פרויקט הסיפור הקצר

search

הבית שבעמק הרפאים

הבית שבעמק הרפאים היה "במרחק מַיְל מכל מקום" – כך היו אומרים במאייווּד. הוא שכן בגיא קטן ומוריק, ולא נראה כמו דבר שמישהו בנה, אלא כמו פטרייה חומה וגדולה שפשוט צמחה שם. שביל ארוך וירוק הוביל אליו, וטבעת סבוכה של עצי לִבְנֶה הסתירה אותו מהעין כמעט לחלוטין. אי אפשר היה לראות אף בית אחר ממנו, אף על פי שהכפר שכן ממש מעבר לגבעה. אלן גרין אמרה שזהו המקום הנידח ביותר עלי אדמות ונשבעה שלא הייתה נשארת שם יום אחד לולא ריחמה על הילדה.

אמילי לא הייתה מודעת לכך שמרחמים עליה ולא ידעה מה זה "נידח". חברה הייתה לה בשפע. היה לה את אבא – ומייק – וסאל-פִּלְפָּל. אשת הרוחות תמיד הייתה בסביבה; והיו גם העצים – אדם-וחווה, והאורן התרנגולי, וכל עלמות הלִבְנֶה הידידותיות.

והיה גם "ההבזק". היא לא ידעה מתי הוא עשוי להופיע, אך עצם האפשרות עוררה בה ציפייה והתרגשות.

אמילי חמקה החוצה בצינת הדמדומים לטיול קצר. היא זכרה את הטיול הזה בבהירות עזה בכל ימי חייה – אולי בגלל איזה יופי מצמרר שהיה בו – אולי משום ש"ההבזק" הופיע לראשונה מזה שבועות רבים – אבל ככל הנראה, בגלל מה שקרה כשחזרה ממנו.

זה היה יום קר ואפור של תחילת מאי, הגשם איים לרדת אך לא עשה זאת. אבא נח בטרקלין כל היום. הוא השתעל הרבה ולא דיבר עם אמילי כמעט, וזה היה יוצא דופן מאוד עבורו. רוב הזמן שכב כשזרועותיו שלובות תחת ראשו ועיניו הגדולות, השקועות, הכחולות-כהות נעוצות בחולמנות, ומבלי להביט באמת, בקרעי השמיים המעוננים שנשקפו בין ענפיהן של זוג האשוחיות הגדולות שבחצר הקדמית – אדם-וחווה, כך נהגו לקרוא לאשוחיות הללו, בגלל דמיון שובב שאמילי זיהתה בין היציבה שלהן, וביחס לעץ תפוחים קטן שצמח ביניהן, לאלה של אדם וחווה ועץ הדעת באיור עתיק שהופיע באחד מספריה של אלן גרין. עץ הדעת נראה בדיוק כמו עץ התפוחים הגוץ, ואדם וחווה ניצבו משני עבריו באותה קשיחות נוקשה בה צמחו האשוחיות.

אמילי תהתה על מה אבא חושב, אבל היא לא הציקה לו בשאלות כשהשיעול שלו היה מחמיר כל כך. היא רק חשבה שהלוואי והיה לה עם מי לדבר. גם אלן גרין לא דיברה באותו יום. היא רק חרקה שיניה, וחריקות שיניים העידו שמשהו מפריע לאלן. היא חרקה שיניה אתמול בלילה כשהרופא דיבר איתה בלחש במטבח, והיא חרקה שיניה כשנתנה לאמילי ארוחת לילה של לחם ודבשה. אמילי לא אהבה לחם ודבשה, אבל היא בכל זאת אכלה אותם כי לא רצתה לפגוע ברגשותיה של אלן. אלן לא נהגה להרשות לה לאכול לפני השינה, וכשעשתה זאת ניתן היה להבין שהיא רוצה להעניק לה חסד מיוחד, מסיבה זו או אחרת.

אמילי ציפתה שמתקפת חריקות השיניים תשכך במהלך לילה, כפי שארע בדרך כלל; אבל זה לא קרה, כך שאי אפשר היה למצוא באלן אשת שיחה. זה לא שהיה הרבה מה למצוא גם בזמנים אחרים. דאגלס סטאר אמר פעם לאמילי, בהתקף זעם מר, כי "אלן גרין היא זקנה שמנה, עצלנית וחסרת כל חשיבות" ואמילי, בכל פעם שהביטה באלן לאחר מכן, חשבה שהתיאור הזה התאים לה ממש בדיוק.

כך שאמילי התכרבלה בכורסא הנוחה והמרופטת וקראה את מסעות ההלך כל אחר הצהריים. אמילי אהבה את מסעות ההלך.1 פעמים כה רבות הלכה בדרך המלך אל העיר השמימית עם כריסטיאן וכריסטיאנה – אף על פי שהרפתקאותיה של כריסיטיאנה מצאו חן בעיניה הרבה פחות מאלה של כריסטיאן. בין היתר, כריסטיאנה תמיד הייתה מוקפת בכזה המון. היא חסרה את הקסם של הדמות הבודדה והנועזת, שנאבקה לגמרי לבדה באפלת גיא צלמוות ובשד אבדון. צללים ומפלצת ענקיות לא משאירים רושם רב כשיש לך שפע של חברה. אבל להיות לבד – הא, אמילי רטטה מן האימה המענגת הזאת!

כשאלן הכריזה כי ארוחת הערב מוכנה דאגלס סטאר אמר לאמילי לצאת אליה.

"אני לא רוצה כלום הערב. פשוט אשכב כאן ואנוח. וכשתחזרי ננהל שיחה אמיתית, עֲלָפִית".

הוא חייך לעברה את חיוכו המוכר, היפהפה, מלא האהבה, שאמילי תמיד חשבה שהוא נחמד כל כך. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בשמחה, אף על פי שזו לא הייתה ארוחת ערב משובחת. הלחם היה רטוב והביצה לא הייתה מבושלת דיה, אך בדרך נס הרשו לה להושיב עמה, אחד מכל צד, גם את סאל-פִּלְפָּל וגם את מייק, ואלן רק חרקה שיניה כשאמילי כיבדה אותם בפירורים של לחם וחמאה.

למייק היה הרגל חמוד כל כך להישען על רגליו האחוריות ולתפוס את הפירורים בכפותיו הקדמיות, ולסאל-פִּלְפָּל היה את התרגיל שלה, שכלל לגעת בקרסולה של אמילי נגיעה אנושית כמעט כאשר תורה התעכב יתר על המידה. אמילי אהבה את שניהם, אבל מייק היה החביב עליה. הוא היה חתול אפור כהה יפה בעל עיניי ינשוף ענקיות, והוא היה כל כך רך ושמנמן ושעיר. סאל תמיד הייתה רזה; כל כמה שהאכילו אותה, היא לא העלתה בשר על עצמותיה. אמילי חיבבה אותה, אך לא נטתה ללטף או לחבק אותה בגלל הרזון הזה. עם זאת היה בה מעין יופי מוזר שנעם לאמילי. היא הייתה אפורה ולבנה – מאוד לבנה ומאוד מִשְׁיִית, והיו לה פנים ארוכים ומחודדים, אוזניים ארוכות מאוד ועיניים ירוקות מאוד. היא הייתה לוחמת אימתנית, והביסה חתולים זרים בסיבוב הראשון. הדרקונית חסרת הפחד אפילו נהגה לתקוף כלבים, והניסה אותם כליל.

אמילי אהבה את חתוליה. היא גידלה אותם בעצמה, כפי שנהגה לומר בגאווה. מורה בית הספר של יום ראשון שלה העניק לה אותם כשעוד היו קטנים.

"מתנה חיה היא נחמדה כל כך", אמרה לאלן, "כי היא הולכת ונהיית נחמדה יותר כל הזמן".

אבל היא דאגה מאוד מכך שלסאל-פִּלְפָּל לא היו גורים.

"אני לא יודעת למה אין לה", היא התלוננה באוזניה של אלן גרין. "נראה שלרוב החתולות יש יותר גורים משהן יודעות מה לעשות איתם". 

אחרי ארוחת הערב נכנסה אמילי לטרקלין וגילתה שאביה נרדם. זה מאוד שימח אותה; היא ידעה שהוא לא ישן הרבה בשני הלילות האחרונים; אך היא התאכזבה קצת מכך שהם שלא ינהלו את "השיחה האמיתית". שיחות "אמיתיות" עם אבא תמיד היו נעימות כל כך. אבל הדבר השני שיהיה טוב כמעט בה במידה זה לצאת לטיול – טיול חביב בחברת-עצמך-בלבד לעת ערב מאפיר של אביב צעיר. עבר זמן רב כל כך מאז טיילה בפעם האחרונה.

"שימי ת'ברדס ורוצי מהר פנימה אם יתחיל לרדת גשם", הזהירה אלן. "את לא יכולה לי'שתולל עם הקור כמו ילדים אחרים".

"למה לא?" שאלה אמילי, בהתרסה לא מבוטלת. מדוע ממנה מונעים "לי'שתולל עם הקור" אם לילדים אחרים מותר? זה לא היה הוגן.

אבל אלן רק חרקה שיניה. אמילי המהמה בשקט ולמען שביעות רצונה "את זקנה שמנה וחסרת כל חשיבות!" וחמקה במעלה המדרגות להביא את הברדס – בהסתייגות-מה, כי אהבה להתרוצץ כשראשה גלוי. היא קשרה את הכובע שצבעו הכחול כבר דהה מעל לצמותיה הארוכות, הכבדות, הקלועות משיער מבריק שחור כלַיְלָה, וחייכה בידידות לבבואה שנשקפה אליה מהמראה הירוקה הקטנה. חיוכה החל בזוויות שפתיה והתפשט לרוחב פניה באופן איטי, עדין ומופלא ביותר, כפי שדאגלס סטאר חשב לעצמו לעיתים קרובות. היה זה חיוכה של אימה המתה – שלכד אותו בשבי קסמו לפני שנים רבות, כאשר ראה את ג'ולייט מוריי לראשונה. דומה היה כי זו הירושה החיצונית היחידה של אמילי מאימה. בכל השאר, חשב, היא הייתה כמו הסטארים – בעיניה הגדולות, הסגולות-אפורות על ריסיהן הארוכים והגבות השחורות, במצחה הגבוה, הלבן – גבוה מדי בכדי שיחשב יפה – בתבנית המעודנת של פניה החיוורים בצורת הביצה והפה הרגיש, באוזניים הקטנות שהיו מעט מחודדות וחשפו את עובדת היותה נצר לשבטי ארץ העֲלָפִים.

"אני יוצאת לטייל עם אשת הרוחות, יקירה," אמרה אמילי. "הלוואי שיכולתי לקחת גם אותך. האם את אי פעם עוזבת את החדר הזה, אני שואלת את עצמי. אשת הרוחות תהיה בשדות הלילה. היא גבוהה וערפילית, יש לה בגד דק ואפור ממשי שמתנפנף סביבה – וכנפיים כמו של עטלף – אבל אפשר לראות דרכן – ועיניים נוצצות כמו כוכבים שמציצות דרך שיערה הארוך, הפזור. היא יכולה לעוף – אבל הלילה היא תלך איתי בשדות. היא חברה טובה שלי – אשת הרוחות. אני מכירה אותה מאז שהייתי בת שש. אנחנו חברות ממזמן, מזמן – אבל לא כזה מזמן כמוני וכמוך, אמילי-הקטנה-שבמראה. אנחנו היינו חברות מאז ומתמיד, נכון?"

ואחרי ששלחה נשיקה לאמילי-הקטנה-שבמראה, אמילי-שמחוץ-למראה יצאה לדרכה.

אשת הרוחות ציפתה לה בחוץ – פורעת את גבעולי העשב הקטנים והדוקרניים שהזדקרו בנוקשות מהערוגה שמתחת לחלון הטרקלין – מנענעת את הענפים הגדולים של אדם-וחווה – לוחשת בינות לענפי הערפל הירוקים של עצי הלבנה – מציקה ל"אורן התרנגולי" מאחורי הבית – הוא באמת נראה כמו תרנגול ענקי, מטופש, בעל זנב גדול וסבוך, וצמרת שנזרקה אחורה כמו בקרקור.

עבר זמן רב כל כך מאז שאמילי טיילה שהיא יצאה מדעתה כמעט מרוב אושר. החורף היה סוער מאוד והשלג עמוק כל כך, עד שלא הרשו לה לצאת בכלל; אפריל היה חודש של גשמים ורוחות; כך שבערב זה של חודש מאי היא הרגישה כאסירה שיצאה לחופשי. לאן כדאי לה ללכת? במורד הפלג – או מעבר לשדות אל חורש האשוחיות? אמילי בחרה באפשרות השנייה.

היא אהבה את חורש האשוחיות, הרחק בעברו השני של האחו רחב הידיים, המשתפל במדרון. זה היה מקום שבו התרחש קסם. שם התגשמה בה זכותה המולדת לארץ הפיות יותר מבכל מקום אחר. איש לא היה מקנא למראה אמילי החומקת מבעד לשדה החשוף. היא הייתה קטנה וחיוורת ולבושה לא טוב; מפעם לפעם רעדה במעילה הדק; אך אפילו מלכה עשויה הייתה לוותר בשמחה על כתרה בעבור חזיונותיה – חלומותיה הפלאיים. העשב החום והקפוא שתחת כפות רגליה היה מפלים של קטיפה; האשוחית הזקנה והמיובלת, מלאת חזזית ונבולה כמעט, שתחתיה התעכבה רגע כדי להביט מעלה אל השמיים, הייתה עמוד שיש בארמונם של אלים; גבעות הערפל המרוחקות היו חומותיה של עיר פלאים. וכבנות-לוויה שימשו לה כל פיות הכפר – כי כאן היא יכלה להאמין בקיומן – פיות התלתנים הלבנים ואשכולות-הסאטן הפורחים, גמדוני העשב הירוקים, עֲלָפי עצי האשוח הצעירים, נשמות הרוחות ושרכי-הפרא ואבקני-הסביונים. הכול יכול לקרות שם – אין דבר שלא יתגשם.

והחורש היה מקום מצוין למשחק מחבואים עם אשת הרוחות. היא הייתה כל כך אמיתית שם; לו רק יכולת לרוץ מהר מספיק מסביב לסבך האשוחיות – רק שלעולם לא הצלחת למעשה – היית רואה אותה ממש כפי שחשת בה ושמעת אותה. הנה היא שם – זה היה סחף גלימתה האפורה – לא, היא צחקה ממרום הצמרת של העצים הגבוהים יותר – והמרדף התחדש – עד אשר, בבת אחת, נדמה היה שאשת הרוחות נעלמה – והערב רחץ בשקט נהדר – וקרע פתאומי נפער בענני הנוצה שבמערב, חושף אגם מופלא של שמים בגוני וורוד וירוק חיוורים, ומולד הירח בליבו.

אמילי עמדה והביטה בו כשידיה אחוזות בחוזקה וראשה השחור והקטן מופנה מעלה. היא חייבת לחזור הביתה ולכתוב תיאור שלו בספר החשבונות הצהוב, שהרשומה האחרונה בו הייתה, "סיפור חייב של מייק". הוא יכאיב לה ביופיו עד שתכתוב אותו על דף. ואז תקריא אותו לאבא. אסור לה לשכוח כיצד בלטו צמרות העצים שעל הגבעה כתחרה שחורה ומעודנת על רקע אופק השמים שצבעם ירוק-ורדרד.

ואז, לרגע אחד, עילאי ומלא הוד, הגיע "ההבזק".

אמילי קראה לו כך, אף על פי שהרגישה שהשם הזה לא תיאר אותו במדויק. אי אפשר היה לתאר אותו – אפילו לא לאבא, שתמיד נראה קצת מבולבל ממנו. חוץ ממנו, אמילי מעולם לא דיברה עליו עם איש.

תמיד נדמה היה לאמילי, מאז שזכרה את עצמה, שהיא קרובה מאוד, מאוד לעולם של יופי מופלא. בינו לבינה הפריד רק וילון דק; היא לעולם לא תוכל להסיט את הווילון הצידה – אבל לפעמים, רק לרגע, רוח תועה הרעידה אותו והיא ראתה להרף עין את הממלכה המכושפת שמעבר – רק מבט חטוף – ושמעה תו בודד של מוזיקה שמימית.

הרגע הזה הגיע לעתים נדירות – חלף במהירות, כשהוא מותיר אותה חסרת נשימה מתחושת העונג שלו, הבלתי אפשרית לתיאור. היא מעולם לא הצליחה לשחזר אותו – לא לזמן אותו – לא להעמיד פנים; אך פלאותיו נותרו בליבה ימים רבים. הוא לא הגיע עם אותו דבר בדיוק פעמיים. הלילה היו אלה הענפים האפלים כנגד השמים הרחוקים ההם שהביאו אותו. הוא הגיע עם צליל יללה פראי של רוח לילית, ועם צל ענן משייט מעל לשדה תבואה שהבשיל, עם נֹגַהּ אור אפור כיונה על אדן חלונה בעת סערה, עם שירת ה"קדוש, קדוש, קדוש" בכנסייה, עם נצנוץ חטוף של אור כירת המטבח כששבה הביתה בערב סתווי אפל אחד, עם כחול-הרפאים של נטיפי קרח על החלון באור דמדומים, עם מילה חדשה והולמת כשכתבה "תיאור" של משהו. ותמיד כשהגיע אליה ההבזק אמילי הרגישה שהחיים היו עניין מסתורי ומופלא של יופי בלתי-מתפשר.

היא רצה חזרה אל הבית שבעמק הרפאים, מבעד לדמדומי הערב המתקבצים, להוטה כולה להגיע הביתה ולכתוב את ה"תיאור" שלה לפני שתמונת הזיכרון של מה שראתה תאבד לה. היא ידעה בדיוק איך תתחיל בו – המשפט כאילו יצר את עצמו במוחה: "הגבעה קראה אלי ומשהו בי קרא אליה חזרה".

היא מצאה את אלן גרין ממתינה לה על מדרגות דלת הכניסה השקועות. אמילי הייתה כל כך מלאה באושר, שהיא אהבה הכול ברגע ההוא, אפילו דברים שמנים נטולי כל חשיבות. היא הטילה את זרועותיה סביב ברכיה של אלן וחבקה אותן. אלן הביטה מטה בעגמומיות אל הפנים הקטנים והמשולהבים, שההתרגשות הציתה בהם סומק שושני-פרא עמום, ואמרה, באנחה כבדה:

"את יודעת שלאבא ש'ך נשאר רק עוד שבוע-שבועיים לחיות?"


1. הספר מסעות ההלך (1678, 1684) (לעיתים יופיע גם כמסעות הצליין או עולה הרגל) הוא אלגוריה נוצרית מאת המטיף האנגלי ג'ון באניין. מתוארת בו דרך החתחתים שעובר הגיבור מעולם ההרס (העולם הזה) ועד לעיר השמימית. הספר נמנה עם החשובות שביצירות הספרות באנגלית, ומוזכר גם ברומן נשים קטנות (הערת המתרגמת).

5

 1

בדרכו מבית הספר עצר אותו חברו נבּיל.

נבּיל החזיק חוט ארוך מחובר לעפיפון הנייר שלו ורץ, מאושר, עם הרוח.

נבּיל אמר לחברו מוּניר שחזר זה עתה מבית הספר: "בוא תשתתף איתי במשחק שלי!"

מוּניר זרק את ילקוטו הצידה, והשניים התחילו לרוץ ולהתחרות ברוח. העפיפון עף מעל לראשיהם עם משב הרוח מבלי שיעצור אותו דבר.

נבּיל אמר: "עכשיו נטוס באווירון שלנו להונולולו."

מוּניר צעק: "קדימה להונולולו!"

אחר כך שאל את נבּיל: "אבל איפה זה הונלולו?"

"זאת ארץ רחוקה" ענה נבּיל, "היא בהוואי. קדימה להוואי!"

מוּניר שאל אותו: "ואיפה זה הוואי?"

נבּיל ענה תוך שהוא ממשיך לרוץ אחרי העפיפון שלו, מתנשם ומתנשף : "זאת הבירה של המינים הנמצאים בסכנת הכחדה בעולם. זהו  אי על הר געש – ככה אמר לנו המורה להיסטוריה וגיאוגרפיה. מגדלים בו אננס ובננות וקוקוס וקני סוכר."

שניהם צעקו ביחד: "קדימה להוואי!"

2

 

הם רצו אחרי העפיפון מבלי לתת דעתם לכלום, לא לזמן ולא למקום.

הם רצו ורצו, עד שלפתע מצאו את עצמם פנים אל פנים מול מפלצת שעיניה בולטות וצורתה מוזרה.

המפלצת תפסה כל אחד מהם בידו.

נבּיל ומוּניר רעדו מפחד ושחררו את העפיפון  כדי שימשיך בדרכו עם הרוח.

המפלצת שאלה אותם: "מה אתם עושים כאן, בארץ השדים והאימים? לארץ הזאת לא נכנס איש בלי רשותי."

הם התחננו לפניה שתניח להם ללכת ואמרו: "הרוח הביאה אותנו לכאן.

יותר לא נרוץ אחריה אף פעם. אנחנו מבטיחים."

דמעות נצצו בעיני המפלצת.

היא נזכרה בבנה שאבד לה.

הרוח סחפה אותו אל המדבר ומאז הוא לא חזר.

המפלצת אמרה: "מאותו יום אני חיה לבדי ביער הזה ומחכה לבני האובד. במשך הזמן השתנה המראה שלי, והפכתי מיצור אנושי למפלצת."

היא המשיכה ואמרה: "אני אחזיר אתכם עכשיו למקום שממנו באתם. אילו בני היה עוצר מעט באותו יום כדי לראות לאן הוא הולך, לא הייתי מאבדת אותו.

אבל בכל זאת אני בטוחה שביום מן הימים הוא ישוב."

10

זה היה הלילה הארוך ביותר בחורף. בקרקעית הים אספה דגה זקנה סביבה את שנים עשר אלף ילדיה ונכדיה וסיפרה להם סיפור:

היה היה דג שחור קטן שחי עם אמו בנחל שנבע למרגלותיו של הר וזרם בתחתית עמק. ביתם שכן מאחורי אבן שחורה, מכוסה טחב. בלילות היו שניהם ישנים מתחת לטחב. הדג הקטן רצה בכל מאודו לראות ולו פעם אחת את הירח בתוך ביתם.

מהבוקר ועד הערב שחו הדגיג ואמו זה בעקבות זה ולפעמים חברו לדגים אחרים ושחו אנה ואנה במהירות בשטח קטן. הדגיג היה בן יחיד, מכל עשרת אלפים הביצים שהטילה אמו, הדגיג היה היחיד ששרד.

מזה כמה ימים היה הדג הקטן שקוע במחשבות, ומיעט לדבר. הוא שחה בעצלות ובחוסר חשק מכאן לשם ולרוב פיגר בעקבות אמו. האם חשבה שבנה חולה מעט ויחלים במהרה, אלא שהבעיה של הדג השחור הייתה אחרת.

יום אחד בשעת בוקר מוקדמת, לפני זריחת השמש, העיר הדג הקטן את אמו ואמר: "אמא! אני רוצה לומר לך משהו."

אמו ענתה בישנוניות: "ילד שלי! מצאת לך זמן עכשיו! שמור את השיחה לאחר כך, לא עדיף שנצא לסיבוב?"

ענה הדג השחור: "לא אמא, אני לא יכול יותר לצאת לסיבוב, אני צריך לשחות מפה."

"אתה חייב?" שאלה האם.

ענה הדג הקטן: "כן אמא, אני חייב."

אמרה: "באמת, לאן אתה רוצה לשחות כל כך מוקדם בבוקר?"

הדג השחור הקטן ענה: "אני רוצה לשחות ולראות איפה נגמר הנחל. את יודעת, אמא, כבר חודשים אני חושב וחושב היכן נגמר הנחל, וזה לא יוצא לי מהראש. מאתמול ועד עכשיו לא עצמתי עין ורק חשבתי. בסופו של דבר החלטתי לשחות בעצמי ולמצוא את סוף הנחל. אני רוצה לדעת מה קורה במקומות אחרים."

אמו צחקה ואמרה: "גם כשאני הייתי דגיגה חשבתי מחשבות רבות כאלה. באמת, חמוד! לנחל אין התחלה ואין סוף, וזהו זה! הנחל תמיד זורם ולא מגיע לשום מקום."

אמר הדג השחור הקטן: "אבל אמא'לה, האין זה נכון שלכל דבר יש סוף? ללילה יש סוף, ליום יש סוף, לשבוע, לחודש, לשנה…"

אמו קטעה את דבריו ואמרה: "עזוב את המילים הגדולות האלה, בוא נצא לסיבוב. עכשיו זה זמן לטיול ולא למילים כאלה!"

הדג השחור הקטן אמר: "לא אמא, נמאס לי כבר מהסיבובים האלה, אני רוצה לצאת לדרך ולשחות לראות מה יש במקומות אחרים. אולי את חושבת שמישהו הכניס לדגיג שלך רעיונות לראש, אבל דעי לך שאני בעצמי חושב עליהם כבר הרבה זמן. כמובן שלמדתי הרבה גם מפה ומשם: למשל הבנתי שרוב הדגים, כשהם מזדקנים, הם מתלוננים על כך שבזבזו את חייהם לריק. הם כל הזמן נאנחים ומקללים ומתלוננים על הכול. אני רוצה לדעת באמת באמת – האם החיים הם רק שחייה בשטח קטן לפה ולשם עד שמזדקנים, או שיש דרך אחרת לחיות בעולם הזה?"

כאשר הדג הקטן סיים את דבריו, אמרה אמו: "ילד מתוק שלי, אתה נפלת על הראש? העולם!… העולם! איזה עוד עולם יש חוץ מזה? העולם הוא המקום שבו אנחנו נמצאים, החיים הם החיים האלה שיש לנו…"

באותו רגע התקרבה דגה גדולה לביתם ואמרה: "שכנה! על מה את מתווכחת עם הילד שלך? אתם לא חושבים לצאת לסיבוב היום?"

כששמעה את השכנה, יצאה אמו של הדג מהבית ואמרה: "לאילו זמנים הגענו! הילדים של היום רוצים ללמד את אמא שלהם!"

"למה את מתכוונת?" שאלה השכנה.

אמו של הדג ענתה: "תראי את הצוציק הזה, לאילו מקומות הוא רוצה לשחות! כל הזמן הוא אומר לי שהוא רוצה לשחות ולראות מה קורה בעולם! מה זה המילים הגדולות האלה?"

אמרה השכנה: "קטנצ'יק! אני רואה שנהיית מדען ופילוסוף ולא סיפרת לנו?!"

הדג הקטן ענה: "גברת שכנה, אני לא יודע למה את מתכוונת כשאת אומרת "מדען ופילוסוף". פשוט נמאס לי מהסיבובים האלה ואני לא רוצה להמשיך עם השעמום הזה והשמחה סתם ככה, ופתאום לפקוח את עיניי ולראות שכמוכם, הזדקנתי אבל למעשה נשארתי בדיוק אותו דג עיוור וחירש שהייתי."

אמרה השכנה: "שככה יהיה לי טוב!… איזה דיבורים!"

אמרה אמו: "מעולם לא חשבתי שבני יחידי יגדל להיות כזה, אני לא יודעת איזה טיפוס מפוקפק הכניס כאלה רעיונות לראש של הבן המתוק שלי!"

אמר הדג הקטן: "אף אחד לא הכניס לי רעיונות לראש. יש לי שכל ויש לי הבנה, יש לי עיניים ואני רואה."

אמרה השכנה לאמו של הדג הקטן: "אחותי, את זוכרת את החילזון המתפתל ההוא?"

ענתה אמו: "כן, את צודקת, הוא נטפל הרבה לבן שלי. שאלוהים יעניש אותו!"

אמר הדג הקטן: "אמא, די! הוא היה חבר שלי."

אמרה אמו: "מי שמע על חברות בין דג לחילזון?!"

ענה הדג הקטן: " לא שמעתי גם על איבה בין דגים לחלזונות, אבל אתם הטבעתם את המסכן."

אמרה השכנה: "הדברים האלה שייכים לעבר."

"אתן בעצמכן העליתן את העבר הזה." אמר הדג הקטן.

אמרה אמו: "בצדק הרגנו אותו, כבר שכחת איזה דברים הוא אמר בכל מקום בו ישב?"

ענה הדג הקטן: "אז תהרגו גם אותי, כי גם אני אומר הדברים כאלה."

מה נאמר ומה נספר! קולות הוויכוח משכו לשם גם את הדגים האחרים. הדברים שאמר הדג הקטן עצבנו את כולם. אחד הדגים הזקנים אמר: "אתה חושב שנרחם עליך?"

אחר אמר: "הקטנצ'יק הזה דורש פליק על האוזן!"

אמו של הדג השחור אמרה: "זוזו הצידה! אל תגעו בבן שלי!"

דג אחר אמר: "גברת! כשאת לא מחנכת את הילד שלך כמו שצריך, תצטרכי לצפות בעונש שלו!"

השכנה אמרה: "אני מתביישת להיות השכנה שלך."

אחר אמר: "בואו נשלח אותו בעקבות החילזון הזקן, לפני שיכניס את עצמו לצרות."

ברגע שבאו הדגים לתפוס את הדג השחור הקטן, הקיפו אותו חבריו וחילצו אותו מן המערכה. אמו של הדג השחור הכתה על ראשה וחזה, בכתה וקראה: "אוי לי! הילד שלי הולך לי לאיבוד, מה אעשה! אוי לי ואבוי לי!"

הדג הקטן אמר: "אמא! אל תבכי עליי, בכי על הדגים הזקנים האלה, זמנם עבר."

אחד מהדגים קרא מרחוק: "אל תעליב, צוציק!"

שני אמר: "אם תלך ואחר כך תתחרט – לא נרשה לך לחזור!"

שלישי אמר: "אלה רק גחמות נעורים, אל תלך!"

רביעי אמר: "מה רע לך פה?"

חמישי אמר: "לא קיים עולם אחר, העולם נמצא פה. חזור!"

שישי אמר: "אם יכנס לך שכל לראש ותסתובב, אז נאמין שאתה באמת דג נבון."

שביעי אמר: "הרי התרגלנו כבר לראות אותך…"

אמו אמרה: "רחם עלי, אל תלך, אל תלך!"

לדג הקטן לא היה עוד מה לומר להם. כמה מחבריו בני גילו ליוו אותו עד למפל וחזרו משם. כאשר נפרד מהם אמר הדג הקטן: "חברים, אני מקווה שנתראה שוב! אל תשכחו אותי."

ענו לו חבריו: "איך נשכח אותך, הרי אתה הערת אותנו משנתנו העמוקה, ולימדת אותנו דברים שקודם לכן אפילו לא חשבנו עליהם. אנו מקווים שניפגש שוב, חבר חכם ואמיץ!"

הדג הקטן שחה מתחת למפל, ונפל לתוך בריכה מלאת מים. בתחילה איבד את עשתונותיו. אבל אחר כך החל לשחות ולהקיף את הבריכה. עד אותו רגע לא ראה מעולם כל כך הרבה מים אגורים במקום אחד. אלפי ראשנים התנועעו בתוך המים. כאשר ראו את הדג השחור הקטן לעגו לו ואמרו: "איזו צורה משונה! איזה מין יצור אתה?"

הדג בחן אותם היטב ואמר: "בבקשה אל תעליבו. שמי דג שחור קטן. אמרו לי גם אתם את שמותיכם כדי שנעשה היכרות."

אחד הראשנים אמר: "אנחנו קוראים לעצמנו ראשנים."

שני אמר: "בעלי ייחוס ומוצא אצילי."

אחר אמר: "לא תמצא יפים מאיתנו בעולם."

אחר אמר: "אנחנו לא כמוך, חסרי צורה ומכוערים."

הדג אמר: "לא חשבתי שתהיו כל כך גאוותנים. בסדר, אני סולח לכם כי הדברים שאתם אומרים נובעים מבורות."

הראשנים אמרו בקול אחד: "אתה קורא לנו בורים?"

הדג אמר: "אלמלא הייתם בורים, הייתם יודעים כי בעולם יש הרבה יצורים אחרים, שבעיני עצמם הם יפים מאוד! לכם אין אפילו שמות משלכם."

הראשנים התרגזו מאוד, אבל מכיוון שראו שהדג הקטן צודק, תקפו מכיוון אחר: "אתה סתם מקשקש! אנחנו מקיפים את העולם מבוקר ועד לילה, ומעולם לא ראינו כאן מישהו פרט לנו ולאמא ואבא שלנו, כלומר חוץ מתולעים קטנטנות, אבל הן לא נחשבות!"

הדג אמר: "איך אתם אומרים שאתם מקיפים את העולם אם אינכם יכולים לצאת מהבריכה?"

הראשנים ענו: "האם יש בכלל עולם מחוץ לבריכה האהובה שלנו?"

הדג ענה: "אתם חייבים לפחות לחשוב מאין ולאין זורמים המים האלה, ואיזה דברים יש מחוץ למים."

אמרו הראשנים: "יש מקום מחוץ למים? אנחנו הרי לא ראינו אף פעם מה יש מחוץ למים! חה חה… חה חה… נפלת על הראש חביבי!"

הדג השחור הקטן פרץ גם הוא בצחוק וחשב שעדיף לו לעזוב את הראשנים לנפשם וללכת. אחר כך חשב שיהיה עדיף להחליף כמה מלים עם אמם ושאל: "איפה אמא שלכם עכשיו?"

לפתע הקפיץ אותו ממקומו קרקור עמוק של צפרדע.

הצפרדע ישבה על סלע לצד הבריכה, היא קפצה אל תוך הבריכה והתייצבה לפני הדג ושאלה: "אני כאן, מה אתה רוצה?"

הדג אמר: "השלום והברכה גברתי המכובדת!"

אמרה הצפרדע: "זה לא הזמן להשוויץ, יצור חסר ייחוס ושם שכמוך! תפסת לך כמה ילדים ואתה מדבר איתם גבוהה גבוהה. אני חיה כבר מספיק זמן כדי לדעת שהעולם הוא הבריכה הזאת. עדיף שתלך לענייניך ולא תתעה את הילדים שלי."

הדג הקטן אמר: "גם אם תחיי כמה מאות ימי חיים כאלה, עדיין תישארי צפרדע בורה שעבר זמנה וזהו."

הצפרדע התרגזה וקפצה לכיוון הדג השחור הקטן. הדג זינק מהר ושחה מהיר כברק כשהוא מערבל בוץ ותולעים מתחתית הבריכה.

העמק התפתל והתעקל. הנחל הלך והתרחב, אך לו הייתם מביטים מפסגת ההר אל תחתית העמק, הנחל היה נראה לכם כחוט לבן. במקום אחד, סלע גדול התנתק מההר ונפל אל תחתית העמק וחצה את המים לשניים. לטאה גדולה ככף יד שיטחה את בטנה על הסלע ונהנתה מחום השמש. היא הביטה בסרטן עגול וגדול שישב על החול בתוך המים, במקום בו המים היו רדודים, ואכל צפרדע שצד לעצמו. הדג הקטן ראה אותו לפתע ונבהל. הוא בירך אותו לשלום מרחוק. הסרטן הציץ בו מזווית עינו ואמר: "איזה דג אדיב! בוא והתקרב קטנטן, בוא!"

הדג הקטן אמר: "אני שוחה להקיף את העולם, אני לא רוצה להפוך  לטרף של כבודו!"

אמר הסרטן: "מדוע אתה כל כך חשדן ופחדן, דג קטן?"

ענה הדג: "אני לא חשדן ולא פחדן. אני אומר מה שרואות עיני ומה שאומר שכלי."

אמר הסרטן: "טוב, אז אנא בטובך הסבר לי מה ראו עיניך ומה אמר שכלך שגרם לך לחשוב כי ברצוני לצוד אותך?"

אמר הדג: "אל תנסה לעבוד עלי!"

אמר הסרטן: "כוונתך לצפרדע? כמה שאתה תמים, ילדי החביב! אני מתעב צפרדעים ולכן צד אותן. דע לך, הן חושבות שהן היצורים היחידים בעולם ושהן מאושרות. אני רוצה לגרום להן להבין בידיו של מי נמצא העולם באמת, אז אין לך מה לפחד, חמוד, בוא הנה."

הסרטן אמר את הדברים הללו והתקרב בקרטוע לכיוון הדג הקטן. הוא הלך בצורה כל כך מצחיקה שהדג פרץ בצחוק בלי שליטה ואמר: "מסכן אחד, אתה, שעוד לא למדת ללכת כמו שצריך, מאיפה אתה יודע בידי מי נמצא העולם?"

הדג השחור התרחק מהסרטן. צל נפל על המים ולפתע מכה חזקה הפילה את הסרטן על החול. הלטאה צחקה כל כך למראה פניו של הסרטן עד שהחליקה וכמעט נפלה אל תוך המים. הסרטן לא הצליח לקום שוב. הדג הקטן ראה נער רועה עומד לצד המים ומביט עליו ועל הסרטן. עדר של כבשים ועזים התקרב אל המים והן דחפו את חרטומן אל המים. קולות געייה ופעייה מילאו את העמק.

הדג השחור הקטן חיכה בסבלנות עד שהכבשים והעזים סיימו לשתות והלכו. ואז קרא ללטאה: "לטאה יקרה, אני דג שחור קטן שהולך למצוא את סוף הנחל. אני חושב שאת חיה נבונה ופקחית. אני רוצה לשאול אותך משהו."

אמרה הלטאה: "שאל אותי כל מה שתרצה."

אמר הדג: "בדרכי הזהירו אותי רבות מהשקנאי, מדג החרב, ומהאנפה. אם את יודעת משהו על היצורים האלה – ספרי לי."

ענתה הלטאה: "דג החרב והאנפה לא מצויים באזורנו, במיוחד דג החרב שחי בים, אך לגבי השקנאי, יתכן ואחד מהם מצוי במורד הנחל. אל תיפול בפח שהוא טומן ואל תשחה אל השק שלו."

"איזה שק?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "לשקנאי יש שק מתחת לגרונו, המכיל מים רבים. הוא שוחה במים ולפעמים דגים נכנסים לתוך השק שלו בלי לדעת זאת, ובבת אחת נבלעים בבטנו. כמובן, אם השקנאי לא רעב באותו הרגע, הוא מאחסן את הדגים בשק שלו ואוכל אותם אחר כך."

"אז אם דג נכנס לתוך השק, שוב אין לו דרך לצאת החוצה?" שאל הדג.

הלטאה ענתה: "אין כל דרך לצאת, אלא אם תחתוך את השק. אתן לך פגיון, כדי שאם תילכד על ידי השקנאי, תוכל לעשות זאת."

הלטאה זחלה לתוך סדק בסלע, ושבה עם פגיון קטן מאוד. הדג הקטן לקח את הפגיון ואמר: "לטאה יקרה! את מאוד נחמדה, אני לא יודע איך להודות לך."

אמרה הלטאה: "אין צורך להודות לי, יקירי! יש לי הרבה פגיונות כאלה. כאשר אינני עסוקה אני יושבת ומכינה פגיונות מגבעולי צמחים ונותנת אותם לדגים חכמים כמוך."

"האם עברו כאן דגים אחרים לפניי?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "רבים עברו! הם יצרו לעצמם להקה עכשיו, ועושים לדייג חיים קשים."

הדג השחור אמר: "סלחי לי שאני מדבר כל כך הרבה. אם זו לא חוצפה בעיניך, הסבירי לי בבקשה איך הם עושים לדייג חיים קשים?"

"כלל וכלל לא!"  אמרה הלטאה "כאשר הם מתקבצים יחד, והדייג משליך את רשתו, הם נכנסים כולם יחד אל הרשת ומושכים אותה עמם עד למצולות הים."

הלטאה הניחה את אזנה על הסדק בסלע והאזינה. ואז אמרה: "ברשותך, עלי ללכת, אבל ילדיי התעוררו."

הלטאה נכנסה אל הסדק בסלע והדג הקטן, בלית ברירה, המשיך בדרכו, אך שאלה רדפה שאלה בראשו ולא הניחה לו: "האם הבנתי נכון והנחל נשפך אל הים? מה יקרה אם השקנאי יתפוס אותי? האם נכון הדבר שדג החרב נהנה להרוג ולאכול את בני מינו? מדוע האנפה שונאת אותנו?"

הדג הקטן שחה וחשב. בכל כברת דרך ראה ולמד משהו חדש. עכשיו כבר שמח לקפץ ולהתהפך במפלים, ליפול למטה ולהמשיך לשחות. הוא הרגיש את חום השמש על גבו והתחזק. במקום אחד, איילה ירדה אל המים לשתות בחפזה. הדג הקטן בירך אותה לשלום ואמר: "איילה יפה, מדוע את נחפזת?"

ענתה האיילה: "הצייד רודף אחרי, וכבר פגע בי בכדורו. הנה הוא!"

הדג הקטן לא ראה את מקום פגיעת הכדור, אבל מצליעתה של האיילה בזמן ריצתה הבין שדיברה אמת. במקום אחד צבים התנמנמו בחום השמש ובמקום אחר צחקוק חוגלות הדהד בעמק. בושם עשבי ההר התגבה כגל באוויר והתערבב במים.

אחרי הצהרים הגיע למקום שבו העמק התרחב והמים עברו דרך חורשה. המים התרבו כל כך והדג השחור נהנה מאוד. אחר כך פגש דגים רבים. מאז שנפרד מאמו, לא פגש עדיין דגים. כמה דגים זעירים הקיפו אותו ואמרו "נראה שאתה זר פה, נכון?"

הדג השחור ענה: "כן, אני זר. אני מגיע מרחוק."

הדגים הזעירים שאלו: "לאן אתה רוצה להגיע?"

הדג השחור ענה: "אני הולך למצוא את סוף הנחל."

"איזה נחל?" שאלו הדגים הזעירים.

"הנחל הזה שבו אנו שוחים" ענה הדג השחור.

"אנחנו קוראים לו נהר" אמרו הדגים הזעירים.

הדג השחור לא אמר דבר. אחד הדגים הזעירים אמר:

"האם אינך יודע ששקנאי אורב בהמשך הדרך?"

"כן, אני יודע." ענה הדג השחור.

"והאם אתה יודע שלשקנאי יש שק רחב וגדול?" שאל דג אחר.

"כן, אני יודע גם את זה" ענה הדג השחור.

"ולמרות זאת אתה רוצה ללכת?" שאל הדג הזעיר.

"כן" אמר הדג השחור "יהיה מה שיהיה, אני חייב ללכת."

במהרה נפוצה השמועה בין הדגים כי הגיע דג שחור קטן ממרחקים, וכי הוא שוחה לחפש את סוף הנהר, ואינו מפחד כלל מהשקנאי! כמה מהדגים הזעירים התפתו להצטרף לדג השחור, אך בשל החשש מהגדולים, קולם לא נשמע. כמה גם אמרו: "אלמלא היה שם שקנאי, היינו באים איתך, אבל אנחנו מפחדים מהשק שלו."

לצד הנהר שכן כפר. הנשים והנערות הכפריות היו מכבסות ושוטפות כלים במימי הנהר. הדג הקטן האזין להמולתן זמן מה, וזמן מה הביט בילדים המתרחצים והמשיך בדרכו. הוא שחה ושחה ושחה, והמשיך עוד לשחות עד שהערב ירד והוא נעצר והלך לישון מתחת לסלע. באמצע הלילה התעורר וראה את הירח זורח על המים ומאיר הכול בזוהרו.

הדג השחור הקטן אהב מאוד את הירח. בלילות בהם הירח זרח על המים רצה הדג לזנק מתחת לטחב ולהחליף עמו כמה מלים. אך בכל פעם הייתה אמו מתעוררת, ומושכת אותו בחזרה אל מתחת לטחב והם היו חוזרים לישון.

הדג הקטן שחה למול הירח ואמר: "שלום, ירח יפה שלי!"

"שלום דג קטן! מה מביא אותך לפה?" שאל הירח.

"אני מקיף את העולם." אמר הדג.

"העולם גדול מאוד" אמר הירח "אתה לא יכול להקיף את כולו."

"בסדר, אז אגיע לאן שאוכל" אמר הדג.

"הייתי רוצה להישאר איתך עד הבוקר" אמר הירח "אבל ענן שחור גדול מגיע, והוא יכסה אותי ואת האור שלי."

הדג אמר: "ירח יפהפה! אני מאוד אוהב את האור שלך. הייתי רוצה שתזרח עליי תמיד."

"דג יקר" אמר הירח "האמת היא שלי עצמי אין אור. השמש מעניקה לי אור ואני מקרין אותו על האדמה. האם שמעת שבני האדם רוצים לטוס עוד כמה שנים עד אליי ולנחות עליי?"

"זה בלתי אפשרי" אמר הדג.

"זה קשה" אמר הירח "אבל כל דבר שבני האדם רוצים לעשות…" הירח לא הספיק לסיים את דבריו. ענן שחור הגיע וכיסה את פניו, והלילה החשיך שוב, מותיר את הדג השחור לבדו. במשך כמה דקות הביט בחושך מתפלא ונדהם, ולאחר מכן התגנב אל מתחת לסלע ונרדם.

הוא התעורר מוקדם בבוקר. מעל ראשו ראה כמה דגים זעירים שפטפטו ביניהם. כאשר ראו שהדג השחור התעורר קראו כדג אחד: "בוקר טוב!"

הדג השחור הכיר אותם מיד והשיב: "בוקר טוב! אתם מצטרפים אלי בסוף?"

אחד הדגים הזעירים השיב: "כן, אבל אנחנו עדיין חוששים."

דג אחר אמר: "המחשבה על השקנאי לא מניחה לנו."

הדג השחור אמר: "אתם חושבים יותר מדי. לא צריך לחשוב כל כך הרבה. כשנצא לדרך, פחדינו ייעלמו כליל."

אך ברגע שיצאו לדרך ראו שהמים סביבם גאו ומעליהם נסגר מכסה, והכול החשיך ולא הייתה דרך מילוט. הדג השחור הבין מיד כי הם נלכדו בשק של השקנאי.

הדג השחור הקטן אמר: "חברים! נלכדנו בתוך השק של השקנאי. אבל לא הכול אבוד, יש מוצא."

הדגים הזעירים התחילו לבכות ולהתייפח. אחד מהם אמר: "עכשיו לעולם לא נימלט! זו אשמתך שהכנסת לנו רעיונות לראש והולכת אותנו לאבדון!"

אחד אחר אמר: "עכשיו הוא יבלע אותנו וזה הסוף שלנו!"

לפתע התגלגל במים קול צחוק מפחיד. זה היה השקנאי שצחק, צחק, ואמר: "איזה דגים זעירים תפסתי, חה חה חה!… אני באמת מרחם עליכם! אני בכלל לא רוצה לבלוע אתכם! חה חה חה!"

הדגים הזעירים החלו להתחנן ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! כבר מזמן שמענו את שבחיך, ואם האדון יואיל בטובו לפתוח את מקורו המבורך רק מעט כדי שנצא, נתפלל תמיד לשלומו הטוב של כבודו!"

השקנאי אמר: "אני לא מעוניין לאכול אתכם ברגע זה. יש לי אספקה של דגים, הביטו שם למטה…"

כמה דגים גדולים וקטנים היו מוטלים בתחתית השק. הדגים הזעירים אמרו: "כבודו השקנאי! לא עשינו דבר, אנחנו חפים מפשע. זה הדג השחור הקטן הזה שהוליך אותנו שולל…"

הדג הקטן אמר: "פחדנים! האם אתם חושבים שהעוף הערמומי הזה הוא מקור של סלחנות שאתם מתחננים ככה?"

אמרו הדגים הזעירים: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. מיד תראה איך האדון שקנאי המכובד יסלח לנו ויבלע אותך!"

השקנאי אמר: "אכן, אני מוחל לכם, בתנאי אחד."

"אנא, העמד בפנינו את התנאי הזה, שקנאי יקר," אמרו הדגים הזעירים.

אמר השקנאי: "חנקו את הדג החטטן הזה כדי שאשחרר אתכם!"

הדג השחור הקטן זז הצדה ואמר לדגים הזעירים: "אל תצייתו! העוף הערמומי הזה רוצה לסכסך בינינו. יש לי תכנית…"  

אבל הדגים הזעירים חשבו רק על שחרורם, ולא יכלו לחשוב על כל דבר אחר, והם התקרבו אל עבר הדג השחור הקטן. הדג הקטן ישב באחורי השק ואמר באיטיות: "פחדנים! בכל מקרה נלכדתם ואין לכם מוצא, וגם לא תגברו עליי."

הדגים הזעירים אמרו: "אנחנו חייבים לחנוק אותך. אנחנו רוצים חופש."

הדג השחור אמר: "ברח לכם השכל! גם אם תחנקו אותי לא תמצאו דרך לברוח. אל תתפתו לתחבולות שלו!"

הדגים הזעירים אמרו: "אתה אומר את זה רק כדי להציל את עורך, כי אחרת… אתה לא חושב עלינו בכלל!"

הדג השחור אמר: "אז הקשיבו ואראה לכם דרך. אני אשחה אל בין הדגים המתים האלה, ואעמיד פני מת, ואז תראו אם השקנאי ישחרר אתכם או לא. אם לא תקבלו את דברי, אהרוג את כולכם בפגיון הזה, או שאחתוך את השק ואצא ואתם…"

אחד הדגים התפרץ באמצע דבריו וצעק: "שתוק. איני יכול לשאת את הדיבורים האלה… אוי…. אוי…אוי."

הדג השחור ראה את דמעותיו ושאל: "למה הבאתם אתכם את הבכיין המפונק הזה?"

אז הוציא את הפגיון ואחז בו לעיני הדגים הזעירים. בלית ברירה הם קיבלו את הצעתו של הדג הקטן. הם העמידו פנים שהם נאבקים, הדג השחור העמיד פני מת, והם שחו למעלה ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! חנקנו את הדג השחור החטטן…"

השקנאי צחק ואמר: "עבודה טובה. ועכשיו בתמורה לעבודה הזו אבלע את כולכם חיים כדי שתוכלו להסתובב אצלי טוב טוב בבטן!"

לפני שהייתה לדגים הזעירים הזדמנות, הם ירדו במהירות הברק בלועו של השקנאי, ואבדו כולם.

אך באותו הזמן שלף הדג השחור את הפגיון ובהינף אחד חתך את השק ונמלט. השקנאי צרח בכאבים והכה בראשו במים אך לא הצליח לתפוס את הדג הקטן.

הדג הקטן שחה ושחה, ושחה עוד, עד הצהריים. ההר והעמק הגיעו לקצם והנהר זרם עתה בחבל ארץ מישורי. מימין ומשמאל הצטרפו אליו עוד נהרות קטנים ומימיו התרבו פי כמה. הדג השחור התענג על ריבוי המים. לפתע נעצר וראה כי למים אין קרקעית. הוא שחה לפה ולשם ולא הגיע לשום מקום. היו כל כך הרבה מים שהדג הקטן איבד בהם את עצמו. הוא שחה לכל כיוון שרצה ועדיין לא הגיע לשום מקום.

לפתע ראה חיה ארוכה וגדולה מתקדמת לעברו במהירות הברק. מול פיה הייתה לה חרב פיפיות. הדג הקטן חשב, "דג החרב! תכף ומיד הוא יחתוך אותי לחתיכות!" הוא זז מהר הצידה ושחה אל פני המים. לאחר זמן מה צלל שוב מתחת לפני המים כדי לראות את קרקעית הים. באמצע הדרך פגש בלהקת דגים – אלפי ואלפי דגים!  הוא שאל אחד מהם: "חבר! אני זר והגעתי מרחוק. מהו המקום הזה?"

הדג קרא לחבריו ואמר: "תראו! עוד אחד…" אחר כך אמר לדג השחור: "ברוך הבא לים, חבר!"

דג אחר אמר: "כל הנהרות והנחלים נשפכים לכאן, כמובן שחלקם שוקעים בביצה."

אחד אחר אמר: "אתה יכול להצטרף לחבורה שלנו מתי שתרצה."

הדג השחור הקטן שמח שהגיע לים, ואמר: "עדיף שתחילה אעשה סיבוב ואחר כך אצטרף לחבורה שלכם. בפעם הבאה שתמשכו את הרשת של הדייג גם אני רוצה להשתתף."  

אחד הדגים אמר: "משאלתך תתגשם בקרוב. עכשיו לך ותעשה סיבוב, אבל אם אתה עולה אל פני המים היזהר מהאנפה שבימים האחרונים לא מפחדת מאיש. בכל יום שבו היא לא צדה ארבעה או חמישה דגים, היא לא מניחה לנו." הדג השחור נפרד מלהקת דגי הים ושחה לבדו. לאחר זמן, הגיע אל פני הים. השמש החמה זרחה. הדג השחור הקטן חש את חום השמש על עורו ונהנה. רגוע וטוב לב שחה על פני הים ואמר לעצמו: "יתכן מאוד שהמוות מחפש אותי עכשיו, אבל כל עוד אני חי, איני יכול לבקש את המוות. כמובן שאם אאלץ להתמודד עם המוות יום אחד – וזה יקרה – זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ההשפעה שתהיה לחיי או למותי על חייהם של אחרים…"

הדג השחור הקטן לא הספיק לשקוע במחשבות והרהורים אלה. האנפה באה, תפסה אותו ונשאה אותו משם. הדג הקטן התפתל במקורה הארוך של האנפה, אך לא הצליח להשתחרר. האנפה אחזה בו כה חזק סביב מתניו עד כי נשמתו כמעט פרחה. בסופו של דבר, כמה זמן יכול דג קטן לשרוד מחוץ למים? הדג חשב שהלוואי והאנפה תבלע אותו מיד, כדי שמעט הנוזלים והלחות שבתוך גופה ידחו את מותו בכמה דקות. מתוך מחשבה זו אמר לאנפה: "מדוע אינך בולעת אותי בחיים? אני אחד מהדגים הללו שלאחר מותם גופם מתמלא בארס."

האנפה לא אמרה דבר, היא חשבה: "הוי, ערמומי שכמוך! איזה מין תעלול אתה מתכנן? אתה רוצה שאתחיל לדבר כדי שתוכל להימלט?" היבשה נראתה מרחוק והתקרבה עוד ועוד. הדג השחור חשב: "אם נגיע ליבשה, העסק אבוד." ואז אמר: "אני יודע שאת רוצה להביא אותי לילדייך, אבל עד שנגיע ליבשה אני כבר אמות וגופי יהפוך לשק מלא בארס. מדוע אינך מרחמת על ילדייך?"

חשבה האנפה: "זהירות היא מעלה חיובית! אוכל אותך בעצמי ואצוד דג אחר עבור ילדיי… אבל אולי זו תחבולה? לא, לא תצליח לעשות דבר!" בעוד האנפה חושבת זאת, היא ראתה את גופו של הדג השחור מתרפה וחדל לנוע. חשבה לעצמה: "כלומר הוא מת? עכשיו גם אני בעצמי לא יכולה לאכול אותו. סתם בזבזתי דג כל כך רך ונחמד!"

אז היא קראה לדג השחור ואמרה: "הי, קטנצ'יק! אתה עוד בחיים? אפשר לאכול אותך?"

אלא שבטרם הספיקה לסיים את דבריה, ברגע שבו פתחה את מקורה, קפץ הדג השחור ונפל למטה. האנפה ראתה שהערים עליה, וצללה בעקבות הדג השחור הקטן. הדג צנח מהיר כברק באוויר. הוא איבד את עשתונותיו מרוב תשוקה למי הים, ופער את פיו היבש לעבר הרוח הרטובה שעלתה מהים. אך עד שהגיע למים והתחיל לנשום שוב, הגיעה האנפה במהירות הבזק ובפעם זו צדה את הדג ובלעה אותו במהירות כזו, שבמשך זמן מה לא הבין איזו צרה נחתה על ראשו, ורק חש שלח וחשוך סביבו ואין כל דרך מילוט. קול בכי נשמע בקרבתו. כאשר התרגלו עיניו לעלטה, ראה דגיגון קטן נחבא בפינה, בוכה וקורא לאמא. הדג השחור התקרב אליו ואמר: "קטנצ'יק! אתה צריך לחשוב על דרך להיחלץ. מה יעזור לך לבכות ולקרוא לאמא?"

הדגיגון אמר: "אתה… מי אתה? האם אינך רואה?… שאני… אני… אבוד?… אוי… אוי…אוי… אמאלה… שוב לא אוכל לבוא איתך למשוך למצולות הים את רשתו של הדייג… אוי…. אוי….!"

הדג הקטן אמר: "תפסיק לבכות, חבר, אתה כתם על כבודו של כל גזע הדגים!"

כאשר הדגיגון השתלט על בכיו, אמר הדג הקטן: "אני רוצה להרוג את האנפה ולהביא שלווה לדגים, אבל לפני כן אני חייב לשלוח אותך החוצה כדי שלא תעשה לי בעיות."

הדגיגון אמר: "הרי גם אתה עומד למות, איך אתה רוצה להרוג את האנפה?"

הדג הקטן הוציא את פגיונו, הראה לו ואמר: "עם זה אחתוך את בטנה. עכשיו הקשב לי. אני אתחיל להתפתל ולשחות מפה לשם כדי לדגדג את האנפה, וכאשר היא תפער את פיה ותתחיל לצחוק, אתה תקפוץ החוצה."

"ומה איתך?" שאל הדגיגון.

הדג הקטן השיב: "אל תחשוב עליי. עד שלא אהרוג את המנוולת הזאת, לא אצא."

הדג השחור אמר זאת והחל להתפתל ולשחות מפה לשם ולדגדג את בטנה של האנפה. הדגיגון עמד במצב הכן ביציאה מקיבתה של האנפה. כאשר האנפה פערה בצחוק את פיה, קפץ הדגיגון ממקורה, יצא וזמן קצר לאחר מכן נחת במים, הוא חיכה וחיכה, אך לא היה סימן לדג השחור. לפתע ראה את האנפה מתפתלת ומתקפלת וצורחת, מכה בכנפיה וברגליה וצונחת ברעש אל תוך המים, אחר כך המשיכה לפרפר עד שפסקה מלנוע, אך עדיין לא היה כל סימן לדג השחור הקטן, ועד עצם היום הזה לא נודע גורלו…

הדגה הזקנה סיימה את סיפורה ואמרה לשנים עשר אלף ילדיה ונכדיה: "עכשיו זמן לישון, ילדים, לכו לישון."

"אבל סבתא!" אמרו הילדים והנכדים "לא תספרי לנו מה קרה לדגיגון ההוא?"

הדגה הזקנה השיבה: "גם זה יחכה למחר בערב. עכשיו זמן לישון. לילה טוב!"

אחד עשר אלף תשע מאות תשעים ותשעה דגים קטנים אמרו "לילה טוב", שכבו ונרדמו. גם סבתא הלכה לישון, אבל דגה אדומה קטנה אחת, לא הצליחה להירדם בשום פנים ואופן. וכל הלילה עד הבוקר חשבה על הים…

9

סוֹרְן קִירְקֵגוֹר הָיָה סְטוּדֵנְט צָעִיר בָּעִיר קוֹפֶּנְהָגֶן שֶׁבְּדֶנְמַרְק בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה. הוּא נֶהֱנָה מֵהַלִּמּוּדִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, אֲבָל חָשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר בָּהֶם; הַמַּרְצִים לִמְּדוּ אֶת דֵּעוֹתֵיהֶם שֶׁל הוֹגִים מִלִּפְנֵי מְאוֹת שָׁנִים וּמִיְּנוּ אֶת הַהוֹגִים לְפִי אֱמוּנוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת בַּאֲשֶׁר לְמַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם; אֲבָל אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם עָזַר לְקִירְקֵגוֹר הַצָּעִיר לִמְצֹא אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עוֹלָמוֹ-שֶׁלּוֹ.

וְכָךְ כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ: "מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִמְצֹא זֶה אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁלִּי – שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר, שֵׁם פְּרָטִי וְשֵׁם מִשְׁפָּחָה – לֹא אֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁל כֻּלָּם".

אָמְנָם הָיוּ לוֹ מַחְשָׁבוֹת מְבֻלְבָּלוֹת, אַךְ הוּא לֹא הָיָה אָדָם בּוֹדֵד כְּלָל; הוּא אֲפִלּוּ הָיָה מְקֻבָּל מְאוֹד בְּקֶרֶב חֲבֵרָיו וְהֻזְמַן לִמְסִבּוֹת רַבּוֹת. אֲבָל גַּם שָׁם חָשׁ קִירְקֵגוֹר שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר.

יוֹם אֶחָד – כְּשֶׁחָזַר בַּלַּיְלָה מִמְּסִבָּה שֶׁבָּהּ עָמַד בְּמֶרְכַּז הָעִנְיָנִים, שָׁנוּן וּמְשַׁעֲשֵׁעַ – חָשׁ שֶׁלֹּא נֶהֱנָה כְּלָל; הַשִּׁעֲמוּם הַגָּדוֹל שֶׁל חַיִּים לְלֹא מַשְׁמָעוּת פָּשׁוּט לֹא הִנִּיחַ לוֹ לֵהָנוֹת.

קִירְקֵגוֹר הֶחְלִיט לְנַסּוֹת לִהְיוֹת אָדָם טוֹב וּמוּסָרִי – אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה מָה שֶׁכֻּלָּם, לְמַעֲשֶׂה, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת. אוּלַי כָּךְ, קִוָּה, יִמָּצֵא פִּתְרוֹן לִבְעָיָתוֹ. הוּא חָצָה אֶת הַכְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה, הֶחְזִיר לַסִּפְרִיָּה בַּזְּמַן אֶת כָּל הַסְּפָרִים שֶׁשָּׁאַל; וַאֲפִלּוּ – אַף שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן כְּלָל לְחַיִּים שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה – הִצִּיעַ נִשּׂוּאִים לַחֲבֶרְתּוֹ רֵגִינֶה אוֹלְסֶן. לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהַשְּׁנַיִם פִּרְסְמוּ בָּרַבִּים שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַתֵּן.

כָּךְ צָרִיךְ לִחְיוֹת, חָשַׁב קִירְקֵגוֹר: לִלְמֹד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, לְהִתְחַתֵּן, לְהָבִיא יְלָדִים לָעוֹלָם, לַעֲבֹד… וּמָה? הַאִם זֶה כָּל מָה שֶׁהַחַיִּים יְכוֹלִים לְהַצִּיעַ לִי?

קִירְקֵגוֹר הָיָה מְדֻכְדָּךְ מְאוֹד. דֶּרֶךְ הַחַיִּים שֶׁנִּרְאֲתָה כְּאִלּוּ הִיא מַתְאִימָה לְכֻלָּם לֹא הִתְאִימָה לוֹ כְּלָל, וְעַתָּה גַּם הִתְחַיֵּב בִּפְנֵי רֵגִינֶה לְהִנָּשֵׂא לָהּ. וְהִיא, עַלְמָה מַקְסִימָה שֶׁכְּמוֹתָהּ, הַאִם בֶּאֱמֶת מַגִּיעַ לָהּ לִחְיוֹת עִם מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא מוֹצֵא עִנְיָן בְּדֶרֶךְ חַיִּים שֶׁכָּל כָּךְ מַתְאִימָה לְכֻלָּם?

פִּתְאוֹם הִכְּתָה בּוֹ מַחְשָׁבָה: כָּל הַמַּרְצִים הַזְּקֵנִים נִסּוּ לְדַבֵּר אֵלָיו דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, לְהַסְבִּיר לוֹ אֵיךְ הָעוֹלָם פּוֹעֵל, וְאֵיךְ הוּא – כְּאָדָם בְּתוֹךְ הָעוֹלָם – צָרִיךְ לִפְעֹל. אֲבָל קִירְקֵגוֹר לֹא רָצָה כְּלָל לִחְיוֹת בָּעוֹלָם כְּמוֹ סְתָם אָדָם: אָמְנָם הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ הָיָה מְסֻפָּק מֵהַטִּעוּנִים הַמְּנֻמָּקִים שֶׁל הַמַּרְצִים, אֲבָל הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ רָצְתָה יוֹתֵר.

אָז נִסָּה קִירְקֵגוֹר לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַלֵּב, וְהוּא בֶּאֱמֶת אָהַב אֶת רֵגִינֶה; אֲבָל שׁוּב יָדְעָה נִשְׁמָתוֹ עָמֹק בִּפְנִים שֶׁלַּמְרוֹת רִגְשׁוֹתָיו כְּלַפֶּיהָ נוֹעַד לוֹ מַסְלוּל אַחֵר בְּחַיָּיו: מַסְלוּל שֶׁאִם לֹא יֵלֵךְ בּוֹ – גַּם אִם הוּא נוֹגֵד הֵן אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ וְהֵן אֶת הַלֵּב שֶׁלּוֹ – הוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה מְאֻשָּׁר בֶּאֱמֶת.

וְכָךְ, לְהַפְתָּעָתָהּ הָרַבָּה שֶׁל קְהִלַּת קוֹפֶּנְהָגֶן, בִּטֵּל קִירְקֵגוֹר אֶת אֵרוּסָיו לְרֵגִינֶה, הִסְתַּגֵּר בְּבֵיתוֹ וְשָׁלַח הוֹדָעָה לָעִתּוֹנוּת: "תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַיְּקָרִים, בְּקָרוֹב יְפֻרְסְמוּ כַּמָּה סְפָרִים בִּשְׁמוֹת כּוֹתְבִים שׁוֹנִים. אָנָּא אַל תִּתְיַחֲסוּ לִסְפָרִים אֵלֶּה כְּאִלּוּ סוֹרְן קִירְקֵגוֹר פִּרְסֵם אוֹתָם". זוֹ הָיְתָה מוֹדָעָה מוּזָרָה לְכָל הַדֵּעוֹת: כָּל הַזְּמַן מִתְפַּרְסְמִים סְפָרִים בִּשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל מְחַבְּרִים שׁוֹנִים. אִם כֵּן, לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחְשֹׁב שֶׁאֵלֶּה פִּרְסוּמִים שֶׁל סוֹרְן קִירְקֵגוֹר?

לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהִנֵּה יָצָא פִּתְאוֹם סֵפֶר בַּשֵּׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ רִאשׁוֹן" מֵאֵת אָדָם בְּשֵׁם וֶקְטוֹר אֵרֵמִיטָה. הַסֵּפֶר הָיָה עָבֶה מְאוֹד וְהֵכִיל פְּרָקִים שׁוֹנִים שֶׁהִדְגִּישׁוּ שֶׁמָּה שֶׁחָשׁוּב בַּחַיִּים הוּא לֵהָנוֹת – פָּשׁוּט לֵהָנוֹת, בְּלִי לַחְשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי – רַק לָצֵאת לִמְסִבּוֹת, לֶאֱהֹב, לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ.

הַסֵּפֶר הָיָה כָּתוּב הֵיטֵב, הוּא הָיָה מַצְחִיק וּמְשַׁכְנֵעַ, וְעַד מְהֵרָה נִכְנְסָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לְשִׁגָּעוֹן שֶׁל מְסִבּוֹת וּבִלּוּיִים. אֲבָל, כְּפִי שֶׁכָּל אוֹהֵב בִּלּוּיִים יוֹדֵעַ, יוֹתֵר מִדַּי מְסִבּוֹת מְבִיאוֹת בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְשִׁעֲמוּם, וְאִם כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת מִמְּסִבָּה טוֹבָה, מִמָּה אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת?

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, בְּעֵרֶךְ בִּזְמַן שֶׁקּוֹפֶּנְהָגֶן הִתְחִילָה לְהָבִין שֶׁחַיִּים בִּמְסִבָּה מַתְמֶדֶת יְכוֹלִים לִהְיוֹת מְשַׁעְמְמִים מְאוֹד, יָצָא סֵפֶר נוֹסָף בְּשֵׁם "אוֹ-אוֹ, כֶּרֶךְ שֵׁנִי" – שֶׁנִּכְתַּב בִּידֵי מִי שֶׁהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּשׁוֹפֵט וְאִישׁ מִשְׁפָּחָה. סֵפֶר זֶה דִּבֵּר בְּשִׁבְחֵי הַחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים, חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה וְהַחֹק.

גַּם הַסֵּפֶר הַזֶּה הָיָה כָּתוּב בְּצוּרָה מְשַׁכְנַעַת כָּל כָּךְ, שֶׁבִּמְהֵרָה הֶחְלִיטָה כָּל קוֹפֶּנְהָגֶן לִחְיוֹת חַיִּים מוּסָרִיִּים. תּוֹשָׁבֶיהָ הִפְסִיקוּ לְקַלֵּל בְּפֻמְבֵּי, חָצוּ כְּבִישִׁים רַק בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה וּבְכָל יוֹם בָּדְקוּ אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁל יַלְדֵיהֶם. אֲבָל כְּשֶׁכֻּלָּם חַיִּים כְּמוֹ כֻּלָּם, קָשֶׁה מְאוֹד לְהַרְגִּישׁ שֶׁבַּחַיִּים יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד – וּמִי רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ?

בְּשָׁלָב זֶה כְּבָר נוֹדַע שְׁמִי שֶׁפִּרְסֵם אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה הָיָה לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר סוֹרְן קִירְקֵגוֹר. תּוֹשָׁבֵי הָעִיר מִהֲרוּ לִפְנוֹת אֶל הוֹגֵה הַדֵּעוֹת שֶׁחַי בְּקִרְבָּם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, "נוּ… אָז אֵילוּ חַיִּים צָרִיךְ לִחְיוֹת: חַיִּים שֶׁל מְסִבָּה אוֹ חַיִּים שֶׁל מוּסָר?"

מִכֵּיוָן שֶׁלַּסְּפָרִים שֶׁכָּתַב קָרְאוּ "אוֹ-אוֹ", הֵם חָשְׁבוּ שֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּהְיֶה פְּשׁוּטָה: אוֹ כָּךְ אוֹ כָּךְ, אֲבָל תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל קִירְקֵגוֹר הִגִּיעָה בְּצוּרַת סֵפֶר נוֹסָף, "חִיל וּרְעָדָה" שְׁמוֹ, שֶׁפֻּרְסַם בְּשֵׁם עֵט נוֹסָף – הַפַּעַם שֶׁל אָדָם בְּשֵׁם יוֹהַאנְס דֶה סִילַנְסְיוֹ.

בְּסֵפֶר זֶה הוּא לֹא דִּבֵּר עַל הַחַיִּים שֶׁל כָּל אָדָם בַּאֲשֶׁר הוּא, אֶלָּא עַל חַיָּיו שֶׁל אָדָם אֶחָד – אַבְרָהָם אָבִינוּ. בַּסִּפּוּר הַמִּקְרָאִי בִּקֵּשׁ אֱלֹהִים מֵאַבְרָהָם לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, אֶת יִצְחָק. אָמְנָם הַפְּעֻלָּה בָּאָה כִּדְרִישָׁה מֵאֱלֹהִים, אַךְ הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה וּמְהַנָּה כְּלָל. הִיא גַּם לֹא הָיְתָה פְּעֻלָּה מוּסָרִית וְטוֹבָה שֶׁל אִישׁ מִשְׁפָּחָה. וּבְכָל זֹאת אַבְרָהָם, אַבִּיר הָאֱמוּנָה, יָצָא לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הָאֵל מִבְּלִי לִשְׁאֹל מָה מְהַנֶּה אוֹ מָה מוּסָרִי בָּהּ, אֶלָּא פָּשׁוּט מִכֹּחַ הָאֱמוּנָה שֶׁבְּלִבּוֹ.

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן חָשְׁבוּ שֶׁהַפַּעַם הֵבִינוּ אֶת קִירְקֵגוֹר: לְמַעֲשֶׂה, לֹא צָרִיךְ לִחְיוֹת חַיֵּי הוֹלֵלוּת וְגַם לֹא חַיֵּי מוּסָר, אֶלָּא דַּוְקָא חַיִּים דָּתִיִּים, חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה. וְכָךְ הֶחְלִיטוּ תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הַמְּבֻלְבָּלִים לִזְנֹחַ אֶת חַיֵּי הַהוֹלֵלוּת וְאֶת חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה לְטוֹבַת הַחַיִּים בְּחֵיק הַדָּת וְהֵחֵלּוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לַיְלָה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, לְהִתְיַעֵץ עִם הַכְּתוּבִים בְּכָל הַחְלָטָה וּלְבַקֵּר בְּבֵית הַתְּפִלָּה בְּכָל סוֹף שָׁבוּעַ.

קִירְקֵגוֹר הִתְאַכְזֵב מְאוֹד מִן הַתְּגוּבָה שֶׁל תּוֹשָׁבֵי עִירוֹ. הוּא הֶחְלִיט לְפַרְסֵם סֵפֶר נוֹסָף, הַפַּעַם לֹא בְּשֵׁם בָּדוּי, אֶלָּא בִּשְׁמוֹ שֶׁלּוֹ. הַסֵּפֶר נִקְרָא "נְקֻדַּת מַבָּט עַל חַיַּי כְּסוֹפֵר". בַּסֵּפֶר הַזֶּה הִסְבִּיר קִירְקֵגוֹר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: אָדָם חַי אֶת חַיָּיו בְּחֶבְרָה וּמְנַסֶּה לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ לְפִי אַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אוֹ לִמְצֹא אֶת דַּרְכּוֹ-שֶׁלּוֹ בִּסְפָרִים שֶׁל אֲחֵרִים; הַחֶבְרָה, מִצִּדָּהּ, נָעָה כְּמוֹ עֵדֶר אַחֲרֵי כָּל אָפְנָה שֶׁבָּאָה אֶל הָעִיר. בְּדֶרֶךְ זוֹ הָאָדָם מְטֻלְטָל מִכָּאן לְכָאן, מֵאָפְנָה אַחַת לְאַחֶרֶת, מֵחַיִּים כָּאֵלֶּה לְחַיִּים כָּאֵלֶּה, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?".

תּוֹשָׁבֵי קוֹפֶּנְהָגֶן הֵבִינוּ פִּתְאוֹם עַד כַּמָּה טָעוּ בַּהֲבָנַת הַסְּפָרִים שֶׁהִתְפַּרְסְמוּ. הֵם מִהֲרוּ לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֵּיהֶם לְפִי כָּל סֵפֶר שֶׁנִּרְאָה לָהֶם מְשַׁכְנֵעַ מַסְפִּיק, מִבְּלִי לַעֲצֹר לְרֶגַע וְלִשְׁאֹל אֶת עַצְמָם אִם אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם.

וְאַתֶּם, קוֹרְאִים יְקָרִים שֶׁלִּי, הַאִם אֵי-פַּעַם עֲצַרְתֶּם וּשְׁאַלְתֶּם אֶת עַצְמְכֶם, "אֵילוּ חַיִּים מַתְאִימִים לִי?"


*הסיפור לקוח מתוך המפרויקט "אגדות אמיתיות" שיראה אור ב-2018, בהוצאת פנק

10

יוֹם אֶחָד נִשְׁאֲרוּ הַבֻּבּוֹת לְגַמְרֵי לְבַדָּן.

אִמָּא הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהֶן סִדְּרָה כָּל בֻּבָּה בִּמְקוֹמָהּ בַּחֶדֶר וְאָמְרָה לָהֶן לְהִתְנַהֵג יָפֶה וְלִשְׁמֹר עַל שֶׁקֶט עַד שֶׁהִיא תַּחְזֹר.

וְהֵן יָשְׁבוּ יָפֶה כֻּלָּן, לֹא זָזוּ מִמְּקוֹמָן וְלֹא הוֹצִיאוּ הֶגֶה, עַד שֶׁאִמָּא הַקְּטַנָּה יָצְאָה מֵהַחֶדֶר.

וְאָז הִפְנָה חַיַּל הַבְּדִיל אֶת רֹאשׁוֹ וְקָרַץ קְרִיצָה רַבַּת-מַשְׁמָעוּת לִסְמַרְטוּתִי.

כְּשֶׁנִּשְׁמְעָה נְקִישַׁת הַשַּׁעַר וְהַבֻּבּוֹת יָדְעוּ שֶׁהֵן לְבַד-לְבַד בַּבַּיִת, זִנְּקוּ כֻּלָּן עַל רַגְלֵיהֶן.

"וְעַכְשָׁו הוֹלְכִים כֻּלָּנוּ לְכַיֵּף!" קָרָא חַיַּל הַבְּדִיל. "בּוֹאוּ נֵצֵא לְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ טָעִים לֶאֱכֹל!"

"כֵּן! בּוֹאוּ נֵצֵא כֻּלָּנוּ לְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ טָעִים לֶאֱכֹל!" קָרְאוּ שְׁאַר הַבֻּבּוֹת.

"כְּשֶׁאִמָּא הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ לָקְחָה אוֹתִי הַבֹּקֶר לְשַׂחֵק אִתָּהּ בַּחוּץ," אָמְרָה סְמַרְטוּתִי, "עָבַרְנוּ לְיַד דֶּלֶת הַמְּזָוֶה, וְעָלָה מִשָּׁם רֵיחַ נֶהֱדָר, מְמְמְ, שֶׁל מַשֶּׁהוּ טָעִים!"

"קָדִימָה, סְמַרְטוּתִי, קְחִי אוֹתָנוּ לְשָׁם!" קָרְאָה הַבֻּבָּה הַצָּרְפָתִיָּה.

"רַעְיוֹן מְצֻיָּן. וְנִבְחַר אֶת סְמַרְטוּתִי לַעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַמִּשְׁלַחַת שֶׁלָּנוּ!" אָמְרָה הַבֻּבָּה הַהוֹדִית.

לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים מָחֲאוּ כָּל שְׁאַר הַבֻּבּוֹת כַּפַּיִם וְצָעֲקוּ, "הֵידָד! סְמַרְטוּתִי תִּהְיֶה הַמַּנְהִיגָה שֶׁלָּנוּ!"

סְמַרְטוּתִי הָיְתָה גֵּאָה מְאוֹד בָּאֵמוּן וּבָאַהֲבָה שֶׁכָּל שְׁאַר הַבֻּבּוֹת רָחֲשׁוּ לָהּ, וְאָמְרָה שֶׁהִיא תִּשְׂמַח מְאוֹד לִהְיוֹת הַמַּנְהִיגָה.

"אַחֲרַי!" הִיא קָרְאָה, וְרַגְלֶיהָ הַמִּתְנַדְנְדוֹת נָשְׂאוּ אוֹתָהּ בְּצַעַד נִמְרָץ עַל פְּנֵי רִצְפַּת הַחֶדֶר.

שְׁאַר הַבֻּבּוֹת צָעֲדוּ בְּעִקְבוֹתֶיהָ וְדָהֲרוּ עַל פְּנֵי הַבַּיִת עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶל דֶּלֶת הַמְּזָוֶה. "כָּאן. זֶה הַמָּקוֹם!" קָרְאָה סְמַרְטוּתִי, וּבוֹ בָּרֶגַע עָלָה בְּאַפָּן שֶׁל כָּל הַבֻּבּוֹת רֵיחַ שֶׁל מַשֶּׁהוּ שֶׁהֵן יָדְעוּ שֶׁהוּא טָעִים מְאוֹד.

אֲבָל אַף אַחַת מֵהַבֻּבּוֹת לֹא יָכְלָה לְהַגִּיעַ אֶל יָדִית הַדֶּלֶת, וְאַף שֶׁהֵן הָדְפוּ וְדָחֲפוּ שׁוּב וָשׁוּב בְּכָל הַכּוֹחַ – הַדֶּלֶת נִשְׁאֲרָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת. 

∗    

הַבֻּבּוֹת דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶן וְדָחֲפוּ וּמָשְׁכוּ וּמִדֵּי פַּעַם כָּשְׁלָה וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶן וְהָאֲחֵרוֹת דָּרְכוּ עָלֶיהָ בְּמַאֲמַצֵּיהֶן לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת. לְבַסּוֹף הִתְרַחֲקָה סְמַרְטוּתִי מִשְּׁאַר הַבֻּבּוֹת וְהִתְיַשְּׁבָה עַל הָרִצְפָּה.

כְּשֶׁהַבֻּבּוֹת רָאוּ אֶת סְמַרְטוּתִי יוֹשֶׁבֶת לָהּ שָׁם וּמַעֲבִירָה אֶת יָדֶיהָ בְּחוּטֵי הַשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ, הֵן יָדְעוּ שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת.

"שְׁשְׁשְׁ!" הֵן אָמְרוּ זוֹ לָזוֹ, הִתְקָרְבוּ עַל הַבְּהוֹנוֹת אֶל סְמַרְטוּתִי וְהִתְיַשְּׁבוּ מוּלָהּ.

"חַיֶּבֶת לִהְיוֹת דֶּרֶךְ לְהִכָּנֵס לְשָׁם," אָמְרָה סְמַרְטוּתִי.

"סְמַרְטוּתִי אוֹמֶרֶת שֶׁחַיֶּבֶת לִהְיוֹת דֶּרֶךְ לְהִכָּנֵס לְשָׁם!" קָרְאוּ כָּל הַבֻּבּוֹת.

"אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לַחְשֹׁב בְּרֹאשׁ צָלוּל הַיּוֹם," אָמְרָה סְמַרְטוּתִי. "אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּאִלּוּ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי נִקְרַע."

כְּשֶׁהַבֻּבָּה הַצָּרְפָתִיָּה שָׁמְעָה זֹאת, הִיא רָצָה אֶל סְמַרְטוּתִי וְהֵסִירָה אֶת הַכּוֹבַע שֶׁלָּהּ. "נָכוֹן, יֵשׁ לָךְ קֶרַע בָּרֹאשׁ, סְמַרְטוּתִי!" הִיא אָמְרָה וְשָׁלְפָה סִכַּת בִּטָּחוֹן מֵהַחֲצָאִית שֶׁלָּהּ וְהִדְּקָה בָּהּ אֶת הַקֶּרַע בָּרֹאשׁ שֶׁל סְמַרְטוּתִי. "טוֹב, הַתִּקּוּן לֹא מֻשְׁלָם. עוֹד יוֹצְאִים פֹּה וָשָׁם כַּמָּה חוּטִים," הִיא אָמְרָה.

"אֲבָל זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב!" קָרְאָה סְמַרְטוּתִי. "עַכְשָׁו אֲנִי יְכוֹלָה לַחְשֹׁב בְּרֹאשׁ צָלוּל."

"עַכְשָׁו סְמַרְטוּתִי יְכוֹלָה לַחְשֹׁב בְּרֹאשׁ צָלוּל!" קָרְאוּ כָּל הַבֻּבּוֹת.

"הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלִּי בֶּטַח דָּלְפוּ קֹדֶם דֶּרֶךְ הַקֶּרַע!" אָמְרָה סְמַרְטוּתִי.

"הֵן בֶּטַח דָּלְפוּ קֹדֶם הַחוּצָה, סְמַרְטוּתִי הַיְּקָרָה!" קָרְאוּ כָּל שְׁאַר הַבֻּבּוֹת.

"עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לַחְשֹׁב בְּרֹאשׁ כָּל כָּךְ צָלוּל," אָמְרָה סְמַרְטוּתִי, "אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַדֶּלֶת נְעוּלָה, וּכְדֵי לְהִכָּנֵס לַמְּזָוֶה חַיָּבִים לִפְתֹּחַ אֶת הַמַּנְעוּל!"

"מָה הַבְּעָיָה," אָמְרָה הַבֻּבָּה הַהוֹלַנְדִּית שֶׁיּוֹדַעַת לוֹמַר "אִ-מָּא" כְּשֶׁמַּטִּים אוֹתָהּ אָחוֹרָה אוֹ קָדִימָה. "חַיַּל הַבְּדִיל הָאַמִּיץ שֶׁלָּנוּ יָכוֹל לִירוֹת בַּמַּפְתֵּחַ וּלְהָעִיף אוֹתוֹ מֵהַמַּנְעוּל."

"קַלֵּי קַלּוּת!" קָרָא חַיַּל הַבְּדִיל וְהֵנִיף אֶת הָרוֹבֶה שֶׁלּוֹ.

"אוֹי, סְמַרְטוּתִי!" יִבְּבָה הַבֻּבָּה הַצָּרְפָתִיָּה. "בְּבַקָּשָׁה, אַל תַּרְשִׁי לוֹ לִירוֹת!"

"לֹא!" אָמְרָה סְמַרְטוּתִי. "חַיָּבִים לַחְשֹׁב עַל שִׁיטָה שְׁקֵטָה יוֹתֵר!"

סְמַרְטוּתִי חָשְׁבָה וְחָשְׁבָה זְמַן-מָה, וְאָז קָפְצָה וְאָמְרָה, "יֵשׁ לִי רַעְיוֹן!" וְנִגְּשָׁה וְלָקְחָה אֶת גֵ'ק הַמְּקַפֵּץ וְקֵרְבָה אוֹתוֹ אֶל הַדֶּלֶת. גֵ'ק הֶחְלִיק אֶת הַמַּקֵּל שֶׁלּוֹ אֶל מַפְתֵּחַ הַמַּנְעוּל וּפָתַח אֶת הַדֶּלֶת.

וְאָז הָדְפוּ הַבֻּבּוֹת וְדָחֲפוּ, וְהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה בִּתְנוּפָה.

אֵיזוֹ מְהוּמָה! אֵיזוֹ עֲרֵמָה! כָּל אַחַת מֵהֶן הִשְׁתּוֹקְקָה לְהַגִּיעַ רִאשׁוֹנָה אֶל הַמַּמְתַּקִּים, וְכָךְ הִתְגַּלְגְּלוּ כֻּלָּן וְנֶעֶרְמוּ זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ.

הֵן פָּשְׁטוּ עַל מַדְּפֵי הַמְּזָוֶה וּמֵרֹב לְהִיטוּת הִפִּילוּ אֶת כַּד הַשַּׁמֶּנֶת, וְזוֹ נִשְׁפְּכָה וְהִכְתִּימָה אֶת שִׂמְלָתָהּ שֶׁל הַבֻּבָּה הַצָּרְפָתִיָּה.

הַבֻּבָּה הַהוֹדִית  מָצְאָה לַחְמָנִיָּה עֲגַלְגַּלָּה, טָבְלָה אוֹתָהּ בַּדְּבַשׁ וְיָשְׁבָה לִסְעֹד אֶת לִבָּהּ.

צִנְצֶנֶת רִבַּת דֻּבְדְּבָנִים הִתְהַפְּכָה עַל צִדָּהּ, וְהַבֻּבּוֹת לִקְּקוּ וְזָלְלוּ מִמֶּנָּה עַד שֶׁפְּנֵיהֶן נַעֲשׂוּ סְגֻלּוֹת-אֲדַמְדַּמּוֹת.

חַיַּל הַבְּדִיל הִתְגַּלְגֵּל מֵהַמַּדָּף שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים וְעִקֵּם אֶת אַחַת מֵרַגְלֵי הַבְּדִיל שֶׁלּוֹ, אֲבָל הִתְעַשֵּׁת מִיָּד וְהִצְלִיחַ לְהִתְרוֹמֵם שׁוּב עַל רַגְלָיו.

הַבֻּבּוֹת מֵעוֹלָם לֹא נֶהֱנוּ וְהִתְרַגְּשׁוּ כָּל כָּךְ, כֻּלָּן אָכְלוּ לָשׂבַע – וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם שָׁמְעוּ אֶת נְקִישַׁת שַׁעַר הַבַּיִת.

בְּבַת אַחַת הִתְגַּלְגְּלוּ כֻּלָּן וְקָפְצוּ מֵהַמַּדָּפִים, זִנְּקוּ בְּכָל הַמְּהִירוּת בַּחֲזָרָה לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶן וְהִשְׁאִירוּ אַחֲרֵיהֶן שֹׁבֶל שֶׁל פֵּרוּרִים וְכִתְמֵי רִבָּה לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ.

בָּרֶגַע שֶׁאִמָּא הַקְּטַנָּה נִכְנְסָה לַחֶדֶר, צָנְחוּ הַבֻּבּוֹת בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁהָיוּ וְלֹא זָזוּ מִמְּקוֹמָן.

"מוּזָר מְאוֹד!" קָרְאָה אִמָּא הַקְּטַנָּה. "הִשְׁאַרְתִּי אוֹתָן מְסֻדָּרוֹת יָפֶה, כָּל אַחַת בִּמְקוֹמָהּ. מְעַנְיֵן מִי פִּזֵּר אוֹתָן כָּכָה בְּכָל הַחֶדֶר?" וְאָז הִיא רָאֲתָה אֶת פָּנֶיהָ שֶׁל סְמַרְטוּתִי, הֵרִימָה אוֹתָהּ וְלָקְחָה אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ. "מָה קוֹרֶה, סְמַרְטוּתִי, כֻּלֵּךְ דְּבִיקָה! נִרְאֶה לִי שֶׁאַתְּ מְרוּחָה כֻּלֵּךְ בְּרִבָּה!" וְאִמָּא הַקְּטַנָּה טָעֲמָה אֶת כַּף יָדָהּ שֶׁל סְמַרְטוּתִי. "כֵּן. רִבָּה! תִּתְבַּיְּשִׁי לָךְ, סְמַרְטוּתִי. אַתְּ הָיִית בַּמְּזָוֶה עִם כָּל הָאֲחֵרוֹת!" וְאָז שָׁמְטָה אִמָּא הַקְּטַנָּה אֶת סְמַרְטוּתִי עַל הָרִצְפָּה וְיָצְאָה מֵהַחֶדֶר.

כְּשֶׁחָזְרָה הִיא הָיְתָה חֲגוּרָה בְּסִינָר וְשַׁרְווּלֶיהָ הָיוּ מְקֻפָּלִים.

הִיא אָסְפָה אֶת כָּל הַבֻּבּוֹת הַדְּבִיקוֹת, הִנִּיחָה אוֹתָן בְּסַל וְלָקְחָה אוֹתָן הַחוּצָה, לַגִּנָּה, אֶל מִתַּחַת לְעֵץ הַתַּפּוּחַ.

שָׁם הֶעֱמִידָה אֶת הַגִּיגִית הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ וְלָקְחָה אֶת הַבֻּבּוֹת, כָּל אַחַת בְּתוֹרָהּ, קִרְצְפָה אוֹתָן טוֹב-טוֹב בְּמִבְרֶשֶׁת, טָבְלָה אוֹתָן בְּמֵי הַסַּבּוֹן וְהָפְכָה אוֹתָן לְצַד זֶה וּלְצַד זֶה עַד שֶׁהָיוּ נְקִיּוֹת.

וְאָז תָּלְתָה אֶת כֻּלָּן עַל חֶבֶל כְּבִיסָה לְהִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ.

שָׁם נִשְׁאֲרוּ הַבֻּבּוֹת תְּלוּיוֹת כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, הִתְפַּתְּלוּ וְהִתְנוֹעֲעוּ הֵנָּה וָהֵנָּה בָּרוּחַ.

"הִיא קִרְצְפָה לִי אֶת הַפָּנִים כָּל כָּךְ חָזָק עַד שֶׁהַחִיּוּךְ כִּמְעַט נִמְחַק לִי!" אָמְרָה סְמַרְטוּתִי לְאַחַר שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה.

"לֹא, הַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ עוֹד שָׁם!" אָמַר חַיַּל הַבְּדִיל, שֶׁהָרוּחַ פִּתְּלָה וְסוֹבְבָה אוֹתוֹ כָּךְ שֶׁהוּא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת סְמַרְטוּתִי. "אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁהַזְּרוֹעוֹת שֶׁלִּי הֶחְלִידוּ לְגַמְרֵי. אִם אָזִיז אוֹתָן, הֵן בֶּטַח יַחְרְקוּ."

בְּדִיּוּק אָז סִחְרְרָה הָרוּחַ אֶת הַבֻּבָּה הַהוֹלַנְדִּית הַקְּטַנָּה, אֶטֶב הַכְּבִיסָה הִשְׁתַּחְרֵר, וְהִיא נָפְלָה בַּחֲבָטָה אַרְצָה, הִתְגַּלְגְּלָה עַל הַדֶּשֶׁא וְהִשְׁמִיעָה "אִ-מָּא!" בְּקוֹל צַיְצָנִי.

לִפְנוֹת עֶרֶב נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית שֶׁל הַבַּיִת, אִמָּא הַקְּטַנָּה יָצְאָה לַגִּנָּה וּבְיָדֶיהָ שֻׁלְחָן וְכִסְּאוֹת. הִיא עָרְכָה אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאָז הוֹרִידָה אֶת כָּל הַבֻּבּוֹת מֵחֶבֶל הַכְּבִיסָה וְהוֹשִׁיבָה אוֹתָן סְבִיב הַשֻּׁלְחָן.

הֵן שָׁתוּ לִימוֹנָדָה מְרַעֲנֶנֶת וְאָכְלוּ עוּגִיּוֹת קְטַנְטַנּוֹת וּפְרִיכוֹת וַעֲלֵיהֶן אַבְקַת סֻכָּר.

לְאַחַר הָאֲרוּחָה נִלְקְחוּ הַבֻּבּוֹת הַבַּיְתָה, אִמָּא הַקְּטַנָּה הִבְרִישָׁה אֶת שְׂעָרָן וְהִלְבִּישָׁה אוֹתָן בְּפִּיגָ'מוֹת וּבְכֻתּוֹנוֹת לַיְלָה נְקִיּוֹת.

וְאָז הִיא הִשְׁכִּיבָה אוֹתָן בַּמִּטּוֹת שֶׁלָּהֶן, נָתְנָה לְכָל אַחַת מֵהֶן נְשִׁיקַת לַיְלָה טוֹב וְיָצְאָה עַל הַבְּהוֹנוֹת מֵהַחֶדֶר.

דַּקּוֹת אֲחָדוֹת שָׁכְבוּ כָּל הַבֻּבּוֹת בְּשֶׁקֶט, בְּלִי לְהוֹצִיא הֶגֶה, וְאָז הִזְדַּקְּפָה סְמַרְטוּתִי בְּמִטָּתָהּ, נִשְׁעֲנָה עַל מַרְפְּקֵי הַצֶּמֶר-גֶּפֶן שֶׁלָּהּ וְאָמְרָה, "חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי…"

"שְׁשְׁשְׁ…" אָמְרוּ כָּל שְׁאַר הַבֻּבּוֹת. "סְמַרְטוּתִי חוֹשֶׁבֶת!"

"כֵּן," אָמְרָה סְמַרְטוּתִי, "חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי שֶׁ… אִמָּא הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ הִגִּישָׁה לָנוּ אֲרוּחָה טְעִימָה תַּחַת הָעֵצִים כְּדֵי לְלַמֵּד אוֹתָנוּ לֶקַח. הִיא רָצְתָה שֶׁנֵּדַע שֶׁנּוּכַל לְקַבֵּל אֶת כָּל הַמַּטְעַמִּים שֶׁנִּרְצֶה, מָתַי שֶׁנִּרְצֶה, אִם רַק נִתְנַהֵג יָפֶה. וְהַלֶּקַח שֶׁלָּמַדְנוּ הוּא שֶׁאָסוּר לָנוּ לָקַחַת בְּלִי לְבַקֵּשׁ אֶת מָה שֶׁתָּמִיד נְקַבֵּל אִם נְבַקֵּשׁ! אָז בּוֹאוּ נִזְכֹּר כֻּלָּנוּ לְעוֹלָם לֹא לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּגְרֹם צַעַר לְמִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתָנוּ."

"בּוֹאוּ נִזְכֹּר כֻּלָּנוּ," חָזְרוּ אַחֲרֶיהָ כְּהֵד כָּל שְׁאַר הַבֻּבּוֹת.

וּסְמַרְטוּתִי, בִּקְרִיצָה עַלִּיזָה בְּעֵינֵי הַכַּפְתּוֹרִים שֶׁלָּהּ, נִשְׁכְּבָה שׁוּב בְּמִטָּתָהּ הַקְּטַנָּה, וְרֹאשׁ הַצֶּמֶר-גֶּפֶן שֶׁלָּהּ הִתְמַלֵּא מַחְשָׁבוֹת עַל אַהֲבָה וְאשֶׁר.

8

בַּת בַּהְמַן, הִיא הֹמָאי הַמַּלְכָּה,

נָחֲלָה נִצְחוֹנוֹת, הַצְלָחָה.

לֹא רָצְתָה הִיא שֶׁבְּנָהּ עוֹד יִמְלֹךְ בִּמְקוֹמָהּ.

אֶת הַבֵּן עַל הַמַּיִם שִׁלְּחָה.

זוּג כּוֹבְסִים אָז מָשָׁה מִן הַפְּרָת

אֶת הַבֵּן, שֶׁגָּדַל לִבְלִי חָת.

הֵם קָרְאוּ שְׁמוֹ דָּארָאבּ. הוּא נִלְהַב מִן הַקְּרָב,

וְהֵגֵן עַל אִירָאן לֹא מְעַט.

לַמֶּלֶךְ בַּהְמַן בֶּן אֶסְפַנְדְיָאר הָיוּ בֵּן וּבַת. שֵׁם הַבֵּן סָאסָאן, וְשֵׁם הַבַּת הֹמָאי. יָפָה הָיְתָה הֹמָאי, יָפָה לְהַלֵּל, חֲכָמָה וּמֻכְשֶׁרֶת, וְכָל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָהּ הִתְמַלֵּא שִׂמְחָה וְאַהֲבָה. בַּהְמַן אָהַב אוֹתָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת אָחִיהָ. כַּאֲשֶׁר חָלָה וְנָטָה לָמוּת, קָרָא אֵלָיו אֶת גְּדוֹלֵי הַמַּמְלָכָה וְצִוָּה שֶׁהֹמָאי תִּהְיֶה יוֹרֶשֶׁת הָעֶצֶר שֶׁלּוֹ, וְכַאֲשֶׁר יִוָּלֵד הַיֶּלֶד אֲשֶׁר בְּבִטְנָהּ וְיִגְדַּל – יִירַשׁ אֶת כִּתְרוֹ וְאֶת כֵּס מַלְכוּתוֹ שֶׁל בַּהְמַן, וְיַהֲפֹךְ בְּעַצְמוֹ לִהְיוֹת שָׁאהַנְשָׁאהּ, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים. צַוָּאָה זוֹ הִכְעִיסָה מְאוֹד אֶת סָאסָאן, וְהוּא עָזַב אֶת הַמַּמְלָכָה בְּכַעַס.

אַחֲרֵי מוֹתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ בַּהְמַן, יָשְׁבָה בִּתּוֹ הֹמָאי עַל כֵּס הַמַּלְכוּת עַד שֶׁיִּתַּמּוּ יְמֵי הֵרְיוֹנָהּ. כַּאֲשֶׁר יָלְדָה הֹמָאי בֵּן, הָיָה עָלֶיהָ לְהַעֲבִיר אֵלָיו אֶת הַמַּלְכוּת. אַךְ הֹמָאי עָשְׂתָה חַיִל כְּמַלְכָּה. הִיא חִמְּשָׁה אֶת לוֹחֲמֵי צְבָאָהּ בִּכְלֵי הַנֶּשֶׁק הַמִּתְקַדְּמִים בְּיוֹתֵר וְנָהֲגָה בִּנְתִינֶיהָ בְּצֶדֶק, בְּחֶסֶד וּבִנְדִיבוּת. אִירָאן פָּרְחָה, וְהֹמָאי הִרְגִּישָׁה שֶׁמְּלַאכְתָּהּ טֶרֶם תַּמָּה. הִיא גַּם אַהֲבָה אֶת חַיֵּי הַמַּלְכוּת וְהַפִּקּוּד, וְקָשֶׁה הָיָה לָהּ לְוַתֵּר עֲלֵיהֶם. לָכֵן הֶעֱבִירָה אֶת הַוָּלָד בַּסֶּתֶר לְמֵינֶקֶת, וּלְכָל מִי שֶׁשָּׁאַל סִפְּרָה שֶׁנּוֹלַד מֵת.

כְּשֶׁמָּלְאוּ לַתִּינוֹק שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים, פָּקְדָה הֹמָאי עַל נַגָּר אֶחָד לִבְנוֹת תֵּבָה מֵעֵץ מְיֻחָד הַגָּדֵל בֶּהָרִים. אֶת תּוֹכָהּ רִפְּדָה בְּמֶשִׁי, וְאֶת הַחוּץ חָמְרָה בַּחֵמָר וּבַזֶּפֶת. עַל הַמַּצָּע הָרַךְ וְהַנָּעִים הִשְׁכִּיבָה אֶת הָעוֹלָל. לִזְרוֹעוֹ קָשְׁרָה אַבְנֵי אֹדֶם, וּסְבִיב יְצוּעוֹ פִּזְּרָה אַבְנֵי חֵן וּמַטְבְּעוֹת זָהָב לְמַכְבִּיר. הִיא כִּסְּתָה אוֹתוֹ בִּשְׂמִיכַת מֶשִׁי רַכָּה לְמַעַן יֵחַם לוֹ, וּבְאִישׁוֹן לַיְלָה, אַחֲרֵי שֶׁנִּרְדַּם הַתִּינוֹק וְיָשַׁן עֲמֻקּוֹת, סָגְרָה הֹמָאי אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וְהֵנִיחָה אוֹתָהּ עַל מֵי נְהַר הַפְּרָת. הַתֵּבָה שָׁטָה עַל הַנָּהָר כִּסְפִינָה, וּשְׁנֵי מְשָׁרְתִים נֶאֱמָנִים וְשׁוֹמְרֵי סוֹד אָצִים אַחֲרֶיהָ, לִרְאוֹת הֵיכָן תַּעֲצֹר, מִי יִמְצָאֶנָה וּמָה יֵעָשֶׂה בָּהּ.

בְּמוֹרַד הַנָּהָר הָיָה בַּיִת קָטָן, וּבוֹ גָּרוּ כּוֹבֵס וְאִשְׁתּוֹ. זֶה לֹא מִכְּבָר נוֹלַד לָהֶם תִּינוֹק, אַךְ הוּא מֵת, וְהֵם הָיוּ שְׁבוּרִים וּמֻכֵּי יָגוֹן, וְהֶעֱבִירוּ אֶת יְמֵיהֶם בִּבְכִי.

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם עִם שַׁחַר, כְּשֶׁיָּצָא הַכּוֹבֵס לְהָבִיא מַיִם מִן הַנָּהָר, רָאָה תֵּבָה שָׁטָה עַל הַנָּהָר וְנֶעֱצֶרֶת עַל אֶבֶן שֶׁשִּׁמְּשָׁה אֶת הַכּוֹבְסִים לְנִקּוּי הַבְּגָדִים. הוּא מָשָׁה אֶת הַתֵּבָה מֵהַמַּיִם, פָּתַח אוֹתָהּ, וְעֵינָיו נִפְעֲרוּ בְּתַדְהֵמָה לְמַרְאֵה הַתִּינוֹק הַנָּם. כַּעֲבֹר רְגָעִים מִסְפָּר הִתְעַשֵּׁת, לָקַח אֶת הַתֵּבָה וְחָזַר אִתָּהּ לְבֵיתוֹ.

כְּשֶׁרָאוּ שׁוֹמְרֵי הַתֵּבָה אֶת הַכּוֹבֵס אוֹסֵף אֶת הַתֵּבָה, הֵם חָזְרוּ לַבִּירָה וְהוֹדִיעוּ לְהֹמָאי הַמַּלְכָּה אֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָה.

בֵּינְתַיִם הֵבִיא הַכּוֹבֵס אֶת הַתֵּבָה הַבַּיְתָה, וּבְיָדוֹ גַּם בְּגָדִים לַחִים. כָּעֲסָה אִשְׁתּוֹ: "אֵיךְ נַחֲזִיר לְלָקוֹחוֹתֵינוּ בְּגָדִים לַחִים? מִי יְשַׁלֵּם לְךָ עַל עֲבוֹדָה כָּזֹאת? מֵאַיִן נָבִיא אֶת לַחְמֵנוּ?" אָמַר לָהּ הַכּוֹבֵס: "אֵין לָנוּ עוֹד צֹרֶךְ בִּשְׂכַר עֲבוֹדָה. הֵבֵאתִי לָךְ יַהֲלוֹם, וְעִמּוֹ אַבְנֵי חֵן יְקָרוֹת לְמַכְבִּיר. הוּא יָאִיר אֶת חַיַּיִךְ וְיַרְחִיב אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת מִחְיָתֵנוּ." הוּא פָּתַח אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה. הָאִשָּׁה רָאֲתָה עוֹלָל יָשֵׁן, יָפֶה וְשָׁלֵו כַּלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ, זוֹהֵר בִּפְאֵר מַלְכוּתִי. לִמְרַאֲשׁוֹתָיו פְּנִינִים, לְרַגְלָיו אַבְנֵי שֹׁהַם, אִזְמַרְגָּד וְיָשְׁפֵה, מִשְּׂמֹאלוֹ דִּינָרִים, מִיְּמִינוֹ אַבְנֵי סַפִּיר וָאֹדֶם. לִבָּהּ נִמְלָא אַהֲבָה וְשִׂמְחָה. מִיָּד לָקְחָה אֶת הַתִּינוֹק בְּחֵיקָהּ וְהֵחֵלָּה לְהֵינִיק אוֹתוֹ.

לְאַחַר שְׁלוֹשָׁה יָמִים הִגִּיעַ הַזְּמַן לָתֵת שֵׁם לַתִּינוֹק. מִכֵּיוָן שֶׁבְּפַרְסִית קוֹרְאִים לְמַיִם אָבּ, הֵם קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ דָארָאבּ, כִּי מִן הַמַּיִם מָשׁוּהוּ.

לְאַחַר זְמַן מָה אָמְרָה אֵשֶׁת הַכּוֹבֵס לְבַעֲלָהּ: "כָּאן הֵרֵעַ לָנוּ הַגּוֹרָל, וְהַכֹּל מַכִּירִים אוֹתָנוּ כְּכוֹבְסִים קְשֵׁי יוֹם. מַזָּלֵנוּ הִשְׁתַּנָּה; עַתָּה הָבָה נְשַׁנֶּה גַּם אֶת מְקוֹמֵנוּ, וְנַעֲבֹר לְעִיר שֶׁבָּהּ אֵין מַכִּירִים אוֹתָנוּ." הֵם עָבְרוּ עִם בְּנָם דָארָאבּ לְעִיר אַחֶרֶת, בְּמֶרְחַק שֵׁשׁ פַּרְסָאוֹת. בְּחֵלֶק מֵאַבְנֵי הַחֵן וְהַזָּהָב קָנוּ בַּיִת רְחַב יָדַיִם וּלְצִדּוֹ בֻּסְתָּן וַאֲדָמוֹת, וְחָיוּ בְּשֶׁפַע וּבַנְּעִימִים. הָאִשָּׁה אָמְרָה לְבַעֲלָהּ: "עַתָּה עֲשִׁירִים אָנוּ, וְאֵינְךָ צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ לְךָ עֲבוֹדָה." אַךְ הָאָב, שֶׁאָהַב אֶת מְלֶאכֶת הַכְּבִיסָה, עָנָה לָהּ: "כָּל עֲבוֹדָה מְכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ!" וְכָךְ הִמְשִׁיךְ הָאָב לַעֲבֹד וְלִדְאֹג לְפַרְנָסַת הַמִּשְׁפָּחָה, וְהָאֵם דָּאֲגָה לְחִנּוּכוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד וּלְטִפּוּחוֹ.

דָארָאבּ גָּדַל לְתִפְאֶרֶת וְהָפַךְ לְעֶלֶם חֲמוּדוֹת. נִכָּר הָיָה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ יֶלֶד רָגִיל. חָסוֹן הָיָה וְקוֹרֵן פְּאֵר מַלְכוּת, וּבְהִתְגּוֹשְׁשׁוּת הֵבִיס אֶת כָּל בְּנֵי גִּילוֹ. יוֹם אֶחָד קָרָא לוֹ אָבִיו וְאָמַר לוֹ: "אֵינְךָ צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ מִקְצוֹעַ. בּוֹא וַאֲלַמֶּדְךָ כֵּיצַד לַחְבֹּט בְּגָדִים בָּאֶבֶן וּלְנַקּוֹתָם." אַךְ דָארָאבּ הָיָה חוֹמֵק לַפִּנָּה, וְשָׁם בּוֹנֶה לוֹ חֵץ וָקֶשֶׁת מֵעָנָף שֶׁמָּצָא וּמֵחֶבֶל גָּמִישׁ, וְיוֹצֵא לָצוּד עוֹפוֹת. אָבִיו לֹא רָאָה בְּעַיִן יָפָה אֶת עִסּוּקָיו, אַךְ דָארָאבּ כְּלָל לֹא רָצָה לִהְיוֹת כּוֹבֵס. הוּא בִּקֵּשׁ מֵאָבִיו לִמְצֹא לוֹ מוֹרִים שֶׁיְּלַמְּדוּ אוֹתוֹ אֶת כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶת הָאָמָּנוּיוֹת. דָארָאבּ לָמַד קְרֹא וּכְתֹב וְהָיָה מֻכְשָׁר לְהַפְלִיא גַּם בִּרְכִיבָה עַל סוּסִים, בִּירִיָּה בְּחֵץ וָקֶשֶׁת, בְּאָמָּנוּיוֹת הַקְּרָב וּבָאָמָּנוּיוֹת הָאֲחֵרוֹת.

כַּעֲבֹר שָׁנִים מִסְפָּר, וְדָארָאבּ כְּבָר צָעִיר יְפֵה תֹּאַר, גְּבַהּ קוֹמָה וְרַב כִּשְׁרוֹנוֹת, בָּא לְאָבִיו וְאָמַר לוֹ: "אָבִי! אֲנִי לִכְאוֹרָה בִּנְךָ, אַךְ אֵינֶנִּי דּוֹמֶה לְךָ בְּדָבָר. אֱמֹר לִי בְּבַקָּשָׁה מִי אֲנִי וּמָה מוֹצָאִי!"

אָמַר לוֹ הָאָב: "הַמְּחַפֵּשׂ אֶת אָבִיו, סוֹדוֹ נִמְצָא אֵצֶל אִמּוֹ."

הָלַךְ דָארָאבּ אֶל אִמּוֹ, שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ וְאָמַר: "אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָךְ, וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁתַּעֲנִי לִי בְּכֵנוּת: מִי אֲנִי?"

נִבְהֲלָה הָאֵם וְסִפְּרָה לוֹ אֶת כָּל קוֹרוֹתָיו כְּפִי שֶׁהָיוּ: "הָיִיתָ תִּינוֹק בָּרִיא וִיפֵהפֶה, אֲבָל אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים דָּבָר עַל לֵדָתְךָ. אָבִיךָ יָרַד יוֹם אֶחָד לְהָבִיא מַיִם לִכְבִיסָה וּמָצָא אוֹתְךָ שָׁט עַל הַנָּהָר בְּתוֹךְ תֵּבָה, עַל מַצָּע שֶׁל מֶשִׁי, סְבִיבְךָ אַבְנֵי חֵן וּמַטְבְּעוֹת זָהָב, וְאַבְנֵי אֹדֶם קְשׁוּרוֹת לִזְרוֹעֲךָ – אוֹתָן אַבְנֵי אֹדֶם שֶׁאַתָּה עוֹנֵד עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה."

שָׁאַל דָארָאבּ: "הֲנִשְׁאַר עוֹד מַשֶּׁהוּ מִן הָאוֹצָרוֹת הַלָּלוּ?"

עָנְתָה הָאִשָּׁה: "כֵּן." הִיא נָתְנָה לוֹ אֶת הַדִּינָרִים שֶׁנּוֹתְרוּ מֵהָאוֹצָר, וּבָהֶם קָנָה דָארָאבּ סוּס וְנֶשֶׁק, וְהָלַךְ לְשָׁרֵת אֶת שׁוֹמֵר הַגְּבוּל בִּמְדִינָתוֹ. הוּא מָצָא חֵן בְּעֵינֵי שׁוֹמֵר הַגְּבוּל, וְהַלָּה דָּאַג לְקִדּוּמוֹ וּמִנָּה אוֹתוֹ לְתַפְקִיד בָּכִיר.

וְאָז תָּקְפוּ הָרוֹמִים אֶת אִירָאן, בְּדִיּוּק בִּנְקוּדַת הַגְּבוּל הַזֹּאת. שׁוֹמֵר הַגְּבוּל נֶהֱרַג בַּקְּרָב, וּסְגָנוֹ שָׁלַח לְהוֹדִיעַ לַמַּלְכָּה הֹמָאי. הַמַּלְכָּה הֹמָאי מִנְּתָה אֶת מְפַקֵּד צְבָאָהּ רַשְׁנַוָאד לֶאֱסֹף לָהּ צָבָא וְלָצֵאת לַחֲזִית רוֹמָא, וּבְהִקָּבֵץ לוֹחֲמִים אֶל רַשְׁנַוָאד, חָבַר אֵלָיו גַּם דָארָאבּ.

לִפְנֵי צֵאתָם לַקְּרָב עִם רוֹמָא, הִגִּיעָה הֹמָאי בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ לְבַקֵּר אֶת חַיָּלֶיהָ. הַחַיָּלִים עָבְרוּ עַל פָּנֶיהָ אֶחָד אֶחָד, וּכְשֶׁהִגִּיעַ תּוֹר דָארָאבּ לַעֲבֹר מוּלָהּ, נֶעֶתְקָה נְשִׁימָתָה בִּרְאוֹתָהּ אוֹתוֹ, אֶת צַוָּארוֹ הַזָּקוּף, אֶת חָסְנוֹ וְאֶת יְפִי תָּאֳרוֹ, אֶת הַפְּאֵר הַמְּלַוֶּה אוֹתוֹ וְאֶת הַדְרַת פָּנָיו הַמַּלְכוּתִית. וּלְפֶתַע, בְּלֹא שְׁלִיטָה וּבְלֹא כַּוָּנָה, הֵחֵלָּה לִנְטֹף חֲלֵב אֵם. הִיא שָׁאֲלָה: "מֵאַיִן הַפָּרָשׁ הַזֶּה? נִכָּר בּוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר עָשׂוּי לִבְלִי חָת, בְּקוֹמָתוֹ הַזְּקוּפָה, בְּחָסְנוֹ וּבַפְּאֵר הַקּוֹרֵן מִמֶּנּוּ. הוּא בְּוַדַּאי מִזֶּרַע מְלָכִים וְגִבּוֹרִים! אַךְ כְּלִי נִשְׁקוֹ אֵינוֹ מַתְאִים לְמַעֲמָדוֹ וּלְכִשּׁוּרָיו." הִיא בִּקְּשָׁה מֵרַשְׁנַוָאד לְצַיֵּד אוֹתוֹ בִּכְלֵי הַנֶּשֶׁק הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר.

הִיא הִמְשִׁיכָה לַעֲבֹר וּלְהַכִּיר אֶת לוֹחֲמֶיהָ אֶחָד אֶחָד, וְדָאֲגָה לְכָל צָרְכֵיהֶם. הִיא בָּחֲרָה יוֹם שֶׁבּוֹ הַכּוֹכָבִים לְטוֹבַת אִירָאן, וּפָקְדָה עַל רַשְׁנַוָאד לִתְקֹף אֶת רוֹמָא בַּיּוֹם הַזֶּה.

יוֹם אֶחָד, בְּעוֹדָם בַּדֶּרֶךְ, קָדְרוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם וְגֶשֶׁם עַז נִתָּךְ אַרְצָה. רְעָמִים מַחֲרִישֵׁי אָזְנַיִם הִרְעִימוּ וּבְרָקִים מְעַוְּרֵי עֵינַיִם הִבְרִיקוּ. כָּל הַחַיָּלִים חָשׁוּ לְהָקִים אֹהָלִים בַּמִּישׁוֹר, לִמְצֹא מִקְלָט מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם. לְדָארָאבּ, שֶׁרָכַב לְבַדּוֹ, לֹא הָיָה אֹהֶל לִבְרֹחַ אֵלָיו. הוּא מָצָא חֻרְבָּה מִתְפּוֹרֶרֶת, וְשָׁם, תַּחַת פִּסַּת גַּג מָט לִנְפֹּל, שָׁכַב לִישֹׁן עַל הָאֲדָמָה הַחֲשׂוּפָה וְהַיְּבֵשָׁה.

רַשְׁנַוָאד סִיֵּר בֵּין חַיָּלָיו לִרְאוֹת מָה מַצָּבָם. לְפֶתַע, מֵאַחַת הֶחֳרָבוֹת הַסְּמוּכוֹת, שָׁמַע קוֹל שִׁירָה:

גַּג רָעוּעַ, הַקְשֵׁב נָא, עֲזֹר!

עַל מַלְכָּהּ שֶׁל אִירָאן אָנָּא שְׁמֹר.

לֹא הָיָה לוֹ מִשְׁכָּן, וְלָכֵן בָּא עַד כָּאן.

מִתַּחְתֶּיךָ לֵילוֹ יַעֲבֹר.

חָשַׁב רַשְׁנַוָאד: "הַאִם מִלִּים אֲנִי שׁוֹמֵעַ בָּרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת וּבָרְעָמִים הַמִּתְגַּלְגְּלִים?" וּבְעוֹדוֹ חוֹשֵׁב, נִשְׁמַע הַשִּׁיר שֵׁנִית:

הוֹ גַּגּוֹן מָט לִנְפֹּל, שְׁמַע לִי נָא:

אַל תְּכַס אֶת עֵינְךָ מִבִּינָה!

כִּי תַּחְתֶּיךָ כָּאן לָן בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּהְמַן.

שְׁמֹר מִגֶּשֶׁם, וּשְׁמַע הַתְּפִלָּה.

הַפַּעַם הָיָה רַשְׁנַוָאד בָּטוּחַ שֶׁהַשִּׁיר מַגִּיעַ מִן הַחֻרְבָּה, וְהִשְׁתּוֹמֵם, שֶׁכֵּן לֹא רָאָה שָׁם אִישׁ.

גַּג רָעוּעַ, עֲמֹד עַל מִשְׁמָר!

שְׁמׂר מִפֶּגַע וּשְׁמׂר מִמָּטָר,

הִתְחַזֵּק, הִתְכּוֹנֵן, אָנָּא שְׁמׂר עַל הַבֵּן

שֶׁל בַּהְמַן שָׁאהּ, הוּא בֶּן אֶסְפַנְדְיָאר!

מִשֶּׁחָזְרָה הַשִּׁירָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, הֶחְלִיט רַשְׁנַוָאד לִשְׁלֹחַ שָׁלִיחַ שֶׁיִּרְאֶה מִי נִמְצָא בַּחֻרְבָּה וּמִי שָׁר שָׁם. הַשָּׁלִיחַ מָצָא סוּס רָטֹב עַד לְשַׁד עַצְמוֹתָיו וְחַיָּל יָשֵׁן עַל הָאֲדָמָה הַיְּבֵשָׁה תַּחַת גַּג מָט לִנְפֹּל.

הוּא הוֹדִיעַ זֹאת לְרַשְׁנַוָאד, וְהַלָּה שָׁלַח לְהָבִיא אֶת דָארָאבּ. בָּרֶגַע שֶׁיָּצָא דָארָאבּ מִתַּחַת לַגַּג וְעָלָה עַל סוּסוֹ, הִתְמוֹטֵט הַגַּג בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל, וְכֻלָּם נִמְלְאוּ פְּלִיאָה, הִדְלִיקוּ אֵשׁ עִם מִינֵי בְּשָׂמִים וְהוֹדוּ לְאַהוּרַה מַזְדָא.

רַשְׁנַוָאד שָׁאַל אֶת דָארָאבּ מָה שְׁמוֹ וּמָה מוֹצָאוֹ, אוּלָם דָארָאבּ לֹא יָדַע אֶלָּא אֶת הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע מֵהַכּוֹבֵס וּמֵאִשְׁתּוֹ: "אָבִי יָרַד לְהָבִיא מַיִם לִכְבִיסָה וּמָצָא אוֹתִי שָׁט עַל הַנָּהָר בְּתוֹךְ תֵּבָה, עַל מַצָּע שֶׁל מֶשִׁי, סְבִיבִי אַבְנֵי חֵן וּמַטְבְּעוֹת זָהָב, וּמַחֲרֹזֶת אַבְנֵי אֹדֶם קְשׁוּרָה לִזְרוֹעִי. הִנֵּה הִיא, אֲנִי עוֹנֵד אוֹתָהּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – הִיא הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁאַר לִי מִזֶּהוּתִי הַקּוֹדֶמֶת."

רַשְׁנַוָאד נָתַן לְדָארָאבּ מַלְבּוּשִׁים נָאִים, כְּלֵי נְגִינָה וְנֶשֶׁק, וּמִכֵּיוָן שֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם וְעָלָה הַשַּׁחַר, שָׂמוּ כֻּלָּם פַּעֲמֵיהֶם לִשְׂדֵה הַקְּרָב בְּכוֹחוֹת מְחֻדָּשִׁים.

בְּזִירַת הַקְּרָב הֶרְאָה דָארָאבּ אֶת יְכוֹלוֹתָיו וְאֶת שְׁלִיטָתוֹ בְּאָמָּנוּת הַלְּחִימָה. הוּא הִפִּיל חֲלָלִים רַבִּים בְּקֶרֶב הָרוֹמִים וְנִתֵּק אֶת אֲגַפֵּי צְבָאָם זֶה מִזֶּה. בִּזְכוּת גְּבוּרָתוֹ נִצְּחָה אִירָאן בַּמִּלְחָמָה, וְהָרוֹמִים הוּבְסוּ וּבָרְחוּ. קֵיסַר רוֹמָא שָׁלַח שָׁלִיחַ כְּדֵי לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם, וְהִסְכִּים לְקַבֵּל עָלָיו אֶת שִׁלְטוֹן אִירָאן וּלְהַעֲלוֹת מַס לַמַּלְכָּה. רַשְׁנַוָאד חָזַר לְאִירָאן עָטוּר תְּהִלַּת מְנַצְּחִים וְעָמוּס שְׁלַל קְרָב.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ בַּחֲזָרָה לְאֵזוֹר הַחֻרְבָּה, זִמֵּן לְשָׁם רַשְׁנַוָאד אֶת הַכּוֹבֵס וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְשָׁאַל אוֹתָם מַהוּ יִחוּסוֹ שֶׁל דָארָאבּ. הֵם סִפְּרוּ לוֹ אֶת הַסִּפּוּר כְּפִי שֶׁאֵרַע: "הָיִינוּ כּוֹבְסִים עֲנִיִּים שֶׁאִבְּדוּ לֹא מִכְּבָר אֶת תִּינוֹקָם," סִפֵּר הָאָב. "יוֹם אֶחָד מָצָאתִי תִּינוֹק קָטָן שָׁט עַל הַנָּהָר בְּתֵבָה. מִיָּד הֵבֵאתִי אוֹתוֹ הַבַּיְתָה לְאִשְׁתִּי, וְאִמַּצְנוּ אוֹתוֹ לָנוּ לְבֵן. מֵאָז גִּדַּלְנוּ אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה, אֲבָל אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מָה מוֹצָאוֹ. מִגִּיל צָעִיר הוּא נִמְשַׁךְ לְעִסּוּקִים הָרְאוּיִים לְלוֹחֲמִים וְלִמְלָכִים, בְּלֹא שֶׁכִּוַּנּוּ אוֹתוֹ לְכָךְ."

רַשְׁנַוָאד כָּתַב לְהֹמָאי לְסַפֵּר עַל נִצְחוֹן הַצָּבָא. הוּא שִׁבֵּחַ אֶת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל דָארָאבּ וְצִיֵּן שֶׁרַק בִּזְכוּתוֹ נִצְּחָה אִירָאן וְכָבְשָׁה אֶת רוֹמָא. הוּא הִזְכִּיר גַּם אֶת הַשִּׁיר שֶׁשָּׁמַע מִתּוֹךְ הַחֻרְבָּה הָרֵיקָה, אֶת הַגַּג שֶׁנָּפַל מִיָּד כְּשֶׁדָארָאבּ יָצָא מִתַּחְתָּיו, וְאֶת סִפּוּרָם שֶׁל הַכּוֹבֵס וְאִשְׁתּוֹ – הַכֹּל לִפְרָטֵי פְּרָטִים.

כְּשֶׁהִגִּיעָה הָאִגֶּרֶת לְהֹמָאי, זָכְרָה אֶת שֶׁאָמְרוּ לָהּ שְׁנֵי מְשָׁרְתֶיהָ עַל הַכּוֹבֵס שֶׁמָּשָׁה אֶת הַתֵּבָה מֵהַמַּיִם, וְהֵבִינָה שֶׁדָארָאבּ, הַצָּעִיר שֶׁרָאֲתָה כְּשֶׁבִּקְּרָה אֶת חַיָּלֶיהָ, הוּא בְּנָהּ. אַבְנֵי הָאֹדֶם שֶׁעַל זְרוֹעוֹ שֶׁל דָארָאבּ לֹא הוֹתִירוּ צֵל שֶׁל סָפֵק בְּכָךְ.

הִיא זִמְּנָה אוֹתוֹ אֵלֶיהָ וּבִקְּשָׁה מִמֶּנּוּ סְלִיחָה וּמְחִילָה עַל מַעֲשֵׂי הֶעָבָר. אַחַר כָּךְ כִּנְּסָה אֶת גְּדוֹלֵי הַמַּמְלָכָה, סִפְּרָה לָהֶם אֶת הַסִּפּוּר וְהִכְתִּירָה אֶת דָארָאבּ לְמֶלֶךְ. הִיא יָעֲצָה לוֹ כֵּיצַד לְהַנְהִיג אֶת הָעָם.

עִם תְּחִלַּת מַלְכוּתוֹ שֶׁל דָארָאבּ, הִגִּיעוּ לְקִצָּן שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שְׁנוֹת מַלְכוּתָהּ שֶׁל הֹמָאי.

כְּשֶׁבֶת דָארָאבּ עַל כֵּס הַמַּלְכוּת, אָמַר לִגְדוֹלֵי הַמַּמְלָכָה, לְכוֹהֲנֵי הַדָּת וּלְכָל הַגִּבּוֹרִים יְדוּעֵי הַשֵּׁם: "הַמַּלְכוּת לֹא הִגִּיעָה אֵלַי בְּסֵבֶל וּבְמַאֲמַצִּים. הַגּוֹרָל הַמַּפְתִּיעַ שֶׁזֻּמַּן לִי הוּא לְלֹא סָפֵק חַסְדּוֹ שֶׁל הָאֵל. לָכֵן, בְּהוֹדָיָה לָאֵל, תָּמִיד אֶנְהַג בַּאֲנָשִׁים בְּמִדַּת הַצֶּדֶק וְהַשִּׁוְיוֹן." הוּא זִמֵּן אֵלָיו אֶת הַכּוֹבֵס וְאֶת אִשְׁתּוֹ, הוֹרָיו הַמְּאַמְּצִים, וְהֶעֱתִיר עֲלֵיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת.

אַחֲרֵי כַּמָּה מִלְחָמוֹת בַּחֲזִיתוֹת אֲחֵרוֹת, חָזַר דָארָאבּ לְהִלָּחֵם בְּרוֹמָא. הַקֵּיסָר יָצָא לִקְרָאתוֹ, וּבֵין שְׁנֵי הַצְּבָאוֹת נִטַּשׁ קְרָב. הָרוֹמִים הִפְסִידוּ. גַּם הַפַּעַם בִּקֵּשׁ הַקֵּיסָר לִכְרֹת בְּרִית שָׁלוֹם. יוֹעֲצֵי דָארָאבּ יָעֲצוּ לוֹ לְהַסְכִּים לְבַקָּשַׁת הַקֵּיסָר וְלִכְרֹת בְּרִית שָׁלוֹם עִם רוֹמָא, אַךְ בִּתְנַאי שֶׁרוֹמָא תַּעֲלֶה מַס לְאִירָאן וְשֶׁהַקֵּיסָר יִתֵּן לְדָארָאבּ אֶת בִּתּוֹ, נָאהִיד, לְאִשָּׁה.

הַקֵּיסָר הִסְכִּים לְהַעֲלוֹת לְאִירָאן מַס בְּסַךְ מֵאָה אֶלֶף בֵּיצֵי זָהָב בְּשָׁנָה, וְשָׁלַח אֶת בִּתּוֹ נָאהִיד כְּכַלָּה לְדָארָאבּ בְּרֹאשׁ שַׁיֶּרֶת גְּמָלִים עֲמוּסַת כֶּסֶף, זָהָב וּבִגְדֵי מַלְכוּת.

לַיְלָה אֶחָד יָשַׁן דָארָאבּ לְצַד נָאהִיד, וְרֵיחַ רַע עָלָה מִפִּיהָ. הוּא הִפְנָה אֶת פָּנָיו לַצַּד הַשֵּׁנִי, וּבַבֹּקֶר פָּנָה לָרוֹפְאִים. הֵם נָתְנוּ לָהּ צֶמַח מַרְפֵּא בְּשֵׁם אֶסְכַּנְדַר כְּדֵי לְהָפִיג אֶת הָרֵיחַ הָרַע, אַךְ זִכְרוֹן הָרֵיחַ לֹא מָשׁ מִדָארָאבּ.

לְבַסּוֹף שָׁלַח דָארָאבּ אֶת נָאהִיד בַּחֲזָרָה אֶל אָבִיהָ, פִילְקוּס, קֵיסַר רוֹמָא. דָארָאבּ לֹא יָדַע זֹאת, אַךְ נָאהִיד הָיְתָה הָרָה, וְכַעֲבֹר תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים נוֹלַד הַתִּינוֹק. אִמּוֹ קָרְאָה לוֹ בַּשֵּׁם אֶסְכַּנְדַר, עַל שֵׁם צֶמַח הַמַּרְפֵּא הַמַּעֲלִים רֵיחַ רַע מֵהַפֶּה.

בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה נוֹלַד סְיָח לָבָן בְּאֻרְווֹת הַקֵּיסָר. פִילְקוּס רָאָה אֶת לֵדַת הַסְּיָח כְּאוֹת לְמַזָּל טוֹב. הוּא אִמֵּץ אֶת אֶסְכַּנְדַר לִבְנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בְּרוֹמָא שֶׁבִּתּוֹ הֶהָרָה הֻחְזְרָה אֵלָיו מֵאִירָאן.

אֶסְכַּנְדַר גָּדַל כִּבְנוֹ שֶׁל קֵיסַר רוֹמָא וְהָפַךְ לְעֶלֶם חָסוֹן, יְפֵה תֹּאַר וְרַב כִּשְׁרוֹנוֹת.

דָארָאבּ לָקַח לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וְהִיא יָלְדָה לוֹ בֵּן וּשְׁמוֹ דָארָא.

אַחֲרֵי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת שִׁלְטוֹן, מֵת דָארָאבּ מִמַּחֲלָה, וְדָארָא יָרַשׁ אֶת מְקוֹמוֹ. שָׁנִים מִסְפָּר לְאַחַר מִכֵּן, חָזַר אֶסְכַּנְדַר מִמוֹקְדוֹן לְאִירָאן, כָּבַשׁ אוֹתָהּ וְשָׂם קֵץ לָאִימְפֶּרְיָה הַפַּרְסִית הַגְּדוֹלָה.


*הסיפור לקוח מתוך הספר: גיבורים, מלכים ודרקונים – מיתולוגיה איראנית לכל גיל (הוצאת זרש, 2017).

1

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, כְּשֶׁעוֹד לֹא הָיוּ פֹּה כְּבִישִׁים מְהִירִים וּמִנְהֲרוֹת הַכַּרְמֶל וְקִדּוּחַ הַגָּז, חָיוּ פֹּה בְּנֵי אָדָם וּלְצִדָּם חָיוּ שֵׁדִים. הַיּוֹם זֶה נִשְׁמָע מוּזָר, אֲבָל אָז זֶה הָיָה דָּבָר מְאוֹד טִבְעִי וְיָדוּעַ, שֶׁכְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם, שֶׁלְּכָל אֶחָד מֵהֶם אֹפִי וּרְצוֹנוֹת וַחֲלוֹמוֹת מִשֶּׁלּוֹ, כָּכָה יֵשׁ גַּם שֵׁדִים.

הַשֵּׁדִים הָיוּ טוֹבִים וְרָעִים וַהֲפַכְפַּכִּים, בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּנֵי הָאָדָם. אֲבָל שֵׁד כּוֹעֵס, אַתֶּם בֶּטַח מְבִינִים בְּעַצְמְכֶם, זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר נוֹרָא מֵאֲשֶׁר בֶּן אָדָם כּוֹעֵס. וְלָכֵן חָשׁוּב הָיָה לָדַעַת אֵיךְ לֹא לְהַכְעִיס אֶת הַשֵּׁדִים אִם לֹא רוֹצִים צָרוֹת.

הַמֻּמְחִיּוֹת הָרָאשִׁיּוֹת לְשֵׁדִים הָיוּ אָז הַסָּבְתוֹת (וְגַם חֵלֶק מֵהַסַּבִּים), שֶׁיָּדְעוּ בְּדִיּוּק אֵיךְ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הַשֵּׁדִים וּבְקִרְבָתָם, וְהָיוּ שָׁבוֹת וּמַזְכִּירוֹת וּמְסַפְּרוֹת לִפְנֵי הַשֵּׁנָה וּבַבֹּקֶר וְלִפְעָמִים גַּם אַחֲרֵי מְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם.

לִפְנֵי שֶׁאֶפְתַּח בַּסִּפּוּר שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְסַפֵּר לָכֶם, עֲלֵיכֶם לָדַעַת כַּמָּה מֵאוֹתָם כְּלָלֵי סָבְתוֹת חֲשׁוּבִים:

1. לְשֵׁדִים יֵשׁ שֵׁמוֹת.

2. לְהַרְבֵּה שֵׁדִים יֵשׁ שֵׁמוֹת כְּמוֹ שֶׁל חַיּוֹת. לְמָשָׁל אֶפְשָׁר לִמְצֹא שֵׁדָה שֶׁהַשֵּׁם הַפְּרָטִי שֶׁלָּהּ הוּא עֵז, כְּמוֹ שֶׁלְּיַלְדָּה מֵהַכִּתָּה שֶׁלָּכֶם קוֹרְאִים נֹעָה.

3. לָכֵן, אִם מְדַבְּרִים עַל חַיָּה כָּלְשֶׁהִי, לְמָשָׁל עַל עֵז שֶׁאוֹכֶלֶת עֵשֶׂב בֶּחָצֵר, חָשׁוּב מְאוֹד לְהַצְבִּיעַ עָלֶיהָ כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עָלֶיהָ. אַחֶרֶת הַשֵּׁדָה שֶׁנִּקְרֵאת עֵז יְכוֹלָה לַחְשֹׁב שֶׁמְּדַבְּרִים עָלֶיהָ וְלָבוֹא וְלַעֲשׂוֹת צָרוֹת צְרוּרוֹת.

זֶהוּ. עַכְשָׁו אַתֶּם יוֹדְעִים כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת כְּדֵי לִקְרֹא אֶת הַסִּפּוּר.

בְּאוֹתָם יָמִים רְחוֹקִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה מַמָּשׁ, חַיָּה אִשָּׁה פְּשׁוּטָה אַחַת שֶׁרָצְתָה רַק דָּבָר אֶחָד – לָלֶדֶת בַּת. אֲבָל רָצָה הַגּוֹרָל, אוֹ אַלְלָה, אוֹ אַף אֶחָד בִּמְיֻחָד, וְלֹא נוֹלְדָה לָהּ בַּת וְלֹא בֵּן וְלֹא כְּלוּם, וְיוֹם יוֹם הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל מִפְתַּן בֵּיתָהּ, צוֹפָה בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת וּמִתְפַּלֶּלֶת לְבַת. עֶרֶב אֶחָד, בְּעוֹדָהּ יוֹשֶׁבֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת עַל הַשֶּׁמֶשׁ הַגְּדוֹלָה הַיּוֹרֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים, רָאֲתָה חִפּוּשִׁית קְטַנָּה וּשְׁחֹרָה מְטַיֶּלֶת לְיַד רַגְלָהּ. "יָא אַלְלָה!" חָשְׁבָה הָאִשָּׁה בְּעֶצֶב גָּדוֹל, "אֲנִי כָּל כָּךְ רוֹצָה יַלְדָּה קְטַנָּה! אֲפִלּוּ אִם הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי הָיְתָה חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה, הָיִיתִי שְׂמֵחָה בָּהּ וְאוֹהֶבֶת אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא יַלְדָּה רְגִילָה." כָּךְ חָשְׁבָה הָאִשָּׁה וְקָרְאָה בְּקוֹל גָּדוֹל, "הוֹ, אַלְלָה! תֵּן לִי כוּנְפוּסֶה!"
אֲבָל כְּמוֹ שֶׁוַּדַּאי נִחַשְׁתֶּם, בִּגְלַל סַעֲרַת הַרְגָּשׁוֹת שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בָּהּ, שָׁכְחָה הָאִשָּׁה אֶת מָה שֶׁסָּבָתָהּ לִמְּדָה אוֹתָהּ, וְלֹא הִצְבִּיעָה עַל הַחִפּוּשִׁית שֶׁנִּקְרֵאת גַּם כוּנְפוּסֶה. וְכָךְ, בִּמְקוֹם שֶׁתְּפִלָּתָהּ תַּגִּיעַ לַשָּׁמַיִם, הִיא הִגִּיעָה דַּוְקָא לְשֵׁדָה אֲיֻמָּה וְנוֹרָאָה שֶׁהִסְתַּתְּרָה לֹא רָחוֹק מִשָּׁם. הַשֵּׁדָה (נִחַשְׁתֶּם נָכוֹן: שְׁמָהּ הָיָה כוּנְפוּסֶה) חִיְּכָה לְעַצְמָהּ בְּרִשְׁעוּת: "אֲנִי רוֹאָה שֶׁהָאִשָּׁה הַזֹּאת מְאוֹד רוֹצָה שֶׁאָבוֹא לְבַקֵּר אוֹתָהּ וְאֶעֱשֶׂה לָהּ צָרוֹת צְרוּרוֹת." כָּךְ חָשְׁבָה הַשֵּׁדָה וּמִיָּד הָפְכָה עַצְמָהּ לְחִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה וַחֲמוּדָה וְרָצָה לְהִסְתַּתֵּר בֵּין כִּפְלֵי הָעַבָּאיָה שֶׁל הָאִשָּׁה.

יָרַד הָעֶרֶב, וְהָאִשָּׁה הֵכִינָה עַצְמָהּ לַשֵּׁנָה כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע חָשָׁה דִּגְדּוּג עוֹלֶה וְיוֹרֵד מִתַּחַת לָעַבָּאיָה שֶׁלָּהּ וְהֵחֵלָּה לִצְחֹק לְלֹא שְׁלִיטָה. "מָה קוֹרֶה לָךְ, אִשָּׁה?" שָׁאַל בַּעֲלָהּ, "אַתְּ מִתְנַהֶגֶת כְּאִלּוּ קָפַץ עָלַיִךְ שֵׁד!" אֲבָל הָאִשָּׁה לֹא הִצְלִיחָה לַעֲנוֹת מֵרֹב דִּגְדּוּגִים וְרַק רָצָה וְקָפְצָה וְהִתְגַּלְגְּלָה עַד אֲשֶׁר יָצְאָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָתָהּ חִפּוּשִׁית וְחִיְּכָה אֵלֶיהָ חִיּוּךְ גָּדוֹל. הָאִשָּׁה לֹא הֶאֱמִינָה לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ – חִפּוּשִׁית מְחַיֶּכֶת! "בְּחַיֵּי אַלְלָה," אָמְרָה הָאִשָּׁה בִּפְלִיאָה, "זֹאת כוּנְפוּסֶה שֶׁלִּי, הַיַּלְדָּה שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי אֵלֶיהָ כָּל עֶרֶב, הִיא בָּאָה אֵלַי סוֹף כָּל סוֹף".

הַיָּמִים חָלְפוּ, וְהַחִפּוּשִׁית גָּדְלָה וּמִיּוֹם לְיוֹם נִרְאֲתָה יוֹתֵר כְּמוֹ יַלְדָּה וּפָחוֹת וּפָחוֹת כְּמוֹ חִפּוּשִׁית, עַד אֲשֶׁר בְּיוֹם הֻלַּדְתָּהּ הָעֲשִׂירִי נִרְאֲתָה כִּמְעַט בְּדִיּוּק כְּמוֹ יַלְדָּה. הָאִשָּׁה הָיְתָה מְאֻשֶּׁרֶת.

יוֹם אֶחָד הֶחְלִיטָה כוּנְפוּסֶה שֶׁמַּסְפִּיק זְמַן הָיְתָה יַלְדָּה טוֹבָה וְהִגִּיעַ הַזְּמַן לַחְזֹר וְלִהְיוֹת שֵׁדָה. "אִמָּא'לֶה," הִיא אָמְרָה בְּקוֹל מָתוֹק, "מָה אַתְּ עוֹשָׂה עִם הַבָּצֵק הַזֶּה שֶׁאַתְּ לָשָׁה?" "פִּתּוֹת לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁל אַבָּא שֶׁלָּךְ," עָנְתָה אִמָּהּ, "עוֹד מְעַט תֹּאכְלִי אַחַת, וְאֶת הַשְּׁאָר תָּבִיאִי לוֹ לַשָּׂדֶה עִם פַּחִית לַבַּנֶה." "לֹא בָּא לִי לְחַכּוֹת," אָמְרָה הַשֵּׁדָה בְּקוֹל בַּכְיָנִי. "אֲנִי רוֹצָה לֶאֱכֹל אֶת הַפִּתּוֹת עַכְשָׁו!" הָאִשָּׁה הִסְתַּכְּלָה עָלֶיהָ בְּחִיּוּךְ וְאָמְרָה, "מָאמִי שֶׁלִּי, אוֹ שֶׁתְּחַכִּי בְּסַבְלָנוּת אוֹ שֶׁתֹּאכְלִי אוֹתִי בֵּינְתַיִם, מָה דַּעְתֵּךְ?" "רַעְיוֹן מְעֻלֶּה!" צָעֲקָה הַשֵּׁדָה, וְלִפְנֵי שֶׁהָאִשָּׁה הֵבִינָה מָה קוֹרֶה, בָּלְעָה אוֹתָהּ הַשֵּׁדָה אַחַת-שְׁתַּיִם, עַל הַמָּקוֹם, וּמִיָּד אָכְלָה גַּם אֶת הַבָּצֵק וְהַמַּעֲרוֹךְ וְהַשֻּׁלְחָן. "הוּ," חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ הַשֵּׁדָה הַנּוֹרָאָה בְּסִפּוּק, "זֶה כְּבָר הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב." אֲבָל בִּגְלַל שֶׁרָעָב שֶׁל עֶשֶׂר שָׁנִים הוּא לֹא מַשֶּׁהוּ שֶׁחוֹלֵף כָּל כָּךְ מַהֵר, יָצְאָה מֵהַבַּיִת וְהָלְכָה לַשָּׂדֶה. "כוּנְפוּסֶה, מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? אֵיפֹה אֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁלִּי?" שָׁאַל הָאַבָּא הַחוֹרֵג שֶׁלָּהּ, שֶׁחָרַשׁ כָּל הַבֹּקֶר אֶת הַשָּׂדֶה. "אָכַלְתִּי אוֹתָהּ," עָנְתָה הַשֵּׁדָה בְּחִיּוּךְ. "וְעַכְשָׁו אֲנִי אֹכַל גַּם אוֹתְךָ!" הָאִישׁ, שֶׁחָשַׁב שֶׁהִיא צוֹחֶקֶת, אָמַר בְּחִיּוּךְ, "בּוֹאִי תֹּאכְלִי אוֹתִי, מְתוּקָה שֶׁלִּי, אִם אַתְּ רוֹצָה." אַחַת-שְׁתַּיִם, בְּלִי לַחְשֹׁב פַּעֲמַיִם, אָכְלָה הַשֵּׁדָה אֶת הָאִישׁ וּבָלְעָה גַּם אֶת הַמַּחְרֵשָׁה שֶׁלּוֹ וְאֶת שְׁנֵי הַשְּׁוָרִים שֶׁהָיוּ רְתוּמִים אֵלֶיהָ.
"עַכְשָׁו אֵלֵךְ לִבְדֹּק מָה שְׁלוֹם סָבְתָא," חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ וְשִׁהֲקָה.

בְּאוֹתוֹ זְמַן יָשְׁבָה סָבָתָהּ הַחוֹרֶגֶת שֶׁל כוּנְפוּסֶה בְּבֵיתָהּ וְאָרְגָה שָׁטִיחַ. הִיא שָׂמְחָה מְאוֹד לִרְאוֹת אֶת כוּנְפוּסֶה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא בָּאָה לְבַקֵּר לְבַדָּהּ. "כוּנְפוּסֶה מֹתֶק, בָּאת לְבַקֵּר אֶת סָבְתָא שֶׁלָּךְ?" "לֹא. בָּאתִי לֶאֱכֹל אוֹתָךְ!" אֲבָל סָבְתָא שֶׁלָּהּ לֹא שָׁמְעָה כָּל כָּךְ טוֹב וְשָׁאֲלָה, "מָה אָמַרְתְּ, חֲמוּדָה? שֶׁאַתְּ רוֹצָה לֶאֱכֹל אוֹתִי?" אֲבָל בִּמְקוֹם לַעֲנוֹת, פָּתְחָה הַשֵּׁדָה הָאֲיֻמָּה אֶת פִּיהָ וְהִתְקָרְבָה אֵלֶיהָ. "כוּנְפוּסֶה," אָמְרָה סָבְתָא בְּבֶהָלָה, "מָה זֶה הַפֶּה הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָךְ?" אֲבָל הִיא לֹא זָכְתָה לִשְׁאֹל עוֹד שׁוּם דָּבָר, כִּי הַשֵּׁדָה בָּלְעָה אוֹתָהּ אַחַת-שְׁתַּיִם, בְּלִי לַחְשֹׁב פַּעֲמַיִם, אֲפִלּוּ בְּלִי לִלְעֹס, וְהִסְתַּלְּקָה.

כְּשֶׁבִּטְנָהּ מְלֵאָה הִסְתּוֹבְבָה כוּנְפוּסֶה בֵּין דּוּכְנֵי הַשּׁוּק וְחָשְׁבָה לְעַצְמָהּ מָה תֹּאכַל לְקִנּוּחַ. רֵיחוֹת הַשּׁוּק הָיוּ מְסַחְרְרִים, וְהִיא הִתְלַבְּטָה בֵּין בַּקְלָוָה נוֹטֶפֶת סֻכָּר, מִיץ רִמּוֹנִים חֲמַצְמַץ אוֹ גְּלִידַת אָנִיס לְבָנָה. לְפֶתַע תָּפַס אֶת נְחִירֶיהָ רֵיחַ נִפְלָא, וְהִיא מִהֲרָה בְּעִקְבוֹתָיו. "מָה שְׁלוֹמֵךְ, חֲבִיבָתִי?" שָׁאַל הָרוֹכֵל הַזָּקֵן בִּרְאוֹתוֹ אֶת כוּנְפוּסֶה מִתְקָרֶבֶת לְדוּכַן הַכְּנָפֶה שֶׁלּוֹ. "אֲנִי רְעֵבָה," עָנְתָה הַשֵּׁדָה הָאֲיֻמָּה וְעֵינֶיהָ הִתְהַפְּנְטוּ לַכְּנָפֶה הַכְּתֻמָּה. הַמּוֹכֵר הַזָּקֵן, שֶׁרָאָה כְּבָר שֵׁד אוֹ שְׁנַיִם בְּחַיָּיו, זִהָה בְּקַלּוּת שֶׁלֹּא יַלְדָּה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, כִּי אִם שֵׁדָה נוֹרָאִית בְּתַחְפֹּשֶׂת. "אֶפְשָׁר לְהַצִּיעַ לָךְ כְּנָפֶה?" שָׁאַל בְּקוֹל אִטִּי וְהוֹצִיא אֶת הַשַּׁבְּרִיָּה הַחַדָּה שֶׁהָיְתָה מֻסְתֶּרֶת בַּתַּרְבּוּשׁ שֶׁחָבַשׁ עַל רֹאשׁוֹ, אֲבָל כוּנְפוּסֶה לֹא רָאֲתָה אֶת הַסַּכִּין הַמְּעֻקֶּלֶת מִתְקָרֶבֶת אֵלֶיהָ וְרַק אָמְרָה בְּקוֹל מְכֻשָּׁף, בּוֹהָה בַּכְּנָפֶה, "קֹדֶם אֹכַל אוֹתְךָ וְאַחַר כָּךְ אֹכַל אֶת כָּל הַכְּנָפֶה שֶׁלְּךָ".

"אַתְּ רוֹצָה לֶאֱכֹל אוֹתִי?" שָׁאַל הַזָּקֵן. "בּוֹאִי, תֹּאכְלִי אוֹתִי אִם אַתְּ מְעִזָּה." כוּנְפוּסֶה פָּתְחָה אֶת לֹעָהּ הֶעָצוּם, אֲבָל רֶגַע לִפְנֵי שֶׁסָּגְרָה אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ, תָּקַע הַזָּקֵן אֶת הַפִּגְיוֹן בִּגְרוֹנָהּ וְשִׁסֵּף אֶת גּוּפָהּ לִשְׁנַיִם.

וְאָז קָרָה דָּבָר מֻפְלָא: מֵהַבֶּטֶן הַקְּטַנָּה שֶׁל הַיַּלְדָּה-הַחִפּוּשִׁית-הַשֵּׁדָה-הַנּוֹרָאִית יָצְאוּ שְׁלֵמִים וּבְרִיאִים, כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא נֶאֶכְלוּ, הָאִשָּׁה וּבַעֲלָהּ וְשֻׁלְחָן וּמַעֲרוֹךְ, וּבָצֵק לְפִּתּוֹת וּפַחִית לַבַּנֶה וְסָבְתָא וְשָׁטִיחַ יָרֹק וּשְׁנֵי שְׁוָרִים וּמַחְרֵשָׁה. הַשִּׂמְחָה הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְכָל הַשּׁוּק נָשָׂא אֶת הַזָּקֵן הֶחָכָם עַל כַּפַּיִם, וְכֻלָּם עָרְכוּ חַפְלָה גְּדוֹלָה בֵּין הַדּוּכָנִים.

וְהָאִשָּׁה? הִיא הוֹלִידָה יְלָדִים רַבִּים, וְלָהֶם נוֹלְדוּ נִינִים וּבְנֵי נִינִים, תּוֹדָה לָאֵל. וְכָל פַּעַם שֶׁמִי מֵהֶם הָיָה רוֹאֶה חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה וּקְטַנָּה, מִיָּד הָיָה צוֹעֵק, "הַכוּנְפוּסֶה שֶׁל סָבְתָא! הַכוּנְפוּסֶה שֶׁל סָבְתָא!" וְכַמּוּבָן לֹא שָׁכַח גַּם לְהַצְבִּיעַ.

2

יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ לָכֶם הַרְבֵּה חֲבֵרִים, וְאוּלַי יֵשׁ לָכֶם רַק חָבֵר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. יִתָּכֵן שֶׁהַחֲבֵרִים שֶׁלָּכֶם הֵם יְלָדִים אוֹ מְבֻגָּרִים, וְאוּלַי הַחֲבֵרִים שֶׁלָּכֶם הֵם כֶּלֶב אוֹ חָתוּל אוֹ חַיָּה אַחֶרֶת. כֵּן, כָּל זֶה בְּהֶחְלֵט יִתָּכֵן, אֲבָל הַאִם הָיָה לָכֶם אֵי־פַּעַם חָבֵר צֶמַח? הַאִם הִתְחָבַרְתֶּם מִיְּמֵיכֶם עִם פֶּרַח אוֹ עֵץ? בֵּין שֶׁכֵּן וּבֵין שֶׁלֹּא, הַסִּפּוּר שֶׁלִּפְנֵיכֶם מְסַפֵּר עַל סַבָּא אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ חָבֵר מְיֻחָד בְּמִינוֹ.

פַּעַם הָיָה זָקֵן אֶחָד שֶׁגָּר לְבַדּוֹ בִּצְרִיף. לַזָּקֵן הַזֶּה לֹא הָיוּ יְלָדִים וּנְכָדִים. לֹא הָיוּ לוֹ אִשָּׁה וַחֲבֵרִים. הוּא חַי לְבַדּוֹ. מִדֵּי יוֹם, בֵּין עַרְבַּיִם, בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּפּוֹרִים מַרְבּוֹת לְצַיֵּץ בֵּין עַנְפֵי הָעֵצִים וְהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת וְהַיּוֹם מַחְשִׁיךְ, נָהַג הַזָּקֵן לָשֶׁבֶת בְּפֶתַח הַצְּרִיף וּלְדַבֵּר אֶל פֶּרַח סַבְיוֹן שֶׁצָּמַח בְּגִנָּתוֹ. וּמָה אָמַר לוֹ? הַזָּקֵן נָהַג לְסַפֵּר לַסַּבְיוֹן סִפּוּרִים נוֹשָׁנִים, כֹּה נוֹשָׁנִים שֶׁאַף אֶחָד אֵינוֹ זוֹכֵר אִם קָרוּ אוֹ לֹא קָרוּ. וְהַסַּבְיוֹן הָיָה מַקְשִׁיב בִּדְמָמָה לְסִפּוּרָיו שֶׁל הַזָּקֵן.

יוֹם אֶחָד עָבְרָה לְיַד הַצְּרִיף חֲבוּרַת יְלָדִים. הֵם שָׁמְעוּ שֶׁהוּא מְדַבֵּר וּמְסַפֵּר, אֲבָל לֹא רָאוּ מִישֶׁהוּ שֶׁמַּקְשִׁיב לְסִפּוּרָיו. הַיְּלָדִים עָמְדוּ וְהִבִּיטוּ בַּזָּקֵן.

"מָה קָרָה לַזָּקֵן הַזֶּה?" תָּהוּ. "לְמִי הוּא מְסַפֵּר סִפּוּרִים?" הֵם נִסּוּ לְהַקְשִׁיב לַסִּפּוּרִים הַנּוֹשָׁנִים. הֵם אָמְנָם לֹא יָדְעוּ אִם קָרוּ אוֹ לֹא קָרוּ, אֲבָל הַסִּפּוּרִים הָיוּ מְרַתְּקִים. כָּךְ עָמְדוּ וְהִקְשִׁיבוּ לַסִּפּוּרִים עַד שֶׁהֶחְשִׁיךְ הַיּוֹם, וְהַזָּקֵן נִכְנַס חֲזָרָה אֶל הַצְּרִיף.

לְמָחֳרָת חָזְרוּ הַיְּלָדִים כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לַסִּפּוּרִים. הֵם עָמְדוּ מֵרָחוֹק וְהֶאֱזִינוּ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַזָּקֵן סִפּוּר נוֹשָׁן, קָרְאָה אַחַת הַיְּלָדוֹת, "סַבָּא, לְמִי אַתָּה מְסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁלְּךָ?"

"סַבָּא? אֲנִי?" הִתְפַּלֵּא הַזָּקֵן. עַד כֹּה לֹא הִבְחִין בַּיְּלָדִים שֶׁעָמְדוּ וְהִקְשִׁיבוּ לַסִּפּוּר, וְלָכֵן הָיָה מֻפְתָּע. "לֹא, אֲנִי לֹא סַבָּא, אֲנִי סְתָם זָקֵן," אָמַר הַזָּקֵן. "אֵין לִי יְלָדִים וְאֵין לִי נְכָדִים וְאֵין לִי אִשָּׁה וְאֵין לִי חֲבֵרִים."

"אָז לְמִי אַתָּה מְסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁלְּךָ?" שָׁאַל אַחַד הַיְּלָדִים.

"אֲנִי מְסַפֵּר אוֹתָם לַסַּבְיוֹן הַזֶּה שֶׁלְּיָדִי, כָּאן," הֵשִׁיב הַזָּקֵן.

הַיְּלָדִים הִבִּיטוּ וְהִבְחִינוּ לָרִאשׁוֹנָה בַּסַּבְיוֹן הַקָּטָן שֶׁצָּמַח בְּגִנָּתוֹ שֶׁל הַזָּקֵן. הֵם הִתְפַּלְּאוּ — לְסַפֵּר סִפּוּרִים לְסַבְיוֹן? מָה פִּתְאוֹם?

"הוּא יוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב," עָנָה הַזָּקֵן בִּתְשׁוּבָה לְמַבְּטֵיהֶם הַתּוֹהִים שֶׁל הַיְּלָדִים.

לְמָחֳרָת, כְּשֶׁחָזְרוּ הַיְּלָדִים לַצְּרִיף, הִזְמִין אוֹתָם הַזָּקֵן לָשֶׁבֶת סְבִיבוֹ. הֵם הִתְיַשְּׁבוּ וְהִקְשִׁיבוּ עִם הַסַּבְיוֹן לַסִּפּוּרִים הַנּוֹשָׁנִים. וְכָךְ, יוֹם אַחַר יוֹם, שָׁבוּ הַיְּלָדִים וְהִקְשִׁיבוּ לְסִפּוּרָיו שֶׁל סַבָּא. כָּךְ הֵם קָרְאוּ לוֹ — סַבָּא.

בֹּקֶר אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁהַיְּלָדִים הָיוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר, יָצָא סַבָּא לֶחָצֵר וְהִבְחִין שֶׁהַסַּבְיוֹן הִשְׁתַּנָּה. עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַצְּהֻבִּים וְהַקְּטַנִּים שֶׁלּוֹ נֶעֶלְמוּ, וּבִמְקוֹמָם הוֹפִיעוּ שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה.

"הִזְדַּקַּנְתָּ," אָמַר סַבָּא לַסַּבְיוֹן. "גַּם אֲנִי הִזְדַּקַּנְתִּי."

בָּאָה הָרוּחַ, נָשְׁבָה וּפִזְּרָה אֶת שַׂעֲרוֹת הַשֵּׂיבָה שֶׁל הַסַּבְיוֹן וְהֵפִיצָה אֶת זְרָעָיו לְכָל עֵבֶר. הַסַּבָּא הִבִּיט בְּשַׂעֲרוֹת הַשֵּׂיבָה הַמִּתְעוֹפְפוֹת וְשָׁאַף אֲוִיר מְלוֹא רֵאוֹתָיו.

לְמָחֳרָת, כְּשֶׁבָּאוּ הַיְּלָדִים לַצְּרִיף כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לְסִפּוּרָיו שֶׁל סַבָּא, הֵם לֹא מָצְאוּ לֹא אֶת סַבָּא וְלֹא אֶת פֶּרַח הַסַּבְיוֹן. לָכֵן לֹא שָׁבוּ עוֹד אֶל הַצְּרִיף. הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁבְּבוֹא הָעֵת יִפְרְחוּ בַּגִּנָּה אֵינְסְפוֹר סַבְיוֹנִים מֵהַזְּרָעִים שֶׁהֵפִיצָה הָרוּחַ.

הַיְּלָדִים גָּדְלוּ וְהָפְכוּ לִמְבֻגָּרִים, עָזְבוּ אֶת בָּתֵּיהֶם וְהָלְכוּ לְהִתְגּוֹרֵר מִי פֹּה וּמִי שָׁם. הַסַּבְיוֹן נִשְׁכַּח, גַּם הַסַּבָּא נִשְׁכַּח, אֲבָל סִפּוּרָיו שֶׁל הַסַּבָּא — כְּמוֹ זַרְעֵי הַסַּבְיוֹן — נָפוֹצוּ עִם הַיְּלָדִים שֶׁבָּגְרוּ.

וְגַם הַיּוֹם יֵשׁ וַדַּאי יְלָדִים שֶׁמַּקְשִׁיבִים לַסִּפּוּרִים הַנּוֹשָׁנִים, כֹּה נוֹשָׁנִים שֶׁאֵין לָדַעַת אִם קָרוּ אוֹ לֹא קָרוּ.


*הסיפור לקוח מתוך: סיפורי איש היער – מבחר אגדות מהטבע הישראלי מאת ינץ לוי, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2010. 

 
5

ג'ים הָיָה בְּנוֹ שֶׁל קָאוּבּוֹי וְחַי בְּמִישׁוֹרֵי אָרִיזוֹנָה הַכַּבִּירִים. מֵאָבִיו לָמַד לְהָטִיל אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלּוֹ בְּדִיּוּק מוֹפְתִי וְלִלְכֹּד בּוֹ סוּסֵי פֶּרֶא וּפָרִים צְעִירִים; וְאִלּוּ רַק הִשְׁתַּוָּה כּוֹחוֹ לִמְיֻמָּנוּתוֹ, לֹא הָיָה נוֹפֵל בְּכִשּׁוּרָיו מֵהַקָּאוּבּוֹי הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בְּאָרִיזוֹנָה.

בְּגִיל שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה בִּקֵּר לָרִאשׁוֹנָה בַּמִּזְרָח, שֶׁבּוֹ הִתְגּוֹרֵר דּוֹדוֹ צַ'רְלְס, אֲחִי אָבִיו. מִטֶּבַע הַדְּבָרִים הֵבִיא אִתּוֹ אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלּוֹ, כִּי הִתְגָּאָה בַּזְּרִיזוּת שֶׁבָּהּ הִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ, וְרָצָה לְהַרְאוֹת לְדוֹדָנָיו מָה קָאוּבּוֹי מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת.

הַיְּלָדוֹת וְהַיְּלָדִים הָעִירוֹנִיִּים הִבִּיטוּ תְּחִלָּה בְּעִנְיָן רַב בְּגִ'ים כְּשֶׁהֵטִיל אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלּוֹ עַל עַמּוּדִים וּכְלוֹנְסָאוֹת; אַךְ עַד מְהֵרָה הִשְׁתַּעַמְמוּ מִזֶּה, וַאֲפִלּוּ גִ'ים הֶחְלִיט שֶׁזֶּה לֹא סְפּוֹרְט הַיָּאֶה לֶעָרִים. 

אַךְ יוֹם אֶחָד בִּקֵּשׁ הַקַּצָּב מִגִּ'ים לְהוֹבִיל אֶת אֶחָד מִסּוּסָיו לַכְּפָר, אֶל שֶׁטַח מִרְעֶה שֶׁהֻזְמַן בִּשְׁבִילוֹ, וְגִ'ים הִסְכִּים בִּלְהִיטוּת. זֶה מִכְּבָר הִתְגַּעְגֵּעַ לִרְכִיבָה עַל גַּב סוּס, וְעַל מְנַת שֶׁיִּדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ חָזַר לַיָּמִים הַטּוֹבִים שֶׁל פַּעַם, לָקַח אִתּוֹ אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלּוֹ. 

כָּל עוֹד רָכְבוּ בָּרְחוֹבוֹת שָׁמַר עַל אִפּוּק מַרְשִׁים, אַךְ מֵרֶגַע שֶׁהִגִּיעַ לַדְּרָכִים הַכַּפְרִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת, הִתְלַקְּחָה רוּחוֹ בְּחֶדְוָה פְּרוּעָה, וְהוּא דִּרְבֵּן אֶת סוּסוֹ שֶׁל הַקַּצָּב עַד שֶׁהֵחֵל לִדְהֹר בִּמְהִירוּת וְאָץ לְדַרְכּוֹ כְּקָאוּבּוֹי אֲמִתִּי.

אַחַר כָּךְ הִתְאַוָּה לְמִדָּה גְּדוֹלָה עוֹד יוֹתֵר שֶׁל חֵרוּת, הֵסִיר אֶת הַמַּחְסוֹם בַּכְּנִיסָה לְשָׂדֶה גָּדוֹל וְהֵחֵל לִרְכֹּב כֹּה וָכֹה בָּאָחוּ וּלְהָטִיל אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלּוֹ עַל בְּנֵי בָּקָר דִּמְיוֹנִיִּים בְּעוֹדוֹ צוֹרֵחַ וּמְצַוֵּחַ כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ.

לְפֶתַע פִּתְאוֹם, כְּשֶׁהֵטִיל אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלּוֹ לַמֶּרְחָק, נִתְפְּסָה הַלּוּלָאָה בִּדְבַר-מָה וְנִתְקַבְּעָה בְּגֹבַהּ מֵטֶר לְעֵרֶךְ מֵהַקַּרְקַע, וְהַחֶבֶל נִמְתַּח וְכִמְעַט שֶׁמָּשַׁךְ אֶת גִ'ים מֵעַל סוּסוֹ.  

הַדָּבָר הָיָה לֹא צָפוּי; יְתֵרָה מִזֹּאת, הוּא הָיָה מֻפְלָא; כִּי הַשָּׂדֶה נִרְאָה חָשׂוּף מִכֹּל וָכֹל. עֵינָיו שֶׁל גִ'ים נִפְעֲרוּ בְּתַדְהֵמָה, אַךְ הוּא יָדַע שֶׁלָּכַד דְּבַר-מָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמְעָה בַּת קוֹל: "הֵי, שַׁחְרֵר אוֹתִי! שַׁחְרֵר, אָמַרְתִּי! אַתָּה לֹא מֵבִין מָה עָשִׂיתָ?"

גִ'ים לֹא הֵבִין, וְגַם לֹא הָיְתָה לוֹ שׁוּם כַּוָּנָה לְשַׁחְרֵר אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלּוֹ עַד שֶׁיְּגַלֶּה בְּמָה נִתְפְּסָה הַלּוּלָאָה. וְלָכֵן נֶעֱזַר בְּתַכְסִיס יָשָׁן שֶׁלִּמֵּד אוֹתוֹ אָבִיו, הֵאִיץ בְּסוּסוֹ שֶׁל הַקַּצָּב וְהֵחֵל לִרְכֹּב בְּמַעְגָּל סְבִיב הַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ נִתְפַּס הַלָּסוֹ.

כְּכָל שֶׁהִתְקָרֵב אֶל טַרְפּוֹ, רָאָה אֶת הַחֶבֶל נִכְרָךְ בְּלוּלָאוֹת, אַךְ הָיָה נִדְמֶה שֶׁאֵין בְּתוֹכָן דָּבָר, לְבַד מֵאֲוִיר. קָצֶה אֶחָד שֶׁל הַלָּסוֹ הָיָה צָמוּד בְּטַבַּעַת אֶל הָאֻכָּף, וְכַאֲשֶׁר הַחֶבֶל כְּבָר הָיָה מְלֻפָּף כִּמְעַט כֻּלּוֹ וְהַסּוּס נִסָּה לְהִתְרַחֵק וְהֵחֵל לִנְשֹׁף בְּאֵימָה, יָרַד גִ'ים מֵאֻכָּפוֹ. הוּא אָחַז בַּמּוֹשְׁכוֹת בְּיָדוֹ הָאַחַת וְעָקַב אַחֲרֵי הַחֶבֶל, וְכַעֲבֹר שְׁנִיָּה רָאָה זָקֵן מְלֻפָּף כֻּלּוֹ בְּלוּלְאוֹת הַלָּסוֹ.

רֹאשׁוֹ הָיָה קֵרֵחַ וְחָשׂוּף, אַךְ זָקָן לָבָן אָרֹךְ הִשְׁתַּלְשֵׁל לוֹ עַד מָתְנָיו. עַל גּוּפוֹ הָיְתָה מוּטֶלֶת גְּלִימָה רְפוּיָה מִפִּשְׁתָּן לָבָן עָדִין. בְּיָדוֹ הָאַחַת נָשָׂא חֶרְמֵשׁ כַּבִּיר, וְתַחַת בֵּית שֶׁחְיוֹ הָאַחֵר נָשָׂא שְׁעוֹן חוֹל.

בְּעוֹד גִ'ים בּוֹהֶה בּוֹ בִּפְלִיאָה פָּתַח הַיָּשִׁישׁ הַנִּכְבָּד וְאָמַר בְּקוֹל נִרְגָּז: "קָדִימָה, נוּ – הָסֵר אֶת הַחֶבֶל הַזֶּה תֶּכֶף וּמִיָּד! מֵרֹב הַשְּׁטוּיוֹת שֶׁלְּךָ עָצַרְתָּ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ! נוּ – מָה אַתָּה בּוֹהֶה? אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?"

"לֹא," אָמַר גִ'ים, מֻטְרָד.

"אָז דַּע לְךָ שֶׁאֲנִי הַזְּמַן – אַבָּא-זְמַן! עַכְשָׁו הִזְדָּרֵז וְשַׁחְרֵר אוֹתִי – אִם אַתָּה רוֹצֶה שֶׁהָעוֹלָם יִתְנַהֵל כְּסִדְרוֹ."

"אֵיךְ זֶה שֶׁתָּפַסְתִּי אוֹתְךָ?" שָׁאַל גִ'ים מִבְּלִי לַעֲשׂוֹת שׁוּם פְּעֻלָּה לְשִׁחְרוּר הָאָסִיר שֶׁלּוֹ.

"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ. מֵעוֹלָם עוֹד לֹא נִלְכַּדְתִּי," רָטַן אַבָּא-זְמַן. "אֲבָל אֲנִי מֵנִיחַ שֶׁזֶּה מִשּׁוּם שֶׁבְּרֹב טִמְטוּמְךָ הֵטַלְתָּ אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלְּךָ עַל לֹא-כְלוּם."

"לֹא רָאִיתִי אוֹתְךָ," אָמַר גִ'ים.

"מוּבָן שֶׁלֹּא. אֵינִי נִרְאֶה לְעֵינֵי יְצוּרֵי אֱנוֹשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם מִתְקָרְבִים לְמֶרְחַק מֵטֶר מִמֶּנִּי. וַאֲנִי דּוֹאֵג שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בְּמֶרְחָק רַב מִזֶּה. לָכֵן חָצִיתִי אֶת הַשָּׂדֶה הַזֶּה, הֵנַחְתִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ אִישׁ. וְהַכֹּל הָיָה מִסְתַּדֵּר עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר אִלְמָלֵא הַלָּסוֹ הַמְּעַצְבֵּן שֶׁלְּךָ. קָדִימָה," הוֹסִיף בְּזַעַף, "אַתָּה מִתְכַּוֵּן לְהָסִיר מִמֶּנִּי אֶת הַחֶבֶל הַזֶּה?"

"לָמָּה לִי?" שָׁאַל גִ'ים.

"כִּי כָּל הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם חָדְלוּ מִתְּנוּעָתָם בָּרֶגַע שֶׁלָּכַדְתָּ אוֹתִי. אֲנִי מֵנִיחַ שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה לָשִׂים קֵץ לְכָל הַיְּגִיעָה וְהַהֲנָאָה, לְכָל הַמִּלְחָמָה וְהָאַהֲבָה, לָאֻמְלָלוּת וְלַשְּׁאַפְתָּנוּת וּלְכָל הַיֶּתֶר, נָכוֹן? שׁוּם שָׁעוֹן לֹא תִּקְתֵּק מֵרֶגַע שֶׁכָּרַכְתָּ אוֹתִי כָּאן כְּמוֹ מוּמְיָה!"

גִ'ים צָחַק. הָיָה מַצְחִיק בֶּאֱמֶת לִרְאוֹת אֶת הַזָּקֵן כְּשֶׁהַחֶבֶל כָּרוּךְ לוֹ סָבִיב-סָבִיב מִן הַבִּרְכַּיִם וְעַד לַסַּנְטֵר.

"יַעֲשֶׂה לְךָ טוֹב לָנוּחַ," אָמַר הַנַּעַר. "מִכָּל מָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי, אַתָּה חַי חַיִּים דֵּי עֲמוּסִים."

"אָכֵן כָּךְ," הֵשִׁיב אַבָּא-זְמַן בַּאֲנָחָה. "בָּזֶה הָרֶגַע מְחַכִּים לִי בְּקַמְצַ'טְקָה. לֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁנַּעַר קָטָן אֶחָד יְשַׁבֵּשׁ אֶת כָּל אוֹרְחוֹתַי!"

"מָה לַעֲשׂוֹת!" אָמַר גִ'ים בְּגִחוּךְ. "אֲבָל אִם הָעוֹלָם עָצַר, כְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה אִם הוּא יֵצֵא לְהַפְסָקָה קְצָת יוֹתֵר אֲרֻכָּה. בָּרֶגַע שֶׁאֲשַׁחְרֵר אוֹתְךָ, הַזְּמַן שׁוּב יָעוּף. אֵיפֹה הַכְּנָפַיִם שֶׁלְּךָ?"

"אֵין לִי שׁוּם כְּנָפַיִם," הֵשִׁיב הַזָּקֵן. "זוֹ מַעֲשִׂיָּה שֶׁרָקַח מִישֶׁהוּ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאָה אוֹתִי. לְמַעֲשֶׂה, אֲנִי נָע דֵּי לְאַט."

"אֲנִי מֵבִין, אַתָּה לוֹקֵחַ תַּ'זְּמַן," הֵעִיר הַנַּעַר. "מָה אַתָּה עוֹשֶׂה עִם הַחֶרְמֵשׁ הַזֶּה?"

"קוֹצֵר אֲנָשִׁים," אָמַר הַיָּשִׁישׁ. "בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מֵנִיף אֶת הַחֶרְמֵשׁ שֶׁלִּי, מִישֶׁהוּ מֵת."

"אָז צְרִיכִים לָתֵת לִי מֵדַלְיָה עַל זֶה שֶׁאֲנִי מַחְזִיק אוֹתְךָ קָשׁוּר כָּאן," אָמַר גִ'ים. "יִהְיוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁיִּחְיוּ עוֹד קְצָת."

"אֲבָל הֵם לֹא יֵדְעוּ אֶת זֶה," אָמַר אַבָּא-זְמַן בְּחִיּוּךְ עָצוּב, "וְלָכֵן לֹא יָפִיקוּ מִזֶּה שׁוּם תּוֹעֶלֶת. מוּטָב שֶׁתְּשַׁחְרֵר אוֹתִי מִיָּד וְזֶהוּ."

"לֹא," אָמַר גִ'ים בִּנְחִישׁוּת. "יִתָּכֵן שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶלְכֹּד אוֹתְךָ שׁוּב; אָז אֲנִי אַחְזִיק בְּךָ עוֹד קְצָת וְאֶרְאֶה אֵיךְ הָעוֹלָם מִתְקַדֵּם בִּלְעָדֶיךָ."

אוֹ-אָז הֵנִיף אֶת הַזָּקֵן הַכָּבוּל עַל גַּב סוּסוֹ שֶׁל הַקַּצָּב, וּלְאַחַר שֶׁעָלָה גַּם הוּא עַל הָאֻכָּף, פָּנָה בַּחֲזָרָה אֶל הָעֲיָרָה, יָדוֹ הָאַחַת אוֹחֶזֶת בַּשָּׁבוּי שֶׁלּוֹ וְהָאַחֶרֶת בַּמּוֹשְׁכוֹת.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לַדֶּרֶךְ נָפְלָה עֵינוֹ עַל מַרְאֶה מְשֻׁנֶּה. סוּס וַעֲגָלָה עָמְדוּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, הַסּוּס בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל רִיצָה קַלָּה, רֹאשׁוֹ נִשָּׂא אֶל-עָל וּשְׁתַּיִם מֵרַגְלָיו בָּאֲוִיר, וּבְכָל זֹאת קָפוּא לְגַמְרֵי. בָּעֲגָלָה הָיוּ יְשׁוּבִים אִישׁ וְאִשָּׁה דּוֹמְמִים וְנֻקְשִׁים מַמָּשׁ כַּאֲבָנִים.

"כָּכָה זֶה כְּשֶׁאֵין זְמַן!" נֶאֱנַח הַזָּקֵן. "הֲלוֹא תְּשַׁחְרֵר אוֹתִי כָּעֵת?"

"עוֹד לֹא," הֵשִׁיב הַנַּעַר.

הוּא הִמְשִׁיךְ לִרְכֹּב עַד שֶׁהִגִּיעַ לָעִיר, שֶׁבָּהּ עָמְדוּ הָאֲנָשִׁים כֻּלָּם בְּדִיּוּק בְּאוֹתָן תְּנוּחוֹת שֶׁהָיוּ בָּהֶן כַּאֲשֶׁר גִ'ים לָכַד אֶת אַבָּא-זְמַן בַּלָּסוֹ שֶׁלּוֹ. הַנַּעַר עָצַר מוּל חֲנוּת כֹּלְבּוֹ גְּדוֹלָה, קָשַׁר אֶת סוּסוֹ לִכְלוֹנָס וְנִכְנַס פְּנִימָה. הַזַּבָּנִים שָׁקְלוּ סְחוֹרוֹת וְהִצִּיגוּ דֻּגְמוֹת בַּדִּים לְשׁוּרוֹת הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמּוּלָם, אַךְ דּוֹמֶה הָיָה שֶׁכֻּלָּם הָפְכוּ לְפֶתַע פִּתְאוֹם לִפְסָלִים.

הָיָה בַּמַּרְאֶה מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד עַד מְאוֹד, וּצְמַרְמֹרֶת קָרָה הֵחֵלָּה לַעֲבֹר מַעְלָה-מַטָּה בְּגַבּוֹ שֶׁל גִ'ים; כֵּיוָן שֶׁכָּךְ מִהֵר וְיָצָא הַחוּצָה.

עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה יָשַׁב קַבְּצָן מִסְכֵּן וְנָכֶה שֶׁפָּשַׁט אֶת כּוֹבָעוֹ, וּלְיָדוֹ עָמַד אָדוֹן בִּבְגָדִים הֲדוּרִים שֶׁהִתְכַּוֵּן לְהַשְׁלִיךְ לוֹ פְּרוּטָה. גִ'ים יָדַע שֶׁמְּדֻבָּר בְּאִישׁ עָשִׁיר מְאוֹד, אַךְ קַמְצָן לְמַדַּי, וְלָכֵן הִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְשַׁרְבֵּב אֶת יָדוֹ אֶל כִּיסוֹ שֶׁל הָאִישׁ וְלִשְׁלֹף מִשָּׁם אֶת אַרְנָקוֹ, שֶׁבּוֹ הָיָה מַטְבֵּעַ זָהֹב שֶׁל 20 דּוֹלָר. אֶת הַמַּטְבֵּעַ הַנּוֹצֵץ הַזֶּה תָּחַב בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל הָאָדוֹן בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל הַפְּרוּטָה, וְאָז הֶחְזִיר אֶת הָאַרְנָק לְכִיסוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר.

"הַנְּדָבָה הַזֹּאת תַּפְתִּיעַ אוֹתוֹ כְּשֶׁיִּתְעוֹרֵר לְחַיִּים," חָשַׁב הַנַּעַר.

הוּא שָׁב וְעָלָה עַל גַּב הַסּוּס וְרָכַב הָלְאָה לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב. כְּשֶׁחָלַף עַל פְּנֵי הַחֲנוּת שֶׁל יְדִידוֹ הַקַּצָּב, הִבְחִין בְּכַמָּה נִתְחֵי בָּשָׂר תְּלוּיִים בַּחוּץ.

"אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁהַבָּשָׂר יֵרָקֵב," הֵעִיר.

"כְּדֵי שֶׁבָּשָׂר יֵרָקֵב דָּרוּשׁ זְמַן," עָנָה הַזָּקֵן.

זֶה נִשְׁמַע לְגִ'ים מוּזָר, אַךְ נָכוֹן.

"נִרְאֶה שֶׁהַזְּמַן מִתְעָרֵב בְּכָל מָה שֶׁקּוֹרֶה," אָמַר.

"כֵּן; שָׁבִיתָ אֶת הָאִישִׁיּוּת הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם," נֶאֱנַק הַזָּקֵן; "וְאֵין לְךָ מַסְפִּיק שֵׂכֶל לְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ."

גִ'ים לֹא הֵשִׁיב, וְעַד מְהֵרָה הִגִּיעוּ אֶל בֵּית דּוֹדוֹ, וְשָׁם שָׁב וְיָרַד מֵעַל גַּב הַסּוּס. הָרְחוֹב הָיָה מָלֵא בְּחַיּוֹת מַשָּׂא וּבַאֲנָשִׁים, אַךְ כֻּלָּם הָיוּ חַסְרֵי תְּנוּעָה. שְׁנֵי דּוֹדָנָיו הַקְּטַנִּים בְּדִיּוּק יָצְאוּ בַּשַּׁעַר בְּדַרְכָּם אֶל בֵּית הַסֵּפֶר, וּבִידֵיהֶם סִפְרֵיהֶם וְלוּחוֹת הַצִּפְחָה שֶׁלָּהֶם; עַל מְנַת לֹא לְהַפִּיל אוֹתָם אַרְצָה נֶאֱלַץ גִ'ים לְדַלֵּג מֵעַל הַגָּדֵר.

בַּטְּרַקְלִין רָאָה אֶת דּוֹדָתוֹ קוֹרֵאת בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. הִיא עָמְדָה לַהֲפֹךְ דַּף כְּשֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת. בַּחֲדַר הָאֹכֶל מָצָא אֶת דּוֹדוֹ, שֶׁסִּיֵּם זֶה עַתָּה אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם. פִּיו הָיָה פָּעוּר, וּמַזְלְגוֹ רִחֵף בְּדִיּוּק לְפָנָיו, וְאִלּוּ עֵינָיו הָיוּ קְבוּעוֹת בָּעִתּוֹן הַמְּקֻפָּל שֶׁלְּיָדוֹ. גִ'ים לָקַח לְעַצְמוֹ אֶת הַפַּשְׁטִידָה שֶׁל דּוֹדוֹ, וּבְעוֹדוֹ אוֹכֵל יָצָא אֶל הַשָּׁבוּי שֶׁלּוֹ.

"יֵשׁ דָּבָר אֶחָד שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין," אָמַר.

"מָה בְּדִיּוּק?" שָׁאַל אַבָּא-זְמַן.

"אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהִסְתּוֹבֵב חָפְשִׁי כְּשֶׁכֻּלָּם… כְּשֶׁכֻּלָּם… קְפוּאִים?"

"זֶה מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי הָאָסִיר שֶׁלְּךָ," הֵשִׁיב בֶּן-שִׂיחוֹ. "כָּעֵת תּוּכַל לַעֲשׂוֹת בַּזְּמַן מָה שֶׁתֶּחְפַּץ. אַךְ אִם לֹא תִּזָּהֵר, עוֹד תַּעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ שֶׁתִּתְחָרֵט עָלָיו."

גִ'ים הִשְׁלִיךְ אֶת הַקְּרוּם שֶׁל הַפַּשְׁטִידָה אֶל צִפּוֹר שֶׁעָמְדָה עַל בְּלִימָה בָּאֲוִיר, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִתְעוֹפְפָה כְּשֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת.

"בְּכָל מִקְרֶה," צָחַק, "אֲנִי חַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם. אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יוּכַל לְהַשִּׂיג אוֹתִי."

"לְכָל חַיִּים פֶּרֶק הַזְּמַן הַמֻּקְצֶה לָהֶם," אָמַר הַזָּקֵן. "כְּשֶׁתִּחְיֶה אֶת מִדַּת הַזְּמַן שֶׁהֻקְצְבָה לְךָ, חֶרְמֵשִׁי יִקְצֹר אוֹתְךָ."

"שָׁכַחְתִּי מֵהַחֶרְמֵשׁ שֶׁלְּךָ," אָמַר גִ'ים בַּאֲרֶשֶׁת מְהֻרְהֶרֶת.

אוֹ-אָז נִכְנְסָה בַּנַּעַר רוּחַ מְשׁוּבָה, כִּי עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁהִזְדַּמְּנוּת כָּזוֹ לְשַׁעֲשׁוּעִים לֹא תִּזְדַּמֵּן שׁוּב לְעוֹלָם. עַל מְנַת שֶׁלֹּא יִבְרַח, קָשַׁר אֶת אַבָּא-זְמַן אֶל הַכְּלוֹנָס בְּפֶתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַדּוֹד וְאָז חָצָה אֶת הָרְחוֹב לַמַּכֹּלֶת הַפִּנָּתִית.

אוֹתוֹ בֹּקֶר מַמָּשׁ נָזַף בַּעַל הַמַּכֹּלֶת בְּגִ'ים כַּאֲשֶׁר דָּרַךְ בְּטָעוּת עַל סַל מְלֵא לֶפֶת. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ הָלַךְ הַנַּעַר אֶל יַרְכְּתֵי הַמַּכֹּלֶת וּפָתַח אֶת הַבֶּרֶז שֶׁל חָבִית הַדִּבְשָׁה.

"אֵיזֶה בָּלָגָן נֶחְמָד יִהְיֶה פֹּה כְּשֶׁהַזְּמַן יַתְחִיל לִשְׁפֹּךְ אֶת הַדְּבַשׁ עַל כָּל הָרִצְפָּה," אָמַר גִ'ים וְצָחַק.

קְצָת הָלְאָה, בְּהֶמְשֵׁךְ הָרְחוֹב, הָיְתָה מִסְפָּרָה. וּבְכִסֵּא הַסַּפָּר רָאָה גִ'ים אֶת הָאִישׁ שֶׁכָּל הַנְּעָרִים הִכְתִּירוּ כָּ"אִישׁ הֲכִי רָשָׁע בָּעִיר". הַהוּא בְּהֶחְלֵט לֹא אָהַב אֶת הַנְּעָרִים, וְהַנְּעָרִים יָדְעוּ זֹאת. הַסַּפָּר בְּדִיּוּק עָמַד לַחְפֹּף אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר הַזְּמַן נִלְכַּד. גִ'ים רָץ לְבֵית הַמִּרְקַחַת, מָצָא שָׁם בַּקְבּוּק דֶּבֶק, חָזַר וְיָצַק אוֹתוֹ עַל שְׂעָרוֹ הַסָּתוּר שֶׁל הַשָּׁכֵן הַשָּׂנוּא.

"זֶה בֶּטַח יַפְתִּיעַ אוֹתוֹ כְּשֶׁיִּתְעוֹרֵר," חָשַׁב גִ'ים.

בֵּית הַסֵּפֶר עָמַד בְּקִרְבַת מָקוֹם. גִ'ים נִכְנַס וְגִלָּה שָׁם רַק תַּלְמִידִים סְפוּרִים. אֲבָל הַמּוֹרֶה יָשַׁב אֶל שֻׁלְחָנוֹ, קוֹדֵר וְזוֹעֵף כְּהֶרְגֵּלוֹ.

גִ'ים נָטַל פִּסַּת גִּיר וְרָשַׁם עַל הַלּוּחַ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת אֶת הַמִּלִּים הַבָּאוֹת: "כָּל תַּלְמִיד מִתְבַּקֵּשׁ לִצְרֹחַ בָּרֶגַע שֶׁהוּא נִכְנָס לַחֶדֶר. הוּא מִתְבַּקֵּשׁ גַּם לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה. עַל הֶחָתוּם, פְּרוֹפ' שַׁארְפּ."

"זֶה בֶּטַח יַעֲשֶׂה מְהוּמָה כַּהֹגֶן," מִלְמֵל הַקֻּנְדָּס כְּשֶׁהִתְרַחֵק מִשָּׁם.

בְּקֶרֶן הָרְחוֹב עָמַד הַשּׁוֹטֵר מָאלִיגָן שָׁקוּעַ בְּשִׂיחָה עִם הָעַלְמָה סְקְרַאפֶּל הַזְּקֵנָה, הָרְכִילָאִית הֲכִי גְּדוֹלָה בָּעֲיָרָה, שֶׁתָּמִיד שָׂמְחָה לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לֹא נָעִים עַל שְׁכֵנֶיהָ. גִ'ים חָשַׁב שֶׁאָסוּר לְהַחְמִיץ הִזְדַּמְּנוּת כָּזֹאת. עַל כֵּן הֵסִיר אֶת כֻּמְתָּתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר וְאֶת מְעִילוֹ בַּעַל כַּפְתּוֹרֵי הַפְּלִיז וְהִלְבִּישׁ בָּהֶם אֶת הָעַלְמָה סְקְרַאפֶּל, וְאִלּוּ אֶת מִגְבַּעְתָּהּ הַמְּעֻטֶּרֶת בִּסְרָטִים וּבְנוֹצוֹת הֵנִיחַ נִמְרָצוֹת עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר.

הַתּוֹצָאָה הָיְתָה מַצְחִיקָה כָּל כָּךְ שֶׁהַנַּעַר צָחַק בְּקוֹל, וּמִכֵּיוָן שֶׁאֲנָשִׁים לֹא מְעַטִּים עָמְדוּ לְיַד הַפִּנָּה, הָיָה גִ'ים בָּטוּחַ שֶׁהָעַלְמָה סְקְרַאפֶּל וְהַשּׁוֹטֵר מָאלִיגָן יָקִימוּ מְהוּמָה כְּשֶׁהַזְּמַן יִפְתַּח שׁוּב בְּמַסְּעוֹתָיו.

אוֹ-אָז נִזְכַּר הַקָּאוּבּוֹי הַצָּעִיר בַּאֲסִירוֹ וְעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ חֲזָרָה אֶל הַכְּלוֹנָס. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמֶרְחַק מֵטֶר מִמֶּנּוּ, רָאָה אֶת אַבָּא-זְמַן מַמְשִׁיךְ לַעֲמֹד בְּסַבְלָנוּת בֵּין לוּלְאוֹת הַלָּסוֹ. וּבְכָל זֹאת הוּא נִרְאָה זוֹעֵם וְנִרְגָּז וְנָהַם בְּקוֹל גָּדוֹל: "נוּ, מָתַי אַתָּה מִתְכַּוֵּן לְשַׁחְרֵר אוֹתִי?"

"חָשַׁבְתִּי קְצָת עַל הַחֶרְמֵשׁ הַמַּגְעִיל שֶׁלְּךָ," אָמַר גִ'ים.

"מָה אִתּוֹ?" שָׁאַל אַבָּא-זְמַן.

"אִם אֲנִי אֲשַׁחְרֵר אוֹתְךָ, אוּלַי יָשָׁר תָּנִיף אוֹתוֹ עָלַי כְּדֵי לְהִתְנַקֵּם בִּי," הֵשִׁיב הַנַּעַר.

אַבָּא-זְמַן הִבִּיט בּוֹ בְּמַבָּט חָמוּר, אוּלָם הֵשִׁיב: "אֲנִי מַכִּיר נְעָרִים כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים, וְיָדוּעַ לִי כַּמּוּבָן שֶׁהֵם שׁוֹבָבִים וּפוֹחֲזִים. אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב נְעָרִים, כִּי הֵם גְּדֵלִים וְהוֹפְכִים לִגְבָרִים וּמְמַלְּאִים אֶת עוֹלָמִי. אִלּוּ לָכַד אוֹתִי גֶּבֶר בְּטָעוּת, כְּשֵׁם שֶׁלָּכַדְתָּ אוֹתִי אַתָּה, הָיִיתִי יָכוֹל לְהַפְחִיד אוֹתוֹ וְלִגְרֹם לוֹ לְשַׁחְרֵר אוֹתִי מִיָּד; אֲבָל נְעָרִים קָשֶׁה יוֹתֵר לְהַפְחִיד. אֵין לִי מִי-יוֹדֵעַ-מָה טְעָנוֹת אֵלֶיךָ, גַּם אֲנִי הָיִיתִי נַעַר, מִזְּמַן, כְּשֶׁהָעוֹלָם הָיָה חָדָשׁ. אֲבָל לָבֶטַח כְּבָר הִשְׁתַּעֲשַׁעְתָּ בִּי דֵּי הַצֹּרֶךְ, וְכָעֵת אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתְּגַלֶּה כָּבוֹד רָאוּי לְשֵׂיבָתִי. שַׁחְרֵר אוֹתִי, וּבִתְמוּרָה אֲנִי מַבְטִיחַ לִשְׁכֹּחַ לְגַמְרֵי שֶׁנִּשְׁבֵּיתִי. כָּךְ אוֹ כָּךְ, הַתַּקְרִית לֹא תְּחוֹלֵל נֶזֶק גָּדוֹל, כִּי אִישׁ לֹא יְגַלֶּה לְעוֹלָם שֶׁהַזְּמַן נֶעֱצַר לְמֶשֶׁךְ כְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת."

"בְּסֵדֶר," אָמַר גִ'ים בְּעַלִּיזוּת, "הִבְטַחְתָּ לֹא לִקְצֹר אוֹתִי, לָכֵן אֲשַׁחְרֵר אוֹתְךָ." אֲבָל הָיְתָה לוֹ תְּחוּשָׁה שֶׁכַּאֲשֶׁר יַחְזְרוּ לְחַיִּים, יִהְיוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים בָּעֲיָרָה שֶׁיַּחְשְׁדוּ שֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת.

בִּזְהִירוּת שִׁחְרֵר אֶת הַזָּקֵן מֵהַחֶבֶל, וְהַהוּא, בָּרֶגַע שֶׁהִשְׁתַּחְרֵר, הִכְתִּיף מִיָּד אֶת חֶרְמֵשׁוֹ, הֵיטִיב אֶת גְּלִימָתוֹ הַלְּבָנָה וְהִנְהֵן בְּבִרְכַּת שָׁלוֹם.

כַּעֲבֹר רֶגַע נֶעֱלַם, וּבְקוֹל רַחַשׁ וְרִשְׁרוּשׁ וּסְאוֹן פְּעִילוּת שָׁב הָעוֹלָם לְחַיִּים וְהִמְשִׁיךְ לְהִתְנַהֵל לוֹ כְּתָמִיד.

גִ'ים גִּלְגֵּל אֶת הַלָּסוֹ שֶׁלּוֹ, עָלָה עַל סוּסוֹ שֶׁל הַקַּצָּב וְרָכַב בְּאִטִּיּוּת לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב.

צְרָחוֹת רָמוֹת עָלוּ מֵהַפִּנָּה, שֶׁבָּהּ הִתְכַּנֵּס עַד מְהֵרָה הָמוֹן גָּדוֹל שֶׁל אֲנָשִׁים. מִמְּקוֹם מוֹשָׁבוֹ עַל הַסּוּס רָאָה גִ'ים אֶת הָעַלְמָה סְקְרַאפֶּל, לְבוּשָׁה בְּמַדָּיו שֶׁל הַשּׁוֹטֵר, מְנוֹפֶפֶת בְּאֶגְרוֹפֶיהָ בְּכַעַס מוּל פָּנָיו, בְּעוֹד מָאלִיגָן רוֹקֵעַ בְּזַעַם עַל מִגְבַּעְתָּהּ שֶׁל הַגְּבֶרֶת, שֶׁאוֹתָהּ תָּלַשׁ מַעַל רֹאשׁוֹ לְקוֹל קְרִיאוֹת הַלַּעַג שֶׁל הַקָּהָל.

כְּשֶׁעָבַר עַל פְּנֵי בֵּית הַסֵּפֶר שָׁמַע מַקְהֵלָה כַּבִּירָה שֶׁל צְרָחוֹת וְיָדַע שֶׁפְּרוֹפ' שַׁארְפּ מִתְקַשֶּׁה לְדַכֵּא אֶת הַמְּהוּמָה שֶׁחוֹלְלָה הַהוֹדָעָה עַל הַלּוּחַ.

מִבַּעַד לְחַלּוֹן הַמִּסְפָּרָה רָאָה אֶת "הָאִישׁ הֲכִי רָשָׁע בָּעֲיָרָה" מַכֶּה אֶת הַסַּפָּר בַּמִּבְרֶשֶׁת כַּאֲחוּז טֵרוּף, בְּעוֹד שַׂעֲרוֹתָיו מִזְדַּקְּרוֹת בְּנֻקְשׁוּת לְכָל הַכִּוּוּנִים כְּרוֹבִים מְכֻדָּנִים. אֵד, בַּעַל הַמַּכֹּלֶת, יָצָא בְּרִיצָה מֵהַחֲנוּת וְצָרַח "אֵשׁ!" בְּעוֹד נַעֲלָיו מוֹתִירוֹת שֹׁבֶל דִּבְשָׁה בַּאֲשֶׁר פָּנָה.

לִבּוֹ שֶׁל גִ'ים נִמְלָא גִּיל, וְהוּא עָלַץ עַל הַהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁחוֹלֵל, כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ אָחַז בְּרַגְלוֹ וּמָשַׁךְ אוֹתוֹ מֵעַל הַסּוּס.

"מַ'תָּה עוֹשֶׂה פֹּה, מְנֻוָּל?" זָעַק הַקַּצָּב בְּכַעַס, "לֹא הִבְטַחְתָּ לָשִׂים אֶת הַבְּהֵמָה הַזֹּאת בַּמִּרְעֶה שֶׁל פְּלִימְפְּטוֹן? וְעַכְשָׁו אֲנִי מוֹצֵא אוֹתְךָ פֹּה רוֹכֵב לְךָ עַל הַמִּסְכֵּן כְּמוֹ אֵיזֶה גֶ'נְטְלְמֶן בַּטְלָן!"

"בְּחַיַּי," אָמַר גִ'ים, מֻפְתָּע; "שָׁכַחְתִּי לְגַמְרֵי מֵהַסּוּס!"

*******************************************************************************

סִפּוּר זֶה נוֹעָד לְלַמְּדֵנוּ עַל חֲשִׁיבוּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַזְּמַן וְעַל הָאִוֶּלֶת בְּכָל נִסָּיוֹן לַעֲצֹר אוֹתוֹ. שֶׁכֵּן אִם תַּצְלִיחוּ, כְּמוֹ גִ'ים, לְהַעֲמִיד אֶת הַזְּמַן מִלֶּכֶת, יַהֲפֹךְ הָעוֹלָם עַד מְהֵרָה לְמָקוֹם מְשַׁעֲמֵם, וְהַחַיִּים יִהְיוּ בְּהֶחְלֵט לֹא נְעִימִים.

3

"הָיָה פַּ'ם יוֹם חֹרֶף אֶחָד," אָמַר הַדּוֹד רֵמוּס בְּעוֹד הוּא מוֹשֵׁךְ בִּזְהִירוּת אֲפוּפַת מַחְשָׁבוֹת בִּשְׂפָמוֹ, "שֶׁבּוֹ אָמַר דּוֹן שׁוּעָל לַ'צְמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁב שֶׁכְּדַאי לוֹ לָרוּץ הַחוּצָה לַשָּׂדֶה וְלִשְׁתֹּל חֶלְקָה שֶׁל בָּטְנִים. וּבַיָּמִים הָהֵם, חֲמוּדִי, הַסִּיסְמָה הָיְתָה 'אֱמֹר וּגְמֹר'. הוּא רַק גָּמַר לַ'גִּיד תַּ'מִּלָּה – וּכְבָר הָיוּ גֻּמּוֹת בָּאֲדָמָה, וּכְבָר הָיוּ שְׁתִילִים בַּגֻּמּוֹת. כָּלַ'זְּמַן הַזֶּה יָשַׁב דּוֹן אַרְנָב וִ'סְתַּכֵּל בָּ'בוֹדָה. הוּא'סְתַּכֵּל, וְ'חַר כָּךְ הוּא סָגַר עַיִן אַחַת, הוּא סָגַר, וְשָׁר כָּכָה לַיְּלָדִים שֶׁלּוֹ:

טִידְל טוֹנְגָּה טִידְל-נִים,

זֶה נֶחְמָד לִזְלֹל בָּטְנִים.

הֵם צוֹמְחִים פֹּה, הֵם קְטַנִּים –

בְּחִנָּם אֶזְלֹל בָּטְנִים.

מִפֹּה לְשָׁם הִתְחִילוּ הַבָּטְנִים לַ'בְשִׁיל, וּבְכָל פַּ'ם שֶׁדּוֹן שׁוּעָל יָרַד לְבַקֵּר תַּ'חֶלְקָהּ שֶׁלּוֹ, הוּא גִּלָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ כְּבָר בִּקֵּר שָׁם וַאֲפִלּוּ'סְתּוֹבֵב בֵּין הַשִּׂיחִים וְגֵרֵד בָּ'דָמָה. וּבָרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה'רְגִּיז אוֹתוֹ נוֹרָא. הוּא דֵּי חָשַׁד מִי הַמִּישֶׁהוּ הַזֶּה יָכוֹל לִהְיוֹת, אֲבָל דּוֹן אַרְנָב 'צְלִיחַ לְטַשְׁטֵשׁ תָּ'עקֵבוֹת שֶׁלּוֹ בְּאֹפֶן כָּל כָּךְ מֻשְׁלָם, שֶׁדּוֹן שׁוּעָל לֹא יָדַע אֵיךְ לִתְפֹּס'תוֹ. מִפֹּה לְשָׁם, יוֹם אֶחָד יָצָא דּוֹן שׁוּעָל לְסִיּוּר מִסָּבִיב לְכָל חֶלְקַתַ'בָּטְנִים שֶׁלּוֹ, וְלֹא עָבַר יוֹתֵר מִדַּי זְמַן עַד שֶׁהוּא מָצָא פִּרְצָה בַּגָּדֵר, שֶׁבָּהּ מִישֶׁהוּ הֵזִיז תָּ'עַמּוּד עִם הַפַּס. וְעַלַ'מָּקוֹם הֶחְלִיט דּוֹן שׁוּעָל לְסַדֵּר שָׁם מַלְכֹּדֶת. הוּא תָּפַס וְכוֹפֵף עָנָף שֶׁל אֱגוֹז-בָּר שֶׁגָּדַל בְּפִנַּת הַגָּדֵר, חִבֵּר קָצֶה אֶחָד לְשׁוּרַת הַשִּׂיחִים הָרִאשׁוֹנָה, וְלַקָּצֶה הַשֵּׁנִי הוּא חִבֵּר קֶשֶׁר-עֲנִיבָה, וְאֶת כָּל זֶה הוּא הִדֵּק עִם נִצְרָה בְּדִיּוּק בַּפִּרְצָה.

בַּבֹּקֶר הַבָּא יָצָא דּוֹן אַרְנָב שׁוּב פַּ'ם אֶל חֶלְקַת הַבָּטְנִים, וּבָרֶגַע שֶׁהוּא נִסָּה לִ'שְׁתַּחֵל דֶּרֶךְ הַפִּרְצָה, קָפַץ הַקֶּשֶׁר-עֲנִיבָה וְתָפַס'תוֹ מֵאֲחוֹרֵי הָרַגְלַיִם הַקִּדְמִיּוֹת שֶׁלּוֹ, וְהֶעָנָף הַכָּפוּף 'תְיַשֵּׁר בִּתְנוּפָה וְעָף לְמַ'לָה – וְכָכָה נִשַׁ'ר דּוֹן אַרְנָב תָּלוּי בֵּינַ'שָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. הוּא הָיָה תָּלוּי, וְהוּא'תְנַדְנֵד, וְהוּא פָּחַד שֶׁעוֹד רֶגַע הוּא יִפֹּל, וְהוּא פָּחַד שֶׁהוּא לֹא יִפֹּל בִּכְלָל. וּבְעוֹד הוּא מַמְצִיא בָּרֹאשֶׁ'לּוֹ סִפּוּר בִּשְׁבִיל דּוֹן שׁוּעָל, הוּא שָׁמַע צְעָדִים בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ, וְיַחַד עִם הַצָּ'דִים הוֹפִיעַ וּבָא דּוֹן דֹּב הַזָּקֵן, צוֹעֵד וְחוֹזֵר מִפְּגִישָׁה עִם דְּבוֹרֵי-בָּר עַל עֵץ שֶׁל דְּבַשׁ. דּוֹן אַרְנָב נִסָּה לְנַפְנֵף אֵלָיו יָד וְקָרָא:

"הָלוֹ, דּוֹן דֹּב!"

דּוֹן דֹּב עָמַד וִ'סְתַּכֵּל מִסָּבִיב, וְאַחֲרֵי רֶגַע הוּא רוֹאֶה אֶת דּוֹן אַרְנַב מִתְנַדְנֵד לוֹ עַלַ'חֶבֶל, וְהוּא קוֹרֵא אֵלָיו בַּחֲזָרָה:

"הֵי-יוּ, דּוֹן אַרְנָב. מָה שְׁלוֹמְךָ בְּיוֹם יָפֶה כָּזֶה?"

"פָּחוֹת'וֹ'יוֹתֵר, דּוֹן דֹּב, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. תּוֹדָה רַבָּה," אוֹמֵר דּוֹן אַרְנָב, כָּכָה הוּא אוֹמֵר.

וְאָז שׁוֹאֵל דּוֹן דֹּב אֶת דּוֹן אַרְנָב מָה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם, לְמַ'לָה, בֵּין הָעֲנָנִים; וְדוֹן אַרְנָב, הוּא צוֹחֵק וְאוֹמֵר שֶׁהוּא מִתַ'שֵּׁר. אָז שׁוֹאֵל דּוֹן דֹּב בְּאֵיזֶה אֹפֶן, וְדוֹן אַרְנָב אוֹמֵר שֶׁכָּל רֶגַע הוּא מַרְוִיחַ דּוֹלָר. דּוֹן דֹּב שׁוֹאֵל אֵיךְ; וְדוֹן אַרְנָב עוֹנֶה שֶׁהוּא מְגָרֵשׁ תָּ'עוֹרְבִים מֵחֶלְקַתַ'בָּטְנִים שֶׁל דּוֹן שׁוּעָל. אַחַר כָּךְ הוּא שׁוֹאֵל אֶת דּוֹן דֹּב אִם לֹא מִתְחַשֵּׁק לוֹ לַ'רְוִיחַ דּוֹלָר לְשָׁעָה, 'פְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה וִילָדִים שֶׁהוּא מֻכְרָח לַ'שְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם, וְדוֹן דֹּב יָכוֹל לִהְיוֹת דַּחְלִיל נֶהֱדָר, מַשֶּׁהוּ יוֹצֵא מֵהַכְּלָל. דּוֹן דֹּב עוֹנֶה שֶׁהוּא מַסְכִּים לְקַבֵּל תַּ'גּ'וֹבּ, וְאָז דּוֹן אַרְנָב מַרְאֶה לוֹ אֵיךְ לְכוֹפֵף תָּ'עָנָף. לֹא עָבְרוּ יוֹתֵר מֵאֵיזֶה רְגָעִים עַד שֶׁדּוֹן דֹּב 'תְּנַדְנֵד לוֹ שָׁם לְמַ'לָה בִּמְקוֹם דּוֹן אַרְנָב. וְדוֹן אַרְנָב – הוּא הָלַךְ יָשָׁר לַבַּיִת שֶׁל דּוֹן שׁוּעָל, וּכְשֶׁהוּא'גִּיעַ לְשָׁם הוּא'תְחִיל לְצַפְצֵף:

"דּוֹן שׁוּעָל! בּוֹא אִתִּי, דּוֹן שׁוּעָל, וַאֲנִי'רְאֶה לְךָ תַּ'בַּרְנָשׁ שֶׁסּוֹחֵב לְךָ תַּ'בָּטְנִים שֶׁלְּךָ."

דּוֹן שׁוּעָל תָּפַס תַּ'מַּקֵּלַ'לִיכָה שֶׁלּוֹ, הוּא תָּפַס, וּשְׁנֵיהֶם אָצוּ רָצוּ בַּחֲזָרָה לְחֶלְקַתַ'בָּטְנִים; וּכְשֶׁהֵם הִגִּיעוּ, שָׁמָּה הוּא הָיָה, דּוֹן דֹּב, עַל בָּטוּחַ, תָּלוּי עַלָ'עֵץ.

"אָה-הָא! סוֹף-סוֹף תָּפַסְתִּי'תְךָ, הָא?" אָמַר דּוֹן שׁוּעָל; וְלִפְנֵי שֶׁדּוֹן דֹּב יָכַל לַ'סְבִּיר מַשֶּׁהוּ, דּוֹן אַרְנָב קָפַץ מַטָּה-מַ'לָה וְצִפְצֵף בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת:

"תַּפְלִיק לוֹ עַלַ'פֶּה, דּוֹן שׁוּעָל! תַּפְלִיק לוֹ עַלַ'פֶּה!"

וְדוֹן שׁוּעָל – הוּא צָעַד קְצָת לְאָחוֹר בִּשְׁבִיל תְּנוּפָה, וְאַחַר כָּךְ הוּא הֵרִים תַּ'מַּקֵּל שֶׁלּוֹ בְּכָלַ-'כּוֹחַ, וּבְכָל פַּ'ם שֶׁדּוֹן דֹּב נִסָּה לַ'סְבִּיר מַשֶּׁהוּ, הוֹרִיד עָלָיו דּוֹן שׁוּעָל מִקְלַחַת שֶׁל מַכּוֹת.

וּבְעוֹד כָּל זֶה הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ, 'תְחַמֵּק דּוֹן אַרְנָב מִשָּׁם וְנִכְנַס לְתוֹךְ שְׁלוּלִית שֶׁל בֹּץ; שָׁמָּה הוּא יָשַׁב וְרַק הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ 'צִיצוּ הַחוּצָה, כִּי הוּא יָדַע שֶׁבְּעוֹד רֶגַע דּוֹן דֹּב יַ'בֹר בַּמָּקוֹם הַזֶּה וִינַסֶּה לִתְפֹּס'תוֹ. וּבֶ'מֶת, מִפֹּה לְשָׁם הוֹפִיעַ דּוֹן דֹּב בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ, וּבָרֶגַע שֶׁעָבַר עַל יַד הַשְּׁלוּלִית, הוּא אָמַר:

"הָלוֹ, דּוֹן קַרְפָּד, אוּלַי רָאִיתָ אֶת דּוֹן אַרְנָב עוֹבֵר בַּסְּבִיבָה הַזֹּאת?"

"לִפְנֵי רֶגַע הוּא עָבַר פֹּה," עָנָה דּוֹן אַרְנָב. וְדוֹן דֹּב הַזָּקֵן זִנֵּק בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ כְּמוֹ פֶּרֶד מְשֻׁגָּע; וְדוֹן אַרְנָב – הוּא יָצָא מֵהַשְּׁלוּלִית, 'תְיַבֵּשׁ לוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְאַחַר כָּךְ חָזַר הַבַּיְתָה כְּמוֹ כָּל בַּרְנָשׁ אַחֵר מֵהַיִּשּׁוּב.

"אָז הַדֹּב לֹא תָּפַס אֶת הָאַרְנָב, נָכוֹן?" שָׁאַל הַיֶּלֶד הַקָּטָן בְּקוֹל יַשְׁנוּנִי.

"קְפֹץ מֵהַכִּסֵּא, חֲמוּדִי!" קָרָא הַדּוֹד רֵמוּס בִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה. "אֵין לִי זְמַן עַכְשָׁו לָשֶׁבֶת עַל יָדְךָ וְלַ'חְזִיק תָּ'רִיסִים שֶׁלְּךָ פְּתוּחִים."


*הסיפור לקוח מתוך: "הדוד רמוס" מאת יואל צ'נדלר הריס, הוצאת זמורה, ביתן 1983.

0