החוּצָן לא היה ירוק ולא היו לו אנטנות על הראש. הוא נראה כמו אדם רגיל אם כי בערך ברבע גודל. למעשה, בשפמו האפור הקצוץ ומבטו העגום היה דומה יותר מכל לצוּבֶּרי, רואה החשבון של אבא ז"ל, והבעת פניו היתה בדיוק כמו זו של צוברי כשאבא היה מביא לו את שקית החשבוניות שלו, תולה בו עיניים תמהות ואומר לו, מה תעשה עם כל אלה? לצוברי היו לקוחות רבים, נהגי מוניות, בעלי חנויות, קבלני שיפוצים, אנשים מעשיים לגמרי, אך אף אחד חוץ מאבא לא היה שואל אותו שאלות כאלה. החוצן היה לבוש במין גלימה אפורה ונראה כאילו היה עומד שם על מדף הספלים מאז ומתמיד, מתנשם – אם זה מה שעשה – כי מפעם לפעם היה גדל ומתנפח מאוד ומיד מתכווץ חזרה. ליסי קראה לי בבוקר, אבא בוא תראה, אבל כיוון שנימת קולה היתה שלווה כל כך סיימתי בנחת את ענייני הבוקר שלי ורק אז ירדתי למטה ועמדנו שלושתנו – ליסי, אני וגלֶנדָה החתולה – והבטנו בו בסקרנות. ליסי ניסתה לדבר אתו קצת – תחילה בעברית, אחר כך באנגלית, ובסוף בערבית שהיא לומדת באינטרנט – אבל החוצן לא ענה ואפילו לא שינה לרגע את עמידתו, אלא רק המשיך לעמוד ולבהות ומפעם לפעם להתנפח ולהתכווץ. גם גלנדה, ממושבה על השיש, הציצה בו בחוסר עניין והמשיכה ללקק את שפמותיה המפוארים. מה נעשה? שאלתי את ליסי, אני חייב להיות היום מוקדם במרפאה, יש לי יום ממש מלא, ולי יש שעת אפס, אמרה ליסי, אני חייבת לטוס, לקחה מיד את התיק גב שלה ואת הטלפון והאוזניות ורצה החוצה להסעה, גם לי לא נותרה ברירה, נתתי לגלנדה את המנה שלה, נעלתי את הבית, נכנסתי למכונית ונסעתי.

במרפאה חיכו לי שני המטופלים הראשונים ומחדר השיננית כבר נשמעו חריקות מכשיר הניקוי. היה צפוי לי באמת יום ארוך ומלא, מה גם שאסנת אמרה שהיא תקפוץ בצהריים ואני פיניתי לנו איזה שעתיים, אחרי הצהריים היו לי שני טיפולי שורש מסובכים והכנה אחת להשתלה וגם ביקור של סגן ועדת האתיקה לדון בענייני הבחירות המתקרבות לוועדת הביקורת של האגודה, כך שכאשר חזרתי הביתה לקראת שמונה, עייף ורעב ולא זוכר מאומה מהתרחשויות הבוקר, הופתעתי לראות את ליסי יושבת וצופה ב"בית וטחב", הסדרה הפינית החדשה, מר חוצן יושב בחיקה כאילו לכך נועד, וליד התנור מנמנמת גלנדה כהרגלה. מה זה צריך להיות, שאלתי את ליסי, מה קורה פה? אבל ליסי בקושי הציצה לכיווני, הכול בסדר אבא, אמרה, אין מה לדאוג. החוצן היה מוטל בחיקה כולו נוקשה כמו כְּפִיס אבל ללא ספק מביט בטלוויזיה יחד עם ליסי. אולי אנחנו צריכים להודיע למישהו, אולי לעשות משהו, אולי זה מביא מחלות? די אבא אתה כזה וִוירדוֹ, אמרה ליסי, והתחילה להקיש במרץ בטלפון שלה. אולי הוא צריך לאכול משהו? די אבא אמרה שוב ליסי וגם החוצן התנפח פתאום עוד יותר, והיה נראה כאילו הוא גם קצת האדים ונראה ממש כועס. טוב טוב אמרתי, לא התכוונתי. עמדתי עוד קצת בוהה בשלישיה וחזרתי למטבח, לאכול ולקרוא את העיתון מהבוקר. כשגמרתי את העיתון חזרתי לסלון, מה תעשי אתו בלילה, שאלתי את ליסי, והיא אמרה לא יודעת אבא מה אתה דואג. יש לךְ מבחנים השבוע? כן יש לי בקולנוע ובכימיה, אני הולכת מחר ללמוד עם סיוון. טוב אני פורש, אמרתי. לילה טוב, אמרה ליסי. החוצן והחתולה לא אמרו כלום.

אנחנו גרים בבית ישן שכור בפאתי נס-ציונה. הבית קצת גדול בשביל שני אנשים, אבל הוא נוח ואנחנו גרים שם כבר כל כך הרבה שנים שהתרגלנו. בקומה הראשונה יש שני חדרי שינה, שבאחד מהם ישנה ליסי והשני ריק (אלא אם באים אורחים), סלון עם מרפסת יפה צופה על גבעות רחוקות, וכמובן מטבח; למעלה חדר השינה שלי וחדר עבודה. אחרי שאימא של ליסי עזבה אותנו בעוד ליסי ילדה קטנה, מיהרתי לחפש לנו מקום חדש לגור בו כדי לא להישאר בדירה הקודמת עם הזיכרונות, והבית הזה בשכונה השקטה התאים לי בדיוק. המרפאה שלי, לעומת זאת, נמצאת במרכז העיר, בקומה שתים עשרה של מגדל עמוס בחנויות, משרדים, ודירות מגורים, כל היום תנועה של אנשים, מעליות, המולה מבוקר עד ערב. במרפאה מלבדי נמצאת שלוש פעמים בשבוע ארדווינה השיננית, פעמיים בשבוע מגיע נתי המומחה לשתלים, וכמובן רוחלה המזכירה שאותה אני מתעב בכל ליבי, ראשית בגלל שהיא זקנה טיפשה ומכוערת, ושנית בגלל שאין כמוה להבריח לקוחות – בדיבורה הגס ובחוסר הקומפטנטיות הכללי שלה. לפחות פעם בחודש אני נודר לפטר אותה אבל כשאני מגיע למרפאה ועומד מול דמותה המדובללת – סבך התלתלים האפורים הנוקשים כצמר פלדה ופניה הקמוטות העוטות הבעה חצצית אטומה – ההחלטיות שהיתה לי נמסה ואני נסוג בתבוסתנות אל חדר הטיפולים, לפני שתתחיל שוב לספר לי בקולה הצרוד מרוב עישון את כל נפלאות הבן שלה המוצלח שדוחף ניירות באיזה בנק בוול סטריט, אבל את אמא שלו לא ראה מאז שפתחתי את המרפאה הזו.

אני בדרך כלל אוהב את המטופלים שלי, אוהב לטפל בשיניים שלהם למרות שאני מבין אנשים שזה נראה דוחה בעיניהם. פה מטופל היטב הוא בעיני נאה לא פחות מצילום יפה של שלכת ביפן או שואב אבק משוכלל, וכשאני רואה פה מוזנח או שיניים שלא טופלו כראוי נצבט בי הלב על הפציינט, על מי שטיפל בו, ובכלל על העולם שלנו המלא קלקולים מכל סוג ושהמאמצים לתקנו – ולו של מומחה מיומן כמוני – נדונו לכישלון מראש, כמו לרוקן את האוקיינוס במזרק. ופתאום טלפון – הכול צנח לפתע – ליסי מה קורה? היא לא מדברת אבל אני שומע מעין משיכות אף חנוקות. החרדה המוכרת לופתת את הגב ואחר כך את הגרון. מאז שנותרנו שנינו לבד, בהיותה ילדה קטנה בת שבע, היתה ליסי בשבילי העוגן העיקרי, אולי היחידי, בעולם הזה, כל המטופלים והמרפאים והשיננית ואסנת וכל היתר, כולן דמויות דהויות ומעורפלות וחסרות ממשות לעומת ליסי, וכנראה גם היא מרגישה כך כלפי, למרות שלא היא ולא אני דברנים גדולים ואיננו מרבים במחוות רגשניות, לא חיבוקים מוגזמים ולא עיניים רטובות, שנינו אנשים מעשיים, מעשיים מדי, אבל מאז שנותרנו לבד בעולם נעשינו בני ברית, אולי יחד עם גלנדה החתולה, מול יתר הכוחות הרבים והשונים הפועלים מולנו ונגדנו בזירה הזו, זירת החיים שלנו. נדיר שליסי מתקשרת אלי, ובוודאי באמצע היום מהלימודים, לא שהיא כזו תלמידה משקיענית אבל לצלצל כל שעתיים לאבא זה לא. מה קורה חמודה, אני שואל שוב, זה המבחן בקולנוע? – לא, לא חשוב ובכל זאת….  – לא, אני אגיד לך אחר כך. –  תני לי איזה רמז, מה זה, ניר?… – ניר…   אה אמרתי, ניר. – טוב, ביי, אבא. – ביי, חמודה. אם זה ניר אין לך מה לדאוג, ביי, חמודה. האמת שמחתי, הניר הזה לא מצא חן בעיניי, ליסי היא בחורה נאה בת שבע עשרה אבל היא לא ממש מוקפת חברות וחברים, אולי היא כך מלידה ואולי בגלל נסיבות חייה ואולי אני תרמתי לריחוק הזה שלה, וסוף סוף איזה בחור מתעניין בה והיא בו אבל איכשהו היה די ברור שמהניר הזה לא יצא לליסי יותר מדי. ניר הוא אתלטי, ידידותי, נבון וחמוד, הייתי אומר חמוד מדי, יש בו איזו אנושיות מוגזמת, איזו שמחת חיים בוטה כזו שלא הולמת את ליסי, עוברת אותה בכמה דרגות, תמיד הוא נכון לעזור, תמיד חיוך על השפתיים, אין דבר שתבקש ממנו והוא לא יעשה מיד ובשמחה, וגם אין דבר שהוא לא יודע – מהתקנת מערכת הידרופונית דרך סידורים בבנק ועד תיכנות איזה שטיק במדפסת או בטלפון, לעולם לא יכעס, אף פעם לא יתעקש, טיפוס חיובי באופן מוחלט, וליסי הרי צריכה קצב אטי יותר, משהו יותר מרוחק, הסתכלות קצת מורכבת יותר על החיים, איזה טיפה של אירוניה, של ציניות, ההרגשה הזאת שמה שקורה כאן לא ברור שהוא בדיוק הסיפור האמיתי, שאין טעם לקחת את כל החיים האלה כאן ברצינות כל כך מוגזמת, אי אפשר להאמין לכל הסיפור הילדותי הזה, הרי זה פשוט מעורר גיחוך. כך שכשחזרתי סוף סוף הביתה קצת אחרי שבע, לא התפלאתי יותר מדי לראות את ליסי רגועה ואפילו מרוצה, יושבת ליד השולחן מכרסמת פיסטוקים וקוראת מצד אחד איזה ספרון ומצד שני מציצה בסרט בטאבלט הקטן שלה, כשגלנדה יושבת במלכותיות הרגילה שלה בין הספר לטאבלט ומעמידה פני פסל. רוצה מרק? שאלתי והלכתי למטבח, שם שוב הופתעתי מהחוצן העומד בין הספלים, וממשיך להתנפח ולהתכווץ בקצב המשונה שלו, רק שאחרי ההצצה הראשונית בחנתי אותו שוב וראיתי שהוא לא סתם מתנפח ומתכווץ בצורה אחידה, כמו איזה בלון יום הולדת מדכא, אלא חלקים שונים שלו מתנפחים ומתכווצים באופן לא אחיד – במיוחד היה חלק אחד שהתנפח באופן בוטה – אי אפשר היה להתכחש לכך, לחוצן הזה יש זין, אפילו גדול, ולזין הזה יש חיים, אולי לא מוכרים, אבל בהחלט פעילים. הסתכלתי עליו עוד קצת בתערובת של סקרנות ומבוכה, אבל הוא המשיך סתם לעמוד שם ולהתנפח, עם אותו שפם אפור ואותה הבעה של צוברי עם החשבוניות, אפילו לא ניסיתי לתקשר אתו אלא המשכתי הלאה במעשי, הוצאתי את המרק מהמקרר ושמתי אותו על הגז, הוצאתי שתי קערות ושתי כפות ופרסתי לחם והבאתי מלח ופלפל וחמאה ולקחתי את הכול לשולחן האוכל ההפוך וסדרתי קצת את הדברים כדי שאפשר יהיה לשבת כמו בני אדם ושלחתי את ליסי לרחוץ ידיים ואת החתולה שתלך לדרכה ובאנו שנינו וישבנו זה מול זו ואכלנו לתיאבון מרק עגבניות שהיה מתובל בעדינות אך בטוב טעם עם קצת קליפת תפוז מגורדת וטעם מתקתק חמצמץ, מחיה נפשות, ואחר כך ישבתי קצת לראות טלוויזיה ואחרי שהתעוררתי לפתע בכורסא האדומה הסתכלתי קצת מסביב, ליסי לא היתה ורק גלנדה ישבה שם ליד התנור והסתכלה לכיווני, הלכתי למטבח לקחת קצת סודה ומתוך הרגל הצצתי לכיוון מדף הספלים, אבל החוצן לא היה שם. חזרתי לכורסא האדומה והתיישבתי בכבדות, סודה ביד, וקראתי לגלנדה קסס קסס והיא מיד קפצה והתיישבה בחיקי. קשה להסביר זאת, כמה נעים שהחתולה שלך יושבת עליך, בידידות משונה של חתולים, שגם אם היא מדומיינת לגמרי מצדך עדיין יש בה משהו טהור ומיוחד יותר מכל ידידות אחרת. ישבה עלי וגרגרה בהנאה, ואני גירדתי לה קצת בין האוזניים כמו שהיא אוהבת ואחר כך במורד הגב כשהיא מקמרת את גבה וזוקפת את זנבה, תמיד קנאתי בחתולים על הזנב שלהם ותהיתי כמה טוב היה לוֹ לאדם היה זנב שאפשר היה יכול לנפנף לפי מצב רוחו, ימינה ושמאלה למשל או לחילופין מעלה מטה, בתנועות קטנות או רחבות, איטיות או מהירות, מזיז את כל הזנב כולו או רק את אפס קצהו, בערמומיות, עם המון הבעה או סתם כך באוטומטיות, בכעס או בשלווה לפי מצב רוחו, ובעודי ממשיך לגרד את גבה של גלנדה, יללות החתולה עלו דרגה והחתולה כמעט נמסה לי בין הידיים במה שפעם היינו קוראים התפשטות הגשמיות ומישהו אחר היה אומר שהחתולה לקראת אורגזמה, די כבר נזפתי בה עופי מפה והרמתי קצת את הברכיים וגלנדה המאוכזבת נשפה עלי בכעס וקפצה למטה אל השטיח. ישבתי עוד קצת ועליתי למעלה, בואי בואי קראתי לה, קסס קסס קסס, והחתולה האפורה הסכימה ברצון ובאה למעלה ונכנסה יחד אתי מתחת לשמיכה.

בדרך כלל ליסי קמה ראשונה וכשאני יורד היא כבר יושבת במטבח ומחטטת בטלפון, אבל הבוקר הבית היה שקט. ירדתי במדרגות אל החדרים הדוממים ופסעתי בזהירות דרך המסדרון לכיוון החדר שלה כדי לראות אם צריך להעיר אותה. הדלת היתה פתוחה, וכשהתקרבתי נגלתה לי המיטה, כולה סתורה, ועליה שוכבת ליסי, עירומה לחלוטין, שוכבת ישנה על בטנה, רעמת השיער הערמוני המרהיב מקיפה את ראשה, גולשת אל כתף אחת שהזרוע הנשלחת ממנה מונחת תחת ראשה, זרועה השנייה תחת הבטן, הגב היפהפה, המקושט כמחרוזת בשרשרת חוליות חוט השדרה, האחוריים העגולים, הנהדרים, העור הצעיר, הזהוב, הקורן מרוב נעורים וחיוניות, הרגליים החסונות שאחת ישרה והשנייה מקופלת בזווית, הכתם הכהה שביניהם, כל התמונה הזו היתה כל כך נפלאה ועוצרת נשימה, כמו יצאה תחת ידו של מודיליאני, אוה, אלוהים, איך ייתכן שאבא עומד ומתפעל כך מגופה העירום של בתו, אבל שוד ושבר, לידה, על הכרית, מכוסה כולו בשמיכה למעט קצה ראשו האפור, שרוע לו ללא ספק החוצן המבחיל. גל חרטה עכור גאה בי, תראה מה קרה, למה לא עשית כלום, למה לא הגבת, איך אתה יכול להיות אדיש כל כך, מה אתה חולה נפש, למה לא בעטת אותו החוצה או קראת לשלטונות או עשית משהו, בדיוק כמו שאמא של ליסי אמרה לך לפני עשר שנים כשעזבה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר את האדישות שלך אמרה, בחוץ המונית שלה המתינה עם הכמה מזוודות שלקחה, אני לא יכולה יותר, אמרה ונכנסה למונית, ומאז לא ראינו אותה יותר.

לקחתי את עצמי אחורה והלכתי למטבח לטחון קפה, לעשות רעש, ואמנם אחרי כמה רגעים מופיעה ליסי, כולה מאושרת וקורנת, שיערה אסוף יפה ועיניה זורחות והיא אומרת פאפי אולי תיקח אותי היום לבית ספר אחרתי את ההסעה. שתינו שנינו את הקפה והיא לעסה קצת קורנפלקס ויצאנו אל המכונית. בחוץ היה קצת גשום, נסענו דרך השכונה הישנה הנעימה, היה יום חורפי עדין ונפלא עם קצת גשם וקצת עננים וקצת שמש, על גדרות הבתים זהרה האורנית בצבעה הכתום הלוהב, יצאנו מתוך הרחובות המנומנמים אל הכבישים העמוסים של המושבה, חוצים בקושי את הכביש הראשי דרך התנועה הכבדה של המשאיות והאוטובוסים, עוברים ליד המרכז המסחרי המכוער, אל הצד השני, החדש של העיירה שבו מתוחות שדרות רחבות וריקות שמחוברות זו לזו בעיגולי תנועה גדולים ופורחים, עד אל מתחת לגבעות הכורכר שם נמצא בית הספר התיכון שלה, ופרקתי אותה אל בין מאות הנערים והנערות הצעירים הגודשים את המתחם, רוגשים כמו בועות סודה הממלאות בקבוק סודה, נפנפתי לה לשלום והסתובבתי לחזור הביתה.

מה אעשה עכשיו, חשבתי, מה עלי לעשות, מה אוכל לעשות. נסעתי שוב דרך השדרות הרחבות והריקות, מסתובב סביב עיגולי התנועה הפורחים, עובר בחזרה את המושבה דרך המרכז המסחרי המכוער, חוצה את הדרך הראשית העמוסה, חוזר אל החלק הישן של המושבה, בין הבתים הקטנים והגדרות הפורחות בכתום, רעיון מועיל לא עלה בראשי, רק תחושות עלבון וזעם סתומות ועקרוֹת, חניתי ועליתי בצעדים מהירים את שלוש המדרגות אל הבית, יש לנו דלת כניסה מצוינת אבל אנחנו תמיד נכנסים רק דרך המטבח, סובבתי את המנעול ופתחתי בכוח את הדלת, מתוך כוונה ברורה לעשות איזה דבר מה נחרץ אך עדיין לא ידוע.

אך כשפתחתי את הדלת כבר היה החוצן מוטל שם על הרצפה, או יותר נכון מה שנותר ממנו, נשוך ומבותר לקרעים בתוך שלולית של דם, כשעל ידו יושבת בגאווה גלנדה, מלקקת בהנאה את שפמותיה המפוארים.

 

 

1

אני אישה קטנה למדי. נראה שאני מאבדת סנטימטרים עם השנים, וכל איבר בגוף שלי הפסיק לקבל תכונות חדשות מלבד הכושר לפנות כלפי מטה. הירכיים הפסיקו להתעגל בזמן האחרון מכיוון שמשקלן נמשך אל הקרקע, ובמקום זאת החלו להיראות מצומקות. אותו הדבר קרה לשדיים. העגילים שאני עונדת, גם כשאינם כבדים, מושכים ומאריכים את תנוכי האוזניים שלי. את עיניי הכחולות קיבלתי מאמי, שעלתה ארצה מפולין. פעם היו לי פנים חלקות, והיום הן מלאות קמטים קטנים וסימני יובש, אף על פי שאני לא מבוגרת כל כך.

 אומרים שאני נראית צעירה לגילי. את האדמומיות המתמדת של עור הלחיים, האף והמצח אני מכסה בקרם בַצבע הדומה ביותר לגוון העור שלי, ובפודרה. השפתיים שלי היו בולטות ותפוחות קודם, ועכשיו הן נעשות דקות וקפוצות יותר ויותר. אני תוחמת אותן בעיפרון אדום-חום כך שהן נראות גדולות ומרשימות יותר. הריסים ושולי העפעפיים שלי מודגשים גם הם בצבע כהה, וכך גם הגבות, שאני מעצבת לקשתות דקות. הן מוסיפות לי הבעת תדהמה מסוימת שתווי הפנים הטבעיים שלי כבר לא נוהגים לבטא בעצמם. אפשר להבחין בי מרחוק למרות הגוף הקטן.

בעלי מגדל שפם. סביב השערות המתקרזלות כמעט, שנגזרו במספריים מיוחדים בדיוק במקום שבו הן מתחילות להסתלסל, צומחות עוד שערות קטנות, והוא נוהג לגלח אותן מדי יום. כשמסתכלים בו מקרוב אפשר להבחין בנקבוביות עור קטנות ושחורות, בייחוד על האף האדמדם. בעיקרו של דבר, העור שלו לבן כשלי, שכן הוריו יוצאי הונגריה, אבל האדמומיות של פניו כבר לא מזכירה עוד סומק של נער נבוך כפי שהייתה כשנפגשנו, אלא היא גוון אדום-חום בהיר אחר שהשמש צרבה בו. עור הפנים שלו קיבל מראה מעובד ומרופט, כמו ז'קט מאיכות טובה ועמידה שנלבש במשך שנים רבות. גופו גדל מעט משנה לשנה, בייחוד באזור הבטן, ולאחרונה נוסף לו סנטר אחר, קטן ועגול יותר, והוא משמש משענת רכה לראשו המרובע. הוא גבוה ממני, כמובן, אבל הוא לא בעל גוף רחב ומוצק. כתפיו עגולות יותר משהן רחבות, וגם החזה שלו מתחיל להתעגל משנה לשנה. צווארו נראה קצר יותר ככל שנוספים לו חלקי גוף חדשים ומעוגלים, וצווארונו לוחץ עליו במידה שנראית מכאיבה, אך הוא מעולם לא התלונן. באוזניו צומחות שערות אפורות ולפעמים אני מעירה לו על כך ומבקשת למרוט אותן כמו עשבים שוטים. הוא מסרב בחצי פה ולרוב ממשיך להתחמק, אבל יום אחד אתגנב אליו בלילה ובידי מספריים.

לשנינו צורת אף בולטת ומעט עקומה. אפשר לכנות אותו אף יהודי. אפי היה מלא יותר פעם ועם הזמן הצטמק יחד עם שאר הפנים, והאף של בעלי קטן בעיקרו אך התנפח מעט, כך שמרכז הפנים שלי ושלו נעשה דומה זה לזה. על אף ההבדל במין, בגודל ובמוצא (כאמור הוא הונגרי ואני פולנייה), קשה שלא להבחין כיצד בחלוף השנים ניסו איברי הגוף ותווי הפנים שלנו למצוא מכנה משותף, והצליחו להגיע לעמק השווה בוודאי בתחום האף, אך גם הקמטים סביב העיניים יוצרים פני שטח דומים כשבוחנים אותם בחינה מדוקדקת בלי לקחת בחשבון את העיניים עצמן, ואפילו תנוכי האוזניים התמתחו במידה כמעט זהה, אם כי אצל בעלי לא נראה שהניח עליהן שום משקולת שתגרום להשפעה הזאת. אנחנו נמנעים מלהזכיר את הדעה הרווחת על כלב ובעליו, שהרי אז נידרש להכריע מי מאתנו הוא מי.

2

לפני כמה שעות אספנו את פנינו וגופינו המצטמקים והמתרחבים ויצאנו לארוחת ערב אצל זוג חברים. הכרנו אותם עוד בימי האוניברסיטה ומאז נפגשנו לארוחות ערב של ימי חול בדירות שגרנו בהן. בשנים הראשונות אחרי שסיימנו כולנו את הלימודים גרו חברינו בבניין בלי מעלית או מרפסות, ששכר הדירה בו נמוך. אנחנו גרנו בתנאים דומים אבל נאלצנו לשלם מעט יותר. בעל הבית היה תאב בצע, וזו כנראה הייתה הסיבה היחידה לכך. לא נכחיש שחשנו קנאה אז, אבל הרגשות האלה לא מנעו מאתנו להעניק להם מתנת חנוכת בית ברוחב לב. זה היה מקרר חדש ומשוכלל יחסית לזמנו. אמנם השגנו אותו במחיר טוב מאחר שבעלי עבד אז אצל היבואן, אבל זו עדיין הייתה הוצאה לא קטנה בשבילנו באותה תקופה. אותו מקרר עבר אתם מדירה לדירה מאז שקיבלו אותו מאתנו במתנה, ואחרי העשור הראשון כבר התחיל להרעיש ולטרטר במידה שמפריעה לשמוע זה את זה כשמשוחחים במטבח. מאז שהתחיל להתיישן, צבר המקפיא קרח במהירות הולכת וגדלה וכך הצטמצם המקום שנשאר בו למצרכים. חברינו נאלצו לנתק אותו מהחשמל ולהפשיר אותו אחת לכמה חודשים, ולפעמים לא יכלו להתאפק והתלוננו באוזנינו על הטרחה הרבה שהמקרר גורם להם, ומיד מיהרו לציין כמה איכותי ועמיד הוא ושכבר לא מייצרים מקררים שממשיכים לתפקד כל כך הרבה שנים. על הרעש שהוא מפיק לא שמענו אף תלונה. בשלב כלשהו מפסיקים לשים לב לרעשי הבית, עד שנדמה שלא שומעים אותם כלל. בייחוד אם מדובר במקרר. כשנמצאים אתם במטבח, הם מרימים את קולם באופן אוטומטי ובוודאי כבר אינם מבחינים בסיבה לכך.

כמו בסוגיית הכלבים ובעליהם, גם כאן אנחנו מנסים שלא לערוך הקבלה בין יחסם כלפי המקרר ובין הקשר שלהם אתנו. ובכל זאת קשה שלא לשאול מדוע הם לא נפטרים מהמקרר וכך גם מדוע הם ממשיכים להיות חברינו. אפשר לשער כל מיני השערות: אולי הם שומרים על המקרר בתור מזכרת לשותפות הגורל שהתקיימה בינינו כשהיינו שני זוגות צעירים שנאבקים להתקיים ולנדיבות שגילינו למרות הכול, מזכרת לאיזה חוסר אנוכיות ספונטני ששמור לאנשים צעירים. אפשר שהם שומרים על המקרר מתוך קמצנות גרידא, הרי בכל זאת מקרר חדש עולה לא מעט ויש מידה של אמת בדבריהם המאולצים על עמידות המקרר הישן, שכבר לא מייצרים כמוהו. הם עשויים להיות מסוג האנשים שנהנים מהמאמץ הכרוך בטיפול במכשיר ישן ובלתי ידידותי למשתמש, לפעמים נדמה לי שזה מתאים לאופיים.

הקשר שלהם אתנו, לעומת זאת, דורש מידה לא מופרזת של טיפוח. אנחנו משוחחים בטלפון כשיש בשורות טובות לחלוק או כשצריך לברך זה את זה בחגים. אני ובעלי באמת לא דורשים המון תשומת לב לבעיות היום-יום שלנו או מעורבות רגשית בצרות גדולות יותר. בשנה האחרונה חיתנו את הבת הגדולה, וכמה חודשים לאחר מכן את הבן. זאת הייתה הוצאה גדולה, שלא לדבר על כאב הראש שבתכנון ובהשתתפות בלבטים של הילדים. זוג חברינו הוזמן, כמובן, לשתי השמחות, והתרגש אתנו. לסכום הנמוך יחסית שרשמו בהמחאות שקיבלו ילדינו לא הקדשנו מחשבה רבה מדי, כמובן. רק שוחחנו בינינו בדאגה שמא מצבם הכלכלי הורע מסיבה כלשהי. אני הייתי סבורה שאם נקלעו לקשיים, מדובר בבעיה חדשה לגמרי, שהרי זה עתה סיימו לשפץ את הדירה.

"אולי השיפוצים זה מה שגמר אותם," הציע בעלי באותה שיחה.

אם לומר את האמת, לא יהיה משונה להודות שמעט נעלבנו מהסכום הנמוך מהנהוג שקיבלו ילדינו. הרי לא הפגנו כלפיהם אלא נדיבות בכל הנוגע למתנות. מובן שאיננו עוסקים בפנקסנות, אבל בכל פעם שאנחנו מבקרים אצלם, כמה מכשירים – שהשימושי בהם הוא המקרר – וכמה חפצי נוי, משמשים לנו תזכורת למה שהשקענו בהם באין-ספור חגים וימי הולדת. 

מצבנו הכלכלי לא היה טוב כשלהם, אפשר לנחש זאת בקלות. הם קיבלו את הדירה שלהם לפני כשלושים שנה במחיר סמלי מדודה זקנה, וכך בא הקץ על תקופת האי-יציבות בחייהם. אז גם נולדה בתם היחידה, והדירה, על שלושת חדריה, לא כולל המרפסת, התאימה בדיוק למשפחה הקטנה. ואילו אנחנו עוד ממשיכים להיאבק בתשלום המשכנתא. מעניין לציין שהחופשות שלנו קצרות יותר ואקזוטיות פחות משלהם, אף על פי שהם עובדים יותר מאתנו ומקבלים ימי חופשה מעטים. לא הייתי אומרת שאנחנו מקנאים. אבל אפשר לומר שאנחנו חיים בצניעות גדולה יותר וכי אנחנו מסורים יותר לילדים שלנו, שמספרם כפול למעשה ממספר הצאצאים שהעמידו הם. יש לכך משמעות, אי אפשר לומר שלא, מבחינת המספרים. קשה לומר שאנחנו יכולים להתעלם מהפער כשהם מזמינים אותנו אליהם.

כשאנחנו מגיעים לביקור, המקרר הוא הראשון והקולני שנבחין בו מבין הדברים שתרמנו לעיצוב הדירה, אבל ישנם גם האהיל הצבעוני בחדר של הבת, שהענקנו להם לרגל הולדתה ומשום-מה נשאר במקומו גם אחרי שאופיו התינוקי נעשה מביך לגילה, וכמה צעצועים בטוב טעם שמעולם לא התיישנו מאוד, ואחרי שגדלה נשארו בחדר בתור קישוט: סוס עץ, דובון בעל פרווה איכותית ובית בובות בגודל בינוני – ולא ענקי וּוורדרד כמו שהיו לבנות עשירים מפונקות שהכרתי גם אני בילדותי – ובו בובות ורהיטים זעירים שקיבלה מאתנו בעוד כמה מימי ההולדת הבאים. בית הבובות העסיק אותה הרבה בילדותה לפי מה שסיפרו חברינו, והיא שמחה בכל פריט זעיר נוסף שהבאנו לה, ארוז בשקית צבעונית קטנטנה.

ישנם האגרטלים בסלון. הבאתי אותם לחברתי מחברה אחרת שמתמחה בקרמיקה. ודאי שגם לה שילמתי תמורתם, לא למרות היכרותנו אלא מפני שאני חברה וזו עבודתה. צורתם בלתי שגרתית אבל שימושית, להבדיל משאר הדברים שאותה חברה יוצרת, שהם בלתי שגרתיים בלבד. גם כמה מהכלים במטבח נמצאים שם בזכות המחשבה המקורית שלנו, למשל פותחן הבקבוקים בצורת אישה בשמלה שמרימה את זרועותיה מעלה ככל שמסובבים את מברגה המסולסל אל תוך פקק השעם ומורידה אותן בחזרה עם פתיחת הבקבוק. על המדף בסלון עומדים כמה ספרי מתנה שבחרנו להם אני ובעלי בהזדמנויות שונות, והגדול בהם הוא אוסף ההדפסים של פרנציסקו דה גויה, שבולט מהמדפים המרווחים בסלון בזכות האותיות הגדולות הבהירות על השדרה, שכמו מברכות את כל מי שנכנס בדלת באומרן GOYA.

3

כאמור, הערב הוזמנו לשוב ולהראות את פרצופינו אצל זוג החברים. הבאנו בקבוק יין כמו שאנו עושים בדרך כלל, לפעמים רק כדי לספק תירוץ להשתמש בפותחן המעוצב ולהזכיר בנימה משועשעת כמה חיבבו החברים את המתנה כשקיבלו אותה ועד כמה המריצה את בעלה של חברתי לספר בדיחות גסות. חברתי היא בעיקר חברתי ובעלה הוא בעיקר חברו של בעלי. גם מצב העניינים הזה הוא חלק מהנוחות בקשר המרובע שלנו. לפעמים הגברים צריכים לדבר על ענייניהם והנשים על ענייניהן.

בעלי הוא שהחזיק את בקבוק היין כשהם פתחו לנו את הדלת. המקרר קידם את פנינו בנהמה רפה. התנשקנו והתחבקנו, ואני הסתכלתי בכיתוב הצד העבה GOYA, פעם מעבר לכתפה של חברתי ופעם מעבר לכתפו של בעלה. קודם כול ניגשנו לפתוח את הבקבוק בעזרת אשת המתכת בשמלה.

"שוב היא תוקעת לו," חזר בעלה על בדיחה ישנה וצחק בעודו נועץ את הפותחן בפקק השעם, וכולנו גיחכנו בנימוס. המקרר הצטרף בעוד נהמות. האישה בשמלה הביטה אל החדר בחיוכה הקפוא ובעיניה חסרות האישונים.

השקנו כוסות ושתינו לחיים על הספה, נשענים על כריות הנוי, שאחדות מהן גם היו מתנה מאתנו באחד החגים לפני שנים. אחרות הגיעו עם מערכת הישיבה החדשה. חברתי הלכה למטבח להציץ בפשטידה שבתנור. טרטור המקרר, שפסק והתחדש כבר כמה פעמים מאז שהגענו, התמזג בקולו הנמוך של בעלי כשפתח: "אז מה שלומכם?"

"מחזיקים," השיב חברנו בחיוך שאינו מסביר מה הם מחזיקים ואיך, אבל הביע ביטחון בעובדה שהם אכן מחזיקים.

"אלה בנתב"ג, גם הם מחזיקים לא רע," העיר בעלי.

לא הייתי בטוחה אם דיבר על עובדי רשות שדות התעופה, שפתחו בשביתה לפני כמה ימים, או על מאות האנשים שהמתינו שם יותר מהרגיל עקב השיבושים בלוחות הזמנים. לכן כשחברתי חזרה מהמטבח והתיישבה על הכורסה התואמת, שיניתי את הנושא והתחלתי לדבר על עליית מחירי הירקות.

"יוקר המחיה זה בכלל משהו שערורייתי," אמרה חברתי וטלטלה את ראשה בפרץ נמרץ של הבעת שאט נפש, כך שהעור הדק שנמתח מצווארה המשיך להתנועע גם מעט אחרי שעצרה והוסיפה: "בסוף נגור כולנו כמו האנשים האלה בקופסאות."

השבתי לה בצחקוק שהתפשט במהרה בין כולנו, סתם כך מתוך הרגל ישן, ובעלה קטע אותו לרגע ואמר "על מה אתן מדברות בכלל", מה שרק הגביר את צחוקנו. אני ובעלי החלפנו מבטים. הוא הבין על מה דיברתי עם חברתי, אף על פי שחיוכינו המבודחים לא התאימו לדריכות שראינו זה בעיני זה.

חברתי הזמינה אותנו להתיישב בפינת האוכל. התחלנו לאכול מהסלט.

4

"ומה שלום הבת המקסימה שלכם?" שוב שיניתי את נושא השיחה.

גבותיה הבהירות הדלילות של חברתי וגבותיו האפורות אך המודגשות היטב של בעלה התכווצו פה אחד במחשבה על מצבה המורכב של הבת. שניהם ניסו לחשוב על הדרך הנינוחה ביותר לענות על השאלה. מובן שאין לכך תשובה פשוטה. הפעם האחרונה שבה התראינו כולנו הייתה לפני שבוע, באירוע הנעילה של תערוכה שהציגה הבת במוזאון ישראל. היא הייתה אמנית מצליחה, בייחוד בהתחשב בגילה הצעיר, וחיה ועבדה בעיקר בלונדון. התערוכה שלה כבר הוצגה בכמה מוזאונים בעולם בשנתיים האחרונות, אבל רק לפני חודש הגיעה לארץ שגדלה בה.

בתערוכה לא היו תמונות או פסלים. כבר העובדה הזאת השרתה בי ובבעלי תחושת אי-נוחות כשהגענו לצפות בה בפעם הראשונה דווקא בהזדמנות האחרונה, באירוע הנעילה, ולא ידענו איפה בדיוק למקד את מבטינו ואם לפסוע לאט לאורך הקירות או להיעצר ליד אובייקט מסוים ולהתבונן בו ממושכות. אפילו התקוממנו מעט, שכן אולי בכוונתה לבלבל את המבקרים במוזאון ולהפיק מכך איזו הנאה זדונית. במקום דברים שתלויים על הקיר או מונחים על כן, בקומת המוזאון שהוקדשה לאמנית הצעירה היו מדפים, ועליהם ספרים. בין המדפים פוזרו כיסאות ושולחנות צנועים ועליהם מנורות שולחן ירוקות מהסוג המאפיין ספריות ציבוריות. מי שהביט מרחוק היה יכול לחשוב שמדובר בדגם חלקי של ספרייה ציבורית רגילה. אך מבט קרוב במדפים גילה שכולם מכילים רק ספר אחד: האודיסאה מאת הומרוס במגוון מהדורות ובתרגומים לאין-ספור שפות, ספרים ישנים וחדשים. מדף אחד הכיל רק את המהדורה החדשה ביותר של תרגום טשרניחובסקי לעברית, בכרך האדום העבה שכותרתו "אודיסֵיָה". באותו ערב הציצו המבקרים בתערוכה במדפים, בחנו אותם מלמעלה למטה ולעתים שלפו בהיסוס את אחד העותקים ודפדפו בהם. מבקרים מעטים אפילו ישבו לזמן קצר ליד אחד השולחנות וקראו בעותק שלקחו לידם תחת מנורת הקריאה.

הבת של חברינו, לעומת זאת, התמידה בפעילות אחת בכל הערב, ולדבריהם התנהלה בדיוק באותו האופן בכל שלושת השבועות הקודמים של הצגת התערוכה: היא ישבה באחת הפינות, החזיקה את אחד העותקים (בערב האחרון היה זה תרגום לטורקית. בעלי זיהה את האותיות שהופיעו מולו מאחת החופשות הקצרות שלנו בארצות שאיננו דוברים את שפתן) תחת המנורה הירוקה וקראה אותו מתחילתו ועד סופו (חברינו הודו שלמיטב ידיעתם, היא מעולם לא למדה טורקית וגם לא שום שפה אחרת מלבד אנגלית). אם פנו אליה בדברים, היא העמידה פנים שאינה שומעת. אולי באמת לא שמעה. אם אחד המבקרים או אחד מילדיהם היה עקשן מדי, ביקש השומר במוזאון להתרחק. כך עשתה שלושה שבועות תמימים. חברתי סיפרה לי בדאגה שבזמן הצגת התערוכה ביקשה הבת שלא ייצרו עמה קשר גם מחוץ לשעות הפתיחה של המוזאון. היא עשתה זאת גם בכל תקופה אחרת שהוצגה התערוכה בציריך, בבריסל, בטורונטו ובעוד ערים בעולם. כך העבירו חברינו חודשים מצטברים של ניתוק ואי-ידיעה, ובמיוחד חברתי נראתה תשושה וטרוטת עיניים כשלא יכלה ליצור קשר עם בתה היחידה. משנדדה התערוכה ארצה השתפר המצב, מאחר שלפחות יכלו לבקר אותה במחיר כרטיס כניסה למוזאון. ואילו גם אז מובן שהיעדר האפשרות לדבר אתה הקשה על המצב. הם לא ידעו מה עשתה כשהמוזאון היה סגור, ולעתים קרובות עלתה ההשערה שפשוט נשארה לישון שם כשהלכו המבקרים והשומרים. מראה פניה בערב נעילת התערוכה התאים לגרסה הזאת של הסיפור: גון עורה היה חיוור עוד יותר מהלובן שהורישו לה אביה ואמה, גם יוצאי מזרח אירופה, ואף שבקושי הייתה בת שלושים, ניכר שלחייה החלו להיתלות על פניה ברפיון, ונקוו בהן קמטים זעירים במקומות שבהם החלו להעמיק אותם חריצים בפני אמה, חברתי.

שם התערוכה הפרוזאי היה "השאלה והחזרה". אני לא הבנתי איזה מובן הוא מוסיף לתערוכה, שלא היה ספק כי הציגה ספרייה. בעלי העיר כי חשב שהשם הוא "הַשְּׁאֵלָה והחֲזָרָה". גבר שעמד לידנו אמר לאשתו שגם הוא חשב כך, והוא ובעלי הביטו זה בזה בהזדהות. בסוף השיחה הקצרה עם מכרינו האקראיים הסכמנו שמכיוון שהשם לא היה מנוקד, כולנו צודקים. מסופקים, פנינו להתהלך בין המדפים. בעלי ציין בקול רם את שמות השפות שזיהה בין התרגומים. אני ניסיתי לקבוע מהיכן הגיעו המדפים והשולחנות התואמים. את הכיסאות והמנורות ראיתי עוד בקטלוג שהזמנו ממנו את הווילונות החדשים.

באותו ערב הייתי מסוחררת מעט מהיין הזול ששתינו, ובכל זאת הבחנתי כיצד חברתי ממשיכה להטריד את עצמה בדאגה לבת. כל אימת שסיימה לשוחח עם מכרים שלה או של בתה, שמתי לב שהיא ממהרת להסיר את החיוך מעל פניה, ורק הקמטים הישנים והחדשים משמשים תזכורת עצובה להבעת העליצות שהייתה לה קודם. באין דבר שאוכל לומר כדי לפייסה, דיברתי אִתה על התערוכה: "איך היא עיצבה את הכול," אמרתי. "ואיך אספה את כל הספרים, וכולם בעצם ספר אחד. מדהים."

למען האמת, לא אני ולא בעלי הבנו מה בדיוק היא רצתה להגיד ומדוע בנתה בתוך המוזאון ספרייה ציבורית וקראה לתערוכה "השאלה והחזרה", אף על פי שהספרייה שלה אינה משאילה או מקבלת ספרים ואף על פי שלא נשאלו בה שאלות ואיש לא חזר בה ממקום אחד לאחר. היא גם לא ידעה לקרוא בכל הספרים האלה, ומספיק היה לה לקרוא את אחד העותקים בעברית פעם אחת, ולא בכל יום. לא הבנו למה הייתה צריכה כל כך הרבה ספרים אם פשוט רצתה לסגור את עצמה במוזאון. נו, שיהיו ספרים. הם נתנו מסגרת יציבה לכל הסיפור.

5

"היא מקסימה כמו תמיד אבל יש לה נטיות דיכאוניות," השיבה חברתי. "לא יודעים מה לעשות אִתה, אבל היא כבר ילדה גדולה."

"היא מסתדרת, יש לה עבודה ודירה בלונדון, לא כולם מצליחים ככה," בעלה של חברתי סיים ללעוס את העלה האחרון בסלט, קם מהשולחן ופנה אל ארון הספרים. הוא לקח מהמדף שמעל הדפסי גויה את העותק החדש של תרגום טשרניחובסקי, "אודיסֵיָה", והושיט אותו לבעלי.

"מי יכול לקרוא את זה, זה כתוב באשכנזית," צחק בעלי.

חברנו החווה תנועת יד שנועדה לזרז את בעלי לדפדף בספר. בעלי פתח אותו בעמוד אקראי. התקרבתי אליו והסתכלתי גם אני. הספר בכריכה המוכרת לא הכיל שירה אפית, אלא היו בו תצלומים של בית הבובות הישן, שעוד נמצא עכשיו בחדר הילדים. העמודים הראשונים הציגו תצלומים של הבית מבחוץ על רקע לבן לגמרי. כל עמוד הציג התמקדות קרובה יותר בפרטים, ולאט-לאט אפשר היה להבחין שבתוך בית הבובות נמצא דגם מדויק למדיי של התערוכה: אותם מדפים, שולחנות, כיסאות ומנורות, אלא שהם היו בגודל זעיר, ועל המדפים ניצבו מיניאטורות של אותו מבחר עצום של מהדורות ותרגומים. הכיתוב "אודיסאה" בשפות הרבות כנראה נרשם על שדרות הספרים הקטנטנים במכשיר הכתיבה העדין ביותר שאפשר למצוא.

שמעתי את המקרר מתחיל סדרה חדשה של טרטורים מתמשכים, והם אילצו אותי לגבור עליו בקולי: "מקסים!" קראתי בגבות מקושתות לעבר חברתי ולקחתי את הספר לידיי. גם את סוג האמנות הזה לא הבנתי, וגם בעלי, ששתק והתחיל לחתוך בעוף ובפשטידה שלקח בינתיים אל הצלחת, בוודאי לא הבין.

"היא עדיין הילדה שלנו, ואולי גם קצת שלכם," נאנחה חברתי ועיניה קבועות בספר ובאצבעותיי המדפדפות, "היא אמרה שהתצלומים של בית הבובות היו הברקה מאוחרת. היא לא חילקה את הספר בתערוכות בחו"ל, והיא הייתה מאוד מרוצה מהחידוש הזה. זה הדבר הראשון שהיא דיברה עליו כשהתאוששה משלושת השבועות האלה, בחיי, אולי טוב שלא דיברה על משהו אחר. אני לא מבינה מה היא עושה שם אבל זה מעודד שהיא עוד זוכרת מאיפה היא באה."

עברתי לדפדף בעמודים האחרונים של הספר העבה. בתצלומים לא נראו עוד מדפי ספרים, אלא עדשת המצלמה שוב התרחקה מבית הבובות וצילמה אותו מבחוץ. באחד החלונות אפשר היה להבחין בשתי דמויות. כל עמוד המשיך על פי העיקרון ששלט בשאר הספר, והציג תקריב של התמונה בעמוד הקודם לו. אחרי הרבה עמודים שהציגו סדרה כזאת, החל פרק חדש המתמקד בחדר אחר בבית הקטן. ככל שדפדפתי, יכולתי לראות עוד ועוד מהדמויות שנמצאו בפנים. הן ישבו בסלון בצד העתקים מוקטנים של כריות הנוי, שכמה מהן בחרתי בעצמי. דמות אחת הייתה אישה רזה בעלת שער בהיר, והאחרת גבר גבוה עם רעמת שער אפורה. היא הצליחה לעצב דגם מדויק להפליא של הוריה ושיכנה אותם בתוך הבית הקטן שהענקנו לה כשהייתה ילדה. נהוג לכנות גילויים כאלה מטרידים, אבל זה לא היה זמן מתאים להעיר על כך או אפילו להעלות זאת על הדעת. גם ביני לבין עצמי התקשיתי להחליט אם זה מטריד, מרשים או יפהפה. הפסקתי לדפדף בספר וסגרתי אותו בלי לגלות עד כמה קרובים צילומי התקריב האחרונים או אם עוד מישהו נמצא בבית.

6

הילדים שלנו לא הקימו תערוכות ולא הפיצו ספר אמן נלווה. הבת הגדולה מנהלת משאבי אנוש בחברת השמה והבן יסיים בקרוב תואר שני בייעוץ ארגוני. הם בהחלט עושים מספיק בשביל לגרום לנו נחת. הם מסתדרים, אבל לעתים קרובות עדיין צריכים את עזרתנו. אחרי שהתחתנו, גם הבת וגם הבן עברו לדירות חדשות. מובן שעזרנו. גם הצענו לקנות מקרר. זה לא יהיה קל לנו, אבל אנחנו רוצים לעזור, ועוד לא התחלנו לתכנן מה יהיה כשיגיעו נכדים.

תמיד רצינו משפחה גדולה, אבל ככל שחלפו השנים הבנו שלא נוכל להרשות לעצמנו בית עם יותר חדרים, שנים של תשלומים למעונות יום ולוועדי הורים בבתי ספר, מתנות, אוניברסיטה, חתונות ומכשירי חשמל. בקושי היה לנו די כסף לממן הכול בפעמיים האלה. מובן שעכשיו מאוחר מדי להמשיך במחשבות על הרחבת המשפחה. אולי גם מוקדם לתכנן כיצד נזדקן בכבוד. הרי אנחנו רק מתקרבים לגיל הפנסיה. חברינו נמצאים באותו שלב בחיים, אבל מסתדרים טוב יותר. כאמור יש להם פחות ילדים לטפל בהם. ובין כה וכה הילדה הזאת תמיד דרשה פחות תחזוקה. היא חיה לבד ומצליחה לבד ובוודאי תסרב אם יציעו לה עזרה. בעבר אולי רק מימנו לה טיפול פסיכולוגי. היא מנהלת את החיים שלה כמו שניהלה את בית הבובות: היא מקבלת מתנות בתודה חרישית ומשתמשת בהן ביעילות אך בלא חדווה; היא לא נוהגת להציג בגאווה את מה שהיא עושה, אלא רק מתחפרת עמוק יותר ויותר במרחב הפרטי שלה. אפשר רק לקוות שהיא מתפקדת ושטוב לה בסופו של דבר. אולי החיים שלה בחוץ-לארץ מכילים הרבה יותר פרטים, אפילו משפחה משלה, דגם קטן וחדש של הבית שהקימו חברינו בלי שתהיה אסירת תודה על כך ולו לרגע, ובו משפחה צעירה שהיא בוחרת לשמור לעצמה. קנאות כזאת היא בלתי נסבלת בעיניי.

7

"אולי השיפוצים זה מה שגמר אותם," אמר לי בעלי לא מזמן, מעט אחרי שקיבלנו את ההזמנה לארוחת הערב.

"אבל מי נותן סכומים כאלה בצ'קים בלי להתבייש? הם באים לחתונה עם מעטפה מגוחכת כזאת ומרגישים בסדר גמור להסתובב בין כולם ולברך. והיא עם הבגדים שלה. חדשים לגמרי ומי יודע כמה עלו. לא שיפוצים ולא גמרו אותם. סתם בלי בושה."

בעלי הביט בי באי-נוחות שבעצם הביעה הסכמה.

"אנחנו גם צריכים לשפץ פה, אבל אנחנו קודם כול משקיעים באחרים. ככה זה. אי אפשר הכול ביחד. בינתיים תראה איך המטבח נראה. תראה איך האמבטיה."

"כן."

"ואצלם מחליפים את כל הריצוף והברזים וספות חדשות ורק הילדים שלנו מקבלים מעטפות ונעלבים."

"את כועסת? לפחות הם משאירים את המקרר שלנו."

"המקרר!" לרגע פרצתי בצחוק. "הם משאירים עוד דברים. לא חסר. יש לנו חלק בבית הזה, הדירה הזאת שהם לא משלמים עליה כלום כבר שנים, ורק עכשיו החליטו להשקיע בה עם השיפוצים. ואנחנו משקיעים ומשקיעים בהכול ובכולם אבל הדירה שלנו נראית כמו שהיא נראית. אז מה אם אני כועסת. אני חושבת שיש לנו זכות."

"זכות," חזר בעלי אחריי.

ברגעים כאלה, כשהוא מתחיל להסכים אתי, גם אם הוא אומר מעט ועושה מעט בעניין, זה ברור לי מאוד. אפילו השפם שלו כבר לא מצליח להסתיר את הבעת פניו. בדרך כלל כשהוא מחייך, נדרש חיוך רחב כדי להבחין בכך. בין כה וכה הוא כבר לא מחייך אליי לעתים קרובות. אין בינינו עוד אהבה, אם אי-פעם הייתה, אבל יש בינינו שותפות. באותה השיחה הוא היה רציני מתחת לשפמו, אבל אדישותו המוקפדת היא שהביעה יותר מכול כמה הוא שותף למזימה שחרשתי. אולי היא עלתה בדעתי רק באותן דקות ואולי חשבתי על כך עוד קודם לכן בלי שתהפוך לתכנית של ממש. כך או כך, אין ספק שזה זמן הייתה לי משאלה כזאת, ולאט-לאט, ככל שחשבתי עליה במודע פחות או יותר, היא נהייתה שאיפה, ומשאיפה היא הייתה להכרה בזכות, לרעיון ולתביעה.

"צריך לתכנן את זה," הבטתי בו בציפייה. בעלי המשיך לעמוד בהבעת פנים אטומה, והיא הספיקה לי.

8

"אז זה היה השְׁאֵלה והחֲזרה או הַשְאָלָה והַחְזָרָה?" חזר בעלי לנושא שיחה ישן אחרי שקמנו מהשולחן. "אני לא היחיד שלא היה בטוח." המקרר ליווה את מצעדנו מפינת האוכל אל הסלון במנגינה מונוטונית נוגה. מהאהיל המינימליסטי בתקרה בקע אור שהאיר את החדר בגוון צהבהב, בהיר וחם והדגיש את נקבוביות העור הרחבות של בעלי ואת השערות בשפמו שנגזרו באופן לא אחיד. אהבתי את האהיל הזה. אפשר לומר שאפילו התחרטתי על שלא קניתי גם אותו. אני וחברתי החזרנו את קרני האור בגוון המט של הפודרה שלנו. חברנו נראה צעיר יותר תחת האהיל, שסינן מעט את קרני הנורה החשמלית, ושערו נראה לא אפור או מאפיר, אלא קיבל גוון יוקרתי יותר, כסוף. "את כל השאלות האלה צריך להפנות אליה," הוא השיב לבעלי וטפח על האודיסאה למראית עין, אשר הייתה מונחת על השולחן הנמוך לידנו, "אנחנו רק הבאנו אותה לעולם וחוץ מזה כבר אין לנו שליטה על כלום."

טעם הקפה המר התיישב היטב עם מתיקות העוגה. חברתי הסבירה שהשתמשה בתחליף סוכר כלשהו באפייה, בריא יותר מסוכר ועדין ממנו בטעמו. שוחחנו ארוכות, או לפחות כך הרגשנו, אבל הספקנו לדבר רק על כמה מהחידושים בבית. התפעלתי מהברזים ומארונות המטבח.

התרווחתי על הספה והצבעתי על השולחן החדש בסלון. "איזה עץ זה?"

חברנו החל לטפוח גם על השולחן שמתחת לעותק של האודיסאה והסביר. הם הזמינו אותו מנגר ובחרו בעצמם את העץ והגוון המיוחדים. הוא החליק בידו על הציפוי הבוהק. הכול בהתאמה אישית. המקרר השתתק בזמן שדיבר, כאילו כדי להאזין או לפחות לכבד את המעמד. חברתי הוסיפה בהרחבה על הלבטים בנוגע לעיצוב, על חילוקי הדעות בינה ובין בעלה בכמה פרטים קטנים ועל חוסר העמידה בזמנים מצד הנגר. היא סיכמה את הדברים במילה "סאגה".

"אפוס," הצבעתי בחזרה על כריכת הספר שעל השולחן וצחקתי. ניכר שלא חברתי ולא בעלה הבינו במה מדובר או שלא הכירו את המילה. הם בדרך כלל יודעים דברים מועילים יותר. יש להם עבודה יציבה והם נראים טוב מאתנו אף על פי שהם בגילנו. הם יסתדרו כמו שהם תמיד מסתדרים. לנו, לעומת זאת, יש משכנתא. עכשיו, הערב, כל מה שצריך לעשות הוא להמתין.

9

כעת אנחנו שותקים שתיקה ארוכה. חברתי ובעלה מביטים בשעון לסירוגין. המקרר מטרטר את הטרטור הרם ביותר שלו, וגם בו הם בוודאי לא מרגישים מפני שהם רגילים אליו כל כך. כנראה ניסה לחזור לאטו אל הטמפרטורה הנמוכה ביותר אחרי ערב ארוך שבו סגרו ושבו ופתחו את דלתותיו. כשגם המקרר השתתק הייתה הדממה מוחלטת כל כך שיכולתי להיות בטוחה שאני שומעת את הקרח מתגבש, ממלא את המקפיא ומקטין את חלל האכסון.

אני ובעלי לא סיימנו את שיחתנו לפני ארוחת הערב בהחלטה המפרטת בדיוק איך נוציא אותם משם. מה שהיה ברור ומוסכם על שנינו הוא שנשב שם ושנמשיך לשבת שם. בשלב מסוים הם ייאלצו לצאת. לא תהיה להם ברירה. ואילו אנחנו נישאר בפנים. למעשה זה יהיה די פשוט. ואז, כל מה שנצטרך לעשות הוא למצוא מישהו שישמור על הבית. בשלב מסוים ניאלץ גם להחליף את המקרר.

 

 

יער בּוּלוֹן בפאתי פריז, ספטמבר 1981

– קח אותי אל היער, שלומי.

– אקח אותך אל היער, דויד. תחבק אותי?

– אחבק אותך, אחבק. היה ערב קריר, אני זוכר, ערב אירופי כזה. והיה ריח קל של טחב. ושל עלי שלכת רקובים. והיו הנער והאישה. והגבר הזר במעיל הפרווה. תכתוב את זה ככה, שלומי?

– כן, אכתוב איתך את היער; את הנער ההוא ואת האישה ההיא במכונית הפיז׳ו, פיז׳ו 404 בגון טורקיז בהיר. הצבע הזכיר לנער – שמו היה דויד – את אריחי החרסינה בחדר האמבטיה של הדודים העשירים בהרצלייה פיתוח.

– האדמה הייתה עדיין לחה מן הגשם האחרון. והייתה תחושה של סכנה, אולי בגלל סופה חדשה שהלכה והתפתחה בענני השמים. וברקים. כמו בַּציור של ג'ורג'ונֶה שהאישה אהבה, "הסערה". היא מִסגרה את הרפרודוקציה של היצירה הזאת ותלתה אותה מעל האח.

‫- מכונית הפיז׳ו של האישה עצרה לפני עץ אדר גדול. לאישה קראו וֶרוֹניק.

– מכונית כמו אמבטיה גדולה באמצע היער! והנער נשלף ממנה?  

– כן, עירום כביום היוולדו. הלבוש היחיד הייתה הסיגריה שעישן.

– ז'יטאן בְּלוֹנדֶז!

– זו הייתה אמבטיה אכזרית, לא כמו אמבטיות הקצף החמות, הריחניות, שנעים לשקוע בהן. זו הייתה אמבטיה ממתכת צבועה, קרה, שצריך לברוח ממנה וללכת ולחפש חום ביער.

– שפתי הנער ינקו את הז'יטאן-בְּלוֹנדֶז. עיניים זרות בחנו אותו?

– אמבטיה קרה!

– החום, חשב הנער, נמצא בחיקם של גברים מבוגרים, שם, בעבי היער. קר היה לנער, וכפות רגליו בוססו בעפר הרטוב. ידיו רעדו. הוא שילב אותן על החזה, אבל לא הצליח להתחמם.

– האישה בפיז׳ו מעכה סיגריה במאפרה.

– שניהם ידעו מה עומד לקרות. זה הרי היה רק עניין של זמן.

– המשעול עליו הלך הנער התפצל, והוא בחר בשביל השמאלי שנעלם במרחק לתוך קבוצת עצים שחורה. האישה בפיז'ו זעה באי נוחות ופתחה את החלון שלה לרווחה. אלוהים, שרק לא יעלם לה. היא קנאה לו? היא אהבה אותו בכלל? פתאום הבינה שהנער עקב אחרי גבר זר גבוה במעיל פרווה שהלך לפניו על השביל. אלוהים, דקה-שתיים ושניהם ייעלמו לה. הו, הנער. היא אהבה את דויד הנער?

– כן, וֶרוֹניק הייתה מאוהבת בנער. היא יצאה ממכונית הפיז׳ו, טרקה את הדלת ונעלה אותה. תחבה את מפתחות המכונית לכיס המעיל שלה, שלפה סיגריה חדשה והציתה אותה. האם תעז ללכת אחריהם?

– הנער פסע לתוך החשיכה. ליבו פעם בחוזקה.

– מנין לך שליבו פעם בחוזקה? היית­ שם?

– כן, שלומי, הייתי שם. וגם הגבר החיש את צעדיו לתוך היער.

– והנער השיג אותו?

– בטח שהנער השיג אותו! הוא עקף את הגבר במעיל הפרווה ומיהר קדימה. ואז נעצר. והצטמרר. עיניים בלעו את גופו העירום, את אחוריו. ופתאום חש רפרוף אצבעות על עורפו. הוא קפא במקומו ולא ידע אם להסתובב אל הגבר.

– היו שם עוד גברים?

– לא, זה היה הגבר הגבוה במעיל הפרווה. הוא שאל את דויד משהו שוֶרוֹניק לא הצליחה לשמוע. בסוף מבטיהם נפגשו. חרא, מעולם הוא לא חש עירום כל כך, הנער. מסכן כל כך. דויד הנער שמע את קול צעדיה של וֶרוֹניק מאחוריו, אבל לא העז להפנות את מבטו אליה. הגבר קרץ וסימן לו משהו, ונעלם בקבוצת שיחים סמוכה.

– הנער הלך לתוך השיחים? הוא ידע שאין לו דרך חזרה?

– הוא לא חשב ממש, דויד הנער. הוא היה חיה קטנה קירחת. עלעלים ורמשים שדבקו בעורו הכמירו את רחמיו על גופו שנעקץ ונשרט. וגם שריקת ציפור לא מוכרת חתכה את האוויר שהיה גדוש ולח, כמו איזה בועה שהתפוצצה.

– והאישה? והאישה?

– הנער הדף ענפים וזרדים ועלים, והלך ונתחב לתוך השיח שהגבר נעלם בו. שיח כמו בית, שיח כמו מיטה גדולה. הוא השליך את עצמו קדימה, פילל לזרועותיו של הגבר, נס מוֶרוֹניק שהסתבכה מאחוריהם באיזה ענף שנתקע בשערותיה.

– למה היה חשוב לאישה ללכת אחריהם? הרי זה היה בלתי נמנע.

– כי היא אהבה אותו יותר מאשר את עצמה או את הוריה. אחוריו של דויד, הלבנבנים, העירומים, היו כמו פנס שהאיר לוֶרוֹניק את דרכה באפלולית. מבטה הלך למרחקים. עד היום אינה זוכרת אם ראתה את המראות או שרק שמעה אותם נושפים וגונחים זה לתוך זה. שני גברים בעבי היער: אחד לבוש והאחר עירום, אחד זר והאחר מוכר לה עד לזרת בכף הרגל. מה תעשה: תרוץ אל הנער? תציל אותו מהגבר, מעצמו, מסטיותיו? או שתשוב על אחוריה ותברח אל המכונית?

– הנער השתוקק לגופו של הגבר: שיעשה כבר את מה שמוטל עליו, לעזאזל!

– אבל למה וֶרוֹניק קפאה במקומה, אולי מפני שבעצמה ייחלה לזה?

– וֶרוֹניק לא שייכת לתמונה הזאת, שלומי. היא הייתה רק הצופָה, הקהל. בהתה באיזו נקודה בעבי היער כמו שנהגה לבהות שעות על שעות בציור "הסערה" של ג'ורג'ונֶה שתלתה מעל האח.

– והנער?

– הגבר ליטף את פני הנער, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. אצבעותיו נעצרו על הגרוגרת של דויד שעלתה וירדה בהתרגשות. מבטו של הנער היה כזה שאין לטעות בו: לא! הוא לא יתנגד לגבר, להפך. הוא יתמסר לו כמו כלבלב.

– יתמסר כמו כלבלב?

– אבל אצבעותיו של הגבר לא היו נעימות או חמות כפי שייחל הנער. הן היו קרות וחדות כמו גלִדי קרח. והזמן עמד. זה היה זמן קר. זמן קר ולח. זמן לא מוכר.

– כלבלב?

– בהתחלה הכאֵב היה עז. אבל הנער, לאחר שהתרגל אל הכאב, ואפילו התענג עליו, חש הקלה עצומה.

– ואז החל לרדת גשם.

***

כשיישבו לאחר מכן בפיז׳ו 404 שלה, רטובים עד לשד עצמותיהם, יאמר לה דויד הנער כמה הוא אוהב אותה. והיא תצית סיגריה ותבכה. ולא תאמין לו. וֶרוֹניק תבכה מפני שתתבייש בעצמה, בהנאה המרושעת שלה, בעונג שחשה למראה הגבר שאנס אותו.

‫***

 

האיש הכי יקר לאמי מזה ארבעים ושתיים שנה מת.

הרגשה מחורבנת. לעמוד מול מת.

קול יללות תינוק מסתנן מהחלון הפתוח.

חצות.  

דמיינתי שאני נובר בין הגרוטאות של הבית, מוצא מזוודה, ממלא אותה בחלקי גוף שלו.

ואז נוסע.

"הוא אהב אותך," אמא אומרת, "עד העניין ההוא עם בית הדין הצבאי. זה הדבר הכי גרוע שעשית."

"זה היה צומת משמעותי, כן."

היא מנענעת את ראשה, ניעה לפנים ומשיכה לאחור.

"טוב שזיכו אותי… זה מה שחשוב, לא?"

היא עומדת מהצד האחר של המיטה, תופסת את המבט שלי. אני חושב: היא כבר לא תצטרך לנקות את החרא שלו, זו בטח גם הרגשה טובה.

"הוא סבל…" היא מסתכלת אל תוך פניו הלבנים ואני עושה את התנועה האצילית ביד ימין – עוצם באצבע ואגודל את העפעפים שלו על עיניו.

ואז השוטר מגיע. הוא מורה לי ולאמא לצאת ומבקש מהרופא שנשלח עם האמבולנס, שיכנס איתו לחדר השינה, "וגם הפראמדיק," הוא אומר.

נעמדנו מול הטלוויזיה הפועלת, ערוץ הקניות. הוא אהב לעקוב אחר חידושים ולהיות בעניינים.

אמא מפנה את ראשה לכיוונים שונים, פניה משתנות, כאילו היא מחפשת את ההבעה המתאימה למצב מתוך סצנות שראתה בסרטים.

נהג האמבולנס אומר, "יש לי פרטים של אחד שיסדר לכם את כל העניינים של הובלת גופה והלוויה, איש טוב" ומושיט לעברי כרטיס ביקור: זאב צ'יק צ'ק 0544000000.

השוטר יוצא מהחדר ונעמד בין אמא לטלוויזיה, "תראי גברת," הוא משפיל מבט. אמי בוהה מעבר לכתפו במגישה שחורת השיער שכמו מנסה לקשור איתה חברות כשהיא מציעה לה מזרן קפיצים משובח, כזה שמצליח להפוך חלומות רעים לטובים.

"תצטרכו לבוא איתי לתחנה," ארשת פניו המאירה של השוטר נהיית רצינית, "ככה זה…" הוא רוצה להוסיף משהו ומוותר.  

אמא פותחת פה אך שום צליל לא יוצא מפיה. שחורת השיער מכריזה שעניין החלומות הטובים עולה ששת אלפים תשע מאות ותשעים ותשעה שקלים בלבד, בשנים-עשר תשלומים שווים.

"אנחנו רוצים הזדמנות להגיד לו שלום כמו שצריך," אני מתערב.

"לא אפשרי," השוטר פונה אלי בתנופה, "הוא מוצג חיוני לחקירה."

אמי בוהה בו במבוכה, כוחות האנרציה מחזיקים אותה עומדת. היא מתנשפת. אני חושב על לוחות הבקרה הפנימיים שלה, המתחים שמתרוצצים רגע לפני הצניחה. היא נרעדת, פולטת צווחה ונופלת לעבר השוטר שידיו נפרשות בלי לחשוב. הוא מחבק אותה. כמובן, זה הרגע שבו כל אחד פחות או יותר סופג את הזמן בציפיה להתרחשות הבאה.

אם אבי היה נוכח, הוא היה אומר, "אה, ודאי, חבר'ה," ומזמר, "כשאתה מהלך בסערה… הרם ראשך למעלה…" ואני הייתי משלים, "ואל… תפחד… מן החשכה!"  

"הכול בסדר, גברת," הרופא רוצה למדוד את סימני החיים של אמי, אבל היא מסרבת ושרה כמו שהיתה נוהגת לשיר עם אבי, "יש שמים זהובים… ושירו הכסוף המתוק של משחק הגורל… המשך להלך ברוח…"

"זה השיר שלו," אני מבהיר, ושר איתה, "…המשך להלך ברוח, מבעד לחלומותיך היזרק והתפוצץ…"

"תשירו איתנו," אמי מעודדת את הנוכחים, "המשך ללכת, המשך ללכת, כשהתקווה בידך…"

בתחנת המשטרה השוטר מושיב אותנו מול המכונה למשקאות חמים. פתק צהוב צמוד ללוח הלחיצים. על הפתק מצוייר חץ כחול שמורה על אחד הלחיצים.

מתחת לחץ כתוב: "זהו, כנראה, הכפתור שכדאי ביותר ללחוץ עליו."

"אנחנו צנועים," אמי אומרת ומציעה שאני והיא נחלוק כוס קפה.

בחדר החקירות היא מעבירה את כוס הקפה לחוקר ואנחנו חולקים אותה בין שלושתינו. אמי מספרת לחוקר את הסיפור, מתקרבת יותר ויותר לקצוות האמת.

"נהדר להכיר אתכם," החוקר אומר ומשתעל. השיעול מעורר גל של אנרגיה קינטית. אמי מזיזה את זרועה עד שכף ידה אוחזת בכף ידי. אני מופתע מהרכות.

"אני חיה ככה כבר יותר משלוש שנים… רוצה לבכות. אבל ברגעים כאלו… וכל זה קרה תוך כדי  ששרנו, השוטר אמר לך? היינו בפזמון, 'לא תהלך בדד. לעו…לם לא תהלך… בדד!"' היא מגרדת בקרקפת, מתנשפת, מפנה מבט לעברי, "הבן שלי, הוא גיבור, כתוב אצלכם?"

החוקר מביט בי במבט של נועזים ומציע בנעימות שאני והוא נצא החוצה להביא עוד קפה. אמי מסתכלת לי בעיניים: כל השנים האלו הייתי כל כך טובה אליך ועכשיו אתה הולך להסגיר אותי?

הסתכלתי בה גם: לפעמים את מבקשת יותר מדי.

עיניה אמרו, בסדר, תלך, תעשה מה שאתה צריך.

ליד המכונה אני מוריד את תותב הזרוע, מגרד את הגדם המיוזע ומניח לו לנשום. העיניים שלי ושל החוקר נפגשות ורגש לא ידידותי חולף בינינו.

הוא מסתכל בשעונו, "יש לך שלוש דקות לגמור עם זה."

"היית צריך לראות את גדם השוק של אבי," אני אומר, "סיפור של שש דקות שישאיר לך זמן לשמוע גם על כף היד שהלכה לו. מוקש נעל… סיפור מכווץ. שלי לפחות שבע עשרה דקות…"

השוטר שוב הסתכל בשעון.

"אז יש לנו?" אני שואל.

הוא מושך באף, "אתה מייבש את אמא שלך."

"לא בוער לה," אני אומר, "היא תמיד אומרת, 'מה בוער?' ואתה יודע מה, אם חושבים על זה, היא נביאה. היא גם ניבאה שתלך לי היד. ראתה בחלום. בבוקר ההוא היא כתבה לי על זה סמס: 'תשמור על עצמך, בן.'"

הפוגה.

"זה כמו הביצה והתרנגולת," אני מגחך, "את הסמס ראיתי כשהתעוררתי מהניתוח. ללא הזרוע. ידעתי שגם בלי זרוע אפשר לעשות כל מה שאבי עשה, וזה המון. אז חייכתי. אליה, כי הוא לא בא. מיד נזכרתי בחרא שקרה. אני אומר 'קרה'. דברים קורים, זורמים מכל מיני פינות בתוך הגולגולת, גרומים לך לעשות משהו שאחר כך אתה מצטער עליו.

"אמא שלך, היא הרגה אותו, נכון?"

"זה גובה מחיר. אבל הרגשתי… הרגשתי שאני צריך. מוכרח. נאלץ. הזרם הזה, אתה מבין? עובדה, משכתי את הפין האדום של הניצרה וסחטתי את ההדק שאסור היה. שהוא רק אם… ואם… ושבכלל: עדיף שתמות. שתיפול בשבי. עינויים וכו' וכו' ושלא תסחוט. אבל סחטתי. כאילו אני מספר בדיחה גרועה במיוחד. כל כך גרועה שהאדמה פרצה בצחוק. על זה נשפטתי ומאז הוא כמעט לא דיבר איתי."

"זו ההזדמנות שלך… לספר. אנחנו נבין, באמת שנבין. תצא בסדר. גם היא…" החוקר מסתכל על התותב. "זה מיותר, כל זה," הוא אומר, הטון בקולו רך.

"תביא קפה לאמא," אני אומר באותה רכות, "היא… קפה עושה אותה מלכה. יש לה גוש… אני לא מת עליה, אבל גוש לא מגיע לה. לאף אחד כמעט."

זה נוגע ללבו.

"היא יכולה להיות נהדרת," אני אומר, "הוא התחפף. אני לא תופס את זה, יש לך גברת נהדרת בחיים שלך, הגברת פתאום חולה, ואז אתה מתחפף?"

"הממ…" החוקר מהמהם.

אנחנו נכנסים עם הקפה לאמא. אני מתיישב בצד של החוקר, מולה. הוא עומד. היא לוגמת ומחייכת לעבר שנינו.

"אמא," אני אומר, "סיפרתי לו."

"הבן שלי כל הזמן ממציא עלי דברים משוגעים. זה כאילו התחביב שלו," היא מדברת אל החוקר, "הוא סיפר לברוך מהחנות לצורכי משרד שאני מתעלפת מכל דבר קטן ויוצא לי קצף מהפה כשאני מתרגזת. לשמואל מהמכולת הוא סיפר שאבא שלו סוטר לי עם תותבת כף היד כשהוא מחזיק אותה ביד הבריאה…"

כדי להראות שמצבה טוב והיא חזקה, אמא נעמדת וקופצת במקום, פושטת וסוגרת את הזרועות תוך פישוק וסגירה של הרגלים.

החוקר מסתכל לעברה. לעברי. שוב לעברה. "גברת," הוא אומר, "תשבי עכשיו בבקשה!" ושוב מוציא אותי החוצה.

אני מספר לחוקר שזה התחיל ביום שלא האמנתי לאבא כשהוא אמר שלאמא יש גוש ושהיא רוצה שהוא ימות יחד איתה.

החוקר נותן לי נייר ועט ומבקש שאכתוב את כל הסיפור, "אתה סופר, לא?"

הוא אומר, "תציל את אמא שלך."

אני כותב:

ביום שלישי קפצתי לביקור, ואבא ביקש שאכין לו קפה. הוא דידה אחריי למטבח ואמר לי, "היא חולה, יש לה גוש. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין הזה."

"לאמא אין גוש," אמרתי לו כשהמים רתחו, "מי סיפר לך שיש לה גוש?"

"שמואל מהמכולת. הוא ראה את הבדיקה שלה. היא עטפה בה את הלחם, אתה מכיר אותה, היא שונאת שקיות ניילון."

תפסתי לו בפנים בשתי ידיים והפנתי את הראש שלו ככה שיסתכל  בעד לחלון, אל אמא, שהשקתה את השרכים ושיחי הצלף שגדלו על סלעי הגינה.

"זה נראה לך כמו אחת שהולכת למות?" שאלתי.

"לא," הוא אמר.

זה לא נראה. בכלל לא.

"אלוהים," אמרתי, "מישהו מספר בבית הזה את האמת?"

"ככה זה טוב?" אני מראה לחוקר את מה שכתבתי.

הוא עובר על הכתוב, "תמשיך, זה יופי."

באותו ערב אבא התעקש לשבת בסלון בלי הרגל ובלי כף היד. הוא תמיד עושה את זה בשישה באוקטובר. לאמא זה עושה מצב חרום, כי בלילה הוא צועק, "ספינה עוינת, נחתה על הפלנטה. פולשים מזוינים באזור 8א'. כולם לעמדות הגנה! כולם לעמדות הגנה!" ואז הכי קשה להעביר אותו למיטה. אלא שהשנה, בגלל הגוש, היא התקשרה אליי ואמרה שאבא הולך למות. היא היתה צריכה משהו שנשמע טוב. ו"אבא הולך למות", זה נצחי.

ובכן, אני בהחלט אומר הן לאידאליזם, הן לכבוד ולחיפוש המתמיד אחר האמת בכל צורותיה. אבל הגעתי לנקודה שבה מתחילים לחשוד שאם קיימת בכלל אמת ממשית כלשהי, הרי היא מצביעה על כך שהאינסופיות הרב-ממדית הכוללת של היקום מנוהלת לוודאי בידי חבר מופרעים. אמא ואבא לעולם לא הסכימו על זה. זאת אומרת, הוא לא מפסיק לחפש אחר האמת והיא כל הזמן אומרת לו, "זאת הדרך שלך לצאת מכדור הארץ, אין תשובה לחיים ותגיד תודה שנשארת." בכל אופן, כשהגעתי, כבר התחיל השבעה באוקטובר. הוא שאל מי אני. הרכבנו לו את התותבות. הוא אמר שהוא מוכן, שהוא רואה מעין רחפת קטנה ששופכת סביבה מאגר קטן של אור עמום. הוא קרא לעבר הטלוויזיה, "בחרת לילה קר לבוא ולבקר בפלנטה המתה שלנו." ניסיתי לברר איתו על מה הוא מדבר והוא אמר לעבר הטלוויזיה, "אני לא מפחד, אתם לא תעשו לי כל רע, אני מוכן." או אז הוא התמוטט, וכשרכנתי אליו הוא אמר, "אבל יריתם בנו! הטילים האלה…"

הרמנו אותו והשכבנו במיטה. העיניים שלו היו פקוחות, זוהר נגה מעיניו, צללים נפלו על הקירות. הוא השתעל ואמא הזמינה אמבולנס. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו, "מערכת אוטומטית," אמר והבליע אנחה. "המחשבים שלנו פזורים בקרבי הפלנטה, מונים את אלפי השנים החשוכות. הם נוהגים להשתגע לפעמים ולירות על מנת להפיג את השעמום. אני יורד לחדרי המכונות לסדר את זה."

ככה זה נגמר פחות או יותר. התיישבנו לצידו. אמא הסתכלה לעבר החלון ואמרה שהיא רואה את הרחפונית דואה אל רקיע הלילה. אני לא ראיתי כלום, רק כשהסתכלתי באבא תקף אותי רגע של ספק, יכולתי לראות את הגוון האפור נע על גופו. אינסופיות הזמן הדאיגה אותי, חשתי בנוכחותה. מה את מחפשת? שאלתי, ונדמה לי ששמעתי, קצת סקרנות, קצת הרפתקנות, אך בעיקר דומני שזה התהילה והכסף… המילים של אבא.

הסיפור שלי שכנע אותם.

איש לא הגיע ללוויה של אבא.

אמא אמרה "ככה זה." 

 

הם ישבו על הארץ בחושך, קרוב לתנור שגחליו האירו את חלל הבקתה באור אדום עמום. האור האדום העמיק את תווי פניו שהיו זרים לה כל כך עד שלא ידעה לפרש את הבעותיו. הוא ישב במבט מושפל, בוהה באצבעות ידיו ששיחקו אחת בשנייה. גם כשהרים אליה מדי פעם את עיניו, היא לא יכלה לראות כיצד הוא מסתכל עליה, כי המבט שלו נבלע בתוך חריצי עיניים מלוכסנים חשוכים.

הם לא דיברו. לא היה טעם לנסות לנהל שיחה ברוסית הדלה שידעו שניהם. אילו יכלה לדבר איתו, היה לה קל יותר לנסות ולנהל את הרגעים האלה, כי היא ידעה שעליה להוביל אותם, לא להיגרר, רק כך יהיה לה סיכוי להיחלץ מהמצב, והמילים החסרות היו יכולות לעזור לה עכשיו.  

"נטליה" אמרה, חייכה, והוא הביט בה מבולבל. "אני נטליה," חזרה ואמרה.

"אׇיְיבֶּק," השיב, עכשיו גם הוא חייך. היו לו שיניים שחורות. היא הניחה סיר על הרשת שמעל הגחלים ומזגה לתוכו מים. מה לשים בהם לא היה לה. על המצח שלו נצצו אגלי זעה והוא התרחק מעט מהתנור ופתח את מעיל הצמר שלו. כשהמים רתחו היא מזגה מהם לספל הפח היחיד שהיה לה והניחה אותו לפניו. הוא הביט בספל וצחק. היה לו צחוק חייתי. מעט הלבן שנותר בשיניו השחורות נצבע באור האדום. הוא קם. היא נדרכה, קמה אחריו. אז מלמל משהו ויצא מהבקתה.

היא מיהרה אל החלון, מנסה להבין מה הוא עומד לעשות עכשיו. השמים היו נקיים מעננים, ומישורי הערבות הקזחיות הוארו באור הכוכבים שגדשו את הרקיע השחור, מאופק עד אופק, ובירח שנראה רק מבעד לחריץ של אור. צלליתו ניגשה אל הצללית הדו-דבשתית של הגמל שלו. הוא טפח על צווארו העבה של הגמל, אמר לו כמה מילים, חיטט באחד השקים שנתלו משני צידי גבו והוציא משם חבילה קטנה. אחר כך נשאר לעמוד שם עוד זמן מה והביט בכוכבים.

היא ניצלה את ההפוגה ומיהרה אל ארגז העץ שבתוכו ישנה התינוקת. נושמת נשימות קצרות וקצת סתומות מבעד לנחיריים זעירים. עטופה בשמיכה עשויה צמר גמלים שקיבלה מהמיילדת שהצילה את חייה בכפר הסמוך לאק-קול שבצפון. בעשרת החודשים שעברו מאז, עטפה השמיכה הזו את התינוקת ושמרה עליה מהכפור. נטליה הניחה את ידה בזהירות על הגוף הקטן וחסר האונים ונשמה לרווחה. עכשיו היא רגועה, ישנה בשקט. כל אחר הצהריים בכתה. סירבה לינוק. זמן ממושך ניסתה להרדים אותה, לכן לא השגיחה בו מתקרב. הרי במישורים האין סופיים האלה אפשר לראות את האבק שמעלה רוכב יחיד ממרחק קילומטרים, אבל היא הסתגרה איתה בתוך הבקתה, החזיקה אותה בזרועותיה, הניעה אותה מצד לצד, שרה לה שוב ושוב שירי ערש שאמא שלה שרה לה בילדותה, ורק לאחר שנרדמה, והמולה נשמעה מכיוון המכלאה, היא ניגשה אל החלון וראתה אותו יורד מהגמל.

הערבות נצבעו באור אחרון של שקיעה. כבר לא אדום, כחול-סגול, והוא לא מיהר להיכנס פנימה. פיהק. התמתח. בחן את מכלאת הצאן והבקר. לגופו מעיל צמר עבה וכובע פרווה. מה תעשה? קילומטרים מפרידים בינה לבין כל נפש חיה, וממילא איש לא יטרח לעזור לה. לברוח היא לא יכולה, הלילות כבר קפואים. ואת הבריח הרופף שעל הדלת אפשר לשבור בדחיפה.

הוא יאנוס אותה, כבר שמעה אזהרות, זה מה שהם עושים כשהם נתקלים באישה ללא גבר, בעיקר אם היא לא מקומית. הוא יכול לחטוף את התינוקת ולמכור אותה, גם סיפורים כאלה שמעה. הייתה לה סכין אחת. היא מיהרה להחביא אותה מתחת לחצאית והחליטה שתשתמש בה רק בלית ברירה, רק כדי להגן על בתה ולא על עצמה. כי גם עם סכין סיכויה מולו לא גבוהים, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את הסכין ועמה את הסיכוי להגן על בתה.

בינתיים לא נכנס. לרגע קיוותה שימשיך הלאה אבל היא ידעה שהסיכוי קלוש כי זה חוק לא כתוב במדינות נוודים – היושבים בבקתות מארחים את הנודדים, הרי גם אלה היושבים בהן הם בדרך כלל נוודים שרק עצרו לרגע, ובקרוב יחזרו לנדוד ולהתארח בבקתות של אחרים. במרחבי הענק של המדבריות וערבות העשב, נוודים מוצאים אלה את אלה לשעה קצרה, ללילה אחד, ונפרדים.

הוא סיים לקשור את הגמל ליד שוקת המים, עצר במרחק מה מול הכניסה, ומתנועותיו יכלה לראות שהוא שוקל את צעדיו כי מקובל שבעל הבקתה יצא לקבל את פניו של האורח. לבסוף התקדם לעבר הדלת והיא מיהרה, מתוך אינסטינקט, אל התינוקת, נשמה נשימה עמוקה והזדקפה – אסור לה להראות כל סימן של פחד. הפחדנים הם הראשונים למות, היא כבר ראתה את זה יותר מדי פעמים. מעולם לא פחדה מדבר, ככה אמרו עליה, עד שבתה נולדה וברגע אחד נעשה עבורה הפחד לדבר מורכב, בלתי צפוי, כזה שיש להשתלט עליו אבל גם להקשיב לו.

כשנפתחה הדלת היא צעדה לקראת האיש הזר ואז עצרה. הוא הביט בה בתדהמה. הוא לא ציפה למצוא בתוך הבקתה אישה לא מקומית לבדה.

"חשבתי שאתה בעלי," אמרה בפולנית, בשקט, "הוא צריך לחזור בכל רגע." הוא השיב לה בקזחית, ונטליה סמנה לו באצבעה שיהיה בשקט, והצביעה על התינוקת הישנה. הוא הנהן, לא ידע מה לעשות עם עצמו, והיא ניגשה אל החלון.

"איש שלי," אמרה ברוסית, "בא."

"כן," השיב ברוסית, חיפש עוד מילים אבל לא מצא.

היא ביקשה לאמוד את כוונותיו אבל התקשתה להבחין בתווי פניו באפלולית הבקתה. הוא היה גדל גוף ובעל תנועות מסורבלות, מה ששיווה לו חזות מאיימת פחות. הוא הסיר את כובעו, התקרב אל התנור שהאיר עליו באור אדום מלמטה, וחימם את ידיו מעל לגחלים.

היא רצתה להציע לו לשבת, אך הבינה שהיא לא יודעת איך אומרים 'שב' ברוסית. הפקודה היחידה שקיבלה מסוהריה הייתה לעמוד, אף פעם לא לשבת.

"לעמוד. לא. בבקשה" אמרה.

הוא חייך. התיישב על האדמה הכבושה, שטיח לא היה לה, וסימן לה להצטרף אליו. נטליה התיישבה במרחק מה ממנו. הוא הביט בה כמה רגעים ואז השפיל את עיניו, כאילו שקע במחשבות, מואר לאורם האדום של הגחלים, מדי פעם עלו מהם כמה להבות קצרות והוסיפו מעט אור בהיר יותר לחלל הבקתה.

היא ביקשה לתכנן את צעדיה, אבל התקשתה לעשות זאת כי לא ידעה מה עומד לקרות. בחנה את פניו, את גופו, שוב ניסתה לאמוד את כוונותיו ולא הצליחה, חיפשה איזה רמז בישיבה הכפופה, באגודלים שמשחקים זה בזה, בדרך שבה שיכל את רגליו או בקצב נשימותיו.

כשחזר אׇיְיבֶּק פנימה, בידו החבילה שהביא מהתיק התלוי על הגמל, עדיין עמדה נטליה ליד התינוקת. הוא ניגש אליה, הביט בפנים הישנות ושלח את ידו לכיוונן. היא מיהרה לעצור אותו ותפסה את ידו. הוא נתן בה מבט, אחר כך הזיז בידו האחרת את שולי השמיכה שכסתה את לחיה.

"אוויר," אמר והדגים זאת בנשימה עמוקה ומודגשת. היא חייכה, הסירה את היד שלה מידו.

"אירינה," אמרה והצביעה על התינוקת.

"אירינה," אמר אׇיְיבֶּק, תפס חזרה את ידה ומשך אותה אחריו. זהו, חשבה, זה מתחיל. אסור היה לה לגעת בו ראשונה. הוא קרב אותה אל תנור הגחלים, התיישב והושיב אותה מולו. הוא פתח את החבילה, שהייתה סמרטוט מגולגל, והוציא משם ספל פח ושקיק בד קטן, פתח את השק, הריח את תוכנו, הגיש אותו לאפה והיא הריחה ריח נעים שהזכיר מנטה. הוא שפך את המים מספל הפח שלה חזרה אל הסיר, זרק כמה עלים יבשים לתוכו, וכעבור כמה רגעים מזג לשניהם את התה שהעלה בבקתה ריח נעים.

"תודה," אמרה לו. הוא הוציא עוד כמה עלים משקית הבד וקרב אותם לפניו.

"להסתכל," אמר והצביע על עיניו, "להריח," וקרב אל אפו, "בחוץ," אמר, "את. למצוא." ונתן לה את העלים. אחר כך הניח את ידו על ירכה והסתכל בפניה. היא התלבטה מה לעשות, לבסוף הורידה את ידו.

"איש שלי," חזרה ואמרה ברוסית, "בא." הצביעה לכיוון הדלת והוא רק הנהן, לגם מהתה והיא לגמה אחריו.

היא ניסתה לחבב אותו בדרך כלשהי, למצוא בפניו משהו שימצא חן בעיניה, שתוכל להתלות בו במקרה שיחליט לכפות את עצמו עליה. הוא אמנם נראה צעיר, לא מבוגר בהרבה ממנה, אבל תווי פניו האסייתיים היו גסים, השיניים רקובות, ועלה ממנו ריח לא נעים של גמל. מה שכן, אפפה אותו עצבות שנגעה ללבה, כאשר ישב מולה בפנים מושפלות, כתפיו שמוטות לפנים, והתנדנד מעט קדימה ואחורה מתוך איזה קצב פנימי, כאילו שר לעצמו או התפלל.

נטליה קמה, ניגשה לאחת מפינות בקתת הבוץ, והביאה חתיכת לחם יבש שהייתה לה וקצת יוגורט שהכינה.

"לאכול?" שאלה אותו ברוסית. אׇיְיבֶּק הסתכל על האוכל הדל שהחזיקה בידיה, אמר כמה מילים בקזחית והניד בראשו בשלילה. היא החזירה את האוכל למקומו, חזרה לשבת ליד התנור, ומזגה לשניהם עוד תה. 

היא ידעה שרגע שכזה עלול לבוא, ובכל זאת החליטה לעזוב את הקולחוז ולצאת אל שדות המרעה. ארבעה חודשים חיה שם לצד פליטים פולנים ורוסים בין המון קזחים שלא רצו בהם. יחד עם אירינה ישנה באחת הפינות בבקתת בוץ של משפחה מקומית ומדי בוקר יצאה לעבוד עם עוד כמה פולניות. הן אספו בידיים חרא טרי של פרות מהמרעה והמכלאות, בחשו את כל הגללים שמצאו לעיסה אחת אחידה, יצרו ממנה כדורים, שיטחו אותם על הארץ וייבשו בשמש. עם דסקיות הגללים היבשות הסיקו אחר כך את התנורים וחיממו את הבקתות. ואם נגמר כל החרא לפני סוף יום העבודה הן נשלחו לחפור תעלות ניקוז. אירינה היתה קשורה לגבה ועטופה היטב. היא לא הסכימה בשום אופן להשאיר אותה אצל הקזחים שאצלם התגוררה, לא משנה כמה קר או חם היה בחוץ.

בקולחוז היה מה לאכול, לא הרבה, אבל היה מה לאכול – שלא כמו בערים ששם מתו המונים ברעב. אך גם כאן הצפיפות האנושית והטינופת היו בלתי נסבלות ומגפות של טיפוס ודיזנטריה הרגו לעתים משפחות שלמות, ובעיקר פגעו בילדים ובתינוקות. לכן, כאשר הופיעו שני פקידי הנקוו"ד והודיעו שהם מחפשים משפחה שתעבור למשך תקופה לבקתת קיץ כדי לרעות עיזים ופרות, היא מיד התנדבה, והם לקחו אותה בלי לשאול שאלות.

חברותיה הפולניות לקחולוז ניסו לשכנע אותה להישאר. הרי מי יעלה על דעתו שאישה ותינוקת יחיו לבד באמצע הערבות הקזחיות. זה טירוף מוחלט. יגיעו נוודים ויאנסו אותה בזה אחר זה ואחר כך ייקחו את התינוקת וימכרו אותה. שלא לדבר על הרעב, מי ידאג לה לאוכל? והבדידות המוחלטת, מי יטפל בה אם תחלה? אנחנו צריכות להישאר יחד, אמרו, לדאוג אחת לשנייה, אסור לנו להתפזר.

"זה אולי נכון," השיבה להם נטליה, "אבל הפעם לא." והיא תסתדר. היא בדרך כלל מסתדרת. היא חייבת להרחיק את התינוקת מהמחלות האלה לפני שיתפסו גם אותה, והיא חייבת להתרחק בעצמה מההמון ומהטינופת האנושית שלא עזבו אותה לרגע בשלוש השנים האחרונות מאז פרצה המלחמה וכבר איימו להטביע אותה בתוך מעמקי השיגעון.

אירינה בכתה. היא נגשה אליה ואׇיְיבֶּק עקב אחריה במבטו. היא הרימה אותה בזרועותיה, ניסתה להרגיע אותה, אבל התינוקת הייתה רעבה והיה עליה להיניק אותה. היא התלבטה מה לעשות. האם תפנה אליו את גבה? האם תניק מולו? לבסוף התיישבה ליד הארגז כשצדודיתה פונה אליו, הרימה את החולצה והניקה.

"לא טוב שם," אמר אׇיְיבֶּק ברוסית, "קר. תינוקת."

היא ידעה שהוא צודק, אירינה ביקשה להשתחרר מהשמיכה כדי לינוק והיא עלולה להתקרר. היא התפתלה בזרועותיה, בעטה, ונטליה נאלצה להיכנע ולהסיר את השמיכה, לכן התקרבה אל התנור, עכשיו בפניה אליו, קיוותה שיסיט את מבטו, אבל הוא נעץ את עיניו בתינוקת היונקת ובשד החשוף. על שפתיו נמתח חיוך קטן. בעיניים שלו עלתה לחלוחית והיא נצצה מעט באור הגחלים. אירינה הייתה רעבה. כשסיימה עם שד אחד ביקשה לעבור לשני ואׇיְיבֶּק לא הסיר את עיניו מהחזה של נטליה. הוא מחה את עיניו אבל אחרי כמה רגעים הלחלוחית חזרה.

אירינה נרדמה בעודה יונקת ונטליה החזירה אותה אל הארגז שלה ועטפה אותה בשמיכה. היא חששה לשוב ולהתקרב אליו ונשארה ליד הארגז. הוא נעמד פתאום. היא נדרכה והניחה לרגע את ידה על הסכין שהחביאה מתחת לחצאית אך מיד הזכירה לעצמה שהסכין לא תגן עליה, לא משנה מה יעשה, הסכין תגן רק על בתה.

"מה קרה?" שאלה.

"אני רעב," רטן אׇיְיבֶּק – את המילה 'רעב' היא הכירה היטב ברוסית. גם את המילה 'צמא'. גם את המילה 'בכי'. גם את המילה 'כאב'. גם את המילה 'מחלה'. גם את המילה 'מכות'. גם 'אונס'. 'עינויים'. 'יהודיה מלוכלכת'. 'זונה'. 'לעמוד'. 'להתכופף'. 'לפסק'. 'לסתום את הפה'. 'לצרוח'. 'לברוח'. 'לקפוא'. 'להישרף'. 'לגסוס'. 'למות' – עוד לפני שהספיקה לעשות משהו, הוא כבר יצא מהבקתה והיא שוב מיהרה אל החלון.   

הוא הלך בצעדים גדולים אל הגמל. באור הכוכבים ראתה בקושי את צלליתו  שהתמזגה עם צללית הגמל שכרע על הארץ, ופתאום בערה שם אש. זה היה לפיד שהדליק ואחז בידו. הוא לא התעכב ונכנס איתו אל המכלאה שפעיות וגעיות מבוהלות עלו ממנה. כשיצא משם התפתל בזרועותיו גדי קטן שהמליטה אחת העזים שבועיים קודם לכן. היא קראה לו מונדק, על שמו של אחיה הצעיר, ולאירינה היה יחס מיוחד אליו, כי הוא היה היחיד שהיה פחות או יותר בגודל שלה.

אׇיְיבֶּק נעץ את הלפיד באדמה, הוציא סכין גדולה מאחד התיקים שהיה תלוי על הגמל, ושיסף למונדק את הגרון. מיד אחר כך חתך את בטנו, רוקן החוצה את המעיים והאיברים הפנימיים ולאחר מכן חתך כמה חיתוכים מדויקים בגוף הקטן של הגדי ופשט את עורו של מונדק בכמה תנועות משיכה חזקות. הוא השליך את העור הצידה וביתר את הגוף לחתיכות. רגליים, צלעות, את הראש כרת, לא חלפו יותר מכמה דקות עד שחזר מתנשף פנימה לאחר ששטף את הדם מהסכין ומזרועותיו במים שבשוקת, והביא עמו את השוקיים והצלעות.

היא לא הצליחה להסיר את עיניה מהבשר. אׇיְיבֶּק הוריד את המעיל שלו בתנועות חדות, מזיע, נושף ומתנשף, גופו מסריח מזיעה ומאדרנלין. כשהתקרב אל התנור והניח את ארבעת השוקיים הקטנות על הרשת, היא ראתה שעל פניו השפריץ דם.

בתוך כמה רגעים התמלאה הבקתה בריח עז של בשר צלוי והוא הכניס את שניהם לחוסר שקט. פיה של נטליה התמלא ריר, הדופק שלה גבר, הרעב שהשתלט על הגוף שלה, והיה לחלק בלתי נפרד מחייה עד שכמעט לא השגיחה בו, התנפח בתוכה כמו מפלצת. שניהם ישבו נרגשים על ברכיהם מול התנור, מתנשפים, מזיעים, מביטים מהופנטים בבשר הנצלה. טיפות ממעט השומן שכיסה את הבשר נטפו על הגחלים בקולות תסיסה, הציתו בהן פרצי להבות שהאירו את פניהם באור בהיר וכיסו את קירות הבוץ של הבקתה בצלליות מרצדות.

פתאום נצמד אליה ואחז בכוח את פניה בשתי כפות ידיו. פניו הרחבות, הכהות, המוכתמות בדם היו עכשיו קרובות לפרצופה. היא הרגישה את הדופק המהיר שלו מבעד לכפות הידיים, היא הריחה את ריח הדם שעדיין דבק בהן, הריחה את הריח שעלה מהזקן המדובלל שלו, את העור שלו, את הנשימות שלו, את הבל הפה המסריח שלו, והלב שלה עמד להתפקע כשאל התאווה לבשר נוספה הבהלה שעוד רגע ינסה לנשק אותה.  

אבל גם אירינה הריחה את ריח הבשר, והתעוררה. היא התיישבה בתוך הארגז, נבהלה מהבזקי הלהבות, והחלה לצעוק. אׇיְיבֶּק מיהר לעזוב את נטליה, כאילו נבהל מעצמו וממבט התינוקת שהביך אותו. נטליה ניגשה אליה והרימה אותה. "תודה לך, מתוקה שלי," לחשה לה בפולנית, חיבקה אותה וניסתה להסדיר מעט את התנשפויותיה ואת דופק הלב, אבל אירינה, שהתעוררה לגמרי, ביקשה בתנועות ידיים וביללות להיחלץ מחיבוקה ולהתקרב אל התנור.

אׇיְיבֶּק הפך את השוקיים שעל הרשת כשהתיישבו שתיהן ליד האש. אירינה הצביעה עליו והוא חייך אליה חיוך חם. היא לא נבהלה מהאיש הזר בעל התווים הקזחים שכבר היו כל כך מוכרים לה.

"שלום," אמר לה ברוסית, "אׇיְיבֶּק," ונגע באפו, "אירינה," ונגע באפה. היא צחקה. סימנה שהיא רוצה שיעשה זאת שוב, והוא משך הפעם באוזנו, "אׇיְיבֶּק," אמר, "אירינה," ומשך באוזנה, "נטליה," אמר, חייך אליה, כאילו מנסה לפייס אותה, ומשך גם באוזנה. שוב אירינה צחקה. עכשיו היא סימנה לנטליה שתעשה את אותו הדבר. נטליה ניפחה את לחייה והוציאה מהם את האוויר בקול נשיפה כשלחצה עליהן באצבעותיה, "נטליה," אמרה, שלחה מבט באׇיְיבֶּק וגם הוא ניפח את לחייו. "אׇיְיבֶּק," אמר ולחץ עליהן באצבעותיו והוציא את האוויר בקול תרועה גדול. היא ליטפה את לחייה של אירינה. "אירינה," אמרה ברוך, "אירינה המתוקה." בינתיים הסיר אׇיְיבֶּק את שוקי הגדי מהרשת והניח אותן בקערת פח כדי שיתקררו מעט. עתה הניח על הרשת את כלוב הצלעות הזעיר שפילח לשניים.

"לי, יש," אמר והצביע על אירינה.

"לך?"

"כן. שתיים שנים," אמר, "בת. אׇנָארְגוּל."

"אחת?" שאלה.

"אחת," אמר, בעיניו חלפה איזו קדרות שחורה, מבטו השתנה לרגע, "אחת," חזר ואמר בשקט. הוא פנה אל הקערה, נגע באחת השוקיים כדי לבדוק אם התקררה מספיק, הגיש אותה לנטליה ולקח אחת לעצמו. נטליה התרגשה כל כך עד שהניפה את השוק שלה באוויר, "נזדרוביה," היא קראה ואׇיְיבֶּק פרץ בצחוק החייתי שלו. "נזדרוביה," קרא אחריה, הניף את זאת שלו והם השיקו את השוקיים.

ברגע שקירבה את הבשר לשפתיה התנפלו עליו שלוש שנות הרעב החולפות כמו חיות טרף, והיא לעסה ונגסה ובלעה גושי בשר גדולים. מיץ הבשר נטף על הסנטר שלה וקריאות המחאה של אירינה לא עניינו אותה. לרגע שכחה מהכול, אפילו מהמלחמה שכחה. כל כך השתוקקה לשוב ולהרגיש את השובע המטפס לאיטו מהבטן במעלה הגרון.

פתאום נבהלה. היא הבינה שאירינה איננה, שהיא כבר לא יושבת עליה, וברגע אחד חזרו הבקתה, התנור, אׇיְיבֶּק וגם אירינה, שישבה בין רגליו המשוכלות. שניהם הביטו בה בעניין. הידיים שלה רעדו. בידו האחת אחז אׇיְיבֶּק בשוק הגדי שלו. בשנייה בחתיכת בשר שאירינה מצצה.

"אני מצטערת," אמרה בפולנית ונגבה את עיניה. "סליחה," אמרה ברוסית.

"בעיה אין," השיב אׇיְיבֶּק.

נטליה הניחה את עצם השוק שכרסמה היטב בצד ושלחה את ידה לקחת לעצמה עוד אחת, אבל אׇיְיבֶּק הניח את ידו על היד המושטת ועצר אותה.

"לא טוב," אמר, "בטן. ריק. מוות."

"בסדר," אמרה מאוכזבת, היא ראתה מה קרה לרעבים שאכלו יותר מדי, ולקחה רק חתיכת בשר קטנה. היא הכניסה אותה לפיה, לעסה היטב, הוציאה על אצבעה והגישה לפיה של אירינה. התינוקת מיהרה למצוץ את האצבע.

היו לילות שבהם חלמה ששדיה ריקים, מורעבים, שואבים את חייה של בתה היונקת במקום להזין אותה, וגוף התינוקת הולך ומצטמק ונעלם לתוכם. כי גוף כמו שלה יכול לייצר רק חלב דל, מימי, חמוץ. איך תוכל התינוקת להשמין מחלב רזה כל כך שמספקת לה אם רעבה. לכן כשהצליחה להשיג חלב השקתה אותה, גם נוזלים של מרק נתנה לה לאחר שקצת גדלה, ומהרגע שהצליחה, האכילה אותה במעט מזון שלעסה קודם לכן – לחם, תפוח אדמה – בשר מעולם לא היה לה.

אלה היו ימים שקטים של סוף הקיץ, שבהן בילו שתיהן את מרבית היום במרעה. השמש, אמנם, עדיין להטה, אך עם בוא ספטמבר של שנת 1943 הימים והלילות הלכו והתקררו. נטליה ידעה שזאת הפוגה בלבד, אבל בינתיים התופת מאחוריה, והעתיד? היא העדיפה לא לדעת, לא לחשוב, לא לתכנן תוכניות כיצד תשרוד. לראשונה מזה זמן רב היא לא נאבקת, היא לא רק גוף, מכונת חיים מעונה, מקולקלת, שמקרטעת מיום ליום. לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להרגיש – כמה אהבה את החיים הארורים האלה לפני שפרצה המלחמה – לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להתגעגע.

"את. מאיפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

"פולין," אמרה נטליה, "ורשה."

"רחוק," אמר.

"רחוק," אמרה.

אירינה ישבה ליד נטליה ולעסה במרץ כף עץ. אׇיְיבֶּק הסתכל בה.

"שיניים," חייך, "ככה אׇנָארְגוּל גם."

"שתיים שנים אמרת?"

"שתיים."

היא הכניסה שתי דסקיות גללים לתנור, וכעבור זמן קצר הן החלו לבעור. אור בהיר האיר את חלל הבקתה ואׇיְיבֶּק בחן את פניה ואת גופה בלי לנסות להסתיר את מבטו. אריניה התעייפה. היא ביקשה לשבת בחיקה של נטליה ובהתה באש.

"אבא איפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

נטליה התלבטה מה לענות. היא ידעה שהוא כבר לא מאמין לסיפור שהמציאה ולא התחשק לה להמציא סיפור אחר.

"אבא אין," אמרה.

"מת?"

"מת."

"מלחמה?"

"מלחמה."

הוא השתתק, השפיל את עיניו.

"אתה? אישה?"

אׇיְיבֶּק חזר להביט בה. באור הלהבות ראתה את העצב שבעיניו. הוא קם, סימן לה בידו שעוד רגע יחזור, ויצא מהבקתה.

"מה את אומרת, אירינה?" אמרה נטליה, "אולי בכל זאת הלילה הזה יהיה בסדר? אולי הוא יניח לנו? אולי פשוט נלך לישון?"

כשחזר פנימה עם בקבוק וודקה בידו, היא הבינה שהזדרזה לקוות – אם ישתכר זה יהיה הסוף שלה. אבל אׇיְיבֶּק נראה מרוצה. הוא לקח את שני ספלי הפח, רוקן אותם משאריות התה, ומזג וודקה לשניהם. לא הרבה. הכמות המדודה שמזג עוררה אצלה איזו תקווה. הוא הרים את הספל שלו.

"נזדרוביה," קרא, "לחיים של אירינה."

"לחיים של אירינה," חזרה אחריו נטליה, "של אירינה ושל אׇנָארְגוּל."

"ושל אׇנָארְגוּל," אמר. הם השיקו את הספלים ושתו. הוודקה הייתה מחוספסת, חדה, השאירה אחריה שובל שורף בגרון אבל העלתה בגופה של נטליה תחושת ערפול נעימה.

"וודקה. בשר," אמרה, "מלחמה, אין."

"מלחמה אין," חזר אחריה וצחק. היא לא אהבה את הצחוק החייתי שלו. הוא מזג לעצמו עוד וודקה, הציע גם לנטליה, היה לה מספיק, בכל זאת מזג לה קצת.

"לחיים. אנחנו," אמר.

"אנחנו," אמרה. הוא שתה. היא שתתה רק לגימה זעירה.

"אתה איפה?" שאלה.

"רחוק," השיב, "עכשיו בא בית קברות."

היא לא הכירה את המילה שבה השתמש ברוסית.

"מוות. אדמה. למטה. אבן על זה."

"מי?" שאלה.

הוא לא השיב. מזג לעצמו עוד וודקה והיא חיפשה תירוץ לצאת משם לרגע, לכן החליטה ללכת להשתין בחוץ. היא קמה ועטפה את אירינה בשמיכה שלה.

"חוזרת," אמרה ויצאה החוצה.

בחוץ היה קר, רוח חזקה נשבה. הירח שקע והכוכבים היו רבים ובוהקים כל כך עד שנדמה היה לה שהרקיע צנח למטה ושהוא מכסה אותה כמו שמיכה. בפנים, היא ידעה, אׇיְיבֶּק ממשיך לשתות את הוודקה שלו. אילו יכלה הייתה נשארת בחוץ עד שיירדם, אבל היה לה קר, ואריניה התחילה לבכות, כך שמיד אחרי שסיימה להשתין חזרה פנימה, ובאוויר החם שהמתין לה בפנים, עם שאריות ריח הבשר הצלוי, הייתה בכל זאת נחמה.

אׇיְיבֶּק נשאר לשבת באותו המקום שבו השאירה אותו. הוא לא הפנה את מבטו אליה כשחזרה, שוב שקע במחשבותיו, מתנדנד קדימה-אחורה, משחק באגודליו. רק כשהתיישבה חזרה ליד התנור הוא הרים אליה את עיניו.

"אׇנָארְגוּל חוזר אתה?"

"כן," השיב, "אמא שלי."

על אשתו כבר לא שאלה.

היו לה כמה פיסות בדים שחיתלה בהן את אירינה ונשארה לה עוד אחת נקייה. היא הסירה את זו הרטובה שעטפה אותה וחיתלה מחדש בבד היבש. הוא המשיך ללגום מהוודקה ואירינה ביקשה לינוק. ברגע שהרימה את חולצתה, נעץ אׇיְיבֶּק שוב את מבטו בשד החשוף ובתינוקת היונקת. עכשיו כבר היה זה מבט של איש שיכור והמבט הרגיז אותה, אבל היא לא אמרה כלום, קיבלה אותו בהשלמה, וניסתה לפרש את הלחלוחית ששוב נצצה בעיניו כגעגוע. הוא הניח את בקבוק הוודקה בצד, התקרב אליה, תפס את שולי חולצתה וחשף גם את השד השני.

"לא!" היא אמרה בכעס וסילקה את ידו.

הוא הרים את חולצתה שוב.

"לא!" חזרה ואמרה, "לא עכשיו. תתבייש. תינוקת כאן. אירינה," והשיבה את החולצה למקומה. "אתה שיכור," נזפה בו – גם את המילה 'שיכור' היא ידעה ברוסית, גם את המילה 'סוטה', גם את המילה 'פושע', גם את המילה 'בריון', גם את המילה 'סדיסט', גם את המילה 'בנדיט', גם 'אכזר', 'מרושע', 'מפלצת', 'אנס', 'רוצח', 'שפל', 'נבלה', 'בן זונה' – הוא התלבט מה לעשות, ולבסוף התרחק ממנה והמשיך ללגום מהוודקה שלו בזמן שסיימה להניק את אירינה עד שנרדמה בזרועותיה. היא קמה, הניחה אותה בתוך הארגז, עטפה אותה בשמיכה, נשארה לעמוד בגבה אליו, מנסה להכין את עצמה למה שעומד לקרות בעוד כמה רגעים, אבל כשהסתובבה מצאה אותו יושב מכווץ ליד התנור, אוחז את בקבוק הוודקה בשתי ידיו, ובוכה.

הוא נרדם שיכור על הארץ. היא כסתה אותו במעיל שלו ואת כובע הפרווה שמה מתחת לראשו ככרית. היא הסתכלה מקרוב על פניו הישנות, על העיניים הנפוחות מבכי, והניחה את היד על הלחי שלו. היא הייתה חמה, רכה, עור פניו עדין, כמו של ילד.  

ראיתי את יונה וולך אתמול וכשאתה רואה את יונה וולך, אני אומר לו, אתה מרגיש שאתה בנוכחות של גדוּלה. ככה אני אומר לו והוא מעקם את פניו בהיסוס ובאי הסכמה. באמת, אני אומר לו, איזו נוכחות מרשימה, איזה כישרון מופרע. אי אפשר להתעלם לרגע מהעיניים הפעורות, מהשיניים החשופות, מהשיער הסבוך. ובאמצע ההילול והפיאור של יונה וולך, אני לא יכול להתאפק ומוסיף "הערה נרקיסיסטית" כפי שאני אומר לו, שבזמן שאני רואה אותה מדברת, מהקבר, מלפני עשרים ושלוש שנה, אני לא יכול שלא לחשוב, שאני כבר לא אהיה יונה וולך, אני לא אכתוב כמו יונה וולך, אשפיע כמו יונה וולך, אהדהד כמו יונה וולך.

מי זו יונה וולך? הוא שואל אותי. אתה באמת יכול לדעת מי זאת יונה וולך? ואיך בכלל אתה מרגיש את הגדולה הזאת? הוא שואל אותי בספקנותו הרגועה. אתה לא באמת יכול להפריד את הכתיבה של יונה וולך, או ליתר דיוק את איך שאתה קורא את הכתיבה שלה, את המהלך הפרשני הפרטי שלך כביכול, מהידע הקודם שלך על ההתקבלות של יונה וולך, מהדימוי הביקורתי שנתפר לה, מהצורך התרבותי שכרה מקום לכתיבה שלה, או מהנורמות שדרכן אתה רואה אותה. אתה יודע, הוא אומר לי, יש כל כך הרבה צמתים היסטוריים-חברתיים-תרבותיים שקבעו את ההתקבלות שלה וכל כך הרבה מנגנונים ששינעו את הטקסטים שלה ואת השתמרותם, איך אתה באמת יכול לדעת מי זו יונה וולך או לדעת איך להגדיר את הגדוּלה שלה באופן שהוא באמת ייחודי לה?

אנחנו בדירה. בדרך למסעדה. זה אמור להיות ערב מיוחד. ערב מיוחד, אני מסתכל על עצמי בזעזוע. איך אפילו המחשבות שלי נשמעות כמו קלישאה שלקוחה מספר של דניאל סטיל. ועדיין, זה אמור להיות ערב מיוחד. שנינו רחוצים, סרוקים, מעונבים. הוא, קצת יותר ברישול, אני, קצת יותר בקפידה. השנה היא 2008, המסעדה היא באבו, העיר ניו יורק, ההזמנה נעשתה לפני חודש, בהתאם לחוקי המקום. הערב נועד להיות רומנטי ואז הגיעה יונה וולך ואני מביט בו עכשיו, חצי מעריך, חצי מעוצבן, לא רומנטי בכלל, כי אני יודע מה שהוא אומר ואני מבין את זה והוא צודק, אבל אני לא מבין למה הוא צריך למחוק את יונה, למה, גם אם לוקחים בחשבון את כל המערך התרבותי שיצר את יונה, שהפיץ את הכתיבה שלה, שעיצב את ההתקבלות שלה, למה עדיין צריך למחוק את יונה ואני אומר לו את אותם משפטים, שאני שומע מאנשים אחרים שאני מתווכח עימם באותם טיעונים, שהוא כעת משתמש בהם נגדי, ואני אומר לו – למה למחוק את יונה? האם אתה באמת יכול להתכחש לאיכויות של הכתיבה שלה? לעובדה שבזמן הקריאה של שיר שלה, אתה נפצע? והרי אי אפשר לוותר על יונה עצמה כמו שאי אפשר לוותר על מילת השייכות הזאת שמופיעה במשפט שמציין שיר שיונה וולך כתבה, כי בזמן שאתה נפצע, אתה קורא שיר של יונה וולך, כמו שאתה קורא ספר של טולסטוי ונכון, אנחנו קוראים אותם דרך פילטרים והם מגיעים אלינו דרך פילטרים ואין קריאה תמימה ולא מתווכת ואין מגע ישיר, אבל עדיין אף אחד אחר לא כתב כמו טולסטוי או כמו יונה וולך ועובדה שהם נשארים פה איתנו. אז אין פה טענה שהכתיבה שלהם נוגעת באמת אוניברסלית או שהקריטריונים שאנחנו מודדים בהם את איכות הכתיבה הם נצחיים וקבועים, אבל עדיין, בתוך אותו הקשר, בתוך המוגבלות, המשקפיים, התיווכים, הסייגים, עדיין צריך להחשיב גם את הכותב עצמו, את הכתיבה עצמה ואת האיכויות המיוחדות לה. לא? אני אומר לו וכבר שומע, עוד לפני שהתחילו, את הטיעונים הנגדיים והמתוחכמים שלו, את טיפשותי שלי שמבצבצת דרך תשובותיי הפשטניות, את הבנאליות שלי.

אני מחפש את המפתחות, הוא מחפש את הארנק. הדירה היא קטנה ולאבד בה משהו, יכול להיות מוגדר כהישג של ממש. אמבטיה עם לכלוך שנהפך לציפוי, אסלה לבנה, כיור מוכתם ודלת רעועה שתוחמת בין אלו לשאר הדירה. מרצפות שחורות-לבנות, קירות כתומים, כתם של מים חוליים ומטבח ללא מפתחות, ריבוע עץ בהיר קטן בתוך ריבוע עץ כהה גדול, קירות מתקלפים עם נשיקות ורודות, מזרון לבן, כורסת הוואי פרחונית כעורה, שולחן עמוס דפים ונטול מפתחות. הוא מוצא את הארנק ומחכה ליד הדלת, ואני עוד מסתובב, מנסה לחפש סביב סביב בחלל הדחוס והלח של הצינוק הניו-יורקי שלו אני (אנחנו?) קורא בית. הוא רגוע, אני נסער, הצרור נמצא, מתחבא בתוך כרית, אני חולף על פניו, מנסה לצמצם מגע. עם הירידה במדרגות החומות-אדמדמות המטונפות, אני שומע את הקול שלו מאחורי. האיכות הזאת שדיברת עליה, הוא אומר לי, היא מופשטת, אי אפשר באמת לדבר עליה ולפרוט אותה. איפה היא נמצאת? ועל איזו יונה וולך אתה מדבר איתי? הוא שואל וממשיך, בדיוק במקום שבו השיחה הופרעה. יש לו את היכולת הזאת, להתחיל בשאננות בוטחת מאותו מקום בדיוק שבו היתה קריסה ועכשיו אנחנו ברחוב, בדרך למסעדה, ודוכני סיינט מארקס בדיוק נסגרים. נעלמים הצעיפים הפרומים, נעלמים המשקפיים הזולים, נעלמים הגרביים באלפי הצבעים ונעלמים התכשיטים המזויפים והנה נחשפת המדרכה הערומה באפרוריותה והנה הוא ממשיך: על יונה וולך של שנות השישים, אתה מדבר איתי? השבעים? השמונים? האם יונה וולך של "אור פרא" היא יונה וולך של "שירים אחרונים" היא יונה וולך של "תת הכרה נפתחת כמו מניפה"? אתה מסתכל על הדימוי הטלוויזיוני שריצד מולך, שאותו אתה שופט מבעד למידע על יונה וולך שקיבלת בשיעורי האוניברסיטה ובשיטוטים בוויקיפדיה, ואתה קובע שזו גדולה אמיתית ועוד ראשונית, שממש אפשר לחוש בה, אבל האם אתה חש בה כי היא באמת שם? זה רק אשרור מדומיין בדיעבד של מה שאתה כבר יודע מראש שאמורה להיות בו גדולה, מה שהונחל לך שיש בו גדולה. אתה מחפש את הגדולה הזאת רק לאחר שכבר הוצגה לך כעובדה. וחוץ מזה, מה זה בדיוק המשפט הזה: אף אחד לא כותב כמו יונה וולך. האם אתה יודע כמה יונות וולך או טולסטויים או נבוקובים או דיקנסים מוטלים להם, קבורים בצידי שבילי ההיסטוריה. והוא מוסיף הערת צד, ספק בודהיסטית, ספק פילוסופית, ספק חסרת מובן, ספק פשוט מעצבנת: הטקסטים הכי טובים הם אולי הטקסטים שמעולם לא נקראו.

אבל אי אפשר לתלות הכול רק בהקשר, אני כבר מתחיל לכעוס, ממש לכעוס. לכעוס כמו שאנשים שמתווכחים בשיחות סלון על פוליטיקה ממש כועסים. כעס אלים, פנימי, אווילי, שמאמין ביכולתו לשנות משהו בחוץ. כאילו זה באמת משנה לעולם, להיסטוריה או לזמן אם ביום שישי בשעה שמונה בערב, בזמן ארוחת ערב בקלאוזנר עשר בהרצלייה, מוטי חושב שהיינו חייבים להפציץ בעזה, ואילו דני חושב שהגבנו בשימוש בכוח לא מידתי וארוחת הערב מסתיימת באווירה של טינה אישית וזעם וזלזול, ושני החברים משוכנעים כי כל אחד מהם אחראי אישית למשבר במזרח התיכון בגלל דעותיו הפוליטיות חסרות האחריות, שבסופו של יום לא ישפיעו על גורל שיחות השלום יותר מגרגר אורז לא מקולף בצלחתו של נשיא ארצות הברית, ואולי אף פחות מכך, שכן גרגר אורז לא מקולף, אם ייתקע לו בגרון, לפחות יוכל להרוג אותו. וכפי שאין זה באמת משנה, או ליתר דיוק, כפי שאי אפשר באמת לדעת אם זה משנה למהלך העולם על מה מוטי ודני התווכחו בכזה להט אישי ונוקמני, הרי זה לא באמת משנה הוויכוח הזה, בינינו, עליה, בינינו, עלינו. ובכל זאת, אני ממשיך בו ואני ממשיך ואומר לו מה לגבי הבן אדם עצמו? אני אומר לו. מה לגבי האינדיבידואל? אני מטיח בו בהתלהמות של חוזק רעוע ומכורסם. למה אתה מוכן לקחת הכול בחשבון, את המבקרים, התקופה, הז'אנר, הקאנון, החברה, הסיטואציה, את הכול אתה מוכן לקחת בחשבון, אבל לא את האינדיבידואל, את הכישרון שלו, את היכולת שלו, את הרצון שלו. הרי לא רק תופרים לך דימוי ביקורתי, אתה גם משיב בטקטיקות משלך ומעצב אותו. ואתה לא רק נפעל, אתה גם פועל ויש סיבה שבגללה מדונה בתחילת שנות האלפיים עדיין מוּכּרת ברחבי העולם כמו מקדונלדס ואילו סינדי לאופר שרה בסיבובי הופעות של אמני אייטיז נשכחים. כי אחת ידעה לפעול בשוק המשתנה ולהתאים את עצמה אליו והשנייה לא ידעה ונזרקה לשולי הדרך.

הוא פותח עבורי את דלת העץ הכבדה של המסעדה החבויה. אלוהים ישמור, המסעדה הזאת מפוארת, אני חושב לעצמי, מסתנוור כמעט מכוחן של הנברשות העצומות והעתיקות התלויות אי שם הרחק מן התקרה הגבוהה, מדושנות מאורן, שמאיר אותי, מקלל את עצמי על הדוגמה המטומטמת שכאילו יצאה מהמוח של ילדה בת שתיים-עשרה ולא ממוחו של דוקטורנט בוגר באוניברסיטה מכובדת. ואני מגניב לעברו מבט לראות מה הוא חושב על המסעדה, עליי, על מדונה וסינדי והוא נראה, למען האמת, די שלֵו ואני לא מצליח להחליט אם אולי גם הוא מוטרד מהוויכוח או שהוא נותר מחוץ לו, נגוע לא נגוע. רק אני, מיד לוקח את זה אלי, מיד מחפש את המשמעויות החבויות שבתוך השיחה, איפה משפט תיאורטי, מופשט, כללי הוא למעשה משהו אחר, אישי, מאיים, פוגע בהכרח. ההיגיון שלך פגום, הוא אומר לי בְּרוֹך כשאנחנו סוגרים מאחורינו את הדלת הכבדה שנבנתה עבור ידיו העצומות של ויקינג ואני, עם ידיי הרזות, נבהל לשנייה או יותר. אתה עדיין מאשרר, הוא אומר לי, אך ורק את מה שכבר ידעת ולא באמת הוכחת פה כלום, מפני ששוב, רק אחרי שאתה יודע בדיעבד שמדונה היא זו שהצליחה וסינדי לאופר היא זו שנכשלה, אתה קורא לאחור את ההיסטוריה ומסביר אותה על פי מה שכבר ידוע לך, ואז עוד מתיימר לטעון שהיא מתאימה לתפיסה שלך שבני האדם הם אלו שברצון שלהם, ביכולת ובפעולות שלהם משפיעים על…, טוב, נו, בקיצור, חמוד, אתה בורר לך את ההוכחות – בשלב זה הוא עושה את התנועה עם המירכאות – ועוד טוען שהן הבסיס לתיאוריה שלך ולא ההיפך. אבל עוד לפני שאני יכול להשיב לו בכלל, המבט שלי נסחף שוב לעבר שולחנות העץ הכבדים, הנברשות המתפקעות והמאיימות, זרי הפרחים העצומים המקשטים כל פינה, המלצרים שלבושים בבגדים יותר יקרים משלי והאורחים שנעים בקלילות אדנותית ברחבי המסעדה, משיקים כוסות זה עם זה ומשילים את מעיליהם בתנועה מאומנת היטב שנרכשה עוד בילדותם, שעברה עליהם אי שם בבית נופש יוקרתי בהמפטונס או בבית דירות מהודר באפר איסט סייד. המסעדה רוחשת ואנחנו ניגשים בשתיקה אל המארחת. ולאחר שהיא מכירה בנוכחותנו בניד ראש קריר ובחיוך מנומס, אנחנו נדחקים לפינה, מחכים לתורנו להיקרא. מצד אחד, משמניה של אישה עטויה במעיל פרווה מחממים את זרועי ומצד שני, עליו הבשרניים של צמח טרופי כלשהו סוטרים על לחיי. ועם העור הצורב ביד אחת והעור המתחמם ביד השנייה, התקווה ליהנות מהערב הזה מתחילה להתפוגג לה בין פטיש הרפאים של יונה וולך ובין הסדן של אותה הרגשה שניו יורק יכולה להעניק לך באדישותה הבלתי מותשת: היותך יתוש קטן ויומרני ממדינת עולם שלישי שמדמה לעצמו כי הוא חלק מהותי מאורגניזם מורכב, בעודו למעשה מוצץ דם זניח וקטן.

תראה, אני אומר לו. אין לי מענה רטורי מתוחכם בשבילך. על כל מה שאגיד אתה תמשיך להגיב עם תיאוריות הריבוי שלך, עם השפה הכול-יכולה שלך, עם השפה שמעבר לה אין ולא כלום, או אולי יש רק כלום. ואין לי, אין לי דרך להפריך תיאורטית את העובדה שאין לנו גישה לשום דבר אלא מבעד לשפה ועל כן רק מבעד לתרבות שבה גדלנו, ושאנחנו לא יכולים להבין את העולם באופן שנובע עצמאית ובלעדית רק מתוכנו. אבל עזוב את זה לשנייה – אני מקשיב לעצמי כמעט מתחנן בייאוש – אתה באמת רוצה להגיד לי שבאופן אוטומטי, כשאתה קורא ספר או רואה סרט או מסתכל על ציור, ואתה כרגע מול הציור במוזיאון, ואתה עצמך מתרגש מול הציור, והוא נוגע בך בדרך מיוחדת אז אתה לא מרגיש שנוצר שם איזה רגע של חיבור בינך לבין היוצר? אתה רוצה להגיד לי, אני אומר לו, שלמרות שאתה יודע את כל מה שדקלמת לי פה, את כל התיווך הזה, אתה לא מרגיש שבכל זאת, באיזשהו מובן קטנטן, משהו בך, ששייך רק לך, נענה למשהו הייחודי שטמון רק באישה או באיש שיצרו את הדבר? אני חושב שאתה מתכחש לאמת, אני הולך ומקצין ומשתמש במילים חסרות אחריות, אבל בשטף הדיבור המתפרץ, בעמדה שנדחפתי אליה, אני כבר אומר לו בלהט שכן, כן, אז מה אם זה נשמע תמים, נאיבי ולא מתוחכם תיאורטית, אני ממשיך ואומר לו שוב ושוב ושוב שבכל זאת יונה וולך היא זו שישבה וכתבה את השירים האלו והיא רצתה לכתוב אותם וישבה וכתבה אותם ופרסמה אותם וגם לה יש חלק שלא ניתן לשלול בשירים של עצמה, כמו כישרון, כמו איכות, כמו גדוּלה, ואפילו הרצון שלה לבדו שגרם לה לשבת ולכתוב אותם. ובכלל כל התיאוריות האלו, על ריבוי, על שפה שאינה שלך ועל נפעלות, די כבר איתן, די, כי הן לא נותנות לי מקום לנשום, כי הן כל כך… השולחן שלכם מוכן, המארחת מגיעה אלינו בהילוך אוורירי. אנחנו עוקבים אחריה בצייתנות של כבשים מפוחדות ואני כבר מאסתי בוויכוח ומאסתי בי מתווכח, אבל לפעמים גם ויכוח עדיף על שתיקה וממילא כבר אין דרך לשלוט בו כי לוויכוח חיים משלו וגם לו יש חיים משלו ואני כבר בא לפנות אליו וללטף את הזרוע ולהגיד לו שבוא נשכח מהוויכוח המטופש הזה על יונה וולך, אבל הנה הוא כבר דורס אותי בשאלה שמה זה בכלל רצון? בפעם הראשונה הוא דורס אותי. אני בדרך כלל מי שדורס, מי שממהר לדבר, להשיב במקום האחר. אתה באמת יודע מה אתה רוצה? הוא מטיח בי. וכן, נדמה לי שאני יודע מה אני רוצה, אני חושב לעצמי, אבל האם אתה יודע מה אתה רוצה… ובעוד אנו עולים במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, המבט שלי משוטט מטה אל הבר המזמזם ואל הברמנים המלוטשים שנעים בו כרקדני בלט ברסיטל דקדקני, אל המפיות הצחורות הנפרשות בתנופה חלקה בידי השותות והשותים ואל כוסותיהם הנוצצות על בועותיהן המתפוקקות וניחוחותיהן המתנפצים והקול שלו עוד אומר לי שיש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על הרצון המודע שלך ואני אפילו לא מתייחס פה לתשוקות מודחקות, יצרים כבושים, הרס עצמי ורצון לא מודע. וזה עוד לפני שהתייחסתי, הוא אומר לי, לעובדה שאתה בעצמך ציינת שאתה לא יכול להפריך אותה וזה שאת כל הרצונות הלכאורה פרטיים שלך אתה מביע בשפה שאיננה בעצם שלך ו.. למה אתה רוצה למחוק את יונה, אני עכשיו זה שדורס, בחריקת בלמים, בצווחת צמיגים, כמעט בצעקה. תמיד דרמטי קצת יתר על המידה. למה אתה מתכחש לרצון, למה אתה בורח מהאחריות שמטילה עליך המילה רצון ומעל הכול, אני פשוט לא מבין למה, שוב אני כמעט מתחנן, למה אתה רוצה ליצור מכונה שכולה רק ברגים. מכונה חסרת פנים, מכונה חסרת אינדיבידואל, חסר אני.

אתה חוזר על עצמך.

אני חוזר על עצמי?

אני חוזר על עצמי? אני חושב לעצמי. אני חוזר על עצמי. אני חוזר על עצמי כי הדיון הזה מתחיל לחזור על עצמו, אני אומר לעצמי. כי הדיון הזה חג כל הזמן סביב משהו אחר בכלל, משהו שאני פוחד להגיד אותו. והנה אנחנו יושבים פה במסעדה ואתה מביט בי בעיניים כחולות-ירוקות ושיער סתור ובת צחוק קלה ואתה נראה לי כל כך יפה ובלתי מנוצח וכל כך חדיר ובלתי חדיר בעת ובעונה אחת. והדיון הזה ביני לבינך, הדיון הזה בינינו, הדיון הזה שלנו הוא בכלל על משהו אחר. שכן פעם שאלתי אותך אם יש מישהו אחר בחייך שאי פעם דיברת איתו כל כך הרבה על שפה, ואמרת לי שלא ואמרת לי שאתה לא יודע למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על פילוסופיה של השפה ואמרתי לך שנראה לי שעבור שנינו מדובר בנושא כואב ובנושא קשה ובדבר שהוא בו זמנית גם אישי ופרטי וגם תיאורטי וכללי ושכנראה שנינו נפגענו משפה, מהבטחותיה ומכזביה, ועל כן עבור שנינו דיבור על שפה הוא דרך הפכפכה ועקלקלה לדבר על עצמנו. זו דרך מסויגת עבורנו לדבר על אינטימיות, אבל במסווה תיאורטי. ואולי, וזו האפשרות המפחידה יותר, זו דרך עבורנו לדבר על משהו תיאורטי במסווה של אינטימיות. כי אתה ואני כל כך פוחדים מאינטימיות.

 

אני חוזר על עצמי, אני אומר לעצמי בשקט, נפגע מעצמי שנפגע ממנו, שנפגע מאינטימיות ואני מנתק מבט כדי לא להסתכל עליו ומשקיף במקום זה אל מעבר לזר הפרחים האימתני ששולט בחלל כקיסר מעוצב ורודני ובוהה בשולחן העגול שלצידנו שמעוטר בשני זוגות טווסיים בגיל העמידה. הגברים, אחד בעל רעמה לבנה ועיניים עזות מבט והשני בעל קרחת מבהיקה ואף נשרי חוצבים בעוז בסטייקים בשרניים ומדממים ואילו שתי נשותיהם, זוג תרנגולי הודו מפוטמים, מתוכשטים לעייפה ומאופרים בכבדות, נוברות בחריצות שקדנית בסלטים מלאי עלעלים ואגוזים וחשבתי שיהיה נחמד להחליף ביניהם ולראות את הנשים עם קצת דם נוטף משפתותיהן. "אתה רוצה להתחיל ביין?" הוא שואל אותי בחיוך ומשליך לעברי חבל הצלה. אבל האם אני רוצה בחבל הזה כי יונה עוד פועמת בי והביטול שלו את יונה עוד מבטל אותי, אבל הרי יש יין בעולם ויש חיוך ויש יד מושטת ואני מנסה להשקיט את מה שבי שפועם ואני עונה לו בחיוך שבטח שאני רוצה יין ואולי נזמין גם פינו נואר, שזו בדיחה משותפת לנו, על תקרית יין יומרנית שכללה את הבוס שלו ואת חוסר הידע שלי ביין. ואני רוצה ללגום יין ולהזמין את תפריט הטעימות ולהיות בתוך הרגע הזה של חיים מפנקים, מאכלים טעימים ואהבה שאפשר לנוח בה, אבל אני מוצא את עצמי גם אומר לו שבעצם מה זה חשוב שאני רוצה את היין, שהרי ממילא אני לא, על פי גרסתו, יכול לדעת שאני הוא אכן זה שרוצה את היין הספציפי הזה, שהרי לא רק שחינכו אותי כיצד לטעום יין ולהעריך אותו, אלא אולי גם היין הזה מייצג עבורי משהו אחר לחלוטין, תחליף-תשוקה שאינני יכול להעיד עליו. אז מה זה חשוב בכלל אם נזמין פינו נואר, שרדונה או קוקה קולה, שכן המעמד של כל אלו מפוברק והעמדה שלי מפוברקת והכול בכלל מיוצר, מהונדס, ניתן להחלפה ושרירותי. 

הוא מסתכל עלי ולא מגיב ופונה אל המלצר בחליפה החנוטה שמתמתח מעלינו כצל מעיק ומזמין את הפינו נואר הארור, ואני מנסה לסגת אחורה מההתפרצות האחרונה ואומר לו בשקט שאני מצטער ושסתם צחקתי ואני באמת פשוט בעיקר לא מצליח להבין למה הוא מרגיש את הצורך הזה למחוק את יונה. והוא מביט בי בשקט ואומר בעדינות, אתה יודע איך זה שבגלל שהשפה שלנו היא לא שלנו ואנחנו לא תמיד יכולים לשלוט בה ובדרך שבה כל שיחה מתפתחת, אז הרבה פעמים אני מרגיש שיש דיון וכאילו מדובר בו על משהו אחד, אבל הדיון הזה בעצם מתקיים ברמה אחרת לגמרי, על עניין אחר לגמרי, ובעצם כל הדיון הזה בינינו על יונה וולך ואיך אפשר למדוד איכות ולמי באמת יש גדולה ומי באמת יכול לכתוב, כל זה התחיל בכלל כשבאת אלי ואמרת לי איך אתה מרגיש מול יונה וולך, והרגשת לא טוב עם עצמך והיית עצוב, והרגשתי את זה. וכל זה, הוא מחווה בידו, כל הוויכוח הגדול הזה על כל הנושאים הגדולים האלו, זה רק כי ניסיתי לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. רק לזה התכוונתי, אתה מבין? ולפני שאני יכול לענות לו, המלצר חוזר אלינו לשולחן ומוזג לי את היין לטעימה ואני מסתכל ביין מתערבל בכוס במקום להסתכל אליו ואני טועם את היין ואין לי מושג. לא כיצד לצלוח את הטקס הזה ולא כיצד אני אמור לטעום את היין ולא כיצד אני אמור להעריך אותו, אבל אני מהנהן לעבר המלצר באישור והוא עוזב אותנו לנפשנו ואני אוחז בכוס ביד אחת ומושיט לו מעבר לשולחן את ידי השנייה ומהנהן לעברו בחיוך. והיין לא טעים, ואני לא בטוח שאני מבין, אבל הוא כבר אוחז בידי בחוזקה ושואל מה נזמין.

 

 

כשחיכיתי לאריקסון, החלטתי לזרוק את כל התרופות. ארזתי אותן בשקיות-זבל שקופות וירדתי לפחים בידיים מלאות סדיסטל, היסמנל, אסיוול, פניברין, פפורין, קודאין, וואבן, אופטלגין, (בטיפות ובכדורים) ודרלין. הכל זרקתי. שיהיה לחתולים מה לאכול, חשבתי, כשהיצורים החנפנים האלה הסתובבו לי בין הרגליים, מלאים בתקווה לבשר או שאריות פרודוקטיביות אחרות.

לא רציתי שאריקסון ידע. שנים צחקו עלי אבנר ואילנה וכל מי שידע על המחלות הסודיות שלי. חוץ מליאורה שהייתה החברה הכי טובה שלי עד ה'ברוגז' הגדול בשביעית, מאז לא דיברנו. "מה שלומך היום?" היו שואלים ועונים במקומי: "אל תעני, הבטן הלכה, המעיים מעוותים והלב במצב של טרום התקף. תערבבי קצת צפורל עם קשקוול והכל יעבור."

תמיד כשלעגו לי ככה, הייתי נזכרת בדוד מישה, שהייתה לו הבריכה העגולה הזאת בחצר, וכל הילדים היו מתרחצים בה בקיץ, והגדולים יותר קראו לה "הבריכה של פישה" כי הקטנים השתינו במים, ובגלל זה הם היו חמים אפילו בחורף.

דוד מישה תמיד התלונן על כאב פה, כאב שם. בסוף, כשגסס ממחלת ניוון שרירים איומה (אלוהים ישמור!) עדיין התייחסה אליו המשפחה בציניות סלחנית. כמובן, הוא מת ממחלתו הדמיונית, ומאז אני אומרת שאפילו אם צועקים "זאב-זאב" מליון פעם, צריך לנסות ולהציל, כדי להימנע מטעויות.

אבל נחזור לאריק, שנכנס לחיים שלי כמו תרופת פלא. פגשתי אותו בטיול בהולנד.

אמא כעסה עלי, ואמרה שילדות בגילי (אני בת עשרים ושלוש.) לא נוסעות לטייל לבדן, מה בכלל יש לי לחפש באירופה הזאת שמכוסה עדיין בדם של המשפחה שלה, והיא בטח תהרוג את עצמה מדאגה, אבל לי זה לא איכפת. למרות שהיה איכפת לי דווקא, נסעתי.

ארזתי כמות רצינית של תרופות וסירופים, וגם משחה לעור, ומשחה נגד פטריות, ושום, נגד עין הרע, שאמא דחפה לי לתיק, ומעט בגדים, ובשתיים בלילה נסענו אני, אמא ואבא לשדה התעופה במונית, כי המטוס המריא בארבע. (המונית איחרה, ועד שהגענו כבר הייתי צריכה לקחת "וואבן" מרוב לחץ.)

אבא שלי חייך כל הזמן חיוך עוויתי, כמו שעושים אצל רופא שניים כשמראים לו שאפשר לסגור את הלסתות כמו שצריך אחרי סתימה. "הכל בסדר" סינן מבעד לשיניים הסגורות שלו, "הכל בסדר." לאמא שלי מותר להיות עצבנית, ואפילו להראות את זה, אז היא ספקה כפיים בדרמטיות המוגזמת שלה ואמרה כל חמש דקות: "אוי אלוהים, אל תשכחי לצלצל."

כשעליתי במדרגות הנעות למקום שרק לנוסעים מותר להיות בו, שמחתי להיפטר מהם סוף-סוף. הייתה לי הרגשה שהם מחכים כל הזמן, (בייחוד אמא) לשמוע שקרה לי משהו נורא, אולי איזה מחלה קשה, או תאונה. כאילו באיזשהו אופן יוקל להם כשידעו שהנורא מכל כבר קרה. אבל כשהייתי לבד יכולתי להשתחרר מהגורל האיום הזה.

ישבתי ליד החלון הקטן במטוס והסתכלתי למטה, על אירופה, שהייתה מונחת בתוך ים של מים, וחשתי בפעם הראשונה "תחושת-התעלות" כאילו השארתי את כל הבעיות הקטנות של החיים למטה, ומכאן, מעל לעננים, הכל נראה קטנוני וחסר חשיבות.

הגעתי לאמשטרדם בשש בבוקר. היה לי טוב, הבוקר החדש, הרגשתי כאילו אני מתחילה את החיים שלי מהתחלה.

שכרתי חדר במלון קטן ברחוב LEIDSEKADE ליד תעלה מוזנחת, קרוב לכיכר LEIDSEPLEIN (בטעות קראתי לה LED-ZEPELYN, כמו הלהקה.) המדריך של "אירופה ב- 20 דולר ליום" הבטיח שהמלון הזה נקי, ונעים, ואם זקוקים לעזרה רפואית דחופה, בעלה של בעלת המלון הוא רופא בפנסיה. כל זה היה מרגיע מאוד.

בעלת-הבית חייכה אלי חיוך פרתי, והודיעה לי את זמני ארוחת הבוקר בחדר האוכל הפצפון, שהזכיר לי את החדר הסודי של אנה פרנק, כולו מצופה בעץ, ובלי חלונות בכלל. היא נתנה לי מפתח לדלת הראשית, אם ארצה לחזור אחרי שתים-עשרה בלילה, שעת הנעילה של המלון.

יצאתי לשוטט. למטה, בתחתית הבטן, התחלתי להרגיש את הפחד המטורף הרגיל שלי. זה טיפס קצת למעלה, עד לקיבה. מה יהיה אם יקרה לי עכשיו משהו, איזה התעלפות, או התקף אסטמה או אפילו, חס וחלילה, התקף-לב?! כבר שמעתי, אגב, שאפשר לחטוף התקף-לב אפילו בגיל שתים-עשרה, אז הטיעון הטיפשי של גיל צעיר מידי, לא עובד עלי. אבל התרופות שהיו מונחות בחגורת הבטן, ליד ה"טרוולרס-צ'קס" הצליחו להרגיע אותי, ולהשאיר את הפחד ברמה קבועה ולא מתפתחת.

הכיכר הייתה כמעט ריקה. היו שם שלושה פנקיסטים עם כרבולות צבעוניות, שנראו שפוכים מעייפות, ונדמה לי שאפילו ישנו על המדרגות, ליד המזרקה. הסככות הריקות של בתי-הקפה הזכירו לי את חוף הכרמל בחורף, וכל הכיכר נראתה כמו אחרי מסיבה, כולם כבר הלכו, והשאירו את הכוסות הריקות והמפיות זרוקות על הרצפה. לא היו מפיות, אבל היו עיתונים מפוזרים, והם עפו ברוח לכל הכיוונים. חשבתי שעוד מעט כל הכיכר תעוף כמו הבית של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ", אבל הרוח לא הייתה די חזקה.

בפינה אחת, מסביב לשולחן, ישבה חבורה של שלוש בנות צהובות,  ושני בחורים, אחד שחרחר, שני צהוב גם-כן. כנראה שלא ידעתי לאן בדיוק ללכת, בכל-אופן הם קראו לי פתאום.Hey you, come here join us to drink  הסתכלתי עליהם, הם חייכו חיוכים אמיתיים. 'נסעתי לבד כדי לעשות משהו, ולא כדי לפחד כל הזמן'. אמרתי לעצמי, והתיישבתי לידם. הם שתו בירה "HEINEKEN" בכוסות ענקיות. השחרחר הזמין גם לי. לא אמרתי כלום, אבל פחדתי לשתות. אף פעם לא שתיתי משהו שעלול להוציא אותי משליטה. "Drink, drink", צחקה אחת הבנות. הם חייכו אלי שוב. זה שכנע אותי. אני נוטה לפתח תלות באנשים שמראים לי אותות חיבה.

הסתבר שאריקסון היה הבחור עם השיער הצהוב. .All the people in Holand are nice אמרתי. We are from Sweeden ענו לי ושאלו מאיפה אני. 'ישראל' עניתי. שתיתי לגימה קטנה של בירה. יחסית, זה היה דווקא טעים. אף פעם לא טעמתי, אבנר ואילנה אמרו לי פעם שלא כדאי לי לשתות כי יש לזה טעם של כדור שנוגסים בו נגיסה כי קשה לבלוע אותו, וכל המרירות שלו מתפשטת בפה כמו עשן. הטעם של "היינקן" לא דמה לזה של תרופה. הוא היה אפילו טיפ-טיפה מתוק.

אריקסון הסתכל עלי. שאל אותי אם אני לבד. עניתי שכן ושתיתי עוד קצת. חשבתי שנראה מה יקרה לי אם אצטרך לקחת פתאום גם איזה "וואבן" להרגעה, והוא יתערבב לי עם הבירה. אבל לא הייתי צריכה שום "וואבן". הייתי רגועה כמעט לגמרי. אריקסון הזמין אותי לבוא איתם ל"MELKWEG" בערב. "It's a kind of club" הסביר. שמחתי שעכשיו יהיה לי עם מי להיות, ואריקסון נראה בסדר. הוא התחיל לשיר משהו שנשמע כמו שיר ימאים, כולם הצטרפו אליו, והם נראו כמעט כמו החבר'ה מה"נוער העובד" רק יותר שיכורים. נזכרתי שאמא שלי אמרה לי לא ללכת עם זרים, וכבר התחלתי לפקפק בהכל, אבל בירה זה כמו גרעינים, אי-אפשר להפסיק, אז שתיתי עוד לגימה ועוד לגימה, וכל פעם אמרתי לעצמי שהנה, זאת הלגימה האחרונה, עד שגמרתי, והכוס הייתה ריקה.

אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל צחקנו המון, והרגשתי שיכולתי להיוולד שוודית, הייתי אתם כל-כך בבית.

אריקסון ואני החלפנו מבטים. אף-פעם לא היה לי שוודי. האמת שלא היה לי כמעט אף-אחד, וכשאריקסון אמר שהוא הולך להסתובב איתי בעיר, קפצתי מהכסא.

הלכנו בכל הרחובות הקטנים  של אמשטרדם, ליד התעלות. הכל נראה לי כל-כך יפה. לא הייתי צריכה לחפש את היופי בפינות קטנות של בתים כמעט הרוסים, זה היה מול העיניים. אכלנו במסעדה אינדונזית חשוכה, אוכל חריף מהמון צלוחיות קטנות. אמא אמרה שבחוץ לארץ עדיף לאכול במסעדה כשרה כי זה הכי נקי, וככה אני אשמור על הבריאות שלי, אבל אריקסון נראה לי בריא מאוד למרות האוכל הטרף שאכל, אז החלטתי שמה שטוב בשבילו, טוב גם בשבילי. כשיצאנו משם, לקח את היד שלי והחזיק אותה בשלו. זה גרם לי לשכוח את החרדות שלי וכשנזכרתי בהן, חשבתי שאריקסון יכול בהחלט להנשים אותי, אם אתעלף פתאום.

אריקסון ואני התקרבנו מאוד אותו יום, למרות ששתקנו רוב הזמן.

בערב הלכנו מחובקים ל"MELKWEG". לא פגשנו שם את החברים שלו. הוא אמר שכנראה הלכו ל"PARADISO" זה דיסקוטק, הסביר לי. הוא קנה לי במזנון שתי עוגות קטנות, טעימות נורא, וגם עוד בירה, ואחרי שאכלתי ושתיתי הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים. לא הפסקתי לצחוק, ואפילו סיפרתי לאריקסון על החלום שלי להיות רקדנית שחורה בלהקה של אלווין איילי, (פעם ראיתי הופעה שלהם בטלוויזיה.) אמרתי שאני משתגעת מאיך שהשחורות האלה זזות בתוך הגוף שלהן, בחופש מושלם. הוא צחק, ונגע לי בשפתיים באצבעות הויקינגיות שלו. (שבדים, נורווגים, בשבילי זה אותו דבר.)

המוסיקה הייתה כל-כך חזקה שהרגשתי רעד בבטן. על הקירות והתקרה הקרינו שקופיות של עיגולים פסיכודליים כמו בוודסטוק. (את "וודסטוק", הסרט, ראיתי בהקרנה ב"טק-טק" כש"החזקתי את הנר" פעם לאילנה ואבנר.) נדמה היה שהעיגולים על הקירות יבלעו פתאום את כל האנשים לתוכם, וימשיכו לבעבע כאילו שום דבר לא קרה.

תפסתי אומץ מהסרטים, וקמתי לרקוד, לגמרי לבדי. כשהסתובבתי על רחבת הריקודים העגולה, כמו זירה של קרקס, ראיתי את אריק מחייך אלי מרחוק, חיוך מלא אלכוהול, וצחקתי בקול-רם, אבל הצחוק שלי נספג במוסיקה, וכבר לא הייתי בטוחה שזו אני שצחקתי או שזה היה על התקליט.

לידי רקדו לאט, לאט,  כאילו ניסו לעצור את הזמן, שני בחורים צעירים, אולי בני חמש עשרה. הם היו מאופרים מאוד והתנשקו. לצידם עמדה אשה גדולה, שהחזיקה בידיים תינוק, חשבתי שאמא הייתה אומרת מי מביאה תינוק למקום כזה, צריך לשמור עליו בבית בלילה, עטוף כמו שצריך, כדי שלא יתקרר. היא יודעת מה קרה לתינוקות שלא שמרו עליהם, היא ראתה. אבל הוא היה דווקא מרוצה, והזיז את הראש לפי הקצב. הם נראו כמו המדונה וישו הקטן שלה. אמרתי לאריקסון שאצלנו אין דברים כאלה. אני מכירה "קופת-חולים", ה"נוער-העובד", מקסימום הלכתי לרקוד ב"טק-טק" שזה מין מועדון בקריות, וגם אז הרגשתי כאילו בגדתי בתנועה, אף על פי שגם ב"טק-טק" כולם לבשו חולצות כחולות או לבנות בדיוק כמו ב"נוער-העובד", וגם שם כולם נראו אותו דבר. פתאום נזכרתי שהבטחתי לאמא שלי להתקשר אליה, אבל דחיתי את זה לאחר-כך, וחשבתי שרק הבוקר הגעתי, יש זמן.

אריקסון בא איתי לחדר שלי במלון, כאילו זה גם החדר שלו. הגענו הרבה אחרי שתים-עשרה בלילה והייתי צריכה לפתוח את הדלת במפתח.

הוא לחש לי באוזן כל מיני מילים בשוודית. לא הבנתי, אבל היה לי נעים לשמוע. הרגשתי כמו שחקנית בסרט.

שתינו הרבה, בירה וג'ין הולנדי לבן, טעים, ועוד דברים שאני לא מכירה. ידעתי, שעם אריק אני בטוחה ויכולה לעשות הכל, אף-על-פי שהוא היה שיכור לגמרי. אבל היה בו משהו זר וחזק שנתן לי הרגשה שלא יקרה לו שום דבר.

הוא המשיך ללחוש לי באוזן לחישות מתוקות של שוקולד מעורב בג'ין ובירה, והרגשתי אפילו סקסית, למרות שהטריינינג שקניתי ב'משביר' לא היה מי יודע מה, לעומת כל ההולנדיות המדהימות בבגדים הצבעוניים שלהן. אבל אולי אריקסון חשב שאני אקזוטית או משהו (ישראל, צבא, וכל זה, אף-על-פי שלא הייתי בצבא, השתחררתי על סעיף קיבה ועצבים.)

בחדר הקטן שלי אריק נהיה פתאום רציני, כנראה שנהיה מחורמן מכל השתייה, והסתכל לי בעיניים, עמוק-עמוק, כמו פסיכיאטר, ואחר-כך התקרב אלי והוריד לי את החולצה והמכנסיים, לאט כמו שמפשיטים ילד קטן לפני האמבטיה, עד שנשארתי עירומה לגמרי, חוץ מהחגורה עם ה'טרוולרס-צ'קס' והתרופות. אמרתי לו להסתובב וליתר-בטחון (בכל-זאת הוא היה איזה גוי שבקושי הכרתי.) דחפתי את החגורה מתחת למזרון. ושכבנו. היה בסדר. מה אני אומרת 'בסדר', היה נפלא! הוא מלא אותי בנשיקות קטנטנות, כמו בונבוניירה, ונגע לי בגוף כאילו הייתי פרח מוגן, ולא מפלסטיק. הוא עטף אותי בגוף שלו שהיה מלא אהבה. הסתכלתי על הפנים שלו, שהיו זרות לי לגמרי בבוקר, וראיתי איך התענוג שוטף אותם כמו גשם. הרגשתי איך אני מצטרפת לתענוג שלו, והגוף שלי מתמלא שמחה פרועה ומטורפת ולא איכפת לו כלום מלבד להמשיך עוד ועוד את השמחה הזאת. החזקתי אותו חזק בין הרגלים שלי, מתנה ליום הולדת שסוף-סוף קיבלתי, אחרי שחיכיתי המון זמן.

לא שהיה לי למי להשוות. בסך-הכל עשיתי את זה פעם אחת, בגיל שש-עשרה עם שלום, שפגשתי ב"טק-טק". אילנה סיפרה לי שהיא עושה את זה עם אבנר קבוע, וכל הבנות לחשו אחת לשנייה דברים על מין, אבל לי לא אמרו כלום, רק צחקו וקראו לי "שדה-תעופה" כי לא היו לי ציצים, והייתי שטוחה לגמרי. עם גליה כבר הייתי 'ברוגז' ולא דיברנו לא על מין, ולא על שום-דבר. אחת, מגעילה במיוחד גם אמרה שבטח אין לי בכלל וסת עדין. דווקא קיבלתי בגיל שתים-עשרה, בטח הרבה לפניה, אבל הרי זה לא 'ביג דיל' בכל מקרה, כל הדם, והכאבים.

השלום הזה הזמין אותי לרקוד כמה פעמים, כשבאתי ל"טק-טק", במקום ללכת ל"נוער העובד". רקדנו 'סלואו' צמוד, ונתתי לו ללטף לי את הצוואר ולנשק לי את השערות. אחרי שאילנה סיפרה לי עליה ועל אבנר, החלטתי לדעת מה הסיפור, ועל מה מדברות הבנות האלה כל הזמן, ובפעם הבאה שהלכתי ל"טק-טק" ניגשתי ישר לשלום, ולקחתי אותו ביד. השמיעו בדיוק את "אלין" של כריסטוף, שזה 'סלואו' מופלא. שאלתי אותו בלחש אם בא לו לבוא איתי לשירותים של הבנות. הוא נראה די המום, אבל נכנס איתי. על הרצפה הייתה שלולית של שתן, והיינו צריכים להיזהר לא לדרוך בתוכה. סגרתי את המכסה של האסלה, והרמתי את החצאית המשובצת שלבשתי, אמא קנתה לי ב'משביר', כמובן, לכבוד היום הולדת, למרות שביקשתי שאם כבר היא קונה לי דווקא בגד, אז שזה יהיה משהו שאני רוצה, כמו ג'ינס, למשל. אבל היא אמרה שהחצאית הזו במבצע, והיא חמה, ותהיה טובה עלי גם בשנה הבאה. תמיד הכי חשוב, שהבגד יהיה טוב בשנה הבאה, כשאגדל, ואהיה גבוהה יותר. אגב, אמא עדיין לא איבדה תקווה בעניין הגובה שלי, ומאמינה שאגיע יום אחד למטר ושישים… הורדתי את הגרביות והתחתונים, וכנראה, עשינו את זה. לא הרגשתי כלום, חוץ מרטיבות מגעילה על הרגליים. שלום לא הזמין אותי יותר לרקוד אחרי זה. אבל אחרים כן הזמינו, ורצו גם לבוא איתי לשירותים, אבל לא הסכמתי. סיפרתי על זה לאילנה, והיא אמרה שאני פסיכית, כי ככה לא עושים את זה. זה כיף להזדיין עם מישהו כייפי, אמרה, ולא הסבירה. כששכבנו, אריקסון ואני, די הבנתי למה היא התכונה.

אריקסון אמר אחר-כך, כשרבצנו אחד ליד השני, הרוסים, ומזיעים כמו אחרי ניצחון אולימפי, שייקח אותי למחרת לטייל ברובע הזונות. אמרתי לו שאני צריכה להתקשר לאמא שלי. היא בטח כבר אכלה חלקים גדולים מעצמה מרוב דאגה.

בבוקר, כשירדנו לחדר-האוכל, ואריקסון שילם לבעלת הבית ארבעה פלורינים, עבור ארוחת -בוקר, כדי שתחייך שוב את החיוך הפרתי שלה, חיכה לי על השולחן מברק מאמא שלי. איך היא יודעת תמיד איפה אני, השתגעתי. היה כתוב שם ככה:

"ילדה שלי יקרה.

אני אוכלת את עצמי מרוב דאגה. (מה אמרתי?!) למה את לא מתקשרת? תתקשרי. אל תשכחי. שלחתי מברקים לעשרה בתי מלון, ליתר ביטחון. יעלה כמה שיעלה. העיקר שתתקשרי. נתתי לך אסימונים (היא דחפה לי ליד איזה עשרה אסימונים בשדה-התעופה. הסברתי לה שבהולנד הם לא שווים כלום. אבל היא אמרה "שיהיה".) אז תזכרי להתקשר. חיכיתי שתתקשרי איך שאת מגיעה. אל תשכחי את אמא שלך שדואגת לך כל הזמן. אלוהים ישמור עליך, אל תלכי עם זרים למקומות מסוכנים ותתקשרי.

אמא.

גם אבא מוסר שתתקשרי. הטלפון שלנו:234457  אם במקרה שכחת."

אמרתי לאריקסון שאני מוכרחה להתקשר לאמא שלי. תתקשרי אחר-כך ענה לי. מה בוער? בין הסנדוויץ' עם הגבינה הרכה, והקפה עם שמנת הולנדית אמיתית, שכחתי את הטלפון.

כשיצאנו, שמתי ליתר-בטחון את התרופות בחגורה, אבל הרגשתי שאיזה "HEINEKEN" יעשה את העבודה אותו דבר.

הרבצנו שתי כוסות בירה, כל אחד, בפאב בכיכר. אחר-כך הלכנו לזונות.

הייתי המומה מהזונות האלה. ישבו בחלונות הראוה, הראו כל מה שיש להן.  אמרתי לאריק שמעציב אותי להסתכל בהן. הן נראו כמו נערות אמצע החודש מה"פנטהאוס" שיצאו מהחוברת.

לאבא יש כמה חוברות כאלה באמבטיה, מתחת לסל של הכביסה, כדי שאמא לא תגלה. הוא בונה על העובדה שאמא אף פעם לא מרוקנת את כל הסל, כי היא שונאת דברים ריקים, ומשום-כך גם, יש במקרר המון סירים גדולים, שמכילים אולי כף אחת או שתיים של אוכל. אחרי זמן מה כשזה מתחיל להסריח, אבא זורק את האוכל הישן לפח, ומיד היא מבשלת חדש וממלאת את הסיר. ואולי בגלל הפחד הזה שלה מהתרוקנות היא קנתה לי דירה, ומילאה אותה ברהיטים ואותי מילאה בתרופות. פעם חיפשתי חולצה מתחרה לבנה שהרגשתי אתה כמו כלה והיא הלכה לי לאיבוד. רוקנתי את הסל וגיליתי את ה"פנטהאוזים" מסתתרים מתחתיו.

אמרתי לאריק שהזונות בארץ נראות יותר מתאימות לעובדה שהמקצוע הזה נובע מאומללות. אריק החזיק לי את היד, וסיפר לי בין חלון לחלון, איך עזב את ההורים הדייגים שלו בכפר קטן ליד שטוקהולם, ונסע לטייל בעולם. בעצם הוא אדריכל, אמר. ההורים שולחים לו כסף מאיזה חיסכון שיש לו, וככה הוא חי. חוץ מהצ'ק פעם בחודש, אין ביניהם שום-דבר. אתה לא מתקשר אליהם אף פעם, שאלתי אותו, ונזכרתי שאני צריכה להתקשר. I never call, so they never wait אמר אריק.

בחלון ראוה ורוד כקונכייה צבועה, ישבה  אשה צעירה, סינית, עם עיניים מלוכסנות וגוף של איילה. היא לבשה תחתונים שחורים וגופיה קרועה שהסתירה לה רק את הפטמות. היא נראתה כמו חלום רטוב שהתגשם. ישבה על כסא ברגלים מפוסקות וגב זקוף, ועל הפנים היפהפיות שלה היה חיוך מלא סוד, כאילו היא יודעת משהו שאף אחד לא יודע.

עמדתי והסתכלתי עליה.  בראש שלי זחלו מחשבות.  יפה כל כך. איך הגיע דווקא לרובע החלונות, לשבת ככה, לעבוד בעבודה הזאת. אריקסון שאל פתאום אם אני רוצה לזיין אותה. אמרתי לו שאף פעם לא חשבתי על דבר כזה. אני פשוט אוהבת להסתכל על יופי, מכל סוג. ?Why not שאל אריק. מה פתאום, עניתי. וחשבתי שאני פעם בחיים כאן, וכל זה קורה למישהי אחרת, לא לי. הרי אני אף פעם לא הייתי מעיזה. נכנסתי. הסינית נכנסה אחרי. אריק נכנס אחרינו. בפנים כבר לא היה ורוד, כמו בחוץ. המיטה הענקית הייתה מכוסה בכסוי ירוק, דהוי, ועל הקירות התקלפו טפטים ישנים עם ציורי חיות, שגרמו לי להרגיש שאני נמצאת בחדר ילדים, ומשחקת באיזה משחק. התחבקנו. היא נישקה את אריק על השפתיים. אחר-כך נישקה אותי. היה לה טעם של עוגיות מזל, ושל עוד משהו לא מוגדר. אחר-כך התפשטנו. עוד פעם הייתי צריכה להסתיר את החגורה עם הכסף והתרופות. בעטתי בה מתחת למיטה. אריקסון שכב פעם אחת איתה ופעם אחת איתי. הסתכלתי עליה כשהייתה בין הידיים שלו. היא נאנחה אנחות סיניות קטנות, אולי נהנתה באמת, והייתה יפה כל-כך, העור שלה היה צהוב כמו להבה חיוורת של נר. אפשר היה בקלות לשכוח שהיא זונה, ועושה את זה בשביל כסף. אהבתי אותה באותו רגע. בשבילי היא הייתה חד-פעמית, למרות שבשבילה הייתי עוד יום עבודה. כששילמתי לה, אחרי הכל, היא חייכה אלי את החיוך הסודי שלה, ולקחה את הכסף. כשסיפרתי לאריק, אמר לי שלכל הסינים יש חיוך כזה, והציע שנמשיך לטייל. הכל היה יומיומי ופשוט בעיניו. אמרתי לאריק שעכשיו אני מוכרחה להתקשר. מצאנו טלפון ציבורי, שלשלתי כסף, ואמא שלי ענתה ל"הלו" שלי בצד השני של השפופרת, ואמרה: "סוף סוף את מתקשרת. מתי תתקשרי עוד פעם?" ושוב הזהירה אותי לא ללכת עם זרים למקומות מסוכנים. "שמעתי שאמשטרדם מושחתת עד היסוד." אמרה. "הבן של השכנה, היה שם, והתארח אצל קרובים שאמרו לו לא להוציא את האף מהבית אחרי שבע בערב, כל-כך מסוכן. " עניתי לה שבסדר, ואריקסון בינתיים ליטף לי את התחת ולחש לי באוזן .Crazy Israely בסוף סגרתי באמצע הדברים שלה, כאילו השיחה ניתקה, כי לא יכולתי לקבוע מתי אתקשר בפעם הבאה, וזה היה כל מה שהיא ואבא רצו לדעת.

בדרך חזרה עברנו ליד הבית שאנה פרנק והמשפחה שלה התחבאו בו, ואריקסון שאל אותי אם אני רוצה להיכנס. אמרתי "מחר," אבל למחרת נסענו למרקן וולנדם.

אריק בא לחדר שלי בכל הלילות, ועשינו אהבה.

הזמן נגס מהחופשה שלי נגיסות גסות, עד שהיא נגמרה. בלילה  האחרון אמרתי לאריק שהגעתי לסוף הטיול, ואני מוכרחה לחזור הביתה. אריקסון, כמו בכל הסרטים על אהבה, תפס לי את הפנים, ואמר לתוכם שיש לו עוד כמה דברים לגמור פה, באמשטרדם, אבל תוך חודש הוא בא אלי. קבענו אפילו תאריך, ה 5.9  זה יצא יום שני. הוא ליוה אותי לחשמלית שנסעה לשדה-התעופה, ואני ישבתי בתוכה עם בקבוק "HEINEKEN" אחרון, וגמרתי אותו בלגימות גדולות של בנאדם נרדף, אבל זה לא עזר. הפחד הישן עלה לי מהבטן והגיע כמעט עד הלב. עצרתי אותו בכל הכוח שהיה לי, ולחשתי לעצמי כל הזמן "אריק, אריק, אריק" וזה עזר כי לא חטפתי למזלי, שום התקף, עד שהגעתי חזרה לדירה שלי, שהיא שני רחובות מהדירה של הורי, שם כבר הייתי פחות או יותר בטוחה.

"תודה לאל שחזרת בשלום, את רואה, טוב ששמתי לך את השום הזה בתיק." אמרה אימי בבית, ואני נתתי לה את השעון קוקייה שקניתי להם בוולנדם, כשנסעתי לשם עם אריק. היא עיקמה את הפה ואמרה "נו טוב, נשים את זה במטבח." והוסיפה: "בשביל זה היית צריכה לנסוע?"

למחרת התחלתי לחכות לאריק. זרקתי את כל התרופות, וגם את כל התשובות של הבדיקות (EEG, AKG, C.T, JFK, וכל השאר. כל התוצאות היו "ללא ממצא פתולוגי", טפו, טפו, טפו.) התחלתי לעבוד בתור קופאית בבית מרקחת במרכז, וחיכיתי. לא שמעתי ממנו שום דבר, אבל הוא הזהיר אותי שהוא אף פעם לא כותב ולא מתקשר.

בלילות, שכבתי במיטה שלי שהייתה בעצם ספה נפתחת, "זה יותר פרקטי מסתם מיטה," אמרה אמא כשקנינו. חשבתי על אריקסון, ולפעמים גם על הזונה הסינית היפה, וליטפתי את עצמי מתחת לפיג'מה , כאילו הייתי הילדה הקטנה של עצמי, שזקוקה לנחמה.

ביום ראשון בערב, ה 4.9, אמא שלי התקשרה. אמרתי לה שזרקתי את כל התרופות, ושאריקסון יגיע למחרת. היא צעקה שילדה חלשה כמוני, שכבר בגיל חמש עשו לה משקפים, ושנשארה עשרה ימים בבית החולים אחרי הלידה בגלל צהבת והקאות, צריכה כמה תרופות בבית ליתר ביטחון. ואולי, הוסיפה, כדאי לי להתייעץ עם דוקטור אונטר, הרי גם הקיבה שלי לא בסדר, שלא אשכח. אמרתי לה שתרד ממני, מה היא רוצה, לשמור אותי כל הזמן חנוטה בצלופן, כדי שאשאר בריאה ולא אמות לה כמו שאר המשפחה שלה. עזבתי את הבית, ויש לי דירה. 'אני כבר לא גרה אצלך, הבית שלך ריק, ריק, ריק ממני! ושום קטסטרופה לא תקרה, אז תפסיקי כבר לחכות לה כל הזמן!' צעקתי. אריק הרי מגיע והכל בסדר. שילך לעזאזל הגוי הזה, אמרה, לבת שלי מגיע משהו יותר טוב. התרגזתי ואמרתי לה שתלך היא לכל הרוחות. היא התחילה ליילל ואמרה שמאז שחזרתי מ"סדום", אני מתנהגת איום ונורא, והיא במקומי הייתה מתייעצת עם אמא שלה. כדי לגמור כבר את השיחה אמרתי בסדר, והיא אמרה לסיום שאבא מוסר לי בהצל… סליחה, שאזהר.

אחר-כך פתחתי את הדלת של הארון תרופות , וראיתי שהוא ריק לגמרי, חוץ מארבעים קופסאות של "אקמול" שלא ויתרתי עליהן. "אקמול" תמיד צריך, אמרתי לעצמי. מוכרחים משהו נגד כאבים.

הוצאתי בקבוק של בירה "מכבי" שלא דמה ל"HEINEKEN", אבל בכל-זאת שתיתי אותו עד הסוף, מול הטלווזיה. עכשיו, תסתלק! אמרתי לפחד ששכב בתחתית הבטן שלי, מקופל, כמו עובר. גמרתי עוד בקבוק, והפחד באמת נבהל, ונעלם.

ב 5.9 לקחתי חופש מהעבודה. ניקיתי את  הבית, ואפילו בישלתי כדורי-בשר בסגנון פחות או יותר שבדי.

חיכיתי, חיכיתי, ואריקסון לא בא.

אחרי הצהרים החלטתי להתקשר למלון שלי באמשטרדם, אולי ידעו שם משהו עליו. פתאום קלטתי שאני אפילו לא יודעת איפה הוא גר. התקשרתי, והם לא ידעו שום דבר, כמובן. חשבתי שעכשיו הייתי לוקחת איזה "וואבן" או "אסיוול", כי אין לי עצבים לחכות, אבל זרקתי הכל.

בערב הוצאתי את ה"אקמולים" מהארון תרופות. הפחד התעורר והפחיד אותי, כאילו ידע כל הזמן שאריקסון לא יבוא.

שלפתי את הכדורים מהקופסאות, ושמתי אותם בערימה על השולחן במטבח. זה נראה כמו קצה מושלג של איזה הר בשוויצריה. בשוויצריה, אגב, יש חברת תרופות מעולה, "CIBA", אבל אני הרי גמרתי עם תרופות.

הוצאתי עוד בירה מהמקרר. (הכנתי לי ולאריקסון די הרבה שתייה.) וגמרתי אותה ואת הפחד, סופית. אני לא הולכת להתאבד עם כדורים נגד כאב-ראש, אמרתי לעצמי בקול רם, ודחפתי את כל הכדורים והקופסאות הריקות לפח הזבל. אחר-כך שמתי בטייפ הקטן שכמעט אף פעם לא השתמשתי בו, קסטה של ארתה פרנקלין, בפול ווליום, נעמדתי באמצע החדר, והתחלתי לרקוד.


*הסיפור ראה אור בקובץ "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" מאת אסתי ג. חיים, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 1997.

 

היא שומעת את ליבי נובחת וקולות מהוסים של נשים מתקרבות על השביל. אירוע נדיר שיש לה מבקרות. היא מקימה את עצמה במאמץ מהספה שהפכה למקום המרבץ שלה,  ומהחלון הקטן שבסלון רואה שלוש מכשפות. אחת מהן מתכופפת, תכף הן יעמדו בכניסה לבית שלה ויבחשו בקדרה רותחת בידיים חשופות. מרוב שכיבה ובהייה, הפנים והחוץ כבר מתערבבים אצלה היא חושבת בזמן שגוררת את גופה לכניסה.

אבל כשהיא פותחת את הדלת – בדיוק ברגע בו נשמע צלצול הפעמון – הן באמת עומדות שם. איריס או עדינה – היא מנסה לגרד מהארכיון המשובש שלה את השם של המנהיגה הרוחנית של נשות הגרעין התורני שהגיעה אליהם מהשומרון והפכה למנהלת המתנ"ס. הפנים שלה צחים ועגולים כמו חלה לראש השנה לפני שנאפתה, וגם האף הדבוק במרכזם עגלגל ובצקי למראה. מימינה וקצת מאחוריה – כאילו מנסה להסתתר, יעל, אמא של גוני, שפעם ביסודי הייתה חברה של כרמל, וגם הן עצמן היו מיודדות. לקח לה רגע לזהות אותה בשמלה הארוכה והשיער המכוסה שחושף את הפנים הצרות עם השקיות השחורות תחת העיניים. את השלישית – רזה ומנומשת, שהלבוש הצנוע שלה נראה מוקפד ואלגנטי יותר – תזהה במעורפל רק אחרי שתיכנס פנימה. נדמה לה שהיא הייתה מנהלת חנות לבגדי ילדים בסוקולוב, אבל אולי עבדה במעדנייה האיטלקית שממול. מטריד אותה שאינה מצליחה להיזכר בוודאות. המראה של שלושתן יחד מעורר בה גיחוך ופחד. בטוח שזה קשור לאירועי הבוקר. היא עומדת מולן.

שתיקה. חתולים מיוחמים מייללים בפראות בחצר השכנים.

"איזו הפתעה," היא אומרת לבסוף בקול שטוח, ונשארת במקומה.

"אפשר להיכנס?" שואלת מנהלת המתנ"ס בחיוך רחב. אביבה, היא נזכרת. כך קוראים לה.

בלי לענות היא מובילה אותן אל הסלון שלא הוכן לביקור, אוספת נעליים, גרביים, וספרים ודוחפת הכול לארונית בכניסה. בקשר להופעה המרושלת שלה אין מה לעשות כרגע.

"הרבה יותר מסודר אצלך מאשר אצלי," יעל מנסה להתנחמד. קולות של מטוסי מלחמה שנשמעים בתקופה האחרונה יותר ויותר, מזעזעים את כולן. ושוב יללות החתולים. וגם השקט. כלבה אמורה להריח את האופל, היא חושבת, אבל ליבי הטיפשה הזאת לא מבינה שאלו מכשפות ותובעת תשומת לב. יעל נענית, מלטפת אותה ואומרת לה, "כלבה טובה, כלבה טובה", עד שהיא נוזפת בה בקול תקיף, "ליבי, די כבר, את מציקה."

כולן מסתכלות על מנהלת המתנ"ס שהתיישבה על הכורסא הצהובה השנואה, ופותחת בישירות, "בטח כבר שמעת שהיום אחר הצהריים אנחנו עורכות עצרת התעוררות לנשים על הבמה המרכזית שבקצה הפארק."

"לכו מכאן, זה הבית שלי!" היא רוצה לצעוק עליהן, לסגור את הדלת, להיכנס למיטה ולחזור אחורה חמש דקות בזמן.

במקום זה היא אומרת, "שמעתי משהו במכולת," בניסיון להתחמק, על אף שברור לה שזה אבוד. שכבר אין איך.

"היום י' בניסן, יום פטירתה של מרים הנביאה," פוסקת אביבה כאילו פיסת המידע הזאת מסבירה את קיום העצרת ואת הביקור גם יחד.

בנסיבות אחרות היא הייתה מגחכת, אבל עכשיו היא יושבת בפנים חתומות, ואביבה – או שאולי זאת בכל זאת עדינה? – נאלצת להמשיך לדבר בלי שום מילת עניין או שאלה להיתלות בה.

"כשדיברנו הבוקר על העצרת, הרגשנו שחסרה לנו מישהי. מישהי מהמקום, מישהי שאנשים מכירים, אבל לא מזוהה דווקא אתנו. לא מנשות שלומנו." מישהי שהשמועות מספרות שהבת שלה משתייכת למחתרת, אחת שנוכל לקטוף כמו פרי בשל. זה מרחף באוויר גם בלי להיאמר. "ואז, כשראינו את הפוסט בפייסבוק ואת הסערה שהוא יצר, חשבנו עלייך, שבעצם את האישה שאנחנו מחפשות."

"אני?"

"אנחנו מאוד מעריכות אותך," היא מדגישה את המילים החיוביות, כמו מורה ביום הורים שצריכה להגיד משהו טוב לפני דיווח על ציוני מחצית גרועים. "גם אם אנחנו לא תמיד מסכימות עם הדעות שלך," מוסיפה ומחייכת לעברה.

"ואת כישרון הכתיבה שלך, כמובן," יעל ממהרת להוסיף, מנסה ללכוד את מבטה. "את תמיד מתנסחת בצורה כל כך מעניינת ומקורית."

גם לפני שנים, כשעבדה כעיתונאית בשני עיתונים שנסגרו אחד אחרי השני, כבר אז לא גילתה כישרון כתיבה מיוחד. העורכים שלה ידעו את זה, וגם היא. היא משפילה מבט, מפחדת שהצחוק יברח לה, כמו שתמיד פחדה בטקסים שבהם הייתה צריכה לעטות אבלות על פי פקודה.

"תודה," היא עונה. "נעים לשמוע." ומודה בלבה לליבי שדוחפת את הפנים שלה בתביעה לליטופים, כי המוח שלה התרוקן ולפחות היד מוצאת תכלית בליטוף מהאוזן הרכה הקטיפתית ועד לאף הלח, ובחזרה.

אביבה חוזרת להוביל את השיחה; אחרי הכול, העצרת מתחילה עוד כמה שעות.

"נשמח מאוד אם תסכימי להשתתף." במילה האחרונה קולה נחלש מעט ורומז על בדל מבוכה. "להשתתף…" היא מנסה להרוויח זמן. להשתתף. כמו במשת"פ. "באיזה אופן להשתתף?"

"לדבר, להסביר שאנחנו פועלות בעיר למען כולנו, שאנחנו אוהבות כל אחת ואחת.  גם את מי שפעם השמיצה אותנו. חודש ניסן הוא זמן של גאולה, של חסד, של לידה. זאת הזדמנות עבור כולנו לפתוח כאן בעיר דף חדש."

ויעל מוסיפה, "המלחמה בצפון כבר בלתי נמנעת. זה לא הזמן למאבקים פנימיים."

יכול להיות שהיא צודקת. זה לא רק הצפון. כל הגבולות בוערים. המוני גברים מגויסים. קבוצות שמורכבות מאנשי גרעינים תורניים שולטות כבר ברוב היישובים, ניזונות מהפחד הגובר ומתבססות על כוח פוליטי שנצבר במשך שנים וברגע מסוים הכריע את הכף. סיירות צניעות מפטרלות ברחובות, זרועות או רגליים חשופות כבר לא נראות, והגברים לא יוצאים החוצה גלויי ראש. בתי הספר הופרדו, המסעדות הוכשרו, בתי הקולנוע נסגרו ואמצעי התקשורת יישרו קו.

כשכרמל עדיין גרה בבית היא נעצרה יום אחד על ידי משגיחה מנשות הגרעין התורני, שברוח טובה הציעה לה לכבד את עצמה ולכסות את כתפיה הערומות.

לפני שעזבה את הבית, כרמל הלכה להפגנות ולמפגשים טעונים ופעפעה מכעס. אבל מאז שהצטרפה למחתרת כמעט ונאלמה. היא מגיעה הביתה לעתים רחוקות, לא מודיעה מראש ולא מספרת על עצמה; נזהרת לא לחשוף מידע.

היא עדיין לא עונה לאביבה, ובמקום לחשוב על תשובה היא נזכרת איך במפגשים משפחתיים נהגה לומר לפעמים, "עוד תהיה כאן הפיכה. גם איראן הייתה פעם ארץ חילונית מערבית. זה יכול לקרות." אפילו שהבטיחה לעצמה שוב ושוב להפסיק. בעיקר להפסיק להרעיל את הבת שלה שעדיין הלכה לבית ספר ונאלצה לשחות בביצה החומצית הזאת, ואמרה לה שהיא כבר לא מסוגלת לשמוע את זה יותר. אבל בסוף זה חלחל. היא עצמה הייתה ערה למרחק בין הדיבורים המיואשים לבתים היפים והמרווחים. בין נבואות הזעם לכורסאות הנוחות, הכלים היפים, התותים, הבראוניז, הקפה הטוב. מה רע לה? צריך לחשוב חיובי כדי שיהיה חיובי. לכתוב שלושה דברים טובים כל ערב בפנקס לפני השינה. לחייך אל העולם כך שיחייך אלייך בחזרה. לרוץ, לנשום, לאכול נכון. כל מה שלא רצתה או לא הצליחה.

כל מי שהיה לו דרכון זר כבר עזב. היא נדהמה לגלות כמה מהחברים שלה כבר דאגו ליום סגריר.

"הדברים האלה לא קורים במהפכות," אחיה האהוב נהג לומר לה, "לרוב זאת תנועה איטית, עיקשת, כמעט לא מורגשת." אבל היא הרגישה את השינויים ולא הבינה איך האחרים לא. שלל העמותות, האולפנות והמדרשות שצצו בעיר שלה כמו חלזונות אחרי הגשם. התכניות והפרסים לשירה יהודית, ספרות ילדים יהודית, מחול יהודי, תיאטרון יהודי, אמנות יהודית. יהודי יהודי יהודי. היא חשבה שעוד מעט הם יתחילו לתפור לעצמם טלאי צהוב על החולצות. היא נהייתה כמו כלבה שמשתגעת ונובחת מקול של אזעקה רחוקה שהאנשים סביבה לא קולטים, ומשתיקים דווקא את הנביחות שלה במקום את מקור הרעש. 

ליבי ממשיכה להציק, והליטוף אמנם מרגיע אותה אבל אז היא שומעת מהרחוב אופנוע שטס מעל המהירות המותרת וצועק לה, "תיזהרי!"

היא חושבת על כרמל ומתחילה לבכות.

רק שמישהי כאן לא תניח עליה יד כי אז אין לדעת מה יקרה. שלושת הנשים פותחות את התיקים שלהן ומתחילות לפשפש. חושבת על אלות הגורל הזקנות הרעות. מישהי מהן הולכת להוציא מתיק הזארה האומלל שלה מספריים ענקיות, וסוויש, תקפד את פתיל חיי, או את החיים של כרמל. היא לא יודעת. אבל במקום סליל של חוט יעל מוציאה מהתיק טישו, ומעבירה אותו אליה, מנידה את הראש מצד לצד בפנים כלביות עצובות ולא אומרת כלום. 

שנות הקריאה הארוכות, הדמויות שמילאו את עולמה, חשבה שיצילו אותה מהקדרה המהבילה של המציאות, שהיא על מושב נוח ביציע, אבל שום דבר לא הגן עליה. עדיף היה לנהל חנות לבגדי ילדים, או מעדניה.

איפה כרמל? אולי הן יודעות משהו. היא סוקרת את הפנים שלהן, וכל אחת בתורה משפילה מבט. אף אחת לא רוצה להשתתף בזה. זה ברור לה. אף אחת מהן לא רוצה להיות כאן, בבית שלה, ללחוץ עליה להשתתף היום בעצרת בניגוד לרצונה. אפילו אביבה. בזה היא בטוחה. אבל זה כבר יותר גדול מהן, ומכולם. עכשיו כולם כבר פיונים על לוח, והשחקן היחיד הוא הגורל.

אביבה מחליקה על החצאית הנוקשה שלה בידיים פרושות, אולי הן החלו להזיע. היא לא מעזה לשאול את החצאית או את הידיים הפרושות על כרמל. אף אחת לא מעלה את האפשרות שהיא לא תסכים לדבר בעצרת. אין לה קלפים, היא משחקת בידיים ריקות, וכולן מבינות את זה. "מה אני צריכה להגיד? בעצרת, הכוונה." המרצע יצא מהשק, היא חושבת מיד, ובכלל לא בטוחה מה זה מרצע, ואביבה עונה בענייניות, "הכנו דף מסרים, פשוטים, ברורים, אני באמת חושבת שאם תעייני בו תראי בעצמך שיש בו הרבה היגיון, שאת מזדהה עם לא מעט מהתכנים. אנחנו כמובן מזמינות אותך לדבר בשפה שלך ובדרך שלך. יותר מהמסרים עצמם, חשוב לנו שיראו אותך, שיבינו שגם את אתנו."

שיבינו שגם אני אתן. היא שומעת את המילים בראש שלה מתפוררות. השלישית, המוכרת לשעבר, עדיין לא אמרה מילה. אולי היא מין שיבוט.

היא מבטיחה שתעיין בדף ותדבר בעצרת. שילכו כבר.

משהשיגו את שרצו, המוירות קמות, ויוצאות בשורה קצרה – הפעם אביבה במאסף. ממש ביציאה אביבה מוציאה מהתיק חתיכת בד מקופלת, ונותנת לה את השביס בלי הסברים.

כשהדלת נסגרת היא חוזרת לסלון, נשכבת על הספה ועוצמת עיניים. היא רוצה לישון. להתעורר מישהי אחרת. במקום אחר. רחוק מכאן. מאז שכרמל עזבה את הבית היא במצב תמידי של חרדה, אבל מאז הבוקר הכול מואץ. כאילו מישהו מגביר את המהירות של ההליכון בזמן שהיא עליו והיא חייבת לרוץ יותר ויותר מהר.

הבוקר היא יצאה עם ליבי. האוויר היה רחוץ ורענן אחרי הגשם של הלילה, וטיפות שקופות נתלו על העלים הירוקים, זוהרות בשמש. היא הרגישה את הנועם על עור הפנים, את ההנאה שבהליכה, את השמחה של ליבי. ואז שמעה צרורות של יריות. בטח זיקוקים. אבל אז הבחינה בהתקהלות. כשהתקרבה ראתה מספר בחורים בפאות מסולסלות וכיפות לבנות גדולות עורכים מטווח מאולתר במגרש הכדורגל הקטן. מטרות דמות לבנות. אקדחים. מטווח – על הדשא הסינטטי בין בריכת הדגים לקרוסלה. ואנשים סביבם צופים, כאילו מדובר בקבוצת האימהות עם העגלות שיורדות לסקווטים סביב המאמנת שלהן בבגדי הספורט הזרחניים.

היא צילמה את האירוע בטלפון שלה והתחילה לנסח בראש את הפוסט בפייסבוק, כשאחד הבחורים התקדם לעברה בחצי ריצה כשהאקדח עדיין בידו. "אפשר לדעת מה את עושה?" "צילמתי," ענתה, משקשקת מפחד אבל בונה על האנשים שסביבה. "אסור לי?" שאלה כמו ילדה שמתחצפת למורה, על אף שהאוחז באקדח היה צעיר ממנה בכשלושים שנה. "אני מבקש לפזר את ההתקהלות," הוא פנה אל הציבור בקול נמוך וסמכותי, והקהל הקטן ציית ולא מחה. "תמחקי את כל מה שצילמת," אמר לה. היא מחקה בידיים רועדות. אבל לפני שמחקה שלחה את התמונה בווטסאפ המשפחתי והשכונתי. כשחזרה הביתה, העלתה פוסט נסער. אמנם לא הצליחה לחשוב על כותרת שנונה, ובכל זאת התמונות של הבחורים עם האקדחים בלב הפארק גררו עשרות תגובות ושיתופים. היא נהנתה מהסערה שחוללה. מהתגובות הזועמות והמזועזעות. מהספרות העולות בקצב מהיר על עיגול ההתראות על המסך שלה. לפני שהספיקה לקרוא תגובה אחת הצטברו כמה נוספות. אבל לא עברה שעה עד שאחיה, שבזכות הדרכון האמריקאי של אשתו עבר עם המשפחה לבוסטון, התקשר אליה. כנראה הוא עוקב אחריה גם בלילות. הוא דרש שתמחוק את הפוסט האידיוטי הזה ותתרחק מצרות. "את פשוט לא מבינה איפה את חיה, עם מי את מתעסקת," חזר ואמר. "זה נהיה מסוכן מדי. תמחקי את התמונות האלה ופשוט תתרחקי מהטלפון והמחשב." שוב הוא ביקש שתבוא אליהם עם כרמל. "בדקת את הדרכונים?" שאל בפעם המאה, והיא אישרה שהדרכונים בתוקף וגם הוויזה מהטיול אחרי הבגרויות שתוכנן אך לא יצא אל הפועל. יש להם המון מקום, הוא אמר, והילדים מחכים לבת דודה שלהם. "בואו כבר, למה אתן מחכות?"

 היא מחקה את הפוסט המפליל וכיבתה את המחשב. העצים שבחלון התחילו לפרוח וללבלב. הזמן הזה בין פורים לפסח הוא הזמן שהיא הכי אוהבת בשנה. התקשרה לכרמל, ולא היתה תשובה. ניסתה שוב להשאיר לה הודעות, אבל הן לא נקראו. כרמל לא עונה לטלפונים וגם לא להודעות. איפה היא? איפה כרמל?

היא יודעת שהמחשבה על כרמל רק מחלישה ומערערת אותה אבל היא לא יכולה לעצור בעצמה. כמו חור כואב בשן שהלשון נמשכת אליו שוב ושוב.

היא רואה אותה בבירור מולה כפי שנכנסה הביתה בפעם האחרונה שנפגשו; העיניים החומות עם הזהרורים הירקרקים, השער שהתארך ונצרב בשמש, הנמשים שהלכו והתרבו מאז שהיא חיה לה איפה שהיא חיה, כאילו מישהו פיזר בנדיבות שומשום על הלחמנייה הכי מתוקה. היא לא הודיעה על בואה, והגיעה לפנות ערב עם שתי חברות – אחת מהגל החדש של סוף התיכון, והשנייה שלא הכירה. ליבי היתה הראשונה שהבינה, התחילה לשרוט את הדלת ולנבוח בהתרגשות. היה לה סיר עם מרק ירקות שגמר להתבשל והפיץ ריח טוב, מזל שהכינה. היא סרקה בראשה את המצאי בבית: יש לחם, טחינה, כרוב. היא יכולה להכין סלט בן רגע. מצאה קופסה של מלפפונים חמוצים במלח, יש תפוזים ותפוחים. הכול בסדר, לא חסר אוכל. החברה החדשה שראתה אותה מוטרדת במטבח הציעה להכין את הסלט, וחתכה רצועות דקות והרבה יותר מדויקות ממנה.

כשניסתה לפתח שיחה עם החברות נזהרה מאוד. ידעה שמספיקה מילה אחת שתחצה את הגבול הבלתי נראה שסימנה כרמל, ויגיע הניתוק המוחלט.

הן אכלו ביסודיות ובענייניות, וכמעט שלא דיברו. היא הגישה לשולחן והביאה מלח, מילאה שוב קנקן עם מים, הכינה טוסטים מהלחם שבפריזר כשהלחם על השולחן נגמר. חשה סיפוק כשראתה את הבת והחברות אוכלות בתיאבון. וכל הזמן חשבה: אני עוד חייבת לדבר עם כרמל ביחידות, לשכנע שצריך לעזוב הכול ולהסתלק. היא צריכה להתעקש, אבל בשביל להתעקש היא צריכה לדבר אתה. קודם כל שתישאר לישון בבית.

עוד ועוד צעירים מצטרפים לקבוצות האלה שלא ברור מה הקשר ביניהן. מדי פעם עולה לרשת או מודבק על לוחות מודעות מניפסט כועס ומבולבל של אחת המחתרות. עיקר הזעם מופנה כלפי המשטר הצבאי הדתי ההולך ומתהדק, אבל לא רק. הם אחראים לגרפיטי זועמים, השחתת שלטי חוצות, התפרעויות ושיבוש עצרות התחזקות במתנ"סים ובבתי כנסת, וגם הטמנת חומרי נפץ ברכבים ובכנסים, מיוחסים להם גם מקרים של הצתות. אמצעי התקשורת לא מסקרים את פעולות חברי המחתרת וגם לא את החיפושים אחריהם במערות ובמבנים נטושים, אבל השמועות עוברות ברשתות החברתיות.

לפנות בוקר שמעה קולות התארגנות בבית ואת ליבי נובחת. השעה הייתה חמש וארבעים. התלבשה במהירות כדי להספיק לתת לכרמל נשיקה, כסף ואוכל, אבל פספסה אותה. אותה – שכל בוקר, במשך שנים, אי אפשר היה להעיר. פתק עם לב וסמיילי שכרמל השאירה בארנק שלה במקום הכסף שהיה בו יהיו הקשר האחרון אתה.

איזה מין אמא היא שלא מצליחה לשמור על הבת שלה.

עכשיו היא חייבת לקום מהספה הזאת. לפעול. היא צריכה להתאפק כדי לא לשפוך את המים הרותחים מהקומקום על היד שלה אבל לא עושה את זה. מכינה לעצמה כוס תה ומתיישבת מול דף המסרים שמחכה לה על השולחן. מגייסת את הכוחות הדרושים כדי לא לזרוק אותו לפח, אבל לא מצליחה לגייס מספיק כוח רצון כדי לקרוא את כולו. אחרי רפרוף על הסעיפים הראשונים, היא מניחה עליו את מחזיק המפיות. צניעות, עקרת הבית, עיקר הבית, חמץ, ביעור החמץ, מרים, נשים צדקניות… היא מצרפת את הדף לערמת הניירת; מכתבים, טפסים ומסמכים שכבר שנים מחכים שתתייחס אליהם אבל היא מסרבת, או לא מצליחה, נאטמת מול כל תביעה של העולם החיצון כלפי הזמן שלה.

כבר צריך להתחיל להתארגן. היא מוצאת שמלת כתפיות קיצית ארוכה ולובשת אותה מעל חולצת טריקו לבנה ארוכת שרוולים. ללוק הקיבוצניקי-מתנחלי הזה היא מוסיפה נעלי התעמלות. ספורט אלגנט, היא מחייכת בבוז לעצמה.

מול הראי בחדר האמבטיה היא מסדרת את המטפחת הכהה שמנהלת המתנ"ס נתנה לה. היא יודעת: צריך שכל השערות יכנסו פנימה. מה שנשאר מהן, לפחות, היא מגחכת. מצמידה את כפות הידיים לצידי הראש ומושכת את הבד אל הפנים, ואז דוחסת חזרה את השערות שנמשכו החוצה מעל האוזניים. כבר שבועות שלא בחנה את עצמה מול הראי. התרגלה להתעלם ממנו, לצאת עם מברשת השיניים לסיבוב של הבוקר, לתת אוכל לליבי ולמלא את הקומקום לקפה. עכשיו היא מתקרבת, והמבט נשאב אל הבבואה המוכרת. אישה מבוגרת. פנים רחבים ובהירים על רקע הבד הכהה. ורדרדות בצידי האף משווה לפנים גון תינוקי, אלא שהתקרבות נוספת אל הראי מגלה שמדובר בנימי דם פקועים. עגלגלות לשעבר שקורסת, כמו בלון שמתרוקן מאוויר. מתחת לסנטר צונח סנטר נוסף, שערות בודדות מבצבצות באזורים לא צפויים. היא מרימה את הסנטר ובוחנת את הצוואר שנראה כמו בד שקופל לזמן ממושך, ופסי רוחב עמוקים מחלקים אותו ולאורכם בקעים ועמקים. היא נזכרת בשם של ספר: "אני שונאת את הצוואר שלי" של זאת שכתבה את "צרבת" ואת התסריט של "כשהארי פגש את סאלי"; מנסה להיזכר אם קראה אותו בכלל. את תקריבי הענק של פני הנשים הצעירות בצמתים ועל מגדלים לאורך הכביש המהיר היא זוכרת, וגם את אין ספור הכתבות, הפרסומות והפוסטים על הזנה והגנה, מיצוק ומילוי, מתיחה ופיסול. פתאום היא מחייכת ואומרת לדמות שבראי, "נשים טיפשות". לרגע היא מופתעת מהקול של עצמה ומשתתקת, ושוב היא מחייכת את החיוך העקום והמר, "ואני הטיפשה הראשית". 

היא מרופפת את הקשר של המטפחת ההדוקה מדי שמותחת את השערות, ונזכרת איך אחרי התיכון היא הלכה ללמוד ב"מכללת ברוריה" בירושלים, ויום אחד כל הבנות לבשו את הבגדים הכי דוסיים שלהן, הוסיפו מטפחות וגרביונים, ועל הלוח מאחוריהן כתבו ביידיש: "אויס איז גיט טזין א ייד – טוב להיות יהודי". הן הצטלמו ושלחו את התמונות להורים בניו ג'רזי כדי שייבהלו קצת. ההורים שלה לא ממש התעניינו, ואת התמונה שלה היא שמרה; מדי פעם עוד נתקלה בה באחת הקופסאות. בכל אופן, היא חושבת עכשיו, מטפחת כהה על פני בת שמונה-עשרה רעננים זה משהו אחר לגמרי, וגם חושבת איך אחרי הכול גם החזרה בתשובה שלה לא החזיקה מעמד. גם זה גורם לה לחייך. היא נשארה במשבצת שלה, לא הגיעה רחוק. אפשר יהיה לכתוב את זה על המצבה שלה.

היא יוצאת מהבית, ואפילו שמדובר בסך הכול בשינוי קל בבדים שמונחים עליה, בכל זאת היא חשה מבוכה וזרות. יש כבר תנועה של נשים אל עבר הבמה המרכזית שבקצה הפארק, אבל היא משתדלת להתמקד בנעליים ובקרקע, רק לא להיתקל בפנים מוכרות. הבוקר הפארק נראה לה כל כך מזמין ורענן, ועכשיו כל השרירים קפוצים וההליכה מקוטעת. השביל רק עולה ועולה. כל תנועה היא תולדה של מחשבה, וצריך להתאמץ להרים את הרגל, לשלוח אותה קדימה, להרים עוד רגל; אם לא תתרכז – תיפול או תיעצר. היא משתדלת לא להרים את הראש אבל היא מבחינה לפניה בגו מוכר: משהו בכתפיים, הצוואר הדק, ההליכה הנמרצת והנגררת בו זמנית. זה לא יכול להיות, היא חושבת, אלו שוב ההזיות שלה; היא כבר לא יודעת מה היא רואה ומה היא שומעת. הרי כרמל לא יכולה להיות כאן, מטר וחצי לפניה, בשמלת סרפן שחורה ארוכה, חולצת גולף ירוקה כהה, ושביס שחור מלופף סביב הראש כמו טורבן הודי תפוח. אבל היא מזהה את החולצה, הכתפיים, ההליכה. איך היא הגיעה לכאן? למה? יכול להיות שהיא בצד שלהם?

היא שוקלת להתקרב אליה. תחשבי. תחשבי. תחשבי. שוב היא שומעת את המספריים של המוירות – סוויש, סוויש, סוויש – אבל זאת רק החצאית. לא, היא מכירה את הבת שלה, היא לא חזרה בתשובה. קשה מאוד לשכנע אותה במשהו. כבר כילדה היתה לה רתיעה מכל מה שנדפה ממנו נחמה מזויפת. לא היתה מוכנה לשמוע סיפור אם הוא לא קרה באמת.

ופתאום היא מבינה: כרמל באה לחבל בעצרת. לפוצץ. היא שמעה כבר על מקרים כאלה, על מורדים שגרמו מהומות ולפעמים אפילו פתחו באש. אבל כרמל? השברירית? היא לא תפעל באלימות. ואולי כן? כל הכעס האצור, השתיקות העקשניות, העוינות. כבר מזמן אי אפשר לדעת מה היא באמת חושבת.  מה יקרה כשכרמל תראה אותה על הבמה, עם אנשי הגרעין, בוגדת בכל מה שהן מאמינות בו? 

היא חייבת לעצור אותה. אילו רק הייתה משכנעת אותה לנסוע מפה… עכשיו זה לא חשוב. עכשיו זה לא חשוב. עכשיו להתמקד, לא להישאב לאם הייתי. מאחורי הקלעים היא מתקבלת בלבביות על ידי אביבה ושאר ידידותיה החדשות.

כשהיא מתיישבת בעומק הבמה היא מזהה את כרמל. לרגע העיניים שלהן נפגשות. מרוב בהלה היא מסיטה את המבט.

ראשונה מדברת ראשת מדרשת "אורה", כוכבת שהגיעה אל העיר מירושלים. אישה כהה ושפיצית, לבושה חליפה ונעלי עקב גבוהות. היא מדברת בקול עולה ויורד, מפתה ורומז, מלווה בסימני קריאה ושאלה ותנועות ידיים שגם בישיבה מאחור ניכר שהן מוגזמות. היא ממתיקה סוד, כאילו יודעת מה קורה בחיים האינטימיים של כל אחת מהנוכחות, ומצטטת מהתנ"ך, מההגדה, פרשנים ופוסקים. היא עוברת במהירות מעניין לעניין, ממקור לסיפור, שאלה או הבטחה. הכול תלוי בנו: אנחנו עקרות הבית, עיקר הבית; רק אנחנו יכולות לנקות ולהכין את הבית לפסח, כי רק יודעות לבדוק ולחפש מה מסתתר בחורים ובסדקים. מניקיון הבית היא עוברת למים ומהמים למרים שכבר במדרש מסופר שבזכותה היו מים במדבר לבני ישראל וזאת המתנה הטובה של מרים. מרים מזכירה לנו עד כמה חשובה הילודה בעם ישראל ואנחנו ״ותצאנה כל הנשים אחריה" כל נשי ישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחריה בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותנו העומדות כאן היום – עתידים ישראל להיגאל. היא כבר לא עוקבת, ומנסה לבחון את כרמל ממקום מושבה, אבל היא נעלמה, ועל אף שהייתה רוצה לרוץ לחפש אותה, או לתפוס את המיקרופון ולקרוא "כרמל, כרמל אמא מחכה לך על הבמה המרכזית", היא יושבת ומנסה לחשוב מה תאמר, כי כל מה שתכננה להגיד לנשות העיר לא חשוב עכשיו. עכשיו כרמל כאן בקהל, אולי היא עומדת לעשות משהו שלא תהיה ממנו חזרה. עכשיו עלייה לחשוב מה לומר שיהיה ברור, נחרץ, שישכנע את כרמל להתרחק מהסכנות שהיא נמשכת אליהן, להיזהר, להישמר לנפשה, ובאותו זמן היא צריכה להקשיב לדבריו של רב קהילת "נשמת", קהילת הגרעין התורני בישוב. הוא מספר על חודש ניסן שבו נברא העולם, והוא חודש הגאולה. מדבר על החושך שבא לפני האור, ושכל ישראל ערבים זה לזה ורק יחד נוכל להביא את הגאולה; גם הוא עובר מנושא לנושא, ומשיא קולי אחד לשני מעבדות מצרים לא יוצאים לחירות, הוא מגביר את קולו –  מעבדות מצרים יוצאים לעבדות לקדוש ברוך הוא, לתורה ומצוות לעם ישראל. כבר מילדותה מרים דואגת לכלל עם ישראל! כבר שהיתה בת שלוש סייעה לאמה כמיילדת עוזרת ומסייעת. בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים ומה היתה גדולתן של אותן נשים צדקניות? שאפילו למדבר נשאו איתן תופים, בתקופת העבדות, בתקופת הגזרות, בתקופת השפל מרים לא איבדה את האמונה בקדוש ברוך הוא היא לקחה אתה את התוף למדבר, האמינה בגאולה השלמה וסחפה את הנשים אחריה באמונתה. אנחנו עקרות הבית, אנחנו עיקר הבית, אנחנו מצוות על האופטימיות והאמונה השלמה. בזמנים הקשים ביותר עלינו לראות למרחוק, לדעת שבקרוב יגיעו גם התופים והמחולות. גם הוא זוכה למחיאות כפיים נלהבות.

זהו עכשיו תורה. אין ברירה. היא קמה בכבדות, רואה את מאות הנשים שלרגליה וחשה גל של בחילה. היא לא מצליחה לאתר את כרמל בין הפנים המוכרות שבקהל. אבל גם בלי לראות אותה היא יודעת שהיא שם ומקשיבה.

"נשים יקרות.

חברות, מכרות, שכנות.

ביקשו ממני להוסיף לומר את הדברים שלי, ואני שמחה לעשות את זה. גם אם זה לא קל לי. שמענו היום על פסח, על חודש ניסן, על הנשים הצדיקות מימי קדם, על סגולותיה הרוחניות של מרים הנביאה. בכנות, הבנתי רק חלק מהדברים. רק לפני מספר שעות נודע לי שעל פי המסורת היום, י' בניסן, הוא יום פטירתה של מרים הנביאה." הנה, היא מזהה פתאום את כרמל, אבל כרמל לא מסתכלת עליה.

"מרים  שומרת על אחיה, מצילה אותו. עומדת מרחוק בין קני הסוף, לא נאבקת, לא מוחה – עושה את מה שצריך. היא ואמא שלה והשותפות שלה. הן לא פותחות חזית, לא נאבקות באף אחד, לא מנצחות. הן לא צודקות או לא צודקות. רק שומרות על הילדים, על החיים.

נשים יקרות, אנחנו נותנות חיים אבל כל כך הרבה פעמים נכשלות בלשמור עליהם. בבקשה, אל תכשלו. אל תהיו גיבורות גדולות. תשמרו על החיים. על החיים שלכן, ועל כל מי שקרוב אליכן.

כרמל מרימה את הראש, ונראה לה שהצד השמאלי של הפה מתעקל מטה בספקנות, כמו אומר על מה את מדברת? את בכלל יודעת משהו על לשמור? וכמו במצגות במחשב, היא רואה את הפנים של כרמל מתמזגים בפנים שלה ברגע שנולדה; בסוף ההיריון הארוך מדי והלידה שהתמשכה והתמשכה ופתאום הסתבכה, והחדר התמלא רופאים ואחיות, וכשנשלפה החוצה גייזר של מים יצא מגופה ושטף את החדר, וחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של התינוקת הסגולה, והרופא – בתנועה סיבובית – שיחרר אותה ממנו ונתן לה את התינוקת שלה, והפנים שלה עגולות ומושלמות בצבע סגול לא טבעי, מכוסות מין משחה לבנה, ולרגע היא לא בטוחה שהתינוקת בחיים, אבל כשהיא מונחת עליה בתוך החדר הפלורוסנטי העמוס תכונה וצוות הן מביטות אחת בשנייה, ורק אז חבל הטבור נחתך. היא חושבת על המספריים. המספריים הם בכלל של החיים, איך היא לא הבינה את זה? והיא מרגישה סחרחורת, ורוצה לצעוק או שאולי היא באמת צועקת, כרמלי, תיזהרי, תשמרי על עצמך, בואי הביתה. אביבה עומדת לידה, מחבקת את כתפה ומחייכת אליה חיוך שהיא לא מצליחה לפענח. מהצד הפנים שלה כמעט שטוחים, אבל המגע מזכיר לה איפה היא נמצאת, והיא חושבת לעצמה: מה אמרתי עכשיו? הפנים של כרמל מסתכלים עליה, דואגים. רק לגמור עם זה.

אני מבקשת מכל אחת כאן, מתחננת, תשמרי על עצמך. והלוואי שיהיה לנו חג שמח." ביד לא יציבה היא מחזירה את המיקרופון לקן, נזהרת שלא לנעוץ עיניים בבת שלה, חוזרת אחורה למקום בו ישבה, נפרדת בחיפזון ויורדת במדרגות לפני שהעצרת מסתיימת.

זהו. היא חוזרת הביתה. היא שומעת את אביבה מודה לה, ומברכת את המשתתפות, עכשיו הדרך יורדת והיא מתקדמת מהר. היא כבר כמעט עוברת את מתקני הכושר, את ברכת הדגים, מחפשת זכר למטווח של הבוקר ולא מוצאת, היא ממשיכה ללכת ובראש שלה חוזר משפט אחד: זה מאחורי. זה מאחורי.

היא שומעת את הקול מאחוריה כאילו הוא מגיע ממקום רחוק. מזמן רחוק. "אמא, חכי רגע." היא מאטה, לא בטוחה אם לסמוך על הדיווח של החושים שלה, אבל זאת באמת כרמל; לצידה, קרובה אליה. היא מרגישה את הגוף שלה, מריחה אותה, ורק אז מפנה את המבט. כרמל מסירה את כיסוי הראש הכהה והנפוח ומפזרת את השיער עם היד בתנועה מיומנת. היא מביטה בבת היפה שלה בכאב. בגאווה.

"אמא," כרמל אומרת, ורק שלא תתחיל לבכות עכשיו, רק לא לתת לשיטפון הזה להיחשף, לא להעמיס עליה את הפחדים שלה, את חרדתה לשלומה.

"מה?" היא מצליחה לומר.

"אני באה הביתה לארוחת ערב, בסדר?" לא לבכות. לא להבהיל אותה.

קולות הנשים שהתפזרו מתגברים ומתחילים להתקרב. היא לא רוצה לפגוש את כל הפרצופים המוכרים עם השיחות המיותרות שיוצאות מהם. היא מגבירה את הקצב וכרמל אתה. הן הולכות יחד והיא מקשיבה לצעדים המהירים של שתיהן. סוויש, סוויש, סוויש. לרגע היא נבהלת. אבל זה רק הקול של השמלות. היא נאנחת לעצמה.

כרמל עוצרת רגע ומסתכלת עליה. "ואחר כך נראה."

לא היה יום מחריד יותר מאשר האחד באוגוסט. חצי חופש עבר. איך עבר? כמו שעוברים ארבעה שבועות בטרם נעורים. שיירת אופניים של ילדי השכנים, כלבים קטנים רצים אחריהם. הסלון אפל כי המרפסת סכורה וקעריות הענבים הירוקים נתמלאו מאליהן ביד נעלמה, קרירות ונקיות. מדי בוקר מול הנוף מרחיב הלב של הטלויזיה, ששידרה סדרה אחת אוסטרלית על מחפשי זהב וסדרה שנייה אוסטרלית על הפונדק בערוץ חמשת המייל. את הסדרות פתחו מנגינות עצובות בליווי גיטרה אקוסטית. הביטו במטילי הזהב הקטנים, הנוצצים בנהר. הביטו בחופש שזכיתם לו. מדי בוקר עם התחושה הטבעית של תלמידים היינו ועתה בני חורין. מדי ערב במרפסת הפתוחה. חרקים מסוג שקראו לו חומייני כיסו את נורות הניאון. איש לא חשב באמת על איראן, איש לא פחד באמת מאיראן. הם היו חומים והמילה אייתוללה נשפכה לאזניים כבלילת שוקולד חמה. החברה הכי טובה של דורית טסה לארצות הברית, ולדורית היה מנוי לבריכת "בית דוד" וחצי חופש כבר עבר. שיח יסמין קטן נשא את ריחו בכל הגינה, והצאלון העצום כבר גמר להשיל את פרחיו המשונים והותיר ריח הביל של זר שנבל. באותו הבוקר ילדה צייתנית אחת התבוננה בטבלת הייאוש שלה עד לאחד בספטמבר ונאנחה.

על השולחן נערמו חוברות עבודה דקות ומבריקות, ועל הכריכות ציורים צבעוניים של ספָרות שמנמנות בצבעי גלידה. ורוד מסטיק, ירוק פיסטוק, כתום פונץ' וצהוב בננה. מישהו שוחח עם ילדים עייפים בקול מתיילד, גבוה, מעוות. דורית לא קנתה את השקרים. בכל עמוד נדפסו תרגילים או בעיות, ואת כולם עליה לפתור בטרם יום הדין. האחד בספטמבר היה תחזית לסוּפָה. אז נתבקשו הילדים לגשת בריצה, סנדלים חבוטים על מרצפות שומשום מאובקות, ולהניח את החוברות בידיה של המורה. כל חוברת מלאה תזכה את הממלא בסימן א-סימטרי של וי כחול לצד שמו המלא ברשימותיה, טורים-טורים. ומה אם חשבון הזה הוא לא בשבילנו, מה אם לא נוכל לדבר בו, מה אם לא נוכל עליו? תפילות תילחשנה לאלוהים של אברהם. אתה שיודע שפות בין הכוכבים, העברית שלי נקייה והחשבון שלי לא נקי. אלוהים לא יגיב. תהיה זו אותה מורה מהשנה שעברה, ג'ינג'ית מתולתלת, מנומסת ומאיימת בהוראותיה הפשוטות שנהגו לאט ובשקט. שיעורי בית לחופש, תלבושת ספורט, אטלס עטוף בעטיפה שקופה, מד זווית. ועד אותו היום – חודש ימים. אותה מורה לשברים ולשלמים, שתחבה בשלושים ביולי קלטת אל מכשיר ההגברה ושידרה לחצר את המנגינה הצוהלת של השיר "הכל אני יכול, בחופש הגדול". ובאחד באוגוסט שולחן הכתיבה היה מחנה עבודה, והיא עדיין לא פתרה תרגיל אחד.

שתי נקודות תצפית טובות מסביב לבית של דבורה, במלעיל. האחת, בכניסה למקלט השכונתי, במעלה מדרגות הבטון. השנייה, מאחורי המכולת, אזור הספָר של הסביבה הקרובה, בין ארגזי פלסטיק וריח פסולת. שתי עמדות להתבצר בן מבלי להתגלות. המשקפת הישנה והשחורה תאפשר מבט ממוקד מקרוב, ותוחבא בשקיק בד. את התצפית יש לערוך מדי שבוע, פעמיים בשבוע. בשבת אחר הצהרים, לפני שיקומו ממנוחת הצהרים ההולכים לבית הכנסת, וביום ראשון בצהרים. שעות שבהן הרחוב רובץ על האספלט, חולמני, תחת פיקוסים וסיסם הודי. בשבת האחרונה שמעה את האיש מדבר אנגלית של מערבונים, מחלק הוראות ומעניק שבחים. היר קיטי קיטי. גוד דוג. ושוב, בעודו מאריך את התנועות. גוווד. דוווגי. היום, בראשון, שקט למדי. קולות גרגור ושקשוק ברזל מדי פעם בפעם, וקולות כרסום אקראי, וקריאה דברה אר יו ת'ר? את כל הפעולות יש לרשום בקפידה במחברת ולהניח בשקיק. אחר כך לנתח פעולה אחרי פעולה.

בבית מספר חמש מתגוררים דבורה והאיש שלה. גג הרעפים שלהם מלוכלך וישן, ועל הקירות החיצוניים דוגמת שפריץ דוקרנית שמזמן לא נצבעה. דבורה שמנה מאוד ובעלת שיער שחור. חלק, משומן ומדובלל. היא לבושה תמיד בגלביות ענק פרחוניות, ואילו הוא רזה מאוד, מזוקן ולובש תמיד כתפיות חומות. אין להם ילדים. יש להם בית סוהר לחתולים ולכלבים. לא ברור כמה חיות הם מחזיקים. הם אוהבים את החיות שלהם בכלוב גדול שרוחבו כרוחב הגינה שלהם ואורכו עד לפתח ביתם. הם מדברים אליהן באנגלית. דבורה נשענת על שער הברזל, שמנה כמו לוויתן, מספרת לאיש סיפורים ברי"ש גבוהה וצורמנית כשל צוויחת סירנות משטרה, וזורקת לתוך הכלוב חתיכות קטנות של עוף. החתולים אינם משמינים. הכלבים רוצים לצאת.

אחר הצהריים נפתחת אחת החוברות. בעיות בתמיסה. עִרבבו תמיסת מלח שריכוזה עשרים אחוז עם תמיסת מלח שריכוזה שלושים אחוז וקיבלו שמונה מאות גרם תמיסת מלח שריכוזה עשרים וארבעה אחוז. כמה גרם תמיסה לקחו מכל סוג? החוברת נסגרת.

מאחורי המחסן זוג אופניים בצבע כתום. יש להם גלגל עזר אחד ואפשר לרכוב עליהם בלי לפחד, אבל זה עושה רעש. דורית מחליטה לערוך סיור דו גלגלי. אף נביחה לא נשמעת, אף לא יללת חתול אחת. אפילו לא נשיפת אף, חריקת לסת בלשון או גירוד אוזן בציפורן. החיות אינן מפחדות מאופניים. הסיור כמעט הושלם בהצלחה, אלמלא דבורה, שאיתרה את דורית בעינייה הקטנות, שאולי לא היו קטנות כלל, ורק נדמו כאלה בגלל קפלי השומן שנתלו, נפוחים, על פני כל שטח פניה. הלו דירסט. דירסט היא דורית החקרנית, שרוצה להביט בעיני החיות ולתת משמעות. היא נתפסה באמצע סיור. שלום. דורית עונה ומוודאת שהמשקפת נחבאת עטופה בשקיק הבד. דבורה עוברת לעברית במבטא גס. את לא יודעת לרכוב באופניים? לא. דורית מנסה להביט אל מעבר לגוף העצום ולקלוט זוג עיניים ירוקות של חתול סיאמי, חתיכת זנב פרווני של פודל, אבל אי אפשר לקלוט שום דבר אל מעבר לגלביית המשי הוורודה של דבורה. צריך להוריד את הגלגל קטן זה וזהו זה. לא לפחד, דירסט. היא אומרת בחיוך. אני לא מפחדת, דורית משקרת ובטוחה לעצמה ולדבורה. זה רק בינתיים. בסוף החופש אני אוריד את הגלגל. ווייט א סקנד, דיר. דבורה נעלמת לתוך הבית, פותחת את דלת הרשת שנטרקת אחריה בקול חבטה, ואחריה את דלת העץ הכבדה, ונעלמת בצעדי דב. זה הזמן להוציא את המשקפת ולבדוק מה קורה שם בכלוב בחצר האחורית, אבל כמה זמן יש בכלל? דבורה חוזרת עם צבת גדולה בידה ומושיטה אותה קדימה. ת'ר יו גו, היא אומרת בחיוך, ומתכופפת מטה, מנתקת את גלגל העזר מהאופניים ומניחה לו להישמט אל הכביש בחבטה קטנה, שמטלטלת אותו אל השוליים. וול גוד לאק, דירסט. היא מחייכת, מפנה את גבה לדורית, נשענת על שער הברזל ומביטה לעבר הגינה שלה בסיפוק. דורית מביטה בה באישונים מרצדים כשזו מאבדת אט-אט אחיזה בצבת הגדולה. כבד לה. הצבת מונחת על אחד העציצים השוממים, המלאים חול ואבק, שדבר אינו צומח בהם פרט ליבלית. דורית יורדת ממושב האופניים, תופסת את הכידון ומושכת את האופניים לימינה במעלה השביל חזרה הביתה.

ערב אורב מתוך שולחן הכתיבה. שאלות יחס. סכום שני מספרים הוא ארבעים. היחס בין המספר הגדול למספר הקטן הוא שתיים לשלוש. מהו המספר הקטן? דורית אוחזת חבילה של עפרונות צבעוניים. היא כותבת בתוך החוברת, בראש הדף, את המילים "המספר הקטן הוא" בצבע אדום, ומקשטת סביבו בציור חתול אפרפר יושב על חומה, זנבו מתנודד ימינה בתנוחה שמזכירה סימן ניצחון. ליד החתול היא מצירת את סנופי, נח על גג מלונה.

כבכל ערב, הטלויזיה הוצבה במרפסת והיא משדרת אולימפיאדה. שלוש מתעמלות מרחפות בזו אחר זו בין מקבילים, נתונות בבגד גוף לבן, שערותיהן אסופות היטב לפקעת קטנה, מחוזקת בסיכות אלומיניום. על חזן מוצמדת בסיכה תווית בד עם דגל המדינה שלהן וסמל מסחרי דמוי כנף של חברה למוצרי ספורט. גלגול ותעופה, גלגול ונחיתה בשתי רגליים ישרות על קו הנחיתה. השופטים מרימים שלטים ומחלקים ציונים. המתעמלות קדות קידה ורצות אל מאחורי הקלעים. קרקור צפרדע מן הדשא. דורית מתרוממת מהכיסא הנוח, מתבוננת בידיות האלומיניום שלו, במושב העשוי שתי וערב של בד ברזנט בצבעי ירוק וצהוב. היא מסתלקת אל המקלט השכונתי, עולה במדרגות, צופה בחשכה אל הבית של דבורה.

הצבת עדיין שם, בעציץ. זה זמן לרחף. היא נדחקת בקושי בזווית החדה של הפתח הצר שהשער הנעול בשרשרת מאפשר, כשמזיזים אותו חרש בידיים קטנות ומנסים לפתוח. היא תופסת את הצבת מתוך העציץ וחומקת אל הגינה האחורית, מקום שמעולם לא ביקר בו איש, ושומעת מתוך הבית את שידורי האולימפיאדה ואת האיש של דבורה גורר כיסא. דורית רואה את הקולות. לשונות חתולים ששותים חלב חמוץ, עיני כלבים נוצצות מקרן אור שהבליחה מפנס הרחוב הקרוב. היא מחליטה לתקוף בשני מקומות את הכלוב, אבל גם קליק אחד מספיק, בכוח, בלי לפחד. החיות מבינות את גודל המעמד ושותקות. חתולים מנערים את גופם מחוץ לכלוב, מפהקים, כלבים מדלגים קדימה ואחורה. והנה חתול לא נזדעזע, כלב לא פרח, הבריות לא דיברו, אלא העולם שתק והחריש. ויצא הקול מתוך מקלט הטלויזיה בסלון של דבורה והאיש שלה ואמר הקריין "שיא עולם חדש" ואף חיה לא ברחה יחד עם דורית. אבל הלילה בהיר והחופש גדול ויש עוד חודש שלם עד שהוא ייגמר.


*הסיפור התפרסם לראשונה בגליון 31 של כתב העת "שבו", הוצאת אבן חושן, 2017.

גרשון שופמן נולד בשנת 1880 ברוסיה הלבנה ונפטר בשנת 1972 בישראל הצהובה. בין ראשיתו לסופו, חי שופמן משך שבע-עשרה שנה, בין 1921 ל-1938, בווצלסדורף, כפר קטן ליד העיר גראץ שבאוסטריה. הוא חי שם עם אשתו אנני, נולדו להם שם ילדיהם, הוא כתב שם אחדים מסיפוריו הקצרים הטובים ביותר ופרסמם בכתבי-העת העבריים החשובים של התקופה. אנשי הספרות העברית בפלסטינה דחקו בשופמן שיבוא לחיות ולכתוב בינם, אבל שופמן העדיף את הכפר ליד גראץ.

אלא שהחרב, כידוע, משכנעת מהעט, ומה שלא הצליחו לעשות אלופי המילה העברית, הצליח לעשות אדולף היטלר. שופמן עזב את גראץ עם משפחתו והגיע באוניה לנמל יפו. על רציפי הנמל קיבלו את פניו בפרחים ובנאומים כל המי-ומי של הספרות העברית. במכתב שכתבה לשופמן בתו, טרודה, היא מספרת לשופמן מין בדיחת-שואה על עולם הספרות שלנו: "קיבלו את שופמן בפלסטינה כל כך יפה, כמו שקיבלו את היטלר באוסטריה. לא מצחיק?"

מאז הביקור הראשון שלי בגראץ עניין אותי גרשון שופמן של ווצלסדורף, שעכשיו איננו כפר קטן עוד אלא חלק מהעיר גראץ עצמה. אלא שהעניין שהיה לי בסופר העברי ובעקבותיו בעיר הזאת לא התממש, עד שהזמינו אותי מבית הסופר של העיר גראץ, לכבוד חגיגות חמש-עשרה שנים להיווסדו, לארגן בגראץ סיור. האפשרות הזאת סקרנה אותי. אדם זר למקום, עושה במקום, סיור לילידיו. הרגשתי ועודני מרגיש, שזהו תיאור די מדויק גם לאופן שבו אני כותב ספרות.

קיבלתי את ההזמנה והחלטתי לארגן סיור בעקבות סיפור שלא הכרתי, גרשון שופמן וחייו בגראץ. ישבתי במכון גנזים, ארכיון הספרות העברית של אגודת הסופרים, חיפשתי במכתבים שקיבל וכתב שופמן, עדות לעקבותיו בגראץ. הארכיון התגלה כאוצר. שופמן היה להוט אחר מבקרים. במכתבים ששלח ישנם תיאורים מפורטים כיצד להגיע אל ביתו. כל שהיינו צריכים לעשות – מדריך התיירים הזר והתיירים המקומיים – היה לעקוב אחר הוראות ההגעה ששלח שופמן למכריו, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. בגראץ, עזרו לי לחשוב ולתכנן את הסיור בריטה ודאם, סופרת וחוקרת, והשחקן ורנר האלבאדל, שקרא בסיור מסיפוריו של של שופמן, בתרגום.

אלא שבדבר נוסף היה לי צורך, כדי ללכת אל המקומות שבהם חי וכתב גרשון שופמן, לפני שהבריחו אותו היטלר והנאצים האוסטרים מהמקום שכל כך אהב. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לארגן מין אירוע זיכרון ממלכתי ועגום, כזה שלכל אורכו צריכים כולם לעטות על עצמם פרצוף עצוב, מלא צער עמוק, עד שהטקס סוף-סוף נגמר. רציתי לשמוח על הספרות שכתב שופמן בגראץ, רציתי לחגוג את ספרותו במקום שבו הוא כתב אותה, רציתי לתת לה חיים, לא לקבור אותה. רציתי לעשות לכבודו לחיים, רציתי להשיק כוסות של שנאפס.

חיפשתי בכתביו של שופמן, בסיפוריו, במכתביו בארכיון, עדות לאהבתו למשקה, עדות שתתן לי תרוץ או קצה חוט, לערוך לכבודו סיור שיהיה גם משתה. אלא שעדות כזאת לא מצאתי. או אז החלטתי, שסיור שמארגן סופר אחד לסופר אחר, שני אנשים שאמנותם היא בדיה, יכול גם להכיל בדיה בתוכו. אם לא אמצא סיפור כזה, אוכל לכתבו מאת שופמן, בדיעבד.

אני לא מומחה לפואטיקה של גרשון שופמן, אבל מתוך היכרותי עם סגנונו ותכניהם של סיפוריו, ישבתי וכתבתי את הסיפור הזה: יבול, מאת גרשון שופמן. פסאודואפיגרפיה היא מסורת ארוכת שנים של כתיבת טקסט בשמו של אדם אחר. יש דוגמאות אין ספור למעשי כתיבה כאלה, ספר הזוהר הוא רק אחד מהם. עבור המוני בני-אדם, העובדה שאת ספר הזוהר לא כתב רבי שמעון בר-יוחאי במאה השנייה, אלא חבורת חכמים בראשות ר' די-לאון במאה השלוש-עשרה, לא מורידה כהוא זה מכוחו של הספר ומקדושתו. בהיסטוריה של הפסאודואפיגרפיה, השאלה האם אכן כתב את הטקסט האדם שנטען שכתב אותו, משנית לשאלה, מה עושה הטקסט הכתוב בעולם. שאלת הבעלות והמקור במסורת היפה הזאת, שולית. מבחינתי, הסיפור הזה, הינו סיפור מעזבונו של גרשון שופמן. אני אינני אלא מוציאו-לאור, מורה דרכו השיכור.

יבול, מאת גרשון שופמן

בקיץ בוקעות הצרעות. כל ימי החורף מחביאות עצמן המלכות, מחכות לקור שיחלוף, ועם בוא האביב מטילות את ביציהן. מתוך חרכים בחומות, מבינות לקליפות אילנות נבובים, ממחילות שחפרו באדמה שהפשירה, קם לתחיה ובוקע הדור החדש. החרק המעופף, שחי על אדמה זו מימים-ימימה, ושמימיו לא ראה שלג.

פריחת האביב חלפה, האוויר רוחש חיים. מיני חרקים מזמזמים באוויר, ימים יפים לטיול. האיכר מריצ'ניג עומד ומביט בעצי השזיף עמוסי הפרי הסגול שבחלקת אדמתו הרחבה. הצרעות, הוא אומר לי, מאכילות צעיריהן בשר, ובעצמן אוכלות פרי. מחר מגיעים שלושת בניו מהכפרים הקרובים, לעזור לו לקטוף את יבול השזיף. אם יישאר על העץ, יאכלו את פירותיו הצרעות, ובשאר הפירות יעלה רקב. יעזרו לו בניו משך שבוע לקטוף את הפרי מהעץ. את השזיף ביית האיכר, מירצ'ינג אומר, את הצרעה לא ביית. אם אסכים לבוא לסייע להם, הוא אומר ומביט בי, יגמול לי בעין יפה. את הפרי הבכיר הוא שולח לשוק שבגראץ, את שאר היבול הוא מזקק ושורף ונותן בחביות עץ. טעם כבודו פעם שנאפס שזיפים ווצלסדורפי? אין כמותו, הוא אומר, בגאווה של איכר, בכל העולם כולו.

ומכיוון שנפשי נקשרה בנפשו של האיכר הזה ובהלכותיו הכבדות, הגעתי בבוקרו של יום המחר אל חלקת שזיפיו. האוויר הצלול מלָא חרקים שזמזמו ומלאו את המטע בשאונם. הוא ושלושת בניו כבר היו על סולמותיהם, סולם ואיכר על כל עץ, שקי בד גסים תלויים להם על צידם והם קוטפים אל תוכם את הפרי הסגול. סולם חמישי לא היה להם, וכך נתן בידי מירצ'ינג שק וביקש שאקטוף את הפירות הנמוכים. מחצית היום עבדנו כך יחד, עד שבתוך אחד העצים כאב חד דקר בי ואז עוד דקירות רבות. נסתי מתוך העץ ההומה. כתפי נתקלה בקן של צרעות. מריצ'ניג תמך בי בדרך חזרה אל ביתי, בעוד בנו ממהר אל בית-היין ושב אל ביתי מבויש, ובתוך כובעו לבנת קרח שאשים על עורפי וגבי.

יומיים עברו והגיע שוב מריצ'ינג אלי, לבוש בבגדיו הטובים. מתחת זרועו היה לו בקבוק. שנאפס שזיפים, המשובח שבמשובח, עשרים שנה בחבית, הוא אמר, נרגש, והגיש לי את מתנתו. יצאתי עמו אל הגזוזטרה, אל מול השמש השוקעת מאחורי ההרים, ישבתי עם האיכר ושתינו. 

כך אני חי כאן. ביד אחת אוחז בכל הנפלא והנועם, ביד השנייה מגרד בשר עצמי מכאב.


*דימוי: איבו ולצ'ב