search

"הָיָה פַּ'ם יוֹם חֹרֶף אֶחָד," אָמַר הַדּוֹד רֵמוּס בְּעוֹד הוּא מוֹשֵׁךְ בִּזְהִירוּת אֲפוּפַת מַחְשָׁבוֹת בִּשְׂפָמוֹ, "שֶׁבּוֹ אָמַר דּוֹן שׁוּעָל לַ'צְמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁב שֶׁכְּדַאי לוֹ לָרוּץ הַחוּצָה לַשָּׂדֶה וְלִשְׁתֹּל חֶלְקָה שֶׁל בָּטְנִים. וּבַיָּמִים הָהֵם, חֲמוּדִי, הַסִּיסְמָה הָיְתָה 'אֱמֹר וּגְמֹר'. הוּא רַק גָּמַר לַ'גִּיד תַּ'מִּלָּה – וּכְבָר הָיוּ גֻּמּוֹת בָּאֲדָמָה, וּכְבָר הָיוּ שְׁתִילִים בַּגֻּמּוֹת. כָּלַ'זְּמַן הַזֶּה יָשַׁב דּוֹן אַרְנָב וִ'סְתַּכֵּל בָּ'בוֹדָה. הוּא'סְתַּכֵּל, וְ'חַר כָּךְ הוּא סָגַר עַיִן אַחַת, הוּא סָגַר, וְשָׁר כָּכָה לַיְּלָדִים שֶׁלּוֹ:

טִידְל טוֹנְגָּה טִידְל-נִים,

זֶה נֶחְמָד לִזְלֹל בָּטְנִים.

הֵם צוֹמְחִים פֹּה, הֵם קְטַנִּים –

בְּחִנָּם אֶזְלֹל בָּטְנִים.

מִפֹּה לְשָׁם הִתְחִילוּ הַבָּטְנִים לַ'בְשִׁיל, וּבְכָל פַּ'ם שֶׁדּוֹן שׁוּעָל יָרַד לְבַקֵּר תַּ'חֶלְקָהּ שֶׁלּוֹ, הוּא גִּלָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ כְּבָר בִּקֵּר שָׁם וַאֲפִלּוּ'סְתּוֹבֵב בֵּין הַשִּׂיחִים וְגֵרֵד בָּ'דָמָה. וּבָרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה'רְגִּיז אוֹתוֹ נוֹרָא. הוּא דֵּי חָשַׁד מִי הַמִּישֶׁהוּ הַזֶּה יָכוֹל לִהְיוֹת, אֲבָל דּוֹן אַרְנָב 'צְלִיחַ לְטַשְׁטֵשׁ תָּ'עקֵבוֹת שֶׁלּוֹ בְּאֹפֶן כָּל כָּךְ מֻשְׁלָם, שֶׁדּוֹן שׁוּעָל לֹא יָדַע אֵיךְ לִתְפֹּס'תוֹ. מִפֹּה לְשָׁם, יוֹם אֶחָד יָצָא דּוֹן שׁוּעָל לְסִיּוּר מִסָּבִיב לְכָל חֶלְקַתַ'בָּטְנִים שֶׁלּוֹ, וְלֹא עָבַר יוֹתֵר מִדַּי זְמַן עַד שֶׁהוּא מָצָא פִּרְצָה בַּגָּדֵר, שֶׁבָּהּ מִישֶׁהוּ הֵזִיז תָּ'עַמּוּד עִם הַפַּס. וְעַלַ'מָּקוֹם הֶחְלִיט דּוֹן שׁוּעָל לְסַדֵּר שָׁם מַלְכֹּדֶת. הוּא תָּפַס וְכוֹפֵף עָנָף שֶׁל אֱגוֹז-בָּר שֶׁגָּדַל בְּפִנַּת הַגָּדֵר, חִבֵּר קָצֶה אֶחָד לְשׁוּרַת הַשִּׂיחִים הָרִאשׁוֹנָה, וְלַקָּצֶה הַשֵּׁנִי הוּא חִבֵּר קֶשֶׁר-עֲנִיבָה, וְאֶת כָּל זֶה הוּא הִדֵּק עִם נִצְרָה בְּדִיּוּק בַּפִּרְצָה.

בַּבֹּקֶר הַבָּא יָצָא דּוֹן אַרְנָב שׁוּב פַּ'ם אֶל חֶלְקַת הַבָּטְנִים, וּבָרֶגַע שֶׁהוּא נִסָּה לִ'שְׁתַּחֵל דֶּרֶךְ הַפִּרְצָה, קָפַץ הַקֶּשֶׁר-עֲנִיבָה וְתָפַס'תוֹ מֵאֲחוֹרֵי הָרַגְלַיִם הַקִּדְמִיּוֹת שֶׁלּוֹ, וְהֶעָנָף הַכָּפוּף 'תְיַשֵּׁר בִּתְנוּפָה וְעָף לְמַ'לָה – וְכָכָה נִשַׁ'ר דּוֹן אַרְנָב תָּלוּי בֵּינַ'שָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. הוּא הָיָה תָּלוּי, וְהוּא'תְנַדְנֵד, וְהוּא פָּחַד שֶׁעוֹד רֶגַע הוּא יִפֹּל, וְהוּא פָּחַד שֶׁהוּא לֹא יִפֹּל בִּכְלָל. וּבְעוֹד הוּא מַמְצִיא בָּרֹאשֶׁ'לּוֹ סִפּוּר בִּשְׁבִיל דּוֹן שׁוּעָל, הוּא שָׁמַע צְעָדִים בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ, וְיַחַד עִם הַצָּ'דִים הוֹפִיעַ וּבָא דּוֹן דֹּב הַזָּקֵן, צוֹעֵד וְחוֹזֵר מִפְּגִישָׁה עִם דְּבוֹרֵי-בָּר עַל עֵץ שֶׁל דְּבַשׁ. דּוֹן אַרְנָב נִסָּה לְנַפְנֵף אֵלָיו יָד וְקָרָא:

"הָלוֹ, דּוֹן דֹּב!"

דּוֹן דֹּב עָמַד וִ'סְתַּכֵּל מִסָּבִיב, וְאַחֲרֵי רֶגַע הוּא רוֹאֶה אֶת דּוֹן אַרְנַב מִתְנַדְנֵד לוֹ עַלַ'חֶבֶל, וְהוּא קוֹרֵא אֵלָיו בַּחֲזָרָה:

"הֵי-יוּ, דּוֹן אַרְנָב. מָה שְׁלוֹמְךָ בְּיוֹם יָפֶה כָּזֶה?"

"פָּחוֹת'וֹ'יוֹתֵר, דּוֹן דֹּב, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. תּוֹדָה רַבָּה," אוֹמֵר דּוֹן אַרְנָב, כָּכָה הוּא אוֹמֵר.

וְאָז שׁוֹאֵל דּוֹן דֹּב אֶת דּוֹן אַרְנָב מָה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם, לְמַ'לָה, בֵּין הָעֲנָנִים; וְדוֹן אַרְנָב, הוּא צוֹחֵק וְאוֹמֵר שֶׁהוּא מִתַ'שֵּׁר. אָז שׁוֹאֵל דּוֹן דֹּב בְּאֵיזֶה אֹפֶן, וְדוֹן אַרְנָב אוֹמֵר שֶׁכָּל רֶגַע הוּא מַרְוִיחַ דּוֹלָר. דּוֹן דֹּב שׁוֹאֵל אֵיךְ; וְדוֹן אַרְנָב עוֹנֶה שֶׁהוּא מְגָרֵשׁ תָּ'עוֹרְבִים מֵחֶלְקַתַ'בָּטְנִים שֶׁל דּוֹן שׁוּעָל. אַחַר כָּךְ הוּא שׁוֹאֵל אֶת דּוֹן דֹּב אִם לֹא מִתְחַשֵּׁק לוֹ לַ'רְוִיחַ דּוֹלָר לְשָׁעָה, 'פְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה וִילָדִים שֶׁהוּא מֻכְרָח לַ'שְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם, וְדוֹן דֹּב יָכוֹל לִהְיוֹת דַּחְלִיל נֶהֱדָר, מַשֶּׁהוּ יוֹצֵא מֵהַכְּלָל. דּוֹן דֹּב עוֹנֶה שֶׁהוּא מַסְכִּים לְקַבֵּל תַּ'גּ'וֹבּ, וְאָז דּוֹן אַרְנָב מַרְאֶה לוֹ אֵיךְ לְכוֹפֵף תָּ'עָנָף. לֹא עָבְרוּ יוֹתֵר מֵאֵיזֶה רְגָעִים עַד שֶׁדּוֹן דֹּב 'תְּנַדְנֵד לוֹ שָׁם לְמַ'לָה בִּמְקוֹם דּוֹן אַרְנָב. וְדוֹן אַרְנָב – הוּא הָלַךְ יָשָׁר לַבַּיִת שֶׁל דּוֹן שׁוּעָל, וּכְשֶׁהוּא'גִּיעַ לְשָׁם הוּא'תְחִיל לְצַפְצֵף:

"דּוֹן שׁוּעָל! בּוֹא אִתִּי, דּוֹן שׁוּעָל, וַאֲנִי'רְאֶה לְךָ תַּ'בַּרְנָשׁ שֶׁסּוֹחֵב לְךָ תַּ'בָּטְנִים שֶׁלְּךָ."

דּוֹן שׁוּעָל תָּפַס תַּ'מַּקֵּלַ'לִיכָה שֶׁלּוֹ, הוּא תָּפַס, וּשְׁנֵיהֶם אָצוּ רָצוּ בַּחֲזָרָה לְחֶלְקַתַ'בָּטְנִים; וּכְשֶׁהֵם הִגִּיעוּ, שָׁמָּה הוּא הָיָה, דּוֹן דֹּב, עַל בָּטוּחַ, תָּלוּי עַלָ'עֵץ.

"אָה-הָא! סוֹף-סוֹף תָּפַסְתִּי'תְךָ, הָא?" אָמַר דּוֹן שׁוּעָל; וְלִפְנֵי שֶׁדּוֹן דֹּב יָכַל לַ'סְבִּיר מַשֶּׁהוּ, דּוֹן אַרְנָב קָפַץ מַטָּה-מַ'לָה וְצִפְצֵף בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת:

"תַּפְלִיק לוֹ עַלַ'פֶּה, דּוֹן שׁוּעָל! תַּפְלִיק לוֹ עַלַ'פֶּה!"

וְדוֹן שׁוּעָל – הוּא צָעַד קְצָת לְאָחוֹר בִּשְׁבִיל תְּנוּפָה, וְאַחַר כָּךְ הוּא הֵרִים תַּ'מַּקֵּל שֶׁלּוֹ בְּכָלַ-'כּוֹחַ, וּבְכָל פַּ'ם שֶׁדּוֹן דֹּב נִסָּה לַ'סְבִּיר מַשֶּׁהוּ, הוֹרִיד עָלָיו דּוֹן שׁוּעָל מִקְלַחַת שֶׁל מַכּוֹת.

וּבְעוֹד כָּל זֶה הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ, 'תְחַמֵּק דּוֹן אַרְנָב מִשָּׁם וְנִכְנַס לְתוֹךְ שְׁלוּלִית שֶׁל בֹּץ; שָׁמָּה הוּא יָשַׁב וְרַק הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ 'צִיצוּ הַחוּצָה, כִּי הוּא יָדַע שֶׁבְּעוֹד רֶגַע דּוֹן דֹּב יַ'בֹר בַּמָּקוֹם הַזֶּה וִינַסֶּה לִתְפֹּס'תוֹ. וּבֶ'מֶת, מִפֹּה לְשָׁם הוֹפִיעַ דּוֹן דֹּב בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ, וּבָרֶגַע שֶׁעָבַר עַל יַד הַשְּׁלוּלִית, הוּא אָמַר:

"הָלוֹ, דּוֹן קַרְפָּד, אוּלַי רָאִיתָ אֶת דּוֹן אַרְנָב עוֹבֵר בַּסְּבִיבָה הַזֹּאת?"

"לִפְנֵי רֶגַע הוּא עָבַר פֹּה," עָנָה דּוֹן אַרְנָב. וְדוֹן דֹּב הַזָּקֵן זִנֵּק בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ כְּמוֹ פֶּרֶד מְשֻׁגָּע; וְדוֹן אַרְנָב – הוּא יָצָא מֵהַשְּׁלוּלִית, 'תְיַבֵּשׁ לוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְאַחַר כָּךְ חָזַר הַבַּיְתָה כְּמוֹ כָּל בַּרְנָשׁ אַחֵר מֵהַיִּשּׁוּב.

"אָז הַדֹּב לֹא תָּפַס אֶת הָאַרְנָב, נָכוֹן?" שָׁאַל הַיֶּלֶד הַקָּטָן בְּקוֹל יַשְׁנוּנִי.

"קְפֹץ מֵהַכִּסֵּא, חֲמוּדִי!" קָרָא הַדּוֹד רֵמוּס בִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה. "אֵין לִי זְמַן עַכְשָׁו לָשֶׁבֶת עַל יָדְךָ וְלַ'חְזִיק תָּ'רִיסִים שֶׁלְּךָ פְּתוּחִים."


*הסיפור לקוח מתוך: "הדוד רמוס" מאת יואל צ'נדלר הריס, הוצאת זמורה, ביתן 1983.

ביום השלישי של החופשה התעוררנו בבקתות ששכרנו לחוף האוקיינוס וגילינו שמחצית מהכפכפים שלנו נעלמה. אחד הסנדלים של התינוק, קטן כתפוח אדמה, נעלם גם הוא. בפטיו בחוץ, סמוך לדלת, במקום שהשארנו בו זוגות נעליים, רק נעל אחת נותרה. מזוגות אחדים היתה זו הנעל השמאלית שנעלמה. מאחרים, הימנית.

חיפשנו בחול ומתחת למיטות, מוכי תמהון. חשבנו שזה תעלול והאשמנו זה את ילדיו של זה. הרי ברור שאחד מאיתנו אשם. יחד היו בחמש הבקתות שלנו שבעה עשר בני דודים, אחד עשר דודות ודודים, ופטריארך נוקשה שכולנו קראנו לו אֶל וִיֵאחוֹ, הזקן. כל שנה התכנסנו באותו המקום, בקו התפר הארוך שבין מדבר אַטַקַאמָה לאוקיינוס השקט, כדי להביט בילדינו מחריבים זה לזה את מבצרי החול ומתגלשים יחדיו במורד הדיונות. שבעה לילות עיבדנו את הטינה של כל אחד מאיתנו על מזלם הטוב של האחרים בטורנירים ארוכים של דומינו ורכילות. המשכנו עד חצות ועוד הרבה אחרי זה, מונעים בכמויות אדירות של שוקולד ויין מהסופרמרקט.

כמו כל נסיון לשמר מסורת, היתה זו משימה רגישה, שחייבה, כך הרגשנו, מחוות אדירות של רצון טוב. אם אחד הילדים שב מהחוף רועד, והמקלחת בבקתה שלו היתה תפוסה, אמרנו פּוֹר פַאבוֹר, בוא תשתמש בשלנו, ונצרנו את לשוננו אם אותו הילד השתמש במגבת הנקייה האחרונה וכיסה כל משטח במקלחת שלנו בחול.

אבל המצב עם הנעליים החסרות היה שונה בתכלית, כיוון שהוא פקד את כולנו ובדיוק באותו הזמן, כך לפחות נראה. אחת מבנות הדוד הצעירות היתה הראשונה לעבור בין הבקתות נרגזת, כיוון שלא מצאה את אחת מנעלי הספורט האדומות החדשות שלה. בעקבותיה צעד פנימה אֶל וִיֵאחוֹ, עטוי בחלוק הרחצה שלו, ותבע לדעת למי מהנכדים היתה החוצפה להסתלק עם מחצית מנעליו. הוא תבע מכל ההורים לבדוק שוב מתחת למיטות, ובכל אחד מהתיקים. להביט מאחורי הגריל ופחי האשפה, בתנורים ובתאי המטען של המכוניות.

כשהתברר שהחיפושים אינם מובילים לדבר, רטן אֶל וִיֵאחוֹ וטען שההורות המודרנית היא אסון, חמק אל חדר האמבטיה הקרוב עם עיתון מקומט ונעל את עצמו בפנים.

כעת כבר אפתה השמש את החול. השעה כבר היתה כמעט תשע. משורות בקתות החוף שלפנינו החלו להגיח נופשים אחרים. איש יצא מהבקתה שלו נעול מוקסינים, נובח אל תוך הטלפון שלו. אישה נושאת תינוק במנשא בד חלפה על פנינו, נוקשת בזוג כפכפי עץ. שלוש האחיות שקפצו כל בוקר בחבל עשוי רצועה ארוכה של אצה יבשה החלו שוב לשחק, נעולות כל אחת בזוג סנדלי פלסטיק תואמים.

רק לנו זה קרה, אמרנו, בעומדנו על מרצפות הפטיו ההולכות ומתלהטות. כמה מאיתנו אילתרו זוגות נעליים מהכפכפים ומנעלי הספורט שנותרו. אך אחרים חשבו שהפתרון הזמני הזה פאסיבי מדי. בתוך שעה נוצרה חבורת סרבנים, כולם גברים, שהיו בטוחים שיש משהו אצילי בהליכה יחפה על החול הצורב בפנים מעוותות מכאב, כאילו הבחירה להיכוות משמעה שליטה רבה יותר בתעלומה – כאילו הכאב שלהם לבטח יאיץ את בוא ההתגלות שחיכינו לה.

אך השעות נקפו ואף אחד מהילדים לא התוודה. שום נעל אובדת לא צצה. הדודות האחראיות על מופעי הראווה של ארוחות הצהריים לעשרים ותשעה איש פנו למלאכתן, חותכות את הררי המלפפונים והעגבניות היומיים. אפילו בתעלומות, הן אמרו, מוכרחים להתקיים על משהו, ואיש לא חלק עליהן.

כדי להעביר את הזמן עד לארוחת הצהריים, המשיכו הסרבנים לחקור את הילדים. אחרים מאיתנו חיפשו במרחק רב יותר מהבקתות, מטפסים על הדיונות עם משקפות כדי לסרוק את המדבר. ראינו עשרות ארנבות שמנמנות. שועלה מובילה שלשת גורים בינות לקקטוסים. אך לא נצפתה כל ערימה, לא דבר דומם אחד שיכול היה להיות הנעליים האובדות של משפחה מורחבת שלמה.

בינתיים כבר הניח הדוד הקרניבור כמה רצועות בשר עז לעישון על הגריל. קבוצת בני דודים בוגרים הציבה את שולחנות הפלסטיק בשורה, ובתוך זמן קצר החלה ארוחת הצהריים. וכך, מכונסים יחד, מעבירים בינינו סלט מלפפונים וממלאים האחד את כוסות המיץ של ילדי האחר, התחלנו לשאול את השאלות שכולנו הרהרנו בהן זה מכבר, שמא האדם שמאחורי המתיחה הוא בסופו של דבר לא אחד מאיתנו, אלא מישהו שמתחזק את הבקתות ושברשותו כל המפתחות. אבל אם כך, מדוע דווקא המשפחה שלנו ולא משפחה אחרת? האם משום שהיינו קולניים יותר? האם זה בגלל משחקי הדומינו? הדודה המבוגרת והמעשית העירה שהיא תמיד חשבה שאנחנו משפחה בת מזל עם ילדים יפים ונישואים יציבים. מה שהטריד אותה יותר מכל, היא אמרה, הוא חוסר התוחלת של הפשע, הבזבוז שבו. למה רק נעל אחת מכל זוג?

וכך התחלנו להעלות השערות.

אחד הילדים החולמניים יותר הצהיר שזכינו לביקור של שד המדבר חד-הרגל.

הדודה חסרת השקט שפיקחה על כל הארוחות אמרה שחטאנו ושזוהי יד האלוהים.

אַי, מוּחֶר, אמר הפטריארך הנרגן שלנו, וביקש ממנה להעביר את הפֵּבְּרֶה. היא התעלמה מבקשתו כפי שעשתה שנים. במקום זאת הסבה את תשומת לבנו לכך שאף אחד מאיתנו לא הזכיר את האפשרות שהנעליים החסרות הן רק ההתחלה, ושאולי מחר בבוקר נקום ונגלה עוד שוד בלתי מובן. היעדרן של מחצית הגרביים, או אולי אפילו משהו גופני – היעלמות כל ידינו הימניות, או מחצית מהבהונות.

אני חושבת שאנחנו צריכים לארוז ולעזוב, היא אמרה, וההצעה נענתה בגל גואה של מחאות וצחוק. רובנו חסכנו חודשים כדי לשלם על הבקתות הללו, הדחוסות והיקרות מדי. ומה בנוגע לאלו מאיתנו שלקחו חופש מהעבודה ולא יזכו לעוד ימי חופשה בשארית הקיץ?

ומה עם הילדים, אמרה אחת הדודות האחרות. הם כל כך מצפים לגלוש יחד במורד הדיונות. איזה מסר ניתן להם, אם ניכנס לפאניקה ונחשוב שסימנו את משפחתנו ורודפים אותה על סמך אירוע מוזר אחד, ובשל משהו כמו נעל, שקל כל כך להחליף?

או אז רעדה הקרקע. לא רעד חזק מספיק להיחשב רעידת אדמה, אבל די היה בו לטלטל את שולחנות הפלסטיק ואת דלתות הבקתות – רעד קל, אך ניכר. חזק דיו בכדי שיגרום לכולנו לזנק מהכסאות ולהביט בשביל המתפתל מטה אל החוף כדי לראות אם גם זה היה משהו שארע רק למשפחה שלנו. אבל המתרחצים שמתחתינו גם הם קמו מכסאותיהם או שחו אל החוף. והשחפים צווחו בפראות וחגו במעגלים. גם הם הבחינו בבירור ברעד והמתינו לבופה הדגים, שצף תמיד לאחר תזוזה משמעותית של הקרקע.

את רואה? לא חטאנו. זה לא אלוהים. אף אחד כבר לא נכנס היום לתנ"ך, אמר הדוד הקרניבור, דוחס את פיסת העז הצלויה האחרונה אל פיו.

רובנו לא חש כלל שזה סוף הסיפור. לא התרשמנו שהרעד הוא הוכחה מספקת לכך שאובדן מחצית הנעליים בלילה הוא רק אירוע מבודד וחסר פשר של רדיפה. כל אחר הצהריים רבצה עלינו תחושה של אי נחת, לא בדיוק זכאים לחוש רדופים, ועם זאת לא מסוגלים להפסיק לחשוש שמא גורל אחר, נורא בהרבה, עוד מחכה לנו. שוב ושוב בדקנו את האייפונים שלנו ואיבדנו סבלנות כלפי הילדים. בין אם זאת היתה מתיחה ובין אם פשע, חשנו נבוכים ומתוחים בגלל הדבר המוזר שקרה לנו.

אך משפיל עוד יותר היה היעדרו של הסבר. כיצד נוכל אי פעם לדבר על כך עם אנשים אחרים אם אנחנו לא יודעים מי עשה לנו את זה ולמה? לעת עתה, החלטנו שנשמור את דבר התקרית בין עשרים ותשעה הנוכחים. השבענו את כל המתבגרים שלא יסמסו או יעלו בסנפצ'אט שום דבר לחברים שלהם בעיר.

רק אם אתם מרשים לנו לרדת לחוף, הם התמקחו ואמרנו בסדר, וַאמוֹס טוֹדוֹס, למרות שמבטיהן של שאר המשפחות בזוגות המגושמים והלא תואמים של הכפכפים והסנדלים שלנו גרם לנו לחוש עוד יותר פגיעים ועל קוצים. ניסינו לזייף אווירה קלילה ומיקדנו את תשומת לבנו בתינוק שצחק מכל דבר. בדוד שניגן באוֹקָרִינָה שוב ושוב את אותם שלושה שירים של ויקטור חַרָה שהוא מנגן כל שנה.

עם בוא הערב, המאמץ להסתיר את המתח נהיה מתיש. שתיים מהדודות התנדבו לנסוע שעתיים לעיר הקרובה ולקנות לכולם זוגות כפכפים חדשים. אפילו כמה מהסרבנים הסכימו שהגיע הזמן. אך האחרים עמדו לצדו של אֶל וִיֵאחוֹ ואמרו שחלף רק יום אחד, שעלינו לחכות לכל הפחות עד מחר.

הדודות בחרו להתעלם מהם ונסעו בכל מקרה. כשחזרו לאחר שעתיים עם עשרות זוגות כפכפים, וכולנו התחלנו למדוד אותם, שילב אֶל וִיֵאחוֹ את זרועותיו והצהיר שאנחנו חלשי אופי. הוא אמר שדת הצרכנות נהייתה המוצץ המרגיע שלנו. הוא אמר שאנחנו מנסים לחלץ את עצמנו מתוך כל אי ודאות באמצעות כסף ושאין לנו כבוד עצמי, שאנחנו חיים בסוג של אינפנטיליות קבועה. אתם לא רוצים ללמד את הילדים שלכם איך להתמודד עם אי נחת? הוא שאל אותנו, אתם לא רואים שאתם מגדלים אותם להיות פיונים קפיטליסטים חסרי חוט שדרה, להיות טיפשים?

פּוֹר פַאבוֹר, פַּאפִּי, אמרה לו אחת הדודות, תירגע, עוד רגע יתפוצץ לך וריד בראש.

אבל דווקא הראשים שלנו התחילו לכאוב, בזמן שהשכבנו את הילדים לישון. כשהצבנו את הכסאות למשחקי הדומינו הליליים שלנו, הסטנו את מבטנו ממראה הבהונות השעירים והעקבים המיובלים של אֶל וִיֵאחוֹ, שהציצו מתחת לשולחן. אחרי הסיבוב הראשון, הדודה שהעלתה לדיון את אלוהים ואת חטאינו האפשריים החלה לבכות.

בכל זאת התמדנו בטורניר, מקווים שלאחר שנשתה מספיק יין, נרגיש שוב כמו בכל ליל דומינו אחר במדבר. אבל לא יכולנו לעצור את הדחף הבלתי פוסק לבדוק את הטלפונים שלנו, להקריא זה לזה בקול כל דבר חדשות שהתפרסם על הרעד, או על מלחמת הסמים הבלתי פוסקת במדינה שמצפון, על תריסר הבתים שזה עתה נבזזו שם בידי קבוצת חמושים במסכות. קראנו בקול את החדשות על הפשעים האלימים האחרונים אצלנו במדינה, דיברנו על הדוד-רבא האהוב, שנסע לאחרונה לחתונה ובשובו גילה שמחצית מתכולת ביתו נעלמה. והאם לא היה עוד שוד של כמה קופסאות מהחניה המקורה שלו שבוע לאחר מכן? נזכר אחד מאיתנו, ואחד מהדודים אמר שאכן כך היה. הגנב השני עשה את צרכיו על רצפת החניה, ועקב כך הפסיק הדוד שלנו לצאת בכלל מהבית הקטן שלו.

עם המחשבות על הדוד המתמודד עם ערימת צואה אנושית בחניה שלו, על הצחנה שהיא הדיפה בקיץ, על אותו רחוב שלם שנבזז במרחק מדינה אחת מכאן, נדמה היה שיש משהו מתפנק מדי בהמשך הדיון על סחיבה של כמה נעליים. יָשַׁנּוּ בזמן שזה קרה, קמנו ללא פגע. בהתחשב בכל הפשעים האקראיים שיכלו לקרות לנו, אמרה האחיינית הגדולה, אולי היה לנו מזל.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה מזל, אמרה אמא שלה, אבל כך או כך אפשר לסיים את השוקולד. ואנחנו הסכמנו, אכלנו את כל ה-Nestlé Sahne-Nuss שעל השולחן. המשכנו בטורניר מתודלקים בסוכר, ממוקדים יותר, ובכוחות מחודשים.

עד שלפתע התפרץ פנימה אחד האחים האמצעיים עם נעל הספורט החסרה של אחיו הצעיר, תואמת לנעל שהיתה עד כה מיותמת. בדיוק מצאתי את זה מתחת למזרן של העריסה שלו, הוא אמר.

בבת אחת קמנו כמקהלה מכיסאות הפלסטיק שלנו. השעה כבר היתה אחרי חצות אבל למרות זאת חיטטנו בכל פינה בבקתות בתקווה מחודשת – ההשפלה שלנו מאחורינו. נוכל לצמצם את כל המסתורין לכדי אנקדוטה ולהעלות את זה לפייסבוק שלנו, לרדד את זה לכדי חומר לבדיחה. בהינתן סיום, נוכל להפסיק לשאול את עצמנו מה היתה משמעות התעלומה. זאת תהיה רק תקרית מוזרה, מבודדת, ונוכל לאפסן את החרדה הקיומית שלנו ולשמור אותה לפעם אחרת.

אך שום נעל נעלמת אחרת לא צצה. רק נעל הספורט הזעירה של התינוק עם האוזניים הגדולות, שאף אחד לא זכר איך קוראים לו. עכשיו, לאחר שנמצאה, לא נשכח את שמו לעולם. וכאשר הוא בכה ורצה את אמא שלו, תהינו גם לגביה. וגם לגבי בניה האחרים, ובתה, שתמיד היתה קצת קשה, לא? וערמומית.

ואז הגיע סוף סוף יום ראשון, ואספנו את גופינו ואת חרדותינו לתמונת היום האחרון השנתית שלנו. עד לשנת הנעליים הנעלמות, תמיד חיפשנו מישהו ממשפחה אחרת שיתעד עבורנו את השבט המלוכד שלנו. אבל הקיץ אף אחד מאיתנו לא רצה לבקש ולהסתכן בשאלות מביכות, לא כשאֶל וִיֵאחוֹ עדיין צועד יחף ומקלל על פני החול הלוהט. הוא סרב להשתתף בתצלום הקבוצתי או אפילו לצלם. אתם לא באמת רוצים לראות מי אתם, הוא אמר, אז לְשם מה לעזאזל התמונה?

אני לא צריכה עוד מהשיפוטיות שלך, פַּאפִּי. וַאמוֹס, נִינְיוֹס, בואו נלך, הצהירה הדודה הכי מבוגרת וסימנה לילדיה לוותר על התצלום ולבוא בעקבותיה לבקתה כדי לארוז. אנחנו וכל האחרים פנינו והבטנו זה בזה, כאילו עדיין התלבטנו אם להמשיך, למרות שכבר ידענו שלא נעשה כלום.

ובאמת לא הצטלמנו: אין תמונה קבוצתית משנת הנעליים האבודות. בנסיעה הארוכה חזרה לסנטיאגו, אמרנו זה לזה שברגע שנתרחק מאֶל וִיֵאחוֹ, יוקל קצת המתח סביב היעדרו המוחלט של הסבר למה שקרה. בדרך הביתה, בני הדודים המבוגרים יותר התכתבו בין המכוניות יותר מבעבר, ואנחנו הצטרפנו אליהם, שלחנו בדיחות  על זיהוי הכפכפים בכביש המהיר או בפיות השחפים שדאו מעלינו.

עם הסימנים הראשונים של סנטיאגו התרככנו, אבל גם נעשינו יותר עצבניים, וסיימנו את ההודעות ביערות הולכים ומתעבים של סימני קריאה. ועם זאת בשבועות הבאים ענינו פחות ופחות זה לזה. קראנו את הפרטים של פשעים אקראיים חדשים בחמלה ובחרדה מוגברות. חלקנו עשה יותר סקס מכפי שעשה שנים. אחרים לא עשו סקס בכלל, וגם לא הצליחו להירדם. הדבר היחיד שהצליחו לעשות עד חצות הוא לבהות בטלוויזיה, ולחכות עד שאחד הילדים הקטנים יבכה ויקרא להם, משוכנע שהשד חד-הרגל גונב הנעליים חזר וזחל אל תוך החדר.

כשאֶל וִיֵאחוֹ נפטר לאחר עשרה חודשים מסרטן, שאת קיומו לא גילה לאף אחד מאיתנו, הדודה שהתעלמה ממנו יותר מכולן היתה הראשונה לבכות לצד הקבר. היא גם זו שמצאה לאחר שבוע את הנעליים האבודות בחניה שלו – מאוחסנות כמו חלקי גופות בתוך שלוש שקיות אשפה גדולות ולא מסומנות. הגילוי כיסה את כולנו בעננה חדשה של מבוכה. אפילו עכשיו אנחנו תקועים בתנ"ך, אמרה הדודה שהאמינה באלוהים.

ובאשר לכולנו, שהכרנו את התנ"ך בעיקר דרך התייחסויות עקיפות, לא אמרנו דבר, רק עמדנו שם, נושמים את האבק שריחף בחניה, מקווים שלעולם לא נהיה שיפוטיים כל כך כלפי ילדינו, מפחדים עד כדי כך מהמוות, עד שנרצה לקחת משהו מצאצאינו שלנו. כשהתכופף הדוד הקרניבור כדי לעבור על תכולת השקיות, לא ידענו אם להתנגד או לומר לו תודה.

(ממכתבי הקוראים)

מתוך מאות המכתבים שהגיעו אל שולחן המערכת בחרנו הפעם מכתב מאת קורא שמעדיף לחתום את שמו בראשי התיבות ר"ע. הוא ביקש שנפרסם את דבריו במדור "מכתבי קוראים". אני יכול לומר שאין זה מכתב רגיל, וגם לא מסוג המכתבים שמגיעים לתיבת הדואר שלנו בדרך כלל. לא רק בגלל הפרטים האירוטיים המעורפלים שבו, שאינני ממעיט מחשיבותם, אלא משום שהוא מפנה את הזרקור אל שאלה מוסרית שתעורר בוודאי תגובות ורעש גדול. אני בטוח שהמכתב הזה יביך אתכם כפי שהביך אותי, המנוסה בעבודה העיתונאית כבר עשרות שנים.

את תגובותיכם למכתב נפרסם בגיליון הבא.

העורך הראשי.

להלן תוכן המכתב כפי שהגיע אל משרד העורך הראשי לפני שבוע, והעיתון מפרסם בבלעדיות:

"ר"ע מחפש את עיניו"

זהו מכתב וידוי. מכתב וידוי ולא יותר, או אם אתם רוצים, מעין הקאה מרצון, דחיפת אצבע והוצאת מה שמכביד עליי כל כך. אינני מבקש הבנה ולא סלחנות מאף אחד, אלה דברים שאף פעם לא עניינו אותי, ושלא מעניינים אותי גם היום. מה שאני עומד לספר לכם פשוט מכביד עליי. ולכן, ומפני שאינני סומך על השטויות של הפסיכולוגים, וגם מפני שאינני מוצא חבר שייתן לי להתוודות לפניו ולגלות לו את מה שחונק אותי בלי להיכנס לי מתחת לעור ולקבוע סופית שאני משוגע ודפוק, אני בוחר לכתוב אותו כאן.

המכתב הזה הוא, אם כן, תחליף זמני לעמידתי החולנית מול המראה. הוא מבקש לבחון בקפידה את כל מה שנשאר ממני – את פניי, שערותיי, גופי האתלטי, שריריי המשורגים. נדמה שכל אלו נותרו במקומם כפי שהיו. הכול מלבד העיניים; אותן אינני רואה במראה. זה גורם לי לתהות: כיצד יכול אני לראות את השתקפותי אם אינני רואה את עיניי? אינני רואה את עיניי. במקומן אני רואה רק שני חללים, שתי מערות שחורות שרויות באפלה עמוקה.

אם לומר זאת בשיא הפשטות – אני מחפש את עיניי.

אף אחד לא אמר לי שאיבדתי את עיניי. אני כנראה היחיד שמבחין בכך.

אני לא מתנצל על אף מילה שאומר כאן (מלבד השפה הדלה. אני לא סופר וגם לא עיתונאי. מצטער) או על התנהגותי כפי שתתואר כאן. אומר שוב: מדובר בדבר שהוא ענייני הפרטי בלבד.

מדוע, אם כך, אני כותב?

מי יודע, אולי כי יש ביניכם מישהו שמחפש כמוני את עיניו?

מאיפה להתחיל? מאז שהבחנתי באישה ההיא, אישה בשנות החמישים לחייה, שהסתכלה לעברי: פעם ממרפסת ביתה, ופעם כשעברה מולי בעודי גוזם את העצים בגינה. היא הייתה מסתכלת עליי ארוכות ועוקבת אחריי במבטיה עד שנעלמה ממני, או עד שנעלמתי אני ממנה.

היא לא השאירה לי מקום רב לספק לגבי כוונותיה. לאחר יומיים נעמדה מולי והזמינה אותי לכוס קפה בביתה כדי להציע לי משהו. שללתי את הרעיון שהיא רוצה להציע לי איזו עבודה בגן הפרטי שלה. מבטיה לא בדקו את הכישורים שלי בגננות, וגם לא סקרו את שרירי ידיי. היא רק בחנה באריכות את עיניי וכמעט לא הסירה מהן את מבטה.

לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה היא הפתיעה אותי: "בתי בת עשרים וחמש. לפני כמה שנים חלתה בטרשת עורקים, והיא שוכבת בחדר הסמוך, חצי מתה חצי חיה. אני כבר התרגלתי למצב הזה, של חצי-חצי, של בין לבין. של בין החיים למוות. עד לא מזמן היא תקשרה איתי דרך העיניים שלה. עיניה דיברו אליי ואמרו הרבה. ואני שמעתי היטב והבנתי. אבל לפני חודש היא השתתקה. אני מתכוונת שעיניה נעצרו באיזה מקום. אתה מבין אותי? אתה מבין מה זה אומר שהעיניים משתתקות? כבר חודש שלם העיניים שלה לא השמיעו ולו מילה אחת. בקרוב היא תעבור מן העולם, אני יודעת את זה. היא תמות בלי לומר מילה וזה מכאיב לי.

האם תסכים לבלות איתה לילה במיטתה?"

הנדתי בראשי לסמן שאני מסכים, אף שהוא היה ריק מכל כוונה או מחשבה. האם באמת הבנתי מה פירוש הדבר שאהיה מתנה של אם לבתה ההולכת למות? לא. הייתי ריק מכל תחושה שאפשר לתארה במילים. 

– מחר יום הולדתה העשרים וחמישה, וייתכן שהוא האחרון. מה אעניק לצעירה הישנה על פי קבר פתוח זה שנים?

– בחור צעיר וקצת הנאה?

– לא, לא הנאה. אלא חום שאולי ישבור את הקיפאון הקרחוני שבעיניה. זכותה להתנסות בחום אמיתי. חום של ממש בתוך חיים שבהם הייתה כלואה בטוענות שווא. אתה מבין אותי?

לא הבנתי. הנדתי בראשי פעם נוספת.

בחדר הסמוך קראתי את עיניה. ראיתי בהן את השתקפותי בכל הבהירות והאומללות. ראיתי את פניי, שערי, אפי ואת שתי המערות השחורות. ראיתי את דמותי במראה קפואה המחולקת לשניים. ראיתי את חיי חולפים מולי.

אני יודע שהשאלה שמעסיקה את כולכם עכשיו היא האם שכבתי אתה? האם נהניתי? האם חשתי בהנאתה? אני גם יודע שכל אחד מכם היה רוצה שתהיה שם מצלמה שתתעד את מה שקרה בחדר, מההתחלה ועד הסוף. אני יודע שהייתם רוצים לשלוט במצלמה הזו, מרחוק, ולהתמקד באיברים האינטימיים ובתנועותיהם האוטומטיות.

אני אגיד רק שמאז אותו יום ידעתי שאני מחפש את עיניי.

ושאלה אחת מנקרת בי ללא רחמים מאז אותו יום: האם היא הייתה המתה-חיה בחדר הזה, או אולי שנינו היינו כאלה?

שנינו.

חיים מתים.

כמעט, כמעט אבל לא הצלחתי. משהו מעיר אותי, איזה רעש. אני רטובה לגמרי בין הרגליים, לא גמרתי, אני עדיין מנומנמת. כמעט, כמעט אבל לא. הרוח נושבת במטע הקפה, אולי איזה ענף נפל על השיחים. זה מצחיק וקצת מבייש אותי, כי חלמתי על ג'וֹנייֵר, הבחור ששומר על החווה במהלך השבוע.

אחרי הצהריים הלכתי לבקש ממנו את מפתחות הבית והיה משהו משונה באופן שבו הושיט לי את היד. משהו בריח שלו, ההליכה הזאת שלו, כמו של קוף, שבדרך כלל משמשת אותו כדי להפחיד את כל האחרים. אבל הפעם היה נדמה שהוא הולך ככה כדי למצוא חן בעיני, בתנופה חצי לעגנית, לעג עצמי גנדרני, כאילו הוא אומר – קלטת איך אני הולך כמו קוף? קלטת איך אני מנצל את הפוזה הזאת של בהמה ומצליח להיראות פחות פיקח ממה שאני באמת?

אולי אני סתם ממציאה הכול. אני עדיין מנומנמת. אני צריכה לפקוח עיניים ולגשת לחלון או למסדרון כדי לברר מה היה הרעש הזה. זאת לא פעם ראשונה שאני טועה ומזהה טקסי חיזור במקום שאינם. ואז אני מסתערת ועושה מעצמי צחוק, חושפת את עצמי לגמרי, נותנת לחשק שלי להתגלות ככה סתם, בלי שום מסנן. כמה אכזבות כבר היו לי. החברות שלי אומרות שאישה צריכה לפתות. אני אף פעם לא ידעתי איך וגם לא למה אישה עושה את זה. כשאני רוצה משהו אני מבקשת אותו. החברות שלי חושבות שהגישה הישירה הזאת מתאימה יותר לגבר. ג'ונייר – אני לגמרי קולטת את זה עכשיו – הרבה יותר אינטליגנטי מכפי שהוא עושה את עצמו. ואם אלך למצוא אותו בבית שלו? ואם אקום, אצא אל החושך, אשים אוכף על הסוסה ואדהר באמצע הלילה עד לבית שלו? זה יהיה קשה, בעיקר כי הסוסה נחה ואני יודעת שהיא לא אוהבת שמעירים אותה בשעות כאלה. היא מתרגזת ומתפרעת. ואם בכל זאת אעז? אין שום דבר שימנע את זה ממני. שום דבר. מה אם ארכב בשביל הצר, זה שמשתרך במורד הגבעה, חוצה את המרעה הרע ליד החורבה של הבית הישן, ממשיך לאורך הנהר, חוצה אותו על גשר במבוק ואחרי שהוא עולה בעוד גבעה תלולה מגיע לבית של ג'ונייר, מה אם אבוא לבית של ג'ונייר ואדפוק בדלת שלו, ואחרי שאמציא איזה תירוץ לזה שבאתי בשעה כזאת, הוא יזמין אותי פנימה ויציע לי יין אדום או כל דבר אחר, אפילו ברנדי? המחשבה על המעשה הזה מעירה אותי, עכשיו כן, לגמרי. העיניים פקוחות באפלה החייתית של התוכנית שלי: לדהור באמצע הלילה כדי לדפוק בדלת של פועל כפרי ולהיכנס איתו למיטה. לממש בחיים האמיתיים את מה שלפני שניות טעמתי בחלומות. הזין הקשה של ג'ונייר ביד שלי. בפה שלי. בנסיבות אחרות זה היה נראה לי נועז נורא, אבל אנחנו בכפר. כאן החוקים אחרים. בכפר, אם את רוצה את יכולה. עכשיו כשאני חושבת על זה, החרמנות שלי לא רגילה. זאת לא החרמנות שצומחת מתוך הגוף, זה לא החשק היומיומי. החרמנות הזאת באה מבחוץ. היא כאן בתוך החדר, עולה מהאדמה, ועכשיו, בעיניים פקוחות לרווחה, נדמה לי שאני רואה ערפילית שחורה, שחורה קצת יותר מהשְחור שמסביב, שנכנסת בהדרגה לתוך הגוף ואחר כך, סתם בשביל הכיף, יוצאת מהפה שלי ומתפתלת על הפיתוחים של מסגרת המיטה ואז מחליקה שוב על פני השמיכות, ומשם נכנסת שוב סוף סוף לגוף, כאילו עברה דרך מסננת. היא כאן בפנים אבל היא באה מבחוץ. מהמשקל האדיר של העולם שאפשר ממש להרגיש בו, ברור שהחרמנות הזאת נוצרת עמוק בתוך מטע הקפה, ברחש הצעדים על העלים היבשים, באבן הלוהטת שהתקררה ככל שירד החושך, בקן הריק במפתיע שהותיר עורבני בין ענפי הגוּאָמוֹ. ענף רקוב שנופל ומעיר אותי. פתיינות. יכול להיות שאמא שלי צודקת? כלומר, לדעת לשתוק, לדעת למשוך את תשומת הלב בעדינות, ללכוד את המבט של האחר ולשבת בשקט כמו חפץ יפה וסביל. חוסר תנועה ושתיקה – נדמה שלב השיטה הוא ניהול מיומן של שני המשתנים האלה. בדרך כלל, בעיר, הפוזה הזאת מול גבר היתה דוחה בעיני, זה היה נראה לי משפיל, אבל זה בדיוק מה שעשיתי הערב כשג'ונייר מסר לי את המפתחות והשתחצן כמו קוף, לא ככה? הייתי ידידותית וגם מרוחקת, כל אחד היה אומר שהייתי קצרה איתו. ויחד עם זה נתתי לו להתבונן בי, מיננתי חיוכים, עמדתי בלי שום תנועה כדי לצמצם את עצמי עד שאהפוך לחפץ יפה ובוהה, ובעיקר שתקתי במתיקות ושתקתי בתקיפות כי החווה שלי, קניתי אותה בעצמי, בעבודה שלי, במאמץ שלי, בעצמאות שלי. אני בעלת הבית, אז שיהיה קצת כבוד. משהו מכל זה בטח ביטאתי במבט. אבל אולי המבט המתפעל שלי התעכב קצת יותר מדי על ממדיו של ג'ונייר, על האופן המאיים והקצבי שבו הוא מתנדנד מצד לצד, הפנים שלו כמו שקפים של חיות שונות שמונחים זה מעל זה, קוף על עטלף על תנין על חתול. הרוח מטלטלת את עצי הקפה במשבים פתאומיים שנשזרים בדממה יבשה וארוכה. אני רטובה מאוד, החרמנות לא נפסקת, להפך, היא מתפשטת במעמקי החושך.

ברגע מסוים אני קמה מהמיטה ומגששת למצוא את הבגדים, לוקחת מה שבא ליד, את הג'ינס המוכתמים בנתזי בוץ, סוודר, מגפי גומי, שכמייה דקה, את התרמיל עם כל מיני דברים ואת המצ'טה למקרה הצורך, לכי תדעי.

אני יוצאת מהבית, חוצה את המסדרון בלי להדליק את האור, הולכת לאורווה. אני לא רוצה להבהיל את הסוסה ולעורר את החשדנות שלה. השקעתי לא מעט מאמצים כדי להתיידד איתה, ללמוד לרכב עליה בלי שהפועלים יצחקו עלי. אבל הסוסה כבר ערה וכשאני רואה את הברק הרטוב של עיניה הפקוחות בחושך נדמה לי שהיא חיכתה לי כל הזמן. אני פותחת את השער, מצקצקת בלשון, טועמת את ריח החיה האצילית שהצטבר כל הלילה באורווה. אני מלטפת את הצוואר שלה. היא נראית נינוחה, מוכנה לצאת לַהרפתקה. אני מניחה עליה את האוכף בקלות, מובילה אותה ברסן אל מחוץ לאורווה. לאור הירח היא נותנת לי לעלות עליה, משקל הגוף הזעיר שלי לא מזיז לה בכלל, היא בקושי נושפת. איזה תענוג לרכב בלילה בהיר. כל אידיוט היה מתחיל לשרוק. אני מעדיפה שרחש הלילה יכתיב לי את הקצב. מאחורי עצי קפה שאני צריכה להרחיק במצ'טה נחבא המשעול היבש, הוא קצת מאובק, כי כבר ימים לא ירד גשם. הסוסה מפלסת את דרכה שם, חסונה, נמרצת אבל איטית. היא יודעת לאן אנחנו הולכות, היא יודעת מאיפה ללכת. ומכיוון שהיא דואגת להוביל אותי, המחשבה שלי מתעופפת לה כאילו אני רוכבת על חיה אחרת, וכך מתגבש לו רעיון משונה: החווה הזאת לא שלי. כלומר, אני הבעלים. קניתי אותה במאמצים גדולים לפני שנה בערך. שטר המכר על שמי. אבל החווה הזאת לא שלי. הבעלות היא רגש – לפעמים של זיקה, לפעמים של שליטה, או תערובת של שני הדברים. אבל בפועל, בתוכי, אני לא מרגישה שום דבר מזה. אני לא מרגישה זיקה וגם לא בעלות. את זה אני יכולה להגיד לעצמי בחירות מלאה עכשיו כשאני רוכבת בחושך, מטפחת את התחושה שאני חודרת אל תוך הנוף, כלומר אל חדר המכונות של הנוף, שם נדמה לי שאני מצליחה לראות סוף סוף, בעין שהתרגלה לערפל, את פעולת המנגנון שלו, את מערכת התופעות המורכבת שלו. את המרכז עצמו, את המפעל שבו מייצרים את מה שנראה לנו ציורי ויפה כל כך בשעות היום, חסר תנועה כל כך, פתייני תחת קרני האור, משיב לנו את מבטנו. למה קניתי את החווה הזאת? למה אני באה לכאן מדי סוף שבוע, לעתים קרובות בלי שום חברה תרבותית? והחרמנות הפראית הזאת, מאיפה היא באה? השרירים של הסוסה מזינים את המטען החשמלי בין הרגליים שלי. אני כבר באה, ג'וֹנייֵר, אני כבר מגיעה. אגיע לדלת שלך, אדפוק, בהתחלה בשקט. אעיר אותך, אולי. ואולי אתה כבר ער, חושב עלי, מחכה לי. תוהה אם לעלות על הסוס שלך כדי לבוא לחפש אותי, אם כי אני יודעת שאתה לא מעז, אני יודעת שלמרות הכול אתה מרגיש כלפי כבוד וקצת פחד, כי אתה יודע שאני הבוסית. החרמנות מייצרת מילים שנערמות בתוכי כמו העלווה בין הצללים. הסוסה מתקדמת עוד ועוד במטע הקפה, עושה את דרכה לאורך המשעול לפי הזיכרון ואני כמעט לא מאמינה שאני כאן, עושה את זה, בשעה כזאת. עוד רעיון מטורף מתחיל להתהוות: שהמנגנון הסודי הזה של הנוף יכול להיות חלק מחלום של מישהו אחר, הדמויות, הארכטיפים של תת-מודע שאינו שלי. שהטיול הלילי הזה על גב סוס יכול גם להיות פנטזיה מיזוגֵנית של מישהו אחר, שישן כעת וחולם אותי. ואולי אני עצמי זאת שחולמת. אולי אני עצמי אדם אחר, ברגע זה ממש, למשל גבר, שממציא את כל הדברים האלה בסיוט. ואז הסוסה כבר לא תהיה סוסה אלא הפין שלי. והמשעול במטע הקפה כבר לא יהיה סתם משעול שחוצה מטע קפה אלא אלגוריה. משהו נוסף. משהו אחר. סמל למי יודע איזו טראומה. הרעיון הזה, לא ברור לי למה, מזכיר לי שיש לי פנס בתרמיל. אני בודקת אם הוא פועל והוא פועל, זרזיף תועה של אור צהבהב שנמלט בבהלה מהפנס כמו שד מטופש ממנורה. העלווה חושפת מעט מצבעה, קופאת בהפתעה, אבל נדמה שהכול מתעקם מרוב סלידה מכיעורו של האור. לפני שאני מכבה את הפנס ובלי שום מניע מיוחד אני מאירה כמה מקטעים של מה שסובב אותי: כמה צמרות עצים, גדר תיל, האדמה. מעשה הקסם הקטן הזה מעלה בדעתי זמן אחר, מרוחק, זיכרון שמגיע כאילו צנח מענף. הייתי ילדה, בת שבע בערך, ואבי לקח אותי לטיול במקום דומה מאוד לזה. אבא שלי עבד כעורך דין בחברה קטנה שמכרה חלפים למשאיות ענק. פעם בשנה היה בעל החברה מארגן טיול לאחת הנחלות שלו, אבל הוא הזמין רק קבוצה קטנה של עובדים, שלדעתו הצטיינו די הצורך. בשנה ההיא זכה אבי, בפעם הראשונה והאחרונה, להיות חלק מהפמליה, והוא העדיף לקחת אותי ולא את אמי, כי היה מותר להביא רק מלווה אחד ולאבא שלי היה נדמה שאני אהנה הרבה יותר מהטיול הזה, שבו אוכל לראות את הכפר, לשחק עם ילדים אחרים, לשחות בנהר ואולי, רק אולי, לרכב על סוס. אני לא זוכרת שעשיתי אפילו אחד מכל הדברים האלה, אני לא זוכרת אפילו שהיו שם עוד ילדים. רק עובדים אחרים עם הנשים שלהם, שאכלו מנה אחרי מנה של נזיד ושתו בירה וברנדי. לקראת ערב הם כבר היו שיכורים, גם אבא שלי, שהעביר את כל היום במתח, דיבר עם עצמו בפינות, הלך מצד לצד במסדרון עם בקבוק בירה ביד ועישן בלי הפסקה. אני שיחקתי לבדי ליד הבית והתחלתי להשתעמם מעצמי, ואז ראיתי שאבא מתרחק מהאחרים ומתיישב על סלע ענק במרומי גיא תלול. כבר ראיתי את אבי שיכור ועצוב פעמים רבות, אבל עד אז מעולם לא ראיתי אותו מהורהר כל כך, כאילו החלק הקשיח יותר של נפשו נגרס במכתש והפך לאבק. התקרבתי והשתופפתי לידו, אבל לא הוצאתי הגה. הזקן שלי הביט בי בחיוך מר. ממרומי הגיא נשקף נוף יפה, דומה מאוד לזה שכאן, גבעות של מטעי קפה ובמבוק, עצי גוּאָמוֹ, ליגְנוּם ויטָאֵה פורחים וכמה שדות מרעה לפרות. העיניים של אבא שלי לגמו את הנוף הזה. הוא עישן ושתה, עישן ושתה. שם, אמר לי פתאום והצביע מטה, את רואה את העץ השרוף הזה? הוא שרוף כי הכה בו ברק בשנת 47'. סבא רבא שלך ביקש שיקברו אותו תחת הגזע החרוך הזה, והוא שם, בהנחה שלא עלה על דעתו של איזה פועל מטומטם לפתוח את הקבר כדי לחפש לעצמו אוצרות. ושם, למטה, היכן שמסילות הברזל והגלגלות הישנות האלה, שם עצרה הרכבת והיו מעמיסים את הקפה והיו מובילים אותו ברכבת עד בּוּאֵנָבֵנְטוּרָה. קפה סוג א' גידלנו כאן. ובטונות. החוות האלה ייצרו כל מה שאת רוצה, מסוכר קנים ועד פְּלָטָנוֹ, יוּקָה, בשר, ביצים, הכול. כל מה שזרעת עלה יפה. סבא רבא שלי הגיע לכאן בלי גרוש ואחרי ששלה זהב בנחלים באיזור בּוֹליבָר, במאמצים גדולים, חסך פרוטה לפרוטה עד שהצליח לקנות את האדמות הראשונות. אחר כך קנה את אלה שלידן וככה הגדיל את החווה. איזה אושר מדהים חווינו בשנים ההן. את לא יכולה לתאר לעצמך איך זה היה. העניין הוא ששום דבר לא נצחי, האושר דרכו להימשך מעט מאוד. איבדנו הכול. נכון יותר, לקחו לנו הכול. את סבא הרגו. את האחים שלו גם. נשארו רק הנשים והילדים. וברור, בלי אדמה אתה כלום. תשמעי לי טוב, בלי אדמה אתה כלום, פחות מכלום, אחד שאין לו אדמה הוא פחות מחיה. 

אבא שלי השתתק לשעה ארוכה, עישן ושתה, עישן ושתה ובסוף שאל אותי: את מדמיינת לעצמך מה היה אם כל מה שאת רואה כאן היה שלך? את מדמיינת לעצמך שברגע זה ממש היו יכולים להיות לנו סוסים והיינו רוכבים בין שדות המרעה האלה, את ואני, רואים את הבקר, את הגידולים? אני זוכרת שעשיתי מאמץ גדול לדמיין את הדברים.

כמה ימים אחרי התקרית הזאת התפטר אבי מהעבודה בחברת החלפים. ואולי פיטרו אותו, אני לא יודעת. הכול הלך רע בתקופה ההיא. היינו לחוצים מאוד בכסף, אני הלכתי לבית ספר כושל של נזירות ספרדיות, אמא שלי עבדה בתור קופאית בסוּפֶּר. כעבור כמה חודשים נפרד אבי מאמי ויותר לא ראינו אותו לעולם. אומרים שהלך לגור בקָקֵטָה עם אישה אחרת וילדים אחרים. אומרים גם שנהיה סוחר סמים בפנמה ושעבד עם האחים רודריגס אוֹרֵחוּאֵלָה. אומרים שהוא בכלא בארצות הברית ושיש לו אדמות רבות שרשומות על שם אנשי קש. בקיצור, אומרים המון דברים. מעולם לא ניסיתי לגלות מה באמת עלה בגורלו, אני גם לא נוטרת לו טינה על זה שנטש אותנו. אמא שלי היתה מאושרת בלעדיו וגם אני: הצלחתי ללמוד, ללמד באוניברסיטה, לחסוך ואפילו לקנות חווה.

כעת המשעול מתרחק מהמטע ומתחיל לחצות את מה שאנחנו מכנים המרעה הרע, שבו אסור לפרות לרעות כי הן נהיות חולות מזה. מכאן רואים את חורבות הבית הישן מוארות באור הירח. מי יודע מי גר שם בשעתו? ובעצם, ממתי לא גרים שם? זאת הפעם הראשונה שעולה על דעתי לחשוב על הבעלים הקודמים. במשך כמה דקות אני משתעשעת בפנטזיה על החורבה, ובהשראת המחשבות האלה אני מתחילה לראות דברים מתנועעים בפתחי החלונות ונדמה לי שאני שומעת צלילים מוזרים בכל פעם שמשבי הרוח חוצים את שרידי המבנה. קולות, מלמולים. עוברת בי צמרמורת ובפעם הראשונה מאז שעלה בדעתי הרעיון המטורף לצאת בשעה כזאת, אני מפחדת. אני מעדיפה לא להסתכל לעבר הבית. מגבירה קצב. גם הסוסה עצבנית, אני לא יודעת אם זה משום שהעברתי לה את הפחד או משום שגם היא מבחינה במשהו שם. אני חוששת להביט לאחור. פתאום אני מרגישה שכבר זמן מה עוקבים אחרי. כל השערות שלי סומרות. אני מצליחה רק להביט לפנים ולרכוב. הסוסה מגיבה יפה. בעניין הזה אנחנו בנות ברית, ההרגשה הזאת מרגיעה אותי. מהר מאוד אנחנו מגיעות לקצה המרעה הרע, ואחרי שאנחנו חוצות תעלה רדודה כבר אפשר לראות את הנהר, שבעונה הזאת זורם קר ודליל. אני לא רוצה להביט לאחור. אני רוצה רק להגיע לבית של ג'וֹנייֵר. הסוסה כבר לא רצה אלא דוהרת לאור הירח. מבהיל אותי שאנחנו עלולות ליפול, אבל מפחיד אותי יותר לעצור ולהביט לאחור. כשאנחנו מגיעות לגשר הבמבוק הסוסה נעצרת בפתאומיות. אני שומעת את קול הנשימה הכבדה שלי מתגבר סביבי ולרגעים נדמה לי שהנשימה הזאת מתפצלת, שעולים ממנה הדים וסבים סביבה צללים, כאילו יש עוד מישהו מולי, שנושם באותה עוצמה, באותו הפחד. הסוסה יודעת שהיא לא יכולה לחצות את הגשר כשאני על גבה. היא יודעת שאני צריכה לרדת ולהוביל אותה מהמושכות. וזה מה שאני עושה. אני יורדת מהאוכף בלי להביט לאחור, נעמדת לפני הסוסה. ואז אני צריכה להחליט אם כדאי לי יותר להשתמש ביד הפנויה כדי להאיר את הדרך בפנס, או לאחוז במצ'טה. אני בוחרת באפשרות השנייה, כי לא חשוך כל כך. רואים היטב את עצי הבמבוק. אם באמת יצוץ מולי איזה איום הפנס לא יועיל לי במיוחד. לא ייאמן מה צריך לעשות כדי להשיג זיון בחור הזה. הרעיון הזה מצחיק אותי והצחוק מרגיע אותי.

כשאני מגיעה לצד השני של הגשר אני עולה שוב על הסוסה. גם היא נראית רגועה יותר. מתברר שאני זאת שהבהלתי אותה עם הדמיון הפורה שלי.

אני עולה במדרון בדהרה וסוף סוף מופיע הבית של ג'ונייר, יש במראה שלו משהו רגוע. בית של גבר טוב וחרוץ, אני חושבת לי. דולק שם אור. בכל אופן, לפני שאני יורדת אני עוברת עם הסוסה מול חזית הבית כדי שרעש הפרסות יכריז על נוכחותי, כפי שנהוג כאן במצבים כאלה. אף אחד לא ניגש לחלון.

בסוף אני יורדת, קושרת את הסוסה ודופקת בדלת. בשלב הזה אני מגלה שלא נותר בגוף שלי אפילו זכר לחרמנות שהביאה אותי עד לכאן. אבל כבר מאוחר מדי, התחלתי עם השיגעון הזה, עכשיו הגיע הזמן לעמוד בתוצאות.

הדלת נפתחת. ג'ונייר מביט בי בפנים חתומות. הוא המום לחלוטין.

ערב טוב הוא אומר בביישנות. אני שואלת אותו אם אני יכולה להיכנס. הוא זז ונותן לי לעבור. הוא לא מסתיר את המבוכה שלו. אני מפחדת לישון בבית שלי, אני אומרת בזמן שהוא מציע לי כיסא עץ, ג'ונייר חושב שעה ארוכה לפני שהוא עונה. את יכולה לישון כאן, הוא אומר. יש רק מיטה אחת, אבל אין לי בעיה לישון היום בערסל. בכל מקרה אני לא מאמין שאצליח לישון, הוא אומר בקול חרישי יותר.

כעבור זמן מה הוא מתחיל לבשל קפה. ומה מפחיד את הגברת, הוא שואל. ואני: אני לא יודעת, העיר אותי איזה רעש.

בזמן שהמים רותחים ג'ונייר מתיישב מולי על כיסא אחר ומוציא בקבוק ברנדי. אני קולטת שהוא שותה כבר שעות ושהוא שיכור, למרות שהוא יודע להסתיר את זה, במידה רבה בזכות ממדי גופו והיכולת שלו להיראות יציב, להסתכל בעיניים בלי לומר כלום.

גם אני מפחד, הוא אומר, בגלל זה אני לא מצליח לישון. ואני מסתכלת בו בהפתעה. מפחד ממה, אני שואלת.

מפחד מהמכשפות, הוא עונה. מפחידות אותי המכשפות. איזה מכשפות? אני מתעקשת, נו, הוא אומר, המכשפות שגרות כאן. הן בכל מקום. הן מפחידות אותי. תראי מה הן עושות לי, הוא מתאונן, מתייפח כמעט, והוא מראה לי את הצלקות שמכסות את גבו. הן גרות בבית הישן, המכשפות הדפוקות האלה. אני כבר לא יכול יותר. מחר אני הולך מכאן וזהו.

פעם הייתי יוצא לעתים קרובות עם חבר. עם שני חברים. היינו ארבעה, חמישה או שישה. היו לי אחים, אחיות, טרנטולה. הורים: כן, גם.

חוץ מזה היה גם הדוד שלי, ניקולאי, והשכן הזה בכפפות צמר. צחקנו, לפעמים בכינו, היונים בגינה הציבורית נחנקו מפירורי העוגיות שלנו. ואז בא החורף, ואחר כך שוב הקיץ, והבת דודה שלי, סוניה, הראתה לי כל מיני תמונות ב"פלייגירל". אחר כך, זה היה כנראה בסתיו או באביב, עליתי עם הבן דוד שלי, אַרסֶני, על גלגל ענק, ודפדפנו ב"פלייבוי", גם זה היה יפה.

אח שלי, יבגני, אכל את החתיכה האחרונה של הפיצה. אח שלי, יבגני, כתב על המצח שלי בשפתון "אידיוט". יבגני נוסע בגלגליות שלי, החדשות לגמרי, לאורך הרחוב. אני עוצם את העיניים ורואה איך יבגני מתגלגל לכיוון תהום ענקית, או לפחות לאתר הטמנה של פסולת גרעינית. אולי באמת עדיף שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

ואז מתחיל שוב בית הספר, ואני טוב במתמטיקה. אני חושב על דברים אחרים ושותה לפעמים שנפס מתוך משפך. בהמשך אני נוגע במקרה במרפק של נערה אחת, ובחופשת האביב אנחנו נוסעים ביחד למיאמי. אני אומר לא להרואין, אני אומר לא להרואין, הרואין באמת לא הייתי מנסה בחיים.

ואז בא חודש אוקטובר, ואחר כך באה גם שנה אחרת, העלים נושרים, ואת האלוֹוין באמת לא הבנתי אף פעם. אני מתחפש לדינוזאור מסוג וֶלוֹצִיראפְּטוֹר מ"פארק היורה" ומנשק נערה. אני מנשק נער. אני מנשק את המורה שלי למתמטיקה. אני שוכב איתו. אני מנשק לעתים קרובות נערה שהתחפשה לאלף מסדרת הטלוויזיה "אלף". ביחד אנחנו צופים בסדרה הקומית "שפץ ביתך", ולזמן קצר אנחנו מאושרים מאוד.

בהמשך אני הולך לאוניברסיטה ומכיר גיאולוג וכלכלן שנראֶה טוב. אנחנו נוסעים לסופי שבוע בערים הבאות: אטלנטה, בולטימור, ג'קסונוויל. אני מעביר רפרטים, שם בול של אל-אס-די על הלשון. אף על פי שאנחנו לא מתכננים את זה, אנחנו מתאהבים אחד בשני, אבל כשאני מספר לו שמאז ומתמיד רציתי לנסוע בכל אירופה, הוא לועג לי ומגדיר אותי שמרן, מה שדי מרגיז אותי, ואני חושב שבאותו רגע משהו נשבר בינינו. חבל, הרי היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

הטיסה למונטריאול באמת זולה להפליא, וכשאני נוחת בשדה התעופה אני מחליט להפסיק לעשן, לקנות לי קסדת אופניים, או לפחות להפוך לאדם טוב יותר. אני מעביר את הימים הראשונים בגלישה באינטרנט ונמנע מלצאת מהבית, אבל כשאני שם לב שבאתר של הגארדיאן אני קורא את אותו מאמר שכבר קראתי אתמול באתר של הגארדיאן, נמאס לי מהאינטרנט ואני מחליט להקים להקת אינדי-רוק קנדית ולקרוא לה אינטרסיטיאקספרימנטל או מיסייה בְּרַאוּנְבֶּר. קנדה: הארץ הזאת נראית לי מאוד ליברלית.

עוד לפני בוא האביב, אני מסיים את התואר הראשון שלי בניו-יורק יוניברסיטי, ובתור פרס אני מרשה לעצמי רואד-טריפ לוונצואלה. בקארקס אמנם אין מערכת בריאות שפועלת כמו שצריך, וגם לא שוטרים שמבינים משהו בחוק וסדר, אבל במקום זה יש שם מסיבות טובות ונאיביות גמורה בכל הנוגע לתענוגות החושים, וזה מאוד מקסים בעיניי ומעורר השראה. אני קונה לי אורגן, ומקים עם חואן ועם איגנסיו החמוד להפליא שלישיית ג'ז אלקטרוני. אבל עד מהרה מתברר שחואן הוא בסיסט גרוע עד כדי אבסורד, ובני הדודים של איגנסיו גונבים לנו יום אחד את כל הכלים, את הכסף ואת הדרכון שלי, אבל אני חושב שזה בסדר גמור. אחרי הכל, עוד אף פעם לא שדדו אותי במדינת עולם שלישי, והחוויה הזאת הופכת אותך לאדם בוגר יותר ובשל יותר מבחינה רוחנית, בזה אין שום ספק.

באופן ספונטני אני מחליט להוסיף ללימודים שלי תואר שני בפילוסופיה בגֶטינגֶן, ואני קונה בחנות מקוונת לספרים עתיקים ונדירים מהדורה מוערת של כל כתביו של הפילוסוף הגרמני יוֹהאן גוֹטליבּ פיכטֶה. אני בולע את הכרך הראשון כמו כלום, אבל אז, בפסקה האחרונה, צדה את עיני טעות חשיבה גסה, ואני מוותר על הקריאה, מאוכזב. אחר כך אני מפתח רגשות רציניים כלפי השותפה שלי, סוזנה, אבל בגלל העבודה שלה בדוגמנות והנסיעות הרבות, רומן אמיתי הוא בלתי אפשרי, לפחות בשבילי, וכשאני אומר את זה לסוזנה, היא מנסה ברצינות להתאבד, ונכשלת בכל זאת, כמובן, אבל זה כבר היה ברור לי מראש.

אני נוסע לקרנבל בקלן ומתחפש לדינוזאור מסוג טריצֶראטוֹפְּס מהסרט "העולם האבוד: פארק היורה 2." אני מנשק שוליית כמרים, אני מנשק כומרה, אני מנשק כומר. קלן: העיר הזאת נראית לי ליברלית להפליא. כשאני מתעורר סוף סוף בדיסלדורף על ספה שנפתחת למיטה, אני שם לב שכל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון. ואיכשהו אני חושב שזה טוב שאין לי יותר שום רכוש. הדירה שאני נמצא בה שייכת לסטודנטית הצעירה מאוד לבימוי, אניקה, ומרוהטת בצורה מינימליסטית להפליא. אניקה אומרת שזה לא מכוון, אבל אני לא מאמין לה.

אני מבקש מאבא שלי לשלוח לי כסף, וטס לערים האלה: פראג, טוקיו, ונציה וברצלונה. איכשהו אני מתלהב מטיולים בערים. כמה ימים אחרי זה, כשאני שט במעבורת מהונג-קונג למאקַאוּ, אני רואה איש אחד שקופץ למים וצועק שוב ושוב: "צ'או, צ'או! בהצלחה! אני אוהב אתכם! צ'או!", ופתאום אני נעשה שקט לגמרי ומאושר נורא, ואני חושב שכל מי שעומד לידי מרגיש כמוני, כולם נעשים פתאום שקטים ומאושרים נורא, ואיכשהו הם הופכים לאיש אחד.

ואז אני מחליט, כנראה מתוך תחושה ספונטנית לגמרי, לבקר בבית שבו נולד ברוס ויליס, באידַר-אוֹבֶּרשטַיין. אבל אז מתברר שזה לא באמת בית, אלא בית חולים רגיל לגמרי, מה כבר יכול להיות, ובזמן שאני באידר-אוברשטיין אני שוכב עם האנשים הבאים: עם מאלטֶה, ועם דוקטור אינגַה יאנסֶן. וזה הכל, הרי לא הייתי שם כל כך הרבה זמן.

בטיבט אני עושה גמילה קצרה, ואבא שלי כועס, מפני שוויתרתי על לימודי הפילוסופיה שלי. בשֶניַאנג, עיר של מיליונים בסין, שאיש לא מכיר, אני חוצה את כיכר השוק ומרגיש שאולי באמת אלוהים מת. בדלהי אני מפלס לי דרך בין ההמונים. המדרחוב בבּרַאוּנשווייג. הקרנבל בריו. התחפשתי לדינוזאור המעופף מהסרט "פארק היורה 3". לפעמים אני מייחל שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

אני הולך לספא, אני נרגע, אני נוסע לכפר. שם אני שוכב עם האיכרה. מיד אחר כך שוב טיולים בערים, טיולי סמים, נסיעות שורשים. אני מדמיין שאני יורה ליושב ראש הדירקטוריון של מפות גוגל בפנים מטווח קצר, אבל אני זונח את המחשבה הזאת במהירות, כי הסיכוי להיעצר מיד בכל זאת נראה לי די גדול. אני עושה גמילה קצרה בבית, בקיי וסט, ולמשך זמן קצר מאוד אני מאושר מאוד בזמן שאני צופה ב"מי הבוס" בטלוויזיה הקטנה שבבית החולים הפסיכיאטרי. ואז אני בורח מבית החולים, גונב את הדרכון הדיפלומטי של אבא שלי ושב להכרה שלושה שבועות לאחר מכן, בחגיגות המארדי גרא במיינץ. משום מה התחפשתי לכריס פראט מהסרט "עולם היורה".

לפעמים באמת הייתי יכולה לחנוק אותך, אומרת אימא שלי בטלפון, לפעמים אני פשוט רוצה להטיח את הראש הקטן והרך שלך בכיור. והיא כנראה צודקת, כנראה באמת היא הייתה יכולה לחנוק אותי, לא הייתי מבטל את האפשרות הזאת בכלל. כי אולי זה נכון, אולי אני באמת אדם איום עד כדי אבסורד, שדברים כאלה מגיעים לו, אבל אולי זה גם לא נכון, ואימא שלי אשמה בכל.

סווֶן, השותף החדש שלי, ואני, מחליטים במהירות לכתוב מניפסט, וזה תוכנו של המניפסט: האויבים שלנו הם אופטיקאים והורים, גברים ונשים, פחמימות ומדינות לאום, זמנים קבועים מראש, רשת האינטרנט ושירותים בתחנות רכבת, שצריך לשלם על השימוש בהם, האויבים שלנו הם החזירים ממפות גוגל ובעלים של כרטיס הנוסע המתמיד ברכבת, האויבים שלנו הם מספריים לימנים ושרי חוץ גרמנים, האויבים שלנו הם –

אבל למרבה הצער אנחנו לא מצליחים להתקדם בזה, כי אנחנו צריכים להפסיק לכתוב כדי להתמזמז בלי חשבון, אחר כך לשלוח ידיים בלי חשבון, ואחר כך להזדיין בלי חשבון, וכל זה לוקח כל כך הרבה זמן שאחר כך אנחנו כבר בכלל לא יודעים מה בעצם רצינו לכתוב.

ואז אני מחליט לגדל ארטמיות ובכלל להפוך לבן אדם טוב. אבל לא משנה מה אני עושה, הארטמיות האלה תמיד מתות לי אחרי כמה ימים. לפעמים אני גם מייחל שכל האנשים פשוט ימותו. אני פותח את החלון בפראות וצועק במלוא הגרון: פשוט תמותו כבר וזהו! היה כל כך יפה אם כולכם הייתם מסתלקים. או לפחות מתים. ואז בא חודש אוקטובר ואני מתעורר על ספה נפתחת בוויסבּאדֶן. כל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון, וגם השותף שלי, סווֶן. חבל, היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

כשיורד הערב ואני מטייל לאורך הריין אוחזים אותי לפתע געגועים גדולים או עצב גדול, ובלבי פנימה אני מייחל להרוויח את כספי בליגה הקוראנית, או למכור ערמונים קלויים ברו רואייל בבריסל, או מייחל שיחפשו אותי בגלל רצח, בגלל חטיפת מטוס או לפחות בגלל משהו, אבל אז אני בכל זאת מחליט להיות סוף סוף אדם מיושב בדעתו, ומקים עם אחי יבגני מותג אופנה איסלנדי.

חוקי המס ברייקיאוויק באמת ליברלים בצורה מדהימה, והודות למעט מזל וטקטיקה מיומנת אנחנו מוכרים את מותג האופנה שהקמנו אחרי שישה חודשים בלבד, מתעשרים בתוך זמן קצר בקנה מידה בינוני, ומעבירים את זמננו בהפקת שירי פופ, ובמימון כמה פרויקטים רב-תרבותיים בקינשסה. בלי שאנחנו שמים לב, אוזלים כל החסכונות שלנו בגלל קניית קוקאין ותשלום על טיסות ארוכות.

אני מגיע לזארבּרוקֶן מרושש לגמרי ובסתר לבי המשאלה להיות בלש פרטי, תהיה אשר תהיה הסיבה, אני באמת לא יכול להסביר את זה. אבל עד מהרה אני רואה שהמשאלה הזאת מבוססת על ציפיות מוטעות לגמרי, ובנוסף לכך היא קשורה לזה שאבא שלי מעולם לא היה שם בשבילי כשהייתי זקוק לו. אז בתקופה הקצרה שאני בזארברוקן אני חושב הרבה על קשרים, אני קונה לי גלידה אמריקאית וחפיסה גדולה של מרלבורו מנטול, ולדעתי גם כל זה קשור איכשהו אחד לשני.

בדוכן הימורים אחד אני זוכה במאתיים אירו, כי ניחשתי נכון את התוצאה של שלושה משחקים בליגה הטורקית, ובכסף הזה אני קונה לי כרטיס רכבת לציריך. מאחר שאני לא מכיר שום אדם בציריך וגם אין לי שום מושג מה יש לי לחפש שם, אני באמת נעשה בלש פרטי, בכל אופן לשבועיים כמעט, כי כל העניין הזה הרי די עגמומי, ובנוסף לזה גם לא משלמים טוב. ואז אני פוגש את השותף שלי לשעבר, סווֶן, ברייב בלוצרן והוא אומר שהוא מצטער על הצורה שהדברים התגלגלו בה בפעם ההיא, אבל הוא מודה לי על העיניים הנפלאות שלי, על המהימנות שלי ועל התחת הנפלא שלי, תודה.

אני נוסע בקטנוע לצרפת, ונופש במשך שבועיים במלון פאר בניס, כדי לשכוח את כל החרא הזה עם סווֶן, ומפני שזאת לא עונת התיירות, זה גם זול להפליא. אני עצמי שם לב שאני כבר לא מייחל בכלל שכולם ימותו או לפחות יסתלקו, ואני שואל את עצמי אם בינתיים הפכתי לאדם טוב. אני תר את ערבות אפריקה. אני תר את ערבות ברנדנבורג. אני שואל את עצמי מה שלום ההורים שלי, ומה מעשיו של אחי, יבגני, ואיפה הוא נמצא עכשיו.

ובדיוק כשאני חושב על זה ולוקח שאיפה מהסיגריה האלקטרונית שלי, אני משקיף מהחלון של החדר שלי במלון, והסביבה בוערת, לא משנה לאן אני מביט, האש בוערת כל הבוקר וכל אחר הצהריים. האש בוערת גם למחרת וכעבור יומיים, הבתים ודאי בוערים שבועות וחודשים, שבועות וחודשים שבהם בוערים הגגות, האנשים והגלקסיות, ושוב אין לזה סוף, אין רחמים ואין חשיכה, כי הכל בוהק, מחוספס ובהיר.

ואז, קצת יותר מאוחר, אני יושב באוטובוס מסינסנטי לאינדיאנפוליס וחושב על דברים של גברים, על חנויות לחומרי בניין, על מכונות גילוח ועל התקפי לב. ואז, קצת יותר מאוחר, בטח באביב או בסתיו, אני יושב ברכבת מממפיס לפיניקס וחושב על דברים נשיים, על סמורים, רובוטים ותנוכי אוזניים. ואז, עוד קצת יותר מאוחר, אני יושב בחשמלית בסן פרנציסקו ופתאום אני מרגיש את התחושה הגדולה הזאת בתוכי, תחושה של טוהר, התחושה שאני יורה ברובה אוטומטי אל תוך המון של אנשים, התחושה שאני אוכל את הירח ושאני מישהו שמבין, מישהו שנמצא שם בשביל אחרים, מישהו שמעז להרגיש והוא לא כמו אבא שלי, אלא מישהו שיודע, שיודע למשל, שאהבה חשובה יותר מאירופה, הייתי רוצה להיות מישהו כזה, זה מה שאני מרגיש, וזאת האמת.

אולי יותר כמו כלא, אמרה מדלן.

ברצינות, אמר מר קריימר.

אם אני אברח הרי יחזירו אותי, אמרה מדלן.

כן אבל, אמר מר קריימר.

מר קריימר הרבה לומר "כן אבל" למדלן. שתהיה אפשרות לוויתור, אפשרות לסתירה. עכשיו אמר שוב כמה כולם במחלקה נחמדים, בכל הביקורים שלו הוא לא ראה אף פעם יחס לא נעים והוא לא זוכר שאי פעם שמע מישהו מרים קול כועס על ילדה או ילד. אם כך: לא בדיוק כלא.

אז למה היא יושבת פה, שאלה מדלן והחוותה בראשה לעבר אחות שישבה בפתח. האחות עשתה כמיטב יכולתה להיראות כאילו איננה שם. היא קראה מגזין נשים.

את יודעת יפה מאוד, אמר מר קריימר.

כדי שאני לא אשרוט לך פתאום את הפרצוף ואגיד שניסית לאנוס אותי, אמרה מדלן. כדי שאני לא אקפוץ פתאום מהחלון.

משהו כזה, אמר מר קריימר.

החלון היה פתוח אבל רק במידה המותרת על פי הכללים, ככל שאפשרו המנעולים. מר קריימר ומדלן הסתכלו בו. היא מסוגלת לעבור שם, חשב בלבו, אם תנסה. לא שאני אצליח לעבור שם, אמרה מדלן, כמה שלא אנסה.

קירות החדר היו מקושטים בציורים ובקולאז'ים ובהם דימויים של מוטיבים ווריאציות אינסופיות על נושא הגוף והנפש בשעתם הקשה. פנים מתנפצות כזגוגית. רכס הרים הנערמים כברדסי קו-קלוקס-קלאן ומסתירים כמעט את עין השמים, אבל בקדמת התמונה, בקו אדום מזוגזג, חדר לתוכם שביל, העפיל ונעלם. החדר מצא חן בעיני מר קריימר. כשהמתין כאן למדלן, או לכל אחד אחר, עמד ליד החלון והביט למטה, אל גדת העשבים שעם שינוי העונות, שנה אחר שנה, במעט מאוד טיפוח ועידוד, הפיקה מעצמה שפע של פרחים פשוטים ונהדרים. בשלב זה של היכרותו עם מדלן הגיע תור בכורי האביב. האוויר שחדר פנימה היה נעים. מאחורי הגדה נמתחה חומת המתחם העתיקה.

בית מחסה, אמר מר קריימר. מה זה בית מחסה?

מקום שסוגרים בו פסיכים, אמרה מדלן.

כן, נכון, אמר מר קיימר, אבל למה קוראים לזה בית מחסה?

כי משקרים, אמרה מדלן.

בסדר, אמר מר קריימר. בואי נעזוב רגע את הפסיכים, כמו שאת קוראת להם, ואת המקום שבו מטפלים בהם או סוגרים אותם, ותגידי לי מה זה מבקש מקלט, לדעתך.

מישהו מאיזשהו מקום רע.

וכשהם באים לאנגליה, למשל, או לצרפת, לגרמניה או לאיטליה, מה הם רוצים למצוא?

מקום יותר טוב מאיפה שהם באו.

מה הם מחפשים?

מקלט.

ומה זה מקלט?

מחסה.

מחסה, אמר מר קריימר. זאת מילה טובה מאוד. האומללים האלה באים לכאן ומחפשים מחסה בארץ של בתי כלא. מקלט, אמר, הוא מקום מסתור, מחסה, נמל מבטחים. בתי מחסה למשוגעים, כמו שפעם קראו לזה, הם מקומות שבהם אנשים עם בלגן בנשמה יכולים למצוא מקום מגורים בטוח וטיפול.

הם כלואים, אמרה מדלן. אגף 16, לקחו לשם את סאם בשבוע שעבר.

כדי שהוא יהיה במקום יותר בטוח, אמר מר קריימר. אין לי ספק.

מדלן משכה בכתפיה.

בסדר, אמר מר קריימר. נכון, זה קצת דומה לכלא. לפעמים זה חייב להיות קצת כמו כלא, אבל הכוונה היא רק לטובה. לא כמו מעצר או מאסר, או בית סוהר אמיתי, זה בכלל לא דומה.

מדלן משכה בכתפיה.

רוחו של מר קריימר נפלה. הוא שכח היכן הוא נמצא ולשם מה. רוחו נפלה, או שמא העצב שבתוכו קם. כך או כך, הוא החל להיאטם. היעדרות. בשובו ראה שמדלן מסתכלת בו. תחת מבטה של מדלן הרגיש כמו תחת מבטו של הירח. נדמה היה שהאור בוקע מפניה כאילו הוא מוחזר ממקור מרוחק עד מאוד. הבעתה הייתה נפחדת, אך יותר כאילו חששה שפגעה במר קריימר. רימה מוסרת ד"ש, אמרה. רימה אמרה לי למסור ד"ש למר קריימר.

פני שניהם התבהרו.

תודה, מדלן, אמר מר קריימר. תמסרי לה בבקשה דרישת שלום חמה ממני בפעם הבאה שתדברו. מה שלומה?

אי אפשר לדעת אצלה, אמרה מדלן. היא כזאת שקרנית. היא אומרת שהיא כבר ירדה לעשרים ושמונה וחצי קילו. השיער שלה נושר, היא אומרת, מרוב הרעבה. היא אומרת שהיא אוכלת כמה נבטי שעועית ביום וזה הכול. ושותה חצי כוס מים. אבל היא שקרנית. היא עושה את זה רק כדי שאני ארָאה שמנה. היא מצלצלת בלי סוף. היא רוצה לחזור הנה. אבל ד"ר חאן אומר שזה לא מה שיחזיר אותה הנה, להרעיב את עצמה. זאת סחטנות, הוא אומר. אולי, אבל רק אם תוסיף קצת במשקל. תראי קצת רצון, הוא אומר, תראי שאת רוצה להבריא. ואז נראה. היא אומרת שאם לא יתנו לה לחזור היא מתאבדת. העניין הוא, שאם היא תבריא מספיק כדי לחזור הנה, היא חושבת שישלחו אותה הביתה. ברגע שהיא תהיה בת שש-עשרה ישלחו אותה הביתה, ככה דודה שלה אומרת. אבל רימה אומרת שהיא תתאבד עשרים פעם לפני שהיא תחזור הביתה.

הבית זה לא אזור מלחמה, אם אני לא טועה, אמר מר קריימר.

המשפחה שלה כן, אמרה מדליין. הם הסיבה שהיא ככה. אז אפשר לגמרי להבין אותה אם היא תרצה לגמור הכול לפני שהיא תחזור לשם.

רימה סיפרה לי פעם סיפור נחמד, אמר מר קריימר.

היא כתבה אותו?

לא, לא כתבה. היא הבטיחה שכן אבל בסוף לא כתבה כלום.

אופייני, אמרה מדלן.

כן, אמר מר קריימר. אבל האמת היא שזה לא היה ממש סיפור אלא יותר מקום לסיפור. היא זכרה בית שהיה ליד הכפר שלה. הבית היה סגור לגמרי והייתה שם חצר מרוצפת עם מין מקדש כזה באמצע ושיחים לבנים של יסמין שטיפסו פרא על המרפסות ועל מדרגות העץ.

אה זה, אמרה מדלן. הוא היה שייך לזקנה אחת והיא רצתה לנסוע לחג' והשכנים הלוו לה כסף והסיכום היה שהבית יהיה שלהם אם היא לא תחזור והיא לא חזרה. הסיפור הזה.

כן, אמר מר קריימר. הסיפור הזה. חשבתי שזה סיפור יפה מאוד, הבית הנטוש, כלומר, החצר והמקדש.

היא בטח המציאה אותו, אמרה מדלן. בטח בכלל לא היה בית כזה. וחוץ מזה היא לא כתבה אותו.

מר קריימר חש שהמפגש מתמסמס. הוא הציץ בשעון. חשבתי שרימה חברה שלך, אמר.

היא באמת חברה שלי, אמרה מדלן. אין בן-אדם שאני אוהבת כמו שאני אוהבת אותה. אבל היא גם שקרנית איומה. ובעיקר כדי לפגוע בי. עשרים ושמונה וחצי קילו! איזה מין שקר טיפשי זה? היא אמרה לך שהיא רוצה לנסוע לחג'?

כן, אמר מר קריימר. עיני הינשוף שלה נפערו וקלטו לתוכן עוד אור והיא סיפרה לו בלהט שהיא משתוקקת לעלות לרגל לחג'.

אז למה היא מרעיבה את עצמה? זה לא הגיוני.

אמרתי לה, אמר מר קריימר. אמרתי שבשביל דבר כזה צריכים להיות חזקים מאוד. עלייה לרגל היא חוויה קשה, ולא משנה איך נוסעים. צריכים להיות בכושר.

איזה שקרנית, אמרה מדלן.

מילא, אמר מר קריימר. את תכתבי את הסיפור שלך לפעם הבאה. על מבקש מקלט, ילד, אמר, ילד צעיר ממך פי שניים.

בסדר, אמרה מדלן. איפה המקום הכי גרוע בעולם? חוץ מכאן כמובן.

קשה לומר, אמר מר קריימר. התחרות לא פשוטה. אבל נראה לי שסומליה מנצחת.

קראתי שיש פיראטים בסומליה.

בים יש. הם גונבים את האוכל שהעשירים שולחים ואז העניים שזקוקים לו מתים מרעב.

טוב, אמרה מדלן. בסיפור שלי יהיו פיראטים.

מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן ושתקו. האחות סגרה את המגזין והסתכלה בהם. מר קריימר חשב שהתרגיל הזה גרוע מהרבה בחינות. מדלן רצתה לכתוב מה זה להיות מדלן. בסדר, הוא אמר, אבל תעבירי את זה למקום אחר. תמצאי לך איזושהי תמונה, אולי מהתמונות שעל הקיר הזה. מצאתי, היא אמרה. התמונה שלי היא אזור מלחמה. הסיפור שלי הוא על ילד באזור מלחמה, ילד שקטן ממני פי שניים, שרוצה לצאת משם למקום בטוח. מקלט, אמר מר קריימר. הוא מחפש מקלט.

תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר. לפני שאני הולך תגידי לי במילה אחת מה הרגש שעליו את יודעת הכי הרבה ומה הרגש שיהיה לילד בסיפור שלך.

שרוולי חולצתה של מדלן טיפסו על זרועותיה וחשפו את החתכים שעל פרקי ידיה. כשראתה את המבט הנוגה ששלח אליהם מר קריימר, משכה את השרוולים למטה ולפתה באגרופה את קצהו של כל אחד מהם.

פחד, אמרה.

מר קריימר יכול היה לנסוע באוטובוס הביתה. הייתה תחנה לא הרחק מבארטלמס, במקום שבו המתחם המיוחד הזה על בוסתנו וגניו וגבנוני הדשא של בית החולים העתיק נגעו במודרניות על הדרך ממזרח למערב. הייתה לו אפשרות לנסוע הביתה משם, כמעט מדלת אל דלת, בתוך עשרים דקות. אלא שאם מזג האוויר היה קרוב לסביר, ולפעמים גם אם לא, הוא היה הולך הביתה דרך הגנים וגינות הירק, הליכה לא קצרה, כשעה וחצי ואולי יותר. וכך היה מגיע הביתה רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט בשעה שבה יש לחשוב על הכנת ארוחת הערב. ואז בא הערב, ולקראתו היה לו תמיד לו"ז מוכן: תוכנית טלוויזיה רצינית, קצת קריאה רצינית, הרשימות שלו, ושינה מוקדמת.

כשהלך ברגל באותו יום אביב נעים חשב מר קריימר על מדלן ועל רימה. הציק לו שמדלן מתייחסת בחריפות שכזאת לסיפור של רימה. כמה אכזריות הן זו כלפי זו בתחרות הקטלנית שביניהן! בעיניו הייתה לבית הנטוש עוצמה מוזרה. רימה סיפרה ששקט שם מאוד, שברגע שדוחפים ופותחים את שערי העץ אין צעקות, אין כלבים, אין רעש של כלי רכב. החצר הייתה מרוצפת באריחים צבעוניים בדוגמה מסובכת, והיא התעמקה בקשתות ובלולאות החוצות זו את זו וניסתה לעקוב אחריהן. המקדש נותר כנראה מהתקופה שלפני החלוקה. כנראה היה מקדש הינדי, ולאישה המוסלמית לא היה כל צורך בו. אבל הוא ניצב לו בלב החצר, דמות מגולפת על כן ומקום לפרחים, נרות ומנחות, וסביבו, מכל ארבעת הצדדים, החלונות המוגפים, המרפסת, השפע העצום של היסמין הלבן. הזקנה לא חזרה, אמרה רימה. לא נודע אפילו אם הגיעה בכלל למכה, משאת נפשה. וכך נשאר הבית בידי השכנים אבל לאיש לא היה באמת צורך בו. לפעמים שוטטו הפרות שלהם ונכנסו לחצר. ושם, כשהעזה, עלתה הילדה רימה במדרגות העץ והביטה במקדש מהמרפסות הקרירות והמבושמות, מפלט מאזור המלחמה של ביתה.

הטלפון צלצל כשמר קריימר צפה בתוכנית על ההפצצות. תוכנית מסוג זה, אחרי הבישול והאכילה ושלוש כוסות היין הקצובות, הייתה תחנה בדרכו למיטה. אבל הטלפון צלצל. זו הייתה מריה, בתו, מאוקראינה, כבר חצות הלילה והיא מצלצלת לספר לו שמצאה את השטעטל שחיפשה, את השמות, את המקום עצמו. הוא קלט את נימת קולה, הקול היחיד מכל אלה שנותרו בעולם שנגדו היה הכי פחות מחוסן. כמעט שלא שמע את המילים, רק את הקול, את איכותו המיוחדת. יער, הנצחה, השמות, הוא ידע מה היא אומרת, אבל בחריפות עזה יותר מן המילים, קרובה יותר, בשר מבשרו, חש את הקול שהיה צריך לומר את הדברים האלה, מחדר במלון, מקדים בשלוש שעות, במסע פראי של עלייה לרגל. היער, העבר, הקול הקטן ממרחק כה גדול, הוא חש שהיא נתונה בסכנת חיים, חש שהוא חייב למשות אותה מן המקום שבו היא עומדת, שבו היא רוכנת מעל תהום ההיסטוריה, הבור, הכחדת כל היחסים האישיים. מתוקה, אמר מר קריימר, ילדתי היקרה, לכי עכשיו לישון אם את יכולה. וחשבתי קצת. כשתחזרי אני אבוא ואגור איתך. אחרי הכול קשה לי להיות לבד. אבל עכשיו תנסי לישון אם את יכולה.

מר קריימר לא התכוון לומר דבר כזה. הוא קצב לעצמו שנה לפחות. שנה אחת. הרי אדם יכול לעמוד לבדו באֵבל פרק זמן כזה.

צלצלו מהמחלקה. מדלן לקחה מנת יתר, היא בבית חולים ותחזור בתוך יום כנראה. מר קריימר, שכבר היה בדלת, החליט לצאת בכל זאת, היה זה יום אביב נאה, עצי האשור הנצו בלאט את עליהם. הוא הלך היישר אל שערי בארטלמס, הסתובב ופנה לשוב הביתה בדרך עקיפה כדי למלא את הזמן שהיה מבלה עם מדלן.

בערב, בסוף, קרא מר קריימר את רשימותיו הישנות, חולשה שתמיד ניסה לפצות עליה באמצעות כתיבת משהו חדש מיד. הוא קרא עשר דקות, עד שהגיע למילים: רימה, רצונה להיות ינשוף. ואז עלעל קדימה במהירות אל הדף הריק של היום וכתב: בכלל לא חשבתי מספיק על הרצון של רימה להיות ינשוף. היא שאלה: אתה חושב שאני כבר נראית כמו ינשוף? הלכתי למשרד ושאלתי אם יש לנו מראה. יש, סגורה מאחורי מנעול ובריח. חפץ יפה, בצורת פנים, ובדיוק בגודל של פנים, בלי מסגרת, רק הזכוכית המשקפת הפשוטה. החזקתי אותה מול רימה. תתארי את הפנים שלך, אמרתי. תתארי אותם בדיוק. קצת התביישתי מהחופש שהתרגיל הזה נתן לי להתבונן בפנים של ילדה בעוד היא, שהסתכלה בעצמה, לא העיפה בי מבט, בחנה את עצמה כמשהו שיש לתאר. כן, האף, קו גרמי דק מאוד, עשוי להפוך למקור. את השפתיים האלה חבל לאבד. אבל אם מחברים את קשתות הגבות עם קשתות הצללים שמתחת לעיניים, ובכך מדגישים את ארובות העיניים, אז כן, אפשר אולי לתאר את המבט הלטוש של הינשוף. הכמיהה למטמורפוזה. להפוך למשהו אחר, ליצור שונה לגמרי, מכונף, מנוצה, דרוך. פניה של רימה, כמו פניה של מדלן, חושפות את העצמות. אולי ברכּוּת הנוצות יש משהו מנחם. מעניין אם סיפרה למדלן על המראה. שברים, הנזק.

צלצלו מהמחלקה. מדלן התאוששה, פחות או יותר. מר קריימר עמד ליד החלון. פריחת בכורי האביב כמעט נגמרה. אבל משהו אחר יבוא, ועוד ועוד, עד הרקפות של הסתיו. זו הייתה גדה נהדרת. ואז מדלן והאחות כבדת הגוף עמדו בפתח, בידי האחות מגזין הנשים שלה. מדלן לבשה מכנסיים רפויים וחולצה ללא צווארון ששרווליה היו ארוכים הרבה יותר מדי. היא עמדה. וכלפי מר קריימר הציגה, בחשש ובהתרסה, את פניה וצווארה, שאותם חתכה. הו, מאדי, אמר מר קריימר, אין לך רחמנות? אף פעם לא תרחמי קצת על עצמך?

האחות ישבה בפתח וקראה במגזין. מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן הקטן. בכל זאת, אמרה מדלן מבעד לשבכת החתכים השחורים, עשיתי צעד ראשון. לקרוא לך? כן, אמר מר קריימר. מדלן קראה:

סמואל חי עם אמו. החיילים הרגו את אביו. כמה מהחיילים היו רק ילדים. סמואל ואמו התחבאו ביער. כל יום היא הייתה צריכה להשאיר אותו כמה שעות לבד כדי ללכת לחפש אוכל ומים. הוא חיכה וחשש שהיא לא תחזור. לא היה מה לעשות. הוא הצטנף במחבוא הקטן וחיכה. יום אחד לא חזרה אמו של סמואל. הוא חיכה כל הלילה וכל יום המחרת וכל הלילה שאחר כך. ואז החליט שהוא חייב ללכת ולחפש אותה או אוכל ומים לפחות כי מלאי החירום שהשאירה לו נגמר. הוא הלך בשביל שבו הלכה אמו יום אחר יום. השביל הגיע לכביש. היא אמרה לו שהכביש מסוכן מאוד. אבל מעבר לכביש היו שדות ובהם, במזל, אפשר היה למצוא משהו לאכול שהאיכרים שתלו לפני שהחיילים באו ושרפו להם את הכפר. סמואל עצר לפני הכביש. הוא היה ארוך וישר לשני הכיוונים ומלא אבק. לא רחוק משם ראה משאית עולה באש ועוד משאית הפוכה בתעלה. אבל חיילים לא נראו. סמואל חצה את הכביש במהירות. ועד מהרה, בדיוק כפי שאמרה אמו, ראה נשים וילדות בבגדי כחול ולבן נעות לאטן על פני האדמה ומחפשות אוכל. אולי אמו תהיה בכל זאת ביניהן? לפחות מישהי בטח תתן לו אוכל ומים.

מדלן הרימה את פניה. עד כאן הגעתי. סתם זבל, נכון? לא, אמר מר קריימר, זה יפה מאוד. זבל, אמרה מדלן. תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר, כתבת את זה לפני או אחרי שעשית את זה לפרצוף שלך? אחרי, אמרה מדלן. כתבתי את זה הבוקר. את הפנים עשיתי לפני שני לילות, אחרי שהחזירו אותי הנה מבית חולים. טוב, אמר מר קריימר. זה טוב מאוד. זה אומר שאת יכולה להזדהות עם חיים של אחרים גם כשהחיים שלך מציקים לך עד כדי כך שאת חותכת לעצמך את הפנים. אני יודעת את ההמשך, אמרה מדלן בלהיטות פתאומית. אני יודעת איך זה ממשיך ואיך זה נגמר. לספר לך? – אם תספרי תוכלי עדיין לכתוב את זה? – כן, כן. ­– מבטיחה? – כן, מבטיחה. – אז ספרי.

היא שטחה על השולחן את השרוולים שידיה הסתתרו בתוכם והחלה לדבר במהירות. מבטה ננעץ בעיניו והוא היה מרותק לסיפור הנלהב שלה.

בין האנשים שמחפשים אוכל הוא פוגש ילדה. היא בגילי. קוראים לה רות. החיילים הרגו גם את אבא שלה. אמא של רות הסתתרה איתה וכשהחיילים באו לחפש היא הכריחה את רות להישאר במסתור והסגירה את עצמה. זה היה הסוף שלה. אבל הנשים האחרות לקחו אליהן את רות והסתירו אותה איתן והן יצאו לחפש אוכל כשהיה בטוח לעשות את זה. כשסמואל בא לשדות, רות החליטה לדאוג לו. היא הייתה בשבילו כמו אחות, אחות גדולה טובה, או אמא, אמא טובה ואוהבת. כשהיה בטוח להדליק אש היא בישלה לו את הארוחה הכי טובה שיכלה. אחרי כמה זמן חזרו החיילים והשדות נהיו מסוכנים מדי, כל הנשים הסתתרו ביער אבל רות שמעה שאם מצליחים להגיע לחוף אפשר אולי למצוא מישהו עם סירה שיעביר אותם מעבר לים, לאיטליה ולאיחוד האירופי, ושם באמת בטוח. וזה מה שהיא עשתה, עם סמואל, היא יצאה לכיוון החוף, והם הלכו רק בלילה, ברגל, לאור הירח והכוכבים, והקפידו להתרחק מהכפרים העולים באש.

נשמע טוב, אמר מר קריימר. נשמע מרגש מאוד. כל מה שצריך עכשיו זה רק לכתוב את זה. הסתכלת במפה, אני מניח? החוף הכי קרוב לא יעזור, כי שם נמצאים הפיראטים. מה שצריך זה להגיע לחוף הצפוני, דרך המדבר. ולחצות מדבר אמור להיות דבר נורא. צריך לשלם לנהגי משאיות שיקחו אותך, נדמה לי. כן, אמרה מדלן, חשבתי שיהיה לה יותר קל בחוף המזרחי, עם הפיראטים. מנהיג אחד של הפיראטים אמר שהוא יקח אותה ואת סמואל עד לוב אבל זה יעלה לה הרבה כסף. כשהיא אמרה שאין לה כסף הוא אמר שהיא יכולה להתחתן איתו, בתור תשלום, זאת אומרת, עד שהם יגיעו ללוב, ואז הוא ימכור אותה לחבר שלו, והוא יקח אותה ואת סמואל לאיחוד האירופי, שהוא כמו הארץ המובטחת, הוא אומר, ושם היא תהיה בטוחה, אבל היא תצטרך להתחתן גם עם החבר שלו, בשביל הנסיעה מלוב לאיטליה. שאלתי את רימה אם היא הייתה עושה דבר כזה והיא אמרה שלא, היא לא יכולה, בגלל המצב בבית, אבל היא אמרה שאני יכולה, שכדאי לרות בסיפור שלי לעשות את זה, כי זה יציל את שניהם ויהיו להם חיים חדשים באיחוד האירופי ואלוהים הטוב יסלח לה על החטא הזה. היא מוסרת ד"ש, אגב. היא ביקשה ממני לשאול אותך אם אתה בסדר. היא אמרה שנדמה לה שאתה קצת בודד לפעמים. תודה, אמר מר קריימר, אני בסדר. אבל היית מאמין, אמרה מדלן, היא כבר לא רוצה ללכת לחג', היא תחכה עד שתהיה זקנה, והיא גם לא רוצה שד"ר חאן יחזיר אותה הנה. לא, היא החליטה שהיא תהיה מורה ביסודי. וחוץ מזה היא ירדה כבר לפחות מעשרים וחמישה וחצי קילו. אז עוד פעם הכול שקרים כרגיל.

מורה ביסודי זה רעיון טוב מאוד, אמר מר קריימר. אבל כמובן שצריכים להיות חזקים בשביל זה. חזקים כמו לעלייה לרגל.

אמרתי לה, אמרה מדלן. אז היא עדיין משקרת. בכל אופן, עוד דבר בעניין רות זה שכשהיא עם הפיראט הראשון, בתור הזונה שלו, כשהם מפליגים לאורך ים סוף הוא שולח אותה לחוף, לשווקים – את סמואל הוא מחזיק על הסיפון כבן ערובה – והיא צריכה ללכת ולקנות את כל המצרכים לארוחות שהוא אוהב, עשיתי קצת תחקיר, בייבי-במיה ובשר טלה בתבשיל עגבניות, למשל, לביבות בצל, דגים ופלפל, בקלאוות, גבינות רכות מתובלות, טעימות כאלה, עד חוף סואץ. והיא עושה את כל מה שהאדון שלה רוצה וסמואל מתחזק.

הם יישארו באיטליה? שאל מר קריימר, אם הפיראט השני יקיים את הבטחתו ויעביר אותה את הים התיכון? לא, אמרה מדלן, חסרת נשימה מסיפורה, הם נוסעים לסוואנסי. בסוואנסי יש קהילה סומלית ותיקה. בדקתי את זה. הם נמצאים שם כבר שלוש מאות שנה. בהתחלה היא תגור באכסניה ותבשל בשביל כולם וככה כולם יאהבו אותה. סמואל יילך לבית ספר וברגע שהוא יסתדר שם רות תירשם לקורס ותקבל הכשרה.

מדלן, אמר מר קריימר, קשה מאוד להיכנס לבריטניה. רות וסמואל יצטרכו דרכונים. חשבתי על זה, אמרה מדלן. לראש הפיראטים הראשון יש ארגז שלם מלא דרכונים מאנשים שמתו על הספינה שלו, ובגלל שרות מבשלת כל כך טוב הוא נותן לה שני דרכונים וככה היא וסמואל מצליחים לעבור את ביקורת הדרכונים בלי בעיות.

כדאי לרימה ללכת לקולג', אמר מר קריימר. אני חושב שמשרד הפנים יאריך לה את הוויזה אם היא תהיה במסגרת לימודים שלמה. ואם היא תלמד להיות מורה ביסודי, מי יודע מה יקרה?

היא שקרנית, אמרה מדלן, פניה לבנות מאוד, כמעט שקופות מבעד לעיטור הפראי של חתכיה. היא אמורה להיות חברה שלי. אם היא באמת הייתה חברה שלי היא הייתה חוזרת הנה. ואז שתינו היינו בסדר כמו שהיינו לפני שהיא עזבה אותי.

את רוצה להישאר כאן?

כן, אמרה מדלן. פה יותר בטוח.

למה מנת יתר? למה לחתוך את עצמך?

האחות הסתכלה והקשיבה.

כי אני מפחדת.

הבת שלי פחדה, אמר מר קריימר, והיא מבוגרת ממך פי שניים. כשאמא שלה הייתה חולה, ארבע וחצי שנים, היא פחדה יותר ויותר. ועכשיו היא נסעה לאוקראינה, היית מאמינה, לגמרי לבדה, בלי לדבר את השפה, כדי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. לפני כמה לילות היא צלצלה אלי משם, מהמקום הנורא ההוא, אני לא רציתי אף פעם לנסוע לשם, לגמרי לבדה, באמצע הלילה, במלון. תכתבי את הסיפור שלך, טוב? הבטחת לי. סומליה היא כנראה המקום הכי גרוע בעולם וסוואנסי היא מקום טוב מאוד, מכל הבחינות. איזה הישג זה יהיה אם תצליחי להביא לשם בשלום את רות ואת סמואל!

ידיה הלבנות של מדלן וציפורניה הכסוסות עדיין הסתתרו בשרווליה. היא איבדה כל תנועה. אף פעם לא אגיע לסוואנסי מסומליה, אמרה. אף פעם, בחיים לא. אני לא מסוגלת אפילו לרצות לצאת מכאן.

דבר ראשון הסיפור, מדלן, אמר מר קריימר. קודם כל הבדיון. תוציאי את רות ואת סמואל משדות הקטל, תביאי אותם בעזרת האכזריות וטוב הלב של הפיראטים למחנה זמני בעקב המגף של איטליה, תעבירי אותם צפונה בין זרים שלא מדברים מילה בשפתם – תתכנני את זה, תמצאי את האמצעים הדרושים. הבטחת. מי יודע מה יקרה אם לשניים האלה יהיה מזל ותצליחי להביא אותם לסוואנסי?

פעם אחת ביקר אותי בברלין פילוסוף טורקי מאיסטנבול. הוא בא לשם רק לכמה ימים. הוא הביט על הרחוב ואמר בשקט: ״אני לא חושב שהייתי יכול לחיות כאן.״

לא מטוסי הקיץ, אבל מטוסי החורף הביאו הרבה אנשים בוכים מאירופה לאיסטנבול, כי אביהם או אמם שבטורקיה מתו. לפני שלוש שנים ישבתי במטוס חורף. פתאום קמה אישה בקדמת המטוס מן המושב שלה, השתטחה על הרצפה והתחילה לקונן. כולם התרוממו.

״מה קרה?״

שני ילדים של האישה הזאת מתו באיסטנבול בתאונת דרכים, והיא טסה ללווייה שלהם. הדיילות הושיבו אותה בחזרה במושב שלה והחזיקו לה את היד. האישה צעקה: ״תפתחו את הדלת. תזרקו אותי החוצה. אני רוצה לחפש אותם בשמיים.״ היא השקיפה מבעד לחלון ללא הרף, כאילו יש בכוחה לראות את מתיה בשחקים.

״תפתחו את הדלת.״

אחר כך הביטה בנוסעים שמאחוריה, כאילו על כולם לצאת איתה לשמיים כדי לחפש את המתים. היא רצתה שהמטוס ינוע שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, כמו מכונית, ויחפש את המתים שלה. אבל המטוס טס ישר, כאילו משך אותו מישהו בעזרת מוט דרך השמיים…

כשעוד גרתי באיסטנבול, לפני עשרים וחמש שנה, ישבתי ליל קיץ אחד על ספינה שהשיטה אותי מהצד האירופי לצד האסיאתי. מוכרי התה הגישו תה לאנשים, והמטבעות קירקשו בכיסיהם. הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת. בכל מקום שהביט אליו, נפתחו מיד כל הדלתות והניחו לו להיכנס. לאן ששלחת ידך, נגעת גם בירח. כל אחד החזיק קצת ירח בידיו. עכשיו האיר הירח שני פרצופים לידי על הספינה. בחור, בחורה. הוא אמר: ״אז נתת גם למוסטפה את המפתח שלך. אני הולך. להתראות.״ הוא קפץ מסיפון האונייה אל הים וצלל באור הירח. הספינה היתה בדיוק באמצע הדרך בין אסיה לאירופה. הבחורה לא אמרה דבר והוסיפה לשבת במקומה באור הירח. כל שאר האנשים חשו אל מעקה הסיפון, הספינה נטתה עם המון האדם, גם כוסות התה החליקו עם התחתיות שלהן לעבר המעקה. מוכר התה צעק: ״מטבעות תה. מטבעות תה.״ שאלתי את הבחורה: ״הוא שחיין טוב?״ היא הנהנה. צוות הספינה זרק לבחור שני גלגלי הצלה, אבל הוא לא רצה גלגל הצלה. הספינה הסתובבה ושטה אחרי הבחור, סירת הצלה משתה אותו מהים. הירח עקב אחרי כל מה שקרה, וכשנשלח הבחור בשיער ובבגדים רטובים אל הקברניט, האיר אותו הירח במעגל אור כמו ליצן בקרקס. הספינה שבה והסתובבה לעבר החלק האסיאתי, למוכרי התה נמצאו לקוחות, והם לקטו את מטבעותיהם. הירח האיר את כוסות התה הריקות, והנה פתאום שבה והסתובבה הספינה לעבר הצד האירופי כי שכחה את גלגלי ההצלה בים. וכל הזמן היה הירח תלוי מעל אירופה ואסיה.

בשדה התעופה של איסטנבול המתינו האנשים, מסדרון ארוך של אנשים, אחדים בכו.

כמה דלתות היו עכשיו באיסטנבול? שנים-עשר מיליון תושבים, כמה דלתות הם פותחים? האם יכול אור הירח למלא את החריצים תחת הדלתות הללו? האם הירח מסוגל לעשות זאת?

בילדותי חיו באיסטנבול ארבע מאות אלף בני אדם.

השכנה שלנו, מאדאם אטינה (״אתנה״), יוונייה איסטנבולית, משכה אז את לחייה הזקנות אל מאחורי אוזניה והדביקה אותן בנייר דבק. היא רצתה שאעזור לה. היא אמרה לי: ״אני ביזנטית, כמו הכנסייה אגִייה סוֹפִייה, שנבנתה בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה, בזיליקה עם קירות אבן וגג עץ. הביזנטים האמינו שבאגייה סופייה הם קרובים לאלוהים יותר מבכל מקום אחר, וגם אני מאמינה שבקונסטנטינופול אני קרובה אל הירח יותר מבכל מקום אחר בעולם.״ עם נייר דבק מאחורי האוזניים הלכה מאדאם אטינה לירקן. הלכתי איתה, בלחייה המשוכות לאחור היא נראתה צעירה, לכן הלכתי מהר. היא רצתה ללכת מהר כמוני והייתה נופלת לפעמים ברחוב. הירקן היה מוסלמי והוא התלוצץ עם מאדאם אטינה: ״מאדאם, בא מלאך מוסלמי, תקע את האצבע לחור באחד העמודים וסובב את הכנסייה אגייה סופייה לכיוון מכה.״ אהבתי את האגייה סופייה, רצפתה הייתה עקומה, ועל קירותיה נראו פרסקאות של ישו בלי צלב. ממרומי הצריח קרא מואזין את האַדָ׳אן, ובלילה זרח הירח על פניו של ישו ועל פני המואזין.

פעם אחת הפליגה איתי מאדאם אטינה על הספינה אל החלק האסיאתי. הייתי בת שבע. אמי אמרה: ״תראי, היוונים מאיסטנבול הם המלח והסוכר של העיר.״ ומאדאם אטינה הראתה לי את קונסטנטינופול שלה. ״תראי את המגדל הקטן הזה בים. מגידי עתידות ניבאו לקיסר הביזנטי, שנחש יכיש את בתו והיא תמות, והוא ציווה לבנות לפני חופי רובע איסקידאר את מגדל ליאנדרוס (מגדל הנערה) הזה והחביא בו את בתו. פעם אחת חשקה נפשה של הנערה בתאנים, וכשהביאו לה סל תאנים מהעיר, הכיש אותה נחש שהתחבא בסל והיא מתה.״ מאדאם אטינה חפנה את פניי בידיה ואמרה: ״ילדתי, עם העיניים היפות שלך את עתידה לשרוף את הלב להרבה גברים.״ השמש האירה את ציפורניה המשוחות בלק אדום, ומאחוריהן ראיתי את מגדל הנערה בים.

אחר כך חצתה איתי מאדאם אטינה את הגשר שמעל קרן הזהב. כשפסעתי אז על הגשר הנמוך שהתנועע עם הגלים, עוד לא ידעתי שלאונרדו דה וינצ׳י – העות׳מאנים כינו אותו לקארדו – כתב פעם, ב-3 ביולי 1503, מכתב לסולטאן. הסולטאן רצה לתת לו לבנות גשר מעל קרן הזהב, ולאונרדו כתב לסולטאן והציע תוכניות לבניית הגשר. הצעה אחרת הגיעה בשנת 1504 ממיכאלאנג׳לו. אבל למיכאלאנג׳לו הייתה שאלה: ״אם תופקד בידי בניית הגשר – האם ידרוש הסולטאן שאמיר את דתי לאסלאם?״ אב המנזר הפרנציסקני שדן עם מיכאלאנג׳לו בהצעה של הסולטאן, אמר: ״לא, בני, אני מכיר את איסטנבול היטב כמו את רומא. אינני יודע באילו מן הערים הללו חיים יותר חוטאים. הסולטאן העות׳מאני לעולם לא ידרוש ממך דבר כזה.״ אבל למיכאלאנג׳לו בכל זאת לא התאפשר לבנות את הגשר, כי האפיפיור איים לנדות את האמן מהכנסייה. מאות בשנים לא בנו העות׳מאנים גשר בין שני החלקים האירופיים של איסטנבול, כי בחלק האחד חיו מוסלמים, ובשני יהודים, יוונים וארמנים. רק סירות דייגים היו מעבירות את האנשים מצד לצד. לבסוף ביקש הסולטאן מהמוט השני (1808 – 1836) לאחד בין מוסלמים ללא-מוסלמים באיסטנבול וציווה לבנות את הגשר המפורסם. כשהסתיימה בנייתו, היכו דייגים במקלות את הגשר, כי הוא גזל את פרנסתם. הגשר היה כמו במה: יהודים, טורקים, יוונים, ערבים, אלבנים, ארמנים, אירופים, פרסים, צ׳רקסים, נשים, גברים, סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות, גמלים – כולם חצו את הגשר הזה. גם שני משוגעים בזמן כלשהו, אישה וגבר, שניהם היו עירומים. הגבר עמד בקצה האחד של הגשר, האישה בקצה השני. היא קראה: ״החל מכאן איסטנבול היא שלי.״ הוא קרא: ״החל מכאן קונסטנטינופול היא שלי.״

בשדה התעופה לקחתי מונית. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, חדלו נהגי המוניות למצוא את הכתובת ונעשו עצבניים. ״גברתי, אם את לא יודעת לאן את רוצה לנסוע, למה נכנסת למונית שלי?״ רציתי לנסוע לחברה, לא היו לי יותר לא אב ולא אם שיכולתי לנסוע אליהם.

כבר לפני שנים באתי לאיסטנבול במטוס חורף כדי לקבור את הוריי, שמתו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. קודם אמי הלכה לעולמה. אבי ישב בכורסה שלו, הכורסה שמולו הייתה ריקה. הוא הביא מערכת שיניים תותבות, שגבינת כבשים עוד הייתה דבוקה אליהן, ואמר: ״הנה, השיניים התותבות של אמא שלכם.״ יומיים אחר כך מת גם הוא, ובחצר המסגד עמד הארון שלו על אבן מתים גבוהה. על האבנים האחרות עמדו עוד שני ארונות מתים, והנהלת המסגד בלבלה ביניהם. היא לא ידעה איזה מת שייך לאיזו משפחה. בבית הקברות הוציאו אפוא הקברנים מן הארונות את הגופות העטופות בתכריכים, ומכל משפחה התבקש גבר אחד – הנשים לא הורשו לעמוד סמוך לקבר – לבדוק מי מהמתים שייך לה. אחי הסתכל על פני שלושת המתים ואמר: "זה אבא שלנו.״

המונית הסיעה אותי אז אל בית הקברות שבו קבורים הוריי. לא זכרתי באיזה קבר טמון אבי. לא ידעתי אלא שמקברו אפשר לראות את הים. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, התחילה הנהלת בית הקברות לדרוש מן השארים לקנות את הקבר, אחרת יטמנו מתים חדשים מעל המתים. אחי התקשר אליי אז לגרמניה: ״מה אנחנו רוצים לעשות? לקנות את הקבר או לתת לו ללכת לאיבוד בין מתים אחרים?״ ״מה דעתך?״ ״אנחנו יכולים לתת לו לשכב עם מתים אחרים, זה מתאים לו יותר.״ מאחר שבאיסטנבול לא נוהגים לבקר בבית קברות, לא היה אכפת לנו איפה יהיו קבורים המתים. בתי הקברות ריקים, אלו המקומות השקטים היחידים בעיר. בנערותי הלכתי פעם עם משורר אחד לבתי הקברות. הוא כתב לעצמו את הכיתובים על המצבות. הוא אמר: ״אלו המשפטים האחרונים של האנשים. פה אין שקרים.״ הוא רצה להשתמש במשפטים האלה בשירים שלו.

אמנם אין באיסטנבול מבקרים בבתי הקברות, אבל לכל בית קברות יש את המשוגעים שלו. הם מסתובבים בין המצבות, וחתולים הולכים אחריהם כי הם נותנים להם גבינה ולחם. בבית הקברות של הוריי חיו במשך שנים שני משוגעים. האחד תמיד היה נותן לאחר לירה. יום אחד הוא נתן לו במקום לירה אחת שלוש לירות. האחר התרגז ואמר: ״מה פתאום אתה נותן לי שלוש לירות, אני רוצה לירה אחת.״ ״בני, לא שמעת על האינפלציה? עכשיו שלוש לירות הן לירה אחת.״

האחר התחיל לבכות, חברו הגיש לו ממחטה.

נהג המונית לא מצא את כתובתה של חברתי והזיע. נתתי לו ממחטת נייר ואמרתי: ״תסיע אותי למרכז העיר.״ לפני שלושים שנה היה באיסטנבול מפיק סרטים שצילם רק סרטים עצובים, ומאחר שהיה בטוח שכל הצופים יבכו, הזמין ממחטות מכותנה עדינה. הוא עצמו עמד לפני בית הקולנוע וחילק את הממחטות לבאים. ותוך כדי כך היה צוחק. באותו זמן היה באיסטנבול משוגע מפורסם אחד שהעריץ במיוחד שחקן טורקי מסוים. השחקן הזה נהרג באחד התפקידים שלו בסרט, אז המשוגע הביא ערב אחד אקדח לבית הקולנוע כדי להרוג את הרוצח לפני שיספיק לירות – וירה שישה כדורים באקרן. איסטנבול אוהבת את המשוגעים. העיר חולצת לפניהם את שדיה ומיניקה אותם. היא הניחה לכמה סולטאנים משוגעים לשלוט בה. כשבא משוגע, איסטנבול נותנת לו מקום.

בדיוק לפני בית הקולנוע שבו ירה המשוגע באקרן, ירדתי מהמונית. בטרם עברתי לברלין לפני עשרים ושתיים שנה, עמדתי לעתים קרובות לפני בית הקולנוע הזה וחיכיתי לחברים שלי.

עכשיו אני שוב עומדת כאן ומתבוננת בפניהם של העוברים והשבים. נדמה שסרטים מכל מיני מדינות בעולם מוקרנים זה על גבי זה. האמפרי בוגארט מדבר עם אישה ערבייה, שואל אותה מה השעה. זונה רוסייה פונה אל גבר שמתנועע כמו וודי אלן.

בפניהם של האנשים אני מחפשת את חבריי דאז, אבל אני מחפשת אותם באנשים הצעירים של היום, כאילו לא הזדקנו בעשרים ושתיים השנים האלה, כאילו הם מחכים לי בפרצופיהם הישנים. כאילו ברגע שעברתי לאירופה קפאה איסטנבול לכדי תצלום על מנת לחכות לי – על כל המרחצאות שלה, הכנסיות, המסגדים, ארמונות הסולטאן, הבארות, המגדלים, החומות הביזנטיות, הבאזארים, בתי העץ, הסמטאות התלולות, הגשרים, עצי התאנה, שכונות העוני, חתולי הרחוב, כלבי הרחוב, הכינים, החמורים, הרוח, הים, שבע הגבעות, הספינות, המשוגעים, המתים, החיים, הזונות, המשוררים, הסבלים. כאילו חיכתה לי איסטנבול על מיליוני נעליה, הממתינות בבתים לבוקר, על מיליוני מסרקיה, המונחים לפני מראות מוכתמות בקצף גילוח.

אני כאן, עכשיו יפתחו כל החלונות. הנשים יקראו לחברותיהן מחלון לחלון. צמחי הבזיליקום שבעציצים יתנו ריחם. ילדי העניים יקפצו אל ים מרמרה בתחתוני הכותנה הארוכים שלהם כדי להתרחץ. כל הספינות שבין אסיה לאירופה יצפרו. החתולים ייללו לאהבה על הגגות. שבע הגבעות של איסטנבול יתעוררו. הצועניות יקטפו בהן פרחים כדי למכור אותם אחר כך במרכז העיר. הילדים יטפסו על עצי התאנה. הציפורים ינקרו בתאנים.

״אמא, ריבת תאנים עושים מעצי התאנה הזכריים או הנקביים?״ ״מהזכריים. תראי, הפירות שלהם קטנים וקשים.״

בגני הצבעונים של ארמון הסולטאן יהלכו הצבים ועל גבם הנרות הדולקים, הצבעונים יטו את ראשם ברוח לעבר הים, הנרות של הצבים יהבהבו לאותו כיוון. הרוח תדחף היום את הספינות והן יוכלו לשוט מהר יותר, הנוסעים יגיעו הביתה מוקדם יותר. כשיהיו הגברים בבית, ייכבו האורות על שבע הגבעות. האבות ירחצו ידיים. רחשי מים. ״בתי, תני לי מגבת.״ ״כן, אבא.״

מול בית הקולנוע היו כמה חנויות, חלק מהזבנים זיהו אותי ובירכו אותי לשלום, לכולם היו שיער שיבה וגבות כסופות.

ליד בית הקולנוע עמד איש עני, אולי איכר, וניסה לצלם את העוברים והשבים במצלמת פולרואיד.

״תצלום מזכרת מאיסטנבול, תצלום מזכרת מאיסטנבול.״

נתתי לו לצלם אותי, התמונה הייתה מטושטשת. ״תצלם עוד תמונה.״

״אין לי יותר סרט צילום.״

מקבצת נדבות אחת לקחה את התצלום מידי ואמרה לצלם:

״אתה הלוא האמן, למה לא צילמת את הגברת לפני מקדונלד׳ס?״

היא התבוננה בתצלום בדקדוק וקראה: ״הו, כמה יפה יקירתי, כמה יפה.״

חשבתי שהיא מתכוונת אליי, אבל בתצלום ישבה חתולה על החומה שמאחוריי. אני הייתי מטושטשת, אבל החתולה הייתה ממוקדת.

אחר כך התקשרתי לפילוסוף הטורקי שלא רצה לגור בברלין.

״איפה את?״

״באיסטנבול.״

נסעתי אליו בספינה אל החלק האסיאתי של איסטנבול. בצד הספינה שטה סירת דייגים שהובילה שני סוסים. הירח זרח על פניהם של הסוסים, שהיו רגועים לגמרי. טבלתי את ידיי בים כדי לגעת במעט אור ירח, הירח נראה פתאום כמו בילדותי – כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Der Hof im Spiegel by Emine Sevgi Özdamar. © Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co. KG, Cologne/Germany

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי, עד כמה שמשהו מעולם המדע יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו, עד כמה שמשהו מממלכת המתים יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו. הפרגוד הזה אמנם אינו מוצג לראווה במוזיאון לתורת התברואה והרפואה והתרופות, אבל בכל זאת מוצג שם פרגוד שנבנה באותה צורה. את לחצני המצוקה שמתאימים לפרגוד הזה עדיין אפשר למצוא ולקנות היום במעט כסף, אחרי יותר משמונה עשורים, אצל סוחרים בציוד טכני ישן לא רק באוסטריה, אלא גם במקומות רבים במרכז אירופה שלנו, שקמה לה לתחייה, למרבה השמחה.

מאחורי הפרגוד, מאחורי שעוונית ומאחורי קורות עץ ערבה מסוידות בלבן, כאשר ראשו המאפיר נמצא מתחת ללחצן של פעמון המצוקה, בערך במרחק של זרוע אחת ממנו, שוכב בלילה שבו מתרחשת המעשייה איש בן יותר משישים במיטה, איש שבשעתו כבר היה ידוע, ושכעבור זמן לא רב עתיד להיות מפורסם, והיום, זמן רב אחרי מותו, עדיין מרבים לשבחו, ובאותו ערב אביבי חמים בווינה הוא אך זה נותח. האיש מחרחר בשקט. הוא יודע: כבר בלילה, אחרי שלוש או ארבע שעות מנוחה, הוא עתיד להשתחרר אל משפחתו, והיא תטפל בו.

לא מפריע לו ולא מרגיז אותו שהמקום שהוקצה לו משמש פתרון זמני, שהוא שוכב בחדרון של גרוטאות. הוא יודע, מן העבודה שלו עצמו, איך מתנהלים הדברים בבתי חולים, ועד כמה חסרות חשיבות הפריווילגיות אם יש צורך להסדיר דבר מה ביעילות ובמהירות. השאירו אותו פה פשוט בשל הטיפול האמבולטורי שעבר. הוא עצמו עמד מראש על כך שיעבירו אותו לביתו במכונית כמה שיותר מהר.

הוא מחרחר, משתעל ובולע דם טרי. זה הדם מפצע הניתוח שעבר, עמוק בתוך פיו. פרופסור שקשור עמו בקשרי ידידות, איש אמונו, אדם שהכירורגיה הכללית היא שגרת יומו, הוציא מתוך הפה את אחד הגידולים, שאשמים בהם הסיגרים שהאיש כה אהב לעשן. הגידול הזה פלש אל תוך הרקמה עמוק יותר מששיערו תחילה. רב המנתחים גם לא העריך נכונה את ההשלכות של החתך שעשה, חתך שהלך והעמיק. המנותח שהושאר לבדו ונחלש מחמת אובדן הדם וסכנת העילפון מרחפת מעליו, מבין אט אט את חומרת המצב. שכן הוא עצמו רופא, הוא עצמו פרופסור.

הדימום מאיים לשים קץ לחייו. במעשה רצוני במלוא מובן המילה, במאמץ אחרון של כוח, הוא מרים בייסורים את זרועו הימנית, מגשש על פני הקיר החלק מצבע שמן, חש בכפתור הפעמון ולוחץ על ציפוי הפלסטיק שלו. אבל הכפתור לא פועל. לשונית הפח שאמורה לסגור את המעגל החשמלי בין חוטי החשמל נשברה יום לפני כן לשניים, כאשר חולה אחר שהושאר פה הזעיק עזרה. אותו אדם אחר שאינו מוכר לנו קיבל עזרה בתוך דקה; אולם במקרה החירום הגדול והאילם שלנו, עולה מפלס הדם בלועו של החולה שלנו עד כדי סכנת מוות. גרונו של החולה, שחלש מכדי לקרוא לעזרה, עוד מצליח בקושי לבלוע את כל הדם. האפשרויות הן למות מחנק או מדימום. הדוקטור המסוחרר, הרופא לשעבר, שברח מזמן אל תוך שבילים של מדע שהמציא בעצמו, מנסה לשווא להזדקף, ואז הוא מנסה להסתובב, גם זאת לשווא. לשרירים האחראים לתנועות האלה כבר חסר כוח. רק עיניו של הדוקטור סוקרות בצייתנות את התקרה הכהה, ואחר כך את הפרגוד, והנה הן מבחינות ביוֹדִי שמציץ מעֵבר לפינה של השעוונית.

יודי מרייר. יודי מרייר כמו תמיד, יודי הקטן מרייר – הוא לא יכול אחרת! הוא מרייר יותר מאשר לא מעט. יודי מתגרד כי הוא אוהב לעשות זאת, הוא מתגרד בראשו הגדול והמגולח למשעי בדייקנות. הוא מניח לחוט הריר להתארך, ומתבונן ומחדד את אוזניו. מן החך מפכה הדם. מי יודע מה יודי חושב. מילא, אנשים כמונו לא יכולים לקוות היום לדעת יותר מזה: יודי קטן הקומה וכחוש החזה מכיר כבר מזמן לפני ולפנים את המדע המודרני ואת השפעתו על הגוף. כל חייו עד כה, כל שלושים ושלוש שנותיו, לא יצא מבית החולים הכללי אל וינה. הנזירות לקחו אותו תחת חסותן כשהיה תינוק, אחרי שאמו, רקדנית הונגרייה על חבל, אישה דקת גזרה ועדינה במידה בלתי רגילה, גבוהה אך בקושי מעמיתיה בממלכת ליליפוט! – מתה במהלך חבלי הלידה בלי להשמיע שיר ובלי להשמיע צליל.

הפרופסור שבולע את דמו, הפסיכולוג הווינאי הנכבד שלנו, כמובן רואה מיד, במבט ראשון, איזה טיפוס של איש ננסי עומד לפניו. הוא חושב על אימבציליות, הוא חושב "תת-תריסיות מולדת", הוא חושב במעין כפייה על פיגור חסר תקנה ועל מלמול טיפשי שאין בו מילים, ובו בזמן על הקדמה של הרוח, שפה, בחדרון הגרוטאות הזה, היא עוצרת את נשמתה בסנכרון איתו, כאילו שם המשחק הוא לספר בדיחה מוצלחת עד אימה.

החדרון הוא ממלכתו של יודי. פה, בין אוסף של כל מיני חפצים שהושארו מאחור, יש ליודי, בעל האיברים העדינים והגולגולת הנפוחה, את המיטה הקטנה שלו מאחורי אחד הפרגודים, מאז שהוא יכול להתלבש ולהתפשט לבדו. פה עומד הכיסא שעל משענתו יודי פורש את חולצתו ואת מכנסיו. פה, במעמד מסולסל ויפה, ניצבת קערת המים שבה יודי שוטף מדי ערב את הנזלת מאפו הקטן ואת הריר מן השפתיים האילמות. פה מנמנם יודי וחולם את החלומות של יודי, לאחר שעזר לאורך הפרוזדור, מעלה, מטה, בניקיון, בסידור ובהחלפת מצעים, במרץ ילדותי ובחריצות ללא לאות.

מי יודע מה יודי שלנו חושב. הראש האפור הקשיש חושב עוד פעם ועוד פעם, במעגלים חסרי נשימה, על הפעמון המקולקל ועל הלעג הארצי כל כך שקלקול הפעמון לועג עכשיו לו ולתורתו הצעירה, כשהנה כבר נדחפת ידו השמאלית של יודי אל תוך השיער הדביק מזיעה, ידו הימנית חומקת מתחת לאחד מבתי השחי, אוחזת בחוזקה בחולצה רטובה, וכל עשר אצבעות הידיים היוֹדִיוֹת – הריר ניתז מפיו של יודי! – מטים ראש ופלג גוף עליון הצידה. בהקלה פולט ההוגה, הפרשן והמייסד של פולחן ארוך שנים את דמו מעבר לשולי המיטה על רצפת הלינולאום של החדרון. נשמע צליל של התזה! הצליל ברור וקולני בצורה כה נהדרת, שכולנו יכולים לשמוע אותו.

ואז יוצא יודי שלנו לדרכו במהירות עצומה. הוא רץ בשיא המהירות כדי להזעיק מיד עזרה. בקשת יפה וגבוהה ניתז הריר מפיו של יודי. הוא ממהר לדרכו, במורד הפרוזדור, עוד מעט ימשוך בשרוולה של אחת מן האחיות החבושות בשביס לבן, הוא ימשוך אותה אל החדרון שלו בשרוול המעומלן, מפני שהיא לא תבין מה רצונו, ויעמוד איתה בתוך שלולית הדם של האיש שעכשיו איבד את הכרתו באושר ואין לו דאגות.

הדוקטור זיגמונד פרויד ניצל, לאחר מכן נותח עוד כמה וכמה פעמים בחניכיים ובלסתות, וחי עוד עשור וחצי עם שתלים בפיו ובלועו לחילופין, כדי לחזות במפעלו גדל ומתפתח, ועישן אינספור סיגרים. כל עוד המילים של המפעל הזה מיוסדות באמת, יוסיף יודי הקטן שלנו לרוץ, רגליו הקטנות והעקומות יהדסו, עור סוליות נעליו השחוקות יטופף על אבן, פרקט ולינולאום, והוא יוסיף לרוץ, ולמרחק זה ולא יותר, יותיר חוט הריר של יודי את שביל עקבותיו המנצנץ בכל משפטי מעשיית הגמדים הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Logik der Süße by Georg Klein. Copyright © 2010 Rowohlt Verlag GmbH, Reinbek bei Hamburg.

מיכאל מעולם לא שמע על האישה לפני כן. העוזרת סיפרה לו עליה: אין אבא, ככה אומרת המאנדי הזאת. היא גרה בכפר לידנו, בו'. העוזרת צחקה, מיכאל נאנח. כאילו לא די בכך שבימי א' הכנסייה ריקה כמעט, שהזקנים משלחים אותו לדרכו כשהוא מבקר אותם בביתם, ושהילדים מתחצפים בשיעורי הדת. זה בגלל הקומוניזם, אמר; הוא עדיין משפיע. מה פתאום, אמרה העוזרת, זה היה ככה גם קודם. האם הוא מכיר את שדה הסלק הגדול בדרך לו'? במרכז השדה יש אי. יש שם כמה עצים שהשאיר האיכר. מְתָמיד, אמרה. ושם הוא נפגש עם אישה. איזו אישה? שאל מיכאל. איזה איכר? ההוא ששמה, אמרה העוזרת, וגם אבא שלו וסבא שלו. כולם. מתמיד: גם אנחנו בסך הכול בני אדם, אתה ואני. לכל אחד יש את הצרכים שלו.

מיכאל נאנח. מאז האביב רעה את הקהילה, אך לא הצליח להתקרב אל האנשים: הוא בא מההרים, שם הכול היה שונה, האנשים, הנוף והשמים, שהיו רחבים כאן עד אין קץ ורחוקים.

היא אומרת שהיא אף פעם לא היתה עם גבר, אמרה העוזרת, את הילד עשה לה כנראה אלוהים. מאנדי הזאת, אמרה, היא הבת של גְרֵגור, השמן הקטן, נהג האוטובוס. הוא מחטיף לה כהוגן: רואים עליה את הסימנים. ועכשיו כל הכפר שואל את עצמו מי בעצם האבא. לא גרים כאן הרבה גברים שבאים בחשבון. אולי זה מרקו, בעל המסבאה. אולי איזה נווד. יפה היא הרי לא. אבל לוקחים מה שמקבלים. מאנדי הזאת, אמרה העוזרת, גם לא בדיוק חכמה גדולה: אולי היא בכלל לא שמה לב. כשקטפה דובדבנים, על הסולם. כן-כן, אמר מיכאל.

מאנדי באה לבית הכומר בדיוק כשמיכאל אכל. העוזרת הכניסה אותה, והוא הזמין אותה להתיישב ואמר שתספר. אבל היא רק ישבה שם בעיניים מושפלות ושתקה. ריח סבון עלה ממנה. מיכאל אכל והציץ שוב ושוב באישה הצעירה. היא לא היתה יפה, אבל גם לא מכוערת. בעתיד אולי תשמין. כעת היתה שופעת. היא פורחת, חשב מיכאל. והציץ בגנבה בבטן שלה ובשדיים הגדולים שנרמזו מתחת לסוודר הססגוני. האם זה הריון או אוכל – הוא לא ידע. ואז הביטה בו האישה הצעירה ומיד השפילה שוב את מבטה, והוא הסיט מעליו את הצלחת, שעוד היתה מלאה למחצה, וקם. בואי נצא לגינה.

השנה קרבה אל סופה. עלוות העצים דהתה. בבוקר היו ערפילים, כעת הסתננה בעדם השמש. מיכאל ומאנדי התהלכו בגן זה לצד זה. כבוד הכומר, היא אמרה, והוא, לא, קראי לי מיכאל ואני אקרא לך מאנדי. אז היא לא יודעת מי האבא? אין אבא, אמרה מאנדי, אני אף פעם לא… היא השתתקה. מיכאל נאנח. שש-עשרה, שמונה-עשרה, חשב, לא יותר. בתי היקרה, אמר, זה חטא, אבל אלוהים ימחל לך. "כי כה אמר אדוני אלוהי ישראל, כל נבל יימלא יין"!1

מאנדי תלשה עלה מתרזה נושנה שתחתה נעמדה, ומיכאל שאל, את יודעת איך גבר יודע אישה? עם המה-שמו, אמרה מאנדי והסמיקה והביטה בקרקע. אולי זה קרה בשנתה, חשב מיכאל, כבר היו דברים מעולם. הם למדו את זה בבית ספר, אמרה מאנדי, בשקט ובמהירות רבה אמרה: זקפה ומשגל וימים בטוחים. כן-כן, אמר מיכאל, בבית הספר. זה מה שיוצא להם מזה, לקומוניסטים, שעדיין ישבו במועצות בתי הספר.

באֵם האלוהים הקדושה, אמרה מאנדי, אני אף פעם לא… כן-כן, אמר מיכאל, ואז, בכעס פתאומי, ומאיפה נראה לך שבא הילד? נראה לך שהוא בא מאלוהים? כן, אמרה מאנדי. הוא שלח אותה הביתה.

ביום ראשון ראה מיכאל את מאנדי בין המעטים שבאו לתפילה. זו היתה, למיטב זכרונו, הפעם הראשונה שלה שם. היא לבשה שמלה פשוטה בירוק כהה, וכעת הבחין בברור בהריון. איך היא לא מתביישת, אמרה העוזרת.

למאנדי לא היה מושג. מיכאל ראה איך היא מביטה סביבה; ולא שרה בכלל כשכולם שרו, וכשקרבה למזבח לקבל את לחם הקודש, נאלץ לומר לה: פתחי את הפה.

מיכאל דיבר על עמידה איתנה בסבל. הגברת שמידט, שבאה תמיד, הקריאה מכתבי הקודש בקול שקט אך ברור. "ראו פן תמאנו לשמוע אל המדַבר, כי הן לא נמלטו הממאנים לשמוע אל המדבר עמהם בארץ: הכנסת אורחים אל תשכָּחו כי יש אשר אספו מלאכים אל ביתם ולא ידָעו."2

במהלך הקריאה עצם מיכאל את עיניו, ודימה לראות את המלאך שפקד את ביתם של בני האדם, מלאך שפניו היו פניה של מאנדי, ובטנו התקמרה תחת הגלימה הלבנה כבטנה של מאנדי תחת שמלתה. אך לפתע פתאום היה שקט מאוד בכנסייה. מיכאל פקח עיניים וראה שכולם מביטים בו בדריכות. ואז אמר: כך נוכל לומר בביטחון, "אדוני לי בעוזרי, לא אירא".3

אחרי התפילה מיהר מיכאל ליציאה ונפרד מהנשים הזקנות. כשסגר את הדלת מאחורי האחרונה ראה שמאנדי כורעת ברך מול המזבח. הוא ניגש אליה והניח את ידו על ראשה. היא הביטה בו, והוא ראה שדמעות זולגות על לחייה. בואי, אמר, והוא הוביל אותה אל מחוץ לכנסייה ומעבר לרחוב אל בית הקברות. הביטי בכל האנשים, אמר, כולם חטאו: אבל אלוהים אסף אותם אליו, וגם על החטאים שלך הוא ימחל. אני מלאה בחטאים, אמרה מאנדי, אבל לא שכבתי עם אף גבר. כן-כן, אמר מיכאל ונגע בידו בכתפה של מאנדי.

אבל כשנגע במאנדי הזאת, היה נדמה לו כאילו כל ליבו, כל גופו מתמלא שמחה שכמותה לא חש מעולם, והוא נרתע לאחור כאילו נכוותה ידו באש. ואם זה נכון? חשב.

ואם זה נכון, חשב כשצעד באותו יום אחרי הצהריים בדרך לכפר השכן. השמש זרחה, והשמיים היו רחוקים ובהירים. מיכאל היה עייף במקצת אחרי הארוחה, אבל הלב שלו חש עדיין בשמחה שזרמה מגופה של מאנדי אל גופו: ואם זה נכון?

בימי א' אחרי הצהריים שוטט תדיר אל כפר זה או אחר, צעד בשדרות בצעדים מהירים, בגשם ובשמש. אבל ביום ההוא היתה לו מטרה. קודם לכן צלצל לרופא בשם קְלָאוּס שגר שם, וביקש להיפגש אתו לשיחה: לא, הוא לא יכול לומר במה מדובר.

אותו דוקטור קלאוס היה מאנשי הסביבה, בן ונכד לאיכרים. הוא הכיר את כולם, וסיפרו שבשעת הצורך הוא מטפל גם בָּחיות. הוא גר בבית גדול בו', לבדו מאז מתה אשתו. הוא אמר שאם מיכאל רק יניח לו עם האלוהים שלו, הוא מוזמן להיכנס. כי הוא אתאיסט, אמר הרופא, לא, אפילו לא אתאיסט. הוא לא מאמין בשום דבר, גם לא בזה שאין אלוהים: הוא איש המדע, ולא האמונה. קומוניסט, חשב מיכאל ואמר כן-כן בפיהוק כבוש.

הרופא הגיש שְנאפְּס, ומכיוון שהיתה למיכאל שאלה הוא שתה את השנאפס, שתה אותו בלגימה אחת ואז שתה מיד עוד כוסית שמזג לו דוקטור קלאוס. מאנדי, אמר מיכאל, האם… וגם… הוא הזיע. היא טוענת שהילד אינו תוצאה של איחוד עם גבר, שהיא לא, אף פעם, ששום גבר לא ידע אותה… אלוהים, אתה יודע למה אני מתכוון. הדוקטור גמר את השנאפס שלו ושאל האם מיכאל באמת סבור שידי אלוהים במעשה. או המה-שמו שלו. מיכאל בהה בו בעיניים ריקות ומיואשות. הוא שתה את השנאפס שמזג לו הרופא וקם. קרום הבתולים, אמר, כל כך בשקט שבקושי היה אפשר לשמוע: קרום הבתולים. זה בהחלט יהיה נס, אמר הרופא, ודווקא אצלנו. הוא צחק. מיכאל התנצל. אני איש המדע, אמר הדוקטור, אתה איש האמונה. אנחנו לא רוצים לערבב בין הדברים. אני יודע מה שאני יודע: תאמין אתה מה שאתה רוצה.

בדרך חזרה הזיע מיכאל עוד יותר. סחרחורת תקפה אותו. לחץ דם, חשב. הוא התיישב בעשב בשולי שדה הסלק הגדול. הסלקים כבר נאספו ונחו לאורך הדרך בערימות ארוכות. השדה היה ענקי, הרחק מאחוריו נרמזה רצועת יער. ובאמצע המרחב הזה שכן האי הקטן שעליו דיברה העוזרת: במרכז השדה צמחו כמה עצים מתוך האדמה החשוכה הזאת.

מיכאל קם וצעד צעד אחד אל תוך השדה ואחריו עוד אחד. הוא הלך אל עבר האי. האדמה הלחה נדבקה לנעליו ברגבים גדולים, והוא מעד, הוא כשל, ההליכה נעשתה לו קשה. "יַאֲמץ לבבכם",4 חשב, אבל קודם לכן עלינו להיקלע לאי. והמשיך הלאה.  

פעם אחת שמע מכונית חולפת בדרך. הוא לא הסב את מבטו. הוא חצה את השדה, צעד אחר צעד, ולבסוף העצים היו קרובים יותר ופתאום הוא היה שם, וזה באמת היה אי: התלמים נחצו, נפערו, כאילו פרץ האי מתוך הקרקע וקרע את האדמה כמסך. אבל האי הזה היה גבוה בחצי מטר לערך מסביבתו. בשוליו צמח מעט עשב, שמאחוריו שיחים צפופים. מיכאל תלש ענף מאחד השיחים והסיר בו את רגבי האדמה מנעליו. אז צעד לאורך רצועת העשב הצרה והקיף את האי. במקום אחד היה פתח בסבך והוא נכנס בפתח והגיע לקרחת יער קטנה בין העצים. העשב הגבוה היה מעוך שם, ובפאתי האחו היו מושלכים כמה בקבוקי בירה ריקים.

מיכאל הרים מבט: בין צמרות העצים הציצו השמיים, כאן נראו פחות גבוהים מאשר מעל השדה רחב הידיים. השקט היה מוחלט. האוויר היה חמים, אם כי השמש כבר עמדה הרחק במערב. מיכאל פשט את הז'קט שלו והשליך אותו על העשב. ואז, בלי להבין בדיוק מה הוא עושה, פתח את כפתורי חולצתו ופשט את החולצה ואת הגופייה, חלץ נעליים, פשט מכנסיים ותחתונים ולבסוף גם גרביים. הוא הסיר את השעון והשליך אותו על ערמת הבגדים, וכך נהג גם במשקפיים ובטבעת שנתנה לו במתנה אמו, שתגן עליו. ועמד שם, ממש כשם שברא אותו אלוהים: חשוף כסימן.

מיכאל הביט בשמיים, וחש קשור אליהם יותר מאי פעם. הוא נשא את זרועותיו אל על, אחר כך הרגיש שוב בסחרחורת של קודם, והוא צנח לפנים על ברכיו וכרע שם, עירום ובזרועות נשואות. הוא החל לשיר, בשקט ובקול צרוד, אבל לא היה די בכך. על כן צעק, צעק חזק ככל שיכול. כי הוא ידע שכאן יכול לשמוע אותו רק אלוהים, שאלוהים שומע אותו ומשקיף עליו ממרומים.

וכשחצה שוב את השדה ופנה אל ביתו חשב על מאנדי, והיא היתה קרובה אליו ממש, כאילו היא בתוכו. שעל כן חשב: אני אספתי מלאך, ולא ידעתי.

כשחזר לביתו הוציא מיכאל מן המזנון הישן בקבוק שנאפס שהביא לו במתנה איזה איכר לאחר הלווייתה של אשתו, ומזג לעצמו כוסית קטנה ועוד אחת. אחר כך נשכב והתעורר רק כשהעוזרת קראה לו לארוחת הערב. ראשו כאב.

ואם זה נכון? אמר כשהעוזרת הביאה את האוכל. מה נכון? מאנדי. אם הילד ניתן לה? מי נתן לה? הרי גם הארץ הזאת שממה, אמר מיכאל. מאיפה לנו לדעת, בעצם, שהוא לא מטה את עינו דווקא לכאן, שמכל ילדיו דווקא לזו נטה חסד, למאנדי הזאת. העוזרת הנידה בראשה באי הסכמה: האבא נהג אוטובוס. ויוסף לא היה נגר? אבל זה היה מזמן. האם היא לא מאמינה שאלוהים חי גם כיום? ושישו יבוא בשנית? כן, בטח. אבל לא כאן. מיהי בכלל המאנדי הזאת? היא שום דבר. מגישה במסעדה בו', עובדת זמנית.

"לא יפָּלא מאלוהים כל דבר",5 אמר מיכאל, "אמן אני אומר לכם, המוכסים והזונות יקדמו אתכם לבוא אל מלכות האלוהים".6 העוזרת עשתה פרצוף ונעלמה למטבח. מיכאל מעולם לא הצליח לשכנע אותה לאכול יחד אתו: היא אמרה תמיד שהיא לא רוצה, שבכפר מדברים. מדברים על מה? גם אנחנו בסך הכול בני אדם, אמרה, לכל אחד יש צרכים.

אחרי ארוחת הערב יצא שוב מיכאל מהבית. הוא הלך במורד הרחוב והכלבים בחצרות נבחו כמו משוגעים, ומיכאל חשב, מוטב היה תשימו מבטחכם באל ולא בכלבים שלכם. אבל ככה זה עם הקומוניסטים: עליו היה מוטל להאיר את עיניהם, והוא לא הצליח. לכנסייה לא באו יותר אנשים מאשר באביב, ומי שרק רצה היה יכול לשמוע מדי יום על ניאוף והוללות. 

מיכאל הלך לבית האבות וביקש את גברת שמידט, זו שהקריאה מכתבי הקודש מדי יום א'. אם היא עוד ערה, אמרה בחוסר חשק האחות אוּלה, ונעלמה. קומוניסטית, חשב מיכאל, בטוח. הוא ראה את זה עליהם, על הקומוניסטים, ראה מה הם חושבים כשהם רואים אותו. אבל כשמת אחד מהם בכל זאת קראו לו. שיזכה לקבורה מכובדת, אמרה בדיוק האוּלה הזאת פעם, כשהוטל עליו לקבור אדם שמימיו לא ביקר בְּכנסייה.

הגברת שמידט עוד היתה ערה. היא ישבה על הכורסה שלה וצפתה ב"מי רוצה להיות מיליונר". מיכאל לחץ את ידה, ערב טוב, גברת שמידט. הוא לקח לעצמו כיסא והתיישב לידה. היא מקריאה יפה, אמר, והוא רצה להודות לה על זה פעם. הגברת שמידט קדה לו בכל גווה. מיכאל הוציא מהתיק כרך קטן של כתבי הקודש, כרוך בעור. היום אני רוצה להקריא לך משהו, אמר. ובזמן שהמנחה בטלוויזיה שאל איזו עיר נהרסה בהתפרצות הר געש בשנה השבעים-ותשע להולדת המשיח, טרויה, סדום, פומפיי או בבל, קרא מיכאל בקול הולך וגובר. "באחרית הימים יבואו לצים הולכים אחרי תאוות נפשם ויתלוצצו לאמר: איה הבטחת בואו כי מאז שכבו האבות הכול עומד כמו מראשית הבריאה! וזאת האחת אל תיעלם מכם חביבי שיום אחד כאלף שנים בעיני אדוני ואלף שנים כיום אחד. והוא קרא, בוא יבוא יום אדוני כגנב בלילה אז השמים בשֹאון יחלֹפו והיסודות יבֹעֲרו והתמוגגו והארץ והמעשים אשר עליה ישָרֵפו."7

ובזמן שמיכאל קרא הנהנה הזקנה בלי הרף: גווה התנודד לפנים ולאחור, כאילו כל גופה אומר הן גדול. ואז דיברה סוף סוף ואמרה: זה לא סדום, זה לא בבל. זאת טרויה?

יתכן שהיום קרוב מכפי שנדמה לנו, אמר מיכאל. אבל אף אחד לא יידע. אני לא יודעת, אמרה גברת שמידט. הוא יבוא כגנב בלילה, אמר מיכאל וקם. טרויה, אמרה גברת שמידט. הוא הושיט לה את ידו. היא לא הוסיפה דבר ולא הביטה בו כשיצא מהחדר. פומפיי, אמר המנחה, פומפיי, אמרה הגברת שמידט.

אף אחד לא יידע, חשב מיכאל בדרכו הביתה. הכלבים של הקומוניסטים נבחו ובמקום אחד בלטה אבן מהקרקע והוא ניטח אל שער עץ. אז נבח עוד יותר הכלב שמאחוריו, ומיכאל מיהר הלאה, שלא יראה אותו איש. אבל הוא לא הלך חזרה אל ביתו אלא יצא מן הכפר.

חצי שעה ארכה הדרך לו'. פעם התקרבה מולו מכונית. הוא ראה את אור הפנסים הרבה זמן מראש והסתתר מאחורי אחד מעצי השדרה עד שעברה. האי היה רק כתם כהה בשדה האפור, והוא נראה קרוב יותר מאשר בשעות היום. כוכבים הבליחו: נהיה קר.

ברחובות בו' לא היתה נפש חיה. האורות דלקו בבתים ובפנס הרחוב, במקום שבו הצטלב הרחוב האחד בשני. מיכאל ידע איפה גרה מאנדי. כשהגיע אל שער הגן עמד והשקיף על הבית הקטן, בן הקומה האחת. במטבח ראה צללים מתנועעים. היה נדמה שמישהו מדיח כלים. חמימות פשטה בלבו של מיכאל. הוא נשען על שער הגן. אז שמע מקרוב ממש נשימה ופתאום נביחה עזה, יבבנית. הוא זינק לאחור ויצא בריצה. טרם הספיק להתרחק מאה מטר משם נפתחה דלת הבית ואלומת אור האירה בחשכה וקול של גבר קרא: סתום ת'פה!

באחד הימים ההם הלך מיכאל למסעדה בו', כי העוזרת שלו אמרה לו שמאנדי עובדת שם. וכך היה.

החלל היה גבוה. הקירות הצהיבו מרוב עשן סיגריות, החלונות היו עכורים, הרהיטים ישנים, ושום פריט לא תאם את משנהו. לא היה שם איש מלבד מאנדי, שעמדה מאחורי הדלפק כאילו זה מקומה, ידיה מונחות לפניה על המשטח. היא חייכה והשפילה מבט, ולמיכאל היה נדמה שפניה קורנות בחדר הקודר. הוא התיישב ליד שולחן קרוב לכניסה, מאנדי ניגשה אליו, הוא הזמין תה, היא נעלמה. רק שלא יבוא אף אחד, חשב. אז הביאה מאנדי את התה. מיכאל בחש בו סוכר. מאנדי עדיין עמדה ליד השולחן. מלאך לימיני, חשב מיכאל. הוא לגם לגימה מהירה ונכווה. אז דיבר, ובתוך כך לא הביט במאנדי והיא לא הביטה בו.

את היום ואת השעה אף אחד לא יודע, גם לא מלאך השמים, גם לא הבן, רק האב לבדו. כמו בימי נוח, כך יהיה בואו של בן האדם. כי כמו שבימים שלפני המבול אכלו ושתו, נישאו ונשאו ולא חשדו בדבר עד שבא המבול וסחף את כולם, כך יקרה גם כשיבוא בן האדם.

רק עכשיו הביט מיכאל במאנדי, וראה שהיא בוכה. אל תראי, אמר. אז קם והניח את ידו על ראשה של מאנדי, והשתהה, ואחר הניח את האחרת על בטנה. יקראו לו ישו? שאלה חרש מאנדי. מיכאל התחבט. על זה עוד לא חשב בכלל. "הרוח באשר יחפוץ שם הוא נושב ואתה תשמע את קולו ולא תדע מאין בא ואנא הוא הולך."8  

אז נתן למאנדי את המדריך הקטן לנשים צעירות ואמהות לעתיד שחילקה הכנסייה ושעל פיו ידע כל מה שידע, ואמר למאנדי לבוא לשיעורי הדת ולתפילות, זה הכי חשוב עכשיו, היא צריכה להשלים הרבה.

חלפו החודשים. סתיו פינה מקומו לחורף, שלג ראשון ירד וכיסה הכול, את הכפרים, את היער ואת השדות. חורף נפרש על הארץ, וריחם החמוץ של תנורי העצים נח על הרחובות.

מיכאל יצא להליכות ארוכות בסביבה, הוא הלך מכפר אל כפר ושוב חצה את שדה הסלק הגדול, שהיה קפוא עכשיו, אל האי. ושוב עמד שם ונשא ידיים אל על. אבל העצים היו חשופים והשמים רחוקים. מיכאל חיכה לאות. הוא לא בא: לא היה בשמים כוכב שלא היה שם קודם, לא מלאך בשדה לדבר איתו, לא מלך ולא רועה ולא טלה. אז התבייש וחשב, לא אני נבחרתי. היא, מאנדי, תקבל את האות, בפניה יופיע המלאך.

מאנדי הגיעה עכשיו מו' על וספה, לשיעורי הדת בימי רביעי ולכנסייה מדי יום ראשון. הבטן שלה גדלה, אבל פניה נהיו צרות יותר וחיוורות. אחרי התפילה נשארה בכנסייה עד שהלכו כולם, ואז ישבה ליד מיכאל על אחד הספסלים, והם שוחחו חרש. הילד, אמרה, אמור לבוא לעולם בפברואר. הלוואי שהיה בא בחג המולד, חשב מיכאל, הלוואי שבפסחא. אבל חג המולד כבר בפתח והפסחא רק בסוף מרץ: נראה.

אז הציצה בדלת העוזרת ושאלה, אם האדון הכומר חושב אולי לאכול צהריים. כמה היא טורחת, בלי מילה טובה, שום דבר, ואז הוא משאיר חצי. מיכאל אמר שמאנדי תישאר לארוחה, למה לא, הרי יש מספיק לשניים. לשלושה, אמר, והם חייכו שניהם בביישנות. למה שלא נפתח ישר מסבאה, אמרה העוזרת כשהניחה סכו"ם שני. היא הטיחה את הקערות על השולחן ונעלמה בלי מילה ובלי לאחל להם בתיאבון.

מאנדי סיפרה שאבא שלה מציק לה, הוא רוצה לדעת מי אביו של הילד, והוא רותח כשהיא אומרת: אלוהים הטוב בכבודו ובעצמו. לא, הוא לא מכה אותה. רק סטירות, אמרה, האמא גם. היא רוצה לעזוב את הבית. הם אכלו בדומייה, מיכאל לא הרבה, אבל מאנדי לקחה שתי תוספות. טעים? שאל. היא הנהנה והסמיקה. אז אמר: את יכולה לגור כאן בבית הכומר, מקום לא חסר. מאנדי הביטה בו בחשש.

זה לא, אמרה העוזרת. מיכאל שתק. אחרת אני עוזבת, אמרה העוזרת. מיכאל המשיך לשתוק. הוא שילב ידיים. הוא חשב על בית לחם. הפעם לא, חשב. והמחשבה הפיחה בו עוז. אני עוזבת, אמרה העוזרת, ומיכאל הנהן באיטיות. אדרבה, חשב: הרי כבר ניחש, שהעוזרת הזאת היתה בעבר קומוניסטית ומי יודע מה עוד. משום שתמיד אמרה שגם היא רק בן אדם, ומשום שקראו לה קָרולה, שם של עובדי אלילים. הוא הרי שמע את הסיפורים עליה ועל קודמו, שהיה נשוי: בחדר תשמישי הקדושה, כך אמרו. עד כדי כך. האישה הזאת לא צריכה לבוא אליו בטענות. בטח לא היא. וגם לבשל כמו שצריך היא לא יודעת.

העוזרת נעלמה במטבח, ואז נעלמה מהבית, כי זה לא היה הוגן וגם לא מכובד. ומאנדי עברה לשם: היא היתה העוזרת החדשה, ככה סידרו וסיכמו את זה עם ההורים. היא אפילו קיבלה כסף. אבל מאנדי הרי כבר היתה בחודש החמישי, והבטן שלה היתה גדולה כל כך שהיא התנשפה כפרה כשעלתה במדרגות, ומיכאל פחד שעלול לקרות משהו לילד, כשהוציאה באחד הימים את השטיחים הכבדים אל חזית הבית.

מיכאל חזר מאחד הטיולים שלו וראה את מאנדי בחזית הבית דופקת בשטיחים. אז אמר שהיא צריכה לשמור על עצמה והחזיר את השטיחים לבית במו ידיו, אם כי בקושי עמד בזה: כי גופו בהחלט לא היה מהחזקים. בחג המולד הכול צריך להיות נקי, אמרה מאנדי. זה שימח את מיכאל ונראה לו סימן טוב. מלבד זה לא גילה למען האמת אמונה רבה אצל האישה הצעירה, גם אם נשבעה באם אלוהים הקדושה והיתה משוכנעת בכל לבה שהילד שלה הוא ישו-תינוק, כמו שאמרה. היא כן אמרה שהיא פרוטסטנטית. אבל יותר מזה לא אמרה. בלבו של מיכאל החלו לעלות ספקות. הוא בוש בעצמו על הספקות האלה, אבל הם הופיעו והם הרעילו את אהבתו ואת אמונתו.

מאותו רגע ואילך עשה מיכאל את כל מלאכות הבית בעצמו. אבל מאנדי בישלה בשבילו, והם אכלו ביחד בחדר האוכל החשוך, בלי לדבר הרבה. בערבים עבד מיכאל שעות ארוכות. הוא קרא בכתבי הקודש, וכששמע שמאנדי יוצאת מהאמבטיה חיכה חמש דקות, כבר לא היה יכול בכלל לעבוד, עד כדי כך שמח. אחר כך דפק בדלת חדרה של מאנדי והיא קראה, יבוא, יבוא. וכבר שכבה במיטה, ושמיכתה משוכה עד הצוואר. הוא היה מתיישב לידה ומניח את ידו על מצחה או על השמיכה, במקום שתחתיו היתה הבטן שלה.

פעם שאל אותה על חלומותיה: הרי חיכה לאות. אבל מאנדי לא חלמה. היא ישֵנה עמוק וחזק, אמרה. על כן שאל אותה אם אמנם לא היה לה מעולם חבר או משהו מעין זה, אם אמנם לא מצאה מעולם דם על המצעים. לא בזמן המחזור, אמר, וחש תחושה משונה ביותר כשדיבר איתה כך. אם זאת אֵם האלוהים החדשה, חשב, מה יהיה דיני אז. על כך לא השיבה מאנדי דבר. היא בכתה ושאלה אם הוא לא מאמין לה. הוא הניח יד על השמיכה ועיניו התלחלחו. "האב נתן לנו להיקרא בני האלוהים ובניו אנחנו", אמר. "על כן העולם אינו יודע אותנו יען כי אותו לא ידע".9 את מי? שאלה מאנדי.

פעם הסיטה את השמיכה ושכבה שם מולו בכתונת הלילה הדקה שלה. קודם לכן הניח את ידו על השמיכה, והרים אותה, וכעת ריחפה באוויר מעל בטנה של מאנדי. הוא זז, אמרה מאנדי ולקחה את ידו בשתי ידיה ומשכה אותה מטה אל בטנה, לחצה אותה אל הבטן העגולה, ומיכאל לא היה מסוגל להרים את היד, היא נחה שם, איטית וכבדה כחטא.

חג המולד חלף. בערב החג הלכה מאנדי לבית הוריה, אבל למחרת כבר חזרה. לא באו הרבה אנשים לכנסייה. בכפר דיברו על מיכאל ומאנדי, מכתבים נשלחו לבישוף, מכתבים נשלחו בחזרה. היתה שיחת טלפון, ואיש אמונו של הבישוף נסע באחד מימי א' לכפר וישב עם מיכאל ושוחח איתו. ביום ההוא אכלה מאנדי במטבח. היא היתה נסערת מאוד, אבל כשהלך האורח לדרכו אמר מיכאל שהכול בסדר: הבישוף יודע, שבאזור הזה יש הרבה טינות ושחלק מהקומוניסטים הוותיקים ממשיכים להילחם בכנסייה ולזרוע מחלוקת.

ככל שחלף הזמן גדל הילד ואיתו בטנה של מאנדי, שגדלה עוד ועוד גם אם מיכאל האמין כבר מזמן שאינה יכולה לגדול עוד יותר. כאילו כבר אינה שייכת לגוף הזה. ומיכאל הניח את ידיו על הילד המתהווה וחש בָּאושר.

הבהלה באה כשיצא שוב לטייל באחד הימים אחרי הצהריים. מיכאל הבחין שהשאיר את כתבי הקודש בבית. הוא חזר על עקבותיו וכעבור חצי שעה כבר היה שוב בביתו. חרש נכנס, חרש עלה במדרגות. מאנדי ישנה עכשיו לעתים קרובות גם בשעות היום, והוא לא רצה להעיר אותה אם אמנם היא ישנה. אבל כשנכנס לחדרו מאנדי עמדה שם עירומה: עמדה מול המראה הגדולה, שהיתה מקובעת בדלת ארון הבגדים. הביטה במראה, עמדה בצדודית מולה ועל כן גם מול מיכאל, שראה הכול. אבל מאנדי שמעה אותו ופנתה אליו, והם הסתכלו זה בזה, כמות שהם.

מה את מחפשת כאן בחדר שלי, שאל מיכאל וקיווה שמאנדי תתכסה בידיה, אבל היא לא עשתה זאת. כי ידיה היו תלויות לצידה כמו עלים של עץ, ובקושי זזו. היא אמרה שאצלה אין ראי, והיא רצתה להסתכל על הבטן הזאת שצמחה לה. מיכאל ניגש אל מאנדי על מנת שלא יצטרך להביט בה יותר. אז נגעה אחת מידיו בידיה והוא כבר לא חשב בכלל על כלום, כי הוא היה עם מאנדי והיא איתו. וכך קרה שידו של מיכאל נחה שם כאילו נולדה זה עתה: מתוך הפצע הזה עצמו, החַיה.10

אז נרדם מיכאל, וכששב והתעורר חשב, אלוהים, מה עשיתי… שכב מכווץ במיטה וכיסה בידו את חטאו, שהיה גדול. דמה של מאנדי היה העדות שלה וההוכחה שלו, והוא התפלא רק על כך שהיסודות לא מתמוגגים בשרפה והשמים לא נפתחים או קורסים עליו: כדי להרוג ולהעניש אותו בברק או במאורע אחר. אבל זה לא קרה.

השמים לא נפתחו גם כשמיכאל מיהר לאורך השדרה בדרך לו'. הוא רצה להגיע לאי בשדה והלך על התלמים הקפואים בצעד מהיר וכושל. מאנדי ישנה כשיצא מהבית, מאנדי הזאת שאסף אל ביתו.

הוא הגיע לאי והתיישב על השלג. הוא פשוט לא היה מסוגל לעמוד עוד, עד כדי כך היה עייף, עד כדי כך עצוב ואבוד. כאן יישאר ולא ילך עוד מכאן. שימצאו אותו, האיכר והאישה ההיא, כשהנאפופים שלהם יביאו אותם לכאן באביב.

נהיה חשוך והיה קר. ערב ירד. ומיכאל ישב עדיין על האי שלו בשלג. הרטיבות חדרה דרך מעילו והוא קפא והצטנן. "אל נא נאהב במילין", חשב, "ובלשון. כי אם בפועל ובאמת."11 כך הוביל אלוהים אותו אל מאנדי ואת מאנדי אליו: שיאהבו זה את זה. כי היא לא היתה ילדה, היא היתה בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה. והאם לא נאמר, שאיש לא יידע? הלא נאמר, בוא יבוא היום כגנב? ולכן חשב מיכאל: אני לא יכול לדעת. ואם היה זה רצון האל שתקבל אליה את ילדו, הרי זה רצון האלוהים שקיבלה אליה אותו: שהרי הוא פועלו ויצירו של האל.

בין העצים ראה מיכאל רק כמה כוכבים בודדים. אבל כשיצא מהמחסה ופנה לשדה ראה את כל הכוכבים שאותם ניתן לראות רק בלילה קר, ולראשונה מאז הגיע הנה לא חשש מהשמיים האלה. והוא שמח שהשמיים רחוקים כל כך, והוא עצמו קטן כל כך בשדה האינסופי הזה. אפילו אלוהים יצטרך להסתכל פעמיים כדי לראות אותו.

עד מהרה היה שוב בכפר. הכלבים נבחו, ומיכאל זרק אבנים על שערי החצרות ונבח בעצמו וחיקה את הכלבים, את היללות והיבבות המטופשות שלהם, וצחק כשיצאו מגדרם מרוב זעם והתלהבות: ובעצמו יצא לגמרי מגדרו.

בבית הכומר דלק אור, וכשמיכאל נכנס הריח מיד את האוכל שבישלה מאנדי. ובעת שחלץ את נעליו הרטובות ופשט את המעיל הכבד הופיעה היא בפתח המטבח והביטה בו בפחד. נהיה קר, אמר, והיא אמרה שהאוכל מוכן. אז ניגש מיכאל אל מאנדי ונשק לה על פיה: ואיך שפיה חייך. אך בארוחת הערב התחבטו בשם שייקרא לילד, ובשמו השני. בברכת לילה טוב הושיטו זה לזו ידיים והלכו כל אחד לחדרו.

בינואר, כאשר נעשה קר וקר עוד יותר, וכמעט לא היה אפשר לחמם עוד את הבית הישן, עברה מאנדי באחד הערבים מחדר האורחים לחדרו החמים יותר של בעל הבית. היא נשאה את שמיכתה צמודה לגופה ונשכבה ליד מיכאל. הוא זז הצידה בלי לומר מילה. ובלילה ההוא ובכל הלילות שלאחריו שכבו באותה המיטה וכך למדו להכיר ולאהוב זה את זה עוד ועוד. ומיכאל ראה הכול, ומאנדי לא התביישה.

אבל האם זה חטא? כי הוא רצה לדעת. והאם לא הוכיחה מאנדי בדמה, שילדו של אלוהים הוא שגדל שם, ילד הטוהר? אבל האם יכול הטוהר לדור בכפיפה אחת עם הטומאה?

וכאשר מיכאל כבר לא האמין שיקרה הדבר, שדבריו יגיעו אל האנשים והקומוניסטים בכפר הזה – אז נודע להם הנס שאירע, ולא היה אפשר לומר כיצד: כי האנשים באו לדלת ודפקו. הם באו בלי מילים גדולות והביאו מה שהיה להם. השכנה הביאה עוגה. היא אפתה בביתה, אמרה, ושתי עוגות לא דורשות יותר עבודה מאחת. והאם מאנדי מסתדרת?

ביום אחר בא מרקו, בעל המסבאה, ושאל כמה זמן עוד נשאר לה. מיכאל הזמין אותו לחדר האוכל וקרא למאנדי והכין תה במטבח. והם ישבו שלושתם אל השולחן ושתקו, כי לא ידעו מה לומר. מרקו הביא איתו בקבוק קוניאק והעמיד אותו מולו. הוא אמנם יודע, אמר, שזה לא הדבר המתאים לילד קטן, אבל אולי, אם יתקוף אותו פעם שיעול. אז רצה שיסבירו לו את הדבר, וכשמיכאל עשה זאת הביט מרקו באי-אמון במאנדי ובבטן שלה. זה באמת בטוח, שאל, ומיכאל אמר, אף אחד לא יודע, אף אחד לא יכול לדעת. כי בעצם זה די לא סביר, אמר מרקו. הוא אחז שוב בקוניאק והביט בבקבוק. הוא נראה כמהסס, אחר כך העמיד אותו על השולחן ואמר, שלושה כוכבים, זה הכי טוב שאפשר להשיג כאן. לא זה של הלקוחות. והיה מעט נבוך וקם וגירד את פדחתו. בקיץ עוד רכבת איתי על האופנוע, אמר וצחק, איזה דבר. הם הלכו לשחות, החבורה כולה, באגם ליד פ'. מי היה מאמין.

כשהלך מרקו עמדה בגינה הגברת שמידט, שהביאה את מה שסרגה לילד. יחד אתה באה מבית האבות האחות אוּלה, שעליה הרי חשב מיכאל שהיא קומוניסטית. אבל גם היא הביאה משהו, צעצוע, ורצתה שמאנדי תיגע בה.

כך באו בזה אחר זה. השולחן בחדר האוכל היה עמוס במתנות, ובארון עמדו עשרה בקבוקי שנאפס או יותר. הילדים הביאו ציורים של מאנדי והילד ולפעמים הופיעו עליהם גם מיכאל וגם שור וחמור.

עד מהרה הגיעו גם האנשים מו' ומכפרים אחרים בסביבה, ורצו לראות את האם לעתיד וביקשו ממנה עצות בענייניהם הקטנים. ומאנדי נתנה עצה, וניחמה, ולפעמים רק הניחה יד על זרועם או על ראשיהם, בלי לומר כלום. עד כדי כך הרצינה ושַקטה, שגם מיכאל ראה אותה לגמרי מחדש, ואחרת. ועשה כל מה שנדרש לעשות. אפילו בכפר הניחו בימים ההם לכמה מריבות, ואפילו הכלבים נראו עכשיו פראיים פחות כשמיכאל עבר ברחובות, ובחלק מהבתים תלו שוב על הדלתות והחלונות את הזרים והכוכבים מקש של חג המולד: כי בכפר כולו שררה השמחה, כאילו חגו של המשיח עוד לפניהם. כולם ידעו את זה, אך איש לא אמר את הדברים מפורשות.

פעם בא גם דוקטור קלאוס, לבדוק שהכול בסדר. אבל כשדפק בדלת מיכאל לא פתח. הוא ישב עם מאנדי בקומה העליונה, והם היו שקטים כילדים והשקיפו מהחלון, עד שראו את הרופא הולך לדרכו.

למחרת הלך מיכאל לו' אל הרופא. ההוא מזג שנאפס ושאל מה בעצם המצב עם מאנדי הזאת. מיכאל לא שתה מהשנאפס. הוא אמר רק שהכול בסדר, ואין צורך ברופא. והסיפורים האלה? "אשר מאֶרץ מאֶרץ הוא ומארץ ידבר",12 אמר מיכאל. כך או כך, אמר הרופא, הילד ייוולד בארץ ולא בשמים. ואם תזדקקו לעזרה קראו לי ואבוא. אז לחצו ידיים ולא אמרו עוד דבר. אך מיכאל חזר לכפר ולבית האבות ולאחות אולה. כי היא עצמה ילדה ארבעה ילדים וידעה איך זה. והיא הבטיחה לו לסייע כשתגיע השעה.

אך כשבא פברואר הגיעה השעה: והילד נולד. מיכאל סייע למאנדי ולאחות אוּלה שאותה זימן. כאשר נפוצה השמועה התכנסו ברחוב אנשי הכפר וחיכו דומם מול הבית, שיקרה הדבר. וכבר החשיך עד שאירע והילד נולד והאחות אולה ניגשה לחלון ונשאה אותו אל על: שייראו אותו כולם בחוץ. אבל זו היתה בת.

מיכאל ישב על מיטתה של מאנדי ואחז בידה והביט בילדה. היא לא יפה, אמרה מאנדי, אבל זו היתה שאלה. והאחות אוּלה שאלה את האם הטרייה: לאן בעצם היא רוצה ללכת עכשיו עם הילדה, הרי היא כבר לא יכולה לנהל את משק ביתו של הכומר בתשלום. אז אמר מיכאל: "אשר לו הכלה הוא החתן".13 והוא נישק את מאנדי לעיני האחות. והיא סיפרה אחר כך לכולם: שכך הובטח.

אך משום שלא יכלו כמובן לקרוא לילדה ישו, קראו לה סנדרה. ואם אנשי הכפר האמינו שלמענם נולד הוולד הזה, הרי שהוא יכול באותה מידה להיות גם ילדה. וכולם היו מרוצים ושמחו.

ביום א' הבא היתה הכנסייה מלאה מכפי שהיתה מזה זמן. על הספסל הקדמי ישבה מאנדי עם הילדה. העוגב ניגן, וכאשר תמה הנגינה עלה מיכאל לדוכן וכה אמר: האם זה הילד שלו מחכה העולם זמן רב כל כך, את זה איננו יודעים ולא נוכל לדעת. הלוא אף אתם ידעתם היטב כי יום אדוני כגנב בלילה כן יבוא. אבל אתם, אחי ואחיותי, לא בחושך אתם. כי הנרדמים נרדמים בלילה והמשתכרים משתכרים בלילה. ואנחנו בני היום נתפכח נא.14

"הנולד מן הבשר בשר הוא," אמר מיכאל, "והנולד מן הרוח רוח הוא."15 אך אנו, חביבי, רוצים להיקרא בני האלוהים.16


*דימוי: © אלכסי קונדקוב.

      "כַּמָּה מַהֵר מִתְאָרֶכֶת הַשּׁוּרָה הָאֲפֵלָה.
          כַּמָּה מַהֵר מִתְרַבִּים הַנֵּרוֹת הַכְּבוּיִים." 

נרות, קוואפיס (בתרגום יורם ברונובסקי)

"פעם, המלחמות ניקו את העולם מבני אדם. בזמנים של שלום, כמו עכשיו, האסונות עושים את העבודה הזאת. אל תסתכל עלי ככה: זה המצב, נקודה."

הקשישה הצביעה על מסך הטלוויזיה הזעיר באצבע מנוונת מדלקת מפרקים. רק לפני שלושה חודשים הסכימה לעבור לבית אבות ובהתחלה היא עינתה את בנה ללא הרף: היא היתה זקוקה לטלוויזיה בחדר שגרה בו לבדה, צורך דחוף וחיוני, כי אם תמות בלי לדעת כיצד הוכרע משפטו של לוחם השוורים הנואף היא לא תסלח לו לעולם. היא איימה עליו בכמה מקרים שאם לא ימלא את משאלתה הכמעט אחרונה, כשימות היא תמצא אותו בגיהינום ותנעץ בו את שיניה התותבות. "יישאר לך סימן לנצח," היא איימה ותקעה בו את אחד משלושת מקלות ההליכה שתמיד החזיקה בהישג יד, תלויים על ספה שאמורה, לכאורה, לספק ישיבה נוחה לאורחיה.

הבן התמהמה שלושה שבועות בקניית המכשיר ומאז הוא פועל יום ולילה בקול גבוה, משום שהקשישה חירשת כמעט לגמרי. היא פספסה את מהדורות הצהריים והערב של החדשות כי בשעות האלה הדיירים – זקנים בלים היא כינתה אותם – אכלו צהריים או ארוחת ערב בחדר האוכל, אבל כל אחר הצהריים וחלק מהלילה היא עקבה באדיקות אחרי תכניות הרכילות. לוחם השוורים ישב במאסר. הסיפור שלו, שלא עניין עוד איש, הוחלף בזה של מנתח שאנס את המטופלות שלו אחרי שהזריק להן חומר הרדמה: כל פיסה של מידע חדש היתה עסיסית יותר מקודמתה, מה שהבטיח עלייה קבועה באחוזי הצפייה.

בערב ההוא הציגה הזקנה את הסברה שלה בדבר צפיפות היתר על פני כדור הארץ למיגל, הנכד היחיד שביקר אותה. הוא הלך פעם בשבוע, כשסיים לעבוד במספרת הכלבים, ואחרי שספג את ההערה הקבועה על כך שנודף ממנו סירחון כלבים, נאלץ תמיד להקשיב לתאוריה כלשהי שקשורה לתוכנית טלוויזיה שבדיוק שודרה. מיגל ידע יותר על לוחם השוורים העצור ועל המנתח האנס מאשר על סבו, שמת כשהיה בן שלוש: אילו היה הנתון הזה עולה בדעתו, קרוב לוודאי שהיה מתאמץ להעלות חיוך על פניו, משום שהוא ניסה בכל כוחו שלא להיקלע למועקה ולמרירות. בערב ההוא הסביר הקריין שמאתיים חמישים וחמישה אנשים נספו בשרפה בדיסקוטק בברזיל. למספר הזה יש להוסיף עוד שלוש מאות פצועים, שליש מהם במצב קשה ואפילו אנוש.

"בארצות האלה, הם זקוקים לאסונות בקנה מידה עצום. אם הם לא יחסלו כמה מאות במכה, לא יהיה מספיק אוכל לכולם."

"טוב, מספיק סבתא. את יודעת שאני לא אוהב לשמוע אותך מדברת ככה."

"ואני לא אוהבת שאסונות קורים, אבל הם חייבים לקרות. אין ברירה."

הנכד התחיל לדבר על השגרה שלו, בכוונה להחליף נושא. בעשר בבוקר הוא מרים את התריס של מספרת הכלבים – ששמה "המספריים של מיקי" – מוכן ומזומן לצלוח את התספורת הראשונה של יום העבודה.

"אני לא מבינה מה אתה מוצא בעבודה הזאת, לסדר את השיער לכלבלבים האלה. אתה בטוח שאתה מתנקה כמו שצריך לפני שאתה חוזר הביתה?"

"כן, סבתא, כן."

"אני ממש מאמינה לך."

לפני שפתח את החנות, ערך מיגל את הקנייה השבועית והוציא את אלביס לטיול בפארק. מיגל לא סיפר לסבתו על חיית המחמד שלו. הוא התאהב בכלב זמן קצר אחרי שניקי עזבה אותו. הוא היה כלבלב קטן, עצבני ובעל מבט חודר. הוא ראה אותו בחלון הראווה של החנות לחיות מחמד בדרך לעבודה. אחרי שראה אותו כל יום במשך שבוע, הוא החליט שאם איש לא יקנה אותו בתוך שלושה ימים, הוא ייקח אותו הביתה. "כלב קטן כל כך לא יכול לעשות הרבה בעיות," אמר לו המוכר כשנכנס לחנות בכוונה לאמץ את החיה במחיר סביר. אלביס בא מרחוק, גזע המבוסס על "אינגליש טוי טרייר" שהתחילו להשביח בשנות החמישים והיה אהוב מאוד על האצולה הרוסית. במשך שנים הצליחו האדונים להחזיק את כלביהם במחתרת: השלטון הקומוניסטי לא סבל מותרות משום סוג, לא כל שכן מותרות מערביים. ה"אינגליש טוי טרייר" היה ל"כלב רוסי קטן" (Русскийтой), ועד מהרה הפסיק לצוד עכברים – מטרתו המקורית של הגזע – והתמסר לתעלולים החמודים האופייניים ליונק במשקל שני קילו. הוא שעשע באותה התלהבות ילדות צנומות, נערות שהתוודעו זה עתה לזעם הוודקה, אימהות בעלות מבט עגמומי ואבות בעלי שפם עבה,  מחווה לסטלין שנראתה יותר כמו קריצה להדר המלכות המבוזבז של אריות הים.

הודות לאלביס, התגבר מיגל על הטעם המר של הפרידה מניקי. הם היו ביחד חמש שנים ואף על פי שהגיעו לנקודת קיפאון – לא היה טעם להתכחש לזה – הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שהיא תחליט להתחיל מחדש בקלגנפורט, עיר אוסטרית קטנה.

"תן לי קצת זמן, מיגל," היא אמרה לו ואחזה בידו, כאילו היה ילד. "אני חייבת לוודא שאני עדיין חיה."

הוא היה בטוח שניקי עוזבת לקלגנפורט עם מישהו. הוא קיווה שהשהות שלה בקלגנפורט לא תהיה אידיאלית כפי שציפתה והיא תחזור לברצלונה עם הזנב בין הרגליים. גם היא, שחשבה שזה פשע להחזיק חיה בדירה, לא ידעה על קיומו של אלביס. היא דיברה עם החבר שלה לשעבר בטלפון פעם בשבוע ולעתים קרובות מיגל ואלביס הביטו זה בזה ברוך בזמן שהשיחה נעשתה קשה יותר ויותר. אלביס אף פעם לא נבח: אבותיו חיו בשולי החוק, תחת האיום המתמיד שהמשטרה הקומוניסטית תגלה אותם והוא, כמו רוב בני מינו, ירש את הנטייה לשקט.

"לאבד בת זוג ולקחת כלב זה שילוב מוזר," אמר לעצמו מיגל בזמן שטייל עם אלביס והבחין בבחורה כלשהי נועצת עיניים בכלב שלו. החיבה המידית שהן מרגישות לכלבלב גולשת בקלות לשיחות ארוכות, שמתחילות באנקדוטה קטנה שקשורה לחיה ועוברות עד מהרה לפסים אישיים יותר. מיגל שמר כמה מספרי טלפון בנייד שלו, אבל לא העז להתקשר לבחורות זרות. הוא שמר אותן בשמן ובשם של הכלב, שלא יישכח מאיפה הוא מכיר אותן. כשהגיע לחמישה מספרים, הוא התבייש בעצמו ומחק את כולם: אם אי פעם יחזור לניקי, הרשימה הזאת יכולה לגרום בעיות.

אלביס היה עד כה בן לוויה עקבי ומושלם. מיגל התרגל לישון איתו והדבר האחרון שראה לפני שנרדם היה זוג עיניים נוצצות ודואגות, שהמשיכו להתבונן בו במסירות עד שנרדם ובמקרים רבים אף היו פקוחות כשהתעורר.

"בוקר טוב, אלביס," הוא היה אומר.

הכלב הדביק לו בלחי ליקוק מחוספס והתחיל לכשכש בזנב.

אילו סבתא שלו רק היתה מתגברת על הגועל שמעוררות בה החיות, היא היתה יכולה מאוד ליהנות מהליווי של אלביס, ואולי לדחות את המעבר לבית אבות. מיגל דמיין אותו מתרוצץ בהתלהבות בדירה ומפיח חיים בחדרים העגמומיים, אוכל מצלחת קטנה שנושאת את שמו – שהיה יכול להיות צ'יסְפָּס או פּטִי, בחירה מעט יצירתית יותר – או אפילו יושב לה על הברכיים, מכוסה בשמיכה, בזמן שהיא בוהה באדיקות בתוכנית טלוויזיה רדודה כלשהי.

"המלך הלך לצוד פילים באפריקה ונפצע. הוא היה עם המאהבת," היא היתה אומרת לו ומגרדת את הראש באחת הציפורניים הארוכות והבלתי שבירות שלה. "אני במקום המלכה כבר מזמן הייתי גומרת עם ההתנהגות הבזויה הזאת."

מיגל בילה זמן עם סבתו בבית האבות והמציא סופים נוראיים פחות לחייה. מאז שיש לו את אלביס, הוא מדמיין אותה מזדקנת בשלווה ליד חיית מחמד מסורה. לפני כן, כשעוד היה עם ניקי, הוא דמיין אותה עולה על ספינת תענוגות בים התיכון ומכירה אלמן קשיש שמעוניין בחברה. הם יתאהבו במהלך השיט, ימשיכו להתראות בברצלונה ולבסוף הגבר – סוכן ביטוח בדימוס, חרוץ ויעיל – יציע לה לגור איתו. סבתא שלו תעזוב את הדירה בפרוורים ותתמקם במגדל שנותר נטוש מאז מותה של אשתו.

בית האבות דיכא את מיגל והסיפורים שהמציא עזרו לו להתנתק בזמן שסבתו היתה מרותקת למסך הטלוויזיה. זה נכון שהם דאגו לכל צרכיה ועדיף היה לה להיות שם מאשר בבית, אבל לפני שלוש או ארבע שנים היא לא היתה מתרגלת לחיים שם. התפיסה והתובענות שלה נחלשו. כך אמר לעצמו הנכד, שלא החזיק מעמד זמן רב בחלל המשותף, ליד זקנים שאיבדו את הזיכרון ורק בהו בנקודה כלשהי על הקיר. גם לא היה לו כוח לשחק דומינו עם מישהו שפתאום מפיל את שיניו התותבות על השולחן, ובטח שלא לאכול ליד דייר שמחלתו הנפשית גורמת לו לצווח מלים סתומות בכל פעם שהאחות מנסה להאכיל אותו בכף. "יום ראשון! צב! שושנת מים!"

מצד אחד, הביקורים אצל הסבתא העיקו על מיגל. מצד שני, הוא יצא משם עם יותר חשק לחיות: הוא ניסה להתגבר על העזיבה של ניקי בארוחות עם חברים וחברות או בשעות נוספות במספרה במטרה לחסוך כסף לחופשה באוסטרליה. יום שני אחד הוא הלך לקולנוע לבד ופגש ידידה מהתיכון. אחרי הסרט הם הלכו לשתות בירה. לאורה עבדה עד לא מזמן במעבדת תרופות. החברה זה עתה נספגה בתאגיד בינלאומי צרפתי והם החליטו לסגור את הסניף בספרד.

"הם מציעים לי לעבוד ליד פריז, אבל אני לא יודעת אם לבטוח במעסיקים שלי: עוד כמה חודשים הם יכולים לסגור גם את המפעל הזה," היא הלינה כעבור זמן מה מול כוס וודקה-טוניק.

"לא נראה לי שזה יקרה," אמר מיגל: הוא לא ידע שום דבר על תעשיית התרופות אבל חש צורך להעיר הערות מנחמות.

"תאר לך ששנה הבאה אני בפריז והם אומרים לי שכדי לשמור על העבודה שלי אני צריכה לעבור לצ'כיה? ומה אם אחרי שנה ישלחו אותי לבייג'ין? טובה רצינית הם יעשו לי."

לאורה לא ראתה את עצמה בונה משפחה בבירה הסינית, אבל כדי להוליד ילדים צריך להכיר מישהו קודם. אחרי המשפט הזה, מיגל הביט כמה שניות בכוס הוויסקי-קולה שלו ואז סיפר לה בקצרה את הסיפור שלו עם ניקי. הם הכירו לפני חמש שנים בדוכן פירות בשוק. הם התחילו לדבר זמן קצר אחר כך, בתור לקופה בבית מרקחת. מיגל לא הסתיר ממנה שיש לו מספרת כלבים, אפילו שבחורות אחרות עשו לו פרצופים כשסיפר להן במה הוא עוסק. הוא וניקי התחילו לצאת וששה חודשים אחר כך כבר גרו ביחד. היא החליפה עבודות לעתים קרובות. הוא גזם שיערות של כלבים, בעיקר מסוג פודל ופוקס טרייר.

"לא חיים שאפתניים מדי, אני מודה, אבל היינו מאושרים."

בקיץ שעבר הם נסעו למינכן. ניקי נדלקה על טבעת אירוסין ורמזה על זה למיגל, תחילה במבטים מתוקים ואחר כך בדברי שבח עטופים ברומנטיקה כנה. החנות היתה קרובה מאוד לפנסיון ששהו בו. בכל פעם שחלפו על פניה, היא הביטה בתכשיט, שבלט באלגנטיות מודרנית מבין יתר הטבעות, השרשרות והעגילים. מיגל הבין שהגיע הזמן לקבל החלטה ויום אחד אחר הצהריים, בזמן שניקי ישנה אחרי ביקור מתיש בטירה של לואי השני מבוואריה, הוא יצא מהחדר על קצות האצבעות, ירד לחנות וקנה את הטבעת. הוא ייתן לה אותה בתום ארוחת פאר שתהיה הקדמה לחתונה.

"זה לא הלך כמו שציפיתי."

"מה קרה?"

לאורה הרימה את הכוס שלה ולא טעמה מהוודקה-טוניק עד שמיגל ענה.

"מה זה משנה. עכשיו היא גרה בעיר אוסטרית קטנה. שמעת על קלגנפורט? היא צריכה 'קצת זמן'."

הם המשיכו עד שעה מאוחרת. הם שתו עוד משקה וניתחו את האיכויות של הסרט שראו. האלכוהול והסרט על פרשיית ניאוף בבית מרוחק בג'ונגל של מוזמביק מילאו אותם תעוזה ולבסוף נרדמו מיגל ולאורה באותה מיטה אחרי מין שארך שבע דקות, מול מבטו המבין של אלביס. אפילו ברגעים הלוהטים ביותר הוא לא פלט ולו נביחה.

בארבע לפנות בוקר, הצעקות של לאורה העירו את מיגל.

"פעם אפילו חלמתי שאני הורגת מישהו," היא אמרה לו.

מיגל, כשהבין שהוא ערום, ניצל את ההליכה של לאורה לשירותים כדי להתלבש. הוא לא מצא את התחתונים בשום מקום ונאלץ להוציא זוג חדש מהמגרה וללבוש אותם מהר, לפני שהידידה שלו מהתיכון תחזור לחדר.

"את בסדר?" הוא שאל.

לאורה, שהיתה ערומה לגמרי והציגה גוף אתלטי יותר מזה של ניקי, אמר לו שכן וניסתה לספר לו את הסיוט: הופיעו בו עד יהוה, שכנה רכלנית ושני שוטרים. תחילה הם הציקו לה בכניסה לבניין ומיד אחר כך כולם עמדו בסלון והצביעו על כתם דם גדול שכיסה כמעט את כל השטיח.

"החבאתי את המת מהסיוט הקודם, אבל אפילו אני לא ידעתי איפה. כדי למצוא אותו הייתי צריכה לחכות שהם ילכו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם ללכת ואחד השוטרים תפס לי בשיער ואמר לי שלמחרת יתחיל המשפט שלי."

מיגל ישב על המיטה, לאור מנורת הלילה, והקשיב לסיפור בשתיקה. כשסיימה לספר, ביקשה ממנו לאורה פיג'מה ומיגל נתן לה את שלו. אלביס נכנס לחדר והחל לכשכש בזנב.

"אלביס, היום אתה צריך לישון מחוץ לחדר," הוא אמר לו כשהתקרב למיטה.

"הוא כלב מקסים."

"בדרך כלל הוא ישן איתי, אבל היום הוא לא יכול להישאר."

"אם אתה רוצה, אני יכולה ללכת," אמרה לאורה וקרצה לו.

הם גירשו אותו והתפשטו שוב בזמן שהתנשקו באלימות. למחרת בבוקר, מיגל יצא מדעתו בחיפוש אחר התחתונים שאיבד בלילה, אבל לא מצא אותם. הוא אפילו חיטט בתיק של הידידה שלו מהתיכון. לרגע הוא היה משוכנע שהבחורה שנמצאת במקלחת היא חולת מין. אבל גם שם הוא לא מצא אותם.

ברגע שהיא הלכה הוא הפך את כל החדר, אבל הבעיה נותרה בעינה. הוא שמע רק את נשימותיו של אלביס הקטנטן, שהביט בו מפינת החדר, האוזניים זקורות והחוטם כלפי מעלה.

שבועיים אחר כך, ניקי הכריזה בטלפון שבסוף החודש היא חוזרת "הביתה". החדשות האלה הותירו אותו המום: נשארו רק עשרה ימים. פתאום השהות של ניקי בחוץ לארץ נראתה לו קצרה. אם היא עוזבת את קלגנפורט זה אומר שהיא מוותרת, שהחיים האחרים לא אפשריים מבחינתה, וחשוב מכל, שהיא החליטה להיות עם מיגל. זה מה שהוא אמר ללאורה באותו ערב, כששכבו ערומים על הספה.

"נצטרך להיפרד, לא?" היא שאלה. אחר כך התנשפה והשקיעה את הראש בכריות.

מיגל עמד להתנצל, אבל לבסוף שתק. הוא ניסה לבלוע בעיניים עצומות את השקט חסר הפשר ששרר בסלון. אם יפקח עיניים, לא יוכל לחמוק מהדמעות של לאורה או ממבטו החרד של אלביס.

אחרי שהיא הלכה, מיגל הביט בכלב שלו ברחמים. הוא החליט שעליו להיפטר ממנו לפני שניקי חוזרת.

הבעלים של החנות לחיות לא הקשה עליו. הוא מצא לכלב בית חדש בשלושה ימים. זה היה אחד השבועות המסובכים בחייו של מיגל: הוא לא העלה על דעתו שהפרידה מאלביס תהיה קשה כל כך. שש פעמים הוא עמד להרים את השפופרת ולבטל את כל העניין, אבל ברגע האחרון התחרט כי היה משוכנע שאם הוא מסוגל להקריב את אלביס לטובת ניקי (אפילו שמעולם לא נודע לה על קיומו), אף פעם לא יהיו להם בעיות.

ביום שנפרד לשלום מהכלב שלו, התקשר מיגל למספרה ואמר לשותף שלו שיש לו חום והוא לא יכול לקום מהמיטה. הוא בכה יום שלם. כשחזר לעבודה, כל הכלבים הזכירו לו את אלביס. הוא כמעט יצא מדעתו כשסיפר את הפקינז של גברת רוץ'. הכלב, אדיב וקשוב, ליקק לו את הידיים כשהעלה אותו לשולחן. הוא סיפר אותו ביד רועדת והתאפק שלא לבכות.

באותו לילה, מיגל חלם שאלביס חוזר הביתה. הכלב נבח כדי להוציא אותו מהמיטה והוא התיישב, ישן למחצה, וסידר את הפיג'מה. אחרי שליקק לו את הרגליים, הכלב הכניס את הראש בחלל שבין ראש המיטה לרצפה ושלף את התחתונים שמיגל איבד בלילה הראשון שלו עם לאורה.

"טוב מאוד, אלביס!" צווח מיגל ולקח ממנו את התחתונים.

הכלב ליקק לו אצבע, תחב שוב את ראשו באותו מקום ושלף גרב שמיגל לא זכר שאיבד. הוא הוציא עוד גרב ואחר כך הושיט לו פיסת נייר מקומטת ומכוסה ריר – חלק מרשימת קניות.

"כמה דברים יש שם למטה, אה? אתה ממש בלש!" הוא אמר וליטף לו את הראש, בזמן שהקטן ניסה להוציא משם משהו נוסף.

אלביס שלף קופסה כחולה קטנה והניח אותה לרגלי אדונו, שהביט בו בפה פעור. בתוך הקופסה היתה טבעת האירוסין שמיגל איבד זמן קצר אחרי שחזרו ממינכן, כשעדיין חיפש תאריך לארוחת הפאר שבה יציע לה להתארס וייתן לה את הטבעת. הוא עבר שבועיים מזעזעים בניסיון למצוא את הקופסה בלי שניקי תשים לב. הוא לא מצא אותה. לבסוף הוא וויתר, משוכנע שהוא יוכל לפנות יום שני או שלישי אחד, לקנות את הטבעת ולחזור הביתה עם השלל. הפרט הזה יוביל לחתונה: הוא היה משוכנע בזה. ניקי עזבה לקלגנפורט לפני שהספיק להוציא לפועל את תכניתו.

בחלום, מיגל לא פתח את הקופסה הכחולה עד שאלביס הנהנן, כאילו הוא נותן לו רשות להמשיך. הוא פתח את הקופסה והטבעת נצצה באלגנטיות מודרנית אופיינית לניקי.

"תתחתני איתי?"

הוא התעורר והשאלה בפיו. הוא מיהר להדליק את האור ועוד לפני שהרים את התריס והלך לשירותים, פירק את המיטה על כל חלקיה. באחת הפינות, מכוסים אבק, הוא מצא את התחתונים ואת הקופסא הכחולה. השכן מלמעלה לא התייחס לקריאת הניצחון הפתאומית והמוגזמת שנשמעה במעומעם בדירתו.

הדבר הראשון שראתה ניקי ביום שגיעה הביתה היה הקופסה הכחולה על השולחן בסלון ולידה זר של שושנים אדומות ופתק שכתוב בו "אני אוהב אותך". כשראתה מה יש בקופסה היא יצאה בריצה מהדירה. מיגל לא ציפה לתגובה אופורית כל כך. הוא בדיוק סיפר כלב אפגאני מעצבן ושמע המולה בכניסה למספרה. הוא אפילו לא הספיק להניח את המספריים על המגש. ניקי התנפלה עליו ובזמן שכיסתה את הפנים שלו בנשיקות – מחווה כלבית במקצת – היא אמרה לו שגם היא אוהבת אותו ורוצה להתחתן איתו.

הם עשו מסיבה קטנה אחרי הטקס בעירייה. ההורים שלהם היו שם, וגם אח של ניקי, שש חברות שלה וחמישה חברים שלו עם בני הזוג שלהם (במידה שהיו), השותף במספרה – אלחנדרו – וסבתא של מיגל, שהרשו לה לצאת מבית האבות רק בליווי סייעת שהספיקה להשתכר עוד לפני הקינוח למורת רוחה של הסבתא. באחת ההליכות לשירותים, מיגל ראה הודעה חדשה בנייד: "מזל טוב. לאורה." הוא מחק את ההודעה מיד אחרי שקרא אותה, אבל הצטער על כך, כי הוא שמר את המספר של הידידה שלו מהתיכון. זה הוציא אותו אידיוט, אבל לא היתה דרך חזרה: הטעות נעשתה. הוא שטף ידיים וחזר לאולם הגדול של המסעדה שבו התקיים האירוע.

מכיוון שלא היה לו מספיק זמן לחסוך כסף לאוסטרליה, מיגל הציע לניקי אפשרות קצת פחות זוהרת. התרומה הנדיבה של ההורים שלהם אפשרה להם להגשים את חלומם. הם הצליחו להשיג כרטיסים לאדלייד, בכוונה לנסוע במכונית עד בריסבן. משם יירדו לסידני ויבקרו בקנברה ובמלבורן ואז יעלו על אנייה לטזמניה. אחרי שיחרשו את האי, יחזרו לסידני ומשם יטוסו לג'קרטה וישנו בה לילה אחד, ואז יטוסו לאיסטנבול ומשם, לברצלונה.

אחרי שחתכה את העוגה ושלחה נשיקה למצלמה, סימנה הקשישה לנכד שלה להתקרב וביקשה ממנו שלא ייסע.

"יש לי תחושה לא טובה," היא אמרה, "אני חוששת שיתרחש אסון נורא."

מיגל הדביק לה נשיקה במצח והבטיח לה שעוד חודש הוא יביא לה קנגרו מפלסטיק שהיא תוכל להניח על הטלוויזיה ושישמור עליה עד שהיא נרדמת.

"אני כבר לא צריכה שום דבר, ילד."

הוא אחז בידה של הסבתא ונתן לה עוד נשיקה במצח. האחרונה.            

         

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty