בשיעור מולדת דיבר המורה לוי על הירקון, וזו היתה הסיבה שחפציבה הלכה בהפסקה הגדולה להסתגר בבית השימוש.

בתחילת השיעור הודיע המורה: "היום נתחיל בנושא הירקון וכשנסיים נצא לטיול קטן ונראה את הדברים עין בעין בראש העין," ובעוד כל הכיתה צוחקת והמורה מוסיף ואומר: "למבצר אנטיפטרוס לא נוכל לגשת כי האזור עדיין ממוקש," עלו בתודעתה תמונות מן הביקור שערכה עם אמה ועם אחיה בבית חולים "הירקון" בתל אביב, ארבע שנים קודם לכן, תמונות שנמהל בהן טעם של ריחוק וחוסר קשר בגלל איזו עכירות שחצצה בינה לבינן. אף על פי כן חיות וברורות היו והעיקו עליה ברגש מכאיב של אשמה. אור חריף חתר אל החדר בעד החלונות הפונים דרומה – שעה מוקדמת של אחר צהריים היתה – ולובן הקירות סימא את עיניה. ובגלל זה חזרה להביט לרגע בחושך בשעה ההיא, כשהקיצה בבהלה ולא הבינה מה פשר המהומה ומה עושים בבית חבריו של אביה למשחק הברידג'. אחר כך הבחינה ברופא החולף על פני מיטתה שבחדר המבואה לעבר חדר הוריה ובדרך עמומה כלשהי התחילה להבין שקרה דבר מה חמור. חפציבה שאלה את עצמה אם שבה ונרדמה בלילה ההוא וזכרה שלמחרתו הכריזו הבריטים על עוצר שייכנס לתוקפו בשעה ארבע אחרי הצהריים בכל רחבי הארץ, ושקודם שעלתה אמה לאמבולנס, אמרה לה שאולי לא תספיק לשוב הביתה עד ארבע ושתשגיח על אחיה הקטן ותיתן לו ארוחה. חפציבה זכרה את המתיחות הנוראה שבה היתה שרויה כל אותו יום ובגלל זה שבו עיניה להביט בחדר הלבן, והאור שסימא אותן מיקד את מבטה בכתם השחור שעל הכר: שיער מופרד בפסוקת מעל לרקה השמאלית, וחלק ודליל הוא הולך נמשך לעבר הרקה הימנית.

"הטחנות, חפציבה!" הבקיע אליה לפתע קולו של המורה לוי והיא הרימה אליו את עיניה הבוהות, הסתומות בתמונות הרחוקות ההן, ושתקה.

"את שוב לא מקשיבה, חפציבה," גער בה. חפציבה השפילה את עיניה ושבה להביט במה שהיה רוחש בתוך מוחה. זה היה בכיתה ה”א, זכרה, והמחנך שלה, ד"ר אייזנר, שהיה שכן וידיד להוריה, עזב בסוף אותה שנה ועקר עם משפחתו לשיכון "רסקו" החדש שבעיבורי תל אביב, ממש ליד הירקון. בחופש הגדול כשנסעה לבקר אצלם עם אחיה הקטן, חלפו בדרך ליד אותו בית חולים והיא זכרה שהיכה בה איזה פחד של רגע והקפיא את העליצות שפיכתה בה. בני המשפחה שמחו לקראתם וד"ר אייזנר, המחנך שלה לשעבר, לקח אותם ואת ילדיו לשוט בסירה על הירקון. אחיה פחד מאוד והחזיק בה בחוזקה.

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, שלידה ישבה, דחפה אותה פתאום במרפקה, והיא שמעה את המורה לוי אומר: "מי מכם שט פעם בירקון?" אבל חפציבה לא הצביעה, מבטה חזר אל האור החריף, אל הלובן המסמא, והיא זכרה איך פחדה להביט בו, כה זר ונוכרי, מכוסה עד צווארו בסדין מעומלן ונוקשה, ראשו על הכר: הכתם השחור של השיער והפנים הלבנים עם דוק התכלת בלחיים. חפציבה זכרה היטב, שהתעניינה בנער יפה התואר ששכב במיטה הסמוכה יותר משהתעניינה באביה, ועפרונה צייר את הזיכרון על הדף שלפניה: חדר, שורת מיטות, ראש על כר, ורק הפנים התחמקו ממנה והיא לא יכלה להבין כיצד כבר שכחה, כל כך מהר, ושאלה את עצמה מדוע תמונת הפנים כה מטושטשת: העיניים, האף, השפתיים, הקמטים, הכול נבלע בתוך ריק אליפטי, שהיה דומה לאיזו מסכת תיאטרון עתיקה, אולי יוונית, שראתה פעם בספר. באיזה ספר לא זכרה.

המורה לוי אמר: "חפציבה, במקום להקשיב את מקשקשת כל השיעור."

חפציבה אמרה: "אני לא מקשקשת, המורה, אני מציירת." המורה לוי התרגז ואמר: "את שוב מתחצפת, מה? אז למחר תעתיקי מאה פעם את פרק קיט בתהילים." חפציבה הניעה בראשה וחשבה שד"ר אייזנר, המחנך שלה בכיתה ה"א, הבין אותה ומעולם לא גער בה. להיפך, הוא התלוצץ והודיע בכיתה שחפצי מסוגלת לכול, גם להקשיב ולצייר בעת ובעונה אחת, ועל כן אין זה מפריע לו שהיא מציירת בשעת השיעור. ובגלל זה הראתה לו חפציבה את הפנקס הסודי שלה, שבו רשמה מה זה אימפרסיוניזם ומדוע כרת ון גוך את אוזנו, ואליו העתיקה את השירים שכתבה וגם את הסיפור הקטן על שלוש הזקנות בבית הבודד. אבל, חשבה, המורה לוי בטח לא יודע שום דבר על כל זה ואין טעם להסביר לו.

בהפסקה הגדולה הסתגרה אפוא חפציבה בבית השימוש. היא הורידה את המכסה וישבה על האסלה וכבשה את פניה בידיה. היא הביטה בזיכרונות שלה וניסתה ללכוד את הפנים של הראש המוטל על הכר הלבן. אמה אמרה לה להיכנס לחדר ולראות אותו בפעם האחרונה. אבל עכשיו שחזרה אל החדר לא יכלה לראות דבר. נפשה לא ציירה שום תמונה והיא כעסה על עצמה והחליטה שכאשר תבוא הביתה תסתכל באלבום התמונות ואחר כך תעצום את עיניה ותעלה את התמונה בזיכרונה והיא תעשה כך כמה וכמה פעמים כדי שהתמונה שוב לא תחמוק מזיכרונה בצורה טיפשית כזאת. דלת חדרי השירותים נפתחה וחפציבה שמעה מישהו נכנס פנימה ופותח את הברז ומדבר. היא הכירה את קולה של ברכה שווילי ושמעה אותה אומרת: "ראית איך שהיא באה עם הסרפן מהלוויה?"

"כן," אמר קולה של שולה רייסר, "אז מה?"

ברכה שווילי אמרה: "היא תיקנה את הקריעה. זה לא בסדר."

"זה אסור?" שאלה שולה רייסר.

"צריך לבדוק," אמרה ברכה, "אני אשאל את המורה לדינים."

בינתיים נכנס עוד מישהו ועכשיו שמעה חפציבה את אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, אומרת: "שמעתם איך שחפצי צוחקת בקול? איך היא לא מתביישת?"

הילדות יצאו מחדר השירותים וידה של חפציבה עלתה, אצבעותיה מיששו את המקום שבו כבר לא היה קרע בסרפן.

בדרך כלל היתה יושבת ליד החברה הכי טובה שלה, אסתר שטראוס, אבל בשיעור הבא עברה לשבת ליד אלי וייס. ובזמן השיעור, כשהמורה לוי הסביר מה זאת אידיליה, כתב לה אלי וייס במחברת שלה: "שופעות עינייך אור ירוק והן כשתי אבני ברקת." חפציבה קראה וחייכה. פתאום אמר המורה לוי: "חפציבה! מה את עושה שם? קחי את הילקוט שלך ובואי לשבת כאן." הוא הצביע על המושב הריק שלפניו.

חפציבה התמהמהה, והמורה לוי צעק בעצבנות: "נו כבר, את מבזבזת לי את כל השיעור." חפציבה החלה אוספת את חפציה בזעף. אלי לחש: "למה הוא נטפל אלייך כל הזמן?" היא קרצה אליו בחשאי והוא החזיר לה חיוך ביישני. כשהתיישבה סוף סוף מול המורה לוי ראתה שהוא אדום מזעם ושָמחה.

לקראת סוף השיעור קרעה דף ממחברתה, כתבה עליו כמה מילים, קיפלה אותו והשליכה לאחור. המורה לוי צעק: "זה עובר כל גבול! בתור עונש תישארי מחר שעתיים נוספות. תודיעי להורים… לאמא שלך, שלא תדאג."

חפציבה חשבה: כל הכיתה שמה לב שהוא טעה. כעס קשה רתח בה והיא אמרה: "אבל המורה כבר נתן לי עונש אחד…"

"בלי אבל," שיסע אותה, "גם פרק קיט מאה פעם, גם להישאר שעתיים אחרי השיעורים, ואם זה לא יועיל תביאי גם את ההו… האמא שלך."

חפציבה חשבה על ד"ר אייזנר ועל כך שמאז עזב ועד היום לא הבין אותה שום מורה. היא זכרה שבדרך אליהם, כשבאה לביקור עם אחיה, חלף האוטובוס בין גבעות חומר אדומות שהיו חתוכות משני עברי הדרך כמו בסכין. היא זכרה ששמר אצלו את הפנקס הסודי שלה ימים אחדים ואחר כך בא אליהם הביתה והחזיר לה אותו ואמר לאמה: "אתם בכלל לא יודעים איזה מין ילדה יש לכם." ואחר כך חזרו זיכרונותיה אל בית החולים ואל החדר הלבן עם האור החריף ואל הנער ששכב במיטה הסמוכה לזו של אביה וחשבה: התעניינתי בנער ההוא יותר משהתעניינתי באבא. עכשיו אני אומרת לעצמי שפחדתי להביט בו. אבל זה לא נכון. סתם הייתי אדישה. לא רציתי לדעת.

בהפסקה עמדה חפציבה במרפסת, נשענה במרפקיה על המעקה והסתכלה בנערים ובנערות המשחקים בחצר בכדור או קופצים בחבל. המורה מוסקוביץ', מורה לדינים, הוציא החוצה כיסא וישב בשמש. חפציבה ראתה את ברכה שווילי ניגשת אליו, רוכנת מעט, אומרת לו דבר. ידה עלתה ואצבעותיה ריחפו על מקום הקרע. רק במגע יד אפשר היה להרגיש בפגימה שבאריג.

שולה רייסר באה לעמוד לידה. "תראי את הזוג יונים הזה," אמרה והניעה בראשה כלפי פינה בחצר. חפציבה ראתה את המורה לוי ואת ברכה שווילי עומדים ומדברים.

"גועל נפש," אמרה לשולה, "קודם הלכה להתחנף לד"ר מוסקוביץ' ועכשיו למורה לוי."

"אני רואה שתיקנו לך את זה," אמרה שולה רייסר והצביעה על לבה.

"כן, אמא שלי מסרה את זה לתיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"זה מותר?" שאלה שולה.

"לא שאלתי את הרב," אמרה חפציבה בלעג, "אני אוהבת את הסרפן הזה. או אולי את חושבת שהייתי צריכה ללכת עם הקריעה הזאת עד קץ הימים?"

"צריך לבדוק אם זה מותר," אמרה שולה רייסר במורת רוח.

"ואם אסור, אז מה? מה זה עניינך? אולי תפסיקו כבר לעקוב אחרי כל הזמן!"

"תיזהרי," אמרה שולה, "כולם מדברים עלייך. אומרים שאת צוחקת יותר מדי."

חפציבה התרחקה משם, ובעומדה לבדה, נשענת שוב על המעקה ומביטה בילדים המשחקים בחצר, חשבה שאין שום אדם שעמו היא יכולה לשוחח, שאסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, היא סתם טיפשה ואלי וייס הוא תינוק, לא מבין שום דבר.

עכשיו ניגשה אליה ברכה שווילי. ההיא נעצה את עיניה בלבה ואמרה: "תיקנו לך את זה. לא מרגישים שום דבר."

"תיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"חפצי," אמרה ברכה שווילי רכות, "אומרים שזה לא בסדר. שאלתי את ד"ר מוסקוביץ'. הוא מורה לדינים. הוא יודע. הוא אמר שזה אסור."

"וזה שאת ככה עם המורה לוי, זה מותר? הוא איש נשוי ויש לו אישה וילדים בירושלים," קנטרה אותה חפציבה.

ברכה שווילי הסמיקה ואמרה: "למה את צריכה תמיד להעליב?"

"מי שמדבר על להעליב!" אמרה חפציבה.

למחרת מסרה חפציבה למורה לוי את הדפים שעליהם העתיקה מאה פעמים את פרק קיט בתהילים.

"אני מקווה שאת יודעת עכשיו את הפרק בעל פה," אמר לה.

חפציבה לא ענתה, והוא אמר: "אל תשכחי. את נשארת היום שעתיים נוספות. אמרת לאמא?"

"כן," שיקרה חפציבה ושאלה, "אבל המורה, איך תדע שאני לא אסתלק?"

"אני אשאר אתך, כמובן. וכי מה את חושבת?"

"אז המורה גם כן יקבל עונש," צחקה.

"לא," אמר בחיוך, "אני אתקן מחברות."

בהתחלה הוציאה את הכריכים שלה ואכלה בדממה. אחר כך הוציאה מתיקה נייר ציור וצנצנת וצבעי גואש. "אני רק הולכת להביא לי מים," אמרה למורה לוי. אחר כך ציירה בשתיקה במשך שעתיים. הלב שלה חירף וגידף את המורה לוי כל הזמן ואת כל כעסה שפכה בצבעים החזקים שהניחה בפראות על הנייר שכבה על גבי שכבה, דף אחר דף.

פתאום אמר המורה לוי: "את יכולה ללכת. עברו שעתיים."

חפציבה הבריגה את המכסים על שפורפרות הצבע, ניקתה וייבשה את המכחול והניחה הכול בילקוטה. קודם שיצאה אמר המורה לוי: "לא ידעתי שאת מציירת."

"אני רק מקשקשת," אמרה לו.

בחוץ ראתה את ברכה שווילי. היא מחכה לו, חשבה והסתתרה מאחורי הקיר לראות מה יקרה.

המורה לוי יצא את הכיתה וברכה שווילי ניגשה אליו. הם החליפו דברים ואחר כך הלכו ביחד.

משוגעת אחת, חשבה חפציבה, מה מצאה במכוער הזה? והוא – חשבה – אותי הוא מעניש על כל שטות, אבל עם ברכה שווילי הוא מטייל בלילות כשיש לו בירושלים אישה וילדים.

הפציבה ישבה במטבח ובררה את האורז. אל צד אחד העבירה את המוצים ואת האבנים הזעירות ואל הצד השני את האורז, עד שנערמה תלולית לבנה קטנה. אמה ניצבה ליד השיש והיתה מתקינה פתיל חדש בפתילייה. סבתה של חפציבה, שסיימה את עבודת הניקיון אצל השכנה העשירה – אמה התכוונה אליהם כשאמרה שבארץ ישראל עלו כל הפיליסטרים לגדולה בשעה שאנשי מדע ותרבות גוועים ברעב – נכנסה ושאלה אם יש צורך בעזרה.

חפציבה חשבה שאלמלא היטלר היו לסבתה משרתים משלה ולא היתה צריכה להיות עוזרת בית ויכול להיות שאפילו אבא שלה לא היה מת. היא חשבה: זה הארץ הזאת שהרגה אותו ואולי באמת לא היתה אמא צריכה לתת את הסרפן לתיקון אמנותי. היא אמרה בקול: "את יודעת, הבנות אומרות שאסור לתקן קריעה."

"אבל אין לך מה ללבוש," ענתה אמה, "ובגדי החורף יקרים כל כך."

חפציבה איחרה לפגישה. "איפה כולם?" שאלה את הנער שהמתין לה.

"הלכו," אמר.

"לאן הלכו?" שאלה במורת רוח.

"סתם, לטייל. זוגות זוגות."

"אלי לא בא?" שאלה.

"הוא הלך עם ריקי," אמר הנער.

לבה של חפציבה שקע והיא חשבה: בוגד שכמותו, אפילו לא חיכה לי.

"בואי נלך אל החורשה," אמר הנער, "אולי הם שמה."

הם עלו במעלה הגבעה שותקים. השתיקה העיקה על חפציבה והיא אמרה: "אתה מירושלים?"

"לא," ענה.

"אז איפה למדת קודם?"

"בישיבה," ענה.

"אתם כל כך דתיים?" שאלה אותו בתדהמה. לא ניכר בו שבא משם, מבית הספר של החרדים.

"לא," ענה.

לחפציבה לא היו יותר שאלות והנער שתק. הם הגיעו לראש הגבעה וחפציבה אמרה: "לא רואים אותם בשום מקום. אני רוצה הביתה."

הנער ליווה אותה הביתה ומיהר להיפרד מעליה. בפתח חצרם השתרג על הגדר שיח לנטנה פרא ויצר כעין מאורה. בילדותה היתה משחקת שם עם אחיה. חפציבה ניצבה בפתח החצר מביטה בדמות השפופה, גוש אפל גדול, שהסתתרה במאורה. היא פתחה בריצה לעבר הבית. הדמות ניתקה מן השיח ורצה אחריה, כבדה ומתנדנדת. "אמא! אמא!" צעקה חפציבה.

אמה הופיעה בפתח. "תסתלק מכאן, אתה שומע! אני אקרא למשטרה!"

תמיד היה אורב לה שם, שלום השמן המשוגע, רץ אחריה לתפוס בה, מנסה לנשקה. בעוברו על פניה ברחוב היה תמיד צועק אחריה: "חפצי היפה, הולכת לחופה עם שלום המשוגע," או: "שלום המשוגע הולך לחתונה עם חפצי היפה."

חפציבה פחדה וסלדה ממנו. אמה תמיד אמרה: "יום אחד תיגמר לי הסבלנות ואני אלך למשטרה."

אבל היא מעולם לא עשתה זאת. היא ריחמה עליו ועל הוריו. "אם אלך להודיע במשטרה," היתה אומרת, "בטח יסגרו אותו ואז יגמרו אותו עם שוקים חשמליים לגמרי לגמרי."

בשבת אחרי הצהריים הלכה חפציבה לפעולה בסניף. המדריכה דיברה וחפציבה לא הקשיבה. אחרי כן הצטרפו אליהן הבנים והם שיחקו יחד משחקי חברה. חפציבה ישבה בצד ולא נטלה חלק במשחקים. אלי ישב ליד ריקי ולא הביט בה אפילו פעם אחת. כשבא הערב ויצאה השבת נכנסו אל האולם לרקוד. חפציבה עמדה והתבוננה. היא אהבה לרקוד. ברכה שווילי ניגשה אליה ועמדה לידה.

"למה את לא רוקדת?" שאלה אותה.

"אין לי מצב רוח," אמרה ברכה שווילי.

מישהו קרא בקול רם "קראקוביאק" וחנצ'ה הוציא את מפוחית הפה שלו מכיסו והחל לנגן. חפציבה ראתה שאלי הזמין את ריקי לריקוד הזוגות.

ברכה שווילי אמרה: "אלי וריקי חברים."

חפציבה שתקה, וברכה שווילי אמרה: "ראו אותם מתנשקים. על הספסל ברחוב רוטשילד. הריקי הזאת נותנת לכל אחד."

"הוא סתם תינוק אחד," אמרה חפציבה. לנגד עיניה נסתחררו הזוגות המחוללים. היא חשבה שהיא צריכה ללכת הביתה וללמוד בעל פה את הפרק בירמיהו, אחרת המורה מוסקוביץ' יעניש אותה. אבל לא היה לה חשק ללכת הביתה לבד. היא פחדה ששלום המשוגע אורב לה במאורה של שיח הלנטנה שבפתח החצר שלהם. היא חשבה שאם תמתין עד תום הריקודים יימצא מישהו שילווה אותה הביתה.

את האולם הקיף מלעלה, במחצית גובה הקיר, יציע. חפציבה החליטה לעלות לשם ולשבת בחושך לבד. כשנכנסה אל היציע האפל למחצה ראתה להפתעתה דמות יושבת על אחד הספסלים. היא עצרה, מתכוונת לסגת ולחזור על עקביה, אבל קולה של ברכה שווילי, חנוק וצרוד במקצת, קרא: "בואי הנה, חפצי."

"למה את יושבת פה לבד בחושך?" אמרה לה חפציבה בהשתוממות.

"בואי, שבי," אמרה ברכה שווילי וחפציבה שהתיישבה לידה שאלה: "מה יש לך? למה את בוכה?"

אבל ברכה שווילי לא השיבה. קולות יבבה חנוקים עלו מגרונה.

"די, תפסיקי!" אמרה חפציבה שנבהלה קצת, סולדת מן הגילוי חסר הרסן של הצער.

"אני כל כך אוהבת אותו," התייפחה ברכה שווילי, "אני ממש לא יודעת מה לעשות. כשהוא נוסע הביתה אל אשתו והילדים שלו אני מרגישה אבודה לגמרי."

"אבל איך את יכולה? הוא זקן. אני לא מבינה מה את מוצאת בו," אמרה חפציבה.

ברכה שווילי נטלה את ידה של חפציבה והחלה מלטפת אותה. "אני לא יכולה יותר," גנחה, "את לא יכולה לתאר לך כמה אני משוגעת אחריו."

ואז, לנגד עיניה הקמות של חפציבה, החלה ברכה שווילי להתנודד אילך ואילך בעיניים עצומות ותוך כדי כך היתה מלחשת: "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך."

חפציבה התבוננה בה בבעתה, חוככת בדעתה מה לעשות. פתאום חיבקה אותה ברכה שווילי ולחשה באוזנה: "אתה שלי, רק שלי."

חפציבה לא ידעה את נפשה מאימה וניסתה להשתחרר מחיבוקה של הנערה, אבל זו לא הניחה לה ולחשה: "אתה לא תלך ממני. אתה רק שלי," ואז נשקה לה בלהט על פיה. חפציבה הדפה אותה מעל פניה בגסות ובתיעוב. "את מטורפת לגמרי!" לחשה וקמה וירדה במדרגות בריצה.

"חפצי! חפצי! חכי לי!" רדף אחריה הקול, אבל חפציבה לא עצרה ובהיכנסה אל האולם הצטרפה מיד למעגל הרוקדם, שרקדו עתה הורה סוערת. הדילוגים הנמרצים, מחיאות הכפיים הקצובות – "הי יו יה! הי יו יה!" – השירה הרמה – "אבא מגרש את אמא, הילדים צועקים קדימה" – ואחר כך – "לפטי בפטי בלבלבפטי צ'ינגלה מינגלה לוף לוף לוף" – היסו את תחושת הקבס הקשה שהמתה במעיה והיא נסחפה, שוכחת הכול. רק לאחר זמן, משנתפרק המעגל, קריאות "הי יו יה" שככו בתודעתה, הבינה מה עשתה. אז לא המתינה עוד והסתלקה במהירות. חפציבה הלכה הביתה בצעד חפוז, ברכיה רועדות והיא משתדלת לדחוק ממוחה את כל מה שאירע, ובכל זאת התחבטה בה כל הדרך השאלה הנוראה: "מה יגידו? מה יגידו?" מפעם לפעם היתה נושמת עמוק, מחזקת בתוכה את כל נימוקי הנגד, כגון "זה ענייני הפרטי, וזה לא עסק של אף אחד", אבל השאלה היתה מבקיעה בעדם, תוקפת אותה במשנה עוצמה.

כשהגיעה אל חצר ביתה הביטה כה וכה ומשלא ראתה איש פסעה פנימה בשקט, עושה דרכה בחשאי בחשאי אל מעבר לשיח הלנטנה העבות, נצמדת אל השיח שממולה, ראשה מורכן מעט, נלחמת בפיתוי להביט לאחור בצללית האפלה של השיח הסבוך הגדל פרא. אבל במחצית הדרך אל הבית הגיח משם שועט גוף שמן וכבד כעין דוב מגושם מתנודד והתנפל עליה ותפס בה בכפות ידיים כבדות וגסות והיה מלחש: "חפצי יפתי, משוש חיי, תפסתי אותך." אמא! אמא! צרחה חפציבה, אבל כבר שפתיו הלחות מרחפות על פניה וידיו כמו צבתות מלובנות בבשר זרועותיה.

בריבוע האור של דלת הבית שנפתחה ראתה את אמה להרף עין, ניצבת מביטה ומיד ירדה במדרגות בריצה, מטאטא מתנופף בידה והיא צועקת: "תסתלק! תסתלק! אני אקרא למשטרה!" המשוגע הרפה מחפציבה ונעלם במאורה של שיח הלנטנה, גוש אפל קורס בתוך הלוע השחור. חפציבה פרצה בבכי קולני ואמה אספה אותה בזרועותיה והובילה אותה פנימה אל הבית. בחדר המבוא עוד החזיקה בה רגעים אחדים והיתה מלטפת את ראשה ואומרת: "אבא היה שובר לו את כל העצמות, אבל אין לנו אבא. מחר אני אגיד לבעל הבית שיוציא את כל השיח ואני אלך להורים של המשוגע לדבר אתם."

ביום ראשון שוב היה הכיסא שליד אלי וייס פנוי וחפציבה עברה לשבת לידו. אלי וייס כתב לה במהלך השיעור מכתב התנצלות. הוא הסביר לה שהוא אוהב אותה ורק אותה, אבל ריקי פיתתה אותו ויצרו תכף עליו.

על הדף שהעביר לה כתבה: "שיבושם לך." וזה הכול.

בעודה מחזירה לאלי את הדף הרגישה שעיני המורה לוי נעוצות בה באיום והיא חשבה שאם לא תיזהר שוב יעניש אותה. בהישמע הצלצול קם אלי וייס ממקומו, אבל חפציבה נשארה לשבת. היא הוציאה את ספר ירמיהו מן הילקוט, פתחה אותו והחלה משננת על פה את הפרק שנתבקשו התלמידים להכין. הכיתה התרוקנה לאט ולבסוף נשארו בה רק כמה ילדות, ביניהן אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, וברכה שווילי ושולה רייסר ולאה כ"ץ. חפציבה קראה בלחש ושפתותיה נעו: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו…" ובעודה שקועה בספר התנ"ך, ממלמלת את הפסוקים, קמה בה בהלה, כמו קרב עדיה איזה איום והיה מרחף באוויר מחולל לקראתה צועק "הי יו-יה! הי יו-יה!" והיא דחתה את התחושה המציקה מעליה והמשיכה: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואתה ה' ידעתני, תראני ובחנת לבי אתך…" אבל איזה רחש התיק את עיניה מן הספר והיא ראתה את חברותיה מקיפות אותה במעין מבנה מקרי של חצי סהר ואז, לפתע, כבתעתוע חושים, ראתה את ברכה שווילי מחוללת לקראתה בידיים פשוטות וטרם תקלוט את הנעשה פגעה בפניה כף יד פתוחה. ידה של חפציבה נשלחה אל לחייה בתדהמה והיא שמעה את ברכה שווילי אומרת: "אסור לתקן קריעה. ד"ר מוסקוביץ' אמר שזה חטא גדול."

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, קרבה אליה וצעקה תוך שהיא מצביעה עליה באצבעה: "את רקדת אתמול הורה בסניף!" וברכה שווילי החרתה אחריה: "איך את לא מתביישת! פרוצה אחת!"

"השתגעתם?" אמרה לאה כ"ץ, "תעזבו אותה! מה אתם רוצים ממנה!"

"את תשתקי, פחדנית אחת," אמרה שולה רייסר.

חפציבה הרכינה את ראשה אל ספר התנ"ך שלפניה והאותיות הקטנות גדלו לנגד עיניה שחורות וצועקות: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…" אמרה בקול.

אבל ברכה שווילי הניפה את ידה בשנית והנחיתה אותה על הלחי השנייה.

"תפסיקו! אני אקרא למורה!" צעקה לאה כ"ץ, אבל שולה רייסר תפסה אותה בחוזקה ואמרה: "תשתקי! את לא תלכי עכשיו לשום מקום. אנחנו נראה לה מה זה. מה היא חושבת לה? כל היום צוחקת. רוקדת הורה. עושה תיקון אמנותי."

"עונש!" קראה ברכה שווילי, אבל אסתר שטראוס אמרה לה: "מספיק."

"עונש!" צעקה ברכה שווילי ותפסה בשערותיה של חפציבה ומשכה. אסתר שטראוס הדפה אותה ואמרה שוב: "זה מספיק. די," אבל בינתיים קרבה שולה רייסר ובידה מספריים.

"תני ת'מספריים!" צעקה ברכה שווילי, ואל חפציבה אמרה: "תיקון אמנותי, מה? אנחנו נראה לך מה זה תיקון אמנותי, חפצי'לה."

היא תפסה בסרפן של חפציבה, סמוך לחזה. חפציבה נאבקה בה. מאחור תפסה אסתר שטראוס בברכה שווילי ומשכה אותה. ברגע שנשתחררה חפציבה ממנה רצה אל הדלת. אבל ברכה שווילי, המספריים עדיין בידה, רצה אחריה ותפסה בה מאחור.

לאה כ"ץ צעקה: "היא עוד תהרוג אותה!"

אז הפכה הפכה חפציבה את פניה ושילחה בפרצופה של ברכה שווילי את אגרופה הקפוץ בכל הכוח שהצליחה לאסוף.

"היא שברה לי את האף," צרחה ברכה שווילי.

"טוב לך!" אמרה חפציבה, ואסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, חטפה מידה של ברכה את המספריים. קול צלצול הפעמון הלם בהן מתכתי וכבד והן הביטו זו בזו, פניהן הלומות סומק וחימה, וחפציבה חשה איך קול הצלצול המתמשך חותך בה כסכין ההיא שחתכה באריג הסרפן שלה, לפני ימים לא רבים, במקום ההוא הזר והרחוק, לפני שהתכופפה לאסוף בכפה גוש אדמה אדום ולח.

אור-פתאום הציף את החדר. נערים ונערות פרצו פנימה ועל הסף ניצב ד"ר מוסקוביץ'. הוא המתין עד שיתייצבו הכול במקומם ואז פסע אל הדוכן ואמר: "לשבת."

הוא קרא את השמות מתוך היומן וכשסיים אמר: "אני מקווה שכולם למדו יפה את הפרק בעל פה. חפציבה, התחילי בבקשה."

חפציבה ישבה במקומה, ידיה טמונות בחיקה רועדות והכיסא מתחתיה חם ודביק. לרגע לא הבינה מה הדבר, אבל אלי שישב לידה הכה בה בלאט במרפקו והיא אמרה: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד," ואלי המשיך: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…"

חפציבה הצביעה ושאלה אם תוכל להתפנות, והמורה הרשה לה לצאת. בלכתה חשה דם זב בין ירכיה. "איזה מזל שהסרפן כהה ועבה," חשבה. בחוץ התירה את אופניה בידיים רועדות, הדפה אותם לפניה ובתנופה עלתה עליהם ורכבה הביתה. הבית היה ריק ודומם. חפציבה התרחצה והחליפה בגדים ונתנה בתחתוניה פיסה של צמר גפן. "למה זה בא קודם זמנו?" שאלה את עצמה ואמרה בקול בלא שתדע מדוע: "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים…"

היא קיפלה את הסרפן המוכתם בדם, עטפה אותו בנייר עיתון ויצאה לחצר ותחבה אותו בפח האשפה.

כשעלתה, רכובה על אופניה, במעלה הרחוב, חוזרת לאסוף את ילקוטה מבית הספר, בא שלום המשוגע ממולה. הוא צעק: "חפצי היפה, הולכת לחופה, עם שלום המשוגע!"

חפציבה הגיעה לבית הספר בשעת ההפסקה ובלא לשים לב למבטים הנעוצים בה נכנסה לכיתה מיד. ילקוטה היה מונח במקומו מתחת לשולחן והיא הוציאה מתוכו את מחברת האנגלית לשנן את המלים החדשות. אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, ניגשה אליה ואמרה בקול רפה: "טוב שהחלפת בגדים. זה לא היה בסדר התיקון האמנותי הזה. זה אסור."

חפציבה נעצה את עיניה במחברת שלפניה על השולחן ואמרה: "היתה לי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה."


*הסיפור לקוח מתוך "תיקון אמנותי" מאת רות אלמוג, הוצאת כתר, 1993. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

"מדמואזל, מדמואזל, התעוררת? מדמואזל, קומי. הרתחתי מים. בואי לשתות קצת תה."

בבוקר ההוא, אני זוכרת, העיר היתה קפואה. התעוררתי לקול נקישות וקריאות והרגשתי את הקור באוזניים עוד לפני שיצאתי מהמיטה. המרזבים של הבניין קרקשו ומים שהודחו עלו וירדו בצינורות. קולות נבעו מתוך הפיר הפנימי של הבניין, כמו עולים מתוך תהום. קולות יקיצת השכנים, יריקות, פיהוקים, זרם שתן, גזים של לילה שעזבו את הגוף.

אני הכי צעירה בבניין הזה והכי בודדה. את כל הזקנים מבקרים נציגים של הביטוח הלאומי ולעתים רחוקות בני משפחה. 

אני שונאת את הזקנים האלה. בעיקר את זה שהעיר אותי הבוקר וקרא לי לבוא לשתות אצלו תה. הם נועלים את דלת הבית שלהם לאט, הולכים לאט, לוחצים על כפתור המעלית לאט, צועדים לאט לאט במבואה של הבניין ואומרים שלום איטי לקונסיירז'.

אני אוהבת לעקוף אותם כמו רוח סערה. "בונז'ור מדמואזל," הם צועקים לי מרחוק ואני עונה "בונז'ור מדאם, בונז'ור מיסייה." רק שלא יעצרו אותי כדי לדבר. זה יקח שעות. רק שלא יעצרו אותי לדבר. זה מסריח.

אני לא מבינה למה הם לא מתקלחים. תמיד עולה מהם ריח של נפטלין, או סירחון של מי שלא צחצח שיניים בבוקר. הם לא מכבסים את הבגדים שלהם. יש להם ריח של כפות רגליים שהיו ארוזות יום שלם בגרביים ובנעליים גבוהות, ביום קיץ חם. אני עוצרת את הנשימה כשאני עוברת  לידם, פותחת מהר את דלת העץ הכבדה של הבניין ובורחת החוצה.

בניגוד אליהם, אצלי הכל זריז. קר בחוץ, אז אני מתחילה לצעוד מהר כדי להתחמם. גשם ירד בלילה והמגפיים שלי, שעשויים מגומי משמיעים פיצוצים קטנים על המדרכה. אני רצה קצת. קפוא בחוץ והעיר עוד לא ממש התעוררה. אני מריחה את השלג שיתחיל לרדת עוד מעט. אני נמצאת פה רק חודש אבל כבר פיתחתי מיומנות להריח את השלג לפני שהוא יורד.

אני חושבת על זה שכבר 29 ימים לא קיימתי שיחה של יותר מארבע מילים עם מישהו בעיר הזאת. ועד כמה שזה מוזר, זה עושה לי טוב. אני מרגישה שאני תופסת פחות מקום בעולם. נושמת פחות. שואפת פחות ופולטת פחות.

העיר מתחילה להתעורר והנה אני כבר מגיעה לסורבון. אני חולפת מהר על פני השומר שעומד בלי לזוז במדים כחולים וכובע תואם, אפילו לא טורחת להציג בפניו את תעודת הסטודנטית שלי. שלג מתחיל לרדת בחוץ, בהתחלה בזרזיף קטן ואז בחתיכות גדולות. אני מסתכלת על השלג מתוך האולם החם ורואה שהחלונות מתכסים באדים ושהשלג לאט לאט נעלם תחת מעטה לבן וחיוור. הסטודנטים שיושבים לידי נושמים בכבדות. אני מריחה שכמה מהם שתו קפה הבוקר. אחרים לא הכניסו דבר לפה והצחנה עולה מהם עם כל נשימה. תנורי הגז מחממים במרץ. אני מתחילה לקלף את שכבות הבגדים.

מתחשק לי להקיא.

היום הזה קצר. בצהריים אני מתחילה לעשות את דרכי בחזרה הביתה דרך הרחובות הקטנים. השלג ממשיך לרדת. אני מגיעה למבואה של הבניין, מכוסה בפתיתים לבנים ומחייכת. השלג עושה לי טוב. הקונסיירז' עומדת שם, מחייכת אלי בחזרה חיוך עצוב.

"מה קרה?" אני שואלת אותה.

"הו, מדמואזל," היא קוראת בפאתוס. "השכן שלך, זה שאוהב אותך, זה שמזמין אותך לשתות תה. הוא מת הבוקר."

נילס אולגרסון או נילס אנדרשון, או אלוהים יודע איך קראו בדיוק לבחור הזה, התעורר בבוקר נובמבר אפלולי במצב רוח רע: שממת החודש השתרעה לפניו במלוא תפארתה, כמו דרך ארוכה ללא מוצא. בתחילה חשב לעצמו, שמה שמדכא אותו זאת העבודה שלו. אולגרסון, או איך שלא קוראים לו, היה זבן בחנות נעליים לא רחוק מהפטרייה, בבירגרירלס גאטאן, מקום יוקרתי, מחירים שלא מהעולם הזה, חתיכות מכל הצבעים מסביבך כל היום, ואתה תקוע עם הנעליים הדפוקות ביד. לפטישיסט של נעליים, היה חושב לעצמו לפעמים, זה בלי ספק סוג מסוים של גן עדן, אבל מה שהוא גן עדן לאחדים, אינו אלא גיהינום לאחרים. אוננות סוערת שהיתה יכולה לפרוק את המתח שצבר במהלך היום, לו, כפי שאמרנו, היה פטישיסט של נעליים, גם היא עונג שניטל ממנו. הנעליים, של פראדה, של באלי, של ג'ימי צ'ו, כולן היו רק מחסום בינו לבין הבחורות שבאו לקנות אותן. הוא היה עבורן רק מלצר הנעליים, מין קולב שאוחז בקופסאות בזמן שהן מודדות, מודדות ומודדות.

איזה רגליים שאתה רואה בעבודה שלך, היו מקנאים בו מדי פעם החברים המעטים שאותם היה פוגש בפאב הגרמני באודן פלאן, בימי חמישי בערב. איזה רגליים, היה אולגרסון אומר להם, איזה רגליים. אתם חושבים שבאות אלי דוגמניות? תשכחו מזה. כולן באות אלי: אלה עם הקרסוליים העבים, אלה שאין להן שום קרסוליים בכלל, אלה שיש להן שיערות שחורות וצפופות ברגליים, כפות רגליים עם פטריות, כפות רגליים מיוזעות ומסריחות, תאמינו לי, זה לא מה שרואים בפרסומות. וגם לא מה שמריחים.

נובמבר העצוב בחודשים, חשב לעצמו אולגרסון בינו לבינו באותו בוקר עגום. חג המולד עוד נורא רחוק, הקיץ כבר מאחורינו, כסף לאיזה קפיצה קטנה למיורקה, בטח שאין לי, מה לעשות? אין מה לעשות, ענה לעצמו. פשוט תמדוד עוד ועוד נעליים בחנות של כהן עד שתמצא משהו יותר טוב. בשנים האחרונות היו מתחילים פרנסי העיר לקשט את העצים העומדים במערומיהם כבר באמצע נובמבר לקראת החג, אבל אפילו זה עוד היה רחוק.

קרון הרכבת התחתית שאליו נכנס בתחנה באנחדה דאלן היה דומם. דומה, שכל היושבים בו התמסרו לדיכאון נובמבר ולא הוציאו מלה. נו, חשב לעצמו אולגרסון, שיצלצל כבר איזה טלפון סלולרי לפחות, אבל שום צליל לא נשמע.

כשהגיע לחנות בתשע וחמש דקות, הזעימה אליו בעלת החנות פנים, כאילו איחר בשעה ולא בחמש דקות. הוא ניסה לחייך אליה, אבל היא לא נענתה לו. אני יוצאת היום לצהריים וכבר לא אחזור עד לסגירה, הודיעה לו. טוב, אמר, ולא הצטער. נוכחותה בוודאי לא היתה דבר שיתגעגע אליו.

בשתיים שלושים ושלוש, בעת שהיה שקוע במין נים ולא נים, היא נכנסה לחנות. שום דבר מיוחד, אם תשאלו אותי. לא גבוהה, לא יפה, לא צעירה. כבת ארבעים ואולי יותר, בהירה, אבל לא בלונדינית. פנים נעימים, רכים, אבל לא מקומטים עדיין. רגליים? בסדר, אבל כבר ראיתי גם יפות יותר. מידה 42. סליחה, אמרה, אני מחפשת נעליים. כן, בבקשה, אמר, בואי, תיכנסי, אמר לה. מה בדיוק את מחפשת? היא חלצה את נעליה ואמרה, משהו נוח. נו, חשב לעצמו, עוד איזה סבתא עם כסף, ששום דבר לא נוח לה והיא אוספת נעליים למאות, כדי שאולי בין כל הזוגות, יהיה אחד נוח. הוא הביא את הזוג הראשון: משהו שנשאר מהעונה הקודמת במחיר מציאה ממש. 5000 קרונות. שחורות, עקב נמוך, עור שחור. של מה העור הזה? שאלה הגברת, כשהיא ממששת את הנעל, מלטפת אותה, מחככת את חרטומה בלחיה ולרגע נדמה היה שהיא גם טועמת אותה בלשונה. זה עור, אמר. לא יודע בדיוק, סתם עור, אבל נעליים יפות, כדאי לך למדוד.

הגברת מדדה את הנעליים והתחילה להתהלך בהן ברחבי החנות. היא הלכה עד לקצה החנות ובחזרה וכמי שמנסה להתרשם מהן לעומק, חזרה שוב על ההליכה הזאת ושוב, עד שאולגרסון נתקף איזו אי נוחות קלה, כאילו לא הבין מה בדיוק רוצה הגברת הזאת.

היא הסירה את הנעליים והניחה אותן בצד. הייתי רוצה אולי משהו קצת אחר, אמרה. אולי אלה? שאל והגיש לה זוג נעליים חומות, סגורות, מהקולקציה החדשה של פראדה, רק דגמים בודדים במידה 42, שיוצרו למען הקולקציה הסקנדינבית, עקב טיפה יותר גבוה. מתאים לחורף, או לפחות לתחילת החורף, אמר לה. כן, בשנה שעברה בכלל לא ירד פה שלג. מדדה. זה קצת צר, אמרה. טוב, חשב בינו לבין עצמו, ישר ראיתי שיש לך רגליים של איכרה סלבית. היא בטח מאיזה מוצא פולני, ארץ בלטית, הורים שברחו הנה אחרי המלחמה, אולי אפילו יהודייה למחצה. אף על פי שרגליים כאלה כבדות, זה לא מתאים ליהודיות. דווקא מתוך כל המחשבות האלה נתקף פתאום טירוף קל. הוא גמר אומר בנפשו למצוא לאשה הזאת את הנעליים שיימצאו חן בעיניה. הוא הביא זוגות נוספים, בתחילה רק את הדגמים המקובלים ואפילו כמה זוגות של סנדלים, שנשארו לו מהקיץ, כאלה עם רצועה שבשום אופן אסור לה לנעול, כי אין לה מספיק קרסוליים בשביל זה, ואחרי שתי שניות שתנעל אותם, הם יהפכו לקבקבים, ואחר כך עוד ועוד נעליים, שחורות, חומות, אפורות ולבנות.

עד שפתאום זה בא לו, והוא הבין מה היא מחפשת. כדי לבדוק שלא הגזים ושלא יגרום לכך שתלך להתלונן עליו בעוון הטרדה מינית בתחנת המשטרה שבמורד הרחוב, התחיל בזוג נעליים שנשתכח מהעונה הקודמת בקצה המחסן: זוג ירוק בהיר, כצבעה של צפרדע נחלים שראה פעם בעת שנסע עם הוריו לבקר את סבא וסבתא שלו בדלרנה. "טיטה פו לילה גרודה!" (הבט בצפרדע הקטנה) אמרה לו סבתא כשטיילה איתו ביחד על גדת הנחל שזרם ליד הבית שלה. בערב הציעה לו לרחוץ באמבטיה שמחוץ לביתה. אחרי שהסכים ברפיון, סידרה סביבה בולי עץ שאותם הדליקה, מילאה את האמבטיה במים וכשהתחממו, הכניסה אותו פנימה. מכיוון שכבר היה גדול, וקרא כמה ספרים ובעיקר בדיחות על מנהגי הקניבלים בגיניאה החדשה כלפי המיסיונרים שבאו לנצר אותם, חשש, שגם לסבתא יש כל מיני רעיונות כאלה ושאולי תבשל ממנו מרק. אבל אחרי שישב כמה זמן באמבטיה, הוציאה אותו סבתא מהמים, ניגבה אותו היטב, למרות שכבר היה גדול, עזרה לו להתלבש והושיבה אותו לאכול שבלולי שמרים בקינמון, כאשר אהב. היא בעצמה התכבדה בשבלול אחד וקינחה בכוסית של אקווה ויט, לא לפני שהרשתה גם לו לטבול את לשונו בתוך הכוסית. הטיפה שטעם סחררה את ראשו וגרמה לו לצחוק. את התחושה ההיא, שאותה חש כשישב ביער על ספסל מעץ ליד שולחן מעץ לא מעובד אחרי הרחצה, אכל שבלולי קינמון וטעם אקווה ויט, ניסה לשחזר אינספור פעמים בכל הרפתקאות ההשתכרות שלו ומעולם לא הצליח לחזור עליה.

ירקרק, אה? שאלה אותו הגברת וזיק ניצת בעיניה. ובזמן שמדדה אותן, הלך להביא את הדבר האמיתי וחזר ממעמקי המחסן עם הקופסה שידע שבתוכה נמצא מה שהיא מחפשת. כדי לא להיראות בטוח מדי בעצמו, מה שחשב תמיד שהוא מתכון לכישלון, אמר באדישות, אולי כאן יש משהו שיתאים, אפילו בלי להביט בה. כשפתח את הקופסה ידע שצדק: זוג נעליים אדומות, מהסוג ששום אשה שמכבדת את עצמה לא תנעל, היו מונחות בתוך הקופסה, במידה 42, גדולות, חצופות, יפהפיות ודורשות את שלהן. והעקב? לא מאוד גבוה ולא מאוד דק, אבל כזה שמבליט יפה את התחת ויוצר חלומות מתוקים על מה שמתחתיו. היא לא אמרה כלום. היא הוציאה נעל אחת מתוך הקופסה והביטה בה. כשמשהו מעניין אותך באמת, את לא שואלת איזה עור זה, חשב לעצמו. נחמד אמרה. אהממ… אמר, לא רוצה להישמע גס.

אפשר למדוד? בוודאי שאפשר. היא התיישבה, הוא ישב מולה על שרפרף המדידה כשכף נעליים בידו. להרף ניסה להציץ מתחת לשמלתה, בין רגליה. אשה שנועלת נעליים כאלה ידע, מסוגלת לכול. לא היה צורך בכף הנעליים, רגליה, גדולות ורכות החליקו פנימה כאילו נתפרו עבורה. היא קמה והתהלכה כמה דקות בחנות. יפה? שאלה. יפה מאוד, ענה הפעם. או קיי, אמרה בלי לשאול למחיר, תארוז לי בבקשה. אני לוקחת אותן. מחשבה חלפה במוחו, איפה היא תנעל אותן, איפה? אבל מכיוון שידע שיש לו עוד המון נעליים לסדר, כי בחנות היו מפוזרים עשרות זוגות נעליים וגם צריך לארוז את הנעליים יפה יפה בשקית של כהן סקור (נעלי כהן) וגם לקבל את הכסף – 10,000 קרונות – ניסה להתרכז בעבודה ולהתעלם מהזקפה שפקדה אותו זו הפעם הראשונה מאז שהוא מודד נעלי נשים.

הוא לקח את הנעליים, הניח אותן בקופסה, שם את הקופסה בתוך שקית הנייר המהודרת של הפירמה וניגש לקופה. 10,000 בבקשה. היא הוציאה כסף מזומן ושילמה בלי היסוס. תודה, אמרה, לקחה את השקית והלכה.

הוא נשאר עם כל הנעליים, השעה היתה ארבע אחרי הצהריים, כבר היה חושך בחוץ. הוא הדליק את האורות בחנות ונזכר שהוא רעב. אין דבר, חשב, קודם אסדר את החנות ואחר כך אולי אזמין לי משהו מהקפטריה ממול. הוא החליט שקודם יסדר את הנעליים השחורות. אסף את כל הנעליים, מיין אותן לפי הדגמים ואז לפי המספרים, ושידך אותן זו לזו, עד שהשכיב אותן ביחד בתוך הקופסאות המתאימות והחזיר אותן למחסן. את אותו הדבר עשה גם עם הנעליים החומות, האפורות והלבנות ולבסוף כשהגיע לקופסה האחרונה, פתח אותה וגילה שבמקום זוג נעליים, יש בתוכה נעל אחת ירקרקה ונעל אחת אדומה. הוא ניסה לחפש את הנעל הירוקה השנייה או את הנעל האדומה השנייה, אבל אחרי כמה דקות ואולי פחות, חשב לעצמו, אלוהים אדירים, הרי במקום זוג נעליים אדומות, נתתי לה נעל אחת אדומה ונעל אחת ירוקה, איזה אידיוט אני! אם יהיה לי מזל, והיא באה ברכבת, עברו אולי רק כמה דקות מאז שיצאה ואולי אצליח עוד לתפוס אותה ולתקן את מה שקלקלתי. הוא לקח את הקופסה שבה היתה נעל אחת אדומה ונעל אחת ירקרקה ורץ החוצה. הוא לא נעל את החנות, אלא מיהר אל תחנת הרכבת בקו האדום, ששם, משום מה, חשב שאולי ימצא אותה. במדרגות הנעות שיורדות אל תוך התופת ההולמת של קווי התחתית של סטוקהולם פתאום ראה ראש שנראה לו כמו ראשה. כשאיכשהו הצליח לפלס את דרכו אל עבר הראש הזה התברר לו שמדובר בראש של אשה צעירה בהרבה ושאין בידה שום שקית של נעלי כהן. הוא המשיך לרוץ, לרדת, לחפש אותה במעמקי האדמה ולמה דווקא שם? מי אמר שלא נכנסה לאחת החנויות האחרות ואולי לבית הכלבו של הנורדיסקה קומפנייט, למה דווקא בתחתית? אבל הוא הרגיש שהתחתית היא המקום שבו ימצא אותה והוא רץ הלאה ובדיוק כשהגיע את תחתית המדרגות הנעות, הגיעה הרכבת ובלי להביט ימינה או שמאלה, קפץ ועלה עליה והחל לחפש בין הקרונות. הוא ניסה לעשות זאת בעדינות כמה שאפשר. גם ככה נראה לעצמו מטורף, התחיל לחשוב על זה שהחנות נשארה פתוחה ומה יהיה אם פתאום תגיע גברת כהן, בעלת החנות, ותראה שהשאיר את החנות פתוחה וברח ומה יהיה אם ייכנסו גנבים, ישדדו את הקופה או את הנעליים ויברחו, אבל כל הדברים הללו היו רק יתושים טורדניים אותם סילק ממחשבותיו אל מול המשימה הגדולה והאמיתית שניצבה מולו: למצוא את הגברת שקנתה אצלו את הנעליים להשיב לה את הנעל האדומה ולקחת ממנה את הנעל הירקרקה. 

או, אמר בלבו באחד הקרונות האחרונות, נדמה לי שאני רואה אותה. הוא ניגש אליה ושוב נוכח לדעת שטעה.

סטוקהולם אינה עיר גדולה, אבל לך תמצא אשה, שאת שמה אינך יודע, וכל מה שיש לך זה את מידת הנעליים שלה. בסלוסן ירד מהרכבת. שוטט על הרציף כמה דקות, מביט במים המתכהים, תולה מבטו בחלונות שאורות החלו לעלות בהם. הוא היה מיואש. לעולם לא ימצא את האשה הזאת והוא מוכרח למצוא אותה.

הייאוש השתלט עליו אבל הוא החליט שייסע בכל קווי הרכבת לאורכה ולרוחבה של סטוקהולם עוד באותו ערב. מזל, חשב לעצמו, שאני לא גר בניו יורק או בלונדון. ואגב המחשבה הזאת עלה על הקו שממנו ירד בכיוון השני ונסע עד לאוניברסיטה. עכשיו עשה זאת ללא התלהבות: הוא סקר את הקרונות, עבר אותם אחד אחד, ניסה להביט בנשים שישבו בהן בלי שיחושו במבטיו, ולא מצא אותה. הוא נסע בקו האדום ובקו הירוק ובקו הכחול ועד סמוך לחצות הלילה הגיע אפילו אל קווי הפרוורים שתדירותם היתה הולכת ופוחתת ככל שהשעון התקדם.

ואז עלה בדעתו, שנעליים מסוג זה יימצאו אולי על רגלי אחת הנערות במאורות המפוקפקות של העיר. לא שהיה לו הרבה ניסיון בעניין, אבל זכר לפחות שתיים מהן, האחת ברחוב פלמה והשנייה בדרוטנינג גאטאן ובטח שם, ליד המאורה בדרוטנינג גאטאן יימצאו לו גם מאורות נוספות. הוא הלך למאורה בפלמה ששמה "נערות ברזיל", אף על פי שלמיטב הבנתו לא היתה שם אף ברזילאית אחת אפילו. מאורה עם כרטיסי כניסה, עם חותמת של מס שעשועים בגובה של 40 אחוז, לתנאים הסוציאליים של הבנות. הבנות שהסתובבו שם על הבמה היו מכל מיני ארצות, אבל לא מברזיל. הן היו כולן בהירות גוף ושיער, סובבו את גופן ואת רגליהן מסביב לעמודי חשק בתאורה מעומעמת ואולגרסון חשב לעצמו שצריך המון חשק כדי להתגרות מהן. הן חייכו בחיוך קבוע ולרגליהן נעליים גבוהות עקב: שחורות בעיקר, אבל אפילו זוג אחד צהוב, ומכל מקום, לא היו בהן שום נעליים אדומות.

משם הלך ברגל את כל הדרך עד למאורה בדרוטנינג גאטאן ושם, הרבה אחרי חצות הלילה, בין מעילי העור המיובאים מטורקיה בחנויות שהיו עדיין פתוחות נתן בידו אדם מהוגן למראה כרטיס שאין לטעות בו. התמונה שהייתה מודפסת עליו היתה של נערה רעולת פנים אמנם אבל פטמותיה העירומות חוברו זו לזו בשרשת זהב דקיקה ועדינה שהיית צריך לבהות בתמונה במשך כמה דקות כדי להיות בטוח שהיא אכן קיימת ואינה פרי דמיונך, וערוותה, עניין הרבה פחות מרגש מבחינתו, נצבעה באדום לוהט. "בוא לראות מה יודעות הנערות שלנו לעשות" אמר הכיתוב שעל התמונה. מי היה מאמין, חשב אולגרסון בלבו ונתן לאדם שנתן לו את התמונה להוליכו בין המעילים התלויים אל מעמקי החנות ושם, אחרי ששילם אבל לא קיבל שום כרטיס, בקיר האחורי, נפתחה דלת מרופדת ומאחוריה חשב לרגע, שהנה מצא אותה, כי בוהק ירקרק לכד את עינו בעת שצפה בקרקס הנערות מאיסטנבול כפי שקראו למה שהתרחש על הבמה באותה העת. הנערות שיחקו כשהן עירומות לחלוטין ורק נעליים ירוקות גבוהות עקב לרגליהן במשחקי כדור שונים כשהן משתמשות ברגליהן במקום בידיהן, מה שהפך את המשחק לסטטי מאוד מבחינה ספורטיבית, אבל בעל יתרונות אחרים. בתחילה שיחקו בכדורעף והעבירו את הכדור מעל לרשת אנה ואנה, ואחר כך שיחקו במשחק שהיה אמור להזכיר כדורסל ובמהלכו ניסו, גם, באמצעות רגליהן בלבד, לקלוע לסל כדורים שהיו קטנים מכדורי הסל המקובלים ועל פי הכללים מותר היה ללוכדם בכל איבר מאיברי הגוף. אוף, אמר בלבו, כנראה שיש עבודות יותר גרועות משלי. כשהתחיל לסגת משם ראה שהנעליים הירוקות שלרגליהן מעוטרות בחרמשי ירח.

בשעה הזאת, אפילו רחובות העיר הגדולה בסקנדינביה היו ריקים למדי. טוב, אמר, עשיתי את שלי. אני חוזר לחנות. נקווה שעוד נשאר שם משהו.

הוא נכנס לחנות שנותרה פתוחה כפי שהשאיר אותה שעות רבות קודם לכן. עד כמה שהצליח להתרשם בשעה הזאת, נשאר הכול במקום. הוא נעל את הדלת, הפעיל את האזעקה והלך הביתה, מרוקן לחלוטין.

למחרת, כשעלה על הרכבת באנחדה דאלן, התיישב במקומו ונסע לנעלי כהן, פתח את הדלת וחיכה ללקוחות שיגיעו. פתאום, בתוך האפלולית שבחנות, ראה אותה יושבת על אחת מספות המדידה. חיכיתי לך, אמרה. נתת לי את הזוג הלא נכון. כן, אמר ולא שאל איך בדיוק הגיעה לשם ואיך לא ראה אותה כשחזר לשם בלילה. הוא הלך למחסן והביא את הקופסה שהשאיר שם לפני כמה שעות. הנה, קחי, אלה הנעליים שלך, אמר. חיפשתי אותך בכל סטוקהולם. באמת? אמרה. דווקא נסעתי הביתה ובדרך ראיתי שטעית, אז חזרתי ומאז אני מחכה לך. לא הבנתי לאן נעלמת.

הוא פתח את הקופסה, הוציא את הנעל האדומה, קיבל מידה את הנעל הירקרקה, שידע באותו רגע, שכבר לא תימכר לעולם, כרע ברך לפניה ואמר, תרשי לי, תרשי לי בבקשה לנעול לך את הנעליים.

 


 

*מתוך: "אווזים: רשמי מסע בשוודיה", הוצ' אפיק, 2019. 

    1.

עשרים ואחד לשמיני תשעים וחמש, קו 26, ארבעה. עשרים וחמישי לשני תשעים ושש, קו 18, עשרים ושישה. שלישי לשלישי תשעים ושש, קו 18, תשעה עשר. זה קל: שלוש, שלוש, שמונה עשרה, תשע עשרה. צריך רק לזכור את השנה. תשעים ושש?

היא הורידה את עיניה אל המסך בזהירות, מבקשת ללכוד את השורה הנכונה, רק לוודא שזכרה נכון, היא לא רוצה לרמות, אבל השורות בטבלה רבות כל כך, תשעים ושש תשעים ושש תשעים ושבע תשעים ושמונה, והנה באמת כבר סוטה העין לשורה סמוכה, מדרחוב בן יהודה (פיגוע משולש) חמישה, רביעי לתשיעי תשעים ושבע, היא לא זכרה את זה אבל זה בסדר, את שנת תשעים ושבע היא עוד לא שיננה, והיא נודדת שורה אחת למעלה, כן, תשעים ושש, היא זכרה מצוין, יש לה סיכוי טוב במבחן הזה, ומעוּדדת היא מתחילה מחדש, ועכשיו כולל שלושים לשביעי תשעים ושבע שוק מחנה יהודה, פיגוע כפול, ששה עשר, ורביעי לתשיעי תשעים ושבע מדרחוב בן יהודה משולש חמישה. היא צריכה בכלל לזכור את הכפול, המשולש? היא סקרה בזריזות את המסמך, "DOC.פיגועיפ" – זה ניחם אותה איכשהו, גם המזכירה שהיא אמורה להחליף, זאת שתבחן אותה על הטבלה מחרתיים, גם היא כנראה טעתה לפעמים, אבל יש טעויות ויש טעויות – והיא רואה שאין הרבה כאלה, כפולים-משולשים, אולי שלושה-ארבעה, וממילא היא מבינה שאין ברירה, אלה הפיגועים החזקים באמת, זה לא המקום לזרוק זין.

סוגריים קטנים – חובקים ספרה, 1 – בישרו על התרחשות בלשונית הכחולה של פייסבוק, שקברה בתחתית המסך. היא הניחה אותה שם על תקן פרס: כשתגיע לשנת 2000, הבטיחה לעצמה, כשתגמור לשנן את העשור הראשון, תוליך לשם את העכבר, תגדיל את החלון לכדי מסך שלם, תבדוק מה התחדש אצל החברים שלה ותרשה לתנועה החיה, המנחמת, העולה מן העמוד המתעדכן לרמוס תחתיה את העמודות השחורות ולגרש קצת את המוות. על אף שהיא רק בתשעים ושבע היא מתפתה להציץ מה קורה שם, אולי כי היא חושדת שזה לא הפרס שקיוותה לו, ובאמת ארנון כותב בצ'אט, לא נראה לי שאני כבר אגיע היום… שפוך, וההודעה נדמית לה עקמומית, השלוש נקודות, השפוך, והיא מתנפלת על המקלדת אבל נקודת ההתחברות לצ'אט כבר לא ירוקה, והיא מתחרטת על רגע של תקווה מיותרת בטרם חמקה מפיגועים נקודה דוק, ובינתיים ארנון כבר פלש לשינה, או גרוע מזה, הוא ער עכשיו מאחורי נקודה אדומה.

היא חושבת בכוח על ההרוגים חסרי השם שלה, עוד לא לגמרי שלה, עוד לא קיבלה את העבודה, עשרים ואחד באוגוסט תשעים וחמש קו עשרים ושש ארבעה, עשרים וחמישי בפברואר תשעים ושש קו שמונה עשרה עשרים וששה, מנסה להתרכז באסונן של נשים חסרות צורה, אבל ארנון לא בא, הוא לא בא, ואסונה הקטן, העלוב, גואה בלבה שוב ושוב, עד שלא נותר שם מקום לשום דבר מלבדו.

ג'ושוע שרט את הדלת. היא שמרה את הקובץ על הדסקטופ, כאילו עלולים המתים לקום מאחורי גבה, להתמעט או להתרבות, לשים ללעג שעת שינון שלמה, ויצאה אליו בעד לחרך צר בדלת, הודפת בעדינות את בטנו ברגלה עד שסגרה את הדלת מאחוריה והרימה אותו בשתי ידיה והושיבה אותו לצדה על הספה בסלון. אבל החתול קם מתחת לידה הנחושה ללטפו ולהושיבו ולהצמיתו אל המושב, והלך שוב אל דלת החדר, והיא הרימה אותו שוב והוא השתחרר מאחיזתה ודידה מאוכזב אל המרפסת.

היא התביישה על שִמחתה באין רואה: מאז התחילה לצאת עם ארנון לפני כמעט שלושה שבועות היו שעותיה בבית נתונות למאבק בחתול, שביקש להיכנס לחדר דרך הֶרגל; אבל ארנון היה אלרגי, "שאין דברים כאלה", ותיאר לה איך פניו מתנפחות ונשימתו מתקצרת בכל פעם שנקרה חתול על דרכו, ורק כשנשבעה שגם בהיעדרו מן הבית יורחק החתול מחדרה ונקיונו יישמר, רק אז הסכים לבוא.

בביקורו הראשון כאן סיפרה לארנון שג'ושוע שייך בכלל לשותפה שלה. ממילא מה הסיכוי שיצליח ביניהם, ואם יצליח זה כבר לא ישנה: לא החתול יפריד ביניהם. את בגדי השינה שלה, הספוגים בשערותיו של החתול, היא כלאה ליתר בטחון בשקית גדולה מחוץ לחדר, בתוך ארון מרוחק בקצה המסדרון, ולבשה במקומם חולצה חדשה, לא מסוכנת.

כעת נדמה לה שהחתול מתחיל לוותר, על אף שהרוויח את זכויותיו ביושר. אבל היחסים שלה עם ארנון פשוט תלויים בזה, ולבה מייסר אותה פחות משציפתה. 

לפעמים, כשהרגישה שאהבתה אל ארנון מופרזת, שמוטב לה להישמר מהתאהבויות כאלה, היתה מדמיינת את פניו של ארנון מתנפחים ואת קומתו מתכווצת, מגחיכה אותו בכוח עד שגם חוכמתו תקטן ופניו היפים יאבדו כל חן. אבל מהר מאוד פקע קפיץ הדמיון, וארנון היה חוזר למידותיו.   

    2.

תשיעי לשמיני אלפיים ואחת, סבארו, חמישה עשר; שלישי לתשיעי אלפיים ואחת, רחוב הנביאים, ללא, אנוש אחד. בהתחלה ניסתה לשנן גם את מספר הפצועים, זה הופיע שם, בטבלה, אבל די מהר היא ראתה שזה לא הולך, זה לא נורמלי, והחליטה לדלג על פיגועים בלי הרוגים – בטבלה הם כונו "ללא" – ולפצות את הפיגוע או את מעסיקיה הפוטנציאליים בשינון הפצועים קשה ואנוש, גם אם לא היו הרוגים בכלל. 

המרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה שכן בבית אבן רחב מידות במושבה הגרמנית, ששלט מלבני גדול שנתלה בחזיתו הבדילו בגסות משכניו. מנהל המרכז, זה שנתן לה את המשימה הזאת, היה גבר רזה וצעיר להפתיע. הוא הזכיר לה את הבחורים שהיו מסתובבים בקמפוס בחולצות עם לוגו של מפלגות מרכז, מחלקים הזמנות למסיבות המוניות או לכנסים של תאי סטודנטים, צעירים בכוח. הוא אמר, אנחנו בונים פה את המרכז על פי מודל אמריקאי, ובאמת היה המקום מואר מאוד, עיצובו חדש להפתיע, כאילו היו פעולות האיבה פרויקט סטארט-אפ נוצץ. במודעה נכתב: דרושה פקידה/מנהלת משרד, המודעה פונה לשני המינים כאחד.

הם התיישבו בחדר צדדי והוא סגר אחריהם את הדלת. לשווא חיפשה סביבה סימנים של מוות – תצלומים שחורי-מסגרת על הקיר, קלסרים עם קטעי ארכיון על המדף – אבל העדרם לא הקל עליה, להפך; היא ידעה שהוא מוכרח להיות שם, המוות, אורב באיזו פינה, והעדיפה שיראה כבר את פניו. המנהל שאל: אם היית יכולה לבקש תכונה נוספת, שאין לך, איזו תכונה היית מבקשת? היא אמרה: אסרטיביות. הוא הביט בה רגע ארוך מדי, כמבקש להיזכר באיזו טכניקה של ריאיון עליו לנקוט עכשיו, ושאל, ואם היית יכולה לוותר על תכונה? והיא אמרה, קצת אובססיביות אולי, להשקיע את כל כולי באופן מוגזם במטרה, והוא וידא, אז על זה היית מוותרת, והיא אמרה, נראה לי, במחשבה ראשונה, והוא אמר, חבל, אובססיביות זה דווקא דבר שאנחנו מעריכים כאן.

פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה. הוא אמר, טוב, ריכז לפניו כמה דפים והביט בה בשהות אחרונה, והיא ביקשה לומר, תן לי את העבודה הזאת ולא תתחרט, כמו בסרטים, אבל פתאום זה נשמע לה כמו הבטחה למשהו לא הולם, ורגע לא ידעה מה בכלל מונח שם, ביניהם, במרכז השולחן, אם זה המוות שחיפשה על הקירות, על הפרקטים, או אולי סתם, גוש של הדבר הזה שיושב תמיד בין בחורה לבחור, גם כששיחתם רגילה. הוא אמר, ביום רביעי אתם נפגשים עם אילנה, המנהלת משרד שלנו, ולפתע הבינה שהיא בתחרות, שהיא לא היחידה, בינתיים אנחנו ניתן לך קצת חומר ללמוד בעל פה, שתכירי את המאטריה, מה שנקרא, מגיעים לכאן אנשים שעברו דברים לא פשוטים ואת צריכה לדעת על מה מדובר. אילנה כבר תסביר לך.

היא נשלחה אל מנהלת המשרד, שסימנה לה באצבעותיה "רגע" ואמרה אל השפופרת איבה שלום. היא הביטה בה בשעה שטיפלה בענייניו של מישהו, מניחה את השפופרת על שולחנה ונודדת בין החדרים. למה היא עוזבת את העבודה הזאת? אולי ביום רביעי תוכל לשאול אותה, לפני או אחרי המבחן. לבסוף הניחה הפקידה את השפופרת על כנה. מיד נשמע צלצול נוסף. היא אמרה, איבה שלום להמתין רגע, ואמרה לה: אני אתך.

3.

שמונה עשר לשישי אלפיים ושתיים, קו שלושים ושתיים, תשע עשרה; תשע עשרה לשישי אלפיים ושתיים, הגבעה הצרפתית, שבעה.

אחר הצהריים, כשחזרה מהריאיון, היתה להם שיחה מרגיזה. כך היא כינתה אותה, כאילו היא וארנון באמת שווים, אבל באמת חיכתה בקוצר רוח לגזר דינו, ונידונה בינתיים לישון לבד, מקווה שבכך תם העונש.

היא סיפרה לו על התפקיד, פקידה לוכסן מנהלת משרד במרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה, זה ארבעים שקל לשעה, שזה מטורף, זה יוצא יותר מהמלצרות ומשאיר לה כמעט שלושה ימים לאוניברסיטה, והוא שאל, אז קיבלת את זה? והיא אמרה, נראה לי שהם התלהבו ממני, אף שלא ידעה אם זה נכון, אני נפגשת מחרתיים עם המנהלת משרד, בינתיים הם נתנו לי דף נתונים ללמוד על כל הפיגועים שהיו בירושלים, בא לי למות, והוא אמר, את לא רצינית, והיא שמחה רגע, הנה היא מצליחה לעורר בו עניין אמיתי, והוא שאל, מה, כאילו ללמוד בעל פה? והיא אמרה, נראה לי, והוא שאל, את התאריכים, את שמות ההרוגים, את מה? והיא אמרה, הגזמת, את מה שיש בטבלה שהביאו לי, זה תאריכים נדמה לי ומספר הרוגים, לא יודעת, עוד לא פתחתי את הקובץ. הוא אמר, את הפלסטינים שצה"ל מוריד בשטחים אני מבין שלא נתנו לכם ללמוד, ובבת אחת היא התחרטה, היא מוכנה לא לעבוד יותר אף יום אף פעם, רק שהשיחה הזאת תתבטל, רק שתימחק, והיא אמרה, ברור שלא, אלא מה, ככה היא שינתה בשבילו את הטון בן רגע, והוא אמר, ואת סבבה עם זה, והיא אמרה, אני לא סבבה עם זה, אבל זאת עבודה, סתם עבודה, והוא אמר, סתם עבודה זה לא, עבודה שמשננים בה הרוגים בפאקינג פיגועי התאבדות זו לא סתם עבודה, והיא אמרה, לא יודעת, באים לשם אנשים שנהרגו להם אנשים, אני צריכה לקבל אותם, אני לא אגיד לבנאדם חכה שניה ואתחיל לעשות לו ויקיפדיה על הפיגוע, וחוץ מזה גם סתם נראה לי שהם רוצים לראות שאני רצינית בעבודה, זה כמו לשנן תפריטים כדי להתקבל לעבודה במסעדה, לדעת כמה חריף יש בכל מנה, והוא אמר, מה זה, בדיוק אותו דבר, והיא אמרה, אני צוחקת.

הוא אמר, יש בך משהו נורא ממסדי, את יודעת? והיא אמרה, מה, אף ששמעה היטב, והוא אמר, יש בזה משהו נורא ממסדי.

התחשק לה לומר לו שהחתול דווקא כן שלה, והיא שיקרה לו מהרגע הראשון, כשראה את החתול וסיפר איך פעם הוא הגיע כמעט לאשפוז בגלל חתולים כאלה, ושבניגוד למה שאמרה לו היא גם מעשנת מאחורי גבו, ומזל שהיא עושה ככה, כי רק בזכות זה היא שומרת על פאסון, חותכת לפעמים את הפגישה באמצע רק כי היא חייבת סיגריה, ומחטאת את הפה אחרי כן, מחטאת ומחטאת ומחטאת עד שלא נשאר לה כבר טעם. אבל היא לא אמרה כלום.

אחת עשרה לשישי אלפיים ושלוש, קו ארבע עשרה אל"ף, שבעה עשר; תשע עשרה לשמיני אלפיים ושלוש, קו שתיים, עשרים ושלושה.

בערב שלפני המבחן הוא בא. הוא שאל אם גמרה ללמוד, והיא אמרה שלא ממש אבל כבר אין לה כוח, למרות שסיימה. הם ראו קצת טלוויזיה בלפטופ במיטה, ובסוף לא הזמינו שום דבר לאכול. היא שאלה אם הוא לא מרגיש טוב או משהו, והוא אמר, ממש לא, סתם בימים האחרונים אני במצב רוח קצת מוזר. היא שאלה, זה קשור אלי? והוא אמר, קצת, כאילו, במובן מסוים אני מקנא בך. היא הסתכלה בו בתקווה קטנה והוא אמר, היכולת הזאת, לכבות את המוח, לא לשאול שאלות, לדקלם מה שאומרים לך, לקחת את הכסף ולחזור הביתה לערב מול הטלוויזיה – נראה לי שזה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים.

הוא לא הביט בה כשדיבר, עיניו נעוצות במסך. היא הביטה בו עוד רגע וייחלה שיחזור בו, שיפיס את העלבון, אבל צדודיתו לעגה לה.

כשנרדם, קמה מהמיטה והלכה במסדרון הארוך עד קדמת הדירה, פתחה את דלתות המזנון החום שהשאיר שם בעל הבית והוציאה שקית ניילון, קשורה בקשר נחוש מדי. היא קרעה אותה בידיה וחילצה את חולצת השינה הישנה שלה, מגואלת בשערותיו של החתול. היא לבשה את החולצה וחזרה אל המיטה. לבה הלם בַּשקט. שביעי לחמישי, אלפיים ושלוש עשרה.


*"הסיפור 'איבה שלום' התפרסם לראשונה בגיליון מס' 1 של כתב העת המקוון 'המוסך'." 

בילדותי בשכונה, לא היה אחד שלא קרא לי, במעין שם גנאי, מתי כספי או כספי. על שם המוזיקאי האשכנזי ברוך הכישרונות, שלהיטיו כיבבו בשנות השבעים והשמונים במצעדי הפזמונים.

יום אחד, טסתי מברלין לתל אביב, ובאופן מקרי לחלוטין הושיבו אותי לצד מתי כספי. לא היה איש בינינו. רק אני והוא באותו מושב. הסתכלתי עליו, הוא היה צמוק מהתמונות שהיכרתי בתקשורת. שיערו הפך דליל. שפתיו כמעט שנעלמו. הוא היה חיוור לחלוטין. ונראה שלא רצה שום קשר עם העולם מסביבו, וקל וחומר, לא רצה שאני אפתח בשיחה עימו. היינו שנינו קרובים מתמיד. והתלבטתי רבות האם לספר לו שבכל הילדות שלי קראו לי בשמו, כשם גנאי אשכנזי, רכרוכי, לאדם שלא צוחק, לועגים לי מבלי לחסל אותי לגמרי. אך לא העזתי לפצות את הפה. הרגשתי שזאת המחווה שלי אליו, לא להפריע לו, לשמור על הפרטיות של אדם, שתמונתו ושיריו הפכו לנכס הציבור.

ידידתי דניה גם הייתה על הטיסה. היא התחילה שיחה פרועה עם הדיילת על מזרחיות דווקא מכל הנושאים בעולם. ואף ציינה את שמי, כמשורר מזרחי שנמצא על הטיסה. אחרי כשעה של טיסה. דניה ניגשה אלינו וצעקה בקול גדול "מתי." ולרגע אחד שנינו הסתובבנו לכיוון שלה. היא לא הכירה את מתי כספי, ולא ידעה שהשימוש בשם הפרטי גרם גם למתי כספי להסתובב. חייכתי. ליקום יש דרכים מצוינות לסגור מעגל, אם כל החיים קראו לי מתי כספי, מגיע גם למתי כספי עצמו, להסתובב פעם אחת לכיוון של מישהי שקראה לי.     

 

ילדים ואישה מבוגרת אחת. הגבים והכתפיים והידיים היו עמוסים תרמילים ותיקים, את ידה ואת כתפה האחת של האישה משכה מטה צידנית כחולה, ומבית שחיו של אחד הילדים הזדקרה באלכסון שמשייה אדומה. בחצי הדרך, באמצע אי־הנוחות הזאת, נעמדה נור בת השתים־עשרה ואמרה שהיא אוהבת את הים. "אנא בחב אל־בחר," היא אמרה, וכל שאר הארבעה ההולכים וכושלים נעמדו אף הם ובהו בה ואחר כך בים, שעוד היה קצת רחוק אבל כבר פרוש שם לפניהם, ונור עמדה תחתיה והסתכלה בו. הנסיעה מכפרה אל חוף הים לא ארכה יותר משעה ורבע, אבל היא את הים עדיין לא ראתה אף פעם, לא היא ולא אחיה מוחמד בן השמונה, ולא בני הדודים שלה, סמיר בן העשר ויסמין בת השבע. המרחבים הענקיים הנפלאים האלה, הגלים הנשברים וקוצפים ומתפוגגים ונאספים בקלילות אל החוף, הכחול העז תחת שמש אחר־הצהריים שחומה הלך ונגרע כעת, הרוח הנעימה המרפרפת על הפנים והזרועות – כל הטוב והיופי האלה לא להם הם נועדו בנסיבות שנולדו לתוכן, לא להם ולא להוריהם.

האישה וארבעת הילדים עמה עברו את המחסום הצבאי הסמוך לכניסה אל כפרם בפורד־פיאסטה האדומה שלה בלי לעצור ובלי להיעצר. לא היה לה מושג מה אומרים החוקים והצווים במחוזות האלה: האם גם על ילדים חלים הדברים הכתובים על השלט האדום הגדול שלפני המחסום, המודיע שהמעבר הזה הוא רק לישראלים? לא, היא באמת לא ידעה – אולי לילדים מותר דווקא לעבור גם אם אינם ישראלים? התהלכה מין שמועה כזאת, גם בכפר אמרו לה ככה, ובכל זאת היא הרגישה שבטנה מתכווצת וברכיה רועדות כשהמכונית התקרבה אל עמדת החיילים. היא חששה שכאן תסתיים, תעוף כחלום, כל התוכנית היפה של יום שישי הזה, שהילדים – וגם היא קצת, למען האמת – ספרו את הרגעים לקראתה משעות הבוקר המוקדמות, ככה סיפרו לה ההורים. ובאמת, כשהגיעה לכפר הם כבר חיכו לה לרגלי מדרגות ביתם עם צרורותיהם, מתוחים, לא חיוך ולא בדל של חיוך על פרצופיהם הנוקשים מגודל המתח ואי־הוודאות.

כן, גם היא היתה מתוחה, פחדה שבמחסום יעצרו אותם, יורו לה להעמיד את המכונית בצד, יחקרו ויחזירו אותם לאחור. כשיצאו מהכפר עלה על דעתה לרגע להורות לילדים שלא ידברו בערבית עד שיעברו את המחסום, כאילו שהם יודעים לדבר בשפה אחרת. אבל הם ממילא לא הוציאו הגה, ישבו להם כהלומי אלם, והיא התקרבה לאט אל עמדת החיילים, בטנה מתכווצת וברכיה רועדות, הורידה את שמשת החלון, נפנפה לשלום לחייל החמוש שסימן לה בזרועו להאט עוד יותר ואולי אף לעצור, אבל היא רק האטה מאוד־מאוד, חייכה במאור פנים ונענעה לו קלות בראשה לאותת לו ששניהם, הוא והיא, שייכים לאותו המחנה, לעם הזה ולאדוני הארץ הזאת, מה שהחייל בלאו הכי תיאר לו למראה המכונית והפרצוף של האישה הנוהגת בה, והוא החזיר לה חיוך וגם שלום, ובכל זאת שאל: "הכול בסדר?" לוודא שגם המבטא כשר, לא רק המראה. "בסדר גמור, סבבה," היא ענתה לו, אבל כאשר כפף את ראשו וניסה לתחוב אותו אל מסגרת החלון של המכונית ולהציץ בשאר יושביה, לחצה קצת חזק יותר על דוושת הדלק.

יאללה, זוז, מה נטפלת אלי, תן לחיות, היא אמרה, רצתה לומר, והחייל זז הצדה לאחור, כמעט נדחף, והיא המשיכה לנסוע, ופזלה למעלה אל המראה וראתה שלא אכפת לו ונסעה הלאה. "אוף, למי יש כוח לכל הבעיות המעצבנות האלה," קשקשה לעצמה. ואל החלל הדומם של המכונית קראה: "אנחנו בישראל!" ובעצמה התפלאה על תחושת הבית שאחזה אותה למראה הצבע הירוק כל כך בואכה מבוא ביתר ופארק בגין, שבא פתאום במקום הצבע העכור הצהבהב של הגבעות וההרים החשופים שממזרח. "עברנו, אנחנו בישראל! נוסעים לים!"

כל זה חלף־עבר. עכשיו כבר השאירו הרחק מאחור את ארץ המחסומים וגם עברו את עמדת התשלום בכניסה אל פארק ניצנים, ששום איש בה לא ביקש לבדוק מי ומה הם, האישה הזאת והילדים השקטים שאתה, ורק גבו ממנה את דמי הכניסה. וכבר נמצא לה מקום חניה בחניון הגדול של חוף הרחצה, וכל חמשתם חילצו את עצמם ואת צרורותיהם מתוך המכונית והחלו לפסוע בשתיקה על החול לעבר הים.

ואז נעמדה נור ופסקה את פסוקה: "אנא בחב אל־בחר", וגם האישה נעמדה והסתכלה בה ובשלושת הילדים האחרים שנעמדו אף הם, כל אחד בתנוחה אחרת, כאילו הם משחקים ב״אחת־ שתיים־שלוש־דג־מלוח" וכאילו הפך ברגע זה הילד העומד אל הקיר את פניו להביט ולבחון מי מהמשחקים לא הצליח לקפוא במקומו וזז קצת ולכן עליו לצאת מהמשחק. אבל האישה מצאה את עצמה מביטה ובוחנת את הארבעה כדי למצות את החוויה, לחיות במלוא עושרו ומשמעותו את הרגע הזה שכל כך ציפתה לו מאז תוכננה ונקבעה הנסיעה: לראות אותם רואים את הים בפעם הראשונה. עיניים מופתעות, קורנות, שפתיים קצת פשוקות, מזווית פיה של יסמין, הקטנה מכולם, נזל חוט לבן דק של רוק, כנראה לא בלעה את רוקה, עיניו הכהות הגדולות של מוחמד היו כמעט עגולות מרוב היפערות, סמיר נראה כעומד לפרוץ בצחוק, ואילו נור, הגדולה יותר, כבר כמעט נערה, היתה רצינית דווקא, פניה לבשו ארשת כמהה, חולמנית, ועיניה ניבטו למרחקים.

הרגע ההוא, קרוב לוודאי שרק בזיכרונה הוא התארך מאוד. במציאות הם בוודאי מיהרו לחפש להם מקום בין כל הנופשים הרבים, השמשיות והכיסאות והמחצלות והקלקרים והילדים והכלבים וגלגלי הים בכל הצורות והצבעים והגדלים, בין צלילי מכשירי הרדיו הניידים וחבטות המטקות והקריאות והדיבורים בעברית וברוסית ובאנגלית, שעוד מעט יתערבבו בהם קולותיהם של נור ומוחמד ויסמין וסמיר בערבית – שעה קלה הם עוד ידברו ביניהם בקולות נמוכים כדי שלא לבלוט בסביבה, אבל אחר כך ישכחו ויצעקו ויצווחו זה אל זה וזה על זה בצלילים הגרוניים האלה שהאישה המבוגרת שאתם מתקשה כל כך ללמוד להגותם כהלכה.

הם תקעו את השמשייה האדומה בחול, פרשו שמיכה בצלה, והאישה אמרה לילדים שכאן המחנה שלהם והם רשאים להניח את התיקים והתרמילים ולחלוץ נעליים וללכת למלתחה להחליף בגדים, ולחזור תכף ומיד ולא להתרחק בשום אופן בלי לומר ובלי לבקש רשות. הם חזרו אחד־אחד, צייתנים וממושמעים עדיין. נור חזרה במכנסי ג׳ינס ארוכים ובחולצת טריקו – רק בת שתים־ עשרה וכבר קיבלה עליה כנראה את הכללים המצרים החלים בחברתה על בנות מינה. סמיר חזר במכנסי ברמודה עד הברכיים ומתחתם התגלה אחר כך, כשהתחיל סוף־סוף לקפץ ולהתרוצץ, פס רחב של תחתונים אדומים כהים במותניים, ששיווה לו דווקא מראה אופנתי. רק מוחמד ויסמין חזרו בבגדי ים – הוא במכנסי רחצה קצרים ירוקים זוהרים והיא בבגד רחצה צהוב־ירוק מעוטר במין חצאית צהובה קצרצרה כל כך שבשום אופן לא היה אפשר לראות בה אמצעי של הסתרה, אולי אפילו להפך: מין התגרות שובבה שמודיעה שלא כדי לכסות היא נוצרה אלא כדי לגלות, לגלות את מה שיש בינתיים: גוף חמוד של ילדה קטנה בריאה, שעדיין שומר על שמץ של עגלגלות תינוקית.

עכשיו שהתיאור המפורט הזה נכתב מזיכרונה על פי רשימות חפוזות שרשמה לה סמוך לאחר הטיול, כלומר מזמן – נור כבר התחתנה מאז ועומדת לסיים את לימודיה הגבוהים בכימיה, סמיר נפלט מבית־הספר והוא שוליה במוסך, מוחמד בשנת הלימודים האחרונה בתיכון, ולאחרונה התבגר מאוד כשעשה עצמו מטפל צמוד לאחיו הבכור שנפצע קשה בתאונת דרכים, ויסמין נערה שכבר לא יוצאת מהבית בלי כיסוי ראש – עכשיו שהיא נוכחת שבזיכרונה נשמרו פרטים רבים אף יותר, היא שואלת את עצמה למה הסתכלה בהם אז במבט חקרני כזה, דקדקני כל כך עד שתנועותיהם ודיבורם ולבושם השתמרו אצלה בפרטי פרטים שכאלה. ברור לה שמלבד הסקרנות לראות איך ציידו אותם הוריהם לבלות לראשונה בחייהם על שפת הים היתה למבט הזה גם תכלית מעשית: לחקוק בתודעתה את מראהו של כל אחד ואחד מהם ולתת בהם סימנים כדי שלא ילכו לה לאיבוד חס וחלילה, כדי שאם יגלו פתאום את חירותם במרחבים האלה של חול וים ויתפרדו ויתרחקו וירוצו כל אחד למקום אחר, תדע לצוד אותם לפחות בעיניה, אם לא בידיה ממש, שבאמת ביקשו אז לכבול אותם איכשהו מחשש שמא לא תצליח לעמוד בהבטחתה להורים להחזיר אותם בערב לבתיהם בריאים ושלמים. את ההבטחה הזאת היא נתנה להם בלי שהתבקשה כלל, ונענתה שהם בכלל לא דואגים – מה יש להם לדאוג, הרי הם נמצאים בידיה, אמר לה אביה של נור ופרש קצת את ידיו שלו ואחר כך הצמיד את ימינו אל לוח לבו, והם יודעים שאפשר לסמוך עליה כאילו היתה אמם יולדתם. איזו שטות, היא אמרה אז בלבה, מתי היו לה ארבעה ילדים לשמור עליהם בים, ועוד ילדים שלא יודעים לשחות?

ואמנם אין ספק שבשעות שלאחר מכן עזר לה המבט המדוקדק לתור ולמצוא אותם – את מכנסי הג׳ינס והחולצה התכולה של נור דקת הגו, שבלטה כמובן מאוד בין הילדות חשופות הגוף שעל החוף, ואת החצאית הצהובה הקצרצרה של יסמין, ואת פס התחתונים האדומים של סמיר, ואת המכנסיים הזוהרים הירוקים של מוחמד, שהוא דווקא נעלם לה פעמים אחדות מרוב שלא היה שונה כלל מכמה וכמה ילדים אחרים בבגדי ים ירוקים. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, היא ספרה שוב ושוב בהתחלה, אחד, שניים, שלושה, ארבעה… לא, רק שלושה, איפה מוחמד? – "מוחמד רץ שם," הצביעה נור. אחד, שניים, שלושה, ארבעה… לא, זה לא סמיר, איפה סמיר? – "הנה סמיר, קבור בחול," הראתה לה יסמין…

ועם זאת היא זוכרת, זוכרת ויודעת שלא רק סקרנות וגם לא רק מטרה מעשית היו להתבוננות שלה, שהשתהתה עוד ועוד על ארבעת הילדים, כי אם גם השתוקקות, תשוקה לראות את הילדים האלה כמו ילדים רגילים, ילדים שעורם החלק והמבריק ממי הים גלוי לעין, ילדים שגלידה מעורבת בחול נמרחת להם על הפרצוף הסמוק על יד הקיוסק, סתם ילדים על חוף הים. כי בביתם, בכפרם – שגם שם הם כמובן ילדים רגילים, בעצם – היא לא הצליחה לראות אותם כך אף פעם. מנקודת הראות שלה תמיד הם היו בעיניה קודם כול בשר מבשרה של המציאות המשובשת והמעוותת הזאת של מקום מגודר בגדרות וג׳יפים צבאיים עוברים הלוך ושוב ברחובו המרכזי, מקום שחיילים חמושים עוצרים בו לעתים קרובות ילדים בדרך הביתה מבית־הספר כדי לבדוק אם אין על ידיהם סימנים שהשאירו אבנים שנזרקו… מקום ש… מקום ש…

באותו יום שישי הם התערבבו מהר עם ילדים אחרים על חוף הים של ניצנים, וזרקו יחד אתם חול וצדפים על המדוזות שנסחפו אל החוף למות שם בלי לעורר חמלה בלבו של אף אחד, וזרקו חול והשפריצו מים זה על זה, ואחר כך התגלגלו במורד גבעות הדיונות, ואחר כך נמרחו להם הגלידה והארטיק והקרטיב על הפרצופים, ואחר כך גם התפרדה החבילה שוב ושוב. הם באמת גילו את חירותם, כל אחד בדרכו.

את יסמין היא מצאה יושבת על החול ומקשטת בצדפים ארמון קטן של חול שבנתה. את סמיר, ילד חסון אבל קטן קומה, ראתה שוכב על צדו, רגליו בתוך המים הרדודים וראשו שעון על המרפק והוא מביט לו בשקט בחול הרטוב ונשאר כך רגעים ארוכים. את נור ראתה בגבה, עומדת על קו המים, אולי שוב לבשו פניה ארשת כמהה, חולמנית, ועיניה ניבטו למרחקים, עורגות אל איזו הבטחה של משהו אחר, חדש, מרגש. ואת מוחמד צדו עיניה במרוצתו על הסלעים השטוחים בתוך המים, רץ ומתכופף ומסתכל פנימה ושולה משהו מן הים. היא ניגשה אליו וראתה לרגליו דג קטן מפרפר ומפרכס, הוא הרים אותו והדג התחבט בכף ידו.

"תחזיר אותו תכף ומיד למים, הוא ימות, מהר! תחזיר!" היא צעקה עליו בכעס, פתאום היא נהייתה היסטרית. והילד נבהל והשליך לבסוף את שללו העלוב אל המים. היא הציצה רגע אל המקום שהדג צלל שם בין הסלעים, ולא העזה לבדוק אם הוא הוחזר אל בית גידולו לחיות שם, או לגסוס ולמות.

"אתם רואים, את כולם הבאתי לכם בחזרה חיים ובריאים ושלמים," היא אמרה לבני המשפחה הרבים שהתאספו מיד סביב מכונית הפורד־פיאסטה האדומה, שארבעת הילדים נפלטו ממנה אחת־שתיים והתפזרו ונעלמו מן העין, ואילו היא השתהתה בה עוד רגע להירגע מעט ממאמץ הנהיגה לקול השירים והדקלומים ומחיאות הכפיים שהילדים מילאו בהם את חלל המכונית בנסיעה בחזרה – כמה נוחה יותר היתה הדממה ששררה בו בנסיעה בכיוון ההפוך – ואז הזיזה ודחפה והרימה את ישבנה מהמושב ויצאה החוצה בכבדות־מה, לא זריזת מותניים עוד. למה שלא תחליף את המכונית הזאת במכונית גבוהה יותר? עלה על דעתה קודם שפנתה בגאווה אל הסובבים: "אתם רואים, חיים ובריאים ושלמים."

כבר היה לילה, וחושך משל בארץ שמאחורי המחסום כשחזרו. שום חייל לא עמד בו לבדוק את הנוסעים בכיוון הזה, מישראל אל הגדה המערבית, והבטן לא התכווצה והברכיים לא רעדו. רק הנפש חישבה לפקוע מגודל המתח שנפרק ממנה עכשיו, כששבה וכל הארבעה אתה – אף אחד לא הלך לאיבוד, אף אחד לא טבע. אבל שלא כמוה, איש מבני המשפחה לא חשש כנראה שמישהו מהם לא יחזור בשלום. לא הקלה כי אם נהרה, נהרה אמתית, היתה שפוכה על הפנים הרבות בחצר הבית שבכפר, לאורו החזק של הפנס המאיר אותה.

"את אפילו לא יודעת איזה דבר חשוב עשית," אמר לה בעברית אביהם של סמיר ויסמין, ועמד ונשא נאום קטן על כמה זה חשוב להראות לילדים האלה שהם יכולים להיות בין ילדים יהודים, להיראות כמוהם ולשחק כמוהם, כמה חשוב שהם לא יגדלו רק לשנוא. חוץ מזה, היא הגשימה להם חלום, את החלום לראות את הים, "ואת זה הם לא ישכחו לך לעולם, לעולם הם לא ישכחו לך את זה. תודה רבה, אלף תודות לך."

את המשפט הזה קשה לה כעת לראות כתוב. למה? כי הוא תמים? כי הוא פתטי? ואולי בעת ההיא הוא עוד ביטא תקווה כנה, אמתית, שמאז כבר נגוזה גם מלבה וגם מלבו של הנואם, שהיום הוא כבר סב לנכדים שעדיין אסור להם לנסוע אל חוף הים, מרחק שעה נסיעה מכפרם.


לקוח מתוך "אישה לבדה", הוצאת אחוזת בית, 2016.

א.

שני חתולים במלכודת, זאקי!

צווח מיקו באחד הבקרים וקרע מעל הזקן את שמיכת החורף המטולאה. זאקי דימה שעמן נפשטו אף שנותיו ועורו והוא פרוץ אל השמחה הטירופית שעלתה מן הילד. עיניו הליאות שהסכינו לאפלולית שבחדר כמו-נסמאו לקריאות וריאותיו החלו מפרפרות כאדם שהניחו בו בשורה או אסון.

נכפף מיקו, שני חתולים במלכודת. בשדה, ליד בית הכנסת. שניים. אני נשבע.

עכשיו היה האור חזק כמו נפתחו השמיים והזקן החל ממלמל תפילה. הילד ראה על הפנים המקומטים דמעות אך לא מיעט מצעקותיו. משך את הרגליים המועצמות מעל המיטה והעלה עליהן גרביים עם שאינו חדל להזהיר את הזקן שסוף החיות להמלט.

אז חזר זאקי אל איבריו החזקים והגביה את בן-השכן אל שפתיו וזה חבט בו באגרופים דקים וזירזו לצאת אל המנוולים שאיימו לפרוץ את מלכודת הנצרים שהוטמנה מזה כמה שבועות. זאקי לא האיץ בברכיו שקשו ושפת מים להשהות בהם את הידיים הכבדות. אחר ברר לו מן הסכינים כשהוא בוחן את חדות להבן על צפרני אגודליו.

אתה לא תשחט אותם, זאקי, כמו בפעם הקודמת, צעק הילד.

לא, קטן.

ימח שמך אם תשחט, קיפץ לעומתו ושלח בו אצבעות.

נביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים כמו לחם. יפים כמו… (נשתהה. נתבלבל. הוסיף) תינוקות.

אמא יש לה תינוק בבטן, לא פסק מקפיצותיו. זאקי החל רועד בכתפיו.

אתה בוכה, אמר מיקו.

אמר לו הזקן, לא, רק קר ואני קצת חולה.

אמר לו מיקו, עוד לא קר, זאקי.

קר מאוד, יהיה חורף מזופת בחיי הפעם. מאוד מזופת.

סבתא אוכלת לחם במים חמים. סבתא לפני שהולכת לישון שמה את הרגלים במים חמים. בטח שסבתא תמות. אבא אומר, מוכרחים. השד יודע מה זה מוכרחים. בשמחת תורה אבא שר מוכרחים להיות שמח… יום אחד שפכה את המים החמים בנענע ושרפה אותם. היה כל היום ריח של נענע בבית. כל השבוע…

המלל הצייצני, המלווה המוני ידיים מתנועעות, היטיב להרהוריו של הזקן והוא לא נצרך לשנות את צבע אישוניו כדי להוליך שולל את הנער שאהבו.

אתה לא תחתוך אותם הפעם, נתפעל מיקו וזאקי היה גדול בעיניו מכל האנשים שהוא הכיר בעולם.

לא, לא הפעם. אני מבטיח, אישש אף את עצמו והבטחון (שהיה בו תמיד משהו מביך) שב וניצוק אל גרונו. הבטחון הפתיעו כבריאות-לא-מצופה. צוארו רחב כמו ביקש לשיר.

הקטן קלט את הגברות שהחלה מעשתת את גידי עורפו השרוף ומחדדת את עיניו של הזקן. הוא זכר את הלכידות האחרונות בהן נעזר הזקן בסכיניו כדי להילחם בחתולים שמיאנו להיטמן בשקו. היה זה תמיד מאבק קצר, מלא יללות ורטיבות. מיקו היה פורץ בבכי. מיקו מאושר היה בדרך משלו. רוקע ברגליו, חופן בידיו את הדם ומשפשף בהן את לחיו ומצחו (רמזו לו זאת לסגולה). הוא היה מביט ביללות הניצודים כשם שהביט בתרנגולים שנשחטו לכפרות על התל שמחוץ לשכונה. אותו שוחט, שזקנו מדובלל ואפו קטום, היה מכוער מזאקי ובגדיו שחורים ומזוהמים בכתמים אדומים שהפכו שחורים. השניים היו חוזרים אל השכונה בלא צחוק, יראים לפגוש אדם. היו מסתתרים בחדרו הצר של זאקי סגורים על תבוסתם. יש והיה אז מיקו שר לו את השירים שאמו שרה בלילה והזקן מנחם בכייה דקה עם מלים קדושות. קריאותיה של האם עקרו את הילד מתוך האפלולית הדמומה.

בחר זאקי שלוש סכינים שקתותיהן עשויות עץ בוק מעושתות בדם שרוו. שלף את האבן המשחזת ומיקו החל מטיף עליה שמן ומים לסירוגין.

תנועת ידיו המתנדנדות הובילתהו אל השנה האחרונה שבה מיעט לצוד על אף הביקוש הרב לחתולי מעבדה. אף עתה ניסה להצדיק את כשלונותיו, את התמעטות תחבולותיו, את הידיים ההולכות וכבדות, את המחלה האוכלת בצידי גופו. אמנם, כתמיד בשעת הרהורי-תבוסה, היה שב ונזכר בימים שהיה החזק שבין גברי השכונה וראש לכל לוכדי החתולים שבעיר והנערץ על כל פוחחי הרבעים הצעירים. לאחרונה, הזכרונות שתכפו עליו לא הביאו בו נחמה או שכחה. הוא עמד מול הזכרונות כמי שעומד מול מכרים שהחליפו את פניהם. אותן שהויות-של-הרף-עין היו קשות ומבשרות שואה.

ישבו זה מול זה והקטן סיפר לו עם הרבה קולות ומלים, שאת רובם נתקשה הזקן לפענח, כמה ארב בימים האחרונים לצד המלכודת וכמה ידע שהחתולים יבואו אל הבשר שהחל כבר מצחין. הגשם הראשון סילק את הריח הרע והוציא את החיות מתוך כוכיהן. הגשם הביא את הריח הטוב ואת התיאבון. עמדו דמעות שמחה בעיניו של הילד והזקן נשקף בהן קטן ומבריק.

עוד אמר לזקן, אין להטמין את המלכודת ליד בית הכנסת. האנשים שרים כל הלילה והחיות ימח-שמן לא באות.

הזקן אמר, אתה צודק, מיקו. בחיי שאתה צודק. אך ליד בית הכנסת יש הרבה חתולים. אתה יודע. בטח.

הניח הקטן את ראשו על השולחן. התלתלים האדומים דמו בעיניו של הזקן לחופן של כלניות.

עתה הם מתכוננים לבקע את היפה במלכודות שהוא ראה בימיו.

אני ראיתי אותם ראשון, התריס הקטן, כמו ביקש להעמיד את חלקו בציד.

הזקן אמר לו, בטח, אני אזכור זאת, מיקו.

הוא לא האיץ בתנועותיו. לאחר שטמן את הסכינים בתערי עור שרה את כפות ידיו במים חמים לגמש את עורו הצפוד והפצוע. החום זירזף בעד פרצות הבשר אל מבואות הדם. תסיסה זו נעמה לו על אף הצריבה הכואבת שנתלוותה אליהן. עצם עיניו כבשעת תפילה וראה הרים רחוקים מלאי חתולי-בר וקריאות של לוכדים שפלשו אל  תחומים המיועדים אך לו. בתוך החמימות המפוגגת מיצה כל תנועה וכל הגייה הקשורה בלכידה זו. דומה שידע שהוא יוצא ללכידה אחרונה.

מארביו היו ריקים, אף הכריז בפומבי כי אין הוא אלא שבר-כלי ואל להם (למכריו) לזכור, לעזאזל, את העבר. בלילות, בין הקמיעות שעל קירות חדרו המקומרים, היה שב ורואה את החיות המאוסות השולחות לו לשון. בחלומותיו הן הופיעו ללא ראש. עובדה זו נתחוורה לו רק שעה שביקש לחונקן. השכנים אמרו כי הוא מיילל כחתול. פעמים היה מלקלק מן התה במקום ללוגמו.

באחד הימים נתחוור לו (כיצד עמד על תחושת-אימה טירופית זו?) שהחל מפחד מן החיות הקטנות. ביקש לצווח כמי שנקצצו זרועותיו. אותה עת הוא בער בחומו והכל ידעו כי מותו קרוב. לאחר ימים מספר נתאושש, קם והיה לאחר. דומה היה למי שחוזר מארץ שבה נשרף. גופו נתדלדל וידיו כחשו. רק עיניו וצחוקו הקודמים נשארו עמו והוא הירבה להשתמש בהם כדי לא לאבד את ידידיו המעטים, או את ידידותו של מיקו.

לאחר זמן נדהם להבין כי החיות הקטנות והאכזריות גילו את פחדו מהן. המיפגשים עם הניצודים היו אז סיוט מעורר חלחלה. מוחו ביקש להתבקע ואצבעותיו נפערו כפירות רקובים. הוא נזדיין בסכינים והיה חובט בחתולים שעה שעלו על ידיו לאכול את בשרו. איש לא רכש את החתולים הנקובים. שמו נתמעט עד שכחה. משהיה חוזר לטהר את הסכינים ולתיתן בשמן היו השכנים מתריסים כנגדו, בפעם הבאה הם יטרפו אותך כמו נבלה, זאקי. הוא לא ידע לשמוע בקולם אם אמרו להצילו או לפגוע בו.

עכשיו אמר לקטן, אין מה למהר. הם יחכו לנו. כן, הם יחכו לנו באבי אביהם. מיקו אמנם ניסה למחות על הנחתו של הזקן, אך החיוך שפגש למולו הזכירו בצייד הגדול ביותר שבחייו והוא הביט בתנועותיו ובכפות ידיו התופחות. אז סיפר לו הזקן את החלומות שעלו בו בשבועות החולי. על החתולים הצבעוניים שהיו מחוסרי שיניים, או מחוסרי איברים אחרים. החלומות היו מסתיימים במסע הגדול להרי יהודה. אתמול ירד גשם במסע והחתולים היו מטונפים ימח שמם ושם זכרם לעולם ועד אמן סלה. נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

אמר לו מיקו, אני לא חולם. אולי חולם ושוכח. אבא מרביץ לי כשאני מספר לו את החלומות שאני לא חולם. אמא צועקת שכך עושים כל הילדים. אבל אני לא משקר. מצחיק, למרות שלא ראיתי כלום אני לא משקר…

אתה צודק , מיקו. איששו הזקן והניח יד על כתפו ועיניו לצד עיני הילד.

אף פעם לא נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

זאקי הניח על ראש הקטן עשר אצבעות מפושקות ככפות הידיים העשויות נחושת וחרוזים כחולים התלויות על הכותל. אמר, לאחר החגים תבוא הקבוצה ונצא להרי יהודה לצוד את חתולי הבר היפים. בובה-של-חתולים. מבוקשים מאוד. מאוד מאוד. לאחר החגים יבואו כולם. אלוהים, הלוואי שלא ירד גשם. אז ההרים מלאים בוץ ואין כלום חתולי-בר-יפים. כן, הם יבואו ואני אצא כמו תמיד. בר-ר-ר-ר הם יבואו. אני יודע – כנופיה של ממזרים מצוינים, למי איכפת…

הוא חרד למיפגש המחודש עם שני החתולים. הוא חרד לנוכחותו של הילד למיפגש זה. ניסה (לתדהמתו) להתחמק מן הקטן, להעלות תואנות. הלוא אין לצאת ללכוד אותם בשעות היום לצד בית הכנסת. עכשיו שהימים הנוראים באים, מתפללים שם כולם-כולם. או, אולי, (מה אולי? בטח!) יבואו האנשים לתכנן את המסע ולא ימצאוהו ויחשבו שכבר מת הזקן בכלל.

גשם החל יורד. רבונו של עולם, כל כך מוקדם השנה, ציעק הזקן ויצא אל החלון. ביקש למחות, אך (מוזר) באה רוח קרה והביאה בו הקלה, כמו פתחו את בטנו להוציא את כאביו.

הם נסתתרו מתחת לאחד מגגות הפח וגמרו בלבם לתת לחתולים לכרוע בעייפותם, כך שצפייתם ללכידה תתאפק או תימוג. היטמטמות חושי החיות תקל על מלאכתם ולא יהיה כל חשש של התנגשות שרירים. הוא טרח להצדיק הרבה את תחבולתו בפני הצעיר מחשש שסלידתו מן המיפגש תתפרש כמוגות-לב. מיקו שב וסיפר על אמו ועל הילד שבבטנה ועל סבתא שעומדת למות.

בא הערב ולא פסק הגשם. השניים עקבו אחר עייפותם של החתולים הרעבים. היו אלה שני גושי בשר רפויי שריר שכל מרצם נסחט בהשתוללות. הם כרעו על קרקעית המלכודת, שמוטי גפיים, מדובללי שפם ורטובי פרווה. סדקי העיניים הכבויות גילו אדישות או השלמה.

מבית הכנסת עלו קולות של זקנים וילדים. בקולות הזמרה עמדה חמימות משעממת-משהו וזאקי עשוי היה להרדם בתוך הקולות הללו שחזרו על עצמם במעגליות מונוטונית, לולא דמו של מיקו שרעש בשקיקה לצד גופו. הוא זימר יחד עמהם, ה' רועי לא אחסר, ובכה כמעט. מיקו חשב, תמיד הזקנים בוכים בשעת תפילה. אבל יש ללכוד את הממזרים האלה כמו-שהם. את הממזרים הנחמדים האלה… יש להוכיח להם זאקי זה זאקי ויש לו שם ויופי של שם…

אמר לו זאקי, אתה צריך לזמר במקהלתו של עזרא גבאי. לשיר לאלוהים.

יש לתפוס את הממזרים הנרדמים, אמר לו מיקו.

זחל הזקן אל המלכודת וידיו רעדו. ניסה לכלוא את ריאותיו אך נשימתו הבהולה העירה את החיות מתרדמתן. עתה עמדו עיניו מול העיניים הצהובות-בוערות ביותר שראה בימיו. אישוני החיות התסיסו את כל קרביו וקולות עלו מגרונו. לפתע חש (כמו-הבין פתאום) שאי-אפשר לנצח. שהכשלון מצוי בגופו כדם או כמוגלה והוא חסר כל טעם. הסקרנות לראות כיצד יתנהגו עמו החיות הפעם, או התקווה שההצלחה איננה ממנו והלאה, פינו מקומם לעייפות שלא היתה אלא פרצופה האחר של התבוסה. הגשם שירד היה חם ומקציף.

המיפגש היה קצר ומלא שרירים. משהכניס את כף ידו נתקעו בה מאה שיניים מלובנות. הוא שלח בהן את כל הסכינים החדים (כמו אור) שהיו באזורו. המלכודת הקטנה מלאה באפלולית בשר רטוב ושמנוני והוא לא יכול היה לשלוף את ידיו מתוך החמימות הדביקה. מיקו משכו בכל כוחותיו אל חצר בית הכנסת וגעה בבכי.

הזקן קם, נתן ידיו מעל דלי הנחושת והנער יצק מים עליהן והבטיח לסלק את הגוויות. זאקי נטל את מגבת הכהנים הארוכה, עטף את ידו והלך לביתו.

ב.

עוד באותו ערב נתפשטה השמועה בשכונות כמגיפה. היו שהכריזו, נקרעו כפות ידיו של זאקי. אמרו אחרים, הושחתו כל זרועותיו של הזקן. ילדים צבאו על חלונות חדרו וחבטו בתריסים המוגפים וקראו לו בשמות, אחר אף לגלגו בשירים שנתחברו תוך היסטריה קונדסית שאחזה בהם. מיקו שכרע לצד הזקן וסיפג את הדם שזירזף מבין האצבעות גילה לזקן את השמועות המתהלכות ועל פנייתם של התושבים אל המשטרה על מנת לסלק את זאקי הנגוע במחלה מידבקת.

לסתו של הזקן רעדה והנער לחש, אינך צריך, לעזאזל, להצטדק.

לאחר שעה פיתח את התחבושות והקפיד שלא לקרוע את העור שניקשה. באשה עלתה ממנו וזבובים עטו עליה. כפות הידיים היו מעוותות ככפותיהם של עופות דורסניים. האצבעות פעורות כגרונות קטנים. הציפורניים גדלו פרא והבשר שכחש נחרץ עד לחוליות העצם המעוקמות. אור החשמל הכהה העניק להן סבר קדמוני. רק הדם, הירהר מיקו, מעניק לאיברים אלה משהו אנושי. מעולם לא קרב כל כך אליהם עד שתמה שאלה ידי זאקי. הלא גופו צנום ורגליו קטנות ופניו נקיים. רק סופי הידיים עשתו מאוד וכערו כל כך. הזקן נאק אך לסוף שב אל סברו הילדותי ונרדם. ככל שהעמיק בשינה ריח גופו נעשה עז ודוחה. חזר מיקו וחבש את כפות ידיו של האיש שנרדם והן היו עתה עצומות ושטוחות כמחבטי טניס לבנים.

הזאטוטים שנתגודדו על החלונות לא הניחו לשניים עד שניאות הנער להכניסם אל החדר ולהעבירם על פני הגוויה. כך הם ראו את הזקן לראשונה בימיהם והם הניחו כפות ידיים קטנות על בשרו הקר. אף עתה שלחו בו חידודי דברים, או הציצו מתחת לשמיכה כמו ביקשו לגלות את הסמוי מהם. קיפצו בחדר וקינאו במיקו שהורשה להישאר עם המפלצת האיומה כל הלילה. שלחו בו לשונות קנטרניות והנער נצרך לאגרופיו על מנת לטורדם מן המקום.

בחצות ניעור הזקן וריח של קיא נדף ממנו. הוא לא זכר מתי הקיא ומי קינחו מזוהמתו. פניו של הצעיר עמדו מעליו כפתח ארובה מליאת רוח. אמר, אתה לא תסלח לי שקרעתי אותם.

לא, אבל שכח את זה.

אני מחוסל, מיקו.

אנ' יודע. אבל למי זה'כפת. מדוע 'נך ישן?

חשבתי שהפעם – הפעם…

זו היתה יכולה להיות 'זדמנות. 'חמצת אותה. חרבון.

ידעתי שזה עלול לקרות –

מקרה לא מוצלח. זה הכל. אנ' נשבע לך שאתה צריך לישון בשקט יותר משאתה זקוק לחתולים.

לא – ניסה הזקן למחות ולהגביה את עיניו.

מיקו ביקש לפרוץ בצחוק אלא שהבכי היה תקוע בגרונו.

לאחר שהות לא-ארוכה נפרמו שפתיו של האיש ומשמיקו ליחלחן במים יכול היה לומר, חשבתי שנביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים – כמו – לחם…

יפים כמו… תינוקות… הוסיף מיקו בהעוויית לגלוג.

לראשונה בחייו חש הנאה גלויה (שהוא כה נתקשה להבינה) בכשלונו של הזקן. דומה היה עליו כי נוקם הוא בו על כל ציפיותיו שנכזבו. האם לא כך יחוש האדם שעה שעולמו מתמוטט ולפתע מתברר לו שהוא ציפה כל ימיו להתמוטטות זו? החורבן אין חיוניותו פחותה משלימותו של הדבר הנחרב. עתה יכול היה הקטן להצטרף לחידודי-הבוז שהושלכו בזקן. גופו החל רועד והוא חיפש את מעילו.

ציפה הזקן לשינה כמי שמצפה בחלומותיו ליום. ידיו שכבדו מאוד משכוהו אל מעמקים לוהטים שעוררוהו מדי פעם בטלטלה קדחתנית. אחר אמר אל עצמו שעליו לתת את דעתו על שינויי העונות, על עוצמת הרוחות, על צבעי השמיים ועל ריחות האקליפטוסים היבשים שבסימטה. או-אז ידע לפתע שמזה זמן רב לא שמע שירתן של נערות המקפצות על חבל וקללותיהם של נערים המשחקים בבנדורות או מטיסים קיפקות-עשויות-נייר-עתונים. חוליות צוארו שחתכו עד לגרונו בישרו חורף מאיים. כאן, במיטתו, יכול היה לנחש את התמורות בכל הסובב אותו. גנח אל עצמו. התמורות באות לאיטן כמו אור, כמו כאב המופיע ומתפשט בך ככת-בלא-קול.

עיניו נפקחו אל האפלולית והבדידות היתה ברורה לו אותה שעה כאושר. השקט סביב היה רך ומסמרר כפרוות חיה דורסנית. זה היה השקט שלו, שלו בלבד. עתה יכול היה לשחזר את הכשלון בלא לטרוח אף להצדיקו. האימה שהשמיטה את כתפיו לצד בית הכנסת נתחלפה בו לזעם ממותן שהיה בו כדי לגרותו ולהעיד על צלילות חושיו בלא להרתיחו או להביא או מרה שחורה. ידיו הפצועות היו כעונש מתקבל על הדעת. עונש, על מה? עונש?… האם זו המלה ששלח בו מיקו, או הילדים שעברו לצידו כלפרידה?

בבוקר הקירות לא יהיו עוינים וברחוב הקטן לא יעמדו רעשים מסוכנים ואין להניח שהוא יוסגר לידי השלטונות הממונים על בריאות הציבור. התבוסה תישכח שהרי שוב לא יעז לבצע נסיון חדש. ראשו (האדמוני) השחור של מיקו כיסה את אור המנורה כבשעת ליקוי לבנה.

אמר הנער אל עיניו הפעורות של הזקן, אבא יכין לך כפות ידיים מעץ. יופי של כפות ידיים. עם כפות ידיים שכאלה אפשר להתחיל הכל. כך אומר אבא שלי. אבא יודע לבחור עץ כמו סוגים מצוינים של בד. הוא עשה רגל-של-עץ לחכם נסים. איש לא יודע מה יש לו לחכם נסים בתוך השרוול של המכנסיים. הוא מכובד כמו כלום.

אבא שלך איש מצוין.

שלא תהיה טפש כזה, מחה הקטן ולא זע ממקומו.

אמרתי שאבא שלך נגר מצוין.

מדוע אתה לא רוצה? ידעתי שלא תרצה. מצחיק שרציתי לעזור לך.

לא, לא מצחיק.

בטח שמצחיק.

אמרתי שלגמרי לא מצחיק…

אתה לא יודע כלום, זאקי. אבא אמר שמצחיק יהיה לראות את זאקי עם כפות ידיים של עץ. אפשר לעשות כף יד סגורה וכף יד פתוחה, אמרתי. או ההיפך. כך אמרתי לו. או ששתיהן סגורות או ששתיהן פתוחות, כך אמרתי. לצבוע בכל הצבעים שעולים לך בראש. גם זה אפשר. גם זה אמרתי.

מיקו סר מעל המנורה ואורה סימא את עיניו של הזקן. החדר הפך אדום וצלליתו של מיקו צפה בו לקולן המנסר של סכינים משתחזים.

הנער ביקש להתנמנם, אחר ביקש לנפץ את כל הרהיטים הרקובים ואחר ביקש לבכות בכי טוב שיוכיח לעצמו על אהבתו לזקן. תר בחדר אחר הנקודה הסמויה שבה יוכל להיתלות, לשוב ולייחס חשיבות לאדם הזקן שהלך ממנו כספינה זרה מן החוף. הוא נתקשה להסביר לעצמו מהו שהביא להתרחקות זו שהלוא הוא מבקש בכל לבו לחזור אל הזקן והלוא כבר היה עד, לא-אחת, ללכידות לא-מוצלחות. שחה אל הפנים היבשים והמעוצמים ולא גילה בהם את זאקי. הוא גישש אחר הצלקות שהותירו בו התכתשויות שונות, ביקש להיזכר בסיפורים שנתלו בכל צלקת, בכל פצע שנגלד ולשוב אל הזקן דרך האשליות וסיפורי-השוא שהוא כה אהב להיסחף עמם. השקט הביא בו את המרחק. דומה היה עליו שהוא חש באושר שאין להסבירו. הוא יכול לצאת מחדר זה ולטרוק את הדלת ולהצטרף לכנופיית הזאטוטים שעמדה מאחורי התריסים בלא שייטרד בצורך לחפש אחר הסברים. הוא רץ על גופו הצנום של האיש, על בגדיו, בא אל תוך הריחות הרעים שעמדו סביב המיטה כסם מרדים, נתן את ידיו הקטנות על הקמיעות, על הסכינים, על החבלים המזוהמים, על נסרי המלכודות שמילאו את אחת הפינות. אז דומה היה עליו שהוא חונק את כל הצפרים הקטנות שקיננו בידיו.

בבוקר אמר זאקי, ידעתי שיהיה חורף מזופת הפעם. מאוד מזופת. איך אוכל להתגבר, בשם אלוהים, על חורף מזופת שכזה.

הצית מיקו סיגריה לזקן ותקעה בין השפתיים שיבשו. מעת לעת השיר את האפר והזקן לא פקח את עיניו. האור היה עצוב ולבן עד מאוד.

שבוע ימים לא קם זאקי ממיטתו והיה קרוב וקשוב אל איבריו. החום שטילטלו בימים אלה חשף בו מחדש את הפגימות הקשות שנחתמו בגופו. צלקות שהגלידו שבו להכחיל בחום הצמרי ונפערו מחדש עד לעצמות. השנים לא הוסיפו תאים לגופו ועורו שיבש הוליכהו שולל. כאב נשכח ועמוק עלה מתוך חבטות שפצחו אי-פעם כמה מעצמותיו ועטפוהו בעיגולים שחורים. הוא דמה בעיני עצמו ל"שיוויתי" על פי נוסח הקבלה התלוי מעל למושבו של החכם בבית הכנסת של החלבים.

אז יצא אל מסבאתו של רחמים בכר וישב אל העארק ואל סיפורי הציד בהרי יהודה ואל הסיכויים הנפלאים ללכוד חתולים ממין מיוחד שיעלו השנה מן הערבה. הוא נזכר אף בשני בניו שבאמריקה ואמר לרחמים בכר כי ראוי לו לכתוב מכתב אליהם אלא שבעל המסבאה הוסיף עארק לכוסיתו והשיב לו את החמימות המהפנטת, את הכוח לשכוח ואת היכולת לוותר.

סיפר לו את סיפור חייו שהסתיים עתה בצמד המלים אני אדם-מרופט. רחמים בכר היטיב לדעת את הסיפור בכל שעה של שכרות מליאה, אלא שעתה כמו הקשיב לו לראשונה והוא לא ידע מדוע. הגביה כתפיו ואמר, אתה בהחלט אדם מרופט ועוד איך שאתה שכזה!

השיכרות לא השיבה את אמונו בעצמו. עובדה זו עוררה אותו לגלות עניין בתהליך החדש האוחז בחושיו. מבעד לרגיעה המתוקה עמד הסוף כמאחורי זגוגית לא שקופה. כך נראות דמויות המשתינים בבתי-השימוש הציבוריים. לא מעט מאמצים השקיע הזקן בהבהרת זגוגית מופלאה זו. לא שציפה לגלות את סוד חייו, אלא שנסתקרן לעצם האפשרות שיש עמו סוד המחכה לפתרונו והוא מיעט כל כך לתת עליו דעתו. אפשר שמיקו היה עוזרו בכך, אלא שהנער לא שב להיראות עוד והוא לא יצא לחפש אחריו. לראות את העולם ואת עצמו בעיניו של מיקו, הנה לזאת קרא עזרה.

הוא ציפה לכנופיית הלוכדים שתחזור אליו ותמה לא מעט להתמהמהותה, שהרי יש להקדים את היציאה ככל האפשר. אז חלם כי הזגוגית נתנפצה על ידי חתול גדול ככבש או כשועל והוא רואה את הסוף כדרך שאבות רואים את בניהם בתוך אימותם.

הביט בעד החלון אל הסמטאות העמוקות והן עמדו למולו אנכית כתשבץ סיוטים, כפקעת רחובות של עיר גדולה על מפה המונחת במאוזן. הצבעים היו עתה שרירותיים ונתחלפו בקצב בלתי קבוע. פעמים נתדהו הצבעים (כשם שהדבר יתרחש על בד הקולנוע כשבמכונת ההסרטה מתמעטת עצמת האור).

בחצר עלו צמחי יאסמין ופטרוזיליה בפחיות של חלב-אנגלי-יבש.

ג.

בלילה באו ולקחוהו אנשים זרים אל אחד הבתים שבאחת השכונות המרוחקות שבירושלים. הוא לא מיחה אלא ניסה לסייע בידם, לחזור על סיפוריו ולתבלם במלים שיהיו ברורות אף למטילים ספק בכושר זכרונם או מהימנותם של זקנים. ההליכה היתה קלה לו מתמיד והנופים יפים ורחוצים. ההרים היו כחולים ועגולים מאוד. סיפר להם את החלומות שתכפוהו עתה אף בהקיץ. האנשים הניעו את ראשיהם ואחר הניעו ידיים גדולות מאוד והכאב עלה מתוכו כשלהבת נר התמיד שעל דוכן החזן. גופותיהם החזקים והקולות הצלולים והנכריים שעמדו סביבו עוררו בו איזו עזות ריחנית שהוא נתקשה לפענחה, אך תמיד ידע להעריכה כראוי.

לאחר החגים יבוא המסע. המסע יבוא. השד יודע כמה חתולי-בר נשארו לנו. אולי הערבים צדו את כל החתולים. מכרו אותם במחיר מועט. לתיירים. אין החוק אוסר זאת. ימח שמו של החוק. כל כך הרבה חגים יש לנו. יופי של חגים והמסע מתאחר והגשם מקדים והרוח… מיקו, אני אומר לך…

האנשים שאלוהו מיהו מיקו והוא רק הרעיד את לסתותיו ומחץ את שפתיו בין השיניים הרקובות. לאחר שעה ארוכה אמר, איש צעיר. פניו נגהו כאדם הלוחש סודות-קונדס על אוזנו של ילד. הרוח הקרה הזכירה לו את החורף. הוא שאל אם יורד גשם ומה ניבא חזאי מזג האויר.

אמרו לו, אל תיילל, אדון זאקי.

שאל במה מאשימים אותו (ובה-בעת תמה מדוע דימה לראות עצמו מובל לבית-דין).

נפלו עליו פרצופים כעופות או כטייארות צבעוניות ואמרו, אתה עלול להפיץ מגיפות באיזור המאוכלס שלנו. זה הכל.

אמר הזקןף עדיין לא חתכתי את מקום הנשיכות ולא הוצאתי את הדם המורעל.

אמרו לו, זה בסדר, אדון זאקי. אין בזה עוד כל מועיל.

לעזאזל אתם עם המלים היפות שלכם, נתרעם הזקן וקימט את שפתיו, אך לא יכול היה לשנות מתנוחת גופו.

עד שנגיע לאן שנגיע אתה יכול לספר לנו על המסע לציד חתולי הבר. זאקי נשתתק ונצטנם כפרוסת לחם בחום. רק עתה החל למצות, ללא מרירות, ללא זעם, כמעט ללא נגיעה, את כל משמעותה של התבוסה. נוחות מייגעת נתפזרה בגופו כנוחות העולה באדם שנסחטה מוגלה ממורסתו והשינה תוכפת בו מיד לכאביו. הירהר, לשַמֵר את הכשלון, זה כל שנותר לו. למצות אותו כאדם השומר על זכרון יקר של מת במיצויו המתמיד של יגון האבל. לפתע הופך הכשלון עדות חיה לרצון שמילאהו תמיד לנַצֵח. מוזר, אז תתלווה לכשלון מתיקות שאין להסבירה.

הוא שמע את רחש העצים בגשם ושאל, אם הם הולכים רחוק רחוק ביער. ראה צמרות עגולות ושקטות כמי שרואה כוכבים ואמר אל עצמו, יפה שאינני מתנגד לאנשים אלה והלוא יכולתי לעשות זאת. עלי להכריז באזניהם שאני מוותר. לכל הרוחות, על מה?

משעלו במדרגות, אמר הזקן, אתם עולים גבוה כל כך. ונישלוו כמו טמנוהו בארון רפוד במוך חמים ומואר. בהעדר הטילטולים הוא לא ידע על המשך המסע או על סופו.

מאת אלן ג'יי סקוט. תרגום: יוסף הרמתי. הוצאת כרכום

בצבא קוראים לי שוּטבֵּרְד, זה השם שלי עוד מהטירונות, בגלל הגמגום והמלחמה וכל זה. בחיים האמיתיים, לפני שהתגייסתי, אני מאלבוקרקי ניו-מקסיקו, קראו לי אלן ג'יי שוּבֵּרט. אלן ג'יי זה על שם שני האחים הקטנים של אימא שלי, אלן וג'ייסון, שמתו מקור ברעב הגדול של עשרים ותשע, ושוברט זה סתם, בגלל שההורים של אבא שלי הם מאוסטריה. אבל אני שיניתי לסקוֹט. הילדים בבית-ספר קראו לי שִיטבֵּרְד, אתם יודעים, חרא של ציפורים. זה הצחיק אותם. אז איך שנהייתי בן שש-עשרה, ככה זה החוק בניו-מקסיקו, הלכתי ושיניתי לסקוט. אבל בניירות של הגיוס, של הצבא, לא יודע איך זה קרה, נשארתי רשום שוברט. פה במוצב כולם קוראים לי צ'רלי. ולא רק לי. לכולם קוראים פה צ'רלי, ולא משנה איך קוראים לו. אפילו לקפטן דן, אם זה לא משהו רשמי, אתם יודעים, אנחנו קוראים צ'רלי. כי זה מה שמשאיר אותנו בחיים, זה שקוראים לנו צ'רלי. וזה לא סתם איזו אמונה טפלה, כמו שאתם בטח עכשיו חושבים ומצקצקים לכם, או איך שלא אומרים את זה, בכורסאות. אתם יכולים לא להאמין לזה עד מחר בבוקר, אני לא אכפת לי, לא אכפת לי מכם, כמו שלכם לא אכפת ממני. כי זה עובדה וזהו. הנה, אתמול מת לנו גם אנדז'י, החבר שלי, אנדז'י פּרוֹפִינְסְקִי, הפולני הזה המפגר, היה לו שפם שנראה כמו מברשת פלדה לניקוי סוסים מלוכלכים במיוחד, ושיניים צהובות מניקוטין, גדולות כמו של גמל, אולי בגלל שהוא היה מעשן קאמל, חזק, בלי פילטר, וצחוק היה לו כמו של חמור שיכור. מפּוֹרט-משהו הוא היה, לא זוכר איזה פורט. ואהבתי אותו. בחיי שאהבתי אותו. ואתמול בערב, בדיוק כשהביצות הגדולות מאחורינו האדימו מהשמש השוקעת ביער שמאחוריהן, הרגנו אותו, אנחנו בעצמנו הרגנו אותו, את אנדז'י. לא הייתה לנו ברירה, גם כי הרגליים שלו היו מרוסקות והפרצוף המחוץ והגולגולת מעוכה, וממילא הוא היה מת, וגם בגלל הבגידה. אז קפטן דן דן אותו למוות בירייה, כי זה העונש הקבוע בחוק של הצבא על בגידה מול פני האויב. ככה קפטן דן אמר. אז ירינו בו. חבר טוב הוא היה. הרבה היינו מדברים, פה בתצפית, שכשאתה שומר לבד, מה יש לך לעשות? כלום. קצת אולי לעשן סיגריות, אבל מזמן כבר לא נשארו לנו סיגריות. או לקרוא ספרים, שני ספרים יש פה, הקוסם מארץ עוץ והתפסן בשדה השיפון, אבל אין בהם דפים, כי אחרי שנגמרו הסיגריות הצ'רלים השתמשו בהם לגלגול סיגריות מעשב וקוצים וקליפות עצים שרופים וכל מיני חרא כאלו. אז הרבה פעמים כשאני פה לבד, אני חושב איך אפשר לחבר את שני הספרים האלו לספר אחד. הכי טוב, אני חושב לפעמים, זה שדורותי תעוף מקנזס לניו-יורק ושם היא תפגוש את הולדן, ואז הם יזדיינו כל הספר כמו שפנים. פעם היו פה גם המון חוברות ישנות של פלייבוי, שקיבלנו, לא אנחנו, המוצב קיבל, זה עוד היה לפנינו, מאיזה שפנפנה שבאה לכאן לביקור או משהו. אבל מרוב שפיך ששפכו עליהם דורות של לוחמים, כמו שאומרים, כל הדפים והחוברות נדבקו וכבר אי אפשר לאונן איתם כמו בן-אדם, אז במקום סתם לדמיין כל מיני שדיים ענקיים וכוסים פעורים ותחתים כדורסליים שראית אולי פעם באיזה חוברת פורנוגרפית, הכי טוב היה באמת אם היה לנו פה איזה ספר פורנוגרפי, אבל ממש ספר, ספר של סיפורים, סיפורים על זיונים, משהו כמו איך שדורותי עפה לארץ עוץ, זה מה שהיא חושבת, אבל במקום שהיא תיפול על מכשפה מכוערת בשדה של מנצ'קינים מזויינים, היא תיפול באמצע שדה השיפון ישר על הזין של הולדן, מה אתם אומרים? חזק, הא? ואם זה ככה כבר בעמוד שש, אז רק תחשבו איזה תענוג יהיה לכם בהמשך. אני בעצמי כבר עומד לי פה הזין כמו טיל רק מלחשוב על זה. ולפעמים אני חושב דווקא ההיפך, שדורותי תנחת באמת על המכשפה, אבל במקום הדחליל, כי אותו אני ממש אף פעם לא סבלתי, שבמקום הדחליל היא תפגוש את הולדן ואז הם יזדיינו במקום בשדה השיפון בדרך הלבנים הצהובות, מה אתם אומרים, מה יותר טוב? אנדז'י דווקא אמר שהכי טוב יהיה אם דורותי תעשה שלישיה עם הדחליל, איש-הפח והאריה. "חלודה של שנים היא תצטרך בטח להוריד מהזין של איש-הפח, צ'רלי, אבל היא תשפשף טוב, היא תשפשף", הוא אמר ונער בצחוק, "כי שווה הזין שלו, תמיד עומד, אתה יודע,  עם הברגים וכל זה". "שלא לדבר על הזין של האריה, צ'רלי, זין של אריה זה בטח משהו", הוספתי גם אני, אבל אנדז'י לא הסכים איתי. "אני חושב דווקא ההיפך, צ'רלי, שכל הבעיות של האריה זה לא בגלל שהוא פחדן, זה בגלל שיש לו זין קטן, זין של שפן". "והדחליל, בטח יש לו זין עבה כזה, מגזע של עץ, לא ככה, צ'רלי?", שאלתי. "הדחליל אין לו בכלל זין, צ'רלי, מה איתך?", הוא התעצבן, "אתה בחיים שלך ראית פעם דחליל עם זין? אין דבר כזה". "זה נכון", אמרתי, כי באמת לא ראיתי, בכלל לא ראיתי דחלילים אמיתיים, רק בספרי ילדים, "אבל העולם, צ'רלי, העולם מלא דחלילים, אז איך הם מתרבים?". "מה איך?" הוא תמה על בורותי, "עם האף, הם מזיינים עם האף, כמו הילד-עץ הזה פינוקיו שהאף שלו כל הזמן מתקטן ומתארך, מה זה אומר, צ'רלי?". לא ידעתי את התשובה, אבל אנדז'י ידע. הכול הוא ידע. "שהאף שלו זה כמו זין", הוא הסביר לי, "שהזין שלהם זה האף". ניסיתי לדמיין איך זה לזיין עם האף, אבל אז הבנתי שאני לא יודע איך נראה כּוּס של דחלילה, ובגלל שלא רציתי שאנדז'י יידע שאני לא יודע, העברתי נושא. "רגע, בסדר, שיהיה שלישיה, צ'רלי", אמרתי, "אבל מה יהיה עם הולדן?" שאלתי אותו, "הולדן, צ'רלי?! מי זה הולדן? אה, כן, שילך להזדיין", הוא אמר וצחק כמו תמיד כמו חמור. מצחיק הוא היה, באמת, וגם משכיל, הרבה דברים ידע, המון, בכל מיני תחומים, אפילו גיאוגרפיה הוא ידע. פעם הוא פתאום שאל אותי, "תגיד, צ'רלי, אתה יודע מה זה הנהר הזה פה?", כי מלפנים של הגבעה שעליה המוצב שלנו יש נהר גדול כזה, רחב, שמתעקל בדיוק סביבנו ומאחורינו יש ביצות ענקיות. אנחנו, איפה שהמוצב שלנו עומד, זה על מין גבעה שהיא בעצם מין אי כזה, או שאולי זה להיפך, לא משנה. לא היה לי מושג איזה נהר זה. "זה המֶקוֹנג, אני חושב, צ'רלי", אמרתי, כי זה השם היחיד של נהר שלא באמריקה שהכרתי. "מה פתאום מקונג, צ'רלי? מה קרה לך?", הוא נחר עלי בבוז כאילו נפל לי עוד בורג מראש-הפח החלוד שלי.  "אז אם ככה, צ'רלי", אמרתי לו בצחוק, וגם שייראה שאני כן יודע דברים, "אז זה בטח המיסיסיפי, לא?". אבל אנדז'י לא התרשם ולא צחק. "איזה טמבל אתה, אלוהים", הוא התעצבן עלי, "זה הירדן, צ'רלי, הירדן". מה אני יגיד לכם, באמת יצאתי טמבל. ממש לא ידעתי את זה ואפילו לא חשבתי את זה. אבל אז  חשבתי עוד קצת ובכל זאת לא הבנתי. "אבל אם זה הירדן, צ'רלי", אמרתי לו, "אז למה אנחנו יורים על הארץ המובטחת, ולא נכנסים אליה, הא?". חשבתי שהוא יגיד לי שזה בגלל שהארץ המובטחת מלאה עכשיו בקומוניסטים מחוריינים עם עיניים עקומות ושיניים צהובות ותתי-מקלעים מזויינים, ורק כשהם ייגמרו לגמרי אז נוכל להיכנס, כי זה מה שחשבתי שהתשובה הנכונה, "לא, לא, לא", הוא גער בי, "הארץ המובטחת זה לא שם, צ'רלי, זה פה". "איך פה, צ'רלי, כשכתוב במפורש בספר שהארץ המובטחת היא מעבר לנהר, ומעבר לנהר זה שם, לא פה, הא?". "זה תלוי איפה אתה עומד, צ'רלי. אם אתה עומד מעבר לנהר, אז מעבר לנהר זה אנחנו, אנחנו הארץ המובטחת, אתה מבין? בגלל זה אנחנו יורים אל מעבר לנהר, כדי להגן על הארץ המובטחת מפני הקומוניסטים הצהובים המחוריינים שרוצים לקחת לנו אותה, הבנת, צ'רלי?". האמת שלא כל כך הבנתי, וגם לא היה אכפת לי מכל זה. העיקר שהיה לי אותו, חבר טוב וחכם ומצחיק שיודע הכול ועכשיו הוא מת. כשהתחלנו, כשרק הגענו לפה, כל פלוגה צ'רלי, בשלושה או ארבעה הליקופטרים באנו, להחליף את הצ'רלים שהיו פה לפנינו, היינו שלושים וחמישה או ושישה, משהו כזה, עכשיו נשארנו רק שבעה. כל האחרים מתו. לא ברחו, לא נעלמו, לא נפלו בשבי. מתו. נשרפו. רק שבעה נשארנו, או אולי בעצם חמישה. כי אתמול לא רק אנדז'י מת. גם צ'רלי הג'ינג'י הלך. סקוטי הוא היה. אולי מקמַהוֹן, או מקמַהוּן, בגלל המבטא הדפוק שלו אי אפשר היה להבין אם זה זה או זה, אבל ג'ינג'י בטוח הוא היה, ג'ינג'י כמו החלודה על הזין של איש-הפח. התנינים אכלו אותו. זהו. אני כותב עכשיו את כל זה פה במחברת, בתצפית, יש לנו פה שתי מחברות ושני עפרונות, אחד שחור ואחד אדום. שחור זה לשיגרה ואדום זה לחירום. אבל אני הוצאתי עוד מחברת, מיוחדת, בשביל לכתוב את הסיפור הזה על איך שפרופינסקי וגם המק מהוּן או הוֹן האלו מתו. מחברת אחת זה בשביל לכתוב את כל מה שאנחנו רואים מפה, והיא אף אחד אפילו לא פתח אותה אף פעם כדי לרשום משהו שהוא ראה, כי כמו שכבר אמרתי וגם אם לא אמרתי, מאז ההפצצה הגדולה שהייתה פה לפני שנתיים וחצי, כשהכול נשרף, לא קורה פה כלום וגם לא רואים מפה כלום. לפני זה, לפני שהלכו לנו כל המכשירים המחורבנים בשריפה, היינו מדווחים הכול בקשר. אבל עכשיו אי אפשר, וגם אין מה, אז ההוראה היא לכתוב כל מה שאנחנו רואים מפה, שזה שום דבר, במחברת. והמחברת השנייה זה בשביל לכתוב כל מה שקפטן או'מאלי כאן אומר או עושה. עד לפני משהו כמו שמונה תשעה חודשים, קפטן  או'מאלי, קפטן צ'רלי או'מאלי, זה היה השם שלו, אני חושב שהוא מבוסטון, ושלא תחשבו שאני חושב שהוא מבוסטון בגלל שהוא אירי וכל זה, כי אנדז'י אמר לי שהוא בכלל יהודי, או'מאלי. זה מה שפרופינסקי אמר, שאו'מאלי הוא יהודי. "איך יהודי, צ'רלי", שאלתי אותו, "עם שם כמו או'מאלי?"  אז מה הוא מספר לי? שהסבא שלו, של קפטן או'מאלי, הסבא שלו היהודי, כשהם הגיעו מרוסיה לאמריקה, לבוסטון, הוא היה חייט, והוא עבד קשה הרבה שנים ובסוף חסך מספיק כסף כדי לקנות לעצמו חנות קטנה משל עצמו, והחנות שהוא קנה הייתה שייכת לאיזה אחד או'מאלי, כי בבוסטון הרי כולם היו אירים, כן? אז הסבא של קפטן או'מאלי עשה חשבון שיותר זול לשנות את השם שלו מאני-לא-יודע-מה לאו'מאלי מאשר להחליף את השם של השלט של החנות מאו'מאלי לאני-לא-יודע-מה, וככה נהיה לנו מפקד מוצב יהודי שקוראים לו בשם של אירי. והוא גם נראה כמו אירי. איש גדול כזה, שני מטר אולי, ורחב, חזק, וגם עם קול רועם, מרגיע, בדיוק כמו שצריך להיות למפקד מוצב. ופתאום איזה יום, כמו שאמרתי, לפני איזה שבעה שמונה חודשים, לא שהייתה איזה תקרית או משהו, כי מאז ההפצצה והשריפה הגדולה לפני שנתיים וחצי, כמו שכבר אמרתי לכם, אף אחד לא ירה עלינו לפה אפילו ירייה קטנה אחת, פתאום, ככה משום מקום, הוא נפל וזהו, יותר לא קם. אף אחד לא יודע מתי ואיך זה קרה, כי אף אחד לא ראה מתי ואיך זה קרה, ורק אחרי שזה קרה איזה צ'רלי נתקל בו באמצע הדרך ומצא אותו ככה. והוא לא מת, קפטן או'מאלי, הוא חי. זאת אומרת הוא נושם וזה. אבל לא יותר מזה. וקפטן דן, הסגן שלו, שהוא בעצם רק לוטננט, אבל בגלל שעכשיו הוא המפקד, אז אנחנו קוראים לו קפטן, ושיש לו שכל מעוך כמו של חתול דרוס, הוא לקח את הפיקוד, כמו שאומרים, ואמר לנו להעלות את קפטן או'מאלי לכאן, לתצפית, ומאז הוא יושב כאן על כסא כזה גדול, ועשו לו בכסא, איפה ששמים את התחת, צ'רלי הכושי עשה לו חור גדול ומתחת שמו דלי שהוא יוכל להשתין ולחרבן, וכיסו אותו בכמה שמיכות, וזהו. כל ארבע שעות, זה ההוראה, נותנים לו לאכול כף של גרגרי תירס משומרים, זה כל מה שאנחנו כולנו אוכלים כאן, כי רק זה נשאר, גרגרי תירס מקופסאות ופיחסלינגים מסריחים צלויים שאנחנו צדים. אבל הוא לא, הוא לא יכול לעכל את זה, קפטן או'מאלי. פעם ניסינו לתת לו אחד והוא הקיא אותו. אנדז'י אמר שהוא חושב שזה בגלל שהיהודים אסור להם לאכול בשר עם זנב, ופרופינסקי הוא היה יודע דברים. אז קפטן או'מאלי הוא אוכל רק תירס, וגם מחרבן רק תירס. ואת התירס שהוא מחרבן אנחנו מחליפים כל יום ושופכים למלכודת של הפיחסלינגים. והכי מוזר זה שהעיניים שלו תמיד פתוחות, גם כשהוא ישן. והוא יושב שם ככה כל היום וכל הלילה, עם עיניים פתוחות, כל ארבע שעות אוכל כף תירס, מחרבן כף תירס ומשתין מיץ תירס עכור כזה של קופסאות, ומדי פעם גם משמיע כל מיני קולות ואנחות. ולפי ההוראות של קפטן דן אנחנו, כל מי שנמצא באותו זמן בתצפית, צריכים לרשום כל מה שהוא כאילו אומר, קפטן או'מאלי. כי קפטן דן חושב שיום אחד הוא יתעשת ויגיד לנו מה צריך לעשות, כי הוא בעצמו אין לו מושג מה צריך לעשות, ואז נדע סוף-סוף מה צריך לעשות כדי לצאת מכאן לפני שכולנו נמות. אבל קפטן או'מאלי אומר רק "אההההה" ו"בהההההה" ואולי גם "גהההה" ו"דההההה", ו"ברהההההבהבה" ולפעמים גם "חררררר" ו"בררררר" ואולי גם "חררברררבחררר" וזהו. ואת כל זה אנחנו צריכים לרשום. ויש כבר מלא מחברות מלאות בכל החרברבר הזה. ופלוצים, גם פלוצים. כי קפטן או'מאלי גם מפליץ כמו שפן, מבחינת הכמות, אני מתכוון, לא מבחינת הרעש. "וזה אסור להם, צ'רלי", אנדז'י היה תמיד לוחש לי כשאו'מאלי היה מפליץ, "זה אסור להם להפליץ". "למי, צ'רלי?", הייתי שואל, "למי אסור להפליץ? לקצינים?", "לא, צ'רלי, אידיוט שכמוך", הוא היה אומר לי, "ליהודים, ליהודים אסור להם להפליץ בקול". "אבל למה, צ'רלי", הייתי שואל את אנדז'י, "למה אסור להם להפליץ, ליהודים?" ואנזד'י היה אומר "כי הדת שלהם אוסרת על זה, צ'רלי, זה למה. במובן הזה הם כמו בחורות". וקפטן דן אמר לרשום הכול, גם את כל הפלוצים שלו, של קפטן או'מאלי. "כל מה שיוצא ממנו לרשום", ככה בפירוש הוא אמר. אז בעצם המחברות של מה שהוא כאילו אומר, קפטן או'מאלי, מלאות, כמו שכבר אמרתי, באההה ואוווו וגרררר ובוווו ובהההה ובפלוצים. כי קפטן דן הדגיש במיוחד שצריך לכתוב מתי זה נגיד בררחררר שיוצא לו מהפה ומתי זה חרררבררר שיוצא לו מהתחת, שאפשר יהיה להבדיל, אתם יודעים, "למען הדורות הבאים", ככה הוא אמר, נשבע לכם, "למען הדורות הבאים". אבל לא נשאר כבר מי שישאיר שום דבר לדורות הבאים. כי בלילה צ'רלי זָיוֹן, צ'רלי הכושי,  אין לי מושג איך באמת קראו לו, אבל אני יודע שהוא היה מאלבמה או מג'ורג'יה, כמו כל הכושים, גם הוא מת, התאבד, ירה לעצמו לא סתם כדור, צרור הוא ירה לעצמו בראש. ג'ונס קראו לו או אולי ג'ונסון, משהו כזה, זה היה השם שלו האמיתי, אבל אנחנו קראנו לו או צ'רלי הכושי או צ'רלי זָיוֹן, בגלל שכל לילה, אחרי שהיינו צולים פיחסלינגים על האש, לפני שהיינו הולכים לישון, במקום לשיר את ההמנון, אז כמו בכל הסרטים על כל המלחמות, צ'רלי הכושי היה מוציא מהכיס את המפוחית שלו, והיה מנגן ושר, בקול עמוק וכואב, וכולנו, חוץ מקפטן דן המחורבן, שהוא לא היה נאה לו או משהו, היינו מצטרפים ושרים יחד איתו בקול גדול את השיר הזה של היהודים, מהתנ"ך, על נהרות בָּבִּילוֹן, איפה שישבנו, שם בכינו, כשהיינו נזכרים בזיון. אנדז'י הסביר לי פעם שזה בעצם שיר געגועים לכל דבר, "לאו דווקא של היהודים לזיון, שזה הארץ שלהם", ככה הוא אמר, במילים של משוררים, "אלא שיר געגועים בכלל, צ'רלי, געגועים למשהו טוב שהיה פעם ואיננו עוד. זה יכול להיות הבית שלך הישן, המאמן-פוטבול שלך בתיכון, עוגת התפוחים שאמא שלך הייתה אופה, איזה ילדה שאהבת, הנעורים שחלפו", וגם החבר הכי טוב שלך שמת, את זה לא הוא אמר, את זה אני אומר עכשיו, כי אני יושב כאן, על נהרות בבילון האלו פה, ואני בוכה כי אני זוכר את אנדז'י ואת הג'ינג'י ואת סמואל ומקהלת הצ'רלים שהיינו שרים ובוכים כל לילה מחדש על איך שהיהודים הדפוקים שרים ובוכים כשהם נזכרים בזיון המזוינת הזאת שלהם, שהם מתגעגעים אליה כאילו היא היתה העוגת תפוחים שאימא שלהם הייתה אופה. כל החרא הזה של המוות של צ'רלי הג'ינג'י ושל פרופינסקי ושל צ'רלי הכושי קרה בגלל ההליקופטר שנחת אצלנו אתמול פתאום בטעות. הייתה לו איזה תקלה, משהו במנוע, ירו עליו, וגם לא היה לו קשר, אני חושב, והוא, אני לא יודע איך הוא בכלל הגיע לאזור שלנו, אני לא יודע אם אפילו הוא ידע בכלל שיש פה מוצב, כי אין לנו דגל, אין לנו כלום, הכול נשרף, הכול, בהפצצה הגדולה של לפני שנתיים וחצי, אבל אנחנו פה הגבעה היחידה, אי של יבשה בים של מים, אז בטח בגלל זה הוא נחת פה. ודווקא את המנחת הקטן שלנו סידרנו ושמרנו ישר אחרי השריפה, כי היינו בטוחים שתכף באים להציל אותנו, אז שיוכלו לנחות, אבל אף אחד לא בא, אף אחד גם לא דיבר איתנו, כי לא היה איך, אולי בגלל זה הם חשבו שכולנו מתים, נשרפנו, ובגלל זה לא באו, כי הם לא שמעו מאיתנו, לא יודע. אולי גם בכלל מחקו אותנו ממפת המוצבים. ואולי זה סתם היה טעות. "כי גם אם הם חושבים שכולנו נשרפנו, צ'רלי", אמרתי לאנדז'י, "אז למה הם לא באים להוציא מפה את האפר שלנו, אתה יודע, שיהיה למשפחות מה לשים על הבר בסלון, ליד התמונה שלנו, אה?". אנזד'י לא ידע את התשובה, אבל הייתה לו תיאוריה כללית על איך העולם מתנהל. "תשעים ושבע אחוז זה טיפשות ושאר השלושה אחוזים זה כל השאר, צ'רלי, ככה זה". אבל, וזה לא קשור בכלל, אתמול בבוקר שמענו פתאום קולות של הליקופטר מתקרב. טח-טח-טח כזה מאוד מאוד ברור. והקומוניסטים הרי אין להם הליקופטרים, אז ידענו שזה הליקופטר שלנו. וכולם יצאו מכל החורים שלהם, ועמדנו וצרחנו ליד המנחת הישן כמו משוגעים ונופפנו לו בסמרטוטים ובגופיות ובתחתונים ובמה לא, והוא באמת הגיע מעלינו, כאילו בודק שאנחנו בסדר, עמד קצת מעלינו מהצד ככה והביט, כאילו לא בטוח, כמו שאתה מסתכל על בחורה לפני שאתה מחליט אם להתחיל איתה או לא. ואנחנו עמדנו שם משותקים, לא נושמים, פוחדים שהוא לא ינחת, שהוא פתאום יסתובב ויתרומם ויחזור לו כלעומת שבא, כמו שאומרים תמיד בספרים, ואנחנו נישאר כאן שוב לבד, לנצח, כמו שהיה עד עכשיו. אבל אז הוא פתאום החליט ונחת. וכולנו הנפנו ידיים לשמים וצרחנו כמו מעודדות וקפצנו וחיבקנו אחד את השני כאילו הקבוצה שלנו דפקה טאצ'דאון דפוק שעוד לא היה בתולדות האנושות. והם לא כיבו את הרוטור שלהם, שהמשיך להסתובב, כאילו שהם עוד לא ממש בטוחים בנו, ואז נפתחה הדלת, ורק שניים מהם יצאו, הם היו שלושה, אמריקאים, כמונו, מדברים אנגלית "מי אתם?!", התפלא השמן והרזה הביט סביב ושאל, "מה זה פה?". "מוצב", אמר קפטן דן מנפח חזהו בגאווה, "מוצב אמריקאי, אמריקאים אנחנו, כמוכם, חיילים פה בוייטנאם". "אז למה…" היסס השמן והרזה המשיך, "למה אתם כאלו… שחורים כאלו?". ובאמת, הבטנו בעצמנו, ובאמת היינו שחורים, מהפיח, מהכוויות, מהשריפה וכל זה. "זה…", גמגם קפטן דן, "זה… זה מהשריפה", ואנזד'י הצטרף גם הוא לשיחה והצביע על צ'רלי הכושי ואמר "אצלו זה מלידה. אצלנו זה מהשריפה". אבל רק צ'רלי ההומו צחק בלי השיניים שלו. "ומה אתם עושים פה?" שאלו עכשיו השמן והרזה ביחד. "מה זאת אומרת מה אנחנו עושים פה?", התרעם עליהם, אני חושב שככה אומרים את זה, צ'רלי הג'ינג'י, "אנחנו חיילים, זה מוצב פה ואנחנו חיילים". "אבל אנחנו אף פעם לא היינו פה, נכון, ג'וני?", פנה הרזה לשמן, "לא, ג'וני", ענה השמן, "והם גם בכלל לא מופיעים במפת המוצבים". "טוב, לא משנה", המשיך צ'רלי הג'ינג'י להתרעם, "כל זה לא חשוב, העיקר שתוציאו אותנו מפה עכשיו". "מה זאת אומרת?" לא הבין השמן. "תוציאו אותנו, תוציאו אותנו!", צעק צ'רלי הג'ינג'י, "אנחנו פה כבר שנתיים וחצי ככה, תוציאו אותנו!". "אבל אנחנו לא יכולים", אמר הטייס השמן, "אנחנו לא הליקופטר פינויים, אנחנו הליקופטר פיצה". אף אחד לא הבין על מה הוא מדבר, השמן המזוין, אז הוא המשיך. "אנחנו הליקופטר פיצה. אנחנו לא יכולים לפנות אנשים. זה אסור לנו. אנחנו רק מחלקים פיצה למוצבים. זה הליקופטר אחר שהוא הליקופטר פינויים, אנחנו נשלח אותו אליכם והוא ייקח אתכם, אתם מבינים?"."תתקשר אליו עכשיו", המשיך צ'רלי הג'ינג'י לצרוח, "עכשיו!". "אנחנו לא יכולים עכשיו", אמר הטייס הרזה, "אין לנו קשר, נחזור לבסיס ונדווח עליכם, אל תדאגו, והם כבר יבואו לקחת אתכם". "יופי", אמר צ'רלי הכושי, "אז עכשיו תביא לנו פיצות". "מה?" שאלו שני הטייסים ביחד. "פיצות, תביאו לנו פיצות, אמרתם שאתם הליקופטר פיצות, אז תביא פיצות". "איזה מוצב אתם? איך קוראים לכם?", שאל הטייס השמן והוציא רשימה מהסרבל שלו. "מיצ'קונג", אמר קפטן דן, "התחנה האחרונה מיצ'קונג". השמן עבר על הרשימה שלו ולבסוף אמר, "אין לי מוצב כזה ברשימה. זה הכול שמות של עצים". "איזה עצים?", שאלתי. "אוכמניות, אפרסק, בננה, מייפל, פטל, שזיפים, תפוח, כאלו", אמר השמן. "פטל", אמר אנזד'י, "אנחנו פטל". השמן שוב הציץ ברשימות שלו. "אוקיי. כן, אתם כאן. מגיע לכם שמונה-עשרה מגשים, תוריד להם שמונה-עשרה, ג'וני", הוא צעק לעבר הטייס שנשאר בתוך ההליקופטר, "ואתה יכול לדומם". לכל אחד יצאו שלושה מגשים, והלכנו והתיישבנו ואכלנו בצד, לא ביחד, כל אחד בעצמו, כאילו לא היה לנו נעים שהאחרים, אלו שאוכלים כבר שנתיים וחצי רק תירסים מחורבנים ופיחסלנינגים צלויים, ייראו שאנחנו אוכלים אוכל אמיתי, אוכל של בית, טעם של גן-עדן היה לזה. זה בטח ככה, זה מה שאוכלים כל היום בגן-עדן של האיטלקים. "מעניין באמת איך זה מסודר שם  בגן-עדן, האנשים לפי מה מסדרים אותם?", שאלתי פעם את אנדז'י. "מה זאת אומרת?" הוא לא הבין את השאלה, אז הסברתי לו. "בגהינום זה ברור. זה לפי החטאים ולפי העונשים, נגיד אם נאפת", לא יודע מאיפה הבאתי את המילה הזאת, "אם נאפת, אז שמים אותך באגף של כל הנואפים, מכל העמים, סינים, יהודים, איטלקים, לא משנה, והמחלקות זה לפי הסוג של הניאוף, נגיד אם נאפת רגיל, אז אתה במחלקת שריפות רגילה, אבל אם נאפת בזמן שאשתך הייתה בהריון, צ'רלי, אז אתה במחלקת שריפות עם זפת רותחת, וזה לא משנה אם אתה איטלקי או יהודי, אבל בגן-עדן, איך זה שם מסודר, את זה אף פעם לא הבנתי". אבל גם אנדז'י שתמיד ידע כל דבר לא היה לו מושג. "כי בגן-עדן כולם שם הרי טובים, ואין שם טובים יותר וטובים פחות, נכון, צ'רלי?", המשכתי להציק לו. "אז זה לפי עמים באמת, צ'רלי", הוא אמר, סתם, כי הוא לא באמת ידע. "וכל האיטלקים גרים נגיד באיזה נאפולי גן-עדנית כזאת ואוכלים כל היום פיצות, והרוסים גרים במוסקבה של מעלה וכל היום שותים וודקה טובה, ככה זה שם". "אבל אם ככה, צ'רלי", הבאתי לו שאלה ממש קשה, "אם גם בגן-עדן זה לפי עמים, אז בסוף הם הרי יריבו, כמו שזה פה, איזה עם יותר טוב וכל זה, ואז יתחילו מלחמות, ובסוף גן-עדן יהיה כמו בעצם גהינום, אתה לא חושב?". אז הוא חשב, הרבה זמן הוא חשב. "אתה יודע מה אני חושב, צ'רלי?", הוא שאל. לא ידעתי. אז הוא אמר. "שיכול להיות שאתה צודק". "איך צודק? במה?". "שכמו שאמרת, שאנחנו כאן, עכשיו, בחיים האלה, לא רק כאן, בכל מקום, שהכדור-הארץ הזה שלנו הוא בעצם הגן-עדן הזה, צ'רלי, שאליו אנחנו הולכים אחרי שאנחנו מתים". "אבל אם אנחנו מתים, צ'רלי", אמרתי לו, "אז איך זה שאנחנו חיים?". "לא, לא, צ'רלי", הוא אמר לי, "החיים שלנו עכשיו זה לא באמת החיים שלנו, זה החיים שאחרי המוות, בגן-עדן, שאליו שלחו אותנו לא בגלל שבחיים האמיתיים, שהיו אני לא יודע איפה הם היו, נגיד נאפנו, כמו שאתה אומר, בזמן שאשתנו הייתה בהריון, אלא בגלל שהיינו טובים, דווקא בגלל שלא חטאנו הגענו לפה, אתה מבין?" לא הבנתי כלום, אז שתקתי, אבל אנדז'י המשיך. "בגלל זה אנחנו פה עכשיו, בגיהנום הזה, בגלל שגן-עדן, כל גן-עדן, הוא מתחיל גן-עדן, אבל לאט-לאט בסוף הוא הופך לגיהנום, אתה מבין, צ'רלי?" כן, הבנתי. ונבהלתי. כי פתאום זה נראה לי, מה שהוא אמר, הרבה יותר הגיוני מההסבר הרגיל. אז שתקתי. אכלנו בשקט. כל אחד אכל את הלא יודע כמה  משולשים שיצאו לו, ולאט אכלנו, מאוד לאט, לועסים כל נגיסה עד תומה, כמו שכותבים בספרים, וכל הזמן הזה אף אחד לא דיבר, אפילו לא מילה אחת דפוקה. כלום. רק קפטן דן פתאום אמר "ושכל אחד ישאיר משולש לקפטן או'מאלי", אבל אף אחד לא ענה ולא פצה פה ולא חדל מללעוס. "זו פקודה", המשיך קפטן דן בשלו, אבל המשיך גם הוא ללעוס את הפיצות שלו עד הסוף, לא מאמין בעצמו לשטויות שיוצאות לו מהפה בתוקף תפקידו, או איך שלא קוראים לזה. כשסיימנו לאכול הופיע השלישי שלהם, זה שנשאר קודם ליד ההגה. "יש לכם פה מישהו מכונאי או משהו?", הוא שאל, אבל אנדז'י אמר "רגע, תן לנו להפליץ קודם, אתה יודע כמה זמן לא הפלצנו?". ואנדז'י קם וכולנו אחריו והסתדרנו ששתנו בשורה כמו במסדר, וסובבנו את התחת למזרח, איפה שעולה השמש של הקומוניסטיים המחוריינים שרוצים לכבוש לנו את הארץ המובטחת, והפלצנו בששון ובחדווה את שרשרת הנודים הכי ארוכים והכי מסריחים והכי עליזים של החיים שלנו. רק אז שב פרופינסקי ופנה אל הג'וני השלישי, "כן, ובמה אפשר לעזור לך?". "יש לנו נזילה בממסר שמן. איזה כדור עשה לנו שם חור", הוא אמר. "הוא", הצביע קפטן דן על צ'רלי הכושי, "הוא מכונאי. לך, לך תעזור להם, צ'רלי". אבל לפני שצ'רלי הכושי, שהיה מכונאי כמו שסבתא שלכם מהנדסת רכבות-הרים, הספיק לעשות אפילו חצי צעד, אנדז'י קפץ וחסם לו את הדרך. "לא, לא, מה פתאום?", הוא אמר להוא, "אנחנו לא מתקנים לכם כלום, אלא אם אתם לוקחים אחד מאיתנו איתכם". ולמרות שהוא היה צודק לגמרי, כולנו הסתכלנו בו כאילו הוא השתגע לגמרי. "אבל אנחנו לא יכולים. אסור לנו", אמר הטייס, וגם קפטן דן אמר לו "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". "התקנות בתחת שלי", ענה פרופינסקי, "שצ'רלי הג'ינג'י ייסע איתם ויספר להם עלינו, אחרת הם לא יחזרו לפה, לא הם ולא אף אחד אחר, לעולם". קפטן דן לא ידע מה להגיד וגם הטייס לא, אז הוא הלך. אחר כך הוא חזר ביחד עם שני האחרים. "אנחנו מאוד מצטערים", הם דיברו עכשיו שלושתם אחד אחרי השני כמו מכונת-ירייה מזוינת, "אבל אנחנו לא יכולים. אנחנו מבינים אתכם, אנחנו רואים את המצב שלכם. אבל זה בלתי אפשרי. אנחנו רואים כמה שזה קשה לכם, אבל זה אסור לנו, פשוט אסור", וקפטן דן עוד פעם אמר "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". אז אנדז'י אמר "אוקיי. אז אם אתם לא לוקחים אחד מאיתנו איתכם, אז תשאירו אחד משלכם פה". הג'ונים לא הבינו על מה הוא מדבר, וקפטן דן עוד פעם אמר "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". אז פרופינסקי הסביר, "אתם רוצים לטוס בלעדינו? אין בעיה, אבל ג'וני אחד מכם יישאר פה, ואז בטוח שאתם תחזרו, אתם מבינים?". "מה זה?", שאל הג'וני הגבוה, "כאילו בתור בן-ערובה?". "בדיוק, ג'וני", צחק אנדז'י, "בדיוק. בן-ערובה. זאת המילה". זה היה חזק, וכולם שתקו, אפילו דן לא ידע מה להגיד. אבל אז התערב הג'וני השמן. "תשמע, בחור", הוא פנה לפרופינסקי, "איך קוראים לך?". "צ'רלי", עניתי במקום אנדז'י, "אנחנו פה כולם צ'רלי". "אז תשמע, צ'רלי", הוא המשיך, הג'וני השמן, "אתה נראה לי בחור חכם, שיודע על מה הוא מדבר, ואתה בטח מבין, כמו כל מי שנמצא כאן שמה שאתה מציע, או להכריח אותנו לקחת מישהו מכם בניגוד לתקנות, או לחטוף אחד מאיתנו כבן-ערובה, זה לא רק לא חוקי, זה מרד, פשוט ככה, מרד, ומדובר בשעת מלחמה, מרד לנוכח פני האויב, כמו שאומרים, וזה לא רק אסור, זה העונש על זה הוצאה להורג, מוות, בירייה. אז למה לך? למה לכם? אתם רוצים דווקא עכשיו, כשסוף סוף נמצא לכם חבל-ההצלה להפוך אותו לחבל-תלייה? זה לא רק אידיוטי, זה התאבדות, ממש התאבדות, ואני גם מבטיח לך, צ'רלי, אני נשבע באחותי הקטנה בטסי-סו, שאני אוהב אותה יותר משאת עצמי, שאנחנו נספר עליכם, אנחנו לא נשתוק, אנחנו נעשה הכול שיבואו לקחת אתכם מפה, שיצילו אתכם, בסדר, צ'רלי?". נאום כזה יפה, לפי דעתי, לא ננאם בעולם מאז נאום גטיסברג של הנשיא לינקולן שלומדים בבית-ספר. באמת.  ובאמת ובתמים, אני מקווה שככה אומרים, אפילו את אנדז'י זה שיכנע. "היה בזה את כל מה שצריך להיות בנאום, צ'רלי", הוא אמר לי אחר-זה, והוא הלך, רץ ממש, אל הג'וני השמן וחיבק אותו כמו שמחבקים אימא שחזרה משנה בבית-חולים, והשמן חיבק אותו בחזרה, כאילו אנדז'י הוא בנו האבוד שהוא לא ראה איזה שלושים שנה, כמו בטלוויזיה זה היה, וכולנו התחבקנו ובכינו וגם צחקנו. היה מאוד מרגש. וצ'רלי הכושי גם פתר להם, אפילו שהוא לא היה שום מכונאי, את הבעיה של החור במנוע. הוא פשוט דחף להם לשם פיחסילינג וככה הוא סתם את החור. הכי פשוט בעולם. בשתיים אחרי הצהריים, כשנגמרו כל הבדיקות והתיקונים, הם נכנסו להליקופטר ועמדו להמריא. הלכנו להיפרד מהם. לא כולם באו, רק קפטן דן וצ'רלי הכושי וצ'רלי ההומו ואני. אולי לאנדז'י ולג'ינג'י זה היה קשה, למרות הכול, אתם יודעים, לקבל את זה שהם עוזבים בלעדינו. לא יודע, זאת אומרת אז, ברגע ההוא עוד לא ידעתי. אבל כשההליקופטר התניע והתחיל להמריא ראינו פתאום שעל כל אחד משני המגלשים שלו, אתם יודעים, אלו שהוא עומד עליהם כשהוא נוחת, על כל אחד תלוי בן-אדם. זה היו פרופינסקי וצ'רלי הג'ינג'י. קפטן דן השתגע, הוא הוציא את האקדח שלו ורצה לירות עליהם באוויר, אבל עוד לפני שהוא הספיק, פתאום אנדז'י נפל מההליקופטר והתנפץ ישר על המנחת. רצנו אליו. הרגליים שלו היו מרוסקות. יד אחת נקטעה והשנייה נשברה. הגולגולת הייתה מעוכה והפרצוף מחוץ, לא היו לו בכלל פנים. רק השפם נשאר לו, שפם ודם. אבל הוא גם לא היה מת, החזה שלו עלה וירד, הוא נשם. לא ידענו מה לעשות, הבטנו אל עבר ההליקופטר המתרחק, ואז כשהוא היה מעל לביצה, ראינו פתאום שגם צ'רלי הג'ינג'י נופל, ישר לתוך המים, ומיד תנינים עטים עליו וקורעים ובולעים אותו בן רגע, או איך שלא אומרים את זה. "מה זה, צ'רלי?", שאלתי פעם את אנדז'י, "מאיפה יש להם פה תנינים בביצות שלהם, הא?", ואנדז'י צחק "זה אנחנו הבאנו, צ'רלי, זה הפנטגון הביאו לפה איזה כמה זוגות של תנינים מפלורידה, שיתרבו כמו שפנים ויאכלו את כל השחיינים הקומוניסטים המחוריינים, הבנת?". אבל עוד לפני שהספקנו להגיד מילה, ראינו שההליקופטר הופך בבת-אחת לכדור-אש גדול ואז הגיע גם הבום הגדול של הפיצוץ וזהו. לא נשאר כלום. לא נשאר כלום משום דבר, חוץ אולי מהשפם מלא הדם של פרופינסקי. "צריך להרוג אותו, צ'רלי", אמר קפטן דן. "מה פתאום להרוג?", אמרתי, "הוא החבר הכי טוב שלי, צ'רלי, אני אוהב אותו, מה פתאום להרוג?". אבל קפטן דן התעקש. "יותר טוב לו ככה", הוא אמר, "הוא ממילא ימות, צ'רלי, וככה הוא סתם סובל". התחלתי לבכות. "וגם אם הוא יחיה, ממילא נצטרך להרוג אותו", הוא עוד המשיך, "בגלל שמה שהוא עשה זה בגידה לנוכח פני האויב, צ'רלי, ועל זה, אם לא נהרוג אותו, נהיה מוכרחים להרוג אותו, אתה מבין, צ'רלי?". "אבל מי?", מלמלתי מתוך בכי, "מי יהרוג אותו?". "זה בסדר, צ'רלי", הוא הניח את ידו, הבן זונה, על כתפי, "אני יעשה את זה", והוא שלף מהחגורה את האקדח ונתן אותו לחבר שלו, הבן זונה השני, צ'רלי ההומו, שירה לאנדז'י במה שנשאר לו מהראש, שהתפרק לרסיסים וניתז לכל הכיוונים, וזהו. בלילה צ'רלי הכושי הלך לחדר של קפטן דן וירה בו ובצ'רלי ההומו, הם היו זוג, אני אפילו לא יודע אם צ'רלי הכושי בכלל ידע את זה או לא, והרג את שניהם. אחר-כך הוא הלך לשבת מול הנהר, זה היה לילה של ירח מלא, והירח השתקף במלוא תפארתו, כמו שאומרים את זה, במים הכל כך שקטים והכל כך יפים, והוא הוציא מהכיס את המפוחית וניגן ושר ובכה את "על נהרות בבל" ואז ירה גם לעצמו צרור בראש. עכשיו כולם מתים, חוץ ממני ומקפטן או'מאלי, שבעצם כבר מת מזמן. ואני מה יש לי לעשות? אני מחכה. או למוות או שמישהו יבוא להציל אותי. מה שיבוא קודם. "תדע לך, צ'רלי", אמר לי פעם אנדז'י, "שאם יצילו אותנו יום אחד, אז אנחנו נקבל כולנו צל"שים". "על מה צל"שים, צ'רלי?", צחקתי, "על זה שאכלנו פיחסלינגים מגעילים בלי להקיא?". גם אנדז'י צחק. "לא. על זה שהם השאירו אותנו ככה פה למות כמו כלבים, כמו פיחסלינגים, בביצות המסריחות האלו, צ'רלי, כדי לחפות על האשמה שלהם, בשביל זה הם ייתנו לנו צל"שים, בשביל להצדיק בעיני עצמם ובעיני העולם את החרא שלהם, אתה מבין?". הבנתי, אבל שתקתי, כי מה יכולתי להגיד לו? שהוא צודק? לא רציתי להגיד לו את זה, לא לו ולא לעצמי, כי זה היה כואב, יותר מדי כואב. אבל הוא המשיך, הנבלה. "ואם יראיינו אותך, צ'רלי, לטלוויזיה, על הצל"ש שקיבלת, מה תגיד להם?". "לא יודע מה אני יגיד להם, צ'רלי", לא ידעתי מה להגיד לו, "לא חשבתי על זה אף פעם. אבל אני חושב שאני פשוט יסתכל להם במצלמה ואני יגיד הלו, אימא, כן, זה מה שאני יגיד להם, צ'רלי". "הלו, אימא!?", הוא צחק כרגיל כמו חמור משופם, "אבל אימא שלך כבר מתה מזמן, צ'רלי". "אז מה?", אמרתי, "אבל אני עדיין אוהב אותה, צ'רלי". אנדזי' צחק. "וחוץ מזה", הוא אמר, "עד שמראיינים אותך פעם בחיים בטלוויזיה זה אידיוטי להגיד משהו אידיוטי כמו הלו, אמא, צ'רלי. אתה צריך להגיד משהו מקורי, משהו חזק, משהו שאף אחד עוד לא אמר לאף טלוויזיה בחיים שלה, משהו שייחרת בזיכרון של כל האנשים לכל החיים שלהם". "אה, כן?" התרסתי, אני חושב שזה מה שעשיתי, לו בפנים, "למה, מה אתה היית אומר להם, צ'רלי?". "אני הייתי אומר", הוא אמר והביט בי כאילו אני הכתב של אן.בי.סי, "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, אני בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום. זה מה שהייתי אומר, אז מה אתה אומר על זה, צ'רלי? חזק, לא?". "חזק מאוד, צ'רלי", אמרתי, "האמת, אני אם הייתי שומע את זה, בטח אם זה היית אתה, אני באמת הייתי זוכר את זה לכול החיים שלי". הוא צחק. אז הנה עכשיו אני אומר לכם את זה, את מה שהחבר שלי המת היה אומר לכם אם הייתם באים בזמן להציל אותו, אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום. זה מה שהוא היה אומר לכם. זה יפה, נכון? מרגש.


(מתוך "400 המלכה", רומן בכתובים מאת קובי ניב)

אני הולך לגלות לכם סוד כמוס: אי-כאן, ממש בלב לבה של העיר, יש מקום, יותר נכון בניין, שבנוי בצורה הפוכה. כן, כן, אני לא ממציא. הקומה הראשונה היא אמנם על הקרקע, כמו בכל מבנה אחר בכל עיר אחרת בעולם, אבל מה שנדהמתי לגלות כשהגעתי לשם הוא שהקומה הרביעית נמצאת כמה עשרות מטרים מתחת לפני האדמה. זאת אומרת שכדי להגיע מהקומה הראשונה לשלישית, למשל, צריך להזמין את המעלית היורדת. זאת אומרת שכדי להגיע מהקומה הרביעית לקומת הקרקע – לוחצים על החץ שמצביע מעלה. הכול הפוך.

וזה לא הפלא היחיד שם, תאמינו לי: בתוך הבניין ההפוך מסתובבות מאות נשים יפות וצעירות, ורק כמה בחורים ברי מזל, שלא מבינים מאיפה כל הטוב הזה נחת עליהם. רק מעטים מאוד בעיר ובמדינה בכלל, יודעים על קיומו של ההרמון התת-קרקעי הזה. לפני שמגלים לך את הסוד הגדול על קיומו שולחים אותך לתחקירים מרתוניים, מחתימים אותך על אינספור הצהרות ומסמכים וכשכבר מחליטים להעניק לך את האישור להיכנס אליו, מעבירים אותך טקסים שכוללים שבועות, איומים והשפלות. גם מכריחים אותך להסתובב בתלבושת אחידה ולהיות תמיד, אבל תמיד, מגולח, מסורק, מסופר ומצוחצח. אבל זה משתלם: בתמורה אתה מקבל תג מיוחד שבעזרתו אתה רשאי להיכנס לגן העדן הזה – שגורם לך להרגיש שאתה מינימום יו הפנר, מוקף 24 שעות ביממה בנשים מדהימות מכל הסוגים ומכל הצבעים.

שם, בבניין ההפוך, הכרתי את תהילה. בימים הראשונים היא בכלל לא משכה את תשומת לבי וכמעט לא הרגשתי בקיומה. היא הייתה מאוד שקטה וגם די אפורה לעומת כל הבחורות שמשכו מיידית את העין – מקסימות, מוחצנות, אינטליגנטיות, חלקן גם נראות כמו דוגמניות צמרת מהז'ורנלים. וחוץ מזה, תהילה סיפרה לכולם, ככה שמעתי בחצי אוזן, שעוד מעט לא נראה אותה פה יותר, כי היא מתחתנת עם החבר שלה מגיל 15 ועוזבת את הבניין ההפוך. רק מה, אחרי כמה חודשים שמתי לב שתהילה עדיין בסביבה, וסתם ככה בדרך אגב שאלתי את החבר'ה מה קורה איתה, מה היא עוד עושה כאן. מה, אתה טמבל, אמרו לי, אתה לא יודע שהיא ביטלה את החתונה ברגע האחרון, כולם מדברים על זה. וחוץ מזה, איפה אתה חי, אתה לא יודע שהיא תפסה פה מישהו, איזה קובי אחד מהקומה הרביעית, עמוק שם למטה, אתלט גבוה, שחום, לא רק חתיך אש, גם כוכב כדורסל ידוע מליגה העל, רומן לוהט. נו טוב, שיהיה.

כשהחתימו אותנו על הצהרת הסודיות והעניקו לנו את אישור הכניסה לבניין ההפוך, הודיעו לנו שמסיבות מובנות אף אחד לא מתכוון לתחזק עבורנו את המבנה, שאנחנו צריכים לדאוג לכך בעצמנו ולכן נצטרך לעשות תורניות ומשמרות, אין הנחות לאף אחד. אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי עם עוד כמה אנשים משובץ בצוות תחת תהילה, שמונתה לאחראית. יחד איתנו הייתה עוד בחורה, סמדי, שחרחורת עם שיער ארוך וגוף מחוטב שהיה בנוי ממש בצורה אווירודינמית, כאילו ההורים שלה היו ארכיטקטים, שהייתה מייללת בלילות לכל בחור שהיה עובר לידה שהיא נורא מתגעגעת לחבר החתיך שלה שלום ושהיא רוצה שמישהו יפנק אותה, ילטף אותה, יחבק אותה. מהר מאוד השמועה הזו התפשטה בכל רחבי הבניין. גם אני לא נשארתי אדיש, ובכל פעם שתהילה הייתה נעלמת בלילה עם החבר שלה, המוח שלי היה מתחיל לעבוד שעות נוספות. לילה אחד אמרתי לסמדי, יאללה, בואי נפרוש כמה מזרונים על הרצפה ונתאבק בסגנון יווני-רומי, ספורט משונה כזה שהמנצח בו הוא זה שמצמיד את כתפי יריבו לרצפה. זו הייתה הדרך האלגנטית והמנומסת שלי ליהנות מהגוף המשגע שלה והיא כמובן לא פספסה שום הזדמנות לנצח אותי, לרכוב עליי ולהרגיש מלכה.

ככה עבר הזמן בכיף, אבל אחרי תקופה מסוימת עבר בינינו חתול שחור. סמדי התחילה לעשות פרצופים ולדרוש כל מיני דברים שלא כל כך נראו לי, למשל שנתנשק בשפתיים. אני אמרתי לה שחרמונים ומזמוזים לחוד ונשיקות בשפתיים לחוד. "נשיקות בשפתיים זה רק בין מי שאוהבים באמת, לא משהו שעושים סתם עם כל אחד, גם יש לך חבר שאת אוהבת, לא?"

 "אם ככה", ענתה סמדי, "אז אין יותר כלום, לא היאבקות ולא סגנון יווני ולא סגנון רומי, לך חפש את החברים שלך, חתיכת זבל, בדיוק כמו כל הגברים. אל תדאג, כל מניאק מגיע יומו. ובכלל מי צריך אותך, יש לי את שלום, גבר אמיתי, לא מכוער כמוך. לך, לך, ז'דיין ממני".

לא יודע איך זה בדיוק קרה, אבל לאט לאט נשאבתי אל תוך הקסם השקט של תהילה. שיחות הנפש שלנו אל תוך הלילה גרמו לי להתרגשויות בלתי מובנות, חיכיתי להן כל יום, אפילו הרגשתי שאנחנו סוג של נפשות תאומות, אבל בזה עוד יכולתי לעמוד. התחלתי לאבד שליטה וההתרגשות הפכה לפאניקה כשגיליתי שמאחורי החצאיות הרחבות והחולצות הענקיות שלה מסתתר גוף מושלם ושופע בדיוק במקומות הנכונים. מה לעשות, כאלה אנחנו, בהמות גבריות. גם היופי הפנימי המרהיב ביותר לא יוכל לעשות לנו את מה שיגרמו לנו שדיים גדולים ומעוצבים לתפארת, תחת עסיסי, או רגליים ארוכות ושזופות.

לילה אחד, במהלך אחת המשמרות, שוחחתי עם תהילה עד ארבע בבוקר ובכל דקה שעברה הרגשתי שאני הולך ומתאהב בה יותר יותר. במקביל, קיבלתי את הרושם שגם אני די מוצא חן בעיניה, אבל הרחקתי מיד את המחשבות שצצו לי בראש. היה לי ברור שלא יהיה בינינו כלום מעבר לידידות הקיימת, כי תהילה היא לא כמו הבחורות האחרות בבניין, היא לא סמדי ולא בקטע של סטוצים, יש לה חבר שהיא אוהבת וזהו.

ככה עברה לה כמעט שנה, של שיחות אינטימיות, פלירטוטים עזים ומתח מיני עצור. עד שלילה אחד תהילה הודיעה שהיא עוזבת בקרוב את הבניין ויוצאת לחיים האמיתיים, בחוץ. מיד הבנתי שהרבה זמן אין לי, שאם אני לא עושה כלום בימים שנותרו עד שהיא הולכת, אז הכול אבוד, אבל כמה שעבדתי על עצמי לא הצלחתי לפתוח את ליבי בפניה, משהו תמיד עצר אותי, למרות שהיו לי עשרות הזדמנויות.

גם בלילה האחרון של תהילה בבניין, המשיך השיתוק לאחוז בי מבלי להרפות, כאילו שיש לי מה להפסיד. למרות זאת, נותרה בי תקווה אחת. תהילה הודיעה שהיא עושה מסיבת פרידה מצומצמת, רק לאנשים שבאמת היו קרובים אליה בבניין ושהיו איתה במשמרות: "תבואו אלי למושב מוקדם בבוקר ונעשה פיקניק עד הערב. יש לנו חוף ים משגע".

לילה לפני מסיבת הפרידה של תהילה הייתי כל כך מתוח שהחלטתי לשתף בעניין את ירון. תוך כדי דיבורים על כדורגל, מוזיקה, לימודים ובכלל מה יהיה איתנו בחיים האלה, שמעתי את עצמי לפתע אומר לירון שיעזוב אותי עכשיו מכל השטויות האלה, אני רוצה לדבר על עניין חשוב ורציני שמשגע אותי. תשמע ירון, אמרתי לו, עוד לא אמרתי את זה לאף אחד: "אני מאוהב בתהילה, ממש מטורף עליה, אני מרגיש שהיא האהבה הגדולה של החיים שלי ולא יודע מה לעשות עם זה".

ירון הגיב במהירות, אבל גם די באדישות. נדמה שהווידוי שלי משום מה ממש לא הפתיע אותו. "תשמע", אמר לי בקולו הרם והסמכותי שהיה שם דבר בבניין ההפוך, "אני כבר שמתי לב לזה מזמן, אבל אם אתה שואל אותי, יש לי יסוד סביר להניח שזה הדדי, אבל היא בבעיה. יש לה חבר פה בבניין והיא לא יכולה לעשות כלום".  

"מה אתה מזיין ת'מוח", עניתי לו, "איזה שטויות, יש לה חבר שהיא אוהבת, הקובי הזה".

"קובי, זובי", ענה ירון בנונשלנטיות, "עזוב אותך משטויות, היא אוהבת גם אותך, אבל לא יכולה לעשות כלום".

 "תגיד, טמבל", ירון איבד את הסבלנות לפתע, התרומם מהכיסא והתחיל לחוג סביבי במעגלים. "למה אתה חושב שהיא הזמינה רק אותנו לפרידה? אה? חבורה כל כך מצומצמת, במסננת, אה? היא הקפידה שאפילו החבר שלה לא יבוא, מה נראה לך? אל תהיה נאיבי, תאמין, אני אומר לך באחריות"…

ירון לא חיכה הפעם לתשובה או לתגובה שלי. "שמע", הסתובב לעברי בתנועה חדה ונענע לי את הכתף בחוזקה, "בוא נדבר על זה תכל'ס. אתה, יש לך רק עוד הזדמנות אחת ואתה חייב לנצל אותה, מבין? מחר אתה עם הכדור לבד מול השער, צריך רק לתת לו לטיפה קטנה ולהכניס גול. ממצבים כאלה אסור להחמיץ. עכשיו תשמע מה תעשה".

ירון היה עובר מיד לפרקטיקה, זה מה שהיה טוב אצלו וגם מעצבן באותה מידה. "מחר, כשנהיה אצל תהילה במושב, היא תהיה מוקפת כל הזמן באנשים ולא תוכל לדבר איתה, כן, אתה איתי? אבל כשיגיע הזמן ללכת הביתה, אני אאסוף את כולם ונתחיל ללכת לאוטובוס ואתה פתאום תגיד, אה, תגיד ששכחת אצל תהילה משהו ואתה תכף בא". ירון התלהב והתחיל ללוות את דבריו בתנועות ידיים דרמטיות. "עכשיו ככה, תקשיב: אתה חוזר אליה הביתה ואני בינתיים מסיח את דעתם של החבר'ה ואומר להם שלא יחכו לך, שנלך לאט לאט לתחנה".

"בינתיים", המשיך ירון שנשמע כמו מצביא שנואם בפני חייליו לפני היציאה לקרב, "כשאתה מגיע אליה הביתה, אתה דופק בדלת כמובן, כן, היא פותחת ואז אתה אומר לה, בלי פחד, אין לך מה להפסיד, אתה שומע אותי, טמבל, תקשיב לי טוב טוב, אתה אומר לה ככה, בשקט, בעדינות: תראי תהילה, הגיע הזמן שתדעי שאני אוהב אותך ורוצה רק אותך. אל תחכה לתשובה, תן לה נשיקה עדינה בשפתיים ותלך. תסובב את הראש ותלך. שמעת? זהו. תאמין לי, היא כבר תתקשר אליך. במקרה הכי גרוע, היא לא תתקשר, ואז תדע שעשית הכול, לפחות תהיה שלם עם עצמך. החיים נורא פשוטים, לא?"

"איפה", עניתי לו, "קל לך לדבר, אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני לא אהיה מסוגל להוציא הגה".

ירון הביט בי באדישות מעורבת בבוז. "אז תפסיד את האהבה של החיים שלך, בדיוק ככה. יש הזדמנויות שאסור לפספס, אחר כך מצטערים על זה כל החיים. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך, במקרה הכי גרוע היא תגיד לך שהיא אוהבת את הקובי הזה ושזה לא בא בחשבון בכלל. ממה אתה מפחד? כבר לא תצטרך לראות אותה, היא כבר לא תסתובב פה יותר. לפחות אז תוכל להגיד לעצמך שעשית ככל שביכולתך ולהמשיך הלאה".

בשלוש בלילה הלכנו לישון. לא עצמתי עין. כל הזמן התאמנתי על הטקסט שאני צריך להגיד מחר, בדיוק ברגע המתאים, בלי לגמגם, בלי לעשות צחוק מעצמי ובלי לפחד מהתוצאה.

בבוקר נפגשנו בתחנה המרכזית, כמו שקבענו, אבל הראש שלי כמובן לא היה במקום ועד שעליתי לאוטובוס גיליתי שהוא כבר מלא ואין לי מקום לשבת. גם סמדי הבחינה בכך וקראה לי מהשורה האחרונה, היא ישבה שם במושב האמצעי. "בוא, בוא לפה", צעקה לי. "אבל אין מקום לידך", צעקתי בחזרה. "נו, בוא כבר, נודניק", אמרה. כשהגעתי, סמדי אמרה לי: "בוא, שב במקומי". ואז, כשהתיישבתי, נדהמתי לגלות שהיא מתיישבת ממש עליי. הישבן המדהים שלה היה עטוף בג'ינס צמודים שאיימו להתפוצץ בכל רגע, וכל הדרך מתל-אביב לחיפה היא ישבה לי על הזין והתחככה עליו ללא הפסקה בתנועות מעגליות. כל הנוסעים באוטובוס הסתכלו אחורה, אבל לסמדי זה ממש לא הזיז. היא לעסה מסטיק וחייכה. אני התחבאתי מאחורי שערותיה, נושם את ריחם המופלא ומנסה להדחיק את העובדה שהזין שלי עומד כמו טיל. סמדי כל כך גירתה אותי, אבל בתוך תוכי כעסתי עליה. הבת אלף הזאת, אמרתי לעצמי, הולכת לשגע אותי דווקא היום. אני צריך עכשיו שקט מוחלט ולא איזה ישבן עגלגל וחטוב שירקוד לי על הזין יותר ממאה קילומטר. מצד שני, ההתחככות נעמה לי מאוד, כולם בבניין ההפוך היו משוגעים על התחת של סמדי, אז החלטתי לשתוק ולנסות בכל זאת ליהנות.

אחרי שעה וחצי של זקפה רצופה, מענגת ומייסרת, לקחנו עוד אוטובוס מהתחנה המרכזית בחיפה והגענו למושב. תהילה, הלסת שלי התחילה לרעוד, חיכתה לנו בתחנה, עם שני סלי קש גדולים, כובע לבן רחב שוליים, חצאית לבנה עד הברכיים וגופיה כחולה. כשירדנו מהאוטובוס היא ניגשה קודם כל אליי ונישקה אותי בלחי. סתם נשיקה בין ידידים, ניסיתי להרגיע את עצמי ולא לפתח ציפיות מוגזמות.

הלכנו אליה הביתה כדי לאסוף כמה דברים – מגבות, סלים, קצת אוכל ושתייה. אחר כך המשכנו לחוף הים של המושב. כשהתמקמנו על החולות תהילה חילקה לנו סנדוויצ'ים שהכינה בבית, התפשטה ונותרה בבגד ים. ירון התחיל לדפוק בי מרפקים ולצבוט אותי במותניים: "נו נו, יאללה יאללה", לחש לי באוזן, "נו…"

הנהנתי בראשי. המראה של תהילה בבגד ים הכניס אותי לסוג של היסטריה. רעדתי כולי — לחשוב שהבחורה הזו שבהתחלה התאהבתי ביופי הפנימי שלה ורק לאחר מכן התברר לי שגם יופיה החיצוני מרהיב – לחשוב שהבחורה הזו תהיה החברה הקבועה שלי, בת הזוג שלי, אשתי, האמא של הילדים שלי. החיים האלה יכולים להיות מאוד יפים.

"טוב, מי נכנס איתי למים?" שאלה תהילה וניתקה את חוט מחשבותיי וחזיונותיי. ירון אמר שהוא לא, נעם אמר שהוא מעדיף לשחק מטקות, שושי אמרה שהיא בכלל לא הביאה בגד ים, מיכל אמרה שקר לה, סמדי אמרה שהיא קודם כל רוצה להשתזף ולמרוח קרמים ורק ענת אמרה שאוקיי היא נכנסת.

"אתה בא?", שאלה אותי ענת. "כן", עניתי. תהילה כבר הייתה במים עד הברכיים והתחילה לשחות, ענת אמרה שזה מתחיל להיות עמוק ושהיא נשארת במים הרדודים ואני חתרתי לכיוון תהילה. הים היה סוער מאוד, כמו תמיד באמצע ספטמבר, הגלים היו גבוהים ואפשר היה לרכוב עליהם כברת דרך ארוכה עד החוף. תהילה החלה לגלוש ואני אחריה, כך פעם אחר פעם. הים הלך ונעשה סוער יותר ויותר. בכל פעם שהיינו רוכבים על איזה גל היינו בסופו של דבר נסחפים למערבולת, נתקלים זה בזה בעוצמה רבה ואוחזים ידיים כדי להחזיק מעמד מול הזרמים האדירים. פעם אחר פעם מצאנו את עצמנו מתנגשים זה בזה ומתחככים שוב ושוב, כאילו כוחות עליונים שבאים ממעמקי הים דוחפים אותנו זה לזרועות זה, כאילו אין מנוס מאיחוד בינינו. הרגשתי שמעולם לא נהניתי כל כך, שאף-פעם לא היה לי כל-כך טוב. השמש החמה, השמים התכולים, הים הירוק והאדיר, גופי השזוף והבריא המתחכך שוב ושוב בנימפה אלוהית, שעורה רך כמשי וריחותיה כניחוח פריחת ההדרים רגע לפני בוא האביב. ובלי קשר, אני גם אוהב אותה. אלוהים, כמה שאני אוהב אותה.

אחרי כמה דקות של שיכרון חושים, היא אמרה לי שהיא עייפה. את רוצה לצאת, שאלתי אותה. לא, לא, ענתה, אני רוצה שתיקח אותי קצת על הידיים. יש לך כוח? בטח, עניתי לה, מתנשף ומתנשם בעקבות המאבקים בגלים וההתרגשות הרבה. אחזתי ברגליה של תהילה, הנחתי אותן על ידי הימנית וחיבקתי את גופה בידי השמאלית, בעוד היא שולחת את שתי ידיה ונתלית בחוזקה על צווארי. גלי הים התנפצו על גופה של תהילה והצמידו אותה בכוח כביר לגופי. חיבקתי אותה בכל הכוח, ליטפתי אותה בעדינות. אתה תזכור את היום הזה, הוא המאושר ביותר בחייך, צרחתי כאילם בתוך תוכי כשעצמתי אט-אט את עיניי, קירבתי את ראשי אל עבר פניה ואת שפתי לעבר שפתיה. תהילה פערה מעט את פיה, צמצמה את עיניה. כן, כן, היא מוכנה, היא מוכנה לנשיקה הזאת, עצמתי את עיניי שוב וקירבתי את שפתיי לעברה עד שרפרפתי על שאריות האודם שמרחה על שפתיה בבוקר. הנה, הנה זה בא.

אלא שבעוד אני מצפה לרך, למתוק ולנעים שבמגע האנושי, חשתי לפתע ששפתיי ופי מתמלאים בשפריץ חד של מים מלוחים ועכורים. עוד לפני שהספקתי לפקוח את עיניי, שמעתי את קולה של סמדי: "הי שובבים, הפתעה", שהמשיכה להתיז מים לעבר פרצופי. "נמאס לי מהשמש, אבל ממש השתזפתי, נכון? התייבשתי לגמרי, הייתי חייבת, אבל חייבת להרטיב את עצמי", אמרה כשחיוך זדוני מרוח על פניה.

תהילה ואני שתקנו, אך המבט שלה אמר הכול. כן, לא היה לי ספק, גם היא הייתה מאוכזבת וכעוסה, בדיוק כמוני. סמדי ידעה כמובן שהיא מפריעה, שהיא ממש לא רצויה בסיטואציה הזו, אבל העמידה פני תמימה, כאילו אין לה מושג לאן היא נקלעה.

תהילה עוד הייתה על הידיים שלי, כרכתי את גופה אליי בכל כוחי, כאילו מתוך פחד מאיזשהו כוח שטני שיפריד בינינו. לא יכולתי לשתוק יותר. "סמדי, מותק, אני מבקש ממך", הופתעתי לשמוע את עצמי, "מבקש ממך יפה, צאי בבקשה מהמים, תשאירי אותנו לבד".

"היית מת!", ענתה לי סמדי, "אתה חושב שאני לא שמה לב מה הולך לקרות פה. תהילה, תיזהרי, אני לא אתן ליפול בפח של הנוכל החלקלק הזה".

"סמדי", נדהמתי לשמוע את קולה של תהילה, "עכשיו זו אני שמבקשת ממך, צאי מהמים, את לא רצויה כאן", אמרה כשהיא משפילה את ראשה.

"וואו", משכה סמדי בשערותיה, "אני לא מאמינה. שאת תגידי לי דבר כזה? את? ומה עם קובי? שכחת את קובי? שכחת שיש לך חבר, תגידי?"

"סמדי, צאי מהמים, עופי לנו מהעיניים", צרחנו תהילה ואני ממש יחד.

"אין שום סיכוי, אני אצא רק יחד איתכם, אתם יכולים לחלום על זה שאשאיר אתכם כאן לבד, אין סיכוי. תגידי מה את פסיכית", פנתה לתהילה, "מה עם קובי, יש לך חבר, קובי, אל תפלי בפח של היצור הזה…"

אם רק הייתי יכול להטביע את המכשפה, חשבתי לעצמי, כאן ועכשיו, את השטן הארור הזה שפתאום ניצב בשער ומונעת את כניסתי המובטחת לגן עדן. בעוד אני מסנן בתוך תוכי את כל הקללות ששמעתי אי פעם בימי חיי, במרחק של כמה מטרים מאיתנו נשמעו רעשי חתירה ולאחר כמה שניות בצבץ משם ראשו של נעם. "תגידו לי", אמר, "לא נראה לכם שהגזמתם. כמה זמן אתם במים? מספיק, יאללה, החוצה. אני יודע שקשה לכם להיפרד מתהילה, גם לי, אבל הגיע הזמן לזוז, אני לא רוצה להגיע לתל אביב באמצע הלילה. יאללה, החוצה, נוסעים".

תוך כמה דקות כולם התארגנו. נעם אמר לתהילה שאין טעם שנחזור אליה הביתה לתה או לקפה כי כבר מאוחר, שנלך כבר לתחנת האוטובוס ישר מהחוף. תהילה, בקול נכאים, כך לפחות היה נדמה לי, אמרה לו שבסדר, אבל היא תלווה אותנו לתחנה. תוך כדי צעידה לכיוון התחנה ראיתי איך ירון עוקב אחריי במבט מלא צער ומניד את ראשו באכזבה, הבנתי שהתוכנית השתבשה, שאין לי עכשיו שום דרך לעצור את תהילה ולדבר איתה לבד מבלי שאף אחד יפריע. האוטובוס, בנוסף לכל הצרות, הגיע מיד. הקפדתי לעלות אחרון, תהילה נשקה לי על הלחי, אמרה לי לשמור על קשר. עליתי לאוטובוס, ישבתי ליד החלון ועקבתי אחרי דמותה המתרחקת עד שנעלמה. מיד אחר כך הכנסתי את הראש לתוך החולצה והחלטתי שאני לא מדבר עם אף אחד עד תל אביב. ברקע שמעתי את סמדי מתגרה בחבר'ה, מפלרטטת עם כולם וצווחת שוב ושוב שאיזה חרמנים הגברים האלה, רק סקס יש לכם בראש, די, תעזבו אותי כבר, שכחתם שיש לי חבר, שלום? אני מה זה מתגעגעת אליו.

 

היה לי בית בתל אביב, בלוק אחד מהבית של אריק איינשטיין. הוא לא ממש היה שלי, גרתי שם בשכירות. חמש מאות וארבעים דולר, שלושה חודשים מראש. והיתה לי גם שותפה, בלונדינית, כל אחד מאיתנו שילם מאתיים שבעים דולר. היו לנו יחסים בסדר, לא שכבנו או משהו, אבל אני הייתי עושה לה נס קפה והיא היתה אומרת "אתה ממש מתוק", והיינו הולכים ביחד לקנות בגדים, היא היתה מצביעה, אני הייתי מודד ומשלם בסוף, כי לא היה לה כסף אבל טעם מצוין בבגדים כן היה. היו לה שאיפות גדולות, היא רצתה למצוא מיליונר ולהתחתן איתו ולעשות לו המון ילדים, "מקיר לקיר", היא היתה אומרת ואני הייתי מתאפק לא לצחוק. היום אני לא חושב שלרצות להתחתן עם מיליונר זאת שאיפה מי יודע מה גדולה, אבל אז הייתי בטוח שזה קשה כמו לטפס על האוורסט. לי לא היו שאיפות, נורא רציתי למות, אבל זה בטח לא נחשב. שבועיים לפני יום העצמאות התחילו החזרות למפגן חיל האוויר. מטוסים מכל הסוגים ומכל הצבעים עברו מעל לבית שלנו, לא ראיתי אותם, אבל ככה דמיינתי לעצמי. לא יצאתי מהבית, מקסימום הייתי הולך לקנות סיגריות במכולת שהיתה קרובה מאוד, וגם זה היה לי קשה. לפעמים הייתי פוגש את אריק במכולת. פוגש זה באמת מלה קצת מוגזמת, הייתי רואה אותו, נדמה לי שפעם אחת הוא אפילו דרך לי על הרגל, ליד המקרר של החלב, אבל יכול להיות שאני סתם ממציא. בימים שהייתי במצב רוח קצת יותר קרבי ופחות עצוב הייתי עושה אחריו מעקבים, בוחן את התנועות שלו בזכוכית מגדלת. סופר לו את הסיגריות, מודד כמה סנטימטרים הוא עושה בכל צעד, דברים כאלה שאין להם ממש תכלית ומטרה, אלא אם כן אתה מתכונן לחידון טריוויה על חייו ופועלו של אריק איינשטיין. ואני לא התכוננתי לכלום (התכוננתי למות אבל זה בטח לא נחשב). היה לי נורא קשה לישון בימים שלפני יום העצמאות, היו שיפוצים בקומה שמעלי והפטישים דפקו שם אבל הרעש הבאמת מטריד הגיע מהמטוסים שאפילו לא ראיתי אותם, רק דמיינתי כמה שהם יפים ומבריקים ואיך הם טסים יפה. שכבתי במיטה, חצי ער, חצי ישן והתפללתי שאיזה מטוס יתרסק על הבית או שהפועלים של השיפוצים יפילו עלי את התקרה. נורא רציתי למות, אבל אני חושב שמה שהציל אותי מהתאבדות זה שכל הזמן ניסיתי לחשוב על מוות כמה שיותר מכובד. אם הייתי מתאבד מקסימום הייתי מקבל איזה ידיעה, עמוד שלוש עשרה בידיעות אחרונות, בעמוד של המודעות אבל, וגם זה לא בטוח, רק אולי, דווקא מעניין מה היו כותבים שם. זה כאילו לא היה אמור להיות חשוב לי, כי כשאתה מת וכל זה גם אם יכתבו עליך את ההשמצות של המאה זה לא ממש ישנה את מצב הצבירה שלך. אפילו חשבתי לכתוב בעצמי את הקטע של עצמי ולשלוח לעיתון, יחד עם תמונה עדכנית, שלא יתאמצו יותר מדי, שיחשבו עלי דברים טובים, הם בטח היו אומרים, זה בחור פרפקציוניסט, אלף אלף, גם כשהוא מת הוא נורא מסודר, הם בטח היו נורא מעריכים את זה. אולי מה שהציל אותי זה תאוות הפרסום הבלתי נשלטת שלי, כי אני רציתי למות בשער, בכותרת הראשית אם אפשר, שיקברו אותי בהר הרצל, ושהנשיא יבוא להלוויה וראש הממשלה וראש האופוזיציה וכל העיתונאים והטלוויזיות. רציתי שבסי. אנ. אנ. יהיה קלוז אפ על אמא שלי, כשהיא בוכה, כשאחותי מחבקת אותה ומוחה את דמעותיה והכתב ישאל "מה היתה הרגשתך כשנודע לך לראשונה על מות בנך", ואמא שלי, שאנגלית מבינה רק קצת, אבל לדבר בכלל לא יודעת, תענה איזה תשובה וישימו תרגום. אחר כך יעבירו את השידור לבית הלבן ונשיא ארצות הברית יספיד אותי במלים נרגשות ויספר כמה שהוא רצה להיפגש איתי ואישתו תחבק אותו ותגיד "זה יום קשה לאומה", והבת הצעירה שלהם תבכה ואביב גפן ישיר משהו מהאולפן בירושלים ואחמד טיבי ימסור את תנחומיו בשם היושב ראש ואז תהיה הפסקת פרסומות. הפרסומת הראשונה תהיה לתרופה נגד דיכאון.


*הסיפור לקוח מתוך: "שישים מיליגרם פרוזאק", זמורה ביתן, 1995.