השנה הייתה 3000 לספירה. אחרי שנים ארוכות של מלחמות עולם, מלחמות אזרחים ומלחמות דת, ואחרי שהשמיים המטירו על המים בחמת זעם מטאורים של גיהינום נקמני מלווים בברקים ורעמים, התפרצויות געשיות, סופות וסערות, מחלות ומצוקות רעב שלא שככו במשך מאות שנים, נכחדה האנושות על פני כדור הארץ כמעט לחלוטין. היבשות נעלמו על יושביהן, וכל האוקיינוסים יבשו והפכו לגאיות עמוקים ומבעיתים. נותרו רק מתי מעט שחיו במערה גדולה מתחת לאדמה שנוצרה בעקבות פגיעתו של מטאור מאה שנים לפני כן.

הם היו מאה בלבד, לבשו לגופם עורות, התחמשו בסלעים, ובשנתם הניחו את ראשיהם על זרועותיהם. הם אכלו עשב משדה מרעה קטן ומוריק שהשתרע סמוך לברכת מים עומדים. לא היו להם שמות, ולא הייתה להם שפה. הם דיברו בסימנים וכינו זה את זה במספרים. שמונים גברים, חמש עשרה נשים וחמישה ילדים היו כל מה שנותר מהאנושות כולה.

הם לא נזקקו לשפה כדי להבין שהם האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ, ושהם התקווה האחרונה לכינונה מחדש של האנושות. בשל כך היו נחושים בדעתם לדבוק זה בזה כענבים באשכול ולהיאחז בחיים בציפורניהם, והבטיחו זה לזה להישאר יחד כדי להציל את הכוכב הזה. בכל בוקר היו יוצאים למרעה, מלחכים עשב, ומעלים גירה כצאן ומתפלשים בקרבת המים ככלבים. אחר כך, עם שקיעת השמש, היו שבים לישון במערה כעטלפים. יום אחד, לאחר ששבו כולם אל המערה והחלו לספור את עצמם כמדי יום, כדי לוודא שמספרם נותר כשהיה, הופתעו לגלות שמספר תשע לא נמצא.

– לאן נעלם מספר תשע?!

אישוניהם התרחבו בתימהון ונפשותיהם נרעדו מפחד. על פניהם ניכרה דאגה אמיתית וברורה בשל ההיעלמות המשונה הזו, שכן מזה יותר מעשר שנים איש מהם לא נעלם. לאחר כמה שעות של שתיקה נואשת ומתישה נכנס למערה מספר תשע, חיוך גדול על פניו, וזיעה ניגרת ממצחו. הוא נעמד מולם כפסל, והחיוך לא מש מפיו. בטרם הספיק מי מהם להפנות אליו אצבע מאשימה, הוא פרשֹ את ידיו כמי שמבקש להתפלל, כאותם אנשים שהאמינו פעם באלוהי השמיים בטרם נכחדו כולם מעל פני האדמה.

חיוכו התרחב, חיוך אווילי במקצת, וידיו חשפו תליון בצבע כסף, חלוד בשוליו, על צמיד עור שבמרכזו לב גדול. בעוד כולם מביטים בתליון בשקיקה ובהשתאות צעד לפנים גבר בעל הדרת כבוד, עב בשר ואפור שיער, שזקנו ופניו חרושי הקמטים העידו על היותו המבוגר שבהם, שנקרא מספר מאה. הוא התבונן במספר תשע בזעם כשואל: היכן היית? מספר תשע לא השיב לו, רק הרים את ידיו כדי להראות לו את התליון.

מאותו רגע השתנו הימים תכלית השינוי. מספר תשע הפך למוקד תשומת הלב של כולם וזכה במעמד רם בעל חשיבות מיוחדת במינה. הוא היה הגבר היחיד שהעיניים היו נשואות אליו בכל מקום שבו שהה ובכל מקום שאליו הלך. כולם ביקשו את חברתו, שאפו להתקרב אליו והתגאו בהיכרותם עמו, שהרי הוא היה הגבר בעל תליון הכסף. מי שצחק איתו היה בר מזל, ומי שנלווה אליו למרעה עם שחר היה בר מזל אף יותר.,אולם בר המזל הגדול ביותר באנושות כולה היה זה שמספר תשע הניח לו לגעת בתליון, דבר שקרה רק לעתים נדירות.

הנשים התחרו ביניהן מי מהן תהיה זו שתזכה באהבתו, ליבו ותליונו. אחת מהן התפשטה לפניו, אחרת קרצה לו בעינה ושלישית פיתתה אותו עם שדיה הגדולים והזקורים. הנועזת מכולן הייתה זו שהתנפלה עליו בזמן שישן.

הקנאה חלחלה בקרב הגברים כרעל, ומעיניהם ניבטה שנאה יוקדת. בתוך תוכם זממו מזימות מרושעות, והאלימות איימה להתפרץ. הם נחלקו לכמה מחנות: המבוגר בעל מספר מאה וכמה מספרים שתמכו בו סברו שהתליון הוא חידוש הרסני וטענו שחייבים להשליכו למי הבריכה. אחרים, בראשותו של מספר עשר, התנגדו לכך והאמינו בחירותו של מספר תשע ובזכותו להחזיק ברכוש פרטי. השאר שמרו על ניטרליות. וכך, לראשונה בתולדותיה, התפלגה המערה.

באחד הימים פרצה תגרה בין שני גברים: האחד אהב את בעל התליון, והשני תיעב אותו. המריבה הלכה והסלימה עד שהגיעה לשיאה כאשר האיש שאהב את בעל התליון הרג את שונאו ורוצץ את גולגולתו בסלע גדול. עד מהרה התכנס בית דין של בני אדם עירומים למעט עור חיות שכיסה את גופם, ומספר מאה הוציא פסק דין שקבע כי יש להיפטר מהתליון מיד. מספר תשע סירב למסור את התליון שלו, והוחלט להוציאו להורג בגין עבירה על החוק. הוא נגרר אל הבריכה, וארבעה גברתנים התיישבו עליו כדי להבטיח את מותו בטביעה. לאחר מכן נלקח התליון ונמסר למנהיג, מספר מאה, כדי שייפטר ממנו וישים קץ לרעה חולה זו.

ביום המחרת ההלם הכה בכולם כבשורת מוות כאשר הופיע לפניהם המנהיג כשהוא עונד את התליון על חזהו כחתן. כעבור שני לילות נרצח המנהיג, והתליון נעלם. אנשי המערה האשימו זה את זה, והספקות החלו לחלחל לליבותיהם כרוח סערה. מיד קמו קבוצות רבות של מתנגדים, תומכים, חמדנים, שונאים ומקנאים. הם חלקו זה על זה, החזיקו בקנאות בדעותיהם, התאגדו לסיעות, התווכחו, התכתשו, נלחמו, טבחו וחיסלו זה את זה עד האחרון שבהם.

כעבור חודשים ספורים הופיע במערה, לבדו, תינוק בוכה, אוחז בידיו תליון קטן בצבע כסף, חלוד בשוליו, שחיסל את מה שנותר מהאנושות.

 

היו שני דברים חשובים — האחד, שהיא היתה זקנה מאוד; השני שמר תְ'רקְל ייקח אותה אל אלוהים. וכי לא ליטף את ידה ואמר: "מרת בֶּלוֹז, נמריא לחלל בטיל שלי, ונלך למצוא אותו יחד"? 

וזה מה שידעה שיהיה. אה, הקבוצה הזו לא דמתה לאף קבוצה אחרת שמרת בֶּלוֹז הצטרפה אליה אי פעם. בתשוקתה להאיר נתיב עבור רגליה העדינות, הכושלות, היא הדליקה גפרורים לאורכן של סמטאות אפלות, ומצאה דרכה אל מיסטיקנים הינדים שרפרפו ריסים מנצנצים, מעפעפים, מעל כדורי בדולח. היא פסעה במשעולי האחו עם פילוסופים הודים פְּרושים שייבאו בנותיה-בָּרוח של מאדאם בְּלָבַצְקִי. 1 היא עלתה לרגל ליערות הסטוּקוֹ של קליפורניה, לצוד את החוזה בכוכבים במשכנו הטבעי. היא אפילו ויתרה בחתימתה על הזכויות באחד מבתיה, כדי להתקבל למִסדר הצעקנים במקדש של אוונגליסטים מדהימים שהבטיחו לה עשן זהוב, לַהֶבת בדולח, ואת ידו הגדולה הרכה של אלוהים שתבוא לשאתה הביתה.

אף אחד מכל אלה לא ערער מעולם את אמונתה של מרת בֶּלוֹז, אפילו לא כשראתה אותם מוּבָלים בחשכת לילה בניידת שחורה לקול יללת צופרים, או כשמצאה את תמונותיהם, קודרים ובלתי-רומנטיים בעליל, בצהובוני הבוקר. העולם טיפל בהם בגסות וכלא אותם פשוט כי ידעו יותר מדי, וזה הכול.

ואז, לפני שבועיים, ראתה את המודעה של מר תְ'רקְל בניו יורק:

בואו למאדים!

בואו להתארח לשבוע בנווה המרפא של תְ'רקְל. ואז, הלאה לחלל להרפתקה הגדולה ביותר

שיש לחיים להציע!

הזמינו עלון חינם: "קרוב יותר, אֵלִי, אֵלֶיךָ".

מחירי הנחה. כרטיס הלוך ושוב בתעריף מוזל.

 "הלוך ושוב", חשבה מרת בֶּלוֹז. "אבל מי יחזור אחרי שיראה אותו?"

ועל כן היא קנתה כרטיס וטסה למאדים ובילתה שבעה ימים פושרים בנווה המרפא של מר תְ'רקְל, הבניין שהשלט עליו הִבהב "הַטיל של תְ'רקְל לגן-עדן!" היא בילתה את השבוע ברחצה במים צלולים, ומחתה כל דאגה מעל עצמותיה הקטנות, וכעת כבר קצרה רוחה, והיא נָכונה להיטען אל תוך הטיל הפרטי המיוחד של מר תְ'רקְל, כמו קליע, להשתגר אל החלל אל מעֵבר לצדק ולשבתאי ולפלוטו. וכך – מי יכחיש זאת? – להתקרב עוד ועוד אל הבורא. כמה נפלא! וכי לא הרגשת כבר את קרבתו? וכי לא חשת כבר בנשימתו, במבטו הבוחן, בנוכחותו?

"הנני", אמרה מרת בֶּלוֹז, "מעלית עתיקה ומקרטעת, מוכנה לעלות בַּפּיר. אלוהים צריך רק ללחוץ על הכפתור".

 כעת, ביום השביעי, בעודה טופפת במעלה המדרגות בנווה המרפא, החלו כמה ספקות קטנים לנקר בה.

"קודם כול", אמרה בקול רם לאף אחד, "זאת לא בדיוק ארץ זבת חלב ודבש פה במאדים, כמו שהבטיחו. החדר שלי הוא חדרון, בריכת השחייה בעצם לא באמת ראויה, וחוץ מזה, כמה אלמנות שנראות כמו פטריות או כמו שלדים רוצות בכלל לשחות? ולבסוף, כל נווה המרפא מדיף ריח כרוב מבושל ונעלי התעמלות!"

היא פתחה את דלת הכניסה והניחה לה להיטרק, בשמץ עצבנות.

היא נדהמה מן הנשים האחרות באודיטוריום. כאילו תעתה במבוך מראות בקרנבל, ונתקלה שוב ושוב בעצמה – אותו פרצוף מקומח, אותן ידי תרנגולת וצמידים מצלצלים. בזו אחר זו ריחפו למולה תמונות של עצמה. היא הושיטה יד, אבל לא הייתה זו מראה; הייתה זו גברת אחרת שלחצה את אצבעותיה ואמרה:

"אנחנו מחכות למר תְ'רקְל. ששש!"

"אה", לחשו כולן.

וילונות הקטיפה נפרדו.

מר תְ'רקְל הופיע, שלֵו להתמיה, וסקר את כולן בעיניו המצריות. ובכל זאת משהו בהופעתו עורר ציפייה שיקרא "הַיי!" בעוד כלבים מדובללים מדלגים מעל רגליו, דרך ידיו המחושקות, ומעל גבו. ואז ציפית שיחייך חיוך פסנתרי מסַנוור, ויפזז עם הכלבים והכול אל מאחורי הקלעים.

 מרת בֶּלוֹז, בחלק נסתר במחשבתה שהייתה חייבת להיאחז בו בלי הרף, ציפתה לשמוע גוֹנג סיני זול עם כניסתו של מר תְ'רקְל. עיניו הכהות הלחלוחיות הגדולות היו מופרכות עד כדי כך שאחת הזקנות התלוצצה שראתה ענן יתושים מרחף מעליהן כמו מעל חביות גשם בקיץ. ומרת בֶּלוֹז קלטה מדי פעם ריח של כדור נפטלין תיאטרלי וניחוח של קיטור קליופֶּה 2 עולה מחליפתו המגוהצת למשעי.

אבל באותה רציונליזציה פראית שקיבלה את כל שאר האכזבות בחייה המקרטעים, היא נשכה שפתיים כנגד הספקנות ולחשה, "הפעם זה אמיתי. הפעם זה יעבוד. הלוא יש לנו טיל?"

מר תְ'רקְל קד קידה. הוא חייך חיוך פתאומי של מסכת קומדיה. הגברות הזקנות הביטו פנימה אל תוך מכסה הגרון שלו וחשו שם תוהו ובוהו. עוד לפני שהחל לדבר, מרת בֶּלוֹז ראתה אותו מרים כל אחת ממילותיו, משמן אותה, מוודא שתנוע חלק במסילתה. לבה התהדק כאגרוף קטן, והיא חשקה את שיני הפורצלן שלה.

"חברות", אמר מר תְ'רקְל, וכפור פתאומי נשמע מכסה את לבבות האסיפה כולה.

"לא!" הקדימה מרת בֶּלוֹז. היא כבר שמעה את החדשות הרעות מסתערות לעברה, והיא עצמה קשורה לפסים, חסרת-אונים, בעוד גלגלי הענק השחורים מאיימים והצופר שורק.

"יהיה עיכוב קל", אמר מר תְ'רקְל.

ובו ברגע, מר תְ'רקְל היה יכול לזעוק או להתפתות לזעוק, "גבירותיי, שבו בבקשה!" כדרך הפייטנים הנודדים, כי הגברות התרוממו אליו מכיסאותיהן, קובלות ורועדות.

"לא עיכוב ממושך מאוד". מר תְ'רקְל הרים את ידיו ללטף את האוויר.

"כמה זמן?"

"רק שבוע".

"שבוע!"

"כן. תוכלו להישאר כאן בנווה המרפא עוד שבעה ימים, הלא כן? עיכוב קל לא ישנה כלום, נכון, בסופו של דבר? חיים שלמים חיכיתן. רק עוד כמה ימים".

בעשרים דולר ליום, חשבה מרת בֶּלוֹז בצינה.

"מה הבעיה?" קראה אישה אחת.

 "קושי משפטי", השיב מר תְ'רקְל.

"טיל יש לנו, נכון?"

"אה, כ-כן".

"אבל אני פה כבר חודש שלם, מחכה", אמרה גברת זקנה אחת. "עיכובים, עיכובים!"

"זה נכון", אמרו כולן.

"גבירותיי, גבירותיי", מלמל מר תְ'רקְל, בחיוך שלֵו.

"אנחנו רוצות לראות את הטיל!" הייתה זו מרת בֶּלוֹז שדהרה קדימה, לבדה, ונופפה באגרופה כמו בפטיש צעצוע.

מר תְ'רקְל התבונן אל תוך עיני הגברות הזקנות, כמיסיונר בין קניבלים לבקנים.

"כן, אבל", אמר.

 "שום אבל!" צעקה מרת בֶּלוֹז.

"אני חושש – " ניסה לומר.

"גם אני!" אמרה. "לכן אנחנו רוצות לראות את הספינה!"

"לא, לא, נו, תראי, גברת – " הוא נקש באצבעותיו כדי להיזכר בשמה.

"בֶּלוֹז!" היא זעקה. מְכל קטן הייתה בסך הכול, אבל עכשיו כל הלחצים הגועשים שנאצרו במשך שנים ארוכות עלו ופרצו מבעד לשסתומים העדינים של גופה. לחייה התלהטו. ביללה שנשמעה כשריקת ארובות מלנכולית רצה מרת בֶּלוֹז קדימה ונתלתה עליו, כמעט בשיניה, ככלב שפּיץ שהַקַיץ העביר אותו על דעתו. היא מיאנה וגם לא יכלה להניח לו לעולם, עד שימות, ושאר הנשים בעקבותיה, קפצו ונבחו כמכלאה שלמה של כלבים שהתפרצו על מאמנם, זה שליטף אותם ושסביבו כרכרו וייבבו בעליצות רק שעה קודם לכן, כעת התגודדו סביבו, קימטו את שרווליו והניסו את השלווה הפּרעונית ממבטו.

"מכאן!" קראה מרת בֶּלוֹז, וחשה עצמה כמאדאם לפארג'.3 "פה מאחור! מספיק חיכינו לראות את הספינה. כל יום הוא דחה אותנו, כל יום חיכינו, עכשיו בואו נראה".

"לא, לא, גבירותיי!" קרא מר תְ'רקְל וקיפץ סביב.

הן פרצו דרך ירכתי הבמה ויצאו דרך דלת, כשיטפון, כשהן נושאות עמן את האיש המסכן אל תוך צריף, ואז החוצה, בפתאומיות, אל אולם התעמלות נטוש.

"הנה הוא!" אמרה מישהי. "הטיל".

ואז השתררה שתיקה קשה מנשוא.

הטיל היה שם.

מרת בֶּלוֹז הביטה בו וידיה נשמטו מצווארונו של מר תְ'רקְל.

הטיל נראה מעט כמו סיר נחושת חבוט. אלף בליטות ושריטות וצינורות חלודים ואוורָרים מטונפים היו עליו ובתוכו. האשנבים עורפלו באבק ונדמו לעיני חזיר עיוור. כולן ייללו יללת אנחה דקה.

"זאת החללית סהדי במרומים?" קראה מרת בֶּלוֹז בזעזוע.

מר תְ'רקְל הנהן והביט ברגליו.

"שכל אחת מאיתנו שילמה עליה אלף דולר ובאנו כל הדרך למאדים כדי לעלות עליה איתך ולצאת למצוא אותו?" שאלה מרת בֶּלוֹז.

"מה, היא לא שווה אפילו שק של אפונה מיובשת", אמרה מרת בֶּלוֹז.

"זאת ממש גרוטאה!"

גרוטאה, לחשו כולן, בקול שלבש נימה היסטרית.

"שלא יברח!"

מר תְ'רקְל ניסה להרים רגליים ולהימלט, אבל אלף מלכודות אופוסום סגרו עליו מכל עבר. הוא קמל.

כולן הלכו סביב במעגלים כמו עכברים סומים. הבלבול והבכי נמשכו חמש דקות תמימות, שבהן הן ניגשו ומיששו את הטיל, את הקומקום הדפוק, את המְכל החלוד ליַלדוֹת האל.

"טוב", אמרה מרת בֶּלוֹז. היא טיפסה אל פתחו המעוקם של הטיל, ופנתה אל כולן. "עושה רושם שנעשה לנו דבר נורא", אמרה. "לי אין כסף לחזור הביתה לכדור הארץ, ואני גאה מכדי ללכת לממשלה ולספר שאיש ירוּד כזה שיטה בנו והוציא מאיתנו את כל חסכונותינו. אני לא יודעת מה אתן חושבות על זה, כולכן, אבל הסיבה שכולנו באנו לכאן היא שאני בת שמונים וחמש, ואת בת שמונים ותשע, ואת בת שבעים ושמונה, וכולנו נוגעות כבר במאה, ועל כדור הארץ שום דבר לא מחכה לנו, וכנראה שגם לא על מאדים. כולנו ציפינו שלא לנשום עוד הרבה אוויר או לסרוג עוד הרבה תחתיות, כי אחרת לא היינו מגיעות הנה. אז מה שיש לי להציע זה דבר פשוט – לקחת סיכון".

היא הושיטה יד ונגעה בשלד החלוד של הטיל.

"זה הטיל שלנו. אנחנו שילמנו תמורת המסע שלנו, ולכן נצא למסע שלנו!"

כולן רשרשו ועמדו על קצות האצבעות ופערו פיות נדהמים.

מר תְ'רקְל החל לבכות. הוא עשה זאת בקלות רבה ובאפקטיביות גדולה.

"אנחנו פשוט ניכנס לספינה הזאת", התעלמה ממנו מרת בֶּלוֹז. "ואנחנו נמריא לאן שהתכוונו להגיע".

מר תְ'רקְל הפסיק לבכות די זמן כדי לומר, "אבל זה הכול היה תרמית. אני לא יודע שום דבר על החלל. והוא ממילא לא נמצא שם. אני שיקרתי. אין לי מושג איפה הוא, ולא הייתי מצליח למצוא אותו גם אם הייתי רוצה. ואתן האמנתן לי כמו שוטות".

"כן", אמרה מרת בֶּלוֹז, "היינו שוטות. אני מוכנה לקבל את זה. אבל אתה לא יכול להאשים אותנו, כי אנחנו זקנות, וזה היה רעיון מקסים, וטוב ויפה, אחד הרעיונות הכי מקסימים בעולם. הרי לא באמת סיפרנו לעצמנו שנוכל להתקרב אליו פיזית. זה היה חלום עדין ומטורף של זקנות, מסוג הדברים שנאחזים בו למשך כמה דקות מדי יום, גם אם יודעים שהוא לא נכון. טוב, אז כל מי שרוצה לנסוע, בואו אחריי לספינה".

"אבל אתן לא יכולות לנסוע!" אמר מר תְ'רקְל. "אין לכן נווט. והספינה הזאת היא שבר כלי!"

"אתה", אמרה מרת בֶּלוֹז, "אתה תהיה הנווט".

היא נכנסה לתוך הספינה, וכעבור רגע נדחקו קדימה כל שאר הזקנות. מר תְ'רקְל, שידיו טָרפו באוויר כטחנת רוח, נדחף בכל זאת דרך הפתח, ובתוך רגע נטרקה הדלת. מר תְ'רקְל נקשר אל כיסא הנווט כשכולן מדברות בבת אחת ומחזיקות אותו שלא יקום. הקסדות המיוחדות חולקו ונקבעו על כל ראש אפור או לבן לתוספת חמצן במקרה של דליפה מגוף הספינה, ובסופו של דבר הגיעה השעה ומרת בֶּלוֹז נעמדה מאחורי מר תְ'רקְל ואמרה, "אנחנו מוכנות, אדוני".

הוא לא אמר דבר. הוא שטח בפניהן תחינה שקטה, בעיניו הגדולות, הכהות, הלחות, אבל מרת בֶּלוֹז הניעה בראשה והצביעה אל לוח השעונים.

"ממריאים", הסכים מר תְ'רקְל בעגמומיות, והסיט מתג.

כולן נפלו. הטיל עלה מכוכב הלכת מאדים בגלישת להבה גדולה, בשאון של מטבח שלם שהושלך לתוך פיר מעלית, בקול של סירים ומחבתות וקומקומים ולהבות שופתות ונזידים מבעבעים, בריח שריפת קטורת וגומי וגופרית, בצבע של אש צהובה, וסרט אדום נמתח מתחתן בעוד כל הזקנות שרות ונאחזות זו בזו, ומרת בֶּלוֹז זוחלת זקופה בספינה הנאנקת, המתמתחת, המרעידה.

"קדימה לחלל, מר תְ'רקְל".

"היא לא תחזיק מעמד", אמר מר תְ'רקְל, בעצב. "הספינה לא תחזיק מעמד. היא – "

וכך אמנם קרה.

הטיל התפוצץ.

מרת בֶּלוֹז חשה עצמה מתרוממת ומושלכת סחרחרה, כמו בובה. היא שמעה את הצרחות הרמות וראתה הבזקי גופים חולפים על פניה בשברי מתכת ואור מאובק.

"הצילו, הצילו!" זעק מר תְ'רקְל הרחק-הרחק, על אלומת רדיו קטנה.

הספינה התפוררה למיליון חלקים, והזקנות, כל המאה, הושלכו היישר קדימה באותה מהירות כמו הספינה.

אשר למר תְ'רקְל, אולי מסיבות מסלוליות כלשהן הוא נזרק מעֶברה האחר של הספינה דווקא. מרת בֶּלוֹז ראתה אותו נופל לבדו ומתרחק מהן, צורח, צורח.

וזה סופו של מר תְ'רקְל, חשבה מרת בֶּלוֹז.

והיא ידעה בדיוק כיצד ייראה סופו. הוא עמד להישרף, להיצלות, להיקלות היטב, אבל ממש היטב. מר תְ'רקְל עמד ליפול אל תוך השמש.

והנה אנחנו, חשבה מרת בֶּלוֹז. הנה אנחנו, יוצאות החוצה, והחוצה, והחוצה.

שום תנועה כמעט לא הורגשה, אבל היא ידעה שהיא נעה במהירות של חמישים אלף מייל בשעה, ושהיא תמשיך לנוע במהירות כזו לנצח, עד ש….

היא ראתה את הנשים האחרות מתנודדות סביבה, כל אחת במסלולה, ולכל אחת מהן נותרו עוד דקות ספורות בלבד של חמצן בקסדותיהן, וכל אחת מהן הביטה מעלה אל יעדן.

כמובן, חשבה מרת בֶּלוֹז. החוצה לחלל. החוצה והחוצה, והאפֵלה ככנסייה גדולה, והכוכבים כנרות, ולמרות הכול – מר תְ'רקְל, הַטיל והמרמה – אנחנו נעות לעבר האל.

ושם, כן, שם, בעודה נופלת הלאה והלאה, התקרבה אליה – כמעט והבחינה כעת בקווי המתאר – התקרבה אליה היד הזהובה האדירה שלו, הוּשטה לאחוז בה ולנחם אותה כִּדרוֹרית נפחדת…

"אני מרת אמיליה בֶּלוֹז", אמרה בשקט, בקול השמור לאורחים חשובים. "אני מכוכב הלכת ארץ".

 


 

*עריכה: רחל הלוי

**הסיפור "מסע קטן" ייכלל באסופה בת 17 סיפורי זִקנה מאת ריי ברדברי, שנמצאת בעיצומו של גיוס המונים לשם הוצאתה לאור בתחילת שנת 2020. לתמיכה: https://headstart.co.il/project/51586

***A LITTLE JOURNEY © 1951 by Ray Bradbury. Published with the permission of Don Congdon Associates, Inc.

הטמגוצ'י של הבן שלי חטף איידס. לא יותר משלושים פּיקסֶלים יצרו את חיית המחמד הווירטואלית על צג ה-LCD הקטן, אבל המחלה היתה ניכרת לעין. הוא נראה כמו חולה איידס, אתם יודעים? רזה יותר מקודם. כמה מהפיקסלים שלו דהו, ואישוני עיניו הענקיות היו קטנים יותר, ובהו בהבעה ריקה.

רק כמה שבועות קודם לכן קניתי ללוּק את הטמגוצ'י, ששמו מימוּ. למען האמת הוא רצה מאוד חתלתול, אבל גבּי לא רצתה חתול בבית. "חתול יביא ציפורים מתות וחיידקים צואתיים," אמרה, אצבעותיה פרושות להגן על בטנה התופחת.

טמגוצ'י נראה פשרה מושלמת – משהו שלוּק יוכל להזדהות איתו ולטפל בו, שילמד אותו יסודות ראשונים לטיפול בחיות מחמד בשביל התקופה הראשונה לאחר הולדת התינוק. הזדהות היא אחד הדברים שלוּק יתקשה בהם, כך קראנו בַספר. הוא יתקשה להבין הבעות פנים. לטמגוצ'י היו רק שלוש הבעות שונות, כך שזה יהיה תרגול טוב בשבילו.

לוק ואני עקבנו יחד אחרי מימוּ המקופל בפינת הצג. מדי פעם היה מימוּ קם ממקומו, מדדה לפינה הנגדית ומשאיר ערימה של משהו. לא יודע מה זה המשהו הזה, או מאיזה נקב הוא יצא – הרזולוציה לא היתה מספיק טובה כדי לקבוע.

"אתה נותן לו יותר מדי אוכל," אמרתי ללוק. הוא אמר שזה לא נכון, אבל הוא ישב על הספה ולחץ על הכפתורים במשך שעות, אז אני די בטוח שזה מה שהוא עשה. חוץ מלהאכיל, אין עוד הרבה מה לעשות עם טמגוצ'י.

קראתי את הוראות ההפעלה שהגיעו עם מימוּ. צרכיו היו פשוטים: מזון, מים, שינה, משחק. מימוּ היה אמור לאותת כשהוא זקוק לאחד מאלה. תפקידו של לוק כמטפל של מימוּ היה ללחוץ על הכפתור המתאים בזמן המתאים. בהוראות נכתב כי עודף תזונה, חוסר תזונה, חוסר פעילות גופנית ואומללות עלולים לגרום למימוּ לחלות. גולגולת שחורה קטנה עם עצמות מוצלבות תופיע על הצג כשזה יקרה, ובאמצעות לחיצה כפולה על כפתור A ואחר כך על כפתור B, ניתן לתת לו תרופה. בהוראות נכתב שלפעמים דרושות שתיים או שלוש מנות תרופה, תלוי כמה הטמגוצ'י שלך חולה.

בדקתי שוב את הצג של מימוּ ולא היו גולגולת ועצמות מוצלבות.

בהוראות נכתב שאם הטמגוצ'י מת, יש לתקוע עיפרון לתוך חור בגבו כדי לאתחל אותו. אז תיוולד חיה חדשה.

כשלוק הלך סוף-סוף לישון ולא היה יכול לראות אותי מתעלל בחיית המחמד הווירטואלית שלו, מצאתי את החור בגב של מימוּ ודחפתי לתוכו עיפרון מחודד. אבל כשהפכתי אותו בחזרה, מימוּ עדיין היה שם, חולה כמקודם. תקעתי את העיפרון עוד כמה פעמים וניסיתי גם עם סיכה, למקרה שהעיפרון לא נכנס עמוק מספיק. אבל הוא סירב לאתחל את עצמו.

תהיתי מה יקרה אם מימוּ ימות, עכשיו כשכפתור האתחול שלו לא עובד. האם תקלה כלשהי שללה מהטמגוצ'י של לוק את היותו בן אלמוות? האם ניתנה לו רק הזדמנות אחת לְחיים? נדמה לי שהדבר עשה אותו הרבה יותר מיוחד, ובמידה מסוימת, הגביר את נחישותי למצוא למימוּ מרפא.

חיברתי את מימוּ למחשב האישי שלי – תכונה חדשה בדור הזה של הטמגוצ'ים. קיוויתי שיקפוץ איזה חלון של "אשף האיבחון" ויפתור את הבעיה.

מסך של טמגוצ'י הבהב לחיים על המחשב האישי שלי. היו שם הרבה יצורים מוטנטיים גדולי עיניים, מתנועעים מצד לצד כדי לקבל תשומת לב, ביניהם גם עוד מימוּ, שנראה כמו התמונה שלו על האריזה, לפני שחלה. אחת האופציות על המסך היתה "סנכרן את הטמגוצ'י שלך".

כשעשיתי זאת, עולם הפיקסלים המרובעים המוגבל של מימוּ הפך על המסך שלי פתאום לאנימציה תלת-ממדית בצבעים חיים. החדר הריק שבו חי התגלה כחממה מלאה צמחים בלתי אפשריים הגדלים תחת שמש טמגוצ'י ורדרדה. ובמרכז העולם הזה, שכב על השטיח מימוּ.

הוא נראה נורא. בגרסה המפותחת במלואה לחדרו של הטמגוצ'י, היה מימוּ מין דבר מקומט. עור כפות רגליו היה נוקשה ומתקלף. עיניו, שהיו פעם בצבע לבן בוהק בגוונים חדים, היו צהובות וחסרות ברק. סביב בסיס אפו היו גלדים. תהיתי איזה מוח מעוות יפתח צעצוע לילדים שעלול להגיע לשפל מדכא כל כך.

הקשתי על כל כפתור אפשרי עד שמצאתי ערכה רפואית. יכולת לגרור ולהדביק מתוכה גלולות אל הטמגוצ'י. כנראה מימוּ היה אמור לבלוע או לספוג אותן, אבל הן פשוט ריחפו מולו, כאילו מימוּ מסרב לקחת את התרופות שלו.

ניסיתי על מימוּ את התחבולה שאני עושה ללוק כדי שיקח תרופה. ערבבתי את הגלולות במזון. גררתי כרע עוף מהמזווה וכיסיתי בו את התרופה בתקווה שמימוּ יקום ויאכל את שניהם. אבל הוא רק שכב לו שם, מביט בי, פיו פתוח מעט. המראה החולה שלו היה משכנע כל כך שיכולתי ממש להריח את הבל הפה המסריח שלו עולה מן הצג.

שלחתי ליוצריו של מימוּ אי-מייל עוקצני המתאר את מצבו ושואל מה יש לעשות כדי להשיבו לקו הבריאות.

עבר שבוע וטרם קיבלתי תשובה ומצבו של מימוּ החמיר. הופיעו עליו נקודות אפרפרות. כשסנכרנתי את מימוּ למחשב שלי, התברר כי הנקודות הן פצעים אדומים ועמוקים. ומן האופן שבו השתקפו בהם קרני שמש הטמגוצ'י, אפשר היה לדעת שהם רטובים.

הלכתי לחנות הצעצועים והראיתי להם את הטמגוצ'י. "אף פעם לא ראיתי אותם עושים דבר כזה," אמרה הבחורה מאחורי הדלפק. "כנראה זה משהו שיש בסדרה החדשה."

יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את לוק עם חברה שבאה לשחק. לחברה קראו בֶּקי וגם לה היה טמגוצ'י. גבי ניסתה לארגן לפחות מפגש חברתי אחד בשבוע כדי לעזור ללוק להשתלב.

הטמגוצ'י של בקי נתן לי רעיון.

לדור הזה של הטמגוצ'ים היתה יכולת לתקשר עם טמגוצ'ים אחרים. אם קרבת את הטמגוצ'י שלך למרחק מטר מטמגוצ'י של חבר, חיות המחמד הווירטואליות שלכם יכלו לשחק משחקים או לרקוד יחד. אולי אם אחבר את שני הטמגוצ'ים, כפתור התרופות בטמגוצ'י של בקי ירפא את מימוּ.

בהתחלה התנגד לוק באלימות לתת לי את מימוּ, גם כשאמרתי לו שאני רק רוצה לעזור לו. אבל כששיחדתי את לוק ובקי בעוגיות שוקולד ושקית צ'יפס, הם הסכימו למסור לי אותם.

כשנכנסה גבי מתליית הכביסה, היא זעמה עלי.

"למה נתת צ'יפס ושוקולד לילדים?" היא שאלה, והטיחה את סל הכביסה הריק על הרצפה. "בדיוק התכוונתי להכין להם ארוחת ערב."

"עזבי אותי רגע," אמרתי. לא היה זמן להסביר. היו לי רק כמה דקות עד שהילדים ידרשו שאחזיר להם את הצעצועים, והתקשיתי לגרום לטמגוצ'ים למצוא זה את זה – אולי חיבור הבלוטות של מימוּ נפגע מן הווירוס.

אבל בסופו של דבר, כשקירבתי את שקעי החיבור שלהם זה לזה, הם השמיעו צליל פינג של סנכרון ושתי הדמויות הופיעו על שני הצגים. מדהים איזה סיפוק קיבלתי מזה.

מימוּ נראה חולה גם על הצג של בקי. לחצתי פעמיים על A ופעם על B כדי לתת לו תרופה.

לא קרה כלום.

ניסיתי שוב. אבל הטמגוצ'ים סתם עמדו שם. אחד בריא, השני חולה. לא עשו כלום.

לוק ובקי חזרו, אצבעותיהם שמנוניות ופניהם חומות משוקולד. אמרתי להם לנגב ידיים במכנסיים לפני שישחקו עם הטמגוצ'ים שלהם. עמדתי לנתק אותם זה מזה, אבל כשהם ראו שעל הצג של כל אחד מהם מופיעה הדמות השנייה, הם התלהבו והתיישבו ליד שולחן המטבח לשחק יחד.

מזגתי לעצמי בירה, וחצי כוס יין לגבי (המנה היומית המותרת לה), ואז, כשראיתי את הצ'יפס בצד, לקחתי לי שקית.

מאוחר יותר, כשנגמרה הבירה שלי והגיע הזמן שאמא של בקי תבוא לאסוף אותה, הושיטה לי בקי את הטמגוצ'י שלה.

"אתה יכול לתקן את וִיבּי?" היא שאלה.

אצל הטמגוצ'י הוורוד של בקי התחילו להופיע התסמינים הראשונים ממחלתו של מימוּ: ירידה במשקל, פנים אפורות, גב כפוף, תשישות.

כששמעתי את אמא של בקי מגיעה במכונית התחלתי ללחוץ על כפתורי התרופות וכבר ידעתי שלא יעזור כלום. "הוא צריך לנוח קצת," אמרתי. "תעזבי אותו בשקט עד מחר, והוא יהיה בסדר."

לוק הוזמן ליום הולדת. בדרך כלל גבי לוקחת את לוק למסיבות, אבל היא הרגישה רע – השליש הראשון של ההריון הפעם היה לא נעים במיוחד. אז היא שכנעה אותי לנסוע, אף שאני שונא מסיבות של ילדים.

הבחנתי שאצל רבים מהילדים האחרים במסיבה הטמגוצ'י מחובר ללולאות החגורה של החצאית או המכנסיים. הילדים היו עוצרים מדי כמה דקות תוך כדי משחק ומרימים את הטמגוצ'ים שלהם כדי לבדוק אם הם בסדר, ומפעם לפעם לוחצים על כפתור כדי למלא את צורכיהם.

"הטמגוצ'ים האלה זה טירוף, לא?" ציינתי באוזני אבא אחר שעמד לו בקצה הגינה בזרועות משולבות על חזהו.

"כן," הוא חייך.

"הטמגוצ'י של הילד שלי נהיה חולה," אמרתי. "הבוקר נשרה לו אחת הזרועות. היית מאמין?"

האבא הסתובב אלי, פניו הרצינו פתאום. "אתה אבא של לוק?" שאל.

"כן," אמרתי.

"בגללך הייתי צריך לקנות טמגוצ'י חדש."

קימטתי את מצחי וגיחכתי, לא חשבתי שהוא רציני, אבל נראה שהבעת הפנים שלי מעצבנת אותו.

"בקי ויליס היתה אצלכם בבית, לא?" הוא המשיך. "אז החיית המחמד שלה הדביקה את חיית המחמד של מתִי כי היא יושבת לידו בכיתה. חיית המחמד של הבן שלי מתה. אני שוקל לדרוש ממך פיצוי על החדשה."

הבטתי היישר לתוך עיניו, מחפש רמז לכך שהוא מתבדח, אבל לא היה שום רמז. "אני לא יודע מה להגיד," אמרתי. ובאמת לא ידעתי. חשבתי שהוא מטורף, במיוחד בגלל איך שקרא לטמגוצ'ים "חיות מחמד", כאילו מדובר בחיות אמיתיות, ולא בסתם שלושים פיקסלים על צג LCD שיש להן אותן פונקציות כמו השעון המעורר שלי בערך. "אולי היתה בעיה אחרת בטמגוצ'י שלכם. הטמגוצ'י של לוק לא מת."

האבא האחר טלטל את ראשו ונשף אוויר, ואז פנה הצידה והביט בי, קמט נוצר בצווארו השמן. "אל תגיד לי שהבאתם אותו לכאן," אמר.

"טוב, לוק לוקח אותו לכל מקום," אמרתי.

"אלוהים," הוא אמר, ואז עבר ממש בתוך המשטח הצבעוני שעליו כמה ילדים שיחקו "טוויסטר", חטף את הטמגוצ'י של בנו ובדק אם הוא בסדר. פרץ ויכוח בינו לבין בנו כשהוא ניתק את הצעצוע מלולאת החגורה של הילד ואמר שיכניס אותו למכונית ליתר ביטחון. הם עשו כל כך הרבה רעש עד שאמו של הילד שחגג יום הולדת ניגשה להרגיע אותם. האבא רכן קרוב אליה כדי ללחוש והיא הביטה ארצה כשדיבר, ואז הרימה מבט לעברי, ואחר כך אל לוק.

היא חצתה את הגן בדרך אלי.

"היי. לא נפגשנו," אמרה, מושיטה את ידה בחיוך יפה. "אני ליליאן, אמא של ג'ייק." לחצנו ידיים ואמרתי שנעים מאוד להכיר אותה. "אנחנו בדיוק מתכוונים לשחק 'חבילה עוברת,'" היא אמרה.

"אה, יופי."

"כן, ואני מודאגת שהילדים האחרים יידבקו מ…" היא פתחה את פיה כדי להראות ששיניה חשוקות, והנהנה בתקווה שהבנתי, בתקווה שהיא לא תיאלץ לשאת את המבוכה שכרוכה באמירה מפורשת.

"זה רק צעצוע," אמרתי.

"בכל זאת, הייתי מעדיפה…"

"את מדברת על זה כאילו זה…"

"אם לא קשה לך…"

הנדתי בראשי לנוכח הטירוף שבמצב, אבל הסכמתי לטפל בכך.

כשאמרתי ללוק שאני צריך לקחת ממנו את מימוּ לרגע הוא התחרפן. הוא רקע ברגליו וקפץ את ידו לצורת טופר וצעק, "סַמוּר מעופף!"

כשלוק עושה את הסמור המעופף שלו, כל מי שנמצא לידו ברדיוס של שני מטרים חוטף. סמור מעופף הוא מרושע. ציפורניו החדות שורטות את הזרועות. הוא מכוון לעיניים.

"בסדר, בסדר," אמרתי, מתרחק ממנו ומרים ידיים בהתגוננות. "מימוּ יכול להישאר אצלך, אבל אני אצטרך לקחת אותך הביתה."

לוק כיווץ את אפו וקימט את מצחו כל כך חזק שבקושי ראיתי את עיניו הכהות.

"אתה תפסיד את עוגת היום הולדת," הוספתי.

לוק הרפה את טפריו, הושיט לי את מימוּ, והשמיע נהמת רטינה תוך כדי כך. מימוּ היה חם, ותהיתי האם זה בגלל ידיו המזיעות של לוק, או שיש לטמגוצ'י חום.

החזקתי בידו של לוק והובלתי אותו למקום שבו סידרו כמה אמהות את המעגל ל"חבילה עוברת", והחבאתי מעיניהן את מימוּ בכיסי. הושבתי את לוק והסברתי לו מה עומד לקרות ומה הוא אמור לעשות. ילד רזה שנפלו לו שתי שיניים קדמיות הביט בנו, תוהה מה אנחנו עושים.

נאלצתי להמתין עד יום שני כדי לבדוק את האי-מיילים שלי במשרד. עדיין לא קיבלתי כלום מיצרני הטמגוצ'י. בהפסקת הצהריים, תוך שאני מתיז רוטב בולונז על המקלדת, חיפשתי בגוגל "טמגוצ'י" יחד עם כל מילה נרדפת ל"וירוס". לא מצאתי שום דבר חוץ מהוראות לתת לו תרופות כשמופיעים הגולגולת והעצמות.

אחרי הצהריים, בפגישה הלפני אחרונה שלי לאותו יום, ביקשו ממני בכריזה להתקשר לקבלה. כשקוראים לך בכריזה, כולם יודעים שזה מקרה חירום, וכשקוראים לי, כולם יודעים שזה משהו שקשור ללוק. יצאתי מחדר הישיבות ורצתי לשולחן שלי, מנסה בכל הכוח לא להביט בראשים המסתובבים בעקבותי.

גבי המתינה על הקו. כשהעבירו אותה מהקבלה, היא בכתה. היה ללוק התקף, מאלה שהוא חוטף לפעמים. התקף קצר הפעם, יחסית לו, רק שמונה דקות, אבל מרגע שההתקף חלף, צד ימין של גופו משותק. זה היה דבר חדש. החרידה אותי העובדה שההתקפים שלו משתנים, שאולי הם מתפתחים באופן כלשהו. אמרתי לגבי להירגע ושאני יוצא הביתה מיד.

כשהגעתי, עדיין חנה האמבולנס ליד הבית, אבל הצוות כבר ארז את הציוד. "הוא בסדר," אמר לי אחד מאנשי האמבולנס כשרצתי בשביל.

השיתוק של לוק נמשך רבע שעה אחרי שנגמר ההתקף, אבל עכשיו הוא חזר להתנועע כרגיל, חוץ מרפיון בזווית פיו שגרם לו לעיוות מילים. האיש מהאמבולנס אמר שזה קורה לפעמים, כך שאין מה לדאוג.

חיבקתי את לוק, טומן את שפתי בשיערו הסמיך ומנשק את צד ראשו, מייחל לחיות בעולם שבו נשיקות יכולות לשקם מוחות. ליטפתי את גבו, בתקווה למצוא שם איזה כפתור אתחול שקוע בתוך חור, משהו שאוכל ללחוץ עליו כדי שיספק לנו התחלה חדשה, שימחק את כל הקשקושים מהדף ויותיר אותו שוב חלק ונקי.

גבי ישבה על קצה הכורסה והחזיקה את הבטן.

"את בסדר?" שאלתי.

היא הנהנה, שולפת ממחטת נייר משרוול הקרדיגן ומוחה את אפה. הפחד הכי גדול של גבי היה שהבעיה של לוק היא לא רק חלק ממנו, אלא חלק מהמפעל שייצר אותו – מה אם אצל כל ילד שנעשה יחד יהיה אותו פגם בתכנון?

כל הרופאים אמרו שהסיכויים שזה יקרה פעמיים הם זעומים, אבל אני לא חושב שנוכל אי פעם להירגע לגמרי. ידעתי שעוד הרבה זמן אחרי שייוולד הילד השני שלנו, נחפש שנינו את התסמינים שנראו תמימים כל כך אצל לוק בהתחלה.

קיבלנו מכתב מבית הספר האוסר על הבאת טמגוצ'ים. שלושה טמגוצ'ים של ילדים אחרים מתו ולא היה אפשר להשיבם לחיים.

"הורים מתעלמים ממני כשאני מורידה את לוק בבוקר," אמרה גבי. היא שפשפה את רקותיה באצבעותיה.

המצב יצא משליטה. מימוּ צריך ללכת.

כשהלכתי לספר ללוק שאנחנו צריכים להיפרד ממימוּ לשלום, הוא ישב על שפת ארגז החול, דוקר את החול בקשית צהובה.

"לא!" הוא נבח עלי, ועשה את הפרצוף הזועף שלו. הוא אחז את מימוּ בחוזקה באגרופו ושילב את זרועותיו על חזהו.

גבי יצאה החוצה עם הספר שלה. "אולי תעזרי לי פה?" ביקשתי.

"אתה יכול להתמודד עם זה לשם שינוי," אמרה.

ניסיתי לשחד את לוק בעוגייה, אבל זה רק הרגיז אותו יותר. ניסיתי לשקר לו, אמרתי שאני צריך לקחת את מימוּ לבית החולים כדי לרפא אותו, אבל כבר איבדתי את אמונו. בסופו של דבר נותרה לי רק אפשרות אחת. אמרתי ללוק שהוא צריך לסדר את הצעצועים שלו בגינה או שאאלץ להחרים את מימוּ ליומיים שלמים. ידעתי שלוק לעולם לא יאסוף את הצעצועים. כנראה החלק במוחו שאחראי על סידור היה בתחום האזור הפגוע. אבל ביקשתי ממנו בתיאטרליות כמה פעמים, ואז, כשהוא רק התרגז עוד יותר, רקע ברגליים ובעט בכל מיני דברים, התחלתי לספור.

"אל תספור!" הוא אמר, מבין את סופיות הספירה לאחור.

"קדימה," אמרתי, "נשארו לך ארבע שניות. רק תאסוף את הצעצועים ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

אילו הוא היה אוסף את הצעצועים שלו, היה מדובר בכזה נס, שהייתי מרשה לו לשמור את מימוּ, עם האיידס או בלי האיידס.

"שלוש… שתיים…."

"די לספור!" צרח לוק, ואז אשר יגורתי בא לי, "סַמוּר מעופף!"

האצבעות של לוק התעקלו לצורתן המוכרת והמפחידה והוא הסתער עלי. דילגתי כדי לברוח ממנו, ומעדתי על דלי.

"אחת וחצי…. אחת… קדימה, נשארה לך רק חצי שנייה." כנראה היה בי חלק שנהנה מזה, כי צחקקתי.

"די עם זה," אמרה גבי. "אל תהיה אכזרי."

"הוא צריך ללמוד," אמרתי. "קדימה לוק, נשאר לך רק שבריר שנייה. תתחיל לאסוף את הצעצועים שלך עכשיו ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

לוק שאג וזינק עלי עם סמור-מעופף, על הזרועות שלי, על הפנים. אחזתי במותניו וסובבתי אותו עם הגב אלי. סמור-מעופף תקע את טפריו בפרקי אצבעותי בזמן שאני נאבקתי לשחרר את מימוּ מידו השנייה.

לאחר שהצלחתי לחלץ את מימוּ, היו על פרקי אצבעותי שלושה חתכים בצורת חצי-סהר ששרפו לי בטירוף.

"אני שונא אותך!" צרח לוק בבכי. הוא רץ אל הבית וטרק את הדלת אחריו.

"מגיע לך," אמרה גבי, מביטה בי מעל מסגרת משקפי השמש שלה.

לא יכולתי פשוט לזרוק את מימוּ לפח. לוק לא יסלח לי על כך לעולם. זה עלול להפוך למין רגע מכונן כזה, משהו שיעוות אותו לנצח וייצור אצלו כל מיני בעיות אמון בהמשך החיים. במקום זאת תכננתי למימוּ המתת חסד.

אם אנעל את מימוּ בארון התרופות, אבודד אותו מהדברים שעשויים לעזור לו לשרוד: מזון, משחק, ליטופים ושירותים, האיידס יתחזק ככל שהוא ייחלש ויתבוסס בהפרשותיו. האיידס ינצח. וכשמימוּ יהיה מת, יש לו שתי ברירות: לאתחל את עצמו בתור טמגוצ'י בריא, או למות. אם יבריא, לוק יוכל לקבל אותו בחזרה. אם ימות, אז לוק ילמד לקח חשוב על תמותה ואני אקנה לו טמגוצ'י חדש כדי לעודד את רוחו.

כל עוד שהה מימוּ בארון היה פיתוי גדול להעיף בו מבט, לצפות ברגעיו האחרונים, אבל לטמגוצ'י יש חיישנים שקולטים תנועה. הוא עשוי לפרש את תשומת הלב מצדי כסוג של טיפול בו, ולאזור כוחות כדי להתנגד לווירוס שהורס אותו. לא, היה עלי לעזוב אותו במנוחה חרף הפיתוי.

נוכחותו של מימוּ בארון התרופות כאילו שינתה את מראהו החיצוני של הארון. מארון תרופות רגיל הוא הפך למשהו אחר, משהו… לא מהעולם הזה.

אחרי יומיים שלמים  לא יכולתי יותר להתאפק. הייתי בטוח שפתיל חייו של מימוּ כבר קופד. לוק התעקש להיות שם כשפתחתי את הארון, ולא היה לי כוח להתווכח.

"בסדר," אמרתי. "אבל למדת את הלקח, שצריך לסדר צעצועים?"

"תחזיר לי אותו," הוא אמר ברטינה.

פתחתי את הארון והוצאתי את הטמגוצ'י.

מימו היה חי.

הוא איבד בינתיים שלוש מגפיו, נשארה לו רק זרוע אחת, שנמתחה תחת ראשו. אחת מעיניו נעצמה לכדי נקודה קטנה שלא יכולה לראות. קו המִתאר המפוקסל שלו היה קטוע בכמה מקומות, נקבוביות פעורות שדרכן ודאי חדרו והתנדפו כל מיני דברים בלתי נראים.

"זה מגוחך," אמרתי. "לוק, אני מצטער, אבל אין לנו ברירה אלא לזרוק אותו."

לוק חטף ממני את הטמגוצ'י ורץ בצרחות אל גבי. הוא רעד, פניו היו אדומות ומיוזעות.

"מה כבר עשית?" גערה בי גבי.

תפסתי את הראש בשתי ידי. "אני נכנע," אמרתי, ועליתי לחדר השינה בהפגנתיות.

הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית בישול. היה משהו מרגיע באופן שבו צרב השף את הטונה על מחבת, משהו שאִפשר לפעימות לבי להתרכך בהדרגה.

גבי קראה לי מלמטה. "אתה יכול לרדת ולהכניס את לוק? ארוחת הערב כמעט מוכנה."

החלקתי את הרגליים על כל אחת מהמדרגות, נהנה מהעיסוי של כפות הרגליים. יצאתי החוצה בגרביים. לוק היה עסוק בקבורה של כדורגל בתוך ארגז החול.

"הגיע הזמן להיכנס, קטנצ'יק," אמרתי. "ארוחת הערב מוכנה."

הוא התעלם ממני.

"בוא הביתה, לוק," קראה גבי מבעד לחלון הפתוח, ולשמע קולה של אמו, קם לוק, ניער את החול מהג'ינס שלו ונכנס פנימה, שומר ממני מרחק רב כשחלף על פני בריצה.

טיפת גשם פגעה בקצה אפי. העננים מעל היו נמוכים וכבדים. עננים מהסוג המסוקס שלוקח להם כמה ימים להתרוקן. כשפניתי לחזור, הבחנתי שלוק השאיר את מימוּ בשולי ארגז החול. התקרבתי כדי להושיט יד ולהרים אותו, אבל אז עצרתי, הזדקפתי, ונכנסתי פנימה, סוגר את הדלת מאחורי.

אחרי ארוחת הערב היה תורה של גבי להשכיב את לוק. הכנתי תה ורכנתי מעל גב הספה, מניח את הספל ואת שני מרפקי על אדן החלון ושואף את האדים החמים. בחוץ הלם הגשם בדשא, יוצר מכתשים בארגז החול, וניתז מהטמגוצ'י. חשבתי כמה מגוחך שאני מרגיש אשם, אבל מתוך איזו תחושת חובה מוזרה המשכתי לצפות בו, עד שהגשם שטף את כל האור מהשמיים.

1

האזרח ג'אבּר סבּיל התעורר לקול צלצול השעון המעורר בטלפון הנוקיה שלו, שהיה מכוון לשעה שש וחמש דקות בדיוק. כמו בכל בוקר, הוא ניסה לכסות את פניו בכרית, אבל חש חוסר אונים נורא.

הוא קפא במקומו כשצלצול השעון המעורר הלך וגבר בראשו, כמו מסמר שנדפק שוב ושוב בתוך מוחו.

לבסוף החליט להושיט את ידו אל השולחן כדי להשתיק את הצלצול ולתת ללבו כמה רגעים להסדיר את פעימותיו לפני שיקום מהמיטה. אבל גם כעת הוא חש שהוא חסר אונים ושאיבד את התחושה בידו, בשתי ידיו, בראשו, ברגליו ובכל גופו.

כהלום רעם, האזרח ג'אבר הבחין שהוא באמת הפך למשהו אחר, שונה מאוד מאותו אדם שהזיכרון האחרון שיש לו ממנו הוא מהלילה הקודם, כששכב לישון בשעה מאוחרת, גופו מותש אחרי ערב ארוך בעבודה. הוא אמד בראשו את מידת הקשיות של כל גופו ונוכח לדעת שהוא הפך לחפץ מתכתי, מוצק וחזק ששרוע על המיטה במקומו.

2

האזרח ג'אבר סביל היה שקוע זמן לא קצר בניסיון להסתגל לגוף הגס והנוקשה הזה שהחליף את גופו האנושי, עד ששם לב לקולותיהם של הילדים הרצים ברחובות אל בתי הספר ושל מוכרי הירקות, הסדקית והחלב המכריזים על מרכולתם הזולה וכן לתחושה המשונה שאור השמש החל לחדור אל החדר מבעד לסדק כלשהו בתקרה". הוא נזכר בחרדה שהוא מאחר מאוד לפגישות עבודה במשרד הממשלתי שהוא עובד בו ושהוא צפוי להיענש בקיצוץ בשכרו ולהינזף על ידי המנהל הזועם. הוא ניסה לקום במהירות, אך גופו המתכתי הכבד בגד בו ומשך אותו בחזרה למיטה. הוא נבהל ואמר בליבו: "אני ברזל, נהפכתי לברזל!"

3

אחרי כמה ניסיונות מייגעים, הצליח ג'אבר סביל לרדת מהמיטה. למעשה, הוא השליך את כל גוף הברזל החדש שלו אל רצפת הבטון של החדר ולאחר נפילתו הרועמת גילה שרגליו נראות כחושות וארוכות. הוא ביקש להישען עליהן איכשהו ולנוע בכבדות לעבר מראה מוארכת שהייתה קבועה באמצע ארון הבגדים שלו. ועוד הוא גילה שיש לו עכשיו משהו שצורתו כעין אחת חדת ראייה עד מאוד ומובילה אותו בדיוק רב אל הארון.

הוא נעצר לרגע לפני שהתרומם ונעמד על רגלי הברזל הכחושות שלו מול המראה. כשראה את דמות הברזל החדשה שלו, לא הצליח האזרח ג'אבר סביל לשלוט עוד בעצמו ובקול מוזר ומפחיד פלט צעקה שגרמה לו להסתובב סביב עצמו כמשוגע. כדורים החלו נורים מקנה שניצב בקדמת גופו, פילחו את הקירות ואת הרהיטים ועפו לכל עבר.

4

מראה גופו החדש גרם ייסורים לג'אבר סביל – הוא נהפך למכונה שנראתה כמו כלי לחימה כפול המורכב ממקלעי דושקה ושילקה. הייתה לו כוונת חדה כמו עין הכיליון, לוע ירי כמו הגיהינום, ודורגל מוצק שנראה כאילו נברא לשאת את המוות עצמו. אסונו גדל כשחש שהכדורים הקטלניים מוסיפים לצאת מגופו הלוהט ונורים בלי הבחנה בעוד שגופו רטט ונע באופן אקראי עד שהוביל אותו החוצה אל הרחוב  הראשי, מסתובב לכל עבר, קוצר נפשות ומחריב חיים.

 

"וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ" (שמואל א' י"ז, 57)

כאילו עברה שמועה מזמזמת, נתכנסו כל זבובי הגבעות אל הראש. כיוון שהיה בתנועה מתמדת, שעקבה אחר ההליכה המהירה ואחר קצב נפנוף הזרוע האוחזת בו, התקשו הזבובים לנחות ולשוטט על פני מרחבי הראש הכרות והיו מתפזרים תכופות לכדי ענן נקודות שחור — ומיד חוזרים לנחיתה. עם זאת, בתוך מהומת התנועה והזמזום הצליחו לרוב לכוון את מעופם ואת נחיתתם אל החלקים העסיסיים ביותר: אל הפה משורבב השפתיים, שעוד שמר על משהו מלחלוחיתו; אל מחילות האף, שהדם והנזלת והעפר התערבבו בהן לכדי חומר צמיגי; אל העיניים הקרושות בחוריהן; וכמובן, אל גדם הצוואר, שמשך את רובם. הדם אמנם כבר חדל לנטוף מן הגדם, אך עוד ניכרה בשריותו הרעננה. גם חלוק הנחל שהיה משוקע במצח זכה להתעניינות הזבובים, באשר נוזלי פנים הגולגולת נרמזו בשוליו. בתעייתם נחתו הזבובים גם על אצבעותיו של דוד, הלופתות את תלתלי הפלשתי, על זרוע דוד, על צווארו ועל פניו, והם מצצו מעורו את מלח הזיעה.

קודם לכן, כאשר יצא דוד מאוהל המלך, עדיין לא נגלה אף זבוב. הוא נעמד שם מחוץ לאוהל כשהראש הענק אחוז בכפו לצד הירך, והדם עוד נוטף מן הגדם ומתייבש על שוקו הימנית. חרב הפלשתי המפוארת הייתה אחוזה בשמאלו, שעונה ברישול על הכתף. אבנר בן-נר שר הצבא ויהונתן בן המלך יצאו מן האוהל לפניו והוא הביט בהם בהתרחקם מערבה בחרבות שלופות בכיוון מנוסת הפלשתים, שנעלמו מכבר מעבר לגבעות הסוגרות על העמק. יהונתן הסב מבטו לאחור, התמהמה לרגע בצעדיו, ואז הדביק את אבנר, אשר זירז בנזיפות את אחרוני הלוחמים, אלה שנותרו לפשפש אחר שלל במחנה האויב הנטוש ובגופות הפלשתים המוטלות פה ושם — גושים כהים על פני משטח העשב הצהוב. נשרים נאספו בשמים, ועורבים כבר בצעו מן הגופות במקורם. אחת הגופות, גופת גולית עטוית השריון, נצנצה כחיפושית ענק מתוך העשב. דוד חש בכובד הראש האחוז בכפו, חש בחוזק זרועו ובעוצמת כתפיו כפי שלא חש בהם מעולם. ניצחון ישראל, ניצחון יהוה צבאות, היה ניצחונו שלו. שאול יודע זאת, אבנר יודע זאת, יהונתן יודע זאת, כל מי שנכח כאן יודע זאת, אפילו אחיו יודעים. נזכר במגע ידו של שמואל המושח את שערו בשמן החריף לעיניהם הנדהמות של אחיו ואביו. מימינו, מבעד ליריעות הבד של האוהל, שמע מלמולים מוזרים, חסרי פשר, יוצאים מפי שאול. כשהתייצב שם לפני זמן קצר, ציווה עליו שאול שלא לשוב עוד לביתו, אלא להצטרף לפיקוד הצבא וללוחמים המזנבים בפלשתים. אך הוא את הניצחון כבר העניק לישראל. ואביו — הוא לא יודע על כך דבר. גמלה החלטה בלבו: על אביו לראות את הראש בידו — ובהקדם. כאשר פנה דרומה והחל לצעוד, ריחף למולו הזבוב הראשון.

בתחילה כמעט לא שם לבו לזבובים. הליכתו היחפה בדרך העפר הייתה בוטחת וחזקה. אך ככל שצעד וצעד תחת שמש אחר הצהריים החמה, נצטבר בו הזמזום המונוטוני, והוא חש בעייפות שנשתקעה בו בלי משים, ודגדוג הזבובים הלך וטרד את שפתיו היבשות. מאז יצא מבית לחם עם שחר לא שתה ולא אכל. את ילקוט הרועים, שאולי נותרה בו דבלה ישנה, הותיר במחנה מאחור. הבחורים כולם במלחמה, הנשים עוד בכפרים מפחד הפלשתים — אין ממי לקבל לגימה או צימוק. והראש מכביד ומזמזם.

כמה  קרשים  חוברו  יחדיו  ברישול  כדי  לכסות על פי הבאר. בחריץ שבין קרשי המכסה עמדה צרעה ומוללה מחוש בצבת פיה. ניתן היה לראות את חידוד בטנה המפוספס צהוב-שחור מתנועע לקצב נשימתה. היא נכנסה בחריץ ונעלמה, ואחר שוב הופיעה וריחפה לעבר גדם צווארו של הפלשתי. אחיותיה, שסבבו את הבאר כשהן נהנות מנימי הלחות הקרירים שהשתחלו בחריצים, הצטרפו גם הן להילולת הבשר. צמוד לבאר היה משטח מוגבה של אבן שנועד להנחת כדים ולדלי השאיבה, וחור שנקדח בשוליו שימש לקשירת החבל. עם שנגע הגדם באבן, נתפזרו החרקים — הזבובים במעוף מהיר, הצרעות בריחוף חקרני — ולאחר מערבולת זמזמנית חזרו רובם ונחתו שוב כשהם עוטפים את הראש הגדול בנקודות שחורות וצהובות ובכמה נקודות ירוקות שהבהיקו כאבן ברקת. דוד אחז במכסה העץ והשליכו הצדה. הרחק הרחק בעיגול השמים שבעומק הבאר ראה את השתקפות ראשו.    

כאשר ישב על הארץ בצל התאנה העקרה, רחוק דיו מן הראש מכדי שיטרידוהו הזבובים, והוא לוגם מלוא פיו מן הדלי הסדוק, מתיז בלי משים על כותנתו — הישיר מבט אל עיני הפלשתי, שהיו עתה בגובה עיניו. העיניים היו חבויות חלקית תחת העפעפיים ותחת התגודדויות הזבובים, אך נטו לבלוט החוצה והיו צמיגיות כחלבון ביצה שלוקה. זבוב ירוק ויפה, מנצנץ, שמשהו מאדמומיות הנחושת נמזג בנצנוצו, נחת על רקתו של הפלשתי שדם ועפר נתערבבו בה לכדי כתם בוץ שכבר יבש. הזבוב, שמשך את מבטו של דוד בנצנוץ שריונו, הוטרד ממקומו על ידי צרעה משוטטת, ובצעדים מהירים, ספק מרחפים, רפרף על פני זיפי הלחי השחורים והגיע אל זווית הפה, שהיה עתה יבש וחיוור ושפתיו משורבבות לפנים כמו משתוקקות.

"הגם אתה צמאת"? שאל את גולית בפנים מרצינות, והושיט את הדלי לעבר הראש. לרגע שתק, כמו מצפה לתשובה — ואז פרץ בצחוק גדול. הוא הביט סביבו. איש לא היה שם. כרם זיתים השתרע מסביב לבאר ולתאנה רחבת הנוף, ומעבר לו שטחי מרעה מצהיבים. הדרך נמתחה אי שם מאחורי הכרם, לא נראית. על הקרקע הבחין בחרסים, שברי כדים אשר נפלו מידי השואבות. הוא הבחין גם בעקבות כבשים רבים, כנראה בני יומיים-שלושה, בעיקר בסמוך לשוקת שהייתה שם, ובעקבות כפות רגליים אנושיים טריים של ילד או נערה. הוא לגם עוד מהדלי. עם הלגימה התערבבה בדמיונו הבאר הזו שמולו עם הבאר שבפאתי בית לחם: הצטיירה לו תמונת הנערות היורדות מן העיר לשאוב ותדהמתן למראה חרבו האדירה ולמראה הראש הכרות על משטח האבן.

דוד קם ממקומו, ניגש אל הבאר ושפך את שארית תכולת הדלי. קול צלצול המים הדהד מעלה, ועמו עלה זמזום צרעות. הוא השליך את הדלי ארצה. עתה, כשהוא רענן, יוכל להגיע לבית לחם עד הלילה. ואולי יעצור באחד הכפרים לבקש מזון. בכלל, כדאי שיעבור ביישובים שבדרך. דיו שיראוהו נושא את הראש בשלושה או ארבעה כפרים, ושמועת החיזיון תופץ חיש מהר בכל גבולות ישראל ויהודה. הוא נטל את החרב. "קום ונלכה"!  אמר לפלשתי, תפס בשערותיו, ובתנועה אמיצה הניפו באוויר…

"אה"! עם העקיצה נשמט הראש מידו בתנופת ההרמה, התהפך באוויר כשהוא אפוף עננה מזמזמת, נחבט בדופן הבאר הנגדית — ואז צנח מטה, היישר אל אופל הבאר. חבטה רטובה נשמעה ולאחריה רק בלבול הזמזומים. דוד נאלם. היעלמות הראש הייתה כה בלתי צפויה, כה בגדר הבלתי אפשרי, שכאב העקיצה בגב כף ידו נתפוגג מתודעתו, רק היעדר הראש היה בה, וזמזום זמזום זמזום, מהדהד במורד הבאר, ועולה מזמזם אל פיה, ואופף את הכול ומקיף את ראשו של דוד כמו כתר אוויר משובץ אבנים.

כאב העקיצה הורגש פתאום. הכאב עצמו לא הטרידו במיוחד, כבר ספג כאבים עזים בהרבה, אך בפעימת הכאב הקטנה היה כדי להחזירו לעצמו. הוא הביט סביב. איש לא נראה. בשמים האפורים-כחולים שבעומק הבאר, לצד הכתם השחור של ראשו שלו, נגלה הכתם השחור של ראש הפלשתי.

הוא שלשל את החבל מטה מטה. ניסה ללכוד את הראש בדלי. משך את החבל למעלה, והורידו. משך והוריד. כך שעה ארוכה. אך פעולת כיוון הדלי בקצה החבל הייתה קשה, כל תנועת יד עדינה טלטלה את הדלי טלטול פרוע. וממילא, הראש היה גדול מפתח הדלי וכל אימת שמשך בחבל העלה רק מים. אולי פשוט יסתלק לו? אלא שבמוקדם או במאוחר יגיע לכאן עובר אורח צמא ויזהה את הראש הענק. השמועה תופץ: "דוד בן-ישי בית הלחמי — מטמא הבארות."

אילו לפחות היה הראש טובע, והמים מכסים על החרפה. יכול היה להסתלק עם החרב, ואיש לא היה שואל על הראש. דוד ניסה להטביעו: משך בחבל, המתין להתייצבות הדלי מעל הראש ושחרר בבת אחת. הדלי חבט בראש, אך זה נותר לצוף. ניסה שוב. דבר לא קרה. ניסה שוב ללכוד את הראש, משך והוריד ומשך והוריד. העמידה הרכונה מעל לבאר, כשהזרועות מתוחות קדימה והאצבעות נצרבות בשפשוף החבל, הייתה מעיקה. עצבנות גאתה בו, מלווה בקולות שכשוך מהדהדים ובזמזום הזבובים והצרעות, שנחתו מפעם לפעם על אצבעותיו העסוקות ועל פניו — אך הריכוז המוחלט במלאכה הסיט את העצבנות הצדה. דווקא משום שהיה מרוכז כל כך בפיסת השמים העגולה תחתיו, נכנס בו לעתים בלבול, והוא גילה כי הוא מנסה לשאוב את השתקפות ראשו שלו, תמה על התנפצותה הגלית תחת הדלי. עלה על דעתו לשלשל עצמו לתחתית — אבל הרעיון היה מופרך, שהרי לא היה מי שימשוך אותו חזרה למעלה, מה עוד שהחבל לא היה חזק דיו. להרף עין הצטיירה לו מוחשית קריעת החבל, והוא דמיין כיצד הוא נופל בצעקה עם פיסת החבל והדלי, מתרחק מעיגול השמים הכלוא מעליו בפי הבאר, נבלע מטה מטה, מרחף עם הזבובים ומנפץ בגופו את עיגול השמים התחתון — עד שזה יתאחה שוב, והוא ימצא עצמו בין ראשו השחור של גולית להשתקפות ראשו שלו. זבוב נחת על מצחו.

בבת אחת שמט את החבל וסטר בעוצמה במרכז המצח. הזבוב חמק, נחת לרגע על אוזנו ואז ריחף מטה לבאר, מותיר אחריו את קול הזמזום, וזה התמזג עם צליפת הסטירה שהזדחלה מן המצח אל מרחבי הגולגולת ואל מעמקיה ועם רחש המעופפים שאפף אותו כענן. דוד ניצת, קצף, שאג, ובאין מוצא לבערת זעמו הזדרז לאחוז בחרב, שלף אותה מנדנה והניפה לעבר מעופפי הענן, הניף והניף מעל פי הבאר, פיו קוצף, הניף ושאג והניף, נכון לחסל אותם, את כולם, לתת בהם נקמות, להפיצם לכל רוח. זה היה חסר תוחלת, כמובן. ענן הנקודות המעופף התגמש אל תוך עצמו, התעקל והתכדרר, התרחב והצטמצם בזריזות סביב להב החרב המשתוללת.

כאב העקיצה שוב החזירֹו לעצמו. הוא השעין את חוד הלהב על הארץ. בשולי החרב ראה זבוב אחד מעוך, קורבן יחיד של הנפות הקטל הטרופות. הוא התיזו משם באצבע. הביט סביב אל הכרם, ואחר החזיר את החרב לנדן. עצם את עיניו. הסדיר נשימתו. מיקד את תודעתו בריכוך נקודת האמצע המזמזמת בין אוזניו. פקח את העיניים. הוא הביט מטה אל עיגול השמים, ראה את הדלי, את ראשו שלו, את ראש הפלשתי, והזמזום עלה והדהד ועטף, זמזם אל תוכו והזדמזם מתוכו בלחש שפתיים איטי: "יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל — ממעמקים קראתיך. אתה הסגרת בידי כיום הזה את הפלשתי הערל, כי חֵרף מערכות אלוהים חיים, ונתתיו פגר לעוף השמים ולחיית הארץ, והסירותי את ראשו מעליו למען ֵידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל. ועתה, כי תיתן בידי את ראש הפלשתי, וידעתי כי בחרת בי לרעות את עמך, את ישראל."

הוא שאף עמוקות. חש בנחיריו את חוטי לחות הבאר הצוננת. הניח את החרב על הארץ. הוא אחז שוב בחבל והניע את הדלי עד שזה נגע בראש הפלשתי — ומשך. להפתעתו, החבל הפך כבד בידיו. לא היה זה כובד המים. הוא משך בחוזקה. ראה את הכתם הכהה עולה ועולה לצלילי נטיפה עיקשים. הכתם נתחכך בדופן הפנימית של הבאר תחת ידיו המושכות של דוד, והנה הוא כבר כאן, רק שלא ייפול, הנה הראש כבר כמעט כאן, הנה הנה הוא כבר כמעט כמעט כאן…

דוד תפס באוזנו של הפלשתי ומשך חזק כל כך, שנהדף לאחור ונחת על גבו — הראש והדלי בידיו. כך, על העפר החם, כשהראש הרטוב מכביד על בטנו, פרץ בצחוק משחרר. מעליו נגלו השמים הפתוחים, הכחולים, החמים, והשמש, שהסתתרה מאחורי עלי התאנה הרחבים, סיננה קרניים ללטף את עיניו הצוחקות. הוא התיישב. סוף סוף התפנה להבין את שאירע: כפיס עץ שיצא ממקומו בדלי הישן ונתעקם הסתבך בשערותיו הרטובות של גולית. דוד הרים פניו אל השמים, מחויך. אחר כך ניתק את השערות מן הדלי והסב אליו את פני הפלשתי, שהיו נפוחות ממים. עם כל הזזה של הראש המריאו הזבובים והצרעות ונחתו, המריאו ונחתו, כשקרני השמש מעלות ברק מנצנץ ברטט כנפיהם. בשל הרחצה המטהרת היה הראש נקי מטינופת הדם והעפר, ורקותיו היו לבנות עד סנוּור. "כשלג הלבנת," הצטחק דוד. בדעתו חלפה המחשבה להניף את הראש ולנשקו על שפתיו. המחשבה הזו הצחיקה אותו בזרותה, והוא תיקן אותה כהרף עין: לנשק את האבן השקועה במצח. גם את המחשבה הזו ביטל, הביט בעיניו החלבוניות של גולית ולבסוף אמר: "הננו ונלך — ופגשת את אבי." הוא צחק, התרומם בתנופה על רגליו כשהראש בידו, כיסה את הבאר במכסה העץ, נטל את החרב, ופנה ללכת. אז הבחין בנערה.   

הביטה היישר אליו. על רקע גזעי הזית מפותלי השרירים, הצופנים כיסים סבוכים של אופל, היה גופה צר וישר בכותונת הבלויה, הלבנה–חומה, שנחה עליה כשק. ניכר כי היא מנערות הכפר העלובות — אולי גרה או שפחה — אך הייתה יציבות בוטחת בעמידתה ובמבטה. ודאי שמוה נוטרת על הכרמים. כמה זמן עמדה כאן כך? שתיקה עמדה בין שלושת הראשים. רק הזבובים והצרעות עוד אמרו את דברם. דוד הסיר את החרב מעל כתפו.

עפר הדרך עטף את כפות רגליו עם כל צעד. זמזום קצבי מוזר נשמע במרחק. לכמה רגעים חשב כי את הלמות לבו הוא שומע, אך ככל שהתקדם התגבש הזמזום לכדי ניגון מוזיקלי, וכאשר עקפה הדרך רצועה של חורש וכפר קטן נגלה מעליו בראש גבעה של שקדיות — ניכר לאוזן כי אלו נשים המזמרות בקול, מלוות בפעימות תופים. כאשר עבר סמוך לקיר של מדרגה חקלאית ממש מתחת למטעי הכפר המוריקים, הצליח לזהות את מילות הפזמון: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו…". לרגע הבהילו אותו המילים והוא ניסה להיזכר אם כיסה את הבאר אך מיד חייך לבהלתו. קצב צעדיו התאים עצמו מבלי משים לקצב התיפוף, ואצבעות שמאלו פרטו על חרב גולית השעונה על כתפו. גם ראשו של גולית הצטרף לקצב, מתנועע במשובה מוזיקלית קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. זמזום הזבובים והצרעות כמעט ולא נשמע. רק בודדים עקבו אחר תנודת הראש.

השאר נותרו מאחור, אופפים בעננה גדולה את הבאר. הם הסתננו אחד אחד מבעד לחריצי המכסה, נפרדו מפירורי השמש ובזמזום חשוך צללו מטה, היישר אל אופל התחתית.

ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מהעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.

ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.

אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:

"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."

ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:

"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."

זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:

"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?

"כן, כמובן."

"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"

"לא, אני פשוט חושב."

אנה הסבה את ראשה:

"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.

"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."

הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.

ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.

לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.

באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.   

"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…

כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:

"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:

"אתה עוד תראה, תכף!"

ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.

או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוד הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.

כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.

"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!

עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.

כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.

ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים. 

כעבור שנתיים מת אביו.

וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.

כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.

אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.

כך זה נמשך כמעט שנתיים.

אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.

במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.

לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."

כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס ההזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.

כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…

ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"

ניקולאי הסתובב:

"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."

"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"

ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.

ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.

כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .

"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.

"כן…" נאנח ניקולאי.

הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.

למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.

1979

כשחזרה סוזן משוויצריה היא השאירה שם שלושה רבעים מגופה, אבל זו לא הייתה אבדתה היחידה וגם לא החשובה ביותר, ואני סבור שהיא לא תתנגד אם אומר לכם שגם אובדן בעלה מיד אחרי שובה לא היה האבדה הגדולה ביותר שלה.

עבדתי כמלצר בבית קפה זול במשמרת בוקר, וכשהייתי מסיים את המשמרת נהייתי לקוח שנהנה מהשירות, ורק אז הייתי חוזר בשעה מאוחרת על אופני אל חדרי הצנוע. לילה אחד עברתי את הכביש על יד בחורה רזה, וכשהיא ראתה אותי היא פרצה מיד בצעקות כאילו היא רואה רוח רפאים.

התבלבלתי ונפלתי מהאופניים והם נסעו הלאה אל אמצע הכביש המהיר ואילו הנערה פרצה בצחוק היסטרי. ונרגעה פתאום ואמרה: "מצטערת, אני אפצה אותך. הנה מאה דולר, אבל אל תקנה בהם אופניים."
"למה?"

"אתה לא תרצה לשמוע את הסיפור."

"דווקא כן, ארצה מאוד, הרי אני חתול של סיפורים."

"אחרי שתשמע אותו תפסיק לרכוב על אופניים."

"לא חשוב. חוץ מזה, ככה יסתלק לו עוד זוג אופניים מהדרך שלך."

"הדרך שלי. הההההה, אתה תגלה שזה לא ככה."

קניתי לי ספל קפה חם מהמוכר האחרון שהסתובב ברחוב, וסוזאן התחילה לספר לי את סיפורה:

“זה קרה לפני חודש בעיר השווייצרית לוצרן. ירדתי מהאוטובוס בשמחה אחרי שנסעתי נסיעה ארוכה, תקועה בתוך המושב הצר של האוטובוס שאכל לי את כל הישבן."

קטעתי אותה: "אבל את רזה מאוד."

"תן לי לסיים את הסיפור. בקצה של אגם לוצרן יש כמה בקתות ורציתי להגיע לשם כדי לפגוש צרפתי אחד ששמעתי שיש לו יכולת בלתי-רגילה להוריד לאנשים את המשקל."

קטעתי אותה: "אבל את רזה מאוד."

"לעזאזל, תן לי לסיים את הסיפור. לכפר הזה היה אפשר להגיע בסירה או על גשר. אבל בגשר נעשו כבר שנים עבודות תחזוקה, וסירה לא באה בחשבון לבחורה שמנה כמוני."

היא נתנה בי מבט של אזהרה, שלא אקטע את דבריה, והמשיכה:

"החלטתי להגיע לשם ברכיבה על אופניים דרך מנהרה צרה שבעבר השתמשו בה להובלת יין בעגלות, וכיוון שהיה מאוחר מאוד החלטתי לשכור אופניים. ראיתי בחור בכובע פרווה ירוק ארוך שרכב על אופני הרים אדומים ופניתי אליו ישר ולעניין וביקשתי שישכיר לי את האופניים.

הבחור חייך ואמר:    

"בסדר, אבל אני אמכור לך אותם במאתיים דולר! כי את שמנה מאוד ואת עלולה לשבור אותם, לכן יותר טוב שתקני אותם מראש."

קטעתי אותה ואמרתי: "אבל את רזה כמו רוח-רפאים!"

"לכל השדים והרוחות, תן לי כבר לסיים את הסיפור שלי. נתתי לבחור מאתיים דולר והוא לקח אותם בתודה, ולפני שהלך אמר: 'אל תשתמשי במנהרה. אפילו אל תחשבי על זה. חכי עד הבוקר, או תקיפי את האגם, זה יותר טוב.' התעלמתי מדבריו ועליתי על האופניים ונכנסתי למנהרה. אורכה לא עולה על חצי קילומטר, ובתוך כמה רגעים הייתי יוצאת ממנה. אבל בדיוק ביציאה הרגשתי במשהו מוזר. התאמצתי מאוד וגלגלי האופניים הסתובבו אבל אני לא זזתי מהמקום. האספלט של הכביש זז אבל בלי לעבור מנקודה לנקודה ודי מהר גיליתי שזה כמו לרכוב על אופניים שמקובעים על מסוע מזוודות."

"למה לא עצרת?"

"ניסיתי, אבל בכל פעם שהפסקתי לדווש היו האופניים שוקעים באספלט ולא הייתה לי בררה אלא להמשיך. העייפות הרגה אותי בזמן שהכביש זז כמו מסוע, וקצת לפני שעלה השחר חשבתי שאני עומדת למות. מהחשכה הופיעו אנשים שהכרתי ונופפו לי בידיים ואמרו: 'שלום סוזן.' אחר כך הם התרחקו, האספלט הרחיק אותם והופיעו אנשים אחרים, וכך הלאה…"

"ואיך זה נגמר?"

"זה נמשך שעות, ופתאום התחילו האופניים לזוז, לא הבנתי למה, אולי נעצר המנגנון הענקי שהזיז את הכביש, וכשיצאתי מהמנהרה איבדתי שני שלישים מהמשקל שלי ונראיתי כמו ילדה קטנה שלבושה בבגדים של סבתא שלה."

"איזה מין מנגנון זה היה?"

"אני לא יודעת ומי אמר שהיה בכלל מנגנון, אני רק מנסה לדמיין לי את העניין ואז האופניים הארורים רודפים אחרי כל לילה בחלומות שלי. בשנתי אני רצה ובורחת מהם."

 נתקפתי צמרמורת כשנפרדתי מסוזן. הסתובבתי והעפתי לרגע מבט על האופניים ההרוסים שלי, וכשהבטתי אל סוזן היא נמוגה כלא הייתה.

לא פגשתי שוב את הבחורה-רוח-הרפאים ולא הוספתי עוד לרכוב על אופניים, אבל את הליצנים בכובעים הירוקים לא אהבתי אף פעם, אפילו לא לפני ששמעתי את הסיפור הזה.

 

כל לילה אבי עושה את הדרך מבית-הקברות אל ביתנו. אני שומע את צעדיו בגינה ומעמיד פני ישן כשהוא מחפש את מקלו שהחביא בארוני. אני משאיר לו את הדלת פתוחה, וחומד לי לצון אתו. הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר.

אני עוקב אחריו בחצי עין עד שכוחו תש והוא מצטנף על הרצפה אומלל ונואש. אני קם מהמיטה ואוחז בידו ומלווה אותו עד שער בית-הקברות, לפני שיתעוררו בני הבית. הוא נכנס באמון ובביטחון ואני עוקב אחריו מרחוק ורואה אותו נעלם בין הקברים.

מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מן המקל, להשליך אותו לנהר, למשל, או לשבור אותו על גדר הגינה. אדרבה, מזמן שהחלו הביקורים הליליים של אבי אני שומר עליו אף יותר מקודם. אחרי כל ביקור אני מוחה צלקת שהמקל השאיר ביום מן הימים. אחת על כתפי הימנית, אחרת על השוק השמאלית שלי, והרבה צלקות קטנות שמפוזרות על עורי ומתחתיו.

מחיתי כמעט את כולן חוץ מאחת, שהשארתי לסוף הרשימה, לא ידעתי היכן היא על עורי או מתחתיו. ביקור אחד שלו, אחרון, והעניין יסתיים ואמחה את כולן. בפעם הזאת אתן לו להצטנף שעה ארוכה אומלל בפינת החדר ואחכה עד עלות השחר, או עד שיכבוש את גאוותו ויבקש במפורש שאלווה אותו אל קברו לפני שתזרח השמש.

אבל הוא לא בא שלושה לילות. היעדרו הדאיג אותי מאוד: האם תפש שאני חומד לי לצון אתו? או נואש מלמצוא את המקל שלו?

בלילה הרביעי החלטתי לחפש אותו – אולי טעה בדרך או נפלה עליו תנומת קברים ארוכה? ויהיה לנו ביקורו זה ביקור אחרון, ואחר כך אשאיר לו את המקל על קברו ושוב לא יצא עוד בלילות, מת ועיוור, אל תלאות הדרך.    

בשעה שתיים לאחר חצות יצאתי מחדרי בשקט, נזהר שלא להעיר את אמי שמשאירה את דלת חדרה פתוחה קצת, אחר כך חציתי את הסלון והגינה, והמשכתי בדרכי אל בית-הקברות. לא חשבתי איך אשכנע את אבי לבוא לבקר אותנו בפעם האחרונה, לא הייתה לי בראש תוכנית מוגדרת – וכי יש מת שאינו מייחל להזמנה כזאת לטיול לילי להשיב בו את נפשו באוויר צונן?

בשער בית-קברות ראיתי מרחוק שתי דמויות רפאים נעות שאת תווי פניהן לא יכולתי לראות בחשכה. התקרבתי בשקט והתחלתי לעקוב אחריהן מאחורי העץ הגדול. אמי הסתערה על אבי במקל והוא ניסה לחמוק ממכותיה בלי לזוז ממקומו ובלי להוציא הגה.

ממקום מחבואי שמעתי אותה אומרת לו:

אמרתי לך, ארור שכמוך, שלא תכה אותו בראש, שלא תכה אותו בראש כי תהרוג אותו.

מיששתי את ראשי, הדם היבש כיסה בו פצע עמוק.

כעבור רגעים אחדים גררו השניים את רגליהם בעייפות ובכבדות ופניהם מועדות הביתה.

ואני עברתי את שער בית-הקברות ונעלמתי בין הקברים הבלועים בחשכה. 


*מתוך קובץ הסיפורים "ההזמנה C345", הוצאת אלמותווסט, מילאנו, 2018.

 

 

החוּצָן לא היה ירוק ולא היו לו אנטנות על הראש. הוא נראה כמו אדם רגיל אם כי בערך ברבע גודל. למעשה, בשפמו האפור הקצוץ ומבטו העגום היה דומה יותר מכל לצוּבֶּרי, רואה החשבון של אבא ז"ל, והבעת פניו היתה בדיוק כמו זו של צוברי כשאבא היה מביא לו את שקית החשבוניות שלו, תולה בו עיניים תמהות ואומר לו, מה תעשה עם כל אלה? לצוברי היו לקוחות רבים, נהגי מוניות, בעלי חנויות, קבלני שיפוצים, אנשים מעשיים לגמרי, אך אף אחד חוץ מאבא לא היה שואל אותו שאלות כאלה. החוצן היה לבוש במין גלימה אפורה ונראה כאילו היה עומד שם על מדף הספלים מאז ומתמיד, מתנשם – אם זה מה שעשה – כי מפעם לפעם היה גדל ומתנפח מאוד ומיד מתכווץ חזרה. ליסי קראה לי בבוקר, אבא בוא תראה, אבל כיוון שנימת קולה היתה שלווה כל כך סיימתי בנחת את ענייני הבוקר שלי ורק אז ירדתי למטה ועמדנו שלושתנו – ליסי, אני וגלֶנדָה החתולה – והבטנו בו בסקרנות. ליסי ניסתה לדבר אתו קצת – תחילה בעברית, אחר כך באנגלית, ובסוף בערבית שהיא לומדת באינטרנט – אבל החוצן לא ענה ואפילו לא שינה לרגע את עמידתו, אלא רק המשיך לעמוד ולבהות ומפעם לפעם להתנפח ולהתכווץ. גם גלנדה, ממושבה על השיש, הציצה בו בחוסר עניין והמשיכה ללקק את שפמותיה המפוארים. מה נעשה? שאלתי את ליסי, אני חייב להיות היום מוקדם במרפאה, יש לי יום ממש מלא, ולי יש שעת אפס, אמרה ליסי, אני חייבת לטוס, לקחה מיד את התיק גב שלה ואת הטלפון והאוזניות ורצה החוצה להסעה, גם לי לא נותרה ברירה, נתתי לגלנדה את המנה שלה, נעלתי את הבית, נכנסתי למכונית ונסעתי.

במרפאה חיכו לי שני המטופלים הראשונים ומחדר השיננית כבר נשמעו חריקות מכשיר הניקוי. היה צפוי לי באמת יום ארוך ומלא, מה גם שאסנת אמרה שהיא תקפוץ בצהריים ואני פיניתי לנו איזה שעתיים, אחרי הצהריים היו לי שני טיפולי שורש מסובכים והכנה אחת להשתלה וגם ביקור של סגן ועדת האתיקה לדון בענייני הבחירות המתקרבות לוועדת הביקורת של האגודה, כך שכאשר חזרתי הביתה לקראת שמונה, עייף ורעב ולא זוכר מאומה מהתרחשויות הבוקר, הופתעתי לראות את ליסי יושבת וצופה ב"בית וטחב", הסדרה הפינית החדשה, מר חוצן יושב בחיקה כאילו לכך נועד, וליד התנור מנמנמת גלנדה כהרגלה. מה זה צריך להיות, שאלתי את ליסי, מה קורה פה? אבל ליסי בקושי הציצה לכיווני, הכול בסדר אבא, אמרה, אין מה לדאוג. החוצן היה מוטל בחיקה כולו נוקשה כמו כְּפִיס אבל ללא ספק מביט בטלוויזיה יחד עם ליסי. אולי אנחנו צריכים להודיע למישהו, אולי לעשות משהו, אולי זה מביא מחלות? די אבא אתה כזה וִוירדוֹ, אמרה ליסי, והתחילה להקיש במרץ בטלפון שלה. אולי הוא צריך לאכול משהו? די אבא אמרה שוב ליסי וגם החוצן התנפח פתאום עוד יותר, והיה נראה כאילו הוא גם קצת האדים ונראה ממש כועס. טוב טוב אמרתי, לא התכוונתי. עמדתי עוד קצת בוהה בשלישיה וחזרתי למטבח, לאכול ולקרוא את העיתון מהבוקר. כשגמרתי את העיתון חזרתי לסלון, מה תעשי אתו בלילה, שאלתי את ליסי, והיא אמרה לא יודעת אבא מה אתה דואג. יש לךְ מבחנים השבוע? כן יש לי בקולנוע ובכימיה, אני הולכת מחר ללמוד עם סיוון. טוב אני פורש, אמרתי. לילה טוב, אמרה ליסי. החוצן והחתולה לא אמרו כלום.

אנחנו גרים בבית ישן שכור בפאתי נס-ציונה. הבית קצת גדול בשביל שני אנשים, אבל הוא נוח ואנחנו גרים שם כבר כל כך הרבה שנים שהתרגלנו. בקומה הראשונה יש שני חדרי שינה, שבאחד מהם ישנה ליסי והשני ריק (אלא אם באים אורחים), סלון עם מרפסת יפה צופה על גבעות רחוקות, וכמובן מטבח; למעלה חדר השינה שלי וחדר עבודה. אחרי שאימא של ליסי עזבה אותנו בעוד ליסי ילדה קטנה, מיהרתי לחפש לנו מקום חדש לגור בו כדי לא להישאר בדירה הקודמת עם הזיכרונות, והבית הזה בשכונה השקטה התאים לי בדיוק. המרפאה שלי, לעומת זאת, נמצאת במרכז העיר, בקומה שתים עשרה של מגדל עמוס בחנויות, משרדים, ודירות מגורים, כל היום תנועה של אנשים, מעליות, המולה מבוקר עד ערב. במרפאה מלבדי נמצאת שלוש פעמים בשבוע ארדווינה השיננית, פעמיים בשבוע מגיע נתי המומחה לשתלים, וכמובן רוחלה המזכירה שאותה אני מתעב בכל ליבי, ראשית בגלל שהיא זקנה טיפשה ומכוערת, ושנית בגלל שאין כמוה להבריח לקוחות – בדיבורה הגס ובחוסר הקומפטנטיות הכללי שלה. לפחות פעם בחודש אני נודר לפטר אותה אבל כשאני מגיע למרפאה ועומד מול דמותה המדובללת – סבך התלתלים האפורים הנוקשים כצמר פלדה ופניה הקמוטות העוטות הבעה חצצית אטומה – ההחלטיות שהיתה לי נמסה ואני נסוג בתבוסתנות אל חדר הטיפולים, לפני שתתחיל שוב לספר לי בקולה הצרוד מרוב עישון את כל נפלאות הבן שלה המוצלח שדוחף ניירות באיזה בנק בוול סטריט, אבל את אמא שלו לא ראה מאז שפתחתי את המרפאה הזו.

אני בדרך כלל אוהב את המטופלים שלי, אוהב לטפל בשיניים שלהם למרות שאני מבין אנשים שזה נראה דוחה בעיניהם. פה מטופל היטב הוא בעיני נאה לא פחות מצילום יפה של שלכת ביפן או שואב אבק משוכלל, וכשאני רואה פה מוזנח או שיניים שלא טופלו כראוי נצבט בי הלב על הפציינט, על מי שטיפל בו, ובכלל על העולם שלנו המלא קלקולים מכל סוג ושהמאמצים לתקנו – ולו של מומחה מיומן כמוני – נדונו לכישלון מראש, כמו לרוקן את האוקיינוס במזרק. ופתאום טלפון – הכול צנח לפתע – ליסי מה קורה? היא לא מדברת אבל אני שומע מעין משיכות אף חנוקות. החרדה המוכרת לופתת את הגב ואחר כך את הגרון. מאז שנותרנו שנינו לבד, בהיותה ילדה קטנה בת שבע, היתה ליסי בשבילי העוגן העיקרי, אולי היחידי, בעולם הזה, כל המטופלים והמרפאים והשיננית ואסנת וכל היתר, כולן דמויות דהויות ומעורפלות וחסרות ממשות לעומת ליסי, וכנראה גם היא מרגישה כך כלפי, למרות שלא היא ולא אני דברנים גדולים ואיננו מרבים במחוות רגשניות, לא חיבוקים מוגזמים ולא עיניים רטובות, שנינו אנשים מעשיים, מעשיים מדי, אבל מאז שנותרנו לבד בעולם נעשינו בני ברית, אולי יחד עם גלנדה החתולה, מול יתר הכוחות הרבים והשונים הפועלים מולנו ונגדנו בזירה הזו, זירת החיים שלנו. נדיר שליסי מתקשרת אלי, ובוודאי באמצע היום מהלימודים, לא שהיא כזו תלמידה משקיענית אבל לצלצל כל שעתיים לאבא זה לא. מה קורה חמודה, אני שואל שוב, זה המבחן בקולנוע? – לא, לא חשוב ובכל זאת….  – לא, אני אגיד לך אחר כך. –  תני לי איזה רמז, מה זה, ניר?… – ניר…   אה אמרתי, ניר. – טוב, ביי, אבא. – ביי, חמודה. אם זה ניר אין לך מה לדאוג, ביי, חמודה. האמת שמחתי, הניר הזה לא מצא חן בעיניי, ליסי היא בחורה נאה בת שבע עשרה אבל היא לא ממש מוקפת חברות וחברים, אולי היא כך מלידה ואולי בגלל נסיבות חייה ואולי אני תרמתי לריחוק הזה שלה, וסוף סוף איזה בחור מתעניין בה והיא בו אבל איכשהו היה די ברור שמהניר הזה לא יצא לליסי יותר מדי. ניר הוא אתלטי, ידידותי, נבון וחמוד, הייתי אומר חמוד מדי, יש בו איזו אנושיות מוגזמת, איזו שמחת חיים בוטה כזו שלא הולמת את ליסי, עוברת אותה בכמה דרגות, תמיד הוא נכון לעזור, תמיד חיוך על השפתיים, אין דבר שתבקש ממנו והוא לא יעשה מיד ובשמחה, וגם אין דבר שהוא לא יודע – מהתקנת מערכת הידרופונית דרך סידורים בבנק ועד תיכנות איזה שטיק במדפסת או בטלפון, לעולם לא יכעס, אף פעם לא יתעקש, טיפוס חיובי באופן מוחלט, וליסי הרי צריכה קצב אטי יותר, משהו יותר מרוחק, הסתכלות קצת מורכבת יותר על החיים, איזה טיפה של אירוניה, של ציניות, ההרגשה הזאת שמה שקורה כאן לא ברור שהוא בדיוק הסיפור האמיתי, שאין טעם לקחת את כל החיים האלה כאן ברצינות כל כך מוגזמת, אי אפשר להאמין לכל הסיפור הילדותי הזה, הרי זה פשוט מעורר גיחוך. כך שכשחזרתי סוף סוף הביתה קצת אחרי שבע, לא התפלאתי יותר מדי לראות את ליסי רגועה ואפילו מרוצה, יושבת ליד השולחן מכרסמת פיסטוקים וקוראת מצד אחד איזה ספרון ומצד שני מציצה בסרט בטאבלט הקטן שלה, כשגלנדה יושבת במלכותיות הרגילה שלה בין הספר לטאבלט ומעמידה פני פסל. רוצה מרק? שאלתי והלכתי למטבח, שם שוב הופתעתי מהחוצן העומד בין הספלים, וממשיך להתנפח ולהתכווץ בקצב המשונה שלו, רק שאחרי ההצצה הראשונית בחנתי אותו שוב וראיתי שהוא לא סתם מתנפח ומתכווץ בצורה אחידה, כמו איזה בלון יום הולדת מדכא, אלא חלקים שונים שלו מתנפחים ומתכווצים באופן לא אחיד – במיוחד היה חלק אחד שהתנפח באופן בוטה – אי אפשר היה להתכחש לכך, לחוצן הזה יש זין, אפילו גדול, ולזין הזה יש חיים, אולי לא מוכרים, אבל בהחלט פעילים. הסתכלתי עליו עוד קצת בתערובת של סקרנות ומבוכה, אבל הוא המשיך סתם לעמוד שם ולהתנפח, עם אותו שפם אפור ואותה הבעה של צוברי עם החשבוניות, אפילו לא ניסיתי לתקשר אתו אלא המשכתי הלאה במעשי, הוצאתי את המרק מהמקרר ושמתי אותו על הגז, הוצאתי שתי קערות ושתי כפות ופרסתי לחם והבאתי מלח ופלפל וחמאה ולקחתי את הכול לשולחן האוכל ההפוך וסדרתי קצת את הדברים כדי שאפשר יהיה לשבת כמו בני אדם ושלחתי את ליסי לרחוץ ידיים ואת החתולה שתלך לדרכה ובאנו שנינו וישבנו זה מול זו ואכלנו לתיאבון מרק עגבניות שהיה מתובל בעדינות אך בטוב טעם עם קצת קליפת תפוז מגורדת וטעם מתקתק חמצמץ, מחיה נפשות, ואחר כך ישבתי קצת לראות טלוויזיה ואחרי שהתעוררתי לפתע בכורסא האדומה הסתכלתי קצת מסביב, ליסי לא היתה ורק גלנדה ישבה שם ליד התנור והסתכלה לכיווני, הלכתי למטבח לקחת קצת סודה ומתוך הרגל הצצתי לכיוון מדף הספלים, אבל החוצן לא היה שם. חזרתי לכורסא האדומה והתיישבתי בכבדות, סודה ביד, וקראתי לגלנדה קסס קסס והיא מיד קפצה והתיישבה בחיקי. קשה להסביר זאת, כמה נעים שהחתולה שלך יושבת עליך, בידידות משונה של חתולים, שגם אם היא מדומיינת לגמרי מצדך עדיין יש בה משהו טהור ומיוחד יותר מכל ידידות אחרת. ישבה עלי וגרגרה בהנאה, ואני גירדתי לה קצת בין האוזניים כמו שהיא אוהבת ואחר כך במורד הגב כשהיא מקמרת את גבה וזוקפת את זנבה, תמיד קנאתי בחתולים על הזנב שלהם ותהיתי כמה טוב היה לוֹ לאדם היה זנב שאפשר היה יכול לנפנף לפי מצב רוחו, ימינה ושמאלה למשל או לחילופין מעלה מטה, בתנועות קטנות או רחבות, איטיות או מהירות, מזיז את כל הזנב כולו או רק את אפס קצהו, בערמומיות, עם המון הבעה או סתם כך באוטומטיות, בכעס או בשלווה לפי מצב רוחו, ובעודי ממשיך לגרד את גבה של גלנדה, יללות החתולה עלו דרגה והחתולה כמעט נמסה לי בין הידיים במה שפעם היינו קוראים התפשטות הגשמיות ומישהו אחר היה אומר שהחתולה לקראת אורגזמה, די כבר נזפתי בה עופי מפה והרמתי קצת את הברכיים וגלנדה המאוכזבת נשפה עלי בכעס וקפצה למטה אל השטיח. ישבתי עוד קצת ועליתי למעלה, בואי בואי קראתי לה, קסס קסס קסס, והחתולה האפורה הסכימה ברצון ובאה למעלה ונכנסה יחד אתי מתחת לשמיכה.

בדרך כלל ליסי קמה ראשונה וכשאני יורד היא כבר יושבת במטבח ומחטטת בטלפון, אבל הבוקר הבית היה שקט. ירדתי במדרגות אל החדרים הדוממים ופסעתי בזהירות דרך המסדרון לכיוון החדר שלה כדי לראות אם צריך להעיר אותה. הדלת היתה פתוחה, וכשהתקרבתי נגלתה לי המיטה, כולה סתורה, ועליה שוכבת ליסי, עירומה לחלוטין, שוכבת ישנה על בטנה, רעמת השיער הערמוני המרהיב מקיפה את ראשה, גולשת אל כתף אחת שהזרוע הנשלחת ממנה מונחת תחת ראשה, זרועה השנייה תחת הבטן, הגב היפהפה, המקושט כמחרוזת בשרשרת חוליות חוט השדרה, האחוריים העגולים, הנהדרים, העור הצעיר, הזהוב, הקורן מרוב נעורים וחיוניות, הרגליים החסונות שאחת ישרה והשנייה מקופלת בזווית, הכתם הכהה שביניהם, כל התמונה הזו היתה כל כך נפלאה ועוצרת נשימה, כמו יצאה תחת ידו של מודיליאני, אוה, אלוהים, איך ייתכן שאבא עומד ומתפעל כך מגופה העירום של בתו, אבל שוד ושבר, לידה, על הכרית, מכוסה כולו בשמיכה למעט קצה ראשו האפור, שרוע לו ללא ספק החוצן המבחיל. גל חרטה עכור גאה בי, תראה מה קרה, למה לא עשית כלום, למה לא הגבת, איך אתה יכול להיות אדיש כל כך, מה אתה חולה נפש, למה לא בעטת אותו החוצה או קראת לשלטונות או עשית משהו, בדיוק כמו שאמא של ליסי אמרה לך לפני עשר שנים כשעזבה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר את האדישות שלך אמרה, בחוץ המונית שלה המתינה עם הכמה מזוודות שלקחה, אני לא יכולה יותר, אמרה ונכנסה למונית, ומאז לא ראינו אותה יותר.

לקחתי את עצמי אחורה והלכתי למטבח לטחון קפה, לעשות רעש, ואמנם אחרי כמה רגעים מופיעה ליסי, כולה מאושרת וקורנת, שיערה אסוף יפה ועיניה זורחות והיא אומרת פאפי אולי תיקח אותי היום לבית ספר אחרתי את ההסעה. שתינו שנינו את הקפה והיא לעסה קצת קורנפלקס ויצאנו אל המכונית. בחוץ היה קצת גשום, נסענו דרך השכונה הישנה הנעימה, היה יום חורפי עדין ונפלא עם קצת גשם וקצת עננים וקצת שמש, על גדרות הבתים זהרה האורנית בצבעה הכתום הלוהב, יצאנו מתוך הרחובות המנומנמים אל הכבישים העמוסים של המושבה, חוצים בקושי את הכביש הראשי דרך התנועה הכבדה של המשאיות והאוטובוסים, עוברים ליד המרכז המסחרי המכוער, אל הצד השני, החדש של העיירה שבו מתוחות שדרות רחבות וריקות שמחוברות זו לזו בעיגולי תנועה גדולים ופורחים, עד אל מתחת לגבעות הכורכר שם נמצא בית הספר התיכון שלה, ופרקתי אותה אל בין מאות הנערים והנערות הצעירים הגודשים את המתחם, רוגשים כמו בועות סודה הממלאות בקבוק סודה, נפנפתי לה לשלום והסתובבתי לחזור הביתה.

מה אעשה עכשיו, חשבתי, מה עלי לעשות, מה אוכל לעשות. נסעתי שוב דרך השדרות הרחבות והריקות, מסתובב סביב עיגולי התנועה הפורחים, עובר בחזרה את המושבה דרך המרכז המסחרי המכוער, חוצה את הדרך הראשית העמוסה, חוזר אל החלק הישן של המושבה, בין הבתים הקטנים והגדרות הפורחות בכתום, רעיון מועיל לא עלה בראשי, רק תחושות עלבון וזעם סתומות ועקרוֹת, חניתי ועליתי בצעדים מהירים את שלוש המדרגות אל הבית, יש לנו דלת כניסה מצוינת אבל אנחנו תמיד נכנסים רק דרך המטבח, סובבתי את המנעול ופתחתי בכוח את הדלת, מתוך כוונה ברורה לעשות איזה דבר מה נחרץ אך עדיין לא ידוע.

אך כשפתחתי את הדלת כבר היה החוצן מוטל שם על הרצפה, או יותר נכון מה שנותר ממנו, נשוך ומבותר לקרעים בתוך שלולית של דם, כשעל ידו יושבת בגאווה גלנדה, מלקקת בהנאה את שפמותיה המפוארים.

 

 

בשנותיו המאוחרות של טוֹמאסוֹ פְרַנְצ'יני, המהנדס האחראי לרבות מן המזרקות הנהדרות בוורסאי, ומי שנודע לגנאי בתאוותו לשליטה, הוא נשא לאישה את בתו בת השש-עשרה של הדוכס מפְרוֹנְטֶנַק, ילדה תמה שכעת הולבשה בקטיפה ובסרטי בד בצבעי טוֹפי והוצעדה לראווה ברחבי וילה דה פְּרָטוֹלינוֹ שליד פירנצה. בחנויות מוארות באור לפידים קנה פרנצ'יני לאשתו הצעירה כל מה שחשקה בו, ומה שלא הצליחה למצוא, הוא המציא בשבילה, וייצר מגוון צעצועים מוזרים מצוידים במנגנוני קפיץ נמתחים. היה ברשותה שעון בצורת תוּכּוֹן מגודל בעל עיני פנינים ונוצות מאבן ירקן, שכוון לסלסל בקולו בשעות ארוחת הצהריים וארוחת הערב. היתה גם בובה כסופה של איש קטן שבכה כתינוק בן יומו עד שאחזו בו, ואז היה מתחמם והולך בתגובה למגע. לבסוף, גולת הכותרת של האוסף שלה, מדונה זעירה שבטנה נפתחה לרווחה והתגלה בה שילוש – אֵל הנקמות הסְטוֹאי והיונה היוקדת של רוח הקודש, מוכנים להיוולד לצדו של ישו התינוק.

כשנשאלה הילדה הכלה, פְלוֹרֶט שמה, על אודות בעלה, היא אמרה כי נדמה שאלוהים שלח את החביב במלאכיו לדאוג לה ולשמור את לבה בקופסת אוצרות, מוגן מפני כל מה שעלול להרע לו. לעולם לא ייתכן שתיחבל או שתינזק כל עוד הממציא הדגול לצדה. אך עד מהרה היא למדה שאפילו ביכולתו של פרנצ'יני אין כדי לעצור את הזמן ואת כוח ההתמדה העיקשת של מחלה. כתמי פריחה של דֶבֶר התפשטו על עור צווארה, והוא נאלץ לשבת לצד מיטתה ולמחות פצעים דלקתיים ברטיות עד שהמנגנון האורגני של לבה וריאותיה של פלורט עמד מלכת. הוא הכריז שלא יתחתן שוב, וענד לצווארו תליון משכית מנגן ובו דיוקנה של הילדה, שהִנעים בצלילים מתוך "בואי, שינה עמוקה" בהפוגות שתוזמנו בהתאמה לצלילים שבקעו מארון הקבורה המכאני של פלורט. זמן לא רב אחרי הלווייתה של הנערה קנה פרנצ'יני חלקת אדמה והודיע כי יבנה שם את המצאתו הגדולה האחרונה, מצבת זיכרון לצער שתוצג לעיני כול – הגן האוטומטי בסן ז'רמן אן ליי.

כתביו של קלודיו סֶבאט, וִיקַאר בדימוס ומשרתו של יורש העצר, מספקים לנו הצצה חטופה אל הגן של פרנצ'יני, והד לתחושת אי-הנוחות בקרב האריסטוקרטיה הצרפתית והאיטלקית במאה השבע-עשרה באשר למקום: "על אף שעבר כמעט חודש מאז עליתי לרגל לסן ז'רמן אן ליי, עדיין איני מצליח למחות מזיכרוני את עיניהם המוצהבות של אנשי המתכת וחיות המתכת של טומאסו פרנצ'יני, ואיני מסוגל לשכוח את מראהו של פרנצ'יני עצמו, משוטט כרוח רעה בשׂדה פרחי הזכוכית שלו, גורר אחריו מה שנראה כמעדר גננים פשוט. האם סבור פרנצ'יני כי צריך לכונן שוב את מִפעליו הטובים של האל, וכי הוא, מהנדס חדשן ככל שיהיה, אכן יכול לשכלל אותם? ואיזו היא הנשמה המניעה את היצורים החדישים האלה? הוא מבטיח לנו שאין מדובר אלא במים ובקיטור, ואולם, קורא יקר, האמן לי שמדובר ביותר מכך."

למרבה השמחה, לא כל המטיילים קימצו במילים כמו הוויקַאר בדימוס, וָלא היה הגן האוטומטי, שנשרף עד היסוד קרוב לשנה לאחר שנפתח, עלול לטבוע בתהום הנשייה. "הבובות המכאניות של מאסטרו פרנצ'יני, המוּנעוּת בכוח המים והקיטור," כתבה הדוכסית מלַנְגְרֵה ביומנה האישי לאחר טיול בגן, "משתייכות לגזע חדש ובלתי ניתן לחיזוי. בן לווייתי הזהיר אותי כי דמיונם העל-טבעי של היצורים המזויפים האלה ליצורים חיים עלול להחריד את שלוותי, אך תחת זאת נוכחתי כי ניעורה סקרנותי. יכולתם להיראות כשופעי רגשות אמנם מעוררת השתאות, אך לא מפחידה. מימי לא שיוויתי בנפשי כי אראה נמר שטוף עצבות רובץ בסבך של שיחים ומביט בי בעיני ענבר, או את פוסידון עצמו, בוכה ומזיל דמעות אל תוך הים שהוא שליטו – דמעות שמיד נבלעו במלתעות מפלצת עבותה השוכנת במעמקי הים. בשל כך אמרתי בלבי לקבוע פגישה אישית עם מאסטרו פרנצ'יני, מתוך רצון להתעמק במבוך הסודות של המצאותיו. ובכל זאת, למרות מעמדי ולמרות העובדה שנכחתי בהלווייתה של כלתו, פלורט, ננזפתי בידי מי שנראה כנער משרת בכותונת אדומה, שאמר לי כי המאסטר חלש ולא סובל עוד חברת אנשים. רק לאחר שנסוג הנער אל תוך יער של אורני מתכת, שאל בן לווייתי, בנימה משועשעת כדרכו, אם הבחנתי בהתנוצצות המוזרה של השמש על עורו של הבחור, או אם ראיתי עד כמה זכוכיתיות עיניו.

"הידקתי אל גווי את הרדיד שעטיתי, והפצרתי בחברי להבטיח לי כי אינו מרמז לכך שהנער הוא איזו גרסה מתקדמת של הפסלים הנעים של פרנצ'יני. הוא השיב בצחוק, ואמר כי ניסה בסך הכול להבהיל אותי, אבל עד שהגעתי אל המפלס השלישי בגן, לא נזקקתי להומור מעין זה כדי לחוש צמרמורת עזה בגופי. שם ראיתי מה שאוכל לתאר רק כ"דרקון" מתרומם מתוך אגן אבן, ואז משוסף בידי אביר חי למראה, עטוי שריון לבן, שהשתלשל על חבל מוזהב מתקרה הנתמכת בעמודים. דמו של הדרקון היה אדום וממשי כמו דמי שלי, ואף על פי כן ניתז על אבני הריצוף בקָליגרפיה מעודנת שכמו הותוותה ביד אמן. נאלצתי לבקש מחברי למצוא ספסל שעליו אוכל לחזור לעשתונותיי. "לא היינו צריכים לבוא הנה, דוכסית," הוא אמר, אך השבתי כי אני דווקא שמחה שבאנו, למרות תגובתי הקשה. הגן האוטומטי של פרנצ'יני הראה לי כי מחלה מסוימת – הטלת ספק בעולם הסובב אותנו – עשויה לשמש למעין הארה.

בדומה לגן האוטומטי, התשובה לשאלה אם מות אשתו של פרנצ'יני, פלורט, הוא שהביא להקמתה של מצבת הזיכרון לצער שבנה, נידונה במידה רבה לשכחה גמורה. המניעים להמצאתו האחרונה של פרנצ'יני היו נושא למחלוקת בחוגים אופנתיים, ורבים טענו כי יגונו של הממציא אינו רק על מותה של פלורט הפתיה והאומללה. לרכילות על פרטים שכאלה יוחסה לעתים קרובות הסיבה לגלוּת שגזר על עצמו הממציא בסן ז'רמן אן ליי, ולעובדה שהרחיק את עצמו מחוגי האריסטוקרטיה. בסופו של דבר, לא פלורט המיטה עליו חרפה, אלא המושא הקודם של תשוקותיו, שכמעט גרם מבוכה ציבורית ואולי אף חטא פעוט.

אנטוניו קוֹרנָצאנוֹ היה רקדן בלט ושחקן על בימות פירנצה, ופגש את המהנדס הדגול כשהוזמן פרנצ'יני לבנות תפאורה מסתובבת ל-"La Ballet de la Deliverance de Renaud". פרנצ'יני, שאז עוד ניתן היה לכנות אותו גבר צעיר, התפעל מן הרקדן, והחיבה נענתה ככל הנראה ברגשות דומים. לעתים קרובות נראו השניים מסתודדים לאור נר בפונדקים אפלוליים בפירנצה, שותים בירה שחורה ומשוחחים בקולות מהוסים עד שאיש לא היה יכול לשמוע אותם. למרות כובד הראש לכאורה של השיחות האלה, מפעם לפעם היו פרנצ'יני וקורנצאנו פורצים בצחוק גדול, ולקוחות בפונדק דיווחו על משיכה מגנטית שלא כדרך הטבע בין שני הגברים. היו אפילו שמועות על כישוף, אם כי אנדרה פֶליבּיין, היסטוריון החצר של לואי הארבעה-עשר, דוחה השערות מעין אלה ורואה בהן דברים בטלים. "אם לומר זאת בפשטות," הוא כותב, "טומאסו פרנצ'יני ואנטוניו קורנצאנו נהגו כפי שנוהגים אמנים, וגם אם התנהגות מעין זו נראית, לפעמים, כמנוגדת לטבע, עלינו ללמוד לקבל זאת ולחיות עם הדבר אם חפֵצים אנו בקיומו של התיאטרון."

על תפאורת הבמה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט אמרו שהיתה פלא – העתק מדויק של העיר פירנצה עצמה. ותשעים ושניים הרקדנים והזמרים שאיישו את הרחובות המדומים ואת חדרי השינה ואת הבתים הפשוטים, עשו כן בתצוגה מתישה של "החיים בעיר", שלא נעדרו גם מימד רוחני, שכן במרומי הבמה המרכזית נבנתה תפאורה שייצגה את הרקיע העליון הבלתי מוּנע. מלאכים ושדים במסכות משכו בחבלי משי מחוברים לפתחים ותמרנו את חייהם של הרקדנים האנושיים. קורנצאנו שימש כוריאוגרף בהפקה, ועבד בצמידוּת לפרנצ'יני כדי ליצור מה שרבים כינו "איוּם על תחושת הפנטזיה".

הרגשות שחלקו פרנצ'יני השחרחר וקורנצאנו הגמיש והערני היו לדחפים טעונים שאינם בני כיבוש. השניים לא הצליחו למשול ברוחם גם כשעבדו עם הרקדנים, ולעתים קרובות נראו מתפקעים מצחוק ומושכים זה את זה אל הסמטה שמאחורי התיאטרון כדי להירגע בשיחה מפוכחת. רק לאחר שבאחד הלילות, כשהיו בגילופין וכשלו בדרכם חזרה אל הווילה השכורה של פרנצ'יני, הותקפו שני הגברים בידי כנופיה מתושבי פירנצה, ספגו חבטות והשליכו אותם אל אבני הריצוף, הם החלו להקפיד ולהיזהר יותר.

איננו יודעים מתי בדיוק החליטו השניים לגור בתוך התפאורה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט, אבל מספר מקורות מספרים כי פרנצ'יני, שעשה הון רב בוורסאי, התחיל לצייד את הפונדקים והחנויות שבתפאורה בסחורות של ממש, ואף העסיק בלרינות בטלות מעבודה שביצעו תפקידי מוזגות וזבניות. הוא וקורנצאנו גרו ביחידוּת על הבמה, סידרו להם בית בכל לילה בתום ההופעה, ונהנו מן העיר המלאכותית כפי שנהנו לפני כן מרחובותיה הממשיים של פירנצה. היו פונדקים שבהם יכלו השניים לשתות בירה כהה לאור נר בלא הפרעה מצד לקוחות מרעישים, והיתה ספרייה מלאה ספרי דֶּמֶה. טקסטים ממשיים, התברר, לא היו נחוצים מכיוון שפרנצ'יני ידע לצטט בעל-פה חטיבות שלמות מתוך "מות ארתור", כמו גם מתוך "גַרְגַנְטוּאָה ופַּנְטַגְרוּאֶל". לפעמים היו שני הגברים מטפסים אל המחוז השמימי, מדליקים את פתילי הכוכבים ומרחפים במרחבי הרקיע העליון על גבי משטחי העץ המוסווים בתבונה של פרנצ'יני.

אחת הבלרינות הצליחה לגנוב מכתב שהשאיר פרנצ'יני לקורנצאנו על כרית באחת הדירות הקטנות. המכתב הסתיים בשורה שעשתה לה כנפיים בפירנצה והיתה לביטוי כפירה אופנתי: "איני אוהב את אלוהים, יקירי, טוניו. כי מהו אלוהים לעומתך?" תשובתו של קורנצאנו למילים האלה הושמטה. צפונות לבו של הצעיר במידה רבה אינן ידועות. רק שנים רבות לאחר מכן אנו שומעים עליהן במילותיו שלו. עד אז כבר התחתן וחזה בלידתם של שלושה ילדים עם אשתו, מארי, ויחד הם היו בעליהם של תיאטרון קטן בשַרלוויל. קורנצאנו העלה את מחשבותיו על הכתב ביומן עור קשיח שהוחבא באחד הקירות בביתו. זה לא כבר צץ והופיע היומן ברבים, ולצד גילוי סופו עוכר השלווה של הסיפור בין שני הגברים, הוא מביא פרטים מפעימים על הגן האוטומטי עצמו, אשר קורנצאנו הוזמן לבקר בו בידי הממציא הדגול חודש ימים לפני שהיה למאכולת אש.

קורנצאנו פותח את היומן ברמזים על התעוררות התשוקה בינו לבין פרנצ'יני שנים לפני כן.

ככל הנראה נטשו את ביתם שבתפאורה המסתובבת הרבה לפני רדת המסך על "הבלט של רנו". "עברו שנים," הוא כותב בכתב יד מוקפד, גם אם בלתי מיומן, "וכעת תוהה אני אם נקטתי זהירות מופלגת או שמא נהגתי באכזריות כשהצעתי להיפגש בגן עצמו, ולא בביתו של פרנצ'יני. איני רוצה להתעכב על עניינינו האישיים או על העולם המומצא שחלקנו. לא היתה זו רק הבמה – העיר המזויפת שלנו. המצאנו גם מקומות במחשבותינו, ויכולנו לחמוק אליהם אפילו בקרב קהל. אני זוכר מה שטומאסו אמר לי – שני גברים שגרים יחד הם כשלעצמם סוג של המצאה, משק בית של רהיטי חלום ושל משרתי צללים. האם יש טעם לפגם בכך שאיני רוצה ולוּ להתקרב שוב לחלום הזה? איך אסביר דבר שכזה למארי היקרה שלי או לילדַי, שהבכור בהם כבר כמעט בגילה של הכלה המנוחה והחריגה של טומאסו? בביקורי בגן האוטומטי אני מקווה לפייס אותו, כך שייפסקו המכתבים ממנו. אני מודה שעצבַּי נמרטים למראה מה שהוא מכנה 'ההתרסה הגדולה' שלו, הארמון הניצב לאור היום."

קורנצאנו כותב כי בשער העמודים של הגן קידם את פניו משרת נער עטוי בגלימה כתומה-צהובה, שאמר לו כי מאסטר פרנצ'יני לא חש בטוב ומתנצל על שלא יוכל להצטרף אל קורנצאנו בסיור. הדבר הפתיע למדי את קורנצאנו, שסבר כי הסיבה היחידה לטיול היא לאפשר לפרנצ'יני לראות אותו שוב, ואולי לשכנע אותו שהמקום הזה כמוהו כפנטזיה האחרת שבה חיו – תפאורה חדשה לבלט חדש ומסוכן.

הוא ניסה להשתמט, אמר שהוא אדם עסוק, טרוד בניהול תיאטרון, וכי אין לו זמן להתהלך בגן אם פרנצ'יני אינו יכול לטרוח וללוות אותו, אבל הנער התעקש, לפת את זרועו של קורנצאנו ומשך אותו אל תוך הגן ולעבר יער האֵלים. "בבקשה, מסיה. תגרום עוגמת נפש רבה למאסטר אם לא תאמר לי לפחות כמה דברי שבח על ההמצאות שלו." לבסוף הסכים קורנצאנו להמשיך ולסייר קצרות במקום, וכתב, "ידו של הנער היתה קרה – לא כשל מת אלא כשל מי שמעולם לא חי. נרתעתי מדין ודברים, ועל כן הנחתי לו להוביל אותי." הסיור הפך למשחק של הקפות טרופות דעת במפלסים המרובים של הגן, עד שנעלם הנער באור המעומעם במשעול שביער, וקורנצאנו נשאר לבדו עם היצורים המכאניים הזעופים של פרנצ'יני.

ערוגה של כריזנטמות מזכוכית עוררה את סקרנותו – פרח מן המזרח, שרואים כמותו אך לעתים נדירות בפירנצה. גבעול הכריזנטמה המכאנית היה עשוי נחושת ירוקה שבלטו ממנה עלים בעלי שוליים חדים, ועלי הכותרת של הפרח עצמו היו עשויים פיסות דקיקות של זכוכית צבעונית. בתוך הגבעול היה מה שנראה כשלהבת קטנה מן הסוג המצוי במנורות, שהוזרם לה חמצן בהפוגות סדירות, מה שגרם לכריזנטמה לפעום באור שרימז אל תהליך של פריחה. בוהַק הפרח היה מעודן, כמעט לא מוחש, וקורנצאנו כותב כי גם לאחר שבחן את הכריזנטמה רגעים אחדים, הוא התקשה לומר אם קרינתה מתחזקת או מתעמעמת. נדמה היה שהאור מתקיים במקום כלשהו בתוך גופו שלו, בעצם, תחושת חמימות בתוך-תוכו. "חמימותה של הכריזנטמה המכאנית מעוררת סחרחורת רגעית," הוא מוסיף, "תחושה לא בלתי נעימה לחלוטין."

בהיותו מוקסם כך, לא הבחין קורנצאנו בהתקרבותה של הדמות בשחור, וכשקלט אותה בחטף עומדת בשולי האבן של השביל שבגן, הוא לא תפס במלואו את אשר ראה. על פי עדותו, הוא הופתע ונבהל כפי שעשוי אדם להיבהל לנוכח מראָה שלא ציפה לה התלויה בקצה מסדרון צר. הדמות שעמדה על הדשא וצפתה בו לא היתה בובה מכאנית רגילה. שלא כמו הפסל הנע של פוסידון, שבכה בדמעות אל מי הים הזעיר שלו, או הציידת, דיאנה, שדרכה את קשתה באפלת היער, לדמות הזאת היה טווח תנועה גמיש למדי. היא היתה מסוגלת לכרוע, ואז לעמוד, ואז לכרכר לה בקצה השביל, כמו מפצירה בקורנצאנו שיתקרב.  

רושם העתים שלנו משווה את הדמות לאחד מפסלי הפָאוּנוּס שבגלריה הדוֹרית בגן, אך בגודל טבעי ובלבוש שנראה כגלימת סוחרים ולה צווארון תחרה נוקשה ובעל קפלים מרובים. צווארון זה היה מעוצב בדוגמת שיניות, ונתן את הרושם שראש הבובה המכאנית, הנושא את פניה החיוורות, הזוהרות כמעט, מוצג על גבי צלחת שחורה. פיה היה פתוח במה שלא ניתן לכנותו חיוך, והיצור היה מפתיע כל כך עד שקורנצאנו לא זיהה בתחילה שהוא העתק מדויק שלו עצמו. "איזה הוא האדם שהיה מכיר את עצמו לבוש בבגדים כה משונים," הוא כתב, "ומכרכר ונועץ מבטי תאווה כמו שד?"

הבובה המכאנית פנתה מן השביל, ותנועותיה הגמישות, לרגע, עוררו בקורנצאנו את המחשבה שבוודאי מדובר בשחקן מאופר בכבדות או עוטה מסכה, שפשוט מעמיד פנים שהוא מכונה. אבל במחוותיה ניכרו גילויים דקים להעדר אנושיות אשר עד מהרה שכנעו אותו שאין זה כך. בדיוק כפי שאיש לא היה טועה וחושב את הכריזנטמה המכאנית לפרח אמיתי, כך לא היה אפשר לחשוב את העצם הזה לאדם.

היצור נמלט אל תוככי הגן, מגפיים שחורים מהבהבים על פני הדשא, ולא ייפלא  שקורנצאנו פנה מן השביל הבטוח והחל לרדוף אחרי הכפיל שלו, משתוקק למבט נוסף. הבובה המכאנית התרוצצה במשובה תחת שמי ערב כהים כברזל. היא רצה דרך ביצה של קָנים שהמהמו שיר-חליל עצוב, ואז על מישורת של דשא שחלפה בו אדווה, אם כי לא נשבה שום רוח.

קורנצאנו ראה את בן דמותו מחליק לתוך אחת המערות הציוריות הרבות, המלוטשות מכדי להיות טבעיות. אך היות שלא היה עוד רקדן הבלט קל התנועה שהיה לפנים, הוא מצא את עצמו נטול נשימה בפתח המערה, ועצר, חוכך בדעתו אם עליו להמשיך לעקוב אחר היצור. שערו הבהיר נפל רטוב על מצחו. הוא התנשם ונאנח. הוא ידע שעליו ללכת משם – להותיר את פרנצ'יני לטירופו. ובכל זאת, איזשהו חלק בו רצה לפקפק ברשמים שקלטו עיניו. לא ייתכן שפרנצ'יני בנה לו קורנצאנו משלו שגר בגן האֵלים שלו.

קורנצאנו כותב, הזדחלתי אל תוך המערה ומצאתי את היצור לא רוקד עוד אלא כורע ליד אחד הקירות, מצונף ומתעטף בכותונתו כמו על מנת להתחמם. בראותי את תווי הפנים שלי עצמי – או ליתר דיוק, את תווי הפנים שהיו לי בעבר, בהיותי בחור צעיר וקל דעת – הופתעתי ונתקפתי כעס עז. תהיתי אם פרנצ'יני לועג לי, או גרוע מזה, שמא הוא משתמש באיש המתכת הזה לשם עינוגים כלשהם. ומצאתי את עצמי לופת את פניו הלבנבנות של הדבר, ממשש את קווי המתאר של סנטרו ולחייו. משכתי את אפו, שהיה עשוי מאיזו מתכת רכה, דחפתי את עיניו עד שבולבוסי הזכוכית נסדקו תחת אגודלַי. הבובה לא נאבקה. היא הניחה לי להרוס אותה. אפשר אפילו שזו הסיבה שהובילה אותי אל המערה. וכשהגעתי אל פיו של היצור וניסיתי למצוא בו לשון כלשהי ולעקור אותה, שמעתי מאחורי דשדוש של מגף עור על רצפת החול של המערה.

פניתי וראיתי את פרנצ'יני עצמו – אניצי כסף בשערו, עיניו שקועות עמוק בגולגולתו, עומד ומביט בי באור הנמוג. לא היה זה חברי הצחקן מפירנצה, הוא שעיניו בורקות ושפתיו מוכתמות מיין. זה היה העתק עלוב – איש זקן – רצוץ ועצוב.

"מה עשית?" הוא שאל בקול רך. עד אז כבר הצלחתי לקרוע את לסתה התחתונה של הבובה מראשה, והטלתי אותה לרגליו של פרנצ'יני. "את השאלה הזאת," אמרתי, "מוטב להפנות אליך, מאסטרו."

"חשבתי שהוא ימצא חן בעיניך, טוניו," לחש פרנצ'יני. הוא רכן והרים את הלסת מרצפת המערה, ובעודי מחפש מילות תוכחה כלשהן, בהרגישי את הסכנות והתשוקות הישנות חוזרות בשעטה וממלאות את חדרי לבי, הבנתי שמשהו אינו כשורה. אצבעותיו של פרנצ'יני נחו סביב עצם הלסת, אבל הוא לא תפס בה, גם לא ניסה להזדקף. הוא הלך ודמם בתנוחת רכינה מגושמת, ורק אז קלטתי – זה לא היה פרנצ'יני. זה כלל לא היה יצור חי.

חשתי אימה שאין דומה לה. לא הצלחתי להניע את זרועותי או את רגלי, לא הצלחתי להביט בפרנצ'יני המלאכותי הזה עם השיער האפור הרפה המשתלשל על מצחו. תהיתי אם חברי הוותיק עודנו קיים. רציתי לקרוא לו. רציתי שפרנצ'יני יתייצב מולי בשר ודם, אבל נצרתי את לשוני. איני יודע איך ברחתי מן הגן האוטומטי. דומה שהאֵלים קראו אלי בזמן שרצתי – בתחילה הפצירו בי להישאר, ואז לעגו לי על טיפשותי. ואפילו בזמן כתיבתן של שורות אלה, ביושבי אל שולחן העץ בביתי, בעודי שומע את צליל קולה של אשתי הטובה מדברת אל ילדַי בחדרים שבקומה העליונה, תוהה אני שמא עודני בגן ההוא, שרוע על רצפת המערה, שבור ומפורק לגורמים.