בשנותיו המאוחרות של טוֹמאסוֹ פְרַנְצ'יני, המהנדס האחראי לרבות מן המזרקות הנהדרות בוורסאי, ומי שנודע לגנאי בתאוותו לשליטה, הוא נשא לאישה את בתו בת השש-עשרה של הדוכס מפְרוֹנְטֶנַק, ילדה תמה שכעת הולבשה בקטיפה ובסרטי בד בצבעי טוֹפי והוצעדה לראווה ברחבי וילה דה פְּרָטוֹלינוֹ שליד פירנצה. בחנויות מוארות באור לפידים קנה פרנצ'יני לאשתו הצעירה כל מה שחשקה בו, ומה שלא הצליחה למצוא, הוא המציא בשבילה, וייצר מגוון צעצועים מוזרים מצוידים במנגנוני קפיץ נמתחים. היה ברשותה שעון בצורת תוּכּוֹן מגודל בעל עיני פנינים ונוצות מאבן ירקן, שכוון לסלסל בקולו בשעות ארוחת הצהריים וארוחת הערב. היתה גם בובה כסופה של איש קטן שבכה כתינוק בן יומו עד שאחזו בו, ואז היה מתחמם והולך בתגובה למגע. לבסוף, גולת הכותרת של האוסף שלה, מדונה זעירה שבטנה נפתחה לרווחה והתגלה בה שילוש – אֵל הנקמות הסְטוֹאי והיונה היוקדת של רוח הקודש, מוכנים להיוולד לצדו של ישו התינוק.

כשנשאלה הילדה הכלה, פְלוֹרֶט שמה, על אודות בעלה, היא אמרה כי נדמה שאלוהים שלח את החביב במלאכיו לדאוג לה ולשמור את לבה בקופסת אוצרות, מוגן מפני כל מה שעלול להרע לו. לעולם לא ייתכן שתיחבל או שתינזק כל עוד הממציא הדגול לצדה. אך עד מהרה היא למדה שאפילו ביכולתו של פרנצ'יני אין כדי לעצור את הזמן ואת כוח ההתמדה העיקשת של מחלה. כתמי פריחה של דֶבֶר התפשטו על עור צווארה, והוא נאלץ לשבת לצד מיטתה ולמחות פצעים דלקתיים ברטיות עד שהמנגנון האורגני של לבה וריאותיה של פלורט עמד מלכת. הוא הכריז שלא יתחתן שוב, וענד לצווארו תליון משכית מנגן ובו דיוקנה של הילדה, שהִנעים בצלילים מתוך "בואי, שינה עמוקה" בהפוגות שתוזמנו בהתאמה לצלילים שבקעו מארון הקבורה המכאני של פלורט. זמן לא רב אחרי הלווייתה של הנערה קנה פרנצ'יני חלקת אדמה והודיע כי יבנה שם את המצאתו הגדולה האחרונה, מצבת זיכרון לצער שתוצג לעיני כול – הגן האוטומטי בסן ז'רמן אן ליי.

כתביו של קלודיו סֶבאט, וִיקַאר בדימוס ומשרתו של יורש העצר, מספקים לנו הצצה חטופה אל הגן של פרנצ'יני, והד לתחושת אי-הנוחות בקרב האריסטוקרטיה הצרפתית והאיטלקית במאה השבע-עשרה באשר למקום: "על אף שעבר כמעט חודש מאז עליתי לרגל לסן ז'רמן אן ליי, עדיין איני מצליח למחות מזיכרוני את עיניהם המוצהבות של אנשי המתכת וחיות המתכת של טומאסו פרנצ'יני, ואיני מסוגל לשכוח את מראהו של פרנצ'יני עצמו, משוטט כרוח רעה בשׂדה פרחי הזכוכית שלו, גורר אחריו מה שנראה כמעדר גננים פשוט. האם סבור פרנצ'יני כי צריך לכונן שוב את מִפעליו הטובים של האל, וכי הוא, מהנדס חדשן ככל שיהיה, אכן יכול לשכלל אותם? ואיזו היא הנשמה המניעה את היצורים החדישים האלה? הוא מבטיח לנו שאין מדובר אלא במים ובקיטור, ואולם, קורא יקר, האמן לי שמדובר ביותר מכך."

למרבה השמחה, לא כל המטיילים קימצו במילים כמו הוויקַאר בדימוס, וָלא היה הגן האוטומטי, שנשרף עד היסוד קרוב לשנה לאחר שנפתח, עלול לטבוע בתהום הנשייה. "הבובות המכאניות של מאסטרו פרנצ'יני, המוּנעוּת בכוח המים והקיטור," כתבה הדוכסית מלַנְגְרֵה ביומנה האישי לאחר טיול בגן, "משתייכות לגזע חדש ובלתי ניתן לחיזוי. בן לווייתי הזהיר אותי כי דמיונם העל-טבעי של היצורים המזויפים האלה ליצורים חיים עלול להחריד את שלוותי, אך תחת זאת נוכחתי כי ניעורה סקרנותי. יכולתם להיראות כשופעי רגשות אמנם מעוררת השתאות, אך לא מפחידה. מימי לא שיוויתי בנפשי כי אראה נמר שטוף עצבות רובץ בסבך של שיחים ומביט בי בעיני ענבר, או את פוסידון עצמו, בוכה ומזיל דמעות אל תוך הים שהוא שליטו – דמעות שמיד נבלעו במלתעות מפלצת עבותה השוכנת במעמקי הים. בשל כך אמרתי בלבי לקבוע פגישה אישית עם מאסטרו פרנצ'יני, מתוך רצון להתעמק במבוך הסודות של המצאותיו. ובכל זאת, למרות מעמדי ולמרות העובדה שנכחתי בהלווייתה של כלתו, פלורט, ננזפתי בידי מי שנראה כנער משרת בכותונת אדומה, שאמר לי כי המאסטר חלש ולא סובל עוד חברת אנשים. רק לאחר שנסוג הנער אל תוך יער של אורני מתכת, שאל בן לווייתי, בנימה משועשעת כדרכו, אם הבחנתי בהתנוצצות המוזרה של השמש על עורו של הבחור, או אם ראיתי עד כמה זכוכיתיות עיניו.

"הידקתי אל גווי את הרדיד שעטיתי, והפצרתי בחברי להבטיח לי כי אינו מרמז לכך שהנער הוא איזו גרסה מתקדמת של הפסלים הנעים של פרנצ'יני. הוא השיב בצחוק, ואמר כי ניסה בסך הכול להבהיל אותי, אבל עד שהגעתי אל המפלס השלישי בגן, לא נזקקתי להומור מעין זה כדי לחוש צמרמורת עזה בגופי. שם ראיתי מה שאוכל לתאר רק כ"דרקון" מתרומם מתוך אגן אבן, ואז משוסף בידי אביר חי למראה, עטוי שריון לבן, שהשתלשל על חבל מוזהב מתקרה הנתמכת בעמודים. דמו של הדרקון היה אדום וממשי כמו דמי שלי, ואף על פי כן ניתז על אבני הריצוף בקָליגרפיה מעודנת שכמו הותוותה ביד אמן. נאלצתי לבקש מחברי למצוא ספסל שעליו אוכל לחזור לעשתונותיי. "לא היינו צריכים לבוא הנה, דוכסית," הוא אמר, אך השבתי כי אני דווקא שמחה שבאנו, למרות תגובתי הקשה. הגן האוטומטי של פרנצ'יני הראה לי כי מחלה מסוימת – הטלת ספק בעולם הסובב אותנו – עשויה לשמש למעין הארה.

בדומה לגן האוטומטי, התשובה לשאלה אם מות אשתו של פרנצ'יני, פלורט, הוא שהביא להקמתה של מצבת הזיכרון לצער שבנה, נידונה במידה רבה לשכחה גמורה. המניעים להמצאתו האחרונה של פרנצ'יני היו נושא למחלוקת בחוגים אופנתיים, ורבים טענו כי יגונו של הממציא אינו רק על מותה של פלורט הפתיה והאומללה. לרכילות על פרטים שכאלה יוחסה לעתים קרובות הסיבה לגלוּת שגזר על עצמו הממציא בסן ז'רמן אן ליי, ולעובדה שהרחיק את עצמו מחוגי האריסטוקרטיה. בסופו של דבר, לא פלורט המיטה עליו חרפה, אלא המושא הקודם של תשוקותיו, שכמעט גרם מבוכה ציבורית ואולי אף חטא פעוט.

אנטוניו קוֹרנָצאנוֹ היה רקדן בלט ושחקן על בימות פירנצה, ופגש את המהנדס הדגול כשהוזמן פרנצ'יני לבנות תפאורה מסתובבת ל-"La Ballet de la Deliverance de Renaud". פרנצ'יני, שאז עוד ניתן היה לכנות אותו גבר צעיר, התפעל מן הרקדן, והחיבה נענתה ככל הנראה ברגשות דומים. לעתים קרובות נראו השניים מסתודדים לאור נר בפונדקים אפלוליים בפירנצה, שותים בירה שחורה ומשוחחים בקולות מהוסים עד שאיש לא היה יכול לשמוע אותם. למרות כובד הראש לכאורה של השיחות האלה, מפעם לפעם היו פרנצ'יני וקורנצאנו פורצים בצחוק גדול, ולקוחות בפונדק דיווחו על משיכה מגנטית שלא כדרך הטבע בין שני הגברים. היו אפילו שמועות על כישוף, אם כי אנדרה פֶליבּיין, היסטוריון החצר של לואי הארבעה-עשר, דוחה השערות מעין אלה ורואה בהן דברים בטלים. "אם לומר זאת בפשטות," הוא כותב, "טומאסו פרנצ'יני ואנטוניו קורנצאנו נהגו כפי שנוהגים אמנים, וגם אם התנהגות מעין זו נראית, לפעמים, כמנוגדת לטבע, עלינו ללמוד לקבל זאת ולחיות עם הדבר אם חפֵצים אנו בקיומו של התיאטרון."

על תפאורת הבמה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט אמרו שהיתה פלא – העתק מדויק של העיר פירנצה עצמה. ותשעים ושניים הרקדנים והזמרים שאיישו את הרחובות המדומים ואת חדרי השינה ואת הבתים הפשוטים, עשו כן בתצוגה מתישה של "החיים בעיר", שלא נעדרו גם מימד רוחני, שכן במרומי הבמה המרכזית נבנתה תפאורה שייצגה את הרקיע העליון הבלתי מוּנע. מלאכים ושדים במסכות משכו בחבלי משי מחוברים לפתחים ותמרנו את חייהם של הרקדנים האנושיים. קורנצאנו שימש כוריאוגרף בהפקה, ועבד בצמידוּת לפרנצ'יני כדי ליצור מה שרבים כינו "איוּם על תחושת הפנטזיה".

הרגשות שחלקו פרנצ'יני השחרחר וקורנצאנו הגמיש והערני היו לדחפים טעונים שאינם בני כיבוש. השניים לא הצליחו למשול ברוחם גם כשעבדו עם הרקדנים, ולעתים קרובות נראו מתפקעים מצחוק ומושכים זה את זה אל הסמטה שמאחורי התיאטרון כדי להירגע בשיחה מפוכחת. רק לאחר שבאחד הלילות, כשהיו בגילופין וכשלו בדרכם חזרה אל הווילה השכורה של פרנצ'יני, הותקפו שני הגברים בידי כנופיה מתושבי פירנצה, ספגו חבטות והשליכו אותם אל אבני הריצוף, הם החלו להקפיד ולהיזהר יותר.

איננו יודעים מתי בדיוק החליטו השניים לגור בתוך התפאורה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט, אבל מספר מקורות מספרים כי פרנצ'יני, שעשה הון רב בוורסאי, התחיל לצייד את הפונדקים והחנויות שבתפאורה בסחורות של ממש, ואף העסיק בלרינות בטלות מעבודה שביצעו תפקידי מוזגות וזבניות. הוא וקורנצאנו גרו ביחידוּת על הבמה, סידרו להם בית בכל לילה בתום ההופעה, ונהנו מן העיר המלאכותית כפי שנהנו לפני כן מרחובותיה הממשיים של פירנצה. היו פונדקים שבהם יכלו השניים לשתות בירה כהה לאור נר בלא הפרעה מצד לקוחות מרעישים, והיתה ספרייה מלאה ספרי דֶּמֶה. טקסטים ממשיים, התברר, לא היו נחוצים מכיוון שפרנצ'יני ידע לצטט בעל-פה חטיבות שלמות מתוך "מות ארתור", כמו גם מתוך "גַרְגַנְטוּאָה ופַּנְטַגְרוּאֶל". לפעמים היו שני הגברים מטפסים אל המחוז השמימי, מדליקים את פתילי הכוכבים ומרחפים במרחבי הרקיע העליון על גבי משטחי העץ המוסווים בתבונה של פרנצ'יני.

אחת הבלרינות הצליחה לגנוב מכתב שהשאיר פרנצ'יני לקורנצאנו על כרית באחת הדירות הקטנות. המכתב הסתיים בשורה שעשתה לה כנפיים בפירנצה והיתה לביטוי כפירה אופנתי: "איני אוהב את אלוהים, יקירי, טוניו. כי מהו אלוהים לעומתך?" תשובתו של קורנצאנו למילים האלה הושמטה. צפונות לבו של הצעיר במידה רבה אינן ידועות. רק שנים רבות לאחר מכן אנו שומעים עליהן במילותיו שלו. עד אז כבר התחתן וחזה בלידתם של שלושה ילדים עם אשתו, מארי, ויחד הם היו בעליהם של תיאטרון קטן בשַרלוויל. קורנצאנו העלה את מחשבותיו על הכתב ביומן עור קשיח שהוחבא באחד הקירות בביתו. זה לא כבר צץ והופיע היומן ברבים, ולצד גילוי סופו עוכר השלווה של הסיפור בין שני הגברים, הוא מביא פרטים מפעימים על הגן האוטומטי עצמו, אשר קורנצאנו הוזמן לבקר בו בידי הממציא הדגול חודש ימים לפני שהיה למאכולת אש.

קורנצאנו פותח את היומן ברמזים על התעוררות התשוקה בינו לבין פרנצ'יני שנים לפני כן.

ככל הנראה נטשו את ביתם שבתפאורה המסתובבת הרבה לפני רדת המסך על "הבלט של רנו". "עברו שנים," הוא כותב בכתב יד מוקפד, גם אם בלתי מיומן, "וכעת תוהה אני אם נקטתי זהירות מופלגת או שמא נהגתי באכזריות כשהצעתי להיפגש בגן עצמו, ולא בביתו של פרנצ'יני. איני רוצה להתעכב על עניינינו האישיים או על העולם המומצא שחלקנו. לא היתה זו רק הבמה – העיר המזויפת שלנו. המצאנו גם מקומות במחשבותינו, ויכולנו לחמוק אליהם אפילו בקרב קהל. אני זוכר מה שטומאסו אמר לי – שני גברים שגרים יחד הם כשלעצמם סוג של המצאה, משק בית של רהיטי חלום ושל משרתי צללים. האם יש טעם לפגם בכך שאיני רוצה ולוּ להתקרב שוב לחלום הזה? איך אסביר דבר שכזה למארי היקרה שלי או לילדַי, שהבכור בהם כבר כמעט בגילה של הכלה המנוחה והחריגה של טומאסו? בביקורי בגן האוטומטי אני מקווה לפייס אותו, כך שייפסקו המכתבים ממנו. אני מודה שעצבַּי נמרטים למראה מה שהוא מכנה 'ההתרסה הגדולה' שלו, הארמון הניצב לאור היום."

קורנצאנו כותב כי בשער העמודים של הגן קידם את פניו משרת נער עטוי בגלימה כתומה-צהובה, שאמר לו כי מאסטר פרנצ'יני לא חש בטוב ומתנצל על שלא יוכל להצטרף אל קורנצאנו בסיור. הדבר הפתיע למדי את קורנצאנו, שסבר כי הסיבה היחידה לטיול היא לאפשר לפרנצ'יני לראות אותו שוב, ואולי לשכנע אותו שהמקום הזה כמוהו כפנטזיה האחרת שבה חיו – תפאורה חדשה לבלט חדש ומסוכן.

הוא ניסה להשתמט, אמר שהוא אדם עסוק, טרוד בניהול תיאטרון, וכי אין לו זמן להתהלך בגן אם פרנצ'יני אינו יכול לטרוח וללוות אותו, אבל הנער התעקש, לפת את זרועו של קורנצאנו ומשך אותו אל תוך הגן ולעבר יער האֵלים. "בבקשה, מסיה. תגרום עוגמת נפש רבה למאסטר אם לא תאמר לי לפחות כמה דברי שבח על ההמצאות שלו." לבסוף הסכים קורנצאנו להמשיך ולסייר קצרות במקום, וכתב, "ידו של הנער היתה קרה – לא כשל מת אלא כשל מי שמעולם לא חי. נרתעתי מדין ודברים, ועל כן הנחתי לו להוביל אותי." הסיור הפך למשחק של הקפות טרופות דעת במפלסים המרובים של הגן, עד שנעלם הנער באור המעומעם במשעול שביער, וקורנצאנו נשאר לבדו עם היצורים המכאניים הזעופים של פרנצ'יני.

ערוגה של כריזנטמות מזכוכית עוררה את סקרנותו – פרח מן המזרח, שרואים כמותו אך לעתים נדירות בפירנצה. גבעול הכריזנטמה המכאנית היה עשוי נחושת ירוקה שבלטו ממנה עלים בעלי שוליים חדים, ועלי הכותרת של הפרח עצמו היו עשויים פיסות דקיקות של זכוכית צבעונית. בתוך הגבעול היה מה שנראה כשלהבת קטנה מן הסוג המצוי במנורות, שהוזרם לה חמצן בהפוגות סדירות, מה שגרם לכריזנטמה לפעום באור שרימז אל תהליך של פריחה. בוהַק הפרח היה מעודן, כמעט לא מוחש, וקורנצאנו כותב כי גם לאחר שבחן את הכריזנטמה רגעים אחדים, הוא התקשה לומר אם קרינתה מתחזקת או מתעמעמת. נדמה היה שהאור מתקיים במקום כלשהו בתוך גופו שלו, בעצם, תחושת חמימות בתוך-תוכו. "חמימותה של הכריזנטמה המכאנית מעוררת סחרחורת רגעית," הוא מוסיף, "תחושה לא בלתי נעימה לחלוטין."

בהיותו מוקסם כך, לא הבחין קורנצאנו בהתקרבותה של הדמות בשחור, וכשקלט אותה בחטף עומדת בשולי האבן של השביל שבגן, הוא לא תפס במלואו את אשר ראה. על פי עדותו, הוא הופתע ונבהל כפי שעשוי אדם להיבהל לנוכח מראָה שלא ציפה לה התלויה בקצה מסדרון צר. הדמות שעמדה על הדשא וצפתה בו לא היתה בובה מכאנית רגילה. שלא כמו הפסל הנע של פוסידון, שבכה בדמעות אל מי הים הזעיר שלו, או הציידת, דיאנה, שדרכה את קשתה באפלת היער, לדמות הזאת היה טווח תנועה גמיש למדי. היא היתה מסוגלת לכרוע, ואז לעמוד, ואז לכרכר לה בקצה השביל, כמו מפצירה בקורנצאנו שיתקרב.  

רושם העתים שלנו משווה את הדמות לאחד מפסלי הפָאוּנוּס שבגלריה הדוֹרית בגן, אך בגודל טבעי ובלבוש שנראה כגלימת סוחרים ולה צווארון תחרה נוקשה ובעל קפלים מרובים. צווארון זה היה מעוצב בדוגמת שיניות, ונתן את הרושם שראש הבובה המכאנית, הנושא את פניה החיוורות, הזוהרות כמעט, מוצג על גבי צלחת שחורה. פיה היה פתוח במה שלא ניתן לכנותו חיוך, והיצור היה מפתיע כל כך עד שקורנצאנו לא זיהה בתחילה שהוא העתק מדויק שלו עצמו. "איזה הוא האדם שהיה מכיר את עצמו לבוש בבגדים כה משונים," הוא כתב, "ומכרכר ונועץ מבטי תאווה כמו שד?"

הבובה המכאנית פנתה מן השביל, ותנועותיה הגמישות, לרגע, עוררו בקורנצאנו את המחשבה שבוודאי מדובר בשחקן מאופר בכבדות או עוטה מסכה, שפשוט מעמיד פנים שהוא מכונה. אבל במחוותיה ניכרו גילויים דקים להעדר אנושיות אשר עד מהרה שכנעו אותו שאין זה כך. בדיוק כפי שאיש לא היה טועה וחושב את הכריזנטמה המכאנית לפרח אמיתי, כך לא היה אפשר לחשוב את העצם הזה לאדם.

היצור נמלט אל תוככי הגן, מגפיים שחורים מהבהבים על פני הדשא, ולא ייפלא  שקורנצאנו פנה מן השביל הבטוח והחל לרדוף אחרי הכפיל שלו, משתוקק למבט נוסף. הבובה המכאנית התרוצצה במשובה תחת שמי ערב כהים כברזל. היא רצה דרך ביצה של קָנים שהמהמו שיר-חליל עצוב, ואז על מישורת של דשא שחלפה בו אדווה, אם כי לא נשבה שום רוח.

קורנצאנו ראה את בן דמותו מחליק לתוך אחת המערות הציוריות הרבות, המלוטשות מכדי להיות טבעיות. אך היות שלא היה עוד רקדן הבלט קל התנועה שהיה לפנים, הוא מצא את עצמו נטול נשימה בפתח המערה, ועצר, חוכך בדעתו אם עליו להמשיך לעקוב אחר היצור. שערו הבהיר נפל רטוב על מצחו. הוא התנשם ונאנח. הוא ידע שעליו ללכת משם – להותיר את פרנצ'יני לטירופו. ובכל זאת, איזשהו חלק בו רצה לפקפק ברשמים שקלטו עיניו. לא ייתכן שפרנצ'יני בנה לו קורנצאנו משלו שגר בגן האֵלים שלו.

קורנצאנו כותב, הזדחלתי אל תוך המערה ומצאתי את היצור לא רוקד עוד אלא כורע ליד אחד הקירות, מצונף ומתעטף בכותונתו כמו על מנת להתחמם. בראותי את תווי הפנים שלי עצמי – או ליתר דיוק, את תווי הפנים שהיו לי בעבר, בהיותי בחור צעיר וקל דעת – הופתעתי ונתקפתי כעס עז. תהיתי אם פרנצ'יני לועג לי, או גרוע מזה, שמא הוא משתמש באיש המתכת הזה לשם עינוגים כלשהם. ומצאתי את עצמי לופת את פניו הלבנבנות של הדבר, ממשש את קווי המתאר של סנטרו ולחייו. משכתי את אפו, שהיה עשוי מאיזו מתכת רכה, דחפתי את עיניו עד שבולבוסי הזכוכית נסדקו תחת אגודלַי. הבובה לא נאבקה. היא הניחה לי להרוס אותה. אפשר אפילו שזו הסיבה שהובילה אותי אל המערה. וכשהגעתי אל פיו של היצור וניסיתי למצוא בו לשון כלשהי ולעקור אותה, שמעתי מאחורי דשדוש של מגף עור על רצפת החול של המערה.

פניתי וראיתי את פרנצ'יני עצמו – אניצי כסף בשערו, עיניו שקועות עמוק בגולגולתו, עומד ומביט בי באור הנמוג. לא היה זה חברי הצחקן מפירנצה, הוא שעיניו בורקות ושפתיו מוכתמות מיין. זה היה העתק עלוב – איש זקן – רצוץ ועצוב.

"מה עשית?" הוא שאל בקול רך. עד אז כבר הצלחתי לקרוע את לסתה התחתונה של הבובה מראשה, והטלתי אותה לרגליו של פרנצ'יני. "את השאלה הזאת," אמרתי, "מוטב להפנות אליך, מאסטרו."

"חשבתי שהוא ימצא חן בעיניך, טוניו," לחש פרנצ'יני. הוא רכן והרים את הלסת מרצפת המערה, ובעודי מחפש מילות תוכחה כלשהן, בהרגישי את הסכנות והתשוקות הישנות חוזרות בשעטה וממלאות את חדרי לבי, הבנתי שמשהו אינו כשורה. אצבעותיו של פרנצ'יני נחו סביב עצם הלסת, אבל הוא לא תפס בה, גם לא ניסה להזדקף. הוא הלך ודמם בתנוחת רכינה מגושמת, ורק אז קלטתי – זה לא היה פרנצ'יני. זה כלל לא היה יצור חי.

חשתי אימה שאין דומה לה. לא הצלחתי להניע את זרועותי או את רגלי, לא הצלחתי להביט בפרנצ'יני המלאכותי הזה עם השיער האפור הרפה המשתלשל על מצחו. תהיתי אם חברי הוותיק עודנו קיים. רציתי לקרוא לו. רציתי שפרנצ'יני יתייצב מולי בשר ודם, אבל נצרתי את לשוני. איני יודע איך ברחתי מן הגן האוטומטי. דומה שהאֵלים קראו אלי בזמן שרצתי – בתחילה הפצירו בי להישאר, ואז לעגו לי על טיפשותי. ואפילו בזמן כתיבתן של שורות אלה, ביושבי אל שולחן העץ בביתי, בעודי שומע את צליל קולה של אשתי הטובה מדברת אל ילדַי בחדרים שבקומה העליונה, תוהה אני שמא עודני בגן ההוא, שרוע על רצפת המערה, שבור ומפורק לגורמים.

 

היא שומעת את ליבי נובחת וקולות מהוסים של נשים מתקרבות על השביל. אירוע נדיר שיש לה מבקרות. היא מקימה את עצמה במאמץ מהספה שהפכה למקום המרבץ שלה,  ומהחלון הקטן שבסלון רואה שלוש מכשפות. אחת מהן מתכופפת, תכף הן יעמדו בכניסה לבית שלה ויבחשו בקדרה רותחת בידיים חשופות. מרוב שכיבה ובהייה, הפנים והחוץ כבר מתערבבים אצלה היא חושבת בזמן שגוררת את גופה לכניסה.

אבל כשהיא פותחת את הדלת – בדיוק ברגע בו נשמע צלצול הפעמון – הן באמת עומדות שם. איריס או עדינה – היא מנסה לגרד מהארכיון המשובש שלה את השם של המנהיגה הרוחנית של נשות הגרעין התורני שהגיעה אליהם מהשומרון והפכה למנהלת המתנ"ס. הפנים שלה צחים ועגולים כמו חלה לראש השנה לפני שנאפתה, וגם האף הדבוק במרכזם עגלגל ובצקי למראה. מימינה וקצת מאחוריה – כאילו מנסה להסתתר, יעל, אמא של גוני, שפעם ביסודי הייתה חברה של כרמל, וגם הן עצמן היו מיודדות. לקח לה רגע לזהות אותה בשמלה הארוכה והשיער המכוסה שחושף את הפנים הצרות עם השקיות השחורות תחת העיניים. את השלישית – רזה ומנומשת, שהלבוש הצנוע שלה נראה מוקפד ואלגנטי יותר – תזהה במעורפל רק אחרי שתיכנס פנימה. נדמה לה שהיא הייתה מנהלת חנות לבגדי ילדים בסוקולוב, אבל אולי עבדה במעדנייה האיטלקית שממול. מטריד אותה שאינה מצליחה להיזכר בוודאות. המראה של שלושתן יחד מעורר בה גיחוך ופחד. בטוח שזה קשור לאירועי הבוקר. היא עומדת מולן.

שתיקה. חתולים מיוחמים מייללים בפראות בחצר השכנים.

"איזו הפתעה," היא אומרת לבסוף בקול שטוח, ונשארת במקומה.

"אפשר להיכנס?" שואלת מנהלת המתנ"ס בחיוך רחב. אביבה, היא נזכרת. כך קוראים לה.

בלי לענות היא מובילה אותן אל הסלון שלא הוכן לביקור, אוספת נעליים, גרביים, וספרים ודוחפת הכול לארונית בכניסה. בקשר להופעה המרושלת שלה אין מה לעשות כרגע.

"הרבה יותר מסודר אצלך מאשר אצלי," יעל מנסה להתנחמד. קולות של מטוסי מלחמה שנשמעים בתקופה האחרונה יותר ויותר, מזעזעים את כולן. ושוב יללות החתולים. וגם השקט. כלבה אמורה להריח את האופל, היא חושבת, אבל ליבי הטיפשה הזאת לא מבינה שאלו מכשפות ותובעת תשומת לב. יעל נענית, מלטפת אותה ואומרת לה, "כלבה טובה, כלבה טובה", עד שהיא נוזפת בה בקול תקיף, "ליבי, די כבר, את מציקה."

כולן מסתכלות על מנהלת המתנ"ס שהתיישבה על הכורסא הצהובה השנואה, ופותחת בישירות, "בטח כבר שמעת שהיום אחר הצהריים אנחנו עורכות עצרת התעוררות לנשים על הבמה המרכזית שבקצה הפארק."

"לכו מכאן, זה הבית שלי!" היא רוצה לצעוק עליהן, לסגור את הדלת, להיכנס למיטה ולחזור אחורה חמש דקות בזמן.

במקום זה היא אומרת, "שמעתי משהו במכולת," בניסיון להתחמק, על אף שברור לה שזה אבוד. שכבר אין איך.

"היום י' בניסן, יום פטירתה של מרים הנביאה," פוסקת אביבה כאילו פיסת המידע הזאת מסבירה את קיום העצרת ואת הביקור גם יחד.

בנסיבות אחרות היא הייתה מגחכת, אבל עכשיו היא יושבת בפנים חתומות, ואביבה – או שאולי זאת בכל זאת עדינה? – נאלצת להמשיך לדבר בלי שום מילת עניין או שאלה להיתלות בה.

"כשדיברנו הבוקר על העצרת, הרגשנו שחסרה לנו מישהי. מישהי מהמקום, מישהי שאנשים מכירים, אבל לא מזוהה דווקא אתנו. לא מנשות שלומנו." מישהי שהשמועות מספרות שהבת שלה משתייכת למחתרת, אחת שנוכל לקטוף כמו פרי בשל. זה מרחף באוויר גם בלי להיאמר. "ואז, כשראינו את הפוסט בפייסבוק ואת הסערה שהוא יצר, חשבנו עלייך, שבעצם את האישה שאנחנו מחפשות."

"אני?"

"אנחנו מאוד מעריכות אותך," היא מדגישה את המילים החיוביות, כמו מורה ביום הורים שצריכה להגיד משהו טוב לפני דיווח על ציוני מחצית גרועים. "גם אם אנחנו לא תמיד מסכימות עם הדעות שלך," מוסיפה ומחייכת לעברה.

"ואת כישרון הכתיבה שלך, כמובן," יעל ממהרת להוסיף, מנסה ללכוד את מבטה. "את תמיד מתנסחת בצורה כל כך מעניינת ומקורית."

גם לפני שנים, כשעבדה כעיתונאית בשני עיתונים שנסגרו אחד אחרי השני, כבר אז לא גילתה כישרון כתיבה מיוחד. העורכים שלה ידעו את זה, וגם היא. היא משפילה מבט, מפחדת שהצחוק יברח לה, כמו שתמיד פחדה בטקסים שבהם הייתה צריכה לעטות אבלות על פי פקודה.

"תודה," היא עונה. "נעים לשמוע." ומודה בלבה לליבי שדוחפת את הפנים שלה בתביעה לליטופים, כי המוח שלה התרוקן ולפחות היד מוצאת תכלית בליטוף מהאוזן הרכה הקטיפתית ועד לאף הלח, ובחזרה.

אביבה חוזרת להוביל את השיחה; אחרי הכול, העצרת מתחילה עוד כמה שעות.

"נשמח מאוד אם תסכימי להשתתף." במילה האחרונה קולה נחלש מעט ורומז על בדל מבוכה. "להשתתף…" היא מנסה להרוויח זמן. להשתתף. כמו במשת"פ. "באיזה אופן להשתתף?"

"לדבר, להסביר שאנחנו פועלות בעיר למען כולנו, שאנחנו אוהבות כל אחת ואחת.  גם את מי שפעם השמיצה אותנו. חודש ניסן הוא זמן של גאולה, של חסד, של לידה. זאת הזדמנות עבור כולנו לפתוח כאן בעיר דף חדש."

ויעל מוסיפה, "המלחמה בצפון כבר בלתי נמנעת. זה לא הזמן למאבקים פנימיים."

יכול להיות שהיא צודקת. זה לא רק הצפון. כל הגבולות בוערים. המוני גברים מגויסים. קבוצות שמורכבות מאנשי גרעינים תורניים שולטות כבר ברוב היישובים, ניזונות מהפחד הגובר ומתבססות על כוח פוליטי שנצבר במשך שנים וברגע מסוים הכריע את הכף. סיירות צניעות מפטרלות ברחובות, זרועות או רגליים חשופות כבר לא נראות, והגברים לא יוצאים החוצה גלויי ראש. בתי הספר הופרדו, המסעדות הוכשרו, בתי הקולנוע נסגרו ואמצעי התקשורת יישרו קו.

כשכרמל עדיין גרה בבית היא נעצרה יום אחד על ידי משגיחה מנשות הגרעין התורני, שברוח טובה הציעה לה לכבד את עצמה ולכסות את כתפיה הערומות.

לפני שעזבה את הבית, כרמל הלכה להפגנות ולמפגשים טעונים ופעפעה מכעס. אבל מאז שהצטרפה למחתרת כמעט ונאלמה. היא מגיעה הביתה לעתים רחוקות, לא מודיעה מראש ולא מספרת על עצמה; נזהרת לא לחשוף מידע.

היא עדיין לא עונה לאביבה, ובמקום לחשוב על תשובה היא נזכרת איך במפגשים משפחתיים נהגה לומר לפעמים, "עוד תהיה כאן הפיכה. גם איראן הייתה פעם ארץ חילונית מערבית. זה יכול לקרות." אפילו שהבטיחה לעצמה שוב ושוב להפסיק. בעיקר להפסיק להרעיל את הבת שלה שעדיין הלכה לבית ספר ונאלצה לשחות בביצה החומצית הזאת, ואמרה לה שהיא כבר לא מסוגלת לשמוע את זה יותר. אבל בסוף זה חלחל. היא עצמה הייתה ערה למרחק בין הדיבורים המיואשים לבתים היפים והמרווחים. בין נבואות הזעם לכורסאות הנוחות, הכלים היפים, התותים, הבראוניז, הקפה הטוב. מה רע לה? צריך לחשוב חיובי כדי שיהיה חיובי. לכתוב שלושה דברים טובים כל ערב בפנקס לפני השינה. לחייך אל העולם כך שיחייך אלייך בחזרה. לרוץ, לנשום, לאכול נכון. כל מה שלא רצתה או לא הצליחה.

כל מי שהיה לו דרכון זר כבר עזב. היא נדהמה לגלות כמה מהחברים שלה כבר דאגו ליום סגריר.

"הדברים האלה לא קורים במהפכות," אחיה האהוב נהג לומר לה, "לרוב זאת תנועה איטית, עיקשת, כמעט לא מורגשת." אבל היא הרגישה את השינויים ולא הבינה איך האחרים לא. שלל העמותות, האולפנות והמדרשות שצצו בעיר שלה כמו חלזונות אחרי הגשם. התכניות והפרסים לשירה יהודית, ספרות ילדים יהודית, מחול יהודי, תיאטרון יהודי, אמנות יהודית. יהודי יהודי יהודי. היא חשבה שעוד מעט הם יתחילו לתפור לעצמם טלאי צהוב על החולצות. היא נהייתה כמו כלבה שמשתגעת ונובחת מקול של אזעקה רחוקה שהאנשים סביבה לא קולטים, ומשתיקים דווקא את הנביחות שלה במקום את מקור הרעש. 

ליבי ממשיכה להציק, והליטוף אמנם מרגיע אותה אבל אז היא שומעת מהרחוב אופנוע שטס מעל המהירות המותרת וצועק לה, "תיזהרי!"

היא חושבת על כרמל ומתחילה לבכות.

רק שמישהי כאן לא תניח עליה יד כי אז אין לדעת מה יקרה. שלושת הנשים פותחות את התיקים שלהן ומתחילות לפשפש. חושבת על אלות הגורל הזקנות הרעות. מישהי מהן הולכת להוציא מתיק הזארה האומלל שלה מספריים ענקיות, וסוויש, תקפד את פתיל חיי, או את החיים של כרמל. היא לא יודעת. אבל במקום סליל של חוט יעל מוציאה מהתיק טישו, ומעבירה אותו אליה, מנידה את הראש מצד לצד בפנים כלביות עצובות ולא אומרת כלום. 

שנות הקריאה הארוכות, הדמויות שמילאו את עולמה, חשבה שיצילו אותה מהקדרה המהבילה של המציאות, שהיא על מושב נוח ביציע, אבל שום דבר לא הגן עליה. עדיף היה לנהל חנות לבגדי ילדים, או מעדניה.

איפה כרמל? אולי הן יודעות משהו. היא סוקרת את הפנים שלהן, וכל אחת בתורה משפילה מבט. אף אחת לא רוצה להשתתף בזה. זה ברור לה. אף אחת מהן לא רוצה להיות כאן, בבית שלה, ללחוץ עליה להשתתף היום בעצרת בניגוד לרצונה. אפילו אביבה. בזה היא בטוחה. אבל זה כבר יותר גדול מהן, ומכולם. עכשיו כולם כבר פיונים על לוח, והשחקן היחיד הוא הגורל.

אביבה מחליקה על החצאית הנוקשה שלה בידיים פרושות, אולי הן החלו להזיע. היא לא מעזה לשאול את החצאית או את הידיים הפרושות על כרמל. אף אחת לא מעלה את האפשרות שהיא לא תסכים לדבר בעצרת. אין לה קלפים, היא משחקת בידיים ריקות, וכולן מבינות את זה. "מה אני צריכה להגיד? בעצרת, הכוונה." המרצע יצא מהשק, היא חושבת מיד, ובכלל לא בטוחה מה זה מרצע, ואביבה עונה בענייניות, "הכנו דף מסרים, פשוטים, ברורים, אני באמת חושבת שאם תעייני בו תראי בעצמך שיש בו הרבה היגיון, שאת מזדהה עם לא מעט מהתכנים. אנחנו כמובן מזמינות אותך לדבר בשפה שלך ובדרך שלך. יותר מהמסרים עצמם, חשוב לנו שיראו אותך, שיבינו שגם את אתנו."

שיבינו שגם אני אתן. היא שומעת את המילים בראש שלה מתפוררות. השלישית, המוכרת לשעבר, עדיין לא אמרה מילה. אולי היא מין שיבוט.

היא מבטיחה שתעיין בדף ותדבר בעצרת. שילכו כבר.

משהשיגו את שרצו, המוירות קמות, ויוצאות בשורה קצרה – הפעם אביבה במאסף. ממש ביציאה אביבה מוציאה מהתיק חתיכת בד מקופלת, ונותנת לה את השביס בלי הסברים.

כשהדלת נסגרת היא חוזרת לסלון, נשכבת על הספה ועוצמת עיניים. היא רוצה לישון. להתעורר מישהי אחרת. במקום אחר. רחוק מכאן. מאז שכרמל עזבה את הבית היא במצב תמידי של חרדה, אבל מאז הבוקר הכול מואץ. כאילו מישהו מגביר את המהירות של ההליכון בזמן שהיא עליו והיא חייבת לרוץ יותר ויותר מהר.

הבוקר היא יצאה עם ליבי. האוויר היה רחוץ ורענן אחרי הגשם של הלילה, וטיפות שקופות נתלו על העלים הירוקים, זוהרות בשמש. היא הרגישה את הנועם על עור הפנים, את ההנאה שבהליכה, את השמחה של ליבי. ואז שמעה צרורות של יריות. בטח זיקוקים. אבל אז הבחינה בהתקהלות. כשהתקרבה ראתה מספר בחורים בפאות מסולסלות וכיפות לבנות גדולות עורכים מטווח מאולתר במגרש הכדורגל הקטן. מטרות דמות לבנות. אקדחים. מטווח – על הדשא הסינטטי בין בריכת הדגים לקרוסלה. ואנשים סביבם צופים, כאילו מדובר בקבוצת האימהות עם העגלות שיורדות לסקווטים סביב המאמנת שלהן בבגדי הספורט הזרחניים.

היא צילמה את האירוע בטלפון שלה והתחילה לנסח בראש את הפוסט בפייסבוק, כשאחד הבחורים התקדם לעברה בחצי ריצה כשהאקדח עדיין בידו. "אפשר לדעת מה את עושה?" "צילמתי," ענתה, משקשקת מפחד אבל בונה על האנשים שסביבה. "אסור לי?" שאלה כמו ילדה שמתחצפת למורה, על אף שהאוחז באקדח היה צעיר ממנה בכשלושים שנה. "אני מבקש לפזר את ההתקהלות," הוא פנה אל הציבור בקול נמוך וסמכותי, והקהל הקטן ציית ולא מחה. "תמחקי את כל מה שצילמת," אמר לה. היא מחקה בידיים רועדות. אבל לפני שמחקה שלחה את התמונה בווטסאפ המשפחתי והשכונתי. כשחזרה הביתה, העלתה פוסט נסער. אמנם לא הצליחה לחשוב על כותרת שנונה, ובכל זאת התמונות של הבחורים עם האקדחים בלב הפארק גררו עשרות תגובות ושיתופים. היא נהנתה מהסערה שחוללה. מהתגובות הזועמות והמזועזעות. מהספרות העולות בקצב מהיר על עיגול ההתראות על המסך שלה. לפני שהספיקה לקרוא תגובה אחת הצטברו כמה נוספות. אבל לא עברה שעה עד שאחיה, שבזכות הדרכון האמריקאי של אשתו עבר עם המשפחה לבוסטון, התקשר אליה. כנראה הוא עוקב אחריה גם בלילות. הוא דרש שתמחוק את הפוסט האידיוטי הזה ותתרחק מצרות. "את פשוט לא מבינה איפה את חיה, עם מי את מתעסקת," חזר ואמר. "זה נהיה מסוכן מדי. תמחקי את התמונות האלה ופשוט תתרחקי מהטלפון והמחשב." שוב הוא ביקש שתבוא אליהם עם כרמל. "בדקת את הדרכונים?" שאל בפעם המאה, והיא אישרה שהדרכונים בתוקף וגם הוויזה מהטיול אחרי הבגרויות שתוכנן אך לא יצא אל הפועל. יש להם המון מקום, הוא אמר, והילדים מחכים לבת דודה שלהם. "בואו כבר, למה אתן מחכות?"

 היא מחקה את הפוסט המפליל וכיבתה את המחשב. העצים שבחלון התחילו לפרוח וללבלב. הזמן הזה בין פורים לפסח הוא הזמן שהיא הכי אוהבת בשנה. התקשרה לכרמל, ולא היתה תשובה. ניסתה שוב להשאיר לה הודעות, אבל הן לא נקראו. כרמל לא עונה לטלפונים וגם לא להודעות. איפה היא? איפה כרמל?

היא יודעת שהמחשבה על כרמל רק מחלישה ומערערת אותה אבל היא לא יכולה לעצור בעצמה. כמו חור כואב בשן שהלשון נמשכת אליו שוב ושוב.

היא רואה אותה בבירור מולה כפי שנכנסה הביתה בפעם האחרונה שנפגשו; העיניים החומות עם הזהרורים הירקרקים, השער שהתארך ונצרב בשמש, הנמשים שהלכו והתרבו מאז שהיא חיה לה איפה שהיא חיה, כאילו מישהו פיזר בנדיבות שומשום על הלחמנייה הכי מתוקה. היא לא הודיעה על בואה, והגיעה לפנות ערב עם שתי חברות – אחת מהגל החדש של סוף התיכון, והשנייה שלא הכירה. ליבי היתה הראשונה שהבינה, התחילה לשרוט את הדלת ולנבוח בהתרגשות. היה לה סיר עם מרק ירקות שגמר להתבשל והפיץ ריח טוב, מזל שהכינה. היא סרקה בראשה את המצאי בבית: יש לחם, טחינה, כרוב. היא יכולה להכין סלט בן רגע. מצאה קופסה של מלפפונים חמוצים במלח, יש תפוזים ותפוחים. הכול בסדר, לא חסר אוכל. החברה החדשה שראתה אותה מוטרדת במטבח הציעה להכין את הסלט, וחתכה רצועות דקות והרבה יותר מדויקות ממנה.

כשניסתה לפתח שיחה עם החברות נזהרה מאוד. ידעה שמספיקה מילה אחת שתחצה את הגבול הבלתי נראה שסימנה כרמל, ויגיע הניתוק המוחלט.

הן אכלו ביסודיות ובענייניות, וכמעט שלא דיברו. היא הגישה לשולחן והביאה מלח, מילאה שוב קנקן עם מים, הכינה טוסטים מהלחם שבפריזר כשהלחם על השולחן נגמר. חשה סיפוק כשראתה את הבת והחברות אוכלות בתיאבון. וכל הזמן חשבה: אני עוד חייבת לדבר עם כרמל ביחידות, לשכנע שצריך לעזוב הכול ולהסתלק. היא צריכה להתעקש, אבל בשביל להתעקש היא צריכה לדבר אתה. קודם כל שתישאר לישון בבית.

עוד ועוד צעירים מצטרפים לקבוצות האלה שלא ברור מה הקשר ביניהן. מדי פעם עולה לרשת או מודבק על לוחות מודעות מניפסט כועס ומבולבל של אחת המחתרות. עיקר הזעם מופנה כלפי המשטר הצבאי הדתי ההולך ומתהדק, אבל לא רק. הם אחראים לגרפיטי זועמים, השחתת שלטי חוצות, התפרעויות ושיבוש עצרות התחזקות במתנ"סים ובבתי כנסת, וגם הטמנת חומרי נפץ ברכבים ובכנסים, מיוחסים להם גם מקרים של הצתות. אמצעי התקשורת לא מסקרים את פעולות חברי המחתרת וגם לא את החיפושים אחריהם במערות ובמבנים נטושים, אבל השמועות עוברות ברשתות החברתיות.

לפנות בוקר שמעה קולות התארגנות בבית ואת ליבי נובחת. השעה הייתה חמש וארבעים. התלבשה במהירות כדי להספיק לתת לכרמל נשיקה, כסף ואוכל, אבל פספסה אותה. אותה – שכל בוקר, במשך שנים, אי אפשר היה להעיר. פתק עם לב וסמיילי שכרמל השאירה בארנק שלה במקום הכסף שהיה בו יהיו הקשר האחרון אתה.

איזה מין אמא היא שלא מצליחה לשמור על הבת שלה.

עכשיו היא חייבת לקום מהספה הזאת. לפעול. היא צריכה להתאפק כדי לא לשפוך את המים הרותחים מהקומקום על היד שלה אבל לא עושה את זה. מכינה לעצמה כוס תה ומתיישבת מול דף המסרים שמחכה לה על השולחן. מגייסת את הכוחות הדרושים כדי לא לזרוק אותו לפח, אבל לא מצליחה לגייס מספיק כוח רצון כדי לקרוא את כולו. אחרי רפרוף על הסעיפים הראשונים, היא מניחה עליו את מחזיק המפיות. צניעות, עקרת הבית, עיקר הבית, חמץ, ביעור החמץ, מרים, נשים צדקניות… היא מצרפת את הדף לערמת הניירת; מכתבים, טפסים ומסמכים שכבר שנים מחכים שתתייחס אליהם אבל היא מסרבת, או לא מצליחה, נאטמת מול כל תביעה של העולם החיצון כלפי הזמן שלה.

כבר צריך להתחיל להתארגן. היא מוצאת שמלת כתפיות קיצית ארוכה ולובשת אותה מעל חולצת טריקו לבנה ארוכת שרוולים. ללוק הקיבוצניקי-מתנחלי הזה היא מוסיפה נעלי התעמלות. ספורט אלגנט, היא מחייכת בבוז לעצמה.

מול הראי בחדר האמבטיה היא מסדרת את המטפחת הכהה שמנהלת המתנ"ס נתנה לה. היא יודעת: צריך שכל השערות יכנסו פנימה. מה שנשאר מהן, לפחות, היא מגחכת. מצמידה את כפות הידיים לצידי הראש ומושכת את הבד אל הפנים, ואז דוחסת חזרה את השערות שנמשכו החוצה מעל האוזניים. כבר שבועות שלא בחנה את עצמה מול הראי. התרגלה להתעלם ממנו, לצאת עם מברשת השיניים לסיבוב של הבוקר, לתת אוכל לליבי ולמלא את הקומקום לקפה. עכשיו היא מתקרבת, והמבט נשאב אל הבבואה המוכרת. אישה מבוגרת. פנים רחבים ובהירים על רקע הבד הכהה. ורדרדות בצידי האף משווה לפנים גון תינוקי, אלא שהתקרבות נוספת אל הראי מגלה שמדובר בנימי דם פקועים. עגלגלות לשעבר שקורסת, כמו בלון שמתרוקן מאוויר. מתחת לסנטר צונח סנטר נוסף, שערות בודדות מבצבצות באזורים לא צפויים. היא מרימה את הסנטר ובוחנת את הצוואר שנראה כמו בד שקופל לזמן ממושך, ופסי רוחב עמוקים מחלקים אותו ולאורכם בקעים ועמקים. היא נזכרת בשם של ספר: "אני שונאת את הצוואר שלי" של זאת שכתבה את "צרבת" ואת התסריט של "כשהארי פגש את סאלי"; מנסה להיזכר אם קראה אותו בכלל. את תקריבי הענק של פני הנשים הצעירות בצמתים ועל מגדלים לאורך הכביש המהיר היא זוכרת, וגם את אין ספור הכתבות, הפרסומות והפוסטים על הזנה והגנה, מיצוק ומילוי, מתיחה ופיסול. פתאום היא מחייכת ואומרת לדמות שבראי, "נשים טיפשות". לרגע היא מופתעת מהקול של עצמה ומשתתקת, ושוב היא מחייכת את החיוך העקום והמר, "ואני הטיפשה הראשית". 

היא מרופפת את הקשר של המטפחת ההדוקה מדי שמותחת את השערות, ונזכרת איך אחרי התיכון היא הלכה ללמוד ב"מכללת ברוריה" בירושלים, ויום אחד כל הבנות לבשו את הבגדים הכי דוסיים שלהן, הוסיפו מטפחות וגרביונים, ועל הלוח מאחוריהן כתבו ביידיש: "אויס איז גיט טזין א ייד – טוב להיות יהודי". הן הצטלמו ושלחו את התמונות להורים בניו ג'רזי כדי שייבהלו קצת. ההורים שלה לא ממש התעניינו, ואת התמונה שלה היא שמרה; מדי פעם עוד נתקלה בה באחת הקופסאות. בכל אופן, היא חושבת עכשיו, מטפחת כהה על פני בת שמונה-עשרה רעננים זה משהו אחר לגמרי, וגם חושבת איך אחרי הכול גם החזרה בתשובה שלה לא החזיקה מעמד. גם זה גורם לה לחייך. היא נשארה במשבצת שלה, לא הגיעה רחוק. אפשר יהיה לכתוב את זה על המצבה שלה.

היא יוצאת מהבית, ואפילו שמדובר בסך הכול בשינוי קל בבדים שמונחים עליה, בכל זאת היא חשה מבוכה וזרות. יש כבר תנועה של נשים אל עבר הבמה המרכזית שבקצה הפארק, אבל היא משתדלת להתמקד בנעליים ובקרקע, רק לא להיתקל בפנים מוכרות. הבוקר הפארק נראה לה כל כך מזמין ורענן, ועכשיו כל השרירים קפוצים וההליכה מקוטעת. השביל רק עולה ועולה. כל תנועה היא תולדה של מחשבה, וצריך להתאמץ להרים את הרגל, לשלוח אותה קדימה, להרים עוד רגל; אם לא תתרכז – תיפול או תיעצר. היא משתדלת לא להרים את הראש אבל היא מבחינה לפניה בגו מוכר: משהו בכתפיים, הצוואר הדק, ההליכה הנמרצת והנגררת בו זמנית. זה לא יכול להיות, היא חושבת, אלו שוב ההזיות שלה; היא כבר לא יודעת מה היא רואה ומה היא שומעת. הרי כרמל לא יכולה להיות כאן, מטר וחצי לפניה, בשמלת סרפן שחורה ארוכה, חולצת גולף ירוקה כהה, ושביס שחור מלופף סביב הראש כמו טורבן הודי תפוח. אבל היא מזהה את החולצה, הכתפיים, ההליכה. איך היא הגיעה לכאן? למה? יכול להיות שהיא בצד שלהם?

היא שוקלת להתקרב אליה. תחשבי. תחשבי. תחשבי. שוב היא שומעת את המספריים של המוירות – סוויש, סוויש, סוויש – אבל זאת רק החצאית. לא, היא מכירה את הבת שלה, היא לא חזרה בתשובה. קשה מאוד לשכנע אותה במשהו. כבר כילדה היתה לה רתיעה מכל מה שנדפה ממנו נחמה מזויפת. לא היתה מוכנה לשמוע סיפור אם הוא לא קרה באמת.

ופתאום היא מבינה: כרמל באה לחבל בעצרת. לפוצץ. היא שמעה כבר על מקרים כאלה, על מורדים שגרמו מהומות ולפעמים אפילו פתחו באש. אבל כרמל? השברירית? היא לא תפעל באלימות. ואולי כן? כל הכעס האצור, השתיקות העקשניות, העוינות. כבר מזמן אי אפשר לדעת מה היא באמת חושבת.  מה יקרה כשכרמל תראה אותה על הבמה, עם אנשי הגרעין, בוגדת בכל מה שהן מאמינות בו? 

היא חייבת לעצור אותה. אילו רק הייתה משכנעת אותה לנסוע מפה… עכשיו זה לא חשוב. עכשיו זה לא חשוב. עכשיו להתמקד, לא להישאב לאם הייתי. מאחורי הקלעים היא מתקבלת בלבביות על ידי אביבה ושאר ידידותיה החדשות.

כשהיא מתיישבת בעומק הבמה היא מזהה את כרמל. לרגע העיניים שלהן נפגשות. מרוב בהלה היא מסיטה את המבט.

ראשונה מדברת ראשת מדרשת "אורה", כוכבת שהגיעה אל העיר מירושלים. אישה כהה ושפיצית, לבושה חליפה ונעלי עקב גבוהות. היא מדברת בקול עולה ויורד, מפתה ורומז, מלווה בסימני קריאה ושאלה ותנועות ידיים שגם בישיבה מאחור ניכר שהן מוגזמות. היא ממתיקה סוד, כאילו יודעת מה קורה בחיים האינטימיים של כל אחת מהנוכחות, ומצטטת מהתנ"ך, מההגדה, פרשנים ופוסקים. היא עוברת במהירות מעניין לעניין, ממקור לסיפור, שאלה או הבטחה. הכול תלוי בנו: אנחנו עקרות הבית, עיקר הבית; רק אנחנו יכולות לנקות ולהכין את הבית לפסח, כי רק יודעות לבדוק ולחפש מה מסתתר בחורים ובסדקים. מניקיון הבית היא עוברת למים ומהמים למרים שכבר במדרש מסופר שבזכותה היו מים במדבר לבני ישראל וזאת המתנה הטובה של מרים. מרים מזכירה לנו עד כמה חשובה הילודה בעם ישראל ואנחנו ״ותצאנה כל הנשים אחריה" כל נשי ישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחריה בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותנו העומדות כאן היום – עתידים ישראל להיגאל. היא כבר לא עוקבת, ומנסה לבחון את כרמל ממקום מושבה, אבל היא נעלמה, ועל אף שהייתה רוצה לרוץ לחפש אותה, או לתפוס את המיקרופון ולקרוא "כרמל, כרמל אמא מחכה לך על הבמה המרכזית", היא יושבת ומנסה לחשוב מה תאמר, כי כל מה שתכננה להגיד לנשות העיר לא חשוב עכשיו. עכשיו כרמל כאן בקהל, אולי היא עומדת לעשות משהו שלא תהיה ממנו חזרה. עכשיו עלייה לחשוב מה לומר שיהיה ברור, נחרץ, שישכנע את כרמל להתרחק מהסכנות שהיא נמשכת אליהן, להיזהר, להישמר לנפשה, ובאותו זמן היא צריכה להקשיב לדבריו של רב קהילת "נשמת", קהילת הגרעין התורני בישוב. הוא מספר על חודש ניסן שבו נברא העולם, והוא חודש הגאולה. מדבר על החושך שבא לפני האור, ושכל ישראל ערבים זה לזה ורק יחד נוכל להביא את הגאולה; גם הוא עובר מנושא לנושא, ומשיא קולי אחד לשני מעבדות מצרים לא יוצאים לחירות, הוא מגביר את קולו –  מעבדות מצרים יוצאים לעבדות לקדוש ברוך הוא, לתורה ומצוות לעם ישראל. כבר מילדותה מרים דואגת לכלל עם ישראל! כבר שהיתה בת שלוש סייעה לאמה כמיילדת עוזרת ומסייעת. בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים ומה היתה גדולתן של אותן נשים צדקניות? שאפילו למדבר נשאו איתן תופים, בתקופת העבדות, בתקופת הגזרות, בתקופת השפל מרים לא איבדה את האמונה בקדוש ברוך הוא היא לקחה אתה את התוף למדבר, האמינה בגאולה השלמה וסחפה את הנשים אחריה באמונתה. אנחנו עקרות הבית, אנחנו עיקר הבית, אנחנו מצוות על האופטימיות והאמונה השלמה. בזמנים הקשים ביותר עלינו לראות למרחוק, לדעת שבקרוב יגיעו גם התופים והמחולות. גם הוא זוכה למחיאות כפיים נלהבות.

זהו עכשיו תורה. אין ברירה. היא קמה בכבדות, רואה את מאות הנשים שלרגליה וחשה גל של בחילה. היא לא מצליחה לאתר את כרמל בין הפנים המוכרות שבקהל. אבל גם בלי לראות אותה היא יודעת שהיא שם ומקשיבה.

"נשים יקרות.

חברות, מכרות, שכנות.

ביקשו ממני להוסיף לומר את הדברים שלי, ואני שמחה לעשות את זה. גם אם זה לא קל לי. שמענו היום על פסח, על חודש ניסן, על הנשים הצדיקות מימי קדם, על סגולותיה הרוחניות של מרים הנביאה. בכנות, הבנתי רק חלק מהדברים. רק לפני מספר שעות נודע לי שעל פי המסורת היום, י' בניסן, הוא יום פטירתה של מרים הנביאה." הנה, היא מזהה פתאום את כרמל, אבל כרמל לא מסתכלת עליה.

"מרים  שומרת על אחיה, מצילה אותו. עומדת מרחוק בין קני הסוף, לא נאבקת, לא מוחה – עושה את מה שצריך. היא ואמא שלה והשותפות שלה. הן לא פותחות חזית, לא נאבקות באף אחד, לא מנצחות. הן לא צודקות או לא צודקות. רק שומרות על הילדים, על החיים.

נשים יקרות, אנחנו נותנות חיים אבל כל כך הרבה פעמים נכשלות בלשמור עליהם. בבקשה, אל תכשלו. אל תהיו גיבורות גדולות. תשמרו על החיים. על החיים שלכן, ועל כל מי שקרוב אליכן.

כרמל מרימה את הראש, ונראה לה שהצד השמאלי של הפה מתעקל מטה בספקנות, כמו אומר על מה את מדברת? את בכלל יודעת משהו על לשמור? וכמו במצגות במחשב, היא רואה את הפנים של כרמל מתמזגים בפנים שלה ברגע שנולדה; בסוף ההיריון הארוך מדי והלידה שהתמשכה והתמשכה ופתאום הסתבכה, והחדר התמלא רופאים ואחיות, וכשנשלפה החוצה גייזר של מים יצא מגופה ושטף את החדר, וחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של התינוקת הסגולה, והרופא – בתנועה סיבובית – שיחרר אותה ממנו ונתן לה את התינוקת שלה, והפנים שלה עגולות ומושלמות בצבע סגול לא טבעי, מכוסות מין משחה לבנה, ולרגע היא לא בטוחה שהתינוקת בחיים, אבל כשהיא מונחת עליה בתוך החדר הפלורוסנטי העמוס תכונה וצוות הן מביטות אחת בשנייה, ורק אז חבל הטבור נחתך. היא חושבת על המספריים. המספריים הם בכלל של החיים, איך היא לא הבינה את זה? והיא מרגישה סחרחורת, ורוצה לצעוק או שאולי היא באמת צועקת, כרמלי, תיזהרי, תשמרי על עצמך, בואי הביתה. אביבה עומדת לידה, מחבקת את כתפה ומחייכת אליה חיוך שהיא לא מצליחה לפענח. מהצד הפנים שלה כמעט שטוחים, אבל המגע מזכיר לה איפה היא נמצאת, והיא חושבת לעצמה: מה אמרתי עכשיו? הפנים של כרמל מסתכלים עליה, דואגים. רק לגמור עם זה.

אני מבקשת מכל אחת כאן, מתחננת, תשמרי על עצמך. והלוואי שיהיה לנו חג שמח." ביד לא יציבה היא מחזירה את המיקרופון לקן, נזהרת שלא לנעוץ עיניים בבת שלה, חוזרת אחורה למקום בו ישבה, נפרדת בחיפזון ויורדת במדרגות לפני שהעצרת מסתיימת.

זהו. היא חוזרת הביתה. היא שומעת את אביבה מודה לה, ומברכת את המשתתפות, עכשיו הדרך יורדת והיא מתקדמת מהר. היא כבר כמעט עוברת את מתקני הכושר, את ברכת הדגים, מחפשת זכר למטווח של הבוקר ולא מוצאת, היא ממשיכה ללכת ובראש שלה חוזר משפט אחד: זה מאחורי. זה מאחורי.

היא שומעת את הקול מאחוריה כאילו הוא מגיע ממקום רחוק. מזמן רחוק. "אמא, חכי רגע." היא מאטה, לא בטוחה אם לסמוך על הדיווח של החושים שלה, אבל זאת באמת כרמל; לצידה, קרובה אליה. היא מרגישה את הגוף שלה, מריחה אותה, ורק אז מפנה את המבט. כרמל מסירה את כיסוי הראש הכהה והנפוח ומפזרת את השיער עם היד בתנועה מיומנת. היא מביטה בבת היפה שלה בכאב. בגאווה.

"אמא," כרמל אומרת, ורק שלא תתחיל לבכות עכשיו, רק לא לתת לשיטפון הזה להיחשף, לא להעמיס עליה את הפחדים שלה, את חרדתה לשלומה.

"מה?" היא מצליחה לומר.

"אני באה הביתה לארוחת ערב, בסדר?" לא לבכות. לא להבהיל אותה.

קולות הנשים שהתפזרו מתגברים ומתחילים להתקרב. היא לא רוצה לפגוש את כל הפרצופים המוכרים עם השיחות המיותרות שיוצאות מהם. היא מגבירה את הקצב וכרמל אתה. הן הולכות יחד והיא מקשיבה לצעדים המהירים של שתיהן. סוויש, סוויש, סוויש. לרגע היא נבהלת. אבל זה רק הקול של השמלות. היא נאנחת לעצמה.

כרמל עוצרת רגע ומסתכלת עליה. "ואחר כך נראה."

החומץ הזה הוא בן 99 בדיוק. ואם נכונים החישובים שעשיתי בעזרת לוח השנה היומי, שמופיעים בו פתגמים לצד התאריכים, הבושם הזה נוצר שבוע ימים לפני שראש הבטון של סדאם חוסיין נפל אל האספלט. הפתגם היומי בלוח השנה היה: "נכדו של הקנגורו נמצא בכיס ונכדו של רוקח הבשמים באף". עובדי בית החרושת לסילן נמלטו לבתיהם באופניים עמוסים קופסאות פח ריקות וחסרות תועלת, ומכרו אותן כעבור כמה ימים לאחת המשתלות, בתור  עציצים פוריים לגידול פרחי ציפורן. את הסילן הותירו להיסחט ולהישפך במפעל. למען האמת, העיר בצרה כולה נסחטה אז וניגר ממנה עסיס של מהומות ומתח. בדירוג עשרת הדברים שנסחטו אז, היה ראשו של הראיס מתחת לרגלי האזרחים במקום הראשון, בעוד הסילן היה בתחתית הרשימה. בין המקום הראשון לעשירי היו אפים גדולים שנסחטו תחת כפות רגליים זועמות.       

את החומץ מכר לי פקיד מבנק הנזלת הלאומי. הוא היה בחור שמנמן בעל הרגל להתעסק בצווארונו ולסובב את צווארו בזמן שדיבר. התיידדנו והוא נהיה הסוכן האישי שלי, ולכן אני לא צריך עוד לבקר בבנק לבדיקות פעמיים בשנה. הוא פוקד תכופות את ביתנו ואוסף את חסכונות הנזלת שלנו בקופסאות מבודדות. ומכיוון שתהליך מחיטת האפים מדויק וקפדני על פי הוראות החוק, סלמאן דֵיי-בָּיי מבלה במחיצתנו שלוש שעות בכל ביקור. כן, זהו שמו, סלמאן דיי ביי. הוא אומר שסבא רבא שלו היה ילד חירש-אילם שנהג לבלות את שעות הצהריים הלוהטות על גדות החידקל, (נהר קטן שכמה אנשי דת ומספרי סיפורים טוענים שמעולם לא היה קיים ושהומצא על ידי החוטאים הכופרים ושותי מיץ האבטיח.) דיי־ביי־דיי, בשמו המלא, היה סבא של סלמאן. הוא נהג להחזיק שני מצתים בשתי ידיים, ובכיסי הגלבּייה שלו היו עשרות מצתים מקולקלים, אצבעותיו היו סדוקות ופצועות מרוב ניסיונות הדלקה כושלים. בינינו, סבא שלו היה סתם ילד טיפש שאף אחד לא התייחס אליו, ורק לאחר מכן הוא התפרסם בתוך כמה שבועות כשסרטון שבו דיבר לראשונה בחייו בנוכחות שני חיילים אמריקנים מלווים במתרגם עיראקי נעשה ויראלי ברשת.       ­

משפחת דיי־ביי־דיי היתה לאחת ממשפחות הסוחרים המפורסמות ביותר בארץ. בין צאצאיהם היו מגיש חדשות מפורסם שנודע בראיונות עוקצניים עם פוליטיקאים, גניקולוגית, מפיק מוסיקת פופ ושחקן נמוך קומה שהופיע באחד מסרטי פיטר ספייק (בסצנה בת חמש שניות של התנגשות בין שני צבאות אדירים במאה השלישית לפני הספירה.) כמו כן, בלב בצרה, יש לנו כמובן את מסגד דיי־ביי־דיי הידוע. הוא בן כשבעה עשורים ואני לא חושב שהוא ייהרס אי פעם או ששמו הולך להשתנות. מסגד דיי־ביי־דיי הוא בניין בעל חשיבות סמלית רבה בזיכרון האזרחי, ולא פעם ניתן לראות אותו בטלוויזיה, משמש רקע מאחורי גבה של אושיית תקשורת מקומית כלשהי שמתראיינת ל-BBC. את המסגד תכננה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, בצורת מלבן שבולטים ממנו שני צריחים דמויי עצי דקל הנוטים זה כלפי זה, כך שקול קריאת המואזין עולה מהם באיכות סטריאו – ניכר כי האדריכלית של מסגד דיי־ביי־דיי האצילי ניסתה לשחק עם סמלי האחדות, ההרמוניה והאחווה, וכיום שם המשפחה של סלמאן אינו מזוהה עוד עם הילד עם המצתים, אלא עם צמד הצריחים הללו. אם סלמאן התגאה בפנינו – בשעה שמחט לנו את האף – במקצועיותו היוצאת דופן ובאלגנטיות והרגישות הבורגנית שהביא לתהליך קינוח האפים ואחסון נוזלי הפנים, לא נכנסנו לדבריו ולא נתנו לו את התענוג להקשיב לקולות אנושיים מאונפפים, רק התרסנו נגדו בלעג על הסיסמה של בנק הנזלת הלאומי: "ניסית פעם לשיר עם אף סתום? נסה, ותזכה במזל ובעושר ואושר!"

סלמאן היה מאוהב במנהלת שלו בבנק, אישה בשנות החמישים לחייה, שגרמה לאנשים לשים לב לעווית בצווארו ולכך שהוא נוגע בצווארון ובכפתור השני של החולצה בכל פעם שהוא מדבר. פעם אחת לעגה לו על כך וגירשה אותו ממשרדה, היא עמדה ודיברה בפתח המשרד כדי לוודא שכל הפקידים האחרים יוכלו לשמוע אותה. מאותו יום החמיר מצבו של סלמאן, והמחווה שלו נהייתה כרונית. הוא התחיל לחזור עליה בלי דעת, ואחר כך עשרות פעמים במכוון עד שנהיתה לסימן ההיכר שלו. המנהלת לא רק שדחתה אותו, אלא גם העליבה אותו ולעגה לו על כל דבר בפניו ובמראהו החיצוני. היא גינתה אפילו את משפחתו, והזכירה שנהגו למכור דבש וחומץ ורוטב עגבניות ביתי, בהשמיטה את ההיבטים הנוספים בהיסטוריה שלהם ואת המסגד הכביר הקרוי על שמם.

אלה הדברים שסלמאן מספר לי כשאנחנו יושבים לבדנו בחצר ביתי. אני מעדיף שהילדים לא ישמעו כשאני מרוקן את האף ומעדיף שיאזינו לכך השכנים מאשר בני משפחתי. למעשה, אני רוצה שהשכן ישמע את הקולות שיוצאים מאפי, שכן זמן רב אני מנסה לשכנע אותו שקולות אפו של גבר הם הוכחה לבריאותו ולאונותו. פעם אחת התלונן סלמאן על ראשי השכנים שמופיעים ונעלמים מאחורי הקירות. אני בעצמי הופתעתי מהם והופתעתי עוד יותר כשסלמאן אסף את מכלי המתכת שלו ועזב את המקום.

הוצאתי היום את צנצנת החומץ שקניתי ממנו. בני הצעיר נסע מוקדם יותר ברכבת הַפְּרָת, והזהיר אותי שלא אלקק שוב את צנצנת הזכוכית. נשבעתי לו שלא אעשה זאת שוב, אף שידעתי היטב שאבלע כף גדולה ברגע שייצא מהבית, וכך באמת עשיתי. הפרידה ממנו הייתה כל כך ארוכה ומשעממת! הוא אמר לי שאני חייב לנסות את רכבת הפרת החדשה בעצמי, כי היא מהירה ומביאה אותך למפרץ עומאן בתוך ארבע עשרה דקות בלבד, והנוסעים בה מרגישים שהם נמצאים בתוך מי הפרת. הוא אמר גם שהחלטת הממשלה להפוך את הערוץ היבש הזה למנהרת רכבת הייתה ראויה בהחלט. אחרי שאמר את הדברים, לכסן את מבטו אל אצבעי הנעה באוויר, כמו טובלת בחומץ דמיוני, ועזב.    

קופסאות הנזלת נארזות במכלי אלומיניום גדולים ונשלחות לצפון, לאזור מפרץ בצרה. פרויקט ההיפוך – שמטרתו להפוך את צפונה של הארץ לדרומה, אגב, עדיין בתהליכי עבודה. שמעתי שהעובדים שם מנקזים את מאגרי הנזלת הגדולים ביותר ושהפרויקט ידרוש זמן מעבר למתוכנן. הם אמנם הצליחו לסובב את הארץ אבל עוד נותרה בפניהם המשימה הקשה באמת: איך יצעדו האנשים בכיוון האחד, כשלמעשה הם צועדים בכיוון האחר? איך יפנו ימינה כשלמעשה פנו שמאלה? אני רוצה לומר שמקור העיכוב הוא במוכנות הנפשית, ולכן מתקיימות כעת סדנאות שבהן אנחנו מתאמנים על הפיכת הכיוונים שלנו ועל הסתגלות למערכת הכיוונים החדשה. לאחר מכן מגיע השלב הביולוגי, הפשוט יותר, קח את הקיבה ואת איבר המין שלך לרופא המשפחה, תן לו לעסות ולנקות אותם במשחות המיוחדות שלו, ותראה שכל הגוף מסתובב ומתיישר לפי המצפן החדש. כך לפחות מבטיחים העלונים ושלטי פרסומות הפזורים ברחובות ובתאי שירותים ציבוריים.

אחרי שכל זה ייגמר יוקל לי ואפסיק להתלונן בפני אנשים. כולם יבינו שאני סתם בחור רגיל שאוהב אמרות שפר בלוחות שנה. אני סתם אחד בשושלת ארוכה של פקידים, שבמשך עשורים היו אחראים לצייר את כיווני התפילה במסגד דיי־ביי־דיי, שהרי כיווני התפילה כלולים גם הם בתכנית להפיכת הכיוונים (האם היה עלי להזכיר זאת לפני כן?) אני אמנם לא נראה כמו שכיר פשוט אצל משפחת דיי־ביי־דיי, ואכן את משכורתי אני מקבל מהממשלה, כי המסגד שייך לוואקף.

אבל ראשית, צפוי לי שבוע עבודה מפרך, שכן אני אמור להתמסר לבדי למלאכת הפיכת החצים המורים את כיוון התפילה אחרי שתתהפך אדמת מרבד התפילה הענקי הזה, שאני ועוד 200 מיליון אזרחים עיראקים חיים עליו. עם זאת, בהשוואה לדגים בבריכות השיש שיסבלו סבל עצום כשיתהפכו תפקודי הנשימה שלהם בזימים, המשימה שלי מעט מהנה וכבר עשיתי משהו דומה לה בילדותי. הייתי סוקר את קירות הרחובות שנהגו לפקוד האוהבים, בוחן את גזעי העצים בחיפוש אחר חצי האהבה שלהם, אותם קווים ישרים בעלי ראש חץ שהזוגות האוהבים נהגו לצייר במקומות שהתבודדו בהם באין רואה. גירדתי את ראשי החצים והפכתי את כיוונם. לדגים ולחמורים, עם חוש הכיוון הפנימי שלהם, יהיה בבירור הרבה יותר קשה כשיגיע תורם ותור הבעלים שלהם.  

סלמאן דיי־ביי לא יבוא הערב, וכבר לא אוכיח לו שאני יכול לגמוע בקבוק חומץ מיושן ומשובח במלואו, ולא אלעג לו על כך שסבא רבא שלו שמע את הנאום הראשון של ג"ו בוש ("!Day by day, the Iraqi people are closer to freedom") ואז אמר את מילותיו הראשונות – "דיי ביי דיי", כדברי הנשיא האמריקני, מול חיילים שנהנו לצחוק על ילדים שמנים, ושמאז התפרסם במהירות. כל זה נראה כעת טיפשי ומיותר מצידי ורק היה מציק לו וגורם לו לסכור את פיו, אז החלטתי להתמסר לרוחו של חותך ראשי החצים בדימוס, ולהעניק לו בחינם סדנת הדרכה בקשירת נעליו על-פי המצפן החדש.   

מהיום אין יותר חלב. ככה נכתב אחר הצהריים בעיתון, מהדורת ערב. לא יכלו להודיע בבוקר? קמתי מוקדם וחיפשתי את החלב בחוץ, אחרי שדשדשתי ברגליים יחפות מחדר השינה למסדרון. הבקבוקים לא היו שם. גם לא ליד הדלת של השכנה שְׁטראוּך. כשהיא תקום, היא עלולה לקבל התקף לב. לא עושים דבר כזה לאלה מ"שמה". לא מקפחים בחלב. חלב זה הדבר הכי חשוב בבוקר. הכי חשוב ללב, לתאים, למוח. אני חושב על גברת שטראוך, איך תדדה כמוני לדלת בשביל לקחת את בקבוק החלב האחד והיחיד שלה, ולא תמצא אותו. מסכנה, שותה חלב כל בוקר עם הקפה. סיפרה שמאז "שמה", היא שותה כל בוקר קפה לזכר מי שכבר לא ישתה.

למחרת בבוקר הודעה: אין יותר ביצים. זה השיא. לפחות שיביאו באבקה, שלא ישאירו אותנו בלי ביצים. את הדברים הכי חשובים הם גוזלים לנו. מסכנה שטראוך, לא גזלו לה יותר מדי חלבונים "שמה"? איך תבנה מחדש את השרירים? היא צריכה הרבה ביצים, הרבה חלב. אם אמצא כמה ביצים בשוק השחור, אתן לה. לא אקח בשבילי. אני מה אני, כולה שחור קטן שלא היה ב"שמה". אני מה אכפת לי, כן ביצים-לא ביצים, כן קמח-לא קמח. מחר הם בטח יודיעו שאין יותר קמח. אולי אפסיק לקנות עיתון? פלא שהם לא מודיעים שמחר אין יותר עיתון. יותר טוב בלי עיתונים. ככה לא אצטרך לקרוא את כל הודעות השוד-ושבר האלה באות-ענק, וגם לא אדווח לשטראוך על הקיצוב הממשמש ובא. ניגשתי אליה. אמרה לי: "ומה? אני פותחת אינטרנט! עיתון אכפת לך? אני קוראת את כל הזבל'ה ברשת!" 

לא ידעתי שיש לה מחשב. אפילו לי, השחור הרווק הקטן, אין. מעכשיו, לפעמים בערב אני ניגש אליה ושנינו בודקים באינטרנט כל מיני דברים. שלשום בדקנו את אילן היוחסין שלה: מי שהלך ומי שנמחק, ומי שאולי יש סיכוי למצוא אותו בקצה העולם.

אמרה לי שטראוך: "בוא נחפש גם את שלך." הקלקתי עירק, אמרתי לה, "זה פה." אמרה, "לא ידעתי שאתה עירקי." אמרתי, "אז מאיפה אני ככה שחור וקטן?" והיא צחקה. אישה טובה שטראוך. אף פעם לא התנשאה עלי בגלל שאני שחור קטן ואילו היא מ"שמה". אלה משמה יש להם זכויות-יתר. אצלנו שומעים מ"שמה", ישר מתקפלים ומקבלים התקף של טיקים והפנים נעשות לבנות. לא נעים. שלא יביאו לנו את "השמה" בפרצוף, מי צריך את הכאב הזה, מי. יש לנו מספיק משלנו.

מזכיר לי משהו שראיתי לפני כמה שנים. הלכתי ברחוב – ראשי, לא צדדי, איפה שאם תיפול, לא יהיה ג'וק שירים אותך. לפניי הלכה אישה מבוגרת עם סלים, בקושי נושמת. לא פסעה חמישה צעדים, טראח נפלה. רחוב ראשי או מה? המכוניות נוסעות, האנשים צועדים במרץ, אמצע היום. והיא מה? מרוחה על המדרכה, וכל הירקות-פירות מתגלגלים לידה כמו נחום-תקום.

ראיתי שאף אחד לא עוצר, אז נעמדתי לידה. נשמה בקושי-בקושי, ועל היד מכחיל המספר. אין לי נייד, אז ביקשתי מאיזו בחורה לטלפן למד"א, וההיא ממשיכה ללכת כאילו דיברתי לאוויר שמעליה ומצדדיה. בסוף עצר גבר בחליפה יקרה ושאל מה קורה, אמרתי שצריך לקרוא למד"א. הוא הביט בה לשנייה, ואז העיניים שלו זחלו לאורך הזרוע שלה. רק ראה את המספר, ישר הסיט את הפנים כאילו ראה גוויה. עשה טובה, התקשר מהר-מהר למד"א, זרק להם הוראה, ולי אמר: "אתה נשאר כאן, כן?" וברח כאילו הזינזנה רודפת אחריו.

בערב סיפרתי את זה למינה. היא לא התפלאה לשמוע את מה שסיפרתי. בתור "בעלת ותק משפחתי" – ככה היא קוראת לעצמה – היא טענה שאף אחד לא רוצה שיידבק בו משהו מ"שמה", ושהיא מבינה את זה לגמרי, לכולם יש מספיק צרות גם בלי זה. אז, לא תיארתי לעצמי כמה שהיא צודקת.

אתמול, אני ושטראוך גלשנו לאתר של הממשלה. היא שמעה שיש הטבות לאלה מ"שמה". חשבה שתמצא את עצמה ברשימת המוטבים. במקום זה, ישר קלטנו הודעה בעמוד הראשי: "אזרחים יקרים, הנכם מתבקשים לגשת לקופת החולים במחוז מגורכם, ולעבור בדיקה לזיהוי גֶן השואה". מתחת נכתבו באותיות קטנות כל מיני הוראות.

גֶן שואה?! גן שואה?! אני ושטראוך הבטנו אחד על השנייה כמו מטומטמים. מאיפה זה בא להם שם בממשלה? איזה גֶן שואה בראש שלהם? על זה מבזבזים כסף? ועוד עכשיו, עם הקיצובים?

בבית, לבדי על המיטה הזוגית, חשבתי על מינה ועל הגֶן שואה. בטח יש לה גֶן כזה מהצד של האימא. אבל אני, העירקי השחור? אני לא הולך לשום בדיקות. בבוקר אתקשר למינה, אבקש מבעלה שיעביר לי אותה, אספר לה על הבדיקה, שתלך המסכנה. שהילדים שעוד לא נולדו להם, לא יקבלו את זה חס ושלום.

טוב שלא היו לנו ילדים, לי ולמינה. עכשיו יש לילדים שעוד לא נולדו לה יותר סיכויים לקבל את הגֶן, כי הבעל החדש שלה גם הוא צאצא של אלה מ"שמה". אחרי שהתגרשנו, היא אמרה שלא תתחתן יותר עם פרענק. עכשיו שתצטער על מה שהפסידה. איתי היו לה חמישים אחוז פחות סיכויים להעביר את זה לילדים.

אין יותר צנוניות. אין יותר מלפפונים. כל יום הודעה חדשה. ביטלתי את המנוי על העיתון. מהיום אני קורא את ההודעות הממשלתיות באתר שלהם, במחשב של שטראוך. אחלה מחשב יש לה זאתי, גולש חזק והכול. כל ערב אנחנו בודקים באתר מה יהיה חסר מחר, אז גם התרגלתי לא ללכת לסופר. למה להתאכזב? כל יום חסרים עוד ועוד פריטים.

אחרי שאנחנו גולשים, שטראוך מכינה קפה נמס. באמת טובה האישה הזאת. עברה את גיל הגבורות, ועדיין צלולה כמו שֵׁד. לפעמים אפילו יש לה כוח לאפות. עוגיות מהתנור זה הדבר שאני הכי אוהב ליד הקפה, תענוג שמינה לא נתנה לי כשחיינו יחד. עכשיו שתביא תינוקות עם גֶן שואה, שתראה אם אכפת לי. ככה ויתרה על פרענק עם לב זהב ובלי הגֶן.

כשצלצלתי לספר לה, דווקא היא ענתה, לא בעלה. לא נשמע שהיא שמחה לשמוע אותי, אבל אני די רגיל לזה. היא לא מבינה מה יש לי להגיד לה שנה וחצי אחרי שנפרדנו, והרי אפילו רכוש משותף או ילדים אין לנו. סיפרתי לה על הגֶן ועל הבדיקות שהאזרחים אמורים לעבור. היא אמרה שלא שמעה על זה. הצעתי שתשאל את בעלה, יש לו מחשב טורבו בעבודה, שיגלוש קצת לאתרים נורמליים ולא רק לאתרי פורנו, שיתעדכן קצת בחידושים האחרונים של הממשלה. כל מה שרציתי היה לגרום לה להצטער על זה שעזבה אותי לטובת הרשע הקירח.  

"זה שהוא קירח לא קשור," אמרה מינה, "וחוץ מזה, אני כבר בהריון. אז אם יש גֶן כזה – ובבקשה אל תצחיק אותי עם ההזיות המטורפות שלך – אני כבר ממילא נושאת אותו, לא?"

איך הפילה עלי זאתי את הפצצה! מצד שני, הצטערתי על התינוק. במה פשע ובמה חטא שיהיה לו גֶן חראי כזה כבר ברחם? כשהצעתי הפלה, היא טרקה לי.

בערב, שטראוך אמרה לי שקראה באתר, שמעכשיו כולם צריכים לבוא ולבדוק אם יש להם את הגֶן היימח שמו הזה, כי נישואי-תערובות זה כבר שם דבר בארץ, וחוץ מזה, הרופאים חוששים שהגֶן עובר גם בדרכים אחרות. איזה בדיוק, הם לא פירטו.

בלילה חלמתי שאני עובר בתוך מכונת רנטגן ענקית למציאת הגֶן, וכשאני יוצא משם, לא מוכנים להגיד לי אם יש לי או אין לי. רק הרופא הראשי אוסר עלי להינשא פעם שנייה.

שטראוך לא הייתה צריכה ללכת להיבדק. ברור שלא. היא מ"שמה", וחוץ מזה כבר לא פורייה. למי תעביר את הגֶן? את מי תדביק? כולה יושבת בבית, מחכה לקצבה שתבוא כל חודש ואוכלת את הלב. אני זה דבר אחר, עוד אין לי 38. ולמרות שאני מעירק, באתר כתבו את שמות כל ארצות המוצא של האזרחים. גם עירק היה כתוב, בפירוש. אמרתי: "אני לא הולך." אמרה שטראוך: "אתה כן הולך. עוד תמצא אישה ותרצה ילדים. לך תבדוק את זה. אתה רוצה שייצא לך ילד כמוני? עם טאטו כחול על היד וקצבה ממשלתית?

גברת שטראוך, אוי גברת שטראוך, מאיפה לך המילה טאטו? רציתי לשאול, אבל ידעתי שאת הכול היא סופגת מהרשת. אולי כבר יש לה גֶן כזה: גֶן רשת? נדבקה המסכנה.

למחרת בבוקר, לפני העבודה, התייצבתי בקופת חולים. הסתבר לי שזו לא פרוצדורה כזאת קלה, רק הציגו אותה ככה באתר. הפקידה בסך הכול קבעה לי תור, ונתנה הפנייה למתקן ממשלתי שבו עורכים את הבדיקה. לך תדע מה עושים שם לאזרחים.

סיפרתי את זה בערב לגברת שטראוך. אמרה שאין מה לפחד, מה כבר יהודים יכולים לעשות ליהודים, ש"שמה" לא עשו? בטח, בשבילה הכול משחק ילדים. לא פוחדת גם מהשטן. יבוא לקחת אותה, תוציא לו לשון אפורה עם פטריות, והוא ישאל בקול חנוק: "לא תתני לי, גברת טובה, גם קצת אורז או פּירֶה ליד?" חחחח, איזו אישה.  

בכל זאת, ללכת לקופת חולים בבוקר בדרך לעבודה זה דבר אחד, ולנסוע במיוחד למתקן הממשלתי זה דבר אחר. ואני גם אין לי מכונית, מטעמים כלכליים ופציפיסטיים גם יחד, בדיוק כמו שאין לי טלפון נייד או מחשב.

גברת שטראוך הצילה את המצב. אמרה שלצילה מלמטה יש מכונית. לא הכרתי את צילה הזאת שהיא סיפרה עליה. כנראה שאנחנו חוזרים הביתה בשעות אחרות. ובכל זאת, לא פלא שלא נפגשנו עד עכשיו?

אז השכנה שטראוך אמרה שצילה תיקח אותי למתקן הממשלתי בטיז-אל-נאבי, כדי לעבור את הבדיקה המשונה למציאת הגֶן המיותר. אני קצת ביישן, אז שטראוך צלצלה אליה במקומי. הן קבעו שאני אבוא אל צילה מחר אחרי הצהריים וניסע ביחד.

צילה פתחה לבושה ומוכנה. נראתה לי קשוחה ולא הכי נשית, למרות שמאחורי המבט החמוץ גיליתי חן לא ממומש. בניגוד למינה שמתאפרת בכל הזבל שמוכרים לה, לצילה יש פנים לבנות ונקיות מחומרים. אולי זה בגלל שבדיוק חזרה מהעבודה, ואולי בגלל שבבדיקה הממשלתית דורשים לבוא בלי חומרים מלאכותיים כמו איפור ותכשיטים.

עד שהגענו עברה יותר משלושת רבעי השעה. תיארתי לעצמי שזה יהיה רחוק, אבל את החור שאליו הגענו לא הכרתי. מקום מוזר – אפור, מסוגר, מתאים יותר למתקן חשאי מהסרטים. ואני תיארתי לעצמי מבנה ממשלתי סטנדרטי, כמו של מס הכנסה או ביטוח לאומי.

במקום כבר חיכו לא מעט אנשים. "מה תעשה אם יש לך את הגֶן?" שמעתי אותם שואלים. "כאילו שזה ישנה לי," רטנה אחת. "גם ככה אני חולמת בלילות שאני משמה. זה בוורידים שלי השמה, למרות שלא באמת באתי משמה. אני צברית. שבעה דורות. סמך-טטית. מטבריה."

"וואלה?" התפלאה צילה, "גם אני חצי מטבריה. שמונה דורות בעצם," הוסיפה כאילו הן בתחרות כלשהי, מי נמצאת כאן יותר דורות.

"ואני מעפולה."

"ואני מקריית ים."

"ואני מאילת."

"שמונה דורות מאילת?" שאל מישהו באירוניה.

"מה זה משנה," ענה לו אחר, "כולנו פה צברים, לא? אז אין לנו את הגֶן על-בטוח. הכול פרופוגנדה של הממשלה. רוצים להבהיל. רוצים למצוץ את הדם שלנו, זה הכול. יאללה, צפירת הרגעה כולם!"

וכולם באמת נרגעו אחרי שהגברתן אמר את דברו, חזרו לעיין בספריהם ובעיתוניהם, ודבר לא נאמר עוד בחדר ההמתנה. איש-איש נכנס לחדר הבדיקות בתורו, ויצא ממנו אפרפר מעט. תשובות עדיין לא נתנו. לא על המקום. אמרו שישלחו בדואר בתוך שבוע.

צילה ואני עברנו את הבדיקה בזה אחר זה. בסופו של דבר היה מדובר בשאיבת דם פשוטה – יכלו לבצע את זה בקופת חולים – ולא במכונה מבהילה כמו זו שכיכבה בחלום שלי.

בחזור, צילה הציעה שנלך לאכול משהו. ובאמת העברנו ערב נעים ביחד באחת המזללות על אם הדרך. היא לקחה שקדי עגל וחומוס, אני הסתפקתי במרק רגל סמיך עם פיתות. היא שאלה אם אני תימני, ואני אמרתי, "מה, אני נראה לך תימני?" והיא אמרה שאין לי מה להיעלב, אני נראה מזרחי, זה הכול, וכל המזרחים נראים לה אותו הדבר. היא לעומת זאת מהורים שבאו מ"שמה". אני והמזל שלי, תמיד נדבקות אלי אלה מ"שמה". כנראה אוהבות שחורים. עם אישה כזאת יהיו לילדים שלי חמישים אחוזים מהגֶן. לא משהו. אספר את זה לגברת שטראוך. מה שידכה לי את הבחורה הזאת? גם חמוצה, גם לא מתאפרת, גם גנים מקולקלים…

אבל גברת שטראוך אישה טובה, אמרה שלא יפה איך שאני מדבר. אחרי הכול כולנו עם אחד, למה ללכלך אחד על השני. גם הציעה שאזמין את הצילה לסרט, כי צריך לדפוק על הברזל בעודו חם. ממזרה זקנה, רואה יותר מדי אתרי פורנו. אחרי שאני הולך היא בטח מעבירה מהאתר של הממשלה למי יודע איזה אתרים.

עד שהגיעו תוצאות הבדיקה, אני וצילה שכבנו כמה פעמים. חבל שלא ידעתי שיש לי שכנה כזאת חמה לפני חצי שנה-שנה. יכולתי לספר עליה למינה, שתקנא קצת. כמעט כל ערב ישבנו אצלה בדירה, נשנשו פיצוחים, אחר כך שכבנו בכל תנוחה אפשרית. צילה אמרה שאלה תנוחות מצוינות להיכנס להריון. היא אמרה את זה כאילו היא מציינת עובדה רפואית, לא כאילו זה קשור אלינו. הרמתי גבה, אבל היה חושך והיא לא ראתה. אחר כך כנראה הבינה שנבהלתי וסיפרה שהיא על הגלולה. "יופי," אמרתי לה, "כי אני לא רוצה לתכנן שום ילדים נגועים כל עוד לא קיבלנו את התוצאות, את מבינה?" והיא אמרה בחיוך רחב ומשתתף: "בוודאי."

לא היה צריך לספר לגברת שטראוך על הרומן. היא כבר ידעה הכול. אולי יש בבניין שלנו רשת ידיעות חשאית. הכול עובר בין השכנים בתוך שלוש שעות מקסימום: מי התאהב במי, מי מתגרש ממי, מי מזיין את מי, ומי חוטא בגילוי עריות. כך גם התגלה מי נושא את הגֶן. לאט-לאט התגלה שכל הדיירים בבניין נושאים את הגֶן. הייתי בטוח שזה בגלל שאני גר בשכונה בצפון העיר, שבה יש אחוז גבוה של יוצאי "שמה" וצאצאיהם. אבל מה לי ולהם?

רק צילה ואני עדיין לא קיבלנו את התוצאות. בינתיים הזדיינו בפראות, שלא הייתה מביישת את הסרטים שהגברת שטראוך צופה בהם בלילות. אמרה שהכי היא אוהבת סרט אחד, על קַאפּוֹאִית שעושה מעשים מגונים בגבר יהודי, אחת פִּרְחָחָה מקסימה שדומה למרלן דיטריך. טוב שנשאר לה חוש הומור לשטראוך, לא לקחו לה אותו ב"שמה", ואולי סיגלה אותו אחרי ה"שמה" במקום להשתגע.

מינה שמעה על צילה מהרשע הקירח. ראה אותנו סועדים ערב אחד באחת המסעדות באזור. למחרת, כשהיא התקשרה לוודא "אם יש אמת בממצאים", אמרתי לה, "תירגעי, עוד לא ברור אם אני נושא את הגֶן. אבל כן," שיקרתי, "אני בדרך לחופה. גם את מוזמנת, אגב." היא טרקה לי, לא לפני שקיללה: "הלוואי שיש לך את הגֶן!"

"הלוואי שיש לך את הגֶן" הפך לקללה נפוצה בארץ. בעבודה, כל מי שעיצבן עובד אחר זכה בקללה. מירה, הבלונדה מהחשבונות, קיללה ככה את הבוס לפני שבועיים. כשנודע לו למחרת שהוא נגוע, היה בטוח שזה בגללה, ופיטר אותה על-המקום באשמת כישוף. לא נעים. אפילו ברחוב מקללים ככה. נהגים עצבניים, מלצרים ממורמרים, סועדים רגוזים, כולם מקללים ככה אחד את השני כאילו אין מחר, כאילו הגֶן הזה משנה במשהו. "הלוואי שימצאו לך את הגֶן!" איזו מין משאלה מעוותת זו?  

כשהתעוררתי בבוקר הייתי בטוח שאני אצלי בבית, עד ששמתי לב שהרגל הלבנבנה של צילה כרוכה על מותני. זאתי יש לה גוף של נערת גומי. אל תשאלו אילו תנוחות היא לימדה אותי בחודשיים האחרונים שלנו יחד! נראה את הקירח שוגל ככה את מינה המסכנה – גם גֶן שואה על-בטוח, וגם שלא תחווה לעולם את תענוגות הקאמה-סוטרה?

נעלתי את הכפכפים של צילה ויצאתי החוצה, לבדוק אולי בכל זאת הביאו בקבוק חלב. נורא התחשק לי קפה. אפילו נס יהיה בסדר. שתי מעטפות לבנות עם סמל של הממשלה היו תחובות מתחת לדלת. שלפתי אותן בזהירות, אחת-אחת. בהתחלה פתחתי את זאת של צילה. חיובי, כמובן. לא חשבתי אחרת. ברגע הראשון הצטערתי על התנוחות שלא אדע איתה יותר, וברגע הבא נשמתי לרווחה: מזל שהיא על הגלולה!

לא ניגשתי אליה. הסרתי את הכפכפים שלה מהרגליים שלי ועליתי אלי הביתה. התלבשתי, שתיתי קפה שחור חזק, והתיישבתי בנוחות על הכיסא במטבח כדי לפתוח את המכתב שלי בשקט.

חיובי.

חיובי????

חיובי.

דפקתי אצל שטראוך, שתקרא גם היא. בטח טעות. שתייעץ לי מה לעשות. לבקש בדיקה חוזרת? ואולי זו סתם טעות דפוס? אני לא מאלה שסומכים על מחשבים. 

דפקתי ודפקתי אצלה בדלת, ולא שמעתי את גרירת נעלי הבית שלה. עכשיו כבר צלצלתי בפאניקה מסוימת. לא פתחה. התחלתי לדפוק בכוח על הדלת ולצעוק את שמה: "גברת שטראוך! שטראוך! גברת שטראוך!" פעם אחת גם צעקתי, "דינה," כי זה שמה הפרטי. לא פתחה ולא ענתה. הצמדתי אוזן לדלת – אין קול ואין עונה.

בינתיים פתחו השכנים את הדלת לראות מה קורה. כולנו קראנו לשטראוך, והזקנה לא פותחת. עד שהשכן מלמעלה הביא איזה מכשיר מתכת ופרץ את הדלת. נכנסנו פנימה בשיירה, אני בראש. היא לא הייתה בחדר השינה. גם לא בסלון. תיארתי לעצמי שהיא יושבת בפינת העבודה שלה, איפה שהמחשב. וכי איפה תהיה? אני רק מקווה שראתה משהו נחמד כשההוא מ"האורז ופטריות" בא לקחת אותה. עד היום אני שואל את עצמי אם על יד האורז ופטריות הוא גם ביקש מיץ תפוזים, והיא הציעה לו מיץ "פז" משומר, כי זה מה שמגיע לו, כימיקלים… היה לה חוש הומור לא רע לזקנה.

כשכבר היינו בפנים והשכן הגברתן הזמין את מד"א, גם צילה הגיעה לבדוק מה קורה. היא ראתה אותי שפוך, ומיד באה לחבק אותי. כשכבר לא נשאר מה לעשות בדירה של הזקנה, היא הובילה אותי לדירה שלי, השכיבה אותי במיטה והצטנפה לידי. היא ליטפה אותי וניחמה אותי, ואפילו שרה לי שיר ערש. חשבתי שזה בגלל הטראומה מגברת שטראוך. שכבתי בעיניים עצומות, והתמכרתי לליטוף של כף היד החמה והיציבה שלה.

"רציתי לספר לך משהו," היא אמרה. חשבתי שהיא רוצה לספר לי על גֶן השואה שלה. בטח קראה את המכתב כשקמה, לפני שעלתה אלינו למעלה כדי למצוא את השכנה שטראוך מצונפת וקרה מול אתר פורנו סוער במיוחד. אחד השכנים הבחין ש"הטאטו" שלה הזהיב במשך הלילה. עכשיו הוא הזכיר דרקון זוהר כמו שעושים הצעירים, יותר מאשר כמו מספר מ"שמה".

"מה את רוצה לספר?" שאלתי את צילה. ועדיין לא סיפרתי לה על המכתב שלי. כשיתגלו הממצאים שלי למינה, היא בוודאי תשמח. אבל צילה לא תשמח. למה שתשמח על אהוב בצרה? מה כל כך כיף בצרת רבים? איזו מין אומה שמחה לאידם של בניה הפגועים? 

"אני בהריון," היא אמרה.

"זה קורה לפעמים גם עם הגלולה," אמרה כשלא עניתי.

"ראיתי שגם אתה נושא את הגֶן," אמרה כשעדיין שתקתי. "אז זה לא צריך לשנות לנו, נכון?"

"את פסיכית או מה?" אמרתי אחרי די הרבה זמן. "למה שלא יְשַׁנֶּה לנו?"

לפני ששמעתי את התשובה שלה יצאתי לבדוק, אולי כבר הביאו חלב. שלשום הבטיחו לחדש את האספקה. שטראוך כבר לא תצטרך את שלה, אז אני אקח את הבקבוק המיותר אלינו. עכשיו צילה צריכה חלב בשביל שניים. 


*הסיפור פורסם בשנת 2011 בגיליון "אגדות" של כתב העת "מסמרים".

כל מי שעבר את גיל שלושים ייזכר בקלות בתמונות. השמש העומדת לשקוע, תזמורת כלי הנשיפה, פניו של הנשיא הזורחות מרוב זחיחות. הנשיא שהיה בביקור באפראזיה, מדינה לא-שקטה ומושחתת מעיקרה, שהוא רצה לקשור איתה יחסים דיפלומטיים. הפופולריות הצונחת שלו והביקורת על מדיניותו האנטי-אפריקנית לכאורה הביכו אותו, הנשיא רצה להראות שאינו מתנשא על האוכלוסייה המקומית ומנהגיה.

מלוּוה באנשי האבטחה שלו הוא יצא מן הרכב המשוריין לטיול בסמטאות הצרות של אפראט. הוא חייך.

אני זוכר איך הגוף המסורבל, הגדול הזה קרס לאחור כשהכדור פגע בו, אני זוכר את המאבטחים שמיהרו אליו לשווא, אני זוכר את כפות רגליו חסרות החיים, השמוטות, של האיש שהיה פעם כל-כך חזק. חמישה במאי 2017, חמש-חמש, התאריך נחרת לתמיד בספרי ההיסטוריה.

עוד באותו ערב התברר שאת הרצח ביצע גבר לבן בן עשרים וחמש, שנולד בארצות הברית אך התגורר באפראזיה מזה כמה חודשים במסגרת חילופי סטודנטים. שם משפחתו, גולדשטיין, קוצר בתוך כמה חודשים ל-ג'. האות האחת הספיקה, עד כדי כך נודע לשמצה. ג', שלפני עשרים שנה הסיט ממסלולה את ההיסטוריה העולמית בכך שקיפד את חייו של נשיא ארצות הברית בכדור אחד מכוון-היטב.

חרף הלחץ הדיפלומטי, ממשלת אפראזיה סירבה פשוט להסגיר את ג'. בתקווה לסגור עסקה משתלמת עם הנשיא החדש, החביאו אותו בבית הכלא המאובטח ביותר במדינה. עיתונאים מכל העולם רצו לדבר עם ג'. לאחד כמוני לא היה סיכוי מלכתחילה, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה. כך לפחות חשבתי.

אבל אז נבחר נשיא חדש, שגילה עניין מועט באותו רצח שהפך בינתיים לפרשייה מתמשכת. כשהתברר שההעסקה המשתלמת שהאפראזים קיוו לה לא תושג לעולם, היחסים בין שתי המדינות נותקו באופן רשמי. זה היה הרגע שבו ג' איבד את ערכו הפוליטי, ושבו עיתונאים רבים ירדו מהסיפור. בסופו של דבר נותרתי רק אני. במשך חודשים התכתבתי עם מפקד הכלא שבו ישב, עד שלבסוף ניתן לי אישור להתכתב ישירות עם ג'. זה היה לפני שלוש שנים. במשך שלוש שנים ניסיתי לרכוש את אמונו של ג'. המכתבים החלו בנימה עניינית, שהפכה אט-אט לידידותית יותר. כשהיה לו יום הולדת, שאלתי איך חגג. וגם הוא התעניין בקריירה שלי, באשתי, בחיי. הייתי גלוי איתו. גלוי מדי אולי.

תקוותי לפגישה כבר כמעט נגוזה כאשר קיבלתי בחודש שעבר מכתב שנראה רשמי. ג' הצליח לשכנע את רשויות הכלא להסכים למפגש. אוכל לראיין אותו במשך שעה שלמה. כך קרה שהיום עברתי בשער הברזל המאיים, הפקדתי את הטלפון ואת המפתחות שלי, עברתי שיקוף וחיפוש גופני.

מובילים אותי אל חדר לבן, מקפיא, שבמרכזו שולחן מתכת קטן. מעל לשולחן תלוי גליל פלואורוסנט, משמאלי נמצאת מראה גדולה, שמאחוריה, יש לשער, נמצא המפקד, מוקף גברים שיוכלו לקטוע את השיחה בכל רגע. אני מתיישב ליד השולחן, על אחד משני כיסאות המתכת. ההמתנה לג' מתחילה, ההמתנה לריאיון הראשון אי-פעם עם רוצח הנשיא.

מנקודת מבט עיתונאית, ג' הוא עדיין דמות מעניינת שספרים ומחקרים נכתבו עליה, שעל חייה הופק אפילו סרט ביוגרפי בשנה שעברה. אבל העניין שלי באיש אינו עיתונאי בלבד. חלקו נובע מנוסטלגיה: אני זוכר היטב איך הרגשתי כשעלה הנשיא לשלטון, כשכופף את החוקה, כשהפר הסכמים בינלאומיים והשפיל קבוצות גדולות של בני אדם, כשעקר את המדינה משורשיה. הרגשתי שאני מתאחד עם ההיסטוריה. חוסר האונים שאחז בי, התחושה העזה של אובדן דרך.

חודשים על גבי חודשים שאלתי את עצמי בזמנו, מה אני יכול לעשות כדי להיפטר מההרגשה הזאת, איך אוכל לבטא את חששותי בצורה הטובה ביותר. התחלתי לכתוב: מכתבים למערכת, מאמרי דעה. כתבתי והדפסתי עלונים שחולקו בהפגנות. אילו הנשיא לא היה נבחר, הייתי מן הסתם עובד עדיין בבית הדפוס, סופר את הדקות עד להפסקת הקפה הבאה. כשהמאמרים שלי התפרסמו לעתים קרובות יותר ויותר, התפטרתי כדי להקדיש את כל כולי לכתיבה. אך ככל שכתבתי יותר, כך הבנתי שדברי לא מגיעים למעון השרד, שהנשיא לא שומע אותם, שהוא ממשיך לשבת בלי פגע בכיסאו. אבל באיזו דרך אחרת יכולתי להביע את מחאתי? האם קיים מעשה שיכול לכפות את מה שמילים אינן יכולות: את נפילת הנשיא?

היה מעשה כזה, ודאי שהיה. אני זוכר תמונת שער מהימים ההם, של ז'ורנל אירי. ראשו של הנשיא הוצג מאחורי צלב הכוונת של צלף היפותטי. הכותרת היתה: למה לא? במאמר הנלווה צוטט התיאולוג הקתולי תומס אקווינָס, שאמר שמי שרוצח את העריץ כדי להגן על ארצו ראוי אך-ורק לשבח. התעכבו על קסיוס וברוטוס שמצאו לנכון לרצוח את יוליוס קיסר, העריץ שלמעשה שם קץ לרפובליקה. עלו לדיון פילוסופים תועלתניים, הסבורים שצדקתו של מעשה נקבעת על פי תוצאותיו. אם מעשה רע מוביל להגדלת האושר של מספר גדול יותר של בני אדם, האם הוא עדיין מעשה רע? כך יצרו, במבט לאחור, את המסגרת התיאורטית לרצח העתידי. וכעבור חודשיים עבר ג', כמו שאומרים, מנאה דורש לנאה מקיים. הנשיא קרס לאחור, המאבטחים תפסו אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. צפיתי בטלוויזיה כמשותק, לא ידעתי אם להתאבל או לצהול.

פסיעות במסדרון. שש רגליים, שלושה אנשים. צללים קוטעים את האור שחודר מתחת לדלת. שומר נכנס פנימה, והנה הוא עומד שם, ג'. הוא מתיישב מולי, השומרים נעמדים ליד הדלת בזרועות שלובות. הנה הוא יושב, הגרסה המבוגרת יותר, בת התמותה, גרסת הבשר-ודם של אותו ג' כפי שמכיר אותו העולם. עיניו שקועות בארובותיהן יותר משהיו, ובהשוואה לתצלומים המעטים שפורסמו בעיתונים, הוא כחש כהוגן. הוא אומר שהתהליך בכלל לא היה פשוט, אבל סוף-סוף אנחנו יושבים כאן, זה מול זה. קולו, קול שמעולם לא שמעתי, רך ומתנגן. לשונו כמו במכתבים שלו, עם נטייתו לאנדרסטייטמנט, עם בחירת המילים הארכאית משהו. כמה שעות הקדשתי למחשבה על השאלה הראשונה שאשאל! ועכשיו אני יושב כאן ושומע את עצמי אומר: אז מה שלומך?

ג': "אני מקווה שתסלח לי אם לא אענה על השאלה הזאת. זאת השאלה היחידה ששואלים אותי כאן, והשואל הוא העובד הסוציאלי שחייב לשאול אותה מפעם לפעם מבלי שהתשובה שלי תעניין אותו כהוא זה. בקיצור, השאלה הפכה לקריקטורה. חוץ מזה, התשובה שלי לא תאמר שום דבר לאף אחד. כל אדם מסוגל בוודאי לתאר לעצמו את איכות החיים שרוצח נשיאים זוכה לה ביום-יום. ומי שלא מסוגל, רשאי לראות את עצמו כאדם מאושר."

אתה במאסר כבר עשרים שנה בדיוק. אתה זוכר את היום שבו הגעת לכאן?

"אני חושב שכולם זוכרים את היום ההוא. גם אם הזיכרונות שלי שונים מאלה של רוב האנשים. אחרי האירוע לא ראיתי צילומי טלוויזיה, לא ראיתי תוכניות שבהן האקט נותח עד אין קץ. מה שאני זוכר הוא את ההליכה אל הבניין שממנו הייתי עתיד לירות, אל החלון שידעתי שלא יהיה מאובטח מספיק מפני שהיה ממוקם במקום לא-הגיוני כביכול. כל צעד שעשיתי היה מדוד ומחושב, הייתי צריך רק להוציא לפועל את התנועות שדמיינתי קודם כל-כך הרבה פעמים. זה היה כמו ללכת מתוך שינה. הלכתי מתוך שינה אל החלון, שלפתי את הרובה, הנחתי את קצה הקנה בתוך המסגרת, בין שני שברי הזכוכית שהחזירו את אור השמש. כמו שאתה כנראה יודע, הכרתי את הבניין, האוניברסיטה היתה באותו אזור. מאות סרטוני יוטיוב למדתי. הרובה, שהזמנתי בָּרשת האפילה, היה קל לתפעול, כך בחרתי אותו. התאמנתי, ביערות, במִדבר. זאת לא היתה ירייה קשה, אפילו לא למי שלא ירה מימיו ביצור חי. המתנתי ולחצתי על ההדק ברגע הנכון. זאת הגרסה שלי ליום ההוא."

והמעצר, מה אתה זוכר ממנו?

"בעיקרון כל המעצרים דומים. צעקות, אזיקה, ניידת."

טוב, אז נעבור להשלכות. היה מאוד בולט שמעולם לא כפרת באשמה. מדי פעם היו יוצאות בשמך אמירות שבהן לקחת אחריות על המעשה, אבל בלי להפגין שמץ של חרטה.

"חרטה, מעושה או לא, היתה משנה משהו? לפני שביצעתי את הרצח לא הייתי רוצח אופייני בפוטנציה. לא טיפחתי פנטזיות אלימות ולא היו לי חלומות תוקפניים. שילמתי מיסים, הוצאתי את הכלב של השכנים כשהיה צריך, הייתי סטודנט עם ציונים טובים, מעולם לא לחצתי על הדק. בשנים שלפני עלייתו של הנשיא הזה, המעורבות הפוליטית שלי היתה מצומצמת. טוב, אתה מכיר את התיק שלי. לא היתה לי תמונה מעוותת או מוזרה של ערך החיים. ידעתי מה אני עושה. ידעתי שאני עומד לגזול ממישהו את חייו, שאהפוך את ילדיו ליתומים ואת אשתו לאלמנה. מבחינתי זה עניין של תרבות לא להתאונן בדיעבד, לא להפגין סימנים בוטים של ייסורי מצפון. אם יש לי כאלה, אני מתמודד איתם לבד, בתא שלי."

לא מתחרט? אף פעם לא?

"אף פעם לא."

קשה במיוחד להרגיש סימפתיה כלפי אדם שלא מראה שום חרטה.

"אם הדימוי החיובי שלי היה חשוב לי, אני מניח שלא הייתי רוצח את מנהיג העולם החופשי. אני לא מבקש סימפתיה מאף אחד."

ידעת למה יגרום הרצח?

"לא ידעתי מה יקרה בעולם, אבל נראה לי מתקבל על הדעת שהעניינים ישתפרו כשמישהו אחר יאחז בהגה. ולדעתי ההיסטוריה הוכיחה שצדקתי. מובן שלא כל בעיות העולם נפתרו, אבל תקופת הכאוס המוגבר, האנרכיה המוסרית שיכלה לרדת מהפסים בכל רגע, אותה השארנו מאחורינו. העולם נעשה טוב יותר."

קצת לפני הרצח חיברת מניפסט בשם "החברה הקפיטליסטית ועתידה". כשהתברר שהמניפסט נכתב לפני רצח הנשיא, הוא פורסם במוספים של כמה עיתונים גדולים. במניפסט אתה כותב: 'צריך לראות את ההיסטוריה כצירוף של שני חלקים. חלק שרירותי, הכולל אירועים בלתי צפויים שנראה שאינם מצייתים לדפוס כלשהו, וחלק סדור, הכולל תהליכים ארוכי טווח ומגמות היסטוריות מתמשכות פחות-או-יותר.'1 לאיזה חלק של ההיסטוריה שייך לדעתך המעשה שעשית?

"זו שאלה קשה. התנקשות היא כמובן אירוע בלתי צפוי, זאת בערך המהות שלה. מצד שני, אפשר למצוא כמה דוגמאות בהיסטוריה להתנקשויות בשליטים-יחידים ובעריצים. יש לזה אפילו שם: טיראניציד. כמה פילוסופים סבורים שרצח של עריץ שפועל באופן עקבי נגד האינטרסים של נתיניו, שגולש וחורג מהמנדט שלו, הוא מעשה רצוי ולגיטימי. על פי ג'ון מסליסברי, פילוסוף מן המאה השתים-עשרה, עלינו לראות את המדינה כאורגניזם פוליטי, שכל הגפיים והאיברים שלו משתפים פעולה באופן אקטיבי לתועלתם ההדדית ולתועלת הכלל. אם אחד האיברים אינו ממלא פתאום את משימתו ואינו מתחשב ביתר חלקי הגוף, חובה על הגוף להיפטר מהאיבר החולה הזה. אתה מכיר את החותם של ארצות הברית? את הנשר שמוטבע על מסמכי המדינה? אתה יודע מה המוטו שהציע בנג'מין פרנקלין לכתוב בו? 'מרד בעריצים הוא ציות לאלוהים.'"

אבל איך שלא תהפוך את זה, את המנדט של הנשיא לא יצר הנשיא עצמו. הוא נבחר באופן דמוקרטי.

"הוא קיבל לפחות שלושה מיליון קולות פחות מיריבו. מעבר לזה, ההצבעה הדמוקרטית היא לא תירוץ. גם היטלר נבחר באופן דמוקרטי. האם עריץ שנבחר טוב בהרבה מעריץ שלא נבחר? ההצבעה הדמוקרטית נותנת לגיטימציה ליומו הראשון של הנשיא, מכאן ואילך הוא צריך לזכות בה בכוחות עצמו, בדברים ובמעשים שלו. הנשיא שאנחנו מדברים עליו לא כיבד הסכמים בינלאומיים, חוקי מדינה, ערכים אוניברסליים. ואל תטעה: הגוף בהחלט התקומם. אתה זוכר את ההפגנות, את המחאות, את ההתנגדות, את הכאוס בבורסה? זה היה בבחינת חום גבוה, מסַכן חיים, שעלול להביא למותו של הגוף."

אתה חושב שהאווירה החברתית והפליטית השפיעה על המעשה שלך?

"קשה לומר. מובן שהושפעתי מהאווירה, ובאותה מידה גם עיצבתי אותה. אין ספק שהחום הגבוה ההוא, כמו שאני מעדיף לכנות אותו, השפיע עלי. אבל כיום רואים במעשה שלי את התוצאה האולטימטיבית של החום הגבוה, את השיא ההיסטרי שלו. אני לא רואה את זה ככה. המעשה שלי היה רציונלי ושקול, זו היתה פעולה של כירורג שחקר את הגוף בשקט גמור וידע שהגיע הרגע להתערב."

לאחר מעשה, תומכי הנשיא אמרו שהכדור בא מצד שמאל, גם בהתחשב בנטיות השמאליות שלך מן העבר.

"זאת נראתה לי תמיד דעה מטעה וחסרת שחר. השמאל לא קשור בכלל למעשה שלי. אין שום זרם או קבוצה פוליטית שאפשר להטיל עליהם את האחריות למעשה שלי. אני לחצתי על ההדק, אני ולא אף אחד אחר."

הקרבת את עצמך.

"זאת הצגה תיאטרלית מאוד של הדברים. הרבה אנשים הבינו שמשהו חייב לקרות. כתבת לי שגם אתה היית אחד מהם. אבל אני הייתי היחיד שהחליט באותו יום שהמשהו הזה יהיה התנקשות. ועד היום אני חושב שצדקתי."

אם היית צריך להסביר בשני משפטים מדוע עשית מה שעשית, מה היית אומר?

"החל מנקודה מסוימת, אדישות היא שותפות לפשע. ראיתי שעוברים את הנקודה הזאת, וידעתי שלדבוק במצווה הנוצרית המוגבלת של 'לא תרצח' יהיה גרוע יותר מאשר להרים בעצמי את הכפפה. המחשבה הזאת הלכה והעיקה עלי מיום ליום. הרבה אנשים חשבו כך, כמובן, אבל אף אחד מהם לא גר היכן שאני גרתי, אף אחד מהם לא הכיר את הסביבה שהנשיא עמד לבקר בה. מישהו היה חייב לעשות את זה, ואני הייתי האיש. הצלחתי לעמוד בשני משפטים?"

המעשה שלך עורר תגובות קיצוניות, כמו שאפשר להבין. רבים שמחו שהנשיא מת, אחרים דרשו לא פחות מעונש מוות.

"התגובה האחרונה נראתה לי תמיד אירונית במיוחד. בסדר, במובן התנ"כי היתה לאנשים זכות לדרוש דם. רצחתי בכוונה תחילה את המנהיג שלהם, הודיתי מיד ולא הבעתי שום חרטה. אם היה אי-פעם מועמד מושלם לכיסא החשמלי, אני האיש. הייתי מוכן ואני עדיין מוכן לקבל על עצמי כל עונש, וגם להסביר את המעשה שלי ולהגן עליו בפני שופטים אמריקניים. זה לא תלוי בי שמעולם לא הוסגרתי."

אבל זאת הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים.

"לא כל מה שיש לו דופק הוא בחיים."

עוד רבע שעה, אומר השומר. ההודעה מביאה לשינוי בהתייחסות של ג'. הוא נשען לאחור ושואל אותי מדוע לא הגבתי על מה שהעיר זה עתה, שאני הייתי אחד האנשים שחשבו שמשהו חייב לקרות. זו הפעם הראשונה שהוא נוטל יוזמה, שהוא מפר את דפוס התשובה המעולה, אך הפסיבי למדי. הוא שואל אותי מדוע לחצתי כל-כך לראיין אותו. מדוע כל העיתונאים איבדו עניין במהלך השנים ורק אני לא. אני עונה לו שחובתי העיתונאית היתה להתמיד. הוא מניד בראשו. "זאת לא הסיבה האמיתית."

אני מרגיש שהייתי עד למעשה שלך. כמעט לא ישנתי באותם ימים, הייתי מרותק לטלוויזיה.

"גם זו לא הסיבה האמיתית."

מה לדעתך כן הסיבה האמיתית?

"תרשה לי לשאול אותך שאלה. כשראית את הנשיא נופל, כשראית את הבריון הזה קורס לתוך עצמו, כשראית איך כל העוצמה המעוותת הזאת נעלמת בבת אחת, מה חשבת אז? יותר נכון, מה הרגשת אז?"

הייתי משותק. הרגשתי הרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושום דבר ספציפי.

"כתבת על זה?"

מעולם לא.

"אתה יודע: מפקד הכלא מרשה לפעמים לגלוש באינטרנט, תחת פיקוח הדוק. כשהנשיא עדיין חי, שמתי לב שהעבודה שלך היתה פוליטית, אפשר לומר אפילו פוליטית מאוד. חששת, ידעת שהעולם ייצא נשכר מנשיא אחר. אבל אחרי הרצח לא כתבת מעולם על פוליטיקה. כתבת על אוניברסיטאות, על ספורט, על ספרים, על מדע, בעצם על כל דבר חוץ מפוליטיקה. המעשה שלי היה קו שבר בקריירה שלך. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהמעשה שלי הביא אותך לראות את היחסיות של המילים שלך. ואת זה אפשר להבין. המעשה חולל מה ששום מילה לא תוכל לחולל אף פעם: שינוי בעולם."

"עוד חמש דקות," אומר השומר, "לסיים."

עוד חמש דקות. הזדמנות נוספת לראיין אותו יש להניח שלא אקבל בקרוב. אולי אף פעם לא. אך עוד לפני שאני מצליח להגיב על הניתוח של ג', הוא אומר שהוא כבר יודע מה תהיה השאלה האחרונה שלי: איך ייתכן שאדם כמוהו, שקיבל חינוך טוב ובא ממעמד הביניים, היה מסוגל לעשות מעשה כזה? איך הגיע לצד הזה של השולחן? "אבל בעצם אתה רוצה לשאול אותי שאלה אחרת," הוא ממשיך. "בעצם, בעומק הלב, אתה רוצה לשאול אותי איך ייתכן שאני הגעתי לצד הזה של השולחן ואילו אתה, אדם הדוגל פחות או יותר באותם אידיאלים, באותן השקפות ובאותם חששות כמוני, נשאר בצד האחר שלו."

אני מתקשה לנשום, וכמעט איני מודע לכך שאני מהנהן. באמת, איך ייתכן?

"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? התשובה פשוטה מאוד."

אף על פי שאני לא בטוח אם אני רוצה לשמוע אותה, כבר אין לי דרך חזרה. אני מהנהן שוב.

"גם אנשים מחויבים פוליטית צריכים להתמודד עם השאלה, איזו צורה של מחויבות הכי מתאימה להם. מובן שיש גם שיקולים של תועלת; לאיזו צורה של מחויבות אפשר לייחס את סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, וכדומה. אני התעמקתי ברובים ובצלפים, אבל אני לא חושב שהשקעתי באימון שלי יותר שעות משהשקעת אתה בצפייה בסרטונים סאטיריים באינטרנט. בסופו של דבר, בחירת הצורה היא עמוקה יותר, אישית יותר, אי-רציונלית יותר מהשיקולים הפרקטיים האלה. אין הבדל בסיסי, בלתי ניתן לגישור, בינך לביני. אני הכרתי את הסביבה, אתה לא. העובדה שאני יושב כאן ואתה שם היתה עניין של טעם ושל הרגשה, לא פחות ולא יותר."

לפני שאני מספיק לא להסכים איתו, אומר השומר שזמננו תם. ג' לא נפרד ממני לשלום ואינו מביט לאחור כשמוציאים אותו החוצה. כשמובילים אותו ימינה, אני קולט הבזק של הפרופיל שלו, את האף המודגש ואת החיוך המיסתורי, שלשארית חיי אשאל את עצמי אם הביע אכזריות או שמא בראש ובראשונה חמלה.


דוד לוגסי, אני חושב, אף פעם לא ידע כמה באמת הוא אוהב את הכותל, עד שלא ראה אותו מפורק לחלוטין, אבן על אבן על אבן, ומועמס בערימות על שלושים משאיות של חברת ההובלות והשיפוצים שלו, ׳א״א אמריקה הובלות ושיפוצים׳. עד אותו הרגע הכותל היה מקום. בסך הכל מקום. אבל רצח רבין שינה הכל.

לוגסי הוא אחד מהנדירים האלה: אנשים שנולדו בשביל להתפלל. לא פלא שבכותל הוא הרגיש בבית. הוא לא היה ״דתי״ במידה שהיתה מאפשרת לו להתחתן עם נכדתו של האדמו״ר – איזשהו אדמו״ר – אבל יש אנשים שכאשר הם מתפללים, הם מאושרים. בלילות שישי, למשל, הוא היה הולך לבית כנסת עם אבא שלו, חוזר לבית הוריו לקידוש וארוחה חגיגית, ואחר כך נכנס למכונית ונוסע למסיבה. בבית משפחת לוגסי, זה נחשב לליל שבת מצוין.

וזאת הסיבה שהוא אהב את הכותל, ושנא את ירושלים: שברגע שאתה עובר את שער הגיא, אתה נדרש לבחור. ימני או שמאלני, דתי או חילוני, כיפה שחורה או סרוגה – כמו בשכונות עוני בסרטים אמריקאים, אתה חייב לבחור כנופיה, אחרת תישאר לבד בעיר אלימה וחמוצה. לוגסי, ששנא לבחור ואהב להתפלל, היה חוזר מעוצבן יותר ויותר מכל ביקור בקיר האהוב עליו. עד שבפעם האחרונה, הוא נשבר. לילה אחד, שבוע אחרי הרצח, הוא התקשר אלי. השעה היתה אחת אחר חצות.

״אתה חייב לבוא,״ הוא אמר. ״בוא, קח מונית ותגיע לירושלים. אני צריך שתייעץ לי דחוף.״

״לייעץ לך במה?״

״איפה לשים אותו, אחי. את הכותל. עוד שעה אני גומר להעמיס. בוא, אין זמן לדבר. נגמרת לי הסוללה בנוקיה.״

במרחק חצי קילומטר מרחבת הכותל נתקלתי במחסום של משמר הגבול. שוטר דרוזי עצר אותי ואמר: ״אין כניסה אדוני. הכותל בשיפוצים״.

״מה?״

״שיפוצים. מנקים אותו. בשביל השבעה של רבין, מבצע מיוחד.״

״אה.״

השוטר חיכה. גירדתי בראשי.

״תשמע,״ אמרתי, ״אני צריך להיכנס. אני מהצוות המייעץ.״

״איך קוראים לך?״ אמר השוטר ושלף פתק מקומט מכיס מכנסיו.

״עוזי וייל.״

״אתה עוזי וייל המפורסם?״

״המפורסם?״ אמרתי. ״במה אני מפורסם?״

״למה לא אמרת מיד,״ אמר השוטר וטפח על כתפי. ״הקבלן אמר שניתן לך להיכנס. תדע לך, אני איתכם במאה אחוז. אנחנו הדרוזים, יש לנו ברית עמים עם דם ישראל.״

״אני מבין,״ אמרתי בזהירות.

הוא צעק לחברו שעמד ליד המחסום לפתוח אותו, והוסיף: ״בגלל זה אני, אפילו שאני דרוזי – אני בעד אבא שלך.״

״אבא שלי?״ תהיתי.

״בן אדם גדול,״ אמר השוטר. ״חבל שאין עוד כמוהו. זכרונו לברכה.״

״אבא שלי לא מת.״

הוא קפא על מקומו: ״באמת? לא מת, בגין?״

לא ידעתי מה לומר. חייכתי אליו בנימוס.

״מה אתה אומר,״ המשיך השוטר והניד את ראשו מצד לצד, בפליאה הולכת וגוברת: ״מה אתה אומר. לא מת בגין, אה? אז מה – מתחבא?״

משכתי כתפיים בזהירות.

״כל הכבוד לו,״ אמר השוטר. ״מהמחתרת, הוא למד להתחבא טוב טוב. מתי הוא חוזר?״

אמרתי: ״עוד שנה, שנתיים.״

״תגיד לו, אנחנו מחכים,״ אמר השוטר. ״אפילו שאני דרוזי, אני מחכה. אתה יודע למה?״

״בגלל הברית עמים עם דם ישראל?״ ניסיתי.

הוא הביט בי בהערכה מחודשת. ״כל הכבוד לך,״ אמר. ״אני רואה שאבא שלך חינך אותך טוב. כל הכבוד, משפחה טובה אתם.״

״נכון,״ אמרתי. ״בני, הוא יצא קצת…״

״רציני כזה,״ אמר השוטר.

״נו…״ משכתי בכתפי.

״לא חשוב. בגין זה בגין. כולכם משפחה טובה.״

״אני אמסור לאבא,״ הבטחתי.

הוא הוריד את ידו מחלון המכונית, ואני המשכתי פנימה.

רחבת הכותל היתה מוארת באור יקרות, ועשרות פועלים עמלו בפירוק האבנים. מן הכותל עצמו נשארו רק שתי שורות האבנים התחתונות. על כל אבן עבדו שני פועלים, ואחרי שפירקו נשאו אותה אל משאית ענקית שחנתה בקצה רחבת הכניסה. עשרים ותשע המשאיות האחרות כבר חיכו בשורה, מלאות באבנים, על כביש היוצא מהכותל.

ועל גג המשאית האחרונה, ההולכת ומתמלאת, ישב דוד לוגסי. לידו ישב הנהג, והם שתו קפה מתוך תרמוס גדול. עמדתי במקומי, נדהם. לוגסי ראה אותי.

״אחי!״ קרא אלי והתרומם. ״בוא, בוא תעלה. בוא תשתה איתנו משהו.״ טיפסתי על דלת המשאית, הנהג הושיט לי יד, ומצאתי את עצמי משקיף על הפועלים שהתחילו לחסל את השורה האחרונה. המראה היה מדהים. הכותל נראה כמו שביל אבנים. ישבתי ושתקתי.

אחרי כמה דקות אמר לוגסי: ״משהו, אה?״

״תגיד לי…״ התחלתי, ולא יכולתי להמשיך.

״תיכף אני מסביר לך הכל,״ אמר לוגסי ונתן תנועה קטנה קטנה בראשו לכיוון נהג המשאית. הוא לא רצה לשתף יותר מדי אנשים בתוכניותיו.

״היה טוב, הקפה?״ שאל את הנהג.

״עשר.״

״סבבה. תשמע, אם לא אכפת לך, יש לנו כמה עניינים מקצועיים.״

הנהג הביט בי בחשדנות. אחר כך שפך את שארית הקפה מכוסו לרצפה, נעמד, וקפץ ארצה.

לוגסי הביט בו, קם על רגליו ומתרחק. ״מה אתה אומר?״ שאל, אחרי שנותרנו לבדנו.

״מה אני יכול להגיד?״ פרשתי את ידי. ״זה…״

״גדול, אה?״

״כן,״ הנהנתי, ״אפשר להגיד שזה גדול. בהחלט אפשר להגיד את זה. אבל למה?״

״לא מגיע להם, הירושלמים. לא מגיע להם שיהיה להם כותל.״

״אהה.״ הבטתי סביבי. הפועלים התחילו לפרק את השורה האחרונה. ״תגיד אתה בעצמך,״ הניח לוגסי יד על ליבו. ״תגיד אם אני לא צודק: שבוע שעבר, יומיים אחרי שרצחו את רבין זכרונו לברכה, נסעתי לכותל להתפלל. גם בשביל רבין, וגם בשביל המדינה, וגם בשביל… לא יודע. הלב שלי, מרוב צער, נהיה… ביחוד אחרי הלוויה שלו. ראית איך בכתה הנכדה שלו?״

״ראיתי.״

״אתה מבין, אז? היה קשה. אז בדרך לכותל, שמתי את הכיפה של אבא שלי זכרונו לברכה, ואני ככה עם הזקן והכל, אתה יודע – לפחות חמש אנשים תפסו אותי, אמרו כמה טוב שרבין מת.״

הנהנתי. לוגסי לקח נשימה עמוקה, ונד בראשו באי אמון.

״אחר כך גמרתי להתפלל,״ המשיך, ״הורדתי הכיפה – בדרך חזרה קפצו עלי שלושה אחרים, אמרו לי בוא להפגנה נגד הדתיים, שכולם רוצחים. נשבר הזין, אני אומר לך. לא רוצה לבוא יותר לעיר הזאתי. אז החלטתי – אני, דוד לוגסי, מעביר את הכותל.״

״מעביר לאן?״

״לתל אביב.״

לא ידעתי מה לומר. מתחתינו, הפועלים הלכו וסיימו את מלאכתם. הם עבדו בחריצות. עוד עשרים אבנים, והקיר היה כלא היה.

״איזה מבצע, הא?״ חייך לוגסי בגאווה. ״מאה עשרים פועל ופועל.״

״ואיפה תשים אותו בתל אביב?״

״בשביל זה אתה פה. תייעץ לי, איפה הכי טוב. מקום יפה, בלי ויכוחים, בלי פוליטיקה, שאנשים יבואו להתפלל בלב טוב. מקום באיזי?״

״חוף הים?״ הצעתי. לוגסי חייך.

וכך היה.

* * *

כעבור חצי שעה החלה שיירת המשאיות לעזוב את המקום שפעם היה הכותל, ואילו עתה היה גבעה חשופה. לוגסי ואני, בפז׳ו, עקפנו את המשאיות המכוסות ברזנט, ואת האוטובוס עם הפועלים, והגענו לעמדת משמר הגבול. לוגסי יצא, וטפח לשוטר על כתפו.

״גמרתם להיום?״ שאל השוטר.

״כן,״ אמר לוגסי. ״אתה יכול לפתוח את המחסומים. יש לך את האישור מהעירייה?״

״אצלי,״ אמר השוטר וטפח על כיס חולצתו. ״צריך אותו?״

״תשמור,״ אמר לוגסי, ״אם ישאלו שאלות.״

הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. ״אישור אוריגינל,״ אמר, ״מהעירייה. מהתקופה שסידרתי את הביוב בבנייני האומה. כתוב שם: נא להישמע להוראות הקבלן.״

השוטר דפק על החלון, וחיכה שאביט בו. הוא עשה לי סימן של מפתח הנועל את שפתיו. הרמתי אגודל לאות הכרה ותודה.

השיירה החלה לנוע.

״תגיד לי,״ אמרתי ללוגסי, ״אני לא קצת צעיר בשביל להיות הבן של בגין?״

הוא משך בכתפיו. ״שוטרים,״ אמר.

וכך, מחויך ורגוע, המשיך לוגסי להוביל את שיירת המשאיות שלו דרך נתיבי איילון השוממים. בשלוש לפנות בוקר הגענו לחוף שרתון. יצאנו לסרוק את השטח. הפועלים חיכו באוטובוס.

״מה אתה אומר?״ הביט סביבו, ידיו על מותניו. ״אולי בין שרתון למרינה?״

אימצתי את דמיוני. ״לא נראה לי,״ אמרתי, ״רצועת החוף צרה מדי. אתה צריך שיהיה מקום גם למתפללים וגם לאלה ששוכבים על החוף.״

״אתה צודק,״ אמר לוגסי. ״וגם שיהיה רחוק מהים. שהגלים לא יאכלו את האבנים, בחורף.״

הבטנו סביבנו, ובבת אחת נפלו מבטינו על המדרון של הילטון, מתחת לגן העצמאות. לחצנו ידיים, ולוגסי ניגש לאוטובוס של הפועלים.

״יאללה, לרדת,״ אמר להם.

הם התחילו להתלחש ביניהם, ברומנית. אחד מהם קם, ושימש להם כמתורגמן.

״מיסטר לוגסי, כולם מאוד עייף,״ אמר מנהיגם הנבחר. ״אול נייט וורק, וורק.״

״תגיד להם, כולם מקבלים עוד מאתיים דולר,״ אמר לוגסי. ״עובדים עד הבוקר.״

תוך דקה כולם היו למטה, פורקים את האבנים. כמה מהם התחילו לעמיד פיגומים על המדרון החשוף של גן העצמאות. הם עבדו במהירות מדהימה, פורקים את האבנים לפי הסדר המדויק בו עלו למשאית, אולם למרות חריצותם עד אור הבוקר הצליחו להרכיב רק שליש מהכותל. לוגסי, שחזה את הבעיה מראש, שלח אותם לישון. בשש בבוקר הגיעה המשמרת השניה.

הפעם הם היו ערבים, ולוגסי הסתדר איתם ללא מתורגמן. בשבע, התמוטטנו אל תוך הקבינה של הפז׳ו. לוגסי פתח את הרדיו. עברנו ארבע מהדורות חדשות במקביל: אף אחת מהן לא הזכירה את העובדה שבלילה מישהו גנב את הכותל.

״אולי הטילו איפול על החקירה,״ אמרתי. ״צנזורה.״

״גם על קול קהיר שמו צנזורה? גם על הבי.בי.סי.?״

משכתי בכתפי. ״לא חשוב,״ אמר לוגסי. ״אבא שלי זכרונו לברכה היה תמיד אומר: גבר צריך שתהיה לו אמונה ולא לדאוג אף פעם, חוץ מכשהוא שומע את הוו-או של הניידת מתקרב. עכשיו נילך לישון.״

נרדמנו האחד על כתפי השני לשלוש שעות של שינה טרופה. בעשר וחצי בבוקר העירה אותנו נקישה על החלון. זה היה פקח מהעירייה. לוגסי הוריד את החלון.

״אתה הקבלן?״ גירד הפקח בראשו.

״כן.״

״מה זה הדבר הזה?״

״קיר השלום,״ אמר לוגסי, ״לזכר יצחק רבין.״

״אה,״ אמר הפקח. ״נראה מוכר, הקיר הזה.״

״יש כזה בירושלים.״

״אה,״ אמר הפקח. אשתי מירושלים. אולי בגלל זה.״

לוגסי קרא לאחד הפועלים, וביקש קפה. הפקח ישב איתנו ושתה, וסיפר לנו כמה הוא מרוויח בעירייה. אחרי שהלך פתחנו שוב רדיו: עדיין, אף מלה על כך שהכותל המערבי נעלם ממקומו.

לוגסי יצא החוצה, והתמתח. אחר כך אמר: ״מוזר, לא?״

״בוא ניסע,״ אמרתי.

הוא הביט בפועלים העמלים, ואמר: ״חכה, נשטוף פנים ונזוז.״

* * *

הגענו לירושלים בשתים עשרה בצהריים. חנינו לא רחוק ממה שהיה פעם הכותל, והתקרבנו בזהירות. עשרים תסריטים שונים עברו לנו בראש, אבל אף אחד לא התקרב למה שנגלה לעינינו: הכל התנהל כרגיל.

המתפללים התפללו. גברים משמאל, נשים מימין.

שוטרים, כרגיל, איבטחו את הרחבה.

תיירים, כרגיל, הצטלמו כשלראשם כיפות מקרטון. הדבר היחיד השונה היה, שלא היה שם כותל. התקדמנו לעבר הרחבה. שוטר עמד שם במקום הקבוע, והגיש לנו כיפה שחורה.

״תגיד לי שוטר,״ – אמר לוגסי – ״איפה הכותל?״

״בשיפוצים,״ אמר השוטר.

״איפה, בשיפוצים? איפה משפצים אותו?״

השוטר משך בכתפיו. ״תשאל את רב הכותל, זה מה שהוא אמר. אתם נכנסים או לא?״

נכנסנו. קבוצה גדולה של חסידים התפללה שם בדבקות רבה, אולם נסיונותיהם להחדיר פתקים אל תוך הגבעה הצחיחה עלו בתוהו. מדי פעם הם העיפו מבטים מוזרים לצדדים, אולם באופן כללי נראה היה שההסבר שנתן רב הכותל מספק אותם. יצאנו מהרחבה, והלכנו לאכול במקום קטן שלוגסי הכיר, לא רחוק משם.

לוגסי ניגב חומוס, ושתה קפה. פניו היו מהורהרות. אחרי שסיים, שלף את הטלפון הנייד שלו.

״שלום,״ אמר כשענו לו, ״זה המשרד של רב הכותל? רציתי לשאול משהו. הייתי עכשיו בכותל, והוא לא היה.״

״לא יכול להיות,״ ענתה הפקידה, ״הרב נמצא פה מהבוקר.״

״לא הרב,״ אמר לוגסי, ״הכותל. לא היה כותל.״

״אה,״ ענתה הפקידה. ״הוא בשיפוץ.״

״מה את אומרת,״ אמר לוגסי. ״מי משפץ?״

״העירייה,״ אמרה. ״אני לא יודעת בדיוק. הרב דיבר בבוקר עם משמר הגבול, הם לקחו את האבנים בשביל השיפוץ. זה מבצע מיוחד.״

״משמר הגבול? מי זה, הבחור הדרוזי מהמחסום, איתו דיברתם?״

״כן, כן,״ ענתה הפקידה. היא החלה לאבד את סבלנותה. ״זה מהעירייה, זה מבצע מיוחד. לכבוד שלושת אלפים שנה לירושלים.״

״תודה,״ ענה לוגסי וניתק. הבטנו זה בזה.

הוא אמר: ״שיחקנו אותה. נראה לי, שבוע הבא אני מעביר את הכספות של בנק לאומי.״

* * *

כל אותו היום והלילה עבדנו כמו מטורפים, יחד עם הפועלים, ולמחרת – לקראת זריחה, בסוף המשמרת השניה של הרומנים – הכל הסתיים. עמדנו במים, הגלים ליחכו את שולי מכנסינו המופשלים, ועינינו הביטו בכותל המערבי החדש. הוא נראה נהדר.

״המקום הקדוש ביותר לעם היהודי,״ אמר לוגסי. בעיניו עמדו דמעות.

״גן העצמאות?״

״אל תקלקל.״

הוא שילם לפועלים והם עלו לאוטובוס, ונעלמו. נשארנו לעמוד שם, מביטים במלאכת כפינו. אחרי כמה דקות נתקפתי רעב, ונזכרנו שלא אכלנו מאז החומוס בירושלים. עלינו לקפה רגאטה, לקחנו שולחן ליד החלון, וישבנו שנינו בשתיקה, מביטים בחוף.

״הר הבית בידינו,״ אמר לוגסי.

* * *

בהתחלה, הכל הלך חלק. ציבור הרוחצים אמנם הביע תמיהה מסוימת, אבל עוד לא נולד הקיר שיפריע להם להשתזף. התיירים, לעומת זאת, התלהבו מאוד. הגדיל לעשות אמריקאי עשיר בשם ג׳ו ריבלין משיקגו, היו״ר והבעלים של ״ריבלין את ריבלין כפתורים וריצ׳רצ׳ים״, ששלח ממלונו מברק ברכה לראש העיר, וצירף צ׳ק על סך מאה אלף דולר.

״רעיון מבריק למען התיירות בתל אביב ובישראל בכלל נקודה,״ כתב, ״אם רק לממשל האמריקאי היה האומץ שלכם לא היינו צריכים לנסוע עד לפאקינג גרנד קניון בשביל לראות את הפאקינג גרנד קניון נקודה.״

הציבור הדתי בתל אביב קיבל את הכותל החדש ברגשות מעורבים, אולם עד מהרה הסתגל לרעיון. ראשית, אף אח דלא הודה בפה מלא שזה אכן הכותל ההוא – רב הכותל עדיין התעקש שהמקורי בשיפוצים – ושנית, גם אם זה כן ההוא, לא נורא אם הוא יהיה כמה שנים בתל אביב. מכל רחבי הארץ הגיעו עולים לרגל, שהכריזו שהמיקום החדש לא רק יותר נוח, הוא גם הרבה יותר בטוח – בהתחשב בנסיבות הבטחוניות בהן שרויה העיר העתיקה מזה כמה וכמה שנים.

למרבה הפלא, אפילו הסטטוס קוו הקדוש לא נפגע, למרות הקירבה המסוכנת בין המתפללים לציבור המשתזפות. אלה היו עם הפנים לקיר, אלה עם הפנים לים, וכולם נפגשו בקו חמש, שתוגבר בעוד חמישים אוטובוסים חדשים. אפילו ההומואים בגן העצמאות התרגלו לבסוף לרעיון. רבים מהם, כך גילה נציג מר״צ במועצת העיר, באו מרקע מסורתי, וקירבתו של הכותל המערבי שיפרה במפתיע את חיי המין שלהם.

הבעיה התחילה כשראש העיר הבין מה יש לו ביד. אחרי הלם השבוע הראשון, שבו זרק לפח פקס אחרי פקס, ופיטר כל אדם שהעז להציע שהכותל המערבי עבר לתחום שיפוטו, החליט לבסוף לרדת לים ולראות מה קורה שם. כשנוכח שהעם – שוב, לעזאזל – צודק, התחילו הצרות.

דבר ראשון הוא הכריז שהכותל המערבי ייקרא מעתה ״כותל מלכי ישראל״ – פיצוי על כיכר מלכי ישראל, שנלקחה מהם אחרי רצח רבין. פעולתו הבאה היתה להזמין את יעקב אגם לצבוע את הכותל בצבעים זרחניים מתחלפים. ״יעקב אגם״, כך אמר במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור ישיר מחוף הים – ״הוא אמן בינלאומי המשלב קינטיות ויהדות, והוא ישם את הכותל על המפה של המילניום הבא!״

ואחר כך הגיעה מערכת הסאונד המיוחדת, שהותקנה לצידי הכותל, ושידרה הודעות חסות מטעם העירייה ומוזיקה ישראלית, 24 שעות ביממה.

לא עבר יום, וערוץ 2 הכריז על סדרת מופעי קיץ בשידור ישיר, שייקראו ״רוקותל״. היישר מבימת הבידור המסתובבת, החדשה, הפניאומטית, שקנו במיוחד בגרמניה והטיסו לכותל. דודו טופז ינחה, דודו דותן יספר בדיחות, ודוד שמואלביץ׳ – ראש ועד העובדים של החשמלאים בעירייה – הכריז שאם לא יגיעו איתם להסכם לפני התוכנית, הם יחשיכו את כל החוף.

בשלב הזה, לוגסי הפסיק להחזיר לי טלפונים. אבל גם הוא נשבר, כאשר אליפות צה״ל נערכה במקום, ומאות לוחמי חי״ר ירדו את הכותל בסנפלינג. באותו יום, בארבע אחר הצהריים, הוא צלצל אלי.

״שמעת?״ אמר בקול שפוף.

״זה כלום,״ אמרתי. ״עיתון תל אביב מארגן ליגת סקווש על החוף. נחש במה הם משתמשים בתור קיר?״

״עוד שעה, בהילטון,״ אמר וניתק. ניחשתי שהוא יביא איתו מצב רוח מחורבן, אבל לא שיערתי עד כמה. כשהגעתי למקום ראיתי אותו מרחוק, עומד שפוף ליד הקיוסק על החוף, עם סיגריה ביד. זו היתה הפעם הראשונה שהעזנו להתקרב אל הכותל מאז העברנו אותו מירושלים, והוא לא נראה טוב.

בראשו, לרוחב שורת האבנים העליונה, התנוסס שלט אלקטרוני מהבהב: ״הכותל המערבי בחסות ידיעות אחרונות וישראכרט״. קצת יותר למטה היתה מרוססת כתובת גרפיטי: ״אביב גפן, אלוהים״. ודוד לוגסי לא נראה יותר טוב מהכותל שלו.

״מה נעשה?״ אמר. עיניו היו אדומות. הוא מצץ את הסיגריה שלו בכוח.

״אולי אנשים יירגעו. תן להם זמן. זה חדש.״

הוא הנהן. התקרבנו למחסום המשטרתי שהפריד בין הרוחצים למתפללים. בקצהו היתה בודקה קטנה. לקחנו כיפה מעובד זקן במדים כתומים, שעליהם היה מצויר הכותל מול הים. הכיפה היתה כתומה אף היא, ועליה התנוסס אותו ציור, בליווי המשפט: ״שקיעה בכותל – חוויה!״

עברנו את המחסום ונכנסנו פנימה.

״רגע, רק רגע!״ קרא אחרינו הזקן במבטא רוסי.

״מה?״ הסתובבתי אליו.

״חמישים שקל בשביל כניסה בבקשה,״ אמר הזקן במדים הכתומים.

הבטתי בלוגסי. הוא החזיר לי מבט.

״עשר בלילה,״ אמר. ״תהיה מוכן. אני אבוא לאסוף אותך.״

* * *

ובאותו לילה החזרנו את הכותל לירושלים. גמרנו את כל העבודה בשמונה שעות של עבודה מאומצת. שני הצוותים עבדו יחד, הרומנים והערבים, ועד עלות השחר עמד הכותל בחזרה במקומו הטבעי.

לוגסי עמד והביט בקיר שלו. הוא מחה דמעה מזווית עינו. ״ניסינו,״ אמר.

הפועלים כבר היו באוטובוסים, מוכנים לזוז. המשאיות הריקות עזבו בזו אחר זו את מגרש החניה. עמדנו בשקט, כשלפתע נשמע מאחורינו קול כחכוח גרון ביישני. זה היה רב הכותל.

הוא אמר: ״אה… נגמרו השיפוצים, יהודי?״

הסתובבנו אליו. עיניו היו אדומות, שיערו פרוע מעט, והוא נראה כמו שבתוך שבוע אחד הזקין במאה שנה.

״נגמר,״ אמר לו לוגסי בעדינות. הוא הביט באיש הזקן, וצער גדול ובלתי מוסבר עטף אותו.

״ו… הכל בסדר?״

״הכל מבריק ומצוחצח, כבוד הרב. שמנו ברגים לחיזוק, שפכנו מלט, הכל כמו חדש. יחזיק עוד שלושת אלפים שנה כמו כלום.״

״ברוך השם. ברוך השם!״ הרב פלט אנחה גדולה, והשתתק. אחר כך אמר: ״יישר כוח, בחור. רק תגיד להם בעירייה, פעם הבאה, אני מבקש, שיגידו לי מראש שעושים דבר כזה. פשטייסט?״

״לא תהיה פעם הבאה,״ אמר לוגסי. ״אם עוד פעם אני לוקח – באמא שלי, לא מחזיר.״


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "אושר" מאת עוזי וייל, הוצאת מודן, 2001. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

כאן בעיר חי נסיך שזרועו השמאלית כשל כל אדם וזרועו הימנית כנף ברבור.

הוא ואחד-עשר אחיו נהפכו לברבורים בידי אם חורגת שופעת נאצות, שלא היתה לה כל כוונה לגדל את תריסר הבנים של אשתו לשעבר של בעלה (שפניה החיוורים, המבוישים, בהו במבט חלול מדיוקן אחר דיוקן; שהריונות אין קץ הביאו עליה את סופה בטרם מלאו לה ארבעים). שנים-עשר נערים שוחרי מדון ויהירים; שנים-עשר אגואים שבריריים ורעבתנים; שנים-עשר מתבגרים – שהוצגו כולם בפני המלכה החדשה בתור חלק שגרתי מתפקידה. האם אנו מאשימים אותה? מאשימים, באמת?

היא הפכה את הנערים לברבורים, וציוותה עליהם לעוף משם.

הבעיה נפתרה.

על מספר שלוש-עשרה היא חסה משום שהיתה בת. הצעירה ביותר. אם כי תקוותיה של האם החורגת בנוגע להסתודדויות חשאיות ולמסעי קניות ארוכים התפוגגו די במהרה. אחרי הכול, מדוע שנערה לא תפגין אלא זעף וקוצר רוח כלפי האישה שהפכה את אחיה לציפורים? ולפיכך – לאחר כמה גילויי סבלנות רחומה לנוכח שתיקות זועפות, וכמה שמלות נשף שנרכשו ולא נלבשו מעולם – המלכה הרימה ידיים. הנסיכה חייתה בטירה כמו קרובת משפחה נסבלת שירדה מנכסיה, וקיבלה מזון וקורת גג, אך לא אהבה.

תריסר נסיכי הברבור חיו על סלע הרחק בלב ים, והורשו לשוב לממלכתם רק יום אחד בשנה, לביקור שעורר ציפייה קצרת רוח, אך גם מבוכה בקרב המלך ויועציו. קשה לצהול ליום אחד בחברתם של בנים, שהיו פעם חסונים ועזי נפש, ובהפוגה השנתית היחידה הזאת לא יכלו אלא לצווח, לחטט בנוצותיהם, לנקר חרקים זעירים ולחבוט בכנפיהם ברחבי חצר הארמון. המלך היה מעמיד פנים כמיטב יכולתו שהוא שמח לראותם. המלכה היתה נתקפת בדיוק אז באחד מכאבי הראש הקשים שלה.

שנים חלפו. ואז… סוף כל סוף…

באחת מאותן חופשות שנתיות של נסיכי הברבור, הסירה אחותם הצעירה את הכישוף, לאחר שקבצנית שפגשה כשליקטה אוכמניות ביער לימדה אותה שהמַרפא היחיד לקללה שהופכת אדם לברבור הוא מעיל עשוי סרפד.

עם זאת, היה על הנערה לסרוג את המעילים בסתר, משום שהמעילים (כך לפחות אמרה לה הקבצנית) אמנם אמורים להיות עשויים סרפד, אבל רק סרפד שנקטף בבתי קברות אחרי רדת החשכה. אילו נתפסה הנסיכה קוטפת סרפדים ממצבות אחרי חצות, האם החורגת ודאי היתה מאשימה אותה בכישוף ומצווה לשרוף אותה כאחרונת ערימות האשפה. הנערה, שלא היתה טיפשה, ידעה גם שאין מה לסמוך על אביה, שעד אז כבר טיפח בסתר לבו משאלה (שלא הודה בה אפילו בפני עצמו) להיפטר מילדיו כולם.

מדי לילה התגנבה הנסיכה לבתי קברות בסביבה ללקט סרפדים, וימים שלמים ארגה אותם למעילים. בדיעבד מתברר שהיתה זו ברכה משמיים שאיש בארמון לא התעניין בה ובמעשיה.

כאשר עמדה לסיים את המעיל השנים-עשר, ראה אותה הארכיבישוף המקומי (שלא נשאל למעשיו שלו בבית קברות בשעת לילה מאוחרת) בשעה שליקטה סרפדים, והסגיר אותה. המלכה איששה את חשדותיה (הנערה הזאת, שלא חלקה איתה ולו סוד בתולי אחד, שהפגינה אדישות גמורה כלפי נעליים משובחות מספיק להציגן במוזיאונים). המלך הִסכין, ולא במפתיע, בתקווה שיצטייר כאדם חזק ולא רגשני, מלך אמיתי, מלך המסוּר להגנה על עמו מפני כוחות האופל עד כדי כך שיסכים להוציא להורג את בתו, אם בזאת יגן על נתיניו מפני סכנה, קללות ושינויי צורה שטניים.

ואולם, ממש כשעמדו להעלות את הנסיכה על המוקד, ירדו מן השמיים מכוסי העשן נסיכי הברבור, והנסיכה השליכה עליהם את המעילים. לפתע פתאום, במפץ פיצוח רועם, מתוך משב מנצנץ של רוח, ניצבו בחצר הארמון תריסר גברים צעירים ונאים ביותר, עירומים תחת מעילי הסרפד שלהם, ורק כמה נוצות לבנות מרחפות סביבם.

בעצם…

… היו אלה אחד-עשר נסיכים מושלמים ללא פגע,  ואחד, השנים-עשר, שהושבה לו צורתו המקורית חוץ מפרט יחידי – זרועו הימנית נותרה כנף ברבור, משום שאחותו, שהופרעה ממלאכתה, נאלצה להשאיר מעיל אחד עם שרוול חסר.

דומה היה כי זהו מחיר זעום לשלם.

אחד-עשר מתוך התריסר נישאו עד מהרה, הולידו ילדים, הצטרפו לארגונים, ערכו מסיבות שריגשו את כולם, עד לאחרון העכברים שבקירות. האם החורגת התככנית, מובסת מול רוב רעשני כל כך, כל כך לא אימהית, פרשה למנזר בהעניקה למלך השראה לבדיית זיכרונות בדבר מחויבות ונאמנות אין קץ לבניו שצורתם שונתה, ובדבר חוסר אונים מול רעיה מרשעת – גרסה שהבנים אימצו בחפץ לב.

סוף הסיפור. "באושר ובעושר עד עצם היום הזה" ירד על כולם כלהב גיליוטינה.

כמעט על כולם.

האח השנים-עשר, האח עם כנף הברבור, נקלע לקשיים. אביו, דודיו ודודותיו, האדונים והגברות, לא רוו נחת מן התזכורת התמידית להתחככותם ביסודות מרושעים כל כך, לרצונם הנחרץ להוציא להורג את הנסיכה בשעה שניסתה להציל את אחיה.

יועציו של המלך התבדחו על חשבון הנסיך בעל כנף הברבור, ואחד-עשר האחים המושלמים הצטרפו בשמחה, והתעקשו שהם רק חומדים לצון. האחייניות והאחיינים הצעירים, ילדיהם של אחד-עשר האחרים, התחבאו בכל פעם שנכנס הבן השנים-עשר לחדר, וצחקקו מאחורי הספות והווילונות. נשותיהם של האחים ביקשו ממנו ללא הרף שישמור על איפוק בארוחת הערב (כשסיפר בדיחה היה מחווה בכנף, ופעם העיף ירך צבי שלמה אל הקיר).

חתולי הארמון נהגו לחשוף שיניים ולהסתלק בכל פעם שהתקרב אליהם.

לבסוף הוא ארז כמה חפצים ויצא אל העולם. התברר לו כי העולם אינו קל יותר מן החיים בארמון. הוא הצליח למצוא רק עבודות כפיים פשוטות. לא היו לא כישורים בעלי ערך בשוק (לנסיכים אין כאלה), והיתה לו רק יד עובדת אחת. פה ושם הביעה עניין אישה כלשהי, אבל תמיד התברר שהיתה לה איזו פנטזיה רגעית להיות לדה, או גרוע מכך, שקיוותה כי אהבתה תשיב לו את זרועו. דבר לא החזיק מעמד. הכנף עוררה מבוכה ברכבת התחתית, היתה בלתי אפשרית במונית. כל הזמן צריך היה לוודא שאין בה כינים. ואם לא נשטפה בכל יום, נוצה אחר נוצה, הפך צבעה מלבן שמנת של פרחי צבעוני לאפור מייאש, מוֹכי.

הוא חי עם הכנף שלו כמו שאדם אחר היה עשוי לחיות עם כלב שאימץ מכלבייה: מתוק, אבל עצבני ובלתי ניתן לאילוף. הוא אהב נואשות את הכנף שלו. הוא גם חשב שהיא מרגיזה, מקסימה, מעצבנת, מתישה, שוברת לבבות. היא הביכה אותו, לא רק משום שלא הצליח לשמור על ניקיונה או משום שעדיין התקשה לעבור בדלתות רגילות או מסתובבות בלי להיראות מגושם, אלא משום שלא הצליח להתעקש על כך שהיא נכס. לא קשה לדמיין זאת. בעיני רוחו הוא מכר את עצמו בתור מטמורפוזה משכנעת, אֵל צעיר, גאה עד שחצנות סקסית בסטייה האנטומית שלו: תשעים אחוזים בשר גבר רב און ושרירי, ועשרה אחוזים כנף מלאך מפוארת, מסמאת בלובנה.

"מותק, הדגדוג של הנוצות האלה ייקח אותך כמעט עד גן עדן, והחלק הגברי יכניס אותך בשערים."

הוא שאל את עצמו היכן הגרסה הזאת שלו. איזה מין חוסר תעוזה אחז בו בחלוף השנים, שבהן הלך והשמין וכתפיו שחו עד שהפך להתנצלות מהלכת? מדוע לא היה מסוגל לחזור לכושר, לאמץ סגנון, לצעוד בנונשלנטיות לתוך מועדון בחליפת עור נחש בעלת שרוול אחד?

"כן, מותק, בטח שזאת כנף, אני חצי מלאך. אבל תאמיני לי, כל השאר שטן טהור."

הוא לא הצליח לעשות את זה. באותה מידה היה יכול לנסות לרוץ קילומטר וחצי בשלוש דקות או ללמוד לנגן בכינור.

הוא עדיין בסביבה. הוא משלם שכר דירה כך או אחרת. הוא מוצא אהבה היכן שאפשר. בגיל מבוגר הוא נעשה אירוני ועליז כמו גבר קשוח שכבר ראה הכול. הוא אימץ לעצמו מין שנינות עצלה. הוא הבין שהוא יכול להידרדר למרירות, או לחלופין להיות מין חכמולוג שוטה. עדיף כך; מפחיד פחות להיות הבחור שמבין שצוחקים על חשבונו, הראשון שצוחק בסוף הבדיחה.

רוב אחיו שבארמון כבר נשואים בשנית או בשלישית. הילדים שלהם, שפונקו וטופחו כל חייהם, לפעמים מעיקים. הנסיכים מבלים את ימיהם בהשלכת כדורים מוזהבים לגביעי זהב או בשיפוד פרפרי עש בחרבותיהם. בערבים הם צופים בליצני החצר ובלהטוטנים והלוליינים מופיעים.

האח השנים-עשר יושב ברוב הערבים באחד הברים בשולי העיר, אלה שמאכלסים את האנשים שלא נרפאו לגמרי מהקללות שלהם, או שלא נרפאו כלל. יושבת שם האישה בת ה-300 שלא דייקה מספיק כשביקשה משאלה מהדג, ומצאה את עצמה זועקת, "לא, חכה, התכוונתי לחיות ולהיות צעירה לנצח" לעבר ים שפתאום התרוקן. יושב הצפרדע בעל הכתר הקטן, שאינו יכול לאהוב באמת שום אישה שמוכנה לנשק אותו ולהסיר את הכישוף. יושב הנסיך שבמשך שנים ניסה לאתר את היפהפייה הנרדמת שהוא אמור להעיר בנשיקה, ולאחרונה מתמסר פחות להר וגיא ויותר לרביצה בברים ולסיפורים ארוכים על הבחורה שחמקה מידיו.

בברים כאלה, אדם בעל כנף ברבור אחת נחשב בר מזל.

חייו, הוא אומר לעצמו, אינם הגרועים שבחיים האפשריים. אולי זה מספיק. אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו – שרק לא יהיה יותר גרוע.

לפעמים, בלילות, כשהוא כושל הביתה מרוסק (יש הרבה לילות כאלה), צולח את חמש הקומות אל הדירה שלו, מדליק את הטלוויזיה ומתעלף על הספה, הוא מתעורר כעבור שעה, כשאור ראשון מאפיר בחרכי התריס הוונציאני, רק הוא וההנגאובר, ומגלה שהוא עטף לעצמו בכנף את הבטן והחזה; או שבעצם (הוא יודע שזה לא אפשרי, ובכל זאת…) שהכנף התקפלה מאליה, מרצונה החופשי, וכיסתה אותו, גם שמיכה וגם בת לוויה, תושבת זרה מסורה שלו, מפצירה ונלהבת ומציקה ממש כפי שעשוי היה להיות הכלבלב ההוא מהכלבייה. חיית הטוטם האיומה שלו. הנטל שלו, חברתו למאבק.   

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי, עד כמה שמשהו מעולם המדע יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו, עד כמה שמשהו מממלכת המתים יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו. הפרגוד הזה אמנם אינו מוצג לראווה במוזיאון לתורת התברואה והרפואה והתרופות, אבל בכל זאת מוצג שם פרגוד שנבנה באותה צורה. את לחצני המצוקה שמתאימים לפרגוד הזה עדיין אפשר למצוא ולקנות היום במעט כסף, אחרי יותר משמונה עשורים, אצל סוחרים בציוד טכני ישן לא רק באוסטריה, אלא גם במקומות רבים במרכז אירופה שלנו, שקמה לה לתחייה, למרבה השמחה.

מאחורי הפרגוד, מאחורי שעוונית ומאחורי קורות עץ ערבה מסוידות בלבן, כאשר ראשו המאפיר נמצא מתחת ללחצן של פעמון המצוקה, בערך במרחק של זרוע אחת ממנו, שוכב בלילה שבו מתרחשת המעשייה איש בן יותר משישים במיטה, איש שבשעתו כבר היה ידוע, ושכעבור זמן לא רב עתיד להיות מפורסם, והיום, זמן רב אחרי מותו, עדיין מרבים לשבחו, ובאותו ערב אביבי חמים בווינה הוא אך זה נותח. האיש מחרחר בשקט. הוא יודע: כבר בלילה, אחרי שלוש או ארבע שעות מנוחה, הוא עתיד להשתחרר אל משפחתו, והיא תטפל בו.

לא מפריע לו ולא מרגיז אותו שהמקום שהוקצה לו משמש פתרון זמני, שהוא שוכב בחדרון של גרוטאות. הוא יודע, מן העבודה שלו עצמו, איך מתנהלים הדברים בבתי חולים, ועד כמה חסרות חשיבות הפריווילגיות אם יש צורך להסדיר דבר מה ביעילות ובמהירות. השאירו אותו פה פשוט בשל הטיפול האמבולטורי שעבר. הוא עצמו עמד מראש על כך שיעבירו אותו לביתו במכונית כמה שיותר מהר.

הוא מחרחר, משתעל ובולע דם טרי. זה הדם מפצע הניתוח שעבר, עמוק בתוך פיו. פרופסור שקשור עמו בקשרי ידידות, איש אמונו, אדם שהכירורגיה הכללית היא שגרת יומו, הוציא מתוך הפה את אחד הגידולים, שאשמים בהם הסיגרים שהאיש כה אהב לעשן. הגידול הזה פלש אל תוך הרקמה עמוק יותר מששיערו תחילה. רב המנתחים גם לא העריך נכונה את ההשלכות של החתך שעשה, חתך שהלך והעמיק. המנותח שהושאר לבדו ונחלש מחמת אובדן הדם וסכנת העילפון מרחפת מעליו, מבין אט אט את חומרת המצב. שכן הוא עצמו רופא, הוא עצמו פרופסור.

הדימום מאיים לשים קץ לחייו. במעשה רצוני במלוא מובן המילה, במאמץ אחרון של כוח, הוא מרים בייסורים את זרועו הימנית, מגשש על פני הקיר החלק מצבע שמן, חש בכפתור הפעמון ולוחץ על ציפוי הפלסטיק שלו. אבל הכפתור לא פועל. לשונית הפח שאמורה לסגור את המעגל החשמלי בין חוטי החשמל נשברה יום לפני כן לשניים, כאשר חולה אחר שהושאר פה הזעיק עזרה. אותו אדם אחר שאינו מוכר לנו קיבל עזרה בתוך דקה; אולם במקרה החירום הגדול והאילם שלנו, עולה מפלס הדם בלועו של החולה שלנו עד כדי סכנת מוות. גרונו של החולה, שחלש מכדי לקרוא לעזרה, עוד מצליח בקושי לבלוע את כל הדם. האפשרויות הן למות מחנק או מדימום. הדוקטור המסוחרר, הרופא לשעבר, שברח מזמן אל תוך שבילים של מדע שהמציא בעצמו, מנסה לשווא להזדקף, ואז הוא מנסה להסתובב, גם זאת לשווא. לשרירים האחראים לתנועות האלה כבר חסר כוח. רק עיניו של הדוקטור סוקרות בצייתנות את התקרה הכהה, ואחר כך את הפרגוד, והנה הן מבחינות ביוֹדִי שמציץ מעֵבר לפינה של השעוונית.

יודי מרייר. יודי מרייר כמו תמיד, יודי הקטן מרייר – הוא לא יכול אחרת! הוא מרייר יותר מאשר לא מעט. יודי מתגרד כי הוא אוהב לעשות זאת, הוא מתגרד בראשו הגדול והמגולח למשעי בדייקנות. הוא מניח לחוט הריר להתארך, ומתבונן ומחדד את אוזניו. מן החך מפכה הדם. מי יודע מה יודי חושב. מילא, אנשים כמונו לא יכולים לקוות היום לדעת יותר מזה: יודי קטן הקומה וכחוש החזה מכיר כבר מזמן לפני ולפנים את המדע המודרני ואת השפעתו על הגוף. כל חייו עד כה, כל שלושים ושלוש שנותיו, לא יצא מבית החולים הכללי אל וינה. הנזירות לקחו אותו תחת חסותן כשהיה תינוק, אחרי שאמו, רקדנית הונגרייה על חבל, אישה דקת גזרה ועדינה במידה בלתי רגילה, גבוהה אך בקושי מעמיתיה בממלכת ליליפוט! – מתה במהלך חבלי הלידה בלי להשמיע שיר ובלי להשמיע צליל.

הפרופסור שבולע את דמו, הפסיכולוג הווינאי הנכבד שלנו, כמובן רואה מיד, במבט ראשון, איזה טיפוס של איש ננסי עומד לפניו. הוא חושב על אימבציליות, הוא חושב "תת-תריסיות מולדת", הוא חושב במעין כפייה על פיגור חסר תקנה ועל מלמול טיפשי שאין בו מילים, ובו בזמן על הקדמה של הרוח, שפה, בחדרון הגרוטאות הזה, היא עוצרת את נשמתה בסנכרון איתו, כאילו שם המשחק הוא לספר בדיחה מוצלחת עד אימה.

החדרון הוא ממלכתו של יודי. פה, בין אוסף של כל מיני חפצים שהושארו מאחור, יש ליודי, בעל האיברים העדינים והגולגולת הנפוחה, את המיטה הקטנה שלו מאחורי אחד הפרגודים, מאז שהוא יכול להתלבש ולהתפשט לבדו. פה עומד הכיסא שעל משענתו יודי פורש את חולצתו ואת מכנסיו. פה, במעמד מסולסל ויפה, ניצבת קערת המים שבה יודי שוטף מדי ערב את הנזלת מאפו הקטן ואת הריר מן השפתיים האילמות. פה מנמנם יודי וחולם את החלומות של יודי, לאחר שעזר לאורך הפרוזדור, מעלה, מטה, בניקיון, בסידור ובהחלפת מצעים, במרץ ילדותי ובחריצות ללא לאות.

מי יודע מה יודי שלנו חושב. הראש האפור הקשיש חושב עוד פעם ועוד פעם, במעגלים חסרי נשימה, על הפעמון המקולקל ועל הלעג הארצי כל כך שקלקול הפעמון לועג עכשיו לו ולתורתו הצעירה, כשהנה כבר נדחפת ידו השמאלית של יודי אל תוך השיער הדביק מזיעה, ידו הימנית חומקת מתחת לאחד מבתי השחי, אוחזת בחוזקה בחולצה רטובה, וכל עשר אצבעות הידיים היוֹדִיוֹת – הריר ניתז מפיו של יודי! – מטים ראש ופלג גוף עליון הצידה. בהקלה פולט ההוגה, הפרשן והמייסד של פולחן ארוך שנים את דמו מעבר לשולי המיטה על רצפת הלינולאום של החדרון. נשמע צליל של התזה! הצליל ברור וקולני בצורה כה נהדרת, שכולנו יכולים לשמוע אותו.

ואז יוצא יודי שלנו לדרכו במהירות עצומה. הוא רץ בשיא המהירות כדי להזעיק מיד עזרה. בקשת יפה וגבוהה ניתז הריר מפיו של יודי. הוא ממהר לדרכו, במורד הפרוזדור, עוד מעט ימשוך בשרוולה של אחת מן האחיות החבושות בשביס לבן, הוא ימשוך אותה אל החדרון שלו בשרוול המעומלן, מפני שהיא לא תבין מה רצונו, ויעמוד איתה בתוך שלולית הדם של האיש שעכשיו איבד את הכרתו באושר ואין לו דאגות.

הדוקטור זיגמונד פרויד ניצל, לאחר מכן נותח עוד כמה וכמה פעמים בחניכיים ובלסתות, וחי עוד עשור וחצי עם שתלים בפיו ובלועו לחילופין, כדי לחזות במפעלו גדל ומתפתח, ועישן אינספור סיגרים. כל עוד המילים של המפעל הזה מיוסדות באמת, יוסיף יודי הקטן שלנו לרוץ, רגליו הקטנות והעקומות יהדסו, עור סוליות נעליו השחוקות יטופף על אבן, פרקט ולינולאום, והוא יוסיף לרוץ, ולמרחק זה ולא יותר, יותיר חוט הריר של יודי את שביל עקבותיו המנצנץ בכל משפטי מעשיית הגמדים הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Logik der Süße by Georg Klein. Copyright © 2010 Rowohlt Verlag GmbH, Reinbek bei Hamburg.

מצאתי אותו לפני כמה ימים, כשחיפשתי את הסנפירים במחסן. אפילו לא זכרתי שהשארתי אותו שם. הוא היה מכוסה באבק והיו לו קורי עכביש דקיקים בשיער. סילקתי אותם. הוא עדיין לבש את המכנסיים הכחולים ואת המעילון החום עם הכובע עם אוזניים של דב. העיניים עצומות, הידיים פשוטות, אולי הוא רצה חיבוק. או שארים אותו, הוא תמיד רצה שאשא אותו על הידיים. אני לא כל כך זוכרת.

מה שאני כן זוכרת הוא שרק ביקשתי שיהיה לו כפתור להפעלה ולכיבוי. בזמן שהחזקתי בידיי את בדיקת ההיריון, דמיינתי שלגוף שהתפתח בתוך הגוף שלי יש מתג כיבוי בחזה. משהו פשוט, כמו זה שמדליק ומכבה את האור. בגוון עור כמו שלו, כדי שהעיוות לא יהיה בולט מדי, לא רציתי שכל אחד יוכל להשתמש בו. רק אני.

אף על פי שניסינו להביא ילד לעולם ההיריון הפתיע אותי. מאושרת? משהו בסגנון. אני חייבת להודות שרעיון הילד לא עורר בי סלידה מוחלטת. מיום שהתחתנו ידענו שזו אחת ממטרות הנישואים: להקים משפחה. זה מה שאמר הכומר בזמן הטקס ועל כך חזרו באוזנינו ההורים. כבר זמן רב הם ביקשו שנהפוך אותם לסבא וסבתא. כך שכעבור שש שנים החלטנו להפסיק עם הגלולות למניעת היריון. היום נשמע לי מצחיק ה"החלטנו", כשלאמיתו של דבר אני זו שנטלתי אותן, אני זו שדיממתי כל חודש, אני זו שעמדתי ללדת את הזאטוט. אבל היינו ביחד, כי היינו זוג, והיה אז באופנה לומר: "אנחנו בהיריון". זה נשמע מגוחך כמו לומר: "יש לנו דלקת וגינלית". אבל מילא, היינו בהיריון והיינו נלהבים, אם כי גם קצת מופתעים שהכול קרה כל כך מהר.

בספרים שקראתי אמרו שכניסה להיריון מתוכנן יכולה לארוך עד שנה, אם שני בני הזוג בריאים. אז חשבתי לעצמי: "טוב, שנה זה בסדר. אולי בעוד שנה אצליח לשכנע את עצמי סופית לרצות להיות אמא."

אבל לא היתה לי שנה. אפילו חודשיים לא היו לי. בקושי הזדיינו, כמה, שלוש? ארבע פעמים? בזמן שהתבוננתי בתוצאה החיובית ייחלתי בכל לב שיהיה לו כפתור קטן. כי כשהייתי רואה ילדים אחרים ואימהות אחרות, רבות מהן נפוחות-עיניים ועייפות, חשבתי שזה יהיה הפתרון לכול.

והנה הוא היה לפניי, מאובק כולו, תחוב בקופסה עם שמיכות ועם הבובה שהוא הכי אוהב. לא רציתי שהוא ירגיש לבד. כמה זמן הוא כבר שכב במחסן?

בהתחלה, כשגיליתי שאני יכולה לכבות אותו, הייתי משכיבה אותו בעריסה, כאילו היה ישן. הייתי עושה את זה לכמה שעות, שעתיים לכל היותר. ניצלתי את הזמן הזה לישון קצת. כולם אומרים לך לנוח בזמן שהתינוק ישן, כי נהוג לחשוב שכל התינוקות לא עושים שום דבר מלבד לאכול, לחרבן ולישון. אבל הוא היה שונה. הוא בכה הרבה, בצהריים ישן רק חצי שעה וכל הזמן ביקש לאכול. מהר מאוד נגמר לי המרץ. שבועיים אחרי שהוא נולד כבר התעייפתי כפי שלא התעייפתי מימיי.

הלידה היתה החלק הקל. אני באמת לא מבינה על מה כל המהומה שסביב הלידה. כן, זה כואב, ברור. אבל הצלחתי להתמודד עם זה. התרכזתי בנשימה. זה קרה מהר. שעות ספורות בלבד אחרי שהגעתי למרפאה הודיעה הרופאה שכבר יש לי פתיחה של עשרה סנטימטרים. לא הספיקו להזריק לי את האפידורל. אני רציתי, כמובן, אבל הכול קרה מהר כל כך שהרופא המרדים איחר את המועד. כשהוא נכנס לחדר שלי אמרה לו הגניקולוגית: "כבר לא". הוא הביט בי, התנצל בחיוך חפוז והלך. חשתי צורך ללחוץ ולחצתי. לחצתי שוב ואז הרופאה הכריזה שהראש כבר בחוץ, שאתאפק ולא אלחץ עוד, שהיא והוא כבר יעשו את היתר.

בכיתי. בכיתי. בכינו. בעלי היה לצדי כל העת. מסרו לי את התינוק כדי שאשים אותו על החזה, מגע עור בעור מה שנקרא. הוא היה קטן, מקומט מאוד ועטוף במעין ג'לטין לבנבן שרק הדגיש את המראה החייזרי שלו. הכול קרה מהר מאוד. זה היה הבן שלי? זה היה הבן שלי, זה מה שאמרו כולם. "תראה את התינוק המתוק הזה". הם לקחו אותו, האבא הלך בעקבותיו.

הילד היה בן חודש כשגיליתי את הכפתור. זה היה במקרה. לא תיארתי לעצמי שהמשאלות שלי יתגשמו בקלות כזאת. מעולם לא שמעתי על תינוק שאפשר לכבות. לכן בפעם הראשונה שזה קרה, נבהלתי. בדיוק הוצאתי אותו מהאמבטיה וייבשתי את בתי השחי שלו במגבת, ופתאום חשתי שהאגודל שלי לוחץ על מעין גבשושית זעירה ושמעתי קליק והוא כאילו קפא במקומו. נבהלתי, אבל מיד הבנתי שמשהו, או מישהו, הגשים את המשאלה שלי. שוב גיששתי אחר הבליטה הזעירה מתחת לזרוע ולחצתי עליה פעם נוספת. הוא חזר להתנועע, כרגיל. להפיק רעשים חרישיים מפיו הקטנטן, להזיז את ידיו הזעירות. סיימתי להלביש אותו, הנחתי אותו בעריסה, כיסיתי אותו בשמיכה ושוב חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו וישנתי קצת יותר משעתיים. הייתי מאושרת.

בהתחלה לא רציתי לספר לאף אחד על התגלית שלי. השתמשתי בזה רק כשהייתי לבד בבית. הרשיתי לעצמי שתי שעות שינה יומיות בשבוע הראשון. בשבוע השני התחלתי לכבות אותו גם בשעת ארוחת הצהריים, ככה יכולתי להכין לעצמי משהו מעבר לכריך נקניק וגבינה.

בשלישי התחלתי להשתמש בכפתור מיד כשבעלי היה יוצא אל המשרד, כדי שאוכל לרוץ קצת בפארק. הייתי חוזרת, מפעילה את התינוק, נותנת לו לאכול ומקלחת אותו, ואז חוזרת ומכבה אותו כדי להתקלח ולישון קצת. אחר כך הייתי מדליקה אותו שוב, מאכילה אותו ושמה אותו על הגב באוניברסיטה לזמן מה ואחר כך עם הפנים למטה, על הבטן כדי שיאמן את השרירים. הייתי מכבה אותו שוב כדי לאכול ארוחת צהריים ולישון עוד קצת. אחר כך הייתי חוזרת ומפעילה אותו כדי להעלות אותו למכונית ולעשות סיבוב. סדר היום הזה עבד לי לא רע בחודשים הראשונים.   

הרמתי את הקופסה. שכחתי מהסנפירים. החלטתי להעלות אותו לדירה. הוא נראה שליו אבל מלוכלך מאוד והרגשתי צביטה בלב כשראיתי אותו במצב הזה. הלחיים שחורות מאדמה, הידיים מכוסות באבק. לבגדים היה ריח של טחב. אבל הוא דווקא נראה טוב. תפסתי את שואב האבק והעברתי על כולו. הוצאתי אותו מהקופסה וניערתי את השמיכות, שאבתי גם את הקופסה ואת בובת הכלבלב. לקחתי מטלית והרטבתי אותה כדי לנקות לו את הפנים והידיים. התבוננתי בו זמן מה. כמה אהבתי להלביש אותו במעילים שיש להם כובע עם אוזניים של דב. הוא נראה בהם חמוד כל כך.

יום אחד בעלי חזר מוקדם מהעבודה ומצא אותי ישנה ואת התינוק כבוי בעריסה. כשראה אותו, דומם וקפוא כל כך, הוא נחרד. הוא החל לנער אותי ולצעוק: "משהו קרה לתינוק!". נבהלתי. התיישבתי במיטה והסתכלתי על העריסה. נרגעתי מיד. "תירגע, יקירי. הוא כבוי. אני כבר מפעילה אותו." היה נדמה שהעיניים שלו עומדות לצאת מהחורים. אני פשוט לקחתי את הילד לידיים, לחצתי על הכפתור והוא התחיל להתנועע בנחת ולחפש את חיקי. "הוא רעב". בעלי התיישב בקצה המיטה שלנו. תופס את ראשו בידיו כלא מאמין. הנקתי את התינוק, החלפתי לו חיתול והלבשתי אותו בפיג'מה. בעלי עדיין לא זז. חיכיתי עוד קצת. הילד נרדם. ואז הוא סוף סוף סובב אלי את מבטו ואמר לי: "זאת אומרת שאפשר להדליק ולכבות את הילד?" הוא קיווה שאגיד לו שמה שהוא ראה היה שקר, שהוא חלם את זה, או משהו כזה. "כן, בדיוק. יש לו כפתור בבית השחי. אני מכבה אותו כשאני צריכה לאכול או לנוח. אבל זה לא פוגע בו. הוא במצב נהדר. תסתכל עליו, הוא תינוק מאושר."

חשבתי שהוא יגער בי, יגיד לי שאני אמא לא אחראית, שאני משוגעת. "אז נוכל להשאיר אותו כבוי בסוף השבוע הבא וללכת לסרט?", הוא שאל בחיוך ביישני.

השמיכות והבובה היו מלוכלכות מאוד והדיפו ריח רע. של טחב. החלטתי לזרוק אותן למכונת הכביסה. בקצה חדר השירות שבו אני מאחסנת את חומרי הניקוי, מצאתי את הסבון ההיפו-אלרגני שכיבסתי בו את כל בגדי התינוק. נשאר מספיק לעוד כביסה או שתיים. הבגדים היו מלוכלכים לא פחות, אז הורדתי לו אותם בזהירות וזרקתי לכביסה. בינתיים כיסיתי אותו בכיסוי המיטה.

התחלנו לכבות אותו כדי לצאת לאכול, ללכת לקולנוע, לבקר חברים, לצאת למסיבות. בהתחלה סיכמנו שנעשה את זה רק באירועים מיוחדים. בשאר הזמן התינוק צריך להישאר מופעל. אחרי שדנו בעניין החלטנו שנשתמש בכפתור רק כדי לעזור לזוגיות שלנו. כדי להשתחרר קצת מהמחסור באינטימיות שסבלנו ממנו אחרי שהוא נולד, כדי לחזק את הקשר ולתת לשנינו מרחב אישי.  

האמת היא שאני המשכתי לעשות את זה עוד פעם-פעמיים ביום בלי לספר על כך לאיש, כדי לפנות זמן לדברים בסיסיים כמו לעשות כושר, לסדר ציפורניים, לצפות באיזו סדרה, לקרוא ספר, לעבוד.

כשמלאה לו שנה היינו נועזים יותר. השארנו אותו כבוי לשלושה ימים ונסענו לחופשה בחוף הים. היינו מאושרים, כאילו כלום לא השתנה. כשחזרנו התחלנו להשתמש בכפתור בחופשיות רבה יותר. לפעמים היינו מנתקים את הבן שלנו לכמה ימים ומאפשרים לעצמינו לחוות את החיים כפי שהם היו לפני שהוא הגיע.

עם התחדשות הבילויים הופיעו הספקות. בעלי החליט שהוא רוצה לראות עולם. אחרי שניתח לעומק את חייו, בלילות שבהם רבצנו זה לצד זה ערים ושותקים, הוא גילה שמשאלתו הכמוסה ביותר היא להיות מטייל מקצועי, בלי בית ובלי יעד מוגדר. וכך, ללא התראה מוקדמת, יום אחד הוא הודיע לי  שהוא מתכנן לנסוע לשנתיים לחפש הרפתקאות מסביב לעולם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל שהוא לא רוצה שאשאר לחכות לו. הוא ביקש שאתחיל מחדש ושאהיה מאושרת.

עולמי חרב עלי עד כדי כך ששכחתי להדליק את הילד. כעבור חודשים ספורים החלטתי לאחסן אותו בארון ולהפוך את החדר שלו לחדר עבודה. תליתי טלוויזיה עצומה על הקיר והשגתי מחשב עם מסך ענק לשולחן הכתיבה, הצבתי מכשיר אליפטי ליד החלון כדי להתאמן בבקרים בזמן שאני צופה באיזו תוכנית בנטפליקס. בשלב כלשהו העברתי את הילד לקופסה והורדתי אותה למחסן. אבל אני כבר לא זוכרת מתי. לפני שנתיים אולי?

כשסיים המייבש את הסיבוב פניתי לטפל בקופסה עם השמיכות ולהלביש את הקטנטן. כשהוא היה מוכן, במכנסיים הכחולים והמעילון, חשבתי שאולי עכשיו כדאי לחזור ולהפעיל אותו. וזה מה שעשיתי. חיפשתי את הכפתור. שמעתי את הקליק. בן רגע, הבן שלי גישש אלי לחיבוק. עטפתי אותו בזרועותיי. שכחתי כמה נעים וחם המגע של גופו בגופי. חבשתי לראשו את הכובע של המעיל, כפי שנהגתי לעשות לפני שהיינו יוצאים לפארק. כמה חמוד הוא היה עם האוזניים האלה של הדב. כמה אהבתי להלביש אותו ככה.

"אמא", הוא אמר. "אמאמאמאמאמאמאמאמא", חזר ואמר. חיבקתי אותו שנית. נישקתי את לחייו הסמוקות, השמנמנות. חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו והחזרתי אותו לקופסה שלו. עם הבובה, כמובן, כדי שלא ירגיש לבד.         

זה קרה בגואדלופה אשר באוקיינוס השקט. הר הגעש של גואדלופה זמם להתפרץ כל רגע.

יתפוס הקורא מחסה וימתין, שכן אין מדובר בהר געש סתם אלא באישה, גואדלופית, פקידה במקצועה ועצבנית מאוד.

הבוס שלה, התחת שלו התרחב כמו שוליים של סומבררו כשפקד להדפיס, לשכפל, לחורר, לקלסר, וקפה, נס, עם שניים סוכר, זה הכול, ושלא תעשה מזה סיפור.

אבל גואדלופה, נמאס לה שאומרים לה כל הזמן מה לעשות והפיוזים שלה קיפצו למרומים, ממש כמו בוב בימון, באוויר הדליל של מקסיקו סיטי.

כדי שהיא והעצבים שלה יוכלו לבלות כמה דקות בפרטיות, היא סגרה את דלת חדרה וניגשה לפינה – איפה שצמחו חלון, נופים שווייצריים ושלג, באוגוסט, על לוח שנה. התכנית עלתה לה לראש, היא לא היתה צריכה לפתוח שום מגירה.

מתחת לשווייצריה עמדה מכונת הצילום המכונה "זירוקס". היא הרימה את המכסה, לקחה כיסא, טיפסה ונשכבה על הזכוכית. כל מיני איברים נשפכו לה לצדדים. היא אספה אותם וסידרה, שהכול ייכנס לפורמט. את המכסה הורידה על עצמה בעדינות, כמו שסוגרים ארון מתים או מכסים תינוק. אז היא לחצה על "ON" ועצמה עיניים, חזק חזק, שלא להסתנוור.

מרוב שעצמה עיניים נרדמה. מרוב שנרדמה לא שמעה את הצירים של המכונה חורקים וגם לא ראתה את עצמה נולדת. עצמה שנולדה מהזירוקס היתה דומה מאוד לעצמה. אותה פקידה, אותו חיוך, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר? קופי. מאתיים אחוז היא.

העיניים שלה כבר היו פקוחות, המציאות מסביב עטפה אותה בלבן, כבר היתה משוכנעת שהיא בגן עדן או לפחות שווייצריה, עד שקלטה – שהלבן זה הלמעלה של הקירות, התקרה היתה כל כך קרובה. מיד נעור בה חשק להחטיף לה נשיקה, מה יש? גם אי משתוקק לפעמים לאבד גבולות.

מפלס המותניים שלה עלה במטר. הברך שלה הציצה בחור המנעול. אגנה הרחב, אחד מכמה עקבי אכילס שטיפחה, הוכפל גם הוא. מזל שהזירוקס מגדיל הכול בפרופורציה ולא כמו שקורה בדרך כלל, שאם משהו קצת מצמח, ישר גם התסביך שלו גדל בטור הנדסי.

האישה הזאת, שיצאה מהזירוקס, המילה הכי נכונה לתאר אותה תהיה מונומנט.

כל זה, מה שהתרחש מעבר לדלת הסגורה ונשמע כמו יום לימודים ארוך, לא לקח יותר מכמה שניות. הזמן הוא סכיזופרן מופלא, הזמן הוא מאני. הזמן רץ והדלת נפתחה לקראתו.

איזה בידור זה היה להשקיף כך מלמעלה על המצב. הבוס שלה, מבועת בכיסאו, זעיר כמו מזל"ט שיצא משליטה, ננסי, אפילו אם היה גובר על שיתוקו וקם, לא היה מגרד לה את קצה הקרסול.

הוא צפה חרד ברגליים שצעדו לקראתו. "רק לא לאבד את העצבים בדרך," שיננה היא, "לשמור על קור רוח, ללכת לאט ובלאט," והס פן ייעורו רחמיה וכל התכנית תרד לטמיון.

כשהגיעה אליו הרימה אותו בצווארון הלבן שכבר היה ספוג זיעה קרה. הוא קילל את עצמו ובכה בלי קול, למה היה צריך להיות כזה אקסקלוסיבי ולהשקיע הון בנוף ובשמים, ומה היה רע במשרד הקודם, כאילו ששמים יש רק בקומה ארבעים ושתיים. הרגליים שלו ציירו מערבולות קטנות באוויר. הוא היה בטוח שזהו.

אלא שלפקידה היו תכניות אחרות עבורו.

"חכה חכה," אמרה, "זה עוד לא הסוף." הוא הרגיש את היד שלה, זאת שאחזה בצווארו, מקרבת אותו אל פניה. מביטה בו עין בעין כמו שעשה לצ'יוואווה שלו כשהיה גור, והשאיר את הקקי שלו על השטיח.

"עכשיו," אמרה, תוך כדי מסע על הזירוקס, "אני הולכת לעשות אותך 'כזה קטן'."

אמרה ועשתה. זה היה מאוד פשוט. כל הכפתורים כבר היו מכוונים, צריך היה רק לשנות את האחוזים מהגדלה להקטנה, וללחוץ. לפני שסגרה עליו את המכסה עוד הספיקה לשמוע משם כל מיני קולות שהבטיחו לה מניות הטבה, מונופול בלעדי, ריבית דריבית ועוד כאלה צמדים של מילים מהסוג שחושב שאם הוא זוגי אז העולם בכיס שלו. היא ניסתה לדמיין לעצמה את ההרגשה, איך זה, כשהעולם תופח בכיס המכנסיים, כמו זין. אם הייתי גבר, אמרה לעצמה, בטח זה מה שהייתי חושבת. היא לא ידעה להסביר מדוע, פתאום, נורא שמחה שהיא אישה ולא איש.

היא נשמה עמוקות ולחצה.

וחיכתה.

עד שיצא, מה שיצא, משהו בגודל של עיפרון נובע, אצבעות זעירות ואפון ליליפוטי, פדחת, קרחת, בוהקת. ננס מתוק, כמעט שכפלה לה ממנו תריסר. מזל גדול שנצמדה לתוכניתה המקורית. פנתה וישבה, גודשת את כורסת העור, בזמן שהוא, צעצועון מנהלים קינטי, הונח בינות לניירות על השולחן, שעה שבה עמדו גדודי מילים על כבש לשונה, דרוכות לקפוץ, כצנחנים לקראת הלא נודע. מתוך אימה צפו עיני הבוס ביד ואיך היא מתחילה לזוז, להתפתל אליו כמו אנקונדה. הוא ידע שזה הסוף, שהחיים שלו עומדים להפוך לפירֶה. עכשיו, חשב, אראה אותם עוברים ממול.

ובאמת זה מה שקרה. כל חייו העלובים עברו לפניו פרֵיים פרֵיים וזה בהחלט לא היה סרט מתח, הוא היה מוכרח להודות, סך הכול, היו לו חיים די דלים.

חוץ מזה היו שם המון קטעים שלא מצאו חן בעיניו ובאוזניו. מי שאמר שהסרטים אילמים שיקר או מת, עובדה, הבוס שמע טוב טוב את הנביחות של הצ'יוואווה. נזכר איך השתין לכבודו, מאושר, כל ערב כשחזר הביתה. ואיך שהוא, במקום לשמוח חזרה, היה תוקע את החוטם המבריק של הצ'יוואווה בשלולית ואומר לו פויה. ואיך שהצ'יוואווה היה נעלב אבל מנסה בכל זאת ללקק לו בלחי, ואיך שהוא לא היה נותן לו, אפילו שזה היה נעים, כי זה לא חינוכי.

רטיבות חמימה נזלה במורד לחייו. הוא חשב על הצ'יוואווה שלו, שיישאר בלעדיו, מי ידאג לו. הוא ידע שהוא נראה נורא לא מקצועי ואפילו מטופש כשהוא בוכה אבל זה לא שינה לו. עכשיו כבר לא היה לו אכפת מכלום. ראשו התרוקן מכל מה שהיה בו (בעיקר מספרים ועובדות). אילו רק היתה מזדמנת לכאן פיה טובה, חשב בלבו, כזאת בלונדינית עם שרביט ומשאלה, הייתי מבקש ממנה לתת לי ללטף את הצ'יוואווה, פעם אחרונה ודי.

היה פעם איש חכם שאמר "הכל מים" ובא איש אחר, חכם אפילו יותר, ואמר "הכול זורם". שניהם צדקו. האי גואדלופה היה שרוי עדי צוואר באוקיינוס, הבוס הזליג את דמעותיו, וגואדלופה הפקידה? אף אותה פקד דבר מוזר.

נחשול מתוק של רוק הציף את פיה. רוק זה לא צחוק. גם לא מילים. כל המילים הלא יפות שעמדה לשפוך על ראש הבוס, נמסו כהרף. מה קורה פה? נבהלה, היא מאבדת שליטה? אי הפנטסיות שצייר דמיונה הדמוני, איך היא משכיבה אותו על השולחן ותולשת לו רגל אחרי רגל, וגם את כל שאר האיברים, אחד אחד, או – וזה יכול להיות אפילו עוד יותר נחמד – מאלצת אותו להדפיס לה התנצלות בכתב, בדילוג ממקש למקש.

מה השתבש, שפתאום כל הרעיונות האלה לא נראו לה כל כך מופלאים?

היא ישבה לה בכורסה, פקידה מגודלת, אחות לעוג מעשתרות, חנוקה מרגשות, ואיך יכלה לנחש, שגם לבה הכפיל עצמו. פתאום התחשק לה לחפון את הבוס בכף ידה וללטף.

הבוס, עיניו העצומות לא מנעו ממנו להביט במציאות האכזרית. היטב ידע שאין פיות טובות. לא בגואדלופה ולא בכלל. הוא חלם שהוא הצ'יוואווה של עצמו ואיך שמלטפים אותו וגם שהוא, זה הוא שמלטף את הצ'יוואווה. צמרמורות אושר הרעידו אותו. נחלים של רוך זרמו לו בגוף. אחר כך הוא הרגיש שהוא מרחף, שמכסים אותו, אחר כך היה אור גדול, מסנוור, כזה שחודר גם עיניים עצומות. אמא'לה, הוא חשב באימה, זה בטח האור הזה שמדברים עליו, זה שרואים בקצה המנהרה של חושך, לפני ש… הוא לא רצה לומר את המילה.

"אתה יכול לפתוח עיניים," שמע קול רך. לא היה לו שום מושג אם לפניו גן עדן, גיהינום או לימבו. או מיי גוד, הוא חשב, ידעתי, אלוהים הוא אישה.


*הסיפור לקוח מתוך "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי", הוצאת כתר, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.