search

"שניה, חייבת לרחוץ ידיים," היא ירתה אליו מן הכניסה. הוא נפנה מצג המחשב, חיוך בעיניו.

"קרתה לי תקרית," אמרה כששבה ונכנסה ועמדה, כעת קרובה, לפני שהספיק לשאול איך היה וכו'. היא התיישבה על הספה, עדיין במעיל (שעיר, אפור, דומה במקצת לכלב זקן). הוא התיישב לצדה.

עכשיו.

"אם מוכרחים לתמצת את מה שקרה," אמרה, "קרה שגבר זר נגע בי."

זהו. הפצצה הוטלה. היא הביטה בו, ובעצמה נבהלה מן האפקט של ארבע המילים הללו – גבר, זר, נגע, בי. העולם המוכר שהיו פניו נרעד. "אבל זה לגמרי לא מה שאתה חושב," מיהרה להוסיף. "לא הייתי צריכה להשתמש במילים האלה. הן חזקות מדי. הן… מדוייקות ומשקרות."

"אני לא מבין."

"שניה."

"לא. רגע. מישהו. גבר," גם הוא הגה את המילים אחת אחת, כאילו כעת גם הוא מפרק מטען נפיץ, "נגע בך."

"כן. אבל זה באמת שום כלום. בכף היד." כמו מה זה נשמע? דיווח על פציעה קלה.

"אז למה את מספרת לי את זה? למה רצת לרחוץ ידיים?"

"כי נגעלתי. רציתי לשטוף את זה מעלי. אני אסביר לך. שנייה. אחליף בגדים."

"עכשיו?"

"אמרתי לך. זה כלום."

*

הוא פנה אחריה לחדר השינה. התיישב על המיטה הזוגית, על הסימבול הזה, בצד שלו. תלולית הכביסה הפרמננטית אף היא הייתה שם.

"דווקא התכוונתי לקפל – "

"עשית מספיק." אוי, זה נשמע מנוכר. "המון," חייכה אליו, "נעים לחזור הביתה."

כעת, ממקומו, צפה בה. חולצת נעליים, פושטת מעיל, מבצעת את להטוט הקוסמות הנשית של שליפת חזיה משרוול. זו האינטימיות חשב. הזכות להתבונן. הוא אהב להתבונן בה. גם לא היה איכפת לו שאחרים מתבוננים. אדרבה, יתבוננו להם, חופשי. אבל לגעת –

"בעצם," אמרה תוך שהיא מושכת אל מתניה טרנינג שהיה שלו והתכווץ, "זו הייתה אי הבנה. פשוט אי הבנה נוראית ומביכה."

וכשהיא תספר לו, חשבה בעודה משתרעת מעברו השני של קונגלומרט בגדי המשפחה, הוא מיד יבין. אבל לשם כך, אמרה, עליה לספר את כל מה שקרה, מרגע שהגיעה לזירה שבשגרה משמשת כמרתף הופעות, אמרה היי לכמה מכרים, לא מצאה את עצמה, התיישבה במרחק שלושה כסאות ריקים – מתקפלים ולא נוחים – ממישהו שישב שם ובאפלולית קרא כתב עת; את כתב העת שלכבודו, או ליתר דיוק לרגל מותו, נערך הערב.

"הבנתי. הוא קרא סיפור שלך."

"לא. והוא גם לא פנה אלי. אני פניתי אליו."

"התחלת איתו!"

"תירגע. הוא היה אדם זקן –"

"בטח זקן בגילי…"

"זקן לא בגילך," היא חייכה, אבל ידעה שאין די בכך. באחרונה נעשה פער הגילים ביניהם לנושא רגיש. "היי," היא הזדקפה, נטתה מעל הכביסה והדביקה לו על שפתיו נשיקה מרפרפת. כמו להביא פרחים אחרי בגידה, היכה בה הדימוי. היא ניתקה ממנו.

"בן כמה?"

"לא יודעת. מרופט כזה. הזכיר לי את דוד אבידן."

"אז פצחת בשיחה עם דוד אבידן…"

"למה לא? זה היה שלב המינגלינג של הערב."

"אבל את מתעבת מינגלינג!"

"נכון. ובדיוק בגלל זה התיישבתי ולא הסתובבתי  לחפש לעצמי מבוכות."

"על מה היה לכם לדבר?"

"על הראייה שלו. על היכולת שלו לקרוא באפלה."

"בטח עשה את עצמו. המתין לאחת כמוך שתיפול בפח."

"אתה מוכן להפסיק לחשוד בו ולתת לי לספר."

"אבל אמרת שגבר זר – "

"לא הוא."

*

"לא הוא? לא הוא! הרגת אותי עכשיו! אז למה את מספרת לי עליו?"

כדי שיבין באיזה אנשים מדובר ובאיזו אווירה. שיבין שעם האיש הזה, האדם-זקן-הזה-מה-יש-לו-בחייו, אפי – זה היה כמו שיחה בתור בקופת חולים.

"הוא סיפר לי שעבר ניתוח לייזר. כמו שלך יש את הדיבורים עם העובדות של 'ויקטורי' שמסתחבקות איתך. ההיא מהגבינות שחולה עליך. מה ההבדל?"

"שני עברי הדלפק?"

"שלושה כסאות זה לא מרווח בטוח?"

האמת, התוודתה, כעבור כמה דקות, כשהשיחה קלחה, היא צמצמה את המרחק לכדי כסא.

"יופי! את לא קולטת מה את משדרת? אשה מתקרבת לגבר."

"לא. אני מסרבת לראות את זה ככה. לא כל דבר זה גבר-אשה. יש נסיבות. היה רעש. לבנאדם יש בעיית שמיעה, הפרעת קשב שלא אובחנה בזמן – "

 "הרבה דברים הוא הספיק לספר לך. מה את סיפרת לו?"

"כמעט כלום. הקשבתי."

"את נפש טובה."

"הוא היה זקוק לזה. הוא איש חביב, בודד, גרוש. השיחה לא הייתה בלתי מעניינת. כשאנשים מספרים על עצמם זה תמיד מעניין. כמעט תמיד, אוקי, אם לא נופלים על טרחנים."

"סבבה. מכירים את הנטייה שלך להיתקע עם מישהו בשיחה –"

"ככה אתה רואה את זה."

"כן. אני מעדיף לדבר עם הרבה אנשים. יותר מגוון."

"אוקי," היא אמרה ונשמה עמוק. לגלוש עכשיו למריבה דיאלקטית על איזו סוגייה כללית יהיה כמו להתמלא בלחם הבית כשהמנה העיקרית בדרך. תחת זאת, ואגב שינוי טון, היא סיפקה מיני-וידוי ותלתה את נטייתה להעדיף שיחת יחיד בחוסר ביטחונה, בתחושת השקיפות ואי הממשות שפוקדת אותה לא פעם באירועים קוקטייליים שכאלה.

"הרגשתי בלתי נראית."

"את בלתי נראית?!"

"כך הרגשתי. הרבה פעמים אני מרגישה – "

"ואז הופיע הגבר השני?"

"החבר שלו, כן."

"ומה היה שמו, מנשה?"

"רמי, ואולי רפי?"

היא לא הייתה בטוחה. רמי, רפי, משהו כזה. אפי דיבר בשקט. והיה רעש. מוזיקה. התכנית חצי התחילה, כך שזה לא היה הזמן לדיבורים. אבל אפי קצת השוויץ בה. אמר לרמי-רפי בוא תכיר את הסופרת –

"את רוצה לומר שהם הכירו את שמך?"

"לפני רגע התפלאת שאני מרגישה בלתי נראית. כן, הם הכירו. ורפי-רמי, כשהוא לחץ לי את היד, דבר ראשון שהוא אמר היה: אני נרגש ללחוץ יד כותבת. זה קצת הצחיק אותי, כאילו שהיד היא איזו אישיות."

"חנפן. ומה הדבר השני שאמר?"

"שהיד הזאת קפואה."

*

אולי מזה היה עליה להתחיל. היד שלה הייתה קפואה ורמפי שבשלב ההוא היה סתם מישהו שלוחץ לך את היד, ציין שהיא קפואה ושאם היא תרשה לו הוא יחמם אותה.

"והסכמת? אני לא מאמין!"

"היא הייתה ממש קפואה. הרגשתי שהוא מפשיר אותה. שהוא גוף חימום. מכשיר."

"בת כמה את?"

*

העובדות. היא הבינה את זה. העובדות סיפרו סיפור חד משמעי. אבל בחוויה הפנימית שלה, ובכך התאמצה לשכנע אותו, לא היה שום דבר מיני. שום דבר. בת כמה היא? אדרבה! היא אשה בת ארבעים ותשע –

"לא פאקינג שש-עשרה, פאקינג ארבעים ותשע!  והוא כולה גבר מבוגר, אדיב – "

"ממש…"

ומלבד זאת, בדיוק בזמן ההתרחשות הזו, לחיצת היד המתמשכת, התכנית התחילה, ואיזה בחורון עלה על הבמה לקרוא –

"גיי, תנוח דעתך."

"ואת היד שכחת אצל החבר."

"משהו כזה."

"הוא ישב על ידך?"

"החבר?"

"אלא מי?"

כן, ברווח-כסא שהותירה בינה לבין דוד אבידן, שכבש את המקום בהנחת מעיל. וכך החבר התיישב במקום השמור ודוד אבידן הורחק. עובדה זו נקלטה אצלה באיחור ועוררה בה צער ורגש אשמה כלפי דוד אבידן.

"ואז?"

"עברו עוד כמה שניות ארוכות, ואולי חצי דקה, או יותר –"

יותר?!"

"אין לי מושג. הקשבתי לבחור על הבמה."

"אין לך מושג כמה זמן היד שלך היתה בתוך כף יד של זר? בערך?"

"אין לי אומדן. אני יודעת. זה נשמע לא הגיוני."

לא הגיוני? הדמות הזאת, היא, לא מצייתת לנורמות פסיכולוגיות. אנשים לא מתנהגים כך במציאות. זה לא אמין. אבל עובדה. כך בדיוק זה קרה.

"אוקי…אבל… מתי נזכרת שיש לך יד?"

"נזכרתי. פתאום האסימון נפל. שעבר זמן, שזה… לא תקין –"

"ופשוט ניתקת ממנו?"

"כן. זה היה מביך. ניערתי אותו מעלי, בעדינות, שלא ייפגע ואמרתי 'זה מספיק. הפשרתי. תודה'"

"השבח לאל!"

"רק עכשיו אני קולטת שהיד שלי שימשה כסינקדוכה –"

"את הונית אותו."

"הבנתי."

"הוא עזב אותך במנוחה?"

"לא."

*

הוא לא נגע בה. הפעיל מאמצים דיפלומטיים. זרק משפטים. קיווה לתגובה. היא שתקה. המתינה קשויה לתום הערב. אמרה: סליחה, אני מוכרחה לברוח.

"ואשכרה ברחתי."

*

"אתה מבין אותי, נכון? אתה מאמין לי שלא הרגשתי כלום? בהתחלה כלום ואחר כך גועל. ואולי זה גועל מעצמי שנתתי לדבר כזה לקרות."

"אני מאמין לך שאת מאמינה בזה."

"אני מבטיחה לך שלא היה בו שום דבר מושך."

"העובדה היא שהיה לך נעים ביד שלו."

עם העובדה הזו היא לא יכלה להתווכח.

"דפנה, איזה יופי שבאת."

אני נכנסת לחדרו והוא מחייך אלי. הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. היום הוא לובש את החולצה היפה, הכחולה, שקניתי לו ליום הולדתו, עור פניו פחות צהבהב והוא מגולח.

"אני תמי." אני מתקנת מיד בהתחלה כמו שייעצו לי. הוא מתקרב אלי, ריח הזקנה שלו חובט בנחיריי.

"תמי?" הוא מבטא את שמי לאט בקולו ועיניו נפערות בפליאה.

 "כן אבא, זו אני תמי, הבת שלך."

"אבא? מה פתאום אבא?" הוא צווח וקולו הרך בדרך כלל עולה עד שנסדק: "אני לא שום אבא, אני אהרון, ואת דפנה! ברור?"

וריד כחלחל מפעפע על מצחו הקמוט של מי שהיה פעם אבי.

"את דפנה, ברור?"

"כן, ברור."

"תבקשי מיד סליחה שהתבלבלת!"

"סליחה שהתבלבלתי." אני אומרת בכניעות.

"דפנל'ה טיפשונת," הוא מצחקק וניצוץ מבליח בעיניו העכורות מקטרקט.                        

אני מחטטת בתיק שלי ונייר הצלופן מרשרש.

"הבאת את עוגת הפרג ההיא, הטעימה?" הוא שואל בתקווה ועוקב אחרי תנועותיי בציפייה ילדותית. אני מהנהנת ומוציאה מהתיק את העוגה ואת הסכין החדה שהבאתי מהבית ופורסת אותה לפרוסות דקות כמו שהוא אוהב ומחזירה מיד את הסכין לתיק. אסור לו להחזיק בחדר מכשירים חדים.

"עכשיו קפה!" הוא מכריז ומדשדש ברגליו הרזות למטבחון, מתמתח מעט ומוריד מהמדף שתי כוסות חרסינה צהובות ואומר: "חצי כפית קפה ושתי כפיות סוכר, נכון דפנה?"

דפנה אוהבת את הקפה שלה חלש מדי ומתוק מאוד.

"כן, אהרון."

אם דפנה לא תגיע כל יום שלישי בשעה חמש בדיוק ותביא עוגת פרג ותפרוס אותה ותשתה קפה ותקשיב לסיפור שלו, זה יכול להיגמר רע מאוד בשבילו. כך הזהיר אותי השוטר מתחנת המשטרה בפתח תקווה.

בפעם הראשונה שזה קרה, חודשיים לאחר מות אמי, בשעת הצהריים, המנקה התקשרה ואמרה לי לבוא מהר כי אבא שלי יצא מהבית חצי עירום ועכשיו הוא ברחוב, צועק דברים מוזרים והיא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה. רצתי לשם כמו משוגעת ומצאתי אותו בתחתוניו המדולדלות, עצמותיו מזדקרות מגופו הרזה והצמוק והוא צועק מול שער ביתו המטופח: "רוח מן הון… רוח …"

"אבא אבא" צעקתי בבהלה וטלטלתי את כתפו.

הוא הביט בי כאילו הייתי זרה.

"בוא נכנס הביתה." אמרתי ברכות.

"אי אפשר." ענה לי.

"למה?"

"כי הוא בבית."

"מי בבית?"

"הנער."

"איזה נער, אבא?"

המנקה התערבה: "כל היום אני בבית מבשלת ומנקה, ואף אחד לא בא." אמרה.

ובכל זאת נכנסתי. המנקה כמובן צדקה. הבית היה נקי ומסודר וריק.

אבא חיכה לי מצידה השני של הדלת, גופו מכווץ מציפייה.

"נו?"

"הכל בסדר, אבא, אין אף אחד בבית." אמרתי.

"הוא מתחבא איפשהו." אמר בביטחון.

לפתע עיניו נעצמו ופניו החווירו.

"אני לא מרגיש כל כך טוב." לחש.

הושבתי אותו על גדר האבן. הרגשתי בעשרות זוגות עיניים שמציצות מהחלונות ומטיילות עלינו, לפתע הוא החליק מהגדר למדרכה.

בבית החולים הוא ישן שלושה ימים רצופים כשאינפוזיה מחוברת לידו וכשחזר הביתה, היה בו משהו שונה, כאילו הנער שכן בתוכו.

בפעם השנייה, היה ערב פסח, ואני הייתי במכונית בדרכי לקחת את אבא אלינו לארוחת החג. פתאום התקשרו ממשטרת פתח תקווה ואמרו לי לבוא מהר כי אבא שלי שם, משתולל.

כשהגעתי לתחנה, אבא עמד מול הדלת של החוקר, מטונף מבוץ ומשתן, בעט בה וצעק כל מיני מילים לא מובנות.

"אבא," אמרתי בשקט.

עיניו נחתו עלי, היה לו מבט מפלצתי בעיניים.

"תגידי להם שבכלל לא חיפשתי אותו."

התקרבתי אליו, בהולה. " אבא, די… בוא הביתה."

הוא הרים כיסא וזרק אותו לעברי. בנס חמקתי. חלון נשבר ורסיסיו התפזרו לכל עבר. שני שוטרים זנקו עליו, והוא נשך את ידו של אחד מהם והוא צרח מכאב. חברו אזק את אבי במהירות.

"עזבו אותי." הוא צרח עליהם, "תנו לי לספר." פניו היו קמוטות ואדומות. התחלתי לבכות מפחד.

גופו נמתח, שיניו נשכו את שפתיו עד זוב דם ולפתע התרכך. "לשבת," ביקש.

השוטרים הניחו לו לשבת. הוא הסתכל עלי וראיתי דמעות בעיניו.

"תמי'לה," הוא אמר בשקט, "באתי לכאן כי רציתי לדווח, אבל הם לא רוצים לשמוע".

"אז תדווח לי." אמרתי והתיישבתי על הספסל לידו ולחשתי לשוטרים שלא נשקפת לי כל סכנה מאבי והם התרחקו.

"את לא שוטרת." הוא אמר בשקט ואז הניח את ראשו על ברכיי ועצם את עיניו. רק יפחות קצרות נשמעו. ליטפתי את ראשו הלבן, מדי פעם היפחות הרקידו את כתפיו ואז נרגע ונרדם.

החוקר, גבר זקוף, רחב כתפיים עם זקן אופנתי, התיישב מולי.

"את תמר רכטר, בתו?" שאל.

"כן." אשרתי.

"אבא שלך הגיע לכאן לפני שעה וחצי, נכנס לחדר חקירות ואמר לי שהוא רוצה לדווח על רצח ולהסגיר את עצמו."

"רצח?" שאלתי בתדהמה, "איזה רצח?"

"הוא אמר לי שהוא רצח נער."

לא יכולתי לדבר.

"אין לך מה לדאוג." אמר החוקר וגיחך.

"אני לא מבינה כלום." אמרתי.

"שאלתי אותו מי נרצח ומתי היה הרצח והוא אמר שהנרצח היה נער, הוא לא יודע את שמו, אולי מוסא אבל לא בטוח והרצח היה בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב. ואז שאלתי אותו עוד שאלות על האירוע, אבל כל פעם הוא ספר סיפור אחר, פעם היה ערפל, אחר כך היה בין ערביים, ואז היה בוץ, פתאום לא היה בוץ, איזה מפקד שהוא לא זוכר את שמו אמר ככה, ואז אמר ככה. היה צבא, לא היה צבא. אישה בכתה, היו לה ילדים, אחר כך לא היתה אישה בקיצור בלגן שלם יש לו בראש, כמובן שאנחנו לא עוצרים אותו כי הוא זקן ומסכן, אבל נשלח אותו לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. לדעתי צריך לאשפז אותו לפני שיגרום נזק לעצמו וצער לך."

הוא קם ולחץ את ידי, ואמר לי בחמלה שגם אמו היתה בזקנתה, אחרי מות אביו, במצב דומה, הזתה הזיות ודמיינה שבנה הבכור הוא אחותה הקטנה שמתה בברגן בלזן.

הפסיכיאטר פרופ' שמעוני כתב: "פגשתי את אהרון רכטר 86, למטרת מתן חוות דעת פסיכיאטרית. הנ"ל הופנה אלי מטעם בתו, גב' תמר רכטר ובא כוחה עו"ד משה שילה בעקבות תלונה על פגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו וגרימת נזק לרכוש המדינה. לאחר מעקב של 24 שעות, שוכנעתי שהנ"ל סובל מהתפרצות חריפה של דמנציה, המושפעת ללא ספק ממותה של אשתו ומאופיינת במחשבות שווא אודות נער כלשהו החוזר מן המתים כדי לנקום בו. בשל גילו המתקדם ומחלתו, אני ממליץ לא להעמידו לדין, למצוא לו מסגרת סיעודית שתתאים לצרכיו וטיפול תרופתי שיפיג את חרדותיו המדומינות, ולמנות את תמר רכטר בתו היחידה לאפוטרופוסית".

כשבאו לקחת אותו, אבא לא הסכים לעלות לאמבולנס וצעק ובכה. לבסוף האח התייאש ובקש את אישורי לתת לאבי זריקת הרגעה ובלב כבד הסכמתי. ההתחלה היתה קשה מאוד, הוא לא ישן טוב ובכה הרבה, אבל אחר כך הרופאים הצליחו לאזן אותו תרופתית ומאז הוא רגוע ואני דפנה.       

 

אבא מתקרב לשולחן, ושתי כוסות הקפה בידיו. גבו זקוף, אבל ידיו רועדות בגלל התרופות. הוא מניח את הכוסות, ומתיישב, ולוקח פרוסה מהעוגה האהובה עליו ובאצבעו הלחה מרוק הוא מלקט את גרגירי הפרג שנותרו על הצלחת. 

"כמה טוב את נראית." הוא אומר וצובט אותי קלות במותני ומבטו הופך מעט זדוני. הוא אוהב להיות ממזר, אז אני כאילו מצחקקת ומרחיקה את ידו בעדינות.

"דפנה, אני חייב לספר לך משהו," הוא פוצח.

"מה לספר?" אני שואלת ומנסה להעמיד פני מופתעת.

"ואת רושמת הכל, כן?"

אני מהנהנת.

"איפה הפנקס? "הוא שואל.

"הנה." אני מנופפת בו.

"יפה, תתחילי."

"שלום אדוני, אני החוקרת דפנה לוינסון." אני אומרת.

"שלום." הוא עונה.

"מה שמך אדוני?"

"אהרון רכטר"

"גיל?"

"22"

"מצב משפחתי?"

"רווק".

"על מה אתה רוצה לדווח אהרון?"

"על רצח".

"מתי בדיוק אירע הרצח?"

"בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב." הוא עונה ואני רושמת.

"מה היה מזג האוויר באותו הלילה?"

"כל הלילה ירד גשם, היה קר מאוד והיה הרבה בוץ."

כשהוא דיווח על הרצח ביום שלישי שעבר, הוא התרחש בשעת בין ערביים, היה חם והשקיעה היתה מרהיבה. לפני שבועיים, הרצח היה בשעת שחר. היום שוב חזרו הלילה והבוץ.

"היית לבד?"

"כן."

"איפה היו כולם?"

"כל הבחורים יצאו הביתה לעשרים וארבע שעות."

"ואתה?" אני שואלת כנדרש.

"אני לא." הוא לוחש, ומקרב את פניו לפניי.

אני מלטפת את ידו, עורו חם. השערות שעל זרועו לבנות. אני זוכרת שהיו שחורות, אני זוכרת שתחת העור הרופס היה פעם שריר שהתעגל כשהרים אותי על כתפיו.

"נו, דפנה, תשאלי כבר!" הוא פוקד והודף את ידי.

"אז למה לא חזרת הביתה איתם?" אני שואלת.

"בגלל שהמפקד אמר לי לחזור לשם מיד ולחפש את הנער." הוא אומר.

"וחזרת?"

"לא."

"למה? "

"המפקד אמר בשום אופן לא לספר לאף אחד, אף פעם".

"אתה יודע שמותר לספר לדפנה," אני אומרת.

"לדפנה מותר לספר." הוא מחרה מחזיק אחרי. "לדפנה מותר, לדפנה מותר," הוא מזמר. ניכר שמצב רוחו השתפר מאוד.

"אז ספר לה." אני אומרת.

"לדפנה מותר." הוא אומר ושוב צוחק.

"ספר לה." אני אומרת.

הוא לוגם מהקפה, ומניח את הכוס ומביט בי בפליאה.

"לספר, מה לספר?"

בהתחלה אני חושבת שהוא צוחק עלי, אבל תכף מבינה ששאלתו כנה ומרגישה רעד של שמחה בבטן, התרגשות נהדרת שכזו. אם סוף סוף שכח, אני ממהרת לקוות, לא יהיה עוד צורך בימי שלישי בחמש ובבכי של אחרי ההודאה, ובקסנקס ולא יהיה בוץ ולא תהיה דפנה…

"תכתבי שהוא בכלל לא נעלם." הוא לוחש לי פתאום.

אני כל כך עייפה פתאום. הלוואי שימות כבר.

"נו!" אבא נובח.

"לא נעלם?" אני מחדשת את החקירה.

"לא."

"אז מה קרה לו?"

הוא קם וחובט בשולחן וצועק: "הוא כבר היה מת." ומתחיל להשתעל ופניו מאדימות. אני שומעת את ריאותיו רוחשות מליחה ולוחצת על לחצן המצוקה.

"מה קרה?" שואלת האחות ונכנסת פתאום לסיפור, טופחת על גבו ואני מריחה את עשן הסיגריה מהבל פיה.

אבא מסיים להשתעל ונושם בכבדות.

"כבר סיימת את החקירה?" היא שואלת בלגלוג.

"כמעט." אני עונה. 

"תסיימי מהר, תכף ארוחת ערב." היא אומרת ויוצאת.

"אתה רוצה תה?" אני שואלת בעדינות.

"שיהיה תה!" הוא לוחש בכניעות ופניו שהאדימו חוזרות לצבען הרגיל. אני הולכת למטבחון ומרתיחה מים בקומקום ומכינה לו כוס תה אדום כמו שהוא אוהב. כשאני מניחה את הכוס לפניו, הוא מתעלם ממנה.

"הכנתי לך תה." אני אומרת.

"את חושבת שאני טיפש?" הוא שואל.

"לא, בכלל לא."

"נראה לך שאני לא יודע שאת השוטר הטוב? ובנימיני מסתכל עלי מבחוץ, ורק מחכה לפליטת פה הכי קטנה?"

הוא מחייך, שבע רצון שהבין את התרמית שלי ושל בנימיני.

אין לי מושג מי זה בנימיני, אני והוא נפגשים רק בהזיותיו של אבי.

"תמשיכי בחקירה בלי תה ובלי בנימיני!"  הוא מצווה עלי.

דפנה מתיישבת מיד.

אני לא שקטה, הוא נראה לי נסער מדי, דווקא לאחרונה הסיפור קלח החוצה ביעילות, והוא בלע את הכדור ברצון והלך לישון רגוע ואני חזרתי הביתה במצב רוח טוב.

אני מחליטה לחכות עוד כמה דקות, ואם ימשיך להשתולל, אבקש שיתנו לו זריקה.

"ספר לי מה היה בדיוק באותו הלילה." אני פוקדת.

"היה לילה נעים, אביב. היה ריח של קציר. רצנו מהר מהר ואגפנו את הכפר. אני באתי מהכיוון של השדה. האדמה היתה יבשה, חרקה מתחת לרגליים. חצי לילה ירינו כמו משוגעים, כמו משוגעים. הכדורים שלנו, כך אמרו לנו, הוטענו ברובה כבר לפני אלפיים שנה. מחכים לרגע הזה. איזה ריח שם היה, דפנה, ועשן וצעקות, והערפל הזה, כלום לא ראיתי. והנער, איך שתפסתי אותו, ברח לי מהידיים, כמו דג. צעקו לי, תתפוס, ורצתי אחריו. תפסתי מהר, חזק, מעכתי לקיר. הוא השתין בתחתונים והרביץ לי חזק בפנים. פחדתי, ועצמתי עיניים והכדור של האלפיים שנה, נכנס לו בראש… אני צרחתי, נהר של דם שטף את הפנים שלי. גשם ירד, מבול ממש. המפקד בא, תפס אותי, אמר, אהרון, תירגע, מגיע לו למות, הוא הרי לקח לך הכל, לא ככה? אמר לי, עכשיו קח אותו, ותקבור אותו מתחת ללול, ואל תגיד כלום לאף אחד. שמתי אותו על הכתף שלי, שעות הלכתי, שוב ירד גשם והנעליים שלי שקעו בבוץ. הוא היה כבד, הבגדים שלו היו ספוגים במים ודם.

חזרתי מאוחר, בחדר אוכל היתה דייסה חמה עם קינמון שרבק'לה הכינה.

בבוקר האמא של הנער באה לשער, היו לה עוד שלושה ילדים קטנים ככה תלויים עליה, והיא בכתה. אמרה שאת הבעל שלה איבדה בחושך, אולי ברח היא לא יודעת. והנער נעלם לה. רצתה לדעת אם אנחנו יודעים איפה הוא."

"ומה המפקד אמר לה?" אני שואלת.

"שאהרון יחפש אותו."

"ומה עשית?"

הוא מחייך קלות, כמחמיא לי על חלקי המוצלח בהצגה.

"הלכתי כאילו לחפש."

"ובאמת מה עשית?"

"שתיתי קפה ואכלתי עוגת פרג עם החבר'ה בחדר אוכל." הוא עונה בממזריות.

"ואז?"

"חזרתי למפקד." הוא לוחש.

"ומה אמרת לו? " מפתיע באיזו טבעיות מחליקות השאלות מפי. בהתחלה גמגמתי, התבלבלתי והוא היה כועס ובוכה.

"אמרתי לו: המפקד, אני מצטער, חיפשתי אותו כל הלילה ולא מצאתי."

"ואז?"

"הלכתי לישון."

שתקנו.

"רשמת הכל?" הוא שואל.

"כן." אני עונה. "נשארה רק עוד שאלה אחת."

"בבקשה דפנה." הוא אומר בצייתנות.

"אתה זוכר איך קראו לילד? "

הוא מסתכל עלי, אני רואה שכמעט לא נותרו לו ריסים.

"לא." הוא אומר, ומשפיל את עיניו בביישנות.

"אז איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני שואלת בקשיחות.

"הוא היה בערך בן חמש עשרה, היה לו שיער חום, לבש חולצה ירוקה וכובע צהוב מצחיק." הוא מדבר מהר, כאילו פוחד לשכוח את מה שרק הרגע אמר.

בחקירה הקודמת הוא אמר שהיה לנער כובע אדום והחולצה היתה חומה.

"איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני חוזרת על השאלה בתקיפות.

"יש לכם היום בדיקות משוכללות, די אנ איי כל מיני נכון? אז תוציאו מהבור, ותעשו מה שאתם יודעים לעשות."

"אדוני, אנחנו יודעים לעשות את העבודה שלנו, ברשותך."

"בסדר, בסדר." הוא אומר בכניעות.

אנחנו שותקים רגע. הוא רוצה לסיים עם זה כבר, להיגאל, אני מפחדת מרגע הגאולה.

"נו, תשאלי כבר." הוא מצווה.

"אהרון, איפה קברת את הנער?"

"מתחת ללול, ליד הברזיות. "

הוא משתתק, לאה, שותה מעט מקפה שכבר התקרר ואז מתחיל לבכות.

אני מתיישבת לידו ומחבקת אותו.

"מה עשיתי דפנה, מה עשיתי?" הוא בוכה ודמעותיו צורבות את לחיי. "מה עשיתי?"

"די די. הכל בסדר… הכל בסדר."

הוא הודף את הכיסא ומנסה לצאת מהחדר, אבל אני חזקה הרבה יותר וחוסמת אותו. הוא מכה בי באגרופיו החלשים ואז מגיע הרגע הנורא מכל, והוא מביט בי ומתחנן:

"דפנה, בבקשה, אל תגידי לבת שלי שספרתי לך הכל. תמי שלי תכעס אם תדע, היא רוצה שהאבא שלה יהיה טוב. תבטיחי לי שלא תספרי לה."

בשבת גשומה אחת נסעתי לחיפה לפגוש חבר קשיש מהיחידה שלו. שאלתי אותו האם אי פעם היה באמת לילה כזה, והאם היה בו נער ויואל ולול ודייסה עם קינמון. החבר החוויר, אחר כך פתאום צחק ואז אמר, לא היה ולא נברא. אבא שלך חולה מאוד. צר לי.

בלולאת הזמן שאבא יצר לעצמו אין לי מושג מתי תמי הולכת ודפנה מגיעה אבל אני מבטיחה לו שלא אספר לה.

"זה יעזור לך." אני אומרת לו ומושיטה את הכדור וכוס מים. אהרון הודף את ידי.

"למה לי לבלוע את הכדורים שלכם?" הוא שואל אותי ומביט בי בציפייה כמו תמיד.

"כי כמה דקות אחרי שתבלע," אני אומרת לו בחיוך, "הנער יגרד את האדמה מהבור ויצא החוצה. בהתחלה הוא יהיה קצת מופתע לגלות שהוא בלול, מוקף תרנגולות, אבל אחר כך זה יצחיק אותו. הוא ילבש את המעיל הצהוב של יואל הלולן וילך ברגל עד שיגיע לכפר שלו וכשיכנס הביתה אמא שלו תרוץ אליו ותחבק אותו ותגיד: איפה היית? דאגתי כל כך, אתה רעב?"

אבי מחייך בשביעות רצון ובולע את הכדור. שבילי מים זורמים במורד סנטרו.

"אז הנער לא מת באותו הלילה?"

"מה פתאום?!" אני מחייכת. "אף אחד לא מת בלילה."

"והמפקד לא אמר לקבור?"

"מה פתאום, המפקד היה בתורנות רפת, חלב פרות."

"ואני, איפה אני הייתי?" הוא שואל ועיניו מרצדות בשובבות.

"אתה בדיוק נכנסת לחדר האוכל, וראית בחורה צעירה ויפה, עולה חדשה, עם עיניים בצבע הכנרת והיא חייכה אליך ואתה ידעת מיד שהיא תהיה אשתך."

"ולפני זה, איפה הייתי?" הוא שואל וקולו נצרד מהתרגשות.

"היית בחור, ונער וילד." אני אומרת.

"ואמא שלי? איפה היתה אמא שלי?" הוא שואל.

"במטבח." אני אומרת, "הכינה לביבות."

"עם שמנת טרייה?" הוא שואל ומלקק את שפתיו היבשות.

"כן, ודג מלוח גם." אני אומרת.

הוא מביט בי, שרירי פניו רפויים, עיניו כבר כמעט עצומות. מת חי. התרופה מתחילה להשפיע.

"והמלחמה?" הוא ממשיך ושואל.

"לא פרצה." אני עונה בחיוך.

"אז אני לא רוצח." אבא אומר.

"חס וחלילה." אני אומרת.

"נהדר" אבא אומר וצוחק בקול ואז נכנס למיטתו ואני מכסה אותו והוא מנשק אותי על גב ידי ונרדם.

בדרך הביתה אני חושבת שאולי בכל זאת טוב שדפנה איתי. לא בטוח שהייתי יכולה להסתדר בלעדיה.

הסיפור מתרחש בטבריה, כיוון שאף אחד מהקוראים, מכריו של המספר, לא הסתובב מעולם בטבריה, כך שלא יעצרו אותו ברחוב, על הטיילת או השד יודע איפה, ויאמרו לו, בטבריה לא כך. קוראים שכאלה עולים לי כבר מן ההתחלה על העצבים ועובר לי החשק לכתוב להם, אלה שמכירים כל רחוב, כל סמטה, בעבורם כל שמועה היא רוח המנשבת באוזן, להם, התליינים האלה, שעל מה הם מבקשים לעצור אותי בכתיבת הסיפור, שהם באים אלי במחשבות, ובחלומות, ואומרים לי, השוטרים האלה, איך לכתוב, מי אתם, הסיפור הזה לא מיועד לכם. אני כותב אל אלה שמכירים באמת את טבריה, את הסמטה האחת ההיא, ברחוב השלושה, בדקו אם יש רחוב כזה בעצמכם, וברחוב השלושה ישנו בית מלון – בית מלון זנוח מאוד, עומד בין שני בנייני דירות, ובכל זאת, דווקא לשם אני מגיע ושוכר לי חדר כדי שאוכל לשבת ולכתוב. עד לטבריה עלי להגיע כנראה, לרחוב השלושה, לבית מלון זנוח שחרפה, מה, לא מגיע לי לכתוב בעירי, כאן כל הרחשים האלה זוחלים מתחת לרגליים, מי מכיר את רחוב השלושה, אולי רק המספר ובעל המלון, ודרי הבניינים הסמוכים שעסוקים ובצדק בעמל ימיהם ובסיפוריהם שלהם, וספק אם בכלל הם יודעים שביניהם עומד בית מלון. הנה כאילו חדרים אחרים נמחקו, או שעומדת בהם ריקנות מתמדת, ואילו את חדרו של המספר בוחר בעל המלון להשאיר פתוח, בית מלון זנוח שכזה ברחוב השלושה, דומה יותר לחיה פצועה ששוכבת, קורצת בעין דומעת, אולי בשל הדליפה המתמדת שבעל המלון כלל לא טורח לטפל בה, ולמה, משום שהוא לוקח את המספר כמובן מאליו, טוב יהיה אם יבוא עם אקדח וירה בראש של החדר הזה, חיה פצועה כזו ודואבת, ובכל זאת בחר בעל המלון להותיר את המלון על תלו בשביל המספר, רק שם יכול המספר לשבת ולכתוב כמו בן אדם, כן – בטבריה. שני הבניינים בסמוך למלון הם כצבת האוחזת בגחל אש שלבסוף יכבה, ובית המלון יעלם ותוותר אולי צלקת בין הבניינים או אפר שחור של סיגריה שמעשן אחד הדיירים, פניו פני עם הארץ, מעשן תמיד באותה השעה, עם ציוץ הציפורים, מחוץ לפתח השביל הצר בין הבניינים, מעשן בסתר, שאשתו לא תדע, אבל חדרו של המספר עוד אש כמוסה בגחלת. עם דעיכת העשן יעלם המלון, כרוח קרירה הרחק אל הערפל שעל האגם הגדול הנשקף, אמנם לא מרחוב השלושה, אך כמה רחובות משם, אם תבקר אתה יודע את מי, אחרי כמה נקישות על הדלת, תוכל גם להביט אליו מהמרפסת, ואולי אל ההרים ואל הסיפור שמתחיל להתעבות שם למרגלותיהם. ברחוב השלושה נמצא בית מלון אחד שאינכם מכירים כלל, בשל עסקה מיוחדת במינה שנחתמה בין בעל המלון והמספר ולפיה אף שכל החדרים בבית המלון נמחקו, חדר אחד נותר על תלו לטובת המספר שיבוא ויכתוב את הסיפור שמתרחש בטבריה. כאן המספר בדרך כלל עוצר ומחשבתו נודדת, לא מתאים לו שיש לו חדר בטבריה, ברחוב השלושה, בבית מלון שהולך ונסגר, ועכשיו פתאום רוצים לתת לו חדר בעירו, נכון, ומה אומָר לבעל המלון, שהעסקה מבוטלת, שהמספר לא מוכן לעבוד בחדר זנוח שכזה, כל הרחשים האלה רק מונעים מהמספר לעשות את עבודתו – תבינו, בעל המלון עומד מחוץ לבית המלון בפנים נבוכות וכל מחוות גופו כמו מבקשות לומר שהנה עוד חדרים נמחקו, והוא חושש להישאר לבדו ברחוב השלושה, נבוך וסמוק בעל המלון, ועוד רגע יפתח את פיו ויפרח לו אפרוח צהוב חם מהגרון והוא יושיט אותו למספר על כף ידו ובידו השנייה המפתח לחדר. מה דחוף להותיר חדר במלון בטבריה, שיסגור בעל המלון את המלון ויותיר את המספר לכתוב בעירו, לא! אני לא מוכן להקשיב לך, בעל המלון, אבל החדר פתוח לטובתך, אבל כאן מבקשים אותי גם, יש לי דירה שאני שוכר בעיר, אני אומר לך, בעל המלון, מדוע שאעזוב הכול ואצא לשבת בטבריה ובשביל סיפור, בשביל קוראים כפויי טובה כאלה – לי הם עושים טובה שהם קוראים, לא לך, בעל המלון, אותי עוצרים, השד יודע איפה, בטיילת, ואומרים לי שבטבריה לא כך. לך דחוף שאבוא לטפל באיזה סיפור, בזמן שהקירות מריחים מעובש ומחרפה ושאר החדרים מחוקים – אתה רוצה אולי למחוק עלי את החדר, בעל המלון – אתה לא שונה מאותם תליינים, אתה רוצה לסגור עלי את הדלת ולהותיר אותי לכתוב סיפור על מה שמתרחש בטבריה. 

מונולוג

תשמע אותי, אדוני שלום עליכם: מה שאני מבקש לספר לך עכשיו, אני לא יודע אם אתה כל כך תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים תאהב לשמוע וחלק מהדברים לא תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים שתאהב לשמוע, חלק מתוכם לא תאהב לשמוע, ואת החלק שלא תאהב לשמוע, אולי חלק ממנו כן תאהב לשמוע, כי אני, אדוני שלום עליכם, מרוב שאת כל מה שאני אוהב אני לא אוהב, וכמו שאת הדברים שאני לא אוהב אני כן אוהב. ואם אצלי זה ככה, אצלך זה בטח אותו הדבר אבל בתוספת רוטב. סוס. מילא.

בקיצור, אני מוצא את עצמי בפתח של אולם גדול של תיאטרון שנקרא הקנרי. עכשיו, אנשים תרבותיים, מגיע הערב — הולכים לתיאטרון. אני אדם תרבותי, אבל לטעאטער אני לא הלכתי, אבל אדוני שלום עליכם דווקא הלך. בלונדון, בניו יורק, בפאריז,' אפילו ביהופיץ. אמרתי, אני אדם תרבותי, הגיע הערב — אני הולך לתיאטרון. אני, איש בין אנשים, הלכתי, עמדתי בקופה ביקשתי כרטיס, אמרו לי סוֹלְדאט (ביידיש: חייל,) אמרתי: סולדאט? אני לא סולדאט. אמרו לי סולדאט, אין כרטיסים. אמרתי לא סולדאט, אני רוצה לתת כסף ולקבל כרטיס.

סולדאט או לא סולדאט, באה אישה אחת והחזירה את הכרטיס שקנתה. אמרה לי הבחורה שבקופה, הנה, יש לך מזל, באו והחזירו כרטיס. תן לי אם לא אכפת לך, מאתיים שקלים. מאתיים שקל, אמרתי, לא אכפת לי בכלל, קחי מאתיים שקל. אמרה לי הקופאית — זה כרטיס משהו משהו, אתה תשב ממש מתחת לבמה. ככה היא אמרה לי, אם דטנר יירק, אתה תירטב. דטנר, אמרתי, אני לא מכיר שום דטנר, אבל אני יהודי, ויהודי, אם דוקרים אותו הוא מדמם, אם יורקים עליו הוא נרטב. ודטנר, הוא נשמע לי יהודי טוב, ויהודי טוב אין שום סיבה שירצה שיהודי אחר יירטב. ככה אני אומר, והיא אומרת: תן מאתיים שקל וקח כרטיס.

אני נותן, אני לוקח, ואז אני נכנס לאולם תיאטרון ואני רואה שלט "כנר על הגג" אַ פֿידלער אויפֿן דאַך. כנר על הגג, שיהיה כנר על הגג, אני שילמתי כסף בשביל לראות תיאטרון, ואם יש כנר, בבקשה שיתכבד ויעלה על הבמה. ככה או ככה, אני עולה במדרגות, אנשים עולים, אנשים יורדים, אנשים בחליפות, נשים בשמלות, כולם באו מלובשים יפה.

אחרי איזה זמן נכנסו כולם לאולם. אותי הושיבו כמעט בתוך הבמה, בשורה השנייה, באמצע. הושיבו, אני לא מתווכח ואני מתיישב. לידי מתיישבת גברת אחת. היא לא צעירה ולא ממש זקנה. היא, העור אצלה עוד מתוח על העצמות, אבל היא כבר למדה פרק או שניים בהלכות גבר באישה ובהלכות אישה בגבר ובעוד הלכות כאלה ובהלכות אחרות, אני כבר לא יודע. וריח יש לה כמו שכּל הפרחים בבּוֹיְבְּרִיק פרחו אצלה באביב מתוך הצוואר. וכמו באביב בבויבריק, ככה מתעורר אצלי יצר הרע ומרעיל את הדם.

ובעוד שהרעל משתלט לי על הגוף, נכבים כל האורות באולם. ואיך שנכבים כל האורות, באה הגברת הזאת ומתקרבת אליי אל האוזן. עכשיו, אם קֹודם זה הריח שבא מהגברת הזאת היה כל הפרחים בבויבריק, עכשיו ככה, בחושך, הריח הזה היה כל הפרחים, כל העצים כל הרדוּפי הנהר וכל היערות של הפלך גם יחד. היא מתקרבת אליי והיא אומרת לי ככה, שרק אני אוּכל לשמוע, היא אומרת, היא לא אומרת, היא נושפת אל תוך האוזן, היא אומרת ככה — תשמע לי, דטנר זה משהו־משהו, הוא שׂם את טופול בכיס הקטן.

עכשיו, הדבר היחיד שאני יודע על אותו דטנר הוא שאם הוא יורק מהבמה אני נרטב, וטופול, אני מכיר רק טופלה טוטוריטו, שאת זה אני מכיר ממך, אדוני שלום עליכם, אבל עם כל הכבוד לך אדוני, אני כאן עם רעל בכל הגוף, ואת זה אתה בטח מבין כי אתה לא רק סופר, אתה גם גבר, וגם אצלך לפעמים היה בא הרעל בכל הגוף, אדוני, שהרעל הזה היה גם אצל שלמה המלך. ואני אומר לה: בטח. טופול לעומת דטנר זה כמו צום גדליה לעומת יום כיפור. ככה אני אומר, ובחצי אוזן שמאל שלי אני שומע את הגבר הקטן שלידי אומר לאישה הגדולה שלידו, הוא אומר לה, אני ראיתי את טופול בברודוויי, דטנר לידו זה חנטריש, וחנטריש אדוני, זה כאן כמו שאצלנו זה חְניוּק. אבל את זה אני שמעתי רק בחצי אוזן שמאל, ששם הַשמיעה לא כל כך טובה ממילא, ובשעה שאני מנסה להריח כמה שיותר ממה שיש לידי באוזן ימין, כלומר כל הפרחים של בויבריק וכל היערות של הגוברנייה ביחד.

אבל בינתיים נעשה שקט בכל האולם, ורק בא איזה כליזמר עם כינור ומסתובב ומטפּס על הגג של בית שנראה קצת כמו אצלנו, רק שזה לא ממש אצלנו, כי אצלנו אם היה בא כליזמר ומטפס על הגג היו באים ומורידים אותו, והיו באים ילדים וזורקים עליו אבנים, ומה שבטוח זה שלא היו מוחאים לו כפיים. אבל בשעה שממשיכים שם למחוא כפיים, אני רואה שעולה על הבמה יהודי אחד, בחור, איש, גבר, לא קטן, מה שנקרא בעל גוף, אחד שכמו טוביה שלך, אדוני שלום עליכם, אם הוא היה נכנס לבית מרזח היו נותנים לו ללגום שמה בשקט כוסית, בלי שיציקו לו יהודי פה יהודי שם.

אומרת לי הגברת שלידי, היא אומרת: הנה בא דטנר. ואני רואה את דטנר בא עם מגפיים כמו שהיו לובשים אצלנו, ויש לו מעיל קצר כמו שאני הייתי לובש, והוא חובש מין קסקט, והגברת שלידי אומרת, תראה, אתה נראה קצת כמוהו, ואני אומר, נו, דטנר, שיהיה בריא, אני נראה כמוהו?, הוא, הוא נראה קצת כמוני. לא קצת, אני יושב בקהל ואני גם על הבמה. רק שאני יושב בכיסא ומנסה להחזיק את המרפקים שלי על הצלעות, והוא, שהוא בעצם אני, מסתובב שם על הבמה כמו בעל־הבית ומסתכל על הקהל. נו, אני מסתובב בכיסא שלי אחורה ומסתכל על הקהל. אני לא רואה אנשים, רק עיניים. שככה יהיו לסוסה שלי שׂעוֹרים כמו שיש שם עיניים. אלף איש, חמשת אלפים איש, שלושה עשר אלף איש. כמו עיירה שלמה, יהודים וגויים ששמו אותם ביחד בתוך אולם אחד בחושך.

אני חושב, אם כל יהודי שילם כאן מאתיים שקל בשביל הכרטיס, ויש כאן חמשת אלפים בני אדם, זה יוצא לא מעט כסף. עשרים אלף שקל, אולי שלושים אלף אפילו, אני חושב. וכל הכסף הזה הולך לדטנר, אני חושב. ואם היה גם טופול, או טופעלע, שגם הוא התחפש לטוביה שלך, ועוד בברודוויי, אני חושב, כמה כסף עשו מטוביה שלך, אדוני שלום עליכם. ואם הם קיבלו כל כך הרבה כסף, אדוני, אז תסלח לי, יש כאן בעיה, כי מי שיש לו עשרים אלף שקל, שזה ברובל אני לא יודע כמה, ובזלוטי, אדוני, אני אפילו לא רוצה לדעת כמה, זה אומר שטוביה הפך לגביר. ואם טוביה הפך לגביר, טעוויע איז אויס טעוויען. טוביה הוא כבר לא טוביה.

ככה או ככה אני יושב שם בכיסא, ורואה שמה את אותו דטנר שלבוש כאילו שהוא טוביה כאילו שזה היה פורים, רק שאם זה היה פורים, טוביה היה לובש כובע של קוזאק או קרניים של תיש, ולא בגדים של טוביה, והוא שר שירים, והוא בוכה, והוא כורע על ברכיו, מסורת, לחיים, לוּ הייתי רוטשילד, שזה בכלל, אדוני שלום עליכם, מסיפור אחר לגמרי שלך ולא מהסיפורים שלי, כלומר הסיפורים שלי שסיפרתי לך ושאתה הפכת אותם לסיפורים שלך. ושבעצם, אדוני, אם תסלח לי, גם אתה הרווחת כמה גרושים ממה שאני סיפרתי לך, כלומר, הדמעות שלי הפכו אצלך לדיו, והדיו — לכסף.

אבל, מהיכא תיתי, לא נורא, צריך פרנסה, לי יש סוס ועגלה ולך יש עט וקסת. ויהודי צריך פרנסה. ופרנסה, יסלח לי דטנר, זה יותר חשוב ממסורת. ככה אני חושב, אבל בזמן שאני חושב את כל הדברים האלה, כבר באים כל השחקנים ומשתחווים לפנינו, וכל הקהל קם ומוחא כפיים, ואני רואה שם לפניי אחת שהתחפשה לגולדה, אף על פי שזאת כאן הייתה קצת גברת לעומת גולדה שלי, שהיא יותר מה שנקרא אשת חיל, ואני רואה שם את הודל, וחוה, וצייטל ולייזר וולף ופרצ'יק, וכל מיני אחרים שאני מכיר, רק שכאן אני לא מכיר אף אחד. וכשאני עומד, אני רואה איך אותו דטנר רואה אותי שם בקהל, מסתכל עליי איך שאני מסתכל עליו, והוא משתחווה, והעיניים שלו עדיין עליי ואני העיניים שלי עדיין עליו, והוא עושה עם האצבע, הוא מצביע על לוח החזה שלו, משמע הוא אומר "אני," והוא אולי על הבמה וכל הקהל מוחא לו כפיים, אבל טוביה הוא טוביה, ואף אחד לא ייקח ממנו את טוביה, והוא, שיהיה בריא, היום הוא טוביה ומחר הוא הצאר ניקולאי או חמליניצקי יימח שמו או נפוליאון בונפרטה, ואני, במחילה, אשאר טוביה.

הוא עם האצבע עושה אני, ואני עם האצבע עושה לו, לא אתה. אני. והוא עושה אני, ואני עושה אני, ובסוף הוא משתחווה ומשתחווה עוד פעם, והקהל עומד ומוחא כפיים, עד שמלמעלה מתחיל המסך לרדת והאור באולם נדלק.

אני קם ללכת ורואה שהאישה שלידי קמה גם כן. כמה זה יפה, היא אומרת, וכמה זה יפה וכמה שאני מתרגשת וכמה שדטנר הוא ככה, כמה הוא ככה, וכמה שאתה, כלומר אני, כמה שאני מזכיר אותו, אני מין גבר, היא אומרת, סוג ישן היא אומרת, וככה וככה וככה. אני, לא את כל מה שהיא אומרת אני שומע, אבל מה שאני שׂם לב זה שהיא, פתאום, היד שלה על המרפק שלי. ואני חושב, טעוויע איז נישט קיין יידענע. אני, בעווֹנותיי, אני גבר. היא, היד שלה על המרפק שלי, לא מהצד של העצם, אלא מהצד של הוורידים והעורקים, ואני כבר לא בחור צעיר, אבל פתאום הדם אצלי מתחיל לזרום מהר יותר בתוך הגוף, ואני עומד באולם וכל מיני תחושות עוברות אצלי בגוף. ואני מסתכל עליה, והיא אמנם היא לא בחורה צעירה, אבל מכוערת היא לא. ואני לא איזו נקבה, וגולדה שלי כבר בעולם הבא, ובעולם הבא, במקום שהיא יושבת בו, שמה מולכים המלאכים, ואני, תסלח לי אדוני שלום עליכם, אבל גם אתה גבר כמוני, ואני, יצר הרע הוא מין מלאך שיושב אצלי על הכתף, והמחשבות שעוטפות אותי ממלאות אצלי את הבטן, את תחתית הבטן, שם נעשה גועש כמו הסמבטיון בימי החול.

אני מסתכל על האישה הזו והיא עדיין מחזיקה את המרפק שלי, אבל אם קודם החזיקה בכפות הידיים, עכשיו היא מחזיקה את קיבורת הזרוע, וטביה הוא לא איזו נקבה, ויצר הרע הוא אורח קבוע, בא מבקר, וטוביה הוא מכניס אורחים, אבל כמו שהוא בא הוא גם הולך, וכאן הוא בא יחד עם האישה הזו, והיא, מכוערת היא לא, וריח יש לה כמו של הנהרות והנחלים ויערות והעצים, ופרחי הלילך והאביב והחורף, והדשא בקיץ והנהר באביב.

מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון.

מה שקרה ביני בין הגברת הזאת, אדוני שלום עליכם, זה ביני ובינה, ואולי גם ביני ובין גולדה שלי, ואולי גם ביני וביני, וביני ובין הכביכול, כמו שאתה, אדוני שלום עליכם, מה ששלך הוא שלך ובינך לבין עצמך ובינך לבין אולגה שלך, ואולי גם בינך ובין גברות אחרות, אני לא יודע, וכמו שאתה לא מספר לטביה שלך, ככה טוביה לא מספר לך. דבר אחד אתה יודע, טביה הוא לא נואף, לא זנאי, אבל טביה איז נישט קיין יידענע, וגם אצל טביה יצר הרע לפעמים מולך, ויש לו, כלומר לי, כבוד אל יצר הרע.

אבל איך שאני הולך עם הגברת הזאת אל אותו המקום שאליו אנחנו הולכים, שזה הבית שלה, הדירה שלה, בדרך, כשאנחנו עוד ליד התיאטרון, היא אומרת: תראה, הנה שם הולך דטנר. עכשיו, אם קודם דטנר היה לבוש כמו טוביה, שם דטנר לבוש כמו דטנר. הוא עובר לידנו, חולף על פנינו, אפילו הוא מברך לשלום וכבר פונה אל ענייניו, אלא שאני צריך להגיד שם איזו מילה או שתיים.

ואני פונה אחריו ואני אומר, תסלח לי ר' דאַטנער, אני, במחילה, יש לי כמה מילים להגיד לך. והוא בנאדם עסוק, הוא מסתובב ונעצר, ואני ניגש אליו, ואפשר לראות שהוא בנאדם עסוק, הוא נעמד ונאנח. ואני מסתכל עליו, והוא מסתכל עליי, והוא לא מהיהודים הקטנים כאן, דטנר, אבל טביה הוא גם לא יהודון, והוא נאנח שוב, וגם אני נאנח. הוא אומר, אתה תסלח לי מאוד, אני עכשיו עמדתי ארבע שעות על הבמה וכבר יש לי חושך בעיניים, הוא אומר, ומוסיף עוד בשפה שלנו, כ'האָב געהאט פֿינצטער אין די אויגען, ככה, כמו שאני ואתה מדברים.

אבל אני אמרתי, אדוני מר דאַטנער, אתה אין לך כוח והסתובבת ארבע שעות על הבמה, ואני במחילה ישבתי בכורסה והסתכלתי עליך מסתובב שם, אבל תסלח לי אדוני, אתה על הבמה היית אני.

והוא מסתכל עליי, ואני מסתכל עליו, והוא אומר, מי אתה אדוני. אני אומר, אני טוביה.

והוא, שקודם הוא היה עייף, הוא עכשיו מתעורר, ואפילו קצת מתעצבן, והוא אומר, סלח לי אדוני, אני לא ממש מכיר אותך, אבל אם לא אכפת לך, אני טוביה.

לא, אדוני, אני אומר, אם לא אכפת לך, אני טוביה. ככה גם היה כתוב בדרכון שלי.

ככה אני אומר, והוא אומר, אדוני, זה יפה מאוד שבאת לראות אותי בכנר על הגג, ואני לא בדיוק יודע מי אתה, אבל אני טוביה. קודם היה רודנסקי, אחריו בא טופול ועכשיו אני טוביה. רודנסקי בקבר, טופול כבר בענייניו, ועכשיו אני טוביה. אני, דטנר, אני טוביה.

ואני אומר, תסלח לי מר דטנר, אתה אדם נכבד, אבל תסביר לי במחילה איך זה יכול להיות שאני פונה אליך בתור מר דטנר ואומר: אני טוביה, ואתה אומר לי: לא אתה לא טוביה, אני טוביה. אני, גם כשישבתי לראות אותך על הבמה הייתי טוביה, וגם עכשיו אני טוביה. ואתה, עם כל הכבוד, עכשיו אתה דטנר, ואני טוביה. אז אם אפשר אדוני, קצת דרך ארץ.

קצת דרך ארץ אני אומר לדטנר, ואני רואה אותו, שלפני כן הוא נראה כמו מי שהתכווץ והצטמצם אחרי ארבע שעות על הבמה, ככה עכשיו פתאום, בא דטנר ומתנפח כמו מלך, הוא מסתכל עליי, אני מסתכל עליו, הוא עליי ואני עליו. הוא בגובה שלי, אולי בכל זאת קצת יותר נמוך, וככה אנחנו מסתכלים זה על זה, והוא אומר, אני יש לי דרך ארץ בפני אדוני, שהוא טוביה, אבל על הבמה אני טוביה. אני. קודם היה רודנסקי, אחר כך טופול, ומספרים שאפילו יעקב אדלר בכבודו ובעצמו היה טוביה. אם אנחנו, רודנסקי וטופול ואפילו יעקב אדלר לא היינו טוביה על הבמה, אדוני, טוביה יכול היה להיות גם אפרים ושמואל או מנשה או יוסף, עם כל הכבוד.

ואני אומר, לא אדוני. עם כל הכבוד, אם לא היה טוביה, לא היה שלום עליכם, ולא היה כנר על הגג, ולא היה כנר במרתף. ואם לא היה כנר על גג, לא היה דטנר. ככה אני אומר לו, אדוני, שלום עליכם, אני מקווה שאתה לא כועס שאני משתמש בשם שלך עם בן אדם שאני פעם ראשונה בחיים שלי רואה, ולא רק פעם ראשונה בחיים שלי אני רואה, אלא גם פעם ראשונה שאני רואה אותו אחרי המוות.

אני אומר לו, והוא אומר לי: לא אדוני, בלי שלום עליכם, ובלי דטנר — לא היה טוביה. אתה מבין, הוא אומר, אומר וסוגר את הכפתור שלו במעיל. היה קצת קר באותו הערב בתל אביב. התחיל לרדת הגשם.


*הסיפור לקוח מתוך כתב העת הו! 16: ספרות ערבית וספרות יידיש, בעריכת דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרץ 2018.

רק כשמכבים את השלט "נא להדק חגורות", מותר להפעיל מכשירים אלקטרוניים. רק ככה, כשתל אביב פרושה מתחתי בקוביות קטנות, את האירוע הגדול של הילד שלי, אני יכולה להתחיל לתכנן.

הקברניט אומר לי שארבע וחצי שעות יש לי בשביל זה עד שנגיע, ושבגלל התנאים של מזג האוויר, עד להודעה חדשה כולם צריכים להישאר חגורים. אני אומרת לעצמי שלא צריך להילחץ, כי אם ארצה לשנות משהו בתוכנית, עוד שתים-עשרה שנה יש לי עד שכל הכביסה שארוזה בתרמיל צבאי, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה בצבע חאקי. צריך לחשוב פרקטי, כמו שאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

הכיסא שלי זה B25, באמצע בין בעל לאישה, וכבר עולה בי האכזבה שעם כל השיחות שבטח יהיו ביניהם, שום דבר ממה שרציתי אני לא אצליח לעשות. מהתיק אני מוציאה את העיפרון שלי וגם את המחברת, ומסדרת אותם על השולחן הקטן של האוכל בתנועות כאלה מאוד החלטיות. מהתחלה אני רוצה שהם יבינו שאני כאן לא בשביל להתחבר אלא רק בשביל לעבוד, ולמקרה שהם לא יבינו, הבאתי גם את המכשיר הקטן של המוזיקה, עם האוזניות האדומות.

זה נראה להם מאוד טבעי שאני יושבת ביניהם, והם אומרים שלא, זה בסדר, באמת תודה עבור ההצעה, אבל הוא רוצה חלון והיא רוצה מעבר. להיות בגבהים האלה עושה לה רע, היא מוסיפה, אם לא הנכדה שלה שעברה לגור שם, בטח בכלל לא היתה נוסעת. שאני בטח יודעת שכמו בבית אין, ובכלל ששווייצריה זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך לדואר ולמכולת, ואיפה כשאתה נופל ברחוב כולם מיד באים לעזור.

הבעל שלה אומר שמה זה בסך הכול הבן אדם, כל הזמן בין שמים לאדמה, זאת אומרת בין המוות לחיים, ככה בהתאמה, וגם שיש לו כבר חור בראש מכמה שאשתו מדברת. מזל שאני יושבת ביניהם, קצת שקט ממנה הוא צריך.

אני אומרת לעצמי שהרבה פעמים אנשים אומרים דברים על המהות של הבן אדם ככה, בביטחון, ושאצלי זה הפוך. כי בשבילי המוות הוא על האדמה הזאת, כשבשמים, בדרך לארצות רחוקות, אני תמיד מתחילה לחיות. על האדמה הזאת, זאת אומרת איפה שלפני החגים תמיד אומרים שבאמת חג שמח שיהיה, ושנהיה בריאים, זה הכי חשוב. שאיזה יופי שהבת סוף-סוף מתחתנת, ושהג‘וק על לחיות לתמיד רק מעבר לים כבר יצא לה מהראש. מה חסר לנו פה? מזג אוויר טוב לטיולים, אפילו הנופים — שווייצריה.

האישה אומרת לנו שנסתכל איך העור בפנים של הדיילת השווייצרית, יימח שמה, חלק כמו טוסיק של תינוק, וצעירה היא לא. הבעל שלה אומר שבטח, איזה צרות כבר יש להם שם, וגם שהיא בעצם קצת חיוורת. ביחד הם אומרים שלא, באמת תודה, אבל לא, הם לעולם לא היו רוצים לגור במקום שבחדשות שלו רק ארנבת שנדרסה ומזג אוויר. ובכלל, שאם הפנים שלה חלקות ככה בלי ניתוח, טבעי זה לא.

"טבעי זה לא, טבעי זה לא," אני מחקה אותם בלב, במין טון כזה של לגלוג, וחושבת איך הרבה פעמים אנשים כאלה מחליטים בכזה ביטחון מה טבעי ומה לא, כשאצלי זה הפוך. בשבילי זה לא טבעי שאנשים מתחברים דווקא לדם, ועוד כזה של אנשים בִּמקום לזה של ארנבות, רצוי גם של הרבה, שכמעט שום זכר לא יישאר מהמכונית, ואם זו משפחה שלמה שהלכה סתם ככה, אז בכלל.

בהרגשה שלי, הכי טבעי זה להתחבר לילד שלי דרך הריח של הרגליים שלו. כשהיה בן שלושה חודשים שמחתי לגלות שכבר אין לו ברגליים את אותו הריח שיש לו בשאר חלקי הגוף, ריח שהוא כזה מתוק ואחיד, כמו פלסטיק של בובה.

בקיץ אני בכוונה לא רוחצת לו את כפות הרגליים יסודי באמבטיה, כדי שיישאר לי קצת מהריח הזה שלו. הכי אני אוהבת איך שהרגל שלו גדלה ממש מהר, ואז לריח יש הרבה יותר מקום להתפשט. יותר מולקולות שלו נכנסות לי ככה לריאות, מה שעושה את הנשימה שלי הרבה יותר עמוקה.

הם אומרים שאיך שהם מגיעים הם חייבים להתקשר לילדים שלהם, השלושה שנשארו בבית. הבעל שלה מוציא תמונה ואומר שאני אראה איך יפות הבנות שלו, ומזל שבמראֶה הן דומות רק לו ולא לאשתו. בכוח אני מנסה להחזיק את עצמי לא לצחקק בנימוס מהבדיחה הזאת, המעליבה, אבל בכל זאת מציצה בתמונה ומהנהנת במין חצי חיוך של הסכמה. כל מה שפתאום בוער לי עכשיו זה להתפנות להסתכל על התמונה של הילד שלי, הפרטי, ואני מרוקנת מהתיק את כל הדברים, כדי להוציא בשביל זה את הארנק. כמה שניות שאני מסתכלת עליה ככה, כשהיא שוכבת בין השטרות, בתא של המזומן. לשלוף אותה החוצה, אני לא רוצה, כדי לשמור עליה כמה שיותר מוגנת וכדי לא לתת לאנשים האלה עוד איזשהו נושא לשיחה.

האישה אומרת שהיא כבר עכשיו נורא מתגעגעת, ושאם לא הנכדה שלה, שעברה לגור שם, היא בכלל לא היתה נוסעת. איזה שִׂמחה יש בבית אם לא הילדים, והנה, שאני אראה איך כבר יש לה דמעות בעיניים רק מהמחשבה, שאם לא המִיוֹמה ברחם שלה, בטוח היתה עושה עוד. היא לא כמו הנשים בתל אביב, שמספיק להן בעל, ילד וכלב, או בעל, ילד וחתול, או בעל, ילד, חתול וכלב. שלא נדע, לפעמים אפילו אותו דבר, אבל בלי הבעל. שאני אבין, היא אומרת לי, שהמקום לגדל ילדים זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך למכולת ולדואר, ואיפה שלכולם ברור שחייבים לעשות שניים או יותר ילדים, בגלל שמה שיכול חס וחלילה לקרות פה אני בטח יודעת. כאן זה לא שווייצריה, ואז נשארים רק עם בעל וחתול, או בעל וכלב, או בעל, כלב וחתול, או שלא נדע גם בלי בעל.

בלב שלי אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לגרום לה להפסיק לדבר, ואיך זה לעזאזל שהיא לא שמה לב, לפי איך שאני לבושה, שגם אני אחת כזאת, תל אביבית, שבעל, ילד וכלב זה כל מה שהיא צריכה. כל כך אני רוצה להגיד לה את זה אבל בסוף רק מהנהנת, כדי לצמצם כמה שיותר את הזמן של הדיבורים ולהרוויח עוד כמה דקות של שקט. אם היא היתה יודעת מה באמת אני חושבת לגבי השניים או יותר ילדים, שלכולם פה ברור שצריך לעשות, היא הרי לא היתה מפסיקה

לי ברור שאני חייבת את שתי הלחיים של הילד שלי, ככה בשתי הידיים למעוך כדי להבליט לו עוד יותר את שתי השפתיים החכמות שלו, ואז חזק-חזק לנשק אותן. וברור לי גם שבלילה, כששוכבים אחד מול השני, אני פשוט חייבת את האוויר שיוצא לו משני הנחיריים להכניס לשני הנחיריים שלי, כי לנשום נכון זה קודם כול דרך האף. כל בוקר ברור לי שאני חייבת ששתי הידיים שלו, עוד מעט כיתה א‘, יחבקו אותי ממש, אבל ממש חזק, סביב המותניים ליישר לי את הגב, בשביל שזקופה אני אצא מהבית. עכשיו ביחד הוא רוצה שנבדוק שהדלת נעולה, כמו שלימדתי את עצמי ואותו. להחזיק כלפי מטה את הידית, עשר פעמים לדחוף ושלוש פעמים להגיד נעולה-נעולה-נעולה הדלת. ככה כל יום, פעמיים ביום אנחנו עושים בארבע ידיים, למרות שממש לא חייבים, כי יש אזעקה, וגם שער עם קוד. בארבע ספרות להקיש תאריך לידה של ילד אחד, רק בלי השנה, כאילו יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום ללחוץ כוכבית.

שלא צריך לבכות, אני מסבירה לו כששתי העיניים שלו, מלוכסנות כאלה, נעשות עוד יותר מלוכסנות ומלוחות, ולי אז ברור שאת השתיים שלי אני חייבת מהר-מהר לנגב. שאני רק לכמה ימים נוסעת, אני אומרת לו. זה שאני נוסעת לתכנן את האירוע הגדול שלו, את זה אני אומרת רק לי. הוא אומר שלמרות שהוא כבר פעמיים הפסיד בסולמות וחבלים, זה שתיים-אפס לטובתו, כי אני ניצחתי רק בזכות השש-שש שהראו לי הקוביות, ושלקחו את החייל שלי שנים-עשר צעדים יותר רחוק מהחייל שלו.

הבעל שלה פותח את השולחן שמחובר למושב שמולו, ומוציא מהתיק את התשחץ. הוא שואל איזה ממכות מצרים יכול להיות שבע מאונך, שש אותיות. האישה שלו אומרת שצפרדע, והבעל שלה עונה שלא יכול להיות ושמה היא מבינה מהחיים שלה. שצפרדע זה בכלל חמש אותיות, וגם שהאות החמישית חייבת להיות ו“ו, כי עשרים מאוזן זה "תינוק שזה עתה נולד“, זאת אומרת ולד. הוא אומר שהנה, עכשיו הכול מסתדר, האות האחרונה חייבת להיות ת“ו, כי עשרים וארבע מאוזן זה "בר מינן“, זאת אומרת מת.

האישה שלו אומרת שכל הכבוד, הוא ממש מבין בתשחצים. ביחד הם אומרים שכל הזמן החיים האלה מעורבבים במוות. שככה זה, החיים הם תמיד קצת מוות, והמוות הוא קצת חיים, אפילו כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהם מכירים את הדרך למכולת ולדואר. כאן זה אפילו בתשחץ הזה, איפה שעשרים וחמש מאוזן זה מדינה באירופה, שמתחברת עם הו“ו השלישית של שבע מאונך, וחייבת להיות שווייץ.

בלב שלי אני אומרת שאפילו הילד שלי, גם בלי להבין בתשחצים, את העניין הזה של החיים והמוות, ממני הוא כבר מכיר. אני שואלת אותו, "קראת לי, חיים שלי?“ ככה אני קוראת לו, והוא עונה שהוא רוצה לאכול כי הוא רעב מוות, אחר כך גם לשתות כי הוא צמא מוות, ושאולי הוא קצת ינוח על הספה כי הוא מת מעייפות.

כל יום לפני השינה, עם האפים שלנו כשהם צמודים, אני אומרת לו: "חיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא אוהבת בעולם רק אותך.“ אז חזק אני נצמדת אליו, כאילו רק ללילה, לגוף שלי לחבר אותו, וחזק עם היד שלי את הרגליים אני מעסה לו, וגם את הבטן ואת הגב. מכניסה יד מתחת לגופיית פלנל, שוב את הבטן, את החזה, אצבע מעבירה לו על השפתיים עד שהוא אומר שאין לו אוויר לנשום מאיך שאני מועכת אותו. ואז לילה טוב, ושחלומות נעימים יהיו לו, לַחיים.

האישה שלו שואלת, מה הוא אמר עכשיו הקברניט. הבעל שלה עונה שאם הכול ילך בסדר, עוד שעתיים נגיע, ושאם היא היתה מבינה קצת בשפות זרות, כמוהו, היא לא היתה צריכה להפריע לו עם שאלות כאלה. ביחד הם אומרים שהעיקר כרגע זה להגיע בשלום, והכי חשוב לחזור בשלום לאן שהם מכירים איפה כל דבר נמצא במכולת וגם את הגיסה של הפקידה מהדואר. לאן שמדברים בשפה שלהם, ושלא צריך להתאמץ להבין, ולאן שהם מכירים את האוכל ויודעים בדיוק מה הם מכניסים לפֶּה.

שאני אבין, האישה אומרת עכשיו רק לי ומלטפת לי את כף היד, שכל זה, זה רק כאן.

כאן, זאת אומרת איפה שאם קורה לי מה שחס וחלילה אני בטח יודעת שיכול לקרות, כל השכנים בחדר המדרגות, עם כף היד על הלחי אומרים, "שלא נדע, מסכנה, חוץ מהכלב כלום לא נשאר לה. בחור שקט הוא היה, כמו אבא שלו, גבוה, תמיד אמר שלום עם חיוך על השפתיים." בערב הם יֵשבו רחוצים ויחכו למהדורת החדשות, על השולחן קצת תמרים ומאה גרם גרעיני אבטיח. עם כל האסונות שקורים פה מתחת לאף, לא כל יום ההרוג הוא השכן מהדלת ממול, ולא כל יום מצלמים בגלל זה את הבניין שלהם לטלוויזיה. עם כמה קליפות וחרצן אחד ביד הם מאוד יתאכזבו לגלות שהקטע שבו ראיינו אותם ליד האינטרקום נחתך בעריכה. אבל בשעה כזאת קשה, צריך שכולם יהיו ביחד. אפילו את זה שאין לה מזוזה, ואת המריבות בגלל הכלב שמחרבן בחדר המדרגות, בינתיים שוכחים לה. עכשיו כל אחד אומר שהוא, כמו הבן שלו הוא היה. בעצם, היא עממית כזאת פתאום, לא כמו שחשבו, מסתובבת עם האף למעלה. כולם רוצים עכשיו, כמו שאומרים, לחבק אותה, גם כשהמקרר שלה כבר מלא, ואפילו מקום לעוד סיר אחד אין לה.

אני צריכה להבין, האישה ממשיכה לדבר ומסתכלת לי ישר בעיניים, שכזה, באף מקום בעולם אין בשעות קשות, ובטח שלא בשווייצריה. כשהם הריחו אנשים שנשרפים, מהר-מהר הם סגרו את חלונות העץ האדומים, שכאלה יפים אין פה, כדי שעשן שחור לא ייכנס, ואמרו שעד ששוב יתבהר, אולי עדיף להמציא איזה שעון, או טעם חדש של שוקולד כדי להעביר את הזמן.

"אפרופו להעביר את הזמן," האישה אומרת תוך כדי שהיא מחפשת פתאום משהו בתוך התיק, שלפחות עשרים חפיסות של שוקולד היא סוחבת איתה. אפרופו טעם חדש של שוקולד, אני מעלה לעצמי, מרוב תסכול עם המחשבה הזאת, את הדופק, באיזו זכות האנשים האלה מרשים לעצמם להחליט שזה שאני יושבת לידם אומר שאני איתם.

האישה פותחת חפיסה אחת, שוברת שתי שורות ומניחה לי אותן על המחברת. הלב שלי מבפנים כבר משתולל מכעס על זה שמבלי לשאול אותי אם אני בכלל רוצה, עם החום המתוק הזה היא גם מלכלכת לי לגמרי את הדף הלבן. היא לוחצת עלי, "תאכלי, תאכלי, זה יזכיר לך את הבית, שכבר רחוק," ואני אומרת לעצמי שאף אחד לא יכול באמת לקבוע בשביל מישהו אחר איפה זה הבית, ושאת זה אני למדתי מילד, קטן.

כמו שערב קיץ אחד, אחרי שבאמבטיה, לא שטפתי לו טוב-טוב את כפות הרגליים, הילד שלי אמר לי שהוא רוצה הביתה. תוך כדי נשיפה הוא אמר את זה, כשהוא מוציא את המילה הזאת, יחד עם הרבה אוויר חם, ישר מתוך הבטן שלו. "הביתה" כזה שנשמע לי כמו הרצון לשים גוף מאובק ועייף במיוחד על מיטה, מבלי להתנקות קצת קודם, ולהיצמד תוך כדי שינה למצעים, כדי שהם יידבקו לעור ויהפכו אותו ככה ליותר עבה. את הראש שלי ניסרה השאלה, איך זה שהילד שלי מבקש הביתה תוך כדי שהוא נמצא בעצם בחדר שלו. אולי זה בגלל שריח של עוגה אין אף פעם בבית הזה, או אולי בגלל שאת האש של הכיריים מציתים רק כדי להדליק סיגריה. בכלל, באיזה עוד בית יש רק סיר בישול אחד שרוב הזמן שוחה בו דג זהב עד שמעצמו הוא מת. איפה עוד רוחצים מיד את הסיר ומהר-מהר מבשלים בו פסטה, עד שיגיע הדג החדש.

"תענה לי כבר," ביקשתי ממנו. "לאיזה בית אתה כל כך רוצה, גם למה וכמה זה רחוק, אני רוצה לדעת, כמו אילת או ברצלונה?" כל כך חכם הילד שלי, לפי העיניים שלי שנהיו מלוחות הוא ידע שלתשובה שלו — הנפש שלי עדיין לא כל כך מוכנה. ענה שבסך הכול לבית של סבתא הוא התכוון, ושתודה רבה לאל שהפסטה שלו כבר מוכנה, כי תכף אבא יגיע עם הדג החדש בשקית.

האישה שלו שואלת מה הוא שוב אמר, הקברניט. הבעל שלה עונה שתראה איך התנאים של מזג האוויר נהיים יותר ויותר קשים ככל שמתרחקים מפה, ושעוד לא נולד הקברניט שיגרום לו לשבת בגלל זה כבר כמעט שעתיים, קשור לכיסא. שתביא לו את השמיכה שלו ושבעצמה תתכסה בשלה, וככה אף אחד לא יֵדע שבעיקר בין השמים לבין האדמה, הם בוטחים רק באלוהים שיציל אותם אם צריך, ולא בחגורות הבטיחות. שתראה, תראה איך אפילו הדיילת לא הרגישה שהם כבר לא חגורים, כי עם כל הכבוד לעור שלה שחלק כמו טוסיק של תינוק, לקבל הכול בחיים האלה אי-אפשר, ובגלל זה כנראה מתוחכמת היא לא.

אני אומרת לעצמי שבחיי, הפעם הם באמת צודקים. מאוד מוצא חן בעיני לשבת בנוח ולא להיות כבולה למושב האמצעי הזה שלי, במיוחד כשהבעל והאישה מחפים עלי מהצדדים. כל אחד בחצי שמיכה שלו קצת מכסה אותי, ולי יש פתאום שמיכה שלמה, בדיוק כשהאוורור מתחיל להקפיא לי את כפות הרגליים. בחצי לב אני מודה גם שחמים ובטוח לי ביניהם, כבר לא קשורה אבל עטופה מכל הכיוונים. במצב החופשי הזה, ובשקט הנעים שהם סוף-סוף, בלי מילים, מבטיחים לי כשהם כבר חצי ישנים, ככה הכי טוב לי את האירוע הגדול של הילד שלי לתכנן.

הקברניט אומר שרק עוד שעה נשארה לי. אני אומרת שאם אני עוד ארצה לשנות משהו בתוכנית, שתים-עשרה שנה יש לי עד שהכביסה, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה כולה בצבע חאקי, אבל עדיין, בשעה הזאת אני צריכה הרבה להספיק. הכי חשוב זה לחשוב פרקטי, כמו כשאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

דבר ראשון ללכת לסופרמרקט, כי כשאומרים סידורים, מתכוונים דבר ראשון לקניות. בעניין הכיבוד, צריך להתמקד בדברים הנצחיים שכבר שנים לא מתחלפים, אני חושבת, כי איזה דברים חדשים יהיו עוד שתים-עשרה שנה, את זה אני לא יכולה לדעת. אני רושמת בורקס ואז נקודתיים ואז גבינה, פטריות, תפוחי אדמה. מתמקדת באלה הבסיסיים, שמתאימים גם לאירועים שמחים וגם לעצובים, אפילו בברית מילה שלך לא היו כאלה, שום דבר לא היה. רוגָלָך יהיו, וגם מה שקוראים גביניות. עוגות עגולות כמו של יום הולדת לא יהיו, אלא רק מלבניות, שנראות כאלה רציניות. כל הסוגים אפשר, רק לא פרג, שלא ייתקע לאנשים בין השיניים, ואז כל דיבור או צחוק יהיו עם גרגירים שחורים, ובגלל זה כל מה שהם יגידו ייראה לא רציני. שום דבר עם קליפה, או שעושה רעש כשלועסים, כדי שאם יהיו שתיקות כאלה מביכות, שלא יהיה מה שישבור אותן, ומי שירגיש לא נוח פשוט ירכין את הראש וישחק עם האצבעות של הידיים.

שאין לי מה ללבוש, אני בטח אגיד גם עוד שתים-עשרה שנה, בעיקר מכנסיים. צריך שיהיה כבר זוג מוכן בארון, אם צריך לקצר, אז בזמן לקצר. מכנסיים כאלה שאפשר ללבוש גם אחר כך. לא כמו בגדים שקונים לאירועים שמחים, שלובשים אותם פעם אחת. גם שיתאימו לכל מזג אוויר, כי באיזה חודש בדיוק יתקיים האירוע הגדול של הילד שלי, אני לא יכולה לדעת. באביב אני רוצה, כמו שאנשים אוהבים להתחתן, כי אז אין מטריות, או זיעה, שמכריחות את הבן אדם להתרכז רק בעצמו. מי שבשתיקות המביכות ירגיש לא בנוח, שפשוט ירכין את הראש, ועם הקצה של הנעל ישחק עם האבנים שעל האדמה. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד שלי, צריך יהיה להתרכז.

לא סתם אני מתלבטת איזה משקפי שמש להרכיב באירוע. במשקפיים אני אומרת, כמו בבורקס, צריך לבחור את הסוג הזה שקיים עוד מלפני שנולדתי ושעוד הרבה שנים אחרי יסתיר את השמש מהעיניים של הרבה אנשים. לא כאלה שכל אחד קונה, קצת מלוכסנים בצדדים, ככה עם אמירה. גם לא כאלה שיגרמו לאנשים להגיד שהיא קצת מוזרה, את זה הם תמיד ידעו, כל מה שיש לה היא אומרת, לא מבשלת, ובעיקר חופשייה כזאת, בשבילנו זה קצת יותר מדי. הכי חשוב שאת כל העיניים הם מכסים, רק דרך האודם באף והתזוזה של השפתיים יראו כמה הפֶּה שלי מלוח.

את כל החברים שלך מעכשיו אני מנסה לדמיין, איך עוד שתים-עשרה שנה הם ייראו. במקום סוכרייה על מקל, הם יופיעו עם סיגריה בצד של הפה, ואני אגיד להם שבשביל מה זה טוב ככה לעשן. שיראו כמה החיים האלה שבריריים גם בלי הרעל הזה שהם מכניסים לעצמם לריאות. גם לא ייאמן איך שהם כבר גדולים, אני עוד זוכרת איך הפרדתי להם את הקשה של הלחם מהכריך, כדי שיהיה להם קל ללעוס.

מאז, פעם בשנה באותו יום בחודש הם יגיעו לבקר, בתאריך הלידה מחדש של ילד אחד, לא חשובה השנה, כי ממילא תישאר באותו הגיל. אולי לתאריך הזה אשנה את הקוד של השער, כי מדי פעם חייבים נגד פורצים, אבל מה שלא יהיה, לסיום תמיד צריך ללחוץ כוכבית.

איך כל כך יפה מגוהץ החאקי שלהם, עם פסים כאלה בשרוולים, שרק אימהות מגהצות ככה. אחר כך הן מסדרות יפה-יפה בארון, תענוג לפתוח. אני, ארבעים שנה לא למדתי לעשות את זה, ובטח שעוד שתים-עשרה שנה לא יספיקו לי. אפילו כביסה שהיא רק לבנה, בחיים שלי לא ניסיתי לעשות. תמיד צבעתי לך הכול בוורוד, גופיות, גם גרביים, ואפילו את הרקע של החולצה של ספיידרמן, שכל צבע אחר היה מתאים לה, רק לא ערבוב של אדום ולבן. מה שבטוח שמי שיסדר את הארון החדש שלך, יכבס תמיד את הלבן בנפרד, כמו שמפרידים ביצה. לנתק ממש בזהירות את החלמון מהחלבון, כשהחלבון בכלל רק שקוף כזה, ורק כשמרתיחים הוא נהיה הכי לבן שיש, אבל מת.

לעצמי אני חוזרת ומדגישה שצריך לחשוב פרקטי, כמו שמתכננים יום הולדת אבל שהכול הפוך או פחות. איך הם באירועים כאלה חוזרים לאופנה, הזֵרים. לא קטנים כאלה לראש, אלא כאלה עם חור ממש גדול באמצע. את כל הגוף שלך אפשר להכניס בו, כמו הקוסמים שמשכיבים מישהו באוויר ומעבירים סביבו חישוק להראות שאין מתחת שום דבר. אני אצעק, "מה כל הפרחים המתים האלה, חיים שלי? ככה מעכשיו כל שנה? ומי יצטרך לנקות את הגוויות שלהם כשהם כבר לא יהיו צבעוניים ומריחים?“

את כל זה אני אצעק, אבל בלב, כי אנחנו לא כמו אלה שלא צועקים בלב, אנחנו לא. גם את הכביסה המלוכלכת בחוץ אנחנו לא מכבסים, רק בבית בפנים, תולים אותה.

מתנה אני לא אקנה אבל ברכה אני אכתוב. זאת שכל יום לפני השינה, ככה כשהאפים שלנו צמודים, שאומרת שחיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא בעולם אוהבת רק אותך. אז חזק-חזק אני אצמד אליו, כאילו רק ללילה הזה, לילה שעוד לא בקע התרנגול שיוכל להכריז על הבוקר שאחריו, ואחבר אותו לגוף שלי שוב בפעם האחרונה. אחר כך, ישר הביתה.

ואז, רק שבוע ייתנו לי כדי לברוא מחדש את העולם שלי, שביום אחד הוא נהרס. אפילו את האור בחדר השינה לקח לי חודשיים לסדר, עוד חודשיים לתקן את הרגל של השולחן בסלון. עכשיו לפחות את כל סוגי הבורקס אפשר יהיה לשים עליו, גם את הרוגלך, את הגביניות ואת העוגות המלבניות הרציניות, רק לא פרג. גם לא שום דבר שעושה רעש כשלועסים או עם קליפה. אני אשים לב שאנשים מעדיפים מלוח לפי שבערב אף בורקס לא יישאר.

שהרבה אנשים יבואו, את זה אני אדע לפי הזמזום של השער. למרות שאני יכולה, לפתוח אני לא אפתח, אגלה לכולם את הקוד, וככה בעצמם, אחד-אחד, הם יקישו תאריך לידה של ילד אחד, יום וחודש, בלי השנה, כי ממילא יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום חייבים ללחוץ כוכבית.

לפי שלא יגיע יותר אף אחד, אני אדע שהיום השמיני הגיע. גם בברית מילה שלך אף אחד לא היה. את כל השאריות של הרוגלך, הגביניות, העוגות המלבניות הרציניות, אני אזרוק, בורקס לא יישאר כי אנשים מעדיפים מלוח. ככה גם את כל האוכל שבמקרר, בחיים שלך הוא לא היה כל כך מלא, יחד עם הסירים, כי מקום כבר אין וגם כי דגי זהב לא יהיו יותר.

אני אעמוד בסלון ואצעק שתודה רבה לאל שאין לי שניים או יותר ילדים, זה שמחה בבית. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד האחד שלי צריך להתרכז. אפילו על הכלב אני לא יכולה להסתכל, מזל לפחות שהבעל לקח את החתול. את כל זה, ממש חזק אני אצעק, כי כמו אלה שצועקים חזק אני רוצה להיות. אמנם את הכביסה המלוכלכת צריך בבית לכבס, אבל לתלות אני רוצה רק בחוץ, בשמש.

כמו שעכשיו אני עושה, כשבשעות הקטנות חלומות עצובים מעירים אותך, ככה כל לילה אני אעבור לא לישון במיטה שלך, מטר ועשרים אורך. אם אני רוצה ליישר את הרגליים, אני לא יכולה כי אני יותר ארוכה מהמזרן. אם בכל זאת, לכמה רגעים, אני מיישרת אותן, אז הן תלויות בין שמים לארץ בדיוק כמו פה, במטוס, רק בלי חגורת הבטיחות שתשמור עליהן מוגנות.

עדיף לי לשכב לי כמו עובר, עם הרגליים מקופלות לבטן. מלילה ללילה הגוף שלי ילך ויקטן, ככה תשעה חודשים בערך עד שסוף-סוף אירדם. ואז לילה טוב ושחלומות נעימים יהיו לי, על החיים.

הבעל שלה אומר שמעיר אותו כל האור הזה שנכנס מהחלון, שאיזה יופי שכבר בוקר, ושאם הכול ילך בסדר, תכף נגיע.

האישה שלו אומרת שבלי קפה היא לא יכולה להתעורר, שהנה היא כבר קצת רואה למטה הרבה ירוק עם גגות אדומים, ושאולי מישהו מאיתנו יודע איפה אנחנו בכלל.

הבעל שלה עונה לה שבוודאות הוא לא יודע, אבל מה שבטוח זה שאנחנו כבר כאן ואני אומרת להם שכאן, כאן זה שווייצריה.


*הסיפור לקוח מתוך: שווצריה זה כאן בהוצאת אחוזת בית, 2014.

יש מי שממציאים את השקרים ויש מי שמאמינים להם

בעולם אידיאלי היה ג'רי פורש את הכנפיים שלו ועף משם. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא הרגיש אותן והרגיש שהן תפורות לעמוד השדרה מתחת לעור, ושיום אחד הן ישתחררו. בטח. בטוח. גם את מחברת השורות הלחוצה בכיסו השמאלי הוא מרגיש מאז שהוא זוכר את עצמו, מגולגלת, מהודקת בחוט שפגט. לעתים הוא חולם על הדמויות שמהלכות בין השורות, כלואות בחושך של הכיס. חושש שהן ילכו לאיבוד. וחושש שהדמויות שעוד רוצות להיכנס, יתעו בדרך…

אבל עכשיו, כשהוא עומד בחדר השינה של האיש המבוגר, הוא חש שלא רק העור כולא את הכנפיים, אלא שהן מהודקות גם באיזה חוט שמעוות את כל גופו, כאילו שהוא אחת הדמויות המגולגלות בין שורות המחברת.

מבטו של ג'רי משתהה על השתקפותו במראה המוארכת שתלויה בצד הפנימי של דלת ארון הבגדים, "הסתכלתי על עצמי במראה הרבה זמן היום. כבר כמה ימים שלא הסתכלתי על עצמי במראה, אולי שבועיים," הוא אומר, תוהה אם האיש המבוגר מבחין בעיוות של גופו.

האיש המבוגר מושך באף, הוא עומד שעון אל משקוף דלת חדר השינה, עוקב אחר תנועותיו של ג'רי. "אתה יכול לבוא מתי שמתחשק לך. אני לא נועל את הדלת."

"לא יודע," ג'רי מושך בכתפיו, "זה ילחיץ אותי."

הוא מביט לתוך עיניו של הנער הרזה הנשקף אליו מן הראי, כמו קו אפרפר שמשיב לו מבט, חושב: אני צריך להחליק אל תוכו ושדלת הארון תיסגר על שנינו.

"כן, כולם נתקלים כאן בכולם. אנסה לעבור לדירה הקיצונית," האיש מהרהר בקול, "הבאתי לך מתנה." הוא מתקרב אל ג'רי, מוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה בנייר מחברת־שורות, קשורה בחוט שפגט.

"כן." ג'רי לוקח את המתנה.

"מה כן? לא מתחשק לך לפתוח?"

"זה מלחיץ אותי."

"מה?"

"שכולם נתקלים בכולם. שייתקלו בי כשאני נכנס אליך." ג'רי מעביר את המתנה מיד ליד, אצבעותיו ממששות את הנייר כמחפשות את דמותו שלו בין השורות.

"לאף אחד לא באמת אכפת. רק נדמה לך. חוצמזה, מותר לך לבוא אלי, לא? ענייני עבודה. זה מה שתגיד למי שישאל."

"כן." ג'רי מסתכל החוצה מבעד לחלון. איש ואישה חולפים. צחוק קצר מתגלגל פנימה לחדר: "אמרתי לך."

חמש שניות חולפות כמהלומות כבדות של תוף בס, שניהם אינם זזים. "כנפיים, כנפיים, היפתחו!" ג'רי לוחש.

האיש מתקרב אליו ממש. ממש שולח את ידו, ממש, כמו מבלי משים, פורם לג'רי את כפתורי המכנסיים. ג'רי כאילו עסוק, מנסה להתיר את הקשר של חוט השפגט.

"תקרע כבר את העטיפה," האיש אומר בטון קצת מעוצבן.

כף היד שלו חמה. רותחת. שורפת.

ג'רי עוצם את עיניו. כמה זמן חולף? איזה אסון מתרחש בעולם? מה משתבש בסדרי הטבע ומחולל את השרפה?

"לא עומד לך," האיש אומר.

ג'רי מושך בכתפיו.

"אל תפחד."

"אני לא פוחד. אני לא פוחד ממך."

דלת הארון נעה וכל תמונת החדר מיטלטלת כאילו יש רעידת אדמה. רק היד של האיש יציבה. היא לופתת את הזין של ג'רי עד כדי כאב. תיזהר, ג'רי כמעט לוחש, יש לי כנפיים, תכף הן ייפתחו ואעוף, ג'רי כמעט אומר. אבל האיש לא נזהר. או שככה זה בהתחלה, באכזריות, בלי שום ויתורים.

"אתה נראה נהדר," האיש המבוגר מחפש את עיניו של ג'רי. לרגע הוא לוכד אותן כמתעקש לחשוף את ההונאה. ג'רי משפיל מבט, עיניו נעצרות על התפיחה במכנסיו של האיש. יש לו גדול.

מה אני עושה? מה הוא רוצה שאעשה? מה אני צריך לעשות?

"מה בדיוק אתה רוצה?"

שישים סנטימטרים מפרידים בין קצה המיטה למראה שבדלת הארון, הם ארבעה. ג'רי מסתכל בהם, בעיני רוחו הוא רואה אותם מתאבקים. לחיים ולמוות: הידיים שלהם נכרכות בכוח סביב הגופים, אין ויתורים — מפילים. קמים. דוחפים. נמשכים.

רעידת האדמה מתחילה, המראה נסדקת, ג'רי אחד נופל לתוך הסדק. עכשיו הם רק שלושה.

אתם שלושתכם, אתם היחידים שאוהבים אותי, חולפת מחשבה בראשו של ג'רי.

התחת המנומש הגדול בוהק במראה. התחת מהבהב אליו: קו נקודה, קו קו, נקודה. ג'רי הוא אלוף במורס. הוא עוקב אחר ההבהוב, מנסה לפענח את המסר, כאילו הוא כבר מצוי אצלו בפנים. המסר הכלוא מבהיל קצת, מבלבל. התחת של האיש ההפך משל מלך, עם פצעים קטנים וכל זה.

ג'רי עוקב אחר מסר אחֵר: "בוא אלי, מהר, כאן קרוב. תחזיק אותו. ככה. הפה שלך. ככה בדיוק. תעשה את זה כמו שצריך. אל תמהר." גופו של האיש מסתיר את ההבהובים שבמראה ונדמה לג'רי שחשוך פתאום. עלטה. עיניו פעורות, אבל העולם בעלטה והוא קצת נחנק. חושב: אני תקוע בין ההריסות של רעידת האדמה. הוא מנסה לקחת אוויר, מרגיש שעיניו יוצאות מחוריהן.

"לאט, לאט. אני מת על זה. מת על זה. אתה עושה את זה נהדר. לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

ג'רי שואף אוויר, נועץ מבט במראה, מנסה לקלוט עוד הבהובים. האיש המבוגר שולח יד לאחור וטורק את דלת הארון: "אחר כך. אחר כך. אל תפסיק. עד הסוף. ככה. כן. ככה. אחר כך אני אעשה לך ואתה תסתכל על עצמך. ועלינו. ארבעתנו."

עם כל שאיפת אוויר, עם כל דקה שעוברת, ג'רי מנסה לברר את האמת שבתוכו, אבל האמת מתכווצת, או מוסתרת בתוך המראה, וג'רי מבקש מהדלת שתיפתח. הוא סופר: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה… חם. חם לו מדי בפה. במצח. הזיעה נוטפת מפניו.

"אתה מטריף אותי. הלשון שלך. אני חי. לאט, לאט."

ג'רי שולח יד בתנועה חדה ומצליח לפתוח את דלת הארון.

"לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

"מסתכל על שלושתכם," ג'רי אומר ושואף אוויר.

כבר קרה לו שהיה קבור מתחת להריסות של רעידת אדמה ואז הרגיש מין כזה קדימה־קדימה־קדימה. גם עכשיו הוא מרגיש את ההרגשה הזו, היא זורמת כמו איזו תוכנית לידיים ולרגליים שלו שאולי מתישהו הוא תופס את האיש, דוחף אותו, מפיל על המיטה. הוא מוציא קופסת גפרורים, מצית אחד ומקרב אל הכיסוי הירקרק שלה, ואיך שהאש תופסת הוא זוקר אצבע ומניח על שפתיו כאילו הוא אומר: הס!

"תגיד את הקסם!" ג'רי לוחש, מרים ראש ומסתכל באיש מלמטה למעלה, הבטן שלו זורחת, כל שערה על זרועותיו זורחת. איזו מהומה רעידת האדמה הזו. האיש מתפתל, מצמיד את ראשו של ג'רי לבטנו כמו אומר: תבקש מהבטן שלי. תבקש מה שאתה רוצה!

ג'רי מרגיש שצריך הרים של כוח כדי לצאת מההריסות וללכת. הוא חושב: רעידת האדמה קרתה לפני הרבה שנים. ג'רי הולך בשביל שעובר מאחורי הדירה של האיש המבוגר, אור שם בחלון. הוא חושב: מעולם לא היתה רעידת אדמה. החיים הם פשוט כאלה, שבורים. האיש קורא אליו מבעד החלון: "היי, שכחת את המתנה שלך!"

ג'רי מזדקף, מתוך הכרה גופנית כמו של חיה רדומה או פצועה, ומתוך אותו אינסטינקט הוא פורש את המחברת. רוח משוגעת נושבת ומעוצמת השיגעון דמויות נכנסות ויוצאות מבין השורות ונדמה לו שהוא נישא על גביהן כמו נילס הולגרסן על גבו של אווז בר. השדות נראים מן הגובה כמשבצות קלאס והבתים זעירים. הוא חושב על נילס ששמע את שפתם של אווזי הבר, שיש בה רק שתי מילים: אחת שמקבילה פחות או יותר למה שמכנים שמים והשנייה לכל שאר הדברים.

וכשנהגה העירה חיפשה את המשפט האחד, המשפט שיהיה גם ברכה גם כישוף, המשפט שינָקה מתוכה את אמה, ינקה אותה מכל תא שבו נאצר זכרונה, ימרק אותה מכל תנועה קפוצה ונשימה חפוזה. טיפות גשם זעירות של סתיו הססני ניתזו על השמשה הקדמית והיא חשבה, אפילו גשם הופך כאן לטינופת;

והמשיכה לחפש את המשפט שאותו תשנן, שתאמר אותו בעומדה ובשוכבה ובקומה ובלכתה בדרכים חדשות – לחפש את המשפט האחד שיפסוק דין, את דינה ואת דין אמה, את השורה התחתונה של חייהן הארוכים בצוותא, שהרי שיערה שלה כבר החל להכסיף.

דיזנגוף היה ריק במפתיע, כאילו חמלה עליה העיר וביקשה לעטוף אותה בשקט, שתוכל לנסוע אט אט ולחפש את חנות המסגרות ההיא שלידה גרה שנים אם כי לא ביקרה בה מעולם. כי עכשיו הכול באמת עכשיו, זה אחד הדברים שהתבררו לה, והכְּרזה שחיכתה במכונית חודשים וכבר התרפטה מרוב בושת הכריזה פתאום על זכותה למסגרת, התעקשה על מנת הזמן והמזומן שהיא ראויה להן, ועלה על דעתה שגם מחברות תקנה עכשיו, ומעכשיו, ככל שיידרשו לה ובדיוק כמו שהיא אוהבת, כי בין השאר קיוותה להתנקות מהחסכנות האוטומטית, זו שהיתה מסכלת כל קנייה בעודה באיבה, עוד בטרם עלתה בכלל שאלת הכסף, מסכלת אותה בריבוא דרכים שכולן העידו על שורשיה הסגפניים; להתנקות מהסגפנות, אם כן, ואיתה להתנקות גם מהעמלנות חשוכת המרפא שנחשבה אצלן תקן בסיסי של חריצות.

בעצלתיים התקדמה לאורך הרחוב שנראה דומם, מואט גם הוא, תואם את עצמו למידותיה בליטוף אוהב, מואר בזהוב של שלהי תשרי; עברה על פני תחנת המשטרה וסרטי הסימון הכתומים של עבודות בכביש בפינת רחוב בזל, וראתה בחלחלה את מה שקרה לטיפת חלב שלבשה בטון ומלט ונבזזה מן העץ הישן ומהשביל המוצל שחיבר אותה בעבר אל גינת זנגוויל שמאחוריה.

משפט אחד, טעון בכל מה שנחוץ, כמו המשפטים של שיטת אלכסנדר שבזכותם למדה לתת כיוונים לגופה, כיוונים שעיקרם קדימה ולמעלה אבל יש בהם גם את הגב שנשאר מאחור, לא דוחק, משהה את התנועה, מערסל את הגוף, מפנה מקום לקרביים, מקום לאוויר;

משפט פשוט, זה העיקר, משפט נטול נפתולים, שיכיל הכול ויחלחל בה ויחדור מבעד לרקמות האיברים וינקה מהן את משקע השנים הצמיג, ימוסס אותו עוד ועוד עם כל חזרה; ובדיוק לכן ידעה שעליה למצוא את המלים הנכונות, המדויקות, המלים שייָתרו כל צורך בשיחה מתמשכת, הכרזה חד-צדדית שאין בה מקום למשא ומתן, כי ידעה שאמה תתערב בכל שיחה, שכבר מזמן, מזמן היא מקננת בה, מזמן התגנבה אל כל גומחה בנפשה והתישבה על שרפרף עץ שם, מקוננת חרש.

להתנקות מהזעם ומהעלבון של אמה, להתנקות מהעלבון שלה עצמה על הזעם הזה, ומהזעם שלה על העלבון, ומכל הרגלי העלבון והזעם המעקצצים תמיד ברקע ומבקשים להם כליא; ומהזלזול גם, ומהתנשאות;

ומן הסגפנות גם, ומן החשדנות;

וממעגלים של ביטול וּוויתור וחדלון וחושך, התנקות שכבר התחילה, הנה, היא תמסגר את התמונה, תספיק עוד לפני הפגישה שקבעה ליד הכיכר, אבל בלי לחץ, את מה שלמדה משנים של נמהרוּת תגייס מעתה לטובתה, ואם אמנם השלט הבהיר לה שהחנייה במקום אסורה ורכב חונה ייגרר, בכל זאת חנתה מול החנות הקטנה, וחצתה את הרחוב כשהכרזה בידה, כרזה שחשבה למסגר כבר לפני חודשים, עוד כששכבה אמה בערישת הדווי שלה וכבר אי אפשר היה לספר לה כלום, וגם לא היה צורך, ובהדרגה הפכו חייה לשלה באופנים שלא הכירה, שייכים לה, לא מתגלגלים אל נפש אמה הכרויה להסכית, לא עוטים מחלצות לסבר את עינה, לא מתגשמים במילים שיעלו חיוך לאוזניה.

הכּרזה היתה יפה, גוונים של ורוד וירוק החליקו על פניה בקצב נעים, אבל לא לכן חשבה למסגר אותה, אלא משום שבישרה על אירוע פומבי שהשתתפה בו בחורף שעבר, ואף נשאה בו דברים, והתנאתה במעשיה בפני קהל אוהד ודליל של ערב גשום בגילמן; וגם כל זה לא היה מספיק על מנת שתחליט כך פתאום לטרוח במסגור הכרזה, שלא היתה היחידה מסוגה, אחרות התקמטו כבר שנים בחדרון העבודה שלה ומעולם לא זכו אפילו להתרפט במכונית. כי היה כאן ענין נוסף: הערב שבו השתתפה היה ערב שנסב כולו על זכויות האשה, פמיניזם במובן המסעיר של המושג החבוט, וגם בכך התגאתה.

ועל כך למשל לא היתה מספרת לאמה, כלומר היתה מדווחת בוודאי, אבל דיווח מהסוג שרק חידד תמיד את המרחק ביניהן ובוודאי היה מוליד הערה סרקסטית מצד אמה, שהתגאתה תמיד בכך שאיש לא אנס ולא הטריד אותה; כמובן בניכוי הפולני שנכנס אז למיטה שלה, הדוד המדומה שבביתו הסתתרה במלחמה, ולמותר לומר איזו; הדוד שנכנס למיטה של הילדה בת הארבעה עשרה – ומה אפשר לצפות כשמסתובבת לו בחורה מפותחת כזאת בבית – אבל בגלל שהיא ידעה להגיב, וברחה למקלחת ונעלה את הדלת, מייד התעשת ודפק בדלת הנעולה ואמר לה שהיא יכולה לחזור למיטה ושזה לא יקרה יותר לעולם, וזה באמת לא קרה, אז שלא יספרו לה סיפורים מי שבאמת לא רוצה לא קורה לה כלום.

להתנקות, להתנקות מהזעם, להתנקות מהתסכול, להתנקות מהשאלה הכרונית מה שלה ומה שלה, להתגלות כפי שהיא, להתבהר סוף סוף.

הדלת של חנות המסגרות היתה סגורה, בסדק היה תחוב איזה חשבון מהרשויות, בפנים ראתה את המפתחות תקועים במנעול. שוב ושוב הקישה וכעבור כמה דקות גייסה לעזרתה את המוכר מחנות השטיחים הסמוכה שדפק בזכוכית חזק בהרבה מכפי שהעיזה, עד שלבסוף ירד איש המסגרות מהקומה העליונה, אדיש במפגיע ללקוחה שהפריעה לו במלאכת כפיו המסוקסות.

והתברר מייד שלא, אין מסגרת בצבע בורדו שיתאים לוורוד וגם לא בירוק שיתאים לירוק ובקושי בחום שישחק עם שניהם, וההוא אין לו סבלנות, וברור לגמרי שהוא עיוור צבעים, ועוד רגע, ידעה, יגררו את הרכב.

ובלי שום משפט מעבר לתודה, לא, זה לא מתאים לי, חזרה למכונית והמשיכה לפגישה שלה. ובדרך הביתה סימנה לעצמה את חנות המסגרות בבן יהודה, אולי שם תמצא מה שנחוץ.  

מהיום אין יותר חלב. ככה נכתב אחר הצהריים בעיתון, מהדורת ערב. לא יכלו להודיע בבוקר? קמתי מוקדם וחיפשתי את החלב בחוץ, אחרי שדשדשתי ברגליים יחפות מחדר השינה למסדרון. הבקבוקים לא היו שם. גם לא ליד הדלת של השכנה שְׁטראוּך. כשהיא תקום, היא עלולה לקבל התקף לב. לא עושים דבר כזה לאלה מ"שמה". לא מקפחים בחלב. חלב זה הדבר הכי חשוב בבוקר. הכי חשוב ללב, לתאים, למוח. אני חושב על גברת שטראוך, איך תדדה כמוני לדלת בשביל לקחת את בקבוק החלב האחד והיחיד שלה, ולא תמצא אותו. מסכנה, שותה חלב כל בוקר עם הקפה. סיפרה שמאז "שמה", היא שותה כל בוקר קפה לזכר מי שכבר לא ישתה.

למחרת בבוקר הודעה: אין יותר ביצים. זה השיא. לפחות שיביאו באבקה, שלא ישאירו אותנו בלי ביצים. את הדברים הכי חשובים הם גוזלים לנו. מסכנה שטראוך, לא גזלו לה יותר מדי חלבונים "שמה"? איך תבנה מחדש את השרירים? היא צריכה הרבה ביצים, הרבה חלב. אם אמצא כמה ביצים בשוק השחור, אתן לה. לא אקח בשבילי. אני מה אני, כולה שחור קטן שלא היה ב"שמה". אני מה אכפת לי, כן ביצים-לא ביצים, כן קמח-לא קמח. מחר הם בטח יודיעו שאין יותר קמח. אולי אפסיק לקנות עיתון? פלא שהם לא מודיעים שמחר אין יותר עיתון. יותר טוב בלי עיתונים. ככה לא אצטרך לקרוא את כל הודעות השוד-ושבר האלה באות-ענק, וגם לא אדווח לשטראוך על הקיצוב הממשמש ובא. ניגשתי אליה. אמרה לי: "ומה? אני פותחת אינטרנט! עיתון אכפת לך? אני קוראת את כל הזבל'ה ברשת!" 

לא ידעתי שיש לה מחשב. אפילו לי, השחור הרווק הקטן, אין. מעכשיו, לפעמים בערב אני ניגש אליה ושנינו בודקים באינטרנט כל מיני דברים. שלשום בדקנו את אילן היוחסין שלה: מי שהלך ומי שנמחק, ומי שאולי יש סיכוי למצוא אותו בקצה העולם.

אמרה לי שטראוך: "בוא נחפש גם את שלך." הקלקתי עירק, אמרתי לה, "זה פה." אמרה, "לא ידעתי שאתה עירקי." אמרתי, "אז מאיפה אני ככה שחור וקטן?" והיא צחקה. אישה טובה שטראוך. אף פעם לא התנשאה עלי בגלל שאני שחור קטן ואילו היא מ"שמה". אלה משמה יש להם זכויות-יתר. אצלנו שומעים מ"שמה", ישר מתקפלים ומקבלים התקף של טיקים והפנים נעשות לבנות. לא נעים. שלא יביאו לנו את "השמה" בפרצוף, מי צריך את הכאב הזה, מי. יש לנו מספיק משלנו.

מזכיר לי משהו שראיתי לפני כמה שנים. הלכתי ברחוב – ראשי, לא צדדי, איפה שאם תיפול, לא יהיה ג'וק שירים אותך. לפניי הלכה אישה מבוגרת עם סלים, בקושי נושמת. לא פסעה חמישה צעדים, טראח נפלה. רחוב ראשי או מה? המכוניות נוסעות, האנשים צועדים במרץ, אמצע היום. והיא מה? מרוחה על המדרכה, וכל הירקות-פירות מתגלגלים לידה כמו נחום-תקום.

ראיתי שאף אחד לא עוצר, אז נעמדתי לידה. נשמה בקושי-בקושי, ועל היד מכחיל המספר. אין לי נייד, אז ביקשתי מאיזו בחורה לטלפן למד"א, וההיא ממשיכה ללכת כאילו דיברתי לאוויר שמעליה ומצדדיה. בסוף עצר גבר בחליפה יקרה ושאל מה קורה, אמרתי שצריך לקרוא למד"א. הוא הביט בה לשנייה, ואז העיניים שלו זחלו לאורך הזרוע שלה. רק ראה את המספר, ישר הסיט את הפנים כאילו ראה גוויה. עשה טובה, התקשר מהר-מהר למד"א, זרק להם הוראה, ולי אמר: "אתה נשאר כאן, כן?" וברח כאילו הזינזנה רודפת אחריו.

בערב סיפרתי את זה למינה. היא לא התפלאה לשמוע את מה שסיפרתי. בתור "בעלת ותק משפחתי" – ככה היא קוראת לעצמה – היא טענה שאף אחד לא רוצה שיידבק בו משהו מ"שמה", ושהיא מבינה את זה לגמרי, לכולם יש מספיק צרות גם בלי זה. אז, לא תיארתי לעצמי כמה שהיא צודקת.

אתמול, אני ושטראוך גלשנו לאתר של הממשלה. היא שמעה שיש הטבות לאלה מ"שמה". חשבה שתמצא את עצמה ברשימת המוטבים. במקום זה, ישר קלטנו הודעה בעמוד הראשי: "אזרחים יקרים, הנכם מתבקשים לגשת לקופת החולים במחוז מגורכם, ולעבור בדיקה לזיהוי גֶן השואה". מתחת נכתבו באותיות קטנות כל מיני הוראות.

גֶן שואה?! גן שואה?! אני ושטראוך הבטנו אחד על השנייה כמו מטומטמים. מאיפה זה בא להם שם בממשלה? איזה גֶן שואה בראש שלהם? על זה מבזבזים כסף? ועוד עכשיו, עם הקיצובים?

בבית, לבדי על המיטה הזוגית, חשבתי על מינה ועל הגֶן שואה. בטח יש לה גֶן כזה מהצד של האימא. אבל אני, העירקי השחור? אני לא הולך לשום בדיקות. בבוקר אתקשר למינה, אבקש מבעלה שיעביר לי אותה, אספר לה על הבדיקה, שתלך המסכנה. שהילדים שעוד לא נולדו להם, לא יקבלו את זה חס ושלום.

טוב שלא היו לנו ילדים, לי ולמינה. עכשיו יש לילדים שעוד לא נולדו לה יותר סיכויים לקבל את הגֶן, כי הבעל החדש שלה גם הוא צאצא של אלה מ"שמה". אחרי שהתגרשנו, היא אמרה שלא תתחתן יותר עם פרענק. עכשיו שתצטער על מה שהפסידה. איתי היו לה חמישים אחוז פחות סיכויים להעביר את זה לילדים.

אין יותר צנוניות. אין יותר מלפפונים. כל יום הודעה חדשה. ביטלתי את המנוי על העיתון. מהיום אני קורא את ההודעות הממשלתיות באתר שלהם, במחשב של שטראוך. אחלה מחשב יש לה זאתי, גולש חזק והכול. כל ערב אנחנו בודקים באתר מה יהיה חסר מחר, אז גם התרגלתי לא ללכת לסופר. למה להתאכזב? כל יום חסרים עוד ועוד פריטים.

אחרי שאנחנו גולשים, שטראוך מכינה קפה נמס. באמת טובה האישה הזאת. עברה את גיל הגבורות, ועדיין צלולה כמו שֵׁד. לפעמים אפילו יש לה כוח לאפות. עוגיות מהתנור זה הדבר שאני הכי אוהב ליד הקפה, תענוג שמינה לא נתנה לי כשחיינו יחד. עכשיו שתביא תינוקות עם גֶן שואה, שתראה אם אכפת לי. ככה ויתרה על פרענק עם לב זהב ובלי הגֶן.

כשצלצלתי לספר לה, דווקא היא ענתה, לא בעלה. לא נשמע שהיא שמחה לשמוע אותי, אבל אני די רגיל לזה. היא לא מבינה מה יש לי להגיד לה שנה וחצי אחרי שנפרדנו, והרי אפילו רכוש משותף או ילדים אין לנו. סיפרתי לה על הגֶן ועל הבדיקות שהאזרחים אמורים לעבור. היא אמרה שלא שמעה על זה. הצעתי שתשאל את בעלה, יש לו מחשב טורבו בעבודה, שיגלוש קצת לאתרים נורמליים ולא רק לאתרי פורנו, שיתעדכן קצת בחידושים האחרונים של הממשלה. כל מה שרציתי היה לגרום לה להצטער על זה שעזבה אותי לטובת הרשע הקירח.  

"זה שהוא קירח לא קשור," אמרה מינה, "וחוץ מזה, אני כבר בהריון. אז אם יש גֶן כזה – ובבקשה אל תצחיק אותי עם ההזיות המטורפות שלך – אני כבר ממילא נושאת אותו, לא?"

איך הפילה עלי זאתי את הפצצה! מצד שני, הצטערתי על התינוק. במה פשע ובמה חטא שיהיה לו גֶן חראי כזה כבר ברחם? כשהצעתי הפלה, היא טרקה לי.

בערב, שטראוך אמרה לי שקראה באתר, שמעכשיו כולם צריכים לבוא ולבדוק אם יש להם את הגֶן היימח שמו הזה, כי נישואי-תערובות זה כבר שם דבר בארץ, וחוץ מזה, הרופאים חוששים שהגֶן עובר גם בדרכים אחרות. איזה בדיוק, הם לא פירטו.

בלילה חלמתי שאני עובר בתוך מכונת רנטגן ענקית למציאת הגֶן, וכשאני יוצא משם, לא מוכנים להגיד לי אם יש לי או אין לי. רק הרופא הראשי אוסר עלי להינשא פעם שנייה.

שטראוך לא הייתה צריכה ללכת להיבדק. ברור שלא. היא מ"שמה", וחוץ מזה כבר לא פורייה. למי תעביר את הגֶן? את מי תדביק? כולה יושבת בבית, מחכה לקצבה שתבוא כל חודש ואוכלת את הלב. אני זה דבר אחר, עוד אין לי 38. ולמרות שאני מעירק, באתר כתבו את שמות כל ארצות המוצא של האזרחים. גם עירק היה כתוב, בפירוש. אמרתי: "אני לא הולך." אמרה שטראוך: "אתה כן הולך. עוד תמצא אישה ותרצה ילדים. לך תבדוק את זה. אתה רוצה שייצא לך ילד כמוני? עם טאטו כחול על היד וקצבה ממשלתית?

גברת שטראוך, אוי גברת שטראוך, מאיפה לך המילה טאטו? רציתי לשאול, אבל ידעתי שאת הכול היא סופגת מהרשת. אולי כבר יש לה גֶן כזה: גֶן רשת? נדבקה המסכנה.

למחרת בבוקר, לפני העבודה, התייצבתי בקופת חולים. הסתבר לי שזו לא פרוצדורה כזאת קלה, רק הציגו אותה ככה באתר. הפקידה בסך הכול קבעה לי תור, ונתנה הפנייה למתקן ממשלתי שבו עורכים את הבדיקה. לך תדע מה עושים שם לאזרחים.

סיפרתי את זה בערב לגברת שטראוך. אמרה שאין מה לפחד, מה כבר יהודים יכולים לעשות ליהודים, ש"שמה" לא עשו? בטח, בשבילה הכול משחק ילדים. לא פוחדת גם מהשטן. יבוא לקחת אותה, תוציא לו לשון אפורה עם פטריות, והוא ישאל בקול חנוק: "לא תתני לי, גברת טובה, גם קצת אורז או פּירֶה ליד?" חחחח, איזו אישה.  

בכל זאת, ללכת לקופת חולים בבוקר בדרך לעבודה זה דבר אחד, ולנסוע במיוחד למתקן הממשלתי זה דבר אחר. ואני גם אין לי מכונית, מטעמים כלכליים ופציפיסטיים גם יחד, בדיוק כמו שאין לי טלפון נייד או מחשב.

גברת שטראוך הצילה את המצב. אמרה שלצילה מלמטה יש מכונית. לא הכרתי את צילה הזאת שהיא סיפרה עליה. כנראה שאנחנו חוזרים הביתה בשעות אחרות. ובכל זאת, לא פלא שלא נפגשנו עד עכשיו?

אז השכנה שטראוך אמרה שצילה תיקח אותי למתקן הממשלתי בטיז-אל-נאבי, כדי לעבור את הבדיקה המשונה למציאת הגֶן המיותר. אני קצת ביישן, אז שטראוך צלצלה אליה במקומי. הן קבעו שאני אבוא אל צילה מחר אחרי הצהריים וניסע ביחד.

צילה פתחה לבושה ומוכנה. נראתה לי קשוחה ולא הכי נשית, למרות שמאחורי המבט החמוץ גיליתי חן לא ממומש. בניגוד למינה שמתאפרת בכל הזבל שמוכרים לה, לצילה יש פנים לבנות ונקיות מחומרים. אולי זה בגלל שבדיוק חזרה מהעבודה, ואולי בגלל שבבדיקה הממשלתית דורשים לבוא בלי חומרים מלאכותיים כמו איפור ותכשיטים.

עד שהגענו עברה יותר משלושת רבעי השעה. תיארתי לעצמי שזה יהיה רחוק, אבל את החור שאליו הגענו לא הכרתי. מקום מוזר – אפור, מסוגר, מתאים יותר למתקן חשאי מהסרטים. ואני תיארתי לעצמי מבנה ממשלתי סטנדרטי, כמו של מס הכנסה או ביטוח לאומי.

במקום כבר חיכו לא מעט אנשים. "מה תעשה אם יש לך את הגֶן?" שמעתי אותם שואלים. "כאילו שזה ישנה לי," רטנה אחת. "גם ככה אני חולמת בלילות שאני משמה. זה בוורידים שלי השמה, למרות שלא באמת באתי משמה. אני צברית. שבעה דורות. סמך-טטית. מטבריה."

"וואלה?" התפלאה צילה, "גם אני חצי מטבריה. שמונה דורות בעצם," הוסיפה כאילו הן בתחרות כלשהי, מי נמצאת כאן יותר דורות.

"ואני מעפולה."

"ואני מקריית ים."

"ואני מאילת."

"שמונה דורות מאילת?" שאל מישהו באירוניה.

"מה זה משנה," ענה לו אחר, "כולנו פה צברים, לא? אז אין לנו את הגֶן על-בטוח. הכול פרופוגנדה של הממשלה. רוצים להבהיל. רוצים למצוץ את הדם שלנו, זה הכול. יאללה, צפירת הרגעה כולם!"

וכולם באמת נרגעו אחרי שהגברתן אמר את דברו, חזרו לעיין בספריהם ובעיתוניהם, ודבר לא נאמר עוד בחדר ההמתנה. איש-איש נכנס לחדר הבדיקות בתורו, ויצא ממנו אפרפר מעט. תשובות עדיין לא נתנו. לא על המקום. אמרו שישלחו בדואר בתוך שבוע.

צילה ואני עברנו את הבדיקה בזה אחר זה. בסופו של דבר היה מדובר בשאיבת דם פשוטה – יכלו לבצע את זה בקופת חולים – ולא במכונה מבהילה כמו זו שכיכבה בחלום שלי.

בחזור, צילה הציעה שנלך לאכול משהו. ובאמת העברנו ערב נעים ביחד באחת המזללות על אם הדרך. היא לקחה שקדי עגל וחומוס, אני הסתפקתי במרק רגל סמיך עם פיתות. היא שאלה אם אני תימני, ואני אמרתי, "מה, אני נראה לך תימני?" והיא אמרה שאין לי מה להיעלב, אני נראה מזרחי, זה הכול, וכל המזרחים נראים לה אותו הדבר. היא לעומת זאת מהורים שבאו מ"שמה". אני והמזל שלי, תמיד נדבקות אלי אלה מ"שמה". כנראה אוהבות שחורים. עם אישה כזאת יהיו לילדים שלי חמישים אחוזים מהגֶן. לא משהו. אספר את זה לגברת שטראוך. מה שידכה לי את הבחורה הזאת? גם חמוצה, גם לא מתאפרת, גם גנים מקולקלים…

אבל גברת שטראוך אישה טובה, אמרה שלא יפה איך שאני מדבר. אחרי הכול כולנו עם אחד, למה ללכלך אחד על השני. גם הציעה שאזמין את הצילה לסרט, כי צריך לדפוק על הברזל בעודו חם. ממזרה זקנה, רואה יותר מדי אתרי פורנו. אחרי שאני הולך היא בטח מעבירה מהאתר של הממשלה למי יודע איזה אתרים.

עד שהגיעו תוצאות הבדיקה, אני וצילה שכבנו כמה פעמים. חבל שלא ידעתי שיש לי שכנה כזאת חמה לפני חצי שנה-שנה. יכולתי לספר עליה למינה, שתקנא קצת. כמעט כל ערב ישבנו אצלה בדירה, נשנשו פיצוחים, אחר כך שכבנו בכל תנוחה אפשרית. צילה אמרה שאלה תנוחות מצוינות להיכנס להריון. היא אמרה את זה כאילו היא מציינת עובדה רפואית, לא כאילו זה קשור אלינו. הרמתי גבה, אבל היה חושך והיא לא ראתה. אחר כך כנראה הבינה שנבהלתי וסיפרה שהיא על הגלולה. "יופי," אמרתי לה, "כי אני לא רוצה לתכנן שום ילדים נגועים כל עוד לא קיבלנו את התוצאות, את מבינה?" והיא אמרה בחיוך רחב ומשתתף: "בוודאי."

לא היה צריך לספר לגברת שטראוך על הרומן. היא כבר ידעה הכול. אולי יש בבניין שלנו רשת ידיעות חשאית. הכול עובר בין השכנים בתוך שלוש שעות מקסימום: מי התאהב במי, מי מתגרש ממי, מי מזיין את מי, ומי חוטא בגילוי עריות. כך גם התגלה מי נושא את הגֶן. לאט-לאט התגלה שכל הדיירים בבניין נושאים את הגֶן. הייתי בטוח שזה בגלל שאני גר בשכונה בצפון העיר, שבה יש אחוז גבוה של יוצאי "שמה" וצאצאיהם. אבל מה לי ולהם?

רק צילה ואני עדיין לא קיבלנו את התוצאות. בינתיים הזדיינו בפראות, שלא הייתה מביישת את הסרטים שהגברת שטראוך צופה בהם בלילות. אמרה שהכי היא אוהבת סרט אחד, על קַאפּוֹאִית שעושה מעשים מגונים בגבר יהודי, אחת פִּרְחָחָה מקסימה שדומה למרלן דיטריך. טוב שנשאר לה חוש הומור לשטראוך, לא לקחו לה אותו ב"שמה", ואולי סיגלה אותו אחרי ה"שמה" במקום להשתגע.

מינה שמעה על צילה מהרשע הקירח. ראה אותנו סועדים ערב אחד באחת המסעדות באזור. למחרת, כשהיא התקשרה לוודא "אם יש אמת בממצאים", אמרתי לה, "תירגעי, עוד לא ברור אם אני נושא את הגֶן. אבל כן," שיקרתי, "אני בדרך לחופה. גם את מוזמנת, אגב." היא טרקה לי, לא לפני שקיללה: "הלוואי שיש לך את הגֶן!"

"הלוואי שיש לך את הגֶן" הפך לקללה נפוצה בארץ. בעבודה, כל מי שעיצבן עובד אחר זכה בקללה. מירה, הבלונדה מהחשבונות, קיללה ככה את הבוס לפני שבועיים. כשנודע לו למחרת שהוא נגוע, היה בטוח שזה בגללה, ופיטר אותה על-המקום באשמת כישוף. לא נעים. אפילו ברחוב מקללים ככה. נהגים עצבניים, מלצרים ממורמרים, סועדים רגוזים, כולם מקללים ככה אחד את השני כאילו אין מחר, כאילו הגֶן הזה משנה במשהו. "הלוואי שימצאו לך את הגֶן!" איזו מין משאלה מעוותת זו?  

כשהתעוררתי בבוקר הייתי בטוח שאני אצלי בבית, עד ששמתי לב שהרגל הלבנבנה של צילה כרוכה על מותני. זאתי יש לה גוף של נערת גומי. אל תשאלו אילו תנוחות היא לימדה אותי בחודשיים האחרונים שלנו יחד! נראה את הקירח שוגל ככה את מינה המסכנה – גם גֶן שואה על-בטוח, וגם שלא תחווה לעולם את תענוגות הקאמה-סוטרה?

נעלתי את הכפכפים של צילה ויצאתי החוצה, לבדוק אולי בכל זאת הביאו בקבוק חלב. נורא התחשק לי קפה. אפילו נס יהיה בסדר. שתי מעטפות לבנות עם סמל של הממשלה היו תחובות מתחת לדלת. שלפתי אותן בזהירות, אחת-אחת. בהתחלה פתחתי את זאת של צילה. חיובי, כמובן. לא חשבתי אחרת. ברגע הראשון הצטערתי על התנוחות שלא אדע איתה יותר, וברגע הבא נשמתי לרווחה: מזל שהיא על הגלולה!

לא ניגשתי אליה. הסרתי את הכפכפים שלה מהרגליים שלי ועליתי אלי הביתה. התלבשתי, שתיתי קפה שחור חזק, והתיישבתי בנוחות על הכיסא במטבח כדי לפתוח את המכתב שלי בשקט.

חיובי.

חיובי????

חיובי.

דפקתי אצל שטראוך, שתקרא גם היא. בטח טעות. שתייעץ לי מה לעשות. לבקש בדיקה חוזרת? ואולי זו סתם טעות דפוס? אני לא מאלה שסומכים על מחשבים. 

דפקתי ודפקתי אצלה בדלת, ולא שמעתי את גרירת נעלי הבית שלה. עכשיו כבר צלצלתי בפאניקה מסוימת. לא פתחה. התחלתי לדפוק בכוח על הדלת ולצעוק את שמה: "גברת שטראוך! שטראוך! גברת שטראוך!" פעם אחת גם צעקתי, "דינה," כי זה שמה הפרטי. לא פתחה ולא ענתה. הצמדתי אוזן לדלת – אין קול ואין עונה.

בינתיים פתחו השכנים את הדלת לראות מה קורה. כולנו קראנו לשטראוך, והזקנה לא פותחת. עד שהשכן מלמעלה הביא איזה מכשיר מתכת ופרץ את הדלת. נכנסנו פנימה בשיירה, אני בראש. היא לא הייתה בחדר השינה. גם לא בסלון. תיארתי לעצמי שהיא יושבת בפינת העבודה שלה, איפה שהמחשב. וכי איפה תהיה? אני רק מקווה שראתה משהו נחמד כשההוא מ"האורז ופטריות" בא לקחת אותה. עד היום אני שואל את עצמי אם על יד האורז ופטריות הוא גם ביקש מיץ תפוזים, והיא הציעה לו מיץ "פז" משומר, כי זה מה שמגיע לו, כימיקלים… היה לה חוש הומור לא רע לזקנה.

כשכבר היינו בפנים והשכן הגברתן הזמין את מד"א, גם צילה הגיעה לבדוק מה קורה. היא ראתה אותי שפוך, ומיד באה לחבק אותי. כשכבר לא נשאר מה לעשות בדירה של הזקנה, היא הובילה אותי לדירה שלי, השכיבה אותי במיטה והצטנפה לידי. היא ליטפה אותי וניחמה אותי, ואפילו שרה לי שיר ערש. חשבתי שזה בגלל הטראומה מגברת שטראוך. שכבתי בעיניים עצומות, והתמכרתי לליטוף של כף היד החמה והיציבה שלה.

"רציתי לספר לך משהו," היא אמרה. חשבתי שהיא רוצה לספר לי על גֶן השואה שלה. בטח קראה את המכתב כשקמה, לפני שעלתה אלינו למעלה כדי למצוא את השכנה שטראוך מצונפת וקרה מול אתר פורנו סוער במיוחד. אחד השכנים הבחין ש"הטאטו" שלה הזהיב במשך הלילה. עכשיו הוא הזכיר דרקון זוהר כמו שעושים הצעירים, יותר מאשר כמו מספר מ"שמה".

"מה את רוצה לספר?" שאלתי את צילה. ועדיין לא סיפרתי לה על המכתב שלי. כשיתגלו הממצאים שלי למינה, היא בוודאי תשמח. אבל צילה לא תשמח. למה שתשמח על אהוב בצרה? מה כל כך כיף בצרת רבים? איזו מין אומה שמחה לאידם של בניה הפגועים? 

"אני בהריון," היא אמרה.

"זה קורה לפעמים גם עם הגלולה," אמרה כשלא עניתי.

"ראיתי שגם אתה נושא את הגֶן," אמרה כשעדיין שתקתי. "אז זה לא צריך לשנות לנו, נכון?"

"את פסיכית או מה?" אמרתי אחרי די הרבה זמן. "למה שלא יְשַׁנֶּה לנו?"

לפני ששמעתי את התשובה שלה יצאתי לבדוק, אולי כבר הביאו חלב. שלשום הבטיחו לחדש את האספקה. שטראוך כבר לא תצטרך את שלה, אז אני אקח את הבקבוק המיותר אלינו. עכשיו צילה צריכה חלב בשביל שניים. 


*הסיפור פורסם בשנת 2011 בגיליון "אגדות" של כתב העת "מסמרים".

מזה יומיים היא מבקשת לראות שקיעה, שקיעה בעת טיסה או שקיעה של ארץ זרה, ומזה יומיים שלא בא לידה לראות. את השקיעה במטוס פספסה, כי נרדמה, על אף שניסתה בכל כוחה להישאר ערה. זו הפעם הרביעית בחייה שהיא טסה, והפעם הראשונה שהיא טסה אל מחוץ לגבולות המדינה, טסה שלא על מנת לחזור. את טיסתה הראשונה לא זכרה, אך מכיוון שהטיסה ההיא, הקשה, הפכה להיות עם הזמן למשל משפחתי המסופר שוב ושוב, הרגישה כאילו אלה הזכרונות שלה עצמה, ולא כאלה שנשתלו בה בעקבות הסיפורים הנשנים. היא הייתה אז בת כשנה וטסה עם הוריה, שבימים ההם עוד היו ביחד, למולדובה, לבקר את הורי אביה, לשהות שבועיים-שלושה בעיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר ולאכול מפירות הקיץ הטובים בהם התברכה הארץ הדרומית. הפרשי לחצים בעת ההמראה והנחיתה עוררו אצלה דלקת אזניים חריפה. אמא נהגה להמחיז את זעקות השבר של התינוקת שטלטלו את יושבי המטוס הרעוע, טופולב-124, את הריצה הבהולה למרפאת הילדים המקומית, עלובה וחסרת אמצעים, על החשש לטוס איתה בדרך חזרה, חשש שאילץ את הוריה למכור את כרטיסי הטיסה הכה קשים להשגה, ולהמציא, שוב בקושי רב, כרטיסים לרכבת, לקרון המשודרג, ולהטלטל עמה שלושה ימים על גבי הפסים. את הכרטיסים, הן לטיסה והן לרכבת, השיג הסב, אבי אביה, סוחר מכובד ועסקן מקומי: נוקשה, שתקן, מקושר ואמיד. "הטיסה השנייה הייתה מסבסטופול חזרה הביתה", סיפרה לעצמה ללא קול, בעודה מנסה למצוא הן רגיעה והן מנח נוח בתוך מושב המטוס, בלי להעיר את אמה, "הייתי בת תשע וטסנו יחד, אמא ואני. אמא קנתה לי סוכריות מציצה חמוצות, והורתה למצוץ אותן ולבלוע רוק בלי להפסיק, כשהמטוס המריא וגם כשנחת, כדי לשחרר את הלחץ באזניים." הטיסה השלישית אף היא הייתה למולדובה, לאותה העיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר. הפעם טסה בגפה, ובתיקה שקית סוכריות חמוצות. "מי שמע שילדה בת שלוש עשרה טסה לבד?!", זעמה סבתא. "ילדה! היא כבר לא ילדה! חוץ מזה, אבקש שישגיחו עליה, ושם הוא כבר יפגוש אותה", קטעה אמא בחדות. הוא זה אביה. היא לא ראתה אותו מזה תשע שנים ועתה כנראה לא תראה יותר לעולם. הוחלט אז שעליה לטוס להיפרד ממנו יפה ובנועם, כי אמא והיא עומדות לעזוב לישראל, והוא, שעודנו מבקש להיות במאי תאטרון הרוסי בעל שם, מה לו ולישראל? "בדיוק", הוסיפה סבתא, כאילו קראה את מחשבותיה, "ועוד עם הגויקה הזו שלו!". היא ידעה שגויקה זו מילת גנאי למישהי שאינה יהודייה. אך רק האישה הזו, אשת אביה האחרת, זכתה להיקרא ככה בפי סבתא. היא האמינה בסתר, כי זכתה לשם הגנאי לאו דוקא בשל מוצאה, אלא כי היא זו שגרמה לאביה לנטוש אותן כשהייתה בת שנתיים. כעת זו טיסתה הרביעית. לנינגרד-בודפשט. הפעם לא היו ברשותה סוכריות, על כן, כאשר המטוס ההונגרי ניתק את גלגליו מן האספלט הרטוב ונעץ את חוטמו בשמי אוקטובר, רצף עננים מטפטפים בגון פלדה, היא הזדרזה למצוץ את לשונה ולבלוע רוק. כך עשתה גם עכשיו, עת המטוס נשאב לתוך כיס אוויר ואיבד מגובהו, וכאב חד פילח את אזנה הימנית. טעמו של הרוק היה חמוץ ושומי בשל נקניק בתפוחי אדמה שחלקו הדיילות הרכוסות בכחול כהה בתוך מגשי פלסטיק קטנים שכמותם לא ראתה בטיסותיה הקודמות. אחרי שאכלה, ניסתה בכל כוחה להישאר ערה, לראות את השמש הקרובה יותר מאי-פעם מאדימה, משחירה ונעלמת. אך בטרם הספיקה, שקעה בשנת שכחה, שחורה ועמוקה, שהסירה מעליה לשעה קלה את מאורעות יום העזיבה.

את השקיעה בבודפשט לא יכלה לראות מחדר ההמתנה נטול החלונות, שם שִׁכְּנוּ את הנשים, הילדם והזקנים. הגברים הושמו בחדר אחר, על פי השמועות, פחות נוח מזה שהוקצה להן. על אף השוני שבין החדרים, בשניהם הצטופפו אנשים תלושים, נטולי מדינה, שעד אמש היו אזרחי ברית המועצות ועתה המתינו להישלח, לכאן או לכאן. מחוץ לחדר הוצבו שומרים הונגריים, על מנת למנוע מהם לצאת, על אף שאיש לא ניסה. בחדר שלהן היו כעשרים כיסאות וחמש מיטות, ואף תא שירותים וברז מים. היא איבדה את מניין השעות. לא היה ברשותן שעון יד, בחדר ההמתנה לא נמצא שעון קיר, ומשום מה התקשתה לשאול מה השעה, כאילו השקיעות האבודות גרמו לזמן כולו להיות חסר משמעות. אמא שוכבת על המיטה בפינת החדר, אחת מתוך חמש. השוהים האחרים הפרישו בעבורה את המיטה ללא אומר. כרסה ההרה, העצומה של תחילת חודש תשיעי נמה יחד איתה על המזרן הדק, מחוסר הסדין, נושמת ונעה מעלה-מטה, נחשול טרום-אדם שעלה והתרומם עד נקודת השבירה, המסומנת בטבור זקור, ועודנו מסרב להישבר. "אל תישבר, בבקשה. רק אל תישבר", מתחננת היא, בלחישה חמה, יבשת-לשון, בעודה מתכווצת בכיסא עץ, הצמוד למיטת אמה. היא מנסה לדמיין את העיר בודפשט, אך כלום לא עולה בראשה. תמיד הייתה מתבלבלת בין בודפשט לבוקרשט. "את ערי הבירה של מדינות האויב הבת שלך מכירה בעל פה, אבל עם הבירות של מדינות הגוש מפשלת", העיר פעם בצחוק מכר אמה, ספק ידיד משפחה, ספק מאהב. "בודפשט-בוקרשט. בוקרשט-בודפשט. לנינגרד-תלאביב", כל הערים הפכו בלתי קיימות, רק שמותיהן המתחברים זה לזה הטלטלו במוחה ונקשו על פנים גולוגלתה, מבלי להזכיר עוד דבר. כעבור כמה זמן השומרים הביאו להם מגשיות אוכל ופירות, תפוזים גדולים ורכים, צבעם כתום חשמלי וקליפתם משוקעת כפני ירח. באוכל הן לא נגעו, אך את התפוזים קלפו, קרעו לפלחים רטובים, ומצצו ברעבתנות, את התאית ירקו. נתז כתום הכתים את סנטר אמה, ואגלי זעה עכורים הבשילו על מצחה. היא הרטיבה ממחטת בד בכיור, ניגבה את סנטרה, הספיגה את מצחה, והשכיבה אותה לישון. ריח הפירות, רענן וטוב תחילה, תסס במהרה והחמיץ, וחדר ההמתנה נמלא צחנת עסיס מת, נוסף על ריח הפרשות אדם. אחר כך באו הדיילות. הפעם היו אלה נשים לבושות מדים לבנים-כחולים, שערן אסוף לגבעות מוקפדות ובפיהן אנגלית מזרזת. הן הקימו את השוהים ממקומם, מהרצפה, מהכיסאות, מהמיטות, והובילו אותם בתוך מעברים שוממים של שדה התעופה ההונגרי. עתה הבחינה באור בוקר חיוור מציף את הטרמינל. בסך הכל הן חיכו לילה אחד, והיה נדמה שחיכו נצח ועוד קצת. הדיילות העלו את התלושים על מטוס גדול יותר, חדיש יותר, אף הוא צבוע לבן וכחול. "מטוס ישראלי. מטוס ישראלי", גל של פליאה עלה ונכבש. היא לא התרגשה. יש להן עוד טיסה אחת לשרוד, להן ולנחשול טרום-אדם שבבטן אמה. הפעם הייתה זו טיסה קצרה, ללא כיסי אוויר. כאשר גלגלי המטוס ניתרו על פני הקרקע, אחת-שתיים-בום, בהפרש של שבריר שניה, התלושים עצרו את נשמתם ואז פרצו במחיאות כפיים רמות ובקריאות התפעלות, כאילו זה עתה צפו בפעלול קרקס מסוכן שהסתיים בהצלחה. היא לא מחאה כף ולא הוציאה הגה. היא תמיד הייתה מתמקדת בפנים הלבנות של הפעלולן, בגופו המגוידו השביר, הלחוץ כנגד המוחאים בבגד גוף צבעוני ונוצץ, קטן מפי מידותיו. עקב כך הייתה נמנעת מלמחוא. היא ידעה שהוא אך במקרה ניצל מן המוות שבריסוק ומחיאת כף שלא במקום עלולה להכשיל אותו בפעם הבאה.

הן הובלו אל מחוץ למטוס (מסוע מדרגות, מלפנים גב אדם במעיל חורף מרשרש מניילון צהוב, בעורף הבל פה שומי ומתנשף, חוץ, הדף חום), ושוב המתינו. הפעם לא היה זה חדר אלא אולם, עמוס והומה. התלושים הרבו לדבר זה עם זה, שלא כמו בחדר ההונגרי. קולותיהם עלו מכל עבר, נכרכו אלה באלה, ובין לבין יפחת תינוק, גבוהה ונצרדת, פילחה את מעטה הזמזום. "כל חדרי ההמתנה דומים זה לזה, אין בהם אוויר, אין בהם חלונות. אך הפעם יש די כיסאות לכולם", חשבה. נשים וגברים ישראליים ("ישראליים! ישראליים!", גל של פליאה עלה ומאן להיכבש) חילקו להם שקיות קטנות ושקופות, ובהן שפע סוכריות צבעוניות. לפעוטות העניקו דגלונים מפלסטיק: לבן, וכחול, כוכב משושה. הפעוטות נפנפו בצייתנות. לרגע אחד עשרות פרפרי פלסטיק (לבן, כחול, כוכב משושה) השיקו כנף (אח, אח, אח). היא רצתה לפתוח את השקית שלה תכף ומיד, למצוץ את הצהובה, ואז את הכתומה, ואז את הכחולה, ובסוף את האדומה. אולי ערבוביית הצבעים תשקיט ולו במעט את אזנה הימנית המעקצצת, אך השמות שלהן נקראו ברמקול, תחילה השם המלא של אמה, אחר כך השם המלא שלה. לשתיהן שמות משפחה שונים ועתה הכרזתם ברמקול כמו הפרידה ביניהן, כאילו לא היו עוד אם ובתה, אלא שתי נשים זרות זו לזו, שתי תלושות שוות אין-ערך, שאך במקרה נקראו יחד, לקבל זהות חדשה. הן קמו ועברו לחדר נוסף, משרד קבלה, עם פקיד מאחורי שולחן, ומתורגמנית מלפני השולחן, ותיקי קרטון הנערמים מכאן ומכאן. הפקיד שאל שאלות, המתורגמנית תרגמה, ואמה זכתה בתעודה בכריכת תכלת (צילום דרכון בשחור-לבן משם: אמה בבגדי המורה המהודרים, תלתליה תפוחים וגבוהים, היא במדי בית ספר ובצמה קלועה, ראשיהן נוגעים). היא לא קיבלה דבר מהפקיד על אף שעזרה לתרגם, כי האנגלית שבפיה הייתה טובה בהרבה מזו של המתורגמנית. שמה אך הודפס על גבי רצועת נייר אפרפרה, המקופלת לשלוש, באותיות חיוורות, כי הדיו במכונה התמעט. בזאת נגדע השיוויון. משם הזכרון נתעמעם ונקטע לסרוגין, אולי מפאת העייפות, ואולי כי לא יכלה להוסיף ולאחסן שום פרט בתאיה, שהתמלאו עד תום, ובלא הפרטים הזכרון ומתפשט מתאדה – ענן קיץ במדבר.

בחוץ, באולם קבלה גדול, מחכה להן גבר. כאשר הגבר משגיח בהן, הוא מנפנף לעברן ביד ארוכה. זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו. הוא גבוה, רזה, שערו שחור, מעט מקורזל. בתווי פניו אינה מצליחה להבחין מרחוק. היא קצרת רואי וזגוגיות משקפיה התלכלכו. הוא מתקרב, חובק ביד ארוכה את כתפי אמה. הוא מזיע. שני חצאי סהר כהים ולחים מכתרים את פנים שרוולי חלצתו המכופתרת. ראש אמה הקטנה נח על אחד הירחים השחורים. אמה נעלמת מאחורי דוק זעתו, נעטפת בריחו כבד. עליה הוא לא מביט. "איפה המזוודות שלכן?", פונה לאמה. היא מושכת בכתפיה, היא לא יודעת. הוא מזדעף, ממלמל דבר מה בשפה זרה, מכייחת, והולך לחפש את המזוודות שלהן, שתי המזוודות הכבדות שלהן, כל רכושן עליי אדמות. הן נשמטות על ספסל, קופאות, מחכות. חם, חם כל כך. ריק, ריק כך כך. חוּם, חוּם כל כך. חם, וריק, וחוּם. חוּם, וחם, וריק. ריק, ו… הוא חוזר וצועק שמצא את המזוודות. "תגידי לה שתבוא לעזור לי לסחוב", מצווה על אמה ומסמן בתנועת סנטר קצרה (סוס מגרש זבוב) לכיוונה. שוב נהיה לה בור בזכרון. היא חוזרת לזכור רק כאשר הן המזוודות והן האנשים הועמסו על מין אוטובוס קטן. המזוודות מאחור, מחליקות אחת על גב השנייה, כמעט נופלות, אך שבות ומתישרות בבהלה. האנשים מונחים איש-איש בכיסאו. האוטובוס נע ומתקדם בטרטור מנוע עולה-יורד. זו הפעם הראשונה מזה שלושה ימים שהיא נפרדת. היא זוכה למושב קדמי נפרד, מבוצר מצדו האחד בידית עור ומצדו השני בחלון גדול, מאובק. "החללית נחתה בהצלחה", היא מדווחת ללא קול. "במקום חם, ריק, בגוני חום-אוכרה, עם עצי דקל בודדים, פזורים באקראי." נדמה לה שאין עוד רכבים על הכביש שמשני עבריו משתרעת שממה צחיחה, מצובעת אדום. היא ביקשה לראות שקיעה ועתה בקשתה נענית בשלמות: היא צופה בשקיעה בעוד היא עצמה על כוכב לכת נטול שם. היא לא משגיחה ברצועת ים שמבצבצת לרגע דרך החלונות ממול, שקועה כולה בשקיעתה. הר ועיר קמים באופק, מקדמים את האוטובוס. האוטובוס האמיץ מטפס על ההר, כובש פיתולים ומדרונות, מקדם רחוב אחד, מותיר מאחוריו רחוב אחר. הרחובות זולגים במדרונות מטה, נחלי בניינים מדורגים. המזוודות חורקות שן ומנעול, האנשים משתתקים כולם. העליה התלולה משלחת דקירה חדה באזנה הימנית, אך שקיות הסוכריות נתחבה בתיק הצד של הגבר, והיא לא רוצה לפנות אליו. הבניינים האלה מזרי אימה, בניינים ללא חלונות, חלונות שעשויים זכוכית. אמנם שורות של פתחים על צדי הבניינים, אך אלה חסומים במעין מכסים אפורים וחומים. השמש מאחוריה הופכת להיות גדולה יותר, כתומה יותר, כדור אש עז וקשה, שמתגלגל במהירות אל מעבר להר. האוטובוס מזדקר ובולע עוד שני רחובות. עתה רק קצה הקודקוד הכתום מבצבץ מתוך ים בלתי נראה מצדו השני של הרכס. האוטובוס משתעל ונעצר בבלימה חורקת. פאף! בניין רב קומות נברא פתע מתוך האוויר המכחיל. חלון זכוכית יחיד בקומתו העליונה לוכד קרן שמש אחרונה ומסוונר את עיניה בכתום בין-כוכבי. דלתות האוטובוס נפערות. טאח! המזוודות נשפכות על המדרכה בזו אחר זו. האנשים נשפכים על המדרכה לצד המזוודות. על הספסל למרגלות הבניין יושבת אישה מבוגרת ועבת גוף, לראשה מהודקת מטפחת לבנה. לצדה חצי-ישוב, חצי-שכוב קופא נער, שאלמלא עווית קבועה שמשסעת ומזקינה את פניו, היה נראה בן גילה. מסביב לספסל רובצים חתולים. היא לא מצליחה למנות אותם, אך מימיה לא ראתה כל כך הרבה חתולים יחדיו בבת אחת. האישה מחזיקה ביד אחת זנב-נקניק וביד שניה סכין מטבח קצרה עם ידית עץ. היא פורסת שביבים מהנקניק וזורקת לחתולים. החתולים זעים אך בקושי, פוערים לועות אדומים, חוטפים באוויר ובולעים. היא רעבה. היא רוצה להתקפל לצד החתולים, לפעור לוע, לחטוף ולבלוע. הנער ניעור מקפאונו, קם ונע לעבר העולים החדשים בהליכה משונה, ספק מנתר, ספק פיסח. הוא ניגש לאמה, תופס את ידה וצועק בקול חזק ומקרקר, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה, מדדה לעבר אישה צעירה בשמלה וסוודר שמנסה לשווא להתחמק מהלפיתה וצועק, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה ומדדה לעבר גבר נמוך קומה, מלא ומתנשם. "MANISHMADOD!". הוא עובר אחד-אחת. מהנשמע, דודה! מהנשמע, דוד! מהנשמע! מהנשמע! החתולים עוקבים אחר מסכת ברכות בעין צהובה, נטולת עניין. חושך טרי פושט על המדרכה, מעלים את המזוודות, את האנשים, את הבניינים על חלונותיהם העיוורים. הנער שב לספסל. בטרם קופא שנית, הוא מזדקף ושר, "ANU BANU ARTZA, ANU BANU ARTZA". קולו שמזדקף יחד אתו ועקב כך הופך להיות רך ונעים, מלווה אותה כל הדרך לקומה השלוש העשרה, הקומה העליונה בעלת חלון הזכוכית היחידי, שעתה לא משתקף בו דבר מלבד החושך.

הדירה חשוכה וריקה. היא נראית כמו איור של דירה, כאילו מישהו התחיל לצייר דירה בטושים שחורים על גבי נייר אפור והפסיק באמצע. "פה זה המטבח. יש מקרר. ישן מאד ומרעיש, אבל מקרר מצוין", הגבר הזר עושה לאמה סיור. היא שומעת את קולו מתגאה מרחוק. שמץ ההתרברבות נוסך בקולו רוך מפתיע. את קול אמה היא לא שומעת, אולי כי אינה עונה, אלא רק מסתכלת במבט מזוגג על האיור הלא גמור של הדירה. היא בשירותים. האסלה כאן לא לבנה. היא צהובה מבחוץ, חומה בפנים, והמושב שלה אפור. היא יוצאת מהשירותים ונכנסת לחדרון הצמוד, שם יש כיור עם ברז ואמבטיה. בחדרון היא פוגשת את אמה. הגבר הזר איננו. "ירד להביא את המזוודות", אמה מציינת חלושות. "אז, ריטוציקה, מה את אומרת? מחר נלך לקנות חומרי ניקוי? זאת אמבטיה ממש טובה. פשוט, קצת מלוכלכת. אנחנו ננקה אותה טוב-טוב. בינתיים אל תשבי בה וגם תשתדלי שלא לגעת בדפנות." היא מסתכלת על האמבט. צבעו שחור. שניים-שלושה כתמי אמייל מבצבצים מתוך הסחי, אולי אחד הדיירים הקודמים הפיל דבר מה בטעות וקרום הזהמה נסדק בשל המכה. פקעת שיער חוסמת את פתח הניקוז. אמה מתיישבת על דופן האמבט. כנראה שעם בגדים מותר לגעת בדפנות. היא חוזרת לשירותים, קורעת פיסה ארוכה מגליל נייר הטואלט, חוזרת לחדר האמבטיה וגורפת עם הנייר את פקעת השיער. "בואי, אמא. נלך לחדר שלך ואז תלכי להתקלח", היא מנסה למשוך את אמה בעדינות בזרועה, אך זו עודנה ממשיכה, "מחר ננקה. מחר ננקה הכל. מחר. ננקה. הכל."

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, כְּשֶׁעוֹד לֹא הָיוּ פֹּה כְּבִישִׁים מְהִירִים וּמִנְהֲרוֹת הַכַּרְמֶל וְקִדּוּחַ הַגָּז, חָיוּ פֹּה בְּנֵי אָדָם וּלְצִדָּם חָיוּ שֵׁדִים. הַיּוֹם זֶה נִשְׁמָע מוּזָר, אֲבָל אָז זֶה הָיָה דָּבָר מְאוֹד טִבְעִי וְיָדוּעַ, שֶׁכְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם, שֶׁלְּכָל אֶחָד מֵהֶם אֹפִי וּרְצוֹנוֹת וַחֲלוֹמוֹת מִשֶּׁלּוֹ, כָּכָה יֵשׁ גַּם שֵׁדִים.

הַשֵּׁדִים הָיוּ טוֹבִים וְרָעִים וַהֲפַכְפַּכִּים, בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּנֵי הָאָדָם. אֲבָל שֵׁד כּוֹעֵס, אַתֶּם בֶּטַח מְבִינִים בְּעַצְמְכֶם, זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר נוֹרָא מֵאֲשֶׁר בֶּן אָדָם כּוֹעֵס. וְלָכֵן חָשׁוּב הָיָה לָדַעַת אֵיךְ לֹא לְהַכְעִיס אֶת הַשֵּׁדִים אִם לֹא רוֹצִים צָרוֹת.

הַמֻּמְחִיּוֹת הָרָאשִׁיּוֹת לְשֵׁדִים הָיוּ אָז הַסָּבְתוֹת (וְגַם חֵלֶק מֵהַסַּבִּים), שֶׁיָּדְעוּ בְּדִיּוּק אֵיךְ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הַשֵּׁדִים וּבְקִרְבָתָם, וְהָיוּ שָׁבוֹת וּמַזְכִּירוֹת וּמְסַפְּרוֹת לִפְנֵי הַשֵּׁנָה וּבַבֹּקֶר וְלִפְעָמִים גַּם אַחֲרֵי מְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם.

לִפְנֵי שֶׁאֶפְתַּח בַּסִּפּוּר שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְסַפֵּר לָכֶם, עֲלֵיכֶם לָדַעַת כַּמָּה מֵאוֹתָם כְּלָלֵי סָבְתוֹת חֲשׁוּבִים:

1. לְשֵׁדִים יֵשׁ שֵׁמוֹת.

2. לְהַרְבֵּה שֵׁדִים יֵשׁ שֵׁמוֹת כְּמוֹ שֶׁל חַיּוֹת. לְמָשָׁל אֶפְשָׁר לִמְצֹא שֵׁדָה שֶׁהַשֵּׁם הַפְּרָטִי שֶׁלָּהּ הוּא עֵז, כְּמוֹ שֶׁלְּיַלְדָּה מֵהַכִּתָּה שֶׁלָּכֶם קוֹרְאִים נֹעָה.

3. לָכֵן, אִם מְדַבְּרִים עַל חַיָּה כָּלְשֶׁהִי, לְמָשָׁל עַל עֵז שֶׁאוֹכֶלֶת עֵשֶׂב בֶּחָצֵר, חָשׁוּב מְאוֹד לְהַצְבִּיעַ עָלֶיהָ כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עָלֶיהָ. אַחֶרֶת הַשֵּׁדָה שֶׁנִּקְרֵאת עֵז יְכוֹלָה לַחְשֹׁב שֶׁמְּדַבְּרִים עָלֶיהָ וְלָבוֹא וְלַעֲשׂוֹת צָרוֹת צְרוּרוֹת.

זֶהוּ. עַכְשָׁו אַתֶּם יוֹדְעִים כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת כְּדֵי לִקְרֹא אֶת הַסִּפּוּר.

בְּאוֹתָם יָמִים רְחוֹקִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה מַמָּשׁ, חַיָּה אִשָּׁה פְּשׁוּטָה אַחַת שֶׁרָצְתָה רַק דָּבָר אֶחָד – לָלֶדֶת בַּת. אֲבָל רָצָה הַגּוֹרָל, אוֹ אַלְלָה, אוֹ אַף אֶחָד בִּמְיֻחָד, וְלֹא נוֹלְדָה לָהּ בַּת וְלֹא בֵּן וְלֹא כְּלוּם, וְיוֹם יוֹם הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל מִפְתַּן בֵּיתָהּ, צוֹפָה בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת וּמִתְפַּלֶּלֶת לְבַת. עֶרֶב אֶחָד, בְּעוֹדָהּ יוֹשֶׁבֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת עַל הַשֶּׁמֶשׁ הַגְּדוֹלָה הַיּוֹרֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים, רָאֲתָה חִפּוּשִׁית קְטַנָּה וּשְׁחֹרָה מְטַיֶּלֶת לְיַד רַגְלָהּ. "יָא אַלְלָה!" חָשְׁבָה הָאִשָּׁה בְּעֶצֶב גָּדוֹל, "אֲנִי כָּל כָּךְ רוֹצָה יַלְדָּה קְטַנָּה! אֲפִלּוּ אִם הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי הָיְתָה חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה, הָיִיתִי שְׂמֵחָה בָּהּ וְאוֹהֶבֶת אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא יַלְדָּה רְגִילָה." כָּךְ חָשְׁבָה הָאִשָּׁה וְקָרְאָה בְּקוֹל גָּדוֹל, "הוֹ, אַלְלָה! תֵּן לִי כוּנְפוּסֶה!"
אֲבָל כְּמוֹ שֶׁוַּדַּאי נִחַשְׁתֶּם, בִּגְלַל סַעֲרַת הַרְגָּשׁוֹת שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בָּהּ, שָׁכְחָה הָאִשָּׁה אֶת מָה שֶׁסָּבָתָהּ לִמְּדָה אוֹתָהּ, וְלֹא הִצְבִּיעָה עַל הַחִפּוּשִׁית שֶׁנִּקְרֵאת גַּם כוּנְפוּסֶה. וְכָךְ, בִּמְקוֹם שֶׁתְּפִלָּתָהּ תַּגִּיעַ לַשָּׁמַיִם, הִיא הִגִּיעָה דַּוְקָא לְשֵׁדָה אֲיֻמָּה וְנוֹרָאָה שֶׁהִסְתַּתְּרָה לֹא רָחוֹק מִשָּׁם. הַשֵּׁדָה (נִחַשְׁתֶּם נָכוֹן: שְׁמָהּ הָיָה כוּנְפוּסֶה) חִיְּכָה לְעַצְמָהּ בְּרִשְׁעוּת: "אֲנִי רוֹאָה שֶׁהָאִשָּׁה הַזֹּאת מְאוֹד רוֹצָה שֶׁאָבוֹא לְבַקֵּר אוֹתָהּ וְאֶעֱשֶׂה לָהּ צָרוֹת צְרוּרוֹת." כָּךְ חָשְׁבָה הַשֵּׁדָה וּמִיָּד הָפְכָה עַצְמָהּ לְחִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה וַחֲמוּדָה וְרָצָה לְהִסְתַּתֵּר בֵּין כִּפְלֵי הָעַבָּאיָה שֶׁל הָאִשָּׁה.

יָרַד הָעֶרֶב, וְהָאִשָּׁה הֵכִינָה עַצְמָהּ לַשֵּׁנָה כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע חָשָׁה דִּגְדּוּג עוֹלֶה וְיוֹרֵד מִתַּחַת לָעַבָּאיָה שֶׁלָּהּ וְהֵחֵלָּה לִצְחֹק לְלֹא שְׁלִיטָה. "מָה קוֹרֶה לָךְ, אִשָּׁה?" שָׁאַל בַּעֲלָהּ, "אַתְּ מִתְנַהֶגֶת כְּאִלּוּ קָפַץ עָלַיִךְ שֵׁד!" אֲבָל הָאִשָּׁה לֹא הִצְלִיחָה לַעֲנוֹת מֵרֹב דִּגְדּוּגִים וְרַק רָצָה וְקָפְצָה וְהִתְגַּלְגְּלָה עַד אֲשֶׁר יָצְאָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָתָהּ חִפּוּשִׁית וְחִיְּכָה אֵלֶיהָ חִיּוּךְ גָּדוֹל. הָאִשָּׁה לֹא הֶאֱמִינָה לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ – חִפּוּשִׁית מְחַיֶּכֶת! "בְּחַיֵּי אַלְלָה," אָמְרָה הָאִשָּׁה בִּפְלִיאָה, "זֹאת כוּנְפוּסֶה שֶׁלִּי, הַיַּלְדָּה שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי אֵלֶיהָ כָּל עֶרֶב, הִיא בָּאָה אֵלַי סוֹף כָּל סוֹף".

הַיָּמִים חָלְפוּ, וְהַחִפּוּשִׁית גָּדְלָה וּמִיּוֹם לְיוֹם נִרְאֲתָה יוֹתֵר כְּמוֹ יַלְדָּה וּפָחוֹת וּפָחוֹת כְּמוֹ חִפּוּשִׁית, עַד אֲשֶׁר בְּיוֹם הֻלַּדְתָּהּ הָעֲשִׂירִי נִרְאֲתָה כִּמְעַט בְּדִיּוּק כְּמוֹ יַלְדָּה. הָאִשָּׁה הָיְתָה מְאֻשֶּׁרֶת.

יוֹם אֶחָד הֶחְלִיטָה כוּנְפוּסֶה שֶׁמַּסְפִּיק זְמַן הָיְתָה יַלְדָּה טוֹבָה וְהִגִּיעַ הַזְּמַן לַחְזֹר וְלִהְיוֹת שֵׁדָה. "אִמָּא'לֶה," הִיא אָמְרָה בְּקוֹל מָתוֹק, "מָה אַתְּ עוֹשָׂה עִם הַבָּצֵק הַזֶּה שֶׁאַתְּ לָשָׁה?" "פִּתּוֹת לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁל אַבָּא שֶׁלָּךְ," עָנְתָה אִמָּהּ, "עוֹד מְעַט תֹּאכְלִי אַחַת, וְאֶת הַשְּׁאָר תָּבִיאִי לוֹ לַשָּׂדֶה עִם פַּחִית לַבַּנֶה." "לֹא בָּא לִי לְחַכּוֹת," אָמְרָה הַשֵּׁדָה בְּקוֹל בַּכְיָנִי. "אֲנִי רוֹצָה לֶאֱכֹל אֶת הַפִּתּוֹת עַכְשָׁו!" הָאִשָּׁה הִסְתַּכְּלָה עָלֶיהָ בְּחִיּוּךְ וְאָמְרָה, "מָאמִי שֶׁלִּי, אוֹ שֶׁתְּחַכִּי בְּסַבְלָנוּת אוֹ שֶׁתֹּאכְלִי אוֹתִי בֵּינְתַיִם, מָה דַּעְתֵּךְ?" "רַעְיוֹן מְעֻלֶּה!" צָעֲקָה הַשֵּׁדָה, וְלִפְנֵי שֶׁהָאִשָּׁה הֵבִינָה מָה קוֹרֶה, בָּלְעָה אוֹתָהּ הַשֵּׁדָה אַחַת-שְׁתַּיִם, עַל הַמָּקוֹם, וּמִיָּד אָכְלָה גַּם אֶת הַבָּצֵק וְהַמַּעֲרוֹךְ וְהַשֻּׁלְחָן. "הוּ," חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ הַשֵּׁדָה הַנּוֹרָאָה בְּסִפּוּק, "זֶה כְּבָר הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב." אֲבָל בִּגְלַל שֶׁרָעָב שֶׁל עֶשֶׂר שָׁנִים הוּא לֹא מַשֶּׁהוּ שֶׁחוֹלֵף כָּל כָּךְ מַהֵר, יָצְאָה מֵהַבַּיִת וְהָלְכָה לַשָּׂדֶה. "כוּנְפוּסֶה, מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? אֵיפֹה אֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁלִּי?" שָׁאַל הָאַבָּא הַחוֹרֵג שֶׁלָּהּ, שֶׁחָרַשׁ כָּל הַבֹּקֶר אֶת הַשָּׂדֶה. "אָכַלְתִּי אוֹתָהּ," עָנְתָה הַשֵּׁדָה בְּחִיּוּךְ. "וְעַכְשָׁו אֲנִי אֹכַל גַּם אוֹתְךָ!" הָאִישׁ, שֶׁחָשַׁב שֶׁהִיא צוֹחֶקֶת, אָמַר בְּחִיּוּךְ, "בּוֹאִי תֹּאכְלִי אוֹתִי, מְתוּקָה שֶׁלִּי, אִם אַתְּ רוֹצָה." אַחַת-שְׁתַּיִם, בְּלִי לַחְשֹׁב פַּעֲמַיִם, אָכְלָה הַשֵּׁדָה אֶת הָאִישׁ וּבָלְעָה גַּם אֶת הַמַּחְרֵשָׁה שֶׁלּוֹ וְאֶת שְׁנֵי הַשְּׁוָרִים שֶׁהָיוּ רְתוּמִים אֵלֶיהָ.
"עַכְשָׁו אֵלֵךְ לִבְדֹּק מָה שְׁלוֹם סָבְתָא," חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ וְשִׁהֲקָה.

בְּאוֹתוֹ זְמַן יָשְׁבָה סָבָתָהּ הַחוֹרֶגֶת שֶׁל כוּנְפוּסֶה בְּבֵיתָהּ וְאָרְגָה שָׁטִיחַ. הִיא שָׂמְחָה מְאוֹד לִרְאוֹת אֶת כוּנְפוּסֶה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא בָּאָה לְבַקֵּר לְבַדָּהּ. "כוּנְפוּסֶה מֹתֶק, בָּאת לְבַקֵּר אֶת סָבְתָא שֶׁלָּךְ?" "לֹא. בָּאתִי לֶאֱכֹל אוֹתָךְ!" אֲבָל סָבְתָא שֶׁלָּהּ לֹא שָׁמְעָה כָּל כָּךְ טוֹב וְשָׁאֲלָה, "מָה אָמַרְתְּ, חֲמוּדָה? שֶׁאַתְּ רוֹצָה לֶאֱכֹל אוֹתִי?" אֲבָל בִּמְקוֹם לַעֲנוֹת, פָּתְחָה הַשֵּׁדָה הָאֲיֻמָּה אֶת פִּיהָ וְהִתְקָרְבָה אֵלֶיהָ. "כוּנְפוּסֶה," אָמְרָה סָבְתָא בְּבֶהָלָה, "מָה זֶה הַפֶּה הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָךְ?" אֲבָל הִיא לֹא זָכְתָה לִשְׁאֹל עוֹד שׁוּם דָּבָר, כִּי הַשֵּׁדָה בָּלְעָה אוֹתָהּ אַחַת-שְׁתַּיִם, בְּלִי לַחְשֹׁב פַּעֲמַיִם, אֲפִלּוּ בְּלִי לִלְעֹס, וְהִסְתַּלְּקָה.

כְּשֶׁבִּטְנָהּ מְלֵאָה הִסְתּוֹבְבָה כוּנְפוּסֶה בֵּין דּוּכְנֵי הַשּׁוּק וְחָשְׁבָה לְעַצְמָהּ מָה תֹּאכַל לְקִנּוּחַ. רֵיחוֹת הַשּׁוּק הָיוּ מְסַחְרְרִים, וְהִיא הִתְלַבְּטָה בֵּין בַּקְלָוָה נוֹטֶפֶת סֻכָּר, מִיץ רִמּוֹנִים חֲמַצְמַץ אוֹ גְּלִידַת אָנִיס לְבָנָה. לְפֶתַע תָּפַס אֶת נְחִירֶיהָ רֵיחַ נִפְלָא, וְהִיא מִהֲרָה בְּעִקְבוֹתָיו. "מָה שְׁלוֹמֵךְ, חֲבִיבָתִי?" שָׁאַל הָרוֹכֵל הַזָּקֵן בִּרְאוֹתוֹ אֶת כוּנְפוּסֶה מִתְקָרֶבֶת לְדוּכַן הַכְּנָפֶה שֶׁלּוֹ. "אֲנִי רְעֵבָה," עָנְתָה הַשֵּׁדָה הָאֲיֻמָּה וְעֵינֶיהָ הִתְהַפְּנְטוּ לַכְּנָפֶה הַכְּתֻמָּה. הַמּוֹכֵר הַזָּקֵן, שֶׁרָאָה כְּבָר שֵׁד אוֹ שְׁנַיִם בְּחַיָּיו, זִהָה בְּקַלּוּת שֶׁלֹּא יַלְדָּה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, כִּי אִם שֵׁדָה נוֹרָאִית בְּתַחְפֹּשֶׂת. "אֶפְשָׁר לְהַצִּיעַ לָךְ כְּנָפֶה?" שָׁאַל בְּקוֹל אִטִּי וְהוֹצִיא אֶת הַשַּׁבְּרִיָּה הַחַדָּה שֶׁהָיְתָה מֻסְתֶּרֶת בַּתַּרְבּוּשׁ שֶׁחָבַשׁ עַל רֹאשׁוֹ, אֲבָל כוּנְפוּסֶה לֹא רָאֲתָה אֶת הַסַּכִּין הַמְּעֻקֶּלֶת מִתְקָרֶבֶת אֵלֶיהָ וְרַק אָמְרָה בְּקוֹל מְכֻשָּׁף, בּוֹהָה בַּכְּנָפֶה, "קֹדֶם אֹכַל אוֹתְךָ וְאַחַר כָּךְ אֹכַל אֶת כָּל הַכְּנָפֶה שֶׁלְּךָ".

"אַתְּ רוֹצָה לֶאֱכֹל אוֹתִי?" שָׁאַל הַזָּקֵן. "בּוֹאִי, תֹּאכְלִי אוֹתִי אִם אַתְּ מְעִזָּה." כוּנְפוּסֶה פָּתְחָה אֶת לֹעָהּ הֶעָצוּם, אֲבָל רֶגַע לִפְנֵי שֶׁסָּגְרָה אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ, תָּקַע הַזָּקֵן אֶת הַפִּגְיוֹן בִּגְרוֹנָהּ וְשִׁסֵּף אֶת גּוּפָהּ לִשְׁנַיִם.

וְאָז קָרָה דָּבָר מֻפְלָא: מֵהַבֶּטֶן הַקְּטַנָּה שֶׁל הַיַּלְדָּה-הַחִפּוּשִׁית-הַשֵּׁדָה-הַנּוֹרָאִית יָצְאוּ שְׁלֵמִים וּבְרִיאִים, כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא נֶאֶכְלוּ, הָאִשָּׁה וּבַעֲלָהּ וְשֻׁלְחָן וּמַעֲרוֹךְ, וּבָצֵק לְפִּתּוֹת וּפַחִית לַבַּנֶה וְסָבְתָא וְשָׁטִיחַ יָרֹק וּשְׁנֵי שְׁוָרִים וּמַחְרֵשָׁה. הַשִּׂמְחָה הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְכָל הַשּׁוּק נָשָׂא אֶת הַזָּקֵן הֶחָכָם עַל כַּפַּיִם, וְכֻלָּם עָרְכוּ חַפְלָה גְּדוֹלָה בֵּין הַדּוּכָנִים.

וְהָאִשָּׁה? הִיא הוֹלִידָה יְלָדִים רַבִּים, וְלָהֶם נוֹלְדוּ נִינִים וּבְנֵי נִינִים, תּוֹדָה לָאֵל. וְכָל פַּעַם שֶׁמִי מֵהֶם הָיָה רוֹאֶה חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה וּקְטַנָּה, מִיָּד הָיָה צוֹעֵק, "הַכוּנְפוּסֶה שֶׁל סָבְתָא! הַכוּנְפוּסֶה שֶׁל סָבְתָא!" וְכַמּוּבָן לֹא שָׁכַח גַּם לְהַצְבִּיעַ.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty