“I have not yet begun to fight!”

John Paul Jones

כל  הדרך אל הים היא ירידה אחת גדולה, כאילו כל העולם אינו אלא גיגית ענקית שהכול נוסעים, שטים, גולשים ונסחפים אל תחתיתה. אני נוסעת לבקר את אימא. אני נוסעת אליה על האופניים הישנים שלי הצבועים ירוק, מדוושת בהנאה גדולה, הצירים משומנים, ידי איתנות על הכידון המחליד. אוויר הערב לח, אבל נושבת רוח קלה שמחליקה את שיערי לאחור ומרחרחת את פני. וכשנובטות מעל לשפתי טיפות זיעה זעירות, אני מוחה אותן בלשון, טועמת את מליחותן. אני חולפת במהירות על פני לוח חוצות מואר ומל גיבסון מחייך ממנו חיוך שהיה פעם שובה לב, ועכשיו כבר לא. כשראיתי בפעם הראשונה את "נשק קטלני", צחקתי כל כך כשצפיתי במרטין ריגס יושב עם רוג'ר מירטאו בסירה הממורקת שחנתה אצלו במדשאה, כי זה הזכיר לי את הים האובלי שאבא הושיב אותי ואת ערן בתוכו כשהיינו קטנים. בימי הקיץ המזדהרים היה אבא תוקע את אפו ברשת המתוחה על חלון החדר שלנו, מבחוץ, וקורא בקול גדול: "מי רוצה להיות ארכימדס היום?"

"אני! אני!" היינו שואגים שנינו, ממהרים להתפשט ושועטים החוצה בתחתונים לבנים ובעור שזוף אל הים המסעיר של אבא. הגיגית כבר הייתה מלאה עד שפתה במים צלולים, קרים ברגע הראשון, מצינור ההשקיה של הגינה. "היום את תהיי ארכימדס", הכריז אבא בפנים מאירים, מורה באצבעו על חלקת הים האובלית, "תכנסי. בואי נראה כמה מים תשפריצי החוצה היום." ערן שקע במי הגיגית מיד אחרַי והדשא הירוק סביבנו הוצף קילוחי מים מפני האמת הבלתי ניתנת לערעור של חוק ארכימדס, שאבא הסביר לנו בסבלנות את מהותו. הוא תקע בידינו את המוט הארוך שקצהו האחד כבר העלה ירוקת והוא תמיד היה התורן, וקשר אליו ריבוע בד לבן שנגזר בהיחבא משמלת חג ישנה של אימא. כשהכול היה מוכן, אחז בחבל העבות הקשור לידית הגיגית וקרא, "ערן, היום אתה מגֶלאן! אנחנו מפליגים אל ארץ האש!" בפעם אחרת הייתי אני כריסטופר קולומבוס. שטנו באומץ מערבה לגלות את הודו וכמו תמיד, כשהיה תורי להיות קולומבוס, אבא היה שואל, "נו, יפתי, איך קוראים לשלוש הספינות שלך?" ואני מיהרתי להיאחז בשולי הגיגית שלא נתהפך כי אבא כבר רץ בכל כוחו בדשא סביב הבית, הגיגית דוהרת ונוטפת מים, ואני צעקתי לו בחזרה, "נינה, פינטה וסבתא מריה!" ושלושתנו געינו בצחוק כי ככה אמרתי כשהייתי קטנה, ולא ידעתי שאומרים 'סנטה מריה'.

הרבה מסעות לארצות רחוקות עשינו עם אבא. שטנו לשוודיה לראות את הוָואסָה ששקעה במימי הנמל העתיק בשטוקהולם על מלחיה ועל כל תותחיה ביום הראשון שהושקה בו, הפלגנו בספינת האהבה המפוארת מנמל לנמל וירדנו לטייל בפּואֶרטה וייארְטֶה, ופעם אחת אף הרחקנו עד לאיי  פולינזיה  ושם שטנו בפירוגה כפולה מבלי להתהפך. וביום אחד חם במיוחד אבא השקה אותנו בצינור הגומי שלא נתייבש לו חלילה, והכריז, "היום נשוט מאשקלון לארקשון ולביאריץ, איפה שבתי הקיץ של הצרפתים העשירים." אבל אני, שכבר למדתי גיאוגרפיה בבית הספר אמרתי בפנים חסודים, "אבא, אי אפשר. הם מהצד של האוקיאנוס האטלנטי". אבא נבוך לרגע אבל התעשת. "טוב, אז נחזור לתקופות קדומות, הן תמיד מעניינות. מה אתם אומרים, שנפליג עם אודיסאוס מלך איתקה הביתה מהמלחמה בטרויה?" העוויתי את פרצופי בחוסר עניין כי לא אהבתי מלחמות. הצעתי שנשוט בגונדולה שחורה בתעלות ונציה, "זאת אומרת, אם גם ערן מסכים". אני חושבת שכל זה היה בשנה שבה הגיגית הסגלגלה נעשתה קטנה לשנינו ואבא נאלץ להשיט פעם אותי ופעם את אחי. כבר לא פחדתי להפליג לבד לכף הסופות, וכשהקפנו את ראש היבשה החלטנו פה אחד להחליף את שמו לכף התקווה הטובה. אלא שערן איבד את סבלנותו עוד לפני שירדנו לחוף ורקע ברגלו, "די, אבא, עכשיו תורי! אני רוצה לגלפּאגוס, לאיגואנות!"

על הרבה מקומות אקזוטיים ומסעות היסטוריים וימיים למדנו מהמשחקים המצחיקים בדשא עם אבא. פעם ערן שאל אותו בסנטר מחציף, "ואיזה מסעות רחוקים עשית אתה, אבא?" ואבא התהרהר רגע ארוך שבו שקטו המים בגיגית, וגירד בראשו כאילו הוא מנסה להיזכר, "אה, אני הייתי במסע ארוך במאוטהאוזן, אחר כך עשיתי מסע רגלי מברגן בלזן, וקודם ביקרתי גם באאושוויץ, אבל זה היה מזמן ואני לא כל כך זוכר, לפחות אני יכול להגיד ששטתי בעין הסערה הרבה לפני שאי פעם ראיתי ים פתוח—"

השתתקנו, ערן ואני, והעליצות שאחזה בנו התפוגגה. כבר הכרנו את השמות האלה אושוויץ, ברגן בלזן, מאוטהאוזן ועוד שמות של מקומות כאלה מהלחשושים של אימא עם דודה לילי, זו בוכה בכי חרישי וזו מועכת תולעי סיגריות במאפרת הזכוכית וממוללת ממחטה לבנה בחיקה.

אבא ראה שיוצא לנו כל האוויר מהמפרשים ומיהר להפיח בנו רוח חדשה. הוא משך בחבל בכוח כה רב שכמעט התגלגלנו החוצה מהספינה, והתחיל להשיט אותנו במהירות להר אררט למצוא שם, פעם אחת ולתמיד, את תיבת נוח האבודה.

אחר כך ערן גדל ממש. ידיים, רגליים, צוואר, כל בגדיו ונעליו נעשו קטנים עליו והקול התחלף לו והוא ביקש לעבור למרפסת הסגורה, העיקר שיהיה לו חדר משלו, ולא אתי. אני החריתי החזקתי אחריו, כאילו גדלנו בתואם. אז כבר גיליתי שאסנת משתמשת בטמפונים ותהיתי מתי יגיע תורי. בינתיים לבשתי חזייה מספר אפס ומשחתי את השפתיים בשפתון הוורדרד של אימא בכל פעם שהיא יצאה מהבית.       

יום אחד, כמעט בהיסח הדעת, נדחפה הגיגית לתוך המרווח שבין האדמה לבין רצפת הבית, מקום מוצל וקריר שמדיף ריח מעופש שהחתולים של אימא אוהבים להתחבא בו מהחום. ההפלגה האחרונה שלנו בגיגית של אבא הייתה אל איי לופוטֶן, שם ארב לנו בשעת הגאות המֶלְסְטְרום, שזו מערבולת ימית מסוכנת מאוד. אבא סיפר שאפילו ז'ול וורן ידע אודותיה וכי במערבולת המסתורית הזאת טבעה נאוטילוס – ובערב כששכבתי במיטה, מכורבלת בשמיכה ואפי תחוב בין דפי ספרו שמחתי לגלות שהסופר הצרפתי צדק. ומפני שיצאנו מהמערבולת בשלום, נרגעו המים בגיגית וערן ואני, יחד עם אבא, הקשבנו בריכוז לשירת הסירנות. אבא עצם את עיניו והטה את אוזנו אל הרוח והניע את אצבעותיו בקצב, ובהנאה על פניו. ערן סחט את הגופייה הרטובה שלו בתנועות חדות, בחן את אבא במבט לא מוכר, כאילו הוא רואה אותו לראשונה, ואמר בכעס, "מה  פתאום סירנות אבא, זה סתם רוח וצרצרים!" ופנה להיכנס הביתה, כולו מנטף. מאחורי גבו עוד צעק, "אולי פעם אחת תדבר איתי על כדורגל?!" 

השתקתי את אחי בבהלה. קראתי אחר גבו המתרחק שהוא לא מבין שום דבר מהחיים שלו! אני עוד כן שמעתי אותן שרות בקולן המתוק והמפתה ועוד הערצתי את אבא, אם כי גם אני התחלתי לתהות מאיפה הוא יודע כל כך הרבה על אדמירלים אמיצים כמו ג'ון פול ג'ונס וקפטן קוק, על ימים רחוקים ועל הרפתקאות מסעירות במקומות ששמותיהם העבירו בגבי צמרמורות עונג והעלו בי תאווה דוחקת לצאת אל העולם.

אימא מעולם לא שחתה בים או בבריכה ואבא רק לעתים רחוקות העז לנדוד עם הסוסיתא הלבנה שלנו עד באר שבע או עד טבריה, ולעתים רחוקות עוד יותר אחז בידו ספר וישב לקרוא בו מתחילתו ועד סופו.

"כבר אין לו סבלנות לקרוא," נאנחה אימא וחיזקה עוד את הבורג במסגרת משקפיה במברג זעיר. "הרגו לו את הסבלנות." בסוף אותו קיץ, קצת לפני שרוחות הסתיו החלו לטלטל את חודי הברושים שעל גבול הגינה שלנו שהלכה וקטנה בהתמדה וכידוני החצבים אך החלו בייסורי בקיעתם מן האדמה הקשה; בסוף אותו קיץ נכנסה אימא הביתה בריצה ואֵימה בעיניה. היא ניכשה עשבים בגינה וראתה נחש משויש זוחל אל מתחת לבית. אבא רץ החוצה, השתופף בין שיחי ההרדוף והציץ שעה ארוכה אל האפלה הקרירה שבין יסודות הבית הקצרים לבין האדמה. כשקם על רגליו וראה את אימא עומדת בפתח הבית ממוללת את שולי שמלתה, פרש זרועותיו לצדדים – "אין שם שום נחש" – אבל כשמבטו פגש בעיניה המבועתות ובגופה המכווץ שב והשתופף באנחה והוציא בזהירות את כל הגרוטאות שנערמו מתחת לבית במשך השנים: גדר לולים גלולה שאיש לא זכר לשם מה נקנתה, הקורקינט של ערן שנגרע ממנו כל הודו והפריסקופ שבנינו יחד מדיקטים דקים ומראות, כמעט שלם ואולי עוד בר שימוש. וכשגרר החוצה את הגיגית הקטנה ראיתי בעיניים כלות שגווה נצרב ביד הזמן לחום אדמדם של החלודה שאיכלה אותה והותירה בגופה נקבים, כאחת ממפיות התחרה של אימא שהיו שרועות על מסעדי הכורסאות בסלון,  נוקשות מעמילן.   

הימים חלפו באטיות, אחר כך מיהרו לדרכם. הרוחות התעוררו מתרדמת הקיץ שלהן כאילו ניתן אות. אימא קטפה רימונים מהעץ והניחה אותם בקערת חומר כחולה שהבליטה את צבעיהם הוורודים-צהובים. רובם היו נגועים בחרקים, אבל יפים מבחוץ. משוכת הגפן עוד כבדה מאשכולות ענבים, וערן ואני הושטנו יד אל ענפיהן המשתרגים, משכנו בקנוקנות והנמכנו את הפרי הבשל היישר לפינו. כשחזרו הנחליאלים לנקר באדמה, היה הסתיו לעובדה מוגמרת והקיץ נעשה לזיכרון עמום. גם זכר ההפלגות המסעירות שלנו בגיגית עמם. עננים באו מכיוון הים והתרבצו בפינות שמיים ככבשים מכונסות. בלילות הצטמררו והמטירו גשם. אחרי ימים של מטחים כבדים שחבטו בכל בנחישות לא מובנת, הפך הגשם לזרזיף חרישי שהשרה עלי שלווה. שעות הסתובבתי בחוץ במעיל הגשם האפור שלי, רואה מראות עמוקים בראי השלוליות. וכשבאה לפתחנו סופה שחבטה בפראות בחווקי התריסים, אימא אמרה שזאת שירת הברבור של החורף וכמה נעים להיות בעין הסערה במזג אוויר כזה, מתחת לשמיכות. הייתה זו אימא שלימדה אותנו שעין הסערה הוא המקום הכי פחות מסוכן להיות בו בים בשעה של מערבולת רוחות, בניגוד גמור למה שחשבנו, אפילו אבא, וכי אניות יכולות לשוט בעין הסערה בלי חשש. ובכן, אם המלקוש ההוא היה סערה, אנו היינו בעינה, אי של שלווה.

בוקר אחד נשר אחרון התפוזים מהעץ על פי פקודה סמויה והחל במסעו אל הריקבון. האביב היה קצר בשנה ההיא והקיץ לוהט ועכרורי. ערן כבר היה בסוף י"ב. ערב-ערב, במשך שעה מדודה, רץ לאורך החוף. מהגיבוש של השייטת שב חבול ומותש וגם מלוכלך וקצת חולה, אבל עם חיוך מנצחים על פניו. בסוף לא קיבלו אותו לשייטת ואיש לא הצליח לנחם אותו, אפילו לא ניצה, חברתו. בסתיו, הלך ערן בלב כבד ליחידה אחרת, עבר את כל מסלול ההכשרה בהצטיינות, השלים בבוא הזמן עם צבע דם המכבים של הכומתה שלו וחזר לניצה, ונהרג בלילה חשוך אחד במארב בדרום לבנון.

מאז, השתררה בבית דומייה שלא התפוגגה עוד. הספנים ומגלי הארצות האמיצים שאכלסו את ילדותנו הפליגו בספינותיהם אל מעבר לאופק בנסים מתנופפים ולא שבו. אנחנו נשארנו נטועים באדמה. אימא קיפלה את כאבה והטמינה אותו עמוק בגופה – "יש עוד ילדה בבית" – ואבא הטביע את התכחשותו המתמשכת במי ים קרים, בהם שחה עד לאי הקטן עד שכלו כוחותיו או בשיטוטי בוקר ארוכים לאורך החוף, שם צעד בצד הגלים באותו המסלול שערן היה רץ בו ערב-ערב בסוף י"ב, פוסע מהורהר, שקוע בחיפושיו אחר עקבות מִטְבּע נעליו המשוער של בנו, גבו הולך ומשתוחח, לבו הולך ונפרם.

עצרתי את האופניים בחריקה ברמזור אדום. מחיתי את הזיעה מפני והטבתי את רצועות התיק שעל גבי. מרחוק ראיתי את צלליתו האפלה של הים חוברת לִרְקיע השמיים עד שהיו לגוף אחד, אפל וחסר גבולות, מנוקד באור כוכבים חיוור ובאישוני הפנסים העגולים של הטיילת המתעקלת דרומה. כשהאור ברמזור התחלף לירוק פניתי לכיוון המעגן. לרגע הסתיר את הים האפל ים בהיר ממנו: פרסומת ענקית לחופשה באי יווני.

באחת הפעמים הנדירות שלאימא ואבא היו די כסף וכוח להתרחק קצת מהבית, נסענו ארבעתנו לנופש באילת. הדרך הייתה ארוכה וקסומה. "זה כמו באפריקה," התפעל ערן מעצי השיטה הנאבקים על חייהם בחום וביובש, וכמו נמלטים מפניו במהירות הנסיעה. אימא הסבירה לנו שהמן שאכלו בני ישראל במדבר כלל לא ירד מהשמיים כמו שכתוב בתורה, וכי מדענים סוברים שהלבן-הלבן התנ"כי היה בסך הכול הפרשות מתוקות של נמלים שחיות על ענפי עץ השיטה. באותה נשימה אימא הסבירה לנו מהי סימביוזה וערן ואני ישר אמרנו, "איכס, הפרשות של נמלים—" אחר כך אחי הסב את פניו לאחור ונשבע שראה את אשת לוט. מנגד, צעקתי אני שראיתי יעלים מדלגים על צוקים.

לכניסה לאילת הגענו רעבים ומאובקים. מי הים האדום היו כחולים כהים והחוף מעוגל וזהוב. ים של אוהלי בד פרח על החול. לפני שהחשיך בנינו גם אנחנו אוהל משמיכות פיקה מתבדרות ומוטות מטאטא, לא הרחק מהסוסיתא שלנו, ואימא חילקה לכל אחד מאתנו סנדוויץ' עם-בדיוק-מה-שהוא-אוהב בפנים.

אחרי שאכלנו נכנסנו לים, חוץ מאימא. השתכשכנו במים, שחינו, נשבענו שראינו גם זהרון וגם תוכינון ונזהרנו מעוקצם של קיפודי הים השחורים. כל ניסיונות השכנוע שלנו לא עזרו, אימא סירבה להיכנס למים. אבא התייאש ראשון. "תעזבו את אימא", הניד בידו כאילו אין לה תקנה ושב והרטיב את שיערו השחור. "שכחתם את הסיפור עם החתולים?" לא שכחנו. אימא ראתה את אחד השכנים עושה אמבטיה לשלושה גורי חתולים בדלי פח גדול ורצה להסתכל, וראתה את ראשיהם וגפיהם הקטנים נרעדים מבעד לדוק המים המזדעזעים. בשארית כוחם ניסו הגורים להשתחרר מהאחיזה של האיש שהשתופף מעל לדלי והביט במבט אלכסוני בילדת השכנים, כלומר באימא, "את יודעת מה חתולים עושים בגינה כשהם צועקים כמו שחוטים כל הלילה, כן? אחר כך החתולות ממליטות והגורים מביאים לי פרעושים. כל שנה אותו הדבר ואימא שלהם לא לומדת לקח!" ולא הרפה מגופותיהם המנומרות עד שרפו וחלקת המים בדלי הפכה קרומית וקשה. מאז יצא שִמעהּ של אימא אצל כל חתולי הרחוב והם מוצאים בחיקה מקלט בטוח. מאז – לפחות זו הסברה – אימא מתרחקת ממים כמו מאש. כשבנו בריכה עירונית הסכימה לכל היותר לטבול במים עד קרסוליה, וליוותה אותי ואת ערן השוחים במים כמו דולפינים, במבט מודאג. רק כשאבא הושיב אותנו בים האובלי בגיגית ונעשה לאדמירל נועז, הייתה אימא מביטה בנו בקורת רוח, ממקום מושבה על מדרגות הכניסה.

אחרי שערן נהרג, אבדה לאבא תחושת הזמן. שעות ארוכות ישב בגינה, לבדו, על כיסא הקש שהזמן והשמש מרטו אותו בהתמדה, שרוי בצילה המחורר של עץ האזדרכת, משחק באצבעותיו בחבל ישן, כאילו הוא שב ומשנן לעצמו את כל הקשרים שלימד אותנו כשהיינו קטנים: קשר דייגים וקשר בוהן, קשר שטוח וקשר סבתא. היו לאבא אצבעות עבות וזריזות. "לקשור שרוכים בנעליים אתם כבר יודעים, נכון?" אמר בפעם הראשונה שהראה לנו את נפלאות החבל, "אז קשר אחד אתם כבר מכירים!"

כשראיתי אותו יושב כך בגינה המוצלת, נחרדתי ולבי אוגרף: אבא הצטמק כל כך ונראה כה אבוד שהיה זקוק עכשיו לקשר הצלה. בדמיוני גחן לעברי והסביר לי בסבלנות איפה שמים את האצבעות ואיך צרים בחבל צורת לולאה והיכן מותחים ומהדקים אותה כדי שהקשר יהיה מאובטח, אבל כבר לא זכרתי בדיוק מה הולך לאן. וכך הוסיף אבא וחמק מאתנו עוד, עד שנעלם מחיינו חרישית, רגע גלוי לעין, רגע מתעתע, מנצנץ וכבֶה ממרחק – עד שנפל לתהום המבעיתה, האינסופית, הנמצאת על קו האופק, שם נגמר הים – ואיש לא ראה אותו עוד.

אני טסה על האופניים בירידה והרוח מעיפה את שיערי לאחור ומקררת את עורי. אימא כבר מזמן עזבה את הבית הישן. עכשיו, עד כמה שזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, היא גרה על הים. ממש על הים. איש לבן שיער חמד את אמי על שתיקותיה ועל העצב שצימק את רוחה, ולקח אותה אתו אל ביתו. את היציבות שאימא חיפשה תמיד על חוף מבטחים מצאה דווקא בספינתו הקטנה והמתנדנדת של האיש, שעגנה במעגן הסירות ביפו. "הבית שלנו גדול וריק ומוזיאלי," נאנחה באוזני בוקר אחד, "ערן הלך. אבא הלך. את חיה את חייך, אני לא רוצה לגור פה יותר. הבית שלך מעכשיו, עם כל מה שיש בו וכל מה שאין בו, הכול שלך. ואם גם את לא רוצה בו, את מוזמנת למכור אותו. חצי לך, חצי לי." 

אימא לא חיכתה עד שאמכור את הבית – הגם שעוד לא החלטתי מה אעשה בו – ארזה כמה מזוודות והלכה לגור אצל תלמה אחותה. כעבור זמן מה עזבה גם את ביתה של תלמה כי פגשה את הרברט. עכשיו היא מזמינה אותי לראשונה אל ביתה החדש.

הגעתי למעגן הסירות, מתנשפת כולי. קשרתי את האופניים אל עמוד של פנס תאורה וחיפשתי בעיני את הספינה המוארת שאת קווי המתאר שלה אימא תיארה לי בטלפון. "על הירכתיים שלה חרוט הפסוק שתמיד אהבתם את וערן ואבא," חדה לי חידה שכבר פתרנו מזמן, והוסיפה כמופתעת בעצמה, "את לא תאמיני איזה צירוף מקרים זה" כלומר – פירשתי אני – יש לראות בפסוק הזה סימן שגם האיש הזה כלבבה. חייכתי לעצמי. לרגע קצר שוב ישבנו אחי ואני בגיגית המשקשקת, השמש מזהיבה את ראשינו, ושָנִינו עם אבא את פלא הפלאים הזה ש"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". גירדנו את קרום המים שענה לנו בגלים מתפשטים וניסינו, אחי ואני, להבין איך ייתכן שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא?

אני עומדת תחת הפנס, רגלי טובלות בשלולית האור וידי על מותני. במי המעגן הקטן מיטלטלות ספינות גדולות וסירות דייג קטנות. לא הרחק מתנפצים הגלים ברעש עמום אל סלעי השובר הגדול. ריח קרבי דגים עומד באוויר, מעורב ברסיסי המלח שהרוח מסיעה אל היבשה. בחושך המתעבה אני לא מצליחה למצוא לא את הספינה ולא את הפסוק על ירכתיה. רק הודות לטלפון הנייד מצאתי את אימא ואת הרברט, שיצא אל סיפונה של ספינה לבנה ממורקת ועתה הוא מנופף לי בפנס שבידו. הוא מחייך אלי בנועם ומושיט לי יד נרעדת כשאני מטפסת אל ביתו המתנודד. אני מביטה בו בעניין, זה האיש שהצליח לעשות את מה שאבא מעולם לא הצליח – לנתק את אימא מן היבשה.

אני יורדת בעקבותיו אל בטן הספינה. פניה של אימא טובים ועיניה קורנות והיא מאמצת אותי אל לבה, "זאת הבת שלי," היא אומרת בגאווה לבן זוגה החדש. "נעים מאוד, נעים מאוד," הרברט אומר שוב.

הספינה מתנדנדת קלות ואני מביטה באמי בחטף. היא עונה לי במבט משלה, יציב משאני מכירה. הכול בסדר, עיניה אומרות. ונרגע בי עצב חשוף, הנה אימא מצאה אהבה חדשה, הכול בסדר. אימא מזמינה אותי ואני מתיישבת על הדרגש המרופד, מולה, והרברט מיד מציע להכין לנו תה חם או שוקו קר, מה שנרצה.   

אני שואלת את אימא לאן הם מתכוננים להפליג.  

"מה פתאום להפליג, מתוקה," היא עונה בקולה השלו, "אנחנו לא מפליגים לשום מקום. בעניין הזה שום דבר לא השתנה. אני לא שמה את הרגליים במים. הרברט הבטיח לי שהספינה קשורה למרינה טוב-טוב וגם עוגן הטלנו והמים כאן, בתוך השובר גלים, חלקים רוב הזמן כמו חמאה. זה בית, בסך הכול זה בית."

"ואני חשבתי שאולי נגמלת כבר מהעניין של גורי החתולים,."

אימא מושכת כתפיה, "מה פתאום. אנחנו נשארים כאן, ובחורף נגור בדירה שלו בגבעת אולגה. וחוץ מזה," היא מחייכת אלי חיוך מנצנץ, "גילו כבר את כל הארצות—"

אני מודה להרברט כשהוא מניח בידי ספל תה חם בתנועת יד רבת חן ושואל אם להוסיף לי קוביית סוכר, והאם אני אוהבת לשוט, או שאני "כמו אימא".

אימא לוגמת בזהירות, "לא, היא לא כמוני. אני משהו מיוחד. אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל מי יודע? חיים רק פעם אחת."

הרברט מלטף את ראשה ליטוף עדין מאוד. אני בוחנת את הספל שבידי.

"אתה יודע מה, הרברט," אימא אומרת, "יום אחד אני אמצא את האומץ ואז נפליג שלושתנו מערבה, אולי אל האי אִיף, שמה מול מרסיי. יהיה טוב לעצור קצת מול מצודת סן ז'אן, אולי דנטה ינפנף לנו ביד מבעד לסורגים של הכלא". 

אני מביטה באימא בפליאה. האם הקשיבה לאבא כשקרא לנו בקול את 'הרוזן ממונטה כריסטו'? משום מה אני לא זוכרת אותה קוראת את הספר הזה.

היא מחייכת אלי חיוך מעודד. דמותו של אבא, עליז וגבוה, באה ומתיישבת לרגע בין שתינו. אנחנו שטות במחשבתנו אל ערן, שעוד הספיק להפוך לזמן קצר לבן דמותו, עד שספינת דיג גדולה באה מכיוון הים בגרגורי מנוע, וכשהיא מתמרנת את דרכה אל המעגן המים מזדעזעים והספינה של הרברט מיטלטלת.

חתול מנומר שלא הבחנתי בו קודם קופץ על ברכיה של אימא ומצטנף בחיקה כאוזן. רגע הוא סוקר אותי בחרכי אישוניו, ורגע שב ועוצם את עיניו.

אני שומעת את אימא שואלת, "החלטת מה את רוצה לעשות עם הבית?" ואני עונה מצועפת כולי שלא, "עוד לא," וחושבת על האופניים הירוקים שלי שקשרתי לפנס התאורה על המזח, ועל כך שאת כל הדרך שעשיתי בירידה אצטרך לדווש תיכף בעלייה. אולי כדאי שאומר שלום, ואזוז.


*הסיפור לקוח מתוך "אישה רגישה" קובץ הסיפורים החמישי של עדנה שמש, שיראה אור ב-2019

 

כשמדובר בווינסנט קשה לי להחליט במה להסתכל, באיזה חלק של גופו להביט כדי לראות אותו באמת ולהחליט מי הוא. יש ימים שהוא נכנס לכיתה שלי, מחברת, ספר ועט בידיו, ואני רואה רק את אצבעותיו הלבנות על מפרקיהן המחודדים. בימים אחרים, כשאני עומדת ליד הלוח, הוא תולה בי את עיני הברזל הכחולות שלו, התחומות בקמטי צחוק אפרפרים, ואני לא רואה דבר מלבד מבטו. לפעמים, כשבחוץ מחשיך מוקדם והקור והחושך חודרים מבעד לחלונות חדר הכיתה שלנו, הוא נשאר לשבת עד שיוצא אחרון הסטודנטים, ואז מתרומם מכיסאו וצועד לאט לאט, בגלימתו הלבנה, לעבר החלון שמימיני. ברגעים האלה אני לא יכולה שלא לנעוץ מבט בחגורת חרוזי העץ המתוחה ברישול על מותניו ותלויה מעל הסנדלים. כך הוא צועד וחרוזי העץ של חגורתו מקשקשים ומקרקשים. פעם אחת הוא הניח את כף ידו על זגוגית החלון הקרה ואמר: "אני נשבע לך, כשאלוהים ברא את החורף הוא לא חשב על נזירים דומיניקנים מסכנים, שצריכים להסתובב כל השנה בסנדלים".

כמו בסוף כל שיעור, גם באותו יום חורף שאל אותי וינסנט אם אני רוצה לצאת לטיול רגלי בעיר. ואני, שמגיעה לירושלים רק כשאני צריכה ללמד את שיעורי העברית המשונים שלי בבית הספר הקתולי, משוכנעת שרק גבר לבוש בשמלה יכול לגרום לי לומר פעם אחר פעם "כן".

"בואי נסתובב היום לאורך החומה, אבל מבחוץ. זה מה שיפה בירושלים, האספלט והמכוניות חסרות הסבלנות של הישראלים מצד אחד, והאבנים הגבוהות האלה מצד שני". כשאתה נזיר גבוה ויפה בן שלושים וארבע אתה יכול לומר דברים כאלה בלי לחשוש שיחשבו שאתה אידיוט. הרי גם ככה כולם חושבים שמשהו לא בסדר אצלך. ובעודנו צועדים ואני מתנדנדת על מגפי העקב הלא–נוחים שלי, נעצר לרגע וינסנט ושאל: "אז מה שלומך? כל–כך הרבה זמן לא היית פה, אני לא רגיל לא לראות אותך כל שבוע."

"יותר טוב", עניתי וקצת חייכתי, "מתחזקת, היום הניתוחים האלה לא מסובכים כמו פעם".

"את נראית יותר טוב.", הוא אמר ונעץ בי את הכחול–ברזל שלו. "חזר לך הצבע לַפנים".

"זה מפני שכשהוציאו את הרחם ואת הגידולים, הפסיקו כל הדימומים. עכשיו אני כבר לא אנמית. צבע תמורת רחם: עסקה משתלמת, לא?".

וינסנט שתק והביט בי. הוא יכול להרשות לעצמו להסתכל. מגנה עליו חומה גבוהה של נזירוּת, גבוהה כמעט כמו החומה של ירושלים. אחרי דקה ארוכה הוא אמר: "את רואה את הרמזור הזה שם? לא זה הקרוב, זה שליד הגבעה. עד שם אני מרשה לך רחמים עצמיים, ואחר–כך נראה מה נעשה".

"מה כבר אפשר לעשות? אני מורה ללשון, גרושה, בת ארבעים, בלי ילדים ועכשיו גם בלי רחם".

"בסדר גמור," הוא אמר ברוגע הרגיל שלו, שמוציא אותי מהכלים. "בסדר גמור. עד הרמזור ואחר–כך אני אדבר".

ולי בכלל לא התחשק לשמוע אותו מדבר. אולי רק לצעוק לו: "ומה יקרה ברמזור, אה? תפשיל את הגלימה המגוחכת הזאת ותעשה לי ילד? אצלכם הרי כבר הכניסו להריון בתולה אחת, וגם אצלנו היו שתיים–שלוש עקרות שילדו בסוף, אז למה לא עוד אחת באמת?"

אבל שתקתי וחשבתי לעצמי שדי טיפשי לנעול מגפיים כל כך לא נוחים רק כדי לנסות למצוא חן בעיני נזיר קתולי, ועוד נזיר שאוהב ללכת ברגל. "אתה יודע שבעברית המילה ‘רחמים' נגזרת מהמילה ‘רחם'? אמרתי והתעצבתי קצת יותר. "זה יפה. בייחוד כשחושבים על זה שמהמילה היוונית ל'רחם', ‘היסטֶרָה', גזרו את המלה ‘'היסטריה".

"נדמה לי שכבר אמרת לי את זה פעם", ענה ולא שאל את השאלות הדקדוקיות והאטימולוגיות שהיה בוודאי ממטיר עלי אילו היינו עכשיו בכיתה.

המשכנו לצעוד בשתיקה — שתיקה שאליה נלוו הקשקשת הבלתי-פוסקת של חרוזי חגורת העץ שלו, הטיפוף המקרטע של העקבים שלי והתנועה הסואנת של המכוניות. לא היה לי מה לומר לו ולא יכולתי להתרכז בשום דבר פרט לרעשים האלה שהשתלבו בטבעיות רבה ברעש הגדול שהיה אני.

"יש לי ילד", הוא הפטיר פתאום והגביר מעט את קצב צעדיו.

"סליחה?"

"יש לי ילד, בן. הוא בן עשר השנה".

"איפה הוא נמצא?"

"בבית, בדבלין".

לא ידעתי מה לומר ועוד פחות מה לשאול. כל ההרמוניה של הרעש הסביבתי התפוגגה פתאום, והַכרתי התמסרה לתובנה הבאה: אפילו נזירים מצליחים להוליד ילדים. כך עלו המילים בעיני רוחי, ומיד חשתי בושה ועיני ננעצו ברמזור.

"היססתי אז אם להתחייב לכנסיה ולקחתי פסק זמן מהסמינר, והילד נולד אחרי שנדרתי את נדר הנזירוּת".

המשכתי לשתוק כי הנחתי שימשיך לדבר. סיפור כזה לא מפסיקים באמצע. אבל וינסנט המשיך לצעוד בשקט ומדי פעם סובב את ראשו אלי. קינאתי בו שיש לו גלימה לבנה-דהויה שבה הוא יכול להתעטף ולמצוא מסתור.

"אבל זה שיש לי ילד לא אומר שאני הורה", שמעתי אותו אומר לבסוף.

"אני מבינה".

"בטוח?", וחיוך קטן נפרש על שפתיו.

"מה אני אגיד לך? אני כבר לא יודעת מה בטוח ומה לא. אבל אני מתארת לעצמי שלהיות נזיר דומיניקני עשר שנים לא השאיר לך הרבה מקום לחיי משפחה".

התבוננתי בגבעה הירושלמית שלימיננו, גבעה אפורה-חומה וספוגה בגשם, ונכספתי אל העיר שלו, אל דבלין שהיתה ללא ספק ירוקה יותר, גשומה יותר, בוהקת יותר. באורח מפתיע נראתה לי עכשיו דבלין זרה פחות מירושלים, אף שמעולם לא ביקרתי בה. רציתי להמשיך לדבר אתו. להמשיך ולומר שכּן, אצלי בראש הכול בטוח וידוע. אני יודעת למשל שהוא נזיר ובחור חכם ומשכיל שבא הנה לפני שנתיים כדי ללמוד עברית ולקרוא בתנ"ך. אני יודעת שבכל פעם שהוא פוצה את פיו אני נשאבת אל תוך המילים שלו ולא רוצה להניח לו. אני יודעת שהוא האיש השלם ביותר שאני מכירה, או לפחות כך חשבתי עד עכשיו, ואני גם יודעת שנפשי נקשרה בנפשו. ומעל לכול, עד לרגע זה הייתי משוכנעת שגם הוא עקר. עיני הברזל שלו הן מה שראיתי לנגד עיני כשחתמתי בבית החולים על הטופס המאשר למנתח לעקור מגופי את האיבר המדמם הזה, שחודש אחר חודש — עוד כשהייתי נשואה — לא הצליח להרות. חתמתי והבנתי שאולי כדאי שאסע קצת מכאן אחרי שהסיוט הזה ייגמר. אולי לאירלנד, למה לא? לנשום שם אוויר אחר לשנה-שנתיים, אוויר שנראה ומריח כמו וינסנט.

"בעוד כמה ימים אני נוסע לשם, זה מה שרציתי לספר לך. אני נוסע אל הבן שלי. אמא שלו חלתה, ובפעם הראשונה מאז שנולד היא ביקשה שאבוא לעזור לה."

וינסנט דיבר אלי וגם אל ירושלים. דיבר על חייו ועל אלוהים שלו שבשמים. אבל אני כבר הייתי הרחק משם, מטיילת בנעליים נוחות על גבעות ירוקות לחופו של אוקינוס מלוח וקר, וברקע ספינות דייגים משייטות מול מגדלור כסוף. וילד בן עשר בעל עיני ברזל כחולות אוחז בידי, ובידו השנייה בזו של אביו הלבוש בגלימה לבנה, חגורה מעץ וסנדלים. אני כבר הייתי שם. כל מה שהיה חסר עכשיו זה לשמוע אותו אומר "בואי".


 

*הסיפור פורסם לראשונה בגיליון 10 של כתב העת "הו!"

 

פרק מתוך הרומן "קצף שחור"

(7)

הוא הניח בזריזות את המזוודה במכונת הבידוק ומיהר הלאה לקחת אותה בצד האחר, ואולם החייל שמולו סימן לו לחזור ובחן את המסך שלפניו. המסילה נעה בכיוון ההפוך והמזוודה יצאה מהמכשיר, וכל האנשים הסתכלו בבעליה בחשד. ושוב היא נעה ונעלמה במכונת הבידוק. האיש עבר אל הצד האחר וחיכה לה שם, אבל החייל החזיר אותה שוב למקום שממנו באה. האיש רצה לשאול אבל ראה שחייל כבר פנה בדברים אל עמיתו. הוא התקדם קצת אבל סימנו לו בתקיפות להישאר במקומו. הוא נפנה אל אשתו וראה שהיא כבר עברה את הבידוק והיא עומדת ומחכה לו בדאגה.

התור שמאחוריו כבר התארך והקולות של האנשים המתעצבנים גברו. החייל הורה לו לעמוד בצד כדי למסור את המזוודה שלו לבדיקה ידנית. האיש הביט שוב אל אשתו העומדת ועוקבת אחרי מה שקורה ורואָה אותו מושפל לפני הנוסעים שסביבו בזמן ששני חיילים מפזרים לעין כול, בזהירות רבה, את החפצים שהיו ארוזים במזוודה ונותנים בו מבטים חשדניים.

"תתקדם בבקשה."

דָאוִויט, שדעתו היתה נתונה למה שקורה לערבי במסלול השכן, התעורר לשמע קולו של החייל. הוא חשש שגורלו יהיה כשלו והניח בהיסוס את המזוודה שלו במכונת הבידוק והזדקף וחיכה בדריכות שהמזוודה תעבור לאיטה וסקר בעיון את תווי פניו של איש הביטחון: הם היו רגועים. הוא תפס את המזוודה שלו ונפנה אל החייל והמתין להחלטתו, וראה שחייל כבר מסמן לנוסע אחר לעבור.

הוא שב והביט אל הערבי. הלה עדיין עמד במקומו, מתוח ומכרסם את אצבעותיו וצופה בחפציו המתפזרים, עד שיסמנו לו לבסוף לאסוף אותם, בזמן שלידו עברו הנוסעים זה אחר זה, ולא החייל ולא המכונה לא עיכבו אותם.

דאוִויט  חש אהדה כלפי האיש. אולי מפני שהוא מכיר מצוין את טעם ההשפלה. הוא טעם אותו לראשונה בארצו לפני שהתרגל אליו במחנה אנדגאבּונה, שבבואו לשם קיפץ מרוב אושר למרות תשישותו מהמסע הארוך שעשה בבריחתו מעמק הנילוס הכחול שבצפון אתיופיה.   

זה היה מסע נואש שלא היה יכול להסתיים אלא בשתי דרכים: או שיגיע ליעד הסופי או שייהרג בידי אנשי הביטחון. ובכל זאת דאוד יצא למסע הזה כי במחנה הגיוס הכפוי לא היה אכפת לו אם ימות או יחיה. לכן, כשחצה את הגבול עם עוד עשרות אנשים, הוא נעצר להביט לאחור, בניגוד גמור להם. הוא ביקש לחוש את האמת של ההצלה, לחוש לנצח את האמת של האבסורד של ההשפּלה. שם, מאחורי ההרים הרחוקים ההם, שכילה בהם את כוחותיו כשעל מקצתם טיפס ואת מקצתם עקף, שוכנת אריתריאה. אין בלבו שום געגועים. הגעגועים נשרו מנשמתו עם כל פסיעה שפסע בכיוון ההפוך. הוא היטהר ככל שהתרחק מעמק הנילוס הכחול, הוא רוקן את הדיכוי שהצטבר בו בניסיון לשוב אל נשמתו לפני שידבקו בה הנפיחויות והצלקות.

"קדימה… מהר… מכאן!"

בכניסה לאנדגאבונה שוב היה צורך להינצל, הפעם מידי חייל אתיופי שכיוון בשוטו את הבאים להסתדר בשורה ישרה. השוט החטיא את דאוד אבל פגע באישה שהיתה מאחוריו ומגודל ההפתעה לא הצליחה להרחיק לברוח. האנשים הסתדרו בשוּרה לוליינית, שאפשרה למספר גדול מהם לעמוד בתור למשרד הרישום, בעוד החייל מוסיף להתענג על יישור השורות או על פיזורן אם הן התיישרו רחוק ממנו, והתמחה בשרטוט סדיסטי של פיתוליהן בשוטו הכבד.       

משרד הרישום שימש שער למחנה רחב הידיים. מאחוריו היו פזורים אוהלים בגדלים שונים, רובם בלויים כל כך שלא קל עוד להכיר את הסמל הכחול המוטבע בחזיתם, סמלה של הסוכנות לפליטים של האו"ם.

הזמן עובר ותורו של דאוד לא מגיע: המונים מצטופפים לפניו בשורה ומשרד הרישום עובד לאט, והשמש עומדת בדיוק מעל לראשים. הוא ישב על הארץ והתעסק בשרטוט מעגלים שרירותיים על החול, הוא העביר את ידו על הצמיד מצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור, על פרק כף ידו האחרת, הוא עצם את עיניו, ראה שחור, פתח אותן, והשמש שחיכתה לו באישונים הכאיבה לו. הוא חפן את ראשו בין ברכיו, הרים אותו, חפן אותו שוב, ושום דבר לא השתנה, עדיין הוא רחוק ממשרד הרישום.

"אל תגיד להם שאתה מוסלמי."

דאוד נאבק בסקרנותו כדי לא להסתובב אל מקור הקול החרישי. אמנם הוא רצה מאוד לעקוב אחרי השיחה בין שני הצעירים שמאחוריו אבל חשש שתשומת לבו תרתיע אותם מלהמשיך.

"ארגוני ההגירה לא ישימו לב לתיק שלך. שמעתי את זה הרבה. הם ימציאו תירוצים ולא יגידו לך את הסיבה האמיתית."

דאוד ידע שאנדגאבונה הוא רק מחנה קליטה ורק למעטים יש סיכוי לזכות ביישוב מחדש בארצות אירופה, ואילו את השאר יפזרו בין מחנות קבע בתוך אתיופיה. משום כך הוא היה רוצה להשתתף בשיחה, לבקש עוד הסברים, אבל ההתלחשות היתה סימן שהשיחה סודית, ודאוד חשש שבהמשך לא יגיעו צליליה הנמוכים אל אוזניו.

"אז מה לעשות?"

השאלה של הצעיר השני הצילה אותו, הוא הפעיל את חושיו ותיקן את ישיבתו, וניצל זאת כדי להרוויח כמה סנטימטרים ולזוז לאחור, ועכשיו היה מוכן לשמוע את התשובה שהתמהמהה קצת ואז באה:

"תעשה כמוני. התפטרתי מהמסמכים המזהים שלי ובחרתי לי שם נוצרי."

זמן קצר לפני השקיעה  עמד דאוד לפני אשנב הרישום. הוא ניער את בגדיו ממה שדבק בהם והקשיב לשאלה שהופנתה אליו. הוא השפיל את עיניו והתבונן בדף הנייר הריק ובעט הכחול שמעליו, הרים קצת את מבטו אל היד השחומה שעורקיה בולטים, וממנה אל הפנים הכועסים המחכים לתשובתו. הפקיד חזר על שאלתו בזעם, ודייוויד העביר שוב את ידו על צמיד הצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור לפני שהפקיד מילא את המשבצת המיועדת לשם לפי מה ששמע:

"דיוויד."

"בואו נלך."

הקבוצה שבאה מגונדר הלכה בעקבות הסימן שעשתה להם צעירה במדים כחולים ובידה שלט שכתוב עליו "ביתא ישראל" בעברית ובאמהרית. גוש האדם ההמום השחור הזה נראה כאילו הוא בא מעידן קדום, ומשך את תשומת לבם של העוברים ושבים, שנעמדו משני עבריו כדי להתבונן בו. אחדים מהם צילמו.

דאוויט היה בתווך, מכסה היטב את ראשו כדי להסתיר ככל האפשר את תווי פניו. הוא עוד לא נפטר מן התחושה שהוא נחשף, עדיין נדמה לו שתווי פניו מושכים אליו את המבטים, קוראים לעוברים ושבים כדי שידעו שהגנב פה וכל הראיות לפשעו נמצאות עליו. הקבוצה הלכה במסלול חצי עגול שהסתיים בדלת זכוכית. הדלת נפתחה אוטומטית ומיד גברו צעקות והשתררה מהומה. דאוויט לא הבין מה מתרחש. הקבוצה הייתה מבולבלת, אחדים רצו לחזור פנימה, אבל המארגנים ציוו עליהם ללכת הלאה.

"למה באתם?" צרחה  צעירה לבנה. דאוויט נפנה אליה וראה שהיא נועצת בו את עיניה, דווקא בו היא בחרה להיות מטרה למבטי הזעם שלה. הוא כבר לא שמע את צרחותיה, הוא עקב אחרי עורקי צווארה הירוקים הנפוחים, המתפקעים מאיבה. כשהגיע למקום הכי קרוב אליה הסב את מבטו ומיהר לעבור על פניה ולהתרחק מצרחותיה הרודפות אחריו ומנסות להשיגו.

אחרי שהתרחק מעט הסתובב לראות את מה שקורה מאחוריו ונתקל במזוודה והפיל אותה מידו של בעליה, שמיד דחף וקילל אותו ופנה אל גברת שעל ידו ורטן: "העבדים האלה הציפו את הארץ!"

בלי לומר מילה הרים דאוויט את ידיו אל קרבת ראשו בהתנצלות ומיהר להתרחק עד שעיכבוהו תווי פניו של האיש, והוא עצמו היה אותו ערבי שהחייל בדק אותו בדרך משפילה. כשהסתובב להמשיך בדרכו כדי להשיג את הקבוצה, פגע מבטו בשלט כחול שהאיר באותיות עבריות בולטות:

"ברוכים הבאים לישראל."   

 ״אמא, הכנרת,״ הצביע שאולי ימינה כשניתק עוד שיחה. ״אבא אהב את הכנרת, לא?״

״בטח, נסענו המון הנה,״ אמרה רבקה, וחשבה שזה לא שקר כי המון זה עניין יחסי כל כך, ועבור מי שהיה לו אבא רק חמש שנים, גם נסיעה אחת לכנרת היא שפע, ואולי הספיקו אפילו פעמיים לנסוע לפני שנגמרו האבא והטיולים.

״הו, כנרת שלי…״ שר לה שאולי, אולי קיווה שתגיד שהוא נשמע בדיוק כמו אביו לפניו, אבל זה כן היה שקר אז היא לא אמרה. ״איזה כיף לך שאת נוסעת,״ תופף על ההגה. ״יש לך הכל? תרופות, ספר, מטען לטלפון?״

״זה הרבה זמן, שאולי,״ היא אמרה. ״עשרה ימים. זה יותר מדי. ועוד בלי גניה הפעם.״

״אני דיברתי איתם, אמא. הם לא מסכימים לקיצורים, כבר הסברתי לך, זה או הכל או כלום. אלה התנאים. אנשים עומדים בתור לחופשות האלה.״

״מי עומד בתור, ניצולי שואה?״

״זה יעבור לך צ׳יק צ׳ק, את תראי.״

הם הגיעו לטבריה, ולאחר כמה פיתולים מצאו גם את המלון. שאולי רטן ונאנח, אבל בסוף הצליח להיכנס לחניה צפופה. הוא התבונן בה לרגע כמו ממתין לתשבוחות, ומשאלה לא הגיעו יצא מהרכב ונדחק, עם הבטן הקטנה שלו, במרווח הצר שבין פגושי המכוניות, ופתח לה את הדלת.

״זה בטוח המקום הנכון?״ שאלה רבקה, אבל שאולי כבר שלף את המזוודה מתא המטען ומסר אותה לאדם בבגדים כחולים, והוא נשא אותה בקלילות במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות המסתובבות.

״רק רגע, מה שמו? מנין הוא יודע לאן לקחת את המזוודה שלי?״

״הם יודעים שאת באה, אמא, אל תדאגי,״ הניח את ידו הכבדה על גבה. הם עמדו ככה רגע והביטו במבנה הרחב הצופה לכנרת. ״מוכנה?״

הדלתות המסתחררות סחפו אותם פנימה. ״יום חמישי. כולם מגיעים ביום חמישי,״ אמר מישהו מעל לראשה. ילדים קטנים התרוצצו סביב, עוקבים בדבקות אחר המסלולים המצוירים על השטיח, כמו רכבות.

״אני אלך לדלפק,״ הודיע שאולי בתוך ההמולה. ״הכי טוב שתשבי ותחכי לי פה.״

״שאולי-״ היא קראה, אבל הקול יצא מתוכה קלוש, איכשהו אבד כנראה בין גבעתיים לטבריה. לכן התיישבה כפי שהורה לה והרעשים התחילו להסתדר באוזניים: צעקות הילדים, מעט בכי דביק, לפעמים צווחות, החריקה הקבועה של צירי הדלתות המסתובבות, פטפוטים בעברית, רוסית וערבית, ולפתע שמה לב גם למוזיקה שהתנגנה ברקע כל אלה, ספוגית וחלושה. ממש כמו השלפוחית שלה, שאותתה לה שיש צורך למצוא את חדר השירותים הקרוב. נכון שביקש שתישאר במקומה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה וגם הוא כבר לא ילד. היא קמה ממקומה, וניסתה. בין זרועות הבריות המיוזעות, המתנופפות אנה ואנה, התחילה רבקה גרוס לפלס את דרכה בג׳ונגל האנושי לכיוון השירותים.

איש האבטחה ראה את זה בזמן אמת בחדר הבקרה, והוא יחזור ויצפה ברגע הזה, שנקלט במצלמות האבטחה, שוב ושוב בימים הבאים, יראה לאשתו ויעביר אותו בוואטסאפ של החבר׳ה מהצבא. מצד אחד של התמונה: הזקנה. קטנטונת כזאת, עם סוודר באמצע הקיץ. מהצד השני: איש צוות בתחפושת מיקי מאוס ענקית, פורץ בזריזות על קביים גבוהים לתוך אולם הכניסה בדרכו אל כל הילדים שהגיעו למלון לסוף השבוע. איש האבטחה המנוסה, שמיד הבין שצפויה כאן התנגשות, דפק באצבעו על המסך וצעק: ׳הי, תקלטו!׳ או אולי רק ׳הי׳, אבל זה היה מאוחר מדי. עד שהתקבצו סביבו שני חבריו לחדר הבקרה, כבר רכן מיקי מאוס הענק מעל לזקנה, שהתרסקה על הרצפה.

״את בסדר עכשיו, גברת גרוס?״

״אמא, את בסדר?״

רבקה קירבה את אצבע ידה הפנויה לשפתיה וביקשה שקט. היא חיכתה שמד לחץ הדם יפעל את פעולתו. משסיים להתנפח, לחבוק את הזרוע ולשחרר, שלחה את שאולי להוציא לה מהמזוודה את נרתיק הכדורים, ונטלה שניים, עם מעט מים.

״זה חדר יפה,״ אמר שאולי לצעירה שלצדו. ניכר שהיא מוצאת חן בעיניו. ״נכון, אמא? אפשר לראות מפה את הבריכה. באים לפה הרבה ניצולי שואה?״

״אני די חדשה כאן, האמת,״ אמרה הצעירה. ״וזאת פעם ראשונה שנותנים לי להיות אחראית-ניצולים. אני לוקחת את זה ממש ברצינות. זה כבוד גדול, שתדע לך. כבוד גדול, גברת גרוס!״ היא אמרה בקול רם יותר. ״זה בסדר שאני אקרא לה גברת גרוס? אפילו קניתי את אנה פרנק. קראת את זה? יו, זה מה זה חזק. היא כותבת מכתבים לחברה הדמיונית שלה, קיטי. עוד לא קראתי הכל, אבל, כאילו, אני יודעת איך זה נגמר,״ היא משכה בכתפיה. ״אתה יכול להיות רגוע, אמא שלך בידיים טובות. אנחנו נדאג לה.״

שאולי חייך. ״שמעת, אמא? לריסה פה בשביל לעזור לך בכל מה שאת צריכה.״

״אני לא צריכה. תודה רבה,״ היא קמה, ולמרות שעוד הרגישה חלשה, צעדה עד לדלת ופתחה אותה, בתקווה לסלק את הצעירה הפטפטנית ולהתלונן עליה בפני שאולי. ״אני אשכב קצת לנוח.״

״שמעת את אמא שלך,״ אמרה לריסה, ודחפה אותו קלות לכיוון המסדרון.

״ללכת?״ הוא שאל. לריסה חייכה ושאולי נשק לאמא שלו על הראש בהכנעה.

״איזה בן יש לך,״ אמרה לריסה ושאולי התנפח קצת. ״אני צריכה ללכת לקבל את הניצולים האחרים. יש לי עוד שניים, אבל אל תדאג. אני אחזור לאסוף אותה לארוחת ערב, ואחרי האוכל יש הופעה! נעשה לאמא שלך פה גוד טיים, חבל לך על הזמן.״

״ביי, אמא, תתקשרי אלי.״

״ביי, שאולי.״

רבקה סובבה את המנעול עד הסוף ונשכבה בבגדיה ובנעליה על המיטה המוצעת. היא נשמה פנימה והחוצה, ואז שוב פנימה והחוצה, עד שהפסיק להתרוצץ מול עיניה אותו עכבר קלגסי ענק שתקף אותה, והצעירה לריסה, שגבות החוט השחורות שלה דמו באופן תמוה לזנבו של עכבר, נבלעה גם היא בתוך שינה עמוקה.

עד שעת ארוחת הערב הספיקה לפרוק את חפציה, להתקלח ולהכין לעצמה כוס תה. היא אכלה כמה פריכיות ששרדו יפה את המסע, וחיכתה, מוכנה, עם התיק הקטן תלוי על כתפה, שתגיע לריסה ותיקח אותה לחדר האוכל. כמה דקות אחרי השעה היעודה, ממש כשתהתה אם כדאי לפתוח עוד שקית פריכיות, נשמעה הדפיקה בדלת ועמה קריאות קולניות: ״גברת גרוס? גברת גרוס, הגיע הזמן לארוחת ערב!״

רבקה הלכה אחרי הצעירה למעליות. זו היתה שעת העומס והן נאלצו להידחק ולעמוד צמודות זו לזו עד שהדלתות נפתחו, ואז נשפכו עם כולם לתוך המסדרונות הרועשים. כשהתקרבו לחדר האוכל גברה הצפיפות וניחוחות שונים החלו להתגנב לאפה.

רבקה ולריסה נכנסו אל האולם אבל במקום להצטרף להמון, שיצר נחילי אדם מזדמזמים סביב עמדות הבופה הארוכות, חצו את החדר מבלי להתעכב. הרעב דקר לרבקה בבטן אבל היא הלכה בכניעות אחרי לריסה עד שהגיעו לחדר גדול יותר, שהאנשים ישבו לאכול בו סביב עשרות שולחנות וכסאות פשוטים בצבע עץ בהיר.

״של מי כל זה?״ שאלה כשעברו ליד מראה מסחרר: שלושה שולחנות נטושים, ועליהם עשרות צלחות עמוסות, כורעות תחת הררי מזון מסוגים שונים, מאכלים, תילי תילים, וביניהם מפיות משומשות, מזלגות נעוצים ושמוטים וכוסות מלאות למחצה בנוזלים בשלל צבעים.

״אנשים פה מתנהגים כאילו מחר האוכל יוצא מהאופנה!״ חייכה לריסה. ״ככה המנהלת שלנו אומרת. תיכף יבואו לנקות, אל תדאגי. השולחן שלנו זה 18, תזכרי? הנה, שם, בפינה. איפה שמנחם, עם החולצה הירוקה. רואה אותו? הוא גם ניצול! מליטא, נדמה לי. את מפולין, לא? שניכם לא הסכמתם לשים צמיד של המלון. הסברתי למנהלת שזה נושא רגיש. שלום מנחם!״ צעקה לריסה. ״איזה חתיך אתה הערב! צ׳רי הלכה להביא לך אוכל? תכיר, זאת גברת גרוס. גם היא לא הסכימה לשים צמיד!״

רבקה הביטה במנחם ואמרה שלום, אבל הוא לא ענה. המבט שלו היה מעורפל, ונתון רק לחזה של לריסה, שחייכה אליו וסיננה בשקט: ״דמנציה. הפיליפינית שלו בטח מעמיסה בבופה.״

בדיוק כשחזרה רבקה עם האוכל שלה, חזרה גם צ׳רי לשולחן. צ׳רי לא התעניינה בשיחה, רק חתכה למנחם את האוכל לחתיכות וקראה לו אבאל׳ה. ״טעים לך, אבאל׳ה?״ ״ללעוס, אבאל׳ה.״ רבקה אכלה מעט סלט, אורז ושעועית ירוקה, ואז ניצלה רגע שבו איש לא רואה, ואספה את הלחמניות העגולות שעל השולחן בתוך מפית והכניסה לתיק. היא קמה ויצאה, קיוותה לחמוק ללריסה, אבל בדיוק כשלחצה על כפתור המעליות הרגישה יד לופתת את כתפה. ״מנסה לברוח לי, אה?״ לריסה צחקה, והובילה אותה לכיוון ההפוך. ״מכירה את דוד חיים? אני מתה עליו.״

דוד חיים, כך התברר די מהר, לא היה רק דודה של לריסה, אלא דודם של ילדי המלון והאמהות שלהם, והן נצמדו לבמה שעמד עליה, רוחץ בתאורה צהובה. הוא נראה פחות או יותר בגילו של שאולי, ואפילו מעט דומה לו. מין ישראלי נחמד כזה, מאלה שמציעים לך לשבת כשהתור בבנק מתארך. היתה לו חליפה קטנה ממידותיו עם פפיון אדום גבוה, והוא התהלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות של חיות.

״איך קוראים לך?״ הוא פנה לילדה קטנה שעמדה לצדו על הבמה.

״קורל,״ היא ענתה.

״קורל, את נשואה?״ שאל דוד חיים, וכולם צחקו.

האמהות הרימו גבוה את התינוקות, וכשהתחיל לשיר שיר על ארנב בשם נחום, ההתלהבות גברה. כמה מהן פרצו קדימה, מפלסות דרכן בקהל ומניפות באוויר כסאות פלסטיק. רגל של כיסא שפשפה את גבה של רבקה והיא מעדה ונאלצה להישען על לריסה כדי להתייצב.

״את בסדר, גברת גרוס?״ תפסה לריסה את שתי זרועותיה בבהלה. רבקה מיהרה להזדקף, מתחה ארשת פנים רגועה והנהנה נמרצות. ״אחותי, תזהרי!״ שאגה לריסה, אבל האמהות כבר נעמדו על כיסאות הפלסטיק, נדנדו את הישבן הנה והנה ושרו עם הדוד חיים במלוא גרון. עיניה של לריסה התחילו להזדגג וגם היא סימנה בשפתיה: ״נחום – ארנב של אהבה״. רבקה הסתכלה סביב, כולם ׳אחי׳ ו-׳אחותי׳, היא חשבה. חיים הוא ׳דוד׳ ומנחם הוא ׳אבאל׳ה׳. כמו אז, אחרי המלחמה, כשהילדים קראו לסטלין אבא.

זה היה הרגע לחמוק, וכדי לעשות את זה, ידעה, תצטרך להתערבב בהם. כשלריסה הביטה בה שוב, רבקה חייכה והזיזה את ראשה ימינה ושמאלה עם המנגינה הילדותית. זה עבד. המחווה מילאה את לריסה שמחה גדולה, והיא נפנתה לבמה ביתר מסירות, מזמרת ורוקדת לצלילי שירו של כוכב הילדים המבוגר. אחת, שתיים, שלוש, ספרה רבקה, ואז נשענה לאחור ונתנה לקהל המתענג לבלוע אותה. הם דחפו הנה והנה והיא הסתחררה ביניהם בחיוך מתוח, עד שלבסוף נפלטה מתוך ההמון. בצעדים קטנים יצאה למצוא את דרכה לאולם הכניסה, שם ניסה להתנקש בחייה העכבר הענקי לפני כמה שעות.

המקום היה ריק, מסילות הרכבות המצויירות על השטיחים היו פנויות, רק מאחורי הדלפק ישבו שני פקידי קבלה ודיברו בטלפון.

״גיברת,״ שמעה קול קורא אחריה. ״סלחי לי, גיברת,״ הוא המשיך, וגם היא המשיכה, נמרצות, לעבר הדלת. כשלא ענתה דילג לעברה והתחיל לשאול שאלות. למה אין לה צמיד, הוא ביקש לברר, ואת מי היא מחפשת ולאן יש לה ללכת בשעה כזאת.

״אני התבלבלתי בכיוון, סליחה,״ אמרה לו, ״איפה פה המעליות?״

הפקיד דרש שתגיד לו את שמה, ביקש שתתלווה אליו לדלפק, הקליד במחשב ואז נראה שרווח לו. ״את רוצה שאני אקרא ללריסה?״ שאל.

״לא צריך, היא נהנית מהמופע,״ אמרה, ״ואני קצת עייפה.״

הפקיד ליווה אותה למעליות, הצעיד אותה פנימה ולחץ על מספר הקומה שלה, והוא נדלק תחת אצבעו בצהוב. ״שיהיה לך לילה טוב,״ אמר והביט בה עד שנעלם מאחורי דלתות הנסגרות. מיד לחצה, באצבע רועדת, על כפתור נוסף: קומת הבריכה.

ריח הכלור נכנס דרך חריצי דלתות המעלית ושטף את פניה כשהדלתות נפתחו לרווחה וחשפו פיגומים רבים וסרטי אזהרה אדומים-לבנים שכמו עטפו באריזת מתנה דבר שעתיד להיות כנראה מתקן מרשים: מגלשה שתתפתל יום אחד סביב כל חלקו האחורי של המלון. איש לא היה בבריכה, המים זהרו באור מלאכותי בהיר, חלקים ושקטים. רבקה נתנה לחוש המיוחד שלה לפעול: היא עצמה עיניים, ואז פקחה אותן שוב, צעדה ימינה, שוב ימינה, הלכה ישר, מעט לשמאל, ומצאה. ליד גדר חצר המלון עמד פח אשפה מתפקע מעטיפות צבעוניות של קרטיבים. רבקה עמדה ליד הפח וליחששה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ בתוך מספר שניות הם הופיעו. שלושה חתולים טבריינים שמנים. היא צפתה בהם נכנסים, נדחקים דרך המעויינים בגדר הברזל ומתקרבים אליה. רבקה פתחה את התיק והוציאה בחגיגיות את הלחמניות. החתולים הביטו בה כמו בקוסמת. היא פוררה את הלחמניות לחתיכות קטנות ופיזרה על הרצפה הדביקה. ״בתיאבון.״

בדרכה חזרה לחדר עצרה שוב המעלית בקומת המסעדה, ורבקה החליטה לצאת. המוזיקה עוד הצטלצלה מכיוון אולם ההופעות, וחדר האוכל, שהיה קודם הומה אדם, היה נקי, שקט וחשוך. מרווח כמו אולם נשפים. רבקה עברה ליד שולחנות הקייטרינג והרימה בעדינות את המכסים הגדולים של מגשי האוכל, אחד אחרי השני. ניחוח אקונומיקה עלה באפה ותחתיות נירוסטה מבריקות נגלו לפניה בחשכה. מהר, תיכף כבר ימצא אותה מישהו ויגרור אותה בחזרה לחדרה, או גרוע מכך, למסיבה. היא המשיכה להרים את המכסים לפי הסדר, עד שהגיעה לעגלת הלחמים, אותה עוד לא הספיקו לפנות. או שאולי, הבינה, היא כבר עומדת מוכנה לארוחת הבוקר, עם החמאה, הריבות, השוקולד למריחה. אני לא אהיה פה מחר, חשבה בעוד היא ממלאת את התיק באריזות הקטנות. כשהיה התיק גדוש, הגיע תורו של הלחם. בתוך סלי קש נחו לחמים מסוגים שונים. את הסוודר ריפדה היטב מבפנים. במיומנות יצרה לה תחתיו שיריון הדוק של בגטים. לגרביים השחילה פרוסות גבינה.

בלב מפרפר עשתה את דרכה בחזרה לחדר. אני כבר לא בנויה לדברים האלה, חשבה כשראתה את עצמה במראת המעלית, חתיכת בגט מגרדת מציצה לה מצווארון הסוודר, שיערה הדליל פרוע ועיניה מתרוצצות, מימיות. היא נעלה את דלת חדרה פעמיים ורוקנה את השלל: שמונה בגטים, תריסר פרוסות גבינה, עשרים ואחת קופסאות קטנטנות של חמאה, שש ריבות זעירות ועוד תשע אריזות אישיות של שוקולד למריחה. נותרו גם הפריכיות, (מזל שהתאפקה ולא אכלה חבילה נוספת), שקיקי התה, הסוכר, סוכריות המציצה ושלוש כוסות המרק בכוס שהביאה מגבעתיים במזוודה. לא רע.

רבקה התיישבה אל שולחן הכתיבה, שם חיכה לה, במרכזו, נייר מכתבים מהודר שעליו הוטבע בדפוס כחול שם המלון ולידו איור של גלי הכנרת. היא הרימה את עט הפלסטיק הכחול וחלצה את הפקק בנשיכה.

״קיטי היקרה,״ כתבה.

״שתינו יודעות שלא קראתי לך קיטי. שתינו יודעות שלא קראתי לך כלל כבר שנים רבות, וגם כשהיית חברתי הסודית והקרובה ביותר, בימים הטרופים, הקרים ההם, לא כתבתי לך אפילו אות. מבחינה זו אנה פרנק היתה חכמה ומוצלחת ממני, מבחינות אחרות עליתי אני עליה. אני כותבת לך את הדברים האלה מבית מלון בעיר טבריה שלחוף הכנרת. ודאי תשתוממי לגלות שהגרמנים עוד יש להם אחיזה בי, לא רק בחלומות הלילה אלא גם בימים. הם אלה ששמו אותי פה, בחדרון קטן בקומה החמישית. מחוץ לדלת העולם משתולל, אבל החדר הזה שקט וטוב, לפחות בינתיים, עד שיתחילו להתדפק. יש לי די מזון, שירותים, מים זורמים ואפילו שני ספרים וטלוויזיה צבעונית. האצבעות פחות רועדות, רואה את כתב היד? זה סימן שלחץ הדם מתייצב. 

אני מצטערת. אינני זוכרת מה היה שמך, והרי אני זו שנתתי לך אותו. היית אדומת שיער, עם תלתלים רכים, גומות בלחיים סמוקות וידיים ורודות, נקיות. תמיד לבשת את תלבושת בית הספר. המשכת ללבוש אותה גם כשנסגרו השערים. בעוד אני הצטמקתי לי והתבליתי בבגדי הישנים, דהויה ובורחת, את נשארת בדיוק אותו הדבר. אולי איבדתי אותך בים? את ודאי התעופפת לך בסערה בין מדינות ושחפים. פה בארץ הזאת כבר לא היינו יחד וגם אני זכיתי בשם חדש ויותר לא הייתי רגינה. אם כך, זה בסדר. תהיי את קיטי, ואני אהיה רבקה. נעים מאוד.

הרבה דברים קרו מאז שהיית לצדי. את חלקם אני מבקשת לשכוח. האם את, ממש כמוני, כבר אינך ילדה קטנה? האם אפשר לדבר איתך על כל הדברים מבלי לחוס? גם אם נשארת קטנטונת עם שיני חלב, הרי מעולם לא היה  איש שיכסה בידיים רכות על עיניינו, שיאטום את האוזניים לאימה. אם כן, לא אחוס, כי אין על מי. אין על מה. את היית לצדי כשאבדו כולם יחד. מגדל צלחות צפוף שהתנפץ בטלטלה. לא נותר אלא לסגור את דלת הארון ולהמשיך. אחר כך נשמטה מידי צלחת נוספת, אבל לא על זה ישבתי לכתוב לך. גם לא על האהבה הגדולה, לא על שני ילדים משלי, לא על חמישה נכדים, להם תמיד די מזון וכר רך להניח עליו את הראש.

החלון שלי משקיף על בריכת המלון. היא ריקה כעת, אבל בבוקר יהיו שם שוב אנשים רבים, שעירים מאוד, והם יצעקו וישירו, יזעמו ויתחבקו, יזרקו מגבות על הארץ, יבלעו קרטיבים צבעוניים ויחטטו בטלפונים החכמים שלהם באצבעות רטובות. מה זה טלפון חכם, את ודאי שואלת, ואני עייפתי מלהסביר. כל היום אני מסבירה. מלאכת התרגום לא נגמרת אף פעם, שתדעי לך, קיטי. השפה לא נחה. לא על הלשון ולא על עור התוף, היא מתהפכת ובועטת. בשנים הראשונות חיכיתי שיעבור לה, שתתייאש, כפי שקורה לילדים בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל היא בשלה.

השעה כבר מאוחרת מאוד, קיטי. בעוד שעתיים או שלוש ודאי תעלה השמש, ואז תבוא לריסה לדפוק בדלתי ולצעוק לי: ׳גברת גרוס? גברת גרוס???׳ אני רואה את הבלבול אוחז בפרצופך המתוק: ׳גברת גרוס?!׳ שמות קל להחליף, קיטי אהובה. הם כמו מים באמבטיה. אבל הם לא יקחו אותך רחוק.

לא אוכל לפתוח את הדלת ללריסה. קיטי, אני לא אהיה כמו אותה ילדה הולנדית. אותי לא יתפסו. אותי לא יציירו בקומיקס ולא ימחיזו מחזמר בברודווי שבו אנו מזמרות אחת לשנייה בכותנות.

השעה מאוחרת ומוקדמת, תלוי אם את ינשוף או פרה. אני עייפה אבל נמרצת. לא רוצה לישון ולא יכולתי לישון גם אילו רציתי. את יודעת שבכינרת השמש עולה בים? פתאום, בזמן שאני כותבת לך, הרגשתי שהיא שורפת לי מעצם הזנב למעלה, לאורך עמוד השדרה, ואז הבנתי שהשעה קרבה. אני לא יכולה להסביר, ולך גם לא צריך. השריפה הזאת הקימה אותי מהכיסא.

שלום לך, קיטי. הגיע הזמן להיפרד.״

את אפה הוציאה ראשון מהחדר. המסדרונות היו ריקים והשטיחים רכים וארוכים. את צעדיה לא שמעה, רק את רחש האוויר באף, יוצא ונכנס, בעוד שיניה חשוקות. צלילי המעלית הקפיצו אותה במקומה. היא נכנסה ולחצה על כפתור קומת הבריכה.

הבריכה היתה ריקה, והלילה עוד שחור. היא הביטה מעלה וראתה את המגלשה הענקית. המתקן המרשים שעומד לקשט את המלון בצינורות עקלקלים ולחלץ מהילדים צווחות של עונג. המגדל שממנו נכנסים לתוך המגלשה כבר עמד במקומו, מדרגות רבות מובילות אליו, אבל בינתיים חובר צינור המגלשה לכיוון ההפוך, כך שבמקום שתתפתל לה ותשפוך את האנשים לתוך מי הבריכה, המגלשה התפתלה לכיוון השני. רבקה הידקה את רצועות תיק הגב, והנה מצאה את עצמה קורעת את סרטי האזהרה ומטפסת על המדרגות הרבות, בדרכה אל סולם המתקן הגבוה.

משהגיעה אליו, טיפסה בשלב הראשון, ואז בשני. המעקה היה קר. אור הבריכה המנצנץ השתקף במעקה הכסוף. רגל-רגל יד-יד, בלי לחשוב, רק לא לחשוב. הם לא יתפסו אותנו, נכון, קיטי? להמשיך בסדר הטוב, בלי להתבלבל. רגל-רגל יד-יד. לבסוף התיישרה תחתיה הרצפה והיא הגיעה ליעדה. הרגליים שלה היו קלות כל כך שחששה לפתע שאולי אבד לה כוח הכבידה והתיק שעל גבה הוא הדבר היחיד המונע ממנה להתעופף. רבקה התיישבה והישירה מבט למטה, אל האדמה הקשה, הרחוקה, ומיד טילטל כל האוי-ואבוי את נשימתה המאומצת. היא הרגישה את קצוות גופה. העצבים התעוררו וחיפשו את השמש בפראות, כמו שדה חמניות.

זה רעיון איום ונורא. אפשר בהחלט לעצור. לשבת עד הבוקר, עד בוא המנקה, המציל, הצוות, ואז לקרוא בידיים מורמות: אני פה למעלה, ניצולת השואה. תפסתם אותי. אחרי כל השנים האלה.

לא.

היא נשמה נשימה עמוקה, סידרה רגליים, אחת לצד השנייה, ועל החיים ועל המוות. רבקה דחפה את עצמה בעדינות קדימה, בעזרת הידיים, אל מעבר לסף.

הסחרור במורד פיר המגלשה האפל החל מיד, מהיר ופרוע. היא התפתלה בתוך הצינור בתנועה חלקלקה ומהירה כל כך, ובכל פעם שציפתה שמעבר לסיבוב הבא תמצא את עצמה באור, הגיע עוד פיתול, ועוד אחד, עד שהפסיקה למנות אותם ולמשש את מיכל הפיברגלס הלולייני מבפנים ופשוט אחזה כצנחנית ברצועות התיק שלכתפיה. כשנפלטה לבסוף מהצינור, פגש גופה את הקרקע: אדמה דלילה בדשא. זה היה מפתיע, אבל לא מאוד כואב. היא ישבה כך רגע, מסוחררת, מצדה השני של גדר המלון, חופשיה.

הדרך אל החוף היתה קצרה. שלטים יפים הצביעו עליו, וכשראתה אותם הבינה שעליה להזדרז כי החשכה מתפזרת, ובתוך דקות ספורות ודאי תציץ השמש מעל מי הכנרת. המים הרעישו ורוח נעימה ליטפה את הסנטר והמצח. הרגליים מצאו אחיזה בקרקע המשובצת אבנים ושברי צדפים. כשקרבה מספיק, עצרה והניחה את התיק הקטן. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו חתיכת בגט.

השמש הציצה. נקודה כתומה שפרצה במהירות, עולה מן ההרים. האור שהפיצה היה קר ותכול.

רבקה פוררה באצבעותיה את הלחם ולחשה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ היא זרקה את הפירורים לכיוון המים, והרוח נשאה אותם הלאה. הדגים שמעו ובאו. הם התקרבו ויצרו מערבולות קטנות, חובטים סביבם בפראות. רבקה פוררה עוד ועוד, והשליכה, במיומנות הולכת וגוברת, מחלקת שווה בשווה, מעט לכאן, מעט לשם ואז באמצע, לכל הדגים הרעבים כולם.

 

ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.

ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.

אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:

"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."

ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:

"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."

זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:

"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?

"כן, כמובן."

"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"

"לא, אני פשוט חושב."

אנה הסבה את ראשה:

"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.

"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."

הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.

ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.

לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.

באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.   

"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…

כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:

"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:

"אתה עוד תראה, תכף!"

ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.

או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוק הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.

כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.

"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!

עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.

כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.

ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים. 

כעבור שנתיים מת אביו.

וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.

כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.

אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.

כך זה נמשך כמעט שנתיים.

אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.

במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.

לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."

כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס ההזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.

כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…

ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"

ניקולאי הסתובב:

"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."

"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"

ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.

ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.

כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .

"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.

"כן…" נאנח ניקולאי.

הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.

למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.

1979

אישה בחלל עבודה, מתי יאהבו אותך? קרה שלא קמת מהכיסא עד לארוחת הצהריים. את שותה הרבה מים – אבל הגוף קיבל צורה של כיסא. אישה בחלל עבודה, החלל משתנה, העבודה משתנה, חברות קמות ונופלות. את יכולה לסגור את הדלת אבל עדיין אפשר לשמוע את המדפסת התלת-ממדית עובדת, זה עוזר בייצור של מודלים יחידים, זה חוסך זמן, העלות נמוכה. נזכרתי. הייתי פעם בריאיון עבודה, הם תכננו ובנו שם מדפסות תלת-ממדיות כמו זו, לא זכרתי שהן עושות כל כך הרבה רעש. המראיין הסתכל בקורות החיים ואחרי ששאל כמה שאלות מקצועיות אמר לי, ירית פעם בנשק? אמרתי לו, כן, אבל רק על קרטונים. אישה בחלל עבודה, אהבת פעם?

את הרעש של המכונה התלת-ממדית את כבר לא שומעת, את מתרגלת אליו אחרי כמה חודשים, הקירות מגבס. את שומעת הכול. שומעים אנחות מהחדרים הסמוכים. הצפצופים של השער: כניסת ספקים. לפעמים, לצד הצפצוף הקצוב של השער, גם צופר מכונית. מישהי פותחת. אישה בחלל עבודה לפעמים אני חושבת להתחיל את הסיפור מכאן: אישה בחלל עבודה, עם צורה של כיסא, לא קמה עד לשעת ארוחת הצהריים. אישה בחלל עבודה אהבת פעם? החלל משתנה האנשים משתנים העבודה מתגברת – או פוסקת. לפעמים משפצים משרדים. מוסיפים עציצים. מכניסים תוכנה חדשה שתנהל מלאים, תהליכים, קבצים. אישה בחלל עבודה את שומעת אותי?

 

חֶבְרָה  1

המנכ"ל קפץ על השולחן והטיח דברים. אמר: אתם לא עובדים מספיק קשה. המנכ"ל קפץ על שולחן פקידת הקבלה והתייצב עליו. ארוך ולבן (השולחן). אמר: אנחנו מאבדים זמן ואתם לא עומדים ביעדי הקבוצה. צריך לשמור על הפוקוס. שב והדגיש: ההצלחה שלנו תלויה בכם. אך ורק בכם. אמר: צריך להגביר את הקצב. אמר:  money time  עכשיו זה ה- money time. לא ניכנס לזמן פציעות. עמדנו. הסתכלנו עליו שותקים. אמר, על גופתי. החלפנו מבטים. הרגליים מפושקות. דיבר, חזר והזהיר, העיניים נצצו. אמר, אנחנו עוד רגע לפני מימוש החלום. אמר, זה לא הזמן למנוחה. אמר, בקבר-תנוחו. חזר על משפטים – כמה פעמים. הרגליים לא זזו, הידיים זזו בקצב דיבור שהלך וגבר. הסתיימה השיחה והתפזרנו. חזרתי לקובייה. עברתי דרך קוביית המנהל. היה עסוק בשיחת ועידה. דיבר בקול רם אל המיקרופון והאוזניים שלו היו מכוסות באוזניות גדולות.

We must push the delivery time צרח. פניו נצמדו למסך המחשב.. We must push the delivery time  המשכתי בכיוון הקובייה. רעש, רעש מקלדות ושיחות. פינת הקפה הייתה ריקה. כשהגעתי למקום שלי והתיישבתי מול המחשב, תיבת המייל הייתה מלאה. אסור להתחיל במיילים. קראתי על זה כתבה. חוק מספר אחת. אסור להתחיל במיילים. פתחתי את המחברת ודפדפתי, הגעתי לעמוד האחרון. רשימה לביצוע. רשימת נושאים ארוכה. התחלתי להתכונן לישיבה. פתחתי את הקבצים הרלוונטיים על המחשב. אחד השכנים מהקובייה הסמוכה תקתק ללא הפסקה. תקתק בכוח. הצלחתי להתרכז. גם אני תקתקתי בזריזות. גם אני. האצבעות הכו. ברקע האצבעות שלו חבטו במקשי המקלדת בקצב הולך ומתגבר, הולך ומתנשף. גם אני.

אישה בחלל עבודה – את נושמת? הרשימות עוד ימסמרו אותך לרצפה (רצפת לינוליאום כחולה משנות השמונים, כמו זו שהייתה באולם הספורט בבית הספר היסודי, נזכרתי איך אהבתי קפיצה לגובה, בכל שבוע שברתי שיא חדש). כאן לפחות יש חלונות חיצוניים. האוויר מזגנים, אבל האור –

שמש. אישה בחלל עבודה שלא מצליחה לקום בבוקר מאז שהתחיל החורף. אישה בחלל עבודה, את מדממת? אני חושבת שאת מדממת וזה מחוץ לתאריכים הרגילים. אצלך הכול תמיד מגיע בזמן, גם אם עם השנים הדברים הופכים צמיגיים יותר, חיים יותר, את לא מוציאה את זה מהרחם, כבר כמה זמן שזה יוצא לך מהאישונים, כל דבר שאת מסתכלת עליו זה מטפטף ממך, מטפטפת דמעות מלוחות של דם מול המסכים הכפולים שבעמדת העבודה. אישה בחלל עבודה את זוכרת איך פעם, לא כל כך מזמן, אהבת ישיבות ותהליכים ארוכים. אהבת לראות איך הם מקבלים תוקף, הדברים. הופכים חיים.

אישה בחלל עבודה

ניסיתי להוציא את האישה מחלל העבודה ולדבר אליה ככה איך שאני בחלל שהוא לא חלל עבודה.

לא ענתה

 

חֶבְרָה  2

בחצות הראש הכה בכרית ונזכרתי בדג. האכלתי אותו או לא? ירדתי מהמיטה. הוצאתי מהאקווריום. שמתי בקופסת פלסטיק עמוקה. הלכתי לשטוף את האקווריום. יכול להיות שהוא חולה. האקווריום החליק לי מהידיים ונשבר בתוך הכיור. השארתי אותו ככה בתוך הכיור. אחר כך הוספתי לו אוכל בקופסת הפלסטיק והוא שחה. הדג היה נראה לי מרוצה. אני מאכילה אותו בימי שני וחמישי. אבל לפעמים קשה לזכור מתי שני וחמישי. אני שוגה בלוחות הזמנים. גם עם המחזור החודשי. הוא תמיד היה מדויק מאוד וידעתי לזהות כשהוא בא. עצבים אטומיים ללא כאבים. באיזשהו שלב התקנתי מין אפליקציה, שתגיד לי מתי צפוי להגיע המחזור. אני כותבת בה אילו תסמינים צצו לפני, במהלך ואחרי. וגם מתי עשיתי סקס, אם בכלל, ועם מי. את הטלפון הסלולרי קיבלתי מהחברה. החברה גם משלמת את החשבונות הסלולריים החודשיים. מדי פעם הם מחליפים לי את המכשיר. לכולם. בדרך כלל שדרוג. בפעמים אחרות, אם נגנב או נשבר, מסכימים להחליף לאחר. הרבה מספרים אבדו או נמחקו בגלל השדרוגים. או להפך, הוכפלו ושולשו. לרוב אני לא שמה לב. עיקר הבעיה נשארת התאריכים. האפליקציה של המחזור מבצעת סנכרון לעדכון האחרון אבל לפעמים הוא לא מספיק קרוב. במקרים האלה אני מאבדת את הספירה לחלוטין.

 

אישה בחלל עבודה – השתעממת? על מה את חושבת עכשיו? יש לך שלושים ושבעה מיילים שלא נקראו בתיבה. יש גם משימות שרשומות על הלוח המחיק – זה כתב ידך, אני רואה שהתאמצת לכתוב ברור. מישהו נכנס לחדר. הוא מדבר אלייך, את שומעת? הנה הוא שם את היד שלו על השולחן שלך, הוא נשען, עכשיו הוא מתקרב אל מסך המחשב, הוא מסתכל במסך, אתם מדברים על מסמך. הוא מבקש ממך משהו, הוא שואל לגבי עניין שאת אחראית עליו באופן בלעדי, הוא שואל שאלה פשוטה מאוד, התשובה כבר הייתה צריכה לעמוד לך על קצה הלשון, עכשיו זה הזמן לענות כי הוא הפסיק לדבר, אישה בחלל עבודה, הוא הפסיק לדבר, הוא שותק כבר חמש שניות לפחות, אני יודעת, כי זה בערך הזמן שלקח לי לומר: אישה בחלל עבודה

 


*מתוך: "אישה בחלל / חֶבְרָה" מאת תהילה חכימי, סדרת מעבדה לספרות ישראלי מקורית, הוצאת רסלינג, 2018.

לא חלפו שש שנים מיום נישואיי, וכבר התחלתי להתעייף ולהתנשם, במיוחד כשעליתי במדרגות. חשבתי שזאת עייפות חולפת אבל לא, היא אף החריפה. אחרי בדיקות רבות אמרו לי ששריר הלב שלי חלש. "אין ברירה: נחוץ לך לב חדש, כי אם לא!.."

חלה אצלי נסיגה חמורה במילוי חובותיי החשובות, ובעיקר החשובה שבהן –  חובתי ההלכתית כלפי אשתי. הגיעו הדברים לידי כך שאֵם ילדיי האוהבת אמרה לי בנימה מאיימת: "תשתיל לב חדש, כי אם לא!.."

יותר משנתיים חיכיתי לניתוח, ומצבי הלך והידרדר. בדרך כלשהי נודע לי שכדי שיזרזו בשבילי את השגת הלב החדש עליי לשלם שוחד לממונים בבית החולים, כי אם לא!..

החלטתי עקרונית שלא לשלם שוחד, גם אם אתפגר, ועמדתי על זכותי לקבל ביושר את חלק החילוף שגופי זקוק לו. העניין הסתבך וכמעט לא היה לי סיכוי עוד שאקבל את מבוקשי.

ואז גילה אבי שיש לו קרוב משפחה שמאז הנכבה הראשונה סערות החיים השתעשעו בו, עד שהשליכוהו לבסוף לדנמרק.

אבי מכר את חלקת האדמה האחרונה שהייתה לנו, אסף תרומות מאנשים טובים, וכך נסעתי אל קרובו בדנמרק ומשאלתי התגשמה מהר משציפיתי: מישהו התנגש עם מכוניתו במפלסת שלג, המוח הקטן שלו הפסיק את שידוריו ואז הוציאו את ליבו הבריא והשתילו אותו במקום ליבי החולה.

חברתו של פליקס, בעל הלב, ביקרה אותי בבית החולים ואמרה לי שמעכשיו יש לה חלק בגופי. היא התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות ואני גמלתי לה בהתלהבות באותו המטבע.
מאז שהושתל בחזי ליבו של פליקס שוב לא יכולתי לכבוש את רגשותיי הגואים והם פרצו לכל עבר. שמתי לב שאני נופל בקלות ברשת האהבה והפיתוי ונזכרתי בליבי הקודם, הפגום, ואמרתי במרירות: "קללת אלוהים עליך, לב פגום ויבש, היית חיץ ביני ובין האושר".

 את חסדו של הדני ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. חברתו המשיכה להתכתב איתי באינטרנט. היא שאלה אותי מה שלום הלב של פליקס, החבר שלה, וכתבה: "אני מקווה שאתה לא מעייף אותו, יא עבדול". בימי הולדתו ובימי השנה למגע הגופני הראשון ביניהם היא המשיכה לשלוח לי כרטיסי ברכה. "באותו לילה," היא כתבה, "שכבנו על ערימת שלג והיינו מאושרים, יקירי". ומה שמוזר הוא שכאשר קראתי את המכתבים שלה, החיש בחזי הלב (שלו) את פעימותיו ועוד רגע היה מזנק וקופץ החוצה, כאילו הוא אי ריבוני בתוך גופי.

התחלתי לאהוב שימורי בשר ודגים ומוצרי חלב וגבינות דניות, שבימי הלב הישן לא הייתי מעלה כלל בדעתי לגעת בהם, ונעשיתי מכור להם. אבל המהפכה האמיתית התחוללה במשחקי כדורגל: לפנים הייתי אוהד מושבע של קבוצות מהעולם השלישי, כמו קמרון ואיראן ומצרים, ועכשיו נעשיתי אוהד שרוף של נבחרת דנמרק, דבר שהרגיז את חבריי ובני משפחתי, שראו בזה נסיגה עקרונית ועמדה עוינת כלפי תנועות השחרור, וציות לאיחוד האירופי שעמדתו בסוגיה הלאומית שלנו מעורפלת.

בכל פעם שראיתי על מדף בחנות בקבוק וודקה ועליו תמונה של שני איילים שנראו לי מוכרים ירד ריר מפי, ולולי ריחם עלי האל הייתי מתמכר לוודקה. בני כפרי שרגילים לראות שחורות צפו לי מוות מהיר, ואמרו בתמימות: הלב הסקנדינבי הזה לא יתאים לעולם לגוף של עבדאללה אל-יערבי. גיליתי שידיד שלי, משורר, התחיל לחבר שיר קינה לכבודי, כדי שמותי לא יבוא לו בהפתעה, וכדי שלא יישמע שירו עילג כאשר יקרא אותו באזכרה שהוא עצמו ייזום רק כדי לקרוא בה את השיר. אבל אני אכזבתי את המשורר ואת בני כפרי הנכבדים. יתר על כן, אני הוא שקיימתי מצווה ששכרה בצידה וליוויתי אותם למנוחת עולמים בזה אחר זה. לא אחת הייתי שומע בלוויות במו אוזניי: "חשבנו שזה יקרה לעבדאללה – לא לפלוני".

כדי להקניט את אלו שצפו לי מיתה מהירה פניתי לחברת ביטוח רצינית וביטחתי לא רק את הלב שלי אלא את כל אברי גופי. התברר לי שחברות הביטוח מעריכות לבבות סקנדינביים ומוכנות לבטח אותם לתקופה של חמש שנים, שלאחר בדיקה מאריכים אותה, והן מסרבות לבטח לבבות מטייוואן או מאפריקה, אף על פי שמחקרים הוכיחו את איכותו של הלב האפריקני, למרות מחירו הזול. אפילו דלף מידע שבוועידת האיחוד האפריקני נערך משא ומתן חשאי עם החברה הגרמנית סימנס, החותרת לקבל בלעדיות על לבבות אפריקניים כדי להשתיל אותם בחזותיהם של אירופאים ואמריקאים.  

התחלתי להתרגש מהמוזיקה של הדנים, שקודם לכן לא יכולתי לשאת אותה,  ותמכתי בהם בהתלהבות באירוויזיון. יום אחד, ללא תיאום מוקדם, מצאתי את עצמי נכנס לשגרירות דנמרק ושואג בהתלהבות שלא מדעת: "ברוח, בדם, נפדה אותך יא אנדרסון". התברר שאותו אנדרסון היה מועמד לראשות הפרלמנט בזמנו, ורק בהתערבותו של מאבטח השגרירות, שחשב שאני עומד לבצע פעולת טרור, נרפאתי מההתקף הזה. ואז הועלבתי והושפלתי ונפתח נגדי תיק ורק הלב (של פליקס) הוציא אותי לחופשי. השגריר הדני בתל אביב התערב, וחיבק אותי בחום וכשהבין מה הניע אותי, חיבק אותי בחום ונשק לי בדיוק מתחת לפטמתי השמאלית.

אבל בדרכי חזרה הייתה לי תאונת דרכים נוראה, שהתעוררתי ממנה רק אחרי שבועיים. התאונה ריסקה אותי לגמרי ורוב אבריי נפגעו – אפילו האשכים והאיבר היקר שלי. חברת הביטוח התערבה מיד וללא כל סחבת, ושלחה אותי לטיפול בכמה ארצות. התחלתי באמריקה ויצאתי משם על זוג רגליים של שחקן כדורסל שהגביהו אותי בתשעה סנטימטרים. אחר כך נעצרתי באנגליה וקיבלתי שם זוג  זרועות במצב טוב, שחסרונן היחיד היה קעקוע של נערה עירומה על הזרוע השמאלית. קיבלתי גם שתי כליות ממוצא הודי, ואת האשכים ואת האיבר היקר קיבלתי מגבר הולנדי שוויתר עליהם סופית אחרי שהחליט לעבור למחנה של המין השני. את הלשון עקרו מפיה של זונה צרפתייה, ונתנו לי עיניים זהובות נהדרות  של רקדן סמבה ברזילאי. כך חזרתי להיות מה שהייתי, ואולי אף משובח יותר.
אבל צצה בעיה שלא צפיתי: כאשר קראו לי בשמי, עבדאללה, התמהמתי ולא עניתי מיד: הייתי שומע את השם עבדאללה ומביט סביבי, כי חשבתי שזה מישהו אחר! "למה אתה לא עונה!" היו שואלים אותי שוב ושוב, "אתה לא שומע שאנחנו קוראים לך?" חבריי ויקיריי  החליטו בעצה אחת שכדי שאבין שמתכוונים אלי צריך לקרוא לי עבדאללה-פליקס – אין פתרון אחר. ובאמת, כשהיית שומע את השם הזה מיד ניתר לבי ונדרכתי. בתוך חודשים אחדים התרגלו האנשים לשמי ולאישיותי החדשים, ואפילו הוריי, שבתחילה התנגדו בחריפות, השלימו  עם המציאות ונאלצו לקרוא לי בשם החדש – עבדאללה-פליקס.

כשהגה אבי את השם הזה בפעם הראשונה ועיניי הברזילאיות פגשו את עיניו הלחות, היו בקולו חלחלה ועצב. הוא רעד כמי שמחזיק בידו גחלים לוחשות כששמע את המבטא הצרפתי שלי וחששתי שהוא עומד להקיא. הבנתי שהוא תפס שאינני עוד אותו עבדאללה בנו, יוצא חלציו, בשר מבשרו. מדי פעם שמתי לב שהוא ממלמל כהוזה "עבד פליקס פליקס… פליקס עבדאללה פליקס פליקס".


*פורסם בעיתונים אל-קודס אל-ערבי וכול אל-ערב.

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.

יום שישי היום.  ואולי אני טועה ויום שבת היום.

איזו איוולות! 

למה שלא יהיה היום יום ראשון או שני?!

אין זה משהו שראוי לחשוב עליו ואפילו לא להסתכל ולבדוק אותו בלוח השנה, שאינני זוכרת עוד מאיזו שנה הוא ולמה קניתי אותו.

קולו היה הדבר הלח היחיד שעורר בי עניין בכל היובש והשגרה של הדברים. הקריאה שלו הבוקר חיסלה כל הרהור או מחשבה. הוא אמר לי:

"הרי עוד יש לי מקום במחבוא הקטן שלנו, או שכבר נמאס לך לחכות?"

"נעדרת הרבה זמן. הרבה מאוד זמן."

" אבל שבתי כמו שהבטחתי." אמר, וקולו נעלם והשאיר אחריו את  האווירה של ההמתנה הנעימה שהחייתה בי חמימות מימי ילדוּתי, כשהיינו מבלים את ערב החג ובגדי החג החדשים חלקו איתנו את המיטה ואת הציפייה לשחר ולנשיקות החגים ולנדנדות ולממתקים ולחופש המובטח.

כל ניסיונותיי להיאחז בזמן תמו עם קולו: הוא לא השאיר לי אלא שתיקה ואת קול החריקה של חבלי הנדנדות בחג.

השחר היה שם, בחלון, אוסף את תנומתו. וריח של חורף לאה נדף ממנו, ואני הרגשתי שהוא מסתנן לתוכי, עד ששקעתי בשינה עמוקה.

חשתי שלווה בוטחת, והשינה היא מה שייחלתי לו מכבר. חלמתי על דברים יפים. אחת היא מה היו הדברים, אבל ודאי שהיו יפים.  

לא היה עולה בדעתי שמשהו יוכל לשרוט את החלומות האלה לולי הנקישות החזקות על הדלת, שיותר מפעם אחת התעלמתי מהן, ונכנעתי להן אחרי שלא הצלחתי להיאחז בחלום האחרון שלי.

ניסיתי לקום כדי לדעת מי נוקש על הדלת אבל רגליי בגדו בי.

מיששתי את גופי. אבל לא ידעתי לקבוע היכן הוא: הוא עלה וירד, עלה וירד, והמיטה הייתה הגבול שהפריד בין למעלה ובין למטה.

חשתי שריקנות קפואה צונחת אל מעמקיי, כאילו שפרטי הזמן שהחלו לחנוק את גרון האפלה ושהתוו לפנים את קווי המתאר שלי, היו ארוזים בקופסה שנפתחה ופיזרה את תכולתה אגב הסחת הדעת מן הדברים.

הדלת נפתחה וניגשו אלי שני אנשים שלא ראיתי אלא את גופיהם. הייתי מאושרת בתנומה הנעימה הזאת שהתמסרתי אליה בקלות. לכן לא היה לי רצון להכיר את הפנים.

הרגיזו אותי מאוד מבטיו של אחד מהשניים שננעצו בפניי בעיקשות מחוצפת. פקחתי את עיניי. פניו היו בלי פנים! הוא לא היה אלא שלד של עצמות שהושיט בהיסוס את עצמות כף ידו אל פניי ועצם את עיניי.

פתחתי את עיניי למרות השאלות שהצטופפו בראשי. כשהבטתי על מה שנותר מפניו, שכחתי לפחד,

לדבר, ואפילו לצרוח. כל המחשבות, התחזיות והדברים הלא-ודאיים התגלמו בדמות שלד של עצמות שלבש שחורים.

הוא שב והסתכל בפניי בְּפַּחד שחלחל לעורקי גרונו, ובאה נעימת קולו, רועדת, ושוב ושוב הוא אמר מילים מבין לסתותיו החשופות הרוטטות.

התעלמתי מכל המילים האלה ונאחזתי בחוט האושר שהן פיזרו בי כשהביטו לאחור בהתנשאות מוזרה.

גם גלגל החמה הופיע. הוא היה יפה ומפתה כמו כיכר לחם חמה שדימיתי לי שאוכל לנגוס בה כמו בסרטי אנימציה. צחקתי על עצמי בראותי את החמה מדגדגת את פניי. ברגע כלשהו לא ידוע, נשאו אותי שני השלדים אל מחוץ לחדר. הסתובבתי וראיתי שהחמה עוזבת את מקומה, מתגנבת לתוך לוח השנה ונשארת שם. שמחתי, כי מה שחשבתי שיקרה קרה בדיוק כפי שצָפיתי: נהיינו לדבר לא רצוי ואין על מה להצטער.

הרחובות היו פרועים כאילו קורה שם דבר מה שמסווה את הדברים והופך אותם לשטחיים יותר חיפשתי את ההדס שנטענו בילדותנו סביב המחבוא ששיחקנו בו, אבל לא מצאתי אותו. אני זוכרת שהוא אמר לי:

"כשאחזור, נמצא את ההדס והוא יהיה לנו, נשתעשע אתו ונלך יחד."

נשבעתי לו אז שאני וההדס לא נגדל בלעדיו.

"והזמן?" הוא אמר בתדהמה של ילד פיקח.

"נתחבא מפניו ונחכה לך. "

עלה בדעתי שנולדנו בזמן קדום מאוד ושההדס וההמתנה הם עבר שמלטף את מעמקי הלב והזיכרון, שלא היינו קטנים או גדולים, ואולי כבר שכחנו את הימים מאחורי מחבואי המשחקים.

מהרגע הראשון החל לצמוח מחסום אימתני ביני לבין העיר השוממת הזאת. השעמום עטף את הכול. ראיתי טור של אנשים עומדים מול אטליז של קצב שחשבתי שאני מכירה היטב.

צעקתי אליו: "אדוני, אדוני!"

אבל הוא העמיד פנים שאינו שומע וכשהסתובב, רק התכופף לפנים.

גם הוא היה שלד של עצמות!

ביקשתי את עזרת הזיכרון והשכחה גם יחד, ואני רואה שהלילה רובץ בכבדות, בלי רחמים, והחיים התערטלו ונראו ריקים מכול זולת מן המתים!

כל העצמות העטופות שחורים החלו לחוג סביבי ויצרו עננה שחורה.

לא נראָה שמישהו מהם מכיר את רעהו או שם לב לקיומו. כל אחד מהם היה בודד באיזה אופן.

יכולתי לדבר בקול בוטח ולברוא מילים חדשות.

דיברתי ואמרתי את כל מה שאני יודעת, אבל לשווא ניסיתי להעיר אותן. הן עוררו בי עצב. משהו בתוכן התבלה והתאבן. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאין ספק שמשהו גדול חסֵר שם.

הן לא שמעו אותי. הרגשתי שקולי נשבר עד שהתחלתי לבכות. חדלתי לבכות. נזכרתי שמבוגרים לא בוכים! האומנם אסור למבוגרים לבכות?! אימא הייתה אומרת לי: "תתביישי לך, מבוגרים לא בוכים." מאז קולה של אימא רודף אותי: "מבוגרים לא בוכים!"

אולי עודני ילדה!

תהלוכת שלדי העצמות שנשאה אותי עברה בסמטאות ובגנים שוממים, כאילו הם אומרים לי בכך: "אין לנו דבר להתעצב עליו."

"קודם מאיר הברק ואחר כך ניתך הגשם", כך שמעתי פעם. אבל הברקים היו חזקים וגשם אַין. הייתי מיואשת ועמדתי לעצום את עיניי, ואז ראיתי את פניו מופיעים עם החרחורים האחרונים של הברק.

התביישתי לנעוץ בלי סוף את עיני בעיניו. נוכחותו הייתה כבדה כמו הגשם שהתחיל לרדת. ואז הוליכו אותי שני השלדים בְּתהלוכה אל מחוץ לעיר וענפי ההדס הופיעו באופק. צעקתי והרעתי: "ההדס! ההדס! סוף סוף!"

***

"ליטפתי את פנייך בַּהדס כדי להעיר אותך. חלמת, לא כן?"

פקחתי את עיניי. ראיתי אותו יושב על שפת המיטה ובידו ענף הדס.

"חלמתי עליךָ. היינו קטנים… לא, גדולים. אני לא יודעת בדיוק.

"הייתה שם עיר של שלדים. אני הייתי עצובה ובודדה וה…."  השתתקתי כשראיתי את חיוכו משתיק את המילים.

אמרתי לו במבוכה: "אני יודעת שאתה לועג לי."

הוא הסתכל בי בחיבה ולחש באוזני: "בשום אופן לא. גם אני ראיתי את זה."

הוֹמֵרוּס וְהַיָּם מֵאַהֲבָה נָעִים.

לְאָן אֶפְנֶה? עַתָּה הוֹמֵרוּס הִשְׁתַּתֵּק לוֹ.

הַיָּם, שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר, בֵּלַּעַג מִתְפַּיֵּט לוֹ

וּבָא אֶל מִטָּתִי בְּהֶמְיַת אֵימִים.

אוסיפ מנדלשטם (מרוסית ריטה קוגן)

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. הצריפים לא נעולים, אבל נאסר עליהם לצאת. האיסור מפריד ביניהם יותר מכל דלת, יותר מכל מפתח שסֻבַּב פעם ופעמיים בחור כל מנעול. האיסור והבושה. הסדינים תחתיה קרים, קרירותם מפיגה את חומה, מצנה את בעירת כעסה. הערב יורד. הצלליות שולחות אצבעות רועדות מפינות הצריף, לופתות את רגלי שולחן העץ, את המשענות המגולפות של זוג הכיסאות, את מרגלות מיטות הברזל, זו שלה וזו של אמה. יש מעט רהיטים בצריף, שעל אף ישנותם, כולם עשויים היטב ומנחמים. ההר הדבשי עודנו נראה בחלון, אך רק מתארו נראה, קו רך של שלושת קודקודיו המעוגלים. צלעותיו הצהובות-כתומות, שבגינן העניקה לו את שמו, נצבעו שחור. בלילה הוא חוזר להיות שלוחה של קארא-דאג, ההר השחור, העצום, שחולש על החוף תחתיו בתצורותיו המשוננות. היא מונה ללא קול את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, אצבע השטן, איוון-הליסטים, שער הזהב ופרופיל המשורר המזוקן ("אפילו שאת הפרופיל לא רואים מהצד שלנו של ההר", היא מבהירה ללא קול). מעשה הספירה עוזר לה להתנתק, לחצוץ בינה לבין הפיצוץ. אחר כך היא מנסה לחרוז את "קארא-דאג": אוֹבְראג, וְוראג.1 החרוזים המשובחים עוצרים את הבכי, אך אלה הולכים ומתרופפים: דוּראק, נֵייה טַאק.2  הבכי מתגנב. טְיוֹמְקָה לבטח בּוֹכֶה. היא מדמיינת את פניו. עיניו הבהירות, התכולות הוורידו כעיני ארנב לבן, חוטמו הסולד, הכפתורי התרחב ונמלא לחלוחית נוטפת, שפתי הדובדבן שלו רטובות ונשוכות. היא בטוחה שאִילְקָה לא בּוֹכֶה. הבוגד הזה. איך שהוא צרח. לקלל לא העז, כי אחרת היה מוצא את עצמו מרותק בדיוק כמוהם. אמא של הבנים הכי קשוחה מבין המבוגרים בכל הנוגע לשפה תקנית. לא כמו אמא שלה, שלעתים מגלגלת על לשונה מילה מלוכלכת בהנאה קורצת, כאילו מוחצת בשיניה הלבנות דובדבן חמוץ, מגיר עסיס. איך שהוא צרח. פניו התעוותו למעין מסכה יוונית – טרגיה של זעם ועלבון. היא לא האמינה לו. גם הפעם הוא שיחק. עיניו נשארו יבשות ומחושבות על אף הנהמות והיפחות. הוא צעק שהם תמיד שניים, תמיד נגדו, שהם מרחיקים אותו, נעלמים לו, שהוא תמיד לבד. הוא כמעט קרס על רצפת העפר של החצר העליונה, אבריו פרכסו. היא עדיין לא האמינה לו. שקרן ושחקן. בוגד. שלושתם מעולם לא דנו על כך בקול, אך לשלושתם זה היה ברור — ישנו הסכם חד משמעי וכולל, שלא משנה מה, לא מערבים את המבוגרים. המבוגרים האמינו לו. אביו אסף את אילקה אליו, כיסה את גופו בחיבוק זרועות חזקות, שזופות, מעוטרות פלומת שער שרוף עד לובן, הפריש את אגרופיו הקפוצים, מחה את עיניו מבלי לשים לב שיבשות הן. אילקה הובל מטה, לצריף המטבחון, וכל מנח גופו כמו אומר לוחם צדק יחידי ומובס. האוויר היבש, הנעים של בין-ערביים נמלא ריח של שורש ולריאן, מריר וכוהלי. היא דמיינה את אמא שלה מטפטפת ביד מורגלת עשרים טיפות מתוך בקבוקון הזכוכית הכהה, מונה את מניינן בתנועת שפתיים בלבד, בריכוז גמור, כאילו אין עולם חוץ לטיפות הנספרות מטה: עשרים, תשע עשרה, שמונה עשרה. היא אף פעם לא זכתה לטול מטיפות שורש הוולריאן. זו תרופתם השמורה של המבוגרים, של עצביהם הרוטטים, של עולמם השביר. אילקה הבוגד בעוברו את טקס ההטבלה המר, הפך אותו ערב למבוגר.

היא זוכרת איך הכול התחיל. תחילה הייתה רכבת. בעצם, לא. תחילה הייתה האגירה הגדולה. אמא אגרה שקיות סוכר וקופסאות פח עם נתחי בשר משומר. עם סוכר זה היה יחסית פשוט. סבתא המירה את תלושי המזון בעבור וודקה בתלושי מזון בעבור סוכר. את סחר החליפין ביצעה בביתן מאופל של החזרת בקבוקי זכוכית, צריף רעוע מאחורי המרכול הגדול, אפוף ריחות כבדים, חמוצים של אלכוהול ושל אלכוהוליזם. עם שימורי בשר זה היה יותר מסובך. הם מעולם לא נמכרו במרכול או בכל חנות מזון שהכירה. על מנת להנות מהם היית צריך לזכות בחבילות שי ל-"חברי מפלגה בלבד". היא עצמה הייתה פיונירית, בין הראשונים בשכבתה להתקבל לתנועה, אך זה לא ממש נחשב, כאשר מדובר בחבילות שי. אמא לא הייתה חברת מפלגה, סבתא לא הייתה חברת מפלגה, אך סבתא הייתה רופאה במוקד לרפואה דחופה בבית הנתיבות הגדול בעיר. לעתים קרובות המטופלים המרוצים גמלו לה חסד בצורת שי מפלגתי. סבתא, מבלי להתבייש, ביקשה שישאירו לה את שמורי הבשר, וגם את החלב המרוכז. את הוודקה, קרצה בנדיבות, תקחו לעצמכם. אחרי שנה של אגירה, קופסאות השמורים התגודדו שורות שורות על מדפי המזווה הגדול — חיילי המשמר, המנצנצים עמומות במדיהם האדומים, כל אחד נושא דיוקן חמור-סבר של פר מקורנן. ואז הייתה הרכבת. היה להן מזל, לה ולאמא: השותפה שלהן לחדרון הייתה אישה מבוגרת, כמעט זקנה, לא כמו אמא שלה. האישה התמקמה על אחד הדרגשים התחתונים. את השני לקחה אמא, והיא עצמה טיפסה בהנאה על הדרגש העליון, זה שמעל דרגש אמה. מכיוון שהדרגש העליון הנוסף נותר ריק, היא דילגה בין השניים, עד שננזפה, והדרגש הופרש לטובת ייבוש של מגבות ידיים. אך גם עם הדרגש היחיד היא הייתה האלה האולימפית של הרכבת, שצופה ממרום כבודה ומושבה על המתרחש מטה, על דלת ההזזה ובתוכה מרותך מלבן של מראה מעוותת, על שולחן הברזל הקטן, מעוגל הפינות, ועליו סט של ארבע כוסות זכוכית מוכתמות, עבות דופן לתה, כל כוס נתונה בתוך בית-כוס עשוי פיתוחי פליז – זרדים ואשכולי דֻּמְדְּמָנִיּוֹת. הרכבת נאנקת ונעה, הכוסות משקשקות בבתיהן, ביצים קשות וכרעי עוף מכובס נשלפים מתוך עטיפות של נייר כסף, ריחם העבש, הכבד אך עם זאת מעורר התאבון, פושט בתוך החדרונים, זולג למסדרונות, מאמץ לתוכו מריח הטבק הנשרף שנושפים המעשנים לתוך צְהָרַי המסדרונות הפתוחים לכדי סדק, נמהל בצחנה של שתן וצואה שהסתננה מבעד לדלת ההזזה של חדרון השירותים המזוהם, מישהו שוב לא הקפיד ללחוץ מטה את דוושת הברזל והפרשותיו נעות ומשקשקות בתוך האסלה השחורה, מעלה-מטה, ימינה-שמאלה, יחד עם הכוסות, הביצים, הדרגשים, הקרונות, הנוסעים, יחד איתה. כולם נוסעים הימה. נוסעים יום, ויומיים, ובבוקר היום השלישי מגיעים לים.

הים היה נס. הוא היה כחול, מרצד, עצום, חם, ולא דמה כלל לים הצפוני שלה — רצועה אפורה וחיוורת של מים קפואים. ספינה מנועית קטנה, לבנה ומתקלפת, אספה את שתיהן מהרציף, טרטרה, קרטעה, התניעה ויצאה הימה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את קארא-דאג, ההר השחור, הר הקסמים, הר הגעש העתיק ששבק חיים, אך אולי עוד ישוב יום אחד לירוק אש, להפריש לבה שחורה. היא זכרה את הרסס המלוח, את השובל הלבן שהשתרך במים, מסמן את דרכן מחוף לחוף. תחילה אמא אסרה עליה לקום ופקדה עליה לשבת בצמוד אליה, אך אחרי כמה דקות נכנעה למחלת ים ונרדמה. היא הייתה חופשיה להתרוצץ, לנשום, להריח, ללקק את הטיפות המלוחות נורא, לעבור מהחרטום לירכתיים, מהירכתיים לחרטום ולחרוט בזכרונה את מתארו הנישא של ההר. היה חם, אך היה זה חום אחר, לא החום הלח, הממית של עירה בקיץ. החום כאן היה יבש, כמו נייר זכוכית, ושקוף, דרכו אפשר היה לראות את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן. מן הסתם את השמות לא ידעה אז, כשראתה אותם לראשונה, אך עם זאת ידעה. כאשר אילקה סיפר לה בלילה הראשון, בהצביעו על ההר, על הצורות המשוננות שיצרה הלבה בקפאונה, ומנה באזניה את השמות, היא הבינה מיד מי זה מי, ואז אמרה לו, "וזה ההר הדבשי". "חחח! איזה שטויות." — קטע אותה אילקה — "אין פה שום הר דבשי." "יש. הנה, ההר הזה, אתה רואה שהוא צהוב וכתום, אפילו שבקושי רואים אותו בחושך. זה ההר הדבשי." כן, אני רואה!" — קרא לעומתה טיומקה, נלהב — "ההר הדבשי!" היא הייתה בת תשע, אילקה היה בן אחת עשרה, טיומקה היה בן שמונה. יחד הם היו שלושה, אך הם לא היו יחד. הם היו שניים נגד אחד, מהלילה הראשון.

ראשית היריבות הייתה מעודנת, נימוסית, כבושה — יריבות של ילדים ממשפחות אינטלגנטיות. על אף שהיה מבוגר מאחיו, אילקה היה נמוך ממנו, אך גם מעוצב ושרירי ממנו. בגופו הנערי ניכר היה הגבר שעתיד להיות. תוי פניו היו משורטטים, עיניו צרות ואפורות, אפו ישר, אורכו נכון, שפתיו מצויירות, שערו עבה, חלק ודבשי שנח באלכסון מסופר מעל מצחו. האחים הגיעו לכפר הנופש כשבועיים לפניה, ועורו של אילקה נשא עתה גוון נפלא, זהוב ואחיד. טיומקה הלבן-חלבי, זהוב-השער, קולל בעור הנוטה להישרף ולהאדים, בדומה לעורה, עור של ג'ינג'יות, עדין ומנומש. אילקה היה חכם, סרקסטי ומגונן. הוא קרא ספרים, דיקלם בעל פה שירים, גם מאלה האסורים. תוך כדי דקלום היה מצמצם את עיניו ומדגיש במעין יבבה נמוכה את המילים שנראו חשובות בעיניו המוצרות. אמא שלה נראתה כמו מפלרטטת איתו. לעתים הייתה הולכת בחברתו בעורף החבורה, בעודה מדברת איתו על ספרים, על שירים. פעם המליצה לו בהתלהבות האופיינית לה, התלהבות שגרמה לה לקנא במושאה, על ספרו של סלינג'ר, שנאסר עליה לקרוא בו. "יש שם קטעים של סקס", אמרה לו בטון נמוך של יודעת דבר. "גם אני רוצה קטעים של סקס!", נפלט לה, בקול רם יותר ממה שהתכוונה. כולם צחקו. היא הסמיקה. כולם המשיכו לצחוק. רק טיומקה לא צחק. הוא לחץ את ידה, ואחר כך לחש לה, "אפשר לחשוב, קטעים של סקס. כל כך מפגר. כל כך של מבוגרים. הכי לא מעניין." אילקה וטיומקה לבשו בגדים יפים, הרבה יותר יפים ממה שנהוג, במיוחד אצל בנים. אמא שלה סיפרה, שלאמא של אילקה וטיומקה יש אחות בכורה שנשואה לאיטלקי וחיה באיטליה. היא לא הבינה איך בדיוק אפשר להיות נשואה לאיטלקי כשאת אזרחית סובייטית, אבל הרגיעה את עצמה במחשבה, שאולי זה איטלקי-קומוניסט, כמו ג'יאני רודארי 3. גם לאחות האינטרנציונלית הזו יש שני בנים, לכן היא שולחת מעת לעת חבילות עם בגדים ישנים בעבור אילקה וטיומקה. היו להם מכנסי קיץ ארוגים ודקים בצבעים שמחים של צהוב ולבן. היו להם בגדי ים מבדים בלתי שקופים ונוקשים במידה, כחולים-ירוקים, שלא כמו בגדי ים מבד-תחתונים שהיו לה. לפחות אמא דאגה לה לאחד חדש לפני הנסיעה, על כן הבד עדיין מיטיב להסתיר את מתאר גופה, גם כאשר נרטב, ולא מחליק מטה כאשר היא שוחה עם או נגד הגלים.

היא הייתה זו שגילתה למענם את ארץ-סלע: קבוצה של שלושה סלעים שניצבו במרחק לא רב אחד מהשני, וסביבם אך חוף חַלּוּקִים שומם ומים. עד שנמצאה הארץ, הם היו שקועים בתחרויות בלתי מזיקות, ואף את הרעיונות לתחרויות האלה הגתה היא. התחרות הראשונה הייתה מירוצי סירות. לעין המבוגרים נראה היה כי כל אחד מתחרה בשני, אך בפועל היא וטיומקה בנו את סירותיהם יחד, אילקה בנה את אלה שלו לבד. היו אלה סירות קטנות, עשויות קורות עץ משוייפות וזרדים מגולפים בתור תרנים. הסירות הראשונות היו גרועות, מהן התהפכו ברגע שפגשו את פני הים, מהן שטו אחורנית, לא ספינות אלא סרטני נזיר סרבניים, מהן נמלאו מים ושקעו לקרקרעית. אילקה היה הראשון שהבין במה הם שוגים. תחילה הפך את גוף הסירה לשקערורי, ובכך יצר מעין שִׁדְרִית שעיכבה התהפכות. אחר כך השמיש חוטי דייג דקים ושקופים להיות הוונטות, שייצבו את התרנים ומנעו מהסירה לנוע לאחור. בסוף אף תפר מפרשים מאחת מחולצותיו. על כך חטף מאביו, אך סירותיו ניצחו מירוץ אחר מירוץ. כל הפסד לימד אותם טריק נוסף, אך הם תמיד היו בפיגור. אילקה היה מסתגר בצריפו או מתחבא בחצר העליונה עת שקד על סירותיו. כאשר הם היו עוברים שם "במקרה", היה מגרש אותם. הם מצדם מעולם לא הלשינו עליו, אך עם הזמן גם הסירות שלהם לבשו קיל ומיתר ומפרש. היה זה כעבור שבוע שנחלו את נצחונם הראשון. אילקה השליך בזעם את סירת הדגל שלו ארצה ודרך עליה בכף רגל יחפה. נשמע קול פיצוח, והבעת כאב רגעית קיפלה את פניו, ספק על אבדן ספינתו, ספק עקב הפגיעה בעקבו. הוא צלע יממה שלמה, והם פתחו בתחרות הבאה, תחרות חץ וקשת. "העצים כבר מפחדים מכם", ציינה אמא שלה בליריות עקב טיול של אחר הצהריים בפארק. "הרסתם כבר את כל העצים, ברברים קטנים", גערה בהם נטשקה, "עלמת הברזל", חברתן הרווקה של משפחת הבנים: תמירה, זקופה, ארוכת גפיים בעלת מזג רע ומאופק. היא הייתה הסנדקית בלא הטבלה של הבנים וחברתה הקרובה ביותר של אמם פזורת הדעת. הם באמת החריבו את העצים, תחילה את הקורות לטובת הסירות, עתה את הענפים לטובת הקשתות והחצים. בעבור הקשתות נדרשו ענפים עבים וגמישים, ענפים שהתבגרו אך לאחרונה ועדיין אחזו בזכרון השלוחות הצעירות שהיו. בעבור החצים נדרשו זרדים בעובי בינוני, ארוכים וישרים, מבוגרים יותר, אך לא זקנים ומיובשים, כאלה שנשברים בקלות בלי לפגוע במטרה. גם הפעם חוטי הדייג היוו מצרך נחוץ. המיתרים עשויים חוט תפירה, על אף שהיו גמישים יותר וקלים יותר לקשירה, נקרעו אחר ירייה-שתיים. בשביל חוטי הדייג הם הריצו את הוריהם לחנות כל-בו בכפר השכן, גדול מכפרם, כפר נופש זעיר בלא חנויות, למעט מכולת קטנה וריקה ושוק איכרים מאולתר שהתגבש בצמוד לרציף עגינה ודמה לקן דבורים תחוח. מכיוון שהנסיעה של שעתיים בטיולית מקרטעת על כביש עפר משופע מהמורות לא הייתה אטרקציה, אבי הבנים הציע שיעשו מסע רגלי של יום, דרך ההרים, עד הכפר השכן. נטשקה הספורטיבית התלהבה. האמהות שקלו לסכל את המסע, אך הובטח להן חידוש מלאי אפשרי של הסוכר ושל שימורי הבשר, שעל אף האגירה הגדולה הלכו ואזלו. "תאבון בריא יש להם, לבנים, שיהיו בריאים", הייתה מפטירה נטשקה, בעודה מוסיפה לסיר פח ובו תפוחי אדמה צעירים, מבושלים עד להיתפקע, נתחי בשר משומר ספורים.

טיומקה, שסיסמתו מזה שבועיים וחצי התקבעה להיות "מה שרִיטָה אמרה", לא פקפק בה, גם כאשר נענה בשלילה מוחצת עת הציע להזמין את אילקה לחלוק אתם את ארץ-סלע. בהשראת דמויות האבן של קארא-דאג, הם העניקו שם לכל סלע וסלע. הסלע האהוב על השניים היה הסלע הקרוב לקו החוף, סלע שצורתו משלוש שווה-שוקיים, נוח לטיפוס ומגן מפני רוח, גל ורסס. מכאן ניתן לו שמו: סלע המגינים. הסלע השני היה ממוקם רחוק יותר, פנימה לתוך המים העמוקים. הוא היה הרחב מבין השלושה, צורתו כשל טרפז. על מנת להגיע אליו היה עליהם לשחות כשלוש-ארבע דקות ואז לטפס. על אף שמדרונותיו היו מתונים, הטיפוס עליו היה קשה יותר: יסודותיו השקועים במים כוסו בעשב-ים ובאצה ספוגית, כך שכף הרגל החליקה בקלות מטה, והגוף מצא את עצמו שוב ושוב נוחת לתוך המים, בנתז גדול ובשריטות שורפות. הישיבה עליו הייתה נוחה, מה גם שהיה מקום להתחבא על צדו האחורי ולצפות באויבים המתקרבים. "לסלע הזה יש חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה", היא הרצתה לטיומקה בארשת פנים רצינית של גנרלים, מצטטת כמעט במדויק ספק דמות אהובה של פנימור קוּפֵּר, ספק שדרן חדשות המלהג על אודות האימפריאליזם האמריקאי. על כן, שמו של הסלע היה סלע הגנרלים. הסלע השלישי ניצב אף הוא בעומק, במקביל לסלע הגנרלים, והיה בלתי חדיר למדי: גבוה, משונן, כמעט בלי זיז להיתלות עליו בעת טיפוס. צבעו היה שחור, בעוד שצבעם של סלע המגינים וסלע הגנרלים נטה לחום-צהוב. הוא היה רסיס זעיר של קארא-דאג, גאה ומסוכן. שמו של הסלע היה השן השחורה, ולטענתה, הסלע הזה הגן עליהם מפני ספינות פיראטים. הרי ידוע לכל, כי סלעי חוף משוננים וכהים הם אלה שמטביעים הכי הרבה ספינות. הם טיפסו על השן השחורה פעמים ספורות, ופעם אחת זה כמעט נגמר בפציעה. אמנם היא איתרה מסלול שחיה עוקף את סלע הגנרלים אל השן, ומשם נגלה מסלול טיפוס נוח יותר, אך עדיין היה זה סלע בלתי נגיש, ועל כן, נחוץ ביותר. "לשם נוכל להימלט בעת מצור", אמרה, וטיומקה הנהנן בהסכמה.

הם המציאו שמות קוד בעבור סוגי אויבים שונים. אנשים זרים, על אף שהיו נדירים בחוף הפראי המרוחק, כונו החומים. המבוגרים, שהיו אויב זניח ובלתי מאיים לרוב, היו הירוקים. הקוד הלבן, החמור מכל, היה שמור בעבור אויבם האמתי האחד: אילקה. כאשר הם היו קולטים אותו מתקרב לעבר ארץ-סלע,  הם היו מדמים שכל עיסוקיהם הם עיסוקי חוף תמימים: קפיצות לעמוקים, שיזוף על גב סלע מחומם ושחיה בתוך המפרצון הקטן, המוגן מגלי חוף, שיצרו הסלעים. זה עבד למשך שלושה ימים. ביום הרביעי, בעודם עושים את דרכם לארצם, הם ראו את אילקה מטפס, כבר במחצית הדרך, לעבר פסגת השן השחורה. הוא היה שרירי מהם, ולכן הטיפוס עלה יפה בידיו. כאשר הבחין בהם נטועים ללא ניע על החוף ובוהים בו, התיישר וקרא: "היי, אתם, זוג מפסידנים, אז כאן אתם מתחבאים ממני? דווקא מקום חמוד. איך קוראים לסלע הזה? השן השחורה? שם קצת מפגר, לטעמי, אבל מה כבר יכולתי לצפות." בזאת, כף רגלו החליקה, אחיזתו נתרופפה והוא צנח המימה, הודף את עצמו בשבריר שניה אחרון מפני הסלע. התחרות עלתה שלב. שוב לא הייתה זו יריבות ספורטיבית. זו הייתה מלחמה, עקובה ומתמדת. "עַלָגֵר קוֹם עַלָגֵר", ציין טיומקה בכובד ראש. "מה זה העַלָגֵר הזה?", שאלה היא בעניין. "זה משלושת המוסקטרים וזה בצרפתית: במלחמה כמו במלחמה", ענה טיומקה, מוחמא עד שורש שערותיו הזהובות שאף הוא תרם דבר מה בעל ערך. "אהם, כן, זה טוב, ועוד אם זה מהמוסקטרים." בזאת נפתחה המערכה. תחילה הם שרטטו מפה סודית ומדויקת של ארצם, בציון שמות הסלעים, בסימון של מוצבים, בונקרים ומצבורי תחמושת ומזון. כל זה היה דמיוני, כמובן, מלבד המזון. הם החליטו לאגור אגוזים ופרוסות לחם שטוגנו בלא שמן על מחבת, אותם הגניבו מתחת לשולחן בזמן הארוחות, כי אלה היו היחידים שהחזיקו מעמד מבלי להתמלא עובש. את המפה ציירו בטושים ובצבעי מים על גבי חתיכת קרטון רבועית, רוחבה כשלושים סנטימר. היא הייתה זו שציירה את רובה, אך טיומקה, שהתברר שניחן בחוש מרחק נהדר, הקנה למפה את הליטוש הגיאוגרפי הנחשק. הם כיסו את המפה במגבת מטבח ישנה ונקיה, גלגלו את החבילה בתוך שקית ניילון יקרה מפז, כדי למנוע כל נזק אפשרי גם בעת טביעה, לא עלינו, והניחו אותה בצריפה, מתחת למזרון מיטתה הדק, למרגלות ראשה. כעת המטרה הוגדרה היטב: מי שמחזיק במפה, הוא השליט של ארץ-סלע. 

העניינים התנהלו כרגיל ביום הפיצוץ. קימה מוקדמת לקול שירים קומוניסטיים, מצעידים ועליזים, שבקעו מהרמקולים של מחנה הקיץ הסמוך. רחיצת פנים וצחצוח שיניים במים קפואים מתוך מתקן הזלפה ידני עשוי פלדת אל-חלד, מתקן שצורתו כשל פעמון הפוך, מלא במים. את המים אבי הבנים שאב מהבאר של בעלת הבית אחת לכמה ימים ומילא בהם את המתקן. מתוך פטמת המתקן השתלשל מטה ענבל ארוך, עשוי פלדת אל-חלד אף הוא. כאשר הענבל נלחץ פנימה, זרם דק קלח מתוך הגוף הפעמוני. בשובו מטה הפריח דנדון, פעמוני אף הוא. התעמלות בוקר חצי-כפויה שהעבירה נטשקה, לכל המעוניינים ולכל המעוניינים פחות. ארוחת בוקר של קֶפִיר ושל לחם שחור, הפעם זכו גם בביצה קשה במלח. ההליכה בשביל הסלעי לעבר החוף הקבוע שלהם, חוף מרוחק ובלתי מוסדר. אילקה התעלם מהם במפגיע, אך היה נימוסי יתר על מידה. זה היה אמור לעורר בהם חשד, אך הם היו שאננים. זה שבוע שהמפה הייתה בידיהם, מוחבאת היטב. עתה בשולי המפה נוספו איורים של שועלים המזנקים ממרום הסלע אל מותם בקצף הגלים, של בנות ים בעלות זנבות מפותלים וניצני שדיים, של מטבעות זהב בתוך ארון מתים ועליו בקבוקי רום. הם היו קרובים להכריז על הפסקת אש לטובת עיסוק חדש, משותף ומבטיח: יצירת משחק מונופול תוצרת בית. אמם של הבנים אסרה עליהם לשחק גם בקלפים וגם במונופול. "עיסוק שפל בסחר מכר", גלגלה היא בריש נחרצת. אך כאשר הובטח לה כי שמות הרחובות הנמכרים יישאו שמות של ציירים, מלחינים סופרים ומשוררים, היא התרצתה ואף הציעה שמות אפשריים, בינהם של פושקין ושל לרמונטוב. כאשר חזרו מהחוף, שרופים ומלוחים, נשלחו לקטוף מן הדובדבנים בחצר העליונה. בעלת הבית הפרישה להם שלושה עצי פרי לאיסוף עצמי תמורת תשלום פעוט, אך לא מטוב לבה הפרישה: שפע הפרי לא אפשר לה לאסוף את כולם בטרם ייאכלו על ידי ציפורים או יירקבו. אילקה, שהתלונן מהצהריים על כאבי בטן, שוחרר מן המטלה. כאשר הם ירדו, מסומנים בנתזים אדומים ושחורים, ובידיהם שתי סלסלות גדושות דובדבן, ארוחת הצהריים כבר הונחה על שולחן האוכל המשותף שבחצר התחתונה. הם אך הספיקו לשטוף ידיים ומיד נשתלו בכיסאותיהם. אילקה התייצב לארוחה וזלל כהרגלו. עתה החשד החל מכרסם בה. מיד אחרי הארוחה ופינוי הכלים, היא ביקשה רשות ללכת לצריף. היא נגשה למיטתה והרימה את המזרון. המפה הייתה ואיננה. תבוסה, מפלה והשפלה. הם הרי כבר ניצחו. הרי מזה יומיים התנהלו דיונים בדבר הקמת המונופול. בוגד. שקרן. שחקן. היא סידרה את המזרון ויצאה לחפש את טיומקה. "משהו קרה? את אדומה כמו עגבניה?" שאלה אמא עת ראתה אותה משוטטת אבודה בחצר התחתונה. "כנראה שנשרפתי היום יותר מדי." "מחר תשימי כובע ואל תורידי. אבל זה דווקא טוב, השמש תעלים לך את הסינוסיטיס האיום הזה שלך." לא היה לה פנאי לדון בסינוסיטיס האיום הזה שלה. היא הייתה חייבת למצוא את טיומקה, לדווח לו על האסון, לתכנן את המהלך הבא. בטרם מצאה את טיומקה, צרחה גבוהה וארוכה מצאה אותה. היא טסה לחצר העליונה. אחריה הדהד קול צעדיהם של המבוגרים, אך היא הייתה קלה מהם ולכן הייתה הראשונה לראות: בחצר העליונה עמדו שני האחים, האחד אחז בידיו פיסת קרטון גדולה שניזוקה קשות. מכיוון שלא הצליח לקרוע אותה, הוא שרף אותה תחילה, ואז הרטיב, ואז גזר ממנה פיסות-פיסות. הגזירים השחורים, הרטובים התעופפו לכל עבר. אילקה צחק, טיומקה צרח, ואז מתוך הצחוק והצרחה נולדה הסטירה הראשונה. היא מעולם לא הסגירה, כי טיומקה היה הראשון להכות. מצד שני, היא גם לא אמרה את ההפך. היא לא אמרה מילה. גם טיומקה לא. עתה הדקות נעו מהר מאוד ולאט מאוד, הגופים הוטחו, הגפיים הונפו ונכרככו אלה באלה, האבק היתמר, ושבבי קרטון מפוייחים ולחים הסתחררו באוויר כמו פתיתי אפר, כאילו הפיצוץ העיר משנתו את קארא-דאג כבודו, למען מלאכת השמדה פומפאית.  

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. טיומקה לבטח בוכה. אך היא חושבת מה יעשו עתה. עליהם לברוח. היא תאסוף מתוך הצריף את הצרור ובו האגוזים והלחם, היא תקום חרישית ותתגנב בשפיפה אל מאחורי צריף המטבח. היא שהתה שם אך לרגע אחד והאזינה לשיחת המבוגרים. "את, לילקה, זו שפישלת כאן. מה היה לך קשה ללדת שתיים? היית עושה שתיים, היינו פותרים את כל העניין!", קרא אבי הבנים, שמץ שיכרות ניכר בקולו. היית עושה שתיים. איך זה ייתכן? הרי היא אחת ואין שניה לה. היא שמעה אותם משיקים כוסות, מכריזים לחיים. אילקה הבוגד מצרף את קולו לקולם, מקריא שיר, הם מוחאים לו כפיים. היא עיוותה את פניה כאילו נגסה בדבר מה רקוב, וירקה. כאשר הגיעה לצריף של האחים, לא העזה לעבור את סף הדלת. האיסור היה מוחשי מדי והפרתו עלולה לגרור עונש כבד וממושך יותר. היא זחלה אל מתחת לחלון הפתוח, דרכו נשמעו יפחות חנוקות, ונקשה על הזגוגית. "היי, אני כאן", לחשה וקולה נצרד פתע. "היי, מה את עושה פה?", טיומקה שרבב את פניו הנפוחות מבעד החלון. "אני חושבת שאנחנו צריכים לברוח. נעלה על ההר הדבשי, נישן שם הלילה ואז נראה מה עושים. בינתיים שימזמזו את אילצ'קה החמוד שלהם. יהיה לנו מספיק זמן להחליט מה עושים, אבל לפחות נהיה ביחד." טיומקה שתק תחילה ואז ענה בקול עמום מבכי, "אני לא יכול לברוח. חוץ מזה, אין טעם — את ממילא עוזבת מחרתיים, ואני זה שנשאר תקוע אתם." "אז אני לא אעזוב. אני אשאר פה. וגם אתה. אנחנו נחיה בהרים, כמו הפראיים. נצוד חזירי בר, נקנח בפטל שחור, נשתה מהנחלים." "ואחר כך נתחתן." היא הופתעה, מעולם לא דובר על שום חתונה. "לוחמים לא מתחתנים", לחשה היא. "אבל אם לא נתחתן, איך נהיה המלך והמלכה של ההר." על זה היא לא חשבה. טיומקה צדק, אי-אפשר להיות מלך ומלכה מבלי להינשא זה לזו. "טוב, בסדר, נתחתן, אבל לא מיד. קודם נבנה צריף בהרים, וגם סירה, ונלמד לדוג. אחר כך נראה." טיומקה הניח את ראשו על אדן החלון. היא משכה את עצמה מעלה והתישבה לידו. זה היה כמעט הפרת האיסור, אך רק כמעט. היא עדיין הייתה מחוץ לצריפו, הוא עדיין היה בתוכו.

בכיו שכך. קולות המבוגרים שבקעו עד עתה, עליזים וגבוהים, ספק מצריף המטבחון, ספק מהחצר התחתונה, הלכו ונמוגו, לבטח כולם פרשו לקרוא ולישון. מן הסתם, אמא שלה נשארה לקרוא במטבח, כדי לא להעיר אותה. היא לא ידעה לנום באור, אפילו מנורת לילה עמומה גרמה לה להתהפך מצד לצד, חסרת מנוחה, ולייבב "אמא, אמא". החושך סביבה התעבה. כעת לא ידעה אם יצליחו אי-פעם לברוח לעבר ההר הדבשי. טיומקה זלג פנימה, חזרה אל מיטתו. היא שמעה את נשימותיו, מדודות וחרישיות — כדורי פינג-פונג רכים, הנוקשים על גבי הקיר הדק. הוא נרדם. הכפר נרדם אף הוא. מדי פעם נברא צליל מעיכה רך: עוד דובדבן בשל, גודלו כשל אגרוף תינוק, נשר על רצפת העפר של החצר העליונה. לעומתו הדהדה פעיה, ארוכה ומלינה, מפי אחד הכבשים של בעלת הבית. ממקום מושבה היא אך יכלה לדמיין את הים, "השחור משחור" 4, מתפייט בלעג אל מול המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן ודיוקן המשורר המזוקן, על אף שאינו נראה מהצד שלהם של ההר. בשקט-בשקט לחששו במורדות ההרים פרחי עדעד ופרחי אל-מוות, שניהם יבשים וסגולים. מחר היא ואמה יעלו ביחד על ההר הדבשי לאסוף מהם זר קטן, מזכרת דוקרנית להניח באגרטל, עת יסעו הביתה, צפונה מכאן.