומגששת למצוא את הבגדים, לוקחת מה שבא ליד, את הג'ינס המוכתמים בנתזי בוץ, סוודר, מגפי גומי, שכמייה דקה, את התרמיל עם כל מיני דברים ואת המצ'טה למקרה הצורך, לכי תדעי.

אני יוצאת מהבית, חוצה את המסדרון בלי להדליק את האור, הולכת לאורווה. אני לא רוצה להבהיל את הסוסה ולעורר את החשדנות שלה. השקעתי לא מעט מאמצים כדי להתיידד איתה, ללמוד לרכב עליה בלי שהפועלים יצחקו עלי. אבל הסוסה כבר ערה וכשאני רואה את הברק הרטוב של עיניה הפקוחות בחושך נדמה לי שהיא חיכתה לי כל הזמן. אני פותחת את השער, מצקצקת בלשון, טועמת את ריח החיה האצילית שהצטבר כל הלילה באורווה. אני מלטפת את הצוואר שלה. היא נראית נינוחה, מוכנה לצאת לַהרפתקה. אני מניחה עליה את האוכף בקלות, מובילה אותה ברסן אל מחוץ לאורווה. לאור הירח היא נותנת לי לעלות עליה, משקל הגוף הזעיר שלי לא מזיז לה בכלל, היא בקושי נושפת. איזה תענוג לרכב בלילה בהיר. כל אידיוט היה מתחיל לשרוק. אני מעדיפה שרחש הלילה יכתיב לי את הקצב. מאחורי עצי קפה שאני צריכה להרחיק במצ'טה נחבא המשעול היבש, הוא קצת מאובק, כי כבר ימים לא ירד גשם. הסוסה מפלסת את דרכה שם, חסונה, נמרצת אבל איטית. היא יודעת לאן אנחנו הולכות, היא יודעת מאיפה ללכת. ומכיוון שהיא דואגת להוביל אותי, המחשבה שלי מתעופפת לה כאילו אני רוכבת על חיה אחרת, וכך מתגבש לו רעיון משונה: החווה הזאת לא שלי. כלומר, אני הבעלים. קניתי אותה במאמצים גדולים לפני שנה בערך. שטר המכר על שמי. אבל החווה הזאת לא שלי. הבעלות היא רגש – לפעמים של זיקה, לפעמים של שליטה, או תערובת של שני הדברים. אבל בפועל, בתוכי, אני לא מרגישה שום דבר מזה. אני לא מרגישה זיקה וגם לא בעלות. את זה אני יכולה להגיד לעצמי בחירות מלאה עכשיו כשאני רוכבת בחושך, מטפחת את התחושה שאני חודרת אל תוך הנוף, כלומר אל חדר המכונות של הנוף, שם נדמה לי שאני מצליחה לראות סוף סוף, בעין שהתרגלה לערפל, את פעולת המנגנון שלו, את מערכת התופעות המורכבת שלו. את המרכז עצמו, את המפעל שבו מייצרים את מה שנראה לנו ציורי ויפה כל כך בשעות היום, חסר תנועה כל כך, פתייני תחת קרני האור, משיב לנו את מבטנו. למה קניתי את החווה הזאת? למה אני באה לכאן מדי סוף שבוע, לעתים קרובות בלי שום חברה תרבותית? והחרמנות הפראית הזאת, מאיפה היא באה? השרירים של הסוסה מזינים את המטען החשמלי בין הרגליים שלי. אני כבר באה, ג'וֹנייֵר, אני כבר מגיעה. אגיע לדלת שלך, אדפוק, בהתחלה בשקט. אעיר אותך, אולי. ואולי אתה כבר ער, חושב עלי, מחכה לי. תוהה אם לעלות על הסוס שלך כדי לבוא לחפש אותי, אם כי אני יודעת שאתה לא מעז, אני יודעת שלמרות הכול אתה מרגיש כלפי כבוד וקצת פחד, כי אתה יודע שאני הבוסית. החרמנות מייצרת מילים שנערמות בתוכי כמו העלווה בין הצללים. הסוסה מתקדמת עוד ועוד במטע הקפה, עושה את דרכה לאורך המשעול לפי הזיכרון ואני כמעט לא מאמינה שאני כאן, עושה את זה, בשעה כזאת. עוד רעיון מטורף מתחיל להתהוות: שהמנגנון הסודי הזה של הנוף יכול להיות חלק מחלום של מישהו אחר, הדמויות, הארכטיפים של תת-מודע שאינו שלי. שהטיול הלילי הזה על גב סוס יכול גם להיות פנטזיה מיזוגֵנית של מישהו אחר, שישן כעת וחולם אותי. ואולי אני עצמי זאת שחולמת. אולי אני עצמי אדם אחר, ברגע זה ממש, למשל גבר, שממציא את כל הדברים האלה בסיוט. ואז הסוסה כבר לא תהיה סוסה אלא הפין שלי. והמשעול במטע הקפה כבר לא יהיה סתם משעול שחוצה מטע קפה אלא אלגוריה. משהו נוסף. משהו אחר. סמל למי יודע איזו טראומה. הרעיון הזה, לא ברור לי למה, מזכיר לי שיש לי פנס בתרמיל. אני בודקת אם הוא פועל והוא פועל, זרזיף תועה של אור צהבהב שנמלט בבהלה מהפנס כמו שד מטופש ממנורה. העלווה חושפת מעט מצבעה, קופאת בהפתעה, אבל נדמה שהכול מתעקם מרוב סלידה מכיעורו של האור. לפני שאני מכבה את הפנס ובלי שום מניע מיוחד אני מאירה כמה מקטעים של מה שסובב אותי: כמה צמרות עצים, גדר תיל, האדמה. מעשה הקסם הקטן הזה מעלה בדעתי זמן אחר, מרוחק, זיכרון שמגיע כאילו צנח מענף. הייתי ילדה, בת שבע בערך, ואבי לקח אותי לטיול במקום דומה מאוד לזה. אבא שלי עבד כעורך דין בחברה קטנה שמכרה חלפים למשאיות ענק. פעם בשנה היה בעל החברה מארגן טיול לאחת הנחלות שלו, אבל הוא הזמין רק קבוצה קטנה של עובדים, שלדעתו הצטיינו די הצורך. בשנה ההיא זכה אבי, בפעם הראשונה והאחרונה, להיות חלק מהפמליה, והוא העדיף לקחת אותי ולא את אמי, כי היה מותר להביא רק מלווה אחד ולאבא שלי היה נדמה שאני אהנה הרבה יותר מהטיול הזה, שבו אוכל לראות את הכפר, לשחק עם ילדים אחרים, לשחות בנהר ואולי, רק אולי, לרכב על סוס. אני לא זוכרת שעשיתי אפילו אחד מכל הדברים האלה, אני לא זוכרת אפילו שהיו שם עוד ילדים. רק עובדים אחרים עם הנשים שלהם, שאכלו מנה אחרי מנה של נזיד ושתו בירה וברנדי. לקראת ערב הם כבר היו שיכורים, גם אבא שלי, שהעביר את כל היום במתח, דיבר עם עצמו בפינות, הלך מצד לצד במסדרון עם בקבוק בירה ביד ועישן בלי הפסקה. אני שיחקתי לבדי ליד הבית והתחלתי להשתעמם מעצמי, ואז ראיתי שאבא מתרחק מהאחרים ומתיישב על סלע ענק במרומי גיא תלול. כבר ראיתי את אבי שיכור ועצוב פעמים רבות, אבל עד אז מעולם לא ראיתי אותו מהורהר כל כך, כאילו החלק הקשיח יותר של נפשו נגרס במכתש והפך לאבק. התקרבתי והשתופפתי לידו, אבל לא הוצאתי הגה. הזקן שלי הביט בי בחיוך מר. ממרומי הגיא נשקף נוף יפה, דומה מאוד לזה שכאן, גבעות של מטעי קפה ובמבוק, עצי גוּאָמוֹ, ליגְנוּם ויטָאֵה פורחים וכמה שדות מרעה לפרות. העיניים של אבא שלי לגמו את הנוף הזה. הוא עישן ושתה, עישן ושתה. שם, אמר לי פתאום והצביע מטה, את רואה את העץ השרוף הזה? הוא שרוף כי הכה בו ברק בשנת 47'. סבא רבא שלך ביקש שיקברו אותו תחת הגזע החרוך הזה, והוא שם, בהנחה שלא עלה על דעתו של איזה פועל מטומטם לפתוח את הקבר כדי לחפש לעצמו אוצרות. ושם, למטה, היכן שמסילות הברזל והגלגלות הישנות האלה, שם עצרה הרכבת והיו מעמיסים את הקפה והיו מובילים אותו ברכבת עד בּוּאֵנָבֵנְטוּרָה. קפה סוג א' גידלנו כאן. ובטונות. החוות האלה ייצרו כל מה שאת רוצה, מסוכר קנים ועד פְּלָטָנוֹ, יוּקָה, בשר, ביצים, הכול. כל מה שזרעת עלה יפה. סבא רבא שלי הגיע לכאן בלי גרוש ואחרי ששלה זהב בנחלים באיזור בּוֹליבָר, במאמצים גדולים, חסך פרוטה לפרוטה עד שהצליח לקנות את האדמות הראשונות. אחר כך קנה את אלה שלידן וככה הגדיל את החווה. איזה אושר מדהים חווינו בשנים ההן. את לא יכולה לתאר לעצמך איך זה היה. העניין הוא ששום דבר לא נצחי, האושר דרכו להימשך מעט מאוד. איבדנו הכול. נכון יותר, לקחו לנו הכול. את סבא הרגו. את האחים שלו גם. נשארו רק הנשים והילדים. וברור, בלי אדמה אתה כלום. תשמעי לי טוב, בלי אדמה אתה כלום, פחות מכלום, אחד שאין לו אדמה הוא פחות מחיה. 

אבא שלי השתתק לשעה ארוכה, עישן ושתה, עישן ושתה ובסוף שאל אותי: את מדמיינת לעצמך מה היה אם כל מה שאת רואה כאן היה שלך? את מדמיינת לעצמך שברגע זה ממש היו יכולים להיות לנו סוסים והיינו רוכבים בין שדות המרעה האלה, את ואני, רואים את הבקר, את הגידולים? אני זוכרת שעשיתי מאמץ גדול לדמיין את הדברים.

כמה ימים אחרי התקרית הזאת התפטר אבי מהעבודה בחברת החלפים. ואולי פיטרו אותו, אני לא יודעת. הכול הלך רע בתקופה ההיא. היינו לחוצים מאוד בכסף, אני הלכתי לבית ספר כושל של נזירות ספרדיות, אמא שלי עבדה בתור קופאית בסוּפֶּר. כעבור כמה חודשים נפרד אבי מאמי ויותר לא ראינו אותו לעולם. אומרים שהלך לגור בקָקֵטָה עם אישה אחרת וילדים אחרים. אומרים גם שנהיה סוחר סמים בפנמה ושעבד עם האחים רודריגס אוֹרֵחוּאֵלָה. אומרים שהוא בכלא בארצות הברית ושיש לו אדמות רבות שרשומות על שם אנשי קש. בקיצור, אומרים המון דברים. מעולם לא ניסיתי לגלות מה באמת עלה בגורלו, אני גם לא נוטרת לו טינה על זה שנטש אותנו. אמא שלי היתה מאושרת בלעדיו וגם אני: הצלחתי ללמוד, ללמד באוניברסיטה, לחסוך ואפילו לקנות חווה.

כעת המשעול מתרחק מהמטע ומתחיל לחצות את מה שאנחנו מכנים המרעה הרע, שבו אסור לפרות לרעות כי הן נהיות חולות מזה. מכאן רואים את חורבות הבית הישן מוארות באור הירח. מי יודע מי גר שם בשעתו? ובעצם, ממתי לא גרים שם? זאת הפעם הראשונה שעולה על דעתי לחשוב על הבעלים הקודמים. במשך כמה דקות אני משתעשעת בפנטזיה על החורבה, ובהשראת המחשבות האלה אני מתחילה לראות דברים מתנועעים בפתחי החלונות ונדמה לי שאני שומעת צלילים מוזרים בכל פעם שמשבי הרוח חוצים את שרידי המבנה. קולות, מלמולים. עוברת בי צמרמורת ובפעם הראשונה מאז שעלה בדעתי הרעיון המטורף לצאת בשעה כזאת, אני מפחדת. אני מעדיפה לא להסתכל לעבר הבית. מגבירה קצב. גם הסוסה עצבנית, אני לא יודעת אם זה משום שהעברתי לה את הפחד או משום שגם היא מבחינה במשהו שם. אני חוששת להביט לאחור. פתאום אני מרגישה שכבר זמן מה עוקבים אחרי. כל השערות שלי סומרות. אני מצליחה רק להביט לפנים ולרכוב. הסוסה מגיבה יפה. בעניין הזה אנחנו בנות ברית, ההרגשה הזאת מרגיעה אותי. מהר מאוד אנחנו מגיעות לקצה המרעה הרע, ואחרי שאנחנו חוצות תעלה רדודה כבר אפשר לראות את הנהר, שבעונה הזאת זורם קר ודליל. אני לא רוצה להביט לאחור. אני רוצה רק להגיע לבית של ג'וֹנייֵר. הסוסה כבר לא רצה אלא דוהרת לאור הירח. מבהיל אותי שאנחנו עלולות ליפול, אבל מפחיד אותי יותר לעצור ולהביט לאחור. כשאנחנו מגיעות לגשר הבמבוק הסוסה נעצרת בפתאומיות. אני שומעת את קול הנשימה הכבדה שלי מתגבר סביבי ולרגעים נדמה לי שהנשימה הזאת מתפצלת, שעולים ממנה הדים וסבים סביבה צללים, כאילו יש עוד מישהו מולי, שנושם באותה עוצמה, באותו הפחד. הסוסה יודעת שהיא לא יכולה לחצות את הגשר כשאני על גבה. היא יודעת שאני צריכה לרדת ולהוביל אותה מהמושכות. וזה מה שאני עושה. אני יורדת מהאוכף בלי להביט לאחור, נעמדת לפני הסוסה. ואז אני צריכה להחליט אם כדאי לי יותר להשתמש ביד הפנויה כדי להאיר את הדרך בפנס, או לאחוז במצ'טה. אני בוחרת באפשרות השנייה, כי לא חשוך כל כך. רואים היטב את עצי הבמבוק. אם באמת יצוץ מולי איזה איום הפנס לא יועיל לי במיוחד. לא ייאמן מה צריך לעשות כדי להשיג זיון בחור הזה. הרעיון הזה מצחיק אותי והצחוק מרגיע אותי.

כשאני מגיעה לצד השני של הגשר אני עולה שוב על הסוסה. גם היא נראית רגועה יותר. מתברר שאני זאת שהבהלתי אותה עם הדמיון הפורה שלי.

אני עולה במדרון בדהרה וסוף סוף מופיע הבית של ג'ונייר, יש במראה שלו משהו רגוע. בית של גבר טוב וחרוץ, אני חושבת לי. דולק שם אור. בכל אופן, לפני שאני יורדת אני עוברת עם הסוסה מול חזית הבית כדי שרעש הפרסות יכריז על נוכחותי, כפי שנהוג כאן במצבים כאלה. אף אחד לא ניגש לחלון.

בסוף אני יורדת, קושרת את הסוסה ודופקת בדלת. בשלב הזה אני מגלה שלא נותר בגוף שלי אפילו זכר לחרמנות שהביאה אותי עד לכאן. אבל כבר מאוחר מדי, התחלתי עם השיגעון הזה, עכשיו הגיע הזמן לעמוד בתוצאות.

הדלת נפתחת. ג'ונייר מביט בי בפנים חתומות. הוא המום לחלוטין.

ערב טוב הוא אומר בביישנות. אני שואלת אותו אם אני יכולה להיכנס. הוא זז ונותן לי לעבור. הוא לא מסתיר את המבוכה שלו. אני מפחדת לישון בבית שלי, אני אומרת בזמן שהוא מציע לי כיסא עץ, ג'ונייר חושב שעה ארוכה לפני שהוא עונה. את יכולה לישון כאן, הוא אומר. יש רק מיטה אחת, אבל אין לי בעיה לישון היום בערסל. בכל מקרה אני לא מאמין שאצליח לישון, הוא אומר בקול חרישי יותר.

כעבור זמן מה הוא מתחיל לבשל קפה. ומה מפחיד את הגברת, הוא שואל. ואני: אני לא יודעת, העיר אותי איזה רעש.

בזמן שהמים רותחים ג'ונייר מתיישב מולי על כיסא אחר ומוציא בקבוק ברנדי. אני קולטת שהוא שותה כבר שעות ושהוא שיכור, למרות שהוא יודע להסתיר את זה, במידה רבה בזכות ממדי גופו והיכולת שלו להיראות יציב, להסתכל בעיניים בלי לומר כלום.

גם אני מפחד, הוא אומר, בגלל זה אני לא מצליח לישון. ואני מסתכלת בו בהפתעה. מפחד ממה, אני שואלת.

מפחד מהמכשפות, הוא עונה. מפחידות אותי המכשפות. איזה מכשפות? אני מתעקשת, נו, הוא אומר, המכשפות שגרות כאן. הן בכל מקום. הן מפחידות אותי. תראי מה הן עושות לי, הוא מתאונן, מתייפח כמעט, והוא מראה לי את הצלקות שמכסות את גבו. הן גרות בבית הישן, המכשפות הדפוקות האלה. אני כבר לא יכול יותר. מחר אני הולך מכאן וזהו.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty