המסעדה עמוסה בטירוף והראש שלי אפוף חום ואדים וריח של מנות מתבשלות וכאלה שמונחות על דלפק החלוקה. אני עייפה. אני תמיד עייפה אבל כאן אני אוהבת להיות. אני שייכת לכאן. הכול נראה כמו תמיד אבל כשאני מרימה את העיניים מהפורל שכמעט גמרתי לאדות ורואה מישהו לא מוכר עומד ליד המלצרים שמחכים להזמנות, נדמה לי שאני הוזה.

הוא צעיר, בן שלושים אולי, רזה, לא מחייך. אבל השפתיים שלו פשוקות והשיניים – הלבנות מאוד – חשוקות בנגיסה עזה. הוא יפה מדי. יש משהו מאיים במבט שלו.

"את צריכה עזרה," הוא אומר.

זה בדיוק מה שאני חושבת. אני צריכה עזרה, כדאי שאזעיק עזרה, כי למרות החום במטבח העור שלי קר ואני יודעת שאין שום קשר בין השערות שמזדקרות עכשיו בעורפי לבין הפחד שאני חשה בדרך כלל כשאני מרגישה מאוימת. הפעם זה משהו אחר.

אבל אולי אני חולמת. אלוהים יודע כמה אני מותשת ואיש מלבדי לא שם לב שמשהו אינו כשורה. מלצרים מפנים אותו מדרכם בתנועת אגן כשהם מושיטים את ידיהם אל הצלחות והוא נעלם, אבל מתגלגל חזרה כמו גל כשהם מסתלקים. אני עוצמת עיניים, פוקחת אותן במהירות והוא שם. אני רוצה לבלוע רוק אבל הנשימה מפריעה לי.

"את צריכה עזרה," הוא חוזר ואומר, והפעם דמותו מבעד לאדים משתנה והוא הופך לילד אבוד שמתחשק להסיט לו את השיער מהמצח.

אני שומעת את עצמי אומרת, "אני לא יודעת, אני צריכה עזרה?" וזה נשמע כמו פלירטוט. מישהי מפלרטטת עם הבחור הזר הזה ליד דלפק החלוקה בשעת העומס של ארוחת הערב. הפורל התבשל יותר מדי וכבר אי אפשר להציל אותו.

ואז פניו נרגעות. "נראה ככה," הוא אומר.

דברים מסוימים גורמים לי להצטער על כך שלא ניחנתי ביכולת נבואית ולא הבנתי אותם לפני שפעלתי, וכשאני נזכרת בהם אני רוצה להעלות את עצמי באש. אבל כרגע הזמן מתקדם מהר מדי והזיכרון שלי לא מספיק להתערב. כשאני לא עונה הוא אומר, "הגשתי מועמדות למשרת טבח. כתבת שאת צריכה עזרה." זה נכון. הוא מקיף במבטו את בית המשוגעים שהוא המטבח שלי ואומר שוב, "את נראית כאילו את צריכה עזרה."

איך אני נראית? עבר המון זמן מאז שחשבתי על זה, מאז שהייתי יפה. כבר שעתיים אני מזיעה מאחורי הדלפק, כבר יותר מדי שנים, והזיעה מרטיבה את פני הקטנות וצובעת אותן באדום בוהק. בסוף כל משמרת ערב, בחצות, כשאני נכנסת לשירותי העובדים ומתיזה מים קרים על פני, אני מגלה שהמסקרה שמרחתי בבוקר, מחווה גאוותנית קטנה, נטשה את הריסים ונקוותה בספלי העור העמוקים שמתחת לעיני. אני בת ארבעים וחמש, תמיד עייפה עד מוות אבל נגועה בעצבנות בלתי פוסקת גם כשאני ישנה. אני נשואה למסעדה שלי בסאות' ביץ', נכנסת בבקרים החשוכים ויוצאת בלילות החשוכים עוד יותר, כך שלעולם איני יודעת איך אני אמורה להיראות, לא רואה את הציבור שאפשר היה להשוות אותי אליו אילו הייתי חלק ממנו. אני בקושי רואה אור יום. מדי יום ביומו אני לובשת בגדי שף מוכתמים בשומן וברוטב. אני יודעת בדיוק איך אני נראית ואני מופתעת, ואחר כך מתביישת בכך שזה מצער אותי כל כך כרגע.

*

"למה עשיתָ את זה?" אני שואלת אותו. זהו בוקר המחרת והוא בא למלא טפסים.

"מה עשיתי?" הוא שואל. הוא לובש את הג'ינס והטישרט השחורה מאמש אבל עכשיו, בדרך נס, הם נקיים.

"פשוט הגעת," אמרתי. "נכנסת ככה למטבח, בשיא העומס." אני נשמעת כמו אם גוערת, כמו מישהי שמנסה ללמד לקח.

"כי ידעתי שתהיי פה."

אני נאלצת להודות שזה הגיוני. אני מציצה בטופס המועמדות שלו. הוא לא מילא את סעיף הכתובת.

"איפה אתה גר?" אני שואלת.

"וזה נכון," הוא אומר. "את צריכה אותי."

אני כבר לא מפחדת. אתמול בערב, כשסוף סוף התעשתי ואמרתי לו "טוב, תיכנס למטבח ותתחיל לעזור," הרגשתי שאין לי ברירה. הרגשתי ששנינו זקוקים לעזרה. עכשיו הוא אומר לי שכשהמסעדה נסגרה הוא הלך למכבסה שפתוחה כל הלילה ושכנע שתי בחורות שיכורות שיכבסו את הבגדים שלו עם שלהן. בזמן שהג'ינס והטישרט התכבסו והתייבשו, הוא ישב בתחתוני בוקסר וקרא עיתון. הן נתנו לו שתי בירות. אני מתארת לעצמי את התמונה, איך הוא הקסים אותן ביופי ובמבט הרציני שלו, איך הן הרגישו שהן רוצות לעזור לו.

אני מעסיקה אותו לתקופת מבחן של שבועיים. אני לא מכירה אותו, לא יודעת מיהו או מי הוא היה ולכן מנסה להשגיח עליו בכל הזדמנות. אני מבינה שהוא עבד במסעדה כמו שלי בעבר, זה ברור מהטיפול שלו בציוד, מהתנועות ומהריכוז, מהעובדה שהוא אף פעם לא שואל שום דבר. אבל כבעלת מסעדה יש לי כל כך הרבה עבודה והיום אני מתרוצצת ממקום למקום – מתכננת תפריטים במשרד, עוברת על ספרי החשבונות, בודקת את המלאי במחסן, רושמת הזמנות בחדר הקירור, ורוב הזמן אין לי מושג מה הוא עושה. אני לא שוכחת ממנו לרגע אבל לא תמיד יודעת איפה הוא נמצא.

לפנות ערב אני מוצאת אותו ליד דלפק החלוקה. הוא הכין מוס אפונה מבריק, להגשה מתחת לסלמון הבית שלי. אני מופתעת אבל גם כועסת. אני שואלת מי הוא חושב שהוא. אני שואלת איך הוא הכין את המוס והוא מסרב לגלות, וכך אני מגלה שהוא שף מוסמך. אני שפית מוסמכת ואני אף פעם לא חולקת מתכונים שהמצאתי. אני מכירה היטב את היחסים בין פרטיות, גניבה וגאווה. ובכל זאת החשאיות שלו מעליבה אותי, עד שהוא נותן לי ביס ואני נישאת על כנפי העונג של האפונה.

בתום השבועיים אני מרשה לו להישאר כי היו גביעי פירה ממולאים בפואה-גרה, סלסת אננס-חלפיניו ופָּניני עם חָמוֹן סֶראנו, טוסטוני מח עצם קלוי, בּוֹמבּ אפרסקים, לקוחות ותיקים יצאו מגדרם, לקוחות חדשים – צעירים ואופנתיים נורא – עמדו בחוץ כל הלילה והיו מוכנים לחכות כמה שיידרש כדי לתפוס מקום. במסעדה שלי.

הוא שקט, אף פעם לא מאחר. אני לא יודעת איפה הוא גר. או מה הוא עושה כשהוא לא עובד ולפעמים אני שוכחת ממנו אבל כשאני נזכרת שהוא נמצא במסעדה בכל משמרת, גם כשאני לא משלמת לו, אני מתחילה לחשוב עליו כל הזמן. זאת המסעדה שלי, אני הבוסית, אז אני שואלת אותו שאלות, מנסה לפענח אותו.

כל התשובות שלו מעורפלות מדי. הוא כנראה חושב שהחיים שלו הם לא ענייני. אולי הוא צודק. הוא עובד טוב, זה כל מה שאני צריכה לדעת. ואולי הוא ביישן. אני ביישנית, אני יכולה להבין את זה. עד שיום אחד, בלי שום התראה, הוא אומר שלדעתו כדאי לנו לסגור בין ארבע לשש, לתת למטבח זמן להתארגן מחדש, לתת לצוות הזדמנות לאכול ביחד. הוא כבר הכין הכול – מרק עדשים, סלט תרד, הֵאם בגריל וגבינת מנצֶ'גו עם עגבניות צלויות ופסטו. האוכל טעים נורא, אוכל מנחם עם נגיעה לא ברורה. הוא אומר לי לשבת לידו בשולחן הצוות ואני מצייתת. אנחנו אוכלים.

אני מתחילה לחבב אותו ומגלה שנעים לי בחברתו. גם האחרים מחבבים אותו. הוא עושה את עבודתו במטבח אבל מאחורי הגב שלי הוא עוזר לכולם. הוא מדגים בפני המלצרים דרך חדשה ומתוחכמת לסדר מפיות על השולחנות. הוא מלמד את הברמנים להכין משקה מוודקה, שבבי קרח ושורש ג'ינג'ר מרוסק; הם מתחילים להציע אותו כמשקה הבית ואנחנו לא עומדים בביקוש. הוא שואל אם אפשר להגיש את מתאבן הצדפות עם כפות החרס שאני מוציאה לטעימות פרטיות בלבד. הוא מכין את ארוחת הצוות, הארוחה המשפחתית, בכל ערב.

באחד הערבים הוא רואה אותי נאבקת בספרי החשבונות במשרד ואומר שהוא יכול לעזור. הוא צדק מהרגע הראשון, אני צריכה עזרה. אני מרשה לו להתקין תוכנה במחשב הישן שלי, והיא הופכת את הנהלת החשבונות למשהו שאני ממש נהנית לעשות. הוא מחייך. הוא עובד במשמרת היום אבל נשאר עד סוף משמרת הערב והמארחות מספרות לי שהלקוחות מתים עליו. בערב הוא מקבל את פניהם, ולפעמים מלווה אותם לשולחנות. קשה לי להסביר איך לא ידעתי שהוא עושה את זה, איך הוא הצליח לעשות כל כך הרבה דברים מאחורי הגב שלי, אפילו שידעתי שהוא שם. לא ברור לי למה אני מניחה לזה לקרות, למעט העובדה שמאז שהוא בא אני עייפה הרבה פחות מאי-פעם. והעסקים פורחים.

אתמול בערב מצאתי ערימה של מפיות פשתן מקופלות כמעין כרית במחסן שבמרתף. הן נחו על שקית אשפה ענקית, והיה ברור שהוא התכסה בה. כשהתעמתי איתו הוא אמר שהצלתי את חייו.

וכשאני מתעוררת בוקר אחד כעבור כמה שבועות לקול המים הזורמים במקלחת שלי, אני תוהה מה התרחש בחיי. אני ישנה במיטה שלי לראשונה זה עשר שנים. אנחנו שותים שם קפה. הוא חופף לי את הראש, מקריא לי חוברות קומיקס, מתעלס איתי כאילו הייתי חפץ יקר ערך, נדיר ושביר, משהו שצריך לנהוג בו בזהירות כדי שלא יישבר, כאילו הוא מכיר אותי. אחר כך הוא מעביר בעדינות את שיניו הלבנות על עורי ואני מפחדת שהוא ינשך אותי אבל הוא אף פעם לא עושה את זה ולכן אני נרגעת. אני יודעת שאני אמורה לחשוש לפחות קצת, אבל אני לא חוששת.

כשאנחנו לא בדירה שלי, שנינו עובדים במסעדה שלי. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על העבר שלו, הוא שקרה לו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו, ושהוא הגיע אלי בלי עבודה. בלי בית. אבל במקום לתהות איך לעזאזל נתתי לזר, ועוד צעיר כל כך, לחדור לחיי הקטנים, אני מתרפקת על ההקלה העילאית הטמונה בכך שאני לא צריכה לעשות הכול לבד כדי שהמסעדה תתפקד כמו שצריך. אני מתרפקת על כך שיש לי מישהו לישון איתו בלילה. עכשיו אני כבר לא מחפשת אותו, לא תוהה איפה הוא. כבמטה קסם, הוא צץ לצידי בלי אזהרה בכל מקום – בדלפק החלוקה, במטבח, בעמדת הסלטים – מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. מנשק אותי בפה. אני כבר לא יודעת מי אני. נדמה לי שאני מתאהבת.

אני מגלה שהוא אשף במספרים ונותנת לו לפקח על כל הקניות. הוא מערבולת של אנרגיה ולפעמים נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת – בבר, בחדר הקירור, במטבח, בקדמת המסעדה. אני מתחילה לשכוח שהוא לא תמיד היה שם, שלא בנינו את המסעדה הזאת יחד. שפעם הייתי לבד.

לפני שהוא הגיע, לפעמים אחד הסועדים ביקש לראות את השפית אז הייתי תוחבת את השיער המיוזע למטפחת, מנגבת את הידיים בסינר ויוצאת לקבל מחמאות בחדר האוכל. אבל שכחתי איך מתנהגים בחברה והתחלתי להרגיש בנוח רק במחיצת אנשים שעבדו אצלי, לחמוק באין רואה למקומות שנדרשתי להגיע אליהם – בית מרקחת, מכולת, ניקוי יבש. אבל הוא כל כך שונה, כל כך נינוח ועליז במדי השף הלבנים לא פחות מאשר בחליפה בחדר האוכל. כל מסעדה צריכה אדם כזה.

הוא אפילו רכש חברים. כמה חבר'ה שאוכלים במסעדה כל שבת בערב. הוא מצטרף אליהם. כולם שפים מובטלים. אני שואלת אם לדעתו כדאי להעסיק מישהו מהם אבל הוא טוען שהם רוצים לפתוח מסעדה בעצמם. בהתחלה אני נהנית מהסיפורים שהוא מספר לי עליהם. נעים להקשיב להם ואני נזכרת איך זה כשיש חברים ושמחה בשבילו. לרגע לא ציפיתי שהוא יסתפק בי. עד שבוקר אחד, על כוס קפה לפני העבודה, זה מכה בי.

"אתה פותח עסק עם החבר'ה האלה?" אני שואלת.

"מותק," הוא אומר, "אני איתך, לא?" הוא מקמט את מצחו בעלבון. "את מדברת כמו משוגעת."

כי אני אכן משוגעת. אני חיה עם מישהו צעיר ממני בחמש-עשרה שנה, מישהו שצץ פתאום במסעדה וידע בדיוק מה יקרה, הניח דברים שאני עצמי לא ידעתי, וצדק. עברתי מחמש-עשרה שעות עבודה ביום בלי הפסקה, לבילוי של שעה בים כל יום בשלוש. במקום לישון לבד על הספה אני מעבירה כמעט כל דקת ערוּת או שינה בחברת גבר זר שחשבתי שהוא הזיה. אני מרגישה שהוא תמיד היה כאן, שהוא יציב ושאני מוגנת. לא ידעתי שאני זקוקה לביטחון הזה עד עד שחשתי אותו מדי יום.

יש לי זכות להיות משוגעת. אני בגיל העמידה, גרומה. הפנים שלי רזות, שקועות. יש לי המון קמטים. אבל הגבר הזה נוגע בהם. הוא מנגב אותם כשהם מזיעים, הוא מסיט מעליהם שערות סוררות, הוא מסתכל בהם. הוא מנשק אותם בלי הפסקה.

"אולי אתה המשוגע," אני אומרת כי כשאני חושבת על החיים האלה, אני יודעת שאני לא מבינה. ואז נמאס לי לחשוב ואני אומרת, "אולי אתה המשוגע. אתה לא באמת מכיר את האנשים האלה. אולי הם גנבים."

אני מכירה מגוון פסיכופתים וגנבים. הם הולכים לאן שהם רוצים בביטחון עצמי יוצא דופן של אנשים נואשים שאין להם מה להפסיד, או שהם טיפשים מכדי להאמין שיפסידו משהו. אם הם רוצים כסף או אלכוהול או סקס, אם הם רוצים להפחיד מישהו באמת או סתם בשביל הקטע, אם הם פשוט רוצים לאכול בחינם, הם נכנסים למקומות שהם לא שייכים אליהם ודורשים שיראו אותם ויגישו להם. בסאות' ביץ', שבטלנים ושיכורים חולקים בה רחובות וחופים עם ידוענים ותיירים עשירים, בדרך כלל קשה להבחין בין איומים אמיתיים לבין מראית עין, ולכן זה כל כך מסוכן. פעם סירבתי להכניס איל הון למסעדה כי הוא נראה לי בריון. פעם נתתי לשני בריונים להישאר בבר עד שעה מאוחרת כי הם נראו לי כמו אילי הון; אחרי הסגירה הם שדדו שתי מלצריות שלי ברחוב. יש רוצחים שנראים כמו גנבים. יש גנבים שהם רוצחים מסוג מסוים. אני מכירה את האנשים האלה ואני נשמרת מפניהם.

לכן אני נלחצת כשאני שומעת על החבר'ה שהוא אוכל איתם מדי שבת בערב, ומתחילה לתהות על קנקנם. אני מתחילה לחשוש לגורלו, מתחילה לחשוב שמוליכים אותו שולל. אני יודעת שהוא מזמין אותם. לא אכפת לי מהכסף. אני אומרת לו שייזהר כי אני רוצה להגן עליו. הוא אומר, "אל תדאגי. אני חושב שאנשים טובים מיסודם. את נתת לי הזדמנות, לא? ואני מכיר אותם יותר טוב משאת מכירה אותי."

זה נכון. הוא הגיע מתעלומה שעדיין לא פתרתי, למסעדה שלי ולבית שלי – המקומות שאני מכירה הכי טוב. והוא ידע שאכניס אותו, ושבהמשך אבטח בו. יש לו אינסטינקטים בריאים.

לי אין חברים. אני אומרת לעצמי שזה מבחירה, אבל בעצם הפכתי לאישה בודדה מבלי לשים לב. אחרי שבעלי עזב, לא ידעתי איך לחזור להיות מישהי שמסוגלת לבטוח בזולת. השקעתי את כל המשאבים שלי בבית ספר לקולינריה ואחר כך בעבודה. אני אוהבת את העובדים שלי ושמחה שהם קרובים אלי, אבל לפני שהוא הגיע, חשבתי שאני זקוקה רק לעצמי. חשבתי שאני מכירה את עצמי, ולכן לא הרגשתי כשהבדידות התגנבה אלי. לא ראיתי אותה מתקרבת ופתאום, אברקדברה, היא נעלמה.

ממש כמו גנב, כשלא שמתי לב, הוא בא ולקח את כל הדברים שפחדתי מהם, והחליף אותם בדברים ששכחתי שאי-פעם רציתי, כמו לחזור הביתה ולשתות ברנדי ולהקשיב למוזיקה כשרגלי הכואבות מונחות בחיקו של מישהו במקום להירדם על הספה בבגדי עבודה, כי לפני עשר שנים נדרתי להחרים את המיטה. כמו לחזור עם מישהו ברגל מהעבודה, להכין למישהו חביתה בחצות, לגעת במישהו שרוצה לגעת בי. אט אט, בעדינות, פיסה אחר פיסה, הוא לקח אותי וסילק את כל הפחדים שלי.

אני מחשיבה את עצמי לבת מזל, למבורכת. איכשהו מישהו או משהו אלוהי החליט שאני ראויה לחיים שאני חיה, חיה באמת עכשיו. אבל הכישוף נקטע בוקר אחד כשאני מתעוררת לבדי. אני רוצה שזה יהיה חלום. זאת לא הפעם הראשונה שאני עוצמת עיניים ומנסה להעלות באוב את הדבר שלדעתי אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו, אבל לפני שהוא הגיע נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אז, לפני המסעדה, לפני העבודה, כשגיליתי שאני מסוג הנשים שקל לעזוב, התפרקתי. אחר כך התחננתי והפצרתי והבטחתי לעשות הכול כדי להשתפר, כדי לתקן את עצמי. אפילו שלא ידעתי מה היה פגום.

הפעם אני מוכנה לקרב. כשאני מגיעה למסעדה, השיניים שלי כבר נוקשות. זה בוקר קיץ לוהט אבל אני רועדת. אני נכנסת למטבח והוא יוצא מאחורי דלפק החלוקה; ברור כשמש שהוא נמצא כאן שעות. הוא סידר מחדש את חדר הקירור ועכשיו כל הדברים הנחוצים מונחים לנגד עינינו. הוא איבק את כל הבקבוקים בבר. הוא לקח את ארגז הלימונים שהתחילו להתקלקל והכין מהם ארבעים עוגות הדרים אישיות לסרוויס של הערב. השעה שבע בבוקר ושאר הצוות יגיע רק בעשר. הוא ערך שולחן לשניים עם בקבוק שמפניה מצונן. הוא מוציא מהתנור בוריטוס סרטנים ומאכיל אותי בעודו מסביר שלפעמים הוא לא יכול לישון, הוא פשוט מוכרח לעבוד. אני מבינה את זה, זה נכון גם לגבי אבל זה לא מסלק את הכאב ואת הבהלה. אני רותחת מזעם. אחרי הנגיסה הראשונה אני אומרת, "זה נדוש להאכיל אותי," כי ההנאה מערערת אותי מאוד. אבל הוא לא נרתע. הוא אומר, "את חושבת שזה נדוש?" ומוביל אותי למטה, למשרד, שבו הכין מבעוד מועד מזרן מנופח ונרות דולקים.

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה גם הפעם הראשונה, ואז לא ידעתי כלום. הייתי צעירה כל כך, חשבתי שזה יימשך לנצח, לא חשבתי שהפחד עלול לאכּל את האהבה, ובמקום לכבות אותה כמו אש הזנתי אותה, טיפחתי אותה, האכלתי את חוסר המנוחה שלה נגיסה אחרי נגיסה כדי שהיא לעולם לא תשׂבּע ולעולם לא תיגמר. עשיתי מאמצים קדחתניים כדי לוודא שהאש לא תכבה, ולא ראיתי שהיא יוצאת משליטה.

הוא אומר, "תראי, אני יודע שהבהלתי אותך. אני מצטער. אבל לכל אחד יש עבר. אנחנו לומדים איך להיות יחד, אבל אנחנו עדיין מי שהיינו קודם."

אין לי מושג מי הוא היה קודם. ואת מי שאני הייתי קודם עזבתי מזמן. החלפתי אותה במישהי שמקדישה את לבה לטעמים ולמרקמים ולריחות. שמשתמשת בראש לכל דבר אחר. שמחפשת היגיון בדברים. ההיגיון הציל אותי, החזיק אותי. הוא זה שחילץ אותי מהבוץ וחיתן אותי עם קריירה שנשענת על כל תכונות האש. הוא זה שברא אותי מחדש כאדם מוקף באנשים, בטבחים ובמלצרים ובברמנים ובשוטפי כלים ובספּקים ובלקוחות, כך שלא ידעתי שאני לבד. מה שלמדתי, בנוסף לבישול, היה שבכל פעם שמשהו משתבש, אני יכולה לתקן אותו אם אני רק מוצאת בו היגיון. לא הסתכנתי, עד שנתתי לזר מוחלט להיכנס למטבח שלי, למיטה שלי.

מצאתי בו היגיון. הוא היה צעיר אבל כבר עייף מדי. הוא רצה יציבות. הוא רצה לבנות חיים עם מישהי שעובדת בענף שהוא אוהב ומבין. הוא ידע להפעיל כל מכשיר, להגדיל רווחים, להכשיר טבחים ומלצרים. הוא היה טבח נפלא, מעורר השראה, יצירתי. הוא ידע לטפל בבשר, להסיר עור של דג סוֹל בתנועה אחת, הוא ידע לקפל קוויאר לתוך זביונה באותה קלילות שבה הכין טוסט גבינה. הדברים האלה שימחו אותו ונראו לי הגיוניים. הוא ידע שדי בנגיסה שלא טעמתי קודם כדי להכניע אותי. שהלב שלי ינצח. הוא ידע איך להגיע לשם.

אז כשאני באה למסעדה הבוקר, אחרי שאני איתו יותר משנה וחצי, והמפתח שלי נתקע במנעול, אני יודעת שאני חולמת. על פנקייק בננה. לא הופתעתי כשהוא יצא באמצע הלילה כי מאז הפעם הראשונה, זה נהיה טקס שאני חוגגת כמו נערה מתבגרת. הבוקר התקלחתי והתגלחתי, מרחתי קרם לחות, התבשמתי. אני מקווה שהוא מכין פנקייק בננה כי זה מה שמתחשק לי לאכול. פנקייק בננה עם פקאנים וסירופ קרמל. אני אתן לו להאכיל אותי, נגיסה אחרי נגיסה מתוקה, כמו תמיד. כי אני מאוהבת כמו קלישאה.

אני מנסה לפתוח את הדלת שוב ושוב, בעוצמה גוברת והולכת עד שהמפתח נשבר במנעול. אני נראית כמו גנבת שמנסה לפרוץ למסעדה שלי. השעה רק שבע בבוקר ואין איש ברחוב. אני מצמידה את כפות הידיים לצדי הפנים כמו סכי עיניים ומציצה פנימה. האורות כבויים ונדמה לי שאין שם כלום, שהמסעדה שלי היא חדר ריק. כמו בהתחלה, כשהתרוקנתי וקניתי חלל שאוכל למלא. נדמה לי שהשולחנות והכיסאות נעלמו. אולי הוא הזיז אותם. אולי הוא משפץ את חדר האוכל או שוטף את השטיח. אני דופקת. ומחכה. אני דופקת שוב וקוראת בשמו. איש לא מגיע. לכן אני דופקת שוב ושוב ושוב, יותר ויותר חזק כדי שהוא ישמע אותי, ייצא ממקום מחבואו ויגרום לפחד שמתחיל להעלות עשן בתוכי להצטנף בחזרה לאפר.

ניידת משטרה חולפת ברחוב והשוטר יוצא ומבקש לראות את תעודת הזהות שלי אבל אין לי שום דבר שמעיד על כך שהמקום שייך לי. המפתח שלי שבור במנעול כי הוא לא מתאים. הפנים שלי רטובות אז אני יודעת שאני בוכה והשיניים שלי חשוקות וכואבות – הכול כואב לי – ופתאום, בהפתעה מוחלטת, אני מתחילה לצרוח כמו משוגעת, הוזה, כל סוגי הטירוף המוכרים לי, כמו מישהי שצריך לפחד ממנה. אני. מישהי שמפחדים ממנה.

השוטר טופח על כתפי ומבקש ממני להירגע. כשאני נרגעת, הוא מציץ מבעד לחלון ומבקש שאגיד לו מה יש בתוך המסעדה. התיאור שלי לא תואם למה שהוא רואה. "אין שם ויטראז', גברת."

"מה עם עמדת הקפה?" אני אומרת. "בפינה האחורית? מכונת אספרסו, פלאנג'ר, שני קנקנים, אחד לנטוּל…" אני פולטת את המצאי כמו כרוז במכירה פומבית.

"אין שם כלום, גברת. שום דבר. יש מישהו שאנחנו יכולים להתקשר אליו?" בטח! אני חושבת. תתקשר אליו. שדדו אותנו! הוא בטח קשור שם בפנים, מחכה שיצילו אותו. איך לא חשבתי על זה קודם? כמה זמן בזבזתי? הוא סומך על כולם בעיניים עצומות. הוא היה מכניס כל אחד. יכול להיות שהוא מת!

אני מדקלמת את מספר הטלפון שלו ובעוד השוטר מתקשר אני מוחה את העיניים, אוזרת עוז ומזדקפת. אני באה, אל תדאג. אני כאן. אני באה, אבל ההודעה בטלפון הנייד אומרת שהמספר לא פעיל. שילמתי את החשבון בשבוע שעבר.

"יש מישהו אחר?" הוא שואל אותי.

מישהו אחר? לא, אף אחד. אין אף אחד אחר.

"גברת?" הוא אומר, כי לא עניתי לו ואני לוטשת עיניים מבעד לחלון השחור, במקום שלי. "עובד אולי? מנהל?"

כן, יש עובדים. מלצרים ושוטפי כלים. יש מארחות, טבחים, שני סושפים, מלצרים, סומליֶה בסופי שבוע. יש מנהלי משמרת-יום ומנהלי משמרת-ערב. לפעמים יש נבלנית בחדר האוכל, רביעיית מיתרים בבר. יש המון אנשים, ממש נחמדים, שמגיעים הנה יום ולילה כדי לאכול. עולם שלם של אנשים נפלאים.

אני רוצה להגיד לו את זה אבל לא יודעת איך, ואז פתאום אני מרימה את העיניים ורואה את אָדל, מנהלת משמרת-הערב, עומדת בסמוך. אני שומעת אותה מזדהה, שואלת מה קרה. אני שומעת אותה מזהה אותי. אני שומעת אותה אומרת שהיא הגיעה מוקדם כי השאירה את הטלפון הנייד בעמדת המארחת והיא צריכה להתקשר לאמא שלה. אני תוהה למה היא לא התקשרה אליה מהבית. אני תוהה מה היה קורה אילו היינו עירומים על המזרן המתנפח במשרד שלי, אוכלים פנקייק בננה בידיים ושומעים פתאום מישהו למעלה מחטט בעמדת המארחת. היינו חושבים ששדדו אותנו. באמת שדדו אותנו.

שוטר נוסף מגיע והשניים פורצים את הדלת ואדל ואני נכנסות. אדל אומרת "אלוהים ישמור אלוהים ישמור" פעם אחר פעם. אני לא מדברת. אדל מתחילה להסתובב בחדר האוכל, נוגעת בקירות, מניחה יד על גבי יד כאילו השולחנות, הכיסאות, המפות, האגרטלים, הכלים עשויים לצוץ פתאום מאחורי הטאפט הוורוד שהדבקתי בעצמי. בימי הבדידות. כשחשבתי שאני מוגנת. פוף. הכול נעלם. אין כלום בחדר האוכל, בבר, בטרקלין. כל הצלחות והכוסות, קנקני המים, כלי השמנת וקעריות הסוכר, השמנת והסוכר. הכול נעלם. המטבח הוא כספת ריקה מפלדת אלחלד. מעמד ה"הובארט" הענק לסכיני הפירוק הדקיקים, הסירים והמחבתות, המלקחיים והלקקנים והכפות המחוררות, המסננות, הכול נעלם. האוכל נעלם, הסטייקים והנתחים והדגים והצלעות, תפוחי אדמה ובצלים ושומים, כל השמנים והחומצים, התבלינים והעשבים, הכמהין, הממרחים, הקמח, החמאה, שמרים, חלב, תמציות טעם. חדר הקירור מגולח, למעט ארגז לימונים מרקיבים.

אני מרימה לימון אחד ואצבעותי חודרות דרך הטחב הכחול-הלבן הרך עד לבשר הרקוב, המדיף צחנה אומללה. איך ייתכן שהוא אפה מהם עוגות? הוא היה קוסם. אני מתיישבת על רצפת חדר הקירור, הלימון האיום בכף ידי, ומנסה למצוא היגיון בקסם. זריזות ידיים.

השוטרים מתשאלים אותי, אבל המילים שהם אומרים מתערבבות ומאבדות משמעות כך שאני לא יכולה לענות. הם פונים לאדל, היא בוכה. אני שומעת אותה נוקבת בשמו, מתארת אותו, אבל התיאור לא מזכיר שום אדם שאני מכירה.

המגודל מבין שני השוטרים משחיל את ידיו בעדינות רבה מתחת לזרועותי ומרים אותי. הוא מלווה אותי לחדר האוכל, שוכח שאין איפה לשבת ופשוט מניח אותי בעדינות על השטיח, שכנראה לא היה לו זמן לתלוש.

"אני יכול להביא לך משהו?"

אבל מה כבר אפשר לשלוף יש מאין?

"יש עוד מישהו שאפשר להתקשר אליו?" שואל השוטר. אני מנסה להעלות בדמיוני את דמויות חבריו מארוחות הערב של שבת, גברים שמעולם לא פגשתי. לא ייתכן שהוא עשה את זה לבד. אני שומעת את אדל פולטת שמות ומספרים.

"טוב, יופי," אני שומעת את השוטר. "נתקשר אליהם. בינתיים, את רוצה להביא משהו לבוסית שלך? כוס קפה? היא צריכה משהו."

מה צריך כשהכול נעלם?

משהו קטן. רק דבר אחד קטן, משהו שאוכל להעלים, משהו שאין לו תחליף וייעלם לנצח. קצה אצבע. הפנינה הקטנה שבתחתית אפרכסת האוזן. בוהן, משהו שאוכל להעביר עליו את השיניים ולנגוס, לקטוע חד וחלק. דבר אמיתי, אובדן אמיתי, שבהיעלמו יאמר שוב ושוב, לנצח, שפעם הייתי שם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשנותיו המאוחרות של טוֹמאסוֹ פְרַנְצ'יני, המהנדס האחראי לרבות מן המזרקות הנהדרות בוורסאי, ומי שנודע לגנאי בתאוותו לשליטה, הוא נשא לאישה את בתו בת השש-עשרה של הדוכס מפְרוֹנְטֶנַק, ילדה תמה שכעת הולבשה בקטיפה ובסרטי בד בצבעי טוֹפי והוצעדה לראווה ברחבי וילה דה פְּרָטוֹלינוֹ שליד פירנצה. בחנויות מוארות באור לפידים קנה פרנצ'יני לאשתו הצעירה כל מה שחשקה בו, ומה שלא הצליחה למצוא, הוא המציא בשבילה, וייצר מגוון צעצועים מוזרים מצוידים במנגנוני קפיץ נמתחים. היה ברשותה שעון בצורת תוּכּוֹן מגודל בעל עיני פנינים ונוצות מאבן ירקן, שכוון לסלסל בקולו בשעות ארוחת הצהריים וארוחת הערב. היתה גם בובה כסופה של איש קטן שבכה כתינוק בן יומו עד שאחזו בו, ואז היה מתחמם והולך בתגובה למגע. לבסוף, גולת הכותרת של האוסף שלה, מדונה זעירה שבטנה נפתחה לרווחה והתגלה בה שילוש – אֵל הנקמות הסְטוֹאי והיונה היוקדת של רוח הקודש, מוכנים להיוולד לצדו של ישו התינוק.

כשנשאלה הילדה הכלה, פְלוֹרֶט שמה, על אודות בעלה, היא אמרה כי נדמה שאלוהים שלח את החביב במלאכיו לדאוג לה ולשמור את לבה בקופסת אוצרות, מוגן מפני כל מה שעלול להרע לו. לעולם לא ייתכן שתיחבל או שתינזק כל עוד הממציא הדגול לצדה. אך עד מהרה היא למדה שאפילו ביכולתו של פרנצ'יני אין כדי לעצור את הזמן ואת כוח ההתמדה העיקשת של מחלה. כתמי פריחה של דֶבֶר התפשטו על עור צווארה, והוא נאלץ לשבת לצד מיטתה ולמחות פצעים דלקתיים ברטיות עד שהמנגנון האורגני של לבה וריאותיה של פלורט עמד מלכת. הוא הכריז שלא יתחתן שוב, וענד לצווארו תליון משכית מנגן ובו דיוקנה של הילדה, שהִנעים בצלילים מתוך "בואי, שינה עמוקה" בהפוגות שתוזמנו בהתאמה לצלילים שבקעו מארון הקבורה המכאני של פלורט. זמן לא רב אחרי הלווייתה של הנערה קנה פרנצ'יני חלקת אדמה והודיע כי יבנה שם את המצאתו הגדולה האחרונה, מצבת זיכרון לצער שתוצג לעיני כול – הגן האוטומטי בסן ז'רמן אן ליי.

כתביו של קלודיו סֶבאט, וִיקַאר בדימוס ומשרתו של יורש העצר, מספקים לנו הצצה חטופה אל הגן של פרנצ'יני, והד לתחושת אי-הנוחות בקרב האריסטוקרטיה הצרפתית והאיטלקית במאה השבע-עשרה באשר למקום: "על אף שעבר כמעט חודש מאז עליתי לרגל לסן ז'רמן אן ליי, עדיין איני מצליח למחות מזיכרוני את עיניהם המוצהבות של אנשי המתכת וחיות המתכת של טומאסו פרנצ'יני, ואיני מסוגל לשכוח את מראהו של פרנצ'יני עצמו, משוטט כרוח רעה בשׂדה פרחי הזכוכית שלו, גורר אחריו מה שנראה כמעדר גננים פשוט. האם סבור פרנצ'יני כי צריך לכונן שוב את מִפעליו הטובים של האל, וכי הוא, מהנדס חדשן ככל שיהיה, אכן יכול לשכלל אותם? ואיזו היא הנשמה המניעה את היצורים החדישים האלה? הוא מבטיח לנו שאין מדובר אלא במים ובקיטור, ואולם, קורא יקר, האמן לי שמדובר ביותר מכך."

למרבה השמחה, לא כל המטיילים קימצו במילים כמו הוויקַאר בדימוס, וָלא היה הגן האוטומטי, שנשרף עד היסוד קרוב לשנה לאחר שנפתח, עלול לטבוע בתהום הנשייה. "הבובות המכאניות של מאסטרו פרנצ'יני, המוּנעוּת בכוח המים והקיטור," כתבה הדוכסית מלַנְגְרֵה ביומנה האישי לאחר טיול בגן, "משתייכות לגזע חדש ובלתי ניתן לחיזוי. בן לווייתי הזהיר אותי כי דמיונם העל-טבעי של היצורים המזויפים האלה ליצורים חיים עלול להחריד את שלוותי, אך תחת זאת נוכחתי כי ניעורה סקרנותי. יכולתם להיראות כשופעי רגשות אמנם מעוררת השתאות, אך לא מפחידה. מימי לא שיוויתי בנפשי כי אראה נמר שטוף עצבות רובץ בסבך של שיחים ומביט בי בעיני ענבר, או את פוסידון עצמו, בוכה ומזיל דמעות אל תוך הים שהוא שליטו – דמעות שמיד נבלעו במלתעות מפלצת עבותה השוכנת במעמקי הים. בשל כך אמרתי בלבי לקבוע פגישה אישית עם מאסטרו פרנצ'יני, מתוך רצון להתעמק במבוך הסודות של המצאותיו. ובכל זאת, למרות מעמדי ולמרות העובדה שנכחתי בהלווייתה של כלתו, פלורט, ננזפתי בידי מי שנראה כנער משרת בכותונת אדומה, שאמר לי כי המאסטר חלש ולא סובל עוד חברת אנשים. רק לאחר שנסוג הנער אל תוך יער של אורני מתכת, שאל בן לווייתי, בנימה משועשעת כדרכו, אם הבחנתי בהתנוצצות המוזרה של השמש על עורו של הבחור, או אם ראיתי עד כמה זכוכיתיות עיניו.

"הידקתי אל גווי את הרדיד שעטיתי, והפצרתי בחברי להבטיח לי כי אינו מרמז לכך שהנער הוא איזו גרסה מתקדמת של הפסלים הנעים של פרנצ'יני. הוא השיב בצחוק, ואמר כי ניסה בסך הכול להבהיל אותי, אבל עד שהגעתי אל המפלס השלישי בגן, לא נזקקתי להומור מעין זה כדי לחוש צמרמורת עזה בגופי. שם ראיתי מה שאוכל לתאר רק כ"דרקון" מתרומם מתוך אגן אבן, ואז משוסף בידי אביר חי למראה, עטוי שריון לבן, שהשתלשל על חבל מוזהב מתקרה הנתמכת בעמודים. דמו של הדרקון היה אדום וממשי כמו דמי שלי, ואף על פי כן ניתז על אבני הריצוף בקָליגרפיה מעודנת שכמו הותוותה ביד אמן. נאלצתי לבקש מחברי למצוא ספסל שעליו אוכל לחזור לעשתונותיי. "לא היינו צריכים לבוא הנה, דוכסית," הוא אמר, אך השבתי כי אני דווקא שמחה שבאנו, למרות תגובתי הקשה. הגן האוטומטי של פרנצ'יני הראה לי כי מחלה מסוימת – הטלת ספק בעולם הסובב אותנו – עשויה לשמש למעין הארה.

בדומה לגן האוטומטי, התשובה לשאלה אם מות אשתו של פרנצ'יני, פלורט, הוא שהביא להקמתה של מצבת הזיכרון לצער שבנה, נידונה במידה רבה לשכחה גמורה. המניעים להמצאתו האחרונה של פרנצ'יני היו נושא למחלוקת בחוגים אופנתיים, ורבים טענו כי יגונו של הממציא אינו רק על מותה של פלורט הפתיה והאומללה. לרכילות על פרטים שכאלה יוחסה לעתים קרובות הסיבה לגלוּת שגזר על עצמו הממציא בסן ז'רמן אן ליי, ולעובדה שהרחיק את עצמו מחוגי האריסטוקרטיה. בסופו של דבר, לא פלורט המיטה עליו חרפה, אלא המושא הקודם של תשוקותיו, שכמעט גרם מבוכה ציבורית ואולי אף חטא פעוט.

אנטוניו קוֹרנָצאנוֹ היה רקדן בלט ושחקן על בימות פירנצה, ופגש את המהנדס הדגול כשהוזמן פרנצ'יני לבנות תפאורה מסתובבת ל-"La Ballet de la Deliverance de Renaud". פרנצ'יני, שאז עוד ניתן היה לכנות אותו גבר צעיר, התפעל מן הרקדן, והחיבה נענתה ככל הנראה ברגשות דומים. לעתים קרובות נראו השניים מסתודדים לאור נר בפונדקים אפלוליים בפירנצה, שותים בירה שחורה ומשוחחים בקולות מהוסים עד שאיש לא היה יכול לשמוע אותם. למרות כובד הראש לכאורה של השיחות האלה, מפעם לפעם היו פרנצ'יני וקורנצאנו פורצים בצחוק גדול, ולקוחות בפונדק דיווחו על משיכה מגנטית שלא כדרך הטבע בין שני הגברים. היו אפילו שמועות על כישוף, אם כי אנדרה פֶליבּיין, היסטוריון החצר של לואי הארבעה-עשר, דוחה השערות מעין אלה ורואה בהן דברים בטלים. "אם לומר זאת בפשטות," הוא כותב, "טומאסו פרנצ'יני ואנטוניו קורנצאנו נהגו כפי שנוהגים אמנים, וגם אם התנהגות מעין זו נראית, לפעמים, כמנוגדת לטבע, עלינו ללמוד לקבל זאת ולחיות עם הדבר אם חפֵצים אנו בקיומו של התיאטרון."

על תפאורת הבמה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט אמרו שהיתה פלא – העתק מדויק של העיר פירנצה עצמה. ותשעים ושניים הרקדנים והזמרים שאיישו את הרחובות המדומים ואת חדרי השינה ואת הבתים הפשוטים, עשו כן בתצוגה מתישה של "החיים בעיר", שלא נעדרו גם מימד רוחני, שכן במרומי הבמה המרכזית נבנתה תפאורה שייצגה את הרקיע העליון הבלתי מוּנע. מלאכים ושדים במסכות משכו בחבלי משי מחוברים לפתחים ותמרנו את חייהם של הרקדנים האנושיים. קורנצאנו שימש כוריאוגרף בהפקה, ועבד בצמידוּת לפרנצ'יני כדי ליצור מה שרבים כינו "איוּם על תחושת הפנטזיה".

הרגשות שחלקו פרנצ'יני השחרחר וקורנצאנו הגמיש והערני היו לדחפים טעונים שאינם בני כיבוש. השניים לא הצליחו למשול ברוחם גם כשעבדו עם הרקדנים, ולעתים קרובות נראו מתפקעים מצחוק ומושכים זה את זה אל הסמטה שמאחורי התיאטרון כדי להירגע בשיחה מפוכחת. רק לאחר שבאחד הלילות, כשהיו בגילופין וכשלו בדרכם חזרה אל הווילה השכורה של פרנצ'יני, הותקפו שני הגברים בידי כנופיה מתושבי פירנצה, ספגו חבטות והשליכו אותם אל אבני הריצוף, הם החלו להקפיד ולהיזהר יותר.

איננו יודעים מתי בדיוק החליטו השניים לגור בתוך התפאורה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט, אבל מספר מקורות מספרים כי פרנצ'יני, שעשה הון רב בוורסאי, התחיל לצייד את הפונדקים והחנויות שבתפאורה בסחורות של ממש, ואף העסיק בלרינות בטלות מעבודה שביצעו תפקידי מוזגות וזבניות. הוא וקורנצאנו גרו ביחידוּת על הבמה, סידרו להם בית בכל לילה בתום ההופעה, ונהנו מן העיר המלאכותית כפי שנהנו לפני כן מרחובותיה הממשיים של פירנצה. היו פונדקים שבהם יכלו השניים לשתות בירה כהה לאור נר בלא הפרעה מצד לקוחות מרעישים, והיתה ספרייה מלאה ספרי דֶּמֶה. טקסטים ממשיים, התברר, לא היו נחוצים מכיוון שפרנצ'יני ידע לצטט בעל-פה חטיבות שלמות מתוך "מות ארתור", כמו גם מתוך "גַרְגַנְטוּאָה ופַּנְטַגְרוּאֶל". לפעמים היו שני הגברים מטפסים אל המחוז השמימי, מדליקים את פתילי הכוכבים ומרחפים במרחבי הרקיע העליון על גבי משטחי העץ המוסווים בתבונה של פרנצ'יני.

אחת הבלרינות הצליחה לגנוב מכתב שהשאיר פרנצ'יני לקורנצאנו על כרית באחת הדירות הקטנות. המכתב הסתיים בשורה שעשתה לה כנפיים בפירנצה והיתה לביטוי כפירה אופנתי: "איני אוהב את אלוהים, יקירי, טוניו. כי מהו אלוהים לעומתך?" תשובתו של קורנצאנו למילים האלה הושמטה. צפונות לבו של הצעיר במידה רבה אינן ידועות. רק שנים רבות לאחר מכן אנו שומעים עליהן במילותיו שלו. עד אז כבר התחתן וחזה בלידתם של שלושה ילדים עם אשתו, מארי, ויחד הם היו בעליהם של תיאטרון קטן בשַרלוויל. קורנצאנו העלה את מחשבותיו על הכתב ביומן עור קשיח שהוחבא באחד הקירות בביתו. זה לא כבר צץ והופיע היומן ברבים, ולצד גילוי סופו עוכר השלווה של הסיפור בין שני הגברים, הוא מביא פרטים מפעימים על הגן האוטומטי עצמו, אשר קורנצאנו הוזמן לבקר בו בידי הממציא הדגול חודש ימים לפני שהיה למאכולת אש.

קורנצאנו פותח את היומן ברמזים על התעוררות התשוקה בינו לבין פרנצ'יני שנים לפני כן.

ככל הנראה נטשו את ביתם שבתפאורה המסתובבת הרבה לפני רדת המסך על "הבלט של רנו". "עברו שנים," הוא כותב בכתב יד מוקפד, גם אם בלתי מיומן, "וכעת תוהה אני אם נקטתי זהירות מופלגת או שמא נהגתי באכזריות כשהצעתי להיפגש בגן עצמו, ולא בביתו של פרנצ'יני. איני רוצה להתעכב על עניינינו האישיים או על העולם המומצא שחלקנו. לא היתה זו רק הבמה – העיר המזויפת שלנו. המצאנו גם מקומות במחשבותינו, ויכולנו לחמוק אליהם אפילו בקרב קהל. אני זוכר מה שטומאסו אמר לי – שני גברים שגרים יחד הם כשלעצמם סוג של המצאה, משק בית של רהיטי חלום ושל משרתי צללים. האם יש טעם לפגם בכך שאיני רוצה ולוּ להתקרב שוב לחלום הזה? איך אסביר דבר שכזה למארי היקרה שלי או לילדַי, שהבכור בהם כבר כמעט בגילה של הכלה המנוחה והחריגה של טומאסו? בביקורי בגן האוטומטי אני מקווה לפייס אותו, כך שייפסקו המכתבים ממנו. אני מודה שעצבַּי נמרטים למראה מה שהוא מכנה 'ההתרסה הגדולה' שלו, הארמון הניצב לאור היום."

קורנצאנו כותב כי בשער העמודים של הגן קידם את פניו משרת נער עטוי בגלימה כתומה-צהובה, שאמר לו כי מאסטר פרנצ'יני לא חש בטוב ומתנצל על שלא יוכל להצטרף אל קורנצאנו בסיור. הדבר הפתיע למדי את קורנצאנו, שסבר כי הסיבה היחידה לטיול היא לאפשר לפרנצ'יני לראות אותו שוב, ואולי לשכנע אותו שהמקום הזה כמוהו כפנטזיה האחרת שבה חיו – תפאורה חדשה לבלט חדש ומסוכן.

הוא ניסה להשתמט, אמר שהוא אדם עסוק, טרוד בניהול תיאטרון, וכי אין לו זמן להתהלך בגן אם פרנצ'יני אינו יכול לטרוח וללוות אותו, אבל הנער התעקש, לפת את זרועו של קורנצאנו ומשך אותו אל תוך הגן ולעבר יער האֵלים. "בבקשה, מסיה. תגרום עוגמת נפש רבה למאסטר אם לא תאמר לי לפחות כמה דברי שבח על ההמצאות שלו." לבסוף הסכים קורנצאנו להמשיך ולסייר קצרות במקום, וכתב, "ידו של הנער היתה קרה – לא כשל מת אלא כשל מי שמעולם לא חי. נרתעתי מדין ודברים, ועל כן הנחתי לו להוביל אותי." הסיור הפך למשחק של הקפות טרופות דעת במפלסים המרובים של הגן, עד שנעלם הנער באור המעומעם במשעול שביער, וקורנצאנו נשאר לבדו עם היצורים המכאניים הזעופים של פרנצ'יני.

ערוגה של כריזנטמות מזכוכית עוררה את סקרנותו – פרח מן המזרח, שרואים כמותו אך לעתים נדירות בפירנצה. גבעול הכריזנטמה המכאנית היה עשוי נחושת ירוקה שבלטו ממנה עלים בעלי שוליים חדים, ועלי הכותרת של הפרח עצמו היו עשויים פיסות דקיקות של זכוכית צבעונית. בתוך הגבעול היה מה שנראה כשלהבת קטנה מן הסוג המצוי במנורות, שהוזרם לה חמצן בהפוגות סדירות, מה שגרם לכריזנטמה לפעום באור שרימז אל תהליך של פריחה. בוהַק הפרח היה מעודן, כמעט לא מוחש, וקורנצאנו כותב כי גם לאחר שבחן את הכריזנטמה רגעים אחדים, הוא התקשה לומר אם קרינתה מתחזקת או מתעמעמת. נדמה היה שהאור מתקיים במקום כלשהו בתוך גופו שלו, בעצם, תחושת חמימות בתוך-תוכו. "חמימותה של הכריזנטמה המכאנית מעוררת סחרחורת רגעית," הוא מוסיף, "תחושה לא בלתי נעימה לחלוטין."

בהיותו מוקסם כך, לא הבחין קורנצאנו בהתקרבותה של הדמות בשחור, וכשקלט אותה בחטף עומדת בשולי האבן של השביל שבגן, הוא לא תפס במלואו את אשר ראה. על פי עדותו, הוא הופתע ונבהל כפי שעשוי אדם להיבהל לנוכח מראָה שלא ציפה לה התלויה בקצה מסדרון צר. הדמות שעמדה על הדשא וצפתה בו לא היתה בובה מכאנית רגילה. שלא כמו הפסל הנע של פוסידון, שבכה בדמעות אל מי הים הזעיר שלו, או הציידת, דיאנה, שדרכה את קשתה באפלת היער, לדמות הזאת היה טווח תנועה גמיש למדי. היא היתה מסוגלת לכרוע, ואז לעמוד, ואז לכרכר לה בקצה השביל, כמו מפצירה בקורנצאנו שיתקרב.  

רושם העתים שלנו משווה את הדמות לאחד מפסלי הפָאוּנוּס שבגלריה הדוֹרית בגן, אך בגודל טבעי ובלבוש שנראה כגלימת סוחרים ולה צווארון תחרה נוקשה ובעל קפלים מרובים. צווארון זה היה מעוצב בדוגמת שיניות, ונתן את הרושם שראש הבובה המכאנית, הנושא את פניה החיוורות, הזוהרות כמעט, מוצג על גבי צלחת שחורה. פיה היה פתוח במה שלא ניתן לכנותו חיוך, והיצור היה מפתיע כל כך עד שקורנצאנו לא זיהה בתחילה שהוא העתק מדויק שלו עצמו. "איזה הוא האדם שהיה מכיר את עצמו לבוש בבגדים כה משונים," הוא כתב, "ומכרכר ונועץ מבטי תאווה כמו שד?"

הבובה המכאנית פנתה מן השביל, ותנועותיה הגמישות, לרגע, עוררו בקורנצאנו את המחשבה שבוודאי מדובר בשחקן מאופר בכבדות או עוטה מסכה, שפשוט מעמיד פנים שהוא מכונה. אבל במחוותיה ניכרו גילויים דקים להעדר אנושיות אשר עד מהרה שכנעו אותו שאין זה כך. בדיוק כפי שאיש לא היה טועה וחושב את הכריזנטמה המכאנית לפרח אמיתי, כך לא היה אפשר לחשוב את העצם הזה לאדם.

היצור נמלט אל תוככי הגן, מגפיים שחורים מהבהבים על פני הדשא, ולא ייפלא  שקורנצאנו פנה מן השביל הבטוח והחל לרדוף אחרי הכפיל שלו, משתוקק למבט נוסף. הבובה המכאנית התרוצצה במשובה תחת שמי ערב כהים כברזל. היא רצה דרך ביצה של קָנים שהמהמו שיר-חליל עצוב, ואז על מישורת של דשא שחלפה בו אדווה, אם כי לא נשבה שום רוח.

קורנצאנו ראה את בן דמותו מחליק לתוך אחת המערות הציוריות הרבות, המלוטשות מכדי להיות טבעיות. אך היות שלא היה עוד רקדן הבלט קל התנועה שהיה לפנים, הוא מצא את עצמו נטול נשימה בפתח המערה, ועצר, חוכך בדעתו אם עליו להמשיך לעקוב אחר היצור. שערו הבהיר נפל רטוב על מצחו. הוא התנשם ונאנח. הוא ידע שעליו ללכת משם – להותיר את פרנצ'יני לטירופו. ובכל זאת, איזשהו חלק בו רצה לפקפק ברשמים שקלטו עיניו. לא ייתכן שפרנצ'יני בנה לו קורנצאנו משלו שגר בגן האֵלים שלו.

קורנצאנו כותב, הזדחלתי אל תוך המערה ומצאתי את היצור לא רוקד עוד אלא כורע ליד אחד הקירות, מצונף ומתעטף בכותונתו כמו על מנת להתחמם. בראותי את תווי הפנים שלי עצמי – או ליתר דיוק, את תווי הפנים שהיו לי בעבר, בהיותי בחור צעיר וקל דעת – הופתעתי ונתקפתי כעס עז. תהיתי אם פרנצ'יני לועג לי, או גרוע מזה, שמא הוא משתמש באיש המתכת הזה לשם עינוגים כלשהם. ומצאתי את עצמי לופת את פניו הלבנבנות של הדבר, ממשש את קווי המתאר של סנטרו ולחייו. משכתי את אפו, שהיה עשוי מאיזו מתכת רכה, דחפתי את עיניו עד שבולבוסי הזכוכית נסדקו תחת אגודלַי. הבובה לא נאבקה. היא הניחה לי להרוס אותה. אפשר אפילו שזו הסיבה שהובילה אותי אל המערה. וכשהגעתי אל פיו של היצור וניסיתי למצוא בו לשון כלשהי ולעקור אותה, שמעתי מאחורי דשדוש של מגף עור על רצפת החול של המערה.

פניתי וראיתי את פרנצ'יני עצמו – אניצי כסף בשערו, עיניו שקועות עמוק בגולגולתו, עומד ומביט בי באור הנמוג. לא היה זה חברי הצחקן מפירנצה, הוא שעיניו בורקות ושפתיו מוכתמות מיין. זה היה העתק עלוב – איש זקן – רצוץ ועצוב.

"מה עשית?" הוא שאל בקול רך. עד אז כבר הצלחתי לקרוע את לסתה התחתונה של הבובה מראשה, והטלתי אותה לרגליו של פרנצ'יני. "את השאלה הזאת," אמרתי, "מוטב להפנות אליך, מאסטרו."

"חשבתי שהוא ימצא חן בעיניך, טוניו," לחש פרנצ'יני. הוא רכן והרים את הלסת מרצפת המערה, ובעודי מחפש מילות תוכחה כלשהן, בהרגישי את הסכנות והתשוקות הישנות חוזרות בשעטה וממלאות את חדרי לבי, הבנתי שמשהו אינו כשורה. אצבעותיו של פרנצ'יני נחו סביב עצם הלסת, אבל הוא לא תפס בה, גם לא ניסה להזדקף. הוא הלך ודמם בתנוחת רכינה מגושמת, ורק אז קלטתי – זה לא היה פרנצ'יני. זה כלל לא היה יצור חי.

חשתי אימה שאין דומה לה. לא הצלחתי להניע את זרועותי או את רגלי, לא הצלחתי להביט בפרנצ'יני המלאכותי הזה עם השיער האפור הרפה המשתלשל על מצחו. תהיתי אם חברי הוותיק עודנו קיים. רציתי לקרוא לו. רציתי שפרנצ'יני יתייצב מולי בשר ודם, אבל נצרתי את לשוני. איני יודע איך ברחתי מן הגן האוטומטי. דומה שהאֵלים קראו אלי בזמן שרצתי – בתחילה הפצירו בי להישאר, ואז לעגו לי על טיפשותי. ואפילו בזמן כתיבתן של שורות אלה, ביושבי אל שולחן העץ בביתי, בעודי שומע את צליל קולה של אשתי הטובה מדברת אל ילדַי בחדרים שבקומה העליונה, תוהה אני שמא עודני בגן ההוא, שרוע על רצפת המערה, שבור ומפורק לגורמים.

 

אבא שלו היה אמא שלו עכשיו, אבל עדיין היה מניאק שאין דברים כאלה.

"הוא לא מרשה לי אפילו לעשות קעקוע," אמר ג'וש. "לעצמו הוא הולך וחותך את כל הזין אבל לי הוא לא מרשה אפילו לעשות קעקוע."

ג'וש שנא שמכריחים אותו לשבת בטיפול המשפחתי הזה כל השבוע, ושהמטפל וההורים שלו מחכים שיקרה נס והוא ישלים עם העובדה שהאבא המניאק שלו הוא עכשיו האמא המניאקית השנייה שלו או משהו כזה. איזה פריק שואו.

"תקראו לי ילד-עֵז," אמר ג'וש. "מהיום קוראים לי ילד-העז. אם הוא יכול להפוך מגבר לאישה, מג'ו להיידי, אז גם אני יכול לעשות את אותו הדבר. אני מחליף רשמית את השם שלי לילד-העז, והמגדר שלי הוא חצי ילד, חצי עז."

"אני לא אזרוק הון כדי שאתה תלך ותשחית את הגוף שלך בקעקועים כמו כל שאר המפגרים," אמרה היידי.

"אבל אתה יכול להשחית את הגוף שלך וכולנו אמורים לשמוח בשבילך," אמר ג'וש.

"אנחנו לא כאן כדי לדבר על קעקועים, ג'וש."

"ילד-עז."

"אין כזה דבר. אבל יש כזה דבר אישה שנולדה לתוך גוף של גבר. כבר דיברנו על זה. אתה בן ארבע-עשרה, לא איזה תינוק," אמרה היידי. היא ליטפה על שערה הארוך והחליקה אותו בזמן שדיברה.

הוא נראה טיפשי כשהוא מלטף לעצמו ככה את השיער. הוא גרוע בזה. ג'וש דמיין את אשלי בשיעור ספרדית, את התנועה הסקסית שבה היא משכה לעצמה בקוקו כשחייכה אליו. ככה בחורה אמיתית מתעסקת לעצמה בשיער. הוא הרגיש מיד זיקפה מתרוממת והתעטף במעיל שלו כדי להסתיר אותה.

"מֶה, מֶה, מֶה. ילד-העז פועה," אמר ג'וש.

"תפסיק עם זה, ג'וש," אמרה אמא שלו, סוּ-אָן. "גם לי זה לא קל אבל אתה לא רואה אותי פועה."

"מֶה, מֶה, מֶה. נולדתי לתוך גוף של עז ואתם פשוט תצטרכו לקבל אותי כמו שאני," אמר ג'וש. "אם אני צריך לקבל אותו כאישה ממין זכר, אז גם הוא צריך לקבל אותי כילד-עז. מֶה, מֶה, מֶה."

"זה לא מקובל לתאר את היידי כאישה ממין זכר, ג'וש," אמרה המטפלת.

"זה לא מקובל לפנות לילד-עז בשם ג'וש," אמר ג'וש. "היידי היא עדיין אותו אדם," אמרה המטפלת. "הייתי רוצה שתנסה משהו, ג'וש. רק לרגע. תסובב את כל הגוף שלך אל היידי ותסתכל לה ישר בעיניים."

ג'וש סובב את כל גופו לעבר אבא שלו. הוא הסתכל לו ישר בעיניים ולמשך דקה תמימה לא הסיט את המבט, מכריח את עצמו לחכות לפני שיגיד משהו.

מה שראה עשה לו בחילה. הוא לא התרגל לזה בכלל, אף על פי שאבא שלו כבר התחיל להתלבש כמו אישה חודשים לפני הניתוחים. זה עדיין היה מגעיל ולא בסדר ומכוער. אבא שלו היה גבר רגיל למראה, קצת חְנוּן, עם משקפיים מרובעים ותספורת רגילה של אבות. הוא היה בחור רזה, תמיד מגולח לגמרי. הוא אמר שהוא לא מסוגל לסבול את המראה המוזנח שיש לכל כך הרבה כוכבי קולנוע וזמרים. הם נראים מלוכלכים עם הזיפים האלה על הפנים שלהם, הוא אמר. תראה את ההומלס הזה, למה זה אופנתי להיראות כמו הומלס מטונף.

עכשיו ג'וש ראה אדם נורא מוזר כשהסתכל על אביו. פנים תפוחות. שיער בלונדיני ארוך וחלק. שפתון אדום! עיניים שהוקפו באייליינר חום, ריסים ארוכים ומרפרפים. עדשות מגע במקום משקפיים. הוא לא ידע איך להתלבש כמו אישה. שום דבר לא התאים לו. החולצה שלו היתה מקומטת לגמרי והחצאית התחילה גבוה מדי מעל קו המותניים ונשפכה עד מתחת לברכיים, כאילו היא שייכת לנזירה זקנה. בעיני ג'וש, הוא נראה כאילו הוא בתחפושת האלווין זולה, או כמו אחד הגברים הדוחים האלה שמחקים נשים במצעד המאמֶרס בפילדלפיה, מטופפים להם לאורך הרחוב בשפתיים אדומות גדולות ושמשיית מלמלה. הוא היה אישה מזויפת עם שדיים מזויפים וואגינה מזויפת ושום דבר לא ישנה את זה.

במשפחה רץ סיפור על הפעם הראשונה שבה ג'וש ראה את הזין של אבא שלו, אבל ג'וש היה צעיר מכדי לזכור בעצמו. הוא שמע את אמא שלו מספרת את הסיפור לחברות קשקשניות סביב שולחן המטבח, ולדודות ששתו יותר מדי באירועים משפחתיים. אבא של ג'וש ניסה ללמד אותו לעשות פיפי באסלה בעמידה. ג'וש הפעוט הסתכל על הזין של אבא שלו, הצביע עליו, ואמר את אחת המילים המעטות שידע, "גדול." ג'וש היה מעדיף שלא תהיה לו תמונה של הסיפור הזה בראש. הוא היה נותן הכל כדי להכניס אולר לתוך המוח שלו ולחתוך אותה משם.

ג'וש ראה מבט נלהב על פניו של אבא שלו, כאילו הוא מחכה לשמוע מחמאה. כאילו הוא באמת חשב שיש בג'וש מולקולה אחת שאין לה בעיה עם זה. שיילכו להזדיין.

"היי, אבא, מה שלומך שם בפנים? אתה יכול לצאת עכשיו. להודות שהכל היה טעות אחת מטורפת. להוריד את האיפור ואת הגרביונים, לגזור את השיער, להפסיק לקחת הורמונים, כי זה קרב שאי אפשר לנצח בו. צר לי לבשר לך, אבא, אבל אתה עדיין נראה כמו בחור. כפות הרגליים וכפות הידיים הגדולות – מסגירות אותך מיד. מה תעשה – תחתוך גם אותן? לא נראה לי. נקודה, סוף הסיפור," אמר ג'וש.

אבא שלו הסיט את המבט, פניו האדימו. ג'וש הרגיש איך הלב שלו, שהלם כמו תוף, נחבט הלוך ושוב בתוך בית החזה שלו. הוא רצה לשאול את אמא שלו אם היא מתכוונת להישאר נשואה למניאק הזה. היא בכלל רוצה להיות נשואה לאישה? זה לא מה שהובטח לה בהתחלה. אמא המסכנה.

"אפשר לסגור פה להיום?" שאלה סו-אן. "הספיק לי מהדבר הזה ליום אחד."

"יש לנו עוד עשר דקות על השעון," אמר היידי.

"פשוט. לא. ייאמן. הוא רוצה לקבל תמורה לכסף שלו," אמר ג'וש.

"למה את נותנת לו להשתלט על הפגישות האלה?" שאלה היידי את המטפלת. "זה מוציא מהדעת. לא הכל קשור אליו."

"אמרתי שמיציתי, ג'ו," אמרה סו-אן. "זאת אומרת היידי." זה היה אותו קול שבו חילקה פקודות לג'וש ולחַיות המשק. בלי חוכמות.

ג'וש אהב את הרגעים שאמא שלו נסדקה. כשהיא קראה לו ג'ו. כשהיא אמרה "בעלי." זה אומר שהוא לא היה היחיד שהסתכל על היידי ועדיין ראה שם את ג'ו.

*

"יש לי כסף משלי," אמר ג'וש. "אני עושה קעקוע בכסף שלי."

במושב הקדמי של הטנדר החליפו הוריו מבטים. זה היה מהיר מדי. הוא לא הצליח להבין מה קורה שם.

"הכסף הוא לא העניין," אמרה סו-אן. "אנחנו לא רוצים שתעשה משהו שתצטער עליו בהמשך החיים."

"כאילו שאתם אף פעם לא עשיתם דברים כאלה."

"כן, עשינו שטויות איומות, ג'וש," אמרה סו-אן. "אז אנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו, למנוע ממך לעשות שטויות איומות, בסדר? די כבר. תרד מזה."

ג'וש חש זעם אדיר כל כך, עד שהתעורר בו רצון להטיח את האגרופים בחלונות הטנדר ולפרוץ משם החוצה כמו סופרמן, לצאת בשאגה אל תוך שדות התירס ולהפיל את כל מה שבדרך – אסמים, פרות, גדרות, טרקטורים – לרמוס ולרסק את הכל.

"אני שונא אתכם," הוא קרא. "אני לא יודע למה נולדתי בכלל. אתם יודעים עם איזה חרא אני צריך להתמודד כל יום, כי אבא שלי הוא אישה ממין זכר? אתם יודעים מה קורה לי כל יום בבית ספר? כל אחד אחר כבר היה תוקע לעצמו כדור בראש. ואני מבקש רק דבר אחד. אני כולה רוצה קעקוע על היד. ואני אעשה אותו, לא אכפת לי מה תגידו ומה תעשו. אם אני צריך ללכת למקום לא חוקי שבו לא מבקשים איזה טופס אישור מסריח כי אני קטין, אני אעשה את זה. ואם אני אמות מזיהום כי אילצתם אותי ללכת לאטליז קעקועים, אין שום בעיה. כבר עדיף לי למות ממילא."

הוריו שוב החליפו מבטים. הם עשו את הדבר הזה שאנשים נשואים עושים, מדברים עם העיניים. ג'וש שנא שהם עשו את זה. זה לא היה הוגן לשגר מחשבות זה לזה במקום שיצטרכו לבטא אותן בקול רם כך שיוכל לשמוע.

לבסוף אמרה סו-אן, "אמרנו שתרד מזה, ג'וש." אבל קולה רעד וג'וש ידע שזה סימן שההורים שלו נחלשים.

"רק מעצמכם אכפת לכם. אפילו לא אכפת לכם מה אני עובר. יש לי זכות לחיים משלי. יש לי זכות לעשות קעקוע. זה הגוף שלי. לוק עשה קעקוע בגיל אחת-עשרה. סטיבי עשה את הראשון בגיל שתים-עשרה ועכשיו יש לו איזה עשרה על כל הגוף. לכל החברים שלי יש קעקועים. אני היחיד שאין לו." הוא לא התכוון להזכיר את אשלי, שעשתה קעקוע של שושנה סגולה על הגב התחתון ופירסינג בפופיק.

"נדבר על זה אחר כך," אמרה היידי לבסוף. היא עדיין נהגה כמו גבר, עם יד אחת כרוכה מעל ההגה.

"אין אחר כך." אמר ג'וש.

"מה זה אמור להביע?" שאלה סו-אן.

"אני עושה את זה בסוף השבוע הזה. אתם תראו."

"אתה לא תדבר אלינו ככה," אמרה סו-אן. "אתה לא תגיד לנו מה לעשות ומתי." אבל היא נשמעה מוזר. היא נשמעה כמו אמא חדשה, שלא היתה לגמרי בטוחה מה היא אמורה להגיד. האמא הרגילה שלו היתה כזאת ששואגת. כשהיא צעקה עליך, אתה זזת. היא התאמנה הרבה בצעקות על הפרות, שידעו מצוין איך לצאת מהמרעה ולהיתקע באמצע הכביש. כשהיא צעקה על החזירים, הם קיפצו במקום והלכו אחריה.

"אני לא אומר לכם מה לעשות. אני אומר לכם מה אני הולך לעשות. בסוף השבוע הזה."

*

כל מה שג'וש אמר על בית הספר היה שקרי. החברים שלו היו נהדרים. הם אמרו את הדבר הנכון כששמעו על אבא שלו. הם אמרו שהם מצטערים. זה כמו אבא שמת, לא? כמו משהו שאתה אומר למישהו שאבא שלו מת. משתתף בצערך.

רק ילד אחד עשה לו חיים קשים. ברנרדו רצה להיות קולנוען והוא לא הפסיק לקשקש על זה שהוא יעשה סרט דוקומנטרי על ג'ו/היידי. בכל פעם שג'וש ראה את ברנרדו מתקרב, הוא ברח. נמאס לו לשמוע איזה פרויקט חשוב יהיה הסרט שלו, איך הוא יהיה ויראלי, איך ג'וש יהיה מפורסם כי יש לו אבא טראנס. הוא שנא את השאלות הטפשיות שברנרדו לא הפסיק לשאול. מה עשו בדיוק עם הזין שלו אחרי שחתכו אותו? הוא מחזיק אותו בצנצנת כמו האבנים מהכליות של הדוד שלי? אז הוא לסבית עכשיו, כי הוא עדיין נשוי לאמא שלך? ברנרדו אמר, אתה לא מבין, זה מין סיפור כזה על אמריקה, כאן בשפלת דלאוור, עם החוות וכל החרא הזה, ופתאום אבא שלך, עובד בשדה תירס עם השיער הבלונדיני שלה שמתנופף ברוח, ואין עיר מסביבו שתגן עליו, אין אף אחד אחר כמוהו.

החברים שלו אמרו שהם ילחצו על ברנרדו שיסתום את הפה, אם ג'וש רוצה. אבל ג'וש אמר שלא. הוא ניסה לשמור על פרופיל נמוך. אם יסתבך בבית הספר, הטיפולים המשפחתיים המזדיינים האלה עוד עלולים להימשך לנצח.

המקעקע היה מקעקעת. ג'וש לא ציפה לזה. היא עצמה היתה מכוסה בקעקועים, ידיה ורגליה היו ים של צבעים ותמונות. היא נראתה כמו קומיקס שאתה רוצה לקרוא, עם קו עלילה שלוקח אותך במעלה זרוע אחת, במורד הגב, דרך הרגל ואז במעלה הזרוע השנייה.

היא בקושי הסתכלה על טופס האישור המזויף שלו ואפילו לא ביקשה ממנו תעודת זהות. ג'וש לא האמין איזה מזל יש לו. הוא היה ממש בטוח שיעיפו אותו משם ויגידו לו לחזור עוד כמה שנים.

היא לא הסתכלה עליו ישירות, אבל סימנה לו שיישב בכיסא שלה ונעמדה מעליו בשתיקה.

"אני רוצה אחד ממש גדול," הוא אמר. הוא שלף תמונה של שור ענק עם עיניים אדומות מכעס ונחיריים רושפים ושחורים. זה היה עיצוב יפה ומלא פרטים, עם עמודי עשן שהסתלסלו מתוך אפו של השור ורגליים שבעטו באוויר. "על יד ימין. כאילו, אני רוצה שהזנב שלו ייגמר בבית השחי שלי ושכל שאר הגוף שלו יהיה לאורך כל היד. וכשאני אזיז את היד, אפשר שזה ייראה כאילו השור בוטש באדמה?"

"אלוהים," היא אמרה. "ידעתי. ידעתי שמישהו יבקש ממני משהו ממש ממש קשה ביום הראשון שלי. כבר עדיף לי לפרוש ברגע זה. אני מצטערת, בנאדם." פניה התקמטו ועיניה נמלאו דמעות.

"אל תצטערי. אני מצטער. לא התכוונתי לבקש משהו קשה," אמר ג'וש.

"אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר. כל מה שאני נוגעת בו הופך לזבל מוחלט. אני כל כך משתדלת," היא בכתה.

ג'וש חש חוסר אונים מוחלט. הוא לא ידע מה לעשות או להגיד כדי שתפסיק. הוא קם.

"זה בסדר. אני אפילו לא צריך את זה. אני יכול ללכת," אמר ג'וש.

"לא. לא. לא," היא אמרה. "אני חייבת לעשות את זה. אני לא יכולה להמשיך לדפוק לעצמי את כל החיים המיותרים שלי."

"את בטוחה? אין לי בעיה לא לעשות את זה. אני נשבע," אמר ג'וש.

"תעשי כאילו את יודעת, בסוף זה יבוא," היא מלמלה לעצמה מתחת לאף. ידיה רעדו כשאחזה באקדח הקעקועים שלה. ג'וש הסתובב, שלח יד, ואחת מאצבעותיו נגעה בכף היד שלה. הוא ניסה להרגיע אותה, כמו שהניח את ידיו בעדינות על חיות המשק כשהיו מבוהלות. כשהגיעה השעה להזריע את העֶגלוֹת, הוא היה זה שליטף את גבן כדי שיישארו רגועות והרים את זנבן גבוה בזמן שאמא שלו דחפה יד עמוק לתוכן על מנת להשחיל את מוט ההזרעה אל תוך הרחם ולפמפם פנימה את נוזל הזרע של השור. יש לו מגע קסם, ככה אמא שלו אמרה.

המקעקעת לא הסתכלה לו בעיניים אבל פתחה את כף היד שלה ואחזה בידו, היא התנשמה בכבדות כאילו היא מנסה להסדיר את הנשימה. היא החזיקה חזק, כאילו היא מִטלטלת במים סוערים והוא גלגל ההצלה שלה.

הוא כל כך שמח כשהחזיק לה את היד. הוא שכח איך זה להרגיש שמח. זה היה כאילו אכל עכשיו עוגיית בראוני חמה ונוטפת, והטעם נשאר בפיו ומילא את כל-כולו. זה היה כמו להתעורר אחרי חלום נפלא שבו נערה שמה את הפה שלה ישר על הזין שלו והשיער הארוך והרך שלה נפל על גופו העירום. וואו.

המקעקעת לחשה, "אתה בחור טוב, אתה יודע? תודה שהיית כזה נחמד אליי."

"אין בעד מה. כולם צריכים תמיד להיות נחמדים אלייך כל הזמן. אל תתעסקי בזה בכלל. את לא תהיי לחוצה לנצח. זה רק היום הראשון שלך," אמר ג'וש.

"בוא הנה," היא אמרה, וקירבה אותו אליה. היא אספה אותו לחיבוק עז וארוך כל כך שהוא כמעט התעלף מרוב עונג. היה לה ריח טוב להפליא. "בוא ננסה שוב. אני חושבת שאני מוכנה עכשיו."

ג'וש חייך והתיישב בכיסא הקעקועים. הוא הסיר את החולצה, וקיווה שאין לו ריח של פרות או זיעה. היא בחנה את התמונה שלו, הכינה העתק של השור, ואז מרחה לו אלכוהול על הזרוע ועל בית השחי. העדינות שבה טפחה על עורו, והמגע של כפות ידיה עליו, היו כל כך נפלאים שהוא בקושי הצליח להתאפק שלא לצחוק בקול רם.

כשהמחט של אקדח הקעקועים דקרה אותו לראשונה מתחת לבית השחי, פלט ג'וש קריאת הלם. הוא הרגיש כאילו המחט חדרה לתוכו עד העצם, כאילו היא דוקרת אותו בסכין משונן, קורעת בבשרו. האם זה נורמלי? או שאולי הוא תינוק שלא מסוגל לעמוד בקצת כאב?

היא המשיכה, מתנשמת קלות וממלמלת משהו מתחת לאף, כאילו היא נזכרת בשלבים ומשננת אותם לעצמה. הדקירות שלה היו כל כך חזקות ומהירות, שג'וש לא הצליח אפילו למצוא את המילים שיעצרו אותה. הכאב שיתק אותו. לבסוף החל לזרום דם מתוך אפו והוא הקיא והתעלף כמעט בו-זמנית. כשהחליק מהכיסא אל הרצפה, ראה את האוויר סביבו נצבע בירוק מנצנץ ויפהפה. איזה מדהים, כל הירוק הזה שמתחבא מתחת לאוויר, זו היתה המחשבה האחרונה שלו לפני שהכל החשיך.

יום אחד הוא יספר לאשתו על האישה הראשונה שנכנסה לו מתחת לעור. הוא יתאר את הכל – את השור, את הענן הירוק שעטף אותו, את הדיו שנשאר מתחת לבית השחי ויצר שובל שלא הוביל לשום מקום. שזה היה הרגע שבו הוא ידע שהילדות שלו נגמרה. הוא יספר לאשתו שהוא נולד אל תוך גבריותו מכוסה בדם ובקיא ומשותק מכאב. בוא נראה אותך כשתינוק ינסה לחלץ את עצמו בכוח מתוך הגוף שלך – ואז נדבר, היא תגיד ותצחק.

*

כשהתעורר ג'וש בחדר המיון וראה שני פרצופים גוהרים מעליו, המחשבה הראשונה שלו היתה, מי זאת הגברת הזאת עם אמא שלי? ואז הוא ראה את היידי שולחת זרוע ארוכה ושעירה, ומניחה את ידי הגבר הגדולות שלה על כתפה של אמו, וידע. הוא עצם שוב את עיניו, אבל הרגיש שהיא שם, מחכה.


*איור: אלון ברייאר

פגשתי את אדם בחנות ספרים. הוא עמד במדור ביוגרפיה/היסטוריה ועלעל באריכות בספר על אירוע היסטורי שאיש לא שמע עליו. ידעתי שזה אירוע היסטורי רק בגלל העטיפה, שהופיעה עליה תמונה של טנק בשחור-לבן. אבל זה לא היה ספר על מלחמת העולם השנייה; למלחמת העולם השנייה היה מדור נפרד, הרחק בקצה השני של החנות.

אני הייתי בדרך למדור ספרי האמנות כי חברתי טרי בדיוק עברה חוויה מכוננת בעקבות צפייה בתמונה של ליצן. היא פחדה מליצנים כל ילדותה, אבל כשראתה את התמונה הזאת על השולחן בסלון של חברה, חלה בה תפנית של מאה שמונים מעלות – זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם הצד השני מתבהר פתאום, ולא ברור איך לא הבנו את זה קודם.

"ליצנים הם נואשים," היא אמרה לי בפליאה. "לכן הם כל כך מפחידים."

גם אני לא חשבתי על זה קודם ורציתי לבדוק אם היא צודקת. גם לי היתה בובת ליצן בילדות, ויום אחד היא הפכה מצעצוע אהוב לאדריכל השטני של סיוטיי. ההורים שלי נאלצו למכור אותה במכירת חצר של השכנים כי סירבתי למכור אותה אצלנו. מישהו קנה אותה תמורת שבעים וחמישה סנט – ילד קטן שעוד לא למד לפחד – וזרקתי את המטבעות המקוללים לפח שבחוץ, וצפיתי בילדי השכונה שהבחינו בהם ואספו אותם. שיבזבזו אותם, חשבתי, ספונה לבטח בחדרי. זה רק יגרום להם צער.

הם קנו גלידה בכסף הזה.

סיפור חיי.

מצאתי את ספר האמנות שטרי דיברה עליו וחיפשתי את תמונת הליצן, שלפי תוכן העניינים הופיעה בעמוד 32. בזמן שהפכתי את הדפים המבריקים, שהיה להם ריח של מספרה, אדם הסתובב והרים את ספר המלחמה. "את מכירה את התמונה הזאת?" הוא שאל אותי והקיש על העטיפה.

"אוי," אמרתי. "זה ממלחמת העולם הראשונה?"

הוא נענע בראשו ושיערו החום הבהיר מאוד, כמעט חסר צבע, לא החזיר אור כשהוא זז.

"מלחמת קוריאה," אמר. "משם התמונה."

"מממ."

הוא החזיר את הספר למדף. "אמרו לי שזה ספר טוב אבל קראתי עמוד אחד ונורא השתעממתי," ואז הוא התקרב אליי. מלבד השיער חסר הצבע, היו לו פנים רחבות ומין תווים גדולים כאלה, אף גדול ועיניים גדולות ושיניים גדולות. פנים חביבות. פנים שתכף מעוררות אמון, גם אם את לא בטוחה שהוא מוצדק.

עצרתי רגע לפני שהגעתי לעמוד 32. לא רציתי שהתמונה הראשונה שאני רואה תהיה של הליצן. זה נראה לי אינטימי מדי, אפילו שהסתכלתי רק ביני לבין עצמי. במקום זה הסתכלתי תחילה על כוכבת קולנוע מזדקנת לבושה בפייטים, ששכבה בתוך אקווריום ענקי כמעט מרוקן. מישהו כנראה ניסה לעבוד עם המילה "רדידוּת", אבל נדמה שהכוכבת לא ידעה את זה כי היא חייכה בתוך המכל כאילו זה כיף גדול ומצחיק. אולי היה צריך לקרוא לספר ייאוש.

"על מה את מסתכלת?" הוא שאל והציץ מעבר לכתף שלי.

"תמונות אמנותיות," אמרתי.

"רגע, היא לא שיחקה בסרט ההוא עם השוטרים?"

בהינו בה יחד, בתוך המכל. "באמת?" שאלתי. היו לה שדיים ענקיים, מעוטרים בפייטים ורודים. המראה שלה הכאיב לי אז הפכתי דף סתם כדי לעשות משהו, ואז הופיע הליצן עם האף הגדול והאיפור המפחיד סביב הפה והעיניים והתלבושת האדומה. והבנתי למה היא התכוונה, טרי. הבנתי מיד מה היא רצתה להגיד. הוא השתדל יותר מדי. זה מה שהיה מאיים כל כך – המאמץ האדיר לשעשע. זה עורר מין רצון לפגוע בו, רגע לפני שהוא יכפה את עצמו עלייך עד שתיחנקי.

"זה נראה לך נואש?" שאלתי.

הוא מצמץ ולטש מבט בתמונה במשך דקה לפחות. "למה יש להם עיניים כאלה?" שאל לבסוף. "כאילו, מה הקטע עם הכוכב? זה חלק מהפרוטוקול של הליצנים?"

בסופו של דבר הגענו לבית קפה יווני סמוך, הוא לא קנה שום ביוגרפיה ולפני שיצאנו מהחנות סקרתי את כל האלבום ובדקתי אם גם שאר התמונות נואשות, אבל הן לא היו כאלה, לפחות לא באותו אופן. הן היו סתם תמונות של דמויות מבריקות שנראות טוב בצבעים בוהקים, למשל אקרובטים מווגאס שמופיעים בסניף של רייט-אייד, או מגדֵל עגבניות שקורא ניוזוויק בגינה שלו. רק עמודים 32-30 היו מבעיתים.

כשאדם קם להביא לנו קפה הבטתי על המכוניות שחלפו בשדרות סאנסט. ירד גשם קל ותנועת המגבים על השמשות הרגיעה אותי. באוויר עמד ריח של עיר, עיר לחה.

"אמרו לי שזה הספר בה"א-הידיעה על קוריאה," הוא אמר כשחזר עם הכוסות. "התאכזבתי."

הרגשתי מושכת כשדיברנו. לעומת תווי הפנים הגדולים שלו, הרגשתי עדינה. כשהשיחה גוועה לגמתי מהקפה היווני הקטן והמריר וסיפרתי לו שחברתי טרי אמורה לעבור ניתוח למחרת. שהיא עדיין צעירה, אבל עשו לה צילום רנטגן בגלל ברונכיטיס וראו משהו בעייתי. "מין גושים כאלה," אמרתי, "בתוך הראות."

הוא ערבב את הקפה והנהן בקדרות הולמת. הוא נראה שקול יותר עכשיו, אחרי שקיבל מנת קפאין.

המכוניות חלפו בשעטה.

"אתה יודע," אמרתי, "שיקרתי. זה לא נכון."

"לגבי דבי?"

נגעתי בזרוע שלו. "לא ידעתי מה להגיד," אמרתי, והזרוע שלו הייתה חמימה, "סתם המצאתי את הגושים של טרי. זה מחריד מצידי."

הוא רכן לעברי אבל לא נישק אותי, אם כי זה היה קרוב יחסית למרחק המקובל. העברנו כך כמה דקות, מצמצנו יחד, נשמנו אוויר בריח קפה. העתיד צפן אפשרויות. היה לו פרצוף אמין, פרצוף שלא בטחתי בו פשוט מפני שבטחתי בו כל כך מהר.

סיכמנו להיפגש למחרת אחר הצהריים בחוף בסנטה מוניקה, והוראות ההגעה שנתנו זה לזה היו מורכבות מספיק, מדויקות מספיק,  ששנינו לא נלך לאיבוד. אני הקדמתי כמובן, כי אני תמיד מקדימה, ולא ירדתי לחוף אלא חלפתי על פני המזנון וקראתי את שמות המאכלים שהודבקו באותיות פלסטיק שחורות: נקניקייה בלחמנייה. טבעות בצל. ארטיקים. מילים שאני אוהבת לראות באותיות פלסטיק שחורות, מילים שהזכירו לי את הקיץ באותו אחר צהריים מעונן של נובמבר. אתמול בערב לא התקשרתי לטרי כי מכרתי אותה תמורת פלירטוט. הרגשתי כאילו הטלתי עליה קללה, ולמרות שהייתי די בטוחה שאין לי יכולות כישוף, זה לא היה חברי מצידי וידעתי את זה. אבל לא פלירטטו איתי כבר חודשים והבחור הזה לא פסל את הייאוש שהבאיש מהליצן ומהכוכבת הזקנה, ובקשה להשתתפות בצערי על חברה גוססת הייתה הכלי הראשון שצץ מארגז כלי-הפלירטוט שלי. לפעמים כישרון העליבות שלי מפתיע אפילו אותי.

כשירדתי לחוף אדם כבר היה שם עם סלסילת פיקניק. הוא פרש ברישול שמיכה משובצת ששוליה התקפלו ברוח, וכשהתאמצתי לפלס לי דרך בחול הגבשושי הוא חייך אליי בעיניו הפקוחות לרווחה. פטפטנו קצת ובשלב מסוים הוא הניף את הידיים ואמר כמה דברים בהתלהבות, שום דבר מיוחד, פשוט הפגין שמחת חיים. הרגשתי איך האהבה מכה שורשים בחזה שלי, מקלה עליי לחייך, כפי שהבטחת האהבה מרפה ומשחררת את שרירי הפנים, ואיך התפרצות הכאב כיווצה אותם קודם בקמטים ארוכים וקשיחות. כמה טוב היה להרפות מהקשיחות הזאת לרגע! התמקמנו על השמיכה והוא פתח בקבוק שמפניה קטן ושתינו לחיים והגלים התנפצו, וחוץ מגבר חסר בית הרחק משמאל ושתי נערות שניסו להשתזף מימין, היינו לבד. הושטתי יד ונגעתי בשיערו חסר הצבע, והוא הפנה את ראשו אל כף ידי. אחר כך הוא הכניס יד לסלסילת הפיקניק ושלף שתי צלחות, שתי מפיות משובצות ושני מזלגות.

"וואו," אמרתי. "השקעת."

כשהוא פתח את קופסאות הפלסטיק הוא אמר שפעם הוא היה שף, ושהייתה לו מסעדה. הוא סיפר לי איך קראו לה, ושהיא קיבלה ביקורות מצוינת באל-איי ויקלי בשנה שעברה, אמר שהוא חובב צירופי טעמים לא רגילים. "באמת?" שאלתי בהתפעלות, וכעבור רגע הוא אמר שלא. "כלומר, תמיד אהבתי לבשל. אבל אף פעם לא שילמו לי על זה. סליחה." השקפנו על המים. זה היה השקר השני בינינו, ונימת קולו כשהוא חזר בו הבהירה שהוא הפתיע גם את עצמו. משום מה, לא היינו מסוגלים לא לשקר זה לזה. בהתחלה זה לא נראה לי עניין גדול אבל כמו שינוי פתאומי במזג האוויר, כשהאוכל יצא מהסלסילה מצב הרוח שלו קרס. הוא הוציא פיסות עוף צלוי וחופני ענבים ירוקים, כמו התנצלויות על חטא שחטא מזמן ואני לעולם לא אבין אותו. לא הייתה לו שום סיבה להתנצל בפניי, אני, שהייתי כל כך מוכנה לאהוב אותו. הוא הגיש לי רגל עוף חרוכה ואשכול ענבים ומילא את הכוס שלי בשמפניה. "זה נהדר," אמרתי, כחמש פעמים, אבל הוא התפתל למשמע המחמאות וסירב להסתכל עליי, וכשהחזיר את שארית האוכל לקופסאות בתנועות זהירות של אגודל ואצבע, הרגשתי כאילו פגעתי בו, או כאילו שנינו יודעים שבעתיד נפגע זה בזה באופן בלתי הפיך. השחפים התקרבו. אכלתי עוף וענבים, קילפתי רצועות של בשר-עוף מהעצם, אבל לכל הדברים היה טעם קצת מוזר. לא כמו רעל, אבל טעם לא מספק, ופתאום אדם נראה לי כמו מישהו שקשה להכיר אותו. "למה רצית את הספר ההוא?" שאלתי כשהסרתי את הקליפה מעינב במשולשים קטנטנים, חלקלקים, והבנתי שאני אפשיט כאן כל פריט מזון אפשרי כי הבגדים יישארו על גופי.

"אני אוהב ספרי מלחמה," הוא אמר בפניו לאוקיינוס. "מלחמות שאנשים לא קוראים עליהן. אני אוהב להיזכר במלחמות נשכחות."

לקינוח הוא הביא עוגיות שיבולת שועל ואגוזי מקדמיה שאפה בעצמו, אבל בקושי הצלחתי לאכול אותן, הפה שלי היה נורא יבש, ומבלי לחשוב זרקתי כמה פירורים לשחפים שהתקרבו על כפות רגליים קרומיות. כשהוא לא הסתכל הטמנתי את שארית העוגייה בחול. אדם ואני ניגשנו למים והחזקנו ידיים ונגענו בקצף הגלים בבהונות חשופות וקרות. התחשק לי לבכות בגלל השחפים האלה, שפלשו לפיקניק המושלם שהשארנו מאחור, אכלו עוגיות ועוף, דרכו על מפיות, קרקרו ודחפו זה את זה.

נגעתי שוב בזרועו והעיניים שלי נמלאו דמעות.

"אני יודע," הוא אמר. "זה לא עובד."

כשסוף סוף התנשקנו, היה ברור שזאת הפעם האחרונה. השפתיים שלו נצמדו בעדינות לשפתיי. הלב שלי התכווץ וכשהסתובבתי והתחלתי ללכת משם, שמעתי אותו אורז הכול לתוך הסל. לא היה לו קל לסלק את השחפים, אבל בסוף הם צרחו והתעופפו מעלינו. להקת שחפים. בילדותי חשבתי שהם נפלאים, עופות ים עם מקור צהוב-כתום מעוקל והילוך מגוחך. הם חיו באוקיינוס, והרגשתי שאני מסוגלת לאהוב לנצח כל דבר שחי באוקיינוס. אבל הם השתנו, בדמיון שלי. מתישהו בגיל ההתבגרות, אחרי שצברתי מסה קריטית של פיקניקים על החוף, אחרי שראיתי אותם מסתערים שוב ושוב, דוחפים זה את זה, צווחים צווחות מחרישות אוזניים, אוכלים כריכי עוף והודו בלי הפוגה, התחלתי להיגעל מהם.

במזנון קניתי שקית של טבעות בצל, התיישבתי על ספסל ירוק והשקפתי על המים. העננים התעבו והמים עטו ברק מתכתי אפור שהשקיט את רוחי. כשאדם חלף על פניי עם סלסילת הפיקניק הארוזה, הנדתי בראשי והוא הניד בראשו. הוא הביט בטבעות הבצל שלי במבט של מאהב נבגד. אבל תמיד אהבתי טבעות בצל. הן היו עבות, כל טבעת ברוחב צמיד פלסטיק, טבולה בפירורים חומים-זהובים. אכלתי כמעט את כל השקית, ליקקתי את האצבעות, וכשגמרתי זרקתי את הטבעות המעטות שנותרו אל שלישיית שחפים ממתינים. אחרי הכל, הם בסך הכול היו רעבים. דעות משתנות.

 

ביום השלישי לאחר שעברו לגור מחוץ לעיר הוא חזר ברגל מהכפר כשהוא נושא סל של מצרכים וסליל חבל של עשרים מטר. היא יצאה לקראתו, מנגבת את ידיה על חלוקהּ הירוק. שערה היה סתור, אפה ארגמני ממכוות השמש; הוא אמר לה שהיא כבר נראית כאישה כפרית מבטן ומלידה. חולצת הפלנל האפורה נדבקה לגופו, נעליו הכבדות היו מכוסות אבק. היא הבטיחה לו שהוא נראה כמו דמות של  איכר במחזה.

האם הביא את הקפה? היא מחכה כל היום לקפה. הם שכחו אותו כשעשו הזמנה מהחנות ביום הראשון.

אוף, לא, לא הביא. אלוהים, עכשיו יצטרך לחזור לשם. הוא יעשה זאת גם אם זה יהרוג אותו. עם זאת נדמה לו שהביא את כל השאר. היא הזכירה לו שזה רק משום שהוא עצמו לא שותה קפה. אילו היה שותה קפה, היה זוכר בקלות רבה. נניח שהיו אוזלות להם הסיגריות? ואז ראתה את החבל. בשביל מה זה? טוב, הוא חושב שיוכל לשמש לתליית בגדים או משהו. היא שאלה אותו כמובן אם לדעתו הם עומדים לנהל שם מכבסה? הרי יש להם כבר חמישה עשר מטר חבל מתוח ממש מול עיניו? מה, הוא באמת לא הבחין בו? בעיניה זה כתם מכוער על הנוף. הוא חשב שיש הרבה דברים שחבל יכול להיות שימושי להם. היא רצתה לדעת מה, למשל. הוא חשב כמה שניות, אך לא העלה דבר. אפשר לחכות ולראות, לא? צריך כל מיני דברים שונים ומשונים בבית בכפר. היא אמרה, כן, נכון; אבל לדעתה דווקא בזמן שכל פרוטה חשובה, נראה מוזר לקנות עוד חבל. זה הכול. היא לא התכוונה לומר שום דבר אחר. פשוט לא הבינה, ברגע הראשון, למה הוא הרגיש שזה נחוץ.

נו, די, הוא קנה אותו כי הוא רצה, ובזה זה נגמר. היא חשבה שזאת סיבה מספקת, ולא הבינה למה לא אמר כך מלכתחילה. אין ספק שזה יכול להביא תועלת, עשרים מטר חבל, יש מאות דברים, היא לא מצליחה לחשוב על אף אחד כרגע, אבל זה יבוא. ברור. וכמו שהוא אמר, כך קורה תמיד עם דברים בכפר. אבל היא קצת מאוכזבת בעניין הקפה, ואוי, תראה, תראה, תראה את הביצים! יו, בחיי, הן נוזלות! ומה הוא שם עליהן? הוא לא יודע שאסור להפעיל לחץ על ביצים? לחץ, הוא רצה לדעת, מי הפעיל עליהן לחץ. איזה מין דבר טיפשי לומר. הוא פשוט הביא אותן בסל יחד עם שאר הדברים. אם הן נשברו זה באשמת החנווני. הוא היה צריך לדעת שלא שמים דברים כבדים על ביצים.

לדעתה זה קרה בגלל החבל. הוא היה הדבר הכבד ביותר בסל, היא ראתה זאת בבירור כשהוא נכנס מהדרך, החבל היה חבילה גדולה מעל לכול. הוא החזיק את החבל ביד אחת ואת הסל ביד השנייה, ובשביל מה יש לה עיניים אם זה כל מה שהן מצליחות לעשות בשבילה?

טוב, בכל אופן, דבר אחד היה ברור לה: לא יהיו ביצים לארוחת הבוקר. הם ייאלצו לטרוף אותן עכשיו לחביתה לארוחת הערב. אין שום ברירה. היא תכננה להכין סטייק לארוחת הערב. אין קרח, הבשר יתקלקל. הוא ביקש לדעת למה היא לא תוכל לגמור לשבור את הביצים בקערה ולהניח אותן במקום צונן.

מקום צונן! אם הוא יצליח למצוא לה מקום כזה היא תשמח להניח אותן שם. טוב, אם כך, נראה לו שאין שום סיבה שלא יבשלו את הבשר באותו זמן שיבשלו את הביצים ואז יחממו את הבשר למחרת. בשר מבושל ומחומם, כשבאותה מידה היו יכולים לאכול אותו טרי. סוג ב' ושיירים ובִּמקום, אפילו בעניין בשר! הוא עיסה קלות את כתפה. זה לא באמת נורא חשוב, נכון, יקירתי? לפעמים במצב רוח שובבני, היה מעסה את כתפה והיא הייתה מקשיתה את גֵווה ומגרגרת. הפעם היא נשפה וכמעט שרטה בציפורניה. כשהוא התכונן לומר לה שהם יוכלו להסתדר איכשהו היא פנתה נגדו ואמרה שאם יגיד לה שהם יוכלו להסתדר איכשהו היא בטוח תיתן לו סטירת לחי.

הוא ספג את המילים הצורבות, פניו בערו. הוא הרים את החבל והתחיל להניח אותו על האצטבה העליונה. היא לא הייתה מוכנה שיהיה על האצטבה העליונה, זה מקומן של הצנצנות וקופסאות השימורים; בשום פנים היא לא מוכנה שהאצטבה העליונה תהיה מבולגנת עם כמויות של חבל. היא כבר סבלה את כל הבלגן שהיא מוכנה לסבול בדירה שבעיר, וכאן לפחות יש מקום ובכוונתה לשמור על איזשהו סדר.

טוב, אם ככה, הוא דרש לדעת מה עושים שם למעלה הפטיש והמסמרים? ולמה היא שמה אותם שם כשהיא יודעת מצוין שהוא צריך את הפטיש והמסמרים האלה בקומה העליונה כדי לתקן את משקופי החלונות? היא פשוט מאיטה הכול ויוצרת עבודה כפולה בבית עם ההרגל המטורף שלה להעביר דברים ממקום למקום ולהחביא אותם.

היא בהחלט מתנצלת, ואילו הייתה לה סיבה כלשהי להאמין שהוא יתקן את המשקופים בקיץ הזה ודאי שהייתה משאירה את הפטיש והמסמרים במקום שהוא שם אותם – על הרצפה באמצע חדר השינה במקום שהם עלולים לדרוך עליהם בחושך. ועכשיו אם הוא לא יפנה את כל המהפכה הזאת משם היא תזרוק אותם ישר לבאר.

אה, בסדר, בסדר – מותר לו לשים אותם בארון הכלים? ברור שלא, הרי בארון הכלים יש מטאטאים ומגבים ויעים, ולמה שלא ימצא מקום לחבל שלו מחוץ למטבח? האם הוא לא מוכן לקחת רגע ולהביא בחשבון שיש שבעה חדרים שכוחי אל בבית הזה ומטבח רק אחד?

הוא דרש לדעת אז מה? והאם היא קולטת שהיא מתנהגת כמו טיפשה גמורה? ומי היא חושבת שהוא, מפגר בן שלוש? כל הצרה איתה היא שהיא צריכה משהו חלש יותר ממנה כדי לגעור ולרדות בו. כמה חבל שאין להם ילדים שהיא תוכל להוציא את זה עליהם. אולי אז תהיה לו קצת מנוחה.

לשמע הדברים התכרכמו פניה, היא הזכירה לו שהוא שכח את הקפה וקנה חתיכת חבל חסר כל ערך. וכשהיא חושבת על כל הדברים שהם באמת צריכים כדי להפוך את המקום ראוי למגורי אדם, אז טוב, היא על סף בכי, זה הכול. היא נראתה אומללה כל כך, אבודה ונואשת כל כך, שהיה קשה לו להאמין שרק חתיכת חבל גרמה לכל המהומה. מה בעצם העניין, למען השם?

הו, שישתוק בבקשה ויילך מכאן, ולא יחזור, אם רק אפשר, חמש דקות? ודאי, ברצון, הוא יילך. והוא לא יחזור בכלל, אם כך היא רוצה. אלוהים, כן, אין דבר שהוא רוצה יותר מאשר להסתלק ולא לחזור אף פעם. אם כך, היא ממש לא רואה מה מעכב בעדו. זה זמן מעולה. הנה היא, תקועה קילומטרים מתחנת רכבת, עם בית חצי ריק לטפל בו, ובלי פרוטה בכיס ומיליון דברים לעשות; נראה שמשמיים ניתן לו הרגע הזה להחלץ מהעול. היא מופתעת שגם ככה הוא לא נשאר בעיר עד שהיא תבוא ותעשה את העבודה ותדאג לסדר את הדברים. זה התרגיל הרגיל  שלו.

נראה לו שפה היא הלכה קצת רחוק מדי. טיפ-טיפה עברה את הגבול, אם לא אכפת לה שהוא אומר את זה. למה לעזאזל הוא נשאר בעיר בקיץ הקודם? לעשות חמש-שש עבודות בשביל להרוויח את הכסף שהוא שלח לה. בגלל זה. היא יודעת  מצוין שאחרת הם לא היו יכולים לעשות את זה. היא הסכימה איתו בשעתו. וזאת הייתה הפעם היחידה שכך יהיה לו טוב שהוא אי פעם השאיר אותה לעשות משהו לבדה.

הו, שיספר את זה לסבתא רבתא שלו. לה דווקא הייתה השערה מה החזיק אותו בעיר. קצת הרבה יותר מסתם השערה, אם הוא רוצה לדעת. נו, אז היא רוצה להעלות את כל זה שוב פעם, זה מה שהיא רוצה? אז שתחשוב לה מה שמתחשק לה לחשוב. נמאס לו כבר להסביר. אולי זה נראה משונה, אבל הוא פשוט הסתבך, ומה הוא היה יכול לעשות? איך אפשר להאמין שהיא תיקח את זה ברצינות? כן, כן, היא יודעת איך זה עם גבר: אם משאירים אותו רגע לבד, תיכף באה אישה וחוטפת אותו. ומובן מאליו שהוא לא מסוגל לפגוע ברגשותיה ולסרב!

נו, על מה היא מתלהמת? היא כבר שכחה שסיפרה לו שהשבועיים האלה לבד בכפר היו המאושרים ביותר שעברו עליה בארבע השנים האחרונות? וכמה זמן הם היו נשואים כשהיא אמרה את זה? בסדר, שתשתוק! אם היא חושבת שהצפרדע הזאת לא נתקעה לו בגרון.

היא לא התכוונה שהייתה מאושרת כי הייתה רחוקה ממנו. היא התכוונה ששמחה לעבוד על הבית הארור הזה כדי שיהיה נחמד ומוכן בשבילו. לזה היא התכוונה, ותראה מה זה! להעלות עכשיו משהו שהיא אמרה לפני שנה רק כדי להצטדק על זה שהוא שכח את הקפה שלה ושבר את הביצים וקנה חתיכת חבל עלובה שהם לא יכולים להרשות לעצמם. היא באמת חושבת שהגיע הזמן לרדת מהעניין, וכעת היא רוצה רק שני דברים בעולם. היא רוצה שיסלק את החבל הזה מתחת לרגליים שלהם, ושיחזור לכפר ויביא לה את הקפה שלה, ואם יצליח לזכור עוד משהו, אולי יביא גם כפפת מתכת למחבתות, ועוד שני מוטות וילון, ואם יש להם בכפר כסיות גומי, הידיים שלה פשוט צורבות, ובקבוק מגנזיום מבית המרקחת.

הוא השקיף החוצה אל אחר הצהריים הכחול כהה המהביל על המדרונות, ומחה את מצחו ונאנח אנחה כבדה ואמר, אם היא רק תוכל לחכות רגע למה שלא יהיה, הוא יחזור לכפר. הרי כבר אמר זאת, לא, ברגע שהתברר להם ששכח?

אה,כן, טוב… רוץ לך. היא הולכת לרחוץ חלונות. כל כך יפה בכפר! היא לא בטוחה שיהיה להם רגע ליהנות מזה. הוא התכוון ללכת, אבל לא לפני שאמר שאלמלא היא הייתה מכורה לדכדוך אולי הייתה רואה שזה רק לכמה ימים. היא לא זוכרת שום דבר נעים בכל עונות הקיץ הקודמות? הם אף פעם לא בילו יפה? אין לה זמן לדבר על זה, ועכשיו הוא יכול בבקשה לא להשאיר את החבל הזה מתגלגל שם כדי שהיא תוכל להתקל בו וליפול? הוא הרים אותו – איכשהו הוא נפל מהשולחן – ויצא כשהחבל תחת זרועו.

הוא הולך ממש עכשיו? בוודאי. כך היא חשבה. לפעמים נדמה לה שיש לו ידיעה טלפתית של הרגע המושלם להשאיר אותה תקועה. היא התכוונה להוציא את המזרנים לשמש, אם הם יניחו אותם בחוץ ממש עכשיו יהיו להם לפחות שלוש שעות שמש, הוא בטח שמע אותה אומרת בבוקר שהיא מתכננת להוציא אותם. אז ברור שהוא יסתלק לו וישאיר את זה לה. לדעתה הוא בטוח שהפעילות הגופנית תביא לה תועלת.

טוב, הוא רק התכוון ללכת להביא לה קפה. אומנם מגוחך ללכת ברגל שישה קילומטר בשביל קילו קפה אבל אין שום בעיה, הוא מוכן לעשות את זה. ההרגל הזה הורס אותה, אבל אם היא רוצה להרוס את עצמה, אין לו מה לעשות בקשר לזה. אם הוא חושב שהקפה הוא שהורס אותה, כל הכבוד לו: יש לו בטח מצפון נקי לגמרי.

בלי שום קשר למצפון, הוא לא הבין למה המזרנים לא יכולים בהחלט לחכות עד מחר. ובכלל, למען השם, הם גרים בבית, או שהם רוצים לתת לבית להתיש אותם עד מוות? למשמע דבריו היא החווירה, סביב פיה פניה הלבינו כסיד, היא נראתה ממש מסוכנת והזכירה לו שתחזוקת הבית היא לא העבודה שלה יותר משהיא העבודה שלו: ויש לה גם עוד עבודה לעשות, ומתי לפי דעתו היא תוכל למצוא זמן לעשות אותה בקצב הזה?

היא שוב מתחילה עם זה? היא יודעת בדיוק כמוהו שהעבודה שלו מביאה את ההכנסה הקבועה, שלה רק מזדמנת, ואם הם היו תלויים במה שהיא מרוויחה –
הגיע הזמן שהיא תבין את הנקודה הזאת פעם אחת ולתמיד!

זה לגמרי לא העניין. השאלה היא, כששניהם עובדים כל אחד בזמן שלו, אם תהיה חלוקה של עבודות הבית או לא? היא רק רוצה   לדעת, היא צריכה לתכנן את התוכניות שלה. באמת, הוא חשב שכל זה כבר הוסדר. היה מוסכם שהוא אמור לעזור. הוא לא תמיד עזר, בקיץ?

עזר, מה? הו, ועוד איך עזר. ומתי, ואיפה ובמה? אלוהים, איזו בדיחה מפוצצת!

הבדיחה הייתה מפוצצת כל כך שפניה הסגילו קלות והיא צרחה מרוב צחוק. היא צחקה צחוק כה גדול עד שנאלצה להתיישב, ולבסוף פרץ מעיניה שטף של דמעות וניגר מטה אל זוויות פיה המורמות. הוא חש אליה ומשך אותה לעמידה על  רגליה וניסה לשפוך מים על ראשה. המצקת הייתה תלויה בחוט על מסמר והוא תלש אותה. אחר כך ניסה לשאוב מים ביד אחת בעוד היא נאבקת בידו האחרת. אז ויתר ורק עמד וניענע בראשו.

היא נחלצה מאחיזתו וצעקה עליו שייקח את החבל שלו ויילך לעזאזל, היא פשוט מוותרת עליו; וברחה. הוא שמע את נעלי הבית שלה עם העקבים נוקשות ונתקלות במדרגות.

הוא הלך סביב הבית ונכנס לשביל הגישה; פתאום הבחין שיש לו שלפוחית בעקב והייתה לו הרגשה כאילו חולצתו בוערת. הדברים התפרקו באופן פתאומי כל כך שלא יכולת לדעת מה קורה אתך. היא הייתה מסוגלת להביא את עצמה להתפרצות זעם בגלל פשוט שום דבר. היא הייתה איומה, לעזאזל: בלי טיפת היגיון. לדבר עם האישה הזאת כשהיא מתחילה להיות ככה זה כמו לדבר עם מסננת. שיילך לעזאזל אם הוא מוכן לבלות את חייו בניסיון לרַצות אותה! טוב, מה עושים עכשיו? הוא ייקח את החבל בחזרה ויחליף אותו במשהו אחר. הדברים מצטברים, הדברים בגודל של הרים, אתה לא יכול להזיז אותם או לסדר אותם או להיפטר מהם. הם רק מונחים ונרקבים להם. הוא ייקח אותו בחזרה. מה פתאום, למה? הוא רוצה אותו. בעצם מה זה בכלל? חתיכת חבל. תאר לך מישהי שאכפת לה יותר חתיכת חבל מאיך שגבר מרגיש. איזו זכות בכלל יש לה להגיד על זה משהו? הוא זכר את כל הדברים המיותרים, חסרי המשמעות שהיא קנתה לעצמה: למה? כי רציתי את זה, וזהו! הוא נעצר וברר אבן גדולה בצד הדרך. הוא יניח את החבל מאחוריה. כשיחזור ישים אותו בארגז הכלים. הוא שמע על זה כבר מספיק לכל החיים.

כשהוא חזר היא הייתה שעונה כנגד תיבת הדואר ליד הדרך וחיכתה. השעה הייתה די מאוחרת, ריח של סטייק צלוי צף ועלה אל גובה האף באוויר ההולך ומצטנן. פניה היו צעירות וחלקות ורעננות. השיער השחור הסורר המשונה שלה הזדקר מעלה. היא נופפה לו מרחוק, והוא החיש את צעדו. היא קראה בקול שארוחת הערב מוכנה ומחכה לו, הוא לא גוֹוע ברעב?

ועוד איך הוא גווע ברעב. הנה הקפה. הוא נופף בו לעברה. היא הביטה בידו האחרת. מה יש לו שם?

טוב, זה שוב החבל. הוא עצר על  מקומו. הוא התכוון להחליף אותו אבל שכח. היא רצתה לדעת למה הוא צריך להחליף אותו, אם זה משהו שהוא באמת רוצה. האוויר לא נהדר עכשיו, ולא יופי להיות כאן?

היא הלכה לצידו כשידה האחת נעוצה בחגורת העור שלו. היא משכה והדפה אותו מעט תוך כדי הליכה, נשענה עליו. הוא כרך את זרועו סביב כל גופה וטפח על ביטנה. הם החליפו חיוכים זהירים. קפה, קפה לפוצי מוצי! הוא הרגיש כאילו הוא מביא לה מתנה יפהפייה.

הוא ממש חומד, היא ידעה בוודאות, ואילו היה לה הקפה שלה בבוקר לא הייתה מתנהגת כל כך מוזר… הנה שם תחמס שעדיין חוזר, תאר לך, לגמרי לא בעונה, יושב לו בעץ תפוח-הבר לגמרי לבד. אולי החברה שלו הבריזה לו. אולי באמת. היא מקווה לשמוע אותו עוד פעם, היא אוהבת תחמסים… הוא יודע איך היא, נכון?

בטח, הוא ידע איך היא.

1.

בהפסקת הצהריים האמריקאית הגדולה סידר ג'ורג' או'קלי את שולחן עבודתו בתשומת לב מכוונת ומתוך עניין מעושה. אסור לאיש במשרד לדעת כי הוא ממהר, משום שהצלחה היא עניין של אווירה, ופרסום העובדה שמוחך נמצא במרחק 700 מייל מעבודתך לא מועיל.

אך ברגע בו יצא מן הבניין, נעשה נחוש בדעתו והחל לרוץ, נותן מדי פעם מבט בצהריים העליזים של ראשית האביב, שמילאו את כיכר הטיימס והשתהו בגובה של פחות מ-20 רגל מעל ראשי ההמון. ההמון כולו נראה מוגבה מעט, שואף לתוכו את אוויר האביב, והשמש סנוורה את עיני האנשים, כך שכמעט לא ראו זה את זה, אלא רק השתקפות עצמם בשמים.

ג'ורג' או'קלי, שמוחו היה במרחק 700 מייל, סבר כי כל מקום בחוץ הוא נורא. הוא מיהר להיכנס לרכבת התחתית, ולאורך 95 גושי בניינים היטה מבט מטורף לעבר מודעת פרסומת שהסבירה בבהירות כי יש לו סיכוי של 1:5 לא לאבד את שיניו תוך עשר שנים. ברחוב 137 הוא נטש את לימודי אמנות הפרסום, עזב את הרכבת התחתית, והחל לרוץ שוב, ריצה להוטה וערנית, שהביאה אותו הפעם לביתו – חדר אחד בבניין דירות גבוה ואיום באמצע שום מקום.

הוא היה מונח שם על שולחן הכתיבה, המכתב – בדיוק מקודש, על נייר מבורך – בכל רחבי העיר, אנשים, אילו הקשיבו, יכלו לשמוע את פעימות לבו של ג'ורג' או'קלי. הוא קרא את הפסיקים, את כתמי הדיו ואת טביעת האגודל על השוליים – אחר-כך השליך עצמו חסר אונים על המיטה.

הוא היה מסובך באחת מאותן תסבוכות נוראיות, שהן אירועים שבשגרה בחיי העני, עוקבות אחר הדלות כמו עופות טורפים. העניים נופלים או צפים או טועים או אפילו ממשיכים הלאה איכשהו, בדרך המיוחדת שיש לעני, אך הדלות היתה כל-כך חדשה לג'ורג' או'קלי, שאילו היה מישהו מכחיש כי המקרה שלו יוצא דופן – הוא היה נדהם.

לפני פחות משנתיים סיים בהצטיינות את לימודיו במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס והשתלב בחברת מהנדסי בניין במערב טנסי. כל חייו חשב במונחים של תעלות וגורדי שחקים וסכרים נהדרים, וגשרים גבוהים מקושטים בשלושה מגדלים, שהיו כמו רקדנים האוחזים ידיים בשורה, עם ראשים רמים כגובה הערים וחצאיות עשויות כבלים. בעיני ג'ורג' או'קלי זה נראה רומנטי לשנות את כיוון זרימת הנהרות ואת צורת ההרים כדי לאפשר לחיים לשגשג באזורים צחיחים בעולם, מקומות שם לא היכו שורש קודם לכן. הוא אהב פלדה, ותמיד הייתה פלדה קרובה אליו בחלומות, פלדה נוזלית, מוטות פלדה, וגושים וקורות ומצבורים של פלסטיק, מצפים לו כחומר ביד היוצר. פלדה שופעת שתיעשה פשוטה ויפה באש דמיונו…

עכשיו הוא היה פקיד ביטוח במשכורת של 40 דולר לשבוע, עם חלומו החומק ממנו במהירות. הנערה הקטנה והשחרחורת, שהיתה אחראית לתסבוכת זו, תסבוכת איומה וקשה מנשוא, ציפתה בעיירה בטנסי להיקרא לבוא.

15 דקות לאחר מכן, האשה ממנה שכר את חדרו הקישה בדלת ושאלה אותו באדיבות מוציאה מן הדעת, אם מכיוון שהוא בבית הוא רוצה ארוחת צהריים. הוא נד בראשו לשלילה, אך ההפרעה עוררה אותו, והוא קם ממיטתו כדי לכתוב מברק.

"המכתב דיכא אותי איבדת את הצפון את מתנהגת בטיפשות ובסך-הכול עצבנית וחושבת על פרידה למה לא להתחתן איתי מיד בטח שנוכל לדאוג לכך שהכול יהיה בסדר…"

הוא היסס למשך רגע ארוך, ואז הוסיף בכתב-יד שבקושי ניתן היה לזהותו כשלו: "בכל מקרה אני אגיע מחר בשעה שש."

משסיים יצא החוצה בריצה לעבר המברקה הסמוכה לתחנת הרכבת התחתית. כל קניינו בעולם הזה לא הסתכם ב-100 דולר, אך המכתב העיד על היותה "עצבנית", והדבר לא הותיר בידיו כל ברירה. הוא ידע מה המשמעות של "עצבנית" – היא היתה במצב רוח מדוכא, ההבטחה של נישואין לתוך חיים של מאבק ועוני העיקה על אהבתה יותר מדי.

ג'ורג' או'קלי הגיע לחברת הביטוח בריצה הרגילה שלו, הריצה שהפכה אצלו כמעט לטבע שני, וביטאה באופן הנכון ביותר את המתח בו הוא חי. הוא ניגש היישר למשרדו של המנהל.

"אני רוצה לדבר איתך, מר צ'מברס," הכריז בחוסר נשימה.

"כן?" שתי עיניים, עיניים כמו חלונות של חורף, ננעצו בו בסתמיות אכזרית.

"אני רוצה לצאת לארבע ימי חופשה."

"אבל יצאת לחופשה רק לפני שבועיים!" אמר מר צ'מברס בהפתעה.

"נכון," הודה הצעיר המפוזר, "אבל עכשיו אני חייב לצאת שוב."

"לאן נסעת בפעם האחרונה? הביתה?"

"לא, נסעתי ל… מקום בטנסי."

"ולאן אתה רוצה לנסוע הפעם?"

"והפעם אני רוצה לנסוע ל… מקום בטנסי."

"לפחות אתה עקבי," אמר המנהל ביובש. "אבל לא ידעתי שאתה מועסק כאן כסוכן-נוסע."

"אני לא," צעק ג'ורג' או'קלי בייאוש, "אבל אני חייב לנסוע."

"בסדר," הסכים מר צ'מברס, "אבל אתה לא חייב לחזור, אז אל תטרח!"

"אני לא אחזור." ולמרבה תדהמתו, כמו גם לזו של מר צ'מברס, פניו נעשו ורודות מעונג. הוא היה שמח, מאושר – לראשונה זה שישה חודשים היה חופשי לחלוטין. דמעות תודה עמדו בעיניו, והוא אחז בידו של מר צ'מברס בחום.

"אני רוצה להודות לך," אמר בפרץ רגשות, "אני לא רוצה לחזור. נראה לי שהייתי משתגע אם היית אומר לי שאני יכול לחזור. אבל לא הייתי יכול להתפטר בעצמי, אתה מבין, ואני רוצה להודות לך על – על שעשית זאת בשבילי."

הוא נופף בידו באצילות, צעק בקול: "אתה חייב לי משכורת של שלושה ימים אבל אתה יכול לשמור אותה לעצמך!" ומיהר החוצה. מר צ'מברס צלצל לקצרנית שלו כדי שלאול אם או'קלי נראה מוזר לאחרונה. הוא פיטר אנשים רבים במהלך הקריירה שלו, והם קיבלו זאת בדרכים רב ות ומשונות, אך איש מהם לא הודה לו מעולם.

2.

שמה היה ג'ונקואיל קארי, ובעיני ג'ורג' או'קלי מעולם לא נראה דבר כה רענן וחיוור כמו פניה, כשראתה אותו ורצה אליו בלהט לאורך רציף תחנת הרכבת. זרועותיה התרוממו לעברו, פיה נפתח למחצה בציפיה לנשיקה שלו, כשלפתע הרחיקה אותו בעדינות, ובמבוכה קלה הביטה סביב. שני בחורים צעירים מג'ורג', עמדו ברקע.

"זה מר קרואק וזה מר הולט," הכריזה בעליזות. "פגשת אותם כבר פעם כאן."

מוטרד מכך שהנשיקה הפכה למפגש היכרות וחושד במשמעויות נסתרות, נבוך ג'ורג' עוד יותר כשגילה, כי המכונית האמורה להסיע אותם לביתה של ג'ונקואיל הייתה שייכת לאחד משני הצעירים. גילוי זה העמיד אותו במצב נחות. בדרך פטפטה ג'ונקואיל בין המושב הקדמי לאחורי וכשניסה, תוך ניצול הדמדומים, להגניב את ידו לעבר גופה, כפתה עליו בתנועה מהירה להסתפק בידה.

"הרחוב הזה בדרך לבית שלך?" לחש. "אני לא מזהה אותו."

"זו השדרה החדשה. ג'רי קיבל את המכונית שלו רק היום. והוא רוצה להראות לי אותה לפני שהוא לוקח אותנו הביתה."

כשלבסוף, כעבור 20 דקות, הם הורדו בביתה של ג'ונקואיל, ג'ורג' הרגיש כי האושר הראשוני של המפגש, השמחה שזיהה בביטחון בעיניה שם בתחנה, נמוגו בהשפעת הנסיעה. משהו שלו ציפה אבד באופן אקראי למדי, והוא הרהר בכך כשאמר בנוקשות לשני הצעירים לילה טוב. מצב רוחו המדוכא נעלם כשג'ונקואיל משכה אותו לתוך חיבוק מוכר תחת האור העמום של הכניסה הקדמית, ואמרה לו באלף דרכים, שהטובות בהן היו ללא מילים, עד כמה התגעגעה אליו. רגשנותה השיבה לו את בטחונו, העניקה הבטחה ללבו הלהוט שהכול יהיה בסדר.

הם התיישבו על הספה, המומים זה מנוכחותו של זה, הרבה מעבר לכל אפשרות של הבעת אהבה מקוטעת. בשעת ארוחת הערב אביה ואמה של ג'ונקואיל הופיעו ושמחו לראות את ג'ורג'. הם חיבבו אותו, והתעניינו בקריירה שלו כמהנדס, כשהגיע לטנסי לראשונה לפני למעלה משנה. הם הצטערו כשוויתר על כך ונסע לניו-יורק כדי לחפש עבודה רווחית יותר לטווח המיידי, אך למרות שלא ראו בעין יפה את קטיעת הקריירה שלו, הם גילו כלפיו אהדה והיו מוכנים להעיר באירוסין. במהלך ארוחת הערב הם שאלו על התקדמותו בניו-יורק.

"הכול מסתדר," אמר להם בהתלהבות. "קיבלתי קידום – משכורת טובה יותר."

הוא היה אומלל כשאמר זאת – אך כולם שמחו כל-כך.

"הם בוודאי אוהבים אותך," אמרה גב' קארי, "אין ספק – אחרת לא היו מאפשרים לך לבוא לכאן פעמיים בשלושה שבועות."

"אמרתי להם שהם חייבים," הסביר ג'ורג' במהירות. "אמרתי להם שאם לא יאפשרו לי אז לא אעבוד שם יותר."

"אבל אתה חייב לחסוך," גערה בו גב' קארי בעדינות, "לא לבזבז הכול על הנסיעה היקרה הזו."

הארוחה הסתיימה – הוא וג'ונקואיל נשארו לבד, והיא חזרה לזרועותיו.

"כל-כך שמחה שאתה כאן," היא נאנחה. "הלוואי שלא היית עוזב שוב לעולם, אהובי."

"מתגעגעת אליי?"

"מאוד, מאוד."

"האם את – גברים אחרים באים אלייך לעיתים קרובות? כמו שני הנערים האלה?"

השאלה הפתיעה אותה. עיני הקטיפה הכהות ננעצו בו.

"מובן שכן. כל הזמן. סיפרתי לך במכתבים שהם באים, מתוק שלי."

זה היה נכון – כשהגיע לעיר לראשונה היא כבר היתה מוקפת עשרות בחורים, מגיבים לשבריריותה הציורית בהערצה נערית, ומעטים מהם מבחינים שעיניה היפות היו גם מפוכחות וחביבות.

"אתה מצפה שאני לא אלך לשום מקום אף פעם," תבעה ג'ונקואיל, נשענת לאחור על כריות הספה עד שנדמתה כמתבוננת בו ממרחק מיילים רבים, "ורק אשלב ידיים ואשב במקום אחד – לנצח?"

"מה את מנסה להגיד?" הוא התפרץ בבהלה. "את מתכוונת שלא יהיה לי מספיק כסף כדי להתחתן איתך?"

"או, אל תסיק מסקנות כאלה, ג'ורג'."

"אני לא מסיק מסקנות. זה מה שאמרת." ג'ורג' החליט לפתע שהוא ניצב על קרקע רעועה. הוא לא התכוון להניח לדבר לקלקל את הערב הזה. הוא ניסה לקחת אותה בזרועותיו שוב, אך היא התנגדה באופן לא צפוי ואמרה:

"חם כאן. אני הולכת להביא את המאוורר."

כשהמאוורר הופעל הם התיישבו שוב, אך הוא היה נתון במצב רוח רגיש במיוחד ומבלי משים צלל העולם המסוים שממנו התכוון להימנע.

"מתי תתחתני איתי?"

"אתה כבר מוכן שאתחתן איתך?"

עצביו נכנעו בבת אחת, והוא זינק על רגליו.

"בואי נסגור את המאוורר הארור הזה," הוא צעק, "זה משגע אותי. כמו שעון שמתקתק את הדקות שנשארו לי להיות איתך. באתי לכאן כדי להיות מאושר ולשכוח כל מה שקשור לניו-יורק ו…"

הוא צנח לתוך הספה באותה פתאומיות בה התרומם. ג'ונקואיל סגרה את המאוורר, משכה את ראשו לתוך חיקה והחלה ללטף את שערו.

"בוא נשב כך," אמרה ברכות, "כך בשקט, ואני ארדים אותך. אתה עייף ועצבני, והמתוקה שלך תטפל בך."

"אבל אני לא רוצה לשבת כך," התלונן, מזנק בפתאומיות, "אני לא רוצה לשבת כך בכלל. אני רוצה שתנשקי אותי. זה הדבר היחיד שמרגיע אותי. וחוץ מזה אני לא עצבני – זו את העצבנית. אני לא עצבני בכלל."

כדי להוכיח שהוא לא עצבני, עזב את הספה והשליך עצמו לתוך כיסא הנדנדה בעברו השני של החדר.

"בדיוק כשאני מוכן להתחתן איתך, את כותבת לי את המכתבים העצבניים ביותר, כאילו את עומדת לסגת, ואני חייב לרוץ לכאן…"

"אתה לא חייב לבוא אם אתה לא רוצה."

"אבל אני כן רוצה!" התעקש ג'ורג'.

נדמה היה לו שהוא מאוד רגוע והגיוני ושהיא מנסה במתכוון להעמיד אותו באור שלילי. כל מילה נוספת הרחיקה אותם זה מזה יותר ויותר – והוא לא היה מסוגל לעצור את עצמו או לטשטש את הדאגה והכאב שבקולו.

אך אחרי רגע התחילה ג'ונקואיל לבכות בצער, והוא חזר לספה וכרך את זרועו סביבה. הוא היה המנחם עכשיו, מושך את ראשה קרוב לכתפו, ממלמל דברים ישנים מוכרים, עד שהיא נרגעה ורק נרעדה קלות בזרועותיו. למעלה משעה הם ישבו שם, בעוד פסנתרי הערב הלמו מקצבים אחרונים לתוך הרחוב שבחוץ. ג'ורג' לא זז, לא חשב, לא קיווה, שקע בתוך קהות חושים מתוך ציפייה לאסון. השעון ימשיך לתקתק, אחרי 11, אחרי 12, ואז גב' קארי תקרא בעדינות ממעקה המרפסת – מעבר לזה ראה רק מחר וייאוש.

3.

בשיא החום של יום המחרת הגיעה נקודת השבירה. כל אחד מהם ידע מה השני מרגיש, אך מבין שניהם היא הייתה מוכנה יותר להודות בכך.

"אין טעם להמשיך," אמרה בעצבות, "אתה יודע כמה אתה שונא את העבודה בביטוח, ולעולם לא תצליח בזה."

"לא זה העניין," הוא התעקש. "אני שונא להמשיך להיות לבד. אם תתחתני איתי ותבואי איתי ותיתני לנו סיכוי, אני אוכל להצליח בכל דבר, אבל לא כשאני דואג לך כאן."
היא הייתה שקטה זמן ממושך לפני שענתה, לא חושבת – משום שראתה את הסוף – אלא רק מחכה, יודעת שכל מלה תישמע אכזרית יותר מהקודמת. לבסוף דיברה:

"ג'ורג', אני אוהבת אותך בכל לבי, ואני לא רואה איך אוכל אי-פעם לאהוב מישהו אחר מלבדך. אילו היית מוכן לכך לפני חודשיים, הייתי מתחתנת איתך; עכשיו אני לא יכולה, כי זה לא נראה לי הדבר הנכון."

הוא הטיח בה האשמות פרועות – יש לה מישהו אחר, היא מסתירה ממנו משהו!

"לא, אין מישהו אחר."

וזו הייתה האמת. אך כתגובה למתח שעוררה בה פרשיה זו, מצאה מרגוע בחברת צעירים כמו ג'רי הולט, שהיתה לו המעלה של היותו חסר משמעות לגביה.

ג'ורג' לא השלים עם המצב כלל. הוא אחז אותה בזרועותיו וניסה, פשוטו כמשמעו, לנשק אותה לתוך נישואין איתו מיד. משנכשל, פרץ בנאום ארוך של רחמים עצמיים, וחדל רק כשראה שהוא מבזה עצמו בפניה. הוא איים לעזוב כשלא הייתה לו כל כוונה לעזוב, וסירב ללכת כשהיא אמרה לו, שככלות הכול, רצוי שיעשה זאת.

לזמן-מה הצטערה, ואחר-כך היתה סתם נחמדה.

"כדאי שתלך עכשיו," צעקה לבסוף, כל-כך חזק, שגב' קארי ירדה למטה בבהלה.

"קרה משהו?"

"אני הולך, גב' קארי," אמר ג'ורג' בקול שבור, ג'ונקואיל עזבה את החדר.

"אל תרגיש כל-כך רע, ג'ורג'." גב' קארי הביטה בו בהזדהות חסרת אונים – מצטערת, אך בו בזמן שמחה שהטרגדיה הקטנה כמעט שהסתיימה. "אילו הייתי במקומך, הייתי נוסעת הביתה לאמך לשבוע. אולי ככלות הכול זה הדבר הנכון…"

"בבקשה אל תדברי," צעק. "בבקשה אל תאמרי לי דבר עכשיו!"

ג'ונקואיל נכנסה לחדר שוב, ייסוריה ועצבנותה כוסו בסומק וכבוע.

"הזמנתי מונית," אמרה ביובש. "אנחנו יכולים להסתובב עד שהרכבת שלך תצא."

היא יצאה למרפסת הקדמית. ג'ורג' לבש את מעילו, חבש את הכובע ועמד לרגע מותש במסדרון – כמעט שלא אכל דבר מאז עזב את ניו-יורק. גב' קארי ניגשה אליו, משכה את ראשו למטה ונישקה אותו על הלחי. והוא הרגיש מאוד מגוחך ועלוב בידיעתו שההתרחשות היתה מגוכחת ועלובה בסופה. אילו רק עזב בלילה הקודם – עזב אותה בפעם האחרונה בגאווה.

המונית הגיעה, ובמשך שעה השניים שהיו נאהבים נסעו לאורך רחובות שוממים למדי. הוא אחז בידה ונרגע באור השמש, מבין מאוחר מדי שלא היה דבר לעשות או לומר לאורך כל הדרך.

"אני אחזור," אמר לה.

"אני יודעת," ענתה, מנסה להעניק לקולה טון עליז של תקווה. "ונכתוב אחד לשני – לפעמים."

"לא," אמר, "לא נכתוב. אני לא אעמוד בזה. יום אחד אחזור."

"לא אשכח אותך לעולם, ג'ורג'."

הם הגיעו לתחנה, והיא הלכה איתו כשקנה את כרטיסו…

"הנה ג'ורג' או'קלי וג'ונקאיל קארי!"

היו אלו בחור ובחורה שג'ורג' הכיר כשעבד בעיר, ונראה כי ג'ונקואיל קידמה את נוכחותם בהקלה. במשך חמש דקות אינסופיות הם עמדו שם כולם משוחחים: ואז הרכבת נכנסה לתחנה בקול רעש, ובהבעת יגון שלא ניתן להסתירה הושיט ג'ורג' את זרועותיו לעבר ג'ונקואיל. היא פסעה פסיעה מהוססת לעברו, השתהתה, ואז לחצה את ידו במהירות, כאילו נפרדה מידיד מקרי.

"שלום ג'ורג'," אמרה, "אני מקווה שתהיה לך נסיעה טובה."

"שלום ג'ורג'. חזור לכאן לבקר את כולנו שוב."

אילם, כמעט עיוור מכאב הרים את המזוודה שלו, ובאיזה אופן סהרורי העלה את עצמו לרכבת.

חלוף על פני צמחים רעשניים, צובר מהירות דרך מרחבי הפרברים לעבר השקיעה. אולי גם היא תראה את השקיעה ותשתהה לרגע, פונה, זוכרת, לפני שהוא יימוג בשנתה אל תוך העבר. אבק הלילה הזה יכסה לנצח את השמש ואת העצים ואת הפרחים וקולות הצחוק של עולמו הצעיר.

4.

בספטמבר כעבור שנה, בשעות אחר-הצהריים לחות, צעיר בעל פנים צרובות בגוון נחושת אדמדמה ירד מהרכבת בטנסי. הוא הביט סביב בדאגה, ונראה כי הוקל לו משגילה שאין איש מחכה לו. הוא נסע במונית למלון הטוב ביותר בעיר, שם נרשם בסיפוק-מה כג'ורג' או'קלי, קוזקו, פרו.

למעלה בחדרו ישב למשך כמה דקות ליד החלון, מסתכל למטה לרחוב המוכר. ואז בידו הרועדת הרים את שפורפרת הטלפון וחייג.

"האם ג'ונקואיל נמצאת?"

"מדברת."

"אה…" לאחר שקולו התגבר על הנטייה הקלה לרעוד, המשיך ברשמיות ידידותית.

"זה ג'ורג' או'קלי. קיבלת את המכתב שלי?"

"כן. תיארתי לעצמי שתגיע היום."

קולה, רגוע ויבש, הטריד אותו, אך לא כפי שציפה. היה זה קול של זרה, לא נרגש, שמחה למדי לפגוש אותו – זה הכול. הוא רצה להניח את השפורפרת ולשאוף אוויר.

"לא ראיתי אותך – הרבה זמן," הוא הצליח להגיד כלאחר יד, "למעלה משנה."

הוא ידע כמה זמן עבר – בדיוק של יום.

"יהיה נורא נחמד לדבר איתך שוב."

"אני אגיע בערך תוך שעה."

הוא ניתק. כל רגע פנאי שלו במשך ארבע עונות ארוכות היה מלא ציפיה לשעה זו, ועכשיו היא הגיעה. הוא חשב שימצא אותה נשואה, מאורסת, מאוהבת – הוא לא חשב שהיא תהיה אדישה לשיבתו.

הוא הרגיש, כי לעולם לא יהיו בחייו עשרה חודשים כמו אלו שעכשיו עבר. היו לו הישגים מרשימים, לכל הדעות, בשביל מהנדס צעיר – נתקל בשתי הזדמנויות יוצאות דופן, האחת בפרו, משם חזר עכשיו, והאחרת כתוצאה מכך, בניו-יורק, לשם פניו מועדות. בזמן קצר זה עלה מדלות לעמדה של הזדמנויות בלתי מוגבלות.

הוא הביט בעצמו במראה של שולחן האיפור, הוא היה כמעט שחור משיזוף, אך זה היה שחור רומנטי, ובשבוע האחרון, מכיוון שהיה לו זמן לחשוב על כך, זה העניק לו עונג לא מבוטל. הוא גם נשבה בקסם חזותו המחוספסת והבליט אותה. הוא איבד חלק מן הגבה שלו, וברכו היתה עדיין חבושה, אך הוא היה צעיר מדי שלא להבחין כי נשים רבות על אניית הקיטור הסתכלו עליו בעניין מיוחד.

בגדיו, כמובן, היו איומים. חייט יווני בלימה הכין לו אותם – ביומיים. הוא גם היה צעיר מספיק כדי להסביר ליקוי חייטי זה לג'ונקואיל במכתב הקצר שלו. הפרט היחיד הנוסף שהכיל היה בקשה לא לפגוש אותו בתחנה.

ג'רוג' או'קלי מקוזקו, פרו, חיכה במלון שעה וחצי עד אשר, אם לדייק, השמש הגיעה לאמצע השמים. מגולח למשעי ומכוסה בטלק שהעניק לו גוון בהיר יותר, כי ברגע האחרון הכניעה ההתרברבות את הרומנטיקה, הזמין מונית ופנה לעבר הבית אותו הכיר היטב.

הוא נשם בכבדות – הוא הבחין בכך אך אמר לעצמו שזה מהתרגשות, לא מרגשות. הוא היה כאן; היא לא היתה נשואה – זה היה מספיק. הוא אפילו לא היה בטוח מה יאמר לה. אך היה זה רגע בחייו שעליו הרגיש כי אינו יכול לוותר. ככלות הכול, הניצחון לא יהיה שלם בלעדיה, ואם לא יניח את שללו לרגליה, הוא יכול לפחות לנופף בו לנגד עיניה לרגע חולף.

הבית הגיח לפתע לצידו במלוא עוצמתו, ומחשבתו הראשונה היתה כי קיבל ממד מוזר ולא מציאותי. דבר לא השתנה – אך הכול השתנה.

הוא היה קטן יותר ונראה עלוב יותר – ענן של קסם לא ריחף מעל הגג ולא בצבץ מחלונות הקומה העליונה. הוא צלצל בפעמון הכניסה, ומשרתת כושית לא מוכרת הופיעה. העלמה ג'ונקואיל תרד עוד רגע. הוא לחלח את שפתיו בעצבנות, נכנס לחדר האורחים – ותחושת חוסר המציאות גברה. ככלות הכול, ראה, זה היה רק חדר, ולא האולם המכושף בו בילה את השעות המרגשות ההן. הוא התיישב בכיסא, נדהם לגלות שזה כיסא, מבין שדמיונו עיוות וצבע את על הדברים הפשוטים והמוכרים הללו.

הדלת נפתחה וג'ונקואיל נכנסה – והיה זה כאילו החדר היטשטש לפתע מול עיניו. הוא לא זכר עד כמה יפה היתה, והוא הרגיש כי פניו מחווירות וקולו מצטמצם לגניחה עלובה.

היא היתה לבושה בירוק חיוור, וסרט זהב הקיף את שערה החלק והכהה כמו כתר. עיני הקטיפה המוכרות לכדו את עיניו כשנכנסה לחדר, ועווית של פחד חלפה בו מול כוחו המכאיב של יופיה.

הוא אמר "שלום", ושניהם פסעו כמה צעדים קדימה ולחצו ידיים. אחר-כך התיישבו בכיסאות מרוחקים למדי, ונעצו מבט זה בזה משני עברי החדר.

"חזרת," אמרה, והוא ענה באותו אופן נדוש: "רציתי לעצור ולראות אותך כשאני עובר כאן."

הוא ניסה לייצב את קולו בכך שהפנה מבט לכל מקום פרט לפניה. חובת הדיבור היתה עליו, אך נדמה היה כי לא יהיה לו מה לומר אם לא יתחיל מיד להתרברב. מעולם לא היה דבר שגרתי ביחסיהם הקודמים – זה היה בלתי אפשרי שאנשים במצבם ידברו על מזג האוויר.

"זה מגוחך," פתח במבוכה פתאומית. "אני לא יודע מה לעשות בדיוק. הנוכחות שלי מטרידה אותך?"

"לא." התשובה היתה מאופקת אך גם עצובה. זה דיכא אותו.

"את מאורסת?" שאל,

"לא."

"את מאוהבת במישהו?"

היא הנידה ראשה לשלילה.

"אה." הוא נשען אחרונית על כיסאו. הם מיצו נושא נוסף – השיחה לא התפתחה באופן לו כיוון.

"ג'ונקואיל," אמר, הפעם בטון מרוכך, "אחרי כל מה שקרה בינינו, רציתי לחזור ולראות אותך. מה שלא אעשה בעתיד, לעולם לא אוהב מישהי אחרת כמו שאהבתי אותך."

זו היתה אחת מהאמירות ששינן, על אניית הקיטור, נדמה היה כי נשאה את המסר הנכון – הרוך שתמיד ירגיש כלפיה, וגישה לא מחייבת לגבי רגשותיו הנוכחיים. כאן, עם העבר סביבו, לצידו, שהכביד על האוויר יותר ויותר, נשמעה האמירה תיאטרלית ושחוקה.

היא לא הגיבה, ישבה ללא ניע, עיניה מקובעות עליו בהבעה שאמרה הכול או לא כלום.

"את לא אוהבת אותי יותר, נכון?" שאל אותה בקול נמוך.

"נכון."

לאחר רגע, כשגב' קארי נכנסה ודיברה איתו על ההצלחה שלו – כתבו עליו חצי טור בעיתון המקומי – היו רגשותיו מעורבים. עכשיו ידע שהוא עדיין רוצה את הנערה הזו, וידע שהעבר חוזר לפעמים – זה הכול. לגבי השאר הוא חייב להיות חזק וזהיר, והוא כבר יראה.

"ועכשיו," אמרה גב' קארי, "אני רוצה שתלכו לבקר את הגברת עם החרציות. היא אמרקה לי בפירוש שהיא רוצה לראות אותך, משום שקראה עליך בעיתון."

הם הלכו לראות את הגברת עם החרציות. פסעו לאורך הרחוב, והוא זיהה בהתרגשות איך צעדיה הקטנים יותר נפלו תמיד בין צעדיו. התברר שהגברת נחמדה, והחרציות היו ענקיות ויפות באופן בלתי רגיל. גניה של הגברת היו מלאים בהן, ורודות ולבנות וצהובות, כך שלהיות ביניהן היה מסע חזרה אל לב-לבו של הקיץ. היו שני גנים מלאים ושער ביניהם; הגברת עברה ראשונה בשער, בזמן שהם טיילו בנחת לעבר הגן השני.

ואז קרה דבר מוזר. ג'ורג' זז הצידה כדי לאפשר לג'ונקואיל לעבור, אך במקום לעבור היא נעמדה ונעצה בו מבט לרגע. זה לא היה המבט, שלא היה חיוך, כמו שהיה זה רגע השתיקה. הם ראו זה את עיני זה, ושניהם לקחו נשימה קצרה מהירה ואז המשיכו לתוך הגן השני. זה היה הכול.

שעות אחר-הצהריים דעכו. הם הודו לגברת ופסעו הביתה באיטיות, מלאי מחשבות, זה לצד זה. גם בארוחת הערב היו שקטים. ג'ורג' סיפר למר קארי משהו על מה שקרה בדרום-אמריקה, והצליח להגניב את העובדה שהכול יהיה פשוט בשבילו בעתיד.

הארוחה הסתיימה, והוא וג'ונקואיל היו לבד בחדר שראה את תחילת סיפור אהבתם ואת סופו. זה נראה לו עצוב מאוד וכאילו קרה לפני זמן רב. על הספה הרגיש כאב וצער שכמותם לא ירגיש שוב לעולם. לעולם לא יהיה כה חלש או כה עייף ואומלל ועני. בכל זאת ידע שלאותו הנער מלפני 15 חודשים היה משהו, אמונה, התלהבות, שנעלמו לנצח. הדבר הנכון – הם עשו את הדבר הנכון. הוא המיר את נעוריו בעוצמה, וסלל לו דרך בחיים מתוך ייאוש. אך החיים סחפו את רעננות אהבתו יחד עם נעוריו.

"את לא תתחתני איתי, נכון?" אמר בשקט.

ג'ונקואיל נדה בראשה הכהה.

"לעולם לא אתחתן," ענתה.

הוא הניע ראשו.

"אני נוסע לוושינגטון בבוקר," אמר.

"אה…"

"אני חייב לנסוע. אני חייבת להיות בניו-יורק ב-1 בחודש, ובינתיים אני רוצה לעצור בוושינגטון."

"עסקים!"

"לא," אמר באופן מאולץ, "יש שם מישהי שאני חייב לראות, מישהי שהיתה מאוד נחמדה אליי כשהייתי מדוכא ושבור."

זו היתה המצאה. לא היה לו אף אחד לראות בוושינגטון – אך הוא הסתכל על ג'ונקואיל בריכוז, והיה בטוח שהיא התכווצה מעט, שעיניה נעצמו ונפקחו לרווחה שוב.

"אך לפני שאלך, אני רוצה לספר לך מה קרה לי מאז ראיתי אותך, ומכיוון שכנראה לא ניפגש שוב, חשבתי שאולי תסכימי – רק הפעם – לשבת בחיקי כמו שנהגת לעשות. לא הייתי מבקש, אבל בגלל שאין לך מישהו אחר – עדיין – אולי זה לא משנה."

היא נדה בראשה ומיד התיישבה בחיקו, כפי שעשתה לעתים קרובות כל-כך באותו אביב חולף. מגע ראשה כנגד כתפו, מגע גופה המוכר, היכה בו בהתרגשות. זרועותיו המחזיקות בה נטו להיכרך סביבה, לכן נשען אחורנית והחל לדבר, מהורהר, לתוך החלל.

הוא סיפר לה על שבועיים מייאשים בניו-יורק, שהסתיימו בעבודה מעניינת גם אם לא רווחית ביותר במפעל בנייה בעיר ג'רסי. כשהעסק בפרו הוצג בפניו לראשונה, הוא לא עשה עליו רושם של הזדמנות יוצאת דופן. הוא היה אמור להיות עוזר מהנדס שלישי במשלחת, אך רק עשרה מהקבוצה האמריקאית, כולל שמונה מודדים ומעריכים, הגיעו לקוזקו. עשרה ימים לאחר מכן מת ראש המשלחת מקדחת צהובה, זו היתה ההזדמנות שלו, הזדמנות שרק טיפש יחמיץ, הזדמנות מופלאה…

"הזדמנות שרק טיפש יחמיץ?" הפריעה בתמימות.

"גם טיפש לא," הוא המשיך. "זה היה נהדר. אז שלחתי מברק לניו-יורק…"

"ואז," הפריעה שוב, "הם שלחו מברק בו אמרו שאתה צריך לנצל את ההזדמנות?"

"צריך!" קרא בהתרגשותף עדיין נשען אחרונית, "שאני חייב. לא היה זמן לבזבז…"            

"אפילו לא דקה?"

"אפילו לא דקה."

"אפילו לא בשביל…" היא עצרה.

"בשביל מה?"

"תראה."

לפתע הוא היטה את ראשו קדימה, והיא קירבה עצמה אליו, שפתיה פתוחות למחצה כמו פרח.

"כן," לחש לתוך שפתיה, "יש כל הזמן שבעולם…"

כל הזמן שבעולם – חייו וחייה. אך לרגע, כשנישק אותה, ידע שלמרות שהוא מחפש את דרך הנצח, לעולם לא יוכל ללכוד שוב את אותן שעות אפריל אבודות, עכשיו הוא עשוי להדק אותה קרוב, עד ששרירי זרועו יינעלו – היא היתה משהו נכסף ונדיר שהוא נלחם עבורו ועשה לשלו – אך שוב לעולם לא לחישה מעורפלת באבק או במשב הרוח הלילי…

הנח לזה, חשב, אפריל חלף, אפריל חלף. יש סוגים שונים של אהבה בעולם, אך לעולם לא אותה אהבה פעמיים.


מתוך: "השיקוי: סיפורי אהבה מטובי הסופרים בעולם", הוצאת גוונים, 1992.  

 

השנאה שלי לאגנס היתה הגורם הישיר להופעה המשפחתית שלנו אצל אוֹפְּרָה. בטח תגידו, אוי, את לא שנאת אותה; היא פשוט היתה אחותך הגדולה. אבל היא לא אחותי הגדולה. היא נראתה מבוגרת יותר, אבל אני זאת שמבוגרת ממנה, בשנתיים. לא משנה. אנשים חשבו שהיא יותר יפה , יותר מבוגרת, יותר חכמה. אז מה אם אני קיבלתי ציונים יותר טובים, שהייתי שלוש כיתות מעליה. אז מה אם "נמלוניה", למשל, היתה רעיון שלי.

כולם זקפו את נמלוניה לזכותה של אגנס, אפילו ההורים שלי והדוד הייוורד, אבל אני המצאתי אותה לילה אחד כשקראתי במגזין לילדים עם פנס כיס מעל השמיכה. הרמתי את אחת מפינות השמיכה כדי שאוכל לראות את אגנס, שישבה בישיבה מזרחית על רצפת חדר השינה וקלעה צמות בשערה הארוך.

אמרתי, "את יודעת מה יהיה רעיון טוב, אגנס?"

"מה, האנה?"

"אם נקים חוות נמלים ונמכור אותן בפי שניים כסף."

היא עיקמה את האף בגועל. "נמלים הן דוחות."

דוחות. זאת היתה המילה שלה, ציטוט ישיר. אבל למחרת היא סיפרה הכל לדוד הייוורד. הוא הגיע לא מזמן מהעיר כדי להרגיע את "מזגו הסוער", לדבריו. הוא חשב שנמלים הן רעיון מבריק. הוא הזמין את הערכות, שכללו אדמה מיוחדת ומזון, חוות פלסטיק דקה, וכעשרים וחמש נמלים מסוג "וסטרן הַרבֶסטֶר" בכל קניה. הוא פתח דלת אחת מתוך הארבע שבחנייה שלנו ובמשך ימים טאטא וסידר. הוא הקריא לנו את הוראות הטיפול בנמלים, ואני אמנם הבנתי אותן מההתחלה, אבל אגנס ביקשה ממנו לחזור על הכל לפחות שלוש פעמים.

"אבל למה הן מתות כל כך מהר?" היא התבכיינה. היא לא אהבה את העובדה שהנמלים חיות רק כחודש בחוות, ואני מודה שגם אני לא אהבתי את זה, אבל בזמן שאני הבנתי שזאת פשוט עובדת חיים, אגנס כמעט חתכה ורידים בגלל זה.

"בלי מלכה," אמר הדוד הייוורד, "הן פשוט לא מאריכות ימים." אני עמדתי לי ליד תיבת ההקפאה שבחנייה, נאנחתי וגירדתי במרפק. הייוורד היה הדוד האהוב עליי, אבל הסבלנות שהפגין כלפי אגנס היתה ממש מרגיזה.

הוא המשיך, "החברה שממנה אנחנו מזמינים את הנמלים לא מרשה לנו להזמין מלכות."

"אבל למה לא?" המשיכה אגנס, אף על פי שהוא כבר הסביר את זה בתחילת אותו שבוע.

"נו, טיפשה," אמרתי, "כי הן עלולות לצאת משליטה ולגרום לנזק אקולוגי חמור." הייתי טובה בציטוטים ישירים מעלונים. היה לי זיכרון צילומי ששיגע את המורים ואת החברים מהכיתה. "כמו נמלי אש, לדוגמה, או דבורים קטלניות בטקסס."

הייוורד טפח לי על הראש, באופן שגרם לי להרגיש פחות חכמה מכפי שנשמעתי. "אולי, בנות, אם תלמדו משהו מערכות הנמלים האלה, תוכלו להתחיל לחפור לבד ולמצוא נמלים ומלכה בעצמכן."

הרעיון מצא חן בעיניי. סימני דולר ענקיים ומנצנצים קפצו לי מול העיניים. "אל תזמין עוד נמלים," אמרתי להייוורד. "אני אספק את הנמלים מעכשיו."

בהתחלה ההורים שלנו היו ספקנים לגבי כל הרעיון הזה של חוות נמלים. הייוורד יצא להגנתנו.

"זה פרויקט נהדר לקיץ. הבנות ילמדו המון."

אבא העריך את הייוורד בתור איש עסקים, אבל פקפק בשיקול דעתו. "אני לא רוצה שיהיו לי נמלים בחניה," הוא נהם.

"כבר יש לך נמלים בחניה. הנמלים האלה לפחות יהיו בתיבות אטומות היטב."

אבא הניד בראשו.

הייוורד לא ויתר, "אתה לא רוצה שהבנות שלך ילמדו אחריות כלכלית? יחסי שירות לקוחות? כבוד לברואי האל?"

אבא כחכח.

אמא אמרה לו, "מה אכפת לך, ברט? אתה ממילא לא בבית אף פעם."

אבא מכר ציוד רפואי לבתי חולים בכל רחבי המדינה. בזכותו, כך נהגה אמא שלי לומר, היינו "עשירים אך לא ממומשים." אמא עצמה האמינה שהורות פירושה לקבל את פנינו אחרי הלימודים ולשבת אתנו על הספה ולבהות בעיניים מזוגגות בטלוויזיה. היא רצתה שנפיק תועלת מהגאונות הנשית של אופרה, האדם השחור היחיד שאמא התייחסה אליו ברצינות, חוץ מילד בשם אלדרידג' שהכרתי בג'ימבורי ושיחק איתי בבריכת הכדורים. כל הדרך הביתה מהג'ימבורי, אמא שלי לא הפסיקה לשבח את עצמה על כך שהיא לא גזענית. "שמחתי ששיחקת עם הילד ההוא," היא אמרה לי. "הייתי בעננים." היא זרחה בארוחת הערב וסיפרה גם לאבא שלי את כל הסיפור, והוא אמר, "יפה לך, מרתה, יפה לך." אלה היו תמיד מילות העידוד שאמר לה כשהמחשבות שלו נדדו למקום אחר.

אבל כן, היתה אופרה, ואמא היתה מדברת איתנו על המעלות הטובות שעלו לדיון בתוכנית, ואז היה ספרינגר, ואמא היתה מצקצקת ונאנחת ואומרת לנו כמה מעוררי רחמים יכולים להיות האנשים האלה מהמעמד הנמוך (המסכנים האלה לא למדו אפילו קמצוץ של מוסר. כלומר, אין להם זמן לחשוב על דברים כאלה). למרות תחושת הגועל, לדעתי גם אם אגנס היתה מדממת מהאוזניים על הספה היא לא היתה מצליחה לנתק את העיניים של אמא מהברוטליות של מקלט הטלוויזיה. לדעתי, בזמנו היא גם חשבה שספרינגר חתיך. פעם אחת הוא חיבק אישה מבוגרת רחבת אגן, לא מאוד שונה ממנה, שבכתה כי בעלה שוב בגד בה. אמא עצרה בהתלהבות את נשימתה ונעצה את אצבעותיה בתוך אמת היד שלי. כשהרפתה, נותרו סימני ציפורניים ארוכים ולבנים במקום שהיה פעם דם. קיוויתי שהם יהפכו לחבּורות כדי שאוכל לספר ליועצת בית הספר למחרת. אולי אוזמן בעצמי לתוכנית של ספרינגר. או עדיף – כי זה יגמור את אמא שלי – אולי אופרה תתקשר ותבקש ממני לשתף אותה בחוויותיי האיומות. אבל בתוך דקות היד שלי כבר חזרה למצבה הרגיל.

בהתחלה אמא התלהבה מהופעתו של הדוד הייוורד אצלנו בבית ואמרה שזה יהיה  "פשוט מופלא." לדעתי היא הניחה שהוא יהיה בצד שלה בכל העניינים, במיוחד אלה שנוגעים לבעלה. אבל הייוורד כרכר סביבי וסביב אגנס, וכמעט לא הקדיש תשומת לב להוריי. "העניינים שלכם הם העניינים שלכם," הוא אמר לאמא שלי, וכשהיא ענתה לו שהמעורבות שלו ברעיון נמלוניה היא "עדות מטופשת ומחרידה לחוסר הבגרות המחריד" שאפיין אותו תמיד ומאפיין אותו מאוד גם היום, הדוד הייוורד פשוט צחק. את אבא, כך נראה, נוכחותו של הייוורד פחות הטרידה, אם כי לפעמים הוא מלמל דברים כמו, "נראה שמשהו ממש לא בסדר עם היוורד," ו"איזה מין בנאדם לא נהנה מבירה?" האמירות האלה צצו ברגעים משונים, למשל בזמן שהתגלח, או כשישב לבדו עם העיתון. הן תמיד נזרקו לחלל האוויר, ולא למישהו מסוים. אמא אמרה שזה שאבא מדבר לעצמו, זה הסימן הכי ברור למגלומניה שלו.

שבוע לפני סוף הלימודים אגנס ואני הסתובבנו במסדרונות של בית הספר והדבקנו מודעות שכתבנו בעצמנו כדי לפרסם את "הנמלוניה!!!" אני המצאתי את השם אחרי שעברתי על מאות וריאציות: "נמלופוליס", "נמלים זה החיים", "לך אל הנמלה". אגנס המציאה שם אחד מחורבן, "עיר הנמלים," והייוורד העמיד פנים שהוא מוצא חן בעיניו עד שאני שאגתי נמלוניה! ואגנס התחילה לבכות.

הייוורד טפח על גבה ואמר דברים כמו, "היא לא היתה חושבת על זה אם לא היית אומרת 'עיר הנמלים'" – שקר מוחלט – וש"אלה שמצליחים עומדים על כתפי ענקים," מה שעשה אותה לענקית ואותי לצוציקית גמורה. ראיתי נמלה זוחלת מתחתיי על המדרכה הקרירה. הנחתי עליה את הרגל ומרחתי אותה לכדי מין חיוך עצוב. "אז נמלוניה או לא?" שאלתי. הייוורד הנהן לעברי אבל גם הצמיד אצבע לשפתיו. צעדתי בזעם אל הבית. אחר כך, בעידודו של הייוורד, אמא הגיעה לביקור בחדרי ואמרה לי לא להתעצבן מזה שאגנס מקבלת יותר תשומת לב. "היא צעירה ממך ורגישה יותר," אמרה אמא. אבל היא בעצם התכוונה להגיד "היא יותר טיפשה ממך ויותר יפה." אמרתי לאמא שתקפוץ לי וכך הפסדתי ארוחת ערב של עוף מטוגן ונהייתי קדושה מעונה. אבא הגניב לי חתיכה אחר כך. הוא ידע שזה מה שאני הכי אוהבת.

בשבוע שאחרי סוף הלימודים היתה אצלנו תכונה גדולה של לקוחות. אמהות השכונה החשיבו את הייוורד לגבר נאה, וכמעט עמדו בתור להתחכך בו, מלטפות את הפנינים שהצטמחו כמו גידולים חיוורים על הצוואר ועל פרקי כפות הידיים שלהן, ומריירות על "הדבר המקסים-להפליא" שהוא עשה, כשעזר לאגנס ולהיא ("איך קוראים לה שוב? אה כן, כמובן"), האנה, בפרויקט "החמוד" שלהן. אני התעלמתי מהסחות הדעת האלה. עם כל שעה שחלפה נקשרתי יותר ויותר לנמלים שלי. כמה טיפות דבש בכניסה לחניה פיתו נחיל שלם שהגיח ממשולש ברמודה במדשאה שלנו. מקלות ארטיק ישנים סייעו בהעברה אל תוך צנצנות זכוכית גדולות. ניקבתי את המכסים בעזרת מחטים, ולפעמים אפשר היה לראות את הרגליים הקטנות מבצבצות החוצה. "איכס," אמרה אגנס, "דוחה." למרות הקיבה הרגישה שלה, היא עזרה לי לשתול את הנמלים בבתיהן החדשים. מדי פעם מחצנו אותן בין אצבעותינו, או מעכנו אותן במקלות הארטיקים, ואז היינו עוצרות לעשר שניות דומיה לזכר כל מוות קטן. אבל רוב הזמן הכל התנהל בצורה חלקה.

במהלך אחד החזיונות הנמליים שלי, בעודי תוהה מה גורם לנמלה אחת להיות שמחה ולאחרת להזדחל בעצלתיים, גיליתי את "חוות הנמלים בהזמנה אישית." הסברתי את זה לילד מהכיתה בשם ויקטור, שרכב על אופניו כל הדרך מהעמק כדי לראות מה אנחנו עושות.

"מה זה אומר?" הוא שאל אותי, הרים את אחת החוות וניער אותה כמו לוח צעצוע מחיק.

"אל תעשה את זה, בבקשה," אמרתי. "זה מעצבן אותן."

"מה זה אומר 'בהזמנה אישית'?"

"תראה," שמחתי מאוד שמצאתי לקוח מתעניין, "בוא נגיד שאתה לא רוצה סתם עוד חוות נמלים. נגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים שמחות יותר מנמלים רגילות, כמו מין מגרש משחקים כזה לנמלים, או שנגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים הן עובדות ממש חרוצות, בקצב מהיר פי שלושה או משהו כזה. אתה יכול להזמין אצלי. תוך שבוע אני אארגן לך חוות נמלים שמחות, או מהירות, או קופצניות, או מה שתרצה."

נראה שהרעיון מוצא חן בעיניו של ויקטור. הוא הסתכל על אחותי, שישבה לצידי ליד השולחן, שיחקה בעיפרון ובהתה בוויקטור כאילו הוא עשוי מזהב. "מה עם נמלים חרמניות," הוא אמר.

"אוי, ויקטור," צחקתי, "אל תגיד את זה ליד אגנס."

אגנס הסמיקה וּויקטור צחק. ואז הוא אמר לי, "זה לא ויקטור. זה ויקטור."

"זה מה שאמרתי."

"לא נכון. את אומרת את זה לא נכון. אני ויק-טור, ואת אומרת ויק-טר."

השבתי במבט מבולבל. "מה ההבדל?" "ההבדל," אמרה אגנס, "הוא בטור." הרגשתי גירוד בפרקי האצבעות.

"זה ברוסית," אמר ויקטור. "אני צאצא ישיר של הצאר."

"איזה צאר?" שאלתי.

"מה, את טיפשה או משהו כזה?" אמר ויקטור. אגנס ציחקקה.

"את אחותה הגדולה?" הוא שאל אותה.

"היא קטנה ממני בשנתיים, ויק-טור."

הוא שרק. "לא הייתי מאמין."

העניין הוא שמאז ומתמיד חיבבתי את ויקטור. אהבתי את זה שבכיתה הוא לא מדבר הרבה, ואת זה שהוא היה כנראה מעצבן בעיני חלק מהילדים. הם התייחסו אליו בערך כמו שהתייחסו אליי, כאילו צומח לו ראש של פרה מאחת הכתפיים. חוץ מזה, שנינו היינו רזים וחיוורים. בתאורה הנכונה נראינו שקופים. אני דמיינתי לי איך הילדים שלנו יוצאים מהאחוזה שלנו, ממצמצים מול האור, כחושים כמו אטרייה ובעלי עצמות בולטות, מרירים וחכמים.

לאגנס, כמובן, היו לחיים ורודות וציצים של ממש. היא קיבלה את המחזור שלה שנה לפניי. זה גרם לה להרגיש קצת מוזר בשנתון שלה, כפי ששמתי לב, אבל גם אפף אותה במין הילה על-טבעית כזו. הרגע המביש ביותר בחיי היה באביב שעבר, כשגיליתי דם בהפסקת שירותים שגרתית בבית הספר, והייתי צריכה לבקש תחבושת היגיינית מאחותי הקטנה. התגובה שלה היתה חביבה למדי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שבמירוץ לנשיות, לא הגעתי אפילו לספסל המחליפים.

בנים אהבו את אגנס, כמובן. כמה מהם, חלקם מהכיתה שלה, חלקם מבוגרים יותר, עצרו את האופניים שלהם בחריקת גלגלים על שביל הכניסה שלנו ושלחו מבט מבויש אל תוך החניה. בשבועות הבאים הם התנהגו כאילו הבית שלנו הוא מגרש החניה של הג'ימבורי: צוחקים בקול רם ומספרים בדיחות, ובגדול מעמידים פנים שהם לא שמים לב לאגנס כשכל אידיוט יודע שהם לא חושבים על שום דבר אחר. אגנס שפכה אדמה לתוך חוות הפלסטיק והתעלמה מהם באותה יעילות. אחד מאותם בנים נמוכים, בעלי מראה פרחחי, אמר – בלי לנסות אפילו להסתיר את קולו הרם – "לא יכול להיות שהן אחיות. האנה מכוערת כמו סוס," ואז שיגר טיל-מוחטה ענקי אל המדרכה, ויתר הבנים הכריזו, "מגניב!". ראשה של אגנס הסתובב לעברי בתנועה חדה והיא אמרה, "הם דפוקים. אף אחד לא אוהב אותם." אבל אני ידעתי שזה שקר. אלה היו הבנים הכי מקובלים בבית הספר. העובדה שהם נהו אחריה כמו טילים מונחי-חום הוכיחה דבר אחד בלבד: היא היתה הילדה הכי מקובלת בבית הספר. במהלך הקיץ גם הבושה, כמו החום, הלכה וגברה.

אחרי השבועות הראשונים הצטמצם מספר המתעניינים. הדוד הייוורד לא נענה לפלירטוטיהן של האמהות ועקרות הבית הבודדות, והן נסוגו לבסוף בחזרה אל בתיהן היקרים. הבנים על האופניים עדיין עצרו לידנו, אבל עכשיו, כשהמסך האנושי שאפשר להסתתר מאחוריו הלך והצטמצם, הם נעשו תזזיתיים ולחוצים כמו כבשים ורגעי השהות שלהם הלכו והתקצרו. אגנס ואני עדיין העברנו את רוב שעות היום בחניה או על שביל הכניסה. הברכיים וכפות הידיים שלי כבר נחבלו ונשחקו מרוב גישושים על המדרכה אחרי נמלים נוספות. נוספו עוד צנצנות שרחשו נמלים. עדיין לא מצאתי מלכה.

חרף מחאותיי, הדוד הייוורד הכריח אותנו להאט את הייצור. אנחנו יכולות לחפש מלכות, הוא אמר, אבל אנחנו לא צריכות עוד נמלים. הוא הציע גם שנשמור את הנמלים במקום מוצל יותר. "הן ייטגנו כמו בייקון," הוא הזהיר. אני תליתי שלטים בפינה הקרירה ביותר של החניה. השלטים סודרו לפי האלפבית: "חוות חרוצות," "חוות נפלאות," "חוות-על," "חוות שמחות." הייוורד שאל, "מה ההבדל? כולן אותו דבר."

אני ידעתי שזה קשקוש. "תאמין לי," אמרתי לו. "לכל נמלה יש אישיות משלה."

הייוורד צחק ופרע את שערי. "אל תקחי את עצמך יותר מדי ברצינות, ילדונת."

גייסתי את כל טוב-הלב והנדיבות, שכלל לא ידעתי שיש בי, כדי לחרוק שיניים ולחייך.

החלק הטוב, בהתחלה, היה שוויקטור המשיך להגיע. יום אחד הראיתי לו את חוות הנמלים החרמניות שהקמתי (ללא ידיעתו של הייוורד, כמובן). כשהרים אותה מעמדת העבודה שלי והציץ דרך קירות הפלסטיק, הוא רק אמר, "לא ממש. אף אחד לא מזדיין שם."

צחקתי, אף על פי שנעלבתי. איך הייתי אמורה לדעת שצריכים להיות זיונים? אמרתי לו, "קח את זה בכל זאת. זו מתנה."

לראשונה אי פעם, הוא הסתכל לי ישר בעיניים. "וואו, באמת? תודה."

הוא תחב את החווה מתחת לבית השחי ושאל, "איפה אגנס?" עשיתי פרצוף. "למי אכפת?" ויקטור נקש בלשונו ונשא את מבטו אל האופק. "אני מאוהב בה," הוא אמר, כמו מתוך חלום.

"אתה טיפש," צעקתי עליו, בקול רם יותר מהדרוש. "היא טיפשה ואתה עוד יותר טיפש."

ויקטור עשה פרצוף. "מה הקטע שלך? את מקנאה? מקנאה שאחותך יפה? מקנאה שאת כזאת עכברוש?"

הייוורד שמע את הצעקות והגיע מהחצר, שם השתזף והאזין לרדיו.

"מה קורה?" הוא שאל.

"אני בדיוק הולך," אמר ויקטור, ותחב לידיי את חוות הנמלים. לקחתי אותה ממנו, על סף בכי. "אני לא רוצה את החווה המטופשת שלך. אלה לא נמלים חרמניות. אלה נמלים טיפשות. אלה הנמלים היחידות שאת יכולה לייצר, האנה."

הוא דיווש לדרכו.

הייוורד שאל, "נמלים חרמניות?"

"הוא שונא אותי," ייבבתי. הייוורד ישב לידי וטפח על ברכו. התיישבתי עליה וניגבתי את הפנים. היה מוזר לשבת על ברך של איש מבוגר. כבר שנים לא ישבתי על הברך של אבא שלי.

"הוא לא שונא אותך," אמר הייוורד. "הוא כנראה דלוק עלייך. ככה בנים מתנהגים."

הנדתי בראשי. "ויקטור אוהב את אגנס," אמרתי. "כל הבנים אוהבים אותה. הוא אמר," התחלתי שוב לבכות, "הוא אמר שאני עכברוש."

הייוורד חיבק אותי ונישק אותי בעורף. "די, די. את לא מאמינה בזה, נכון? זה לא נכון." פיו הדיף ריח של סוכריות מנטה וסיגריות.

"הוא אוהב אותה," אמרתי בנחישות. הייוורד הרפה ממני ואני קמתי. "באמת. פשוט תשאל אותה."

הייוורד נראה מוטרד. "היא כל כך צעירה," הוא אמר.

"לא בעיניו."

"אולי אני צריך להגיד משהו." הייוורד הביט בי כאילו הוא מבקש את אישורי.

"כן. בהחלט. אתה צריך."

קיוויתי ששיחה על בנים עם הדוד הייוורד תשפיל את אגנס. לפחות קצת.

ואז אגנס הופיעה על אופניה, והסתובבה במעגלים איטיים סביב שביל הגישה. "מה קרה?" היא קראה.

"שום דבר," אמרתי.

"בואי נחפש מלכה." היא ירדה מהאופניים והניחה להם להתרסק על המדרכה.

ניגבתי את הפנים ואמרתי שבסדר. אפילו הייוורד עזר. כרעתי ברך אל חור קטן בחצר, שראיתי כמה נמלים יוצאות ממנו, וחיכיתי. "יש שם מלכה למטה," לחשתי. התכוונתי למצוא אותה ולקחת אותה בשבי וליצור חוות נמלים אלמותית. ויקטור יקרא עליי בעיתונים כשאהיה אנטומולוגית מפורסמת, ויתחרט על ההתנהגות האיומה שלו.

הוא יתקשר אליי ואני אצחק. ואז אני אגיד לו-  אבל ממש באותו רגע ראיתי נמלה ארוכה, מוזרה, מכונפת. היא נעה בעצלתיים מתוך החור הקטן אל תוך האור. הלב שלי פעם בכוח. הנחתי את ידי עליה בזהירות. "יש לי אחת!" צרחתי. "יש לי מלכה!" אגנס התרשמה. "זה ממש מגניב," היא אמרה, אחרי שהעברנו אותה אל החווה. זרחתי מאושר. הדוד הייוורד טפח לי על הגב. "רואה?" הוא אמר. "החיים לא כאלה נוראיים."

משכתי בכתפיי. אבל באותו רגע באמת הרגשתי שהחיים נפלאים.

כעבור כמה שעות, הטלפון צלצל במהלך ארוחת הערב. אבא מאוד לא אהב שהטלפון מצלצל. "שככה יהיה לי טוסט," הוא אמר וקם, "בנאדם לא יכול ליהנות מארוחת הערב שלו בלי הפרעה?"

"אתה יכול לכבות את הצלצול," הציעה אמא. היא תמיד הציעה את זה.

"יכול להיות שזה אליאס."

זאת היתה התשובה הקבועה של אבא. אליאס היה הבוס של אבא. אחרי כמה רגעים חזר אבא מחדר העבודה. "זה היה איזה ילד שנשמע מנוזל, חיפש את אגנס. ויקטור או משהו כזה?"

"ויק-טור, אבא," תיקנה אגנס.

"את לא בת עשר או משהו?" שאל אבא. "מה קורה עם השיחות האלה מבני המין השני?"

אגנס נראתה נבוכה. "לא יודעת. הוא אף פעם לא התקשר לפני כן." היא ראתה את המבט הקודר שנעצתי בה, הרימה מזלג עם אפונים ואמרה, "מה, האנה? אני חושבת שהוא טיפש."

"חה," אמרתי. "גם אני. חבל שהוא אוהב אותך."

אמא אמרה, "זה הילד הרוסי הקטן ההוא מהכיתה שלך? רוסים הם ממש מרתקים בעיניי."

"הוא לא רוסי, אמא. הוא שקרן."

"האנה," היא נזפה בי, "זה לא מנומס לשלול ממישהו את המורשת התרבותית שלו."

כל הזמן הזה, הייוורד ישב שם והתבונן באגנס בפרצוף מקומט מדאגה. החששות שלו התגברו כשאבא מסר לה פתק עם שמו של ויקטור בשגיאות כתיב ומספר הטלפון שלו.

"בטוח שזה רעיון טוב?" שאל הייוורד את יושבי השולחן. "היא ילדה בת עשר. אולי זה לא רעיון ממש טוב. שהילד הזה מחזר אחריה, בכל זאת."

אהבתי את הייוורד על כך שאמר את זה.

"אוי, בחייך, הייוורד," התפרץ אבא, "ילד בן שתיים-עשרה לא יזהה את הזין שלו אפילו במסדר זיהוי."

אמא השתנקה. "ברט, בחייך!" ואז היא בחנה מקרוב את הפתק. "אה!" עכשיו השתנקה מאושר. "זה מספר במרכז העיר. את צריכה להתקשר אליו, אגנס, ולהזמין אותו אלינו מחר. המסכן לא נושם טיפת אוויר צח בשכונה ההיא."

הייוורד החזיק את פניו בידיו. היה לי ברור שהוא בצד שלי.

בהמשך אותו ערב, בזמן שאבא נחר מול הטלוויזיה ואמא נכנסה כהרגלה לאמבטיה ממושכת בניחוח אפרסק, אני הלכתי לחניה כדי לקרוא קומיקס עם פנס הכיס שלי על הספה הישנה שהייוורד הניח באחת הפינות. בדיוק כשהגעתי לסצנה נהדרת שבה אַנטְזִילָה מוחצת את כל מי שניסו אי פעם למעוך אותה, הופיע מלבן צהוב של אור מהמטבח על מכסה המנוע של המכונית של אבא. הייוורד ואגנס נכנסו, והייוורד סגר את הדלת ברכות מאחוריהם. אני זינקתי אל מאחורי הספה עם חוברת הקומיקס שלי, ואז נשענתי בישיבה מזרחית על גב הספה המעופש. כיביתי את פנס הכיס שלי. משום מה, הייוורד לא הדליק את מנורת התקרה.

בדרך לספה הם נתקלו בדברים. אגנס אמרה, "אני קצת מפחדת מהחושך."

הדוד הייוורד השיב, כמעט בלחישה, "אל תדאגי, אנחנו כמעט שם." הם התיישבו. יכולתי להריח את האבק שעלה מהספה.

בהתחלה דבריו של הייוורד הרשימו אותי. הוא אמר לאגנס, "זה לא בסדר, הילד הזה ואת. זה פשוט לא בסדר."

"כי הוא בכיתה של האנה?"

"גם זה, וגם זה שהוא רוצה לנצל אותך."

תיארתי לעצמי שהערותיו של הייוורד מבלבלות את אגנס, כרגיל.

"תראי," אמר הייוורד, "יש בנים שהם בנים נחמדים. יש כאלה שהם גועליים. הוויקטור הזה. הוא פגע רע. הוא לא רוצה להיות נחמד אלייך, את מבינה? לדעתי הוא רוצה להיות גועלי אלייך."

"אבל האנה מחבבת אותו," אמרה אגנס. אחרי שתיקה של רגע היא אמרה, "אולי היא צריכה לצאת איתו."

"בטח, בטח. האנה צריכה לצאת איתו. אבל את חמודה מדי בשביל הבנים האלה." ואז שמעתי קול של גוף אחד מתכרבל ונצמד אל גוף אחר. ואז הייוורד נאנק כאילו הוא מרים משהו. עיניי התרגלו לאט לחשיכה. אחרי דקה קלטתי שאגנס יושבת ממש על ברכיו של הייוורד, ושניהם בגבם אליי.

בחשיכה נראה כאילו הראש שלה צומח מתוך כתפו הימנית.

"אני רוצה להיות נחמד אלייך," הוא אמר.

"אתה תמיד נחמד, דוד הייוורד."

"את רוצה שאני אהיה נחמד אלייך?"

"כן, בטח." קולה של אגנס נשמע עכשיו מתוח יותר, כמעט מרוגז. ואז היא אמרה, כאילו להוטה לשנות נושא, "איזה מגניב שהאנה מצאה מלכה, לא?"

קולו של הייוורד היה מעומעם, בתוך השיער שלה או משהו כזה. "זו לא היתה מלכה. לא רציתי להגיד לה, למסכנה, אבל זה היה זכר צעיר. כדי למצוא מלכה צריך לחפור, את יודעת. הם נראים כמעט אותו דבר, כנראה, אבל את לא תמצאי איזו מלכה שמשוטטת לה ככה סתם."

"אה," אמרה אגנס. "באסה."

"אבל זה הסוד הקטן שלנו, נכון?" הייוורד לחש את זה. יכולתי לשמוע את הידיים שלו ממששות.

קצות האוזניים שלי האדימו. חשבתי על הנמלה המכונפת, משהו שנראה מיוחד אבל בעצם הוא לא כזה. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. רציתי להאמין שהייוורד טועה, אבל משהו אפל בתוכי ידע שהוא צודק.

"את הילדה הכי יפה," אמר הייוורד, והחל לנשק לה את העורף. זה היה שונה מהדרך שבה נישק את העורף שלי. זה לא היה בשפתיים יבשות וסגורות. הן היו מכווצות וממצמצות, כמו כשאמא מצמידה ספוג רטוב לצלחת.

"זה מדגדג," אמרה אגנס. ראיתי שהיא מתפתלת.

"רק תהיי שקטה לרגע. תני לי להיות נחמד אלייך." הוא שוב התנועע על הספה. "הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר."

כל כך שנאתי אותו. הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר. גיששתי כדי למצוא משהו, כל דבר, שיוכל להכאיב לו, ומצאתי את אחת הצנצנות שלי, שהיו בתוכה בערך שלוש-מאות נמלים. פתחתי את מכסה הצנצנת. הוא השמיע קול חורקני, האוויר השתחרר באנחה רכה, והדיף ריח חמוץ כמו פיפי. אגנס אמרה, "מה זה היה?" אבל הדוד הייוורד התנשם לה בקול בתוך האוזן, "אני צריך להפסיק. אני ממש צריך להפסיק," והיא אמרה, בקול משועמם, "זה קצת מוזר. אני רוצה להיכנס הביתה עכשיו, דוד הייוורד." השתופפתי מאחוריהם והפכתי את הצנצנת ישר מעל קו הכתפיים החשוך והמגושם שלו. שניה לאחר מכן הם כבר עמדו על הרגליים והוא צרח. החניה הוצפה באור. אבא עמד בראש המדרגות בפה פעור. כשעיניי הסתגלו לאור, ראיתי את אגנס עומדת לה רגועה, ממצמצת, חלק מחולצתה משוך מעל הציצי הימני. הייוורד שקשק וקרע מעצמו את החולצה והתחנן לעזרה.

"מה קורה כאן?" הרעים אבא.

"הייוורד פשוט היה נחמד אליי," אמרה אגנס, לא בלי גועל. נמלים גלשו מן הצנצנת הפתוחה אל האצבעות שלי וטיפסו במעלה הזרוע. אבא בהה, בלי להוציא מילה. הייוורד בכה והתפתל. אמא הופיעה והקולות גברו והתחדדו. איכשהו, אגנס ואני הוכנסנו פנימה. התיישבנו יחד על רצפת החדר שלי ולא אמרנו דבר. היא שלפה לי נמלה מהשיער ושאלה אם אני רוצה לשחק קלפים. אמרתי שבסדר.

זו היתה הפעם האחרונה שראינו את הייוורד. למחרת, בזמן שאמא המשיכה להתקשר בפניקה לעוד ועוד רופאים כדי לקבוע תורים לאגנס, אבא זרק החוצה את כל חוות הנמלים שלנו. אני שאלתי אם לא אוכל לשמור אפילו אחת, זאת עם הנמלה המכונפת, והוא אמר "לא." אגנס ניסתה לבוא להגנתי. "אבל הנמלים הצילו אותי," היא אמרה. אבל אפילו הקסם האישי המושלם שלה כשל. אבא לא היה מוכן לשמוע מזה.

אגנס, כמובן, היתה בסדר גמור. "הוא רק נישק לי את הצוואר ונגע לי בציצי," היא אמרה. אני אמרתי לה וגם לאמא, "הוא נישק גם אותי." אבל לא נראה שאמא דואגת לי במיוחד. היא כתבה מכתב לאופרה, ובו סיפרה איך אחיה עשה מעשה מגונה בבת הכי קטנה שלה בלי שהיא שמה לב בכלל. "ועוד אצלי בבית, אופרה!" אחד מנציגיה של אופרה התקשר כעבור כמה שבועות ושאל אם יסכימו להופיע בתוכנית מיוחדת. "אמהות עיוורות, ילדות פגועות." אמא היתה באקסטזה. שאלתי אם גם אני אהיה בתוכנית. היא אמרה שלא.

אבא ואני טסנו איתן בכל זאת לשיקגו. צפינו בתוכנית במלון מפואר. אבא נראה נבוך כשראה אותן על המסך. אמא לא הצליחה להפסיק לחייך מרוב התרגשות, אפילו כשאגנס אמרה לאופרה, "ואז הוא נגע לי בציצי ונישק אותי בצוואר."

אבא אמר, "אמא שלך נראית פסיכוטית."

כשהן חזרו, הלכנו כולנו לטייל על גדת האגם. אמא ואבא ישבו על ספסל בפארק וצפו בנו מרחוק.

"ראית את התוכנית?" שאלה אגנס. היא היתה חמוצה.

"כן."

"שמעת מה אמרתי עלייך?"

הנדתי בראשי.

"אולי חתכו את זה. אמרתי להם שהצלת אותי. את והנמלים."

"באמת?"

"כן."

הלכנו לנו בשתיקה, בועטות בנמלים. "אני מתארת לעצמי שזה בטח קצת מבאס אותך," אמרתי.

"לא ממש. ריחמתי על אחת הבנות בתוכנית. איזה מישהו דחף לתוכה את הנקניקייה שלו!"

"איכס," אמרתי. קצת צחקנו.

"אני לא מאמינה שחתכו את זה," היא אמרה, "את מה שאמרתי עלייך."

לא ממש האמנתי לה, אבל זה גרם לי להיות נחמדה יותר כלפיה. אפילו אם היא לא אמרה לאופרה שהייתי גיבורה והצלתי אותה, לפחות היא הודתה בזה בפניי. זה תמיד ייתן לי יתרון עליה.

עמדנו על שפת המים ונתנו להם ללחך את קצות הסנדלים שלנו. "למים האלה יש ריח של קקי של ציפורים," אמרתי.

"הלוואי שיכולתי לכרות את הדברים האלה ולזרוק אותם לגלים." היא הרכינה מבט אל השדיים שלה.

לא אמרתי כלום. לא הצלחתי להבין אם זו הצגה או לא.

חזרנו למלון והזמנו קולה ואצבעות עוף וצ'יפס עם הרבה קטשופ משירות החדרים. אחרי שהתחזרנו כמו שצריך, לבשנו את הפיג'מות שלנו וצחצחנו שיניים. אמא ואבא ירדו לבר למטה, ואמרו שיחזרו בקרוב. "אל תכניסו אף אחד," הזהירה אמא. הדלת הכבדה ננעלה מאחוריהם.

כשנשארנו לבד עברנו דרך כל הערוצים שלא היינו אמורות לצפות בהם. בתוך האפרוריות הצורמנית של אחת התחנות, מבעד למסך ששרץ עדרי נמלים שחורות, יכולנו לשמוע אנחות וראינו כאן ירך ושם שד, כלי משחק לא ממש מוכרים בגופים רוטטים.

"תכבי את זה," אמרה אגנס. כיביתי.

לא היה לי אכפת לקבל ממנה פקודות לפעמים. אם אני יכולה להיות גיבורה, זה אומר שאותה אפשר להציל. ככה קל יותר להשלים עם כניעה. אבל היו מקרים, בהמשך, שבהם מתוך כעס או רחמים כמעט הודיתי, היי, הצלתי אותך מכל הסיבות הלא נכונות.

 

ד"ר ספנסר הרים מבט מאומללותו אל התורים הארוכים, המתפתלים – עיניים כהות, בגדים חומים, פה ושם תלבושת מסורתית באדום או צהוב – וכל הימים לפני היום הזה וכל הימים אחריו נדמו לו כמו חדגוניות עלובה, כאילו אליס איילנד הוא כלא ולא נקודת כניסה, והוא הכלוא בו. משום כך תהה בפעם הראשונה אם האנשים האלה שווים את הטרחה.

ד"ר האוס, בתחילת התור, היה חדש, ולכן הבדיקות שערך – רק רגל קלוטה וזפקת – ארכו בכל זאת כפליים מהדרוש. ד"ר ספנסר חיכה שיסיים ובינתיים נשען על מעקה המתכת וכיסה את אוזניו בכפות ידיו, שולח את זרתותיו לעסות בעדינות את רקותיו, מודע לכך שהוא נראה מותש, אבל לא היה אכפת לו. המלמולים של האנשים האלה – תריסר שפות שונות ומשונות ניתזו כרסיסים מן הקירות המכוסים אריחים בסימפוניה של בוּרות – גרמו לראשו לפעום בכאב יותר משגרם לכך בקבוק הברנדי מאתמול בלילה. מי הם שיעבירו עליו ביקורת? שברי אדם שפלט הים. שאריות נואשות. אין להם שום זכות. הם לא מכירים אותו.

הבאה בתור הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, אחריה גבר כבן עשרים, ואז משפחה בת ארבע נפשות שכולם סבלו מדלקת בלחמית העין. הוא העביר אותם הלאה, ואז עצר והביט בגביהם. באמת? הוא העביר את אצבעו מתחת לכל עין? כמובן. פעולה אוטומטית כל כך שהוא עשה אותה בלי לחשוב.

ספנסר שלח יד אל פניו ומיד העיף אותה לאחור. לעזאזל איתה!

הוא כמעט נגע בעינו מבלי לחטא אותה. ספנסר טבל את כפות ידיו עד פרק היד, מתיז תמיסה על דוכן המכשור הרפואי. די היה ברגע אחד כדי לסכן את ראייתו, את כל חייו.

ממש כפי שהיה דרוש ללוֹרה רגע אחד אחד כדי לסלק אותו מחייה. חמש מילים – אני לא רוצה להתחתן איתך – צמצמו אותו, שלושים שנה של ביטחון עצמי, עבודה, חברים ומראה נאה לכדי פחד פשוט ומגוחך שהוא לא יהיה ראוי לאהבה. הוא הרגיש כאילו היא טבעה על מצחו אות "בלתי רצוי" ולשארית חייו הוא ינסה להסתתר תחת כובע, נתקל במכשולים ומועד כי הנמיך את שוליו יותר מדי. ספנסר לא היה בטוח אם עליו להאמין לדבריה או לא – שאין לה מישהו אחר – אבל מה זה משנה? האם זה עדיף על מה שאמרה אחותו – שלוֹרה שייכת למעמד אחר. "אני מופתעת שהיא בכלל יצאה איתך."

בזמן שהאוס בזבז זמן על המשפחה הגדולה הבאה, ספנסר סידר בפיזור דעת את האביזרים על דוכנו – שורת גירים כחולים, קרס מתכת להיפוך עפעפיים, מחברת לרישום אבחנות מעניינות ועט כדורי חדש, מצופה זהב, שנתנה לו לורה. ספנסר פתח את המחברת והביט בשמו, שנכתב בעט בפינה השמאלית העליונה של הכריכה. הקווים הרהוטים של חתימתו, האותיות העגולות המושלמות של קיצור התואר ד"ר נראו לפתע כמו לעג לרש. הוא החליט להיפטר מהעט ברגע שישיג אחד אחר.

ספנסר התקבל לעבודה באליס איילנד מיד אחרי לימודיו והסמכתו ובשנה שעברה קוּדם לתפקיד בוחן העיניים והמוח, אחראי לאבחון גרענת, זיהום מידבק במיוחד שגרם לעיוורון, וגם לאבחון בעיות נפשיות. כמו כל הרופאים, הוא השתמש בגיר הכחול כדי לסמן את הדיאגנוזה שלו על כתפו של הנבדק, במקרה שלו האותיות CT לציון כלמידיה טראכומה – גרענת, ו-X מוקף במעגל לציון פיגור שכלי וטירוף. מפקחים בהמשך התור הפרידו אנשים על פי הסימנים. מי שסומנו ב-CT נשלחו למרפאה לבדיקה חוזרת. אם אושרה אבחנת הגרענת, הם הצטרפו לבעלי ה-X המוקף במעגל שהוחזרו לספינה, שחזרה לנמל המוצא. ולכן העמדה של ספנסר נמסרה לבעלי הניסיון הרב ביותר.

לבסוף שלח אליו האוס קבוצה של שמונה וספנסר עבר עליהם, מן הצעיר למבוגר – הדרך הטובה ביותר משום שהילדים הקטנים היו נבהלים ובורחים כשראו אותו משתמש בקרס לבדיקת העיניים.

משסיים, נשען על הדוכן, ראשו בין ידיו. אלוהים, כמה איטי האוס הזה! אולי ילך למשרד המנהלה ויגיד שהוא חולה. מי יטיל ספק באבחנה שעשה רופא לעצמו? אבל עם האיטיות של האוס, אם ילך הביתה, יצטרכו אולי לסגור את כל התור להיום. אנשים שקרוביהם מחכים שירדו לחוף ייתקעו על הספינות. אולי לפחות יוכל לקבל כיסא מחורבן לשֶבת עליו? לא מגיע לו כיסא? בכל זאת, הוא רופא.

ספנסר הדף את משקפיו מעל אפו הגבוה ושפשף את עיניו, אחר כך מיהר להביט בכפות ידיו. מה לעזאזל קורה לו? הוא מעולם לא נגע בעיניו בעבודה. האם זכר לחטא אותן? כמובן, הוא לא ראה שום מקרה של גרענת כל היום. ועדיין.

הוא טבל את כפות ידיו בקערת חומר החיטוי שעל המדף התחתון בדוכן. כמה מהרופאים באִי לא טרחו להקפיד על אמצעי הזהירות הזה – כאילו אין להם שכל בכלל. לעתים, כשהיה רואה זאת, ספנסר תהה אם כדאי לו להתגאות בעבודתו. האם נכון מה שרמזה לורה, שרק הנואשים מוכנים לעבוד על האי? לאביו של ספנסר הייתה חנות מכולת. אין לו קשרים בעולם הרפואה. ואם אין לו, אז מה?

גבר התקרב, היו לו עיניים אדומות, מימיות. ספנסר בחש עם מכשיר הבדיקה את חומר החיטוי, הפך את העפעף של האיש והעביר את אצבעו לאורך חלקו הפנימי. מיד הרגיש את הגרגרים הלבנים. האיש עצם את עיניו בכוח, פניו מתכווצים בזעם, ומלמל דבר-מה ביידיש. הגרענת והיהודים. הם סבלו מזה הכי הרבה, במיוחד בזמן האחרון.

ספנסר סימן על כתפו CT, ואז חייך חיוך חביב, נחוש שלא להבהילו – הוא נראה כמו מישהו שיכול לעשות צרות – וסימן לו להמשיך הלאה.

כשהמתין לקבוצה הבאה, סקר את התורים, מתמקד בנשים, תוהה מה הן חשבו עליו. האם הן נבוכות מכך שגבר זר נוגע בהן? או שהעריצו אותו, רופא, אמריקאי? האם כעסו שהוא שופט אותן או ששמחו לחפש שביעות רצון בפניו, כמו ילד שמחפש אצל הוריו?

ספנסר רחץ שוב את ידיו, יישר את עניבתו, אחר כך הרים מבט. לורה עמדה מול האוס. לורה? אותו שיער אדום מתפצח, כמו עלי הסתיו. אותו צוואר לבן. וכתם הלידה? האם הוא שם? ידו של האוס נגעה בצווארה של האישה, מחפשת גבשושית זפקת. היא נראתה מפוחדת וכועסת. ספנסר הרגיש שבטנו מתוחה, כמו חוסם עורקים על פצע. הוא הבין עכשיו. לשם הלכה לורה בלילה. אל מגע ידו של אחר.

הוא העביר את שני האנשים הבאים ללא בדיקה נפשית – הם נראו בסדר גמור, פשוט תעברו – ולקח לו גיר חדש, מגלגל אותו לאט בין כפות ידיו, האבקה מותירה סימנים כחולים על אצבעותיו.

פְרֶדֶק הרים את ספרו כך שייראה כאילו קרא בו כשבעצם עקב אחרי הבחורה היפה מהספינה שלהם. שמה היה מַסיה, אבל הוא חשב עליה בתור גולדֶענע, כי ככה היהודים קוראים לאמריקה, גולדענע מדינה, הארץ המוזהבת.

היא התקרבה לגבר בקצה התור, שאחז את גרונה בידיו. נראה כאילו הוא מעסה אותו, ופרדק חשב שזו דרך משונה לברך מישהו לשלום.

פרדק החל מגרד בראשו, אבל הזקנה סטרה על ידו והזיזה אותה לפני שהגיע לסיפוק. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה רוצה שהם יחשבו שיש לך כינים? ההמ?"

פרדק חייך ותקע את ידו בכיסו. לפחות היא חזרה לזוז. סבתו ישבה במשך שבועות על הדרגש שעל סיפון האוניה כאילו היא כיכר לחם בתצוגה אצל האופה, כזו שכבר מזמן התיישנה והבאישה. פרדק לא זכר אפילו שראה אותה קמה לשירותים. עכשיו כשהיו על יבשה, גופה התרחב לצורתו הרגילה, שבמחשבותיו הוא כינה פּאצ'קי, סופגנייה, מתוקה ועבה ורכה.

אילו שאל אותה, ויקטוריה הייתה עונה שהיא דומה יותר ללחמנייה – קרום קשה, חתך נאה באמצע החלק העליון כדי שתתפח. אבל היא הייתה מסבירה שאין מה לדאוג. אחרי שבועות של ישיבה במשרדי תחנות הרכבות, המתנה בתורי כרטיסים, נסיעה בכרכרות מוזרות, הליכה בדרכים לא מוכרות ושינה במיטות משותפות, רק טבעי שתהפוך שטוחה כמו המצה של היהודים. וזה בסדר. מצות מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן.

והיא חייבת להחזיק מעמד. המסע התארך בשבוע נוסף בגלל הים הסוער ובמשך שלושה ימים אילצו אותם לשבת על הסיפון, ממש מול החוף, לחכות שהאי יתפנה. ביום השני פרצה שמועה שלא ירשו להם כלל לרדת, שהספינה תוחזר כלעומת שבאה. בחשכת המחלקה הזולה ביותר שמעה ויקטוריה מלמולים בהונגרית, רוסית, יידיש וגרמנית וניסתה להישאר שטוחה. בלי תקווה. בלי פחד. תקווה ופחד הם שני קצותיו של חוסר התועלת.

היא ידעה שהנכד שלה רק מעמיד פנים שהוא קורא. היא עקבה אחר מבטו לעבר היהודייה האדמונית לפניהם בתור. על הספינה היה לה דרגש בדיוק מול זה שלהם. ויקטוריה הזהירה את פרדק להתרחק ממנה. כולם ידעו שהיהודים נגועים במחלות עיניים שמנעו מהם להתקבל באמריקה.

"היא נראית לי בסדר גמור," אמר פרדק מאה פעמים לפחות במהלך שבועות ההפלגה, אבל ויקטוריה לא לקחה סיכון.

כשהגבר שבדק את הבחורה רשם הערות, היא מחתה את עיניה. ויקטוריה דחפה את פרדק במרפקה. "אתה רואה, מה אמרתי לך."

"היא בוכה, בבצ'ה, בגלל המזוודות." כשנכנסו לקומה הראשונה, גברים במדים כחולים אילצו אותם להשאיר את מזוודותיהם בערימה לפני שהורשו להצטרף לתור. כך התורים התקדמו מהר יותר ונמנע עומס. על הסיפון הזקנה שמעה שמועות על המדיניות הזאת ונקטה אמצעי זהירות, הסתירה את חפצי הערך – כסף מזומן, שעון הכיס של בעלה המנוח, כמה ביסקוויטים יבשים, הברית החדשה שלה ומחרוזת התפילה של אמה – מתחת לסריגה, בתיק קטן שנשאה בקלות. כשימתינו בתור, הסריגה גם תעסיק אותה.

גולדענע התווכחה עם אחד הכחולים ופרדק ניסה לעזור, לתרגם, עד שהזקנה משכה אותו משם. "אתה רוצה שנחזור לספינה? אתה רוצה ללכת לכלא בגלל שאתה מדבר כמו אבא שלך?" זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבו את ביתם שהוא שמע פחד אמיתי בקולה.

גולדענע שמטה את המטפחת שלה. פרדק הרים והושיט לה אותה לפני שתספיק הזקנה להתערב. "חבל לבכות," אמר לה. "אלה רק חפצים."

היא חייכה ושלחה יד ללטף את לחיו. ויקטוריה סילקה את ידה. "לא לגעת!" היא כבר אמרה לבחורה למה הם מעדיפים שלא להתרועע.

"נחמד," לחשה גולדענע בפולנית, "שבחור צעיר חושב עלי." היא חזרה לגבר בתור, שסימן בפנטומימה – להסיר נעליים. היא רכנה להתיר את שרוכי נעליה הגבוהות ופרדק נהנה מנוף ירכיה הרחבות והשיער שהסתיר את פניה, אדמדם כמו חרסים אחרי שריפה בתנור.

הזקנה לחשה, "איפה הנימוס שלך."

פרדק הנבוך – כל דבר היא רואה? – הפנה את תשומת לבו לספר, כרך קטן בכריכת עור מקומטת, כחולה. שמו נכתב באותיות זהב שנעשו חומות, "מדריך למהגר לארצות הברית של אמריקה." הוא קרא את הספר באיטיות, מפענח כל מילה על פי הקשרה והאנגלית שאביו לימד אותו. הוא סימן את הפסקאות שנראו הכי חשובות בנקודה של עיפרון בהיר.

כאן יוכל לעשות כל דבר חוקי, ואיש לא יצא פטור מעונש אם יעשה עוול. אם אין לו חובות, מקרה שהוא הכרחי רק ממחלה או תשישות, הוא לגמרי אדון לעצמו, ואדון כל הנכסים.

פרדק לא ידע מה פירושן של המילים באנגלית "פטור מעונש" או "תשישות," אבל הוא ידע מה זה "אדון לעצמו" – הוא יהיה חופשי, בדיוק כפי שהבטיח אביו.

רק הפיכחים, ההגונים והשקדנים מצליחים. פרדק סימן את המילה "שקדנים" כדי לחפש אותה כשיקנה מילון אנגלי-פולני.

על אף גערותיה, ויקטוריה לא שפטה את הנער לחומרה על שנהנה ממראה אחוריה של הבחורה. למעשה הייתה גאה בו, שלמרות כל האובדן שסבל – שני הוריו אינם, ביתו, חבריו, הכול נותר מאחור – הוא יכול עדיין ליהנות ממעשה הבריאה. ועם זאת, יש להתחשב בעניינים של כבוד.

בלילה האחרון על הספינה, כשפרדק ישן והאורות כבויים, החליטה ויקטוריה ללבוש את שמלתה הטובה. היא ידעה שתזכה ליחס טוב יותר על האי אם תיראה נאה יותר. עדיין רדפה אותה השאלה אם החליטה נכון כשחסכה על כרטיסים למחלקה השנייה וקנתה למחלקה הזולה ביותר. אחרי שקנתה את הכרטיסים שמעה שנוסעי המחלקה השנייה זוכים לבדיקות קפדניות פחות.

כשהעבירה ויקטוריה את השמלה מעל ראשה וסובבה אותו כדי לשחרר את שיערה, ראתה אותו – הגבר בדרגש ממול, קומה אחת מתחתיה. היא חשבה שהוא ישן, אבל לא – הנה הנצנוץ הברור בעינו הרטובה, הפקוחה, הננעצת בה. היא עצרה, מחזיקה בשמלה לפניה. איזה עניין יכול להיות לו בזקנה כמוה?

היא הביטה בו בשאלה, ואז הסירה את החלק העליון, מניחה לשדיה המשתלשלים להתנודד כמעט חשופים, מכוסים רק בלבניה הדקים. הוא חייך והנהן בהתפעלות. היא המשיכה והסירה את גרביה הישנים – צמר עבה ושחור וחורים זעירים של עש – והעלתה גרביים חדשים – לבנים עם רקמה של פרגים אדומים בצד החיצוני של הקרסול – במעלה ירכיה המנוקדות ומרושתות ורידים דקים, והידקה לבירית.

הגבר חייך אליה, אחר כך עצם את עיניו, הנצנוץ נעלם.

לבסוף, בבוקר היום השלישי, נפתחו הדלתות והחשיכה החלה לנוע, החצאיות הארוכות והרחבות, תיקי העור הסגורים בחבל, ציפיות כרים ממולאות בחפצים שאין להם ערך, מלבד הרצון שלא יאבדו גם הם.

על המעבורת ישבה ויקטוריה ליד החלון, לחיה על הזגוגית הקרה, עיניה עצומות ופרדק צמוד אליה, מביט החוצה. היא ניסתה לדמיין רגע של מנוחה שלמה, רק היא לבדה, רגע שבו היא יכולה להניח את כל המזוודות, להסיר את המעיל והשמלה, לזנוח את המסמכים עם שמה המזויף והבעל שלא קיים, לקמט את התג המחורבן שהצמידו בסיכה לצווארונה, ולחזור לעולם שבו היא יכולה לשכב לנוח בלי שעוד זוג עיניים צופה בה כשהיא מרשה לעצמה להינתק, להיסחף.

עכשיו הביטה ויקטוריה באיש הנוסף בהמשך התור, שם המעקה פונה בחדות כמו מרפק. הוא התייחס לכולם כמו אמא שנמאס לה מהכול – אוחז חזק בפניהם ומביט לתוך עיניהם כאילו היו חורי הצצה, שואל שאלות, כותב הישר על הבגדים. האם שם הכול יגמר? היא לא הייתה בטוחה. לפחות כאן חמים יותר.

ויקטוריה לקחה הרבה אוויר. החזה שלה התרומם, הניירות עם שמה המזויף, הבעל המומצא שממתין לה באמריקה, צמודים לשדיה. היא הפנתה את פניה לחלונות הגבוהים והיה לה חשק לעוף, להתרומם גבוה, רק היא לבדה, אפילו בלי פרדק, לחלל העצום והפתוח מעליה, לקשתות התקרה הנישאות, שם תיגע באריחים הקרירים של הקירות העליונים, תשתבלל בנברשות העצומות, מתחת לחמימות העדינה של אור החשמל שלהן.

האיש נופף בידו, סימן לגולדענע לעבור לתחנה הבאה במרפק והציץ שוב בלוח הכתיבה שלו. פרדק הביט לעבר הזקנה כדי לשאול האם להתקדם, אבל מבטה היה נעוץ בתקרה, ראשה האפור סובב במעגל. פרדק עקב אחר מבטה אל החלונות המקושתים, שם ירד שלג דק על רקע האור האפור. גם הוא חשב לעוף – דרך החלונות, אל העולם החדש וכלליו, חוקיו, לשונותיו, ורק פחד להותיר את הזקנה מאחור. הוריו מתו, אבל היא הצילה את חייו. הוא הביט בכפות ידיה המקומטות, המכוסות כתמים. פרקי אצבעותיה היו רחבים ושטוחים במיוחד, כמו של גבר. היא ענדה טבעת זהב שכבר מזמן לחצה מדי והייתה שקועה בעורה לנצח. נדמה שכדי להסירה תידרש קטיעה של האצבע. פרדק אחז בידה ולחץ אותה.

האוס, איטי עד כאב, התעסק עם הבחורה כבר שעות, כך זה נראה. לבסוף סימן לה להמשיך אל ספנסר.

"מה שמך?" שאל ספנסר, קולו כמעט לוחש. צווארון חולצתה הסגור לא אפשר לו לראות אם יש לה כתם לידה כמו של לורה, כתם רך וחום, מעט מעל עצם הבריח.

היא לא ענתה, לכן שאל אותה בקול רם יותר אם היא יודעת אנגלית. "לא," היא צעקה ביידיש.

עוד יהודייה. ספנסר תהה אם היא מנסה להימלט מ'תחום המושב' שנקבע ברוסיה.

הוא שאל ביידיש המוגבלת שלו מאיפה באה. הבחורה הביטה בו בהבעה הזאת, כמו שכולם הביטו, הבעה חלולה של התרסה, כעס, של הנחה שיש לו משהו נגדם, אפילו שאין לו.

"הו, אלוהים אדירים, אין לי זמן בשביל זה." הוא חטף כמה ניירות מידה. מַסיה. הוא היה די בטוח שבאנגלית השם הוא מרים. "מרים, איפה בעלך?" לא מתפקידו לשאול שאלות כאלה, אבל באמת, למה שאישה בגילה תבוא לבדה לאמריקה.

היא אמרה משהו שלא הבין, הפעם בפולנית. למה היא עוברת לשפה הנוראית הזו? מה היא חושבת, שהוא איזה מוז'יק? שאם לא יידיש, אולי הוא יבין בפולנית?

הזקנה מאחורי מרים התקרבה כמה צעדים, נעצרה כשנתקלה במבטו הזועם ודיברה בפולנית אל הבחורה.

"עוד לא קראתי לך," אמר ספנסר בהבעה רצינית, בתקווה שנימת דבריו ולא המילים, יעבירו את המסר.

נער אחז בידה של הזקנה ומשך אותה משם, ממלמל "מצטער," באנגלית. ספנסר כיווץ את מצחו בזעף של אזהרה, וחזר למרים. הוא התכוון לסמן לבחורה לעבור – היה ברור שהיא שפויה – ואז הבחין בעיניה. אדומות, נפוחות. הוא מחה לאיטו את כפות ידיו, מחזיר להן את צבען הלבן מתחת לאבקה הכחולה. אחר כך אחז בלסתה. היא נראתה מבוהלת. "הכול בסדר," הוא לחש. "אני רק צריך לבדוק את העיניים שלך." במקום להשתמש בקרס, הוא אחז בין אצבע לבוהן בעפעף העדין שוורידיו כחולים. הבחורה הפטירה משהו ביידיש. הוא הבין את המילה "לא."

"זה בסדר," מלמל, אבל היא התרחקה ממנו, מטלטלת את ראשה וממצמצת.

"בריאה!" היא אמרה באנגלית.

מה שנכון. לא היו גרגירים. לא היה דמע. לכל היותר הייתה לה דלקת עיניים וירלית, היא פשוט בכתה. "חשבתי שאת לא מדברת אנגלית," אמר ספנסר ביובש.

"קצת," ענתה הבחורה.

אם יסמן אותה באותיות CT ויעכבו אותה לבדיקה נוספת, תהיה לו הזדמנות לדבר איתה. הוא הביט אל מחוץ לחלון שמאחוריו – יום אפור מסתחרר ברוח, פסל החירות ברקע. אם היה יום יפה היו יכולים לשבת בכיסאות העץ המתקפלים על המזח ולהסתכל על הספינות שמגיעות. הוא ילמד אותה אנגלית, אחר כך יסביר לה את אמריקה, איפה לגור, איך להשיג עבודה, יזהיר אותה משרלטנים על הרכבות ובתחנות האוטובוסים. היא תיעשה תלויה בו. בוועדת הערעורים הוא יגן עליה, יסביר שהדיאגנוזה שלו נבעה מזהירות-יתר. היא תהיה אסירת תודה ומחויבת לו.

ספנסר סימן לנער שמאחורי מרים להתקרב. הזקנה באה איתו.

"אתה מדבר אנגלית?" "כמה מילים," אמר הנער. "מה שמך?"

"פרדק."

ספנסר הנהן. "פרדריק," תיקן מיד את השם והוסיף הברה, "תגיד לה מה שאני אומר, בסדר? אתה יכול לעשות את זה?"

פרדריק הנהן.

"תשאל אותה בת כמה היא."

"עשרים ושלוש," תרגם פרדריק.

צעירה בשנה מלורה. ד"ר ספנסר חייך. "תשאל אותה אם היא לבד."

"כן," אמר פרדריק. "אז היא לא נשואה?" "לא, אדוני."

"ממה היא מתכוונת להתפרנס?" פרדריק נענע את ראשו.

"כסף," אמר ספנסר. "איך היא תעשה כסף, תחיה, תשלם שכר דירה, תקנה אוכל?"

פרדריק הנהן ושאל את מרים. היא אמרה שהיא תופרת ואמורה לפגוש את אחיה, שבא לאמריקה בשנה שעברה.

ספנסר שלח יד לאט ונגע בשיערה, מסלסל תלתל סביב אצבעו. בדיוק כמו של לורה. גם כשהוא מלוכלך, ההרגשה הייתה זהה, עלי שלכת מתפצחים בערימה עצומה. מרים התרחקה, מביטה בפרדריק כדי לקבל הסבר. פרדריק משך בכתפיו. הזקנה פנתה אל הנער. הוא ענה לה במילה אחת.

ספנסר דיבר בחדות. "עוד לא הגיע תורכם. תגיד לאמא שלך להיות בשקט." האוס העביר עוד שני אנשים. הם התרחקו כמה צעדים, מפגינים כבוד.

הנער אמר משהו לזקנה. היא ענתה ופרדריק התחיל לתרגם, אבל ספנסר השתיק אותו בתנועת יד, מסמן לעבר מרים. "תגיד לה לפתוח את הכפתורים של החולצה." הוא היה בטוח שיש לה כתם לידה והוא רצה לראותו.

פרדריק תרגם, אבל מרים הידקה עוד יותר את הרדיד האפור על כתפיה והביטה בזקנה, שהתקרבה ודיברה. פרדריק תרגם. "אדוני, זה בעיה, אה, אישה צעירה," הוא סימן לעבר מרים, "היא…" הוא גמגם. "לא רוצה פותחת חולצה, לא יש גברים."

"זאת בדיקה רפואית. יש לציית להוראות," אמר ספנסר. פרדריק לא תרגם הפעם. ספנסר חבט על זרועו. "ילד, תגיד לה מה שאמרתי. עוד אנשים מחכים!"

פרדריק אמר משהו לשתי הנשים. ספנסר התחיל לפקפק ביכולתו של הנער לדבר אנגלית.

"אני צריך לבדוק אותה," הוא אמר. "אני אקח אותה למטה, לאחיות. תגיד לה לבוא איתי."

פרדריק הסביר זאת למרים, שהתרחקה צעד לאחור, קרוב לזקנה. הזקנה חיבקה את הבחורה ואמרה משהו לנער. פרדריק היסס, לוחש לזקנה.

ספנסר שלח ידו אל זרועה של מרים. "בואי איתי." היא משכה את ידה ממנו. "לא," היא אמרה באנגלית.

הנער אמר, "היא אחותי. לאן אתה לוקח אותה? היא איתנו."

"אמרת שהיא לבדה. מה זאת אומרת היא אחותך?"

"אני…" פרדריק שוב גמגם, והקשיב רגע לזקנה. היה ברור לספנסר שמשהו פה מסריח.

"היא אחותי," חזר הנער ואמר.

ספנסר דרש לראות את המסמכים המזהים שלהם. "שמות המשפחה שלכם שונים. עכשיו עזבו אותי בשקט, זוזו הצידה." הוא הדף את פרדריק, שנתקל בזקנה. היא דיברה ברוגז אל ספנסר, היה ברור שהיא גוערת בו על שדחף את הנער.

ספנסר ניסה לדבר מעל ראשה. "אני צריך לקחת את הבחורה הזאת למרפאה. היא צריכה להיבדק." הוא תפס את זרועה של מרים. היא משכה אותה בחזרה בכוח. הוא שוב תפס בה וניסה למשוך אותה לאורך התור.

פניה של הבחורה האדימו. הזקנה והנער מיהרו קדימה. ספנסר ניסה לחמוק, אבל היא הכתה בו עם תיק הבד שלה והנער אחז בזרועה החופשית של הבחורה ומסרגות נפלו על אריחי הרצפה בנקישה. הזקנה צעקה. הוא חשב שזה נשמע כמו שפת הקללות המובנת לכול. הרדיד של מרים נפל ארצה. אנשים נעצו מבטים. הנער זעק, "אתה מכאיב לה!"

ספנסר תפס שהוא מרגיש את עצם הזרוע של הבחורה. הוא עזב את ידה. האוס שלח מבט לעברו. הפנים המטונפות של העומדים בתור בהו בו. הזקנה הארורה והנער שאיתה סירבו להפנות את מבטיהם.

ספנסר חזר לדוכן שלו וחטף ממנו גיר. הוא כתב CT על חולצתה המקומטת של מרים, אחר כך קרא לזקנה להתקרב. על כתפה הימנית הוא צייר X גדול מוקף במעגל.

אחד המפקחים בא לראות על מה המהומה. "פיגור שכלי?" הוא שאל, כשהביט בזקנה מתקדמת בתור עם מרים והנער.

"כן," אמר ספנסר. "ראיתי את זה בעיניים שלה. היא לא לגמרי שם." הוא לא טרח לסמן את הנער, הוא יוחזר איתה באופן אוטומטי, ואחר כך ספנסר ימצא את מרים במרפאה וינחם אותה.

המפקח התרחק. ספנסר סידר מחדש את גיריו בשורות נקיות ויפות. האוס חזר לעבוד, אבל נראה היה שדעתו מוסחת, בודק שוב ושוב את לוח הכתיבה הארור שלו. אלוהים, הם יהיו כאן כל הלילה! ספנסר יישר את חולצתו ועניבתו. הכול בסדר. הזקנה והנער ייעלמו בקרוב. הוא סימן באצבעו לבא בתור. גבר צעד לפנים וספנסר העיף בו מבט מהיר – או שתשיג אותה עכשיו או שלא תשיג אותה לעולם – וסימן לו לעבור. אחר כך אם ובתה, אחר כך זוג צעיר.

ספנסר העביר אותם במהירות, ואז סרק את התור בחיפוש אחר מרים. היא, הנער והזקנה עמדו בתור, כמה אנשים לפניהם, התור לתחנה הבאה שבה המפקחים בדקו את סימוני הגיר והכניסו את המיועדים להחזרה לאזור מגודר אחד, ואת המיועדים לטיפול לאזור מגודר אחר. שלושתם היו שקועים בשיחה. ואז מרים חייכה והתרחקה, מתקדמת בתור כפי שידע שהיא תעשה. לא היה לה שום קשר לילד המעצבן ולאמו. ספנסר עמד להפנות את מבטו כשהבחין שפרדריק מצביע על כתפה של הזקנה. היא הסירה את מעילה והביטה בסימן הגיר, ואז אמרה משהו לנער.

"תלבשי את המעיל הארור ותתקדמי," הפטיר ספנסר. הוא הביט בתור. האוס היה עדיין מבולבל ונרגש. הוא ראה זאת על פי תנועות ידיו, איך עלעל בדפים על לוח הכתיבה.

הוא הביט בהם שוב. הזקנה והנער התלחשו, גביהם כפופים. ואז היא החלה לגלגל את מעילה. היא הוציאה פקעת צמר מהתיק הקטן שלה, תחבה את המעיל לתחתיתו, והחזירה את הצמר מעליו.

ספנסר התחיל לצאת מבין מעקות הברזל, המילים כמעט כבר יצאו לאוויר – "מה אתם חושבים שאתם עושים?" – ואז הוא עצר. הנער טפח על כתפה של מרים ואמר משהו. כעבור רגע היא מחתה את סימן הגיר מחולצתה ואחר כך הסתירה את הכתם הכחול ברדידה.

בשלוש השנים שעבד שם, אף אחד לא חשב לעשות משהו בנוגע לסימני הגיר שלו. מכל אלה שהוא אבחן – מן הסתם הם מסתכמים באלפים – הזקנה והנער היו הראשונים להבין: אם סימנו אותך, זה רע.

ספנסר ראה איך שלושתם חולפים על פני התאים המגודרים, משם אל התורים העיקריים, שם יבקשו מהם את המסמכים, והוא כבר ראה שמסמכיהם מסודרים. לאחר מכן הם יאספו את מה שנותר ממטענם, ויצאו לקור ולזרות של ארץ שלא ראו מימיהם, לא הכירו, לא הבינו את שפתה. למי שנשארו כאן זו לא הייתה שפה, אלא רק צלילים. לא הייתה הבנה, רק תקוות. מרגע שירדת מהאי, את הסימנים שנשאת איתך אי אפשר לתחוב לתיק או להסיר מהבד. ספנסר רצה לקרוא להם, להגיד שהוא מצטער. לזעוק אליהם "בהצלחה!" אבל מישהו כבר ניגש, עוד זקנה, הפעם עם שני נערים ועוד זקן. ספנסר הניח את הגיר ושלח ידו אל עיניהם.

אמא אומרת שכשאני מתחיל לדבר אני לא יודע מתי להפסיק. אבל אני אומר לה שההזדמנות היחידה בכלל שיש לי לדבר זה כשהיא לא בסביבה, אז אני צריך לנצל את זה. האמת היא שכנראה אף אחד מאתנו לא היה מתקבל בברכה במפגש של קווייקרים, אבל כמו שאני אומר לאמא, בשביל מה אלוהים נתן לנו לשון אם הוא לא רוצה שנשתמש בה? רק שהיא אומרת שהוא לא נתן לנו אותה בשביל שנגיד את אותו דבר שוב ושוב, כמוני, ונחזור על עצמנו. אבל אני אומר:

"נו, אמא," אני אומר, "כשאנשים הם כמוך וכמוני והם נשואים כבר חמישים שנה, אז את מצפה שכל מה שאני אומר יהיה משהו שלא שמעת אותי אומר כבר פעם? אבל בשביל מישהו אחר זה יכול להיות דבר חדש, כי אף אחד אחר לא חי אתי כל כך הרבה זמן כמוך."

אז היא אומרת:

"ברור שאף אחד לא חי אתך כל כך הרבה, כי אף אחד לא היה סובל אותך כל כך הרבה זמן."

"נו," אני אומר לה, "את דווקא נראית לא רע."

"זה אולי נכון," היא תגיד, "אבל נראיתי יותר טוב לפני שהתחתנתי אתך."

אי אפשר לנצח את אמא.

כן, אדוני, אנחנו התחתנו בדיוק לפני חמישים שנה בשבע-עשרה בדצמבר והבת שלי וגיסי באו אלינו מטרֶנטוֹן בשביל לחגוג אתנו את חתונת הזהב. גיסי הוא ג'ון ה. קרמר, איש הנדל"ן. הוא עושה 12,000 דולר בשנה, ומאוד מעריכים אותו שם באזור טרנטון; עובד טוב, חרוץ ויציב. מועדון "רוֹטֵרי" רדף אחריו הרבה זמן שיצטרף אליו, אבל הוא כל הזמן אמר להם שהמועדון שלו זה הבית שלו. אבל בסוף אֵדי שכנעה אותו להצטרף. זאת הבת שלי.

טוב, בכל מקרה, הם באו לחגוג אתנו את חתונת הזהב ומזג האוויר היה די קריר ומערכת ההסקה כבר לא עבדה כמו פעם ואמא השמיעה את ההערה הזאת שלה שהיא מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר כמו הקודם, והתכוונה לחורף של השנה שעברה. אז אדי אמרה שאם היא היתה במקומנו, כשאין מה שמחזיק אותנו כאן, היא בטח שלא היתה מעבירה פה יותר חורפים ולמה אנחנו לא סוגרים פשוט את הברז הראשי, נועלים את הבית ועוברים לטַמפָּה בפלורידה? אתה יודע שהיינו שם לפני ארבעה חורפים ונשארנו שם חמישה שבועות, אבל זה עלה לנו יותר משלוש מאות חמישים דולר, וזה רק החשבון על המלון. אז אמא אמרה שאנחנו לא הולכים לשום מקום בשביל שישדדו אותנו. אז גיסי התערב ואמר שטמפה היא לא המקום היחיד בדרום, וחוץ מזה אנחנו לא חייבים להיות באיזה מלון יוקרתי, אנחנו יכולים לשכור לנו שני חדרים באיזה מקום, כמו בפנסיון, והוא שמע שסנט פטרסבורג בפלורידה היא המקום, ואם רק נגיד מילה הוא יכתוב לשם ויברר הכול.

נו, בקיצור, החלטנו ללכת על זה ואדי אמרה שזה יהיה ירח דבש שני שלנו ובתור מתנה גיסי שילם את ההפרש בין קרון רגיל לתא פרטי, ככה שיהיה לנו תא ותהיה לנו יותר פרטיות. בתא יש לך דרגש עליון ותחתון בדיוק כמו בקרון שינה רגיל, אבל זה חדר סגור חש בו כיור. הרכבת שנסענו בה היתה כולה תאים פרטיים, בלי קרונות שינה רגילים בכלל. הכול היה תאים פרטיים.

לילה קודם הגענו לטרנטון ונשארנו אצל בתי וגיסי ויצאנו מטרנטון למחרת בצהריים בשעה 3:23.

זה היה שתים-עשרה בינואר. אמא ישבה עם הפנים בכיוון הנסיעה, כי זה עושה לה סחרחורת לנסוע הפוך. אני ישבתי מולה, זה לא משפיע עלי. הגענו לצפק פילדלפיה בשעה 4:03 ולמערב פילדלפיה הגענו בשעה 4:14, אבל לא עברנו ברחוב ברוד. הגענו לבולטימור ב-6:30 ולוושינגטון ב-7:25. הרכבת שלנו עמדה שעתיים בוושינגטון עד שבאה רכבת אחרת לאסוף אותנו, אז יצאתי וטיילתי על הרציף ונכנסתי לתחנת יוּניוֹן. כשחזרתי הרכבת שלנו עברה למסילה אחרת, אבל אני זכרתי את השם שלה, לָה בֶּל, בגלל שפעם ביקרתי את דודה שלי באוֹקוֹנוֹמוֹווֹק, ויסקונסין, איפה שיש אגם עם אותו שם, ככה שלא היתה לי שום בעיה להתמצא. אבל אמא כמעט התעלפה מרוב בהלה כי היא פחדה שישאירו אותי שם.

"נו, טוב," אמרתי, "הייתי בא אחרייך ברכבת הבאה."

"ממש יכולת," אמרה אמא, והזכירה שהכסף נמצא אצלה.

"נו," אמרתי, "היינו בוושינגטון ויכולתי להלוות ממחלקת האוצר. הייתי מציג את עצמי בתור אנגלי."

אמא הבינה את הבדיחה וצחקה מכל הלב.

הרכבת שלנו יצאה מוושינגטון בשעה 9:40 ואמא ואני הלכנו לישון מוקדם, אני לקחתי את המיטה העליונה. במשך הלילה עברנו בשדות הירוקים של וירג'יניה הישנה, למרות שהיה חשוך מדי בשביל לראות אם הם ירוקים או באיזה צבע הם בכלל. כשהתעוררנו בבוקר היינו בפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה. אכלנו ארוחת בוקר בקרון האוכל ואחרי ארוחת הבוקר התחלתי לדבר עם איש מהתא הסמוך. הוא היה מלבנון, ניו המפשייר, איש בן שמונים בערך. אשתו היתה אתו וגם שתי הבנות הרווקות שלו והערתי שבטח צפוף לארבעתם בתא אחד, אבל הוא אמר שהם עושים את הטיול הזה בכל חורף כבר ארבע-עשרה שנים ויודעים איך לא להפריע אחד לשני. הוא אמר שהם בדרך לטַרפּוֹן ספּרינגס.

הגענו לצַ'רלסטוֹן בדרום קרוליינה בשעה 12:50 ולסָוואנה, ג'ורג'יה הגענו ב-4:20, בגֶ'קסוֹנוויל, פלורידה היינו ב-8:45 והיתה לנו שעה ורבע להעביר שם, אבל אמא עשתה עניין ולא נתנה לי לרדת מהרכבת, אז קראנו לכושי שיסדר את הדרגשים שלנו והלכנו לישון לפני שיצאנו מג'קסונוויל. לא ישנתי טוב כי הרכבת עשתה הרבה עצירות ואמא אף פעם לא ישנה טוב ברכבת כי היא אומרת שהיא תמיד פוחדת שאני אפול עליה. היא אומרת שהיא מעדיפה לישון למעלה ואז היא לא תצטרך לדאוג בקשר אלי, אבל אני אומר לה שאני לא יכול לקחת את הסיכון שאנשים יגלו שהרשיתי לאשתי לישון בדרגש העליון. עוד יתחילו לדבר עלינו.

התעוררנו בבוקר בזמן לראות את החברים שלנו מניו המפשייר יורדים בטרפון ספרינגס, הגענו לשם בשעה 6:53.

חלק מהנוסעים האחרים ירדו בקְלירוֹוטר וחלק בבֶּל אייר, איפה שהרכבת עוצרת ממש בדלת של המלון הענק. בל אייר היא מפקדת החורף של כל המכורים לגולף וכל מי שירד שם החזיק תיק עם מקלות, משהו כמו עשר או שתים-עשרה בתיק. אפילו נשים. כשהייתי צעיר קראנו למשחק הזה "שייני" והיינו צריכים רק מקל אחד, ותהיו בטוחים שרק משחק אחד כמו שאנחנו היינו משחקים, היה כבר יותר מדי לכמה מהמכורים האלה.

הרכבת נכנסה לסנט פטרסבורג ב-8:20 וכשירדנו ממנה חשבנו שהתחילו מהומות, עם כל הכושים שנובחים שם שמות של מלונות.

אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב שיש לנו מקום שמור ללכת אליו ואנחנו לא צריכים לבחור מלון, זה היה קשה לבחור מתוך אלה, כי כל אחד מהם הוא הכי טוב."

היא צחקה.

מצאנו מונית שירות ונתתי לנהג את הכתובת של החדר שגיסי השיג לנו וברגע שהגענו לשם הצגנו את עצמנו לבעלת הבית, אלמנה צעירה בת ארבעים ושמונה בערך. היא הראתה לנו את החדר שלנו שהיה מואר ומאוורר עם מיטה נוחה וארון וכיור רחצה. הוא עלה שתים-עשרה דולר לשבוע, אבל המיקום היה טוב, רק שלושה רחובות מפארק ויליאמס.

סיינט פּיט היא מה שאנשים שם קוראים העיר הגדולה, למרות שהם גם קוראים לה עיר-אור-השמש, כי הם טוענים שאין מקום אחר במדינה שיש בו פחות ימים שבהם החמה הזקנה לא מחייכת אל אמא אדמה, ואחד מהעיתונים אצלם מחלק את כל הגיליונות שלו בחינם ביום שבו השמש לא זורחת. הם טוענים שהוא חילק אותם בחינם רק שישים פעמים בערך באחת-עשרה השנים האחרונות. עוד כינוי שיש להם לעיר שלהם זה "פאלם ביץ' לעניים", אבל לדעתי אלה שבאים לשם יכולים להשיג מהבנק הלוואות בדיוק אותם סכומים שמרשים לעצמם כל הגנדרנים שהולכים לפאלם ביץ' האחרת.

בזמן שהיינו שם ביקרנו בעיר האוהלים של לואיס, שזאת המפקדה של כל תיירי הקופסאות שימורים. אבל יכול להיות שלא שמעת עליהם. נו, זה ארגון של אנשים שיוצאים לטייל בחופשות שלהם באוטו ולוקחים אתם הכול. זאת אומרת, הם מביאים אתם אוהלים וישנים בהם וגם מבשלים בהם והם לא מפרנסים שום מלון או קפיטריה, אבל הם חייבים להיות מטיילי אוטו מוסמכים אחרת הם לא יכולים להצטרף לארגון.

הם אמרו לי שיש להם יותר ממאתיים אלף חברים והם קוראים לעצמם תיירי הקופסאות שימורים, כי רוב האוכל שלהם בא מקופסאות שימורים. זוג אחד שראינו בעיר האוהלים היה מבּרָדי, טקסס, בשם מר וגברת פֶּנס, והזקן בן יותר משמונים והם באו לשם באוטו כל הדרך מהבית שלהם, מרחק של 2600 קילומטר. לקח להם חמישה שבועות לעשות את הנסיעה, פֶּנס נהג כל הדרך.

תיירי הקופסאות שימורים באים מכל המדינות בארץ, ובקיץ הם מבקרים במקומות כמו ניו אינגלנד או אזור האגמים הגדולים, אבל בחורף רובם מגיעים לפלורידה ומתפזרים בכל רחבי המדינה. כשהיינו שם היה להם כנס לאומי בגֶיינסוויל, פלורידה, והם בחרו במישהו מפרֵדוֹניה בניו יורק שיהיה הנשיא שלהם. התואר שלו הוא פותחן הקופסאות שימורים המלכותי העולמי. הם כתבו שיר שכל אחד חייב ללמוד לפני שהוא נהיה חבר:

"תיירי-קופסאות-השימורים לנצח! הידד, בחורים! הידד!

קדימה תיירי-קופסאות-השימורים! הלאה האויבים!

נחוג סביב המדורה; ושוב נחוג סביבה,

צעוק נצעק 'נטייל באוטו לנצח!'"

משהו כזה. והחברים גם חייבים לחבֵּר קופסת שימורים לפגוש של הרכב שלהם.

שאלתי את אמא אם היא היתה רוצה לטייל ככה והיא אמרה:

"אין בעיה, אבל לא כשאידיוט זקן כמוך נוהג."

"נו," אמרתי, "אני צעיר בשמונה שנים מאדון פנס הזה שנהג לפה מטקסס."

"כן," היא אמרה, "הוא כבר מבוגר מדי בשביל שיהיו לו שטויות בראש."

אי אפשר לנצח את אמא.

נו, אז אחד הדברים הראשונים שעשינו בסנט פטרסבורג היה ללכת ללשכת המסחר ולרשום את השמות שלנו ומאיפה אנחנו מגיעים, כי יש יריבות גדולה בין כל מיני מדינות לגבי מספר האזרחים שלהם שמבקרים שם וכמובן שלמדינה הקטנה שלנו אין הרבה מה להראות לזכותה, אבל בכל זאת, כל טיפה עוזרת, כמו שאומרים. בסך הכול, ככה האיש שם אמר לנו, רשומים אחת-עשרה אלף שמות, מדינת אוהיו מובילה בהפרש של איזה אלף חמש מאות ומדינת ניו יורק אחריה עם איזה אלף מאתיים. אחריהם באות מישיגן, פנסילווניה וככה עד למטה שם לקובה ולנוודה יש רק איש אחד.

בלילה הראשון שהעברנו שם היתה פגישה של אגודת ניו יורק ניו ג'רזי בכנסייה הקתולית ונאם שם מישהו מאוֹגדֶנסבּוּרג, ניו יורק. הוא דיבר על המרדף אחרי הקשת בענן. הוא שייך ל"רוטרי", נואם מאוד משכנע, אבל אני לא זוכר איך קוראים לו.

הדבר הראשון שעשינו, כמובן, היה לחפש מקום לאכול ואחרי שבדקנו כמה מקומות הגענו לקפיטריה בשדרה המרכזית שהתאימה לנו בול. אכלנו שם כמעט את כל הארוחות שלנו וזה הסתכם בערך בשתי דולר ליום לשנינו, אבל האוכל היה עשוי טוב והכול שם היה מסודר ונקי. הבן אדם לא אכפת לו לשלם יותר אם המקום נקי והאוכל מבושל כמו שצריך.

ב-3 בפברואר, שזה יום ההולדת של אמא, החלטנו להשתולל ואכלנו ארוחת ערב במלון פּוֹינסֶטיָה והם לקחו לנו שבעים וחמש סנט על סטייק סינטה שבקושי הספיק לבן אדם אחד. אמרתי לאמא: "נו," אמרתי, "כנראה יש לנו מזל שלא כל יום זה היום הולדת שלך, אחרת היינו מגיעים לבית תמחוי."

"לא," אומרת אמא, "כי אם כל יום היה היום הולדת שלי אז היום כבר הייתי מספיק זקנה להיות מזמן בקבר."

אי אפשר לנצח את אמא.

במלון היה חדר קלפים והיו שם כמה גברים ונשים ששיחקו חמש מאות ואת הוויסט ברידג' האופנתי החדש הזה. גם ראינו שם מקום של ריקודים, אז שאלתי את אמא אם היא רוצה לפצוח בצעד קליל ולהצטרף למחולות והיא אמרה שלא, היא מבוגרת מדי להתפתלויות האלה שעושים בימינו. הסתכלנו קצת על כמה מהצעירים שרוקדים ככה עד שאמא נגעלה ואמרה שאנחנו צריכים לראות סרט טוב בשביל להעביר את הטעם מהפה. אמא היא חובבנית סרטים גדולה ופה בבית אנחנו הולכים לקולנוע פעמיים בשבוע.

אבל אני רוצה לספר לך על הפארק. ביום השני שהיינו שם ביקרנו בפארק שלהם, שמאוד דומה לזה שבטמפה, רק גדול יותר, וכל יום יש שם כל כך הרבה בילויים שאין מקום לדחוף אצבע. באמצע יש במה גדולה וכיסאות בשביל האנשים שישבו וישמעו קונצרטים, והם מנגנים לך שם מוזיקה מכל הסוגים, מדיקסי ועד יצירות קלאסיות כמו לבבות ופרחים.

ומסביב יש לך מלא מקומות מסומנים לספורט ומשחקים – שחמט ודמקה ודומינו לאנשים שנהנים מדברים כאלה, ומשטחי קרוקט ויתדות לזריקת פרסה בשביל טיפוסים פעילים יותר. אני בעצמי הייתי זורק פרסה לא רע בכלל, אבל כמעט לא שיחקתי בעשרים שנה האחרונות.

נו, בכל מקרה, קנינו כרטיס חבר במועדון, שעולה דולר לכל העונה, והם אמרו לי שעד לפני שנתיים זה עלה חמישים סנט, אבל הם היו חייבים להעלות את המחיר כדי להרחיק את כל האספסוף.

טוב, אמא ואני העברנו יופי של יום בצפייה במשחקי זריקת פרסה ואמא רצתה שאני אצטרף למשחק, אבל אמרתי לה שמזמן לא התאמנתי ואני אעשה צחוק מעצמי, למרות שראיתי זורקים שאני חושב שיכולתי לעבור אותם גם בלי שום אימון. אבל היו גם כמה זורקים ממש טובים, וילד אחד מאֶקרוֹן אוהיו שזרק יופי של פרסה. הם אמרו לי שכמו שזה נראה הוא הולך לזכות באליפות ארצות-הברית בטורניר בפברואר. חזרנו כמה ימים לפני הטורניר ולא יצא לי לשמוע אם הוא זכה. שכחתי איך קוראים לו, אבל הוא היה בחור צעיר ומסודר ויש לו אח בקליבלנד שחבר ב"רוטרי".

נו, אז רק עמדנו וצפינו בכל מיני משחקים יומיים שלושה ואז סוף-סוף התיישבתי לשחק דמקה עם מישהו בשם ויבֶר מדַנוויל באילינוי. הוא היה שחקן דמקה לא רע, אבל לא היה לו סיכוי נגדי, ואני מקווה שזה לא נשמע שאני משוויץ. אבל תמיד ידעתי להסתדר יפה בדמקה ואנשים פה מהסביבה יכולים להעיד. שיחקתי עם הוויבר הזה כמעט כל הבוקר במשך יומיים או שלושה והוא ניצח אותי רק במשחק אחד ובפעם אחת אחרת שהיה נראה שיש לו סיכוי, המשרוקית של הצהריים שרקה והיינו צריכים ללכת לאכול.

בזמן ששיחקתי דמקה אמא ישבה והקשיבה לתזמורת, כי היא אוהבת מוזיקה, קלאסית או לא משנה איזה סוג, אבל בכל מקרה היא ישבה שם יום אחד ובין ההופעות אישה שישבה לידה התחילה לדבר אתה. היא היתה בערך בגיל של אמא, שבעים או שבעים ואחת, ובסוף היא שאלה את אמא איך קוראים לה ואמא אמרה לה איך קוראים לה ומאיפה היא ואז אמא שאלה אותה את אותה שאלה, ומי אתה חושב שהאישה הזאת היתה?

נו, אדוני, זאת היתה אשתו של פרנק מ. הַרצֶל, האיש שהיה מאורס לאמא עד שאני הגעתי והעפתי אותו, לפני חמישים ושתיים שנה!

כן, אדוני!

אתה יכול לתאר לך איך אמא הופתעה! וגם גברת הַרצל הופתעה כשאמא סיפרה לה שפעם היא היתה ידידה של בעלה, למרות שאמא לא גילתה לה אתה ידידים קרובים הם היו, ולא שאמא ואני היינו הסיבה שהַרצל עבר למערב. אבל זאת האמת. הַרצל עזב את העיירה חודש אחרי שהאירוסין בוטלו ולא חזר מאז אף פעם. הוא יצא למישיגן ונהיה וטרינר ושם הוא התיישב, בהילסדֶייל מישיגן, ובסוף התחתן עם אשתו.

נו, אמא אזרה אומץ ושאלה אם פרנק עדיין בחיים וגברת הַרצל לקחה אותה למקום שזורקים פרסות סוסים והנה פרנק הזקן, מחכה לתורו. והוא הכיר את אמא ברגע שראה אותה, אפילו שעברו יותר מחמישים שנה. הוא אמר שהוא מכיר אותה לפי העיניים.

"מה, זאת לוסי פרוֹסט!" הוא אומר, והוא זרק לרצפה את הפרסות שלו ופרש מהמשחק.

ואז הם הגיעו אלי והתחילו להציק לי ואני מודה שלא זיהיתי אותו. הוא ואני באותו גיל, נולדנו ממש באותו חודש, אבל עליו רואים את הגיל יותר, איכשהו. קודם כול הוא יותר קירח. והזקן שלו כולו לבן, ובשלי עדיין יש קצת פסים חומים. הדבר הראשון שאמרתי לו היה:

"נו, פרנק, הזקן שלך גורם לי להרגיש כאילו חזרתי צפונה. הוא נראה ממש כמו סופת שלג."

"נו," הוא אמר, "אני חושב ששלך היה לבן באותה מידה אם היית שולח אותו לניקוי יבש."

אבל זה לא היה מקובל על אמא.

"מה אתה אומר!" היא אמרה לפרנק, "נו, אז שתדע שצַ׳נסי לא הכניס טבק לפה כבר יותר מעשר שנים!"

וזה נכון!

טוב, התנצלתי ועזבתי את הדמקה והשעה היתה די קרובה לצהריים, אז החלטנו לאכול ארוחת צהריים כולנו יחד והם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על מקום אחר חוץ מהקפיטריה שלהם בשדרה השלישית שאנחנו מוכרחים לנסות. היא היתה קצת יותר יקרה מזאת שלנו, ולדעתי הרבה פחות טובה. אני ואמא אכלנו את אותה ארוחת צהריים שאנחנו אוכלים בכל יום והחשבון שלנו הגיע ל-1.10 דולר. החשבון של פרנק היה 1.20 בשבילו ובשביל אשתו. אותה ארוחה בדיוק לא היתה עולה להם יותר מדולר במקום שלנו.

אחרי הארוחת צהריים הכרחנו אותם לבוא לבית שלנו וכולנו ישבנו במרפסת שהאישה הצעירה הרשתה לנו להשתמש בה בשביל לארח. התחלנו לדבר על פעם ואמא אמרה שהיא חוששת שגברת הַרצל משתעממת להקשיב לנו מדברים על פעם, אבל התברר שכשגברת הַרצל נמצאת בסביבה אז כמעט לאף אחד אחר אין הזדמנות לדבר. שמעתי הרבה נשים שלא סוגרות את הפה, אבל אשתו של הַרצל לוקחת בסיבוב את כל הנשים שראיתי. היא סיפרה לנו את תולדות המשפחה של כל מי שחי במדינת מישיגן והשוויצה במשך חצי שעה בבן שלה, שעובד בעסקי רוקחות בגרַנד רָפּידְס וחבר ב"רוטרי".

כשאני והַרצל הצלחנו להשחיל מילה, צחקנו אחד על השני ואני ירדתי עליו על זה שהוא רופא סוסים.

"נו, פרנק," אמרתי, "עושה רושם שלא חסר לך כסף. כנראה הפה והטלפיים נפוץ באזור הילסייד."

"טוב," הוא אמר, "הצלחתי להסתדר יותר מיפה. אבל עבדתי די קשה."

"כן," אמרתי, "בטח קוראים לך בכל מיני שעות בלילה בשביל ליילד ודברים כאלה."

אמא הכריחה אותי לשתוק.

נו, חשבתי שהם לעולם לא ילכו הביתה ואני ואמא כבר ממש התאמצנו בשביל להישאר ערים, כי שנינו בדרך כלל מנמנמים אחרי ארוחת הצהריים. סוף-סוף הם הלכו, אחרי שהבטחנו לפגוש אותם בפארק למחרת בבוקר וגברת הַרצל גם הזמינה אותנו לבוא לבית שלהם למחרת בערב ולשחק חמש מאות. אבל היא שכחה שיש להם מפגש של אגודת מישיגן באותו ערב, ככה שרק אחרי שני לילות שיחקנו את משחק הקלפים הראשון שלנו.

הַרצל ואשתו גרו בבית בשדרה השלישית צפון והיה להם סלון נפרד חוץ מהחדר שינה שלהם. גברת הַרצל לא יכלה להפסיק לדבר על הסלון הנפרד שלהם כאילו שזה משהו מדהים. שיחקנו אתם קלפים, אמא והַרצל שותפים נגד אשתו ונגדי. גברת הַרצל היא שחקנית קלפים עלובה וזה הרס לנו הכול.

אחרי המשחק היא הוציאה קערה עם תפוזים והיינו חייבים לעשות כאילו שזה בדיוק מה שרצינו, למרות שתפוזים שם הם כמו שפם בשביל איש צעיר; אתה נהנה ממנו בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן זה הופך למטרד.

שיחקנו קלפים שוב למחרת בערב אצלנו והתחלקנו לאותם זוגות ואני וגברת הַרצל הפסדנו שוב. אמא והַרצל נתנו מלא מחמאות אחד לשני ודיברו על איזה צוות נהדר שהם, אבל שניהם ידעו יפה מאוד איפה נמצא סוד ההצלחה שלהם. נראה לי שבסך הכול העברנו עשרה ערבים במשחקים ורק בערב אחד גברת הַרצל ואני ניצחנו. וגם באותו ערב זה לא היה באשמתה.

אחרי שכבר היינו שם שבועיים היינו ערב אחד האורחים שלהם בכנסייה הקתולית במפגש של אגודת מישיגן. נאם שם מישהו בשם בּיטינג מדטרויט מישיגן, על "איך נרפאתי מלספר סיפורים". יש לו מעמד גבוה ב"רוטרי" והוא דובר מאוד שנון.

אישה בשם גברת אוקספורד ביצעה כמה הופעות שגברת הַרצל קראה להן יצירות אופרה גדולות, אבל מה שזה לא היה הבת שלי אדי יכולה לשיר יותר טוב ממנה כשהיא עומדת על הראש ולא לעשות כזה עניין.

ואז עלו לבמה פיתום מגרַנד רָפּידְס ואישה צעירה בת ארבעים וחמש בערך שעשתה חיקויים של כל מיני ציפורים. לחשתי לאמא שכולם נשמעות כמו תרנגולות, אבל היא תקעה לי מרפק שאשתוק.

אחרי ההופעה עצרנו במעדנייה ואני סידרתי את הקניות והשעה היתה כבר קרוב לעשר בלילה כשהלכנו לישון. אמא ואני היינו מעדיפים ללכת לקולנוע, אבל אמא אמרה שאסור לנו לפגוע בגברת הַרצל, אפילו ששאלתי אותה אם באנו לפלורידה בשביל ליהנות לנו או בשביל לא לפגוע בקשקשנית זקנה ממישיגן.

בוקר אחד ריחמתי על הַרצל. הנשים הלכו שתיהן לטפל ברגליים ואני נתקלתי בהַרצל בפארק והוא ברוב טיפשותו הציע לשחק נגדי דמקה.

זה הוא שהציע את זה, לא אני, ואני חושב שהוא התחרט על זה ישר אחרי ששיחקנו משחק אחד. אבל הוא היה עקשן מדי להיכנע והמשיך לשבת שם בזמן שאני מביס אותו משחק אחרי משחק, והדבר הכי גרוע היה שקבוצה של אנשים שהתרגלו לראות אותי משחק הגיעו לשם והתאספו סביבנו, וככה יצא שהם ראו איך פרנק עושה מעצמו צחוק והם התחילו לרדת עליו ולהעיר הערות. למשל אחד מהם אמר:

"מי בכלל אמר לך שאתה שחקן דמקה!"

ואחד אחר:

"אתה טוב אולי בדוּק, אבל לא בדמקה!"

כמעט התחשק לי לתת לו לנצח אותי כמה משחקים. אבל האנשים שם היו יודעים שאני עושה כאילו.

טוב, אז הנשים הצטרפו אלינו בפארק ובכלל לא התכוונתי להזכיר את המשחק הקטן שלנו, אבל הַרצל סיפר על זה בעצמו והודה שאין לו סיכוי נגדי.

"נו," אמרה גברת הַרצל, "דמקה זה לא ממש משחק רציני, נכון?" היא אמרה: "זה יותר משחק של ילדים, נכון? זאת אומרת, אני יודעת שהילדים של הבן שלי היו משחקים בזה הרבה."

"כן, גיברת," אמרתי, "זה משחק ילדים, במיוחד איך שבעלך משחק."

אמא רצתה להחליק את כל העניין, אז היא אמרה:

"אולי יש משחקים אחרים שבהם פרנק יוכל לנצח אותך."

"כן," אמרה גברת הַרצל, "אני מוכנה להתערב שהוא יכול לנצח אותך בזריקת פרסות."

"נו," אמרתי, "אני אתן לו הזדמנות לנסות, רק שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה."

"נו," אמר הַרצל, "אני לא שיחקתי דמקה כבר עשרים שנה."

"בחיים לא שיחקת דמקה," אמרתי.

"בכל מקרה," אומר פרנק, "לוסי ואני לוקחים אותך בחמש מאות."

טוב, יכולתי להגיד לו למה זה, אבל הייתי מנומס מספיק בשביל לשתוק.

המצב עכשיו נהיה כזה שהוא רצה לשחק קלפים כל ערב וכשאני או אמא רצינו ללכת לראות סרט, אחד מאתנו היה מעמיד פנים שיש לו כאב ראש ואז מתפללים שהם לא יראו אותנו מתגנבים לאולם קולנוע. לא היה אכפת לי לשחק קלפים עם מישהו שמתרכז במשחק, אבל נגיד אישה כמו אשתו של הַרצל, איך היא יכולה לשחק קלפים כשכל כמה שניות היא צריכה לעצור הכול ולהשוויץ בבן שלהם שגר בגרַנד רָפּידְס?

טוב, אגודת ניו יורק ניו ג'רזי הודיעה שגם היא עומדת לעשות אירוע קהילתי ואני אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב, אז בערב הזה יהיה לנו תירוץ לא לשחק חמש מאות."

"כן," היא אמרה, "אבל נצטרך להזמין את פרנק ואשתו לבוא אתנו למפגש, כי הם הזמינו אותנו למפגש של אגודת מישיגן."

"נו," אמרתי, "הייתי מעדיף להישאר בבית אם הייתי יודע שנצטרך לגרור אחרינו את הקשקשנית הזאת לכל מקום."

אז אמא אמרה:

"אתה מתלונן יותר מדי. אולי היא באמת מדברת קצת יותר מדי אבל יש לה לב טוב. ועם פרנק תמיד נעים להיות."

אז אני אמרתי:

"אולי אם כל כך נעים להיות אתו אז את מצטערת שלא התחתנת אתו."

אמא צחקה ואמרה שזה נשמע כאילו אני מקנא. מקנא ברופא פרות!

בכל מקרה, נאלצנו לגרור אותם אתנו למפגש ואני יכול להגיד בלב שלם שאצלנו הם קיבלו בידור הרבה יותר טוב משקיבלנו אצלם.

השופט לֶיין מפָּטֶרסוֹן דיבר יפה על תנאי עסקים וגברת ניוּאֶל מוֶסטפילד חיקתה ציפורים, רק שכשהיא עשתה את זה באמת יכולת להבדיל ביניהן. שתי נשים צעירות מרֶד בַּנק שרו מבחר של שירי מקהלה ומחאנו להן כפיים שיחזרו והן נתנו את "הביתה להרים" ולאמא ולגברת הַרצל היו דמעות בעיניים. וגם להַרצל.

טוב, בדרך כזאת או אחרת הגיעה ליושב ראש השמועה שאני שם והוא ביקש ממני לעמוד ולדבר, אבל אני בכלל לא התכוונתי לקום, רק שאמא הכריחה אותי, אז קמתי ואמרתי:

"גבירותי ורבותי," אמרתי, "לא ציפיתי שיזמינו אותי לנאום באירוע כזה או בכל אירוע אחר, כי אני לא מחזיק מעצמי נואם, אז אני אשתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול, ואני בדרך כלל אומר שזה מה שכל אחד צריך לעשות."

ואז סיפרתי להם את הסיפור על פּאט והאופנוע והשתמשתי במבטא אירי, ועשה רושם שזה משפיע עליהם, אז סיפרתי להם עוד סיפור או שניים, אבל בסך הכול לא נשארתי לעמוד יותר מעשרים או עשרים וחמש דקות והיית צריך לשמוע את מחיאות הכפיים והצרחות כשהתיישבתי. אפילו גברת הַרצל הודתה שאני חתיכת נואם ואמרה שאם הייתי הולך לגרַנד רָפּידְס הבן שלה היה מסדר לי לנאום בכנס של "רוטרי".

כשזה נגמר הַרצל רצה שנלך לבית שלהם לשחק קלפים, אבל אשתו הזכירה לו שכבר אחרי 9:30 בלילה, וזאת שעה די מאוחרת להתחיל משחק קלפים, אבל כל הנושא של הקלפים שיגע אותו, כנראה כי הוא לא היה צריך להיות הבן זוג של אשתו. בכל מקרה, נפטרנו מהם והלכנו הביתה למיטה.

זה היה למחרת בבוקר, כשנפגשנו בפארק; גברת הַרצל העירה שהיא לא מתאמנת מספיק, אז אמרתי לה, למה שלא תצטרף למשחק קרוקט.

היא אמרה שהיא לא שיחקה קרוקט כבר עשרים שנה, אבל אם אמא תשחק אז גם היא תשחק. נו, בהתחלה אמא לא היתה מוכנה לשמוע, אבל בסוף היא הסכימה, בעיקר בשביל שגברת הַרצל תהיה מרוצה.

טוב, הן שיחקו עם גברת ראיין מאיגל בנברסקה וגברת מוֹרס הצעירה מראטלנד בוורמונט, שאמא פגשה בטיפול רגליים. נו, אמא לא הצליחה לפגוע בכלום וכולם צחקו עליה וגם אני לא יכלתי להתאפק וצחקתי עליה ובסוף היא פרשה ואמרה שהגב שלה כואב מדי בשביל להתכופף. אז הם השיגו גברת אחרת והמשיכו לשחק ותוך זמן קצר גברת הַרצל נהיתה זאת שכולם צוחקים עליה, כשהיא לקחה תנופה לחבטה ארוכה לפגוע בכדור השחור ומרוב מאמץ השיניים שלה נפלו על המגרש. בחיים שלי לא ראיתי אישה מובכת כל כך. ובחיים שלי לא שמעתי כל כך הרבה צחוק, רק שגברת הַרצל לא הצטרפה לצחוק והיתה עצבנית יותר מצרעה ולא היתה מוכנה להמשיך לשחק, אז המשחק נפסק.

גברת הַרצל הלכה הביתה בלי לדבר עם אף אחר, אבל הַרצל נשאר ובסוף הוא אמר לי, הוא אמר:

"נו, שיחקתי אתך דמקה אתמול וכיסחת אותי, אז עכשיו מה דעתך שנשחק אתה ואני משחק של פרסות סוסים?"

אמרתי לו שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל אמא אמרה:

"קדימה, לך לשחק. היית טוב כזה פעם ואולי זה יחזור אליך."

נו, בקיצור, נכנעתי. בחיים לא הייתי צריך להסכים, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל עשיתי את זה רק בשביל לבדר את הַרצל.

לפני שהתחלנו אמא טפחה לי על הגב ואמרה לי להשתדל הכי טוב שאני יכול, אז התחלנו וישר ראיתי שאני אבוד, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה ולא הצלחתי לדייק במרחק. וחוץ מזה הציפוי מתכת של הפרסה התקלף והיו עליה שפיצים שדקרו לי בבוהן ובקושי זרקתי פעמיים או שלוש והבוהן שלי השתפשפה כל כך שזה ממש הפריע לי להחזיק את הפרסה, ולזרוק אותה בכלל אין מה לדבר.

טוב, הזריקת פרסה של הַרצל היא הכי מוזרה שראיתי ואם תראה אותו זורק בחיים לא תחשוב שהוא יכול אפילו להתקרב אתה, אבל הוא גם הזורק עם הכי הרבה מזל שראיתי והוא הביא כמה זריקות שהפרסה נפלה לו במרחק מטר מטר וחצי ואז קפצה ופגעה בול. עם מזל כזה אין סיכוי.

היו לא מעט אנשים שבאו להסתכל עלינו ועוד ארבע או חמש נשים חוץ מאמא, והַרצל, בכל פעם שהוא זורק הוא צריך לירוק, וככה כל נשים היו דרוכות, כי עשה רושם שלא אכפת לו לאיזה כיוון הוא יעיף את זה.

היית חושב שבן אדם בגילו יהיה מנומס יותר.

נו, בקיצור, איך שהתחלתי לדייק במרחק הייתי חייב להפסיק בגלל הבוהן, הראיתי אותה להַרצל והוא ראה שאני לא יכול להמשיך, כי היא כבר היתה משופשפת ומדממת. גם אם בעצמי יכולתי להתגבר ולהמשיך, אמא לא היתה מסכימה אחרי שהיא ראתה את הבוהן שלי. אז בכל מקרה פרשתי והַרצל אמר שהתוצאה היא תשע-עשרה – שש, אבל אני לא ידעתי מה התוצאה. או שגם לא היה אכפת לי.

טוב, אמא ואני הלכנו הביתה ואני אמרתי שאני מקווה שגמרנו עם הַרצל ואשתו כי כבר נמאס לי מהם לגמרי, אבל התברר שהיא הבטיחה להם שנבוא אליהם הביתה באותו ערב בשביל עוד אחד מהמשחקי קלפים האינסופיים שלהם.

נו, האצבע שלי די הכאיבה לי וגם קצת לא הרגשתי טוב ואולי קצת שכחתי איפה אני נמצא, אבל בכל מקרה, כשגמרנו לשחק הַרצל העיר שהוא בחיים לא יפסיד במשחק קלפים אם תמיד אמא תהיה הבת זוג שלו.

אז אמרתי:

"נו, היתה לך הזדמנות לפני חמישים שנה לעשות אותה הבת זוג שלך לתמיד, אבל לא היית מספיק גבר בשביל שהיא תישאר אתך."

הצטערתי באותו רגע שאמרתי את זה והַרצל לא ידע מה להגיד ולשם שינוי גם אשתו לא יכלה להגיד כלום. אמא ניסתה להחליק את זה והעירה שבטח שתיתי משהו חזק יותר מתה, אחרת לא הייתי מדבר כאלה שטויות. אבל גברת הַרצל קפאה כמו קרחון ובקושי אמרה לנו לילה טוב ואני מוכן להתערב שהַרצל בילה בנעימים אחרי שהלכנו.

כשנפרדנו מהם אמא אמרה לו: "אל תתייחס לשטויות של צ'ארלי, פרנק. הוא סתם כועס כי ניצחת אותו בלי בעיות בזריקת פרסות ובקלפים."

היא אמרה את זה בשביל לטשטש את הפליטת פה שלי, אבל באותו רגע היא ממש הרגיזה אותי. השתדלתי לשלוט בעצמי, אבל ברגע שיצאנו מהבית היא היתה חייבת לפתוח מחדש את הנושא ולהטיף לי איזה בלגן עשיתי.

נו, לא הייתי במצב רוח שיטיפו לי. אז אמרתי:

"אולי הוא כזה זורק פרסות ושחקן קלפים מדהים שאת מצטערת שלא התחתנת אתו."

"נו," היא אמרה, "הוא לפחות לא תינוק שמפסיק לשחק בגלל כמה שריטות בבוהן."

"ומה אתך," אמרתי, "עושה מעצמך צחוק במגרש קריקט ואז מעמידה פרצוף שהגב שלך דפוק ואת לא יכולה לשחק יותר!"

"כן," היא אמרה, "אבל כשלך כאבה הבוהן לא צחקתי עליך, אז למה צחקת עלי כשנתפס לי הגב?"

"לא היה אפשר להתאפק!" אמרתי.

"נו," היא אמרה, "פרנק הַרצל לא צחק."

"נו," אמרתי, "למה לא התחתנת אתו?"

"נו," אמרה אמא, "אני כמעט מצטערת שלא!"

"וגם אני מצטער שלא!" אמרתי.

"אני אזכור לך את זה!" אמרה אמא, וזה הדבר האחרון שהיא אמרה לי ביומיים.

ראינו את הזוג הַרצל למחרת בפארק, והייתי מוכן להתנצל, אבל הם רק הנהנו לנו בראש. ואחרי כמה ימים שמענו שהם נסעו לאורלנדו ושיש להם שם קרובים.

חבל שהם לא נסעו לשם קודם.

אמא ואני השלמנו כשישבנו על ספסל.

"תקשיב, צ'ארלי," היא אמרה, "זה הירח דבש הזהב השני שלנו ואנחנו לא רוצים שהכול יתקלקל בגלל מריבה טיפשית כזאת."

"נו," אמרתי, "התכוונת לזה שאת מצטערת שלא התחתנת עם הַרצל?"

"בטח שלא," היא אמרה, "זאת אומרת; רק אם גם אתה לא התכוונת לזה שגם אתה מצטער שלא התחתנתי אתו."

אז אני אמרתי:

"פשוט הייתי עייף ועצבני. תודה לאל שבחרת בי ולא בו, כי אין אף אישה אחרת בעולם שיכלתי לחיות אתה כל כך הרבה שנים."

"מה לגבי גברת הַרצל?" אמרה אמא.

"אלוהים ישמור!" אמרתי, "תתארי לעצמך להיות נשוי לאישה שמשחקת חמש מאות כמוה ומפילה את השיניים שלה במגרש קרוקט!"

"נו," אמרה אמא, "זה לא יהיה יותר גרוע מלהיות נשואה לגבר שיורק ליחה ליד נשים ועושה מעצמו צחוק בדמקה."

אז הנחתי את היד על הכתף שלה והיא ליטפה לי את הראש ואולי היינו קצת דביקים.

נשארו לנו יומיים בסנט פטרסבורג ויום לפני היום האחרון אמא הכירה לי את גברת קֶנדַל מקינגסטון ברוד איילנד, שהיא פגשה בטיפול רגליים.

גברת קנדל הכירה לנו את בעלה, שיש לו מכולת. יש להם שני בנים וחמש נכדים ונין אחד. אחד מהבנים שלהם גר בפּרוֹבידֶנס והוא מאוד נחשב במועדון "אֶלק" וגם ב"רוטרי".

הם היו אנשים מאוד נוחים בעינינו ושיחקנו אתם קלפים בשתי הלילות האחרונים שעשינו שם. שניהם שיחקו מעולה ורק הצטערתי שלא פגשנו אותם קודם, לפני שנתקלנו בזוג הַרצל. אבל הזוג קנדל יהיו שם גם בחורף הבא, ואז ניפגש אתם יותר, כלומר, אם נחליט לצאת שוב לטיול הזה.

עזבנו את עיר-אור-השמש באחת-עשרה בפברואר בשעה 11:00 בבוקר. זה אִפשר לנו לעבור בפלורידה ביום וראינו את כל המקומות שעברנו בהם בלילה כשבאנו.

הגענו לג'קסונוויל בשעה 7:00 בערב ויצאנו משם ב-8:10. הגענו לפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה בשעה תשע למחרת בבוקר, והגענו לוושינגטון ב-6:30, ועצרנו שם חצי שעה.

הגענו לטרנטון ב-11:01 ושלחנו מברק מראש לבת שלי ולגיסי והם באו לתחנה והלכנו אליהם הביתה והם סידרו לנו מיטות ללילה. מבחינתו של ג'ון יכולנו להישאר ערים כל הלילה ולספר על הטיול, אבל אדי אמרה שאנחנו בטח עייפים ורוצים לישון. זאת הבת שלי.

למחרת לקחנו רכבת הביתה והגענו בשלום, אחרי שלא היינו בו בדיוק חודש ויום.

הנה באה אמא, אולי כדאי שאני אשתוק.


*מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

דיוויד נעץ מבט בתמונה של מימי, שצולמה בבר מצווה שלו, עשרים וחמש שנה קודם לכן. היא הייתה אחייניתו, אחיינית מדרגה שנייה, והיא ומשפחתה באו למילווקי מברוקלין לכבוד האירוע. הוא זכר שהיה מאוהב בה בטקס. היו לה שיער משי שחור ועיניים חומות גדולות עם ריצודי זהב. היא הייתה רזה וגבוהה, בעלת פנים מוארכות כמו דיוקן יקר ערך, ושיערה היה תקוע מאחורי אוזניה הקטנות, המעוצבות להפליא, שכמו גולפו בסבון. בצווארה היה פיתול ארוך ולבן, והיא ישבה בשקט בשורה השנייה של בית הכנסת בעוד הוא קרא מהתורה והוביל את הקהילה בתפילה.  בסוף נאום הבר מצוה שלו הוא הודה להוריו על שתמכו בו כל כך ואחר כך הודה לקרובי המשפחה ולידידים על בואם. הוא הסתכל לעבר מימי ואמר, "ותודה לך." זה היה רגע משונה וספונטני בחייו, שהיו עד אז שלווים והגיוניים והצטיינו בגישה מעשית. ואולם היא פשוט המשיכה לנעוץ בו את עיניה כשעמד על הבימה. הוא כבר היה אבוד אז. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלו בתשוקה כואבת, להט שאיים לכלות את בשרו. העובדה שהיה בראשית גיל ההתבגרות ומימי, בת חמש עשרה, הייתה כבר במקום אחר לגמרי, גם היא לא תרמה לעניין.

היא התעכבה באזור קבלת הפנים בזמן שהוא רקד עם נערות רזות ולא מפותחות שלמדו איתו בכיתה ז', והמסתוריות והריחוק של מימי העניקו לה סוג של הילה מלכותית שרק הגבירה את טירופו. היא סירבה לרקוד איתו ואמרה, "אני לא בת זוג טובה. אני אוהבת להוביל. "

”יהיה בסדר. "

"תודה, אבל לא. "

באחד הרגעים ראה אותה עומדת לבד ליד המתנות וניגש אליה. "תבחרי אחת," הוא אמר.

"מה? "

"את יכולה לקבל אחת. "

היא חייכה אליו, שיניים לבנות ישרות, בלי גשר. "אתה טיפשון."

"אני רציני." הוא רצה נואשות לתת לה משהו.

"אני לא יכולה לקחת את המתנות שלך."

"רק אחת."

"אתה באמת רציני."

ואז אביה, הדוד אירב, בא ובירך את דיוויד על הקריאה הנהדרת של ההפטרה, ובזה הסתיימו חילופי הדברים. הוא היה מוכן לוותר על כל מה שהרוויח זה עתה, מגדל של מתנות  וגעלד לרגל הפיכתו לגבר. ממלכתי תמורת ידך. אני אתחתן איתך יום אחד, חשב.

הוא ראה אותה כמה פעמים אחר כך, בחתונה ואז ביום הנישואים של הוריה, היא חבשה כובע צמר כמו של נהג מונית, ולבשה מכנסי קורדרוי רחבים – מראה שלא הלם את האירוע. ובכל זאת, הוא לא יכול היה להכחיש כי כל אימת שראה אותה ניעורו אותם רגשות, אם כי ניכר שלא אצל מימי. עיניה דמויות השקד, שהיו בלתי חדירות כמחשבותיה, נשארו מרוחקות ומסקרנות. עד מהרה הוא איבד קשר איתה.

עכשיו הוא נסע למלון הייאט בדנוור. מימי באה מניו יורק לכנס של עובדים סוציאליים. דיוויד עצמו היה פסיכולוג עם קליניקה בדנוור, אז יהיה להם משהו במשותף אחרי כל השנים האלה. כל זה היה טוב. הוא הביא איתו תמונה שלה מהבר מצווה שלו. כמובן, זה היה לפני עשרים וחמש שנה, והיא הייתה עכשיו הוא. מיילס. מימי נעלמה לפני שנתיים.

מיילס אמר לו שהוא ילבש חולצה כחולה עם שרוולים קצרים ועניבה צהובה. דיוויד הבחין בו מיד, עומד ליד המזרקה. הוא לא היה חושב לרגע שמיילס שונה מכל גבר אחר, לבוש כאיש מקצוע, מחכה לארוחת צהריים עם חבר לעבודה. היה לו שיער שחור קצר והוא היה נמוך יותר מכפי שדיוויד זכר אותו בתור מימי – בחורה גבוהה, אבל גבר נמוך. מעל הכל הוא נראה מסודר. מטופח, ציפורניים מושלמות, ולחיצת יד אמיצה במקום חיבוק.

"אמא שלי הגיבה הרבה יותר טוב מאבא שלי," אמר מיילס כאשר ישבו לאכול צהריים. הוא הזמין סטייק לעומת סלט הקיסר של דיוויד, ואכל בביסים גדולים. "אירב ממש לא מסוגל להסתכל לי בעיניים, אבל אימא שואלת איך אני מסתדר. היא אף פעם לא אומרת משהו ספציפי כמו 'איך מתקדם הטיפול ההורמונלי' או, 'הקול שלך נעשה עמוק יותר', אבל היא זוכרת לקרוא לי מיילס, ואבא שלי לא. הוא פשוט מתעלם לגמרי מהשם שלי. אני חושב שלאבות יותר קשה לוותר על הבת הקטנה. אמהות מקבלות  את הילדים שלהן ויהי מה." דיוויד חשב על בתו שלו, ליאה בת השתיים עשרה, ואכן התקשה לדמיין אותה מחליטה להפוך ללאון. הוא השתוקק לבָּתִיוּת הזאת.

"אתה פשוט לומד לחיות עם תגובות של בני אדם – אלה שמכירים אותך היטב. האמת, זה יותר מסובך עם אנשים שאני מכיר עכשיו. האם לספר על הלפני כן? ואולי הלפני כן כבר לא חלק ממני? הם ירגישו מרומים כשיגלו? או גרוע מזה. היה לי לפחות מקרה אחד שאני מטפל בו, שנודע למטופל שעברתי שינוי מין. האיש הזה, שהיה קצת לא יציב בלאו הכי, איים עליי."

"מה עשית?"

"שלחתי למשטרה העתק של המכתב, שנאמרו בו דברים נוראיים על זה שצריכים להפוך אותי שוב לאישה. קשה לומר שזה לא זעזע אותי. מכל מקום, אני חייב לשקול כל מילה עכשיו ולחשוב אם אני צריך לספר על  העבר שלי. הזולת – זה אולי הדבר הקשה ביותר בשינוי מין."

"אני מתאר לי," אמר דיויד. הוא בחן את פניו של מיילס בין צללי הזיפים הדקים, לבדוק אם יש זכר לדברים שחשב עליו פעם בסתר, כשהיה נערה. מימי הקסימה אותו, ביופייה האוורירי החמקמק, בלסת העדינה והשפתיים המעוקלות, שהזכירו לו סלסול אלגנטי של כתב ערבי. הוא עדיין עמד על יופי עדין בגבר שהיה מולו עכשיו.

"ומה קורה איתך?" שאל אותו מיילס. "הבאת תמונות של המשפחה שלך?"

"הבאתי," אמר דיוויד, הוציא את נרתיק העור והראה לו תצלומים של אשתו, רוז, ושל ליאה.

"יש לך משפחה נהדרת," אמר מיילס.

"אנחנו מנסים להביא עוד ילד," אמר לו דיוויד. לא היה לו מושג מדוע הוא סיפר את זה למיילס. הם כמעט שלא סיפרו על כך לאיש, ואחרי זמן רב כל כך הניסיון לא היה עוד חדש או מבטיח. והיה להם מזל גדול בכך שזכו בליאה, כי הוא הכיר זוגות רבים שלא זכו אפילו בזה. אם כי ידע גם כן, שרוז מתוסכלת יותר ממנו. מבחינתו, האישיות המרשימה ולעיתים הדרמטית של ליאה מילאה את הבית די והותר. היא הספיקה בהחלט. כפי שתמיד בחר להאמין שהוא, שגם היה בן יחיד, הספיק להוריו. אבל רוז דיברה על ההנאה שבמשפחה גדולה, היו לה ארבע אחיות משלה, ולאחרונה, כשמלאו לה שלושים ושמונה כמו לו, החל הנושא לסמן את עמדתם בצדדים מנוגדים של קו עיקש. לא פעם הוא העיר שהיה רוצה לעבור ניתוח לחסימת צינור הזרע ולגמור עם זה. "זה" כמובן, היה הלחץ לעשות תינוק, שלאחרונה הפך להיות הלחץ לבצע.

"הייתי רוצה משפחה יום אחד," אמר מיילס. "זה היה החלק הקשה ביותר בהחלטה שלי. ביי-ביי לאברי הרבייה."

"אני מתאר לי." דיוויד שם לב שכבר אמר את המילים האלה פעמיים ושהוא בטח נשמע כמו צופה המום במופע מוזרויות. הוא צריך להתרגל לבוטות של מיילס – מה קרה להכשרה המקצועית שלו אחרי הכל? הוא עבד עם הומואים ועם לסביות, גם עם טרנסג'נדרים, אף כי לא עם מישהי שעברה ניתוח לשינוי מין. ובכל זאת הוא חש כאילו כל מה שנאמר נוגע לו אישית. כאילו הוא מתעל את הצער של המשפחה.

"אשמח לאמץ, אם אפגוש את האישה הנכונה. כמובן, זו בעיה בפני עצמה." מיילס חייך חיוך רחב. "כלומר, האם עכשיו אני גבר סטרייט שיוצא עם נשים הטרוסקסואליות, או גבר, לשעבר אישה, שעדיין אוהב לסביות? והאם מישהי מהן תרצה בי?"

"הייתה לך חברה קודם?"

 "הלנה." מיילס הצמיד את מפית הבד אל הבעת הזעף שהופיעה על שפתיו. "חמש שנים של מערכת יחסים באו אל קצן. "

"כנראה מאוד רצית לעשות את זה."

"אתה שואל אם אני מתחרט?" דיוויד  חייך. "אתה מטפל טוב, אני רואה. "

"זה נכון, הרבה יותר ממה שמשלמים לי. אבל בתשובה לשאלה שלך, טוב, תן לי לנסח את זה כך. הייתי מסתכל בארון שלי, בגרביונים שהייתי אמור ללבוש לכבוד אמריקה התאגידית, לפני שנעשיתי עובד סוציאלי, וזה היה עושה לי צמרמורת. אף פעם לא חשתי נוח בבגדי נשים או בעור של אישה. ובאמת, תמיד רציתי זין. עכשיו יש לי אחד. רוצה לראות אותו?"

"סליחה?" אמר דיוויד והסמיק.

מיילס נגע בידו של דיוויד. "אני צוחק איתך, בן דוד. סתם שטיק של טרנסג'נדרים."

האמנם זה מה שזה היה? אחרי הצהריים הציע מיילס שילכו לשחות. במלון הייתה בריכה מקורה. "אני אוהב לשחות," הודיע מיילס לדיוויד. "זה הספורט היחיד שבו הייתי מתחרה. רוצה לבוא איתי? "

"אין לי בגד ים."

"אני תמיד מביא אחד נוסף."

הם עמדו במבואה של המלון, תחת תקרת הזכוכית הפתוחה, מוקפים  ביער ארגמן של ספות, כסאות וציורים. "אלא אם כן אתה חייב לחזור מיד. "

"לא," אמר דיוויד, כי הוא לא רצה להיראות… מה? גס רוח? נבוך לשחות עם טרנסקסואל? "בטח, בוא נעשה את זה."

הם הלכו לחדר של מיילס, דנים בדרך בכנס. מיילס אמר שהמצגת שלו למחרת הייתה חלק מדיון בנושא "לחיות עם ההורים (הלא) טרנסג'נדרים שלך". הניסיון שלו עם הוריו היה של חצי הכחשה, ולא היה יוצא דופן. "ברור שאני מבין," הוא הודה. "איך היית מרגיש אם הבת שלך הייתה עוברת שינוי מין באמצע החיים? דבר ראשון, אתה מבקש מהורים לוותר על כל האשליות שהיו להם בקשר להמשך המשפחה בצורה גנטית רגילה. לא להוליד ילדים זה דבר אחד, ולוותר מרצון, כמו במקרה שלי, על היכולת ללדת, הוא דבר שונה לגמרי. אין פלא שכל כך מעט רופאים מוכנים לעשות את הניתוח. הם מתבקשים לבצע הליך בלתי הפיך, שמבוסס אך ורק על מצב נפשי, משהו שהם אמורים להאמין בו, שנקרא דיספוריה מגדרית, ובו או שמסירים את איברי המין או שמחליפים אותם באיברים עקרים לגמרי. כלומר, יש לי זין מכובד, הודות לפלאי הפאלופלסטיקה, אבל חס וחלילה שתיפלט ממנו אפילו טיפת זרע אחת. אני מבין, באמת, את ההורים שלי ואת הרופאים… את כולם. אתה רוצה להחליף באמבטיה?" שאל מיילס והתחיל להתפשט. הוא זרק בגד ים לדיוויד.

הוא רצה ללכת לאמבטיה. אחרי הכל הוא לא התכונן לזה. לא להערות הישירות של מיילס. אם כבר, הוא חשב שיהיה עליו לשדל את מיילס לדבר, כמו מטופל שמתקשה, חקירה עדינה לשם בניית אמון. אבל מיילס היה חופשי לגמרי – יש לי זין מכובד. האם דיוויד אמר אי פעם דבר כזה למישהו? ומה האורך של הזין של מיילס בכלל?

בחדר האמבטיה פרש דיוויד את בגד הים. קטן, אבל יכול להתאים. לפחות זה לא היה ספידו.

"הכל בסדר שם?" שאל מיילס.

"מעולה," אמר דיוויד.

"הבגד ים מתאים? "

דיויד מתח את צד המפשעה בבגד הים העשוי ניילון. "מתאים מאוד." כשפתח את הדלת, מיילס עמד שם בחלוק הלבן של המלון מהודק על גופו ובכפכפים.

"לא רע," העיר מיילס ובחן את בגד הים של דיוויד. נדמה היה שבן דודו חיכה לרגע הזה.

מיילס, כפי שרמז, אכן היה שחיין מצוין. דיוויד צפה בו מחליק על המים ללא מאמץ מצד לצד של הבריכה, מתהפך במהירות ליד הקיר ונורה לפנים, כל שריריו צוללים לעבר התנועה הבאה, חרישי כצלופח. בינתיים עמד דיוויד במים העמוקים, נשען במרפקיו על המעקה. רוז, שחיינית חזקה בפני עצמה, ניסתה לשכנע אותו לבוא איתה לבריכה הציבורית. הוא הסכים שהוא זקוק לפעילות ושלא פעם הוא כלוא במחשבותיו, אחד הסיכונים של המקצוע, ושעליו לפעול על פי העצה שהוא נותן למטופליו – לצאת לעולם ולייצר קצת אנדורפינים.

"רוצה לשבת בג'קוזי?" שאל מיילס מהצד השני של הבריכה. הם היו לבדם במים. הם ירדו במעלית ועברו על פני קבוצה של משתתפי כנס שבדיוק נרשמו. דיוויד הלך בעקבות מיילס, משער שהוא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לחדר הכושר, אבל עתה תהה אם לא הייתה גישה יותר ישירה –  ופרטית. בעגה הפופולרית של המקצוע, הוא היה צריך להתייחס להתנהגות של בן דודו – הלהיטות להחליף בגדים בחדר המלון הפתוח ואחר כך לעבור בלובי, להציג לראווה את הזין המכובד שלו – פיצוי יתר אקסהיביציוניסטי על הפחד שמא הוא לא מספיק גברי. העניין הוא שפיצוי יתר או לא, זה גרם לדיוויד להרגיש פחות גברי בעצמו.

"בטח," אמר דיוויד ודחף את עצמו החוצה מהמים. בגד הים נצמד לירכיו. זה היה מוזר… הוא כמעט הרגיש כאילו הוא שוב בן שלוש עשרה, לובש בגד ים קטן, מתבייש בשל השינויים בגופו. אלא שכעת גופו השתנה נגד רצונו – או העדר רצונו –  מחווה אילמת לגיל הביניים. מיילס, לעומת זאת, הראה את כל סימני חידוש הנעורים, אם לא נעורים של ממש.

בג'קוזי הוא בחן היטב את החזה של מיילס, שהייתה בו רק שכבה קלה של ריפוד, כאילו היה מלא בפוך, אבל לא עד כדי כך שתחשוב אני מסתכל בחזה של אישה לשעבר. הוא לא ראה כל צלקת. הפטמות היו קצת אסימטריות וגדולות יותר מהרגיל (אבל בהשוואה למה? היה עליו לשאול את עצמו). ברגע של אינטימיות משונה במעלית התוודה דיוויד בדרכם לבריכה שהיה מאוהב בו – כלומר, במימי. הוא לא נכנס לפרטים ולא תיאר כיצד הופיעה בנפשו בת השלוש עשרה בטקס מעבר דתי בחסות אל שחדל להאמין בו. גם לא שבעיני רוחו פתח את רוכסן שמלתה הוורודה, ולא חלם שיהיה עליו לפתוח את רוכסן העור שלה על מנת למצוא את האדם האמיתי. הוא פשוט אמר, "הייתי די מאוהב בך כשהייתי בגיל ההתבגרות." ומיילס, עומד זקוף ומהורהר בחלוק המגבת של בית המלון עם סמל היאט ובגד ים כחול עד הברכיים, כאילו היה מתאגרף שיש לו רגע של ריכוז לפני כניסתו לזירה, פנה אליו ואמר, "ההערצה התקבלה. והיא הדדית. "

מיילס ראה שהוא נועץ בו מבט וחייך. דיוויד הסב במהירות את מבטו, נבוך בשל הסקרנות והבהייה שלו. "אתה נהנה?" שאל מיילס.

"למה אתה מתכוון?"

"השחייה."

"הו, כן," אמר דיוויד. הוא היה צריך לשטח כל הזמן את בגד הים המתנפח שלו.

"משהו מטריד אותך?"

"לא," הוא אמר, אף כי ידע מניסיונו עם מטופלים שהגיב מהר מכדי שיהיה אמין.

מיילס מתח רגל – שעירה, דיוויד שם לב – וטופף בבוהן גדולה על חזהו של דיוויד. "בטוח? "

"טוב, אנחנו קצת בבעיות עכשיו, רוז ואני. אבל לא משהו רציני. "

"רוצה לספר לי על זה? "

"אני חושב שזה בקשר לכיוון של החיים שלנו. "

"נשמע כמו בעיית תחבורה. "

דיוויד צחק. "במובן מסוים. רוז רוצה עוד ילד, כפי שאמרתי לך."

"האמת שאמרת ששניכם רוצים עוד ילד. זה לא מדויק? "

"היא יותר ממני. אני חושב שהיא מאמינה שזו הדרך להתקדם. אני לא  כל כך בטוח."

"כמה זמן אתם נשואים? חמש עשרה שנים?"

"כן."

"זה הרבה זמן יחד. אני מקנא בך. זו השקעה ששווה לשמור עליה."

"אכן כן," אמר דיוויד. ואז הוא חשב שזה מוזר לדבר עם הבן דוד שלו בג'קוזי על הצד האינטימי של נישואיו, בן דוד שרק הרגע אמר לו שיש לו איבר מכובד, ושאיתו, למרבה האירוניה, הוא הרגיש כן לחלוטין באופן שכמעט לא הרגיש בזמן האחרון. "אני משער שפשוט נצטרך לראות מה יקרה הלאה."

"אני לגמרי מסכים," אמר מיילס. "אני דוגמה חיה למה שקורה הלאה. ורוצה לדעת משהו? זו תמיד עבודה בתהליך. איכשהו הוודאות בנוגע לדבר הבא, אפילו שאני בטוח שהוא יקרה בכל פעם, אותה עוד לא השגתי."

הם עלו למעלה להחליף בגדים ושוב דיוויד הלך לאמבטיה, בעוד מיילס התלבש בחלל הפחות פרטי של החדר. דיוויד הסתכל באיבר המכווץ שלו בראי, דבר צפוי אחרי שחייה, ובמיוחד בבגד ים הדוק. הוא מתח את העורלה, אבל היא חזרה מיד לתנוחת אקורדיון, דומה לפני כלב שארפיי סיני שהתקמטו בצורה לא טבעית.

"זה בסדר אם אני רק אשטוף את עצמי כאן?" קרא דיוויד מהאמבטיה.

"קדימה. אני אעשה אותו דבר אחריך. "

הוא ראה את תיק הרחצה של מיילס מאחורי האמבט כאשר פתח את וילון המקלחת. הוא ידע הכל על סודיות. מה יכול להיות יותר חשוב במקצוע שלו? אתה הולך לכלא, אחרי הכל, כדי לשמור על פרטיות של מטופל. או שאתה אומר לעצמך שזה מה שתעשה, אם אי פעם זה יגיע לכך. ובכל זאת, הוא לא הצליח להתאפק והציץ בתיק, ושלף משם את בקבוקוני התרופות: לקספרו, טרזודון, אטיוואן, פאקסיל… כל הארסנל נגד דיכאון וחרדה. זה לא הפתיע אותו. הפתיע אותו רטט החיבה הפתאומי שחש כלפי מיילס וכלפי הפגיעוּת שלו. הוא זכר מתי ראה בפעם הראשונה את מימי, והיא נראתה כל כך בודדה, אולי הנערה הכי בודדה והכי יפה שראה מעודו, שילוב קטלני לגבי מישהו כמוהו שגילה רגישות לפצעים של אחרים והיה בדרכו להיות פסיכולוג, וטיפח את השאיפה הזאת.

"אם אתה צריך משהו, קח מתיק הרחצה שלי," אמר מיילס, ודיוויד משך את ידו במהירות, כאילו מיילס יכול לראות אותו. "אני מתכוון דאודורנט או משהו."

"תודה."

"רוצה שנתקלח יחד?"

"מה?"

"דיוויד, דיוויד," אמר מיילס. "אני רק צוחק איתך. "

"הו, כן," אמר דיוויד. "שטיק של טרנסג'נדרים. נכון. "

הוא התקלח והתלבש ואחרי שמיילס עשה אותו הדבר הם ירדו במעלית. הוא כבר ניסה לתכנן מה יאמר להוריו שירצו לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי, ותהה אם יגלה להם את האמת.

הוא עדיין התקשה להאמין שהדוד אירב לא סיפר להם על מיילס. הו, כן, זה מתאים לו. הכחשה יכולה להיות כוח עצום. פעם הייתה לו מטופלת שבניסיון לתאר לו את מידת ההכחשה במשפחה שלה, הסבירה כי כשהייתה בת חמש עשרה הייתה לה הפלה, ממש מול הוריה. הם ישבו כולם בסלון וצפו בטלוויזיה. היא הייתה בחודש הרביעי ולבשה חולצות רחבות על מנת להסתיר מה שהחל כבר להיראות, היא הייתה חלשה על גבול העילפון, ופלטה גוש דם. היא רצה לאמבטיה אבל לא היה ספק באשר למה שקרה – המכנסיים הקצרים שלה היו ספוגים דם, הדם היה ממש מול אביה ואמה. הם לא אמרו דבר. היא "ניקתה את הלכלוך" בשקט ואחר כך לא דובר עוד בעניין.

אז אין פלא שמיילס עדיין היה בלתי נראה ומימי תחיה בזיכרון המשפחתי עד שהדור יתחלף. דיוויד עדיין חש שהוא בשליחות, סוכן הפועל נגד הסודיות של המשפחה. ומיילס נראה אסיר תודה. הוא הודה לו במידה כמעט מוגזמת על שהסכים להיפגש.

"ברור," אמר דייוויד. "אני רוצה לשמור על קשר. "

מיילס היטה את ראשו. "אני אשמח."

כשהגיע הביתה האורות היו כבויים. רוז השאירה לו הודעה שליאה ישנה אצל חברה ושהיא עצמה עלתה לחדר למעלה כדי לחשוב – שם קוד לנמנום. אשתו אהבה נמנומים. לו גרמו נמנומים כאלה נדודי שינה, אבל היא יכלה לקום ממנוחה מפנקת כזאת, להתמתח בעליזות ולמלמל בעצלנות, ואז לישון עוד ארבע שעות אחר כך בלי שום בעיה. תפריע לי, נאמר בפתק.

הוא נכנס לחדר השינה. מכונת הקול המהמה ברקע. הם התמכרו לרעש לבן והוא פעל עליהם כמו התנייה: ברגע שהמכשיר הופעל, שניהם נעשו מנומנמים ופרשו למשכנות חלומותיהם. כל זה נראה עכשיו לגמרי נורמלי, לאחר שפגש את מיילס.

הוא נשכב במיטה ונצמד אליה, והיא נדחפה אל גופו חזרה. הוא חש בחמימות של עכוזיה דרך הבד הדק של כותנת הלילה שלה. הוא הצמיד את שפתיו אל השקע הרך בצווארה ונישק את כתפה, נושך אותה קלות עד שאמרה, "הממ". ואז היא הסתובבה ופנתה אליו.

"איך היה? "

"שונה. "

"אבא שלך התקשר. הוא רצה לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי. אם היא נשואה עכשיו או שיש לה, כמו שהוא ניסח את זה, בחורצ'יק. אין לו מושג, נכון? "

"בדיוק," אמר דיוויד. "ואני לא בטוח שאני הולך לספר לו. אם אבא של מיילס רוצה לשמור את זה בסוד, למה אני צריך להגיד משהו להורים שלי? לא סביר שהם יראו את מיילס שוב, וכולם ירדו לקברים שלהם – הדור המבוגר הזה – מרוצים מהסטאטוס קוו המובן."

"איך הוא נראה? עדיין כמו בתצלום?"

הוא הראה לה את התמונה של מימי מגיל חמש עשרה וסיפר על אהבת הנעורים שלו אליה. היו לה רגשות דומים לאחד מבני הדודים שלה, אבל גם שם לא קרה שום דבר… טוב, חוץ ממשחק פוקר עירום. רוז ניצחה, הבן דוד הפסיד, סוף הסיפור. לפחות למיטב זיכרונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראתה, בהתחשב בארבע האחיות במשפחה, זין, וזה פחות או יותר כיבה את הלהבה: הפנים המלאכיות של בן הדוד באות עם דבר כזה?

"אני עדיין יכול לראות אותה בו." הוא חשב על הדרך שמיילס הרכין את ראשו כשנפרדו – בדומה לאופן שבו מימי הסתכלה עליו כשהיה בן שלוש עשרה, ורוממה את לבו ועוד איבר, כאילו רצתה לבחון את דיוויד במלוכסן ולהיראות יפה תוך כדי.

"יש לך ריח של כלור. "

"הלכנו לשחות. כנראה לא הוצאתי את הכל מהשיער."

"הלכת לשחות? עם מיילס? "

"ואחר כל התקלחתי אצלו בחדר."

"הו, בחיי." היא פתחה את החגורה שלו כשאמרה את זה, וידה החליקה מתחת לגומי של התחתונים. הוא זכר שעמד מול הראי של מיילס באמבטיה, בוחן את עצמו ואת גברותו, מנסה לפענח מה זה אומר שמימי הייתה פעם הפנטזיה שעליה אונן כשהיה בן שלוש עשרה. והיו יותר מאחת. במסגרת הקטגוריה של פנטזיות הצלה, הוא הציל אותה מבניינים בוערים, ממעשי שוד, מהתעללות מינית, וגם, וזה היה אירוני בהתחשב במיומנויות השחייה של מיילס, מטביעה. היא הייתה אסירת תודה לנצח, וזה היה גמולו המושלם. אחרי שהקריב את עצמו, קצר נשימה, הוא היה גומר. "המוות הקטן" כמו שהצרפתים מכנים את האורגזמה, ששים לקשור מין ומוות בכל הזדמנות מתוך הפטליזם הפילוסופי שלהם.

האם תמיד רצה להציל אנשים?

"הו," קראה רוז.

"את בסדר? "

"כן, כן, אל תפסיק." הוא חדר אליה בכוח, מדלג על המשחק המקדים הרגיל שלהם, מרים את הכותנות עד לצווארה, אצבעותיו פרושות על החזה שלה, מרתק אותה למזרן. קריאותיה הדהדו בבית הריק. רק לעיתים רחוקות הוא היה רק שלהם. הוא שמע גם את האנקות שלו מהדהדות בגרונו, נשימתו נעשית מהירה, התשוקה גוברת, זחוחה ובלתי ניתנת לעצירה, ואז רוז סטרה לו על פניו, הדהוד המכה בידה עקצץ בבשרו, והוא גמר מיד.

הוא ירד מעליה. הם שכבו זה ליד זה, מותשים ומסתכלים בתקרה. הוא לא רצה לדבר, והנשימה של רוז מילאה את הדממה.

לבסוף הוא שאל, "למה עשית את זה? "

"אתה…"

"מה?"

"אמרת את השם שלו."

מעולם לא סטרה לו במין או בכל הזדמנות אחרת. זה היה מנוגד לה בתכלית. כל כך לא מרוסן. הוא התפרץ ברגע המגע, אבל עתה לא יכול היה להגיד אם הסטירה הייתה בו זמנית או שהוא גמר קודם. "אני חושב שדמיינת את זה," אמר דיוויד. "רק בגלל שדיברנו עליו. "

"לא דמיינתי. אתה קראת בשם שלו וזה הפריע לי."

"לא חשבתי עליו." או שאולי כן? האם חשב שלא סיפר לרוז על כך שמיילס מתפאר בזין החדש שלו, או על הנשיקה הפתאומית על פניו של דיוויד שהפתיעה אותו לגמרי, כשעמדו להיפרד, ואיך הוא לא יכול היה לשכוח כמה רכה היא הייתה, הנשיקה של מימי, כאילו מיילס בכוונה נהיה היא לרגע כדי לבלבל אותו.

דיוויד התרומם ונשען על מרפקו ובחן את רוז, פניה וחזה סמוקים, פטמותיה עדיין זקורות, עיניה ענן ירוק משועשע. "טוב, בין אם עשיתי את זה או לא, אני מתנצל. "

"גם אני. הכאבתי לך?"

"לא… זאת הייתה פשוט… הפתעה."

היא נשקה לקצות אצבעותיה ונגעה בהן בלחייו. "רצתי שתשים לב. אליי."

הטלפון צלצל. הוא קם לענות כי אולי זו ליאה. יום אחד, כשהיא תהיה יותר מבוגרת, הוא לא ירגיש את הצורך לזנק אל הטלפון בכל פעם, אבל עתה הוא דמיין לעצמו תסריטים מחרידים בשברי שניות. מישהו צלצל וניתק, מספר של דנוור בשורת הזיהוי של המטלפן, והוא תהה לרגע אם זה היה מיילס.

כשחזר למיטה שכבה רוז על גבה, ברכיה צמודות לחזה שלה. הרופא אמר להם שהתנוחה הזו לא עוזרת. אם היא רוצה להיכנס להריון, אם יהיה להם עוד ילד אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות,  הזרעונים הקטנים ישחו בה בלי שום קשר ויעשו את העבודה, אמר הרופא. אבל רוז עשתה זאת מתוך הרגל או אמונה תפלה, ודיוויד הניח לה ולא העיר דבר. "כמה אירוני זה יהיה," אמרה רוז עכשיו, מדברת אל ברכיה, "אם אחרי שראינו את מיילס, זה סוף סוף יקרה? "

דיוויד נשכב לידה והניח את ידו על בטנה השטוחה, אחרי ששחררה את ברכיה. הוא חש את החום שם, חש שמשהו מתבשל, חש, הוא היה בטוח, ששינוי מהותי נפלא ומסתורי מתרחש. והוא חש גם את שפתיו הרפות של מיילס על לחיו, אותה לחי שרוז סטרה לה, כמו כדי לעורר את קיומם חיים חדשים, לא שלו ולא שלה אלא בריאה שעוד אין לה צלם.