"וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ" (שמואל א' י"ז, 57)

כאילו עברה שמועה מזמזמת, נתכנסו כל זבובי הגבעות אל הראש. כיוון שהיה בתנועה מתמדת, שעקבה אחר ההליכה המהירה ואחר קצב נפנוף הזרוע האוחזת בו, התקשו הזבובים לנחות ולשוטט על פני מרחבי הראש הכרות והיו מתפזרים תכופות לכדי ענן נקודות שחור — ומיד חוזרים לנחיתה. עם זאת, בתוך מהומת התנועה והזמזום הצליחו לרוב לכוון את מעופם ואת נחיתתם אל החלקים העסיסיים ביותר: אל הפה משורבב השפתיים, שעוד שמר על משהו מלחלוחיתו; אל מחילות האף, שהדם והנזלת והעפר התערבבו בהן לכדי חומר צמיגי; אל העיניים הקרושות בחוריהן; וכמובן, אל גדם הצוואר, שמשך את רובם. הדם אמנם כבר חדל לנטוף מן הגדם, אך עוד ניכרה בשריותו הרעננה. גם חלוק הנחל שהיה משוקע במצח זכה להתעניינות הזבובים, באשר נוזלי פנים הגולגולת נרמזו בשוליו. בתעייתם נחתו הזבובים גם על אצבעותיו של דוד, הלופתות את תלתלי הפלשתי, על זרוע דוד, על צווארו ועל פניו, והם מצצו מעורו את מלח הזיעה.

קודם לכן, כאשר יצא דוד מאוהל המלך, עדיין לא נגלה אף זבוב. הוא נעמד שם מחוץ לאוהל כשהראש הענק אחוז בכפו לצד הירך, והדם עוד נוטף מן הגדם ומתייבש על שוקו הימנית. חרב הפלשתי המפוארת הייתה אחוזה בשמאלו, שעונה ברישול על הכתף. אבנר בן-נר שר הצבא ויהונתן בן המלך יצאו מן האוהל לפניו והוא הביט בהם בהתרחקם מערבה בחרבות שלופות בכיוון מנוסת הפלשתים, שנעלמו מכבר מעבר לגבעות הסוגרות על העמק. יהונתן הסב מבטו לאחור, התמהמה לרגע בצעדיו, ואז הדביק את אבנר, אשר זירז בנזיפות את אחרוני הלוחמים, אלה שנותרו לפשפש אחר שלל במחנה האויב הנטוש ובגופות הפלשתים המוטלות פה ושם — גושים כהים על פני משטח העשב הצהוב. נשרים נאספו בשמים, ועורבים כבר בצעו מן הגופות במקורם. אחת הגופות, גופת גולית עטוית השריון, נצנצה כחיפושית ענק מתוך העשב. דוד חש בכובד הראש האחוז בכפו, חש בחוזק זרועו ובעוצמת כתפיו כפי שלא חש בהם מעולם. ניצחון ישראל, ניצחון יהוה צבאות, היה ניצחונו שלו. שאול יודע זאת, אבנר יודע זאת, יהונתן יודע זאת, כל מי שנכח כאן יודע זאת, אפילו אחיו יודעים. נזכר במגע ידו של שמואל המושח את שערו בשמן החריף לעיניהם הנדהמות של אחיו ואביו. מימינו, מבעד ליריעות הבד של האוהל, שמע מלמולים מוזרים, חסרי פשר, יוצאים מפי שאול. כשהתייצב שם לפני זמן קצר, ציווה עליו שאול שלא לשוב עוד לביתו, אלא להצטרף לפיקוד הצבא וללוחמים המזנבים בפלשתים. אך הוא את הניצחון כבר העניק לישראל. ואביו — הוא לא יודע על כך דבר. גמלה החלטה בלבו: על אביו לראות את הראש בידו — ובהקדם. כאשר פנה דרומה והחל לצעוד, ריחף למולו הזבוב הראשון.

בתחילה כמעט לא שם לבו לזבובים. הליכתו היחפה בדרך העפר הייתה בוטחת וחזקה. אך ככל שצעד וצעד תחת שמש אחר הצהריים החמה, נצטבר בו הזמזום המונוטוני, והוא חש בעייפות שנשתקעה בו בלי משים, ודגדוג הזבובים הלך וטרד את שפתיו היבשות. מאז יצא מבית לחם עם שחר לא שתה ולא אכל. את ילקוט הרועים, שאולי נותרה בו דבלה ישנה, הותיר במחנה מאחור. הבחורים כולם במלחמה, הנשים עוד בכפרים מפחד הפלשתים — אין ממי לקבל לגימה או צימוק. והראש מכביד ומזמזם.

כמה  קרשים  חוברו  יחדיו  ברישול  כדי  לכסות על פי הבאר. בחריץ שבין קרשי המכסה עמדה צרעה ומוללה מחוש בצבת פיה. ניתן היה לראות את חידוד בטנה המפוספס צהוב-שחור מתנועע לקצב נשימתה. היא נכנסה בחריץ ונעלמה, ואחר שוב הופיעה וריחפה לעבר גדם צווארו של הפלשתי. אחיותיה, שסבבו את הבאר כשהן נהנות מנימי הלחות הקרירים שהשתחלו בחריצים, הצטרפו גם הן להילולת הבשר. צמוד לבאר היה משטח מוגבה של אבן שנועד להנחת כדים ולדלי השאיבה, וחור שנקדח בשוליו שימש לקשירת החבל. עם שנגע הגדם באבן, נתפזרו החרקים — הזבובים במעוף מהיר, הצרעות בריחוף חקרני — ולאחר מערבולת זמזמנית חזרו רובם ונחתו שוב כשהם עוטפים את הראש הגדול בנקודות שחורות וצהובות ובכמה נקודות ירוקות שהבהיקו כאבן ברקת. דוד אחז במכסה העץ והשליכו הצדה. הרחק הרחק בעיגול השמים שבעומק הבאר ראה את השתקפות ראשו.    

כאשר ישב על הארץ בצל התאנה העקרה, רחוק דיו מן הראש מכדי שיטרידוהו הזבובים, והוא לוגם מלוא פיו מן הדלי הסדוק, מתיז בלי משים על כותנתו — הישיר מבט אל עיני הפלשתי, שהיו עתה בגובה עיניו. העיניים היו חבויות חלקית תחת העפעפיים ותחת התגודדויות הזבובים, אך נטו לבלוט החוצה והיו צמיגיות כחלבון ביצה שלוקה. זבוב ירוק ויפה, מנצנץ, שמשהו מאדמומיות הנחושת נמזג בנצנוצו, נחת על רקתו של הפלשתי שדם ועפר נתערבבו בה לכדי כתם בוץ שכבר יבש. הזבוב, שמשך את מבטו של דוד בנצנוץ שריונו, הוטרד ממקומו על ידי צרעה משוטטת, ובצעדים מהירים, ספק מרחפים, רפרף על פני זיפי הלחי השחורים והגיע אל זווית הפה, שהיה עתה יבש וחיוור ושפתיו משורבבות לפנים כמו משתוקקות.

"הגם אתה צמאת"? שאל את גולית בפנים מרצינות, והושיט את הדלי לעבר הראש. לרגע שתק, כמו מצפה לתשובה — ואז פרץ בצחוק גדול. הוא הביט סביבו. איש לא היה שם. כרם זיתים השתרע מסביב לבאר ולתאנה רחבת הנוף, ומעבר לו שטחי מרעה מצהיבים. הדרך נמתחה אי שם מאחורי הכרם, לא נראית. על הקרקע הבחין בחרסים, שברי כדים אשר נפלו מידי השואבות. הוא הבחין גם בעקבות כבשים רבים, כנראה בני יומיים-שלושה, בעיקר בסמוך לשוקת שהייתה שם, ובעקבות כפות רגליים אנושיים טריים של ילד או נערה. הוא לגם עוד מהדלי. עם הלגימה התערבבה בדמיונו הבאר הזו שמולו עם הבאר שבפאתי בית לחם: הצטיירה לו תמונת הנערות היורדות מן העיר לשאוב ותדהמתן למראה חרבו האדירה ולמראה הראש הכרות על משטח האבן.

דוד קם ממקומו, ניגש אל הבאר ושפך את שארית תכולת הדלי. קול צלצול המים הדהד מעלה, ועמו עלה זמזום צרעות. הוא השליך את הדלי ארצה. עתה, כשהוא רענן, יוכל להגיע לבית לחם עד הלילה. ואולי יעצור באחד הכפרים לבקש מזון. בכלל, כדאי שיעבור ביישובים שבדרך. דיו שיראוהו נושא את הראש בשלושה או ארבעה כפרים, ושמועת החיזיון תופץ חיש מהר בכל גבולות ישראל ויהודה. הוא נטל את החרב. "קום ונלכה"!  אמר לפלשתי, תפס בשערותיו, ובתנועה אמיצה הניפו באוויר…

"אה"! עם העקיצה נשמט הראש מידו בתנופת ההרמה, התהפך באוויר כשהוא אפוף עננה מזמזמת, נחבט בדופן הבאר הנגדית — ואז צנח מטה, היישר אל אופל הבאר. חבטה רטובה נשמעה ולאחריה רק בלבול הזמזומים. דוד נאלם. היעלמות הראש הייתה כה בלתי צפויה, כה בגדר הבלתי אפשרי, שכאב העקיצה בגב כף ידו נתפוגג מתודעתו, רק היעדר הראש היה בה, וזמזום זמזום זמזום, מהדהד במורד הבאר, ועולה מזמזם אל פיה, ואופף את הכול ומקיף את ראשו של דוד כמו כתר אוויר משובץ אבנים.

כאב העקיצה הורגש פתאום. הכאב עצמו לא הטרידו במיוחד, כבר ספג כאבים עזים בהרבה, אך בפעימת הכאב הקטנה היה כדי להחזירו לעצמו. הוא הביט סביב. איש לא נראה. בשמים האפורים-כחולים שבעומק הבאר, לצד הכתם השחור של ראשו שלו, נגלה הכתם השחור של ראש הפלשתי.

הוא שלשל את החבל מטה מטה. ניסה ללכוד את הראש בדלי. משך את החבל למעלה, והורידו. משך והוריד. כך שעה ארוכה. אך פעולת כיוון הדלי בקצה החבל הייתה קשה, כל תנועת יד עדינה טלטלה את הדלי טלטול פרוע. וממילא, הראש היה גדול מפתח הדלי וכל אימת שמשך בחבל העלה רק מים. אולי פשוט יסתלק לו? אלא שבמוקדם או במאוחר יגיע לכאן עובר אורח צמא ויזהה את הראש הענק. השמועה תופץ: "דוד בן-ישי בית הלחמי — מטמא הבארות."

אילו לפחות היה הראש טובע, והמים מכסים על החרפה. יכול היה להסתלק עם החרב, ואיש לא היה שואל על הראש. דוד ניסה להטביעו: משך בחבל, המתין להתייצבות הדלי מעל הראש ושחרר בבת אחת. הדלי חבט בראש, אך זה נותר לצוף. ניסה שוב. דבר לא קרה. ניסה שוב ללכוד את הראש, משך והוריד ומשך והוריד. העמידה הרכונה מעל לבאר, כשהזרועות מתוחות קדימה והאצבעות נצרבות בשפשוף החבל, הייתה מעיקה. עצבנות גאתה בו, מלווה בקולות שכשוך מהדהדים ובזמזום הזבובים והצרעות, שנחתו מפעם לפעם על אצבעותיו העסוקות ועל פניו — אך הריכוז המוחלט במלאכה הסיט את העצבנות הצדה. דווקא משום שהיה מרוכז כל כך בפיסת השמים העגולה תחתיו, נכנס בו לעתים בלבול, והוא גילה כי הוא מנסה לשאוב את השתקפות ראשו שלו, תמה על התנפצותה הגלית תחת הדלי. עלה על דעתו לשלשל עצמו לתחתית — אבל הרעיון היה מופרך, שהרי לא היה מי שימשוך אותו חזרה למעלה, מה עוד שהחבל לא היה חזק דיו. להרף עין הצטיירה לו מוחשית קריעת החבל, והוא דמיין כיצד הוא נופל בצעקה עם פיסת החבל והדלי, מתרחק מעיגול השמים הכלוא מעליו בפי הבאר, נבלע מטה מטה, מרחף עם הזבובים ומנפץ בגופו את עיגול השמים התחתון — עד שזה יתאחה שוב, והוא ימצא עצמו בין ראשו השחור של גולית להשתקפות ראשו שלו. זבוב נחת על מצחו.

בבת אחת שמט את החבל וסטר בעוצמה במרכז המצח. הזבוב חמק, נחת לרגע על אוזנו ואז ריחף מטה לבאר, מותיר אחריו את קול הזמזום, וזה התמזג עם צליפת הסטירה שהזדחלה מן המצח אל מרחבי הגולגולת ואל מעמקיה ועם רחש המעופפים שאפף אותו כענן. דוד ניצת, קצף, שאג, ובאין מוצא לבערת זעמו הזדרז לאחוז בחרב, שלף אותה מנדנה והניפה לעבר מעופפי הענן, הניף והניף מעל פי הבאר, פיו קוצף, הניף ושאג והניף, נכון לחסל אותם, את כולם, לתת בהם נקמות, להפיצם לכל רוח. זה היה חסר תוחלת, כמובן. ענן הנקודות המעופף התגמש אל תוך עצמו, התעקל והתכדרר, התרחב והצטמצם בזריזות סביב להב החרב המשתוללת.

כאב העקיצה שוב החזירֹו לעצמו. הוא השעין את חוד הלהב על הארץ. בשולי החרב ראה זבוב אחד מעוך, קורבן יחיד של הנפות הקטל הטרופות. הוא התיזו משם באצבע. הביט סביב אל הכרם, ואחר החזיר את החרב לנדן. עצם את עיניו. הסדיר נשימתו. מיקד את תודעתו בריכוך נקודת האמצע המזמזמת בין אוזניו. פקח את העיניים. הוא הביט מטה אל עיגול השמים, ראה את הדלי, את ראשו שלו, את ראש הפלשתי, והזמזום עלה והדהד ועטף, זמזם אל תוכו והזדמזם מתוכו בלחש שפתיים איטי: "יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל — ממעמקים קראתיך. אתה הסגרת בידי כיום הזה את הפלשתי הערל, כי חֵרף מערכות אלוהים חיים, ונתתיו פגר לעוף השמים ולחיית הארץ, והסירותי את ראשו מעליו למען ֵידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל. ועתה, כי תיתן בידי את ראש הפלשתי, וידעתי כי בחרת בי לרעות את עמך, את ישראל."

הוא שאף עמוקות. חש בנחיריו את חוטי לחות הבאר הצוננת. הניח את החרב על הארץ. הוא אחז שוב בחבל והניע את הדלי עד שזה נגע בראש הפלשתי — ומשך. להפתעתו, החבל הפך כבד בידיו. לא היה זה כובד המים. הוא משך בחוזקה. ראה את הכתם הכהה עולה ועולה לצלילי נטיפה עיקשים. הכתם נתחכך בדופן הפנימית של הבאר תחת ידיו המושכות של דוד, והנה הוא כבר כאן, רק שלא ייפול, הנה הראש כבר כמעט כאן, הנה הנה הוא כבר כמעט כמעט כאן…

דוד תפס באוזנו של הפלשתי ומשך חזק כל כך, שנהדף לאחור ונחת על גבו — הראש והדלי בידיו. כך, על העפר החם, כשהראש הרטוב מכביד על בטנו, פרץ בצחוק משחרר. מעליו נגלו השמים הפתוחים, הכחולים, החמים, והשמש, שהסתתרה מאחורי עלי התאנה הרחבים, סיננה קרניים ללטף את עיניו הצוחקות. הוא התיישב. סוף סוף התפנה להבין את שאירע: כפיס עץ שיצא ממקומו בדלי הישן ונתעקם הסתבך בשערותיו הרטובות של גולית. דוד הרים פניו אל השמים, מחויך. אחר כך ניתק את השערות מן הדלי והסב אליו את פני הפלשתי, שהיו נפוחות ממים. עם כל הזזה של הראש המריאו הזבובים והצרעות ונחתו, המריאו ונחתו, כשקרני השמש מעלות ברק מנצנץ ברטט כנפיהם. בשל הרחצה המטהרת היה הראש נקי מטינופת הדם והעפר, ורקותיו היו לבנות עד סנוּור. "כשלג הלבנת," הצטחק דוד. בדעתו חלפה המחשבה להניף את הראש ולנשקו על שפתיו. המחשבה הזו הצחיקה אותו בזרותה, והוא תיקן אותה כהרף עין: לנשק את האבן השקועה במצח. גם את המחשבה הזו ביטל, הביט בעיניו החלבוניות של גולית ולבסוף אמר: "הננו ונלך — ופגשת את אבי." הוא צחק, התרומם בתנופה על רגליו כשהראש בידו, כיסה את הבאר במכסה העץ, נטל את החרב, ופנה ללכת. אז הבחין בנערה.   

הביטה היישר אליו. על רקע גזעי הזית מפותלי השרירים, הצופנים כיסים סבוכים של אופל, היה גופה צר וישר בכותונת הבלויה, הלבנה–חומה, שנחה עליה כשק. ניכר כי היא מנערות הכפר העלובות — אולי גרה או שפחה — אך הייתה יציבות בוטחת בעמידתה ובמבטה. ודאי שמוה נוטרת על הכרמים. כמה זמן עמדה כאן כך? שתיקה עמדה בין שלושת הראשים. רק הזבובים והצרעות עוד אמרו את דברם. דוד הסיר את החרב מעל כתפו.

עפר הדרך עטף את כפות רגליו עם כל צעד. זמזום קצבי מוזר נשמע במרחק. לכמה רגעים חשב כי את הלמות לבו הוא שומע, אך ככל שהתקדם התגבש הזמזום לכדי ניגון מוזיקלי, וכאשר עקפה הדרך רצועה של חורש וכפר קטן נגלה מעליו בראש גבעה של שקדיות — ניכר לאוזן כי אלו נשים המזמרות בקול, מלוות בפעימות תופים. כאשר עבר סמוך לקיר של מדרגה חקלאית ממש מתחת למטעי הכפר המוריקים, הצליח לזהות את מילות הפזמון: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו…". לרגע הבהילו אותו המילים והוא ניסה להיזכר אם כיסה את הבאר אך מיד חייך לבהלתו. קצב צעדיו התאים עצמו מבלי משים לקצב התיפוף, ואצבעות שמאלו פרטו על חרב גולית השעונה על כתפו. גם ראשו של גולית הצטרף לקצב, מתנועע במשובה מוזיקלית קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. זמזום הזבובים והצרעות כמעט ולא נשמע. רק בודדים עקבו אחר תנודת הראש.

השאר נותרו מאחור, אופפים בעננה גדולה את הבאר. הם הסתננו אחד אחד מבעד לחריצי המכסה, נפרדו מפירורי השמש ובזמזום חשוך צללו מטה, היישר אל אופל התחתית.

האיש בחדר הקטן עצם את עיניו ואחרי רגע שב ופקח אותן. הוא היה רגוע. גופו היה רפוי. רק תיק העור המרופט שחבק הכביד מעט על חזהו ועל נשימתו. מעט קרני אור חדרו מבחוץ דרך התריסים המוגפים וקדחו ללא רחש באפלולית החדר. הוא לא הופתע כלל כשהביט הצידה וראה אותו.

המוות ישב על כיסא העץ, רגליו הדקות משוכלות, ועלעל בשוויון נפש בעיתון 'לאשה'. על אף האפלולית האיש הבחין שהוא מחזיק את העיתון הפוך.
"אה," אמר המוות והניח את העיתון, "התעוררת."
"מזמן אני מחכה לך פה," אמר האיש.
"אתה רואה," המוות נקש באצבע דקה על שעונו, "ואני עוד הקדמתי. יש לנו בדיוק חמש דקות להרוג ביחד."
האיש התעלם מהאירוניה שבמלים.
"חשבתי שאתם שם דייקנים," אמר.
המוות נראה משועמם;
"הרשלנות שלכם כאן, מחלחלת לאט לאט אפילו לעולם שלנו."
האיש לא ענה.
המוות התיר את רגליו והתרווח, אחר גחן לעבר השידה ונטל את קופסת הסיגריות של האיש. "לא אכפת לך," אמר. "ממילא אין לך זמן לעשן את כולן." הוא לקח לעצמו סיגריה והצית אותה.
"יש לך זמן עד סוף הסיגריה," אמר, ופלט סילון עשן לעבר החלון המרושת. זבוב מזמזם שחבט את עצמו בזגוגית נלכד בתוך הענן המתאבך. הזבוב התקפד על אדן החלון ונראה מת, אבל אחרי רגע קצר התעופף ונעמד על מצחו של האיש.
האיש הושיט יד לאה ומחץ את הזבוב המסומם בין שתי אצבעות. הוא דיבר כאילו לעצמו. "עברתי כבר על חיי. סיכמתי את מה שהיה לסכם. עד שתגמור את הסיגריה אני יכול לעשות את זה עוד עשר פעמים, אבל גם אם שכחתי משהו, אין לי שום חשק לעבור על זה שוב." האצבעות החלושות התהדקו על תיק העור המרופט, שהיה בעצם ילקוט בית ספר. התיק הלך עם האיש את כל הדרך עד לזיקנתם המשותפת. "אני פקיד של חשבונאות, אתה יודע. עייפתי ממאזנים וסיכומים."
המוות שתק.
"יכולת פשוט לאסוף אותי וללכת," אמר האיש, "אבל אתה יושב לך כאן ומשתעשע."
"כללי המשחק." אמר המוות ביובש. "הרגעים האלה הם הבונוס שלי. חוץ מזה, תמיד ברגע האחרון צץ משהו. הכול איכשהו נדחס אצלכם תמיד לתוך הרגע האחרון." הוא הגביה את הסיגריה אל פניו ובחן אותה ברוב משמעות. הסיגריה כבר נאכלה עד מעבר למחציתה והאש המשיכה ללחך את הנייר בהתמדה.
"יש משהו שהיית רוצה לעשות ברגעים האחרונים שלך?"
האיש תלה בו מבט מובס, מלא בוז; "אם אתה מתכוון למשחק שחמט על החוף, אז לא."
המוות משך בכתפיו ושאף מהסיגריה.
האיש בהה בתקרה ושקע במחשבות.
אחרי רגע אמר, "כשהייתי ממש קטן, אולי בן שלוש, לקחת ממני את אמי. לקחת אותה בהפתעה."

המוות גיחך ואיפר בזהירות לתוך כף ידו, אבל האפר נשר מבעד ליד השקופה, התפזר באוויר, ורחף לאט מטה.
"הפתעה היא לפעמים בלתי נמנעת. אבל היא מוסיפה מימד של גיוון לעבודה האפורה." את המלים הבאות אמר לאט ובהטעמה, כמעט בלחישה: "במקרים של הפתעה, אני מאפשר לפעמים פיצוי קטן ברגע האחרון." הוא הביט ברוב משמעות בסיגריה המתכלה במהירות, אבל האיש לא הקשיב.

"כל בוקר," אמר האיש בקול חדגוני והמשיך לבהות בתקרה, "אחרי הרחצה, אמי היתה עוטפת אותי במגבת, ומחבקת אותי חזק. היא היתה מחבקת אותי בכל הכוח שהיה בה, כאילו ניסתה לדחוק אותי בחזרה לתוך גופה. אולי כדי שתוכל לברוח אתי וללדת אותי שוב במקום אחר, יותר טוב."

המוות בחן את ציפורניו המטופחות בזמן שהאיש דיבר. הוא כבר כילה את רוב הסיגריה.

"היום אני יכול להבין את הייאוש שהיה בחיבוק הזה," האיש המשיך לדבר אל התקרה. "אבל ביום ההוא עוד לא הבנתי. גם כשהיא נפלה לתוך האמבטיה לא הבנתי. עד הערב ישבתי במים. שיחקתי עם השערות שלה שצפו סביבי כמו שרכי מים שחורים. ליטפתי לה את הפנים שהתרככו והתחילו להתנפח. חיכיתי שתוציא את הראש מהמים, שתשלח יד לעבר המגבת ותכרוך סביבי את הזרועות הלבנות שלה. החיבוק, אתה מבין, בחיבוק שלה היא דחקה אותי מדי יום דרך שער בלתי נראה, והעבירה אותי אל המשכו של היום. אבל באותו יום נשארתי מחוץ לשער, והמשכו של היום לא הגיע. מאז אני חי את חיי בתחילתו של היום ההוא. סדרי עולם התהפכו. דברים שהקדימו את זמנם החלו נדחקים ביני לבין החיבוק של אמי. דברים מבולבלים, סותרים, מטרידים."

המוות הפנה אליו את פניו. נראה שהאיש הצליח לעורר בו עניין.
"אהה," סינן בלחישה כשהאיש השתתק ושקע שוב במחשבות.

האיש כנראה נחרד ממחשבה חולפת, לפתע פתאום ניסה להזדקף במיטתו. "אני עוד חי בתחושה שמעבר לכל פינת רחוב ממתין לי החיבוק שאחריו יתחיל כל החזיון השקוף הקפוא סביבי, להתמלא בדם, לקבל צבע ודופק, המולת חיים. כשאשה הולכת מולי ברחוב, גם אם זו אשה שעל פי גילה יכולה להיות בתי, או נכדתי, אני מחכה שתיעצר במקומה כמוכת הלם, שתביט בי בהשתאות, ואז תמהר אליי ותאמץ אותי אל גופה. באותו רגע תפלח את האוויר תרועה, בפינת הרחוב תופיע תהלוכה רועשת של חצוצרות עם תופים ומצילתיים ושרביטים מעופפים באוויר, והכול יתחיל."
"יתחיל?"
גופו של האיש רפה והוא שב לשכיבתו הרופסת; "בינתיים שום דבר לא התחיל."

המוות לקח עוד שאיפה מהסיגריה וריצוד של אש רץ על הנייר וליחך את מה שנותר מהסיגריה.
"אולי לא שמת לב למלה בינתיים," אמר האיש. "בינתיים זו מלת מפתח. זו אולי המלה הכי חשובה. 'בינתיים' זה הזמן הכי ארוך. בהתחלה של הכול מבליח רגע קצר ומתיז ניצוץ – כמו גפרור שמנסה להידלק, ויש עוד רגע דומה בסוף של הכול. אבל בין שני הניצוצות שרוצים להתלקח משתרע כל ה'בינתיים' הזה, שאין בו כלום חוץ מציפייה ארוכה ומשמימה להתלקחות…" אצבעות ידיו של האיש לפתו בחוזקה עד שהלבינו, את התיק המרופט שעל חזהו.
המוות הביט ברוב ריכוז בסיגריה שכמעט הגיעה לסופה. "הגענו לרגע האחרון," אמר.
בהילות נואשת הרעידה פתאום את קולו של האיש כשבחן את מה שנותר מהסיגריה:
"בזמן שנשאר הייתי רוצה לחזור לזמן שבו היא מתה, רגע לפני החיבוק. להחזיר את הסדר לזמנים שנטרפו. אולי אספיק לסדר ולסגור את המאזן. אין לי אפשרות לעשות את זה בלי לקבל את החיבוק ולהגיד לה שהיו לי חיים טובים."

המוות הבליע חיוך דק. הוא הקיף במבט מופגן את החדר העירום. התעכב רגע על הקירות החשופים ועל בועות הטיח שתפחו בין הסדקים הלחים שבתקרה. בחדר לא היה כמעט כלום. היו מכנסיים וחולצה אפורים, מקופלים ומונחים על שרפרף. על הרצפה, ליד השרפרף, זוג נעליים שחורות. שידה של עץ ועליה קופסת סיגריות כמעט מלאה, מאפרה, משקפי קריאה, כמה עיתונים ישנים. זהו.
לגלוג נוצץ הבריק את עיניו כשחזר להביט באיש.
"חיים טובים…"

"אני רוצה להגיד לה את זה," התעקש האיש.

ברגע הבא הוא ניצב על קצות אצבעותיו. ראשו היה מורם כלפי אמו המדיחה כלים ליד הכיור, והוא משך בשמלתה.
"תיגש לאמבטיה זלמן," אמרה האם, "אני כבר באה לרחוץ אותך."
אבל הילד, שלא כהרגלו לא נשמע לה הפעם. הוא נשאר לעמוד שם ומרט בעיקשות מרדנית את שולי השמלה.
"נו, לך לאמבטיה!" ציוותה האם בקוצר רוח.
הילד נצמד אל רגלה בכוח.
"איזה שד קפץ עליך!" היא נסתה לשחרר את שמלתה מאחיזתו של האגרוף הקטן.
"זלמן!"
אבל הילד התעקש, וידה הרטובה החליקה שוב ושוב על האגרוף הקטן הקפוץ.
"תפתח את המים ותתפשט." היא סטרה על ידו הקפוצה בכוח רב משהתכוונה, והילד משך ממנה את ידו.
"אני מיד באה לרחוץ אותך. לך, לך כבר."

הוא ניגש לחדר האמבטיה ופתח את המים. אחר כך התפשט והניח את בגדיו על השרפרף הקטן, נכנס לאמבטיה ועמד במים הגואים. עכשיו ראה את האיש הדק עם הסיגריה שעמד אתו בתוך האמבטיה. לסיגריה היה ריח רע, מוכר. בגלל הריח הוא נזכר שכבר ראה פעם את האיש הזה. אולי בחלום. הזר, גנדרני, כמעט שקוף, התכופף לכבות את הסיגריה במים שהאפירו לאיטם.

"זלמן…"
אמו של הילד קראה לו מהמטבח.
"פעם אחרונה שאני נוגע בסיגריה בלי פילטר," אמר האיש הדק שעה שנעץ את הבדל לתוך המים כאילו היו ערימת חול.
הילד נשא אליו את עיניו.

"עצום את עיניך זלמן."
"החיבוק…" אמר הילד, והשתתק.
"הרגע האחרון נגמר, זלמן. אין לנו יותר זמן. עצום אותן." האיש השקוף העביר את כף ידו כמלהטט מול פניו של הילד, אבל הילד התעקש להשאיר את עיניו פקוחות. בתנועה ארוכה וחלקה משך האיש הדק את נשמתו של הילד מתוך אפו. מול עיניו המהופנטות מישש את הנשמה באצבעות גמישות, בוחן אותה בחומרה, כאילו היתה צעיף משי יקר שנמצא בו פגם.
האם שוב קראה מהמטבח.
המוות הניח לגוף חסר החיים להשמט לאט, עד שישב במים.

אחר כך הזדקף וקשר את הנשמה לחגורתו. האשה שוב קראה מהמטבח, והאיש הדק הביט בזרם המים הגולש מעל דפנות האמבטיה, חיכה עד שראה את המים שוטפים לאורך המסדרון אל המטבח, שמע אותה צורחת, ואז נעלם.

האשה רצה אחוזת בעתה במסדרון, החליקה על הרצפה הרטובה ושייטה במהירות קדימה ללא כל שליטה על שווי משקלה. גופה הוטח אל מעבר לאמבטיה וראשה נחבט בכוח בקיר. קול התבקעות עמום הדהד בין אזניה ונבלע ברעש המים הזורמים. לחייה האחת שנמעכה אל הקיר נגררה מטה, משאירה מול עינה הפקוחה שובל של דם על אריחי החרסינה הלבנים. עוד הספיקה, תוך כדי שנשמטה לתוך המים, לראות איש זקן מוטל עירום אצלה באמבטיה, מחבק אל חזהו תיק עור ישן. דפים שייטו החוצה מתוך התיק וצפו סביב גופו כמו שושנות מים צחורות שהלכו והאדימו לאיטן. משהו בעיניו הפקוחות של הזקן עורר בה רצון עז לחבקו. היא לא הבינה מה היה הדבר, אבל הצליחה בשארית כוחה לשלוח את זרועה, לפלס עם אצבעותיה דרך בין שושנות המים המאדימות, ולחבוק את מותניו המדולדלות של הזקן.

כשאתה שוחה לך ככה על הגב ומריח את הריחות המהפנטים (מה זה? עוף וחמיצה?) קשה לדמיין שמשהו מתכונן להגיע. אמנם צפוף, אבל אם וָלוֹדְיָה יזוז טיפה שמאלה, וליזָצְ'קה תזוז טיפה ימינה, אפשר יהיה אפילו לשוחח כמו שצריך. – ככה אמר הג'ינג'י, המבוגר מבין שלושתם, בהתרגשות. – אפילו נדמה שעוד רגע יגישו משהו טוב לשתות.

– ספר לנו עוד קצת על האוקיינוס – אמרה ליזָצְ'קה הצעירה בהתרגשות האופיינית לה, – אני כבר שכחתי – וָלוֹדְיָה צף לו לצדם כאחוז עוועים, מוציא בועות שמנוניות מפיו, דופק על דפנות הקיר המתכתי, ממלא פיו מים ונאנח חרש – אֶה, אוֹ, אָה – בעצבות כזאת, כאילו הרגיש שאין טעם. – ואני בכל זאת אספר! – אמר הזקן האדמוני. – נאנח לך ככה! ואנחנו בכל זאת, צפים!

האדמוני הביט לכל הכיוונים, המים היו שקטים באופן מלאכותי, והוא סיפר – פעם היו לי שלושה־עשר ילדים, ומרוב שהם היו רעבים הייתי צריך לקום כל בוקר עוד לפני שהפנס העליון בשמיים נדלק, ולשחות עד אמצע האוקיינוס שנפרס לכל הכיוונים עד אין סוף. באמצע האוקיינוס התגודדו להקות ענקיות של דגיגים אפורים ומלוחים שניסו להימלט מחבורות דולפינים, אבל אני תפסתי אותם כל כך בקלות, שהדולפינים היו מצקצקים להם ומקניטים: "הנה מגיע המוז'יק, עם צבתות כמו שלו גם כן בעיה!" וכו' – הייתי תופס כמה שצריך ובורח הביתה. ככה, עם השק על הגב כמו שאומרים, היה עובר יום שלם עד שהייתי מצליח לחתור בחזרה, והילדים כבר מייללים מרוב רעב – אבא! אבא!

והגוף, כל כמה שהיה חזק לא היה רגיל למסע שכזה. הייתי מתקשח ערב־ערב כמו נוצר סביבי שריון חדש, ככה שהייתי מסוגל להירדם בעמידה בזמן שכולם מפטפטים להם וזוללים מעדנים כל הלילה. בבוקר אשתי הייתה מעירה אותי בלטיפות – מלאכי, הגיע הזמן!..

ויום אחד אני רואה שישנתי עד חצי היום, אשתי לא בעטה. אני קורא לה: מתוקה שלי חביבה, מה קורה? ואני רואה שהיא קודחת ומבולבלת, נאנחת לה מייסורים. מיד דרשתי לקרוא לרופא והוא מסתכל לו וקובע – טיפוס הבטן!.. לא אכלה יותר מדי זמן וכל המנגנונים – קאפוט. והנורא מכל – להחלים אי אפשר!

ומה עם הילדים?.. הם מייללים מרוב רעב, והרופא אומר – להיפרד צריך – ואשתי ממלמלת לה, – שחה, תאכיל אותם, – ואני ידעתי שכשאחזור כבר לא תהיה לי אישה אבל לא היה לי אומץ להיפרד, רק לחשתי – תנוחי לך. משם שחיתי גווע בדמעות לאמצע האוקיינוס, והארורות האלה נקוות בעיניים כמו להכעיס, חסמו את שדה הראייה, ונלכדתי ברשת.

כשסיים האדמוני את הסיפור ליזָצְ'קה בכתה (גם חיות יודעות לאהוב!) וּוָלוֹדְיָה נהם בעצבות – אֶה, אוֹ, אָה – והצטמרר כשיד משכה את הזקן האדמוני מהמים, – אבל מה עם הילדים שלי? – עוד הספיק להגיד לפני שקול פצפוץ גס חתך את האוויר. הזקן הביט בליזָצְ'קה ולרגע ראה את אשתו והתמלא בחילה והתרגשות – אבל זאת היא בכל זאת, ליזָצְ'קה, ליזָצְ'קה המסכנה – וליזָצְ'קה החזירה לו מבט מלא באהבה ורוך בזמן שוָלוֹדְיָה גנח מייסורים – אֶה, אוֹ, אָה. ריח מוות ערמומי ומשכר נישא מסיר התבלינים אל אמבט שני הסרטנים האחרונים שנשארו בו. גניחה איומה ברוטב יין אדום וכמהין לצד תפוח אדמה מוקרם הוגש לשולחן הסועדים.

את ליזָצְ'קה הוציאו חיה מהנהר.

ישבתי מול המקלדת השחורה בחדר המנויים וצפיתי בסרטון; הסרטון הראה לווייתנים שוחים באוקיינוס האטלנטי, קרני אור שחדרו את האפלולית מרצדות על עורם החזק והכהה, שהזכיר צמיג. צפיתי בהם ללא ניע קרוב לרבע שעה, עד שבדלת הפתוחה ניצב לפתע מנוי פוטנציאלי חדש: היה זה גבר גבוה המתקרב לגיל שישים, בעל גולגולת בֵּיצתית ולָבוש סריג בגון האזמרגד. הייתי רגילה להפרעות כאלה. השהיתי את הסרטון והזמנתי אותו להיכנס.

הגבר הזר נכנס לחדר והתיישב מולי בצדו השני של השולחן, ארשת פניו החמוּרה צופנת נכונוּת עיקשת להתבדח. הוא התעניין במנוי לסינמטק. לאחר שבירר מהן שעות ההקרנה היומיות, סיפר לי כי לאחרונה נפטרה אשתו מסרטן הלבלב וכי כעת הוא מחפש מה לעשות בזמנו הפנוי. הבל פיו נישא אלי כשדיבר; ריח כבד ומחניק שהעיד על בעיות עיכול. הוא דחה אותי. אמרתי לו שאני מצטערת לשמוע על אשתו ושקעתי בהזיה ובה אני מושיטה את ידי אל מתחת לשולחן ומלטפת ברוך את חלציו, בעודו מדבר אלי, מניעה את כף ידי על גבי הבד במתינות אך בביטחון, עד שהוא מתקשח, ואחר קמה מהכיסא, ניגשת אליו ומתמסרת לו לחלוטין, בעוד הוא נענה למעשיי, משותק מחמת הפליאה. פרטתי בפניו את האפשרויות שהסינמטק מציע ולאחר שהתלבט מעט, החליט לעשות לעצמו מנוי. שאלתי לפרטיו האישיים והוא מיהר להכתיב: קובי גיסין, ארבע-עשר באפריל אלף תשע-מאות שישים ואחת, דיזינגוף מאתיים ושש, תל-אביב, אפס חמש ארבע, אחת שבע ארבע… תחת כריות אצבעותיי הבהיקו מקשי המקלדת השמנוניים, פאותיהם הגבוהות מכוסות שכבת אבק צמרירית וביניהם נחים פירורי אוכל שנצטברו זה זמן רב; אנשים נוספים עבדו בעמדת המחשב הזאת מלבדי. בין חדר המנויים למסדרון הגדול הפריד חלון זכוכית מאורך ומבעד לו נראו מדי פעם עוברים ושבים. בכל פעם שחלף שם מישהו, הצצנו הזר ואני אל החלון ודעתנו הוסחה. האורחים שפקדו את הסינמטק בשעות הערב ופסעו במסדרון המוביל אל האולמות, נהגו להאט את צעדם כשהבחינו בחלון המאורך – מיקומו החריג הפתיע אותם, עורר את סקרנותם – והתעכבו במבט חקרני על החדר הצר שמאחוריו, המואר באור לבן וקשה, בו ראו אותי; שקועה בענייני.

"אני אצטרך גם לצלם אותך", התרעתי בפני הגבר הזר והוצאתי מצלמה קטנה וכסופה מאחת המגירות.

"טוב", הפטיר, "תעשי שאני אצא יפה."

מבעד לעדשה הבטתי בו משפשף את עיניו, אצבעותיו העבות כמו בוטשות בעפעפיו הבשרניים, שוורידים זעירים השתרגו בהם. לבסוף פקח אותן במצמוץ לח והמתין. הראיתי לו את התמונה שצילמתי, והוא נפנף בידו בפיזור דעת כדי לסמן שהיא בסדר, ותוך רגעים אחדים הגשתי לו כרטיס מנוי חדש, שנשא כעת את פניו ואת שמו. הוא הודה לי תוך קימה מהכיסא ויצא מהחדר בצעדיו הרחבים. כשהייתי שוב לבדי בחדר, הפעלתי מחדש את הסרטון והלוויתן חזר להתנועע בפני; בהיתי בו מתנהל בכבדות במים הצלולים, בצבירי אלמוגים שנצמדו לחלקים שונים של גופו, שבוודאי היה חלקלק וחם. התאמצתי למקד את מחשבותיי בנוכחותו המוחשית באוקיינוס ברגע הזה; הרי הוא נמצא עכשיו איפשהו. עובדת קיומו הגשמי, המקביל לשלי, היתה עבורי כמעט בלתי נתפשת. הוספתי להביט בסנפיר זנבו הרחב עולה וצונח מול עיני כמניפה כבדה, עד שתשומת לבי נגרפה אל דמות שחלפה על פני החלון: הספקתי להבחין רק בכתם ירוק שנעלם בחטף. זכרתי את צבע הבגד העז, היה זה הגבר שישב בחדרי עד לפני כמה דקות; קובי, נזכרתי בנקל. אך הפעם הוא רץ בכיוון ההפוך. כאילו שכח אצלי משהו. שמעתי את צעדיו נחפזים במורד המדרגות הספורות שהובילו אל חדרי, ואז הוא הופיע שוב על המפתן ונעצר, על פניו קשוי חיוך דק, שכמו מיאן להתבקע.

"תברחי", אמר כעבור רגע קצר.

"מה?"

"יש יריות. צריך לברוח – תברחי!"

החדר היה שקט, גם המסדרון. תהיתי בלבי אם הוא אחד מאותם תימהוניים תשושי נפש שנמשכים אל הסינמטק, ונזכרתי באחת המנויות הוותיקות, פנסיונרית שקטה וסתורת-שיער המגיעה הנה מדי יום, שנכנסה יום אחד לשירותים בקומת הלובי, הסתגרה באחד התאים וצרחה: "אני אוהבת שנשים מזיינות אותי!", היא חזרה על אותו המשפט שוב ושוב, בכל הקומה שמעו אותה, לאחר מכן יצאה, התיישבה לאחד השולחנות המתכתיים של אַרקָפֶה והתעמקה בגיליון מרופט של "ישראל היום". לא הבנתי על אילו יריות מדבר הגבר הזר שעמד מולי, אך כעת עלו מבחוץ רעשים חדשים ומעברו השני של החלון נראו אנשים מתרוצצים באי-שקט; דומה היה שהם נסים מין הרחבה שבחוץ אל תוך המבנה, כאילו דבר מה הבהיל אותם פנימה. בעודי מתבוננת בהתרקמות המהומה מבעד לחלון, הבזיק בזיכרוני הפיגוע שהיה בתיאטרון "בטקלאן" בפריז וננעץ בבִּיצת מחשבותיי כיתד: ארבעה לוחמי דאע"ש התפרצו אל הופעה של להקת "איגֶלז אוֹף דֶת' מֶטאל" וריססו את הקהל בקלצ'ניקובים ורימוני יד. נשימתי הלכה והתרדדה ככל שראשי השלים לבדו את החלקים החסרים של תמונת מצבנו, כמתוך הרגל: שיערתי מיד כי חוליית מחבלים ניצבת כעת בנשקים שלופים בכניסה לסינמטק ומבריחה את הרובצים בלובי אל תוך הבניין. בוודאי נראה אותם עוד רגע דרך החלון רצים לכיוון האולמות, חשבתי בלבי, ודמיינתי את המנויים שצופים כעת בסרט מסתתרים מאחורי משענות המושבים, מכוּוצים באימה וראשיהם טמונים בין כפות ידיהם… באותו הרגע נשמע לראשונה קול ירי. הגבר הזר עוד עמד מולי בפתח הדלת; במשך כמה שניות רק הסתכלנו זה על זה. עזבתי הכול והלכתי אתו.

***

מיהרנו לצאת מהחדר ולא לקחתי איתי דבר מלבד הטלפון. גם לא נעלתי מאחורי את הדלת, לא היה זמן. מהחדר הסמוך, שדלתו היתה פתוחה כדי סדק, הציצו בחורה ובחור; לבחורה היה שיער שחור עד הכתפיים ופנים מרובעות, יפהפיות, שצפנו אפשרויות של שררה. פני הבחור שעמד לצדה היו ירקרקות וסקרניות. החדר שעמדו בו הוקצה בחודשים האחרונים למפיקי פסטיבל הסטודנטים השנתי: עבדו בו חבורת סטודנטים נלהבים לקולנוע, שנסחפו בלהט התכנון ורגשי האחווה שעוררו ההכנות לפסטיבל. מבעד לסדק שָאלו אותנו השניים אם ידוע לנו מה מתרחש בחוץ, ומשהשבנו רק כי "יש יריות", האיצו בנו להיכנס ולהתחבא ביחד איתם. נדחקנו מהר פנימה, חיוכים רפויים תלויים על שפתינו, והסטודנטית טרקה מאחורינו את הדלת.

החדר התגלה כרחב ידיים וחסר חלונות. תחת תקרתו הנמוכה עמד ריח חריף של חומרי גלם חדשים: ניילון, קַנווס זול, נייר חם מהדפוס. על הרצפה נחו ארגזים מלאים בקבוקי מים מינרליים וביניהם היו מוטלים בתפזורת תיקי בד שנשאו את סמל הפסטיבל. כעת היינו שם רק ארבעתנו. הסטודנטית לא הרפתה מידית הדלת, משכה אותה פנימה כדי להבטיח את סגירתה ותוך כדי כך צעקה על הסטודנט שיביא כבר את המפתחות. הוא מיהר אל ירכתי החדר וחזר אליה בכמה ניתורים, כמעט מועד, ובידו צרור עמוס שכל המפתחות בו דומים זה לזה; מצעקותיה הבנתי שקוראים לו סְטַס. הוא נעצר עם הצרור מול הדלת וניסה לאתר בו את המפתח המתאים, זרועותיו אחוזות רעד בלתי נשלט… בהיתי בצרור המתכתי מרקד בין אצבעותיו הכושלות ונדמה היה לי שהמתח התוסס בחזי נעשה כעת לחומר ממש, כזה שניתן לשקול כנגד יתר החומרים המרכיבים את מצבנו.

"נו, תנעל כבר!" התחננה הסטודנטית והביטה בו בדאגה גוברת; בעיניה שייֵט צל שהעיד על כך ששורר ביניהם תיאום עמוק מהנראה לעין, ולרגע קצר חשתי כי אני בידיים טובות.

ירייה נוספת נשמעה בעוד סטס מנסה לתחוב עוד ועוד מפתחות לתוך חור המנעול, עווית קלה ריצדה בלחיו. לבסוף נעץ את אחד המפתחות בחריץ המתכת, הצליח לסובב אותו שמאלה ונעל אותנו מבפנים.

***

להרף עין פשטה הקלה בחדר; חולפת כאד על עורנו ומרפה את השרירים הקפוצים, אך זו התפוגגה כלעומת שפשטה, נספגת ונעלמת אל תוך סביבותינו… בחדר היו אמנם כמה כיסאות, אך לבסוף נותרנו עומדים ליד הדלת; בלי משים נעמדנו במעגל, ראשינו מורכנים מעט, ורק בין פנינו חמקו מדי פעם מבטים זריזים שלֶהַבה עכורה נזדעזעה בהם. דומה היה שאנחנו מחכים למחבלים שימצאו אותנו. דופק לבי האיץ וידעתי כי כך הולם גם ליבם של האחרים. עמדנו במרווחים זה מזה, אך האוויר בחדר כמו התעבה ולפת אותנו יחד, מצמיד אותנו אלה לאלה מבפנים, מכּלי הדם. כעת קול ירייה נוספת נשמע והדהד באוויר הערב הכהה; תליתי בסטס מבט מתחנן. קיוויתי שינסה לנחם אותי, אך עיניו לא התרככו. בעודי מחפשת קרבה בפניו החשדניות החלה סירנת הניידות והאמבולנסים חודרת את קירות חדרנו כשד… האזנו ליללתה השורקנית עולה מרחוב קפלן ואבן גבירול, שבכְהוֹת היום נצבעו באורם האדום וכתום של פנסי המכוניות, נוסקת בצריחה עצובה אל מעל לגגות הבניינים המוכתמים זפת וצונחת אל הכביש. משמילאה גם את חדרנו הבחנתי בכך שאיבדתי תחושה בזרועות ובכפות הידיים; היה בכך סימן רע ומשמעותו היתה ידועה לי היטב. ביקשתי לפכור את אצבעותיי ולנסות להזרים כך את הדם, אך בו ברגע נוכחתי כי הסטודנטית ואני לובשות בדיוק את אותה השמלה; לגופה היתה שמלת קיץ קצרה בגזרת A, עשויה בד בדוגמת פסים ובעלת צווארון גולף נמוך, זהה לשמלה שלבשתי אני העומדת מולה. מבטי נתקע על רצועת הגולף הקטנה שלפתה את צווארה האדמומי וחיוך סקרן נזל על פניי; זאת עלולה להיות ההתרחשות האחרונה בחיים שלי, התחוור לי אז. המראֶה האחרון שאראה. והדבר שטף את מחשבותיי כמשב רוח קריר… בחלומות שבהם אני מוצאת את מותי, המוות לעולם אינו מכֶּה בי במהלומה אחת המזניקה מין השינה, אלא מזדחל לתוכי ופורש עלי את ממשלתו על פני משך מסוים, בדומה לדהייה, או להתמוססות אל תוך מעַמק שחור. בחלום, כשאני מבחינה בהתפשטותו הרכה של המוות באיברי, מתדפקת על פְּנים גופי התנגדות נוראה כשנפשי משתוללת במאבק נואש שלא להיעלם… את חלום המוות האחרון חלמתי לקראת סוֹפה של חופשה בפינלנד: בחלום השתתפתי במארב, והאחראים לו ביקשו ממני להישאר עם הנשק בתנוחה מסוימת בלי לזוז ולאט לאט להפסיק לנשום, כך שאמות בלי שאף אחד יבחין בכך וגם לא אשאיר אחרי סימן.

עוד עמדנו ארבעתנו במעגל. למשמע טריקת דלת מבחוץ התנחשל מקרקעית מוחי חיזיון ובו דלת חדרנו נפרצת בבעיטה ושלושה מחבלים שועטים אלינו בפנים מכורכמות… הֵבהקים רותחים שטפו את עורפי ובמורד כתפיי. דַמי תסס. כבר הכרתי את הגיהינום הזה. אך הפעם רִיתְחַת הבשר והנפש הבהילו אותי עשרות מונים; מעולם, עד הרגע הזה, לא הייתי בסכנת מוות ממשית. ניסינו לגלגל בינינו שיחה על הקושי שבאי הידיעה מה מתרחש בחוץ, העלינו השערות. באופן מתמיה עבר זמן רב עד שעלה בדעתנו להשתמש בטלפונים שלנו.

"אני מתקשר לנתן", הכריז סטס בנטילת אחריות שלא היתה בה תנופה, הושיט ידו לטלפון שהיה מונח כל העת בסמוך אליו וחייג אל אחראי המשמרת.

הסטודנטית עשתה כמוהו ושלפה גם היא מכשיר מגוּדל מתיק שהיה זרוק מאחוריה. בהיתי בה כשסרקה את חלקת המבזקים של וַיינֶט, אישוניה תזזיתיים. וברגע מסוים נזכרתי ביומן שלי: השארתי אותו על השולחן בחדר המנויים הפתוח. גם חשבונות הג'ימֵייל והדְרוֹפּבּוֹקס שלי היו פתוחים שם על המסך ונחרדתי ממה שעלול לקרות אם מישהו ימצא אותם לפני שאחזור. אם אחזור בכלל.

"טוב, נתן לא עונה", סיכם סטס בקול עֶצי, כמו מכין אותנו בבלי דעת למה שכנראה קרה לנתן.

באותו רגע בקע זמזום טלפון מושקט מכיסו של קובי והסיח את דעתנו. קובי שלף את המכשיר, התרחק אתו אל צדו השני של החדר, ובעודו תוחב אוזניה לבנה לתוך אוזנו ענה:

"כ-ן אמא. כן, ראיתי… עכשיו ראיתי. אני פה בבית… רואה טלוויזיה", שיקר ועיניו בולעות את קירות החדר הריקים.

"היה פיגוע בשרונה – ", הודיעה לנו לפתע הסטודנטית בטון כמעט נלהב.

סטס ואני הסתכלנו עליה.

"היה פיגוע ירי במקס ברנר. כתוב שיש שני מחבלים ועכשיו רודפים אחריהם."

במרחק מה מאתנו סיים קובי את שיחתו בכמה מלמולי חיבה ואחר חזר ונעמד דווקא לידי, חובר אלי להתבוננות שקטה בסטודנטית; צפינו בה נוברת באתרי החדשות, מרימה את ידה ומסיטה קווצת שיער חלקה אל מאחורי האוזן, חלקה כל-כך עד שבוודאי אי אפשר לעשות לה צמה.

"לא רציתי להדאיג אותה", לחש לי קובי לפתע והוא רוכן קרוב לאוזני.

הפניתי אליו את פני; זקנו כבר החל להצמיח את מה שגילח הבוקר.

"זו היתה אמא שלי", הוסיף.

חזרנו להתבונן בסטודנטית בשתיקה. בעודנו עומדים זה לצד זה, חשתי את נוכחותו הפיזית כמו קורנת בעוצמה על עורי; את החום המזמין שהפיצו גובהו וגופו הגדול.

"בשביל מה היא צריכה עכשיו…", המשיך כמו לעצמו ובלי להביט בי, "סתם עוד לדאוג."

"כן."

שתקנו מעט.

"אתה בן טוב", אמרתי.

צרור יריות נשמע; הפעם קרוב בהרבה.

"זה נשמע מתוך הבניין", אמר סטס ותלה מבט סחוף בדלת הנעולה.

הסטודנטית הפנתה לנו את גבה כדי להתקשר למישהו, לא ידענו למי. היא חיכתה למענה כשהיא מכסה על אוזנה הפנויה בכף ידה, וכשהחלה לדבר, רווח לי מעצם כך שענו לה; שכעת יש לנו קשר עם החוץ. היא סיימה את השיחה וכשהסתובבה שוב, עמדנו מולה שלושתנו, חסרי מעש.

"זה היה נתן", בישרה לנו כמוכת תימהון, "הוא אומר שזה נגמר בחוץ. שאפשר לצאת."

נדמה היה שבעצמה לא הבינה את שאמרה. הוספנו לעמוד כך; רגעים ארוכים חלפו. לבסוף ניגש סטס אל הדלת וסובב ימינה את המפתח, שהיה נעוץ כל העת בחור המנעול, סיבוב אחד ואחריו שוב, בעוד אנחנו מתאספים לאט מאחוריו, וכשנפתחה הדלת פסענו החוצה, מתקדמים במין טור מרושל.

***

כשעמדנו במסדרון הגדול הלמו בנו הקולות ביתר צלילות; פסיעות האורחים אל מחוץ לאולמות בהם הוחזקו עד לפני זמן קצר, נקישות עקביהם הרכות על רצפת השיש בגון הבז', מלמוליהם המגששים בהתפעמות סביב מה שאירע… באוויר הלובי הדחוס נמסך כעת ריח קינמון שעלה מהקפטריה, ולא רחוק מאתנו, ליד אחד משולחנות המתכת, ישבה אישה גוצה, מצחה נתון בכף ידה המיוזעת ועיניה עצומות כמו כדי להדוף כאב ראש ממית. מולה עמדה אישה אסופת שיער ולבושה במכנסיים נפוחים כשל ליצן, רוכנת אליה ומגישה לה חופן פיסות נייר-טואלט אפור וגס, מגובבות יחד למין רפידה דלה, מוכתמת מים, לצנן בהם את פניה הלוהטות מבכי. בלי להיפרד לשלום נטמעו סטס והסטודנטית בקהל הזורם לאיטו לכיוון הלובי ופנו בחזרה לעיסוקיהם. קובי הוסיף להתעכב ליד חדר המנויים ודשדש במבוכה במקומו. כשאיתר אותי שוב בין האנשים התקדם לעברי והודה לי בחביבות על המנוי שרכש.

"על לא דבר", השבתי בנימוס ומבטינו כמו נישאו יחד אל שלושה סדרנים שחלפו מול הקוּפות והם אוחזים מכשירי קשר.

"עכשיו אני אראה יותר סרטים", הכריז קובי באנחה רוויית תקווה בעודנו מביטים בהם.

נפניתי להתבונן שוב בפניו; כעת אחז בהן חיוך רחב, חזק מדי, שחשף את חניכיו עד לשורשיהם. לאחר שתיקה קצרה הנהַנו זה אל זה לפרידה והוא פנה אל היציאה הראשית. נותרתי במקומי וצפיתי בו מתרחק בצעדיו הרחבים אל דלתות ההזזה הנפתחות, עובר ביניהן ונבלע באוויר הערב הסמיך, שהבל פירות פיקוס רמוסים תסס בו. בינתיים, בחוץ, ברחבת הסינמטק החשוכה, הסתחררו פנסי הניידות בתושבותיהם והטילו על מרצפות האבן, על תחנת התל-אופן, המלאה זוגות אופניים ועל ספסלי העץ הארוכים, את הבהובם הכחול, המסנוור.

תל אביב

סתיו, 2018


2011 (Image: The Ear II – oil on canvas -(105,0 x 80,0 cm*
Borremans Michaël
photographer: Ron Amstutz
courtesy Zeno X Gallery, Antwerp and David Zwirner, New York/London

תוחלת החיים של צב היא 200 שנה, של עורב – 300. עץ, אלון למשל, חי 1500 שנה. גם אני החלטתי לחיות חיים ארוכים. קראתי ספרים. הבנתי שצריך לעשות מדיטציה, יוגה, ללכת ברגל, לחייך בענווה. להיות רגועים. ולא לגעת בבשר. או להפך: רק בשר. אם כי בנקודה הזאת המחשבות מתבלבלות. אולי לֶבֶּן? כן, כן – לֶבֶּן. או שבכל זאת בשר. או לֶבֶּן. מישהו צורח מבעד לחלון. תכף אצא ואהרוג אותו. לא, לא אהרוג אותו, אין זמן: צריך לעשות מדיטציה.

"אני עץ אלון, אני עץ אלון, אני עץ אלון… אני נשר, אני נשר… כלומר, לא נשר – אלא עורב… לא, מה הוא צועק שם. איזה בן כלב! תכף אצא ואצעק גם! אני צב, אני צב, אני צב… אני עץ אלון. עלי האלון ירוקים. תכף הם ינשרו, אצא החוצה ואתלוש את העלים גם מהחמור הזה. אם כי עדיף להרוג אותו. לגזול ממנו את הכלורופיל. לא, קודם צריך להירגע. למצוא קבוצת תמיכה. הכי טוב לעשות מדיטציה כשאתה בודהיסט. מעניין אם יש יהודים בודהיסטים? אולי כן. אם אחיה עד מחר, אלך לחפש אחים. כשאמצא, אתחיל לעשות מדיטציה יחד איתם. אני עץ אלון, אני עץ אלון…"

מצאתי. ממש קרוב. דירה קטנה. בסלון, על הרצפה, פזורים מזרנים. על הקיר פוסטר שבמרכזו ברנש מהמזרח הרחוק. בחורים ובחורות צעירים מצביעים עליו ביראת כבוד ומסבירים שזהו קַארְנָאפָּה ה-16. בחורים ובחורות צעירים אומרים גם שהיום מגיע לפה המורה הנודד ושיש לי מזל גדול.

המורה הגיע עם מאהבת. את המאהבת הוא שלח אל העם, לשבת על מזרנים, והוא בעצמו התיישב על הכיסא, הוריד את גרביו ואמר לשומעיו בקול רוטט: "כל הדתות אלה שטויות. אין אלוהים, יש קַארְנָאפָּה."

לאחר שסיים עם החלק התיאורטי, המורה נכנס לטראנס:

"מולנו מתהווה הצורה הזהובה והשקופה של קַארְנָאפָּה ה-16."

כדי לא לראות כלום – גם לא את קַארְנָאפָּה – עצמתי עיניים.

"ידיו המשולבות על לוח ליבו מחזיקות פעמון…"

איזה פעמון יש לעץ אלון?

"אנחנו מקבלים את זרמי האור."

אם אנחנו מקבלים, אז לתוך אילו צ'אקרות? או שהצ'אקרות זה בכלל ביוגה, ולא בבודהיזם.

"אנחנו נזכרים בחוסר יציבותם של הדברים…"

מה שנכון נכון.

"מתוך מצחו של קַארְנָאפָּה בוקע אור לבן, שקוף ועוצמתי. כל ההתמכרויות והמחלות נעלמות."

זה מה שאני צריך.

"מתוך גרונו של קַארְנָאפָּה בוקע אור אדום בוהק…"

שיבקע. אני מסכים.

"מתוך מרכז הלב של קַארְנָאפָּה בוקע אור כחול עַז."

זה הכול? מעניין, למה אין ירוק? איזה מין רמזור אתה, אם אין אור ירוק?

פקחתי את עיניי: כולם יושבים על המזרנים, לוחשים משהו. אין ספק, הם עושים מדיטציה.

טוב, שיהיה – שכנעתם אותי.

"אני עץ אלון, אני עץ אלון, אני עץ אלון. אני קַארְנָאפָּה. אני עץ אלון אמיתי…

כמעט לפנות בוקר

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט-לאט, כמו באי-רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו היתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה היתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה כל פעם שהתעוררה וקלרה – כמו שנאמר – מרבה להתעורר.

היא נאנחה אנחה ארוכה ועצמה שוב את עיניה. בדמיונה ריחפה אל התקרה והשקיפה משם על עצמה: דמות זעירה, אובדת במיטת הקינג-סייז ששמעון התעקש לקנות חודש לפני שמת והותיר אותה לאכלס לבדה את כל מרחבי המזרן האלה, ציצת שערה הלבנה בצורת להבה קטנה על הכר (כך זה נראה מהתקרה). פתאום שטף אותה גל של זעם וזקף אותה לישיבה בבת אחת, כמו שאסור לה בגלל הלחץ דם. היא חיכתה כמה רגעים לשוך הסחרחורת ונעצה בחור מבט מצמית. גם לולא האור הלבן של פנס הרחוב שהסתנן לחדר, גם לולא היו עיניה רגילות לחושך – כל כך הרבה פעמים נאלצה לחזות בחור הזה, בשוכבה ובקומה ובלכתה לעשות פיפי או להכין תה, עד שהוא נצרב לה ברשתית, על כל פרטיו המסלידים המסוגלים להוציא אדם מדעתו. כמו פצע עם שוליים משוננים שפה ושם תלוי מהם על בלימה רסיס טיח שקלרה לא יכלה להביא את עצמה לתלוש, ופנימו מציג לראווה את כל החלקים המתפוררים, הרקובים, החלודים שאמורים להסתתר בתוך הקירות, שאיש אינו רוצה לראות, שבדיוק לשם כך נועדו קירות: להסתיר אותם.

לעזאזל, לחשה קלרה, החור הזה יותר גדול ממני. מאז ששמעון הלך נהגה לשוחח עם עצמה בקול רם, אבל בלילות הקפידה להנמיך את קולה. היא תהתה אם להרשות לעצמה עוד חצי סטילנוקס או שכבר חרגה מהמכסה ללילה הזה. הרוח טילטלה את ענפי הפיקוס הגדול לפני הפנס ונראה כאילו החור מתנועע. רעיון מסוים התחיל ללבוש צורה במוחה.

חודשיים קודם לכן

ארזו שלושת הפועלים הערבים ושני הצבּעים הסינים את פטישיהם, את מקדחותיהם, את מברשותיהם, את דלייהם, את מלטשותיהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו לשיפוץ הבא. נדחקה לחנייה המשאית של "פרץ הובלות", פרקו ממנה שלושת הסבלים הרוסים את כל ארגזי הקרטון, הרהיטים העטופים היטב בניילון פצפצים, מכשירי החשמל, המקרר הכסוף ומסך האל.סי.די החדש, עלו לקומה השנייה מי במעלית ומי במדרגות, פרקו הכול בדירה המשופצת מן היסוד, קיבלו את שכרם בתוספת התשר ונסעו גם הם. גשם קל החל לרדת, חכך בדעתו וחדל. שקט השתרר ברחוב הכלנית. רק החור בחדר השינה של השכנה קלרה ספיבק, זה שנִבעה בקיר הגובל בדירה ששופצה בעת שהחליפו בה את מיקום המטבח וחדר השינה ("ככה תרוויחו את החלונות הגדולים במטבח עם תאורה טובה על האי," אמרה האדריכלית בהיגיון) נותר גדול ושריר כשהיה, זכר לבניין הבית.

שלוש שיחות קצרות שהמילה "כבר" נאמרת בשלושתן

(בדרך חזרה מבית הספר, מול הבית.)

אילנה, אמא של ליאור: "איתן, רוצה לבוא לראות את הבית החדש של ליאורי?"

אמא של איתן, שמה לא ידוע לנו: "איתן, רוצה ללכת לראות את הבית החדש של ליאורי?"

איתן: (זוקף את כתפיו עד לגובה האוזניים).

אילנה: "יש לו חדר משחקים עם פלייסטיישן חדש!"

אמא של איתן: "שמעת, איתן? רוצה לשחק עם ליאורי בפלייסטיישן?"

איתן: (טרם הוריד את כתפיו בחזרה למקומן).

אמא של איתן: "טוב, נבוא פעם אחרת. תתחדשו!"

ליאור: "אמא בואי כבר, קר לי."

(בחדר המדרגות, מוקדם בבוקר.)

קלרה (יורדת בזריזות ככל שברכיה מאפשרות לה מהשרפרף שעמדה עליו כדי להשקיף דרך חריר ההצצה ופותחת את הדלת): "בוקר טוב, יגאל!"

יגאל: "בוקר."

קלרה: "מה נשמע?"

יגאל: "בסדר, בדיוק בדרך לעבודה­–"

קלרה: "נו ומתי כבר תסגרו לי את החור?"

יגאל: "אמרתי לך, נגמר לי הכסף אחרי השיפוץ, ברגע שיהיה לי–"

קלרה (מרימה את הקול אפילו שאסור לה בגלל הלב): "אני אשמה שנגמר לך הכסף? אולי אני צריכה גם לשלם לך בעד החור?"

יגאל (מתחיל לרדת במדרגות): "כבר אמרתי גם לנכד שלך בטלפון–"

קלרה (בצעקה, למרות הכאב המוכר המתעורר בחזה): "ומה זה עוזר לי שאמרת לו? אתם עשיתם את החור הזה ואתם–"

יגאל: "אני מאחר לעבודה, חייב לרוץ." (נעלם במורד המדרגות.)

קלרה (לעצמה): "אבל כסף לפליי-משהו ולטלוויזיה בחדר שינה שאני צריכה לשמוע כל לילה, לזה לא נגמר להם."

(בחדר השינה המשופץ, על המיטה, קינג סייז גם היא, בין שתי ארוניות בסגנון וינטג' ושתי מנורות פחם ביבוא אישי מהולנד, תלויות בכבל צהוב מהתקרה.)

אילנה: "יגאל, מתי אתה מתכוון לסגור לה את החור?"

יגאל: "מה זה מפריע לך? בצד שלנו הוא מסודר יופי חצי מאחורי הארון וחצי מאחורי הראי." (מצחקק).

אילנה: "מפריע לי שאני כבר פוחדת לצאת מהדירה כי כל פעם הקרצייה הזקנה יוצאת ומתחילה להציק לי עם החור שלה פה והחור שלה שם. היא בטח עומדת מאחורי הדלת כל היום ומציצה לראות מתי אני יוצאת."

יגאל: "מה את מתרגשת ממנה? חצי סנילית זאת. עוד מעט תשכח מזה."

קלרה (מעבר לקיר, בלחש, כי כבר לילה): "שככה ישכחו ממך מחלות קשות."

הערת ביניים

קירות נועדו גם למנוע מעבר של שיחות אל אוזניים שלא להן נועדו. לא תמיד צולחת המשימה בידם (כמובן, ידיים לא שייכות לכאן, מוטב: לא תמיד הם עומדים במשימה), קל וחומר כשפעור בהם חור. כך נודעו לקלרה ספיבק הרבה יותר פרטים משהיתה בוחרת לדעת על מנהגיהם ואורחות חייהם של יגאל ואילנה ברק, כגון שבימי שישי בערב הם מזמינים בייבי-סיטר ויוצאים.

יום שישי, יומיים אחרי אותו לפנות-בוקר שפתחנו בו

היא בחנה שוב את תוכנו של תיק הנסיעות וּוידאה שלא שכחה כלום. תרופות יום ותרופות לילה, סוודרים ופיג'מה, חלוק, מצעים וגרביים חמים, קופסת עוגיות מלוחות וקופסת עוגיות מתוקות, ליתר ביטחון. אז סגרה והכתיפה אותו, יצאה ונעלה את הדלת פעמיים, צעדה ארבעה צעדים ודפקה בתקיפות על הדלת ממול. רחש מהוסס נשמע בפנים, מישהי הציצה עליה דרך החריר, הסיקה – טעות – שאין בה סכנה ופתחה את הדלת. נערה מדובללת שיער, לק ורוד מכורסם, סווטשירט אפור שמצהיר על אהבתה של הלובשת לעיר ניו יורק. היא בהתה בקלרה, שנדחקה פנימה בזריזות עם התיק התלוי על הכתף.

"את בטח שירן?" שאלה את הבייבי-סיטר בחביבות. זו נראתה כנתונה בהלם גמור. שלא נדע, בידי מי מפקידים אנשים את ילדיהם. "אני הדודה קלרה," המשיכה, "יגאל ואילנוש בטח אמרו לך שאני מגיעה להחליף אותך היום?"

חצי ניד-ראש לא-מחייב. שום מילה על שום דודה לא נאמרה, אבל עכשיו היא חוששת שאמרו לה ולא שמה לב.

"את יכולה ללכת," בישרה קלרה בעליצות ורק אז, כביכול, ראתה את הארשת המבולבלת על פניה של שירן. היא הוציאה שטר של חמישים מכיס אחד של מעילה ואת הטלפון מהכיס השני. "הם ביקשו ממני לשלם לך. רוצה להתקשר אליהם ליתר ביטחון? הם באמצע הסרט עכשיו אבל אין בעיה."

שירן הסתכלה בטלפון של קלרה, מכשיר ישן שכמוהו לא ראתה אף פעם (הנכד נתן לה אחד חדש, הוא נשאר במגירה), והחליטה לבחור בשטר. היא אספה את ז'קט הג'ינס ואת הסמארטפון שלה והלכה.

רק אחרי שנסגרה הדלת מאחוריה הסתובבה קלרה וראתה את הילד על הספה, מול הטלוויזיה הדולקת. הם הביטו זה בזה בשתיקה, כל אחד ומחשבותיו הוא.

"אתה יודע מי אני?" שאלה קלרה. הילד הינהן. "תשתיק את הטלוויזיה, אני בקושי שומעת את עצמי." הילד לחץ על השלט והקולות הצייצנים נַדמו. "אז מי אני?"

"הקרצייה הזקנה ממול," לאט הילד.

קלרה פרקה את התיק והניחה אותו על רצפת הפרקט. היא צעדה אל הספה ונרכנה אליו. בעמידה לא היתה גבוהה ממנו בהרבה אבל עכשיו היה ביניהם הפרש שניתן לעבוד איתו.

"השם שלי קלרה, ואם אני אשמע אותך עוד פעם קורא לי ככה אני אהרוג אותך, הבנת?"

נראה שהילד הבין. ראוי לציין שהַשמיעה של קלרה לא מה שהיתה, ובאוזן שמאל נותרו רק שרידים ממנה. לפיכך היא מדברת בקול רם מאוד ומפנה כלפי בני-שיחה את צד ימין של פניה. הדבר משווה לה חזות מסוכנת וערמומית בהרבה מן המציאות, ועל ילדים זה עושה רושם גדול.

היא פנתה אל המטבח שהיה המשכו של הסלון (אצלה המטבח תחום בתוך חדר משלו עם דלת כניסה, למה צריך כל הבית להתמלא בריחות טיגון?), למעשה אחד מקירות הסלון היה מטבח ("חלל אירוח זורם, בלי חסימות," אמרה האדריכלית), התהלכה סביב האי ושני כיסאות הבר הצמודים אליו, שנראו לה בלתי-ישיבים בעליל, ושרקה בהתפעלות, אצבעותיה שלובות לה על גבה. לפעמים חיקתה בלי משים את הליכותיו של שמעון.

"פששש, איזה יופי הם עשו פה," אמרה. למען האמת זה היה רחוק מיופי בעיניה, מזויף ותמוה וחסר כל היגיון, אבל היא לא רצתה לצער את הילד. "לא פלא שנגמר להם הכסף. עד איזה שעה מותר לך להישאר ער?"

כעבור שלוש שעות

אולי בהשפעת הסרט, שהיה מז'אנר המדע הבדיוני, לרגע נדמָה לאילנה ששירן עברה הזדקנות מואצת בן לילה ושהיא רואה עכשיו את דמותה הקשישה, יושבת על הספה בלי הטלפון ביד – זה מה שהיה הכי מוזר – ומעלעלת במוסף סוף השבוע. כשנשאה אליהם הדמות את עיניה, ענקיות להפחיד מאחורי משקפי הקריאה, הבינה מי זו שיושבת בסלון שלהם בנעלי בית משובצות, עטופה בשמיכה, וזה לא נראה לה הרבה פחות משונה מההשערה הקודמת.

יגאל עמד מאובן לצידה והיא קלטה את שתיקותיו המתחלפות מתדהמה להבנה, לבהלה ולזעם. היא חיכתה שהוא ידבר ראשון.

"מה את עושה פה?" שאל לבסוף, שאלה לא חריפה במיוחד, חשבה אילנה, ויכלה לראות שהזקנה שותפה לדעתה.

"קוראת עיתון," ענתה קלרה, "אי-אפשר להגיד שיש לכם כאן יותר מדי ספרים," הוסיפה בתוכחה.

פתאום עברה במוחה של אילנה מחשבה שהקפיאה את דמה. "איפה ליאורי?" שאלה בקול רועד.

"איפה יהיה, הלך לישון. בלי מקלחת," הפטירה קלרה באותה נימה. "הוא אמר שכבר עשה לפני ארוחת ערב."

יגאל צעד צעד אחד קדימה. "מספיק עם השטויות האלה," התיז. "את השתגעת לגמרי."

קלרה הסירה את המשקפיים ונעצה בו מבט. "יכול להיות," אמרה. "מי לא היה משתגע עם חור בקיר מול העיניים דבר ראשון כשהבנאדם מתעורר, יום אחרי יום אחרי–"

"ששש, אתם תעירו את ליאורי!" אמרה אילנה, ומיד הבינה שבאזהרה הביתית הזאת, בגוף שני רבים, הכניסה את קלרה אל השגרה המשפחתית.

בשבוע שלאחר מכן

את יום הצילום שקבעו עם האדריכלית כדי שתציג את הדירה באתר שלה נאלצו לדחות למועד לא ידוע, והיא לא הסתירה את מורת רוחה: תמורת הצילומים האלה העניקה להם הנחה, והיא ידעה שחלון ההזדמנות לצילומים הולך ונסגר ככל שמתרחקים מתום השיפוץ, כשהדיירים, כולם בלי יוצא מן הכלל, מעמיסים על הדירה את הקשקושים שלהם. כמו כן נאלצו לבטל – בתירוצים משתנים בהתאם לארוע ולנמענים – ארוחה משפחתית גדולה שבה התכוונו להראות את הדירה המשופצת לכל הקרובים שטרם זכו, חנוכת בית משותפת לחברים מהמשרד שלו ושלה, ומסיבת כיתה לילדי ג'1 שנועדה לבסס את מעמדו החברתי הרופף, המדאיג, של ליאור. את האמת – ששכנה קשישה התנחלה להם בסלון ואין לה כוונה לצאת עד שלא יסגרו את החור שפער לה השיפוץ שלהם בקיר חדר השינה – לא יכלו להגיד לאיש. "זה מוציא אותנו גם פאתטים וגם מפלצות," לחשה אילנה ליגאל (הם התרגלו לדבר בלחש בלילות, העיצוב הזורם העביר קולות בין חלקי הדירה בקלות רבה מדי.)

הביטול האחרון, מכל מקום, לא גרר מחאה. להפך, למגינת לבם נראה ליאור כאילו הוקל לו. יגאל ניסה, בתור פיצוי (לא ברור למי) לפתות אותו לצאת אתו למגרש הכדורגל.

"אין לי זמן," אמר הילד, "קלרה הבטיחה שהיא תלמד אותי לעשות כדורי שוקולד."

אשר לארועים האחרים, עכשיו היה קשה אפילו לדמיין אותם. ניתן לחשוד בקלרה שהיא עושה את זה מתוך רשעות ונקמנות, אבל האמת המרה היתה שהאישה נעדרה ולו שמץ של סטייל. היא היתה חורבן מהלֵך לכל עיצוב. באשר דרכַה, שם הלך על הדקורציה. היא לא היתה מזהה כיסא של אימס גם אילו נפל לה על הבהונות (פנטזיה קטנה של אילנה) – היא לא היתה מבדילה בינו ובין כיסא של כתר פלסטיק. את הדגם המוקטן של חיקוי אימס בחדר המשחקים כיסו עכשיו צעצועים והפלייסטיישן הזנוח ונעלי ספורט (חדשות ונוצצות ונקיות למגינת לבו של יגאל) שערמו עליו קלרה וליאור כדי לפנות מקום על השטיח עבור – לא נעים לומר – בתי הבובות שבנו מלגו ואִכלסו במשפחות דמיוניות. ספת העור הלבנה, רוש בובואה, שיסיימו לשלם עליה בעוד שנתיים, נעלמה מתחת לשילוב פוצע-עין של מצעים פרחוניים דהויים, למודי כביסות רבות, ושמיכה בצבע חום עתיק. השז לונג נשא בהכנעה שכבות של בגדים, חלוקים ופיג'מות, ומתחת לצמד שולחנות הקפה הקטנים המעוגלים, תכלת ואגוז בהיר, ניצבו בשתי שורות לא ישרות במיוחד כמה זוגות נעליים וטור של כדורי גרביים. את הקונסולה בסלון עיטרה שורה עקמומית של תרופות, כדורים ומשחות. למבט לא היה לאן לברוח. בחדר האמבטיה (קלרה ניסתה ולא הצליחה להבין את ההצדקה לכיור מרובע קטן על שידת עץ ישנה שהיא היתה מתביישת לתת לאלטע זאכען), לצד שלוש מברשות השיניים החשמליות שלהם, עמדה כוס פלסטיק משופשפת ובתוכה מברשת ירקרקה שזיפיה התעגלו לכל עבר.

עוד שיחה שנלחשה באישון לילה

"בפרינציפ לא."

"מה פרינציפ עכשיו? אתה נורמלי?"

"אותי שום מכשפה זקנה לא תסחוט."

"כל הכבוד. אז כמה זמן אנחנו אמורים לסבול את זה?"

"עוד מעט היא תישבר, את תראי."

"איזה תישבר, יגאל? אני נשברתי. אני פוחדת להיכנס לבית שלי, בחיי."

"מה את רוצה ממני? מאיפה אני אביא כסף בשביל זה? זה את התעקשת להחליף את כל הרהיטים. תהרגי אותי מה היה רע בשולחן של הפינת–"

"אל תתחיל עכשיו שוב עם השולחן של הפינת אוכל."

"השולחן וכל הכיסאות."

(שתיקה. חולפות כמה דקות.)

"די, יגאל."

"מה די?"

"לא בא לי."

"שוב? מה את עושה לי חרם?"

"איזה חרם בראש שלך? אני לא מסוגלת להזדיין ככה, אני כל הזמן בלחץ מהרגע שהיא תשתעל באמצע."

"יופי, אז עכשיו גם זיונים לא יהיו?"

"אלוהים ישמור, איך שאנשים מדברים," לחשה קלרה לעצמה בסלון. "אם שמעון היה שומע הוא לא היה מאמין."

 

אבל אפילו זה לא היה הכי נורא בשביל יגאל

שנכנס הביתה יום אחד וכשהסיר את המעיל והתפתל כמו תמיד כדי לא לחטוף מכה בראש מהמתלה שהאדריכלית עיצבה בעצמה מצינורות אינסטלציה, שמע את בנו אומר בסלון:

"אוי, נפלה לי עין."

ואת המכשפה עונה לו:

"לא קרה כלום, ליאורק'ה. אתה תופס את החוט ומסובב את המסרגה ככה בזהירות, לא – לצד השני, בדיוק, ומעלה אותה בחזרה."

כעבור שלושה שבועות

ארזו שני הפועלים והצבּעי את פטישיהם, את מברשותיהם, את דלייהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו. ערב קר ולח ירד על רחוב הכלנית. נכנס יגאל ברק לסלון ביתו, שם ישבו על הספה בנו ושכנתו עטופים בשמיכה החומה וצפו בסרט, ואמר:

"טוב קלרה, החור מתוקן פיקס. הקיר שלך כמו חדש."

וקלרה וליאורי, בלי אומר, הניפו שניהם לעברו יד אחת קטנה ועגלגלה ואחרת צפודה ומכוסה כתמי זיקנה, ושתיהן זוקפות אצבע בתנועה שפירושה: שקט! שיא המתח עכשיו!

 

בבוקר אפור למדי, זמן-מה לאחר הזריחה, יצאתי אל העולם שהתעורר בחוץ. מחלון הבקתה, מזג האוויר שבחוץ נראה קריר למדי אבל כאשר נשמתי את האוויר החם והמאובק, פשר העננות התבהר לי. מגדלי העיר שצמחו במהלך שנות ילדותי, נעלמו בחול המתעופף ורק במאמץ עילאי יכולתי לראותם, ואולי רק דמיינתי אותם מבעד לאבק. אבי שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף הזה, חרש את השדה בקפדנות אינסופית, שלא אופיינית לאדם בגילו המופלג. "האדמה של היום קובעת את המחר", נהג לדקלם לי כחקלאי מדופלם. צפיתי בו, בדמותו הקשישה מובילה את הסוסים בכבדות, אך בנחישות, לרוחבו של השדה. בכל פעם שסובב את הסוסים בקצה, הוא נראה בעיניי צעיר יותר, נמרץ יותר, כאילו העבודה מפיחה בו רוח חיים. כך הבטתי בו, ללא תנועה מיוחדת, אף ללא מצמוץ קטן שייגן על עיניי מפני האבק. הבטתי באיש שליווה אותי כל חיי, עושה את מה שעשה כל חייו, חורש את האדמה שעליה גדלתי.

כבר עבר שבוע מאז החלפנו בינינו מילים, מאז ביקורה האחרון של גברת איריס בלומברג. "אלברט ידידי, אני לטובתכם בסיפור הזה", אמרה לאבי לפני כמה ימים. "הם", היא הצביעה על העיר שמולנו, "הפצירו בי להוריד את ההצעה, אבל אני עמדתי על כך שתקבלו את מה שהבטחתי לכם", אמרה והביטה בנו כשם שמביטים בדר רחוב לפני שנותנים לו נדבה. היא נאמה לנו על אודות החוק, על כך שהחווה שלנו רחוקה פחות ממאה וחמישים קילומטרים ממרכז העיר, וחישבה את הסיכוי האפסי לזכות ברחמי השופט. כהרגלה, ירתה צרור טענות, האחת מחזקת את קודמתה. אבי היה רגיל להביט בה בלי להקשיב באמת, בוהה לכיוון ראשה, עד שהיה מחליט שבזבזה מספיק מהאוויר, ואז היה מסמן בראשו לכיוון המכונית שלה, מפיק צליל מצחיק, כזה שהשתמש בו כדי לסמן לסוסים את הדרך. באותו ערב ניסיתי לשכנע אותו למכור. חזרתי על טיעוניה של הגברת מהעיר והוספתי כמה משלי, אך הזקן לא השתכנע. כשאמרתי "ילדים לא חולמים לגדל תפוחי אדמה", הוא הביט בי בעיני הצפרדע הירוקות והגדולות שלו ואמר: "אמות באדמת אבותיי, תומאס, כך אמך ציוותה עליי." ואלה היו המילים האחרונות שהחלפנו בינינו.

אימי הלכה לעולמה ביום קיץ בהיר, הייתי אז רק בן שש אבל אני זוכר את פניה, את גופה, את הריח שנדף ממנה ואת מנגינת קולה. אבי נהג לומר שאני מערבב זיכרון עם תמונות. אני זוכר מספר לא מבוטל של רגעים מחיי שבהם היא נוכחת במלוא הדרה. באחד מהם, כמה חודשים לפני שהיא מתה, נסענו בוקר אחד לעיר; אני, היא וארבע מאות קילו תפוחי אדמה בתא המטען של המכונית. הגענו לבית ספר באחת משכונות היוקרה, הכול היה ירוק, פרחוני, נקי ומסודר שם. אחרי שהראתה להם תפוח אדמה מונבט, הצליחה למכור את כל הסחורה בטיעון שזה מלמד את הילדים על הטבע. בכסף שהרווחנו נסענו לחופשה המשפחתית הראשונה בחיי. זה היה בית מלון במרחק של שעה וחצי נסיעה דרומה מביתנו. היתה שם מגלשה כחולה, ענקית ומפותלת, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. אבל אבי לא היה שמח כמוני, הוא חשב שהחופשה מיותרת ושאנחנו צריכים להשקיע את הכסף בחווה. אולי אז, באותה חופשת ילדות קסומה, בין מנוחה לוויכוח קולני, אמרה לו אימי שמצידה הוא יכול למות בחווה.

בימים שלאחר הוויכוח עם אבי העברתי את הזמן בין שיטוט לבטלה, לא היה לי כוח נפשי לחרוש את השדה בידיעה שרק בטון יגדל שם בקרוב. בערבים נסעתי לשכונת קורדון בחלקה הדרומי של העיר, וחיפשתי שם "הזדמנויות עסקיות", כך הייתי משקר לעצמי. בפועל ארבתי לבני עשירים צמאי אלכוהול, שמגיעים לחלקים העניים של העיר כדי לעקוף את מגבלת גיל השתייה. לא היה צריך להיות גאון גדול לכייס אותם.

בערב שלפני הבוקר האפור, בפונדק השלושה, ביצעתי את אחד המהלכים הבנאליים שלי, שתמיד הופתעתי מהצלחתו. כניסה לבר בבהלה, רמיזה על שוטר סמוי שעומד בפתח, וכיוס הילדים המבוהלים בדרכם החוצה. הטריק הזה עובד כמו קסם, אך המחשבה שאני צריך לגנוב מטיפשים קצת צרמה לי. עם השלל, נגשתי לאריק, הברמן הוותיק של המקום שתמיד חשף במבטו שהוא מבין בדיוק מה עשיתי. ביקשתי את הוויסקי הזול ביותר ויד מחוספסת תפסה את זרועי. "טיפשים קטנים גונבים כסף קטן, טיפשים גדולים גונבים כסף גדול, וחכמים גורמים לאנושות לחשוב שהנייר שלהם הוא כסף, מה אתה ילד?", אמר לי בעל היד המחוספסת שהייתה מחוברת לאדם בסוף שנות הארבעים לחייו. הזר היה בעל מבנה גוף מוצק, פנים מצולקות, שיער פרוע במקצת, זקן פרוע וכובע מצחייה של קבוצת הכדורסל שדורגה שלישית בעיר.

שמו היה סוסו והוא קנה ממני שיחה במחיר שדרוג איכות הוויסקי. דיברנו בנימה פילוסופית על כדורסל, נשים ואלכוהול. מציתות לשיחה היה קשה לנחש שמפרידים בינינו צמד עשורים. בכוס השלישית כבר חקר אותי סוסו על אודות צרותיי. סיפרתי לו על החווה, על אבי ועל הגברת. על החוק אמר בחיוך קטן: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לכסף", ואני חשבתי שזה משפט טוב לרסס על הבקתה בבוקר שלפני העזיבה. שטחתי בפניו את עמדתו של אבי ואת המחויבות שלו לאדמה, ואילו סוסו דיבר בלהט על מחויבות הממשל לאכוף את החוק, במיוחד עכשיו, לקראת הבחירות הקרובות. "הזקן עקשן, הוא לא יזוז משם בחיים", חתמתי את הדיון.

סוסו סובב אלי את גופו ואחרי כמה שניות של מחשבה אמר: "לפני שלוש מאות שנה, פחות או יותר, היה אדם בשם ניק קיסנזון שגר במרחק של שעה רכיבה מפריז, אתה מכיר את פריז, כן, ילד?" הנהנתי לחיוב וסוסו גולל בפניי את סיפור חייו של ניק, על מות הוריו כשהיה ילדון, על השטח שירש מדודו הערירי, שבילה איתו את נעוריו. באותה חלקת אדמה החליט ניק להקים חוות חזירים. "כמו התפוחי אדמה שלכם, תעשה מה שכתוב בספר וזה יעבוד". כשהחל ניק בעבודות ההקמה, גילה בחווה צמח מסתורי בעל ריח חזק מאוד, וטעם מופלא עוד יותר, ואם לא נחת עליו מזל גדול מספיק, ניק גילה גם שהחזירים שלו מזהים את הצמח הזה לפי ריחו, "רק קמצוץ נינוח והם דוחפים את אפם בבוץ, ברפש, בחרא של סוסים כאחוזי אמוק". כשהגיע לפריז למכור את הצמח זכה להצלחה מסחררת והמחיר הכפיל את עצמו בכל ביקור. עד היום יש שמכנים את הצמח "הזהב השחור". לבסוף איזה שף בפריז החליט לקרוא לצמח הזה כמהין, ו"את ניק שלנו העולם שכח", חתם סוסו את סיפורו, והפנה את גופו בחזרה אל הבר.

"אז לעבור לגידול פטריות כמהין?", שאלתי אותו בהתרסה.

"לא, לא ילד", הניד את ראשו בשלילה ועצם את עיניו באכזבה, "משרדים שווים יותר, בכל מקרה יעיפו אתכם מהשטח".

"החזירים ילד, החזירים", סוסו נטל את כוס הוויסקי לידו והביט בי, "בגלל זה לאנשים האלה בחליפות הפאר המחויטות, עם הכיסים המלאים בכסף ותאוות הבצע בעיניים אנחנו קוראים חזירים. לא משנה כמה מלוכלכת העבודה, כמה חרא של סוסים יש בדרך, הם ימצאו את הזהב". סוסו לגם לגימה אחת ארוכה מכוסו, זרק כמה שטרות על הבר. "הם מריחים אתכם ילד, תמכרו", זרק לי לפני שיצא מהבר.

שקעתי במשקה שנותר בכוס, הוויסקי היה מר ועדין באותה מידה. טיפות עקצצו על לשוני בדרכן לנחם אותי , בהיתי בזמן המתקדם על שעון הקיר. מחשבותיי על דבריו של סוסו לא גרמו לי לתכנן מסע שכנועים נוסף. להפך, ככל שעברו השעות השתכנעתי שהוא קשור לגברת ההיא, וכל הסיפור נועד להפחיד אותי.

הרחוב היה ריק מאדם כשיצאתי מהבר, צרצרים התווכחו ביניהם על סוגיות פוליטיות או על אהבה, ובכביש זרם נהר דליל של מי ביוב מצחינים. ההליכה הכבידה עלי ובכל צעד נאבקתי שלא ליפול על המדרכה. נרדמתי בתחנה על הספסל המלוכלך, עד שרעש מנוע האוטובוס העיר אותי. גם באוטובוס נעתי בין חלום למציאות עד שמייק הנהג הכריז בצעקה שהגענו לתחנה שלי. כשירדתי מהאוטובוס אוויר הלילה הקר נעם לפניי, שבה אליי ההכרה והעייפות חלפה מעט, אפילו התחלתי לזמזם שיר ישן.

ובבוקר האפור עמדתי דקות ארוכות ללא ניע, השמש שמול עיניי נחסמת באבק אבל הבוקר כבר כאן. דמותו של אבי ממשיכה להוביל את הסוסים מקצה אחד של השדה אל הקצה השני. ואני ניצב בקצה זרזיף דם יבש ודליל, מכוסה באבק. רק צהלת הסוסים מאחוריי גרמה לי להביט לאחור, משכה אותי מהחלום למציאות. מבטי חלף על פניי הגופה שמאחוריי. אבי שכב על האדמה באותה תנוחה שעות ארוכות. במרכז ראשו חור קטן ולא סימטרי מכוסה בדם קרוש, שחורר הכדור שהרג אותו. ליד הגופה מוטל בקבוק ויסקי שבור, שונה מהסוג שאבי נהג לקנות, יקר יותר. התקרבתי אל אבי בזהירות, רכנתי מעליו, הבטתי בעיניו וחשבתי מה היו מחשבותיו בשניות האחרונות לחייו. אולי חשב "הנה לך אהובתי היקרה, אני מת על האדמה הזאת", או אולי חשב עליי. סגרתי את עפעפיו בזהירות ונעמדתי מול העיר הרחוקה, לבד בעולם.

 

ככל שהקיץ הולך ומתהדק המחשבות נוטות להתרופף. הבטחתי שאשיב מהר, ומאז לא כתבתי. חלף שבוע: ביום א' חשבתי שאני עלול לצאת מדעתי. ביום ב' עוד לא נאספתי. ביום ג' התיישבתי לכתוב, אבל נרדמתי פרקדן. ביום ד' הבטחתי לעצמי: זהו זה, היום אני כותב, ויהי מה. לחצתי "מכתב חדש" ויצאתי לנשום אוויר. חזרתי רק למחרת. עשיתי סדר בקופסאות. הקשבתי לשכנים מחליפים מהלומות, מתפייסים וחוזר חלילה. למה התקשיתי לכתוב: כי נשבעתם שאתם מחכים לי, מצפים לי נורא, אבל בתמונות נראיתם שלווים. כי אני שקוע בבחינות עד לחגורת הכתפיים. כי לימודי הרפואה הם בדיוק, אבל בדיוק, מה שהבטיחו שיהיו: סדין ענק, בגוון ירקרק-הדסה, שנפרש מעל חיי. בשמש חזקה מספיק חודר מעט אור. אולי אפשר לכתוב בחובו שיר. אבל זהו אור דהוי, אתם מבינים. השיר ייצא חולה. ועוד היססתי לכתוב, כי הצעתם שאכתוב סיפור בהמשכים. אמרתם: זו תרפיה יעילה. רעיון לא רע, השתכנעתי לבסוף, בתום שעות ארוכות של מירקור מאמרים. איזה נזק סיפור יכול לעשות.

***

אי שם בארץ, בפאתי הכרך, ישנו בית חולים. ובבית החולים יושב עובד קבלן, שמועסק על ידי חברת שמירה, שנשכרת על ידי בית החולים. שעות על גבי שעות הוא יושב בחדר צדדי ומתבונן במצלמות האבטחה. לעתים הוא יוצא לחלץ רגליים. הוא עובד שם שלוש שנים, תכף ארבע, והוא נמצא בתקופה יציבה יחסית. כך הוא, לפחות, מרבה לציין. במסגרת אחד מהפטרולים הקבועים, עיניו נחות על פקידת הקבלה של המרכז האוטואימוני. הוא בן שלושים והיא בת עשרים ושש, אבל כשהם רואים זה את זו, שניהם מרגישים לכל היותר בני עשרים. חודש אל תוך היכרותם המאבטח מניח את הקסדה על הדלפק הכחול, מכחכח פעמיים בגרונו ושואל בהיסוס: אז מה זה בעצם אוטו-אימ-יוני? הבחורה משיבה כפי שלמדה לשנן: זה כשהגוף תוקף את עצמו. חסר ריכוז, בגלל עיניה היפות, בגלל הלק המוקפד, בגלל איך שהיא זזה, הוא מאלתר: אבל למה שגוף יפה כל כך יפגע בעצמו? הפקידה מגחכת במבוכה (הפציינטים שומעים הכול, רואים הכול ומתבוננים במתרחש בסקרנות מהולה ברוגז) – ומפטירה: דביל, אני רק עובדת פה. היא מתפתה להגיד: תשאל אותם, את כל החולים האלה, תוך שהיא מצביעה על יושבי אולם הקבלה, אך ברגע האחרון היא מתעשתת. תשאל את הרופא.

הבחור בוהה בה בחיוך כבוש, היא בוהה בו בעיניים מיתממות, מישהו צועק משהו כמו, נו, מה נסגר, ואז היא אומרת בקול רם (רם יותר משתכננה): בקיצור, אתה הולך להזמין אותי לצאת או מה? המאבטח מתרצה: אני אוסף אותך היום בשש, חכי לי ביציאה ליד הפיקוס. איפה שהפירות נושרים ונמרחים על הרצפה. הוא אוסף את הקסדה תחת זרועו ומסתלק בשריקה. הסדר שב אל אולם הקבלה. אישה מבוגרת בעלת שיער כתום זרחני, כצבעה של פטוניה מדושנת כימיקלים, מדדה אל הדלפק באיטיות עם ניילונית גדושה במסמכים. בעוד הפקידה מטפלת בענייניה, הגברת חוככת בדעתה, עד שאיזה קול פנימי מכריע את מעצוריה. בקול דק היא אומרת: מתוקה, תרשי לי לתת לך עצה קטנה? גם לי היה ניסיון עם בחורים כאלה. בהתחלה הם נחמדים.

***

בירושלים קל יותר מאשר בתל-אביב. אני מדבר כמובן על החום. הימים נסבלים, אך עדיף לשהות בצל. בעיר העתיקה מנשבות רוחות קרירות בין הסמטאות, כאילו האבנים פיתחו סגולה לשמור על מזגן האדיש. אני, בכל אופן, ממעט לצאת מהבית. בבחינות הראשונות הלך לא רע. בבחינות הבאות הלך מעט פחות טוב. נראה לי שקל לנחש ממה אני חושש: מהמשך המגמה. אם אצטרך לגשת למועדי ב', איאלץ לבטל חלק מהתכניות לחופשה. לא להיות איתכם שם – זו המחשבה שמדכדכת אותי יותר מכל. אני מדפדף בתמונות שהעברתם. הן מזכירות לי עד כמה איני שם. תראו אותי: כמה אני כאן, רחוק מחלומותיי. אולי כל התכנית הזו הייתה יומרנית מיסודה: הרפואה אינה מותירה מקום רב למחול. ואם הייתי יכול להצטרף אליכם, הייתי מצליח לרקוד?

***

אחרי שישה חודשים, אולי שבעה, משהו משתנה. רוב פגישותיהם מתרחשות כעת מחוץ לכותלי המוסד הרפואי. יש להם כבר שמות חיבה. יש גם נוחות של גוף נסמך לגוף, כשגופו שוקע בגופה. הוא מאוהב בה עד מעל הראש, וגם היא. הוא חושב עליה השכם בבוקר, עוד טרם פקיחת עיניו, וגם היא. הוא חולם למסד את המתח הנרקם ביניהם קבל עם ועדה, להנפיק לו תעודה – וגם היא. בערב נאה אחד הוא מביט בירח העולה אצלה במרפסת, ובמקום לשלוף סיגריה הוא מוציא טבעת. היא אומרת: מאמי שלי, אני לא יודעת מה להגיד. אני הכי רוצה, אבל אפילו לא פגשנו את ההורים. אני דואגת שאנחנו לא ממש מכירים. אולי כדאי שנעשה קודם שבוע ביוון? בן זוגה מיידה את הטבעת אל מרכז החדר, והולך להסתגר בבית השימוש. הוא מצליח לכבוש שם את כעסו, אך לא את כבודו. כשהוא יוצא, הוא מוצא אותה יושבת על קצה המיטה, משחקת בטבעת, מייבבת בדומיה. הוא נכנס למיטה, ונשכב לצדה. אחרי כמה דקות מתוחות, שנערמות ביניהם כמו מחיצה, הוא מורה לה, בואי לכאן. היא מניחה את ראשה על חזהו, ואומרת לו, סליחה, אתה יודע שאני רוצה.

הוא עונה לה: ביום שבת ניסע להורים שלך. בחורף נתחתן. היא לא אומרת דבר, אלא מנשקת את לחיו בשפתיה המלוחות, והוא הולך לישון בתנוחה עקומה. היא אינה מבינה האם הוא מפנה לה את הגב, או נרדם כך בשל נטייה סמויה של הגוף. מתוך העלטה צף קולו העמוק: תביני, בּאבּי, את כל מה שיש לי. היא מביטה בתקרה והחושך צובע את עיניה בשחור. הוא לוחש לה: את יודעת כמה הטבעת הזו עלתה לי? המחויבות בינינו יקרה יותר מכל מקום שאפשר להצטלם בו. בעזרת השם, נחסוך ונסע.

***

השבוע היה לי חלום משונה: אני יוצא מהבית מוקדם בבוקר והרחוב ריק. אני תוהה: שבת היום? יכול להיות שהגיע כיפור? אני מתחיל לצעוד על קינג ג'ורג' לכיוון עמק רפאים. אני לובש חולצת שרוולים קצרה. במקום שלעברו אני צועד השמיים כהים. אבל מאחורי, המקום שממנו אני בא, מרחפים ענני נוצה. בכל זאת, עליי להמשיך ללכת. סוף כל סוף אני רואה צללית של אדם: איש שעומד בגבו אליי. קלסתרון של חרדי. אני רואה שהוא מסתיר דבר מה בין ידיו. הוא ממלמל בשפה שאיני מבין. אני מתקרב, ומגלה שהוא מנסה להדליק סיגריה, אך בכל פעם שהוא מצית גפרור, הוא מאפשר לו לבעור עד שהוא כמעט נכווה באצבעותיו, ואז נותן לו לצנוח. אני מציע לסייע לו, אך גם אני איני מצליח להדליק את הסיגריה: גם אני שורף את הגפרור. האיש מחייך אליי במבט מלא צער. אני שואל אותו: תגיד, איפה כולם? הוא משיב לי ביידיש. אחר כך הוא פוצח במונולוג קצר, שאיני מבין ממנו מילה. אני מנסה שוב, הפעם באנגלית: וור אר דה פיפל? וור אר דה צ'ילדרן אוף גאד? האיש משיב לי: מציון תצא הבשורה! הוא מצביע באותו כיוון שבו אני צועד, החשוך, הקר. לפתע עוברת בי צמרמורת. האיש מוריד את המקטורן, ומלביש אותו על כתפיי. הוא מסיר את הכובע מעל ראשו ומניח אותו על קודקודי. אני שואל אותו: ומה איתך, לא יהיה לך קר? הוא פוטר אותי בתנועת יד, מסתובב על צירו ושב להתעסק בקופסת הגפרורים והסיגריה, במה שנדמה לי עכשיו כתפילה. כשאני מגיע לטחנת הרוח של מונטיפיורי, אני מבחין באסיפה גדולה. ההמון עומד סביב המגדל במעגל צפוף. אני נכנס בין האנשים, ומתברר לי שעליי לאחוז בשרווליהם – גם הם נאחזים בי – על מנת שלא נעוף ברוח האימתנית. השמיים סוערים במעין טורנדו. פתאום אני מבחין שגם אתם שם. אני צועק אליכם: אני כאן, אני כאן. אתם מנופפים לי לשלום ומסמנים לי לבוא בעקבותיכם. אתם צועקים משהו בגרמנית ומתחילים להתרחק. אני מנסה לבוא אחריכם, אבל האנשים נאחזים בי ואיני מצליח להתנתק. אני שואל מישהו שעומד לידי: למה אנחנו מחכים? הוא מצביע למעלה, אל עבר ענן נמוך, שבוקעים ממנו ברקים. אני מבין: אנחנו מחכים שהברק יפגע בטחנה.

***

הסכם זה הסכם: בשבת הם נוסעים לבקר אצל ההורים שלה. הבחור מתלבש היטב. היא מבקשת שיתחוב את החולצה בתוך מכנסיו. מיד היא מתחרטת: תוציא את החולצה, תפשיל שרוולים. אתה הולך לפגוש את ההורים שלי, לא לבקש העלאת שכר. הפגישה מתרחשת בדיוק כפי שקיוותה.  אמא שלה אינה מתאפקת, ושואלת מעל התבשיל: אז אתם הולכים להתחתן? הוא מביט בעיני האב ומשיב, למרבה ההפתעה: כן, חשבנו להתחתן עוד החורף. אחרי המתוקים הם עולים על האופנוע ושבים אל העיר. בדרך הוא בולם ליד גן ציבורי קטן, במקום שהיא אינה מזהה (אולי זו גבעתיים, אולי רמת גן). הוא אומר לה, בואי. היא שואלת, קצת מודאגת, קרה משהו? הוא חוזר על עצמו, בואי שנייה לספסל. היא מגששת: באבי, מה קרה? אתה מלחיץ אותי. מאיפה הבאת את הגן הזה פתאום? והוא אומר: מי שמתנהג בסדר אין לו מה להילחץ, נכון? היא בוהה בו: מה?

הוא מסביר: אני עובד בבית-חולים כבר ארבע שנים. תכלס, מה אני עושה שם? היא מחייכת בתמיהה ואומרת לו: אתה מאבטח. הוא עונה לה: כן, אבל בתכלס, מה אני עושה שם? נניח עכשיו אני מגיע לעבודה. מה אני עושה? היא מדברת מהבנתה: אתה מסתובב במסדרון, אתה בודק אנשים, אתה עושה כל מיני דברים — הוא קוטע אותה: לא. אני בקושי מסתובב. מה שאני עושה בתכלס זה לשבת ולהסתכל על מצלמות. ככה כל היום. כמו תצפיתנית מזדיינת. אני רואה את הלובי, אני רואה את הקרדיולגיה, אני רואה את הנפרולוגיה, אני רואה את המרכז האקדמי ואני רואה גם אותך. זה מה שרציתי להגיד לך: שאני שומר עלייך מרחוק. שאין לך מה לדאוג. שעכשיו אנחנו הולכים להתחתן, ואני רוצה שתדעי שתמיד תהיי בטוחה, כי אני שומר עלייך עשרים וארבע שעות ביממה. הבחורה המבולבלת מרכינה את ראשה, ואומרת בגמגום: אני לא מבינה מה אתה אומר. נראה לי שאולי שכחתי משהו אצל ההורים.

הארוס חובש את הקסדה וצועק: שטויות! מה שכחת? אני אסע להביא לך. היא אומרת: לא, לא חשוב, אני אסתדר. הוא מלטף את שיערה (היא אינה רואה את פניו כשהקסדה עליו) ואומר לה: את יודעת שאת הדבר הכי יקר לי, נכון? היא מהנהנת. יופי, הוא אומר. אז בואי נעוף מפה על טיל, כי הריח של הפיקוסים משגע אותי.

***

הדברים נעשים ברורים: לא אוכל להגיע לברלין, אפספס את הפסטיבל בשטוטגרט, אבל אולי אוכל להצטרף אליכם בהמבורג, אחרי שישככו הריקודים. זה בסדר, אני אומר לעצמי, אין טעם לכעוס. בחרתי במה שבחרתי. זו השקעה לטווח ארוך. רק שאז אני שוב מדמיין אתכם רוקדים. אני מתאר לעצמי את המזרקות הקטנות של שטוטגרט, אם ישנן כאלה, ומתמלא מרירות. התכוונתי לכתוב: חימה. לא עליכם, כמובן, אלא על עצמי. תמיד רק על עצמי. אתם בסך הכול יצאתם לרקוד. מה אשמתכם שיש או אין שם מזרקות קטנות.

***

אז היא כותבת לו: באבי, אולי עדיף שלא נתראה איזה שבוע שבועיים, טוב? אני צריכה קצת לחשוב. והוא עונה לה: מה יש לחשוב? אנחנו מתחתנים. והיא אומרת לו: נכון, אבל אני צריכה לחשוב עם עצמי רגע, טוב? והוא כותב לה: לא, לא טוב. תחשבי כמה שאת רוצה היום, אבל מחר הולכים לסרט. את לא רוצה שאני אתעצבן, נכון?

פתאום היא מרגישה איזו חולשה מתפשטת מהחזה לידיים ולרגליים, ובחזרה לחזה. כאילו רק הראש עומד בפני עצמו, וגם הוא סחרחר בדרכו. חברתה מאחורי הדלפק שואלת: מה קורה מותק, את נראית לי חיוורת. לא יודעת, היא אומרת ברפיון, קשה לי פתאום לנשום. החברה אומרת: תסתכלי עליי רגע. את יודעת מה זה התקף חרדה? והיא משיבה בבהלה: לא. בהפסקה הן מפטפטות במטבחון, ובתום ההפסקה הפקידה הוותיקה דוחפת לכיסה של הארוסה שטר של מאה ש"ח. היא אומרת לה, אני רוצה שתעלי על מונית – עכשיו. קחי מהבית שלך מה שאת צריכה, וסעי להורים. מחר אל תבואי לכאן, תגידי שאת חולה. אנחנו נסתדר פה. נחשוב מה עושים. אז הבחורה אומרת: כן, אוקיי, אבל תקשיבי – אני חייבת להגיד לך משהו – בינתיים הוא לא עשה לי כלום. חברתה עונה לה: את קולטת בכלל מה שיוצא לך מהפה?

למחרת בבוקר המאבטח מגיע לעבודתו מוקדם מהרגיל, ולא מוצא את אהובתו במצלמות. הוא רץ אל המרכז האוטואימוני. כשהוא מבין שאינה שם הוא מעיף במכת זרוע את הקלסרים ואת הטלפון מהדלפק. איפה היא, איפה היא, הוא צועק. הפציינטים מצקצקים נוכח העיכוב. הפקידה ממלאת-המקום צווחת: שמישהו יקרא לאבטחה! הפקידה הוותיקה, שהגתה את תכנית המילוט (ושידעה טוב מאוד שכל זה הולך לקרות) גוערת בה: אין מה לקרוא לאבטחה. את לא רואה שהוא בעצמו האבטחה? היא הולכת מעבר לדלפק ונוזפת בבחור המשתולל: מה יש לך! נדפקת? היא בסך הכול מרגישה לא טוב. היא חולה! לך לבקר אותה בבית כמו בן אדם במקום לצרוח פה כמו היפופוטם, ועדיף שתביא לה בונבוניירה. המאבטח רץ להביא את הקסדה שלו מחדר הפיקוח, ומשם קופץ על האופנוע. בינתיים הפקידה מסמסת לחברתה: הוא בדרך לבית שלך. משם הוא ייסע להורים שלך. תתכוננו.

הפקידה ממלאת המקום מעלה לפתע תובנה: התקרית תועדה במלואה במצלמות האבטחה. הפקידה הוותיקה אצה לפגוש את הקב"ט הראשי של בית החולים במשרדו, ומשם נחפזת איתו לחדר הפיקוח. יחד הם צופים בתיעוד. היא מציינת בפניו: מדובר בבן אדם חמוש. הקב"ט מרגיע: אל תדאגי, אף אחד כאן לא מקל ראש. כשהארוס הצעיר מגיע לבית הוריה של כלתו המיועדת, השוטרים כבר מחכים לו בחוץ, ומקפלים אותו בכוח אל תוך הניידת. אחרי כמה דקות של נסיעה הוא שואל את עצמו בקול: למה בפעם הראשונה בחיים שלי שאני מאוהב במישהי היא חייבת להרוס הכול. הוא נוגח בחלון, והשוטרים מעירים לו. הוא אומר להם: הלכתי ומצאתי והבאתי לה טבעת. היא יכולה להפסיק לאהוב אותי, אבל היא לא יכולה לעצור את האירוסין. עכשיו, משהצליח לשכנע את עצמו, הוא נרגע מעט.

***

הגעתי לבחינה מוכן בהחלט: סחבתי איתי ערימות של סיכומים ושני ספרים. זה היה מבחן עם חומר פתוח. סרקתי בעיניי את הטופס, אוסף של מאה שאלות אמריקאיות. על העשר הראשונות עניתי בקלות. נחתי לרגע, והשלמתי עוד עשרים. אחר כך פתרתי עוד עשר שאלות, בעצלתיים, והמחשבות החלו לנדוד. אחריהן החלו לתעות גם העיניים. השלמתי חמישים. הסתכלתי בשעון הקיר. הבטתי בנבחנים האחרים. ובבוחנים, שתמיד נראים כועסים-מראש, כאילו הם מוכנים לעימות מבעוד מועד. יצאתי לשירותים כדי להתאוורר. אחר כך הסברתי לבוחן שאני מעוניין לנשום אוויר, והוא אמר לי: אין אפשרות כזו, אתה חייב לחזור איתי. הוא הזהיר: אם תלך, הטופס שלך עלול להיפסל. נפרדתי ממנו לשלום.

אבל במקום לצאת אל החצר, רגליי נעו משום מה אל חדר הגופות. הדלת הייתה נעולה. התיישבתי על הרצפה ונשענתי בגבי על הדלת. עצמתי את עיניי ודמיינתי את המתים. שיוויתי אותם רוקדים, בהתחלה כמו בציורים המקסיקניים, ואחר כך כל אחד עם עצמו, כמו במופע של בת שבע. היה לי חשק אדיר להיכנס לשם, ולהישטף באור השחור. בשלב כלשהו המתמחה התורנית הגיעה ושאלה האם אני צריך איזו עזרה. רק לבדוק רגע משהו, אמרתי, ונכנסתי יחד איתה. הצחנה שצפה את נחיריי בין רגע. הסטאז'רית התעניינה: אתם לא אמורים להיות כרגע במבחן? כן, השבתי לה, אבל אני חושב שאעשה אותו כבר במועד אחר. היא המשיכה: ומכל המקומות בעולם, בא לך לבלות דווקא בחדר המתים? לא יודע, אמרתי. משום מה הוספתי: אני חושב שאטוס בקיץ לשטוטגרט או לברלין, אני אמור לפגוש שם חברים. היא הדליקה את האור העמום ואמרה תוך אנחה: תדע שגם אני הייתי במצבך, לקראת סוף השנה השלישית. אמרתי לה: כן? אז מה עושים? כלום, היא אמרה לי. מקללים ומקללים ובסוף זה איכשהו עובר.

***

הארוס שוכב במיטה בחדר נעוריו אצל ההורים ומעשן. מיד עם שחרורו ניסה להתחבר אל מערך האבטחה דרך המחשב הנייד שלו, והצליח. איש לא טרח לחסום לו את הגישה. הוא מתבונן בה יום אחר יום, שבוע, שבועיים, שלושה שבועות. חולפים חודשיים. הוא אוכל מול המסך, הוא צופה בטלוויזיה הגדולה כשהמסך מונח על ברכיו, וכשהוא יוצא לסידורים, הוא לוקח את המחשב עמו. הוא מתבונן בה בדומיה, בצבעים עכורים. בשפת הגוף העדינה שלה, בעודו יושב בתור לבנק. בתנועות הידיים. בחיוכה המאופק. עם הזמן הוא מתחיל לתעב את החולים, שמסתירים לו את עיניה. בכל יום הוא מוודא שעל אצבעה עדיין מושחלת הטבעת. עד שבוקר אחד נופל דבר: הוא מבחין שאצבעה עירומה. הוא מסיים לאכול את הכריך, טוען את האקדח שלו ועולה על האופנוע.

***

המתמחה אמרה לי: שמע, אני חייבת לצאת לרגע. אתה נשאר פה או מה? אמרתי לה: אני צריך רק עוד כמה רגעים. טוב, היא אמרה. תשתדל לא ללכת עד שאחזור. אסור להשאיר את המתים ללא השגחה. אין בעיה, אמרתי. אחרי שיצאה, נעלתי אחריה את הדלת. הסתובבתי קצת בחדר, והתאמנתי על צעדי ריקוד שהצלחתי למשות מזיכרוני. נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. ניסיתי לחשוב עליכם, על המזרקות, אבל הסירחון העז לא הותיר לי שום פתח. גם השקט נקווה בעיניי.  

הסתכלנו בזוג צעיר מתנשק על המדרכה, מעבר לזגוגית בית הקפה בו ישבנו, "הקפה של מארי". עיניהם היו עצומות. הבחור לבש וסט חום עם אבזם בגב, מעל חולצה מכופתרת עם שרוולים רחבים — סגנון שהיה אופנתי בזמנו — מפרקי אצבעותיו ריפרפו על לחי הבחורה. ידהּ היתה תלויה באוויר, אצבעותיה כפופות קמעה, מהססות בין אגרוף לכף יד פרושה. ישבנו זה מול זה, בשולחן הצמוד לחלון, שנינו הסתכלנו החוצה אל הזוג הצעיר, אני לימיני ואת לשמאלך, ורק מדי פעם הצצתי בצדודית פנייך. אוח, איך שאת נראית ביום סתווי בבית קפה שחלונותיו גדולים. אילו שפתיים דקות יש לך, אילו עיניים גדולות, חשבתי. והקמטים היפים שנמתחים מזוויות עינייך, חשבתי. שערו של הבחור היה שופע, מפרקי אצבעותיו נגעו בלחי החרסינה של הבחורה. היא לבשה חצאית קפלים ארוכה, לבנה, עם ציורי שושנים בצבעי אדמה — חום, בז', כתום וצהוב.

הסבת את מבטך אלי וסובבת את המאפרה באי־נחת — שמעתי את רחש הזכוכית על מפת השולחן. שאפת אוויר דרך אפך, נדרכת והפטרת: ״לעולם אל תבגוד בי, כריסטיאן.״ רגלי כיסאך חרקו ברצפה כאשר הדפת את המושב לאחור ונשענת על השולחן בכפות ידייך. קמת והלכת. מבטי השתרך אחרייך: ישבנך בחצאית, קצות שערך הקצר והמפוחם על עורפך, אגרופייך קפוצים. נעלמת במסדרון המוליך לשירותי הנשים. הסתכלתי בקפה המהביל, בשני הספלים שלנו, הזהים, זה מול זה על המפה הלבנה. אדי הקפה עלו לפנַי ונעלמו. בחוץ הנשיקה נמשכה, אך נפל דבר: הבחורה זה מכבר תפסה בחוזקה את זרוע הבחור ואילו כף ידו של הבחור נפרשה על כל פניה, מן הלסת ועד קצה העין, מתנוך אוזנה ועד שיפולי הנחיריים.

לעולם אל תבגוד בי — לא ידעתי מה את אומרת. כל מה שעשיתי עשיתי לקראתך, אנט. לא יכלה להיות לי אף אחת מלבדך. לא ידעתי להסתיר ממך; לא ידעתי לבגוד בך. הדרישה שלך הממה אותי. לא הבנתי אותה. המילים היו ברורות, אך משמעותן סתומה. הרי ידעת שהיו לי מאהבות רבות. הייתי זקוק לך כדי לחיות, הייתי נאמן לך בכל מאודי, לא היתה אישה שיכלה לקחת את מקומך. ועם זאת, ודווקא בגלל זאת, היו לי מאהבות כמספר הלילות שנרדמתי אחרייך; היו לי תשוקות כמספר הצעדים שהלכתי ממך, ואלייך. הייתי מעסה את שרירי הגב התחתון שלך; היית מעבירה את ידייך על ראשי המתקרח. התעלסנו תמיד בתשוקה גדולה, בצרחות. ידעת על אודות המאהבות שלי. ידעת גם כשאני לא ידעתי, גם כשחשבתי שאינך מעוניינת לדעת או שאיני מעוניין שתדעי — גם אז ידעת. ידעת: על נאמנות משלמים באהבה, על הוכחות משלמים באמת, על תמימות משלמים בהבנה. אנחנו לא רצינו לשלם. מנין המילה הזרה הזו, "בגידה"?

התיישבת, הדלקת סיגריה והסתכלת בי. הזוג הצעיר התרחק ונעלם מאחורי אוזנך השמאלית, בקצה הרחוב, בפינת בניין הדואר הישן. הסתכלת בי וחשבתי: האם תוכלי לראותי גווע בלי לחוש לעזרתי? בוקר אחד הגשת לי מעטפה ודרשת שאשלח אותה אל המאהבת מלונדון. כריסטיאן, לך אל תיבת הדואר ושלח את המכתב אל —, הורית לי. שתקתי, נטלתי את המכתב ויצאתי מהדירה. פסיעותי הידהדו במורד הרחוב, המכתב היה תפוס בין אצבעותי. הגעתי אל תיבת הדואר והרמתי את המעטפה אל אור השמש. אגלי זיעה זלגו על לחיי כשניסיתי לקרוא את המכתב המקופל בפנים. לשוני השתרבבה מפי וחרכי עיני מיקדו את מבטי, אך לא הצלחתי לפענח את האותיות. הנמכתי את המעטפה, הבטתי בה עוד רגע, פתחתי אותה, קרעתי אותה ושלפתי מתוכה את המכתב. רעד ידי גבר עד שבקושי הצלחתי לקרוא את השורה היחידה שהופיעה לפני. לא הבנתי את המילים שקראתי, אך משמעותן זיעזעה אותי. היה נדמה לי שמעולם לא קראתי דבר נורא כל כך, מחריד כל כך. עמדתי ברחוב וצרחתי. כרעתי על ברכי וצרחתי. התעוררתי במיטה לצדך, הדלקתי את מנורת הקריאה, חיפשתי עט במגירה וכתבתי את פרטי החלום במחברת. כתבתי את האותיות כמו שהופיעו לפני בחלום, בלי שהבנתי אותן: "אַת ההווה שלו, אני העבר והעתיד". בעולם העֵרוּת כוח הכישוף של המשפט אבד ולא ידעתי איזו זוועה מוצפנת במילים האלו, הסתמיות. 

מעכת את בדל הסיגריה במאפרת הזכוכית, נשפת את העשן מנחירייך והחזקת את כף ידי. הבנתי מיד מה עומד לקרות. מראה שפתייך הטיל עלי אימה משתקת. חשבתי: הנה החלום הנורא מתגשם, הנה החלום מתגשם.

"הבגידה אפשרית תמיד. אם אתה לא מבין זאת אתה בוגד בי כל הזמן, בכל רגע. כריסטיאן, אתה חייב לדעת לפחות זאת: ייתכן שאראה אותך גוסס, ייתכן שתחיה אחרי מותי. אחד מן השניים ודאי יקרה. אפילו אם נמות בסמיכות זמנים — מחזיקים ידיים, מצמידים פנים — גם אז ננטוש זה את זה ברגע המוות. נבגוד. הבגידה היא האמת של האהבה. גם האוהבים באושר עד עצם היום הזה ייפרדו זה מזה מחר. האהבה מפסידה תמיד, כריסטיאן — תמיד. האהבה מפסידה תמיד, ואני אוהבת אותך כל כך." 


*מתוך ספרו של עודד נעמן "לימבו", הוצאת דביר, 2018.

כשמדובר בווינסנט קשה לי להחליט במה להסתכל, באיזה חלק של גופו להביט כדי לראות אותו באמת ולהחליט מי הוא. יש ימים שהוא נכנס לכיתה שלי, מחברת, ספר ועט בידיו, ואני רואה רק את אצבעותיו הלבנות על מפרקיהן המחודדים. בימים אחרים, כשאני עומדת ליד הלוח, הוא תולה בי את עיני הברזל הכחולות שלו, התחומות בקמטי צחוק אפרפרים, ואני לא רואה דבר מלבד מבטו. לפעמים, כשבחוץ מחשיך מוקדם והקור והחושך חודרים מבעד לחלונות חדר הכיתה שלנו, הוא נשאר לשבת עד שיוצא אחרון הסטודנטים, ואז מתרומם מכיסאו וצועד לאט לאט, בגלימתו הלבנה, לעבר החלון שמימיני. ברגעים האלה אני לא יכולה שלא לנעוץ מבט בחגורת חרוזי העץ המתוחה ברישול על מותניו ותלויה מעל הסנדלים. כך הוא צועד וחרוזי העץ של חגורתו מקשקשים ומקרקשים. פעם אחת הוא הניח את כף ידו על זגוגית החלון הקרה ואמר: "אני נשבע לך, כשאלוהים ברא את החורף הוא לא חשב על נזירים דומיניקנים מסכנים, שצריכים להסתובב כל השנה בסנדלים".

כמו בסוף כל שיעור, גם באותו יום חורף שאל אותי וינסנט אם אני רוצה לצאת לטיול רגלי בעיר. ואני, שמגיעה לירושלים רק כשאני צריכה ללמד את שיעורי העברית המשונים שלי בבית הספר הקתולי, משוכנעת שרק גבר לבוש בשמלה יכול לגרום לי לומר פעם אחר פעם "כן".

"בואי נסתובב היום לאורך החומה, אבל מבחוץ. זה מה שיפה בירושלים, האספלט והמכוניות חסרות הסבלנות של הישראלים מצד אחד, והאבנים הגבוהות האלה מצד שני". כשאתה נזיר גבוה ויפה בן שלושים וארבע אתה יכול לומר דברים כאלה בלי לחשוש שיחשבו שאתה אידיוט. הרי גם ככה כולם חושבים שמשהו לא בסדר אצלך. ובעודנו צועדים ואני מתנדנדת על מגפי העקב הלא–נוחים שלי, נעצר לרגע וינסנט ושאל: "אז מה שלומך? כל–כך הרבה זמן לא היית פה, אני לא רגיל לא לראות אותך כל שבוע."

"יותר טוב", עניתי וקצת חייכתי, "מתחזקת, היום הניתוחים האלה לא מסובכים כמו פעם".

"את נראית יותר טוב.", הוא אמר ונעץ בי את הכחול–ברזל שלו. "חזר לך הצבע לַפנים".

"זה מפני שכשהוציאו את הרחם ואת הגידולים, הפסיקו כל הדימומים. עכשיו אני כבר לא אנמית. צבע תמורת רחם: עסקה משתלמת, לא?".

וינסנט שתק והביט בי. הוא יכול להרשות לעצמו להסתכל. מגנה עליו חומה גבוהה של נזירוּת, גבוהה כמעט כמו החומה של ירושלים. אחרי דקה ארוכה הוא אמר: "את רואה את הרמזור הזה שם? לא זה הקרוב, זה שליד הגבעה. עד שם אני מרשה לך רחמים עצמיים, ואחר–כך נראה מה נעשה".

"מה כבר אפשר לעשות? אני מורה ללשון, גרושה, בת ארבעים, בלי ילדים ועכשיו גם בלי רחם".

"בסדר גמור," הוא אמר ברוגע הרגיל שלו, שמוציא אותי מהכלים. "בסדר גמור. עד הרמזור ואחר–כך אני אדבר".

ולי בכלל לא התחשק לשמוע אותו מדבר. אולי רק לצעוק לו: "ומה יקרה ברמזור, אה? תפשיל את הגלימה המגוחכת הזאת ותעשה לי ילד? אצלכם הרי כבר הכניסו להריון בתולה אחת, וגם אצלנו היו שתיים–שלוש עקרות שילדו בסוף, אז למה לא עוד אחת באמת?"

אבל שתקתי וחשבתי לעצמי שדי טיפשי לנעול מגפיים כל כך לא נוחים רק כדי לנסות למצוא חן בעיני נזיר קתולי, ועוד נזיר שאוהב ללכת ברגל. "אתה יודע שבעברית המילה ‘רחמים' נגזרת מהמילה ‘רחם'? אמרתי והתעצבתי קצת יותר. "זה יפה. בייחוד כשחושבים על זה שמהמילה היוונית ל'רחם', ‘היסטֶרָה', גזרו את המלה ‘'היסטריה".

"נדמה לי שכבר אמרת לי את זה פעם", ענה ולא שאל את השאלות הדקדוקיות והאטימולוגיות שהיה בוודאי ממטיר עלי אילו היינו עכשיו בכיתה.

המשכנו לצעוד בשתיקה — שתיקה שאליה נלוו הקשקשת הבלתי-פוסקת של חרוזי חגורת העץ שלו, הטיפוף המקרטע של העקבים שלי והתנועה הסואנת של המכוניות. לא היה לי מה לומר לו ולא יכולתי להתרכז בשום דבר פרט לרעשים האלה שהשתלבו בטבעיות רבה ברעש הגדול שהיה אני.

"יש לי ילד", הוא הפטיר פתאום והגביר מעט את קצב צעדיו.

"סליחה?"

"יש לי ילד, בן. הוא בן עשר השנה".

"איפה הוא נמצא?"

"בבית, בדבלין".

לא ידעתי מה לומר ועוד פחות מה לשאול. כל ההרמוניה של הרעש הסביבתי התפוגגה פתאום, והַכרתי התמסרה לתובנה הבאה: אפילו נזירים מצליחים להוליד ילדים. כך עלו המילים בעיני רוחי, ומיד חשתי בושה ועיני ננעצו ברמזור.

"היססתי אז אם להתחייב לכנסיה ולקחתי פסק זמן מהסמינר, והילד נולד אחרי שנדרתי את נדר הנזירוּת".

המשכתי לשתוק כי הנחתי שימשיך לדבר. סיפור כזה לא מפסיקים באמצע. אבל וינסנט המשיך לצעוד בשקט ומדי פעם סובב את ראשו אלי. קינאתי בו שיש לו גלימה לבנה-דהויה שבה הוא יכול להתעטף ולמצוא מסתור.

"אבל זה שיש לי ילד לא אומר שאני הורה", שמעתי אותו אומר לבסוף.

"אני מבינה".

"בטוח?", וחיוך קטן נפרש על שפתיו.

"מה אני אגיד לך? אני כבר לא יודעת מה בטוח ומה לא. אבל אני מתארת לעצמי שלהיות נזיר דומיניקני עשר שנים לא השאיר לך הרבה מקום לחיי משפחה".

התבוננתי בגבעה הירושלמית שלימיננו, גבעה אפורה-חומה וספוגה בגשם, ונכספתי אל העיר שלו, אל דבלין שהיתה ללא ספק ירוקה יותר, גשומה יותר, בוהקת יותר. באורח מפתיע נראתה לי עכשיו דבלין זרה פחות מירושלים, אף שמעולם לא ביקרתי בה. רציתי להמשיך לדבר אתו. להמשיך ולומר שכּן, אצלי בראש הכול בטוח וידוע. אני יודעת למשל שהוא נזיר ובחור חכם ומשכיל שבא הנה לפני שנתיים כדי ללמוד עברית ולקרוא בתנ"ך. אני יודעת שבכל פעם שהוא פוצה את פיו אני נשאבת אל תוך המילים שלו ולא רוצה להניח לו. אני יודעת שהוא האיש השלם ביותר שאני מכירה, או לפחות כך חשבתי עד עכשיו, ואני גם יודעת שנפשי נקשרה בנפשו. ומעל לכול, עד לרגע זה הייתי משוכנעת שגם הוא עקר. עיני הברזל שלו הן מה שראיתי לנגד עיני כשחתמתי בבית החולים על הטופס המאשר למנתח לעקור מגופי את האיבר המדמם הזה, שחודש אחר חודש — עוד כשהייתי נשואה — לא הצליח להרות. חתמתי והבנתי שאולי כדאי שאסע קצת מכאן אחרי שהסיוט הזה ייגמר. אולי לאירלנד, למה לא? לנשום שם אוויר אחר לשנה-שנתיים, אוויר שנראה ומריח כמו וינסנט.

"בעוד כמה ימים אני נוסע לשם, זה מה שרציתי לספר לך. אני נוסע אל הבן שלי. אמא שלו חלתה, ובפעם הראשונה מאז שנולד היא ביקשה שאבוא לעזור לה."

וינסנט דיבר אלי וגם אל ירושלים. דיבר על חייו ועל אלוהים שלו שבשמים. אבל אני כבר הייתי הרחק משם, מטיילת בנעליים נוחות על גבעות ירוקות לחופו של אוקינוס מלוח וקר, וברקע ספינות דייגים משייטות מול מגדלור כסוף. וילד בן עשר בעל עיני ברזל כחולות אוחז בידי, ובידו השנייה בזו של אביו הלבוש בגלימה לבנה, חגורה מעץ וסנדלים. אני כבר הייתי שם. כל מה שהיה חסר עכשיו זה לשמוע אותו אומר "בואי".


 

*הסיפור פורסם לראשונה בגיליון 10 של כתב העת "הו!"