Write Stories

 השלג פסק בשעות הבוקר. הוֹריקאוָה יָאסוּקיצ'י ישב בחדר המורים של המחלקה לפיזיקה והביט באש שבערה באח. היה נדמה שהאש נושמת. להבותיה הצהובות התרוממו בעצלתיים ושקעו שוב לתוך הגחלים הכהים. זו היתה עדות למלחמתה המתמשכת של האש בקור שמילא את החדר. יאסוקיצ'י דמיין בעיני רוחו את הקור הקוסמי מחוץ לכדור הארץ, והתמלא במעין תחושת הזדהות כלפי הגחלים המאדימים.

"הוֹריקאווה!"

יאסוקיצ'י הרים את מבטו אל מיאמוֹטוֹ, הפיזיקאי שעמד מול האח. מיאמוטו, שהרכיב משקפיים לקוצר ראיה, עמד וחייך בנעימות מתחת לשפמו הדליל, ידיו בכיסי מכנסיו.

"הוריקאווה, ידעת שגם אישה היא גוף פיזיקלי?"

"זה שאישה היא בעל חיים, אני יודע".

"לא בעל חיים. גוף פיזיקלי, אני אומר לך! גם אני גיליתי את העובדה הזאת רק לאחרונה, ובעמל רב".

"הוריקאווה, אל תקשיב ברצינות למה שמיאמוטו אומר".

את הדברים האלה אמר הָסֶגָאווה, שהיה גם הוא מרצה לפיזיקה. יאסוקיצ'י נפנה אליו. הסגאווה ישב בשולחן מאחורי יאסוקיצ'י ודפדף במחברות בחינה. על פניו, בעלות מצח גבוה ומקריח, היה נסוך חיוך דק של מבוכה.

"מוזר מאוד! חשבתי שהתגלית שלי דווקא תשמח אותך, הסגאווה. הוריקאווה, אתה מכיר את העיקרון של מעבר חום, נכון?"

"מעבר חום? משהו שקשור בחום של חשמל?"

"אתם, אנשי העט, חסרי תקנה".

מיאמוטו הכניס יעה מלא פחמים לתוך האח, והלהבות השתקפו בדלתו הפתוחה.

"כששני גופים בעלי טמפרטורה שונה באים במגע, החום עובר מהגוף החם יותר אל הגוף הקר יותר, והמעבר ממשיך עד שהחום של שני הגופים משתווה," התחיל להסביר מיאמוטו.

"אבל זה ברור מאליו, לא?"

"זה נקרא עקרון מעבר חום. ובכן, נניח שאישה היא גוף פיזיקלי, כן? אם אישה היא גוף פיזיקלי, ברור מאליו שגם גבר הוא גוף פיזיקלי. ולפיכך, במקרה הזה, אהבה היא שוות ערך לחום. כשגבר ואישה באים במגע, אהבה, כמו החום, תעבור מהגבר הנלהב יותר אל האישה הנלהבת פחות עד שמידת האהבה שלהם תשתווה. זה בוודאי מה שקרה גם במקרה שלך, הסגאווה…"

"יופי, התחלנו!", אמר הסווגאה, אך קולו התמלא דווקא צחוק של אושר, כאילו דגדגו אותו.

"נגיד ש- S הוא המרחק שעוברת כמות החום E בתוך זמן T, כן? H היא טמפרטורה, X הוא המרחק ממקור החום, K הוא מקדם מוליכות החום התלוי בחומר. אם כך, נבחן את המקרה של הסגאווה".

מיאמוטו ניגש אל לוח קטן והתחיל לכתוב עליו משהו שנראה כמו נוסחה, אך לפתע הסתובב והשליך את פיסת הגיר בייאוש.

"מה הטעם להתגאות בתגלית שהגעתי אליה בעמל כה רב, מול הדיוט כמו הוריקאווה! בכל אופן, נראה שההתלהבות של הארוסה של הסגאווה התפתחה בהתאם לנוסחה".

"אם באמת היתה נוסחה כזאת, היה הרבה יותר קל לחיות בעולם הזה", אמר יאסוקיצ'י.

הוא מתח את רגליו והביט בהיסח הדעת על הנוף המושלג מחוץ לחלון. חדר הסגל של המחלקה לפיזיקה היה ממוקם בחדר פינתי בקומה השנייה והשקיף אל מגרש הספורט ומתקני ההתעמלות, אל שדרת האורנים שמעבר למגרש, ואל בנייני הלבנים האדומות שמעבר לשדרה. וגם אל הים. במרווחים שבין הבניינים אפשר היה לראות כיצד מתמרים הגלים הכהים.

"ואם כבר מדברים, גם מצב הסופרים בכי רע. איך הולך עם הספר האחרון שלך?" שאל מיאמוטו.

"ללא שינוי. לא נמכר בכלל. נראה שלא נוצר מעבר חום בין הסופר לקהל. אגב, הסגאווה, מה קורה עם החתונה שלך? עדיין כלום?"

"לא. יש רק עוד חודש, אבל בגלל כל ההתרוצצויות אני לא מצליח ללמוד. אני לגמרי מותש".

"עד כדי כך אתה חסר סבלנות, שאתה לא מצליח ללמוד, אה?"

"מה אני אעשה, מיאמוטו? קודם כל, אני צריך למצוא לנו בית, ואני לגמרי מותש מזה שאין בתים להשכרה. בסוף השבוע שעבר כיתתי רגליים כמעט בכל העיר, אבל גם כשהיה נדמה לי שמצאתי משהו, אמרו לי שכבר סגרו עם אנשים אחרים".

"מה עם האזור שלי? אם לא אכפת לך לנסוע כל בוקר ללימודים ברכבת".

"האזור שלך קצת רחוק מדי. שמעתי שמשכירים שם, וגם האישה מעדיפה את האזור, אבל… היי, הוריקאווה! לא נשרפות לך הנעליים?"

הנעליים של יאסוקיצ'י כנראה נגעו באח, וכעת עלה מהן עשן .  וריח של עור שרוף.

"נראה שגם כאן התרחש מעבר חום!" מיאמוטו ניגב את משקפיו, עיניו קצרות הרואי הביטו ביאסוקיצ'י בחוסר ביטחון, והוא חייך חיוך רחב.

***

חלפו ארבעה או חמישה ימים. הבוקר היה מעונן וצונן, ויאסוקיצ'י מיהר לתפוס רכבת בפרבריה של עיר קיט. מימין הדרך השתרעו שדות חיטה ומשמאלה מסילת רכבת. השדות היו שוממים מאדם ומלאים ברחשים עמומים. היה נדמה שמישהו מתהלך בין שיבולי החיטה, אך למעשה היו אלה רק נטיפי קרח שנשברו בתוך האדמה החרושה.

הרכבת של שמונה לכיוון טוקיו השמיעה צפירה ארוכה וחלפה בלי להאיץ על פני המסילה. הרכבת לכיוון ההפוך, שאותה רצה יאסוקיצ'י לתפוס, היתה אמורה להגיע רק עוד כחצי שעה. הוא הוציא את השעון והביט בו, אך משום מה הוא הראה כמעט שמונה ורבע. יאסוקיצ'י האשים את השעון שלו בחוסר ההתאמה של הזמנים, וחשב לעצמו, כמובן, שהיום לא יאחר. השדות שלאורך הדרך התחלפו בהדרגה בגדר חיה. יאסוקיצ'י הוציא חפיסת "אסהי", הצית סיגריה, והמשיך לצעוד בנינוחות.

הדרך המכוסה באפר פחם הובילה במעלה גבעה אל מפגש של מסילת רכבת. יאסוקיצ'י התקדם, רגוע ושליו, אך משהגיע לראש הגבעה ראה התקהלות של אנשים משני צדי מפגש המסילה. "מישהו נדרס," מיד חשב לעצמו. למזלו זיהה את העוזר הצעיר של הקצב, שבדיוק עצר את אופניו ליד הגדר. יאסוקיצ'י, הסיגריה עדיין בידו, טפח על כתפו של הצעיר.

"היי, מה קרה פה?"

"נדרס, הרכבת שעברה עכשיו דרסה אותו," השיב הצעיר, שהסתבך בלשונו מרוב מהירות. פניו, שהיו נתונים בין מחממי אוזניים מפרוות ארנבת, זהרו מהתרגשות משונה.

"דרסה את מי?"

"השומר של המסילה. הוא ניסה להציל תלמידת בית ספר שעמדה להידרס. אתה מכיר את חנות הספרים של נָגָאִי בהָאצ'ימָאן-מָאֶה ? אז זאת הבת שלהם, היא כמעט נדרסה".

"אבל הילדה ניצלה?"

"אהה, הנה היא בוכה שם, אומרים".

ב"שם" התכוון הצעיר לקהל שהתגודד מעבר למפגש המסילה. ובאמת, יאסוקיצ'י ראה שם שוטר שדיבר עם ילדה, וגבר נוסף, כנראה סגן מפקד התחנה, שמדי פעם אמר דבר מה.

שומר המסילה… ליד ביתן שומר המסילה ראה יאסוקיצ'י גופה מכוסה במחצלת קש. המראה עורר בו גועל וסקרנות בו בזמן. גם מרחוק אפשר היה לראות זוג נעליים מבצבץ מתחת למחצלת.

"האנשים האלה הביאו את הגופה".

מתחת לתמרור איתות ישבו כמה פועלי רכבת סביב מדורה קטנה.

הלהבה הצהובה של המדורה לא האירה ולא העלתה עשן. עד כדי כך היה קר. אחד הפועלים, לבוש במכנסיים קצרים, חימם על אש המדורה את אחוריו.

יאסוקיצ'י התחיל לחצות את מפגש המסילה. בשל קרבתה של תחנת הרכבת היה עליו לחצות מספר מסילות. יאסוקיצ'י תהה על איזו מהן נדרס השומר, אך עד מהרה זכה לתשובה. הדם שנותר על אחת המסילות חשף את האסון שהתרחש כאן לפני זמן קצר. הוא הסיט את מבטו אל עברו האחר של מפגש המסילה מתוך דחף פנימי כמעט, אך ללא הועיל. בן רגע מראה הנוזל האדום הצמיגי על פני הברזל הקר והנוצץ נצרב בלבו בחדות. ואם לא די בכך, מהדם שעל המסילה עלו גם אדים קלים…

יאסוקיצ'י לא הצליח להירגע וכעשר דקות הסתובב אנה ואנה על רציף תחנת הרכבת. ראשו היה מלא במראה המבחיל שזה עתה ראה. בבהירות רבה במיוחד ניצבו לנגד עיניו האדים העולים מהדם. לפתע נזכר בעקרון של מעבר חום, שעלה לאחרונה בשיחה. חום החיים השוכן בתוך הדם, לפי העקרון שהסביר מיאמוטו, עובר בדיוק מושלם וללא רחם אל המסילה. אין זה משנה של מי החיים האלה, בין אם זה השומר שהקריב את עצמו במסגרת עבודתו, בין אם זה פושע מסוכן, החום ממשיך לעבור ללא רחם, בדיוק באותו אופן. יאסוקיצ'י הבין כמובן שהמחשבות האלה חסרות כל היגיון. גם בן מסור יטבע אם ייפול למים, וגם אישה נאמנה תישרף באש. הוא ניסה להסביר זאת לעצמו שוב ושוב, אך האמת שראה מול עיניו הותירה בו רושם קשה, שלא היה בו מקום רב להיגיון.

ואולם, ללא כל קשר לרגשותיו של יאסוקיצ'י, פניהם של האנשים על הרציף נראו מאושרים. זה הרגיז אותו. במיוחד קבוצה של קציני חייל הים, שדיברו בקולי קולות, וגרמו לו תחושה פיזית של חוסר נחת. הוא הצית סיגריה נוספת והלך אל קצה הרציף. מכאן, במרחק של כמאתיים-שלוש מאות מטרים, אפשר היה לראות את מפגש המסילה. הקהל שהתגודד משני צדי המפגש כבר התפזר. רק מתחת לתמרור האיתות התנועעה הלהבה הצהובה של מדורת פועלי הרכבת.

המדורה המרוחקת עוררה בלבו של יאסוקיצ'י מעין תחושת הזדהות. אך המראה של מפגש המסילה עורר בו חוסר שקט. הוא הפנה אליו את גבו, ושב אל קהל המחכים ברציף. אך בטרם הספיק לצעוד עשרה צעדים, שם לב לכפפת העור האדומה שלו על הרצפה. כנראה נפלה כשהסיר אותה מיד ימין כדי להצית סיגריה. יאסוקיצ'י פנה ללכת. הכפפה שכבה על קצה הרציף, כף היד פנתה כלפי מעלה. ליאסוקיצ'י היה נדמה שהיא מנסה לעצור בעדו בלא אומר.

תחת שמים קרים וקודרים חש יאסוקיצ'י את נשמתה של הכפפה שנזנחה לבדה, והרגיש באותו רגע שקרן דקיקה של אור שמש תחדור ותאיר בחמימות גם את העולם הצונן הזה.

 (אפריל, 1924)

"'אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. אבל איש מעולם לא שאל' — עובד 251K, אתה כתבת את זה במחברת שלך?"

"נכון."

"אתה רוצה לספר לנו?"

"לספר לכם מה?"

"מה היית עונה."

"אני לא יודע למה כתבתי את זה."

"כתבתָּ כי נָתַנּוּ לכם מחברת. זו המשימה של הקומה השמונה-עשרה, לפני שאתם הופכים להיות מדריכים. אנחנו מציעים לך שתמשיך לכתוב. יתכן שלא כל מה שתכתוב יהיה מובן לך. את זה אתה תברר בקומה הסופית."

***

חזרתי למחברת, מחקתי את השורה הראשונה: אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. והשארתי את סיומה: "איש מעולם לא שאל". ומשם המשכתי, כמו שהורו לי המדריכים של הקומה התשע-עשרה, לכתוב:

התחלתי בקומה מספר אפס. הייתי אז בן עשר שנים. אני לא זוכר איך ואיפה העברתי אותן, רק קול רך נמוך שוחה בתוכם, כמו קרן אור צהובה שחודרת מלמעלה פורמת את התקרה שמעלי מאורו של הפלורוצנט.

אֶלֶף היה המספר – שלנו העובדים. ומכיוון שלא הזדמן לי למנות בעצמי, הייתי מנסה לאחוז במספר המלבני. לכופף ולבדוק אותו כדי שיתאים לדבר שבא לתאר — אותנו.

אלף שאיפות ונשיפות בכל זמן נתון. מסדרונות ארוכים לבנים.

עשרים קומות, שכבות-שכבות.

כל קומה היא שיכפול של קודמתה.

כל מעבר היה כאילו פסענו פסיעה נוספת לעבר מקור האור.

התאגיד היה בית. מוכר. ידוע. ועם זאת … "תמיד היינו פה", עניתי, פעם כששאל אותי 277K: "אתה יודע איך הגענו לפה?",  ופתאום כשאמרתי את אותן מילים בביטחון, גם לי לא היה ברור איך. פיסת המידע היחידה שעברה בין הקומות, החדרים, המסדרונות הייתה היום שבו נמסור חזרה את אותה נשימה — בשיבה טובה בגיל חמישים. ובעצם מה הייתה המטרה של ידיעה זו? אולי למשוך אותנו קצת מעבר לקומה הנוכחית, שבה ישנו ועבדנו, לעבר הקומות האחרות. אך בדרך כלל, ישבה הידיעה יחד עם האור הלבן המסנוור, לפעמים אף התערבלה בתוכו, מעל לראשנו הרכונים אל שולחן העבודה.

סדר היום היה קבוע: קמים. שוטפים פנים. מסדרים את המיטה. מתְפקדים בכניסה לחדר האוכל. מתפקדים בכניסה לאזור העבודה. מתפקדים לפני השינה. רק סוג העבודה השתנה מקוֹמה לקומה.

בקומה מספר אפס היה עלינו להפריד בין שני סוגי זירעונים. הזירעונים נעו במעגליות על מסוע בקצב שדמה לקצב הנשימה שלנו. המחשבות שלנו התגלגלו נקודות-נקודות על גבי המסוע, רבּוֹת, קטנות, עגולות; אך כאשר התרכזנו עמוק לתוכן, גילינו שלמעשה היו רק מחשבה אחת. מחשבה שהתחילה בקיר לבן, עלתה וטיפסה מעלה עד למקום ממנו מתפזר האור, אז חזרה לבגדי העבודה שצבעם כצבע הקיר, עצרה בכפות-ידנו והרהרה האם התנועה הזו של כף-היד, זו שעכשיו ביצענו, האם לא עשינו אותה כבר קודם?

והזירעונים, הרי כבר מיינו אותם, איך חזרו שוב להתערבב?

מדי פעם עלתה לולאת המסוע על גבשושית ואז הזירעונים קיפצו ועינינו הבוהות-בעקבותם נזכרו למצמץ.

את הזירעונים הכתומים ארזנו בקופסאות לבנות מבריקות ואת השחורים השלכנו למכלי אשפה.

הכפתורים של מעלית הבניין מוּספרו מאפס ועד תשע עשרה, סך הכול עשרים קומות. רק העובדים מהקומה התשע עשרה, שהיו מנהלי העבודה של עובדי הקומות האחרות, הורשו לעבור ביניהן. היינו חמישים עובדים בקומה. הגוף שלנו היה בנוי משתי רגליים כדי ללכת, שתי ידיים כדי למיין, פֶּה לאכול, עיניים לראות, ואיבר קשיח כדי לפתוח דלתות ומעברים בין חדרים ומסדרונות. הוא נקרא הכרטיס. מי שהיה לו כרטיס רחב יותר, הצליח לפתוח יותר דלתות. הכרטיס של כולם הספיק לפתוח את דלת חדר האוכל ואת הכניסה לאזור העבודה.

לפעמים הבטנו אל הפלורוצנט, הדבר הברור שתמיד זרח מעלינו, לפעמים חשבנו שאולי בתוכו מסתתרת נקודת האור ממנה החל הכול, הניצוץ שחיבר פֶּה ויד, כרטיס ורגל לכדי מה שאנחנו — עובד מדבר, מדבר ועובד. לפעמים בין שינה לערות, על כרית פלומת נוצות, הזרועות כרכו את פינת הכרית, הפנים שקעו לתוך מתיקות, מתוך נואשות, צורך פנימי חמקמק להיאחז, והשפתיים מצצו אוויר.

בכל אופן, לא באתי לכתוב עליי, אלא על עובד 246K. הוא נולד ללא כרטיס.

בשבועות הראשונים 246K היה נעלם מיד לאחר ארוחת הבוקר.

שני עובדים מהקומה התשע עשרה היו מגיעים, לוקחים אותו ומחזירים לפני מִפְקָד השינה.

לא ידענו לאן הלך. בעינינו ליווינו את גבו המתרחק, את ידיו השמוטות בצדי גופו וגל של רחש נסחף וסגר אחריו את הדלת. הוא ישן במיטה מרוחקת משאר המיטות, ואף עובד לא העז להתקרב אליו. הוא עורר בנו הרגשה מוזרה. בהתחלה פחד, אחר-כך בחילה, כמו כשאוכלים משהו מקולקל. היה בו משהו לא טבעי. התחושה הציפה אותנו בבת-אחת באופן טבעי ובלתי נשלט — בכל פעם שעמד על יד מישהו מאתנו. היה בו חֶסֶר. אפילו בעלי הכרטיסים הקטנים הרגישו שלמים וגדולים מולו. למרות שמספר הדלתות אותן הצליחו לפתוח לא השתנה.

בשבוע החמישי נתלתה רשימת תורנויות למלווים עבור 246K ובתוך סדר היום הקבוע, נוספה מטלה. בכל שבוע מוּנה אחד מהעובדים להתלוות אל 246K על מנת לפתוח לו את המעברים. זה אולי נשמע פשוט, אך בכל פעם שמלווה פתח דלת ל-246K, הכרטיס שלו היה מתרחב ואורך, לא במציאות, רק מבחינת התחושה והחֶסֶר של 246K היה מתנקב ונפער. לכן ערב אחד, לאחר המקלחת, הציע עובד 277K, שהכרטיס שלו פתח דלתות רבות יותר מכולנו, לבדוק מה יש ומה חסר אצל 246K. שני עובדים החזיקו בידיו של 246K, שניים אחרים ברגליו. היו שם שאריות של שכבות בגופו, אבל אף עובד לא רצה לגעת, כי עברה שמועה שמי שיגע בכרטיס החָסֵר – כרטיסו יעלם, או שיעבור ל-246K. לכן נאלצנו לסגת.

לאחר ארבעים ותשע שבועות — השבועות שחלפו הוקרנו על מסך קטן במסדרון הראשי, ומכך למדנו שהזמן חלף — כאשר תורנות הליווי הסתיימה, שב ונלקח 246K על ידי שני עובדים מהקומה התשע עשרה. כשחזר בערב, כף ידו הימנית מנתה ארבע אצבעות — האצבע והאמה הולחמו לאצבע אחת גדולה ועבה שדמתה לכרטיס.  ואכן, להפתעתנו, לא רק דמתה אלא גם שימשה ככזה. כל עוד 246K נזקק לנו, החֶסֶר שלו היה הגיוני; כעת איברו הכרות שצמח על ידו, גמיש, נראֶה גם על פני משטח העבודה כְּשֶׁשֶּׁלָּנוּ הסתתר מתחתיו, הפך אותנו לחסרים.

שני עובדים אחזו בידיו. שניים ברגליו. להפריד ולברור. להפריד ולברור. שתי פעולות פשוטות, שחיינו אותן יום-יום. ל246K היה כרטיס, והיינו מחויבים למצוא את החֶסֶר שלו, להוציא אותו החוצה, לאור. 277K, שכעת הפך להיות מקום שני במספר הדלתות שפתח, התנדב לבדוק. הוא הרים באצבעותיו את השכבות שכיסו שכבות אחרות והגיע לקרום סגור. הוא לא ידע איך להמשיך מכאן. הוא הסתכל סביבו, חיפש חפץ עמו יוכל לפתוח את הקרום הסגור, ואז נעצר וחייך לעצמו, יש לו כרטיס, שעד לא מזמן פתח את רוב הדלתות. 277K העמיד בטור את כל שאר העובדים לפי דרגת הפתיחוֹת של כל עובד. היה נראה כי הוא לא יוותר על הדלת הזו, שתחזיר אותו למקום הראשון. העובדים ניסו, כל אחד בתורו, ואפשר היה לראות את הפחד בעיניים, שכיווץ להם את הכרטיס. 277K היה האחרון בתור. הוא לקח את הכרטיס שלו ודחף אותו, שוב ושוב. לבסוף כשהוציא את כרטיסו, הדלת לא נסגרה וחור נפער. עכשיו שוב היה הכול במקומו.

אני חושב שמעולם לא הבטתי בפניו של 246K, איני יכול לתאר את המרחק שבין שפתיו לאפו או את הדרך שאישוניו התרחבו והתכווצו; שטו על גלגל העין; את קולו. לא היה לו קול, כלומר בטח שהיה לו, אבל לא כזה שאפשר היה להבחין בו מבעד לקולות האחרים. למעשה, איני יודע מה עֶמְדָּתִי כלפיו, מעולם לא עמדתי מולו לבד.

לאחר שנתיים, כשהיינו בני שתיים-עשרה שנים, עלינו לקומה מספר אחת. שם טָחַנּוּ את הזירעונים הכתומים שהעובדים בקומה אפס בררו. מיטתו של 246K שוב נקבעה בקצה חדר המגורים, מיטה בודדת מורחקת משאר הדו-קומתיים. אחרי המקרה של החור, אף אחד לא התקרב אליו. החור שנמצא בלע את הכרטיס שהופיע על ידו הימנית והעלים אותו מעיני כולנו. עם 246K הרחק מהרדאר שלנו החיים היו די רגילים, עבודת הטחינה גזלה מאתנו כוחות מרובים ובקירות הריקים הייתה נחמה של שקט כמו מים זורמים.

ערב אחד לפני מפקד השינה הבחין 277K ביצור קטן וכהה מטייל על הקיר ליד מיטתו. מעולם לא ראינו משהו חי שקטן מאתנו. מיד קמה מהומה, חשבנו שמישהו מאתנו כוּוץ והפך לגרגר מהלך, עוד לפני שהמדריכים הופיעו, 277K הורה לכולם להסתדר והחל לספור. איש לא היה חסר. נשמנו לרווחה. מבלי לחשוב פעמיים 277K אחז ביצור הכהה והניחו בתוך כף ידו. הייצור מצדו המשיך ללכת במעלה היד של 277K, לא הבנו מתי יפסיק ובעצם לאן הוא רוצה להגיע, ובכלל למה שמישהו ירצה ללכת וללכת בלי סוף. לבסוף היה לנו רעיון: לבדוק מה גורם לו ללכת. הפכנו את היצור על גבו ולתדהמתנו גילינו שש רגליים. לא היה בזה שום הגיון, לנו היו שתיים והן הוליכו אותנו לאן שנתבקשנו. ספרנו שוב והמספר נותר שש. כעת משהבנו למה הגרגר הזה הולך והולך, אפילו למקומות שכבר ביקר בהם, יכולנו להחזירו למקום בו מצאנו אותו, ושוב לנשום לרווחה.

כשהיינו בני ארבע עשרה שנים, עלינו לקומה מספר שתיים. שם ערבבנו את הזירעונים הכתומים, שהעובדים בקומה מספר אחת טחנו, בחומר שקוף-לבנבן ודביק. היה לו ריח כה חריף עד שנאלצנו לחבוש מסיכות לכיסוי האף. על מכלי הנוזל הייתה מדבקה גדולה ובה נרשם באדום "לא לבליעה". ואיש מאתנו גם לא העלה על דעתו לנסות. רק "246K מינוס", זה היה הכינוי שהדבקנו לו מעתה, לא חבש את מסכתו. באופן מוזר הריח כנראה לא הפריע לו. זה גרם לנו לחשוב שהוא יותר מוזר ממה שחשבנו אותו. ומכיוון שזה הפריע לנו, הרגשנו שזה צריך להפריע גם לו. בזמן החלפת המשמרות של המדריכים, שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. "277K הכרטיס", שזה היה שמו כעת, מילא כוס שתייה בנוזל הַדָבִיק, ופתח באצבעותיו את פיו של מינוס.

אחרי שמינוס בלע את הנוזל, גם הוא החל לחבוש מסיכה. כמו כולם.

הרגשנו שעשינו מעשה טוב, והיינו גאים בעצמנו.

בסוף השנה הארבע-עשרה מה שידענו על עצמנו הִשתנה. אנחנו לא השתנינו, עדיין היו לנו רגליים ללכת, ידיים לערבב, עיניים לראות, פה לאכול, כרטיס לפתוח. אבל "מינוס" הִשתנה. שוב השתנה. ובגללו, מה שידענו על עצמנו השתנה גם כן. מעל לְבִטְנוֹ צמחו שתי פינות משולשות של כרית. מיד התפשטה בהלה בין כל עובדי הקומה. היינו בטוחים שזו תוצאה של הנוזל הדביק שנתנו לו לשתות. פחדנו שהמדריכים יגלו את העניין ויענישו את כולנו. התקרבנו ל"מינוס", חשבנו שאולי הוא ישתף עמנו פעולה ולא ילשין. אבל היה לו מבט אחר, עלוב כזה – וידענו שילשין. שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. השכבנו אותו על מיטתו. "277K הכרטיס" התקרב אליו ו"מינוס" מיד הסיט את פניו לכיוון הנגדי. "הכרטיס" שלח את ידיו למשוך את המשולשים הבולטים. אבל הם היו רכים, ונמעכו כמו הפינות של הכרית. "הכרטיס" קֵרֵב את ראשו אל המשולשים ועורנו הפך נקודות מכווצות עד שלא יכולנו לנשום, "הכרטיס" הניח את לחיו על משולש אחד, ואת ידו השמאלית על האחר, ופתאום שפתיו התעגלו וינקו אוויר; הוא החליק את אגודלו לפיו ושקַט.

כל החדר שקַט.

בתוך כל ההמולה לא שמנו לב אל "246K מינוס".

הוא היה הראשון ששבר את השקט. את פניו המוסטות, את אלו שעד כה לא עצרנו להתעכב עליהן, הוא החזיר והפנה אל "277K הכרטיס".

ידיו, ששוחררו מלפיתת העובדים, עטפו את 277K והצמידו אותו אליו בְּרוֹך.

המדריכים לא תחקרו אותנו בנושא הבליטות של 246K. אבל הם העבירו את המיטה של 246K והציבו אותה במרכז החדר. בעזרת 3 קורות מתכת הם בנו מתקן בחדר שקראו לו מדף, ועליו הניחו חפץ שעד אז לא ראינו. יכולנו להתבונן בו, היו בו האותיות והמילים כמו שלמדנו, כתובות על דפים שחוברו ביחד. אבל המילים האלה לא היו דומות להוראות שהופיעו בשלטים, כמו בכניסה לחדר האוכל. הן לא באו להודיע לנו על מה שמותר או אסור. בערב לפני השינה, 246K פתח את הדפים והקריא בקולו:

"היא-מה ברווזה ישבה ודגרה בסבלנות על שש ביצים יפות למראה", משהו בקול של 246K השתנה, ואולי קודם לא באמת שמענו את קולו. התחושה הייתה נעימה. אבל גם מטרידה כי היה בה משהו שעמד על קצה לשוננו, אבל לא ידענו להגיד מה הוא. לפעמים ניסינו למצוא לו מילה, אבל לא הייתה כזו. זה היה דומה לרגע שלפני ששוקעים לשינה, הרגע שהנחנו את ראשנו על הכרית. הזרועות שלנו אחזו את פינת הכרית ופנינו שקעו עמוק לתוכה.

 "לא עבר זמן רב ונבקעו חמש ביצים מתחת לגופה החם של היא-מה ברווזה וחמישה אפרוחים צהובים חמודים הציצו לאוויר העולם, לקבל את ארוחתם הראשונה. ורק הביצה השישית, שהייתה הגדולה מכולן, לא בקעה. חמשת האפרוחים כבר טרפו תולעת ונרדמו, ואילו הביצה השישית טרם בקעה. שעות אחדות חלפו עד שלבסוף התחילה הביצה מתגלגלת על פני העשב ומתוכה יצא אפרוח מכוער וצנום, עיניו נוגות והוא מדדה בחוסר יציבות על רגליו הדקיקות". "מה זה היא-מה?", 277K שאל, אף פעם לא יכול היה להתאפק. אף אחד מאתנו לא ידע, אבל רצינו לשמוע עוד ועוד את קולו של 246K, למרות שגם אנחנו לא ידענו מה זה אומר "היא-מה", או "דגרה", ומה הם "אפרוחים". 246K הרים את עיניו שהיו רכות כמו מים, הביט ב-277K והמשיך להקריא, ערב ערב. והקול שלו, אני חושב ששמעתי את הקול הזה גם בקומה אפס, ואולי עוד קודם לכן.  

 

החייזר החנה את מכוניתו מעבר לכביש ובא והתיישב בחדר ההמתנה. הוא ודאי ראה שזה קרה בזווית העין, אבל היה עסוק בחישוב החשבון של אישה מבוגרת בעלת שיער מאפיר מתולתל, שלבשה בגד רציני ומושך ועוררה בו איבה בלתי מוסברת. מי שמטפל בלקוחות הממוצעים מדי יום, בייחוד בלקוחות בעלי המכוניות, מועד לפתח אלרגיות כאלה. הוא ראה שהיא נבהלה וביקשה להסתיר את הפתעתה. הוא הרים את עיניו, ומולו ניצב החייזר.

הלקוחות האחרים בשורת המושבים העמידו פנים, בדרכם האנגלית, שלא קרה שום דבר מיוחד. הוא סיים לטפל באישה. מכוניות ולקוחות אחרים יצאו, הגיע תורו של החייזר. הוא יצא אל הכביש ונופף לו שייכנס אל הסדנה להמשך טיפול, ואחר כך שלח אותו חזרה לחכות בשעה שבחן את המכונית האדומה. הוא הכניס את פרטי היצרן והדגם של המכונית אל המסוף והחל לבדוק את האבחנה.

המכונאי הפעיל את הזיכיון הזה לבדו בעזרת נוכחות רובוטית ואלקטרונית של קופאי, מנהל, ומשרד ראשי. הוא ידע לקרוא אותיות, אפילו לכתוב. המקצוע דרש זאת. חיבור תמידי למערכת, ליד כל המכונות האלה שהתרוצצו כרצונן, היה מנוגד לתקנות הבריאות והבטיחות. הוא השתמש בהתקן "שמע ועשה" רק במקרים האקזוטיים, שבהם הגיעו ההוראות ארוזות עם הרכיב, וניסה להסתיר זאת מהלקוחות שלו. המסתורין של המלאכה היה חשוב לו.

לפיכך נדרשה לו שעה קלה לבדוק את מכונית הרנאבאוט הקטנה התשושה. הוא קרא לחייזר והסביר מה צריך לעשות בעזרת מחוות רבות.

על פי המוסכמות, מי שחושש לכנות ישות חיישנית אחרת "זה", מכנה את כולם "היא". המכונאי הביט בחייזר בהיחבא בשעה שהציג את המצב: הצדודית הרכה, נטולת האף, הכתפיים הרפויות, פלג הגוף העליון שעובה בשכבות של בגדים תחתונים מוזרים תחת "סרבל" אפרפר, הרגליים המגושמות בעלות המפרקים ההפוכים. היה לזה מראה נשי כמו לתחש המשכן שמלחים כינו בטעות "בתולות ים." הבלבול, חשב בלבו, היה בבחינת עלבון עבור שני הצדדים. אבל זו הייתה איוולת לצפות מתושב חוץ ממערכת כוכבים אחרת להיות מושך בצורה אנושית. הוא לא מיהר. הוא לא חש איום או פחד, כפי שאנשים אחרים אולי היו חשים, אילו ראו אחד מאלה מסתובב חופשי מחוץ למובלעת. אין ספק שהחייזר ישאיר תשר נאה, אבל לא בגלל תאוות בצע הוא התמהמה. הוא באמת ובתמים שמח לארח אחד מהם במוסך.

"פשוט תנקה את הממיר."

הוא לא הופתע שזה יכול לדבר אנגלית, הוא פשוט הניח שלא יטרח לעשות זאת. אבל הדבר האחרון שציפה לו הוא חייזר שמתנהג ברשעות.

"את יודעת, בטווח הארוך, יהיה זול יותר להחליף את כל מערכת הפליטה. את משתמשת בשיעור גבוה של מתנול, יש פה הרבה חלודה…"

החייזר הביט אל הקרקע.

"בוא רגע החוצה –"

הוא הלך בעקבותיו אל חדר ההמתנה, ושם זה קרס כמו כלב גדול על אחד המושבים, אומלל למראה, מפתל את ידיו בעלות עור התרנגולת הקמוט סמוך לחזה. "אני מתכוון למכור אותה," הסביר החייזר. "אני רוצה שתעשה את המינימום הנדרש לפי החוק."

הוא הבין שהחייזר לא מאמין שהמכונית שלו מבינה אנגלית. אבל זה גם לא האמין שהבנה מעין זו היא בלתי אפשרית. זה האמין שאם עליך לומר דבר בלתי נעים על מישהו/משהו, יש להתרחק מקרבתו המידית של הקורבן. כללי האתיקה היו קבועים, ענייניים ומחייבים. מידת ההבנה של המכונית הייתה נושא אחר, סוגיה פילוסופית סבוכה.

מכונאי הבקי במידה כזאת בנפש החייזרית לא היה מחזה נדיר. חיי החייזרים הם החומר שממנו עשויות תכניות בוקר בטלוויזיה. המכונאי היה מוצף במידע על הנושא, אילו היה לו מספיק זמן פנוי להעביר בין לקוחות.

"מה שנדרש לפי החוק," הוא חזר. הוא היה מאוכזב, מעשית ורגשית, מדלות האמצעים של הלקוח, אבל רגישותו המשונה ריככה את האכזבה.

הוא ידע, כמובן, שמצב של עוני אצל חייזר יכול להיות רק זמני ויחסי. התשר הלך והידלדל, אך ודאי תצוץ הטבה חדשה.

זה (או היא) הנהן קדורנית.

הם הנהנו. המחוות שלהם היו מאוד אנושיות, אך מגוונות תרבותית: הם סימנו "לא" בעזרת הסנטר, ולא הנידו בראשם. נדמה ששאלו קצת, בכוונה, מכל גזע אנושי, ואולי כך בדיוק עשו. במסעם אל החלל של בני האדם הם ספגו כל כך הרבה פלט אנושי, עד שאף אחד כבר לא ידע כמה מהתנהגותם של החייזרים על כדור הארץ היה טבעי, וכמה ממנה היה הצגה מתוכננת היטב.

"לחכות או לחזור כשזה יהיה מוכן?"

בזמן חילופי הדברים האלה קפאו הלקוחות האחרים עד כאב בתנוחות משועממות או אגביות. המכונאי התענג על תשומת הלב הממוקדת, הסמויה שלהם. למרבה המזל לא היו בסביבה ילדים שיקלקלו את רושם האדישות הקוסמופוליטית.

הוא לא רצה שזה יישאר. אם יישאר כאן, זה עלול לעורר שיחה, להיות רכושו הזמני של אחד הלקוחות הסתמיים האלה.

"מוטב שתלכי," הוא אמר בחרטה מעושה. "יש לי עוד עבודה שאני לא יכול לשים על אוטומט. תחזרי בעוד שעה."

*

כשזה עזב הוא התחרט באמת. הוא יצא אל הרחוב המאובק והביט מעלה מטה. זה היה חודש אוקטובר. עלי עץ הבננה שצמח מעל לחומתה של חצר מוזנחת בבית הסמוך היו בצבע ירוק חומצתי תחת שמים נמוכים שהבטיחו גשם כבר ימים רבים. מרכז התיירים נמצא לא רחוק משם: שכיית החמדה העצומה שכל העולם העריץ, שהייתה פעם מרכזה של עיר נמל בשם ליברפול. הוא זיהה נקודות זעירות, ציפורים, סמל העיר, שנצבעו לאחרונה בזהב, מנצנצות מעל האנדרטה לשפע ושגשוג המסחר. הרחק בתוך היבשת נמתח המרכז העירוני המטושטש על צלע הרי הפניין: הגבעות נסחפו שם הרחק מן העין כמו אנדרטות שטבעו, טבעו בזמן ואבדו לנצח, כמו העיר הגדולה.

לחייזר לא היה שום זכר.

הוא נכנס חזרה למוסך, בדק את התקדמותן של פעולות שונות, ובשקט – נמנע מעיני המצלמה – חמק מבעד לדלת האחורית ועלה לדירת מגוריו. אשתו הייתה בעבודה. שני הילדים שלהם, בני שבע ושנתיים, היו איתה בכיתת הלימוד ובמעון היום של מקום העבודה. החדרים, שהיו קטנים אך מצוידים היטב במוצרים בני קיימא, נדמו מסודרים ודוממים שלא כדרך הטבע. הוא עמד בסלון ובחן שורה של ספרים, תקליטורים, ירחונים שניצבו על מדף בארון הספרים. "כיצד להתמודד עם חייזר?", "מה הם חושבים עלינו?", "הבאים מרחוק", "דרך עיניים חייזריות", "האם הם ביקרו כאן בעבר?", "קסנוביולוגיה: לקראת שחר של מדע…" המכונאי ומשפחתו לא התעניינו בחייזרים האורחים יותר מן הממוצע. הם רק קנו את הספרים, לא קראו אותם. רק בית משונה בתכלית, או עני מאוד, לא החזיק לפחות כמה מהספרים האלה.

ככלל, המכונאי לא חש שהתגובה של המין האנושי מוגזמת. הוא ואשתו הצביעו בעד במשאל העם האירופי על חילופי עידן גלובלי, וכעת היה העניין בדרך לספר החוקים. השנה, השנה הזאת, לנצח תהיה השנה השלישית: 3 אחה"מ, אם השדולה הדוברת אנגלית תשיג את מבוקשה. אחרי המגע. זה היה רשמי: זה היה האירוע הגדול ביותר שקרה למין האנושי מאז "ביאת ישו" העמומה והמרוחקת. והחייזרים, בניגוד לישו, נמצאים כאן. הם בדפוס, על המסך. הם אמיתיים מעבר לכל ספק.

כל מה שהיה על המדפים תויק בספריה שלהם; אשתו של המכונאי הקפידה על המשימה הזו. אצבעותיו ריחפו מעל המקלדת, אך כוח האינרציה המסתורי של המבוגר האנושי הכריע אותו. רק ילדם בן השבע באמת השתמש במאגר המידע. הוא הוציא ספר, ועוד אחד: דפדף, קרא פסקה או שתיים. הוא לא ידע מה הוא מחפש. הוא היה מוקף בעצמים קשיחים שלא דיברו אליו ולא הביטו בו, וניסה לדמיין כיצד מרגיש חייזר. הוא הכיר נהגים רגשניים שהעניקו שמות למכוניות, קראו להן "היא"; הענישו אותן בגלל התנהגות רעה. מדי פעם תפס את עצמו (הוא העלה באוב שברי זיכרונות), מלטף בחיבה את צדו החלקלק המבריק של רובוט בשעה שהניח אותו בצד.

ילד טוב…

כלב טוב…

אבל החייזרים לא הכירו את בעלי החיים. היו להם כלים זוחלים, מתפתלים, מעופפים –  אבל הם היו פרי יצירתם. הרעיון של בריות אחרות, חיים שלא היו חייהם, היה זר להם. ייתכן שהתנאים בכוכב הבית שלהם היו שונים, אבל הראיות שעלו מתוך התגובות והדיווחים שלהם עצמם הראו אחרת. סביר להניח שהם לא חלקו את עולמם עם יצורים אחרים בעלי דם חם, נפרדים.

הוא ירד אל הסדנה ובחן את המסך שבו נראה חדר ההמתנה. הכל שם היה שקט. זה לא חזר. הוא נפנה מהמסך והעסיק את עצמו בין כלי הרכב המורמים והכלים המזמזמים. הוא לא נגע במכונית של החייזר. כשזה הופיע שוב, אמר לו שהוא נתקל במספר בעיות. קצת סבלנות, בבקשה, הוא אמר. תחזרי יותר מאוחר, או חכי. הוא לא קיבל לקוחות חדשים. אחר הצהריים השתנה לדמדומים. חדר ההמתנה התרוקן עד שזה (או היא) נותר שם לבדו.

אשתו וילדיו של המכונאי הגיעו הביתה, הם צעדו ברגל מתחנת החשמלית, התינוקת בעגלה. הוא שמע את קולות הילדים מפטפטים וצוחקים ליד דלת הכניסה וחרק את שיניו כאילו הפריעו לו במשימה מרוכזת ועדינה במיוחד. אלא שהוא לא עשה דבר, רק ישב באפלולית בין הכלים הדוממים.

החייזר היה מקופל בכיסאו. זה נראה כמו חיה שהלבישו בבגדים, חיה מדברת ממין בלתי מוכר שנלקחה מסרט מצויר לילדים. זה נעמד וחייך, חושף את קצות שיניו: גרסה של נהמה, שעשויה להיות או לא להיות מחווה כנה ומשותפת.

המכונאי היה נבוך כיוון שלא הייתה לו כל דרך להסביר את התנהגותו. לקוח אנושי, זר בארץ זרה, בשלב זה כבר היה מתרגז מאוד ואולי מפחד קצת. נראה שהחייזר השלים עם מצבו. זה לא ציפה מבני אדם להתנהג בהיגיון.

זעם בלתי ברור התעורר במכונאי מהמחשבה שהוא לא היה האדם הראשון שהעביר את זה מסכת כזאת. הוא היה רוצה להסביר אני פשוט רוצה שתהיי לידי עוד קצת… אבל היה זה וידוי מביש.

"אני רוצה לעשות לך טובה," הוא אמר. "לא רציתי לומר לך קודם, חשבתי שזה עשוי להביך אותך. אני מתקן פה לא מעט דברים, ואני אחייב אותך רק על הניקוי."

"אה."

הוא חשב שזה נראה מופתע, אולי חושש. אי אפשר שלא לייחס להם רגשות אנושיים, שלא לקרוא הבעות אנושיות בפנים המשונים שלהם.

"תודה."

"המעט שאני יכול לעשות, אחרי שבאת עד לכאן!"

הוא צחק צחוק עצבני. זה לא צחק. הם לא צוחקים.

"רוצה לעלות למעלה? לאכול משהו, לשתות כוס תה? אשתי והילדים ישמחו מאוד לפגוש אותך."

ההזמנה הייתה מעושה לחלוטין. הדבר האחרון שרצה הוא לראות את זה בבית שלו. הוא לא רצה לחלוק את החייזר עם אף אחד. החייזר נתן בו מבט יבשושי כאילו ידע בדיוק מה מתרחש. היו מי שפירשו את התנהגותם וטענו שיש להם יכולת טלפתית: בעוצמה רבה בינם לבין עצמם, ועם בני אדם, פחות.

עם זאת ודאי כבר טרטרו את זה כך בעבר… חיית ראווה. הוא חרד לנוכח המחשבה, לעצמו ולאחרים הללו.

"לא תודה." זה הסתכל אל הקרקע. "המכונית תהיה מוכנה מחר?"

הרחוב היה חשוך. כאן, הרחק מהמלונות והקניונים והאנדרטות השטופות אור ולחוכות מים, הייתה תאורה קלושה. הוא חש אשמה. החייזר המסכן ודאי סופר בראשו את הכסף שנותר לו, אולי תוהה מה לעזאזל לעשות עכשיו. חייזרים שמטיילים בגפם היו תופעה נדירה בכל מקום. אלא אם כן ימצא מסתור במלון גדול ויקר, זה יסבול מהצקות. אנשים יתאספו מסביבו ללא רחמים, יכוונו אליו את מצלמותיהם.

אבל זו לא הייתה אשמתו של המכונאי. הוא לא רצה ללכוד את זה. הוא גם לא רצה לגרש את זה. הוא רצה שיישאר כאן; רצה להחזיק בנוכחותו החיה. זה יכול לישון על המושבים. המכונאי היה מביא לו קצת אוכל מלמעלה. הם אהבו כמה מהמאכלים של בני האדם: גלידה, לחם לבן, המבורגרים – לא משהו שבא מן הטבע.

"כן, בוודאי. תחזרי מחר. אני פותח בתשע."

*

הוא אמר לאשתו שעליו לעבוד שעות נוספות. זה מעולם לא קרה קודם, אך היא קיבלה את הרעיון ללא תגובה. שגרת חייהם יחד הייתה כה רגועה, שהיה ביכולתה לבלוע לתוכה מדי פעם שקר מובהק בלי להותיר אדוות.

הוא ישב במוסך לבדו והביט סביבו. מכוניות.

מוזר שאירופאים נייחים ועירוניים רבים כל כך עדיין חשו צורך להחזיק בהן, למרות הקיצוב בדלק וכל שאר החוקים להגנת הסביבה. המכונאי לא התלונן. זו הייתה עבודה קבועה, ולעתים קרובות אפילו מהנה. אלה בני העם שלי, הוא חשב, בניסיון לאמץ את השקפת העולם החייזרית. בני עמי, צאן מרעיתי. סבתא שלו הלכה לכנסייה. אבל אז הוא חשב שוב על המושג "בעל חיים", ההפרדה בין צורת חיים אחת לאחרת. זה לא מה שהיה בין החייזר והמכונה החייזרית. הוא ניגש אל המכונית, שהוצמדה אל הכבשׁ בתנוחה בלתי הולמת, מטופלת חסרת ישע.

"הלו?" הוא אמר בהיסוס.

המכונית לא הגיבה, אך האווירה במוסך השתנתה. בכך שדיבר אליה בקול רם הוא שינה דבר מה: את תפיסתו שלו. למען האמת הוא הביך את עצמו. כמעט הצליח לתפוס את זנבו של רגש מעניין יותר. הוא היה ילד שהתגנב מעבר לדלתה של המכשפה, מפוחד ומוקסם. אבל אין דבר שיעשה או יאמר שיהפוך את הדמיון למציאות: יראה לו את עיני הרובוט קורצות, את מלתעות המתכת מחייכות או פותחות בשיחה. רק טירוף יאפשר שינוי מרחיק לכת כל כך.

הוא התחיל לעבוד, או מוטב, הפעיל את הרובוטים. כעת לא הייתה לו ברירה – עליו לעשות את מה שהבטיח וליישב איכשהו את החשבונות. לא היה דבר שהתרחש במוסך שלו ולא תועד. המכונאי מעולם לא ניסה לעקוף בדרכים מפוקפקות את המערכת של החברה. הוא מעולם לא היה הטיפוס שיתפתה להסתבך בפשע, וכעת לא יידע היכן להתחיל. הוא נעשה עגמומי מאוד כשחשב על מה שיהיה עליו לעשות: להסתיר בצורה מגושמת את הדחף המשונה שחש.

המכונות החופשיות גלשו אנה ואנה. אחרות החליקו לאורך הקווים העיליים והושיטו מטה את ראשיהן הנחשיים. המכונאי התנועע בחוסר-נוחות. המכונית הקטנה, קוריאנית בת חמש עשרה, שורפת מתנול/דלק מעורב, בעלת גוף פלסטיק אדום, מצמד נוזלי ומתלה, הייתה ערב רב של ציוד בעל עמידות גבוהה, שהיו לה עוד עשר שנים לפחות על הכביש. היא הייתה זקוקה לטיפול כלשהו, אבל לא לטיפול האישי שלו. הוא עמד וצפה.

אני מיותר, הוא חשב – תגובה שגרתית מוגזמת לרובוטים. למה החייזרים לא מרגישים מיותרים? הוא התאמץ לבצע תרגיל גמישות מנטלי ולהביט על עצמו מן המראה. בלי בני האדם, בלעדי, לא היו שום מכוניות, שום רובוטים, שום מכונות בכלל. לי אין תחליף. אפילו אם המכונות יפתחו תודעה, ייעשו "אנושיות" (השד המרחף תמיד ברקע של התקשורת הפופולרית), אני עדיין אהיה אלוהים. הבורא. המקור.

למעלה הקטנה ודאי במיטה, וכך גם הילד, מכוסה בשמיכה ולראשו התקן ללימוד ביתי שמשלים את החינוך שמספקים מעסיקיה של אמו. האם ודאי נרגעת אל תוך הערב, מכורבלת בתוך פקעת מכשירים. באופן חיישני, תת-הכרתי היה המכונאי מודע ליוצאים ולבאים, לשגרה המוכרת.

הוא גילה מדוע החייזר מילא אותו בתענוג כה בלתי נשלט ובלתי מפורש. המכונות הבטיחו, אך לא יכלו לבצע. הן נותרו דברים, ובני האדם נותרו בודדים. המכונאי ביקר ביערות הלאומיים בארצו – שטחי האדמה העצומים שיישארו באין מפריע, יהיה הסלון שלו קטן ככל שיהיה. הוא קיבל את ההכרח בקיומם, אך הרגש היחיד שהיה מסוגל לחוש הוא תרעומת. הוא בשום אופן לא היה מיודד עם הטבע הפראי. בעלי חיים יכולים לשמש חיות מחמד, אבל הם לא חלק ממך, הם לא כמוך. החייזרים החזיקו בפתרון לבידוד האנושי: עולם מדבר, עולם שיש לו עיניים; בני הלוויה שחלם עליהם אלוהים. ביקורו של החייזר עורר בו חוסר שביעות רצון כמו-אלוהי.

הוא לא יכול להכריח אותו להישאר. אבל אולי הוא יכול ללמוד ממנו, מהניסיון העשיר שלו. הסדנה היתה בעיניו מיקרוקוסמוס של הטכנולוגיה והציוויליזציה  האנושית – עולם שיוצא מליבתו האנושית כמו אקטופלזמה, מלא ביצורים שנבראו בצלמו של המכונאי: האצבע והאגודל שלו, השיניים, המפרקים המסתובבים והמתקפלים, השריר הגמיש שלו. אפילו תודעתו,  בתוך ענן כימי מהבהב, מפעפעת בחומרת המוח.

הוא נמלא התרגשות מהתובנה, נעמד על רגליו וחש אל המקלדת בסדנה. הוא שלף את הרובוטים, וזרועותיהם הבוהקות החליקו בחזרה והתקפלו בתוך הקירות. הוא הוציא קופסה של כלי עבודה. הוא יעניק למכונית את המחמאה הגדולה ביותר שיש בכוחו לתת. הוא ייתן לה ליהנות מהאומנות שלו, אותו שירות "טבעי, אורגני" שעשירים שילמו בעבורו סכומים מגוחכים.

זמן מה עבד כמו אדם בגן עדן, מעניק להנאתו שמות לתת-הבריאה  בעזרת ידיו וראשו. הוא עבד, הוא האט… הוא ישב על הרצפה הקרה, המכוסה בכתמים כהים, מפתח ברגים בידו האחת ופיסת סחבה בשנייה. הפנסים פנו מטה. למיטב הבנתו של המכונאי, הם בנו דברים באמצעות חיידקים. תרבית חיידקית שמקורה בחיידקי המעיים של החייזר, והדביקה הכל: כל כלי עבודה ורהיט, אפילו את השריון העצום של עולם-החללית שלהם. בני אדם, כשביקשו להביע רגשי השתתפות עמוקים עם כוכב הלכת, עם המין האנושי, דיברו על כך שהם "חלק מהשלם הגדול." אחרי שחיו שנים כה רבות בעולם שיצרו בעצמן – במובן מסוים, הניחו המלומדים, מראשית האבולוציה שלהם – לא יכלו החייזרים לחוות תחושה של היות חלק ממשהו. לא היו חלקים ברצף שלהם: לא חללים, לא קצוות מפרידים.

לפתע הוא חש גועל. מדענים קבעו שהחיידקים של החייזרים בלתי-מזיקים. זה היה הסיפור, אך אולי הוא שגוי. אולי הוא שקר גדול שממשיכים לספר כדי למנוע בהלה ברחובות. הוא הצטער שנגע במכונית. החייזר השתמש בה כבר חודשים. היא בטח מכוסה כולה בריר מזדחל בלתי-נראה.

איזו מין הרגשה זאת, להיות חלק מעולם חי? הוא הביט במפתח שבידו עד שידית המתכת איבדה את הברק. היא התכסתה בעור; התושבת המתכווננת הפכה לכוס שרירית, קפוצה כמו פי-טבעת, שפתיים רטובות שנמתחות מכל סיבוב של המוט התפוח. המכונאי נתקף בחילה, אך לא הצליח להניח את הכלי מידו. הוא לא היה מסוגל להתרחק ממנו. טיפת העצמיות הניגרת, מחוברת לידו, לא תתנתק ממנו אם יפיל את זה. מיתרים זעירים, חוטים של ריר חי, יידבקו ויוסיפו לחבר ביניהם. האוויר שנשם היה מלא בעצמיות, בחומר אנושי.

הוא נעמד. הוא צעד לאחור. שריון של רובוט נמעך תחתיו כמו בשר. המכונאי השמיע צווחה וזינק משם. ידו, עם המפתח בעל ידית הבשר שצמח מתוכה, נחתה על המקלדת, וכל הכלים החלו להיכנס לפעולה. הוא עמד,  קרביו גואים, הומים, הולמים – לרגע ניצל בזכות מרחב מדומיין של רישום אנטומי, ואז סגרו עליו הקירות. לא היה אור, רק אפלה אדמדמה. המכונאי יילל. הוא נאבק בצורך נורא להקיא. הוא הקיש בייאוש על המקשים.

כשהשתרר שוב שקט, הוא ישב זמן מה. אולי רק כמה דקות. הוא הרגיש שישב זמן רב. בסופו של דבר כבר לא רצה עוד להקיא, והצליח להניח מידו את מפתח הברגים. הוא ישב וראשו בין זרועותיו. הוא שם לב לכריעה העוברית המשפילה, והתרומם ממנה לאיטו. הוא נשם נשימה עמוקה.

המוסך היה כפי שהיה תמיד: מת ובטוח. הוא הבין שנפל בחלקו מזל גדול. איכשהו, לרגע קט, הצליח להיכנס לראש החייזר, לראות את העולם בעיניים חייזריות. איך אפשר לצפות שחוויה כזאת תהיה נעימה? עכשיו כשזה היה מאחוריו הוא יכול לקבל זאת, והיה באמת אסיר תודה.

לבסוף שחרר אנחה ונערך להפעיל שוב את הסדנה. כעת כבר לא העז לגעת במכונית האדומה בכלי עבודה. מלבד זאת ידיו רעדו. אף על פי כן, הוא ימסור את הרכב של החייזר בבוקר כמובטח, כאילו נולד בשלמותו מחדש, ככל שהיד האנושית משגת. לכל הפחות, היה חייב לו את זה.

הוא ניסה לקחת דבר-מה מהחייזר בהפעלת סוג מסוים של כוח. והוא קיבל מה שרצה. זאת לא הייתה אשמתו של החייזר שהיו לו עיניים גדולות והוא נחנק. הוא חרק שיניים לעומת תחושת הרפאים של הבשר במכונה, והניע את המערכות הנדרשות.

בתוך זמן קצר הכול נגמר. אלא שנעשה מאוחר מאוד. עכשיו תיאלץ אשתו לשאול שאלות, ויהיה עליו לספר לה חלק ממה שקרה. הוא עמד והביט בגוף הפלסטיק ובקרביים החסכוניים המחוכמים תחת מכסה המנוע הפתוח. המכונות, הם אמרו, לא יוכלו לחיות באקוספירה. בסופו של דבר ייאלץ המין האנושי לנטוש אחד מהשניים: מכוניות או "הסביבה." אבל "בסופו של דבר" עדיין נהדף. בינתיים התקיימה מעין פשרה קטנה וטובה, עשויה היטב, עם האבדון.

הוא חש בודד ועצוב. הוא ראה עולם אחר נכנס אל תוך חייו, הושיט יד לאחוז בפלא, ומצא משהו גרוע יותר מחלל ריק. הוא רצה שהחייזר יעניק לו את ארץ החלומות, אי שם מעבר לקשת. במקום זאת, הוא מצא גן עדן עוין: אוצר שאין ביכולתו ליהנות ממנו יותר מכפי שיכול לזחול בחזרה אל תוך הרחם.

המכונאי נאנח שוב וסגר את מכסה המנוע בעדינות.

המכונית האדומה הסתדרה מעט במקומה.

"תודה," היא אמרה.

*

בתשע בבוקר החייזר היה שם. המכונית הייתה מוכנה, בוהקת בחנייה הקדמית. החייזר הוריד את התיק שלו, שלא נשא על גבו או תלה על כתפו אלא תחב תחת בית השחי באותו אופן משונה ומעוקם שאופייני להם. בעיניו זה נראה עייף ועצבני. זה בקושי הציץ במכונית. אולי, כמו בן אדם, כלל לא רצה לדעת עד כמה רימו אותו.

"מה הנזק?" זה שאל.

המכונאי נעלב. הוא רצה לעבור איתו על כל דו"ח העבודה : לרדות ממנו את דבש האישור המתוק, או לכל הפחות למתוח את העסקה המידלדלת הזאת עוד קצת. היה עליו להזכיר לעצמו שהחייזר לא חייב לו דבר. ברגשות של זה כשלעצמם לא היה אפילו שמץ של משהו רומנטי או מוזר. העולם שזה חי בו היה עולם שגרתי לחלוטין. החוויה של המכונאי הייתה בעיה שלו עצמו, והייתה עניין פנימי מלכתחילה. החייזר אינו אחראי לסטיות של הפסיכולוגיה האנושית, ולא לתקריות על-טבעיות מדומיינות.

"תראה," הוא אמר. "יש לי הצעה בשבילך. הבן שלי, הבכור, הוא בדיוק עבר את מבחן הנהיגה. יש עוד זמן עד שהוא יורשה לנהוג לבד, כמובן. אבל חשבתי לקנות לו איזו מכונית רנאבאוט קטנה. לי עצמי אין מכונית, את מבינה, מעולם לא חשתי צורך. אבל ילדים, הם אוהבים את החופש… אני אשמח לקנות את המכונית שלך."

באור היום הקר הוא לא היה מסוגל לומר לזה את האמת. הוא ידע שהמכונית לעולם לא תדבר אליו שוב. אבל עולמו של האחר נגע בו, והוא היה מוכרח להביא משם משהו: הוכחה כלשהי.

החייזר נראה אפילו יותר מדוכא.

המכונאי תפס פתאום שאין לו סיבה לדאוג בנוגע לכסף. הוא יספר לחברה הכל. הם היו בני אדם במשרד הראשי, ומסוקרנים כמוהו. המכונית תישאר בחנייה הקדמית. הוא יתקשר, וידווחו עליה בחדשות המקומיות, אולי אפילו בחדשות הארציות. זה יועיל מאוד לעסקים.

עם זאת, לטובת החייזר הוא ידבק בסיפור על בנו. אסור לעודד אותם להאמין שבני האדם חושבים שהם קסומים.

"מחיר מחירון," הוא הוסיף בחופזה. "ועוד קצת. כי מי לא ישלם עוד קצת על מכונית שנהג בה אחד האורחים המפורסמים שלנו. מה את אומרת?"

אז החייזר הלך משם אחרי שכרטיס האשראי שלו נטען אלקטרונית בסכום נאה. זה פנה בפינת הרחוב, ליד החצר שעלי הבננה התנוססו בה מעל השער, וחשף את שיניו המחודדות באותו חיוך לכאורה. ייתכן שנפרד לשלום מהמכונית ממש כשם שייתכן שנפרד מהאיש שניצב לצידה, אבל זה שיפר את הרגשתו של האיש בכל מקרה.

המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור

גן העדן של הרווקים

הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק1 כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל – אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות-המדבר בסהרה; קסומים הם איי-החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים-הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים-הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר-נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר-פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים – ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין-שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן2. טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת-עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים-הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף-עור מבריק; החרב הארוכה כפולת-הפִּיות – בקולמוס חד-קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן-הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי-הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן3, זה ההודף חודי-חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל4. הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך-הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה – נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי-כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם-הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי-האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי-הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר – התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי-העור, הם מתַרגלים מַעני-שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי-שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים – נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות – אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות-שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.5 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי-הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף-שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן-מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת-מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר-הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי-השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך-תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים – הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם – הפונדק של גריי6.

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר-האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה-קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום-אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט-עגלונים ומגלב-מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון – הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי-הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי-ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל-הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי-מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי-פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל – כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין-ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי7, הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף-פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן-שיער ושְׁזוף-פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי-יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי-ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י8. הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון-מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת – נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי-לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים – איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה – הַעֲבֵר-נא את השֶׁרִי, סֶר – פוּ, פוּ! לא יכול להיות! – את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים – הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב-משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני-ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין – ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן – הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד-אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים-שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" – נפעמתי מתוך גילוי לב – "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הטָרְטַרוֹס של העלמות

הוא שוכן לא הרחק מהר התוגה9 שבניו אינגלנד. בפנותך מזרחה, היישר מתוך חווֹת מוּארות וכרים שטופי-שמש המהנהנים בעשבים מַעֲלי-ניחוח בירח יוני המוקדם, אתה מטפס וחודר אל בין גבעות שוממות. גבעות אלה סוגרות בהדרגה על מעֲבר אפל – שבגלל הרוח האלים שמביא עמו זרם הגולף דוהר בלי הרף בין קירותיו העשויים סלע פראי ומבוקע, וכן בשל איזו מעשייה על אודות צריף של רווקה זקנה ומטורפת, שאי-אז עמד איפשהו בסביבה – הנקרא "קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת".

דרך העגלות, משכבשה את מרבצו של שיטפון קדום, מתפתלת לאורך תחתית הערוץ וצרה עד כדי סכנה. משטיפסת אל שיאהּ, אתה עומד בתחומו של שער כניסה כְּשֶׁל דנטה. בשל שיפועם התלול של הקירות כאן, גוון ההובנֶה המשונה והיצרוּתו הפתאומית של הערוץ, מכונה נקודה מסוימת זו "הצְניר השחור". כאן האפיק מתרחב ביורדו אל נקיק גדול, ארגמני, דמוי מְכָל, השקוע הרחק בין המון הרי-שאול סתורי-יער. נקיק זה נקרא על ידי יושבי הארץ "צינוק השטן". מכל כיוון ניתכים צלילים של זרמי מים. מים שוצפים אלה מתלכדים לבסוף לזרם אחד עכור, בצבע חום-אדמדם, המִתְרתחַ לאורך ערוץ צר בינות סלעים אדירים. לזרם הזה, בעל הצבע המוזר, הם קוראים נהר הדם. בהגיעו למצוק חשוך הוא מתגלגל לפתע בכיוון מערב, מבצע קפיצה מטורפת של שישים רגל לזרועותיו של יער מצומק של עצי אורן שׂבי-שיער, מתערבל ביניהם וזורם עוד הלאה, הרחק מטה, אל ארצות שפלה נסתרות מעין.

כמעֵין עטרה ברום צדו של צוק סלע, בולטת חורבה של בית חרושת ישן לעיבוד עץ שנבנה בזמנים הפרימיטיביים ההם, כשמרחבי האורנים ועצי ההמלוק נפוצו בכל הסביבה. מצבור עצום של קורות עץ שנכרתו באופן גס ונכרכו במהדקי ברזל, מצבור שהעלה טחב שחור, שחלקו התמוטט לגמרי משננטש והעלה רקב, וחלקו הידרדר בצורה מסוכנת אל עבר גדת המפל הקודרת, המצבור הזה משווה לחורבת העץ הפשוטה מראֶה של סלע גולמי, אבל גם דבר-מה מהמראה הפיאודלי של ארץ הריין ושל תומברג, על נוף פסגות-הפרא הסובב אותה.

לא הרחק מתחתית הצינוק עומד מבנה רחב-ידיים מטויח בסיד לבן, נינוח כמו איזה קבר גדול ולבן הניצב על רקע קודר של אשוחים ואיתני טבע ירוקי-עד אחרים, הפרושׂים על צלע ההר ומתנשאים, עד כדי גובה אלפיים רגל, על גבי טראסות פראיות שאין להגיע אליהן.

הבניין הוא בית חרושת לנייר.

משנכנסתי לעסקי הסחר בזרעים בהיקף נרחב (אכן כה נרחב ומקיף היה, עד שבמשך הזמן זרעַיי נפוצו בכל מדינות המזרח והצפון, ונפלו הרחק, אפילו על אדמות מיזורי והקרוליינות), גדַל עד מאוד הביקוש לנייר, עד שעלותו הפכה לסעיף נכבד בחשבון הכללי. אין צורך של ממש להסביר כיצד המעטפות הפכו את הנייר למוצר שימושי אצל סוחרי זרעים. מעטפות אלה עשויות ברובן מנייר צהבהב, מקופלות לריבוע, וכשהן מלאות, תפוחות, מבויילות, ממוענות וגם נרשם עליהן סוג הזרעים שבתוכן, הן נדמות למכתבים מסחריים המוכנים למשלוח. השתמשתי במעטפות קטנות אלה בכמות שלא תיאמן – כמה מאות אלפים בשנה. זמן-מה רכשתי נייר אצל סיטונאים בעיר הסמוכה. הפעם, לשם חיסכון, וגם לשם ההרפתקה שבמסע, גמרתי אומר לחצות את ההרים, לאורך כשישים מייל, ולבצע הזמנת נייר בבית החרושת לנייר, "צינוק השטן".

מכיוון שלמרות הקור הכז, הנסיעה לקראת סוף ינואר נעימה באופן בלתי רגיל, ואף צפוי שתישאר כך תקופה לא קצרה, יצאתי לדרך במזחלתי בצהרי יום שישי אפור אחד, עטוף היטב בפרוות זאב ובאפלו, ולאחר לילה אחד בדרך, בצהרי היום הבא, נגלה לעיניי הר התוגה.

הפסגה הרחוקה פלטה עשן כפור. אדים לבנים הסתלסלו ועלו מתוך היער הלבן שבקודקודהּ כמתוך ארובה. הכפור העז העניק לארץ כולה חזות מאובנת אחידה. צירי הפלדה של המזחלת חרקו ופיצפצו על גבי השלג הנוקשה, הזגוגי, כמו היה שמשה שהתנפצה. היערות, שחלפו פה ושם לצד הדרך והיו נתונים לאותו כוח מקפיא-כול, שחדר עד לעורקיהם הנחבאים ביותר, גנחו מוזרוֹת – לא רק הענפים המיטלטלים, אלא גם הגזעים הזקופים – כשפרצי רוחות-עווית הסתחררו בעדם ללא רחמים. פריכים מהקור הקיצוני, המון של עצי אֶדֶר ענקיים גסי-מרקם, נבקעו לשניים כקנים רצוצים והכבידו על אדמה שאבדו לה יכולות החישה.

מכוסה כולו בשבבי זיעה קפואה, לבן כמו אייל חלבי, נחיריו שולחים בכל נשימה שני סילוני אוויר חם דמויי קרן, בְּלֶאק, הסוס הטוב שלי, על שש שנותיו בלבד, נרתע בפנייה פתאומית שבה, ממש לרוחב הנתיב – לא חלפו עשר דקות מאז נפל – השתרע לו כמאיים עץ הֶמלוֹק עתיק, מעוּות-צורה, מתפתל כנחש אנקונדה.

כשהגענו ל"קנה הנשימה", נשב הסער האלים ממש מאחוריי וכמעט הטיל את המזחלת גבוהת המשענת כנגד מעלה ההר. פרץ הרוח צרח במעבר ההרים הצר כאילו היה עמוס בנשמות אובדות שנכבלו לעולם האומלל. לפני שהגיע לפסגה, בלאק, סוסי, רוגז כמו על הרוח המשסף, השליך עצמו קדימה בעזרת רגליו האחוריות החזקות, משך בכוח את המזחלת הקלה היישר מעלה, וביעף דרך הבקע הצר, המתקרצף, האיץ מטה כמטורף מעֵבר לחורבת בית החרושת לעיבוד עץ. אל תוך צינוק השטן סוס ומַפַָל חפזו יחד. השמעתי קול צווחה, ובקומי במאמץ רב מהמושב ומתוך פרווֹתיי, ניצבתי מאחור כשרגלי האחת נצמדת כנגד לוח המגן של המזחלת, טלטלתי בחוזקה את הרסן ובלמתי אותו ממש בזמן למנוע התנגשות בזיז סלע חשוף שרבץ בפנייה כארי עלי-דרך.

תחילה לא הצלחתי לאתֵר את בית החרושת לנייר.

הנקיק כולו הבהיק מלובן השלג מלבד פינות חשופות, סחופות-רוח, שהתגלו פה ושם בצִלם של צריחי גרניט. חנוטים בתכריכיהם ניצבו ההרים האדירים כמו גוויות במְצָרֵי-שְׁאול. היכן נמצא בית החרושת? פתאום רעם באוזניי קול נוהם, מתערבל. הסבתי את מבטי, ושם, כמו מפולת שלגים שנבלמה, השתרע המפעל הגדול, עטוי טיח לבן. הוא היה מוקף במִקבץ בניינים נִלווים קטנים יותר, שחלקם שימשו ללא ספק כמעונות הפועלים לפי מראם הזול והסתמי, אורכם הניכר, המוני חלונותיהם וחזותם הסגפנית. כַּפְריר לבן כשלג בֵּינות השלגים. להתגודדות הציורית של הבניינים הללו, שיצרו רחבות וחצרות חסרות סדר וצורה, היה אחראי הטבע הסלעי והסדוק של הקרקע שלא איפשר כל ארגון שיטתי שלהם. כמה שבילים ומעברים צרים גם הם פיצלו את הכפר הקטן בכל כיוון שעלה על הדעת.

בפנותי מהדרך הראשית, המצטלצלת מפעמוניהם של איכרים רבים שניצלו את תנאי הגלישה הנוחים ושינעו את גזעי עציהם לשוּק, ותכופות שינו ממִנהגם ורכבו במזחלות מהירות, נחפזים בין פונדק לפונדק בכפרים המפוזרים – בפנותי, כאמור, מאותו נתיב ראשי והומה, התקדמתי בהדרגה אל קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת וראיתי מנגד את הצְניר השחור הקודר, ברגע ההוא, באופן מוזר, משהו חבוי ובה-במידה מוחשי מאוד בזמן ובמראֶה השיב לעיני רוחי את הפעם הראשונה שראיתי את מחסום הטֶמְפֶּל הקודר והמטונף. וכשבְּלֶאק, הסוס שלי, זינק לתוך הצניר והשתפשף באופן מסוכן בקיר הסלעי, נזכרתי בהיותי בלונדון על אומניבוס שאיבד שליטה באופן דומה, אם כי לא באותה עוצמה, ודהר בעד שער וְורֶן. אמנם ברור כי שני עצמים אלה לא הקבילו בשלמותם, אבל חוסר התואם החלקי הזה, לא פחות מחוסר הסדר שבחלום, דווקא הוא שהעניק גוון רענן וחיוניוּת לדמיון שביניהם. כך שכשבלמתי את הסוס מול הסלע המזדקר, וקלטתי סוף-סוף את חזות המִקבץ המשונה של בנייני המפעל שמאחוריהם הדרך הראשית והצניר, ושמצאתי את עצמי לגמרי לבד, מתגנב בשקט ובצנעה דרך המעברים המפוצלים כל כך אל עבר המקום המבודד, וראיתי את הבניין המרכזי הארוך של המפעל, בעל הגַמְלוֹן הגבוה שבקצהו האחד צריח מגושם שנועד להנפת התיבות הכבדות, והוא עומד בין המבנים והמעונות המצטופפים סביבו כמו כנסיית הטמפל בקרב המשרדים והמעונות המקיפים אותה, וכשקסם הפרישוּת של מקלט הרים מסתורי זה הידק סביבי את חבלי הכישוף שלו, או-אז מה ששמט הזיכרון, תרם הדמיון, ואמרתי לעצמי: "זהו ממש בן דמותו של גן העדן של הרווקים, מכוסה בשלג ומעוטר בכפור, כאחוזת קבר".

ירדתי מהמגלשה ובררתי בזהירות את דרכי במדרון המסוכן – סוס ואדם שניהם מועדים מדי פעם על מישור הסלע הקרחי – רצתי לבסוף, או נדחפתי בידי הסער, אל הרחבה הגדולה יותר בצדו האחד של הבניין המרכזי. בצרחה נוקבת נשב בפינה מטח הסער, ובצד, אדום ושטני, רתח נהר הדם. ערימת עצים ארוכה, כמה וכמה אלפי גלונים, מנצנצים כולם בשיריון של קרומי קרח, חצתה את הרחבה מקצה לקצה. שורה של עמדות סוסים, ששלג דביק נצמד אליהן מִצפון, ניצבה מול קיר המפעל. הכפור הנורא כמו צרר וריצף את הרחבה במעֵין מתכתיוּת מצטלצלת.

הקבלת הניגודים התרחשה שנית – "גן הטמפל המתוק והשלי, כשנהר התמז גובל בחלקות הדשא שלו", עלה בדעתי באופן משונה.

אבל היכן הם, הרווקים העליזים?

ברגע זה, בעוד סוסי ואני עומדים ורועדים מקור ברסס הרוח, רצה נערה מדלת המעון הסמוך, כשהיא מטילה את הסינר הדק שלה על ראשה הגלוי ופניהָּ אל הבניין שממול.

"רגע אחד, נערתי; האין בסביבה סככה כלשהי שאוכל אני לרוץ אליה?"

היא עצרה והסבה אליי פנים חיוורות מעמל וכחולות מקור; מעיניה נשקף סבל על-טבעי, זר.

"שום דבר", גימגמתי, "טעיתי. רוצי. איני צריך דבר".

הובלתי את הסוס אל הדלת שממנה יצאה, ונקשתי. בפתח הופיעה נערה אחרת, חיוורת וכחולה

ורועדת, שהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה רק למחצה מפני משב הסער.

"לא כלום, טעיתי שוב. בשם אלוהים, סגרי את הדלת. אבל חכי, האין כאן בסביבה איש כלשהו?"

באותו רגע חלף אדם כהה-עור, עטוף היטב, ופניו אל דלת המפעל, והנערה שהבחינה בבואו מיהרה לסגור את הדלת האחרת.

"האין כאן סככת סוסים, אדוני?"

"שם. במחסן העצים", השיב ונעלם בתוככי המפעל.

בעמל רב הצלחתי לדחוק את הסוס והמזחלת בין הערימות הפזורות של קורות עצים קצוצות. אחר כך, לאחר שכיסיתי את הסוס וערמתי מעל השמיכה את פרוות הבאפלו שלי ותחבתי היטב את קצותיה סביב רצועת החזה ורצועת הירכיים שלו, כדי שגופו לא ייחשף לרוח, היטבתי לקשור אותו, ורצתי כמקרטע אל דלת המפעל, נוקשה מכפור ומגושם בבגדי השלג שלי.

בן-רגע נמצאתי עומד באולם רחב שהוצף באור סנוורים על ידי טורי חלונות ארוכים שהטילו פנימה מראות מן העולם המושלג שבחוץ.

לאורך שורות של דלפקים ריקים למראה, ישבו שורות של נערות נטולות הבעה שבידיהן אוגדנים לבנים וחתומים, ובפנים חתומות קיפלו כולן גיליונות נייר חלקים.

בפינה ניצבה מסגרת ברזל ענקית וכבדה, ובתוכה דבר-מה אנכי דמוי בוכנה, שעלה וירד שוב ושוב על סדן מעץ קשיח. נערה גבוהה עמדה לפניו – המשרתת הצייתנית שלו – והאכילה את חיית הברזל בחבילות של נייר מכתבים ורדרד; עם כל טפיחה בסדן של מתקן הבוכנה ההוא, זֵר של ורדים נחתם בפינת הנייר. הסטתי את מבטי מהנייר הוורדרד אל הלחי החיוורת, אבל לא אמרתי דבר.

נערה אחרת ישבה ליד מכונה ארוכה שמיתרים ארוכים ודקים נשזרו בה כנֵבֶל, והאכילה אותה בגיליונות בגודל רבע פוליו; ובאותה המהירות שבה נישאו ממנה והלאה על גבי המיתרים, הם הוסרו מעליהם על ידי נערה אחרת בצדה השני של המכונה. אל הנערה הראשונה הם הגיעו חלקים; אל הנערה השנייה – משוּרטטים קווים-קווים.

התבוננתי במצחה של הנערה הראשונה וראיתיו צעיר ויפה; התבוננתי במצחה של הנערה השנייה וראיתי שהוא מחורץ קווים-קווים; ובעודי מתבונן בהן, התחלפו השתיים – כדי להפר את שגרת עבודתן – בעמדותיהן. במקום שבו עמדה הצעירה יפת-המצח, עמדה כעת בעלת המצח החרוץ והמקומט.

על גבי דוכן צר התלוי מלמעלה, ולמעלה ממנו על שרפרף גבוה, ישבה מישהי נוספת ששֵירתה חיית ברזל אחרת, וכנגדה, מתחת לדוכן, ניצבה מוכנה חברתה.

הברה לא נלחשה. דבר לא נשמע מלבד הנהימה הבלתי פוסקת, העמוקה והמתגברת של חיות הברזל. קולו של האנושי גוּרש מן המקום. המנגנון המכני – עבדו הזחוח של האנושות – ניצב כאן, בעוד בני אנוש משרתים אותו בדממה ובהכנעה, עבדים בפני הסולטן. הנערות דמו לא לגלגלי העזר של המערך המכני, כי אם לשינֵי הגלגלים.

כל ההתרחשות הזו שסבבה אותי נקלטה בעיני בן-רגע, במבט אחד כולל – אפילו בטרם התרתי מצווארי את שכמיית הפרווה הכבדה. אבל ברגע שהסרתי אותה, האיש כהה-העור שעמד לידי הרים קול צעקה, וכשהוא אוחז בזרועי גרר אותי החוצה לאוויר הפתוח ומהר, מבלי לבזבז זמן בדיבורים, חפן שלג קפוא והחל לשפשף את לחיי.

"שתי נקודות לבנות כמו הלובן שבעיניך", הוא אמר. "חבר, הלחיים שלך קפואות".

"סביר מאוד", מלמלתי. "פלא שהכפור ב'צינוק השטן' לא פגע בי קשה יותר. קַרְצף אותן".

כאב נורא ומשסע אחז מיד בלחיי ההולכות ונֵיעורות לחיים. שני כלבי ציד כחושים נגסו בהן, כל אחד בצד שלו. דמיתי לאקטיון.

כעת, כשהכול הסתיים, נכנסתי חזרה למפעל, ליבנתי את ענייניי, סיימתי אותם לשביעות רצוני והבעתי משאלה לזכות בסיור מודרך כדי לחזות במקום כולו.

"קוּפִּידוֹן הוא הנער המתאים לכך", אמר האיש כהה-העור. "קופידון!" ובציון השם המשונה והמצטעצע הזה, נקרא ברנש קטן, נלהב, נמרץ למראה, חכְלילי, מעוּטר גומת חן, שבחוצפה לא מעטה, חשבתי לעצמי, מחליק לו מעדנות בין הנערות הכנועות – כמו דג זהב בין גלים חסרי צבע – אך ללא תפקיד ניכר לעין. הוא ציווה עליו להוביל את הזר ברחבי הבניין.

"בוא תחילה לראות את גלגל המים", אמר הבחור התוסס הזה בנימה נרגשת, נמלאת חשיבוּת ילדותית.

עזבנו את חדר הקיפול, חצינו כמה לוחות עץ קרים ולחים, ועצרנו מתחת לסככת אדים גדולה, טבולה בקילוחי קצף שלא פסקו, כאילו היתה חרטום של אחת מאוניות חברת הודו המזרחית, חרטום מוכה סער שבלוטי ים ירוקים פשו בו. סביב-סביב חגו להם סיבוביו העצומים של גלגל המים הענק האפל, הנורא בתכליתו האחת והיחידה.

"זה מה שמניע את כל המכונות, אדוני, בכל אחד מחלקי הבניינים האלה, זה שבו עובדות הנערות והכול".

הבחנתי שמֵימיו הדלוחים של נהר הדם לא שינו מצִבעם כשנרתמו לשַׁמש את האדם.

"אתם מייצרים רק נייר חלק, אני מניח? שום סוג של הֶדפס? רק נייר חלק, לא כן?"

"ברור. מה עוד צריך לייצֵר בית חרושת לנייר?"

הבחור הביט בי כמפקפק בתבונתי.

"הוֹ, ודאי!" גמגמתי במבוכה. "רק שעלה בדעתי כמה מוזר הדבר שכך הופכים מים אדומים ללחי חיוו– לנייר חיוור, כוונתי".

הוא הוביל אותי מעלה על פני מדרגה רטובה ורעועה, ומשם אל חדר גדול ומואר שלא אוּחסן בו דבר מלבד כלי קיבול גסים, דמויי-אבוס, שניצבו מסביב לקירותיו. כמו סוסות כה רבות, הנכבלות באַפְסָר אל טבעות הקשירה, ניצבו שורות של נערות מרותקות אל האבוסים הללו. לפני כל אחת מהן הִיתַמר חרמש ארוך ומנצנץ שרותק בתחתיתו לקצה האבוס. בהיעדר ידית, ומשום העיקול שלו, נעשה החרמש דומה לחלוטין לחרב. על פני הלהב החד שלה, הלוך ושוב לאין-קץ, גררו הנערות רצועות ארוכות ומולבנות של סמרטוטים, שנשלפו מתוך סלים שניצבו לצדן. כך נפרמו כל התפרים וכך בלויי-הסחבות נקרעו לגזרים עד שכמעט היו למוֹךְ. דקיקים כבהרות שבתוך קרני השמש, הציפו את האוויר חלקיקים עדינים ורעילים שנורו מכל עבר היישר לתוך הריאות.

"זה חדר הסמרטוטים", השתעל הנער.

"אפשר לומר שדי מחניק כאן", השתעלתי בתגובה, "אבל הנערות לא משתעלות".

"הוֹ, הן רגילות לזה".

"מהיכן אתם משיגים כמות עצומה כזו של סמרטוטים?" שאלתי כשאני מרים חופן מלא מתוך הסל.

"חלק מגיעים מהכפרים שבסביבה. חלק מגיעים הרחק מעֵבר לים – מלֶגְהוֹרן ומלונדון".

"אז אין זה בלתי סביר", לחשתי, "שבין ערימות הסמרטוטים הללו יכולות להיות כמה חולצות ישנות שנאספו ממעונות גן העדן של הרווקים. אבל כל הכפתורים אינם. אנא, נערי, האם מצאת בסביבה כפתורי-רווק כלשהם?"

"הם לא גדֵלים בחלק הזה של הארץ. 'צינוק השטן' הוא לא מקום לפרחים".

"הוֹ! כוונתך לפרחים ששמם 'כפתורי הרווק'?"

"ולא זה מה ששאלת? או שהתכוונת לכפתורי הזהב בחזייה של הבוס שלנו, 'הרווק הזקן', כפי שמכנות אותו הנערות הפטפטניות שלנו?"

"אז האיש שראיתי למטה הוא רווק?"

"הוֹ, כן. הוא רווק".

"הלהבים של החרבות הללו כאן, אם אני רואה נכוחה, מוּפנים מהנערות והחוצה. אבל מול כל הסמרטוטים והאצבעות המתעופפות, איני יכול להבחין בבירור".

"מוּפנים החוצה".

כן, מלמלתי לעצמי; עכשיו אני רואה; פונים החוצה, ולפני כל נערה, החרב הזקורה מתהפכת כך שלהבהּ פונה החוצה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שבזמנים עברו, כך ממש יצאו מאולם המשפט אל מותם האסירים הפוליטיים שהורשעו: הקצין שהלך לפניהם החזיק בחרב שלהבהּ המתהפך החוצה סימל את גזר דינם הקטלני. כמותם, מתוך חייהן המהוהים, הקהים, המוכים בחיוורון שחפני, הולכות נערות לבנות אלה אלי-מוות.

"החרמשים הללו נראים חדים מאוד", פניתי שוב אל הנער.

"כן; עליהן להקפיד על כך. הבט!"

באותו רגע הניחו שתיים מהנערות לסמרטוטים שלהן והחליקו אבן משחזת מעלה ומטה על פני החרב. דמי, הלא מורגל בכך, קפא לקול צווחת הפלדה המעוּנה.

הן התלייניות של עצמן, הרהרתי. הן משחיזות בעצמן את החרבות הטובחות בהן.

"מדוע הנערות ההן חיוורות כמו גיליון נייר לבן, נערי?"

"מדוע" – ובניצוץ נכלולי ענה, בשנינה נבערת לגמרי, בחוסר תשומת לב – "אני מניח שמרוב התעסקות עם פיסות הסמרטוטים, הן הפכו בעצמן לעיסת נייר".

"בוא ונצא עכשיו מחדר הסמרטוטים הזה, נערי".

יותר מכל מחזה מסתורי, של אדם או של מכונה, בבית החרושת כולו, היה המחזה הטרגי, החידתי והבלתי-נתפש מכולם זה של התום המוזר שבנער הזה, שמתוך האכזריות שחביבותו, ליבו קהה מתוך הֶרגל.

"ועכשיו", הוא אמר, עולץ, "אני מניח שאתה רוצה לראות את המכונה הגדולה שלנו, שרק בסתיו האחרון שילמנו בעבורה שנים-עשר אלף דולר. זו גם המכונה שמייצרת את הנייר. לכאן, אדוני".

בלכתי אחריו חציתי מקום גדול ומו­כתם, ששני מכלים גדולים ועגולים ניצבו בו, מלאים בחומר לבן – לא בלתי דומה לאַלבּוּמין שטמון בבֵיצה רכה – רטוב וצמרירי.

"הנה", אמר קופידון, מקיש כלאחר-יד במכלים, "אלה הם ראשית ימיו של הנייר – העיסה הלבנה הזו שאתה רואה. הבט כיצד היא מסתחררת כאן ומבעבעת סביב-סביב, באמצעות הדוושה. מכאן היא נשפכת משני המכלים כאחד אל תוך תעלה משותפת – שָׁם. וכך, בעודה נבללת בנחת, היא מתקדמת אל המכונה הגדולה. ועכשיו, לשָׁם".

הוא הוביל אותי אל חדר מחניק מרוב חוֹם, משונה כחוֹם הדם והקרביים, כאילו כאן אמנם נרקמים החלקיקים הבראשיתיים שראינו קודם לכן.

לפניי נחה, מתגוללת כמו כתב-יד ארוך כלשהו שמקורו במזרח הרחוק, מסגרת ברזל יצוקה מיחידה אחת מסועפת ומסתורית, יחד עם כל מיני מַגְללים, גלגלים וגלילים הנמצאים בתנועה מדודה ובלתי פוסקת.

"קודם מגיעה העיסה לכאן", אמר קופידון, מצביע על הקצה הקרוב של המכונה. "הבט; תחילה היא נשפכת ומתפשטת על פני הלוח הרחב והמשופע הזה; ואז – הבט – היא מחליקה, כשהיא דקיקה ורוטטת, מתחת למַגְלל הראשון שם. עכשיו נעקוב אחריה ונראה כיצד היא מחליקה תחתיו, הלאה אל הגליל הבא. שָׁם, הבט איך היא נעשית עיסתית מעט פחות. עוד שלב אחד, והיא מוסיפה וצומחת למעֵין רקמה עדינה. עוד גליל אחד, והיא – אמנם רק כנף-שפירית – נארגת כך שנוצר כאן גשר תלוי, כמו קורי עכביש מרחפים, בין שני מַגְללים נפרדים אחרים; וכשהיא נעה על-פני האחרון שבהם, ושוב מתחת, ואז שם, לרגע הרחק מעין-כול, בסבך הגלילים האלה, שרק במעורפל ניתן להבחין בהם, היא נכפלת ושבה ומופיעה כאן, קצת פחות עיסה, ויותר כמו נייר, אבל עדיין עדינה למדי ועוד לא מושלמת. אבל – עוד קצת הלאה, אדוני, אם תואיל – כאן, בנקודה המרוחקת הזו היא מתחילה לעטות משהו מהמראֶה האמיתי, כאילו היא עוד עשויה להתגלות כמה שאולי תוכל בסופו של דבר לאחוז בו. אבל זה עדיין לא נגמר, אדוני. עדיין יש דרך ארוכה לעבור, ודרך גלילים נוספים לרוב עליה להתגלגל".

"יברכנו האל!" אמרתי, נדהם מהתפרשוּת זו של המכונה, מהסתעפויותיה עד בלי-סוף ומהאיטיות המחוּשבת שלה. "בוודאי עובר זמן רב עד שהעיסה עוברת מקצה אחד לשני, ומגיח הנייר".

"הוֹ, לא רב כל כך", חייך העלם המקדים את גילו, ברוח מתנשאת של אדנות, "רק תשע דקות. אבל ראה, ביכולתך לנסות בעצמך. יש לך פיסת נייר? אַה! הנה אחת מונחת על הרצפה. רְשום עליה עכשיו סימן כלשהו כרצונך, ואני אצמיד אותה לכאן ונראה כמה זמן יעבור עד שתגיע לקצה השני".

"הבה נראה", אמרתי והוצאתי את העיפרון שלי. "הנה, ארשום על גביה את שמך".

קופידון הורה לי להביט בשעוני, והזדרז להצמיד את הפתק המסומן לחלקו החשוף של החומר העוּבּרי. עיני ננעצה מיד במחוג השעון. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, עקבתי אחר הפתק; לעתים חלפה חצי דקה מרגע שנעלם תחת קבוצות הגלילים הנמוכים המסתוריים, ורק אז שב ועלה לאיטו, מחליק לו כמו בהרת קיץ על-גבי הגיליון הרוטט, ושוב נעלם כולו, וכך הלאה והלאה והלאה – עקב בצד אגודל; וכל העת הגיליון הנמתח תפח עוד ועוד, עד שהגיע למוּצקותו הסופית, ולפתע ראיתי מעֵין מפל-נייר, לא שונה בהרבה ממפל-מים. רעש קיצוץ היכה באוזניי, כמו פקַע מיתר כלשהו, וגיליון פוליו מושלם נפל מטה כשה"קופידון" שלי, הרשום על גביו, מחוּק למחצה, והוא עדיין חם ורטוב.

לכאן הגיע קצה המכונה, ומסעותיי הגיעו לפיכך אל קיצם.

"ובכן, כמה זמן זה ארך?"

"תשע דקות בדיוק", השבתי, שעוני בידי.

"כמו שאמרתי לך".

לרגע הוצפתי רגש יוצא דופן, לא לחלוטין בלתי דומה לְמה שאדם עשוי לחוש נוכח התגשמותה של נבואה מסתורית. אבל איזה מין אבסורד, חזרתי וחשבתי, הרי זו רק מכונה, וכל מהותה היא שִכלול קפדני ודיוּק שלעולם אינם משתנים. אם קודם הייתי נתון לגלגלים ולגלילים, הרי שכעת הבחנתי באישה נכאת-רוח שהמתינה בצד.

"זוהי מישהי קשישה למדי, שמשגיחה בשקט על קצה המכונה כאן. סביר שהיא אפילו לא מכירה אותה היטב".

"הוֹ", לחש קופידון מבעד לשאון כיודע דבר, "היא הגיעה רק בשבוע האחרון. לפני כן הייתה אחות, אבל העסקים חלשים באזורים האלה, והיא עזבה. אבל הבט בניירות שהיא עורמת שם".

"כן, דפי פוליו". מיששתי את ערמות הגיליונות החמים והלחים שהגיחו היישר אל כפות ידיה הממתינות של האישה. "וכי אינכם מייצרים דבר במכונה הזו מלבד דפי פוליו?"

"הוֹ, לעתים לא תכופות אנו מייצרים מוּצר עדין יותר, בצבע שמנת. אנו מכַנים אותם גיליונות מלכותיים. אבל עיקר הביקוש הוא לפוליו. אנו מייצרים בעיקר פוליו".

כמה משונה היה הכול. התבוננתי בדפים החלקים ממשיכים ליפול, ליפול, ליפול, ומחשבותיי תהו על אותם שימושים מוזרים שיֵיעשו לבסוף באותם אלפי גיליונות. כתיבה מכל סוג תיכתב על-גבי כל אלה, שלפי שעה הם ריקים – דרשות, תקצירי עורכי-דין, מרשמי רופאים, מכתבי אוהבים, תעודות נישואין, הסכמי גירושין, רישומי לידות, תעודות פטירה וכך הלאה עד אין-סוף. ואז, מששבתי להרהר בהם כשהם מונחים לפניי, חלקים לגמרי, לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה המפורסמת שערך ג'ון לוֹק בבואו להמחיש את התיאוריה שאין לוֹ לאדם שום אידיאות מוּלדות – ההשוואה בין התודעה האנושית, עם לידתה, לבין גיליון נייר חלק. דבר זה נגזר שייכתב עליו, אבל אין נפש היכולה לומר באֵילו מין אותיות. בעודי מתהלך לאיטי הלוך ושוב לצד המכונה הנפתלת שעודנה נהמה, נדהמתי גם מן המחשבה כי ההכרח הוא-הוא הכוח האבולוציוני האמוּן על כל תנועותיה.

"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".

"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".

"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"

"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".

מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.

"הלוֹ! החוֹם בחדר הזה קשה מדי עבורך", קרא קופידון ונעץ בי את עיניו.

"לא – אם כבר, דווקא קר לי".

"בוא החוצה, אדוני – החוצה – החוצה". ובנימה מגוננת של אב מודאג, זירז אותי החוצה נער זה המקדים את גילו.

מקץ כמה רגעים חשתי הקלה כלשהי וצעדתי לעבר חדר הקיפול – החדר הראשון שאליו נכנסתי, ובו ניצב השולחן המשרדי וסביבו הדלפקים הריקים למראה שמעליהם עבדו הנערות נטולות ההבעה.

"קופידון זה ערך לי סיור יוצא דופן", אמרתי לאיש כהה-העור שהזכרתי לעיל, ושקודם גיליתי לא רק שהוא רווק זקן, אלא גם הבעלים הראשי. "בית החרושת שלך מרשים מאוד. המכונה הגדולה שלך היא פלא-פלאים. שִכלול בלתי נתפש".

"כן, כל המבקרים שלנו חושבים כך. אבל הם אינם רבים. אנחנו נמצאים בפינה נידחת מאוד. התושבים גם הם מעטים. רוב הנערות שלנו מגיעות מכפרים מרוחקים מאוד".

"הנערות", חזרתי כהֵד, מביט לרגע בדמויותיהן החרישיות. "כיצד זה, אדוני, שברוב בתי החרושת עוֹבדוֹת ממין נקבה, בכל גיל, ללא הבחנה, נקראות בשם 'נערות', ולעולם לא 'נשים'?"

"הוֹ, בעניין זה – כיצד? אני משער כי הסיבה לכך היא שככלל, הן אינן נשואות. כך אני חושב. אבל הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו. לבית החרושת שלנו לא נקבל נשים נשואות. הן מרבות להיעדר. אנו רוצים אך ורק פוֹעלים יציבים: שתים-עשרה שעות ביום, יום אחרי יום, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, להוציא ימי ראשון, חג ההודיה וימי צוֹם. זה הכלל שלנו. ומכיוון שכך, מכיוון שאין לנו נשים נשואות, הפועלות שלנו נקראות 'נערות', ובצדק".

"אם כך, כולן עֲלָמות", אמרתי, ואיזו הוקרה דואבת לבתולים החיוורים שלהן גרמה לי שלא מרצון לקוד קידה.

"כולן עלמות".

רגש משונה שוב מילא אותי.

"הלחיים שלךָ עדיין לבנות, אדוני", אמר האיש בעודו בוחן אותי בקפידה. "עליך להיזהר בדרכך הביתה. האם הן צורבות כרגע? אם כן, זה סימן רע".

"ללא ספק, אדוני", עניתי, "ברגע שאצא מצינוק השטן יֵרָפֵא לי".

"אַה, כן; אוויר החורף בעמקים, בערוצים או בכל מקום נמוך חריף וקר הרבה יותר מבכל מקום אחר. קשה לך להאמין בכך כרגע, אבל קר כאן יותר מאשר במרום הר התוגה".

"אני מניח שאתה צודק. אבל זמני דוחק. אצא לדרך".

וכך חזרתי והתכסיתי בבגד השלג ובשכמייה, תחבתי את ידיי לתוך כפפותיי העצוּמות, העשויות עור של כלב-ים, הגחתי החוצה אל האוויר המריר ומצאתי את סוסי, בלאק המסכן, מכוּוץ כולו מרוב קור.

עטוי-פרווֹת והרהורים, טיפסתי במהרה הרחק מ"צינוק השטן".

בצְניר השחור עצרתי, ופעם נוספת העליתי בעיני רוחי את הטֶמְפֶּל בָּר. ואז, בעודי שועט בעד המעבר, לגמרי לבדי מול חידת הטבע, זעקתי – הוֹ! גן העדן של הרווקים! והוֹ! הטָרְטַרוֹס של העלמות!

עריכת התרגום: יואב רוזן

כל מי שעבר את גיל שלושים ייזכר בקלות בתמונות. השמש העומדת לשקוע, תזמורת כלי הנשיפה, פניו של הנשיא הזורחות מרוב זחיחות. הנשיא שהיה בביקור באפראזיה, מדינה לא-שקטה ומושחתת מעיקרה, שהוא רצה לקשור איתה יחסים דיפלומטיים. הפופולריות הצונחת שלו והביקורת על מדיניותו האנטי-אפריקנית לכאורה הביכו אותו, הנשיא רצה להראות שאינו מתנשא על האוכלוסייה המקומית ומנהגיה.

מלוּוה באנשי האבטחה שלו הוא יצא מן הרכב המשוריין לטיול בסמטאות הצרות של אפראט. הוא חייך.

אני זוכר איך הגוף המסורבל, הגדול הזה קרס לאחור כשהכדור פגע בו, אני זוכר את המאבטחים שמיהרו אליו לשווא, אני זוכר את כפות רגליו חסרות החיים, השמוטות, של האיש שהיה פעם כל-כך חזק. חמישה במאי 2017, חמש-חמש, התאריך נחרת לתמיד בספרי ההיסטוריה.

עוד באותו ערב התברר שאת הרצח ביצע גבר לבן בן עשרים וחמש, שנולד בארצות הברית אך התגורר באפראזיה מזה כמה חודשים במסגרת חילופי סטודנטים. שם משפחתו, גולדשטיין, קוצר בתוך כמה חודשים ל-ג'. האות האחת הספיקה, עד כדי כך נודע לשמצה. ג', שלפני עשרים שנה הסיט ממסלולה את ההיסטוריה העולמית בכך שקיפד את חייו של נשיא ארצות הברית בכדור אחד מכוון-היטב.

חרף הלחץ הדיפלומטי, ממשלת אפראזיה סירבה פשוט להסגיר את ג'. בתקווה לסגור עסקה משתלמת עם הנשיא החדש, החביאו אותו בבית הכלא המאובטח ביותר במדינה. עיתונאים מכל העולם רצו לדבר עם ג'. לאחד כמוני לא היה סיכוי מלכתחילה, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה. כך לפחות חשבתי.

אבל אז נבחר נשיא חדש, שגילה עניין מועט באותו רצח שהפך בינתיים לפרשייה מתמשכת. כשהתברר שההעסקה המשתלמת שהאפראזים קיוו לה לא תושג לעולם, היחסים בין שתי המדינות נותקו באופן רשמי. זה היה הרגע שבו ג' איבד את ערכו הפוליטי, ושבו עיתונאים רבים ירדו מהסיפור. בסופו של דבר נותרתי רק אני. במשך חודשים התכתבתי עם מפקד הכלא שבו ישב, עד שלבסוף ניתן לי אישור להתכתב ישירות עם ג'. זה היה לפני שלוש שנים. במשך שלוש שנים ניסיתי לרכוש את אמונו של ג'. המכתבים החלו בנימה עניינית, שהפכה אט-אט לידידותית יותר. כשהיה לו יום הולדת, שאלתי איך חגג. וגם הוא התעניין בקריירה שלי, באשתי, בחיי. הייתי גלוי איתו. גלוי מדי אולי.

תקוותי לפגישה כבר כמעט נגוזה כאשר קיבלתי בחודש שעבר מכתב שנראה רשמי. ג' הצליח לשכנע את רשויות הכלא להסכים למפגש. אוכל לראיין אותו במשך שעה שלמה. כך קרה שהיום עברתי בשער הברזל המאיים, הפקדתי את הטלפון ואת המפתחות שלי, עברתי שיקוף וחיפוש גופני.

מובילים אותי אל חדר לבן, מקפיא, שבמרכזו שולחן מתכת קטן. מעל לשולחן תלוי גליל פלואורוסנט, משמאלי נמצאת מראה גדולה, שמאחוריה, יש לשער, נמצא המפקד, מוקף גברים שיוכלו לקטוע את השיחה בכל רגע. אני מתיישב ליד השולחן, על אחד משני כיסאות המתכת. ההמתנה לג' מתחילה, ההמתנה לריאיון הראשון אי-פעם עם רוצח הנשיא.

מנקודת מבט עיתונאית, ג' הוא עדיין דמות מעניינת שספרים ומחקרים נכתבו עליה, שעל חייה הופק אפילו סרט ביוגרפי בשנה שעברה. אבל העניין שלי באיש אינו עיתונאי בלבד. חלקו נובע מנוסטלגיה: אני זוכר היטב איך הרגשתי כשעלה הנשיא לשלטון, כשכופף את החוקה, כשהפר הסכמים בינלאומיים והשפיל קבוצות גדולות של בני אדם, כשעקר את המדינה משורשיה. הרגשתי שאני מתאחד עם ההיסטוריה. חוסר האונים שאחז בי, התחושה העזה של אובדן דרך.

חודשים על גבי חודשים שאלתי את עצמי בזמנו, מה אני יכול לעשות כדי להיפטר מההרגשה הזאת, איך אוכל לבטא את חששותי בצורה הטובה ביותר. התחלתי לכתוב: מכתבים למערכת, מאמרי דעה. כתבתי והדפסתי עלונים שחולקו בהפגנות. אילו הנשיא לא היה נבחר, הייתי מן הסתם עובד עדיין בבית הדפוס, סופר את הדקות עד להפסקת הקפה הבאה. כשהמאמרים שלי התפרסמו לעתים קרובות יותר ויותר, התפטרתי כדי להקדיש את כל כולי לכתיבה. אך ככל שכתבתי יותר, כך הבנתי שדברי לא מגיעים למעון השרד, שהנשיא לא שומע אותם, שהוא ממשיך לשבת בלי פגע בכיסאו. אבל באיזו דרך אחרת יכולתי להביע את מחאתי? האם קיים מעשה שיכול לכפות את מה שמילים אינן יכולות: את נפילת הנשיא?

היה מעשה כזה, ודאי שהיה. אני זוכר תמונת שער מהימים ההם, של ז'ורנל אירי. ראשו של הנשיא הוצג מאחורי צלב הכוונת של צלף היפותטי. הכותרת היתה: למה לא? במאמר הנלווה צוטט התיאולוג הקתולי תומס אקווינָס, שאמר שמי שרוצח את העריץ כדי להגן על ארצו ראוי אך-ורק לשבח. התעכבו על קסיוס וברוטוס שמצאו לנכון לרצוח את יוליוס קיסר, העריץ שלמעשה שם קץ לרפובליקה. עלו לדיון פילוסופים תועלתניים, הסבורים שצדקתו של מעשה נקבעת על פי תוצאותיו. אם מעשה רע מוביל להגדלת האושר של מספר גדול יותר של בני אדם, האם הוא עדיין מעשה רע? כך יצרו, במבט לאחור, את המסגרת התיאורטית לרצח העתידי. וכעבור חודשיים עבר ג', כמו שאומרים, מנאה דורש לנאה מקיים. הנשיא קרס לאחור, המאבטחים תפסו אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. צפיתי בטלוויזיה כמשותק, לא ידעתי אם להתאבל או לצהול.

פסיעות במסדרון. שש רגליים, שלושה אנשים. צללים קוטעים את האור שחודר מתחת לדלת. שומר נכנס פנימה, והנה הוא עומד שם, ג'. הוא מתיישב מולי, השומרים נעמדים ליד הדלת בזרועות שלובות. הנה הוא יושב, הגרסה המבוגרת יותר, בת התמותה, גרסת הבשר-ודם של אותו ג' כפי שמכיר אותו העולם. עיניו שקועות בארובותיהן יותר משהיו, ובהשוואה לתצלומים המעטים שפורסמו בעיתונים, הוא כחש כהוגן. הוא אומר שהתהליך בכלל לא היה פשוט, אבל סוף-סוף אנחנו יושבים כאן, זה מול זה. קולו, קול שמעולם לא שמעתי, רך ומתנגן. לשונו כמו במכתבים שלו, עם נטייתו לאנדרסטייטמנט, עם בחירת המילים הארכאית משהו. כמה שעות הקדשתי למחשבה על השאלה הראשונה שאשאל! ועכשיו אני יושב כאן ושומע את עצמי אומר: אז מה שלומך?

ג': "אני מקווה שתסלח לי אם לא אענה על השאלה הזאת. זאת השאלה היחידה ששואלים אותי כאן, והשואל הוא העובד הסוציאלי שחייב לשאול אותה מפעם לפעם מבלי שהתשובה שלי תעניין אותו כהוא זה. בקיצור, השאלה הפכה לקריקטורה. חוץ מזה, התשובה שלי לא תאמר שום דבר לאף אחד. כל אדם מסוגל בוודאי לתאר לעצמו את איכות החיים שרוצח נשיאים זוכה לה ביום-יום. ומי שלא מסוגל, רשאי לראות את עצמו כאדם מאושר."

אתה במאסר כבר עשרים שנה בדיוק. אתה זוכר את היום שבו הגעת לכאן?

"אני חושב שכולם זוכרים את היום ההוא. גם אם הזיכרונות שלי שונים מאלה של רוב האנשים. אחרי האירוע לא ראיתי צילומי טלוויזיה, לא ראיתי תוכניות שבהן האקט נותח עד אין קץ. מה שאני זוכר הוא את ההליכה אל הבניין שממנו הייתי עתיד לירות, אל החלון שידעתי שלא יהיה מאובטח מספיק מפני שהיה ממוקם במקום לא-הגיוני כביכול. כל צעד שעשיתי היה מדוד ומחושב, הייתי צריך רק להוציא לפועל את התנועות שדמיינתי קודם כל-כך הרבה פעמים. זה היה כמו ללכת מתוך שינה. הלכתי מתוך שינה אל החלון, שלפתי את הרובה, הנחתי את קצה הקנה בתוך המסגרת, בין שני שברי הזכוכית שהחזירו את אור השמש. כמו שאתה כנראה יודע, הכרתי את הבניין, האוניברסיטה היתה באותו אזור. מאות סרטוני יוטיוב למדתי. הרובה, שהזמנתי בָּרשת האפילה, היה קל לתפעול, כך בחרתי אותו. התאמנתי, ביערות, במִדבר. זאת לא היתה ירייה קשה, אפילו לא למי שלא ירה מימיו ביצור חי. המתנתי ולחצתי על ההדק ברגע הנכון. זאת הגרסה שלי ליום ההוא."

והמעצר, מה אתה זוכר ממנו?

"בעיקרון כל המעצרים דומים. צעקות, אזיקה, ניידת."

טוב, אז נעבור להשלכות. היה מאוד בולט שמעולם לא כפרת באשמה. מדי פעם היו יוצאות בשמך אמירות שבהן לקחת אחריות על המעשה, אבל בלי להפגין שמץ של חרטה.

"חרטה, מעושה או לא, היתה משנה משהו? לפני שביצעתי את הרצח לא הייתי רוצח אופייני בפוטנציה. לא טיפחתי פנטזיות אלימות ולא היו לי חלומות תוקפניים. שילמתי מיסים, הוצאתי את הכלב של השכנים כשהיה צריך, הייתי סטודנט עם ציונים טובים, מעולם לא לחצתי על הדק. בשנים שלפני עלייתו של הנשיא הזה, המעורבות הפוליטית שלי היתה מצומצמת. טוב, אתה מכיר את התיק שלי. לא היתה לי תמונה מעוותת או מוזרה של ערך החיים. ידעתי מה אני עושה. ידעתי שאני עומד לגזול ממישהו את חייו, שאהפוך את ילדיו ליתומים ואת אשתו לאלמנה. מבחינתי זה עניין של תרבות לא להתאונן בדיעבד, לא להפגין סימנים בוטים של ייסורי מצפון. אם יש לי כאלה, אני מתמודד איתם לבד, בתא שלי."

לא מתחרט? אף פעם לא?

"אף פעם לא."

קשה במיוחד להרגיש סימפתיה כלפי אדם שלא מראה שום חרטה.

"אם הדימוי החיובי שלי היה חשוב לי, אני מניח שלא הייתי רוצח את מנהיג העולם החופשי. אני לא מבקש סימפתיה מאף אחד."

ידעת למה יגרום הרצח?

"לא ידעתי מה יקרה בעולם, אבל נראה לי מתקבל על הדעת שהעניינים ישתפרו כשמישהו אחר יאחז בהגה. ולדעתי ההיסטוריה הוכיחה שצדקתי. מובן שלא כל בעיות העולם נפתרו, אבל תקופת הכאוס המוגבר, האנרכיה המוסרית שיכלה לרדת מהפסים בכל רגע, אותה השארנו מאחורינו. העולם נעשה טוב יותר."

קצת לפני הרצח חיברת מניפסט בשם "החברה הקפיטליסטית ועתידה". כשהתברר שהמניפסט נכתב לפני רצח הנשיא, הוא פורסם במוספים של כמה עיתונים גדולים. במניפסט אתה כותב: 'צריך לראות את ההיסטוריה כצירוף של שני חלקים. חלק שרירותי, הכולל אירועים בלתי צפויים שנראה שאינם מצייתים לדפוס כלשהו, וחלק סדור, הכולל תהליכים ארוכי טווח ומגמות היסטוריות מתמשכות פחות-או-יותר.'1 לאיזה חלק של ההיסטוריה שייך לדעתך המעשה שעשית?

"זו שאלה קשה. התנקשות היא כמובן אירוע בלתי צפוי, זאת בערך המהות שלה. מצד שני, אפשר למצוא כמה דוגמאות בהיסטוריה להתנקשויות בשליטים-יחידים ובעריצים. יש לזה אפילו שם: טיראניציד. כמה פילוסופים סבורים שרצח של עריץ שפועל באופן עקבי נגד האינטרסים של נתיניו, שגולש וחורג מהמנדט שלו, הוא מעשה רצוי ולגיטימי. על פי ג'ון מסליסברי, פילוסוף מן המאה השתים-עשרה, עלינו לראות את המדינה כאורגניזם פוליטי, שכל הגפיים והאיברים שלו משתפים פעולה באופן אקטיבי לתועלתם ההדדית ולתועלת הכלל. אם אחד האיברים אינו ממלא פתאום את משימתו ואינו מתחשב ביתר חלקי הגוף, חובה על הגוף להיפטר מהאיבר החולה הזה. אתה מכיר את החותם של ארצות הברית? את הנשר שמוטבע על מסמכי המדינה? אתה יודע מה המוטו שהציע בנג'מין פרנקלין לכתוב בו? 'מרד בעריצים הוא ציות לאלוהים.'"

אבל איך שלא תהפוך את זה, את המנדט של הנשיא לא יצר הנשיא עצמו. הוא נבחר באופן דמוקרטי.

"הוא קיבל לפחות שלושה מיליון קולות פחות מיריבו. מעבר לזה, ההצבעה הדמוקרטית היא לא תירוץ. גם היטלר נבחר באופן דמוקרטי. האם עריץ שנבחר טוב בהרבה מעריץ שלא נבחר? ההצבעה הדמוקרטית נותנת לגיטימציה ליומו הראשון של הנשיא, מכאן ואילך הוא צריך לזכות בה בכוחות עצמו, בדברים ובמעשים שלו. הנשיא שאנחנו מדברים עליו לא כיבד הסכמים בינלאומיים, חוקי מדינה, ערכים אוניברסליים. ואל תטעה: הגוף בהחלט התקומם. אתה זוכר את ההפגנות, את המחאות, את ההתנגדות, את הכאוס בבורסה? זה היה בבחינת חום גבוה, מסַכן חיים, שעלול להביא למותו של הגוף."

אתה חושב שהאווירה החברתית והפליטית השפיעה על המעשה שלך?

"קשה לומר. מובן שהושפעתי מהאווירה, ובאותה מידה גם עיצבתי אותה. אין ספק שהחום הגבוה ההוא, כמו שאני מעדיף לכנות אותו, השפיע עלי. אבל כיום רואים במעשה שלי את התוצאה האולטימטיבית של החום הגבוה, את השיא ההיסטרי שלו. אני לא רואה את זה ככה. המעשה שלי היה רציונלי ושקול, זו היתה פעולה של כירורג שחקר את הגוף בשקט גמור וידע שהגיע הרגע להתערב."

לאחר מעשה, תומכי הנשיא אמרו שהכדור בא מצד שמאל, גם בהתחשב בנטיות השמאליות שלך מן העבר.

"זאת נראתה לי תמיד דעה מטעה וחסרת שחר. השמאל לא קשור בכלל למעשה שלי. אין שום זרם או קבוצה פוליטית שאפשר להטיל עליהם את האחריות למעשה שלי. אני לחצתי על ההדק, אני ולא אף אחד אחר."

הקרבת את עצמך.

"זאת הצגה תיאטרלית מאוד של הדברים. הרבה אנשים הבינו שמשהו חייב לקרות. כתבת לי שגם אתה היית אחד מהם. אבל אני הייתי היחיד שהחליט באותו יום שהמשהו הזה יהיה התנקשות. ועד היום אני חושב שצדקתי."

אם היית צריך להסביר בשני משפטים מדוע עשית מה שעשית, מה היית אומר?

"החל מנקודה מסוימת, אדישות היא שותפות לפשע. ראיתי שעוברים את הנקודה הזאת, וידעתי שלדבוק במצווה הנוצרית המוגבלת של 'לא תרצח' יהיה גרוע יותר מאשר להרים בעצמי את הכפפה. המחשבה הזאת הלכה והעיקה עלי מיום ליום. הרבה אנשים חשבו כך, כמובן, אבל אף אחד מהם לא גר היכן שאני גרתי, אף אחד מהם לא הכיר את הסביבה שהנשיא עמד לבקר בה. מישהו היה חייב לעשות את זה, ואני הייתי האיש. הצלחתי לעמוד בשני משפטים?"

המעשה שלך עורר תגובות קיצוניות, כמו שאפשר להבין. רבים שמחו שהנשיא מת, אחרים דרשו לא פחות מעונש מוות.

"התגובה האחרונה נראתה לי תמיד אירונית במיוחד. בסדר, במובן התנ"כי היתה לאנשים זכות לדרוש דם. רצחתי בכוונה תחילה את המנהיג שלהם, הודיתי מיד ולא הבעתי שום חרטה. אם היה אי-פעם מועמד מושלם לכיסא החשמלי, אני האיש. הייתי מוכן ואני עדיין מוכן לקבל על עצמי כל עונש, וגם להסביר את המעשה שלי ולהגן עליו בפני שופטים אמריקניים. זה לא תלוי בי שמעולם לא הוסגרתי."

אבל זאת הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים.

"לא כל מה שיש לו דופק הוא בחיים."

עוד רבע שעה, אומר השומר. ההודעה מביאה לשינוי בהתייחסות של ג'. הוא נשען לאחור ושואל אותי מדוע לא הגבתי על מה שהעיר זה עתה, שאני הייתי אחד האנשים שחשבו שמשהו חייב לקרות. זו הפעם הראשונה שהוא נוטל יוזמה, שהוא מפר את דפוס התשובה המעולה, אך הפסיבי למדי. הוא שואל אותי מדוע לחצתי כל-כך לראיין אותו. מדוע כל העיתונאים איבדו עניין במהלך השנים ורק אני לא. אני עונה לו שחובתי העיתונאית היתה להתמיד. הוא מניד בראשו. "זאת לא הסיבה האמיתית."

אני מרגיש שהייתי עד למעשה שלך. כמעט לא ישנתי באותם ימים, הייתי מרותק לטלוויזיה.

"גם זו לא הסיבה האמיתית."

מה לדעתך כן הסיבה האמיתית?

"תרשה לי לשאול אותך שאלה. כשראית את הנשיא נופל, כשראית את הבריון הזה קורס לתוך עצמו, כשראית איך כל העוצמה המעוותת הזאת נעלמת בבת אחת, מה חשבת אז? יותר נכון, מה הרגשת אז?"

הייתי משותק. הרגשתי הרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושום דבר ספציפי.

"כתבת על זה?"

מעולם לא.

"אתה יודע: מפקד הכלא מרשה לפעמים לגלוש באינטרנט, תחת פיקוח הדוק. כשהנשיא עדיין חי, שמתי לב שהעבודה שלך היתה פוליטית, אפשר לומר אפילו פוליטית מאוד. חששת, ידעת שהעולם ייצא נשכר מנשיא אחר. אבל אחרי הרצח לא כתבת מעולם על פוליטיקה. כתבת על אוניברסיטאות, על ספורט, על ספרים, על מדע, בעצם על כל דבר חוץ מפוליטיקה. המעשה שלי היה קו שבר בקריירה שלך. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהמעשה שלי הביא אותך לראות את היחסיות של המילים שלך. ואת זה אפשר להבין. המעשה חולל מה ששום מילה לא תוכל לחולל אף פעם: שינוי בעולם."

"עוד חמש דקות," אומר השומר, "לסיים."

עוד חמש דקות. הזדמנות נוספת לראיין אותו יש להניח שלא אקבל בקרוב. אולי אף פעם לא. אך עוד לפני שאני מצליח להגיב על הניתוח של ג', הוא אומר שהוא כבר יודע מה תהיה השאלה האחרונה שלי: איך ייתכן שאדם כמוהו, שקיבל חינוך טוב ובא ממעמד הביניים, היה מסוגל לעשות מעשה כזה? איך הגיע לצד הזה של השולחן? "אבל בעצם אתה רוצה לשאול אותי שאלה אחרת," הוא ממשיך. "בעצם, בעומק הלב, אתה רוצה לשאול אותי איך ייתכן שאני הגעתי לצד הזה של השולחן ואילו אתה, אדם הדוגל פחות או יותר באותם אידיאלים, באותן השקפות ובאותם חששות כמוני, נשאר בצד האחר שלו."

אני מתקשה לנשום, וכמעט איני מודע לכך שאני מהנהן. באמת, איך ייתכן?

"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? התשובה פשוטה מאוד."

אף על פי שאני לא בטוח אם אני רוצה לשמוע אותה, כבר אין לי דרך חזרה. אני מהנהן שוב.

"גם אנשים מחויבים פוליטית צריכים להתמודד עם השאלה, איזו צורה של מחויבות הכי מתאימה להם. מובן שיש גם שיקולים של תועלת; לאיזו צורה של מחויבות אפשר לייחס את סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, וכדומה. אני התעמקתי ברובים ובצלפים, אבל אני לא חושב שהשקעתי באימון שלי יותר שעות משהשקעת אתה בצפייה בסרטונים סאטיריים באינטרנט. בסופו של דבר, בחירת הצורה היא עמוקה יותר, אישית יותר, אי-רציונלית יותר מהשיקולים הפרקטיים האלה. אין הבדל בסיסי, בלתי ניתן לגישור, בינך לביני. אני הכרתי את הסביבה, אתה לא. העובדה שאני יושב כאן ואתה שם היתה עניין של טעם ושל הרגשה, לא פחות ולא יותר."

לפני שאני מספיק לא להסכים איתו, אומר השומר שזמננו תם. ג' לא נפרד ממני לשלום ואינו מביט לאחור כשמוציאים אותו החוצה. כשמובילים אותו ימינה, אני קולט הבזק של הפרופיל שלו, את האף המודגש ואת החיוך המיסתורי, שלשארית חיי אשאל את עצמי אם הביע אכזריות או שמא בראש ובראשונה חמלה.


החומץ הזה הוא בן 99 בדיוק. ואם נכונים החישובים שעשיתי בעזרת לוח השנה היומי, שמופיעים בו פתגמים לצד התאריכים, הבושם הזה נוצר שבוע ימים לפני שראש הבטון של סדאם חוסיין נפל אל האספלט. הפתגם היומי בלוח השנה היה: "נכדו של הקנגורו נמצא בכיס ונכדו של רוקח הבשמים באף". עובדי בית החרושת לסילן נמלטו לבתיהם באופניים עמוסים קופסאות פח ריקות וחסרות תועלת, ומכרו אותן כעבור כמה ימים לאחת המשתלות, בתור  עציצים פוריים לגידול פרחי ציפורן. את הסילן הותירו להיסחט ולהישפך במפעל. למען האמת, העיר בצרה כולה נסחטה אז וניגר ממנה עסיס של מהומות ומתח. בדירוג עשרת הדברים שנסחטו אז, היה ראשו של הראיס מתחת לרגלי האזרחים במקום הראשון, בעוד הסילן היה בתחתית הרשימה. בין המקום הראשון לעשירי היו אפים גדולים שנסחטו תחת כפות רגליים זועמות.       

את החומץ מכר לי פקיד מבנק הנזלת הלאומי. הוא היה בחור שמנמן בעל הרגל להתעסק בצווארונו ולסובב את צווארו בזמן שדיבר. התיידדנו והוא נהיה הסוכן האישי שלי, ולכן אני לא צריך עוד לבקר בבנק לבדיקות פעמיים בשנה. הוא פוקד תכופות את ביתנו ואוסף את חסכונות הנזלת שלנו בקופסאות מבודדות. ומכיוון שתהליך מחיטת האפים מדויק וקפדני על פי הוראות החוק, סלמאן דֵיי-בָּיי מבלה במחיצתנו שלוש שעות בכל ביקור. כן, זהו שמו, סלמאן דיי ביי. הוא אומר שסבא רבא שלו היה ילד חירש-אילם שנהג לבלות את שעות הצהריים הלוהטות על גדות החידקל, (נהר קטן שכמה אנשי דת ומספרי סיפורים טוענים שמעולם לא היה קיים ושהומצא על ידי החוטאים הכופרים ושותי מיץ האבטיח.) דיי־ביי־דיי, בשמו המלא, היה סבא של סלמאן. הוא נהג להחזיק שני מצתים בשתי ידיים, ובכיסי הגלבּייה שלו היו עשרות מצתים מקולקלים, אצבעותיו היו סדוקות ופצועות מרוב ניסיונות הדלקה כושלים. בינינו, סבא שלו היה סתם ילד טיפש שאף אחד לא התייחס אליו, ורק לאחר מכן הוא התפרסם בתוך כמה שבועות כשסרטון שבו דיבר לראשונה בחייו בנוכחות שני חיילים אמריקנים מלווים במתרגם עיראקי נעשה ויראלי ברשת.       ­

משפחת דיי־ביי־דיי היתה לאחת ממשפחות הסוחרים המפורסמות ביותר בארץ. בין צאצאיהם היו מגיש חדשות מפורסם שנודע בראיונות עוקצניים עם פוליטיקאים, גניקולוגית, מפיק מוסיקת פופ ושחקן נמוך קומה שהופיע באחד מסרטי פיטר ספייק (בסצנה בת חמש שניות של התנגשות בין שני צבאות אדירים במאה השלישית לפני הספירה.) כמו כן, בלב בצרה, יש לנו כמובן את מסגד דיי־ביי־דיי הידוע. הוא בן כשבעה עשורים ואני לא חושב שהוא ייהרס אי פעם או ששמו הולך להשתנות. מסגד דיי־ביי־דיי הוא בניין בעל חשיבות סמלית רבה בזיכרון האזרחי, ולא פעם ניתן לראות אותו בטלוויזיה, משמש רקע מאחורי גבה של אושיית תקשורת מקומית כלשהי שמתראיינת ל-BBC. את המסגד תכננה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, בצורת מלבן שבולטים ממנו שני צריחים דמויי עצי דקל הנוטים זה כלפי זה, כך שקול קריאת המואזין עולה מהם באיכות סטריאו – ניכר כי האדריכלית של מסגד דיי־ביי־דיי האצילי ניסתה לשחק עם סמלי האחדות, ההרמוניה והאחווה, וכיום שם המשפחה של סלמאן אינו מזוהה עוד עם הילד עם המצתים, אלא עם צמד הצריחים הללו. אם סלמאן התגאה בפנינו – בשעה שמחט לנו את האף – במקצועיותו היוצאת דופן ובאלגנטיות והרגישות הבורגנית שהביא לתהליך קינוח האפים ואחסון נוזלי הפנים, לא נכנסנו לדבריו ולא נתנו לו את התענוג להקשיב לקולות אנושיים מאונפפים, רק התרסנו נגדו בלעג על הסיסמה של בנק הנזלת הלאומי: "ניסית פעם לשיר עם אף סתום? נסה, ותזכה במזל ובעושר ואושר!"

סלמאן היה מאוהב במנהלת שלו בבנק, אישה בשנות החמישים לחייה, שגרמה לאנשים לשים לב לעווית בצווארו ולכך שהוא נוגע בצווארון ובכפתור השני של החולצה בכל פעם שהוא מדבר. פעם אחת לעגה לו על כך וגירשה אותו ממשרדה, היא עמדה ודיברה בפתח המשרד כדי לוודא שכל הפקידים האחרים יוכלו לשמוע אותה. מאותו יום החמיר מצבו של סלמאן, והמחווה שלו נהייתה כרונית. הוא התחיל לחזור עליה בלי דעת, ואחר כך עשרות פעמים במכוון עד שנהיתה לסימן ההיכר שלו. המנהלת לא רק שדחתה אותו, אלא גם העליבה אותו ולעגה לו על כל דבר בפניו ובמראהו החיצוני. היא גינתה אפילו את משפחתו, והזכירה שנהגו למכור דבש וחומץ ורוטב עגבניות ביתי, בהשמיטה את ההיבטים הנוספים בהיסטוריה שלהם ואת המסגד הכביר הקרוי על שמם.

אלה הדברים שסלמאן מספר לי כשאנחנו יושבים לבדנו בחצר ביתי. אני מעדיף שהילדים לא ישמעו כשאני מרוקן את האף ומעדיף שיאזינו לכך השכנים מאשר בני משפחתי. למעשה, אני רוצה שהשכן ישמע את הקולות שיוצאים מאפי, שכן זמן רב אני מנסה לשכנע אותו שקולות אפו של גבר הם הוכחה לבריאותו ולאונותו. פעם אחת התלונן סלמאן על ראשי השכנים שמופיעים ונעלמים מאחורי הקירות. אני בעצמי הופתעתי מהם והופתעתי עוד יותר כשסלמאן אסף את מכלי המתכת שלו ועזב את המקום.

הוצאתי היום את צנצנת החומץ שקניתי ממנו. בני הצעיר נסע מוקדם יותר ברכבת הַפְּרָת, והזהיר אותי שלא אלקק שוב את צנצנת הזכוכית. נשבעתי לו שלא אעשה זאת שוב, אף שידעתי היטב שאבלע כף גדולה ברגע שייצא מהבית, וכך באמת עשיתי. הפרידה ממנו הייתה כל כך ארוכה ומשעממת! הוא אמר לי שאני חייב לנסות את רכבת הפרת החדשה בעצמי, כי היא מהירה ומביאה אותך למפרץ עומאן בתוך ארבע עשרה דקות בלבד, והנוסעים בה מרגישים שהם נמצאים בתוך מי הפרת. הוא אמר גם שהחלטת הממשלה להפוך את הערוץ היבש הזה למנהרת רכבת הייתה ראויה בהחלט. אחרי שאמר את הדברים, לכסן את מבטו אל אצבעי הנעה באוויר, כמו טובלת בחומץ דמיוני, ועזב.    

קופסאות הנזלת נארזות במכלי אלומיניום גדולים ונשלחות לצפון, לאזור מפרץ בצרה. פרויקט ההיפוך – שמטרתו להפוך את צפונה של הארץ לדרומה, אגב, עדיין בתהליכי עבודה. שמעתי שהעובדים שם מנקזים את מאגרי הנזלת הגדולים ביותר ושהפרויקט ידרוש זמן מעבר למתוכנן. הם אמנם הצליחו לסובב את הארץ אבל עוד נותרה בפניהם המשימה הקשה באמת: איך יצעדו האנשים בכיוון האחד, כשלמעשה הם צועדים בכיוון האחר? איך יפנו ימינה כשלמעשה פנו שמאלה? אני רוצה לומר שמקור העיכוב הוא במוכנות הנפשית, ולכן מתקיימות כעת סדנאות שבהן אנחנו מתאמנים על הפיכת הכיוונים שלנו ועל הסתגלות למערכת הכיוונים החדשה. לאחר מכן מגיע השלב הביולוגי, הפשוט יותר, קח את הקיבה ואת איבר המין שלך לרופא המשפחה, תן לו לעסות ולנקות אותם במשחות המיוחדות שלו, ותראה שכל הגוף מסתובב ומתיישר לפי המצפן החדש. כך לפחות מבטיחים העלונים ושלטי פרסומות הפזורים ברחובות ובתאי שירותים ציבוריים.

אחרי שכל זה ייגמר יוקל לי ואפסיק להתלונן בפני אנשים. כולם יבינו שאני סתם בחור רגיל שאוהב אמרות שפר בלוחות שנה. אני סתם אחד בשושלת ארוכה של פקידים, שבמשך עשורים היו אחראים לצייר את כיווני התפילה במסגד דיי־ביי־דיי, שהרי כיווני התפילה כלולים גם הם בתכנית להפיכת הכיוונים (האם היה עלי להזכיר זאת לפני כן?) אני אמנם לא נראה כמו שכיר פשוט אצל משפחת דיי־ביי־דיי, ואכן את משכורתי אני מקבל מהממשלה, כי המסגד שייך לוואקף.

אבל ראשית, צפוי לי שבוע עבודה מפרך, שכן אני אמור להתמסר לבדי למלאכת הפיכת החצים המורים את כיוון התפילה אחרי שתתהפך אדמת מרבד התפילה הענקי הזה, שאני ועוד 200 מיליון אזרחים עיראקים חיים עליו. עם זאת, בהשוואה לדגים בבריכות השיש שיסבלו סבל עצום כשיתהפכו תפקודי הנשימה שלהם בזימים, המשימה שלי מעט מהנה וכבר עשיתי משהו דומה לה בילדותי. הייתי סוקר את קירות הרחובות שנהגו לפקוד האוהבים, בוחן את גזעי העצים בחיפוש אחר חצי האהבה שלהם, אותם קווים ישרים בעלי ראש חץ שהזוגות האוהבים נהגו לצייר במקומות שהתבודדו בהם באין רואה. גירדתי את ראשי החצים והפכתי את כיוונם. לדגים ולחמורים, עם חוש הכיוון הפנימי שלהם, יהיה בבירור הרבה יותר קשה כשיגיע תורם ותור הבעלים שלהם.  

סלמאן דיי־ביי לא יבוא הערב, וכבר לא אוכיח לו שאני יכול לגמוע בקבוק חומץ מיושן ומשובח במלואו, ולא אלעג לו על כך שסבא רבא שלו שמע את הנאום הראשון של ג"ו בוש ("!Day by day, the Iraqi people are closer to freedom") ואז אמר את מילותיו הראשונות – "דיי ביי דיי", כדברי הנשיא האמריקני, מול חיילים שנהנו לצחוק על ילדים שמנים, ושמאז התפרסם במהירות. כל זה נראה כעת טיפשי ומיותר מצידי ורק היה מציק לו וגורם לו לסכור את פיו, אז החלטתי להתמסר לרוחו של חותך ראשי החצים בדימוס, ולהעניק לו בחינם סדנת הדרכה בקשירת נעליו על-פי המצפן החדש.   

השנה הייתה 3000 לספירה. אחרי שנים ארוכות של מלחמות עולם, מלחמות אזרחים ומלחמות דת, ואחרי שהשמיים המטירו על המים בחמת זעם מטאורים של גיהינום נקמני מלווים בברקים ורעמים, התפרצויות געשיות, סופות וסערות, מחלות ומצוקות רעב שלא שככו במשך מאות שנים, נכחדה האנושות על פני כדור הארץ כמעט לחלוטין. היבשות נעלמו על יושביהן, וכל האוקיינוסים יבשו והפכו לגאיות עמוקים ומבעיתים. נותרו רק מתי מעט שחיו במערה גדולה מתחת לאדמה שנוצרה בעקבות פגיעתו של מטאור מאה שנים לפני כן.

הם היו מאה בלבד, לבשו לגופם עורות, התחמשו בסלעים, ובשנתם הניחו את ראשיהם על זרועותיהם. הם אכלו עשב משדה מרעה קטן ומוריק שהשתרע סמוך לברכת מים עומדים. לא היו להם שמות, ולא הייתה להם שפה. הם דיברו בסימנים וכינו זה את זה במספרים. שמונים גברים, חמש עשרה נשים וחמישה ילדים היו כל מה שנותר מהאנושות כולה.

הם לא נזקקו לשפה כדי להבין שהם האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ, ושהם התקווה האחרונה לכינונה מחדש של האנושות. בשל כך היו נחושים בדעתם לדבוק זה בזה כענבים באשכול ולהיאחז בחיים בציפורניהם, והבטיחו זה לזה להישאר יחד כדי להציל את הכוכב הזה. בכל בוקר היו יוצאים למרעה, מלחכים עשב, ומעלים גירה כצאן ומתפלשים בקרבת המים ככלבים. אחר כך, עם שקיעת השמש, היו שבים לישון במערה כעטלפים. יום אחד, לאחר ששבו כולם אל המערה והחלו לספור את עצמם כמדי יום, כדי לוודא שמספרם נותר כשהיה, הופתעו לגלות שמספר תשע לא נמצא.

– לאן נעלם מספר תשע?!

אישוניהם התרחבו בתימהון ונפשותיהם נרעדו מפחד. על פניהם ניכרה דאגה אמיתית וברורה בשל ההיעלמות המשונה הזו, שכן מזה יותר מעשר שנים איש מהם לא נעלם. לאחר כמה שעות של שתיקה נואשת ומתישה נכנס למערה מספר תשע, חיוך גדול על פניו, וזיעה ניגרת ממצחו. הוא נעמד מולם כפסל, והחיוך לא מש מפיו. בטרם הספיק מי מהם להפנות אליו אצבע מאשימה, הוא פרשֹ את ידיו כמי שמבקש להתפלל, כאותם אנשים שהאמינו פעם באלוהי השמיים בטרם נכחדו כולם מעל פני האדמה.

חיוכו התרחב, חיוך אווילי במקצת, וידיו חשפו תליון בצבע כסף, חלוד בשוליו, על צמיד עור שבמרכזו לב גדול. בעוד כולם מביטים בתליון בשקיקה ובהשתאות צעד לפנים גבר בעל הדרת כבוד, עב בשר ואפור שיער, שזקנו ופניו חרושי הקמטים העידו על היותו המבוגר שבהם, שנקרא מספר מאה. הוא התבונן במספר תשע בזעם כשואל: היכן היית? מספר תשע לא השיב לו, רק הרים את ידיו כדי להראות לו את התליון.

מאותו רגע השתנו הימים תכלית השינוי. מספר תשע הפך למוקד תשומת הלב של כולם וזכה במעמד רם בעל חשיבות מיוחדת במינה. הוא היה הגבר היחיד שהעיניים היו נשואות אליו בכל מקום שבו שהה ובכל מקום שאליו הלך. כולם ביקשו את חברתו, שאפו להתקרב אליו והתגאו בהיכרותם עמו, שהרי הוא היה הגבר בעל תליון הכסף. מי שצחק איתו היה בר מזל, ומי שנלווה אליו למרעה עם שחר היה בר מזל אף יותר.,אולם בר המזל הגדול ביותר באנושות כולה היה זה שמספר תשע הניח לו לגעת בתליון, דבר שקרה רק לעתים נדירות.

הנשים התחרו ביניהן מי מהן תהיה זו שתזכה באהבתו, ליבו ותליונו. אחת מהן התפשטה לפניו, אחרת קרצה לו בעינה ושלישית פיתתה אותו עם שדיה הגדולים והזקורים. הנועזת מכולן הייתה זו שהתנפלה עליו בזמן שישן.

הקנאה חלחלה בקרב הגברים כרעל, ומעיניהם ניבטה שנאה יוקדת. בתוך תוכם זממו מזימות מרושעות, והאלימות איימה להתפרץ. הם נחלקו לכמה מחנות: המבוגר בעל מספר מאה וכמה מספרים שתמכו בו סברו שהתליון הוא חידוש הרסני וטענו שחייבים להשליכו למי הבריכה. אחרים, בראשותו של מספר עשר, התנגדו לכך והאמינו בחירותו של מספר תשע ובזכותו להחזיק ברכוש פרטי. השאר שמרו על ניטרליות. וכך, לראשונה בתולדותיה, התפלגה המערה.

באחד הימים פרצה תגרה בין שני גברים: האחד אהב את בעל התליון, והשני תיעב אותו. המריבה הלכה והסלימה עד שהגיעה לשיאה כאשר האיש שאהב את בעל התליון הרג את שונאו ורוצץ את גולגולתו בסלע גדול. עד מהרה התכנס בית דין של בני אדם עירומים למעט עור חיות שכיסה את גופם, ומספר מאה הוציא פסק דין שקבע כי יש להיפטר מהתליון מיד. מספר תשע סירב למסור את התליון שלו, והוחלט להוציאו להורג בגין עבירה על החוק. הוא נגרר אל הבריכה, וארבעה גברתנים התיישבו עליו כדי להבטיח את מותו בטביעה. לאחר מכן נלקח התליון ונמסר למנהיג, מספר מאה, כדי שייפטר ממנו וישים קץ לרעה חולה זו.

ביום המחרת ההלם הכה בכולם כבשורת מוות כאשר הופיע לפניהם המנהיג כשהוא עונד את התליון על חזהו כחתן. כעבור שני לילות נרצח המנהיג, והתליון נעלם. אנשי המערה האשימו זה את זה, והספקות החלו לחלחל לליבותיהם כרוח סערה. מיד קמו קבוצות רבות של מתנגדים, תומכים, חמדנים, שונאים ומקנאים. הם חלקו זה על זה, החזיקו בקנאות בדעותיהם, התאגדו לסיעות, התווכחו, התכתשו, נלחמו, טבחו וחיסלו זה את זה עד האחרון שבהם.

כעבור חודשים ספורים הופיע במערה, לבדו, תינוק בוכה, אוחז בידיו תליון קטן בצבע כסף, חלוד בשוליו, שחיסל את מה שנותר מהאנושות.

 

היו שני דברים חשובים — האחד, שהיא היתה זקנה מאוד; השני שמר תְ'רקְל ייקח אותה אל אלוהים. וכי לא ליטף את ידה ואמר: "מרת בֶּלוֹז, נמריא לחלל בטיל שלי, ונלך למצוא אותו יחד"? 

וזה מה שידעה שיהיה. אה, הקבוצה הזו לא דמתה לאף קבוצה אחרת שמרת בֶּלוֹז הצטרפה אליה אי פעם. בתשוקתה להאיר נתיב עבור רגליה העדינות, הכושלות, היא הדליקה גפרורים לאורכן של סמטאות אפלות, ומצאה דרכה אל מיסטיקנים הינדים שרפרפו ריסים מנצנצים, מעפעפים, מעל כדורי בדולח. היא פסעה במשעולי האחו עם פילוסופים הודים פְּרושים שייבאו בנותיה-בָּרוח של מאדאם בְּלָבַצְקִי. 1 היא עלתה לרגל ליערות הסטוּקוֹ של קליפורניה, לצוד את החוזה בכוכבים במשכנו הטבעי. היא אפילו ויתרה בחתימתה על הזכויות באחד מבתיה, כדי להתקבל למִסדר הצעקנים במקדש של אוונגליסטים מדהימים שהבטיחו לה עשן זהוב, לַהֶבת בדולח, ואת ידו הגדולה הרכה של אלוהים שתבוא לשאתה הביתה.

אף אחד מכל אלה לא ערער מעולם את אמונתה של מרת בֶּלוֹז, אפילו לא כשראתה אותם מוּבָלים בחשכת לילה בניידת שחורה לקול יללת צופרים, או כשמצאה את תמונותיהם, קודרים ובלתי-רומנטיים בעליל, בצהובוני הבוקר. העולם טיפל בהם בגסות וכלא אותם פשוט כי ידעו יותר מדי, וזה הכול.

ואז, לפני שבועיים, ראתה את המודעה של מר תְ'רקְל בניו יורק:

בואו למאדים!

בואו להתארח לשבוע בנווה המרפא של תְ'רקְל. ואז, הלאה לחלל להרפתקה הגדולה ביותר

שיש לחיים להציע!

הזמינו עלון חינם: "קרוב יותר, אֵלִי, אֵלֶיךָ".

מחירי הנחה. כרטיס הלוך ושוב בתעריף מוזל.

 "הלוך ושוב", חשבה מרת בֶּלוֹז. "אבל מי יחזור אחרי שיראה אותו?"

ועל כן היא קנתה כרטיס וטסה למאדים ובילתה שבעה ימים פושרים בנווה המרפא של מר תְ'רקְל, הבניין שהשלט עליו הִבהב "הַטיל של תְ'רקְל לגן-עדן!" היא בילתה את השבוע ברחצה במים צלולים, ומחתה כל דאגה מעל עצמותיה הקטנות, וכעת כבר קצרה רוחה, והיא נָכונה להיטען אל תוך הטיל הפרטי המיוחד של מר תְ'רקְל, כמו קליע, להשתגר אל החלל אל מעֵבר לצדק ולשבתאי ולפלוטו. וכך – מי יכחיש זאת? – להתקרב עוד ועוד אל הבורא. כמה נפלא! וכי לא הרגשת כבר את קרבתו? וכי לא חשת כבר בנשימתו, במבטו הבוחן, בנוכחותו?

"הנני", אמרה מרת בֶּלוֹז, "מעלית עתיקה ומקרטעת, מוכנה לעלות בַּפּיר. אלוהים צריך רק ללחוץ על הכפתור".

 כעת, ביום השביעי, בעודה טופפת במעלה המדרגות בנווה המרפא, החלו כמה ספקות קטנים לנקר בה.

"קודם כול", אמרה בקול רם לאף אחד, "זאת לא בדיוק ארץ זבת חלב ודבש פה במאדים, כמו שהבטיחו. החדר שלי הוא חדרון, בריכת השחייה בעצם לא באמת ראויה, וחוץ מזה, כמה אלמנות שנראות כמו פטריות או כמו שלדים רוצות בכלל לשחות? ולבסוף, כל נווה המרפא מדיף ריח כרוב מבושל ונעלי התעמלות!"

היא פתחה את דלת הכניסה והניחה לה להיטרק, בשמץ עצבנות.

היא נדהמה מן הנשים האחרות באודיטוריום. כאילו תעתה במבוך מראות בקרנבל, ונתקלה שוב ושוב בעצמה – אותו פרצוף מקומח, אותן ידי תרנגולת וצמידים מצלצלים. בזו אחר זו ריחפו למולה תמונות של עצמה. היא הושיטה יד, אבל לא הייתה זו מראה; הייתה זו גברת אחרת שלחצה את אצבעותיה ואמרה:

"אנחנו מחכות למר תְ'רקְל. ששש!"

"אה", לחשו כולן.

וילונות הקטיפה נפרדו.

מר תְ'רקְל הופיע, שלֵו להתמיה, וסקר את כולן בעיניו המצריות. ובכל זאת משהו בהופעתו עורר ציפייה שיקרא "הַיי!" בעוד כלבים מדובללים מדלגים מעל רגליו, דרך ידיו המחושקות, ומעל גבו. ואז ציפית שיחייך חיוך פסנתרי מסַנוור, ויפזז עם הכלבים והכול אל מאחורי הקלעים.

 מרת בֶּלוֹז, בחלק נסתר במחשבתה שהייתה חייבת להיאחז בו בלי הרף, ציפתה לשמוע גוֹנג סיני זול עם כניסתו של מר תְ'רקְל. עיניו הכהות הלחלוחיות הגדולות היו מופרכות עד כדי כך שאחת הזקנות התלוצצה שראתה ענן יתושים מרחף מעליהן כמו מעל חביות גשם בקיץ. ומרת בֶּלוֹז קלטה מדי פעם ריח של כדור נפטלין תיאטרלי וניחוח של קיטור קליופֶּה 2 עולה מחליפתו המגוהצת למשעי.

אבל באותה רציונליזציה פראית שקיבלה את כל שאר האכזבות בחייה המקרטעים, היא נשכה שפתיים כנגד הספקנות ולחשה, "הפעם זה אמיתי. הפעם זה יעבוד. הלוא יש לנו טיל?"

מר תְ'רקְל קד קידה. הוא חייך חיוך פתאומי של מסכת קומדיה. הגברות הזקנות הביטו פנימה אל תוך מכסה הגרון שלו וחשו שם תוהו ובוהו. עוד לפני שהחל לדבר, מרת בֶּלוֹז ראתה אותו מרים כל אחת ממילותיו, משמן אותה, מוודא שתנוע חלק במסילתה. לבה התהדק כאגרוף קטן, והיא חשקה את שיני הפורצלן שלה.

"חברות", אמר מר תְ'רקְל, וכפור פתאומי נשמע מכסה את לבבות האסיפה כולה.

"לא!" הקדימה מרת בֶּלוֹז. היא כבר שמעה את החדשות הרעות מסתערות לעברה, והיא עצמה קשורה לפסים, חסרת-אונים, בעוד גלגלי הענק השחורים מאיימים והצופר שורק.

"יהיה עיכוב קל", אמר מר תְ'רקְל.

ובו ברגע, מר תְ'רקְל היה יכול לזעוק או להתפתות לזעוק, "גבירותיי, שבו בבקשה!" כדרך הפייטנים הנודדים, כי הגברות התרוממו אליו מכיסאותיהן, קובלות ורועדות.

"לא עיכוב ממושך מאוד". מר תְ'רקְל הרים את ידיו ללטף את האוויר.

"כמה זמן?"

"רק שבוע".

"שבוע!"

"כן. תוכלו להישאר כאן בנווה המרפא עוד שבעה ימים, הלא כן? עיכוב קל לא ישנה כלום, נכון, בסופו של דבר? חיים שלמים חיכיתן. רק עוד כמה ימים".

בעשרים דולר ליום, חשבה מרת בֶּלוֹז בצינה.

"מה הבעיה?" קראה אישה אחת.

 "קושי משפטי", השיב מר תְ'רקְל.

"טיל יש לנו, נכון?"

"אה, כ-כן".

"אבל אני פה כבר חודש שלם, מחכה", אמרה גברת זקנה אחת. "עיכובים, עיכובים!"

"זה נכון", אמרו כולן.

"גבירותיי, גבירותיי", מלמל מר תְ'רקְל, בחיוך שלֵו.

"אנחנו רוצות לראות את הטיל!" הייתה זו מרת בֶּלוֹז שדהרה קדימה, לבדה, ונופפה באגרופה כמו בפטיש צעצוע.

מר תְ'רקְל התבונן אל תוך עיני הגברות הזקנות, כמיסיונר בין קניבלים לבקנים.

"כן, אבל", אמר.

 "שום אבל!" צעקה מרת בֶּלוֹז.

"אני חושש – " ניסה לומר.

"גם אני!" אמרה. "לכן אנחנו רוצות לראות את הספינה!"

"לא, לא, נו, תראי, גברת – " הוא נקש באצבעותיו כדי להיזכר בשמה.

"בֶּלוֹז!" היא זעקה. מְכל קטן הייתה בסך הכול, אבל עכשיו כל הלחצים הגועשים שנאצרו במשך שנים ארוכות עלו ופרצו מבעד לשסתומים העדינים של גופה. לחייה התלהטו. ביללה שנשמעה כשריקת ארובות מלנכולית רצה מרת בֶּלוֹז קדימה ונתלתה עליו, כמעט בשיניה, ככלב שפּיץ שהַקַיץ העביר אותו על דעתו. היא מיאנה וגם לא יכלה להניח לו לעולם, עד שימות, ושאר הנשים בעקבותיה, קפצו ונבחו כמכלאה שלמה של כלבים שהתפרצו על מאמנם, זה שליטף אותם ושסביבו כרכרו וייבבו בעליצות רק שעה קודם לכן, כעת התגודדו סביבו, קימטו את שרווליו והניסו את השלווה הפּרעונית ממבטו.

"מכאן!" קראה מרת בֶּלוֹז, וחשה עצמה כמאדאם לפארג'.3 "פה מאחור! מספיק חיכינו לראות את הספינה. כל יום הוא דחה אותנו, כל יום חיכינו, עכשיו בואו נראה".

"לא, לא, גבירותיי!" קרא מר תְ'רקְל וקיפץ סביב.

הן פרצו דרך ירכתי הבמה ויצאו דרך דלת, כשיטפון, כשהן נושאות עמן את האיש המסכן אל תוך צריף, ואז החוצה, בפתאומיות, אל אולם התעמלות נטוש.

"הנה הוא!" אמרה מישהי. "הטיל".

ואז השתררה שתיקה קשה מנשוא.

הטיל היה שם.

מרת בֶּלוֹז הביטה בו וידיה נשמטו מצווארונו של מר תְ'רקְל.

הטיל נראה מעט כמו סיר נחושת חבוט. אלף בליטות ושריטות וצינורות חלודים ואוורָרים מטונפים היו עליו ובתוכו. האשנבים עורפלו באבק ונדמו לעיני חזיר עיוור. כולן ייללו יללת אנחה דקה.

"זאת החללית סהדי במרומים?" קראה מרת בֶּלוֹז בזעזוע.

מר תְ'רקְל הנהן והביט ברגליו.

"שכל אחת מאיתנו שילמה עליה אלף דולר ובאנו כל הדרך למאדים כדי לעלות עליה איתך ולצאת למצוא אותו?" שאלה מרת בֶּלוֹז.

"מה, היא לא שווה אפילו שק של אפונה מיובשת", אמרה מרת בֶּלוֹז.

"זאת ממש גרוטאה!"

גרוטאה, לחשו כולן, בקול שלבש נימה היסטרית.

"שלא יברח!"

מר תְ'רקְל ניסה להרים רגליים ולהימלט, אבל אלף מלכודות אופוסום סגרו עליו מכל עבר. הוא קמל.

כולן הלכו סביב במעגלים כמו עכברים סומים. הבלבול והבכי נמשכו חמש דקות תמימות, שבהן הן ניגשו ומיששו את הטיל, את הקומקום הדפוק, את המְכל החלוד ליַלדוֹת האל.

"טוב", אמרה מרת בֶּלוֹז. היא טיפסה אל פתחו המעוקם של הטיל, ופנתה אל כולן. "עושה רושם שנעשה לנו דבר נורא", אמרה. "לי אין כסף לחזור הביתה לכדור הארץ, ואני גאה מכדי ללכת לממשלה ולספר שאיש ירוּד כזה שיטה בנו והוציא מאיתנו את כל חסכונותינו. אני לא יודעת מה אתן חושבות על זה, כולכן, אבל הסיבה שכולנו באנו לכאן היא שאני בת שמונים וחמש, ואת בת שמונים ותשע, ואת בת שבעים ושמונה, וכולנו נוגעות כבר במאה, ועל כדור הארץ שום דבר לא מחכה לנו, וכנראה שגם לא על מאדים. כולנו ציפינו שלא לנשום עוד הרבה אוויר או לסרוג עוד הרבה תחתיות, כי אחרת לא היינו מגיעות הנה. אז מה שיש לי להציע זה דבר פשוט – לקחת סיכון".

היא הושיטה יד ונגעה בשלד החלוד של הטיל.

"זה הטיל שלנו. אנחנו שילמנו תמורת המסע שלנו, ולכן נצא למסע שלנו!"

כולן רשרשו ועמדו על קצות האצבעות ופערו פיות נדהמים.

מר תְ'רקְל החל לבכות. הוא עשה זאת בקלות רבה ובאפקטיביות גדולה.

"אנחנו פשוט ניכנס לספינה הזאת", התעלמה ממנו מרת בֶּלוֹז. "ואנחנו נמריא לאן שהתכוונו להגיע".

מר תְ'רקְל הפסיק לבכות די זמן כדי לומר, "אבל זה הכול היה תרמית. אני לא יודע שום דבר על החלל. והוא ממילא לא נמצא שם. אני שיקרתי. אין לי מושג איפה הוא, ולא הייתי מצליח למצוא אותו גם אם הייתי רוצה. ואתן האמנתן לי כמו שוטות".

"כן", אמרה מרת בֶּלוֹז, "היינו שוטות. אני מוכנה לקבל את זה. אבל אתה לא יכול להאשים אותנו, כי אנחנו זקנות, וזה היה רעיון מקסים, וטוב ויפה, אחד הרעיונות הכי מקסימים בעולם. הרי לא באמת סיפרנו לעצמנו שנוכל להתקרב אליו פיזית. זה היה חלום עדין ומטורף של זקנות, מסוג הדברים שנאחזים בו למשך כמה דקות מדי יום, גם אם יודעים שהוא לא נכון. טוב, אז כל מי שרוצה לנסוע, בואו אחריי לספינה".

"אבל אתן לא יכולות לנסוע!" אמר מר תְ'רקְל. "אין לכן נווט. והספינה הזאת היא שבר כלי!"

"אתה", אמרה מרת בֶּלוֹז, "אתה תהיה הנווט".

היא נכנסה לתוך הספינה, וכעבור רגע נדחקו קדימה כל שאר הזקנות. מר תְ'רקְל, שידיו טָרפו באוויר כטחנת רוח, נדחף בכל זאת דרך הפתח, ובתוך רגע נטרקה הדלת. מר תְ'רקְל נקשר אל כיסא הנווט כשכולן מדברות בבת אחת ומחזיקות אותו שלא יקום. הקסדות המיוחדות חולקו ונקבעו על כל ראש אפור או לבן לתוספת חמצן במקרה של דליפה מגוף הספינה, ובסופו של דבר הגיעה השעה ומרת בֶּלוֹז נעמדה מאחורי מר תְ'רקְל ואמרה, "אנחנו מוכנות, אדוני".

הוא לא אמר דבר. הוא שטח בפניהן תחינה שקטה, בעיניו הגדולות, הכהות, הלחות, אבל מרת בֶּלוֹז הניעה בראשה והצביעה אל לוח השעונים.

"ממריאים", הסכים מר תְ'רקְל בעגמומיות, והסיט מתג.

כולן נפלו. הטיל עלה מכוכב הלכת מאדים בגלישת להבה גדולה, בשאון של מטבח שלם שהושלך לתוך פיר מעלית, בקול של סירים ומחבתות וקומקומים ולהבות שופתות ונזידים מבעבעים, בריח שריפת קטורת וגומי וגופרית, בצבע של אש צהובה, וסרט אדום נמתח מתחתן בעוד כל הזקנות שרות ונאחזות זו בזו, ומרת בֶּלוֹז זוחלת זקופה בספינה הנאנקת, המתמתחת, המרעידה.

"קדימה לחלל, מר תְ'רקְל".

"היא לא תחזיק מעמד", אמר מר תְ'רקְל, בעצב. "הספינה לא תחזיק מעמד. היא – "

וכך אמנם קרה.

הטיל התפוצץ.

מרת בֶּלוֹז חשה עצמה מתרוממת ומושלכת סחרחרה, כמו בובה. היא שמעה את הצרחות הרמות וראתה הבזקי גופים חולפים על פניה בשברי מתכת ואור מאובק.

"הצילו, הצילו!" זעק מר תְ'רקְל הרחק-הרחק, על אלומת רדיו קטנה.

הספינה התפוררה למיליון חלקים, והזקנות, כל המאה, הושלכו היישר קדימה באותה מהירות כמו הספינה.

אשר למר תְ'רקְל, אולי מסיבות מסלוליות כלשהן הוא נזרק מעֶברה האחר של הספינה דווקא. מרת בֶּלוֹז ראתה אותו נופל לבדו ומתרחק מהן, צורח, צורח.

וזה סופו של מר תְ'רקְל, חשבה מרת בֶּלוֹז.

והיא ידעה בדיוק כיצד ייראה סופו. הוא עמד להישרף, להיצלות, להיקלות היטב, אבל ממש היטב. מר תְ'רקְל עמד ליפול אל תוך השמש.

והנה אנחנו, חשבה מרת בֶּלוֹז. הנה אנחנו, יוצאות החוצה, והחוצה, והחוצה.

שום תנועה כמעט לא הורגשה, אבל היא ידעה שהיא נעה במהירות של חמישים אלף מייל בשעה, ושהיא תמשיך לנוע במהירות כזו לנצח, עד ש….

היא ראתה את הנשים האחרות מתנודדות סביבה, כל אחת במסלולה, ולכל אחת מהן נותרו עוד דקות ספורות בלבד של חמצן בקסדותיהן, וכל אחת מהן הביטה מעלה אל יעדן.

כמובן, חשבה מרת בֶּלוֹז. החוצה לחלל. החוצה והחוצה, והאפֵלה ככנסייה גדולה, והכוכבים כנרות, ולמרות הכול – מר תְ'רקְל, הַטיל והמרמה – אנחנו נעות לעבר האל.

ושם, כן, שם, בעודה נופלת הלאה והלאה, התקרבה אליה – כמעט והבחינה כעת בקווי המתאר – התקרבה אליה היד הזהובה האדירה שלו, הוּשטה לאחוז בה ולנחם אותה כִּדרוֹרית נפחדת…

"אני מרת אמיליה בֶּלוֹז", אמרה בשקט, בקול השמור לאורחים חשובים. "אני מכוכב הלכת ארץ".

 


 

*עריכה: רחל הלוי

**הסיפור "מסע קטן" ייכלל באסופה בת 17 סיפורי זִקנה מאת ריי ברדברי, שנמצאת בעיצומו של גיוס המונים לשם הוצאתה לאור בתחילת שנת 2020. לתמיכה: https://headstart.co.il/project/51586

***A LITTLE JOURNEY © 1951 by Ray Bradbury. Published with the permission of Don Congdon Associates, Inc.

הטמגוצ'י של הבן שלי חטף איידס. לא יותר משלושים פּיקסֶלים יצרו את חיית המחמד הווירטואלית על צג ה-LCD הקטן, אבל המחלה היתה ניכרת לעין. הוא נראה כמו חולה איידס, אתם יודעים? רזה יותר מקודם. כמה מהפיקסלים שלו דהו, ואישוני עיניו הענקיות היו קטנים יותר, ובהו בהבעה ריקה.

רק כמה שבועות קודם לכן קניתי ללוּק את הטמגוצ'י, ששמו מימוּ. למען האמת הוא רצה מאוד חתלתול, אבל גבּי לא רצתה חתול בבית. "חתול יביא ציפורים מתות וחיידקים צואתיים," אמרה, אצבעותיה פרושות להגן על בטנה התופחת.

טמגוצ'י נראה פשרה מושלמת – משהו שלוּק יוכל להזדהות איתו ולטפל בו, שילמד אותו יסודות ראשונים לטיפול בחיות מחמד בשביל התקופה הראשונה לאחר הולדת התינוק. הזדהות היא אחד הדברים שלוּק יתקשה בהם, כך קראנו בַספר. הוא יתקשה להבין הבעות פנים. לטמגוצ'י היו רק שלוש הבעות שונות, כך שזה יהיה תרגול טוב בשבילו.

לוק ואני עקבנו יחד אחרי מימוּ המקופל בפינת הצג. מדי פעם היה מימוּ קם ממקומו, מדדה לפינה הנגדית ומשאיר ערימה של משהו. לא יודע מה זה המשהו הזה, או מאיזה נקב הוא יצא – הרזולוציה לא היתה מספיק טובה כדי לקבוע.

"אתה נותן לו יותר מדי אוכל," אמרתי ללוק. הוא אמר שזה לא נכון, אבל הוא ישב על הספה ולחץ על הכפתורים במשך שעות, אז אני די בטוח שזה מה שהוא עשה. חוץ מלהאכיל, אין עוד הרבה מה לעשות עם טמגוצ'י.

קראתי את הוראות ההפעלה שהגיעו עם מימוּ. צרכיו היו פשוטים: מזון, מים, שינה, משחק. מימוּ היה אמור לאותת כשהוא זקוק לאחד מאלה. תפקידו של לוק כמטפל של מימוּ היה ללחוץ על הכפתור המתאים בזמן המתאים. בהוראות נכתב כי עודף תזונה, חוסר תזונה, חוסר פעילות גופנית ואומללות עלולים לגרום למימוּ לחלות. גולגולת שחורה קטנה עם עצמות מוצלבות תופיע על הצג כשזה יקרה, ובאמצעות לחיצה כפולה על כפתור A ואחר כך על כפתור B, ניתן לתת לו תרופה. בהוראות נכתב שלפעמים דרושות שתיים או שלוש מנות תרופה, תלוי כמה הטמגוצ'י שלך חולה.

בדקתי שוב את הצג של מימוּ ולא היו גולגולת ועצמות מוצלבות.

בהוראות נכתב שאם הטמגוצ'י מת, יש לתקוע עיפרון לתוך חור בגבו כדי לאתחל אותו. אז תיוולד חיה חדשה.

כשלוק הלך סוף-סוף לישון ולא היה יכול לראות אותי מתעלל בחיית המחמד הווירטואלית שלו, מצאתי את החור בגב של מימוּ ודחפתי לתוכו עיפרון מחודד. אבל כשהפכתי אותו בחזרה, מימוּ עדיין היה שם, חולה כמקודם. תקעתי את העיפרון עוד כמה פעמים וניסיתי גם עם סיכה, למקרה שהעיפרון לא נכנס עמוק מספיק. אבל הוא סירב לאתחל את עצמו.

תהיתי מה יקרה אם מימוּ ימות, עכשיו כשכפתור האתחול שלו לא עובד. האם תקלה כלשהי שללה מהטמגוצ'י של לוק את היותו בן אלמוות? האם ניתנה לו רק הזדמנות אחת לְחיים? נדמה לי שהדבר עשה אותו הרבה יותר מיוחד, ובמידה מסוימת, הגביר את נחישותי למצוא למימוּ מרפא.

חיברתי את מימוּ למחשב האישי שלי – תכונה חדשה בדור הזה של הטמגוצ'ים. קיוויתי שיקפוץ איזה חלון של "אשף האיבחון" ויפתור את הבעיה.

מסך של טמגוצ'י הבהב לחיים על המחשב האישי שלי. היו שם הרבה יצורים מוטנטיים גדולי עיניים, מתנועעים מצד לצד כדי לקבל תשומת לב, ביניהם גם עוד מימוּ, שנראה כמו התמונה שלו על האריזה, לפני שחלה. אחת האופציות על המסך היתה "סנכרן את הטמגוצ'י שלך".

כשעשיתי זאת, עולם הפיקסלים המרובעים המוגבל של מימוּ הפך על המסך שלי פתאום לאנימציה תלת-ממדית בצבעים חיים. החדר הריק שבו חי התגלה כחממה מלאה צמחים בלתי אפשריים הגדלים תחת שמש טמגוצ'י ורדרדה. ובמרכז העולם הזה, שכב על השטיח מימוּ.

הוא נראה נורא. בגרסה המפותחת במלואה לחדרו של הטמגוצ'י, היה מימוּ מין דבר מקומט. עור כפות רגליו היה נוקשה ומתקלף. עיניו, שהיו פעם בצבע לבן בוהק בגוונים חדים, היו צהובות וחסרות ברק. סביב בסיס אפו היו גלדים. תהיתי איזה מוח מעוות יפתח צעצוע לילדים שעלול להגיע לשפל מדכא כל כך.

הקשתי על כל כפתור אפשרי עד שמצאתי ערכה רפואית. יכולת לגרור ולהדביק מתוכה גלולות אל הטמגוצ'י. כנראה מימוּ היה אמור לבלוע או לספוג אותן, אבל הן פשוט ריחפו מולו, כאילו מימוּ מסרב לקחת את התרופות שלו.

ניסיתי על מימוּ את התחבולה שאני עושה ללוק כדי שיקח תרופה. ערבבתי את הגלולות במזון. גררתי כרע עוף מהמזווה וכיסיתי בו את התרופה בתקווה שמימוּ יקום ויאכל את שניהם. אבל הוא רק שכב לו שם, מביט בי, פיו פתוח מעט. המראה החולה שלו היה משכנע כל כך שיכולתי ממש להריח את הבל הפה המסריח שלו עולה מן הצג.

שלחתי ליוצריו של מימוּ אי-מייל עוקצני המתאר את מצבו ושואל מה יש לעשות כדי להשיבו לקו הבריאות.

עבר שבוע וטרם קיבלתי תשובה ומצבו של מימוּ החמיר. הופיעו עליו נקודות אפרפרות. כשסנכרנתי את מימוּ למחשב שלי, התברר כי הנקודות הן פצעים אדומים ועמוקים. ומן האופן שבו השתקפו בהם קרני שמש הטמגוצ'י, אפשר היה לדעת שהם רטובים.

הלכתי לחנות הצעצועים והראיתי להם את הטמגוצ'י. "אף פעם לא ראיתי אותם עושים דבר כזה," אמרה הבחורה מאחורי הדלפק. "כנראה זה משהו שיש בסדרה החדשה."

יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את לוק עם חברה שבאה לשחק. לחברה קראו בֶּקי וגם לה היה טמגוצ'י. גבי ניסתה לארגן לפחות מפגש חברתי אחד בשבוע כדי לעזור ללוק להשתלב.

הטמגוצ'י של בקי נתן לי רעיון.

לדור הזה של הטמגוצ'ים היתה יכולת לתקשר עם טמגוצ'ים אחרים. אם קרבת את הטמגוצ'י שלך למרחק מטר מטמגוצ'י של חבר, חיות המחמד הווירטואליות שלכם יכלו לשחק משחקים או לרקוד יחד. אולי אם אחבר את שני הטמגוצ'ים, כפתור התרופות בטמגוצ'י של בקי ירפא את מימוּ.

בהתחלה התנגד לוק באלימות לתת לי את מימוּ, גם כשאמרתי לו שאני רק רוצה לעזור לו. אבל כששיחדתי את לוק ובקי בעוגיות שוקולד ושקית צ'יפס, הם הסכימו למסור לי אותם.

כשנכנסה גבי מתליית הכביסה, היא זעמה עלי.

"למה נתת צ'יפס ושוקולד לילדים?" היא שאלה, והטיחה את סל הכביסה הריק על הרצפה. "בדיוק התכוונתי להכין להם ארוחת ערב."

"עזבי אותי רגע," אמרתי. לא היה זמן להסביר. היו לי רק כמה דקות עד שהילדים ידרשו שאחזיר להם את הצעצועים, והתקשיתי לגרום לטמגוצ'ים למצוא זה את זה – אולי חיבור הבלוטות של מימוּ נפגע מן הווירוס.

אבל בסופו של דבר, כשקירבתי את שקעי החיבור שלהם זה לזה, הם השמיעו צליל פינג של סנכרון ושתי הדמויות הופיעו על שני הצגים. מדהים איזה סיפוק קיבלתי מזה.

מימוּ נראה חולה גם על הצג של בקי. לחצתי פעמיים על A ופעם על B כדי לתת לו תרופה.

לא קרה כלום.

ניסיתי שוב. אבל הטמגוצ'ים סתם עמדו שם. אחד בריא, השני חולה. לא עשו כלום.

לוק ובקי חזרו, אצבעותיהם שמנוניות ופניהם חומות משוקולד. אמרתי להם לנגב ידיים במכנסיים לפני שישחקו עם הטמגוצ'ים שלהם. עמדתי לנתק אותם זה מזה, אבל כשהם ראו שעל הצג של כל אחד מהם מופיעה הדמות השנייה, הם התלהבו והתיישבו ליד שולחן המטבח לשחק יחד.

מזגתי לעצמי בירה, וחצי כוס יין לגבי (המנה היומית המותרת לה), ואז, כשראיתי את הצ'יפס בצד, לקחתי לי שקית.

מאוחר יותר, כשנגמרה הבירה שלי והגיע הזמן שאמא של בקי תבוא לאסוף אותה, הושיטה לי בקי את הטמגוצ'י שלה.

"אתה יכול לתקן את וִיבּי?" היא שאלה.

אצל הטמגוצ'י הוורוד של בקי התחילו להופיע התסמינים הראשונים ממחלתו של מימוּ: ירידה במשקל, פנים אפורות, גב כפוף, תשישות.

כששמעתי את אמא של בקי מגיעה במכונית התחלתי ללחוץ על כפתורי התרופות וכבר ידעתי שלא יעזור כלום. "הוא צריך לנוח קצת," אמרתי. "תעזבי אותו בשקט עד מחר, והוא יהיה בסדר."

לוק הוזמן ליום הולדת. בדרך כלל גבי לוקחת את לוק למסיבות, אבל היא הרגישה רע – השליש הראשון של ההריון הפעם היה לא נעים במיוחד. אז היא שכנעה אותי לנסוע, אף שאני שונא מסיבות של ילדים.

הבחנתי שאצל רבים מהילדים האחרים במסיבה הטמגוצ'י מחובר ללולאות החגורה של החצאית או המכנסיים. הילדים היו עוצרים מדי כמה דקות תוך כדי משחק ומרימים את הטמגוצ'ים שלהם כדי לבדוק אם הם בסדר, ומפעם לפעם לוחצים על כפתור כדי למלא את צורכיהם.

"הטמגוצ'ים האלה זה טירוף, לא?" ציינתי באוזני אבא אחר שעמד לו בקצה הגינה בזרועות משולבות על חזהו.

"כן," הוא חייך.

"הטמגוצ'י של הילד שלי נהיה חולה," אמרתי. "הבוקר נשרה לו אחת הזרועות. היית מאמין?"

האבא הסתובב אלי, פניו הרצינו פתאום. "אתה אבא של לוק?" שאל.

"כן," אמרתי.

"בגללך הייתי צריך לקנות טמגוצ'י חדש."

קימטתי את מצחי וגיחכתי, לא חשבתי שהוא רציני, אבל נראה שהבעת הפנים שלי מעצבנת אותו.

"בקי ויליס היתה אצלכם בבית, לא?" הוא המשיך. "אז החיית המחמד שלה הדביקה את חיית המחמד של מתִי כי היא יושבת לידו בכיתה. חיית המחמד של הבן שלי מתה. אני שוקל לדרוש ממך פיצוי על החדשה."

הבטתי היישר לתוך עיניו, מחפש רמז לכך שהוא מתבדח, אבל לא היה שום רמז. "אני לא יודע מה להגיד," אמרתי. ובאמת לא ידעתי. חשבתי שהוא מטורף, במיוחד בגלל איך שקרא לטמגוצ'ים "חיות מחמד", כאילו מדובר בחיות אמיתיות, ולא בסתם שלושים פיקסלים על צג LCD שיש להן אותן פונקציות כמו השעון המעורר שלי בערך. "אולי היתה בעיה אחרת בטמגוצ'י שלכם. הטמגוצ'י של לוק לא מת."

האבא האחר טלטל את ראשו ונשף אוויר, ואז פנה הצידה והביט בי, קמט נוצר בצווארו השמן. "אל תגיד לי שהבאתם אותו לכאן," אמר.

"טוב, לוק לוקח אותו לכל מקום," אמרתי.

"אלוהים," הוא אמר, ואז עבר ממש בתוך המשטח הצבעוני שעליו כמה ילדים שיחקו "טוויסטר", חטף את הטמגוצ'י של בנו ובדק אם הוא בסדר. פרץ ויכוח בינו לבין בנו כשהוא ניתק את הצעצוע מלולאת החגורה של הילד ואמר שיכניס אותו למכונית ליתר ביטחון. הם עשו כל כך הרבה רעש עד שאמו של הילד שחגג יום הולדת ניגשה להרגיע אותם. האבא רכן קרוב אליה כדי ללחוש והיא הביטה ארצה כשדיבר, ואז הרימה מבט לעברי, ואחר כך אל לוק.

היא חצתה את הגן בדרך אלי.

"היי. לא נפגשנו," אמרה, מושיטה את ידה בחיוך יפה. "אני ליליאן, אמא של ג'ייק." לחצנו ידיים ואמרתי שנעים מאוד להכיר אותה. "אנחנו בדיוק מתכוונים לשחק 'חבילה עוברת,'" היא אמרה.

"אה, יופי."

"כן, ואני מודאגת שהילדים האחרים יידבקו מ…" היא פתחה את פיה כדי להראות ששיניה חשוקות, והנהנה בתקווה שהבנתי, בתקווה שהיא לא תיאלץ לשאת את המבוכה שכרוכה באמירה מפורשת.

"זה רק צעצוע," אמרתי.

"בכל זאת, הייתי מעדיפה…"

"את מדברת על זה כאילו זה…"

"אם לא קשה לך…"

הנדתי בראשי לנוכח הטירוף שבמצב, אבל הסכמתי לטפל בכך.

כשאמרתי ללוק שאני צריך לקחת ממנו את מימוּ לרגע הוא התחרפן. הוא רקע ברגליו וקפץ את ידו לצורת טופר וצעק, "סַמוּר מעופף!"

כשלוק עושה את הסמור המעופף שלו, כל מי שנמצא לידו ברדיוס של שני מטרים חוטף. סמור מעופף הוא מרושע. ציפורניו החדות שורטות את הזרועות. הוא מכוון לעיניים.

"בסדר, בסדר," אמרתי, מתרחק ממנו ומרים ידיים בהתגוננות. "מימוּ יכול להישאר אצלך, אבל אני אצטרך לקחת אותך הביתה."

לוק כיווץ את אפו וקימט את מצחו כל כך חזק שבקושי ראיתי את עיניו הכהות.

"אתה תפסיד את עוגת היום הולדת," הוספתי.

לוק הרפה את טפריו, הושיט לי את מימוּ, והשמיע נהמת רטינה תוך כדי כך. מימוּ היה חם, ותהיתי האם זה בגלל ידיו המזיעות של לוק, או שיש לטמגוצ'י חום.

החזקתי בידו של לוק והובלתי אותו למקום שבו סידרו כמה אמהות את המעגל ל"חבילה עוברת", והחבאתי מעיניהן את מימוּ בכיסי. הושבתי את לוק והסברתי לו מה עומד לקרות ומה הוא אמור לעשות. ילד רזה שנפלו לו שתי שיניים קדמיות הביט בנו, תוהה מה אנחנו עושים.

נאלצתי להמתין עד יום שני כדי לבדוק את האי-מיילים שלי במשרד. עדיין לא קיבלתי כלום מיצרני הטמגוצ'י. בהפסקת הצהריים, תוך שאני מתיז רוטב בולונז על המקלדת, חיפשתי בגוגל "טמגוצ'י" יחד עם כל מילה נרדפת ל"וירוס". לא מצאתי שום דבר חוץ מהוראות לתת לו תרופות כשמופיעים הגולגולת והעצמות.

אחרי הצהריים, בפגישה הלפני אחרונה שלי לאותו יום, ביקשו ממני בכריזה להתקשר לקבלה. כשקוראים לך בכריזה, כולם יודעים שזה מקרה חירום, וכשקוראים לי, כולם יודעים שזה משהו שקשור ללוק. יצאתי מחדר הישיבות ורצתי לשולחן שלי, מנסה בכל הכוח לא להביט בראשים המסתובבים בעקבותי.

גבי המתינה על הקו. כשהעבירו אותה מהקבלה, היא בכתה. היה ללוק התקף, מאלה שהוא חוטף לפעמים. התקף קצר הפעם, יחסית לו, רק שמונה דקות, אבל מרגע שההתקף חלף, צד ימין של גופו משותק. זה היה דבר חדש. החרידה אותי העובדה שההתקפים שלו משתנים, שאולי הם מתפתחים באופן כלשהו. אמרתי לגבי להירגע ושאני יוצא הביתה מיד.

כשהגעתי, עדיין חנה האמבולנס ליד הבית, אבל הצוות כבר ארז את הציוד. "הוא בסדר," אמר לי אחד מאנשי האמבולנס כשרצתי בשביל.

השיתוק של לוק נמשך רבע שעה אחרי שנגמר ההתקף, אבל עכשיו הוא חזר להתנועע כרגיל, חוץ מרפיון בזווית פיו שגרם לו לעיוות מילים. האיש מהאמבולנס אמר שזה קורה לפעמים, כך שאין מה לדאוג.

חיבקתי את לוק, טומן את שפתי בשיערו הסמיך ומנשק את צד ראשו, מייחל לחיות בעולם שבו נשיקות יכולות לשקם מוחות. ליטפתי את גבו, בתקווה למצוא שם איזה כפתור אתחול שקוע בתוך חור, משהו שאוכל ללחוץ עליו כדי שיספק לנו התחלה חדשה, שימחק את כל הקשקושים מהדף ויותיר אותו שוב חלק ונקי.

גבי ישבה על קצה הכורסה והחזיקה את הבטן.

"את בסדר?" שאלתי.

היא הנהנה, שולפת ממחטת נייר משרוול הקרדיגן ומוחה את אפה. הפחד הכי גדול של גבי היה שהבעיה של לוק היא לא רק חלק ממנו, אלא חלק מהמפעל שייצר אותו – מה אם אצל כל ילד שנעשה יחד יהיה אותו פגם בתכנון?

כל הרופאים אמרו שהסיכויים שזה יקרה פעמיים הם זעומים, אבל אני לא חושב שנוכל אי פעם להירגע לגמרי. ידעתי שעוד הרבה זמן אחרי שייוולד הילד השני שלנו, נחפש שנינו את התסמינים שנראו תמימים כל כך אצל לוק בהתחלה.

קיבלנו מכתב מבית הספר האוסר על הבאת טמגוצ'ים. שלושה טמגוצ'ים של ילדים אחרים מתו ולא היה אפשר להשיבם לחיים.

"הורים מתעלמים ממני כשאני מורידה את לוק בבוקר," אמרה גבי. היא שפשפה את רקותיה באצבעותיה.

המצב יצא משליטה. מימוּ צריך ללכת.

כשהלכתי לספר ללוק שאנחנו צריכים להיפרד ממימוּ לשלום, הוא ישב על שפת ארגז החול, דוקר את החול בקשית צהובה.

"לא!" הוא נבח עלי, ועשה את הפרצוף הזועף שלו. הוא אחז את מימוּ בחוזקה באגרופו ושילב את זרועותיו על חזהו.

גבי יצאה החוצה עם הספר שלה. "אולי תעזרי לי פה?" ביקשתי.

"אתה יכול להתמודד עם זה לשם שינוי," אמרה.

ניסיתי לשחד את לוק בעוגייה, אבל זה רק הרגיז אותו יותר. ניסיתי לשקר לו, אמרתי שאני צריך לקחת את מימוּ לבית החולים כדי לרפא אותו, אבל כבר איבדתי את אמונו. בסופו של דבר נותרה לי רק אפשרות אחת. אמרתי ללוק שהוא צריך לסדר את הצעצועים שלו בגינה או שאאלץ להחרים את מימוּ ליומיים שלמים. ידעתי שלוק לעולם לא יאסוף את הצעצועים. כנראה החלק במוחו שאחראי על סידור היה בתחום האזור הפגוע. אבל ביקשתי ממנו בתיאטרליות כמה פעמים, ואז, כשהוא רק התרגז עוד יותר, רקע ברגליים ובעט בכל מיני דברים, התחלתי לספור.

"אל תספור!" הוא אמר, מבין את סופיות הספירה לאחור.

"קדימה," אמרתי, "נשארו לך ארבע שניות. רק תאסוף את הצעצועים ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

אילו הוא היה אוסף את הצעצועים שלו, היה מדובר בכזה נס, שהייתי מרשה לו לשמור את מימוּ, עם האיידס או בלי האיידס.

"שלוש… שתיים…."

"די לספור!" צרח לוק, ואז אשר יגורתי בא לי, "סַמוּר מעופף!"

האצבעות של לוק התעקלו לצורתן המוכרת והמפחידה והוא הסתער עלי. דילגתי כדי לברוח ממנו, ומעדתי על דלי.

"אחת וחצי…. אחת… קדימה, נשארה לך רק חצי שנייה." כנראה היה בי חלק שנהנה מזה, כי צחקקתי.

"די עם זה," אמרה גבי. "אל תהיה אכזרי."

"הוא צריך ללמוד," אמרתי. "קדימה לוק, נשאר לך רק שבריר שנייה. תתחיל לאסוף את הצעצועים שלך עכשיו ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

לוק שאג וזינק עלי עם סמור-מעופף, על הזרועות שלי, על הפנים. אחזתי במותניו וסובבתי אותו עם הגב אלי. סמור-מעופף תקע את טפריו בפרקי אצבעותי בזמן שאני נאבקתי לשחרר את מימוּ מידו השנייה.

לאחר שהצלחתי לחלץ את מימוּ, היו על פרקי אצבעותי שלושה חתכים בצורת חצי-סהר ששרפו לי בטירוף.

"אני שונא אותך!" צרח לוק בבכי. הוא רץ אל הבית וטרק את הדלת אחריו.

"מגיע לך," אמרה גבי, מביטה בי מעל מסגרת משקפי השמש שלה.

לא יכולתי פשוט לזרוק את מימוּ לפח. לוק לא יסלח לי על כך לעולם. זה עלול להפוך למין רגע מכונן כזה, משהו שיעוות אותו לנצח וייצור אצלו כל מיני בעיות אמון בהמשך החיים. במקום זאת תכננתי למימוּ המתת חסד.

אם אנעל את מימוּ בארון התרופות, אבודד אותו מהדברים שעשויים לעזור לו לשרוד: מזון, משחק, ליטופים ושירותים, האיידס יתחזק ככל שהוא ייחלש ויתבוסס בהפרשותיו. האיידס ינצח. וכשמימוּ יהיה מת, יש לו שתי ברירות: לאתחל את עצמו בתור טמגוצ'י בריא, או למות. אם יבריא, לוק יוכל לקבל אותו בחזרה. אם ימות, אז לוק ילמד לקח חשוב על תמותה ואני אקנה לו טמגוצ'י חדש כדי לעודד את רוחו.

כל עוד שהה מימוּ בארון היה פיתוי גדול להעיף בו מבט, לצפות ברגעיו האחרונים, אבל לטמגוצ'י יש חיישנים שקולטים תנועה. הוא עשוי לפרש את תשומת הלב מצדי כסוג של טיפול בו, ולאזור כוחות כדי להתנגד לווירוס שהורס אותו. לא, היה עלי לעזוב אותו במנוחה חרף הפיתוי.

נוכחותו של מימוּ בארון התרופות כאילו שינתה את מראהו החיצוני של הארון. מארון תרופות רגיל הוא הפך למשהו אחר, משהו… לא מהעולם הזה.

אחרי יומיים שלמים  לא יכולתי יותר להתאפק. הייתי בטוח שפתיל חייו של מימוּ כבר קופד. לוק התעקש להיות שם כשפתחתי את הארון, ולא היה לי כוח להתווכח.

"בסדר," אמרתי. "אבל למדת את הלקח, שצריך לסדר צעצועים?"

"תחזיר לי אותו," הוא אמר ברטינה.

פתחתי את הארון והוצאתי את הטמגוצ'י.

מימו היה חי.

הוא איבד בינתיים שלוש מגפיו, נשארה לו רק זרוע אחת, שנמתחה תחת ראשו. אחת מעיניו נעצמה לכדי נקודה קטנה שלא יכולה לראות. קו המִתאר המפוקסל שלו היה קטוע בכמה מקומות, נקבוביות פעורות שדרכן ודאי חדרו והתנדפו כל מיני דברים בלתי נראים.

"זה מגוחך," אמרתי. "לוק, אני מצטער, אבל אין לנו ברירה אלא לזרוק אותו."

לוק חטף ממני את הטמגוצ'י ורץ בצרחות אל גבי. הוא רעד, פניו היו אדומות ומיוזעות.

"מה כבר עשית?" גערה בי גבי.

תפסתי את הראש בשתי ידי. "אני נכנע," אמרתי, ועליתי לחדר השינה בהפגנתיות.

הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית בישול. היה משהו מרגיע באופן שבו צרב השף את הטונה על מחבת, משהו שאִפשר לפעימות לבי להתרכך בהדרגה.

גבי קראה לי מלמטה. "אתה יכול לרדת ולהכניס את לוק? ארוחת הערב כמעט מוכנה."

החלקתי את הרגליים על כל אחת מהמדרגות, נהנה מהעיסוי של כפות הרגליים. יצאתי החוצה בגרביים. לוק היה עסוק בקבורה של כדורגל בתוך ארגז החול.

"הגיע הזמן להיכנס, קטנצ'יק," אמרתי. "ארוחת הערב מוכנה."

הוא התעלם ממני.

"בוא הביתה, לוק," קראה גבי מבעד לחלון הפתוח, ולשמע קולה של אמו, קם לוק, ניער את החול מהג'ינס שלו ונכנס פנימה, שומר ממני מרחק רב כשחלף על פני בריצה.

טיפת גשם פגעה בקצה אפי. העננים מעל היו נמוכים וכבדים. עננים מהסוג המסוקס שלוקח להם כמה ימים להתרוקן. כשפניתי לחזור, הבחנתי שלוק השאיר את מימוּ בשולי ארגז החול. התקרבתי כדי להושיט יד ולהרים אותו, אבל אז עצרתי, הזדקפתי, ונכנסתי פנימה, סוגר את הדלת מאחורי.

אחרי ארוחת הערב היה תורה של גבי להשכיב את לוק. הכנתי תה ורכנתי מעל גב הספה, מניח את הספל ואת שני מרפקי על אדן החלון ושואף את האדים החמים. בחוץ הלם הגשם בדשא, יוצר מכתשים בארגז החול, וניתז מהטמגוצ'י. חשבתי כמה מגוחך שאני מרגיש אשם, אבל מתוך איזו תחושת חובה מוזרה המשכתי לצפות בו, עד שהגשם שטף את כל האור מהשמיים.

1

האזרח ג'אבּר סבּיל התעורר לקול צלצול השעון המעורר בטלפון הנוקיה שלו, שהיה מכוון לשעה שש וחמש דקות בדיוק. כמו בכל בוקר, הוא ניסה לכסות את פניו בכרית, אבל חש חוסר אונים נורא.

הוא קפא במקומו כשצלצול השעון המעורר הלך וגבר בראשו, כמו מסמר שנדפק שוב ושוב בתוך מוחו.

לבסוף החליט להושיט את ידו אל השולחן כדי להשתיק את הצלצול ולתת ללבו כמה רגעים להסדיר את פעימותיו לפני שיקום מהמיטה. אבל גם כעת הוא חש שהוא חסר אונים ושאיבד את התחושה בידו, בשתי ידיו, בראשו, ברגליו ובכל גופו.

כהלום רעם, האזרח ג'אבר הבחין שהוא באמת הפך למשהו אחר, שונה מאוד מאותו אדם שהזיכרון האחרון שיש לו ממנו הוא מהלילה הקודם, כששכב לישון בשעה מאוחרת, גופו מותש אחרי ערב ארוך בעבודה. הוא אמד בראשו את מידת הקשיות של כל גופו ונוכח לדעת שהוא הפך לחפץ מתכתי, מוצק וחזק ששרוע על המיטה במקומו.

2

האזרח ג'אבר סביל היה שקוע זמן לא קצר בניסיון להסתגל לגוף הגס והנוקשה הזה שהחליף את גופו האנושי, עד ששם לב לקולותיהם של הילדים הרצים ברחובות אל בתי הספר ושל מוכרי הירקות, הסדקית והחלב המכריזים על מרכולתם הזולה וכן לתחושה המשונה שאור השמש החל לחדור אל החדר מבעד לסדק כלשהו בתקרה". הוא נזכר בחרדה שהוא מאחר מאוד לפגישות עבודה במשרד הממשלתי שהוא עובד בו ושהוא צפוי להיענש בקיצוץ בשכרו ולהינזף על ידי המנהל הזועם. הוא ניסה לקום במהירות, אך גופו המתכתי הכבד בגד בו ומשך אותו בחזרה למיטה. הוא נבהל ואמר בליבו: "אני ברזל, נהפכתי לברזל!"

3

אחרי כמה ניסיונות מייגעים, הצליח ג'אבר סביל לרדת מהמיטה. למעשה, הוא השליך את כל גוף הברזל החדש שלו אל רצפת הבטון של החדר ולאחר נפילתו הרועמת גילה שרגליו נראות כחושות וארוכות. הוא ביקש להישען עליהן איכשהו ולנוע בכבדות לעבר מראה מוארכת שהייתה קבועה באמצע ארון הבגדים שלו. ועוד הוא גילה שיש לו עכשיו משהו שצורתו כעין אחת חדת ראייה עד מאוד ומובילה אותו בדיוק רב אל הארון.

הוא נעצר לרגע לפני שהתרומם ונעמד על רגלי הברזל הכחושות שלו מול המראה. כשראה את דמות הברזל החדשה שלו, לא הצליח האזרח ג'אבר סביל לשלוט עוד בעצמו ובקול מוזר ומפחיד פלט צעקה שגרמה לו להסתובב סביב עצמו כמשוגע. כדורים החלו נורים מקנה שניצב בקדמת גופו, פילחו את הקירות ואת הרהיטים ועפו לכל עבר.

4

מראה גופו החדש גרם ייסורים לג'אבר סביל – הוא נהפך למכונה שנראתה כמו כלי לחימה כפול המורכב ממקלעי דושקה ושילקה. הייתה לו כוונת חדה כמו עין הכיליון, לוע ירי כמו הגיהינום, ודורגל מוצק שנראה כאילו נברא לשאת את המוות עצמו. אסונו גדל כשחש שהכדורים הקטלניים מוסיפים לצאת מגופו הלוהט ונורים בלי הבחנה בעוד שגופו רטט ונע באופן אקראי עד שהוביל אותו החוצה אל הרחוב  הראשי, מסתובב לכל עבר, קוצר נפשות ומחריב חיים.