the short story project

search

לפעמים נכנסים אלינו הביתה אנשים זרים, חברים שלכם, הורים בעצמם. אין לי בעיה עם זה, שיבואו, זכותכם להזמין אותם אלינו הביתה. אבל אם הם באים שיבואו אליכם, למה הם באים אלי? מה אני קשור? הם נכנסים בדלת, שלום-שלום, חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, ומיד נטפלים אלי. האישה מתכופפת, דוחפת את הפנים הצבועות שלה מול הפנים שלי, מחייכת כמו ליצן עם פה ענק, מלטפת לי את הלחי, מתפעלת: "כמה גדלת!" 

גדלתי? מה פתאום גדלתי? ככה אני. זה הגודל שלי. חוץ מזה מה אני אמור לענות על זה? להתפעל ממנה, כמה שהיא הזדקנה?

ואז היא אומרת: "אני זוכרת אותך עוד שהיית כזה קטן." ומסמנת בכפות הידיים שלה גודל של טאבלט.

יופי שאת זוכרת כי אני לא זוכר. לא זוכר את עצמי כשהייתי "ככה" ולא זוכר גם אותך. בחיים שלי לא ראיתי אותך. באת להורים שלי? לכי אליהם, מה את רוצה ממני? אני פה באמצע, עם הטרקטור שלי, את מפריעה.

כשהיא מתייאשת היא קמה וחוזרת אל ההורים שלי, אבל אז מגיע בעלה ואני צריך להתמודד גם איתו. מזל שעם הבעל זה יותר קל, כי מדובר ביצור עם פונקציה אחת. הוא מתקרב אלי ונובח: "גבר! גבר! תן כיף גבר!"

אז אני נותן לו כיף חזק, כבר יודע שהוא יתפוס את היד שלו כאילו היא כואבת לו נורא. הם לא טיפוסים כל כך חכמים, הבעלים, אפשר להיפטר מהם אחרי שני כיפים. לזרוק להם בננה ולא לראות אותם יותר. 

רק אחרי שהם עוזבים אותי והולכים לשבת עם ההורים שלי על קפה ופוליטיקה, אני חוזר בשקט לכף של הטרקטור שלי, מנסה לייצב עליו חלק אדום של לגו.

אבל לא תמיד זה נגמר כל כך בקלות, יש את המקרים הקשים; המקרים שבהם הם מביאים איתם את הילד שלהם. 

אז הם כמובן מצמידים לי אותו. למה הם מצמידים לי אותו? כי אנחנו נהנים לשחק ביחד? לא. הם מצמידים לי את הילד שלהם כדי שאעשה לו בייביסיטר. הוא לא מעניין אותי – הילד שלהם – בדרך כלל הוא יותר קטן ממני, בוהה בי עם פרצוף הנזלת שלו, וישר אני מבין שיהיו צרות, כי אני לא מתכוון לסבול אותו יותר מידי.

"תשחקו יחד." אמא מנסה להלהיב אותי.

"תראה, יש לו טרקטור!" אומר האבא של הילד.

לא מעניין אותם אם אנחנו רוצים לשחק יחד או לא. בשביל המבוגרים, אם אנחנו בערך באותו גיל, פלוס מינוס שנתיים, זה אומר שאנחנו כבר חברים.

בחיי, הייתי רוצה להחזיר להם; להצמיד להם מישהו, מישהו בגיל שלהם, שהם לא מכירים, נגיד את אב הבית אצלנו בגנים. גם הוא אבא, הוא האבא של הגן. הייתי מביא אותו אלינו הביתה ואומר: "תכירו, זה אב הבית, מעכשיו אתם חברים. תראו, יש לו צרור עם המון מפתחות! תשחקו יחד!" ככה הייתי אומר להם.  

אבל העולם לא עובד ככה, בעולם שלנו המבוגרים משגעים את הילדים, לא להיפך. 

כשהם רואים שזה לא יבוא להם בקלות אמא מחריפה את המאמצים: "זה לא יפה!" ככה היא גוערת בי, "תחלוק איתו, תשחקו יחד בטרקטור."

היא לא מבינה שאת הטרקטור אי אפשר לחלוק. זה לא עובד ככה. זה כמו שאני אגיד להם לחלוק משהו עם אב הבית, נגיד את תיק ההשקעות הזה שהם כל הזמן מדברים עליו. יש לי הרגשה שהם לא יסכימו.

כשלא הולך להם הם מתעלמים מאיתנו ומקווים שיהיה בסדר, מתיישבים על הכיסאות הגבוהים שלהם ליד השולחן הגבוה שלהם ושותים קפה.

הילד שלהם מסתכל עלי. אני עושה לו פרצוף של "שמחתי לא להכיר אותך", מסתובב ממנו ומוסיף עוד חלק ירוק של לגו על הכף. ואז הילד-נזלת הזה מתחיל לבכות. הוא מתחיל לבכות וההורים שלו מאוד מאוכזבים. למה הם מאוכזבים? כי הילד שלהם בוכה? מה פתאום? הם מאוכזבים כי הם צריכים לקום עכשיו ולטפל בו! הם צריכים לקום ולטפל בו כי אני לא מוכן לעשות את זה במקומם.

הם מגיעים ומנסים להרגיע אותו. אני מנסה להתרכז בטרקטור אבל הכף שלו נשמטת מטה ושני החלקים של הלגו נופלים על הרצפה. עכשיו גם אני מתחיל לצרוח מעצבים. הילד שומע אותי וצורח עוד יותר חזק. אמא באה, מחבקת אותי, אבל אני לא מסכים להירגע, שתדע שזה לא סתם בכי, שהם הרסו לי את כל אחר הצהריים עם החברים שלהם ועם ילד-נזלת.

ואז מגיע הפתרון האולטימטיבי: טלוויזיה. כשלהורים אין כוח להתמודד איתנו הם בורחים לטלוויזיה. אמא מרימה אותי ומושיבה על הספה. אבא לוחץ על הכפתור בשלט. הדמעות שלי מתייבשות ברגע. טלוויזיה אין לי בעיה לחלוק עם גוש-נזלת. אנחנו יושבים זה לצד זה, בוהים באבא מוצא לנו תוכנית, לא משנה איזו, אנחנו לא בררנים. טלוויזיה זה יותר טוב מטרקטור, טלוויזיה זה שלום בית.

אבל מהר מאוד כל הטוב הזה נגמר, הם קמים וניגשים אלינו, באים להציק.

"מה זה? כמה זמן אתם רואים טלוויזיה? שעה זה כבר יותר מדי!" 

כאילו שזה היה רעיון שלנו.

ואז אבא מכבה לנו את הטלוויזיה, ואנחנו מוחים, למרות שגם לנו קצת נמאס. המבוגרים עושים קולות של פרידה. ושוב חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, שלום ולהתראות, ונדבר, ונתקשקש, ונקבע, וניפגש, ותבואו יום אחד, ותבואו אתם, ונטייל בשבת, וניסע בחג. כל זה. ואז אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש שוקולד. ואמא נותנת לי, תמיד היא נותנת לי כשיש אורחים, גם לגוש-נזלת היא נותנת, אבל לא אכפת לי, העיקר שלי יש. אני טורף את השוקולד מהר-מהר, חוטף זץ למוח, וזה שווה לי את כל הביקור. עכשיו אני מאושר.

 

תודה לדניאל לבנטו

 

18

דבר כמעט-אחרון שהיה מתאים לי בימים האלה זה להיתקע עם איזה עשרה ונצואלנים בהוסטל נעול. אז טוב שמצאתי את הסידור הזה. רק במזל שמעתי בזמן על חדר שהתפנה באחת הדירות של החבר'ה שפזורים כאן ברחבי העיר, מוגלים מהעסקים אל תוך הדירות מכורח מציאות דמיונית שנפלה על העולם. בינתיים הימים שעוברים כבר נערמים לערמה גדולה מדי, עד שההומניטרית תגיע. מתישהו תגיע. בזמנים כאלה נחמד שיש מישהו משלנו קרוב. וגם חומר מצפצף לקריאה.

 

מיקי: בלי לחץ מיותר חברים, יש בינינו מישהו שהסתפר אצל חקובו?

יואל: מי זה חקובו?

מיקי: אני שואל כי הספר חקובו נדבק בנגיף לפני איזה 10 יום ונפטר היום

ליאור: עכשיו קיבלתי את זה:

שיתוף: חקובו הספר שהיה בדליכושר עבר לעולם שכולו טוב נדבק בקוביד ותוך 8 יום החזיר ציוד

מיקי: כל מי שהסתפר אצלו דחוף להיכנס לבידוד או לעשות בדיקה

Ram…:  לא מבין למה לא מודיעים בזמן

יואל: חבל באמת שלא מודיעים.

מאיר:  בחיים לא ראיתי שם מספרה

מיקי: קיימת כמה חודשים. הרבה הסתפרו. תעבירו הלאה שיידעו

צפריר: עוד סימן לחזור לארץ אבותינו

צחי:  לא מכיר חקובו

מני: אין על המדינה שלנו

Ram…:  הספר שעובד בדליכושר ליד החנות סלולר

שלומי: שמעתי שנפטר אבל לא ידעתי שמת מקורונה. שמעתי שנפל ושבר את הכתף וכנראה טיפלו בו לא נכון. הסתבך בגלל הסוכר. הטסיטאס היו נמוכים שמעתי. לא שמעתי קורונה אבל גם יכול להיות

ליאור:  לא. קורונה קורונה

צחי: בן כמה היה הבחור?

Ram…: מבוגר, 60 אולי משהו כזה

צחי: ירחם השם

מיקי: חברים לא לזלזל. בלי מפגשים מיותרים לשמור על הכללים והחיים. בשורות טובות!

מני: ולהתפלל ולעשות תשובה

מיקי: בטוח זה תמיד

ליאור: רק היום 1300 מקרים חיוביים חדשים

Ram…: מה יהיה? אותם מספרים כל יום

יואל: טירוף!

מאיר: לאיפה זה יגיע רק אלוהים יודע

צפריר: לא לפחד כלל. הכול תוכנית של אבא

ליאור: שליש מהבדיקות חיוביות, 25-30 מתים כל יום

עומר: יותר מדי יציב

Ram…: חסר עוד חודש

צפריר: עוד חודש למה? עוד חודש משיח בא

Ram…: עד שיהיה שינוי

מיקי: לא יהיה שינוי פה. רק אם יסגרו אותם עם ברזלים יהיה

צחי: הגאון פותח סוכנויות מכוניות

צפריר: מי קונה עכשיו מכונית?

ליאור: בגלל זה הוא פותח

Ram…: עזוב נו חמורים

מיקי: עד שלא יהיה סגר טוטאל 15 יום רצוף לא ירדו פה המספרים

יואל: ראיתם בחדשות? הם בנו אוהלים ליד הבתי חולים. כבר אין להם מקום.

צחי: לא יקרה בחיים 15 יום

ליאור: חולים רגילים שצריכים טיפול אין מקום. לא יעזור גם חודש סגר

רפאל: יעזור עם יהיה סגר בלי סלבוקונדוקטו. בלי כלום.

מיקי: סגר עם ירי. עם אלות. ברזלים לרגליים.

מאיר: ואאלה רק ככה

מיקי: שלא נצטרך אף פעם את העזרה שלהם אלה

יואל: אמן ואמן!

ליאור: 700 אלף סלבקונדוקטו במדינה של 4 מיליון ואנחנו בהסגר. שתבינו את הטמטום

עומר: הכבישים עמוסים, איזה סגר?

מאיר: עולם שלישי, מה ציפיתם

מיקי: תכלס לא היה פה סגר אפילו יום אחד. הכול חארטה.

צחי: כל בנאדם שלישי עם סלבוקונדוקטו בכיס. רק אנחנו סגורים בבית.

Ram…: כן הדפיסו ים אישורים בלי לחשוב. טוב אין שכל

ליאור: בגלל זה לא ירד פה הנדבקים

מיקי: חוץ מחנויות וקניונים הכול עובד

יואל: חברים הכול בידי שמיים. אין מה לעשות. בסוף הם יבינו.

Ram…:  אלה יבינו? יואל אח יקר, לא רואה את זה קורה

צפריר: להתפלל לשמירה שלנו ושל כל עם ישראל

מיקי: גם להתפלל וגם להיזהר

מאיר: שמעתם את הנאום של הגאון?

צחי:  מטומטם שחבל על הזמן, רק שטויות מדבר

ליאור: מדבר אבל לא אומר כלום

Ram…: יאלה שיפתח סוכנויות מכוניות, זה בדיוק מה שיעזור

מיקי: רק 15 יום סגר עם ירי

צחי: איזה ירי? ביצים של שלגיה יש לגאון הזה

רפאל: נשיא מדינה עאלק

עומר: חחח

מיקי: וואלה ביצים של שלגיה!

רפאל: איפה הוא ואיפה ביבי?

מיקי: אמרנו בלי פוליטיקה. למרות שנכון!! 

יואל: מישהו שמע אם יוצאת טיסה הומניטרית לארץ?

Ram…: לא יהיה בקרוב

מיקי: מי שהיה לחוץ על ישראל כבר עזב

ליאור: אין למי למכור כרטיסים. אז למה שיביאו מטוס?

מאיר: השדה סגור עד ספטמבר לפחות

צחי: זה ימשך עד ינואר. לא יותר

יואל: באמת? עד ינואר???

Ram…: לדעתי בספטמבר ישחררו קצת. הכי מצחיק שמדברים כאן על חיסון מקומי שלהם

ליאור: זה שמענו כבר במאי

עומר: על פרות לא הייתי מנסה את החיסונים שלהם

רפאל: חחחח

Ram…: חבל על הפרות

מיקי: לפחות מהפרות יוצא פה משהו טוב

Ram…: קוסטריקה מיליון תושבים יותר מפה והמספרים שלהם סבירים. וכאן…

מיקי: בלי עין הרע ישראל 10 מיליון 443 מתים. כל אחד זה עולם ומלואו אבל היחס פה והבתי חולים הורגים את האנשים

מני: הוא חייב לסגור את המדינה

עומר: איזה יסגור איזה נעליים

שלומי: אומרים שכאן הכי הרבה מקרים ל100,000 איש בעולם

ליאור: בארץ עכשיו אלפיים ביום מ25 אלף בדיקות. פה היום כמעט 1500 מ 3000 בדיקות

Ram…: חמישים אחוז היום!

מאיר: זה לא נורמאלי

מיקי: להשוות אותם לישראל זה כמו להשוות את בני סכנין לריאל מדריד

Ram…: אין על המדינה שלנו!!!

יואל: אם העסק לא היה תופס אותי בביצים עכשיו אני חוזר לארץ.

מני: גם אצלי הביצים קשורות חזק לחנות

רפאל: אף אחד לא בא לפה בגלל שהיה לו טוב שם

מיקי: דיבור נקי חברים

ליאור: לחשוב טוב יהיה טוב

שלומי: יואל אחי, חושב לקפל ולחזור לארץ?

יואל: שוקלים כן. אתם רואים מה זה כאן.

מני: ומה תעשה בארץ???

צחי: תגיד לי אם אתה חוזר אחי. אני בא אתך

יואל: יאללה ביחד, נפתח ישיבה קטנה בצפת.

צחי: סגור אחי

מיקי: רק לפני שאתם פותחים ישיבה בצפת, היום ב8 שיעור עם הרב בזום

Ram…: עוד שלוש שעות. לבוא חדים היום

ליאור: מתחילים לחדד

מני: מה השתתקתם?

שלומי: שמעתם הגיע עכשיו גל חרגולים?

רפאל: חרגולים כתבת או זה המתקן מילים

מאיר: אמרו גל שני, לא אמרו גל חרגולים

Ram…: חגבים לא חרגולים

יואל: מצאתי שניים במרפסת. 5-6 סנטימטר כל ראש.

מיקי: ארבה חברה ארבה

צחי: עכשיו גם מכת ארבה???

ליאור: זה כשר לא?

מני: כבר היה עדיף לשתוק

צפריר: חבלי משיח בני אדם

Ram…: התימנים אוכלים

אלי: זה קריספי

צחי: תאמינו לי לסגור את המדינה

מאיר: הולך טוב דווקא ארבה עם טחינה חחח

מני: לסגור דחוף 

8

 

02/03/2019            שעה 11:32

תוכן הפנייה: לכבוד מחלקת כח אדם,

ברצוני להסב את תשומת לבכם לכך שטרם בוצעה העלאה בדרגה. אני בטוחה שטעות זו מקורה באי הבנה, שכן הדוחות והערכות הרלוונטיות, כמו גם האישורים והטפסים נשלחו למשרדכם לפני כחודש בדואר יונה, כפי שדרשתם.

בברכה,

שרית

תשובה: שרית שלום, לפי הנתונים המצויים בידינו עולה כי אכן עברת הערכה המקצועית  אבל לא שמרת על רצף שלוש שנים, כפי שהרפורמה החדשה דורשת. רק לאחר שתשלימי 30 שעות תקודמי בדרגה. בברכה מרכז שירות מידע ארצי

סטטוס: נסגר   בשעה 10:00         3/3/2019   

4/3/2019              שעה 09:40

תוכן הפנייה: שלום רב, מזה ארבע שנים אני לומדת לתואר משולב, שני ושלישי. אי לכך, מספר הקורסים שאני לומדת ושלמדתי עולה על 30 שעות. מצרפת אישור סיום לימודים תואר שני, אישור על לימודים בשנה הנוכחית וכן גיליון ציונים מעודכן.

מחכה לתשובתכם,

יום טוב

שרית

קבצים סרוקים:

Pdf  גיליון ציונים

Pdf  אישור סיום לימודים

Pdf אישור לימודים

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת השתלמויות :" יש לסרוק בצורה מסודרת את גיליון הציונים כקובץ מצורף, מקווה שאת לא ברפורמה החדשה. ." בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי.

סטטוס: נסגר בשעה  11:32   5/3/2019

6/3/2019                 12:01

תוכן הפנייה: צרפתי שוב קובץ סרוק בצורה מסודרת. אני דווקא כן ברפורמה החדשה…  חשבתי שהיא אמורה לסייע לציבור העובדות… אני סמוכה ובטוחה שעל אף היותי ברפורמה החדשה, בסופו של דבר יוכרו לימודיי כהשתלמויות, ואכנס לארץ המובטחת, דרגה ארבע.  

תשובה:  להלן תשובת מחלקת כח אדם: "יש לשלוח בפניה מקוונת את שם ההשתלמות כפי שמוכר במשרד החינוך, סמל ההשתלמות המורכב מ-7 עד 8 ספרות ואת מיקום ביצוע ההשתלמות – לצורך בירור ועדכון." בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי.

סטטוס: נסגר בשעה 10:32  07/03/2019

07/03/2019            11:45

תוכן הפנייה: מסמכים סרוקים מצורפים שוב. כפי שהסברתי, אלו קורסים אקדמאיים באוניברסיטה מוכרת ובעלת שם, ולא השתלמויות.

מסמכים סרוקים:

Pdf  גיליון ציונים

תשובה: בקשתך הועברה למחלקת כוח אדם.

סטטוס: פעיל

תשובה: שרית שלום, לא שמרת על רצף של שלוש שנים, כלומר את אמורה להשתלם כל שנה. מהנתונים שלנו ההשתלמות האחרונה שלך היתה ב-2016.

בברכה, מרכז שרות ארצי

סטטוס: נסגר  בשעה 13:07  8/3/2019

08/03/2019                     17:05

תוכן הפנייה: בחיי שאני לא מבינה מה את/ה אומר/ת. את/ה מחזיר/ה לי את אותה תשובה כבר פעם שלישית בלי להתייחס למה שנשלח אליך/אלייך. האם תוכל/י לשוחח איתי בטלפון ולחסוך את עוגמת הנפש הכרוכה במיילים לא הגיוניים? באותה ההזדמנות אשמח לברר אם לפנות אלייך/אליך בלשון נקבה או זכר.

תשובה: בשיחה טלפונית הוסבר ללקוחה כי לא שמרה על רצף של שלוש שנים.

סטטוס: נסגר בשעה 09:04    10/3/2019

12/3/2019                15:02

תוכן פנייה: אוקיי, הבנתי. המוקדן הסביר לי, כפי שהוסבר לי בפורטל, שלא שמרתי על רצף של שלוש שנים. עכשיו אני פונה אל ההיגיון שלכם – האם קורסים אקדמיים במסגרת תואר שני ושלישי באוניברסיטה ידועה, מכובדת ובעלת יוקרה אקדמית אינם מוכרים כהשתלמויות?

בברכת פסח שמח,

מי יתן שנזכה לצאת מעבדות הנונסנס לחירות הקומון סנס

12/3/2019     23:45

תוכן פנייה: דבר נוסף, ראש החוג שבו אני לומדת הואיל לכתוב מכתב ובו הוא מאשר את הסטטוס שלי כסטודנטית מן המניין. בנוסף לכך, צרפתי תשלום מקדמה על שכר הלימוד לתואר משולב. כפי שתיווכחי, למקרה שאת לא מאמינה לי ולמרות הררי הטפסים שאני נדרשת לצרף, הוספתי מקבץ נאה משלי של טפסים, תעודות, מכתבי המלצה וכו'.

Pdf מכתב ראש חוג

Pdf תשלום עבור מקדמה 2019

Pdf גיליון ציונים 2017-2019

Pdf מכתב מנהלת מתיא 2019

בברכה שרית

13/3/2019               00:30

תוכן פנייה: אה, ועוד משהו ששכחתי לציין בפנייה הקודמת ונזכרתי רק עכשיו, מתנצלת על השעה, לא הצלחתי להרדם… אז הדבר הוא כזה – את שכר הלימוד אתם, בטובכם, משלמים (כחלק מהסכם קיבוצי שמעודד השכלת עובדים בחברה, באמצעות תשלום חלקי של שכר הלימוד) עדות חותכת נוספת להכרת המשרד בסטודנטיותי. כלומר אני סטודנטית. כלומר אני לומדת ולומדת ולא מפסיקה ללמוד מזה שנים רבות, איך זה לא מוכר לי כלימודי השתלמות? הלו?

 תשובה:  שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת כח אדם: "לימודי תואר שני מזכים בשעות אך ורק בסיום המסלול והצגת אישור זכאות + גיליון ציונים לכ"א. טרם סיום המסלול והצגת המסמכים הנדרשים, לא ניתן לאשר שעות בגין התואר". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה     11:62           13/03/2019

13/03/2019                    12:04

תוכן פנייה: אוקיי ניצחתם. הבנתי שהקורסים לא יוכרו לי כהשתלמויות. אוותר על ה-7.5 אחוז שדרגה ארבע הייתה מקנה לי. כלומר, על תוספת של 592.5 ש"ח למשכורת. תואר מספר שתיים ותואר מספר שלוש ימתינו כלאחר כבוד. אין הרפורמה מעודדת השכלה רחבה. לב דואב – כן, טרפת בירוקרטית –בוודאי. השכלה, תגמולים, דרגות ותוספת שכר – לא.

תשובה: זה לא עניין של ניצחון או הפסד. מחלקת כח אדם תשמח להעלות אותך בדרגה, במידה ואת עומדת בתנאים הנדרשים, כפי שנקבעו ברפורמה החדשה.

בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה 14:78    14/3/2019     

15/3/2019                  8:00

תוכן פנייה: אם הרפורמה הזו כל כך חדשה איך זה שחזרנו אחורה שנות אור? הגיון פשוט היה פותר את הבעיה, הייתכן שהגיון אינו סעיף ברפורמה החדשה… אפרופו סעיפים… סעיף "תקשורת" בתלוש המשכורת נמוך משמעותית מחודש שעבר. מדוע?

תשובה: שרית שלום, אלה הנהלים ברפורמה החדשה. לגבי "תקשורת", אנא פני למזכירת המתי"א, שתעביר דיווח למחלקת כח אדם. סעיף תקשורת הוא קבוע, ולכן כל בעיה שנתקלת בה עלייך להפנות למזכירת המתיא במחוז מרכז.

בברכה, מרכז שירות ארצי.

נסגר בשעה 15:68     16/3/2019        

20/4/2019                 9:07

תוכן פנייה: בבקשה קראי עד הסוף את המייל… אני מנסה כיוון חדש. אחרי הכול, 592 נקודה חמש הוא סכום לא מבוטל. ולכן, ערכתי בדיקה יסודית ומקיפה של כל חוזרי המנכ"ל מהשנים האחרונות, עברתי סעיף סעיף (מלה יפה "סעיף") ומצאתי להפתעתי אחד שחמק מעיניי ועונה לקריטריונים שהמשרד מציב בנוגע להשתלמויות והעלאות בדרגה.

מתוך מסמך שנקרא "מדיניות והנחיות לעובדים במסגרת הרפורמה החדשה", בפרק א' סעיף 9 שכותרתו "לימודים בשנת שבתון" מצוין שהלימודים בשנה זו יחשבו כשעות השתלמות, ואני מצטטת "עובד בשנת שבתון, אשר למד לימודים לתואר מתקדם ולא סיים לימודיו, יזוכה עד 180/210 שעות בהתאם לדרגות עפ"י השעות שנלמדו ועם הצגת גיליון ציונים. ולא יזוכה בסיום התואר בשעות נוספות על לימודים אלו."

בברכת – אם אתה לא יכול לנצח אותם,

הצטרף אליהם,

האזרחית ש'

תשובה: שלום רב, להלן תשובת מחלקת כח אדם: "שלום רב,​​​​​​​ בהתאם לנהלים, עובד בשנת שבתון היוצא ללימודי תואר שני, זכאי לקבל גמול על השעות גם אם לא סיים את התואר. על מנת שניתן יהיה לדון בבקשה, יש לשלוח גיליון ציונים לתואר הכולל ציונים + חתימת מוסד הלימודים. גיליון ציונים שאינו חתום ע"י מוסד הלימודים ושאינו כולל ציונים לא מאושר. בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה   15:65         22/04/2019

22/04/2019                       18:54

תוכן פנייה: מצרפת גיליון ציונים חתום ומעודכן. בפעם הרביעית. דרגה ארבע, היר איי קאם!

Pdf  גליון ציונים

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת כוח אדם : "לימודי תואר שני מזכים בשעות אך ורק בסיום המסלול והצגת אישור זכאות + גיליון ציונים לכ"א. טרם סיום המסלול והצגת המסמכים הנדרשים, לא ניתן לאשר שעות בגין התואר". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

סטטוס: נסגר בשעה 11:00          25/04/2019

25/4/2019                          20:07

תוכן הפנייה: חלם שלום, אנא קראי את שני חלקיה של הפנייה שכן היא ארוכה וחורגת ממספר התווים האפשריים, כפי שנוכחתי לדעת. גיליון הציונים שצורף יועד לשם קבלת גמול על לימודים בשנת שבתון. תמוהה בעיניי תשובתך, שכן מזה מספר חודשים אנחנו מתקשרים דרך הפורטל ובו בלבד, ולכן כל התכתובת שלנו מתועדת. דפדוף בפניות הקודמות יעלה את הסטטוס שלי, היסטוריית תכתובות וכן את המוטיבציה העיקרית שלי לפניות חוזרות ונשנות אליכם. הרי תקציר הפרקים הקודמים: גיליון ציונים, סיום תואר שני, מסמכים שצורפו זה מכבר, שנת 2017 יציאה לשבתון ובה לימודים אקדמאים שאבקש שיחשבו כהשתלמויות כפי שמופיע בחוזר מנכ"ל. ציטטתי ואצטט שוב (זהירות ציטוט ארוך ומפורט, מתנצלת. גם אני נרדמתי תוך כדי קריאתו. אבל הוא מהימן ויקנה לי גישה למחוזות ה-592 נקודה חמש ):

"לימודים בשנת שבתון. עובד היוצא לשנת שבתון מלא ומעוניין ללמוד בקורסים לפיתוח מקצועי במסגרת הרפורמה החדשה יוכל לקבל הכרה בלימודים של עד 120/180/210 שעות.

 9.1 תכנון הלימודים בשנת שבתון יהיה בהתאם להנחיות הבאות: ניתן להעביר רק 105/90 שעות במעבר מדרגה לדרגה ובה יוכל ללמוד במסגרת השבתון סה"כ 120/180/210 שעות בהתאם לדרגה. באם העובד פיצל את שנת השבתון לשנתיים (חצי שבתון בכל שנה) באותה דרגה, יוכל לצבור מקסימום 90/105 שעות בהתאם לדרגה עבור כל שנה. עובד היוצא לשבתון מלא פעמיים באותה דרגה, יזוכה בשעות פעם אחת בדרגה. עובד הנמצא בחצי שנת שבתון, יוכל לקבל עד 90/105 שעות בשנת השבתון ועל פי הכללים שצוינו לעיל. עובד בשנת שבתון, אשר למד לימודים לתואר מתקדם ולא סיים לימודיו, יזוכה עד 180/210 שעות בהתאם לדרגות ועפ"י השעות שנלמדו עם הצגת גיליון ציונים. ולא יזוכה בסיום התואר בשעות נוספות על לימודים אלו.

9.2 עובד הנמצא בשנת שבתון, יוכל ללמוד באחד המסלולים הבאים: קורסים מתוך מתווה התוכניות לפיתוח מקצועי של המשרד במסגרות המאושרות ללימודים. לימודים במוסדות מוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, מכללות לחינוך ואוניברסיטאות. הלימודים יהיו במסגרות אקדמיות בלבד ובמסלולים לתואר בתחומים רלוונטיים. עובד אינו חייב להיות תלמיד מן המניין לתואר אך חייב לעמוד בכל דרישות הקורס ולהגיש גיליון ציונים למפקחת הפיתוח המקצועי במחוז עבודתו. קורסים במוסדות המוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, אשר קיבלו מראש אישור של המפקח המחוזי לפיתוח מקצועי, והם תואמים לקורסים המפורטים במתווה. קורסים אילו מיועדים לעובדים בשנת שבתון בלבד .קורסים נבחרים שאושרו לארגוני העובד, שקבלו הכרה לרפורמה החדשה. עובד בשנת שבתון הלומד בישיבה, יכול ללמוד עד 60 שעות לימודי ישיבה על פי הכללים. לימודי תעודה בשנת שבתון:

25/4/2019                          20:15

תוכן הפנייה: המשך מהפנייה הקודמת – בקשות ללימודי תעודה, יש להגיש 25 יום מראש בצירוף סילבוס למפקח על הפיתוח המקצועי במחוז. היקף השעות שיאושר יהיה בהתאם לנושא הקורס. עם סיום הלימודים חובה להגיש גיליון ציונים מפורט ותעודת זכאות. על הלימודים להיות בעלי זיקה לתחומי העיסוק, במוסדות שאושרו לכך ע"י המועצה להשכלה גבוהה, לא יאושרו שעות פיתוח מקצועי נוספות שתלמדנה לתעודה, לאחר שנת שבתון."

בברכת שיגמר במהרה,

ק'.

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת השתלמויות: "בהמשך לפנייתך הריני להשיב ולהבהיר:

1. בפנייתך הראשונה לפורטל שנעשתה ביום 20.4.2019 ונענתה על ידי ביום 22.4.2019 אכן אישרתי את נכונות הציטוט שציינת בנושא זכאות לשעות בגין תואר שני לעובד בשבתון. 2.בפנייתך השנייה לפורטל שנעשתה ביום 22.4.2019 ונענתה על ידי ביום 25.4.2019, השבתי לך כי מכירים בתואר שני בסיום המסלול וזאת כיוון שלא צוין בפנייה כל פרט על היותך בשבתון ואין באפשרות אגף פיתוח מקצועי לדעת אם עובד היה בשבתון.

2. לידיעתך, אנו מקבלים מאות פניות ביום ואם כל פנייה נעשית בנפרד, הרי שהיא נענית לגופו של עניין, כפי שהיה בנושא זה. ככלל, בהתאם לתקשי"ר בנושא פניות בדוא"ל/דואר/פקס וכו' ניתן להשיב עד 14 ימי עבודה (בפרט בחודש אפריל שמחציתו היה חופשת חג). לאור האמור לעיל, אני לא רואה כל עיכוב במתן תשובה ובקשתך תידון בשנית בהתאם לנהלים". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה 14:09      01/05/2019                

01/05/2019                        14:30          

תוכן פנייה: שלום לך, רק לידיעה – הפנייה הראשונה שנעשתה אליכם היתה ב- 2/3/2019ולא ב- 20/4/2019 כפי שציינת בחוסר דיוק אופייני. כמובן שאין בכוונתי להוכיח אותך, אני מתארת לעצמי שאת, בדומה לי, עובדת קשה בשביל ה-592 נקודה חמש שלך. אם לא פחות מזה.

מהירות סגירת הפנייה אכן ראויה לשבח, גם אם לעתים נדמה כי זאת המטרה העיקרית. שוב, הסימפטיה שלי נתונה לך, מבינה שהכמות חייבת לעלות על האיכות, שאת נבדקת, נמדדת ונשפטת מדי יום. בדיוק כמוני. תפוקה אינה מילה גסה, הגם שהמשרד המעסיק אותי עשה אאוטסורסינג לשירות בסיסי שהוא אמור לספק לציבור עובדיו, כלומר לי. ולכן כשיוצא ומודיעים לך שהגיע העת להתקדם, לעלות בדרגה, לראות שכר בעמלך הרב את חייבת לראות את היום ולתפוס את ההזדמנות הזו בשתי ידייך הצנועות. לא כל יום מוקירים את עבודתך ומתגמלים אותה. מי כמוך יודעת. לכל אחד מאתנו יש את 592 נקודה חמש שלו. בבחינת מעט המחזיק הרבה. הפינג-פונג הארוך בינינו היה נחסך אילו יכולנו לשוחח כמו שני אנשים בעולם. תחשבי כמה תסכול ואי הבנה היו נמנעים.

לצערי, ואולי גם לצערך, את כפופה לנהלים שמעודדים דוקומנטציה על פני אינטראקציה.  במייל המפורט שענית לי נותרה שאלה אחת מדממת, מעיקה ובעיקר פתוחה – העלאה בדרגה?

בברכת חג עצמאות שמח בסימן חיבורים בחברה הישראלית –

מצדיעים לרוח הישראלית, 

שנהיה לראש ולא לזנב,

בבחינת ונהפוך הוא,

על פי מורשת "האחר הוא אני",

בריאות נפשית ואורך רוח,

לכל הנוגעים בדבר ולכל מאן דהוא,

שרית
תשובה: הועבר למחלקת השתלמויות לשם המשך טיפול

נסגר ב 4/5/2019                      13:85

 

4

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה" שמעתי המלצות רבות על חדר הבריחה שלכם וברצוני לבקר בו עם אמי ביום חמישי הקרוב בשעות הבוקר או הצהריים. כמו כן, ברצוני לוודא כי החדר מונגש לנכה בכיסא גלגלים כפי שמצוין באתר האינטרנט שלכם.

בתודה,

מיכאל ורשבסקי

———————————————————————————————

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

תודה על המייל. שמחנו לשמוע שהחדר הומלץ לך על ידי מבקרים קודמים. אנחנו מאוד אוהבים את החדר שלנו ונרגשים לגלות עוד ועוד שותפים לאהבה גדולה זו. החדר מונגש לנכים, ומכיוון שיש לו נגיעה לאסטרונומיה ולפיזיקה אף ביקר בו, במהלך שהותו הקצרה בארץ, האסטרופיזיקאי הנודע סטיבן הוקינג (אני מצרף תמונה מביקורו). לצערי, בחמישי הקרוב חדר הבריחה יהיה סגור בשל יום השואה, אך נשמח לארח בו אותך ואת אמך בכל מועד אחר.

בברכה,

ספי מורה

מנהל חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

לכבוד ספי מורה,

העובדה שבחמישי הקרוב יחול יום השואה ידועה לי, ואם יורשה לי לציין, חיפוש פעילות ראויה ליום העצוב והנורא הזה הוא בדיוק הסיבה שבגינה פניתי אליכם מלכתחילה. כשלעצמי איני רואה כל תירוץ או סיבה לסגירת חדר הבריחה שלכם במועד הנ"ל. אחרי הכל, חדר הבריחה עוסק בגרמי השמים, ואלה, למיטב ידיעתי, לא סטו ממסלולם גם בעת ששישה מיליון יהודים נשלחו אל מותם.

בברכה,

מיכאל ורשבסקי

———————————————————————————————

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

יום השואה הוא יום שנועד כדי שנוכל להתייחד עם אירוע טראומטי ונורא אשר כמותו לא ידעו העולם בכלל ועמנו בפרט, ואני באופן אישי אחוש שלא בנוח להתעלם ממנו ולפתוח את חדר הבריחה שלנו כאילו מדובר ביום רגיל. לעניות דעתי, מוטב היה שביום חשוב ועצוב שכזה נקדיש כולנו את זמננו, ולו ליום אחד, ללמידה של תקופה מזוויעה זו ולהעמקת ידיעותינו בה, ונדחה את התעסקותנו בתחומי עניין אחרים, מרתקים ככל שיהיו, למועד טעון פחות.

בכבוד רב,

ספי מורה

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

לכבוד ספי מורה,

על פי שם משפחתך המעוברת קשה להתחקות אחר שורשיך (האם הפכת ל״מורה" מ״לרר"? או שמא מ״מועלם"?). אצלי, לעומת זאת, המצב ברור ופשוט בהרבה. שמי "ורשבסקי" כי משפחתי מקורה בוורשה, ואמי נמצאת בכיסא גלגלים כי הנאצים הושיבו אותה בו. ימי השואה קשים לה במיוחד. הם מציפים את מוחה בזיכרונות שכל בן אנוש היה שמח לשכוח. כיוון שאמי חובבת חידות ואסטרונומיה, חשבתי להגיע לחדר הבריחה שלכם בתקווה שפתרון חידות יסיח מעט את דעתה ויקל את מכאוביה. אבל, אם הבנתי נכון, לפי תפיסת עולמך יום השואה, מלבד היותו יום חופשה מהנה לך ולשותפיך, הוא יום שבו אסור לניצולת שואה למצוא מפלט מזיכרונותיה המייסרים. וכך, חלקנו בו כישראלים הוא לשלוח, בתזמון מדויק, אצבע ערלה לפצע השואה המדמם של אמי ולסובב קצת, כך שזעקת הכאב שלה תתמזג עם הצפירה.

מאחל לך יום שואה משמעותי,

מיכאל ורשבסקי

 

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

אני מתנצל אם האופן שבו התנסחתי פגע באמך או בך. ברצוני לחדד את העובדות ולהבהיר: על פי חוקי העזר העירוניים מחויבים כל היכלי העינוגים לסגור את שעריהם בימי אבל לאומי ובהם יום השואה ויום הזיכרון. סגירת חדר הבריחה במועד זה אינה נובעת רק מהפעלת שיקול דעת אישי שלי או של שותפיי אלא גם מרצוננו לציית לחוק. כולי תקווה שאמך תמצא מעט נחמה ביום עצוב זה. נשמח לראותה בחדר הבריחה שלנו לפני כניסת יום השואה או בצאתו.

בכבוד רב,

ספי מורה

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר מורה הנכבד,

במייל האחרון שלך הרבית לעסוק בציות ובהימנעות משיקול דעת אישי, שתי סוגיות בעלות משקל עצום לכל אדם המבקש להעמיק בזיכרון השואה ולהפיק ממנו לקחים. קשה לומר שהופתעתי לגלות כי עזרה ליהודייה נכה וקשישה חשובה בעיניך פחות מציות לחוקי העזר המוניציפליים של עיריית ראשל״צ. נותר לי רק לשער מה תהיה עמדתך אם חוקי עזר עתידיים ידרשו ממך, למשל, להסגיר את אמי ואותי לידי אותן רשויות. למותר לציין כי מתכתובת הדואר האלקטרוני בינינו אינך מצטייר בדיוק כאחד שיחביא מיעוט נרדף בעליית הגג שלו.

יישר כוח,

מיכאל ורשבסקי

 

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מיכאל היקר,

המייל האחרון ששלחת פגע בי עמוקות. ההשוואה ביני ובין משתפי הפעולה עם הנאצים לא היתה במקומה. ובנוגע לשאלה שהעלית באחד המיילים הקודמים: סבי וסבתי שינו את שם משפחתם מ״מועלם" ל״מורה" כשהגיעו לארץ מעירק. הם עזבו את ארצם כי סבי, שהיה ציוני נלהב, סבל מרדיפות ומעינויים. כך שעל אף ששורשי אינם בארצות אשכנז גם משפחתי היתה קורבן לרדיפות ולסבל. מתוך אמפתיה למצבה הרגשי של אמך (ועל אף הסגנון האלים והפוגעני שבו בחרת להתנסח) החלטתי, על דעת עצמי ומבלי להיוועץ בשותפיי, לארח את אמך ואותך בחדר הבריחה בבוקר יום השואה בתקווה שהעיסוק בפתרון החידות המעמיקות וההתבוננות בגרמי השמים יעזרו לאמך לברוח – ולו לשעה קצרה – מן הזיכרונות הקשים שוודאי רודפים אותה.

מקווה לראותכם בקרוב,

ספי מורה

נ״ב

אני מצרף למייל זה תמונה של סבי על גבי רכב משוריין שצולמה לאחר שחרור בית ג׳וברין.

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

תודה, ספי.

אמי ואני מעריכים מאוד את גמישותך ושמחים שנזכה לפקוד את חדר הבריחה שלכם אשר את חידותיו אתה מרבה לשבח. מבלי להיכנס לוויכוח נוקדני בנוגע לצדקת טענותי, עצם העובדה שנפגעת מצדיקה התנצלות. אנא קבל את התנצלותי ובה בעת את הסתייגותי מן ההשוואה הלא ראויה בין רדיפת סבך בעירק ובין סבלותיה של אמי. למיטב ידיעתי לא התחולל בעירק רצח עם ולא הובלו שם יהודים למשרפות ולתאי גזים (אני בספק אם בידי העם העירקי היו אז טכנולוגיות מתקדמות מספיק כדי לבנות תאי גזים). אני משער שסבך האידיאליסט עבר לא מעט חוויות לא נעימות בארץ מולדתו, אך כל השוואה בינן ובין זוועות השואה מעידה על חוסר רגישות ועל בורות. אני שמח שבחמישי הקרוב נתמקד באסטרונומיה ולא בהיסטוריה של עמנו וכך יימנעו מאיתנו חיכוכים נוספים.

שלך,

מיכאל ורשבסקי

נ״ב

תודה על התמונה. סבך אכן נראה בחור אמיץ וארצי ואני שמח שזכה להגשים את חלומו. לצערי, סבי וסבתי שנשלחו לאושוויץ היו מעט פחות בני מזל. מכיוון שאין ברשותי תמונה שלהם אני מצרף תמונה של רב המרצחים (אשר מעולם לא נתפס ולא נשפט) האחראי למותם.

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re:  חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

ספי היקר,

רציתי להודות לך שוב על כך שטרחת לפתוח הבוקר, במיוחד למען אמי, את חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה". ככלל החידות היו מהנות, גם אם קלות מדי ("הזן את מספר כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו" – נו, באמת…), אך האחרונה שבהן – בחדר ש(אם הבנתי נכון) אמור לדמות צלחת מעופפת – היתה מתסכלת ומכעיסה. חדר בריחה לא יכול להתיימר להסתמך על אמיתות אסטרונומיות ובה בעת להתייחס לקיומם של חייזרים כאל עובדה קיימת. לא פלא שאמי לא הצליחה לפתור את החידה, עובדה אשר תיסכלה והעציבה אותה מאוד. מלבד זאת, אני ממליץ בחום שתמתנו את מערכת מיזוג האוויר בחדר. מדובר במסע אל החלל, לא אל הקוטב.

בתודה,

מיכאל (ורשבסקי)

 

אל:    ראש.אגף.תחקור.גזעים.תבוניים

מאת: סוכן.שטח.SSFI

נושא: חדר בריחה – מחיקת עדויות לנוכחות חוץ כוכבית לכבוד ראש אגף תחקור גזעים תבוניים, לאחר חמישה חודשי מעקב וסריקות גנטיות של מבקרי "חדר הבריחה" בתפעולי, הוחלט לנתק מגע עם הגזע שבנידון. המפגש האחרון עם בן הכוכב העונה לשם "ורשבסקי" בהחלט הטה את הכף. אותן אגרסיביות והתנשאות אנושית שזוהו בתצפיות קודמות הופיעו אצל היליד הנ״ל בעוצמות מאיימות, וכפי שציינתי בדו"ח המצורף, באם דפוסי התנהגות אלה שכיחים בקרב שאר בני הגזע, קשר גלוי עמם עלול להמיט על כוכבנו שואה. הושמדה כל עדות לנוכחות חוץ כוכבית בקואורדינטות 66:22:14 (כינוי מקומי "ראשון לציון הירוקה") ואני מתחיל במסעי חזרה לכוכב האם.

בברכת גניטה בטוחה,

סוכן שטח SSFI, מערכת השמש

 

3

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שחרּור שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בזבּוז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נרָאה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים. אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, את הסוף לא הבנתי, ַאת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם ׂשבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד.

רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב. יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת. יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר. אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.  אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.


*לקוח מתוך "פיקניק," בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט.

20

בוקר אחד אזלו המים בכל הברזים שבבית. המים אזלו בברז שבמטבח, המים אזלו בברז שמעל הכיור במקלחת ואזלו בפעמון של הדוּש. גם בברז הקטן שמתחת לדוש המים אזלו. 

אימי כבר קמה וגם ששת ילדיה החלו להתעורר בזה אחר זה. לחם שחור כבר החל להיחתך לפרוסות עבות ופרוסות צהובות של גבינה הונחו מעל מריחה של בּלוּ-בּנד במלח. בכל בוקר היה יוצא מהמטבח מגש קטן ועליו כוסות של תה חזק וריחני, אבל בבוקר הזה אזלו כל המים בברזים.

ששת ילדיה של אימי נמצאו בדיוק בחופשה מהלימודים, מי מכפר הנוער, מי מהפנימייה הירוקה שבכפר-סבא ומי מפנימיית האבן היוקרתית "למחוננים" שבירושלים.

אימי ניגשה להעיר את אבי, הבוקר ללא כוס הדוּרָלֶקְס עם הקפה המבושל והמקציף.

"ניתקו את המים," אימי אמרה.

אבי התיישב על המיטה במכנסי הפיז'מה ובחולצה הלא מכופתרת, כדרך שנהג בבקרים הרבים שבהם לא יצא לעבוד. הוא מתח את גוו ומלמל משהו בינו לבין עצמו.

"מישהו דפק בדלת לפני שניתקו?" הוא שאל.

"לא, אף-אחד."

"ידעת שהם הולכים לנתק?" אבי שאל אחרי השתהות קצרה.

"אמרתי להם שהילדים בחופש, הם אמרו שאולי יסדרו בתשלומים."

אבי נעל את נעלי הבית וקם מהמיטה. הוא נכנס למקלחת ופתח את ארון הכלים הגדול, פשפש בתוך אחד הדליים ושלף מתוכו פלאייר-פטנט.

"תביאו סירים ובואו איתי," הוא אמר לשני בניו הבוגרים.

אבא לקח שני דליים, ירד מהבית ושני בניו מלווים אותו וסירים בידיהם. 

כשהתקרבנו לברז כיבוי האש התאים אבי את הבורג שבפלאייר-פטנט, פתח את הברז בעדינות ונתן למים לשטוף לרגע. הדליים והסירים התמלאו, וכשחזרנו הביתה הוצב דלי אחד במקלחת, דלי אחר מחוץ לדלת השירותים והסירים הועמדו במטבח. 

מגש קטן ועליו שבע כוסות של תה וכוס אחת של קפה מבושל עשה את דרכו מהמטבח לשולחן.

"מתי נגמר החופש?" שאל אבי את בנו בכורו.

"בעוד שבוע," עניתי.

"בעוד שישה ימים," תיקן אלי שעדיין שיחק בפלאייר-פטנט.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנותקים. כשמנתקים את החשמל אז האמת שזה די נחמד. מדליקים בלילה נרות, הילה ועובדיה משחקים בלהפחיד ולהבהיל אחד את השני בכל דרך אפשרית, והאמת היא שזה קצת כמו טיול שנתי, או כיבוי-אורות מוקדם בפנימייה. אני אוהב את השקט שהניתוק מטיל בבית. 

כשמנתקים את הגז אז תמיד יש פתילייה ופרימוס בצד. כשמכינים ביצים ותפוחי-אדמה לשבּת על הפתילייה, אז אפשר לשים חול בתחתית של הסיר וככה הביצים יוצאות הכי אדומות והכי טעימות שיש. או שממלאים בפרימוס קצת נפט, מנפחים טוב-טוב-טוב ואפשר לבשל כמה שרוצים. תמיד אהבתי את הרעש של הפרימוס. הרעש הזה מזכיר לי את הסיפורים על הצריף במעברה, ועל עץ האקליפטוס שאבא שתל שם כשהיה קטן, ושפעם הוא לקח את כולם לבקר שם את העץ, שנהיה ענק בינתיים. לפעמים אבא מדליק גחלים בגָ'פוּף באמצע הסלון וצולה עליהם חצילים. אחר-כך הוא מוסיף הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל, ובשבילי הטעם הנפלא הזה הוא מה שהכי מזכיר ניתוק של גז.

גם להיות מנותקים ממים זה לא כל-כך נורא. עד סוף החופש היינו יורדים בכל יום עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר-פטנט וחוזרים הביתה בשיירה רטובה ועליזה. אבא אמר שלא נבזבז יותר מדי מים כשאנחנו פותחים את הברז-כיבוי כי הכינרת בצרות וכל המדינה צריכים לחסוך, אז היינו משפריצים קצת בזמן שהיינו מחליפים דלי בסיר וסיר בבקבוק, אבל באמת שהשתדלנו לא להכניס את הכינרת לצרות גדולות יותר.

החופש נגמר ולא חזרנו לפנימייה. במקום זה נסענו לעירייה לעשות שביתה. אימא הכינה סל עם אוכל ושתייה, רקפת הביאה איתה את הבובה שאבא קנה לה בשוק הפשפשים ואלי הביא את הכדורגל שהיה צמוד אליו בכל הזדמנות (בזמן האחרון הוא התאמן הרבה בלהקפיץ את הכדור עם העקבים אל מעל הראש). 

התמקמנו במבוא אולם הפקידים של מחלקת המים. אימא שמה לתמיר ולרקפת סנדוויצ'ים ביד ושאלה מי עוד רוצה. אחר-כך היא נכנסה עם אבא לדבר עם הפקידים.

"ילד, אתה מוכן לא לשחק כאן בכדור?" גער אחד הפקידים באלי.

אלי העלה את הכדור לאוויר בעזרת העקב והתחיל להקפיץ אותו על הראש. הכדור ברח והתגלגל בכיוונו של הפקיד, שהתכופף להרימו, אבל אלי מהיר כמו שד, נתן לו להרים רק אוויר.

אבא התחיל להתעצבן אצל אחד הפקידים והפקיד שלנו התלונן בקול, "אני לא מבין מה זה צריך להיות!"

אבי הסתובב בכיוונו של הפקיד שהתלונן, ואמר, "אם היה להם מים בבית הם לא היו פה עכשיו. זה מה שזה צריך להיות!"

הפקיד שלנו השתתק והפקיד הרחוק ניסה להסביר משהו לאבי. אבא התחיל לצעוק ועוד ועוד פקידים זרמו מכל עבר אל שולחן המריבה. לקחנו את הסל ונעמדנו כולנו מאחורי אבי, לצד אימי.

"תראה, מר רחמים," אמר אחד הפקידים, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם." 

"עוד כמה שנים הילד הזה הולך להיות טייס בצבא," הצביע אבי על בנו בכורו ועדר של פקידים נתן בי את מבטיו, "תסביר לו בשביל איזה מדינה הוא צריך ללכת להיהרג. נו, תסביר לו."

"מר רחמים, תבין–" ניסה הפקיד שוב.

אבא קטע את דבריו בצעקות, לא משאירים שישה ילדים בלי מים בחופש. אבא הנחית אגרוף על השולחן וכמה פקידים עפו לצדדים. כשנראה שהדברים יוצאים משליטה, והמצב נהיה אפילו קצת מפחיד, אבא הסתובב בכיווננו, כאילו בדרך-אגב, וברגע אחד הפנים שלו נראו רגועות, והוא שלח אלינו קריצה לסמן שהכול בסדר, ושלא צריך להיבהל. 

מנהל מחלקת המים הופיע משום מקום וביקש מאבא להתלוות אליו למשרד ולהסדיר את העניינים בצורה שקטה, לא ככה ליד הילדים.

עוד באותו היום חזרו המים לברזים, וכבר למחרת חזרנו כולנו ללימודים.

בסוף לא נהייתי טייס, אבל הספקתי לשרת כמה שנים כקצין בקבע לפני שהחלטתי לעזוב ולחפש לי דרך חדשה. עדיין אין לי ברזים משלי, אבל בדירות השכורות שבהן התגוררתי המים בברזים תמיד זרמו. אבי נפטר ממה שנפטר, והניתוק ההוא לא היה לנו הניתוק האחרון. פעם אחת, בזמן הרצאה ששמעתי באוניברסיטה, שרבטתי לעצמי באחת ממחברות ההגיגים שלי תובנה דוקרת – "סיבת  המוות: עוני".

בכל שנה, לפני העלייה לקבר, אני פותח את כל הברזים בדירה עד הסוף ומתיישב לי בתוך עצמי, נותן לברזים לזלוג ולזמזם לי שיר עצוב, וככה, למשך רבע שעה בשנה, לא אכפת לי מכלום, ושתישרף הכינרת ושתישרף המדינה, ואף-אחד לא מבקש ממני שאסגור, ואיש לא בא לנתק, והמים בברזים אינם אוזלים.


*הסיפור ראה אור בקובץ הסיפורים "פיגומים", הקיבוץ המאוחד, 2009.

37
 

 א.

שמי אורי וינקלר, ואני מספיד.

מחק זאת!

זה איננו שמי, ומהו ההופך אדם למספיד, שוב איני יודע.

ובכל זאת.

בכל זאת אני עובר בין בתי האבלים, יום יום, שעה שעה. אני עולה ופותח את הדלת. איני טורח בפעמון, שהרי הם אבלים. אני מתקדם בפנים חפויות. מברך את קרובי המשפחה ב״שלא תדעו עוד צער,״ ומתיישב בשקט ובהתחשבות באחת הפינות. איש אינו מכיר אותי, אך כל אחד מן האבלים מניח שבאתי בשביל מישהו אחר. כמעט מיד מונחת לפני צלחת עם בורקסים, או פיצוחים, ובעלת הבית מציעה לי קפה, הצעה שאני דוחה בהבעה של השתתפות, כדי שלא להיות לעומס.

רק לאחר שעברו כמה דקות, כשהשיחה בשאר פינות החדר גוועת, אני פותח בדברים.

כדי לומר דברי הספד שיישארו בזיכרון, צריך רק נקודת משען. הרבה פעמים אפשר ללמוד כמעט את כל מה שחשוב לדעת על חיי אדם מן הדרך שבה עזב את העולם. פעמים רבות ימיו האחרונים, או אפילו רגעיו האחרונים, מספקים לנו סיכום של אופיו, של דרכו בחיים, ושל המסר שהוא רוצה להשאיר אחריו. קח למשל את האיש שבנו התאבד רק שנים ספורות לפני כן, ועכשיו סבל כבר כמה חודשים מסימפטומים מקדימים להתקף לב, אבל התעלם מהם כמעט בהפגנתיות. עד שיום אחד לא עמד עוד בלחץ, והתמוטט בכניסה לביתו. עד כמה הדבר מלמד אותנו על העדינות שבאופיו, על אצילות הנפש, על הכאב שלא רצה לכפות על חבריו ומכריו. אין ספק שגם בזמנים אחרים לא היה אדם המרבה בדיבור, ולא נטה להכביד על בני שיחו ברגשותיו או בדעותיו אלא אם נשאל, וגם אז העדיף לשמוע את האחר, לעודד ולהבין אותו או אותה, ולא להביא אל השיחה צלילים צורמים של אי הסכמה. הוא עלה לארץ ודאי בגיל מבוגר, מארץ מרכז אירופית זו או אחרת, ושימר באישיותו את התרבות המעודנת של מקום הולדתו. ודאי שהיו לו דעות משלו, והוא היה מביע אותן בתקיפות, אך לעולם לא בדרך שתעליב את בני שיחו או תוך הרמת הקול. את כל הדברים האלה אפשר לומר גם בלי להכין שום מחקר מקדים על הנפטר. הוסף כמה פרטים ביוגרפיים שנבחרו בקפידה, וערבב פנימה גם הערה או שתיים הרומזות להיכרות אישית, רצוי בתקופה מספיק רחוקה בחייו של מושא ההספד, כך שהסיכוי שיהיה שם מישהו שיכיר אותו מאותו הזמן והמקום זניח, ויש בידך את מרכיביו של הספד שלא ישאיר אפילו את מכריו הרחוקים ביותר של הנפטר אדישים.

או קח לדוגמה את האיש שהיה פעיל כל ימיו, הגיע לדרגה בכירה בצבא, טייל ברחבי העולם, השלים הכנסה כמדריך טיולים בארץ ובעולם, היה הרוח החיה בכל מקום שבו נכח, להטט בין עשרות פרויקטים ומשימות, ועוד מצא זמן לטפח את משפחתו וחבריו. משנודע לו שחלה בסרטן, יצא למלחמה שלא ידעה פשרות. כמו גנרל מנוסה שלח את גייסותיו לקרב פעם אחר פעם ולא נכנע גם כשאיבד את מאור עיניו, בזו אחר זו, וגם כשרותק למיטתו, וגם כשהרופאים כבר נכנעו והסבירו שאין להם עוד טיפולים להציע לו. בימיו האחרונים, כשהבין שאין עוד תקווה, בחר להפסיק את הטיפולים ולמות בביתו. הוא קבע עם מקורביו ועם מטפליו את הרגע המדויק שבו יהיה עליהם להזריק לגופו כמות מספקת של מורפיום כדי להכניס אותו לתרדמה עמוקה שממנה, כך קיווה, לא יתעורר עוד. וכשהרגע הגיע אמר רק זאת,  "הגיעה השעה," כי את הפרידה האמיתית מקרוביו וחבריו עשה עוד קודם לכן, כשעוד יכול היה לדבר וגם להקשיב. נאומו של המספיד יתחיל בנקודה זו, בהחלטה האחרונה שאין ממנה חזרה. מיהו האדם, ישאל נושא הנאום את כלל הנוכחים, המסוגל לקבל החלטה כזו בשלוות נפש, בקבלה אמיצה של הגורל, ואולי אפילו לחייך כשהוא מרגיש את התרדמה הסופית מכבידה על עפעפיו. אפשר לדבר שעה ארוכה על הרגע הזה, לשלב בדברים שבחים לנפטר ולבני משפחתו, להזכיר אנקדוטות שליקטת קודם לכן, באמצעות האינטרנט, או תוך האזנה לשיחות האבלים (יש להקפיד להשתמש באנקדוטות שמי שהזכיר אותן במקור כבר עזב את המקום), ולהוסיף תיאור מפורט של אחד המקומות שהיו חביבים במיוחד על המנוח, רצוי מקום נידח ומרוחק, כדי לרמז שהדובר היה שם יחד איתו, ושוב, במאמץ קטן יש בידך הספד שיישמר בזיכרון שנים ארוכות.

אבל לא כל האנשים מציגים סיפור שקל לספרו. מה עלינו לעשות עם הקשישים שתקופה ארוכה עברה עליהם בבתי האבות, תשושי נפש ושקועים בשלביו המתקדמים של שיטיון, עד שאיבדו כליל את היכולת לתקשר עם אוהביהם ובילו את ימיהם האחרונים, הארוכים והמרים, כשהם מרותקים לכיסא גלגלים והריר נוזל על שפתיהם מהמזון הנוזלי שבו מאכילים אותם בכפית עובדי שכר מינימום קשי יום? כיצד עלינו לפנות אל האבלים המעטים שטרחו ובאו לשבעה, ושרובם נמנים על מכריהם של קרובי המשפחה ולא של המנוח או המנוחה עצמם? דווקא מקרים אלה, שנקודות האחיזה בהם מועטות ולא תמיד מתועדות כראוי, יכולים לספק למספיד המנוסה קרקע פורייה להפגנת יכולת הבעה מזהירה, מעודדת ומעוררת השראה.

במקרים כאלה עליך לגייס לעזרתך את הזמן עצמו. אותו הזמן שהכביד את ידו על הנפטר עד שמחץ אותו תחת משקל הימים, הוא עצמו מקנה עכשיו לחייו את המשקל הראוי להם. מי שהצליח לשרוד תקופה כה ממושכת, יאמר המספיד, קרוב למאה שלמה (עבור האבלים, שלא התקרבו עדיין לגילו של הנפטר, אחת היא אם חי תשעים ושלוש שנים, או מאה ואחת), עשה זאת מתוך בחירה. היה עליו ל ב ח ו ר בחיים, יאמר בהדגשה, בניגוד לחבריו ומכריו שנכנעו למשיכתו של המוות. אחרי הכול, המשך החיים בגיל כה מבוגר מטיל על האדם סדרה שלמה של ויתורים. כל יום הוא מוותר על יכולת אחרת של הגוף, ומעט מאוחר יותר גם של הרוח, כדי לקיים את כוח החיים. לבסוף לא נשארת אלא קליפה ריקה כמעט לחלוטין, שכל שנמצא בתוכה הוא אותו כוח חיות מופלא ששמר אותו איתנו כל הזמן הזה. את הכוח הזה יש להעריץ, לא לבטל, יאמר הנואם. הוא אינו מצוי בכל אחד, ומשבחר לו אדם מסוים לבוא דרכו לידי ביטוי, חובה עלינו להעריך את אותו אדם, ולהכיר לו תודה על הלקח שחייו מלמדים את כולנו.

את הדברים האלה כדאי לתבל במעט היכרות עם תקופת חייו של הנפטר והמקומות שבהם שהה. אם היה ניצול שואה, יש לדבר על הגורל היהודי. אם העביר תקופת זמן ממושכת מחוץ לארץ, חובה להתייחס למאורעות ההיסטוריים שאירעו בארץ שבה נמצא. מומלץ להימנע מלהתייחס למאורעות שקרו בארץ בתקופה שבה חי כאן, משום שמן הסתם נמצאים בחדר אנשים שהכירו אותו באותה תקופה, או שהכירו את קרוביו וחבריו, את ילדיהם, נכדיהם וקרוביהם הרחוקים יותר. הסיכוי שמישהו יתפוס אותך בטעות גדל ככל שהמאורעות שעליהם אתה מדבר קרובים יותר להווה. ממילא התקופה האחרונה בחיי הנפטר אינה משופעת באירועים. במקום לדבר על קמילה ועל ייאוש, דבר על חיים ועל צמיחה, על התחדשות ועל המשכיות.

ב.

כך עוברים עליי, אם כן, הימים. הם פשוטים וסדורים, מתוכננים בקפידה.

בבוקר אני עובר על העיתונים, ומשווה בין מודעות האבל לבין מודעות הפטירה. קל לסנן את המודעות. ראשית, אין טעם להתייחס לאדם שהמודעה על פטירתו גדולה משליש עמוד. השבעה לזכרו של אדם כזה תהיה אירוע המוני. הסיכוי לטעות ולהיתפס גדול מדי. גם מי שבגינו מתפרסמות יותר מחמש מודעות במצטבר בעיתונים השונים יהיה בעל חוג מכרים גדול מדי, או שקרוביו בעלי חוג מכרים כזה. את המודעות שעברו את הסינון הראשוני אני גוזר ומחלק לתיקיות לפי מיקום השבעה והזמן שנותר לפני שהיא מסתיימת.

עכשיו מגיע הזמן לטפל בהכנת התיק על נפטרים שאצלם אני מתכוון לבקר בימים הקרובים. אני מנצל עד תום את רשת האינטרנט, מברר כל פרט שניתן למצוא על הנפטר, מחפש את שמו בדפי זהב, בגוגל, ברשתות החברתיות, אפילו ביו-טיוב, ומסדר לעצמי דף של "קורות חיים" הכולל לא רק את המידע שהצלחתי למצוא על האדם עצמו, אלא גם ראשי פרקים על המקומות שבהם היה ועל המאורעות המרכזיים שאותם היה עליו לחוות באותם מקומות בזמן ששהה בהם. מצויד בדף הזה, אני מתקשר לבית האבלים ומביע את תנחומיי. אני מאריך בשיחה, מזכיר מדי פעם תאריך שנראה לי שיעורר תגובה, או תכונת אופי או תחביב של הנפטר שאפשר להסיק עליה מעיון בפרופיל הדיגיטלי שלו. משהו מכל אלה יתפוס, ובן או בת שיחי ינדבו פרטים שבהם אוכל להשתמש אחר כך. אני עשוי לעשות מספר שיחות כאלה, בהפרש של שעות בודדות, כדי לתפוס בני משפחה אחרים בכל שיחה (אם אני נתקל באותו משיב, אני מגמגם מילות תנחומים חסרות ייחוד ומנתק), עד שיש בידי את החומר המספק לצורך ההספד. לעולם לא אבקר בשבעה ביום שבו ביצעתי את השיחות האלה. צריך לחכות לפחות יום אחד כדי שהקרובים ישכחו את השיחה, שאין דבר שייחד אותה מעשרות שיחות תנחומים אחרים שהם מקבלים. אם הדבר אפשרי, עדיף אפילו הפרש של יומיים.

אחר כך מגיע הזמן להכין את דברי ההספד לנפטרים שאבקר באותו יום. אני מעיין ברשימותיי, במאמרים שאספתי מהאינטרנט, בכתביו של הנפטר, במקרה שאפשר היה לשים את היד על כאלה, גוזר, מדביק ומסדר, עד שההספד מתחיל לקרום עור וגידים. במקרים קלים התהליך אורך כשעה. במקרים מורכבים יותר הוא עלול להימשך גם למעלה משלוש שעות. היו פעמים שנאלצתי לדחות ביקור אצל נפטר כדי למשוך את חיבורו של ההספד יום נוסף. אני משנן את ההספד ומתאמן לפני המראה, מקפיד על חיתוך הדיבור, על המבט הנכון ברגע הנכון. יש חשיבות גם לדרך שבה נאמרים הדברים, לנימת הדיבור, לזווית שבה מושפל הראש. הכול צריך להיות מושלם כדי לעורר את הרושם הרצוי. אני חייב זאת לנפטר, שהרי לא יהיה לו מספיד אחר שישקיע בהכנות את מידת הרצינות הראויה.

אני יוצא לדרך בערך בחמש אחר הצהריים, אלא אם מדובר בשבעה המתקיימת במקום מרוחק, שאז אני מקדים ויוצא בשלוש. אני נוסע בתחבורה הציבורית. אוטובוסים ורכבות מאפשרים לך למצוא מקום מבודד ולעבור על ההספד עוד פעם או פעמיים לפני שיגיע המועד. אני לבוש בבגדים חסרי ייחוד, בהתאם למה שכנראה יהיה לבושם המייצג של מכריו של הנפטר. אם מדובר במשפחה מסורתית אחבוש כיפה סרוגה. זקן אני מגדל ממילא, כי הוא מתקבל היטב גם במשפחות חילוניות. אצל חרדים איני מבקר. הכמות הגדולה של האבלים מגבירה את הסיכוי להתגלות, וממילא איני דובר יידיש. כדי למנוע את הצורך להחליף בגדים בין ביקורים אני בוחר שבעות של נפטרים השייכים לאותה שכבה חברתית. המרחק בין ביקור לביקור לא יהיה קטן מארבע תחנות באוטובוס, ולא גדול מעשר תחנות. מרחק כזה מאפשר לכסות ביום אחד שניים או שלושה ביקורים, ובאותה עת מקטין את הסיכוי שמישהו שמכיר את שני הנפטרים יבקר גם הוא בשתי השבעות באותו יום ובאותה שעה.

כשאני מגיע אל בית האבלים אני נבלע בקהל בלי להכריז על בואי. אם יש מי שיושב בסמוך לדלת, או שבני המשפחה מסתכלים לראות מי הוא הנכנס, אגש לאחד מהם ואמלמל משהו בלתי ברור. אחר כך אעלם בדיסקרטיות באחד החדרים הפנימיים. אני עובר לאט בין החדרים וסוקר את חפצי הערך השונים. לאחר מכן אני מתיישב בחלל המרכזי, היכן שמרוכזים מרבית האבלים. אני אוכל ושותה, גם כדי לכבד את זכרו של הנפטר, וגם משום שזוהי אחת הדרכים שבהן אני גובה את שכרי על העבודה שאני משקיע, ואז אני מחכה לרגע המתאים לפתוח בהספד.

לעולם איני ממהר לפתוח בדברים. הרגע המתאים יציג את עצמו במהלכה הטבעי של השיחה. אחד הנוכחים יזכיר אנקדוטה המתחברת למשפטי הפתיחה של ההספד, או שיגיע הרגע שבו תעבור תמונה של הנפטר בין הידיים, ותוך התבוננות בה, אגב הטיה קלה של פלג הגוף העליון אל מרכז השולחן, תנועה שאין טבעית ממנה, אפשר לפתוח בדברים.

אני מתחיל בקול נמוך, כופה על החדר את השקט החיוני לעבודתי, ומעט מעט מגביר את קולי, עד שהוא מהסה כל שריד של שיחה גם בפינות הנידחות ביותר. הספד אמיתי, כזה שהוא יצירת אמנות שהנפטר הוא נשואה, אך לא נושאה, אינו סובל מתחרים. אני משתמש בכל גופי, בכל גוני הקול, בכל שרירי הפנים, אפילו בתנועה הקלה של הכתפיים, ובזווית שהיא משרה על היד. אין להגזים בתנועה. צריך לזכור שזה אינו נאום הנישא בכיכר העיר. די בתנועה מרומזת, מחווה המרמזת על תנועה שאולי הייתה צריכה לבוא, חיוך המתרמז בזווית הפה ואינו נוגע בעיניים.

ההספד לא יימשך פחות מחמש דקות, ולעולם לא יותר מעשר. פחות מדי זמן לא יכבד את הנפטר, ויותר מדי לא יכבד את משפחתו. מה שלא הספקת לומר בעשר דקות, אמר לי פעם מישהו, לא תספיק לומר גם בשלושים. הסיום מחזיר אותי אל החרישיות של הפתיחה. אני מתכנס בתוך עצמי. אם החזקתי בידי תמונה אני מעביר אותה לבא אחרי. איני מבקש לי הכרה או ברכות. דבריי יישארו בזיכרונו של כל מי ששמע אותם. בזאת אני מסתפק. זה שכרו האמיתי של המספיד.

ג.

אבל בכל זאת קיימים גם הצרכים החומריים. אחרי שסיימתי את ההספד, אני יושב עוד זמן מה. מאפשר לנוכחים לעכל את דבריי. מאפשר לזרם השיחה להתחדש. מקבל בחיוך לאה את הברכות ואת דברי השבח.

אחר כך אני קם, לוחץ בעדינות את ידי בני המשפחה, ופונה לחדר השירותים כדי להתרענן לפני שאצא לדרכי. באחד המסדרונות או החדרים הפנימיים אני נעצר לרגע ומגניב לתיקי את החפץ שבו בחרתי מראש. זהו התשלום שאני גובה על שירותיי. החפץ לא יהיה יקר מדי, ולא בעל ערך רגשי כזה שיחסר מאד למשפחה שכבר סבלה מספיק (לפחות לא ככל שאני יכול להעריך), אבל גם לא יהיה זול או המוני. שרשרת זהב קצרה, פסל קטן של פסל ידוע, אגרטל מיניאטורי מקריסטל אמיתי. למדתי מספיק כדי להכיר בערכם של חפצים. אני ניחן בעינו של אספן. לעולם לא אקח כסף מזומן. איני גנב.

אני נכנס לחדר השירותים ושוטף את פניי. אחר כך אני חומק החוצה בלי למשוך תשומת לב. את החפץ שלקחתי אמכור למחרת היום, לפני שהמשפחה תבחין בכלל בחסרונו. המכירה אינה קשה. קיימים אתרים ברשת האינטרנט שישמחו למכור עבורך כל חפץ, ולא ישאלו שאלות מיותרות.

כך, אם כן, עוברים להם ימיי. אני פוקד בין שתיים לשלוש משפחות מדי ערב. אני מביא להן מידה של נחמה, ולוקח בשכרי חפצים שאין להם באמת צורך בהם. איני מתעשר, אך אני מתפרנס בכבוד מעמלי. בסיכומו של דבר, אני תורם יותר משאני לוקח.

ד.

אבל אז הגיע הרגע שבו החל הכול להשתבש.

נכנסתי לבית שבו נערכה השבעה לאישה שחלתה במחלה חשוכת מרפא. היא נאבקה במחלה שנים ארוכות, ותוך כדי כך המשיכה ויצרה גוף עבודה מפואר בתחומה המקצועי, אספה פרסים וכיבודים, והשקיעה במשפחתה ובחבריה. כשהבינה שימיה ספורים, ורצתה לחסוך לעצמה ולמשפחתה את הרגעים הארוכים של הכאב שאין בצדו תקווה, בחרה להיכנס לניתוח שכמעט ודאי היה שלא תצא ממנו בחיים. הכנתי הספד שאפשר להתגאות בו. החלטתי לדבר על כך שחייו של כל אדם אינם אלא סיפור שהעולם מספר לעצמו. רק מי שמעז לשלוט בעצמו בדרך שבה הסיפור שלו מתנהל ובדרך שבה הוא מסתיים יכול להשפיע גם על המסר שיימסך בתוכו. בבחירה הזו, שמנעה מסיפור חייה להיות סיפור על סבל ועל דעיכה, בחרה המנוחה להפוך אותו לסיפור על הישגים ועל עשייה. היא לא סיפקה לנו סיום קורע לב, אך בדרכה שלה העניקה לנו סיפור שלקח בצדו. סיפור שהפך בכוחן של נחישות ואומץ מסיפור על הכרח לסיפור על בחירה.

ואולם, מיד משפציתי את פי לדבר, זיהה אותי אחד הנוכחים. "וינקלר," אמר בפליאה (למותר לציין שהוא לא קרא לי "וינקלר", וגם את שמי האמיתי לא ידע), "לא ידעתי שאתה מכיר גם את הגברת מ…"

׳על מה אתה מדבר, אדוני? מעולם לא נפגשנו," עניתי, אבל המבט בעיניו אמר לי שקו ההגנה הזה לא יעמוד לאורך זמן.

"האיש הזה הוא מתחזה!" הוא צעק, ובכך הפגין חשיבה מהירה מכפי שייחסתי לו בתחילה, "פגשתי אותו בשבוע שעבר, בשבעה של א'…"

את המילים הבאות לא הספקתי לשמוע. זינקתי אל הדלת. לא העזתי לחכות למעלית ורצתי במדרגות. למזלי הדירה הייתה בקומה הראשונה. כשהגעתי לרחוב יכולתי לשמוע כבר מפתח הבניין את צעדיו הראשונים של מרדף.

נכנסתי לתוך מסעדה שעמדה בפינת הרחוב. פרצתי אל המטבח ומעבר לו אל סמטת השירות ואל הרחוב המקביל. את המעיל שלבשתי זרקתי באחד הפחים. הגעתי לתחנת אוטובוס באותו רגע שבו נעצר בה קו הנוסע לכיוון ההפוך ממקום מגוריי. נסעתי שלוש תחנות. חציתי את הכביש ולקחתי מונית מתחנה שהייתה צמודה לכניסה לאחד הקניונים. ביקשתי מהנהג להוריד אותי במרחק שני רחובות מתחנת אוטובוס בכיוון ההפוך. השתרעתי על המיטה בבגדיי ושכבתי ער כל הלילה. מדי פעם עטפה אותי אפלולית מבורכת, אבל דקות ספורות לאחר מכן שוב הייתי ער, מכוסה זיעה, ממלמל וקודח.

שלושה ימים לא יצאתי מפתח הדירה.

ה.

ואז, כשיצאתי, ראיתי את המכונית.

מחברי הסיפורים יודעים לומר, שכאשר עוקבים אחריך מקצוענים קשה עד בלתי אפשרי להבחין בהם. אבל כשאתה חושש ממעקב, קל לראות אותו בכל פינה, בין אם הוא אמיתי ובין אם לאו.

במקרה שלי הוא היה אמיתי.

אותה מכונית − לבנה, לא מתבלטת, חבוטה למראה, ובתוכה לסירוגין נהג או נהגת, ליוותה אותי בכל דרכיי במהלך היומיים הבאים. מעולם לא התקרבה מדי. לא הצלחתי לתפוס אותה מתניעה ונוסעת אחריי גם כשביצעתי פניות מפתיעות, או חציתי את הכביש והמשכתי בכיוון ההפוך. ובכל זאת, כשיצאתי מתחנתי הבאה ראיתי אותה אי שם באלכסון, בזווית העין. בלילה, כשהצצתי מחלון חדר השינה, יכולתי לראות אותה חונה במקום הקטן, הידוע רק לתושבי הרחוב, שבין הכניסה לחניית הבניין למדרכה, המקום שנהוג לחשוב שאי אפשר לראות מן הבניין עצמו את המכוניות החונות בו, אבל מחלון חדר השינה שלי, כשמוציאים החוצה את פלג הגוף העליון ונאחזים בווילון כדי לא למעוד, אפשר גם אפשר. אחרי שני לילות מחוסרי שינה, הבנתי את שהיה עליי לעשות.

ראשית, השמדתי את רישומי ההכנה שערכתי לשבעות של השבוע הקרוב. אמנם זה פגע בפרנסתי, אבל לפעמים עלינו להיות מוכנים להקריב מעט בהווה כדי להבטיח את העתיד. אחר כך בחרתי בשבעה של אדם שהכרתי באמת. הוא היה מורה שלי בתיכון. כבר אז היה מבוגר. בשנים האחרונות לקה בדמנציה והיה מאושפז במחלקה סיעודית בבית אבות במרכז הארץ. בימיו האחרונים לא היה מסוגל ללכת, לאכול, או להתנקות בכוחות עצמו . הוא לא היה מורה ראוי לציון, ולא נודעה לו שום השפעה עליי, אבל הלכתי. הצגתי את עצמי בשמי האמיתי, סיפרתי שאני תלמיד שזוכר לו חסד נעורים, ישבתי חצי שעה והלכתי. לא נשאתי הספד ולא לקחתי דבר בשכר עמלי.

כמו שצפיתי מראש, כשיצאתי מן השבעה עיכבה אותי המשטרה.

הם חיפשו בכליי, ולא מצאו שום חפץ שאינו שלי. ראיינו את בני המשפחה ושאלו על אורי וינקלר (ועל עוד כמה שמות, שהופתעתי לגלות שהם מכירים), אבל גילו שהשתמשתי בשמי האמיתי, ושאכן היה לי קשר שניתן להוכיח אל המנוח. הם ערכו חיפוש בדירתי, ולא מצאו שם דבר. פשפשו בחשבון הבנק שלי, וגילו הכנסות בלתי סדירות שנראו חשודות, אך לא היה דרך להוכיח קשר בינן לבין אירוע פלילי כלשהו. הם עימתו אותי עם אותו מכר רחוק שזיהה אותי כאורי וינקלר, אבל כשטענתי שמעולם לא פגשתי אותו ואין לי מושג מיהו אותו וינקלר שעליו הוא מדבר, לא יכלו להוכיח שאיני דובר אמת. היו להם עוד עדים, אבל כל אחד מהם זכר אותי בשם שונה, ואיש מהם לא יכול היה לטעון בוודאות שהוא זוכר את פניי.

השופט לא אישר להאריך את מעצרי.

 ו.

יצאתי שוב אל הרחוב, אדם חופשי.

אבל מה יכולתי לעשות? איך להמשיך ולהתפרנס? הכישרון היחיד שלי הוא כתיבת הספדים. ידעתי שדירתי נמצאת במעקב. הנחתי שמצותתים לטלפון.

יום אחד יצאתי מהדירה מוקדם בבוקר. עליתי על האוטובוס הראשון. החלפתי קווים כל שלוש תחנות. אחר כך נסעתי לעיר אחרת. עצרתי בתחנה המרכזית ועליתי לקו אוטובוס בכיוון ההפוך. חזרתי על התהליך פעם שנייה ושלישית.

לבסוף עצרתי בעיר קטנה בדרום הארץ. מצאתי חדר אצל משפחה שהייתה זקוקה לכסף. שילמתי במזומן.

במשך כמה חודשים חזרתי לעסוק במקצועי. המתים בערי השדה הדרומיות לא זכו מעולם להספדים מפוארים יותר. עטי הייתה להם לפה. נשמתם דיברה דרך מילותיי.

אחר כך חזרתי על התהליך. הפעם בצפון הרחוק. אף על פי שתחקיר על אודותיי התפרסם בטלוויזיה, יחד עם תמונה מחקירת המשטרה (לא תאמינו כמה משנה אותך העובדה הפשוטה של הסרת הזקן), לא נתקלתי שוב בזיהויים מפתיעים. גם המשטרה, כך נראה, התייאשה מלעלות על עקבותיי. הארץ גדולה, ושוטרים בה מעט, וגם לשיטתם הנזק שאני גורם קטן מכדי להביא עליי מצוד ממושך ועתיר משאבים.

כך, אם כן, אני ממשיך. לאנשים שאותם אני מבקר אני מביא הקלה, השלמה, תמונת תצרף שבתוכה אפשר להניח את הזיכרונות . תמונה שמחלקיה הקטנים, אלה שכל אחד מכיר רק מעט מהם, אפשר ללמוד על השלם. על צורתו, על הסימטריה שלו, על משמעותו.

כי חיי אדם אינם אלא סדרה של מקרים חסרי פשר, עד שבא המספיד וסוגר סביבם את המסגרת.


*לקוח מתוך קובץ הסיפורים: ׳פרחים על קברה של הילדה אפלבאום׳, העתיד לצאת לאור בהוצאת פרדס. 

16

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.

 

28

בספטמבר הגעתי לליסבון ותוך זמן קצר התחלתי לשקר. אולי כי היה יום יפה. חבל היה לי לקלקל. בכל נסיעה ארוכה דיה, מוכה געגוע, הייתי עוצם עיניים, נשען אחורה ומדמיין שהיא עדיין איתי, מונחת עליי כמכסה. עד שיום אחד נגזלה ממני האפשרות להיזכר. בדיוק כשנתתי לעפעפיי להיטרק, האוטובוס בלם בכבדות במרכז מסחרי על אם הדרך. הנהג הבהיר שאנחנו צריכים לרדת, הוא חייב לתדלק. התכנסנו ליד חנות הכריכים. לפתע הכול הכה אותי בסנוורים. מראות המכוניות. חלונות הראווה. מכונות הקפה שמעבר לזגוגית. אפילו צמרות העצים הבהיקו בלובן. כל העצמים בעולם קיבלו על עצמם את הדין להיות סוכנים של השמש. מי מתוך כניעה, מי בתקווה לגמול. הראש שלי עוד היה שרוי בשאריות חלום ים תיכוני.

הגבוה, זה שדמה בעיניי לנסיך שייקספירי, ניגש אליי בכיפוף גמלוני וכחכח פעמיים בגרון, כאילו הוא עומד לפצוח במונולוג. הוא היה גבעולי ובהיר, עטוי בדים צבעוניים. סביב צווארו נכרכו שני צעיפים, כל אחד דק ממשנהו. הוא הביט לי ישר באישונים, באופן שכפה עליי להביט בשלו. אבל המונולוג לא בא. "אנחנו חושבים שאיבדת את זה," אמר. סליחה, עניתי מבולבל. "אנחנו די משוכנעים שאיבדת את זה," חזר ואמר, ומילותיו דהרו על גלי המבטא האנגלי. חבר שלו, שדמה לי במקצת, הושיט לעברי את היומן שלי, שנשמט כנראה מכיס החולצה. היא עמדה בידיים שלובות מאחוריהם, עם שיערה הבהיר, הלבן כמעט, ומשקפי שמש מלבניים, שחורים. שפת הגוף שלה סימנה שהיא מתכוונת להתבצר בגבולותיה, אבל פניה המחויכות אמרו דבר אחר, והפנים הן שקובעות.

"מאיפה אתה?" שאל אותי זה שפניו הזכירו את שלי. בלי סיבה, במקום להשיב שאני מישראל, עניתי –  בעודי מדפדף ביומן, מוודא שכל השורות עומדות במקומן ואף מילה לא נזנחה על האספלט – "משום מקום מיוחד, אני סתם מטייל." "אז אין לך בסיס," תהה הנסיך בקול. "רוב חיי הייתי באירופה, או באמריקה, לפעמים גם במזרח," שיקרתי. הנימוס האירופי מנע מהם להעמיק בחקירה. גם אני השתתקתי. מרגע שאתה מפנה לה עורף, ארוכה וסבוכה הדרך חזרה אל האמת.

הנחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. חמקה מדעתי העובדה הברורה, שאנחנו חוזרים אל אותו אוטובוס שיוביל אותנו אל אותה נקודה. כשירדנו בסינטרה הזמינו אותי להתלוות אליהם וגופי נמשך אחריהם בהיסוס. ניסיתי להקרין בתנועותיי הקפוצות שאני מעדיף להישאר עצמאי, ובכל זאת, משהו בהם קסם לי בהרבה מבדידותי. היא האטה, והתאימה את קצב הליכתה לשלי. בשפה משובשת שאלה אם ביקרתי אי פעם בהולנד, משם היא באה. "לא," השבתי, "דווקא שם לא יצא. אבל שמעתי טובות על התעלות היפות של אמסטרדם, ולא פחות מכך, על סצנת האמנות והמחול בהאג." "אני לא משם או משם," אמרה, "אני גרה באזור הכפר, ומתקשה למצוא את עצמי בערים הגדולות. אני צריכה שדות גבוהים ושקיעות נמוכות." רגע לפני שהשיחה גוועה הוסיפה, "אתה יודע, אני זו שמצאתי את היומן שלך. הכתב שלך מאוד מסודר, רק שלא הצלחתי להבין באיזו שפה אתה רושם. זיהיתי שהוא הולך מימין לשמאל, וניסיתי להיזכר אילו שפות כאלה אני מכירה, ברוורס?" "זו מחברת לימודי השפות שלי," אמרתי בטון שהתפקע ממאמץ להישמע אגבי, "יש שם בליל של דברים." "אה," אמרה. "מה למשל?" עשיתי את עצמי לא שומע. אחרי כמה שניות של דממה היא זירזה את צעדיה, בחצאי דילוגים, ונעשתה שוב יחידה אחת עם חבריה. היומן הזה, שליווה אותי שלוש שנים לפחות, סיפק הצצה בלתי מתווכת אל נפשי.

סינטרה מכושפת, עיר של טחב, ארמונות ותיירים מתרוצצים, רצוצים. מקום מההיסטוריה שנראה כמו אזור התכנסות מהמעשיות. מצאנו את עצמנו בהוסטל תמוה. מבנה ישן של שלוש קומות, אוסף חדרים נטולי דלתות. רק וילונות רקומים, שנותרים תמיד פעורים לרווחה. את חפציך האישיים אתה מוזמן להשאיר בתא העץ שתחת המיטה, ואין וו למנעול. מלבדנו היו בחדר עוד שתי מיטות. אחת ריקה, ובשנייה שכב גבר קירח ומזוקן, לבוש בגלביה כחולה וארוכה. הוא נשען על הקיר, וקשה היה לומר האם הוא ער או ישן. כמעט התפתיתי להגיד להם, בעברית, "זהירות מהמכשף".

יצאתי להתהלך. מצאתי בספרייה של ההוסטל מדריך טיולים וקראתי על העיירה. למדתי שהפירוש המקובל לשם סינטרה הוא "כוכב זוהר", מה שנשמע מבטיח למדי, ולרגע קצר אפילו סיפק לי איזו נחמה. אבל בפסקה הבאה כבר צוין שחוקרים אחרים טוענים שמשמעות השם היא דווקא "נבלע בערפל". לעולם אי אפשר להישען על השפה. טיפסתי בכיוון מצודת המוּרים, האתר המרכזי של העיר, הניצבת בראש הגבעה החולשת על העיירה. אני מעדיף לנפות מהרשימה קודם כל את אתרי החובה, כדי להתפנות לשוטטות חסרת מטרה. הצעידה הייתה ארוכה, ובדרך ניהלתי שיחות שדחיתי זמן רב, עם חברים, עם ההורים, עם זו שנותרה בארץ. שיחות קטועות ומפוזרות ביני לביני. כשהגעתי לפסגה עצרתי להשקיף על השטחים הירוקים, והתנשפתי נשען על שתי ברכיי. את אוזניי לכד דיבור מוכר. "איך הייתי מת עכשיו לבירה," אמר בחור אחד. "איפה?" שאל השני. "בבר עם המלצרית החמודה בשוק," ענה. "איזה שוק ואיזה מלצרית?" שאל. "הג'ינג'ית במחנה יהודה," פירט. הם המשיכו לדון במלצריות ובמסעדות ירושלמיות, ואני האזנתי בדומיה, מדי פעם מציץ בהם בחטף. "קלוט איך הוא מקשיב," אמר אחד מהם. "לא, הוא לא מבין מילה," אמר השני, וקרא לכיווני: "אחי, אתה שומע?" נעצתי את מבטי בנקודה בנוף ונזהרתי לא למצמץ. אחר כך דעכה השיחה, והם התקדמו אל שער המצודה. הרמתי את הראש להתבונן בצריחים הגבוהים, המאיימים, ואז בתור המתפתל, המאיים לא פחות.

בהוסטל פגשתי את שותפיי יושבים בסלון עם בקבוקי בירה. אישה מבוגרת בבגדי ספורט ובנדנה לראשה התמקמה בפינת החלל המשותף ועמלה על שזירת לוכד חלומות. ההולנדית שכבה על הספה והאזינה למוזיקה באוזניות. תנועות כף רגלה הסגירו את הקצב האיטי של השיר, והאופן שבו נאלצה להתקפל חשף את גובהה. זה שדמה לי ישב על הכיסא מולה, מחזיק גיטרה שכנראה חיכתה בסלון לטובת אורחים מזדמנים כמוהו, ופרט על המיתרים החלודים. זיהיתי כמה מילים בצרפתית. "זה מוסטאקי או ברסנס," ניסיתי את מזלי. "לא זה ולא זה, זה משהו שאני כתבתי, ככה שאין סיכוי שתכיר," אמר בזחיחות. הנסיך השייקספירי ישב ביניהם ובהה בחלל. אני בהיתי בו. מהצד נראינו בטח כמו משפחה של מדוכאים. ההולנדית הורידה את האוזניות, נעמדה על רגליה, ושאלה תוך כדי שהיא מתמתחת:" אף אחד לא רעב?" אחר כך, בחדר, כשעשיתי סדר באביזרי הרחצה, נדמה היה לי שהיא מתחככת בי בכוונה.

יצאנו לבר. מעבר לדלת העץ הכבדה מצאנו מלצרית בלבוש ימי-ביניימי, וברמן שנראה כמו אביר, מלבד הגוף הרופס, המכריס, והשעון החכם. על חיפוי האבן הזול נתלו מגני עץ, חרבות ושלטי ניאון של מותגי בירה בינלאומיות. השלישייה האירופית השתעשעה בהזמנת מנות מקומיות, ורק אני, ברוב זהירותי, הזמנתי טוסט. "כמה זמן אתם כבר מכירים?" שאלתי אותם. "הוא ואני הכרנו לפני חמישה ימים, בדרום ספרד," אמר הבחור הגבעולי, והצביע על הצרפתי. "אותה הכרנו לפני יומיים." "מעניין," אמרתי, "אני מרגיש כאילו אתם מכרים ותיקים, ואני אורח שהצטרף באיחור." "ובכן, כולנו יושבים עכשיו סביב אותו שולחן," אמר זה שדומה לי, בלי קצה של חיוך, ברצינות של שופט. היין האדום נמזג בתנופה מהקנקן אל הכוסות. הוא הטה את ראשו הצידה, והרגשתי שהוא עומד לומר משהו. ושזה לא בהכרח יהיה נעים.

"יצאתי קודם לסיבוב קצר, ופגשתי שני בחורים," אמר. "ליתר דיוק, פגשתי בחורה איראנית נחמדה, והתיישבתי לפטפט איתה. זה היה באיזה קפה קטן בכיוון המצודה. השיחה קלחה, ופתאום הגיעו שני הבחורים האלה, מיוזעים ומתנשפים, והזמינו את עצמם להצטרף. הם אמרו שהם מישראל. שתי דקות אחר כך הם כבר השתלטו על השיחה, התעקשו לדבר על פוליטיקה, כפו על האיראנית לתת דין וחשבון על המעשים של ארצה. לכאורה פניהם היו לשלום – הם לא תקפו אותה באופן ישיר, ובכל זאת, משהו היה נבזי בעצם נוכחותם, התנהלותם, הצדקנות שלהם." הנסיך הביט בו והניד בראשו. לא הצלחתי להבין אם בהסתייגות מדבריו, או להיפך, בזעזוע של הסכמה. ההולנדית הביטה בי ובצרפתי לסירוגין, כמו מי שמצפה לתאונה. הוא רוקן את כוסו בלגימה אחרונה, וסיכם: "בקיצור, אני בהחלט מקווה לא להיתקל בהם שוב. לעולם."

"מה שקורה במזרח התיכון עצוב מאוד," בקע הנסיך מתוך עצמו בטון נוגה, "מנסים לקרצף דם עם דם. אבל האזרחים לא אשמים, אלה המנהיגים." "אתה נאיבי," אמר הצרפתי, "בסופו של דבר יש מי שיורה ויש מי שנטבח. לא רציתי להגיד את זה, אבל כנראה שאין ברירה – יש כובש ויש נכבש." והנסיך אמר, "אני לא בטוח שזה עד כדי כך פשוט." כעת הצרפתי הביט בי ישירות (תהיתי באותו רגע האם כולם מבחינים עד כמה אנחנו דומים, או שזה רק בראשי) ואמר: "אם טיילת כל כך הרבה בעולם, כמו שאתה אומר, בטח יצא לך לעבור במזרח התיכון, לא?" השבתי בפשטות, "כן." ואז הוא אמר, "ככה חשבתי. אז בתור מי שמכיר את הדברים מקרוב, מה אתה חושב?" הוא העביר שוב ושוב את שיני הסכין על שולי הצלחת. נאלמתי במבוכה, אך לבסוף הצלחתי לומר – "כל מי שיש לו דעה מוצקה לגבי הנעשה במזרח התיכון, הוא שרלטן או נבל." ההולנדית הפתיעה אותי כשאמרה, "או שהוא איבד מישהו שהוא אוהב."

שמענו קול נפץ וצעקות מכיוון המטבח, וקול גברי נוזף בקול נשי מתחנן. ניסינו להבין מה נאמר, אבל איש מאיתנו לא דיבר פורטוגזית. מיד אחר כך המלצרית יצאה בסערה מהמטבח, בלבוש בת האיכר שלה – מחוך עור על גבי חולצה לבנה עם שרוולים תפוחים, ועלתה בריצה במעלה מדרגות העץ החורקות. הברמן המשיך לגדף, למרות שכבר לא הייתה בסביבה, ונשמע שצלחת נוספת פגשה את הרצפה. המשכנו להזרים את היין וניסינו לחדש את השיחה. הנסיך סיפר שהוא עובד כמנהל מוצר בסטארט-אפ קטן שקשור למדפסות תלת ממד, וחי עם בן זוגו בפרבר של לונדון. הצרפתי ניסה לגרור אותי לשיחה על הגאופוליטיקה של המזרח התיכון, ואני החזרתי בשאלות שלא ידע להשיב עליהן על הגל החדש, טריפו וגודאר. ההולנדית סיפרה לנו על בני המשפחה שלה, כאילו אנחנו מכירים אותם כבר מזמן: בשמותיהם הפרטיים, וכשנקודת ההתחלה של כל סיפור הייתה תמיד רגע לפני שיאו. היא אמרה שהיא חולמת לכתוב ספרי טיולים, ולפגוש אנשים מכמה שיותר מקומות, כי בכפר שממנו היא באה, כולם מכירים את כולם, עד שכבר לא נשאר מה לומר. מדי פעם הגיחו מבקרים מזדמנים שהנהנו לברמן לשלום, וטיפסו במדרגות. אחר כך ירדו בפנים קפואות. כשאזל היין, החלטנו לבדוק מה קורה. שלחנו את הצרפתי למעלה, וגם לאחר דקות ארוכות ומתוחות, לא חזר. עלינו שלושתנו, וגילינו שבקומה השנייה פועלת חנות קטנה למזכרות, תכשיטים, פסלים קטנים של דרקונים וחפצי נוי מהסוג הזה. המלצרית עמדה מאחורי הקופה, וזה שדמה לי עמד לצדה, וניהל איתה שיחה ערה על החיים בעיירה. היא סיפרה שהיא והברמן נשואים, הורים לשתי בנות, ומנהלים את המקום יחד. "אני מודה לכם על הדאגה," אמרה בגבות מורמות, "אבל מה שקורה בינינו יישאר בינינו, ברשותכם. זה סתם ריב שגרתי של זוג."

כשיצאנו משם הראש שלי היה סחרחר מיין. פניתי ללכת בכיוון ההוסטל, אבל הצרפתי משך לכיוון ההפוך. "אנחנו בכיוון השני," הערתי. "אני לא ממהר לשום מקום," אמר, ופנה לשני האחרים: "בואו נצא להסתובב, הלילה עוד צעיר." שוטטנו ברחבי סינטרה. תחילה בשתיקה מתוחה, ובהמשך ההולנדית החלה לשיר, בקול עמוק להפתיע. שאלתי אם זה שיר ערש, והיא ענתה: "לא, מה פתאום, זה השיר שניצחנו איתו באירוויזיון." הצרפתי הוביל אותנו לבריכה גדולה ועתיקה, עשויה אבן. "עברתי כאן מוקדם יותר היום," אמר, "תהיתי איך זה ייראה בלילה." טיפסנו מעל שער ברזל קטן, כדי לעמוד על שפת הבור. מבעד לחושך הצלחתי לזהות מים ירוקים, ובתוכם אדוות קטנות. צפרדע קיפצה מעלה-מעלה, כמעט מעדה, אך התאזנה לבסוף. "אז אתה אומר שאין לך ממש בית," אמר הצרפתי, ובמקום להתקרב אליי, התרחק לצדה השני של הבריכה. "כן," אמרתי. ולא הצלחתי לראות את פניו. "ואם נניח יקרה לך משהו, חס וחלילה, אף אחד לא ישים לב?" הבטתי לכיוונה של ההולנדית, שישבה על מעקה אבן גדול, ופניה מורמות לשמים, אל אור הירח. עכשיו היה תורה להעמיד פנים שאינה שומעת. "אתה יודע," אמר לי הצרפתי – הפעם התקדם לכיווני, בעודי מתרחק ממנו – מקיפים את הבריכה כמו בדו קרב – "מישהו עלול לקבל את הרושם שאתה בורח ממשהו או ממישהו. ויום אחד תפגוש את האיש הלא נכון, שעלול להיעלב או להתרגז." מצדי השני התקרב אליי הנסיך והניח יד על כתפי. זה שדמה לי אמר: "אני פשוט מציע לך להיזהר, כי יש אנשים שמבחינתם חצי אמת גרועה יותר משקר." הוא בעט אבן לתוך הבריכה, והצפרדע המבוהלת זינקה מהעלה אל תוך המים. הנסיך אמר: "כדאי שנחזור, כי מתחיל להתקרר."

בלילה חיכיתי שהם ירדמו, והדלקתי את פנס הטלפון. שלפתי מעמקי התיק את היומן ונשאבתי לתוכו, כאילו פתחתי חלון של מטוס באוויר. כתבתי ולא ידעתי מה אני כותב. אני שוכב עכשיו בסינטרה, כתבתי. אני שוכב עכשיו אצלה במיטה, בעיר במישור החוף, והיא עליי, חוצצת ביני לבין השמים. עיניי עצומות. אני שוכב עכשיו בשוחות, כתבתי, של איזושהי מלחמה. אני לא בטוח איזו. אני שומע הפגזות, אני שומע צעקות, ויודע שאני אמור להסתער. אבל הגוף שלי לא זז. אם מהרהרים בזה חזק מספיק, אפשר להאמין שהעבר אמיתי יותר מהווה, ושהחושך הוא שער טוב מהאור. החושך הוא אותו חושך, תמיד. מלבד הלחות, הריחות, הקולות.

התעוררתי בבוקר והחדר היה ריק – לא רק מאנשים, גם מחפצים. שטפתי פנים בזריזות וטסתי לקומת הקרקע, לבדוק מה קורה. האישה בבגדי הספורט שטפה את הלובי בספונג'ה. מצאתי את שלושתם יושבים בחוץ, חיוורים וטרוטי עיניים, התיקים ארוזים תחת ישבניהם. "מה קרה?" שאלתי. "מוזר שלא שמעת," אמרה הבחורה בהתלהבות מעורבת במצוקה. "שלושתינו הקאנו כל הלילה, חטפנו קלקול קיבה. רק אתה ישנת כמו תינוק." הצרפתי נכנס בדבריה: "אנחנו הולכים לעזוב את המקום המטונף הזה, שלמען האמת, מוציא את כולנו מדעתנו. אולי גם שתינו אתמול קצת יותר מדי." הוא לא הביט לי בעיניים. זה היה יום שמשי, אבל בסמטאות נשבו רוחות קרות. בכיכר המרכזית צפינו בשחזור של קרב בין אבירים, עם סוסים, רמחים וכל הכרוך. הילדים בהו והמבוגרים צילמו. כשאחד האבירים נפל מהסוס, לכאורה אל מותו, ילד אחד נשכב על הרצפה והתייפח במחאה. האביר קם לתחייה כדי להרגיעו, וליטף את ראשו. ההולנדית סיפרה לי שבלילה, בעודם מתאספים לדסקס במצבם הגסטרונומי תחת האור הקטן בשירותים, נחרדה להבחין שהמכשף שוכב במיטתו, במנח הקבוע, כשעיניו פעורות לרווחה. אנחנו מצטערים על הרעש, אמרה, והוא בתגובה סימן בידיו על אוזניו. אנחנו מרגישים נורא, היא הסבירה בקול רם. הוא פתח את פיו לדבר: מצטער, אני לא שומע כלום, אני חירש. כשפניהם של השלושה החווירו, אמר: סתם, אני צוחק, גם אני לא מצליח להירדם. כבר כמה לילות. כמעט התעלפתי במקום, היא אמרה לי.

בדרך חזרה לליסבון היא ישבה לידי וישנה, או העמידה פני ישנה, ראשה על כתפי השמאלית. האנגלי והצרפתי ישבו צמוד, כמה ספסלים מאחורינו. שלפתי את היומן בזהירות, ובראש דף ריק כתבתי את המילים "כוכב" ו"ערפל". סימנתי תחתיהן שני קווים. בזווית העין קלטתי אותה בוחנת את כתב היד שלי, את הצורות האקראיות. בליסבון הבנים הודיעו שמאסו סופית בפורטוגל, והם מתכוונים לבדוק מה הדרך הכי מהירה וזולה להגיע למרוקו. אתם מוזמנים להצטרף, אמרו, יותר בחובה מאשר עם כוונות, וההולנדית ואני השבנו שנישאר לעת עתה בליסבון. "ככה בדיוק חשבתי," אמר לי הצרפתי, וחבט בכתפי באגרופו, בעוצמה. את ההולנדית חיבק, ולחש משהו על אוזנה. הנסיך אמר לי, "אני מצטער שלא יצא לנו בכלל להכיר. אולי נפגש שוב, בדרך אל מקום אחר." הם ניגשו אל סוכנות הנסיעות בתחנה המרכזית, ואנחנו יצאנו לעיר.

התהלכנו בלי כיוון ובלי מטרה, ונעצרנו באחד הגנים. שכבנו על הדשא ובגופי פשטה תחושת הקלה. היא התהפכה על בטנה, ונשפה לי בשיער, לכיוון הפנים. מצמצתי, הטיתי את הראש, ביקשתי שתפסיק. "אתה יודע," אמרה לי, "עליתי על הסוד שלך מזמן. מהרגע הראשון." הנהנתי ואמרתי, "אוקיי." "אני יודעת מי אתה," אמרה. לא פציתי פה. שלחתי יד ומשכתי אותה לכיווני. רמזתי לה בעדינות לטפס עליי. היא הצמידה את הלחי השמאלית שלה ללחיי הימנית, והרגשתי את משקלה נפרש באופן שווה על איבריי. שנינו התחלנו לנשום כבד. "רק תגיד לי אם הרגת מישהו," אמרה, וחיככה את האף שלה באוזני. "אני צריכה לדעת אם עשית משהו רע." ליטפתי את הגב שלה בתנועות מעגליות ועצמתי עיניים. מדי פעם הקפדתי לשנות כיוון. אני לא בטוח כמה זמן העברנו ככה. המחשבות שלי הלכו ברוורס.

21

"שמעת על ההיא?" שאל אותי דובון הגומי האנושי מ'עולם הממתקים'. "לא שמעת? לפנות בוקר הביאו למיון אחת, הסניטרים קוראים לה היפהפיה בתרדמת."

"אני מבין שביטלו את המושג חסיון רפואי," אמרתי.

הפעלתי את מקציף החלב מחריש האוזניים. הדובון שיחק בשקיק סוכר חום ונשך את שפתיו בחיוך ממתיק סוד. מאחוריו חלפו אבא עם ילד עליז בכיסא גלגלים ואישה חיוורת עם גבס. איש נקיון מובס עמד ליד פח ובהה באוויר. מוט ההקצפה שקע בחלב והשאון הפך לגרגור עמום.    

"חשבו שמשהו בוער לה בין הרגליים. הסתבר שהיא צובעת את המשולש. אדום. לא ג'ינג'י – אדום אש! היא עצמה קטנטונת ברונטית עם עור שחום – הי, הי, החלב נשפך! מה קרה, נדלקת?"

הקריאה "זהירות, קפה חם!" במסדרונות בית החולים משתווה לסירנת אמבולנס. פילסתי את דרכי למיון, לבוש במדי הבריסטה וחמוש במנשא קרטון. זהירות, צעקתי על פיזיותרפיסט מותש, קפה חם!  

תחת שמיכה תכולה, דהויה מכביסות, היא שכבה כמו בובה מקולקלת, זרועותיה במקביל לגופה, פניה כחולות, מאובנות ומרושתות נימים, צינור היה תחוב בין שפתיה התפוחות. על צווארה השחום ניכר תלם אדמדם. המזגן פלט קור של חדר מתים. מכשירים אתגרו את השפיות בצפצופים בלתי אחידים. בזכות מאושפז שהתפרע מעבר לוילון הרווחתי זמן לבד איתה. איזה ניסוח מדויק: לבד. איתה. זאת אֵלַה. אלה שלי.   

נפגשנו לראשונה אחרי שהעיפו אותי מהבית. כל מי ששומע את הסיפור מסכים איתי שאבא שלי הגיב באופן מופרע לגמרי. שכבתי לי בחדר, מתענג על ענייני, פתאום: ביקשתי לא לגעת במיץ התפוחים, נכון? – אני עירום, אבא, צא מפה! – גם שתית הכל וגם החזרת את הבקבוק הריק למקרר!

הוא הפנה מבט למסך המחשב שלצדי: אישה שיחקה שם עם משהו נחשי בהנאה שהיתה מנוגדת לחלוטין לאווירת סוף העולם שמילאה את החדר. אבא כבר דפק לי פעם אגרוף בצלע, בצחוק (למה אין לך חברה, אתה הומו או מה?) אבל באותו רגע הוא לא צחק.

זה מה שאתה עושה עם החיים שלך? הוא צרח, לא עבדת יום אחד, אין לך מושג מה זה כסף! אני נותן לך גן-עדן ואתה יורק לי בפרצוף.

אתה מגזים, אמרתי, זה פאקינג מיץ תפוחים. האישה עם הנחש השתנקה. אבא עיווה פניו בגועל: תתלבש ותעוף מפה, אני לא צוחק, תעוף מהבית שלי.

בהתחלה היה נחמד ברחוב, תחושה של חופש, רחוק מאבא, אבל אז פרץ מבול ואיזה חכמולוג שכנע אותי לעבור לבית מחסה לנוער בסיכון. כולם שם התנהגו כמו חיות, אבל בסך הכל היה נוח. ארבעים יום הייתי שם, עד שיונה אחד, מופרע אמיתי, החליט שהוא יכול לעוף וקפץ מהחלון. הוא נפל על עץ זית ושבר את המפרקת.  

ניקיתי משרדים במגדל שדיברו בו בבליל של שפות, אבל זה עשה לי כאב ראש. שטפתי פירמידות של צלחות במסעדת פועלים מצרית. אבל הלכתי מכות עם הבוס ופוטרתי. הקיץ הגיע. חמסין מִדבּרי בנוסח פריפריה. חייתי ברחובות חסר מעש וחסר כיוון.יום אחד קלטתי נצנוץ על המדרכה – עגיל זהב. רצתי לחנות המשכונות, רק כדי לגלות שהוא מזויף. על ספסל של תחנת אוטובוס מצאתי ספר תנ"ך מאובן מרוב חום. פתחתי בעמוד אקראי – עשרת הדיברות. נכנסתי למצב רוח פילוסופי, הרמתי את הראש מהספר, אבל במקום לראות שמיים, ראיתי אותה.

"האוטובוס לתל-אביב כבר עבר?" שאלה, נוטפת זיעה.

"עוד לא, גם אני מחכה." אמרתי בקול חדש.

כסף לאוטובוס היה לי. עליתי. התיישבתי לצידה. במהלך הנסיעה שלחתי מבטים-מרגלים כדי לתור את גופה: החזק הוא אם רפה, השמנה היא אם רזה. היא נראתה לי כמו מישהי שאני ראוי למלצר, לא מעבר לזה. הייתי אז באמת יצור נבער. אבל חדור מטרה. כבשתי אותה בשפתי המפורקת, התנחלתי בלבה כמו הבטחה, לבסוף התוודיתי: אני לא מכיר אף אחד בתל-אביב. אתה מכיר אותי, היא אמרה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, אמרתי. אֵלה, ענתה, ולך? משה, עניתי. שם יפה, היא אמרה.

היא גרה בדירת שני חדרים עם קירות מתקלפים. את גרה פה לבד? שאלתי ובמקום להשיב היא לחשה: עצום עיניים. היא נישקה את עפעפיי, ארוכות, כמו מושחת אותי למלך.

מצאתי ברחוב חנוכיה, צעקתי, לחנוכת הבית המשותף שלנו! זאת מנורה, תיקנה אותי, אבל זה חמוד מצדך. עשינו מנגל במרפסת הזעירה והעשן עלה לשמיים.

בהדרגה למדתי להכיר את מצבי רוחה המתחלפים בנקישת אצבע מאסון לששון.היא הזיעה. תמיד. לפעמים נדמה שאדים עולים מגופה השחום. והיא היתה מלוחה מאוד במקום הנמוך ביותר שלה. לשונה לעומת זאת, היתה קרה כשלג.

בשבוע הראשון התמסרה לי כולה ואחר כך פתאום אסרה עלי להתקרב אליה. מה קרה, שאלתי, את במחזור, את שומרת שבת? לא זה ולא זה, ענתה, לא מוצא חן בעיני שאתה מרגיש שאני כבר שלך. אני לא מרגיש, חייכתי, אני יודע.

מסתבר שאת הסטירה הראשונה שמקבלים מאישה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. אחר היה נבהל, נעלב, אולי אפילו מחזיר לה. אני הבנתי לעומק מאיפה זה בא. חטפתי מכות אמיתיות בחיי וידעתי להבדיל. עיניה סיפרו סיפור אחר מכף ידה הסוטרת. עוד אחת, ביקשתי, וצלצול פעמונים נשמע באוזני. תיכנסי בי, אמרתי לה, תפרקי לי ת'צורה, אני יכול לעמוד בזה. היא שרטה אותי עד זוב דם. לחשה: אתה תרחץ לי את הרגליים ותשתה את המים. והסכמתי. המצאנו גרסה למבוגרים בלבד למשחק ים-יבשה. פסיכולוגים בשקל יגידו – זו לא היא הסדיסטית, זה אתה המזוכיסט, אבא שלך התעלל בך, אז התרגלת.

"אני בהריון, משה, בשבוע ה-8 או ה-9…" היא אמרה.

לבי החסיר 8 או 9 פעימות.

"אם התינוק יהיה דומה לאבא שלי," הודעתי, "אין סיכוי שאצליח לאהוב אותו."

"הוא לא יהיה דומה."

"איך את יודעת?"

"כי הוא לא יוולד."

בתור לרופאת הנשים אלה ליטפה את בטנה בלי משים. חטטנית עם שיער בצבע משתנה אמרה: "שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."

"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה.

"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.

"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.

"עברנו את זה." ניסיתי לרכך.

"זה חורבן הבית."

"חורבן הבית ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי.

"נו, בדיוק." ענתה קודרת. 

ניחמתי אותה, ריחמתי עליה ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן וירטואלי עם סטלן ארוך שיער מהגליל. מצאת מי שיושיע אותך ממני, אה? זרקתי לה בעלבון והיא ענתה בהתחכמות – אתה אמרת.

אחרי חודש וקצת הוא נעלם מחייה לאחר המייל האחרון שלו, השנים עשר במספר, שבו כתב: "את עוד לא מוכנה אלי, אחזור כשתהיי". פוזאיסט פלספן. היא שכחה ממנו במהרה, אבל אני, כל פעם שנשמעה דפיקה בדלת, הייתי בטוח שהוא חזר. 

ניסינו להיות מיתולוגיים, חשבנו שאנחנו מרכז העולם, אבל כשפורצים רוקנו לנו את הבית, לקחו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה, הכל התפוצץ. קללות והאשמות הפכו ליריקות ודחיפות. אלה דפקה לי מרפק לאף. הוא נשבר, התנפח פי שניים מגודלו והתעקם לנצח. שנאתי אותה על שגרמה לי לאהוב אותה מלכתחילה. הבית השני בחיי נחרב והרגשתי שיקח הרבה זמן עד שאהיה מוכן לבנות בית נוסף. בבוקר למחרת עליתי על מונית לנתב"ג. מה הטיסה הפנויה הבאה, שאלתי. רומא, ענתה הפקידה. וִיוַה רומא, עניתי.     

לעזאזל! בלמתי את הזכרונות בחריקה, ורכנתי אל הגוף השוכב.

"אלה, זה אני, משה…" ליטפתי את לחייה הקרה, את כתפה, את זרועה, משכתי בעדינות בכף ידה, טלטלתי את גופה עד שהשמיכה נשמטה. לא התאפקתי והסטתי גם את חלוק האשפוז. בהיתי מהופנט בסנה הבוער. היא עשתה את זה בתקופה שלא היינו ביחד. ואולי לא צבעה את הערווה, אולי הגוון הזה פשוט נבע מתוכה.

"סלח לי, מי אתה?"

בתנועה זריזה ומגושמת כיסיתי אותה וגמגמתי אל הגבר בלבן: "אחי – "

"אל תקרא לי אחי." זה היה קטנוני מצדו של מי שבחר להיות אח כמקצוע. "מה אתה עושה פה?"

"אהמ…" הצצתי בתג השם שלו. "מוחמד. שלום. אני משה." לא עמדתי אז על הפן המיתי-פתטי של מפגש השמות שלנו. "באתי לבקר את אֵלַה."

"מי אתה בשבילה?" מה יכולתי לענות: עבד, אדון, הנבחר… "אתה מהקפה למטה לא?" הייתי מעדיף שיפנה אלי כ'בריסטה', יותר מכבד. וסקסי. "מה אתה עושה פה?"

"באתי לאֵלַה. מה אתה מסתכל עלי ככה? אני מכיר אותה!"

"יש לך הוכחות?" הוא הרים עלי גבה.

"אתה שוטר, מוחמד? לא. אז חכה רגע עם החקירה. אתה רואה את הקפה הזה? הוא בשבילה. היא היחידה בעולם ששותה הפוך עם חלב ודבש. עכשיו עשה לי טובה, קצת פרטיות, גם ככה קשה לי לראות אותה במצב הזה."

חשבתי על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו את כל החרא שקורה סביבם. התקרבתי לאוזנה של אהובתי ופצחתי בשיר חרישי: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"

"אדוני, אני מבקש."

לא נתתי למוחמד להפריע לי. זה היה השיר האהוב עליה: "בגוף כואב, בלב רעב…"

"משה… תפסיק עם זה."

"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."

"אבטחה!" מוחמד צעק.

דחפתי אותו, הוא דחף בחזרה. אֵלַה היא אחת כזאת שגורמת לגברים להילחם עליה גם מתוך תרדמת.

"קומי!" חיבקתי בבכי את הגוף חסר התנועה כשמוחמד מנסה לעקור אותי מעליו. "בבקשה – תתעוררי!" זעקתי בשמאלציות שרק אישה בתרדמת יכולה לשאת בלי לפרוץ בצחוק.

לחדר נכנס איש אבטחה.

"אני מבקש לעצור את האיש הזה!" התנתק ממני מוחמד.

המאבטח פקד עלי להתלוות אליו. סירבתי. הוא הזעיק תגבורת במכשיר הקשר. שפכתי עליו את הקפה. להגנתי אציין שהוא כבר היה קר. המאבטח בתגובה עיקם לי את היד.

"אני פה הבעייתי?! לא מוחמד?" התפרצתי. "שלא תתקרב אליה, מחבל!"

שעות ספורות לאחר מכן ישבתי בתחנת המשטרה, מול חוקר צעיר ששאל אותי בקול יבש:

"ספר לי על הקשר שלך עם אֵלה."

אני לא בנוי לכלא, הזעתי, יש שם רק קפה בוץ ושיעורי פסיכודרמה. סיפרתי לחוקר איך אני ואלה הכרנו, האוטובוס, הנשיקה, ים-יבשה, הסטלן מהגליל, הפריצה, הפרידה.

"אז אחרי שנפרדתם, נסעת לרומא…" חזר החוקר כמפקפק. "ומתי חזרת?"

"ברומא למדתי להיות בריסטה ומשם המשכתי ללונדון, הרגשתי שם נורא לא רצוי אז עברתי למדריד, אבל גירשו אותי מהדירה. בפריז מצאתי חירות ואחווה, אבל אפילו לא טיפת שיוויון. בברלין הייתי כוכב עולה, עד התקרית ההיא…"

"איזו תקרית? החוקר לא עמד בקצב. 

"רקדתי עם עצמי במועדון חשוך, מהופנט לחותמת הזוהרת על זרועי, פתאום איזה קטנצ'יק עם בלורית צרח עלי: למה יש לך אף כזה ארוך? שאלתי אם משחקים בכיפה אדומה, אז הוא קרא לחבר שלו, ראש ביצה מגודל. העניינים התחממו. ניצלתי בזכות ברמנית פולניה שהסתירה אותי מתחת לבר, לעד אשמור לה חסד. שם, בין ארגזי הייגרמייסטר והשנאפס החלטתי שאני חוזר לארץ. השנתיים בחו"ל הרגישו פתאום כמו אלפיים שנה."

"אדוני, כדאי שתתחיל לדבר לעניין, יש לנו אישה בתרדמת ואתה החשוד המרכזי. אותי מעניין רק דבר אחד: איפה היית אתמול בלילה?"

מחלון התחנה נשקפו שמיים נמוכים שהלכו והשחירו. החוקר חזר ושאל ודפק על השולחן ולבסוף התייאש ויצא מהחדר. רציתי לספר לו כמה התרגשתי לפגוש שוב את אלה על החוף בתל-אביב כשחזרתי לארץ.

אני לא מאמינה, היא צרחה ורקדה איתי במעגל. תמים שכמוני, קיוויתי שהיא מחכה לי נקייה מעקבות רגליים וטביעות אצבעות, אבל הסתבר שכמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, איטלקי, מוסלמי, נוצרי, טורקי ובריטי.

עכשיו אני דווקא עם בחור מקומי, היא אמרה, דומה לך, האמת, אולי תלמדו לחלוק בי. אני מוכן, עניתי מיד והאמנתי לעצמי, התבגרתי בחו"ל, ציינתי. העברית שכמעט נשכחה ממני קמה לתחיה. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' המצליפה. מפה לשם, הגענו אליה.

לפתע נשמע צלצול בדלת. אל תפתחי, לחשתי. למה? סוף סוף תכירו, התלהבה. בפעם אחרת, התחננתי. לא יפה לגרש אותו ככה, אמרה. מי מגרש, היתממתי. הוא אוהב אותי, התעקשה. אני יותר, נישקתי את צווארה הרותח. אני אוהבת אותו, היא ניסתה לקום אבל ריתקתי אותה למיטה. הוא הלם בדלת בחוזקה, ביאוש, בזעם, ואז שמענו את המעלית היורדת, כמו יללת שועל שהחליק לבאר.

לחדר נכנס חוקר מבוגר, מסריח מסיגריות. הוא נשען על השולחן ורשרש בשקית ניילון. זה הוציא אותי מדעתי. תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לפרטים כמו ליפסטיק על פומית עץ. התרדמת של אלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר.

"אני מודה בכל," הודעתי. "כשחזרתי מחו"ל חידשתי את הקשר עם אלה. הייתי איתה כל יום, כולל אתמול, אבל אני לא מבין איך… לא עשיתי לה שום דבר ש…" התחלתי לבכות, בכי משפיל עם התנשפויות, עם נזלת והכל.

"לאט לאט. ספר לי מה בדיוק קרה שם אתמול."

ניסיתי לפרט אבל הכל נשמע בנאלי להגעיל: היכולת ההודינית שלה לאזוק את עצמה בארבע גפיים עם האזיקונים הזרחניים שקניתי לה, השקית הצהובה עם הבקלוואה שמצאתי על השולחן, ידעתי שזה הוא שלח לה, השועל מהמעלית, וזללתי את הכל.  

"אתה חנקת אותה." הוא הודיע.

"קצת, כי היא ביקשה. זה משחק כזה. תראה מה היא עשתה לי פה – " הרמתי את החולצה כדי להראות שריטה בגב אבל הוא לא התעניין.

"באיזו שעה עזבת?"

"אתה יכול להרגיע עם השקית?" התחננתי. הוא התעלם.

"אני שואל מתי יצאת אתמול מהדירה של אֵלה?"  

"קצת לפני חצות, רצתי למשמרת לילה בבית חולים."

"אתה רופא?" התפלא.

"בריסטה." עניתי. "תשאלו את השכנה האמריקאית. היא טיילה בחצר עם הרוטוויילר כשיצאתי."

החוקר תקתק משהו במחשב.

"אני נשבע לך שכשעזבתי את הדירה אלה היתה בסדר גמור, היא ישנה. רגע, היא נחרה! זאת הוכחה, לא? אנשים בתרדמת נוחרים?!"

הוא הפנה אלי מבט בוחן ואז אמר במפתיע:

"אוקי, תודה. אתה משוחרר. תשאיר את הטלפון פתוח, במידה ויהיו עוד שאלות."

"רגע, מה? מה זאת אומרת? אני מסביר לך שאני אשם במצב של אלה – "

"אתה לא אשם בכלום. אתה צודק – בחצות ושש דקות כבר היית בקפה בבית החולים."

"כן, אבל לפני פגעתי באישה שאני אוהב," אמרתי בקול סדוק. "אי אפשר ככה לשחרר אותי, אני חייב לקבל עונש. אני רוצה עונש!"

"משה, אתה סוטה ואתה דוחה, אבל אתה לא האיש שלנו. עכשיו יש לי חקירה לנהל. שלום."

"אבל איך זה יכול להיות? אתה חייב לי הסבר…"

לפני שהספקתי לקלוט מה קרה הייתי במסדרון. כלב עם עיטור הביט בי בזלזול מתמונה שעל הקיר. התכוונתי לחזור לאלה. קיוויתי שתתעורר ותפתור את כל התעלומות. בדרך החוצה נדחפתי הצידה על ידי שוטר שהוביל בגסות חשוד באזיקים.   

"רגע… מוחמד?" קראתי, "זה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

מחוץ לתחנה העוברים ושבים הביטו עלי כמו על פושע, אף שזה עתה הוכרזתי חף מפשע. האשם האמיתי יושב בתחנה, רציתי לצעוק להם.

הייתי צריך לרצוח אותו כשהוא היה בידיים שלי. אבל מי יכול היה לדמיין שזה הוא? אלה קיבלה הרבה הודעות בערבית לטלפון. היא טענה שהמספר שלה נכנס לשירות פרסומות אוטומטי. זה היה מוחמד. הוא השועל מהמעלית. היא אמרה שאנחנו דומים. שום דמיון!   

בכל זאת נתקעתי בסיפור בלשי, אבל עוד לא פיצחתי את התעלומה. הוא הגיע אליה בלילה אחרי שיצאתי? ניסה לרצוח אותה? כי עזבה אותו? למעני? אח מבית חולים שנוטל חיים? ולמה הוא נכשל? למה היא לא מתה? מי הביא אותה לבית החולים? בעוד אני עומד תחת מפל סימני השאלה, הנאשם בכבודו ובעצמו יצא לרחוב, חופשי כאחד האדם.

לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנת המשטרה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לגינה קטנה. היה שלט "נא לא לדרוך על הדשא", אבל שום דבר לא אסור כנראה בעיניו של המפלצת. הוא התקדם לעבר נדנדה שנתלתה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. התנפלתי עליו מאחור.

"אני לא יודע מה שיקרת להם כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית!"

לא הערכתי נכון את כוחו. הוא התנדנד לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. 

"אתה גנבת אותה ממני!" הוא זינק עלי. "חיינו טוב ביחד. מי ביקש ממך לחזור לארץ?"

"היא היתה שלי לפניך!" בעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל.

"כל העולם יודע שהיא שלי!" הוא התרומם והחטיף לי אגרוף לסנטר.

"מי זה כל העולם? אתה ואמא שלך?" שאלתי חנוק. החלפנו עוד כמה מהלומות מגושמות. משכנו זה לזה בשיער כשהתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה. ירקתי עליו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אלי. ניגבתי את הפנים בשרוול והוא ניצל את הרגע כדי לנגוח בראשי. נראה שזה הכאיב לו לא פחות מאשר לי. שכבנו מתנשפים.

"אני לא אשם במה שקרה לטינה." סינן.

"למי?!"

"טינה. זה השם האמיתי של אֵלַה."

"לא זה לא," התרוממתי בכאב. "זה שם שאימצה כנערה. היא נולדה בתור אלה."

"זה ויכוח מיותר." הוא המשיך לשכב.

"אני לא מבין איך שחררו אותך," אמרתי. "זה ברור שניסית לרצוח אותה. לא יכולת לקבל את זה שהיא איתי, זה פגע בכבוד שלך."

הוא פלט צחוק מריר: "זה גם מה שהשוטרים חשבו בהתחלה. אף אחד לא מבין שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. הבל פיה הוא משב הרוח שלי. אני מוכן לשכב לרגליה כל החיים, בלי אוכל ובלי מים, כמו גמל."

הדימויים המזרחיים השחוקים האלה הצליחו להעביר בי צמרמורת.

מוחמד קם על רגליו ואמר: "בוא, חייבים לחטא את זה."  

ניגשנו לברזיה והוא רחץ את מצחי המדמם.

"זה שורף." אמרתי.

"זה פצע שטחי." אמר במקצועיות מרגיעה. "אל תנגב עם החולצה, אתה תזהם את זה," גער בי ושלף פיסת בד מקופלת מכיסו. "אחרי שהלכת ממנה היא כתבה לי."

"לא יכול להיות," מחיתי. "היא כבר ישנה."  

הוא ספג בטפיחות עדינות את המים והדם מפניי ואז שלף את הטלפון והראה לי התכתבות בערבית.

"מאיפה אני אמור להבין מה כתוב פה?" התרגזתי.

"אני את השפה שלך מבין," סינן בעלבון.  

הוא השמיע לי הודעה מוקלטת משעה שתיים וחצי בלילה. זה היה הקול של אלה, בוודאות, זיהיתי את הרוטווילר של השכנה ברקע, אלא שהיא דיברה ערבית. מוחמד צלל לרגע אל הקול ועיניו התמלאו דמעות.

"היא התחננה שאגיע," טלטל את ראשו, "אבל בדיוק התחלתי משמרת עמוסה בבית החולים. מי ידע שכמה שעות אחר כך היא תגיע אלי בעצמה במצב של תרדמת."

"מי בכלל הביא אותה לבית החולים?" שאלתי.

"האמריקאית מלמטה, היא הגיעה איתה למיון וסיפרה לי הכל."

"תמיד דוחפת את האף…" סיננתי.

"היא הצילה אותה ממוות בטוח, היא סיפרה שבדיוק ירדה עם הכלב לטיול – "

"כמה פעמים אפשר לרדת לטיול בלילה אחד?!" התרעמתי.

"כמה שצריך, זה כלב גדול… בקיצור, הכלב התנהג מוזר, נצמד לדלת שלה ולא הפסיק לנבוח. הדלת היתה פתוחה כי – "

"יש בעיה במנעול," אמרתי. "התכוונתי לסדר את זה."

"גם אני." הוא אמר בנימה מתנצלת. "בקיצור, היא מצאה את טינה אזוקה למיטה, על הראש שלה היתה שקית צהובה – "

"זאת השקית של הבקלאוות שלך!" הטחתי בו, חש משום מה שהפרט הזה מוכיח סופית שהאשם היחיד במצבה של אלה הוא מוחמד. אבל אז הוא השלים ואמר:

"שהיתה קשורה לצווארה באזיקון זרחני. האמריקאית אמרה שזה הדבר הראשון שהיא ראתה בחושך."

המתנה האיומה שהענקתי לה בעליצות מטומטמת.   

"כשהשכנה קרעה את השקית בציפורניים, טינה כבר היתה במצב של היפוקסיה, חוסר חמצן במוח."

"אני לא מבין כלום," התרסקתי על הספסל. "אני לא הייתי שם ואתה לא היית שם, והיא שכבה אזוקה למיטה…"

"היא יודעת לאזוק את עצמה. זה טריק כזה שהיא…"

"אני יודע!" אמרתי ביאוש. "מי קשר לה שקית לראש? ולמה?"

"היא בעצמה." אמר מוחמד. הבטתי עליו בשאלה. "כן, היא קודם קשרה את השקית לראש באזיקון ובשארית כוחותיה אזקה את עצמה למיטה. היא ניסתה להתאבד."

"שטויות…" מלמלתי. "זה שקר."

"יש מכתב התאבדות." הוא אמר. "אמרו לי במשטרה."

פה איבדתי את זה.

"מה?! למה אני לא יודע כלום. למה אותי חקרו כמו רוצח? ולך סיפרו הכל?"

"המכתב הגיע חמש דקות אחרי שהתחילו לחקור אותי. הכלב של האמריקאית פלט אותו אצלה בסלון. זה כל מה שהספקתי לשמוע לפני ששחררו אותי.

"מה היה כתוב במכתב?" שאלתי בצעקה.

"הלוואי שהייתי יודע." אמר מוחמד. 

הימים חלפו, כל העולם שמר על מחזור עירות-שינה, מלבד אלה. מוחמד בישר לי שהיא מוגדרת כשלוש בסולם גלאזגו. זה נשמע לי כמו ניקוד גרוע באירוויזיון. אמרו שהמוח מת, אבל הלב פועם. הרגשתי שזה מתאר גם את מצבי. היא פקחה עיניים, אבל לא ראתה דבר.

עם ההגדרה החדשה "מצב וגטטיבי", הוחלט שאלה תעבור למוסד מיוחד לחוסים מונשמים. כששמענו על עלות האשפוז כמעט התאשפזנו בעצמנו, אבל מוחמד הציע סידור שאי אפשר היה לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך ואני מתנדב שלושה ימים כבריסטה, עד שהיא תתעורר או תרדם לעד.

המבקרים את השרויים בתרדמת צריכים הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמם. כך הכרתי אנשים שיושבים כבר שנים ליד קרובי משפחתם הרדומים. בעקבות הסיפור הטרגי שלי, שלנו, החלטתי להשפיע על התת מודע שלהם באמצעות ציור בקצף של הקפה. נגיד, חייל במדים מזמין אצלי הפוך – אני מצייר לו על הקצף את סמל השלום. לדתיים אני מצייר חצי סהר. לערבים מגן דוד. לסחים עַלֶה. יש אפילו ציור מיוחד שיצרתי במוסד לחוסים בתרדמת: שעון מעורר. להיט.

אחד מלקוחותי הקבועים, גבר מרשים שפקד את אמו המורדמת, התגלה להיות קליבר במשטרה. הוא השיג לנו העתק של מכתב ההתאבדות של אלה. היא כותבת בו שמאסה בחיים הכפולים, שהגוף שלה לא עומד בזה יותר, שהיא נחנקת מבפנים.   

ימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים. שמרנו עליה במשמרות. לא פעם נשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה. הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא. כולם היו בטוחים שאנחנו אחים. לא טרחנו לתקן אותם.

מוחמד דאג שהמוניטורים, הזונדה והמַנְשֵם יעבדו כראוי. התגאיתי שאיש כזה אוהב את אלה שלי. חלמנו על היום שבו תקום ותראה אותנו יחד. אנחנו באמת יותר דומים משונים, הרי זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. שנינו שֵמִיים, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו חטפנו מכות בילדות, נורמטיבים לכאורה. באופן מוזר, הפכתי עדין מאוד, כל מפגן אלימות, אפילו צפירה בכביש זעזעו אותי. גם מוחמד דיווח על תחושות דומות.

בכל פעם שנכנסתי לחדרה, גם אם זה היה בשעת לילה, ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" קיוויתי שצמד המלים הזה יפעל ככישוף מעורר. לפעמים הייתי כועס עליה. מה זה צריך להיות, לכתוב שאת נחנקת לקשור לעצמך שקית עם ריח של בקלוואה על הראש? זה ילדותי. הלא אנחנו יכולים לחיות כולנו יחד! אבל אולי זה הסתבר רק אחרי שאיבדנו אותה. מי כבש את מי, אנחנו אותה או היא אותנו?

"אולי תישן קצת?" שאלתי את מוחמד שישב-שכב ליד מיטת אלה, עפעפיו הכבדים מאיימים להיטרק על עיניו השחורות.

"לא, לא," הוא מלמל. "אני בסדר. אבל אתה נראה גמור."

"קפה." אמרתי. "אני אעשה לנו קפה. אנחנו חייבים להתעורר."

16