search

ד"ר ספנסר הרים מבט מאומללותו אל התורים הארוכים, המתפתלים – עיניים כהות, בגדים חומים, פה ושם תלבושת מסורתית באדום או צהוב – וכל הימים לפני היום הזה וכל הימים אחריו נדמו לו כמו חדגוניות עלובה, כאילו אליס איילנד הוא כלא ולא נקודת כניסה, והוא הכלוא בו. משום כך תהה בפעם הראשונה אם האנשים האלה שווים את הטרחה.

ד"ר האוס, בתחילת התור, היה חדש, ולכן הבדיקות שערך – רק רגל קלוטה וזפקת – ארכו בכל זאת כפליים מהדרוש. ד"ר ספנסר חיכה שיסיים ובינתיים נשען על מעקה המתכת וכיסה את אוזניו בכפות ידיו, שולח את זרתותיו לעסות בעדינות את רקותיו, מודע לכך שהוא נראה מותש, אבל לא היה אכפת לו. המלמולים של האנשים האלה – תריסר שפות שונות ומשונות ניתזו כרסיסים מן הקירות המכוסים אריחים בסימפוניה של בוּרות – גרמו לראשו לפעום בכאב יותר משגרם לכך בקבוק הברנדי מאתמול בלילה. מי הם שיעבירו עליו ביקורת? שברי אדם שפלט הים. שאריות נואשות. אין להם שום זכות. הם לא מכירים אותו.

הבאה בתור הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, אחריה גבר כבן עשרים, ואז משפחה בת ארבע נפשות שכולם סבלו מדלקת בלחמית העין. הוא העביר אותם הלאה, ואז עצר והביט בגביהם. באמת? הוא העביר את אצבעו מתחת לכל עין? כמובן. פעולה אוטומטית כל כך שהוא עשה אותה בלי לחשוב.

ספנסר שלח יד אל פניו ומיד העיף אותה לאחור. לעזאזל איתה!

הוא כמעט נגע בעינו מבלי לחטא אותה. ספנסר טבל את כפות ידיו עד פרק היד, מתיז תמיסה על דוכן המכשור הרפואי. די היה ברגע אחד כדי לסכן את ראייתו, את כל חייו.

ממש כפי שהיה דרוש ללוֹרה רגע אחד אחד כדי לסלק אותו מחייה. חמש מילים – אני לא רוצה להתחתן איתך – צמצמו אותו, שלושים שנה של ביטחון עצמי, עבודה, חברים ומראה נאה לכדי פחד פשוט ומגוחך שהוא לא יהיה ראוי לאהבה. הוא הרגיש כאילו היא טבעה על מצחו אות "בלתי רצוי" ולשארית חייו הוא ינסה להסתתר תחת כובע, נתקל במכשולים ומועד כי הנמיך את שוליו יותר מדי. ספנסר לא היה בטוח אם עליו להאמין לדבריה או לא – שאין לה מישהו אחר – אבל מה זה משנה? האם זה עדיף על מה שאמרה אחותו – שלוֹרה שייכת למעמד אחר. "אני מופתעת שהיא בכלל יצאה איתך."

בזמן שהאוס בזבז זמן על המשפחה הגדולה הבאה, ספנסר סידר בפיזור דעת את האביזרים על דוכנו – שורת גירים כחולים, קרס מתכת להיפוך עפעפיים, מחברת לרישום אבחנות מעניינות ועט כדורי חדש, מצופה זהב, שנתנה לו לורה. ספנסר פתח את המחברת והביט בשמו, שנכתב בעט בפינה השמאלית העליונה של הכריכה. הקווים הרהוטים של חתימתו, האותיות העגולות המושלמות של קיצור התואר ד"ר נראו לפתע כמו לעג לרש. הוא החליט להיפטר מהעט ברגע שישיג אחד אחר.

ספנסר התקבל לעבודה באליס איילנד מיד אחרי לימודיו והסמכתו ובשנה שעברה קוּדם לתפקיד בוחן העיניים והמוח, אחראי לאבחון גרענת, זיהום מידבק במיוחד שגרם לעיוורון, וגם לאבחון בעיות נפשיות. כמו כל הרופאים, הוא השתמש בגיר הכחול כדי לסמן את הדיאגנוזה שלו על כתפו של הנבדק, במקרה שלו האותיות CT לציון כלמידיה טראכומה – גרענת, ו-X מוקף במעגל לציון פיגור שכלי וטירוף. מפקחים בהמשך התור הפרידו אנשים על פי הסימנים. מי שסומנו ב-CT נשלחו למרפאה לבדיקה חוזרת. אם אושרה אבחנת הגרענת, הם הצטרפו לבעלי ה-X המוקף במעגל שהוחזרו לספינה, שחזרה לנמל המוצא. ולכן העמדה של ספנסר נמסרה לבעלי הניסיון הרב ביותר.

לבסוף שלח אליו האוס קבוצה של שמונה וספנסר עבר עליהם, מן הצעיר למבוגר – הדרך הטובה ביותר משום שהילדים הקטנים היו נבהלים ובורחים כשראו אותו משתמש בקרס לבדיקת העיניים.

משסיים, נשען על הדוכן, ראשו בין ידיו. אלוהים, כמה איטי האוס הזה! אולי ילך למשרד המנהלה ויגיד שהוא חולה. מי יטיל ספק באבחנה שעשה רופא לעצמו? אבל עם האיטיות של האוס, אם ילך הביתה, יצטרכו אולי לסגור את כל התור להיום. אנשים שקרוביהם מחכים שירדו לחוף ייתקעו על הספינות. אולי לפחות יוכל לקבל כיסא מחורבן לשֶבת עליו? לא מגיע לו כיסא? בכל זאת, הוא רופא.

ספנסר הדף את משקפיו מעל אפו הגבוה ושפשף את עיניו, אחר כך מיהר להביט בכפות ידיו. מה לעזאזל קורה לו? הוא מעולם לא נגע בעיניו בעבודה. האם זכר לחטא אותן? כמובן, הוא לא ראה שום מקרה של גרענת כל היום. ועדיין.

הוא טבל את כפות ידיו בקערת חומר החיטוי שעל המדף התחתון בדוכן. כמה מהרופאים באִי לא טרחו להקפיד על אמצעי הזהירות הזה – כאילו אין להם שכל בכלל. לעתים, כשהיה רואה זאת, ספנסר תהה אם כדאי לו להתגאות בעבודתו. האם נכון מה שרמזה לורה, שרק הנואשים מוכנים לעבוד על האי? לאביו של ספנסר הייתה חנות מכולת. אין לו קשרים בעולם הרפואה. ואם אין לו, אז מה?

גבר התקרב, היו לו עיניים אדומות, מימיות. ספנסר בחש עם מכשיר הבדיקה את חומר החיטוי, הפך את העפעף של האיש והעביר את אצבעו לאורך חלקו הפנימי. מיד הרגיש את הגרגרים הלבנים. האיש עצם את עיניו בכוח, פניו מתכווצים בזעם, ומלמל דבר-מה ביידיש. הגרענת והיהודים. הם סבלו מזה הכי הרבה, במיוחד בזמן האחרון.

ספנסר סימן על כתפו CT, ואז חייך חיוך חביב, נחוש שלא להבהילו – הוא נראה כמו מישהו שיכול לעשות צרות – וסימן לו להמשיך הלאה.

כשהמתין לקבוצה הבאה, סקר את התורים, מתמקד בנשים, תוהה מה הן חשבו עליו. האם הן נבוכות מכך שגבר זר נוגע בהן? או שהעריצו אותו, רופא, אמריקאי? האם כעסו שהוא שופט אותן או ששמחו לחפש שביעות רצון בפניו, כמו ילד שמחפש אצל הוריו?

ספנסר רחץ שוב את ידיו, יישר את עניבתו, אחר כך הרים מבט. לורה עמדה מול האוס. לורה? אותו שיער אדום מתפצח, כמו עלי הסתיו. אותו צוואר לבן. וכתם הלידה? האם הוא שם? ידו של האוס נגעה בצווארה של האישה, מחפשת גבשושית זפקת. היא נראתה מפוחדת וכועסת. ספנסר הרגיש שבטנו מתוחה, כמו חוסם עורקים על פצע. הוא הבין עכשיו. לשם הלכה לורה בלילה. אל מגע ידו של אחר.

הוא העביר את שני האנשים הבאים ללא בדיקה נפשית – הם נראו בסדר גמור, פשוט תעברו – ולקח לו גיר חדש, מגלגל אותו לאט בין כפות ידיו, האבקה מותירה סימנים כחולים על אצבעותיו.

פְרֶדֶק הרים את ספרו כך שייראה כאילו קרא בו כשבעצם עקב אחרי הבחורה היפה מהספינה שלהם. שמה היה מַסיה, אבל הוא חשב עליה בתור גולדֶענע, כי ככה היהודים קוראים לאמריקה, גולדענע מדינה, הארץ המוזהבת.

היא התקרבה לגבר בקצה התור, שאחז את גרונה בידיו. נראה כאילו הוא מעסה אותו, ופרדק חשב שזו דרך משונה לברך מישהו לשלום.

פרדק החל מגרד בראשו, אבל הזקנה סטרה על ידו והזיזה אותה לפני שהגיע לסיפוק. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה רוצה שהם יחשבו שיש לך כינים? ההמ?"

פרדק חייך ותקע את ידו בכיסו. לפחות היא חזרה לזוז. סבתו ישבה במשך שבועות על הדרגש שעל סיפון האוניה כאילו היא כיכר לחם בתצוגה אצל האופה, כזו שכבר מזמן התיישנה והבאישה. פרדק לא זכר אפילו שראה אותה קמה לשירותים. עכשיו כשהיו על יבשה, גופה התרחב לצורתו הרגילה, שבמחשבותיו הוא כינה פּאצ'קי, סופגנייה, מתוקה ועבה ורכה.

אילו שאל אותה, ויקטוריה הייתה עונה שהיא דומה יותר ללחמנייה – קרום קשה, חתך נאה באמצע החלק העליון כדי שתתפח. אבל היא הייתה מסבירה שאין מה לדאוג. אחרי שבועות של ישיבה במשרדי תחנות הרכבות, המתנה בתורי כרטיסים, נסיעה בכרכרות מוזרות, הליכה בדרכים לא מוכרות ושינה במיטות משותפות, רק טבעי שתהפוך שטוחה כמו המצה של היהודים. וזה בסדר. מצות מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן.

והיא חייבת להחזיק מעמד. המסע התארך בשבוע נוסף בגלל הים הסוער ובמשך שלושה ימים אילצו אותם לשבת על הסיפון, ממש מול החוף, לחכות שהאי יתפנה. ביום השני פרצה שמועה שלא ירשו להם כלל לרדת, שהספינה תוחזר כלעומת שבאה. בחשכת המחלקה הזולה ביותר שמעה ויקטוריה מלמולים בהונגרית, רוסית, יידיש וגרמנית וניסתה להישאר שטוחה. בלי תקווה. בלי פחד. תקווה ופחד הם שני קצותיו של חוסר התועלת.

היא ידעה שהנכד שלה רק מעמיד פנים שהוא קורא. היא עקבה אחר מבטו לעבר היהודייה האדמונית לפניהם בתור. על הספינה היה לה דרגש בדיוק מול זה שלהם. ויקטוריה הזהירה את פרדק להתרחק ממנה. כולם ידעו שהיהודים נגועים במחלות עיניים שמנעו מהם להתקבל באמריקה.

"היא נראית לי בסדר גמור," אמר פרדק מאה פעמים לפחות במהלך שבועות ההפלגה, אבל ויקטוריה לא לקחה סיכון.

כשהגבר שבדק את הבחורה רשם הערות, היא מחתה את עיניה. ויקטוריה דחפה את פרדק במרפקה. "אתה רואה, מה אמרתי לך."

"היא בוכה, בבצ'ה, בגלל המזוודות." כשנכנסו לקומה הראשונה, גברים במדים כחולים אילצו אותם להשאיר את מזוודותיהם בערימה לפני שהורשו להצטרף לתור. כך התורים התקדמו מהר יותר ונמנע עומס. על הסיפון הזקנה שמעה שמועות על המדיניות הזאת ונקטה אמצעי זהירות, הסתירה את חפצי הערך – כסף מזומן, שעון הכיס של בעלה המנוח, כמה ביסקוויטים יבשים, הברית החדשה שלה ומחרוזת התפילה של אמה – מתחת לסריגה, בתיק קטן שנשאה בקלות. כשימתינו בתור, הסריגה גם תעסיק אותה.

גולדענע התווכחה עם אחד הכחולים ופרדק ניסה לעזור, לתרגם, עד שהזקנה משכה אותו משם. "אתה רוצה שנחזור לספינה? אתה רוצה ללכת לכלא בגלל שאתה מדבר כמו אבא שלך?" זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבו את ביתם שהוא שמע פחד אמיתי בקולה.

גולדענע שמטה את המטפחת שלה. פרדק הרים והושיט לה אותה לפני שתספיק הזקנה להתערב. "חבל לבכות," אמר לה. "אלה רק חפצים."

היא חייכה ושלחה יד ללטף את לחיו. ויקטוריה סילקה את ידה. "לא לגעת!" היא כבר אמרה לבחורה למה הם מעדיפים שלא להתרועע.

"נחמד," לחשה גולדענע בפולנית, "שבחור צעיר חושב עלי." היא חזרה לגבר בתור, שסימן בפנטומימה – להסיר נעליים. היא רכנה להתיר את שרוכי נעליה הגבוהות ופרדק נהנה מנוף ירכיה הרחבות והשיער שהסתיר את פניה, אדמדם כמו חרסים אחרי שריפה בתנור.

הזקנה לחשה, "איפה הנימוס שלך."

פרדק הנבוך – כל דבר היא רואה? – הפנה את תשומת לבו לספר, כרך קטן בכריכת עור מקומטת, כחולה. שמו נכתב באותיות זהב שנעשו חומות, "מדריך למהגר לארצות הברית של אמריקה." הוא קרא את הספר באיטיות, מפענח כל מילה על פי הקשרה והאנגלית שאביו לימד אותו. הוא סימן את הפסקאות שנראו הכי חשובות בנקודה של עיפרון בהיר.

כאן יוכל לעשות כל דבר חוקי, ואיש לא יצא פטור מעונש אם יעשה עוול. אם אין לו חובות, מקרה שהוא הכרחי רק ממחלה או תשישות, הוא לגמרי אדון לעצמו, ואדון כל הנכסים.

פרדק לא ידע מה פירושן של המילים באנגלית "פטור מעונש" או "תשישות," אבל הוא ידע מה זה "אדון לעצמו" – הוא יהיה חופשי, בדיוק כפי שהבטיח אביו.

רק הפיכחים, ההגונים והשקדנים מצליחים. פרדק סימן את המילה "שקדנים" כדי לחפש אותה כשיקנה מילון אנגלי-פולני.

על אף גערותיה, ויקטוריה לא שפטה את הנער לחומרה על שנהנה ממראה אחוריה של הבחורה. למעשה הייתה גאה בו, שלמרות כל האובדן שסבל – שני הוריו אינם, ביתו, חבריו, הכול נותר מאחור – הוא יכול עדיין ליהנות ממעשה הבריאה. ועם זאת, יש להתחשב בעניינים של כבוד.

בלילה האחרון על הספינה, כשפרדק ישן והאורות כבויים, החליטה ויקטוריה ללבוש את שמלתה הטובה. היא ידעה שתזכה ליחס טוב יותר על האי אם תיראה נאה יותר. עדיין רדפה אותה השאלה אם החליטה נכון כשחסכה על כרטיסים למחלקה השנייה וקנתה למחלקה הזולה ביותר. אחרי שקנתה את הכרטיסים שמעה שנוסעי המחלקה השנייה זוכים לבדיקות קפדניות פחות.

כשהעבירה ויקטוריה את השמלה מעל ראשה וסובבה אותו כדי לשחרר את שיערה, ראתה אותו – הגבר בדרגש ממול, קומה אחת מתחתיה. היא חשבה שהוא ישן, אבל לא – הנה הנצנוץ הברור בעינו הרטובה, הפקוחה, הננעצת בה. היא עצרה, מחזיקה בשמלה לפניה. איזה עניין יכול להיות לו בזקנה כמוה?

היא הביטה בו בשאלה, ואז הסירה את החלק העליון, מניחה לשדיה המשתלשלים להתנודד כמעט חשופים, מכוסים רק בלבניה הדקים. הוא חייך והנהן בהתפעלות. היא המשיכה והסירה את גרביה הישנים – צמר עבה ושחור וחורים זעירים של עש – והעלתה גרביים חדשים – לבנים עם רקמה של פרגים אדומים בצד החיצוני של הקרסול – במעלה ירכיה המנוקדות ומרושתות ורידים דקים, והידקה לבירית.

הגבר חייך אליה, אחר כך עצם את עיניו, הנצנוץ נעלם.

לבסוף, בבוקר היום השלישי, נפתחו הדלתות והחשיכה החלה לנוע, החצאיות הארוכות והרחבות, תיקי העור הסגורים בחבל, ציפיות כרים ממולאות בחפצים שאין להם ערך, מלבד הרצון שלא יאבדו גם הם.

על המעבורת ישבה ויקטוריה ליד החלון, לחיה על הזגוגית הקרה, עיניה עצומות ופרדק צמוד אליה, מביט החוצה. היא ניסתה לדמיין רגע של מנוחה שלמה, רק היא לבדה, רגע שבו היא יכולה להניח את כל המזוודות, להסיר את המעיל והשמלה, לזנוח את המסמכים עם שמה המזויף והבעל שלא קיים, לקמט את התג המחורבן שהצמידו בסיכה לצווארונה, ולחזור לעולם שבו היא יכולה לשכב לנוח בלי שעוד זוג עיניים צופה בה כשהיא מרשה לעצמה להינתק, להיסחף.

עכשיו הביטה ויקטוריה באיש הנוסף בהמשך התור, שם המעקה פונה בחדות כמו מרפק. הוא התייחס לכולם כמו אמא שנמאס לה מהכול – אוחז חזק בפניהם ומביט לתוך עיניהם כאילו היו חורי הצצה, שואל שאלות, כותב הישר על הבגדים. האם שם הכול יגמר? היא לא הייתה בטוחה. לפחות כאן חמים יותר.

ויקטוריה לקחה הרבה אוויר. החזה שלה התרומם, הניירות עם שמה המזויף, הבעל המומצא שממתין לה באמריקה, צמודים לשדיה. היא הפנתה את פניה לחלונות הגבוהים והיה לה חשק לעוף, להתרומם גבוה, רק היא לבדה, אפילו בלי פרדק, לחלל העצום והפתוח מעליה, לקשתות התקרה הנישאות, שם תיגע באריחים הקרירים של הקירות העליונים, תשתבלל בנברשות העצומות, מתחת לחמימות העדינה של אור החשמל שלהן.

האיש נופף בידו, סימן לגולדענע לעבור לתחנה הבאה במרפק והציץ שוב בלוח הכתיבה שלו. פרדק הביט לעבר הזקנה כדי לשאול האם להתקדם, אבל מבטה היה נעוץ בתקרה, ראשה האפור סובב במעגל. פרדק עקב אחר מבטה אל החלונות המקושתים, שם ירד שלג דק על רקע האור האפור. גם הוא חשב לעוף – דרך החלונות, אל העולם החדש וכלליו, חוקיו, לשונותיו, ורק פחד להותיר את הזקנה מאחור. הוריו מתו, אבל היא הצילה את חייו. הוא הביט בכפות ידיה המקומטות, המכוסות כתמים. פרקי אצבעותיה היו רחבים ושטוחים במיוחד, כמו של גבר. היא ענדה טבעת זהב שכבר מזמן לחצה מדי והייתה שקועה בעורה לנצח. נדמה שכדי להסירה תידרש קטיעה של האצבע. פרדק אחז בידה ולחץ אותה.

האוס, איטי עד כאב, התעסק עם הבחורה כבר שעות, כך זה נראה. לבסוף סימן לה להמשיך אל ספנסר.

"מה שמך?" שאל ספנסר, קולו כמעט לוחש. צווארון חולצתה הסגור לא אפשר לו לראות אם יש לה כתם לידה כמו של לורה, כתם רך וחום, מעט מעל עצם הבריח.

היא לא ענתה, לכן שאל אותה בקול רם יותר אם היא יודעת אנגלית. "לא," היא צעקה ביידיש.

עוד יהודייה. ספנסר תהה אם היא מנסה להימלט מ'תחום המושב' שנקבע ברוסיה.

הוא שאל ביידיש המוגבלת שלו מאיפה באה. הבחורה הביטה בו בהבעה הזאת, כמו שכולם הביטו, הבעה חלולה של התרסה, כעס, של הנחה שיש לו משהו נגדם, אפילו שאין לו.

"הו, אלוהים אדירים, אין לי זמן בשביל זה." הוא חטף כמה ניירות מידה. מַסיה. הוא היה די בטוח שבאנגלית השם הוא מרים. "מרים, איפה בעלך?" לא מתפקידו לשאול שאלות כאלה, אבל באמת, למה שאישה בגילה תבוא לבדה לאמריקה.

היא אמרה משהו שלא הבין, הפעם בפולנית. למה היא עוברת לשפה הנוראית הזו? מה היא חושבת, שהוא איזה מוז'יק? שאם לא יידיש, אולי הוא יבין בפולנית?

הזקנה מאחורי מרים התקרבה כמה צעדים, נעצרה כשנתקלה במבטו הזועם ודיברה בפולנית אל הבחורה.

"עוד לא קראתי לך," אמר ספנסר בהבעה רצינית, בתקווה שנימת דבריו ולא המילים, יעבירו את המסר.

נער אחז בידה של הזקנה ומשך אותה משם, ממלמל "מצטער," באנגלית. ספנסר כיווץ את מצחו בזעף של אזהרה, וחזר למרים. הוא התכוון לסמן לבחורה לעבור – היה ברור שהיא שפויה – ואז הבחין בעיניה. אדומות, נפוחות. הוא מחה לאיטו את כפות ידיו, מחזיר להן את צבען הלבן מתחת לאבקה הכחולה. אחר כך אחז בלסתה. היא נראתה מבוהלת. "הכול בסדר," הוא לחש. "אני רק צריך לבדוק את העיניים שלך." במקום להשתמש בקרס, הוא אחז בין אצבע לבוהן בעפעף העדין שוורידיו כחולים. הבחורה הפטירה משהו ביידיש. הוא הבין את המילה "לא."

"זה בסדר," מלמל, אבל היא התרחקה ממנו, מטלטלת את ראשה וממצמצת.

"בריאה!" היא אמרה באנגלית.

מה שנכון. לא היו גרגירים. לא היה דמע. לכל היותר הייתה לה דלקת עיניים וירלית, היא פשוט בכתה. "חשבתי שאת לא מדברת אנגלית," אמר ספנסר ביובש.

"קצת," ענתה הבחורה.

אם יסמן אותה באותיות CT ויעכבו אותה לבדיקה נוספת, תהיה לו הזדמנות לדבר איתה. הוא הביט אל מחוץ לחלון שמאחוריו – יום אפור מסתחרר ברוח, פסל החירות ברקע. אם היה יום יפה היו יכולים לשבת בכיסאות העץ המתקפלים על המזח ולהסתכל על הספינות שמגיעות. הוא ילמד אותה אנגלית, אחר כך יסביר לה את אמריקה, איפה לגור, איך להשיג עבודה, יזהיר אותה משרלטנים על הרכבות ובתחנות האוטובוסים. היא תיעשה תלויה בו. בוועדת הערעורים הוא יגן עליה, יסביר שהדיאגנוזה שלו נבעה מזהירות-יתר. היא תהיה אסירת תודה ומחויבת לו.

ספנסר סימן לנער שמאחורי מרים להתקרב. הזקנה באה איתו.

"אתה מדבר אנגלית?" "כמה מילים," אמר הנער. "מה שמך?"

"פרדק."

ספנסר הנהן. "פרדריק," תיקן מיד את השם והוסיף הברה, "תגיד לה מה שאני אומר, בסדר? אתה יכול לעשות את זה?"

פרדריק הנהן.

"תשאל אותה בת כמה היא."

"עשרים ושלוש," תרגם פרדריק.

צעירה בשנה מלורה. ד"ר ספנסר חייך. "תשאל אותה אם היא לבד."

"כן," אמר פרדריק. "אז היא לא נשואה?" "לא, אדוני."

"ממה היא מתכוונת להתפרנס?" פרדריק נענע את ראשו.

"כסף," אמר ספנסר. "איך היא תעשה כסף, תחיה, תשלם שכר דירה, תקנה אוכל?"

פרדריק הנהן ושאל את מרים. היא אמרה שהיא תופרת ואמורה לפגוש את אחיה, שבא לאמריקה בשנה שעברה.

ספנסר שלח יד לאט ונגע בשיערה, מסלסל תלתל סביב אצבעו. בדיוק כמו של לורה. גם כשהוא מלוכלך, ההרגשה הייתה זהה, עלי שלכת מתפצחים בערימה עצומה. מרים התרחקה, מביטה בפרדריק כדי לקבל הסבר. פרדריק משך בכתפיו. הזקנה פנתה אל הנער. הוא ענה לה במילה אחת.

ספנסר דיבר בחדות. "עוד לא הגיע תורכם. תגיד לאמא שלך להיות בשקט." האוס העביר עוד שני אנשים. הם התרחקו כמה צעדים, מפגינים כבוד.

הנער אמר משהו לזקנה. היא ענתה ופרדריק התחיל לתרגם, אבל ספנסר השתיק אותו בתנועת יד, מסמן לעבר מרים. "תגיד לה לפתוח את הכפתורים של החולצה." הוא היה בטוח שיש לה כתם לידה והוא רצה לראותו.

פרדריק תרגם, אבל מרים הידקה עוד יותר את הרדיד האפור על כתפיה והביטה בזקנה, שהתקרבה ודיברה. פרדריק תרגם. "אדוני, זה בעיה, אה, אישה צעירה," הוא סימן לעבר מרים, "היא…" הוא גמגם. "לא רוצה פותחת חולצה, לא יש גברים."

"זאת בדיקה רפואית. יש לציית להוראות," אמר ספנסר. פרדריק לא תרגם הפעם. ספנסר חבט על זרועו. "ילד, תגיד לה מה שאמרתי. עוד אנשים מחכים!"

פרדריק אמר משהו לשתי הנשים. ספנסר התחיל לפקפק ביכולתו של הנער לדבר אנגלית.

"אני צריך לבדוק אותה," הוא אמר. "אני אקח אותה למטה, לאחיות. תגיד לה לבוא איתי."

פרדריק הסביר זאת למרים, שהתרחקה צעד לאחור, קרוב לזקנה. הזקנה חיבקה את הבחורה ואמרה משהו לנער. פרדריק היסס, לוחש לזקנה.

ספנסר שלח ידו אל זרועה של מרים. "בואי איתי." היא משכה את ידה ממנו. "לא," היא אמרה באנגלית.

הנער אמר, "היא אחותי. לאן אתה לוקח אותה? היא איתנו."

"אמרת שהיא לבדה. מה זאת אומרת היא אחותך?"

"אני…" פרדריק שוב גמגם, והקשיב רגע לזקנה. היה ברור לספנסר שמשהו פה מסריח.

"היא אחותי," חזר הנער ואמר.

ספנסר דרש לראות את המסמכים המזהים שלהם. "שמות המשפחה שלכם שונים. עכשיו עזבו אותי בשקט, זוזו הצידה." הוא הדף את פרדריק, שנתקל בזקנה. היא דיברה ברוגז אל ספנסר, היה ברור שהיא גוערת בו על שדחף את הנער.

ספנסר ניסה לדבר מעל ראשה. "אני צריך לקחת את הבחורה הזאת למרפאה. היא צריכה להיבדק." הוא תפס את זרועה של מרים. היא משכה אותה בחזרה בכוח. הוא שוב תפס בה וניסה למשוך אותה לאורך התור.

פניה של הבחורה האדימו. הזקנה והנער מיהרו קדימה. ספנסר ניסה לחמוק, אבל היא הכתה בו עם תיק הבד שלה והנער אחז בזרועה החופשית של הבחורה ומסרגות נפלו על אריחי הרצפה בנקישה. הזקנה צעקה. הוא חשב שזה נשמע כמו שפת הקללות המובנת לכול. הרדיד של מרים נפל ארצה. אנשים נעצו מבטים. הנער זעק, "אתה מכאיב לה!"

ספנסר תפס שהוא מרגיש את עצם הזרוע של הבחורה. הוא עזב את ידה. האוס שלח מבט לעברו. הפנים המטונפות של העומדים בתור בהו בו. הזקנה הארורה והנער שאיתה סירבו להפנות את מבטיהם.

ספנסר חזר לדוכן שלו וחטף ממנו גיר. הוא כתב CT על חולצתה המקומטת של מרים, אחר כך קרא לזקנה להתקרב. על כתפה הימנית הוא צייר X גדול מוקף במעגל.

אחד המפקחים בא לראות על מה המהומה. "פיגור שכלי?" הוא שאל, כשהביט בזקנה מתקדמת בתור עם מרים והנער.

"כן," אמר ספנסר. "ראיתי את זה בעיניים שלה. היא לא לגמרי שם." הוא לא טרח לסמן את הנער, הוא יוחזר איתה באופן אוטומטי, ואחר כך ספנסר ימצא את מרים במרפאה וינחם אותה.

המפקח התרחק. ספנסר סידר מחדש את גיריו בשורות נקיות ויפות. האוס חזר לעבוד, אבל נראה היה שדעתו מוסחת, בודק שוב ושוב את לוח הכתיבה הארור שלו. אלוהים, הם יהיו כאן כל הלילה! ספנסר יישר את חולצתו ועניבתו. הכול בסדר. הזקנה והנער ייעלמו בקרוב. הוא סימן באצבעו לבא בתור. גבר צעד לפנים וספנסר העיף בו מבט מהיר – או שתשיג אותה עכשיו או שלא תשיג אותה לעולם – וסימן לו לעבור. אחר כך אם ובתה, אחר כך זוג צעיר.

ספנסר העביר אותם במהירות, ואז סרק את התור בחיפוש אחר מרים. היא, הנער והזקנה עמדו בתור, כמה אנשים לפניהם, התור לתחנה הבאה שבה המפקחים בדקו את סימוני הגיר והכניסו את המיועדים להחזרה לאזור מגודר אחד, ואת המיועדים לטיפול לאזור מגודר אחר. שלושתם היו שקועים בשיחה. ואז מרים חייכה והתרחקה, מתקדמת בתור כפי שידע שהיא תעשה. לא היה לה שום קשר לילד המעצבן ולאמו. ספנסר עמד להפנות את מבטו כשהבחין שפרדריק מצביע על כתפה של הזקנה. היא הסירה את מעילה והביטה בסימן הגיר, ואז אמרה משהו לנער.

"תלבשי את המעיל הארור ותתקדמי," הפטיר ספנסר. הוא הביט בתור. האוס היה עדיין מבולבל ונרגש. הוא ראה זאת על פי תנועות ידיו, איך עלעל בדפים על לוח הכתיבה.

הוא הביט בהם שוב. הזקנה והנער התלחשו, גביהם כפופים. ואז היא החלה לגלגל את מעילה. היא הוציאה פקעת צמר מהתיק הקטן שלה, תחבה את המעיל לתחתיתו, והחזירה את הצמר מעליו.

ספנסר התחיל לצאת מבין מעקות הברזל, המילים כמעט כבר יצאו לאוויר – "מה אתם חושבים שאתם עושים?" – ואז הוא עצר. הנער טפח על כתפה של מרים ואמר משהו. כעבור רגע היא מחתה את סימן הגיר מחולצתה ואחר כך הסתירה את הכתם הכחול ברדידה.

בשלוש השנים שעבד שם, אף אחד לא חשב לעשות משהו בנוגע לסימני הגיר שלו. מכל אלה שהוא אבחן – מן הסתם הם מסתכמים באלפים – הזקנה והנער היו הראשונים להבין: אם סימנו אותך, זה רע.

ספנסר ראה איך שלושתם חולפים על פני התאים המגודרים, משם אל התורים העיקריים, שם יבקשו מהם את המסמכים, והוא כבר ראה שמסמכיהם מסודרים. לאחר מכן הם יאספו את מה שנותר ממטענם, ויצאו לקור ולזרות של ארץ שלא ראו מימיהם, לא הכירו, לא הבינו את שפתה. למי שנשארו כאן זו לא הייתה שפה, אלא רק צלילים. לא הייתה הבנה, רק תקוות. מרגע שירדת מהאי, את הסימנים שנשאת איתך אי אפשר לתחוב לתיק או להסיר מהבד. ספנסר רצה לקרוא להם, להגיד שהוא מצטער. לזעוק אליהם "בהצלחה!" אבל מישהו כבר ניגש, עוד זקנה, הפעם עם שני נערים ועוד זקן. ספנסר הניח את הגיר ושלח ידו אל עיניהם.

אמא אומרת שכשאני מתחיל לדבר אני לא יודע מתי להפסיק. אבל אני אומר לה שההזדמנות היחידה בכלל שיש לי לדבר זה כשהיא לא בסביבה, אז אני צריך לנצל את זה. האמת היא שכנראה אף אחד מאתנו לא היה מתקבל בברכה במפגש של קווייקרים, אבל כמו שאני אומר לאמא, בשביל מה אלוהים נתן לנו לשון אם הוא לא רוצה שנשתמש בה? רק שהיא אומרת שהוא לא נתן לנו אותה בשביל שנגיד את אותו דבר שוב ושוב, כמוני, ונחזור על עצמנו. אבל אני אומר:

"נו, אמא," אני אומר, "כשאנשים הם כמוך וכמוני והם נשואים כבר חמישים שנה, אז את מצפה שכל מה שאני אומר יהיה משהו שלא שמעת אותי אומר כבר פעם? אבל בשביל מישהו אחר זה יכול להיות דבר חדש, כי אף אחד אחר לא חי אתי כל כך הרבה זמן כמוך."

אז היא אומרת:

"ברור שאף אחד לא חי אתך כל כך הרבה, כי אף אחד לא היה סובל אותך כל כך הרבה זמן."

"נו," אני אומר לה, "את דווקא נראית לא רע."

"זה אולי נכון," היא תגיד, "אבל נראיתי יותר טוב לפני שהתחתנתי אתך."

אי אפשר לנצח את אמא.

כן, אדוני, אנחנו התחתנו בדיוק לפני חמישים שנה בשבע-עשרה בדצמבר והבת שלי וגיסי באו אלינו מטרֶנטוֹן בשביל לחגוג אתנו את חתונת הזהב. גיסי הוא ג'ון ה. קרמר, איש הנדל"ן. הוא עושה 12,000 דולר בשנה, ומאוד מעריכים אותו שם באזור טרנטון; עובד טוב, חרוץ ויציב. מועדון "רוֹטֵרי" רדף אחריו הרבה זמן שיצטרף אליו, אבל הוא כל הזמן אמר להם שהמועדון שלו זה הבית שלו. אבל בסוף אֵדי שכנעה אותו להצטרף. זאת הבת שלי.

טוב, בכל מקרה, הם באו לחגוג אתנו את חתונת הזהב ומזג האוויר היה די קריר ומערכת ההסקה כבר לא עבדה כמו פעם ואמא השמיעה את ההערה הזאת שלה שהיא מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר כמו הקודם, והתכוונה לחורף של השנה שעברה. אז אדי אמרה שאם היא היתה במקומנו, כשאין מה שמחזיק אותנו כאן, היא בטח שלא היתה מעבירה פה יותר חורפים ולמה אנחנו לא סוגרים פשוט את הברז הראשי, נועלים את הבית ועוברים לטַמפָּה בפלורידה? אתה יודע שהיינו שם לפני ארבעה חורפים ונשארנו שם חמישה שבועות, אבל זה עלה לנו יותר משלוש מאות חמישים דולר, וזה רק החשבון על המלון. אז אמא אמרה שאנחנו לא הולכים לשום מקום בשביל שישדדו אותנו. אז גיסי התערב ואמר שטמפה היא לא המקום היחיד בדרום, וחוץ מזה אנחנו לא חייבים להיות באיזה מלון יוקרתי, אנחנו יכולים לשכור לנו שני חדרים באיזה מקום, כמו בפנסיון, והוא שמע שסנט פטרסבורג בפלורידה היא המקום, ואם רק נגיד מילה הוא יכתוב לשם ויברר הכול.

נו, בקיצור, החלטנו ללכת על זה ואדי אמרה שזה יהיה ירח דבש שני שלנו ובתור מתנה גיסי שילם את ההפרש בין קרון רגיל לתא פרטי, ככה שיהיה לנו תא ותהיה לנו יותר פרטיות. בתא יש לך דרגש עליון ותחתון בדיוק כמו בקרון שינה רגיל, אבל זה חדר סגור חש בו כיור. הרכבת שנסענו בה היתה כולה תאים פרטיים, בלי קרונות שינה רגילים בכלל. הכול היה תאים פרטיים.

לילה קודם הגענו לטרנטון ונשארנו אצל בתי וגיסי ויצאנו מטרנטון למחרת בצהריים בשעה 3:23.

זה היה שתים-עשרה בינואר. אמא ישבה עם הפנים בכיוון הנסיעה, כי זה עושה לה סחרחורת לנסוע הפוך. אני ישבתי מולה, זה לא משפיע עלי. הגענו לצפק פילדלפיה בשעה 4:03 ולמערב פילדלפיה הגענו בשעה 4:14, אבל לא עברנו ברחוב ברוד. הגענו לבולטימור ב-6:30 ולוושינגטון ב-7:25. הרכבת שלנו עמדה שעתיים בוושינגטון עד שבאה רכבת אחרת לאסוף אותנו, אז יצאתי וטיילתי על הרציף ונכנסתי לתחנת יוּניוֹן. כשחזרתי הרכבת שלנו עברה למסילה אחרת, אבל אני זכרתי את השם שלה, לָה בֶּל, בגלל שפעם ביקרתי את דודה שלי באוֹקוֹנוֹמוֹווֹק, ויסקונסין, איפה שיש אגם עם אותו שם, ככה שלא היתה לי שום בעיה להתמצא. אבל אמא כמעט התעלפה מרוב בהלה כי היא פחדה שישאירו אותי שם.

"נו, טוב," אמרתי, "הייתי בא אחרייך ברכבת הבאה."

"ממש יכולת," אמרה אמא, והזכירה שהכסף נמצא אצלה.

"נו," אמרתי, "היינו בוושינגטון ויכולתי להלוות ממחלקת האוצר. הייתי מציג את עצמי בתור אנגלי."

אמא הבינה את הבדיחה וצחקה מכל הלב.

הרכבת שלנו יצאה מוושינגטון בשעה 9:40 ואמא ואני הלכנו לישון מוקדם, אני לקחתי את המיטה העליונה. במשך הלילה עברנו בשדות הירוקים של וירג'יניה הישנה, למרות שהיה חשוך מדי בשביל לראות אם הם ירוקים או באיזה צבע הם בכלל. כשהתעוררנו בבוקר היינו בפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה. אכלנו ארוחת בוקר בקרון האוכל ואחרי ארוחת הבוקר התחלתי לדבר עם איש מהתא הסמוך. הוא היה מלבנון, ניו המפשייר, איש בן שמונים בערך. אשתו היתה אתו וגם שתי הבנות הרווקות שלו והערתי שבטח צפוף לארבעתם בתא אחד, אבל הוא אמר שהם עושים את הטיול הזה בכל חורף כבר ארבע-עשרה שנים ויודעים איך לא להפריע אחד לשני. הוא אמר שהם בדרך לטַרפּוֹן ספּרינגס.

הגענו לצַ'רלסטוֹן בדרום קרוליינה בשעה 12:50 ולסָוואנה, ג'ורג'יה הגענו ב-4:20, בגֶ'קסוֹנוויל, פלורידה היינו ב-8:45 והיתה לנו שעה ורבע להעביר שם, אבל אמא עשתה עניין ולא נתנה לי לרדת מהרכבת, אז קראנו לכושי שיסדר את הדרגשים שלנו והלכנו לישון לפני שיצאנו מג'קסונוויל. לא ישנתי טוב כי הרכבת עשתה הרבה עצירות ואמא אף פעם לא ישנה טוב ברכבת כי היא אומרת שהיא תמיד פוחדת שאני אפול עליה. היא אומרת שהיא מעדיפה לישון למעלה ואז היא לא תצטרך לדאוג בקשר אלי, אבל אני אומר לה שאני לא יכול לקחת את הסיכון שאנשים יגלו שהרשיתי לאשתי לישון בדרגש העליון. עוד יתחילו לדבר עלינו.

התעוררנו בבוקר בזמן לראות את החברים שלנו מניו המפשייר יורדים בטרפון ספרינגס, הגענו לשם בשעה 6:53.

חלק מהנוסעים האחרים ירדו בקְלירוֹוטר וחלק בבֶּל אייר, איפה שהרכבת עוצרת ממש בדלת של המלון הענק. בל אייר היא מפקדת החורף של כל המכורים לגולף וכל מי שירד שם החזיק תיק עם מקלות, משהו כמו עשר או שתים-עשרה בתיק. אפילו נשים. כשהייתי צעיר קראנו למשחק הזה "שייני" והיינו צריכים רק מקל אחד, ותהיו בטוחים שרק משחק אחד כמו שאנחנו היינו משחקים, היה כבר יותר מדי לכמה מהמכורים האלה.

הרכבת נכנסה לסנט פטרסבורג ב-8:20 וכשירדנו ממנה חשבנו שהתחילו מהומות, עם כל הכושים שנובחים שם שמות של מלונות.

אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב שיש לנו מקום שמור ללכת אליו ואנחנו לא צריכים לבחור מלון, זה היה קשה לבחור מתוך אלה, כי כל אחד מהם הוא הכי טוב."

היא צחקה.

מצאנו מונית שירות ונתתי לנהג את הכתובת של החדר שגיסי השיג לנו וברגע שהגענו לשם הצגנו את עצמנו לבעלת הבית, אלמנה צעירה בת ארבעים ושמונה בערך. היא הראתה לנו את החדר שלנו שהיה מואר ומאוורר עם מיטה נוחה וארון וכיור רחצה. הוא עלה שתים-עשרה דולר לשבוע, אבל המיקום היה טוב, רק שלושה רחובות מפארק ויליאמס.

סיינט פּיט היא מה שאנשים שם קוראים העיר הגדולה, למרות שהם גם קוראים לה עיר-אור-השמש, כי הם טוענים שאין מקום אחר במדינה שיש בו פחות ימים שבהם החמה הזקנה לא מחייכת אל אמא אדמה, ואחד מהעיתונים אצלם מחלק את כל הגיליונות שלו בחינם ביום שבו השמש לא זורחת. הם טוענים שהוא חילק אותם בחינם רק שישים פעמים בערך באחת-עשרה השנים האחרונות. עוד כינוי שיש להם לעיר שלהם זה "פאלם ביץ' לעניים", אבל לדעתי אלה שבאים לשם יכולים להשיג מהבנק הלוואות בדיוק אותם סכומים שמרשים לעצמם כל הגנדרנים שהולכים לפאלם ביץ' האחרת.

בזמן שהיינו שם ביקרנו בעיר האוהלים של לואיס, שזאת המפקדה של כל תיירי הקופסאות שימורים. אבל יכול להיות שלא שמעת עליהם. נו, זה ארגון של אנשים שיוצאים לטייל בחופשות שלהם באוטו ולוקחים אתם הכול. זאת אומרת, הם מביאים אתם אוהלים וישנים בהם וגם מבשלים בהם והם לא מפרנסים שום מלון או קפיטריה, אבל הם חייבים להיות מטיילי אוטו מוסמכים אחרת הם לא יכולים להצטרף לארגון.

הם אמרו לי שיש להם יותר ממאתיים אלף חברים והם קוראים לעצמם תיירי הקופסאות שימורים, כי רוב האוכל שלהם בא מקופסאות שימורים. זוג אחד שראינו בעיר האוהלים היה מבּרָדי, טקסס, בשם מר וגברת פֶּנס, והזקן בן יותר משמונים והם באו לשם באוטו כל הדרך מהבית שלהם, מרחק של 2600 קילומטר. לקח להם חמישה שבועות לעשות את הנסיעה, פֶּנס נהג כל הדרך.

תיירי הקופסאות שימורים באים מכל המדינות בארץ, ובקיץ הם מבקרים במקומות כמו ניו אינגלנד או אזור האגמים הגדולים, אבל בחורף רובם מגיעים לפלורידה ומתפזרים בכל רחבי המדינה. כשהיינו שם היה להם כנס לאומי בגֶיינסוויל, פלורידה, והם בחרו במישהו מפרֵדוֹניה בניו יורק שיהיה הנשיא שלהם. התואר שלו הוא פותחן הקופסאות שימורים המלכותי העולמי. הם כתבו שיר שכל אחד חייב ללמוד לפני שהוא נהיה חבר:

"תיירי-קופסאות-השימורים לנצח! הידד, בחורים! הידד!

קדימה תיירי-קופסאות-השימורים! הלאה האויבים!

נחוג סביב המדורה; ושוב נחוג סביבה,

צעוק נצעק 'נטייל באוטו לנצח!'"

משהו כזה. והחברים גם חייבים לחבֵּר קופסת שימורים לפגוש של הרכב שלהם.

שאלתי את אמא אם היא היתה רוצה לטייל ככה והיא אמרה:

"אין בעיה, אבל לא כשאידיוט זקן כמוך נוהג."

"נו," אמרתי, "אני צעיר בשמונה שנים מאדון פנס הזה שנהג לפה מטקסס."

"כן," היא אמרה, "הוא כבר מבוגר מדי בשביל שיהיו לו שטויות בראש."

אי אפשר לנצח את אמא.

נו, אז אחד הדברים הראשונים שעשינו בסנט פטרסבורג היה ללכת ללשכת המסחר ולרשום את השמות שלנו ומאיפה אנחנו מגיעים, כי יש יריבות גדולה בין כל מיני מדינות לגבי מספר האזרחים שלהם שמבקרים שם וכמובן שלמדינה הקטנה שלנו אין הרבה מה להראות לזכותה, אבל בכל זאת, כל טיפה עוזרת, כמו שאומרים. בסך הכול, ככה האיש שם אמר לנו, רשומים אחת-עשרה אלף שמות, מדינת אוהיו מובילה בהפרש של איזה אלף חמש מאות ומדינת ניו יורק אחריה עם איזה אלף מאתיים. אחריהם באות מישיגן, פנסילווניה וככה עד למטה שם לקובה ולנוודה יש רק איש אחד.

בלילה הראשון שהעברנו שם היתה פגישה של אגודת ניו יורק ניו ג'רזי בכנסייה הקתולית ונאם שם מישהו מאוֹגדֶנסבּוּרג, ניו יורק. הוא דיבר על המרדף אחרי הקשת בענן. הוא שייך ל"רוטרי", נואם מאוד משכנע, אבל אני לא זוכר איך קוראים לו.

הדבר הראשון שעשינו, כמובן, היה לחפש מקום לאכול ואחרי שבדקנו כמה מקומות הגענו לקפיטריה בשדרה המרכזית שהתאימה לנו בול. אכלנו שם כמעט את כל הארוחות שלנו וזה הסתכם בערך בשתי דולר ליום לשנינו, אבל האוכל היה עשוי טוב והכול שם היה מסודר ונקי. הבן אדם לא אכפת לו לשלם יותר אם המקום נקי והאוכל מבושל כמו שצריך.

ב-3 בפברואר, שזה יום ההולדת של אמא, החלטנו להשתולל ואכלנו ארוחת ערב במלון פּוֹינסֶטיָה והם לקחו לנו שבעים וחמש סנט על סטייק סינטה שבקושי הספיק לבן אדם אחד. אמרתי לאמא: "נו," אמרתי, "כנראה יש לנו מזל שלא כל יום זה היום הולדת שלך, אחרת היינו מגיעים לבית תמחוי."

"לא," אומרת אמא, "כי אם כל יום היה היום הולדת שלי אז היום כבר הייתי מספיק זקנה להיות מזמן בקבר."

אי אפשר לנצח את אמא.

במלון היה חדר קלפים והיו שם כמה גברים ונשים ששיחקו חמש מאות ואת הוויסט ברידג' האופנתי החדש הזה. גם ראינו שם מקום של ריקודים, אז שאלתי את אמא אם היא רוצה לפצוח בצעד קליל ולהצטרף למחולות והיא אמרה שלא, היא מבוגרת מדי להתפתלויות האלה שעושים בימינו. הסתכלנו קצת על כמה מהצעירים שרוקדים ככה עד שאמא נגעלה ואמרה שאנחנו צריכים לראות סרט טוב בשביל להעביר את הטעם מהפה. אמא היא חובבנית סרטים גדולה ופה בבית אנחנו הולכים לקולנוע פעמיים בשבוע.

אבל אני רוצה לספר לך על הפארק. ביום השני שהיינו שם ביקרנו בפארק שלהם, שמאוד דומה לזה שבטמפה, רק גדול יותר, וכל יום יש שם כל כך הרבה בילויים שאין מקום לדחוף אצבע. באמצע יש במה גדולה וכיסאות בשביל האנשים שישבו וישמעו קונצרטים, והם מנגנים לך שם מוזיקה מכל הסוגים, מדיקסי ועד יצירות קלאסיות כמו לבבות ופרחים.

ומסביב יש לך מלא מקומות מסומנים לספורט ומשחקים – שחמט ודמקה ודומינו לאנשים שנהנים מדברים כאלה, ומשטחי קרוקט ויתדות לזריקת פרסה בשביל טיפוסים פעילים יותר. אני בעצמי הייתי זורק פרסה לא רע בכלל, אבל כמעט לא שיחקתי בעשרים שנה האחרונות.

נו, בכל מקרה, קנינו כרטיס חבר במועדון, שעולה דולר לכל העונה, והם אמרו לי שעד לפני שנתיים זה עלה חמישים סנט, אבל הם היו חייבים להעלות את המחיר כדי להרחיק את כל האספסוף.

טוב, אמא ואני העברנו יופי של יום בצפייה במשחקי זריקת פרסה ואמא רצתה שאני אצטרף למשחק, אבל אמרתי לה שמזמן לא התאמנתי ואני אעשה צחוק מעצמי, למרות שראיתי זורקים שאני חושב שיכולתי לעבור אותם גם בלי שום אימון. אבל היו גם כמה זורקים ממש טובים, וילד אחד מאֶקרוֹן אוהיו שזרק יופי של פרסה. הם אמרו לי שכמו שזה נראה הוא הולך לזכות באליפות ארצות-הברית בטורניר בפברואר. חזרנו כמה ימים לפני הטורניר ולא יצא לי לשמוע אם הוא זכה. שכחתי איך קוראים לו, אבל הוא היה בחור צעיר ומסודר ויש לו אח בקליבלנד שחבר ב"רוטרי".

נו, אז רק עמדנו וצפינו בכל מיני משחקים יומיים שלושה ואז סוף-סוף התיישבתי לשחק דמקה עם מישהו בשם ויבֶר מדַנוויל באילינוי. הוא היה שחקן דמקה לא רע, אבל לא היה לו סיכוי נגדי, ואני מקווה שזה לא נשמע שאני משוויץ. אבל תמיד ידעתי להסתדר יפה בדמקה ואנשים פה מהסביבה יכולים להעיד. שיחקתי עם הוויבר הזה כמעט כל הבוקר במשך יומיים או שלושה והוא ניצח אותי רק במשחק אחד ובפעם אחת אחרת שהיה נראה שיש לו סיכוי, המשרוקית של הצהריים שרקה והיינו צריכים ללכת לאכול.

בזמן ששיחקתי דמקה אמא ישבה והקשיבה לתזמורת, כי היא אוהבת מוזיקה, קלאסית או לא משנה איזה סוג, אבל בכל מקרה היא ישבה שם יום אחד ובין ההופעות אישה שישבה לידה התחילה לדבר אתה. היא היתה בערך בגיל של אמא, שבעים או שבעים ואחת, ובסוף היא שאלה את אמא איך קוראים לה ואמא אמרה לה איך קוראים לה ומאיפה היא ואז אמא שאלה אותה את אותה שאלה, ומי אתה חושב שהאישה הזאת היתה?

נו, אדוני, זאת היתה אשתו של פרנק מ. הַרצֶל, האיש שהיה מאורס לאמא עד שאני הגעתי והעפתי אותו, לפני חמישים ושתיים שנה!

כן, אדוני!

אתה יכול לתאר לך איך אמא הופתעה! וגם גברת הַרצל הופתעה כשאמא סיפרה לה שפעם היא היתה ידידה של בעלה, למרות שאמא לא גילתה לה אתה ידידים קרובים הם היו, ולא שאמא ואני היינו הסיבה שהַרצל עבר למערב. אבל זאת האמת. הַרצל עזב את העיירה חודש אחרי שהאירוסין בוטלו ולא חזר מאז אף פעם. הוא יצא למישיגן ונהיה וטרינר ושם הוא התיישב, בהילסדֶייל מישיגן, ובסוף התחתן עם אשתו.

נו, אמא אזרה אומץ ושאלה אם פרנק עדיין בחיים וגברת הַרצל לקחה אותה למקום שזורקים פרסות סוסים והנה פרנק הזקן, מחכה לתורו. והוא הכיר את אמא ברגע שראה אותה, אפילו שעברו יותר מחמישים שנה. הוא אמר שהוא מכיר אותה לפי העיניים.

"מה, זאת לוסי פרוֹסט!" הוא אומר, והוא זרק לרצפה את הפרסות שלו ופרש מהמשחק.

ואז הם הגיעו אלי והתחילו להציק לי ואני מודה שלא זיהיתי אותו. הוא ואני באותו גיל, נולדנו ממש באותו חודש, אבל עליו רואים את הגיל יותר, איכשהו. קודם כול הוא יותר קירח. והזקן שלו כולו לבן, ובשלי עדיין יש קצת פסים חומים. הדבר הראשון שאמרתי לו היה:

"נו, פרנק, הזקן שלך גורם לי להרגיש כאילו חזרתי צפונה. הוא נראה ממש כמו סופת שלג."

"נו," הוא אמר, "אני חושב ששלך היה לבן באותה מידה אם היית שולח אותו לניקוי יבש."

אבל זה לא היה מקובל על אמא.

"מה אתה אומר!" היא אמרה לפרנק, "נו, אז שתדע שצַ׳נסי לא הכניס טבק לפה כבר יותר מעשר שנים!"

וזה נכון!

טוב, התנצלתי ועזבתי את הדמקה והשעה היתה די קרובה לצהריים, אז החלטנו לאכול ארוחת צהריים כולנו יחד והם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על מקום אחר חוץ מהקפיטריה שלהם בשדרה השלישית שאנחנו מוכרחים לנסות. היא היתה קצת יותר יקרה מזאת שלנו, ולדעתי הרבה פחות טובה. אני ואמא אכלנו את אותה ארוחת צהריים שאנחנו אוכלים בכל יום והחשבון שלנו הגיע ל-1.10 דולר. החשבון של פרנק היה 1.20 בשבילו ובשביל אשתו. אותה ארוחה בדיוק לא היתה עולה להם יותר מדולר במקום שלנו.

אחרי הארוחת צהריים הכרחנו אותם לבוא לבית שלנו וכולנו ישבנו במרפסת שהאישה הצעירה הרשתה לנו להשתמש בה בשביל לארח. התחלנו לדבר על פעם ואמא אמרה שהיא חוששת שגברת הַרצל משתעממת להקשיב לנו מדברים על פעם, אבל התברר שכשגברת הַרצל נמצאת בסביבה אז כמעט לאף אחד אחר אין הזדמנות לדבר. שמעתי הרבה נשים שלא סוגרות את הפה, אבל אשתו של הַרצל לוקחת בסיבוב את כל הנשים שראיתי. היא סיפרה לנו את תולדות המשפחה של כל מי שחי במדינת מישיגן והשוויצה במשך חצי שעה בבן שלה, שעובד בעסקי רוקחות בגרַנד רָפּידְס וחבר ב"רוטרי".

כשאני והַרצל הצלחנו להשחיל מילה, צחקנו אחד על השני ואני ירדתי עליו על זה שהוא רופא סוסים.

"נו, פרנק," אמרתי, "עושה רושם שלא חסר לך כסף. כנראה הפה והטלפיים נפוץ באזור הילסייד."

"טוב," הוא אמר, "הצלחתי להסתדר יותר מיפה. אבל עבדתי די קשה."

"כן," אמרתי, "בטח קוראים לך בכל מיני שעות בלילה בשביל ליילד ודברים כאלה."

אמא הכריחה אותי לשתוק.

נו, חשבתי שהם לעולם לא ילכו הביתה ואני ואמא כבר ממש התאמצנו בשביל להישאר ערים, כי שנינו בדרך כלל מנמנמים אחרי ארוחת הצהריים. סוף-סוף הם הלכו, אחרי שהבטחנו לפגוש אותם בפארק למחרת בבוקר וגברת הַרצל גם הזמינה אותנו לבוא לבית שלהם למחרת בערב ולשחק חמש מאות. אבל היא שכחה שיש להם מפגש של אגודת מישיגן באותו ערב, ככה שרק אחרי שני לילות שיחקנו את משחק הקלפים הראשון שלנו.

הַרצל ואשתו גרו בבית בשדרה השלישית צפון והיה להם סלון נפרד חוץ מהחדר שינה שלהם. גברת הַרצל לא יכלה להפסיק לדבר על הסלון הנפרד שלהם כאילו שזה משהו מדהים. שיחקנו אתם קלפים, אמא והַרצל שותפים נגד אשתו ונגדי. גברת הַרצל היא שחקנית קלפים עלובה וזה הרס לנו הכול.

אחרי המשחק היא הוציאה קערה עם תפוזים והיינו חייבים לעשות כאילו שזה בדיוק מה שרצינו, למרות שתפוזים שם הם כמו שפם בשביל איש צעיר; אתה נהנה ממנו בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן זה הופך למטרד.

שיחקנו קלפים שוב למחרת בערב אצלנו והתחלקנו לאותם זוגות ואני וגברת הַרצל הפסדנו שוב. אמא והַרצל נתנו מלא מחמאות אחד לשני ודיברו על איזה צוות נהדר שהם, אבל שניהם ידעו יפה מאוד איפה נמצא סוד ההצלחה שלהם. נראה לי שבסך הכול העברנו עשרה ערבים במשחקים ורק בערב אחד גברת הַרצל ואני ניצחנו. וגם באותו ערב זה לא היה באשמתה.

אחרי שכבר היינו שם שבועיים היינו ערב אחד האורחים שלהם בכנסייה הקתולית במפגש של אגודת מישיגן. נאם שם מישהו בשם בּיטינג מדטרויט מישיגן, על "איך נרפאתי מלספר סיפורים". יש לו מעמד גבוה ב"רוטרי" והוא דובר מאוד שנון.

אישה בשם גברת אוקספורד ביצעה כמה הופעות שגברת הַרצל קראה להן יצירות אופרה גדולות, אבל מה שזה לא היה הבת שלי אדי יכולה לשיר יותר טוב ממנה כשהיא עומדת על הראש ולא לעשות כזה עניין.

ואז עלו לבמה פיתום מגרַנד רָפּידְס ואישה צעירה בת ארבעים וחמש בערך שעשתה חיקויים של כל מיני ציפורים. לחשתי לאמא שכולם נשמעות כמו תרנגולות, אבל היא תקעה לי מרפק שאשתוק.

אחרי ההופעה עצרנו במעדנייה ואני סידרתי את הקניות והשעה היתה כבר קרוב לעשר בלילה כשהלכנו לישון. אמא ואני היינו מעדיפים ללכת לקולנוע, אבל אמא אמרה שאסור לנו לפגוע בגברת הַרצל, אפילו ששאלתי אותה אם באנו לפלורידה בשביל ליהנות לנו או בשביל לא לפגוע בקשקשנית זקנה ממישיגן.

בוקר אחד ריחמתי על הַרצל. הנשים הלכו שתיהן לטפל ברגליים ואני נתקלתי בהַרצל בפארק והוא ברוב טיפשותו הציע לשחק נגדי דמקה.

זה הוא שהציע את זה, לא אני, ואני חושב שהוא התחרט על זה ישר אחרי ששיחקנו משחק אחד. אבל הוא היה עקשן מדי להיכנע והמשיך לשבת שם בזמן שאני מביס אותו משחק אחרי משחק, והדבר הכי גרוע היה שקבוצה של אנשים שהתרגלו לראות אותי משחק הגיעו לשם והתאספו סביבנו, וככה יצא שהם ראו איך פרנק עושה מעצמו צחוק והם התחילו לרדת עליו ולהעיר הערות. למשל אחד מהם אמר:

"מי בכלל אמר לך שאתה שחקן דמקה!"

ואחד אחר:

"אתה טוב אולי בדוּק, אבל לא בדמקה!"

כמעט התחשק לי לתת לו לנצח אותי כמה משחקים. אבל האנשים שם היו יודעים שאני עושה כאילו.

טוב, אז הנשים הצטרפו אלינו בפארק ובכלל לא התכוונתי להזכיר את המשחק הקטן שלנו, אבל הַרצל סיפר על זה בעצמו והודה שאין לו סיכוי נגדי.

"נו," אמרה גברת הַרצל, "דמקה זה לא ממש משחק רציני, נכון?" היא אמרה: "זה יותר משחק של ילדים, נכון? זאת אומרת, אני יודעת שהילדים של הבן שלי היו משחקים בזה הרבה."

"כן, גיברת," אמרתי, "זה משחק ילדים, במיוחד איך שבעלך משחק."

אמא רצתה להחליק את כל העניין, אז היא אמרה:

"אולי יש משחקים אחרים שבהם פרנק יוכל לנצח אותך."

"כן," אמרה גברת הַרצל, "אני מוכנה להתערב שהוא יכול לנצח אותך בזריקת פרסות."

"נו," אמרתי, "אני אתן לו הזדמנות לנסות, רק שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה."

"נו," אמר הַרצל, "אני לא שיחקתי דמקה כבר עשרים שנה."

"בחיים לא שיחקת דמקה," אמרתי.

"בכל מקרה," אומר פרנק, "לוסי ואני לוקחים אותך בחמש מאות."

טוב, יכולתי להגיד לו למה זה, אבל הייתי מנומס מספיק בשביל לשתוק.

המצב עכשיו נהיה כזה שהוא רצה לשחק קלפים כל ערב וכשאני או אמא רצינו ללכת לראות סרט, אחד מאתנו היה מעמיד פנים שיש לו כאב ראש ואז מתפללים שהם לא יראו אותנו מתגנבים לאולם קולנוע. לא היה אכפת לי לשחק קלפים עם מישהו שמתרכז במשחק, אבל נגיד אישה כמו אשתו של הַרצל, איך היא יכולה לשחק קלפים כשכל כמה שניות היא צריכה לעצור הכול ולהשוויץ בבן שלהם שגר בגרַנד רָפּידְס?

טוב, אגודת ניו יורק ניו ג'רזי הודיעה שגם היא עומדת לעשות אירוע קהילתי ואני אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב, אז בערב הזה יהיה לנו תירוץ לא לשחק חמש מאות."

"כן," היא אמרה, "אבל נצטרך להזמין את פרנק ואשתו לבוא אתנו למפגש, כי הם הזמינו אותנו למפגש של אגודת מישיגן."

"נו," אמרתי, "הייתי מעדיף להישאר בבית אם הייתי יודע שנצטרך לגרור אחרינו את הקשקשנית הזאת לכל מקום."

אז אמא אמרה:

"אתה מתלונן יותר מדי. אולי היא באמת מדברת קצת יותר מדי אבל יש לה לב טוב. ועם פרנק תמיד נעים להיות."

אז אני אמרתי:

"אולי אם כל כך נעים להיות אתו אז את מצטערת שלא התחתנת אתו."

אמא צחקה ואמרה שזה נשמע כאילו אני מקנא. מקנא ברופא פרות!

בכל מקרה, נאלצנו לגרור אותם אתנו למפגש ואני יכול להגיד בלב שלם שאצלנו הם קיבלו בידור הרבה יותר טוב משקיבלנו אצלם.

השופט לֶיין מפָּטֶרסוֹן דיבר יפה על תנאי עסקים וגברת ניוּאֶל מוֶסטפילד חיקתה ציפורים, רק שכשהיא עשתה את זה באמת יכולת להבדיל ביניהן. שתי נשים צעירות מרֶד בַּנק שרו מבחר של שירי מקהלה ומחאנו להן כפיים שיחזרו והן נתנו את "הביתה להרים" ולאמא ולגברת הַרצל היו דמעות בעיניים. וגם להַרצל.

טוב, בדרך כזאת או אחרת הגיעה ליושב ראש השמועה שאני שם והוא ביקש ממני לעמוד ולדבר, אבל אני בכלל לא התכוונתי לקום, רק שאמא הכריחה אותי, אז קמתי ואמרתי:

"גבירותי ורבותי," אמרתי, "לא ציפיתי שיזמינו אותי לנאום באירוע כזה או בכל אירוע אחר, כי אני לא מחזיק מעצמי נואם, אז אני אשתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול, ואני בדרך כלל אומר שזה מה שכל אחד צריך לעשות."

ואז סיפרתי להם את הסיפור על פּאט והאופנוע והשתמשתי במבטא אירי, ועשה רושם שזה משפיע עליהם, אז סיפרתי להם עוד סיפור או שניים, אבל בסך הכול לא נשארתי לעמוד יותר מעשרים או עשרים וחמש דקות והיית צריך לשמוע את מחיאות הכפיים והצרחות כשהתיישבתי. אפילו גברת הַרצל הודתה שאני חתיכת נואם ואמרה שאם הייתי הולך לגרַנד רָפּידְס הבן שלה היה מסדר לי לנאום בכנס של "רוטרי".

כשזה נגמר הַרצל רצה שנלך לבית שלהם לשחק קלפים, אבל אשתו הזכירה לו שכבר אחרי 9:30 בלילה, וזאת שעה די מאוחרת להתחיל משחק קלפים, אבל כל הנושא של הקלפים שיגע אותו, כנראה כי הוא לא היה צריך להיות הבן זוג של אשתו. בכל מקרה, נפטרנו מהם והלכנו הביתה למיטה.

זה היה למחרת בבוקר, כשנפגשנו בפארק; גברת הַרצל העירה שהיא לא מתאמנת מספיק, אז אמרתי לה, למה שלא תצטרף למשחק קרוקט.

היא אמרה שהיא לא שיחקה קרוקט כבר עשרים שנה, אבל אם אמא תשחק אז גם היא תשחק. נו, בהתחלה אמא לא היתה מוכנה לשמוע, אבל בסוף היא הסכימה, בעיקר בשביל שגברת הַרצל תהיה מרוצה.

טוב, הן שיחקו עם גברת ראיין מאיגל בנברסקה וגברת מוֹרס הצעירה מראטלנד בוורמונט, שאמא פגשה בטיפול רגליים. נו, אמא לא הצליחה לפגוע בכלום וכולם צחקו עליה וגם אני לא יכלתי להתאפק וצחקתי עליה ובסוף היא פרשה ואמרה שהגב שלה כואב מדי בשביל להתכופף. אז הם השיגו גברת אחרת והמשיכו לשחק ותוך זמן קצר גברת הַרצל נהיתה זאת שכולם צוחקים עליה, כשהיא לקחה תנופה לחבטה ארוכה לפגוע בכדור השחור ומרוב מאמץ השיניים שלה נפלו על המגרש. בחיים שלי לא ראיתי אישה מובכת כל כך. ובחיים שלי לא שמעתי כל כך הרבה צחוק, רק שגברת הַרצל לא הצטרפה לצחוק והיתה עצבנית יותר מצרעה ולא היתה מוכנה להמשיך לשחק, אז המשחק נפסק.

גברת הַרצל הלכה הביתה בלי לדבר עם אף אחר, אבל הַרצל נשאר ובסוף הוא אמר לי, הוא אמר:

"נו, שיחקתי אתך דמקה אתמול וכיסחת אותי, אז עכשיו מה דעתך שנשחק אתה ואני משחק של פרסות סוסים?"

אמרתי לו שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל אמא אמרה:

"קדימה, לך לשחק. היית טוב כזה פעם ואולי זה יחזור אליך."

נו, בקיצור, נכנעתי. בחיים לא הייתי צריך להסכים, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל עשיתי את זה רק בשביל לבדר את הַרצל.

לפני שהתחלנו אמא טפחה לי על הגב ואמרה לי להשתדל הכי טוב שאני יכול, אז התחלנו וישר ראיתי שאני אבוד, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה ולא הצלחתי לדייק במרחק. וחוץ מזה הציפוי מתכת של הפרסה התקלף והיו עליה שפיצים שדקרו לי בבוהן ובקושי זרקתי פעמיים או שלוש והבוהן שלי השתפשפה כל כך שזה ממש הפריע לי להחזיק את הפרסה, ולזרוק אותה בכלל אין מה לדבר.

טוב, הזריקת פרסה של הַרצל היא הכי מוזרה שראיתי ואם תראה אותו זורק בחיים לא תחשוב שהוא יכול אפילו להתקרב אתה, אבל הוא גם הזורק עם הכי הרבה מזל שראיתי והוא הביא כמה זריקות שהפרסה נפלה לו במרחק מטר מטר וחצי ואז קפצה ופגעה בול. עם מזל כזה אין סיכוי.

היו לא מעט אנשים שבאו להסתכל עלינו ועוד ארבע או חמש נשים חוץ מאמא, והַרצל, בכל פעם שהוא זורק הוא צריך לירוק, וככה כל נשים היו דרוכות, כי עשה רושם שלא אכפת לו לאיזה כיוון הוא יעיף את זה.

היית חושב שבן אדם בגילו יהיה מנומס יותר.

נו, בקיצור, איך שהתחלתי לדייק במרחק הייתי חייב להפסיק בגלל הבוהן, הראיתי אותה להַרצל והוא ראה שאני לא יכול להמשיך, כי היא כבר היתה משופשפת ומדממת. גם אם בעצמי יכולתי להתגבר ולהמשיך, אמא לא היתה מסכימה אחרי שהיא ראתה את הבוהן שלי. אז בכל מקרה פרשתי והַרצל אמר שהתוצאה היא תשע-עשרה – שש, אבל אני לא ידעתי מה התוצאה. או שגם לא היה אכפת לי.

טוב, אמא ואני הלכנו הביתה ואני אמרתי שאני מקווה שגמרנו עם הַרצל ואשתו כי כבר נמאס לי מהם לגמרי, אבל התברר שהיא הבטיחה להם שנבוא אליהם הביתה באותו ערב בשביל עוד אחד מהמשחקי קלפים האינסופיים שלהם.

נו, האצבע שלי די הכאיבה לי וגם קצת לא הרגשתי טוב ואולי קצת שכחתי איפה אני נמצא, אבל בכל מקרה, כשגמרנו לשחק הַרצל העיר שהוא בחיים לא יפסיד במשחק קלפים אם תמיד אמא תהיה הבת זוג שלו.

אז אמרתי:

"נו, היתה לך הזדמנות לפני חמישים שנה לעשות אותה הבת זוג שלך לתמיד, אבל לא היית מספיק גבר בשביל שהיא תישאר אתך."

הצטערתי באותו רגע שאמרתי את זה והַרצל לא ידע מה להגיד ולשם שינוי גם אשתו לא יכלה להגיד כלום. אמא ניסתה להחליק את זה והעירה שבטח שתיתי משהו חזק יותר מתה, אחרת לא הייתי מדבר כאלה שטויות. אבל גברת הַרצל קפאה כמו קרחון ובקושי אמרה לנו לילה טוב ואני מוכן להתערב שהַרצל בילה בנעימים אחרי שהלכנו.

כשנפרדנו מהם אמא אמרה לו: "אל תתייחס לשטויות של צ'ארלי, פרנק. הוא סתם כועס כי ניצחת אותו בלי בעיות בזריקת פרסות ובקלפים."

היא אמרה את זה בשביל לטשטש את הפליטת פה שלי, אבל באותו רגע היא ממש הרגיזה אותי. השתדלתי לשלוט בעצמי, אבל ברגע שיצאנו מהבית היא היתה חייבת לפתוח מחדש את הנושא ולהטיף לי איזה בלגן עשיתי.

נו, לא הייתי במצב רוח שיטיפו לי. אז אמרתי:

"אולי הוא כזה זורק פרסות ושחקן קלפים מדהים שאת מצטערת שלא התחתנת אתו."

"נו," היא אמרה, "הוא לפחות לא תינוק שמפסיק לשחק בגלל כמה שריטות בבוהן."

"ומה אתך," אמרתי, "עושה מעצמך צחוק במגרש קריקט ואז מעמידה פרצוף שהגב שלך דפוק ואת לא יכולה לשחק יותר!"

"כן," היא אמרה, "אבל כשלך כאבה הבוהן לא צחקתי עליך, אז למה צחקת עלי כשנתפס לי הגב?"

"לא היה אפשר להתאפק!" אמרתי.

"נו," היא אמרה, "פרנק הַרצל לא צחק."

"נו," אמרתי, "למה לא התחתנת אתו?"

"נו," אמרה אמא, "אני כמעט מצטערת שלא!"

"וגם אני מצטער שלא!" אמרתי.

"אני אזכור לך את זה!" אמרה אמא, וזה הדבר האחרון שהיא אמרה לי ביומיים.

ראינו את הזוג הַרצל למחרת בפארק, והייתי מוכן להתנצל, אבל הם רק הנהנו לנו בראש. ואחרי כמה ימים שמענו שהם נסעו לאורלנדו ושיש להם שם קרובים.

חבל שהם לא נסעו לשם קודם.

אמא ואני השלמנו כשישבנו על ספסל.

"תקשיב, צ'ארלי," היא אמרה, "זה הירח דבש הזהב השני שלנו ואנחנו לא רוצים שהכול יתקלקל בגלל מריבה טיפשית כזאת."

"נו," אמרתי, "התכוונת לזה שאת מצטערת שלא התחתנת עם הַרצל?"

"בטח שלא," היא אמרה, "זאת אומרת; רק אם גם אתה לא התכוונת לזה שגם אתה מצטער שלא התחתנתי אתו."

אז אני אמרתי:

"פשוט הייתי עייף ועצבני. תודה לאל שבחרת בי ולא בו, כי אין אף אישה אחרת בעולם שיכלתי לחיות אתה כל כך הרבה שנים."

"מה לגבי גברת הַרצל?" אמרה אמא.

"אלוהים ישמור!" אמרתי, "תתארי לעצמך להיות נשוי לאישה שמשחקת חמש מאות כמוה ומפילה את השיניים שלה במגרש קרוקט!"

"נו," אמרה אמא, "זה לא יהיה יותר גרוע מלהיות נשואה לגבר שיורק ליחה ליד נשים ועושה מעצמו צחוק בדמקה."

אז הנחתי את היד על הכתף שלה והיא ליטפה לי את הראש ואולי היינו קצת דביקים.

נשארו לנו יומיים בסנט פטרסבורג ויום לפני היום האחרון אמא הכירה לי את גברת קֶנדַל מקינגסטון ברוד איילנד, שהיא פגשה בטיפול רגליים.

גברת קנדל הכירה לנו את בעלה, שיש לו מכולת. יש להם שני בנים וחמש נכדים ונין אחד. אחד מהבנים שלהם גר בפּרוֹבידֶנס והוא מאוד נחשב במועדון "אֶלק" וגם ב"רוטרי".

הם היו אנשים מאוד נוחים בעינינו ושיחקנו אתם קלפים בשתי הלילות האחרונים שעשינו שם. שניהם שיחקו מעולה ורק הצטערתי שלא פגשנו אותם קודם, לפני שנתקלנו בזוג הַרצל. אבל הזוג קנדל יהיו שם גם בחורף הבא, ואז ניפגש אתם יותר, כלומר, אם נחליט לצאת שוב לטיול הזה.

עזבנו את עיר-אור-השמש באחת-עשרה בפברואר בשעה 11:00 בבוקר. זה אִפשר לנו לעבור בפלורידה ביום וראינו את כל המקומות שעברנו בהם בלילה כשבאנו.

הגענו לג'קסונוויל בשעה 7:00 בערב ויצאנו משם ב-8:10. הגענו לפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה בשעה תשע למחרת בבוקר, והגענו לוושינגטון ב-6:30, ועצרנו שם חצי שעה.

הגענו לטרנטון ב-11:01 ושלחנו מברק מראש לבת שלי ולגיסי והם באו לתחנה והלכנו אליהם הביתה והם סידרו לנו מיטות ללילה. מבחינתו של ג'ון יכולנו להישאר ערים כל הלילה ולספר על הטיול, אבל אדי אמרה שאנחנו בטח עייפים ורוצים לישון. זאת הבת שלי.

למחרת לקחנו רכבת הביתה והגענו בשלום, אחרי שלא היינו בו בדיוק חודש ויום.

הנה באה אמא, אולי כדאי שאני אשתוק.


*מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

דיוויד נעץ מבט בתמונה של מימי, שצולמה בבר מצווה שלו, עשרים וחמש שנה קודם לכן. היא הייתה אחייניתו, אחיינית מדרגה שנייה, והיא ומשפחתה באו למילווקי מברוקלין לכבוד האירוע. הוא זכר שהיה מאוהב בה בטקס. היו לה שיער משי שחור ועיניים חומות גדולות עם ריצודי זהב. היא הייתה רזה וגבוהה, בעלת פנים מוארכות כמו דיוקן יקר ערך, ושיערה היה תקוע מאחורי אוזניה הקטנות, המעוצבות להפליא, שכמו גולפו בסבון. בצווארה היה פיתול ארוך ולבן, והיא ישבה בשקט בשורה השנייה של בית הכנסת בעוד הוא קרא מהתורה והוביל את הקהילה בתפילה.  בסוף נאום הבר מצוה שלו הוא הודה להוריו על שתמכו בו כל כך ואחר כך הודה לקרובי המשפחה ולידידים על בואם. הוא הסתכל לעבר מימי ואמר, "ותודה לך." זה היה רגע משונה וספונטני בחייו, שהיו עד אז שלווים והגיוניים והצטיינו בגישה מעשית. ואולם היא פשוט המשיכה לנעוץ בו את עיניה כשעמד על הבימה. הוא כבר היה אבוד אז. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלו בתשוקה כואבת, להט שאיים לכלות את בשרו. העובדה שהיה בראשית גיל ההתבגרות ומימי, בת חמש עשרה, הייתה כבר במקום אחר לגמרי, גם היא לא תרמה לעניין.

היא התעכבה באזור קבלת הפנים בזמן שהוא רקד עם נערות רזות ולא מפותחות שלמדו איתו בכיתה ז', והמסתוריות והריחוק של מימי העניקו לה סוג של הילה מלכותית שרק הגבירה את טירופו. היא סירבה לרקוד איתו ואמרה, "אני לא בת זוג טובה. אני אוהבת להוביל. "

”יהיה בסדר. "

"תודה, אבל לא. "

באחד הרגעים ראה אותה עומדת לבד ליד המתנות וניגש אליה. "תבחרי אחת," הוא אמר.

"מה? "

"את יכולה לקבל אחת. "

היא חייכה אליו, שיניים לבנות ישרות, בלי גשר. "אתה טיפשון."

"אני רציני." הוא רצה נואשות לתת לה משהו.

"אני לא יכולה לקחת את המתנות שלך."

"רק אחת."

"אתה באמת רציני."

ואז אביה, הדוד אירב, בא ובירך את דיוויד על הקריאה הנהדרת של ההפטרה, ובזה הסתיימו חילופי הדברים. הוא היה מוכן לוותר על כל מה שהרוויח זה עתה, מגדל של מתנות  וגעלד לרגל הפיכתו לגבר. ממלכתי תמורת ידך. אני אתחתן איתך יום אחד, חשב.

הוא ראה אותה כמה פעמים אחר כך, בחתונה ואז ביום הנישואים של הוריה, היא חבשה כובע צמר כמו של נהג מונית, ולבשה מכנסי קורדרוי רחבים – מראה שלא הלם את האירוע. ובכל זאת, הוא לא יכול היה להכחיש כי כל אימת שראה אותה ניעורו אותם רגשות, אם כי ניכר שלא אצל מימי. עיניה דמויות השקד, שהיו בלתי חדירות כמחשבותיה, נשארו מרוחקות ומסקרנות. עד מהרה הוא איבד קשר איתה.

עכשיו הוא נסע למלון הייאט בדנוור. מימי באה מניו יורק לכנס של עובדים סוציאליים. דיוויד עצמו היה פסיכולוג עם קליניקה בדנוור, אז יהיה להם משהו במשותף אחרי כל השנים האלה. כל זה היה טוב. הוא הביא איתו תמונה שלה מהבר מצווה שלו. כמובן, זה היה לפני עשרים וחמש שנה, והיא הייתה עכשיו הוא. מיילס. מימי נעלמה לפני שנתיים.

מיילס אמר לו שהוא ילבש חולצה כחולה עם שרוולים קצרים ועניבה צהובה. דיוויד הבחין בו מיד, עומד ליד המזרקה. הוא לא היה חושב לרגע שמיילס שונה מכל גבר אחר, לבוש כאיש מקצוע, מחכה לארוחת צהריים עם חבר לעבודה. היה לו שיער שחור קצר והוא היה נמוך יותר מכפי שדיוויד זכר אותו בתור מימי – בחורה גבוהה, אבל גבר נמוך. מעל הכל הוא נראה מסודר. מטופח, ציפורניים מושלמות, ולחיצת יד אמיצה במקום חיבוק.

"אמא שלי הגיבה הרבה יותר טוב מאבא שלי," אמר מיילס כאשר ישבו לאכול צהריים. הוא הזמין סטייק לעומת סלט הקיסר של דיוויד, ואכל בביסים גדולים. "אירב ממש לא מסוגל להסתכל לי בעיניים, אבל אימא שואלת איך אני מסתדר. היא אף פעם לא אומרת משהו ספציפי כמו 'איך מתקדם הטיפול ההורמונלי' או, 'הקול שלך נעשה עמוק יותר', אבל היא זוכרת לקרוא לי מיילס, ואבא שלי לא. הוא פשוט מתעלם לגמרי מהשם שלי. אני חושב שלאבות יותר קשה לוותר על הבת הקטנה. אמהות מקבלות  את הילדים שלהן ויהי מה." דיוויד חשב על בתו שלו, ליאה בת השתיים עשרה, ואכן התקשה לדמיין אותה מחליטה להפוך ללאון. הוא השתוקק לבָּתִיוּת הזאת.

"אתה פשוט לומד לחיות עם תגובות של בני אדם – אלה שמכירים אותך היטב. האמת, זה יותר מסובך עם אנשים שאני מכיר עכשיו. האם לספר על הלפני כן? ואולי הלפני כן כבר לא חלק ממני? הם ירגישו מרומים כשיגלו? או גרוע מזה. היה לי לפחות מקרה אחד שאני מטפל בו, שנודע למטופל שעברתי שינוי מין. האיש הזה, שהיה קצת לא יציב בלאו הכי, איים עליי."

"מה עשית?"

"שלחתי למשטרה העתק של המכתב, שנאמרו בו דברים נוראיים על זה שצריכים להפוך אותי שוב לאישה. קשה לומר שזה לא זעזע אותי. מכל מקום, אני חייב לשקול כל מילה עכשיו ולחשוב אם אני צריך לספר על  העבר שלי. הזולת – זה אולי הדבר הקשה ביותר בשינוי מין."

"אני מתאר לי," אמר דיויד. הוא בחן את פניו של מיילס בין צללי הזיפים הדקים, לבדוק אם יש זכר לדברים שחשב עליו פעם בסתר, כשהיה נערה. מימי הקסימה אותו, ביופייה האוורירי החמקמק, בלסת העדינה והשפתיים המעוקלות, שהזכירו לו סלסול אלגנטי של כתב ערבי. הוא עדיין עמד על יופי עדין בגבר שהיה מולו עכשיו.

"ומה קורה איתך?" שאל אותו מיילס. "הבאת תמונות של המשפחה שלך?"

"הבאתי," אמר דיוויד, הוציא את נרתיק העור והראה לו תצלומים של אשתו, רוז, ושל ליאה.

"יש לך משפחה נהדרת," אמר מיילס.

"אנחנו מנסים להביא עוד ילד," אמר לו דיוויד. לא היה לו מושג מדוע הוא סיפר את זה למיילס. הם כמעט שלא סיפרו על כך לאיש, ואחרי זמן רב כל כך הניסיון לא היה עוד חדש או מבטיח. והיה להם מזל גדול בכך שזכו בליאה, כי הוא הכיר זוגות רבים שלא זכו אפילו בזה. אם כי ידע גם כן, שרוז מתוסכלת יותר ממנו. מבחינתו, האישיות המרשימה ולעיתים הדרמטית של ליאה מילאה את הבית די והותר. היא הספיקה בהחלט. כפי שתמיד בחר להאמין שהוא, שגם היה בן יחיד, הספיק להוריו. אבל רוז דיברה על ההנאה שבמשפחה גדולה, היו לה ארבע אחיות משלה, ולאחרונה, כשמלאו לה שלושים ושמונה כמו לו, החל הנושא לסמן את עמדתם בצדדים מנוגדים של קו עיקש. לא פעם הוא העיר שהיה רוצה לעבור ניתוח לחסימת צינור הזרע ולגמור עם זה. "זה" כמובן, היה הלחץ לעשות תינוק, שלאחרונה הפך להיות הלחץ לבצע.

"הייתי רוצה משפחה יום אחד," אמר מיילס. "זה היה החלק הקשה ביותר בהחלטה שלי. ביי-ביי לאברי הרבייה."

"אני מתאר לי." דיוויד שם לב שכבר אמר את המילים האלה פעמיים ושהוא בטח נשמע כמו צופה המום במופע מוזרויות. הוא צריך להתרגל לבוטות של מיילס – מה קרה להכשרה המקצועית שלו אחרי הכל? הוא עבד עם הומואים ועם לסביות, גם עם טרנסג'נדרים, אף כי לא עם מישהי שעברה ניתוח לשינוי מין. ובכל זאת הוא חש כאילו כל מה שנאמר נוגע לו אישית. כאילו הוא מתעל את הצער של המשפחה.

"אשמח לאמץ, אם אפגוש את האישה הנכונה. כמובן, זו בעיה בפני עצמה." מיילס חייך חיוך רחב. "כלומר, האם עכשיו אני גבר סטרייט שיוצא עם נשים הטרוסקסואליות, או גבר, לשעבר אישה, שעדיין אוהב לסביות? והאם מישהי מהן תרצה בי?"

"הייתה לך חברה קודם?"

 "הלנה." מיילס הצמיד את מפית הבד אל הבעת הזעף שהופיעה על שפתיו. "חמש שנים של מערכת יחסים באו אל קצן. "

"כנראה מאוד רצית לעשות את זה."

"אתה שואל אם אני מתחרט?" דיוויד  חייך. "אתה מטפל טוב, אני רואה. "

"זה נכון, הרבה יותר ממה שמשלמים לי. אבל בתשובה לשאלה שלך, טוב, תן לי לנסח את זה כך. הייתי מסתכל בארון שלי, בגרביונים שהייתי אמור ללבוש לכבוד אמריקה התאגידית, לפני שנעשיתי עובד סוציאלי, וזה היה עושה לי צמרמורת. אף פעם לא חשתי נוח בבגדי נשים או בעור של אישה. ובאמת, תמיד רציתי זין. עכשיו יש לי אחד. רוצה לראות אותו?"

"סליחה?" אמר דיוויד והסמיק.

מיילס נגע בידו של דיוויד. "אני צוחק איתך, בן דוד. סתם שטיק של טרנסג'נדרים."

האמנם זה מה שזה היה? אחרי הצהריים הציע מיילס שילכו לשחות. במלון הייתה בריכה מקורה. "אני אוהב לשחות," הודיע מיילס לדיוויד. "זה הספורט היחיד שבו הייתי מתחרה. רוצה לבוא איתי? "

"אין לי בגד ים."

"אני תמיד מביא אחד נוסף."

הם עמדו במבואה של המלון, תחת תקרת הזכוכית הפתוחה, מוקפים  ביער ארגמן של ספות, כסאות וציורים. "אלא אם כן אתה חייב לחזור מיד. "

"לא," אמר דיוויד, כי הוא לא רצה להיראות… מה? גס רוח? נבוך לשחות עם טרנסקסואל? "בטח, בוא נעשה את זה."

הם הלכו לחדר של מיילס, דנים בדרך בכנס. מיילס אמר שהמצגת שלו למחרת הייתה חלק מדיון בנושא "לחיות עם ההורים (הלא) טרנסג'נדרים שלך". הניסיון שלו עם הוריו היה של חצי הכחשה, ולא היה יוצא דופן. "ברור שאני מבין," הוא הודה. "איך היית מרגיש אם הבת שלך הייתה עוברת שינוי מין באמצע החיים? דבר ראשון, אתה מבקש מהורים לוותר על כל האשליות שהיו להם בקשר להמשך המשפחה בצורה גנטית רגילה. לא להוליד ילדים זה דבר אחד, ולוותר מרצון, כמו במקרה שלי, על היכולת ללדת, הוא דבר שונה לגמרי. אין פלא שכל כך מעט רופאים מוכנים לעשות את הניתוח. הם מתבקשים לבצע הליך בלתי הפיך, שמבוסס אך ורק על מצב נפשי, משהו שהם אמורים להאמין בו, שנקרא דיספוריה מגדרית, ובו או שמסירים את איברי המין או שמחליפים אותם באיברים עקרים לגמרי. כלומר, יש לי זין מכובד, הודות לפלאי הפאלופלסטיקה, אבל חס וחלילה שתיפלט ממנו אפילו טיפת זרע אחת. אני מבין, באמת, את ההורים שלי ואת הרופאים… את כולם. אתה רוצה להחליף באמבטיה?" שאל מיילס והתחיל להתפשט. הוא זרק בגד ים לדיוויד.

הוא רצה ללכת לאמבטיה. אחרי הכל הוא לא התכונן לזה. לא להערות הישירות של מיילס. אם כבר, הוא חשב שיהיה עליו לשדל את מיילס לדבר, כמו מטופל שמתקשה, חקירה עדינה לשם בניית אמון. אבל מיילס היה חופשי לגמרי – יש לי זין מכובד. האם דיוויד אמר אי פעם דבר כזה למישהו? ומה האורך של הזין של מיילס בכלל?

בחדר האמבטיה פרש דיוויד את בגד הים. קטן, אבל יכול להתאים. לפחות זה לא היה ספידו.

"הכל בסדר שם?" שאל מיילס.

"מעולה," אמר דיוויד.

"הבגד ים מתאים? "

דיויד מתח את צד המפשעה בבגד הים העשוי ניילון. "מתאים מאוד." כשפתח את הדלת, מיילס עמד שם בחלוק הלבן של המלון מהודק על גופו ובכפכפים.

"לא רע," העיר מיילס ובחן את בגד הים של דיוויד. נדמה היה שבן דודו חיכה לרגע הזה.

מיילס, כפי שרמז, אכן היה שחיין מצוין. דיוויד צפה בו מחליק על המים ללא מאמץ מצד לצד של הבריכה, מתהפך במהירות ליד הקיר ונורה לפנים, כל שריריו צוללים לעבר התנועה הבאה, חרישי כצלופח. בינתיים עמד דיוויד במים העמוקים, נשען במרפקיו על המעקה. רוז, שחיינית חזקה בפני עצמה, ניסתה לשכנע אותו לבוא איתה לבריכה הציבורית. הוא הסכים שהוא זקוק לפעילות ושלא פעם הוא כלוא במחשבותיו, אחד הסיכונים של המקצוע, ושעליו לפעול על פי העצה שהוא נותן למטופליו – לצאת לעולם ולייצר קצת אנדורפינים.

"רוצה לשבת בג'קוזי?" שאל מיילס מהצד השני של הבריכה. הם היו לבדם במים. הם ירדו במעלית ועברו על פני קבוצה של משתתפי כנס שבדיוק נרשמו. דיוויד הלך בעקבות מיילס, משער שהוא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לחדר הכושר, אבל עתה תהה אם לא הייתה גישה יותר ישירה –  ופרטית. בעגה הפופולרית של המקצוע, הוא היה צריך להתייחס להתנהגות של בן דודו – הלהיטות להחליף בגדים בחדר המלון הפתוח ואחר כך לעבור בלובי, להציג לראווה את הזין המכובד שלו – פיצוי יתר אקסהיביציוניסטי על הפחד שמא הוא לא מספיק גברי. העניין הוא שפיצוי יתר או לא, זה גרם לדיוויד להרגיש פחות גברי בעצמו.

"בטח," אמר דיוויד ודחף את עצמו החוצה מהמים. בגד הים נצמד לירכיו. זה היה מוזר… הוא כמעט הרגיש כאילו הוא שוב בן שלוש עשרה, לובש בגד ים קטן, מתבייש בשל השינויים בגופו. אלא שכעת גופו השתנה נגד רצונו – או העדר רצונו –  מחווה אילמת לגיל הביניים. מיילס, לעומת זאת, הראה את כל סימני חידוש הנעורים, אם לא נעורים של ממש.

בג'קוזי הוא בחן היטב את החזה של מיילס, שהייתה בו רק שכבה קלה של ריפוד, כאילו היה מלא בפוך, אבל לא עד כדי כך שתחשוב אני מסתכל בחזה של אישה לשעבר. הוא לא ראה כל צלקת. הפטמות היו קצת אסימטריות וגדולות יותר מהרגיל (אבל בהשוואה למה? היה עליו לשאול את עצמו). ברגע של אינטימיות משונה במעלית התוודה דיוויד בדרכם לבריכה שהיה מאוהב בו – כלומר, במימי. הוא לא נכנס לפרטים ולא תיאר כיצד הופיעה בנפשו בת השלוש עשרה בטקס מעבר דתי בחסות אל שחדל להאמין בו. גם לא שבעיני רוחו פתח את רוכסן שמלתה הוורודה, ולא חלם שיהיה עליו לפתוח את רוכסן העור שלה על מנת למצוא את האדם האמיתי. הוא פשוט אמר, "הייתי די מאוהב בך כשהייתי בגיל ההתבגרות." ומיילס, עומד זקוף ומהורהר בחלוק המגבת של בית המלון עם סמל היאט ובגד ים כחול עד הברכיים, כאילו היה מתאגרף שיש לו רגע של ריכוז לפני כניסתו לזירה, פנה אליו ואמר, "ההערצה התקבלה. והיא הדדית. "

מיילס ראה שהוא נועץ בו מבט וחייך. דיוויד הסב במהירות את מבטו, נבוך בשל הסקרנות והבהייה שלו. "אתה נהנה?" שאל מיילס.

"למה אתה מתכוון?"

"השחייה."

"הו, כן," אמר דיוויד. הוא היה צריך לשטח כל הזמן את בגד הים המתנפח שלו.

"משהו מטריד אותך?"

"לא," הוא אמר, אף כי ידע מניסיונו עם מטופלים שהגיב מהר מכדי שיהיה אמין.

מיילס מתח רגל – שעירה, דיוויד שם לב – וטופף בבוהן גדולה על חזהו של דיוויד. "בטוח? "

"טוב, אנחנו קצת בבעיות עכשיו, רוז ואני. אבל לא משהו רציני. "

"רוצה לספר לי על זה? "

"אני חושב שזה בקשר לכיוון של החיים שלנו. "

"נשמע כמו בעיית תחבורה. "

דיוויד צחק. "במובן מסוים. רוז רוצה עוד ילד, כפי שאמרתי לך."

"האמת שאמרת ששניכם רוצים עוד ילד. זה לא מדויק? "

"היא יותר ממני. אני חושב שהיא מאמינה שזו הדרך להתקדם. אני לא  כל כך בטוח."

"כמה זמן אתם נשואים? חמש עשרה שנים?"

"כן."

"זה הרבה זמן יחד. אני מקנא בך. זו השקעה ששווה לשמור עליה."

"אכן כן," אמר דיוויד. ואז הוא חשב שזה מוזר לדבר עם הבן דוד שלו בג'קוזי על הצד האינטימי של נישואיו, בן דוד שרק הרגע אמר לו שיש לו איבר מכובד, ושאיתו, למרבה האירוניה, הוא הרגיש כן לחלוטין באופן שכמעט לא הרגיש בזמן האחרון. "אני משער שפשוט נצטרך לראות מה יקרה הלאה."

"אני לגמרי מסכים," אמר מיילס. "אני דוגמה חיה למה שקורה הלאה. ורוצה לדעת משהו? זו תמיד עבודה בתהליך. איכשהו הוודאות בנוגע לדבר הבא, אפילו שאני בטוח שהוא יקרה בכל פעם, אותה עוד לא השגתי."

הם עלו למעלה להחליף בגדים ושוב דיוויד הלך לאמבטיה, בעוד מיילס התלבש בחלל הפחות פרטי של החדר. דיוויד הסתכל באיבר המכווץ שלו בראי, דבר צפוי אחרי שחייה, ובמיוחד בבגד ים הדוק. הוא מתח את העורלה, אבל היא חזרה מיד לתנוחת אקורדיון, דומה לפני כלב שארפיי סיני שהתקמטו בצורה לא טבעית.

"זה בסדר אם אני רק אשטוף את עצמי כאן?" קרא דיוויד מהאמבטיה.

"קדימה. אני אעשה אותו דבר אחריך. "

הוא ראה את תיק הרחצה של מיילס מאחורי האמבט כאשר פתח את וילון המקלחת. הוא ידע הכל על סודיות. מה יכול להיות יותר חשוב במקצוע שלו? אתה הולך לכלא, אחרי הכל, כדי לשמור על פרטיות של מטופל. או שאתה אומר לעצמך שזה מה שתעשה, אם אי פעם זה יגיע לכך. ובכל זאת, הוא לא הצליח להתאפק והציץ בתיק, ושלף משם את בקבוקוני התרופות: לקספרו, טרזודון, אטיוואן, פאקסיל… כל הארסנל נגד דיכאון וחרדה. זה לא הפתיע אותו. הפתיע אותו רטט החיבה הפתאומי שחש כלפי מיילס וכלפי הפגיעוּת שלו. הוא זכר מתי ראה בפעם הראשונה את מימי, והיא נראתה כל כך בודדה, אולי הנערה הכי בודדה והכי יפה שראה מעודו, שילוב קטלני לגבי מישהו כמוהו שגילה רגישות לפצעים של אחרים והיה בדרכו להיות פסיכולוג, וטיפח את השאיפה הזאת.

"אם אתה צריך משהו, קח מתיק הרחצה שלי," אמר מיילס, ודיוויד משך את ידו במהירות, כאילו מיילס יכול לראות אותו. "אני מתכוון דאודורנט או משהו."

"תודה."

"רוצה שנתקלח יחד?"

"מה?"

"דיוויד, דיוויד," אמר מיילס. "אני רק צוחק איתך. "

"הו, כן," אמר דיוויד. "שטיק של טרנסג'נדרים. נכון. "

הוא התקלח והתלבש ואחרי שמיילס עשה אותו הדבר הם ירדו במעלית. הוא כבר ניסה לתכנן מה יאמר להוריו שירצו לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי, ותהה אם יגלה להם את האמת.

הוא עדיין התקשה להאמין שהדוד אירב לא סיפר להם על מיילס. הו, כן, זה מתאים לו. הכחשה יכולה להיות כוח עצום. פעם הייתה לו מטופלת שבניסיון לתאר לו את מידת ההכחשה במשפחה שלה, הסבירה כי כשהייתה בת חמש עשרה הייתה לה הפלה, ממש מול הוריה. הם ישבו כולם בסלון וצפו בטלוויזיה. היא הייתה בחודש הרביעי ולבשה חולצות רחבות על מנת להסתיר מה שהחל כבר להיראות, היא הייתה חלשה על גבול העילפון, ופלטה גוש דם. היא רצה לאמבטיה אבל לא היה ספק באשר למה שקרה – המכנסיים הקצרים שלה היו ספוגים דם, הדם היה ממש מול אביה ואמה. הם לא אמרו דבר. היא "ניקתה את הלכלוך" בשקט ואחר כך לא דובר עוד בעניין.

אז אין פלא שמיילס עדיין היה בלתי נראה ומימי תחיה בזיכרון המשפחתי עד שהדור יתחלף. דיוויד עדיין חש שהוא בשליחות, סוכן הפועל נגד הסודיות של המשפחה. ומיילס נראה אסיר תודה. הוא הודה לו במידה כמעט מוגזמת על שהסכים להיפגש.

"ברור," אמר דייוויד. "אני רוצה לשמור על קשר. "

מיילס היטה את ראשו. "אני אשמח."

כשהגיע הביתה האורות היו כבויים. רוז השאירה לו הודעה שליאה ישנה אצל חברה ושהיא עצמה עלתה לחדר למעלה כדי לחשוב – שם קוד לנמנום. אשתו אהבה נמנומים. לו גרמו נמנומים כאלה נדודי שינה, אבל היא יכלה לקום ממנוחה מפנקת כזאת, להתמתח בעליזות ולמלמל בעצלנות, ואז לישון עוד ארבע שעות אחר כך בלי שום בעיה. תפריע לי, נאמר בפתק.

הוא נכנס לחדר השינה. מכונת הקול המהמה ברקע. הם התמכרו לרעש לבן והוא פעל עליהם כמו התנייה: ברגע שהמכשיר הופעל, שניהם נעשו מנומנמים ופרשו למשכנות חלומותיהם. כל זה נראה עכשיו לגמרי נורמלי, לאחר שפגש את מיילס.

הוא נשכב במיטה ונצמד אליה, והיא נדחפה אל גופו חזרה. הוא חש בחמימות של עכוזיה דרך הבד הדק של כותנת הלילה שלה. הוא הצמיד את שפתיו אל השקע הרך בצווארה ונישק את כתפה, נושך אותה קלות עד שאמרה, "הממ". ואז היא הסתובבה ופנתה אליו.

"איך היה? "

"שונה. "

"אבא שלך התקשר. הוא רצה לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי. אם היא נשואה עכשיו או שיש לה, כמו שהוא ניסח את זה, בחורצ'יק. אין לו מושג, נכון? "

"בדיוק," אמר דיוויד. "ואני לא בטוח שאני הולך לספר לו. אם אבא של מיילס רוצה לשמור את זה בסוד, למה אני צריך להגיד משהו להורים שלי? לא סביר שהם יראו את מיילס שוב, וכולם ירדו לקברים שלהם – הדור המבוגר הזה – מרוצים מהסטאטוס קוו המובן."

"איך הוא נראה? עדיין כמו בתצלום?"

הוא הראה לה את התמונה של מימי מגיל חמש עשרה וסיפר על אהבת הנעורים שלו אליה. היו לה רגשות דומים לאחד מבני הדודים שלה, אבל גם שם לא קרה שום דבר… טוב, חוץ ממשחק פוקר עירום. רוז ניצחה, הבן דוד הפסיד, סוף הסיפור. לפחות למיטב זיכרונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראתה, בהתחשב בארבע האחיות במשפחה, זין, וזה פחות או יותר כיבה את הלהבה: הפנים המלאכיות של בן הדוד באות עם דבר כזה?

"אני עדיין יכול לראות אותה בו." הוא חשב על הדרך שמיילס הרכין את ראשו כשנפרדו – בדומה לאופן שבו מימי הסתכלה עליו כשהיה בן שלוש עשרה, ורוממה את לבו ועוד איבר, כאילו רצתה לבחון את דיוויד במלוכסן ולהיראות יפה תוך כדי.

"יש לך ריח של כלור. "

"הלכנו לשחות. כנראה לא הוצאתי את הכל מהשיער."

"הלכת לשחות? עם מיילס? "

"ואחר כל התקלחתי אצלו בחדר."

"הו, בחיי." היא פתחה את החגורה שלו כשאמרה את זה, וידה החליקה מתחת לגומי של התחתונים. הוא זכר שעמד מול הראי של מיילס באמבטיה, בוחן את עצמו ואת גברותו, מנסה לפענח מה זה אומר שמימי הייתה פעם הפנטזיה שעליה אונן כשהיה בן שלוש עשרה. והיו יותר מאחת. במסגרת הקטגוריה של פנטזיות הצלה, הוא הציל אותה מבניינים בוערים, ממעשי שוד, מהתעללות מינית, וגם, וזה היה אירוני בהתחשב במיומנויות השחייה של מיילס, מטביעה. היא הייתה אסירת תודה לנצח, וזה היה גמולו המושלם. אחרי שהקריב את עצמו, קצר נשימה, הוא היה גומר. "המוות הקטן" כמו שהצרפתים מכנים את האורגזמה, ששים לקשור מין ומוות בכל הזדמנות מתוך הפטליזם הפילוסופי שלהם.

האם תמיד רצה להציל אנשים?

"הו," קראה רוז.

"את בסדר? "

"כן, כן, אל תפסיק." הוא חדר אליה בכוח, מדלג על המשחק המקדים הרגיל שלהם, מרים את הכותנות עד לצווארה, אצבעותיו פרושות על החזה שלה, מרתק אותה למזרן. קריאותיה הדהדו בבית הריק. רק לעיתים רחוקות הוא היה רק שלהם. הוא שמע גם את האנקות שלו מהדהדות בגרונו, נשימתו נעשית מהירה, התשוקה גוברת, זחוחה ובלתי ניתנת לעצירה, ואז רוז סטרה לו על פניו, הדהוד המכה בידה עקצץ בבשרו, והוא גמר מיד.

הוא ירד מעליה. הם שכבו זה ליד זה, מותשים ומסתכלים בתקרה. הוא לא רצה לדבר, והנשימה של רוז מילאה את הדממה.

לבסוף הוא שאל, "למה עשית את זה? "

"אתה…"

"מה?"

"אמרת את השם שלו."

מעולם לא סטרה לו במין או בכל הזדמנות אחרת. זה היה מנוגד לה בתכלית. כל כך לא מרוסן. הוא התפרץ ברגע המגע, אבל עתה לא יכול היה להגיד אם הסטירה הייתה בו זמנית או שהוא גמר קודם. "אני חושב שדמיינת את זה," אמר דיוויד. "רק בגלל שדיברנו עליו. "

"לא דמיינתי. אתה קראת בשם שלו וזה הפריע לי."

"לא חשבתי עליו." או שאולי כן? האם חשב שלא סיפר לרוז על כך שמיילס מתפאר בזין החדש שלו, או על הנשיקה הפתאומית על פניו של דיוויד שהפתיעה אותו לגמרי, כשעמדו להיפרד, ואיך הוא לא יכול היה לשכוח כמה רכה היא הייתה, הנשיקה של מימי, כאילו מיילס בכוונה נהיה היא לרגע כדי לבלבל אותו.

דיוויד התרומם ונשען על מרפקו ובחן את רוז, פניה וחזה סמוקים, פטמותיה עדיין זקורות, עיניה ענן ירוק משועשע. "טוב, בין אם עשיתי את זה או לא, אני מתנצל. "

"גם אני. הכאבתי לך?"

"לא… זאת הייתה פשוט… הפתעה."

היא נשקה לקצות אצבעותיה ונגעה בהן בלחייו. "רצתי שתשים לב. אליי."

הטלפון צלצל. הוא קם לענות כי אולי זו ליאה. יום אחד, כשהיא תהיה יותר מבוגרת, הוא לא ירגיש את הצורך לזנק אל הטלפון בכל פעם, אבל עתה הוא דמיין לעצמו תסריטים מחרידים בשברי שניות. מישהו צלצל וניתק, מספר של דנוור בשורת הזיהוי של המטלפן, והוא תהה לרגע אם זה היה מיילס.

כשחזר למיטה שכבה רוז על גבה, ברכיה צמודות לחזה שלה. הרופא אמר להם שהתנוחה הזו לא עוזרת. אם היא רוצה להיכנס להריון, אם יהיה להם עוד ילד אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות,  הזרעונים הקטנים ישחו בה בלי שום קשר ויעשו את העבודה, אמר הרופא. אבל רוז עשתה זאת מתוך הרגל או אמונה תפלה, ודיוויד הניח לה ולא העיר דבר. "כמה אירוני זה יהיה," אמרה רוז עכשיו, מדברת אל ברכיה, "אם אחרי שראינו את מיילס, זה סוף סוף יקרה? "

דיוויד נשכב לידה והניח את ידו על בטנה השטוחה, אחרי ששחררה את ברכיה. הוא חש את החום שם, חש שמשהו מתבשל, חש, הוא היה בטוח, ששינוי מהותי נפלא ומסתורי מתרחש. והוא חש גם את שפתיו הרפות של מיילס על לחיו, אותה לחי שרוז סטרה לה, כמו כדי לעורר את קיומם חיים חדשים, לא שלו ולא שלה אלא בריאה שעוד אין לה צלם.

"מה נעשה עכשיו?" אמר השליש, נרעש ומרוגש.

"נקבור אותו," אמר טימות'י לין.

שני הקצינים הביטו מטה סמוך לבהונות רגליהם שם שכבה גופת רֵעם. הפנים היו בצבע כחול-סיד; עיניים נוצצות נלטשו בשמים. מעל לשתי הדמויות הזקופות נשמע ברוח שאון כדורים, ועל ראש הגבעה השתטחה המחלקה של לין, מחטיבת הרגלים "סְפִּיצְבֶּרְגֶן", וירתה מטחים מדודים.

"אתה לא חושב שכדאי –" פתח השליש. "אולי נשאיר אותו עד מחר."

"לא," אמר לין. "אני לא יכול להחזיק את העמדה עוד שעה. אני חייב להתקפל אחורה, ואנחנו חייבים לקבור את ביל שלנו."

"כמובן," אמר השליש באחת. "לאנשים שלך יש כלי התחפרות?"

לין צעק לאחור לקו הירי הקטן שלו, ושני אנשים באו לאט, אחד עם מעדר, אחד עם את. הם לטשו עיניים לעבר צלפי "רוֹסְטינה". כדורים התנפצו ליד אוזניהם. "תחפרו כאן," אמר לין, בזעף. האנשים, שאולצו כך להשפיל את מבטם אל הקרקע, נתקפו חיפזון ופחד סתם מפני שלא יכלו להביט ולראות מניין באים הכדורים. הלמותו העמומה של המעדר המכה באדמה נשמעה בין הפצפוצים המהירים של כדורים קרובים. במהרה התחיל הטוראי השני לפנות את העפר באת.

"נראה לי," אמר השליש, באטיות, "שכדאי שנבדוק בבגדים שלו לראות אם יש… חפצים."

לין הנהן; יחדיו, בפיזור דעת מוזר, הביטו בגופה. אחר כך הזיז לין את כפתיו, מתנער פתאום. "כן," אמר, "כדאי שנראה… מה יש לו." הוא ירד על ברכיו וקירב את ידיו אל גופו של הקצין המת. אבל ידיו היססו מעל לכפתורי מעיל הקרב. הכפתור הראשון היה בצבע אדום-לבֵנה מדם מתקרש, והוא לא העז לגעת בו, כך נדמָה.

"קדימה," אמר השליש בצרידות.

לין הושיט את ידו הנוקשה כעץ, ואצבעותיו פשפשו בכפתורים מוכתמים בדם. לבסוף התרומם בפנים נפולות. בידיו היו שעון, משרוקית, מקטרת, נרתיק טבק, ממחטה, קופסה קטנה של קלפים וניירות. הוא הביט בשליש. היתה שתיקה. השליש הרגיש שנהג כמוג לב כשהניח ללין לעשות את המלאכה האיומה.

"טוב," אמר לין, "זה הכול, אני חושב. החרב והאקדח שלו אצלך."

"כן," אמר השליש, ופניו זעו. ואז התפרץ בחימה משונה על שני הטוראים. "אולי תמהרו כבר עם הקבר הזה? מה אתם עושים בכלל?"

בעודו זועק את נהמת לבו, עמלו השניים כמי שחייהם תלויים בכך. מעל לראש, בלי הרף, ירקו הכדורים.

הקבר הושלם. זאת לא היתה יצירת מופת – סתם בור קטן ורדוד. לין והשליש שוב הביטו זה בזה, ומסר תמוה ודומם עבר ביניהם.

פתאום קרקר השליש צחוק מוזר. זה היה צחוק מבעית שמקורו באותו חלק של המוח המוּנָע תחילה בכוח נגינת העצבים. "טוב," אמר ללין בהומור. "נראה לי שכדאי שנגלגל אותו פנימה."

"כן," אמר לין. שני הטוראים עמדו וחיכו כפופים על כלי העבודה שלהם. "נראה לי שכדאי שנניח אותו בפנים בעצמנו."

"כן," אמר השליש. ואז, נזכר כנראה ששלח את לין לחפש על הגופה, רכן ברוב תעוזה ואחז בבגדו של הקצין המת. לין הצטרף אליו. שניהם הקפידו שאצבעותיהם לא תגענה בגווייה. הם משכו בחוזקה; הגווייה התרוממה, הונפה, הידרדרה, צנחה אל תוך הקבר, ושני הקצינים, אגב הזדקפות, הביטו זה בזה. הם נאנחו אנחת הקלה.

השליש אמר: "נראה לי שאנחנו צריכים… צריכים להגיד משהו. אתה מכיר את הטקס, טים?"

"הם לא מקריאים את הטקס עד שלא ממלאים את הקבר," אמר לין.

"הם לא?" אמר השליש, מזועזע מהשגיאה ששגה. "אז, טוב," קרא, פתאום, "בוא… בוא נגיד משהו… כל זמן שהוא שומע אותנו."

"בסדר," אמר לין. "אתה מכיר את הטקס?"

"אני לא זוכר אפילו שורה ממנו," אמר השליש.

לין דיבר בספקנות רבה. "אני יכול לחזור על שתי שורות –"

"טוב, אז תעשה את זה," אמר השליש, "תגיע עד איפה שאתה יכול. זה יותר טוב מכלום. ו… הנבלות כבר טיווחו אותנו בדיוק."

לין הביט בשני האנשים שלו. "הקשב!" נבח. הטוראים קפצו להקשב בטריקת עקבים ונראו מדוכדכים עד עפר. השליש הנמיך את קסדתו אל ברכו. לין, ראשו גלוי, עמד מעל הקבר. צלפי "רוסטינה" ירו במרץ.

"הו, אבינו, הנה צלל רֵענו בים המוות העמוק, אך רוחו לקראתך זינקה כעלות בועה משפתי טובע. ראה, תחינתנו שלוחה, ראה, הו, אבינו, את הבועה הקטנה במעופה ו –"

אף שהיה חנוק ונכלם, לא נתקף לין התלבטות עד לרגע זה, אבל עצר בחוסר תוחלת והביט בגווייה.

השליש התנועע במבוכה. "וממרומיך כי נעלים –" פתח, ואז בא גם הוא לידי עצירה.

"וממרומיך כי נעלים," אמר לין.

השליש נזכר פתאום בביטוי מחלקו האחרון של טקס הקבורה של "ספיצברגן", וקפץ עליו בנימת מנצח כמי שיודע הכול ויכול להמשיך.

"הו, אלוהים, רחם-נא –"

"הו, אלוהים, רחם-נא –" אמר לין.

"רחם," חזר השליש, וכשל מיד.

"רחם," אמר לין. ואז הניע אותו איזה רגש עז, שכן התנפל פתאום על שני אנשיו ואמר בפראות: "תמלאו כבר בעפר."

האש של צלפי "רוסטינה" היתה מדויקת ורצופה.

ב

אחד הטוראים המדוכדכים התקדם עם האת. הוא הרים עליו מטען ראשון של אדמה, ולרגע של היסוס חסר פשר, החזיק אותו באוויר מעל לגווייה, אשר מתוך פניה שצבען כחול-סיד השקיפה אליו בעוז מן הקבר. ואז רוקן החייל את אתו על – על כפות הרגליים.

טימות'י לין הרגיש כאילו טונות הוסרו באחת מעל ראשו. קודם הרגיש שאולי עלול הטוראי לרוקן את האת על – על הפנים. האת התרוקן על כפות הרגליים. הנה כבר הישג גדול. השליש התחיל לפטפט. "טוב, כמובן… אדם שאכלנו אתו מאותו המסטינג כל השנים… אי אפשר… אסור, הרי, להשאיר חבר קרוב שלך להירקב בשטח… קדימה, למען השם, תמלא כבר, אתה שם."

האיש עם האת השתופף לפתע, לפת את זרועו השמאלית בימינו והביט במפקדו בציפייה לפקודה. לין הרים את האת מהקרקע. "גש לעורף," אמר לפצוע. הוא פנה גם אל הטוראי האחר.

"גם אתה, תפוס מחסה. אני… אני אגמור את זה כבר."

הפצוע הזדרז לטפס אל ראש הרכס בלי לזכות במבט את הכיוון שממנו באו הכדורים, והשני יצא בעקבותיו באותה זריזות, אך בהבדל אחד: הוא הביט לאחור שלוש פעמים. כזו דרכם – על פי רוב – של הנפגעים ושל הלא נפגעים.

טימות'י לין מילא את האח, היסס, ובתנועה שהזכירה מחווה של תיעוב, השליך את העפר אל תוך הקבר, וכשזה נחת, השמיע רחש – פְּלוֹפּ. לין הפסיק פתאום וניגב את מצחו – פועל שהתעייף.

"אולי טעינו," אמר השליש. מבטו התרוצץ נואלות. "אולי היה יותר טוב אם לא היינו קוברים אותו דווקא עכשיו. כמובן, אם נתקדם מחר, הגופה היתה –"

"לך לעזאזל," אמר לין. "תסתום." הוא לא היה בעל הדרגה הבכירה.

שוב מילא את האת והשליך את העפר פנימה… זמן-מה עבד לין בשצף-קצף, כאדם החופר לחלץ את עצמו מסכנה… במהרה לא נראה עוד דבר מלבד הפנים שצבען כחול-סיד. לין מילא את האח… "אל אלוהים," זעק אל השליש, "למה לא הפכת אותו איכשהו כשהכנסת אותו פנימה? ככה –"

השליש הבין. הוא החוויר עד לשפתיו. "קדימה, בן אדם," זעק, מתחנן, כמעט בצרחה… לין הניף את האת לאחור; הוא נע קדימה בתנועת מטוטלת קשתית. כשהעפר נחת, השמיע רחש – פְּלוֹפּ.


*מתוך האנתולוגיה "הסיפור האמריקאי הקלאסי", בעריכת משה רון, עם עובד, 2012.

אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

ביום השלישי של החופשה התעוררנו בבקתות ששכרנו לחוף האוקיינוס וגילינו שמחצית מהכפכפים שלנו נעלמה. אחד הסנדלים של התינוק, קטן כתפוח אדמה, נעלם גם הוא. בפטיו בחוץ, סמוך לדלת, במקום שהשארנו בו זוגות נעליים, רק נעל אחת נותרה. מזוגות אחדים היתה זו הנעל השמאלית שנעלמה. מאחרים, הימנית.

חיפשנו בחול ומתחת למיטות, מוכי תמהון. חשבנו שזה תעלול והאשמנו זה את ילדיו של זה. הרי ברור שאחד מאיתנו אשם. יחד היו בחמש הבקתות שלנו שבעה עשר בני דודים, אחד עשר דודות ודודים, ופטריארך נוקשה שכולנו קראנו לו אֶל וִיֵאחוֹ, הזקן. כל שנה התכנסנו באותו המקום, בקו התפר הארוך שבין מדבר אַטַקַאמָה לאוקיינוס השקט, כדי להביט בילדינו מחריבים זה לזה את מבצרי החול ומתגלשים יחדיו במורד הדיונות. שבעה לילות עיבדנו את הטינה של כל אחד מאיתנו על מזלם הטוב של האחרים בטורנירים ארוכים של דומינו ורכילות. המשכנו עד חצות ועוד הרבה אחרי זה, מונעים בכמויות אדירות של שוקולד ויין מהסופרמרקט.

כמו כל נסיון לשמר מסורת, היתה זו משימה רגישה, שחייבה, כך הרגשנו, מחוות אדירות של רצון טוב. אם אחד הילדים שב מהחוף רועד, והמקלחת בבקתה שלו היתה תפוסה, אמרנו פּוֹר פַאבוֹר, בוא תשתמש בשלנו, ונצרנו את לשוננו אם אותו הילד השתמש במגבת הנקייה האחרונה וכיסה כל משטח במקלחת שלנו בחול.

אבל המצב עם הנעליים החסרות היה שונה בתכלית, כיוון שהוא פקד את כולנו ובדיוק באותו הזמן, כך לפחות נראה. אחת מבנות הדוד הצעירות היתה הראשונה לעבור בין הבקתות נרגזת, כיוון שלא מצאה את אחת מנעלי הספורט האדומות החדשות שלה. בעקבותיה צעד פנימה אֶל וִיֵאחוֹ, עטוי בחלוק הרחצה שלו, ותבע לדעת למי מהנכדים היתה החוצפה להסתלק עם מחצית מנעליו. הוא תבע מכל ההורים לבדוק שוב מתחת למיטות, ובכל אחד מהתיקים. להביט מאחורי הגריל ופחי האשפה, בתנורים ובתאי המטען של המכוניות.

כשהתברר שהחיפושים אינם מובילים לדבר, רטן אֶל וִיֵאחוֹ וטען שההורות המודרנית היא אסון, חמק אל חדר האמבטיה הקרוב עם עיתון מקומט ונעל את עצמו בפנים.

כעת כבר אפתה השמש את החול. השעה כבר היתה כמעט תשע. משורות בקתות החוף שלפנינו החלו להגיח נופשים אחרים. איש יצא מהבקתה שלו נעול מוקסינים, נובח אל תוך הטלפון שלו. אישה נושאת תינוק במנשא בד חלפה על פנינו, נוקשת בזוג כפכפי עץ. שלוש האחיות שקפצו כל בוקר בחבל עשוי רצועה ארוכה של אצה יבשה החלו שוב לשחק, נעולות כל אחת בזוג סנדלי פלסטיק תואמים.

רק לנו זה קרה, אמרנו, בעומדנו על מרצפות הפטיו ההולכות ומתלהטות. כמה מאיתנו אילתרו זוגות נעליים מהכפכפים ומנעלי הספורט שנותרו. אך אחרים חשבו שהפתרון הזמני הזה פאסיבי מדי. בתוך שעה נוצרה חבורת סרבנים, כולם גברים, שהיו בטוחים שיש משהו אצילי בהליכה יחפה על החול הצורב בפנים מעוותות מכאב, כאילו הבחירה להיכוות משמעה שליטה רבה יותר בתעלומה – כאילו הכאב שלהם לבטח יאיץ את בוא ההתגלות שחיכינו לה.

אך השעות נקפו ואף אחד מהילדים לא התוודה. שום נעל אובדת לא צצה. הדודות האחראיות על מופעי הראווה של ארוחות הצהריים לעשרים ותשעה איש פנו למלאכתן, חותכות את הררי המלפפונים והעגבניות היומיים. אפילו בתעלומות, הן אמרו, מוכרחים להתקיים על משהו, ואיש לא חלק עליהן.

כדי להעביר את הזמן עד לארוחת הצהריים, המשיכו הסרבנים לחקור את הילדים. אחרים מאיתנו חיפשו במרחק רב יותר מהבקתות, מטפסים על הדיונות עם משקפות כדי לסרוק את המדבר. ראינו עשרות ארנבות שמנמנות. שועלה מובילה שלשת גורים בינות לקקטוסים. אך לא נצפתה כל ערימה, לא דבר דומם אחד שיכול היה להיות הנעליים האובדות של משפחה מורחבת שלמה.

בינתיים כבר הניח הדוד הקרניבור כמה רצועות בשר עז לעישון על הגריל. קבוצת בני דודים בוגרים הציבה את שולחנות הפלסטיק בשורה, ובתוך זמן קצר החלה ארוחת הצהריים. וכך, מכונסים יחד, מעבירים בינינו סלט מלפפונים וממלאים האחד את כוסות המיץ של ילדי האחר, התחלנו לשאול את השאלות שכולנו הרהרנו בהן זה מכבר, שמא האדם שמאחורי המתיחה הוא בסופו של דבר לא אחד מאיתנו, אלא מישהו שמתחזק את הבקתות ושברשותו כל המפתחות. אבל אם כך, מדוע דווקא המשפחה שלנו ולא משפחה אחרת? האם משום שהיינו קולניים יותר? האם זה בגלל משחקי הדומינו? הדודה המבוגרת והמעשית העירה שהיא תמיד חשבה שאנחנו משפחה בת מזל עם ילדים יפים ונישואים יציבים. מה שהטריד אותה יותר מכל, היא אמרה, הוא חוסר התוחלת של הפשע, הבזבוז שבו. למה רק נעל אחת מכל זוג?

וכך התחלנו להעלות השערות.

אחד הילדים החולמניים יותר הצהיר שזכינו לביקור של שד המדבר חד-הרגל.

הדודה חסרת השקט שפיקחה על כל הארוחות אמרה שחטאנו ושזוהי יד האלוהים.

אַי, מוּחֶר, אמר הפטריארך הנרגן שלנו, וביקש ממנה להעביר את הפֵּבְּרֶה. היא התעלמה מבקשתו כפי שעשתה שנים. במקום זאת הסבה את תשומת לבנו לכך שאף אחד מאיתנו לא הזכיר את האפשרות שהנעליים החסרות הן רק ההתחלה, ושאולי מחר בבוקר נקום ונגלה עוד שוד בלתי מובן. היעדרן של מחצית הגרביים, או אולי אפילו משהו גופני – היעלמות כל ידינו הימניות, או מחצית מהבהונות.

אני חושבת שאנחנו צריכים לארוז ולעזוב, היא אמרה, וההצעה נענתה בגל גואה של מחאות וצחוק. רובנו חסכנו חודשים כדי לשלם על הבקתות הללו, הדחוסות והיקרות מדי. ומה בנוגע לאלו מאיתנו שלקחו חופש מהעבודה ולא יזכו לעוד ימי חופשה בשארית הקיץ?

ומה עם הילדים, אמרה אחת הדודות האחרות. הם כל כך מצפים לגלוש יחד במורד הדיונות. איזה מסר ניתן להם, אם ניכנס לפאניקה ונחשוב שסימנו את משפחתנו ורודפים אותה על סמך אירוע מוזר אחד, ובשל משהו כמו נעל, שקל כל כך להחליף?

או אז רעדה הקרקע. לא רעד חזק מספיק להיחשב רעידת אדמה, אבל די היה בו לטלטל את שולחנות הפלסטיק ואת דלתות הבקתות – רעד קל, אך ניכר. חזק דיו בכדי שיגרום לכולנו לזנק מהכסאות ולהביט בשביל המתפתל מטה אל החוף כדי לראות אם גם זה היה משהו שארע רק למשפחה שלנו. אבל המתרחצים שמתחתינו גם הם קמו מכסאותיהם או שחו אל החוף. והשחפים צווחו בפראות וחגו במעגלים. גם הם הבחינו בבירור ברעד והמתינו לבופה הדגים, שצף תמיד לאחר תזוזה משמעותית של הקרקע.

את רואה? לא חטאנו. זה לא אלוהים. אף אחד כבר לא נכנס היום לתנ"ך, אמר הדוד הקרניבור, דוחס את פיסת העז הצלויה האחרונה אל פיו.

רובנו לא חש כלל שזה סוף הסיפור. לא התרשמנו שהרעד הוא הוכחה מספקת לכך שאובדן מחצית הנעליים בלילה הוא רק אירוע מבודד וחסר פשר של רדיפה. כל אחר הצהריים רבצה עלינו תחושה של אי נחת, לא בדיוק זכאים לחוש רדופים, ועם זאת לא מסוגלים להפסיק לחשוש שמא גורל אחר, נורא בהרבה, עוד מחכה לנו. שוב ושוב בדקנו את האייפונים שלנו ואיבדנו סבלנות כלפי הילדים. בין אם זאת היתה מתיחה ובין אם פשע, חשנו נבוכים ומתוחים בגלל הדבר המוזר שקרה לנו.

אך משפיל עוד יותר היה היעדרו של הסבר. כיצד נוכל אי פעם לדבר על כך עם אנשים אחרים אם אנחנו לא יודעים מי עשה לנו את זה ולמה? לעת עתה, החלטנו שנשמור את דבר התקרית בין עשרים ותשעה הנוכחים. השבענו את כל המתבגרים שלא יסמסו או יעלו בסנפצ'אט שום דבר לחברים שלהם בעיר.

רק אם אתם מרשים לנו לרדת לחוף, הם התמקחו ואמרנו בסדר, וַאמוֹס טוֹדוֹס, למרות שמבטיהן של שאר המשפחות בזוגות המגושמים והלא תואמים של הכפכפים והסנדלים שלנו גרם לנו לחוש עוד יותר פגיעים ועל קוצים. ניסינו לזייף אווירה קלילה ומיקדנו את תשומת לבנו בתינוק שצחק מכל דבר. בדוד שניגן באוֹקָרִינָה שוב ושוב את אותם שלושה שירים של ויקטור חַרָה שהוא מנגן כל שנה.

עם בוא הערב, המאמץ להסתיר את המתח נהיה מתיש. שתיים מהדודות התנדבו לנסוע שעתיים לעיר הקרובה ולקנות לכולם זוגות כפכפים חדשים. אפילו כמה מהסרבנים הסכימו שהגיע הזמן. אך האחרים עמדו לצדו של אֶל וִיֵאחוֹ ואמרו שחלף רק יום אחד, שעלינו לחכות לכל הפחות עד מחר.

הדודות בחרו להתעלם מהם ונסעו בכל מקרה. כשחזרו לאחר שעתיים עם עשרות זוגות כפכפים, וכולנו התחלנו למדוד אותם, שילב אֶל וִיֵאחוֹ את זרועותיו והצהיר שאנחנו חלשי אופי. הוא אמר שדת הצרכנות נהייתה המוצץ המרגיע שלנו. הוא אמר שאנחנו מנסים לחלץ את עצמנו מתוך כל אי ודאות באמצעות כסף ושאין לנו כבוד עצמי, שאנחנו חיים בסוג של אינפנטיליות קבועה. אתם לא רוצים ללמד את הילדים שלכם איך להתמודד עם אי נחת? הוא שאל אותנו, אתם לא רואים שאתם מגדלים אותם להיות פיונים קפיטליסטים חסרי חוט שדרה, להיות טיפשים?

פּוֹר פַאבוֹר, פַּאפִּי, אמרה לו אחת הדודות, תירגע, עוד רגע יתפוצץ לך וריד בראש.

אבל דווקא הראשים שלנו התחילו לכאוב, בזמן שהשכבנו את הילדים לישון. כשהצבנו את הכסאות למשחקי הדומינו הליליים שלנו, הסטנו את מבטנו ממראה הבהונות השעירים והעקבים המיובלים של אֶל וִיֵאחוֹ, שהציצו מתחת לשולחן. אחרי הסיבוב הראשון, הדודה שהעלתה לדיון את אלוהים ואת חטאינו האפשריים החלה לבכות.

בכל זאת התמדנו בטורניר, מקווים שלאחר שנשתה מספיק יין, נרגיש שוב כמו בכל ליל דומינו אחר במדבר. אבל לא יכולנו לעצור את הדחף הבלתי פוסק לבדוק את הטלפונים שלנו, להקריא זה לזה בקול כל דבר חדשות שהתפרסם על הרעד, או על מלחמת הסמים הבלתי פוסקת במדינה שמצפון, על תריסר הבתים שזה עתה נבזזו שם בידי קבוצת חמושים במסכות. קראנו בקול את החדשות על הפשעים האלימים האחרונים אצלנו במדינה, דיברנו על הדוד-רבא האהוב, שנסע לאחרונה לחתונה ובשובו גילה שמחצית מתכולת ביתו נעלמה. והאם לא היה עוד שוד של כמה קופסאות מהחניה המקורה שלו שבוע לאחר מכן? נזכר אחד מאיתנו, ואחד מהדודים אמר שאכן כך היה. הגנב השני עשה את צרכיו על רצפת החניה, ועקב כך הפסיק הדוד שלנו לצאת בכלל מהבית הקטן שלו.

עם המחשבות על הדוד המתמודד עם ערימת צואה אנושית בחניה שלו, על הצחנה שהיא הדיפה בקיץ, על אותו רחוב שלם שנבזז במרחק מדינה אחת מכאן, נדמה היה שיש משהו מתפנק מדי בהמשך הדיון על סחיבה של כמה נעליים. יָשַׁנּוּ בזמן שזה קרה, קמנו ללא פגע. בהתחשב בכל הפשעים האקראיים שיכלו לקרות לנו, אמרה האחיינית הגדולה, אולי היה לנו מזל.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה מזל, אמרה אמא שלה, אבל כך או כך אפשר לסיים את השוקולד. ואנחנו הסכמנו, אכלנו את כל ה-Nestlé Sahne-Nuss שעל השולחן. המשכנו בטורניר מתודלקים בסוכר, ממוקדים יותר, ובכוחות מחודשים.

עד שלפתע התפרץ פנימה אחד האחים האמצעיים עם נעל הספורט החסרה של אחיו הצעיר, תואמת לנעל שהיתה עד כה מיותמת. בדיוק מצאתי את זה מתחת למזרן של העריסה שלו, הוא אמר.

בבת אחת קמנו כמקהלה מכיסאות הפלסטיק שלנו. השעה כבר היתה אחרי חצות אבל למרות זאת חיטטנו בכל פינה בבקתות בתקווה מחודשת – ההשפלה שלנו מאחורינו. נוכל לצמצם את כל המסתורין לכדי אנקדוטה ולהעלות את זה לפייסבוק שלנו, לרדד את זה לכדי חומר לבדיחה. בהינתן סיום, נוכל להפסיק לשאול את עצמנו מה היתה משמעות התעלומה. זאת תהיה רק תקרית מוזרה, מבודדת, ונוכל לאפסן את החרדה הקיומית שלנו ולשמור אותה לפעם אחרת.

אך שום נעל נעלמת אחרת לא צצה. רק נעל הספורט הזעירה של התינוק עם האוזניים הגדולות, שאף אחד לא זכר איך קוראים לו. עכשיו, לאחר שנמצאה, לא נשכח את שמו לעולם. וכאשר הוא בכה ורצה את אמא שלו, תהינו גם לגביה. וגם לגבי בניה האחרים, ובתה, שתמיד היתה קצת קשה, לא? וערמומית.

ואז הגיע סוף סוף יום ראשון, ואספנו את גופינו ואת חרדותינו לתמונת היום האחרון השנתית שלנו. עד לשנת הנעליים הנעלמות, תמיד חיפשנו מישהו ממשפחה אחרת שיתעד עבורנו את השבט המלוכד שלנו. אבל הקיץ אף אחד מאיתנו לא רצה לבקש ולהסתכן בשאלות מביכות, לא כשאֶל וִיֵאחוֹ עדיין צועד יחף ומקלל על פני החול הלוהט. הוא סרב להשתתף בתצלום הקבוצתי או אפילו לצלם. אתם לא באמת רוצים לראות מי אתם, הוא אמר, אז לְשם מה לעזאזל התמונה?

אני לא צריכה עוד מהשיפוטיות שלך, פַּאפִּי. וַאמוֹס, נִינְיוֹס, בואו נלך, הצהירה הדודה הכי מבוגרת וסימנה לילדיה לוותר על התצלום ולבוא בעקבותיה לבקתה כדי לארוז. אנחנו וכל האחרים פנינו והבטנו זה בזה, כאילו עדיין התלבטנו אם להמשיך, למרות שכבר ידענו שלא נעשה כלום.

ובאמת לא הצטלמנו: אין תמונה קבוצתית משנת הנעליים האבודות. בנסיעה הארוכה חזרה לסנטיאגו, אמרנו זה לזה שברגע שנתרחק מאֶל וִיֵאחוֹ, יוקל קצת המתח סביב היעדרו המוחלט של הסבר למה שקרה. בדרך הביתה, בני הדודים המבוגרים יותר התכתבו בין המכוניות יותר מבעבר, ואנחנו הצטרפנו אליהם, שלחנו בדיחות  על זיהוי הכפכפים בכביש המהיר או בפיות השחפים שדאו מעלינו.

עם הסימנים הראשונים של סנטיאגו התרככנו, אבל גם נעשינו יותר עצבניים, וסיימנו את ההודעות ביערות הולכים ומתעבים של סימני קריאה. ועם זאת בשבועות הבאים ענינו פחות ופחות זה לזה. קראנו את הפרטים של פשעים אקראיים חדשים בחמלה ובחרדה מוגברות. חלקנו עשה יותר סקס מכפי שעשה שנים. אחרים לא עשו סקס בכלל, וגם לא הצליחו להירדם. הדבר היחיד שהצליחו לעשות עד חצות הוא לבהות בטלוויזיה, ולחכות עד שאחד הילדים הקטנים יבכה ויקרא להם, משוכנע שהשד חד-הרגל גונב הנעליים חזר וזחל אל תוך החדר.

כשאֶל וִיֵאחוֹ נפטר לאחר עשרה חודשים מסרטן, שאת קיומו לא גילה לאף אחד מאיתנו, הדודה שהתעלמה ממנו יותר מכולן היתה הראשונה לבכות לצד הקבר. היא גם זו שמצאה לאחר שבוע את הנעליים האבודות בחניה שלו – מאוחסנות כמו חלקי גופות בתוך שלוש שקיות אשפה גדולות ולא מסומנות. הגילוי כיסה את כולנו בעננה חדשה של מבוכה. אפילו עכשיו אנחנו תקועים בתנ"ך, אמרה הדודה שהאמינה באלוהים.

ובאשר לכולנו, שהכרנו את התנ"ך בעיקר דרך התייחסויות עקיפות, לא אמרנו דבר, רק עמדנו שם, נושמים את האבק שריחף בחניה, מקווים שלעולם לא נהיה שיפוטיים כל כך כלפי ילדינו, מפחדים עד כדי כך מהמוות, עד שנרצה לקחת משהו מצאצאינו שלנו. כשהתכופף הדוד הקרניבור כדי לעבור על תכולת השקיות, לא ידענו אם להתנגד או לומר לו תודה.

;Son coeur est un luth suspendu

Sitot qu'on le touche il resonne.1 – דה בֵּראנזֶ'ה

לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים-לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת-ארץ שָמֵמָה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בִּנטוֹת צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף-התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר – אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות-לב מענגות-למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני – על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה – על הקירות הקודרים – על החלונות הפעורים כעיניים ריקות – על שיחי הגומא שֶׁרְקבם גדל פרע – ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים – כאשר רוחי נתונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל-האופיום – הנפילה המרה אל היומיום – נפילתה המחרידה של ההינומה. לבי כרע במרה, קפא בקרה – המחשבה נרבצה בשוממות חסרת-תקנה אשר שוב לא היה בכוחו המדרבן של הדמיון להקימה אל הנשגב. מה הדבר – עצרתי כדי לחשוב – מה הדבר שכך מרט את עצבַּי במראיתו של בית אשר? המסתורין נותר חתום, ובה-במידה לא יכולתי ליצירי-הצללים שצבאו עלי בשרעפי. נאלצתי לסגת אל המסקנה הלא-מספקת, כי צירופים מסוימים של עצמים טבעיים פשוטים ביותר מתייחדים, מעבר לכל ספק, בכוח להשפיע עלינו בדרך זו, אך ניתוחו של כוח זה חורג מעומקה של השגתנו. אפשר, הגיתי, שדי יהיה בסידור שונה של תווי הנוף, של פרטי התמונה, כדי לחולל תמורה ביכולתה להלך נכאים על רואיה, ושמא אף לבער יכולת זו מכול וכול. רעיון זה דחק בי לנהוג את סוסי אל שפתו התלולה של אגם שחור ושמנוני שהשתרע זוהר וחף-מאדווה לצד הבית, ולהתבונן מטה וּבְאברַי צמרמורת, רוגשת אף יותר מקודמתה, על מראותיהם הערוכים-מחדש, ההפוכים, של שיח-הגומא האפור, וגדמי העצים האיומים, והחלונות הפעורים כעיניים ריקות. 

ואף על פי כן ערוך הייתי לעשות בבית הקדרות הזה כמה שבועות. בעליו, רודריק אשר, היה בנערותי אחד מרעי הטובים; אך שנים רבות חלפו מאז פגישתנו האחרונה. לאחרונה הגיע אלי, ואני כבר הרחקתי לחבל אחר של הארץ, מכתב ממנו, שעל לשונו הדוחקת – לשון תחנונים – לא יכולתי להשיב אלא במענה אישי. כתב היד העיד על עצבים מרוטים. המחבר סיפר על מחושי-גוף מענים – על מחלת-נפש שהתעמרה בו – ושאל בכל מאודו לבואי, חברו הטוב ביותר, ואמנם היחיד, בתקווה שחברתי העליזה תשכך במידת-מה את מצוקת החולי. הצורה שבה נאמרו דברים אלה, ועוד רבים – הלב שמקרבו עלתה הבקשה – לא הניחו לי מקום להסס, וכך נעניתי לאלתר להזמנה, שהיתה ונותרה כחידה בעינַי.

בנערותנו שרתה בינינו קִרבה של ממש, ובכל זאת ידעתי על חברי אך מעט. במנהגו המסוגר דבק בקנאות, ועם זאת ידעתי כי משפחתו העתיקה מאוד התייחדה מאז ומעולם ברגישות מיוחדת של המזג, אשר נוצקה במרוצת הדורות ביצירות אמנות מרוממות לרוב, והתגלמה לאחרונה בשורה של מעשי צדקה פזרניים אך מוצנעים, וכן במסירות אדוקה למדע המוסיקה – לנפתוליו הדקים יותר מאשר לזני היופי המסורתיים, המזוהים-בנקל. כן למדתי להפתעתי הגדולה כי חוטר בית אשר, שבע-כבוד ככל שהיה, לא העמיד בזמן מן הזמנים ענף שהאריך ימים; לשון אחר, המשפחה כולה נמצאה בשקיעה, ולמעט חריגות ארעיות נמצאה במגמה זו מאז-ומעולם. אותו מחסור – הרהרתי בעודי שוקל ביני לביני את דמותו של הבית שכה הפליאה להשתמר לעומת דמויותיהם למודות-הטלטלה של דייריו, ומפליג אל השפעתה האפשרית של זו על אלה במהלך המאות – אותו מחסור בשארים, שמפאתו דבק השם באחוזה מדור לדור, מאב לבן, אפשר שהוא אשר גרם בסופו של דבר לזיהויָם של השניים, עד כדי כך ששמה המקורי של הנחלה נתגלגל באותו תואר דו-משמעי מפוקפק – "בית אשר"; תואר שכרך יחדיו, לדידם של האיכרים שנזקקו לו, את המשפחה ואת ביתהּ.

כבר אמרתי כי הניסוי הילדותי-כלשהו שערכתי בהשפילי את מבטי לאגם לא הועיל אלא כדי להעמיק את רישומו הראשון של הבית. אין ספק כי ההכרה בהתגברותה המואצת של אמונת-השווא שלי – ומדוע לא אכנה אותה בשם זה? – תרמה בעיקר להאצתה של התגברות זו עצמה. מכבר ידעתי, כי זה חוקן הפרדוקסאלי של כל תחושות-הלב אשר שורשן באימה. ואפשר שמטעם זה בלבד, כאשר שבתי ונשאתי עינַי אל הבית-גופו מעם דמותו הטבועה במים, פשה בדמיוני תעתוע משונה – אמנם, תעתוע מגוחך כל-כך, שאיני מזכירו אלא כדי ללמד על כוחם של הרשמים אשר הכבידו עלי. השאתי את דמיוני להאמין כי על הבית והנחלה ריחף אוויר מיוחד להם ולסביבתם המיידית – אוויר שלא היה בינו לבין אוויר העולם ולא כלום, ובכל זאת בְּאשָתוֹ עלתה מן העצים הנרקבים, ומן הקיר האפור, ומן האגם הדומם – אד ערפלי וממאיר, נרפה וזחלני, בגון עופרת שכמעט אינו ניכר לעין.

ננערתי ממה שאי אפשר לו להיות אלא חלום, ונפניתי להתחקות מקרוב אחר פניו הממשיים של המבנה. הבית כולו אמר יושן מופלג. צבעו כמעט שדהה כליל במרוצת הדורות. פטריות זעירות פשטו בחזיתו, משתלשלות מן המרזבים בפקעות סבוכות. ובכל זאת לא ניכרו במבנה סימנים להרס של ממש. שום נדבך לא מט לנפול, וכנגד התפוררותן של לבנים בודדות, האגפים עצמם עמדו בשלמותם. רושם זה העלה בדעתי את שלמותו המתעתעת של רהיט-עץ ישן, שהלך ונרקב במשך שנים ארוכות באיזה מרתף נשכח, שמור מפני הבל-הפה של העולם החיצון. אך מלבד עדות זו לרקב הפושה, דומה היה שהבית ניצב איתן על אדניו. מתבונן חד-עין עשוי היה להבחין בסדק ניכר-בקושי, אשר נמשך והזדגזג מגג הבניין ובמורד חזיתו, עד שאבד במימיו המעופשים של האגם.

משעמדתי על תווים אלה רכבתי על פני מסילה קצרה והגעתי אל הבית. שמש שהמתין לבואי נטל את סוסי, ואני נכנסתי אל האכסדרה הגותית הקמורה. משרת הדריך אותי, בלאט ובדממה, במבוכיהם של מסדרונות אפלים לרוב אשר הובילו ללשכת אדוניו. המראות שראיתי בדרכי תרמו, איני יודע איך, להעמקתן של התחושות המטושטשות שבהן כבר דיברתי. החפצים סביבי – תחריטי התקרות, שטיחי הקיר הקודרים, רצפות ההָבְנֶה השחורות-משחור, ודמויות-הרפאים של מגנים ושריונות אשר השתקשקו לחיים לקול צעדַי – לא חרגו ממה שאליו או לשכמותו הורגלתי משחר ילדותי, אך אף שלא היססתי להודות ביני לביני מה מוכר היה כל זה, עדיין תמהתי מה זרים היו לי יצירי-הדמיון שעוררו המראות הרגילים. במעלה גרם מדרגות אחד פגשתי ברופא המשפחה. פניו, חשבתי, לבשו ערמומיות ומבוכה. הוא נד לעומתי בבהלה וחלף על פניי. וכעת המשרת פתח לרווחה דלת, והציג אותי בפני אדוניו.

החדר שבו מצאתי את עצמי היה רם וגדול מאוד. החלונות היו ארוכים, צרים ומחודדים; הם נקבעו במרחק רב כל-כך מרצפת האלון השחורה עד שאי אפשר היה לגשת אליהם מבפנים. קרניים קלושות של אור ארגמני הסתננו מבעד לזגוגיות המסורגות וחילצו מן האפלולית את מִתְאריהם של החפצים הבולטים בחלל; אך לשווא נאבקה העין להשיג את זוויותיו המרוחקות של הכוך, או לתור את חביונֵיהַ של התקרה הקמורה, המעוטרת-לעייפה. וילאות כהים כיסו את הקיר. הריהוט היה מופרז, לא-נוח, עתיק ומרופט. ספרים וכלי נגינה לרוב היו פזורים סביב, אך לא היה בהם כדי לתת חיים במעמד. הרגשתי כי אני נושם אוויר של צער. אקלים של דיכאון קשה, עמוק וחשוך-מרפא היה שרוי בכול.

עם כניסתי, התרומם אשר מן הספה שעליה היה שרוע פרקדן, ובירך אותי בחום יוצא-מגדרו, אשר תחילה סברתי כי היתה בו לבביות מופרזת – אותו מאמץ מאולץ הניכר במנהגיו של איש-העולם שבע-הרשמים. אך די היה לי במבט חטוף בפניו כדי להשתכנע בכנותו הגמורה. התיישבנו, ובמשך כמה רגעים, שבהם לא דיבר, התבוננתי בו בהרגשה שנמזגו בה רחמים ויראה. אין זאת אלא שלא נולד האיש אשר ידע תמורה נוראה כל-כך, בתקופה קצרה כל-כך, כמו רודריק אשר! אך בקושי עלה בידי להודות בזהות שבין הבריה המרוּששת המוטלת לפני לבין רעי משחר נעורי. ועם זאת, בכל גלגוליו היו תווי פניו יוצאי-דופן. חיוורון-מתים; עיניים גדולות, מימיות, וזוהרות מאין כמותן; שפתיים דקות משהו, לבנות מאוד, שהשתפלו בקו יפה-להפליא; חוטם עברי עדין, שנחיריו רחבים שלא כרגיל בתצורה זו; סנטר מגולף, שרפיונו אומר מחסור בתעצומות מוסריות; שיער רך ורפאי יותר מרשת של קורים – תווים אלה, לצד מתיחוּתָהּ של חלקת-עור, שהתפשטה בלא-מידה מן הצדעיים ומעלה, חברו להרכבתו של דיוקן אשר לא בנקל יישכח. וכעת חוללה הגזמתה של הדמות העולה מתווים אלה, ושל ההבעה שמסרו ברגיל, שינוי מופלג כדי כך, שפקפקתי בזהותו של האיש אשר אליו דיברתי. מכל הדברים החרידו ואף זעזעו אותי העור שחיוורונו היה לחיוורון-רפאים נורא, והעיניים שזוהרן היה לנוֹגָה לא-מכאן. שער המשי הופקר לגדול פרא, ורקמת המלמלה הנפרעת שלו צפה על סביבות הפנים יותר משנפלה עליהם, כך שאפילו במאמץ לא עלה בידי לזווג את הבעתה הערבסקית עם מושג כלשהו של אנושיות פשוטה.

מנהגו של חברי הכה בי בהפכפכנותו הסתורה, ועד מהרה התחוור לי כי מצב זה הוא תולדה של סדרת ניסיונות נרפים ועקרים להתגבר על הפרעת-עצבים כרונית. מכתבו, וכן זכרן של תכונות מסוימות שניכרו בו עוד בנערותו, ומסקנות שהסקתי ממוזרוּת מראהו ומזגו – כל אלה אמנם הכינו אותי מבעוד-מועד למשהו מעין זה. התנהלותו היתה שופעת-חיים ונכאה לסירוגין. קולו התרוצץ בין הססנות נרעדת (לפרקים שבהם נדמה היה כי כוחות-החיים פגו ממנו כליל) לפרצי עזוז חטופים – אותו היגוי מקוטע, מסורבל, משתרך וחלול – אותם עיצורי עופרת גרוניים, שקולים ומתנגנים בתואם, מן הזן שמוּעָד להפיק השיכור שאפסה תקוותו, או זולל-האופיום חסר-התקנה בשיאי שִלהוּבוֹ העצמי.

בסגנון זה דיבר על מטרת ביקורי, על משאלתו הדוחקת לראותני, ועל הנחמה שציפה כי אמציא לו. הוא נדרש באריכות-מה למה שראה כאופייה של מחלתו. היה זה, כך אמר, פגע משפחתי, טבוע בחוקה של השושלת, נגע עובר-בירושה שנואש מלמצוא לו מרפא – מחוּש-עצבים ותו לא, מיהר להוסיף, חזקה עליו שיחלוף מהר. המחלה התבטאה בשורה של תחושות לא-טבעיות. הוא מנה את הסימנים באוזנַי, ומקצתם עניינו ואף הדהימו אותי, אך אפשר שלמונחים ולדרך הרצאתם היה חלק בכך. הוא סבל רבות מחדות חולנית של החושים; גופו לא יכול לשאת אלא את המזונות התפלים ביותר; הוא לא יכול לעטות על עורו אלא בגדים מרִקמה מסוימת; ניחוחות כל הפרחים הכבידו עליו עד-דכא; די היה באור קלוש כדי לענות את עיניו; וצליליהם של כמה כלי-מיתר הם לבדם לא השרו עליו אימה.

מצאתי את חברי עבד נרצע לבלהה מזן בלתי-רגיל. "אני אובַד," אמר, "נגזר עלי שאובד בתוך איוולת אומללה. כך, כך – כך ולא אחרת אני עתיד למות. אני ירא את העתיד – לא את האירועים עצמם אלא את תוצאותיהם. אני רועד למחשבה על כל תקרית של כלום – על מה שתעולל לנשמתי הרצוצה. לא נותר בי כל פחד מן הסכנה; איני פוחד אלא מן האימה שבכוחה להלך עלי. במצבי המעורער ומרוט-העצבים, אני מרגיש כי במוקדם או במאוחר יהיה עלי לנטוש את החיים ואת התבונה גם יחד בתוך המאבק עם אותו יציר-עוועים קודר, ששמו הוא פחד."

מעט-מעט, מרמזים קטועים זעיר פה זעיר שם, נודע לי תו נוסף שמצבו הנפשי מתייחד בו. הוא היה שבוי באי-אלה אמונות טפלות באשר לבית שבו התגורר, ואשר ממנו לא נועז לצאת מזה שנים רבות – באשר להשפעה שעל כוחה המדומה עמד במונחים מעורפלים מכדי לִשְנוֹתַם כאן – השפעה שיסודות מסוימים בחומרו ובבניינו של מעון המשפחה, אמר לי, קנו להם בנפשו בִּרבוֹת שנים וסבל – השפעה שהכתלים והצריחים האפורים, והאגם העכור שאליו השפילו מבטם, אַצְלוּ בגופם לעצם הווייתו, לרוחו.

ובכל זאת הודה, הגם שבהיסוס, כי אפשר במידה רבה לייחס את הקדרות שפגעה בו למוצא טבעי ומוחשי הרבה יותר – למחלתה הקשה והנמשכת – אמנם לסופה הממשמש בעליל – של אחות אהובה, מחמל נפשו, חברתו היחידה מזה שנים ארוכות, שארו האחרון עלי אדמות. מחלתה, אמר במרירות שלא אשכח לעולם, עתידה להותיר אותו (אותו, השברירי לאין תקווה) בבחינת נצר אחרון לגזע אשר העתיק. בשעה שדיבר, הגבירה מאדֶליין (כי זה היה שמה) חלפה באגף מרוחק של הבית, ובלי שהשגיחה בנוכחותי, נעלמה. בחנתי אותה במבט שהתמזגו בו תדהמה וחלחלה; ובכל זאת לא ידעתי להסביר רגשות אלה. קהיון מכביד ירד עלי בעוד עיני עוקבות אחר צעדיה המתרחקים. סוף סוף נסגרה עליה דלת, ומבטי נהה, להוט כמו מכוח דחף, אל פני האח; אך הוא טמן פניו בידיו, ולא יכולתי לראות אלא כי משהו החורג מחיוורון של בני-אנוש פשט באצבעות השדופות, שבעדן זלגו דמעות חמות לרוב.

מחלתה של הגבירה מאדליין הביכה את רופאיה. אפאתיה מתמדת, היאכלות הדרגתית של הגוף, והתקפים תדירים, אם גם ארעיים, של שיתוק חלקי – זאת ידעו המדענים לאבחן. עד כה נשאה את מחלתה ויכלה לה, ועוד לא כרעה במיטתה; אך בערב הגעתי לבית, נכנעה (כך אמר לי אחיה בלילה, בסבל שאין לבטאו) לכוחו המדביר של הכורת; וכך למדתי כי מראֵהַ שהבזיק לרגע לעיני יהיה ודאי האחרון אשר אזכה לו – כי שוב לא אראה את הגבירה, לפחות בעודה בין החיים.

בימים הבאים נמנענו, אשר ואני, מלהזכיר את שמה, ובמהלך אותה תקופה הייתי משוקע בניסיונות רציניים להקל את עצבונו של חברי. ציירנו וקראנו יחד, או שהאזנתי, כמתוך חלום, לאלתורים הפראיים שהפיק מן הגיטרה. ככל שקרבתנו המעמיקה הביאה אותי במחילות רוחו, כך עמדתי במרירות על חוסר-התוחלת שבניסיון לרומם נפש שהאפלה, כמו קנתה לה איכות משל-עצמה, נטפה ממנה על כל העצמים ביקום הרוחני והגשמי בנביעה רצופה של עצב. 

לעד אשא עמי את זכר השעות הקודרות שביליתי לבדי עם אדוניו של בית אשר. ועם זאת כל ניסיון למסור את אופיים המדויק של החקירות או העיסוקים שבהם שיתף או הֵנחה אותי נדון לכישלון. דמיון מופשט, מודלק ומורגז זרה בוהק זרחני על הכול. מנגינות האבל הארוכות שאִלתר יצטלצלו לנצח באוזנַי. בין יתר הדברים, אני נוצר את זכרה המכאיב של הקצנה מעָוותת אחת של פְּרָאוּת הוואלס האחרון של פון וֶבּר. מן התמונות שדמיונו המשוכלל הגה בהן, מערבל אותן משיכה ועוד משיכה לאביכוּת אשר מולה היתה רעידתי רוגשת עוד יותר, כי רעדתי ולא ידעתי למה – מן התמונות האלה (עזות ככל שיהיו לנגד עיני כעת) אבקש לשווא להכליל יותר מִמעט-מזעיר בחוגן של המילים הכתובות. בפשטותן הגמורה של הצורות, בעירומם של הרישומים, שָבָה את תשומת לבו של המתבונן. אם בן-תמותה צייר מעולם רעיון, כי אז היה זה רודריק אשר. בעבורי לפחות, בנסיבות שהייתי מכותר בהן אז, עלתה מן ההפשטות הטהורות שההיפוכונדר נדחק לזרוק על הבד עוצמה מטילת-יראה – רגש שחזיונותיו הזוהרים אך המוחשיים יתר על המידה של פוּסֶלי לא עוררו בי גם את צל-צלו. 

אחת ממשוגות דמיונו של חברי, שאינה כרוכה בקשר הדוק כל-כך עם רוח ההפשטה, אפשר ולו בדוחק להלבישה במילים. תמונה קטנה הציגה את חללה של מנהרה מלבנית ארוכה לאין שיעור, שכתליה הנמוכים, החלקים והלבנים נמשכו, עירומים מכל חפץ, הלאה והלאה באין מפריע. נקודות מסוימות ברישום הורו כי המחילה נמצאה בעומק האדמה. לכל אורכה העצום לא הסתמן מוצא ולא נראה לפיד או מקור אור מלאכותי אחר; ובכל זאת, מפל קרניים עזות שטף לאורך המנהרה, רוחץ הכול בזוהר לא-הולם, מחריד.

דיברתי על מצבו החולני של עצב השמע, שבעקבותיו היתה המוסיקה באשר היא לעינוי באוזניו של הסובל, למעט צלילים מסוימים שהפיקו כלי-מיתר. אפשר שהמנעד המוסיקלי הצר, שאליו הגביל עצמו כאשר פרט על הגיטרה, הוא אשר אָצַל לביצועיו את אופיים הפנטסטי. אך אין בכך כדי להסביר את הזריזות השֵדִית של אלתוריו. אין זאת אלא שקרא מתוויהם, כמו ממילותיהם, של מחזות דמיונו המשולחים (כי תכופות ליווה עצמו באלתורי טורים מחורזים), תולדת אותו ריכוז קודח המצטלל, כבר אמרתי, רק ברגעים מסוימים של ריגוש מלאכותי. מילותיה של אחת מן הרפסודיות הללו נחרתו בזיכרוני. אפשר שהיצירה הותירה בי רישום עז כל-כך כי דימיתי לחלץ מזרמיה התת-קרקעיים אות ראשון להכרה מצדו של אשר בכך שתבונתו השָׂגיאָה מתנודדת על כס מלכותה. ואלה, בקירוב אם לא בדיוק נמרץ, מילות השיר אשר שמו "הארמון הרדוף":

אֵיך העמק אז הוֹרִיק

עוד בִּילוּ בו מלאכים

כשארמון מרהיב הִשיק

את ראשו אל השחקים.

על ממלֶכֶת הַכָּרה

הוא זרח!

אֵי שֹרָף פָרַשֹ אֵבְרָה

על מִשְכַּן יפה כל-כך!

זוֹהָבִים וּמקסימים

על גגו נִסִים רִחְפוּ

(מסוּפר כאן על ימים

שמזמן חלפו),

ועם רוח מְחָזֵר –

הוֹ עידן מתוק –

על פְּתָחִים כְּצֵל עוֹבֵר

בושם דק נישא רחוק.

וכל הֶלֶך שם ראה

דרך חלונות אוֹרִים

קְהַל פֵיוֹת מַפליא תנועה

לִצְלִילֵי המיתרים,

סביב הכֵּס שבו יושבת

(כִּיצוּקָה מִבָּהַט!)

המלכה בַּרוֹם נשגבת

לַמרחק דְמוּתָה נוֹגָהַת.

בְּמַשֹכִּית פנינים זוהר

שָעַר ההֵיכַל

בַּעדו עובֵר-נוֹהֵר

מִתנוצץ כַּטל

גְדוּד הֵדִים מַסוּר כּוּלוֹ

לְשירה זַכָּה

רַן ביופי אֵין מָשְלוֹ

על חוֹזְקָהּ של המלכָּה.

אך דְבָרִים עוֹטֵי יגון

בִּזְדוֹנַם תַקְפוּ אותה

(בְּכוּ, כי שיר שוּב לא יָרוֹן

לַמלכה בְּמַחְלַתָהּ).

וכעת אותו פאר

שחלף-עבר

הוא רק זיכרון חיוור

מֵעידן נִקְבַּר מִכְּבַר.

והנוודים רואים

מֵחלון מֻכֶּה-אַדֶמֶת

חוּג צְלָמִים בִּמְחוֹל-עִוועִים

לִנְגִינָה זרה, צורמת,

עת בְּנֵי-בְּלִי-שֵם, קְהַל-רוּחוֹת

חוּצָהּ יִבְרְחוּ

צוֹחָקִים עד כְּלוֹת כּוֹחוֹת –

לא עוד יְחַיְכוּ.

זכורני שהבלדה העירה בנו שרשרת מחשבות, אשר במהלכה השמיע אשר עמדה שאיני מביאה כאן על שום חדשנותה (כי כבר נמצאו מי שחשבו כך),2 אלא משום האדיקות שבה דבק בה. כללו של דבר, ייחסה עמדה זו תודעה לכל הצומח. אך בחסות דמיונו החולה לבש הרעיון דמות נועזת יותר, וגנב את הגבול השׂם פדוּת בין עולמנו זה לבין ממלכת הכאוס. אין לי מילים לבטא את מלוא היקפה של טרדתו רבת-העסק או את מידת ההפקרות שחלחלה בה. מכל מקום, אמונתו נתקשרה (כפי שכבר רמזתי לעיל) בלבנים האפורות של בית אבותיו. הוא דימה כי תודעתן של האבנים יצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי שיטת פרישׂתן – על-ידי דרך הנחתן וכן על-ידי היערכותם של ציבור הפטריות המכסה אותן והעצים הנרקבים על סביבותיהן – בעיקר מכוח עמידתה רבת-השנים של פרישה זו והכפלתה במימיו העומדים של האגם. הראיה לתודעה זו תימָצא, כך אמר (וכאן נדהמתי למשמע דברוֹ) בהתעבותו ההדרגתית אך המוּחשת של אוויר מיוחד למקום, השורה על המים ועל הכתלים. התוצאה ניכרת, הוסיף, באותה השפעה שקטה אך לא-מרפה ונוראה שצרה את גורלות משפחתו מזה מאות בשנים, ואשר עשתה אותו למה שראיתי בעינַי – למה שהיה. עמדות מעין אלה אינן צריכות ביאורים, ולפיכך לא אוסיף עליהן מאומה.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים סמכו את הווייתו הנפשית של הנכה – התיישבו היטב, כפי שאפשר היה לצפות, עם טבען זה של הזיותיו. רכנו יחד על יצירות כדוגמת "Ververt et Chartreuse" לגְרֶסֶה; "Belphegor" למקיאוולי; "עדן וגיהינום" לסווידנבורג; "מסעו של ניקולס קלים מתחת לפני האדמה" להולברג; פרקי כירומנטיה מאת רוברט פלאד, ז'אן דינדאז'ינֶה ודֶה לָה שאמבְּרֶה; "המסע לאופק הכחול" של טיק; וכן "עיר השמש" לקאמפאנֶלה. אחד הכרכונים החביבים עלינו היה מהדורת אוקטבו קטנה של "Directorium Inquisitorium" מאת הדומיניקאני איימֶריק איש גירונה; ופרקים משל פּוֹמפּוֹניוּס מֶלָה אודות הסאטירים והפָּאנים האפריקנים הזקנים, שבהם הגה אשר כחולם-בהקיץ לאורך שעות. אך עיקר תענוגו בא לו מספר נדיר לאין-ערוך ומשונה מאוד, אשר נדפס במהדורת קווארטו גותית – ספר הדרכה של איזו כנסייה נשכחת: Vigilioe Mortuorum secundum Chorum Ecclesioe Maguntinoe.3

לא יכולתי שלא להרהר בפולחנים הפראיים שהוצגו באותו חיבור, ובהשפעה שנודעה להם מן הסתם על אותו היפוכונדר, כאשר ערב אחד, משהודיע לי בחטף כי הגבירה מאדליין שוב אינה עמנו, הצהיר על כוונתו לשמר את גופתה למשך שבועיים (בטרם תיטמן סופית) באחד מן הכוכים הרבים שבתחתית אגפו הראשי של הבית. על הטעם הארצי שגייס להצדקת המעשה החריג לא מלאני לבי לחלוק. האח נדחק להחליט מה שהחליט (כך סח לי) נוכח טבעה הבלתי-רגיל של מחלת המנוחה, חקרנותם החטטנית של כמה מרופאיה, והיותה של חלקת-הקבורה המשפחתית מרוחקת וחשופה לעין כול. לא אכחד: כאשר העליתי בזיכרוני את פניו חורשי-הרעה של האיש שפגשתי במעלה המדרגות ביום בואי לבית, לא מצאתי לנכון להתנגד למה שראיתי בו לכל היותר אמצעי זהירות לא-מזיק, אשר לא יסטה מדרך הטבע.

לבקשתו של אשר, סייעתי לו בהכנות לקבורה הארעית. הגוף ניתן בארונו, ושנינו נשאנו אותו לבדנו למנוחתו. המרתף שבו הנחנו אותו (זמן רב כל-כך שלא נפתח, ולפידינו הגוועים באוויר החונק גילו אך מעט) היה קטן, לח, בלי אשנב להתיר את כניסתו של אור; כרוי בעומק האדמה הישר מתחת לאגף שבמדוריו הוּלנתי. בימים פיאודליים רחוקים שימש ככל הנראה למטרות מסמרות-שיער, ובתקופות מאוחרות יותר נהגו לאחסן בו אבק-שריפה, או חומר דליק אחר כלשהו, כפי שאפשר היה ללמוד מכך שמקצת שטחה של הרצפה, וכל פאותיו של מעבר ארוך ומקומר שבעדו באנו אל הכוך, היו מחופים יפה-יפה בלוחות נחושת. דלת הברזל הכבדה עטתה אף היא שריון. כאשר נעה על ציריה הפיק משקלה העצום צליל חיכוך חד מן הרגיל.

משהפקדנו את מטעננו האבֵל על אדניו בתוך אותו מחוז של בלהה, הסטנו קמעא את מכסה הארון שטרם מוסמר למקומו, והתבוננו בפניה של הדיירת. דמיון מהמם בין האח לאחות שבה לראשונה את תשומת לבי; ואשר, שאפשר כי ניחש את מחשבותַי, מלמל שברי דברים, אשר מהם למדתי כי המנוחה והוא היו תאומים, וכי רגשי-לב טמירים רחשו ביניהם מֵעולם. כך או כך, מבטינו לא האריכו שהותם אצל המנוחה – כי לא יכולנו להביט בה בלי יראה. המחלה שקטפה את הגבירה בעצם עלומיה המבשילים הותירה, כרגיל בכל המחלות המטילות שיתוק, סומק עדין, כמו להלעיג, על החזה והפנים, וחיוך המשתהה זמן רב מדי על השפה, ואין נורא כמותו במוות. החזרנו את המכסה למקומו ומסמרנו אותו לארון, ומשהברחנו את דלת הברזל התחלנו עושים דרכנו בעמל למדוריו העליונים של הבית, שבקדרותם אינם נופלים הרבה מן התחתונים.

חלפו כמה ימי יגון מרים, ובתווי מחלת הנפש של חברי הסתמן שינוי ניכר. מנהגו הרגיל נעלם. עיסוקיו הרגילים נזנחו או נשכחו. הוא נע ונד בין החדרים בצעדים נמהרים, לא-שקולים, משוללי-מטרה. פניו עטו, אם אמנם אפשרי הדבר, גוון מחריד עוד יותר – אך הזוהר נטש את עיניו כליל. הצרידות שוב לא פקדה את קולו; ורעד מחלחל, כמו מִקצוֹת הבהלה, קנה לו שביתה בדיבורו. אמנם, לפרקים סברתי כי מוחו המגורה ללא הפוגה היה נאבק באיזה סוד מצמית, אשר עמל לגייס את האומץ הדרוש כדי לגלותו. ברגעים אחרים נמצאתי זוקף הכול לגחמותיו הסתומות של השיגעון, כי ראיתיו בוהה לריק במשך שעות ארוכות, וכל-כולו דרוך כאילו היה מאזין לאיזה צליל דמיוני. אין פלא שמצבו הבעית אותי – ניגַע והדביק אותי. הרגשתי כיצד השפעותיהן הפראיות של אמונות-השווא המדומיינות אך עזות-הרושם שדבק בהן הולכות וזוחלות במעלה גופי לשיעורין – לאט, בהתמדה.

שבעה או שמונה ימים לאחר טמינתה של הגבירה מאדליין במרתף, משפרשתי ליצועי בשעת לילה מאוחרת, התנסיתי במלוא עוצמתן של תחושות אלה. השינה מיאנה לבוא אל מיטתי, והשעות נקפו בזו אחר זו. עמלתי לתלות את העצבנות אשר קנתה לה חזקה עלי באיזה מקור ארצי. התאמצתי להאמין כי הרגשותי נובעות, מקצתן ושמא כולן, מהשפעתם המערערת של הרהיטים העגמומיים המקיפים אותי – הווילאות הכהים המרוטים, שהבל סערה מתגברת החרידם להתנודד כשיכורים על הקירות, ולהרחיש במלמול מדריך-שלווה סביב עיטורי המיטה. אך מאמצַי היו לשווא. רעד לא-נכבש חלחל בהדרגה בעצמותי; בהלה משוללת סיבה רבצה על לבי. ננערתי בנשימה נעתקת והתרוממתי על גבי הכריות; ועוד עיני קודחות במעבה החשכה, שעיתי – איני יודע למה, מלבד זאת, שדחק בי דחף – לקולות נמוכים ומעומעמים אשר עלו בהפוגות הסערה, בהפסקות ממושכות, מנין לא ידעתי. אימה שאין לסַבְרָה ואין לשאתה הכריעה אותי; לבשתי את בגדַי בחיפזון (כי ידעתי ששוב לא אישן הלילה), וניסיתי לחלץ עצמי ממצב-הביש אשר שקעתי בו על ידי שפסעתי בדירתי הלוך ושוב, מהר-מהר.

לא עלה בידי להשלים אלא מחזורים ספורים, וצעד קל על גרם-מדרגות סמוך הקפיא את פסיעתי. לאלתר זיהיתי את צעדיו של אשר. כעבור רגע נקש קלות בדלתי, ונכנס, נושא עמו פנס. פניו עטו גם הפעם חיוורון-פגרים – יתרה מזאת, מין נהרה משוגעת זרחה בעיניו – כל מנהגו אמר היסטריה כבושה. בכל הווייתו החריד אותי – אך כל דבר היה טוב לי מן הבדידות שאותה סבלתי עת ארוכה כל-כך, ואני קידמתי את בואו בהקלה.

"ואתה לא ראית זאת?" אמר פתאום, לאחר שבהה על סביבותיו בדממה במשך כמה רגעים – "לא ראית זאת, אם כן? – חכה, אם כך! – חכה ועוד תראה." באומרו זאת האהיל על פנסו, התנפל על אחד החלונות וקרע אותו לַסוּפה.

קצפה המשתולל של רוח הפרצים כמעט שעקר אותנו ממקומנו. ליל הסערה היה יפה בזעמו, אין מושלו לאימה וליופי. מערבולת הלכה וקמה סביבנו; כי הרוח תַכְפָה לשנות את כיוונה בגחמות פתאום; ומעבה העננים (כה נמוכים, רובצים-לוחצים על צריחי הבית) לא כיסה את עינינו מראות את מהירות תנועתם, כאילו הפיח בהם הסער חיים שמכוחם טסו מכל העברים, מתנגשים זה בזה ואינם נמוגים במרחק. אני אומר שאפילו מעבה העננים לא כיסה את עינינו – ובכל זאת לא ראינו את הירח ואת הכוכבים, וגם בהבזק הברק לא חזינו. אך הערפל המשתרע תחתינו, עצום ופועם, וכמותו כל העצמים החומריים שמסביבנו, זהר באורו הלא-טבעי של אד מתפשט, זורח-קלושות, אשר ריחף על הבית ואָפַד אותו כתכריך.

"אל לך – לא תחזה בדבר הזה!" אמרתי נרעד לאשר והובלתי אותו, באלימות עדינה, מן החלון לאחד הכיסאות. "תעתועים אלה המכים אותך בתימהון אינם אלא תופעות חשמליות מצויות – או שמא מקורם באילוח האגם המבאיש. הבה נסגור את החלון הזה – האוויר המקפיא מסוכן לבריאותך. הנה אחת הרומאנסות החביבות עליך. אני אקרא, ואתה תאזין –וכך, יחדיו, נעביר את הלילה הנורא הזה."

הכרך העתיק שנטלתי לידי היה "Mad Trist" לסר לאנסלוט קאנינג;4 אך לא אמרתי כי הוא חביב על אשר אלא על דרך ההלצה העצובה; כי מה לרוחו הנשגבת וכלילת-ההפשטות של חברי ולאותו גיבוב ארכני וחסר-דמיון. אלא שהיה זה הספר היחיד בהישג יד, ואני טיפחתי תקווה עמומה שהרִגשה אשר סכסכה על אותו היפוכונדר את דעתו תמצא הקלה (כי תולדות השיגעון רצופות מקרים תמוהים כאלה) אפילו בהבלותה הכה-מופלגת של אותה מעשייה. ואמנם, העוֹררוּת הפראית, המאומצת שבה האזין, או האזין כביכול, למילות הסיפור השיאה אותי להשתבח בהצלחת תכניתי. 

הגעתי לאותו חלק ידוע בסיפור שבו אתֶ'לרֶד, גיבור ה-Trist, לאחר שביקש לשווא להיכנס למעונו של הנזיר בדרכי שלום, פונה לפרוץ פנימה בכוח. ואלה, כזכור, מילות האגדה:

"ואת'לרד, אשר מטבעו ניחן בלב אמיץ, וכעת עוד הוסיף כוח בזכות היין העזיזי שגמע, שוב לא חיכה לשאת ולתת עם הנזיר, שאמנם היה קשה-עורף ומלא רשעה; כנטוף הגשם על כתפיו נתיירא מפני הסערה המתגברת, שעל כן נשא את מטהו והפליא מהלומותיו בקורות הדלת עד שהבקיע רווח לידו עטוית הכסיה; וכעת טלטל טלטלת גָבֶר, וכך ביקע ועקר וקרע הכול לגזרים, עד ששאון חלול של עץ יבש הרעיד מקצה היער ועד קצהו."

בסיומו של משפט זה עצרתי, מתחלחל; כי נדמה היה לי (אף שפסקתי בו-ברגע, כי דמיוני המודלק הוליך אותי שולל) – נדמה היה לי כי אי-משם, מאיזה אגף מרוחק של הבית, עלה באוזני במטושטש מה שאפשר היה לשמוע בו דמות דומה-להדהים, הד (אם גם חנוק ומעומעם) של אותו צליל עקירה וקריעה שסר לאנסלוט דייק כל-כך בתיאורו. אין ספק כי זימון-המקרים לבדו הוא שלכד את תשומת-לבי; כי בין שקשוק המשקופים בחלונות, ורעשיה המתערבלים של הסופה המוסיפה ומתגברת, מה היה לי להיטרד בצליל זה דווקא. המשכתי בסיפור: 

"אך משעבר האלוף הגיבור את'לרד בפתח, עלתה בו עברתו, כי הנה הנזיר הרשע נעלם לבלתי הותיר זכר, ותחתיו ניצב דרקון ענקמוני ולו שריון-קשקשים ולשון רושפת אש, והוא נוטר ארמון של זהב שרצפתו כסף; ועל הקיר מגן נוצץ אשר חושל בבדיל, ונבואה חרותה עליו לאמור –

מי שבא בזה השער הוא גיבור מאין מושלו

כי יטבח את הדרקון – המגן יהא שלו.

ואת'לרד נשא את מטהו והיכה בראשו של הדרקון, אשר כרע למרגלותיו והחזיר את נשמתו הבואשת בצעקה כה מְזוָעַת ומזעזעת, כה נוקבת עד שאת'לרד נאלץ להאהיל על אוזניו בידיו כנגד הרעש המחריד שכמותו לא נשמע מעולם."

כאן שבתי ועצרתי באחת, והפעם לא ידעה תדהמתי מעצורים – שכן באותו רגע שמעתי בפועל-ממש וללא כל ספק (אף שלא ידעתי לומר מנין בא הקול) צליל נמוך, נישא מרחוק אך צורמני ומתארך, בלתי-רגיל, הד צעקה נוקב-אוזניים – בן דמותה של הצרחה שדמיוני מינה כבר לדרקון מן הסיפור.

זימון-מקרים שני זה המיט עלי אלף הרגשות מתנגשות, שהפליאה והזוועה משלו בהן; ועדיין יישוב דעתי עמד לי, ונשמרתי שלא להרגיז את עצביו המגורים של חברי. לא הייתי בטוח כי השגיח בקולות; אף-על-פי שתמורה משונה פקדה לבטח את מנהגו במהלך הרגעים האחרונים. בהדרגה הסב את כיסאו מפני, כך שכעת ישב ופניו אל דלת החדר; תווי הפנים היו מסותרים למחצה מעיני, ובכל זאת ראיתי ששפתיו רועדות כאילו מלמל בלא קול. ראשו נשמט על חזהו – אך ידעתי כי לא נרדם, כי את עינו הקרועה לרווחה ראיתי בצדודית. תנועת גופו לא התיישבה גם היא עם השינה – כי נד אנה ואנה, תנודתו עדינה אך אחידה ומתמדת. משעמדתי בחטף על פרטים אלה, המשכתי בסיפורו של סר לאנסלוט בזו הלשון:

"והאלוף הגיבור שנתמלט מחרונו הנורא של הדרקון, בהגותו במגן המחושל שכֶּשֶׁף הזדון הוסר ממנו, סילק מדרכו את נבלת המפלצת, וצעד בגאון על רצפת הכסף שֶלַטירה למקום שם נקבע המגן על הקיר; והנה בטרם השלים האביר את מסעו, נפל מגן הגיבורים לרגליו על רצפת הכסף בצַלצֵלַת אדירים איומה."

אך בקעו הגאים אחרונים אלה משפתַי, וכאילו מגן מִבְּדיל אמנם צנח בו-ברגע על רצפה מכסף, בא לאוזנַי בבירור הד זעזוע מרעיד, חלול, מתכתי, חנוק ובכל זאת מצטלצל. נרעש זינקתי על רגלי; אך אשר לא עמד מתנודתו המדודה. חשתי לכיסא שבו ישב. עיניו היו קבועות אין-ניע לפניו, ופניו קפאו כאבן. אך כשהנחתי את ידי על כתפו, טלטל רעד עז את כל גופו; חיוך נחלה הרטיט על שפתיו; וראיתי כי הפיק מלמול חלוש, להג נמהר ומתכתש, כאילו לא השגיח בנוכחותי. גהרתי על דמותו, וגמעתי את עֶנוּת מילותיו:

"עכשיו אתה שומע זאת? – כן, אני שומע זאת, מזה זמן אני שומע זאת. הרבה דקות, הרבה שעות, הרבה ימים – הרבה – הרבה – הרבה – אני שומע זאת – ובכל זאת לא העזתי – הו רחם עלי, אני חורבת-אדם! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! הנחנו אותה בקבר בעודה בחיים! כלום לא אמרתי שחושי מחודדים? עכשיו אני אומר לך, ששמעתי את תנועותיה הראשונות, החלושות, בחלל הארון. שמעתי אותן – לפני הרבה, הרבה ימים – ובכל זאת לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועכשיו – הלילה – את'לרד – הא! הא! – הבקעת דלתו של הנזיר, וזעקת-המוות של הדרקון, וצלצול האדירים של המגן – מוטב לך לומר, קריעת ארונה, וצווחתם של צירי הברזל בכלאה, והתגוששותה בנתיבו מחופה המתכת של הכוך! הו! לאן, לאן אברח? כלום לא תופַע כאן תיכף ומיד? כלום אין היא ממהרת הֵנָה, להוכיח אותי על חפזוני? כלום לא שמעתי את צעדיה על המדרגות? כלום איני שומע פעימה כבדה ואיומה, ומזהה בה את הלמות לבה? משוגע!" – כאן זינק בפראות על רגליו, וקרע מגרונו את ההברות בצווחה, כאילו הוציא את נשמתו בַּמאמץ – "משוגע! אני אומר לך שכעת היא ניצבת בדלת!"

כאילו התעצומות העל-אנושיות של מבעו אצרו כוחות כישוף, לוחות ההבנֶה הכבירים והעתיקים שעליהם הורה החלו בו-ברגע פוערים לאטם מלתעות כבדות ושחורות. היתה זו פעולתה של רוח הפרצים – ובכל זאת על המפתן ניצבה בפועל-ממש דמותה הנישאה ועטופת-התכריכים של הגבירה מאדליין לבית אשר. גלימתה הלבנה היתה מוכתמת דם, ואותותיו של איזה מאבק ניכרו בכל טפח של גופה האכול. רגע נותרה רועדת ומתנודדת אנה ואנה על הסף – ובמשנהו, תוך אנקת בכי חלשה, נפלה אפיים על גופו של אחיה, נושאת אותו ארצה בפרפוריה הקשים, האחרונים, והוא גופה תחת גופָהּ, קורבן הבלהות אשר חזה.

מאותה לשכה, מאותו בית, נסתי על נפשי. הסערה השתוללה במלוא עוזה כַּחצוֹתי את המסילה הישנה. לפתע הבזיק בצד השביל אור פרא, ואני סבתי לראות מה היה מקורו של אותו בוהק-סנוורים, כי הבית העצום וצלליו הם לבדם נמצאו מאחורַי. היתה זו קרינתו של הירח המלא אשר זרח בעוז, אדום-כדם בשקיעתו, מבעד לאותו סדק שהזדגזג, ניכר-בקושי לְפָנים, מגג הבניין ליסודותיו. בעודי מביט, התרחב הסדק במהירות – הרוח התערבלה בפרץ-זעם – חוג סִחרורהּ טרף את עינַי – מוחי נהפך כאשר ראיתי בנפילתם של הקירות הכבירים – ובאוזניי עלה קול צעקה ארוך, סואן כשאון מים רבים – והאגם העמוק והעכור שלרגלַי סגר זָעֵף ודומם על חורבותיו של "בית אשר".


*מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

בחודש מרץ קיבלתי הזמנה להשתתף בפסטִידְיוֹט, האירוע השני בחשיבותו בסצנת האידיוטים כולה. התקשרתי אל אמא שלי.

‒פסטידיוט?

את לא זוכרת, אמא? בשנה שעברה זה היה בסן דייגו. הם עושים שנה כאן ושנה שם.

‒אה, כן. בטח. מזל טוב, מתוק שלי. זה נהדר.

‒יש לי מופע יחיד בלילה הראשון. באחת הבמות הצדדיות. ואחר כך, בבוקר האחרון, אני אמור להשתתף בסדנת נוזלים.

‒זה נשמע נהדר.

‒הם בטח שמעו על מה שעשיתי בכנס בקנדה.

‒אני בטוחה. אנשים שמו לב. תשמע, כל כך חבל לי שאבא שלך ואני…

‒אל תדאגי, אמא. זאת טיסה ארוכה מאינדיאנפוליס לקליפורניה, והכרטיסים לא זולים. אני בעצמי צריך להתחיל לחפש לי טיסה זולה.

‒לא משלמים לך על הכרטיס?

‒לא, רק נותנים חדר בהנחה במלון הראשי.

‒בכל זאת.

‒אני רק מופיע על במה צדדית, אמא. זה לא שאני מורי בנג'מין.

‒מורי בנג'מין יש רק אחד. אבל אני בטוחה שתהיה נהדר.

‒זאת יכולה להיות הזדמנות רצינית מבחינתי. אם אני אעשה שם רושם טוב, יש לי סיכוי מעולה להגיע למפגש בדצמבר.

‒סיפרת למישל?

‒לא.

‒תספר? מה עם הבנות?

מניתי ארבעה-עשר איש שנאספו סביב במת העץ הקטנה, ובכללם חבר מהתיכון שגר בעיר. קבענו שנצא לבירה אחר כך. האשמתי את מזג האוויר. גשם מזוין. בשש וחצי בטח יש עוד מאתיים מבקרים שרק עומדים בתור בלובי ומחכים לצ'ק-אין. ניסיתי לא לחשוב על זה.

פתחתי בנאקות סתומות. הפה שלי עוד היה יבש. אחרי ירידה אל הרצפה ותלישת חופן שיער, עברתי לרוטינת הריור שלי. זו היתה הפעם הראשונה שלי עם קפסולת שמן מול קהל. הפתיחה עברה בלי תקלות, אבל מעט התקשיתי לאמוד את קצב החלחול. כשהתאמנתי לבד בבית, למדתי להעריך את גודל הקרע בקפסולה לפי עוצמת טעם השמן בפה. אז יכולתי להחליט כמה רוק צריך למהול בשמן כדי להגיע לדרגת צמיגות מתקבלת על הדעת. השתמשתי במיצוי רוזמרין. בהתחשב בקהל הדל ובתאורה המקצועית, בטח אפשר היה אפילו לוותר על השמן. אבל טיפשי לוותר על ההזדמנות לבדוק את זה מול קהל אמיתי. וחוץ מזה, יכולתי לשאול את החבר בעניין אחר כך.

בעודי מתכונן להתרומם שוב על הרגליים, הבחנתי בעוזרת של האמרגן שעמדה סמוך לקיר האחורי וכמעט נחבאה בצללים. משום מה לא הבחנתי בה כשנכנסה. היא זו שהזמינה אותי, במקור. פשוט התקשרה פתאום, החמיאה לי במשך כל השיחה ואפילו ידעה שאני מכין את התותבות שלי בעצמי. הם לא חיפפו בתחקיר. אולי נכנסה אל החדר כדי לבדוק את הסאונד ואת התאורה, אולי כדי להעריך את נפח הקהל, אולי סתם כדי להתרשם מהאווירה בערב הראשון. אולי פשוט רצתה ליהנות מהמלאכה שלי, לחזות במופע של הכוכב הבא שמסרב להזמין את השיניים הקדמיות הצהובות והעקומות להפליא שלו מהקטלוג של צ'אונסי. ועם כל זאת, לא יכולתי להתעלם מן האפשרות שהגיעה בראש ובראשונה כדי לשפוט אותי. כדי להחליט אם אני אכן ראוי לבמה הזאת, כדי להחליט אם יש מקום להזמין אותי גם בשנה הבאה, כדי להעריך את הפוטנציאל המסחרי ארוך הטווח של האידיוט שלי, כדי לשאול את עצמה אם לא היתה טעות מצדה להזמין אותי לכאן מלכתחילה.

בשלב זה כבר הייתי שוב על הרגליים והתחלתי עם הצעקות. הנזלת – סמיכה ורבה, הודות לטיסה – בקעה בועות-בועות מן הנחיר השמאלי שלי וזלגה אל השפתיים. אבל אז, בפעם הראשונה אי-פעם בעיצומה של הופעה ממש, התחלתי לתהות אם באמת קיבלתי את ההחלטה הנכונה. בעודי זוקף כתפיים ומורח את הנזלת על הלחי הימנית עם האמה, מצאתי את עצמי ממוקד בעוזרת של האמרגן. כמו אי-אילו אידיוטים אחרים, שקלתי גם אני את האפשרות להיות טיפש או מטומטם. ואף שבלב לבי אכן האמנתי שאידיוטיות היא הכישרון האמיתי שלי, לא פעם ולא פעמיים רדפה אותי התהייה הטורדנית מה היה קורה אילו הייתי בוחר להיות דווקא מטומטם. הרי אפילו המנהל שלי יודה ששוק המטומטמים הכפיל את גודלו, אם לא יותר מזה, במרוצת חמש השנים האחרונות, וכרגע מאיים לתפוס נתח שוק גדול אף מזה של הטיפשים. המנהל שלי לא ניסה להעלים את העובדה הזאת ממני. אבל הוא התעקש שזה לא משנה. עכשיו אתה צריך רק להיות אידיוט. זה כל מה שאתה יכול לעשות. אתה אידיוט. וזה הכול, בעצם. אתה אידיוט מוכשר להפליא. השקעת בזה יותר מדי זמן, הקרבת יותר מדי קורבנות, עכשיו כבר מאוחר מדי. האם היית יכול להצליח בתור טיפש? אולי. ואילו היית הולך על מטומטם, האם היום היינו מוצאים אותך על שערי מגזינים? לא מן הנמנע. אבל אתה יודע מה, זמנך עוד יגיע. אני באמת מאמין בזה. עכשיו כבר אי-אפשר להתחרט. אפשר רק לצאת ולעשות. להיות. אתה תהיה אידיוט מושלם. כל השאר עלי.

העוזרת של האמרגן העבירה את משקלה מרגל לרגל ואת לוח הכתיבה שלה מיד ליד. בשבוע שעבר היו לאתר שלי שמונת אלפים כניסות. באפריל גיליתי שהעפלתי לסבב האחרון של המועמדות למלגה יוקרתית, ואף הציעו לי בחום להגיש את מועמדותי שוב בשנה הבאה. היו גם שמועות על הגדלת המימון הממשלתי. וגם מן ההופעות עצמן עוד נהניתי, תמיד הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי ושאני נאמן לו. המנהל שלי ידע שהתחלתי לעשות מדיטציה. הוא ידע שהתחלתי לקרוא את המאסטרים הבודהיסטים. הוא היה חביב די הצורך לא לצחוק עלי בעניין, הוא הבין שעם כל מה שעובר עלי, פשוט אין דרך אחרת. המטרה של האמנות שלי, מה שאני רואה כתוחלת שלה, היא להתרוקן כליל, להערות את עצמי אל תוך רגעים של נוכחות מוחלטת, כך שכל האימונים וכל המסירוּת שלי יתגלגלו לכדי חוסר מאמץ פשוט.

שני תיכוניסטים קמו ויצאו מן החדר. בדרכם עברו על פני אישה צעירה שישבה בקצה השורה השלישית והיתה כנראה צלמת מקצועית. העוזרת של האמרגן בירכה לשלום גבר מבוגר – אם לשפוט לפי החליפה שלבש, כנראה אחד מעובדי המלון. מצאתי שקשה לי לבכות. במקום להילחם בזה, פלטתי אנקה אלימה במיוחד, אשר משכה את עיניו של הקהל בחזרה אל הבמה, והתמקדתי בהשתנת הסיום. עמדתי בלי ניע והנחתי לריר ולנזלת לזלוג מן הסנטר. מיקדתי את מבטי בנקודה אקראית בצד החדר, הרחק מן העוזרת של האמרגן, שנותרה גלויה לעיני רק בדמות הכתם הצהוב הקטן של שיערה, זה שזיהיתי הודות לתמונה שלה באתר הפסטידיוט, והתכוננתי לרוקן את השלפוחית. מגן האשכים ונייר הדבק עשו את שלהם, וקצה הפין המתוח להפליא שלי נותר מקובע במקומו, בקצה הירך הימנית. ניסיתי להרפות את הגוף כולו, החל בקצות האצבעות ובקצה הפדחת במקביל. העיניים שלי נעצמו והרגליים שקעו לעומק הרפידות הבלתי סימטריות של הנעליים האורתופדיות. הזרועות תלו שמוטות מן הכתפיים, הברכיים היו כפופות קמעה, והנחתי לבטן לשחרר את הלחץ שנאלצה לשאת במרוצת שלוש השעות האחרונות. הרגשתי התעוררות מתחת למותן, זרימה מתמשכת, ובתוך רגע כבר היה המכנס כבד וחם. דימיתי בעיני רוחי את כתם הרטיבות המתפשט בהתמדה על החאקי המהוה, לאורך ולרוחב הירך, וניסיתי לשלוט בשיעור הזרימה. בתוך כחמש עשרה שניות שמעתי אנקה קלה. בתוך חצי דקה כבר היה החדר דומם כולו. כשסיימתי, דקה שלמה לאחר מכן, כבר היתה הגרב הימנית שלי ספוגת רטיבות, שלולית קטנה נאה בגודלה ודאי התנוצצה בעודה מתפשטת על הבמה, ואני הנחתי לעצמי לחפש במבטי את העוזרת של האמרגן. היא תחבה את לוח הכתיבה תחת זרועה וסחפה את הקהל ההמום בשצף מחיאות כפיים שנשמע כאילו היה פרי מלאכתן של הרבה יותר מאשר עשרים ושש כפות ידיים.

הבירה עם החבר מהתיכון היתה ככה-ככה. הוא שיבח את ההופעה שלי, מטבע הדברים, ונראה שהיה כן מאוד. אמר שזה העיף לו את המוח. ייתכן שהיה מוכן להמשיך לדבר על האידיוט שלי עוד ועוד, אבל לא הרגשתי שזה מתאים. שאלתי אותו על הקריירה שלו, משהו בשיווק או ביח"צ או בשיווק וגם יח"צ. חלקנו את המידע הדל שהיה לנו על שאר החבר'ה שהסתובבנו איתם לפני כמעט עשרים שנה. צחקנו קצת. האוכל היה בסדר. אף על פי שלא היינו במלון, לא הצלחתי להתאפק ומדי פעם סקרתי את הבר כדי לבדוק אם אני מזהה מישהו או אם מישהו מזהה אותי. הוא מנה את שאר הגירושים ששמע עליהם. היו אי אילו. הזכרתי לעצמי להיות אסיר תודה לו על כך שהוא הגיע. אפילו אמרתי לו שאני אסיר תודה על זה. ולא שלא רציתי לדבר על המופע שלי, אבל אני לא ממש יכול לדבר על האמנות שלי כל עוד אסור לי לומר מה זה, מבחינתי, להיות יוצא מן הכלל ובכל זאת שיתעלמו ממך, להיות גאון עלום, להיות מי שכמעט מצליח, אבל רק כמעט, למצוא נחמה באופן שבו הוא מבטא את החזון הייחודי שלו. ניסיתי לא לשנוא שוב את עצמי ואת החיים שלי, אז הזכרתי לעצמי שהנה אני בבר נחמד באינדיאנפוליס, העיר שבה חלקתי ממש לפני רגע את האני האותנטי שלי עם כתריסר זרים מוחלטים ואסירי תודה לא פחות. הוא התעקש לשלם ואמרנו זה לזה, תשמור על עצמך.

שוב מצאתי את עצמי בלובי, שהיה עמוס אך לא ממש סואן. בחנתי כמה פינות ישיבה קטנות, מקומות שארבעה או חמישה רהיטים הוצבו בהם כדי לאפשר לאנשים לשבת יחד בנעימים. היו כמה פרצופים שהכרתי, אבל לא אף אחד שהכרתי ממש. יכולתי לחשוב על שתי אפשרויות. לצאת לבר ולהזמין משהו לשתות, לשבת לבד, לצפות בשידורי ספורט, אולי למצוא מישהו לדבר איתו. מבוגרים עושים דברים כאלה. גם מבוגרים בפסטידיוט. ויכולתי גם ללכת לחדר שלי. להדליק טלוויזיה. לנסות לקרוא. לקחת כדור. לישון שמונה עד עשר שעות בלי חלומות.

שלפתי את הטלפון, התקשרתי למישל, דיברנו על רקע ההמולה העליזה של האנשים סביבי:

‒הלו.

‒היי. זה דייוויד.

‒היי.

‒זה עבר לא רע.

‒יופי.

‒ההופעה שלי. נראה לי שעבר לא רע.

‒כן, הבנתי. יופי.

‒הקהל היה די קטן, אבל עשיתי רושם רציני, אני ממש בטוח.

‒זה מקסים. אני שמחה בשבילך.

‒אז איך אצלכן?

‒בסדר.

‒אני יכול לדבר עם הבנות?

‒הן הלכו לישון לפני יותר משעה. כבר אחרי עשר בלילה פה.

‒נכון. בטח. הן בסדר?

‒הן בסדר גמור.

‒בסדר, אז שוב תודה שלקחת אותן לסוף שבוע הזה. אני ממש מעריך את זה.

‒אין בעיה.

‒את יודעת, נתתי הופעה ממש חזקה הערב. זה ברור לי. זה יכול להיות ממש משמעותי בשבילי.

‒זה נהדר, דייוויד. זה באמת נהדר.

‒מישהי מהמארגנים ראתה את זה, ופשוט ראיתי שהיא נדהמה.

‒מעולה. באמת. אבל שמע, אני…

‒לא, כאילו, אני רק רוצה להגיד, ואני יודע שכבר אמרתי את זה, אבל אם היום שלי יגיע, ואני לא יודע אם זה בכלל יקרה, אבל אם הוא יגיע, אז אני לא אשכח את התמיכה שלך ואת הכול, את כל השנים…

‒אני יודעת.

‒אני לא אשכח. חשוב שתדעי את זה. תדעי שאני עוד אמצא דרך לפצות…

‒בחייך, דייוויד.

‒לא, לא על זה אני מדבר. אני לא מבקש ש… לפצות אותך ואת הבנות, לזה אני מתכוון.

‒אני צריכה לנתק. מאוחר.

‒אבל תיתני להן חיבוק ממני?

‒בטח. ביי.

‒ביי.

בדרך למעליות חלפתי על פני קבוצת אנשים ובכללם פול דרקסלר, שקיבל לאחרונה מלגת הצטיינות. הוא היה האידיוט הראשון שעבד רק במיצבי וידיאו: יצירות נראטיביות שצולמו בחללים ציבוריים. נפגשנו כמה שנים קודם לכן באירוע מקומי, וחשבתי שהוא מייגע.

‒דייוויד?

הסתובבתי ומצאתי את ראשה הבלונדיני של העוזרת של האמרגן. היא חייכה והביטה בי.

‒היי.

החזרתי לה חיוך. היא הושיטה יד. היד השנייה עדיין נשאה את לוח הכתיבה.

‒גרטשן.

‒אני יודע. היי.

‒היד שלה היתה קטנה בשביל אישה בגובהה, אבל היתה לה אחיזה איתנה.

‒ממש נהניתי מהמופע שלך.

‒תודה. תודה רבה.

‒לא, ברצינות. ממש התרשמתי.

‒תודה.

‒שמעתי דברים טובים…

‒באמת? ממי?

‒כמה אנשים. זאת העבודה שלנו, לשמוע דברים.

‒ברור.

‒אבל מה שאני מנסה להגיד זה שזה היה יותר טוב מאשר טוב. הרבה יותר טוב מאשר טוב. אני מצטערת שלא הצלחתי להשיג לך קהל יותר גדול.

‒אל תצטערי. אני שמח שזה מצא חן בעינייך. הרגשתי שהלך לא רע.

‒אני מקווה שנצליח להשיג לך במה יותר טובה בשנה הבאה. אני לא יודעת, אולי תוכל אפילו להופיע על הבמה הראשית בערב הראשון.

‒זה יהיה מדהים.

‒לא שאני יכולה להבטיח דבר כזה. מטבע הדברים.

‒ברור.

‒אבל, אבל אתה מוכן למשהו כזה. אתה לגמרי מוכן.

‒תודה. איזה יופי לשמוע. בטח כשזה בא ממך.

הטלפון שלה צלצל. היא אמרה, תן לי שנייה, שלפה אותו מן הכיס, ענתה לשיחה ופנתה ממני כדי רבע סיבוב. מישהו מהמארגנים. היא הזכירה שם של תחנה בכבלים, ואני הבנתי שאני לא אמור לצותת לשיחה שלה. התחלתי להתרחק ואז היא זקרה לעברי אצבע ועשתה פרצוף מוזר. אולי התנצלה, אולי צחקה על מי שהיה מן העבר השני של הקו. אני חושב שהכוונה היתה שלא אלך. אז לא הלכתי. סקרתי את הגוף שלה במבט חטוף, את הפנים, תהיתי אם היא מושכת. אני לא חושב שהיא היתה יפהפייה, אבל היה בה משהו חם, משהו שגרם לה להיראות יותר מזמינה מכפי שאפשר היה להניח על סמך המאפיינים הגופניים לבדם. מין חביבות, אולי.

היא סיימה את השיחה.

‒מצטערת.

‒שום בעיה. הכול בסדר?

‒סתם עוד בולשיט. אין חדש.

הנהנתי. היא שאלה אם אני רוצה לשתות משהו.

מאז הגירושים לא הייתי עם אשה אחרת. רק שני דייטים. או דייט וחצי. התנשקתי קצת עם השנייה, מישהו שאחי הכיר דרך העבודה. רציתי שזה יקרה, לא רציתי שזה יקרה. ניסיתי לא לחשוב על זה.

גרטשן רצתה שזה יקרה.

הייתי אסיר תודה לה עוד לפני שהגענו אל החדר. היה בה מין ביטחון עצמי נינוח, היא ידעה איך לגרום גם לי להיות נינוח ולהבהיר לי שהיא שמחה לקחת פיקוד. לא ידעתי מה להזמין, אז היא הציעה איזו בירה ספציפית. לא ידעתי מה לשאול אותה, אז היא סיפרה לי על הארגון ועל איך זה לעבוד עם האמרגן. לא ידעתי אם אני רוצה בירה שנייה או שלישית, אז היא הזמינה בשביל שנינו. לא ידעתי על מה לדבר, אז הנחתי לה לדבר. כשהתחילה לשאול שאלות, השבתי עליהן וסיפרתי לה כל מה שרצתה לדעת על העבר שלי, על האמנות שלי ועל גרושתי. ואז היא אמרה, בזמן שהבר עדיין התמלא, רוצה לעלות אלי לחדר. לא ידעתי שאנשים באמת אומרים דברים כאלה. הנחתי שבטח כן. אבל תהיתי עד כמה זה נפוץ ומה בעצם הסבירות שישאלו אותי פעם דבר כזה. במשך ארבע-עשרה שנים, נראה שהאפשרות די קלושה. בסיכומו של דבר זה לא רע, ששואלים אותך שאלה כזאת, ואני הייתי אסיר תודה על הבירות ועל האופן שבו הניחו לפנים שלי לא להגיב יותר מדי.

‒בטח.

עשינו סקס. העובדה שכך יקרה היתה ברורה לי מרגע שהשתמשה בכרטיס שלה כדי להכניס אותנו אל החדר. הופתעתי לגלות שאני בטוח בדבר כל כך חדש, אבל לא היה שום מקום לספק. היא ניגשה לחדר האמבטיה, ניסתה כל מיני מצבי תאורה, הסירה את העגילים שלה והניחה אותם על השידה. אז היא נישקה אותי. כנראה היה לנו אותו הבל פה בדיוק. לא הרחתי כלום.

כעבור זמן לא רב מצאנו את הדרך לתוך המיטה והחוצה מן הבגדים. הגוף שלה אולי לא היה טוב משמעותית מזה של מישל, אבל היה רענן יותר. אישה צעירה, עם קעקוע של עץ אגס על הירך. זה היה מרגיע בצורה יוצאת מגדר הרגיל, להיות עם מישהי שלא ייסרה את עצמה בשום צורה ואופן.

בתוך כמה רגעים הייתי בתוכה. חשבתי, במלים הבאות, שזכו לביטוי רועם, אז ככה זה להיות בתוך אדם אחר. להשתלב אחרת. התרחקתי מעצמי לרגע מחשש לפליטה מוקדמת.

‒הכול בסדר?

‒כן, כן.

‒בטוח?

‒כן. זאת פשוט הפעם הראשונה מאז.

‒באמת?

‒כן.

היא חייכה חיוך נדיב. הרימה את הראש שלה אל שלי ונשקה לי על הלחי.

‒טוב, אני בטוחה שתיהנה מזה. אני עומדת לעשות את המקסימום.

יכול להיות שצחקה. חזרתי אליה והכול האיץ מהר. מתברר שבסך הכול הצדק היה איתה. מצאתי שאני נדרש להסתמך על ההכשרה המקצועית שלי כדי לעכב את האורגזמה, ולאחר זמן מה הרגשתי שהיא מרוצה להפליא ואף מתרשמת למדי מן השליטה העצמית שלי. בתום עשר או חמש עשרה דקות, בערך, ידענו איכשהו שזה הזמן לעצור לרגע. ואולי היא סתם החליטה לשאול אותי שאלה:

‒אז עשית פעם? עם מישל. עשית פעם?

‒מה?

‒אם עשית פעם, אתה יודע.

‒אם עשיתי מה?

‒שיחקת אידיוט.

הבטתי בה.

‒עשית איתה פעם סקס בתור אידיוט?

‒לא. לא, אף פעם לא.

‒רצית פעם? בכלל רצית?

‒אני לא חושב שזאת היתה ממש אפשרות.

‒אבל אתה רצית? רצית פעם?

‒אני מתאר לעצמי שאולי חשבתי על זה פעם-פעמיים.

‒ו…?

‒ואם רציתי?

היא ליטפה את גבי. היינו בקומה השלושים וארבע של מלון במרכז העיר.

‒ועכשיו? עכשיו היית רוצה?

הבטתי בה, באף שלה ובאופן שבו הוביל אל הפה. התווים שלה היו זוויתיים הרבה יותר מאשר של מישל. נגעתי בסנטר שלה, שהיה חלק וסמוק.

‒היית מוכן?

‒היית רוצָה?

‒אולי קצת.

אז זה מה שעשיתי. קצת. בחנתי אותה בוחנת אותי בזמן שגרמתי לה את העונג המוזר הזה. התחושה היתה נהדרת, בעיקרו של דבר. הייתי טוב בזה. נדמה שהחדר נדם לגמרי מלבדי ומלבד קול הגוף שלה ושלי, כאילו שימת הלב שלה השתיקה את המעגלים החשמליים, את הצינורות, את המעליות ואת קול הצעדים החיים ברחבי הבניין, את תנועת הרכב הלילית ברחובות תחתינו. וכשגמרתי חשבתי, מישל כבר היתה עם מישהו אחר? הוא היה נחמד אליה? הוא הזמין אותה להיות מישהי שאני מנעתי ממנה להיות? הוא שמח בזה כמו שגרטשן הזאת שמחה עכשיו?

פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי בתוך רגע של חוסר ודאות טהור, בלי שום מושג איפה או אפילו מתי אני בחיים. שנייה קודם לכן בטח עוד חלמתי, והבלבול הניע אותי לתהות אם אני עדיין חולם. אבל מהר מאוד נזכרתי. הראש שלי, שהיה סמוך לקצה המיטה, פנה אל הקיר החיצוני. ניסיתי להיות דומם לגמרי ולשמוע את קול הנשימה של גרטשן, ובתוך רגע שמעתי. העולם שבחוץ עוד היה חשוך, חשוך עד כמה שהוא יכול להיות במרכזה של עיר כמו זאת. יצאתי מן המיטה לאט. אחרי שנעמדתי, החזרתי מבט אליה ואל רצף מספרים אדומים על פני שעון דיגיטלי שמעולם לא ראיתי קודם לכן בחדר חשוך במלון זר.

ניגשתי אל החלון, הסטתי את הווילונות, צפיתי בנוף במשך זמן ארוך מאוד, מאוד. הייתי עירום ורגוע להפתיע, כאילו חלקים ניכרים ממני נשארו לישון עדיין במיטה ההיא. קו השמים היה שגור ומעניין, ואורות הרמזורים התחלפו שוב ושוב אף שלא היו מכוניות שנדרשו לציית להם. הגשם אמנם פסק שלוש שעות קודם לכן, אבל חלק ניכר מן העיר היה עדיין לח, והאורות חברו אל הלחות והעמידו רושם נעים. הרגשתי לבד באמת, לבד ממש כפי שהייתי מרגיש בחדרי שלי, עשרים ותשע קומות למטה משם. זה לא הפריע לי. לבסוף פניתי מן החלון, אחוז דחף פתאומי לשוטט ברחובות לפני הזריחה. מצאתי את הבגדים ואת הנעליים שלי בשקט. בזמן שהתלבשתי, תהיתי איך תהיה ההרגשה להיות מקור של גאווה למשפחה שלי. עזבתי את חדרה של גרטשן, פסעתי בזהירות מעל עיתון הבוקר שכבר המתין ליד דלתה.

המעלית עצרה בקומה השלושים ושתיים. הדלת נפתחה ומורי בנג'מין נכנס ולחץ על כפתור. ראיתי אותו בחיים ממש רק שלוש פעמים מאז הפעם שבה צפיתי בפעם הראשונה במופע שלו, לפני יותר מעשרים שנה. ביקרתי את אחי הבכור בניו יורק, הוא למד שם אז, והוא וחברים שלו גררו אותי להופעה. אידיוטיות היתה אז אמנות חדשה, ומורי בנג'מין, סיפר לי אחי בדרך אל התיאטרון, עומד להיות השגריר שלה בעולם.

‒בוקר טוב.

‒שלום.

בעשרים השנים ויותר שחלפו מאז ראיתי רק מעט תמונות שלו מחוץ לדמות. נוסף על ההלם הכולל לנוכח העובדה שאני לבד איתו במעלית, נדהמתי לגלות כמה רגילים הבגדים שלו. חולצה כחולה מכופתרת, מכנסיים אפורים בלי חפתים, ז'קט ספורט בדוגמת הרינגבון, זוג נעליים קלות ופשוטות. תחת זרועו אחז שני מוספים של אותו עיתון, וכך עמד לידי בעוד המעלית שבה לעשות את דרכה מטה.

הוא פנה אלי ובחן את פני.

‒אתה מוכר לי, אתה יודע את זה?

חייכתי. הייתי מוכה אלם. לא חלפו חמש דקות מאז תחילת המופע הראשון ההוא, ואני כבר הייתי אחוז פחד. כאילו האיש הזה, שניצב על הבמה, היה מקור של חום, להבה פרועה, כאילו עצם הצפייה בו חושפת אותי לסכנה נוראה. אבל חוויתי גם שמחה משונה, כאילו המופע שלו הוא הזמנה, קריאת תגר, תביעה להיכנס למחוזות שלא ידעתי עליהם שום דבר, שום דבר בכלל, רק שהם אמיתיים בצורה שאין דומה לה. בלילה ההוא, בתיאטרון הצפוף ההוא, החלטתי שזה מה שאעשה בחיי. הוא היה האחראי.

‒אני יודע! ברור. תסתכל.

הוא פתח את מוסף האמנות של העיתון המקומי. ושם, בעמוד הראשון ממש, היישר מתחת לכותרת "אידיוטים באינדי", התנוססה תמונה גדולה וצבעונית שלי מסיום המופע אתמול.

‒כמות די מרשימה של שתן, איש צעיר.

‒תודה.

הוא צחק קצרות.

‒זאת אומרת, בטח החזקת חלק ממנו בתוך הריאות. או שהברחת אותו פנימה בשקית.

‒לא אני. בחיים לא.

‒לא, אתה נראה לי כמו הדבר האמיתי. בטח כאב רצח, להחזיק את השלפוחית הזאת. זה כישרון. זאת נחישות.

‒תודה.

הוא פנה ממני ובחן את תצוגת הקומות של המעלית, שהתחלפה במהירות. ואז דיבר שוב, בלי להפנות ראש.

‒יודע מה עשיתי ביום הולדת שישים שלי?

‒לא.

‒זה היה לפני בערך חודש. שישים. תנועת מעיים מול 4,000 איש, שכמה מהם שילמו כפי הנראה יותר מ-500 דולר כדי לצפות בזה. ואז, אחרי ארוחת צהריים מאוחרת במסעדה הכי טובה במנהטן, קיבלתי תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת קולומביה. סיפקתי לפרופסורים ולתורמים נאום קצר, כי חרא כבר לא נשאר לי.

המעלית עצרה קומה לפני הלובי. בתצוגת הקומות נכתב, 1R. הדלת מאחורינו נפתחה. מורי בנג'מין פנה לצאת.

‒מה יש פה?

‒אה, אני אוכל את כל הארוחות שלי במטבח. עם ההופעות אני עוד מסתדר, אבל אין לי כוח לכל החתימות וכל שאר המשוגעים באירועים האלה.

הבטתי בו כשעמד שם בפתח.

‒תגיד, אתה מגיע לכינוס?

‒לא בטוח. מקווה. עדיין לא חזרו אלי.

הוא הצביע על הכיתוב מתחת לתמונה שבעיתון.

‒הם כתבו את השם כמו שצריך?

הצצתי בכיתוב.

‒כן, זה אני.

‒אני אזרוק עליך מילה טובה. אבל אל תחשוב על זה בתור טובה. פשוט מסקרן אותי לראות כל כך הרבה פיפי באדם אחד. אני אישית מעולם לא הייתי מי יודע מה בתחום השתן.

לפני שהספקתי להודות לו הוא כבר פנה והתרחק משם, ורגע לאחר מכן הדלת נסגרה. ירדתי בלובי וראיתי ששוב התחיל הגשם. השעון מעל דלפק הקבלה אמר שזו כבר כנראה שעה סבירה להתקשר אל מישל והבנות. אבל קודם כל החלטתי לשתות כוס מים. רציתי לראות אם אצליח להתאפק עד ארוחת הצהריים.


*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן.

אלי לא הסכימה שאעצור עד שנעבור את הגבול ליוטה. היא ננעצה כמסמר במושב שלידי – נוקשה, חדה, עיניה הכחולות מתרוצצות הלוך ושוב בין מד המהירות לבין הקווים הצהובים הכפולים. נחלים יבשים של איפור חיברו את עיניה אל סנטרה. ליאון רבץ במושב האחורי, במקום שבו הנחתי אותו. סנטרו נתמך בערימת ספרים של קרלוס קסטנדה. חוטים של רוק השתלשלו משִׁדרות הספרים הכתומות. ירכיו רטטו בכל פעם שעברנו מעל בליטה בכביש. פניו המזוגגות והמיוסרות התמקדו בכתפה החשופה של אלי. את רוב הדם כבר הסרנו מהפרווה האפרפרה שעל גבו, אבל על הבטן הבהירה עדיין נותרו כמה כתמים.

כביש 89 נמתח לצד השיחים הנמוכים והאבק של נוואדה לאורך 45 קילומטרים ואז פנה צפונה דרך קאנבּ. בקבוק ריק למחצה של פופוב שקשק בתוך מאחז הספל. אלי הרימה אותו בצווארו. "יכול להיות שנצטרך את זה," אמרתי. היא עצרה רגע, חשבה, ואז שתתה בכל זאת. קווי מתח תלויים על עמודי שנאים נשזרו על פני השמים למלוא מרחב העין. ייתכן שהמשיכו בדרכם עד מקסיקו, כמו השודדים.

בקאנב הייתה רק תחנת דלק אחת, סינקלר קטנה ונקייה עם חצר קדמית מצוחצחת ומשאבות ירוקות מבהיקות. נכנסתי וחניתי. האוויר היה צח, כמעט בלי ריח של דלק. יער אורנים הגיע ממש עד מאחורי החנות. על החלון, במקום שבו אמורות להופיע פרסומות לבירה, נתלה השלט "ביתן של הליידי ראמז אלופות המדינה". הצבתי את רגלִי על אדן הבטון שמתחת למשאבה, העברתי את כרטיס האשראי שלי ושלפתי את פיית המשאבה.

אלי יצאה מהמכונית והתמתחה. היא התכופפה ימינה ושמאלה, בית החזה הארוך שלה נחשי ומתפתל, מתחה את זרועותיה מעל לראשה ועמדה ברגליים יחפות על המדרכה. היא ניגשה בהליכה נוקשה אל השירותים שלצד החנות וסובבה את צווארה מצד אל צד. "תנעלי נעליים," רציתי לצעוק אחריה, אבל ידעתי שהיא לא תעשה זאת. היא הייתה נשמה חופשית בכל הנוגע לחיידקים, כסף, תחתונים וכיוונים. כל דבר אחר הדאיג אותה.

קווצת פרווה דבקה לשולי שמלתה הכתומה. אחת מרצועות הכתף נשרה וריחפה מעל מרפקה. בגדיה לא הצליחו להסתיר את הנערה שמתחתם ונהגו תמיד להחליק מגופה. לי כאבו הכתפיים כי נהגתי כל היום וגם סחבתי את ליאון.

היא יצאה עם צרור מגבות נייר רטובות ופניה קורנות דאגה. היא פתחה את הדלת האחורית המאובקת של הסֶנטרה והתחילה לטפוח קלות על הפרווה סביב פצעו של ליאון. כבר שטפנו אותו בוודקה וחבשנו כמיטב יכולתנו בסרט דביק ובחולצת טריקו נקייה שלקחנו מתיק הספורט שלי. הכדור חדר פנימה דרך הירך. שאלתי את עצמי אם זה מיקום גרוע אצל זאב ערבות – אם יש להם שם איברים פנימיים.

"מחר בשעה הזאת הוא יהיה בסדר," אמרתי. "הוא יחזיק מעמד."

אלי לא ענתה. היא רק המשיכה לנקות את הפצע. זרועותיה הדקות היו שריריות להפתיע. היא לא התעמלה אבל הייתה מתוחה כל הזמן. גם בשנתה חרקה שיניים. ליאון לא התלונן כשנגעה בו. מעולם לא התלונן – לא נהם, לא פלט אפילו נחרה קלה. אלי קירבה את שפתיה הסדוקות אל אפו של ליאון. עיניהם נפגשו.

משב רוח בא מצפון ואני נרעדתי כשהחזרתי את פיית המשאבה למקומה. הלכנו והתקרבנו לקווי הרוחב החורפיים. "מונטנה," אמרה כשיצאתי מהערוץ וליאון בידַי בצרור מדמם. היא הכירה שם וטרינר, חבר של אביה. היא ראתה אותו פעם מחזיר לחיים זאב ירוי, ממצב גרוע יותר כנראה, והוא לא היה מדווח עלינו לרשויות.

"הכול בסדר שם?" שאלה הקופאית כשנכנסתי לקנות מים ושפתון נגד יובש. היא הייתה נאה יותר מרוב הנשים שעובדות בדרך כלל בתחנות דלק. שזופה, עם עגילי נוצות וחיוך של אמא מודאגת.

הנהנתי ונוכחתי שעל חולצתי יש דם שהתייבש. "נשפך לי קפה."

דרך המדבר החלו להפציע הרים. קודם כול האדומים: הרי שולחן, גבעות מבודדות, עמודוני סלע. סיפרתי לאלי על טיול שעשיתי פעם עם אבי בזַאיון. שהינו במלון של טראווֶלוֹדג' בהאריקֵיין. בחדרים היה HBO ואחי ואני רק רצינו להישאר שם ולראות טלוויזיה. אבא התעצבן כל כך, עד ששבר באגרוף את מסך הטלויזיה וחזרנו הביתה יומיים לפני הזמן. אלי שרטטה באצבעה משולשים על החלון מול הנוף הצהוב-החום שחלף מטושטש על פנינו. היא לא הקשיבה. שפתיה, שהשפתון לחלח אותן, היו חשוקות. נמשים בצבצו מבעד למייקאפ שנמרח ברישול על אפה. היופי שלה היה כחוש, קודר, ולא יכולתי להתגבר עליו.

ליאון השתין. השתן תסס בדרכו אל רצפת המכונית והרטיב את השטיח ואת הספלים החד-פעמיים שמתחת למושבי. צחנת החומץ הרעילה והמתקתקה העלתה דמעות בעיני.

אלי הסתובבה והסתכלה בו מנסה להיחלץ מתוך הטינופת של עצמו. הוא הפיל מהמושב שניים מהספרים. כפתו נחבטה באוויר. רגלו האחורית הייתה ספוגה בשתן והפרווה הרטובה דבקה לעצמותיו. טיפות צהבהבות החליקו לאורך מכסה הפלסטיק של המושב אל הרצפה. "זה בסדר," היא אמרה. "זה בסדר."

פתחתי את החלונות והאוויר היבש הוטח בפני. הצטרפנו אל כביש I-15: ארבעה נתיבים רחבים בדרך צפונה עד בְּיוּט. נמנעתי מלהביט במראה הפנימית. בתוך יום או יומיים, שלושה לכל היותר, אהיה בבית, רחוץ ונקי, שוכב על הספה עם בירה קרה וצופה בטניס נשים. עשב חום בצבץ בין אבני החצץ ברצועת ההפרדה. משאיות גדולות שקשקו כשחלפו על פנינו וירקו דיזל מתחתיות בטניהן האפלות.

רק כעבור שעה דיברה אלי. "הוא צריך לאכול משהו," אמרה.

"הוא רק יחרבן מזה," עניתי.

היא הסתכלה בי כאילו הייתי חרק מעוך.

"אני צוחק," אמרתי. "בחייך."

ירדתי ביציאה לנֶפִי ונסעתי הלוך ושוב לאורך הרחובות המורמוניים השקטים, על פני טורים של בתי עץ לבנים כחולי שוליים ומדשאות גזוזות כתספורת צבאית. הייתה שם חנות של כלי בית, חנות ממתקים. לא ידעתי מה אנחנו מחפשים. ליאון אהב לאכול חתולים, והוא אהב לאכול אותם כשהם עדיין בחיים. הצעתי להשתמש בקאטניפּ כדי למשוך חתול למכונית.

"זה לא מצחיק," אמרה אלי.

מאחורי המטבח הכפרי, בין מְכוֹלת אשפה למוסטנג אדומה ומצוחצחת, כנראה של המנהל – שחצן כלשהו – מצאנו מקום חניה מוצל. החלפתי חולצה, אספתי את הספלים המלאים בשתן בתוך החולצה הישנה וזרקתי הכול למכולה. אלי פתחה מעט את החלונות. היא פתחה את הדלת האחורית והבטיחה לליאון שתיכף נחזור. באתי ועמדתי לידה. אצטרך לקנות שטיחוני רצפה חדשים, אולי כיסויי מושב חדשים. ראשה הגיע בקושי מעל כתפי. אם היא אי-פעם תעזוב אותי, ריח האלמוגים הרענן של קרקפתה ימשיך לרדוף אותי. "תתנהג יפה," אמרה, כאילו היה בנה. "אל תזוז."

הוא הרים את ראשו מעל הספרים ומצמץ. עיני הענבר שלו היו גדולות מהרגיל וזהרו בתוך השיער הלבן הקצר שהקיף אותן. פיו היה קפוץ. הוא היה נבוך, כאוב. כששמח, היה פיו משתרבב במלוא שיניים.

זאב ערבות ארור. שלחתי יד לגעת בפניו. מלתעותיו נורו לכיוון אצבעותי.

"לעזאזל." משכתי במהירות את ידי. הוא נשך אותי פעם, כשהיה גור, ועדיין נותרו לי שתי צלקות קטנות מתחת לאגודל. עכשיו היה גדול פי חמישה. אורך שיניו החותכות היה יותר מסנטימטר וראיתי מה הן מסוגלות לעולל לגולגולת של חתול. אוזני צלצלו. רציתי להרביץ לו. הסתובבתי והלכתי במהירות לכיוון המסעדה.

אלי מלמלה אליו משהו, סגרה את הדלת בעדינות והלכה בעקבותי.

המלצרית הובילה אותנו אל תא בפינה. כל אחת מירכיה הייתה רחבה כמו אלי כולה. סינרה הכחול נמתח על מפשעתה כמו מגן אשכים של מגן אחורי בפוטבול. קיוויתי שהמוסטנג שייכת לה. כיסוי הוויניל של מושבי התא חרק כשהתיישבתי. על השולחן היו פלייסמטים מנייר וספל עפרונות צבעוניים. אלי הסתכלה מבעד לחלון אל צריח אפור שפילח את השמים. שערה הבלונדיני היה מסופר בקו ישר בגובה סנטרה. פניה היו נפולות ואפורות, אומרות תשישות, תבוסה גופנית, אם כי זו גם האירה אותן, כאילו נעשתה חיה יותר.

היא הזמינה מילקשייק דובדבנים וסטייק.

"גם את צריכה לאכול משהו," אמרתי.

"אני אוכל את התפוחי אדמה."

על הצריח לא היה צלב, אבל ברור היה שזוהי כנסייה. מישהו אמר לי פעם שרק מורמונים רשאים להיכנס לכנסייה מורמונית. תהיתי אם זה נכון, ואם כן, מה יש שם בפנים. ציירתי על הפלייסמט שלי את ריצ'רד ניקסון בירוק – כולו פימות זועפות.

המלצרית הביאה את השייק על מגש כסוף. ענן של קצפת ריחף מעליו. אלי התרכזה בו כל-כולה. גידי צווארה נמתחו כשמצצה את הקש. העור על כתפה הימנית היה צרוב באדום עמוק מחלון המכונית.

"לאט לאט," אמרתי. "המוח יקפא לך."

כשהכוס התרוקנה, קיפלה אלי את הקש למשולש. את המשולש מילאה במלח – פירמידה לבנה. סביב ציפורניה נקרש דם יבש.

"הוא ניסה לנשוך אותי," אמרתי.

היא פיצחה גרגר של מלח בציפורן אגודלה. "הוא פצוע ומבוהל."

"טוב, הם יהרגו אותו כאן. כל הציידים האלה." נדתי בראשי לעבר הרחוב הריק.

ברקע התנגנה מוזיקת קאנטרי חרישית והמלצרית צלפה באצבעותיה פעם אחת בלבד כדי להדוף את דלתות הפלדה המיטלטלות ולהיכנס למטבח. מנת ההמבורגר שלי הגיעה מופרדת למרכיביה על הצלחת: חסה, עגבניה, בצל, לחמניה – מסודרים ליד הקציצה. אלי הסתכלה בי כשהרכבתי את המנה ואז הסתכלה בי כשאכלתי. הסטייק שלפניה היה בצורת נוואדה, וצחיח לא פחות ממנה. היה ברור לי שהיא מונה את השניות בראשה – טיק, טיק, טיק. המלצרית נשענה על הדלפק ליד המאפים וגם היא הסתכלה בי. בקושי לעסתי.

כשהגיע החשבון, אלי לא ביקשה קופסה. היא פשוט עטפה את הסטייק במפית נייר ולקחה אותו כמות שהוא, נוטף, ביד חשופה. השארתי טיפ והלכתי אחריה בחיוך מתנצל.

בחוץ עמד באוויר ריח נחושתי חריף של אדי פליטה. צמרמורת של קור התפשטה על זרועותיה החשופות. טיפת מיץ של סטייק נזלה על שוקה. כשיצאנו מפיניקס היה חם. עכשיו החלה החשיכה לרדת על הרי ווסאץ'. הרכסים המושלגים שרטטו תרשים אק"ג ורוד משונן שפניו צפונה. הנחתי את ידי על כתפה וחשתי בעצמותיה.

"רוד עשה את זה," אמרה ופתחה את הדלת האחורית. "אני בטוחה."

נדתי בראשי. "המון אנשים יכלו לעשות את זה."

"זה היה רוד." היא הושיטה את הסטייק לליאון. אמרתי לה להיזהר אבל לא היה בכך צורך. הוא אכל את הסטייק בעדינות והקפיד להרחיק את שיניו מאצבעותיה. אחרי כל נגיסה הוא נד בראשו ובלע את הבשר. המיץ דבק לשפמו. הוא העיף בי מבט זחוח.

"רוד הומו," אמרתי. "אין להם רובים."

ליאון סיים לאכול וליקק את ידה של אלי. "יש להם חתולים."

"היו." צחקתי, לא יכולתי להתאפק.

אלי נשפה נשיפה ארוכה ואיטית ודמיינתי את עצמי כמין טבלה בתוך ראשה. שני טורים, טוב ורע, ולכל אחד מהם מוצמדים קטעי שיחה, דברים שעשיתי, זיכרונות. הטור הרע הלך והתמלא כל הזמן.

"אני עושה את זה בשבילך, את יודעת," אמרתי. "מפסיד עבודה, נוסע כל כך רחוק. כלומר, אכפת לי מליאון."

"באמת?" שאלה.

"ברור." הכעס התחמם בחזי. "אבל הוא חיית בר."

היא לחצה את גולגולתו ועיסתה את בסיסי אוזניו. "אז היית נותן לו למות?"

"את יודעת שזה לא מה שהתכוונתי." אבל אולי כן. הוא עשה לנו בעיות מהיום שהבאנו אותו הביתה. הוא הסריח את המיטה, כרסם את הפנלים, השיר שערות בכל מקום. הייתי מוצא חלקי חתולים זרועים בחצר: כפה תקועה בשער הכניסה, איברים פנימיים על צמחי העגבניות, גולגולת מכורסמת למחצה על מרבד הכניסה. הוא התחיל לנהום בכל פעם שהרמתי קול על אלי.

הוא טמן את סנטרו הארוך והזיפני בתוך ידיה וליקק את פרק ידה. "אנחנו כבר מגיעים, מותק," לחשה. "רק עוד כמה שעות."

הפעלתי את החימום והמשכנו צפונה. זמן-מה שמרתי על מהירות קבועה של 120 – לא ידעתי מה אגיד אם שוטר ידרוש שנעצור בשוליים – אבל אלי המשיכה להסתכל בי ולכן העליתי ל-130. המישורים הריקים הגדולים סגרו עלינו עד שנותר רק משולש האור שהטילו פנסי האורות הגבוהים. הייתי מותש. ראשי כאב. שרירי ירכי דאבו מהטיפוס בין קירות הערוץ כשאני מועד בחושך. ליאון הסתתר בשוחה בין שני סלעים. מצאתי אותו וסחבתי אותו החוצה. נראה שאלי שכחה את כל זה.

היא ישבה מלפנים כשכפות רגליה על המושב, זרועותיה מחבקות את קרסוליה וירכיה צמודות לבטנה. סנטרה ריחף מעל ברכיה. אורות המחוונים זרחו ערפיליים וירוקים על פניה הנפולות. עינה השמאלית קיפצצה והעור המכווץ חשף את דפוס הקמטים לעתיד לבוא. הקשבנו לרדיו עד שהוא התחיל להשתעל והפך לרעש סטטי. ידעתי שלא רחוק מכאן יש בתי משק ושדות מרעה, אבל נדמה היה לי שאם העולם ייגמר פתאום, לא נדע על כך עד הבוקר.

בניסיון להישאר ער דמיינתי אותה עירומה. כמו שהיא, במושב לידי, אבל בלי שמלה ותחתונים. זרועותיה השריריות והדקות מחבקות את ברכיה. העור מעל צלעותיה שרוט וחבול מהטיפוס בערוץ. גופה מקופל מעל עצמו, מהודק אל עצמו, צבעו כצבע החיטה.

הנחתי יד על ברכה. החלקתי אותה מטה, אל המקום שבו מיששתי את שולי התחרה של תחתוניה. היא זזה והתרחקה ממני, הדפה את ידי ומתחה את שמלתה.

טוב, חשבתי. טוב טוב טוב.

סולט לייק סיטי הייתה עיר רפאים מתחת לכביש המהיר: בניינים אילמים ציירו גרם מדרגות לא אחיד של קו המתאר הלילי, המצמוץ האיטי של אורות שדה התעופה. המקדש, על צריחיו ומעקותיו, נראה כטירה אבודה שנתקעה ביבשת לא-לה. בראש גבעה התנוסס ללא ניע דגל ארצות הברית, מואר מלמטה.

מחוץ לגבולות העיר פינו הבתים את מקומם לשדות זרועי ממטרות ענק רכונות. אחת מהן פעלה והטילה קשתות של אדי מים אל תוך הלילה. הזמן האיץ את מהלכו ודילג קדימה. חשבתי על הנשים שידעתי, על המקומות שהכרתי, על שודדים, זאבים. המכונית הייתה חמה כל כך. ראשי צנח ואז נרתע והתרומם.

"אנחנו חייבים לעצור," אמרתי. "לנוח קצת."

"אני אנהג."

החלפנו מקומות בתחנת דלק נוספת. המוכר צפה בנו מבעד לחלון, קיסם שיניים מתגלגל בין שפתיו. הוא היה שחור. שחור ביוטה. בטח לא קל. המוטל הסמוך היה מבנה נמוך של עשרים חדרים שנכרך סביב מגרש חניה. "ת'נדרברד", ציפור הרעם, נכתב בשלט הניאון הכחול. היה לי ברור שהמזרנים שם דקים והסדינים מוכתמים וצהבהבים והקפיצים חדים, אבל לא היה לי אכפת. רציתי רק לשכב. עיניו של ליאון הבהיקו במראה הפנימית. חלק מלשונו השתלשל בין שיניו, ורדרד כמסטיק.

אלי נהגה בשתי ידיים על ההגה, יד אחת בשעה עשר, ושנייה בשתיים. שפתיה נעו מדי פעם. נקמצו לכמעט נשיקה ואז נמתחו בחזרה מעל שיניה.

"אצל הווטרינר הזה יש מיטות?" שאלתי.

"אצלו בבית," אמרה. "לך לישון. אני אעיר אותך."

השענתי את ראשי על המושב. הוא הדיף ריח של פרווה ושתן. המנוע המהם מתחתי ובעיני רוחי ראיתי סוסי ענק ואינדיאנים ענקים, מאה רגליים גובהם, גועשים מעל ההרים האפלים.

כשהתעוררתי, המכונית עמדה. נמצאנו בשולי הדרך וסביב סביב לנו מישור רחב ידיים. פנסי המכונית היו כבויים. שחור צרוף, ומעלינו שדה של כוכבים. מצמצתי וניסיתי לבלוע לחות כלשהי אל פי הצמא. "תראה," לחשה אלי.

ליאון ישב. כפותיו הקדמיות היו תחת גופו, שעונות בחוסר יציבות אל כריכות הספרים המתנועעות. חוטמו היה נעוץ בחלון. גופו הצנום – בן שנתיים, עדיין גור – נטה בזווית מטה, אל גפיו האחוריות הפגועות שנחו על המושב. עיניו נקבעו בתמונה הזערורית של הירח המתמעט, כאילו בו נמצאת התשובה לכל הייסורים.

גבעות הדרום האפלות עלו וירדו כגלים. נשימתו ערפלה את השמשה.

הוא הצמיד את אוזניו האפורות הארוכות אל גולגולתו, פער את פיו ויילל. הצליל, גבוה וחד, פילח את הגג ונישא אל תוך הלילה. נמשך עוד ועוד. נוקב. נואש. כה חזק היה עד שהכאיב לעור התוף שלי.

"לא," אמרתי. "לא לנבוח."

ירכיו רעדו. הוא החליק ונשמט אל הדלת.

גווה של אלי, במושב הנהג, היה מסובב ומתוח אליו, פניה מעוותות, צבע עורה כצבע הירח.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא עצרה לרגע והסתכלה בי. בעיניה החשופות עמד משהו מפחיד: סלידה אולי, או תחילתה של שנאה.

"צא החוצה," אמרה.

הבטתי בה בקהות. קווצות אחדות של שערה דבקו למשענת הראש, ממש מאחוריה, טעונות חשמל.

"בבקשה. תשאיר אותנו רגע לבד."

גיששתי אחר ידית הדלת. משכתי ומשכתי בה עד שאלי רכנה מעלי, הדפה אותי אחורנית בכתפיה ושחררה את המנעול. פתחתי את הדלת. פני עקצצו באוויר הלילה הקר. הזדקפתי המום ואז שבתי ורכנתי אל המכונית. אלי הסתכלה בי בשפתיים מתוחות, גידי צווארה בולטים מעורה. ציפורניו של ליאון שרטו את כיסוי הפלסטיק של המושב האחורי.

"הוא הולך למות," אמרתי וטרקתי את הדלת.

אבנים קטנות התפצחו תחת נעלי הבד שלי. התרחקתי מהכביש המהיר, ירדתי לתעלה ושוב עליתי. הרחתי שלג, עצים. איידהו אולי. חשבתי שאלך קצת עד שאמצא מקום שבו אוכל לצנוח. חגורת אוריון והדובה הגדולה נתלו משני צדי כיפת השמים. לא הצלחתי לזכור אף מערכת אחרת. רק המוני כוכבים.

מר ויקס שוב הזעיק אותי הערב, ואני מביט לאחור אל המסדרון בבית שלי. לא כיביתי את האור במטבח. זה בית ריק וישן מאז שמתה האישה. כשמר ויקס לא מצלצל, אני כותב לכל מי שאני מכיר בעניין הבן שלי. חלק מהמכתבים שלי תמיד חוזרים, אבל אלה שכותבים לי אומרים שאף אחד לא יודע לאן הוא ברח. אני כל הזמן חושב שאולי במקרה הוא יבוא הביתה כשאני לא נמצא, אז אני משאיר אור במטבח ויוצא מהבית.

האוויר קר כמו תמיד, פתיתי השלג מכים לי בכובע, מסתננים לתוך הצווארון. אני שומע את החזירים שלי מתקרבים בנחירות מהסככה, הם חושבים שבאתי להאכיל אותם. אני צריך לתת להם משהו יותר טוב מהעיסה האיומה הזאת, אבל אני לא יכול לפני שאדע בוודאות שהילד שלי במקום בטוח. אמרתי לו לא ללכת להסתכל, שהחזירים פשוט צווחים כי אני לא הורג אותם. הם תמיד צווחים כשהם שמחים, אבל הוא הלך והסתכל. ואז הוא ברח מי יודע לאן.

אני גורף את השלג מהשמשה הקדמית של מפלסת השלג שלי ומטפס פנימה. מושבי הפלסטיק קרים, אבל אני אוהב אותם. הם חלקים ומתנקים בקלות. מפתח הגלגלים מונח במקומו הרגיל ליד המושב שלי. אני מרים אותו ואומד את משקלו ומניח אותו בחזרה. אני מפעיל את מפזר המלח, מוריד את הכף ויוצא לדרך, לפנות את הכביש ההררי.

השלג נערם לחומה בשולי הדרך. שום מכונית לא זזה. הן תקועות בצד, ובזמן שאני עוקף אותן ומפלס, נוצר טור מאחורי, אבל הם תמיד נושרים ממנו. הם לא יודעים כמה זמן ייקח למלח לעבוד. הם טיפשים גמורים. מתרוצצים וממהרים במזג אוויר כזה ובסוף נהרגים. אף פעם לא יושבים בשקט ומחכים שהמלח יעבוד.

אני חושב שאני מתחיל להיות זקן מדי בשביל כל זה. הלוואי שיכולתי לנוח ולצפות בחזירים שלי מזדקנים ומתים. כשהאחרון יהיה על סף מוות, אתן לו את הארוחה הטובה ביותר ואשאיר את השער פתוח. אבל סביר מאוד להניח שזה לא יקרה, כי אני מכיר את הקטע הזה של כביש 60 מאנסטד לגאולי, ואני עושה עבודה טובה. מר ויקס תמיד מתגאה בעבודה המצוינת שלי, וכשאראה מולי את המשאית האחרת, שמפלסת את העלייה של הכביש הזה בצד השני, אני אצפור. זה יהיה מר ויקס שמגיע מגאולי. אני חושב על זה שאף פעם לא פגשתי את מר ויקס מחוץ למפלסת שלג. לפעמים אני מביט החוצה אל הר סיוול ורואה שלג מתקרב, ואז אני מצלצל למר ויקס. אבל אנחנו לא חברים. אנחנו לא מבקרים זה את זה בכלל. אני אפילו לא יודע אם יש לו משפחה.

אני חולף על פני תחנת המנוחה בהוקס נסט, וחבורת טיפשים חדשה מסתדרת בטור מאחורי, אבל מהר מאוד אני שוב לבד. אני מפלס דרך במדרון לכיוון צ'ימני קורנרס, הפנסים שלי הם היחידים בכביש, ופתיתי השלג מסתחררים בצהוב סביב פנס החירום, ובלבן על קשתות הפנסים הקדמיים. אני מחייך למראה הצורות היפות שלהם, אבל אני עייף ורוצה להיות כבר בבית. אני דואג לחזירים. הייתי צריך לתת להם יותר מזון, אבל כשהראשון ימות האחרים יאכלו אותו בן רגע.

אני פונה בפנייה הרחבה בצ'ימני קורנרס ורואה שעומד שם טרמפיסט. מלפנים הוא נראה נקי וגם כמעט קפוא, אז אני עוצר ונותן לו לעלות.

הוא אומר, "הֵיי, תודה, אדוני."

 "לאן אתה צריך?"

"צ'רלסטון."

"יש לך משפחה שם?" אני אומר.

"יש בהחלט, אדוני."

"אני נוסע רק עד גשר גאולי, ואז אני מסתובב חזרה."

"זה בסדר," הוא אומר. הוא נער מנומס.

הטיפשים שוב נאספים מאחורי וההילוכים הנמוכים שלי מייללים הלאה מהם. מצדי שייפלו מההר.

"זה לא מזג אוויר לשוטט בו בדרכים," אני אומר.

"בהחלט לא, אבל בנאדם צריך להגיע הביתה."

"למה לא לקחתָ אוטובוס?"

"אוי, אוטובוסים הם מסריחים," הוא אומר. הבן שלי תמיד דיבר ככה.

"מאיפה אתה בא?"

"רואנוק. עבדתי אצל מישהו שנה שלמה. נתן לי חופשה לחג המולד וקצת כסף קטן."

"נשמע שהוא איש טוב."

"בהחלט טוב. יש לו חווה מחוץ לעיר – סוסים – בחיים לא ראית סוסים כאלה. בשנה הבאה הוא ייתן לי לעבוד עם הסוסים."

"לי יש חווה, אבל נשארו לי רק כמה חזירים."

"חזירים זה עסק טוב," הוא אומר.

אני מסתכל בו. "ראית פעם חזיר מת?" אני מחזיר את המבט אל הכביש המושלג.

"בטח."

"חזירים לא מתים בקלות. ראיתי אנשים מתים במלחמה יותר בקלות מאשר חזיר בשחיטה."

"אף פעם לא שמתי לב. ירינו בהם וגמרנו איתם די במהירות. הם באמת היו רצים ומשתוללים, אבל אז הם מתים."

"אולי."

"מה אפשר לעשות עם חזיר אם לא שוחטים אותו? למכור אותו?"

"החזירים שלי הם חזירים זקנים. אין מה לעשות איתם. אני פשוט נותן להם למות. אני מתפרנס מחתיכת הכביש הזה כל חורף. אני לא צריך הרבה."

הוא אומר, "אין לך ילדים?"

"הבן שלי ברח כשאשתי מתה. אבל זה היה לפני די הרבה זמן."

הוא שותק שתיקה ארוכה. במקומות שבהם הדרך פנויה אני מעלה את הכף ונוסע יותר לאט, לאפשר לכמות גדולה יותר של מלח להתפזר מאחור. במראה אני רואה את פנסי המכוניות שמנסות להתגנב מאחורי.

ואז הטרמפיסט אומר פתאום, "מה הבן שלך עושה עכשיו?"

"הוא היה שוליה בבניין לפני שהוא ברח."

"יש בזה הרבה כסף."

"אני לא יודע. הוא רק סחב אז מלט ולבֵנים."

הוא שורק. "עשיתי זה במשך שבועיים בקיץ. בחיים לא כאב לי ככה."

"זאת עבודה קשה," אני אומר. אני חושב לעצמי שלבחור הזה יש שרירים לא רעים אם הוא יכול לעבוד בבניין.

אני רואה את פנסי המפלסת של מר ויקס מתקדמים לעברנו. אני מעביר להילוך ראשון. אני לא ממהר. "תתכופף," אני אומר. "אני אסתבך אם ידעו שאספתי אותך."

הנער משתופף במושב, ופנסי המפלסת של מר ויקס מאירים לתוך תא הנהג שלי. אני מנופף אל תוך האורות בלי לראות את מר ויקס, ואנחנו צופרים כשאנחנו חולפים זה על פני זה. עכשיו אני מתקרב למרכז. אני רוצה לעשות עבודה טובה ולפנות את כל השלג, אבל טור המכוניות שמאחורי מר ויקס מתקרב לעברי, ואני נהיה עצבני. אני לא רוצה לגרום שום תאונה. הבחור מזדקף ומתחיל שוב לדבר, ואני נלחץ.

"קצת פחדתי לעבור דרך מחוז פאייט," הוא אומר.

"אהה," אני אומר. אני מנסה לא לשפשף שום מכונית.

"לעזאזל, הרבה טרמפיסטים נהרגים כאן."

מישהו צופר בכוח כשהוא חולף על פני, אבל אני חייב לפנות את מה שהשאיר מר ויקס, וכל הזמן אני מתקרב מדי למרכז.

הנער אומר, "העצמות האלה של החייל – אלוהים, זה היה מפחיד."

המכונית האחרונה נדחקת ועוברת, אבל הכתפיים והגב שלי רועדים ואני מזיע.

"החייל ההוא," הוא אומר. "שמעת על זה?"

"אני לא יודע."

"מצאו את התרמיל שלו בקרקעית של לאברס ליפ. כל הציוד שלו היה שם, וגם העצמות שלו."

"אני זוכר. באמת חבל." השלג מצייר תמונות יפות כל כך מול הפנסים, והצפייה בהן מרגיעה אותי.

"היה גם איזה מפגר אחד שנהרג פה למעלה. הוא היחיד שמצאו אותו עם כל הבשר עליו. כל האחרים, מצאו רק את העצמות."

"כבר שנים לא מצאו כאן כלום," אני אומר. השלג הזה גורם לי לחשוב על צרפת. אני מפהק.

"אני לא יודע," הוא אומר. "אולי זה שחיסל את כולם מת."

"אני משער שכן," אני אומר.

לאט-לאט מופיעה תחתית הגבעה, ואנחנו נוסעים הלאה לגאולי, מפנים את הקטע שליד ניו ריוור. הנער מעשן ובוהה בשלג.

"בחורף 44' ירד שלג כזה בצרפת," אני אומר. "הייתי בצנחנים, וזרקו אותנו לתוך מקום מלא גרמנים. המחלקה שלי כבשה בית חווה בלי לירות ירייה אחת."

"לעזאזל," הוא אומר. "השתמשתם בסכינים?"

"שברנו להם את המפרקת," אני אומר, ואני רואה את החיילים שלי מועדים לתוך דיר החזירים. אנשים מתים בקלות כזאת.

אנחנו מגיעים לגאולי, הדרך שם כבר פונתה בידי משאיות אחרות. אני עוצר בצד וטור המכוניות עוקף אותי במתזים של שלג. אני תופס את מפתח הגלגלים.

"תן לי את הפנס שלי, ילד. הוא מתחת למושב."

הוא מתכופף לפנים, ממשש מתחת למושב ואחורי ראשו פונים אלי. אבל אני הרבה יותר מדי עייף עכשיו, ואני לא רוצה לנקות את המושב.

"הוא לא שם, אדוני."

"טוב," אני אומר. אני מסתכל על פנסי המכוניות. טיפשים.

"שוב, תודה," הוא אומר. הוא קופץ אל הקרקע, ואני צופה בו צועד לאחור, מועד. אני כמעט עייף מדי לנהוג הביתה. אני יושב וצופה בנער הולך אחורנית עד שאחת המכוניות עוצרת לו. אני חושב לעצמי שהוא נער מנומס, ושיש לו מזל שהוא מצליח לתפוס טרמפים בלילה.

כל הדרך במעלה ההר אני סופר את החיילים בצרפת, ואני חייב לעצור ולספור שוב. אני אף פעם לא מתקדם מעבר ללילה ההוא בשלג. מר ויקס חולף על פני וצופר, אבל אני לא צופר. פעם אחר פעם אני מנסה לספור ולא מצליח.

אני עוצר ליד הבית. החזירים שלי רצים מהסככה שבחצר האחורית ונוחרים לעברי. אני עומד ליד המפלסת ומביט בקשתות האור הראשונות מעל הר סיוול, מבעד לענפי העצים המושלגים. מכוניות חולפות בשריקה בדרך הפנויה. האור במטבח עוד דולק, ואני יודע שהבית ריק. החזירים שלי בוהים בי, נוחרים ליד האבוס. הם מחכים לי שאאכיל אותם, ואני הולך אל הדיר.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty