כשמדובר בווינסנט קשה לי להחליט במה להסתכל, באיזה חלק של גופו להביט כדי לראות אותו באמת ולהחליט מי הוא. יש ימים שהוא נכנס לכיתה שלי, מחברת, ספר ועט בידיו, ואני רואה רק את אצבעותיו הלבנות על מפרקיהן המחודדים. בימים אחרים, כשאני עומדת ליד הלוח, הוא תולה בי את עיני הברזל הכחולות שלו, התחומות בקמטי צחוק אפרפרים, ואני לא רואה דבר מלבד מבטו. לפעמים, כשבחוץ מחשיך מוקדם והקור והחושך חודרים מבעד לחלונות חדר הכיתה שלנו, הוא נשאר לשבת עד שיוצא אחרון הסטודנטים, ואז מתרומם מכיסאו וצועד לאט לאט, בגלימתו הלבנה, לעבר החלון שמימיני. ברגעים האלה אני לא יכולה שלא לנעוץ מבט בחגורת חרוזי העץ המתוחה ברישול על מותניו ותלויה מעל הסנדלים. כך הוא צועד וחרוזי העץ של חגורתו מקשקשים ומקרקשים. פעם אחת הוא הניח את כף ידו על זגוגית החלון הקרה ואמר: "אני נשבע לך, כשאלוהים ברא את החורף הוא לא חשב על נזירים דומיניקנים מסכנים, שצריכים להסתובב כל השנה בסנדלים".

כמו בסוף כל שיעור, גם באותו יום חורף שאל אותי וינסנט אם אני רוצה לצאת לטיול רגלי בעיר. ואני, שמגיעה לירושלים רק כשאני צריכה ללמד את שיעורי העברית המשונים שלי בבית הספר הקתולי, משוכנעת שרק גבר לבוש בשמלה יכול לגרום לי לומר פעם אחר פעם "כן".

"בואי נסתובב היום לאורך החומה, אבל מבחוץ. זה מה שיפה בירושלים, האספלט והמכוניות חסרות הסבלנות של הישראלים מצד אחד, והאבנים הגבוהות האלה מצד שני". כשאתה נזיר גבוה ויפה בן שלושים וארבע אתה יכול לומר דברים כאלה בלי לחשוש שיחשבו שאתה אידיוט. הרי גם ככה כולם חושבים שמשהו לא בסדר אצלך. ובעודנו צועדים ואני מתנדנדת על מגפי העקב הלא–נוחים שלי, נעצר לרגע וינסנט ושאל: "אז מה שלומך? כל–כך הרבה זמן לא היית פה, אני לא רגיל לא לראות אותך כל שבוע."

"יותר טוב", עניתי וקצת חייכתי, "מתחזקת, היום הניתוחים האלה לא מסובכים כמו פעם".

"את נראית יותר טוב.", הוא אמר ונעץ בי את הכחול–ברזל שלו. "חזר לך הצבע לַפנים".

"זה מפני שכשהוציאו את הרחם ואת הגידולים, הפסיקו כל הדימומים. עכשיו אני כבר לא אנמית. צבע תמורת רחם: עסקה משתלמת, לא?".

וינסנט שתק והביט בי. הוא יכול להרשות לעצמו להסתכל. מגנה עליו חומה גבוהה של נזירוּת, גבוהה כמעט כמו החומה של ירושלים. אחרי דקה ארוכה הוא אמר: "את רואה את הרמזור הזה שם? לא זה הקרוב, זה שליד הגבעה. עד שם אני מרשה לך רחמים עצמיים, ואחר–כך נראה מה נעשה".

"מה כבר אפשר לעשות? אני מורה ללשון, גרושה, בת ארבעים, בלי ילדים ועכשיו גם בלי רחם".

"בסדר גמור," הוא אמר ברוגע הרגיל שלו, שמוציא אותי מהכלים. "בסדר גמור. עד הרמזור ואחר–כך אני אדבר".

ולי בכלל לא התחשק לשמוע אותו מדבר. אולי רק לצעוק לו: "ומה יקרה ברמזור, אה? תפשיל את הגלימה המגוחכת הזאת ותעשה לי ילד? אצלכם הרי כבר הכניסו להריון בתולה אחת, וגם אצלנו היו שתיים–שלוש עקרות שילדו בסוף, אז למה לא עוד אחת באמת?"

אבל שתקתי וחשבתי לעצמי שדי טיפשי לנעול מגפיים כל כך לא נוחים רק כדי לנסות למצוא חן בעיני נזיר קתולי, ועוד נזיר שאוהב ללכת ברגל. "אתה יודע שבעברית המילה ‘רחמים' נגזרת מהמילה ‘רחם'? אמרתי והתעצבתי קצת יותר. "זה יפה. בייחוד כשחושבים על זה שמהמילה היוונית ל'רחם', ‘היסטֶרָה', גזרו את המלה ‘'היסטריה".

"נדמה לי שכבר אמרת לי את זה פעם", ענה ולא שאל את השאלות הדקדוקיות והאטימולוגיות שהיה בוודאי ממטיר עלי אילו היינו עכשיו בכיתה.

המשכנו לצעוד בשתיקה — שתיקה שאליה נלוו הקשקשת הבלתי-פוסקת של חרוזי חגורת העץ שלו, הטיפוף המקרטע של העקבים שלי והתנועה הסואנת של המכוניות. לא היה לי מה לומר לו ולא יכולתי להתרכז בשום דבר פרט לרעשים האלה שהשתלבו בטבעיות רבה ברעש הגדול שהיה אני.

"יש לי ילד", הוא הפטיר פתאום והגביר מעט את קצב צעדיו.

"סליחה?"

"יש לי ילד, בן. הוא בן עשר השנה".

"איפה הוא נמצא?"

"בבית, בדבלין".

לא ידעתי מה לומר ועוד פחות מה לשאול. כל ההרמוניה של הרעש הסביבתי התפוגגה פתאום, והַכרתי התמסרה לתובנה הבאה: אפילו נזירים מצליחים להוליד ילדים. כך עלו המילים בעיני רוחי, ומיד חשתי בושה ועיני ננעצו ברמזור.

"היססתי אז אם להתחייב לכנסיה ולקחתי פסק זמן מהסמינר, והילד נולד אחרי שנדרתי את נדר הנזירוּת".

המשכתי לשתוק כי הנחתי שימשיך לדבר. סיפור כזה לא מפסיקים באמצע. אבל וינסנט המשיך לצעוד בשקט ומדי פעם סובב את ראשו אלי. קינאתי בו שיש לו גלימה לבנה-דהויה שבה הוא יכול להתעטף ולמצוא מסתור.

"אבל זה שיש לי ילד לא אומר שאני הורה", שמעתי אותו אומר לבסוף.

"אני מבינה".

"בטוח?", וחיוך קטן נפרש על שפתיו.

"מה אני אגיד לך? אני כבר לא יודעת מה בטוח ומה לא. אבל אני מתארת לעצמי שלהיות נזיר דומיניקני עשר שנים לא השאיר לך הרבה מקום לחיי משפחה".

התבוננתי בגבעה הירושלמית שלימיננו, גבעה אפורה-חומה וספוגה בגשם, ונכספתי אל העיר שלו, אל דבלין שהיתה ללא ספק ירוקה יותר, גשומה יותר, בוהקת יותר. באורח מפתיע נראתה לי עכשיו דבלין זרה פחות מירושלים, אף שמעולם לא ביקרתי בה. רציתי להמשיך לדבר אתו. להמשיך ולומר שכּן, אצלי בראש הכול בטוח וידוע. אני יודעת למשל שהוא נזיר ובחור חכם ומשכיל שבא הנה לפני שנתיים כדי ללמוד עברית ולקרוא בתנ"ך. אני יודעת שבכל פעם שהוא פוצה את פיו אני נשאבת אל תוך המילים שלו ולא רוצה להניח לו. אני יודעת שהוא האיש השלם ביותר שאני מכירה, או לפחות כך חשבתי עד עכשיו, ואני גם יודעת שנפשי נקשרה בנפשו. ומעל לכול, עד לרגע זה הייתי משוכנעת שגם הוא עקר. עיני הברזל שלו הן מה שראיתי לנגד עיני כשחתמתי בבית החולים על הטופס המאשר למנתח לעקור מגופי את האיבר המדמם הזה, שחודש אחר חודש — עוד כשהייתי נשואה — לא הצליח להרות. חתמתי והבנתי שאולי כדאי שאסע קצת מכאן אחרי שהסיוט הזה ייגמר. אולי לאירלנד, למה לא? לנשום שם אוויר אחר לשנה-שנתיים, אוויר שנראה ומריח כמו וינסנט.

"בעוד כמה ימים אני נוסע לשם, זה מה שרציתי לספר לך. אני נוסע אל הבן שלי. אמא שלו חלתה, ובפעם הראשונה מאז שנולד היא ביקשה שאבוא לעזור לה."

וינסנט דיבר אלי וגם אל ירושלים. דיבר על חייו ועל אלוהים שלו שבשמים. אבל אני כבר הייתי הרחק משם, מטיילת בנעליים נוחות על גבעות ירוקות לחופו של אוקינוס מלוח וקר, וברקע ספינות דייגים משייטות מול מגדלור כסוף. וילד בן עשר בעל עיני ברזל כחולות אוחז בידי, ובידו השנייה בזו של אביו הלבוש בגלימה לבנה, חגורה מעץ וסנדלים. אני כבר הייתי שם. כל מה שהיה חסר עכשיו זה לשמוע אותו אומר "בואי".


 

*הסיפור פורסם לראשונה בגיליון 10 של כתב העת "הו!"

 

 ״אמא, הכנרת,״ הצביע שאולי ימינה כשניתק עוד שיחה. ״אבא אהב את הכנרת, לא?״

״בטח, נסענו המון הנה,״ אמרה רבקה, וחשבה שזה לא שקר כי המון זה עניין יחסי כל כך, ועבור מי שהיה לו אבא רק חמש שנים, גם נסיעה אחת לכנרת היא שפע, ואולי הספיקו אפילו פעמיים לנסוע לפני שנגמרו האבא והטיולים.

״הו, כנרת שלי…״ שר לה שאולי, אולי קיווה שתגיד שהוא נשמע בדיוק כמו אביו לפניו, אבל זה כן היה שקר אז היא לא אמרה. ״איזה כיף לך שאת נוסעת,״ תופף על ההגה. ״יש לך הכל? תרופות, ספר, מטען לטלפון?״

״זה הרבה זמן, שאולי,״ היא אמרה. ״עשרה ימים. זה יותר מדי. ועוד בלי גניה הפעם.״

״אני דיברתי איתם, אמא. הם לא מסכימים לקיצורים, כבר הסברתי לך, זה או הכל או כלום. אלה התנאים. אנשים עומדים בתור לחופשות האלה.״

״מי עומד בתור, ניצולי שואה?״

״זה יעבור לך צ׳יק צ׳ק, את תראי.״

הם הגיעו לטבריה, ולאחר כמה פיתולים מצאו גם את המלון. שאולי רטן ונאנח, אבל בסוף הצליח להיכנס לחניה צפופה. הוא התבונן בה לרגע כמו ממתין לתשבוחות, ומשאלה לא הגיעו יצא מהרכב ונדחק, עם הבטן הקטנה שלו, במרווח הצר שבין פגושי המכוניות, ופתח לה את הדלת.

״זה בטוח המקום הנכון?״ שאלה רבקה, אבל שאולי כבר שלף את המזוודה מתא המטען ומסר אותה לאדם בבגדים כחולים, והוא נשא אותה בקלילות במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות המסתובבות.

״רק רגע, מה שמו? מנין הוא יודע לאן לקחת את המזוודה שלי?״

״הם יודעים שאת באה, אמא, אל תדאגי,״ הניח את ידו הכבדה על גבה. הם עמדו ככה רגע והביטו במבנה הרחב הצופה לכנרת. ״מוכנה?״

הדלתות המסתחררות סחפו אותם פנימה. ״יום חמישי. כולם מגיעים ביום חמישי,״ אמר מישהו מעל לראשה. ילדים קטנים התרוצצו סביב, עוקבים בדבקות אחר המסלולים המצוירים על השטיח, כמו רכבות.

״אני אלך לדלפק,״ הודיע שאולי בתוך ההמולה. ״הכי טוב שתשבי ותחכי לי פה.״

״שאולי-״ היא קראה, אבל הקול יצא מתוכה קלוש, איכשהו אבד כנראה בין גבעתיים לטבריה. לכן התיישבה כפי שהורה לה והרעשים התחילו להסתדר באוזניים: צעקות הילדים, מעט בכי דביק, לפעמים צווחות, החריקה הקבועה של צירי הדלתות המסתובבות, פטפוטים בעברית, רוסית וערבית, ולפתע שמה לב גם למוזיקה שהתנגנה ברקע כל אלה, ספוגית וחלושה. ממש כמו השלפוחית שלה, שאותתה לה שיש צורך למצוא את חדר השירותים הקרוב. נכון שביקש שתישאר במקומה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה וגם הוא כבר לא ילד. היא קמה ממקומה, וניסתה. בין זרועות הבריות המיוזעות, המתנופפות אנה ואנה, התחילה רבקה גרוס לפלס את דרכה בג׳ונגל האנושי לכיוון השירותים.

איש האבטחה ראה את זה בזמן אמת בחדר הבקרה, והוא יחזור ויצפה ברגע הזה, שנקלט במצלמות האבטחה, שוב ושוב בימים הבאים, יראה לאשתו ויעביר אותו בוואטסאפ של החבר׳ה מהצבא. מצד אחד של התמונה: הזקנה. קטנטונת כזאת, עם סוודר באמצע הקיץ. מהצד השני: איש צוות בתחפושת מיקי מאוס ענקית, פורץ בזריזות על קביים גבוהים לתוך אולם הכניסה בדרכו אל כל הילדים שהגיעו למלון לסוף השבוע. איש האבטחה המנוסה, שמיד הבין שצפויה כאן התנגשות, דפק באצבעו על המסך וצעק: ׳הי, תקלטו!׳ או אולי רק ׳הי׳, אבל זה היה מאוחר מדי. עד שהתקבצו סביבו שני חבריו לחדר הבקרה, כבר רכן מיקי מאוס הענק מעל לזקנה, שהתרסקה על הרצפה.

״את בסדר עכשיו, גברת גרוס?״

״אמא, את בסדר?״

רבקה קירבה את אצבע ידה הפנויה לשפתיה וביקשה שקט. היא חיכתה שמד לחץ הדם יפעל את פעולתו. משסיים להתנפח, לחבוק את הזרוע ולשחרר, שלחה את שאולי להוציא לה מהמזוודה את נרתיק הכדורים, ונטלה שניים, עם מעט מים.

״זה חדר יפה,״ אמר שאולי לצעירה שלצדו. ניכר שהיא מוצאת חן בעיניו. ״נכון, אמא? אפשר לראות מפה את הבריכה. באים לפה הרבה ניצולי שואה?״

״אני די חדשה כאן, האמת,״ אמרה הצעירה. ״וזאת פעם ראשונה שנותנים לי להיות אחראית-ניצולים. אני לוקחת את זה ממש ברצינות. זה כבוד גדול, שתדע לך. כבוד גדול, גברת גרוס!״ היא אמרה בקול רם יותר. ״זה בסדר שאני אקרא לה גברת גרוס? אפילו קניתי את אנה פרנק. קראת את זה? יו, זה מה זה חזק. היא כותבת מכתבים לחברה הדמיונית שלה, קיטי. עוד לא קראתי הכל, אבל, כאילו, אני יודעת איך זה נגמר,״ היא משכה בכתפיה. ״אתה יכול להיות רגוע, אמא שלך בידיים טובות. אנחנו נדאג לה.״

שאולי חייך. ״שמעת, אמא? לריסה פה בשביל לעזור לך בכל מה שאת צריכה.״

״אני לא צריכה. תודה רבה,״ היא קמה, ולמרות שעוד הרגישה חלשה, צעדה עד לדלת ופתחה אותה, בתקווה לסלק את הצעירה הפטפטנית ולהתלונן עליה בפני שאולי. ״אני אשכב קצת לנוח.״

״שמעת את אמא שלך,״ אמרה לריסה, ודחפה אותו קלות לכיוון המסדרון.

״ללכת?״ הוא שאל. לריסה חייכה ושאולי נשק לאמא שלו על הראש בהכנעה.

״איזה בן יש לך,״ אמרה לריסה ושאולי התנפח קצת. ״אני צריכה ללכת לקבל את הניצולים האחרים. יש לי עוד שניים, אבל אל תדאג. אני אחזור לאסוף אותה לארוחת ערב, ואחרי האוכל יש הופעה! נעשה לאמא שלך פה גוד טיים, חבל לך על הזמן.״

״ביי, אמא, תתקשרי אלי.״

״ביי, שאולי.״

רבקה סובבה את המנעול עד הסוף ונשכבה בבגדיה ובנעליה על המיטה המוצעת. היא נשמה פנימה והחוצה, ואז שוב פנימה והחוצה, עד שהפסיק להתרוצץ מול עיניה אותו עכבר קלגסי ענק שתקף אותה, והצעירה לריסה, שגבות החוט השחורות שלה דמו באופן תמוה לזנבו של עכבר, נבלעה גם היא בתוך שינה עמוקה.

עד שעת ארוחת הערב הספיקה לפרוק את חפציה, להתקלח ולהכין לעצמה כוס תה. היא אכלה כמה פריכיות ששרדו יפה את המסע, וחיכתה, מוכנה, עם התיק הקטן תלוי על כתפה, שתגיע לריסה ותיקח אותה לחדר האוכל. כמה דקות אחרי השעה היעודה, ממש כשתהתה אם כדאי לפתוח עוד שקית פריכיות, נשמעה הדפיקה בדלת ועמה קריאות קולניות: ״גברת גרוס? גברת גרוס, הגיע הזמן לארוחת ערב!״

רבקה הלכה אחרי הצעירה למעליות. זו היתה שעת העומס והן נאלצו להידחק ולעמוד צמודות זו לזו עד שהדלתות נפתחו, ואז נשפכו עם כולם לתוך המסדרונות הרועשים. כשהתקרבו לחדר האוכל גברה הצפיפות וניחוחות שונים החלו להתגנב לאפה.

רבקה ולריסה נכנסו אל האולם אבל במקום להצטרף להמון, שיצר נחילי אדם מזדמזמים סביב עמדות הבופה הארוכות, חצו את החדר מבלי להתעכב. הרעב דקר לרבקה בבטן אבל היא הלכה בכניעות אחרי לריסה עד שהגיעו לחדר גדול יותר, שהאנשים ישבו לאכול בו סביב עשרות שולחנות וכסאות פשוטים בצבע עץ בהיר.

״של מי כל זה?״ שאלה כשעברו ליד מראה מסחרר: שלושה שולחנות נטושים, ועליהם עשרות צלחות עמוסות, כורעות תחת הררי מזון מסוגים שונים, מאכלים, תילי תילים, וביניהם מפיות משומשות, מזלגות נעוצים ושמוטים וכוסות מלאות למחצה בנוזלים בשלל צבעים.

״אנשים פה מתנהגים כאילו מחר האוכל יוצא מהאופנה!״ חייכה לריסה. ״ככה המנהלת שלנו אומרת. תיכף יבואו לנקות, אל תדאגי. השולחן שלנו זה 18, תזכרי? הנה, שם, בפינה. איפה שמנחם, עם החולצה הירוקה. רואה אותו? הוא גם ניצול! מליטא, נדמה לי. את מפולין, לא? שניכם לא הסכמתם לשים צמיד של המלון. הסברתי למנהלת שזה נושא רגיש. שלום מנחם!״ צעקה לריסה. ״איזה חתיך אתה הערב! צ׳רי הלכה להביא לך אוכל? תכיר, זאת גברת גרוס. גם היא לא הסכימה לשים צמיד!״

רבקה הביטה במנחם ואמרה שלום, אבל הוא לא ענה. המבט שלו היה מעורפל, ונתון רק לחזה של לריסה, שחייכה אליו וסיננה בשקט: ״דמנציה. הפיליפינית שלו בטח מעמיסה בבופה.״

בדיוק כשחזרה רבקה עם האוכל שלה, חזרה גם צ׳רי לשולחן. צ׳רי לא התעניינה בשיחה, רק חתכה למנחם את האוכל לחתיכות וקראה לו אבאל׳ה. ״טעים לך, אבאל׳ה?״ ״ללעוס, אבאל׳ה.״ רבקה אכלה מעט סלט, אורז ושעועית ירוקה, ואז ניצלה רגע שבו איש לא רואה, ואספה את הלחמניות העגולות שעל השולחן בתוך מפית והכניסה לתיק. היא קמה ויצאה, קיוותה לחמוק ללריסה, אבל בדיוק כשלחצה על כפתור המעליות הרגישה יד לופתת את כתפה. ״מנסה לברוח לי, אה?״ לריסה צחקה, והובילה אותה לכיוון ההפוך. ״מכירה את דוד חיים? אני מתה עליו.״

דוד חיים, כך התברר די מהר, לא היה רק דודה של לריסה, אלא דודם של ילדי המלון והאמהות שלהם, והן נצמדו לבמה שעמד עליה, רוחץ בתאורה צהובה. הוא נראה פחות או יותר בגילו של שאולי, ואפילו מעט דומה לו. מין ישראלי נחמד כזה, מאלה שמציעים לך לשבת כשהתור בבנק מתארך. היתה לו חליפה קטנה ממידותיו עם פפיון אדום גבוה, והוא התהלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות של חיות.

״איך קוראים לך?״ הוא פנה לילדה קטנה שעמדה לצדו על הבמה.

״קורל,״ היא ענתה.

״קורל, את נשואה?״ שאל דוד חיים, וכולם צחקו.

האמהות הרימו גבוה את התינוקות, וכשהתחיל לשיר שיר על ארנב בשם נחום, ההתלהבות גברה. כמה מהן פרצו קדימה, מפלסות דרכן בקהל ומניפות באוויר כסאות פלסטיק. רגל של כיסא שפשפה את גבה של רבקה והיא מעדה ונאלצה להישען על לריסה כדי להתייצב.

״את בסדר, גברת גרוס?״ תפסה לריסה את שתי זרועותיה בבהלה. רבקה מיהרה להזדקף, מתחה ארשת פנים רגועה והנהנה נמרצות. ״אחותי, תזהרי!״ שאגה לריסה, אבל האמהות כבר נעמדו על כיסאות הפלסטיק, נדנדו את הישבן הנה והנה ושרו עם הדוד חיים במלוא גרון. עיניה של לריסה התחילו להזדגג וגם היא סימנה בשפתיה: ״נחום – ארנב של אהבה״. רבקה הסתכלה סביב, כולם ׳אחי׳ ו-׳אחותי׳, היא חשבה. חיים הוא ׳דוד׳ ומנחם הוא ׳אבאל׳ה׳. כמו אז, אחרי המלחמה, כשהילדים קראו לסטלין אבא.

זה היה הרגע לחמוק, וכדי לעשות את זה, ידעה, תצטרך להתערבב בהם. כשלריסה הביטה בה שוב, רבקה חייכה והזיזה את ראשה ימינה ושמאלה עם המנגינה הילדותית. זה עבד. המחווה מילאה את לריסה שמחה גדולה, והיא נפנתה לבמה ביתר מסירות, מזמרת ורוקדת לצלילי שירו של כוכב הילדים המבוגר. אחת, שתיים, שלוש, ספרה רבקה, ואז נשענה לאחור ונתנה לקהל המתענג לבלוע אותה. הם דחפו הנה והנה והיא הסתחררה ביניהם בחיוך מתוח, עד שלבסוף נפלטה מתוך ההמון. בצעדים קטנים יצאה למצוא את דרכה לאולם הכניסה, שם ניסה להתנקש בחייה העכבר הענקי לפני כמה שעות.

המקום היה ריק, מסילות הרכבות המצויירות על השטיחים היו פנויות, רק מאחורי הדלפק ישבו שני פקידי קבלה ודיברו בטלפון.

״גיברת,״ שמעה קול קורא אחריה. ״סלחי לי, גיברת,״ הוא המשיך, וגם היא המשיכה, נמרצות, לעבר הדלת. כשלא ענתה דילג לעברה והתחיל לשאול שאלות. למה אין לה צמיד, הוא ביקש לברר, ואת מי היא מחפשת ולאן יש לה ללכת בשעה כזאת.

״אני התבלבלתי בכיוון, סליחה,״ אמרה לו, ״איפה פה המעליות?״

הפקיד דרש שתגיד לו את שמה, ביקש שתתלווה אליו לדלפק, הקליד במחשב ואז נראה שרווח לו. ״את רוצה שאני אקרא ללריסה?״ שאל.

״לא צריך, היא נהנית מהמופע,״ אמרה, ״ואני קצת עייפה.״

הפקיד ליווה אותה למעליות, הצעיד אותה פנימה ולחץ על מספר הקומה שלה, והוא נדלק תחת אצבעו בצהוב. ״שיהיה לך לילה טוב,״ אמר והביט בה עד שנעלם מאחורי דלתות הנסגרות. מיד לחצה, באצבע רועדת, על כפתור נוסף: קומת הבריכה.

ריח הכלור נכנס דרך חריצי דלתות המעלית ושטף את פניה כשהדלתות נפתחו לרווחה וחשפו פיגומים רבים וסרטי אזהרה אדומים-לבנים שכמו עטפו באריזת מתנה דבר שעתיד להיות כנראה מתקן מרשים: מגלשה שתתפתל יום אחד סביב כל חלקו האחורי של המלון. איש לא היה בבריכה, המים זהרו באור מלאכותי בהיר, חלקים ושקטים. רבקה נתנה לחוש המיוחד שלה לפעול: היא עצמה עיניים, ואז פקחה אותן שוב, צעדה ימינה, שוב ימינה, הלכה ישר, מעט לשמאל, ומצאה. ליד גדר חצר המלון עמד פח אשפה מתפקע מעטיפות צבעוניות של קרטיבים. רבקה עמדה ליד הפח וליחששה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ בתוך מספר שניות הם הופיעו. שלושה חתולים טבריינים שמנים. היא צפתה בהם נכנסים, נדחקים דרך המעויינים בגדר הברזל ומתקרבים אליה. רבקה פתחה את התיק והוציאה בחגיגיות את הלחמניות. החתולים הביטו בה כמו בקוסמת. היא פוררה את הלחמניות לחתיכות קטנות ופיזרה על הרצפה הדביקה. ״בתיאבון.״

בדרכה חזרה לחדר עצרה שוב המעלית בקומת המסעדה, ורבקה החליטה לצאת. המוזיקה עוד הצטלצלה מכיוון אולם ההופעות, וחדר האוכל, שהיה קודם הומה אדם, היה נקי, שקט וחשוך. מרווח כמו אולם נשפים. רבקה עברה ליד שולחנות הקייטרינג והרימה בעדינות את המכסים הגדולים של מגשי האוכל, אחד אחרי השני. ניחוח אקונומיקה עלה באפה ותחתיות נירוסטה מבריקות נגלו לפניה בחשכה. מהר, תיכף כבר ימצא אותה מישהו ויגרור אותה בחזרה לחדרה, או גרוע מכך, למסיבה. היא המשיכה להרים את המכסים לפי הסדר, עד שהגיעה לעגלת הלחמים, אותה עוד לא הספיקו לפנות. או שאולי, הבינה, היא כבר עומדת מוכנה לארוחת הבוקר, עם החמאה, הריבות, השוקולד למריחה. אני לא אהיה פה מחר, חשבה בעוד היא ממלאת את התיק באריזות הקטנות. כשהיה התיק גדוש, הגיע תורו של הלחם. בתוך סלי קש נחו לחמים מסוגים שונים. את הסוודר ריפדה היטב מבפנים. במיומנות יצרה לה תחתיו שיריון הדוק של בגטים. לגרביים השחילה פרוסות גבינה.

בלב מפרפר עשתה את דרכה בחזרה לחדר. אני כבר לא בנויה לדברים האלה, חשבה כשראתה את עצמה במראת המעלית, חתיכת בגט מגרדת מציצה לה מצווארון הסוודר, שיערה הדליל פרוע ועיניה מתרוצצות, מימיות. היא נעלה את דלת חדרה פעמיים ורוקנה את השלל: שמונה בגטים, תריסר פרוסות גבינה, עשרים ואחת קופסאות קטנטנות של חמאה, שש ריבות זעירות ועוד תשע אריזות אישיות של שוקולד למריחה. נותרו גם הפריכיות, (מזל שהתאפקה ולא אכלה חבילה נוספת), שקיקי התה, הסוכר, סוכריות המציצה ושלוש כוסות המרק בכוס שהביאה מגבעתיים במזוודה. לא רע.

רבקה התיישבה אל שולחן הכתיבה, שם חיכה לה, במרכזו, נייר מכתבים מהודר שעליו הוטבע בדפוס כחול שם המלון ולידו איור של גלי הכנרת. היא הרימה את עט הפלסטיק הכחול וחלצה את הפקק בנשיכה.

״קיטי היקרה,״ כתבה.

״שתינו יודעות שלא קראתי לך קיטי. שתינו יודעות שלא קראתי לך כלל כבר שנים רבות, וגם כשהיית חברתי הסודית והקרובה ביותר, בימים הטרופים, הקרים ההם, לא כתבתי לך אפילו אות. מבחינה זו אנה פרנק היתה חכמה ומוצלחת ממני, מבחינות אחרות עליתי אני עליה. אני כותבת לך את הדברים האלה מבית מלון בעיר טבריה שלחוף הכנרת. ודאי תשתוממי לגלות שהגרמנים עוד יש להם אחיזה בי, לא רק בחלומות הלילה אלא גם בימים. הם אלה ששמו אותי פה, בחדרון קטן בקומה החמישית. מחוץ לדלת העולם משתולל, אבל החדר הזה שקט וטוב, לפחות בינתיים, עד שיתחילו להתדפק. יש לי די מזון, שירותים, מים זורמים ואפילו שני ספרים וטלוויזיה צבעונית. האצבעות פחות רועדות, רואה את כתב היד? זה סימן שלחץ הדם מתייצב. 

אני מצטערת. אינני זוכרת מה היה שמך, והרי אני זו שנתתי לך אותו. היית אדומת שיער, עם תלתלים רכים, גומות בלחיים סמוקות וידיים ורודות, נקיות. תמיד לבשת את תלבושת בית הספר. המשכת ללבוש אותה גם כשנסגרו השערים. בעוד אני הצטמקתי לי והתבליתי בבגדי הישנים, דהויה ובורחת, את נשארת בדיוק אותו הדבר. אולי איבדתי אותך בים? את ודאי התעופפת לך בסערה בין מדינות ושחפים. פה בארץ הזאת כבר לא היינו יחד וגם אני זכיתי בשם חדש ויותר לא הייתי רגינה. אם כך, זה בסדר. תהיי את קיטי, ואני אהיה רבקה. נעים מאוד.

הרבה דברים קרו מאז שהיית לצדי. את חלקם אני מבקשת לשכוח. האם את, ממש כמוני, כבר אינך ילדה קטנה? האם אפשר לדבר איתך על כל הדברים מבלי לחוס? גם אם נשארת קטנטונת עם שיני חלב, הרי מעולם לא היה  איש שיכסה בידיים רכות על עיניינו, שיאטום את האוזניים לאימה. אם כן, לא אחוס, כי אין על מי. אין על מה. את היית לצדי כשאבדו כולם יחד. מגדל צלחות צפוף שהתנפץ בטלטלה. לא נותר אלא לסגור את דלת הארון ולהמשיך. אחר כך נשמטה מידי צלחת נוספת, אבל לא על זה ישבתי לכתוב לך. גם לא על האהבה הגדולה, לא על שני ילדים משלי, לא על חמישה נכדים, להם תמיד די מזון וכר רך להניח עליו את הראש.

החלון שלי משקיף על בריכת המלון. היא ריקה כעת, אבל בבוקר יהיו שם שוב אנשים רבים, שעירים מאוד, והם יצעקו וישירו, יזעמו ויתחבקו, יזרקו מגבות על הארץ, יבלעו קרטיבים צבעוניים ויחטטו בטלפונים החכמים שלהם באצבעות רטובות. מה זה טלפון חכם, את ודאי שואלת, ואני עייפתי מלהסביר. כל היום אני מסבירה. מלאכת התרגום לא נגמרת אף פעם, שתדעי לך, קיטי. השפה לא נחה. לא על הלשון ולא על עור התוף, היא מתהפכת ובועטת. בשנים הראשונות חיכיתי שיעבור לה, שתתייאש, כפי שקורה לילדים בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל היא בשלה.

השעה כבר מאוחרת מאוד, קיטי. בעוד שעתיים או שלוש ודאי תעלה השמש, ואז תבוא לריסה לדפוק בדלתי ולצעוק לי: ׳גברת גרוס? גברת גרוס???׳ אני רואה את הבלבול אוחז בפרצופך המתוק: ׳גברת גרוס?!׳ שמות קל להחליף, קיטי אהובה. הם כמו מים באמבטיה. אבל הם לא יקחו אותך רחוק.

לא אוכל לפתוח את הדלת ללריסה. קיטי, אני לא אהיה כמו אותה ילדה הולנדית. אותי לא יתפסו. אותי לא יציירו בקומיקס ולא ימחיזו מחזמר בברודווי שבו אנו מזמרות אחת לשנייה בכותנות.

השעה מאוחרת ומוקדמת, תלוי אם את ינשוף או פרה. אני עייפה אבל נמרצת. לא רוצה לישון ולא יכולתי לישון גם אילו רציתי. את יודעת שבכינרת השמש עולה בים? פתאום, בזמן שאני כותבת לך, הרגשתי שהיא שורפת לי מעצם הזנב למעלה, לאורך עמוד השדרה, ואז הבנתי שהשעה קרבה. אני לא יכולה להסביר, ולך גם לא צריך. השריפה הזאת הקימה אותי מהכיסא.

שלום לך, קיטי. הגיע הזמן להיפרד.״

את אפה הוציאה ראשון מהחדר. המסדרונות היו ריקים והשטיחים רכים וארוכים. את צעדיה לא שמעה, רק את רחש האוויר באף, יוצא ונכנס, בעוד שיניה חשוקות. צלילי המעלית הקפיצו אותה במקומה. היא נכנסה ולחצה על כפתור קומת הבריכה.

הבריכה היתה ריקה, והלילה עוד שחור. היא הביטה מעלה וראתה את המגלשה הענקית. המתקן המרשים שעומד לקשט את המלון בצינורות עקלקלים ולחלץ מהילדים צווחות של עונג. המגדל שממנו נכנסים לתוך המגלשה כבר עמד במקומו, מדרגות רבות מובילות אליו, אבל בינתיים חובר צינור המגלשה לכיוון ההפוך, כך שבמקום שתתפתל לה ותשפוך את האנשים לתוך מי הבריכה, המגלשה התפתלה לכיוון השני. רבקה הידקה את רצועות תיק הגב, והנה מצאה את עצמה קורעת את סרטי האזהרה ומטפסת על המדרגות הרבות, בדרכה אל סולם המתקן הגבוה.

משהגיעה אליו, טיפסה בשלב הראשון, ואז בשני. המעקה היה קר. אור הבריכה המנצנץ השתקף במעקה הכסוף. רגל-רגל יד-יד, בלי לחשוב, רק לא לחשוב. הם לא יתפסו אותנו, נכון, קיטי? להמשיך בסדר הטוב, בלי להתבלבל. רגל-רגל יד-יד. לבסוף התיישרה תחתיה הרצפה והיא הגיעה ליעדה. הרגליים שלה היו קלות כל כך שחששה לפתע שאולי אבד לה כוח הכבידה והתיק שעל גבה הוא הדבר היחיד המונע ממנה להתעופף. רבקה התיישבה והישירה מבט למטה, אל האדמה הקשה, הרחוקה, ומיד טילטל כל האוי-ואבוי את נשימתה המאומצת. היא הרגישה את קצוות גופה. העצבים התעוררו וחיפשו את השמש בפראות, כמו שדה חמניות.

זה רעיון איום ונורא. אפשר בהחלט לעצור. לשבת עד הבוקר, עד בוא המנקה, המציל, הצוות, ואז לקרוא בידיים מורמות: אני פה למעלה, ניצולת השואה. תפסתם אותי. אחרי כל השנים האלה.

לא.

היא נשמה נשימה עמוקה, סידרה רגליים, אחת לצד השנייה, ועל החיים ועל המוות. רבקה דחפה את עצמה בעדינות קדימה, בעזרת הידיים, אל מעבר לסף.

הסחרור במורד פיר המגלשה האפל החל מיד, מהיר ופרוע. היא התפתלה בתוך הצינור בתנועה חלקלקה ומהירה כל כך, ובכל פעם שציפתה שמעבר לסיבוב הבא תמצא את עצמה באור, הגיע עוד פיתול, ועוד אחד, עד שהפסיקה למנות אותם ולמשש את מיכל הפיברגלס הלולייני מבפנים ופשוט אחזה כצנחנית ברצועות התיק שלכתפיה. כשנפלטה לבסוף מהצינור, פגש גופה את הקרקע: אדמה דלילה בדשא. זה היה מפתיע, אבל לא מאוד כואב. היא ישבה כך רגע, מסוחררת, מצדה השני של גדר המלון, חופשיה.

הדרך אל החוף היתה קצרה. שלטים יפים הצביעו עליו, וכשראתה אותם הבינה שעליה להזדרז כי החשכה מתפזרת, ובתוך דקות ספורות ודאי תציץ השמש מעל מי הכנרת. המים הרעישו ורוח נעימה ליטפה את הסנטר והמצח. הרגליים מצאו אחיזה בקרקע המשובצת אבנים ושברי צדפים. כשקרבה מספיק, עצרה והניחה את התיק הקטן. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו חתיכת בגט.

השמש הציצה. נקודה כתומה שפרצה במהירות, עולה מן ההרים. האור שהפיצה היה קר ותכול.

רבקה פוררה באצבעותיה את הלחם ולחשה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ היא זרקה את הפירורים לכיוון המים, והרוח נשאה אותם הלאה. הדגים שמעו ובאו. הם התקרבו ויצרו מערבולות קטנות, חובטים סביבם בפראות. רבקה פוררה עוד ועוד, והשליכה, במיומנות הולכת וגוברת, מחלקת שווה בשווה, מעט לכאן, מעט לשם ואז באמצע, לכל הדגים הרעבים כולם.

 

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.

"אני שואל, אביבה, מה המוטיבציה שלך?" הוא אמר לה שוב, כאילו לא שמעה בפעם הראשונה, ולכן שאלה למה התכוון. היא התבוננה בו. שיער שחור שסופר בקביעות מדי שבועיים, היא הייתה בטוחה בכך. מכנסי ג'ינס שוודאי היו יקרים, אם כי לא ידעה עוד לפענח את סמלי המותגים. חולצה כמעט מכופתרת, שנלבשה כבר כמה פעמים מאז המגהץ.

"המוטיבציה שלי, אלעד, היא להשמיע את הקול שלי", היא אמרה, "אני רוצה שכולם יידעו שיש לי מה להגיד על הגיל שלנו, שיש לי מה להגיד על הרגע הזה שכולם עוזבים אותך, כי יש להם דברים בוערים יותר לעשות, ואת נשארת עם עצמך ועם מה שיש לך בפנים, אני רוצה שכולן יידעו שאין להן במה להתבייש, שזו בעצם ממלכה חדשה של נשים בלבד".

"מה זאת אומרת של נשים בלבד? זה לא היה כתוב בבריף שהעברת לנו". אלעד נראה אפילו יותר מגוחך כשניסה לרמוז שאולי היא מדברת שטויות.

"אתה יודע שנשים חיות יותר מגברים, כן? אנחנו חיים ביחד, אנחנו ואתם, מזדקנים, ואז אתם נהיים חולים, אנחנו מטפלות בכם כמה שנים, ואז אתם מתים, ואנחנו נשארות כאן, זקנות ובודדות, ואם יש לנו מזל, אז עם קצת כסף ובלי הרבה מחויבויות".

"זה נפלא, אני מזהה פה הרבה מסרים שנוכל לחזור עליהם, ואני אשמח אם תוכלי לשלוח לי בדיוק את המשפטים האלו במייל, שנהיה מיושרים על הניסוח. אנחנו רק צריכים לחשוב על השפה הגרפית שלנו. יש לנו קהל אנין, שלא מתאימים לו הצבעים הרגילים של ורוד פסטל וכחול הייטק".

"אלוהים, רק לא כחול הייטק. ורוד פסטל יכול לעבוד, אם יש לנו ירוק בהיר ולבן. תחשוב על שטיחים של איקאה. כל מה שעובד שם, יכול לעבוד בשבילנו. אני אהרוג אתכם אם אתם משתמשים אפילו פעם אחת באישה זקנה שמתבוננת מהחלון או מוסתרת מאחורי צעיף, או מצולמת מאחור בכל צורה שהיא. תרשום לעצמך בבריף הזה שלך: נשים מביטות למצלמה, נשים זקנות עם קמטים, עם ליפסטיק, בלי ליפסטיק, עם תספורות מגוחכות של זקנות שהשיער שלהן נשר ברובו. ואני. אני רוצה להיות במרכז של הרבה תמונות. ואני צריכה שתשלח אליי כמה צלמים, שיצלמו אותי בכמה סגנונות. ואני רוצה צלמים טובים, שמבינים משהו, לא החברים שלך מהאוניברסיטה".

"רשמתי לעצמי. זה לא יהיה זול".

"לא אכפת לי. תשלח לי הצעת מחיר ואני אאשר".

"נפלא, זה יהיה נפלא. נשאר לנו רק לקבוע יעד מספרי. אני אוהב לקבוע יעדים, כי אני אוהב שההצלחות שלי ברורות, ואף אחד לא צריך לחשוב אם זו הצלחה או לא הצלחה", אלעד היה מרוצה מעצמו על הנאום הקטן הזה, שיחסית לכמות המילים שהצליח להוציא מהפה ברצף היה ממש מגילת העצמאות.

"אלף איש. אני רוצה אלף איש באירוע שלי. שלוש פעמים. שלוש פעמים אלף איש. זה מספיק מספרי בשבילך?" היא צריכה להיות קצת יותר רכה אליו, היא ידעה את זה.

בתור "בהחלט", אלעד קם והושיט ידו ללחיצה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #1:

את בת 70. שום דבר הוא לא כמו שהיה כשהיית צעירה. תודה לאל.

***

היא התבונה בתמונה של צ'יממנדה שהתחילה את כל העניין בשבילה. היא הדפיסה אותה מהאינסטגרם ותלתה על המקרר, כמו שהיו אומרים פעם לעשות בדיאטות. צ'יממנדה לא הייתה יפה במיוחד בתמונה הזאת. שמלה רחבה, בסגנון גלביה, בפסים ברוחב משתנה של ירוק, לבן וכחול, ונעלי עקב אדומות עם רצועות דקות ושחורות. שיער מסופר קצר, לא מוחלק, משקפי שמש גדולות וליפסטיק ורוד חיוור, שהתאים מאד לגון העור שלה. היא עמדה בשיכול רגליים מול המצלמה, החזיקה ביד תיק ערב שהיה כתוב עליו "We should all be feminists" ונדמה היה שהיא אומרת: אם כבר מפורסמת, אני יכולה לפחות ליהנות מזה.

התיק תפס את תשומת ליבה של אביבה. בכל שאר התמונות לא נראה שצ'יממנדה מפרסמת משהו. היא הסתכלה בפרטים של החשבון, וידעה שאת חשבון האינסטגרם של צ'יממנדה מנהלות האחייניות שלה. היא הכירה היטב את פרצי הצחקוק, המבוכות הקטנות, האהבה והגאווה שמלווים דברים שעושים עם אחיינים, וחשבה שהיא ידעה איך צ'יממנדה מרגישה בכל פעם שהיא מקבלת ואטסאפ מאחת האחייניות שלה, שדוחקת בה להצטלם באירוע שבו היא מופיעה באותו ערב, כדי שיהיה מה לעלות לאינסטה.

אבל התיק היה משהו אחר: התיק הזה, עם הכיתוב הזה, של שם של מאמר שצ'יממנדה כתבה, היה שיווק כמעט אגרסיבי, והיא תהתה למה היא השתמשה בו. היא חשבה שהתיק הוא בדיחה, הוא הזדמנות נוספת לומר: אני מפורסמת, אני לא צריכה להשתמש בטריקים זולים ולהצטלם עם התיק שעליו מופיע שם המאמר שלי. היא הרגישה שהיא מתפוצצת מקנאה על האטיטיוד הזה.

אביבה בעצמה הייתה מפורסמת, היא חשבה. לא בקרב הציבור הרחב, הציבור הרחב לא עניין אותה עד עכשיו. אביבה הבינה במה שהם מכנים שיווק, כי הייתה אחראית על הלקוחות במשרד האדריכלים שהיה לה ולזאב. זאב היה אדריכל יותר טוב ממנה. הייתה לו יכולת נבואית לדעת מראש איך ייראה כל דבר שבנו – בית, בניין או מבנה ציבור – רק מלראות את מפת האתר שעליו עתיד היה להיבנות הפרויקט, מלהסתכל על חומרים, מלצייר סקיצה של חמש דקות בדרך חזרה מפגישה ראשונית.

אביבה ידעה את מלאכת האדריכלות, מהשרטוט ועד הניהול הטרחני של הפרויקט, אבל היא לא הייתה נורא טובה בזה. לעומת זאת, היא ידעה להגיע לאנשים הנכונים וידעה מה לומר להם. הם היו זוג בראש משרד אדריכלים, וכולם ציפו מהם להיות אקסצנטריים, כך שאף פעם לא הייתה צריכה לעשות דברים איומים כדי להתחבב על האנשים הנכונים. להיפך, היא יכלה להפגין את מלוא האישיות שלה, ולנפנף באישיות המעט מרובעת של זאב, כל עוד אף אחד מהם לא חרג מגבולות הנהנתנות ופסע בשבילי המלנכוליה או ההיסוס.

עכשיו הכול אותו דבר, אבל אחרת. זאב מת. לא מזמן, פחות משנה. תאונת דרכים. במשרד היא לא רצתה להיות יותר. היא שכרה מנהלת מקצועית, תמרה, שלבשה שחור כנדרש, וניהלה את האדריכלים הצעירים יותר טוב ממה שזאב ניהל אי פעם. בלי שאר הרוח של אדם מבוגר. תמרה הייתה בת 45 בקושי. אבל היא תלמד לעגל את הפינות. את השיווק עשה מישהו אחר, היא לא יודעת מי. היא רק הייתה צריכה לבוא פעם בחודש לישיבת עדכון. היא שנאה את הפגישות האלו, והתעקשה שיתקיימו תמיד בבית שלהם. שלה. היא רצתה להיות צ'יממנדה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #2:

את בת 70. יש לך עוד עשר שנים לחיות. תחשבי על הדבר שהכי רצית לעשות בין גיל 20 ל-30. תתחילי שם.

***

את הפגישה הבאה במטבח שלה פתח אלעד בלי הקדמות מקצועיות. מיד אחרי שהגישה לו קפה, ועוגיות ג'ינג'ר, שחיסל בצורה שיטתית, הוא הושיט יד לתיק הגב שלו. אביבה חשבה שתיק הגב מכוער ממש. הוא הוציא מחשב כסוף דקיק, ופתח אותו. על המסך הייתה תמונה של בניין אדום לבנים, ובקצהו משטח ארובות אדומות, שנראה כמו כתר. בניין בלונדון, בבירור. הבניין הפתיע אותה, היא לא ציפתה לראות בניינים במחשב של אלעד.

"מה אני רואה?" שאלה בחשדנות.

"זו תמונה שצילם QUR, אחד מצלמי האדריכלות הנחשבים באינסטגרם", הוא אמר בגאווה.

"לא ידעתי שיש קטגוריה כזאת", היא העירה ביובש.

"חשבתי על זה והגעתי למסקנה שצריך לחבר בין העבר שלך להווה שלך, זו תהיה דרך טובה להוסיף לך טראסט בדבר החדש שאת רוצה לעשות. אנחנו לא צריכים להגיד את זה במפורש, אבל חשבתי שיש קשר פְרֶשִי בין אדריכלות לאינסטגרם לצ'יממנדה הזאת שלך".

זו הייתה מחשבה עמוקה, ואביבה הופתעה לטובה. "נקודה טובה", היא אמרה, "תן לי לראות". היא גללה למטה את הצילומים של QUR, וראתה שיש לו באמת עין טובה לבניינים, והוא מצליח לתפוס אותם, היא עדיין לא ממש הבינה איך, גם במלוא תפארתם וגם לכל פרטיהם.

"פניתי אליו כבר", אמר אלעד בזמן שהמשיכה להתבונן בצילומים, "הוא נמצא בלונדון, וישמח לעשות לך יום צילומים בעיר. זה יעלה אלפיים פאונד. נוכל לייצר צילומים שיספיקו לחודשים הקרובים", הוא חיכה לתגובה.

"המחיר מקובל עליי. יש עוד אפשרות?" היא שאלה. היא ניהלה אנשים מספיק זמן לדעת שזו לא הייתה האופציה הכי טובה שהוא רצה להראות לה. השנייה תהיה הטובה ביותר. כשעבדה עם משרדי פרסום תמיד שאלה: זו האופציה הכי טובה, או שיש אפשרות טובה יותר? במקרים של אפשרות טובה יותר, הייתה נעמדת בתיאטרליות וקוראת: תודה על העבודה הקשה, אני באמת מעריכה את כל התהליך שעברתם, עכשיו אני רוצה בבקשה לראות את מה שאתם חושבים שהוא הכי טוב. הרבה פחות קל לספוג את התיאטרליות באחד על אחד.

אלעד משך אליו את המחשב הנייד, ועבר לטאב אחר, גם הוא היה פתוח על חשבון אינסטגרם, ובו תמונה של אישה בגילה, ערומה. "אמרת שאת רוצה לראות נשים זקנות, ויש טרנד כזה עכשיו, של נשים זקנות ערומות", הוא אמר. היא רק הרימה גבה. "זה בא עם האשטאג #realistheshit".

היא המשיכה לדפדף וראתה עוד ועוד נשים בנות ששים פלוס, ערומות. זה היה עירום אמנותי, כמובן, שתוכנן להיראות טבעי. הן ישבו על ספות, שכנראה באמת היו הספות בבתים שלהן. הן קראו ספרים. הן שיכלו רגליים על כורסאות גן. הן השקו עציצים, למען השם. הכול היה מאוד אותנטי, מלבד העובדה שהן לא לבשו בגדים. אביבה רצתה להקיא על המסך. "זה נורא", היא פסקה. "אף אחד לא צריך להצטלם ככה, לא צעירות ולא מבוגרות. תביא לי את הקור הזה. למה קוראים לו ככה, אגב?"

"אין לי מושג", אלעד אמר, וחייך חיוך ניצחון.

"אני חייבת לשאול אותך: מה אתה מעדיף?"

"את הראשון", אמר אלעד, ואביבה התבוננה בו בהערכה. "אני תמיד מראה קודם כל את מה שאני הכי אוהב".

"ולדעתך עדיף לי להצטלם בלונדון בקיץ או בסתיו?", היא השתהתה רגע והמשיכה, "אני חושבת שהאדומים והכתומים של הסתיו יכולים להתאים לכל המיתוג, מה אתה אומר?"

עכשיו הגיע תורו להתבונן בה בהערכה, כאילו היה מהדור הראשון של אנשים שיכלו לחשוב מחשבה מהסוג הזה. "רעיון מצוין", הוא אמר.

"רגע", היא קראה, חטפה ממנו את המחשב, והקישה Chimamanda Ngozi Adichi London. היא תהיה שם, בספטמבר. "תראה", היא סובבה לעברו את המחשב בלהט.

"אני מקווה שנוכל לסדר פגישה", הוא אמר בחיוך.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #3:

את בת 70. את רק תהיי פחות בריאה מעכשיו. ואז תמותי. אל תופתעי, תתכונני.

***

אחרי ההמראה, ואחרי העיתונים, היו לה בערך שלוש וחצי שעות לנסות ולכתוב את ראשי הפרקים להרצאה שלה.

"אני לא עד הסוף מבין מה בעצם את מוכרת", אמר אלעד בהססנות לא אופיינית. "אני יודע שאלו הרצאות, והן קשורות לגיל וליכולת לחיות אחרי שאנחנו הגברים מתים", הוא חייך חיוך של צעירים, "אבל מה בעצם את הולכת להגיד בהן?"

"אני לא לוחץ עלייך", הוא הוסיף כשראה שהיא מתמהמהת עם התגובה. "אני רק רוצה להתחיל לשלוח את ההרצאה שלך לכל מיני כנסים, שיהיה לי לאן להוביל את כל האנשים שיגיעו לאתר שלך, וכדי שנוכל להגיע לשלוש פעמים אלף".

מה היא הולכת להגיד? זה קל לרצות להיות צ'יממנדה אם מסתכלים בחשבון האינסטגרם שלה. היא זקופה. היא לבושה יפה. היא עשירה. אפילו בצילומים ברור שיש לה הדעות הנכונות. אבל היא כתבה ספרים. הרבה מהם. ועבים. אביבה ידעה, כי היא התאהבה בצ'יממנדה כשקראה את "אמריקנה" במועדון הקריאה. היו שם רק נשים זקנות כמוה במועדון הקריאה, והן כולן היו לבנות ועשירות ונשואות, בהווה או בעבר. הן חשבו שהמספרת מתעכבת על פרטים לא חשובים. הן חשבו שסיפור האהבה מרגש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. אביבה שמרה את דעותיה לעצמה, והיא ידעה שמדובר ביכולת חד פעמית של סופרת לבנות חיים שלמים.

היא הכירה את היכולת הזאת מזאב. כשזאב תכנן בית, הוא ראה הכול. אביבה הייתה אחראית על החוברות שהיו מחלקים לקונים בדירה לדוגמה בבניינים שתכננו. לפני שהיא הייתה מתחילה לעבוד על חוברת, היא הייתה מזמינה לפגישה את זאב ואת כל צוות הגרפיקה. היא הייתה שואלת אותו שאלה טיפשית: "לאיזו מכולת הם יילכו?" או "נגיד שהם רוצים קרואסון בשתיים בלילה?". ואז הוא היה מסביר לכל הנוכחים בחדר שהאנשים האלו בחיים לא ירצו כלום בשתיים בלילה, כי הם ישנים, ואם הם רוצים משהו, יש מספיק אנשים שעובדים בשבילם כדי שיתחבטו בשאלה הזאת. אביבה הייתה בטוחה שצ'יממנדה יודעת לא רק אילו תחתונים איפמלו מעדיפה, אלא גם כמה בדיוק היא הייתה מוכנה לשלם תמורתם.

לאביבה היה כסף. והיא הייתה זקנה מספיק לדעת שכסף יכול לקנות הרבה מאוד דברים, כולל כמה דברים שאחרים נאלצים לעבוד קשה בשבילם. היא ידעה שהיא רק צריכה לנסח כמה אמירות כלליות, להוסיף להן כמה אמירות פרובוקטיביות, כדי שיהיה לבעלי הטורים על מה להתנשא, בעיקר לבעלות הטורים, היא תיקנה את עצמה, ולא חששה. כשהייתי צעירה, היא התחילה להקיש על המקלדת, הייתי בטוחה שאני וזאב זה לנצח. מתברר שזה היה נכון רק עבור אחד מאיתנו. היא עצרה לרגע. זה יצחיק אותן?

לסדר הרצאת ניסיון, היא כתבה במחברת שהוציאה מהתיק.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #5:

את בת 70. מגזינים נועדו לנשים שאכפת להן. את תתמקדי בעצמך.

***

ההצעה הראשונה הגיעה מהר משציפתה. סניף מקומי של מותג יוקרתי למכשירי כתיבה. היו להם עטים ומחברות ותיקים לנשים. הם ראו כמה עוקבים יש לה באינסטגרם, ראו את הפופולריות הגוברת של הפוסטים ובהם חלקי המניפסט שלה, ופנו אליה בפרטי. היא הפנתה אותם לאלעד.

זאב התעניין בעטים. פעם זה היה דבר. היה לו אוסף של עטים נובעים יוקרתיים. שיפר. קרוס. לקסון. היה לו גם כתב יפה. כשנסע לבד תמיד קנה לה משהו. פעמיים, בעצם. מתנה אחת לפני שנסע, שהיה משאיר לה במקומות שונים בבית. הוא לא בדיוק החביא אותן. אחת הייתה במגירה של הירקות במקרר. אחת על הכרית שלה. אחת במקום של המגבות לבריכה. הוא שם אותן במקומות שהוא ידע שתגיע אליהם. ועל כל אחת הייתה ברכה, כתובה בכתב היד היפה שלו. "אביב העמים", ככה הוא קרא לה. "אביב העמים, מאוד חשוב ללבוש צעיף כשקר", הוא כתב לה פעם. "אביב העמים, לא לשכוח להשקות", בפעם אחרת.

היא דחתה את ההצעה שאלעד השיג מהם.

***

הדירה ברחוב חיסין הייתה אחת הדירות היחידות שעיצב זאב בנפרד משאר הבניין. הוא אהב לתכנן את כל הפרויקט או להשאיר אותו לאחרים. אבל אביבה השנייה הייתה חברה טובה שלהם, והיה לה המון כסף. היא שירתה שנים ארוכות בתפקידים דיפלומטיים נוחים, שלא דרשו ממנה חשיפה אישית. ואחריהן, חזרה לדירה של ההורים שלה ברחוב חיסין, הרחיבה אותה, ואמרה לזאב: "תעשה לי טובה, תפטור אותי מזה. אני צריכה מקום לכל החפצים שלי." זאב יצר סלון במרכז הבית, בשתי מדרגות שקועות, ועל הקירות מסביב יצר מדפים, שעליהם יכלה להניח את כל המזכרות שלה. מכל קיר יצאו דלתות לחדרים נוספים, ולאורך כל הריבוע המרכזי היו ספות נמוכות, שאפשר היה לשבת עליהן בנוחות או לשכב, אם אביבה השנייה הייתה לבדה.

בזמן ההרצאה ישבו על הספות כעשרים נשים בגילים המתאימים. הן אכן צחקו כשהיא אמרה שלנצח עבד רק בשביל זאב. אחר כך הן התרגשו במקומות המתאימים. הן לא התרגשו במיוחד מההצעות של אביבה, ולא נראה היה שהן הולכות לספר על כך לחברות שלהן. ייתכן שהן מכירות אותי כבר הרבה שנים, ואין לי מה לחדש להן, חשבה אביבה. אלעד, שהלך אחרי הצלם שצילם את ההרצאה משתי מצלמות, אמר: "יש לי פה סינקים מעולים". היא חשבה שהיא יודעת מה זה סינקים.

ואז יעל ניגשה אליה ואמרה לה: "אני קוראת אדוקה של דף הפייסבוק שלך".

"תודה", אמרה אביבה.

"אני יודעת שאת חושבת: 'מה יש לקרוא שם?'", אמרה יעל והוסיפה, "אבל יש. ההרצאה שלך היום הייתה יפה, אבל אני מרגישה שהכתיבה שלך יותר מחודדת. אני חושבת שהיא מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת, ואני מרגישה שאת כמו מדריכה שלי".

אביבה לא הספיקה להגיב, ואלעד קפץ פתאום מאחוריהן ואמר: "סליחה שאני מתערב, אבל האם תהיי מוכנה להצטלם ולספר מה עשית בעקבות העצות של אביבה?"

"מי אתה?" שאלה יעל.

"סליחה," אמרה אביבה, "זה הבחור הצעיר שעוזר לי עם כל העניינים הדיגיטליים. קוראים לו אלעד".

"נעים מאוד", אמר אלעד, בדרכו היעילה והבזה-לנימוסים, ובכל זאת הגיש יד ללחיצה.

"נעים מאוד", אמרה יעל ולחצה את ידו. "אם זה בשביל אביבה, אז בטח".

אלעד לא בזבז שנייה נוספת. "אמיר, צלם פה רגע", הוא קרא לצלם, והוא כיוון את המצלמה לעברן. "ספרי לי מה את מרגישה בנוגע לעצות של אביבה". יעל פנתה למצלמה והתחילה לדבר, אבל אלעד קטע אותה ואמר בחדות "לא, לא, תסתכלי על אביבה".

"אמרתי שאני מרגישה כאילו את מדריכה אותי", יעל התחילה במבוכה, אבל המשיכה בטבעיות, "בגלל שאני אוהבת את העצות שלך, שהן מספיק כלליות כדי להתאים להרבה נשים שאני מכירה, ובכל זאת יש בהן פאנץ', שמחדד אותן אליי אישית, שמדי פעם עוזר לי לכוון את עצמי".

"את יכולה לתת דוגמה? הדבר האחרון שעשית בגלל עצה של אביבה".

"השבוע הלכתי לסופר, ועמדה שם בחורה צעירה, אולי בת ארבעים, והיא דיברה בטלפון עם העבודה, וביד אחת החזיקה את היד של הבת שלה הקטנה, וביד אחרת סלסלה עם מצרכים, ובהתחלה קינאתי בה. היא נראתה כל כך חשובה לכל כך הרבה אנשים. ואז נזכרתי באביבה, ונזכרתי כמה טוב לא להיות חשובה לאף אחד, ולהיות חופשיה", יעל צחקה, ואביבה צחקה איתה. אלעד סימן לצלם להרחיב את הפריים כדי שיראו את שתיהן.

***

מתוך הסטורי של אביבה שופמן

אביבה עומדת על במה קטנה במרכז התמונה. מאחוריה חלונות גדולים עם וילונות כחולים, וצינורות חשופים של מיזוג אוויר. בשני צדיה תלויים מסכים גדולים ועליהם מוקרנת השקופית:
לא רחוק היום…
מול הבמה יושבות קבוצות קטנות של נשים בנות 50 פלוס. הן יושבות בגבן למצלמה וניתן לראות שיער צבוע בשלל צבעים. הן יושבות על כיסאות אדומים, מול שולחנות עגולים מעץ, אוכלות ושותות.

אביבה אומרת: "אחרי שדיברתי בשעה האחרונה על ההווה שלכן, אני רוצה להסתכן ולהציע נבואה על העתיד שלכן: אתן תמותו". היא לוחצת על שלט המצגות  ומופיעה שקופית: "לא רחוק היום ואת תמותי." הקהל צוחק.

אביבה אומרת: "באמת, אני לא יודעת בדיוק מתי זה יקרה, אבל זה יקרה. יש פה נשים צעירות… רגע, מה אתן עושות פה? מה לכן ולהרצאה על זקנה, ילדות בנות חמישים שכמותכן? אני צריכה לבדוק את סידורי האבטחה במקום הזה. לא משנה, לענייננו. אם את בת נאמר 65 ומעלה, המוות שלך יותר קרוב מהנעורים שלך, יותר קרוב מרגעי האימהות הצעירה שלך, ויותר קרוב מהטיול ההוא לפריז עם שולה ואיציק לפני שלושים שנה. ובכל זאת, על מה אתן חושבות יותר? על מה שהיה".

הסטורי עובר לתמונת סטילס של אביבה עם קבוצה של נשים אחרי ההופעה. על התמונה כתוב באותיות ניאון: #טוקהאוס #זקנה.

***

"אלעדמוס, אני שומעת", אביבה אומרת לשפופרת, בזמן שהיא נועלת נעליים.

"זה לא עוזר לי שאת שומעת, אביבה, עוזר לי כשאת משתפת איתי פעולה".

"עכשיו יעזור לי אם אתה תשמע, אלעדמוס החמוד. לפני שנתיים הבעל שלי לא חזר הביתה יום אחד. זה יום שגם אני מתתי בו קצת, אתה מבין? הסטורי של אביבה שופמן יצטרך להסתדר בלעדיי היום. בערב ניפגש ואתה תצלם כמה שתרצה".

"אני מבין אותך", אמר אלעד ונשם עמוק, "ואני מצטער. אבל היום יש לך גם הרצאה גדולה".

"תזכיר לי שוב של מי היה הרעיון הזה לעשות את ההרצאה הגדולה ביום של האזכרה?"

"אני מאמין ששלך", אמר אלעד בחיוך.

"אתה צודק. זו הייתה איזו שטות שאמרתי ונשמעה כמו משהו שאומרת אביבה על הבמה: תהפכי את המוות לחלק מהחיים, או איזה חרא כזה, נכון?"

"נדמה לי. אני לא זוכר את הציטוט המדויק".

"זה לא בבריף שלך, אני מבינה".

"אביבה, אל תהיי כזאת".

"אלעדמוס, אתה נחמד. נתראה בערב".

כבר היה מאוחר, וזאב עוד לא חזר הביתה, אבל היא לא דאגה במיוחד. הוא יצא עם חברים שלו לחגוג יום הולדת של אחד מהם במסעדה ביפו. היא הניחה שהוא בטח החליט לחזור הביתה ברגל. היא כיבתה את האורות בבית, והשאירה לו את האור שנהג לכנות: האור למי שחוזר מאוחר — הוא תוכנן ככה שהוא מאיר את דלת הכניסה ואת המרחב הציבורי, אבל לא מפריע בחדרים. היא נשכבה במיטה בפיג'מה שלה ונרדמה לזמן מה, ואז העיר אותה צלצול בדלת. היא הרגישה את כל החלקים הפנימיים שלה שוקעים מטה אל הקבר, ובו בזמן קופצים החוצה, לחנוק את השליח. 

 

בלילות סערה ואופל היו הם רצים ברחובות הנרדמים ולפידים בידיהם, ואיש לא ראה את פניהם ואיש לא ידע את שמותיהם. והד הצעדים של ארבע עשרה רגליים והבהובם של שבעה לפידים החרידו את העיר הנמה. ונשיבת הרוח הכבירה וקילוחי הגשם הניתכים מלמעלה לא יכלו לכבות את האש הצהובה של הלפידים. הם היו עוברים במהירות את כל הסמטאות הצרות והעקומות ורצים דרך הגשר הארוך, שברזלו היה מתכופף תחת כובד גופותיהם, והיו עומדים מול בית עץ קטן-ישן והיו מחכים. והדלת הנמוכה היתה נפתחת לה אט, ואשה קטנה וכפופה היתה מופיעה במסגרתה. בקידה עמוקה ומבלי להגיד מילה, היתה מכניסה אחד מהשבעה אל חדריה. ובכל יום זכה לזה אחר. והיא היתה סוגרת אחריה את הדלת וששת הנשארים היו מכבים את לפידיהם, והיו מרכינים את ראשיהם והיו מחכים.

האשה היתה מביאה את בחירהּ אל החדר, ומתרפקת עליו בגופה הקטן הלוהט ומנשקת אותו, ולא היתה מדברת דבר וחיוך לא פיקֵחַ על שפתותיה…

והגשם היה מטפטף אל פנים הבית דרך הגג הרעוע והיה שוטף את השניים, והרוח היתה פורצת והיתה מייללת בחדר הריק והיתה מרעידה את התריסים מבחוץ. והם לא הרגישו דבר…

וכאשר היתה החשכה מתפזרת ודמדומי בוקר אפורים וגשומים הביטו בעין סוקרת אל החלונות, היתה האשה מתעוררת ולוקחת בשתי ידיה את ראשו של זה אשר על ידה… והיתה מקרבת את פניה אל פניו והיתה מסתכלת בעיניו, ופיה היה מתעקם מתוך ייסורים ושפתיה לחשו: "לא, הרי זה לא אתה!" והיא היתה מרחיקה אותו מעליה, והיתה הולכת אל פינת החדר ומביטה משם בעיניים ריקות וקרות, והוא היה קם ויוצא את הבית.

ושוב עברו כל השבעה את הגשר, והיו זוחלים כצללים בסמטאות צרות ועקומות, והיו בוכים ונאנחים חשאית.

ובימים העגומים, כאשר השמים היו חתיכת עופרת גדולה אחת, בימי סגריר כהים וכבדים, היתה האשה הקטנה משוטטת ברחובות העיר. גבה היה כפוף ושמלתה היתה אפורה ומלוכלכה ושולי סודרה האפור היו מתבדרים באוויר. ופניה היו חיוורים וברק לא היה בעיניה השחורות. היא דמתה לעטלף פצוע, שאינו מוצא לו מקום. וכולם ראו את פניה ואיש לא ידע את שמה. היא היתה נחפזת תמיד בין המון האנשים והיתה מביטה בפני כל גבר הנפגש בדרכה. ואיש לא ענה לה בבת שחוק.

ופעם היו השמים גבוהים קצת יותר והאוויר מעט יותר טהור וקר. והיא רצה בערב דרך הגשר הארוך אל ביתה והברזל הצבוע היה מלגלג והיה צוחק תחת צעדי רגליה הקטנות. והרימה פתאום האשה את ראשה וראתה לפניה אחד, שעמד למולה והביט המימה. הוא היה גבה קומה והדור. מעל שכמו ירד קיפולים-קיפולים רדיד לבן של שֵׂער חולד-הרים. עיני תכלת האירו את פניו הצעירים ושערות כסף ירדו על לחייו ועטרת נגוהות כחולים הזהירה על ראשו. היא ניגשה אליו והביטה בפניו והוא חייך. לקחה את ידו והובילתהו אל ביתה הרעוע. והוא נאה ונפלא הלך אחריה…

והלילה היה קר, ופרפרי שלג ראשונים היו יורדים מן השמים והיו מפרכסים באוויר והיו מתרפקים על הארץ. ושבעה אנשים עם לפידים דולקים עמדו מול דלת הבית הישן שמעבר הנהר וחיכו. ואולם הדלת לא נפתחה ואיש לא יצא לקראתם. והם התחילו דופקים ודופקים בדלתות ובחלונות ולא השיבו להם. והרוח כיבה את אש לפידיהם, והקור הלך הלוך וגדול משעה לשעה והם התחילו קופאים…

וכאשר התפזרה החשכה ואורות בוקר רעננים ועליזים צחקו בחלונות, התעוררה האשה משנתה. היא לקחה בשתי ידיה את ראש זה שעל ידה וקירבה את פניה אל פניו והביטה לתוך עיניו ושפתיה לחשו: "הרי זה אתה!" ולחייה האדימו, ועיניה ושערותיה הבריקו בבת אחת והיא הרימה את ראשה וראתה כי התקרה מלמעלה לה גבהה וחדרה נהדר ומלא זוהר. ולבה היה קל והיא צחקה.

וכאשר הקיצו אנשי העיר ויצאו מבתיהם, ראו משתאים ונדהמים הכול – פלאים מעבר לנהר. שבעה פסלים, אשר לפידיהם בידיהם, שמרו את שעריו. ולפידי הקרח מוארים בקרני החמה צחקו והבהבו באלפי צבעים.

(1929)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

לו יש את השטח שלו ולי את שלי. בהפסקות אנחנו אוכלים ביחד, צוחקים. אני מביא את השתייה והוא מכין את האוכל. בהתחלה הוא היה מכין הכול חריף, בכוונה לפגוע בי. לא נתתי לו לנצח. אחרי כמה חודשים כבר לא הרגשתי יותר את החריפות – לא בכניסה ולא ביציאה. הוא היה מרוצה מזה. ״עכשיו אנחנו כמעט שווים, בצלחת" – הוא אמר לפתע ושינה את ארוחת הבוקר שלנו, משקטה לחלוטין לטיפה יותר מוזיקלית. לפעמים כשהוא חתך את החביתה על הצלחת הייתי מדמיין איך הוא מנגן בכינור; היה בתנועות שלו משהו שהזכיר לי קשת שרוקדת על צוואר המיתרים. הוא היה חותך לרצועות. ״בסוף גם לא תשתה חלב,״ הוא חייך ולגם את השלוק האחרון מכוס הקפה שהכנתי.

ככה בלי שיחה מראש ובלי תכנונים היינו יושבים לאכול ביחד. לא הכרנו יותר מדי ולא ניסינו להתעמק. יושבים איש מול רעהו, אוכלים ושותים. בודקים את מנהגי השני ולפעמים מתנסים בעקבותיו. הוא לא היה שואל אותי מה אני אוהב ואיך אני מעדיף ואני לא הייתי שואל אותו. כל אחד ייצר את המנה המושלמת שלו וחלק אותה עם האחר. ״בסוף גם לא תשתה חלב״ היה הרמז הראשון להעדפה אחרי יותר מחודשיים. תמיד הוא חיכה שאסיים, ורק אז הוציא סיגריה וערם את הכלים. הכיור היה בשטח שלו.

בהתחלה לא ידענו איך לפנות אחד לשני. הוא היה קורא לי "אתה" ואני הייתי פונה אליו ב"ההוא". ״ההוא שם, לימון,״ ידענו את השמות האחד של השני אבל זה לא ממש שינה. ידענו מראש שנבלה ביחד כל כך הרבה שעות שהעדפנו למתוח את רגעי ההכרות כמה שיותר. היינו זרים שחיים כמו אחים: אחד מגבה את השני ללא מילים ובלי בקשות. אחד מגיע מוקדם, שני הולך מאוחר, ובימי הלחץ מחליפים תפקידים בשביל לשמור על שפיות.

הוא לא ידע להתקדם טכנולוגית. מבחינתו האמנות הייתה בשימור. את הכול הוא הכין בסכין קטנה ומאוד חדה. היו לו סכיני שף של גלובל שהוא קיבל במתנה, אבל הוא התעקש לחתוך הכול בסכין קטנה משוננת, בדיוק כמו אמא שלו: ״לעשרה אנשים היא מכינה עם סכין כזאת – כל החיים.״ האמת שהוא לא ידע מה לעשות עם הסכינים. את הכול הוא למד עם הקטנה. הוא היה קורא לה עזיזה והיא הייתה מארחת לו חברה בבקרים הריקים. בזמן שאני חותך מלפפון אחד, הוא מכין סלט לארבעה. לפעמים אני חושב שלא רואים את הידיים שלו בזמן שהוא חותך. לפעמים אני מסתכל על התוצאה ולא על הפעולה.

אצלי יש מזגן, אצלו יש ונטה. כשחם הוא נעמד אצלי ומתקרר, עומד באמצע הבר כמו ניצב, ידיו פרוסות לצדדים ועיניו עצומות. הוא מחבק את הרוח מהתקרה ואני הולך לעשן לתוך החור שבקיר המטבח. לפעמים אני מרגיש שבתוך החור הזה מסתתרת הארה. השעות שאני מעביר בבהייה בו – גם בשחור יש גוונים. האמת שהחור הזה מסתיר רק הרגלי צריכה אובססיביים. מצדו השני של החור לפעמים שומעים מוזיקה. גרה שם תיירת. אנחנו מזהים את קולה ושומעים אותה לפעמים בוכה, לפעמים צוחקת. היא לא הרבה בבית; נודדת. הוא כבר כותב עליה סיפורים בראשו. זה עוזר לדמיין בזמן שעובדים. לי יש אנשים מדברים ועוברי אורח שואלים, לו יש מאכלים וסיפורים.

בארוחות הצהריים המאוחרות אין גבול לשקרים. זה הזמן לפרק את כל מה שהצטבר במהלך היום. לפעמים בטעות נכנס תוכן רציני לשיחה ומיד בהינף יד ומשיכת טפנד על פרוסה משתיקים אותו ועוברים הלאה. כל מחשבה, אפילו הכי טיפשית, יוצאת: ״לפני נייר טואלט היו מנגבים עם לחם ברמן, זה דו שכבתי,״ ההוא צחק ותפס זית שחור גדול. הייתה לו ב׳ חזקה וריש מתגלגלת, כשהיה אומר ״ברמן״ זה נשמע כמו "איש דוב" באנגלית.

העבר תמיד העסיק אותו – לא היה לו על מה לחשוב בעתיד. הוא תמיד חשב שאם נבין איך התפתחנו נדע איך להמשיך לצמוח. אני העדפתי לשכוח את כל מה שכבר ידעתי – הפלגתי לדמיונות עתידיים. לא עניינה אותי צמיחה. רק השתנות. המצב הקיים היה לי טוב; שקט. לא היו הרבה סערות ודבר לא גרם לי לשנות את הרגלי. גם בעצב הייתי שמח, כל עוד העצב היה שקט. ״שלווה היא מצרך נדיר״ תמיד אמרתי. כל עוד היא ישְנה עדיף לשהות בה. דמיינתי עתיד שבו שנינו בעבודה אחרת אבל בעצם הייתי מדמיין את אותו המצב בדיוק רק במיקום שונה. על הדרך לשם פחדתי לחשוב, כנראה זה הצריך ממני להיות אקטיבי בדמיון.

היה לו בית שהוא בנה, הוא סיפר לי פעם. רובו היה מעץ. המטבח לא היה גדול מדי, ״בשביל שלא יכנסו לי בין הרגליים,״ הוא הסביר. היה חדר לתחביבים ולאוטו, והבית חיכה למשפחה שתמלא אותו: ״אצלנו זה הפוך, אתה מבין. קודם כל בונים בית ואז מחזרים אחרי משפחה שתגור בו, אתם רודפים אחרי אישה ואז נלחמים על דירה,״ – הוא תמיד פלרטט בשעשוע, במחשבות שבין פרקטיקה לרומנטיקה.

ככל שעברו הערבים הלך והשתנה השיח. בבקרים הכול היה זהה. חוזרים לנקודת ההתחלה. עד הצהריים כבר היו כמה עניינים פתוחים שחשבנו שהצלחנו לשכוח. הערב היה הזמן לדבר; תמיד בשעה תשע וחצי. אחרי זרימת הלקוחות האחרונה הוא היה קורא לי למטבח: הייתי אורח בממלכה שלו – יושבים על ארגזי חלב, ארגז שלישי עומד כשולחן, אוכלים בהנאה את הנשנוש האחרון ליום. זה היה הזמן שלו לפרוח. להשתמש בשארית המרכיבים היומיים ולייצר דבר שימלא את שנינו עד למחרת בבוקר. אני הייתי מכין קנקן גדול של תה ומסנן את העלים. הייתי ממתיק את התה מראש כדי שהוא לא יבקש סוכר באמצע האוכל וכדי שלא יתאמץ יותר מהרגיל. אחרי התה היינו שומרים על הבר בתורות, בזמן שהשני מעשן על המדרגות מחוץ לקפה ונושם את הבריזה הראשונה של הלילה. הרוח תמיד הייתה מזרחית שם. באותה נקודה ברחוב הפלמ"ח המבנה המטפס של הבניינים ניווט את הרוח כך שתמיד נשברה בשיכון הגבוה. המדרגות שנחנו עליהן מוקמו בכיכר הקטנה שבתחתיתו. גם אם הסופה באה ממערב, הרוח באה ממזרח.

הימים עברו והחברות ביננו נהייתה דבר ברור. לא היה צריך לדבר כי כבר הכרנו הכול אחד אצל השני: לאיזה צד הוא מערבב את הקפה ומה אני מרגיש כשאני קונה סיגריות אדומות.

אוגוסט 2006. בצפון הצדדים חוגגים כבר עשרים יום והוא לא יכול לחזור הביתה, בעיקר כי לא יתנו לו לצאת שוב. הוא ישן במחסן ומתקלח אצלי. הצעתי לו מיטה והוא סירב. הוא לא מאמין בשמאל למרות שהוא יודע שאני כן ואוהב, אבל הוא לא סומך על שאר הדיירים: ״לפחות ימנים אומרים שהם שונאים מראש, אצלכם אשכנז הכול סודי, זאלאמה. בפנים כולכם גזענים. אם לא עלינו אז פנימה – כמונו.״ הוא אמר את זה וידעתי שהוא צודק לרוב, ידעתי שכל מה שהוא אומר הוא האמת, האמיתית, שלו.  

כעבור יומיים הודיעו בצפון על הפסקה בחגיגה – יותר מדי אבדות. הרוח בעיר הקדושה החלה להירגע אבל נשארה טעונה. זאת הפעם האחרונה שהוא בא להתקלח אצלי. הוא כבר יכול לחזור הביתה, הוא רצה לבוא נקי ומסודר, להראות להוריו שאין סיבה לדאגה.

היו לו שני אחים קטנים ומוכשרים, שניהם תלמידים, ואחות אחת שרקדה כל יום. הוא היה מסתובב עם תמונה שלה בארנק, וכשהיה קונה מתנות הן היו בשבילה. בתקופות של אי שקט בין העמים נשברים החוקים, השקט שנשמר בהסכמה הדדית ביום-יום מופר, ושלטון חדש מתעורר. שנאה מתעוררת בשני הצדדים ואלו שהיו אוהבים שוכחים.

הכביש אל הכפר צר יחסית ואין בו כמעט נוכחות של כוחות הביטחון או בכלל. ליהודים אין מה לחפש שם. מספרים על פיתה עם דונר כבש אמיתי ואיכותי, לא יותר מזה… פעם צייד כישרונות בייסבול יהודי סיפר לי שהוא חושב לתפוס משליכי אבנים וללמד אותם לזרוק – את הכישרון כבר יש להם.

הוא חזר הביתה בחצות. הוא לא היה רגיל לראות סירנות ליד הכפר. הילדים חשבו שהרכב הגדול שמתקרב הוא רכב צבאי והחלו רוגמים אותו באבנים בכל הכוח. אלא שזאת היתה אמא שלו, שהסיעה את אחיו ואחותו חזרה הביתה. אחותו נהרגה במקום ואחיו נפצע קשה. מבחינתו, לא היה הבדל גדול אם מי שזרק את האבן היה יהודי או ערבי. הכעס היה מספיק לדורות. הגורם הראשוני הוא הכיבוש שכפה את המציאות הזאת.

 ההוא כבר לא בירך לבוקר טוב. מאותו יום הייתי דוד וכל שידעתי שכחתי. מאותו יום הוא הפך להיות נאסר ואני הייתי מהאויב.

 
 

הם השקיפו מן הגבעה של הְרַדְצַ'אנִי אל הרחובות שגלשו ממנה לכמה כיוונים, נגלים לעיניהם מבעד לעצים שצמחו במורד ועמדו בשלכת אדומה-צהובה. היה זה יופי אוורירי נושא-אושר.

אחר-כך היא ראתה שהוא כבר לא מסתכל על הנוף אלא על נערה אמריקאית בחצאית ארוכה רחבה וסניקרס ששערה הבלונדי אסוף לפקעת נתונה ברשת. היא הפנתה את ראשה לכיוון אחר אבל חשבה על האמריקאית, והאושר לא בדיוק נעלם כי היופי האוורירי עוד היה שם, אבל עכשיו כבר התקיים במעין בועה נפרדת שלא היתה לה עוד כניסה אליה.

הם קרבו אל קתדרלת ויטוּס הקדוש והתבוננו בחזיתה. הוא סיפר לה על אדם שנסע לטיול מאורגן באירופה, ומכל ארץ שהגיע אליה שלח גלויה. בראשונה תיאר בפירוט את הדאוֹמוֹ של פירנצה והסן-פייטרו ברומא, בשנייה דיווח בקיצור על כנסיות הנוטר-דם והסן-שאפל בפריס, בשלישית הזכיר רק במשפט את קתדרלת קלן. ואחר-כך הופיעו בגלויותיו רק האותיות ABC. "מה זה ?ABC", שאלו אותו כשחזר.

Another Bloody Church" ", הוא ענה.

היא חייכה כדי שלא ייעלב וציינה לעצמה שזו הבדיחה הכי מפגרת ששמעה ממנו. הוא אמר: "אני אוהב כשאת מחייכת, מיידל'ה" וחיבק אותה, והיא סלחה לו על בהייתו באמריקאית והשעינה ראשה על כתפו. חודש קודם לכן בקולנוע בתל-אביב הקרינו פרסומת לבייגלך שהתחילה בשאלה: "מיידל'ה! מה עם הבייגל'ה?", ומאז ברגעי חיבה הוא קורא לה מיידל'ה. היא בת שלושים וחמש. הוא מבוגר ממנה בשבע שנים.

במקומות שלא כוסו פיח שחור בהקה קתדרלת ויטוס בשמש בצבעי דבש. גבעולי-אבן צמחו לגובה על-פני זכוכית החלונות, מסתיימים בפרחי-אבן שמילאו את הקשתות המתעגלות. 

היא הביטה במגדל הפעמונים שהתנשא מולם לגובה אדיר. בקומתו השלישית זהר בספרות זהובות על-גבי לוח שחור שעון. עיניה התרכזו בו. הספרות היו רומיות, ונקודות-זהב הפרידו בין ספרה לספרה לסימון חצאי השעות. מחוג-הזהב היה קצר ובקצהו חץ דמוי-לב. לא היה שם מחוג נוסף. למה רק מחוג אחד, שאלה את עצמה.

את התשובה מצאה בתפר בין הקומה השלישית לשנייה. שעון נוסף, הרבה פחות בולט מהראשון אם כי זהה לו בגודלו, היה קבוע שם. ללא עיגול-רקע, מחוברים ישירות אל קיר הקתדרלה, ריחפו שם הדקות.   I, II, III, IV  עבור ארבעת רבעי השעה, וביניהם, על קו-המעגל, נקודות-זהב, אחת לכל יחידה של חמש דקות. מחוג ארוך, שגם בסופו היה נעוץ לב, גמע פיסת דרך בין נקודה לנקודה אחרי רטט קצרצר.   

"תיראה" אמרה לו בהצביעה על השעונים, ממשיכה להביט בהם כמהופנטת.  "פיזרו את הזמן בין שני שעונים".

"כן", הוא אמר, ושאל: "לא נאחר, מיידל'ה? כבר עשרים לשתיים".

היה עליהם להיפגש לצהריים עם זוג החברים איתם הגיעו לכאן.

לפני שעזבו את שטח הקתדרלה הוא הלך לשירותים והיא חיכתה לו ברחבה. זוג עבר שם. לפתע הגבר התמוטט. גופו התחיל לפרכס. ראשו הקירח נחבט שוב ושוב באבני הרחבה הקשות, הצהובות. אשתו, נאה, לבושה בהידור, הורידה את מעילה הבהיר ודחפה אותו תחת ראשו. אנשים ניגשו והציעו עזרה, היא הנידה ראשה לשלילה, כנראה מורגלת היתה בדבר. ובכל זאת, כל-כך מותשות היו פניה.

"אפילפסיה, כנראה", הוא אמר כשחזר. היא אחזה בידו.

מסכנה, חשבה כשירדו מהגבעה. באו לטייל, ליהנות, ופתאום.    

בדרכם אל כיכר הסְטַרֶה-מֶסְטוֹ חצו את גשר קארל. הנהר היה כחול, זרוע הבזקי-שמש. בקצה הגשר הוא ניגש לרוכל לקנות להם מים מינרליים. היא הביטה אל הנהר וחשבה על השעונים. על כך שלא בגחמת-עיצוב סתמית הפרידו ביניהם. היתה שם כוונה…

"היי, ליידי", קרא מישהו מאחורי גבה. היא הסתובבה וראתה צוענייה צעירה שבזרועותיה תינוק עטוף שמיכה לא נקיה. בחצאיתה הרחבה, הארוכה, נאחז ילד כבן שמונה. פני הצוענייה היו יפות ומרושעות, ופני הילד מרושעות אף יותר. "דולר, גיב מי דולר", אמר הילד ודחף אליה את ידו. היא רצתה לפתוח את התיק ולתת לו משהו, אבל הוא עצמו נאחז כבר בתיקה ופניו היו מאיימות. היא חשבה על הדרכון והארנק והמצלמה שבתיק והביטה בתחינה בעיני האם שהחזירה לה מבט של עיקשות ודבקות במטרה.

"היי! היי!", הוא הגיח מאחור, שני בקבוקי מים מינרליים מציצים מתרמילו. הוא ניתק את ידי הילד מתיקה וגירש אותם משם.

 "תשתי", אמר לה, "תירגעי", ופתח לה בקבוק מים, "מטורפים לגמרי, אלה". היא שתתה מעט. אסירת תודה היתה, גם על שגירש אותם, וגם על כך שפתח לה את הבקבוק, כאילו אינה יכולה לעשות זאת בעצמה. אלה השעות, אמרה לעצמה. אלה הדברים החשובים. זה שהוא מסתכל באחרות, זה כלום, אלה הדקות. אינו בוגד בה. אלה רק מבטים. זה הלוח הזניח.

בכיכר הסטָרֶה-מֶסטוֹ הם אכלו צהריים במסעדה שמול בית-העירייה. לעירייה היה צמוד מגדל שבחזיתו גלגל-מזלות ענק ומעליו שעון אסטרונומי גדול אף יותר. תזוזה חלה בקרב הדמויות שהיו קבועות מימינו ומשמאלו של השעון האסטרונומי. השלד צלצל בפעמון שבידו, ושלוש הדמויות האחרות נענעו ראשם לשלילה. "זה המוות", אמר חברם, שהחזיק את מישלן פראג פתוח על השולחן. הוא הצביע על תמונה, בה ניתן היה לראות שביד ימינו מחזיק השלד פעמון, ובשמאלו – שעון חול. "והאחרים הם אוהבי החיים הטובים, שלא בא להם למות. הנה זה, המתיפייף עם המראה. וזה עם שַֹק הכסף. והשלישי, עם המנדולינה".

החלונות שמעל לשעון נפתחו, ושנים-עשר השליחים עברו בזה אחר זה מחלון לחלון.  

היא הרימה ראשה אל השמיים וראתה שנעשה מעונן.

תתעלמי משטויות, אמרה לעצמה, זה סתם הורס לך את היום. את הטיול. את החיים. מפל גרגרי החול בשעון של השלד, תזכרי אותו. בשביל הפרופורציות.

החברים סיפרו על הסיבוב שעשו בשדרות וצלאב, והם סיפרו על ביקורם בהְרַדְצַ'אני. חברם אמר שהקומפלקס המסובך של מצודת פראג היה ההשראה של קפקא לכתיבת "הטירה", ושלא נעים לו להודות, אבל הוא לא הצליח לגמור את הספר הזה. "זה בסדר", היא אמרה, "גם קפקא לא הצליח לגמור את הספר הזה". כולם צחקו. בן-זוגה נשק לה, הטביע בכתפה נעירת-חמור צוהלת, וסיפר גם לחבריהם את הבדיחה עם ה-ABC.

אחר-כך הם עלו אל ראש המגדל. הבניינים שכיתרו את הכיכר ניצבו על-גבי ארקדות ונראו מלמעלה שטוחים וקלילים כמו מגזרות נייר.

היא ציפתה בשמחה לקונצרט שבכנסיית ניקולאס הקדוש, הצחורה, הבארוקית, שאותה ראו מראש המגדל. היא הציצה במדריך שבידי חברם. תצלום הפּנים שלה היה מרהיב. קירות בוהקים מלובן היו מעוטרים פיתוחי זהב, אור זרם פנימה מבעד למחרוזת החלונות שבכיפת התקרה המצוירת.

אבל כשירדו מהמגדל, גשם חזק התחיל לרדת. הם נמלטו לתוך גלריה. תערוכה נפחתה שם זה עתה והיא היתה גדושה בסטודנטים. הצ'כיות הבהירות ארוכת הרגליים הצטופפו לפני כל תמונה, גזרותיהן דקיקות, שיערן ישר. סמוך למפתן עמדה סלסלה גבוהה מוארכת ובה עשרות מטריות נוטפות מים.

"עכשיו כל אחד יבחר לו מטריה, זה חופשי כאן" צחק חברם כשעמדו לצאת מהגלריה.

היא חייכה. גם בן-זוגה חייך, ואמר:

"עכשיו כל אחד יבחר לו צ'כית יפה. זה חופשי כאן".

חברם הבחין במבוכתה. חיפש מה לומר, ומִלמל: "אז 'הטירה' היא יצירה לא גמורה… כן, נכון בעצם, שכחתי".

היא התעכבה לפני שיצאה מהגלריה, כדי ללכוד בעיניה למשך דקה נוספת את קטע הכיכר הנשקף מחלון הגלריה, עם ענף עץ הדולב הנדחף לתוכו בחוצפה עליזה. הוליכה את מבטה לאורכם של פיתולי הקישוטים האדומים סביב חלונות הארמון הצהוב שמאחורי הדולב, כאילו יירגע הכאב, יתמוסס ויתפוגג באמצעות החלקת-המבט הזאת. היא חשבה: כמה יפה העיר הזאת. הארמונות, הגשרים, הכנסיות, הרחובות. תיהני ממנה. והוא… הוא אוהב אותי. הוא מגן עליי מפני צוענים. בנסיעות הוא נושא את המזוודות שלנו, אחת בכל יד, מרים אותן מעלה-מטה ומחייך אליי לסמן לי שלא כבד לו. הוא בריא. לא צונח פתאום, מפרפר, ראשו נחבט אל אבני הרחוב. אני אוהבת אותו. זה מה שחשוב.

כל השאר, אלה רק הדקוֹת. אבקת נקודות-זהב על קיר קתדרלה.

בדרכם אל המאלָה סְטראנָה הפך הגשם לטפטוף דק, עד שפסק.

הם הגיעו אל כנסיית ניקולאס הקדוש – חרוט עגול, רחב, ענקי, לבן, עם כיפה ירוקה לראשו. צמוד אליה, גבוה וצר, ניצב מגדל הפעמונים.

"זה יפהפה", היא אמרה. "תראה כמה שהיא… הדורה. "ואתה יודע, מוצארט ניגן על העוגב שתיכף נשמע".  

הוא חיבק את כתפיה ונשק לה.

אני חייבת, חשבה. אני חייבת להגיד לו.

"למה לך צ'כית יפה?", שאלה. "הרי  אני – כאן".

"כן", הוא אמר. "אבל אני לא יכול להשוות אותך לצ'כית בת עשרים".

היא השפילה את ראשה. כשהרימה אותו, הכנסייה היתה מגושמת וכבדה כמו פּילה לבנה.  

"בואי", הוא אמר. "הקונצרט תיכף מתחיל. חייבים להיכנס כבר לכנסייה הזאת, השד יודע איך קוראים לה. איך, באמת? את טובה בדברים האלה, מיידל'ה".

"מה זה כבר משנה", אמרה. "מה זה חשוב. Another bloody church".

 

שימי חיון לא חלמה על עושר ואושר או על חתן חזק עם לסת רחבה וגומה, רק פנטזה על היום שבו תוכל לחייך בפה פתוח בזמן שהיא פותחת את השער לעוד מכונית לא חשודה, מה שלא עשתה מאז שהחליקה על שלולית שסובבה לה את העקב כמו בריקוד שאין לו מוביל והכתימה את הבד אוף־ווייט של החצאית־של־שבת שלבשה. בריצה הזאת גם נפל לה מהיד השעון בציפוי זהב שקיבלה לבת מצווה ומאז לא קנו לה חדש, כי היא לא יודעת לשמור על כלום אז מה הטעם. שימי אהבה את העבודה שלה, למרות שידעה שזאת לא עבודה מקובלת לבחורה. היא הייתה חלק מהתוכנית שלה להתקדמות אישית בלב ובראש והיא קיוותה שבסוף גם הגוף יבוא. הטריק שלה היה להבהיל את עצמה בכוח וככה לגרש את הפחד מהמקומות שהיא לא הייתה מגיעה אליהם, כמו הרגע שגילתה שהיא לא יכולה לנשום כשהיא רואה עכברים, והתחילה לעבוד על עצמה לעבור לקומת קרקע שתקרב אותה לאדמה, וככה לאט־לאט התרגלה לכל מה שיוצא ממנה. היום היא כבר אהבה את האקדח שלה והייתה מנקה אותו דבר ראשון כשהייתה חוזרת הביתה עוד לפני שהייתה מורידה בגדים או מרתיחה מים, כמו אמא שממהרת להחליף לתינוק. כשסיימה וישבה לקפה הביטה בו מבריק במרכז השולחן כמו האגרטל של הבית שהיא בנתה, מלא בחיים, אבל ברגע אחד מתרוקן. למרות העבודה שלה, שעשתה אותה עצמאית ועם האומץ המיוחד שבחורות בדרך כלל לא תופסות, היא אהבה להגיד לחברות מהעבודה ששאלו אותה למה היא עוד לבד שהיא מחכה לאהבה שתדע לסחוף אותה בלי להפתיע שהיא לא מסתכלת.

אבל השיניים הפריעו לה להתקדם בחיים, ולפעמים היא חשבה שהיא לא רוצה להכיר אף אחד כדי שלא תצטרך לפתוח את הפה בשביל להציג את עצמה, כמו בובה שמתחת לבגדים מושלמים חסרים לה הסופים של האיברים. בכל פעם שאמרה "קוראים לי שימי", הרגישה רוח קלה נושבת בסדק שבין שתי השיניים הקדמיות, מזכירה לה שהיא עוד לא הגיעה לאן שהיא חולמת, ושאם היא רוצה שיהיה לה סיכוי אמיתי היא צריכה להמשיך לרוץ טוב־טוב בכיוון הנכון. בעבודה שלה היה גם פרוספקט ממשי לקידום. היא כבר ידעה שבחודש הבא היא הולכת להגיש מועמדות למשרת אחראית משמרת הבוקר, ואחרי שנים של עבודה בחושך המשימה הגדולה הבאה שלה הייתה להצליח להתעורר.

בשעות המתות של הלילה היא אהבה להוציא את הסנדוויץ' שהביאה מהבית עם החצילים המטוגנים בלימון כבוש, כמו שאמא שלה הייתה מכינה לה לבית ספר ואז עשה לה בושה כי הריח שלו עלה על כל הכריכים עם שוקולד ושמנת שאצלם בבית לא היו קיימים בגלל הבריאות של השיניים והלב שלא מחפשים שומן חלבי או מתוק ורק מתנחמים בשמן עמוק שבתוכו כל ירק תפל הופך לתבשיל צבעוני מוטבע בלימון סחוט, פרוסות שום וכוסברה קצוצה דק דק. תמיד בעבודה היה לה תיאבון יותר גדול והמאכלים הרגילים שהיא למדה להכין מהבית הפכו למנות מסעדה יוקרתית. בימים שבהם לא חיכתה ללילה ואכלה בהפסקה המוקדמת שבה הורשתה להיכנס לקניון, העובדות של החנויות התרגשו ממה שהביאה, והריח הרע של הילדות פינה מקום למשהו חדש. בזמן שלעסה כל הפה נרטב לה בציפייה לביס הבא, והיא הייתה מתאמצת לא לבלוע מהר מדי. אחרי שסיימה לאכול אהבה לכסות על הטעמים החזקים במרירות של קפה חם שהביאה בתרמוס, ולדמיין איך היא מצילה את כל הקניון הרב־קומתי מפיגוע המוני באמצעות נטרול של המפגע בשתי יריות מדויקות לרגליים, כמו שלימדו אותה בקורס הכנה בשלב הסימולציות על רקע לאומני. היא לא פחדה מפיגועים ואהבה לראות אותם בטלוויזיה עם האנשים שמדברים מהר בפנים מאופרות עם רוח של לחץ חשוב בשערות, ולהרגיש שהיא עצמה חלק מכוחות ההצלה של המדינה, ולדעת שהיא צופה באירועים במבט מקצועי של מי שמבינה איך הדברים פועלים מבפנים. היא ידעה שעוד יבוא תורה, ורק דאגה שזה יקרה לפני שיהיה לה מספיק כסף לסדר את שתי השיניים, ואז שיראו אותה בטלוויזיה עם קו ישר ולבן שמפרט את השם המלא והתפקיד ישר יחשבו עליה שהיא אישה לא שלמה, שאפילו לא הצליחה לפתח את המודעות של איך היא נראית בעיני אחרים. היא התפללה שהפיגוע שלה יבוא אחרי שהיא תסיים לסדר את עצמה, ואז תספר לכתבנו בשטח בפה מושלם איך היא שלפה את האקדח בלי לחשוב פעמיים משום שזיהתה מיד שהמפגע בעל מראה חשוד וגם לוחית הרישוי של רכבו עוד מרחוק כלל לא נראתה לה. היא ידעה שהוא עוד יגיע ושיננה בלב את המשפטים היפים שתגיד בשפה של שבת, ורק קיוותה שלא תצטרך לשים יד מעל הפה או לחשב בראש מילים שיש בהן כמה שפחות אותיות שורקות, כמו שעשתה בכל פעם שדיברה בעשר השנים האחרונות. איך זה ייראה בשידור חי בטלוויזיה, ועוד יותר בטקס הוקרה שיעשו לכבודה במעמד מנכ"ל הקניון והנשיא וראש הממשלה ואמא שלה שתצלם אותה עם פלאש למרות האור יום ותגיד בקול רם מדי בשביל טקסים, ״אתה רואה אותה, זאת הבת שלי – שימי".

מה שהורג אותה זה שאנשים בכלל לא מעלים בדעתם עד כמה העבודה שלה חשובה ובאיזה סיטואציות מורכבות ומסוכנות היא נתקלת ביום־יום. הם חושבים שזה רק ללחוץ על כפתור ולא מדמיינים בכלל שיש מצבים כמו היום שירדו לאישה המים בדיוק בשנייה שהיא הרימה לה את השער והיא הייתה צריכה להזמין לה אמבולנס ולחכות אתה בצד עד שהוא יגיע, בזמן שהיא לוחשת לה חזק וברור שהכול יהיה בסדר; או הלילה שילדה רצה לכביש כי היא איבדה את אח שלה והיא חסמה בגופה מכונית שכבר פתחה לה וסייעה לה למצוא אותו בשיתוף פעולה מלא עם המודיעין. ברגע שהייתה שולחת הודעת דיווח על סגירת אירוע הייתה מפזמת לעצמה "פתח לנו שער" ומרגישה את ההזדככות הפנימית שמתמלאת בה ומקרבת אותה כל פעם עוד קצת לאלוהים, כמו בסוף תענית ארוכה שהיא לא נשברה בה ולא הכניסה כלום לפה עד שאמא שלה הכניסה את המפתח לדלת, אחרי שהן חזרו מהתפילה העדינה שבה הגברים לא מתביישים לבכות וככה לנקות את עצמם מכל החטאים שהם עשו והנשים הזקופות מסתכלות עליהם מלמעלה כמו שומרות שרק צריכות להיות עדות להיטהרות של אחרים, והוציאה עוגת גבינה גבוהה מהמקרר והרתיחה מים לנס, ובזמן שהקר והמתוק התערבבו לה עם החם והמר, היא ידעה שהיא כבר תוכל לעמוד בכל אתגר. ברגעים כאלה היא הייתה אוהבת לעלות לקומה האחרונה במגדל של הקניון, שבלב היא הייתה קוראת לה הקומה של השמים, והכבישים והבניינים הרגילים היו נוצצים לה בעיניים, והיא הייתה מודה על האורות הלבנים של העיר שמגיעים עד אליה ועל הכוח המיוחד שהיא קיבלה ומבטיחה שהיא תמשיך לשמור עליו גם לפעם הבאה.

בעבודה היה לה שם של מי שטובה במצבי לחץ ושומרת על קור רוח בזמן שאחרים היו מזיעים בצעקות ופועלים בצורה שלא קידמה אותם לקראת פתרון. רק לעתים רחוקות תקף אותה הפחד שברגע האמת היא תקפא, והיא הייתה מדברת אליו כמו לתינוק, מבטיחה לו בקול מתוק, אין לך מה לדאוג, זה לא יחזור על עצמו. אבל בשינה היא לא הייתה רגועה. בחלומות היא תמיד הייתה נכנסת ויוצאת ממצבים של חירום בלי לדעת מה יביא מה והכול היה מוביל לרגע של שיא שבו מישהו רודף אחריה עם גוף כבד ומריח רע והגוף שלה היה בוגד בה ולא זז ולא היה לה לא אקדח ולא גז מדמיע שקנו לה קצת אחרי הבת מצווה, ובשנייה שהוא היה תופס אותה היא הייתה מתעוררת וככה מצילה את חייה עד הפעם הבאה. היא ניסתה כמה פעמים ללכת לרופא משפחה ולספר שהיא סובלת מסיוטים ונדודי שינה, והם תמיד ענו בלי להסתכל בה שזה שכיח בתחום עבודה כמו שלה ועשוי לנבוע מכך שהיא ערה בלילות וישנה בימים ושהיא צריכה לנסות לתקן את השעון הביולוגי שלה באמצעות עבודה בבקרים. היא חיכתה שייגמרו עשרת הימים הנותרים והיא תוכל לנסות את מזלה בביטחון של האור יום.

בעבודה היא כמעט הייתה האישה שחלמה להיות, בלי הפחדים שמכרסמים בה כמו עכברים בארונות גבוהים שאף אחד לא פותח בלי עזרה של כיסא. רק בחודש שעבר היא קיבלה סיכת הצטיינות על מסירות מעל ומעבר למצופה. זה היה אחרי מה שקרה בהפסקה, קצת אחרי שרונית מהתכשיטים באה להחליף אותה בעמדה. רק היא הייתה מחליפה אותה בגלל שהיה לה רישיון לנשק בשביל לשמור על היהלומים. איך שרונית הגיעה היא רצה לשירותים כי באותו יום היה יבש במיוחד והיא כבר שתתה את כל המים שהביאה. כשהיא באה לצאת מהתא היא ראתה אמא ליד העמדת החתלה מחליפה לתינוק ובוכה. היא ניגשה אליה ושאלה, כמו שלימדו אותה, בנימוס עוצמתי: הכול בסדר גבירתי? והאישה חייכה אליה בהתנצלות מבעד לריסים הכי זהובים שראתה, ולא ענתה. כשהאישה באה להרים את התינוק היא חטפה סחרחורת וכמעט נפלה יחד אתו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששימי קפאה בתפקיד, אבל ברגע האחרון תפסה את עצמה ובלמה את הנפילה. אחרי זה היא התנהגה כאילו הכול כשורה – לקחה מהאישה את התינוק ודאגה לה לכיסא מהקפה, הביאה לה כוס מים ושקית של סוכר להעלאת הלחץ דם, אבל למחרת היא לא באה לעבודה. חיסור ראשון בשנתיים. התקשרו לשאול מה שלומה והיא שמעה שהם דואגים לה ואמרה, שום דבר, שפעת קלה, ובראש הכול חזר אליה. אותה אגדה לא מסופרת שהיא הרכיבה כמו פאזל לאורך הילדות, כל חלק מקדם אותה לקראת העיוות שלא יתוקן, שסידר את המשפחה שלה כמו סרט שחתכו לו את הסוף ואפשר לראות רק עד האמצע ולחשוב מה היה יכול להיות. זה היה יום גשום אחרי פסח, היא זוכרת כי אמא שלה הייתה אומרת עליו גשם קללה. שלוש שנים לפני שהיא הגיעה לעולם אמא שלה נשארה לבד בבית עם אחיה הבכור, מיניקה אותו על המיטה, ופתאום שמעה רעש חשוד מעבר לקיר. היא הלבישה את עצמה ורצה לסלון עם התינוק בידיים, רואה מול העיניים גבר עם גרביון על הראש מכניס את הווידאו לתוך שקית בלי ידיות, ובלי כוונה יצאה ממנה צרחה שהבהילה אותה וגרמה לה להפיל את מומו לרצפה. הגבר עם הגרביון נבהל וברח, ואולי זאת הייתה הנפילה שסימנה להם את החיים הקשים שיבואו בלי פתרון ובלי הקלה, ועם ההרגשה שסוחטת את הבטן ולא מורידה שום כתם.

וביום שהיא נפלה בכביש ושברה את השיניים וגם במצח הכול דפק חזק והתנפח, המחשבה הראשונה שלה הייתה שהנה עכשיו גם עליה יגידו שהיא אטית וכשהיא תדבר אנשים יזיזו את הראש ברחמים ולא יקשיבו למילים שיוצאות ממנה וגם היא תלך עקום ולא תגיע לשום מקום.

שנים יעברו עד שהם ישימו לב שמשהו לא בסדר. לפעמים מישהו ברחוב היה אומר, מה זה, מה יש לילד, למה הראש שלו בולט ככה? אבל היא הייתה רגילה להתעלם, וכמו אמא שלה לעשות את עצמה כאילו לא שמעה ולהמשיך ללכת קדימה. רק אחרי שהמחנכת הזמינה אותם לפגישה אחרי שעות הלימודים ואמרה שמומו לא מפותח כמו שאר הילדים ונראה שהוא לא מבין מה שמדברים אליו הם השתכנעו לקחת אותו לבדיקה. הם אף פעם לא דיברו בקול על מה שיש לו בראש ולא נתנו שמות למה שמאט את ההתנהגות שלו וגורם לו ללכת בצליעה. במשך חודשים היא הייתה תולשת את המראה מהקיר, משכיבה אותה במסדרון, ומתבוננת בעצמה הולכת מחדר לחדר כדי לראות אם משהו השתנה אצלה בהליכה. רק כשהנפיחות במצח נעלמה היא הבינה שהראש שלה כנראה בסדר, וחיכתה למחוק את הסימן האחרון שהזכיר לה שהיא נולדה לבית לא טבעי ובמזל יצאה לא שונה ומדברת רגיל ורק השיניים ממשיכות לשרוק את מה שאין בה ואת המחנק של הבית שכמה שניסתה לעשות אותו קטן ומחוק לפעמים הרגישה שהיא זזה רק בתוכו, מחדר לחדר, ועוד רגע אמא שלה תבוא ותזרוק עליה את כל מה שהצטבר אצלה מאז הנפילה. כל כך הרבה שנים ישבה מול המראה וחיכתה שהשיניים ישלימו את עצמן, שהיא כבר כמעט האמינה שעם התיקון של הפה יבוא לה התיקון המלא, כי היא אף פעם לא הייתה בטוחה אם כולם סביבה מחייכים כי הם יכולים, ומתוך שהם מחייכים וכולם רואים שאין להם בפנים שום דבר שעושה אותם לא רגילים ככה באה להם השמחה מבחוץ, נכנסת דרך הפה ונוסעת עד הבטן, ושם היא מרגיעה את השרירים, קלה כמו קצפת שנעלמת ברגע שהיא נוגעת בגוף.

את הגוף שלה היא אהבה כל עוד לא התעמקה בכל החלקים שלו, ורק כשהייתה מתארגנת מול המראה הייתה לפעמים מופתעת מהצורה, שלא תמיד התיישבה עם איך שהיא דמיינה. היא אהבה ששום דבר אצלה לא חורג מהנורמלי והכול עובר חלק בעין.

במיוחד הרגישה טוב עם הפנים שלה, שהיו מתאימים למה שחשבה על עצמה – כל עוד שמרה את הפה סגור. היא אהבה להתלבש פשוט ונקי ולאסוף את השיער בגומייה שלא ראו והייתה גורמת לשיער להיראות כאילו הוא מחזיק את עצמו.

ערב אחד די חלש נעצרה בכניסה מכונית עם שריטה בולטת מצד אחד שלה, והיא סימנה לנהג לפתוח את החלון. בפנים ישבו גבר ואישה והוא חייך חיוך עקום ואמר שלום גדול מדי כאילו הם מכירים מקודם. האישה הידקה את המעיל שלה לצוואר ושתקה. הוא הסתובב אליה ואמר, תגידי שלום, מה יש לך את, והיא אמרה שלום, אבל לא שמעו את האותיות עוזבות את הפה שלה ורק השפתיים עשו את הצורה של המילה. היא בדקה את תא המטען והוא היה ריק, אבל היא לא הצליחה להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא בסדר. העיניים שלו היו אדומות והמעיל שלבש נראה גדול עליו. היא לקחה החלטה לעשות בדיקה משנית ואמרה, אדוני, בבקשה תצא מהאוטו. הוא התעצבן ואמר, מה את נטפלת אלינו, אנחנו אזרחים שומרי חוק. היא לחצה במכשיר קשר על הגעת תגבורת, אבל מבחוץ התנהגה כאילו היא אדישה ואין שום דבר מוזר בסיטואציה. הכול בסדר, אדוני. אנחנו עושים היום בדיקות מקיפות בשל התרעות. נודה לך על שיתוף הפעולה. הגבר אמר, תפסיקי לדבר שטויות ותני להיכנס, ומאחוריו כבר הצטבר תור ארוך של מכוניות שהתחילו לצפור, וכל צפירה הביאה אתה עוד צפירה והיא כבר לא שמעה את המחשבות שלה. היא נשמה בקול וחזרה על הבקשה, נועצת מבט חד בעיניים שלו עד שהוא יצא, רץ לכיוון האישה שישבה לצדו, פתח את הדלת שלה, נתן לה מכה חזקה בפנים והתחיל לרוץ לכיוון השער הראשי. שימי שלפה את האקדח וירתה לכיוון הרגליים שלו. הגבר ירק ושלף סכין. שימי ירתה לו ביד והסכין נפלה והוא חצי עליה והאישה התחילה לבכות בקול חלש. שימי התקרבה אליה והושיטה לה יד. האישה לקחה את היד שלה בעיניים מבוהלות, ושימי חשבה כמה יפות העיניים האלה שכאילו העצב לא לכלך אותן וקיוותה שהסטירה לא פגעה לה בשיניים. מניסיון היא ידעה שיש דברים שיותר קשה להתגבר עליהם כי הם משאירים סימנים. למרות שהיד שלה לא הייתה פנויה להסתיר את הפה היא חייכה, בפעם הראשונה מאז גיל שתים־עשרה, ואמרה, את תראי, אנחנו לאט־לאט נסדר הכול, וברגע הזה הפשיר לה בראש זיכרון, עושה אותה שוב בת תשע בחדר של מומו שהיה בכיסא גלגלים אחרי עוד ניתוח ברגל, מסיע את הדובי שלו בכיסא שהרכיב מגלגלי עזר שגרר מהמרפסת וחיבר לקופסת קרטון עם שרוכים, מחייך אליה באושר ואושר, והאישה הפסיקה לבכות והושיטה לה את המפתח של האוטו, ושימי ביד רועדת פתחה לשתיהן את השער, מרגישה איך שערי שמים נפתחים לכבודן וביד השנייה הסיעה אותן פנימה, מזמזמת בדפיקות לב "תזכו לשנים ארוכות גם אמהות וגם בנות", ובאוזניים כבר שמעה את הניידת מתקרבת וליטפה עם הלשון את השיניים הקדמיות וחשבה, טוב, אני אחייך עם העיניים וזהו.

הרצון להתיז גלונים של דאודורנט ברחבי האוטובוס או לרדת ממנו בתחנה הקרובה ולהקיא את נשמתה, לא הירפה מרותם במשך כל הנסיעה. אם לא יאתרו מה הבעיה ברכב שלה עד מחר, היא תהיה חייבת לשכור או לקנות אחר. מפתיע איך שנתיים עם רכב צמוד משכיחות לגמרי עשרים שנה לפחות של היסחבות בדרכים בתחבורה ציבורית. רותם הצליחה להחזיק מעמד עד לתחנה הקרובה למרפאה וכשירדה, ריחרחה את עצמה בעצבנות, בטוחה שריח הזיעה החמוצה של האישה המבוגרת בחולצת הפסים הרחבה שישבה לידה, דבק גם בה. הקרירות והשקט מעבר לדלת המרפאה והתמונות המוכרות של התינוקות המחייכים על קיר הכניסה הרגיעו אותה קצת. במסדרון, בדרכה לחדר הבדיקות, חלפה על פניה דסי ועידכנה שתוצאות הבדיקות שלה צפויות להתקבל מחר. רותם הבטיחה להיכנס אליה בבוקר. תהתה אם לדאוג או לשמוח לקראת השיחה הצפויה ביניהן.

אף אחת מהטכנאיות לא אהבה את משמרות אחר הצהרים העמוסות ואיכשהו יצא שרותם תמיד עשתה לפחות שלוש מהן בשבוע. לרוב, אחרי משמרת בוקר במרפאה שבמזרח העיר. חני קיבלה את פניה בכניסה לחדר הבדיקות מוכנה ליציאה, התיק על כתפיה והמבט המבוהל בעיניה. "השארתי לך הכול דלוק. יש כבר תור רציני. עוד לא שלוש אבל אני חייבת לרוץ למעון, בסדר?" בשבוע הראשון שבו עבדו יחד, רותם דאגה שמשהו קרה לבן או לבת של חני. אחר כך הבינה שזה המבט הרגיל שלה ושהיא תמיד ממהרת לצאת. כשפגשה פעם את בעלה של חני, חשבה שאולי גם היא הייתה מסגלת לעצמה את מבט העכבר המבוהל, לו הייתה חיה לצידו.

רותם החלה בשגרת התחלת המשמרת. בדקה שיש נייר במדפסת, ג'ל בבקבוק ונייר פרוש על המיטה, הדליקה את המכשיר ועמדה בגבה אל הדלת ופניה אל צג מכשיר האולטרסאונד כששמעה את הקול הדק המוכר ששאל "אני 204. אפשר להיכנס?" לא יאמן. עוד לא עברו חמישה חודשים מהפעם הקודמת. הכרטיס המגנטי שהונח על השולחן אישר את חששה. כשרותם הסתובבה, בחורה מספר 204 כבר שכבה על מיטת הבדיקה, השמלה הקיצית הקצרה שלה מופשלת כלפי מעלה וחושפת בטן צעירה, שזופה ושטוחה של תיכוניסטית. בת  שבע עשרה ושלושה חודשים, על פי הנתונים שמציג המחשב, ואחרי שתי הפלות בשליש הראשון בשל הריונות לא רצויים. "מה שלומך נופר? מה אנחנו בודקות הפעם?". "מאחר לי המחזור. כבר חודשיים. הרופאה אמרה שנבדוק אם יש הריון." רותם ניסתה להתמהמה. לדחות את רוע הגזירה לפחות בכמה דקות. אבל הדופק הופיע מיד. ברור לגמרי. עובר בריא בן שמונה שבועות לפחות. וזו היא שמדפיסה עכשיו את גזר דינו, היישר לוועדת ההפלות שתפסוק לו מיתה. "הרופאה צודקת. יש הריון. אני רואה שזו כבר הפעם השלישית שלך אצלנו השנה ושאת כבר אחרי שתי הפלות. דיברו איתך על אמצעי מניעה?"                                                                                

"כן, אבל אני לא רוצה לשתות כדורים. אומרים שזה לא בריא. חשבתי שאני בימים בטוחים ושהוא לא… איך זה יכול להיות בכלל? עוד פעם?" רותם הביטה בנערה בזמן שתמונות העובר החלו לצאת מן המדפסת. מתחת לשיזוף הקייצי נראה היה שנופר מחווירה קצת. תנועותיה כשסידרה את השמלה, התיישבה ודחפה כפות רגליים צרות שציפורניהן צבועות לק כתום לתוך הכפכפים, היו איטיות וכבדות. "חמודה, לעשות שלוש הפלות בשנה זה הרבה פחות בריא מגלולות. את מבינה? בקצב הזה אולי לא תצליחי ללדת כשתרצי." העיניים הירוקות, המאופרות, שנתלו ברותם היו ריקות וחלולות. לפחות שתבכה. מה נסגר עם הבחורה הזו? ולמה היא תמיד מתגלגלת למשמרות שלי? "הנה. קחי את זה לד"ר לוין, הרופאה התורנית, ואני מתקשרת אליה שתכניס אותך מיד. רק תעמדי ליד הדלת והיא תקרא לך." נופר הינהנה, לקחה בידה את המעטפה ובה תמונות האולטרסאונד ויצאה מהחדר בנקישות כפכפים. מה את מבהילה אותה? נזפה רותם בעצמה כשהדלת נסגרה. מי אמר שאת תוכלי ללדת כשתרצי?  כשבמספר של חדר התורנים לא הייתה תשובה, נעלה רותם את חדר הבדיקות ועברה אליו דרך האגף האחורי. ד"ר לוין נשמעה מעבר לווילון, מבטיחה להריונית מבוהלת שיש דופק ותנועות והכל בסדר, אין שום סיבה לדאגה והיא יכולה כבר להתלבש ולצאת.

"דוקטור. יש אצלי מקרה דחוף. תוכלי לצאת רגע?" רותם כבר ידעה לזהות את קמט הדאגה הקטן במצח והריכוז המוחלט בעיניה של ד"ר אורנה לוין, כשהייתה מזעיקה אותה לחדר הבדיקות לאבחון ממצאים בעייתים. "זו הגברת עם הטריזומיה ששלחתי? לבוא לראות?" "לא. זה משהו אחר לגמרי. העובר דווקא תקין הבעיה זו האימא. בת שבע עשרה, לא נשואה, בהריון שלישי אחרי שתי הפלות יזומות. תראי מה אפשר לעשות איתה ושתעבור גם אצל חיה העובדת הסוציאלית. בסדר? אני חייבת לרוץ. יש תור מטורף. היא כאן מעבר לדלת. מחכה לך. רק רציתי שתקראי לה שלא תברח לנו." הקמט המודאג במצחה של ד"ר לוין העמיק. נראה שבטריזומיות היא מבינה קצת יותר. אבל רותם מיהרה לחזור אל חדר הבדיקות, פתחה את הדלת ולחצה על כפתור העברת התורות. מספר 205 נכנסה. מלווה באיש שלה שנראה נרגש מאוד ומתוח. ורד ישי. בת 30. הריון ראשון. "הנה הראש. הנה רגל ימין ויד, בטן. אני אפילו מזהה שזו בת. הכל נראה תקין אבל תיגשו להראות את התוצאה לרופאה. ושיהיה בהצלחה. בת בכורה זה מעולה! 206 בבקשה. "

זיכרון הימים שבהם אימא שלה התגאתה בה, היטשטש עם השנים. כל תקופת התיכון והשירות הייתה אימא מצמידה אותה אליה באירועים משפחתיים ומתעקשת להציג אותה בפני קרובים רחוקים וחברים ותיקים. "אתם מכירים את רותם? כן. היא הבכורה שלנו." כשהייתה מסתלקת משם במבוכה שמעה את אימה מרעימה בלחישה אל הקרובה או החברה שרותם שלה לא רק יפה אלא גם תלמידה מצטיינת ומדריכה בבני עקיבא ומתנדבת ב"שלווה" ובטח שהיא לא אוהבת כשמדברים עליה ככה, אבל לאימא מותר קצת להשוויץ לא?

"אולי יש לכם מישהו בשביל רותם, הבכורה שלי? היא כזו בחורה מצוינת. באמת, גם אני לא מבינה איך הגיעה לגיל כזה בלי חתן!" –  עם חלוף השנים, והבחורים, נהיה זה משפט הפתיחה הקבוע של אימא שלה. "מה פתאום בררנית? היא פשוט בחורה איכותית. גם את במקומה לא היית יוצאת עם כל אחד שמציעים לך אם היית יפה, חכמה ויכולה לבחור לעצמך את הטופ." שמעה אותה פעם רותם נוזפת באחת החברות שלה, במילים שאת היפוכן המוחלט השמיעה לרותם עצמה מאוחר יותר באותו ערב.

"אימא שלך לא צריכה להיות שיקול בהחלטה שלך," הכריזה קרן, גיסתה של רותם, בשיחתן אמש. "את מכירה אותה. בקלות רבה היא תתרגל לספר לכולם על רותם הבכורה שלה, שהיא אימא יחידנית ותדגיש שבטח שהם גאים בך ועוזרים לך וכמה שאת אמיצה! ואיזו אימא נהדרת שאת! אותה את ממש לא צריכה להכניס לשיקולים של כן או לא. רק את עצמך!". ורותם יכלה לשמוע את אימא שלה בוכה לאבא על הילדה המסכנה של רותם שצריכה לגדול ככה כמו יתומה ואומרת שוב, כמו תמיד, שהיא לא מבינה איך זה שמכל הבחורים המצוינים שהציעו לה, רותם לא הצליחה להחזיק קשר משמעותי עם אף אחד.        

חמש וחצי שעות לאחר מכן, כשמספר 290 יצאה ורותם מילאה מחדש את המדפסת למשמרת של שמונה בבוקר, הציצה דסי לחדר הבדיקות. היא התענינה בשלום הרכב של רותם והציעה לקחת אותה טרמפ הביתה. בירידה לחניון הכריזה רותם שאם לא הייתה גמורה מעייפות אחרי שתי משמרות רצופות לא הייתה נרדמת הלילה כי כזו משמרת מהגיהנום לא הייתה מזמן. סיפרה שאחרי נופר, עם הכפכפים והלק הכתום, נכנסו אליה עוד שלוש נשים בדרך להפסקות הריון: טריזומיה 13, תסמונת דאון ועוד רווקה, דווקא לא כזו צעירה, שבכתה לאורך כל הבדיקה וכשיצאה דיברה בטלפון עם מישהי על האפס הזה שחשב שהיא תשמור את ההריון ותתחתן איתו. דסי נזכרה בבוקר ההוא, ממש בתחילת ההתמחות שלה, כשלמרפאת הפוריות נכנסה פונדקאית עם תאומים בשבוע עשרים שהפסיקה להרגיש תנועות. זעקות השבר של ההורים הביולוגיים והמבט המוזר, ספק צער ספק הקלה, בעיניה של הפונדקאית, כשנאלצו לבשר להם שלשני העוברים אין דופק, ליוו אותה עוד ימים רבים לאחר מכן. דסי התיישבה ליד ההגה, דחפה את המושב אחורנית וסידרה את המטפחת שלה מול מראת הרכב. "להריון שלך בטח לא עוזר לראות ולשמוע סיפורים כאלה כל היום." ציינה רותם , וידיה של דסי עברו מהמטפחת אל בטנה התחתונה התופחת. היא שיפשפה אותה לאט בצידיה ואמרה בשקט שיש נשים שיושבות אצלה במרפאה והיא באמת לא מעזה לקום מולן מהכיסא.

בחמש עשרה דקות הנסיעה עד לדירה של רותם שידרו בגלגל"צ מצעד שירים משנות השמונים ורותם הצטרפה לשירה כדי לא להמשיך לדבר על משמרת אחר הצהריים שהסתיימה או על הפגישה שקבעו לעצמן למחר. בכניסה לבניין שלה פגשה את בני הזוג מהקומה הראשונה, שחלון חדר השינה שלהם מתחת לחלון חדרה. הם היו לבושים בהידור. ריח שמפו עדין ובושם נשאר בחלל הכניסה לבניין כשיצאו ממנו לחניה. בדרכה לדירתה שבקומה השנייה שמעה מעבר לדלת הדירה שלהם בכי תינוק וקול נערה צעירה שניסתה להרגיע אותו.  

כמדי ערב בחודשיים האחרונים, נזקקה לדקה בכניסה לדירתה כדי להיזכר שדולצ'ינה שלה איננה והיא לא תרד ממקום רבצה על הספה ותשמיע יבבת יופי-שבאת-באמת-מלאי-את-קערת-האוכל-שלי! במראה הגדולה שבסלון סקרה רותם את פניה. הקמטוטים שבצידי העיניים ומעל השפה העליונה נראו רק כשחייכה, או בתמונות לא מוצלחות. קצת איפור בסיסי הספיק כדי לטשטש אותם. שתי קווצות התלתלים המאפירות הזכירו לה לקבוע תור לצביעה בימים הקרובים. מה יהיה איתי? מולי יהיה לדסי אומץ לקום מחר כשתעדכן אותי בממצאיה לגבי הביציות המזדקנות שלי? היא עיסתה את עצמות הצוואר והשכמות שלה מבעד למפתח החולצה הסגולה ואת בטנה המוצקה ברווח שבין גופה למכנסי הג'ינס. אז ככה זה יקרה בסוף? בדיקות, מבחנות, רופאים, ידיים זרות וקרות. 

כמדי ערב, מול מסך המחשב הפתוח באתר ההיכרויות, הופתעה רותם מהיכולת שלה לקוות, לפתח ציפיות, אפילו להתאהב לפעמים, עדיין. ואז שוב לכבות, לדעוך, להתאכזב. כל המטפלים, המאמנות והיועצות תהו גם הם איך סטו החיים שלה למחוזות שבחורות כמותה לא אמורות להימצא בהם בכלל.

הרבה שנים האשימה את אוריאל.                                               

 באותו בוקר שישי שבו התרחשה התאונה החליטה שהערב, סוף סוף זה יקרה. היא תגיד לו שהם היו ידידים מספיק זמן ואם הוא בעניין היא תשמח לצאת איתו לדייט של ממש, כבר במוצ"ש הקרוב. הוא היה מסמיק כולו, אבל אומר שגם הוא חושב על זה הרבה זמן רק שלא היה לו אומץ וכל הכבוד לה שסוף סוף היא יזמה ולא חיכתה לו כי אם זה היה תלוי בו מי יודע מתי. שניהם היו צוחקים ויוצאים במוצאי שבת לגלידה או לטיילת ארמון הנציב או לסרט אם היה משהו מצויר או ממש נקי, שאפילו זוג דוסים כמותם יכול לראות. הפקות גרנדיוזיות להצעות נישואין עוד לא היו באופנה, אז אחרי כמה חודשים הם היו נוסעים עם ערכת קפה ומחצלת למעיין בסביבה ומדברים על חתונה. באותו קיץ, חמישה שישה חודשים מאוחר יותר הם היו מתחתנים. בגיל 21 או 22 היא כבר הייתה הופכת לאימא ומספיקה עד גיל 40 שישה או שבעה או שמונה ילדים בהפרשים נוחים. אוריאל היה נשאר עוד שנתיים שלוש בישיבה ואז לומד משפטים או מנהל עסקים והיא הייתה נעשית רופאה או ביולוגית או מרפאה בעיסוק אבל הם היו ממשיכים ללמוד יחד גמרא בלילות שבת. ביום הנישואין העשרים שלהם, על מנת קנלוני במסעדה ברובע היהודי ברומא, היו נזכרים באותו ליל שבת בדרך חזרה מהסניף. תוהים לעצמם כמה זמן עוד היו מצליחים להישאר רק חברים טובים עם כל המתח שמילא את מרחב אי הנגיעה שביניהם.

בהלוויה, מתחת לעפר שכיסה את הארון הצבאי שבו נטמן אוריאל, נקברו גם כל התכנונים של רותם לעשרים השנים הבאות. אף אחד מהאנשים שהכירו אותה לאחר מכן או מעשרות הבחורים שיצאו איתה, לא שמע עליו. כי לספר על אוריאל היה גם להיזכר בכל הפעמים שהלכו יחד הביתה אחרי ישיבת צוות והיא קיוותה שהוא יעשה את הסיבוב כדי ללוות אותה ממש עד הכניסה לבניין אבל תמיד בצומת, היה אומר לה בגסות בייניש"ית שהיא לא נראית לו פחדנית אז בטח לא אכפת לה ללכת מכאן לבד.

לספר עליו היה לחזור לאותה צומת ולאותו ליל שבת ולהבין שלולא התאונה, יש סיכוי גדול שהוא היה אומר לה שלא מתאים לו קשר עכשיו כי הוא רק בשיעור ב'. היא הייתה מאמינה לו ומחכה ואז שומעת אחרי כמה חודשים שהוא התארס למישהי מהיישוב שבו נמצאת הישיבה שלו והלב שלה היה נשבר.

חודש אחרי התאונה ביטלה את ההרשמה שלה למדרשה. רצתה ללמוד משהו כמה שיותר פרקטי ושוש השכנה המליצה על טכנאות רפואית. הרבה גבות הורמו ותהיות נתהו על הבגרות הגבוהה שלה שככה מתבזבזת. שלוש שנים לאחר מכן התחילה לעבוד במרכז בריאות האישה וגם במרפאה שבמזרח העיר. משמרות כפולות בדרך כלל. עשר שנים והמון משמרות לאחר מכן, הצליחה לקנות בכוחות עצמה דירה קטנה בשכונה לא יקרה ולשפץ אותה. הדירה המעוצבת הייתה מלאה ברוחות הרפאים של החיים שרותם תיכננה לעצמה. סביב השולחן, במקום כסאות הבר הצבעוניים, ראתה כיסאות פינת אוכל חומים ישנים וביניהם גם כיסא תינוק גבוה עם מגש אוכל מלוכלך בשאריות מחית גזר. בכיור הריק והמצוחצח הופיעו מולה מדי בוקר צלחות קורנפלקס מלאות עד מחציתן ושלוליות חלב. בפינת הסלון, במקום סל המגזינים שנשאר מסודר מאז שבת, הצליחה לראות לפעמים שידת משחקים עולה על גדותיה וכדורגל או כדורסל משומש מתגלגל או מקפץ מתוכה. מפריע למנוחת השכנים.

בשנים הראשונות הגיעה מדי חורף לאזכרה לאוריאל. עם הזמן, הפורום הזוכר נהיה משפחתי ומצומצם מדי. התלחשויות מאחורי גבה של הרווקה המזדקנת שהייתה כעת רותם, היו לה מספיק גם במקומות אחרים והיא הפסיקה לבוא. כשדסי סיימה את ההתמחות והתחילה לעבוד לצידה במרפאת הנשים, לקח להן כמה ימים להבין שהן מכירות משם. התאונה התרחשה חודש לפני בת המצווה של דסי, אחותו הקטנה של אוריאל. לדסי לא היו הרבה זכרונות מאותה תקופה ואת אלו שהיו העדיפה למחוק. רותם, כמו שאר חברי השבט של אוריאל, נראו לה אז גדולים ומרוחקים. שנים אחר כך, כששמו של אוריאל עלה ביניהן, באחת השיחות במרפאה, דסי נעצה פתאום מבט ברותם ושאלה אם היה ביניהם משהו. רותם מיהרה להכחיש. "נראה לך שהייתי מסתדרת עם דוס כמוהו? למרות שאם הוא היה חי היום ועדיין רווק אני בטוחה שהיו מנסים לשכנע אותי לצאת איתו. בתקופה יבשה במיוחד, אולי אפילו הייתי מסכימה."   

במעמקי ארון הבגדים בחדר השינה של רותם, הוטמנו תיק טלית רקום ובתוכו טלית מעוטרת פסים לבנים ופתיל תכלת קשור בקצותיה. רינה, החברה של אמא, שיכנעה אותן לקנות את הטלית כשמלאו לרותם  עשרים ושמונה. שתדעי, הבטיחה רינה, שזו סגולה בדוקה למציאת חתן. במיטה הזוגית שבמרכז החדר, שכב, רוב הלילות, גם חתן הרפאים המיועד לה. לפעמים ראתה לרגע את פניו, מעל ספלי קפה או תה בלובי של מלון, מעבר לפרוסת עוגת גבינה במסעדה חלבית במרכז העיר. פעם הוא היה ג'ינגי אדום פנים עם עיניים טובות. היא דמיינה אותו מטפל במסירות בתינוקות האדמוניים שיוולדו להם, אבל התחלחלה מהמחשבה על הזרועות הרכות והמנומשות שלו נכרכות סביב כתפיה ועל אצבעותיו הלבנות השמנמנות מלטפות את שערה. בערב אחר, היו לו פנים נעימות, שזופות, וכתפיים רחבות, שהיא דמיינה את עצמה בקלות משעינה עליהן את ראשה ונרדמת לצידן. אבל בעיניים הכהות שלו, המוצלות בריסים ארוכים חלף כעס או קנאה או חוסר סבלנות כשתיארה לו את סדר יומה העמוס וסיפרה כבדרך אגב איך קנתה את הדירה שלה לפני שהמחירים באיזור הזה של העיר עלו. והיה גם הבחור עגול הפנים, עם השיער המקליש והכרס הקטנה. "את יודעת שזה בדיוק מה שמפריע לי בגברים, למה הצעת לי אותו בכלל ?" כעסה אחר כך על אחותה. אבל משהו בדרך שבה סידר את משקפיו והטון הרך של דיבורו כשסיפר על ספר הפילוסופיה שהוא עורך, הזכירו לה פתאום את מבטו ואת טון דיבורו של אוריאל.

הבזק המחשבה שככה אולי היה אוריאל נראה היום נדלק בתוכה לרגע ונעלם מיד כשלגם הבחור בקולניות מכוס התה המתקרר, שאת הידית הדקה שלה אחז בין אצבעותיו.      

לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה, שוב חלמה על תינוקות. בחלומה שכבה על מיטת הבדיקות שלה במרפאה וערכה לעצמה בדיקת אולטרסאונד, ותוך כדי הבדיקה חשה רטיבות חמימה בין רגליה וגוף חלקלק של תינוק בקע מתוכה, כחול ובוכה. הבכי המשיך להישמע באוזניה חזק ומטריד, גם כאשר התיישבה בבהלה במיטה, ערה לגמרי. רק כשזיהתה את הקול המוכר של השכנה מן הקומה הראשונה לוחשת לתינוקה מילות הרגעה, הצליחה להירדם בחזרה. 

למחרת ניצלה רותם חצי שעה שהתפנתה לה כדי להיכנס אל משרדה של דסי במרפאת הפוריות. דסי קמה לקראתה בשמחה, שוב משפשפת באיטיות את צידי בטנה. "זה כלום. קצת כאבי שרירים בצד. לא משהו מיוחד." מיהרה להרגיע. מטפחת טורקיז כיסתה הבוקר את שיערה, משאירה שני משולשי שיער בהיר גלויים מעל מצחה. שמלתה המודפסת בדוגמה גיאומטרית טישטשה בטן בינונית של שבוע עשרים ושמונה. לפני שבועיים, כשרוני, אחותה הצעירה של רותם, באה לבדיקה במרפאה, היא התרגשה לפגוש שם את דסי, שלמדה איתה ביסודי. אחר כך התפעלה או התקנאה באוזני רותם, איך דסי הזו נראית כל כך טוב אחרי שתי לידות ועוד כשהיא עובדת כל כך קשה.

"נכון לעכשיו, יש לך מספיק ביציות ואפילו במצב טוב יחסית," הסבירה דסי בסבלנות, "אבל אם נחכה עוד כמה חודשים הביציות יזדקנו, הסיכונים יגדלו והסיכויים יפחתו, את יודעת." ואז, בצעד לא הכי מקצועי, הניחה את כף ידה על כף ידה של רותם, שהייתה מונחת על השולחן ביניהן, אוחזת בדף תוצאות הבדיקות. "יהיה בסדר רותם. לא תעברי את זה לבד. אני איתך כאן. תיכנסי לדפנה שתסביר לך איך בוחרים תורם. אולי נצליח כבר בהזרעה. אם לא ילך אחרי שני ניסיונות תקבעי תור לשאיבה. אבל תצטרכי להזדרז את יודעת. אחרת נמשיך רק אחרי שאחזור מחופשת הלידה או שתלכי לברנשטיין."    דסי חיקתה את המבטא הרוסי של הקולגה שלה, שקולו נשמע מעבר לקיר נוזף באחת האחיות, על שלא הביאה לו את הבדיקות הנכונות. רותם שלפה טישו מתוך הקופסה המהודרת שניצבה על השולחן, ניגבה את עיניה וצחקה.

אחרי ההפסקה, המטופלת הבאה שלה הייתה רחל הלפרין. בת 44, מביתר. אחד עשר ילדים בבית ואפילו נכד וגם שתי הפלות ברקע. היא באה כי המחזור לא מגיע כבר כמה חודשים והיא חשבה שזהו, נגמר, היא זקנה מדי, אבל שמחה לגלות או אולי התאכזבה, רותם לא הצליחה להכריע, שזה ההריון השנים עשר שלה. אחריה נכנסה גלית שטרית, בת 37, בהריון רביעי תקין. אחריה, נכנסה איילת אורגד, בת 26, שגילתה שהיא בשבוע העשירי של הריון תקין לגמרי חצי שנה אחרי החתונה ושבוע אחרי שקיבלה גט. אחריהן, הובהלה על כיסא גלגלים מחדר המיון נופר.

רותם זיהתה מיד את הלק הכתום על הבהונות. נופר עדיין הייתה מטושטשת וחלשה מכמות גדולה מדי של כדורי אקמול שבלעה ומשטיפת הקיבה שעברה. מיד כשהופעל מכשיר האוטלרסאונד, נאלצה רותם לבשר לה ולחיה העובדת הסוציאלית שהוזעקה ללוות אותה, שהעובר שרד גם את הניסיון האובדני.

לא רק גליל הבדיקה ובקבוק הג'ל נגמרו לה בסוף אותה משמרת, אלא גם שתי חבילות טישו.         

כשהטלפון צילצל רותם הייתה בטוחה שדסי מתקשרת בעניין שלשמו התכנסו שתיהן הבוקר והתעלמה. לא מצאה בעצמה כוחות נפש אחרי הבוקר הקשה שסוף סוף הסתיים.

בדרכה החוצה, ממהרת למשמרת הבאה במרפאה שבמזרח העיר, הזעיקה אותה יעל המזכירה למשרד של דסי. דלת המשרד הייתה פתוחה ודסי שכבה על הרצפה מאחוריה, כאילו ניסתה להגיע לדלת ולא הספיקה. דוקטור ברנשטיין נכנס בריצה ממשרדו הסמוך וצעק לאחיות להזעיק צוות לניתוח חירום כי דסי חסרת הכרה, הבטן שלה קשה והוא לא מוצא דופק. אחרי שהשכיבו את דסי על האלונקה ודהרו איתה לחדר ניתוח, צלצל הטלפון הנייד מתוך התיק הסגול שלה שהיה תלוי בכניסה. שמו של שחר הבהב על הצג. השעה כבר הייתה שלוש וחצי ורותם נזכרה שבימי שני דסי יוצאת מוקדם. "שחר זו רותם, הטכנאית מהמרפאה של דסי. אתה בנהיגה נכון? כי דסי לא נמצאת כאן עכשיו. הזעיקו אותה לניתוח. היא בדיוק ביקשה ממני להתקשר אליך שתוציא את הילדים כי היא לא תספיק. בסדר? ותתקשר כשתגיע הביתה. הטלפון שלה אצלי בינתיים. כן." כשניתקה את השיחה דימתה לשמוע נשיפת כעס בקולו וקיוותה שהוא לא הבחין ברעד שבקולה ושהבשורה תיוודע לו רק אחרי שיגיע הביתה בשלום. 

באותו ערב, עם תום המשמרת השנייה, עלתה רותם לבקר את דסי במחלקת נשים. יעל המזכירה עידכנה אותה שדסי עברה היפרדות שליה פתאומית. העובר שלה לא שרד אבל היא יצאה מכלל סכנה.  בכניסה לחדר הבחינה בגבר צעיר יושב לצד המיטה בגבו אליה והתלבטה אם להיכנס. דסי לא הירבתה לספר על שחר או להראות תמונות שלו ושל שני ילדיהם. כמו רבים אחרים גם היא הלכה על קצות אצבעותיה ליד רותם בכל מה שקשור לסיפורי זוגיות, הריונות וילדים. רותם רק ידעה שהוא מורה לגיטרה ומטפל במוסיקה ושהם הכירו עוד בתיכון, במחנה של אחים שכולים. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו אדומה, כשהתקרבה הבחינה בצדודית פניו החדה וברעמת שיער שחורה וסמיכה שכיפה קטנה נבלעת בתוכה.  נרתיק הגיטרה שלו נשען על הקיר בכניסה לחדר. הוא נראה צעיר כל כך. איכשהו חשבה שבן הזוג של ד"ר דסי אדרת יראה אחרת. צינור שקוף הזרים באיטיות נוזל לתוך זרועה הדקה של דסי. רותם שמעה אותה לוחשת בהכרה מעורפלת: "היו לי את כל הסימנים ולא התייחסתי. אשמתי. איפה הילדים." כף ידו ארוכת האצבעות של שחר ליטפה את זרועה ואת פניה. היא שמעה אותו לוחש: "די ד"ר דסי. את לא בעבודה עכשיו. את תהיי בסדר, הילדים עם אימא שלי, אין לך מה לדאוג."

רותם יצאה בשקט מן החדר. אולי מחר דסי תרגיש טוב יותר. עדיף לבוא מחר. במדרגות הנעות חלף על פניה גבר מוכר. גבוה, ממושקף, עם סנטר חד. אישה הרה נשענה על זרועו. כשהם התרחקו נזכרה שיצאה איתו כמה פעמים. היה נדמה לה ששמו אבנר אבל היא לא הצליחה להיזכר למה ואיך זה נגמר. אומרים שהרבה מתורמי הזרע הם סטודנטים לרפואה או רופאים צעירים, נזכרה. עכשיו פסעה לאט במסדרונות בית החולים ובחנה גברים בחלוקים לבנים שחלפו על פניה. ניסתה לזכור גובה, משקל, מבנה גוף, צבע שיער וצבע עיניים. תהתה אם הופיעו שם במאגר של בנק הזרע גם תחביבים, מגע העור ואורך האצבעות.

הָעָרֶמָה שֶל הָבּוּבּוֹת הִיא לֶבָנָה בֶּתוֹך הָחוֹשֶך. אִם מִתְקָרְבִים אֶפְשָר לִרְאוֹת רָגְלָיים וֶיָדָיים וֶגוּפִים מֶפוֹרָקִים. אֶין לָהֶן רָאשִים. אָבָל אֶפְשָר לִרְאוֹת מֶהָפְּלָסְטִיק שֶל הָאֶיבָרִים הָאָחֶרִים שֶמֶדוּבָּר בֶּבּוּבּוֹת אֶיכוּתִיוֹת, בּוּבּוֹת מָלְאָכִיוֹת שֶשָֹמִים בֶּחָלוֹן רֶאָוָוה וֶמָלְבִּישִים אוֹתָן בָּקוֹלֶקְצְיָה הָשְחוֹרָה שֶל הָחוֹרֶף. אוֹ בֶּגוּפִיָה לֶבָנָה עִם סֶרֶט אָדוֹם. נָגִיד לֶמָשָל הָיָד הָמֶפוֹרֶקֶת הָזֹאת. אֶיך שֶמֶרִימִים אוֹתָה רוֹאִים שֶהִיא הָייתָה שָיֶיכֶת לֶבּוּבָּה עָדִינָה. זֶה אָפִילוּ לֹא נִרְאֶה כְּמוֹ פְּלָסְטִיק אָבָל סִילִיקוֹן גָמִיש. זֶה אָפִילוּ נִרְאֶה כְּמוֹ יָד שֶל בָּחוּרָה מֶרוֹב שֶזֶה אֶיכוּתִי הָדָבָר הָזֶה. הָזְרוֹעָ הָלֶבָנָה שֶמֶגִיעָה עָד הָמָרְפֶּק. מָרְפֶּק שֶמִתְקָפֶּל בֶּאֶלֶגָנְטִיוּת לָאָמָה. הָיָד הִיא מָמְשִיכָה וֶתִרְאוּ אֶת הָחִיבּוּר בֶּין הָיָד לֶבֶּין הָכָּף שֶל הָיָד וֶהָאֶצְבָּעוֹת שֶכֹּל אָחָת הֶן מִתְקָפְּלוֹת בֶּצוּרָה מוּשְלֶמֶת, אֶלֶה הָדְבָרִים הָכִי יָפִים שֶל הָבּוּבּוֹת, הָחִיבּוּרִים שֶל הָפְּלָסְטִיק בֶּין הָיָדָיים וֶהָרָגְלָיים לָגוּף, בֶּין הָטוֹרְסוֹ לָצָוָואר, אֶיבָרִים שֶמִתְחָבְּרִים בְּלִי נִיתוּח וֶמִתְנָתְקִים בְּלִי כְּרִיתָה וֶהָפָּס הָשָחוֹר הָמִסְתוֹרִי שֶיֶש בֶּינֶיהֶם. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָיָד וֶמָכְנִיסָה אוֹתָה לָתִיק וֶיוֹצֶאת מֶהָשָעָר הָיָרוֹק הָגָדוֹל. הוֹלֶכֶת דֶרֶך צִמְחִיָה וֶפָּחִים לֶעֶמֶק רֶפָאִים וֶלוֹקָחָת אֶת אָרְבָּע אָלֶף שֶעוֹשֶֹה אֶת הָעָלִיָה שֶל הָגָן. בֶּאוֹטוֹבּוּס חֶצִי רֶיק שֶל עֶשֶֹר בָּלָילָה מָלָנְתָלָפִים אוֹרוֹת בֶּכֹּל הָצְבָעִים שֶל פָּנָסִים צֶהוּבִּים וֶאוֹרוֹת אָדוּמִים שֶל בְּרֶקְסִים וֶאִיתוּתִים וֶשְלָטִים וֶחֶצִים וֶאוֹרוֹת יֶרוּקִים שֶל רָמְזוֹרִים וֶבִּנְיָינִים שְלֶמִים שֶמוּאָרִים בֶּלָבָן זֶה הוֹרֶס אֶת הָעֶינָיים, הָיָד עִם הָאֶצְבָּעוֹת הָלֶבָנוֹת שֶלָה הִיא מֶבָּצְבֶּצֶת בָּקְטָנָה מֶהָבֶּתוֹך שֶל הָתִיק וֶהָאָנָשִים הָמֶעָטִים שֶיוֹשְבִים מִסְבִיבִי רוֹאִים אוֹתָה עוֹשָֹה שָלוֹם אוֹ כֹּל תָחָנָה הִיא עוֹשָֹה תְנוּעָה אָחֶרֶת. בָּתָחָנָה מוּל הָגָן הִיא עוֹשָֹה שָלוֹם לֶמִי שֶיוֹרֶד שָם. בֶּקֶרֶן הָיֶסוֹד הִיא מֶשָֹחֶקֶת לִי בָּשֶֹיעָר. לֶיָד כִּיכָּר פָּרִיז הִיא מָתְחִילָה לֶהִשְתוֹלֶל וֶלָעָשֹוֹת תְנוּעוֹת שֶל עָצָבִּים לָכִּיווּן שֶל הָמִזְרָקָה. כְּשֶאָנִי יוֹרֶדֶת בֶּקִינְג ג'וֹרְג' הָיָד קְצָת נִרְגָעָת וֶנִכְנֶסֶת בֶּחָזָרָה לָתִיק כָּכָה שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתָה. אָנִי חוֹצָה אֶת הָכְּבִיש וֶרוֹאָה אֶת הָבִּנְיָין הָמוּאָר שֶל הָמָשְבִּיר. עוֹבֶרֶת דֶרֶך הָגִינָה שֶל הָסוּס. רוֹאָה אֶת הָעָלִיָה וֶפּוֹנָה יָמִינָה. קוֹטֶפֶת אֶחָד מֶהָפְּרָחִים הָוְרוּדִים שֶצוֹמְחִים לֶיָד אֶיזֶה בָּית וֶזוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לָתִיק וֶהָיָד יָשָר תוֹפֶסֶת אוֹתוֹ וֶמֶרִיחָה אוֹתוֹ וֶמֶשָֹחֶקֶת אִיתוֹ. אָנִי חוֹשֶבֶת שֶחָלָמְתִי עָל הָבָּית הָזֶה פָּעָם שֶזֶה הָיָה הָבָּית שֶלִי אָבָל רָק שֶל הָחָלוֹם וֶבָּסוֹף נִיסִיתִי לֶהִכָּנֶס אֶלָיו אָבָל כְּבָר הָייתָה בֶּתוֹכוֹ מִשְפָּחָה חָרֶדִית וֶהֶם בִּיקְשוּ מִמֶנִי בֶּנִימוּס לָצֶאת אָז יָצָאתִי וֶשוּב חִיפָּשְֹתִי אֶת הָבָּית הָאָמִיתִי שֶלִי. קָטְנוֹעָ כָּתוֹם וֶעָלִיָה שֶל עָמוּדִים. שֶלֶט שֶל פֶּסְטִיבָל גְוָונִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָגָלֶרְיָה לֶסִפְרוּת. שְנֶי בָּתֶי קָפֶה מֶפוּצָצִים בֶּאָנָשִים. יֶצִיאָה לֶכְּבִיש עִם הָרָמְזוֹר הָכִי אִיטִי בָּעוֹלָם וֶשוּב בָּעָלִיָה אָבָל הָפָּעָם שֶל בֶּצָלְאֶל. בָּתֶי קָפֶה עִם כִּיסָאוֹת מִקָש. בָּקְבּוּקִים עִם פְּלָחִים שֶל תָפּוּזִים עָל הָשוּלְחָנוֹת. אָנָשִים מֶדָבְּרִים וֶמֶעָשְנִים הָמוֹן וֶעוֹשִֹים רָעָש וֶחוֹפְרִים וֶהָכְּלָבִים שֶלָהֶם נוֹבְחִים שָם. בֶּינָתָיים בָּתִיק הָיָד מֶשָֹחֶקֶת עִם הָפֶּרָח וֶאָז הִיא קוֹרָעָת אוֹתוֹ לָחָלוּטִין, מֶפוֹרֶרֶת אֶת הָעָלִים הָיֶרוּקִים וֶהָוְרוּדִים בֶּין מָחְבָּרוֹת וֶעֶטִים וֶמָסְרֶק וֶדְבָרִים לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מִצָד אֶחָד קָפֶה קָפֶה. בָּצָד הָשֶנִי חוֹמָה שֶל הָאֶבֶן עִם דֶלֶת מֶעֶץ וֶזְרִיקוֹת שֶל הָשָֹרָך עָל כֹּל הָחוֹמָה עָל כֹּל הָאָבָנִים, זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ בָּית שֶרוֹאִים בָּאָגָדוֹת וֶאָפִילוּ הָאָרוֹן חָשְמָל בָּסִגְנוֹן שֶל הָקוּבִּיזֶם וֶהָחָלוֹנוֹת שֶמֶבִיאִים לֶגָלֶרְיוֹת שֶל תְמוּנוֹת וֶהָפְּסִיפָסִים עָל הָקִיר שֶל הָנָשִים עִם הָכְּנָפָיים. הָתָחָנָה שֶל הָאוֹטוֹבּוּס וֶקָפֶה גָלֶרְיָה. הָשֶלֶט לָאֶירוּעָ שֶל מֶעָצְבִים בָּעִיר. שְֹמֹאלָה לָכְּנִיסָה שֶל הָבִּנְיָין, מָעָלִית לֶקוֹמָה שִישִית, הָחֶדֶר מָדְרֶגוֹת הוּא חָשוּך בָּאָפֶלָה אָבָל אֶיך שֶמֶגִיעִים אֶלָיו הָדֶלֶת. בָּלָילָה כָּנִרְאֶה שֶיָשָנְתִי עָל הָיָד כִּי הֶרְגָשְתִי אוֹתָה מֶנוּמְלֶלֶת, כֶּאִילוּ שֶהִיא נִרְדֶמָה. בָּבּוֹקֶר הִתְעוֹרָרְתִי וֶרָאִיתִי אֶת הָיָד שֶל הָבּוּבָּה שֶהִיא יָצְאָה לִי מֶהָתִיק בָּלָילָה וֶזָחְלָה לִי מִתָחָת לָגוּף. קָמְתִי וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלֶיהָ. הִיא הָייתָה עִם הָרְבֶּה פָּחוֹת מֶרֶץ מֶאֶתְמוֹל. אוּלָי כְּמוֹ הָמוֹח הָעָתִיק שֶל זוֹחָלִים הִיא עָשְֹתָה כֶּאִילוּ הִיא מֶתָה כֶּדֶי שֶאָנִי אֶעֶזוֹב אוֹתָה בֶּשֶקֶט מִתָחָת לָגָב שֶלִי בָּמִיטָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט רָצְתָה לִהִיוֹת שָם אָבָל לֹא רָצְתָה לֶהָפְרִיעָ לִי לִישוֹן. אָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהָ. הִיא מָמָש לֶבָנָה. לֶבָנָה וֶגְמִישָה כְּמוֹ דֶבֶק פְּלָסְטִי. הָאֶצְבָּעוֹת עָכְשָיו שֶאָנִי רוֹאָה אֶת זֶה פִּתְאוֹם אָנִי מֶבִינָה שֶאֶין לָהֶן מִפְרָקִים. הֶן גְמִישוֹת לָחָלוּטִין, יוֹתֶר מִבְּנֶי אָדָם. תְשָע עֶשְֹרֶה אָלֶף מֶגִיעָ לָתָחָנָה. אָנִי עוֹלָה עָלָיו עִם הָיָד מֶצִיצָה מִתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בֶּבֶּצָלְאֶל וֶעוֹשֹוֹת אֶת הָסִיבוּב שֶל הָגָן וֶנוֹסְעוֹת עָל קִינְג ג'וֹרְג' וֶנֶעֶלָמוֹת בָּנֶבִיאִים. כֹּל הָדֶרֶך לֶהָר הָצוֹפִים הָיָד הִיא לֹא זָזָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט כְּבָר מָרְגִישָה יוֹתֶר בָּבָּית וֶלֹא מָמָש מָרְגִישָה שֶהִיא צְרִיכָה לָעָשֹוֹת עָלָי פּוֹזוֹת, לִגְרוֹם לִי לִדְאוֹג. חָשָבְתִי שֶהִיא תָהָרוֹס לִי אֶת הָעֶטִים וֶהָמָחְבָּרוֹת אָבָל הִיא רָק שִֹיחְקָה אִיתָם קְצָת בֶּתוֹך הָתִיק וֶקִשְקֶשָה כֹּל מִינֶי דְבָרִים שֶלֹא נִרְאִים חָשוּבִים יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. צִיוּרִים שֶל לֶבָבוֹת אָדוּמִים עִם חֶצִים בֶּתוֹכָם. כֹּל מִינֶי טֶה קְיֶירוֹ. כָּאֶלֶה דְבָרִים. הָאוֹטוֹבּוּס מֶאִיץ בָּנֶבִיאִים. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת בֶּין חוֹמוֹת עָתִיקוֹת שֶל כֹּל מִינֶי בָּתֶי חוֹלִים וֶמִנְזָרִים מֶהָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה. גְדֶרוֹת יֶרוּקוֹת מֶקוּלָפוֹת עִם בְּרוֹשִים כִּמְעָט מֶתִים. שֶלֶט שֶל דִירוֹת יוּקְרָה, אָתָר בְּנִיָה עִם כֹּל הָפִּיגוּמִים. מִיָמִין הָתָחָנוֹת שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶמֶאָחוֹרָה הָחֶנְיוֹן, הָכִּיכָּר הָזֶעִירָה בָּפְּנִיָה לָרָב קוּק, שְֹמֹאלָה הָיֶרִידָה שֶמָמְשִיכָה בָּנֶבִיאִים עָד שֶהָאוֹטוֹבּוּס מֶגִיעָ מוּל הָעִיר הָעָתִיקָה וֶפּוֹנֶה שָם שוּב שְֹמֹאלָה. הָיָד הִיא יֶשֶנָה אוֹ מֶקָשְקֶשֶת שְטוּיוֹת. לִפְעָמִים הִיא כּוֹתֶבֶת מָשֶהוּ שֶהִיא חוֹשֶבֶת שֶהוּא מֶקוֹרִי. וֶאָז הִיא מוֹצִיאָה חֶצִי יָד מֶהָתִיק וֶנוֹגָעָת בִּי מֶאָחוֹרָה בָּכָּתֶף. עָכְשָיו אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת שִמְעוֹן הָצָדִיק. אָנִי שוֹמָעָת אֶת הָרָעָש שֶל הָעֶט עָל הָמָחְבֶּרֶת. יָמִינָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶשְֹמֹאלָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶיָשָר אָנָחְנוּ עוֹלוֹת וֶעוֹבְרוֹת אֶת לֶרְנֶר וֶיָמִינָה בָּכִּיכָּר שֶל הָמֶעוֹנוֹת. הָעָלִיָה שֶל צֶ'רְצִ'יל עִם בְּרוֹשִים וֶאוֹרָנִים. הָשוּרוֹת הָלֶבָנוֹת שֶל מָצֶבוֹת עָל הָדֶשֶא. יָשָר עָד הָסוֹף בֶּין רֶזְנִיק לֶהָדָסָה. יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה לָמִנְהָרָה. אָנִי יוֹרֶדֶת עִם כּוּלָם בָּמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים. מָעָבִירָה אֶת הָתִיק לֶאֶחָד הָשוֹמְרִים. עוֹבֶרֶת בָּגָלָאי מָתָכוֹת וֶלוֹקָחָת בֶּחָזָרָה אֶת הָתִיק וֶעוֹלָה בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת. הָיָד פֹּה וֶשָם הִיא בּוֹדֶקֶת אֶת הָשֶטָח כְּשֶאָנִי קוֹנָה קָפֶה בֶּרָחֶל אוֹ עוֹבֶרֶת בֶּדֶשֶא רוּח. כְּבָר עֶשֶֹר וָרֶבָע וֶיֶש שָם אָנָשִים אָבָל אֶין שָם אוֹתָך וֶאֶין שָם אָף אֶחָד אָחֶר שֶאָנִי מֶכִּירָה. יִיצוּגִים שֶל אִימָהוֹת בָּאוֹמָנוּת. חוֹשֶך בָּכִּיתָה. הָמָקְרֶן עִם הָתְמוּנוֹת. הוּא מָרְאֶה אֶת אֶיך שֶבְּלֶייק מֶצָיֶיר אֶת הָשְנִיָה שֶל הָאָכִילָה מֶעֶץ הָדָעָת. הָעֶץ הוּא נִמְצָא בָּמֶרְכָּז שֶל הָתְמוּנָה. אָדָם בָּפִּינָה מֶבוֹעָת מֶאָסוֹן עָתִידִי. מֶאָחוֹרָיו הָנָחָש הָלָבָן מִתְפָּתֶל בֶּגְמִישוּת עָל חָוָוה וֶמָאָכִיל אוֹתָה מִפֶּה לֶפֶּה בֶּאֶחָד מֶהָפֶּירוֹת. הָבְּרָקִים שֶיוֹרְדִים מֶהָעֶץ וֶמֶבָקְעִים בָּאָדָמָה. הָמִשְקָפָיים שֶל גָל שֶמָבְרִיקוֹת כְּשֶהִיא מֶדָבֶּרֶת. אָחְרֶי גָל יֶש לִי בּוֹטִיצֶ'לִי וֶתְקוּפָתוֹ. אָחָר כָּך חָלוֹן וֶאָז אוֹמָנוּת יֶהוּדִית. בָּסוֹף אָנִי יוֹצֶאת מֶהָשִיעוּר הָאָחָרוֹן בֶּשֶש בָּעֶרֶב. הָאוֹנִיבֶרְסִיטָה כְּבָר רֶיקָה בָּשָעָה הָזֹאת בָּחוֹרֶף. הָכֹּל חָשוּך וֶקָר. יֶש פִּינוֹת בֶּדֶשֶא רוּח שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת לֶאָן הוֹלְכִים. אָנִי חוֹתֶכֶת דֶרֶך הָשְבִיל שֶל הָדֶשֶא לֶתוֹך הָבִּנְיָין בָּצָד שֶל הָסִפְרִיָה. הָיָד קְצָת זָזָה בֶּעָדִינוּת בֶּתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת לָמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶלוֹקְחוֹת מִשָם אֶת שְבָע עֶשְֹרֶה הָבָּיתָה. הָיָד מָתְחִילָה לֶהִתְעָצְבֶּן בֶּכֹּל הָנֶסִיעָה. זֹאת כָּנִרְאֶה הָשָעָה הָזֹאת בָּיוֹם שֶהִיא מֶאָבֶּדֶת אֶת זֶה לָחָלוּטִין. הִיא רוֹצָה לָצֶאת מֶהָתִיק וֶלֶהִסְתָכֶּל מֶהָחָלוֹן אָז הָפָּעָם אָנִי פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָה וֶזֶהוּ. וֶאֶיך שָם עִם כֹּל הָאוֹרוֹת. אָנִי וֶהָיָד מִסְתָכְּלוֹת עָל הָלָילָה. עָל כֹּל הָמֶכוֹנִיוֹת שֶעוֹבְרוֹת בֶּמֶהִירוּת. פָּנָסִים אָדוּמִים אִיתָנוּ. פָּנָסִים לֶבָנִים בָּכִּיווּן הָשֶנִי. בָּחוּרָה עִם חוּלְצָה נֶחְמָדָה בָּמוֹשָב הָנֶגְדִי. סָרִיג עִם פָּסִים בֶּסָגוֹל וֶכָּתוֹם וֶצָהוֹב. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה לָה עָל הָסָרִיג. הָבָּחוּרָה הִיא אוֹמֶרֶת תוֹדָה עִם חִיוּך וֶתְנוּעָה שֶל הָרֹאש. וֶאָז אָנָחְנוּ מָמְשִיכוֹת בָּנֶסִיעָה. הָאֶמֶת שֶכְּבָר הֶגָענוּ לָאֶיזוֹר שֶל הָעִיר וֶהָיָד וֶהָבָּחוּרָה כְּבָר עָמוֹק בָּשִֹיחָה. הָיָד לֹא מָמָש יֶכוֹלָה לֶדָבֶּר אָז הֶן מֶדָבְּרוֹת וֶמֶבִינוֹת עִם תְנוּעוֹת שֶל הָיָדָיים וֶהָאֶמֶת שֶזֶה נִרְאֶה שֶהֶן מָמָש מֶבִינוֹת אָחָת אֶת הָשְנִיָה כָּכָה, בֶּאֶיזֶשֶהוּ שָלָב הָיָד נוֹגָעָת בִּי בֶּטָעוּת וֶאָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהֶן אָבָל הֶן עָמוֹק בֶּתוֹך הָשִֹיחָה אָז אָנִי חוֹזֶרֶת לָנָהָר שֶל הָאוֹרוֹת. בָּסוֹף אָנָחְנוּ צְרִיכוֹת לָרֶדֶת. אָנִי מֶהָנְהֶנֶת עִם הָרֹאש לָבָּחוּרָה. וֶלוֹקָחָת אֶת הָיָד שֶעוֹשָֹה לָה שָלוֹם עִם תְנוּעוֹת נִמְרָצוֹת וֶיוֹרֶדֶת מֶהָאוֹטוֹבּוּס וֶעוֹלָה הָבָּיתָה. בָּלָילָה אָנִי יֶשֶנָה אָבָל הָיָד הִיא לֹא יוֹשֶנֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן דְבָרִים. כֹּל מִינֶי שְטוּיוֹת שֶבֶּטָח יֶש לָה בָּרֹאש וֶבָּבּוֹקֶר הִיא עָיֶיפָה מִידָי וֶלֹא רוֹצָה לָלֶכֶת אִיתִי לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מָה שֶהִיא כֶּן עוֹשָֹה זֶה מִתְקָרֶבֶת לִי לָבֶּטֶן וֶמֶנָסָה לֶהָרְכִּיב אֶת עָצְמָה עָל הָיָרֶך שֶלִי. כְּשֶהִיא לֹא מָצְלִיחָה הִיא מֶנָסָה יָשָר עָל הָכָּתֶף. בָּסוֹף גָם זֶה לֹא הוֹלֶך אָז הִיא מֶנָסָה בֶּעוֹד כָּמָה מֶקוֹמוֹת אָבָל בָּסוֹף הִיא מֶוָותֶרֶת וֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה שָלוֹם וֶיוֹצֶאת. בֶּזְמָן שֶאָנִי בֶּמָבוֹא לֶאוֹמָנוּת יֶמֶי הָבֶּינָיים הָיָד הִיא נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶיֶשֶנָה עָד מֶאוּחָר. בָּסוֹף הִיא מִתְעוֹרֶרֶת וֶשוֹטֶפֶת אֶת הָיָדָיים וֶמִתְיָישֶבֶת לִכְתוֹב בָּמָחְבָּרוֹת שֶקָנִיתִי לָה. הִיא יוֹשֶבֶת וֶכּוֹתֶבֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. אָבָל אָף אֶחָד לֹא נִמְצָא בָּדִירָה כֶּדֶי לִרְאוֹת אוֹתָה. הָשוּתָפָה שֶלִי עָזְבָה אֶת הָלִימוּדִים בֶּהָפְתָעָה וֶנָסְעָה לִפְנֶי כָּמָה זְמָן לֶדְרוֹם אָמֶרִיקָה. בֶּינָתָיים אָנִי גָרָה לֶבָד בָּדִירָה וֶצְרִיכָה לֶשָלֶם כָּפוּל אָבָל זֶה לֹא נוֹרָא, דָוְוקָא בָּא לִי בֶּטוֹב הָשֶקֶט. וֶעָכְשָיו עִם כֹּל הָסִיפּוּר שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה אָז הָאֶמֶת שֶזֶה עָדִיף כִּי אִם הָיית פֹּה כְּבָר הָיית מִתְחָרְפֶנֶת מֶהָשְטוּיוֹת שֶלָה. אוֹ שֶאוּלָי דָוְוקָא הָייתֶן מִסְתָדְרוֹת מֶצוּיָן. הָיָדָיים שֶלָכֶן הֶן נִרְאוֹת דֶי דוֹמוֹת. לֶבָנוֹת כָּאֶלֶה. גְמִישוֹת. גָם אָת לִפְעָמִים כּוֹתֶבֶת בָּמָחְבָּרוֹת הָצֶהוּבּוֹת שֶלָך. גָם אָת לִפְעָמִים מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת. אָז בּוֹאוּ נֶדָמְיֶין שֶיֶש מָסָך מֶפוּצָל וֶבָּצָד הָיֶמָנִי רוֹאִים אוֹתִי יוֹשֶבֶת בָּשִיעוּר וֶבָּצָד הָשְֹמָאלִי זֶה הָדִירָה וֶרוֹאִים אֶת הָיָד כְּשֶהִיא כּוֹתֶבֶת. אָנִי לוֹמֶדֶת הָמוֹן. הָיָד כּוֹתֶבֶת. אָנִי יוֹצֶאת מִשִיעוּרִים וֶעוֹבֶרֶת בָּדֶשֶא. אָנִי כּוֹתֶבֶת סִיכּוּמִים. הָיָד כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. וֶכָּכָה זֶה מָמְשִיך עָד אָחָר הָצָהָרָיים עֶרֶב. בָּסוֹף זֶה סוּג שֶל מָפְסִיק אָבָל הָמָסָך הָמֶפוּצָל עָדָיין מָמְשִיך עִם הָסִידוּר שֶלוֹ. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת וֶבָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי נִמְצֶאת בֶּנֶסִיעָה. אָנִי לֹא מֶדָבֶּרֶת עִם אָף אֶחָד לָמְרוֹת שֶיֶש מִישֶהִי עִם מֶעִיל אָדוֹם נֶחְמָד כָּמָה מוֹשָבִים לֶפָנָי בָּצָד הָשֶנִי. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת. בָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי יוֹרֶדֶת בֶּבֶּצָלְאֶל. עוֹבֶרֶת אָנָשִים בֶּבָּתֶי קָפֶה וֶפָּאבִּים. נִכְנֶסֶת לָבִּנְיָין. עוֹלָה בָּמָעָלִית. אָנִי תוֹלָה אֶת הָמֶעִיל וֶאוֹמֶרֶת שָלוֹם. הָיָד מָמְשִיכָה לִכְתוֹב וֶמִתְעָלֶמֶת מֶהָקִיוּם שֶלִי. בָּסוֹף הִיא כֶּאִילוּ שָֹמָה לֶב שֶאָנִי שָם בִּכְלָל וֶבְּלִי לֶהָגִיד שָלוֹם הִיא פָּשוּט נִדְבֶּקֶת לִי לָבֶּטֶן, מֶנָסָה לֶהִתְחָבֶּר. אָת כְּמוֹ גוּר קָטָן שֶל חָתוּלִים יָד. אָת כְּמוֹ חָתוּל קָטָן שֶמֶנָסֶה לִינוֹק לִי מֶהָבֶּטֶן. מֶחָפֶּשֶֹת אֶת הָקְלִיק שֶל הָחִיבּוּר בֶּכֹּל צוּרָה אֶפְשָרִית וֶלָמְרוֹת שֶאָנִי מָסְבִּירָה לָה שֶזֶה לֹא יָעָבוֹד הִיא מָמְשִיכָה וֶמָמְשִיכָה עָד שֶבָּסוֹף הִיא מִתְעָיֶיפֶת וֶהוֹלֶכֶת בֶּחָזָרָה לָמָקוֹם שֶלָה. יֶש בֶּזֶה מָשֶהוּ מֶעָצְבֶּן, זֶה נָכוֹן. אָבָל בָּסָך שֶל הָכֹּל זֶה בֶּסֶדֶר. זֶה יוֹתֶר טוֹב מִלִחְיוֹת לֶבָד אֶת כֹּל הָחָיים שֶלִי. בָּלָילָה קוֹרִים לִי דְבָרִים. בָּבּוֹקֶר אָנִי קָמָה וֶשוּב זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ נִרְדָמְתִי עָל הָיָד. אָנִי זָזָה בָּמִיטָה וֶקְצָת מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה שוּב פָּעָם הָגוּרָה הָמָצְחִיקָה הָזֹאת. אָנִי קָמָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָיָד הָלֶבָנָה, עָל הָאֶצְבָּעוֹת הָגְמִישוֹת, הָחָסְרוֹת מִפְרָקִים. וֶאָז אָנִי מֶבִינָה שֶבָּלָילָה הִיא אֶיכְשֶהוּ הֶצְלִיחָה לֶהִתְחָבֶּר אֶלָי וֶעָכְשָיו הִיא מֶחוּבֶּרֶת כְּמוֹ דֶבֶק לָגוּף שֶלִי וֶלֹא מֶשָנֶה כָּמָה אָנִי מוֹשֶכֶת הִיא לֹא מָצְלִיחָה לֶהִשְתָחְרֶר. מָזָל שֶזֶה יוֹם חָמִישִי וֶאֶין לִי שִיעוּרִים. אָנִי נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶמֶנָסָה לָחְשוֹב מָה לָעָשֹוֹת. צָרִיך לָלֶכֶת לָסוּפֶּר כִּי אֶין אוֹכֶל בָּבָּית אָבָל אֶיך אָנִי אֶלֶך עִם שָלוֹש יָדָיים. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה עָל סָרִיג עִם כָּפְתוֹרִים שֶיֶש לִי בָּאָרוֹן. אָנִי מֶבִיאָה לָה אוֹתוֹ וֶהִיא גוֹזֶרֶת לוֹ עִיגוּל וֶתוֹפֶרֶת שָם שָרְווּל מִסָרִיג יָשָן בֶּצֶבָע דוֹמֶה. הָאֶמֶת שֶהִיא עוֹשָֹה אֶת זֶה לֹא רָע בִּכְלָל. יָד לֹא יָדָעתִי שֶאָת כָּזֹאת כִּשְרוֹנִית. גָם כּוֹתֶבֶת וֶגָם מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת וֶעָכְשָיו גָם תוֹפֶרֶת בְּגָדִים שֶיָתְאִימוּ לָסִידוּר שֶלָנוּ. בָּלָילָה, אָחְרֶי יוֹם שָלֶם שֶבִּילִינוּ בֶּתְפִירוֹת וֶאָחָר כָּך בָּשוּק, אָנָחְנוּ יוֹשְבוֹת עָל הָכּוּרְסָא בָּמִרְפֶּסֶת וֶשוֹתוֹת תֶה עִם נָענָע. רוֹאִים קְצָת אֶת בֶּצָלְאֶל מֶהָחָלוֹן שֶל הָמִרְפֶּסֶת. רָעָש וֶאוֹרוֹת. קוֹלוֹת שֶל אָנָשִים. צְפִיפוּת שֶל צִמְחִיָה בֶּין הָבָּתִים וֶחָצֶרוֹת. מִסְתָבֶּר שֶהָיָד הִיא כּוֹתֶבֶת יוֹמָן. הִיא עוֹשָֹה הָפְסָקָה וֶמֶצִיעָה לִי לִקְרוֹא. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָמָחְבֶּרֶת שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה וֶפּוֹתָחָת אֶת הָכְּרִיכָה וֶמֶדָפְדֶפֶת בָּדָפִּים, שְלוֹשִים בֶּסֶפְּטֶמְבֶּר אָלְפָּיים וֶשְתֶיים עֶשְֹרֶה. נָחָתְנוּ בֶּאָרְגֶנְטִינָה. לָקָחְנוּ מוֹנִית מֶאֶסֶייסָה וֶהֶגָענוּ לֶבּוּאֶנוֹס אָיירֶס תוֹך בֶּעֶרֶך אָרְבָּעִים דָקוֹת. הָכֹּל פֹּה חָדָש. הָאָוִויר מוּזָר. הָרְבֶּה יוֹתֶר קָרִיר וֶעִם בָּשָֹר כֶּאִילוּ אֶפְשָר לֶאֶכוֹל אוֹתוֹ. עָכְשָיו זֶה סוֹף הָחוֹרֶף בֶּזְמָן שֶבָּאָרֶץ הוּא עָדָיין לֹא הִתְחִיל. הָעֶצִים מִתְכָּסִים בֶּעָלִים יֶרוּקִים. הָשָמָיים אָפוֹרִים אָבָל הָכֹּל מָלֶא בֶּאוֹר. קְלָאוּ כֹּל כָּך טוֹבָה אֶלָי, הִיא עוֹזֶרֶת לֶהִתְרָגֶל וֶמָסְבִּירָה לִי דְבָרִים שֶאָנִי לֹא מֶבִינָה בֶּסְפָרָדִית. אָנָחְנוּ מֶגִיעוֹת עִם הָמוֹנִית הָשְחוֹרָה צֶהוּבָּה לָדִירָה שֶלָה וֶעָכְשָיו הִגִיעָ הָזְמָן לִישוֹן כִּי אָנִי עוֹד שְנִיָה מִתְמוֹטֶטֶת. אָרְבָּע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. טוּ דִיסְקוֹ אֶס מִיָה, טוּ פֶאָה. הָאָרְגֶנְטִינָאִים הֶם צוֹחְקִים עָל הָסְפָרָדִית הָגְרוּעָה שֶלִי. אָבָל זֶה לֹא נוֹרָאִי כִּי קְלָאוּ מֶכִּירָה לִי אֶת כֹּל הָחָבֶרִים שֶלָה וֶאָנָחְנוּ יוֹצְאִים לֶהִסְתוֹבֶב וֶלִשְתוֹת בֶּעֶרֶך כֹּל הָשָבוּעָ. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן שֶל לִהִיוֹת תָיָירִים. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן הָכִי יָפֶה בָּחָיים שֶלָנוּ. אָחָר כָּך נִשְבּוֹר אֶת הָרֹאש בֶּלִמְצוֹא עָבוֹדָה אָבָל כָּרֶגָע הָכִי חָשוּב זֶה שֶנֶשָפֶּר אֶת הָסְפָרָדִית שֶלָך אָמוֹרְסִיטוֹ. שֶבָע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. אֶיך שֶיוֹצְאִים מִלִיבְּרֶרִיָה הֶרְנָנְדֶס הָקוֹר שֶל הָלָילָה הוּא בָּא בֶּנָחָשִים, אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָל קוֹרְיֶינְטֶס בֶּין הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים שֶל קֶיסָרִים, בְּנִיָה צָרְפָתִית שֶל הָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה, חָלוֹנוֹת מוּאָרִים וֶמָלְאָכִים עָל הָגָגוֹת וֶהָכְּבִיש כֹּל כָּך רָחָב וֶהָתְנוּעָה. הָשִיעוּרֶי סְפָרָדִית מָתְחִילִים לֶהִתְקָדֶם. כֶּדָאי כִּי לֶאָט לֶאָט נִגְמָר לָנוּ הָכֶּסֶף. מָה שֶכֶּן זֶה לֹא מָפְרִיעָ לִי לִקְנוֹת בָּקְבּוּקִים שֶל הָיָין הָכִי יֶקָרִים וֶאוֹכֶל טוֹב וֶאֶת הָפּוֹאֶסִיָה קוֹמְפְּלֶטָה שֶל אָלֶחָנְדְרָה פִּיסָרְנִיק לָמְרוֹת שֶאֶין לִי אֶיך לִקְרוֹא אֶת הָדָבָר הָזֶה. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת הָכְּבִיש וֶפּוֹנוֹת לֶטָלְקָוָואנוֹ כְּמוֹ מֶאוֹקְיָינוּס עָצוּם לֶרֶחוֹב עִם בִּנְיָינִים כִּמְעָט צְמוּדִים, עָל מִדְרָכוֹת כֹּל כָּך צָרוֹת שֶאָנִי קְצָת מָרְגִישָה שֶאָנִי שוּב בֶּיֶרוּשָלָים אָבָל הָאוֹטוֹבּוּסִים עִם הָשְרִיקוֹת שֶלָהֶם זֶה דָבָר שֶקָיָים רָק פֹּה, רָק בֶּמִפְלֶצֶת שֶל עִיר שֶל שִישָה מִילְיוֹן אִיש וֶבֶּטָלְקָוָואנוֹ יֶש עוֹד חָנוּיוֹת סְפָרִים וֶגָם הֶן פְּתוּחוֹת, כִּמְעָט אָחָת עֶשְֹרֶה בָּלָילָה וֶכֹּל הָרֶחוֹב חָי וֶצוֹעֶק כֶּאִילוּ שֶעָכְשָיו זֶה רָק הָאֶמְצָע שֶל הָבּוֹקֶר. אָנִי שָֹמָה אֶת הָסֶפֶר בָּתִיק וֶמָחְזִיקָה לֶקְלָאוּ בָּיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּטְרִיבּוּנָלֶס וֶמִסְתָכְּלוֹת עָל הָאוֹרוֹת. הָכֹּל כֹּל כָּך גָדוֹל, הָבָּתִים הָכְּנֶסִיוֹת הָפְּסָלִים הָכֹּל מֶפוֹאָר, עָמוּדִים עָצוּמִים וֶקְלָאוּ אוֹמֶרֶת כָּאן זֶה הָבֶּית מִשְפָּט הָעֶלְיוֹן, שָם מֶרָחוֹק זֶה תֶאָטְרוֹ קוֹלוֹן וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת לָאוֹבֶּלִיסְקוֹ וֶרוֹאוֹת אֶת הָגוֹדֶל הָמוּפְרָע שֶלוֹ וֶחוֹזְרוֹת לֶטְרִיבּוּנָלֶס. הָרוּח בָּעָלִים הִיא עוֹשָֹה אֶת הָלָילָה. הָכָּמוּיוֹת שֶל אָנָשִים. הָאוֹרוֹת. הָכֹּל מָדְהִים. אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָד סָנְטָה פֶה וֶפּוֹנוֹת שָם שְֹמֹאלָה וֶהוֹלְכוֹת וֶמָמְשִיכוֹת לָלֶכֶת שָם אֶיזֶה שָעָה וֶעוֹבְרוֹת בָּנְקִים וֶכְּנֶסִיוֹת וֶעוֹבְרוֹת לֶיָד הָאָטֶנֶאוֹ וֶקְלָאוּ צוֹחֶקֶת כֹּל מָה שֶאָת רוֹצָה לָעָשֹוֹת זֶה לֶחָפֶּשֹ פֹּה עוֹד סְפָרִים וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּמֶשֶך שָעוֹת וֶבָּסוֹף מִתְעָייפוֹת וֶלוֹקְחוֹת מוֹנִית הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָגִיגָה נִגְמֶרָה. קְלָאוּ אוֹמֶרֶת שֶאָנִי צְרִיכָה לֶחָפֶּשֹ מֶאֶיפֹה לֶהָכְנִיס כֶּסֶף. הָכֹּל בִּשְבִילֶך אָמוֹרְסִיטוֹ. אָנִי פּוֹתָחָת עִיתוֹן אָבָל לֹא מֶבִינָה אֶת הָחֶצִי מֶהָמִילִים שֶיֶש שָם. לֹא נוֹרָא. חָתוּל לָבָן הוֹלֶך עָל הָמָעָקֶה הָצָר מִחוּץ לָחָלוֹן. מֶעָנְיֶין אִם הוּא לֹא יוֹדֶעָ שֶיֶש לוֹ שָם נֶפִילָה שֶל מֶאָה מֶטֶר. בָּסוֹף הִיא נִכְנֶסֶת וֶמָצְבִּיעָה לִי עִם הָעֶט עָל פִּרְסוֹמֶת שֶל מָשֶהוּ עִם שֶם צָרְפָתִי. הִיא אוֹמֶרֶת שֶכָּרֶגָע הֶם מֶחָפְּשִֹים קוּפָּאִיוֹת וֶשֶזֶה מָקוֹם הוֹגֶן וֶשֶאָנִי אֶשְלָח לָהֶם אִימֶייל. הִיא תָעָשֶֹה בִּשְבִילִי אֶת הָדִיבּוּרִים הָכְּבֶדִים. זֶה מָשֶהוּ שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר לֶבֶּינְתָיים. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָתוּל הָלָבָן כְּבָר לֹא אִיתָנוּ לֶיָד הָחָלוֹן. אוּלָי הוּא חָזָר לָמָקוֹם שֶמִמֶנוֹ הוּא הֶגִיעָ, אֶיזֶה בָּית שֶל שְכֶנִים שֶהָמָעָקֶה מֶחָבֶּר בֶּין הָדִירוֹת. אוּלָי הוּא בֶּאֶמֶת נָפָל. אָנִי לֹא יוֹדָעָת. קְלָאוּ לֹא בָּבָּית וֶאֶין לִי מָה לָעָשֹוֹת אָז אָנִי יוֹרֶדֶת לֶמָטָה לֶחָפֶּשֹ אֶת הָגוּפָה. הָבִּנְיָין הוּא מֶמוּקָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס וֶגָסְקוֹן. אָנִי יוֹרֶדֶת וֶמָתְחִילָה לֶחָפֶּשֹ בָּפָּחִים. אוּלָי הוּא נָפָל יָשָר עָל הָמִדְרָכָה וֶמִישֶהוּ גִירֶד אוֹתוֹ מִשָם עִם שְפָּכְטֶל וֶזָרָק אוֹתוֹ לָפָּח. אִם זֶה הָיָה כָּכָה אָנִי אוֹכָל עוֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ. אָבָל אִם הוּא קָפָץ מָמָש רָחוֹק וֶהִתְרָסֶק עָל הָכְּבִיש בֶּין מֶכוֹנִיוֹת בֶּתְנוּעָה סָבִיר לֶהָנִיח שֶהוּא הִתְאָיֶיד מֶהָמֶהִירוּת לֶבָדָה וֶשֶכְּלוּם זֶה מָה שֶנִשְאָר מֶהָגוּפָה שֶלוֹ. אִישָה מֶבוּגֶרֶת מִסְתָכֶּלֶת עָלָי מֶחָטֶטֶת בָּפָּח עִם הָיָד. הִיא לֹא אוֹמֶרֶת לִי שוּם דָבָר וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. אָנִי מֶחָפֶּשֶֹת בֶּין שָֹקִיוֹת שְחוֹרוֹת שֶל זֶבֶל אָבָל לֹא מוֹצֶאת שָם כְּלוּם וֶבָּסוֹף אָנִי חוֹזֶרֶת הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. לָילָה. יֶש אֶת הָתְחוּשָה שֶל מָשֶהוּ קָסוּם כְּשֶפּוֹתְחִים אֶת הָחָלוֹן וֶרוֹאִים אֶת הָעָלִים. אֶיך הֶם זָזִים וֶזָזִים עִם הָרוּח. אֶיך הֶם עוֹשִֹים אֶת הָרִיקוּד שֶל הָצְלָלִים הָזֶה. יֶש שָעוֹת מֶסוּיָמוֹת בָּלָילָה שֶאָפִילוּ קָפִּיטָל בָּסוֹף נִרְגָעָת וֶהוֹלֶכֶת לִישוֹן. יֶש מֶעָט מֶכוֹנִיוֹת. אֶפְשָר לִשְמוֹעָ צָרְצָרִים שֶעוֹשִֹים אֶת הָהָמוּלָה שֶל הָחִיזוּרִים שֶלָהֶם בֶּאֶיזֶה גִינָה. עָל הָשוּלְחָן שֶאֶרִיוֹת שֶל אָרוּחָה בְּסִיסִית וֶבָּקְבּוּק יָין מֶהָהָכִי זוֹלִים. קְלָאוּ עָדָיין לֹא חָזְרָה. אוּלָי כְּבָר נִמְאָס לָה מִמֶנִי. אוּלָי הִיא הִתְחִילָה לֶתָעֶב אֶת הָפָּרְצוּף הָבָּכְיָינִי שֶלִי. שְלִישִי בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶתְחָלְתִי לָעָבוֹד כֶּקוּפָּאִית בֶּקָרֶפוּר. זֹאת רֶשֶת שֶל סוּפֶּרִים כְּמוֹ שוּפֶרְסָל אוֹ רָמִי לֶוִי. הָיוֹם זֶה הָיוֹם הָשֶנִי שֶלִי בָּעָבוֹדָה וֶכְּבָר בָּא לִי לָמוּת מֶהָחָיים הָמָגְעִילִים הָאֶלֶה. אָנִי עוֹבֶדֶת בֶּסְנִיף קָטָן גָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס אָבָל בֶּמֶרְחָק שֶל אֶיזֶה עֶשֶֹר קוּאָדְרוֹת מֶהָדִירָה, דֶי קָרוֹב לָבָּית שֶל קָרְלוֹס גָרְדֶל שֶהָייתִי שָם כְּמוֹ תָיֶירֶת מֶאוּשֶרֶת בָּיָמִים הָרִאשוֹנִים שֶהָכֹּל הָיָה טוֹב וֶעָכְשָיו זֶה נִרְאֶה לִי כְּמוֹ חָרְטָא בֶּפִּיתָה, כְּמוֹ שֶקֶר גָדוֹל שֶסִיפָּרְתִי לֶעָצְמִי אָבָל הָכִי בֶּרֶצִינוּת. הָעָבוֹדָה הִיא סִיוּט. הָצִפְצוּף וֶהָעָבָרָה הָאֶינְסוֹפִית שֶל מוּצָרִים. הָאָרְגֶנְטִינָאִים שֶבָּהָתְחָלָה נִרְאוּ לִי יֶצוּרִים אֶלוֹהִיים הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹתֶר טוֹבִים וֶלִפְעָמִים זֶה נִדְמֶה לִי שֶהֶם הָרְבֶּה יוֹתֶר גְרוּעִים מֶהָיִשְֹרָאֶלִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָדָבָר הָיָחִיד שֶטוֹב בָּעָבוֹדָה הָזֹאת זֶה דָוְוקָא הָמָדִים. גָם אָנִי לֹא צִיפִּיתִי אָבָל הֶם יוֹתֶר יָפִים מִכֹּל הָאָרוֹן הָהָרוּס שֶנִשְאָר לִי. הֶם כְּמוֹ שֶל דָיֶילֶת. אֶלֶגָנְטִיים כָּאֶלֶה. חוּלְצָה מֶכּוּפְתֶרֶת בֶּצֶבָע תְכֶלֶת וֶחָצָאִית קְצָרָה צְמוּדָה. מִטְפָּחָת כְּחוּלָה מִמֶשִי לֶהָדֶק וֶלִקְשוֹר מִסָבִיב לָחִיבּוּר שֶל הָצָוָואר. חָמִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. אָנִי וֶקְלָאוּ כְּבָר בֶּקוֹשִי מֶדָבְּרוֹת. לֶפָחוֹת הִיא הִפְסִיקָה לָתֶת לִי מָבָּטִים מֶהָגֶהֶנוֹם בָּפָּעָם אָחָר פָּעָם שֶאָנִי מֶבָקֶשֶת מִמֶנָה כֶּסֶף. אָנִי אָחְזִיר לָך הָכֹּל בָּסוֹף שֶל הָחוֹדֶש כְּשֶאָנִי אֶקָבֶּל אֶת הָמָשְֹכּוֹרֶת, אָת יוֹדָעָת שֶאָנִי אָחְזִיר. וֶהִיא מִסְתָכֶּלֶת עִם הָמָבָּט שֶל הָהָכִי רֶשָעִים וֶמָסְתִירָה אֶת הָפָּנִים עִם אֶיזֶה סֶפֶר. שִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. לָילָה. אֶתְמוֹל לֹא סִיפָּרְתִי עָל מָשֶהוּ גָרוּעָ שֶקָרָה לִי. זֶה הָיָה אָחְרֶי שֶסִיָימְתִי מִשְמֶרֶת עֶרֶב בָּקָרֶפוּר. אָנִי הָלָכְתִי וֶהֶרְגָשְתִי אוֹתוֹ מִסְתָכֶּל לִי עָל הָעוֹרֶף וֶחָשָבְתִי שֶהוּא רוֹצֶה לָהָרוֹג אוֹתִי. הָלָכְתִי יוֹתֶר מָהֶר בָּרֶחוֹב. גָם הוּא הָלָך יוֹתֶר מָהֶר. הָיוּ שָם קְצָת אָנָשִים, זֶה לֹא שֶהָיָה שָם רֶיק, אָבָל מִמִי אָנִי אֶבָקֶש עֶזְרָה שֶכּוּלָם נִרְאִים כָּמוֹהוּ לִפְעָמִים יוֹתֶר גָרוּעָ, שֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָלָי בֶּזָעָם כֶּאִילוּ הֶם רוֹצִים שֶאָנִי אָמוּת. בָּסוֹף הוּא מִתְקָרֶב וֶתוֹפֶס לִי אֶת הָיָד. הָקוֹר שֶל נָחָשִים. אָנִי לֹא מָצְלִיחָה לֶהָזִיז אֶת הָרָגְלָיים. הוּא דוֹחֶף אֶת עָצְמוֹ עָלָי וֶהוּא מָתְחִיל לֶמָשֶש אוֹתִי וֶלֹא יוֹדָעָת מָה קָרָה לִי אָבָל בָּסוֹף הֶצְלָחְתִי לִלְחוֹש שֶאָנִי אִימָא לֶבָּת. סוֹי מָדְרֶה אָה אוּנָה אִיחָה. לֹא יוֹדָעָת מָה בִּדְיוּק חָשָבְתִי כְּשֶאָמָרְתִי אֶת זֶה. הָייתִי צְרִיכָה לִדְפוֹק לוֹ בֶּעִיטָה בָּבֶּיצִים וֶלָעוּף מִשָם. אָבָל זֶה עָשָֹה שָם מָשֶהוּ וֶהוּא שִחְרֶר מִמֶנִי לֶשְנִיָה וֶבָּשְנִיָה הָזֹאת הָלָכְתִי אָחוֹרָה יוֹתֶר וֶיוֹתֶר. הוּא רָצָה לֶהִתְקָדֶם אָבָל הָיָה שָם שוֹטֶר בָּפִּינָה וֶנִיצָלְתִי אֶת הָהִזְדָמְנוּת לִשְאוֹל אוֹתוֹ אֶיזֶה שְטוּת נָגִיד אֶיפֹה נִמְצָא הָבָּית שֶלִי לָמְרוֹת שֶכָּמוּבָן שֶיָדָעתִי. הוּא הֶרְאָה לִי בֶּנִימוּס וֶאָמָרְתִי לוֹ תוֹדָה וֶהָלָכְתִי וֶאָז הֶתְחָלְתִי לָרוּץ אֶת כֹּל הָדֶרֶך בְּלִי נֶשִימָה הָבָּיתָה. קְלָאוּ לֹא יוֹדָעָת. אָנִי בֶּסָפֶק אִם יִהִיֶה לָה אֶכְפָּת כְּשֶאָנִי אֶסָפֶּר. בֶּינְתָיים זֶה מָסְפִּיק לִכְתוֹב אֶת זֶה כָּאן. אָף אֶחָד לֹא צָרִיך לָדָעָת מִזֶה. אֶחָד עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. לֹא יוֹדָעָת אֶיך אָבָל הֶצְלָחְתִי לֶשָכְנֶעָ אֶת הָמֶנָהֶל שֶלִי לָתֶת לִי מִקְדָמָה. בָּאתִי כּוּלִי שְֹמֶחָה לֶקְלָאוּ וֶנָתָתִי לָה נֶשִיקָה וֶנִדְמֶה לִי שֶהָפָּעָם הִיא לֹא נִגְעֶלָה מִמֶנִי יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. קָנִיתִי יָין יָחָסִית סָבָּבָּה וֶהִיא עָשְֹתָה לִי פָּרְצוּף אָבָל בָּסוֹף שָתִינוּ אוֹתוֹ בֶּיָחָד. אָפִילוּ דִיבָּרְנוּ קְצָת בָּחוֹשֶך בָּסָלוֹן. נִרְאֶה לִי שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר. שְלוֹש עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶצְלָחְתִי לִקְרוֹא שִיר שֶל פִּיסָרְנִיק! כָּמוּבָן עִם הָרְבֶּה עֶזְרָה מֶהָמִילוֹן אָבָל הֶצְלָחְתִי, זֶה גוֹרֶם לִי לֶהָרְגִיש כֹּל כָּך שְֹמֶחָה. קוֹרְאִים לָשִיר לָאס פְּרוֹמֶסָס דֶה לָה מוּסִיקָה שֶזֶה אוֹמֶר הָהָבְטָחוֹת שֶל הָמוּזִיקָה בֶּעִבְרִית. הוּא מֶדָבֶּר עָל הָמִגְוָון שֶל הָצְבָעִים שֶיֶש לָקֶשֶת וֶעָל בּוּבָּה בֶּתוֹך הָכְּלוּב שֶאָנִי לֹא בֶּטוּחָה מָה הִיא עוֹשָֹה. יֶש אֶת הָעָלִים הָנוֹפְלִים שֶל הָסְתָיו. יֶש אֶת הָגָן שֶהָרֶגָע נוֹצָר. יֶש אֶת הָדְמָעוֹת וֶמֶאָחוֹרֶי הָדְמָעוֹת יֶש אֶת הָמוּזִיקָה. רָק אֶת הָמִילָה הָאָחְרוֹנָה לֹא הֶכָּרְתִי וֶכְּבָר הִתְעָיָיפְתִי לֶחָפֶּשֹ בָּמִילוֹן. אָנִי אֶרְשוֹם אוֹתָה בָּצָד וֶאֶבְדוֹק אוֹתָה אָחָר כָּך. שְבָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. קְלָאוּדְיָה עָזְבָה. תְשָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. מָה הִיא קְשוּרָה עָכְשָיו הָשוּתָפָה הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת, מָה הִיא שוֹלָחָת לִי אֶלֶף הוֹדָעוֹת, שָמָעתִי שֶאָת בֶּבּוּאֶנוֹס וֶשָמָעתִי שֶאָת בָּזֶה וֶעָשִֹית שָם טְרֶקִים וֶאָכָלְת צ'וֹרִיסוֹס דָי מֶטוּמְטֶמֶת תִסְתֶמִי. וֶעָכְשָיו הִיא כּוֹתֶבֶת אָנִי בָּאָה לֶבּוּאֶנוֹס. אִם עָכְשָיו הָיוּ לִי אֶת הָעָצָבִּים לִכְתוֹב לָה הָייתִי כּוֹתֶבֶת יָא מֶטוּמְטֶמֶת לֹא אוֹמְרִים פֹּה בּוּאֶנוֹס אוֹמְרִים קָפִּיטָל בּוּאֶנוֹס זֶה רָק יִשְֹרָאֶלִים מֶטוּמְטָמִים שֶחוֹשְבִים שֶהֶם חָיים פֹּה אָבָל הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹדְעִים שוּם דָבָר מֶהָחָיים שֶלָהֶם. קְלָאוּדְיָה לֹא עוֹנָה כְּשֶאָנִי מֶנָסָה לֶהָשִֹיג אוֹתָה בָּטֶלֶפוֹן. מָתָי שֶאָנִי מִתְקָשֶרֶת הָקָו שָם מֶנוּתָק. נִרְאֶה לִי שֶהִיא חָסְמָה אוֹתִי. אוּלָי אָנִי אֶתְקָשֶר לֶאֶחָד הָחָבֶרִים שֶלָך. אוּלָי הוּא יָסְבִּיר לָך עָד כָּמָה אָת חָסֶרָה לִי. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש לֶנוֹבֶמְבֶּר. זֶה לֹא מֶשָנֶה. עָכְשָיו זֶה אָנִי וֶפִּיסָרְנִיק. בָּיָמִים אָנִי עוֹבֶדֶת עִם הָמָדִים שֶל הָדָיֶילֶת. בָּלֶילוֹת אָנִי יוֹשֶבֶת עִם מִילוֹן וֶעִם הָשִירִים הָאָבוּדִים הָאֶלֶה. נִגְמָר לִי כְּבָר הָכֶּסֶף שֶבִּיקָשְתִי שֶל הָמִקְדָמָה. עָכְשָיו נִשְאָר בִּדְיוּק לֶחָבִילוֹת שֶל אִטְרִיוֹת שֶאָנִי אָרְתִיח וֶאוֹכָל יֶבֶשוֹת כֶּדֶי לֶרָמוֹת אֶת הָרָעָב כְּמוֹ שֶאוֹמְרִים פֹּה. צָרִיך פָּשוּט לִשְֹרוֹד כָּכָה עוֹד אֶיזֶה שְבוּעָיים עָד שֶתִיכָּנֶס הָמָשְֹכּוֹרֶת. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש לֶנוֹבֶמְבֶּר. הָבָּעָל בָּית הָאִידְיוֹט הָזֶה. לָמָה אָתָה חוֹשֶב שֶאָתָה יָכוֹל לֶהָרְשוֹת לֶעָצְמֶךָ לֶדָבֶּר אֶלָי כָּכָה רָק בִּגְלָל שֶאָנִי חָיֶיבֶת לֶךָ כֶּסֶף. שְלִישִי לֶדֶצֶמְבֶּר. הָלָכְתִי לָקָרֶפוּר וֶהִתְחָנָנְתִי לָמֶנָהֶל עָל הָבִּרְכָּיים. הוּא נָתָן לִי אֶת מָה שֶנִשְאָר מֶהָמָשְֹכּוֹרֶת אָחְרֶי שֶהוּא קִיזֶז מִמֶנָה אֶת הָמִקְדָמָה וֶשָֹם לִי אֶת הָכֶּסֶף בָּיָד וֶשָלָח אוֹתִי לֶקִיבִּינִימָט הָחוּצָה. לֹא נוֹרָא. לֶפָחוֹת נִשְאָרוּ לִי הָמָדִים. וֶמָזָל שֶכְּבָר הָרְבֶּה פָּחוֹת קָר כִּי מָמָש אֶין לִי כֶּסֶף לֶסְרִיגִים וֶמֶעִילֶי גֶשֶם. יֶש פֹּה מָסְפִּיק לֶלִקְנוֹת אוֹכֶל וֶלִשְֹרוֹד עָד שֶאָנִי אָצְלִיח לִמְצוֹא עָבוֹדָה. טְרֶס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עִם מָשְֹכּוֹרֶת שֶל חוֹדֶש אוֹ לֶפָחוֹת מָה שֶנִשְאָר מִמֶנָה אָנִי מָכְנִיסָה אֶת הָחָיים שֶלִי לֶתוֹך מִזְוָודָה וֶבּוֹרָחָת מֶהָדִירָה הָמֶזוּיֶנֶת הָזֹאת וֶלֹא מִתְכָּוֶונֶת לָחְזוֹר לֶפֹּה יוֹתֶר בָּחָיים שֶלִי. הָלָילָה שֶל קוֹרְיֶינְטֶס כֶּאִילוּ יֶלֶד בָּא לָגָן וֶעִרְבֶּב שָם יוֹתֶר מִידָי צְבָעִים שֶל הָגוֹאָש, יֶש מָלֶא דְבָרִים אָבָל כּוּלָם מִתְעָרְבֶּבִים וֶהוֹפְכִים לֶשְחוֹרִים וֶלֹא בְּרוּרִים בֶּינֶיהֶם. הָרֶחוֹבוֹת עִם הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים נִהִיים כֹּל כָּך צָרִים כְּשֶאָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפְּרִינְגְלֶס וֶלוֹקָחָת יָמִינָה בֶּקָזֶ'ה פֶּרוֹן וֶהָעֶצִים הֶם פּוֹתְחִים עָנָפִים כְּמוֹ יָדָיים שְקוּפוֹת שֶרוֹאִים אֶת הָוְרִידִים וֶהָנִימִים שֶלָהֶן בָּלָילָה. אָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפֶּרוֹן וֶעוֹבֶרֶת בֶּשְכוּנוֹת שֶל בָּתִים נֶמוּכִים וֶהָרְבֶּה פָּחוֹת מָרְשִימִים מִמָה שֶיֶש בֶּקוֹרְיֶינְטֶס, הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים, כִּמְעָט עָנִיים, חֶלֶק צְבוּעִים יָפֶה עִם הָאָדוֹם שֶל הָרוֹזֶנֶת. אָנִי עוֹבֶרֶת כָּמָה כְּבִישִים וֶמֶגִיעָה לָסְבִיבָה שֶל פָּארְקֶה סֶנְטֶנָארְיוֹ. הָפָּארְקֶה בָּלָילָה הוּא סִיבוּב שֶל עָצָמוֹת כֹּל פָּנָס כֹּל עֶץ כֹּל שוּלָיים שֶל מִדְרָכָה הֶם עָצָמוֹת יָפוֹת שֶעוֹשֹוֹת שָם סִיבוּבִים שֶל הָמָוֶות, זֶה כְּמוֹ הָקָרוּסֶלָה שֶכּוּלָם יוֹדְעִים שֶהִיא מֶקוּלְקֶלֶת, שֶיֶש לָה קֶצֶר בָּחָשְמָל וֶשֶהִיא לֹא מָפְסִיקָה לָעוּף מָהֶר בֶּסִיבוּבִים וֶשֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָל הָקָרוּסֶלָה וֶיוֹדְעִים שֶיוֹם אֶחָד יָלְדָה אָחָת בָּסוֹף תִיפּוֹל וֶתֶהָרֶג. אָנִי נִכְנֶסֶת לָרֶחוֹבוֹת שֶיוֹרְדִים מִדִיאָס וֶלֶס וֶעוֹבֶרֶת קִירוֹת עִם לֶבֶנִים אָדוּמוֹת שֶכּוּלָם מֶקוּשְקָשִים וֶבָּתִים עִם פִּיגוּמִים וֶכְּנִיסוֹת לֶחָנָיוֹת שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת פֹּה חָצֶרוֹת רָק קִירוֹת מִבֶּטוֹן אוֹ מִמָתֶכֶת. הוֹלֶכֶת עִם מִזְוָודָה קְרוּעָה וֶעִם הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָקָרֶפוּר שֶל הָדָיֶילֶת. עָכְשָיו הֶם קְצָת מֶלוּכְלָכִים מִפִּיח וֶהָחָצָאִית קְצָת מֶקוּמֶטֶת וֶהָמִטְפָּחָת שֶל הָמֶשִי דֶי קְרוּעָה אָבָל מָה זֶה כְּבָר אֶכְפָּת לִי, מִי שֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת וֶלָלֶכֶת בֶּמָבוֹך שֶל רֶחוֹבוֹת שֶכְּבָר אֶין לָהֶם שֶמוֹת, שֶכְּבָר יָצָאתִי מִזְמָן מֶהָמָסְלוּל שֶל הָתָיֶירֶת שֶאָנִי אָפִילוּ לֹא יוֹדָעָת אִם אָנִי עָדָיין בֶּקָפִּיטָל וֶשֶכֹּל מָה שֶנִשְאָר לִי זֶה לָשִֹים רֶגֶל אָחָת אָחְרֶי הָשְנִיָה וֶלֶהִיזָהֶר מִחוֹשָכִים שֶל הָפִּינוֹת וֶלֶהָמְשִיך. אֶין לִי הָבָּיתָה לֶאָן שֶלָחְזוֹר. מִישֶהוּ בִּכְלָל שָמָע עָל הָדָבָר הָזֶה. אֶין לֶאָן לָחְזוֹר וֶהָבָּתִים דָוְוקָא יָפִים הֶם נִרְאִים כְּמוֹ מָצֶבוֹת לֶבָנוֹת שֶל הָשָיש. בָּפִּינָה הָבֶּית קָפֶה הוּא פָּתוּח כֹּל הָלָילָה אָבָל אֶין שָם אָף אֶחָד שֶיָרְאֶה שֶנִשְאָרוּ פֹּה עוֹד חָיים. פִּיצָה סְגוּרָה. צִ'ינוֹס סָגוּר. יָרְקָנִיָה שֶל פֶּרוּאָנִים סְגוּרָה עִם סוֹרָגִים. עוֹד סְנִיף שֶל קָרֶפוּר אוֹ אוּלָי זֶה בֶּעֶצֶם דִיאָה אָנִי לוֹקָחָת יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה. עָכְשָיו אָנִי בֶּאֶמֶת בֶּיָעָר אָבוּדוֹת, לָבָּתִים כְּבָר אֶין כְּנִיסוֹת זֶה פָּשוּט מִסְדְרוֹנוֹת שֶלֹא נִגְמָרִים וֶהָכֹּל נִהִיָה יוֹתֶר שָחוֹר וֶיֶש פָּחוֹת וֶפָּחוֹת פָּנָסִים וֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת הָכִי רָחוֹק לֶמָטָה וֶעוֹבֶרֶת מָקוֹם שֶאָנִי דָוְוקָא כֶּן מֶכִּירָה כִּי אָנִי וֶקְלָאוּדְיָה הִתְחָבָּקְנוּ בּוֹ פָּעָם, אָנִי עוֹבֶרֶת לֶיָד הָדוּכָנִים שֶל הָסְפָרִים, יוֹצֶאת מֶהָגָדֶר שֶמֶקִיפָה אֶת הָפָּארְק וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. קוּאָטְרוֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ הָלָילָה הִיא הִפְסִיקָה לֶהִגָמֶר. אֶין עוֹד יוֹם אָחֶר. עָכְשָיו זֶה הָנֶצָח שֶל הָמָוֶות. סֶייס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. מָה שֶפִּיסָרְנִיק אָמְרָה עָל הָלָילָה שֶהוּא כְּמוֹ אִישָה זְקֶנָה עִם הָרֹאש מָלֶא פְּרָחִים. סְיֶיטֶה דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו אָנִי חוֹשֶבֶת שֶאָנִי נִמְצֶאת בֶּקָבָּשִיטוֹ. יֶש פֹּה כָּמָה שוּרוֹת שֶל בָּתִים הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים מֶהָקוּאָדְרוֹת הָאָחֶרוֹת. הֶם נִרְאִים כְּמוֹ בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָנִי אוֹמֶרֶת וֶחוֹשֶבֶת אָבָל מָה שֶאָנִי לֹא יוֹדָעָת אָבָל אָחָר כָּך מֶבִינָה כְּשֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת בֶּין חָלוֹנוֹת מֶלֶאִים בֶּקוּרִים וֶחָצֶרוֹת שֶל הָאָבָּדוֹן זֶה שֶזֹאת בֶּאֶמֶת שְכוּנָה עִם בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָבָל זֹאת גָם שְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל כֹּל הָהוֹמְלֶסִים בָּעִיר. הָפָּחִים הֶם פָּחִים שֶשָֹמִים בֶּבֶּית קְבָרוֹת. הָבְּרוֹשִים שֶשוֹתְלִים אוֹתָם לֶיָד הָקְבָרִים. הָבְּרָזִים שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל בֶּאֶמְצָע הָמִדְבָּר בֶּבֶּאֶר שֶבָע וֶהָבָּתִים הֶם הָקְבָרִים שֶל בֶּין עֶשְֹרִים לֶשְלוֹשִים אָנָשִים שֶיוֹשְבִים שָם. הָכֹּל תָמִיד אָחְרֶי שְֹרֶפָה, כּוּלָם תָמִיד מֶרוּחִים שָם בֶּפִּיח, כּוּלָם שָם הוֹמְלֶסִים שְחוֹרִים שֶעָכְשָיו הֶם יוֹצְאִים מֶהָבָּתִים וֶמֶפָייחִים גָם אוֹתִי, וֶמֶלָכְלֶכִים אֶת הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָתְכֶלֶת וֶמֶנָסִים לִתְלוֹש לִי אֶת הָמִטְפָּחָת וֶלִקְרוֹעָ אוֹתָה מֶהָצָוָואר וֶהֶם מוֹשְכִים אוֹתִי וֶמוֹשְכִים אוֹתִי לָהָמוֹן שֶל הָקְבָרוֹת, לָעָמוֹק שֶל הָקוּרִים שֶנִכְנָסִים יָשָר בָּפֶּה וֶסוֹתְמִים אֶת הָמֶעָיים וֶאָנִי אוֹמֶרֶת שֶזֶה לֹא אָנִי, זֶה לֹא אָנִי אֶת מִי שֶאָתֶם צְרִיכִים לָהָרוֹג אָבָל אָנִי נִמְשֶכֶת וֶנִמְשֶכֶת לֶאֶחָד מֶהָבָּתִים וֶנִקְבֶרֶת בָּחָיים בֶּתוֹך הָבָּית. בֶּיינְטִיאוֹצ'וֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו זֶה הָחָיים שֶל הָמָוֶות בָּקְבָרוֹת. מִי הָיָה מָאָמִין שֶאָנִי אָגִיעָ לָמָצָב הָזֶה. כֹּל יוֹם אָנִי מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה לָילָה וֶאָנִי נִלְעֶסֶת כְּמוֹ מָסְטִיק מֶלוּכְלָך בֶּתוֹך עָרֶמָה שֶל הָהוֹמְלֶסִים. אִי אֶפְשָר לָצֶאת מֶהָשְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת. אָנִי מֶנָסָה לִשְלוֹח מֶיילִים לֶקְלָאוּדְיָה וֶלָהוֹרִים. אָבָל הָכֹּל חוֹזֶר בֶּחָזָרָה כֶּאִילוּ שֶשוּם דָבָר כְּבָר לֹא קָיָים יוֹתֶר חוּץ מֶהָאָרְבָּע קוּאָדְרוֹת הָשְֹרוּפוֹת הָאֶלֶה. לִפְעָמִים אֶיזֶה זָקֶן נִכְנָס לֶפֹּה בֶּטָעוּת אָחְרֶי שֶהוּא עָשָֹה סִיבוּב בֶּקָבָּשִיטוֹ אוֹ נָגִיד סְטוּדֶנְט חָדָש שֶחִיפֶּשֹ וֶלֹא מָצָא אֶת הָפָקוּלְטָד דֶה פִילוֹסוֹפִיָה אִי לֶטְרָס. בֶּדֶרֶך כְּלָל אָנָחְנוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶת הָכָּמָה דָקוֹת לֶהָתְחִיל לֶפָחֶד וֶאָז אָנָחְנוּ בָּאִים לוֹ בֶּמָכָּה וֶגוֹרֶרִים אוֹתוֹ בֶּיָחָד לֶאֶחָד הָבָּתִים. לֹא כִּי אָנָחְנוּ רוֹצִים. כִּי הָהוּא זֶה מִי שֶגוֹרֶם לָנוּ לָעָשֹוֹת אֶת זֶה. בָּבּוֹקֶר הָסְטוּדֶנְט הוּא מִתְעוֹרֶר וֶזֶה גָלְגָל שֶל הָסִיוּטִים אָבָל אָחְרֶי כָּמָה זְמָן הוּא מִתְרָגֶל וֶהוּא כְּבָר שָר כָּאן עִם כּוּלָנוּ. בֶּאוֹפֶן לֹא מָפְתִיעָ מִי שֶמֶנָהֶל אֶת הָמָקוֹם הָזֶה הוּא גָם יִשְֹרָאֶלִי. לֹא יָצָא לִי לֶדָבֶּר אִיתוֹ כִּי הוּא דֶי מָפְחִיד אָבָל לִפְעָמִים אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִסְתוֹבֶב לֶיָד הָבָּית. הוּא כֹּל הָזְמָן מִשְתָעֶל. הוּא נִרְאֶה מֶבוּגָר. עִם חָלִיפָה וֶמִשְקָפָיים עָבוֹת שֶל פְּרוֹפֶסוֹרִים. לִפְעָמִים הוּא עוֹבֶר לֶיָד הָבָּית קְבָרוֹת שֶלִי וֶאָנִי סוֹגֶרֶת אֶת הָתְרִיסִים וֶמִתְכָּנֶסֶת בֶּשֶקֶט בָּפִּינָה שֶל הָחֶדֶר. לִפְעָמִים הָיָה לִי אוֹמֶץ וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלָיו עוֹבֶר בָּקָצֶה שֶל הָחָלוֹן וֶהוּא הִשְתָעֶל מָמָש רָע וֶהִתְכּוֹפֶף עָל הָרִצְפָּה וֶהֶקִיא מָלֶא קוּרִים וֶאָז הִסְתוֹבֶב בֶּפִּתְאוֹמִיוּת כֶּאִילוּ הוּא מָרְגִיש שֶמִישֶהוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. בָּסוֹף הוּא בָּדָק בָּצְדָדִים וֶלֹא רָאָה שָם אָף אֶחָד אָז הוּא הֶמְשִיך במָסְלוּל הָרָגִיל שֶהוּא עוֹשֶֹה. אָבָל מִי שֶחוֹשֶב שֶהָמָקוֹם הָזֶה הוּא כְּמוֹ הָפִיאֶסְטָה אוֹ הָחָוָוה הוּא טוֹעֶה וֶבֶּגָדוֹל. זֶה לֹא סְתָם אֶיזֶה זוּלָה שֶל יִשְֹרָאֶלִים סָטְלָנִים שֶבָּאוּ לֶבּוּאֶנוֹס וֶנִשְאָרוּ פֹּה. פָּעָם עוֹד חָשָבְתִי שֶיֶש לִי תִקְוָוה. עָכְשָיו אָנִי יוֹדָעָת שֶלֹא. הָדָבָר הָיָחִיד שֶאָנִי יֶכוֹלָה לֶנָסוֹת זֶה לֹא לֶהִתָקֶל יוֹתֶר לֶעוֹלָם בָּזָקֶן הָמָגְעִיל הָזֶה. טְרֶסֶה דֶה אֶנֶרוֹ דוֹס מִיל טְרֶסֶה. נוֹצֶ'ה. עוֹד צָ'בּוֹן שֶחָשָב שֶהוּא הוֹלֶך לִלְמוֹד עָל אָרֶנָס וֶרוּלְפוֹ וֶבָּסוֹף מָה שֶהוּא מָצָא זֶה אֶת הָדֶרֶך לֶכָּאן. עָכְשָיו לֶפָחוֹת מָתְחִילִים לִהִיוֹת פֹּה אָנָשִים שֶאֶפְשָר לֶדָבֶּר אִיתָם עָל סְפָרִים, לֶפָחוֹת אָחְרֶי אוֹ לִפְנֶי שֶהֶם מִשְתָגְעִים לָחָלוּטִין וֶמֶנָסִים לָהָרוֹג אֶת עָצְמָם בָּמָוֶות. הָסְפָרָדִית שֶלִי דָוְוקָא מִתְקָדֶמֶת בֶּסֶדֶר. אֶתְמוֹל הֶתְחָלְתִי לִקְרוֹא קְצָת שִירִים מֶהָגֶהֶנוֹם הָמוּזִיקָלִי. יֶש שָם אֶיזֶה שִיר אָרוֹך שֶמֶתָאֶר דֶי טוֹב אֶת הָמָצָב שֶבּוֹ אָנָחְנוּ נִמְצָאִים. זֶה כְּמוֹ שֶנוֹסְעִים עִם הָאוֹטוֹ בָּמִנְהָרוֹת שֶל הָהָרִים וֶשֶנוֹסְעִים וֶנוֹסְעִים אָבָל אָף פָּעָם לֹא מֶגִיעִים וֶאָף אֶחָד בָּאוֹטוֹ לֹא יָצְלִיח לֶהָבִין שֶאָנָחְנוּ לֹא נִצֶא אָף פָּעָם מֶהָרִיצָה הָחָשוּכָה הָזֹאת. יֶש שָם אֶת הָכֹּל. יֶש אֶת הָדְמָמָה שֶעוֹטֶפֶת אֶת כּוּלָנוּ. יֶש שָם אֶת הָלָילָה הָגָדוֹל וֶהָמָחְרִיד שֶל צֶעָדִים שֶלֶעוֹלָם הֶם אָבוּדִים. וֶהָכִי חָשוּב שֶיֶש שָם אֶת הָבּוּבּוֹת שֶפּוֹתְחִים אוֹתָן רוֹאִים שֶהֶן רֶיקוֹת בָּמֶעָיים וֶיֶש שָם אֶת הָיָדָיים שֶלִי שֶל בּוּבָּה מֶפוֹרֶקֶת שֶכֹּל דָבָר הֶן מֶלָטְפוֹת אָבָל שֶשוּם דָבָר לֹא בָּא אוֹ אָפִילוּ מִתְקָרֶב. בֶּיינְטִיסְיֶיטֶה דֶה אֶנֶרוֹ. נוֹצֶ'ה. אָנִי לֹא מֶבִינָה אֶיך הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת עָשְֹתָה אֶת כֹּל הָדֶרֶך מִיֶרוּשָלָים וֶעוֹד מָצְאָה אוֹתִי בָּמָקוֹם הָזֶה. הִיא עָדָיין בָּחוּץ וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָבָּרְזֶלִים שֶמֶגָדְרִים אֶת הָשְכוּנָה, אָל תִיכָּנְסִי, אָל תִיכָּנְסִי! אָנִי עוֹשָֹה לָה תְנוּעוֹת שֶל לֹא מֶהָבָּית וֶהִיא רוֹאָה אוֹתִי אָבָל הָמֶטוּמְטֶמֶת הִיא לֹא מֶבִינָה שֶאָל תִיכָּנְסִי, אוּלָי הִיא אָפִילוּ חוֹשֶבֶת שֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה לָבוֹא כִּי הִיא פּוֹתָחָת אֶת הָשָעָר וֶנִכְנֶסֶת בֶּין הָקוּאָדְרוֹת, וֶהוֹלֶכֶת בֶּאָגָם שֶל אָבוּדִים שֶל הָקְבָרוֹת בָּהָלִיכָה הָמֶפָגֶרֶת שֶל כֶּאִילוּ יֶרוּשָלְמִית שֶיֶש לָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הוֹמְלֶסִים שֶמָרְאִים לָה אֶת הָשִינָיים אָבָל הִיא יוֹתֶר מִידָי סְתוּמָה בִּשְבִיל לֶהָבִין בֶּאֶמֶת לֶאָן הִיא נִכְנֶסָה. הִיא מִתְקָרֶבֶת לָבָּית שֶל הָקְבָרוֹת שֶלִי וֶשֶל הָעוֹד שְלוֹשִים אָנָשִים וֶפּוֹתָחָת אֶת הָדֶלֶת אָז מָהֶר לִפְנֶי שֶכּוּלָם יִקְפֶצוּ עָלֶיהָ אָנִי תוֹפֶסֶת אוֹתָה בָּיָד וֶנִנְעֶלֶת אִיתָה בָּשֶירוּתִים. אָחְרֶי כָּמָה דָקוֹת שֶאָנִי צוֹעֶקֶת עָלֶיהָ בֶּהִיסְטֶרְיָה וֶבּוֹכָה בְּלִי הָפְסָקָה אָנִי מֶרִימָה אֶת הָרֹאש. אָנִי לֹא מָאָמִינָה לֶמָה שֶאָנִי רוֹאָה. הִיא פָּשוּט מִסְתָכֶּלֶת עָלָי קוֹרֶנֶת מֶאוֹשֶר. מֶנִיחָה אֶת הָעָרֶמָה שֶל מָחְבָּרוֹת בֶּצְבָעִים לֶיָד הָכִּיוֹר. שוֹלֶפֶת בֶּשְתֶי הָיָדָיים שֶלָה אֶת הָיָד הָשְלִישִית שֶתְקוּעָה לָה בָּבֶּטֶן. הָיָד הִיא מִתְפָּתֶלֶת כְּמוֹ נָחָש עָל הָרִצְפָּה וֶכּוֹתֶבֶת בְּלִי הָפְסָקָה. וֶאָז הִיא מֶנָתֶרֶת וֶמִתְחָבֶּרֶת בֶּמָכָּה לָכָּתֶף שֶל הָבּוּבָּה הָכְּרוּתָה שֶלִי.