ספרות ישראלית Archives | פרויקט הסיפור הקצר

לא היה יום מחריד יותר מאשר האחד באוגוסט. חצי חופש עבר. איך עבר? כמו שעוברים ארבעה שבועות בטרם נעורים. שיירת אופניים של ילדי השכנים, כלבים קטנים רצים אחריהם. הסלון אפל כי המרפסת סכורה וקעריות הענבים הירוקים נתמלאו מאליהן ביד נעלמה, קרירות ונקיות. מדי בוקר מול הנוף מרחיב הלב של הטלויזיה, ששידרה סדרה אחת אוסטרלית על מחפשי זהב וסדרה שנייה אוסטרלית על הפונדק בערוץ חמשת המייל. את הסדרות פתחו מנגינות עצובות בליווי גיטרה אקוסטית. הביטו במטילי הזהב הקטנים, הנוצצים בנהר. הביטו בחופש שזכיתם לו. מדי בוקר עם התחושה הטבעית של תלמידים היינו ועתה בני חורין. מדי ערב במרפסת הפתוחה. חרקים מסוג שקראו לו חומייני כיסו את נורות הניאון. איש לא חשב באמת על איראן, איש לא פחד באמת מאיראן. הם היו חומים והמילה אייתוללה נשפכה לאזניים כבלילת שוקולד חמה. החברה הכי טובה של דורית טסה לארצות הברית, ולדורית היה מנוי לבריכת "בית דוד" וחצי חופש כבר עבר. שיח יסמין קטן נשא את ריחו בכל הגינה, והצאלון העצום כבר גמר להשיל את פרחיו המשונים והותיר ריח הביל של זר שנבל. באותו הבוקר ילדה צייתנית אחת התבוננה בטבלת הייאוש שלה עד לאחד בספטמבר ונאנחה.

על השולחן נערמו חוברות עבודה דקות ומבריקות, ועל הכריכות ציורים צבעוניים של ספָרות שמנמנות בצבעי גלידה. ורוד מסטיק, ירוק פיסטוק, כתום פונץ' וצהוב בננה. מישהו שוחח עם ילדים עייפים בקול מתיילד, גבוה, מעוות. דורית לא קנתה את השקרים. בכל עמוד נדפסו תרגילים או בעיות, ואת כולם עליה לפתור בטרם יום הדין. האחד בספטמבר היה תחזית לסוּפָה. אז נתבקשו הילדים לגשת בריצה, סנדלים חבוטים על מרצפות שומשום מאובקות, ולהניח את החוברות בידיה של המורה. כל חוברת מלאה תזכה את הממלא בסימן א-סימטרי של וי כחול לצד שמו המלא ברשימותיה, טורים-טורים. ומה אם חשבון הזה הוא לא בשבילנו, מה אם לא נוכל לדבר בו, מה אם לא נוכל עליו? תפילות תילחשנה לאלוהים של אברהם. אתה שיודע שפות בין הכוכבים, העברית שלי נקייה והחשבון שלי לא נקי. אלוהים לא יגיב. תהיה זו אותה מורה מהשנה שעברה, ג'ינג'ית מתולתלת, מנומסת ומאיימת בהוראותיה הפשוטות שנהגו לאט ובשקט. שיעורי בית לחופש, תלבושת ספורט, אטלס עטוף בעטיפה שקופה, מד זווית. ועד אותו היום – חודש ימים. אותה מורה לשברים ולשלמים, שתחבה בשלושים ביולי קלטת אל מכשיר ההגברה ושידרה לחצר את המנגינה הצוהלת של השיר "הכל אני יכול, בחופש הגדול". ובאחד באוגוסט שולחן הכתיבה היה מחנה עבודה, והיא עדיין לא פתרה תרגיל אחד.

שתי נקודות תצפית טובות מסביב לבית של דבורה, במלעיל. האחת, בכניסה למקלט השכונתי, במעלה מדרגות הבטון. השנייה, מאחורי המכולת, אזור הספָר של הסביבה הקרובה, בין ארגזי פלסטיק וריח פסולת. שתי עמדות להתבצר בן מבלי להתגלות. המשקפת הישנה והשחורה תאפשר מבט ממוקד מקרוב, ותוחבא בשקיק בד. את התצפית יש לערוך מדי שבוע, פעמיים בשבוע. בשבת אחר הצהרים, לפני שיקומו ממנוחת הצהרים ההולכים לבית הכנסת, וביום ראשון בצהרים. שעות שבהן הרחוב רובץ על האספלט, חולמני, תחת פיקוסים וסיסם הודי. בשבת האחרונה שמעה את האיש מדבר אנגלית של מערבונים, מחלק הוראות ומעניק שבחים. היר קיטי קיטי. גוד דוג. ושוב, בעודו מאריך את התנועות. גוווד. דוווגי. היום, בראשון, שקט למדי. קולות גרגור ושקשוק ברזל מדי פעם בפעם, וקולות כרסום אקראי, וקריאה דברה אר יו ת'ר? את כל הפעולות יש לרשום בקפידה במחברת ולהניח בשקיק. אחר כך לנתח פעולה אחרי פעולה.

בבית מספר חמש מתגוררים דבורה והאיש שלה. גג הרעפים שלהם מלוכלך וישן, ועל הקירות החיצוניים דוגמת שפריץ דוקרנית שמזמן לא נצבעה. דבורה שמנה מאוד ובעלת שיער שחור. חלק, משומן ומדובלל. היא לבושה תמיד בגלביות ענק פרחוניות, ואילו הוא רזה מאוד, מזוקן ולובש תמיד כתפיות חומות. אין להם ילדים. יש להם בית סוהר לחתולים ולכלבים. לא ברור כמה חיות הם מחזיקים. הם אוהבים את החיות שלהם בכלוב גדול שרוחבו כרוחב הגינה שלהם ואורכו עד לפתח ביתם. הם מדברים אליהן באנגלית. דבורה נשענת על שער הברזל, שמנה כמו לוויתן, מספרת לאיש סיפורים ברי"ש גבוהה וצורמנית כשל צוויחת סירנות משטרה, וזורקת לתוך הכלוב חתיכות קטנות של עוף. החתולים אינם משמינים. הכלבים רוצים לצאת.

אחר הצהריים נפתחת אחת החוברות. בעיות בתמיסה. עִרבבו תמיסת מלח שריכוזה עשרים אחוז עם תמיסת מלח שריכוזה שלושים אחוז וקיבלו שמונה מאות גרם תמיסת מלח שריכוזה עשרים וארבעה אחוז. כמה גרם תמיסה לקחו מכל סוג? החוברת נסגרת.

מאחורי המחסן זוג אופניים בצבע כתום. יש להם גלגל עזר אחד ואפשר לרכוב עליהם בלי לפחד, אבל זה עושה רעש. דורית מחליטה לערוך סיור דו גלגלי. אף נביחה לא נשמעת, אף לא יללת חתול אחת. אפילו לא נשיפת אף, חריקת לסת בלשון או גירוד אוזן בציפורן. החיות אינן מפחדות מאופניים. הסיור כמעט הושלם בהצלחה, אלמלא דבורה, שאיתרה את דורית בעינייה הקטנות, שאולי לא היו קטנות כלל, ורק נדמו כאלה בגלל קפלי השומן שנתלו, נפוחים, על פני כל שטח פניה. הלו דירסט. דירסט היא דורית החקרנית, שרוצה להביט בעיני החיות ולתת משמעות. היא נתפסה באמצע סיור. שלום. דורית עונה ומוודאת שהמשקפת נחבאת עטופה בשקיק הבד. דבורה עוברת לעברית במבטא גס. את לא יודעת לרכוב באופניים? לא. דורית מנסה להביט אל מעבר לגוף העצום ולקלוט זוג עיניים ירוקות של חתול סיאמי, חתיכת זנב פרווני של פודל, אבל אי אפשר לקלוט שום דבר אל מעבר לגלביית המשי הוורודה של דבורה. צריך להוריד את הגלגל קטן זה וזהו זה. לא לפחד, דירסט. היא אומרת בחיוך. אני לא מפחדת, דורית משקרת ובטוחה לעצמה ולדבורה. זה רק בינתיים. בסוף החופש אני אוריד את הגלגל. ווייט א סקנד, דיר. דבורה נעלמת לתוך הבית, פותחת את דלת הרשת שנטרקת אחריה בקול חבטה, ואחריה את דלת העץ הכבדה, ונעלמת בצעדי דב. זה הזמן להוציא את המשקפת ולבדוק מה קורה שם בכלוב בחצר האחורית, אבל כמה זמן יש בכלל? דבורה חוזרת עם צבת גדולה בידה ומושיטה אותה קדימה. ת'ר יו גו, היא אומרת בחיוך, ומתכופפת מטה, מנתקת את גלגל העזר מהאופניים ומניחה לו להישמט אל הכביש בחבטה קטנה, שמטלטלת אותו אל השוליים. וול גוד לאק, דירסט. היא מחייכת, מפנה את גבה לדורית, נשענת על שער הברזל ומביטה לעבר הגינה שלה בסיפוק. דורית מביטה בה באישונים מרצדים כשזו מאבדת אט-אט אחיזה בצבת הגדולה. כבד לה. הצבת מונחת על אחד העציצים השוממים, המלאים חול ואבק, שדבר אינו צומח בהם פרט ליבלית. דורית יורדת ממושב האופניים, תופסת את הכידון ומושכת את האופניים לימינה במעלה השביל חזרה הביתה.

ערב אורב מתוך שולחן הכתיבה. שאלות יחס. סכום שני מספרים הוא ארבעים. היחס בין המספר הגדול למספר הקטן הוא שתיים לשלוש. מהו המספר הקטן? דורית אוחזת חבילה של עפרונות צבעוניים. היא כותבת בתוך החוברת, בראש הדף, את המילים "המספר הקטן הוא" בצבע אדום, ומקשטת סביבו בציור חתול אפרפר יושב על חומה, זנבו מתנודד ימינה בתנוחה שמזכירה סימן ניצחון. ליד החתול היא מצירת את סנופי, נח על גג מלונה.

כבכל ערב, הטלויזיה הוצבה במרפסת והיא משדרת אולימפיאדה. שלוש מתעמלות מרחפות בזו אחר זו בין מקבילים, נתונות בבגד גוף לבן, שערותיהן אסופות היטב לפקעת קטנה, מחוזקת בסיכות אלומיניום. על חזן מוצמדת בסיכה תווית בד עם דגל המדינה שלהן וסמל מסחרי דמוי כנף של חברה למוצרי ספורט. גלגול ותעופה, גלגול ונחיתה בשתי רגליים ישרות על קו הנחיתה. השופטים מרימים שלטים ומחלקים ציונים. המתעמלות קדות קידה ורצות אל מאחורי הקלעים. קרקור צפרדע מן הדשא. דורית מתרוממת מהכיסא הנוח, מתבוננת בידיות האלומיניום שלו, במושב העשוי שתי וערב של בד ברזנט בצבעי ירוק וצהוב. היא מסתלקת אל המקלט השכונתי, עולה במדרגות, צופה בחשכה אל הבית של דבורה.

הצבת עדיין שם, בעציץ. זה זמן לרחף. היא נדחקת בקושי בזווית החדה של הפתח הצר שהשער הנעול בשרשרת מאפשר, כשמזיזים אותו חרש בידיים קטנות ומנסים לפתוח. היא תופסת את הצבת מתוך העציץ וחומקת אל הגינה האחורית, מקום שמעולם לא ביקר בו איש, ושומעת מתוך הבית את שידורי האולימפיאדה ואת האיש של דבורה גורר כיסא. דורית רואה את הקולות. לשונות חתולים ששותים חלב חמוץ, עיני כלבים נוצצות מקרן אור שהבליחה מפנס הרחוב הקרוב. היא מחליטה לתקוף בשני מקומות את הכלוב, אבל גם קליק אחד מספיק, בכוח, בלי לפחד. החיות מבינות את גודל המעמד ושותקות. חתולים מנערים את גופם מחוץ לכלוב, מפהקים, כלבים מדלגים קדימה ואחורה. והנה חתול לא נזדעזע, כלב לא פרח, הבריות לא דיברו, אלא העולם שתק והחריש. ויצא הקול מתוך מקלט הטלויזיה בסלון של דבורה והאיש שלה ואמר הקריין "שיא עולם חדש" ואף חיה לא ברחה יחד עם דורית. אבל הלילה בהיר והחופש גדול ויש עוד חודש שלם עד שהוא ייגמר.


*הסיפור התפרסם לראשונה בגליון 31 של כתב העת "שבו", הוצאת אבן חושן, 2017.

גרשון שופמן נולד בשנת 1880 ברוסיה הלבנה ונפטר בשנת 1972 בישראל הצהובה. בין ראשיתו לסופו, חי שופמן משך שבע-עשרה שנה, בין 1921 ל-1938, בווצלסדורף, כפר קטן ליד העיר גראץ שבאוסטריה. הוא חי שם עם אשתו אנני, נולדו להם שם ילדיהם, הוא כתב שם אחדים מסיפוריו הקצרים הטובים ביותר ופרסמם בכתבי-העת העבריים החשובים של התקופה. אנשי הספרות העברית בפלסטינה דחקו בשופמן שיבוא לחיות ולכתוב בינם, אבל שופמן העדיף את הכפר ליד גראץ.

אלא שהחרב, כידוע, משכנעת מהעט, ומה שלא הצליחו לעשות אלופי המילה העברית, הצליח לעשות אדולף היטלר. שופמן עזב את גראץ עם משפחתו והגיע באוניה לנמל יפו. על רציפי הנמל קיבלו את פניו בפרחים ובנאומים כל המי-ומי של הספרות העברית. במכתב שכתבה לשופמן בתו, טרודה, היא מספרת לשופמן מין בדיחת-שואה על עולם הספרות שלנו: "קיבלו את שופמן בפלסטינה כל כך יפה, כמו שקיבלו את היטלר באוסטריה. לא מצחיק?"

מאז הביקור הראשון שלי בגראץ עניין אותי גרשון שופמן של ווצלסדורף, שעכשיו איננו כפר קטן עוד אלא חלק מהעיר גראץ עצמה. אלא שהעניין שהיה לי בסופר העברי ובעקבותיו בעיר הזאת לא התממש, עד שהזמינו אותי מבית הסופר של העיר גראץ, לכבוד חגיגות חמש-עשרה שנים להיווסדו, לארגן בגראץ סיור. האפשרות הזאת סקרנה אותי. אדם זר למקום, עושה במקום, סיור לילידיו. הרגשתי ועודני מרגיש, שזהו תיאור די מדויק גם לאופן שבו אני כותב ספרות.

קיבלתי את ההזמנה והחלטתי לארגן סיור בעקבות סיפור שלא הכרתי, גרשון שופמן וחייו בגראץ. ישבתי במכון גנזים, ארכיון הספרות העברית של אגודת הסופרים, חיפשתי במכתבים שקיבל וכתב שופמן, עדות לעקבותיו בגראץ. הארכיון התגלה כאוצר. שופמן היה להוט אחר מבקרים. במכתבים ששלח ישנם תיאורים מפורטים כיצד להגיע אל ביתו. כל שהיינו צריכים לעשות – מדריך התיירים הזר והתיירים המקומיים – היה לעקוב אחר הוראות ההגעה ששלח שופמן למכריו, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. בגראץ, עזרו לי לחשוב ולתכנן את הסיור בריטה ודאם, סופרת וחוקרת, והשחקן ורנר האלבאדל, שקרא בסיור מסיפוריו של של שופמן, בתרגום.

אלא שבדבר נוסף היה לי צורך, כדי ללכת אל המקומות שבהם חי וכתב גרשון שופמן, לפני שהבריחו אותו היטלר והנאצים האוסטרים מהמקום שכל כך אהב. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לארגן מין אירוע זיכרון ממלכתי ועגום, כזה שלכל אורכו צריכים כולם לעטות על עצמם פרצוף עצוב, מלא צער עמוק, עד שהטקס סוף-סוף נגמר. רציתי לשמוח על הספרות שכתב שופמן בגראץ, רציתי לחגוג את ספרותו במקום שבו הוא כתב אותה, רציתי לתת לה חיים, לא לקבור אותה. רציתי לעשות לכבודו לחיים, רציתי להשיק כוסות של שנאפס.

חיפשתי בכתביו של שופמן, בסיפוריו, במכתביו בארכיון, עדות לאהבתו למשקה, עדות שתתן לי תרוץ או קצה חוט, לערוך לכבודו סיור שיהיה גם משתה. אלא שעדות כזאת לא מצאתי. או אז החלטתי, שסיור שמארגן סופר אחד לסופר אחר, שני אנשים שאמנותם היא בדיה, יכול גם להכיל בדיה בתוכו. אם לא אמצא סיפור כזה, אוכל לכתבו מאת שופמן, בדיעבד.

אני לא מומחה לפואטיקה של גרשון שופמן, אבל מתוך היכרותי עם סגנונו ותכניהם של סיפוריו, ישבתי וכתבתי את הסיפור הזה: יבול, מאת גרשון שופמן. פסאודואפיגרפיה היא מסורת ארוכת שנים של כתיבת טקסט בשמו של אדם אחר. יש דוגמאות אין ספור למעשי כתיבה כאלה, ספר הזוהר הוא רק אחד מהם. עבור המוני בני-אדם, העובדה שאת ספר הזוהר לא כתב רבי שמעון בר-יוחאי במאה השנייה, אלא חבורת חכמים בראשות ר' די-לאון במאה השלוש-עשרה, לא מורידה כהוא זה מכוחו של הספר ומקדושתו. בהיסטוריה של הפסאודואפיגרפיה, השאלה האם אכן כתב את הטקסט האדם שנטען שכתב אותו, משנית לשאלה, מה עושה הטקסט הכתוב בעולם. שאלת הבעלות והמקור במסורת היפה הזאת, שולית. מבחינתי, הסיפור הזה, הינו סיפור מעזבונו של גרשון שופמן. אני אינני אלא מוציאו-לאור, מורה דרכו השיכור.

יבול, מאת גרשון שופמן

בקיץ בוקעות הצרעות. כל ימי החורף מחביאות עצמן המלכות, מחכות לקור שיחלוף, ועם בוא האביב מטילות את ביציהן. מתוך חרכים בחומות, מבינות לקליפות אילנות נבובים, ממחילות שחפרו באדמה שהפשירה, קם לתחיה ובוקע הדור החדש. החרק המעופף, שחי על אדמה זו מימים-ימימה, ושמימיו לא ראה שלג.

פריחת האביב חלפה, האוויר רוחש חיים. מיני חרקים מזמזמים באוויר, ימים יפים לטיול. האיכר מריצ'ניג עומד ומביט בעצי השזיף עמוסי הפרי הסגול שבחלקת אדמתו הרחבה. הצרעות, הוא אומר לי, מאכילות צעיריהן בשר, ובעצמן אוכלות פרי. מחר מגיעים שלושת בניו מהכפרים הקרובים, לעזור לו לקטוף את יבול השזיף. אם יישאר על העץ, יאכלו את פירותיו הצרעות, ובשאר הפירות יעלה רקב. יעזרו לו בניו משך שבוע לקטוף את הפרי מהעץ. את השזיף ביית האיכר, מירצ'ינג אומר, את הצרעה לא ביית. אם אסכים לבוא לסייע להם, הוא אומר ומביט בי, יגמול לי בעין יפה. את הפרי הבכיר הוא שולח לשוק שבגראץ, את שאר היבול הוא מזקק ושורף ונותן בחביות עץ. טעם כבודו פעם שנאפס שזיפים ווצלסדורפי? אין כמותו, הוא אומר, בגאווה של איכר, בכל העולם כולו.

ומכיוון שנפשי נקשרה בנפשו של האיכר הזה ובהלכותיו הכבדות, הגעתי בבוקרו של יום המחר אל חלקת שזיפיו. האוויר הצלול מלָא חרקים שזמזמו ומלאו את המטע בשאונם. הוא ושלושת בניו כבר היו על סולמותיהם, סולם ואיכר על כל עץ, שקי בד גסים תלויים להם על צידם והם קוטפים אל תוכם את הפרי הסגול. סולם חמישי לא היה להם, וכך נתן בידי מירצ'ינג שק וביקש שאקטוף את הפירות הנמוכים. מחצית היום עבדנו כך יחד, עד שבתוך אחד העצים כאב חד דקר בי ואז עוד דקירות רבות. נסתי מתוך העץ ההומה. כתפי נתקלה בקן של צרעות. מריצ'ניג תמך בי בדרך חזרה אל ביתי, בעוד בנו ממהר אל בית-היין ושב אל ביתי מבויש, ובתוך כובעו לבנת קרח שאשים על עורפי וגבי.

יומיים עברו והגיע שוב מריצ'ינג אלי, לבוש בבגדיו הטובים. מתחת זרועו היה לו בקבוק. שנאפס שזיפים, המשובח שבמשובח, עשרים שנה בחבית, הוא אמר, נרגש, והגיש לי את מתנתו. יצאתי עמו אל הגזוזטרה, אל מול השמש השוקעת מאחורי ההרים, ישבתי עם האיכר ושתינו. 

כך אני חי כאן. ביד אחת אוחז בכל הנפלא והנועם, ביד השנייה מגרד בשר עצמי מכאב.


*דימוי: איבו ולצ'ב

טבעת של אור זרחני, כחול, נדלקת כשהאצבע של ריבה נוגעת בפלסטיק ולוחשת לחיה השקופה שבתוך הקומקום. החיה מתעוררת ומתמתחת ברחש גבישי שעולה וממלא את הבית, מתעבה והופך להמיה, מהמיה לשאון ומשאון לרעש גדול, מחריש אוזניים.

בועות גדולות מסתערות על דופנות הזכוכית, עולות יותר ויותר גבוה, נחושות לפרוץ אל העולם. הראשונות כבר נוגעות בשוליים ועוד רגע יהיו מפץ גדול, וחיים, אבל צליל נקישה עוצר את הרעש ומכבה את האור והחיה נסוגה לאחור באי־רצון וברטינה, כל תאוותה בידה.

המים רותחים, מציינת ריבה, למרות שחוץ מהחתולה, אף אחד לא שומע.

הייתי יכולה להעיר אותו והיינו שותים יחד, היא חושבת, או לחכות שהוא יקום ולשתות אחר כך, היא מעלה חלופה שבהחלט יש בה טעם, אבל פונה אל המטבח ולא אל חדר השינה, שולפת כפית מהמדיח ביד אחת, מערימה עליה גרגרי קפה נמס גבישי, ומכניסה לכוס שהיא עוטפת באצבעות של השנייה. פרחים אדומים וורודים מזדהרים באפלולית על הכוס בין האצבעות שלה, ושתי אותיות, עי"ן ות"ו. זאת העובדת מצטיינת, חושבת ריבה, או שאולי זאת העם עזיבתך, כי חוץ מהכיתוב הכוסות נראות כמעט אותו הדבר. לא, זאת העם עזיבתך, היא מחליטה, אין מספיק מקום בין העי"ן לת"ו בשביל עובדת מצטיינת, לא שזה כל כך חשוב כבר.

היא מוזגת לכוס את המים שרתחו, מסרקת את השיער לאחור בהיסח הדעת בציפורניים כסוסות, אחרי היסוס קצר מוסיפה גם חלב ומחזירה את הקרטון למקרר. בהליכה זהירה היא מנסה לשמור שהקפה לא יישפך בדרך אל השולחן, ומניחה את הכוס במקום שבו העכבר לא יכול להגיע אליה. לא נשפך, ובכל זאת מצטיירת טבעת חומה, מימית, על השולחן. נו באמת, היא אומרת, חוזרת למטבח, תולשת חתיכה גדולה של נייר מהגליל, ומנגבת את הטבעת. היא מחכה עוד רגע ליד השולחן, למקרה שנזק נוסף יתרחש, ואז מחזירה את הנייר למטבח ומתיישבת.

ריבה קוראת מאמר, שולחת בסוף כל עמוד מבט מהיר אל חדר השינה, אחר כך את הכתבות מהמוסף של שבת, ואחרי הכתבות, דיווח מבית האח הגדול. המבטים של ריבה חוזרים בידיים ריקות, אין תזוזה מכיוון חדר השינה. בסוף היא קמה, מכבה את המחשב, ויוצאת עם השקית של הזבל לכיוון הוואדי. בשליש הדרך שעולה מהוואדי יש ישורת קטנה על המדרגות, רַחבה, שגם שביל חוצה אותה, ושש־עשרה מדרגות מתחת לרחבה, הצפרדע. השכנים זורקים את הזבל לתוך הצפרדע מלמעלה, ומשאירים ברחבה את הדברים שהם לא צריכים, כדי שמי שכן צריך יוכל לקחת. עכשיו שני רדיאטורים גדולים באריזה מקורית נשענים על המעקה של הרחבה. ריבה מתכופפת מעל לרדיאטורים ומפילה את השקית לתוך הצפרדע.

חודש מאי החביב. על כל מדרגה חתול או שניים או שלושה מתגלגלים על הגב, חושפים לשמש פלומה לבנה רכה, או נצמדים אחד אל השני, תלוי אם זה בצד החם או הקר של המדרגה, וחוטמיות ורודות פורחות על מכסה הביוב שבפינת הרחבה הקטנה.

התרוממות רוח אביבית ממלאת את ריבה כשהיא עולה במדרגות האבן מהוואדי, היא סופרת אותן תוך כדי, ומוזר שהיא לא ראתה בדרך למטה, אבל עכשיו, כשהיא עולה, היא רואה בחור שוכב באלכסון על המדרגות שיורדות מהרחבה אל השביל, הראש שלו למטה והרגליים למעלה, והידיים שלו פרושות לכל רוחב המדרגות. העור של הבחור כהה מאוד, השיער שלו מקורזל, והרגליים שלו כמעט נוגעות בשלה כשהיא עומדת ומתבוננת במחזה הלא צפוי. "הֵי," היא אומרת.

הבחור נראה ישן. היא מתכופפת ונוגעת ביד שלו, מזיזה אותה קצת ומדברת אליו, אבל היד רפויה לגמרי כשריבה עוזבת אותה, ופתאום היא חושבת שאולי בכלל הוא מת. סליחה, היא אומרת ואחר כך שוב, סליחה?

היא מתרוממת ועולה במדרגות, פותחת את השער ואחר כך את הדלת של הבית ונוגעת ברגל של בעלה. "קום," היא אומרת, "יש מישהו על המדרגות." גם הבעל של ריבה לא זז בהתחלה, אבל בטוח שהוא חי כי הוא נוחר ואף אחד גם לא מנסה להגיד שפתאום בבת אחת כל האנשים בעולם מתים.

"יש מה?" בעלה שואל.

"בחור. שוכב על המדרגות."

"איך הוא יכול לשכב על המדרגות?" בעלה שואל מתוך שינה, מנסה לנער מעליו את הסיפור שעוד לא ממש נוגע בו, בכוונה נחושה, שכרגע נפער בה סדק ראשון, להמשיך לישון עוד שעה ואולי שעתיים, שברוב השבתות הוא מצליח.

"קום."

בעלה פותח עין אחת. "מה השעה," הוא שואל.

"עשר," אומרת ריבה. "ישנת מספיק."

*

הבעל של ריבה מדבר אל הבחור, מנענע אותו, אבל הבחור לא זז. מקרוב הוא נראה צעיר מאוד, רק מעט מבוגר יותר מהבן הגדול שלהם. דקירה של כמיהה מפלחת את החזה של ריבה, כמו חץ עקום שנכנס ויוצא מתוך לב מצויר בגיר על הלוח.

השער שבקצה החנייה נפתח וריח של קפה שנטחן עולה ופונה אל הרחבה, מחפש נחיריים להמם אותם. נוח יוצא מהשער עם כוס קפה וסיגריה, שהוא מתכוון לעשן עם הקפה בשמש, אבל כשהוא רואה את ריבה ובעלה, הוא עולה. נוח עומד ומסתכל על הבחור, שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ועוד אחת, ואפשר לשמוע את המחשבות שלו בתוך השקט. אחר כך הוא עוזב את הבְּדל, וכשהבדל נוחת על האבן, הוא מחכך בו כפכף מחוספס, כחול ולבן. אחר כך הוא עולה עוד קצת במדרגות וחוזר עם זיווה שעובדת ב"הדסה הקטנה" וגרה למעלה, עטופה בצעיף שנשלף במהירות ביציאה מהבית. הנה, הוא מצביע על הבחור בזרת מקושטת בטבעת כסף דקה. אולי הוא מת, ריבה מדגישה את חומרת המצב.

"למה הם אוכלים את דברים האלה," זיווה ממלמלת במבטא דרום אפריקאי כבד, שנשמע כאילו הפה שלה מלא במים, ואפילו כשהיא ממלמלת, שומעים אותו. היא אוספת את הצעיף כדי שלא יפריע, ומתכופפת אל הנער, מניחה יד על השרוול שלו, ואומרת סליחה, ומדהים כמה סליחות כבר נאמרו ועוד ייאמרו ביום הזה, אבל הבחור לא שומע או לא סולח ובכל אופן לא מגיב. בינתיים גם נעמי של נוח מתעוררת ועולה בכפכפי גומי של אחד הילדים, וחיוך חצי רדום קופא על הפנים שלה כשהיא רואה על מה כולם מסתכלים.

כשהבעל של זיווה מבקש סליחה, כבר יש מניין מסביב לגופה.

"לך תקרא לַפרופסור," נעמי של נוח אומרת לבן שלה, שמציץ מאחוריה, אבל מגיעה דווקא אשתו של הפרופסור, במקרה ולא בגלל שקראו לה, מחבקת ארגז קרטון שתנור עם שני סלילים כתומים מצויר עליו. היא מניחה את הארגז ליד המעקה בשתיקה, חוזרת, וגם זה בשתיקה, ומקרבת באצבע את המשקפיים אל העיניים שלה, כדי לראות יותר טוב את הגוף ששוכב הפוך על המדרגות. "מישהו צריך תנור אולי?" היא שואלת, "הוא חדש."

קבוצה של גברים בטליתות ובגדי שבת עולה מהוואדי ומתפצלת מסביב לקהל שמקיף את הגופה, מביאה איתה שובל של ריח אביב ועלים אחרונים של פרחי שקדיות. אם הם רואים, הם לא מראים שהם רואים, ואם הם לא רואים, זה בגלל שהם נדחקים ברווח שבין הקבוצה למעקה. אלה שלא מצליחים להידחק, יורדים לשביל ועולים מסביב, משתדלים לא להסתכל.

"אני אגיד לו," האישה של הפרופסור אומרת כשהיא מתרחקת, מקיפה בזהירות את הגוף, ואולי הגופה שעל המדרגות. "הוא צריך להגיע כל רגע."

בינתיים הקהל עומד מעל הנער, שוקע לאיטו בענייני חולין. שכנים באים, הולכים, שואלים שאלות ומציעים הצעות, מנצלים את ההזדמנות לתפור עסקאות שכונתיות קטנות, להגיד שלום ולהדליק סיגריה מסיגריה.

אז מה אתם רוצים לעשות עם זה, שואל הפרופסור בטון סמכותי.

ריבה לא תמיד ערה לדקויות שמשפיעות על שיווי המשקל בעולם ולא שמה לב לזה שיש סיבה לזה שאף אחד לא עונה. "חשבנו לקרוא לאמבולנס," היא אומרת והקול שלה דועך כשהוא פוגש את האור התכלכל הצונן בתוך העיניים של הפרופסור.

"אפשר לעשות את זה," הוא אומר, ולא משתמע בשום פנים שהוא חושב שגם צריך לעשות את זה. גם הוא מנסה להזיז את הבחור. "קום בחורצ'יק," הוא אומר בקול תקיף. "אני מכיר אותם," הוא מסביר לנוכחים, "הם סתם משתכרים בוואדי."

כדור אדום קטן מפלסטיק מופיע פתאום ומדלג במורד המדרגות, טק טק טק ואחר כך טטטטטטטטטטטק ונעלם בוואדי.

ריבה עולה, פותחת את השער, נכנסת לגינה וממנה לבית ומחייגת: אחת אפס אחת.

אנחנו מחכים לאמבולנס ולרעש שיבוא איתו, אבל יונדאי מקומטת, מנומרת בכתמים גדולים של חלודה ומדבקות צבעוניות, מגיחה אל מגרש החנייה בחריקה. שתי הדלתות הקדמיות של היונדאי נפתחות בבת אחת, ועשרה זוגות עיניים פעורות בוהות בפרמדיק שפורץ ממנה ועולה במדרגות, ובנהג עגמומי שדולק אחריו. הצמד מתפרש משני צדי הגופה ומתארגן לתנאי שדה.

"מה העניינים איתך," הפרמדיק פונה באופן ענייני אל הבחור, ומרים אותו למצב ישיבה. במצב הזה הבחור באמת נראה יותר טוב, למרות שאם הפרמדיק יעזוב את היד, הבחור ללא ספק יחזור למצב הקודם שלו, רק שלא יעשה את זה בבת אחת. הפרמדיק מכוון פנס לתוך העיניים של הבחור ומודד את לחץ הדם שלו. "אם אתה לא עונה, אני צובט," הוא מאיים כשהוא מסיים את החלק הזה של הטיפול.

הבחור כמובן לא עונה והפרמדיק מניח את היד על השקע שבין עצם הבריח לצוואר שלו, וצובט.

הגופה מתנערת פתאום בבת אחת ומתמלאת חיים. "מה אתה עושה," הבחור צועק על הפרמדיק, מבולבל למראה הקהל הגדול שגוהר מעליו ומהכאב שגרמה הצביטה מצילת החיים ואולי בכלל מפיחת חיים.

"למה אתה שוכב פה," צועק הפרמדיק בחזרה.

"סתם, נחתי," אומר הבחור בקול שרק עכשיו גמר להתחלף והוא עוד לא קול של מבוגר, העיניים שלו סוקרות את הנוכחים, "אסור?" עכשיו הוא חי לגמרי, גמיש ובריא, חוץ מהכתם המכוער שמתפשט מסביב למקום של הצביטה. הוא מתנדנד קדימה ואחורה על כפות הרגליים שלו.

"איך קוראים לך, איפה אתה גר," הפרמדיק עדיין צועק, דבק במשימה שלו, אבל הנער לא מגלה איך קוראים לו וגם לא איפה הוא גר, "אני בכלל לא מכאן," הוא אומר. "אני גר רחוק."

הקהל מהסה את הפרמדיק הצעקן. "מזלך שלא קראנו למשטרה," הפרמדיק רוטן, אבל מוריד הילוך.

אם הנער נבהל מהמילה משטרה, הוא לא מראה את זה. הוא מסתכל על הילד של נעמי ונוח שישב ליד הרגליים שלו בשקט. אחלה נעליים, אחי, הילד אומר, כאילו הבחור לא היה מת לפני רגע.

"אתה רוצה כוס מים? לאכול משהו?" שואלת ריבה, בעצם כמעט מבקשת, טווה בדמיון מיומן בועה אינטימית קטנה וחסרת שחר סביב הבחור, סביב בעלה וסביבה בתוך ההמון. "תיכנס, נתקשר להורים שלך." אבל הבחור אומר שהוא חייב לזוז, שמחכים לו, וכשהוא אומר את זה, הוא קם, מחליק בתנועה מהירה את הבגדים שלו ונעלם כמו רוח במעלה המדרגות, שואב אחריו את רוב האוויר מהרחבה.

וזהו, נגמר עוד לפני שריבה מספיקה לשאול איפה הם היו עד עכשיו, אלה שהוא אומר שמחכים לו.

הבועה של ריבה מתנפצת בשריקה חרישית, היא מסתכלת למעלה לתוך המדרגות שאפילו לא רואים את הסוף שלהן ואת המקום שבו הן מתחברות לעולם.

במשך רגע ארוך אף אחד לא זז ולא אומר שום דבר, רק נוח משתעל.

"טוב, תקפצו בהזדמנות," הוא אומר ומתחיל לרדת בחזרה אל השער שהוא בא ממנו, והכפכפים של נעמי מצליפים אחריו על המדרגות. זיווה מסדרת מסביבה את הצעיף ומתחילה לעלות, הפרופסור הלך כבר מזמן והיונדאי עוזבת את מגרש החנייה בחריקה.

הבעל של ריבה מסתכל על הארגז עם התנור ועל הרדיאטורים, אולי נזכר במשהו שלקח מכאן פעם, ואחר כך אומר לריבה, "נעלה?"

כשהם עולים, שרה יורדת להאכיל את החתולים. "קרה משהו?" היא שואלת.

משב רוח קריר מחליק דרכם וממשיך הלאה, השמש נעלמת מאחורי ענן ושוב קר.

הפכפך מזג האוויר הזה של מאי החביב.

"לא," הם עונים, "לא קרה שום דבר."

בכניסה לחצר, ריבה עוצרת על המפתן. הבעל שלה כבר נכנס הביתה, היד שלו מונחת על הידית. "מה, ריבה," הוא שואל בקול רם, כי חמישה־עשר צעדים מפרידים ביניהם. "בואי, נכין קפה." אבל ריבה לא יודעת מה. מַשהו מנסה למצוא את הדרך שלו החוצה. פתאום הקפה נשמע כמו מלכודת. החושים שלה אומרים לה להיזהר. הנה זה. משהו שאבא שלה, שאהב חידות, הסביר לה פעם, זה היה על מרחקים ונקודות. באמצע בין שתי נקודות, אבא שלה אמר, יש עוד נקודה. כדי להגיע מנקודה אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הנקודה שביניהן, אבל גם בין הנקודה הראשונה לאמצעית יש נקודה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. וריבה חושבת, באמצע בין שתי כוסות קפה, יש עוד כוס קפה. כדי להגיע מכוס אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הכוס שביניהן, אבל גם בין הכוס הראשונה לאמצעית יש כוס קפה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. "וככה מתחילים בנקודה אחת, ופשוט לא מגיעים לנקודה השנייה אף פעם," אבא שלה אמר. "ברור שמגיעים," ריבה אמרה, "כן, אז תוכיחי," אמר אבא שלה, אבל ריבה לא יכלה להוכיח.


מתוך: עשרים קצרים 3#, הבמה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2017.

השם שהופיע היה ג'ייקוב.

אם לא הוא, היה מופיע שם אחר. תמיד מצליח מישהו מהם לברוח החוצה מתוך רשימת השמות, להיעשות ממשי. לתבוע את תשומת הלב שלה.

"כל שאר התלמידים כבר דאגו להירשם," כך השיבה למייל ששלח, השעה היתה תשע וארבעים בערב. נותרו פחות מעשר שעות לתחילת יום הפגישות הארוך.

היא גם המשיכה, למרות שלא באמת היה צורך בכך: "האם לא ראית את הטבלה שעלתה לאתר לפני כשבועיים, שבה התבקשתם, בפשטות, למלא את השם ליד השעה?"

לרגע פקפקה בעוזרת ההוראה שלה, חשבה שאולי זו התרשלה ולא שלחה לו את הקישור לטבלת הפגישות. אם כי קשה להאמין. העוזרת, בעלת תווי הפנים הקלושים, היא מאסטרנטית בת עשרים ושלוש שחולמת על עתיד אקדמי. היא זוכרת, שולחת, כותבת, הכול.  

ג'ייקוב השיב שהוא ראה את הטבלה, רק לא נרשם בה. הוא לא בטוח למה החליט רק היום, למעשה, רק הרגע, שגם הוא זקוק לפגישת הייעוץ בעניין עבודת הגמר. הוא מתלבט אם לבחור באפלטון ובלווינס בתור שני הוגים מרכזיים להשוואה, ועוד חושב על זה, בכל פעם משנה את דעתו.

"והתמות?" היא שאלה במייל חוזר ובו מילה אחת.

"כן, בדיוק. התמות." לשם כך הוא רוצה להתייעץ איתה.

המרצה לא זכרה מי משמונים ושישה תלמידי המבוא לפילוסופיה בתוכנית הבינלאומית הוא ג'ייקוב. מי מהאמריקאים, הבלגים, הסינים, הפולנים, שהלכו שבי אחרי שם הקורס הפתייני: "טבע האדם: החיפוש אחר משמעות החיים". היא חשבה שקרוב לוודאי שהוא הג'ינגי' עם הכיפה הסרוגה, הזעירה, שהעיק עליה כבר בשיעור הראשון. במראהו הוורדרד העז ושאל על הוגים שבכלל לא הכירה, או לפחות לא הכירה היטב. על חוקר מוח צעיר שיש לו הרצאה ב"טד". היתה לה תחושה שזה הוא. יותר מתחושה, כמעט ודאות.

היא הציצה בתיקייה על המסך. אם כך, ג'ייקוב הוא התלמיד שקיבל מאה בעבודת אמצע הסמסטר. עוזרת המחקר מחויבת לוודא איתה לפני שהיא נותנת מאה; ראש התוכנית אינו רואה בעין יפה ציונים גבוהים מדי בתכיפות גבוהה מדי. אם כי יש לשמור על איזון עדין, יש להם לא מעט תורמים יהודים מעבר לים ועל התלמידים לשוב למולדתם מסופקים מהתמורה שקיבלו.

את המאה הזה היא אישרה, היא זוכרת, ואפילו הוסיפה הערה משלה בעט אדום בעמוד השער: "לפעמים כשאנחנו נרגשים מהחומר אנחנו נוטים לחזרתיות מיותרת – נסה בפעם הבאה לחלק את הנושאים לתתי-קטגוריות."

בסופו של דבר השיבה שיוכל להגיע באחת וחצי בדיוק. ממילא נפתח שם חלון בין שתי פגישות, סלין וסינתיה, אחרי שנודע שהתלמידה פוּטוּרה עזבה בפתאומיות לאיטליה בגלל מקרה חירום משפחתי.

היא לא תזכה להפסקונת ארוחת הצהריים, עם זה עליה להשלים. הוויתור כואב מעט. ישנו עונג מיוחד באכילה הכוכית הזאת במשרד, כמו חיה קטנה במחילה, שצריכה לשרוד. אך לא מחר. היא תותיר באריזה שכבר הכינה את כריך לחם השיפון, את האפרסק, את שקיק הצימוקים. גם את התה הירוק הקר בטעם רימון שהיא קונה, לעיתים רחוקות בלבד, בבקבוק ארגמני מהודר מדי.

ג'ייקוב הודה לה והתנצל, קצת הכביר בהתנצלות, כפי שהכביר בשאלות בשיעור הראשון, והיא זיהתה איזו אי-יציבות בניסוחיו, אומר דבר ושוב חוזר בו, הבינה שיש סיכוי שכלל לא יגיע, או שיגיע, אך יקדים או יאחר מאוד. המרצה שלחה לו את מספר הנייד שלה, ליתר בטחון.  

כל הבוקר היא ישבה בכסאה האורתופדי מול רומינה, מול סופי, מול רייצ'ל, מול לילי, מול סלין. במשרדה עמד אור של סתיו מחוזק באור ניאון, אם כי השניים נותרו נפרדים זה מזה. נראה לה שיש רק מעט פחות אור ממה שצריך.

לסופי עיניים סגולות מרצדות בסקרנות, בהקלה. סופי רוטטת, סוף כל סוף היא יכולה לדון בסובייקטיביות ובמוסר עם מישהי, עם מרצה, דוקטור לפילוסופיה. דוקטור, אם כי באנגלית התלמידים קוראים לה פרופסור, שם גנרי למורה, והמרצה מרגישה שהיא מתחזה. התואר הזה תמיד מזכיר לה את תיאו. הם התחילו ללמוד יחד מיד אחרי הצבא, והנה היום הוא כבר אמריקאי לחלוטין, חי בחוף המזרחי ומשמש פרופסור אמיתי, מן המניין.

רייצ'ל, בסריג מהוגן עם חולצה מכופתרת מתחת, עושה רושם כמי שטווה רשת מניפולציות עדינות, משחקת במרצה במתיקות. היא מכוונת היטב למה תאמר ומה תשאל כדי ליצור תחושת שותפות וכך לקבל ציון גבוה, "תודה, ממש תודה, אני כל כך מעריכה את דעתך," היא שבה ואומרת, "כמה טוב שיש פידבק, שיש דיאלוג, לדעת שאני במסלול הנכון…" היא כמו מחתימה את המרצה בכתב סתרים של דבש ומייפל, על חוזה אחריות לעבודת הגמר שלה.

כל שם בתורו מסומן בצהוב בטבלה, ההספק היומי נראה לעין, ויש בכך הנאה. היא מוסיפה הערות בעמודה השמאלית עבור העוזרת שלה, במקרה של רייצ'ל היא כותבת – "נא לבדוק את העבודה בצורה יסודית, בפרט לוודא שהיא באמת הבינה את קאנט."

אחרי רייצ'ל נכנס אליאס, שחרחר, עם מבטא צרפתי, התלמיד שהעתיק את כל עבודת אמצע הסמסטר מאתר סיכומים. זיפיו צפופים כמו חול והוא מלא כל כך בכוונות טובות. באופן חריג שקשור במבט הכהה או בחולשה רגעית, המרצה נכנעת להן. הוא נראה לה כמו פליט. כנראה היחיד מבין כולם, ילדי קרנות הנאמנות, שבאמת עובד יום-יום, או לילה-לילה, ההורים לא בתמונה, לא שאלה מדוע. אולי באמת נרתמה לכוח הרצון הסוחף שלו, שנדמה אמיתי מאוד. "הפעם אני אצליח, את לא תתחרטי, פרופסור," הוא אומר לה. היא היתה רוצה שיצליח, אך עודנה ספקנית.  

ג'ייקוב לעומתו, זה כבר מפגש מסוג אחר, היא באמת מתוחה לקראתו. מה אם שוב ישאל שאלות שלא תדע להשיב עליהן? והרי לא נתן לה די זמן מראש להתכונן לשיחה, לא עדכן במסודר מה נושאי העבודה שלו.

באחת שלושים ושתיים הנייד מצלצל. סלין, מולה, מאופרת ומבושמת בכבדות, מסכמת בצרידות שבסופו של דבר, כנראה היא פשוט מתחברת יותר לתאוריות פוסט מודרניות. סלין אוספת את המחברת והאייפד, מכניסה באיטיות את העטים לקלמר פלסטיק בצורת ארטיק ורוד. יש משהו חושני מדי בתנועות האלה.

שניות ארוכות חולפות עד שהמרצה מחליקה אצבע על המסך, עוצרת את הצלצול המביך, ההמוני שהורידה עבורה עומר ושאינה יודעת להחליפו.

"כן," היא אומרת, ושומעת את ג'ייקוב מבטא את שמה לא נכון. לא קצת לא נכון, אלא לא דומה אפילו, חוץ מכמה אותיות.

היא מתקנת אותו, ואז משיבה,

"חדר שלוש מאות ואחת."

"לא", היא מוסיפה, "זה בקומה השלישית, כמו כל החדרים שמתחילים בספרה שלוש."

צליל קולה והיגוי ההסבר משדרים סבלנות וסמכות ומרגיעים אותה, זמנית.

"אני מחכה לך," היא אומרת ומנתקת את השיחה.

סלין תולה באלכסון את רצועת הוויניל הלבן של התיק ושואלת בחיוך, "נכון זה היה ג'ייקוב עכשיו?" והמרצה מהנהנת בלי להביט בה.

דפיקה אחת בדלת באחת שלושים ושש, צלילה כצליל חפץ שנופל בחבטה, והוא נכנס. לא ג'ינג'י. לא. בכלל לא ג'ינג'י, גם בלי כיפה. גבוה מאוד, גבוה ושיערו חום ולא מסופר, ממושקף כמתבקש, וגם רזה נורא, אף על פי שכתפיו בכל זאת רחבות. הן מותחות את הסוודר האפור כמו קולב של ברזל, מעקמות את מפתח הצוואר. הוא שתה מבקבוקון וצמח מהר מדי, לא ידע מתי לחדול. אבל הלחיים נותרו כשהיו בילדותו ודאי, מעוגלות, כמו פרי לבן, נדיר.

היא לא חושבת שראתה אותו קודם, לפחות לא הבחינה בו באודיטוריום הגדול.

הוא אומר "הֵי," או שרק נושם בקול רם, ילקוט ירוק נשמט מידו לרצפה, כמו ביצה לא מבושלת. הוא מתיישב על הכיסא מולה אבל מפנה את גופו ימינה, לא אליה, לא לשולחן העבודה. אין לו די מקום לרגליים, הוא מניח ומלפף אותן אחת סביב השנייה. לרגע מבזיקה ממשות של ירך מבעד לג'ינס דק, תכלכל, היא רואה שבכת שריר ומבנה עצם, העין נשאבת לאנטומיה הזו, אך המראה שב ונעלם.

קשה לו עם ההבדל, הוא אומר לה.

פולני? סלובקי?

בכל אופן, ישר להבדל, בלי שיודה לה קודם על המפגש הספונטני, בלי שיציג את עצמו או את הנושאים שבחר, בלי שיאמר מילה על מה שלמד מהקורס שלה במהלך הסמסטר, כמו שהקפידו לומר לה השאר.

"רק רגע, סטופ, סליחה – עוד לא הסברת לי על מה אתה כותב. על איזה הבדל אתה מדבר בדיוק?"

ההבדל. ההבדל שבין מושג התשוקה של אפלטון לבין זה של לווינס. ג'ייקוב מבין את הדמיון ביניהם, זה כן, את הצורך הזה, באחר, כמו מין פורטל אל ממד גבוה יותר, אבל פתאום שני הדברים נראים לו בדיוק אותו הדבר והוא מרגיש מבולבל, גם מודאג, הרי בהשוואה בין ההוגים בעבודה הם התבקשו לכתוב גם על הדומה וגם על השונה.

המרצה משתהה, מציצה בלוח השנה שעל השולחן, הציור של חודש דצמבר הוא נער עם סל פירות של קאראווג'ו. תאי הימים ריקים, רק תאריך יום ההתייעצויות לעבודה מסומן בהם. הריבועים הלבנים גורמים לה תחושת צניחה, או נפילה.

פתאום גם היא לא זוכרת, אף על פי שהיא יודעת, כמובן, מה ההבדל. שני מושגי התשוקה נראים לה זהים, היא יושבת מולו בשתיקה. הוא תלמיד זר בתואר הראשון, היא אולי תהיה מועמדת לקביעות בשנה הבאה. עבודת הדוקטורט שלה יצאה לאור בספר שמלמדים בקורס חובה בחוג, אבל בחוג לפילוסופיה, לא פה, בתוכנית הבינלאומית, לא בשיעור שלה. נושא המחקר שלה דווקא יכול היה להתאים לג'ייקוב –  המחשבה על תפיסת התשוקה של אריסטו כהצעה להתנהגות מוסרית.

לפני שנים, כשקרא תיאו את הפרק המסכם בגרסתו הסופית הוא אמר לה, "אישה-גאון. המשרה אצלך בכיס הקטן של החולצה. וגם אני."

ועכשיו, מה.

"מה התמה השנייה שבחרת? לצד התשוקה, אם הבנתי נכון," היא מרוויחה זמן, קוראת במהרה מסיכומיה הסדורים היטב על מסך המחשב, עוזרת ההוראה היא שהכינה לה אותם.

ג'ייקוב חושב לכתוב על הגוף רק שהוא לא לגמרי בטוח. תת-זרם תנועתי כמעט סמוי חולף בו על הכיסא, מין תדר חוסר נחת שזורם תחת העור. כפות ידיו מעקמות ומשברות מהדק נייר, והן דקות מאוד, ידיו, אך משום מה לא נראות לה עדינות בכלל. ציפורן אחת, חלקה, בקצה אצבע מחוספסת, נצבעה כנראה בלק כהה. או שאולי הוא פשוט קיבל מכה.

היא מביטה בעור המצח הדקיק, השנהבי-החלבי, מאמינה שבעור כזה לא יופיע קמט לעולם. עולים אל מולה תוויה, איבריה, המתוקים החלקים של עומר, ותמונת הבוקר: בתה חולפת על פניה במכנסי פיג'מה קצרים, למרות שכבר התחיל להיות קר. עומר התלוננה שהעור שלה יבש בגלל מזג האוויר, או הרדיאטור שבחדרה, ובישיבה על השטיח בסלון משחה את רגליה לכל אורכן בקרם גוף ממכל סגול מטאלי. המרצה שאלה אותה, "תגידי את לא מאחרת?" ועומר צעקה "הו, הזמן, הזמן!" בניגון טראגי שוודאי למדה בחוג למשחק, ואמרה שהיא מרגישה כמו רובוט כשהיא הולכת לבית הספר. כשהיא שם לא נותרת בה טיפת אנושיות, "אחח, כזו קטסטרופה!"

ההבדל בין עומר לבין ג'ייקוב, המרצה חושבת, הוא פחות משלוש שנים.

סנטרו נע מולה באיטיות מעלה ומטה, המרצה עוד לא יודעת איך להשיב, לפשט עבורו, לתת סדר בדברים. היא מוטרדת, רחוקה מפה כרגע. מה פשר הישות המתריסה שפוסעת בעולם ברגליים מפתות, משומנות, ואמורה להיות בתה? ואיך קרה שהאחת הזאת, לא יותר מתינוקת, יכולה לחשוב על בית-הספר – עליה – על כל אובייקט שקיים, כל מה שהיא רוצה. כל דבר שהוא עומר נראה לה כרגע בלתי נגיש. מי היא עבורה, עומר, עו-מר, צליל סתום, גברי בכלל.

ומה הייתה חושבת אותה עו-מר על ג'ייקוב? האם היתה מבחינה במשקע העצם החיוור שנגלה במפתח הסוודר, מקום למלא בו טיפת מים להשקות ציפור קטנה? והאם היה ג'ייקוב מסתובב לכיוונה, מביט. מזהה כהרף עין את הלחות לאורך הרגליים?

אבל עומר לא רוצה להתקרב אל הקמפוס ולא ללמוד פילוסופיה.  

"יש סיכוי, אבל סיכוי ממש קטן אמא! שכשאגדל ואהיה פנסיונרית אלך לשמוע הרצאות."

"אז אני קצת הלכתי לאיבוד, כי מצד אחד הגוף קשור מאוד לנושא התשוקה וזה יהיה חיבור מעניין, מפרה אולי, ומצד שני אני חושב שיהיה לי קל יותר לכתוב על תשוקה בזיקה לצורך האנושי במציאת משמעות. או אולי כוח? יחסי כוח?" ג'ייקוב אומר או שואל, הוא מדבר אל עצמו יותר משאליה, אל הקיר המזרחי בחדר, שעליו מוצגות התעודות שלה. כבר לא תלויה שם התמונה שלה ושל תיאו עומדים לצד פסלו של סוקרטס היושב באקדמיה באתונה. עמודי השיש מתנשאים כסורגי ענק ברקע, והיא קטנה, נמוכה לידם, הפסל מסנוור בלובנו והשמיים שקופים.

אצבעו האחת של ג'ייקוב, חבולה או מקושטת, שעונה על מסעד הכיסא המתכתי, נלחצת אליו, נמעכת, מחווירה עוד יותר, מכאיבה למרצה.

אם עוד פעם אחת הוא יאמר תשוקה באנגלית,

Desire

Desire

אפילו שהמילה מסתתרת בתוך משפטים ארוכים, מקוטעים, שג'ייקוב פולט בלי להיות מוטרד מהאופן שבו הוא נשמע לה, כמו היה העניין בדבריו מובן מאליו לשניהם; ואפילו שהמילה מתפתלת דרך מבטא מזרח-אירופי שמקורו לא ידוע, ושאינו הולם את גילו הצעיר, בכל זאת. אם יאמר אותה רק עוד פעם אחת, היא נודרת –

היא לא יודעת מה תעשה.

גם לא יודעת, פתאום, האם היא בכלל ישובה כאן, מולו, או שאיבריה מתרוקנים, מרחפים, מתפוגגים במהירות. והאם יש אמת או עניין בהסבר ששלפה לגבי ההבדל, מבין הרשימות המנוסחות בשפתה של אֵלִיה (זה שם העוזרת): הסבר שמדבר על פער של אלפיים שנה, על מלחמות עולם שפרצו בין לבין; על הפילוסופיה הקלאסית ומשבר המודרנה; על האופן שבו תשוקה אחת שואפת לשלמות מסוגרת בעוד השנייה כמהה, נעתרת, לאינסוף הפתוח; על ארוס שמאיין את הגוף לעומת ערגה ששוכנת עמוק בבשר. זה ההבדל ביניהם.

ג'ייקוב מהנהן, רואה אותה… לראשונה, יכול להיות? אינו רושם דבר, גם הוא נזכר. הוא כבר ידע את זה.

היא כנראה רעבה מאוד ומכאן הסחרחורת, הבחילה העמוקה. אלה לא תחושות שנובעות מן  היש אלא תמיד מזיכרון הדבר האחר, שאיננו. קיומה שלה עצמה כלומי, הרי. נייטרלי. לא טוב, לא רע.

החדר כולו נהיה לכוך, מערה, חצוב טיט וחול יבשים, כל נגיעה עשויה למוטט אותם פנימה. שבריריות משתלטת על תכונות השולחן, החלון, החפצים.

כשתיכנס סינתיה, הפגישה של אחת וחמישים, היא תראה אותה ככה:

הנה היא, המרצה, על רצפת המשרד, כורכת את הסוודר האפור על העיניים שלו בלי להסיר את משקפיו, מאכילה אותו בענבים שנתלשו אחד-אחד, נוגסת בפרי הלבן, רגליה לופתות את כלוב הצלעות שלו כמו שער סגור.   

 

"סוניה, כמה אפשר? כמה שמלות קצרות בדוגמת אפונים את צריכה?"

"סוניה, התפללת כבר?"

"סוניה, איך אפשר לשמוע את הפאשיסטים האלה?"

"סוניה, כבר קראת את שלום עליכם?"

"סוניה, מה את אוכלת? זה לא כשר!"

"סבתא, אני אוהבת את האפונה שלי עלי, לא בתוכי."

"אבל כמה אפשר? נמאס כבר!"

"אבל אלה ואגנר ובאך! הם לא היו פאשיסטים. זאת לא אשמתם שהם נולדו גרמנים ולא יהודים."

"זה על אהבה, ואני עוד לא מכירה את זה. לא ברור לי מה הוא כותב שם."

"סבתא'לה, אבל זה טעים כל כך!"

אני – סוניה, וסבתא שלי – גיטל יקובלבנה, גרות יחד בדירה קומונלית באודסה. אני בת חמש-עשרה, אני לומדת לנגן בתופים, וסבתא חושבת – שבפסנתר. יש לי שיער בהיר דליל ועיניים כחולות. בתעודת הזהות כתוב "יהודיה", אבל באודיסה מחשיבים אותי לבתו הלא חוקית של איזה גרמני שחי כאן לפני יותר מרבע מאה.

אלמלא הסעיף בתעודת הזהות, ספר התורה שסבתי נתנה לי במתנה ביום הולדת שלוש, מדפי הספרים העמוסים בשלום עליכם, ביקורים בבתי כנסת והדלקת נרות שבת, הייתי חושבת שאני גרמניה, אבל הודות להם אני לא חושבת שגרמניה זאת אני.

בכיתה שלי יש ילד אחד, גם הוא יהודי. אני לא סובלת אותו. לעתים קרובות הוא זורק חול לתוך התיק שלי, מרים לי את השמלה ושותה לי את הלפתן בחדר האוכל. אבל כשקוראים לז'ניה ז'ידה (זה שם המשפחה שלו, במילעל) "ז'יד" במלרע, אני הולכת מכות בשבילו. אני בכלל לא יודעת ללכת מכות, אבל אני הולכת – משום שסבתא שלי אומרת שבדיוק בגלל זה התחילה המלחמה עם הנאצים – איזה גולם קרא ליהודי ז'יד, ואף אחד לא שם לב, עשו את עצמם שלא שמו לב. אבל אני לא רוצה מלחמה. אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. ללמוד ללכת על עקבים. ולהתנשק. רוצה ללמוד להתנשק.

לפני שבוע הביאה מאשה קולורדובה שאלון "בחן את עצמך" לכיתה. אתם יודעים, עם שאלות מהסוג של "שחקן אהוב?", "צבע אהוב?", "את מי את/ה אוהב/ת?". היא נתנה לי למלא אותו, אחת השאלות שם היתה: "מתי התנשקת בפעם הראשונה?" הסתכלתי בתשובות של הילדות האחרות – כולן כתבו: "מזמן!", "לפני שנה", "בגיל 12". ואני הרי עוד לא התנשקתי. תארו לעצמכם! לא התנשקתי אף פעם, ואני כל כך מתביישת. אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם כמה אני מתביישת. יודעים מה מוזר? שבזה שאני לא יודעת לבשל, להפעיל מכונת כביסה, לא יודעת אנגלית – אני לא מתביישת. ובזה שטרם התנשקתי… בזה אני מתביישת מאוד. מאוד. אז כדי לחסוך לי בושות, עניתי בשאלון: "בגיל 11". מה יש? שיקנאו כולם. גם ככה אף אחד לא יגלה את האמת.

סבתא שלי אומרת שצריך להתנשק עם מי שאת חושבת שתחיי איתו כל החיים. "אם את חושבת שתחיי כל החיים עם פֶדְקָה, אז תתנשקי איתו", אומרת לי סבתא. על איזה פֶדְקָה סבתא מדברת, אין לי מושג. אני לא מכירה שום פֶדְקָה, אבל מאוד רוצה להתנשק. איך זה – להתנשק?

לפני השינה, כשאני מתפללת, אני לא מדקלמת את התפילות המשעממות שסבתא לימדה אותי, אני פשוט מדברת עם האלוהים. אני מבקשת ממנו שאפגוש כבר את מי שאחיה איתו כל חיי, ואז אוכל להתנשק איתו. אפילו בנוכוחות סבתא. אלוהים זה דבר טוב. אפילו אם הוא לא קיים. אבל אף אחד הרי לא יודע בוודאות. מי שיש לו אלוהים – לא יהיה בודד לעולם. אם יש לך אותו, אז יש עם מי לדבר. אפשר אפילו לדמיין, שאלוהים עונה לך. לי אין חברים. יש ילדים שאני מדברת איתם, אנחנו הולכים לקולנוע, לחוף הים בקיץ. יש לי חברות, אני מדברת איתן על משחות נגד פצעי בגרות, אבל חבר אמיתי אין לי. מישהו שהייתי יכולה לשתף אותו בכול. את כל זה אני שומרת בפנים. סבתא אומרת שאני אדם סגור. מפני אנשים מסוימים אני נסגרת כדי לא לפגוע בהם. מאחרים אני נסגרת כדי לא להיפגע בעצמי. וכל עוד יש לי את אלוהים, ככה זה יימשך. אני משתפת בסודותיי אותו ורק אותו.

בדירה הקומונלית שלנו יש חמישה חדרים, מטבח אחד, שלושה תנורים, בית שימוש אחד ומקלחת ישנה שכל הזמן מתקלקלת. התור לבית השימוש משתווה רק לתור למכולת מעבר לפינה על הבוקר, כשמביאים לחם טרי. מיטב הספרות העולמית אצורה בבית השימוש שלנו. החל בהוגו וכלה בדוסטויבסקי. אבל יותר מכול, השכנים שלנו אוהבים את הסיפורים של צ'כוב.

"הבן אדם ידע לכתוב, לא לבֵנים כמו אצל טולסטוי, אלא אבנים בגודל סביר – שגרת בוקר, וראה השכלת בחמישה עמודים," אומר איסאק פישילביץ', השכן מהחדר ממול. וטרינר מעוטר, בין היתר, והומניסט.

אין לי מזל בכלל – תמיד עוד מישהו צריך לשרותים יחד איתי. אם אני הולכת ראשונה, לא עוברות חמש דקות וכבר מתחילים לדפוק על הדלת, ואם אני הולכת אחרי מישהו, אז אחרי המישהו אפשר למות מחנק. רק דוד איזיה, ההומניסט ההוא, סובלני. מחזיק הכול בפנים. מתאפק ומחכה. אמנם לא מזמן הוא הפתיע, ראיתי אותו סוחב בתוך שקית הקניות שלו עותק של "מיין קאמפף". הוא קנה אותו בשוק הפשפשים. כשנכנסתי למחראה שלנו, גיליתי שבמקום נייר טואלט מונחים גזרי נייר קטנים. זה היה מיין קאמפף. הנייר היה גס כמובן, אבל יצאתי בתחושה שמילאתי את חובותיי, מצויידת בזיכרון של עשרות גזרי הנייר שהושלכו אל הביוב. כך הובס הפאשיזם במלחמה הסמלית ונקבר בחרא.

סבתא שלי בת 78. עד היום היא מורחת אודם, עונדת סיכות ראש וקונה חזיות תחרה. לא בשביל גברים! בשביל עצמה. סבתא אומרת שבזכות מחזיק-השדיים היא עדיין מרגישה כמו אישה. גברים אוהבים אותה מאוד. סבתא מעשנת עד היום – יש לה פומית. בערבים היא הולכת לפארק – לשחק פרפרנס ודומינו עם גברים. יש לה עיניים גדולות ויפות, שיער אפור וקול ענוג. אלה שמכירים אותה חושבים שבצעירותה היא שרה באופרה, ניהלה רומנים, לבשה מעילי פרווה וענדה תכשיטים יקרים. אבל אני לא יודעת אם זה נכון. סבתא לא מספרת לי. היא לא מספרת שום דבר לאף אחד. כנראה אלוהים הוא גם החבר הכי טוב שלה.

סבתא תמיד אומרת לי: "גם כשרע לך, תחייכי! עדיף קנאה מרחמים." מעולם לא דיברתי עם סבתא שלי על סקס. תמיד היה נדמה לי שהיא בכלל לא מכירה את המילה. אבל אתמול סבתא אמרה לי: "אני לא אספר לך על סקס שום דבר. כשיהיה לך בעל – הוא יספר ויראה לך הכול. וגם אם עד לרגע שתפגשי את הבעל כבר תדעי הכול על סקס, תשתקי! תשתקי ותקשיבי לבעלך! אם את רוצה בעל חכם – תהיי טיפשה."

אנשים מחשיבים את סבתא שלי לאישה חכמה. הם היו צריכים לראות אותה בבקרים! כשהיא עסוקה ברדיפה אחרי הזנב של עצמה. ככה היא קוראת למה שהיא עושה כשהיא מחפשת את דמי הפנסייה שלה ואת המשקפיים, מדפדפת בכל הספרים והופכת את כל הבגדים. לסבתא יש טרשת. אחת הזקנות האודסאיות, בכל פעם שהיא רואה את סבתא שלי היא מלווה אותה בלחישה שמשום מה תמיד נשמעת בקול רם: "זונה זקנה", ודעו לכם שהיא שורקת כמו נחש. תמיד מתחשק לי לגשת אליה ולהכניס לה אגרוף באף הארוך שלה, אבל סבתא עוצרת בעדי, מסתובבת אליה ואומרת: "מוסיצ'קה, הרי זאת לא אשמתי שליוניצ'קה אוטיוסוב בחמישים ושש התאהב בתחת שלי ולא בעצמות שלך." הקוברה הזקנה מתחילה לשרוק אפילו בקול רם יותר, ואנחנו הולכות משם בראשים מורמים ובישבנים מענטזים.

סבתא שלי זוכה למבטים מאוהבים גם היום, ואילו אני לא יפה. כשהיא שומעת שאני קוראת לעצמי לא יפה, היא אומרת לי שאני טיפשה. "יופי, לא רק לא יפה, אלא גם טיפשה! סט מושלם," אני עונה. אז סבתא לוקחת אותי ביד ומובילה אותי אל המראה. "תסתכלי על האף הגדול שלי," היא אומרת. אני מסתכלת, ורואה שהוא גדול. "תסתכלי על העיניים שלי," היא מבקשת. אני מסתכלת, ורואה שעין שמאל גדולה מעין ימין, או עין ימין קטנה מעין שמאל. "תסתכלי על השפתיים שלי." אני מסתכלת ורואה שהן דקות ומקומטות. סבתא מושיבה אותי בכורסה ומחייכת, ואז מתחילה להלך בחדר. הייתם צריכים לראות את ההליכה שלה! אלה! היא מתיישבת בקצה הכסא ומציתה סיגריה. אצבעותיה, צווארה, קווצות שיער סוררות על הפנים. הו, אלים! אני לא רואה יותר את אפה הגדול, לא שמה לב לעיניים השונות ולשפתיים הדקות. לפעמים נדמה לי שהיא לא מזדקנת, אלא רק מתבגרת. מתבגרת יפה. "אדם יפה מבחוץ, כשהוא לא נרקב מבפנים," סבתא אומרת. "את כמו יין: משתבחת עם השנים. ואני כמו בשר: מתקלקלת עם השנים," אני עונה.

היה סתיו. גשם ירד. עלים צהובים נדבקו לנעליי ולא רצו לשחרר אותן. היה לי עצוב. בפעם הראשונה עצוב כל כך. ריק בפנים וצרחה תקועה עמוק בתוך הגרון. ומתחשק להתחבא ושמישהו יחבק בלי לשאול שאלות. מתחשק לשתוק וליילל בו בזמן. הלכתי אל הים. הגעתי. הורדתי נעליים והתהלכתי על החול. הוצאתי תער גילוח מהכיס (לקחתי אותו מהבית במיוחד), הורדתי את המעיל, הפשלתי את שרוול חולצת השיפון שלי. ורידים. הוורידים הירוקים שלי. רואים אותם כל כך טוב. ראיתי בסרטים באיזו קלות תער מחליק על הוורידים. כמו סכין בחמאה רכה. הורדתי את התער. עוד סנטימטר – והוא יחליק כמו בחמאה.

ילד של השכנים רץ אל תוך החצר שלנו, צלצל בפעמון הדירה שלנו. החדר הבהיר שלנו, סבתא מורחת אודם. "את יודעת..?" ראית, מה סונקה שלך עשתה?" שאל דימקה. "גיטל! גיטל! את ראית? את ראית את סונקה? הרי הזהרנו אותך. אמרנו לך שהיא מסוגלת לכול." אומרת שכנתנו לדירה. כל השכנים התגודדו בחדר שלנו, כולם שאלו את סבתא את אותן השאלות, אבל אף אחד לא העז לספר לה מה קרה. הם פחדו. סבתא קמה, ניגשה אל החלון וראתה אותי. את סוניה! סונקה שלה! אוחזת זר פרחים צהובים וגלוחת ראש. היא התחילה לצחוק בקול רם והצליחה לומר רק: "טוב, אולי עכשיו סוף סוף סוניצ'קה שלי תתחיל לחבוש כובעים."

זאת הפעם הראשונה שהעצב מחניק כל כך. זאת הפעם הראשונה שהלכתי מהבית. עם תער. הפרחים בשביל סבתא, סתם ככה, בפעם הראשונה. התער מעל הוורידים שלי קרוב כל כך לראשונה. כמו בסרטים.

אבל אני לא מפחדת מכאב.

אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. אני רוצה ללמוד לנעול עקבים.

ולהתנשק, אני רוצה ללמוד להתנשק.

לא סיפרתי לאיש על מה שרציתי לעולל לעצמי. זה נשאר ביני לבינו. כמה התביישתי אחר כך בפניו, בפני סבתא. ובפני הכלבה ולווטה, שאני מאכילה. היא עלולה למות אם לא אאכיל אותה. עם בוא החורף הוטב לי.

אני אוהבת את החורף. בחורף הכול אמיתי יותר. נשים לא חושפות את רגליהן, כתפיהן. הגברים לא נאלצים להביט בגופים נשיים חשופים. לצעוק הערות זימה לעבר עקבי הנשים המתרחקים. נשארות רק העיניים – עצובות, שובבות, כל מיני עיניים, ומאווים מכוסים בשמכה ובאלוהים, שקיים בכל אדם. אני אוהבת בגדים רבים עליי והעוף יקר יותר בחורף, ולכן אנחנו קונים אותו לעתים רחוקות. אבל זה טוב! בקיץ העוף זול, וסבתא'לה שלי, חוץ מעוף, יודעת לבשל רק קציצות עוף. אז יוצא ש – עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים. מסכנה הציפור, מסכנה. וגם סוניה המסכנה, מסכנה. ושתינו מסכנות מאותה הסיבה: משום שאני אוכלת אותה.

אתמול הגיע הבלט האהוב עליי לאודסה. סבתא לא אוהבת אותם. היא אומרת שלפני שהם עולים לבמה הם שותים ומסניפים משהו. אבל אני ישבתי ביציע ובכיתי, ואחר כך צחקתי, ושוב בכיתי. התחשק לי לחיות את כל חיי על הבמה הזאת, בליווי המוזיקה הזאת, עם האנשים האלה, בריקוד הזה. אבל הייתי צריכה ללכת לבית הכנסת: יום שישי היום – השבת נכנסת.

סבתא, כהרגלה, ישבה עם הפומית וכמעט לא חייכה. על ראשי כבר היו קוצים, וכולם משום מה חשבו שהיו לי כינים ולכן גילחו לי את השיער. ההורים לא נתנו לילדיהם להתקרב אליי בגלל זה. את סבתא זה שיעשע נורא. בזמן האחרון רק שני דברים הצליחו להצחיק אותה: החיזורים של מיכאיל קצמן והקיפוד שעל ראשי.

אני אוהבת ללכת לבית הכנסת. ולכנסייה גם. ולמסגד.

רק שהאנשים האלה שקוראים לעצמם משרתי האל…

מתנהגים כאילו אלוהים הציע להם באופן אישי חברות, ולחלקם גם קורת גג. הראשים בטלוויזיות. החשבונות בבנק. והמילים הנדושות, הריקות, שבהן הם מנסים למלא אוזניים ונפשות של אחרים. לשווא. לפעמים אני הופכת לזבוב ומתעופפת אל תוך החדרים שלהם, כשהם לבדם. אוטמת את האוזניים ברגליי כדי לא לשמוע, עוצמת עיניים כדי לא לראות. בושה. שיתביישו להם. ואז אני חוזרת אל האנשים החוטאים. עדיף לי איתם. אני חושבת שזה מפני שהאלוהים לא חי להם על קצה הלשון. הוא מוחבא עמוק, שם הוא שמור היטב.

אתמול ז'ניה ז'יד לא בא לבית הספר. המורה אמרה: "חולה". שלחתי לו זר פרחים קטן. אני תמיד שולחת זרים לחולים. אבל לי אף אחד לא שלח פרחים מעולם. פשוט אני אף פעם לא חולה.

ולפני שבוע ביקר אותנו המחזר של סבתא שלי – דוד מישה, ההוא, קצמן. הוא קרא לי אליו בשקט, בלי שסבתא תשמע. "סוניה, על מה סבתא חולמת?" שאל דוד מישה. אז חשבתי – סבתא ממילא לא אוהבת את דוד מישה, היא עדיין משוגעת על אוטיוסוב, ועניתי: "על מכונת כתיבה שחורה."

עוד באותו היום צלצלו בדלת, הביאו לנו קופסה. טוב, לא לנו, לסבתא. מתנה ממיכאיל קצמן. היא הופתעה, ונאלצתי לספר לה הכול.

וסבתא? מה סבתא?

היא השתוללה. היה סקנדל. הזכירה לי בפעם התורנית את עזות המצח שלי, חוצפתי, את העתיד המזהיר שמצפה לי. וכשיצאתי מהחדר והיא חשבה שכבר התרחקתי, היא התחילה לצחוק.

סבתא רוצה שאהיה רופאה, אבל אני אהיה סופרת. אם כי סבתא אומרת שאותי, שכמותי, ייקחו רק לקרקס. וגם זה רק בפרוטקציה. לא מזמן דוד מישה שלח לסבתא צבעונים. איפה הוא השיג אותם בחורף? מיכאיל קצמן הוא פקיד בן 80. הוא עוד חולם לעלות לישראל ולגור לחוף הים האדום עם סבתא שלי.

נדמה לי שסבתא מתאהבת. אתמול היא קנתה לעצמה חזייה חדשה עם ורדים ובושם של Guerlain. אפילו פצחה בדיאטה. והמכשפה הזקנה ההיא, מוסיצ'קה, כתבה בצבע אדום תחת החלונות שלנו, "גיטל – חושבת רק עם מקום אחד". ודוד מישה מחק את ההקדשה הזאת במשך חצי יום. סבתא ישבה ליד החלון והתבוננה בו, והוא שלח נשיקות באוויר אל החלון שלנו. לה.

הממ. או שזה האביב, או שבקרוב אצטרך ללכת לבית הכנסת ולסגור עם הרב על חתונה.

עכשיו סבתא – קצמן. קצמן גיטל יקובלבנה. מחר הזוג הטרי נוסע לירח דבש בישראל. ודוד מישה אפילו מוכן לסבול עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

ומשום מה, לאחרונה, מגיעים הרבה פרחים אלינו לחדר. טוב, לא לנו – לי. על הכרטיסים הקטנים כתוב משהו על אהבה. אבל אני עוד לא מכירה אותה. לא ברור לי מה הוא כותב שם. ומי שכותב הוא ז'ניה ז'יד. כתבתי על כך במכתב לסבתא, לישראל. "טוב נו, סוניצ'קה, אם תוסיפי לאישיות שלך עוד שם משפחה כזה, בטוח תגיעי רחוק. וכשתהיי סופרת, אפילו לא תצטרכי להמציא פסבדונים", ענתה לי סבתא.

סבתא מתנשקת מהבוקר עד הערב עם דוד מישה – מה שאומר, שאצלם זה לנצח. ואילו אני וז'ניה אוהבים לשבת לחוף הים השחור ולהתקרב אל הנצח. אתמול כתבתי את הסיפור הראשון שלי על קשישתי האהובה. ז'ניה אהב אותו מאוד. בכלל ז'ניצ'קה אוהב בי הכול. יש רק בעיה אחת – שאני לא יודעת לבשל. כלומר יודעת, אבל כמו סבתא: עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

הרגל על הברקס. כל הזמן הרגל שלה על הברקס. אחותי ואני יושבות לחוצות אל המושב האחורי בסיטרואן החדשה שלה, חום אימים, למרות שהמזגן פועל. היא מוכרחה לשים הרבה גז, כי אחרת המנוע כבה. אוטו עם מזגן בילד-אין זה חידוש שהיא לא מפסיקה לדבר עליו. היא קנתה אותו שחור וריפדה את המושבים בפרווה אפורה. לא יעזור מה שנגיד לה, זה האוטו שלה וככה היא רוצה.

זה מגוחך בעיניי, לנסוע ברחובות רמת השרון בסיטרואן שחורה, מנוע אלף מאה, להזיע על הפרווה הסינתטית הזו, כי אל המושב האחורי בקושי מגיעה רוח, ולהרגיש את הרגל על הברקס. יש לי בחילה, אני נאנחת. היא מכוונת את התריס של המזגן אלי. אני לא מרגישה כלום. ארבע אחרי הצהריים, הרחוב הראשי של העיר השנואה עלי פקוק כרגיל, אנשים מעמידים מכוניות גדולות בחניות כפולות, עוצרים בבת אחת, או נכנסים למסלול בלי לאותת. לכן היא מוכנה לכל מכה שלא תבוא.

מימין ומשמאל עוקפים אותנו באופן מסוכן ובלתי אחראי. היא מוכרחה להגיב ובאותו הזמן להתקדם, כי צריך להשיג ולהגיע, אז היא לא מרפה גם מהגז. כל נסיעה איתה, אפילו בכביש מהיר וישר, נמלאת מהמורות, פניות חדות, הפתעות שתמיד קורות, כמו מכוניות שמגיחות מעבר לפינה או הולכי רגל משוגעים שקופצים לכביש. כל דבר עלול לתקוף אותנו, להיכנס בנו, להתפרץ לתוכנו.

אי אפשר לנסוע איתך, אני קוראת לעברה, אני בת שש-עשרה אז אני מעזה. אחותי מביטה בי בעיניים עגולות. היא רק בת עשר וככה לא מדברים לאימא. ובאמת, אימא מתעצבנת, מותחת את גופה ואת הרגל הדורכת, עם הנעל והעקב, היד על ההגה מצלצלת מרוב צמידים. היא לא זו שאשמה, זה הם, חסרי האחריות, המשוגעים, מסננת לעברי כשאני ממשיכה לא להתאפק: אימא, די לנסוע ככה ולעצור כל שנייה, זה נורא לנסוע איתך.

את יכולה לרדת, היא יורה, תכף ומיד אני מעיפה אותך מהאוטו אז כדאי שתירגעי, כן?

זו לא אשמתה. החיים סביבה מהירים וצריך להשיג, להגיע. ובאותו הזמן להשגיח; יש לה שתי ילדות מאחורה שבכל רגע יכולות להיפגע, להיפצע, או חלילה למות. היא לא יכולה לשאת את המחשבה שיקרה להן משהו. וסביבה – סכנת נפשות. משוגעים, אני אומרת לך, היא אומרת לי, ואני מסננת, את המשוגעת, לא בטוחה אם היא שומעת אותי. אחותי מתכווצת במושב האחורי.

היא לא אוהבת איך שאני מדברת אליה. היא מצליחה להקשיב לרדיו, שלא כבה לרגע, לקלוט במבטה איזו מכרה ("תראי איך היא נראית") וגם מישהי שלובשת משהו שהיא לא העזה ("תראי את זאתי, אני אומרת לך, לאנשים אין טקט"). עוד ועוד מילים והערות זו על גבי זו, איך ההיא נראית ואיך ההיא השמינה, ובעיקר למה לבשתי את החולצה הלבנה הזו, לא חבל, ואני מסננת, מה חבל, על מה חבל, זה שיעור גיטרה, לא חוג כדורגל.

העצירות הפתאומיות מתגברות. הרגל לא עוזבת את הברקס. גם אני לא אוהבת איך שהיא מדברת אלי, אבל אני עוד לא יודעת את זה. יכולתי לקחת אוטובוס, להיסחב עם הגיטרה עד לתחנה, ואחר כך ללכת מהכיכר שלושה וחצי רחובות עד לבית של מוני, המורה לגיטרה. אני עושה את זה כל שבוע, אבל היום היא לוקחת את אחותי לחברה אז הציעה שתקפיץ אותי ואני הסכמתי. כי התעצלתי. כי רציתי לחסוך ניקוב בכרטיסייה. כי קל יותר להידחק למכונית יחד עם אחותי, גם אם המושב מעקצץ, לחשוב שאני מפונקת, ולדעת שאני עומדת לשלם על זה. נסיעה של עשרים דקות בסך הכול, אולי אצליח לסגור את הפה ולנשום עמוק, לנעוץ את המבט בחלונות הראווה האטומים, לשייט על פני הנוף המשמים של רחובות העיר הזו, העיר שלה, להשקיף עליה מבחוץ.

אלא שאני בת שש-עשרה ואני עוד לא יודעת לנשום עמוק ולשתוק. אני בקושי נושמת בכלל. ההערות ניתכות מכל עבר כמו גשם זועף באמצע יוני מהביל: תשמרי על הפה שלך, את שומעת? אני לא אוהבת את התשובות האלה.

איזה תשובות? מה כבר אמרתי?

את זו שמכבסת? את זו שאחר כך מרתיחה את החולצות הלבנות פעם ועוד פעם? כשאת תכבסי את הבגדים שלך, אז תלבשי מה שאת רוצה. את שומעת אותי?

משהו מסתנן לי מבין השיניים, אני אפילו לא יודעת מה. החולצה הזו היא היחידה שנראית עלי בדיוק כמו שצריך, מבליטה את המעט שיש. חשבתי שאסע באוטובוס, עם הגיטרה על הכתף, עם הג'ינס הרחב והחולצה הזו, מי חשב על כביסה צבעונית או לבנה?

אני תכף מורידה אותך, היא רושפת מול הלחישות שלי שמסתננות לאוזניה, אני לא מוכנה לסבול את החוצפה שלך. את עוברת כל גבול.

אני לא מפסיקה. אני לא יכולה להפסיק. כנראה שהרמזור אדום אם היא הספיקה להסתובב ולשלוח את יד הטבעות שלה לעברי ולפגוע, או שלא פגעה. סטירות אינן אלא מים ניתזים. המילים שלה, לעומת זאת, הן אלו שחותכות את האוויר, ואז חורכות. נזרקות במפתיע, ואת אף פעם לא מוכנה אליהן, כמה שתנסי. מהמורות של מילים, זו על גבי זו, מבקשות ללא הצלחה להסתיר את כיעורן, עוד ועוד מילים, מכוערות ונחשלות מהן, אולי כדי לטשטש, אבל כבר אי אפשר לקחת אותן בחזרה. למדתי מהר; אני משתמשת בהן וזורקת חזרה אליה, זו ההתמסרות היחידה שלנו, זו לזו ולכעס, ללשון החלקלקה, המגלגלת כדורי מילים בוערים הלוך ושוב, ומי תהיה הראשונה שתפספס? לא אני. גם אם הדמעות כבר מציפות את העיניים, אני לא אכנע. למדתי מהר להיות מוכנה לכול.

רגל דורכת לי על החזה. דורכת ומרפה ואז לוחצת שוב. הקוצר-נשימה מגיע, אוויר שמשתהה בחוץ, נתקע בפנים ויוצא בחריקה. הרגל לוחצת ומרפה, ושוב לוחצת, מפמפמת אותי, קוטעת לי את הרצף. לפני שאנחנו מגיעות אני כבר מכינה את המשאף, הוא נח כחול ושקט בכף ידי, וברגע שהיא עוצרת אני יוצאת בכעס מהמכונית, שולפת את הגיטרה שלי בתנועות גדולות, טורקת אחריי את הדלת בעיניים מוצפות שנאה וייאוש מפנה את הגב ומתרחקת.

המכונית השחורה שלה נוסעת משם ובתוכה המילים הקשות, העצירות התמידיות, ואחותי המבוהלת במושב האחורי. עכשיו היא תיאלץ לשמוע את ההערות שלה לבדה, ילדה בת עשר שמוחה הקטן יתמלא במילים שירפדו בזפת את מי שהיא תהפוך להיות. אני נשארת ברחוב הריק עם נשימה קטועה ומצפצפת, המשאף הכחול מחליק לתוך פי, ואני יונקת ממנו ברווחה ונחמה. האוויר המדומה ממלא את חזי וזוקף אותו מעט. יש לי רק חצי רחוב ללכת עם הגיטרה הכבדה, חסכתי נסיעה ארוכה באוטובוס, אבל אולי הפסדתי מישהו שיעלה עליו ויתיישב על הספסל מולי, לגמרי במקרה, יציץ בגיטרה ובחולצה הלבנה, הנכונה, בג'ינס המהוה, אחר כך יסתכל לי בעיניים, יראה אותי בפעם הראשונה, את כולי, כמו שאני, ואז אולי ישאל משהו ואני אענה, וככה נתחיל לדבר, וגם אם נחליף בינינו מעט מאוד מילים, הן יהיו מילים מדויקות, שכל אחת מהן תישקל ותתגלגל ברכות צנופה מפה לפה, מלב לאוזן, ואנו נאסוף אותן אלינו, ונהיה ביחד.

"שניה, חייבת לרחוץ ידיים," היא ירתה אליו מן הכניסה. הוא נפנה מצג המחשב, חיוך בעיניו.

"קרתה לי תקרית," אמרה כששבה ונכנסה ועמדה, כעת קרובה, לפני שהספיק לשאול איך היה וכו'. היא התיישבה על הספה, עדיין במעיל (שעיר, אפור, דומה במקצת לכלב זקן). הוא התיישב לצדה.

עכשיו.

"אם מוכרחים לתמצת את מה שקרה," אמרה, "קרה שגבר זר נגע בי."

זהו. הפצצה הוטלה. היא הביטה בו, ובעצמה נבהלה מן האפקט של ארבע המילים הללו – גבר, זר, נגע, בי. העולם המוכר שהיו פניו נרעד. "אבל זה לגמרי לא מה שאתה חושב," מיהרה להוסיף. "לא הייתי צריכה להשתמש במילים האלה. הן חזקות מדי. הן… מדוייקות ומשקרות."

"אני לא מבין."

"שניה."

"לא. רגע. מישהו. גבר," גם הוא הגה את המילים אחת אחת, כאילו כעת גם הוא מפרק מטען נפיץ, "נגע בך."

"כן. אבל זה באמת שום כלום. בכף היד." כמו מה זה נשמע? דיווח על פציעה קלה.

"אז למה את מספרת לי את זה? למה רצת לרחוץ ידיים?"

"כי נגעלתי. רציתי לשטוף את זה מעלי. אני אסביר לך. שנייה. אחליף בגדים."

"עכשיו?"

"אמרתי לך. זה כלום."

*

הוא פנה אחריה לחדר השינה. התיישב על המיטה הזוגית, על הסימבול הזה, בצד שלו. תלולית הכביסה הפרמננטית אף היא הייתה שם.

"דווקא התכוונתי לקפל – "

"עשית מספיק." אוי, זה נשמע מנוכר. "המון," חייכה אליו, "נעים לחזור הביתה."

כעת, ממקומו, צפה בה. חולצת נעליים, פושטת מעיל, מבצעת את להטוט הקוסמות הנשית של שליפת חזיה משרוול. זו האינטימיות חשב. הזכות להתבונן. הוא אהב להתבונן בה. גם לא היה איכפת לו שאחרים מתבוננים. אדרבה, יתבוננו להם, חופשי. אבל לגעת –

"בעצם," אמרה תוך שהיא מושכת אל מתניה טרנינג שהיה שלו והתכווץ, "זו הייתה אי הבנה. פשוט אי הבנה נוראית ומביכה."

וכשהיא תספר לו, חשבה בעודה משתרעת מעברו השני של קונגלומרט בגדי המשפחה, הוא מיד יבין. אבל לשם כך, אמרה, עליה לספר את כל מה שקרה, מרגע שהגיעה לזירה שבשגרה משמשת כמרתף הופעות, אמרה היי לכמה מכרים, לא מצאה את עצמה, התיישבה במרחק שלושה כסאות ריקים – מתקפלים ולא נוחים – ממישהו שישב שם ובאפלולית קרא כתב עת; את כתב העת שלכבודו, או ליתר דיוק לרגל מותו, נערך הערב.

"הבנתי. הוא קרא סיפור שלך."

"לא. והוא גם לא פנה אלי. אני פניתי אליו."

"התחלת איתו!"

"תירגע. הוא היה אדם זקן –"

"בטח זקן בגילי…"

"זקן לא בגילך," היא חייכה, אבל ידעה שאין די בכך. באחרונה נעשה פער הגילים ביניהם לנושא רגיש. "היי," היא הזדקפה, נטתה מעל הכביסה והדביקה לו על שפתיו נשיקה מרפרפת. כמו להביא פרחים אחרי בגידה, היכה בה הדימוי. היא ניתקה ממנו.

"בן כמה?"

"לא יודעת. מרופט כזה. הזכיר לי את דוד אבידן."

"אז פצחת בשיחה עם דוד אבידן…"

"למה לא? זה היה שלב המינגלינג של הערב."

"אבל את מתעבת מינגלינג!"

"נכון. ובדיוק בגלל זה התיישבתי ולא הסתובבתי  לחפש לעצמי מבוכות."

"על מה היה לכם לדבר?"

"על הראייה שלו. על היכולת שלו לקרוא באפלה."

"בטח עשה את עצמו. המתין לאחת כמוך שתיפול בפח."

"אתה מוכן להפסיק לחשוד בו ולתת לי לספר."

"אבל אמרת שגבר זר – "

"לא הוא."

*

"לא הוא? לא הוא! הרגת אותי עכשיו! אז למה את מספרת לי עליו?"

כדי שיבין באיזה אנשים מדובר ובאיזו אווירה. שיבין שעם האיש הזה, האדם-זקן-הזה-מה-יש-לו-בחייו, אפי – זה היה כמו שיחה בתור בקופת חולים.

"הוא סיפר לי שעבר ניתוח לייזר. כמו שלך יש את הדיבורים עם העובדות של 'ויקטורי' שמסתחבקות איתך. ההיא מהגבינות שחולה עליך. מה ההבדל?"

"שני עברי הדלפק?"

"שלושה כסאות זה לא מרווח בטוח?"

האמת, התוודתה, כעבור כמה דקות, כשהשיחה קלחה, היא צמצמה את המרחק לכדי כסא.

"יופי! את לא קולטת מה את משדרת? אשה מתקרבת לגבר."

"לא. אני מסרבת לראות את זה ככה. לא כל דבר זה גבר-אשה. יש נסיבות. היה רעש. לבנאדם יש בעיית שמיעה, הפרעת קשב שלא אובחנה בזמן – "

 "הרבה דברים הוא הספיק לספר לך. מה את סיפרת לו?"

"כמעט כלום. הקשבתי."

"את נפש טובה."

"הוא היה זקוק לזה. הוא איש חביב, בודד, גרוש. השיחה לא הייתה בלתי מעניינת. כשאנשים מספרים על עצמם זה תמיד מעניין. כמעט תמיד, אוקי, אם לא נופלים על טרחנים."

"סבבה. מכירים את הנטייה שלך להיתקע עם מישהו בשיחה –"

"ככה אתה רואה את זה."

"כן. אני מעדיף לדבר עם הרבה אנשים. יותר מגוון."

"אוקי," היא אמרה ונשמה עמוק. לגלוש עכשיו למריבה דיאלקטית על איזו סוגייה כללית יהיה כמו להתמלא בלחם הבית כשהמנה העיקרית בדרך. תחת זאת, ואגב שינוי טון, היא סיפקה מיני-וידוי ותלתה את נטייתה להעדיף שיחת יחיד בחוסר ביטחונה, בתחושת השקיפות ואי הממשות שפוקדת אותה לא פעם באירועים קוקטייליים שכאלה.

"הרגשתי בלתי נראית."

"את בלתי נראית?!"

"כך הרגשתי. הרבה פעמים אני מרגישה – "

"ואז הופיע הגבר השני?"

"החבר שלו, כן."

"ומה היה שמו, מנשה?"

"רמי, ואולי רפי?"

היא לא הייתה בטוחה. רמי, רפי, משהו כזה. אפי דיבר בשקט. והיה רעש. מוזיקה. התכנית חצי התחילה, כך שזה לא היה הזמן לדיבורים. אבל אפי קצת השוויץ בה. אמר לרמי-רפי בוא תכיר את הסופרת –

"את רוצה לומר שהם הכירו את שמך?"

"לפני רגע התפלאת שאני מרגישה בלתי נראית. כן, הם הכירו. ורפי-רמי, כשהוא לחץ לי את היד, דבר ראשון שהוא אמר היה: אני נרגש ללחוץ יד כותבת. זה קצת הצחיק אותי, כאילו שהיד היא איזו אישיות."

"חנפן. ומה הדבר השני שאמר?"

"שהיד הזאת קפואה."

*

אולי מזה היה עליה להתחיל. היד שלה הייתה קפואה ורמפי שבשלב ההוא היה סתם מישהו שלוחץ לך את היד, ציין שהיא קפואה ושאם היא תרשה לו הוא יחמם אותה.

"והסכמת? אני לא מאמין!"

"היא הייתה ממש קפואה. הרגשתי שהוא מפשיר אותה. שהוא גוף חימום. מכשיר."

"בת כמה את?"

*

העובדות. היא הבינה את זה. העובדות סיפרו סיפור חד משמעי. אבל בחוויה הפנימית שלה, ובכך התאמצה לשכנע אותו, לא היה שום דבר מיני. שום דבר. בת כמה היא? אדרבה! היא אשה בת ארבעים ותשע –

"לא פאקינג שש-עשרה, פאקינג ארבעים ותשע!  והוא כולה גבר מבוגר, אדיב – "

"ממש…"

ומלבד זאת, בדיוק בזמן ההתרחשות הזו, לחיצת היד המתמשכת, התכנית התחילה, ואיזה בחורון עלה על הבמה לקרוא –

"גיי, תנוח דעתך."

"ואת היד שכחת אצל החבר."

"משהו כזה."

"הוא ישב על ידך?"

"החבר?"

"אלא מי?"

כן, ברווח-כסא שהותירה בינה לבין דוד אבידן, שכבש את המקום בהנחת מעיל. וכך החבר התיישב במקום השמור ודוד אבידן הורחק. עובדה זו נקלטה אצלה באיחור ועוררה בה צער ורגש אשמה כלפי דוד אבידן.

"ואז?"

"עברו עוד כמה שניות ארוכות, ואולי חצי דקה, או יותר –"

יותר?!"

"אין לי מושג. הקשבתי לבחור על הבמה."

"אין לך מושג כמה זמן היד שלך היתה בתוך כף יד של זר? בערך?"

"אין לי אומדן. אני יודעת. זה נשמע לא הגיוני."

לא הגיוני? הדמות הזאת, היא, לא מצייתת לנורמות פסיכולוגיות. אנשים לא מתנהגים כך במציאות. זה לא אמין. אבל עובדה. כך בדיוק זה קרה.

"אוקי…אבל… מתי נזכרת שיש לך יד?"

"נזכרתי. פתאום האסימון נפל. שעבר זמן, שזה… לא תקין –"

"ופשוט ניתקת ממנו?"

"כן. זה היה מביך. ניערתי אותו מעלי, בעדינות, שלא ייפגע ואמרתי 'זה מספיק. הפשרתי. תודה'"

"השבח לאל!"

"רק עכשיו אני קולטת שהיד שלי שימשה כסינקדוכה –"

"את הונית אותו."

"הבנתי."

"הוא עזב אותך במנוחה?"

"לא."

*

הוא לא נגע בה. הפעיל מאמצים דיפלומטיים. זרק משפטים. קיווה לתגובה. היא שתקה. המתינה קשויה לתום הערב. אמרה: סליחה, אני מוכרחה לברוח.

"ואשכרה ברחתי."

*

"אתה מבין אותי, נכון? אתה מאמין לי שלא הרגשתי כלום? בהתחלה כלום ואחר כך גועל. ואולי זה גועל מעצמי שנתתי לדבר כזה לקרות."

"אני מאמין לך שאת מאמינה בזה."

"אני מבטיחה לך שלא היה בו שום דבר מושך."

"העובדה היא שהיה לך נעים ביד שלו."

עם העובדה הזו היא לא יכלה להתווכח.

"דפנה, איזה יופי שבאת."

אני נכנסת לחדרו והוא מחייך אלי. הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. היום הוא לובש את החולצה היפה, הכחולה, שקניתי לו ליום הולדתו, עור פניו פחות צהבהב והוא מגולח.

"אני תמי." אני מתקנת מיד בהתחלה כמו שייעצו לי. הוא מתקרב אלי, ריח הזקנה שלו חובט בנחיריי.

"תמי?" הוא מבטא את שמי לאט בקולו ועיניו נפערות בפליאה.

 "כן אבא, זו אני תמי, הבת שלך."

"אבא? מה פתאום אבא?" הוא צווח וקולו הרך בדרך כלל עולה עד שנסדק: "אני לא שום אבא, אני אהרון, ואת דפנה! ברור?"

וריד כחלחל מפעפע על מצחו הקמוט של מי שהיה פעם אבי.

"את דפנה, ברור?"

"כן, ברור."

"תבקשי מיד סליחה שהתבלבלת!"

"סליחה שהתבלבלתי." אני אומרת בכניעות.

"דפנל'ה טיפשונת," הוא מצחקק וניצוץ מבליח בעיניו העכורות מקטרקט.                        

אני מחטטת בתיק שלי ונייר הצלופן מרשרש.

"הבאת את עוגת הפרג ההיא, הטעימה?" הוא שואל בתקווה ועוקב אחרי תנועותיי בציפייה ילדותית. אני מהנהנת ומוציאה מהתיק את העוגה ואת הסכין החדה שהבאתי מהבית ופורסת אותה לפרוסות דקות כמו שהוא אוהב ומחזירה מיד את הסכין לתיק. אסור לו להחזיק בחדר מכשירים חדים.

"עכשיו קפה!" הוא מכריז ומדשדש ברגליו הרזות למטבחון, מתמתח מעט ומוריד מהמדף שתי כוסות חרסינה צהובות ואומר: "חצי כפית קפה ושתי כפיות סוכר, נכון דפנה?"

דפנה אוהבת את הקפה שלה חלש מדי ומתוק מאוד.

"כן, אהרון."

אם דפנה לא תגיע כל יום שלישי בשעה חמש בדיוק ותביא עוגת פרג ותפרוס אותה ותשתה קפה ותקשיב לסיפור שלו, זה יכול להיגמר רע מאוד בשבילו. כך הזהיר אותי השוטר מתחנת המשטרה בפתח תקווה.

בפעם הראשונה שזה קרה, חודשיים לאחר מות אמי, בשעת הצהריים, המנקה התקשרה ואמרה לי לבוא מהר כי אבא שלי יצא מהבית חצי עירום ועכשיו הוא ברחוב, צועק דברים מוזרים והיא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה. רצתי לשם כמו משוגעת ומצאתי אותו בתחתוניו המדולדלות, עצמותיו מזדקרות מגופו הרזה והצמוק והוא צועק מול שער ביתו המטופח: "רוח מן הון… רוח …"

"אבא אבא" צעקתי בבהלה וטלטלתי את כתפו.

הוא הביט בי כאילו הייתי זרה.

"בוא נכנס הביתה." אמרתי ברכות.

"אי אפשר." ענה לי.

"למה?"

"כי הוא בבית."

"מי בבית?"

"הנער."

"איזה נער, אבא?"

המנקה התערבה: "כל היום אני בבית מבשלת ומנקה, ואף אחד לא בא." אמרה.

ובכל זאת נכנסתי. המנקה כמובן צדקה. הבית היה נקי ומסודר וריק.

אבא חיכה לי מצידה השני של הדלת, גופו מכווץ מציפייה.

"נו?"

"הכל בסדר, אבא, אין אף אחד בבית." אמרתי.

"הוא מתחבא איפשהו." אמר בביטחון.

לפתע עיניו נעצמו ופניו החווירו.

"אני לא מרגיש כל כך טוב." לחש.

הושבתי אותו על גדר האבן. הרגשתי בעשרות זוגות עיניים שמציצות מהחלונות ומטיילות עלינו, לפתע הוא החליק מהגדר למדרכה.

בבית החולים הוא ישן שלושה ימים רצופים כשאינפוזיה מחוברת לידו וכשחזר הביתה, היה בו משהו שונה, כאילו הנער שכן בתוכו.

בפעם השנייה, היה ערב פסח, ואני הייתי במכונית בדרכי לקחת את אבא אלינו לארוחת החג. פתאום התקשרו ממשטרת פתח תקווה ואמרו לי לבוא מהר כי אבא שלי שם, משתולל.

כשהגעתי לתחנה, אבא עמד מול הדלת של החוקר, מטונף מבוץ ומשתן, בעט בה וצעק כל מיני מילים לא מובנות.

"אבא," אמרתי בשקט.

עיניו נחתו עלי, היה לו מבט מפלצתי בעיניים.

"תגידי להם שבכלל לא חיפשתי אותו."

התקרבתי אליו, בהולה. " אבא, די… בוא הביתה."

הוא הרים כיסא וזרק אותו לעברי. בנס חמקתי. חלון נשבר ורסיסיו התפזרו לכל עבר. שני שוטרים זנקו עליו, והוא נשך את ידו של אחד מהם והוא צרח מכאב. חברו אזק את אבי במהירות.

"עזבו אותי." הוא צרח עליהם, "תנו לי לספר." פניו היו קמוטות ואדומות. התחלתי לבכות מפחד.

גופו נמתח, שיניו נשכו את שפתיו עד זוב דם ולפתע התרכך. "לשבת," ביקש.

השוטרים הניחו לו לשבת. הוא הסתכל עלי וראיתי דמעות בעיניו.

"תמי'לה," הוא אמר בשקט, "באתי לכאן כי רציתי לדווח, אבל הם לא רוצים לשמוע".

"אז תדווח לי." אמרתי והתיישבתי על הספסל לידו ולחשתי לשוטרים שלא נשקפת לי כל סכנה מאבי והם התרחקו.

"את לא שוטרת." הוא אמר בשקט ואז הניח את ראשו על ברכיי ועצם את עיניו. רק יפחות קצרות נשמעו. ליטפתי את ראשו הלבן, מדי פעם היפחות הרקידו את כתפיו ואז נרגע ונרדם.

החוקר, גבר זקוף, רחב כתפיים עם זקן אופנתי, התיישב מולי.

"את תמר רכטר, בתו?" שאל.

"כן." אשרתי.

"אבא שלך הגיע לכאן לפני שעה וחצי, נכנס לחדר חקירות ואמר לי שהוא רוצה לדווח על רצח ולהסגיר את עצמו."

"רצח?" שאלתי בתדהמה, "איזה רצח?"

"הוא אמר לי שהוא רצח נער."

לא יכולתי לדבר.

"אין לך מה לדאוג." אמר החוקר וגיחך.

"אני לא מבינה כלום." אמרתי.

"שאלתי אותו מי נרצח ומתי היה הרצח והוא אמר שהנרצח היה נער, הוא לא יודע את שמו, אולי מוסא אבל לא בטוח והרצח היה בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב. ואז שאלתי אותו עוד שאלות על האירוע, אבל כל פעם הוא ספר סיפור אחר, פעם היה ערפל, אחר כך היה בין ערביים, ואז היה בוץ, פתאום לא היה בוץ, איזה מפקד שהוא לא זוכר את שמו אמר ככה, ואז אמר ככה. היה צבא, לא היה צבא. אישה בכתה, היו לה ילדים, אחר כך לא היתה אישה בקיצור בלגן שלם יש לו בראש, כמובן שאנחנו לא עוצרים אותו כי הוא זקן ומסכן, אבל נשלח אותו לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. לדעתי צריך לאשפז אותו לפני שיגרום נזק לעצמו וצער לך."

הוא קם ולחץ את ידי, ואמר לי בחמלה שגם אמו היתה בזקנתה, אחרי מות אביו, במצב דומה, הזתה הזיות ודמיינה שבנה הבכור הוא אחותה הקטנה שמתה בברגן בלזן.

הפסיכיאטר פרופ' שמעוני כתב: "פגשתי את אהרון רכטר 86, למטרת מתן חוות דעת פסיכיאטרית. הנ"ל הופנה אלי מטעם בתו, גב' תמר רכטר ובא כוחה עו"ד משה שילה בעקבות תלונה על פגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו וגרימת נזק לרכוש המדינה. לאחר מעקב של 24 שעות, שוכנעתי שהנ"ל סובל מהתפרצות חריפה של דמנציה, המושפעת ללא ספק ממותה של אשתו ומאופיינת במחשבות שווא אודות נער כלשהו החוזר מן המתים כדי לנקום בו. בשל גילו המתקדם ומחלתו, אני ממליץ לא להעמידו לדין, למצוא לו מסגרת סיעודית שתתאים לצרכיו וטיפול תרופתי שיפיג את חרדותיו המדומינות, ולמנות את תמר רכטר בתו היחידה לאפוטרופוסית".

כשבאו לקחת אותו, אבא לא הסכים לעלות לאמבולנס וצעק ובכה. לבסוף האח התייאש ובקש את אישורי לתת לאבי זריקת הרגעה ובלב כבד הסכמתי. ההתחלה היתה קשה מאוד, הוא לא ישן טוב ובכה הרבה, אבל אחר כך הרופאים הצליחו לאזן אותו תרופתית ומאז הוא רגוע ואני דפנה.       

 

אבא מתקרב לשולחן, ושתי כוסות הקפה בידיו. גבו זקוף, אבל ידיו רועדות בגלל התרופות. הוא מניח את הכוסות, ומתיישב, ולוקח פרוסה מהעוגה האהובה עליו ובאצבעו הלחה מרוק הוא מלקט את גרגירי הפרג שנותרו על הצלחת. 

"כמה טוב את נראית." הוא אומר וצובט אותי קלות במותני ומבטו הופך מעט זדוני. הוא אוהב להיות ממזר, אז אני כאילו מצחקקת ומרחיקה את ידו בעדינות.

"דפנה, אני חייב לספר לך משהו," הוא פוצח.

"מה לספר?" אני שואלת ומנסה להעמיד פני מופתעת.

"ואת רושמת הכל, כן?"

אני מהנהנת.

"איפה הפנקס? "הוא שואל.

"הנה." אני מנופפת בו.

"יפה, תתחילי."

"שלום אדוני, אני החוקרת דפנה לוינסון." אני אומרת.

"שלום." הוא עונה.

"מה שמך אדוני?"

"אהרון רכטר"

"גיל?"

"22"

"מצב משפחתי?"

"רווק".

"על מה אתה רוצה לדווח אהרון?"

"על רצח".

"מתי בדיוק אירע הרצח?"

"בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב." הוא עונה ואני רושמת.

"מה היה מזג האוויר באותו הלילה?"

"כל הלילה ירד גשם, היה קר מאוד והיה הרבה בוץ."

כשהוא דיווח על הרצח ביום שלישי שעבר, הוא התרחש בשעת בין ערביים, היה חם והשקיעה היתה מרהיבה. לפני שבועיים, הרצח היה בשעת שחר. היום שוב חזרו הלילה והבוץ.

"היית לבד?"

"כן."

"איפה היו כולם?"

"כל הבחורים יצאו הביתה לעשרים וארבע שעות."

"ואתה?" אני שואלת כנדרש.

"אני לא." הוא לוחש, ומקרב את פניו לפניי.

אני מלטפת את ידו, עורו חם. השערות שעל זרועו לבנות. אני זוכרת שהיו שחורות, אני זוכרת שתחת העור הרופס היה פעם שריר שהתעגל כשהרים אותי על כתפיו.

"נו, דפנה, תשאלי כבר!" הוא פוקד והודף את ידי.

"אז למה לא חזרת הביתה איתם?" אני שואלת.

"בגלל שהמפקד אמר לי לחזור לשם מיד ולחפש את הנער." הוא אומר.

"וחזרת?"

"לא."

"למה? "

"המפקד אמר בשום אופן לא לספר לאף אחד, אף פעם".

"אתה יודע שמותר לספר לדפנה," אני אומרת.

"לדפנה מותר לספר." הוא מחרה מחזיק אחרי. "לדפנה מותר, לדפנה מותר," הוא מזמר. ניכר שמצב רוחו השתפר מאוד.

"אז ספר לה." אני אומרת.

"לדפנה מותר." הוא אומר ושוב צוחק.

"ספר לה." אני אומרת.

הוא לוגם מהקפה, ומניח את הכוס ומביט בי בפליאה.

"לספר, מה לספר?"

בהתחלה אני חושבת שהוא צוחק עלי, אבל תכף מבינה ששאלתו כנה ומרגישה רעד של שמחה בבטן, התרגשות נהדרת שכזו. אם סוף סוף שכח, אני ממהרת לקוות, לא יהיה עוד צורך בימי שלישי בחמש ובבכי של אחרי ההודאה, ובקסנקס ולא יהיה בוץ ולא תהיה דפנה…

"תכתבי שהוא בכלל לא נעלם." הוא לוחש לי פתאום.

אני כל כך עייפה פתאום. הלוואי שימות כבר.

"נו!" אבא נובח.

"לא נעלם?" אני מחדשת את החקירה.

"לא."

"אז מה קרה לו?"

הוא קם וחובט בשולחן וצועק: "הוא כבר היה מת." ומתחיל להשתעל ופניו מאדימות. אני שומעת את ריאותיו רוחשות מליחה ולוחצת על לחצן המצוקה.

"מה קרה?" שואלת האחות ונכנסת פתאום לסיפור, טופחת על גבו ואני מריחה את עשן הסיגריה מהבל פיה.

אבא מסיים להשתעל ונושם בכבדות.

"כבר סיימת את החקירה?" היא שואלת בלגלוג.

"כמעט." אני עונה. 

"תסיימי מהר, תכף ארוחת ערב." היא אומרת ויוצאת.

"אתה רוצה תה?" אני שואלת בעדינות.

"שיהיה תה!" הוא לוחש בכניעות ופניו שהאדימו חוזרות לצבען הרגיל. אני הולכת למטבחון ומרתיחה מים בקומקום ומכינה לו כוס תה אדום כמו שהוא אוהב. כשאני מניחה את הכוס לפניו, הוא מתעלם ממנה.

"הכנתי לך תה." אני אומרת.

"את חושבת שאני טיפש?" הוא שואל.

"לא, בכלל לא."

"נראה לך שאני לא יודע שאת השוטר הטוב? ובנימיני מסתכל עלי מבחוץ, ורק מחכה לפליטת פה הכי קטנה?"

הוא מחייך, שבע רצון שהבין את התרמית שלי ושל בנימיני.

אין לי מושג מי זה בנימיני, אני והוא נפגשים רק בהזיותיו של אבי.

"תמשיכי בחקירה בלי תה ובלי בנימיני!"  הוא מצווה עלי.

דפנה מתיישבת מיד.

אני לא שקטה, הוא נראה לי נסער מדי, דווקא לאחרונה הסיפור קלח החוצה ביעילות, והוא בלע את הכדור ברצון והלך לישון רגוע ואני חזרתי הביתה במצב רוח טוב.

אני מחליטה לחכות עוד כמה דקות, ואם ימשיך להשתולל, אבקש שיתנו לו זריקה.

"ספר לי מה היה בדיוק באותו הלילה." אני פוקדת.

"היה לילה נעים, אביב. היה ריח של קציר. רצנו מהר מהר ואגפנו את הכפר. אני באתי מהכיוון של השדה. האדמה היתה יבשה, חרקה מתחת לרגליים. חצי לילה ירינו כמו משוגעים, כמו משוגעים. הכדורים שלנו, כך אמרו לנו, הוטענו ברובה כבר לפני אלפיים שנה. מחכים לרגע הזה. איזה ריח שם היה, דפנה, ועשן וצעקות, והערפל הזה, כלום לא ראיתי. והנער, איך שתפסתי אותו, ברח לי מהידיים, כמו דג. צעקו לי, תתפוס, ורצתי אחריו. תפסתי מהר, חזק, מעכתי לקיר. הוא השתין בתחתונים והרביץ לי חזק בפנים. פחדתי, ועצמתי עיניים והכדור של האלפיים שנה, נכנס לו בראש… אני צרחתי, נהר של דם שטף את הפנים שלי. גשם ירד, מבול ממש. המפקד בא, תפס אותי, אמר, אהרון, תירגע, מגיע לו למות, הוא הרי לקח לך הכל, לא ככה? אמר לי, עכשיו קח אותו, ותקבור אותו מתחת ללול, ואל תגיד כלום לאף אחד. שמתי אותו על הכתף שלי, שעות הלכתי, שוב ירד גשם והנעליים שלי שקעו בבוץ. הוא היה כבד, הבגדים שלו היו ספוגים במים ודם.

חזרתי מאוחר, בחדר אוכל היתה דייסה חמה עם קינמון שרבק'לה הכינה.

בבוקר האמא של הנער באה לשער, היו לה עוד שלושה ילדים קטנים ככה תלויים עליה, והיא בכתה. אמרה שאת הבעל שלה איבדה בחושך, אולי ברח היא לא יודעת. והנער נעלם לה. רצתה לדעת אם אנחנו יודעים איפה הוא."

"ומה המפקד אמר לה?" אני שואלת.

"שאהרון יחפש אותו."

"ומה עשית?"

הוא מחייך קלות, כמחמיא לי על חלקי המוצלח בהצגה.

"הלכתי כאילו לחפש."

"ובאמת מה עשית?"

"שתיתי קפה ואכלתי עוגת פרג עם החבר'ה בחדר אוכל." הוא עונה בממזריות.

"ואז?"

"חזרתי למפקד." הוא לוחש.

"ומה אמרת לו? " מפתיע באיזו טבעיות מחליקות השאלות מפי. בהתחלה גמגמתי, התבלבלתי והוא היה כועס ובוכה.

"אמרתי לו: המפקד, אני מצטער, חיפשתי אותו כל הלילה ולא מצאתי."

"ואז?"

"הלכתי לישון."

שתקנו.

"רשמת הכל?" הוא שואל.

"כן." אני עונה. "נשארה רק עוד שאלה אחת."

"בבקשה דפנה." הוא אומר בצייתנות.

"אתה זוכר איך קראו לילד? "

הוא מסתכל עלי, אני רואה שכמעט לא נותרו לו ריסים.

"לא." הוא אומר, ומשפיל את עיניו בביישנות.

"אז איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני שואלת בקשיחות.

"הוא היה בערך בן חמש עשרה, היה לו שיער חום, לבש חולצה ירוקה וכובע צהוב מצחיק." הוא מדבר מהר, כאילו פוחד לשכוח את מה שרק הרגע אמר.

בחקירה הקודמת הוא אמר שהיה לנער כובע אדום והחולצה היתה חומה.

"איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני חוזרת על השאלה בתקיפות.

"יש לכם היום בדיקות משוכללות, די אנ איי כל מיני נכון? אז תוציאו מהבור, ותעשו מה שאתם יודעים לעשות."

"אדוני, אנחנו יודעים לעשות את העבודה שלנו, ברשותך."

"בסדר, בסדר." הוא אומר בכניעות.

אנחנו שותקים רגע. הוא רוצה לסיים עם זה כבר, להיגאל, אני מפחדת מרגע הגאולה.

"נו, תשאלי כבר." הוא מצווה.

"אהרון, איפה קברת את הנער?"

"מתחת ללול, ליד הברזיות. "

הוא משתתק, לאה, שותה מעט מקפה שכבר התקרר ואז מתחיל לבכות.

אני מתיישבת לידו ומחבקת אותו.

"מה עשיתי דפנה, מה עשיתי?" הוא בוכה ודמעותיו צורבות את לחיי. "מה עשיתי?"

"די די. הכל בסדר… הכל בסדר."

הוא הודף את הכיסא ומנסה לצאת מהחדר, אבל אני חזקה הרבה יותר וחוסמת אותו. הוא מכה בי באגרופיו החלשים ואז מגיע הרגע הנורא מכל, והוא מביט בי ומתחנן:

"דפנה, בבקשה, אל תגידי לבת שלי שספרתי לך הכל. תמי שלי תכעס אם תדע, היא רוצה שהאבא שלה יהיה טוב. תבטיחי לי שלא תספרי לה."

בשבת גשומה אחת נסעתי לחיפה לפגוש חבר קשיש מהיחידה שלו. שאלתי אותו האם אי פעם היה באמת לילה כזה, והאם היה בו נער ויואל ולול ודייסה עם קינמון. החבר החוויר, אחר כך פתאום צחק ואז אמר, לא היה ולא נברא. אבא שלך חולה מאוד. צר לי.

בלולאת הזמן שאבא יצר לעצמו אין לי מושג מתי תמי הולכת ודפנה מגיעה אבל אני מבטיחה לו שלא אספר לה.

"זה יעזור לך." אני אומרת לו ומושיטה את הכדור וכוס מים. אהרון הודף את ידי.

"למה לי לבלוע את הכדורים שלכם?" הוא שואל אותי ומביט בי בציפייה כמו תמיד.

"כי כמה דקות אחרי שתבלע," אני אומרת לו בחיוך, "הנער יגרד את האדמה מהבור ויצא החוצה. בהתחלה הוא יהיה קצת מופתע לגלות שהוא בלול, מוקף תרנגולות, אבל אחר כך זה יצחיק אותו. הוא ילבש את המעיל הצהוב של יואל הלולן וילך ברגל עד שיגיע לכפר שלו וכשיכנס הביתה אמא שלו תרוץ אליו ותחבק אותו ותגיד: איפה היית? דאגתי כל כך, אתה רעב?"

אבי מחייך בשביעות רצון ובולע את הכדור. שבילי מים זורמים במורד סנטרו.

"אז הנער לא מת באותו הלילה?"

"מה פתאום?!" אני מחייכת. "אף אחד לא מת בלילה."

"והמפקד לא אמר לקבור?"

"מה פתאום, המפקד היה בתורנות רפת, חלב פרות."

"ואני, איפה אני הייתי?" הוא שואל ועיניו מרצדות בשובבות.

"אתה בדיוק נכנסת לחדר האוכל, וראית בחורה צעירה ויפה, עולה חדשה, עם עיניים בצבע הכנרת והיא חייכה אליך ואתה ידעת מיד שהיא תהיה אשתך."

"ולפני זה, איפה הייתי?" הוא שואל וקולו נצרד מהתרגשות.

"היית בחור, ונער וילד." אני אומרת.

"ואמא שלי? איפה היתה אמא שלי?" הוא שואל.

"במטבח." אני אומרת, "הכינה לביבות."

"עם שמנת טרייה?" הוא שואל ומלקק את שפתיו היבשות.

"כן, ודג מלוח גם." אני אומרת.

הוא מביט בי, שרירי פניו רפויים, עיניו כבר כמעט עצומות. מת חי. התרופה מתחילה להשפיע.

"והמלחמה?" הוא ממשיך ושואל.

"לא פרצה." אני עונה בחיוך.

"אז אני לא רוצח." אבא אומר.

"חס וחלילה." אני אומרת.

"נהדר" אבא אומר וצוחק בקול ואז נכנס למיטתו ואני מכסה אותו והוא מנשק אותי על גב ידי ונרדם.

בדרך הביתה אני חושבת שאולי בכל זאת טוב שדפנה איתי. לא בטוח שהייתי יכולה להסתדר בלעדיה.

הסיפור מתרחש בטבריה, כיוון שאף אחד מהקוראים, מכריו של המספר, לא הסתובב מעולם בטבריה, כך שלא יעצרו אותו ברחוב, על הטיילת או השד יודע איפה, ויאמרו לו, בטבריה לא כך. קוראים שכאלה עולים לי כבר מן ההתחלה על העצבים ועובר לי החשק לכתוב להם, אלה שמכירים כל רחוב, כל סמטה, בעבורם כל שמועה היא רוח המנשבת באוזן, להם, התליינים האלה, שעל מה הם מבקשים לעצור אותי בכתיבת הסיפור, שהם באים אלי במחשבות, ובחלומות, ואומרים לי, השוטרים האלה, איך לכתוב, מי אתם, הסיפור הזה לא מיועד לכם. אני כותב אל אלה שמכירים באמת את טבריה, את הסמטה האחת ההיא, ברחוב השלושה, בדקו אם יש רחוב כזה בעצמכם, וברחוב השלושה ישנו בית מלון – בית מלון זנוח מאוד, עומד בין שני בנייני דירות, ובכל זאת, דווקא לשם אני מגיע ושוכר לי חדר כדי שאוכל לשבת ולכתוב. עד לטבריה עלי להגיע כנראה, לרחוב השלושה, לבית מלון זנוח שחרפה, מה, לא מגיע לי לכתוב בעירי, כאן כל הרחשים האלה זוחלים מתחת לרגליים, מי מכיר את רחוב השלושה, אולי רק המספר ובעל המלון, ודרי הבניינים הסמוכים שעסוקים ובצדק בעמל ימיהם ובסיפוריהם שלהם, וספק אם בכלל הם יודעים שביניהם עומד בית מלון. הנה כאילו חדרים אחרים נמחקו, או שעומדת בהם ריקנות מתמדת, ואילו את חדרו של המספר בוחר בעל המלון להשאיר פתוח, בית מלון זנוח שכזה ברחוב השלושה, דומה יותר לחיה פצועה ששוכבת, קורצת בעין דומעת, אולי בשל הדליפה המתמדת שבעל המלון כלל לא טורח לטפל בה, ולמה, משום שהוא לוקח את המספר כמובן מאליו, טוב יהיה אם יבוא עם אקדח וירה בראש של החדר הזה, חיה פצועה כזו ודואבת, ובכל זאת בחר בעל המלון להותיר את המלון על תלו בשביל המספר, רק שם יכול המספר לשבת ולכתוב כמו בן אדם, כן – בטבריה. שני הבניינים בסמוך למלון הם כצבת האוחזת בגחל אש שלבסוף יכבה, ובית המלון יעלם ותוותר אולי צלקת בין הבניינים או אפר שחור של סיגריה שמעשן אחד הדיירים, פניו פני עם הארץ, מעשן תמיד באותה השעה, עם ציוץ הציפורים, מחוץ לפתח השביל הצר בין הבניינים, מעשן בסתר, שאשתו לא תדע, אבל חדרו של המספר עוד אש כמוסה בגחלת. עם דעיכת העשן יעלם המלון, כרוח קרירה הרחק אל הערפל שעל האגם הגדול הנשקף, אמנם לא מרחוב השלושה, אך כמה רחובות משם, אם תבקר אתה יודע את מי, אחרי כמה נקישות על הדלת, תוכל גם להביט אליו מהמרפסת, ואולי אל ההרים ואל הסיפור שמתחיל להתעבות שם למרגלותיהם. ברחוב השלושה נמצא בית מלון אחד שאינכם מכירים כלל, בשל עסקה מיוחדת במינה שנחתמה בין בעל המלון והמספר ולפיה אף שכל החדרים בבית המלון נמחקו, חדר אחד נותר על תלו לטובת המספר שיבוא ויכתוב את הסיפור שמתרחש בטבריה. כאן המספר בדרך כלל עוצר ומחשבתו נודדת, לא מתאים לו שיש לו חדר בטבריה, ברחוב השלושה, בבית מלון שהולך ונסגר, ועכשיו פתאום רוצים לתת לו חדר בעירו, נכון, ומה אומָר לבעל המלון, שהעסקה מבוטלת, שהמספר לא מוכן לעבוד בחדר זנוח שכזה, כל הרחשים האלה רק מונעים מהמספר לעשות את עבודתו – תבינו, בעל המלון עומד מחוץ לבית המלון בפנים נבוכות וכל מחוות גופו כמו מבקשות לומר שהנה עוד חדרים נמחקו, והוא חושש להישאר לבדו ברחוב השלושה, נבוך וסמוק בעל המלון, ועוד רגע יפתח את פיו ויפרח לו אפרוח צהוב חם מהגרון והוא יושיט אותו למספר על כף ידו ובידו השנייה המפתח לחדר. מה דחוף להותיר חדר במלון בטבריה, שיסגור בעל המלון את המלון ויותיר את המספר לכתוב בעירו, לא! אני לא מוכן להקשיב לך, בעל המלון, אבל החדר פתוח לטובתך, אבל כאן מבקשים אותי גם, יש לי דירה שאני שוכר בעיר, אני אומר לך, בעל המלון, מדוע שאעזוב הכול ואצא לשבת בטבריה ובשביל סיפור, בשביל קוראים כפויי טובה כאלה – לי הם עושים טובה שהם קוראים, לא לך, בעל המלון, אותי עוצרים, השד יודע איפה, בטיילת, ואומרים לי שבטבריה לא כך. לך דחוף שאבוא לטפל באיזה סיפור, בזמן שהקירות מריחים מעובש ומחרפה ושאר החדרים מחוקים – אתה רוצה אולי למחוק עלי את החדר, בעל המלון – אתה לא שונה מאותם תליינים, אתה רוצה לסגור עלי את הדלת ולהותיר אותי לכתוב סיפור על מה שמתרחש בטבריה. 

מונולוג

תשמע אותי, אדוני שלום עליכם: מה שאני מבקש לספר לך עכשיו, אני לא יודע אם אתה כל כך תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים תאהב לשמוע וחלק מהדברים לא תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים שתאהב לשמוע, חלק מתוכם לא תאהב לשמוע, ואת החלק שלא תאהב לשמוע, אולי חלק ממנו כן תאהב לשמוע, כי אני, אדוני שלום עליכם, מרוב שאת כל מה שאני אוהב אני לא אוהב, וכמו שאת הדברים שאני לא אוהב אני כן אוהב. ואם אצלי זה ככה, אצלך זה בטח אותו הדבר אבל בתוספת רוטב. סוס. מילא.

בקיצור, אני מוצא את עצמי בפתח של אולם גדול של תיאטרון שנקרא הקנרי. עכשיו, אנשים תרבותיים, מגיע הערב — הולכים לתיאטרון. אני אדם תרבותי, אבל לטעאטער אני לא הלכתי, אבל אדוני שלום עליכם דווקא הלך. בלונדון, בניו יורק, בפאריז,' אפילו ביהופיץ. אמרתי, אני אדם תרבותי, הגיע הערב — אני הולך לתיאטרון. אני, איש בין אנשים, הלכתי, עמדתי בקופה ביקשתי כרטיס, אמרו לי סוֹלְדאט (ביידיש: חייל,) אמרתי: סולדאט? אני לא סולדאט. אמרו לי סולדאט, אין כרטיסים. אמרתי לא סולדאט, אני רוצה לתת כסף ולקבל כרטיס.

סולדאט או לא סולדאט, באה אישה אחת והחזירה את הכרטיס שקנתה. אמרה לי הבחורה שבקופה, הנה, יש לך מזל, באו והחזירו כרטיס. תן לי אם לא אכפת לך, מאתיים שקלים. מאתיים שקל, אמרתי, לא אכפת לי בכלל, קחי מאתיים שקל. אמרה לי הקופאית — זה כרטיס משהו משהו, אתה תשב ממש מתחת לבמה. ככה היא אמרה לי, אם דטנר יירק, אתה תירטב. דטנר, אמרתי, אני לא מכיר שום דטנר, אבל אני יהודי, ויהודי, אם דוקרים אותו הוא מדמם, אם יורקים עליו הוא נרטב. ודטנר, הוא נשמע לי יהודי טוב, ויהודי טוב אין שום סיבה שירצה שיהודי אחר יירטב. ככה אני אומר, והיא אומרת: תן מאתיים שקל וקח כרטיס.

אני נותן, אני לוקח, ואז אני נכנס לאולם תיאטרון ואני רואה שלט "כנר על הגג" אַ פֿידלער אויפֿן דאַך. כנר על הגג, שיהיה כנר על הגג, אני שילמתי כסף בשביל לראות תיאטרון, ואם יש כנר, בבקשה שיתכבד ויעלה על הבמה. ככה או ככה, אני עולה במדרגות, אנשים עולים, אנשים יורדים, אנשים בחליפות, נשים בשמלות, כולם באו מלובשים יפה.

אחרי איזה זמן נכנסו כולם לאולם. אותי הושיבו כמעט בתוך הבמה, בשורה השנייה, באמצע. הושיבו, אני לא מתווכח ואני מתיישב. לידי מתיישבת גברת אחת. היא לא צעירה ולא ממש זקנה. היא, העור אצלה עוד מתוח על העצמות, אבל היא כבר למדה פרק או שניים בהלכות גבר באישה ובהלכות אישה בגבר ובעוד הלכות כאלה ובהלכות אחרות, אני כבר לא יודע. וריח יש לה כמו שכּל הפרחים בבּוֹיְבְּרִיק פרחו אצלה באביב מתוך הצוואר. וכמו באביב בבויבריק, ככה מתעורר אצלי יצר הרע ומרעיל את הדם.

ובעוד שהרעל משתלט לי על הגוף, נכבים כל האורות באולם. ואיך שנכבים כל האורות, באה הגברת הזאת ומתקרבת אליי אל האוזן. עכשיו, אם קֹודם זה הריח שבא מהגברת הזאת היה כל הפרחים בבויבריק, עכשיו ככה, בחושך, הריח הזה היה כל הפרחים, כל העצים כל הרדוּפי הנהר וכל היערות של הפלך גם יחד. היא מתקרבת אליי והיא אומרת לי ככה, שרק אני אוּכל לשמוע, היא אומרת, היא לא אומרת, היא נושפת אל תוך האוזן, היא אומרת ככה — תשמע לי, דטנר זה משהו־משהו, הוא שׂם את טופול בכיס הקטן.

עכשיו, הדבר היחיד שאני יודע על אותו דטנר הוא שאם הוא יורק מהבמה אני נרטב, וטופול, אני מכיר רק טופלה טוטוריטו, שאת זה אני מכיר ממך, אדוני שלום עליכם, אבל עם כל הכבוד לך אדוני, אני כאן עם רעל בכל הגוף, ואת זה אתה בטח מבין כי אתה לא רק סופר, אתה גם גבר, וגם אצלך לפעמים היה בא הרעל בכל הגוף, אדוני, שהרעל הזה היה גם אצל שלמה המלך. ואני אומר לה: בטח. טופול לעומת דטנר זה כמו צום גדליה לעומת יום כיפור. ככה אני אומר, ובחצי אוזן שמאל שלי אני שומע את הגבר הקטן שלידי אומר לאישה הגדולה שלידו, הוא אומר לה, אני ראיתי את טופול בברודוויי, דטנר לידו זה חנטריש, וחנטריש אדוני, זה כאן כמו שאצלנו זה חְניוּק. אבל את זה אני שמעתי רק בחצי אוזן שמאל, ששם הַשמיעה לא כל כך טובה ממילא, ובשעה שאני מנסה להריח כמה שיותר ממה שיש לידי באוזן ימין, כלומר כל הפרחים של בויבריק וכל היערות של הגוברנייה ביחד.

אבל בינתיים נעשה שקט בכל האולם, ורק בא איזה כליזמר עם כינור ומסתובב ומטפּס על הגג של בית שנראה קצת כמו אצלנו, רק שזה לא ממש אצלנו, כי אצלנו אם היה בא כליזמר ומטפס על הגג היו באים ומורידים אותו, והיו באים ילדים וזורקים עליו אבנים, ומה שבטוח זה שלא היו מוחאים לו כפיים. אבל בשעה שממשיכים שם למחוא כפיים, אני רואה שעולה על הבמה יהודי אחד, בחור, איש, גבר, לא קטן, מה שנקרא בעל גוף, אחד שכמו טוביה שלך, אדוני שלום עליכם, אם הוא היה נכנס לבית מרזח היו נותנים לו ללגום שמה בשקט כוסית, בלי שיציקו לו יהודי פה יהודי שם.

אומרת לי הגברת שלידי, היא אומרת: הנה בא דטנר. ואני רואה את דטנר בא עם מגפיים כמו שהיו לובשים אצלנו, ויש לו מעיל קצר כמו שאני הייתי לובש, והוא חובש מין קסקט, והגברת שלידי אומרת, תראה, אתה נראה קצת כמוהו, ואני אומר, נו, דטנר, שיהיה בריא, אני נראה כמוהו?, הוא, הוא נראה קצת כמוני. לא קצת, אני יושב בקהל ואני גם על הבמה. רק שאני יושב בכיסא ומנסה להחזיק את המרפקים שלי על הצלעות, והוא, שהוא בעצם אני, מסתובב שם על הבמה כמו בעל־הבית ומסתכל על הקהל. נו, אני מסתובב בכיסא שלי אחורה ומסתכל על הקהל. אני לא רואה אנשים, רק עיניים. שככה יהיו לסוסה שלי שׂעוֹרים כמו שיש שם עיניים. אלף איש, חמשת אלפים איש, שלושה עשר אלף איש. כמו עיירה שלמה, יהודים וגויים ששמו אותם ביחד בתוך אולם אחד בחושך.

אני חושב, אם כל יהודי שילם כאן מאתיים שקל בשביל הכרטיס, ויש כאן חמשת אלפים בני אדם, זה יוצא לא מעט כסף. עשרים אלף שקל, אולי שלושים אלף אפילו, אני חושב. וכל הכסף הזה הולך לדטנר, אני חושב. ואם היה גם טופול, או טופעלע, שגם הוא התחפש לטוביה שלך, ועוד בברודוויי, אני חושב, כמה כסף עשו מטוביה שלך, אדוני שלום עליכם. ואם הם קיבלו כל כך הרבה כסף, אדוני, אז תסלח לי, יש כאן בעיה, כי מי שיש לו עשרים אלף שקל, שזה ברובל אני לא יודע כמה, ובזלוטי, אדוני, אני אפילו לא רוצה לדעת כמה, זה אומר שטוביה הפך לגביר. ואם טוביה הפך לגביר, טעוויע איז אויס טעוויען. טוביה הוא כבר לא טוביה.

ככה או ככה אני יושב שם בכיסא, ורואה שמה את אותו דטנר שלבוש כאילו שהוא טוביה כאילו שזה היה פורים, רק שאם זה היה פורים, טוביה היה לובש כובע של קוזאק או קרניים של תיש, ולא בגדים של טוביה, והוא שר שירים, והוא בוכה, והוא כורע על ברכיו, מסורת, לחיים, לוּ הייתי רוטשילד, שזה בכלל, אדוני שלום עליכם, מסיפור אחר לגמרי שלך ולא מהסיפורים שלי, כלומר הסיפורים שלי שסיפרתי לך ושאתה הפכת אותם לסיפורים שלך. ושבעצם, אדוני, אם תסלח לי, גם אתה הרווחת כמה גרושים ממה שאני סיפרתי לך, כלומר, הדמעות שלי הפכו אצלך לדיו, והדיו — לכסף.

אבל, מהיכא תיתי, לא נורא, צריך פרנסה, לי יש סוס ועגלה ולך יש עט וקסת. ויהודי צריך פרנסה. ופרנסה, יסלח לי דטנר, זה יותר חשוב ממסורת. ככה אני חושב, אבל בזמן שאני חושב את כל הדברים האלה, כבר באים כל השחקנים ומשתחווים לפנינו, וכל הקהל קם ומוחא כפיים, ואני רואה שם לפניי אחת שהתחפשה לגולדה, אף על פי שזאת כאן הייתה קצת גברת לעומת גולדה שלי, שהיא יותר מה שנקרא אשת חיל, ואני רואה שם את הודל, וחוה, וצייטל ולייזר וולף ופרצ'יק, וכל מיני אחרים שאני מכיר, רק שכאן אני לא מכיר אף אחד. וכשאני עומד, אני רואה איך אותו דטנר רואה אותי שם בקהל, מסתכל עליי איך שאני מסתכל עליו, והוא משתחווה, והעיניים שלו עדיין עליי ואני העיניים שלי עדיין עליו, והוא עושה עם האצבע, הוא מצביע על לוח החזה שלו, משמע הוא אומר "אני," והוא אולי על הבמה וכל הקהל מוחא לו כפיים, אבל טוביה הוא טוביה, ואף אחד לא ייקח ממנו את טוביה, והוא, שיהיה בריא, היום הוא טוביה ומחר הוא הצאר ניקולאי או חמליניצקי יימח שמו או נפוליאון בונפרטה, ואני, במחילה, אשאר טוביה.

הוא עם האצבע עושה אני, ואני עם האצבע עושה לו, לא אתה. אני. והוא עושה אני, ואני עושה אני, ובסוף הוא משתחווה ומשתחווה עוד פעם, והקהל עומד ומוחא כפיים, עד שמלמעלה מתחיל המסך לרדת והאור באולם נדלק.

אני קם ללכת ורואה שהאישה שלידי קמה גם כן. כמה זה יפה, היא אומרת, וכמה זה יפה וכמה שאני מתרגשת וכמה שדטנר הוא ככה, כמה הוא ככה, וכמה שאתה, כלומר אני, כמה שאני מזכיר אותו, אני מין גבר, היא אומרת, סוג ישן היא אומרת, וככה וככה וככה. אני, לא את כל מה שהיא אומרת אני שומע, אבל מה שאני שׂם לב זה שהיא, פתאום, היד שלה על המרפק שלי. ואני חושב, טעוויע איז נישט קיין יידענע. אני, בעווֹנותיי, אני גבר. היא, היד שלה על המרפק שלי, לא מהצד של העצם, אלא מהצד של הוורידים והעורקים, ואני כבר לא בחור צעיר, אבל פתאום הדם אצלי מתחיל לזרום מהר יותר בתוך הגוף, ואני עומד באולם וכל מיני תחושות עוברות אצלי בגוף. ואני מסתכל עליה, והיא אמנם היא לא בחורה צעירה, אבל מכוערת היא לא. ואני לא איזו נקבה, וגולדה שלי כבר בעולם הבא, ובעולם הבא, במקום שהיא יושבת בו, שמה מולכים המלאכים, ואני, תסלח לי אדוני שלום עליכם, אבל גם אתה גבר כמוני, ואני, יצר הרע הוא מין מלאך שיושב אצלי על הכתף, והמחשבות שעוטפות אותי ממלאות אצלי את הבטן, את תחתית הבטן, שם נעשה גועש כמו הסמבטיון בימי החול.

אני מסתכל על האישה הזו והיא עדיין מחזיקה את המרפק שלי, אבל אם קודם החזיקה בכפות הידיים, עכשיו היא מחזיקה את קיבורת הזרוע, וטביה הוא לא איזו נקבה, ויצר הרע הוא אורח קבוע, בא מבקר, וטוביה הוא מכניס אורחים, אבל כמו שהוא בא הוא גם הולך, וכאן הוא בא יחד עם האישה הזו, והיא, מכוערת היא לא, וריח יש לה כמו של הנהרות והנחלים ויערות והעצים, ופרחי הלילך והאביב והחורף, והדשא בקיץ והנהר באביב.

מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון.

מה שקרה ביני בין הגברת הזאת, אדוני שלום עליכם, זה ביני ובינה, ואולי גם ביני ובין גולדה שלי, ואולי גם ביני וביני, וביני ובין הכביכול, כמו שאתה, אדוני שלום עליכם, מה ששלך הוא שלך ובינך לבין עצמך ובינך לבין אולגה שלך, ואולי גם בינך ובין גברות אחרות, אני לא יודע, וכמו שאתה לא מספר לטביה שלך, ככה טוביה לא מספר לך. דבר אחד אתה יודע, טביה הוא לא נואף, לא זנאי, אבל טביה איז נישט קיין יידענע, וגם אצל טביה יצר הרע לפעמים מולך, ויש לו, כלומר לי, כבוד אל יצר הרע.

אבל איך שאני הולך עם הגברת הזאת אל אותו המקום שאליו אנחנו הולכים, שזה הבית שלה, הדירה שלה, בדרך, כשאנחנו עוד ליד התיאטרון, היא אומרת: תראה, הנה שם הולך דטנר. עכשיו, אם קודם דטנר היה לבוש כמו טוביה, שם דטנר לבוש כמו דטנר. הוא עובר לידנו, חולף על פנינו, אפילו הוא מברך לשלום וכבר פונה אל ענייניו, אלא שאני צריך להגיד שם איזו מילה או שתיים.

ואני פונה אחריו ואני אומר, תסלח לי ר' דאַטנער, אני, במחילה, יש לי כמה מילים להגיד לך. והוא בנאדם עסוק, הוא מסתובב ונעצר, ואני ניגש אליו, ואפשר לראות שהוא בנאדם עסוק, הוא נעמד ונאנח. ואני מסתכל עליו, והוא מסתכל עליי, והוא לא מהיהודים הקטנים כאן, דטנר, אבל טביה הוא גם לא יהודון, והוא נאנח שוב, וגם אני נאנח. הוא אומר, אתה תסלח לי מאוד, אני עכשיו עמדתי ארבע שעות על הבמה וכבר יש לי חושך בעיניים, הוא אומר, ומוסיף עוד בשפה שלנו, כ'האָב געהאט פֿינצטער אין די אויגען, ככה, כמו שאני ואתה מדברים.

אבל אני אמרתי, אדוני מר דאַטנער, אתה אין לך כוח והסתובבת ארבע שעות על הבמה, ואני במחילה ישבתי בכורסה והסתכלתי עליך מסתובב שם, אבל תסלח לי אדוני, אתה על הבמה היית אני.

והוא מסתכל עליי, ואני מסתכל עליו, והוא אומר, מי אתה אדוני. אני אומר, אני טוביה.

והוא, שקודם הוא היה עייף, הוא עכשיו מתעורר, ואפילו קצת מתעצבן, והוא אומר, סלח לי אדוני, אני לא ממש מכיר אותך, אבל אם לא אכפת לך, אני טוביה.

לא, אדוני, אני אומר, אם לא אכפת לך, אני טוביה. ככה גם היה כתוב בדרכון שלי.

ככה אני אומר, והוא אומר, אדוני, זה יפה מאוד שבאת לראות אותי בכנר על הגג, ואני לא בדיוק יודע מי אתה, אבל אני טוביה. קודם היה רודנסקי, אחריו בא טופול ועכשיו אני טוביה. רודנסקי בקבר, טופול כבר בענייניו, ועכשיו אני טוביה. אני, דטנר, אני טוביה.

ואני אומר, תסלח לי מר דטנר, אתה אדם נכבד, אבל תסביר לי במחילה איך זה יכול להיות שאני פונה אליך בתור מר דטנר ואומר: אני טוביה, ואתה אומר לי: לא אתה לא טוביה, אני טוביה. אני, גם כשישבתי לראות אותך על הבמה הייתי טוביה, וגם עכשיו אני טוביה. ואתה, עם כל הכבוד, עכשיו אתה דטנר, ואני טוביה. אז אם אפשר אדוני, קצת דרך ארץ.

קצת דרך ארץ אני אומר לדטנר, ואני רואה אותו, שלפני כן הוא נראה כמו מי שהתכווץ והצטמצם אחרי ארבע שעות על הבמה, ככה עכשיו פתאום, בא דטנר ומתנפח כמו מלך, הוא מסתכל עליי, אני מסתכל עליו, הוא עליי ואני עליו. הוא בגובה שלי, אולי בכל זאת קצת יותר נמוך, וככה אנחנו מסתכלים זה על זה, והוא אומר, אני יש לי דרך ארץ בפני אדוני, שהוא טוביה, אבל על הבמה אני טוביה. אני. קודם היה רודנסקי, אחר כך טופול, ומספרים שאפילו יעקב אדלר בכבודו ובעצמו היה טוביה. אם אנחנו, רודנסקי וטופול ואפילו יעקב אדלר לא היינו טוביה על הבמה, אדוני, טוביה יכול היה להיות גם אפרים ושמואל או מנשה או יוסף, עם כל הכבוד.

ואני אומר, לא אדוני. עם כל הכבוד, אם לא היה טוביה, לא היה שלום עליכם, ולא היה כנר על הגג, ולא היה כנר במרתף. ואם לא היה כנר על גג, לא היה דטנר. ככה אני אומר לו, אדוני, שלום עליכם, אני מקווה שאתה לא כועס שאני משתמש בשם שלך עם בן אדם שאני פעם ראשונה בחיים שלי רואה, ולא רק פעם ראשונה בחיים שלי אני רואה, אלא גם פעם ראשונה שאני רואה אותו אחרי המוות.

אני אומר לו, והוא אומר לי: לא אדוני, בלי שלום עליכם, ובלי דטנר — לא היה טוביה. אתה מבין, הוא אומר, אומר וסוגר את הכפתור שלו במעיל. היה קצת קר באותו הערב בתל אביב. התחיל לרדת הגשם.


*הסיפור לקוח מתוך כתב העת הו! 16: ספרות ערבית וספרות יידיש, בעריכת דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרץ 2018.