search

החומץ הזה הוא בן 99 בדיוק. ואם נכונים החישובים שעשיתי בעזרת לוח השנה היומי, שמופיעים בו פתגמים לצד התאריכים, הבושם הזה נוצר שבוע ימים לפני שראש הבטון של סדאם חוסיין נפל אל האספלט. הפתגם היומי בלוח השנה היה: "נכדו של הקנגורו נמצא בכיס ונכדו של רוקח הבשמים באף". עובדי בית החרושת לסילן נמלטו לבתיהם באופניים עמוסים קופסאות פח ריקות וחסרות תועלת, ומכרו אותן כעבור כמה ימים לאחת המשתלות, בתור  עציצים פוריים לגידול פרחי ציפורן. את הסילן הותירו להיסחט ולהישפך במפעל. למען האמת, העיר בצרה כולה נסחטה אז וניגר ממנה עסיס של מהומות ומתח. בדירוג עשרת הדברים שנסחטו אז, היה ראשו של הראיס מתחת לרגלי האזרחים במקום הראשון, בעוד הסילן היה בתחתית הרשימה. בין המקום הראשון לעשירי היו אפים גדולים שנסחטו תחת כפות רגליים זועמות.       

את החומץ מכר לי פקיד מבנק הנזלת הלאומי. הוא היה בחור שמנמן בעל הרגל להתעסק בצווארונו ולסובב את צווארו בזמן שדיבר. התיידדנו והוא נהיה הסוכן האישי שלי, ולכן אני לא צריך עוד לבקר בבנק לבדיקות פעמיים בשנה. הוא פוקד תכופות את ביתנו ואוסף את חסכונות הנזלת שלנו בקופסאות מבודדות. ומכיוון שתהליך מחיטת האפים מדויק וקפדני על פי הוראות החוק, סלמאן דֵיי-בָּיי מבלה במחיצתנו שלוש שעות בכל ביקור. כן, זהו שמו, סלמאן דיי ביי. הוא אומר שסבא רבא שלו היה ילד חירש-אילם שנהג לבלות את שעות הצהריים הלוהטות על גדות החידקל, (נהר קטן שכמה אנשי דת ומספרי סיפורים טוענים שמעולם לא היה קיים ושהומצא על ידי החוטאים הכופרים ושותי מיץ האבטיח.) דיי־ביי־דיי, בשמו המלא, היה סבא של סלמאן. הוא נהג להחזיק שני מצתים בשתי ידיים, ובכיסי הגלבּייה שלו היו עשרות מצתים מקולקלים, אצבעותיו היו סדוקות ופצועות מרוב ניסיונות הדלקה כושלים. בינינו, סבא שלו היה סתם ילד טיפש שאף אחד לא התייחס אליו, ורק לאחר מכן הוא התפרסם בתוך כמה שבועות כשסרטון שבו דיבר לראשונה בחייו בנוכחות שני חיילים אמריקנים מלווים במתרגם עיראקי נעשה ויראלי ברשת.       ­

משפחת דיי־ביי־דיי היתה לאחת ממשפחות הסוחרים המפורסמות ביותר בארץ. בין צאצאיהם היו מגיש חדשות מפורסם שנודע בראיונות עוקצניים עם פוליטיקאים, גניקולוגית, מפיק מוסיקת פופ ושחקן נמוך קומה שהופיע באחד מסרטי פיטר ספייק (בסצנה בת חמש שניות של התנגשות בין שני צבאות אדירים במאה השלישית לפני הספירה.) כמו כן, בלב בצרה, יש לנו כמובן את מסגד דיי־ביי־דיי הידוע. הוא בן כשבעה עשורים ואני לא חושב שהוא ייהרס אי פעם או ששמו הולך להשתנות. מסגד דיי־ביי־דיי הוא בניין בעל חשיבות סמלית רבה בזיכרון האזרחי, ולא פעם ניתן לראות אותו בטלוויזיה, משמש רקע מאחורי גבה של אושיית תקשורת מקומית כלשהי שמתראיינת ל-BBC. את המסגד תכננה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, בצורת מלבן שבולטים ממנו שני צריחים דמויי עצי דקל הנוטים זה כלפי זה, כך שקול קריאת המואזין עולה מהם באיכות סטריאו – ניכר כי האדריכלית של מסגד דיי־ביי־דיי האצילי ניסתה לשחק עם סמלי האחדות, ההרמוניה והאחווה, וכיום שם המשפחה של סלמאן אינו מזוהה עוד עם הילד עם המצתים, אלא עם צמד הצריחים הללו. אם סלמאן התגאה בפנינו – בשעה שמחט לנו את האף – במקצועיותו היוצאת דופן ובאלגנטיות והרגישות הבורגנית שהביא לתהליך קינוח האפים ואחסון נוזלי הפנים, לא נכנסנו לדבריו ולא נתנו לו את התענוג להקשיב לקולות אנושיים מאונפפים, רק התרסנו נגדו בלעג על הסיסמה של בנק הנזלת הלאומי: "ניסית פעם לשיר עם אף סתום? נסה, ותזכה במזל ובעושר ואושר!"

סלמאן היה מאוהב במנהלת שלו בבנק, אישה בשנות החמישים לחייה, שגרמה לאנשים לשים לב לעווית בצווארו ולכך שהוא נוגע בצווארון ובכפתור השני של החולצה בכל פעם שהוא מדבר. פעם אחת לעגה לו על כך וגירשה אותו ממשרדה, היא עמדה ודיברה בפתח המשרד כדי לוודא שכל הפקידים האחרים יוכלו לשמוע אותה. מאותו יום החמיר מצבו של סלמאן, והמחווה שלו נהייתה כרונית. הוא התחיל לחזור עליה בלי דעת, ואחר כך עשרות פעמים במכוון עד שנהיתה לסימן ההיכר שלו. המנהלת לא רק שדחתה אותו, אלא גם העליבה אותו ולעגה לו על כל דבר בפניו ובמראהו החיצוני. היא גינתה אפילו את משפחתו, והזכירה שנהגו למכור דבש וחומץ ורוטב עגבניות ביתי, בהשמיטה את ההיבטים הנוספים בהיסטוריה שלהם ואת המסגד הכביר הקרוי על שמם.

אלה הדברים שסלמאן מספר לי כשאנחנו יושבים לבדנו בחצר ביתי. אני מעדיף שהילדים לא ישמעו כשאני מרוקן את האף ומעדיף שיאזינו לכך השכנים מאשר בני משפחתי. למעשה, אני רוצה שהשכן ישמע את הקולות שיוצאים מאפי, שכן זמן רב אני מנסה לשכנע אותו שקולות אפו של גבר הם הוכחה לבריאותו ולאונותו. פעם אחת התלונן סלמאן על ראשי השכנים שמופיעים ונעלמים מאחורי הקירות. אני בעצמי הופתעתי מהם והופתעתי עוד יותר כשסלמאן אסף את מכלי המתכת שלו ועזב את המקום.

הוצאתי היום את צנצנת החומץ שקניתי ממנו. בני הצעיר נסע מוקדם יותר ברכבת הַפְּרָת, והזהיר אותי שלא אלקק שוב את צנצנת הזכוכית. נשבעתי לו שלא אעשה זאת שוב, אף שידעתי היטב שאבלע כף גדולה ברגע שייצא מהבית, וכך באמת עשיתי. הפרידה ממנו הייתה כל כך ארוכה ומשעממת! הוא אמר לי שאני חייב לנסות את רכבת הפרת החדשה בעצמי, כי היא מהירה ומביאה אותך למפרץ עומאן בתוך ארבע עשרה דקות בלבד, והנוסעים בה מרגישים שהם נמצאים בתוך מי הפרת. הוא אמר גם שהחלטת הממשלה להפוך את הערוץ היבש הזה למנהרת רכבת הייתה ראויה בהחלט. אחרי שאמר את הדברים, לכסן את מבטו אל אצבעי הנעה באוויר, כמו טובלת בחומץ דמיוני, ועזב.    

קופסאות הנזלת נארזות במכלי אלומיניום גדולים ונשלחות לצפון, לאזור מפרץ בצרה. פרויקט ההיפוך – שמטרתו להפוך את צפונה של הארץ לדרומה, אגב, עדיין בתהליכי עבודה. שמעתי שהעובדים שם מנקזים את מאגרי הנזלת הגדולים ביותר ושהפרויקט ידרוש זמן מעבר למתוכנן. הם אמנם הצליחו לסובב את הארץ אבל עוד נותרה בפניהם המשימה הקשה באמת: איך יצעדו האנשים בכיוון האחד, כשלמעשה הם צועדים בכיוון האחר? איך יפנו ימינה כשלמעשה פנו שמאלה? אני רוצה לומר שמקור העיכוב הוא במוכנות הנפשית, ולכן מתקיימות כעת סדנאות שבהן אנחנו מתאמנים על הפיכת הכיוונים שלנו ועל הסתגלות למערכת הכיוונים החדשה. לאחר מכן מגיע השלב הביולוגי, הפשוט יותר, קח את הקיבה ואת איבר המין שלך לרופא המשפחה, תן לו לעסות ולנקות אותם במשחות המיוחדות שלו, ותראה שכל הגוף מסתובב ומתיישר לפי המצפן החדש. כך לפחות מבטיחים העלונים ושלטי פרסומות הפזורים ברחובות ובתאי שירותים ציבוריים.

אחרי שכל זה ייגמר יוקל לי ואפסיק להתלונן בפני אנשים. כולם יבינו שאני סתם בחור רגיל שאוהב אמרות שפר בלוחות שנה. אני סתם אחד בשושלת ארוכה של פקידים, שבמשך עשורים היו אחראים לצייר את כיווני התפילה במסגד דיי־ביי־דיי, שהרי כיווני התפילה כלולים גם הם בתכנית להפיכת הכיוונים (האם היה עלי להזכיר זאת לפני כן?) אני אמנם לא נראה כמו שכיר פשוט אצל משפחת דיי־ביי־דיי, ואכן את משכורתי אני מקבל מהממשלה, כי המסגד שייך לוואקף.

אבל ראשית, צפוי לי שבוע עבודה מפרך, שכן אני אמור להתמסר לבדי למלאכת הפיכת החצים המורים את כיוון התפילה אחרי שתתהפך אדמת מרבד התפילה הענקי הזה, שאני ועוד 200 מיליון אזרחים עיראקים חיים עליו. עם זאת, בהשוואה לדגים בבריכות השיש שיסבלו סבל עצום כשיתהפכו תפקודי הנשימה שלהם בזימים, המשימה שלי מעט מהנה וכבר עשיתי משהו דומה לה בילדותי. הייתי סוקר את קירות הרחובות שנהגו לפקוד האוהבים, בוחן את גזעי העצים בחיפוש אחר חצי האהבה שלהם, אותם קווים ישרים בעלי ראש חץ שהזוגות האוהבים נהגו לצייר במקומות שהתבודדו בהם באין רואה. גירדתי את ראשי החצים והפכתי את כיוונם. לדגים ולחמורים, עם חוש הכיוון הפנימי שלהם, יהיה בבירור הרבה יותר קשה כשיגיע תורם ותור הבעלים שלהם.  

סלמאן דיי־ביי לא יבוא הערב, וכבר לא אוכיח לו שאני יכול לגמוע בקבוק חומץ מיושן ומשובח במלואו, ולא אלעג לו על כך שסבא רבא שלו שמע את הנאום הראשון של ג"ו בוש ("!Day by day, the Iraqi people are closer to freedom") ואז אמר את מילותיו הראשונות – "דיי ביי דיי", כדברי הנשיא האמריקני, מול חיילים שנהנו לצחוק על ילדים שמנים, ושמאז התפרסם במהירות. כל זה נראה כעת טיפשי ומיותר מצידי ורק היה מציק לו וגורם לו לסכור את פיו, אז החלטתי להתמסר לרוחו של חותך ראשי החצים בדימוס, ולהעניק לו בחינם סדנת הדרכה בקשירת נעליו על-פי המצפן החדש.   

מהיום אין יותר חלב. ככה נכתב אחר הצהריים בעיתון, מהדורת ערב. לא יכלו להודיע בבוקר? קמתי מוקדם וחיפשתי את החלב בחוץ, אחרי שדשדשתי ברגליים יחפות מחדר השינה למסדרון. הבקבוקים לא היו שם. גם לא ליד הדלת של השכנה שְׁטראוּך. כשהיא תקום, היא עלולה לקבל התקף לב. לא עושים דבר כזה לאלה מ"שמה". לא מקפחים בחלב. חלב זה הדבר הכי חשוב בבוקר. הכי חשוב ללב, לתאים, למוח. אני חושב על גברת שטראוך, איך תדדה כמוני לדלת בשביל לקחת את בקבוק החלב האחד והיחיד שלה, ולא תמצא אותו. מסכנה, שותה חלב כל בוקר עם הקפה. סיפרה שמאז "שמה", היא שותה כל בוקר קפה לזכר מי שכבר לא ישתה.

למחרת בבוקר הודעה: אין יותר ביצים. זה השיא. לפחות שיביאו באבקה, שלא ישאירו אותנו בלי ביצים. את הדברים הכי חשובים הם גוזלים לנו. מסכנה שטראוך, לא גזלו לה יותר מדי חלבונים "שמה"? איך תבנה מחדש את השרירים? היא צריכה הרבה ביצים, הרבה חלב. אם אמצא כמה ביצים בשוק השחור, אתן לה. לא אקח בשבילי. אני מה אני, כולה שחור קטן שלא היה ב"שמה". אני מה אכפת לי, כן ביצים-לא ביצים, כן קמח-לא קמח. מחר הם בטח יודיעו שאין יותר קמח. אולי אפסיק לקנות עיתון? פלא שהם לא מודיעים שמחר אין יותר עיתון. יותר טוב בלי עיתונים. ככה לא אצטרך לקרוא את כל הודעות השוד-ושבר האלה באות-ענק, וגם לא אדווח לשטראוך על הקיצוב הממשמש ובא. ניגשתי אליה. אמרה לי: "ומה? אני פותחת אינטרנט! עיתון אכפת לך? אני קוראת את כל הזבל'ה ברשת!" 

לא ידעתי שיש לה מחשב. אפילו לי, השחור הרווק הקטן, אין. מעכשיו, לפעמים בערב אני ניגש אליה ושנינו בודקים באינטרנט כל מיני דברים. שלשום בדקנו את אילן היוחסין שלה: מי שהלך ומי שנמחק, ומי שאולי יש סיכוי למצוא אותו בקצה העולם.

אמרה לי שטראוך: "בוא נחפש גם את שלך." הקלקתי עירק, אמרתי לה, "זה פה." אמרה, "לא ידעתי שאתה עירקי." אמרתי, "אז מאיפה אני ככה שחור וקטן?" והיא צחקה. אישה טובה שטראוך. אף פעם לא התנשאה עלי בגלל שאני שחור קטן ואילו היא מ"שמה". אלה משמה יש להם זכויות-יתר. אצלנו שומעים מ"שמה", ישר מתקפלים ומקבלים התקף של טיקים והפנים נעשות לבנות. לא נעים. שלא יביאו לנו את "השמה" בפרצוף, מי צריך את הכאב הזה, מי. יש לנו מספיק משלנו.

מזכיר לי משהו שראיתי לפני כמה שנים. הלכתי ברחוב – ראשי, לא צדדי, איפה שאם תיפול, לא יהיה ג'וק שירים אותך. לפניי הלכה אישה מבוגרת עם סלים, בקושי נושמת. לא פסעה חמישה צעדים, טראח נפלה. רחוב ראשי או מה? המכוניות נוסעות, האנשים צועדים במרץ, אמצע היום. והיא מה? מרוחה על המדרכה, וכל הירקות-פירות מתגלגלים לידה כמו נחום-תקום.

ראיתי שאף אחד לא עוצר, אז נעמדתי לידה. נשמה בקושי-בקושי, ועל היד מכחיל המספר. אין לי נייד, אז ביקשתי מאיזו בחורה לטלפן למד"א, וההיא ממשיכה ללכת כאילו דיברתי לאוויר שמעליה ומצדדיה. בסוף עצר גבר בחליפה יקרה ושאל מה קורה, אמרתי שצריך לקרוא למד"א. הוא הביט בה לשנייה, ואז העיניים שלו זחלו לאורך הזרוע שלה. רק ראה את המספר, ישר הסיט את הפנים כאילו ראה גוויה. עשה טובה, התקשר מהר-מהר למד"א, זרק להם הוראה, ולי אמר: "אתה נשאר כאן, כן?" וברח כאילו הזינזנה רודפת אחריו.

בערב סיפרתי את זה למינה. היא לא התפלאה לשמוע את מה שסיפרתי. בתור "בעלת ותק משפחתי" – ככה היא קוראת לעצמה – היא טענה שאף אחד לא רוצה שיידבק בו משהו מ"שמה", ושהיא מבינה את זה לגמרי, לכולם יש מספיק צרות גם בלי זה. אז, לא תיארתי לעצמי כמה שהיא צודקת.

אתמול, אני ושטראוך גלשנו לאתר של הממשלה. היא שמעה שיש הטבות לאלה מ"שמה". חשבה שתמצא את עצמה ברשימת המוטבים. במקום זה, ישר קלטנו הודעה בעמוד הראשי: "אזרחים יקרים, הנכם מתבקשים לגשת לקופת החולים במחוז מגורכם, ולעבור בדיקה לזיהוי גֶן השואה". מתחת נכתבו באותיות קטנות כל מיני הוראות.

גֶן שואה?! גן שואה?! אני ושטראוך הבטנו אחד על השנייה כמו מטומטמים. מאיפה זה בא להם שם בממשלה? איזה גֶן שואה בראש שלהם? על זה מבזבזים כסף? ועוד עכשיו, עם הקיצובים?

בבית, לבדי על המיטה הזוגית, חשבתי על מינה ועל הגֶן שואה. בטח יש לה גֶן כזה מהצד של האימא. אבל אני, העירקי השחור? אני לא הולך לשום בדיקות. בבוקר אתקשר למינה, אבקש מבעלה שיעביר לי אותה, אספר לה על הבדיקה, שתלך המסכנה. שהילדים שעוד לא נולדו להם, לא יקבלו את זה חס ושלום.

טוב שלא היו לנו ילדים, לי ולמינה. עכשיו יש לילדים שעוד לא נולדו לה יותר סיכויים לקבל את הגֶן, כי הבעל החדש שלה גם הוא צאצא של אלה מ"שמה". אחרי שהתגרשנו, היא אמרה שלא תתחתן יותר עם פרענק. עכשיו שתצטער על מה שהפסידה. איתי היו לה חמישים אחוז פחות סיכויים להעביר את זה לילדים.

אין יותר צנוניות. אין יותר מלפפונים. כל יום הודעה חדשה. ביטלתי את המנוי על העיתון. מהיום אני קורא את ההודעות הממשלתיות באתר שלהם, במחשב של שטראוך. אחלה מחשב יש לה זאתי, גולש חזק והכול. כל ערב אנחנו בודקים באתר מה יהיה חסר מחר, אז גם התרגלתי לא ללכת לסופר. למה להתאכזב? כל יום חסרים עוד ועוד פריטים.

אחרי שאנחנו גולשים, שטראוך מכינה קפה נמס. באמת טובה האישה הזאת. עברה את גיל הגבורות, ועדיין צלולה כמו שֵׁד. לפעמים אפילו יש לה כוח לאפות. עוגיות מהתנור זה הדבר שאני הכי אוהב ליד הקפה, תענוג שמינה לא נתנה לי כשחיינו יחד. עכשיו שתביא תינוקות עם גֶן שואה, שתראה אם אכפת לי. ככה ויתרה על פרענק עם לב זהב ובלי הגֶן.

כשצלצלתי לספר לה, דווקא היא ענתה, לא בעלה. לא נשמע שהיא שמחה לשמוע אותי, אבל אני די רגיל לזה. היא לא מבינה מה יש לי להגיד לה שנה וחצי אחרי שנפרדנו, והרי אפילו רכוש משותף או ילדים אין לנו. סיפרתי לה על הגֶן ועל הבדיקות שהאזרחים אמורים לעבור. היא אמרה שלא שמעה על זה. הצעתי שתשאל את בעלה, יש לו מחשב טורבו בעבודה, שיגלוש קצת לאתרים נורמליים ולא רק לאתרי פורנו, שיתעדכן קצת בחידושים האחרונים של הממשלה. כל מה שרציתי היה לגרום לה להצטער על זה שעזבה אותי לטובת הרשע הקירח.  

"זה שהוא קירח לא קשור," אמרה מינה, "וחוץ מזה, אני כבר בהריון. אז אם יש גֶן כזה – ובבקשה אל תצחיק אותי עם ההזיות המטורפות שלך – אני כבר ממילא נושאת אותו, לא?"

איך הפילה עלי זאתי את הפצצה! מצד שני, הצטערתי על התינוק. במה פשע ובמה חטא שיהיה לו גֶן חראי כזה כבר ברחם? כשהצעתי הפלה, היא טרקה לי.

בערב, שטראוך אמרה לי שקראה באתר, שמעכשיו כולם צריכים לבוא ולבדוק אם יש להם את הגֶן היימח שמו הזה, כי נישואי-תערובות זה כבר שם דבר בארץ, וחוץ מזה, הרופאים חוששים שהגֶן עובר גם בדרכים אחרות. איזה בדיוק, הם לא פירטו.

בלילה חלמתי שאני עובר בתוך מכונת רנטגן ענקית למציאת הגֶן, וכשאני יוצא משם, לא מוכנים להגיד לי אם יש לי או אין לי. רק הרופא הראשי אוסר עלי להינשא פעם שנייה.

שטראוך לא הייתה צריכה ללכת להיבדק. ברור שלא. היא מ"שמה", וחוץ מזה כבר לא פורייה. למי תעביר את הגֶן? את מי תדביק? כולה יושבת בבית, מחכה לקצבה שתבוא כל חודש ואוכלת את הלב. אני זה דבר אחר, עוד אין לי 38. ולמרות שאני מעירק, באתר כתבו את שמות כל ארצות המוצא של האזרחים. גם עירק היה כתוב, בפירוש. אמרתי: "אני לא הולך." אמרה שטראוך: "אתה כן הולך. עוד תמצא אישה ותרצה ילדים. לך תבדוק את זה. אתה רוצה שייצא לך ילד כמוני? עם טאטו כחול על היד וקצבה ממשלתית?

גברת שטראוך, אוי גברת שטראוך, מאיפה לך המילה טאטו? רציתי לשאול, אבל ידעתי שאת הכול היא סופגת מהרשת. אולי כבר יש לה גֶן כזה: גֶן רשת? נדבקה המסכנה.

למחרת בבוקר, לפני העבודה, התייצבתי בקופת חולים. הסתבר לי שזו לא פרוצדורה כזאת קלה, רק הציגו אותה ככה באתר. הפקידה בסך הכול קבעה לי תור, ונתנה הפנייה למתקן ממשלתי שבו עורכים את הבדיקה. לך תדע מה עושים שם לאזרחים.

סיפרתי את זה בערב לגברת שטראוך. אמרה שאין מה לפחד, מה כבר יהודים יכולים לעשות ליהודים, ש"שמה" לא עשו? בטח, בשבילה הכול משחק ילדים. לא פוחדת גם מהשטן. יבוא לקחת אותה, תוציא לו לשון אפורה עם פטריות, והוא ישאל בקול חנוק: "לא תתני לי, גברת טובה, גם קצת אורז או פּירֶה ליד?" חחחח, איזו אישה.  

בכל זאת, ללכת לקופת חולים בבוקר בדרך לעבודה זה דבר אחד, ולנסוע במיוחד למתקן הממשלתי זה דבר אחר. ואני גם אין לי מכונית, מטעמים כלכליים ופציפיסטיים גם יחד, בדיוק כמו שאין לי טלפון נייד או מחשב.

גברת שטראוך הצילה את המצב. אמרה שלצילה מלמטה יש מכונית. לא הכרתי את צילה הזאת שהיא סיפרה עליה. כנראה שאנחנו חוזרים הביתה בשעות אחרות. ובכל זאת, לא פלא שלא נפגשנו עד עכשיו?

אז השכנה שטראוך אמרה שצילה תיקח אותי למתקן הממשלתי בטיז-אל-נאבי, כדי לעבור את הבדיקה המשונה למציאת הגֶן המיותר. אני קצת ביישן, אז שטראוך צלצלה אליה במקומי. הן קבעו שאני אבוא אל צילה מחר אחרי הצהריים וניסע ביחד.

צילה פתחה לבושה ומוכנה. נראתה לי קשוחה ולא הכי נשית, למרות שמאחורי המבט החמוץ גיליתי חן לא ממומש. בניגוד למינה שמתאפרת בכל הזבל שמוכרים לה, לצילה יש פנים לבנות ונקיות מחומרים. אולי זה בגלל שבדיוק חזרה מהעבודה, ואולי בגלל שבבדיקה הממשלתית דורשים לבוא בלי חומרים מלאכותיים כמו איפור ותכשיטים.

עד שהגענו עברה יותר משלושת רבעי השעה. תיארתי לעצמי שזה יהיה רחוק, אבל את החור שאליו הגענו לא הכרתי. מקום מוזר – אפור, מסוגר, מתאים יותר למתקן חשאי מהסרטים. ואני תיארתי לעצמי מבנה ממשלתי סטנדרטי, כמו של מס הכנסה או ביטוח לאומי.

במקום כבר חיכו לא מעט אנשים. "מה תעשה אם יש לך את הגֶן?" שמעתי אותם שואלים. "כאילו שזה ישנה לי," רטנה אחת. "גם ככה אני חולמת בלילות שאני משמה. זה בוורידים שלי השמה, למרות שלא באמת באתי משמה. אני צברית. שבעה דורות. סמך-טטית. מטבריה."

"וואלה?" התפלאה צילה, "גם אני חצי מטבריה. שמונה דורות בעצם," הוסיפה כאילו הן בתחרות כלשהי, מי נמצאת כאן יותר דורות.

"ואני מעפולה."

"ואני מקריית ים."

"ואני מאילת."

"שמונה דורות מאילת?" שאל מישהו באירוניה.

"מה זה משנה," ענה לו אחר, "כולנו פה צברים, לא? אז אין לנו את הגֶן על-בטוח. הכול פרופוגנדה של הממשלה. רוצים להבהיל. רוצים למצוץ את הדם שלנו, זה הכול. יאללה, צפירת הרגעה כולם!"

וכולם באמת נרגעו אחרי שהגברתן אמר את דברו, חזרו לעיין בספריהם ובעיתוניהם, ודבר לא נאמר עוד בחדר ההמתנה. איש-איש נכנס לחדר הבדיקות בתורו, ויצא ממנו אפרפר מעט. תשובות עדיין לא נתנו. לא על המקום. אמרו שישלחו בדואר בתוך שבוע.

צילה ואני עברנו את הבדיקה בזה אחר זה. בסופו של דבר היה מדובר בשאיבת דם פשוטה – יכלו לבצע את זה בקופת חולים – ולא במכונה מבהילה כמו זו שכיכבה בחלום שלי.

בחזור, צילה הציעה שנלך לאכול משהו. ובאמת העברנו ערב נעים ביחד באחת המזללות על אם הדרך. היא לקחה שקדי עגל וחומוס, אני הסתפקתי במרק רגל סמיך עם פיתות. היא שאלה אם אני תימני, ואני אמרתי, "מה, אני נראה לך תימני?" והיא אמרה שאין לי מה להיעלב, אני נראה מזרחי, זה הכול, וכל המזרחים נראים לה אותו הדבר. היא לעומת זאת מהורים שבאו מ"שמה". אני והמזל שלי, תמיד נדבקות אלי אלה מ"שמה". כנראה אוהבות שחורים. עם אישה כזאת יהיו לילדים שלי חמישים אחוזים מהגֶן. לא משהו. אספר את זה לגברת שטראוך. מה שידכה לי את הבחורה הזאת? גם חמוצה, גם לא מתאפרת, גם גנים מקולקלים…

אבל גברת שטראוך אישה טובה, אמרה שלא יפה איך שאני מדבר. אחרי הכול כולנו עם אחד, למה ללכלך אחד על השני. גם הציעה שאזמין את הצילה לסרט, כי צריך לדפוק על הברזל בעודו חם. ממזרה זקנה, רואה יותר מדי אתרי פורנו. אחרי שאני הולך היא בטח מעבירה מהאתר של הממשלה למי יודע איזה אתרים.

עד שהגיעו תוצאות הבדיקה, אני וצילה שכבנו כמה פעמים. חבל שלא ידעתי שיש לי שכנה כזאת חמה לפני חצי שנה-שנה. יכולתי לספר עליה למינה, שתקנא קצת. כמעט כל ערב ישבנו אצלה בדירה, נשנשו פיצוחים, אחר כך שכבנו בכל תנוחה אפשרית. צילה אמרה שאלה תנוחות מצוינות להיכנס להריון. היא אמרה את זה כאילו היא מציינת עובדה רפואית, לא כאילו זה קשור אלינו. הרמתי גבה, אבל היה חושך והיא לא ראתה. אחר כך כנראה הבינה שנבהלתי וסיפרה שהיא על הגלולה. "יופי," אמרתי לה, "כי אני לא רוצה לתכנן שום ילדים נגועים כל עוד לא קיבלנו את התוצאות, את מבינה?" והיא אמרה בחיוך רחב ומשתתף: "בוודאי."

לא היה צריך לספר לגברת שטראוך על הרומן. היא כבר ידעה הכול. אולי יש בבניין שלנו רשת ידיעות חשאית. הכול עובר בין השכנים בתוך שלוש שעות מקסימום: מי התאהב במי, מי מתגרש ממי, מי מזיין את מי, ומי חוטא בגילוי עריות. כך גם התגלה מי נושא את הגֶן. לאט-לאט התגלה שכל הדיירים בבניין נושאים את הגֶן. הייתי בטוח שזה בגלל שאני גר בשכונה בצפון העיר, שבה יש אחוז גבוה של יוצאי "שמה" וצאצאיהם. אבל מה לי ולהם?

רק צילה ואני עדיין לא קיבלנו את התוצאות. בינתיים הזדיינו בפראות, שלא הייתה מביישת את הסרטים שהגברת שטראוך צופה בהם בלילות. אמרה שהכי היא אוהבת סרט אחד, על קַאפּוֹאִית שעושה מעשים מגונים בגבר יהודי, אחת פִּרְחָחָה מקסימה שדומה למרלן דיטריך. טוב שנשאר לה חוש הומור לשטראוך, לא לקחו לה אותו ב"שמה", ואולי סיגלה אותו אחרי ה"שמה" במקום להשתגע.

מינה שמעה על צילה מהרשע הקירח. ראה אותנו סועדים ערב אחד באחת המסעדות באזור. למחרת, כשהיא התקשרה לוודא "אם יש אמת בממצאים", אמרתי לה, "תירגעי, עוד לא ברור אם אני נושא את הגֶן. אבל כן," שיקרתי, "אני בדרך לחופה. גם את מוזמנת, אגב." היא טרקה לי, לא לפני שקיללה: "הלוואי שיש לך את הגֶן!"

"הלוואי שיש לך את הגֶן" הפך לקללה נפוצה בארץ. בעבודה, כל מי שעיצבן עובד אחר זכה בקללה. מירה, הבלונדה מהחשבונות, קיללה ככה את הבוס לפני שבועיים. כשנודע לו למחרת שהוא נגוע, היה בטוח שזה בגללה, ופיטר אותה על-המקום באשמת כישוף. לא נעים. אפילו ברחוב מקללים ככה. נהגים עצבניים, מלצרים ממורמרים, סועדים רגוזים, כולם מקללים ככה אחד את השני כאילו אין מחר, כאילו הגֶן הזה משנה במשהו. "הלוואי שימצאו לך את הגֶן!" איזו מין משאלה מעוותת זו?  

כשהתעוררתי בבוקר הייתי בטוח שאני אצלי בבית, עד ששמתי לב שהרגל הלבנבנה של צילה כרוכה על מותני. זאתי יש לה גוף של נערת גומי. אל תשאלו אילו תנוחות היא לימדה אותי בחודשיים האחרונים שלנו יחד! נראה את הקירח שוגל ככה את מינה המסכנה – גם גֶן שואה על-בטוח, וגם שלא תחווה לעולם את תענוגות הקאמה-סוטרה?

נעלתי את הכפכפים של צילה ויצאתי החוצה, לבדוק אולי בכל זאת הביאו בקבוק חלב. נורא התחשק לי קפה. אפילו נס יהיה בסדר. שתי מעטפות לבנות עם סמל של הממשלה היו תחובות מתחת לדלת. שלפתי אותן בזהירות, אחת-אחת. בהתחלה פתחתי את זאת של צילה. חיובי, כמובן. לא חשבתי אחרת. ברגע הראשון הצטערתי על התנוחות שלא אדע איתה יותר, וברגע הבא נשמתי לרווחה: מזל שהיא על הגלולה!

לא ניגשתי אליה. הסרתי את הכפכפים שלה מהרגליים שלי ועליתי אלי הביתה. התלבשתי, שתיתי קפה שחור חזק, והתיישבתי בנוחות על הכיסא במטבח כדי לפתוח את המכתב שלי בשקט.

חיובי.

חיובי????

חיובי.

דפקתי אצל שטראוך, שתקרא גם היא. בטח טעות. שתייעץ לי מה לעשות. לבקש בדיקה חוזרת? ואולי זו סתם טעות דפוס? אני לא מאלה שסומכים על מחשבים. 

דפקתי ודפקתי אצלה בדלת, ולא שמעתי את גרירת נעלי הבית שלה. עכשיו כבר צלצלתי בפאניקה מסוימת. לא פתחה. התחלתי לדפוק בכוח על הדלת ולצעוק את שמה: "גברת שטראוך! שטראוך! גברת שטראוך!" פעם אחת גם צעקתי, "דינה," כי זה שמה הפרטי. לא פתחה ולא ענתה. הצמדתי אוזן לדלת – אין קול ואין עונה.

בינתיים פתחו השכנים את הדלת לראות מה קורה. כולנו קראנו לשטראוך, והזקנה לא פותחת. עד שהשכן מלמעלה הביא איזה מכשיר מתכת ופרץ את הדלת. נכנסנו פנימה בשיירה, אני בראש. היא לא הייתה בחדר השינה. גם לא בסלון. תיארתי לעצמי שהיא יושבת בפינת העבודה שלה, איפה שהמחשב. וכי איפה תהיה? אני רק מקווה שראתה משהו נחמד כשההוא מ"האורז ופטריות" בא לקחת אותה. עד היום אני שואל את עצמי אם על יד האורז ופטריות הוא גם ביקש מיץ תפוזים, והיא הציעה לו מיץ "פז" משומר, כי זה מה שמגיע לו, כימיקלים… היה לה חוש הומור לא רע לזקנה.

כשכבר היינו בפנים והשכן הגברתן הזמין את מד"א, גם צילה הגיעה לבדוק מה קורה. היא ראתה אותי שפוך, ומיד באה לחבק אותי. כשכבר לא נשאר מה לעשות בדירה של הזקנה, היא הובילה אותי לדירה שלי, השכיבה אותי במיטה והצטנפה לידי. היא ליטפה אותי וניחמה אותי, ואפילו שרה לי שיר ערש. חשבתי שזה בגלל הטראומה מגברת שטראוך. שכבתי בעיניים עצומות, והתמכרתי לליטוף של כף היד החמה והיציבה שלה.

"רציתי לספר לך משהו," היא אמרה. חשבתי שהיא רוצה לספר לי על גֶן השואה שלה. בטח קראה את המכתב כשקמה, לפני שעלתה אלינו למעלה כדי למצוא את השכנה שטראוך מצונפת וקרה מול אתר פורנו סוער במיוחד. אחד השכנים הבחין ש"הטאטו" שלה הזהיב במשך הלילה. עכשיו הוא הזכיר דרקון זוהר כמו שעושים הצעירים, יותר מאשר כמו מספר מ"שמה".

"מה את רוצה לספר?" שאלתי את צילה. ועדיין לא סיפרתי לה על המכתב שלי. כשיתגלו הממצאים שלי למינה, היא בוודאי תשמח. אבל צילה לא תשמח. למה שתשמח על אהוב בצרה? מה כל כך כיף בצרת רבים? איזו מין אומה שמחה לאידם של בניה הפגועים? 

"אני בהריון," היא אמרה.

"זה קורה לפעמים גם עם הגלולה," אמרה כשלא עניתי.

"ראיתי שגם אתה נושא את הגֶן," אמרה כשעדיין שתקתי. "אז זה לא צריך לשנות לנו, נכון?"

"את פסיכית או מה?" אמרתי אחרי די הרבה זמן. "למה שלא יְשַׁנֶּה לנו?"

לפני ששמעתי את התשובה שלה יצאתי לבדוק, אולי כבר הביאו חלב. שלשום הבטיחו לחדש את האספקה. שטראוך כבר לא תצטרך את שלה, אז אני אקח את הבקבוק המיותר אלינו. עכשיו צילה צריכה חלב בשביל שניים. 


*הסיפור פורסם בשנת 2011 בגיליון "אגדות" של כתב העת "מסמרים".

כל מי שעבר את גיל שלושים ייזכר בקלות בתמונות. השמש העומדת לשקוע, תזמורת כלי הנשיפה, פניו של הנשיא הזורחות מרוב זחיחות. הנשיא שהיה בביקור באפראזיה, מדינה לא-שקטה ומושחתת מעיקרה, שהוא רצה לקשור איתה יחסים דיפלומטיים. הפופולריות הצונחת שלו והביקורת על מדיניותו האנטי-אפריקנית לכאורה הביכו אותו, הנשיא רצה להראות שאינו מתנשא על האוכלוסייה המקומית ומנהגיה.

מלוּוה באנשי האבטחה שלו הוא יצא מן הרכב המשוריין לטיול בסמטאות הצרות של אפראט. הוא חייך.

אני זוכר איך הגוף המסורבל, הגדול הזה קרס לאחור כשהכדור פגע בו, אני זוכר את המאבטחים שמיהרו אליו לשווא, אני זוכר את כפות רגליו חסרות החיים, השמוטות, של האיש שהיה פעם כל-כך חזק. חמישה במאי 2017, חמש-חמש, התאריך נחרת לתמיד בספרי ההיסטוריה.

עוד באותו ערב התברר שאת הרצח ביצע גבר לבן בן עשרים וחמש, שנולד בארצות הברית אך התגורר באפראזיה מזה כמה חודשים במסגרת חילופי סטודנטים. שם משפחתו, גולדשטיין, קוצר בתוך כמה חודשים ל-ג'. האות האחת הספיקה, עד כדי כך נודע לשמצה. ג', שלפני עשרים שנה הסיט ממסלולה את ההיסטוריה העולמית בכך שקיפד את חייו של נשיא ארצות הברית בכדור אחד מכוון-היטב.

חרף הלחץ הדיפלומטי, ממשלת אפראזיה סירבה פשוט להסגיר את ג'. בתקווה לסגור עסקה משתלמת עם הנשיא החדש, החביאו אותו בבית הכלא המאובטח ביותר במדינה. עיתונאים מכל העולם רצו לדבר עם ג'. לאחד כמוני לא היה סיכוי מלכתחילה, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה. כך לפחות חשבתי.

אבל אז נבחר נשיא חדש, שגילה עניין מועט באותו רצח שהפך בינתיים לפרשייה מתמשכת. כשהתברר שההעסקה המשתלמת שהאפראזים קיוו לה לא תושג לעולם, היחסים בין שתי המדינות נותקו באופן רשמי. זה היה הרגע שבו ג' איבד את ערכו הפוליטי, ושבו עיתונאים רבים ירדו מהסיפור. בסופו של דבר נותרתי רק אני. במשך חודשים התכתבתי עם מפקד הכלא שבו ישב, עד שלבסוף ניתן לי אישור להתכתב ישירות עם ג'. זה היה לפני שלוש שנים. במשך שלוש שנים ניסיתי לרכוש את אמונו של ג'. המכתבים החלו בנימה עניינית, שהפכה אט-אט לידידותית יותר. כשהיה לו יום הולדת, שאלתי איך חגג. וגם הוא התעניין בקריירה שלי, באשתי, בחיי. הייתי גלוי איתו. גלוי מדי אולי.

תקוותי לפגישה כבר כמעט נגוזה כאשר קיבלתי בחודש שעבר מכתב שנראה רשמי. ג' הצליח לשכנע את רשויות הכלא להסכים למפגש. אוכל לראיין אותו במשך שעה שלמה. כך קרה שהיום עברתי בשער הברזל המאיים, הפקדתי את הטלפון ואת המפתחות שלי, עברתי שיקוף וחיפוש גופני.

מובילים אותי אל חדר לבן, מקפיא, שבמרכזו שולחן מתכת קטן. מעל לשולחן תלוי גליל פלואורוסנט, משמאלי נמצאת מראה גדולה, שמאחוריה, יש לשער, נמצא המפקד, מוקף גברים שיוכלו לקטוע את השיחה בכל רגע. אני מתיישב ליד השולחן, על אחד משני כיסאות המתכת. ההמתנה לג' מתחילה, ההמתנה לריאיון הראשון אי-פעם עם רוצח הנשיא.

מנקודת מבט עיתונאית, ג' הוא עדיין דמות מעניינת שספרים ומחקרים נכתבו עליה, שעל חייה הופק אפילו סרט ביוגרפי בשנה שעברה. אבל העניין שלי באיש אינו עיתונאי בלבד. חלקו נובע מנוסטלגיה: אני זוכר היטב איך הרגשתי כשעלה הנשיא לשלטון, כשכופף את החוקה, כשהפר הסכמים בינלאומיים והשפיל קבוצות גדולות של בני אדם, כשעקר את המדינה משורשיה. הרגשתי שאני מתאחד עם ההיסטוריה. חוסר האונים שאחז בי, התחושה העזה של אובדן דרך.

חודשים על גבי חודשים שאלתי את עצמי בזמנו, מה אני יכול לעשות כדי להיפטר מההרגשה הזאת, איך אוכל לבטא את חששותי בצורה הטובה ביותר. התחלתי לכתוב: מכתבים למערכת, מאמרי דעה. כתבתי והדפסתי עלונים שחולקו בהפגנות. אילו הנשיא לא היה נבחר, הייתי מן הסתם עובד עדיין בבית הדפוס, סופר את הדקות עד להפסקת הקפה הבאה. כשהמאמרים שלי התפרסמו לעתים קרובות יותר ויותר, התפטרתי כדי להקדיש את כל כולי לכתיבה. אך ככל שכתבתי יותר, כך הבנתי שדברי לא מגיעים למעון השרד, שהנשיא לא שומע אותם, שהוא ממשיך לשבת בלי פגע בכיסאו. אבל באיזו דרך אחרת יכולתי להביע את מחאתי? האם קיים מעשה שיכול לכפות את מה שמילים אינן יכולות: את נפילת הנשיא?

היה מעשה כזה, ודאי שהיה. אני זוכר תמונת שער מהימים ההם, של ז'ורנל אירי. ראשו של הנשיא הוצג מאחורי צלב הכוונת של צלף היפותטי. הכותרת היתה: למה לא? במאמר הנלווה צוטט התיאולוג הקתולי תומס אקווינָס, שאמר שמי שרוצח את העריץ כדי להגן על ארצו ראוי אך-ורק לשבח. התעכבו על קסיוס וברוטוס שמצאו לנכון לרצוח את יוליוס קיסר, העריץ שלמעשה שם קץ לרפובליקה. עלו לדיון פילוסופים תועלתניים, הסבורים שצדקתו של מעשה נקבעת על פי תוצאותיו. אם מעשה רע מוביל להגדלת האושר של מספר גדול יותר של בני אדם, האם הוא עדיין מעשה רע? כך יצרו, במבט לאחור, את המסגרת התיאורטית לרצח העתידי. וכעבור חודשיים עבר ג', כמו שאומרים, מנאה דורש לנאה מקיים. הנשיא קרס לאחור, המאבטחים תפסו אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. צפיתי בטלוויזיה כמשותק, לא ידעתי אם להתאבל או לצהול.

פסיעות במסדרון. שש רגליים, שלושה אנשים. צללים קוטעים את האור שחודר מתחת לדלת. שומר נכנס פנימה, והנה הוא עומד שם, ג'. הוא מתיישב מולי, השומרים נעמדים ליד הדלת בזרועות שלובות. הנה הוא יושב, הגרסה המבוגרת יותר, בת התמותה, גרסת הבשר-ודם של אותו ג' כפי שמכיר אותו העולם. עיניו שקועות בארובותיהן יותר משהיו, ובהשוואה לתצלומים המעטים שפורסמו בעיתונים, הוא כחש כהוגן. הוא אומר שהתהליך בכלל לא היה פשוט, אבל סוף-סוף אנחנו יושבים כאן, זה מול זה. קולו, קול שמעולם לא שמעתי, רך ומתנגן. לשונו כמו במכתבים שלו, עם נטייתו לאנדרסטייטמנט, עם בחירת המילים הארכאית משהו. כמה שעות הקדשתי למחשבה על השאלה הראשונה שאשאל! ועכשיו אני יושב כאן ושומע את עצמי אומר: אז מה שלומך?

ג': "אני מקווה שתסלח לי אם לא אענה על השאלה הזאת. זאת השאלה היחידה ששואלים אותי כאן, והשואל הוא העובד הסוציאלי שחייב לשאול אותה מפעם לפעם מבלי שהתשובה שלי תעניין אותו כהוא זה. בקיצור, השאלה הפכה לקריקטורה. חוץ מזה, התשובה שלי לא תאמר שום דבר לאף אחד. כל אדם מסוגל בוודאי לתאר לעצמו את איכות החיים שרוצח נשיאים זוכה לה ביום-יום. ומי שלא מסוגל, רשאי לראות את עצמו כאדם מאושר."

אתה במאסר כבר עשרים שנה בדיוק. אתה זוכר את היום שבו הגעת לכאן?

"אני חושב שכולם זוכרים את היום ההוא. גם אם הזיכרונות שלי שונים מאלה של רוב האנשים. אחרי האירוע לא ראיתי צילומי טלוויזיה, לא ראיתי תוכניות שבהן האקט נותח עד אין קץ. מה שאני זוכר הוא את ההליכה אל הבניין שממנו הייתי עתיד לירות, אל החלון שידעתי שלא יהיה מאובטח מספיק מפני שהיה ממוקם במקום לא-הגיוני כביכול. כל צעד שעשיתי היה מדוד ומחושב, הייתי צריך רק להוציא לפועל את התנועות שדמיינתי קודם כל-כך הרבה פעמים. זה היה כמו ללכת מתוך שינה. הלכתי מתוך שינה אל החלון, שלפתי את הרובה, הנחתי את קצה הקנה בתוך המסגרת, בין שני שברי הזכוכית שהחזירו את אור השמש. כמו שאתה כנראה יודע, הכרתי את הבניין, האוניברסיטה היתה באותו אזור. מאות סרטוני יוטיוב למדתי. הרובה, שהזמנתי בָּרשת האפילה, היה קל לתפעול, כך בחרתי אותו. התאמנתי, ביערות, במִדבר. זאת לא היתה ירייה קשה, אפילו לא למי שלא ירה מימיו ביצור חי. המתנתי ולחצתי על ההדק ברגע הנכון. זאת הגרסה שלי ליום ההוא."

והמעצר, מה אתה זוכר ממנו?

"בעיקרון כל המעצרים דומים. צעקות, אזיקה, ניידת."

טוב, אז נעבור להשלכות. היה מאוד בולט שמעולם לא כפרת באשמה. מדי פעם היו יוצאות בשמך אמירות שבהן לקחת אחריות על המעשה, אבל בלי להפגין שמץ של חרטה.

"חרטה, מעושה או לא, היתה משנה משהו? לפני שביצעתי את הרצח לא הייתי רוצח אופייני בפוטנציה. לא טיפחתי פנטזיות אלימות ולא היו לי חלומות תוקפניים. שילמתי מיסים, הוצאתי את הכלב של השכנים כשהיה צריך, הייתי סטודנט עם ציונים טובים, מעולם לא לחצתי על הדק. בשנים שלפני עלייתו של הנשיא הזה, המעורבות הפוליטית שלי היתה מצומצמת. טוב, אתה מכיר את התיק שלי. לא היתה לי תמונה מעוותת או מוזרה של ערך החיים. ידעתי מה אני עושה. ידעתי שאני עומד לגזול ממישהו את חייו, שאהפוך את ילדיו ליתומים ואת אשתו לאלמנה. מבחינתי זה עניין של תרבות לא להתאונן בדיעבד, לא להפגין סימנים בוטים של ייסורי מצפון. אם יש לי כאלה, אני מתמודד איתם לבד, בתא שלי."

לא מתחרט? אף פעם לא?

"אף פעם לא."

קשה במיוחד להרגיש סימפתיה כלפי אדם שלא מראה שום חרטה.

"אם הדימוי החיובי שלי היה חשוב לי, אני מניח שלא הייתי רוצח את מנהיג העולם החופשי. אני לא מבקש סימפתיה מאף אחד."

ידעת למה יגרום הרצח?

"לא ידעתי מה יקרה בעולם, אבל נראה לי מתקבל על הדעת שהעניינים ישתפרו כשמישהו אחר יאחז בהגה. ולדעתי ההיסטוריה הוכיחה שצדקתי. מובן שלא כל בעיות העולם נפתרו, אבל תקופת הכאוס המוגבר, האנרכיה המוסרית שיכלה לרדת מהפסים בכל רגע, אותה השארנו מאחורינו. העולם נעשה טוב יותר."

קצת לפני הרצח חיברת מניפסט בשם "החברה הקפיטליסטית ועתידה". כשהתברר שהמניפסט נכתב לפני רצח הנשיא, הוא פורסם במוספים של כמה עיתונים גדולים. במניפסט אתה כותב: 'צריך לראות את ההיסטוריה כצירוף של שני חלקים. חלק שרירותי, הכולל אירועים בלתי צפויים שנראה שאינם מצייתים לדפוס כלשהו, וחלק סדור, הכולל תהליכים ארוכי טווח ומגמות היסטוריות מתמשכות פחות-או-יותר.'1 לאיזה חלק של ההיסטוריה שייך לדעתך המעשה שעשית?

"זו שאלה קשה. התנקשות היא כמובן אירוע בלתי צפוי, זאת בערך המהות שלה. מצד שני, אפשר למצוא כמה דוגמאות בהיסטוריה להתנקשויות בשליטים-יחידים ובעריצים. יש לזה אפילו שם: טיראניציד. כמה פילוסופים סבורים שרצח של עריץ שפועל באופן עקבי נגד האינטרסים של נתיניו, שגולש וחורג מהמנדט שלו, הוא מעשה רצוי ולגיטימי. על פי ג'ון מסליסברי, פילוסוף מן המאה השתים-עשרה, עלינו לראות את המדינה כאורגניזם פוליטי, שכל הגפיים והאיברים שלו משתפים פעולה באופן אקטיבי לתועלתם ההדדית ולתועלת הכלל. אם אחד האיברים אינו ממלא פתאום את משימתו ואינו מתחשב ביתר חלקי הגוף, חובה על הגוף להיפטר מהאיבר החולה הזה. אתה מכיר את החותם של ארצות הברית? את הנשר שמוטבע על מסמכי המדינה? אתה יודע מה המוטו שהציע בנג'מין פרנקלין לכתוב בו? 'מרד בעריצים הוא ציות לאלוהים.'"

אבל איך שלא תהפוך את זה, את המנדט של הנשיא לא יצר הנשיא עצמו. הוא נבחר באופן דמוקרטי.

"הוא קיבל לפחות שלושה מיליון קולות פחות מיריבו. מעבר לזה, ההצבעה הדמוקרטית היא לא תירוץ. גם היטלר נבחר באופן דמוקרטי. האם עריץ שנבחר טוב בהרבה מעריץ שלא נבחר? ההצבעה הדמוקרטית נותנת לגיטימציה ליומו הראשון של הנשיא, מכאן ואילך הוא צריך לזכות בה בכוחות עצמו, בדברים ובמעשים שלו. הנשיא שאנחנו מדברים עליו לא כיבד הסכמים בינלאומיים, חוקי מדינה, ערכים אוניברסליים. ואל תטעה: הגוף בהחלט התקומם. אתה זוכר את ההפגנות, את המחאות, את ההתנגדות, את הכאוס בבורסה? זה היה בבחינת חום גבוה, מסַכן חיים, שעלול להביא למותו של הגוף."

אתה חושב שהאווירה החברתית והפליטית השפיעה על המעשה שלך?

"קשה לומר. מובן שהושפעתי מהאווירה, ובאותה מידה גם עיצבתי אותה. אין ספק שהחום הגבוה ההוא, כמו שאני מעדיף לכנות אותו, השפיע עלי. אבל כיום רואים במעשה שלי את התוצאה האולטימטיבית של החום הגבוה, את השיא ההיסטרי שלו. אני לא רואה את זה ככה. המעשה שלי היה רציונלי ושקול, זו היתה פעולה של כירורג שחקר את הגוף בשקט גמור וידע שהגיע הרגע להתערב."

לאחר מעשה, תומכי הנשיא אמרו שהכדור בא מצד שמאל, גם בהתחשב בנטיות השמאליות שלך מן העבר.

"זאת נראתה לי תמיד דעה מטעה וחסרת שחר. השמאל לא קשור בכלל למעשה שלי. אין שום זרם או קבוצה פוליטית שאפשר להטיל עליהם את האחריות למעשה שלי. אני לחצתי על ההדק, אני ולא אף אחד אחר."

הקרבת את עצמך.

"זאת הצגה תיאטרלית מאוד של הדברים. הרבה אנשים הבינו שמשהו חייב לקרות. כתבת לי שגם אתה היית אחד מהם. אבל אני הייתי היחיד שהחליט באותו יום שהמשהו הזה יהיה התנקשות. ועד היום אני חושב שצדקתי."

אם היית צריך להסביר בשני משפטים מדוע עשית מה שעשית, מה היית אומר?

"החל מנקודה מסוימת, אדישות היא שותפות לפשע. ראיתי שעוברים את הנקודה הזאת, וידעתי שלדבוק במצווה הנוצרית המוגבלת של 'לא תרצח' יהיה גרוע יותר מאשר להרים בעצמי את הכפפה. המחשבה הזאת הלכה והעיקה עלי מיום ליום. הרבה אנשים חשבו כך, כמובן, אבל אף אחד מהם לא גר היכן שאני גרתי, אף אחד מהם לא הכיר את הסביבה שהנשיא עמד לבקר בה. מישהו היה חייב לעשות את זה, ואני הייתי האיש. הצלחתי לעמוד בשני משפטים?"

המעשה שלך עורר תגובות קיצוניות, כמו שאפשר להבין. רבים שמחו שהנשיא מת, אחרים דרשו לא פחות מעונש מוות.

"התגובה האחרונה נראתה לי תמיד אירונית במיוחד. בסדר, במובן התנ"כי היתה לאנשים זכות לדרוש דם. רצחתי בכוונה תחילה את המנהיג שלהם, הודיתי מיד ולא הבעתי שום חרטה. אם היה אי-פעם מועמד מושלם לכיסא החשמלי, אני האיש. הייתי מוכן ואני עדיין מוכן לקבל על עצמי כל עונש, וגם להסביר את המעשה שלי ולהגן עליו בפני שופטים אמריקניים. זה לא תלוי בי שמעולם לא הוסגרתי."

אבל זאת הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים.

"לא כל מה שיש לו דופק הוא בחיים."

עוד רבע שעה, אומר השומר. ההודעה מביאה לשינוי בהתייחסות של ג'. הוא נשען לאחור ושואל אותי מדוע לא הגבתי על מה שהעיר זה עתה, שאני הייתי אחד האנשים שחשבו שמשהו חייב לקרות. זו הפעם הראשונה שהוא נוטל יוזמה, שהוא מפר את דפוס התשובה המעולה, אך הפסיבי למדי. הוא שואל אותי מדוע לחצתי כל-כך לראיין אותו. מדוע כל העיתונאים איבדו עניין במהלך השנים ורק אני לא. אני עונה לו שחובתי העיתונאית היתה להתמיד. הוא מניד בראשו. "זאת לא הסיבה האמיתית."

אני מרגיש שהייתי עד למעשה שלך. כמעט לא ישנתי באותם ימים, הייתי מרותק לטלוויזיה.

"גם זו לא הסיבה האמיתית."

מה לדעתך כן הסיבה האמיתית?

"תרשה לי לשאול אותך שאלה. כשראית את הנשיא נופל, כשראית את הבריון הזה קורס לתוך עצמו, כשראית איך כל העוצמה המעוותת הזאת נעלמת בבת אחת, מה חשבת אז? יותר נכון, מה הרגשת אז?"

הייתי משותק. הרגשתי הרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושום דבר ספציפי.

"כתבת על זה?"

מעולם לא.

"אתה יודע: מפקד הכלא מרשה לפעמים לגלוש באינטרנט, תחת פיקוח הדוק. כשהנשיא עדיין חי, שמתי לב שהעבודה שלך היתה פוליטית, אפשר לומר אפילו פוליטית מאוד. חששת, ידעת שהעולם ייצא נשכר מנשיא אחר. אבל אחרי הרצח לא כתבת מעולם על פוליטיקה. כתבת על אוניברסיטאות, על ספורט, על ספרים, על מדע, בעצם על כל דבר חוץ מפוליטיקה. המעשה שלי היה קו שבר בקריירה שלך. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהמעשה שלי הביא אותך לראות את היחסיות של המילים שלך. ואת זה אפשר להבין. המעשה חולל מה ששום מילה לא תוכל לחולל אף פעם: שינוי בעולם."

"עוד חמש דקות," אומר השומר, "לסיים."

עוד חמש דקות. הזדמנות נוספת לראיין אותו יש להניח שלא אקבל בקרוב. אולי אף פעם לא. אך עוד לפני שאני מצליח להגיב על הניתוח של ג', הוא אומר שהוא כבר יודע מה תהיה השאלה האחרונה שלי: איך ייתכן שאדם כמוהו, שקיבל חינוך טוב ובא ממעמד הביניים, היה מסוגל לעשות מעשה כזה? איך הגיע לצד הזה של השולחן? "אבל בעצם אתה רוצה לשאול אותי שאלה אחרת," הוא ממשיך. "בעצם, בעומק הלב, אתה רוצה לשאול אותי איך ייתכן שאני הגעתי לצד הזה של השולחן ואילו אתה, אדם הדוגל פחות או יותר באותם אידיאלים, באותן השקפות ובאותם חששות כמוני, נשאר בצד האחר שלו."

אני מתקשה לנשום, וכמעט איני מודע לכך שאני מהנהן. באמת, איך ייתכן?

"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? התשובה פשוטה מאוד."

אף על פי שאני לא בטוח אם אני רוצה לשמוע אותה, כבר אין לי דרך חזרה. אני מהנהן שוב.

"גם אנשים מחויבים פוליטית צריכים להתמודד עם השאלה, איזו צורה של מחויבות הכי מתאימה להם. מובן שיש גם שיקולים של תועלת; לאיזו צורה של מחויבות אפשר לייחס את סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, וכדומה. אני התעמקתי ברובים ובצלפים, אבל אני לא חושב שהשקעתי באימון שלי יותר שעות משהשקעת אתה בצפייה בסרטונים סאטיריים באינטרנט. בסופו של דבר, בחירת הצורה היא עמוקה יותר, אישית יותר, אי-רציונלית יותר מהשיקולים הפרקטיים האלה. אין הבדל בסיסי, בלתי ניתן לגישור, בינך לביני. אני הכרתי את הסביבה, אתה לא. העובדה שאני יושב כאן ואתה שם היתה עניין של טעם ושל הרגשה, לא פחות ולא יותר."

לפני שאני מספיק לא להסכים איתו, אומר השומר שזמננו תם. ג' לא נפרד ממני לשלום ואינו מביט לאחור כשמוציאים אותו החוצה. כשמובילים אותו ימינה, אני קולט הבזק של הפרופיל שלו, את האף המודגש ואת החיוך המיסתורי, שלשארית חיי אשאל את עצמי אם הביע אכזריות או שמא בראש ובראשונה חמלה.


דוד לוגסי, אני חושב, אף פעם לא ידע כמה באמת הוא אוהב את הכותל, עד שלא ראה אותו מפורק לחלוטין, אבן על אבן על אבן, ומועמס בערימות על שלושים משאיות של חברת ההובלות והשיפוצים שלו, ׳א״א אמריקה הובלות ושיפוצים׳. עד אותו הרגע הכותל היה מקום. בסך הכל מקום. אבל רצח רבין שינה הכל.

לוגסי הוא אחד מהנדירים האלה: אנשים שנולדו בשביל להתפלל. לא פלא שבכותל הוא הרגיש בבית. הוא לא היה ״דתי״ במידה שהיתה מאפשרת לו להתחתן עם נכדתו של האדמו״ר – איזשהו אדמו״ר – אבל יש אנשים שכאשר הם מתפללים, הם מאושרים. בלילות שישי, למשל, הוא היה הולך לבית כנסת עם אבא שלו, חוזר לבית הוריו לקידוש וארוחה חגיגית, ואחר כך נכנס למכונית ונוסע למסיבה. בבית משפחת לוגסי, זה נחשב לליל שבת מצוין.

וזאת הסיבה שהוא אהב את הכותל, ושנא את ירושלים: שברגע שאתה עובר את שער הגיא, אתה נדרש לבחור. ימני או שמאלני, דתי או חילוני, כיפה שחורה או סרוגה – כמו בשכונות עוני בסרטים אמריקאים, אתה חייב לבחור כנופיה, אחרת תישאר לבד בעיר אלימה וחמוצה. לוגסי, ששנא לבחור ואהב להתפלל, היה חוזר מעוצבן יותר ויותר מכל ביקור בקיר האהוב עליו. עד שבפעם האחרונה, הוא נשבר. לילה אחד, שבוע אחרי הרצח, הוא התקשר אלי. השעה היתה אחת אחר חצות.

״אתה חייב לבוא,״ הוא אמר. ״בוא, קח מונית ותגיע לירושלים. אני צריך שתייעץ לי דחוף.״

״לייעץ לך במה?״

״איפה לשים אותו, אחי. את הכותל. עוד שעה אני גומר להעמיס. בוא, אין זמן לדבר. נגמרת לי הסוללה בנוקיה.״

במרחק חצי קילומטר מרחבת הכותל נתקלתי במחסום של משמר הגבול. שוטר דרוזי עצר אותי ואמר: ״אין כניסה אדוני. הכותל בשיפוצים״.

״מה?״

״שיפוצים. מנקים אותו. בשביל השבעה של רבין, מבצע מיוחד.״

״אה.״

השוטר חיכה. גירדתי בראשי.

״תשמע,״ אמרתי, ״אני צריך להיכנס. אני מהצוות המייעץ.״

״איך קוראים לך?״ אמר השוטר ושלף פתק מקומט מכיס מכנסיו.

״עוזי וייל.״

״אתה עוזי וייל המפורסם?״

״המפורסם?״ אמרתי. ״במה אני מפורסם?״

״למה לא אמרת מיד,״ אמר השוטר וטפח על כתפי. ״הקבלן אמר שניתן לך להיכנס. תדע לך, אני איתכם במאה אחוז. אנחנו הדרוזים, יש לנו ברית עמים עם דם ישראל.״

״אני מבין,״ אמרתי בזהירות.

הוא צעק לחברו שעמד ליד המחסום לפתוח אותו, והוסיף: ״בגלל זה אני, אפילו שאני דרוזי – אני בעד אבא שלך.״

״אבא שלי?״ תהיתי.

״בן אדם גדול,״ אמר השוטר. ״חבל שאין עוד כמוהו. זכרונו לברכה.״

״אבא שלי לא מת.״

הוא קפא על מקומו: ״באמת? לא מת, בגין?״

לא ידעתי מה לומר. חייכתי אליו בנימוס.

״מה אתה אומר,״ המשיך השוטר והניד את ראשו מצד לצד, בפליאה הולכת וגוברת: ״מה אתה אומר. לא מת בגין, אה? אז מה – מתחבא?״

משכתי כתפיים בזהירות.

״כל הכבוד לו,״ אמר השוטר. ״מהמחתרת, הוא למד להתחבא טוב טוב. מתי הוא חוזר?״

אמרתי: ״עוד שנה, שנתיים.״

״תגיד לו, אנחנו מחכים,״ אמר השוטר. ״אפילו שאני דרוזי, אני מחכה. אתה יודע למה?״

״בגלל הברית עמים עם דם ישראל?״ ניסיתי.

הוא הביט בי בהערכה מחודשת. ״כל הכבוד לך,״ אמר. ״אני רואה שאבא שלך חינך אותך טוב. כל הכבוד, משפחה טובה אתם.״

״נכון,״ אמרתי. ״בני, הוא יצא קצת…״

״רציני כזה,״ אמר השוטר.

״נו…״ משכתי בכתפי.

״לא חשוב. בגין זה בגין. כולכם משפחה טובה.״

״אני אמסור לאבא,״ הבטחתי.

הוא הוריד את ידו מחלון המכונית, ואני המשכתי פנימה.

רחבת הכותל היתה מוארת באור יקרות, ועשרות פועלים עמלו בפירוק האבנים. מן הכותל עצמו נשארו רק שתי שורות האבנים התחתונות. על כל אבן עבדו שני פועלים, ואחרי שפירקו נשאו אותה אל משאית ענקית שחנתה בקצה רחבת הכניסה. עשרים ותשע המשאיות האחרות כבר חיכו בשורה, מלאות באבנים, על כביש היוצא מהכותל.

ועל גג המשאית האחרונה, ההולכת ומתמלאת, ישב דוד לוגסי. לידו ישב הנהג, והם שתו קפה מתוך תרמוס גדול. עמדתי במקומי, נדהם. לוגסי ראה אותי.

״אחי!״ קרא אלי והתרומם. ״בוא, בוא תעלה. בוא תשתה איתנו משהו.״ טיפסתי על דלת המשאית, הנהג הושיט לי יד, ומצאתי את עצמי משקיף על הפועלים שהתחילו לחסל את השורה האחרונה. המראה היה מדהים. הכותל נראה כמו שביל אבנים. ישבתי ושתקתי.

אחרי כמה דקות אמר לוגסי: ״משהו, אה?״

״תגיד לי…״ התחלתי, ולא יכולתי להמשיך.

״תיכף אני מסביר לך הכל,״ אמר לוגסי ונתן תנועה קטנה קטנה בראשו לכיוון נהג המשאית. הוא לא רצה לשתף יותר מדי אנשים בתוכניותיו.

״היה טוב, הקפה?״ שאל את הנהג.

״עשר.״

״סבבה. תשמע, אם לא אכפת לך, יש לנו כמה עניינים מקצועיים.״

הנהג הביט בי בחשדנות. אחר כך שפך את שארית הקפה מכוסו לרצפה, נעמד, וקפץ ארצה.

לוגסי הביט בו, קם על רגליו ומתרחק. ״מה אתה אומר?״ שאל, אחרי שנותרנו לבדנו.

״מה אני יכול להגיד?״ פרשתי את ידי. ״זה…״

״גדול, אה?״

״כן,״ הנהנתי, ״אפשר להגיד שזה גדול. בהחלט אפשר להגיד את זה. אבל למה?״

״לא מגיע להם, הירושלמים. לא מגיע להם שיהיה להם כותל.״

״אהה.״ הבטתי סביבי. הפועלים התחילו לפרק את השורה האחרונה. ״תגיד אתה בעצמך,״ הניח לוגסי יד על ליבו. ״תגיד אם אני לא צודק: שבוע שעבר, יומיים אחרי שרצחו את רבין זכרונו לברכה, נסעתי לכותל להתפלל. גם בשביל רבין, וגם בשביל המדינה, וגם בשביל… לא יודע. הלב שלי, מרוב צער, נהיה… ביחוד אחרי הלוויה שלו. ראית איך בכתה הנכדה שלו?״

״ראיתי.״

״אתה מבין, אז? היה קשה. אז בדרך לכותל, שמתי את הכיפה של אבא שלי זכרונו לברכה, ואני ככה עם הזקן והכל, אתה יודע – לפחות חמש אנשים תפסו אותי, אמרו כמה טוב שרבין מת.״

הנהנתי. לוגסי לקח נשימה עמוקה, ונד בראשו באי אמון.

״אחר כך גמרתי להתפלל,״ המשיך, ״הורדתי הכיפה – בדרך חזרה קפצו עלי שלושה אחרים, אמרו לי בוא להפגנה נגד הדתיים, שכולם רוצחים. נשבר הזין, אני אומר לך. לא רוצה לבוא יותר לעיר הזאתי. אז החלטתי – אני, דוד לוגסי, מעביר את הכותל.״

״מעביר לאן?״

״לתל אביב.״

לא ידעתי מה לומר. מתחתינו, הפועלים הלכו וסיימו את מלאכתם. הם עבדו בחריצות. עוד עשרים אבנים, והקיר היה כלא היה.

״איזה מבצע, הא?״ חייך לוגסי בגאווה. ״מאה עשרים פועל ופועל.״

״ואיפה תשים אותו בתל אביב?״

״בשביל זה אתה פה. תייעץ לי, איפה הכי טוב. מקום יפה, בלי ויכוחים, בלי פוליטיקה, שאנשים יבואו להתפלל בלב טוב. מקום באיזי?״

״חוף הים?״ הצעתי. לוגסי חייך.

וכך היה.

* * *

כעבור חצי שעה החלה שיירת המשאיות לעזוב את המקום שפעם היה הכותל, ואילו עתה היה גבעה חשופה. לוגסי ואני, בפז׳ו, עקפנו את המשאיות המכוסות ברזנט, ואת האוטובוס עם הפועלים, והגענו לעמדת משמר הגבול. לוגסי יצא, וטפח לשוטר על כתפו.

״גמרתם להיום?״ שאל השוטר.

״כן,״ אמר לוגסי. ״אתה יכול לפתוח את המחסומים. יש לך את האישור מהעירייה?״

״אצלי,״ אמר השוטר וטפח על כיס חולצתו. ״צריך אותו?״

״תשמור,״ אמר לוגסי, ״אם ישאלו שאלות.״

הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. ״אישור אוריגינל,״ אמר, ״מהעירייה. מהתקופה שסידרתי את הביוב בבנייני האומה. כתוב שם: נא להישמע להוראות הקבלן.״

השוטר דפק על החלון, וחיכה שאביט בו. הוא עשה לי סימן של מפתח הנועל את שפתיו. הרמתי אגודל לאות הכרה ותודה.

השיירה החלה לנוע.

״תגיד לי,״ אמרתי ללוגסי, ״אני לא קצת צעיר בשביל להיות הבן של בגין?״

הוא משך בכתפיו. ״שוטרים,״ אמר.

וכך, מחויך ורגוע, המשיך לוגסי להוביל את שיירת המשאיות שלו דרך נתיבי איילון השוממים. בשלוש לפנות בוקר הגענו לחוף שרתון. יצאנו לסרוק את השטח. הפועלים חיכו באוטובוס.

״מה אתה אומר?״ הביט סביבו, ידיו על מותניו. ״אולי בין שרתון למרינה?״

אימצתי את דמיוני. ״לא נראה לי,״ אמרתי, ״רצועת החוף צרה מדי. אתה צריך שיהיה מקום גם למתפללים וגם לאלה ששוכבים על החוף.״

״אתה צודק,״ אמר לוגסי. ״וגם שיהיה רחוק מהים. שהגלים לא יאכלו את האבנים, בחורף.״

הבטנו סביבנו, ובבת אחת נפלו מבטינו על המדרון של הילטון, מתחת לגן העצמאות. לחצנו ידיים, ולוגסי ניגש לאוטובוס של הפועלים.

״יאללה, לרדת,״ אמר להם.

הם התחילו להתלחש ביניהם, ברומנית. אחד מהם קם, ושימש להם כמתורגמן.

״מיסטר לוגסי, כולם מאוד עייף,״ אמר מנהיגם הנבחר. ״אול נייט וורק, וורק.״

״תגיד להם, כולם מקבלים עוד מאתיים דולר,״ אמר לוגסי. ״עובדים עד הבוקר.״

תוך דקה כולם היו למטה, פורקים את האבנים. כמה מהם התחילו לעמיד פיגומים על המדרון החשוף של גן העצמאות. הם עבדו במהירות מדהימה, פורקים את האבנים לפי הסדר המדויק בו עלו למשאית, אולם למרות חריצותם עד אור הבוקר הצליחו להרכיב רק שליש מהכותל. לוגסי, שחזה את הבעיה מראש, שלח אותם לישון. בשש בבוקר הגיעה המשמרת השניה.

הפעם הם היו ערבים, ולוגסי הסתדר איתם ללא מתורגמן. בשבע, התמוטטנו אל תוך הקבינה של הפז׳ו. לוגסי פתח את הרדיו. עברנו ארבע מהדורות חדשות במקביל: אף אחת מהן לא הזכירה את העובדה שבלילה מישהו גנב את הכותל.

״אולי הטילו איפול על החקירה,״ אמרתי. ״צנזורה.״

״גם על קול קהיר שמו צנזורה? גם על הבי.בי.סי.?״

משכתי בכתפי. ״לא חשוב,״ אמר לוגסי. ״אבא שלי זכרונו לברכה היה תמיד אומר: גבר צריך שתהיה לו אמונה ולא לדאוג אף פעם, חוץ מכשהוא שומע את הוו-או של הניידת מתקרב. עכשיו נילך לישון.״

נרדמנו האחד על כתפי השני לשלוש שעות של שינה טרופה. בעשר וחצי בבוקר העירה אותנו נקישה על החלון. זה היה פקח מהעירייה. לוגסי הוריד את החלון.

״אתה הקבלן?״ גירד הפקח בראשו.

״כן.״

״מה זה הדבר הזה?״

״קיר השלום,״ אמר לוגסי, ״לזכר יצחק רבין.״

״אה,״ אמר הפקח. ״נראה מוכר, הקיר הזה.״

״יש כזה בירושלים.״

״אה,״ אמר הפקח. אשתי מירושלים. אולי בגלל זה.״

לוגסי קרא לאחד הפועלים, וביקש קפה. הפקח ישב איתנו ושתה, וסיפר לנו כמה הוא מרוויח בעירייה. אחרי שהלך פתחנו שוב רדיו: עדיין, אף מלה על כך שהכותל המערבי נעלם ממקומו.

לוגסי יצא החוצה, והתמתח. אחר כך אמר: ״מוזר, לא?״

״בוא ניסע,״ אמרתי.

הוא הביט בפועלים העמלים, ואמר: ״חכה, נשטוף פנים ונזוז.״

* * *

הגענו לירושלים בשתים עשרה בצהריים. חנינו לא רחוק ממה שהיה פעם הכותל, והתקרבנו בזהירות. עשרים תסריטים שונים עברו לנו בראש, אבל אף אחד לא התקרב למה שנגלה לעינינו: הכל התנהל כרגיל.

המתפללים התפללו. גברים משמאל, נשים מימין.

שוטרים, כרגיל, איבטחו את הרחבה.

תיירים, כרגיל, הצטלמו כשלראשם כיפות מקרטון. הדבר היחיד השונה היה, שלא היה שם כותל. התקדמנו לעבר הרחבה. שוטר עמד שם במקום הקבוע, והגיש לנו כיפה שחורה.

״תגיד לי שוטר,״ – אמר לוגסי – ״איפה הכותל?״

״בשיפוצים,״ אמר השוטר.

״איפה, בשיפוצים? איפה משפצים אותו?״

השוטר משך בכתפיו. ״תשאל את רב הכותל, זה מה שהוא אמר. אתם נכנסים או לא?״

נכנסנו. קבוצה גדולה של חסידים התפללה שם בדבקות רבה, אולם נסיונותיהם להחדיר פתקים אל תוך הגבעה הצחיחה עלו בתוהו. מדי פעם הם העיפו מבטים מוזרים לצדדים, אולם באופן כללי נראה היה שההסבר שנתן רב הכותל מספק אותם. יצאנו מהרחבה, והלכנו לאכול במקום קטן שלוגסי הכיר, לא רחוק משם.

לוגסי ניגב חומוס, ושתה קפה. פניו היו מהורהרות. אחרי שסיים, שלף את הטלפון הנייד שלו.

״שלום,״ אמר כשענו לו, ״זה המשרד של רב הכותל? רציתי לשאול משהו. הייתי עכשיו בכותל, והוא לא היה.״

״לא יכול להיות,״ ענתה הפקידה, ״הרב נמצא פה מהבוקר.״

״לא הרב,״ אמר לוגסי, ״הכותל. לא היה כותל.״

״אה,״ ענתה הפקידה. ״הוא בשיפוץ.״

״מה את אומרת,״ אמר לוגסי. ״מי משפץ?״

״העירייה,״ אמרה. ״אני לא יודעת בדיוק. הרב דיבר בבוקר עם משמר הגבול, הם לקחו את האבנים בשביל השיפוץ. זה מבצע מיוחד.״

״משמר הגבול? מי זה, הבחור הדרוזי מהמחסום, איתו דיברתם?״

״כן, כן,״ ענתה הפקידה. היא החלה לאבד את סבלנותה. ״זה מהעירייה, זה מבצע מיוחד. לכבוד שלושת אלפים שנה לירושלים.״

״תודה,״ ענה לוגסי וניתק. הבטנו זה בזה.

הוא אמר: ״שיחקנו אותה. נראה לי, שבוע הבא אני מעביר את הכספות של בנק לאומי.״

* * *

כל אותו היום והלילה עבדנו כמו מטורפים, יחד עם הפועלים, ולמחרת – לקראת זריחה, בסוף המשמרת השניה של הרומנים – הכל הסתיים. עמדנו במים, הגלים ליחכו את שולי מכנסינו המופשלים, ועינינו הביטו בכותל המערבי החדש. הוא נראה נהדר.

״המקום הקדוש ביותר לעם היהודי,״ אמר לוגסי. בעיניו עמדו דמעות.

״גן העצמאות?״

״אל תקלקל.״

הוא שילם לפועלים והם עלו לאוטובוס, ונעלמו. נשארנו לעמוד שם, מביטים במלאכת כפינו. אחרי כמה דקות נתקפתי רעב, ונזכרנו שלא אכלנו מאז החומוס בירושלים. עלינו לקפה רגאטה, לקחנו שולחן ליד החלון, וישבנו שנינו בשתיקה, מביטים בחוף.

״הר הבית בידינו,״ אמר לוגסי.

* * *

בהתחלה, הכל הלך חלק. ציבור הרוחצים אמנם הביע תמיהה מסוימת, אבל עוד לא נולד הקיר שיפריע להם להשתזף. התיירים, לעומת זאת, התלהבו מאוד. הגדיל לעשות אמריקאי עשיר בשם ג׳ו ריבלין משיקגו, היו״ר והבעלים של ״ריבלין את ריבלין כפתורים וריצ׳רצ׳ים״, ששלח ממלונו מברק ברכה לראש העיר, וצירף צ׳ק על סך מאה אלף דולר.

״רעיון מבריק למען התיירות בתל אביב ובישראל בכלל נקודה,״ כתב, ״אם רק לממשל האמריקאי היה האומץ שלכם לא היינו צריכים לנסוע עד לפאקינג גרנד קניון בשביל לראות את הפאקינג גרנד קניון נקודה.״

הציבור הדתי בתל אביב קיבל את הכותל החדש ברגשות מעורבים, אולם עד מהרה הסתגל לרעיון. ראשית, אף אח דלא הודה בפה מלא שזה אכן הכותל ההוא – רב הכותל עדיין התעקש שהמקורי בשיפוצים – ושנית, גם אם זה כן ההוא, לא נורא אם הוא יהיה כמה שנים בתל אביב. מכל רחבי הארץ הגיעו עולים לרגל, שהכריזו שהמיקום החדש לא רק יותר נוח, הוא גם הרבה יותר בטוח – בהתחשב בנסיבות הבטחוניות בהן שרויה העיר העתיקה מזה כמה וכמה שנים.

למרבה הפלא, אפילו הסטטוס קוו הקדוש לא נפגע, למרות הקירבה המסוכנת בין המתפללים לציבור המשתזפות. אלה היו עם הפנים לקיר, אלה עם הפנים לים, וכולם נפגשו בקו חמש, שתוגבר בעוד חמישים אוטובוסים חדשים. אפילו ההומואים בגן העצמאות התרגלו לבסוף לרעיון. רבים מהם, כך גילה נציג מר״צ במועצת העיר, באו מרקע מסורתי, וקירבתו של הכותל המערבי שיפרה במפתיע את חיי המין שלהם.

הבעיה התחילה כשראש העיר הבין מה יש לו ביד. אחרי הלם השבוע הראשון, שבו זרק לפח פקס אחרי פקס, ופיטר כל אדם שהעז להציע שהכותל המערבי עבר לתחום שיפוטו, החליט לבסוף לרדת לים ולראות מה קורה שם. כשנוכח שהעם – שוב, לעזאזל – צודק, התחילו הצרות.

דבר ראשון הוא הכריז שהכותל המערבי ייקרא מעתה ״כותל מלכי ישראל״ – פיצוי על כיכר מלכי ישראל, שנלקחה מהם אחרי רצח רבין. פעולתו הבאה היתה להזמין את יעקב אגם לצבוע את הכותל בצבעים זרחניים מתחלפים. ״יעקב אגם״, כך אמר במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור ישיר מחוף הים – ״הוא אמן בינלאומי המשלב קינטיות ויהדות, והוא ישם את הכותל על המפה של המילניום הבא!״

ואחר כך הגיעה מערכת הסאונד המיוחדת, שהותקנה לצידי הכותל, ושידרה הודעות חסות מטעם העירייה ומוזיקה ישראלית, 24 שעות ביממה.

לא עבר יום, וערוץ 2 הכריז על סדרת מופעי קיץ בשידור ישיר, שייקראו ״רוקותל״. היישר מבימת הבידור המסתובבת, החדשה, הפניאומטית, שקנו במיוחד בגרמניה והטיסו לכותל. דודו טופז ינחה, דודו דותן יספר בדיחות, ודוד שמואלביץ׳ – ראש ועד העובדים של החשמלאים בעירייה – הכריז שאם לא יגיעו איתם להסכם לפני התוכנית, הם יחשיכו את כל החוף.

בשלב הזה, לוגסי הפסיק להחזיר לי טלפונים. אבל גם הוא נשבר, כאשר אליפות צה״ל נערכה במקום, ומאות לוחמי חי״ר ירדו את הכותל בסנפלינג. באותו יום, בארבע אחר הצהריים, הוא צלצל אלי.

״שמעת?״ אמר בקול שפוף.

״זה כלום,״ אמרתי. ״עיתון תל אביב מארגן ליגת סקווש על החוף. נחש במה הם משתמשים בתור קיר?״

״עוד שעה, בהילטון,״ אמר וניתק. ניחשתי שהוא יביא איתו מצב רוח מחורבן, אבל לא שיערתי עד כמה. כשהגעתי למקום ראיתי אותו מרחוק, עומד שפוף ליד הקיוסק על החוף, עם סיגריה ביד. זו היתה הפעם הראשונה שהעזנו להתקרב אל הכותל מאז העברנו אותו מירושלים, והוא לא נראה טוב.

בראשו, לרוחב שורת האבנים העליונה, התנוסס שלט אלקטרוני מהבהב: ״הכותל המערבי בחסות ידיעות אחרונות וישראכרט״. קצת יותר למטה היתה מרוססת כתובת גרפיטי: ״אביב גפן, אלוהים״. ודוד לוגסי לא נראה יותר טוב מהכותל שלו.

״מה נעשה?״ אמר. עיניו היו אדומות. הוא מצץ את הסיגריה שלו בכוח.

״אולי אנשים יירגעו. תן להם זמן. זה חדש.״

הוא הנהן. התקרבנו למחסום המשטרתי שהפריד בין הרוחצים למתפללים. בקצהו היתה בודקה קטנה. לקחנו כיפה מעובד זקן במדים כתומים, שעליהם היה מצויר הכותל מול הים. הכיפה היתה כתומה אף היא, ועליה התנוסס אותו ציור, בליווי המשפט: ״שקיעה בכותל – חוויה!״

עברנו את המחסום ונכנסנו פנימה.

״רגע, רק רגע!״ קרא אחרינו הזקן במבטא רוסי.

״מה?״ הסתובבתי אליו.

״חמישים שקל בשביל כניסה בבקשה,״ אמר הזקן במדים הכתומים.

הבטתי בלוגסי. הוא החזיר לי מבט.

״עשר בלילה,״ אמר. ״תהיה מוכן. אני אבוא לאסוף אותך.״

* * *

ובאותו לילה החזרנו את הכותל לירושלים. גמרנו את כל העבודה בשמונה שעות של עבודה מאומצת. שני הצוותים עבדו יחד, הרומנים והערבים, ועד עלות השחר עמד הכותל בחזרה במקומו הטבעי.

לוגסי עמד והביט בקיר שלו. הוא מחה דמעה מזווית עינו. ״ניסינו,״ אמר.

הפועלים כבר היו באוטובוסים, מוכנים לזוז. המשאיות הריקות עזבו בזו אחר זו את מגרש החניה. עמדנו בשקט, כשלפתע נשמע מאחורינו קול כחכוח גרון ביישני. זה היה רב הכותל.

הוא אמר: ״אה… נגמרו השיפוצים, יהודי?״

הסתובבנו אליו. עיניו היו אדומות, שיערו פרוע מעט, והוא נראה כמו שבתוך שבוע אחד הזקין במאה שנה.

״נגמר,״ אמר לו לוגסי בעדינות. הוא הביט באיש הזקן, וצער גדול ובלתי מוסבר עטף אותו.

״ו… הכל בסדר?״

״הכל מבריק ומצוחצח, כבוד הרב. שמנו ברגים לחיזוק, שפכנו מלט, הכל כמו חדש. יחזיק עוד שלושת אלפים שנה כמו כלום.״

״ברוך השם. ברוך השם!״ הרב פלט אנחה גדולה, והשתתק. אחר כך אמר: ״יישר כוח, בחור. רק תגיד להם בעירייה, פעם הבאה, אני מבקש, שיגידו לי מראש שעושים דבר כזה. פשטייסט?״

״לא תהיה פעם הבאה,״ אמר לוגסי. ״אם עוד פעם אני לוקח – באמא שלי, לא מחזיר.״


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "אושר" מאת עוזי וייל, הוצאת מודן, 2001. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

כאן בעיר חי נסיך שזרועו השמאלית כשל כל אדם וזרועו הימנית כנף ברבור.

הוא ואחד-עשר אחיו נהפכו לברבורים בידי אם חורגת שופעת נאצות, שלא היתה לה כל כוונה לגדל את תריסר הבנים של אשתו לשעבר של בעלה (שפניה החיוורים, המבוישים, בהו במבט חלול מדיוקן אחר דיוקן; שהריונות אין קץ הביאו עליה את סופה בטרם מלאו לה ארבעים). שנים-עשר נערים שוחרי מדון ויהירים; שנים-עשר אגואים שבריריים ורעבתנים; שנים-עשר מתבגרים – שהוצגו כולם בפני המלכה החדשה בתור חלק שגרתי מתפקידה. האם אנו מאשימים אותה? מאשימים, באמת?

היא הפכה את הנערים לברבורים, וציוותה עליהם לעוף משם.

הבעיה נפתרה.

על מספר שלוש-עשרה היא חסה משום שהיתה בת. הצעירה ביותר. אם כי תקוותיה של האם החורגת בנוגע להסתודדויות חשאיות ולמסעי קניות ארוכים התפוגגו די במהרה. אחרי הכול, מדוע שנערה לא תפגין אלא זעף וקוצר רוח כלפי האישה שהפכה את אחיה לציפורים? ולפיכך – לאחר כמה גילויי סבלנות רחומה לנוכח שתיקות זועפות, וכמה שמלות נשף שנרכשו ולא נלבשו מעולם – המלכה הרימה ידיים. הנסיכה חייתה בטירה כמו קרובת משפחה נסבלת שירדה מנכסיה, וקיבלה מזון וקורת גג, אך לא אהבה.

תריסר נסיכי הברבור חיו על סלע הרחק בלב ים, והורשו לשוב לממלכתם רק יום אחד בשנה, לביקור שעורר ציפייה קצרת רוח, אך גם מבוכה בקרב המלך ויועציו. קשה לצהול ליום אחד בחברתם של בנים, שהיו פעם חסונים ועזי נפש, ובהפוגה השנתית היחידה הזאת לא יכלו אלא לצווח, לחטט בנוצותיהם, לנקר חרקים זעירים ולחבוט בכנפיהם ברחבי חצר הארמון. המלך היה מעמיד פנים כמיטב יכולתו שהוא שמח לראותם. המלכה היתה נתקפת בדיוק אז באחד מכאבי הראש הקשים שלה.

שנים חלפו. ואז… סוף כל סוף…

באחת מאותן חופשות שנתיות של נסיכי הברבור, הסירה אחותם הצעירה את הכישוף, לאחר שקבצנית שפגשה כשליקטה אוכמניות ביער לימדה אותה שהמַרפא היחיד לקללה שהופכת אדם לברבור הוא מעיל עשוי סרפד.

עם זאת, היה על הנערה לסרוג את המעילים בסתר, משום שהמעילים (כך לפחות אמרה לה הקבצנית) אמנם אמורים להיות עשויים סרפד, אבל רק סרפד שנקטף בבתי קברות אחרי רדת החשכה. אילו נתפסה הנסיכה קוטפת סרפדים ממצבות אחרי חצות, האם החורגת ודאי היתה מאשימה אותה בכישוף ומצווה לשרוף אותה כאחרונת ערימות האשפה. הנערה, שלא היתה טיפשה, ידעה גם שאין מה לסמוך על אביה, שעד אז כבר טיפח בסתר לבו משאלה (שלא הודה בה אפילו בפני עצמו) להיפטר מילדיו כולם.

מדי לילה התגנבה הנסיכה לבתי קברות בסביבה ללקט סרפדים, וימים שלמים ארגה אותם למעילים. בדיעבד מתברר שהיתה זו ברכה משמיים שאיש בארמון לא התעניין בה ובמעשיה.

כאשר עמדה לסיים את המעיל השנים-עשר, ראה אותה הארכיבישוף המקומי (שלא נשאל למעשיו שלו בבית קברות בשעת לילה מאוחרת) בשעה שליקטה סרפדים, והסגיר אותה. המלכה איששה את חשדותיה (הנערה הזאת, שלא חלקה איתה ולו סוד בתולי אחד, שהפגינה אדישות גמורה כלפי נעליים משובחות מספיק להציגן במוזיאונים). המלך הִסכין, ולא במפתיע, בתקווה שיצטייר כאדם חזק ולא רגשני, מלך אמיתי, מלך המסוּר להגנה על עמו מפני כוחות האופל עד כדי כך שיסכים להוציא להורג את בתו, אם בזאת יגן על נתיניו מפני סכנה, קללות ושינויי צורה שטניים.

ואולם, ממש כשעמדו להעלות את הנסיכה על המוקד, ירדו מן השמיים מכוסי העשן נסיכי הברבור, והנסיכה השליכה עליהם את המעילים. לפתע פתאום, במפץ פיצוח רועם, מתוך משב מנצנץ של רוח, ניצבו בחצר הארמון תריסר גברים צעירים ונאים ביותר, עירומים תחת מעילי הסרפד שלהם, ורק כמה נוצות לבנות מרחפות סביבם.

בעצם…

… היו אלה אחד-עשר נסיכים מושלמים ללא פגע,  ואחד, השנים-עשר, שהושבה לו צורתו המקורית חוץ מפרט יחידי – זרועו הימנית נותרה כנף ברבור, משום שאחותו, שהופרעה ממלאכתה, נאלצה להשאיר מעיל אחד עם שרוול חסר.

דומה היה כי זהו מחיר זעום לשלם.

אחד-עשר מתוך התריסר נישאו עד מהרה, הולידו ילדים, הצטרפו לארגונים, ערכו מסיבות שריגשו את כולם, עד לאחרון העכברים שבקירות. האם החורגת התככנית, מובסת מול רוב רעשני כל כך, כל כך לא אימהית, פרשה למנזר בהעניקה למלך השראה לבדיית זיכרונות בדבר מחויבות ונאמנות אין קץ לבניו שצורתם שונתה, ובדבר חוסר אונים מול רעיה מרשעת – גרסה שהבנים אימצו בחפץ לב.

סוף הסיפור. "באושר ובעושר עד עצם היום הזה" ירד על כולם כלהב גיליוטינה.

כמעט על כולם.

האח השנים-עשר, האח עם כנף הברבור, נקלע לקשיים. אביו, דודיו ודודותיו, האדונים והגברות, לא רוו נחת מן התזכורת התמידית להתחככותם ביסודות מרושעים כל כך, לרצונם הנחרץ להוציא להורג את הנסיכה בשעה שניסתה להציל את אחיה.

יועציו של המלך התבדחו על חשבון הנסיך בעל כנף הברבור, ואחד-עשר האחים המושלמים הצטרפו בשמחה, והתעקשו שהם רק חומדים לצון. האחייניות והאחיינים הצעירים, ילדיהם של אחד-עשר האחרים, התחבאו בכל פעם שנכנס הבן השנים-עשר לחדר, וצחקקו מאחורי הספות והווילונות. נשותיהם של האחים ביקשו ממנו ללא הרף שישמור על איפוק בארוחת הערב (כשסיפר בדיחה היה מחווה בכנף, ופעם העיף ירך צבי שלמה אל הקיר).

חתולי הארמון נהגו לחשוף שיניים ולהסתלק בכל פעם שהתקרב אליהם.

לבסוף הוא ארז כמה חפצים ויצא אל העולם. התברר לו כי העולם אינו קל יותר מן החיים בארמון. הוא הצליח למצוא רק עבודות כפיים פשוטות. לא היו לא כישורים בעלי ערך בשוק (לנסיכים אין כאלה), והיתה לו רק יד עובדת אחת. פה ושם הביעה עניין אישה כלשהי, אבל תמיד התברר שהיתה לה איזו פנטזיה רגעית להיות לדה, או גרוע מכך, שקיוותה כי אהבתה תשיב לו את זרועו. דבר לא החזיק מעמד. הכנף עוררה מבוכה ברכבת התחתית, היתה בלתי אפשרית במונית. כל הזמן צריך היה לוודא שאין בה כינים. ואם לא נשטפה בכל יום, נוצה אחר נוצה, הפך צבעה מלבן שמנת של פרחי צבעוני לאפור מייאש, מוֹכי.

הוא חי עם הכנף שלו כמו שאדם אחר היה עשוי לחיות עם כלב שאימץ מכלבייה: מתוק, אבל עצבני ובלתי ניתן לאילוף. הוא אהב נואשות את הכנף שלו. הוא גם חשב שהיא מרגיזה, מקסימה, מעצבנת, מתישה, שוברת לבבות. היא הביכה אותו, לא רק משום שלא הצליח לשמור על ניקיונה או משום שעדיין התקשה לעבור בדלתות רגילות או מסתובבות בלי להיראות מגושם, אלא משום שלא הצליח להתעקש על כך שהיא נכס. לא קשה לדמיין זאת. בעיני רוחו הוא מכר את עצמו בתור מטמורפוזה משכנעת, אֵל צעיר, גאה עד שחצנות סקסית בסטייה האנטומית שלו: תשעים אחוזים בשר גבר רב און ושרירי, ועשרה אחוזים כנף מלאך מפוארת, מסמאת בלובנה.

"מותק, הדגדוג של הנוצות האלה ייקח אותך כמעט עד גן עדן, והחלק הגברי יכניס אותך בשערים."

הוא שאל את עצמו היכן הגרסה הזאת שלו. איזה מין חוסר תעוזה אחז בו בחלוף השנים, שבהן הלך והשמין וכתפיו שחו עד שהפך להתנצלות מהלכת? מדוע לא היה מסוגל לחזור לכושר, לאמץ סגנון, לצעוד בנונשלנטיות לתוך מועדון בחליפת עור נחש בעלת שרוול אחד?

"כן, מותק, בטח שזאת כנף, אני חצי מלאך. אבל תאמיני לי, כל השאר שטן טהור."

הוא לא הצליח לעשות את זה. באותה מידה היה יכול לנסות לרוץ קילומטר וחצי בשלוש דקות או ללמוד לנגן בכינור.

הוא עדיין בסביבה. הוא משלם שכר דירה כך או אחרת. הוא מוצא אהבה היכן שאפשר. בגיל מבוגר הוא נעשה אירוני ועליז כמו גבר קשוח שכבר ראה הכול. הוא אימץ לעצמו מין שנינות עצלה. הוא הבין שהוא יכול להידרדר למרירות, או לחלופין להיות מין חכמולוג שוטה. עדיף כך; מפחיד פחות להיות הבחור שמבין שצוחקים על חשבונו, הראשון שצוחק בסוף הבדיחה.

רוב אחיו שבארמון כבר נשואים בשנית או בשלישית. הילדים שלהם, שפונקו וטופחו כל חייהם, לפעמים מעיקים. הנסיכים מבלים את ימיהם בהשלכת כדורים מוזהבים לגביעי זהב או בשיפוד פרפרי עש בחרבותיהם. בערבים הם צופים בליצני החצר ובלהטוטנים והלוליינים מופיעים.

האח השנים-עשר יושב ברוב הערבים באחד הברים בשולי העיר, אלה שמאכלסים את האנשים שלא נרפאו לגמרי מהקללות שלהם, או שלא נרפאו כלל. יושבת שם האישה בת ה-300 שלא דייקה מספיק כשביקשה משאלה מהדג, ומצאה את עצמה זועקת, "לא, חכה, התכוונתי לחיות ולהיות צעירה לנצח" לעבר ים שפתאום התרוקן. יושב הצפרדע בעל הכתר הקטן, שאינו יכול לאהוב באמת שום אישה שמוכנה לנשק אותו ולהסיר את הכישוף. יושב הנסיך שבמשך שנים ניסה לאתר את היפהפייה הנרדמת שהוא אמור להעיר בנשיקה, ולאחרונה מתמסר פחות להר וגיא ויותר לרביצה בברים ולסיפורים ארוכים על הבחורה שחמקה מידיו.

בברים כאלה, אדם בעל כנף ברבור אחת נחשב בר מזל.

חייו, הוא אומר לעצמו, אינם הגרועים שבחיים האפשריים. אולי זה מספיק. אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו – שרק לא יהיה יותר גרוע.

לפעמים, בלילות, כשהוא כושל הביתה מרוסק (יש הרבה לילות כאלה), צולח את חמש הקומות אל הדירה שלו, מדליק את הטלוויזיה ומתעלף על הספה, הוא מתעורר כעבור שעה, כשאור ראשון מאפיר בחרכי התריס הוונציאני, רק הוא וההנגאובר, ומגלה שהוא עטף לעצמו בכנף את הבטן והחזה; או שבעצם (הוא יודע שזה לא אפשרי, ובכל זאת…) שהכנף התקפלה מאליה, מרצונה החופשי, וכיסתה אותו, גם שמיכה וגם בת לוויה, תושבת זרה מסורה שלו, מפצירה ונלהבת ומציקה ממש כפי שעשוי היה להיות הכלבלב ההוא מהכלבייה. חיית הטוטם האיומה שלו. הנטל שלו, חברתו למאבק.   

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי, עד כמה שמשהו מעולם המדע יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו, עד כמה שמשהו מממלכת המתים יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו. הפרגוד הזה אמנם אינו מוצג לראווה במוזיאון לתורת התברואה והרפואה והתרופות, אבל בכל זאת מוצג שם פרגוד שנבנה באותה צורה. את לחצני המצוקה שמתאימים לפרגוד הזה עדיין אפשר למצוא ולקנות היום במעט כסף, אחרי יותר משמונה עשורים, אצל סוחרים בציוד טכני ישן לא רק באוסטריה, אלא גם במקומות רבים במרכז אירופה שלנו, שקמה לה לתחייה, למרבה השמחה.

מאחורי הפרגוד, מאחורי שעוונית ומאחורי קורות עץ ערבה מסוידות בלבן, כאשר ראשו המאפיר נמצא מתחת ללחצן של פעמון המצוקה, בערך במרחק של זרוע אחת ממנו, שוכב בלילה שבו מתרחשת המעשייה איש בן יותר משישים במיטה, איש שבשעתו כבר היה ידוע, ושכעבור זמן לא רב עתיד להיות מפורסם, והיום, זמן רב אחרי מותו, עדיין מרבים לשבחו, ובאותו ערב אביבי חמים בווינה הוא אך זה נותח. האיש מחרחר בשקט. הוא יודע: כבר בלילה, אחרי שלוש או ארבע שעות מנוחה, הוא עתיד להשתחרר אל משפחתו, והיא תטפל בו.

לא מפריע לו ולא מרגיז אותו שהמקום שהוקצה לו משמש פתרון זמני, שהוא שוכב בחדרון של גרוטאות. הוא יודע, מן העבודה שלו עצמו, איך מתנהלים הדברים בבתי חולים, ועד כמה חסרות חשיבות הפריווילגיות אם יש צורך להסדיר דבר מה ביעילות ובמהירות. השאירו אותו פה פשוט בשל הטיפול האמבולטורי שעבר. הוא עצמו עמד מראש על כך שיעבירו אותו לביתו במכונית כמה שיותר מהר.

הוא מחרחר, משתעל ובולע דם טרי. זה הדם מפצע הניתוח שעבר, עמוק בתוך פיו. פרופסור שקשור עמו בקשרי ידידות, איש אמונו, אדם שהכירורגיה הכללית היא שגרת יומו, הוציא מתוך הפה את אחד הגידולים, שאשמים בהם הסיגרים שהאיש כה אהב לעשן. הגידול הזה פלש אל תוך הרקמה עמוק יותר מששיערו תחילה. רב המנתחים גם לא העריך נכונה את ההשלכות של החתך שעשה, חתך שהלך והעמיק. המנותח שהושאר לבדו ונחלש מחמת אובדן הדם וסכנת העילפון מרחפת מעליו, מבין אט אט את חומרת המצב. שכן הוא עצמו רופא, הוא עצמו פרופסור.

הדימום מאיים לשים קץ לחייו. במעשה רצוני במלוא מובן המילה, במאמץ אחרון של כוח, הוא מרים בייסורים את זרועו הימנית, מגשש על פני הקיר החלק מצבע שמן, חש בכפתור הפעמון ולוחץ על ציפוי הפלסטיק שלו. אבל הכפתור לא פועל. לשונית הפח שאמורה לסגור את המעגל החשמלי בין חוטי החשמל נשברה יום לפני כן לשניים, כאשר חולה אחר שהושאר פה הזעיק עזרה. אותו אדם אחר שאינו מוכר לנו קיבל עזרה בתוך דקה; אולם במקרה החירום הגדול והאילם שלנו, עולה מפלס הדם בלועו של החולה שלנו עד כדי סכנת מוות. גרונו של החולה, שחלש מכדי לקרוא לעזרה, עוד מצליח בקושי לבלוע את כל הדם. האפשרויות הן למות מחנק או מדימום. הדוקטור המסוחרר, הרופא לשעבר, שברח מזמן אל תוך שבילים של מדע שהמציא בעצמו, מנסה לשווא להזדקף, ואז הוא מנסה להסתובב, גם זאת לשווא. לשרירים האחראים לתנועות האלה כבר חסר כוח. רק עיניו של הדוקטור סוקרות בצייתנות את התקרה הכהה, ואחר כך את הפרגוד, והנה הן מבחינות ביוֹדִי שמציץ מעֵבר לפינה של השעוונית.

יודי מרייר. יודי מרייר כמו תמיד, יודי הקטן מרייר – הוא לא יכול אחרת! הוא מרייר יותר מאשר לא מעט. יודי מתגרד כי הוא אוהב לעשות זאת, הוא מתגרד בראשו הגדול והמגולח למשעי בדייקנות. הוא מניח לחוט הריר להתארך, ומתבונן ומחדד את אוזניו. מן החך מפכה הדם. מי יודע מה יודי חושב. מילא, אנשים כמונו לא יכולים לקוות היום לדעת יותר מזה: יודי קטן הקומה וכחוש החזה מכיר כבר מזמן לפני ולפנים את המדע המודרני ואת השפעתו על הגוף. כל חייו עד כה, כל שלושים ושלוש שנותיו, לא יצא מבית החולים הכללי אל וינה. הנזירות לקחו אותו תחת חסותן כשהיה תינוק, אחרי שאמו, רקדנית הונגרייה על חבל, אישה דקת גזרה ועדינה במידה בלתי רגילה, גבוהה אך בקושי מעמיתיה בממלכת ליליפוט! – מתה במהלך חבלי הלידה בלי להשמיע שיר ובלי להשמיע צליל.

הפרופסור שבולע את דמו, הפסיכולוג הווינאי הנכבד שלנו, כמובן רואה מיד, במבט ראשון, איזה טיפוס של איש ננסי עומד לפניו. הוא חושב על אימבציליות, הוא חושב "תת-תריסיות מולדת", הוא חושב במעין כפייה על פיגור חסר תקנה ועל מלמול טיפשי שאין בו מילים, ובו בזמן על הקדמה של הרוח, שפה, בחדרון הגרוטאות הזה, היא עוצרת את נשמתה בסנכרון איתו, כאילו שם המשחק הוא לספר בדיחה מוצלחת עד אימה.

החדרון הוא ממלכתו של יודי. פה, בין אוסף של כל מיני חפצים שהושארו מאחור, יש ליודי, בעל האיברים העדינים והגולגולת הנפוחה, את המיטה הקטנה שלו מאחורי אחד הפרגודים, מאז שהוא יכול להתלבש ולהתפשט לבדו. פה עומד הכיסא שעל משענתו יודי פורש את חולצתו ואת מכנסיו. פה, במעמד מסולסל ויפה, ניצבת קערת המים שבה יודי שוטף מדי ערב את הנזלת מאפו הקטן ואת הריר מן השפתיים האילמות. פה מנמנם יודי וחולם את החלומות של יודי, לאחר שעזר לאורך הפרוזדור, מעלה, מטה, בניקיון, בסידור ובהחלפת מצעים, במרץ ילדותי ובחריצות ללא לאות.

מי יודע מה יודי שלנו חושב. הראש האפור הקשיש חושב עוד פעם ועוד פעם, במעגלים חסרי נשימה, על הפעמון המקולקל ועל הלעג הארצי כל כך שקלקול הפעמון לועג עכשיו לו ולתורתו הצעירה, כשהנה כבר נדחפת ידו השמאלית של יודי אל תוך השיער הדביק מזיעה, ידו הימנית חומקת מתחת לאחד מבתי השחי, אוחזת בחוזקה בחולצה רטובה, וכל עשר אצבעות הידיים היוֹדִיוֹת – הריר ניתז מפיו של יודי! – מטים ראש ופלג גוף עליון הצידה. בהקלה פולט ההוגה, הפרשן והמייסד של פולחן ארוך שנים את דמו מעבר לשולי המיטה על רצפת הלינולאום של החדרון. נשמע צליל של התזה! הצליל ברור וקולני בצורה כה נהדרת, שכולנו יכולים לשמוע אותו.

ואז יוצא יודי שלנו לדרכו במהירות עצומה. הוא רץ בשיא המהירות כדי להזעיק מיד עזרה. בקשת יפה וגבוהה ניתז הריר מפיו של יודי. הוא ממהר לדרכו, במורד הפרוזדור, עוד מעט ימשוך בשרוולה של אחת מן האחיות החבושות בשביס לבן, הוא ימשוך אותה אל החדרון שלו בשרוול המעומלן, מפני שהיא לא תבין מה רצונו, ויעמוד איתה בתוך שלולית הדם של האיש שעכשיו איבד את הכרתו באושר ואין לו דאגות.

הדוקטור זיגמונד פרויד ניצל, לאחר מכן נותח עוד כמה וכמה פעמים בחניכיים ובלסתות, וחי עוד עשור וחצי עם שתלים בפיו ובלועו לחילופין, כדי לחזות במפעלו גדל ומתפתח, ועישן אינספור סיגרים. כל עוד המילים של המפעל הזה מיוסדות באמת, יוסיף יודי הקטן שלנו לרוץ, רגליו הקטנות והעקומות יהדסו, עור סוליות נעליו השחוקות יטופף על אבן, פרקט ולינולאום, והוא יוסיף לרוץ, ולמרחק זה ולא יותר, יותיר חוט הריר של יודי את שביל עקבותיו המנצנץ בכל משפטי מעשיית הגמדים הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Logik der Süße by Georg Klein. Copyright © 2010 Rowohlt Verlag GmbH, Reinbek bei Hamburg.

מצאתי אותו לפני כמה ימים, כשחיפשתי את הסנפירים במחסן. אפילו לא זכרתי שהשארתי אותו שם. הוא היה מכוסה באבק והיו לו קורי עכביש דקיקים בשיער. סילקתי אותם. הוא עדיין לבש את המכנסיים הכחולים ואת המעילון החום עם הכובע עם אוזניים של דב. העיניים עצומות, הידיים פשוטות, אולי הוא רצה חיבוק. או שארים אותו, הוא תמיד רצה שאשא אותו על הידיים. אני לא כל כך זוכרת.

מה שאני כן זוכרת הוא שרק ביקשתי שיהיה לו כפתור להפעלה ולכיבוי. בזמן שהחזקתי בידיי את בדיקת ההיריון, דמיינתי שלגוף שהתפתח בתוך הגוף שלי יש מתג כיבוי בחזה. משהו פשוט, כמו זה שמדליק ומכבה את האור. בגוון עור כמו שלו, כדי שהעיוות לא יהיה בולט מדי, לא רציתי שכל אחד יוכל להשתמש בו. רק אני.

אף על פי שניסינו להביא ילד לעולם ההיריון הפתיע אותי. מאושרת? משהו בסגנון. אני חייבת להודות שרעיון הילד לא עורר בי סלידה מוחלטת. מיום שהתחתנו ידענו שזו אחת ממטרות הנישואים: להקים משפחה. זה מה שאמר הכומר בזמן הטקס ועל כך חזרו באוזנינו ההורים. כבר זמן רב הם ביקשו שנהפוך אותם לסבא וסבתא. כך שכעבור שש שנים החלטנו להפסיק עם הגלולות למניעת היריון. היום נשמע לי מצחיק ה"החלטנו", כשלאמיתו של דבר אני זו שנטלתי אותן, אני זו שדיממתי כל חודש, אני זו שעמדתי ללדת את הזאטוט. אבל היינו ביחד, כי היינו זוג, והיה אז באופנה לומר: "אנחנו בהיריון". זה נשמע מגוחך כמו לומר: "יש לנו דלקת וגינלית". אבל מילא, היינו בהיריון והיינו נלהבים, אם כי גם קצת מופתעים שהכול קרה כל כך מהר.

בספרים שקראתי אמרו שכניסה להיריון מתוכנן יכולה לארוך עד שנה, אם שני בני הזוג בריאים. אז חשבתי לעצמי: "טוב, שנה זה בסדר. אולי בעוד שנה אצליח לשכנע את עצמי סופית לרצות להיות אמא."

אבל לא היתה לי שנה. אפילו חודשיים לא היו לי. בקושי הזדיינו, כמה, שלוש? ארבע פעמים? בזמן שהתבוננתי בתוצאה החיובית ייחלתי בכל לב שיהיה לו כפתור קטן. כי כשהייתי רואה ילדים אחרים ואימהות אחרות, רבות מהן נפוחות-עיניים ועייפות, חשבתי שזה יהיה הפתרון לכול.

והנה הוא היה לפניי, מאובק כולו, תחוב בקופסה עם שמיכות ועם הבובה שהוא הכי אוהב. לא רציתי שהוא ירגיש לבד. כמה זמן הוא כבר שכב במחסן?

בהתחלה, כשגיליתי שאני יכולה לכבות אותו, הייתי משכיבה אותו בעריסה, כאילו היה ישן. הייתי עושה את זה לכמה שעות, שעתיים לכל היותר. ניצלתי את הזמן הזה לישון קצת. כולם אומרים לך לנוח בזמן שהתינוק ישן, כי נהוג לחשוב שכל התינוקות לא עושים שום דבר מלבד לאכול, לחרבן ולישון. אבל הוא היה שונה. הוא בכה הרבה, בצהריים ישן רק חצי שעה וכל הזמן ביקש לאכול. מהר מאוד נגמר לי המרץ. שבועיים אחרי שהוא נולד כבר התעייפתי כפי שלא התעייפתי מימיי.

הלידה היתה החלק הקל. אני באמת לא מבינה על מה כל המהומה שסביב הלידה. כן, זה כואב, ברור. אבל הצלחתי להתמודד עם זה. התרכזתי בנשימה. זה קרה מהר. שעות ספורות בלבד אחרי שהגעתי למרפאה הודיעה הרופאה שכבר יש לי פתיחה של עשרה סנטימטרים. לא הספיקו להזריק לי את האפידורל. אני רציתי, כמובן, אבל הכול קרה מהר כל כך שהרופא המרדים איחר את המועד. כשהוא נכנס לחדר שלי אמרה לו הגניקולוגית: "כבר לא". הוא הביט בי, התנצל בחיוך חפוז והלך. חשתי צורך ללחוץ ולחצתי. לחצתי שוב ואז הרופאה הכריזה שהראש כבר בחוץ, שאתאפק ולא אלחץ עוד, שהיא והוא כבר יעשו את היתר.

בכיתי. בכיתי. בכינו. בעלי היה לצדי כל העת. מסרו לי את התינוק כדי שאשים אותו על החזה, מגע עור בעור מה שנקרא. הוא היה קטן, מקומט מאוד ועטוף במעין ג'לטין לבנבן שרק הדגיש את המראה החייזרי שלו. הכול קרה מהר מאוד. זה היה הבן שלי? זה היה הבן שלי, זה מה שאמרו כולם. "תראה את התינוק המתוק הזה". הם לקחו אותו, האבא הלך בעקבותיו.

הילד היה בן חודש כשגיליתי את הכפתור. זה היה במקרה. לא תיארתי לעצמי שהמשאלות שלי יתגשמו בקלות כזאת. מעולם לא שמעתי על תינוק שאפשר לכבות. לכן בפעם הראשונה שזה קרה, נבהלתי. בדיוק הוצאתי אותו מהאמבטיה וייבשתי את בתי השחי שלו במגבת, ופתאום חשתי שהאגודל שלי לוחץ על מעין גבשושית זעירה ושמעתי קליק והוא כאילו קפא במקומו. נבהלתי, אבל מיד הבנתי שמשהו, או מישהו, הגשים את המשאלה שלי. שוב גיששתי אחר הבליטה הזעירה מתחת לזרוע ולחצתי עליה פעם נוספת. הוא חזר להתנועע, כרגיל. להפיק רעשים חרישיים מפיו הקטנטן, להזיז את ידיו הזעירות. סיימתי להלביש אותו, הנחתי אותו בעריסה, כיסיתי אותו בשמיכה ושוב חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו וישנתי קצת יותר משעתיים. הייתי מאושרת.

בהתחלה לא רציתי לספר לאף אחד על התגלית שלי. השתמשתי בזה רק כשהייתי לבד בבית. הרשיתי לעצמי שתי שעות שינה יומיות בשבוע הראשון. בשבוע השני התחלתי לכבות אותו גם בשעת ארוחת הצהריים, ככה יכולתי להכין לעצמי משהו מעבר לכריך נקניק וגבינה.

בשלישי התחלתי להשתמש בכפתור מיד כשבעלי היה יוצא אל המשרד, כדי שאוכל לרוץ קצת בפארק. הייתי חוזרת, מפעילה את התינוק, נותנת לו לאכול ומקלחת אותו, ואז חוזרת ומכבה אותו כדי להתקלח ולישון קצת. אחר כך הייתי מדליקה אותו שוב, מאכילה אותו ושמה אותו על הגב באוניברסיטה לזמן מה ואחר כך עם הפנים למטה, על הבטן כדי שיאמן את השרירים. הייתי מכבה אותו שוב כדי לאכול ארוחת צהריים ולישון עוד קצת. אחר כך הייתי חוזרת ומפעילה אותו כדי להעלות אותו למכונית ולעשות סיבוב. סדר היום הזה עבד לי לא רע בחודשים הראשונים.   

הרמתי את הקופסה. שכחתי מהסנפירים. החלטתי להעלות אותו לדירה. הוא נראה שליו אבל מלוכלך מאוד והרגשתי צביטה בלב כשראיתי אותו במצב הזה. הלחיים שחורות מאדמה, הידיים מכוסות באבק. לבגדים היה ריח של טחב. אבל הוא דווקא נראה טוב. תפסתי את שואב האבק והעברתי על כולו. הוצאתי אותו מהקופסה וניערתי את השמיכות, שאבתי גם את הקופסה ואת בובת הכלבלב. לקחתי מטלית והרטבתי אותה כדי לנקות לו את הפנים והידיים. התבוננתי בו זמן מה. כמה אהבתי להלביש אותו במעילים שיש להם כובע עם אוזניים של דב. הוא נראה בהם חמוד כל כך.

יום אחד בעלי חזר מוקדם מהעבודה ומצא אותי ישנה ואת התינוק כבוי בעריסה. כשראה אותו, דומם וקפוא כל כך, הוא נחרד. הוא החל לנער אותי ולצעוק: "משהו קרה לתינוק!". נבהלתי. התיישבתי במיטה והסתכלתי על העריסה. נרגעתי מיד. "תירגע, יקירי. הוא כבוי. אני כבר מפעילה אותו." היה נדמה שהעיניים שלו עומדות לצאת מהחורים. אני פשוט לקחתי את הילד לידיים, לחצתי על הכפתור והוא התחיל להתנועע בנחת ולחפש את חיקי. "הוא רעב". בעלי התיישב בקצה המיטה שלנו. תופס את ראשו בידיו כלא מאמין. הנקתי את התינוק, החלפתי לו חיתול והלבשתי אותו בפיג'מה. בעלי עדיין לא זז. חיכיתי עוד קצת. הילד נרדם. ואז הוא סוף סוף סובב אלי את מבטו ואמר לי: "זאת אומרת שאפשר להדליק ולכבות את הילד?" הוא קיווה שאגיד לו שמה שהוא ראה היה שקר, שהוא חלם את זה, או משהו כזה. "כן, בדיוק. יש לו כפתור בבית השחי. אני מכבה אותו כשאני צריכה לאכול או לנוח. אבל זה לא פוגע בו. הוא במצב נהדר. תסתכל עליו, הוא תינוק מאושר."

חשבתי שהוא יגער בי, יגיד לי שאני אמא לא אחראית, שאני משוגעת. "אז נוכל להשאיר אותו כבוי בסוף השבוע הבא וללכת לסרט?", הוא שאל בחיוך ביישני.

השמיכות והבובה היו מלוכלכות מאוד והדיפו ריח רע. של טחב. החלטתי לזרוק אותן למכונת הכביסה. בקצה חדר השירות שבו אני מאחסנת את חומרי הניקוי, מצאתי את הסבון ההיפו-אלרגני שכיבסתי בו את כל בגדי התינוק. נשאר מספיק לעוד כביסה או שתיים. הבגדים היו מלוכלכים לא פחות, אז הורדתי לו אותם בזהירות וזרקתי לכביסה. בינתיים כיסיתי אותו בכיסוי המיטה.

התחלנו לכבות אותו כדי לצאת לאכול, ללכת לקולנוע, לבקר חברים, לצאת למסיבות. בהתחלה סיכמנו שנעשה את זה רק באירועים מיוחדים. בשאר הזמן התינוק צריך להישאר מופעל. אחרי שדנו בעניין החלטנו שנשתמש בכפתור רק כדי לעזור לזוגיות שלנו. כדי להשתחרר קצת מהמחסור באינטימיות שסבלנו ממנו אחרי שהוא נולד, כדי לחזק את הקשר ולתת לשנינו מרחב אישי.  

האמת היא שאני המשכתי לעשות את זה עוד פעם-פעמיים ביום בלי לספר על כך לאיש, כדי לפנות זמן לדברים בסיסיים כמו לעשות כושר, לסדר ציפורניים, לצפות באיזו סדרה, לקרוא ספר, לעבוד.

כשמלאה לו שנה היינו נועזים יותר. השארנו אותו כבוי לשלושה ימים ונסענו לחופשה בחוף הים. היינו מאושרים, כאילו כלום לא השתנה. כשחזרנו התחלנו להשתמש בכפתור בחופשיות רבה יותר. לפעמים היינו מנתקים את הבן שלנו לכמה ימים ומאפשרים לעצמינו לחוות את החיים כפי שהם היו לפני שהוא הגיע.

עם התחדשות הבילויים הופיעו הספקות. בעלי החליט שהוא רוצה לראות עולם. אחרי שניתח לעומק את חייו, בלילות שבהם רבצנו זה לצד זה ערים ושותקים, הוא גילה שמשאלתו הכמוסה ביותר היא להיות מטייל מקצועי, בלי בית ובלי יעד מוגדר. וכך, ללא התראה מוקדמת, יום אחד הוא הודיע לי  שהוא מתכנן לנסוע לשנתיים לחפש הרפתקאות מסביב לעולם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל שהוא לא רוצה שאשאר לחכות לו. הוא ביקש שאתחיל מחדש ושאהיה מאושרת.

עולמי חרב עלי עד כדי כך ששכחתי להדליק את הילד. כעבור חודשים ספורים החלטתי לאחסן אותו בארון ולהפוך את החדר שלו לחדר עבודה. תליתי טלוויזיה עצומה על הקיר והשגתי מחשב עם מסך ענק לשולחן הכתיבה, הצבתי מכשיר אליפטי ליד החלון כדי להתאמן בבקרים בזמן שאני צופה באיזו תוכנית בנטפליקס. בשלב כלשהו העברתי את הילד לקופסה והורדתי אותה למחסן. אבל אני כבר לא זוכרת מתי. לפני שנתיים אולי?

כשסיים המייבש את הסיבוב פניתי לטפל בקופסה עם השמיכות ולהלביש את הקטנטן. כשהוא היה מוכן, במכנסיים הכחולים והמעילון, חשבתי שאולי עכשיו כדאי לחזור ולהפעיל אותו. וזה מה שעשיתי. חיפשתי את הכפתור. שמעתי את הקליק. בן רגע, הבן שלי גישש אלי לחיבוק. עטפתי אותו בזרועותיי. שכחתי כמה נעים וחם המגע של גופו בגופי. חבשתי לראשו את הכובע של המעיל, כפי שנהגתי לעשות לפני שהיינו יוצאים לפארק. כמה חמוד הוא היה עם האוזניים האלה של הדב. כמה אהבתי להלביש אותו ככה.

"אמא", הוא אמר. "אמאמאמאמאמאמאמאמא", חזר ואמר. חיבקתי אותו שנית. נישקתי את לחייו הסמוקות, השמנמנות. חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו והחזרתי אותו לקופסה שלו. עם הבובה, כמובן, כדי שלא ירגיש לבד.         

זה קרה בגואדלופה אשר באוקיינוס השקט. הר הגעש של גואדלופה זמם להתפרץ כל רגע.

יתפוס הקורא מחסה וימתין, שכן אין מדובר בהר געש סתם אלא באישה, גואדלופית, פקידה במקצועה ועצבנית מאוד.

הבוס שלה, התחת שלו התרחב כמו שוליים של סומבררו כשפקד להדפיס, לשכפל, לחורר, לקלסר, וקפה, נס, עם שניים סוכר, זה הכול, ושלא תעשה מזה סיפור.

אבל גואדלופה, נמאס לה שאומרים לה כל הזמן מה לעשות והפיוזים שלה קיפצו למרומים, ממש כמו בוב בימון, באוויר הדליל של מקסיקו סיטי.

כדי שהיא והעצבים שלה יוכלו לבלות כמה דקות בפרטיות, היא סגרה את דלת חדרה וניגשה לפינה – איפה שצמחו חלון, נופים שווייצריים ושלג, באוגוסט, על לוח שנה. התכנית עלתה לה לראש, היא לא היתה צריכה לפתוח שום מגירה.

מתחת לשווייצריה עמדה מכונת הצילום המכונה "זירוקס". היא הרימה את המכסה, לקחה כיסא, טיפסה ונשכבה על הזכוכית. כל מיני איברים נשפכו לה לצדדים. היא אספה אותם וסידרה, שהכול ייכנס לפורמט. את המכסה הורידה על עצמה בעדינות, כמו שסוגרים ארון מתים או מכסים תינוק. אז היא לחצה על "ON" ועצמה עיניים, חזק חזק, שלא להסתנוור.

מרוב שעצמה עיניים נרדמה. מרוב שנרדמה לא שמעה את הצירים של המכונה חורקים וגם לא ראתה את עצמה נולדת. עצמה שנולדה מהזירוקס היתה דומה מאוד לעצמה. אותה פקידה, אותו חיוך, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר? קופי. מאתיים אחוז היא.

העיניים שלה כבר היו פקוחות, המציאות מסביב עטפה אותה בלבן, כבר היתה משוכנעת שהיא בגן עדן או לפחות שווייצריה, עד שקלטה – שהלבן זה הלמעלה של הקירות, התקרה היתה כל כך קרובה. מיד נעור בה חשק להחטיף לה נשיקה, מה יש? גם אי משתוקק לפעמים לאבד גבולות.

מפלס המותניים שלה עלה במטר. הברך שלה הציצה בחור המנעול. אגנה הרחב, אחד מכמה עקבי אכילס שטיפחה, הוכפל גם הוא. מזל שהזירוקס מגדיל הכול בפרופורציה ולא כמו שקורה בדרך כלל, שאם משהו קצת מצמח, ישר גם התסביך שלו גדל בטור הנדסי.

האישה הזאת, שיצאה מהזירוקס, המילה הכי נכונה לתאר אותה תהיה מונומנט.

כל זה, מה שהתרחש מעבר לדלת הסגורה ונשמע כמו יום לימודים ארוך, לא לקח יותר מכמה שניות. הזמן הוא סכיזופרן מופלא, הזמן הוא מאני. הזמן רץ והדלת נפתחה לקראתו.

איזה בידור זה היה להשקיף כך מלמעלה על המצב. הבוס שלה, מבועת בכיסאו, זעיר כמו מזל"ט שיצא משליטה, ננסי, אפילו אם היה גובר על שיתוקו וקם, לא היה מגרד לה את קצה הקרסול.

הוא צפה חרד ברגליים שצעדו לקראתו. "רק לא לאבד את העצבים בדרך," שיננה היא, "לשמור על קור רוח, ללכת לאט ובלאט," והס פן ייעורו רחמיה וכל התכנית תרד לטמיון.

כשהגיעה אליו הרימה אותו בצווארון הלבן שכבר היה ספוג זיעה קרה. הוא קילל את עצמו ובכה בלי קול, למה היה צריך להיות כזה אקסקלוסיבי ולהשקיע הון בנוף ובשמים, ומה היה רע במשרד הקודם, כאילו ששמים יש רק בקומה ארבעים ושתיים. הרגליים שלו ציירו מערבולות קטנות באוויר. הוא היה בטוח שזהו.

אלא שלפקידה היו תכניות אחרות עבורו.

"חכה חכה," אמרה, "זה עוד לא הסוף." הוא הרגיש את היד שלה, זאת שאחזה בצווארו, מקרבת אותו אל פניה. מביטה בו עין בעין כמו שעשה לצ'יוואווה שלו כשהיה גור, והשאיר את הקקי שלו על השטיח.

"עכשיו," אמרה, תוך כדי מסע על הזירוקס, "אני הולכת לעשות אותך 'כזה קטן'."

אמרה ועשתה. זה היה מאוד פשוט. כל הכפתורים כבר היו מכוונים, צריך היה רק לשנות את האחוזים מהגדלה להקטנה, וללחוץ. לפני שסגרה עליו את המכסה עוד הספיקה לשמוע משם כל מיני קולות שהבטיחו לה מניות הטבה, מונופול בלעדי, ריבית דריבית ועוד כאלה צמדים של מילים מהסוג שחושב שאם הוא זוגי אז העולם בכיס שלו. היא ניסתה לדמיין לעצמה את ההרגשה, איך זה, כשהעולם תופח בכיס המכנסיים, כמו זין. אם הייתי גבר, אמרה לעצמה, בטח זה מה שהייתי חושבת. היא לא ידעה להסביר מדוע, פתאום, נורא שמחה שהיא אישה ולא איש.

היא נשמה עמוקות ולחצה.

וחיכתה.

עד שיצא, מה שיצא, משהו בגודל של עיפרון נובע, אצבעות זעירות ואפון ליליפוטי, פדחת, קרחת, בוהקת. ננס מתוק, כמעט שכפלה לה ממנו תריסר. מזל גדול שנצמדה לתוכניתה המקורית. פנתה וישבה, גודשת את כורסת העור, בזמן שהוא, צעצועון מנהלים קינטי, הונח בינות לניירות על השולחן, שעה שבה עמדו גדודי מילים על כבש לשונה, דרוכות לקפוץ, כצנחנים לקראת הלא נודע. מתוך אימה צפו עיני הבוס ביד ואיך היא מתחילה לזוז, להתפתל אליו כמו אנקונדה. הוא ידע שזה הסוף, שהחיים שלו עומדים להפוך לפירֶה. עכשיו, חשב, אראה אותם עוברים ממול.

ובאמת זה מה שקרה. כל חייו העלובים עברו לפניו פרֵיים פרֵיים וזה בהחלט לא היה סרט מתח, הוא היה מוכרח להודות, סך הכול, היו לו חיים די דלים.

חוץ מזה היו שם המון קטעים שלא מצאו חן בעיניו ובאוזניו. מי שאמר שהסרטים אילמים שיקר או מת, עובדה, הבוס שמע טוב טוב את הנביחות של הצ'יוואווה. נזכר איך השתין לכבודו, מאושר, כל ערב כשחזר הביתה. ואיך שהוא, במקום לשמוח חזרה, היה תוקע את החוטם המבריק של הצ'יוואווה בשלולית ואומר לו פויה. ואיך שהצ'יוואווה היה נעלב אבל מנסה בכל זאת ללקק לו בלחי, ואיך שהוא לא היה נותן לו, אפילו שזה היה נעים, כי זה לא חינוכי.

רטיבות חמימה נזלה במורד לחייו. הוא חשב על הצ'יוואווה שלו, שיישאר בלעדיו, מי ידאג לו. הוא ידע שהוא נראה נורא לא מקצועי ואפילו מטופש כשהוא בוכה אבל זה לא שינה לו. עכשיו כבר לא היה לו אכפת מכלום. ראשו התרוקן מכל מה שהיה בו (בעיקר מספרים ועובדות). אילו רק היתה מזדמנת לכאן פיה טובה, חשב בלבו, כזאת בלונדינית עם שרביט ומשאלה, הייתי מבקש ממנה לתת לי ללטף את הצ'יוואווה, פעם אחרונה ודי.

היה פעם איש חכם שאמר "הכל מים" ובא איש אחר, חכם אפילו יותר, ואמר "הכול זורם". שניהם צדקו. האי גואדלופה היה שרוי עדי צוואר באוקיינוס, הבוס הזליג את דמעותיו, וגואדלופה הפקידה? אף אותה פקד דבר מוזר.

נחשול מתוק של רוק הציף את פיה. רוק זה לא צחוק. גם לא מילים. כל המילים הלא יפות שעמדה לשפוך על ראש הבוס, נמסו כהרף. מה קורה פה? נבהלה, היא מאבדת שליטה? אי הפנטסיות שצייר דמיונה הדמוני, איך היא משכיבה אותו על השולחן ותולשת לו רגל אחרי רגל, וגם את כל שאר האיברים, אחד אחד, או – וזה יכול להיות אפילו עוד יותר נחמד – מאלצת אותו להדפיס לה התנצלות בכתב, בדילוג ממקש למקש.

מה השתבש, שפתאום כל הרעיונות האלה לא נראו לה כל כך מופלאים?

היא ישבה לה בכורסה, פקידה מגודלת, אחות לעוג מעשתרות, חנוקה מרגשות, ואיך יכלה לנחש, שגם לבה הכפיל עצמו. פתאום התחשק לה לחפון את הבוס בכף ידה וללטף.

הבוס, עיניו העצומות לא מנעו ממנו להביט במציאות האכזרית. היטב ידע שאין פיות טובות. לא בגואדלופה ולא בכלל. הוא חלם שהוא הצ'יוואווה של עצמו ואיך שמלטפים אותו וגם שהוא, זה הוא שמלטף את הצ'יוואווה. צמרמורות אושר הרעידו אותו. נחלים של רוך זרמו לו בגוף. אחר כך הוא הרגיש שהוא מרחף, שמכסים אותו, אחר כך היה אור גדול, מסנוור, כזה שחודר גם עיניים עצומות. אמא'לה, הוא חשב באימה, זה בטח האור הזה שמדברים עליו, זה שרואים בקצה המנהרה של חושך, לפני ש… הוא לא רצה לומר את המילה.

"אתה יכול לפתוח עיניים," שמע קול רך. לא היה לו שום מושג אם לפניו גן עדן, גיהינום או לימבו. או מיי גוד, הוא חשב, ידעתי, אלוהים הוא אישה.


*הסיפור לקוח מתוך "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי", הוצאת כתר, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

לפעמים קל יותר לזמן את רוחו של מת מאשר להיפטר ממנה.

(אוֹגוּסטין קַלְמֶה)2

פרק ראשון

ההרפתקה המוזרה שבכוונתי לספר עליה התרחשה לפני שנים אחדות, ועתה אין כל מניעה שתסופר, לא כל שכן משום שאני שומר לעצמי את הזכות שלא לנקוב תוך כדי כך בשמו הפרטי של איש מהמעורבים בה.

בחורף *186 הגיעה לפטרבורג בכוונה להשתקע בה משפחה אמידה ומיוחסת מאוד, שהיתה מורכבת משלוש נפשות: האם – גברת מבוגרת, נסיכה שנחשבה לאישה בעלת השכלה מעודנת והיתה בעלת קשרים מן המיטב שבמיטב בחברה הגבוהה ברוסיה ומחוץ לגבולותיה; בנה, איש צעיר, שהחל באותה שנה בקריירה של איש הסגל הדיפלומטי, ובתהּ, נסיכה צעירה שנכנסה זה עתה לשנתה השבע עשרה.

עד כה התגוררה על פי רוב המשפחה, שזה מקרוב באה, בחוץ לארץ, שם אייש בעלה המנוח של הנסיכה הזקנה משרה של נציג רוסיה בחצר מלכים אירופית אחת, שנייה במעלה. הנסיך והנסיכה הצעירים נולדו וגדלו במחוזות זרים וקיבלו שם השכלה זרה למהדרין, אבל מוקפדת מאוד.

פרק שני

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

הנסיכה היתה אישה בעלת כללי התנהגות מחמירים למדי ונהנתה, ובצדק, ממוניטין ללא כל רבב בחברה הגבוהה. בדעותיה ובטעמיה צידדה בהשקפותיהן של נשים צרפתיות אשר זכו לשבח ולתהילה בזכות חוכמתן וכשרונותיהן, בתקופה שבה שגשגו חוכמתן וכשרונותיהן של נשות צרפת. הנסיכה נחשבה ליודעת ספר, אמרו עליה שהיא קוראת בבררנות עצומה. יותר מכל אהבה לקרוא את מכתביהן של הגברות סֵווִינְייֶה, דֶה לָה פָייֶט ומֶנְטֵנוֹן, וכן קַיילוּס, דאנְג'וֹ וקוּלאנְז',3 אך את הכבוד הרב ביותר רחשה לגברת ז'אנְליס4, שחולשתה אליה גבלה בהערצה. הכרכים הקטנים של כתבי הסופרת החכמה הזאת, בהוצאה נאה שראתה אור בפאריס, עטויים בכריכות תכלת צנועות ומעודנות מעור עיזים, היו ממוקמים תמיד על כוננית יפה שהיתה תלויה על הקיר מעל לכורסה גדולה – המקום החביב על הנסיכה. מעל לשיבוצי צדף שעיטרו את חלקה העליון של הכוננית נחה על כרית קטיפה כהה והשתלשלה ממנה קלות יד מיניאטורית, שפוסלה מטֶרָקוֹטָה ביד אמן. ליד הזאת נשק וולטר בביתו שבפֶרְנֶה,5 בלי לצפות לכך שהיא תטפטף עליו את טיפת הביקורת הראשונה – עדינה אך צורבת.6 אינני יודע עד כמה הרבתה הנסיכה לקרוא בכרכים שאת המילים והמשפטים שבהם התוותה היד הקטנה, אבל הם תמיד היו בהישג ידה והנסיכה נהגה לומר שיש להם בעיניה משמעות מיוחדת במינה, מסתורית אם אפשר לומר, שלא היתה מעיזה לספר על אודותיה לכל אדם, מפני שלא כל אחד יאמין לכך. אם להאמין לדבריה, לא נפרדה מִווֹלוּמים7 אלה "מאז שהיא זוכרת את עצמה" והם יֵרדו איתה אל הקבר.

"נתתי לבני משימה," היתה נוהגת לומר, "להניח את הספרונים בארון הקבורה שלי, מתחת לכרית שראשי ינוח עליה, ואני בטוחה שהם יועילו לי גם אחרי מותי."

הבעתי משאלה זהירה לקבל ולו את ההסבר הכללי ביותר בנוגע למילותיה אלה – וקיבלתי אותו.

"הספרים הקטנים," אמרה הנסיכה, "רוויים ברוחה של פֵליסיטָה (כך כינתה את m-me8 Genlis, כאות ליחסיהן הקרובים, יש להניח). כן, אני מאמינה אמונה קדושה באלמותיות הרוח האנושית, ולכן מאמינה גם ביכולתה ליצור באין מפריע קשר מעבר לשפת הקבר עם אלה שקשר כזה נחוץ להם ושיודעים להעריך זאת. אני בטוחה שמהותה הדקה של פֵליסיטָה בחרה לה מקום משכן נעים מתחת לכריכת עור העיזים בת המזל, אשר חובקת את הדפים שעליהם מצאו מנוחה מחשבותיה. אם אינך אפיקורס גמור, אני מקווה שזה מובן לך."

קדתי לה ללא אומר. ללא ספק מצא חן בעיני הנסיכה שאיני מנסה לסתור את טענתה, והיא הוסיפה כדי לגמול לי על כך, שכל מה שאמרה זה עתה אינו אמונה בלבד כי אם שכנוע גמור ואמיתי, שיסודותיו מוצקים כל כך עד ששום כוחות אינם יכולים לקעקע אותם.

"וכל זה דווקא משום שיש לי המון הוכחות," אמרה לסיכום, "שרוחה של פליסיטה חיה, וחיה דווקא כאן!"

אחרי שביטאה הנסיכה את המילה האחרונה, הרימה את ידה מעל ראשה והצביעה באצבעה העדינה על הכוננית שכרכי התכלת ניצבו עליה.

פרק שלישי

מטבעי אני נוטה במקצת לאמונות טפלות ותמיד מאזין בהנאה לסיפורים שמשאירים ולו מקום כלשהו למסתורין. בשל כך, דומני, טענו זמן מה מבקרים רואי כליות ולב, אשר סיווגו אותי על פי כל מיני קטגוריות מפוקפקות, שאני ספיריטואליסט.

זאת ועוד, כאן המקום לציין, שכל מה שאנחנו מדברים עליו כעת התרחש בדיוק בזמן שבו הגיעו אלינו בשפע ידיעות על תופעות ספיריטואליסטיות מחוץ לארץ. הן עוררו אז סקרנות ולא מצאתי סיבה לא להתעניין בדברים שבני אדם מתחילים להאמין בהם.

את "המון ההוכחות" שהנסיכה התייחסה אליהן היה אפשר לשמוע ממנה פעמים רבות: ההוכחות האלה היו גלומות בכך שהנסיכה עשתה לה מזה זמן רב הרגל לפנות לחיבוריה של הגברת ז'אנליס כאל אורקל, ברגעים של הלכי רוח רבים ומגוונים, וכרכי התכלת גילו בתורם את יכולתם התמידית להשיב תשובות נבונות על השאלות שהציגה בלבהּ.

לדברי הנסיכה, היא עשתה לה זאת ל"הבּיטוּד"9 ומעולם לא שינתה ממנהגה זה. לא היתה אפילו פעם אחת, שבה אמרה לה ה"רוח" השוכנת בתוך הספרים דברים לא הולמים.

נוכחתי לדעת שיש לי עסק עם חסידה מושבעת של הספיריטואליזם, שנוסף לכול איננה נעדרת חוכמה, ניסיון והשכלה, ועל כן גיליתי עניין עצום בכל אלה.

כבר היו ידועים לי אי-אלו דברים על טבען של הרוחות, ובמקרים שהזדמן לי להיות עד להם הדהימה אותי תמיד תכונה מוזרה המשותפת לכל הרוחות באשר הן, והיא שכאשר הן מגיחות מעבר לשפת הקבר הן מתנהגות בקלות דעת – ולמען האמת, גם בטיפשות – רבה פי כמה מכפי שביטאו את עצמן בחיים הארציים.

כבר ידעתי את תורתו של קארְדֶק על "רוחות שובבות",10 וגיליתי כעת התעניינות עצומה: כיצד תואיל להציג את עצמה בנוכחותי רוחה של המרקיזה סוּלְייֵרִי, הרוזנת בְּרוְסְליאָר11השנונה?

המקרה לא התמהמה לבוא, אולם היות שבסיפור קצר, בדיוק כמו במשק בית קטן, אסור לשבש את הסדר, הריני מבקש עוד הרף עין אחד של אורך רוח בטרם אגיע בסיפורי עד לרגע העל-טבעי, שיש בו כדי להתעלות על כל הציפיות.

פרק רביעי

יש להניח שבני אדם שנמנו עם חוג חבריה הלא גדול, אך המובחר עד מאוד של הנסיכה ידעו את גחמותיה; אך כולם היו אנשים מחונכים ובעלי נימוסים טובים, ועל כן ידעו לכבד את אמונות זולתם, אפילו במקרים שבהם נגדו ניגוד חד את אמונותיהם ולא עמדו בביקורת. על כן איש מעולם לא התווכח על כך עם הנסיכה. אולם ייתכן גם שידידיה של הנסיכה לא היו בטוחים שהיא סבורה שווֹלוּמי התכלת שלה הם משכן "רוחה" של המחברת במלוא מובן המילה, אלא התייחסו לדבריה בתור צורת ביטוי. ולבסוף, ייתכן מאוד שהם התייחסו לכל זאת בפשטות כאל בדיחה.

היחיד שלא היה יכול לראות את העניין בדרך זו הייתי אני, למרבה הצער; היו לי לכך טעמים משלי, שסיבותיהם טמונות אולי בהיותי קל אמונה ונוח להתרשם מטבע ברייתי.

פרק חמישי

את תשומת לִבּהּ של הגבירה הזאת מהחברה הגבוהה, אשר פתחה בפנַי את דלתות ביתה המכובד, אני חב לשלוש סיבות: קודם כול, מצא חן בעיניה מטעם כלשהו, סיפורי "המלאך החתום", שהודפס זמן לא רב לפני כן ב"רוּסְקִי וֶסְטְניק";12 שנית, עוררה בה עניין הרדיפה האכזרית שסבלתי ממנה שנה אחרי שנה, ללא מידה ומספר, מידי אחיי הטובים אנשי הספרות, שביקשו כמובן לתקן את אי-ההבנות והמשגים שלי; ושלישית, בפאריס קיבלה עלי הנסיכה המלצות טובות מרוסי ממִסדר הישועים, הנסיך גָגארין13 טוב הלב עד מאוד – זקן שנהניתי משיחות רבות איתו ושהדעה אשר גיבש עלי לא היתה מן הגרועות ביותר.

לפרט האחרון נודעה חשיבות מיוחדת, מפני שהנסיכה ייחסה משמעות רבה לדרך מחשבתי ולהלך רוחי; היה לה צורך – או לכל הפחות, היה נדמה לה שעשוי להיות לה צורך – בשירותים קטנים מצִדי. מוזר ככל שהדבר יישמע כשמדובר באדם בעל משמעות בטלה כמוני, כך היו פני הדברים. הצורך הזה הוכתב לנסיכה על ידי דאגתה האימהית לבתהּ, שכמעט לא ידעה את השפה הרוסית… כשהביאה האם את הנערה המקסימה למולדתה, היא רצתה למצוא אדם שיוכל לערוך לנסיכה הצעירה ולו היכרות כלשהי עם הספרות הרוסית – כמובן, אך ורק עם ספרות טובה, כלומר אמיתית ולא נגועה ב"ענייני השעה הבוערים".

מושגיה של הנסיכה על עניינים אלה היו מעורפלים ביותר ואף מוגזמים עד להחריד. היה קשה למדי להבין ממה בדיוק היא חוששת מצִדם של ענקי המחשבה הרוסית בני זמננו – האם מכוחם ומעוז רוחם, או שמא מחולשתם ומחשיבותם העצמית הנלעגת. אולם אחרי שקלטתי בדרך כלשהי, בעזרת הַכְוונות וניחושים, "ראשים וזנבות" ממחשבותיה של הנסיכה, הגעתי להכרה מדויקת, להשקפתי, שהיא פוחדת יותר מכול מ"רמזים לא טהורים" שכל ספרותנו הלא צנועה הושחתה בהם עד היסוד, על פי תפישותיה.

לא היה טעם לנסות להעמיד את הנסיכה על טעותה בנוגע לכך, מפני שהיתה בגיל שבו דעותיו של אדם כבר מגובשות ומוצקות ורק אנשים נדירים מסוגלים להכפיף אותן לבדיקה ולבחינה מחדש. היא לא היתה מאלה, ללא ספק, וכדי לשנות את אמונתה בדבר שהאמינה בו לא היה די בטיעוניו של אדם רגיל – הדבר היה עשוי להיות אולי רק לפי כוחה של רוח, שהיתה מוצאת לנכון להגיח לשם כך מגן עדן או מהגיהינום. אך האם דאגות קלות ערך שכאלה עשויות להעסיק רוחות ערטילאיות מעולם לא נודע; האם כל הוויכוחים והדאגות המתייחסים לספרות, כדוגמת הוויכוח הנוכחי, אינם קלי ערך בעיניהן? הלוא גם רובם המכריע של בני אדם חיים רואים בהם עיסוק ריק מתוכן של ראשים נבובים.

ואולם, הנסיבות הוכיחו עד מהרה שטעיתי טעות גסה לחשוב כך. כפי שניווכח לדעת בקרוב, רוחות ספרותיות אינן זונחות את החטאים הספרותיים הקטנים שהורגלו בהם גם מעבר לשפת הקבר, ועל הקורא תוטל המשימה להחליט, עד כמה פעילותן של רוחות אלה נוחלת הצלחה ועד כמה הן שומרות על נאמנות לעֲבָרָן הספרותי.

פרק שישי

הודות לכך שלנסיכה היו השקפות מנוסחות בקפידה ביחס לכל עניין שבעולם, משימתי לעזור לה בבחירת יצירות ספרותיות בשביל הנסיכה הצעירה היתה מוגדרת מאוד. היה נחוץ שהנסיכה תתוודע מתוך קריאה לחיים הרוסיים, ועם זאת לא תיתקל בשום דבר שיש בו כדי לזעזע את שמיעתה הבתולית. הצנזורה האימהית של הנסיכה לא התירה אף לא מחבר אחד בשלמותו, גם את לא דֶרְזָ'ווִין14 וז'וּקוֹבסקי.15 כולם הצטיירו כלא אמינים דיים בעיניה. על גוֹגוֹל, כמובן, לא היה אפילו מה לדבר – הוא סולק מכול וכול. מתוך יצירותיו של פושקין הותרו: "בת הקפיטן" ו"יבגני אוֹנייֵגין", אבל זה האחרון עם קיצוצים ניכרים שהנסיכה סימנה אותם במו ידיה. לֶרְמוֹנְטוֹב לא הותר, כמוהו כגוגול. מן החדשים ביותר זכה לאהדה בלתי מבוטלת טוּרגֶנייֶב לבדו, אך גם זאת פרט לקטעים ש"מדברים בהם על אהבה". גוֹנְצָ'רוֹב גורש, ואף שהגנתי עליו בתעוזה רבה למדי, זה לא עזר. הנסיכה ענתה:

"אני יודעת שהוא אמן גדול, אבל זה רע פי כמה, אתה מוכרח להודות שיש אצלו עניינים משלהבים."

פרק שביעי

רציתי לדעת ויהי מה, למה בדיוק מתכוונת הנסיכה ב"עניינים משלהבים" שמצאה ביצירותיו של גוֹנְצָ'רוֹב. במה היה יכול סופר כמוהו, שיחסו לאנשים וליצרים שגוברים עליהם מתאפיין ברוך ובעדינות, לפגוע ברגשותיו של כל אדם שהוא?

זה היה מסקרן עד כדי כך, שלבשתי פנים אמיצות ושאלתי ישירות אילו עניינים משלהבים מצויים אצל גונצ'רוב.

על השאלה הכנה הזאת קיבלתי תשובה תמציתית, שהיתה כנה אף היא ונאמרה בלחישה חדה: "מרפקים".

היה נדמה לי שלא הקשבתי כראוי או לא הבנתי.

"מרפקים, מרפקים," חזרה ואמרה הנסיכה והתכעסה כמדומה כשנוכחה לדעת שאיני יורד לסוף דעתה. "האומנם אינך זוכר… איך הזה שלו… הגיבור… אינו יכול להסיר את מבטו מהמרפקים החשופים של הזאת שלו… של גברת אחת פשוטה מאוד?"16

עתה נזכרתי, כמובן, באפיזודה המפורסמת מ"אוֹבְּלוֹמוֹב" ולא מצאתי מילה כדי להשיב לה. למעשה, היה לי נוח פי כמה לשתוק, מפני שלא חשתי צורך או רצון להתווכח עם הנסיכה האטומה לניסיונות שכנוע, שלמען האמת כבר מזמן התבוננתי בה בשקידה רבה פי כמה, יותר משהתאמצתי לשרתהּ במתן הנחיות ועצות. וגם איך יכולתי להנחותה, אם ראתה ב"מרפקים" אי-מהוגנות מקוממת, כשכל הספרות החדשה הרחיקה לכת לאין ערוך בגילויים כאלה?

אדם היודע כל זאת, עליו להיות אמיץ מאוד כדי לנקוב אפילו בשמה של יצירה חדשה אחת, שכסויות היופי הורמו בה בנחישות רבה פי כמה!

הרגשתי שבנסיבות שהתגלו תפקידי כיועץ צריך להסתיים – וגמרתי אומר לסתור את דבריה במקום לייעץ לה.

"נסיכה," אמרתי, "נדמה לי שאינך הוגנת, בדרישותייך כלפי הספרות היפה יש משום הגזמה."

גוללתי בפניה את כל מה שלדעתי התייחס לעניין.

פרק שמיני

הפלגתי בתיאוריי ולא זאת בלבד שנשאתי נאום שלם בגנותה של טהרנות כוזבת, אלא גם סיפרתי את האנקדוטה המפורסמת על גבירה צרפתייה שלא היתה מסוגלת לא לכתוב ולא לבטא את המילה culotte,17 ואולם פעם אחת, כשלא יכלה להימנע מלבטא את המילה בנוכחות המלכה, התמהמהה, גמגמה וגרמה בכך לפרץ צחוק כללי. אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר אצל מי מהסופרים הצרפתים הזדמן לי לקרוא על שערוריית החצר האיומה, שלא היתה מתרחשת כלל אילו ביטאה הגבירה את המילה "culotte" באותה פשטות שבה ביטאה אותה המלכה בכבודה ובעצמה בשפתי הוד מלכותה העדינות.

מטרתי היתה להראות שאנינות יתרה עלולה להזיק לצניעות, ועל כן ספק אם יש צורך בבחירה קפדנית מדי של ספרי קריאה.

לתדהמתי הרבה, האזינה לי הנסיכה בלי לגלות סימן קל שבקלים לאי-שביעות רצון, ובלי לעזוב את מקומה, הרימה את ידה מעל ראשה ולקחה את אחד מכרכי התכלת.

"לךָ," אמרה, "יש נימוקים, ולי יש אורקל."

"אני מעוניין להאזין לו," אמרתי.

"התשובה לא תתמהמה לבוא, אני מזמנת את רוחה של Genlis והרוח תשיב לך. פתח את הספר וקרא."

"הואילי להצביע, איפה עלי לקרוא?" שאלתי כשקיבלתי את הכרך לידי.

"להצביע? זה לא ענייני, הרוח תצביע בפניך בעצמה. פתח בכל מקום שייצא."

זה עורר בי גיחוך קל ואפילו התביישתי כמדומה בבת שיחי, אולם עשיתי כרצונה ומיד אחרי שהעברתי את מבטי על פני הפסקה הראשונה בעמוד שנפתח, חשתי פליאה ומורת רוח בצִדהּ.

"אתה נבוך?" שאלה הנסיכה.

"כן."

"כן, זה כבר קרה לרבים. אני מבקשת ממך לקרוא."

פרק תשיעי

"קריאה היא עיסוק רציני וחשוב מבחינת תוצאותיו מכדי שלא לפקח בעת בחירתו על טעמיהם של האנשים הצעירים. יש קריאה שמוצאת חן בעיניהם של בני הנעורים, אך עושה אותם שאננים ומטפחת בהם נטייה לקלות דעת, דבר שלאחריו קשה לתקן את אופיים. כל זאת חזיתי מבשרי". אלה הדברים שקראתי, והפסקתי.

בחיוך שקט פרשה הנסיכה את ידיה לצדדים. היות שביקשה לציין את ניצחונה עלי ברגישות, שחה:

"בלטינית, נדמה לי, זה נקרא dixi?"18

"נכון בהחלט."

מאז לא התווכחנו, אבל הנסיכה לא יכלה לשלול מעצמה את התענוג לשוחח לפעמים בנוכחותי על חינוכם הקלוקל של סופרים רוסים, שלדעתה "בשום אופן אסור לקרוא מהם בקול ללא עיון מקדים."

ל"רוחה" של Genlis לא הקדשתי, כמובן, מחשבה רצינית. הלוא אנשים אומרים דברים רבים מסוג זה.

אבל ה"רוח" חיתה באמת והיתה פעילה, ונוסף לכול, תארו לכם, התייצבה לצִדנו, כלומר לצד הספרות. הטבע הספרותי גבר בה על הטפת מוסר יובשנית. "רוחה" של הגברת ז'אנליס, שהצטיינה במהוגנות ללא דופי, השמיעה דברים du fond du coeur19 וכמו תלמיד שובב, עוללה (כן, בהחלט עוללה) בסלון כבד הראש מעשה קונדס שתוצאותיו היו מלאות טראגי-קומיוּת עמוקה.

פרק עשירי

פעם בשבוע התכנסו לשתיית תה בביתה של הנסיכה "שלושה ידידים". היו אלה אנשים נכבדים, בעלי מעמד מצוין. שניים מהם היו חברי סנאט והשלישי – דיפלומט. מובן מאליו שלא שיחקנו קלפים, אלא שוחחנו.

דיברו על פי רוב המבוגרים, כלומר הנסיכה ו"שלושת הידידים", ואילו אני והנסיך והנסיכה הצעירים השחלנו מילה משלנו רק לעתים נדירות. בעיקר השכלנו, ולכבודם של המבוגרים מאיתנו ייאמר שהיה מה ללמוד מהם – ובייחוד מהדיפלומט, אשר עורר בנו פליאה בהערותיו דקות ההבחנה.

נהניתי מאהדתו, אף על פי שאינני יודע במה זכיתי. בעצם, אני מחויב להאמין שהוא לא החשיב אותי יותר מהאחרים, בעיניו כל "אנשי הספרות" היו "מאותו שורש". הוא נהג לומר בבדיחות הדעת: "גם הטוב בנחשים עודנו נחש."20

דעתו זו היא ששימשה עילה למקרה הנורא שעמד להתרחש.

פרק אחד עשר

הנסיכה, ששמרה על נאמנות סטואית לידידיה, לא רצתה שהגדרה כוללנית ממין זה תחול גם על הגברת ז'אנליס ועל "פליאדת הנשים" שהסופרת פרשה עליה את חסותה. ובכן, כשהתכנסנו בביתה של הגבירה הנכבדה הזאת כדי לחגוג בצניעות את ערב השנה החדשה, נקשרה בינינו סמוך לשעת חצות השיחה הרגילה, שהועלה בה שוב שמה של הגברת ז'אנליס, והדיפלומט הזכיר את ההערה שלו ש"הטוב בנחשים עודנו נחש."

"אין כלל בלי יוצא מן הכלל," אמרה הנסיכה.

הדיפלומט ניחש מי נועד להיות היוצא מן הכלל ולא אמר דבר.

הנסיכה לא התאפקה, הגניבה מבט לכיוון דיוקנה של ז'אנליס ואמרה:

"איזה מין נחש היא!"

אולם הדיפלומט הבקי בהוויות העולם היה בשלו: הוא נופף קלות באצבעו וחיוך קל נגע בשפתיו – האיש לא האמין לא לבשר ולא לרוח.

כדי להכריע במחלוקת היו נחוצות בבירור הוכחות, ושיטת הפנייה לרוח היתה עשויה להיות כאן לעזר.

מצב הרוח בחברה המצומצמת שלנו הלם מאוד ניסויים מעין אלה. בעלת הבית הזכירה לנו תחילה את מה שידענו על אמונותיה, ואחר כך הציעה שנערוך ניסוי.

"אני טוענת," אמרה, "שגם אדם שנטפל לקטנות לא ימצא אצל ז'אנליס שום דבר שלא תוכל לקרוא בקול הנערה התמימה ביותר, ותכף נבדוק זאת."

שוב, כמו בפעם הראשונה, היא הניפה את זרועה אל הכוננית התלויה מעל למקום הימצאה, לקחה לידה כרך אקראי – ופנתה לבתהּ:

"ילדתי! פתחי וקראי לנו את הכתוב בעמוד הזה."

הנסיכה הצעירה צייתה.

כולנו לבשנו ארשת של ציפייה כבדת ראש.

פרק שנים עשר

אם הסופר מתחיל לתאר את מראה הדמויות שהציג בסוף סיפורו, הוא ראוי לגנאי, אבל אני כתבתי את הזוטה הזאת כך, שלא יהיה אפשר לזהות בה איש. לכן לא נקבתי כלל בשמות ולא התוויתי שום דיוקנאות. שרטוט דיוקנה של הנסיכה הצעירה היה עלול בכל מקרה להיות מעל לכוחותי, שכן היא היתה בהחלט מה שקרוי "מלאך בשר ודם". ואשר לטוהרהּ ולתוּמהּ בכליל שלמותם – טיבם היה כזה, שאפשר היה להטיל עליה אפילו את פתרון הבעיה התיאולוגית הקשה עד בלי די, שעליה התווכחוBernardiner und Rabiner  אצל היינה.21 כמובן, על הנפש הזאת, שאינה נגועה בשום חטא, היה צריך להעיד דבר מה נעלה יותר מהעולם ומיצריו.22 בתום האופייני ובר' מתגלגלת בחינניות קראה הנסיכה את זיכרונותיה המעניינים של Genlis על זִקנתה של madame Dudeffand,23 הרשימה עסקה בג'יבוֹן24 השמן, שהמליצו עליו לסופרת הצרפתייה בתור מחבר מפורסם. ז'אנליס, כידוע, עמדה עד מהרה על טבעו ולעגה בארסיות לצרפתים, שהלכו שבי אחר המוניטין המצוצים מן האצבע של נוכרי זה.

בהמשך אני מצטט מתוך תרגום ידוע מהמקור הצרפתי, שקראה הנסיכה הצעירה אשר היתה מסוגלת להכריע בוויכוח בין "Bernardiner und Rabiner".

"ג'יבון קטן קומה, שמן להפליא ויש לו פנים מעוררות השתאות ביותר. אי-אפשר להבחין בשום תו בפנים האלה. אין רואים כלל לא את האף, לא את העיניים ולא את הפה; שתי לחיים שמנות, עבות, המזכירות השד יודע מה, בולעות הכול… הן התנפחו כל כך, עד שחרגו לגמרי מכל תוֹאַם שהיה עשוי להיות מהוגן ולו במידה כלשהי גם כשבלחיים הגדולות ביותר מדובר; לכל מי שראה אותן לא נותר אלא להתפלא, מדוע מקום זה קבוע שלא במקומו. הייתי מאפיינת את פניו של ג'יבון במילה אחת, אילו רק היה אפשר לבטא מילה כזאת. לוֹזֶן,25 שהיה מיודד מאוד עם ג'יבון, הביאו פעם לביתה של Dudeffand. אז כבר היתה M-me Dudeffand עיוורת ונהגה למשש בידיה את פניהם של בני אדם יוצאים מגדר הרגיל שהוצגו בפניה. כך היתה מאמצת לה תפישה נכונה למדי על תווי פניו של המכר החדש. במקרה של ג'יבון יישמה את אותה שיטת מישוש, וזה היה נורא. האנגלי ניגש לכורסה ובטוב לב מיוחד הגיש לה את פניו המדהימות. M-me Dudeffand קירבה אליו את ידיה והעבירה את אצבעותיה על הפנים הכדוריות. היא התאמצה למצוא במה להשתהות, אך זה היה בלתי אפשרי. אז הביעו פני הגבירה הזקנה ראשית תדהמה, אחר כך זעם ולבסוף היא משכה במיאוס את ידיה וקראה: 'איזה דבר גועלי!'"

פרק שלושה עשר

כאן בא הקץ לקריאה ולשיחת הידידים ולחגיגת השנה החדשה שציפינו לה. זאת, מפני שכאשר סגרה הנסיכה הצעירה את הספר ושאלה: "מה בדיוק היה נדמה ל-M-me Dudeffand?", היתה לפני אִמהּ הבעה איומה כל כך עד שהנערה פלטה צעקה, הליטה את עיניה בידיה וזינקה בבהילות לחדר הסמוך, שממנו הגיע לאוזנינו קול בכייה הגובל בהיסטריה.

האח רץ אל אחותו, ובו ברגע מיהרה לשם הנסיכה בצעדים רחבים.

נוכחותם של זרים לא היתה עתה במקומה, ולכן כל "שלושת הידידים" ואני הסתלקנו בחשאי תכף ומיד, ובקבוק האלמנה קְליקוֹ26 שהוכן לציון השנה החדשה נשאר עטוף במפית, אך לא נפתח.

פרק ארבעה עשר

התפזרנו מדוכדכים, אך רגשותינו לא כיבדו את הלבבות שלנו, שהרי אף שהקפדנו לשמור על ארשת פנים של רצינות מאומצת, בקושי יכולנו להסתיר את הצחוק שביקש להתפרץ מקרבנו. התכופפנו בשקידה יתרה כדי למצוא את הערדליים שלנו, מה שהיה הכרחי כי גם המשרתים התפזרו בגלל הבהלה שקמה בשל מחלתה הפתאומית של העלמה.

חברי הסנאט עלו אל הכרכרות שלהם, והדיפלומט עבר כברת דרך ברגל יחד איתי. הוא ביקש לשאוף אוויר צח ונדמה לי שעניין אותו לשמוע את דעתי חסרת המשמעות בשאלה מה היה עלול להצטייר לנגד עיני רוחה של הנסיכה הצעירה לאחר קריאת הקטע הידוע לנו מתוך חיבוריה של m-me  ז'אנליס.

אולם בהחלט לא העזתי להעלות שום השערות בנוגע לכך.

פרק חמישה עשר

מאז היום האומלל שבו אירע אותו מאורע, לא ראיתי עוד לא את הנסיכה ולא את בתהּ. לא יכולתי להרהיב עוז לבוא ולברכהּ לרגל השנה החדשה, אלא רק שלחתי לשאול לבריאותה של הנסיכה הצעירה, וגם זאת בהיסוס רב, כדי שלא יבינו את כוונתי הפוך מן הרצוי. ואילו ביקורי "קוֹנְדוֹלֵאַנְסִים"27 נראו לי דבר שכלל אינו במקומו.

המצב היה מטופש ביותר: הפסקת ביקורים פתאומית בבית מכרים היתה עלולה להתפרש כגסות רוח, אך גם להתייצב שם נראה מעשה לא הולם.

יכול להיות שלא צדקתי במסקנותי, אך הן נראו לי נכונות. ואמנם לא טעיתי, המהלומה שספגה הנסיכה בערב השנה החדשה מ"רוחה" של גברת ז'אנליס היתה קשה מאוד והיו לה תוצאות שאין לזלזל ברצינותן.

פרק שישה עשר

כחודש לאחר מכן פגשתי את הדיפלומט בשדרת נְייֶבְסקי. הוא היה חביב מאוד ונקשרה בינינו שיחה.

"מזמן לא ראיתי אותך," אמר.

"אין איפה להיפגש," עניתי.

"כן, איבדנו את ביתה הנחמד של הנסיכה הנכבדה, היא נאלצה לנסוע מכאן, המסכנה."

"מה פירוש לנסוע…" אני אומר. "לאן?"

"האם אינך יודע?"

"איני יודע שום דבר."

"הם נסעו כולם לחוץ לארץ, ואני מאושר מאוד שהצלחתי לסדר שם משרה לבנהּ. לא היה אפשר שלא לעשות זאת אחרי מה שקרה אז… איום ונורא! אומללה שכמותה, אתה יודע שעוד באותו הלילה היא שרפה את כל הווֹלוּמים שלה וניפצה לרסיסים את היד מטרקוטה – אם כי, נדמה לי, שרדה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. בכלל, אירוע לא נעים ביותר, אולם הוא משמש הוכחה טובה מאין כמוה לאמת גדולה אחת."

"אם תשאל אותי, אפילו לשתיים ושלוש אמיתות."

הדיפלומט חייך, הביט בי ישירות ושאל:

"אילו אמיתות?"

"ראשית, זה מוכיח שצריך קודם לקרוא את הספרים שאנחנו מעיזים לדבר עליהם."

"ושנית?"

"ושנית, שאין זה מן התבונה להשאיר נערה בחוסר ידיעה ילדי שכזה, שבו הוחזקה עד לאותו מקרה הנסיכה הצעירה; אחרת, היתה כמובן מפסיקה לקרוא על ג'יבון הרבה יותר מהר."

"ושלישית?"

"שלישית, שעל הרוחות אי-אפשר לסמוך בדיוק כמו על האנשים החיים."

"אתה שוגה בכול. הרוח מאמתת רק את דעתי-שלי, ש'גם הטוב בנחשים עודנו נחש'. זאת ועוד, ככל שהנחש יותר טוב, כן הוא יותר מסוכן, מפני שהוא שומר את הארס בזנבו."

אילו היתה סאטירה במקומותינו, הדבר היה עשוי לשמש לה עלילה יוצאת מן הכלל.

לצערי, באין לי שום כישרונות של סאטיריקן, אוכל למסור זאת אך ורק בצורת סיפור פשוט.

כי, נדמה לי, נשארה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. צה לרסיסים את היד מטרקוטהי.


*מתוך "ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק / הנווד המוקסם – סיפורים" בהוצאת כרמל (2016)

המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור

גן העדן של הרווקים

הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק28 כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל – אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות-המדבר בסהרה; קסומים הם איי-החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים-הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים-הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר-נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר-פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים – ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין-שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן29. טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת-עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים-הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף-עור מבריק; החרב הארוכה כפולת-הפִּיות – בקולמוס חד-קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן-הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי-הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן30, זה ההודף חודי-חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל31. הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך-הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה – נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי-כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם-הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי-האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי-הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר – התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי-העור, הם מתַרגלים מַעני-שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי-שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים – נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות – אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות-שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.32 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי-הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף-שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן-מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת-מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר-הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי-השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך-תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים – הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם – הפונדק של גריי33.

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר-האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה-קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום-אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט-עגלונים ומגלב-מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון – הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי-הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי-ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל-הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי-מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי-פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל – כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין-ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי34, הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף-פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן-שיער ושְׁזוף-פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי-יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי-ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י35. הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון-מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת – נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי-לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים – איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה – הַעֲבֵר-נא את השֶׁרִי, סֶר – פוּ, פוּ! לא יכול להיות! – את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים – הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב-משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני-ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין – ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן – הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד-אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים-שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" – נפעמתי מתוך גילוי לב – "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הטָרְטַרוֹס של העלמות

הוא שוכן לא הרחק מהר התוגה36 שבניו אינגלנד. בפנותך מזרחה, היישר מתוך חווֹת מוּארות וכרים שטופי-שמש המהנהנים בעשבים מַעֲלי-ניחוח בירח יוני המוקדם, אתה מטפס וחודר אל בין גבעות שוממות. גבעות אלה סוגרות בהדרגה על מעֲבר אפל – שבגלל הרוח האלים שמביא עמו זרם הגולף דוהר בלי הרף בין קירותיו העשויים סלע פראי ומבוקע, וכן בשל איזו מעשייה על אודות צריף של רווקה זקנה ומטורפת, שאי-אז עמד איפשהו בסביבה – הנקרא "קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת".

דרך העגלות, משכבשה את מרבצו של שיטפון קדום, מתפתלת לאורך תחתית הערוץ וצרה עד כדי סכנה. משטיפסת אל שיאהּ, אתה עומד בתחומו של שער כניסה כְּשֶׁל דנטה. בשל שיפועם התלול של הקירות כאן, גוון ההובנֶה המשונה והיצרוּתו הפתאומית של הערוץ, מכונה נקודה מסוימת זו "הצְניר השחור". כאן האפיק מתרחב ביורדו אל נקיק גדול, ארגמני, דמוי מְכָל, השקוע הרחק בין המון הרי-שאול סתורי-יער. נקיק זה נקרא על ידי יושבי הארץ "צינוק השטן". מכל כיוון ניתכים צלילים של זרמי מים. מים שוצפים אלה מתלכדים לבסוף לזרם אחד עכור, בצבע חום-אדמדם, המִתְרתחַ לאורך ערוץ צר בינות סלעים אדירים. לזרם הזה, בעל הצבע המוזר, הם קוראים נהר הדם. בהגיעו למצוק חשוך הוא מתגלגל לפתע בכיוון מערב, מבצע קפיצה מטורפת של שישים רגל לזרועותיו של יער מצומק של עצי אורן שׂבי-שיער, מתערבל ביניהם וזורם עוד הלאה, הרחק מטה, אל ארצות שפלה נסתרות מעין.

כמעֵין עטרה ברום צדו של צוק סלע, בולטת חורבה של בית חרושת ישן לעיבוד עץ שנבנה בזמנים הפרימיטיביים ההם, כשמרחבי האורנים ועצי ההמלוק נפוצו בכל הסביבה. מצבור עצום של קורות עץ שנכרתו באופן גס ונכרכו במהדקי ברזל, מצבור שהעלה טחב שחור, שחלקו התמוטט לגמרי משננטש והעלה רקב, וחלקו הידרדר בצורה מסוכנת אל עבר גדת המפל הקודרת, המצבור הזה משווה לחורבת העץ הפשוטה מראֶה של סלע גולמי, אבל גם דבר-מה מהמראה הפיאודלי של ארץ הריין ושל תומברג, על נוף פסגות-הפרא הסובב אותה.

לא הרחק מתחתית הצינוק עומד מבנה רחב-ידיים מטויח בסיד לבן, נינוח כמו איזה קבר גדול ולבן הניצב על רקע קודר של אשוחים ואיתני טבע ירוקי-עד אחרים, הפרושׂים על צלע ההר ומתנשאים, עד כדי גובה אלפיים רגל, על גבי טראסות פראיות שאין להגיע אליהן.

הבניין הוא בית חרושת לנייר.

משנכנסתי לעסקי הסחר בזרעים בהיקף נרחב (אכן כה נרחב ומקיף היה, עד שבמשך הזמן זרעַיי נפוצו בכל מדינות המזרח והצפון, ונפלו הרחק, אפילו על אדמות מיזורי והקרוליינות), גדַל עד מאוד הביקוש לנייר, עד שעלותו הפכה לסעיף נכבד בחשבון הכללי. אין צורך של ממש להסביר כיצד המעטפות הפכו את הנייר למוצר שימושי אצל סוחרי זרעים. מעטפות אלה עשויות ברובן מנייר צהבהב, מקופלות לריבוע, וכשהן מלאות, תפוחות, מבויילות, ממוענות וגם נרשם עליהן סוג הזרעים שבתוכן, הן נדמות למכתבים מסחריים המוכנים למשלוח. השתמשתי במעטפות קטנות אלה בכמות שלא תיאמן – כמה מאות אלפים בשנה. זמן-מה רכשתי נייר אצל סיטונאים בעיר הסמוכה. הפעם, לשם חיסכון, וגם לשם ההרפתקה שבמסע, גמרתי אומר לחצות את ההרים, לאורך כשישים מייל, ולבצע הזמנת נייר בבית החרושת לנייר, "צינוק השטן".

מכיוון שלמרות הקור הכז, הנסיעה לקראת סוף ינואר נעימה באופן בלתי רגיל, ואף צפוי שתישאר כך תקופה לא קצרה, יצאתי לדרך במזחלתי בצהרי יום שישי אפור אחד, עטוף היטב בפרוות זאב ובאפלו, ולאחר לילה אחד בדרך, בצהרי היום הבא, נגלה לעיניי הר התוגה.

הפסגה הרחוקה פלטה עשן כפור. אדים לבנים הסתלסלו ועלו מתוך היער הלבן שבקודקודהּ כמתוך ארובה. הכפור העז העניק לארץ כולה חזות מאובנת אחידה. צירי הפלדה של המזחלת חרקו ופיצפצו על גבי השלג הנוקשה, הזגוגי, כמו היה שמשה שהתנפצה. היערות, שחלפו פה ושם לצד הדרך והיו נתונים לאותו כוח מקפיא-כול, שחדר עד לעורקיהם הנחבאים ביותר, גנחו מוזרוֹת – לא רק הענפים המיטלטלים, אלא גם הגזעים הזקופים – כשפרצי רוחות-עווית הסתחררו בעדם ללא רחמים. פריכים מהקור הקיצוני, המון של עצי אֶדֶר ענקיים גסי-מרקם, נבקעו לשניים כקנים רצוצים והכבידו על אדמה שאבדו לה יכולות החישה.

מכוסה כולו בשבבי זיעה קפואה, לבן כמו אייל חלבי, נחיריו שולחים בכל נשימה שני סילוני אוויר חם דמויי קרן, בְּלֶאק, הסוס הטוב שלי, על שש שנותיו בלבד, נרתע בפנייה פתאומית שבה, ממש לרוחב הנתיב – לא חלפו עשר דקות מאז נפל – השתרע לו כמאיים עץ הֶמלוֹק עתיק, מעוּות-צורה, מתפתל כנחש אנקונדה.

כשהגענו ל"קנה הנשימה", נשב הסער האלים ממש מאחוריי וכמעט הטיל את המזחלת גבוהת המשענת כנגד מעלה ההר. פרץ הרוח צרח במעבר ההרים הצר כאילו היה עמוס בנשמות אובדות שנכבלו לעולם האומלל. לפני שהגיע לפסגה, בלאק, סוסי, רוגז כמו על הרוח המשסף, השליך עצמו קדימה בעזרת רגליו האחוריות החזקות, משך בכוח את המזחלת הקלה היישר מעלה, וביעף דרך הבקע הצר, המתקרצף, האיץ מטה כמטורף מעֵבר לחורבת בית החרושת לעיבוד עץ. אל תוך צינוק השטן סוס ומַפַָל חפזו יחד. השמעתי קול צווחה, ובקומי במאמץ רב מהמושב ומתוך פרווֹתיי, ניצבתי מאחור כשרגלי האחת נצמדת כנגד לוח המגן של המזחלת, טלטלתי בחוזקה את הרסן ובלמתי אותו ממש בזמן למנוע התנגשות בזיז סלע חשוף שרבץ בפנייה כארי עלי-דרך.

תחילה לא הצלחתי לאתֵר את בית החרושת לנייר.

הנקיק כולו הבהיק מלובן השלג מלבד פינות חשופות, סחופות-רוח, שהתגלו פה ושם בצִלם של צריחי גרניט. חנוטים בתכריכיהם ניצבו ההרים האדירים כמו גוויות במְצָרֵי-שְׁאול. היכן נמצא בית החרושת? פתאום רעם באוזניי קול נוהם, מתערבל. הסבתי את מבטי, ושם, כמו מפולת שלגים שנבלמה, השתרע המפעל הגדול, עטוי טיח לבן. הוא היה מוקף במִקבץ בניינים נִלווים קטנים יותר, שחלקם שימשו ללא ספק כמעונות הפועלים לפי מראם הזול והסתמי, אורכם הניכר, המוני חלונותיהם וחזותם הסגפנית. כַּפְריר לבן כשלג בֵּינות השלגים. להתגודדות הציורית של הבניינים הללו, שיצרו רחבות וחצרות חסרות סדר וצורה, היה אחראי הטבע הסלעי והסדוק של הקרקע שלא איפשר כל ארגון שיטתי שלהם. כמה שבילים ומעברים צרים גם הם פיצלו את הכפר הקטן בכל כיוון שעלה על הדעת.

בפנותי מהדרך הראשית, המצטלצלת מפעמוניהם של איכרים רבים שניצלו את תנאי הגלישה הנוחים ושינעו את גזעי עציהם לשוּק, ותכופות שינו ממִנהגם ורכבו במזחלות מהירות, נחפזים בין פונדק לפונדק בכפרים המפוזרים – בפנותי, כאמור, מאותו נתיב ראשי והומה, התקדמתי בהדרגה אל קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת וראיתי מנגד את הצְניר השחור הקודר, ברגע ההוא, באופן מוזר, משהו חבוי ובה-במידה מוחשי מאוד בזמן ובמראֶה השיב לעיני רוחי את הפעם הראשונה שראיתי את מחסום הטֶמְפֶּל הקודר והמטונף. וכשבְּלֶאק, הסוס שלי, זינק לתוך הצניר והשתפשף באופן מסוכן בקיר הסלעי, נזכרתי בהיותי בלונדון על אומניבוס שאיבד שליטה באופן דומה, אם כי לא באותה עוצמה, ודהר בעד שער וְורֶן. אמנם ברור כי שני עצמים אלה לא הקבילו בשלמותם, אבל חוסר התואם החלקי הזה, לא פחות מחוסר הסדר שבחלום, דווקא הוא שהעניק גוון רענן וחיוניוּת לדמיון שביניהם. כך שכשבלמתי את הסוס מול הסלע המזדקר, וקלטתי סוף-סוף את חזות המִקבץ המשונה של בנייני המפעל שמאחוריהם הדרך הראשית והצניר, ושמצאתי את עצמי לגמרי לבד, מתגנב בשקט ובצנעה דרך המעברים המפוצלים כל כך אל עבר המקום המבודד, וראיתי את הבניין המרכזי הארוך של המפעל, בעל הגַמְלוֹן הגבוה שבקצהו האחד צריח מגושם שנועד להנפת התיבות הכבדות, והוא עומד בין המבנים והמעונות המצטופפים סביבו כמו כנסיית הטמפל בקרב המשרדים והמעונות המקיפים אותה, וכשקסם הפרישוּת של מקלט הרים מסתורי זה הידק סביבי את חבלי הכישוף שלו, או-אז מה ששמט הזיכרון, תרם הדמיון, ואמרתי לעצמי: "זהו ממש בן דמותו של גן העדן של הרווקים, מכוסה בשלג ומעוטר בכפור, כאחוזת קבר".

ירדתי מהמגלשה ובררתי בזהירות את דרכי במדרון המסוכן – סוס ואדם שניהם מועדים מדי פעם על מישור הסלע הקרחי – רצתי לבסוף, או נדחפתי בידי הסער, אל הרחבה הגדולה יותר בצדו האחד של הבניין המרכזי. בצרחה נוקבת נשב בפינה מטח הסער, ובצד, אדום ושטני, רתח נהר הדם. ערימת עצים ארוכה, כמה וכמה אלפי גלונים, מנצנצים כולם בשיריון של קרומי קרח, חצתה את הרחבה מקצה לקצה. שורה של עמדות סוסים, ששלג דביק נצמד אליהן מִצפון, ניצבה מול קיר המפעל. הכפור הנורא כמו צרר וריצף את הרחבה במעֵין מתכתיוּת מצטלצלת.

הקבלת הניגודים התרחשה שנית – "גן הטמפל המתוק והשלי, כשנהר התמז גובל בחלקות הדשא שלו", עלה בדעתי באופן משונה.

אבל היכן הם, הרווקים העליזים?

ברגע זה, בעוד סוסי ואני עומדים ורועדים מקור ברסס הרוח, רצה נערה מדלת המעון הסמוך, כשהיא מטילה את הסינר הדק שלה על ראשה הגלוי ופניהָּ אל הבניין שממול.

"רגע אחד, נערתי; האין בסביבה סככה כלשהי שאוכל אני לרוץ אליה?"

היא עצרה והסבה אליי פנים חיוורות מעמל וכחולות מקור; מעיניה נשקף סבל על-טבעי, זר.

"שום דבר", גימגמתי, "טעיתי. רוצי. איני צריך דבר".

הובלתי את הסוס אל הדלת שממנה יצאה, ונקשתי. בפתח הופיעה נערה אחרת, חיוורת וכחולה

ורועדת, שהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה רק למחצה מפני משב הסער.

"לא כלום, טעיתי שוב. בשם אלוהים, סגרי את הדלת. אבל חכי, האין כאן בסביבה איש כלשהו?"

באותו רגע חלף אדם כהה-עור, עטוף היטב, ופניו אל דלת המפעל, והנערה שהבחינה בבואו מיהרה לסגור את הדלת האחרת.

"האין כאן סככת סוסים, אדוני?"

"שם. במחסן העצים", השיב ונעלם בתוככי המפעל.

בעמל רב הצלחתי לדחוק את הסוס והמזחלת בין הערימות הפזורות של קורות עצים קצוצות. אחר כך, לאחר שכיסיתי את הסוס וערמתי מעל השמיכה את פרוות הבאפלו שלי ותחבתי היטב את קצותיה סביב רצועת החזה ורצועת הירכיים שלו, כדי שגופו לא ייחשף לרוח, היטבתי לקשור אותו, ורצתי כמקרטע אל דלת המפעל, נוקשה מכפור ומגושם בבגדי השלג שלי.

בן-רגע נמצאתי עומד באולם רחב שהוצף באור סנוורים על ידי טורי חלונות ארוכים שהטילו פנימה מראות מן העולם המושלג שבחוץ.

לאורך שורות של דלפקים ריקים למראה, ישבו שורות של נערות נטולות הבעה שבידיהן אוגדנים לבנים וחתומים, ובפנים חתומות קיפלו כולן גיליונות נייר חלקים.

בפינה ניצבה מסגרת ברזל ענקית וכבדה, ובתוכה דבר-מה אנכי דמוי בוכנה, שעלה וירד שוב ושוב על סדן מעץ קשיח. נערה גבוהה עמדה לפניו – המשרתת הצייתנית שלו – והאכילה את חיית הברזל בחבילות של נייר מכתבים ורדרד; עם כל טפיחה בסדן של מתקן הבוכנה ההוא, זֵר של ורדים נחתם בפינת הנייר. הסטתי את מבטי מהנייר הוורדרד אל הלחי החיוורת, אבל לא אמרתי דבר.

נערה אחרת ישבה ליד מכונה ארוכה שמיתרים ארוכים ודקים נשזרו בה כנֵבֶל, והאכילה אותה בגיליונות בגודל רבע פוליו; ובאותה המהירות שבה נישאו ממנה והלאה על גבי המיתרים, הם הוסרו מעליהם על ידי נערה אחרת בצדה השני של המכונה. אל הנערה הראשונה הם הגיעו חלקים; אל הנערה השנייה – משוּרטטים קווים-קווים.

התבוננתי במצחה של הנערה הראשונה וראיתיו צעיר ויפה; התבוננתי במצחה של הנערה השנייה וראיתי שהוא מחורץ קווים-קווים; ובעודי מתבונן בהן, התחלפו השתיים – כדי להפר את שגרת עבודתן – בעמדותיהן. במקום שבו עמדה הצעירה יפת-המצח, עמדה כעת בעלת המצח החרוץ והמקומט.

על גבי דוכן צר התלוי מלמעלה, ולמעלה ממנו על שרפרף גבוה, ישבה מישהי נוספת ששֵירתה חיית ברזל אחרת, וכנגדה, מתחת לדוכן, ניצבה מוכנה חברתה.

הברה לא נלחשה. דבר לא נשמע מלבד הנהימה הבלתי פוסקת, העמוקה והמתגברת של חיות הברזל. קולו של האנושי גוּרש מן המקום. המנגנון המכני – עבדו הזחוח של האנושות – ניצב כאן, בעוד בני אנוש משרתים אותו בדממה ובהכנעה, עבדים בפני הסולטן. הנערות דמו לא לגלגלי העזר של המערך המכני, כי אם לשינֵי הגלגלים.

כל ההתרחשות הזו שסבבה אותי נקלטה בעיני בן-רגע, במבט אחד כולל – אפילו בטרם התרתי מצווארי את שכמיית הפרווה הכבדה. אבל ברגע שהסרתי אותה, האיש כהה-העור שעמד לידי הרים קול צעקה, וכשהוא אוחז בזרועי גרר אותי החוצה לאוויר הפתוח ומהר, מבלי לבזבז זמן בדיבורים, חפן שלג קפוא והחל לשפשף את לחיי.

"שתי נקודות לבנות כמו הלובן שבעיניך", הוא אמר. "חבר, הלחיים שלך קפואות".

"סביר מאוד", מלמלתי. "פלא שהכפור ב'צינוק השטן' לא פגע בי קשה יותר. קַרְצף אותן".

כאב נורא ומשסע אחז מיד בלחיי ההולכות ונֵיעורות לחיים. שני כלבי ציד כחושים נגסו בהן, כל אחד בצד שלו. דמיתי לאקטיון.

כעת, כשהכול הסתיים, נכנסתי חזרה למפעל, ליבנתי את ענייניי, סיימתי אותם לשביעות רצוני והבעתי משאלה לזכות בסיור מודרך כדי לחזות במקום כולו.

"קוּפִּידוֹן הוא הנער המתאים לכך", אמר האיש כהה-העור. "קופידון!" ובציון השם המשונה והמצטעצע הזה, נקרא ברנש קטן, נלהב, נמרץ למראה, חכְלילי, מעוּטר גומת חן, שבחוצפה לא מעטה, חשבתי לעצמי, מחליק לו מעדנות בין הנערות הכנועות – כמו דג זהב בין גלים חסרי צבע – אך ללא תפקיד ניכר לעין. הוא ציווה עליו להוביל את הזר ברחבי הבניין.

"בוא תחילה לראות את גלגל המים", אמר הבחור התוסס הזה בנימה נרגשת, נמלאת חשיבוּת ילדותית.

עזבנו את חדר הקיפול, חצינו כמה לוחות עץ קרים ולחים, ועצרנו מתחת לסככת אדים גדולה, טבולה בקילוחי קצף שלא פסקו, כאילו היתה חרטום של אחת מאוניות חברת הודו המזרחית, חרטום מוכה סער שבלוטי ים ירוקים פשו בו. סביב-סביב חגו להם סיבוביו העצומים של גלגל המים הענק האפל, הנורא בתכליתו האחת והיחידה.

"זה מה שמניע את כל המכונות, אדוני, בכל אחד מחלקי הבניינים האלה, זה שבו עובדות הנערות והכול".

הבחנתי שמֵימיו הדלוחים של נהר הדם לא שינו מצִבעם כשנרתמו לשַׁמש את האדם.

"אתם מייצרים רק נייר חלק, אני מניח? שום סוג של הֶדפס? רק נייר חלק, לא כן?"

"ברור. מה עוד צריך לייצֵר בית חרושת לנייר?"

הבחור הביט בי כמפקפק בתבונתי.

"הוֹ, ודאי!" גמגמתי במבוכה. "רק שעלה בדעתי כמה מוזר הדבר שכך הופכים מים אדומים ללחי חיוו– לנייר חיוור, כוונתי".

הוא הוביל אותי מעלה על פני מדרגה רטובה ורעועה, ומשם אל חדר גדול ומואר שלא אוּחסן בו דבר מלבד כלי קיבול גסים, דמויי-אבוס, שניצבו מסביב לקירותיו. כמו סוסות כה רבות, הנכבלות באַפְסָר אל טבעות הקשירה, ניצבו שורות של נערות מרותקות אל האבוסים הללו. לפני כל אחת מהן הִיתַמר חרמש ארוך ומנצנץ שרותק בתחתיתו לקצה האבוס. בהיעדר ידית, ומשום העיקול שלו, נעשה החרמש דומה לחלוטין לחרב. על פני הלהב החד שלה, הלוך ושוב לאין-קץ, גררו הנערות רצועות ארוכות ומולבנות של סמרטוטים, שנשלפו מתוך סלים שניצבו לצדן. כך נפרמו כל התפרים וכך בלויי-הסחבות נקרעו לגזרים עד שכמעט היו למוֹךְ. דקיקים כבהרות שבתוך קרני השמש, הציפו את האוויר חלקיקים עדינים ורעילים שנורו מכל עבר היישר לתוך הריאות.

"זה חדר הסמרטוטים", השתעל הנער.

"אפשר לומר שדי מחניק כאן", השתעלתי בתגובה, "אבל הנערות לא משתעלות".

"הוֹ, הן רגילות לזה".

"מהיכן אתם משיגים כמות עצומה כזו של סמרטוטים?" שאלתי כשאני מרים חופן מלא מתוך הסל.

"חלק מגיעים מהכפרים שבסביבה. חלק מגיעים הרחק מעֵבר לים – מלֶגְהוֹרן ומלונדון".

"אז אין זה בלתי סביר", לחשתי, "שבין ערימות הסמרטוטים הללו יכולות להיות כמה חולצות ישנות שנאספו ממעונות גן העדן של הרווקים. אבל כל הכפתורים אינם. אנא, נערי, האם מצאת בסביבה כפתורי-רווק כלשהם?"

"הם לא גדֵלים בחלק הזה של הארץ. 'צינוק השטן' הוא לא מקום לפרחים".

"הוֹ! כוונתך לפרחים ששמם 'כפתורי הרווק'?"

"ולא זה מה ששאלת? או שהתכוונת לכפתורי הזהב בחזייה של הבוס שלנו, 'הרווק הזקן', כפי שמכנות אותו הנערות הפטפטניות שלנו?"

"אז האיש שראיתי למטה הוא רווק?"

"הוֹ, כן. הוא רווק".

"הלהבים של החרבות הללו כאן, אם אני רואה נכוחה, מוּפנים מהנערות והחוצה. אבל מול כל הסמרטוטים והאצבעות המתעופפות, איני יכול להבחין בבירור".

"מוּפנים החוצה".

כן, מלמלתי לעצמי; עכשיו אני רואה; פונים החוצה, ולפני כל נערה, החרב הזקורה מתהפכת כך שלהבהּ פונה החוצה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שבזמנים עברו, כך ממש יצאו מאולם המשפט אל מותם האסירים הפוליטיים שהורשעו: הקצין שהלך לפניהם החזיק בחרב שלהבהּ המתהפך החוצה סימל את גזר דינם הקטלני. כמותם, מתוך חייהן המהוהים, הקהים, המוכים בחיוורון שחפני, הולכות נערות לבנות אלה אלי-מוות.

"החרמשים הללו נראים חדים מאוד", פניתי שוב אל הנער.

"כן; עליהן להקפיד על כך. הבט!"

באותו רגע הניחו שתיים מהנערות לסמרטוטים שלהן והחליקו אבן משחזת מעלה ומטה על פני החרב. דמי, הלא מורגל בכך, קפא לקול צווחת הפלדה המעוּנה.

הן התלייניות של עצמן, הרהרתי. הן משחיזות בעצמן את החרבות הטובחות בהן.

"מדוע הנערות ההן חיוורות כמו גיליון נייר לבן, נערי?"

"מדוע" – ובניצוץ נכלולי ענה, בשנינה נבערת לגמרי, בחוסר תשומת לב – "אני מניח שמרוב התעסקות עם פיסות הסמרטוטים, הן הפכו בעצמן לעיסת נייר".

"בוא ונצא עכשיו מחדר הסמרטוטים הזה, נערי".

יותר מכל מחזה מסתורי, של אדם או של מכונה, בבית החרושת כולו, היה המחזה הטרגי, החידתי והבלתי-נתפש מכולם זה של התום המוזר שבנער הזה, שמתוך האכזריות שחביבותו, ליבו קהה מתוך הֶרגל.

"ועכשיו", הוא אמר, עולץ, "אני מניח שאתה רוצה לראות את המכונה הגדולה שלנו, שרק בסתיו האחרון שילמנו בעבורה שנים-עשר אלף דולר. זו גם המכונה שמייצרת את הנייר. לכאן, אדוני".

בלכתי אחריו חציתי מקום גדול ומו­כתם, ששני מכלים גדולים ועגולים ניצבו בו, מלאים בחומר לבן – לא בלתי דומה לאַלבּוּמין שטמון בבֵיצה רכה – רטוב וצמרירי.

"הנה", אמר קופידון, מקיש כלאחר-יד במכלים, "אלה הם ראשית ימיו של הנייר – העיסה הלבנה הזו שאתה רואה. הבט כיצד היא מסתחררת כאן ומבעבעת סביב-סביב, באמצעות הדוושה. מכאן היא נשפכת משני המכלים כאחד אל תוך תעלה משותפת – שָׁם. וכך, בעודה נבללת בנחת, היא מתקדמת אל המכונה הגדולה. ועכשיו, לשָׁם".

הוא הוביל אותי אל חדר מחניק מרוב חוֹם, משונה כחוֹם הדם והקרביים, כאילו כאן אמנם נרקמים החלקיקים הבראשיתיים שראינו קודם לכן.

לפניי נחה, מתגוללת כמו כתב-יד ארוך כלשהו שמקורו במזרח הרחוק, מסגרת ברזל יצוקה מיחידה אחת מסועפת ומסתורית, יחד עם כל מיני מַגְללים, גלגלים וגלילים הנמצאים בתנועה מדודה ובלתי פוסקת.

"קודם מגיעה העיסה לכאן", אמר קופידון, מצביע על הקצה הקרוב של המכונה. "הבט; תחילה היא נשפכת ומתפשטת על פני הלוח הרחב והמשופע הזה; ואז – הבט – היא מחליקה, כשהיא דקיקה ורוטטת, מתחת למַגְלל הראשון שם. עכשיו נעקוב אחריה ונראה כיצד היא מחליקה תחתיו, הלאה אל הגליל הבא. שָׁם, הבט איך היא נעשית עיסתית מעט פחות. עוד שלב אחד, והיא מוסיפה וצומחת למעֵין רקמה עדינה. עוד גליל אחד, והיא – אמנם רק כנף-שפירית – נארגת כך שנוצר כאן גשר תלוי, כמו קורי עכביש מרחפים, בין שני מַגְללים נפרדים אחרים; וכשהיא נעה על-פני האחרון שבהם, ושוב מתחת, ואז שם, לרגע הרחק מעין-כול, בסבך הגלילים האלה, שרק במעורפל ניתן להבחין בהם, היא נכפלת ושבה ומופיעה כאן, קצת פחות עיסה, ויותר כמו נייר, אבל עדיין עדינה למדי ועוד לא מושלמת. אבל – עוד קצת הלאה, אדוני, אם תואיל – כאן, בנקודה המרוחקת הזו היא מתחילה לעטות משהו מהמראֶה האמיתי, כאילו היא עוד עשויה להתגלות כמה שאולי תוכל בסופו של דבר לאחוז בו. אבל זה עדיין לא נגמר, אדוני. עדיין יש דרך ארוכה לעבור, ודרך גלילים נוספים לרוב עליה להתגלגל".

"יברכנו האל!" אמרתי, נדהם מהתפרשוּת זו של המכונה, מהסתעפויותיה עד בלי-סוף ומהאיטיות המחוּשבת שלה. "בוודאי עובר זמן רב עד שהעיסה עוברת מקצה אחד לשני, ומגיח הנייר".

"הוֹ, לא רב כל כך", חייך העלם המקדים את גילו, ברוח מתנשאת של אדנות, "רק תשע דקות. אבל ראה, ביכולתך לנסות בעצמך. יש לך פיסת נייר? אַה! הנה אחת מונחת על הרצפה. רְשום עליה עכשיו סימן כלשהו כרצונך, ואני אצמיד אותה לכאן ונראה כמה זמן יעבור עד שתגיע לקצה השני".

"הבה נראה", אמרתי והוצאתי את העיפרון שלי. "הנה, ארשום על גביה את שמך".

קופידון הורה לי להביט בשעוני, והזדרז להצמיד את הפתק המסומן לחלקו החשוף של החומר העוּבּרי. עיני ננעצה מיד במחוג השעון. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, עקבתי אחר הפתק; לעתים חלפה חצי דקה מרגע שנעלם תחת קבוצות הגלילים הנמוכים המסתוריים, ורק אז שב ועלה לאיטו, מחליק לו כמו בהרת קיץ על-גבי הגיליון הרוטט, ושוב נעלם כולו, וכך הלאה והלאה והלאה – עקב בצד אגודל; וכל העת הגיליון הנמתח תפח עוד ועוד, עד שהגיע למוּצקותו הסופית, ולפתע ראיתי מעֵין מפל-נייר, לא שונה בהרבה ממפל-מים. רעש קיצוץ היכה באוזניי, כמו פקַע מיתר כלשהו, וגיליון פוליו מושלם נפל מטה כשה"קופידון" שלי, הרשום על גביו, מחוּק למחצה, והוא עדיין חם ורטוב.

לכאן הגיע קצה המכונה, ומסעותיי הגיעו לפיכך אל קיצם.

"ובכן, כמה זמן זה ארך?"

"תשע דקות בדיוק", השבתי, שעוני בידי.

"כמו שאמרתי לך".

לרגע הוצפתי רגש יוצא דופן, לא לחלוטין בלתי דומה לְמה שאדם עשוי לחוש נוכח התגשמותה של נבואה מסתורית. אבל איזה מין אבסורד, חזרתי וחשבתי, הרי זו רק מכונה, וכל מהותה היא שִכלול קפדני ודיוּק שלעולם אינם משתנים. אם קודם הייתי נתון לגלגלים ולגלילים, הרי שכעת הבחנתי באישה נכאת-רוח שהמתינה בצד.

"זוהי מישהי קשישה למדי, שמשגיחה בשקט על קצה המכונה כאן. סביר שהיא אפילו לא מכירה אותה היטב".

"הוֹ", לחש קופידון מבעד לשאון כיודע דבר, "היא הגיעה רק בשבוע האחרון. לפני כן הייתה אחות, אבל העסקים חלשים באזורים האלה, והיא עזבה. אבל הבט בניירות שהיא עורמת שם".

"כן, דפי פוליו". מיששתי את ערמות הגיליונות החמים והלחים שהגיחו היישר אל כפות ידיה הממתינות של האישה. "וכי אינכם מייצרים דבר במכונה הזו מלבד דפי פוליו?"

"הוֹ, לעתים לא תכופות אנו מייצרים מוּצר עדין יותר, בצבע שמנת. אנו מכַנים אותם גיליונות מלכותיים. אבל עיקר הביקוש הוא לפוליו. אנו מייצרים בעיקר פוליו".

כמה משונה היה הכול. התבוננתי בדפים החלקים ממשיכים ליפול, ליפול, ליפול, ומחשבותיי תהו על אותם שימושים מוזרים שיֵיעשו לבסוף באותם אלפי גיליונות. כתיבה מכל סוג תיכתב על-גבי כל אלה, שלפי שעה הם ריקים – דרשות, תקצירי עורכי-דין, מרשמי רופאים, מכתבי אוהבים, תעודות נישואין, הסכמי גירושין, רישומי לידות, תעודות פטירה וכך הלאה עד אין-סוף. ואז, מששבתי להרהר בהם כשהם מונחים לפניי, חלקים לגמרי, לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה המפורסמת שערך ג'ון לוֹק בבואו להמחיש את התיאוריה שאין לוֹ לאדם שום אידיאות מוּלדות – ההשוואה בין התודעה האנושית, עם לידתה, לבין גיליון נייר חלק. דבר זה נגזר שייכתב עליו, אבל אין נפש היכולה לומר באֵילו מין אותיות. בעודי מתהלך לאיטי הלוך ושוב לצד המכונה הנפתלת שעודנה נהמה, נדהמתי גם מן המחשבה כי ההכרח הוא-הוא הכוח האבולוציוני האמוּן על כל תנועותיה.

"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".

"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".

"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"

"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".

מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.

"הלוֹ! החוֹם בחדר הזה קשה מדי עבורך", קרא קופידון ונעץ בי את עיניו.

"לא – אם כבר, דווקא קר לי".

"בוא החוצה, אדוני – החוצה – החוצה". ובנימה מגוננת של אב מודאג, זירז אותי החוצה נער זה המקדים את גילו.

מקץ כמה רגעים חשתי הקלה כלשהי וצעדתי לעבר חדר הקיפול – החדר הראשון שאליו נכנסתי, ובו ניצב השולחן המשרדי וסביבו הדלפקים הריקים למראה שמעליהם עבדו הנערות נטולות ההבעה.

"קופידון זה ערך לי סיור יוצא דופן", אמרתי לאיש כהה-העור שהזכרתי לעיל, ושקודם גיליתי לא רק שהוא רווק זקן, אלא גם הבעלים הראשי. "בית החרושת שלך מרשים מאוד. המכונה הגדולה שלך היא פלא-פלאים. שִכלול בלתי נתפש".

"כן, כל המבקרים שלנו חושבים כך. אבל הם אינם רבים. אנחנו נמצאים בפינה נידחת מאוד. התושבים גם הם מעטים. רוב הנערות שלנו מגיעות מכפרים מרוחקים מאוד".

"הנערות", חזרתי כהֵד, מביט לרגע בדמויותיהן החרישיות. "כיצד זה, אדוני, שברוב בתי החרושת עוֹבדוֹת ממין נקבה, בכל גיל, ללא הבחנה, נקראות בשם 'נערות', ולעולם לא 'נשים'?"

"הוֹ, בעניין זה – כיצד? אני משער כי הסיבה לכך היא שככלל, הן אינן נשואות. כך אני חושב. אבל הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו. לבית החרושת שלנו לא נקבל נשים נשואות. הן מרבות להיעדר. אנו רוצים אך ורק פוֹעלים יציבים: שתים-עשרה שעות ביום, יום אחרי יום, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, להוציא ימי ראשון, חג ההודיה וימי צוֹם. זה הכלל שלנו. ומכיוון שכך, מכיוון שאין לנו נשים נשואות, הפועלות שלנו נקראות 'נערות', ובצדק".

"אם כך, כולן עֲלָמות", אמרתי, ואיזו הוקרה דואבת לבתולים החיוורים שלהן גרמה לי שלא מרצון לקוד קידה.

"כולן עלמות".

רגש משונה שוב מילא אותי.

"הלחיים שלךָ עדיין לבנות, אדוני", אמר האיש בעודו בוחן אותי בקפידה. "עליך להיזהר בדרכך הביתה. האם הן צורבות כרגע? אם כן, זה סימן רע".

"ללא ספק, אדוני", עניתי, "ברגע שאצא מצינוק השטן יֵרָפֵא לי".

"אַה, כן; אוויר החורף בעמקים, בערוצים או בכל מקום נמוך חריף וקר הרבה יותר מבכל מקום אחר. קשה לך להאמין בכך כרגע, אבל קר כאן יותר מאשר במרום הר התוגה".

"אני מניח שאתה צודק. אבל זמני דוחק. אצא לדרך".

וכך חזרתי והתכסיתי בבגד השלג ובשכמייה, תחבתי את ידיי לתוך כפפותיי העצוּמות, העשויות עור של כלב-ים, הגחתי החוצה אל האוויר המריר ומצאתי את סוסי, בלאק המסכן, מכוּוץ כולו מרוב קור.

עטוי-פרווֹת והרהורים, טיפסתי במהרה הרחק מ"צינוק השטן".

בצְניר השחור עצרתי, ופעם נוספת העליתי בעיני רוחי את הטֶמְפֶּל בָּר. ואז, בעודי שועט בעד המעבר, לגמרי לבדי מול חידת הטבע, זעקתי – הוֹ! גן העדן של הרווקים! והוֹ! הטָרְטַרוֹס של העלמות!

עריכת התרגום: יואב רוזן

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty