Write Stories

Nil sapientiǽ odiosius acumine nimio

Seneca 1

בערב סעוּר אחד בפאריז, בסתיו 18.., נהניתי עם רדת החשכה מפינוק כפול של הרהורים ומקטרת-חרס, בחברת ידידי ק' אוגוסט דוּפֶּן, בספרייתנו הקטנה – קיטון הספרים שבירכתי הדירה בקומה השלישית, רחוב דינו 33, רובע סן ז'רמן. שעה לפחות שמרנו על שתיקה עמוקה; לכל צופה אקראי היה כל אחד משנינו עשוי להיראות עסוק בכל-מאודו בהתבוננות במערבולות העשן המסתלסלות, שהעיקו על האוויר בחדר. אבל אני דנתי בלבי בנושאים מסוימים שהיו חומר לשיחתנו מוקדם יותר באותו ערב; כוונתי לפרשה של רחוב מוֹרְג, ולתעלומת הרצח של מארי רוֹזֶ'ה. לפיכך נראה לי כְּמֵעֵין צירוף-מקרים שדלת הדירה נפתחת לרווחה, ונכנס מכרנו הוותיק, מִסְיֶה ג', המפקח הכללי של משטרת פאריז.

קיבלנו אותו בלבביות; שכן האיש היה משעשע כמעט כפי שהיה ראוי לבוז, ולא ראינו אותו שנים אחדות. ישבנו עד כה בחושך, ודוּפֶּן קם עכשיו בכוונה להדליק מנורה, אך חזר והתיישב בלי להדליק כששמע את ג' אומר שהוא בא להיוועץ בנו, או ליתר דיוק, לשמוע את חוות-דעתו של ידידי באיזה עניין רשמי שהוא ממש צרה-צרורה.

"אם הוא דורש מחשבה", העיר דוּפֶּן בעודו מתאפק מהצתת הפתיל, "נבחן אותו ביתר יעילות בחושך".

"עוד אחד מרעיונותיך המוזרים", אמר המפקח הכללי, שהיה לו מנהג לכנות "מוזר" כל דבר שמעֵבר להשגתוֹ, וכך חי לו בלב אינספור "מוזרויות".

"נכון מאוד", אמר דוּפֶּן והגיש לאורחו מקטרת והדף לעברוֹ כיסא נוח.

"ומה הקושי עכשיו?" שאלתי. "לא רצח חדש, אני מקווה".

"לא-לא; שום דבר בכיוון. למען האמת, העסק פשוט ביותר, ואין בלבי ספק שאנו מסוגלים להסתדר אתו יפה-מאוד בעצמנו; אבל חשבתי שדוּפֶּן ישמח לשמוע את הפרטים, כי הוא מוזר כל-כך".

"פשוט ומוזר", אמר דוּפֶּן.

"בהחלט כן; וגם לא ממש. למען האמת, כולנו דֵי מתפלאים איך דבר יכול להיות כל-כך פשוט ובכל-זאת לבלבל אותנו לגמרי".

"אולי דווקא פשטותו של העניין היא שמטעה אתכם", אמר ידידי.

"איזה שטויות אתה מדבר!" ענה המפקח וצחק מכל הלב.

"אולי התעלומה קצת פשוטה מדי", אמר דוּפֶּן.

"ריבונו של עולם! מי שמע על רעיון כזה!"

"אולי היא קצת מובנת-מאליה מדי".

"חה! חה! חה! – חה! חה! חה! – חִי חִי חִי!" שאג האורח שלנו, משועשע עמוקות. "אוי, דוּפֶּן, אתה פשוט עוד תהרוג אותי!"

"ועל מה, בעצם, אנחנו מדברים?" שאלתי.

"מיד אספר לכם", השיב המפקח הכללי ופִּיפְפֵּף פִּפְפּוּף ארוך, יציב ומהורהר במקטרת, והסדיר את עצמו בכיסאו. "אספר לכם בקיצור ומרץ; אבל לפני שאתחיל, הרשו לי להזהיר אתכם שנדרשת כאן סודיות עליונה, וכי אם ייוודע שגיליתי משהו למישהו, קרוב-לוודאי שאאבד את משרתי".

"הַמְשֵׁךְ", אמרתי.

"או לא", אמר דוּפֶּן.

"אז טוב; קיבלתי מידע אישי, ממקור רם-דרג ביותר, שמסמך מסוים בעל חשיבות עליונה נגנב מחדרי-המגורים המלכותיים. ידוע מי גנב אותו; בלי צל של ספק; ראו אותו בשעת מעשה. ידוע גם שהמכתב עדיין ברשותו".

"כיצד ידוע?" שאל דוּפֶּן.

"אפשר להסיק בבירור", השיב המפקח הכללי, "מאופיו של המסמך, וגם מכך שלא הופיעו תוצאות מסוימות שהיו נובעות מיציאתו של המסמך מרשותו של הגנב – כלומר, מן השימוש שהוא היה עושה בו, כפי שהוא בלי ספק מתכנן".

"אמור דברים קצת יותר מפורשים", אמרתי.

"טוב, אוכל להסתכן ולומר רק שהמסמך נותן בידי מי שמחזיק בו כוח מסוים בחוגים מסוימים שבהם יש לכוח כזה ערך רב", המפקח הכללי חיבב את לשון הדיפלומטיה.

"עדיין איני מבין בדיוק", אומר דוּפֶּן.

"לא? אם כן; חשיפת המסמך לאדם שלישי, שיישאר כאן בלי שם, תערער את השם-הטוב של אישיות רמת-מעלה ביותר; והעובדה הזאת מעניקה למחזיק המסמך שליטה על האישיות המהוללת שכבודה ושלומה עומדים בסכנה כזאת".

"אבל השליטה הזאת", התערבתי, "תלויה בכך שהגנב יֵדע שהאישיות אכן יודעת מיהו הגנב. מי היה מעז –"

"הגנב", אמר ג', "הוא השר ד', שמעז לעשות כל דבר, ראוי או לא. שיטת הגנבה היתה מחוכמת לא פחות מנועזת. את המסמך האמור – מכתב, למען האמת – קיבלה האישיות הנגנבת כשהיתה לבדה בחדר הפרטי המלכותי שלה. בעת שעיינה בו היא הופתעה מכניסתו של איש-המעלה האחר, שממנו במיוחד רצתה להסתיר את המכתב. לאחר ניסיון נחפז וכושל לדחוף את המכתב למגירה, היא נאלצה להניח אותו, פתוח כפי שהיה, על שולחן. אבל על הדף למעלה היתה כתובה הכתובת, והתוכן לא נחשף, המכתב חמק מתשומת-הלב. ברגע המכריע הזה נכנס השר ד'. עין הנץ שלו קלטה מיד את המסמך, והוא זיהה את כתב-היד של הכתובת, ראה את המבוכה של הגברת הנמענת, וירד לסודהּ. אחרי דיון כלשהו בעניינים שוטפים, מהיר כדרכו, הוא שלף מכתב דומה במקצת למכתב האמור, פתח אותו, העמיד פנים שהוא קורא אותו, והניח אותו קרוב מאוד למכתב האחר. הוא חזר לשוחח, במשך חמש-עשרה דקות, על ענייני המדינה. לבסוף, כשעמד לצאת, לקח מן השולחן את המכתב שלא שייך לו. בעלת-המכתב החוקית ראתה, אך כמובן לא העזה להפנות תשומת-לב למעשה בנוכחות האדם השלישי שעמד ממש לידה. השר הסתלק והשאיר אחריו על השולחן את המכתב חסר-החשיבות שלו".

"הנה, אם כן", אמר לי דוּפֶּן, "קיבלת בדיוק מה שדרשת כדי שהשליטה תהיה מושלמת – הגנב יודע שהאישיות אכן יודעת מיהו הגנב".

"כן", ענה המפקח הכללי; "והכוח שהושג כך מופעל כבר כמה חודשים, למטרות פוליטיות, במידה מסוכנת מאוד. האישיות הנגזלת משתכנעת מיום ליום יותר ויותר בצורך להחזיר לידה את המכתב. אבל כמובן אי-אפשר לעשות את הדבר בגלוי. בקיצור, ברוב ייאושה היא מסרה את העניין לטיפולי".

"אלא למי?" אמר דוּפֶּן בלב מערבולת מושלמת של עשן, "נראה לי שאי-אפשר לרצות, או אפילו לדמיין, מטפל פיקח יותר".

"אתה מחמיא לי", השיב המפקח הכללי; "אבל ייתכן שדעה דומה הובאה בחשבון".

"ברור", אמרתי, "שכפי שהערת – המכתב עדיין ברשותו של השר; כי הלוא ההחזקה בו, ולא השימוש בו, היא שמעניקה את הכוח. עם השימוש בו הכוח נעלם".

"אמת", אמר ג'; "ומתוך ההכרה הזאת אני פועל. ראשית, דאגתי לערוך חיפוש מדוקדק במעונו של השר; וכאן היה הקושי העיקרי שלי, הצורך לערוך את החיפוש בלי ידיעתו. מעל לכל הוזהרתי על הסכנה שתתעורר אם תהיה לו סיבה לחשוד בכוונות שלנו".

"אבל", אמרתי, "אתה הלוא מומחה בחקירות כאלה. לא פעם ראשונה ולא שנייה שמשטרת פאריז עושה דבר כזה".

"בהחלט; ולכן לא התייאשתי. גם ההֶרגלים של השר נתנו בידי יתרון גדול. לעתים קרובות הוא נעדר מביתו כל הלילה. אין לו משרתים רבים. הם ישנים רחוק ממגורי אדונם, ומאחר שרובם נפוליטנים, קל לשׁכֵּר אותם. כידוע לך, יש לי מפתחות שפותחים כל חדר ולשכה בפאריז. במשך שלושה חודשים לא היה לילה שלא ביליתי את רובו, באופן אישי, בחיפושים במעונו של ד'. כבודי עומד כאן למבחן, וגם, אגלה לכם סוד גדול, הפרס עצום. לכן לא זנחתי את החיפושים עד שהייתי בטוח לגמרי שהגנב פיקח ממני. לדעתי בדקתי כל פינה וכל מקום-סתר שיעלו על הדעת".

"האם לא ייתכן", הצעתי, "שגם אם המכתב מצוי ברשותו של השר, דבר שאינו מוטל בספק, הוא החביא אותו במקום אחר ולא במעונו?"

"כמעט לא-אפשרי", אמר דוּפֶּן. "מצב-העניינים המיוחד בימים אלה בחצר, ובייחוד מצבם של אותם תככים שידוע כי ד' מעורב בהם, הופכים את זמינותו המיידית של המסמך – את היכולת לשלוף אותו תוך רגע – לחשובות כמעט כמו עצם החזקתו".

"היכולת לשלוף אותו?" אמרתי.

"כלומר, במטרה להשמידו", אמר דוּפֶּן.

"אמת", אמרתי. "ברור איפוא שהמסמך נמצא במעון של השר. מותר לנו להניח שהאפשרות שהוא מוחבא על גופו לא באה בחשבון".

"לגמרי", אמר המפקח הכללי. "הוא נשדד פעמיים, כאילו בידי שודדים, שעשו חיפוש מדוקדק על גופו בהשגחתי האישית".

"יכולת לחסוך לעצמך את הטרחה הזאת", אמר דוּפֶּן. "ד', אני מניח, לא שוטה מוחלט, ואם כך, ודאי ציפה לשודדים כדבר מובן-מאליו".

"לא שוטה מוחלט", אמר ג', "אבל לעומת זאת הוא משורר, ונדמה לי שהמרחק בין השניים לא גדול".

"אמת", אמר דוּפֶּן לאחר יניקה ארוכה ומהורהרת מן המקטרת שלו, "אף-על-פי שבעצמי חטאתי פה-ושם בחרזנות".

"אולי תואיל לתאר לנו", אמרתי, "את החיפוש לפרטיו".

"העובדה היא שלא מיהרנו, וחיפשנו בכל מקום. יש לי ניסיון ארוך בעניינים האלה. סרקתי את כל הבניין, חדר אחרי חדר; הקדשנו את הלילות של שבוע שלם לכל חדר. ראשית, בדקנו את הרהיטים של כל חדר. פתחנו כל מגירה אפשרית; ואני משער שאתם יודעים שבשביל איש-משטרה מאומן כראוי לא קיים דבר כמו מגירה סודית. מי שנותן למגירה 'סודית' לחמוק ממנו בחיפוש כזה הוא פשוט טיפש. הדבר כל-כך פשוט. לכל ארון יש נפח מסוים – חלל – שצריך להצדיק אותו. לשם כך יש לנו סרגלים מדויקים. החלק החמישים של קו לא יכול להיעלם מעינינו. מן הארונות פנינו לכיסאות. בדקנו את הריפודים בעזרת המחטים הארוכות הדקות שראיתם אצלי. מן השולחנות הסרנו את הטבלות.

"למה?"

"לפעמים מי שרוצה להסתיר איזה חפץ מסיר את טבלת השולחן, או לוח דומה של כל רהיט אחר, ואז הוא קודח וחופר ברגל, מניח את הפריט בחלל שנוצר, ומחזיר את הלוח. שימוש דומה עושים בחלק העליון או התחתון של רגלי מיטות".

"ואי-אפשר לגלות את החלל בעזרת נקישות?"

"בשום אופן לא – אם לאחר הכנסת החפץ ממלאים סביבו בכמות מספקת של צמר-גפן. חוץ מזה, במקרה שלנו נאלצנו להימנע מרעש".

"אבל לא יכולתם להסיר – לא יכולתם לפרק לחתיכות – את כל הרהיטים שאפשר להניח בהם חפץ בצורה שתיארת. מכתב ניתן להדק לגליל לולייני דק, לא שונה בהרבה בצורה או בנפח ממסרגה גדולה, ובצורה הזאת אפשר להכניס אותו, למשל, למוט שמחבר בין רגליים של כיסא. הרי לא פירקתם לגורמים כל כיסא!"

"ודאי שלא; אבל עשינו משהו מחוכם מזה – בדקנו את כל המוטות של הכיסאות בבית, וגם את כל החיבורים של הרהיטים, בעזרת מיקרוסקוֹפּ רב-עוצמה. אילו היו נשארים עליהם עקבות של איזו פגיעה מן הזמן האחרון, היינו מגלים אותן מיד, גרגר אחד ויחיד של אבק-מקדחות, למשל, היה בולט כמו תפוח. כל אי-סדר בהדבקה – כל פער יוצא-דופן בחיבורים – היה בהם די לעורר חשד".

"אני מניח שבדקת את המראות, בין הגב לזכוכית, ושחיטטת במיטות ובמצעים, וגם בווילונות ובשטיחים".

"מובן-מאליו; וכשסיימנו לבדוק כך כל חלקיק של ריהוט, בדקנו את הבית עצמו. חילקנו את השטח למשבצות, שמיספַּרנו אותן, כדי לא לדלג על אף-אחת; ואז סרקנו במיקרוסקוֹפּ, כמו קודם, כל סנטימטר מרובע בכל הבית, כולל שני הבתים שצמודים אליו".

"שני הבתים הצמודים!" קראתי; "עניין לא פשוט".

"לא פשוט; אבל הפרס שהוצע עצום".

"כללת גם את השטח שמחוץ לבתים?"

"כל השטח מרוצף בלבנים. החיפוש היה קל יחסית. בדקנו את הטחב בין הלבנים, ומצאנו שלא נפגע".

"חיפשתם כמובן בין המסמכים של ד', ובתוך ספרי הספרייה?"

"ברור; פתחנו כל חבילה וכל צרור; ולא רק שפתחנו כל ספר, אלא גם הפכנו דף אחרי דף בכל כרך, לא הסתפקנו בניעור כמנהגם של כמה מן השוטרים שלנו. גם מדדנו את עובי הכריכה של כל ספר, במדידה הכי מדויקת, והעברנו כל אחת מהן בקנאות תחת המיקרוסקוֹפּ. אם טיפל מישהו בזמן האחרון בכריכות, לא היה סיכוי שלא נגלה. חמישה או שישה כרכים, שזה לא כבר חזרו מן הכורך, בדקנו בזהירות לאורך, בִּמחטים".

"חקרתם את הרצפות מתחת לשטיחים?"

"בלי ספק. הסרנו כל שטיח, ובדקנו את הלוחות במיקרוסקוֹפּ".

"ואת טפיטי הקירות?"

"כן".

"במרתפים הסתכלתם?"

"הסתכלנו".

"אם כך", אמרתי, "טעית בשיקולים שלך, והמכתב לא בבית, בניגוד להנחה שלך".

"אני חושש שאתה צודק", אמר המפקח הכללי. "ועכשיו, דוּפֶּן, מה היית מייעץ לי לעשות?"

"לעשות חיפוש חדש מדוקדק בבית".

"אין שום צורך", השיב ג'. "אני בטוח שהמכתב לא בבית, לא פחות מכפי שאני בטוח שאני נושם".

"אין לי עצה טובה יותר", אומר דוּפֶּן. "יש לך, כמובן, תיאור מדויק של המכתב?"

"אה, כן!" וכאן, לאחר ששלף פנקס-רשימות, החל המפקח הכללי להקריא תיאור מפורט של מראהו הפנימי, ובייחוד החיצוני, של המסמך הנעדר. מיד לאחר שסיים את הקריאה הקפדנית של התיאור יצא האדון החביב לדרכו, מדוכדך יותר משראיתיו אי-פעם.

כעבור כחודש הוא חזר לביקור נוסף, ומצא אותנו שרויים בעיסוק דומה מאוד לקודֵם. הוא לקח לו מקטרת וכיסא, ופתח בשיחה רגילה. לבסוף אמרתי:

"אבל ג', מה עם המכתב הגנוב? אני משער שסוף-סוף החלטת שאין שום אפשרות להערים על השר?"

"יימח שמו, אני אומר – כן; בכל-זאת ערכתי חיפוש נוסף, כפי שדוּפֶּן הציע – אבל טרחת-שווא, כמו שידעתי שיהיה".

"כמה, אמרת, הוצע לך כפרס?" שאל דוּפֶּן.

"הרבה, הרבה מאוד – סכום נדיב מאוד – לא הייתי רוצה לנקוב בסכום המדויק; אבל דבר אחד אני מוכן לומר, שלא אתנגד להעניק המחאה אישית של חמישים-אלף פרנק לכל מי שישיג בשבילי את המכתב. למעשה, חשיבות העניין גוברת מיום ליום; וסכום הפרס הוכפל לא-מזמן. אבל גם אילו שולש לא הייתי יכול לעשות יותר משעשיתי".

"דווקא כן", אמר דוּפֶּן בדיבור אטי, בין יניקה ליניקה ממקטרת-החרס שלו. "אני באמת – חושב, ג' – שלא השקעת – בעניין הזה – את כל המאמצים. אתה יכול – לעשות קצת יותר, אני חושב, מה?"

"איך? – באיזו דרך?"

"למשל פָּאף-פָּאף – יכולת פָּאף-פָּאף – להעסיק יועץ, מה? – פָּאף-פָּאף-פָּאף. אתה זוכר מה שמספרים על אברנתי?"2

"לא; שיילך לעזאזל אברנתי!"

"בהחלט! שיילך לעזאזל וברוך-הבא. אבל הָיֹה-הָיָה שקמצן עשיר תיכנן לסחוט מאברנתי חוות-דעת רפואית. לשם כך הוא פתח בשיחה רגילה עם הרופא בסיטואציה חברתית, והעלה את המקרה שלו בתור מקרה של מישהו דמיוני.

"'נניח', אמר הקמצן, 'שסימני המחלה שלו הם כך וכך; אז מה, דוקטור, מה אתה היית אומר לו לקחת?'

"'לקחת?' אמר אברנתי, 'פשוט מאוד, לקחת עצה מהרופא שלו'".

"אבל", אמר המפקח הכללי, נבוך קמעה, "אני מוכן בהחלט לקבל עצה, ולשלם תמורתה. באמת אשלם חמישים-אלף פרנק למי שיסייע לי".

"אם כך", ענה דוּפֶּן, ופתח מגירה, והוציא ממנה פנקס-המחאות, "אתה יכול לכתוב לי המחאה על הסכום שהזכרת. לאחר שתחתום עליה, אמסור לך את המכתב".

נדהמתי. המפקח הכללי נראה כהלום-רעם. דקות אחדות נשאר שותק ודוֹמם והביט בידידי כלא-מאמין בפה פעור ובעיניים שנדמו כיוצאות-מחוריהן; אז כנראה התעשת במידה מסוימת, תפס עט, ולאחר כמה הפסקות ובְהִיות ריקות, מילא המחאה על-סך חמישים-אלף פרנק, חתם עליה, והושיט אותה מעֵבר לשולחן לדוּפֶּן. הלה בחן אותה בזהירות והכניס אותה לארנקו; ואז פתח במפתח מכתבה, הוציא ממנה מכתב, ונתן אותו למפקח. איש המשטרה חטף אותו בייסורי חדווה מושלמים, פתח אותו ביד רועדת, העיף מבט מהיר בתוכנו, ואז נדחק ונחבט בכיוון הדלת וחש לצאת מן החדר ומן הבית בלי דקדוקים של טקס ובלא שיצאה מפיו ולוּ מלה אחת למן הרגע שדוּפֶּן הורה לו לכתוב את ההמחאה.

לאחר לכתו החל ידידי לספק כמה הסברים.

"אנשי המשטרה הפאריזאית", אמר, "יעילים מאוד בדרכם. הם חרוצים, מחוכמים, ערמומיים ובקיאים היטב בַּידע שעיקר חובותיהם לכאורה תובע מהם. לפיכך כשפירט באוזנינו ג' את אופן החיפוש שלו בדירתו של ד', הייתי בטוח לגמרי שחקירתו היתה מסְפקת – בכל מה שהושקע בו מאמץ".

"בכל מה שהושקע בו מאמץ?"

"כן", אמר דוּפֶּן. "האמצעים שננקטו לא רק שהיו הטובים בסוגם, אלא גם בוצעו באופן מושלם. אילו נמצא המכתב בתחום חיפושיהם, היו הבחורים האלה מוצאים אותו, בלי שמץ של ספק".

פשוט צחקתי – אף היה דומה שדבריו נאמרים ברצינות גמורה.

"האמצעים, אם כן", המשיך, "היו טובים בסוגם, והופעלו היטב; חסרונם היה באי-התאמתם למקרה ולַאיש. מערכת משאבים מחוכמים ביותר משמשת למפקד כמין מיטת-סדום שהוא מכניס אליה בכוח את תוכניותיו. אבל הוא טועה בהתמדה בכך שהוא מעמיק מדי, או שטחי מדי, ביחס לבעיה הספציפית; הרבה ילדי בית-ספר מיטיבים לחשוב ממנו. הכרתי ילד בן שמונה בערך, שהצלחתו לנחש במשחק 'זוג או פֶּרֶט' עוררה התפעלות כללית. המשחק פשוט, ומשחקים בו בגולות. מְשחק אחד מחזיק בכף ידו כמה גולות ושואל מְשחק אחר אם מִספרן זוג או פֶּרֶט. אם הלה ניחש נכון, הוא זוכה באחת; אם טעה, הוא מפסיד אחת. הילד המדובר זכה בכל הגולות של בית-הספר. ברור שהיה לו איזשהו עקרון ניחוש; הוא הסתמך אך-ורק על התבוננות ביריביו ועל אומדן פיקחותם. למשל, יריבו גולם גמור, ומרים את ידו הקפוצה ושואל, 'זוג או פֶּרֶט?' ותלמיד בית-הספר שלנו משיב 'פֶּרֶט' ומפסיד – אבל בסיבוב השני הוא משיב 'פֶּרֶט' וזוכה: הוא אמר בלבו, 'הגולם החזיק בסיבוב הראשון זוג, ומידת ערמומיותו מספיקה בדיוק להחזקת פֶּרֶט בסיבוב השני; אנחש איפוא פֶּרֶט'. ואם היה מדובר בגולם מדרגה אחת פחות, הוא היה חושב כך: 'הילד הזה ראה שבפעם הראשונה ניחשתי פֶּרֶט, ובפעם השנייה הוא יאמר לעצמו בדחף הראשוני להחליף, פשוט, מזוג לפֶרֶט, כמו הגולם הראשון: אבל במחשבה שנייה הוא יגיע למסקנה שזה שינוי פשוט מדי, ולבסוף יחליט על זוג, כמו בפעם הראשונה. אנחש איפוא זוג'. והוא מנחש זוג, וזוכה. אופן החשיבה הזה של התלמיד, שחבריו כינו אותו 'בר-מזל' – מהו בסופו של דבר באמת?"

"הוא, פשוט, הזדהות", אמרתי, "הזדהות של מחשבתו עם מוחו של היריב".

"בדיוק", אמר דוּפֶּן. "וכששאלתי את הילד באילו אמצעים הוא הצליח להשיג את ההזדהות השלמה שהובילה להצלחתו, קיבלתי את התשובה הבאה: 'כשאני רוצה לגלות כמה מישהו חכם, או כמה הוא טיפש, או כמה הוא טוב, או כמה הוא מרושע, או מה הוא חושב ברגע זה, אני מתאים לַפנים שלי, הכי מדויק שאפשר, את ההבעה של הפנים שלו, ואז אני מחכה לראות איזה מחשבות או רגשות יצוצו במוח שלי או בלב שלי, שכאילו יתאימו להבעת-הפנים'. התשובה הוז של התלמיד מונחת בתשתיתו של כל העומק המדומה שייחסו לרוֹשְׁפוּקוֹ, ללָה בְּרוּיֶר, למקיאוולי ולקמפנֶלָה".3

"וההזדהות", אמרתי, "של שכלו של החושב-ההגיוני עם מוחו של יריבו תלויה, אם הבנתי נכון, בַּדיוק של הקצאת השכל ליריב".

"מבחינת ערכה המעשי היא אכן תלויה בכך", השיב דוּפֶּן, "והמפקח וחבורתו נכשלים לעתים קרובות כל-כך; ראשית, בגלל היעדרה של ההזדהות הזאת, ושנית, בגלל הקצאה לקויה, או בעצם היעדר הקצאה לאינטלקט שעומד מולם. הם מביאים בחשבון רק את הרעיונות התחבלניים שלהם-עצמם; וכשהם מחפשים משהו מוחבא, הם פונים רק אל האופן שבו הם-עצמם היו מחביאים אותו. בדבר אחד הם צודקים – בכך שהתחבלנות שלהם מייצגת נאמנה את זו של ההמונים; אבל כשהערמומיות של העבריין האינדיבידואלי שונה באופיהּ מזו שלהם, העבריין מביס אותם כמובן. זה קורה תמיד כשהיא עולה על ערמומיותם-שלהם, ובדרך-כלל גם כשהיא נופלת ממנה. הם אינה מגוונים את העקרונות של חקירותיהם; במקרה הטוב, בדרבונו של מקרה-חירום יוצא-דופן – או של פרס בלתי-רגיל – הם מרחיבים, או מקצינים, את אופני הפעולה הישנים שלהם, מבלי לגעת בעקרונות. מה, למשל, נעשה במקרה הזה של ד' כדי לשנות את עקרון הפעולה? מה הם כל הקידוחים, והחיטוטים, והנקישות, והבדיקות תחת מיקרוסקוֹפּ, וחלוקת שטח הבניין למשבצות ממוספרות – מה הם כולם אם לא הקצנת יישומו של עיקרון אחד, או מערכת עקרונות, של חיפוש, המבוססים על מערכת הרעיונות האחת באשר לתחכום האנושי, המערכת שהמפקח הכללי הורגל אליה ברוּטינה של עבודתו במשך שנים? האם לא ראית שהוא קיבל כמובן-מאליו שכל בני-האדם מחביאים מכתב – אם לא ממש בחור שנקדח ברגל של כיסא, כי אז, לפחות, בחור או בפינה נידחים כלשהם, שהעלה אותם על הדעת אותו הלך-מחשבה אשר מביא אדם להחביא מכתב בחור שנקדח ברגל של כיסא? והאם אינך רואה גם שמקומות החבאה כה מובחרים מתאימים רק למקרים רגילים, ורק בעלי שכל רגיל יאמצו אותם; שכן, בכל מקרי ההחבאה ניתן לשער, ומשערים, קודם-כל היפטרות מן החפץ המוחבא – היפטרות בדרך המובחרת הזאת; ולכן, גילוי החפץ לא תלוי כלל וכלל בחריפות שכלו של המחפש, אלא רק בדקדקנותו, סבלנותו ונחישותו; וכשהמקרה בעל חשיבות – או אם הפרס גדול במיוחד, דבר שבעיניים משטרתיות אינו שונה במהותו – מעולם לא נשמע שהתכונות האמורות לא השיגו את מטרתן. עכשיו תבין לְמה התכוונתי כשאמרתי שאילו הוסתר המכתב הגנוב אי-שם בתחום החיפושים של המפקח הכללי – במלים אחרות, אילו היה העיקרון של הסתרתו מובן במסגרת העקרונות של המפקח – היה גילויו עניין ודאי. אבל נושא-התפקיד הזה הובך לחלוטין; והמקור הרחוק של תבוסתו היה בהנחה שלו שהשר שוטה, וזאת משום שרכש לו שם כמשורר. כל השוטים הם משוררים; כך מרגיש המפקח הכללי, והוא אשם רק ב-non distribution medii,4 ומתוך כך הוא מניח שכל המשוררים שוטים.

"אך האם הוא באמת המשורר?" שאלתי. "אני יודע שיש שני אחים; ולשניהם יצאו מוניטין בתחום הכתיבה. השר, ככל הידוע לי, כתב בידענות על חשבון דיפרנציאלי. הוא מתמטיקאי ולא משורר".

"אתה טועה; אני מכיר אותו היטב; הוא שניהם. כמשורר ומתמטיקאי גם-יחד הוא אמור להיטיב לחשוב. אילו היה רק מתמטיקאי, הוא לא היה מסוגל כלל לחשוב בהיגיון, וכך היה נתון לחסדיו של המפקח".

"אתה מפתיע אותי", אמרתי, "הדעות האלה שלך עומדות בסתירה לדעה הרווחת. הרי אינך מתכוון לבטל כליל את התפיסה המקובלת זה מאות שנים. החשיבה המתמטית מחשבת מזמן לחשיבה פָּר אֶקְסֶלַנְס".

"Il y a à parièr", השיב דוּפֶּן בציטוט משמפּוּר, "que toute idée publique, toute convention recue, est une sottise, car elle a convenue au plus grand nombre".5 אני מבטיח לך שהמתמטיקאים עשו כמיטב יכולתם כדי להפיץ את הטעות המקובלת שהתייחסת אליה, אבל המוניטין שלה כאמת לא עושים אותה פחות טעות. למשל, ברוב עורמתם, באמנות שהיה ראוי להשתמש בה למטרה נעלה יותר, הם החדירו את המונח 'אנליזה' ליישום באלגברה. הצרפתים הם האחראים לתרמית המסוימת הזאת; אבל אם לַמונח יש בכלל חשיבות – אם המלים שואבות ערך כלשהו מיישומן – כי אז 'אנליזה' פירושה 'אלגברה' בדיוק כפי שבלטינית 'אמביטוס' פירושו 'אמביציה', 'רליגיו' פירושו רליגיוזיוּת, או 'הומינוס הונסטי' היא קבוצה של אנשים ישרים".6

"אני רואה שאתה מכין את הקרקע לריב עם כמה מחכמי האלגברה של פאריז", אמרתי. "אבל הַמְשֵׁךְ".

"אני כופר בזמינותו, ומכאן שגם בערכו, של אותו היגיון שמטופח בכל צורה אשר אינה לוגית באופן מופשט. בייחוד אני כופר בהיגיון היוצא מלימודי המתמטיקה. המתמטיקה היא המדע של הצורה והכמות; חשיבה מתמטית אינה אלא לוגיקה שמיושמת בתצפיות על צורה וכמות. הטעות הגדולה נעוצה בהנחה שאפילו האמיתות של מה שמכונה אלגברה טהורה הן אמיתות מופשטות או כלליות. והטעות הזו כה גסה, שאני תמה על האוניברסליות של התקבלותה. אקסיומות מתמטיות אינן אקסיומות בעלות אמת כללית. מה שנכון לגבי יחס – של צורה וכמות – לעתים קרובות שקרי מאוד, למשל, באשר לרוחניות. בתורת הרוח בדרך-כלל לא נכון שסכום החלקים שווה לשלם. גם בכימיה נכשלת האקסיומה הזאת. והיא נכשלת בדיון על מניעים, כי לשני מניעים, שלכל אחד מהם ערך נתון, לא בהכרח יהיה, אם יצורפו, ערך שמשתווה לסכום ערכיהם הנפרדים. יש אינספור אמיתות מתמטיות אחרות שהן אמיתות רק בגבולות היחס. אבל המתמטיקאי, מתוך הרגל, טוען בשם האמיתות הסופיות שלו, כאילו הן בעלות יישומיוּת כללית מוחלטת – ואכן כך מדמיין אותן העולם. בריאנט, ב'מיתולוגיה' המלומדת מאוד שלו, מזכיר מקור מקביל לטעויות באומרו כי 'אף-על-פי שאין אנו מאמינים במעשיוֹת פגאניות, אנחנו שוכחים את עצמנו בלי הרף ומוציאים מהן מסקנות כאילו היו מציאויות קיימות'. אך כשמדובר בחכמי האלגברה, שהם-עצמם עובדי-אלילים, מאמינים גם מאמינים ל'מעשיוֹת הפגאניות', וההיסקים מוסקים, ולאו-דווקא בגלל אובדן זיכרון, אלא בגלל בלבול לא-מוסבר של המוח. בקיצור, טרם פגשתי מישהו שהוא רק מתמטיקאי ויהיה ניתן לסמוך עליו מחוץ לתחום השורשים השווים, או שאינו מחזיק בסתר באמונה כי x2 + px שווה באופן מוחלט ובכל תנאי ל-q. אנא, אמור לאחד האדונים הללו, כניסיון, שאתה מאמין כי יש מקרים שבהם x2 + px כלל אינו שווה ל-q, ולאחר שהבהרת לו למה אתה מתכוון, נוס על נפשך מהר ככל שיישאוך רגליך, כי הלה, בלי שום ספק, ינסה להכות אותך מכות נמרצות.

"רצוני לומר", המשיך דוּפֶּן בעוד אני רק צוחק למשמע הערותיו האחרונות, "שאילו היה השר לא יותר ממתמטיקאי, לא היה למפקח שום צורך לתת לי את ההמחאה הזאת. אבל אני הכרתי אותו כמתמטיקאי וכמשורר גם יחד, והאמצעים שנקטתי הותאמו לכישוריו, תוך התחשבות בנסיבות שסובבות אותו. הכרתי אותו גם כאיש-החצר, וכתככן נועז. אדם כזה, חשבתי, לא ייתכן שלא יצפה מראש – והאירועים הוכיחו שאכן צפה – את הפשיטות שהכינו לו. וּודאי חזה מראש את החיפושים החשאיים בביתו. את ההיעדרויות התכופות מביתו בלילות, שהמפקח בירך עליהן וראה בהן סיוע רב בדרכו להצלחה, ראיתי אני כתחבולות שנועדו לספק לשוטרים הזדמנות לערוך חיפושים יסודיים, וכך לעורר בהם מהר יותר את המסקנה, ש-ג' אכן הגיע אליה לבסוף, שהמכתב אינו בדירתו. הרגשתי גם שכל מהלך המחשבה, שטרחתי לפרט באוזניך זה עתה – בנוגע לעיקרון הבלתי-מתגוון של פעילות המשטרה בחיפושים אחר חפצים מובאים – עבר בשאט-נפש את כל מקומות-הסתר הרגילים. הוא אינו רפה-שכל, ולכן יבין היטב שכל נבכי מעונו, אפילו המפותלים והנידחים ביותר, פתוחים, כמו הארונות הפשוטים ביותר, לעיניים, למחטים, למקדחות ולמיקרוסקוֹפִּים של המפקח הכללי. בקיצור, ראיתי שכל זה יוביל אותו בטבעיות אל הפשטות, אם לא בחר בה מלכתחילה. אולי זכור לך הצחוק הפרוע של המפקח הכללי כשהצעתי, בפגישתנו הראשונה, את האפשרות שהתעלומה מטרידה אותו כל-כך דווקא משום שהיא כל-כך מובנת-מאליה".

"כן", אמרתי, "אני זוכר היטב את עליצותו. חשבתי שעוד מעט תתקוף אותו עווית".

"העולם הגשמי", אמר דוּפֶּן, "משופע באנלוגיות מדויקות מאוד לעולם הלא-גשמי; ובכך זוכה איפוא למעט צבעי אמת הדוֹגמה הרֶטוֹרית האומרת כי מטפורות או דימויים עשויים לחזק טיעונים ולקשט תיאורים. עקרון ה-vis inertiǽ,7 למשל, זהה כמדומה בפיזיקה ובמטפיזיקה. הטענה בפיזיקה, שקשה יותר להניע גוף גדול מאשר גוף קטן, וכי המומנטוּם שנוצר תואם את הקושי הזה, אינה נכונה יותר מן הטענה במטפיזיקה, שאינטלקטים בעלי כישורים נרחבים יותר – אף שהם רבי-עוצמה יותר, יציבים יותר ורבי-אירועים יותר בתנועתם מן הנחותים מהם – הם בכל-זאת פחות נכונים לנוע, וצעדיהם הראשונים נבוכים ומהוססים יותר. ושוב: שמת לב אי-פעם אילו משלטי-הרחוב, מעל לדלתות החנויות, מושכים יותר תשומת-לב?"

"מעולם לא הקדשתי מחשבה לשאלה הזאת", אמרתי.

"יש משחק חידות", הוא המשיך, "שמתנהל על-גבי מפה. משתתף אחד מבקש מן האחר להצביע על מלה נתונה – שם של עיר, נהר, מדינה או אימפריה – בקיצור, על מלה כלשהי על המשטח הססגוני והמסובך של המפה. אלו, כמו שלטי-הרחוב והכרזות הכתובים באותיות גדולות מדי, חומקים מן העין בשל היותם גלויים מדי; אי-שימת-הלב הפיזית כאן אנלוגית בדיוק לאי-התפיסה המנטלית שבגינהּ נוטה האינטלקט לא להבחין בשיקולים הברורים מדי, הבולטים והמובנים-מאליהם. אבל דומה כי הנקודה הזאת היא קצת מעל, או קצת מתחת, להבנתו של המפקח הכללי. אפילו פעם אחת הוא לא העלה על דעתו כי סביר, או אפשר, שהשר הניח את המכתב ממש מתחת לאף של כל העולם, כַּדרך הטובה ביותר למנוע ממישהו מן העולם להבחין בו.

"אך ככל שהרביתי להרהר בתחכומו הנועז, הנמרץ ודק-ההבחנה של ד'; ובעובדה שהמסמך חייב להיות כל העת בהישג-יד, אם בכוונת השר לנצלו לצרכיו בהצלחה; ובראיוֹת הברורות, שהשיג המפקח הכללי, שהמסמך אינו בתחום החיפושים הרגילים של ידידנו הנכבד – ככל שהרביתי להרהר בכל אלה, כן הייתי בטוח יותר, שכדי להעלים את המכתב, נקט השר בתחבולה רבת-התושייה והמחוכמת: כלל לא לנסות להחביאו.

"טעוּן ברעיונות הללו, הצטיידתי בזוג משקפיים ירוקים, ובבוקר בהיר אחד ניגשתי, כביכול לפי תומי, אל מעונו של השר. מצאתי את ד' בבית, מפהק, מתעצל ומתבטל כתמיד, ומעמיד פני אחוז-שיממון. האיש הזה הוא, אולי, הנמרץ עלי-אדמות – אבל רק כשאיש אינו רואה אותו.

"כדי לא לפגר אחריו, התלוננתי על עיני החלשות, וקוננתי על הצורך להרכיב משקפיים, שתחת כסותם סקרתי את הדירה בזהירות וביסודיות, בעודי קשוב לכאורה רק לשיח של מארחִי.

"תשומת-לב מיוחדת הקדשתי לשולחן-כתיבה גדול, שלידו ישב האיש. היו מונחים על השולחן בערבוביה כל-מיני מכתבים ומסמכים, כלִי-נגינה אחד או שניים, וספרים אחדים. אבל לא ראיתי כאן, אחרי בחינה ממושכת ומדוקדקת ביותר, שום דבר שיעורר חשד מיוחד.

"ולבסוף נחו עיני הסובבות את החדר על מתקן קרטון זול לכרטיסי-ביקור, עשוי מעשה-שְׂבָכָה, תלוי על סרט כחול מלוכלך שמשתלשל מכפתור פליז קטן ממש מתחת לאמצע כרכוב האח. במתקן הזה, שהיו לו שלושה או ארבעה תאים, היו חמישה או שישה כרטיסי-ביקור ומכתב בודד. המכתב היה מזוהם וקמוט, כמעט קרוע לשניים באמצע – כאילו התכוון מישהו תחילה לקרוע אותו לגמרי כחסר-ערך, ותוך כדי מעשה שינה את דעתו. היה מוטבע עליו חותם שחור גדול, עם האות ד' באופן בולט מאוד, והוא היה ממוען, בכתב-יד נשי זעיר, אל ד', השר-עצמו. הוא נתחב ברשלנות ואפילו בבוז, כך נראָה, לתוך אחד התאים העליונים של המתקן.

"ברגע שהצצתי אל המכתב הזה הסקתי שזה המכתב שאני מחפש. נכון, למראית-עין הוא היה שונה לחלוטין מן המכתב שהמפקח הכללי קרא באוזנינו את תיאורו המדוקדק. כאן היה החותם גדול ושחור, עם ה-ד'; ואילו שם הוא היה קטן ואדום, עם סמל הדוכסות של משפחת ס'. כאן היתה הכתובת – לכבוד השר – באותיות נשיות זעירות; ואילו שם הופנה המכתב לאישיות מסוימת ממשפחת המלוכה בכתב נמרץ ונחרץ; תאמו רק מידות המכתבים. אבל דווקא הקיצוניות המוגזמת של ההבדלים; הלכלוך; מצבו של הנייר המטונף והקרוע, שלא הלם כלל את הרגליו השיטתיים האמיתיים של ד', הצביעו על כוונה להשלות את המסתכל ולהחדיר בו את הרעיון שהמסמך חסר-ערך; כל אלה, יחד עם בולטות היֶתֶר של המסמך, המונח גלוי לעינו של כל מבקר, הלמו בדיוק את המסקנות שהגעתי אליהן קודם-לכן; כל אלה, אני חוזר ואומר, חיזקו מאוד את חשדותיו של מי שבא לשם בכוונה לחשוד.

"הארכתי את הביקור ככל שיכולתי, ובעודי מנהל שיחה ערנית ביותר עם השר בנושא שידעתי שתמיד מעניין ומלהיב אותו, מיקדתי את תשומת-לבי באמת במכתב. בבדיקה הזאת טבעתי היטב בזכרוני את מראהו החיצוני ואת מיקומו במתקן; ולבסוף גיליתי גם משהו שהפיג כל ספק קל שאולי עוד היה עלול לקנן בי. כשבחנתי את קצות הנייר, ראיתי שהם משופשפים למעלה מן הדרוש. הם הציגו את המראה השבור שמתגלה כשנייר נוקשה, שקופל פעם אחת והודק במכונת קיפול, מקופל שנית בכיוון ההפוך, לפי הקיפולים המקוריים. הסתפקתי בגילוי הזה. היה ברור לי שהמכתב נהפך ככפפה, מן הפְּנים חוּצָהּ, וכי הכתובת והחותם שונו.8

נפרדתי מן השר בבוקר-טוב ויצאתי מיד, והשארתי מאחורי על השולחן קופסת טבק-הרחה מזהב.

"בבוקר המחרת חזרתי לקחת את הקופסה, ואז המשכנו, בשקיקה, בשיחתנו הקודמת. ובעוד אנו עסוקים כך נשמע ממש מתחת לחלונות הבית קול נפץ עז, כיריית אקדח, ולאחריה באה סדרה של צריחות אימה, וצעקות של המון מבוהל. ד' חש אל החלון, פתח אותו, והביט החוצה. בינתיים ניגשתי אני אל מתקן הכרטיסים, לקחתי את המכתב, הנחתי אותו בכיסי, ובמקומו שמתי העתק מדויק (בכל הנוגע למראה החיצוני), שהכנתי מבעוד מועד בבית בקפדנות רבה – את המונוגרמה של ד' חיקיתי בקלות רבה בעזרת חותמת שיצרתי מלחם.

"את המהומה ברחוב גרמה השתוללותו של גבר עם רובה מוסקט. הוא ירה בו בתוך קהל של נשים וילדים. אלא שהתברר שלא היה בו כדור, והברנש שוּלח לדרכו בתור משוגע או שיכור. לאחר שהלך, חזר ד' מן החלון, שגם אני ניגשתי אליו בעקבותיו, מיד לאחר שהעברתי לרשותי את החפץ האמור. כעבור זמן קצר נפרדתי ממנו לשלום. את המשוגע המדומה שכרתי אני".

"אבל למה", שאלתי, "למה החלפת את המכתב בהעתק? האם לא היה עדיף לחטוף אותו בגלוי בביקור הראשון ולהסתלק?"

"ד'", השיב דוּפֶּן, "הוא אדם מסוכן חסר-מעצורים. וגם בביתו לא חסרים משרתים עושי-דברו. אילו עשיתי את המעשה הפרוע שהצעת, אולי לא הייתי יוצא חי מן הפגישה עם השר. אזרחי פאריז הטובים היו עלולים לא לשמוע עלי יותר. אך היתה לי מטרה נוספת. אתה מכיר את נטיותי הפוליטיות. בעניין הזה אני פועל כתומכהּ של הגברת שבה מדובר. שמונה-עשר חודשים היא היתה נתונה לשליטת השר. עכשיו הוא נתון לשליטתה – כי מאחר שאין לו מושג שהמכתב שוב אינו ברשותו, הוא ימשיך בסחיטותיו כאילו הוא בידו. כך הוא יביא, בבת-אחת, לחורבנו הפוליטי. נפילתו אף היא תהיה תלולה כפי שתהיה מגושמת. קל לדבר על facilis descensus Averni,9 אך בכל סוגי הטיפוּס, כפי שאמרה קטאלאני10 על הזמרה, קל בהרבה לעלות מלרדת. במקרה שלנו, אין בי שום אהדה ליורד – ולפחות לא חמלה. הוא אותו monstrum horrendum,11 גאון חסר-עקרונות. אבל עלי להודות שהייתי רוצה מאוד לדעת אילו מחשבות בדיוק יעלו בראשו כאשר מי שהמפקח הכללי מכנה אותה 'אישיות מסוימת' תסרב להיענות לו ותאלץ אותו לפתוח את המכתב שהשארתי במתקן הכרטיסים".

"למה? שמת בו משהו מיוחד?"

"טוב – לא נראה לי נכון להשאיר את הפְּנים חלק – זה היה מעליב. פעם, בווינה, עולל לי ד' עוול. אמרתי לו אז, ברוח טובה, שלא אשכח לו ומאחר שידעתי שהוא יסתקרן לדעת מי האיש שהיתל בו, חשבתי שיהיה חבל לא לתת לו רמז. הוא מכיר היטב את כתב-ידי, ופשוט העתקתי על אמצע הדף הריק את המילים:

[…] Un dessein si funeste

S’il n’est d’Atrée, est digne de Thyeste.12

"תוכל למצוא אותן ב'אטרה' מאת קרביון".


*מתוך הקובץ "המכתב הגנוב ואחרים", עריכת תרגום: מנחם פרי, הוצאת הספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה), 2010.

"הצייר הזה!" קרא ווֹלטֶר לַדלָאוּ בהתרגשות.1 "לא זו בלבד שהוא עילוי באמנותו, אלא שגדולה ועצומה בקיאותו בכל שאר הלימודים והחוכמות. עם הדוקטור מאדֶר2 הוא משוחח בעברית ובאוזני הדוקטור בּוֹילסטוֹן3 הוא מרצה הרצאות באנטומיה. הקיצור, כשווה מול שווה הוא מתייצב נוכח טובי המשכילים אשר בקירבנו. יתר על כן, ג'נטלמן מהוקצע הוא – אזרח העולם – אכן, קוסמופוליטן אמיתי; שכן בכוחו לדבֵּר ממש כבן המקום בכל אקלים ובכל ארץ ברחבי תבל, זולת יערותינו שלנו, שמה מועדות פניו עתה. אבל לא על אלה בלבד נתונה לו הערצתי."

"האומנם?" אמרה אֶלינוֹר, שהאזינה בקשב של אשה לתיאורו של אדם שכזה. "והרי הדברים הללו לבדם ראויים להערצה."

"בוודאי," השיב אוהבה, "אך במידה פחותה בהרבה משראוי לה כשרונו הטבעי לסגל עצמו לכל סוגי האופי שבעולם, עד כדי כך שאין איש – ואף לא אשה, אלינור – שלא ימצא לעצמו אספקלריה בצייר הנפלא הזה. ואולם הפלא הגדול מכולם טרם נאמר."

"הוֹ, אם הוא ניחן עוד בסגולות נפלאות מאלה," אמרה אלינור וצחקה, "הרי שבוסטון היא מישכן מסוכן לג'נטלמן המיסכן. האם על צייר אתה מספר לי, או על מכשף?"

"לאמיתו של דבר," החזיר הלה, "אפשר לשאול שאלה זו אף ביתר רצינות משהינך מעלה בדעתך. אומרים שלא רק את תוויו של האדם הוא מצייר, כי אם גם את רוחו ואת לבו. תשוקות ומאוויים כמוסים הוא לוכד ומטיל אותם על הבד כמו את אור החמה, או שמא – בדיוקנאותיהם של בריות שנשמתן שחורה – כמו ניצוץ של אש הגיהינום. סגולה נוראה היא זו," הוסיף ואמר וולטר, מנמיך את קולו שנישא בהתלהבות. "כמעט ואתיירא לשבת לפניו."

"וולטר, אתה מתלוצץ?" קראה אלינור.

"למען השם, אלינור יקירתי, אל נא תניחי לו לצייר את ארשת הפנים הזו," אמר אוהבה, מחייך, אם גם נבוך קימעה. "הנה, עכשיו נגוזה, אבל בדַבּרך שרתה אימת מוות על פנייך, וגם עצב גדול. על מה חשבת?"

"לא כלום, לא כלום," ענתה אלינור בחופזה. "הדמיונות שלך הם שצובעים את פני. ובכן, בוא אלי מחר ונלך לבקר אצל האמן הנפלא הזה."

אולם משהלך לו האיש הצעיר לדרכו, אין לכחד שהבעה יחידה במינה שבה ונראתה על פניה הנאוות והצעירות של אהובתו. ארשת נוגה ודאוגה היתה זו, שאינה הולמת ביותר את הרגשות הראויים לעלמה ערב כלולותיה. ואף-על-פי-כן היה וולטר לַדלָאוּ בחיר לבה.

"ארשת פנים!" אמרה אלינור בלבה. "אין תימה שכה הרעישה אותו, אם הביעה את מה שאני חשה לפעמים. מנסיוני אני יודעת מה מחרידה עלולה ארשת פנים להיות. אך כל זה לא היה אלא תעתוע. כאַיִן היה הדבר בעיני בשעתו – מאז לא ראיתיו כלל – לא היה זה אלא חלום."

ואז השקיעה עצמה ברקימת צווארון המלמלה המסולסל שאמרה לענוד לכשיצוייר דיוקנה.

הצייר שדיברו בו לא היה מאותם אמנים ילידי המקום, שבתקופה מאוחרת יותר נטלו את צבעיהם מהאינדיאנים ואת מכחוליהם התקינו מפרוותיהן של חיות הבר. לוּ יכול היה לבטל את חייו כלא היו ולהתוות את גורלו מראש, היה בוחר אולי להימנות עם אותה אסכולה שאין לה רב-אמן בראשה, בתקווה להיות לכל הפחות מקורי, מאין בנמצא יצירות לחקותן ולא כללים לציית להם. אבל הוא נולד באירופה ושם גם חונך. הבריות אמרו שהתעמק בגדוּלה או ביופי של התפיסה האמנותית, ובכל נגיעה של יד האמן בנודעות שבתמונות באוספים פרטיים, ובגלריות, ועל כותלי כנסיות, עד כי לא נותר לרוחו רבת התעצומות דבר ללמדו. האמנות לא יכלה להוסיף לו עוד מאום על לקחיה, אך אפשר שהטבע יוכל. לפיכך תייר בעולם שאיש מעמיתיו לא פקדוֹ לפניו, להשׂביע את עיניו במראות הנגלים לעין, שגם אם היו נאצלים וציוריים, מעולם לא הועלו על הבד. אמריקה היתה דלה מלהציע פיתויים אחרים לאמן בעל שיעור-קומה, אף כי תיכף לבואו של הצייר הביעו רבים מבני העילית הקולוניאלית את רצונם להנחיל את קווי תוארם לדורות הבאים באמצעות כשרונו. כל אימת שהועלתה הצעה שכזו, היה קובע את עיניו החודרות בפונה אליו, וכמו התבונן בו לפני ולפנים. אם ראה לפניו אך קלסתר חלק ונינוח, הגם שהצטרפו אליו מקטורן רקום-זהב לקישוט התמונה וגיניאות של זהב לשלם בעבורה, היה דוחה בנימוס את ההזמנה ואת שכרה. אבל אם רימזו הפנים על דבר-מה בלתי-שכיח במחשבה, ברגש או בנסיון-החיים; או אם נקרה לו ברחוב קבצן שַׂב-זקן וקמוט-מצח; או אם אירע לפעמים שילד נשא את מבטו וחייך; או אז היה מרעיף עליהם עד תום את כל האמנות שמנע מבעלי המאה.

כיוון שמיומנות הציור היתה חזון לא נפרץ בַּמושבות, נעשה הצייר מטרה לסקרנות הכלל. היו אומנם אך מתי מעט, אם בכלל, שהיה לאל ידם להעריך נכונה את טיב העבודה ביצירותיו, אולם בעניינים מסויימים לא נפלה דעת ההמון במאומה ממישפטו המעודן של הידען. האמן היה קשוב לרושם שהעירה כל תמונה ותמונה אצל הצופים ההדיוטות, והפיק לקח מהערותיהם, אף כי הם עצמם לא העלו בדעתם להורות הלכה לו, השׂורה, כמדומה, עם הטבע, כשם שלא היו מהינים להשיא עצה לטבע עצמו. התפעלותם, יש להודות, נצבעה בדיעות-הקדומות של המקום והזמן. היו מי שראו כפירה בתורת משה, ואפילו לעג גבה-לב לבורא, בעצם הבאתן לעולם של תמונות כה חיות של ברואיו. אחרים, אחוזי מורא מפני אמנות שבכוחה להעלות רוחות באוב ולשמר את צורת המתים בקֶרֶב החיים, נטו לראות בצייר רב-מג, ואולי אף את האיש-השחור מעידן המכשפות, הרוקם עכשיו את מזימותיו במסווה חדש. דמיונות נואלים אלו זכו ליותר משמץ של אמונה בקרב האספסוף. אפילו בקרב חוגים נכבדים יותר עטתה אישיותו מין הדרת-קודש עמומה, שבחלקה היתמרה כעשן מנבכי האמונות-התפלות שרווחו בקרב העם, אך בעיקרה נבעה משלל הכשרונות והיֶדע שגייס האמן לשירות עבודתו.

כיוון שעמדו ערב כלולותיהם, היו וולטר לַדלָאוּ ואלינור להוטים לרכוש לעצמם את דיוקנאותיהם, העתידים להיות, כך קיוו מן הסתם, הראשונים בסידרה ארוכה של תמונות משפחתיות. למחרת השיחה שנרשמה לעיל, ערכו איפוא ביקור בחדריו של הצייר. משרת הכניס אותם לדירה, שהאמן עצמו אומנם לא נראה בה, אך נכחו בה אנשי-שם שהשניים התאפקו אך בקושי מלברכם בכבוד רב. אכן, היטב ידעו כי אין ההתכנסות כולה אלא תמונות, אך נבצר מהם שלא למצוא חיים ותבונה בחיקויים מרשימים כל-כך. אחדים מהדיוקנאות היו מוּכרים להם, מי כאישיות רמת דרג באותה תקופה, מי מהיכרות אישית. המושל בַּרנֶט היה שם, ומראהו כאילו קיבל זה עתה מסר לא-ראוי מבית-הנבחרים והוא מנסח מענה חריף ביותר. מר קוּק התנוסס לצד השליט שהיה יריבו, מוצק, פוריטני משהו, כראוי למנהיג עממי. רעייתו הישישה של סֶר ויליאם פִיפְּס לטשה בהם עיניים מן הקיר, עדויה צווארון נוי ושימלת חישוקים, גבירה זקנה ושתלטנית, לא חפה מחשד כישוף. ג'ון וינְסְלוֹ, עודנו איש צעיר לימים, עטה הבעה של תעוזת לוחם, זו שכעבור זמן רב תעשה אותו למצביא דגול. את ידידיהם האישיים זיהו מייד. במרבית התמונות נוצקו כל רוחו ואישיותו של המצוייר אל קלסתר הפנים ורוכזו בארשת אחת ויחידה, וכך, אם לנקוט לשון פרדוקס, המקור דמה לדיוקן יותר משדמה לעצמו.

בין נכבדי ההווה היו שני קדושים עבדקנים מימי קדם, שכמעט נמוגו אל תוך הבד המאפיל. היתה שם גם מדונה, חיוורת אך לא דהויה, שסגדו לה אולי פעם ברומא, ועתה הביטה אל הנאהבים במבט כה רך וחסוד, עד שעלה אף בהם הרצון לסגוד לה.

"כמה מוזר לחשוב," העיר וולטר לַדלָאוּ, "שהפנים היפהפיים הללו יפהפיים זה למעלה ממאתיים שנה! הוֹ, אילו היה כל יופי מיטיב כה להשתמר! האם אינך מקנאה בה, אלינור?"

"לוּ היתה האדמה שמיים, אולי," השיבה. "אך במקום שכל הדברים קמלים, מר גורלו של זה אשר לא יוכל לקמול!"

"פֶּטרוּס-הקדוש הזקן והאפל הזה מעווה את פניו בזעף, למרות קדושתו," הוסיף ואמר וולטר. "הוא טורד את מנוחתי. ואולם הבתולה מביטה בנו בטוּב-לב."

"כן; אבל בצער רב, נדמה לי," אמרה אלינור.

כַּן הציור ניצב מתחת לשלוש התמונות הישנות, ועליו תמונה שהוחל בה זה לא כבר. לאחר בדיקה קצרה, החלו מזהים את תוויו של כוהן קהילתם, הכומר דוקטור קוֹלמן, והנה הוא הולך ולובש צורה וחיים, כביכול, מתוך ענן.

"זקן טוב-לב!" קראה אלינור. "הוא מביט בי כמבקש לתת איזו עצה אבהית."

"ובי," אמר וולטר, "כמבקש לנענע בראשו ולהוכיחני על איזה עוול שנחשדתי בו. אבל כך נוהג גם המקור. לעולם לא אהיה נינוח תחת מבטו, עד אשר נתייצב לפניו שיביאנו בברית הנישואים."

והנה שמעו קול צעדים, ובפנותם ראו את הצייר, שנמצא בחדר זה רגעים אחדים והאזין לחלק מדבריהם. היה זה איש בגיל העמידה, בעל קלסתר פנים הראוי בהחלט למכחולו שלו. אכן, בגלל מלבושיו ההדורים, שהיו ערוכים בסדר ציורי אף כי מרושל, ואולי כיוון שנשמתו היתה שרויה תמיד בין דמויות מצויירות, ניכר באמן עצמו דמיון מה לתמונת דיוקן. אורחיו קלטו בחושיהם מעין קירבת משפחה בין האמן לבין יצירותיו, ודמה עליהם כאילו ירדה אחת התמונות מעל הבד להקדים להם שלום.

וולטר לַדלָאוּ, שהיה מוּכּר מעט לאמן, הסביר לו את מטרת ביקורם. בעודו מדבר נפלה קרן שמש אלכסונית על פני דמותו ודמותה של אלינור, וכה צלח הרושם שנוצר, שאף הם נראו כתמונות חיות של נעורים ויופי. ניכר בבירור שהאמן התרשם עמוקות.

"הכַּן שלי תפוס בימים הקרובים, ושהותי בבוסטון לא תארך," אמר, מהורהר; ואחרי מבט מעמיק, הוסיף: "אבל מישאלתכם תתמלא, גם אם אאכזב את בית-הדין ואת מרת אוליבֶר. אסור לי לבזבז את ההזדמנות הזו בעבור ציור אי-אילו אמות של אריגי צמר ובּרוֹקאד."

הצייר הביע את רצונו לכלול את דיוקנאות שניהם בתמונה אחת, ולהציג אותם כשהם עסוקים בפעולה הולמת. תוכנית זו היתה מסבה עונג רב לאוהבים, אלא שמן ההכרח היה לדחותה, כיוון שיריעת בד כה רחבה לא התאימה לחדר שאותו נועדה התמונה לקשט. הוחלט איפוא על שני דיוקנאות של חצי-גוף. לאחר שיצאו, שאל וולטר לַדלָאוּ את אלינור בחיוך, האם ידוע לה איזו השפעה על גורלותיהם עתיד הצייר לקנות לו.

"זיקנות בוסטון טוענות," המשיך ואמר, "כי משעה שקנה לו שליטה על פניו ועל דמותו של אדם, הוא מסוגל לצייר אותו בכל מעשה ובכל מצב – והתמונה תהיה נבואית. התאמיני?"

"לא לגמרי," אמרה אלינור וחייכה. "ואולם, גם אם יש בידו כוח-קסם שכזה, הרי יש משהו כה חביב בהליכותיו, שאני סמוכה ובטוחה כי ישתמש בו לטובה."

היתה זו בחירתו של הצייר לעסוק בשני הדיוקנאות בעת ובעונה אחת, והטעם שנתן לדבר, בלשון המיסטית שהיה נוקט לפעמים, הוא שקלסתרי הפנים מאירים זה את זה. אשר על כן, העניק פעם קו לוולטר ופעם לאלינור, ותוויהם החלו מתבלטים בחיוּת כה רבה, עד כי דומה היה שאמנותו הכבירה תעקור ותוציא אותם מן הבד בפועל. בינות לאור השופע ולצל העמוק, הם חזו ברוחות-הרפאים של עצמם. ואולם, למרות ההבטחה לדמיון מושלם, לא רוו נחת מהבעת הפנים; זו נראתה עמומה יותר מאשר ברוב יצירותיו של הצייר. הוא, לעומת זאת, היה מרוצה מסיכויי ההצלחה, וכיוון שמצא עניין רב באוהבים, ניצל רגעים של פנאי, בלי ידיעתם, לרישום של דמויות שניהם. במהלך הישיבות שישבו לפניו קשר עמם שיחה, והלהיט בפניהם תווים של אופי, שאף כי פשטו ולבשו צורה בלי הרף, היה בכוונתו לשלבם יחדיו ולקבעם. לבסוף הודיע כי בביקורם הבא יהיו שני הדיוקנאות מוכנים למסירה.

"לוּ רק ישמור עפרוני אמונים לתפיסתי בקווים המעטים האחרונים שאני הוגה בהם," העיר, "תהיינה שתי התמונות האלה המעולות שבכל מעשי ידי. אכן נדיר הוא שמזדמנים לאמן נושאים שכאלה."

בדברו הוסיף ונעץ בהם את עינו החודרת, ולא הסירהּ מעליהם עד שהגיעו לתחתית גרם המעלות.

אין לך דבר, במלוא חוגם של הבלי אנוש, הקונה לו אחיזה כה עזה על כוח המדמה כעניין זה של ציור דיוקן. ואולם, על שום מה זה? הלוא האספקלריה, גולות הנחושת המלוטשות, פני המים החלקים כראי וכל שאר המישטחים המְשקפים, כולם מציגים לפנינו, חזור והצג, דיוקנאות, או שמא רוחות-רפאים, של עצמנו, שאנו מציצים בהם ושוכחים אותם מייד. אבל רק משום שהם נמוגים הם משתכחים מאיתנו. מושג הקיום המתמשך – האלמוות עלי אדמות – הוא המשווה עניין כה מיסתורי לדיוקנאות שלנו. הרגשה זו לא היתה זרה לוולטר ולאלינור, והם מיהרו אל חדרו של הצייר, בדיוק בשעה היעודה, לפגוש באותן צורות מצויירות, שנועדו לייצגם לפני הדורות הבאים. הבזק של אור שמש חדר אל הדירה בעקבותיהם, אך הותירהּ קודרת משהו משסגרו את הדלת.

עיניהם נמשכו מייד אל הדיוקנאות, שנשענו על הקיר המרוחק של החדר. במבט ראשון, מבעד לאור הקלוש ולמרחק, כשראו את עצמם בתנוחה טבעית כה מדוייקת, עם אותה ארשת שהיטיבו כל-כך להכיר, פלטו שניהם כאיש אחד קריאה של קורת-רוח.

"הנה אנחנו," צעק וולטר בהתלהבות, "ניצבים לנצח באור השמש! שום יצר אפל לא יוכל להעיב על פנינו!"

"לא," אמרה אלינור, ביתר שלווה; "שום שינוי עגום לא יוכל להעציבנו."

הדברים נאמרו בעודם קרבים והולכים, קודם שראו את התמונות בשלמותן. הצייר, לאחר שקידם את פניהם בברכה, התעסק לו אצל אחד השולחנות בהשלמת רישום גיר והניח לאורחיו שיקבעו להם דיעה משלהם על פרי עמלו. לפרקים היה משגר מבט חטוף מתחת לגביניו העבותים, בוחן את קלסתריהם בצדודית, כשעפרונו מושהה מעל הרישום. כעת עמדו כבר רגעים אחדים, איש נוכח דיוקן חברו, מתבוננים בתשומת-לב נלהבת, אך בלי להוציא אף הגה. כעבור זמן מה פסע וולטר פסיעה לפנים, ושוב פסיעה לאחור, צפה בדיוקנה של אלינור פעם באור זה ופעם באחר, ולבסוף דיבר.

"האם לא חל שום שינוי?" אמר, בנימה מהוססת ומהורהרת. "כן; התחושה מתחזקת והולכת ככל שאני מאריך להביט. ודאי שהתמונה אותה תמונה שראיתי אתמול; השימלה – תווי הפנים – כולם זהים; ואף-על-פי-כן, דבר-מה השתנה."

"האם דומה התמונה איפוא פחות משדמתה אתמול?" הקשה הצייר, שקרב אליהם עכשיו, בהתעניינות שלא ניתן לכובשה.

"התווים מושלמים, אלינור," השיב וולטר, "ובמבט ראשון דומה כי גם ההבעה היא הבעתה. ואולם דומני כמו השתנה תואר הדיוקן בעודי מביט בו. העיניים נעוצות בעיני בהבעה של עצב מוזר וחרדה. לא, כי יגון ואימה יש בהן! כלום זה דומה לאלינור?"

"השווה את הפנים החיות למצויירות," אמר הצייר.

וולטר ליכסן מבט חטוף אל אהובתו ונרתע בבהלה. דוממות ומרוכזות – מרותקות, כביכול – בהתבוננות בדיוקנו של וולטר, לבשו פניה של אלינור בדיוק אותה ארשת שעליה הלין זה עתה. גם אילו התאמנה שעות תמימות לפני המראָה, לא היתה מצליחה לסגל לעצמה את הארשת במידה כזו של הצלחה. אילו היתה התמונה עצמה מראָה, לא היה בה כדי להחזיר לה את חזותה הנוכחית במידה עזה ועגומה יותר של אמת. דומה היה שכלל אינה מבחינה בדו-שיח בין האמן לאוהבה.

"אלינור," קרא וולטר בתדהמה, "איזו תמורה התחוללה בך?"

היא לא שמעה אותו, אף לא חדלה מלנעוץ את מבטה, עד אשר אחז בידה כדי למשוך את תשומת-לבה; ואז, ברעד פתאומי, הסיטה את מבטה מהתמונה אל קלסתרו של המקור.

"כלום אינך רואה שום תמורה בדיוקנךָ?" שאלה.

"בדיוקני? – לא ולא!" ענה וולטר ובחן את הציור. "אבל הבה נראה! כן; יש תמורה קלה – שיפור, לדעתי, בתמונה, אף כי לא בדוֹמוּת. ההבעה ערנית יותר משהיתה אתמול, כאילו בורקת איזו מחשבה בהירה בעיניים, כמעט עולה על דל השפתיים. עכשיו שתפסתי את המבט, הדבר ניכר ממש בבירור."

בעוד הוא מפליג ככה בהערותיו, פנתה אלינור אל הצייר. היא התבוננה בו ביגון וביראת-כבוד, וחשה שהוא גומל לה באהדה ובחמלה, ברם על מה ולמה לא יכלה לנחש אלא במעורפל.

"המבט הזה!" לחשה וצמרמורת חלפה בה. "מניין בא לשם?"

"גבירתי," אמר הצייר בצער, נוטל את ידה ומוליכה הצידה, "בשתי התמונות ציירתי את אשר ראיתי. האמן – האמן האמיתי – חייב להסתכל מעֵבר לחיצוניות. סגולה יש לו – סגולה שהוא גאה בה יותר מכל, אך תדיר יסבול צער בעטיה – לראות אל הנפש פנימה, ובזכות כוח שנבצר אף ממנו עצמו להגדירו, לגרום לה שתגיה אור על פני הבד או תאפיל אותו, במבטים המביעים מחשבה ורגש פרי שנים רבות. ולוואי והייתי משתכנע כי טעות בידי במיקרה הנוכחי!"

עכשיו קרבו אל השולחן, שהיו מונחים עליו ראשים רשומים בגיר, ידיים רבות הבעה לא פחות מפנים מצויות, מיגדלי-כנסיה עטורי קיסוס, בקתות מכוסות סכך, עצים עתיקים מוכי ברק, מחלצות מזרחיות ומלבושים עתיקים, ושאר גחמות ציוריות פרי שעותיו הבטלות של אמן. משהפך בהם, כמו בהיסח-הדעת, נגלה רישום גיר של שתי דמויות.

"אם נכשלתי הפעם," הוסיף ואמר, "אם אין לבך מכיר את בבואתו בדיוקנך, אם אין עמך טעם נסתר לתת אמון בַּמיתווה של האחר – עדיין לא מאוחר לשנותם. גם את פעולת הדמויות הייתי יכול לשנות. אך כלום יהיה בכך כדי להשפיע על המציאות?"

הוא הפנה אותה אל הרישום. רטט עבר בגופה של אלינור; זעקה התמלטה אל שפתיה, אך היא כבשה אותה, באותה שליטה עצמית הנעשית הֶרגל לכל הכומסים מחשבות של פחד ומצוקה בעומק לבם. בפנותה מן השולחן הבחינה בוולטר שקרב די הצורך לראות את הרישום, אף כי לא ידעה בבירור אם אכן נקלט בעינו.

"לא נבקש לערוך שום שינוי בתמונות," אמרה בחופזה. "אם תמונתי עצובה, הרי אני עצמי איראה אך עליזה שבעתיים בזכות הניגוד."

"כה יהי," ענה הצייר וקד לפניה. "מי יתן ויהיו יגונייך כה מדומים, שרק תמונתך לבדה תהא מצרה בעטיים! ושימחותייך מי יתן ותהיינה אמיתיות ועמוקות, מי יתן ותצטיירנה על פנייך עד שתפכרנה את אמנותי מכל וכל!"

לאחר כלולותיהם של וולטר ואלינור היו התמונות שכיות החמדה המרהיבות ביותר במעונם. זו לצד זו היו תלויות, רק לוח צר מפריד ביניהן, ונדמה שהן מתבוננות זו בזו בלי הרף, ועם זאת תמיד הן מחזירות מבט אל הצופה. אדונים למודי מסעות, שהחזיקו עצמם בקיאים בכגון אלה, החשיבו אותן בין הדוגמאות הנפלאות ביותר של אמנות הדיוקן בעת החדשה; ואילו צופים מן השורה השוו אותן למקור, תו מול תו, והפליגו בשבח הדוֹמוּת. ואולם, על סוג שלישי של אנשים – לא המומחים למודי המסעות אף לא הצופים מן השורה, כי אם מי שניחנו ברגישות טבעית – על סוג זה של אנשים נודעה לתמונות ההשפעה העזה ביותר. אנשים כאלה, גם אם תחילה נתנו בתמונות אך מבט סתמי, הרי משניעורה בהם ההתעניינות, היו שבים יום אחר יום ומעיינים בפנים המצויירות כמי שמעיין בדפי ספר של תורת הסוד. דיוקנו של וולטר לַדלָאוּ הוא שמשך את תשומת-לבם תחילה. בהעדרו ובהעדר כלתו, היו מתפלמסים לעיתים באשר להבעה שביקש הצייר לשוות לתווי הפנים; ואף כי הכל הסכימו כי ארשת הרת משמעות נסוכה עליהם, לא נמצאו גם שניים שפירשוה באותו האופן. חילוקי-דיעות פחותים מאלה שררו לגבי תמונתה של אלינור. אומנם חלקו איש על רעהו כשניסו לעמוד על תכונתה של הקדרות השורה על פניה ועל עומקה, אבל כולם הסכימו כי קדרות היא, הזרה כל-כך למזגה הטבעי של ידידתם הצעירה. בעל-חלומות אחד הכריז, בעקבות בחינה ממושכת, כי שתי התמונות אינן אלא חלק מקומפוזיציה אחת, וכי עוצמת הרגש המלנכולי בקלסתרה של אלינור מתייחסת לרוח היותר סוערת, או כלשונו, ליצר הפראי, בקלסתרו של וולטר. ואף שקצרה ידו באמנות, פתח אפילו בשירטוט, שנועד להפגין את התואם בין פעולת שתי הדמויות ובין הבעותיהן ההדדיות.

מפה לאוזן לחשו ידידים, כי מיום ליום הולכות פניה של אלינור ולובשות גון אפל יותר של כובד-ראש, המאיים להופכה עד מהרה לבבואה נאמנה מדי של תמונתה הקודרת. וולטר, לעומת זאת, תחת שיזכה בארשת החיוּת שהעניק לו הצייר על פני הבד, נעשה מסוייג ושחוח, בלא שום הבזק של רגש גלוי לעין, יהיו אשר יהיו הרגשות העשויים לבעור בקירבו. במרוצת הזמן תלתה אלינור לפני התמונות וילון מפואר עשוי משי סגול, מקושט בפרחים ומצוייץ בגדילי זהב שופעים, בתואנה כי האבק עלול לטשטש את צבעיהן, או האור להדהותן. בכך היה די. המבקרים בביתה חשו כי אל להם להפשיל את קפלי המשי הכבדים, אף לא להעלות עוד את זכר הדיוקנאות לפניה.

הזמן חלף; והנה שב הצייר. במסעותיו הרחיק לירכתי צפון עד שראה את האשד הכסוף בגיבעות הבדולח ועד שהשקיף סביב-סביב על המעגל העצום של ענן ויער מעל פיסגתו של הנישא בהרי ניו-אינגלנד. ברם, הוא לא חילל את המקום בחיקוי הנלעג של אמנותו. הוא השתרע לו פרקדן בתוך קאנוּ בלב ימת ג'ורג', נשמתו אספקלריה לחֵן היַמָּה ותפארתה, עד כי שום תמונה בוותיקן לא השתוותה בחיוּתהּ, לזכרונותיו משם. עם הציידים האינדיאנים יצא אל הניאגרה, ושם, שוב, שמט אל התהום את עפרונו חסר התוחלת, חש כי כוחו לצייר משהו מן המפל המופלא כמוהו ככוחו לצייר את שאגת המים. לאמיתו של דבר, אך לעיתים נדירות חש דחף להעתיק את מראות הטבע, אלא אם כן שימשו לו רקע להתוויית צלם האדם עם פניו המלאות מחשבה, תשוקה או סבל. ובאוצר של רשמים כאלה אכן העשיר אותו סיורו רב ההרפתקאות: הדרת-הפנים החמורה של ראשי-שבט אינדיאנים; חִנן הכהה של נערות אינדיאניות; חיי היומיום בַּוִיגוַאם; ההילוך המתגנב; הלחימה בצלם האפלולי של עצי המחט; מצודת הסְפר וחיל-המישמר שלה; מוזרותו של הפרטיזן הצרפתי הוותיק, שהתחנך בחצרות מלכים, אך האפיר בישימון גס ונידח; כאלה היו המראות והדיוקנאות שרשם. הריגוש שברגעי סכנה; פרצי רגש עז; מאבקי כוח פראיים – אהבה, משטמה, יגון, השתוללות יצרים – בקצרה, כל לבה הבלה של האדמה הקדמונית נתגלה לפניו בצורה חדשה. תיקו התמלא איורים לכרך עב-הכרס של זכרונו, שהגאונות עתידה להתמירם למהותה שלה ולהפיח בהם אלמוות. הוא סבר כי הנה נמצאה לו חוכמת האמנות העמוקה שאחריה ביקש כל ימיו.

ואולם, בלב הטבע האכזר או רב היופי, בתוככי סכנות היער או שלוותו המהממת, ליוו אותו כל העת שתי רוחות-רפאים בכל אשר הלך. ככל אדם הנתון כל כולו לתכלית אחת שאין בלתה היה אף הוא מבודד מכלל האנושות. לא היתה לו מטרה – לא הנאה – לא נטיה – שלא נתקשרו בסופו של דבר אל אמנותו. אף שהיה נעים הליכות, הגון בכוונה ובמעשה – ברגשות נדיבים לא התברך; קר היה לבו; שום יצור חי לא יכול לִקרב אליו שייחם לו. ואולם כלפי שתי הנפשות הללו חש בשעתו, בעוצמה רבה, משיכה כְּזו שקשרה אותו אל הדברים שצייר. בשעתו הציץ אל תוך נשמתם, ואת התובנה החודרת שהפיק צייר בתווי פניהם במיטב כשרונו, עד כי רחק אך כחוט השערה מן המעלה ששום גאון עוד לא הגיע עדיה – מתפיסתו המחמירה שלו עצמו את האמנות. מתוך אפלולית העתיד – לפחות כך דימה בנפשו – חילץ סוד נורא, ובאורח סתום חשף אותו על פני הדיוקנאות. כל-כך הרבה מעצמו – מדמיונו ומשאר סגולותיו – הקדיש לחקירת וולטר ואלינור, עד שראה בהם כמעט ברואים מעשה-ידיו, בדומה לאלפים אחרים שכבר איכלס בהם את מחוזות הציור. ועל כן ריפרפו לפניו מבעד לדימדומי החורש, ריחפו על פני ערפילי האשדות, ניבטו אליו מאספקלריית היַמָּה, ואף בשמש הצהריים לא נמוגו. לא כחיקוי לחיים רדפו את דמיון הצייר שלו, אף לא כצלליהם החיוורים של המתים, אלא בדמות דיוקנאות, כל דיוקן עם הבעתו שאין לשנותה, ההבעה שהעלה הוא בלהטיו מנבכי נשמתם. נבצר ממנו לשוב ולחצות את האוקיינוס האטלנטי בטרם יחזה פעם נוספת במקור לתמונות הערטילאיות הללו.

"הוֹ, אמנות רבת תפארת!" כה הגה הצייר הנלהב בלכתו ברחוב. "אַת הינך צלמו של בורא עולם. הצורות לאין מיספר התועות להן ברחבי האַיִן, הלוא די שתרמזי – והן באות לכלל קיום. המתים קמים מעפרם. את משיבה אותם אל מישכנם משכבר, ומעניקה לצִלם העמום את ברק החיים הראויים, חיים עלי אדמות עם חיי נצח. אַת גואלת את הרגעים בני-החלוף של ההיסטוריה. במחוזותייך העבר אינו עבר; כי למגעך, כל שיש עמו גדוּלה נעשה הווה נצחי; ואנשי-שם חיים לדורי דורות, מחוללים לנגד עינינו את המיפעלות שבזכותם קנו להם את שמם. הוֹ, אמנות כבירה! אַת שיש לאל ידך להציב את העבר, המתגלה אך במעורפל, ברצועת האור הצרה הקרויה בפינו 'עכשיו', האם תוכלי לצוות גם על העתיד הכמוס מעין שיבוא ויפגשנו שם? ואני, כלום לא חוללתי זאת? האין אני נביאך?"

כך, בלהט גא אך נוגה, הזדעק כמעט בקול רם, בעודו עובר ברחוב המשמים, בקרב בריות שאין להן ולא כלום עם חזיונותיו, ונבצר מהן אף למצוא בהם טעם או להבינם. לא טוב לו לאדם לטפח בלבו שאיפה ערירית. אם לא יימצא לצדו מי שישמש לו מופת להתקין על-פיו את דרכיו, עלולים הירהוריו, תשוקותיו ותקוותיו לחרוג מכל מידה, והוא עצמו – להידמות, ושמא אף להיות ממש, למטורף. בעודו קורא בנפש הזולת לפני ולפנים, כמעט שלא כדרך הטבע, לא ראה הצייר את האנדרלמוסיה בתוך נפשו שלו.

"והנה, כמדומני, הבית," אמר, סוקר את החזית ממסד ועד טפחות, קודם שהקיש בדלת. "שמיים, הושיעו את מוחי! התמונה הזאת! הרי נדמה כי לעולמי-עד לא תימחה. בין אם אביט בחלונות או בדלת, הנה היא שם, קבועה וממוסגרת ביניהם, מצויירת בתנופה, מזהירה בשלל צבעים – פניהם של הדיוקנאות – הדמויות והפעולה שברישום!"

הוא הקיש.

"הדיוקנאות! הם שם?" שאל את המשרת; ואז התעשת ואמר: "אדונך וגבירתך! האם הם בבית?"

"הם בבית, אדוני," אמר המשרת, והוסיף, כשהבחין בחזותו הציורית, שמעולם לא עלה בידי הצייר להיפטר ממנה: "וגם הדיוקנאות!"

האורח הוכנס לטרקלין שדלת מחברת בינו לבין חדר פנימי בגודל דומה. החדר הראשון היה ריק, והוא נכנס אל החדר השני, שם פגש מבטו את הדמויות עצמן, ועמן ייצוגיהן המצויירים, שזה כבר ריתקו אליהם את כל מעייניו באורח כה מוזר. בעל כורחו השתהה על הסף.

הם לא הבחינו בכניסתו. וולטר ואלינור ניצבו נוכח הדיוקנאות, וולטר הסיט זה עתה את קפליו השופעים של מסך המשי המפואר, פתיל הזהב בידו האחת, וידו השניה לופתת את יד רעייתו. התמונות, שהוסתרו מעין רואה זה חודשים רבים, חזרו עתה וקרנו בזוהרן שלא הועם, אך דומה שלא בזכות אור שאוּל הן נגלות לעין, אלא אדרבה, הן עצמן מפיצות אור קדורני על סביבותן. תמונתה של אלינור היתה נבואית כמעט. ארשת מהורהרת, ולאחריה עצבות רכה, שׁרו בזו אחר זו על קלסתרה, והעמיקו במרוצת הזמן עד שהיו לעֱנות חרישית. נופך של אימה היה משווה לה עתה את ארשת הדיוקן כפי שהוא. פניו של וולטר היו מדוכדכות ומשמימות, ורק הבזקי חיוּת חטופים פיעמו בהן מדי פעם, אבל אורם הרגעי רק הותיר אחריו אפילה כבדה עוד יותר. הוא הסיע את מבטו מאלינור אל דיוקנה ומשם אל דיוקנו שלו, ולבסוף השתקע בהתבוננות בו.

הצייר דימה לשמוע את פעמי הגורל קרב ובא מאחוריו, נע לעבר קורבנותיו. מחשבה מוזרה צצה במוחו. כלום לא בדמותו-הוא נתגלם אותו גורל, וכי אין זה הוא שבפועלו המיט את הפורענות המתרגשת ובאה, שאת קוויה התווה מראש?

כל אותה העת ניצב וולטר דומם נוכח התמונה, מתייחד עמה בשתיקה, מתייחד גם עם לבו, מפקיר עצמו לקסמו של הכוח הרע שיצק הצייר בתווי הפנים. אט אט ניצתה אש בעיניו; בעודה מתבוננת בפראות החומרת וגואה בפניו, לבשו פניה של אלינור ארשת בעתה; וכשפנה וולטר לעברה לבסוף דמו השניים לדיוקנאותיהם תכלית דמיון.

"גורלנו השיגנו!" נהם וולטר. "מוּתי!"

בעודו אוחז באלינור הצונחת ארצה שלף סכין וכיוון אותו אל חזהּ. בַּמעשה, במבע ובתנוחה ראה הצייר את הדמויות כפי שהופיעו ברישום. התמונה, על כל צבעוניותה המהממת, הושלמה.

"הרף, מטורף!" קרא הלה בתקיפות.

הוא נכנס פנימה והתייצב בתווך בין שני האומללים, בתחושה שבכוחו לכוון את גורלם כשם שביכולתו לשנות תמונה על פני הבד. כמכשף עמד שם, מנצח על רוחות-הרפאים שהעלה באוב.

"מה!" מילמל וולטר לַדלָאוּ, חוזר ושוקע מריגוש אלים לדממה קודרת. "כלום יחזור בו הגורל מן הגזֵרה שגזר?"

"גברת אומללה!" אמר הצייר. "כלום לא הזהרתיך?"

"אכן הזהרת," השיבה אלינור בשלווה, יגונה השקט חוזר ותופס את מקום האימה שהפֵרה אותו. "אבל אני – אהבתיו!"

כלום לא טמון מוסר השכל עמוק במעשיה הזאת? לוּ פריו של מעשה ממעשינו, או פירות מעשינו כולם, היו לובשים צורה ומוצגים לפנינו, היו מי שמכנים זאת 'גורל' ואצים הלאה בדרכם, אחרים היו נסחפים על גלי תשוקותיהם הסוערות, ואיש לא היה סוטה ממהלכו בשל התמונות הנבואיות.


*מתוך "שבעה סיפורי דיוקן", בעריכת משה רון, הוצאת הספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2000.

*דימוי: דברה סטייר

1

כשהודיעה אשת השוער (היא שנהגה להיענות למצילת הכניסה), "אדון – עם גברת, אדוני," עלתה לעיני מיד, כמו שעלתה פעמים רבות בימים ההם – כשהיתה המשאלה אֵם המחשבה – חזוּת של אנשים המבקשים שאצייר את דיוקנם. ואכן התברר שאנשים המבקשים שאציירם הם אורחַי הפעם; אבל לא במובן שהיה עדיף בעיני. אמנם בתחילה לא העיד כלום שאולי לא לשם ציור דיוקנם באו. האדון, גבר כבן חמישים, גבוה מאוד וזקוף מאוד, עם שפם מאפיר קצת ומעיל אפור התפור לו להפליא, שאת שניהם ראיתי בעין בעל מקצוע – ואיני מתכוון כסַפָּר ואף לא כחייט – היה עושה עלי רושם שהוא אדם מפורסם אילו היו רבים מהאנשים המפורסמים עושים רושם. אמת, שכבר זמן לא מעט היתה מודעת לי, היא שדמות שופעת חיצוניוּת כמעט לעולם אינה, כמו שאפשר לומר, ישות ציבורית. הצצה בגברת סייעה לי להיזכר בחוק הפרדוקסלי הזה: גם היא נראתה כמעט כבוּדה מכדי שתהיה "אישיות". יתֵרה מזו, נדיר הוא שייתקל אדם בשני יוצאים מהכלל בכפיפה אחת.

איש משניהם לא פתח בדברים מיד – הם רק האריכו את המבט המקדים כרמז שכל אחד מהם מבקש לתת הזדמנות לבן זוגו. ניכר בהם שביישנים הם; עומדים היו להם ומניחים לי לקלוט אותם – שכן, כך הבינותי אחר כך, לא היה להם דבר מעשי יותר מזה לעשותו. כך שימשה מבוכתם את תכליתם. כבר ראיתי בני אדם מתייסרים באי-רצונם לומר שמתאווים הם לדבר המוני כל כך כהעלאת דמות דיוקנם על הבד; אבל המעצורים שבלב ידידי החדשים נראו כמעט כמעצורים שאין להתגבר עליהם. והרי יכול האדון לומר "רצוני בציור דיוקן של אשתי", והגברת יכלה לומר "רצוני בציור דיוקן של בעלי". ואולי אין הם בעל ואישה – זה יש בו, כמובן, לעשות את העניין עדין יותר. ואולי מבקשים הם להיצָייר יחד – שאם כן, היה עליהם להביא אדם שלישי שיהיה להם לפה.

"אנחנו באים ממר ריווֶט," אמרה לבסוף הגברת בחיוך עמום, שרושמו כספוג לח המועבר על פני מעשה-ציור "משוקע" וכהֶרמז מעורפל ליופי שנגוז. גבוהה וזקופה היתה, על פי מידתה, כמו בן לווייתה, ומשא שנותיה פחוּת עשר שנים משנותיו. עצובה נראתה ככל שיכולה להיראות אישה שפניה אינן טעונות הבעה, כלומר במסֵכתה הסגלגלה והגַוונוּנית ניכרה שחיקה כשחיקה הניכרת במשטח חשוף. יד הזמן עברה עליה ולא חשׂכה, אבל רק כדי לפַשֵט. דקת גו היתה ונוקשה, ומלובשת יפה כל כך, בארג כחול כהה, עם דשים וכיסים וכפתורים, עד שברור היה שהחייט שלה הוא החייט של בעלה. איזו חסכנות אמידה לא מוגדרת אפפה את בני הזוג – אין ספק שהפיקו מידה נאה של תפנוקים מכספם. ואם נועדתי אני להיות אחד התפנוקים שלהם, ראוי לי שאשקול יפה-יפה את תנאַי.

"אה, קלוֹד ריווט המליץ עלי?" שאלתי; והוספתי שמעשה חביב עשה, הגם שיכולתי לומר בלבי כי מאחר שהוא מצייר נופים בלבד, אין מעשהו זה בחזקת מעשה הקְרבה.

הגברת נעצה את מבטה באדון והאדון השיט את מבטו בחדר. אחר כך, מביט רגע אל הרצפה ומלטף את שפמו, נתן בי את עיניו הנעימות והעיר: "הוא אמר שאתה האיש הנכון."

"אני משתדל להיות, למי שרוצים לשבת לפני."

"כן, אנחנו היינו רוצים," אמרה הגברת בשקיקה.

"כלומר שניכם יחד?"

אורחי הביטו זה בזה. "לוּ יכולת לעשות משהו בי, אני משער לי שהמחיר היה כפול," גמגם האדון.

"הו, כן, המחיר לשתי דמויות גבוה, כמובן, יותר מלאחת."

"היינו רוצים שזה ישתלם," התוודה הבעל.

"אתה הוגן מאוד," השבתי מתוך הערכה לאהדה לא מצויה שכזאת – כי שיערתי שהוא מתכוון לומר שישתלם לַצייר.

תחושה של מוזרוּת כמו ניעורה בלבה של הגברת. "אנחנו מתכוונים בעד האיורים – מר ריווט אמר שאתה עשוי להכליל אחד מהם."

"להכליל – איור?" גם אני נבוכותי בה במידה.

"רישום שלה, זאת אומרת," אמר האדון והסמיק.

רק אז הבינותי מה השירות שעשה לי ריווט; הוא סיפר להם שאני מצייר בשחור-לבן – לכתבי עת מצוירים, לסִפרי סיפורים, לרשימות מהווי ימינו – ומשום כך יש לי תעסוקה תכופה לדוגמנים. כל זה אמת היה, אבל אמת לא פחות היתה העובדה (עתה יכול אני להודות בזה – ואניח לקורא לנחש אם זה משום שהשאיפה עתידה היתה להניב הכל או לא להניב כלום) שלא יכולתי להוציא מלבי את הכבוד, ולא כל שכן את הגמול, שיש לצַיָר דיוקנאות גדול. ה"איורים" שלי היו מטה לחמי; את עיני נשאתי לענף אמנות אחר (הענף המעניין שבכולם, כך נראה לי תמיד) שינציח את תהילתי. גם לא היתה כל בושה בתקווה לעשות לי בו הון; אבל עשיית ההון התרחקה הרבה למן הרגע שהביעו אורחי את משאלתם "להיצָייר" חינם. התאכזבתי, שכן מבחינה ציורית "נראו" בעיני מיד. תפסתי את הטיפוס שלהם – כבר גמרתי בדעתי מה אעשה בו. משהו שלא היה משביע את רצונם במלואו, אמרתי בלבי אחר כך.

"אה, אתם – אתם – ?" פתחתי מיד לאחר שכבשתי את הפתעתי. לא יכולתי להוציא מפי את המילה האפרורית "דוגמנים" – כל כך רחוקה נראתה מלהולמם.

"לא היה לנו ניסיון רב," אמרה הגברת.

"אנחנו חייבים לעשות משהו וחשבנו שצייר בתחום שלך אולי יוכל להפיק מאתנו משהו," חש בעלה לפלוט. והוסיף והעיר שאין הם מכירים ציירים רבים ופנו תחילה, למרות הסיכוי המועט (מצייר הוא, כמובן, נופים, אבל לפעמים – אולי אזכור – משלב בהם דמויות) אל מר ריווט, שהכירו אותו לפני שנים אחדות באיזה מקום בנוֹרפוֹק, שעסק שם ברישום.

"גם אנחנו עצמנו נהגנו לרשום קצת," רמזה הגברת.

"זה אמנם מביך מאוד, אבל אנחנו ממש חייבים לעשות משהו," המשיך בעלה.

"מובן שאנחנו כבר לא מאוד צעירים," הודתה היא בחיוך רפה.

אגב הערה שאולי מוטב לי שאדע עוד משהו עליהם, הגיש לי הבעל כרטיס, שהוצא מארנק חדש ונאה (אבזריהם היו כולם כחדשים) – ועליו מודפסות המילים "מייג'ור מוֹנַרק". והמילים האלה, הגם שעשו רושם, לא העשירו הרבה את ידיעותי; אבל אורחי הוסיף מיד: "יצאתי מהצבא ואיתרע מזלנו ואיבדנו את כספנו. לאמתו של דבר, אמצעינו מצומצמים להחריד."

"הדבר מטריד מאוד," אמרה מרת מונרק.

ניכר בהם שהם מבקשים להיראות מאופקים – להשתדל שלא להתנפח משום שבני טובים הם. הרגשתי שהיו מבקשים לראות בזה מכשול כלשהו, ובה בשעה חשתי בחוש כמוס – נחמתם במזל ביש – שאמנם היו טעמם ונימוקם עמם. אין ספק שהיו עמם; אבל יתרונות אלה נדמו לי חברותיים במידה מכרעת; כגון אלה העשויים לסייע בשיפור מראהו של טרקלין. אלא שטרקלין הוא תמיד, או מן הדין שיהיה, תמונה.

בעקבות רמיזתה של אשתו לגילם, חיווה מייג'ור מונרק את דעתו ואמר: "מובן שהיה בדעתנו להקדיש את עצמנו יותר לציור דיוקנאות. עדיין אנחנו יכולים לשמור על הצורה." ובו ברגע ראיתי שהצורה היא אמנם עיקר שבחם. ה"מובן" שלו לא נשמע יהיר, אבל זרע אור על הבעיה. "היא מצטיינת בזה יותר," המשיך והנהן בראשו אל אשתו בהֶעדר-לַהֲגנוּת נעים שלאחר הסעודה. ואני לא יכולתי אלא להשיב, כאילו אנחנו אמנם יושבים וכוס המשקה שלנו לפנינו, שאין בכך למנוע אותו עצמו מלהיות בעל צורה; מה שהביא גם אותו לענות ולומר: "אמרנו בלבנו שאם תתבקש אי פעם לצייר אנשים כמונו, אפשר שנהיה קצת דומים לזה. בייחוד היא – לִגברת שבְּסֵפר. אתה מבין."

השעשוע ששעשעוני היה רב כל כך, שכדי להוסיף עליו השתדלתי לאמץ לי את נקודת הראות שלהם; ואף על פי שנבוכותי על שמצאתי עצמי מעריך הערכה גופנית, כמו היו בהמות להשכרה או כושים מועילים, זוג שלא יכולתי לצפות להיפגש עמם אלא באחד מסוגי היחסים שהביקורת בהם היא ביקורת שבשתיקה, אף על פי כן הסתכלתי במרת מונרק בעין בוחנת דיה לקרוא, כעבור רגע, משוכנע: "הו כן, גברת שבספר!" דומה היתה מאין כמוה לאיור גרוע.

"נקוּם, אם אתה רוצה," אמר המייג'ור ונעמד לפני בהדרה אמיתית.

במבט חטוף יכולתי לעמוד על מידותיו – גבהו היה מטר שמונים ושמונה וג'נטלמן מושלם. כדאי היה לכל קלוּבּ מתארגן שדרוש לו סֵמל להעסיקו במשכורת כדי שיעמוד בחלונו הראשי. מה שעלה בדעתי מיד הוא שבבואם אלי החמיצו, בעצם, את ייעודם; אין ספק שיכלו להפיק יתר תועלת אילו שימשו לפרסומת. לא יכולתי, כמובן, לראות את הדבר לכל פרטיו, אבל יכולתי לראותם כמכרה זהב למישהו – לא להם לעצמם, כוונתי. היה בהם משהו לתופר מקטורנים, לבעל בית מלון או לסוחר בסבון. יכולתי לדמיין לי "אנו משתמשים רק בו" הצמוד לחזותיהם למלוא התועלת; בעיני רוחי ראיתי באיזו זריזות הם עושים נפשות לארוחת תפריט.

מרת מונרק ישבה בלי נוע, לא מגאווה אלא מביישנות, וכעבור רגע אמר לה בעלה: "קומי, יקירתי, והראי כמה אופנתית את." היא צייתה, אבל לא היתה צריכה לקום כדי להראות זאת. היא הלכה עד קצה הסטודיו ואחר כך חזרה מסמיקה ועיניה הנבוכות על בעלה. הדבר הזכיר לי מקרה שהייתי לו עֵד באקראי בפריז – הייתי שם עם חבר, מחזאי שעמד להעלות על הבימה מחזה, כשניגשה אליו שחקנית לבקש ממנו שיפקיד בידיה אחד התפקידים. היא העבירה לפניו את סגולותיה, הלכה הלוך ושוב כמעשה מרת מונרק עתה. מרת מונרק היטיבה לעשות זאת לא פחות, אבל נמנעתי מלמחוא כף. מוזר מאוד היה לראות אנשים כמוהם משתדלים ככה בעבור שכר דל כל כך. לפי מראיה היו לה עשרת אלפים לשנה. בעלה אכן השתמש במילה שהגדירה אותה יפה: היא היתה מעיקרה ובטיפוסה מה שנקרא בלשון לונדון של הימים ההם "אופנתית". גזרתה היתה, על פי מערכת מושגים זו עצמה, "נאה" בעליל וללא עוררין. לאישה בשנותיה היתה צרת מותניים להפתיע; למרפקה אף היה העיקול היאה; את ראשה תלתה בהטיה המקובלת – אבל מדוע באה אלי דווקא? מן הראוי היה שתמדוד מקטורנים בחנות גדולה. חששתי שלאורחי לא רק חסרון כיס אלא גם "נטייה אמנותית" – וזה יוכל להיות סיבוך גדול. כששבה והתיישבה הודיתי לה ואגב כך הערתי כי מה שמוקיר הרַשָם בדוגמן שלו יותר מכל הוא היכולת לשבת בשקט.

"הוֹ, היא יכולה לשבת בשקט," אמר מייג'ור מונרק. ואחר כך הוסיף בבדיחות: "תמיד דאגתי לכך שתהיה שקטה."

"אני לא איזו עצבנית מגעילה, נכון?" עתרה מרת מונרק אל בעלה.

הוא כיוון את תשובתו אלי. "אולי לא מיותר יהיה להעיר – הרי חייבים אנו להיות מעשיים בהחלט, לא כן? – שבשעה שנשאתי אותה לאישה נודעה בכינוי 'הפסל היפהפה'."

"הו, עזוב!" אמרה מרת מונרק בעגמימות.

"לי, כמובן, תהיה דרושה מידה ידועה של הבעה," עניתי ואמרתי.

"כמובן!" קראו שניהם.

"ועוד אני מתאר לי שאתם יודעים שתתעייפו נורא."

"הו, אנחנו אף פעם לא מתעייפים!" קראו בשקיקה.

"כבר היה לכם ניסיון כלשהו?"

הם היססו – הביטו זה אל זה. "צילמו אותנו – המון," אמרה מרת מונרק.

"היא רוצה לומר שהאנשים עצמם ביקשו מאתנו," הוסיף המייג'ור.

"אני מבין – מפני שאתם יפי מראה כל כך."

"איני יודע מה חשבו, אבל תמיד רדפו אחרינו."

"תמיד קיבלנו את התצלומים שלנו חינם," חייכה מרת מונרק.

"אולי היינו צריכים להביא כמה מהם, יקירתי," העיר בעלה.

"איני בטוחה שנשארו לנו. חילקנו המונים," הסבירה לי היא.

"עם החתימות שלנו וכדומה," אמר המייג'ור.

"אפשר להשיג אותם בחנויות?" שאלתי כהלצה שאין בה כדי להזיק.

"הו כן, שלה – היה אפשר."

"עכשיו כבר לא," אמרה מרת מונרק ועיניה ברצפה.

2

יכולתי לדמות לי את ה"וכדומה" שהיו רושמים על עותקי המתנה של תצלומיהם ובטוח הייתי שכתבו בכתב יד יפה להפליא. מוזר מה מהר נהייתי בטוח בכל דבר שנגע להם. אם עכשיו עניים הם כל כך עד שעליהם להשתכר מעות, לא היה להם מעולם עודף ממון. יפי מראיהם היה הונם, והם, ברוח טובה, ניצלו ככל שיכלו את אורח החיים שמינה להם הנכס הזה. פניהם, חוסר המבע שבהן והמנוחה האינטלקטואלית הגדולה של עשרים שנות התארחות בבתי אחוזה, הן ששיוו להם לוויית חן. יכולתי לראות את הטרקלינים המוצפים אור שמש, הזרועים כתבי עת שלא קראה, שישבה בהם שוב ושוב מרת מונרק; יכולתי לראות את סבכי השיחים הרטובים שהתהלכה ביניהם – מצוידת להפליא אם למשימה זו ואם למשימה זו. יכולתי לראות את שמורות בעלי-החיים העתירות שסייע המייג'ור לצוד בהן ואת המלבושים הנהדרים, אשר בהם, בשעת לילה מאוחרת, פרש אל חדר העישון לשוחח עליהן. יכולתי לדמות לי את בתי השוקיים וגלימות הגשם שלהם, את בגדי הטוויד והאדרות שלהם שנבחרו כראוי, את גלילי המקלות ותיבות האבזרים והמטריות הגלולות למשעי; ואף יכולתי להעלות לעיני רוחי בדייקנות רבה את מראה משרתיהם ואת המגוון הדחוס של כבודתם על רציפיהן של תחנות רכבת כפריות.

נותנים היו תשרים קטנים, אבל חיבבו אותם; הם עצמם לא עשו כלום, אבל התקבלו בסבר פנים יפות. יפים היו נראים בכל מקום; משביעים היו את הנהייה הכללית אחרי רום המדרגה, קלסתר הפנים ו"הצורה". והם ידעו זאת ללא סכלות או המוניות, ולפיכך רחשו כבוד לעצמם. הם לא היו שטחיים; יסודיים היו ועמדו על שלהם – זה היה אורחם. אנשים שיש להם נטייה כזאת לפעילות, אי אפשר שלא יהיה להם איזה אורַח. חשתי כיצד אפשר לסמוך עליהם, בכל הנוגע לשמחת חיים, אפילו בבית משמים. והנה עתה קרה משהו – לא חשוב מה; הכנסתם המעטה פחתה, פחתה עד לַמזער – והיה עליהם לעשות משהו כדי שיהיו להם דמי כיס. ידידיהם נטו להם חיבה, אבל לא נטו לתמוך בהם. היה בהם משהו אומר אשראי – הבגדים, הנימוסים, הטיפוס; אבל אם נמשל האשראי לכיס ריק גדול שצליל מעות מהדהד בו מפעם לפעם, חייב הצליל לפחות להישמע לאוזן. ממני רצו שאעזור להם לעשותו כך. למזלם לא היו להם ילדים – על כך עמדתי חיש מהר. אולי גם יבקשו שהקשרים בינינו יישמרו בסוד; לכן גם הציעו עצמם "בשביל הגוף" – ציור הפנים עלול להסגיר אותם.

הם מצאו חן בעיני – כל כך תמימים היו; ולא היתה בי כל התנגדות להם, אם אך יתאימו. אבל משום מה, למרות כל סגולותיהם המצוינות, לא קל היה לי לבטוח בהם. אחרי ככלות הכל לא היו אלא חובבנים, והיצר השליט בחיי היה תיעוב החובבנות. נתלווה לזה עוד סֶלֶף – העדפה שמלֵידה של הנושא המצויר על פני הנושא האמיתי, שכן חסרונו של האמיתי עלול כל כך להיות הֶעדר ציוּריוּת. חביבים עלי הדברים הגלויים לעין, שאז אתה נמצא בטוח. אם אכן כך הם אם לא – זו שאלה משנית וכמעט תמיד שאלת סרק. היו גם שיקולים אחרים, והראשון בהם – שכבר היו לי לשימושי שניים או שלושה אנשים, ובעיקר צעיר בעל כפות רגליים גדולות, בבגד אלפָּקה, מקילבּורן, שזה שתיים-שלוש שנים היה בא אלי בקביעות לשם האיורים שלי ועדיין אני – אולי לגנוּתי – מרוצה ממנו. בגילוי לב הסברתי לאורחי את פני הדברים, אבל הם נקטו אמצעי זהירות רבים יותר מששיערתי. הם חישבו את סיכוייהם, מאחר שקלוד ריווט סיפר להם על "מהדורה דה-לוקס" היזומה לאחד מסופרי זמננו – בחיר הרומניסטנים – שזמן רב התעלמו ממנו המון גסי הטעם והוקירוהו לעילא ולעילא רבי הקשב (האזכיר כאן את פיליפ וינסנט?) והנה התמזל מזלו לראות, בערוב ימיו, את דמדומי השחר ואחר כך גם את האור המלא של דברי ביקורת טובים יותר; הערכה שהיה בה באמת, מצד הציבור, משהו מן הכפרה. הכנת המהדורה, שתכנן אותה מו"ל בעל טעם, היתה, בעצם, מעשה של פיצוי רב; חיתוכי עץ, שבאו להעשירה, היו מנחת הכבוד של הציור האנגלי לאחד ממייצגיה היותר עצמאיים של הספרות האנגלית. המייג'ור ומרת מונרק הודו לפני שקיוו שאולי אוכל לשלב אותם בחלקי שלי במפעל הזה. הם ידעו שאני עומד לעסוק בראשון מבין הספרים, "ראטלנד רֶמזי", אבל היה עלי להבהיר להם שהמשך השתתפותי בדבר – הספר הראשון נועד להיות מבחן – ודאי יהיה תלוי במידת הרצון שאפיק. אם תהיה מצומצמת, ייפטרו ממני מעסיקי בלי גינונים רבים. זוהי לי, אפוא, נקודת מפנה, ומובן שאני עושה הכנות מיוחדות, מחפש לי אנשים חדשים, שמא יהיו נחוצים, ומבטיח לי את הטיפוסים היותר מוצלחים. ואולם הודיתי שהייתי רוצה להסתפק רק בשניים או בשלושה דוגמנים טובים, שיתאימו לכל.

"האם יהיה עלינו לעיתים קרובות ל – ללבוש בגדים מיוחדים?" חקרה מרת מונרק ברהייה.

"הו, כן – זה חלק מהעניין."

"והאם יהיה עלינו לספק בעצמנו את התלבושות שלנו?"

"לא ולא; יש לי המון חפצים. דוגמנים של צייר לובשים – או פושטים – כל מה שנראה לו."

"ואתה רוצה לומר – אותם – אותם עצמם?"

"אותם עצמם?"

שוב הביטה מרת מונרק אל בעלה.

"הו, היא רק רצתה לדעת," הסביר הלה, "אם המלבושים הם בשימוש הכלל." היה עלי להודות שאכן כך הם, ואף הוספתי ואמרתי שמקצתם (היו לי המון חפצים מן המאה הקודמת, מקוריים וּזְהומים) כבר עשו את שלהם, לפני מאה שנים, על גבים ונשים חיים שרבב העולם דבק בהם. "נלבש כל דבר שיתאים," אמר המייג'ור.

"הו, אני מסדר את זה – בתמונות הם מתאימים."

"אני חוששת שאצלח יותר לספרים המודרניים. אבוא לבושה כרצונך," אמרה מרת מונרק.

"יש לה בבית המון בגדים; הם אולי יכשרו לחיים בימינו," המשיך בעלה.

"הו, אני יכול לדמות לי תמונות שתהיו בהן טבעיים בהחלט." ואכן יכולתי לראות את עריכתם הרשלנית של חלקי תפאורה עבשים – הסיפורים שלמענם ניסיתי להפיק תמונות בלי מורת-הרוח הכרוכה בקריאתם – אשר את מרחביהם החוליים היתה הגברת הטובה הזאת עשויה לסייע לאכלס. אך היה עלי לחזור ולקבוע שלעבודה ממין זה – מלאכת יומי המוכנית – כבר יש לי הציוד הדרוש: בני האדם שאני עובד אתם מספיקים לצרכי לחלוטין.

"לא חשבנו אלא שאנחנו אולי דומה יותר לכמה מן הנפשות הפועלות," אמרה מרת מונרק בלשון רכה וקמה על רגליה.

גם בעלה קם ממקומו; עומד היה ומסתכל בי בכמיהה עמומה, שהיתה נוגעת ללב בגבר-בגברים כמוהו. "האומנם יהיה איזה קושי מדי פעם להשתמש – אֶ – להשתמש – ?" הוא השהה את ההמשך; רצה שאסייע לו בניסוח מה שהיה בדעתו לומר. אבל אני לא יכולתי – לא ידעתי. ולכן הוציא הוא עצמו את הדבר מפיו, במגושם: "בדבר האמיתי – בג'נטלמן, אתה יודע, או בליידי." הייתי מוכן בהחלט להסכים עמו הסכמה כללית – הודיתי כי יש בזה הרבה. והדבר עורר את מייג'ור מונרק לומר, ולתכוף לבקשתו בליעה כבושה, לא מעושׂה: "זה קשה נורא – כבר ניסינו הכל." הבליעה הכבושה היתה דובבת; אשתו לא יכלה לעמוד בפניה. כהרף עין שוב צנחה מרת מונרק אל אחת הספות ופרצה בבכי. בעלה ישב אצלה ואחז באחת מידיה; ואז ניגבה חיש מהר את עיניה בידה האחרת, ואילו אני, כשנשאה אלי את עיניה, נבוכותי. "אין אף משרה ארורה אחת שלא העמדתי את עצמי לה – ציפיתי לה – התפללתי לה. אתה יכול לתאר לך שכבר היינו צריכים להיות במצב לא קל. משרות של מזכיר וכדומה לזה? בה במידה תוכל כבר לבקש לך תואר אצולה. אני מוכן להיות כל דבר – אני חזק: שליח או טוען פחמים. אני מוכן לחבוש כובע משונץ זהב ולפתוח דלתות של כרכרות לפני חנות סדקית; אני מוכן לחכות בתחנה ולשאת מזוודות; אני מוכן להיות דוור. אבל הם אפילו לא מביטים עליך; כבר יש בשטח אלפים טובים לא פחות ממך. ג'נטלמנים, מסכנים שכמותם, ששתו את יינם, שהחזיקו סוסי ציד!"

ניחמתי אותם ככל שיכולתי לנחם ולא עברה שעה קלה ואורחי שוב קמו וקבענו, לשם הניסיון, מועד לפגישה. עוד אנחנו דנים בזה והנה נפתחה הדלת ונכנסה מיס צֶ'רם ומטרייה רטובה בידיה. היה עליה על מיס צ'רם לנסוע באומניבוס אל מֵידה וֵיל ואחר כך ללכת ברגל חצי מיל. היא נראתה רשולה קמעה ומרוססת קצת בבוץ. כמעט אף פעם לא ראיתי אותה נכנסת בלא שאשוב ואחשוב כמה מוזר הוא שאף על פי שמועות היא כל כך בעצמה, היא נעשית מרובה כל כך באחרים. מיס צֶ'רם קטנה ודלת בשר היתה, אך גיבורה רומנטית שופעת כל כך. היא לא היתה אלא בת לונדון מנומשת, אך יכלה לייצג כל דמות – ממטרונית מכובדת ועד רועה; היה לה הכישרון לכך, כשם שהיתה יכולה להתברך בקול ערב או בשׂער ארוך. היא לא ידעה לכתוב בלי שגיאות כתיב ואהבה בירה, אך היו לה שתיים או שלוש "סגולות", וניסיון, ותושייה, ומיומנות, ושכל ישר, ודקוּת הרגשה גחמנית, ואהבת התיאטרון, ושבע אחיות, ואף לא שמץ של יראת כבוד, בייחוד כלפי האות ה'. הדבר הראשון שראו אורחי הוא שמטרייתה רטובה והם בכליל-שלמותם נרתעו בעליל למראהָ. הגשם החל לרדת לאחר בואם.

"אני כולי מים; היו מלא אנשים באומניבוס. חבל שאתה לא גר על יד תחנה," אמרה מיס צ'רם.

ביקשתי ממנה שתתכונן מהר ככל שתוכל, והיא פנתה אל החדר שהיתה מחלפת בו תמיד את בגדיה. אבל קודם שיצאה שאלה אותי מה תשים עליה הפעם.

"את הנסיכה הרוסייה, את לא יודעת?" עניתי. "זאת עם 'עיני הזהב', של הקטיפה השחורה, בשביל הדבר הארוך הזה ב'צ'יפסייד'."

"עיני זהב? בחיי!" קראה מיס צ'רם, ואורחי עקבו אחריה במבט נוקב שעה שהלכה לה. כשהיתה מאחרת, היתה מתקינה עצמה תמיד עד שלא הספקתי לפנות כה וכה; ואני עיכבתי את אורחי קצת, במתכוון, כדי שיהיה להם מושג, כשיראו אותה, למה יצַפו גם מהם. הערתי כי לדידי היא התגלמות של דוגמנית מצוינת – שהיא, לאמתו של דבר, פיקחית מאוד.

"אתה סבור שהיא נראית כנסיכה רוסית?" שאל מייג'ור מונרק בבעתה מסותרת.

"כשאני עושה אותה כך – כן."

"הו, אם עליך לעשות אותה – !" טען בחריפות.

"יותר מזה אינך יכול לבקש. רבים כל כך הם אלה שאי אפשר לעשות אותם."

"והרי לפניך גברת ממש" – ובחיוך משדל שילב את זרועו בזרוע אשתו – "שהיא כבר עשויה!"

"הו, אני לא נסיכה רוסית," מיחתה מרת מונרק בקרירות כלשהי. ראיתי שהכירה כמה מהן והן לא נשאו חן מלפניה. הנה מיד התעורר קושי ממין שמעולם לא היה לי לחשוש לו אצל מיס צ'רם.

הגברת הצעירה הזאת חזרה לבושה קטיפה שחורה – השמלה היתה שחוקה למדי ונמוכה מאוד על כתפיה הכחושות – ובידיה האדומות מניפה יפנית. הזכרתי לה שבתמונה שאני מצייר עליה להביט אל מעבר לראשו של מישהו. "של מי איני זוכר, אבל זה לא חשוב. רק הביטי אל מעבר לאיזה ראש."

"הייתי יותר שמחה להביט אל מעבר לאיזה תנור," אמרה מיס צ'רם והתייצבה במקומה ליד האח, נערכה בתנוחה הנכונה, שיוותה לה מראית גבוהה, הטתה קצת לאחור את ראשה והצניחה קצת קדימה את מניפתה, ונראתה, מכל מקום להרגשתי המשוחדת, נפלית ומקסימה, נוכרייה ומסוכנת. ונראית כך השארנו אותה שעה שירדתי במדרגות עם מייג'ור מונרק ואשתו.

"נדמה לי שהייתי יכולה להתקרב לכך לא פחות," אמרה מרת מונרק.

"הו, את סבורה שהיא עלובה, אבל את חייבת להביא בחשבון את האלכימיה של האמנות."

ואף על פי כן הלכו להם מחוזקים ברוחם בעליל, על יסוד היתרון בר-ההוכחה שבהיותה הדבר האמיתי. יכולתי לדמות לי אותם מתחלחלים ממיס צ'רם. והיא, בשובי, היתה מבודחת מאוד מהם, כי סיפרתי לה מה רצונם.

"טוב, אם היא יכולה לדגמן, אני יהיה מנהלת חשבונות," אמרה הדוגמנית שלי.

"היא ממש גבירה," עניתי, כמין הצקה תמימה.

"אז עוד יותר רע בשבילך. זאת אומרת שהיא לא יכולה להשתנות."

"היא תתאים בשביל רומנים אופנתיים."

"כן, כן, היא באמת תתאים להם!" הכריזה בבדיחות הדעת הדוגמנית שלי. "הם לא די גרועים גם בלעדיה?" פעמים רבות גיניתי אותם ברוח טובה באוזני מיס צ'רם.

3

לשם הבהרת איזו תעלומה באחת היצירות הללו ניסיתי לראשונה את מרת מונרק. בעלה בא עמה, להיות למועיל, אם יהיה צורך בכך – ברור למדי היה שבדרך כלל יבחר לבוא עמה. בתחילה תהיתי אם עושה הוא זאת לשם ה"מהוגנוּת" – אם עתיד הוא להיות קנאי ולהתערב. עצם המחשבה היתה מטרידה ממש, ולוּ נמצאה נכונה, הייתי מביא ללא שהיות את היכרותנו לכלל סיום. אך במהרה נוכחתי שאין בכך כלום, ואם מתלווה הוא אל מרת מונרק, הריהו הוא עושה זאת (לבד מהסיכוי שיהיה נחוץ) פשוט משום שאין לו מה לעשות. כשלא היתה אתו בטל עיסוקו, ועד כה לא היתה בלעדיו אף פעם. בצדק סברתי שבמצבם המביך הקשר ההדוק ביניהם הוא עיקר נחמתם ושהקשר הזה אין בו שום תורפה. ברית נישואין אמיתית היתה הברית הזאת, עידוד למהססים, לפסימיסטים אגוז קשה לפצחו. מענם היה באזור צנוע (זכורני שאחר כך חשבתי שזה היה אצלם הדבר היחיד המקצועי באמת) ויכולתי לצייר לי בדמיוני את הדירה העלובה שהיה נשאר בה המייג'ור לבדו. בחברת אשתו יכול לשאת אותה – בלעדיה לא יכול.

אנין התנהגות היה מכדי שישתדל להנעים עצמו כשלא יכול להביא תועלת; וכשהייתי שקוע בעבודתי מכדי לשוחח, פשוט ישב וחיכה. אבל אהבתי לשמוע אותו מדבר – שיחתו, כשלא הפריעה את עבודתי, עשתה אותה בזויה פחות, בדֵלה פחות. ההאזנה לו היתה כצירוף הרגשה שביציאה לבילוי עם החיסכון שבהישארות בבית. רק מכשול אחד היה כאן – זה שלא הכרתי, כמסתבר, אף אחד מן האנשים שהכירו הוא ואשתו. נדמה לי שתהה תהייה גדולה, כל תקופת הקשר בינינו, את מי לעזאזל אני כן מכיר. לא היה לו אף בדל רעיון אחד לגשש אחריו ולכן לא התגלגלה השיחה בינינו יפה – גדרנו עצמנו בשאלות של עורות ואפילו של מַשקים (כָּרָרים ותופרי אברקיים וכיצד להשיג בזול יין קלארֶט משובח) ועניינים כמו "רכבות טובות" ואורחן ורבען של ציפורי ציד. אוצר ידיעותיו בנושאים האלה האחרונים היה מדהים – עלה בידו למזג בו את מנהל תחנת הרכבת עם האורניתולוג. וכשלא יכול לדבר על דברים גדולים, יכול לדבר ברוח מרוממת על זוטות, ומאחר שלא יכולתי להתלוות אליו בהפלגותיו אל זיכרונות מעולם החברה המעולה, השכיל להשפיל את השיחה למדרגתי שלי בלי כל מאמץ נראה לעין.

רצון עז כל כך לעשות נחת-רוח היה נוגע ללב בְּגבר היכול על נקלה להפילך ארצה. הוא טיפל באח והיה לו מה לומר על זרימת האוויר בתנור גם בלי שאשאל אותו על כך, וראיתי שרבים מן הסידורים אצלי נראים בעיניו מטופשים לחלוטין. זכרוני שאמרתי לו שאילו איש עשיר אני, הייתי משלם לו משכורת כדי שיבוא וילמדני איך לחיות. יש שהיה נאנח באקראי אנחה שמשמעה אולי זה: "תנו לי אפילו קסרקטין ישן וריק כמו זה ואעשה בו משהו!" כשרציתי שיֵשב הוא לפני, בא לבדו – הנה דוגמה לאומץ לבן הגדול יותר של הנשים. אשתו יכלה לשאת את דירת הקומה השנייה הנידחת שלה, ובדרך כלל היתה מאופקת יותר; על ידי כל מיני הסתייגויות קטנות הראתה שיודעת היא שיאה להשאיר את יחסינו במודגש יחסי עבודה – לא להניח להם לגלוש לחברתיות. היא רצתה שיישאר ברור שהיא והמייג'ור מועסקים, לא מטופחים, וגם אם השבעתי את רצונה כממונה שאפשר להעמידו על מקומו, בשום פנים לא חשבה אותי ראוי להיות שווה לה.

יושבת היתה לפני בריכוז רב, משקעת בזה את כל דעתה, ושעה תמימה היתה מסוגלת להישאר כמעט דוממת כלפני עדשת הצלם. ראיתי שהצטלמה פעמים רבות, אבל עצם ההתנהגות שהכשירה אותה למטרה הזאת, עשתה אותה איכשהו לא מתאימה למטרתי שלי. בתחילה הייתי מלא קורת-רוח ממראה הגבירה אשר לה, והנאה היתה לי, בבואי לשרטט את תווי פניה, להיווכח כמה מעולים הם וכמה מיטיבים הם להנחות את העיפרון. אך לאחר כמה פעמים החלה להיראות לי נוקשה במידה שאין להתגבר עליה; למרות כל מה שעשיתי בו, נראה הרישום שלי כתצלום או כהעתק של תצלום. לא היה בדמותה מגוון של הבעה – לה לעצמה לא היה חוש למגוון. אולי תאמרו שזו היתה בעייתי שלי, שלא היתה אלא שאלה של ההצבה שלה, אלא שהצבתי אותה בכל תנוחה שאפשר להעלותה על הדעת והיא הצליחה למחות את כל ההבדלים ביניהן. אין ספק שהיתה תמיד גברת, ולא עוד אלא שהיתה תמיד אותה הגברת עצמה. היא היתה הדבר האמיתי, אך תמיד אותו הדבר עצמו. לרגעים כמעט תקפני דכדוך משלוות ביטחונה שהיא אכן הדבר האמיתי. מכל מגעה ומשאה עמי ומכל מגעו ומשאו של בעלה השתמע שאני הוא בר המזל. ובינתיים נמצאתי מתאמץ להמציא טיפוסים שתהיה להם קִרבה לטיפוס שלה, במקום שאביא אותו ללבוש צורה אחרת – בדרך המחוכמת, שלא נבצרה, למשל, ממיס צ'רם המסכנה. כל מה שלא סידרתי וכל כמה שלא נזהרתי, יצאה היא תמיד, בתמונותי, גבוהה יותר מדי – והעמידה אותי לפני הדילמה שבהצגת אישה מקסימה כבעלת קומה של שני מטרים ומעלה, שבעיני, אולי מתוך כבוד לקומתי שלי, הקצרה מזה בסנטימטרים לא מעטים, לא הלמה כלל את צביונה של דמות כזאת.

רע מזה היה עניין המייג'ור – כל מה שעשיתי לא היה בו כדי לרסן את מידותיו שלו, וכך נעשה מועיל אך ורק לציור ענקים חסונים. נערצים היו עלי הגיוון וההיקף, יקרים ללבי היו המקרים האנושיים, הנימה האיוּרית; רציתי לאפיין אפיון מדויק, ומה ששנאתי יותר מכל דבר בעולם הוא הסכנה שישתלט עלי טיפוס מסוים. רבתי עם כמה מחברי בגלל זה – הרחקתי עצמי מחברתם משום שהחזיקו בדעה כי הדבר חייב לקרות לך, ואם הטיפוס יפהפה (יעידו רפאל וליאונרדו) ההשתעבדות אינה אלא זכייה. לא ליאונרדו הייתי ולא רפאל – אפשר שהייתי רק מבקש דרכים מודרני צעיר בעל ביטחון עצמי מופרז, אבל החזקתי בדעה שמוטב להקריב הכל ולא את האופי. וכשטענו כי הטיפוס הדבק בך, זה שמדובר בו, יכול בנקל להיות דמות, זרקתי להם, אולי מתוך שטחיות, "הדמות של מי?" הרי אי אפשר שיהיה של כל אדם – ובסופו של דבר עלול הוא שלא להיות של שום אדם.

לאחר שרשמתי את מרת מונרק תריסר פעמים, גדל בי ביטחוני אף יותר כי ערכה של דוגמנית כמיס צ'רם נעוץ בעובדה שאין עליה שום חותם ברור ומפורש, ועמה, כמובן, העובדה האחרת שאכן יש לה, לעומת זאת, כישרון חיקוי מוזר שאין להסבירו. מראהָ הרגיל היה כמין מסך, שהיא יכולה להעלותו, על פי בקשה, לשם מופע משובח. המופע הזה היה פשוט מרומז, אבל דיבר אל לב חכם – מלא חיוּת היה ויפה. יש אפילו שחשבתי אותו, אף על פי שהיא עצמה היתה פשוטת מראה, ליופי תפל מדי; מוכיח הייתי אותה על כך שהדמויות שצוירו על פיה הן חינניות באופן חדגוני (bêtement1, כמו שנהגנו לומר). ואין לך דבר שהיה מכעיס אותה יותר מזה; כל כך גאה היתה לחוש שהיא יכולה לשמש דוגמנית לדמויות שאין להן זו עם זו ולא כלום. באותם המקרים היתה מאשימה אותי שאני גוזל ממנה את ה"מוֹנוֹטין" שלה.

היא התכווצה קצת, המידה המוזרה הזאת, מחמת ביקוריהם החוזרים ונשנים של ידידי החדשים. מיס צ'רם היתה מבוקשת מאוד, מעולם לא חסרה תעסוקה, ולפיכך יכולתי, בלי נקיפות לב, לדחות אותה מפעם לפעם, כדי לנסות אותם ביתר ניחותא. אין ספק שבתחילה משעשע יותר היה לצייר את הדבר האמיתי – משעשע היה לצייר את מכנסיו של מייג'ור מונרק. הם אכן היו הדבר האמיתי, על אף שיצא ענקמון. משעשע היה לצייר את שׂער עורפה של אשתו (מסודר היה סדר מתמטי ממש) ואת המתיחות ה"אופנתית" המיוחדת של מחוכה ההדוק. נענית היתה במיוחד לתנוחות שבהן היו הפנים מוסבות או מטושטשות משהו; משופעת היתה במראות-מאחור של גבירה וב-profils perdus2. כשניצבה זקופה נטלה לה, כמובן מאליו, אחת מן העמידות שציירו בהן ציירי החצר מלכות ונסיכות; ואני נמצאתי תוהה אם לא אוכל, כדי להביא לביטוי סגולה זו, לשכנע את עורך "צ'יפסייד" להוציא לאור סיפור אהבים מלכותי אמיתי, "אגדת ארמון בקינגהם". ואולם יש שנוצר מגע בין הדבר האמיתי להעמדת הפנים; ובזה כוונתי לומר שמיס צ'רם, באחת הפגישות שנקבעו לה או בבואה לקבוע פגישה בימים שהיתה לי מלאכה מרובה, נתקלה בבני תחרותה מעוררי התרעומת. ההיתקלות לא שלהם היתה, שכן לא השגיחו בה יותר משהיו משגיחים בה לו היתה המשרתת; וזאת לא מהתנשאות מכוּונת, אלא, פשוט, משום שעדיין לא ידעו, באופן מקצועי, כיצד לנהוג רֵעוּת, כמו שהיו רוצים, כך אני מתאר לי, לעשות – או, לפחות, כמו שהיה רוצה המייג'ור. הם לא יכלו לשוחח על האומניבוס – תמיד הלכו ברגל, ולא ידעו מה דבר אחר ינסו – ואותה רכבות טובות או יין קלארט זול לא עניינו. חוץ מזה, מן הסתם חשו – באוויר – שמשועשעת היא מהם, מלגלגת בחשאי על ידענותם התמידית. ולא אדם כמוה יסתיר את ספקנותה, אם ניתנה לה ההזדמנות להראותה. מאידך גיסא, היתה היא בעיני מרת מונרק לא מסודרת; שאם לא כן, מדוע טרחה לומר לי (הדבר היה לה בבחינת מאמץ מיוחד למרת מונרק) שאינה אוהבת נשים מלוכלכות?

יום אחד, כשנזדמנו אצלי יחד הגברת הצעירה ושני דוגמני האחרים (היא היתה סרה אלי, כשהיה הדבר נוח, אפילו לשיחת חולין) ביקשתי ממנה להואיל לסייע בהכנת התה – שירות שהיה מוכר לה והיה אחד מסוג השירותים שאני, שחיי צנועים היו ומשק ביתי דל אמצעים, ביקשתי פעמים רבות מן היושבות לפני. הן אהבו לשים את ידיהן על רכושי, לשבור את רצף הישיבה ולעתים גם את כלי החרסינה – הדבר עשה אותן בוהמיות בעיני עצמן. כשהתראיתי שוב עם מיס צ'רם לאחר המקרה הזה, הפתיעה אותי בשערורייה הגדולה שחוללה בגללו – היא טענה כנגדי שביקשתי להשפילה. בשעת מעשה לא התרעמה כלל על הנבלה, אלא נראתה נכונה ומשועשעת, נהנית מן ההיתול שבשאלה ששאלה את מרת מונרק, שישבה רהה ושותקת, האם תשתה בחלב ובסוכר, וליוותה את השאלה בחיוך אווילי מוגזם. היא ניסתה לחנחן את קולה – כמבקשת גם היא להתקבל כדבר האמיתי – עד שחששתי שמא ייעלבו אורחי האחרים.

לא, הם היו תקיפים בדעתם שלא לעשות זאת, ואורך-רוחם הנוגע ללב היה כמידת מחסורם הגדול. בלי להתלונן יושבים היו שעה ארוכה עד שהייתי מוכן לעשות בהם שימוש; שבים ובאים היו שמא יהיו נחוצים והולכים להם ברוח טובה כשלא היו. נהגתי ללוותם אל הדלת כדי לראות כמה נהדר סדר נסיגתם. ניסיתי למצוא להם תעסוקה אחרת – הצגתי אותם לפני כמה אמנים – אך הם לא "נקלטו", מסיבות שיכולתי להבינן, ואני ראיתי, בחרדה לא מעטה, שלאחר אכזבות כאלה הם שבים להישען עלי ביתר שאת. הם עשו לי כבוד לחשוב שאני ממש אחד משלהם. הם לא היו ציוריים דיים לציירים ובימים ההם מעטים היו היוצרים הרציניים בשחור-לבן. זאת ועוד, הם נשאו את עיניהם למשימה הגדולה שסיפרתי להם עליה – בינם לבינם גמרו בלבם לספק את המהות הנכונה לאסמכתה הציורית שלי לסופרנו המצוין. ידוע ידעו שלמפעל הזה לא ארצה בשום אפקט תלבושת, בשום צעצוע של דורות קודמים – שזה דבר שהכל בו יהיה בן זמננו וסאטירי, וכמסתבר גם ברוח מרום-עם-הארץ. אם אוכל לשלבם בזה, יהיה עתידם מובטח, כי המלאכה תהיה, כמובן, ממושכת ותעסוקתם קבועה.

יום אחד באה מרת מונרק בלי בעלה – את העדרו הסבירה בצורך שהיה לו ללכת אל ה"סיטי". שעה שישבה לה בנוקשותה החרדה הרגילה, נדפקה על הדלת דפיקה שהכרתי בה מיד את עתירתו הכנועה של דוגמן מובטל, ונסמכה אלה כניסתו של איש צעיר, שראיתי בו מיד שהוא זר. ואכן נמצא שהוא איטלקי ואף מילה אנגלית אחת אינה שגורה בפיו, חוץ משמי, ואותו הגה כך שנשמע כולל את כל השאר. אז עדיין לא ביקרתי בארצו וגם בלשונו לא הייתי בקי; אבל מאחר שלא היה דל סגולות – והיכן תמצא איטלקי שכזה? – עד כדי כך שיסמוך על איבר זה לבדו לשם התבטאות, הביע לי, במימיקה מוכרת אך חיננית, כי הוא מחפש לו בדיוק אותה תעסוקה שעסוקה בה הגברת שלפני. בתחילה לא עשה עלי רושם והמשכתי ברישום ואגב כך השמעתי כמה קולות לא מנומסים לרפות את ידיו ולשלחו. ואולם הוא לא ויתר, לא כמתחנן אלא בנאמנות כלבית בעיניו, שלא היתה אלא פתיות תמימה – מנהגו של משרת מסור (כאילו כבר שנים הוא בביתי) שנחשד על לא עווֹן. פתאום ראיתי שהעמידה וההבעה האלה כשלעצמן הן-הן תמונה; אמרתי לו אפוא שישב ויחכה עד שאתפנה. ושוב היתה תמונה בדרך ציותו לי, ותוך כדי עבודה ראיתי שיש עוד ועוד כאלה – בדרך שהשיט מבט תוהה, ראשו מוטה לאחור, על פני הסטודיו הגבוה. היה כמו מצטלב בכנסיית סן פּיֶטרוֹ. קודם שסיימתי אמרתי בלבי: "הבחור הוא רוכל תפוזים שפשט את הרגל, אבל ממש אוצר."

כשקמה מרת מונרק ללכת, עבר את החדר כחץ מקשת לפתוח לפניה את הדלת ועמד לו שם בלטישת עיניים טהורות ומתלהמות של דַנטֶה הצעיר האחוז בחבלי קסמה של ביאטריצֶ'ה הצעירה. מאחר שמעולם לא החשבתי, בנסיבות כמו אלה, את האטימות של איש משק הבית הבריטי, אמרתי בלבי שיש בו התכונות הדרושות למשרת (ואמנם זקוק הייתי לאיש שישרת בביתי, אך ידי לא השיגה לשלם לו תמורת זה בלבד) כשם שיש בו התכונות הדרושות לדוגמן; בקיצור, החלטתי לאמץ לי את ההרפתקן הזריז שלי אם יסכים לשמש בתפקיד כפול. הוא קפץ על הצעתי, ואני את הפזיזות שבמעשה (שהרי לאמתו של דבר לא ידעתי עליו כלום) לא ראיתי. הוא נמצא עוזר חביב אך לא שיטתי, והיתה בו מידה מופלאה של sentiment de la pose3. היא היתה לא מפותחת, אינסטינקטיבית, חלק של האינסטינקט הטוב שהנחה אותו אל דלת ביתי וסייע לו לפענח אות לאות את שמי שעל הכרטיס הצמוד אליה. לא היתה לו שום המלצה לבוא אלי אלא הניחוש, על פי צורת החלון הצפוני הגבוה שלי, שראה מבחוץ, שדירתי היא סטודיו, ומאחר שהיא סטודיו מן הסתם יימצא בה אמן. כשאר הנוודים נדד לאנגליה לחפש עושר, ופתח, עם שותף ועגלת יד ירוקה קטנה, במכירת גלידות בפרוטה. הגלידות נמסו ובעקבותיהן נמוג השותף. הצעיר שלי היה לבוש מכנסיים צהובים צרים עם פסים אדמדמים ושמו היה אוֹרוֹנטֶה. בעל עור צהבהב היה אבל בהיר שׂער, ולאחר שהלבשתיו כמה מבגדי הישנים, נראה כאנגלי. טוב היה לא פחות ממיס צ'רם, שיכלה להיראות, כשנתבקשה, כאיטלקייה.

4

נדמָה לי שפניה של מרת מונרק נתעוותו קצת כשבאה שוב, עם בעלה, ומצאה את אורונטה משוכן בביתי. מוזר היה לה לראות במין אורח פורח כזה מתחרה למייג'ור הנהדר שלה. היא שחשה ראשונה בסכנה, משום שהמייג'ור היה לא רגיש במידה מבדחת. אבל אורונטה הגיש לנו תה, מתבלבל שוב ושוב מרוב השתדלות (מימיו לא ראה תהליך מוזר כל כך) ודעתה עלי, דומני, הוטבה משום שהיה לי סוף-סוף "סגל". הם ראו שניים שלושה רישומים שרשמתי את הסגל, ומרת מונרק רמזה שבשום פנים לא היה עולה בדעתה שהוא שדגמן להם. "הרי הרישומים שאתה רושם אותנו נראים בדיוק כמונו," הזכירה לי וחייכה חיוך של ניצחון; ואני נוכחתי כי זה אכן הפסול שבהם. כשרשמתי את בני הזוג מונרק לא יכולתי משום מה להתרחק מהם – להגיע אל הטיפוס שביקשתי לציירו; והרי בשום פנים לא רציתי שיהיה אפשר להכיר את הדוגמנים שלי בציורי. מיס צ'רם לא היתה ניכרת אף פעם, ומרת מונרק היתה סבורה שאני מסתיר אותה, ויפה אני עושה, משום שהיא המונית; ואולם היא כאילו נעלמה, רק כמתים העולים לשמים היתה נעלמת – כדי שיתוֹסף שם עוד מלאך.

באותו זמן כבר היתה לי איזו התחלה ל"ראטלנד רמזי", הרומן הראשון בסדרה הגדולה המתוכננת; כלומר, כבר הוצאתי מתחת ידי תריסר רישומים, אחדים מהם בעזרת המייג'ור ואשתו, וכבר שלחתי אותם לאישור. ההסכמה שלי עם המו"ל היתה, כמו שכבר רמזתי, שיניחו לי לעשות את מלאכתי, בייחוד במקרה המסוים הזה, כרצוני, והספר כולו יופקד בידי; אך קשרי לשאר ספרי הסדרה עדיין היה תלוי ועומד. לרגעים, אודה, אכן נוח היה לי שיש בהישג ידי הדבר האמיתי; שכן היו בו ב"ראטלנד רמזי" דמויות הדומות לזה עד מאוד. היו שם אנשים זקופים, כמסתבר, ממש כמו המייג'ור ונשים שאורחותיהן משובחים כאורחותיה של מרת מונרק. היה שם הרבה מהווי האחוזות הכפריות – מוצג, למען האמת, בדרך כוללנית, אירונית, רבת דמיון ומעודנת – ורמיזות לא מעטות לאברקיים ולחצאיות סקוטיות. דברים ידועים היה עלי לקבוע לי מלכתחילה; למשל, דברים כמראהו המדויק של הגיבור וכחלן-זוהרה המיוחד של הגיבורה. המחבר נתן לי, כמובן, קו מנחה, אך נשאר מִרווח לפרשנות. עשיתי את בני הזוג מונרק לאנשי סודי, אמרתי להם בגילוי לב מה כוונתי, הזכרתי את המטריד אותי ואת האפשרויות השונות שלפני. "הו, קח אותו!" מלמלה מרת מונרק במתק שפתיים והביטה אל בעלה; ו"מה טוב יותר מאשתי תוכל לבקש לך?" שאל המייג'ור בכנות הנינוחה ששררה עכשיו בינינו.

לא הייתי חייב להשיב על ההערות האלה – חייב הייתי רק להציב את דוגמני. רוחי היתה מוטרדת, ודחיתי, אולי במעט מורך לב, את פתרון הבעיה. הספר היה יריעה רחבת ידיים, שאר הדמויות רבות מאוד, ותחילה נפטרתי מכמה מן האפיזודות שהגיבור והגיבורה אין להם חלק בהן. לאחר שאקבע אותם יהיה עלי לדבוק בהם – לא אוכל לעשות את הגבר הצעיר שלי גבוה יותר משני מטרים במקום אחד ומטר שבעים וחמישה במקום אחר. בכלל, נטיתי למידה השנייה, אף על פי שהמייג'ור הזכיר לי ולא פעם אחת שהוא נראה צעיר לא פחות מכל גבר אחר. ואמנם אפשר היה בהחלט להתקין אותו, לצורך הדמות הזאת, כך שקשה יהיה לעמוד על גילו. לאחר שהיה אצלי אורונטה הספונטני חודש ימים ולאחר שכמה וכמה פעמים שבתי ורמזתי לו שלא יעבור זמן רב והחיוּת שהוא שופע מטבעו תיתן מכשול שאין לעוברו לפני המשך הקשר בינינו, נתעורר לבי לחוש את הכישרון ההֶרוֹאי שלו. גבוה היה רק כמטר שישים וחמישה, אך הסנטימטרים הנותרים היו לו בְּכוח. בתחילה ניסיתי אותו כמעט בחשאי, משום שלאמתו של דבר פחדתי קצת מפני המשפט שיוציאו שני דוגמני האחרים על בחירה שכזאת. ואם מיס צ'רס לא היתה בעיניהם אלא כמין מלכודת, מה יחשבו על ציור של דמות ספרותית, שעוצבה באחד מבתי הספר הפרטיים, שייעשה על פי אדם הרחוק כל כך מן הדבר האמיתי כרוכל חוצות איטלקי?

ואם התהלכתי חושש קצת מפניהם, לא חששתי משום שהטילו עלי את אימתם, משום שקנו להם כוח להעיק עלי, אלא משום שבמנהגם המעורר חמלה באמת ובתמים ובחֲדָשוּתם המתמדת באורח מסתורי סמכו עלי במידה עצומה כל כך. לכן שמחתי מאוד כששב הביתה ג'ק הוֹולי – הרי נבון עצה כל כך היה תמיד. הוא עצמו צייר רע, אך איש לא היטיב יותר ממנו להצביע על תורפה. הוא לא היה באנגליה שנה; נסע לאיזה מקום – איני זוכר לאן – לרענן את עינו. אני חרדתי לא מעט מפני איבר כזה, אך ידידים ותיקים היינו; הוא לא היה כאן חודשים על חודשים ותחושת ריקות החלה להתגנב לתוך חיי. כבר שנה לא התחמקתי מחץ שנון.

הוא שב בעין רעננה, אבל באותה חולצת קטיפה שחורה ישנה, ובערב הראשון שעשה בסטודיו שלי עישַנו סיגריות עד האשמורת השלישית. הוא עצמו לא עשה כלום בינתיים, רק קנה לו עין, לכן היה השטח פנוי להצגת הזוטות שלי. הוא רצה לראות מה יצרתי בשביל ה"צ'יפסייד", אבל התאכזב מן התצוגה. כך מכל מקום נתפרשו לי שתיים או שלוש גניחות רבות הבנה שיצאו מפיו עם עשן הסיגריה, שעה שרבץ על הספה הגדולה שלי, רגליו מקופלות תחתיו, והסתכל ברישומי החדשים.

"מה לך?" שאלתי.

"מה לך?"

"לא כלום, חוץ מזה שאיני מבין."

"ודאי שלא. ממש ירדת מהפסים. מהו השיגעון החדש הזה?" והוא השליך אלי, באי-כבוד נראה לעין, רישום שציירתי בו במקרה את שני דוגמני ההדורים. שאלתי אותו אם אינו טוב בעיניו, והשיב שהוא נראה עלוב ממש, לאור הדבר שהתיימרתי תמיד לשאוף להגיע אליו. אבל אני הנחתי את דבריו אלה בלא תגובה – כל כך השתוקקתי להבין למה בדיוק התכוון. שתי הדמויות בציור נראו ענקיות, אך דומני שלא לזה התכוון, שהרי אפשר, כל עוד אינו יודע שלא כך הוא, שדווקא זאת ניסיתי להשיג. טענתי שאני מצייר בדיוק באותו האופן שציירתי בו בשעה שכיבדני בפעם הקודמת בשבחיו. "אם כן השתבש משהו באיזה מקום," השיב, "חכה קצת ואמצא אותו." סמכתי עליו שאמנם כך יעשה – שהרי למי אם לא לו עין רעננה? אך לבסוף לא הוציא מפיו שום דבר מאיר עיניים יותר מ"איני יודע – לא מוצאים חן בעיני הטיפוסים שלך." אכן דיבור קלוש לגבי מבקר שמעולם לא ניאות לדבר עמי אלא בשאלת הביצוע, הכיוון של משיחות המכחול והמסתורין של הערכים.

"הטיפוסים ברישומים שהסתכלת בהם הם, לדעתי, נאים מאוד."

"לא, הם לא מתאימים!"

"לקחתי לי זוג דוגמנים חדשים."

"אני רואה שלקחת. הם לא מתאימים."

"אתה בטוח בזה?"

"בהחלט – הם טיפשים."

"אתה רוצה לומר שאני טיפש – כי היה עלי לעקוף את זה."

"אי אפשר – עם אנשים כאלה. מי הם?"

סיפרתי לו, רק מה שהיה נחוץ, והוא סיכם בלא רחם:

"Ce sont des gens qu’il faut mettre à la porte.4"

"לא ראית אותם מעולם; הם ממש מצוינים," טענתי כנגדו בצער.

"לא ראיתי אותם? הלא היצירה החדשה הזאת שלך מתפוררת לרסיסים בגללם. די לי במה שראיתי מהם כאן."

"איש חוץ ממך לא אמר כלום נגדה – אנשי 'צ'יפסייד' מרוצים."

"כל איש חוץ ממני הוא חמור, ואנשי 'צ'יפסייד' הם החמורים הכי גדולים. עזוב, אל תעמיד פנים שעוד יש לך אשליות נעימות לגבי הקהל, ובייחוד לגבי מו"לים ועורכים. לא לבעלי-חיים כאלה אתה עמל – אלא לאלה שיודעים coloro che sanno; אם כן, היֵה ישר אתי, אם אינך יכול להיות ישר עם עצמך. היה מין דבר אחד שנהגת לחתור אליו – ודבר טוב היה. אבל הקשקוש הזה לא כלול בו."

כשדיברתי אחר כך עם הוולי על "ראטלנד רמזי" ועל אלה שאולי יבואו בעקבותיו, הכריז שעלי לשוב לספינה שלי, שאם לא כן אני עלול לרדת במצולות. בקיצור, קולו היה קול אזהרה.

נתתי את דעתי על האזהרה, אבל לא גירשתי את ידידַי. הם שעממו אותי כהוגן; אבל עצם העובדה ששעממו אותי התרתה בי שלא אעלה אותם קורבן סתם – אם אמנם אפשר לעשות בהם משהו – על מזבח הרוגזה. כשאני הופך את מבטי אל השלב הזה נראה לי כי חלחלו לתוך חיי לא מעט. בעיני רוחי אני רואה אותם נמצאים רוב הזמן בסטודיו שלי, יושבים, כנגד הקיר, על דרגש קטיפה ישן כדי שלא להפריע, ונראים כזוג חצרונים ארכי-רוח בחדר המתנה מלכותי. בטוח אני שבשבועות החורף היותר קרים דבקו למקומם משום שהדבר חסך להם הסקה. ברק חדשותם הלך ונתעמעם ולא היה אפשר שלא לרחוש להם רחמים. בכל פעם שהיתה מיס צ'רם באה, הלכו להם, ולאחר ששקעתי לא מעט ב"ראטלנד רמזי" באה מיס צ'רם לעתים קרובות למדי. הם הצליחו להביע לי בלי מילים את סברתם שהיא נחוצה לי להווי פשוטי העם שבספר, ואני השארתי אותם בסברתם זו, מאחר שניסו לעיין ביצירה – מתגוללת היתה בסטודיו – ולא גילו שעוסקת היא ברמים שבחוגי רמי המעלה בלבד. הם הציצו בספרו של המזהיר ברומניסטנים שלנו וקטעים רבים לא נתפענחו להם. עדיין העסקתי אותם שעה אחת מפעם לפעם, למרות אזהרותיו של ג'ק הוולי; עוד יהיה סיפק בידי לפטרם, אם אמנם יהיו הפיטורין נחוצים לאחר שתאבד העונה מחריפותה. הוולי נתוודע אליהם – הם נפגשו ליד האח שבביתי – והם היו בעיניו זוג מגוחך. כשנודע להם שהוא צייר ניסו לפנות אליו, להראות גם לו שהם הדבר האמיתי; אבל הוא הסתכל בהם, מעבר לחדר הגדול, כאילו רחוקים היו ת"ק פרסה – הם היו תמצית כל מה שהתנגד לו בתכלית במערך החברתי בארצו. בני אדם כמוהם, שכולם מוסכמות ועור לכּה, עם קריאות המפסיקות כל שיחה, לא היה להם מקום בַּסטודיו. הסטודיו הוא מקום ללמוד בו לראות, ואיך אפשר לראות משהו מבעד לזוג מזרני מוך?

עיקר הקושי שגרמו לי הוא שהתביישתי, בתחילה, להניח להם להיוודע שהמשרתון הערמומי שלי התחיל מדגמן אצלי ל"ראטלנד רמזי". הם ידעו שמוזר אני דיי (עכשיו כבר היו מוכנים להשלים עם מוזרות באמנים) לאסוף נווד זר מהרחוב בה בשעה שיכולתי למצוא לי מישהו עם זְקן לחיים והמלצות; אך עבר עוד זמן מה עד שנודע להם כמה אני מעריך את סגולותיו. לא פעם מצאו אותו בתנוחת ציור, אבל לא היה שום ספק בלבם שאני מצייר אותו כנגן רחוב. כמה דברים לא ניחשו בשום פנים, ואחד מהם היה שעלה על דעתי, לשם אחד המעמדות הבולטים ברומן, שמופיע בו לשעה קלה שַמָש במדים, להשתמש במייג'ור מונרק לתפקיד המשרת. שוב ושוב דחיתי זאת, לא רציתי לבקש ממנו ללבוש את המדים – לבד מהקושי למצוא מדים לפי מידתו. לבסוף, יום אחד בשלהי החורף, כשעמדתי לצייר את אורונטה המבוזה (תופס היה כל רעיון שלך כהרף עין), נרגש מהתחושה שאני מיטיב מאוד להתקדם, הם נכנסו, המייג'ור ואשתו, עם צחוקם הטרקליני על לא-כלום (היה פחות ופחות על מה לצחוק), נכנסו כמבקרים קרתנים – כך היו בעיני תמיד – שטיילו ועברו את הפארק לאחר התפילה בכנסייה, והם מוזמנים מיד להישאר לארוחת הצהריים. ארוחת הצהריים כבר נסתיימה, אך יכולים היו להישאר לארוחת המנחה – ידעתי שהם חפצים בה. אלא שנחה עלי הרוח ולא יכולתי להניח להתלהבותי שתוצן ולעבודתי שתתעכב, שעה שאור היום מתמעט והולך, עד שיכין הדוגמן שלי את הארוחה. לכן שאלתי את מרת מונרק אם תואיל בטובה להגיש אותה – בקשה שהעלתה לרגע קט את כל דמה אל פניה. עיניה הציצו לשנייה בבעלה ואיזה שדר אילם הוחלף ביניהם. רוחם הרעה חלפה בן רגע – פיקחותו העולזת שמה לה קץ. אוסיף, שרחוק כל כך הייתי מלרחם על גאוותם הפגועה, עד שאפילו נתעוררתי ללמדה לקח שלם ככל שאוכל. שניהם טרחו יחד בעסק גדול והוציאו את הספלים והתחתיות והרתיחו את הקומקום. אני, יודע שחשים הם כמשרתים את משרתי, כשהיה התה מוכן, אמרתי: "הוא ישתה ספל, בבקשה – הוא עייף." מרת מונרק הביאה לו את ספלו למקום שעמד והוא לקח אותו מידיה כאילו הוא ג'נטלמן באחת המסיבות, לוחץ במרפקו צילינדר מתקפל.

אחר כך הרגשתי שעשתה מאמץ גדול למעני – עשתה אותו במין אצילות – ושחייב אני לה פיצוי. ובכל פעם שנפגשתי עמה אחר כך שאלתי את עצמי מה יהיה הפיצוי הזה. לא יכולתי להמשיך במעשה השגגה רק כדי לגמול להם. ואכן, שגגה היתה, כלפי אופי היצירה שלמענה ישבו לפני – עכשיו שוב לא היה הוולי היחיד שאמר זאת. הגשתי מספר רב מהרישומים שהכנתי ל"ראטלנד רמזי" וקיבלתי אזהרה שהיתה קולעת יותר מאזהרתו של הוולי. היועץ האמנותי של בית ההוצאה שבשבילו עבדתי סבור היה שרבים מאיורי אינם ממין המבוקש. מרבית האיורים הללו היו בנושאים שבני הזוג מונרק הופיעו בהם. בלי לדון בשאלה מה היה המבוקש, התברר לי שכך ודאי לא אקבל את שאר הספרים לאיירם. בייאושי התגוללתי על מיס צ'רם – העמדתי למבחן כל מה שיש בה. לא זו בלבד שעשיתי את אורונטה לגיבורי בריש גלי, אלא בוקר אחד, כשסר אלי המייג'ור לראות אם איני זקוק לו לשם השלמת אחת הדמויות בשביל ה"צ'יפסייד", שהחל לדגמן לה בשבוע שעבר, אמרתי לו שנמלכתי בדעתי, שאעשה את הרישום לפי המשרת שלי. כששמע זאת אורחי, החוויר ועמד והסתכל בי. "בעיניך הוא דמות הג'נטלמן האנגלי?" שאל.

הייתי מאוכזב, הייתי עצבני, רציתי להמשיך בעבודתי, ולכן השבתי ברוגזה: "הו, מייג'ור יקר שלי – איני מוכן להיהרס בגללך!"

הוא עמד עוד רגע; אחר כך, בלי לומר מילה, יצא מהסטודיו. כשהלך שאפתי שאיפה ארוכה, משום שאמרתי בלבי שלא אראה אותו שוב. לא אמרתי לו במפורש שנשקפת לי הסכנה שעבודתי תידחה, אך חרה לי הדבר שלא חש את האסון המרחף באוויר, שלא למד יחד עמי את לקח שיתוף הפעולה העקר בינינו, את המסקנה שבאווירת האמנות המטעה עלולה גם הדרת הכבוד היותר נעלה לא להיות פלסטית.

כסף לא הייתי חייב לידידַי, אבל ראה ראיתי אותם שוב. כעבור שלושה ימים שבו והופיעו יחד, ובנסיבות ההן היה בעובדה הזאת משהו טרגי. היא היתה לי הוכחה לכך שלא יכלו למצוא להם בחייהם שום עיסוק אחר לעסוק בו. הם כבר דשו בדבר בהתייעצות מדכדכת – הם כבר עיכלו את הבשורה המרה שאינם מתקבלים לסדרה. הרי אם גם ל"צ'יפסייד" אין לי בהם תועלת, מי יודע מה תכלית תימצא להם, ובתחילה לא יכולתי להחליט אלא שבאו, ברוב סלחנות ודרך ארץ, לפרידה אחרונה. ולכן שמחתי בחשאי על שאין לי פנאי רב לדין ודברים; שכן כבר העמדתי את שני דוגמני האחרים יחד בתנוחה הנכונה וכבר טרחתי על רישום שינחיל לי, כך קיוויתי, תהילה. מבוסס היה על הקטע שראטלנד רמזי, המקרב לו כיסא אל שרפרף הפסנתר של ארטימיסה, אומר לה בו דברים מופלאים, שעה שהיא כאילו מאמנת את אצבעותיה בקטע נגינה קשה. כבר ציירתי גם קודם את מיס צ'רם אצל הפסנתר – תנוחה שידעה לעטות בה חן פיוטי ממש. רציתי שה"שילוב" של שתי הדמויות יהיה רב עוצמה, והאיטלקי הקטן שלי התאים עצמו להפליא לתפיסתי. הזוג עמד חי לנגד עיני, הפסנתר הוצא ממקומו; התמונה היתה תמונה מקסימה של נעורים ואהבה נלחשת מזוגים זה בזה, שלא היה לי אלא לתפסה ולשַמרה. אורחי עמדו והביטו בי ואני נהגתי בהם ידידות בהסבת ראש מעבר לכתפי.

הם לא הגיבו, אבל מורגל הייתי בחברת אנשים שותקים והמשכתי במלאכתי, ואך נטרד מעט (הגם שהרנינה את לבי ההרגשה שזה לפחות הדבר האידיאלי) שאחרי ככלות הכל לא נפטרתי מהם. כעבור שעה קלה אני שומע את קולה המתוק של מרת מונרק לידי, או, ביתר דיוק, מעלי: "חבל לי שהשׂער שלה אינו עשוי יפה יותר." נשאתי את עיני והנה היא נועצת עיניה בעקשנות מוזרה במיס צ'רם, שגבה מוסב אליה. "אכפת לך אם רק אגע בו נגיעה קלה?" המשיכה – שאלה שהקפיצה אותי לרגע כמו בחשש אינסטינקטיבי שמא תעולל משהו לגברת הצעירה. אבל היא הרגיעה אותי במבט שלא אשכחנו לעולם – אודה שהייתי שמח לו יכולתי לצייר את זה – וניגשה אל הדוגמנית שלי. היא הניחה יד על כתפה, נרכנה אליה ודיברה אליה חרש; ולאחר שהבינה הנערה ונענתה בתודה, ערכה את תלתליה הגסים, בכמה תנועות מהירות, בדרך שעשתה את ראשה של מיס צ'רם יפה כפליים. זה היה אחד השירותים האישיים היותר הֶרואיים שראיתי אותם נעשים. אחר כך התרחקה מרת מונרק באנחה שקטה, הביטה סביבה כמחפשת דבר לעשותו, התכופפה לארץ בהכנעה אצילית והרימה סמרטוט מלוכלך שנשמט מתוך תיבת הצבעים שלי.

בינתיים חיפש לו גם המייג'ור דבר לעשותו, וכך, כשהתהלך בסטודיו והגיע אל קצהו האחר, ראה לנגד עיניו את כלי ארוחת הבוקר שלי שהושארו במקומם, שלא פונו. "שמע, האם אוכל להביא איזו תועלת בזה?" קרא אלי ברעד לא נכבש בקולו. הסכמתי בצחוק שהיה, חוששני, נבוך, ובמשך עשר הדקות הבאות, תוך כדי עבודה, שמעתי את הקשקוש הקל של כלי חרסינה וצלצול של כפות וזכוכית. מרת מונרק סייעה לבעלה – הם הדיחו את כלי החרס שלי והניחו אותם במקומם. הם סרו אל חדר כלי המטבח הקטן שלי, ואחר כך ראיתי שניקו את הסכינים שלי ושאוצר הצלחות הדל שלי לבש פנים חדשות. כשנתחוור לי הדבר, המשמע הגלום במה שהם עושים, אודה שלרגע ניטשטש הרישום שלפני – התמונה הסתחררה לנגד עיני. הם השלימו עם כישלונם, אבל עם גורלם לא יכלו להשלים. בתימהון לבב הרכינו את ראשיהם לפני החוק האכזר והנלוז, שלפיו יכול הדבר האמיתי להיות יקר הרבה פחות כל כך מהדבר הלא-אמיתי; אבל למות ברעב לא רצו. אם משרתי הם דוגמני, אולי יהיו דוגמני משרתי. הם יהפכו את חלוקת התפקידים על פיה – ההם יצוירו על פיהם אדונים וגבירות והם יעשו את עבודות הבית. ועם זאת יישארו בסטודיו – זו היתה תחינה אלימה שלא אגרש אותם מביתי. "שכור אותנו", רצו לומר – "מוכנים אנו לעשות כל דבר".

כשעלה לפני כל זה נמוגה ההשראה – עפרוני נשמט מידי. מושב הציור שלי הושבת ושילחתי את הדוגמנים שלי, שגם הם נראו אחוזי תימהון ויראת כבוד. ואחר כך, כשנשארתי לבדי עם המייג'ור ואשתו, ידעתי רגע של אי נוחות רבה מאוד. הוא ניסח את תחינתם במשפט אחד: "שמע, אתה יודע – רק תן לנו לעשות למענך, לא תוכל?" לא יכולתי – נורא היה לראות אותם מרוקנים את מי השופכין שלי; אבל שבוע ימים העמדתי פנים שאוכל לעשות את רצונם. ואז נתתי להם סכום כסף שייסעו להם. ולא ראיתי אותם עוד. קיבלתי עלי גם את שאר הספרים, אבל הוולי ידידי חוזר ואומר שהמייג'ור ומרת מונרק הזיקו לי נזק שאין לו תקנה, העלו אותי על דרך הבינוניוּת. ואם אמנם נכון הדבר, אני מרוצה ששילמתי את המחיר – למען הזיכרון.


*מתוך הקובץ "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה", בעריכת אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2006.

רבותיי הקצינים, 

שמי גַ'מאל אחמד, ואני אלחוטן ביחידת הסיור העמוק 312 מול האויב האמריקאי בדרום.

אני, במלוא כוחותיי השכליים, מודה בפניכם שהרגתי את סאלֶם חוסיין, סמל הקשר ביחידתנו. שלפתי את אקדחי ויריתי כדור בראשו, משום שהוא פשוט בוגד, ועונשו של בוגד הוא מוות.

אני לא מכחיש את הדבר בכלל, ומוכן להגן על מה שעשיתי, אלא משנה מה יהיה העונש שתתנו לי.

גזרתי עליו עונש מוות וביצעתי את גזר הדין בעצמי ובנשק שלי, כי כשנכנסתי לחדר הקשר תפסתי אותו משוחח עם אחד מקציני המודיעין של הכוחות האמריקאיים. זה היה ביום שני בצהריים. לא יכולתי לסבול את השפה המטונפת שלו, ולכן שלפתי את האקדח הצבאי שלי מסוג בראונינג 9 מ"מ, ויריתי בו שלושה כדורים שאותם כיוונתי היטב לגופו. אחד מהם נתקע לו במצח, אחד בלב ואחד יריתי לו באשכים.

רציתי לסרס אותו, כי מי שבוגד הוא לא גבר, ואסור לו למות כגבר. זהו המוסר שלנו, הערבים: הכבוד והאדמה מעל לכל. מי שבוגד בכבוד, צריך למות בלי אשכים, ומי שבוגד באדמה, צריך למות בלי קבר.

רבותיי הקצינים,

לא עשיתי לו בזה שום עוול. התייסרתי וחשבתי הרבה לפני שהרגתי אותו, עד כדי כך שלא יכולתי לישון. כבר חודשיים שאני לא מסוגל להירדם. אפילו העמדתי אותו למשפט ביני לבין עצמי, וגם מיניתי לו עורך דין בדמיוני, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא בוגד, והעונש של בוגד לא יכול להיות אלא מוות.

אני מבקש מכם, רבותיי הקצינים, לא להטיל ספק בבגידה שלו: נכנסתי אליו ביום שלישי בערב, וראיתי שהוא מתקשר לאמריקאים ונותן להם הרבה נו"ן צדי"קים ומיקומים של יחידות צבאיות. שמעתי אותו במו אוזניי, שהתולעים יאכלו אותן אחרי שאני אמות, וראיתי אותו במו עיניי כשהוא בוגד בנוכחותי מבלי להניד עפעף.

הוא פשוט מרגל. כשהתעמתי איתו הוא הודה שהוא מרגל ופועל בשירות האמריקאים, אבל התחרט על זה או פחד שילשינו עליו, וביקש ממני לירות בו כדור אחד בראש, כדור של חסד. לכן שלפתי את אקדח הבראונינג 9 מ"מ שלי, יריתי בו כדור אחד והוא נפל מת.

כן, כדור אחד בראש הספיק כדי להרוג אותו, ואני לא יודע שום דבר על שני הכדורים האחרים. הוא לא היה צריך עוד כדורים כדי למות, הבוגד. לבוגד אין עונש חוץ ממוות, כפי שאתם יודעים, ואני לא חושב שיש מישהו בכל העולם שמתכחש לזה/שמתנגד לזה.

רבותיי הקצינים,

הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ואני, כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, חייל אמיץ ובעל כבוד, והכבוד הצבאי שלי לא סובל שאני אתקל בבוגד ביחידה שלנו, מרגל לטובת האמריקאים, מבלי שאבצע בו גזר דין מוות. העניין לא היה מוטל בספק בכלל, כפי שהסברתי לכם: נכנסתי אליו לחדר הקשר וראיתי אותו צוחק ומדבר באנגלית עם קצין אמריקאי. התעמתי איתו, אבל הוא הכחיש ואמר שהוא מדבר עם סמל ביחידת הבינוי בשם עאדֶל, שמתאמן, כמוהו, בדיבור באנגלית. הבנתי מיד שהוא מנסה לרמות אותי. באותו רגע, רבותיי הקצינים, האקדח שלי לא היה איתי, אבל הסתכלתי מימין למשדר ה"תומסון" והבחנתי באקדח שלו מסוג בראונינג 9 מ"מ, מונח על הכיסא. הוא הרגיש בסכנה, ולפני שהספיק להושיט את היד ולקחת אותו הסתערתי על האקדח וחטפתי אותו. הלכתי שני צעדים לאחור, כשהוא עומד מולי חיוור, ויריתי בו שני כדורים. אחד מהם פגע לו בלב והשני באשכים, כי מי שבוגד הוא לא גבר!

על הכדור שפגע לו בראש אני לא יודע כלום. 

באותו רגע נכנס אלינו האלחוטן וַַחיד. הוא נכנס מיד לאחר ששמע את היריות, וראה את הבוגד מוטל מת ואת האקדח ביד שלי. בכל מקרה הוא עד, ועד כמה שידוע לי הוא אמר לכם שהוא נכנס למקום אחרי ששמע את היריות ומצא את הסמל הרוג.

אבל מה שהוא אמר אחרי כן לא מדויק, כי אני לא הייתי בתוך החדר באותו זמן. כשהלכתי במסדרון שמוביל לחדר של הקצין עברתי במקרה ליד חדר הקשר ושמעתי את סמל וַחיד מבקש ממני להיכנס. כשנכנסתי ראיתי אותו בוכה ורועד. שאלתי אותו מה קרה לו והוא אמר שהוא בגד ביחידתו ורמס את כבודו הצבאי, שכן העביר לאמריקאים תמורת סכום כסף נו"ן צדי"קים חשובים כדי שהמטוסים שלהם יפציצו את הכוחות העיראקיים. הוא התחרט על זה והחליט להתאבד. הושטתי לו את האקדח הצבאי שלי, והוא לקח אותו ממני בנחישות, נעמד מולי, הצמיד אותו לרקה שלו, ירה כדור אחד ונפל מת עם האקדח ביד שלו. האלחוטן וַַחיד, שעישן מחוץ לחדר הקשר, נכנס וראה אותי עומד שם בלי נשק, ואת סמל הקשר שוכב מת כשהאקדח ביד שלו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד הוא אנאלפבית, פלאח מהדרום שלא מבין אנגלית ולא יודע אם סמל הקשר דיבר עם האמריקאים או עם חייל ביחידת הבינוי ועם החברים שלו. אבל אותי אי אפשר לרמות. אני עמדתי קרוב לחדר הקשר ושמעתי בפנים קולות מוזרים וחילופי דברים בין סמל הקשר סאלֶם וטוראי וַחיד, בגלל שסמל הקשר קיבל מברקים ממקור לא ידוע, כנראה מהאמריקאים. תוך כדי המריבה נפלט כדור מהאקדח של טוראי ווַחיד ופגע באשכים של סמל הקשר, וזה מפני שטוראי ווַחיד האשים את סמל הקשר בכך שקיים יחסים עם אשתו כאשר הוא שלח לה איתו סכום כסף לפני חודשיים. הבוגד ניצל את העניין וקיים יחסים עם אשתו של טוראי וַחיד. את זה אישר טוראי וַחיד בעצמו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד שיקר כשאמר שסמל הקשר לא דיבר עם האמריקאים, ואמר שהוא זה שהיה במשמרת ודיבר עם חייל שהוא מכיר במחלקת הבינוי בזמן שטוראי וַחיד ישן. אני נכנסתי והערתי אותו, והאשמתי אותו בקיום יחסים עם אשתי, לאחר ששלחתי איתו את המשכורת שלי כשהיה ב"חופשה רגילה".

אז זה לא ככה: ראשית, היא לא אשתי, אלא אשתו של טוראי וַחיד, והוא זה שהאשים אותו בבגידה. אבל אחרי כן גיליתי שהוא דיבר עם האמריקאים באנגלית, ואם כך הדבר, רבותיי הקצינים, הרי לא עברתי על החוק, אלא קיימתי אותו. העונש של בוגד הוא מוות, וכשתפסתי אותו בוגד בטוראי וַחיד ומרגל לטובת האמריקאים, הוא גמגם בהתחלה, ואחר כך הכחיש את זה בתוקף וחשב שאני אסלח לו. אמרתי לו: לי אין סיבה לנקום בך, אבל יש מי שיפעיל את החוק נגדך. הושטתי את אקדחי לטוראי וַחיד ואמרתי לו: תנקום את נקמתך ותציל את כבודך, כי הוא זה שרמס אותו.

ברגע שסמל סאלם סובב את ראשו, ירה לפתע טוראי וַחיד כדור בלב שלו.  לקחתי את האקדח מִוַחיד ויריתי בו שני כדורים, אחד כיוונתי לעבר האשכים שלו כדי שלא ימות כגבר, ואחד לעבר הרקה שלו כדי שיסתלק מהעולם.

הבוגד הזה, רבותיי הקצינים, ראוי למות בלי שום רחמים – אלה הם החוקים שלנו. הוא לא היה בן אדם. הוא היה כינה שצריך לרמוס אותה!

רבותיי הקצינים,

אני חייל מכובד, ואין על כבודי רבב. בחיים שלי לא עשיתי דבר שלא במקומו. עכשיו סתיו, השנה הזאת היא השנה השנייה של השירות הצבאי שלי, ואתם זימנתי אותי מסיבה שלא ברורה לי.

אין לי כסף, וגם אין לי תקוות כלשהן. מעולם לא יצרתי קשר עם האמריקאים. כל מה שהם אמרו עליי הוא עלילה, שקר והשמצה. לא הרגתי את סמל הקשר סאלם בגלל אישה. האישה היא אשתי ולא אשתו של טוראי וַחיד. הוא לא היה שם, ואני לא יודע מי הביא אותו למסור עדות – הרי הוא לא ראה שום דבר. עברתי, רבותיי הקצינים, השפלה ארוכה/ממושכת . אשתי בגדה בי ורמסה את הכבוד שלי בזמן שאני כאן, מגן על כבוד המולדת, ולכן היה מגיע לה למות.

אני לא יודע מי הרג את סמל הקשר – אולי טוראי וַחיד, בגלל שאחד מהם בגד והיה מרגל של האמריקאים.

דברים רבים עברו עלי. אני לא מבין את  המשמעות שלהם ולא יודע מה גרם להם. סמל הקשר ייסר/עינה אותי תקופה ממושכת. הוא אמר לי: "כדי להיות אלחוטן אתה צריך שיהיה לך קול שאיננו צורם/לא צורמני. אתה צריך לפתוח את הפה ולנשוף מתוך הריאות שלך כאילו אתה שר. אתה לא צריך לדבר, אבל אתה חייב לדעת מה אתה אומר."

הוא איים עלי, רבותי הקצינים, משום שלא עשיתי את העבודה שלי באופן מושלם. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי וירקוד על הגופה המטונפת שלי. כשהייתי טועה בהעברת השדרים עם הקצינים, היה צורח, יורק עלי ובועט בי בבטן.

אני חייל מסכן, רבותיי הקצינים. כבר חודשיים שאני לא ישן – מתחילת ההתקפה האמריקאית עלינו ועד היום. כולם כרתו ברית נגדי: הזמן, הגורל, האמריקאים, סמל הקשר ואשתי.

 

המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור

גן העדן של הרווקים

הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק1 כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל – אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות-המדבר בסהרה; קסומים הם איי-החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים-הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים-הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר-נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר-פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים – ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין-שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן2. טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת-עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים-הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף-עור מבריק; החרב הארוכה כפולת-הפִּיות – בקולמוס חד-קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן-הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי-הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן3, זה ההודף חודי-חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל4. הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך-הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה – נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי-כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם-הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי-האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי-הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר – התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי-העור, הם מתַרגלים מַעני-שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי-שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים – נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות – אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות-שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.5 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי-הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף-שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן-מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת-מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר-הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי-השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך-תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים – הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם – הפונדק של גריי6.

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר-האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה-קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום-אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט-עגלונים ומגלב-מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון – הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי-הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי-ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל-הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי-מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי-פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל – כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין-ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי7, הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף-פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן-שיער ושְׁזוף-פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי-יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי-ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י8. הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון-מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת – נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי-לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים – איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה – הַעֲבֵר-נא את השֶׁרִי, סֶר – פוּ, פוּ! לא יכול להיות! – את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים – הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב-משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני-ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין – ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן – הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד-אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים-שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" – נפעמתי מתוך גילוי לב – "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הטָרְטַרוֹס של העלמות

הוא שוכן לא הרחק מהר התוגה9 שבניו אינגלנד. בפנותך מזרחה, היישר מתוך חווֹת מוּארות וכרים שטופי-שמש המהנהנים בעשבים מַעֲלי-ניחוח בירח יוני המוקדם, אתה מטפס וחודר אל בין גבעות שוממות. גבעות אלה סוגרות בהדרגה על מעֲבר אפל – שבגלל הרוח האלים שמביא עמו זרם הגולף דוהר בלי הרף בין קירותיו העשויים סלע פראי ומבוקע, וכן בשל איזו מעשייה על אודות צריף של רווקה זקנה ומטורפת, שאי-אז עמד איפשהו בסביבה – הנקרא "קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת".

דרך העגלות, משכבשה את מרבצו של שיטפון קדום, מתפתלת לאורך תחתית הערוץ וצרה עד כדי סכנה. משטיפסת אל שיאהּ, אתה עומד בתחומו של שער כניסה כְּשֶׁל דנטה. בשל שיפועם התלול של הקירות כאן, גוון ההובנֶה המשונה והיצרוּתו הפתאומית של הערוץ, מכונה נקודה מסוימת זו "הצְניר השחור". כאן האפיק מתרחב ביורדו אל נקיק גדול, ארגמני, דמוי מְכָל, השקוע הרחק בין המון הרי-שאול סתורי-יער. נקיק זה נקרא על ידי יושבי הארץ "צינוק השטן". מכל כיוון ניתכים צלילים של זרמי מים. מים שוצפים אלה מתלכדים לבסוף לזרם אחד עכור, בצבע חום-אדמדם, המִתְרתחַ לאורך ערוץ צר בינות סלעים אדירים. לזרם הזה, בעל הצבע המוזר, הם קוראים נהר הדם. בהגיעו למצוק חשוך הוא מתגלגל לפתע בכיוון מערב, מבצע קפיצה מטורפת של שישים רגל לזרועותיו של יער מצומק של עצי אורן שׂבי-שיער, מתערבל ביניהם וזורם עוד הלאה, הרחק מטה, אל ארצות שפלה נסתרות מעין.

כמעֵין עטרה ברום צדו של צוק סלע, בולטת חורבה של בית חרושת ישן לעיבוד עץ שנבנה בזמנים הפרימיטיביים ההם, כשמרחבי האורנים ועצי ההמלוק נפוצו בכל הסביבה. מצבור עצום של קורות עץ שנכרתו באופן גס ונכרכו במהדקי ברזל, מצבור שהעלה טחב שחור, שחלקו התמוטט לגמרי משננטש והעלה רקב, וחלקו הידרדר בצורה מסוכנת אל עבר גדת המפל הקודרת, המצבור הזה משווה לחורבת העץ הפשוטה מראֶה של סלע גולמי, אבל גם דבר-מה מהמראה הפיאודלי של ארץ הריין ושל תומברג, על נוף פסגות-הפרא הסובב אותה.

לא הרחק מתחתית הצינוק עומד מבנה רחב-ידיים מטויח בסיד לבן, נינוח כמו איזה קבר גדול ולבן הניצב על רקע קודר של אשוחים ואיתני טבע ירוקי-עד אחרים, הפרושׂים על צלע ההר ומתנשאים, עד כדי גובה אלפיים רגל, על גבי טראסות פראיות שאין להגיע אליהן.

הבניין הוא בית חרושת לנייר.

משנכנסתי לעסקי הסחר בזרעים בהיקף נרחב (אכן כה נרחב ומקיף היה, עד שבמשך הזמן זרעַיי נפוצו בכל מדינות המזרח והצפון, ונפלו הרחק, אפילו על אדמות מיזורי והקרוליינות), גדַל עד מאוד הביקוש לנייר, עד שעלותו הפכה לסעיף נכבד בחשבון הכללי. אין צורך של ממש להסביר כיצד המעטפות הפכו את הנייר למוצר שימושי אצל סוחרי זרעים. מעטפות אלה עשויות ברובן מנייר צהבהב, מקופלות לריבוע, וכשהן מלאות, תפוחות, מבויילות, ממוענות וגם נרשם עליהן סוג הזרעים שבתוכן, הן נדמות למכתבים מסחריים המוכנים למשלוח. השתמשתי במעטפות קטנות אלה בכמות שלא תיאמן – כמה מאות אלפים בשנה. זמן-מה רכשתי נייר אצל סיטונאים בעיר הסמוכה. הפעם, לשם חיסכון, וגם לשם ההרפתקה שבמסע, גמרתי אומר לחצות את ההרים, לאורך כשישים מייל, ולבצע הזמנת נייר בבית החרושת לנייר, "צינוק השטן".

מכיוון שלמרות הקור הכז, הנסיעה לקראת סוף ינואר נעימה באופן בלתי רגיל, ואף צפוי שתישאר כך תקופה לא קצרה, יצאתי לדרך במזחלתי בצהרי יום שישי אפור אחד, עטוף היטב בפרוות זאב ובאפלו, ולאחר לילה אחד בדרך, בצהרי היום הבא, נגלה לעיניי הר התוגה.

הפסגה הרחוקה פלטה עשן כפור. אדים לבנים הסתלסלו ועלו מתוך היער הלבן שבקודקודהּ כמתוך ארובה. הכפור העז העניק לארץ כולה חזות מאובנת אחידה. צירי הפלדה של המזחלת חרקו ופיצפצו על גבי השלג הנוקשה, הזגוגי, כמו היה שמשה שהתנפצה. היערות, שחלפו פה ושם לצד הדרך והיו נתונים לאותו כוח מקפיא-כול, שחדר עד לעורקיהם הנחבאים ביותר, גנחו מוזרוֹת – לא רק הענפים המיטלטלים, אלא גם הגזעים הזקופים – כשפרצי רוחות-עווית הסתחררו בעדם ללא רחמים. פריכים מהקור הקיצוני, המון של עצי אֶדֶר ענקיים גסי-מרקם, נבקעו לשניים כקנים רצוצים והכבידו על אדמה שאבדו לה יכולות החישה.

מכוסה כולו בשבבי זיעה קפואה, לבן כמו אייל חלבי, נחיריו שולחים בכל נשימה שני סילוני אוויר חם דמויי קרן, בְּלֶאק, הסוס הטוב שלי, על שש שנותיו בלבד, נרתע בפנייה פתאומית שבה, ממש לרוחב הנתיב – לא חלפו עשר דקות מאז נפל – השתרע לו כמאיים עץ הֶמלוֹק עתיק, מעוּות-צורה, מתפתל כנחש אנקונדה.

כשהגענו ל"קנה הנשימה", נשב הסער האלים ממש מאחוריי וכמעט הטיל את המזחלת גבוהת המשענת כנגד מעלה ההר. פרץ הרוח צרח במעבר ההרים הצר כאילו היה עמוס בנשמות אובדות שנכבלו לעולם האומלל. לפני שהגיע לפסגה, בלאק, סוסי, רוגז כמו על הרוח המשסף, השליך עצמו קדימה בעזרת רגליו האחוריות החזקות, משך בכוח את המזחלת הקלה היישר מעלה, וביעף דרך הבקע הצר, המתקרצף, האיץ מטה כמטורף מעֵבר לחורבת בית החרושת לעיבוד עץ. אל תוך צינוק השטן סוס ומַפַָל חפזו יחד. השמעתי קול צווחה, ובקומי במאמץ רב מהמושב ומתוך פרווֹתיי, ניצבתי מאחור כשרגלי האחת נצמדת כנגד לוח המגן של המזחלת, טלטלתי בחוזקה את הרסן ובלמתי אותו ממש בזמן למנוע התנגשות בזיז סלע חשוף שרבץ בפנייה כארי עלי-דרך.

תחילה לא הצלחתי לאתֵר את בית החרושת לנייר.

הנקיק כולו הבהיק מלובן השלג מלבד פינות חשופות, סחופות-רוח, שהתגלו פה ושם בצִלם של צריחי גרניט. חנוטים בתכריכיהם ניצבו ההרים האדירים כמו גוויות במְצָרֵי-שְׁאול. היכן נמצא בית החרושת? פתאום רעם באוזניי קול נוהם, מתערבל. הסבתי את מבטי, ושם, כמו מפולת שלגים שנבלמה, השתרע המפעל הגדול, עטוי טיח לבן. הוא היה מוקף במִקבץ בניינים נִלווים קטנים יותר, שחלקם שימשו ללא ספק כמעונות הפועלים לפי מראם הזול והסתמי, אורכם הניכר, המוני חלונותיהם וחזותם הסגפנית. כַּפְריר לבן כשלג בֵּינות השלגים. להתגודדות הציורית של הבניינים הללו, שיצרו רחבות וחצרות חסרות סדר וצורה, היה אחראי הטבע הסלעי והסדוק של הקרקע שלא איפשר כל ארגון שיטתי שלהם. כמה שבילים ומעברים צרים גם הם פיצלו את הכפר הקטן בכל כיוון שעלה על הדעת.

בפנותי מהדרך הראשית, המצטלצלת מפעמוניהם של איכרים רבים שניצלו את תנאי הגלישה הנוחים ושינעו את גזעי עציהם לשוּק, ותכופות שינו ממִנהגם ורכבו במזחלות מהירות, נחפזים בין פונדק לפונדק בכפרים המפוזרים – בפנותי, כאמור, מאותו נתיב ראשי והומה, התקדמתי בהדרגה אל קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת וראיתי מנגד את הצְניר השחור הקודר, ברגע ההוא, באופן מוזר, משהו חבוי ובה-במידה מוחשי מאוד בזמן ובמראֶה השיב לעיני רוחי את הפעם הראשונה שראיתי את מחסום הטֶמְפֶּל הקודר והמטונף. וכשבְּלֶאק, הסוס שלי, זינק לתוך הצניר והשתפשף באופן מסוכן בקיר הסלעי, נזכרתי בהיותי בלונדון על אומניבוס שאיבד שליטה באופן דומה, אם כי לא באותה עוצמה, ודהר בעד שער וְורֶן. אמנם ברור כי שני עצמים אלה לא הקבילו בשלמותם, אבל חוסר התואם החלקי הזה, לא פחות מחוסר הסדר שבחלום, דווקא הוא שהעניק גוון רענן וחיוניוּת לדמיון שביניהם. כך שכשבלמתי את הסוס מול הסלע המזדקר, וקלטתי סוף-סוף את חזות המִקבץ המשונה של בנייני המפעל שמאחוריהם הדרך הראשית והצניר, ושמצאתי את עצמי לגמרי לבד, מתגנב בשקט ובצנעה דרך המעברים המפוצלים כל כך אל עבר המקום המבודד, וראיתי את הבניין המרכזי הארוך של המפעל, בעל הגַמְלוֹן הגבוה שבקצהו האחד צריח מגושם שנועד להנפת התיבות הכבדות, והוא עומד בין המבנים והמעונות המצטופפים סביבו כמו כנסיית הטמפל בקרב המשרדים והמעונות המקיפים אותה, וכשקסם הפרישוּת של מקלט הרים מסתורי זה הידק סביבי את חבלי הכישוף שלו, או-אז מה ששמט הזיכרון, תרם הדמיון, ואמרתי לעצמי: "זהו ממש בן דמותו של גן העדן של הרווקים, מכוסה בשלג ומעוטר בכפור, כאחוזת קבר".

ירדתי מהמגלשה ובררתי בזהירות את דרכי במדרון המסוכן – סוס ואדם שניהם מועדים מדי פעם על מישור הסלע הקרחי – רצתי לבסוף, או נדחפתי בידי הסער, אל הרחבה הגדולה יותר בצדו האחד של הבניין המרכזי. בצרחה נוקבת נשב בפינה מטח הסער, ובצד, אדום ושטני, רתח נהר הדם. ערימת עצים ארוכה, כמה וכמה אלפי גלונים, מנצנצים כולם בשיריון של קרומי קרח, חצתה את הרחבה מקצה לקצה. שורה של עמדות סוסים, ששלג דביק נצמד אליהן מִצפון, ניצבה מול קיר המפעל. הכפור הנורא כמו צרר וריצף את הרחבה במעֵין מתכתיוּת מצטלצלת.

הקבלת הניגודים התרחשה שנית – "גן הטמפל המתוק והשלי, כשנהר התמז גובל בחלקות הדשא שלו", עלה בדעתי באופן משונה.

אבל היכן הם, הרווקים העליזים?

ברגע זה, בעוד סוסי ואני עומדים ורועדים מקור ברסס הרוח, רצה נערה מדלת המעון הסמוך, כשהיא מטילה את הסינר הדק שלה על ראשה הגלוי ופניהָּ אל הבניין שממול.

"רגע אחד, נערתי; האין בסביבה סככה כלשהי שאוכל אני לרוץ אליה?"

היא עצרה והסבה אליי פנים חיוורות מעמל וכחולות מקור; מעיניה נשקף סבל על-טבעי, זר.

"שום דבר", גימגמתי, "טעיתי. רוצי. איני צריך דבר".

הובלתי את הסוס אל הדלת שממנה יצאה, ונקשתי. בפתח הופיעה נערה אחרת, חיוורת וכחולה

ורועדת, שהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה רק למחצה מפני משב הסער.

"לא כלום, טעיתי שוב. בשם אלוהים, סגרי את הדלת. אבל חכי, האין כאן בסביבה איש כלשהו?"

באותו רגע חלף אדם כהה-עור, עטוף היטב, ופניו אל דלת המפעל, והנערה שהבחינה בבואו מיהרה לסגור את הדלת האחרת.

"האין כאן סככת סוסים, אדוני?"

"שם. במחסן העצים", השיב ונעלם בתוככי המפעל.

בעמל רב הצלחתי לדחוק את הסוס והמזחלת בין הערימות הפזורות של קורות עצים קצוצות. אחר כך, לאחר שכיסיתי את הסוס וערמתי מעל השמיכה את פרוות הבאפלו שלי ותחבתי היטב את קצותיה סביב רצועת החזה ורצועת הירכיים שלו, כדי שגופו לא ייחשף לרוח, היטבתי לקשור אותו, ורצתי כמקרטע אל דלת המפעל, נוקשה מכפור ומגושם בבגדי השלג שלי.

בן-רגע נמצאתי עומד באולם רחב שהוצף באור סנוורים על ידי טורי חלונות ארוכים שהטילו פנימה מראות מן העולם המושלג שבחוץ.

לאורך שורות של דלפקים ריקים למראה, ישבו שורות של נערות נטולות הבעה שבידיהן אוגדנים לבנים וחתומים, ובפנים חתומות קיפלו כולן גיליונות נייר חלקים.

בפינה ניצבה מסגרת ברזל ענקית וכבדה, ובתוכה דבר-מה אנכי דמוי בוכנה, שעלה וירד שוב ושוב על סדן מעץ קשיח. נערה גבוהה עמדה לפניו – המשרתת הצייתנית שלו – והאכילה את חיית הברזל בחבילות של נייר מכתבים ורדרד; עם כל טפיחה בסדן של מתקן הבוכנה ההוא, זֵר של ורדים נחתם בפינת הנייר. הסטתי את מבטי מהנייר הוורדרד אל הלחי החיוורת, אבל לא אמרתי דבר.

נערה אחרת ישבה ליד מכונה ארוכה שמיתרים ארוכים ודקים נשזרו בה כנֵבֶל, והאכילה אותה בגיליונות בגודל רבע פוליו; ובאותה המהירות שבה נישאו ממנה והלאה על גבי המיתרים, הם הוסרו מעליהם על ידי נערה אחרת בצדה השני של המכונה. אל הנערה הראשונה הם הגיעו חלקים; אל הנערה השנייה – משוּרטטים קווים-קווים.

התבוננתי במצחה של הנערה הראשונה וראיתיו צעיר ויפה; התבוננתי במצחה של הנערה השנייה וראיתי שהוא מחורץ קווים-קווים; ובעודי מתבונן בהן, התחלפו השתיים – כדי להפר את שגרת עבודתן – בעמדותיהן. במקום שבו עמדה הצעירה יפת-המצח, עמדה כעת בעלת המצח החרוץ והמקומט.

על גבי דוכן צר התלוי מלמעלה, ולמעלה ממנו על שרפרף גבוה, ישבה מישהי נוספת ששֵירתה חיית ברזל אחרת, וכנגדה, מתחת לדוכן, ניצבה מוכנה חברתה.

הברה לא נלחשה. דבר לא נשמע מלבד הנהימה הבלתי פוסקת, העמוקה והמתגברת של חיות הברזל. קולו של האנושי גוּרש מן המקום. המנגנון המכני – עבדו הזחוח של האנושות – ניצב כאן, בעוד בני אנוש משרתים אותו בדממה ובהכנעה, עבדים בפני הסולטן. הנערות דמו לא לגלגלי העזר של המערך המכני, כי אם לשינֵי הגלגלים.

כל ההתרחשות הזו שסבבה אותי נקלטה בעיני בן-רגע, במבט אחד כולל – אפילו בטרם התרתי מצווארי את שכמיית הפרווה הכבדה. אבל ברגע שהסרתי אותה, האיש כהה-העור שעמד לידי הרים קול צעקה, וכשהוא אוחז בזרועי גרר אותי החוצה לאוויר הפתוח ומהר, מבלי לבזבז זמן בדיבורים, חפן שלג קפוא והחל לשפשף את לחיי.

"שתי נקודות לבנות כמו הלובן שבעיניך", הוא אמר. "חבר, הלחיים שלך קפואות".

"סביר מאוד", מלמלתי. "פלא שהכפור ב'צינוק השטן' לא פגע בי קשה יותר. קַרְצף אותן".

כאב נורא ומשסע אחז מיד בלחיי ההולכות ונֵיעורות לחיים. שני כלבי ציד כחושים נגסו בהן, כל אחד בצד שלו. דמיתי לאקטיון.

כעת, כשהכול הסתיים, נכנסתי חזרה למפעל, ליבנתי את ענייניי, סיימתי אותם לשביעות רצוני והבעתי משאלה לזכות בסיור מודרך כדי לחזות במקום כולו.

"קוּפִּידוֹן הוא הנער המתאים לכך", אמר האיש כהה-העור. "קופידון!" ובציון השם המשונה והמצטעצע הזה, נקרא ברנש קטן, נלהב, נמרץ למראה, חכְלילי, מעוּטר גומת חן, שבחוצפה לא מעטה, חשבתי לעצמי, מחליק לו מעדנות בין הנערות הכנועות – כמו דג זהב בין גלים חסרי צבע – אך ללא תפקיד ניכר לעין. הוא ציווה עליו להוביל את הזר ברחבי הבניין.

"בוא תחילה לראות את גלגל המים", אמר הבחור התוסס הזה בנימה נרגשת, נמלאת חשיבוּת ילדותית.

עזבנו את חדר הקיפול, חצינו כמה לוחות עץ קרים ולחים, ועצרנו מתחת לסככת אדים גדולה, טבולה בקילוחי קצף שלא פסקו, כאילו היתה חרטום של אחת מאוניות חברת הודו המזרחית, חרטום מוכה סער שבלוטי ים ירוקים פשו בו. סביב-סביב חגו להם סיבוביו העצומים של גלגל המים הענק האפל, הנורא בתכליתו האחת והיחידה.

"זה מה שמניע את כל המכונות, אדוני, בכל אחד מחלקי הבניינים האלה, זה שבו עובדות הנערות והכול".

הבחנתי שמֵימיו הדלוחים של נהר הדם לא שינו מצִבעם כשנרתמו לשַׁמש את האדם.

"אתם מייצרים רק נייר חלק, אני מניח? שום סוג של הֶדפס? רק נייר חלק, לא כן?"

"ברור. מה עוד צריך לייצֵר בית חרושת לנייר?"

הבחור הביט בי כמפקפק בתבונתי.

"הוֹ, ודאי!" גמגמתי במבוכה. "רק שעלה בדעתי כמה מוזר הדבר שכך הופכים מים אדומים ללחי חיוו– לנייר חיוור, כוונתי".

הוא הוביל אותי מעלה על פני מדרגה רטובה ורעועה, ומשם אל חדר גדול ומואר שלא אוּחסן בו דבר מלבד כלי קיבול גסים, דמויי-אבוס, שניצבו מסביב לקירותיו. כמו סוסות כה רבות, הנכבלות באַפְסָר אל טבעות הקשירה, ניצבו שורות של נערות מרותקות אל האבוסים הללו. לפני כל אחת מהן הִיתַמר חרמש ארוך ומנצנץ שרותק בתחתיתו לקצה האבוס. בהיעדר ידית, ומשום העיקול שלו, נעשה החרמש דומה לחלוטין לחרב. על פני הלהב החד שלה, הלוך ושוב לאין-קץ, גררו הנערות רצועות ארוכות ומולבנות של סמרטוטים, שנשלפו מתוך סלים שניצבו לצדן. כך נפרמו כל התפרים וכך בלויי-הסחבות נקרעו לגזרים עד שכמעט היו למוֹךְ. דקיקים כבהרות שבתוך קרני השמש, הציפו את האוויר חלקיקים עדינים ורעילים שנורו מכל עבר היישר לתוך הריאות.

"זה חדר הסמרטוטים", השתעל הנער.

"אפשר לומר שדי מחניק כאן", השתעלתי בתגובה, "אבל הנערות לא משתעלות".

"הוֹ, הן רגילות לזה".

"מהיכן אתם משיגים כמות עצומה כזו של סמרטוטים?" שאלתי כשאני מרים חופן מלא מתוך הסל.

"חלק מגיעים מהכפרים שבסביבה. חלק מגיעים הרחק מעֵבר לים – מלֶגְהוֹרן ומלונדון".

"אז אין זה בלתי סביר", לחשתי, "שבין ערימות הסמרטוטים הללו יכולות להיות כמה חולצות ישנות שנאספו ממעונות גן העדן של הרווקים. אבל כל הכפתורים אינם. אנא, נערי, האם מצאת בסביבה כפתורי-רווק כלשהם?"

"הם לא גדֵלים בחלק הזה של הארץ. 'צינוק השטן' הוא לא מקום לפרחים".

"הוֹ! כוונתך לפרחים ששמם 'כפתורי הרווק'?"

"ולא זה מה ששאלת? או שהתכוונת לכפתורי הזהב בחזייה של הבוס שלנו, 'הרווק הזקן', כפי שמכנות אותו הנערות הפטפטניות שלנו?"

"אז האיש שראיתי למטה הוא רווק?"

"הוֹ, כן. הוא רווק".

"הלהבים של החרבות הללו כאן, אם אני רואה נכוחה, מוּפנים מהנערות והחוצה. אבל מול כל הסמרטוטים והאצבעות המתעופפות, איני יכול להבחין בבירור".

"מוּפנים החוצה".

כן, מלמלתי לעצמי; עכשיו אני רואה; פונים החוצה, ולפני כל נערה, החרב הזקורה מתהפכת כך שלהבהּ פונה החוצה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שבזמנים עברו, כך ממש יצאו מאולם המשפט אל מותם האסירים הפוליטיים שהורשעו: הקצין שהלך לפניהם החזיק בחרב שלהבהּ המתהפך החוצה סימל את גזר דינם הקטלני. כמותם, מתוך חייהן המהוהים, הקהים, המוכים בחיוורון שחפני, הולכות נערות לבנות אלה אלי-מוות.

"החרמשים הללו נראים חדים מאוד", פניתי שוב אל הנער.

"כן; עליהן להקפיד על כך. הבט!"

באותו רגע הניחו שתיים מהנערות לסמרטוטים שלהן והחליקו אבן משחזת מעלה ומטה על פני החרב. דמי, הלא מורגל בכך, קפא לקול צווחת הפלדה המעוּנה.

הן התלייניות של עצמן, הרהרתי. הן משחיזות בעצמן את החרבות הטובחות בהן.

"מדוע הנערות ההן חיוורות כמו גיליון נייר לבן, נערי?"

"מדוע" – ובניצוץ נכלולי ענה, בשנינה נבערת לגמרי, בחוסר תשומת לב – "אני מניח שמרוב התעסקות עם פיסות הסמרטוטים, הן הפכו בעצמן לעיסת נייר".

"בוא ונצא עכשיו מחדר הסמרטוטים הזה, נערי".

יותר מכל מחזה מסתורי, של אדם או של מכונה, בבית החרושת כולו, היה המחזה הטרגי, החידתי והבלתי-נתפש מכולם זה של התום המוזר שבנער הזה, שמתוך האכזריות שחביבותו, ליבו קהה מתוך הֶרגל.

"ועכשיו", הוא אמר, עולץ, "אני מניח שאתה רוצה לראות את המכונה הגדולה שלנו, שרק בסתיו האחרון שילמנו בעבורה שנים-עשר אלף דולר. זו גם המכונה שמייצרת את הנייר. לכאן, אדוני".

בלכתי אחריו חציתי מקום גדול ומו­כתם, ששני מכלים גדולים ועגולים ניצבו בו, מלאים בחומר לבן – לא בלתי דומה לאַלבּוּמין שטמון בבֵיצה רכה – רטוב וצמרירי.

"הנה", אמר קופידון, מקיש כלאחר-יד במכלים, "אלה הם ראשית ימיו של הנייר – העיסה הלבנה הזו שאתה רואה. הבט כיצד היא מסתחררת כאן ומבעבעת סביב-סביב, באמצעות הדוושה. מכאן היא נשפכת משני המכלים כאחד אל תוך תעלה משותפת – שָׁם. וכך, בעודה נבללת בנחת, היא מתקדמת אל המכונה הגדולה. ועכשיו, לשָׁם".

הוא הוביל אותי אל חדר מחניק מרוב חוֹם, משונה כחוֹם הדם והקרביים, כאילו כאן אמנם נרקמים החלקיקים הבראשיתיים שראינו קודם לכן.

לפניי נחה, מתגוללת כמו כתב-יד ארוך כלשהו שמקורו במזרח הרחוק, מסגרת ברזל יצוקה מיחידה אחת מסועפת ומסתורית, יחד עם כל מיני מַגְללים, גלגלים וגלילים הנמצאים בתנועה מדודה ובלתי פוסקת.

"קודם מגיעה העיסה לכאן", אמר קופידון, מצביע על הקצה הקרוב של המכונה. "הבט; תחילה היא נשפכת ומתפשטת על פני הלוח הרחב והמשופע הזה; ואז – הבט – היא מחליקה, כשהיא דקיקה ורוטטת, מתחת למַגְלל הראשון שם. עכשיו נעקוב אחריה ונראה כיצד היא מחליקה תחתיו, הלאה אל הגליל הבא. שָׁם, הבט איך היא נעשית עיסתית מעט פחות. עוד שלב אחד, והיא מוסיפה וצומחת למעֵין רקמה עדינה. עוד גליל אחד, והיא – אמנם רק כנף-שפירית – נארגת כך שנוצר כאן גשר תלוי, כמו קורי עכביש מרחפים, בין שני מַגְללים נפרדים אחרים; וכשהיא נעה על-פני האחרון שבהם, ושוב מתחת, ואז שם, לרגע הרחק מעין-כול, בסבך הגלילים האלה, שרק במעורפל ניתן להבחין בהם, היא נכפלת ושבה ומופיעה כאן, קצת פחות עיסה, ויותר כמו נייר, אבל עדיין עדינה למדי ועוד לא מושלמת. אבל – עוד קצת הלאה, אדוני, אם תואיל – כאן, בנקודה המרוחקת הזו היא מתחילה לעטות משהו מהמראֶה האמיתי, כאילו היא עוד עשויה להתגלות כמה שאולי תוכל בסופו של דבר לאחוז בו. אבל זה עדיין לא נגמר, אדוני. עדיין יש דרך ארוכה לעבור, ודרך גלילים נוספים לרוב עליה להתגלגל".

"יברכנו האל!" אמרתי, נדהם מהתפרשוּת זו של המכונה, מהסתעפויותיה עד בלי-סוף ומהאיטיות המחוּשבת שלה. "בוודאי עובר זמן רב עד שהעיסה עוברת מקצה אחד לשני, ומגיח הנייר".

"הוֹ, לא רב כל כך", חייך העלם המקדים את גילו, ברוח מתנשאת של אדנות, "רק תשע דקות. אבל ראה, ביכולתך לנסות בעצמך. יש לך פיסת נייר? אַה! הנה אחת מונחת על הרצפה. רְשום עליה עכשיו סימן כלשהו כרצונך, ואני אצמיד אותה לכאן ונראה כמה זמן יעבור עד שתגיע לקצה השני".

"הבה נראה", אמרתי והוצאתי את העיפרון שלי. "הנה, ארשום על גביה את שמך".

קופידון הורה לי להביט בשעוני, והזדרז להצמיד את הפתק המסומן לחלקו החשוף של החומר העוּבּרי. עיני ננעצה מיד במחוג השעון. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, עקבתי אחר הפתק; לעתים חלפה חצי דקה מרגע שנעלם תחת קבוצות הגלילים הנמוכים המסתוריים, ורק אז שב ועלה לאיטו, מחליק לו כמו בהרת קיץ על-גבי הגיליון הרוטט, ושוב נעלם כולו, וכך הלאה והלאה והלאה – עקב בצד אגודל; וכל העת הגיליון הנמתח תפח עוד ועוד, עד שהגיע למוּצקותו הסופית, ולפתע ראיתי מעֵין מפל-נייר, לא שונה בהרבה ממפל-מים. רעש קיצוץ היכה באוזניי, כמו פקַע מיתר כלשהו, וגיליון פוליו מושלם נפל מטה כשה"קופידון" שלי, הרשום על גביו, מחוּק למחצה, והוא עדיין חם ורטוב.

לכאן הגיע קצה המכונה, ומסעותיי הגיעו לפיכך אל קיצם.

"ובכן, כמה זמן זה ארך?"

"תשע דקות בדיוק", השבתי, שעוני בידי.

"כמו שאמרתי לך".

לרגע הוצפתי רגש יוצא דופן, לא לחלוטין בלתי דומה לְמה שאדם עשוי לחוש נוכח התגשמותה של נבואה מסתורית. אבל איזה מין אבסורד, חזרתי וחשבתי, הרי זו רק מכונה, וכל מהותה היא שִכלול קפדני ודיוּק שלעולם אינם משתנים. אם קודם הייתי נתון לגלגלים ולגלילים, הרי שכעת הבחנתי באישה נכאת-רוח שהמתינה בצד.

"זוהי מישהי קשישה למדי, שמשגיחה בשקט על קצה המכונה כאן. סביר שהיא אפילו לא מכירה אותה היטב".

"הוֹ", לחש קופידון מבעד לשאון כיודע דבר, "היא הגיעה רק בשבוע האחרון. לפני כן הייתה אחות, אבל העסקים חלשים באזורים האלה, והיא עזבה. אבל הבט בניירות שהיא עורמת שם".

"כן, דפי פוליו". מיששתי את ערמות הגיליונות החמים והלחים שהגיחו היישר אל כפות ידיה הממתינות של האישה. "וכי אינכם מייצרים דבר במכונה הזו מלבד דפי פוליו?"

"הוֹ, לעתים לא תכופות אנו מייצרים מוּצר עדין יותר, בצבע שמנת. אנו מכַנים אותם גיליונות מלכותיים. אבל עיקר הביקוש הוא לפוליו. אנו מייצרים בעיקר פוליו".

כמה משונה היה הכול. התבוננתי בדפים החלקים ממשיכים ליפול, ליפול, ליפול, ומחשבותיי תהו על אותם שימושים מוזרים שיֵיעשו לבסוף באותם אלפי גיליונות. כתיבה מכל סוג תיכתב על-גבי כל אלה, שלפי שעה הם ריקים – דרשות, תקצירי עורכי-דין, מרשמי רופאים, מכתבי אוהבים, תעודות נישואין, הסכמי גירושין, רישומי לידות, תעודות פטירה וכך הלאה עד אין-סוף. ואז, מששבתי להרהר בהם כשהם מונחים לפניי, חלקים לגמרי, לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה המפורסמת שערך ג'ון לוֹק בבואו להמחיש את התיאוריה שאין לוֹ לאדם שום אידיאות מוּלדות – ההשוואה בין התודעה האנושית, עם לידתה, לבין גיליון נייר חלק. דבר זה נגזר שייכתב עליו, אבל אין נפש היכולה לומר באֵילו מין אותיות. בעודי מתהלך לאיטי הלוך ושוב לצד המכונה הנפתלת שעודנה נהמה, נדהמתי גם מן המחשבה כי ההכרח הוא-הוא הכוח האבולוציוני האמוּן על כל תנועותיה.

"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".

"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".

"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"

"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".

מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.

"הלוֹ! החוֹם בחדר הזה קשה מדי עבורך", קרא קופידון ונעץ בי את עיניו.

"לא – אם כבר, דווקא קר לי".

"בוא החוצה, אדוני – החוצה – החוצה". ובנימה מגוננת של אב מודאג, זירז אותי החוצה נער זה המקדים את גילו.

מקץ כמה רגעים חשתי הקלה כלשהי וצעדתי לעבר חדר הקיפול – החדר הראשון שאליו נכנסתי, ובו ניצב השולחן המשרדי וסביבו הדלפקים הריקים למראה שמעליהם עבדו הנערות נטולות ההבעה.

"קופידון זה ערך לי סיור יוצא דופן", אמרתי לאיש כהה-העור שהזכרתי לעיל, ושקודם גיליתי לא רק שהוא רווק זקן, אלא גם הבעלים הראשי. "בית החרושת שלך מרשים מאוד. המכונה הגדולה שלך היא פלא-פלאים. שִכלול בלתי נתפש".

"כן, כל המבקרים שלנו חושבים כך. אבל הם אינם רבים. אנחנו נמצאים בפינה נידחת מאוד. התושבים גם הם מעטים. רוב הנערות שלנו מגיעות מכפרים מרוחקים מאוד".

"הנערות", חזרתי כהֵד, מביט לרגע בדמויותיהן החרישיות. "כיצד זה, אדוני, שברוב בתי החרושת עוֹבדוֹת ממין נקבה, בכל גיל, ללא הבחנה, נקראות בשם 'נערות', ולעולם לא 'נשים'?"

"הוֹ, בעניין זה – כיצד? אני משער כי הסיבה לכך היא שככלל, הן אינן נשואות. כך אני חושב. אבל הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו. לבית החרושת שלנו לא נקבל נשים נשואות. הן מרבות להיעדר. אנו רוצים אך ורק פוֹעלים יציבים: שתים-עשרה שעות ביום, יום אחרי יום, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, להוציא ימי ראשון, חג ההודיה וימי צוֹם. זה הכלל שלנו. ומכיוון שכך, מכיוון שאין לנו נשים נשואות, הפועלות שלנו נקראות 'נערות', ובצדק".

"אם כך, כולן עֲלָמות", אמרתי, ואיזו הוקרה דואבת לבתולים החיוורים שלהן גרמה לי שלא מרצון לקוד קידה.

"כולן עלמות".

רגש משונה שוב מילא אותי.

"הלחיים שלךָ עדיין לבנות, אדוני", אמר האיש בעודו בוחן אותי בקפידה. "עליך להיזהר בדרכך הביתה. האם הן צורבות כרגע? אם כן, זה סימן רע".

"ללא ספק, אדוני", עניתי, "ברגע שאצא מצינוק השטן יֵרָפֵא לי".

"אַה, כן; אוויר החורף בעמקים, בערוצים או בכל מקום נמוך חריף וקר הרבה יותר מבכל מקום אחר. קשה לך להאמין בכך כרגע, אבל קר כאן יותר מאשר במרום הר התוגה".

"אני מניח שאתה צודק. אבל זמני דוחק. אצא לדרך".

וכך חזרתי והתכסיתי בבגד השלג ובשכמייה, תחבתי את ידיי לתוך כפפותיי העצוּמות, העשויות עור של כלב-ים, הגחתי החוצה אל האוויר המריר ומצאתי את סוסי, בלאק המסכן, מכוּוץ כולו מרוב קור.

עטוי-פרווֹת והרהורים, טיפסתי במהרה הרחק מ"צינוק השטן".

בצְניר השחור עצרתי, ופעם נוספת העליתי בעיני רוחי את הטֶמְפֶּל בָּר. ואז, בעודי שועט בעד המעבר, לגמרי לבדי מול חידת הטבע, זעקתי – הוֹ! גן העדן של הרווקים! והוֹ! הטָרְטַרוֹס של העלמות!

עריכת התרגום: יואב רוזן

אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

המסעדה עמוסה בטירוף והראש שלי אפוף חום ואדים וריח של מנות מתבשלות וכאלה שמונחות על דלפק החלוקה. אני עייפה. אני תמיד עייפה אבל כאן אני אוהבת להיות. אני שייכת לכאן. הכול נראה כמו תמיד אבל כשאני מרימה את העיניים מהפורל שכמעט גמרתי לאדות ורואה מישהו לא מוכר עומד ליד המלצרים שמחכים להזמנות, נדמה לי שאני הוזה.

הוא צעיר, בן שלושים אולי, רזה, לא מחייך. אבל השפתיים שלו פשוקות והשיניים – הלבנות מאוד – חשוקות בנגיסה עזה. הוא יפה מדי. יש משהו מאיים במבט שלו.

"את צריכה עזרה," הוא אומר.

זה בדיוק מה שאני חושבת. אני צריכה עזרה, כדאי שאזעיק עזרה, כי למרות החום במטבח העור שלי קר ואני יודעת שאין שום קשר בין השערות שמזדקרות עכשיו בעורפי לבין הפחד שאני חשה בדרך כלל כשאני מרגישה מאוימת. הפעם זה משהו אחר.

אבל אולי אני חולמת. אלוהים יודע כמה אני מותשת ואיש מלבדי לא שם לב שמשהו אינו כשורה. מלצרים מפנים אותו מדרכם בתנועת אגן כשהם מושיטים את ידיהם אל הצלחות והוא נעלם, אבל מתגלגל חזרה כמו גל כשהם מסתלקים. אני עוצמת עיניים, פוקחת אותן במהירות והוא שם. אני רוצה לבלוע רוק אבל הנשימה מפריעה לי.

"את צריכה עזרה," הוא חוזר ואומר, והפעם דמותו מבעד לאדים משתנה והוא הופך לילד אבוד שמתחשק להסיט לו את השיער מהמצח.

אני שומעת את עצמי אומרת, "אני לא יודעת, אני צריכה עזרה?" וזה נשמע כמו פלירטוט. מישהי מפלרטטת עם הבחור הזר הזה ליד דלפק החלוקה בשעת העומס של ארוחת הערב. הפורל התבשל יותר מדי וכבר אי אפשר להציל אותו.

ואז פניו נרגעות. "נראה ככה," הוא אומר.

דברים מסוימים גורמים לי להצטער על כך שלא ניחנתי ביכולת נבואית ולא הבנתי אותם לפני שפעלתי, וכשאני נזכרת בהם אני רוצה להעלות את עצמי באש. אבל כרגע הזמן מתקדם מהר מדי והזיכרון שלי לא מספיק להתערב. כשאני לא עונה הוא אומר, "הגשתי מועמדות למשרת טבח. כתבת שאת צריכה עזרה." זה נכון. הוא מקיף במבטו את בית המשוגעים שהוא המטבח שלי ואומר שוב, "את נראית כאילו את צריכה עזרה."

איך אני נראית? עבר המון זמן מאז שחשבתי על זה, מאז שהייתי יפה. כבר שעתיים אני מזיעה מאחורי הדלפק, כבר יותר מדי שנים, והזיעה מרטיבה את פני הקטנות וצובעת אותן באדום בוהק. בסוף כל משמרת ערב, בחצות, כשאני נכנסת לשירותי העובדים ומתיזה מים קרים על פני, אני מגלה שהמסקרה שמרחתי בבוקר, מחווה גאוותנית קטנה, נטשה את הריסים ונקוותה בספלי העור העמוקים שמתחת לעיני. אני בת ארבעים וחמש, תמיד עייפה עד מוות אבל נגועה בעצבנות בלתי פוסקת גם כשאני ישנה. אני נשואה למסעדה שלי בסאות' ביץ', נכנסת בבקרים החשוכים ויוצאת בלילות החשוכים עוד יותר, כך שלעולם איני יודעת איך אני אמורה להיראות, לא רואה את הציבור שאפשר היה להשוות אותי אליו אילו הייתי חלק ממנו. אני בקושי רואה אור יום. מדי יום ביומו אני לובשת בגדי שף מוכתמים בשומן וברוטב. אני יודעת בדיוק איך אני נראית ואני מופתעת, ואחר כך מתביישת בכך שזה מצער אותי כל כך כרגע.

 

***

 

"למה עשיתָ את זה?" אני שואלת אותו. זהו בוקר המחרת והוא בא למלא טפסים.

"מה עשיתי?" הוא שואל. הוא לובש את הג'ינס והטישרט השחורה מאמש אבל עכשיו, בדרך נס, הם נקיים.

"פשוט הגעת," אמרתי. "נכנסת ככה למטבח, בשיא העומס." אני נשמעת כמו אם גוערת, כמו מישהי שמנסה ללמד לקח.

"כי ידעתי שתהיי פה."

אני נאלצת להודות שזה הגיוני. אני מציצה בטופס המועמדות שלו. הוא לא מילא את סעיף הכתובת.

"איפה אתה גר?" אני שואלת.

"וזה נכון," הוא אומר. "את צריכה אותי."

אני כבר לא מפחדת. אתמול בערב, כשסוף סוף התעשתי ואמרתי לו "טוב, תיכנס למטבח ותתחיל לעזור," הרגשתי שאין לי ברירה. הרגשתי ששנינו זקוקים לעזרה. עכשיו הוא אומר לי שכשהמסעדה נסגרה הוא הלך למכבסה שפתוחה כל הלילה ושכנע שתי בחורות שיכורות שיכבסו את הבגדים שלו עם שלהן. בזמן שהג'ינס והטישרט התכבסו והתייבשו, הוא ישב בתחתוני בוקסר וקרא עיתון. הן נתנו לו שתי בירות. אני מתארת לעצמי את התמונה, איך הוא הקסים אותן ביופי ובמבט הרציני שלו, איך הן הרגישו שהן רוצות לעזור לו.

אני מעסיקה אותו לתקופת מבחן של שבועיים. אני לא מכירה אותו, לא יודעת מיהו או מי הוא היה ולכן מנסה להשגיח עליו בכל הזדמנות. אני מבינה שהוא עבד במסעדה כמו שלי בעבר, זה ברור מהטיפול שלו בציוד, מהתנועות ומהריכוז, מהעובדה שהוא אף פעם לא שואל שום דבר. אבל כבעלת מסעדה יש לי כל כך הרבה עבודה והיום אני מתרוצצת ממקום למקום – מתכננת תפריטים במשרד, עוברת על ספרי החשבונות, בודקת את המלאי במחסן, רושמת הזמנות בחדר הקירור, ורוב הזמן אין לי מושג מה הוא עושה. אני לא שוכחת ממנו לרגע אבל לא תמיד יודעת איפה הוא נמצא.

לפנות ערב אני מוצאת אותו ליד דלפק החלוקה. הוא הכין מוס אפונה מבריק, להגשה מתחת לסלמון הבית שלי. אני מופתעת אבל גם כועסת. אני שואלת מי הוא חושב שהוא. אני שואלת איך הוא הכין את המוס והוא מסרב לגלות, וכך אני מגלה שהוא שף מוסמך. אני שפית מוסמכת ואני אף פעם לא חולקת מתכונים שהמצאתי. אני מכירה היטב את היחסים בין פרטיות, גניבה וגאווה. ובכל זאת החשאיות שלו מעליבה אותי, עד שהוא נותן לי ביס ואני נישאת על כנפי העונג של האפונה.

בתום השבועיים אני מרשה לו להישאר כי היו גביעי פירה ממולאים בפואה-גרה, סלסת אננס-חלפיניו ופָּניני עם חָמוֹן סֶראנו, טוסטוני מח עצם קלוי, בּוֹמבּ אפרסקים, לקוחות ותיקים יצאו מגדרם, לקוחות חדשים – צעירים ואופנתיים נורא – עמדו בחוץ כל הלילה והיו מוכנים לחכות כמה שיידרש כדי לתפוס מקום. במסעדה שלי.

הוא שקט, אף פעם לא מאחר. אני לא יודעת איפה הוא גר. או מה הוא עושה כשהוא לא עובד ולפעמים אני שוכחת ממנו אבל כשאני נזכרת שהוא נמצא במסעדה בכל משמרת, גם כשאני לא משלמת לו, אני מתחילה לחשוב עליו כל הזמן. זאת המסעדה שלי, אני הבוסית, אז אני שואלת אותו שאלות, מנסה לפענח אותו.

כל התשובות שלו מעורפלות מדי. הוא כנראה חושב שהחיים שלו הם לא ענייני. אולי הוא צודק. הוא עובד טוב, זה כל מה שאני צריכה לדעת. ואולי הוא ביישן. אני ביישנית, אני יכולה להבין את זה. עד שיום אחד, בלי שום התראה, הוא אומר שלדעתו כדאי לנו לסגור בין ארבע לשש, לתת למטבח זמן להתארגן מחדש, לתת לצוות הזדמנות לאכול ביחד. הוא כבר הכין הכול – מרק עדשים, סלט תרד, הֵאם בגריל וגבינת מנצֶ'גו עם עגבניות צלויות ופסטו. האוכל טעים נורא, אוכל מנחם עם נגיעה לא ברורה. הוא אומר לי לשבת לידו בשולחן הצוות ואני מצייתת. אנחנו אוכלים.

אני מתחילה לחבב אותו ומגלה שנעים לי בחברתו. גם האחרים מחבבים אותו. הוא עושה את עבודתו במטבח אבל מאחורי הגב שלי הוא עוזר לכולם. הוא מדגים בפני המלצרים דרך חדשה ומתוחכמת לסדר מפיות על השולחנות. הוא מלמד את הברמנים להכין משקה מוודקה, שבבי קרח ושורש ג'ינג'ר מרוסק; הם מתחילים להציע אותו כמשקה הבית ואנחנו לא עומדים בביקוש. הוא שואל אם אפשר להגיש את מתאבן הצדפות עם כפות החרס שאני מוציאה לטעימות פרטיות בלבד. הוא מכין את ארוחת הצוות, הארוחה המשפחתית, בכל ערב.

באחד הערבים הוא רואה אותי נאבקת בספרי החשבונות במשרד ואומר שהוא יכול לעזור. הוא צדק מהרגע הראשון, אני צריכה עזרה. אני מרשה לו להתקין תוכנה במחשב הישן שלי, והיא הופכת את הנהלת החשבונות למשהו שאני ממש נהנית לעשות. הוא מחייך. הוא עובד במשמרת היום אבל נשאר עד סוף משמרת הערב והמארחות מספרות לי שהלקוחות מתים עליו. בערב הוא מקבל את פניהם, ולפעמים מלווה אותם לשולחנות. קשה לי להסביר איך לא ידעתי שהוא עושה את זה, איך הוא הצליח לעשות כל כך הרבה דברים מאחורי הגב שלי, אפילו שידעתי שהוא שם. לא ברור לי למה אני מניחה לזה לקרות, למעט העובדה שמאז שהוא בא אני עייפה הרבה פחות מאי-פעם. והעסקים פורחים.

אתמול בערב מצאתי ערימה של מפיות פשתן מקופלות כמעין כרית במחסן שבמרתף. הן נחו על שקית אשפה ענקית, והיה ברור שהוא התכסה בה. כשהתעמתי איתו הוא אמר שהצלתי את חייו.

וכשאני מתעוררת בוקר אחד כעבור כמה שבועות לקול המים הזורמים במקלחת שלי, אני תוהה מה התרחש בחיי. אני ישנה במיטה שלי לראשונה זה עשר שנים. אנחנו שותים שם קפה. הוא חופף לי את הראש, מקריא לי חוברות קומיקס, מתעלס איתי כאילו הייתי חפץ יקר ערך, נדיר ושביר, משהו שצריך לנהוג בו בזהירות כדי שלא יישבר, כאילו הוא מכיר אותי. אחר כך הוא מעביר בעדינות את שיניו הלבנות על עורי ואני מפחדת שהוא ינשך אותי אבל הוא אף פעם לא עושה את זה ולכן אני נרגעת. אני יודעת שאני אמורה לחשוש לפחות קצת, אבל אני לא חוששת.

כשאנחנו לא בדירה שלי, שנינו עובדים במסעדה שלי. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על העבר שלו, הוא שקרה לו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו, ושהוא הגיע אלי בלי עבודה. בלי בית. אבל במקום לתהות איך לעזאזל נתתי לזר, ועוד צעיר כל כך, לחדור לחיי הקטנים, אני מתרפקת על ההקלה העילאית הטמונה בכך שאני לא צריכה לעשות הכול לבד כדי שהמסעדה תתפקד כמו שצריך. אני מתרפקת על כך שיש לי מישהו לישון איתו בלילה. עכשיו אני כבר לא מחפשת אותו, לא תוהה איפה הוא. כבמטה קסם, הוא צץ לצידי בלי אזהרה בכל מקום – בדלפק החלוקה, במטבח, בעמדת הסלטים – מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. מנשק אותי בפה. אני כבר לא יודעת מי אני. נדמה לי שאני מתאהבת.

אני מגלה שהוא אשף במספרים ונותנת לו לפקח על כל הקניות. הוא מערבולת של אנרגיה ולפעמים נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת – בבר, בחדר הקירור, במטבח, בקדמת המסעדה. אני מתחילה לשכוח שהוא לא תמיד היה שם, שלא בנינו את המסעדה הזאת יחד. שפעם הייתי לבד.

לפני שהוא הגיע, לפעמים אחד הסועדים ביקש לראות את השפית אז הייתי תוחבת את השיער המיוזע למטפחת, מנגבת את הידיים בסינר ויוצאת לקבל מחמאות בחדר האוכל. אבל שכחתי איך מתנהגים בחברה והתחלתי להרגיש בנוח רק במחיצת אנשים שעבדו אצלי, לחמוק באין רואה למקומות שנדרשתי להגיע אליהם – בית מרקחת, מכולת, ניקוי יבש. אבל הוא כל כך שונה, כל כך נינוח ועליז במדי השף הלבנים לא פחות מאשר בחליפה בחדר האוכל. כל מסעדה צריכה אדם כזה.

הוא אפילו רכש חברים. כמה חבר'ה שאוכלים במסעדה כל שבת בערב. הוא מצטרף אליהם. כולם שפים מובטלים. אני שואלת אם לדעתו כדאי להעסיק מישהו מהם אבל הוא טוען שהם רוצים לפתוח מסעדה בעצמם. בהתחלה אני נהנית מהסיפורים שהוא מספר לי עליהם. נעים להקשיב להם ואני נזכרת איך זה כשיש חברים ושמחה בשבילו. לרגע לא ציפיתי שהוא יסתפק בי. עד שבוקר אחד, על כוס קפה לפני העבודה, זה מכה בי.

"אתה פותח עסק עם החבר'ה האלה?" אני שואלת.

"מותק," הוא אומר, "אני איתך, לא?" הוא מקמט את מצחו בעלבון. "את מדברת כמו משוגעת."

כי אני אכן משוגעת. אני חיה עם מישהו צעיר ממני בחמש-עשרה שנה, מישהו שצץ פתאום במסעדה וידע בדיוק מה יקרה, הניח דברים שאני עצמי לא ידעתי, וצדק. עברתי מחמש-עשרה שעות עבודה ביום בלי הפסקה, לבילוי של שעה בים כל יום בשלוש. במקום לישון לבד על הספה אני מעבירה כמעט כל דקת ערוּת או שינה בחברת גבר זר שחשבתי שהוא הזיה. אני מרגישה שהוא תמיד היה כאן, שהוא יציב ושאני מוגנת. לא ידעתי שאני זקוקה לביטחון הזה עד עד שחשתי אותו מדי יום.

יש לי זכות להיות משוגעת. אני בגיל העמידה, גרומה. הפנים שלי רזות, שקועות. יש לי המון קמטים. אבל הגבר הזה נוגע בהם. הוא מנגב אותם כשהם מזיעים, הוא מסיט מעליהם שערות סוררות, הוא מסתכל בהם. הוא מנשק אותם בלי הפסקה.

"אולי אתה המשוגע," אני אומרת כי כשאני חושבת על החיים האלה, אני יודעת שאני לא מבינה. ואז נמאס לי לחשוב ואני אומרת, "אולי אתה המשוגע. אתה לא באמת מכיר את האנשים האלה. אולי הם גנבים."

אני מכירה מגוון פסיכופתים וגנבים. הם הולכים לאן שהם רוצים בביטחון עצמי יוצא דופן של אנשים נואשים שאין להם מה להפסיד, או שהם טיפשים מכדי להאמין שיפסידו משהו. אם הם רוצים כסף או אלכוהול או סקס, אם הם רוצים להפחיד מישהו באמת או סתם בשביל הקטע, אם הם פשוט רוצים לאכול בחינם, הם נכנסים למקומות שהם לא שייכים אליהם ודורשים שיראו אותם ויגישו להם. בסאות' ביץ', שבטלנים ושיכורים חולקים בה רחובות וחופים עם ידוענים ותיירים עשירים, בדרך כלל קשה להבחין בין איומים אמיתיים לבין מראית עין, ולכן זה כל כך מסוכן. פעם סירבתי להכניס איל הון למסעדה כי הוא נראה לי בריון. פעם נתתי לשני בריונים להישאר בבר עד שעה מאוחרת כי הם נראו לי כמו אילי הון; אחרי הסגירה הם שדדו שתי מלצריות שלי ברחוב. יש רוצחים שנראים כמו גנבים. יש גנבים שהם רוצחים מסוג מסוים. אני מכירה את האנשים האלה ואני נשמרת מפניהם.

לכן אני נלחצת כשאני שומעת על החבר'ה שהוא אוכל איתם מדי שבת בערב, ומתחילה לתהות על קנקנם. אני מתחילה לחשוש לגורלו, מתחילה לחשוב שמוליכים אותו שולל. אני יודעת שהוא מזמין אותם. לא אכפת לי מהכסף. אני אומרת לו שייזהר כי אני רוצה להגן עליו. הוא אומר, "אל תדאגי. אני חושב שאנשים טובים מיסודם. את נתת לי הזדמנות, לא? ואני מכיר אותם יותר טוב משאת מכירה אותי."

זה נכון. הוא הגיע מתעלומה שעדיין לא פתרתי, למסעדה שלי ולבית שלי – המקומות שאני מכירה הכי טוב. והוא ידע שאכניס אותו, ושבהמשך אבטח בו. יש לו אינסטינקטים בריאים.

לי אין חברים. אני אומרת לעצמי שזה מבחירה, אבל בעצם הפכתי לאישה בודדה מבלי לשים לב. אחרי שבעלי עזב, לא ידעתי איך לחזור להיות מישהי שמסוגלת לבטוח בזולת. השקעתי את כל המשאבים שלי בבית ספר לקולינריה ואחר כך בעבודה. אני אוהבת את העובדים שלי ושמחה שהם קרובים אלי, אבל לפני שהוא הגיע, חשבתי שאני זקוקה רק לעצמי. חשבתי שאני מכירה את עצמי, ולכן לא הרגשתי כשהבדידות התגנבה אלי. לא ראיתי אותה מתקרבת ופתאום, אברקדברה, היא נעלמה.

ממש כמו גנב, כשלא שמתי לב, הוא בא ולקח את כל הדברים שפחדתי מהם, והחליף אותם בדברים ששכחתי שאי-פעם רציתי, כמו לחזור הביתה ולשתות ברנדי ולהקשיב למוזיקה כשרגלי הכואבות מונחות בחיקו של מישהו במקום להירדם על הספה בבגדי עבודה, כי לפני עשר שנים נדרתי להחרים את המיטה. כמו לחזור עם מישהו ברגל מהעבודה, להכין למישהו חביתה בחצות, לגעת במישהו שרוצה לגעת בי. אט אט, בעדינות, פיסה אחר פיסה, הוא לקח אותי וסילק את כל הפחדים שלי.

אני מחשיבה את עצמי לבת מזל, למבורכת. איכשהו מישהו או משהו אלוהי החליט שאני ראויה לחיים שאני חיה, חיה באמת עכשיו. אבל הכישוף נקטע בוקר אחד כשאני מתעוררת לבדי. אני רוצה שזה יהיה חלום. זאת לא הפעם הראשונה שאני עוצמת עיניים ומנסה להעלות באוב את הדבר שלדעתי אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו, אבל לפני שהוא הגיע נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אז, לפני המסעדה, לפני העבודה, כשגיליתי שאני מסוג הנשים שקל לעזוב, התפרקתי. אחר כך התחננתי והפצרתי והבטחתי לעשות הכול כדי להשתפר, כדי לתקן את עצמי. אפילו שלא ידעתי מה היה פגום.

הפעם אני מוכנה לקרב. כשאני מגיעה למסעדה, השיניים שלי כבר נוקשות. זה בוקר קיץ לוהט אבל אני רועדת. אני נכנסת למטבח והוא יוצא מאחורי דלפק החלוקה; ברור כשמש שהוא נמצא כאן שעות. הוא סידר מחדש את חדר הקירור ועכשיו כל הדברים הנחוצים מונחים לנגד עינינו. הוא איבק את כל הבקבוקים בבר. הוא לקח את ארגז הלימונים שהתחילו להתקלקל והכין מהם ארבעים עוגות הדרים אישיות לסרוויס של הערב. השעה שבע בבוקר ושאר הצוות יגיע רק בעשר. הוא ערך שולחן לשניים עם בקבוק שמפניה מצונן. הוא מוציא מהתנור בוריטוס סרטנים ומאכיל אותי בעודו מסביר שלפעמים הוא לא יכול לישון, הוא פשוט מוכרח לעבוד. אני מבינה את זה, זה נכון גם לגבי אבל זה לא מסלק את הכאב ואת הבהלה. אני רותחת מזעם. אחרי הנגיסה הראשונה אני אומרת, "זה נדוש להאכיל אותי," כי ההנאה מערערת אותי מאוד. אבל הוא לא נרתע. הוא אומר, "את חושבת שזה נדוש?" ומוביל אותי למטה, למשרד, שבו הכין מבעוד מועד מזרן מנופח ונרות דולקים.

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה גם הפעם הראשונה, ואז לא ידעתי כלום. הייתי צעירה כל כך, חשבתי שזה יימשך לנצח, לא חשבתי שהפחד עלול לאכּל את האהבה, ובמקום לכבות אותה כמו אש הזנתי אותה, טיפחתי אותה, האכלתי את חוסר המנוחה שלה נגיסה אחרי נגיסה כדי שהיא לעולם לא תשׂבּע ולעולם לא תיגמר. עשיתי מאמצים קדחתניים כדי לוודא שהאש לא תכבה, ולא ראיתי שהיא יוצאת משליטה.

הוא אומר, "תראי, אני יודע שהבהלתי אותך. אני מצטער. אבל לכל אחד יש עבר. אנחנו לומדים איך להיות יחד, אבל אנחנו עדיין מי שהיינו קודם."

אין לי מושג מי הוא היה קודם. ואת מי שאני הייתי קודם עזבתי מזמן. החלפתי אותה במישהי שמקדישה את לבה לטעמים ולמרקמים ולריחות. שמשתמשת בראש לכל דבר אחר. שמחפשת היגיון בדברים. ההיגיון הציל אותי, החזיק אותי. הוא זה שחילץ אותי מהבוץ וחיתן אותי עם קריירה שנשענת על כל תכונות האש. הוא זה שברא אותי מחדש כאדם מוקף באנשים, בטבחים ובמלצרים ובברמנים ובשוטפי כלים ובספּקים ובלקוחות, כך שלא ידעתי שאני לבד. מה שלמדתי, בנוסף לבישול, היה שבכל פעם שמשהו משתבש, אני יכולה לתקן אותו אם אני רק מוצאת בו היגיון. לא הסתכנתי, עד שנתתי לזר מוחלט להיכנס למטבח שלי, למיטה שלי.

מצאתי בו היגיון. הוא היה צעיר אבל כבר עייף מדי. הוא רצה יציבות. הוא רצה לבנות חיים עם מישהי שעובדת בענף שהוא אוהב ומבין. הוא ידע להפעיל כל מכשיר, להגדיל רווחים, להכשיר טבחים ומלצרים. הוא היה טבח נפלא, מעורר השראה, יצירתי. הוא ידע לטפל בבשר, להסיר עור של דג סוֹל בתנועה אחת, הוא ידע לקפל קוויאר לתוך זביונה באותה קלילות שבה הכין טוסט גבינה. הדברים האלה שימחו אותו ונראו לי הגיוניים. הוא ידע שדי בנגיסה שלא טעמתי קודם כדי להכניע אותי. שהלב שלי ינצח. הוא ידע איך להגיע לשם.

אז כשאני באה למסעדה הבוקר, אחרי שאני איתו יותר משנה וחצי, והמפתח שלי נתקע במנעול, אני יודעת שאני חולמת. על פנקייק בננה. לא הופתעתי כשהוא יצא באמצע הלילה כי מאז הפעם הראשונה, זה נהיה טקס שאני חוגגת כמו נערה מתבגרת. הבוקר התקלחתי והתגלחתי, מרחתי קרם לחות, התבשמתי. אני מקווה שהוא מכין פנקייק בננה כי זה מה שמתחשק לי לאכול. פנקייק בננה עם פקאנים וסירופ קרמל. אני אתן לו להאכיל אותי, נגיסה אחרי נגיסה מתוקה, כמו תמיד. כי אני מאוהבת כמו קלישאה.

אני מנסה לפתוח את הדלת שוב ושוב, בעוצמה גוברת והולכת עד שהמפתח נשבר במנעול. אני נראית כמו גנבת שמנסה לפרוץ למסעדה שלי. השעה רק שבע בבוקר ואין איש ברחוב. אני מצמידה את כפות הידיים לצדי הפנים כמו סכי עיניים ומציצה פנימה. האורות כבויים ונדמה לי שאין שם כלום, שהמסעדה שלי היא חדר ריק. כמו בהתחלה, כשהתרוקנתי וקניתי חלל שאוכל למלא. נדמה לי שהשולחנות והכיסאות נעלמו. אולי הוא הזיז אותם. אולי הוא משפץ את חדר האוכל או שוטף את השטיח. אני דופקת. ומחכה. אני דופקת שוב וקוראת בשמו. איש לא מגיע. לכן אני דופקת שוב ושוב ושוב, יותר ויותר חזק כדי שהוא ישמע אותי, ייצא ממקום מחבואו ויגרום לפחד שמתחיל להעלות עשן בתוכי להצטנף בחזרה לאפר.

ניידת משטרה חולפת ברחוב והשוטר יוצא ומבקש לראות את תעודת הזהות שלי אבל אין לי שום דבר שמעיד על כך שהמקום שייך לי. המפתח שלי שבור במנעול כי הוא לא מתאים. הפנים שלי רטובות אז אני יודעת שאני בוכה והשיניים שלי חשוקות וכואבות – הכול כואב לי – ופתאום, בהפתעה מוחלטת, אני מתחילה לצרוח כמו משוגעת, הוזה, כל סוגי הטירוף המוכרים לי, כמו מישהי שצריך לפחד ממנה. אני. מישהי שמפחדים ממנה.

השוטר טופח על כתפי ומבקש ממני להירגע. כשאני נרגעת, הוא מציץ מבעד לחלון ומבקש שאגיד לו מה יש בתוך המסעדה. התיאור שלי לא תואם למה שהוא רואה. "אין שם ויטראז', גברת."

"מה עם עמדת הקפה?" אני אומרת. "בפינה האחורית? מכונת אספרסו, פלאנג'ר, שני קנקנים, אחד לנטוּל…" אני פולטת את המצאי כמו כרוז במכירה פומבית.

"אין שם כלום, גברת. שום דבר. יש מישהו שאנחנו יכולים להתקשר אליו?" בטח! אני חושבת. תתקשר אליו. שדדו אותנו! הוא בטח קשור שם בפנים, מחכה שיצילו אותו. איך לא חשבתי על זה קודם? כמה זמן בזבזתי? הוא סומך על כולם בעיניים עצומות. הוא היה מכניס כל אחד. יכול להיות שהוא מת!

אני מדקלמת את מספר הטלפון שלו ובעוד השוטר מתקשר אני מוחה את העיניים, אוזרת עוז ומזדקפת. אני באה, אל תדאג. אני כאן. אני באה, אבל ההודעה בטלפון הנייד אומרת שהמספר לא פעיל. שילמתי את החשבון בשבוע שעבר.

"יש מישהו אחר?" הוא שואל אותי.

מישהו אחר? לא, אף אחד. אין אף אחד אחר.

"גברת?" הוא אומר, כי לא עניתי לו ואני לוטשת עיניים מבעד לחלון השחור, במקום שלי. "עובד אולי? מנהל?"

כן, יש עובדים. מלצרים ושוטפי כלים. יש מארחות, טבחים, שני סושפים, מלצרים, סומליֶה בסופי שבוע. יש מנהלי משמרת-יום ומנהלי משמרת-ערב. לפעמים יש נבלנית בחדר האוכל, רביעיית מיתרים בבר. יש המון אנשים, ממש נחמדים, שמגיעים הנה יום ולילה כדי לאכול. עולם שלם של אנשים נפלאים.

אני רוצה להגיד לו את זה אבל לא יודעת איך, ואז פתאום אני מרימה את העיניים ורואה את אָדל, מנהלת משמרת-הערב, עומדת בסמוך. אני שומעת אותה מזדהה, שואלת מה קרה. אני שומעת אותה מזהה אותי. אני שומעת אותה אומרת שהיא הגיעה מוקדם כי השאירה את הטלפון הנייד בעמדת המארחת והיא צריכה להתקשר לאמא שלה. אני תוהה למה היא לא התקשרה אליה מהבית. אני תוהה מה היה קורה אילו היינו עירומים על המזרן המתנפח במשרד שלי, אוכלים פנקייק בננה בידיים ושומעים פתאום מישהו למעלה מחטט בעמדת המארחת. היינו חושבים ששדדו אותנו. באמת שדדו אותנו.

שוטר נוסף מגיע והשניים פורצים את הדלת ואדל ואני נכנסות. אדל אומרת "אלוהים ישמור אלוהים ישמור" פעם אחר פעם. אני לא מדברת. אדל מתחילה להסתובב בחדר האוכל, נוגעת בקירות, מניחה יד על גבי יד כאילו השולחנות, הכיסאות, המפות, האגרטלים, הכלים עשויים לצוץ פתאום מאחורי הטאפט הוורוד שהדבקתי בעצמי. בימי הבדידות. כשחשבתי שאני מוגנת. פוף. הכול נעלם. אין כלום בחדר האוכל, בבר, בטרקלין. כל הצלחות והכוסות, קנקני המים, כלי השמנת וקעריות הסוכר, השמנת והסוכר. הכול נעלם. המטבח הוא כספת ריקה מפלדת אלחלד. מעמד ה"הובארט" הענק לסכיני הפירוק הדקיקים, הסירים והמחבתות, המלקחיים והלקקנים והכפות המחוררות, המסננות, הכול נעלם. האוכל נעלם, הסטייקים והנתחים והדגים והצלעות, תפוחי אדמה ובצלים ושומים, כל השמנים והחומצים, התבלינים והעשבים, הכמהין, הממרחים, הקמח, החמאה, שמרים, חלב, תמציות טעם. חדר הקירור מגולח, למעט ארגז לימונים מרקיבים.

אני מרימה לימון אחד ואצבעותי חודרות דרך הטחב הכחול-הלבן הרך עד לבשר הרקוב, המדיף צחנה אומללה. איך ייתכן שהוא אפה מהם עוגות? הוא היה קוסם. אני מתיישבת על רצפת חדר הקירור, הלימון האיום בכף ידי, ומנסה למצוא היגיון בקסם. זריזות ידיים.

השוטרים מתשאלים אותי, אבל המילים שהם אומרים מתערבבות ומאבדות משמעות כך שאני לא יכולה לענות. הם פונים לאדל, היא בוכה. אני שומעת אותה נוקבת בשמו, מתארת אותו, אבל התיאור לא מזכיר שום אדם שאני מכירה.

המגודל מבין שני השוטרים משחיל את ידיו בעדינות רבה מתחת לזרועותי ומרים אותי. הוא מלווה אותי לחדר האוכל, שוכח שאין איפה לשבת ופשוט מניח אותי בעדינות על השטיח, שכנראה לא היה לו זמן לתלוש.

"אני יכול להביא לך משהו?"

אבל מה כבר אפשר לשלוף יש מאין?

"יש עוד מישהו שאפשר להתקשר אליו?" שואל השוטר. אני מנסה להעלות בדמיוני את דמויות חבריו מארוחות הערב של שבת, גברים שמעולם לא פגשתי. לא ייתכן שהוא עשה את זה לבד. אני שומעת את אדל פולטת שמות ומספרים.

"טוב, יופי," אני שומעת את השוטר. "נתקשר אליהם. בינתיים, את רוצה להביא משהו לבוסית שלך? כוס קפה? היא צריכה משהו."

מה צריך כשהכול נעלם?

משהו קטן. רק דבר אחד קטן, משהו שאוכל להעלים, משהו שאין לו תחליף וייעלם לנצח. קצה אצבע. הפנינה הקטנה שבתחתית אפרכסת האוזן. בוהן, משהו שאוכל להעביר עליו את השיניים ולנגוס, לקטוע חד וחלק. דבר אמיתי, אובדן אמיתי, שבהיעלמו יאמר שוב ושוב, לנצח, שפעם הייתי שם.

במקומות מסוימים, החיים חדורים בחוסר תוחלת תהומי ונושאים הילת ייאוש כה חמורה, עד שתושביהם מפסיקים לפחד, או לכל הפחות נהיים אדישים לנוכח הוודאיות של המוות. קמדן סיטי היא מקום כזה בדיוק.

קמדן היא רוח רפאים מרוטה ומוכה של עיר, שהעוני והשחיתות, האלימות, הסמים והמחלות החריבו אותה. תושביה מתבוססים בריקבון, שרובץ עליהם כמו חיה גוססת וחולנית מוטלת בחום השמש.

בעיר הזאת, בניגוד חד ואירוני, ניצב בגאון מתחם הזכוכית והפלדה המודרני של בית החולים האוניברסיטאי קופר, שטוף אור מלאכותי בהיר, אנדרטה מפוארת לרצון החיים העז של חלקה העיקרי של האנושות. בית החולים ניצב בלב שטחים נרחבים של התחדשות עירונית, שגבולותיהם מסומנים בבנייני רכבת משוחזרים. נווה מדבר של הבטחה שקרית במדבר ייאוש אמיתי.

פרנק קאש, שותף בכיר במשרד עורכי הדין היוקרתי קאש, קולינס והייבר הממוקם בהאדונפילד פנה לאיטו במכונית הב-מ-וו החדשה והנוצצת שלו אל תוך החניון המקורה של בית החולים. הוא עצר קצת לפני המחסום כשהשעון על לוח המחוונים הבהב: 4:01 לפנות בוקר.

בעוד חלון הנהג נפתח בדממה, לחות קרירה של אותו בוקר אפלולי בחודש נובמבר פלשה אל תוך פנים המכונית החמים. קאש הגיב ברעד קל, הושיט יד למכונת הכרטיסים האוטומטית ולחץ באצבע מטופחת היטב על הכפתור הירוק הזוהר. הוא הזעיף את פניו מבלי משים מול הקול הממוחשב והעליז שליווה את הוצאת פתקית החנייה.

"ברוך הבא לחניון בית החולים האוניברסיטאי קופר."

הוא תחב את הפתקית לתוך הכיס, הוביל את מכוניתו שמאלה והאיץ במעלה כבש הבטון של החניון הכמעט-נטוש. עלה בדעתו שעדיף היה אילו נקט משנה זהירות ולקח את המיני-ואן המשפחתית ולא את ה-750. הוא הבחין באשכול קטן של מכוניות חונות בקומה שתיים, מרוכזות באזור המעליות. הוא חנה במהירות וצעד לעבר אחת המעליות.

כעבור עשר דקות עמד מול חלון בתוך חדר טיפולים קטן שנמצא בחדר המיון. הוא הביט החוצה לשדרות הַאדון והבחין בבניין נמוך ורבוע בקרבת מקום. הכתובת "משטרת קמדן", שהתנוססה בחזית הבניין, היתה מעין אזהרה לכל מי שנמצא בבית החולים וסביבו, להתנהג כראוי.

קופר בודד ביעילות המרבית מהעיר שסביבו, תחום בכביש 676 הבינעירוני ובפארקלנד ממזרח, בתחנת המשטרה מצפון, ובבתים משופצים ששימשו למגורי צוות בית החולים ולמשרדים רפואיים מדרום וממערב.

זה היה פרויקט רווחי למדי, נזכר קאש כשסרק את הנוף בעיניים עייפות, ומבלי משים מחה קלות מעט פיח שהצטבר על אדן החלון.

רווחי למדי.

בשעה שחיכה, שבו מחשבותיו של קאש אל אירועי אמש: ארוחת הערב השקטה עם המשפחה באחוזתו הוויקטוריאנית רחבת הידיים במורסטאון, קצת קריאה, חדשות הלילה, שינה ואז שיחת הטלפון.

"הלו?" הוא לחש אל תוך השפופרת והציץ באשתו הישנה שהתנועעה בעדינות לצדו.

"מר קאש?" פתח קול חיישני. "זה קן, אדוני. קן בארוז."

לעזאזל, חשב קאש, מה העורך דין הזוטר ביותר במשרד כבר יכול לרצות בשעה כזאת?

"מה לעזאזל, בארוז, השעה כמעט שלוש וחצי בלילה."

"כן, אדוני, אני יודע. העניין הוא ש… טוב, אני במשמרת לילה. ב'מסדר האחווה המשטרתי', אתה יודע, איגוד השוטרים. השבוע זו המשמרת שלי."

קאש נאנח לתוך השפופרת ושוב הביט באשתו. נראה שהיא נרגעה, גלולת השינה הלילית שלה הפעילה כנראה את קסמיה.

"ו..?" שאל קאש בקשיחות.

בארוז עצר, אולי שקל פתאום אם נהג בתבונה כשהתקשר. ואז, במחשבה שנייה, שב אליו בטחונו והוא המשיך.

"היה פה ירי, אדוני. ירי משטרתי קטלני. אדם אחד מת, אבל אין נפגעים למשטרה. נציג האיגוד התקשר אליי מהזירה לפני כמה דקות. הוא רוצה שאגיע לשם".

זעפו של קאש נהיה לזעם. "ברור שהוא רוצה, בארוז. בשביל זה מחזיקים עורך דין זמין עשרים וארבע שעות ביממה. זה מה שעושים כשמייצגים את האיגודים. אבל למה בשם אלוהים נראה לך נחוץ ל…"

"חשבתי שתרצה לדעת, אדוני," בארוז קטע אותו בטון חדש ובטוח. "אתה מבין, הירי התרחש בקמדן סיטי. זה היה שוטר לבן, האיש שנהרג שחור. והשוטר המעורב, זה שירה בחשוד זה… זה השוטר החדש ההוא." הוא עצר כאן לשם הרושם. בארוז, למרות גילו הצעיר, היה עורך דין טוב. הוא ידע לטעון טיעון בצורה משכנעת.

"זה היה אנתוני מיילס." עוד עצירה קלה. "חשבתי שכדאי שתדע, אדוני. כמובן, אני יכול לטפל בזה אם תרצה… אבל חשבתי שאתה צריך לדעת."

עכשיו התיישב קאש בזקיפות, אדיש לאפשרות שמא תנועתו תפריע או לא תפריע לאשתו. "אה," הוא אמר, ושינה בחדות את הלך רוחו מזה של מעסיק ממורמר לזה של פרקליט הגנה. "אה," הוא אמר שנית.

אחרי שתיקה קצרה המשיך לדבר. "תתקשר לנציג האיגוד בזירה. תגיד לו להכניס את מיילס לניידת ולקחת אותו לקופר בהקדם האפשרי. אני אתקשר מראש ואשיג את מי שאחראי על חדר המיון. אני רוצה את מיילס מסומם. תגיד לנציג האיגוד שישכנע את הבחור שהוא נלחץ וצריך לראות רופא. ברגע שהרופאים נותנים לו תרופות, לפי חוק אסור לתחקר אותו. זה ייתן לנו קצת זמן. אני יכול להיות בבית החולים בפחות מחצי שעה."

"כן, אדוני, אתקשר לנציג. ניפגש שם?"

קאש שקל את האפשרות. "לא. רק תוודא שהנציג לוקח את מיילס לחדר המיון מיד. אני אשמן את הגלגלים. אני לא רוצה שאיזה מתמחה יסרב לסמם."

"כן, אדוני," אמר בארוז, בביטחון אפילו גדול יותר. הוא מרוצה מעצמו, חשב קאש. ובצדק.

"טוב שהתקשרת, קן. זה מעיד על תושייה."

"תודה, אדוני. חשבתי שאתה צריך לדעת."

קאש חמק מהמיטה, התגלח והתלבש בזריזות. הוא השאיר פתק לאשתו ונסע לכביש 38, מותיר מאחוריו את הפאר העשיר והמטופח של מורסטאון לטובת נסיעה של עשרים דקות לשממה הצחיחה והעזובה של קמדן סיטי. כשפילחה  הב-מ-וו במהירות את האפילה הערפילית, חשב קאש על השוטר אנתוני מיילס.

מיילס הצטרף למשטרת קמדן מיד אחרי שסיים את בית הספר המחוזי לשוטרים. כמו כל השוטרים הטירונים, הוא צוּות למשמרת סיור שגרתית עם קצין אימון בכיר. ברוב המקרים שום איש בעל עמדת כוח זניחה אפילו, לא היה אמור לשים לב לכך או להתעניין בזה.

אבל מיילס היה שונה. מיילס היה בנו של קרטיס מיילס, התובע הכללי של מדינת ניו ג'רזי. התובע הכללי הרפובליקאי.

וקמדן היתה נקודת המוצא של המכונה הדמוקרטית, ששמרה על אחיזה חזקה ורווחית בפוליטיקה של ניו ג'רזי כבר יותר משני עשורים. פרנק קאש, בעצמו בנו של מי שהיה יו"ר המחוז המפלגתי מטעם הדמוקרטים, מילא את כיסיו ואת קופות משרד עורכי הדין שלו באינספור חוזים, משכורות ותשלומים במימון כספי המיסים של המדינה והמחוז.  הרווח שהמשרד שלו הפיק מייצוג של כל איגוד שוטרים בדרום ניו ג'רזי היה רק אחת מההטבות שזכה להן.

לכן, כשישב קאש לארוחת צהריים כמה חודשים קודם לכן עם יו"ר המחוז הנוכחי, ההשלכות לא נעלמו מעיניו.

השוטר מיילס, אמר היו"ר, הוא לא סתם שוטר טירון. אביו הוא אדם שאפתן וחדור מטרה שדוגל בגישה פרגמטית ביחס למה שהוא מקווה שיהיה עתיד פוליטי בלתי מוגבל: הוא יקדיש את חייו למלחמה בשחיתות בניו ג'רזי – במיוחד שחיתות של דמוקרטים.

"כמו לירות בדגים בתוך חבית," אמר היושב ראש והרים לפיו עוד מזלג עמוס שרימפס. "אם הוא רציני לגבי זה."

"והוא רציני?" שאל קאש.

היו"ר הניח את המזלג, ואז ניגב את לחייו בעדינות במפית בד.

"בהחלט – זה כרטיס הכניסה שלו למשרד המושל."

קאש שקל את הדברים. "מה הסיכון שלנו?"

יושב הראש משך בכתפיו. "אפילו לא קצת. לשוטר הצעיר הזה יש שאיפות פוליטיות משלו, באדיבות האבא. אם כל מה שהוא רצה זה להיות שוטר, אבא שלו היה יכול לסדר לו סיורי ביקיני באיזו עיירת חוף או תצפיות עשב באיזה יער. למה לו לרצות להיות בַּחור הזה, קמדן?"

"אולי," הציע קאש בחצי פה, "הוא פשוט רוצה להיות שוטר אמיתי."

"בטח," אמר יושב הראש והרים שוב את המזלג. "ואני הארי טרומן."

הוא רכן מעל השולחן ודיבר יותר בשקט. קאש נאלץ לאמץ את אוזניו כדי לפענח את המילים.

"בקמדן יש בערך אלפיים ושלוש מאות פשעים אלימים באוכלוסייה של מאה אלף איש, לעומת הממוצע הארצי של ארבע-מאות וחמישים בערך. מסמנים אותה בתור העיר המסוכנת ביותר בארצות הברית פעם אחר פעם. המדינה נאלצה להשתלט על המשטרה העירונית ועל כל מערכת בתי הספר כי הן דפוקות לגמרי. תגיד לי, למה שהבן של קרטיס מיילס, האיש שרוצה להיות מושל, אולי נשיא יום אחד, ירצה לעבוד בקמדן? הבחור בוגר אוניברסיטה פרטית, בשם אלוהים."

יושב הראש נשען לאחור. "הוא חתיכת שתול של אבא שלו. יש לך מושג מה עיניים נחושות ועוינות מסוגלות למצוא בסביבה הזאת?"

קאש לגם מהיין שלו לפני שענה. "אז אתה תופס מאבא שלו אביר על סוס לבן ששולח את הבן שלו להושיט עזרה?"

יושב הראש צחק. "אביר על סוס לבן בתחת שלי. הוא לא יותר טוב מכל אחד אחר. הוא כבר שימן כמה גלגלים בשביל הבן שלו. הילד עוד לא עובד חצי שנה, וכבר שלחו אותו לכוח המיוחד נגד סחר בסמים. המקום המזדיין הכי גרוע בשבילו, ככל שזה נוגע לנו. לא, קרטיס מיילס הוא לא אביר על סוס לבן. הוא פשוט כל כך שאפתן, שהוא מוכן לזרוק את הבן שלו לגוב האריות אם זה מה שיעזור לו לדפוק את הדמוקרטים."

קאש הניד בראשו. "בחרנו לעצמנו עסק מלוכלך," הוא אמר.

"כן. וכשהילד הזה יעבוד בכוח המיוחד נגד סחר בסמים, המצב יהיה אפילו יותר מלוכלך."

"למה אתה מספר לי את כל זה?"

יושב הראש משך בכתפיו. "אתה עורך הדין של האיגוד. במוקדם או במאוחר, הילד הזה צפוי ליפול לידיים שלך. אני רוצה שתבין עם מה אתה הולך להתעסק. לא שרדתי בחרא הזה כל כך הרבה שנים בלי שלמדתי לִצְפּוֹת דברים."

קאש רוקן את כוס היין ותפס את הבקבוק.

"אני מבין."

עכשיו, ארבעים דקות אחרי שיצא מהמיטה, הביט פרנק קאש מחוץ לחלון בית החולים אל תוך הלילה של קמדן ונאנח. הוא נזכר בעצה שקיבל מזמן מאביו הפוליטיקאי. 'יש מנצחים ויש מפסידים. תהיה מנצח. יותר קל לסבול את החיים ככה.'

דלת חדר הטיפולים הקטן נפתחה והוא פנה לאחור. זה היה נציג האיגוד, פיטר נגרון.

"שלום, פיט."

האיש נכנס לחדר וסגר את הדלת בעדינות מאחוריו. "שלום, מר קאש. לא חשבתי שתבוא לכאן בעצמך."

"כן, טוב, באתי. מיילס מסומם?"

"כן, הרופא הבכיר קיבל אותו ברגע שהגענו לכאן. הם מילאו את הילד בתרופות הרגעה. חמש דקות אחר כך צצו שני חוקרים ממשרד התובע המחוזי. אמרתי להם שהילד על תרופות ולא יכול לדבר איתם… הם הלכו, אמרו שיבואו מחר. נראו עצבניים."

קאש פלט נחרה. "הם יתגברו על זה. היינו חייבים להרוויח קצת זמן כדי שאוכל לטפל בעניינים."

נגרון הנהן. "טוב. הייתי עם מיילס בזמן הירי. עבדנו בכוח המיוחד לסחר בסמים בכל העיר, אני ומיילס וסנצ'ז."

"איפה זה קרה?"

"ברחוב ליין, בין רחוב שש דרום לרוברטס."

"ספר לי מה קרה."

כשנגרון סיים, העביר קאש יד מהורהרת בשיערו. "נשמע די נקי," הוא אמר. ואז הוסיף והדגיש, "אם זה מה שבאמת קרה."

נגרון חייך והרים את ידו הימנית. "אני נשבע באמא שלי, אדוני הפרקליט. אני לא עד כדי כך טמבל שאני אשקר לעורך דין. במיוחד לא בשביל הילד הזה."

הם הביטו זה בעיני זה וקאש הנהן. "לך תמצא אותו. תביא אותו אלי."

נגרון הסתובב והלך.

כשנכנס מיילס לחדר, הופתע קאש מיד ממראהו הצעיר. על אף שהיה בן עשרים ושתיים, הוא נראה בן שבע-עשרה. שיערו השחור היה ארוך ופרוע. הוא נפל על צווארון המעיל הארוך, הכחול והדהוי שלבש. קיא שהתייבש הכתים את חזית המעיל וריחו החמוץ ניקר בנחיריים של קאש. נתזי דם כהה כיסו את השרוול השמאלי. עיניו של הבחור היו חלולות וקרות. זיפי זקנקן כיסו את סנטרו עד ללחייו, והעניקו לו מראה מלוכלך ובלתי נעים. אף שהבגדים והרישול התאימו היטב למשימת הלוחמה בסמים של מיילס, נראה שנוח לו קצת יותר מדי בתחפושת. קאש חש שמתעוררת בו איבה קלה ולא הגיונית.

"שב, מיילס," הוא אמר וצפה בשעה שהשוטר משך כיסא שחור מהשולחן העגול הקטן. קאש ישב מולו, ידיו שלובות על שולחן הפלסטיק החלק. כמה חדשות רעות, הוא תהה, כבר נידונו בחדר הזה?

"אז ככה," הוא אמר כשעיניו של מיילס התרוממו ופגשו את עיניו שלו. "קוראים לי פרנק קאש. משרד עורכי הדין שלי מייצג חברים בסניף המקומי של האיגוד שלך, מסדר האחווה המשטרתי. אני כאן כדי לעזור לך להתמודד עם מה שקרה."

קאש ראה את מבטו של מיילס צונח אל שולחן, גופו רועד בצמרמורת פתאומית. פתאום הוא נראה כמו ילד קטן שנתפס בתעלול ילדותי כלשהו וזומן לחדר העבודה של אביו. קאש חש שהחשד והאיבה הראשוניים מתחילים להתערער. בכל חמישים ואחת שנותיו, מעולם לא הרג נפש חיה, אפילו לא של בעל חיים קטן או מכרסם. והנה הילד הזה, שבקושי סיים אוניברסיטה, שלח אדם לגיהנום באלימות. זה ודאי היה רגע מחריד ומייאש.

"אז ככה," חזר קאש, הפעם בצורה עדינה יותר. "ציידי הראשים מהמדינה, המחוז והעיר יתחילו לחפש אותך מחר, ילד. אני צריך שתספר לי מה קרה, הכל, כל פרט ופרט. תסדר את זה לעצמך בראש. נראה איפה אני יכול לעזור. פשוט תתחיל מההתחלה ותספר לאט. ספר לי הכל, אפילו אם זה לא נשמע כל כך טוב. זה יישמע יותר גרוע אם תגיד את זה מחר בפעם הראשונה, תאמין לי."

מיילס הרים את עיניו. "נגרון אמר שהוא כבר סיפר לך הכל."

קאש הנהן. "כן. הוא סיפר לי מה הוא עשה ומה הוא חושב שהוא ראה. אני צריך שאתה תספר לי מה עשית. מה ראית."

ראייתו של מיילס הזדגגה לפתע מרוב לחלוחית. "כן. אני מבין."

השוטר הצעיר נע בכיסאו, נעץ את עיניו בחלון הכהה שמאחורי קאש והתחיל לספר את סיפורו.

***

"היינו בסיור שלושתנו, אני במושב הקדמי, נגרון נוהג, סנצ'ז מאחורה בצד שלי. השעה בטח היתה שתיים בלילה בערך. סיירנו ליד מאורות סמים ידועות; סתם מתצפתים. בלילה כזה קר ומחורבן, רוב העסקאות מתבצעות בפנים. איך שלא יהיה, בסוף הגענו לרחוב ליין, לכיוון מזרח, סתם עברנו שם ליד הבתים ההרוסים."

"איפה זה רחוב ליין?" שאל קאש.

מיילס משך בכתפיו. "איזה שישה, שבעה רחובות דרומית מכאן, קצת מזרחית לברודוויי."

"באיזו שכונה?"

עוד משיכה בכתף. "לא יודע. ויטמן פארק, נראה לי."

"תמשיך."

"בקיצור, אנחנו סתם עוברים שם, ממש לאט – 15 קמ"ש, גג 20. הרחוב צר, כמה מכוניות חונות פה ושם, חלק מהן נטושות. בקיצור, אנחנו חוצים את רחוב שש דרום לכיוון רוברטס. בפינה הצפון-מערבית של ליין ושש יש מגרש ריק שהיו בו כמה בניינים שיועדו להריסה. יש גדר מסביב, גדר רשת מעויינים. אפילו שאנחנו מסתכלים מסביב בזמן הנסיעה, אף אחד מאיתנו לא ראה את הזקנה עד שהיא היתה ישר מולנו, פשוט הופיעה משום מקום, אתה מבין? נגרון כמעט דרס אותה. בכל מקרה, היא קולטת שאנחנו שוטרים ומתחילה לדפוק על מכסה המנוע של המכונית ולצרוח עלינו."

"היא היתה שחורה? היספנית, לבנה, מה?"

מיילס נתן בקאש מבט חטוף. "היספנית." הוא עצר לרגע לפני שהמשיך. "איך שלא יהיה, היא כולה משתוללת, אז סנצ'ז יוצא מהמושב האחורי וניגש אליה. הוא מרגיע אותה ומתחיל לדבר בספרדית, והיא מתחילה לצווח ולהצביע על הבית היחיד שעדיין עומד בצד הצפוני של רחוב ליין. זה הבית שהיא יצאה ממנו."

"ראיתם אותה יוצאת משם?"

"לא, כאילו שנייה אחת הרחוב היה ריק, וכעבור שנייה היא פתאום צצה, מול המכונית." קאש הבחין שהרעד מתחיל להתגבר, גובר כנראה על כמויות התרופות שקיבל מיילס. כשמיילס דיבר שוב, קולו נעשה גבוה יותר. "בקיצור, אני יוצא מהמכונית וסנצ'ז קורץ לי ועושה פרצוף, כאילו אומר 'תראה את הזקנה הזאת, מה זה החרא הזה?'"

"בת כמה היית אומר שהיא?"

מיילס נע בכסאו ורכן קלות קדימה, עדיין מכוון את מילותיו אל המלבן השחור של החלון. "זקנה. קרוב לשישים. לא יודע."

קאש חייך קלות. "תמשיך."

"בקיצור, כשאני מגיע אליהם, היא מתחילה לדבר אנגלית, אמרה לנו שיש איזה שחור למעלה בקומה השנייה של הבית, כל הלילה משתגע, אנשים באים והולכים והיא ניסתה לישון ואמרה לו משהו והוא קילל אותה וניסה להכות אותה, והיא נבהלה וברחה החוצה וראתה אותנו. בשלב הזה גם נגרון עומד שם, והוא שואל אותה אם היא התקשרה למשטרה. היא אומרת לא, אין טלפון בבית, אין מים, אין חשמל, כלום. אפשר לראות שזה בית נטוש, חסום בקרשים, ואנחנו מניחים שהיא פולשת. היא אומרת לנו שהשחור סוחר בהרואין, לפעמים קראק, הבניין הוא הבסיס שלו, כולם מפחדים ממנו וכל החרא הזה. אז סנצ'ז מתחיל לרשום הכל, אתה יודע, כאילו בשביל להרגיע אותה קצת. אנחנו חושבים שאולי היא מסטולה, אתה יודע, זקנה ומסטולה וחצי משוגעת. ואז נגרון אומר שמתאים לו קצת אקשן, בואו נבדוק את העניין. טוב, אני קצת משועמם בעצמי, זה היה סיור איטי ואני חושב, נו שיהיה. בקיצור, סנצ'ז נשאר במכונית עם הזקנה בשביל לדווח את המיקום שלנו. אני ונגרון מתחילים ללכת אל הבית."

"תאר את הבית."

"בית לבנים דו קומתי, כמו כל הבתים בסביבה. רוב החלונות מכוסים קרשים. היתה שם מרפסת קדמית מקורה שהובילו אליה מדרגות צדדיות. הדלת הקדמית היתה חסרה, זה היה סתם חור חשוך פתוח. הצד המזרחי של הבית היה בדיוק כמו המערבי, עוד מגרש ריק."

"בסדר. תמשיך."

"אז אני ונגרון מגיעים לבית ואני הולך סביב המרפסת למדרגות הצדדיות. איך שאני מגיע, אני שומע את נגרון מקלל. הוא דרך על חרא של כלב. הוא לפחות קיווה שזה רק חרא של כלב. המקום ממש מסריח, שתן, זבל, חרא, הכל. פנס הרחוב הכי קרוב שרוף, חשוך כמו בגיהנום…" עכשיו נראה שגופו של מיילס התהדק בתוך עצמו, הרעידות נהיו בבת אחת לרטט קבוע. הוא ניסה נואשות ללחלח את פיו לפני שהמשיך לדבר.

"בקיצור, אני צוחק על נגרון, הוא מנגב את הנעל על קצה המרפסת. אני עולה במדרגות."

"כמה מדרגות?"

"ארבע, אולי חמש."

"איפה האקדח שלך בשלב הזה?"

"הממ, יש לי שני אקדחים עלי. הגלוק שלי נמצא בנרתיק בחגורה מתחת למעיל, וה-38 נמצא בכיס המעיל הימני."

"שניהם כלי נשק תקניים?"

"כן."

"המעיל שלך פתוח או סגור?"

"פתוח. אתה יודע, היה חם במכונית, אז הוא פתוח."

קאש הביט במעיל, שכעת כבר היה רכוס עד הסוף, חום החדר לא מצליח למתן את תחושת הקור של מיילס.

 "תמשיך."

"הזקנה אמרה לנו שאין לאיש הזה נשק, לא שהיא ראתה בכל אופן. הנחנו שמדובר במחלוקת בין שני פולשים חסרי בית, נראה מה קורה ואז נלך. אז בזמן שנגרון עדיין מגרד את החרא מהנעל, אני עולה אולי שתיים, שלוש מדרגות ושומע רעש מהצד השני של הדלת."

"מה שמעת?"

כתפיו של מיילס נדרכו, יד ימינו נשלפה מחיקו, הונפה במהירות ונקפצה לאגרוף. "שני קליקים מתכתיים חדים. כמו דריכה וטעינה של נשק. גם נגרון שמע את זה. הוא אמר 'חרא!' וראיתי אותו מתכופף מול המרפסת ומחפש את האקדח שלו. אני פשוט עמדתי שם, קפוא."

קאש נשען בכיסאו, מביט בשוטר הצעיר הרועד.

"תמשיך," הוא אמר בשקט.

"פתאום איזה מישהו, איזה בנאדם עצום מופיע בדיוק שם, בדיוק בדלת, אולי שניים וחצי, שלושה מטרים ממני. טיפוס ענק שנראה משוגע לגמרי, ויש לו רובה בידיים. רובה!" עכשיו המילים נשפכו ממנו, וקאש חדל לשאול שאלות. תן לו לפלוט, להוציא הכל ולגמור עם זה. הפרטים, אמיתיים או מומצאים, יוכלו לחכות. "כמעט השתנתי במכנסיים. כאילו, הבנאדם הזה נראה כמו מטורף אמיתי, מזיע, מקלל לעצמו, יוצא למרפסת ומנופף ברובה קדימה ואחורה." מיילס רעד בעווית. הוא נשם נשימה עמוקה, החזיק אותה לרגע ואז המשיך. "אז אני אומר לו, 'היי', אתה יודע, כמו חתיכת אידיוט, והאיש סוגר עלי, הוא לא מהסס לשנייה. אני אומר לך שהוא היה מטורף, והוא מתחיל לצעוק עלי, משהו על אמא שלו, על הילד שלו, משהו כזה, והוא מכוון אלי את הרובה ואני יודע שהוא הולך להרוג אותי, ויד שמאל שלי על המעקה, אתה יודע, הייתי באמצע הטיפוס במדרגות, אז אני דוחף את עצמי אחורה. אין לי מושג מה לעזאזל אני עושה, רק דחפתי את עצמי למטה במדרגות. ואז אני שומע איזה פיצוץ אדיר ויש הבזק אור ענק ואני מתגלגל במדרגות אל תוך הבוץ, ובכל היקר לי, אני יכול להישבע שהשתנתי במכנסיים. אני מתכוון, הרגשתי את זה, אתה יודע, את השתן החם במכנסיים. חשבתי שזה דם, חשבתי שירו בי. מר קאש, אני נשבע באלוהים שאני לא זוכר שהוצאתי אותו, אבל ה-38 היה לי בידיים ואני מכוון אותו על הבנאדם והוא עכשיו מכוון על נגרון שנמצא למטה מאחורי המרפסת וצועק משהו על זה שאנחנו שוטרים והאיש מתחיל לצעוק שהוא יהרוג אותנו והוא שוב מכוון את הרובה אלי, ישר על החזה והוא טוען עוד קליע לתוך בית הבליעה והאקדח שלי יורה והאיש רק ממצמץ כאילו שקליעים לא יכולים לפגוע בו אז אני מבין שהחטאתי. אז הוא יורה שוב ואני חושב שנפגעתי, אני הולך למות, ואני מתחיל לירות שוב ושוב. בירייה האחרונה אני רואה את החולצה שלו, הוא לובש חולצת טריקו, ואני נשבע באלוהים שראיתי את החולצה נקרעת. זה כמו בהילוך איטי. משהו נדחף פנימה בתוך החולצה, כאילו דקרו אותו בעיפרון או משהו, ואז היא מתפוצצת, מתוך החור בחזה שלו, והיא קרועה, אתה יודע, החולצה קרועה ואדומה מדם, זה פשוט קפץ פנימה ואז החוצה מהחזה שלו. דם השפריץ מתוך החור – חלק ממנו ניתז עלי. זה היה כמו בהילוך איטי. ואז הוא נופל, מתיישב למען האמת. נגרון מתחיל לרוץ קדימה. האיש מפיל את הרובה והוא מחליק במדרגות ונגרון כולו אדום ומתרגש והוא דוחף את הגלוק שלו בפרצוף של הבנאדם ואומר, 'בן של זונה', והאיש פשוט צונח על הגב והראש שלו נחבט במרפסת, וזהו. שם זה נגמר."

קאש חיכה כמה רגעים לפני ששאל, "אתה רוצה קצת מים או משהו? קפה? אולי הרופא יכול לתת לך עוד משהו בשביל להירגע."

"לא, אדוני. לא." דמעות נקוו בעיניו של מיילס, והוא מחה אותן במהירות. הוא נאנח והשפיל את מבטו אל הרצפה, רגלו הימנית רועדת, הוא כרע תחת עול הכעס והבושה. הדמעות נקוו שוב, וקאש קם ופנה לחלון, גבו אל הבחור. כמה רגעים מעיקים חלפו לפני שהתיישב שוב ודיבר.

"מה קרה אחרי זה?"

מיילס נענע את ראשו כדי להתרכז. קולו היה נמוך ושטוח. "סנצ'ז הגיע והתחיל למשש אותי. אתה יודע, הייתי על הרצפה, האיש ירה ישר עלי, אז סנצ'ז הניח שנוריתי. הוא אמר שוב ושוב, 'אלוהים, אתה בסדר, אתה בסדר?' נעמדתי. סנצ'ז לקח לי את האקדח מהיד ושם לי אותו בכיס. סתם עמדנו שם והסתכלנו אחד על השני. ואז נגרון אמר, 'קדימה,' ורץ לתוך הבית. יכול היה להיות שם עוד חשוד, היינו חייבים לטהר את המקום, אז אני וסנצ'ז עקבנו אחריו."

"הסתכלת על הגופה?"

"לא."

"תמשיך."

"הזקנה סיפרה לנו שהחדר של האיש בקומה השנייה. עלינו. היה מאוד חשוך. ואז ראינו מנורת פראפין ישנה בחדר, הנחנו שזה החדר שלו, זה היה האור היחיד. נגרון וסנצ'ז נכנסו. שם הם מצאו את ההרואין על שולחן קטן צמוד לקיר. אני שוטטתי לתוך חדר האמבטיה. ובפעם הראשונה בחיים שלי, הראש שלי היה ריק לגמרי. אפילו לא חשבתי, 'היי, אתה לא חושב על כלום.' הוא היה ריק לגמרי, נקי. היה לי פנס בכיס. הוצאתי אותו והדלקתי. באותו רגע ראיתי את עצמי במראה הישנה, בחדר האמבטיה, אתה יודע, והתחלתי… התחלתי לבכות. אבל זה היה מטורף, כאילו בכיתי בלי שום סיבה, כי המוח שלי היה ריק, ריק לגמרי. פשוט הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה, ואז התחלתי לרעוד נורא והקאתי בכיור. ממש ככה, הקאתי, והרגשתי כל כך נבוך. נגרון נכנס לחדר האמבטיה, גם הוא עם פנס דולק. לא יודע מה הוא אמר, כל כך התביישתי, ואז הוא פשוט יצא ונשארתי לבד. סגרתי את הדלת. רציתי לנקות את הכיור, להתנקות, אבל לא היו מים זורמים. לא רציתי לצאת משם. הייתי נבוך." מיילס הניד בראשו קלות. "ואז פתאום הבנתי, מה יש, עשיתי את העבודה שלי, אין לי שום סיבה להתבייש. ואז, משום מקום, נעשיתי ממש עוין… כאילו חשבתי 'כולם על הזין, שיזדיינו'. זה היה טיפשי, אני מניח."

קאש לא העיר על כך. במקום זאת הוא שאל, "מה קרה אז?"

"סנצ'ז נכנס, לא דפק או משהו, רק פתח את הדלת ונכנס פנימה. הוא אמר שהוא הולך לחסום את הבניין ולקרוא לבלשים. אני חושב שאז הוא אמר לי שהם מצאו גם קצת קראק, אני לא זוכר ממש. בכל מקרה, יצאתי מההאמבטיה. היו שוטרים במדים בכל מקום. סנצ'ז אמר בקשר 'נורו יריות – מבקש סיוע.' אני יצאתי משם, ירדתי למטה. כמה אנשים מהשכונה עמדו מחוץ לבית, קבוצה קטנה. אני מניח שהניידות העירו אותם. זה היה נורא מוזר, מין רחוב נטוש ובאמצע הקבוצה הזאת… הם נראו כמו… כמו זומבים או משהו. כמו בליל כל הקדושים. הם דיברו והסתכלו על הגופה ונהנו מהחיים. אני חושב שאחד מהם זיהה שאני יריתי באיש. חטפתי כמה מבטים מכוערים, אתה יודע, וכל מיני מלמולים. לא נראה שאכפת לרובם, האמת. זקן אחד רצה ללחוץ לי את היד, אמר לי שיש עוד כמה בסביבה שצריך להרוג."

"איפה היתה האישה שהתחילה הכל?" שאל קאש.

"איזה שוטר במדים החזיק אותה בניידת, חיכה לבלשים. בכל מקרה, הלכתי לראות את הגופה. אתה יודע…" הוא משך בכתפיו ונתן לקולו לדעוך.

"אמרת שהאנשים הסתכלו על הגופה. איך ידעת שהוא מת?"

נראה שמיילס המום מהשאלה. איך הוא ידע? איך הוא ידע?

"פשוט הנחתי. לא יודע, הוא נראה מת."

"אמרת קודם שלא הסתכלת על הגופה עד אותו רגע, אז איך ידעת שהוא נראה מת?"

מיילס לא ענה. במקום זאת הוא נראה מבולבל, נבוך. קאש אמר בשקט, "תקשיב, אנתוני, אני רק שואל אותך מה שאחרים ישאלו. ואתה צריך לתת את התשובות הנכונות. על רגל אחת, אני יכול להגיד לך שכדאי שתלטש את ההופעה שלך ושתשתמש בטרמינולוגיה אחרת בקשר לחלק מהדברים כשאתה מדבר עם החוקרים. ואתה צריך ליצור קשר עין איתם, לא לבהות מחוץ לחלון כמו מישהו שמדקלם את המונולוג של המלט. אסור לך להגיד  שענית לקריאה כי נגרון רצה 'אקשן' או כי היית 'משועמם.' אסור לך להגיד שלא ידעת מה אתה עושה כשירדת במדרגות, אסור לך להגיד שאתה לא יודע איך הנשק שלך הגיע לך ליד. אסור לך להגיד שהרגשת עוין או עצבני. תראה, אני לא מנסה להכניס לך מילים לפה, אנתוני, אבל אתה צריך גרסה יותר מהודקת, גרסה נקייה ומקצועית. קיבלת את הקריאה כי האישה הגישה תלונה רשמית, זינקת כדי להגן על עצמך, כדי להתחמק מהירייה הראשונה, שלפת את הנשק ואחרי שנגרון צעק שאתם שוטרים והחשוד ירה פעם שנייה, השתמשת באקדח. האקדח שלך לא סתם 'ירה,' אתה ירית מתוך הגנה עצמית על חייך ועל חיי השותפים שלך. עכשיו אני אשאל אותך שוב, איך ידעת שהאיש מת לפני שהסתכלת על הגופה?"

מיילס הבין שהוא מזיע בכבדות ופתח לבסוף את מעילו. הוא נע בכיסאו והביט לתוך עיניו של עורך הדין. "ידעתי שהוא מת כי… כי נגרון בדק את הגופה תכף אחרי היריות, ואמר לי שנראה שהחשוד מת."

"בסדר," אמר קאש ונד קלות בראשו. "אז אחרי שסגרו את הזירה של הבית, מה אז? דיברת עם מישהו? מה עשית?"

"סנצ'ז ניגש אלי. הוא אמר לי לא לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם שוטר אחר, עד שנגרון יתפוס את העורך דין של האיגוד. ואז הוא נתן לי טפיחה על הזרוע והלך; הוא ניסה לפזר את הקהל. בינתיים הגיעו עוד שוטרים. נגרון הרחיק אנשים מהאזור, אתה יודע, כדי שלא יזהמו את הזירה. אני סתם הלכתי לאיבוד בתוך הקהל."

"ואז הסתכלת על הגופה?"

מיילס זע בכסאו באי נוחות קלה. "כן. הלכתי למקום ושם הוא היה, בדיוק איפה שהוא נפל. העיניים שלו היו פקוחות."

"מה חשבת כשהסתכלת על הגופה? חשבת, 'האיש הזה כמעט הרג אותי,' משהו כזה?"

מיילס היסס. "תראה, מר קאש, לא חשבתי שום דבר כזה. ומה זה משנה מה חשבתי? מחשבות זה לא דבר חשוב. חשבתי… חשבתי מחשבות מטורפות, אבל הן ממש לא היו מה שאתה מדמיין."

קאש חייך חיוך עייף ודק. "אתה צודק, אנתוני, רוב המחשבות הן חסרות משמעות. אבל תספר לי בכל זאת. אני צריך את כל התמונה על מנת להגן עליך בצורה הטובה ביותר."

מיילס נראה חיוור. עכשיו הוא רעד בצורה יותר בולטת והצמיד את ידיו בניסיון לייצב אותן. פתאום הוא הסיר את המעיל, קיפל אותו והשליך אותו על הרצפה. הוא הרים את מבטו לעבר קאש. "בסדר," הוא אמר. "אתה רוצה לשמוע, אני אספר לך. אבל כמו שאמרתי, זה היה קצת משוגע. אני לא ממש מבין את זה, אבל זה מה שהיה. הלכתי לשם והסתכלתי על הגופה. היא נראתה קצת…. קצת מלאכותית, אתה יודע? כמו בובת תצוגה או ערימת כביסה. היא היתה כמו… כמו מכונה שמישהו ניתק מהחשמל. ואז, משום מקום, התחלתי לחשוב על… על הלימודים. כשלמדתי שיעור אנטומיה, בשנה האחרונה. המרצה היה מעולה, הוא העביר את החומר בצורה מאוד מעניינת, אתה מבין? למדנו על גוף האדם, העצמות והשרירים, הבלוטות, המוח, הדם והלב, איך הכל עובד ביחד ויוצר בן אדם. אתה מבין, לא משנה כמה אתה חכם, אם אתה עשיר או עני או אם אתה טוב או רע, לכולם יש אותו דבר בפנים, כמו מחשב או משהו. הערכים שלך, האישיות שלך, כל זה משני. מה שחשוב הוא הגוף שלך, האנטומיה שלך. על זה חשבתי כשהסתכלתי על האיש. קורס הבחירה באנטומיה."

קאש לא אמר כלום כשמיילס השתתק. לאורך השנים הוא תיחקר מספיק אנשים וכבר ידע מתי לשתוק ומתי לדבר. הוא ידע שמיילס ימשיך. את קאש לא עניינו חלקי גוף, עניינו אותו העובדות הנוגעות לירי. והוא היה מוכן לתת למיילס לסטות קצת לנושא אחר אם זה מה שיעזור ללקט את העובדות.

"בכל אופן," מיילס המשיך כאילו לא היתה הפסקה בסיפור. "לא הפסקתי לחשוב על אנטומיה ועל המרצה. גוף האדם היה כמו אלוהים בשבילו, הוא סגד לו. כאילו, גם אחרי שהוא למד ולימד במשך שנים, זה עדיין ריתק אותו. לחלק מהסטודנטים זה לא הזיז, אבל לי כן. הכל נראה לי כל כך מדהים. אני זוכר שדיברתי על זה עם איזו בלונדינית שישבה לידי בכיתה. היא אמרה שזה משעמם, היא לקחה את הקורס רק כי זה התאים לה למערכת והציעו לה לעשות אותו כקורס עם ציון "עובר" או "נכשל" בלבד. ניסיתי להסביר לה למה זה כל כך מרתק, אבל זה הוריד לה ממני לגמרי. ואז היא אמרה לי משהו שאף פעם לא עלה על דעתי. וזה עלה לי פתאום בראש כשהסתכלתי על החור המדמם בחזה של האיש הזה."

קאש שם לב שהוא מקדיר פנים. "ומה זה היה?"

מיילס הרים את עיניו והביט  בקאש.

"היא אמרה, 'הבחור הזה,' כלומר הפרופסור, האיש שתפסתי ממנו כל כך, 'הבחור הזה הוא מנוול קר לב. הוא מדבר על אנשים כאילו הם בשר. בשבילו, אין הבדל בין בני אדם – רק בין מי שמת למי שלא מת.' זה מה שהיא אמרה. בהתחלה זה די הרגיז אותי. אבל אז אחרי שחשבתי על זה, התחלתי להבין על מה היא מדברת. ותייקתי לי את זה בראש כל השנים האלה, כי חשבתי שהיא צדקה, אתה מבין? חשבתי שאנשים הם באמת יותר מסתם דם וּורידים וחלקי גוף. אבל כשהסתכלתי על הגופה הזאת הלילה, הבנתי שההבדל היחיד בינו לביני הוא שהוא מת ואני לא. ההבדל היחיד. המערכות שלו שבתו, שלי לא. הלב שלו עצר, שלי פועם." מיילס משך בכתפיו. "אתה רואה? מטורף, נכון?"

"כן, טוב… אנשים חושבים מחשבות משונות בזמנים כאלה." קאש רצה עוד מידע רלוונטי. "מה עם החשוד, אנתוני? כמה פעמים ירית בו?"

"היתה יריה אחת בחזה. היה גם פצע צדדי, בצד ימין, ליד הצלעות. ואחד הכדורים פגע לו ביד. החובש מצא אותו. הבלשים בדקו לי את האקדח. יריתי את כל ששת הקליעים."

קאש שלח את ידו מעבר לשולחן וטפח למיילס על הכתף. "זה נשמע לי ירי נקי מאוד, אנתוני. אם סנצ'ז משתף פעולה והמז"פ מאשר את שתי יריות הרובה, אתה תעבור בהליכה את חקירת סיבות המוות. נאלצת לעשות את מה שעשית. לא היתה לך ברירה. אתה צריך להבין את זה, תירגע קצת."

מיילס הביט בקאש, עיניו העצובות מצועפות. "מר קאש", הוא שאל בשקט. "יצא לך פעם להזיל דמעה?"

השאלה הפתיעה את האיש המבוגר. "בטח, אנתוני, כולם בוכים," הוא אמר. "אל תחשוב שזה שאתה גבר או שוטר אומר שאסור לך לבכות."

מיילס הניד בראשו בחדות ורכן קדימה בכיסאו. קול דיבורו כמו הפציר בקאש שיבין. "לא לבכות. אני מדבר על להזיל דמעה. כשהסתכלתי על האיש ההוא, התיישבתי על המרפסת לצדו והזלתי דמעה. כאילו, ממש הזלתי דמעה. לא עשיתי את זה אף פעם בחיים; ברור שבכיתי – מכאב, תסכול, כעס, צער, אבל אף פעם לא הזלתי דמעה. עד הלילה."

קאש התיישר בכיסאו. אלוהים, הוא חשב, הילד הזה באמת לוקח את זה קשה. כל הקשקושים האלה עם הדמעות והבכי, כאילו יש איזשהו הבדל. "תראה, אנתוני, זה לא קל, כולנו בוכים, ואף אחד מהשוטרים שראו אותך בחיים לא יזכיר לך את זה. הם יודעים שבפעם הבאה הם עלולים להיות באותו מצב."

מיילס הגיב בחדות, כמעט קם מכיסאו. "לא, לעזאזל," הוא אמר לפתע בקול חזק וצלול. "לא בקטע מאצ'ואיסטי, העניין הוא לא לבכות, אלא להזיל דמעה! אתה לא מבין. האיש ההוא לא עניין אותי, גם לא המשפחה או החברים שלו, אף אחד. היה לי אכפת רק מהגוף שלו, הדם והמוח, הכימיה, האיברים, האנטומיה המזדיינת שלו. כל המנגנון המופלא הזה, שבור, מת. הזלתי דמעה על זה. אתה לא מבין? אף אחד לא חושב על זה אף פעם, לאף אחד לא אכפת. אבל זה כל מה שיש, מר קאש, זה כל מה שחשוב."

קאש נשען אחורה בכסאו. "תקשיב, אנתוני, אתה עייף, אתה עצבני. אתה לא מדבר יותר מדי בהיגיון כרגע, ומחר אף אחד לא יתחבר לדיבורים מהסוג הזה. זה לא נשמע… זה פשוט לא לעניין, אתה מבין?"

מיילס הניד בראשו ונעמד באחת. הוא עדיין רעד. הוא פסע מהשולחן אל החלון. "לא אכפת לי איך זה נשמע, זאת האמת. פשוט תסתכל החוצה." הוא החווה לחלון. קאש הסתובב בקוצר רוח מסוים, כדי להשגיח על מיילס לא פחות מאשר להביט אל מחוץ לחלון. "תסתכל על קמדן. תגיד לי, איזה ערך יש לאדם אם הוא אנס, רוצח, נרקומן? או שקרן או רמאי, או בן זונה מרושע או קמצן לצורך העניין? כמה אנשים שם בחוץ מתאימים לתיאור הזה, או לחלק ממנו? אם איזה טרוריסט יפוצץ הכל, מה יגידו? כל המסכנים האלה, בני האדם המסכנים האלה נרצחו. אבל הכוונה היא בעצם…. למשהו אחר, משהו שונה לגמרי ממה שאני אומר. לאף אחד לא אכפת מהגוף, מהמנגנון. זו הסיבה שהזלתי דמעה על האיש ההוא, כי השמדתי את הגוף שלו. אפילו אם היתה לו נשמה, היא לא היתה שווה כלום בשבילו, בשבילי או בשביל כל אחד אחר. בני אדם הם טיפשים יומרניים, מייחסים לעצמם נשמה כדי להסתכל על פרה או קוף ולהגיד, 'אני יותר טוב מהם, אני בן אדם.' נו, אז מה, מר קאש? למה שזה יזיז למישהו?"

קאש קם מכיסאו והתקרב למיילס. הוא פנה אל החלון, דיבר אל השתקפותו שלו בזכוכית הכהה. "אנתוני, הרגת בן אדם הלילה. כשלקחת את העבודה הזאת, בטח שאלת את עצמך לפחות פעם אחת, 'האם אני לוקח בחשבון שאני עלול להיהרג? האם אני לוקח בחשבון שאני עלול להרוג מישהו?' אז הלילה זה קרה, אנתוני, ועשית מה שהיה צריך לעשות. אם אתה מתכוון להתפלסף על זה, אתה רק תגרום לעצמך הרבה צער. היה לך קצת יותר קשה להתפלסף אם היית שוכב עכשיו בחדר מתים, או בחדר ניתוח עם כדור תקוע בעמוד השדרה. הרגת בן אדם; לא מעניין אותי אם אתה חושב שהרגת לו את הנשמה, את הגוף או את הביצה השמאלית. הוא מת ואתה לא. אז כשמתחקרים אותך מחר, אתה תשכח את כל הקשקושים האלה ותתרכז בעובדות; אתה תדבר על מרחק במטרים וסנטימטרים, תדבר על תאורה ועל שדה ראייה ותדבר על הנוהל המשטרתי הקבוע. אתה תדבר ככה כי זה מה שהם רוצים לשמוע. זה מה שהם צריכים לשמוע. אם יש לך בעיה, דבר עם כומר. אם אתה לא מצליח להתמודד עם זה, לך תראה פסיכיאטר. זה ירי משטרתי ואנחנו מתרכזים בעובדות, לא בשטויות. אתה מבין אותי, אנתוני?" קאש פנה אל השוטר הצעיר והביט בעיניו. "אתה מבין אותי?" הוא אמר לתוך העין האדומה שננעצה בו בחזרה.

"כן, אני מבין. מי שלא מבין זה אתה. אתה רק מוכיח את מה שאני אומר. תענה על שאלות, תמלא טפסים, תתייג את הגופה ותקבור אותה באדמה. ואז ביום ראשון תדבר על הנשמה ועל הרוח…" מיילס עצר וחזר לכסאו. הוא התיישב בכבדות ודיבר בשקט. "אני מצטער. אולי אני לא יודע מה אני אומר. אולי אתה צודק. אולי מה שלא יהיה. עכשיו לפנות בוקר ואני מרגיש כאילו התחלתי את המשמרת לפני שבוע. אני מותש. אני יכול ללכת הביתה?"

קאש פנה שוב אל החלון. "איפה האקדחים שלך?"

"הבלשים לקחו אותם. הם נתנו לי קבלה." מיילס הוציא את הנייר המקומט והניח אותו על השולחן.

קאש העיף מבט בנייר. "בסדר, קח את זה, תשמור על זה. אתה מכיר את הנוהל. אתה תועבר לתפקיד משרדי עד שתטוהר מכל חשד. מחר נדבר שוב ונעבור על הכל מאל"ף ועד ת"ו. אחרי זה יעשו לך את התחקיר הרשמי. אני אהיה שם באופן אישי כדי להשגיח." מיילס נעמד ופנה לצאת מהחדר. "עוד משהו," אמר קאש לגבו של האיש. "תישאר בבית. שנגרון ייקח אותך ישר הביתה ותישאר שם. אל תדבר עם אף אחד על הירי, אפילו לא עם נגרון. אני אתקשר אליך מחר."

מיילס הניח יד על ידית הדלת ופנה לצאת. לפני שהלך, הסתובב באיטיות ודיבר. "מר קאש," הוא אמר בשקט. קאש הביט בשוטר הצעיר. "אני יודע מה כולם חושבים. אני יודע מה אתה חושב. הלילה, כל שוטר אחר היה מקבל איזה עורך דין שרק סיים ללמוד. אבל בגלל אבא שלי, אתה הגעת באופן אישי. ואני בטוח שאתה יודע כמה הוא אסיר תודה על זה."

קאש סיגל לעצמו הבעה ניטרלית. "כן," הוא אמר.

"אבל אני צריך שתבין משהו. אני רוצה שכולם יבינו משהו. הדבר האחרון בעולם שאבא שלי רצה הוא שאהיה שוטר. הוא עשה הכל כדי שאשנה את דעתי, וכשהוא לא הצליח הוא ניסה לשכנע אותי לא לעבוד במשטרת קמדן. אבל גם את זה הוא לא הצליח לעשות. יש כמה אנשים טובים בקמדן, מר קאש. הם מנסים לחיות את חייהם."

בפעם הראשונה מאז שנכנס לחדר, חיוך קטן ועייף הופיע על פניו של מיילס בשעה שדיבר.

"אני רק רציתי לעזור להם. זה כל מה שרציתי. השוטרים האחרים, הם בקושי מדברים איתי. נגרון וסנצ'ז קיבלו אותי בתור שותף כי הם הצליחו לעצבן את הסמל התורן. אבל הם לא מבינים אותי בכלל."

הוא פנה אל הדלת ודיבר בעודו יוצא מהחדר.

"בסך הכל ניסיתי לעזור."

אחרי שמיילס הלך, פנה קאש אל החלון שמאחוריו, עיניו האפורות והקרות בוחנות את אור השחר שהחל לחדור את שמי הלילה הדועכים לאיטם.

הוא עמד שם לבדו במשך שעה ארוכה. הוא תהה מדוע נגרון, מהמקום שעמד בו מאחורי המרפסת, לא ירה.

הוא תהה מדוע סנצ'ז לא ירה.

ובעוד שמי קמדן מתבהרים, הוא חשב על איברים ומוח, עצבים ואנזימים, אנטומיה ונשמה.

היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו כי אין לצטטו נכונה וכי לא יימצא זכר להזדמנות או למצוקה כלשהי שיצא בהן אי-פעם מפיו דבר אמת או דבר שקר בהקשר זה. ניצחון אשר כזה מנחיל כבוד אף למי שלזכותו ניצחונות אחרים – אדם שהגיע לגיל חמישים, נמנע מנישואים, חי על הכנסתו, היה מאוהב במרת מאלו זה שנים בלי לגלות זאת לאיש, ואולי חשוב מכול, חרץ משפט על עצמו אחת ולתמיד. כך למעשה חרץ את דינו, שקיבל עליו ענווה מופלגת וכוללת כמנת חלקו היאה לו; אולם לא היה דבר שגרם לו להשתבח בשאר רוחו כאותו נתיב שפילס לו בין המהמורות הנזכרות למעלה. כך קם הדבר ונהיה לפלא אמתי, שאותם ידידים שהִרבה ביותר לתת בהם אמון היו גם אלה שכלפיהם היה מסויג ביותר. נבצר ממנו לומר למרת מאלו – כך לפחות סבר, איש מצוין שכמותו – שהיא הסיבה האחת והיפהפייה שבעטייה לא נשא אישה מעולם; ממש כשם שנבצר ממנו לומר לבעלה שמראה חפצי השיש הפורים ורבים בסטודיו של אדון נכבד זה הוא מכאוב שגם הזמן לא הקהה את עוקצו. ברם, כפי שרמזתי, ניצחונו – באשר לתוצרים אלו – לא הסתכם סתם בכך שלא הביע את סלידתו כלפי חוץ; הוא הגדיל לעשות ולא עצר אותה בתוכו על ידי הבעת רגש אחר תחתיה.

כל המצב שהיו נתונות בו בריות טובות אלו היה פלא פלאים ממש, ומן הסתם לא היה לו אח ורע אף במרחק ניכר מן המקום שאנו עוסקים בו – המקום שבו התחיל באותה תקופה המדרון הנוח של הֶמסטֶד להמתיק סוד למקוטעין עם סיינט-ג'ונס-ווּד. הוא בז לפסליו של מאלו וסגד לרעייתו של מאלו, ואף על פי כן היה מאלו חביב עליו בהחלט, כמו שאף הוא היה יקר ללב חברו. מרת מאלו התענגה על הפסלים, אף כי בשעת הדחק העדיפה את הפרוטומות; ואם נתקשרה בגלוי אל פיטר ברנץ' הרי זה משום חיבתו המיוחדת למורגן. יתר על כן, כל אחד מהם אהב את זולתו בשל האהבה שרחשו כולם ללַנסלוֹט, שבני הזוג מאלו הוקירוהו כבנם יחידם, ואילו ידיד ביתם מצא בו את השלישי – אך בלא פקפוק יפה התואר ביותר – מבני סנדקותו. עוד לפני עידן ועידנים באו הדברים לידי כך שלא היה עולה כלל על דעת מי מהם, אף לא על דעת התינוק, לראות בהקשר זה איש לבד מפיטר. שפר עליהם מזלם, ועצמאות מסוימת, מן הבחינה הכלכלית, היתה נחלת כולם: אלמלא כן לא יכול היה הרב-אמן לבלות את ה-Wanderjahre1 רבות-החשיבות שלו בפירנצה וברומא, ועוד להמשיך על גדות התֶמְז כמו על גדות הארנוֹ והטיבֶּר, ולהוסיף קבוצה על קבוצה של פסלים באין קונה, ולעצב בעבור מה שנתגלה בעליל כאהבה ותו לא ראשי פאר של ידוענים שהיו עסוקים או קבורים – שקועים בחיי השעה או פטורים מהם – מכדי לשבת לפניו. מכל מקום, לא היה לאל ידו של פיטר, שנהג להתרווח במחיצתם כמעט מדי יום ביומו, למצוא את הפנאי הנחוץ לקיים בנוכחותו את כל המסורת הסבוכה ההיא. איש מוצק אך נוח היה אותו יודע ח"ן – רחב וגמלוני ומתולתל ואדמוני, בעל קול עמוק, עיניים עמוקות, כיסים עמוקים, שלא לדבר על הרגלו לעשן מקטרות ארוכות, לחבוש מגבעות רכות וללבוש בגדים דהויים בצבעי חום ואפרפר, שהיו ככל הנראה תמיד אותם הבגדים עצמם.

הוא "כתב" לפנים, רווחה הידיעה, אך מעולם לא דיבר – על כך, בייחוד, לא דיבר מעולם; והכרת פניו ענתה בו (שכן, רווחה הסברה, לא חדל מן הכתיבה) שהוא מתמיד בכך כדי שיהיה לו דבר-מה נוסף – כאילו אין לו כבר די והותר – שלא לפצות פה עליו. יהיה סבר פניו אשר יהיה, מכל מקום, דברי הפרוזה והשירה לעת מצוא שפיטר עבר עליהם בשתיקה אכן היו תוצאות הדחף לקיים את טוהר טעמו בכך שיכונן ביתר תוקף יחס של אמת בין התהילה לבין אוזלת היד. הדלת הקטנה הירוקה של נחלתו היתה קבועה בחומת גן שהַטיח הדהוי הותיר בה כתמים, ובחווילה הקטנה המופרשת שמאחוריה היה הכול ישן: הרהיטים, המשרתים, הספרים, ההדפסים, המנהגים העתיקים והשיפורים החדשים. בני מאלו שכנו ב"בקתת קַרארה", מהלך עשרה רגעים, ועל חלקתם הקטנה – שאת גבולה הרחיבו, באמונתם התמה, כדי להקימו – היה הסטודיו. כך התמזל מזלם הטוב, אלמלא היה זה מזל ביש דווקא, והיא הביאה לו בנדוניה רכוש שהניחם לחיות ברווחה יחסית ובזאת אפשר להם להתמיד בדבר מצִדם. והם התמידו בדבר – מאז ומתמיד – הפסל השוגה באשליות ורעייתו, שהטבע ריכך למענם את הבלתי אפשרי בפוטרו אותם מכל חוויה של קושי. מורגן, מכל מקום, בורך בכל הסגולות היאות לפסל פרט לרוחו של פידיאס – הקטיפה החומה, הבֶרֶטוֹ ההולם, הנוכחות ה"פלסטית", האצבעות הדקות, ההיגוי המושלם באיטלקית והשַמָש האיטלקי הזקן. על הכול כיפר, כמדומה, כאשר היה פונה אל אֶג'ידיוֹ בלשון tu ומרמז לו באצבעו שיסובב את אחד הכנים הסבים על צירם שהבית היה משופע בהם. איטלקים מופלגים הם היו, יושבי "בקתת קרארה", וסוד התפקיד שמילאה עובדה זו בחייו של פיטר היה, במידה מרובה, שכך זכה, בן בריטניה מוצק שכמותו, בכמות המדויקת של "חוץ-לארץ" שעצר כוחו לשאת. בני מאלו היו לו כאיטליה כולה, ואולם במובן-מה דווקא בגלל איטליה רחש להם חיבה. מקור דאגתו האחד היה לאנס – כך קיצרו את שמו של בן סנדקותו – שלמרות חינוכו באחת הפנימיות הפרטיות, היה אולי איטלקי כזית יתר על המידה. מורגן, לעומת זאת, דמה לתפיסתו המחניפה של פלוני את תוארו של אותו פלוני באולם הגדול במוזאון אופיצי שהוקצה לדיוקנאות עצמיים של גדולי האמנים. צערו היחיד של הרב-אמן על כך שלא למכחול יולד כי אם לאזמל נבע מחפצו העז להימנות אף הוא עם התורמים לאותו אוסף.

מכל מקום, ברבות הימים התברר שלאנס דווקא למכחול יולד; שכן, יום אחד, בהתקרב לאנס לגיל עשרים, גילתה מרת מאלו את אוזן ידידם, שהיה חולק עמם כל בעיה ומכאוב עד לפרטי הפרטים, כי אכן דומה שאין לו אלא לפנות אל דרך הציור. אי אפשר עוד להעלים עין מן העובדה שאינו מפיק שמץ תהילה מישיבתו בקיימברידג', שם נוהג בו הקולג' של ברנץ' לפנים משורת הדין זה שנה תמימה רק בזכות חסד נעורים של ברנץ' עצמו. מה הטעם אפוא לחזור לריק על מצוות אנשים מלומדה ולהכשירו לקראת הבלתי אפשרי. הבלתי אפשרי – כך התחוור בעליל – הוא שלאנס נועד להיות כל דבר מלבד אמן.

"הו, אלי, אלי!" אמר פיטר המסכן.

"אינך מאמין בזה?" שאלה מרת מאלו, שאף כי מלאו לה יותר מארבעים, לא הועם הזוהר מעיני הקטיפה שלה, מעורה הצח כעין הסַטֶן ומשערה הערמוני הרך כמשי.

"מאמין במה?"

"בתשוקת לבו של לאנס, כמובן."

"אינני יודע מה כוונתך במילה 'מאמין'. ודאי שמעולם לא נעלמה ממני, משחר ילדותו, הנטייה שלו להתעסק ברישום ובצבע; אבל אני מודה ומתוודה שקיוויתי כי תדעך."

"אבל מדוע," חייכה במתיקות, "כשיש לו תורשה נפלאה כל כך? תשוקה היא תשוקה – אם כי, כמובן, אתה, פיטר יקירי, זר לכל זה. האם תשוקתו של הרב-אמן דעה אי-פעם?"

פיטר הסיח מעט את מבטו, ודרך קרבה חסרת גינונים השמיע משך רגע מין קול שבין שריקה חנוקה ובין זמזום כבוש. "את חושבת שהוא יהיה רב-אמן נוסף?"

עד כדי כך לא היתה נכונה להרחיק לכת, כמדומה, אולם פיעמה בקרבה תחושה כללית של אמון מופלא וגמור. "אני מבינה את כוונתך. שמא תעיר עליו קריירה זו את הקנאות ותעורר עליו את התככים שלעתים קשו מנשוא גם על אביו? ובכן – נאמר שייתכן הדבר, שהרי רק מליצות נבובות מסוגלות להצליח בעולם בימים טרופים אלה, ואדם שנפלה עליו קללת הייחוד והעידון עשוי בנקל למצוא את עצמו פושט יד למחייתו. נניח את הרע מכול – נאמר שאירע לו אסון זה, ואכן הגביהו כנפיו עוף למרומים שאין טעמם ההמוני של בני ארצו הנואלים יכול לעמוד בהם. צא וחשוב, אחרי ככלות הכול, מה האושר שייפול בחלקו – אותו אושר שזכה לו הרב-אמן. הוא יֵדע.

פניו של פיטר נפלו. "הה, אבל מה הוא יֵדע?"

"רוממות נפש!" קראה מרת מאלו בקוצר רוח והפכה פניה.

ב

לא יצא זמן רב וכצפוי היה עליו לשבת על המדוכה עם הנער עצמו ולשמוע מפיו כי לאמתו של דבר כבר נתקבלה ההחלטה. לאנס לא נועד לשוב אל האוניברסיטה אלא, תחת זאת, לצאת לפריז. זה המקום – כיוון שהופל הפור – העתיד להנחיל לו את מיטב היתרונות. מאז ומתמיד הרגיש פיטר כי יש לקבלו כמו שהוא, אך מעולם לא מצאו כל כך "כמו שהוא" כפי שהיה באותו מעמד.

"אתה משליך אפוא את קיימברידג' לגמרי? האם אינך מצטער במקצת?"

לאנס יכול היה להיות כאביו, לדעת ידידו, אילו בורך פחות בחוש הומור, וכאמו – אילו בורך יותר ביופי. ואולם היתה, לדידו של פיטר, דרך ביניים נאה בהיותו של העלם קרוב – על פי הנוסח המודרני – לדמותו של סוכן הבורסה יותר מאשר לדמותו של האמן הצעיר. הלה גרס שאין זו אלא שאלה של זמן – בכור היתוך אשר כזה עליו עוד להיצרף, כל כך הרבה עליו עוד ללמוד. הוא כבר שוחח עם כמה בחורים והגיע לכלל דעה. "היום חייבים," אמר, "לדעת."

לשמע הדר פלט בן שיחו אנקה. "הו, לכל הרוחות, אל תדע!"

לאנס השתומם "'אל תדע'? אם כן, מה הטעם – "

"הטעם למה?"

"לכל דבר שהוא. אינך חושב שיש לי כישרון?"

שעה ארוכה עישן פיטר במרץ ושתק; אחר כך המשיך ואמר: לא הידיעה כי אם הבערות – כדבריו הנפלאים של המשורר – היא האושר העילאי."

"הו," אמר הנער. "אם על הבערות שלך אתה מגונן – !"

שוב השתהה סנדקו על הספה והמשיך לעשן. "לא עליה. נגזר עלי להיות יודע כול."

"הו, יפה," חזר לאנס וצחק. "אם אתה יודע יותר מדי – !"

"אמנם כן, ולכן אני כה אומלל."

עליצותו של לאנס גברה. "אומלל? אנא, חדל מזה!"

"אבל שכחתי," הוסיף ואמר בן שיחו, "אסור לך לדעת זאת. גם בשבילך זה יהיה קשה מנשוא. אבל אומר לך מה אעשה." ופיטר קם מן הספה. "אם תשובה לקיימברידג' – כל מחסורך עלי."

לאנס בהה בתוגה כלשהי, אם כי עדיין היה משועשע. "הו, פיטר! עד כדי כך אתה מתנגד לפריז?"

"ובכן, אני חושש מפניה."

"אה, אני מבין."

"לא, אינך מבין – עדיין לא. אבל אתה תבין – כלומר תרצה להבין. ואסור שתבין."

הצעיר התעמק בדבר ביתר כובד ראש. "אבל התום, אתה יודע –"

"– כבר ניזוק כהוגן? הה, אין לזה כל חשיבות, התעקש פיטר. "נטליא אותו כאן."

"כאן? אם כך אתה רוצה שאשאר באנגליה?"

פיטר כמעט הודה באשמה. "ובכן, טוב לנו כל כך – ארבעתנו ביחד – כמו שהננו עכשיו. אנחנו כה מוגנים. באמת, אל תקלקל זאת."

כיוון שכבר שקע בכובד ראש הוסיף הנער ושקע בדכדוך לנוכח הנימה הדוחקת במפגיע של ידידו. "אז מה כבר יכול בחור לעשות?"

"בעיה פרטית שלי. אנא, חביבי" – ופיטר התחנן עתה, פשוטו כמשמעו – "אני אדאג לך."

לאנס, שנשאר יושב על הספה, רגליו פשוטות וידיו בכיסיו, התבונן בו בעיניים שחשד עולה מתוכן. אחר כך קם ממקומו. "אתה חושב שמשהו בי אינו כשורה – שלא אוכל לנחול הצלחה."

"ובכן, מה היא בעיניך הצלחה?"

לאנס הרהר שוב. "ההצלחה הכי טובה היא כאשר אדם משביע את רצונו שלו. האם לא זה סוג ההצלחה, שלמרות קנוניות ועניינים נחל – בתחום המיוחד שלו – הרב-אמן?"

דברים רבים מדי התובעים מענה מיניה וביה היו בשאלה זו, שבעטיים כמעט נסתם השיג ושיח, והמשכו הועמד בקושי מיוחד לנוכח ראיה חדשה זו, שאף כי תומו של העלם צפוי – כטענתו – להצטמק במהלך לימודיו, הרי תמציתו העדינה יותר עודנה עומדת בעינה. אכן, בדיוק כזאת שיער פיטר, ובזאת רצה מעל לכול; אף על פי כן, באופן פרדוקסלי, העביר בו הדבר צמרמורת. הנער האמין בַּקנוניות ובָעניינים, האמין בתחום המיוחד, האמין, בקצרה, ברב-אמן. מה שאירע כעבור כחודש או חודשיים הוא שלא שב לאוניברסיטה על חשבון סנדקו אלא שכשבועיים לאחר שהשתכן בפריז שיגר לו אותו מכובד חמישים לירות שטרלינג.

בינתיים התעשת אותו מכובד באנגליה לקראת הגרוע מכול; ומה עלול הגרוע מכול להיות לא נגלה לעיניו מעולם ביתר שאת מאשר שעה שהתייצב לסעודת הערב ביום ראשון אחד – כמנהגו הנאמן מימים ימימה – וגברת "בקתת קרארה" קידמה את פניו בקושיה שעניינה, מכל הדברים שבעולם, עושרם של תושבי קנדה. היא דיברה ברצינות, אפילו בהתלהבות. "האומנם רבים מהם עשירים באמת?"

היה עליו להודות שאינו יודע עליהם ולא כלום, אולם כעבור זמן חזר והרהר לא פעם בערב ההוא. החדר שישבו בו התהדר בדוגמאות שונות ומשונות לגאונותו של הרב-אמן, שלזכותן ייאמר – ומרת מאלו אמרה זאת תדיר – שגודלן נוח במידה בלתי מצויה. אכן, ממדיהן לא היו מן השכיחים בין יצירי האזמל, וייחודן היה בכך שהעצמים והפרטים שנועדו להיות קטנים נראו גדולים מדי, ואילו העצמים והפרטים שנועדו להיות גדולים נראו קטנים מדי. כוונתו של הרב-אמן, מבחינה זו או מכל בחינה שהיא, נותרה גם מקץ שנים, כמעט בלא יוצא מהכלל, בגדר תעלומה גמורה לפיטר ברנץ'. מעשי היצירה שכה היטיבו להעלים את כוונתו ניצבו על כנים וזיזים, על שולחנות ומדפים – אוכלוסייה קטנה ולבנה, תוהה ובוהה, של דמויות אֶפִּיות, אידיליות, אלגוריות, מיתיות, סימבוליות, שאבד ובטל בה כל "קנה מידה" עד שכיכר העיר נתחלפה בדל"ת אמות, המונומנטלי הוצג כמיניאטורי והמיניאטורי כמונומנטלי; כולם כאחד נצרים מובהקים למשפחה מוזרה, שלא נכירה בה כל זיקה בין שיעור קומה ובין מין, גיל או תכלית. הללו, כבני מאלו עצמם, היו לפיטר כקרובי משפחה שלו, שהרי שררה בינו לבינם, למצער, היכרות כה קרובה. המעמד היה מאלה שלמד מכבר להכירם ולכנותם בשם – שביבים חולפים של להבה קלושה, משבים קלילים של רוח מיטיבה. פעמיים בשנה, במועדים קצובים, היה הרב-אמן מאמין כי הנה האיר לו המזל פנים, לבד מאמונתו השלמה בכל ימות השנה כי גאון הוא ואין שני לו. הפעם דרך כוכבו בדמות הורים שכולים מטורונטו, שהפקידו בידיו הזמנה נאה ביותר למצבת קבר לשלושה ילדים ששכלו ורצו להנציחם על דרך הסמל וכל אחד על פי אופיו המיוחד.

הלקח המשתמע משאלתה של מרת מאלו היה זה: משעה שהתקבלה ההנחה בדבר עשירותם התחוור, על פי עוצמת הערצתם וכן מרמזים סתומים שהופרחו (אכן, בריות משונות!) בעניין אפשרויות נוספות באותו כיוון של הנצחה, עד כמה עשוי ארנקם הבלתי נדלה להיפתח; ובאותה מידה ודאי היה כי לו אך יצא שמעו באותן מדינות, אין לך דבר בטוח יותר מזרם של לקוחות קנדיים. פיטר כבר ראה בעבר זרמים של לקוחות, מן המטרופולין ומן המושבות, ראה את כולם אחד לאחד, ומאזנם הסופי הותיר פערים מועטים כל כך בחבורת השיש אשר סביבו; אולם מנהגו היה, כתמיד בנסיבות אלו, לא לנקוב את הבועה מלכתחילה. תוחלת השווא, כל עוד התקיימה, הקלה את פגיעתן של תחרויות שבהן לא זכה מעולם, המתיקה את הכאב המתמשך של פרסים ועיטורים אשר נפלו כפעם בפעם בחלקם של הכול לבד מן הרב-אמן; היא אף הפיחה רוח בגחלת העתידה להבהב במשך ליקוי המאורות הבא. עם זאת הם הלוא חיו – חיזיון מלבב תמיד – בגבהים שכמעט אין לחוש בהם מעלות ומודרות. יש שניאותו לוותר כהוא זה ולהודות, שזעיר פה זעיר שם, אין הציבור נקלה מכדי לקנות; אולם לא היו מגעים לשום מקום אלמלא עמדתם הנחרצת, שהרב-אמן טוב מכדי להימכר. מכל מקום, פיטר חזר ואמר בלבו לעתים קרובות שתכונות אופיים סיגלו אותם לגורלם עד להפליא: הרב-אמן הצטיין ביוהרה, אשתו הצטיינה בנאמנות, וההצלחה היתה שוללת מסגולות אלו את תום הלב ובכך גורעת מערכן ומחנן. כל אדם עשוי להלך קסם כשהוא נתון בחבלי קסם, ומדי התבוננו סביבו בעולם של שגשוג, שחוש המידה חסר בו אף יותר משהוא חסר בבית הנכות של הרב-אמן, היה פיטר חוזר ותוהה אם מכיר הוא עוד זוג שההמוניות כה רחוקה ממנו.

"מה חבל שלאנס איננו אתנו לחלוק את השמחה!" התאנחה מרת מאלו כשישבו לסעודת הערב.

"נלגום כוסית לחיי הנעדר," השיב בעלה, מילא את כוס ידידו ואת כוסו ומזג טיפה לבת לווייתם. "אבל שומה עלינו לקוות שהוא מתקין את עצמו לאושר הדומה פחות לאושרנו הערב – אם כי אני מודה שהוא לא יגונה! – ויותר לאותה נחמה אשר תמיד, בכל אשר אירע ובכל אשר לא אירע, בטחנו בעצמנו כי נדע להתנחם בה. הנחמה," ביאר הרב-אמן ונשען לאחוריו בנוגה הנעים שבקע מן המנורה ומן האח, נושא את כוסו וסוקר את משפחת השיש שלו, מושבה מפלצתית שקנתה לה משכן כמעט בכל חדר, "הנחמה שבאמנות לשמה."

פיטר הביט, נכלם במקצת, בְּיינו. "ובכן, לא אכפת לי איך תקרא לכך שמישהו אף פעם לא… אבל לאנס מוכרח ללמוד למכור, אתה יודע. אני שותה למען רכישתו את סוד הפופולריות הבזויה!"

"הו, כן, הוא מוכרח למכור," הודתה בלי כחל ושרק אמו של הנער; ועם זאת היתה אף יותר, כפי שניתן להקיש מדבריה, אשתו של הרב-אמן.

"הו," הצהיר הפסל בבטחה לאחר רגע, "לאנס ימכור. אל חשש, הוא כבר ילמד."

"וזאת בדיוק," החזירה מרת מאלו, "סירב פיטר – איך זה יכולת, פיטר, להיות נלוז כל כך? – זאת סירב לשמוע כאשר אמר לו."

כל אימת שנתנה בו גברת זו מבט של תוכחה אוהדת – חסד שהוענק לעתים לא נדירות – נעתקו מילים מפיו של פיטר; אבל הרב-אמן, לעולם תמצית האדיבות והנועם, חילץ אותו עתה כדרך שנהג פעמים רבות. "מדובר באותו רעיון ישן שלו, את יודעת, אותה מחלוקת נצחית בינינו; התאוריה שלו, שהאמן חייב להיות כולו יצר ודחף. אני מצדד, כמובן, ברכישת השכלה מסוימת. לא יותר מדי, אבל במידה הדרושה. מכאן נובעת המחאה שלו," המשיך והסביר לאשתו, "אל מה שעלול – הלוא את מבינה? – לעמוד על הפרק בשביל לאנס."

"אה, כן" – ומרת מאלו נתנה את עיניה הסגולות במי שדובר בו, מעבר לשולחן – "ודאי וודאי שלא התכוון אלא לטוב, כמובן; אבל אילו שמע לאנס לעצתו, לא היה מנוס מן הקביעה שנהג, במקרה זה, באכזריות מחרידה."

מנהג חברותי עשו להם לשוחח עליו בפניו כאילו היה שוכן בחומר או, לכל היותר, בטיח, והרב-אמן גילה רוחב לב לא אכזב. היה אפשר לחשוב שהנה הוא מרמז לאג'ידיו כי יסובבו על צירו. "אה, אבל פיטר לא טעה כל כך לגבי מה שאחרי ככלות הכול עלולים הדברים להגיע לידי כך שילמד."

"הו, אבל לא שום דבר פסול מבחינה אמנותית," עמדה היא על שלה נגד פיטר המסכן, קנטרנית ורעננה כמקודם.

"כמה תחבולות צרפתיות ותו לא," אמר הרב-אמן. ולידידם לא נותר אלא להודות מן השפה ולחוץ, לאחר שמרת מאלו דחקה בו, כי אותם קלקולים אסתטיים הם שהילכו עליו אימים.

ג

"עכשיו אני יודע," אמר לו לאנס בשנה שלאחר מכן, "למה התנגדת כל כך." הוא חזר, לכאורה לשם מנוחה בלבד, והיה מתבונן סביבו ב"בקתת קרארה", שכבר בא אליה מאז צאתו לגלוּת לשתיים או שלוש גיחות קצרות. הפעם התארכה שהותו כמדומה לכדי פגרה ארוכה יותר. "משהו די נורא קרה לי. לא כל כך טוב לדעת."

"אני חייב לומר שאין אותותיו של מצב רוח מרומם ניכרים על פניך," הוכרח פיטר להודות, לדאבונו. "עם זאת, האם אתה בטוח מאוד שאכן אתה יודע?" חילופי דברים אלה התגלגלו בקיטונו של פיטר, והצעיר עישן סיגריות ונשען בגבו אל האח המבוערת. דומה היה שניטל ממנו באמת משהו מלבלוב הנעורים.

פיטר המסכן תהה. "ברור לך אפוא מהו במיוחד הדבר שלא רציתי שתבקש לדעת?"

"במיוחד?" השיב לאנס. "נדמה לי שבמיוחד לא יכול להיות אלא דבר אחד בלבד."

הם עמדו זמן-מה ותהו איש על קנקן רעהו. "האם אתה בטוח לגמרי?"

"בטוח לגמרי שאני חמור גרם? עכשיו – כמעט לגמרי."

"הו!" ופיטר הפך את פניו כמעט בהקלה.

"זה הדבר שלא נעים לגלות."

"הו, 'זה' לא אכפת לי," אמר פיטר, אך התעשת במהרה. "כלומר, לא זה באופן אישי."

"אבל אני מקווה שתוכל להבין במידת-מה מדוע אכפת לי באופן אישי."

"ובכן, למה כוונתך?" שאל פיטר בספקנות.

ובתשובה היה על לאנס להסביר כי המסקנה מכל לימודיו בפריז העלתה ללא מנוס פקפוק יסודי ביכולת הביצוע שלו ותו לא. לימודים אלה פקחו את עיניו ואור חדש נגה עליהן; אלא שהאור החדש לא שימש לו אלא להראותו הרבה למעלה מן המבוקש. "אתה יודע מה הבעיה שלי? אני הרבה יותר מדי נבון. פריז היתה באמת המקום האחרון בשבילי. נודע לי מה איני מסוגל לעשות."

פיטר המסכן בהה – זאת היתה הלצה מהממת; אבל באותו עניין התנהלה ביניהם שיחה לא קצרה שהנער נתן בה ביטוי מלא ללקח המר שהפיק, וגם בסופה נתגלתה על פני ידידו הנאה פחותה מזו הניכרת בדרך כלל על פניו של אדם לקול הנעימה הערבה של"הלוא אמרתי לך!" פיטר המסכן עצמו נמנע עתה כל כך מלהזכיר לו כי הלוא אמר לו, עד שלאנס חזר ופתח בנקודה אחרת כעבור יום או יומיים. "ובכן, מה היה הדבר, לפני שנסעתי, שחששת כל כך פן אגלה אותו?" ברם, זאת סירב פיטר לומר לו, מן הטעם שאם טרם ניחש, אפשר שלעולם לא ינחש, ואין כל טובה עשויה לצמוח למי מהם מקריאת הדבר בשמו. בתגובה תלה בו לאנס את עינו לרגע בסקרנות נעורים עשויה לבלי חת, ארשת שהעידה כי שניים או שלושה שמות עולים בדעתו ואחד מהם אפשר שהוא השם הנכון. אף על פי כן חזר פיטר והפנה לו עורף בלא מילת עידוד, וכאשר נפרדו שוב לשלום, התלווה לפרדתם מפגן מסוים של קוצר רוח אצל הנער. לפיכך, בפגישתם הבאה, ראה פיטר במבט ראשון שבינתיים עלה בידי הנער לנחש, וכי הוא אך ממתין לרגע שיישארו לבדם כדי להשמיע את דברו. הוא הצליח להביא לידי כך, ואז פתח במישרין. "אתה יודע שבגלל החידה שלך לא עצמתי עין? אבל באישון לילה נתגלתה לי התשובה – בהן צדק! עד כדי כך שפרצתי בצחוק ממש. האומנם האמנת שהייתי צריך לנסוע לפריז כדי להיווכח בזה?" גם עכשיו, למראה פיטר העומד בגבורה על משמרתו, נאלץ ידידו הצעיר לפרוץ בצחוק. "לא תראה סימן עד שלא תהיה בטוח? פיטר קשישא, חביבי המופלא!" ואולם לבסוף פרק לאנס את אשר עם לבו. "כמובן, לכל הרוחות, האמת על הרב-אמן!"

כאן נפלה עליהם הפוגה נרגשת של כמה רגעים, כולה השתאות, מזה ומזה, להשתאותו של הזולת "אם כן, מתי עמדת –"

"– על הערך האמתי של יצירתו? עמדתי על כך," דלה לאנס מזיכרונו, "משעה שהתחלתי לעמוד על דעתי. ולא התחלתי לעמוד על דעתי, אני מודה, עד שלא הגעתי là-bas 2.

"אלי, אלי!" נאנק פיטר בבעתה שלאחר מעשה.

"אבל לְמה נחשבתי בעיניך? אמנם אני לא יוצלח חסר תקווה – זאת נאלצתי ללמוד על בשרי – אבל לא יוצלח כמו הרב-אמן אינני!" הצהיר לאנס.

"אם כן, מדוע לא אמרת לי אף פעם –?"

"שלא נשארתי, אחרי ככלות הכול," יצאו המילים מפי הנער, "אידיוט שכזה? רק מפני שלא חלמתי שאתה יודע. אבל אנא, סלח לי. כל רצוני היה לחוס עליך, ומה שאיני מבין עכשיו הוא איך זה לעזאזל הצלחת במשך זמן רב כל כך לשמור על הסוד."

פיטר המציא את ההסבר, אולם רק לאחר שהות קלה ובכובד ראש שלא חסרה בו מבוכה. "עשיתי זאת למען אמך."

"הו!" אמר לאנס.

"וזה עיקר העיקרים עכשיו – עכשיו שיצא המרצע מן השק. אני רוצה לשמוע מפיך הבטחה, כלומר" – והמילים שאמר פיטר רדפו זו את זו כמעט בקדחתנות – "התחייבות מצדך, התחייבות חגיגית למעני, כאן ועכשיו, שתקריב כל קורבן, ובלבד שהיא לעולם לא תנחש –"

"– שאני ניחשתי?" לאנס עיכל את הנאמר. "אני מבין." מקץ רגע היה ודאי שעיכל הרבה. "אבל איזה קורבן אחר אתה משער שיזדמן לי אולי להקריב?"

"הו, תמיד יש לו לאדם משהו להקריב."

לאנס נתן בו מבט חודר. "אתה מתכוון שלך היה –?" אבל המבט שזכה לו בתגובה התעלם מן השאלה במפגיע, ועד מהרה נמצאה לו שאלה אחרת. "האם אתה סמוך ובטוח שאמי אינה יודעת?" פיטר, לאחר שחזר והגה בדבר, היה סמוך ובטוח. "אם היא יודעת, היא מופלאה לאין שיעור."

"אבל האין כולנו מופלאים לאין שיעור?"

"כן," הודה פיטר, "אבל איש על פי דרכו. חשיבותו של העניין גורלית כל כך מפני שהקהל הקטן של אביך כל כולו, כידוע לך אפוא," הרחיב פיטר, "ובכן – כמה אנשים?"

"ראש וראשון," העז בנו של הרב-אמן ואמר, "הוא עצמו. וגם אחרון-אחרון. איני רואה מי עוד."

פיטר היה קרוב מאוד לקוצר רוח. "אמך, כמובן – תמיד."

לאנס הניח הכול על הכף. "וכך, בהחלט, אתה מרגיש."

"יפה, אם כן. יחד אתך מגיע המניין לשלושה."

"הוא, אני!!" ובניד ראש חביב הוציא עצמו פיטר בענווה מן הכלל. "המניין, מכל מקום, קטן כל כך, שאם תגרע ממנו נפש אחת יורגש חסרונה במידה נוראה. לפיכך, אם לומר זאת בקיצור נמרץ, הישמר לך נערי – זה הכול – פן תכזיב אתה!"

"אני חייב להתמיד באחיזת עיניים?" נאנח לאנס.

"רק כדי להזהיר אותך מן הסכנה פן תסטה ימינה או שמאלה פתחתי בדברים."

"ומה בדיוק," שאל הצעיר, "הסכנה בעיניך?"

"הוודאות, כמובן, שברגע שאמך – בעוצמת הרגש האופיינית לה – תגלה ולו טפח מן הסוד שלך, ובכן," אמר פיטר נואשות, "אז לא תהיה לדבר תקנה עולמית."

לרגע נראה לאנס בוהה בלהבה שבאח. "היא תשליך אותי מעל פניה?"

"היא תשליך אותו מעל פניה."

"ותעבור אל צדנו?"

לפני שהשיב, הפך פיטר את פניו. "תעבור אל צדך," אולם כבר יצא מפיו די לפרש – וכן, כך האמין, ככל הנראה, למנוע – את האפשרות המחרידה.

ד

אף על פי כן, במשך חצי שנה חזר אותו פחד ונקרה לפניו לא אחת. לאנס שב לפריז לשם ניסיון נוסף; אחר כך חזר והופיע בבית, ובפעם הראשונה בחייו פרצה מריבה בינו ובין אביו, מאותן מריבות שניצוצות ניתזים בהן. בעושר הבעה תיאר באוזני פיטר את המעמד, שכן בני הזוג מ"בקתת קרארה" נמנעו הפעם, בעניין אישי כל כך, לפתוח את סגור לבם לפני ידידם הטוב, אם לא מרוב שמחה הרי מרוב צער; וכיוון שכך לא נהגו בו מעולם, ראה בזה אות להסתייגות חדשה שהם מסתייגים ממנו. למעשה, אולי הביא הדבר לידי שמץ התנכרות מזה ומזה ולהפוגה קלה בשיח ושיג, מה שהתבטא בעיקר בכך שכדי לשוחח בנחת עם שותפו למשחקים משכבר הימים נאלץ לאנס ללכת לבקרו בביתו. כך נפתח פרק היחסים הקרוב ביותר, אם לא העליז ביותר, שהיה ביניהם מעולם. הקושי שעמד לפני לאנס המסכן היה המתח ששרר בביתו ומקורו בשאיפת אביו שהוא ינחל לפחות אותה הצלחה שנחל האב עצמו. הוא לא "השליך" את פריז, אף כי לא היה דבר נהיר לו יותר מן העובדה שפריז השליכה אותו; הוא אמר לשוב אליה בשל הקסם שבהתנסות, בראייה, בהעמקה עד אין חקר – בקיצור, בהפקת הלקח, ואפילו יתמצה הלקח בחוסר האונים שלו נוכח החיזיון הנעלה יותר הנגלה לעיניו. אבל מה לו לרב-אמן המרחף לו במרומים מכוח זריזותו הנואלת ולחוסר אונים? ואיזה חזון הראוי להיקרא בשם זה נגלה אי-פעם לעיניו בכל ימי חייו מוכי העיוורון? מלוהט וממורמר גילה לאנס את לבו לפני סנדקו.

התברר שאביו דחק אותו אל הקיר על שאין לו דבר להראות לאחר זמן כה רב וקיווה שעד לביקורו הבא יתמלא החסר. הדבר בה"א הידיעה, קבע הרב-אמן בדעה זחוחה – בשביל כל אמן, נחות ככל שיהיה מדרגתו שלו – הוא לפחות "לעשות" דבר-מה. "מה אתה מסוגל לעשות? זה כל מה שאני מבקש!" הוא לכל הדעות עשה די והותר, ולא היה מקום לטעות במה שיש לו להראות. דמעות עמדו בעיניו של לאנס כאשר לידי כך הגיעו הדברים, והודיע לידידו עד כמה מכביד גודל הקורבן שנדרש ממנו. לא היה זה דבר של מה בכך להתמיד באחיזת העיניים – מצד בן כלפי אביו-מולידו – אחרי שאתה חש מבוזה על סירובך לבוסס בבוץ הבינוניות. ברם, כאשר עיינו במצב דרך קִרבה, הוסיף פיטר ותבע שניות נאצלת. זמן-מה עלה בידי ידידו הצעיר הנפגע והממורמר להתמיד בנאמנותו ולתת לו נחמה. אכן, לא פעם, בפריז ובלונדון, גמלו חמישים לירות לידיד הצעיר על נאמנותו; בלאו הכי עלה הדבר בקנה אחד עם השכל הישר, שכן הכסף לא היה אלא מקדמה על חשבון סכום נאה שמכבר הקדים פיטר והועיד לו תפקיד אחרון. אם בזכות תחבולות אלו ואם בדרכים אחרות, לפי שעה – אבל רק לפי שעה – לא נתן לאנס פורקן לתרעומתו הצודקת. בא היום והוא הזהיר את ידידו כי לא יוכל עוד להבליג. על "בקתת קרארה" הוטל להאזין לעוד דרשה שהונחתה מגובה רב- מהלומה כבדה יותר ממה שיכול בשר ודם לסבול בלא להשיב מלחמה שערה או להטיח בפניו של הרב-אמן את האמת לאמִתה.

"ומה שאני מבין," העיר לאנס, נושא את עיניו ברוגזה מסוימת אל הכבוד שאחרי ככלות הכול גם הוא זכאי לו, "מה שאיני מבין, בהן צדק, הוא איך אתה – כשכך הם פני הדברים – יכול להמשיך במשחק."

"הו, כל המשחק שאני משחק הוא רק למלא פי מים," אמר פיטר השלו, "וטעמי עמי."

"אמי, עדיין?"

פיטר הראה, כמו שהראה פעמים רבות, – כלומר בחִפזונו להופכן – פנים משונות.

"ומדוע לא? לא חדלתי לרחוש לה חיבה."

"היא יפהפייה – אישה יקרה, כמובן," הודה לאנס. "אבל מה היא לך, אחרי ככלות הכול, ומה אכפת לך, יהיה מה שיהיה, אם היא תנהג כך או אחרת?"

פיטר, שהאדים כסלק, החריש רגע. "ובכן, פשוט ככה כל זה נראה לי."

ואולם עתה גילה ידידו הצעיר התעקשות מוזרה מִדעת. "בסופו של דבר, מה אתה לה?"

"הו, לא כלום. אבל זה עניין אחר."

"היא אוהבת רק את אבי," אמר לאנס הפריזאי.

"מן הסתם – ודווקא משום כך."

"משום כך רצית לחוס עליה?"

"מפני שהיא מסורה במידה כה כבירה."

לאנס עשה סיבוב בחדר, אך לא גרע את עיניו ממארחו. "כמה נורא – תמיד – חיבבת אותה בוודאי!"

"נורא. תמיד," אמר פיטר ברנץ'.

האיש הצעיר נשאר על עומדו מהורהר עוד רגע, ואחר כך חזר ונעצר מולו. "האם אתה יודע עד כמה היא מסורה?" בהישאל השאלה נפגשו עיניהם. אבל פיטר, כאילו גילו עיניו דבר חדש בעיני לאנס, היסס, כך נראה, זו הפעם הראשונה היסוס ארוך כל כך לומר כי אכן הוא יודע. "לי התגלה הדבר רק עכשיו," אמר לאנס. "היא באה אמש אל חדרי, אחרי שצפתה במה שנאלצתי לסבול מידו, כשהיא שותקת ורק עיניה נישאות אלי; היא באה – והיתה בחברתי שעה לא שכיחה."

שוב עשה אתנחתה, ושוב תהו שעה ארוכה איש על קנקן רעהו. אחר כך עלה דבר-מה בדעתו של פיטר – והדבר גרם לו חיוורון פתע. "האומנם היא יודעת?"

"אמנם היא יודעת. היא שפכה את לבה לפני – כל זאת כדי לתבוע ממני לא יותר, כדבריה, ממה שעלה בידה לעמוד בו. היא תמיד, תמיד ידעה," אמר לאנס ללא רחם.

פיטר החשה שעה ארוכה; וכל אותה העת יכול ידידו לשמוע את רחש נשימתו הקלה, ואילו נגע בו היה חש בתוך תוכו המיה כבושה של צליל נמוך, מתמשך. "עכשיו אני מבין באיזו מידה כבירה."

"האין זה מופלא?"

"מופלא," הגה פיטר.

"וכך, אם המאמץ המקורי שלך למנוע ממני את פריז נועד למנוע ממני לדעת –?" קרא לאנס, כאילו אין צורך לומר יותר כדי להוכיח את אפס התוחלת שבדבר.

אפשר שאותו אפס תוחלת עצמו הוא שריחף עוד שעה קלה לנגד עיניו של פיטר. "דומני שזה היה כנראה – בלי שנתתי דעתי על כך אז – כדי למנוע זאת מעצמי!" השיב לבסוף והפך את פניו.


*מתוך: "הסיפור האמריקאי הקלאסי", עם עובד, 2012.

בגיל שבע-עשרה גילתה לוֹרֶטה שהיא נכנסה להריון מבְּלוּ סימפסון. גם בושה וגם חבל. ולא כי טילְדון יצא ילד רע. (למען האמת הוא יעשה-חיל כעבור שלושים ושתיים שנה, כשיקנה וינהל זיכיונות של רשת מסעדות עוף מטוגן מצליחה בדרום.) אלא שהעתיד של לורטה נראה ממש מבטיח לפני שזה קרה. היא סיימה תיכון בהצטיינות בגיל שש עשרה, ונבחרה לשאת את נאום הפרידה של השכבה. אמנם זה היה בעיירה האני גרוֹב בטקסס, כך שלא היו שם יותר מדי תלמידים, ודאי לא חכמים במיוחד, אבל היא הרשימה את מוריה מספיק כדי שיקפיצו אותה שתי כיתות, ואז המשיכה לקולג' דֶנטון ללמוד עיתונאות במלגה מלאה. בדנטון פגשה את בְּלוּ, מתקין צנרת ורתך-מתלמד, אדמוני מבּאג-טאסְל שאהב ריקודי טוּ-סְטֶפּ. בתחילת שנת הלימודים השנייה, הוא לקח אותה לרקוד מדי ערב שלושה שבועות רצופים. בסופם היה הרתה את טילדון. בלו ולוֹרֶטה מיהרו להתחתן במהלך סופת שלגים חריגה באוקטובר, והיא ויתרה על שאיפותיה האקדמיות, ועד אחרי מותו של בלו, גם על חלומה להיות עיתונאית.

טילדון בא לעולם באביב, ולאחריו היו לה שתי הפלות שהותירו אותה מדוכאת, והיא ייחלה לחזור למסלול המבטיח של חייה הקודמים. אבל אז נולדה מלינדה, ועד מהרה גם טניה. הם עברו לצַ'רנֶל, באזור "ידית-המחבת" בצפון טקסס, ושם גרו בבית אבן קטן מדי וחם מדי סמוך לדרייב-אין. בערבי סוף השבוע בקיץ, היא והילדים ובלו היו מטפסים לגג השטוח המכוסה חצץ, פורשׂים כיסאות מתקפלים ושמיכה, וצופים בהקרנה הכפולה בחינם. אותם ערבים – כשאור בין הערביים של האזור נהיה כחול קטיפתי והילדים נרדמו בשקי השינה שלהם, כשהיא ובלו לגמו בירה והיא התכרבלה בזרועו ושמיכה עטפה את שניהם, באחת ההזדמנויות ממש עשו אהבה, בשקט, ברטט, ברבע השעה האחרונה של הסרט "ביטוח חיים כפול" – אותם ערבים, תיזכר לורטה אחר כך, היו הרגעים הטובים ביותר בנישואיהם.

בלוּ עבד ב'פלדת צ'רנל' ולורטה לא יצאה מהבית הצפוף וטיפלה בילדים. בהדרגה, ובאיחור, הבינה שאין לה שום כישרון מיוחד להיות אמא. היא לא הרגישה איבה כלפי ילדיה, אלא כלפי האימהוּת עצמה. תחילה התביישה בתגליתה, אך כעבור כמה שנים כבר לא ניסתה להכחיש זאת. היא לא התוודתה על כך באוזני אחרים, ודאי לא סיפרה לבלו או לילדים. אנשים נטו לנטור טינה לאימהוֹת שחשבו שהן שונאות את צאצאיהן, אף שהיא שמה לב שהתופעה נפוצה למדי. ההכרה ברגשותיה, לפחות בפני עצמה, הקלה מעט על מצפונה ועוררה בה מחדש את החוש למבט מדוקדק ונאמנות לאמת, בלתי-נעימה ככל שתהיה, החוש שגרם לה לרצות למצוא את עתידה בעיתונות. המאמץ להיות נחמדה וחומלת דרש ממנה חקירה קפדנית של נפשה, דומה למדי לתפילה להרגשתה, אף על פי שלא החשיבה עצמה אישה דתייה.

לורטה האמינה שהייתה מתרגלת לכל זה אלמלא חלה הרעה במצב העניינים בשנה השמינית לנישואיה: נימה – חוט דקיק של פלדה חמה – נתקעה בעינו השמאלית של בלו. למרבה האירוניה, התאונה לא קרתה בעבודה, לכן "פלדת צ'רנל" טענו שאינם נושאים באחריות. בלו חזר לעבודה, עיוור-כמעט בעין ההיא, אחרי ניתוח וחודש וחצי של החלמה, אבל נעשה ממורמר בגלל העין שהושחתה, בגלל דרישות התשלום האינסופיות מבתי החולים, ובגלל מזל-הביש בפציעה אשר – לוּ היה לו קצת יותר מזל – יכולה הייתה להסתיים בהסדר נאה ואולי גם בחיים נוחים-למחצה של פרישה מוקדמת.

במרבית הבקרים הוא יצא לעבודה בחמש ולא חזר עד שש וחצי או שבע בערב או מאוחר יותר, אם עצר בבר ה'ארמורי' כדי לשתות ולשחק קצר סנוקר, משחק שבו היה מיומן עד כדי הטעייה, חרף עינו הפגועה. באותם לילות, כשהיה מגיע אל הבית שנדמה שאף פעם לא יישאר נקי או מסודר, שבו האבק גדל על הרהיטים כמו טחב, הרגיש לעתים קרובות שהקירות סוגרים עליו ומרירות קלאוסטרופובית הייתה מצטברת כמו חומצה בקיבתו. אשתו רזתה יותר מדי, חיוך נצחי, דק ועוין, קינן בזוויות פיה, אף שטרם מלאו לה שלושים. היא תמיד הייתה חכמה, ואולי זו הייתה הבעיה למעשה. חיזוריו הרחיקו אותה מהקולג'. הוא ידע שהיא מאשימה אותו בחיים שיצר לשניהם. אבל היא הייתה אשמה בכך לא פחות ממנו, אם מחפשים אשמים. נראה לו לא הוגן שהשפתיים שלה מכווצות כמו שרוך של תיק סגור, שהיא מטילה עליו אחריות על החרטות שלה, בלי להכיר אף פעם בכך שהוא זה שסובל מהעין הדפוקה, הוא זה שצריך לעבוד שִבעים, לפעמים שמונים שעות בשבוע, מוגלֶה לעבודות ריתוך מחורבנות במקום לעבודה העיקרית שלמד לעשות וקיבל בעבורה תשלום נאה, ועדיין היה מסוגל לעשותה אם היו נותנים לו הזדמנות קטנה. כשנכנס הביתה הרגיש לעתים קרובות שהוא בוער, כאילו כל גופו הוא כר רבייה לנמלי-אש, תחושה שהחריפה בגלל החורים בחולצתו והיבלות הקטנות והשלפוחיות מתחת להם, שם מבערי הריתוך והחיתוך חרכו שוב ושוב את זרועותיו, צווארו ופרקי ידיו.

לורטה הבינה את הקשר בין מצבו למרירותו, אבל נראה לה לא בסדר שלפעמים הוא מוציא את זה עליה ועל הילדים, צועק עליהם תסתמו, תסתמו, בשם אלוהים, תסתמו את הפה הארור שלכם, ואחרי הפציעה הוא הכה את לורטה מדי פעם ואחר כך דרך שגרה, פעם אחת אפילו בחגורת העור החומה שלו, ואבזמה ניקב לה חור במותן, חור שהזדהם וסירב להחלים לגמרי. הגומי של תחתוניה השתפשף תמיד בצלקת הנפוחה.

אחרי התקריות האלה היה מסתלק לבר ה'ארמורי' או – אם היה במצב רוח של בדידות – לנסיעות ארוכות לאגמים הקרובים או לנחל וַוסקָלָנטי, שם היה יוצא, חולץ נעליים ומסיר גרביים, מגלגל את הג'ינס ומדשדש בזרם המים הקרים, חלוקי הנחל מלטפים את כפות רגליו. הוא היה ממתין שרכבת תתגלגל על גשר העץ בחצות וחמש דקות. הוא נהג להצמיד את ידיו לעמודים כשהרכבת הייתה עוברת, ולהרגיש את התמוכה הרועדת ואת החום המפתיע שרוטט עד בסיס הגשר. הרגיע אותו לעמוד במים הקרים ולגעת בעמודי העץ החמימים.

כשהיה חוזר, רגוע יותר, מלא חרטה אפילו, לפעמים היה מוציא את הגיטרה שלו מהארון, מעיר את הילדים ושר להם בלדות שלמד לפני שהתחתן, כשחלם לנדוד עם להקה מאולם ריקודים אחד לאחר, מכאן ועד נאשוויל. טילדון, מלינדה וטניה נהנו מהחלק הזה של הערב, אבל שמרו מרחק, כי למדו שזאת הקדמה לכמה חודשים של שקט יחסי, לפני שהמיצים המסוכנים של אביהם יצטברו שוב.

אחר כך, במיטה עם לורטה, היה מלטף את בטנה ומנשק את החבלות שגרם לה, ואז מתעלס איתה בעדינות, והיא התענגה על כך, אף שלא אהבה את הדרך שהובילה למקום הזה, וגם לא רצתה עוד ילדים, ועשתה לה מנהג להיטהר ברגע שבלו נרדם, בתכשיר מסריח שקנתה ממריה פרננדס, מיילדת שגרה בשכונה שנקראה באותם ימים מקסיקן-טאון בצד המזרחי של צ'רנל.

למחרת בבוקר הייתה בוחשת לתוך ספל תה חם אבקה צהובה שגם אותה קיבלה ממריה פרננדס, והזכירה בטעמה ריח של פורמלין. אחר כך הייתה מבלה את היום בשירותים, מקיאה ולפעמים מדממת קלות, גם אם זה לא היה זמן המחזור. בעיניה זה היה מחיר כבד לשלם תמורת שעה של עונג ורוך, אבל היא לא הייתה מוכנה אפילו לדמיין עוד ילד אחד בבית הזה.

בעשרים ושניים במרץ, בשנה השתיים-עשרה לנישואיהם, חזר בלו הביתה עם יותר חורים בחולצתו מהרגיל. הוא עבר ב'ארמורי' ושתה שישה שוטים של טקילה והפסיד עשרים ושמונה דולר בהתערבות על משחק סנוקר. כשהגיע, כמעט בחצות, החטיף ללורטה פעמיים בפרצוף, ואז נסע לנחל ווסקלנטי ועמד מתחת לתומכות הגשר במים הקרים כקרח, אבל הרכבת לא באה. הוא החמיץ אותה. כעבור זמן-מה הרגיש שנרגע גם ככה בזכות נשיפת הינשופים שהחלו לצאת לקראת האביב ובזכות רטט הטקילה בגופו, שגרם לו לחוש כעת, כמו בפעמים רבות קודם לכם, דווקא ערני ולא ישנוני, אף שידע, תוך כדי שכרותו, שהוא עלול לא לזכור כלום למחרת. הוא נסע הביתה והעיר את הילדים, והם האזינו בסבלנות כשפרט שיר שכתב לפני שנים ונקרא "מתגלגלת לה רכבת ארוכה" ואחריו בא ביצוע ישר מהלב של "ירח כחול של קנטקי," ואז הוא נישק אותם ונשא את טניה למיטה וכמעט מעד על הארונית בחדר הילדים.

"אני אוהב אתכם," אמר והשתהה ליד הדלת.

אחרי רגע ארוך אמרה מלינדה, "אני אוהבת אותך גם, אבא," אבל טילדון שתק והעמיד פנים שהוא ישן. טילדון ידע מה אביו רוצה, אבל לא הצליח לאלץ את עצמו לפייס את האיש שביקש מחילה.

בלו סגר את דלת חדר השינה, השיל את בגדיו לערמה ונשכב על גופה של אשתו והחל לנשק אותה. היא הדפה אותו.

"אני מצטער, מתוקה, מצטער," הוא אמר ואז בכה במשך כעשר דקות. "אני כזה בן זונה, אני יודע. סליחה. סליחה, סליחה, סליחה."

היא שכבה בלי לזוז. הוא פישק את ברכיה בכוח, לוחש באוזנה. היא גיששה ואז – מפתיעה גם את עצמה – מתוך דחף, שרטה את גבו ואת פניו בציפורניה. הוא חבט ברקתה באופן מגושם, אבל היא לא השמיעה קול. הוא הצמיד את זרועותיה למיטה והם נאבקו עד שטילדון דפק על הדלת ולחש בהיסוס, "הכול בסדר?"

המילים של טילדון יצרו שביתת נשק רגעית, שניהם לא ידעו איך להמשיך. בלו אמר, "תחזור למיטה, ילד."

"אמא?" אמר טילדון, ולורטה שמעה, בנוסף לפחד של בנה, את רצונו לעזור לה. בבקשה, נדמה היה שהוא אומר, בבקשה, בבקשה תגידי לי מה לעשות, ובבקשה אל תכריחי אותי לעשות שום דבר. הקול הזה שבר את לבה.

"תקשיב לאבא שלך," אמרה בנימה הקלילה ביותר.

הם שמעו שהוא נסוג, ואז, בלי להתנגד עוד, הניחה לבלו לגמור מה שהתחיל, מחזיקה את משענת הגב של המיטה כדי שלא תחבוט בקיר ותבהיל את הילדים יותר מכפי שכבר היו מבוהלים. זה נגמר תוך דקות. היא דחפה אותו מעליה. הוא התגלגל ומיד נרדם.

היא פתחה את הדלת. טילדון ומלינדה ישבו מכווצים, לבושים בפיג'מות, נשענים אל הקיר.

"הכול בסדר," אמרה. "תחזרו למיטות." ברגע הראשון הם לא זזו, אבל אז היא אמרה, "נו, קדימה. כבר מאוחר." הקול שלה הרגיע אותם, והם צייתו לה.

היא הלכה לחדר האמבטיה, שם ניקתה את עצמה וטיפלה בפניה ואז חזרה בשקט לחדר הילדים כדי לוודא שהם ישנים. שתי הבנות נרדמו, טילדון רק העמיד פנים. היא לא העירה לו, רק נתנה לכולם נשיקה במצח. היא לחשה באוזנו, "אין לך מה לדאוג." ואז יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.

היא עמדה לחזור לחדר השינה, אבל לא יכלה להביא את עצמה לעשות זאת. היא דשדשה לסלון החשוך ושכבה על הספה, רוצה רק לעצום עיניים לכמה דקות ולאסוף את עצמה. הבית היה דומם פרט לחיכוך ענפים בחלון. היא קמה ונכנסה למטבח כי חשבה לשתות את התרופה של מריה פרננדס. היא ידעה שבתוך שעה בערך תתחיל להקיא אם תשתה אותה, לכן החליטה לחכות. אחר כך הוציאה מארון הכלים את מחבת הברזל היצוק החביבה עליה, העבירה אותה מיד ליד, מרגישה בידיה את הכבדות המוכרת. היא שתתה לאט כוס מים, שטפה את הכוס, החזירה למייבש הכלים, ואז חזרה לחדר השינה כשהמחבת בידה.

היא סגרה את הדלת ומשכה את חוט מנורת הלילה כך שאורה הצהוב עטף את המיטה שבה שכב בעלה, פיו פעור, גופו העירום שרוע בפישוט איברים על הסדינים המפותלים. הוא נראה כמו מת, רפוי וחיוור, מוכתם ביבלות ושלפוחיות סביב צווארו ופרקי ידיו. לורטה החזיקה את הידית הקרירה והשמנונית, ואז הרימה את המחבת וחבטה בפניו. התחתית השטוחה כיסתה את אפו ואת שקע עינו הימנית. היא שמעה עצם נסדקת והרגישה שהדם שלו ניתז על זרועה ולתוך שקע צווארה.

מיד הבינה שלא הכתה אותו חזק כפי שרצתה. היא רצתה לרסק את גולגולתו, והרגישה שיש לה הצדקה מלאה לעשות זאת, אבל ברגע האחרון נרתעה מעט, ודי היה בזה כדי שרק אפו ואולי לחיו נשברו. אבל הוא לא זז, והיא לא הייתה בטוחה אם למרות האומץ שאבד לה, הרגה אותו בכל זאת.

היא התבוננה בו דקה ארוכה, סופרת כל שנייה ושנייה. הוא עדיין לא זז. היא התיישבה בכיסא לצד המיטה, המחבת בחיקה.

היא הניחה את ידה על חזהו בהיסוס, מחפשת את רחש פעימות לבו. היא הטתה את סנטרו הלאה ממנה ובחנה את הצד השבור של פניו. אפו ועצם הלחי שלו התחילו להתנפח ונראו כמו עיסה. הדם היבש מהשריטות ששרטה קודם לכן יצר קווים שחורים מהרקה עד הלסת ועוד אחד על מצחו. דם טרי זלג מאפו לשפתו העליונה. על הסדינים היו נתזי דם. היא שלחה יד לשידה והוציאה ממחטה נקייה מן המגירה העליונה וספגה בעדינות את הדם מפניו עד שהכותנה הלבנה האדימה כולה.

כשהתעורר כעבור ארבעים דקות, היא הצמידה מגבת מלאה קוביות קרח לאפו ולחיו. הוא עוד היה בהלם וגמגם, "מה קרה?"

"השידה התהפכה על המיטה. מזל שלא הרגה את שנינו."

היא הבחינה שהוא לא מאמין לה. כל עוד המתינה, לא הקדישה מחשבה לתירוץ שתספק כשיתעורר. הפתיעו אותה המילים שיצאו מפיה. גם לה הן נשמעו תמוהות, אבל היא החליטה – מתוך סקרנות – להסתפק בכך ולראות איך יגיב. היא הופתעה עוד יותר כשלא סתר את סיפורה, רק שכב לו שם, רפוי ונפוח. הוא משך את הסדין לכסות את גופו החשוף.

כשלא אמר שום דבר, היא הרגישה תזוזה ביסוד הכוח המכריע בנישואיה.

בחמש וחצי הוא הלך לעבודה עם אף חבוש, החתכים בפניו התחילו להתקשות, נימי דם קרועים מנמרים את עינו הבריאה כמו שנימרו את העין הפגועה כמה שנים קודם לכן.

כשהתעוררו טילדון והבנות, זמן קצר אחרי שאביהם יצא מהבית, הם בחנו את פניה של אמם, אבל היא הבינה שהם לא באמת רוצים שתספר להם מה קרה. את החיים הפנימיים של הנישואים יש להרחיק מהישג ידם של ילדים. את זה היא ידעה. לורטה הכינה להם דייסת שבולת שועל וטוסטים, את הארוחה לבית הספר, וזרזה אותם לצאת לתחנת ההסעה. אחר כך מיהרה להתרחץ. היא נזכרה שלא שתתה את האבקה של מריה פרננדס. אולי היא לא תקיא הפעם. אולי היא פיתחה חסינות, כמו מי שהוכש כמה פעמים על ידי נחשים ונעשה חסין להכשות. אבל כשניגשה למזווה ופתחה את הפחית על המדף העליון שבה החביאה את האבקה, גילתה שהיא ריקה. את זה היא תפתור מאוחר יותר. כרגע היא צריכה לשמור על ראש צלול ככל האפשר. היא לבשה את חצאית הצמר הכי יפה שלה וסוודר סגול כהה והלכה ברגל לבית המשפט במרכז העיר.

"אני רוצה להתגרש," אמרה לפקיד, גֵייל וֶותֶ'רס, שאיבד במלחמה את כל ארבע האצבעות ביד שמאל.

"למה?" הוא שאל.

"אני לא אוהבת יותר את בעלי."

"זאת לא סיבה מספיק טובה מבחינת מדינת טקסס."

היא הצביעה על פניה החבולות, וכשנראה שהוא עדיין לא משתכנע, הנמיכה בחשאי את גומי חצאיתה במותן וחשפה את הנקב מאבזם החגורה, הילה של בשר ורוד נפוח הקיפה את החור שעוד היה מוגלתי. זה תפס את תשומת לבו של וות'רס, בעיקר בגלל התעוזה בחשיפה ופחות משום שהתרשם מהפצע. אבל הוא לא הראה שהוא מופתע, רק המשיך ללעוס את קיסם השיניים שכבר היה מכורסם.

"נראה לי שאת צריכה לדבר עם הֶף גיבֶנְס,"

היא הלכה משם למשרדו של הף גיבנס, אחד משני עורכי הדין בעיירה.

"גירושים יעלו לך יותר משתרוויחי מהם," הוא אמר. "ותהיי בטוחה שבלו לא יקבל את זה יפה."

הף גיבנס ובלו סימפסון נהגו מפעם לפעם לצאת לצוד איילים יחד. הוא לא נלהב לשמש עורך דין בתיק גירושים נגד ידידו.

"קח," אמרה לורטה, והושיטה להף גיבנס עשרים וחמישה דולר תמורת שירותיו, כסף שצברה בשנה האחרונה בכך שגילחה מדי חודש כמה דולרים מחשבון המכולת. "זה כל מה שיש לי כרגע."

למרות השגשוג הכלכלי שבא אחרי המלחמה, לא היו אלה שנים טובות בצ'רנל, אם כי הף גיבנס הצליח יפה. הוא לא היה זקוק לכסף. אבל אבא שלו היה גנב, ולפעמים היכה בפראות את אמו וגם אותו, ובילה בכלא שבע שנים שהגיעו לו בדין בעוון שוד מזוין – זאת היתה תקופה של עוני להף ואמו, אבל היו בה גם ביטחון יחסי ואושר לפרקים, במיוחד אחרי שעברו לגור עם סבו וסבתו בצ'רנל.

הף הביט בלורטה, אישה נבונה אך קודרת, וראה בפצעיה ובהחלטיות שלה השתקפות מדויקת של חיי אמו. "בסדר," אמר, ולא נגע בכסף. "זה מה שצריך לעשות לפני הכול."

היא חזרה הביתה, כפי שהורה לה הף, וארזה את חפציו האישיים של בלו בשני ארגזים והניחה אותם במרפסת, לצד מזוודה שמילאה בבגדיו. היא לקחה את הילדים לביתה של קרול ליפּינקוֹט. אחר כך התקשרה לשריף וביקשה שישלח את אחד מסגניו להרחיק את בלו כשיגיע הביתה.

הף גיבנס כבר הודיע מראש למשרד השריף ואף אחד שם לא התלהב מהמשימה. הם לא אהבו סכסוכים משפחתיים, כי לעתים קרובות אלה היו המצבים המסוכנים היחידים שהתרחשו בצ'רנל. רק מעטים במחוז נפצעו בזדון אלא אם כן – כפי שלמד שריף בְּריטוֶורק מנסיונו – הם היו בצד שספג את תוצאותיה של אהבה שעלתה על שרטון. באותה שנה, 1949, כמעט לא הייתה פעילות עבריינית בצ'רנל, לכן שריף בריטוורק וארבעת שוטריו בילו את רוב זמנם ב'דינג דונג דֶאדי דיינר', שותים קפה ומכרסמים טבעות בצל, או מסתובבים במשחקי פוטבול וכדורסל של התיכון כדי למנוע קטטות בין בני נוער, או מסיירים ברחובות מקסיקן-טאון כדי לוודא שהתושבים מבינים שמישהו פוקח עליהם עין חשדנית. בשש השנים הקודמות גם לא נרשמו מקרי גירושים בצ'רנל, אף שמרבית הזוגות הנשואים, להערכתו של בריטוורק, לא היו מאושרים. לעתים היה זוג נפרד זמנית, או שבעל היה בורח עם פילגשו לזמן-מה, או שרעיה ברחה עם חברו הטוב של בעלה, רק כדי לחזור כעבור כמה ימים או שבועות. התקריות האלה הסתיימו בגירושים רק לעתים רחוקות. מרירות, ודאי, וגם טינה ממארת. לפעמים נורו יריות וסכינים נשלפו או שהיו איומי התאבדות. אבל גירושים – רק לעתים נדירות.

השריף שלח אחד מסגניו, הגוץ השמנמן בן העשרים פוֹרטְני נֶבֶרְס, אל בית משפחת סימפסון, להשגיח על ההליכים. לא היה נחמד מצד השריף לשלוח מישהו אחר למשימה הזו, אבל בריטוורק עבר טיפול שורש ממש באותו בוקר – ניתוח רביעי מבין שישה שהיו צפויים לו – והוא לא היה במצב רוח נחמד. הוא לא רצה להתעסק בסכסוך של זוג נשוי, במיוחד לא הזוג בלו ולורטה סימפסון. הוא הכיר אותם מאז שעברו לצ'רנל. השריף ואשתו אפילו שיחקו קלפים עם הסימפסונים פעם-פעמיים לפני ששני הזוגות כותרו בילדים. בריטוורק היה משחק סנוקר מפעם לפעם עם בלו ב'ארמורי', אך מאז התאונה של בלו לפני כמה שנים, שתי המשפחות ראו זו את זו רק לעתים רחוקות ולשריף זה לא הפריע. בלו סימפסון הפיץ את ביש-המזל שלו ורחמיו העצמיים כמו וירוס, והשריף לא רצה להידבק.

חוץ מזה, זה הגיע לפורטני נברס. הסגן הצעיר עצבן את השריף. משמניו של הבחור הרגיזו במיוחד את בריטוורק, שהיה לו חילוף-חומרים של כלב-רוח וטיפח דעות קדומות חסרות היגיון נגד כבדי המשקל.

"נברס צעיר מדי," אמר בריטוורק לשוטריו האחרים פעם, אבל הסגן שמע-גם-שמע, "הוא עוד לא הרוויח את הזכות להיות שמן."

השריף אולץ להעסיק את הבחור בן העשרים משום שדודו של פורטני היה כבוד שופט המחוז קליביס נברס. הרוגז שעורר טיפול השורש בשריף גרם לו לקוות בסתר ליבו שבלו סימפסון יכניס מכות לסגן הצעיר – לא עד כדי גרימת פציעה חמורה, כמובן, אבל מספיק כדי לשכנע את הגוץ הצעיר לוותר על מלאכת השיטור.

יחלפו חודשים, ובמשפטו של פורטני נברס, השריף כבר ידבר אחרת. הוא יעיד שהסגן הוא שוטר לדוגמה, ושהוא היה סמוך ובטוח כי פורטני מסוגל למלא את המשימה כששלח אותו לבית משפחת סימפסון באותו יום. השריף יספר לבית המשפט כי הוא בטוח שהבחור הזהיר את בלו סימפסון לא להתקדם עוד צעד נוסף, וכי ירה רק על מנת להרתיע את האיש. המושבעים יזכו את פורטני נברס, לא מעט בשל חיבתם להף גיבנס שהסכים לייצג את השוטר הצעיר, ומתוך כבוד לשופט נברס, שפסל עצמו בחוסר רצון משיפוט בתיק אך ישב בשורה הראשונה, בדיוק מאחורי אחיינו, ונעץ מבטים רציניים בחבר המושבעים כאילו עמד להוציא פסק דין משלו. שריף בריטוורק הוא שיתגלה כאחראי למחדל, האדם שלמעשה אשם בטרגדיה יותר מכול, וכתוצאה מהופעתו בבית המשפט יפסיד את משרתו בבחירות הבאות.

פורטני הגיע לבית משפחת סימפסון מעט אחרי חמש וחצי. שני ארגזים ומזוודה עמדו במרפסת הקדמית, מנבאים רעות, ופורטני הצטער שלא השתין לפני שיצא מהתחנה משום שלא רצה להיות תקוע בשירותים של הסימפסונים עם הזין ביד ברגע שמר סימפסון יכנס אל מה שכמעט לבטח יהיה מצב בלתי נעים. פורטני היה מודאג שירטיב את מכנסיו בזמן שהוא אמור להשגיח בשם החוק על פרידתם של זוג אזרחים. הוא ירש שלפוחית חלושה מהצד של אביו, והעניין הסתבך בשל זיהום כליות חמור בילדותו, וכתוצאה מכך היה צריך להשתין שמונה עד עשר פעמים ביום ולעתים קרובות פעמיים בלילה. כשהיה עצבני, לפעמים לא הצליח להתאפק, תכונה שלא היה בה יתרון גדול בעבור איש צעיר, במיוחד לא סגן שריף – והוא נאלץ להזמין בדואר תחתונים בעלי ריפוד כפול. הפתרון צמצם, אך לא חיסל לגמרי, את דאגתו ובושתו.

בלו יצא לכיוון ביתו כשמצב רוחו כבר ירוד. העין גירדה לו ודמעה. במהלך היום נחיריו התנפחו עד שנסתמו, והוא נאלץ לנשום מהפה, ועכשיו גרונו כאב. מדי שעתיים בלע אספירין כדי להפחית את הכאב באפו ובלחיו הנפוחים ובשריטות על פניו ועל גבו, אבל נדמה היה שזה לא ממש עוזר. בנוסף, נאלץ להדוף יותר מעשר פעמים את חבריו לעבודה ששאלו שוב ושוב כיצד הושחתו פניו.

הוא חזר על מה שאמרה לו לורטה – השידה נפלה עליו כשישן. הוא התעלף מהמכה והאף שלו נשבר, אולי גם הלחי נסדקה. חבריו לעבודה הרימו גבות וחיוכיהם המלאכותיים חיזקו את החשד שכבר קינן בו שתאונה כזאת היא לא סבירה במקרה הטוב ומגוחכת במקרה הרע. נוסף על כך, לא היה לו תירוץ טוב לשריטות על פניו, שלא לדבר על השריטות הבלתי נראות על גבו וכתפיו, והוא לא מצא סיפור טוב יותר. הוא לא סיפר להם שקצת השתגע אמש, שתה יותר מדי טקילה, הפסיד יותר מדי בסנוקר, ועשה את הדבר שתמיד גרם לו להתחרט כששתה יותר משלושה שוטים והפסיד יותר מעשרים דולר. הוא גם לא סיפר להם שהוא לא באמת זוכר הרבה ממה שהיה אחר כך, רק שהתעורר בבוקר עם פנים נפוחות וכואבות, אף שבור, פנסים בעיניו.

"כנראה לשידה הזו יש ציפורניים חדות," אמר זיק טייט. שאר הפועלים גיחכו ובלו הבין שהוא היה, וימשיך להיות, נושא לבדיחות ימים ארוכים, אולי אפילו שבועות. גם לא הועיל במיוחד שבשעה ארבע אחרי הצהריים הסתובב לו הראש, היה לו קוצר נשימה והוא התמוטט על רצפת הסדנה ונאלץ לנשום לתוך שקית נייר שהניח על פניו בִּין פטרסון, מנהל העבודה.

אין סיכוי שהיום הזה יכול להיות יותר גרוע. אבל אז הוא הגיע הביתה ומצא ניידת משטרה חונה על המדרכה, שני ארגזים ומזוודה במרפסת הקדמית, ודלת נעולה.

בלו חבט על הדלת, אבל אף אחד לא פתח. המפתח שלו לא היה עליו. הם אף פעם לא נעלו את הבית, אלא אם כן נסעו לחג המולד, שנה לבאג טאסל ושנה להאני גרוב, לסירוגין. הוא דפק שוב ושמע צעדים בצד השני, אבל אף אחד לא פתח לו.

"תפתחי את הדלת הארורה," הוא אמר.

"קח את הדברים שלך ולךְ," ענתה לורטה.

הוא הצמיד לדלת את לחיו הלא פצועה ושמע את אשתו נושמת בצד השני, בין פניו לפניה הפרידו כמה סנטימטרים של עץ.

"תפתחי!"

"לא."

"אני מוכן לשבור את הדלת המחורבנת." הוא אמר זאת בנימה יבשה, בלי שום זדון, וזה היה סוג של ניצחון, אף שהתחרט על המילים הגסות. בדרך כלל לא קילל את אשתו, אלא אם כן שתה יותר מדי טקילה, והוא נשבע להתרחק מטקילה אחרי שחטף סחרחורת היום ומצא את עצמו על הרצפה עם שקית נייר על הפנים.

הבריח נפתח. הוא חיכה כמה שניות ואז פתח את הדלת וראה את לורטה עומדת בקצה השני של החדר, ליד האח.

"מה את עושה?" הוא שאל.

"תישאר שם," היא אמרה. לא הייתה בהלה בקולה. האמת שהוא שאל את עצמו אם לא מדובר באיזו מתיחה מוזרה.

הסינוסים שלו פעמו בכאב והוא הרגיש שחוזרת הסחרחורת כמו זו שהרגיש כמה רגעים לפני שהתעלף מוקדם יותר. הוא נגע באפו. רגיש ונפוח. הוא דמיין שצבעו כבר נהיה סגול כהה. העין הבריאה וגם הפגועה גרדו והתמלאו דמעות, אבל הוא ידע שאסור לו לגרד. זה רק יחמיר את המצב. הוא מצמץ כמה פעמים כדי לחדד את המבט. ילדון שמנמן במדים הופיע פתאום מהשירותים.

"מי אתה?" שאל בלו.

"הסגן נברס?" אמר הילדון, קולו עולה בסוף דבריו ותשובתו נשמעה כמו שאלה.

"אתה קרוב של השופט נברס?"

"אני האחיין שלו," אמר פורטני, כמעט נבוך.

"צא מפה," אמרה לורטה. "השוטר ייסע אחריך לפונדק צ'רנל או לכל מקום שתבחר. אבל אתה מוכרח ללכת. עכשיו."

"על מה את מדברת?" בלו הניח שמה שלא עשה אתמול בלילה, זה כנראה היה גרוע, בהתחשב במצב פניו וגם פניה, אבל הוא לא ציפה שיהיו למעשיו השלכות מידיות וקשות כל כך. כרגע לא רצה אלא לשכב במיטתו ולישון חצי יום.

"בלו. צא עכשיו."

"איפה הילדים?"

"בחוץ," היא אמרה. בלו התקשה להחליט אם היא מתייחסת לילדים או שוב פוקדת עליו. הוא נשם עמוק דרך הפה, כי שכח שוב בבלבול הרגעי, שזאת הדרך היחידה שבה הוא מסוגל לנשום. הוא הרגיש שסחרחורת עומדת לאפוף אותו.

"בוא איתי, מר סימפסון," אמר פורטני בעצבנות. "אני אעזור לך להעמיס את החפצים שלך."

"לורטה," אמר בלו. הוא שמע בכיינות בקולו-שלו, וזה הפתיע והביך אותו.

"צא, בלו," היא אמרה, יותר בשקט. הוא זיהה נימה של רחמים, רוך שחשב שיוכל למנף לטובתו.

"בואי נשתה כוס תה, את ואני, ונדבר על זה." הוא התיישב על הכיסא הקרוב ביותר לדלת.

"לא, בלו. אתה חייב ללכת."

"אני לא מרגיש טוב, תדעי לך. היה לי יום קשה, לורטה. אני צריך לנוח."

"אדוני," אמר פורטני, "צר לי אבל אתה צריך לצאת. אני אעזור לך."

" הף גיבנס ידבר איתך בבוקר," אמרה לורטה.

"הף גיבנס?"

"העורך דין שלי."

"הף? מה זאת אומרת הף גיבנס העורך דין שלך? הף חבר שלי."

הוא נזכר לפתע בבירור בפעם האחרונה שיצא עם הף לצוד, שניהם כורעים ברך בין שיחים, אור של טרם שחר מכסה עליהם, הבל פיהם הופך לאדים באוויר של נובמבר, שניהם מחכים, מחכים, מחכים שהאיילים יופיעו באחו ליד האגם. הוא אהב רגעים כאלה, נדירים ככל שהיו, כשהוא ועוד גבר שהבין את הגדלות והיופי והמתח שבדממה הזאת, כורעים יחדיו, צופים ומחכים בסבלנות.

"זה נגמר," היא אמרה.

"בוא איתי, אדוני," אמר הסגן, קולו נעשה שוב דק עד שהזכיר לבלו את טילדון. איפה טילדון? איפה הבנות?

פורטני הניח את ידו על זרועו של בלו, במקום שבו חטף בלו שלפוחית באותו יום, כשהפיל את המבער ונפל בעצמו על רצפת הבטון. בלו סילק את ידו של הילדון הצידה וקם על רגליו.

"מר סימפסון," אמר פורטני, פותח את כפתור נרתיק האקדח. פורטני הבחין כי בלו משפיל מבט אל חזית מכנסיו. עיגול קטן וכהה הלך וגדל. דומה היה ששפתיו הנפוחות של האיש מתעקלות בבוז של ביטול, בוז כמו זה שפורטני ספג כל חייו המחורבנים. בלו דחף אותו הצידה וצעד שני צעדים ארוכים לעבר אשתו.

אחר כך יעיד פורטני בשבועה שלא כיוון אל גבו של האיש, אלא אל האח, אף על פי שאחרי המשפט ייזכר לפעמים או – מכוסה בזיעה קרה – יחלום משהו אחר, ויראה את אקדחו מכוון לנקודה כלשהי מעט מתחת לשכמה השמאלית של בלו סימפסון, וירגיש שוב את אצבעו לוחצת על הפלדה המשומנת קלות של ההדק.

הייתה שעת דמדומים והאורות עוד לא דלקו בבית. לורטה הופתעה כשבעלה התקדם לעברה, חוסם פתאום את האור מהחלון. קו המתאר של צלו הזכיר לה את הבחור הצעיר – עוד לא בן עשרים, פלומה דקה של זיפים אדומים על סנטרו ולסתו – שהקסים אותה כשהייתה בקולג' בדנטון. בערב שבו נפגשו עמד בלו בשולי רחבת הריקודים. הושיט יד. היא נענתה לה, והוא סובב אותה בריקוד ואלס במהירות כפולה, והיא חייכה, הודתה לו על הריקוד ופנתה ללכת, אבל אז התחיל השיר הבא – איטי, מלנכולי, נהדר – והוא משך אותה בחזרה, הצמיד אותה אליו והם נעו לאיטם במעגלים, מתנודדים, ואז הוא נישק אותה על שפתיה, מגע של נוצה.

כשהתקדם עכשיו וסגר עליה היא ראתה לשבריר שנייה את פניו בבהירות. עינו השמאלית מושחתת. נדמה לה שהיא יכולה לראות את נימת הפלדה התקועה שם – כמו פרח זעיר ומשונן. הנה היא, ונעלמה. היא שמעה את קול הירייה, שהדהד בחדר הקטן והמשיך לצלצל באוזניה ימים רבים. אחר כך כבר לא ראתה עוד את תווי פניו של בלו, רק את צלליתו הברורה נופלת לעברה, מאפילה על השמש.