Write Stories

 1

נקישה חרישית בדלת נשמעה מבחוץ: אחת. הפוגה. ושוב – בקול מעט חזק וגרמי יותר: שתיים.

בתנועה מתורגלת, בלי לקום ממיטתו, הושיט גיבֵּנין את רגלו לקראת הנקישה, השחיל את בהונותיו אל תוך הידית, ומשך. הדלת נפתחה לרווחה. על המפתן, ראשו מגרד את המשקוף, עמד אדם ארוך, אפור, הולם את צבעה של שעת הדמדומים שזלגה אל תוך החלון.

גיבנין טרם הספיק להוריד את רגליו מהמיטה, ואילו המבקר כבר צעד פנימה, לחץ את הדלת בשקט אל תוך המשקוף, ולאחר שתיקו המבצבץ מתחת לידו הארוכה כיד קוף נתקע פעם בקיר זה, ופעם בקיר אחר, אמר:

"בדיוק כך: קופסת גפרורים."

"מה?"

" החדר שלך, אני אומר: קופסת גפרורים. כמה יש פה?"

"שמונה נקודה משהו."

"בדיוק, בדיוק. תרשה לי?"

ובטרם הספיק גיבנין לפתוח את פיו, התיישב המבקר בקצה המיטה ופתח בחופזה את אבזם תיקו הנפוח. אחר כך המשיך, מנמיך את קולו כמעט ללחישה:

"יש לי הצעה. תראה: אני, כלומר, אנחנו, עורכים, איך לומר, נו, נגיד, ניסויים. בינתיים בדיסקרטיות. לא אסתיר: חברה זרה בולטת בתחומה מגלה בנו עניין. אתה רוצה להדליק את האור? לא, לא כדאי. באתי רק לדקה. ובכן, התגלה, בינתיים זהו סוד, חומר לגידול חדרים. הנה, אם תואיל בטובך."

וידו של הזר, שנמשתה מתוך התיק, הושיטה לגיבנין שפופרת צרה וכהה, המזכירה שפופרות צבע רגילות, בעלת מכסה מוברג בחוזקה וחותם בדיל. גיבנין הנבוך סובב את השפופרת החלקלקה באצבעותיו, ואף על פי שהחדר היה כמעט חשוך, פענח את המילה המוטבעת בבירור על התווית: "מֶטרָבוּעִין". כשהרים את עיניו, הן נתקלו במבטו הדומם, ללא ניד עפעף, של בן שיחו.

"ובכן, אתה לוקח? המחיר? עשה לי טובה, gratis. רק למען פרסום המוצר. אולי, אם כבר," והאורח החל לדפדף במהירות במעין פנקס משרדי שנשלף מתוך אותו תיק, "חתימה פשוטה כאן בספר הזה (תיעוד קצר, כמו שאומרים). עיפרון? הנה גם עיפרון. איפה? הנה, בעמודה השלישית. בסדר גמור."

ולאחר שסגר בנקישה את הפנקס עם החתימה, הזדקף האורח, סובב בחדות את גבו, פסע אל הדלת, וכעבור דקה הדליק גיבנין את האור והתבונן בגבות מורמות בפליאה באותיות הבולטות בבירור: מֶטרָבוּעין.

לאחר בחינה מדוקדקת יותר התברר שמיכל האבץ הזה עטוף בחוזקה, כמנהגם של סוכני פטנטים, בנייר דק ושקוף, שקצותיו הודבקו במומחיות זה לזה. גיבנין הסיר את עטיפת הנייר של המטרבועין, פרש את הטקסט המגולגל כגליל שבלט דרך הברק השקוף של הנייר, והחל לקרוא:

הוראות שימוש:

המס את תרכיז המטרבועין ביחס של כפית תה אחת לכוס מים, טבול בתמיסה שהתקבלה פיסת צמר גפן או פיסת בד נקייה, ומרח על קירותיו הפנימיים של החדר המיועד לגידול. התכשיר אינו משאיר כתמים, אינו פוגם בטפטים, ואף מסייע, כתוצר לוואי, להדברת פשפשים.

עד כה גיבנין רק תהה. כעת החלה להשתלט על תהייתו תחושה אחרת כלשהי, חדה וחרדה. הוא קם וניסה לצעוד מפינה לפינה, אך פינות תא המגורים היו קרובות מדי זו אל זו: הצעידה הסתכמה בסיבובים, לא יותר, מהבהונות אל העקבים וחוזר חלילה. גיבנין קטע אותה בחדות, התיישב ועצם את עיניו, התמסר למחשבות שהחלו לבוא: ומה אם? ואם, אז מה? ואם פתאום?.. משמאלו, במרחק שלושת רבעי מטר מאוזנו, דפק מישהו אל תוך הקיר מסמר ברזל גדול, והפטיש נשמט מעת לעת ברעש מחריש אוזניים, כאילו כיוון אל ראשו של גיבנין. הוא לחץ את רקותיו בידיו ופקח את עיניו: השפופרת השחורה היתה מונחת במרכזו של השולחן הצר, שהצליח איכשהו להידחס בין המיטה, החלון והקיר. גיבנין תלש את חותם הבדיל, ומכסה השפופרת השתחרר בסחרור מעגלי. מתוך הפתח הצר והעגול שנחשף עלה ריח מריר כשל תבלין. הריח הרחיב בנעימות את הנחיריים.

"נו, נו. ננסה. אם כי…"

ולאחר שפשט את מקטורנו, החל בעליו של המטרבועין בניסוי. השרפרף הוצמד אל הדלת, המיטה הוזזה אל מרכז החדר. השולחן נערם על המיטה. גיבנין דחף לאורך קרשי הרצפה צלוחית שבה נצנץ כזכוכית נוזל שקוף בעל גוון צהבהב מעט. הוא זחל בעקבות הצלוחית, טבל בשיטתיות ממחטה מלופפת על עיפרון בתוך המטרבועין, ומרח באמצעותה את המשחה לאורך הקרשים ועיטור הטפט. החדרון אכן אינו גדול מקופסת גפרורים, כפי שאמר האיש היום. אבל גיבנין עבד באיטיות ובקפדנות, מנסה לא להשאיר אף פינה שאינה מרוחה כהלכה. זה היה קשה למדי, מפני שאכן הנוזל מיד התאדה או נספג  (הוא לא ידע לומר מה מהשניים), בלי להשאיר אפילו שכבה קלה ביותר, ורק ריחו שהלך ונעשה חריף ומתובל יותר, סחרר את הראש, שיבש את תנועת האצבעות והרעיד את הברכיים הלחוצות אל הרצפה.

כשהושלמו הרצפה וחלקם התחתון של הקירות , התרומם גיבנין על רגליו הכבדות והנחלשות באופן מוזר, והמשיך לעבוד בעמידה. מדי פעם נאלץ להוסיף מעט תרכיז. השפופרת הלכה והתרוקנה. בחלון כבר עמד לילה. מן המטבח, בצד ימין, נשמע רעם סגירת המנעול הכבד. הדירה התכוננה לשינה. במאמץ לא להרעיש, עלה הנסיין עם שאריות התרכיז על המיטה, ומהמיטה על השולחן המתנדנד: לא נותר לו אלא למרוח במטרבועין את התקרה. אך אז נשמעו דפיקות אגרוף בקיר:

"מה אתה עושה שם. האנשים ישנים, ואתה…"

בפנותו לכיוון הקול, עשה גיבנין תנועה לא מוצלחת: השפופרת החלקלקה קפצה מידיו ונפלה מטה. הוא שמר בזהירות על שיווי המשקל וירד אל הרצפה עם המכחול שכבר הלך והתייבש, אך זה היה מאוחר מדי. השפופרת היתה ריקה, וכתם שהתייבש במהירות הדיף סביבו ריח מתוק מטמטם. הוא נשען אל הקיר מרוב עייפות (משמאלו שוב נשמע רחש עצבני), השיב בכוחותיו האחרונים את החפצים למקומותיהם, וצנח בבגדיו על המיטה. שינה שחורה נפלה עליו מלמעלה תכף ומיד: הן השפופרת והן האדם היו כעת ריקים.

2

שני קולות החלו בלחישה. לאחר מכן, במעלה מדרגות הצליליוּת – מפיאנו למצו-פורטה, ממצו-פורטה לפורטה פורטה פורטה – הם קטעו את שנתו של גיבנין.

"גועל נפש. מה זה הדיירים החדשים האלה שצצים לך מתחת לחצאית… צרחות בכל מקום?!"

"אי אפשר פשוט לזרוק אותם לזבל…"

"אני לא רוצה לשמוע על זה. אמרתי לכם: בלי כלבים, בלי חתולים, בלי  ילדים…" ולאחר מכן הגיע כזה פורטה פורטה פורטה, ששנתו של גיבנין הסתלקה ממנו סופית, ובלי שפקח עדיין את עפעפיו התפורים יחד בעייפות, נמתח – בתנועה מתורגלת – אל קצה השולחן, שעליו עמד השעון. כאן זה התחיל: היד נמתחה ונמתחה, ממששת באוויר: לא השעון ולא השולחן לא היו במקומם.

תכף ומיד פקח גיבנין את עיניו. כעבור רגע קט ישב על המיטה והביט בחדרו במבוכה. השולחן, שבדרך כלל עמד כאן, למראשות המיטה, זז למרכזו של חדר כלשהו, מוכר למחצה, מרווח אך חסר הגיון.

כל החפצים היו אותם חפצים: השטיחון הדל המרופט, שזחל בעקבות השולחן אי שם קדימה, והתצלומים, והשרפרף, והעיטורים הצהובים של הטפט – אך כולם התפזרו בצורה משונה ברחבי קוביית החדר, שנמתחה.

"מטרבועין," חשב גיבנין, "זה חזק!"

ומיד החל להתאים את הרהיטים למרחב החדש. ואולם, הדבר לא עלה בידיו: השטיחון הקצרצר שהוסט בחזרה אל רגלי המיטה חשף את קרשי הרצפה העירומים הבלויים; השולחן והשרפרף שהוצמדו כרגיל אל מראשות המיטה, שחררו פינה ריקה מרושתת בקורי עכביש ומזוהמת בקרעים ושאריות מכל מיני סוגים, אשר קודם לכן הפינות הצפופות וצלו של השולחן הסוו אותם ביד אמן. בחיוך מנצח אך מעט מבוהל הקיף גיבנין את המטרים הרבועים החדשים שלו, שכמעט הועלו בריבוע, והתבונן בקפידה בכל הפרטים הקטנים. הוא שם לב במורת רוח לכך שחדרו גדל באופן בלתי אחיד: הפינה החיצונית, שנעשתה קהה יותר, הטתה את הקיר באלכסון; ליד הפינות הפנימיות פעל כנראה המטרבועין בעוצמה פחותה; למרות המריחה הקפדנית ביותר שביצע גיבנין, הניב הניסוי תוצאות מעט בלתי אחידות.

הדירה הלכה והתעוררה לאיטה. אנשים חלפו כעכברים במסדרון. דלתו של חדר הרחצה נטרקה פעם אחר פעם. גיבנין ניגש אל המפתן וסובב את המפתח ימינה. לאחר מכן שילב את ידיו מאחורי גבו וניסה לצעוד מפינה לפינה: הוא הצליח. גיבנין צחק בשמחה. הנה, סופסוף. אבל מיד חשב: מישהו עלול לשמוע את צעדיו – שם מאחורי הקירות – מימין, משמאל, מאחור. לאחר שעמד דקה ארוכה ללא ניע, הוא התכופף במהירות – ברקתו דקר לפתע הכאב החד והדק של אתמול – חלץ את נעליו והתמסר להנאה שבטיול, צועד ללא קול בגרביו.

"אפשר?"

קולה של בעלת הבית. הוא ניגש במהירות לדלת ואחז במפתח, אך מיד נזכר: אסור.

"אני מתלבש. חכי. מיד אצא."

"הכול טוב ויפה, אבל זה מסבך את הדברים. נאמר שאנעל את החדר ואקח את המפתח איתי. ומה עם חור המנעול? ולאחר מכן החלון: צריך לתלות וילון. עוד היום." הכאב ברקתו התחדד והציק עוד יותר. גיבנין אסף בחיפזון את מסמכיו. הגיע הזמן לצאת לעבודה. הוא התלבש. השחיל את הכאב אל תוך כובע קסקט. האזין ליד הדלת: דומה שאין איש. פתח במהירות. יצא במהירות. נעל במהירות במפתח. כך.

במבואה המתינה בסבלנות בעלת הבית.

"רציתי לדבר איתך על זאתי, מה שמה. תאר לך, היא הגישה בקשה לוועד הבית, שיש לה…"

"שמעתי. הלאה."

"לך לא יקרה כלום. משמונה מטרים רבועים אין מה לחתוך. אבל תבין את מצבי…"

"אני ממהר," נד לה בכובעו, וירד למטה במדרגות.

3

בשובו מהעבודה עצר גיבנין ליד חלון הראווה של חנות רהיטים: קימורה הארוך של הספה, השולחן העגול הנפתח… זה היה מתאים – אבל איך אפשר להכניס אותם לנגד העיניים והשאלות? ינחשו, לא יוכלו שלא לנחש…

נאלץ להסתפק בקניית מטר של בד צהוב (בכל זאת וילון). לא עבר בחדר האוכל: התיאבון נעלם. צריך למהר הביתה – שם כל זה יהיה קל יותר: לחשוב ללא חיפזון, להתבונן ולסדר. לאחר שהשחיל את המפתח בדלת חדרו, הביט גיבנין לצדדים – האם אין מציצים: אין. צעד פנימה. הדליק את האור ועמד זמן מה, פורש ידיו על הקיר, לבו פועם בסערה: את זה לא חזה – בשום אופן.

המטרבועין המשיך לפעול. במהלך שמונה או תשע שעות, כאשר היה הדייר בחוץ, הוא הספיק להזיז כל קיר בשני מטרים ויותר; קרשי הרצפה, שנמתחו במוטות בלתי נראים, צלצלו בצעדו הראשון כצינורות של עוגב. החדר כולו, מורחב ומעוות בצורה מפלצתית, החל להבהיל ולייסר אותו. גיבנין התיישב על השרפרף בלי לפשוט את מעילו והתבונן בקופסת המגורים המרווחת ועם זאת הלוחצת, כמו ארון קבורה, מנסה להבין את הסיבה לתוצאה הבלתי צפויה. אז נזכר – הרי לא מרח את התקרה: התרכיז לא הספיק. קופסת המגורים התפשטה לצדדים ולאורך בלבד, בלי שהתרוממה סנטימטר אחד למעלה.

"עצור. צריך לעצור את הדבר המטרבועיני הזה. או שאני…" הוא נעל את רקותיו בין כפות ידיו והאזין לכאב המכרסם שנדחף עוד בבוקר אל תוך גולגולתו, וכעת הוסיף לקדוח. אף על פי שחלונות הבית ממול היו חשוכים, התכסה מפניהם גיבנין בבד הצהוב של הווילון. הראש עדיין לא נרגע. הוא התפשט בשקט, כיבה את האור ונשכב. בתחילה ישן שינה קצרה, ולאחר מכן העירה אותו תחושת אי נוחות כלשהי. גיבנין הידק את השמיכה ונרדם שוב, ושוב אותה תחושה בלתי נעימה של היעדר בסיס להישען עליו התלפפה בתוך שנתו. הוא התרומם על כף ידו ונופף בידו הפנויה סביבו: הקיר נעלם. הצית גפרור. אכן כן: הוא נשף על הלהבה וחיבק את ברכיו בידיו, עד שמרפקיו התפוקקו. "גָדָל, הארור, גָדָל." גיבנין חשק את שיניו, זחל מטה מהמיטה, ובניסיון לא להרעיש, הצמיד תחילה את רגליה הקדמיות, ולאחר מכן את רגליה האחוריות של המיטה, אל הקיר הבורח ממנו בזחילה. היה לו קר מעט. בלי שהדליק שוב את האור הלך לחפש בפינה את מעילו התלוי על מסמר, כדי להתכסות בכיסוי חם יותר. אך המסמר לא היה במקומו על הקיר כפי שהיה אתמול, והיה צריך למשש את הקיר שניות אחדות עד שהידיים נתקלו בפרווה. עוד פעמיים במהלך הלילה הארוך והמציק כמו הכאב ברקתו הצמיד גיבנין את ראשו וברכיו אל הקיר ונרדם, ולאחר שהתעורר, שוב התעסק ברגלי המיטה. הוא עשה זאת באופן מוכני, נטול כעס ומת, ולמרות החושך סביבו, ניסה לא לפקוח את עיניו: מוטב כך.

4

בערוב היום הבא, בתום עמל יומו, ניגש גיבנין אל מפתן חדרו: הוא לא האיץ את צעדיו, ולאחר שנכנס, לא חווה לא פליאה ולא אימה. כשנדלקה אי שם, הרחק תחת התקרה הארוכה והנמוכה, נורה חלושה, שקרני אורה הצהובות הגיעו בקושי לפינותיו החשוכות והנסוגות בהתמדה של הקסרקטין העצום והמת, שעד לאחרונה, לפני המטרבועין, היה כוך נעים, כה צפוף, אך כה מוכר, חי וחמים – הוא צעד בצייתנות לקראת ריבוע החלון הצהוב, שקָטַן כעת בשל קנה המידה, וניסה לספור את צעדיו. משם, מהמיטה שנדחקה בעליבות ובפחד אל הפינה הצמודה לחלון, הוא הביט עייף וקהה חושים מבעד לכאב שקדח עמוק אל תוכו, בצללים המתנודדים שקיננו בקרשי הרצפה, בתקרה החלקה הנמוכה שמעליו. "הנה – מין דבר כזה יידחק החוצה מתוך שפופרת ויתרבע: ריבוע בריבוע, ריבוע הריבועים בריבוע. צריך להקדים אותו במחשבה: אם לא אחשוב מהר ממנו הוא יגבר עלי ו…" ולפתע נשמעה דפיקת אגרוף קולנית בדלת:

"האזרח גיבנין, אתה בבית?" ומאותו כיוון מרוחק עלה קולה המעומעם והנשמע בקושי של בעלת הבית:

"בבית. בטח ישן."

גיבנין התכסה זיעה: "ומה אם לא אספיק להגיע – והם יקדימו…" ובניסיון לצעוד ללא קול (שיחשבו שהוא ישן), צעד צעדה ארוכה בחשכה אל הדלת. הנה.

"מי שם?"

"פתח כבר, מה ננעלת שם. ועדת המדידה מחדש. נמדוד מחדש ונלך."

גיבנין עמד והצמיד את אוזנו לדלת. שם מאחורי קרש דק דרכו מגפיים כבדים. נאמרו אי אילו נתונים כמותיים ומספרי חדרים.

"עכשיו לכאן. פתח."

ביד אחת תפס גיבנין את ראשו של מתג החשמל וניסה למלוק אותו, כפי שמולקים את ראשו של עוף: המתג התיז אור, לאחר מכן קירקש, הסתובב חלושות וצנח. שוב אגרוף הכה בדלת:

"נו."

גיבנין סובב את המפתח שמאלה. דמות שחורה רחבה נדחקה בפתח הדלת.

"הדלק אור."

"נשרפה."

בידו השמאלית אחז גיבנין בידית הדלת, ובידו הימנית בחוטי החשמל. הוא ניסה להסתיר את החלל שהתרחב. הדמות שחורה צעדה לאחור.

"למי יש שם גפרורים? תביא קופסה. נראה בכל זאת. למען הסדר הטוב."

ולפתע קוננה בעלת הבית:

"מה כבר יש לראות שם? שמונה מטרים ראיתם שמונה פעמים. מזה שתמדדו, זה בטח לא יגדל. בנאדם שקט, רוצה לשכב אחרי העבודה – לא נותנים לו לנוח: מודדים ומודדים. וכל מיני אחרים, שאין להם בכלל זכות לשטח, והם…"

"גם נכון," סיננה הדמות השחורה, התנדנדה ממגף למגף, ומשכה את הדלת בזהירות, ואפילו כמעט בחמימות, אל תוך האור. גיבנין נותר לבדו על רגלי צמר גפן כושלות, בתוך החושך בן ארבע הפינות, שגדל ללא לאות והתפשט מרגע לרגע.

5

הוא המתין לדעיכת קול הצעדים, התלבש במהירות ויצא לרחוב. מישהו עלול לבוא שוב, למדוד מחדש, למדוד את החסר, אלוהים יודע מה. מוטב שיישאר ויחשוב כאן – מצומת לצומת. לקראת הלילה החלה רוח חזקה: היא ניערה את ענפי העצים העירומים הקפואים, נדנדה את הצללים, הרעידה בקול זמזום את חוטי החשמל ונחבטה בקירות, כאילו ניסתה להפילם. גיבנין החביא בתוך רקתו את הכאב שהתחדד מאימת מכות הרוח, והחל לפסוע, פעם צולל אל תוך הצל, ופעם טובל באור הפנסים. לפתע, מבעד לדחיפות הרוח הגסות, נגע משהו שקט ועדין במרפקו. הוא הסתובב. תחת נוצות נחבטות בתיתורה שחורה – פנים מוכרות ועיניים מצומצמות בשובבות. וקול שבקושי נשמע באוויר הנוהם:

"זַהה אותי כבר, הלוא אתה מכיר אותי. ומסב את המבט. עליך לקוד קידה. ככה."

דמות קלילה, מתנדנדת ברוח, ניצבה על עקבים איתנים חדים, כל כולה אי ציות ונכונות למאבק.

גיבנין נד בכובעו:

"אבל הרי היית אמורה לנסוע מכאן. ואת כאן? אם כן, משהו עצר בעדך…"

"כן – זה."

והוא חש את אצבע הזמש הנוגעת בחזהו ומיד שבה אל תוך הידונית. תחת מחול הנוצות השחורות הוא תר אחר האישונים הצרים של עיניה, והיה נדמה לו שעוד מבט אחד, עוד מגע אחד, עוד מכה ברקה הבוערת, וכל זה יירגע, ,יתפרק וינשור. בינתיים היא קירבה את פניה אל פניו ואמרה:

"הבה נלך אליך. כמו אז. זוכר?"

ומיד נעצר הכול.

"אי אפשר להיכנס אלי."

היא מצאה את היד שנרתעה ואחזה בה בחוזקה באצבעות הזמש שלה.

"אצלי… לא טוב," הוא הסב את מבטו, והסיג שוב את ידיו ואת אישוניו.

"אתה רוצה לומר: צפוף. אלוהים, איזה טיפשון אתה. מה שיותר צפוף…" הרוח תלשה את סוף המשפט.

 גיבנין לא השיב. "או שמא, אולי, אתה לא…"

הוא הגיע לפנייה, והביט לאחור: האישה עדיין עמדה שם, מצמידה את הידונית אל חזה, כמגן; כתפיה הצרות קפאו מצינה; הרוח העיפה בלעג את חצאיתה והרימה את שולי מעילה. "מחר. הכול מחר. ועכשיו…" ובצעד מהיר פנה גיבנין בהחלטיות לכיוון ביתו.

"דווקא עכשיו: כשכולם ישנים. לארוז את החפצים (את הנחוצים ביותר) וללכת. לברוח. להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שגם הם. למה רק אני? למה לא שגם הם."

ואכן, הדירה היתה ישנונית וחשוכה. לאחר שעבר את המסדרון – ישר וימינה, פתח גיבנין בהחלטיות את הדלת, וכתמיד, רצה לסובב את המתג שליד הכניסה, אבל הוא הסתובב ללא כוח בין אצבעותיו והזכיר לו שזרם החשמל נותק. היה זה מכשול מתסכל. אין מה לעשות. גיבנין חיטט בכיסיו ומצא קופסת גפרורים: היא היתה כמעט ריקה. אם כן, שלוש-ארבע הצתות –לא יותר. צריך לנהוג בחסכנות הן באור והן בזמן. כשהגיע למתלה הצית את הגפרור הראשון: האור זחל במעגלים צהובים דרך האוויר השחור. גיבנין התגבר על הפיתוי ובכוונה גדולה התרכז בפיסת הקיר המוארת ובמקטורנים בגזרות אזרחיות וצבאיות שהיו תלויים על הוָוִים. הוא ידע ששם, מאחורי גבו, מרחב המטרבועין המת עם פינותיו השחורות הוסיף להתפשט.. ידע ולא הביט סביבו. בידו השמאלית גווע אורו של הגפרור, ידו הימנית תלשה מהוָוִים והשליכה אל הרצפה. הוא נזקק ללהבה נוספת; הוא הביט ברצפה ושם פעמיו אל הפינה – אם היא עדיין פינה ועדיין נמצאת שם – שאליה, על פי חישוביו, היתה אמורה לזחול מיטתו, אך הוא קרב את הלהבה בטעות להבל פיו, והשממה השחורה שוב סגרה עליו. נותר הגפרור האחרון: הוא ניסה להצית אותו פעם ופעמיים: הוא לא נדלק. פעם נוספת – וראשו המרשרש של הגפרור נפל והחליק בין אצבעותיו. אז, לאחר שהביט לאחור, מִפָּחַד להמשיך הלאה אל המצולות, הסתובב וצעד בחזרה אל הצרור שהשליך לרגלי המתלה. אך פנייתו, ככל הנראה, לא היתה מדויקת. הוא פסע – עקב בצד אגודל, עקב בצד אגודל – אצבעותיו פשוטות לפנים, ולא מצא דבר: לא צרור, לא מתלה, אפילו לא קירות. "הרי אגיע לשם לבסוף. הרי אני מוכרח להגיע." גופו היה דביק מקור ומזיעה. רגליו נרעדו בצורה מוזרה. הוא כרע ונשען בכפות ידיו על קרשי הרצפה: "לא הייתי צריך לחזור. הנה אני כך – לבד לחלוטין, ואין לאן לפנות." ולפתע הכה בו: "אני מחכה כאן, והוא גָדֵל, מחכה, והוא…"

דיירי המטרים הרבועים הצמודים אל שמונה המטר המרובע של האזרח גיבנין לא קלטו מתוך שינה ובהלה את עוצמתה ואת נימתה של הצרחה, שהעירה אותם באמצע הלילה וכפתה עליהם לרוץ אל מפתן תאו של גיבנין: אדם אבוד וגוסס בשממה, אין כל תועלת וטעם בצעקתו: אבל אם הוא בכל זאת – בניגוד לכל תכלית – צועק – הוא, כנראה, צועק כך.

1926

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

הייתי רחוקה מילדיי לזמן מה. הם היו בים עם אחותי ואמי ואילו אני נשארתי בעיר; אמי כעסה עלי משום שמיעטתי לראותה ואף מיעטתי לכתוב לה. בדיתי מלבי מטלות עבודה שלמען האמת לא היו קיימות כלל. התגוררתי בפנסיון שהיתה לו שוערת שהסריחה, ריח הגוף שלה וריח הבגד שלבשה גברו בעוצמה רבה בחום היום. הלכתי מדי יום למשרד אך עבדתי מעט, הלכתי לעבודה בעיקר משום שרציתי להעמיד פני גבר, עייפתי להיות אישה. כל אדם נהנה למלא תפקיד שאינו שלו לזמן מה ואני שיחקתי את תפקיד הגבר, ישבתי לשולחן המזוהם במשרד, אכלתי במזללה, התבטלתי ברחובות ובבתי הקפה בחברת ידידים וידידות וחזרתי מאוחר הביתה. השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי בעבר, כשטיפלתי בילדים, בישלתי ושטפתי, הרהרתי מה רבים האופנים שבהם אדם יכול לחיות את חייו וכיצד כל אחד יכול לברוא מעצמו יצורים חדשים, אפילו כאלה העויינים האחד את השני. אך לאחר זמן מה גם התפקיד הזה שמילאתי שיעמם אותי והמשכתי לחיות אותה שגרת חיים בלי לחוות הנאה כלשהי. אך לא רציתי ללכת לים, שם היתה אמי, רציתי להיות רחוקה מהילדים ולהישאר בחברת עצמי: נראה היה לי שאיני יכולה להופיע בפני הילדים בחזותי הנוכחית עם התיעוב הזה שחשתי בעומק לבי, שבהחלט ייתכן שאם אראה אותם כעת אחוש תיעוב גם כלפיהם. פעמים רבות חשבתי שאני כמו אותם הפילים המסתתרים כדי למות. הם מסתתרים כדי למות, מחפשים בג'ונגל מקום חבוי ובו עצים רבים להסתיר מן העין את הבושה הכרוכה במראה גופם העייף הנוטה למות. היה זה קיץ, הקיץ היה חם, יוקד בעיר הגדולה, וכשחציתי באופניים את שדירת האספלט, נוסעת מתחת לעצים, תחושת תיעוב ואהבה כאחד צבטו את לבי בכל רחוב שעברתי בו, בכל בית שחלפתי על פניו, ובקרבי נולדו כל מיני זכרונות, לוהטים כמו השמש, בעודי בורחת משם, מצלצלת בפעמון האופניים. ג'ובאנה חיכתה לי בבית הקפה בצאתי מהמשרד לעת ערב ואני הייתי מתיישבת לצדה ומראה לה את מכתבי אמי. היא ידעה שאני רוצה למות ומשום כך כבר לא היה לנו הרבה מה לומר זו לזו, ורק המשכנו לשבת האחת מול השנייה ועישנו, נושפות בשפתיים חתומות את העשן. אני רציתי למות בגלל גבר אחד אך גם בגלל עוד הרבה דברים אחרים; משום שהייתי חייבת כסף לאמי, משום שהשוערת של הפנסיון הסריחה, משום שהקיץ היה חם, יוקד, בעיר שהיתה מרובת זכרונות ורחובות, ומשום שחשבתי שכך, כמו שאני כעת, איני יכולה להועיל לאף אחד.

ואילו ילדיי, כמו שאיבדו יום אחד את אביהם יאבדו גם את אמם, ולא תהיה לזה חשיבות גדולה משום שהתיעוב והבושה תוקפים אותנו ברגע מסוים של חיינו, ואז לאיש אין הכוח הדרוש כדי לעזור לנו. זה קרה בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון אחד: קניתי גלולות שינה באחד מבתי המרקחת. שוטטתי בעיר הריקה כל היום, וחשבתי עלי ועל ילדיי. אט אט הלכה ואבדה לי המודעות לגילם הצעיר, חתימת קולם הילדותי כבתה בקרבי; סיפרתי להם על הכל: גלולות השינה, הפילים, השוערת של הפנסיון ועל אודות מה שעליהם לעשות כשיהיו לגברים, וכיצד עליהם להתגונן מפני הבאות. אך לפתע ראיתי אותם כפי שהיו כשראיתי אותם בפעם האחרונה, כשישבו על הרצפה ושיחקו בחיילי כדורת. המחשבות והמילים הדהדו בדממה ואני נותרתי שם והשתאיתי עד כמה אני בודדה, בודדה וחופשיה בעיר הריקה, ובידי הכוח להרע לעצמי כרצוני. חזרתי הביתה ונטלתי את בקבוקון גלולות השינה והימסתי בכוס מים את כולן. לא ממש הבנתי אם רצוני לישון זמן רב או למות. בבוקר באה השוערת של הפנסיון ומצאה אותי ישנה ואחרי זמן קצר הלכה לקרוא לרופא. נשארתי במיטה שבוע ימים וג'ובאנה באה לבקר מדי יום והביאה לי תפוזים וקרח. אני אמרתי לה שמי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות, והיא המשיכה לעשן בדממה והביטה בי, נושפת מבעד לשפתיים החתומות את העשן. באו לבקר אותי גם ידידים אחרים ואיש איש אמר את דעתו, כל אחד מהם רצה ללמד אותי מה עלי לעשות כעת. אך אני אמרתי להם, מי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות. ג'ובאנה אמרה לי לעזוב את הפנסיון ההוא ולעבור לגור אצלה. היא חייתה אז עם בחורה דנית, ששוטטה יחפה בן החדרים. עכשיו כבר לא רציתי למות אבל לא היה לי חשק לחיות והייתי מתבטלת במשרד וברחובות, בחברת ידידים וידידות, אנשים שרצו ללמד אותי כיצד עלי להציל את עצמי. בבקרים לבשה ג'ובאנה חלוק בצבע שזיף, הסיטה את השיער ממצחה, ושיגרה לעברי ברכת שלום מזלזלת. בבקרים היתה הבחורה הדנית נכנסת יחפה לחדר, ומתחילה לתקתק במכונת הכתיבה את כל החלומות שחלמה בלילה. באחד הלילות חלמה שהיא נוטלת גרזן והורגת את אביה ואת אמה. הם חיכו לה בקופנהגן אך היא לא רצתה לחזור לשם, משום שאמרה שעלינו לחיות רחוק מהשורשים שלנו. היא קראה לנו בקול רם את המכתבים של אמא שלה. אמא של ג'ובאנה מתה והיא הגיעה מאוחר מדי ולא הספיקה לראותה במותה. כשהיתה בחיים הן ניסו ללא הועיל לשוחח האחת עם השנייה אני אמרתי, שהאם דרושה לילדים רק כשהם קטנים כדי להניק אותם ולטפל בהם, אבל אחר כך אין בה שום תועלת ואז אין טעם לדבר איתה. כבר אי אפשר לומר לה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, אז איך היא תוכל לעזור? ההפך הוא הנכון; הדממה המשתררת היא מעמסה שנוצרת כשמנסים לשוחח זה עם זה. אמרתי, שאני כבר לא יכולה להועיל לילדיי משום שכבר לא דרושים להם ההנקה והטיפול, הם כבר נערים שברכיהם מזוהמות ומכנסיהם מטולאים אך עדיין אינם מבוגרים דיים כדי לשבת ולשוחח יחד. אך ג'ובאנה היתה אומרת, שיש רק דרך ראויה אחת לחיות את החיים: לעלות על רכבת ולנסוע לארץ רחוקה כלשהי, ומוטב לעשות זאת בלילה. היה לה בביתה כל מה שנדרש כדי לצאת לנסיעה כזאת, היו לה המון תרמוסים והמון מזוודות מכל הסוגים, ואפילו שקית הקאה שדרושה לטיסה באווירון. הבחורה הדנית היתה אומרת לי, שעלי לכתוב את החלומות שלי משום שהחלומות אומרים לנו מה עלינו לעשות, והיתה אומרת לי, שעלי לשוב ולהרהר בילדותי ולדבר על אודותיה, משום שבילדותינו טמון הסוד של מה שהננו. אך ילדותי כבר נראתה לי כה רחוקה ומרוחקת, ומרוחקים היו גם פני אמי, וכבר עייפתי מהרהורים מרובים על עצמי, ורציתי להביט על האחרים ולהבין מהם איזה אדם הנני. וכך התחלתי שוב להתבונן על האנשים בשעה שהתבטלתי בבתי הקפה וברחובות וראיתי גברים ונשים עם ילדיהם, אולי מישהו מהם חש פעם בלבו את התיעוב הזה, ואחר כך הזמן חלף והוא נשכח ממנו. ואולי פעם מישהו חיכה לשווא בפינת רחוב או שהלך בדממה יום שלם בעיר המאובקת או שמישהו הביט בפניו של מת וביקש את מחילתו. יום אחד קיבלתי מכתב מאמי, שבו סיפרה לי שלילדים שלי יש שָנית. אז החרדה האימהית העתיקה שיתקה את לבי. עליתי לרכבת ויצאתי לדרך. ג'ובאנה באה איתי לתחנה ורחרחה בתשוקה את ריח הרכבות, מסיטה את השיער ממצחה, מחייכת את חיוכה המזלזל.

הישענתי את מצחי על החלון והבטתי בעיר המתרחקת, שכבר לא היה בה כוח משחית כלשהו, היא היתה קרה וחפה כגחל כבוי. החרדה העתיקה והמוכרת היטלטלה בקרבי עם שאון הרכבת, וסחפה איתה כמערבולת את הבחורה הדנית, ג'ובאנה, שוערת הפנסיון, בקבוקון גלולות השינה והפילים, בעוד אני שואלת את עצמי בפליאה כיצד יכולתי להתעניין בדברים כה בטלים קיץ שלם.

     

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

ריקרדו גונסאלס הלך לקולנוע באופן קבוע. הזיכרון החשוב הראשון שלו משם הוא סרט בשחור-לבן על שוטרים וגנבים שראה לפני די הרבה שנים. לפני כן היה הולך לקולנוע לעתים יותר רחוקות, פעם בשבועיים או פעם בחודש, אבל אחרי הסרט ההוא הכול השתנה. כשיצא מהאולם הוא הרגיש פתאום צורך דחוף לראות את הסרט פעם נוספת. וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב שוב מול אותו רצף תמונות בשחור-לבן ועקב אחר הפעולות של הגנבים, שברחו מהשוטרים. הם גנבו מכונית משוריינת, אבל לא הצליחו לפרוץ אותה. ריקרדו גונסאלס ידע שיתר הצופים לא יודעים את הסוף ורצה לדבר עליו עם מישהו, להתפעל עם השכן במושב הסמוך מהמתח המופתי שנוצר כשאחד השודדים מנסה לקחת מידו של השומר את האקדח ולא מבחין שהוא עדיין בחיים. אבל ריקרדו גונסאלס לא הכיר איש באולם: כולם שם היו אנשים זרים. בסוף הכול משתבש בשביל שני הגברים והבחורה; היא קופצת מהצוק עם המנהיג. אחר כך הופיעה המילה "סוף" וריקרדו הבין, לפי תגובת הקהל, שהסרט לא היה להיט. סרט מבאס, הם אמרו, והסוף לא ברור. ריקרדו שוטט בעיר שעות וחשב על התגובה של הצופים, שנראתה לו מוזרה. הוא התחיל להטיל ספק באיכות הסרט: עלה בדעתו שאולי הטעות היא דווקא שלו. אבל אין שום דבר מוזר בסוף הזה, הוא ברור לגמרי! המנהיג והבחורה מתאבדים, אין שום ספק. מה הצופים לא הבינו? מכל מקום, הוא לא ידע מספיק על קולנוע כדי להיות בטוח שהוא צודק, מכאן הספקות. אילו היה יכול לדבר עם מישהו, אילו הכיר מישהו בעיר הזאת שאפשר היה לשאול אותו שאלות על הסרט… אבל לא. הפתרון היחיד שעלה בדעתו היה לחזור לקולנוע למחרת. כשהגיש לשומר את הכרטיס, הוא זיהה אותו ועקב אחריו במבטו, כולו חיוכים.

"לפחות יש מישהו אחד שאהב את הכישלון הזה," הוא אמר, אחרי שריקרדו חלף על פניו. "הטיפוס שהרגע נכנס כבר ראה אותו איזה שמונה פעמים."

ריקרדו גונסאלס התיישב באותו מושב שישב בו בפעמים האחרות שראה את הסרט. הוא חיכה בקוצר רוח שהאורות ייכבו. הפעם הוא ידע שלשחקן שמשחק את המנהיג קוראים רוד סטייגר ולבחורה קוראים נדיה טילר. הוא עקב אחרי העלילה, שטוף בזיעה קרה. בסצנת הסיום, כשסטייגר והבחורה עומדים על שפת התהום ואומרים לשוטרים: "כן, אנחנו כבר יורדים", ריקרדו הבין שהקהל שוב יעזוב את האולם בלי להבין את הסוף.

"הם מתאבדים, הם קופצים מהצוק!" הוא קם וצעק פתאום, משתמש בידיים בתור מגאפון.

מפולת של קריאות השתקה נחתה על ראשו של ריקרדו, אבל הוא התעלם מהן לחלוטין.

"שימו לב שהמצלמה מצלמת מלמטה, הם מעדיפים למות מאשר ליפול בידי המשטרה, תבינו!" הוא צעק שוב; באותו רגע לפתו שלושה עובדים את חולצתו.

"רמאים, הדבר הטוב היחיד בכל הסרט היה הטיפוס הזה שהתחיל לצעוק באמצע האולם," העירה ביציאה גברת בשמלה סגולה.

הכי כיף לחלוק את השמחה עם יתר הצופים אחרי שראינו יחד סרט גדול, או לדרוש בחזרה את הכסף אם הסרט היה גרוע. זה מה שנפלא בימי שבת: אני יכול להביט בזוגות נכנסים לאולם יד ביד, ואני אוהב אותם כי אני יודע שכל מה שקורה פה הוא הדבר הכי חשוב בעולם בשבילם. אנשים שמחים בשבת, מדברים הרבה, ואני יכול לשמוע מה הם אומרים, לעמוד ליד קבוצות של אנשים ולשמוע מה דעתם על הסרט ולהחליט אם אני מסכים איתם. גם ימי ראשון הם בסדר. אבל באופן שונה: אנשים הולכים לקולנוע, אבל הפנים שלהם לא שמחים, כנראה כי יום שני נמצא מעבר לפינה. בגלל זה בימי ראשון קשה לדעת מה אנשים חשבו על הסרט.

אילו הכרתי מישהו שאוהב קולנוע, הכול היה יותר קל. כן, היינו הולכים לקולנוע כל יום ולא היה אכפת לנו אם האולם ריק. היינו מדברים ואחר כך משוטטים בעיר הזאת. זה היה יכול להיות מעולה בשבילי, בעיקר באמצע השבוע, כשאף אחד כמעט לא הולך לקולנוע. עצוב לשבת לבד, מוקף במושבים ריקים, אבל אם לא ללכת לקולנוע, מה עוד יש לי לעשות? לא מעט פעמים, בימי שני, מוקף בשלושה או ארבעה פרצופים ממורמרים, שקלתי לצאת באמצע הסרט. אבל יום אחד אצא לעיר לחפש את חובבי הקולנוע, את אלה שאני פוגש כל יום שבת בבית קולנוע זה או אחר. אוכל לחפש, למשל, את הבחורה עם השיער היפה שהולכת עם החבר שלה ומחייכת תמיד. היא בטח יודעת הרבה על קולנוע, כי היא הולכת כמעט פעמיים בשבוע. אחפש מישהו ואדבר איתו על הכול, מהסרט הראשון ועד האחרון. יום אחד אני אעשה את זה, בחיי.

"אתה ילד גדול עכשיו" החזיק בקושי שלושה ימים על המסך. ריקרדו גונסאלס ראה את שלוש ההצגות של יום שישי ואפילו חזר בשבת. זה היה היום שבו הקהל הזועם דרש את כספו חזרה חצי שעה אחרי שהסרט התחיל. ומכיוון שאיש לא התייחס אליהם, התחילו הצופים לזרוק פופקורן דביק ואפילו נעליים, וחלקן פגעו במסך. ההנהלה נאלצה להדליק את האורות ולהכריז שמעתה והלאה היא שומרת לעצמה את הזכות לסלק מהאולם כל מי שיתנהג באופן לא ראוי. האורות שוב כבו, האנשים המשיכו לעשות בלגן וההנהלה לא עשתה כלום. ריקרדו, רועד מרוב כעס, תהה מדוע הם לא עוצרים את ההקרנה ומדוע הצופים, אם הסרט לא מוצא חן בעיניהם, לא עוזבים את האולם. הוא סבל במשך כל הסרט והביט בשחקן החדש, שזו היתה הופעת הבכורה שלו, ובאליזבת הרטמן היפהפייה, וביקש סליחה על קבלת הפנים הזאת, מהם ומפרנסיס פורד קופולה, בשם כל חובבי הקולנוע. אחרי הסרט הסתער ריקרדו גונסאלס לתוך המון המתלוננים. הבחורה עם השיער היפה היתה ביניהם. ריקרדו נעמד מאחוריה כדי לשמוע מה היא אומרת על הסרט, אבל היא לא אמרה שום דבר: רק הסתכלה על החבר שלה וחייכה, זה הכול. ריקרדו גונסאלס לא האמין, הוא חשב שהיא יפה מכדי לא להגיד שום דבר אחרי שראתה סרט נפלא כל כך כמו "אתה ילד גדול עכשיו". אם היא רק תראה לי במילים שהיא אהבה את הסרט, אגש ואגיד לה שלום, אבל היא לא אומרת כלום, היא רק עומדת שם ומחייכת.

"סרט גדול, הכי טוב שראיתי השנה."

המילים האלה נאמרו קרוב מאוד לראשו. ריקרדו גונסאלס הסתובב בעיניים פעורות ושפתיים חשוקות וחיפש את הדובר: זה היה בחור שמן במכנסי ג'ינס אמריקאים והוא המשיך להלל את הסרט למרות החבורה שלו, שהביטה בו בלעג אולי קצת קרבי מדי. אבל המצב הגרוע של הבחור לא עורר בריקרדו רחמים, אלא הערצה. הוא רצה להתנפל על השמן, לחבק אותו ולהכריז שגם הוא, כמוהו, אהב את הסרט של קופולה. אבל הוא ריסן את עצמו: עדיף לחכות עד שיהיו מחוץ לבית הקולנוע. הוא ראה את השמן מתחמק מהחבורה ונעמד מול הכרזה של הסרט. ריקרדו הלך אחריו ושמח לגלות שהוא לבד. גם הוא בטח מחפש מישהו לדבר איתו על קולנוע, הוא חשב, בזמן שראה את השמן מתקדם בשדרה.

ריקרדו הבין שהוא בזבז הזדמנות טובה לדבר עם השמן ויצא בעקבותיו, חוכך בדעתו כיצד לפתוח בשיחה. תן יד, אחי, רואים שאתה מבין בקולנוע. ככה אנשים מדברים בעיר הזאת. וכשהשמן ישאל אותו מדוע זכה במחמאה, ריקרדו יאמר לו גם אני אהבתי את "אתה ילד גדול עכשיו", חבל שהטמבלים האלה לא יודעים להעריך את הסרט. והם ישבו בבית או סתם ישוטטו בעיר, ידיים בכיסים, וידברו על הסרטים הכי טובים: "ג'ולייטה של הרוחות", של פליני או "הרץ", של קרול ריד, מכיר? נראה לי שהוא אנגלי, קשיש אנגלי: "הרץ", כן, עם לורנס הארווי, ואלן בייטס, לא? ועם לי רמיק, בחורה מתוקה עם שיניים יפות. באנגלית זה The Running Man  או The Ballad of the Running Man, "בלדה לאיש הרץ", "בלדה לנמלט"; פואטי יותר, לא? אני מזכיר אותו רק כי הוא נראה לי סרט מתח מופתי. והם ידברו גם על רוברט וייז, על הקולנוע שעשה לפני שהתחיל לייצר עוד ועוד סרטים שנועדו רק לזכייה בפרסי אוסקר. הם ידברו על "רדיפה", Hill House או The Haunted, לא יודע, אני תמיד מתבלבל בין הכותרת בספרדית לכותרת באנגלית לכותרת של הרומן שעליו מבוסס הסרט, ובסוף אין לי מושג מה זה מה. Hill House, סרט על רוחות רפאים עם ג'ולי האריס, סרט מעולה, מעודן, שעושה כבוד לז'אנר, לדעתי. והוא יגיד לו גם שהוא הולך לקולנוע מאז שהוא נולד, אבל שהוא אף פעם לא דיבר על סרטים עם אף אחד, שזו ההזדמנות הראשונה שלו להחליף רעיונות עם מישהו. הוא החליט לחכות עוד שני בלוקים ואז פשוט לגשת לשמן. גם אני אהבתי את "אתה ילד גדול עכשיו", תן יד לכבוד פרנסיס פורד קופולה, אחי.

השמן הוציא את הידיים מהכיסים ונעצר, כך עשה גם ריקרדו גונסאלס, שישה צעדים מאחוריו. השמן הביט לאחור, כאילו נפל לו משהו בדרך. הוא ראה את ריקרדו מחייך אליו, משום שהדבר היחיד שהצליח לעשות הוא לחייך, בציפייה שהשמן יסתובב ויושיט לו יד. אתה בא מהקולנוע, נכון? כשראה שהשמן לא ניגש אליו, ריקרדו הניח שהוא מחכה שהוא יתחיל בשיחה. אבל גם זו היתה טעות. השמן תחב שוב את הידיים בכיסים והמשיך ללכת, מהר יותר. ריקרדו המופתע יצא בעקבותיו.

החל להחשיך. הם הלכו כברת דרך. ריקרדו החיש את צעדיו, כשיגיעו לצומת הוא ייגש אליו. אתה מבין בקולנוע, אהבת את "אתה ילד גדול עכשיו", לא ככה? השמן הגיע לצומת, הביט אחורה פעם נוספת וריקרדו שוב חייך אליו במחשבה שהנה הפעם השמן יעצור. אבל לא: הוא פנה ימינה. ריקרדו לא הבין מה קורה, הוא מיהר לעבר הצומת, כמעט בריצה, ופנה ימינה, אבל לתדהמתו – השמן נעלם. ריקרדו סוכך על עיניו וניסה להבחין אם הבחור שהולך שם רחוק, באפלולית של שבע בערב, הוא האדם שהוא מחפש. לא, זה לא הוא. הוא תהה בדאגה מה יכול היה לקרות לחבר שלו. לאן נעלמת, איש, רציתי לדבר איתך על "אתה ילד גדול עכשיו", סרט ענק, לא?

ואז הוא הופיע. דלת הכניסה של בית צהוב נפתחה וממנה יצא הגוף הגדול של חברו, הידיים בכיסים של מכנסי הג'ינס האמריקאים. הוא נעץ את מבטו בריקרדו, שהספיק לחייך ולומר לו שלום לפני שראה את היתר מגיחים מתוך הבית.

"ערב טוב," אמר ריקרדו. התחלתי ברגל שמאל. בעיר הזאת אנשים אומרים היי או מה העניינים.

השמן לא ענה: רק בהה בו. מאחוריו עמדו ארבעה ובחור חמישי סגר את הדלת של הבית הצהוב.

"אהבת את הסרט, לא?" מלמל ריקרדו והתקרב אליו.

"אל תיגע בי, יא מתרומם," איים השמן, אחרי רגע של היסוס, "אל תתקרב אלי אפילו."

"בואו נפרק לו את הפרצוף," אמר בחור אחר, דומה מאוד לשמן, אבל רזה עד גיחוך.

"מה?" שאל ריקרדו גונסאלס. "לא, באתי רק לדבר איתו," הוא הצביע על השמן, "על הסרט. תשאלו אותו בעצמכם ותראו שאני צודק. ראית את 'אתה ילד גדול עכשיו', נכון?"

"מה קרה? לא מצאת שום חבר בקולנוע, יא הומו?" שאל השמן, והיכה את ריקרדו ביד שהושיט לעברו.

"לא, אתה לא מבין, אתה לא מבין, באתי לדבר על הסרט, אתה אהבת אותו, לא ככה?"

"לא, לא אהבתי אותו."

ואז הם הרביצו לריקרדו גונסאלס. בעודו מפענח את תשובתו של השמן, הוא חש את המהלומה הראשונה בעורפו, ואחריה אגרופו של השמן ופניו מאחור, מכה בגב וקריאות הצהלה של הנערים האלה, ואם אחטוף עוד אחת שם אתפוצץ אבל לא ירד דם, אתפוצץ, הוא אמר שהוא לא אהב את הסרט אבל זה לא באמת הוא, באתי כדי לדבר על הסרט, נראה לי שהאמא קוראת לילדים לבוא לשולחן, המנגו הזה שתלוי שם, הדברים האלה לא קורים פה, אני ראיתי את כל האנשים בעיר הזאת אוהבים זה את זה, לפני שגופו הוטח פתאום על הקרקע לחיק האספלט המתוק והלח.

אני הולך לקולנוע כל כך הרבה זמן שאני מכיר את הריח של האנשים על המסך. לא מזמן ראיתי סרט חדש של פיטר קולינסון: "יום ארוך למות בו", יום ארוך מדי שהדבר היחיד שהם עושים בו הוא להרוג, כי אפילו כשהם מתים, הם הורגים – את עצמם. אבל עברו כבר הרבה ימי שבת וימי ראשון והרבה סרטים. לכן אני בספק שיש מישהו בעיר הזאת ששמח כמוני, כשאני מגלה שהאנשים שבאים איתי לקולנוע מסכימים איתי לגבי סרט כזה או אחר. יום אחד אגיד שלום לכל החברים שלי, לכל הבחורות שמתיישבות לידי באולמות; כשאתחיל לא יהיה לזה סוף. הבחורה עם השיער היפה לא נראית בשום מקום: היא בטח עברה לעיר אחרת; הבחור שהסתובב איתה, לעומת זאת, ממשיך לבוא לקולנוע, אבל עם בחורה אחרת, בעלת עיניים ירוקות ושיער שחור. גם הם חברים שלי: תמיד כשהם רואים אותי הם אומרים לי שלום בחיבה. הרבה סיפורים הוקרנו על המסך והרבה ימי שבת באו והלכו, ואני מאושר כשהם יוצאים מהאולם מלאי הערצה אחרי סרט של פולנסקי או של וינר או של פיטר ווטקינס או של פונטקורבו, או אפילו של סטיוארט רוזנברג, כן, זה שעשה את Cool Hand Luke, עם פול ניומן, ראיתם אותו? כן, Cool Hand Luke, אבל אל תתעצבנו, אני חייב להזכיר את הכותרת המקורית כשבספרדית שינו לה את המשמעות, אבל את זה אתם יודעים טוב מאוד. בגלל זה אני מחכה ליום שבת, כדי לפגוש את החברים שלי ולדבר איתם ולשוטט בעיר, להיזכר בקים נובאק ב"האגדה של ליילה קלייר", של רוברט אולדריץ', ולהכיר בכך שאנחנו מאוהבים מעל הראש בלי רמיק ובשירלי מקליין ובאנז'נט קומר בתפקיד בחורה מקסיקנית לצד מרלון ברנדו, ושאנחנו אוהבים גם את קתרין דנב ב-Repulsion. ולמה לא להיזכר לפעמים בסרטים של המנוחים ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור ולהעלות השערות לגבי תאונת הדרכים שהרגה אותם: אנחנו לועגים להם, אבל גם זוכרים אותם באהבה. ובסופי שבוע, תמיד, אנחנו הולכים לאולמות סוג ב' או סוג ז' כדי לראות את הסרטים שפספסנו, כמו הפעם ההיא שיצא לנו לראות את "המרדף" של ארתור פן והחזקתי לה את היד ביציאה ונזכרנו בסצנות הסיום של Blow-Up, את יודעת על מה אני מדבר, מותק, הגבר שמשוטט בעיר ומתבונן בתמונה היפה כל כך שיוצרים שני מאהבים, והוא עומד שם בנוכחות האהבה ומצלם, והתוצאה של אותה תמונת אהבה היא רצח ומוות, והגבר לא רוצה שזה יחמוק לו מהידיים כי זה הדבר היחיד החשוב שקרה לו בחיים האומללים שלו, אבל אני אומר לך, מותק, אי אפשר, אי אפשר לשרוד שם, עדיף להצטרף למאושרים שנפל בחלקם המזל לא לחשוב, כדי לשרוד צריך ללמוד לשחק טניס בלי כדור ובלי מחבט. ככה זה: העיר קיימת ואני קיים בעיר ואני הולך לקולנוע ואני מאושר.

אין דבר שריקרדו גונסאלס היה רוצה יותר בחיים מאשר לדבר על המערבון הזה שראה לפני המון זמן, "המסע לשילה", עם סצנות מלחמה שלקחו מסרטים אחרים. סרט הנעורים היחיד על מלחמת האזרחים, על שבעה נערים טקסנים שמחפשים משהו ולא יודעים מה. הוא היה רוצה לדבר עם מישהו, לא משנה מי, על כמה סצנות יפות בסרט הזה, אבל הוא שותק, הוא יודע שעליו לשתוק, ואחרי הסרט הוא משוטט בעיר הזאת, מדבר לעצמו ועיניו בקרקע. הוא מכיר המרצפות בעל פה והוא שב ומעלה בדמיונו את הצבעים, הרגשות והמילים שראה על המסך.

כי ריקרדו גונסאלס ממשיך ללכת לקולנוע.

1969

אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

החומץ הזה הוא בן 99 בדיוק. ואם נכונים החישובים שעשיתי בעזרת לוח השנה היומי, שמופיעים בו פתגמים לצד התאריכים, הבושם הזה נוצר שבוע ימים לפני שראש הבטון של סדאם חוסיין נפל אל האספלט. הפתגם היומי בלוח השנה היה: "נכדו של הקנגורו נמצא בכיס ונכדו של רוקח הבשמים באף". עובדי בית החרושת לסילן נמלטו לבתיהם באופניים עמוסים קופסאות פח ריקות וחסרות תועלת, ומכרו אותן כעבור כמה ימים לאחת המשתלות, בתור  עציצים פוריים לגידול פרחי ציפורן. את הסילן הותירו להיסחט ולהישפך במפעל. למען האמת, העיר בצרה כולה נסחטה אז וניגר ממנה עסיס של מהומות ומתח. בדירוג עשרת הדברים שנסחטו אז, היה ראשו של הראיס מתחת לרגלי האזרחים במקום הראשון, בעוד הסילן היה בתחתית הרשימה. בין המקום הראשון לעשירי היו אפים גדולים שנסחטו תחת כפות רגליים זועמות.       

את החומץ מכר לי פקיד מבנק הנזלת הלאומי. הוא היה בחור שמנמן בעל הרגל להתעסק בצווארונו ולסובב את צווארו בזמן שדיבר. התיידדנו והוא נהיה הסוכן האישי שלי, ולכן אני לא צריך עוד לבקר בבנק לבדיקות פעמיים בשנה. הוא פוקד תכופות את ביתנו ואוסף את חסכונות הנזלת שלנו בקופסאות מבודדות. ומכיוון שתהליך מחיטת האפים מדויק וקפדני על פי הוראות החוק, סלמאן דֵיי-בָּיי מבלה במחיצתנו שלוש שעות בכל ביקור. כן, זהו שמו, סלמאן דיי ביי. הוא אומר שסבא רבא שלו היה ילד חירש-אילם שנהג לבלות את שעות הצהריים הלוהטות על גדות החידקל, (נהר קטן שכמה אנשי דת ומספרי סיפורים טוענים שמעולם לא היה קיים ושהומצא על ידי החוטאים הכופרים ושותי מיץ האבטיח.) דיי־ביי־דיי, בשמו המלא, היה סבא של סלמאן. הוא נהג להחזיק שני מצתים בשתי ידיים, ובכיסי הגלבּייה שלו היו עשרות מצתים מקולקלים, אצבעותיו היו סדוקות ופצועות מרוב ניסיונות הדלקה כושלים. בינינו, סבא שלו היה סתם ילד טיפש שאף אחד לא התייחס אליו, ורק לאחר מכן הוא התפרסם בתוך כמה שבועות כשסרטון שבו דיבר לראשונה בחייו בנוכחות שני חיילים אמריקנים מלווים במתרגם עיראקי נעשה ויראלי ברשת.       ­

משפחת דיי־ביי־דיי היתה לאחת ממשפחות הסוחרים המפורסמות ביותר בארץ. בין צאצאיהם היו מגיש חדשות מפורסם שנודע בראיונות עוקצניים עם פוליטיקאים, גניקולוגית, מפיק מוסיקת פופ ושחקן נמוך קומה שהופיע באחד מסרטי פיטר ספייק (בסצנה בת חמש שניות של התנגשות בין שני צבאות אדירים במאה השלישית לפני הספירה.) כמו כן, בלב בצרה, יש לנו כמובן את מסגד דיי־ביי־דיי הידוע. הוא בן כשבעה עשורים ואני לא חושב שהוא ייהרס אי פעם או ששמו הולך להשתנות. מסגד דיי־ביי־דיי הוא בניין בעל חשיבות סמלית רבה בזיכרון האזרחי, ולא פעם ניתן לראות אותו בטלוויזיה, משמש רקע מאחורי גבה של אושיית תקשורת מקומית כלשהי שמתראיינת ל-BBC. את המסגד תכננה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, בצורת מלבן שבולטים ממנו שני צריחים דמויי עצי דקל הנוטים זה כלפי זה, כך שקול קריאת המואזין עולה מהם באיכות סטריאו – ניכר כי האדריכלית של מסגד דיי־ביי־דיי האצילי ניסתה לשחק עם סמלי האחדות, ההרמוניה והאחווה, וכיום שם המשפחה של סלמאן אינו מזוהה עוד עם הילד עם המצתים, אלא עם צמד הצריחים הללו. אם סלמאן התגאה בפנינו – בשעה שמחט לנו את האף – במקצועיותו היוצאת דופן ובאלגנטיות והרגישות הבורגנית שהביא לתהליך קינוח האפים ואחסון נוזלי הפנים, לא נכנסנו לדבריו ולא נתנו לו את התענוג להקשיב לקולות אנושיים מאונפפים, רק התרסנו נגדו בלעג על הסיסמה של בנק הנזלת הלאומי: "ניסית פעם לשיר עם אף סתום? נסה, ותזכה במזל ובעושר ואושר!"

סלמאן היה מאוהב במנהלת שלו בבנק, אישה בשנות החמישים לחייה, שגרמה לאנשים לשים לב לעווית בצווארו ולכך שהוא נוגע בצווארון ובכפתור השני של החולצה בכל פעם שהוא מדבר. פעם אחת לעגה לו על כך וגירשה אותו ממשרדה, היא עמדה ודיברה בפתח המשרד כדי לוודא שכל הפקידים האחרים יוכלו לשמוע אותה. מאותו יום החמיר מצבו של סלמאן, והמחווה שלו נהייתה כרונית. הוא התחיל לחזור עליה בלי דעת, ואחר כך עשרות פעמים במכוון עד שנהיתה לסימן ההיכר שלו. המנהלת לא רק שדחתה אותו, אלא גם העליבה אותו ולעגה לו על כל דבר בפניו ובמראהו החיצוני. היא גינתה אפילו את משפחתו, והזכירה שנהגו למכור דבש וחומץ ורוטב עגבניות ביתי, בהשמיטה את ההיבטים הנוספים בהיסטוריה שלהם ואת המסגד הכביר הקרוי על שמם.

אלה הדברים שסלמאן מספר לי כשאנחנו יושבים לבדנו בחצר ביתי. אני מעדיף שהילדים לא ישמעו כשאני מרוקן את האף ומעדיף שיאזינו לכך השכנים מאשר בני משפחתי. למעשה, אני רוצה שהשכן ישמע את הקולות שיוצאים מאפי, שכן זמן רב אני מנסה לשכנע אותו שקולות אפו של גבר הם הוכחה לבריאותו ולאונותו. פעם אחת התלונן סלמאן על ראשי השכנים שמופיעים ונעלמים מאחורי הקירות. אני בעצמי הופתעתי מהם והופתעתי עוד יותר כשסלמאן אסף את מכלי המתכת שלו ועזב את המקום.

הוצאתי היום את צנצנת החומץ שקניתי ממנו. בני הצעיר נסע מוקדם יותר ברכבת הַפְּרָת, והזהיר אותי שלא אלקק שוב את צנצנת הזכוכית. נשבעתי לו שלא אעשה זאת שוב, אף שידעתי היטב שאבלע כף גדולה ברגע שייצא מהבית, וכך באמת עשיתי. הפרידה ממנו הייתה כל כך ארוכה ומשעממת! הוא אמר לי שאני חייב לנסות את רכבת הפרת החדשה בעצמי, כי היא מהירה ומביאה אותך למפרץ עומאן בתוך ארבע עשרה דקות בלבד, והנוסעים בה מרגישים שהם נמצאים בתוך מי הפרת. הוא אמר גם שהחלטת הממשלה להפוך את הערוץ היבש הזה למנהרת רכבת הייתה ראויה בהחלט. אחרי שאמר את הדברים, לכסן את מבטו אל אצבעי הנעה באוויר, כמו טובלת בחומץ דמיוני, ועזב.    

קופסאות הנזלת נארזות במכלי אלומיניום גדולים ונשלחות לצפון, לאזור מפרץ בצרה. פרויקט ההיפוך – שמטרתו להפוך את צפונה של הארץ לדרומה, אגב, עדיין בתהליכי עבודה. שמעתי שהעובדים שם מנקזים את מאגרי הנזלת הגדולים ביותר ושהפרויקט ידרוש זמן מעבר למתוכנן. הם אמנם הצליחו לסובב את הארץ אבל עוד נותרה בפניהם המשימה הקשה באמת: איך יצעדו האנשים בכיוון האחד, כשלמעשה הם צועדים בכיוון האחר? איך יפנו ימינה כשלמעשה פנו שמאלה? אני רוצה לומר שמקור העיכוב הוא במוכנות הנפשית, ולכן מתקיימות כעת סדנאות שבהן אנחנו מתאמנים על הפיכת הכיוונים שלנו ועל הסתגלות למערכת הכיוונים החדשה. לאחר מכן מגיע השלב הביולוגי, הפשוט יותר, קח את הקיבה ואת איבר המין שלך לרופא המשפחה, תן לו לעסות ולנקות אותם במשחות המיוחדות שלו, ותראה שכל הגוף מסתובב ומתיישר לפי המצפן החדש. כך לפחות מבטיחים העלונים ושלטי פרסומות הפזורים ברחובות ובתאי שירותים ציבוריים.

אחרי שכל זה ייגמר יוקל לי ואפסיק להתלונן בפני אנשים. כולם יבינו שאני סתם בחור רגיל שאוהב אמרות שפר בלוחות שנה. אני סתם אחד בשושלת ארוכה של פקידים, שבמשך עשורים היו אחראים לצייר את כיווני התפילה במסגד דיי־ביי־דיי, שהרי כיווני התפילה כלולים גם הם בתכנית להפיכת הכיוונים (האם היה עלי להזכיר זאת לפני כן?) אני אמנם לא נראה כמו שכיר פשוט אצל משפחת דיי־ביי־דיי, ואכן את משכורתי אני מקבל מהממשלה, כי המסגד שייך לוואקף.

אבל ראשית, צפוי לי שבוע עבודה מפרך, שכן אני אמור להתמסר לבדי למלאכת הפיכת החצים המורים את כיוון התפילה אחרי שתתהפך אדמת מרבד התפילה הענקי הזה, שאני ועוד 200 מיליון אזרחים עיראקים חיים עליו. עם זאת, בהשוואה לדגים בבריכות השיש שיסבלו סבל עצום כשיתהפכו תפקודי הנשימה שלהם בזימים, המשימה שלי מעט מהנה וכבר עשיתי משהו דומה לה בילדותי. הייתי סוקר את קירות הרחובות שנהגו לפקוד האוהבים, בוחן את גזעי העצים בחיפוש אחר חצי האהבה שלהם, אותם קווים ישרים בעלי ראש חץ שהזוגות האוהבים נהגו לצייר במקומות שהתבודדו בהם באין רואה. גירדתי את ראשי החצים והפכתי את כיוונם. לדגים ולחמורים, עם חוש הכיוון הפנימי שלהם, יהיה בבירור הרבה יותר קשה כשיגיע תורם ותור הבעלים שלהם.  

סלמאן דיי־ביי לא יבוא הערב, וכבר לא אוכיח לו שאני יכול לגמוע בקבוק חומץ מיושן ומשובח במלואו, ולא אלעג לו על כך שסבא רבא שלו שמע את הנאום הראשון של ג"ו בוש ("!Day by day, the Iraqi people are closer to freedom") ואז אמר את מילותיו הראשונות – "דיי ביי דיי", כדברי הנשיא האמריקני, מול חיילים שנהנו לצחוק על ילדים שמנים, ושמאז התפרסם במהירות. כל זה נראה כעת טיפשי ומיותר מצידי ורק היה מציק לו וגורם לו לסכור את פיו, אז החלטתי להתמסר לרוחו של חותך ראשי החצים בדימוס, ולהעניק לו בחינם סדנת הדרכה בקשירת נעליו על-פי המצפן החדש.   

 טארָה היתה שמנה. בעלה הבהיר חד-משמעית שזו פגיעה קשה בתדמיתו ושהוא מתבייש להסתובב כך עם אישה שמתנודדת כמו ברווז בגושים רוטטים של שומן.

"אני לא מתנודדת כמו ברווז," היא אמרה, בעלבון.

"את כן," אמר אבְּהַאי, ובזה תם הדיון. בכל הנוגע למילים זה היה הדפוס הקבוע ביניהם: הוא תמיד אומר את המילה האחרונה.

אחר כך היא בכתה. היא ניגבה את הדמעות שהתגלגלו על לחייה הרכות והתפוחות מעט, בממחטה שאחזה בכף יד חלקה ושמנמנה. היא כל כך רצתה להיות רזה וחטובה, להיות רעיה הולמת לבעלה, אבל לא היה לה סיכוי. חיים בלי אוכל, בייחוד בלי שוקולד, היו בשבילה חיים חסרי כל ערך.

ולא היה סביר בעיניה שבעלה באמת רוצה שהיא תרד במשקל – הרי הוא היה הספָּק העיקרי שלה. היא חשבה על השי האחרון שהביא לה מאירופה. עשרים חפיסות שוקולד שוויצרי, נתונות בעטיפות פתייניות בצבעי ירוק, כתום, כחול ואדום, נוצצות בתמונות של פירות, אגוזים וכוסות יין, גלילים של מרציפן, וממרח השקדים הגבישי מכוסה בשוקולד רך כל כך שהוא התפוגג על קצה לשונה, וגולת הכותרת, שתי קופסאות גדולות של דובדבנים-בליקר נתונים בגביעי שוקולד מריר. גם כשלא אכלה אותם היא הרגישה בפיה את חריפוּת הליקר, את המתיקות המרירה של השוקולד הממוֹסס, את צריבת טעמם של הדובדבנים המתפצחים מעדנוֹת בפיה.

הוא פעל תמיד בשקדנות ובמרץ לסיפוק טעמיה. כשהושיט לה את השוקולד תמיד סיפר כמה היה עסוק במהלך הנסיעה וכמה היה רוצה שתתלווה אליו. ואז היה משפשף קלות את גליל השומן שסביב בטנה כדי לאשש את אהבתו. לפעמים היה השפשוף חזק מעט, אבל אותות החיבה הגופנית ביניהם היו נדירים והיא נהנתה מהמעט שקיבלה.

מתי בדיוק נודע לטארה לראשונה על הרומן של בעלה? מתי נודע לה הדבר שבעיני קוראֵי המילים האלה ייראה ודאי צפוי וכמעט בנאלי? הרי איש שמפטם את רעייתו בכמויות כאלה של שוקולד מוכרח שיהיה לו מניע נסתר.

היסטוריה קצרה של חייה תציב את טיפשותה בפרספקטיבה הנכונה.

בית הספר: בגילים 17-3. מנזר, רק בנות. דגש קפדני על הלימודים ולא על שום דבר אחר. שעות הפנאי של טארה מתמלאות בשיעורי ריקוד ומוזיקה. אמהּ אומרת שהדברים האלה חשובים. מעניקים לילדות מידה נחוצה של חן.

אוניברסיטה: בגילים 20-17. אוניברסיטה לנערות בלבד. הוריה חושבים שמוטב לא לשלוח את טארה לשום מקום אחר. היא בוחרת ללמוד ספרות אנגלית, מסלול שנחשב למסלול קל. היא לא באמת יודעת מה היא רוצה לעשות בחייה, וספרות נראית לה בחירה טובה יחסית לנושא שאין בו כל תכלית מעשית. וחוץ מזה, היא תמיד אהבה לקרוא.

מתברר כי לימודי ספרות אנגלית הם דווקא מסלול לא קל בכלל. היא מעולם לא חשבה שקריאה יכולה להיות כרוכה במאמצים כבירים כל כך. מתברר שספרות אינה עוסקת בסיפורים. הדגש הוא רק על רעיונות, על היסטוריה, על הֶקשר, על פרשנויות מרקסיסטיות-פמיניסטיות, וחיפוש אחר משמעות שטמונה אי-שם מעבר למובן מאליו, במחוזות רחוקים ועלומים.

טארה מבלה את זמנה באוניברסיטה בבילוי בקולנוע עם חברות ובהתחמקות משיעורים רבים ככל האפשר. היא מתלוננת באוזני אמה על כך שהמרצים מעבידים אותה בפרך. אמה מנחמת אותה. היא מוכרחה איכשהו לסיים את הלימודים, ואחר כך תתחתן.

ההכנות לחתונה מתקיימות בדיוק בחופשה שלפני בחינות הגמר.

"מה לעשות, בֶּטי?" אומרת אמה כשטארה מוחה על כך. "אני יודעת שזה עיתוי בעייתי בשבילך, אבל אלה התאריכים שמבשרים מזל טוב."

"אבל אָמָה, איך אני אלמד?" מתלוננת טארה.

"תראי, הבחור הוא בחור טוב. והמשפחה מאוד להוטה. יש דברים שפשוט אי-אפשר לדחות."

כשמתפרסמים הציונים, היא כבר אחרי ירח הדבש. היא קיבלה סיווג לרמה שלוש, ולמען האמת היא די מופתעת מעצם העובדה שבכלל השיגה ציון עובר.

בעלה חושב שהיא עצובה.

"עזבי, חמודה," הוא אומר ואוחז בה בזרועותיו הגבריות והחזקות, "יש לך אותי."

לבה של טארה הולם בקצב הולך וגובר והיא חשה שהיא נמחצת בחיבוק-הבעלים הזה.

"כן, אתה צודק," היא לוחשת. "יש לי אותך."

ואז המשפחה מחכה שיבואו ילדים. עם הזמן מתברר שאם בכלל יבואו, זה יהיה רק בזכות התערבות אלוהית או רפואית.

טארה התחילה קודם כול בחזית ההתערבות הרפואית.

"אולי כדאי שנלך לרופא?" היא הציעה לבעלה.

"לכי אַת אם את רוצה," השיב אבּהאי. "איתי אין שום בעיה."

אחרי שהרופאה בדקה את טארה היא אמרה שגם איתה אין שום בעיה, כך שאולי יש טעם לבדוק את בעלה.

"אבל הוא חושב שלא," אמרה טארה בעצב.

"באמת, איזה שטויות!" קראה הרופאה, שנמאס לה עד מוות לשמוע גישות כאלה כאן אצלה במרפאה. "תגידי לו שזאת לא רק האישה שאחראית על הבאת ילדים לעולם. הזרע צריך להיות בריא. מי יודע, אולי הוא עקר, אולי ספירת הזרע שלו נמוכה, אולי הוא שותה יותר מדי או שיש לו איזו דלקת רדומה. זה יכול להיות כל מיני דברים."

טארה הסמיקה. איך היא אמורה להעביר את כל זה לבעלה?

אבהאי הסכים להיבדק לאחר דיון מר למדי, שבמהלכו הסביר לטארה שאין שום ספק שהיא טועה.

"לא כדאי שגם אני אבוא?" שאלה טארה כשאבהאי יצא.

"לא," הוא השיב קצרות. "אני אסדר את זה לבד."

כך שלטארה מעולם לא נודע מה בדיוק קרה אצל הרופאה. אבהאי חזר הביתה כועס וחושק-שפתיים וסירב להגיד מילה.

"אבל מה קרה? מה היא אמרה?" היא שאלה, כמה פעמים.

"היא טיפשה. הה! אין שום טעם שגם את תלכי אליה שוב."

ואחרי זה לא התאפשרו עוד שום בדיקות רפואיות.

בחזית ההתערבות האלוהית, נאמר לטארה שעליה לנסוע למקדש וישנוֹ דֶוִוי ולהשתטח על ידיה ועל ברכיה.

אחרי שהשתטחה במקדש וישנו דֶווי על ידיה ועל ברכיה היא החליטה להמשיך עם העניין הזה של הידיים והברכיים גם במקדשים אחרים. בתחילה היא חששה שזה יביך אותה, אבל זה לא הביך אותה. במקומות האלה זאת היתה שגרה.

בעלה חשב שכל זה הוא רעיון פשוט נפלא. וכך חשבה גם חמותה.

"טארה המסכנה!" היא שמעה אותה אומרת פעם. "היא כל כך מתאמצת," ואז, בשקט, "אבל היא חולה שם בפנים."

משהתברר שגם אחרי כל זה לא התגלו כל סימני התעברות, החלה טארה לענוד אבנים מסוימות סביב צווארה ואצבעותיה ובעלה החל להאכיל אותה שוקולד.

השוקולד הוא שהסב את תשומת לבה להעדר של דבר מה מצדו של אבהאי. הוא כבר לא התאמץ כל כך לתת לה כל מה שהיא רוצה.

אחרי יותר מדי שוקולד מנטה היא רמזה שתשמח לגוון מעט את הטעמים. הוא התלונן.

"אין לי זמן," הוא אמר. "אני יכול להביא רק את אלה שיש בשדה התעופה, ושוקולד מנטה זה מה שיש בשדות תעופה."

"אבל כל כך הרבה?"

היא הפכה בידיה את הקופסאות בצבעי ירוק ולבן. שוקולד מנטה אדוארדיאני, שוקולד מנטה "קְרם דֶה מֶנט", שוקולד מנטה מריר, שוקולד מנטה בוופל, שוקולד מנטה "אַפטֶר אֵייט", שוקולד מנטה "אַפטר דינֶר", שוקולד מנטה בתוך שוקולד לבן.

התחשק לה להקיא מהמחשבה על כל כך הרבה שוקולד מנטה. אבל תשוקתה לשוקולד היתה חזקה כל כך שהיא אכלה בכל זאת את כולם.

ואז הוא עשה את זה שוב.

"שכחת?" היא שאלה.

"מה?" הוא נראה שקוע בענייניו.

"את מה שאמרתי בפעם שעברה. על השוקולד-מנטה."

"בפעם שעברה? אה, אה, כן, בטח. אבל תביני, בשדות תעופה…"

היא הסתכלה על כל השוקולדים המבחילים האלה בטעם מנטה.

"אבל פעם היית מביא…"

"טוב, את יודעת איך זה בשדות תעופה. הם לא כל כך יצירתיים."

זה דווקא לא מה שטארה חשבה כשנזכרה בעלוני הפרסומת שאבהאי הביא איתו לעתים קרובות, שפיארו חברות תעופה או שדות תעופה. על פי העלונים היא חשבה שאפשר להשיג בהם כל דבר תחת השמש.

אחרי שאבהאי הלך לדרכו נותרה טארה לבדה, שקועה במחשבותיה. מוזר שהוא שכח את הבקשה שלה – הבקשה הסְבירה שלה – בעניין השוקולד בטעם מנטה. לאבהאי היה זיכרון טוב. אבל מצד אחר, הוא תמיד היה טרוד בענייניו. וכמעט לא בא הביתה.

ובין שתי המחשבות האלה, שבאו בזו אחר זו בשרשרת, הלם החשד וכופף את חוליות השרשרת לכיוון אחר.

בתוך לא יותר מכמה שניות השתכנעה טארה שגילתה את הרמז שיסביר את רוב מעשיו של אבהאי. האם ייתכן, האם ייתכן שקרה מה שקראה עליו בימיה כסטודנטית, האם ייתכן ש"האישה האחרת" הופיעה גם בחייה שלה. היא גמרה אומר לבלוש אחריו. התוצאות היו צפויות.

אחרי שחוותה את כל קשת הרגשות, מהלם לבלבול לייאוש לכעס לטינה, היא השתעשעה ברעיון לשלוח יד בנפשה. כדי לעזור לעצמה להחליט היא ניגשה מוכנית אל המקרר כדי להוציא את השוקולדים שלה. היא היתה זקוקה לנחמה. בהיסח דעת היא נגסה באחד מהם. היה לו טעם של נסורת. היא נגסה בו שוב וכמעט נחנקה. השוקולד היה העונג היחיד בחייה. מה קרה לו?

היא הרגישה צריבה עזה באחורי גרונה, ואת טעמה החמוץ והנורא של מרה. היא מיהרה להחזיר את השוקולד למקרר וסגרה את הדלת. בחילה אחזה בה, והיא בקושי הספיקה להגיע לאמבטיה.

היא מעולם לא אכלה שוב שוקולד. בכל פעם שהסתכלה בפיסות הכהות שהזדהרו לעברה בניצוצות מזמינים היא ראתה את עיניו של אבהאי שקועות בתוכן, מפתות אותה לנגוס בהן ולהשמין.

היא ירדה במשקל. תחושת הבחילה שהשוקולד הסב לה עזרה לה להפסיק לאכול. היא רזתה. נעשתה רזה יותר מכפי שהיתה זה שנים. היא הסירה את הטבעות מאצבעותיה. נדמה שלא באמת היה טעם לענוד אותן עכשיו. היא נטשה את הסָארים ועברה לשלוואר קמיז. היא נראתה צעירה יותר. היא הרגישה ערנית וחיה יותר משהרגישה כבר שנים. היא התחילה לחשוב על תוכניות פעולה.

היא מוכרחה לזכות שוב באהבתו, היא חשבה. היא החליטה להתחיל ללמוד בישול. הדרך ללבו של גבר עוברת דרך קיבתו. אבהאי כמעט לא אכל בבית. אבל עכשיו… היא מוכרחה לבשל. היא תהיה מקור כל הטעמים הנפלאים.

טארה נרשמה לקורס הבישול של גברת סינגַל, שהבטיחה לתלמידותיה שליטה באומנות הבישול של קורדון בלו, מעדנים אירופיים, סיניים והודיים, בפרק זמן של שנה בסך הכול. טארה גילתה שניחנה ביד קלה ובחוש אלתור. גם מורתה שיבחה אותה, וזה בהחלט עזר. בכל חייה איש מעולם לא שיבח אותה על יכולת הלמידה שלה, ודאי לא המרצים באוניברסיטה, ואפילו מורותיה לריקוד ולמוזיקה חשו שהיא צריכה להשקיע יותר.

גברת סינגל טענה שארוחה היא הרבה יותר מסתם אוכל. ארוחה היא "חוויה אסתטית". השולחן, הצבעים, הכלים הערוכים, הפרחים, הכול מוכרח להיות מושלם.

טארה צללה לתוך החוויה כמו דג השוחה במים. הבישול מספק שפע בלתי נדלה של יצירתיות, כך גילתה. את אותו טוב טעם שגילתה בעיצוב הבית היא השקיעה באזור שולחן האוכל, שעל עיצובו העשיר והמגוון טרחה בלי סוף. היא חוותה את האושר הטמון ביכולתה של אישה להניח לפני בעלה – גם אם חטא – מטעמים שלא יוכל לעמוד בפיתויָם. הוא נעשה חמדן ותובעני למדי, ולעתים קרובות הזמין לביתם קבוצות קטנות של אורחים.

מעט-מעט החל אבהאי להעלות במשקל. טארה נוכחה במו עיניה בפרי מאמציה, ותחושת הכוח שלה גאתה. מחשבות חדשות החלו לחדור לראשה. היא העלתה את כמות השמנת במנות הקינוח והחלה לשים כמויות גדולות יותר של גבינה במאכלים האיטלקיים. בגדיו של אבהאי כבר לא עלו עליו. הוא התחיל לדבר ברצינות על הצורך להתחיל בדיאטה.

בשלב זה בחנה אותו טארה והרהרה. בעיני רוחה היא ראתה בו את מי שהיא עצמה היתה פעם. "את מתנודדת כמו ברווז," הוא אמר בתחילת הסיפור, והיא, כצפוי מאישה, השיבה בכאב, "אני לא." עכשיו היא רצתה שהוא יתנודד כמו ברווז, אף שמעמדה אולי לא באמת אִפשר לה לנגח אותו על העובדה הזאת כפי שהוא עצמו ניגח בזמנו אותה.

כשהרומן של אבהאי הסתיים, נחתה עליו קדרות שהכהתה והעמיקה את הגוון הצהוב שהיה ממילא לפניו נטולי הברק. הוא ביקש לעצמו נחמה באכילה נרחבת. הוא האזין למוזיקה, הוא שתה, והוא תבע לקבל מנות חמות וחריפות ממטבחה הפורה של טארה.

כשהחל להתנודד, היא, שאוּמנה לחשוב שבעלה יפה בכל היבט ואופן, החלה לחשוב שהוא מכוער.

בהתחשב בנסיבות נקמתה, היא היתה זקוקה לרומן שיעניק לכל זה את נגיעת המכחול האחרונה. היא בחרה בחבר שלו, הזכר הזמין ביותר שמצאה. החבר פיזר פה ושם רמזים, וטארה החליטה לקטוף אותם. היא פינקה את עצמה בזרועותיו בלי לנקוט שום זהירות. היא ויתרה כבר מזמן על האפשרות להרות, וכשגילתה שהיא הרה, יצאה מגדרה מרוב אושר. משימתה הראשונה היתה להיפטר מהחבר.

"אבהאי חושד," היא הודיעה לו.

היא בישרה לבעלה את החדשות. "אני חושבת שזה בזכות השיפור בבריאות שלך," היא ציינה. "אתה נראה עכשיו הרבה יותר טוב. פעם היית רזה מדי. לכן בורכתי בתינוק הזה."

מבט ספקני עלה על פניו של אבהאי בעודו סופג את אווירת הניצחון השקט שאפפה את גינוניה של אשתו. הוא התחיל לבלוש אחריה, אבל הרומן היה קצר מועד וזהיר כל כך שהוא לא מצא שום עקבות שיעידו על כך שאי פעם התקיים.

כשנולדה בתה של טארה, היא  זימרה באוזניה שירי ערש על לוחמות אמיצות לב, וּוידאה שהחינוך שתזכה לו יכוון אותה לעבר קריירה שתעשה אותה לאישה עצמאית.

הטמגוצ'י של הבן שלי חטף איידס. לא יותר משלושים פּיקסֶלים יצרו את חיית המחמד הווירטואלית על צג ה-LCD הקטן, אבל המחלה היתה ניכרת לעין. הוא נראה כמו חולה איידס, אתם יודעים? רזה יותר מקודם. כמה מהפיקסלים שלו דהו, ואישוני עיניו הענקיות היו קטנים יותר, ובהו בהבעה ריקה.

רק כמה שבועות קודם לכן קניתי ללוּק את הטמגוצ'י, ששמו מימוּ. למען האמת הוא רצה מאוד חתלתול, אבל גבּי לא רצתה חתול בבית. "חתול יביא ציפורים מתות וחיידקים צואתיים," אמרה, אצבעותיה פרושות להגן על בטנה התופחת.

טמגוצ'י נראה פשרה מושלמת – משהו שלוּק יוכל להזדהות איתו ולטפל בו, שילמד אותו יסודות ראשונים לטיפול בחיות מחמד בשביל התקופה הראשונה לאחר הולדת התינוק. הזדהות היא אחד הדברים שלוּק יתקשה בהם, כך קראנו בַספר. הוא יתקשה להבין הבעות פנים. לטמגוצ'י היו רק שלוש הבעות שונות, כך שזה יהיה תרגול טוב בשבילו.

לוק ואני עקבנו יחד אחרי מימוּ המקופל בפינת הצג. מדי פעם היה מימוּ קם ממקומו, מדדה לפינה הנגדית ומשאיר ערימה של משהו. לא יודע מה זה המשהו הזה, או מאיזה נקב הוא יצא – הרזולוציה לא היתה מספיק טובה כדי לקבוע.

"אתה נותן לו יותר מדי אוכל," אמרתי ללוק. הוא אמר שזה לא נכון, אבל הוא ישב על הספה ולחץ על הכפתורים במשך שעות, אז אני די בטוח שזה מה שהוא עשה. חוץ מלהאכיל, אין עוד הרבה מה לעשות עם טמגוצ'י.

קראתי את הוראות ההפעלה שהגיעו עם מימוּ. צרכיו היו פשוטים: מזון, מים, שינה, משחק. מימוּ היה אמור לאותת כשהוא זקוק לאחד מאלה. תפקידו של לוק כמטפל של מימוּ היה ללחוץ על הכפתור המתאים בזמן המתאים. בהוראות נכתב כי עודף תזונה, חוסר תזונה, חוסר פעילות גופנית ואומללות עלולים לגרום למימוּ לחלות. גולגולת שחורה קטנה עם עצמות מוצלבות תופיע על הצג כשזה יקרה, ובאמצעות לחיצה כפולה על כפתור A ואחר כך על כפתור B, ניתן לתת לו תרופה. בהוראות נכתב שלפעמים דרושות שתיים או שלוש מנות תרופה, תלוי כמה הטמגוצ'י שלך חולה.

בדקתי שוב את הצג של מימוּ ולא היו גולגולת ועצמות מוצלבות.

בהוראות נכתב שאם הטמגוצ'י מת, יש לתקוע עיפרון לתוך חור בגבו כדי לאתחל אותו. אז תיוולד חיה חדשה.

כשלוק הלך סוף-סוף לישון ולא היה יכול לראות אותי מתעלל בחיית המחמד הווירטואלית שלו, מצאתי את החור בגב של מימוּ ודחפתי לתוכו עיפרון מחודד. אבל כשהפכתי אותו בחזרה, מימוּ עדיין היה שם, חולה כמקודם. תקעתי את העיפרון עוד כמה פעמים וניסיתי גם עם סיכה, למקרה שהעיפרון לא נכנס עמוק מספיק. אבל הוא סירב לאתחל את עצמו.

תהיתי מה יקרה אם מימוּ ימות, עכשיו כשכפתור האתחול שלו לא עובד. האם תקלה כלשהי שללה מהטמגוצ'י של לוק את היותו בן אלמוות? האם ניתנה לו רק הזדמנות אחת לְחיים? נדמה לי שהדבר עשה אותו הרבה יותר מיוחד, ובמידה מסוימת, הגביר את נחישותי למצוא למימוּ מרפא.

חיברתי את מימוּ למחשב האישי שלי – תכונה חדשה בדור הזה של הטמגוצ'ים. קיוויתי שיקפוץ איזה חלון של "אשף האיבחון" ויפתור את הבעיה.

מסך של טמגוצ'י הבהב לחיים על המחשב האישי שלי. היו שם הרבה יצורים מוטנטיים גדולי עיניים, מתנועעים מצד לצד כדי לקבל תשומת לב, ביניהם גם עוד מימוּ, שנראה כמו התמונה שלו על האריזה, לפני שחלה. אחת האופציות על המסך היתה "סנכרן את הטמגוצ'י שלך".

כשעשיתי זאת, עולם הפיקסלים המרובעים המוגבל של מימוּ הפך על המסך שלי פתאום לאנימציה תלת-ממדית בצבעים חיים. החדר הריק שבו חי התגלה כחממה מלאה צמחים בלתי אפשריים הגדלים תחת שמש טמגוצ'י ורדרדה. ובמרכז העולם הזה, שכב על השטיח מימוּ.

הוא נראה נורא. בגרסה המפותחת במלואה לחדרו של הטמגוצ'י, היה מימוּ מין דבר מקומט. עור כפות רגליו היה נוקשה ומתקלף. עיניו, שהיו פעם בצבע לבן בוהק בגוונים חדים, היו צהובות וחסרות ברק. סביב בסיס אפו היו גלדים. תהיתי איזה מוח מעוות יפתח צעצוע לילדים שעלול להגיע לשפל מדכא כל כך.

הקשתי על כל כפתור אפשרי עד שמצאתי ערכה רפואית. יכולת לגרור ולהדביק מתוכה גלולות אל הטמגוצ'י. כנראה מימוּ היה אמור לבלוע או לספוג אותן, אבל הן פשוט ריחפו מולו, כאילו מימוּ מסרב לקחת את התרופות שלו.

ניסיתי על מימוּ את התחבולה שאני עושה ללוק כדי שיקח תרופה. ערבבתי את הגלולות במזון. גררתי כרע עוף מהמזווה וכיסיתי בו את התרופה בתקווה שמימוּ יקום ויאכל את שניהם. אבל הוא רק שכב לו שם, מביט בי, פיו פתוח מעט. המראה החולה שלו היה משכנע כל כך שיכולתי ממש להריח את הבל הפה המסריח שלו עולה מן הצג.

שלחתי ליוצריו של מימוּ אי-מייל עוקצני המתאר את מצבו ושואל מה יש לעשות כדי להשיבו לקו הבריאות.

עבר שבוע וטרם קיבלתי תשובה ומצבו של מימוּ החמיר. הופיעו עליו נקודות אפרפרות. כשסנכרנתי את מימוּ למחשב שלי, התברר כי הנקודות הן פצעים אדומים ועמוקים. ומן האופן שבו השתקפו בהם קרני שמש הטמגוצ'י, אפשר היה לדעת שהם רטובים.

הלכתי לחנות הצעצועים והראיתי להם את הטמגוצ'י. "אף פעם לא ראיתי אותם עושים דבר כזה," אמרה הבחורה מאחורי הדלפק. "כנראה זה משהו שיש בסדרה החדשה."

יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את לוק עם חברה שבאה לשחק. לחברה קראו בֶּקי וגם לה היה טמגוצ'י. גבי ניסתה לארגן לפחות מפגש חברתי אחד בשבוע כדי לעזור ללוק להשתלב.

הטמגוצ'י של בקי נתן לי רעיון.

לדור הזה של הטמגוצ'ים היתה יכולת לתקשר עם טמגוצ'ים אחרים. אם קרבת את הטמגוצ'י שלך למרחק מטר מטמגוצ'י של חבר, חיות המחמד הווירטואליות שלכם יכלו לשחק משחקים או לרקוד יחד. אולי אם אחבר את שני הטמגוצ'ים, כפתור התרופות בטמגוצ'י של בקי ירפא את מימוּ.

בהתחלה התנגד לוק באלימות לתת לי את מימוּ, גם כשאמרתי לו שאני רק רוצה לעזור לו. אבל כששיחדתי את לוק ובקי בעוגיות שוקולד ושקית צ'יפס, הם הסכימו למסור לי אותם.

כשנכנסה גבי מתליית הכביסה, היא זעמה עלי.

"למה נתת צ'יפס ושוקולד לילדים?" היא שאלה, והטיחה את סל הכביסה הריק על הרצפה. "בדיוק התכוונתי להכין להם ארוחת ערב."

"עזבי אותי רגע," אמרתי. לא היה זמן להסביר. היו לי רק כמה דקות עד שהילדים ידרשו שאחזיר להם את הצעצועים, והתקשיתי לגרום לטמגוצ'ים למצוא זה את זה – אולי חיבור הבלוטות של מימוּ נפגע מן הווירוס.

אבל בסופו של דבר, כשקירבתי את שקעי החיבור שלהם זה לזה, הם השמיעו צליל פינג של סנכרון ושתי הדמויות הופיעו על שני הצגים. מדהים איזה סיפוק קיבלתי מזה.

מימוּ נראה חולה גם על הצג של בקי. לחצתי פעמיים על A ופעם על B כדי לתת לו תרופה.

לא קרה כלום.

ניסיתי שוב. אבל הטמגוצ'ים סתם עמדו שם. אחד בריא, השני חולה. לא עשו כלום.

לוק ובקי חזרו, אצבעותיהם שמנוניות ופניהם חומות משוקולד. אמרתי להם לנגב ידיים במכנסיים לפני שישחקו עם הטמגוצ'ים שלהם. עמדתי לנתק אותם זה מזה, אבל כשהם ראו שעל הצג של כל אחד מהם מופיעה הדמות השנייה, הם התלהבו והתיישבו ליד שולחן המטבח לשחק יחד.

מזגתי לעצמי בירה, וחצי כוס יין לגבי (המנה היומית המותרת לה), ואז, כשראיתי את הצ'יפס בצד, לקחתי לי שקית.

מאוחר יותר, כשנגמרה הבירה שלי והגיע הזמן שאמא של בקי תבוא לאסוף אותה, הושיטה לי בקי את הטמגוצ'י שלה.

"אתה יכול לתקן את וִיבּי?" היא שאלה.

אצל הטמגוצ'י הוורוד של בקי התחילו להופיע התסמינים הראשונים ממחלתו של מימוּ: ירידה במשקל, פנים אפורות, גב כפוף, תשישות.

כששמעתי את אמא של בקי מגיעה במכונית התחלתי ללחוץ על כפתורי התרופות וכבר ידעתי שלא יעזור כלום. "הוא צריך לנוח קצת," אמרתי. "תעזבי אותו בשקט עד מחר, והוא יהיה בסדר."

לוק הוזמן ליום הולדת. בדרך כלל גבי לוקחת את לוק למסיבות, אבל היא הרגישה רע – השליש הראשון של ההריון הפעם היה לא נעים במיוחד. אז היא שכנעה אותי לנסוע, אף שאני שונא מסיבות של ילדים.

הבחנתי שאצל רבים מהילדים האחרים במסיבה הטמגוצ'י מחובר ללולאות החגורה של החצאית או המכנסיים. הילדים היו עוצרים מדי כמה דקות תוך כדי משחק ומרימים את הטמגוצ'ים שלהם כדי לבדוק אם הם בסדר, ומפעם לפעם לוחצים על כפתור כדי למלא את צורכיהם.

"הטמגוצ'ים האלה זה טירוף, לא?" ציינתי באוזני אבא אחר שעמד לו בקצה הגינה בזרועות משולבות על חזהו.

"כן," הוא חייך.

"הטמגוצ'י של הילד שלי נהיה חולה," אמרתי. "הבוקר נשרה לו אחת הזרועות. היית מאמין?"

האבא הסתובב אלי, פניו הרצינו פתאום. "אתה אבא של לוק?" שאל.

"כן," אמרתי.

"בגללך הייתי צריך לקנות טמגוצ'י חדש."

קימטתי את מצחי וגיחכתי, לא חשבתי שהוא רציני, אבל נראה שהבעת הפנים שלי מעצבנת אותו.

"בקי ויליס היתה אצלכם בבית, לא?" הוא המשיך. "אז החיית המחמד שלה הדביקה את חיית המחמד של מתִי כי היא יושבת לידו בכיתה. חיית המחמד של הבן שלי מתה. אני שוקל לדרוש ממך פיצוי על החדשה."

הבטתי היישר לתוך עיניו, מחפש רמז לכך שהוא מתבדח, אבל לא היה שום רמז. "אני לא יודע מה להגיד," אמרתי. ובאמת לא ידעתי. חשבתי שהוא מטורף, במיוחד בגלל איך שקרא לטמגוצ'ים "חיות מחמד", כאילו מדובר בחיות אמיתיות, ולא בסתם שלושים פיקסלים על צג LCD שיש להן אותן פונקציות כמו השעון המעורר שלי בערך. "אולי היתה בעיה אחרת בטמגוצ'י שלכם. הטמגוצ'י של לוק לא מת."

האבא האחר טלטל את ראשו ונשף אוויר, ואז פנה הצידה והביט בי, קמט נוצר בצווארו השמן. "אל תגיד לי שהבאתם אותו לכאן," אמר.

"טוב, לוק לוקח אותו לכל מקום," אמרתי.

"אלוהים," הוא אמר, ואז עבר ממש בתוך המשטח הצבעוני שעליו כמה ילדים שיחקו "טוויסטר", חטף את הטמגוצ'י של בנו ובדק אם הוא בסדר. פרץ ויכוח בינו לבין בנו כשהוא ניתק את הצעצוע מלולאת החגורה של הילד ואמר שיכניס אותו למכונית ליתר ביטחון. הם עשו כל כך הרבה רעש עד שאמו של הילד שחגג יום הולדת ניגשה להרגיע אותם. האבא רכן קרוב אליה כדי ללחוש והיא הביטה ארצה כשדיבר, ואז הרימה מבט לעברי, ואחר כך אל לוק.

היא חצתה את הגן בדרך אלי.

"היי. לא נפגשנו," אמרה, מושיטה את ידה בחיוך יפה. "אני ליליאן, אמא של ג'ייק." לחצנו ידיים ואמרתי שנעים מאוד להכיר אותה. "אנחנו בדיוק מתכוונים לשחק 'חבילה עוברת,'" היא אמרה.

"אה, יופי."

"כן, ואני מודאגת שהילדים האחרים יידבקו מ…" היא פתחה את פיה כדי להראות ששיניה חשוקות, והנהנה בתקווה שהבנתי, בתקווה שהיא לא תיאלץ לשאת את המבוכה שכרוכה באמירה מפורשת.

"זה רק צעצוע," אמרתי.

"בכל זאת, הייתי מעדיפה…"

"את מדברת על זה כאילו זה…"

"אם לא קשה לך…"

הנדתי בראשי לנוכח הטירוף שבמצב, אבל הסכמתי לטפל בכך.

כשאמרתי ללוק שאני צריך לקחת ממנו את מימוּ לרגע הוא התחרפן. הוא רקע ברגליו וקפץ את ידו לצורת טופר וצעק, "סַמוּר מעופף!"

כשלוק עושה את הסמור המעופף שלו, כל מי שנמצא לידו ברדיוס של שני מטרים חוטף. סמור מעופף הוא מרושע. ציפורניו החדות שורטות את הזרועות. הוא מכוון לעיניים.

"בסדר, בסדר," אמרתי, מתרחק ממנו ומרים ידיים בהתגוננות. "מימוּ יכול להישאר אצלך, אבל אני אצטרך לקחת אותך הביתה."

לוק כיווץ את אפו וקימט את מצחו כל כך חזק שבקושי ראיתי את עיניו הכהות.

"אתה תפסיד את עוגת היום הולדת," הוספתי.

לוק הרפה את טפריו, הושיט לי את מימוּ, והשמיע נהמת רטינה תוך כדי כך. מימוּ היה חם, ותהיתי האם זה בגלל ידיו המזיעות של לוק, או שיש לטמגוצ'י חום.

החזקתי בידו של לוק והובלתי אותו למקום שבו סידרו כמה אמהות את המעגל ל"חבילה עוברת", והחבאתי מעיניהן את מימוּ בכיסי. הושבתי את לוק והסברתי לו מה עומד לקרות ומה הוא אמור לעשות. ילד רזה שנפלו לו שתי שיניים קדמיות הביט בנו, תוהה מה אנחנו עושים.

נאלצתי להמתין עד יום שני כדי לבדוק את האי-מיילים שלי במשרד. עדיין לא קיבלתי כלום מיצרני הטמגוצ'י. בהפסקת הצהריים, תוך שאני מתיז רוטב בולונז על המקלדת, חיפשתי בגוגל "טמגוצ'י" יחד עם כל מילה נרדפת ל"וירוס". לא מצאתי שום דבר חוץ מהוראות לתת לו תרופות כשמופיעים הגולגולת והעצמות.

אחרי הצהריים, בפגישה הלפני אחרונה שלי לאותו יום, ביקשו ממני בכריזה להתקשר לקבלה. כשקוראים לך בכריזה, כולם יודעים שזה מקרה חירום, וכשקוראים לי, כולם יודעים שזה משהו שקשור ללוק. יצאתי מחדר הישיבות ורצתי לשולחן שלי, מנסה בכל הכוח לא להביט בראשים המסתובבים בעקבותי.

גבי המתינה על הקו. כשהעבירו אותה מהקבלה, היא בכתה. היה ללוק התקף, מאלה שהוא חוטף לפעמים. התקף קצר הפעם, יחסית לו, רק שמונה דקות, אבל מרגע שההתקף חלף, צד ימין של גופו משותק. זה היה דבר חדש. החרידה אותי העובדה שההתקפים שלו משתנים, שאולי הם מתפתחים באופן כלשהו. אמרתי לגבי להירגע ושאני יוצא הביתה מיד.

כשהגעתי, עדיין חנה האמבולנס ליד הבית, אבל הצוות כבר ארז את הציוד. "הוא בסדר," אמר לי אחד מאנשי האמבולנס כשרצתי בשביל.

השיתוק של לוק נמשך רבע שעה אחרי שנגמר ההתקף, אבל עכשיו הוא חזר להתנועע כרגיל, חוץ מרפיון בזווית פיו שגרם לו לעיוות מילים. האיש מהאמבולנס אמר שזה קורה לפעמים, כך שאין מה לדאוג.

חיבקתי את לוק, טומן את שפתי בשיערו הסמיך ומנשק את צד ראשו, מייחל לחיות בעולם שבו נשיקות יכולות לשקם מוחות. ליטפתי את גבו, בתקווה למצוא שם איזה כפתור אתחול שקוע בתוך חור, משהו שאוכל ללחוץ עליו כדי שיספק לנו התחלה חדשה, שימחק את כל הקשקושים מהדף ויותיר אותו שוב חלק ונקי.

גבי ישבה על קצה הכורסה והחזיקה את הבטן.

"את בסדר?" שאלתי.

היא הנהנה, שולפת ממחטת נייר משרוול הקרדיגן ומוחה את אפה. הפחד הכי גדול של גבי היה שהבעיה של לוק היא לא רק חלק ממנו, אלא חלק מהמפעל שייצר אותו – מה אם אצל כל ילד שנעשה יחד יהיה אותו פגם בתכנון?

כל הרופאים אמרו שהסיכויים שזה יקרה פעמיים הם זעומים, אבל אני לא חושב שנוכל אי פעם להירגע לגמרי. ידעתי שעוד הרבה זמן אחרי שייוולד הילד השני שלנו, נחפש שנינו את התסמינים שנראו תמימים כל כך אצל לוק בהתחלה.

קיבלנו מכתב מבית הספר האוסר על הבאת טמגוצ'ים. שלושה טמגוצ'ים של ילדים אחרים מתו ולא היה אפשר להשיבם לחיים.

"הורים מתעלמים ממני כשאני מורידה את לוק בבוקר," אמרה גבי. היא שפשפה את רקותיה באצבעותיה.

המצב יצא משליטה. מימוּ צריך ללכת.

כשהלכתי לספר ללוק שאנחנו צריכים להיפרד ממימוּ לשלום, הוא ישב על שפת ארגז החול, דוקר את החול בקשית צהובה.

"לא!" הוא נבח עלי, ועשה את הפרצוף הזועף שלו. הוא אחז את מימוּ בחוזקה באגרופו ושילב את זרועותיו על חזהו.

גבי יצאה החוצה עם הספר שלה. "אולי תעזרי לי פה?" ביקשתי.

"אתה יכול להתמודד עם זה לשם שינוי," אמרה.

ניסיתי לשחד את לוק בעוגייה, אבל זה רק הרגיז אותו יותר. ניסיתי לשקר לו, אמרתי שאני צריך לקחת את מימוּ לבית החולים כדי לרפא אותו, אבל כבר איבדתי את אמונו. בסופו של דבר נותרה לי רק אפשרות אחת. אמרתי ללוק שהוא צריך לסדר את הצעצועים שלו בגינה או שאאלץ להחרים את מימוּ ליומיים שלמים. ידעתי שלוק לעולם לא יאסוף את הצעצועים. כנראה החלק במוחו שאחראי על סידור היה בתחום האזור הפגוע. אבל ביקשתי ממנו בתיאטרליות כמה פעמים, ואז, כשהוא רק התרגז עוד יותר, רקע ברגליים ובעט בכל מיני דברים, התחלתי לספור.

"אל תספור!" הוא אמר, מבין את סופיות הספירה לאחור.

"קדימה," אמרתי, "נשארו לך ארבע שניות. רק תאסוף את הצעצועים ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

אילו הוא היה אוסף את הצעצועים שלו, היה מדובר בכזה נס, שהייתי מרשה לו לשמור את מימוּ, עם האיידס או בלי האיידס.

"שלוש… שתיים…."

"די לספור!" צרח לוק, ואז אשר יגורתי בא לי, "סַמוּר מעופף!"

האצבעות של לוק התעקלו לצורתן המוכרת והמפחידה והוא הסתער עלי. דילגתי כדי לברוח ממנו, ומעדתי על דלי.

"אחת וחצי…. אחת… קדימה, נשארה לך רק חצי שנייה." כנראה היה בי חלק שנהנה מזה, כי צחקקתי.

"די עם זה," אמרה גבי. "אל תהיה אכזרי."

"הוא צריך ללמוד," אמרתי. "קדימה לוק, נשאר לך רק שבריר שנייה. תתחיל לאסוף את הצעצועים שלך עכשיו ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

לוק שאג וזינק עלי עם סמור-מעופף, על הזרועות שלי, על הפנים. אחזתי במותניו וסובבתי אותו עם הגב אלי. סמור-מעופף תקע את טפריו בפרקי אצבעותי בזמן שאני נאבקתי לשחרר את מימוּ מידו השנייה.

לאחר שהצלחתי לחלץ את מימוּ, היו על פרקי אצבעותי שלושה חתכים בצורת חצי-סהר ששרפו לי בטירוף.

"אני שונא אותך!" צרח לוק בבכי. הוא רץ אל הבית וטרק את הדלת אחריו.

"מגיע לך," אמרה גבי, מביטה בי מעל מסגרת משקפי השמש שלה.

לא יכולתי פשוט לזרוק את מימוּ לפח. לוק לא יסלח לי על כך לעולם. זה עלול להפוך למין רגע מכונן כזה, משהו שיעוות אותו לנצח וייצור אצלו כל מיני בעיות אמון בהמשך החיים. במקום זאת תכננתי למימוּ המתת חסד.

אם אנעל את מימוּ בארון התרופות, אבודד אותו מהדברים שעשויים לעזור לו לשרוד: מזון, משחק, ליטופים ושירותים, האיידס יתחזק ככל שהוא ייחלש ויתבוסס בהפרשותיו. האיידס ינצח. וכשמימוּ יהיה מת, יש לו שתי ברירות: לאתחל את עצמו בתור טמגוצ'י בריא, או למות. אם יבריא, לוק יוכל לקבל אותו בחזרה. אם ימות, אז לוק ילמד לקח חשוב על תמותה ואני אקנה לו טמגוצ'י חדש כדי לעודד את רוחו.

כל עוד שהה מימוּ בארון היה פיתוי גדול להעיף בו מבט, לצפות ברגעיו האחרונים, אבל לטמגוצ'י יש חיישנים שקולטים תנועה. הוא עשוי לפרש את תשומת הלב מצדי כסוג של טיפול בו, ולאזור כוחות כדי להתנגד לווירוס שהורס אותו. לא, היה עלי לעזוב אותו במנוחה חרף הפיתוי.

נוכחותו של מימוּ בארון התרופות כאילו שינתה את מראהו החיצוני של הארון. מארון תרופות רגיל הוא הפך למשהו אחר, משהו… לא מהעולם הזה.

אחרי יומיים שלמים  לא יכולתי יותר להתאפק. הייתי בטוח שפתיל חייו של מימוּ כבר קופד. לוק התעקש להיות שם כשפתחתי את הארון, ולא היה לי כוח להתווכח.

"בסדר," אמרתי. "אבל למדת את הלקח, שצריך לסדר צעצועים?"

"תחזיר לי אותו," הוא אמר ברטינה.

פתחתי את הארון והוצאתי את הטמגוצ'י.

מימו היה חי.

הוא איבד בינתיים שלוש מגפיו, נשארה לו רק זרוע אחת, שנמתחה תחת ראשו. אחת מעיניו נעצמה לכדי נקודה קטנה שלא יכולה לראות. קו המִתאר המפוקסל שלו היה קטוע בכמה מקומות, נקבוביות פעורות שדרכן ודאי חדרו והתנדפו כל מיני דברים בלתי נראים.

"זה מגוחך," אמרתי. "לוק, אני מצטער, אבל אין לנו ברירה אלא לזרוק אותו."

לוק חטף ממני את הטמגוצ'י ורץ בצרחות אל גבי. הוא רעד, פניו היו אדומות ומיוזעות.

"מה כבר עשית?" גערה בי גבי.

תפסתי את הראש בשתי ידי. "אני נכנע," אמרתי, ועליתי לחדר השינה בהפגנתיות.

הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית בישול. היה משהו מרגיע באופן שבו צרב השף את הטונה על מחבת, משהו שאִפשר לפעימות לבי להתרכך בהדרגה.

גבי קראה לי מלמטה. "אתה יכול לרדת ולהכניס את לוק? ארוחת הערב כמעט מוכנה."

החלקתי את הרגליים על כל אחת מהמדרגות, נהנה מהעיסוי של כפות הרגליים. יצאתי החוצה בגרביים. לוק היה עסוק בקבורה של כדורגל בתוך ארגז החול.

"הגיע הזמן להיכנס, קטנצ'יק," אמרתי. "ארוחת הערב מוכנה."

הוא התעלם ממני.

"בוא הביתה, לוק," קראה גבי מבעד לחלון הפתוח, ולשמע קולה של אמו, קם לוק, ניער את החול מהג'ינס שלו ונכנס פנימה, שומר ממני מרחק רב כשחלף על פני בריצה.

טיפת גשם פגעה בקצה אפי. העננים מעל היו נמוכים וכבדים. עננים מהסוג המסוקס שלוקח להם כמה ימים להתרוקן. כשפניתי לחזור, הבחנתי שלוק השאיר את מימוּ בשולי ארגז החול. התקרבתי כדי להושיט יד ולהרים אותו, אבל אז עצרתי, הזדקפתי, ונכנסתי פנימה, סוגר את הדלת מאחורי.

אחרי ארוחת הערב היה תורה של גבי להשכיב את לוק. הכנתי תה ורכנתי מעל גב הספה, מניח את הספל ואת שני מרפקי על אדן החלון ושואף את האדים החמים. בחוץ הלם הגשם בדשא, יוצר מכתשים בארגז החול, וניתז מהטמגוצ'י. חשבתי כמה מגוחך שאני מרגיש אשם, אבל מתוך איזו תחושת חובה מוזרה המשכתי לצפות בו, עד שהגשם שטף את כל האור מהשמיים.

*"האורח של דרקולה" קוּצץ מתוך כתב היד המקורי של "דרקולה" בידי המוציא לאור שלו בגלל אורכו של הספר המקורי. הוא פורסם כסיפור קצר ב-1914, שנתיים אחרי מותו של סטוקר.

כשיצאנו לנסיעה זרחה שמש בוהקת והאירה על מינכן, והאוויר התפקע מעליצות של תחילת הקיץ.

ממש כשפנינו לצאת, הֶר דֶלבְּרוּק (רב-המלצרים במלון "ארבע העונות", שבו שהיתי) ירד גלוי ראש אל הכרכרה, ולאחר שאיחל לי נסיעה נעימה, אמר לרַכּב, בעודו אוחז בידית הדלת, "אל תשכח לחזור עד רדת החשכה. השמים נראים בהירים, אבל ברוח הצפונית יש רעד כלשהו שמעיד כי עלולה לפרוץ סערה פתאומית. אם כי אני בטוח שלא תאחר." בזאת הוא חייך והוסיף, "אתה הרי יודע איזה לילה הוא זה."

יוהאן ענה ב"יָה, מַיין הֶר" תקיף, נגע בכובעו ונחפז לנסוע משם. כשהיינו מחוץ לעיר, סימנתי לו לעצור ואמרתי:

"ספר לי, יוהאן, מהו הלילה הזה?"

הוא הצטלב וענה קצרות: "ליל וַלְפּוּרְגיס." ואז שלף את שעונו, חפץ גרמני ענקי ומיושן עשוי כסף, גדול כמו לפת, והביט בו, מכווץ את גביניו ומושך בכתפיו בקוצר רוח כלשהו. הבנתי שזוהי דרכו הצנועה למחות על העיכוב המיותר, ושבתי והתרווחתי בכרכרה והחוויתי לו קלות להמשיך. הוא יצא שוב לדרך במהירות, כמו כדי לפצות על הזמן שבוזבז. מפעם לפעם נדמה היה שהסוסים מטלטלים נמרצות את ראשיהם ומרחרחים בחשד את האוויר. אני סקרתי בעקבותיהם את סביבותיי בדריכוּת. הדרך היתה עגומה למדי, שכן חצינו מעין מישור גבוה חשוף לרוחות. תוך כדי נסיעה, הבחנתי בשביל טרי למדי, שהשתפל כמדומה אל עמק קטן ומפותל. הוא נראה מזמין כל כך, שאפילו במחיר פגיעה ברגשותיו של יוהאן, קראתי לו לעצור – וכשעצר בצד, אמרתי לו שהייתי רוצה לנסוע בדרך הזאת. הוא העלה תירוצים מכל סוג, והצטלב לעתים תכופות בשעה שדיבר. כל זה עורר את סקרנותי, וכך שאלתי אותו שאלות שונות. הוא ענה תשובות מתחמקות והציץ שוב ושוב בשעונו במחאה.

לבסוף אמרתי, "ובכן, יוהאן, אני רוצה לנסוע בדרך הזאת. לא אבקש ממך לבוא עמי, אלא אם כן תרצה בכך; אבל ספר לי מדוע אינך רוצה לנסוע לשם, זה כל מה שאני מבקש." בתשובה הוא זינק מן התא, ונחת במהירות מפתיעה על הקרקע. אחר כך פשט את ידיו כלפַּי בתחנונים והפציר בי שלא אלך. בדברים שאמר בגרמנית נבללו די מילים באנגלית שאבין את רוח דבריו. נראה היה שהוא עומד לספר לי משהו – וניכר כי עצם המחשבה על כך מפחיד אותו; אבל בכל פעם עצר בעצמו ואמר, "ליל ולפורגיס!"

ניסיתי להתווכח איתו, אבל קשה להתווכח עם אדם שאינך דובר את שפתו. הוא עצמו לא תרם לשיפור המצב, שכן אף על פי שהתחיל לדבר באנגלית, מסוג גולמי ורצוץ מאוד, שוב ושוב נאחז התרגשות ועבר לדבר בשפת אמו – ובכל פעם שעשה כן, הציץ בשעונו. ואז נתקפו הסוסים אי-שקט ורחרחו את האוויר. בזאת הוא החוויר מאוד, הביט על סביבותיו בהבעה נפחדת, ולפתע קפץ לפנים, אחז ברסניהם והוליך אותם כמה מטרים הלאה משם.

הלכתי אחריו ושאלתי מדוע עשה זאת. בתשובה הוא הצטלב והצביע אל הנקודה שהיינו בה, ומשך את הכרכרה בכיוון הדרך האחרת, בעודו מצביע על צלב, ואמר תחילה בגרמנית ואחר כך באנגלית, "קברו פה – אלה שהרגו את עצמם."

נזכרתי במנהג הישן לקבור את המתאבדים בהצטלבות דרכים: "אה! הבנתי, התאבדות. מעניין!" אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי לתפוס מדוע הסוסים מפוחדים.

בעודנו מדברים, שמענו מין קול שבין יללה לנביחה. הוא נישא מרחוק; אבל הסוסים נתקפו אי-שקט, ויוהאן נאלץ לפנות ולהשקיט אותם. הוא היה חיוור ואמר, "זהו קול של  זאב – והרי אין פה שום זאבים עכשיו."     

"לא?" שאלתי אותו. "כבר זמן רב שהזאבים אינם מתקרבים אל העיר?"

"זמן רב, זמן רב," הוא ענה, "באביב ובקיץ; אבל בעונת השלגים הזאבים באים לא זמן רב."

בעודו מלטף את הסוסים ומנסה להשקיט אותם, כיסו את השמיים במהירות עננים קודרים. אור השמש חלף עבר, ונדמה היה שמשב רוח קרה נישא על פנינו. ואולם, זה היה רק משב, התראה יותר מעובדה, שכן השמש יצאה וזרחה שוב.

יוהאן הביט אל האופק מתחת לידו המורמת ואמר, "סופת שלג, הוא בא לא עוד זמן רב." אחר כך הציץ שוב בשעונו, ותכף אחז ברסנים בחוזקה – שכן הסוסים עדיין רקעו ברגליהם באי-שקט וטלטלו את ראשיהם – הוא טיפס אל תאו כאילו הגיע הזמן להמשיך הלאה בנסיעתנו.

נאחזתי עקשנות כלשהי ולא מיד עליתי לכרכרה.

"ספר לי," אמרתי, "על המקום הזה שאליו מובילה הדרך," והוריתי למטה.

הוא שב והצטלב והמהם תפילה לפני שענה. "מופקר."

"מה מופקר?" ביררתי.

"הכפר."

"אז יש שם כפר?"

"לא, לא. אף אחד לא גר שם כבר מאות שנים."

סקרנותי התעוררה. "אבל אמרת שהיה כפר."

"היה."

"איפה הוא עכשיו?"

ואז הוא פצח בסיפור ארוך בגרמנית ובאנגלית, מבולבל כל כך שלא הצלחתי להבין את דבריו לאשורם. תפשתי, פחות או יותר, שלפני זמן רב, מאות שנים, מתו שם אנשים ואחר כך נטמנו בקבריהם; אלא  שמתחת לאדמה נשמעו קולות, וכשפתחו את הקברים, נמצאו בתוכם גברים ונשים שפניהם סמוקות ומלאות חיים, ופיותיהם אדומים מדם. בחפזונם להציל את חייהם (כן, ואת נשמותיהם! – ובזאת הצטלב שוב), נמלטו בני הכפר הנותרים למקומות אחרים, שבהם החיים חיים והמתים מתים, ולא – לא דבר מה אחר. ניכר בו שפחד כשאמר את המילים האחרונות. ככל שהמשיך בסיפור, כן סערה רוחו יותר ויותר. נראה שדמיונות משתלטים עליו, והוא סיים בפנים מעוותות לגמרי וחיוורות מפחד, מזיע, רועד, ומביט על סביבותיו כמו מצפה שנוכחות בלהות כלשהי תתגלה ותופיע לנגד עינינו במישור הרחב השטוף באור שמש.

לבסוף קרא כלאחר ייאוש, "ליל ולפורגיס!" והצביע אל הכרכרה כדי שאעלה עליה.

או-אז התקומם כל דמי האנגלי, ובעודי פוסע לאחור אמרתי, "אתה מפחד, יוהאן – אתה מפחד. סע הביתה, אני אחזור לבדי, ההליכה תיטיב עמי." דלת הכרכרה היתה פתוחה. לקחתי מן המושב את מקל ההליכה שלי העשוי עץ אלון – אני תמיד נושא אותו עמי בטיולַי בחופשות – סגרתי את הדלת, הצבעתי בחזרה בכיוון מינכן ואמרתי, "סע הביתה, יוהאן – ליל ולפורגיס לא נוגע לאנגלים."

הסוסים היו עכשיו מרוגזים לאין שיעור, ויוהאן ניסה לרסן אותם, בעודו מפציר בי בסערת נפש לא לנהוג בצורה מטופשת כל כך. ריחמתי על הברנש המסכן, שהראה רצינות תהומית; ואף על פי כן, לא יכולתי שלא לצחוק. הוא איבד את מעט האנגלית שבפיו. מרוב חרדה שכח כי לא יוכל לשנות את דעתי אלא אם ידבר בשפתי, והוא הוסיף לברבר בלשון הגרמנית. כל זה התחיל להיות קצת מייגע. נתתי את ההוראה, "הביתה!" ופניתי לרדת בהצטלבות לעבר העמק.

יוהאן, בהעוויה נואשת, הפנה את סוסיו לעבר מינכן. נשענתי על מקל ההליכה והבטתי אחריו. זמן מה הוא רכב לאטו בדרך, ואז הופיע בפסגת הגבעה גבר גבוה ורזה. ממרחק, לא ראיתי אלא זאת. כשקרב לסוסים, הם התחילו לקפץ ולבטוש בקרקע, ואז לצנוף באימה. יוהאן לא הצליח לרסן אותם; הם זינקו במנוסה ורצו כאחוזי טירוף. צפיתי בהם עד שנעלמו מן העין, ואז חיפשתי במבטי את הזר, אך גיליתי שגם הוא נעלם.

בלב קל פניתי וירדתי בדרך הצדדית שבעמק המשתפל, שיוהאן התנגד שאלך בה. ככל שיכולתי לראות, לא היתה ולו סיבה קלושה להתנגדותו זו; עלי לומר שצעדתי במשך כמה שעות בלי לחשוב על הזמן או על המרחק, ובוודאי בלי לראות אדם או בית. באשר למקום, היתה זו שממה גמורה. אבל לא הבחנתי בכך במיוחד עד שפניתי בעיקול בדרך והגעתי אל שוליו הדלילים של יער; רק אז נוכחתי כי מבלי דעת הותירה בי שממת האזור שבו עברתי את חותמה.

התיישבתי לנוח והתחלתי להביט על סביבותיי. הופתעתי לגלות שהקור מציק לי הרבה יותר מכפי שחשתי בתחילת ההליכה – מסביבי היה כמדומה מין קול אנחה, מלֻווה מפעם לפעם, גבוה מעל, במין שאגה עמומה. הבטתי כלפי מעלה והבחנתי בחשרת עננים אדירים הנקבצים ביעף על פני השמים מצפון לדרום בגובה עצום. היו סימנים לסערה מתקרבת בשכבת אוויר נישאה כלשהי. היה לי קצת קר, ומתוך מחשבה שסיבת הדבר היא הישיבה בלא תנועה אחרי הפעילות הגופנית שבהליכה, חידשתי את מצעדי.

הנוף שחלפתי על פניו היה כעת ציורי הרבה יותר. לא היו שם פרטים מרשימים שעשויים ללכוד את העין, אבל קסם של יופי שרה על הכול. כמעט שלא נתתי דעתי לזמן, ורק בשעה שאור בין הערביים לא הותיר לי עוד כל ברירה, התחלתי לחשוב איך אמצא את דרכי הביתה. האוויר היה קר, ותנועתם של העננים במרום ניכרה עוד יותר. היא לֻוותה במעין קול שעטה מרוחק, שמבעד לו נשמעה כנראה לסירוגין אותה קריאה מסתורית שלדברי הרַכּב מקורה בזאב. לרגע היססתי. לפני כן גמרתי אומר לראות את הכפר הנטוש, ועל כן המשכתי הלאה, וכעת הגעתי אל רצועה רחבה של נוף פתוח, עטור גבעות הסוגרות עליו מכל עבריו. צלעותיהן היו מכוסות בעצים שהתפרשו מטה אל המישור, מכתימים בסבכים את המורדות המתונים יותר ואת קפלי הקרקע שנראו זעיר פה זעיר שם. עקבתי במבטי אחרי פיתולי הדרך, וראיתי שהיא מתעקלת סמוך לאחד העבותים שבסבכים האלה ואובדת מאחוריו.

בעודי מסתכל עבר רעד קר באוויר, ושלג החל לרדת. חשבתי על הקילומטרים הרבים של נוף עגמומי שעברתי, ומיהרתי לחפש מחסה ביער שלפנַי. השמים האפילו יותר ויותר, והשלג ירד מהר יותר וכבד יותר, עד שהאדמה לפנַי וסביבי היתה לשטיח לבן מתנוצץ ששוליו המרוחקים אבדו בטשטוש ערפילי. כאן היתה הדרך מלאה חתחתים, וגבולותיה בשטח המישורי לא היו ברורים כפי שהיו כשעברה דרך הערוצים. בתוך זמן קצר גיליתי כי בוודאי סטיתי ממנה, שכן תחת רגלַי לא היו עוד פני השטח הקשים, והן שקעו עמוק יותר בעשב ובאזוב. הרוח גברה ונשבה בעוצמה רבה יותר ויותר, עד שנאלצתי לרוץ לפניה. האוויר נעשה קר כקרח, ולמרות התנועה, התחלתי לסבול. השלג שירד עכשיו היה כה סמיך, והסתחרר סביבי במערבולות כה מהירות, עד שהצלחתי אך בקושי להחזיק את עיני פתוחות. מדי פעם בפעם נקרע הרקיע לגזרים בברק עז, ובהבזקים הצלחתי לראות לפנַי גוש גדול של עצים, בעיקר טקסוּסים וברושים, וכולם מצופים בשכבה עבה של שלג.

עד מהרה נמצאתי במחסה שבין העצים, ושם, בדממה היחסית, שמעתי את שעטת הרוח גבוה מעל. עכשיו שְׁחור הסערה כבר נמזג בחשכת הלילה. אט-אט נראה היה שהסערה עומדת לחלוף, ועכשיו היא ניכרה רק במשבים או פְּרצים עזים. ברגעים כאלה נדמה היה שהקול המוזר של הזאב מלֻווה בהד של קולות דומים רבים מסביבי.

מבעד לגוש השחור של העננים בקעה מדי פעם קרן תועה של אור ירח, האירה את המרחב והראתה לי כי הנני בשולי סבך עבות של ברושים ועצי טקסוּס. כשפסק השלג, יצאתי מן המחסה והתחלתי לחקור את השטח ביתר עיון. עלה בדעתי כי בין היסודות הישנים הרבים שעל פניהם חלפתי, עדיין עשוי לעמוד בית שבו, או בין חורבותיו, אוכל למצוא מחסה כלשהו לזמן מה. כשעקפתי את שולי הסבך, גיליתי שמקיף אותו קיר נמוך. הלכתי לאורכו, ועד מהרה מצאתי פתח: הברושים יצרו מין מבוי שהוביל אל גוש מרובע של בניין מסוג כלשהו. ואולם מיד כשהבחנתי בכך, הסתירו העננים את הירח, וחציתי את השביל בחשכה. הרוח בוודאי נעשתה קרה יותר, שכן חשתי שאני רועד בלכתי; אבל היתה תקווה למחסה, וגיששתי כסומא את דרכי קדימה.

עצרתי, שכן השתררה דומיה פתאומית. הסערה חלפה; ואולי מתוך הזדהות עם דממת הטבע, נדמה היה שלבי חדל לפעום. אבל רק לרגע; שכן פתאום פרץ אור הירח מבעד לעננים והבהיר לי שאני נמצא בבית קברות, וכי המבנה המרובע שלפנַי הוא מצבת שיש ענקית אדירה, לבנה כמו השלג המכסה אותה ואת כל סביבותיה. עם אור הירח נשמעה אנחתה העזה של הסערה, שהתחדשה כנראה ביללה נמוכה, ארוכה, כשל כלבים או זאבים רבים. נאחזתי יראה והלם, וחשתי שהקור משתרר עלי באופן מוחש ממש, עד שנדמה שהוא לופת את לבי. ואז, בעוד אור הירח שוטף את מצבת השיש, נתנה הסערה עדות נוספת להתחדשותה, כאילו שבה על עקבותיה. נאחזתי התפעמות, חידשתי את כוחותיי וניגשתי אל הקבר לראות מהו, ומדוע דבר שכזה ניצב לו כאן בדד . הלכתי סביבו וקראתי על פני הדלת הדוֹרית את הכיתוב בגרמנית:

הרוזנת דוֹלינְגֶן מגְראץ

אשר בשְטיריָה

ביקשה את מותה ומצאה אותו

1801

במרומי המצבה, כמו תקוע בשיש המוצק – שכן המבנה הורכב מכמה גושים עצומים בגודלם של אבן מסותתת – היה מעין יתד חד או מוט ענקי מברזל. כשניגשתי מאחור, ראיתי כיתוב חרות באותיות רוסיות גדולות,

המתים עושים את דרכם במהירות.

בכל זה היה משהו משונה ונטול פשר כל כך, עד שחשתי זעזוע וחולשה. לראשונה התחלתי להצטער על שלא שעיתי לעצתו של יוהאן. ואז עלתה במוחי מחשבה, שצצה בנסיבות כמעט מסתוריות ובלוויית הלם נורא. זהו ליל ולפרוגיס!

ליל ולפורגיס, על פי אמונתם של מיליוני אנשים, חל כאשר השטן יוצא לשוטט – כשהקברים נפתחים והמתים קמים להתהלך. זהו יום חגם של כל הדברים המרושעים ביבשה באוויר ובים. מן המקום הזה עצמו נמנע הרַכּב במיוחד. זהו הכפר שאינו מאוכלס מזה מאות שנים. פה טמונה המתאבדת; וזה המקום שבו הייתי לבדי – בלא סיוע, רועד מקור בתכריך של קרח בשעה שסופה פראית מתחשרת מעלי! נדרשו כל הפילוסופיה, כל הדת שלמדתי, כל אומץ לבי, כדי שלא אקרוס ואפרכס מרוב פחד.

כעת הקיפה אותי מערבולת לכל דבר. הקרקע הזדעזעה כאילו אלפי סוסים מרעימים על פניה; והפעם נשאה הסערה על כנפי הקרח שלה לא שלג, כי אם כדורי ברד אדירים שניתכו בעוצמה אלימה שכזאת, כאילו נורו ממקלעות העור של  בני האיים הבָּלאריים – כדורי ברד שהפילו עלים וענפים, ואשר מולם היה מחסה הברושים חסר תועלת וגזעי העצים משולים לקני תירס. בתחילה רצתי אל העץ הקרוב ביותר, אבל עד מהרה נאלצתי לנטוש אותו ולבקש את המקום היחיד שנדמה היה שעשוי להציע מקלט, פִּתחה הדוֹרי העמוק של מצבת השיש. שם, כורע למרגלותיה של דלת ארד מוצקה, מצאתי מידה מסוימת של הגנה מפני מהלומות הברד, וכעת הוטחו בי הכדורים רק כנתזים מן הקרקע ומדופנות השיש.

בעודי נשען על הדלת, היא זזה קלושות ונפתחה פנימה. כל מחסה שהוא, אפילו בדמות קבר, היה מתקבל בשמחה באותה סופה חסרת רחמים, וכבר עמדתי להיכנס לתוכו, ואז הבזיק ברק מסועף והאיר את כל מרחבי השמים. להרף עין הפניתי את מבטי אל חשכת הקבר, ובמו עיני ראיתי אישה יפת מראה, עגולת לחיים ואדומת שפתיים, ישנה כמדומה על עגלת המתים. בעוד הרעם מתפצח מעל, לפתה אותי יד ענקים והוטלתי החוצה אל הסערה. כל זה היה פתאומי כל כך, שעוד בטרם הספקתי לקלוט את ההלם, נפשי כמו גם גופני, מוטטו אותי כדורי הברד ארצה. בה בעת השתלטה עלי הרגשה מוזרה שאיני לבדי. הסתכלתי לעבר הקבר. בדיוק אז ניצת עוד הבזק מסמא שנדמה כי פגע במוט הברזל שבראש הקבר ונורה אל האדמה, וריסק ופורר את השיש כמו בהתפרצות להבה. האישה המתה, אפופה להבה, התרוממה לרגע של ייסורים, וצעקת הכאב המרה שלה הוחרשה בנפץ הרעם. הדבר האחרון ששמעתי הוא הבליל של קולות מבעיתים, שכן נלכדתי שוב באחיזת הענקים ונגררתי משם, בעוד כדורי הברד מכים בי והאוויר סביבי מהדהד כמדומה ביללות זאבים. המראה האחרון שזכרתי הוא המון מעורפל, לבן, מתנועע, כאילו כל הקברים מסביבי שלחו החוצה את רוחות הרפאים של המתים העטופים בסדינים, ואלה הלכו וצרו עלי מבעד לעננוּת הלבנה של הברד הסוחף.

***

בהדרגה הופיעה ראשית מעורפלת של מודעות, ואחריה תחושת לאוּת מבעיתה. זמן מה לא זכרתי דבר, אך אט-אט התעשַתּי. דומה היה שכפות רגלי מתייסרות בכאבים ממש, ובכל זאת לא הצלחתי להזיז אותן. נראה שאיבדתי את התחושה בהן. היתה הרגשה קרחונית בעורפי ולכל אורך עמוד השדרה, ואוזנַי, כמו כפות הרגליים, היו מתות, ובכל זאת מעונות; ואולם בחזי שררה תחושת חמימות ערבה. זה היה חלום בלהות – חלום בלהות גופני, אם אפשר לנקוט ביטוי שכזה; שכן משקל כבד כלשהו על החזה הִקשה עלי את הנשימה.

המצב הזה של רַדמת למחצה נמשך כמדומה זמן רב, וכשהתפוגג, מן הסתם ישנתי או שהייתי מחוסר הכרה. אז באו מעין תחושת קבס, כמו בשלב הראשון של מחלת ים, ותשוקה עזה להשתחרר ממשהו – לא ידעתי ממה. דממה תהומית אפפה אותי, כאילו העולם כולו ישן או מת – והופרה רק בהתנשמות נמוכה של חיה כלשהי בקרבתי. חשתי שיוף חמים בגרוני, ואז התחוורה לי האמת האיומה שהקפיאה את לבי בקרבי ושלחה את דמי בנחשול אל מוחי. חיה ענקית כלשהי שכבה עלי ועכשיו ליקקה את גרוני. פחדתי לזוע, שכן דחף כלשהו של מתינות הורה לי לשכב בלי נוע; אבל נראה שהחיה הרעה מבינה שחל בי שינוי כלשהו, שכן הרימה את ראשה. מבעד לריסַי ראיתי מעלי את שתי עיניו הלוהבות הכבירות של זאב ענק. שיניו הלבנות החדות נצצו בפה האדום הפעור, וחשתי עלי את נשימתו החמה, עזה וצורבת.

זמן מה לא זכרתי דבר. ואז חדרה להכרתי נהמה נמוכה, ובעקבותיה יללה, שהתחדשה שוב ושוב. ואז, הרחק אי שם כמדומה, שמעתי "הלו! הלו!" כשל קולות רבים הקוראים כאיש אחד. הרמתי את ראשי בזהירות והבטתי בכיוון שממנו בא הקול, אבל לא יכולתי לראות מעבר לבית הקברות. הזאב עדיין המשיך ליילל באופן מוזר, ורשף אדום החל לנוע ברחבי חורשת הברושים, כמו בעקבותיו של הקול. ככל שהתקרבו הקולות, התגברה יללת הזאב. פחדתי לזוז או להשמיע קול. הרשף האדום הלך והתקרב על פני המעטה הלבן שהשתרע בחשכה שמסביבי. ואז, בבת אחת, מעבר לעצים, הופיעה בדהרה קלה כיתת פרשים נושאי לפידים. הזאב התרומם מעל חזי ופנה אל בית הקברות. ראיתי את אחד הפרשים (חיילים על פי הכומתות והסגינים הצבאיים הארוכים) מרים את רובה הקַרְבּין שלו ומכוון. אחד מחבריו הכה בזרועו והטה אותה, ושמעתי את הכדור מזמזם מעל לראשי. הוא טעה וחשב כפי הנראה שגופי הוא גוף הזאב. מישהו אחר כיוון אל החיה כשחמקה לדרכה, ונשמעה ירייה. אחר כך רכבה הכיתה קדימה במהירות – חלקם לעברי, אחרים בעקבות הזאב שנעלם בין הברושים עטויי השלג.

בעודם מתקרבים ניסיתי לזוז, אך הייתי חסר אונים, אם כי ראיתי ושמעתי כל מה שהתחולל סביבי. שניים או שלושה מן החיילים קפצו מסוסיהם וכרעו ברך לצדי. אחד מהם הרים את ראשי והניח יד על לבי.

"חדשות טובות, חברים!" הוא קרא. "הלב עוד פועם!"

ואז יצקו ברנדי לגרוני; זה השיב את רוחי, והצלחתי לפקוח את עיני במלואן ולהסתכל סביבי. אורות וצללים נעו בין העצים, ושמעתי גברים קוראים זה לזה. הם התקבצו יחד ופלטו קריאות מפחידות, והאורות הבזיקו ואחרים נהרו בערבובייה מבית הקברות כאחוזי דיבוק. כשקרבו אלינו שאלו אותם הסובבים אותי בלהיטות, "נו, מצאתם אותו?"

המענה הדהד בחופזה, "לא! לא! בואו הנה, מהר – מהר! אי אפשר להישאר פה, ועוד הלילה מכל הלילות!" 

"מה זה היה?" היתה השאלה, שנשאלה בכל ניגון אפשרי. התשובה ניתנה בדרכים שונות, וכולן מהוססות, כאילו מוּנעים הגברים מכוחו של איזשהו דחף משותף לדבֵּר, ובכל זאת, פחד כלשהו מרסן אותם מלהסגיר את מחשבותיהם.

"זה – זה – באמת!" מלמל בבהלה אחד מהם, שדעתו בפירוש השתבשה עליו באותו רגע.

"זאב – ובכל זאת, לא זאב!" הוסיף אחר ברעדה.

 "אין טעם לנסות לרדוף אחריו בלי הכדור המקודש," העיר קול שלישי בנימה רגילה יותר.

"מגיע לנו על זה שבאנו הלילה! הרווחנו ביושר את אלף המארקים שלנו!" קרא פתאום קול רביעי.

"היה דם על השיש השבור," אמר מישהו אחר לאחר שהייה, "וזה בטח לא בא מן הברק. ומה איתו – הוא בריא ושלם? תראו את הגרון שלו! רואים, חברים, הזאב שכב עליו וחימם את הדם שלו."

הקצין הביט בגרוני והשיב, "הוא בסדר, העור לא מנוקב. מה כל זה אומר? לעולם לא היינו מוצאים אותו לולא יללות הזאב."

"מה עלה בגורלו?" שאל האיש שהגביה את ראשי ונראה אחוז תבהלה פחות משאר החבורה, שכן ידיו היו יציבות וללא רעד. על שרוולו היו סימני דרגה של קצין זוטר.

"הלך הביתה," ענה האיש בעל הפנים הארוכות החיוורות, אשר רעד מאימה כל אימת שהעיף מבטים נפחדים חטופים על סביבותיו. "יש שם מספיק קברים שהוא יכול לשכב בהם. בואו, חברים – בואו מהר! בואו נסתלק מן המקום המקולל הזה."

הקצין הרים אותי לתנוחת ישיבה, ובה בעת הִפליט מילת פקודה; כמה גברים הניחו אותי על גבי סוס. הוא עצמו קפץ אל האוכף מאחורַי, אחז בי בזרועותיו, הורה להתקדם; ואז פנינו עורף אל הברושים ורכבנו לדרכנו במערך צבאי מהיר.

לשוני עדיין סירבה למלא את ייעודה, ובעל כורחי שתקתי. בוודאי נרדמתי, שכן הדבר הבא שזכור לי הוא שנמצאתי עומד, וחייל תומך בי מכל צד. כבר היה כמעט אור יום, ומצָפוֹן השתקף פס אדום של אור שמש כמו נתיב של דם בישימון השלג. הקצין אמר לאנשים לא לומר דבר על מה שראו, אלא זה שמצאו זר אנגלי, ששמר עליו כלב גדול.

"כלב! זה לא היה כלב!" התפרץ האיש שהפגין פחד מוות. "הרי אני יודע לזהות זאב."

הקצין הצעיר ענה ברוגע, "אמרתי כלב."

"כלב!" חזר האחר בעוקצנות. ניכר היה שאומץ לבו גובר עם עלות השמש; ואז הצביע עלי ואמר, "תראה את הגרון שלו. זאת עבודה של כלב, אדון?"

ידי התרוממה כמו מאליה אל הגרון, וכשנגעתי בו צעקתי בכאב. הגברים התקהלו סביבי והסתכלו, וחלקם רכנו מן האוכפים. שוב נשמע קולו הרגוע של הקצין הצעיר, "כלב, כמו שאמרתי. אם נאמר משהו אחר נהיה ללעג וקלס."

הושיבו אותי מאחורי פרש, ורכבנו משם אל פרברי מינכן. כאן נתקלנו במקרה בכרכרה תועה, הונפתי עליה, והיא נסעה משם אל "ארבע העונות" – הקצין הצעיר התלווה אלי, בעוד אחד הפרשים רוכב אחרינו על סוסו, והאחרים פונים אל הקסרקטין.

כשהגענו שעט לקראתי הֶר דלברוק במורד המדרגות במהירות כזאת, שברור היה שהשקיף מבפנים. הוא אחז בשתי ידי והוליך אותי בחרדה פנימה. הקצין הצדיע לי ופנה ללכת, עמדתי על כוונתו והתעקשתי שיצטרף אלי בחדרי. תוך שתיית כוס יין הודיתי בחום לו ולחבריו אמיצי הלב על שהצילו אותי. הוא השיב בפשטות כי התענוג היה כולו שלו, וכי הֶר דלברוק כבר נקט אמצעים להשביע את רצונם של כל חברי פלוגת החיפוש; למשמע ההיגד הדו-משמעי הזה חייך רב-המלצרים, ואילו הקצין טען כי עליו לחזור ולמלא את חובותיו ופרש.

"אבל, הֶר דלברוק," ביררתי, "איך ולמה החיילים חיפשו אחרַי?"

הוא משך בכתפיו, כמו ממעיט בערך מעשיו והשיב, "התמזל מזלי, ומפקד הגדוד שאני משרת בו נתן לי רשות לחפש מתנדבים."

"אבל איך ידעת שהלכתי לאיבוד?" שאלתי.

"הרַכּב הגיע הנה עם שרידי הכרכרה, שהתהפכה כשברחו הסוסים."

"אבל בוודאי לא שלחת פלוגת חיפוש של חיילים רק בגלל זה?"

"אה, לא!" הוא ענה, "אבל עוד לפני שהגיע רַכּב הכרכרה, קיבלתי את המברק הזה מן הבּוֹיאר שמארח אותך," והוא הוציא מברק מכיסו והושיט לי אותו, ואני קראתי:

בּיסְטְריצָה.

שמור על האורח שלי – שלומו יקר לי מאוד. אם יקרה לו משהו, או אם ייעדר, אל תחסוך באמצעים כדי למצוא אותו ולהבטיח את שלומו. הוא אנגלי, ולפיכך הרפתקן. לעתים קרובות נשקפות סכנות מן השלג והזאבים והלילה. אל תתמהמה אפילו לרגע אם תחשוד שאירע לו משהו. אגמול על מסירותך בממון.

– דרקולה.

החזקתי את המברק בידי, ונדמה היה שהחדר מסתחרר סביבי. לולא תפס בי רב-המלצרים הדרוּך, דומני שהייתי נופל. היה משהו מוזר להחריד בכל זה, משהו חריג ועולה על כל דמיון, עד שהתעוררה בי תחושה כי בדרך כלשהי איני אלא כלי משחק בין כוחות יריבים – ונראה שעצם המחשבה המעורפלת על כך הטילה בי שיתוק. אין ספק שהייתי נתון תחת סוג כלשהו של הגנה מסתורית. מארץ רחוקה, וממש ברגע האחרון, הגיעה הודעה שחילצה אותי מסכנותיהן של תרדמת השלג ושל מלתעות הזאב.