פרויקט הסיפור הקצר

search

מחיר הכניסה לבריכת "מרגוע לְעמֵל" סמלי לשחיינים שכבר מלאו להם חמישים, ושני מסלולים מתוך שישה סגורים לנכים שמתניידים בכיסאות גלגלים ופטורים מתשלום כניסה למקום. כיסא הגלגלים עושה את דרכו במעלה הרמפה, ושם, כמו היה זה פודיום, נעצר השחיין לרגע אחד, וסוקר את קהל הרוחצים. לפעמים, בזמן שהוא משתהה, זה נראה כאילו הוא קד להם קידה. אז מתחיל תהליך מסעו אל כיסא הפלסטיק המתנייד, המחובר למעלון שיורד אל תוך המים. השחיין הנכה עושה את המסע לבדו אט-אט או מהר יותר בעזרתו של מטפל פיליפיני אדיש מבט. לבסוף, משהתמקם השחיין בכיסא הפלסטיק, מוריד אותו מנגנון הידראולי למים, ובכל הדרך לשם פורץ סילון מים מהצינור של המנגנון; ממרחק קצר זה נראה כמו נביעה של גייזר פעיל.

רוב המרותקים לכיסא ישבו פעם, בימים בריאים, מול המחשב, בבית או במשרד, יותר מעשר שעות ביום – מי במקצועות העריכה וההגהה, כתיבת הצללים, השכתוב והתרגום, ומי בענפי ההייטק השונים. בניגוד לראשונים, לאחרונים יש נחמה בכסף הגדול שיפצה אותם על כאבי הגב. על איש מהשחיינים בבריכה לא נפלה קורת עץ או לבנת איטונג כששהו על פיגום. הישיבה הממושכת, לילות כימים – היא שהפכה אותם לנכים הסובלים מאובדן כושר עבודה לצמיתות.

בבריכה דבר לא כואב לי, גם לא אזור עצם הזנב, המקום הרגיש של מי שכל ימיה עוברים עליה בישיבה. אני שוחה שלוש פעמים בשבוע, שמונה-עשרה בריכות בסגנון גב ושתיים בסגנון חזה. אמנם לאחר חצי שעה השעמום מתחיל להזדחל ללב ולהתפזר באיברים, אבל לא נראה לי שקיים ספורט נעים וקל מזה. אינני מזיעה במים, לבי אינו הולם בפראות. אני שטה מעדנות על גבִּי מִגָדה לגדה, ומבטי נעוץ מעלה, שם תלויים מעליי שני מאווררי תקרה עצומים, ששם היצרן שלהם מדהים אותי בכל פעם מחדש: Big Ass.

כשיששכר אמר לי שאין דבר מסריח יותר מאדם ששערו ובגדיו ספוגים בריח סיגריות, הפסקתי לעשן בבת אחת, ובתוך שמונה חודשים התווספו למשקלי עשרים ושניים קילוגרם. בעיניי הקילוגרמים האלה היו מצחינים בהרבה; מה הייתה דעתו בעניין – את זה כבר היה מאוחר מדי לגלות. בסוף החודש התשיעי לגמילה, כשכבר שכחתי את מראהו של הכירופרקט המזדקן והאפרורי ולא השתוקקתי עוד לשאוף ולנשוף עשן, העירה אותי השלפוחית בשעת השחר הרגילה. ההרגשה הייתה מוכרת, עצב מהול בריקנות, אך הכאב – הוא היה חד וחדש. אזור עצם הזנב בער כאילו ספג בעיטת עונשין. גרורות הכאב נמתחו עד לתחת, שרתח בישיבה, עמידה והליכה, בעיקר בעמידה ובכיפוף הגוף כלפי מטה. אם היה נופל לי משהו מהיד הייתי משאירה אותו על הרצפה; לא הייתה אפשרות להרים שום דבר. מה שנפל לא היה מספיק חשוב כדי להעמיד במבחן את אזור העֶצֶם.

לבי דהר כמו בשעת אסון רב נפגעים, ובכל זאת ידעתי שלא מדובר בהתקף לב – עונש שנוחת עלייך כאילו משום מקום ומחייב פעולה דחופה ויציאה מיידית לבית החולים, והודיתי בלבי על כך שיכולתי להישאר בבית, מול המחשב, לא רחוק מהמקרר, ולהמתין להטבה. במשך שבועיים זחלתי ונאנקתי, וכל ישיבה מעבר לפרק זמן של שעה ערפלה אותי מכאב. היו אלו ימים ארוכים ודוקרים, שבהם  עבדתי כרגיל – בעת ובעונה אחת על ארבעה ספרים, כל אחד בשלב אחר של סבב העריכה הספרותית, נוסף על פרויקט קצר מועד של עריכת לשון – ונשאתי מדי יום תפילות לכך שתהיה זו רק דלקת בגיד, רק שריר שנתפס.

לאחר חודש של ייסורים, כשהבנתי שלא בשריר מדובר וגם לא בכאב דלקתי, ניגשתי לאורתופד, שקבע כי כפי הנראה מדובר בבֶּלֶט בעמוד השדרה. הוא הוסיף שזה לא צריך להדאיג אותי, ושלרוב האנשים שחצו את גיל חמישים יש לפחות בֶּלט אחד, גם אם אינם מודעים לקיומו. אחַר נתן לי הפניה לסי-טי ומרשם לכדורים מאלחשים, אבל אחרי שקראתי באינטרנט שאין שום מרפא לבֶּלט מלבד שחייה, השלכתי לפח את ההפניות ונרשמתי ל"מרגוע לעמֵל", הבריכה לנפגעי תאונות עבודה.

***

עד שהכרתי את בוריס לא יכולתי לשאת את כניסתו של שחיין אקראי למסלול שלי. בעתה של ממש הייתה אוחזת בי לפני שהתחלתי לגדף את השחיין ולהתיז עליו מים, ולא כתעלול ילדותי. אני מודה שהגזמתי בתגובות שלי; לא היה לי אכפת שיחשוב שאני סובלת ממחלת נפש או מפיגור שכלי או משניהם. הייתי יורקת ומכה במים ואומרת לו: "אני משתינה כאן הרבה, אדוני. זה מתאים לך? מתאים לך לשחות במים כאלה?" עד שהיה מסתלק. המציל, אלברטו, היה יושב מנומנם על הכס הגבוה שלו, ובטנו התפוחה רטטה עם כל נחירה. איש לא חשב לפנות אליו לעזרה; שחיין שלא היה בטוח בשחייתו ליפף במצופים מתנפחים את צווארו, ידיו ורגליו.

נהגתי להגיע בשעות הצהריים המאוחרות, זמנים שבהם הבריכה ריקה יחסית. אם לא היה מסלול פנוי, הייתי מתיישבת על כיסא פלסטיק ירוק ומשגרת מבטים מאיימים בכובשי המסלולים. רציתי שהעולם ושחייניו ידעו שאני אישה שהתחת שלה כואב מאוד בזמן שהיא נאלצת לשבת לחכות לתורה. כששחיין אחד היה עולה מן הרחצה, הייתי צונחת למים מהגדה הרדודה – מעולם לא השתמשתי בסולם – וממתינה שגם השני מאותו מסלול יסתלק. "אתה יוצא? יוצא? יוצא?" הייתי מתעקשת שוב ושוב כשהגיע אליי, עד שאכן היה השחיין עושה כרצוני. אז הייתי מתחילה לנוע במים כמו ראשן נטול דאגות, בקלילות, בחדווה נטולת כאב. נשמתי לרווחה; הייתי מחייכת ומפזמת בלבי שיר עליז על אהבה ואביב.

במים כולם שווים – זקנים וצעירים, שמנים ורזים, רופסים ושריריים; אין לאיש יתרון על פני האחר, כוח המשיכה מעניק לגופים העייפים הפוגה. דבר אינו כואב או מעיק, גם לא מחשבה או זיכרון. כל שתי בריכות אני מסמנת בחרוז מצוף תכלכל בגדה הרדודה. אחרי עשרים בריכות – עשרה חרוזי  מצוף – אני מסוחררת מסיפוק. קשה להאמין שצליחת חצי קילומטר היא עניין של מה בכך. כה פשוטה ונעימה היא המשימה. איזה כיף לשחות! המרחק בין גדה לגדה נדמה כמרחק בין שולחן העבודה למקרר; מחוץ למים הליכה מעבר למרחק הזה מולידה גלים של כאב, ואילו בבריכה התכלכלה – שלוות בדידות גדולה. כשבחשבונייה שלי נאספים תשעה חרוזים צפים, אני שוחה שתי בריכות אחרונות בסגנון חזה לפני שאני יוצאת למלתחה להחליף לבגדים יבשים.

באחד מן הימים השגרתיים האלה, כשהמתנתי למסלול פנוי, יצא מן המים איש זקן מאוד, מצומק ומגובנן. באותו רגע סיים את השחייה ויצא מהבריכה גם בן זוגו למסלול, גוץ שעיר וקירח, ואני קפצתי למים והתחלתי לגמוא את מטלת השחייה היומית שלי. כעבור שתי בריכות, כשכבר שהיתי בעולם אחר, מנותק ושקט, חשתי להרף עין במגע עור קריר וחלקלק על גופי. פקחתי את עיניי וצרחתי. זה  היה הזקן, שהספיק לשחות כמה מטרים קדימה. שחיתי אליו במהירות, בלי שום סגנון, הכיתי על המים בזעם כדי להתקדם ובו בזמן בעטתי ברגליי, כך עד שהגעתי אליו.

"מה זה צריך להיות? מה אתה עושה כאן?" צרחתי אל אוזנו. "הרי יצאת!"

"הלכתי לשירותים," אמר במבטא רוסי כבד בזמן שנצמד לגדה והחל בתרגילי כושר – פישוק רגליים וצמצומו, צלילות ישרות ואנכיות.

"מי הולך לשירותים בבריכה?" לעגתי לו, "פה כולם משתינים וממשיכים לשחות!"

"אני לא מאמין לך." הזקן עשה הפוגה של שלוש שניות, ושב לצלול ולעצור את הנשימה בקרקעית. הוא לא נרתע מפני המתקפה שלי, וזה היה מפתיע מאוד.

"אתה צוחק עליי?" תבעתי לדעת. "אני, אם אני צריכה פיפי לפני שאני יוצאת מהבית – אני מתאפקת עד שאני מגיעה לפה. דווקא."

הזקן לא התרגש, והמשיך לעשות תרגילי כושר. לפתע פתאום הבנתי שבזמן שאני מדברת אתו אני יכולה לשחות. אמרתי לו: "אל תזוז עד שאני מגיעה לסוף, שומע?" ושחיתי לָעבר השני.

כשהגעתי לשם, לרדודים, ראיתי שהמתין כמה רגעים, ואז החל לנוע לעברי. התנועות שלו היו קצרות ומהירות, כמו של צב ים. הפתעתי את עצמי כשפרצתי בצחוק. כשהגיע אליי אמרתי לו: "בכל פעם שתעשה תרגילים בַּגָדה, אני אשחה. ואז יהיה תורך לשחות, ושוב תורי. נשחה בתורות, לא יחד."

"ננסה," אמר הזקן. שמתי לב ששיער הגיח מנחיריו, אבל לעומת זאת עיניו היו כחולות ויפות, וזיק נבון הבריק מהן.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"ברוך."

"לא יכול להיות שנולדת בשם הזה. באיזה שם נולדת?" הקשיתי.

"בוריס."

"נעים מאוד, בוריס, אני שרי. נולדתי בשם שרה – כמו שרה אמנו, אבל בניגוד אליה אני לא מצחקקת. וגם לא שרה שיר שמח." ניערתי כף יד והושטתי לו אותה. הייתה לו לחיצה איתנה.

***

בוריס היה ממתין עד שאגיע לגדה לפני שהתחיל לשחות שוב, והיה בכך יתרון לא מבוטל. יכולתי לנוח בין בריכה לבריכה. כשהייתי מגיעה אליו היה יוצא לגמוא עוד בריכה, כשהיה מגיע אליי יצאתי אני. היה משהו מרגיע במונוטוניות שבה הדברים התבצעו. שחיתי על הגב, גרפתי את המים בידיי, וברגליי סובבתי דוושות דמיוניות – עד שחלפה מעליי שרשרת הדגלים השחורה, המבשרת כי בעוד מטרים ספורים אגיע לגדה. אז הייתי מתהפכת על הבטן ושוחה את המרחק הקצר בסגנון חופשי, קצת פרפר וקצת חתירה, בזמן שדמותו של בוריס הלכה והתקרבה – הנה החזה המדולדל, הנה הפטמות הנפולות, מכל אלה התעלמתי – רק חיוך גדול ראיתי, ועיניים מאירות.

לאחר עשרים בריכות הייתי מתעייפת וחושבת על מנוחה, ואילו בוריס היה ממשיך ללא לאות. היינו עוצרים אז להפסקה ארוכה יותר. בוריס היה מספר לי על הסרט האחרון שצפה בו, על הספר האחרון שקרא, על סיפור מעניין ששמע מחברים. כל כך נהניתי להקשיב לו. לבסוף היינו נועצים מבט זה בעיני זה, שותקים ומצחקקים, עד שהיה אומר, "נו, די, תלכי, עכשיו אני באמת אשחה." בפעמים הבאות הגעתי בשעה שבה נתקל בי לראשונה, והאיבר הנוקשה הזה שמתנמנם בבית החזה שלי, זה הקרוי לב, התחיל להתרכך, להתחמם ולהתרחב לנוכח הקשיש הפִּלאי. באחת מן הפעמים, בטרם יצאתי לגמוא את הבריכה השנייה, שאלתי אותו כמה זמן הוא שוחה ומה פשר כל הדבקוּת הזאת.

"זה בגלל אוורסט," אמר והצביע על ראשו הקטן והקירח; ציצת שיער דליל ורטוב הייתה דבוקה לאחת מרקותיו. הוא המשיך וסיפר שלא מזמן מלאו לו שמונים ואחת. המקצוע האחרון שלו היה מהנדס דפוס, אבל לפניו עבד בעשרים מקצועות, ביניהם שומר יערות באמזונס, מתכנן כבישים בהודו, יהלומן באיחוד האמירויות, וקפטן שהעביר יאכטות מאיטליה לישראל. לפני ארבעים שנה עלה מקייב. נשוי בשלישית. אב לשלושה בנים, כל אחד מאישה אחרת. לפני שנתיים רצה לטפס על האוורסט, לנעוץ בו את דגל העיר גבעתיים. כמעט הכול כבר היה מוכן, אבל הרופא ביקש שיעשה בדיקות.

"וככה גיליתי את הגידולים. שני גידולים," נקש על ראשו.

"אווו," הפלטתי. "מה אתה אומר…"

"זה בגלל גזזת. הייתי בן אחת-עשרה, באוקראינה. הניחו על ראש שלי קסדה עם זפת ואז עשו הקרנות. בדקתי באינטרנט – כל מי שעבר אז טיפול כזה קיבל גידולים. לפני ארבע שנים הייתי גבר-גבר," אמר בגילוי לב. "לפני הגידולים. ועכשיו? גרוטאה."

נאחזתי בדפנות הבריכה וליטפתי אותו בעיניי. עברו לפחות חמש דקות ועדיין לא יצאתי לגמוא בריכה חדשה. צליל קולו הרגיע אותי והמבטא שלו היה אקזוטי. הוא היה אריה זקן בסתיו חייו. "אחרי הניתוח הלך לי כושר," אמר בפשטות, בלי טרוניה. "זאת הייתה טעות לעשות ניתוח הזה. מאז גילו לי עוד גידול ועל גופה מתה שלי אני עושה עוד ניתוח. וזה לא רחוק – גופה מתה שלי." עיניו חייכו אליי.

איתן, הדתי עם הכרס המצופה בפרווה דלילה ומכסיפה, עצר לידנו והשפריץ. "תראו אתכם, ממש רומיאו ויוליה," גיחך. "באתם לכאן לשחות או מה? אולי תשכרו חדר ותגמרו עניין?"

"תעוף מכאן, יא זבל!" שאגתי.

"אז מה אתה עושה עכשיו? יש איזה טיפול?" שאלתי ברכוּת את בוריס, שהניד בראשו בצער לנוכח תגובתי לאיתן. רק הניד בראשו בעדינות ותו לא, לא הטיף מוסר ולא מתח עליי ביקורת.

הופתעתי מכך שמה ששאלתי אותו באמת עניין אותי. התשובות של בוריס לא היו ארוכות מדי; היה בהן מוסר השכל קטן, ובעיקר היו חפות מטענות. חיוך קטן חתם אסופת משפטים גלויי לב. "רק  ספורט ומחשבות טובות," ענה. "ולשחות עם אישה יפה מחייכת," הוסיף כעבור רגע.

"אתה כל כך מקסים," לבי כמו ניתר מחזי. בלעתי בעיניי את הדמות המוארת שנשענה על הגדה. פטמותיו הנפולות הגיעו כמעט עד הבטן, ונקודות אדומות ובולטות עיטרו את אזור הקורקבן. כווייה בהירה השתרעה על פני חצי זרוע ומעט מן החזה. למרבה הפלא ראיתי בכל אלו יופי מוזר, וכך גם בהשמטת ה"א הידיעה ממרבית המשפטים שיצאו מפיו. ייתכן שגם הוא התעלם מהבטן התפוחה שלי, ומהירכיים הרוטטות שהצליפו זו בזו בשעת השחייה. הייתה הקלה מבורכת בחשיפה המוחלטת מראש. היינו מה שאנחנו, בלי כיסוי, חסרי גיל וצורה, רק אצבעות ועיניים, שפתיים ורגליים, גבר ואישה.

"כל הכבוד, באמת."

"על מה ?"

"על הכול. אמא שלי צעירה ממך בחודש, ואולי לא תאמין, אבל היא לא יצאה מהבית שלה כבר שנתיים. לא קוראת ספרים, לא צופה בסרטים. רק כועסת ומדוכאת וצמודה לטלוויזיה. יש לה מטפלת שהיא מתעללת בה. אמא שלי במטפלת, לא להפך.  אחרי עשר בלילה אמא שלי לא מרשה לה  לפתוח את ארונות המטבח או ללכת לשירותים, בטענה שיש לה שינה קלה, וגם ביסקוויט שנופל במטבח מעיר אותה."

"עצוב," אמר. "אני אגב לא מסתכל אף פעם בטלוויזיה. צריך להספיק הרבה דברים. למשל לתת לנכדים שלי שיעורים פרטיים במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית."

"אתה משהו…" אמרתי בהערכה עמוקה. "וממה זה?" הצבעתי על האזור הבהיר והמצולק בחזהו.

"תאונת דרכים," ענה. "מלפני שנתיים. נכנסתי בקיר. מאז לא נוהג. אבל אם אני אמשיך לשחות, אולי אחזור לרכוב על אופניים. יש לי אינטרס לחזור לרכוב על אופניים עם שלושה נכדים שלי, מגבעתיים לתל אביב, דרך הפארק. פעם הייתי עושה את זה כל שבת. היום כשאני עולה על האופניים יש לי סחרחורת. זאת מטרה שהעמדתי לעצמי. לחזור לאופניים ולהיות מסוגל להגיע באופניים לים. ובגלל זה אני שוחה שלוש פעמים בשבוע ארבעים בריכות. לא פחות. כשאני מגיע הביתה אני גם רץ קילומטר, ורק אחר כך מתקלח."

"ברצינות ?"

"בטח שברצינות, אלא מה?"

התבוננתי בו בהתפעלות. ומהן המטרות שאני מציבה לעצמי? ניקרה בי מחשבה. המטרה הלפני אחרונה הייתה לעבור מעוסק פטור למורשה, אחריה להפסיק לעשן, ומאז לא הייתה עוד תכלית שתאיר את ימיי. רק לשלם את המע"מ באמצע החודש ולזכור להכין בתחילתו את המעטפה של ההוצאות וההכנסות לרו"ח. אפילו להוריד במשקל כבר לא היה לי כוח או רצון. בזווית העין הבחנתי שהמסלול משמאלנו התפנה. לא עשיתי שום תזוזה. היה נעים לי כאן, בסנכרון המושלם עם בוריס, וקיוויתי שגם הוא לא ישים לב למסלול שהתפנה. "טוב, קדימה, לשחות," גירש אותי למים. "למה באת לכאן?" זינקתי ראש, אבל במים השבתי ביני לבין עצמי: לא באתי לשחות, באתי לפגוש אותך, בוריס.

בתוך שבועיים התחלתי לומר לו בריש גלי, בלי שום בושה, שהתגעגעתי. עשרים דקות לפני הגעתו הייתי תופסת לנו מסלול ומתחממת בשחייה אטית. מי שהעז להסתנן למסלול שלי היה מסולק בצעקות קצרות וחדות, ביד מאוגרפת מונפת ובפנים מאיימות. כשהיה מגיע הייתי מחייכת ואומרת: "בוריס! כל כך התגעגעתי."

"כל כך טוב שאישה יפה מחכה לי," היה חושף לעומתי את שיניו, שלמעט חמישה שתלים, לדבריו, היו כולן שלו. "זה לא מובן מאליו שאישה יפה ואינטליגנטית, שתמיד מחייכת, מחכה לי ותופסת בשבילי מסלול. גם אני התגעגעתי, מתוקה." אז היה פושט את חולצתו וחושף גוף מגובנן ומצומק, ובגד ים מיושן ומדולדל, אך עיניי כבר התקבעו בניצוץ בעיניו. זה נכון, חשבתי, בוריס גורם לי לחייך.

ערב אחד שלח לי בוואטסאפ שני סרטונים ביתיים: באחד ביצע ארבעים שכיבות סמיכה, בשני קפץ בחבל במשך עשר דקות. נכדו הצעיר צילם אותו ושאל מדי פעם, "זהו, סבא? זהו?" ובוריס השיב לו, "עד הסוף, עומר, לצלם עד הסוף!" הילד שוטט במצלמה בכל חלקי הסלון, שהיה מרוהט בטוב טעם; שטיחים נאים היו פרושים על רצפת קרמיקה אפורה, פרחים יפים היו מונחים באגרטל, שניצב על שולחן עץ ליד חלון רחב, שטוף שמש, אשר חשף עצי צפצפה. להרף עין נראתה אשתו, חולפת במהירות ובדרך מרימה דבר מה מהרצפה. צדודיתה הייתה נאה ומטופחת.

"מרשים! אין כמוך, והבית כל כך יפה!" כתבתי לו. מאז צפיתי בסרטונים בימים האי-זוגיים, שבהם לא שחיתי, כדי לשמור גם בהם על רכות לבי ועל הרגשת הריחוף ששרתה עליו בימים הזוגיים.

***

ככל שבוריס שיפר את הכושר, כך איבדתי אני את שלי. מעשרים בריכות לכל הפחות, הידרדרתי לשש-שבע. אבל למרות זאת שיפרה השהות בבריכה את מצבי, לא בזכות השחייה אלא בזכות בוריס. כל האיברים, ובהם הישבן, כואבים פחות כשמחשבות רודפות את זנבותיהן של קודמותיהן, וכולן מלאות בזקן מופלא, חזק וחכם ומצחיק ואמיץ, שעיניו מבריקות והוא מדבר במבטא סקסי מאין כמותו. "ספר לי עוד," הייתי תובעת ממנו כשהגיע אליי לגדה, והוא היה מעניק לי בכל פעם סיפור אחר, מרתק יותר מקודמו. בסיפורים שלו כיכבו דולפינים וכרישים, קופים פראיים, נחשים נדירים, מרגלים רבי תושייה, עופות דורסים, פושעים מסוכנים ונזירים קדושים. "ועכשיו לשחות," חייך בכל פעם את החיוך המתוק שלו כשסיים את אחד מסיפוריו, "למה באת לפה?"

"בשבילך," הודיתי לראשונה בגלוי באחד מימי רביעי, ונדמה שכל השחיינים עצרו את תנועותיהם במים והטו אליי אוזן רכלנית, במיוחד ברכה המרשעת, הטיפשה והצדקנית, שהגיעה לכיסא גלגלים לאחר ארבעים שנות עבודה כמגיהה נוקדנית, ושחתה אך ורק ברדודים כי פחדה לטבוע. לרוב השתדלתי להסיט ממנה את מבטי כדי שגורלה לא ידבק בי יותר מכפי שכבר דָבק – שתינו היינו גרושות ואמהות לשניים, שכבר עזבו את הבית, ולצדנו במיטה רבץ לרוב חתול רחוב שבוּית – אבל כשתנועתה קפאה ואישוניה התקבעו בי ובבוריס, נעצתי בה מבט מבהיל. כשנותרה קפואה צמצמתי את עיניי וסימנתי באצבעי, בהילוך אטי, תנועה של עריפת ראש. מעולם לא העזתי לאיים עליה כך קודם לכן, שכן יכלה לצרוח חזק ממני וגידופיה היו מגוונים לא פחות. למרבה המזל צקצקה בבוז ותו לא בטרם שבה לשחות. "לא מעניינת אותי השחייה ולא הכושר," אמרתי לבוריס בזמן שעקבתי אחר דמותה המתרחקת. "אתה מעניין אותי, רק אתה."

ספק אם הייתי מעזה לומר לו את זה אם היה צעיר בעשר שנים, שלא לדבר על עשרים. יחסית אליו היו יששכר הכירופרקט, יהודה, מנכ"ל מכון הפאות, או יאיר מנדל המניאק, תינוקות של בית רבן. יכולתי לומר הכול ולא להיחשד כרצינית, שכן על פניו צף לפניי קשיש שמבוגר ממני בשלושים שנה. במבט נטול חמלה נראה בוריס כמו אחד מן הקשישים שאורזים להם חבילות מזון ומוצאים להם מטפל פיליפיני האדיש לגורלם. אבל לא כך נראה בעיניי, לא ב"מרגוע לעמל". כאן יכולתי להתקרב אליו,  להתחכך בו בגמלוניות שעה שזינקתי לשחות, ולתבוע ממנו חיבוק לפרידה כעבור שלוש שעות רטובות, עוד בהיותנו במים. הוא היה אז מעיף מבטים מהירים ימינה ושמאלה, ולעתים אמר: "בואי ניפרד שם." הייתי שוחה אחריו לגדה השנייה, העמוקה, ובדקה של כושר, שאותה היה לוכד בשבילנו, הייתי נצמדת אליו ומחבקת אותו חזק חמש-עשרה שניות לפחות. בוריס היה כורך את ידיו סביבי באחיזה איתנה, לא קשישה כלל וכלל; שדיי היו נלחצים לחזהו הרטוב וחום נעים היה מתפשט בחלציי, אבל איש לא יכול היה לשער זאת. בוריס היה הכיסוי המושלם לתאוות ולחשקים.

לעתים נדירות, כשלא עלה בידי להגיע לפגישת שחייה, הייתי שולחת לו הודעות כגון: "בוריס המקסים, דבר נורא קרה: לא אוכל לבוא מחר כי קיבלתי ספר חדש לעריכה עם דד ליין שלא משאיר לבריכה תקווה," והוא, הקשיש שכבר עבר את גיל המוות הממוצע, היה עונה: "מתוקה, מחר יהיה יום שחור בקורות חיים שלי!"

***

את זמני השחייה שלי, וכמוהם את הימים הזוגיים, התאמתי לאלה של בוריס. כבר הידרדרתי לחמש בריכות, גם זה בקושי, ואילו הוא היה נשאר לאחר שהייתי עוזבת, ומסיים את המכסה – ארבעים בריכות, אפילו לא אחת פחות. לא הפריע לי שהיה נשוי. "להתחתן עם ילנה זאת הייתה טעות גדולה," אמר פעם לשמחתי. "לא עשיתי אתה סקס עשר שנים."

"אז עשר שנים לא עשית סקס?" הכול היה אפשר לשאול אותו. וגם אותי. במים היינו שנינו גם קלים וגם פתוחים מלב אל לב, אם לא למטה מזה.

"לא, לא, הפעם האחרונה הייתה לפני ארבע שנים," ענה בלי היסוס.

גבינו היו צמודים לגדת המים. שחיינים חלפו מימיננו ומשמאלנו – איתן הדתי, המו"ל לשעבר, שסבל מתשע פריצות דיסק, אשר מיהר להניח את הכיפה על ראשו מיד כשהיה יוצא מן המים כדי שאלוהים ימשיך להרעיף עליו כל טוב; אורלי, חולת הטרשת הנפוצה, מחלה שהתפרצה, לדבריה, מעומס כתבי יד, אשר צללה ועלתה, עלתה וצללה, ובכל צלילה היו נשואות אליה העיניים בחרדה כדי לוודא שבפעם הזאת אכן תעלה; אבי, פגוע הראש השמן, שנפגע קשה בתאונת דרכים כשיצא לחגוג את סיום התרגום מיפנית לעברית של רומן עב כרס –  מלאכה שבעטיה רותק לביתו במשך חודשים – ששחה בתנועות חזקות ובפנים כעוסות; וגם יונתן, קטוע הרגל יפה התואר, שנפצע בפיגוע ולא  במהלך עבודה, אבל מכיוון שלפני הפציעה היה מפיק בהוצאת "עננים", זכה במינוי חינם. כמו רעש לבן וחסר משמעות היו כל האנשים האלה בעיניי. רק אני ובוריס, רק אני והוא היינו קיימים בעולם.

"עם מי?" נדהמתי.

"היו לי כמה חברות, מה זה חשוב," ענה. לראשונה זיהיתי בדבריו שמץ של מבוכה.

"בוריס!" נזפתי בו.

"מה את רוצה, אני הייתי רודף נשים ידוע, חתיך גדול ובנדיט לא קטן."

"אז למה אתה לא רודף אותי, למה?" שאלתי בקול מתחנחן.

"לא צריך, את רודפת אותי," צחק. כשכיווצתי את גבותיי הוסיף: "אני אוהב את זה, מתוקה. את מוצאת חן בעיניי."

"אתה עדיין יכול לעשות סקס?" שאלתי בלחש.

"בערבון מוגבל," ענה מיד, "אבל אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. הרבה בזכותך. שתדעי לך, עליתי לחמישים בריכות. וחשק יש. ובדמיון שלי אני לא רק מחבק גוף סקסי ונעים שלך…"

רטט חלף בגופי, ופתאום גם הדמיון שלי הפשיל את מכנסיו של בוריס וחשף איבר גדול וזקוף, פלא רפואי, שפיצה על רפיסות שאר האיברים. דמיינתי את ידיו מעסות את ירכיי ואת שני הישבנים הדואבים שלי, ומשם מעמיקות ומרככות ומרטיבות את הפֶּתח בטרם ננעץ בו איבר מפואר משנת ייצור 1939, וינטג' יחיד ומיוחד במינו, שלאחר שתי גלולות ויאגרה יכול לצלוח כמעט כל משימה שנחלץ אליה. העובדה כי הגוף שאליו ערגתי כעת היה פעיל בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשואה ובמרד גטו ורשה, הביאה עמה קסם יקר ונדיר. הדמיון שלי המשיך לענות אותי גם במלתחה, גם ברכב וגם בבית. בוריס, גבר שכמוהו אין עוד, תפס כל סנטימטר בתודעה שלי.

"בוריס המקסים שנכנס חזק בלב – להתראות בבריכה מחר ב-13:00," כתבתי לו בוואטסאפ למחרת בערב.

בשמונה בבוקר הגיעה הודעתו: "מה שאת כתבת מפחיד אותי. זה טעות שאני נכנסתי ללב שלך. את לא צריכה אותי בחדרים של הלב שלך. לי זה מאוד כיף לדבר אתך, לשחות אתך, לחבק אותך. כאילו אני חוזר לשנים צעירות. ההרגשה מאוד נעימה. אבל אין לזה עתיד. בעיניים שלי את אישה יוצאת דופן ויכולה לתת המון לבן זוג שלך."

זעם צבט אותי. האם ייתכן שקשיש בן שמונים ואחת, שרגל אחת שלו כבר בקבר, הודף אותי? עניתי לו: "בוריס היקר, עצוב שהביטוי 'נכנס לי ללב' העיף קיבינימט את כל חוש ההומור הרוסי שלך. נגמר 'יום שחור בקורות החיים שלי', מילים שגרמו לי לצחוק. וכל כך כיף לצחוק. פתאום מילים גדולות – בן זוג. אני לא רציתי שום בן זוג, אם כי אני מודה שבאמת נכנסת לי ללב ולא הייתי שוללת אפיזודה גופנית אתך, כי אתה יחיד ומיוחד. אבל מפה ועד בן זוג המרחק רב. גם אותי מפחיד לגלות שהפחדתי. שכבר אי-אפשר לצחוק. שהכול כל כך רציני. לא אבוא היום לבריכה, אין לי חשק."

חצי שעה נראה מקליד בוואטסאפ, ולבסוף הופיעה הודעתו: "מתוקה שלי, אולי גם אני לא אלך לבריכה היום. אולי ניפגש בבית קפה? מאוד טוב לי אתך וחבל לאבד את זה. בואי נמשיך יחסים כמו שהיו עד עכשיו. אני מאוד מעריך אותך." כעבור שלוש דקות הוסיף: "מאוד רוצה לנשק אותך."

"בוריס האמיץ!" כתבתי מיד, "רוצה לבוא אליי?"

"אין דבר שרוצה יותר," ענה. "מה כתובת שלך?"

שלחתי לו את הכתובת והוספתי: "תודיע לי שעה מראש, ובלי לחץ!"

תכף ומיד ביטלתי את הפגישה עם הדסה, שהייתה אמורה לשרוף אצלי שעה עד סדנת הכתיבה החדשה שהחלה להעביר בבית דיור מוגן בסביבה. "אלף סליחות, דסי, אני מחכה לדרדסבא המדליק שהכרתי בבריכה," כתבתי לה. "קבעתי פגישה ספונטנית מעכשיו לעכשיו, ואני צריכה להספיק לגלח מפשעות ולנקות קצת את הבית. אעדכן אותך בערב ונקבע מחדש!"

בשתיים בצהריים, כמסוכם, הגיע.

האיש שעמד על מפתן דלתי הכחולה היה זעיר, גובהו היה אולי מטר וחצי. עורו היה אפור ומקומט, כל כך מקומט עד שעיניו הסתתרו בשני קפלי ענק, דבר שהעניק תחושה כי לפניי ניצב איש שעטה על עצמו תחפושת זולה של רוח רפאים. שני חופנים של אניצי שיער מדולדלים צצו בכל רקה, ושתי רגלי גפרורים נחשפו משני פתחים גדולים של זוג מכנסיים שחורים, שחגורה בעלת אבזם מוזהב אספה אותם מעל חולצת גברדין בצבע ירוק מזעזע. הוא אחז בזר ורדים זול מאיי-אם-פי-אם.

פערתי את פי בתדהמה. "בוריס?"

"אני מבין שמרוב מתח אכלת בבוקר בשביל שבוע," גיחך וליקק את שפתו בחרדה.

"הא?" נזעקתי, "אתה רציני?"

"את נראית יותר גדולה," סינן בארסיות.

"ואתה יותר קטן," צרחתי. "הרבה יותר קטן. לך מפה!"

הגמד המחופש בעל המבט המרושע עדיין עמד על שטיחון הסף, ונחירי אפו השעירים רטטו.

"תסתלק מכאן!" שאגתי לפני שטרקתי את הדלת, "וממחר אני מתחילה להגיע בימים האי-זוגיים, אתה שומע? תיחנק אתה עם הזוגיים שלך!"


*הסיפור לקוח מתוך "עורכת מלווה", הוצאת "פרדס", סדרת "פואנטה".

"המקום ינחם אתכם"
נוסח ניחום אבלים

כשכדור הארץ הפנה את גבו אל השמש, הרגישה השועלה שמשהו משתנה בה, וחיפשה לדבר הזה מקום. בלילות הקודמים כבר איתרה והכינה מראש כמה אפשרויות: חלל בין בולי עץ ואשפה בשולי הכפר הסמוך, מאורה ישנה למרגלות גבעה לא רחוק מכאן, על סף המדבר. אבל הלילה, כשהשינוי היה קרוב, ידעה שהמקום המתאים לו הוא בגומחת הסלעים בצלע ההר. שם השמש מחממת ביום את המדרון ממזרח ומדרום, שם הגובה ייתן לה תצפית טובה. הגומחה ההיא תהיה לה למאורה. 

היא החלה לטפס במעלה ערוץ הנחל היבש, בינות למבני הקבר המפוארים, העתיקים. בני האדם קראו לנחל על שם הקדרות שהייתה בו, האפלה, המוות, אבל עבורה היו המקום והזמן הולכים ומתמלאים חיים. היא רצה קלות, עוצרת להביט, לרחרח, ושוב רצה, דרוכה, בעיניים בוערות עשתה את דרכה אל ההר.

*

ההר לא היה גבוה, ובשעות הצהריים, כשעלה הילד במדרגות האבן, כדורגל תחת זרועו, אפילו לרגע לא חשב על עצמו כעל מי שעולה על הר. הרי כבר אלפיים שנה נסתר ההר עצמו מן העין, כלוא כמעט כולו בקירות תמך מכל עבריו, פסגתו שטוחה ומרוצפת, מקודשת.

אולי חשב הילד על ההר כעל במה מוגבהת, מתחם, מגרש, רחבה. אבל תמיד כשהגיע למעלה ועמד בה, הרגיש במשהו שונה מעט. הקלה קטנה, אפשרות. כאן, למעלה, היה המרחב פתוח יותר מן הרובע הצפוף הסמוך שבו גר, רובע שבו לא היה מקום לגינות או פינות משחק לילדים, ומעל סמטאותיו נראו רק רצועות צרות של שמים. כאן היה מקום.
הוא בילה פה לעתים קרובות. עד לפני שנתיים היה בא לפעמים עם סבו, להתפלל במקום ולהאכיל את החתולים ששוטטו על הרחבה. החתולים היו באים לקראת סבא שלו, יודעים, הולכים אחריו לכל מקום. אבי החתולים, כינו אותו המתפללים הקבועים, אף על פי שהאכיל גם את הציפורים המקומיות, יוני בית לבנות-חומות, דרורים ועורבים. אבל בנפרד מן החתולים, שלא יבהילו אלה את אלה.

לפעמים היה משחק כאן עם ילדים אחרים בכדור, ופעם או פעמיים גם ישב עם אימו ואביו, פיקניק קטן תחת אחד העצים הבוקעים מתוך אדמת ההר הנסתרת ברובה, עצי זית, ברושים אחדים. אבל סבו קבור כבר שנתיים, לא רחוק מכאן, למרגלות ההר הזה, בבית הקברות שמחוץ לשער החומה האטום באבנים, וחבריו לא כאן היום, דווקא כשבא עם הכדור, דווקא כשרצה להעביר כאן את השעות.

הוא עמד על הרחבה והקפיץ את הכדור מברך לברך, ואיבד אותו. הכדור התגלגל על מרצפות האבן, הוא הרים אותו, ושב והקפיץ, הכדור שוב נפל והוא הרים אותו שנית. הרי הביתה הוא לא יחזור.

*

כדור הארץ נע לאטו הלאה על צירו, האור התמעט, קרבו שעות החושך. האישה הגיעה, מתנשפת, אל הכותל התומך בהר מצדו המערבי. ממש ברגע האחרון. לשנייה או שתיים היא הניחה את מצחה החם על האבנים הצוננות, אבל מיד מיהרה לדפדף בספר התפילות שבידה, עליה להספיק, בטרם יפנה היום. זה לה היום הארבעים ברצף לקריאת פרק השירה הזה, שתּוֹעַלְתּוֹ מְרֻבָּה, הַרְבֵּה עָשׂוּ וְעָלְתָה בְּיָדָם לִישׁוּעַת הַכְּלַל וְהַפְּרָט. והיא נזקקה לישועה. היום הארבעים הוא היום האחרון, ואז היא תדע במה תיוושע.

שָׁמַיִם אוֹמְרִים: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.  אֶרֶץ אוֹמֶרֶת: לַאדוני הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. היא התחילה לקרוא את הפסוקים כסדרם, אבל ניסתה ליצוק בהם כוונה עמוקה, להביט בשמים מעליה, להרגיש את הארץ ומלואה תחתיה. כשהרימה ראשה ראתה סיסים חגים באוויר למראשות החומה, טסים על רקע השמים המתכהים. יוֹם אוֹמֵר: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. לַיְלָה אוֹמֵר: לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. ובאמת הלילה עמד לרדת, ואולי כבר אפשר לומר שירד, דאגה פתאום, והחשש שכבר יצא היום הארבעים והאחרון בלי שהצליחה לסיים את הקריאה, שאולי הכול היה לשווא, העיק עליה, מוסיף את משקלו למשקל המצוקה שהכבידה על לבה כל הימים האלה, מאז שהציע לה האיש, האיש שאיתו חיה מאז נעוריה, האיש שהוא אבי ילדיה, האיש שאיתה, שיפרקו את ביתם המשותף וייפרדו, איש ואישה לדרכם.

עָבִים אוֹמְרִים: יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ. שִׁבֹּלֶת חִטִּים אוֹמֶרֶת: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ אדוני. תַּרְנְגוֹל אֹומֵר: לישוּעתְךָ קִיוִויתִי אדוני. זְבוּב אוֹמֵר: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ.
ֹשוּעָל אוֹמֵר: הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט. 

*            

השועלה הילכה חרישית בעמק, בין אור לחושך, וכשהגיעה אל ההר החלה מטפסת אל הגומחה שכבר הכירה, לעשות אותה לבית. האדמה בין הסלעים כבר הייתה מתוחחת מעט, פרי ביקורים קודמים, ועכשיו ישבה השועלה תחתיה, והחלה תולשת פרווה מבטנה, מבין פטמותיה הוורודות, ומרפדת את הקרקע.

השועל, שהלך במרחק מה מאחוריה את רוב הדרך, סטה ממסלולו. הוא נעצר כדי להשתין ולסמן מה שצריך, התעכב כדי לחפש מנחות קטנות לשועלה, אולי ימצא פירות מרקיבים, אולי יתפוס איזו לטאה לפני שייגמר האור.

*

שוב ושוב הקפיץ הילד את הכדור על ברכיו ואיבד אותו. הוא רץ להביאו.
שיתרוצץ, סבתא תמיד אומרת. תמיד היא מעודדת אותו לנוע, לצאת מהבית, לשחק בחוץ. מעולם לא היה ילד ספורטיבי, והיא – בת דור אחר, שהייתה עובדת בשדה עם בעלה, פה למטה, בעמק, מגדלת ירקות שהושקו במי קולחין, עד שנפטר הזקן בשיבה טובה; שראתה את בנה, אביו של הילד, הולך ומתנוון ומתרחב בישיבה על שרפרף בפתח החנות הקטנה בשוק עד שלבו קרס פעם ועוד פעם; שמאז בואה לגור איתם ראתה שוב ושוב את הנכד יושב מול מסך קטן וישן שקיבל, לצערה, אין לדעת מאיפה – היא הייתה מגרשת אותו שוב ושוב לצאת החוצה. שיתרוצץ, חזרה ואמרה.

והוא היה מסתובב בשכונה, לפה, לשם, ורגליו היו נושאות אותו אל רחבת ההר. לפעמים עם הכדור, שכבר יצא ממנו אוויר והיה מעוך קצת. עכשיו, בפעם המי יודע כמה שהקפיץ ואיבד אותו, התגלגל הכדור לרגלי אחד השומרים, שהעיר לו. הילד הסמיק. אני אשים את הכדור פה, אמר השומר והניח אותו מתחת לשולחנו הקטן. כשתלך הביתה תבוא לקחת אותו. ובכלל כדאי שתלך עוד מעט, תכף חושך.
אבל הילד התרחק ממנו במהירות, בוער, בפסיעות גדולות ונחושות, כאילו משהו מחכה לו שם, בקצה הרחוק של הרחבה, בין הזיתים, כי לא התכוון ללכת לבית הריק, וגם לא לבית החולים, שם אמא וסבתא ואחיותיו הגדולות ליד מיטת אביו, ואולי כבר חזרו הביתה ומחפשות אותו כדי להודיע לו על יתמותו.

 *

רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, סיימה האישה בלחש, הספר הקטן על עיניה העצומות, הכואבות, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁבִּזְכוּת פֶּרֶק שִׁירָה שֶׁקָּרָאתִי שֶׁהוּא שִׁירַת הַדּוֹמֵם הַצּוֹמֵחַ וְהַחַי, שֶׁתְּהֵא שָׁעָה זוּ שְׁעַת רַחֲמִים, שֶׁתִּהְיֶה עוֹלָה לְפָנֶיךָ אֲמִירַת פֶּרֶק שִׁירָה כְּאִלּוּ הִשַּׂגְנוּ כֹּל הַסּוֹדוֹת הַנִּפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר הֵם חֲתוּמִים בּו.

היא סגרה את הספר, הצמידה אותו אל שפתיה ואז תחבה אותו אל תיקה. עכשיו עמדה, ולא ידעה מה לעשות. בכל בוקר קראה את הפרק בביתה שבאחת השכונות החדשות בעיר, בשקט שעמד בחלל המטבח אחרי שכולם יצאו מהבית, אבל היום, לכבוד הקריאה האחרונה, החליטה, נואשת, לקרוא אותו דווקא כאן, מיהרה מהעבודה להספיק, אבל לא דמיינה כלל את הרגע הזה שאחרי, כשכבר גמרה לומר את הפסוקים, ומה עכשיו.
תן לי זמן, אמרה לבעלה לפני ארבעים יום, זמן לחשוב, להתרגל, להתפלל, והוא נתן לה, והזמן חלף. היא עמדה, אובדת עצות. איך לא חשבה שהיום הזה גם הוא ייגמר, והוא אכן נגמר, אף שהתאורה כאן נדלקה, היא לא הרגישה מתי, והייתה חזקה כאור יום, כאילו רצו להאריך בשבילה ובשביל אחרים כמותה את הזמן, לעצור אותו. מבטה טיפס במעלה האבנים העצומות, המוארות בזרקורים. הסיסים, המקננים ביניהן מדי אביב ושבים לכאן דור אחר דור מאז שהוקם הקיר, המשיכו לחוג באוויר בלי הרף, תופסים חרקים, קוראים במעופם, סיס, סיס, סיס. הם לא פסקו עם רדת הלילה, האור התמידי בלבל אותם, והיא לרגע דימתה בנפשה שגם היא תוכל פשוט להישאר פה, ככה, לילות וימים, שבמקום הזה הזמן הוא אחד מתמשך, קפוא, נצח, חף מהתמודדויות המחר.

*

טוב שמצא השועל שאריות עוף שנזרקו, והניח אותן בפתח גומחת האבנים, ופנה לחפש לשועלה עוד אוכל; מפני שמחר השועלה לא תוכל לצאת לצוד לעצמה מזון. הגורים שייוולדו הלילה, עיניהם יהיו עצומות ופרוותם דקיקה מכדי שיוכלו לשמור על חום גופם בעצמם. הם יתכרבלו אצל אימם כדי לשמור על חומם, והיא לא תיפרד מהם עד שיהיו מוכנים לכך.

*

אולי אבא כבר מת ואני עוד לא יודע את זה, חשב הילד, וגרונו היה כבד מנשוא. הוא ניסה להרגיש אם זה נכון, אם משהו השתנה – בתוכו, או מחוצה לו. גזע הזית הקרוב נראה כמו ייסורים; גומות בעץ המתעקם בעווית, כאילו ספג חבטות. הילד נגע בו. מחוספס. אחר כך עבר אל גזע הזית הבא, ובחן ומישש גם אותו. הוא קבע לעצמו שעליו לגעת בכולם, שעה ארוכה הלך בין העצים, בזה אחר זה, מרפרף בידו עליהם. כל עצי הזית היו כמו העץ הראשון, זקנים, אולי הם עתיקים אבל נראה לו שככה הם נולדים, זקנים מראשיתם, שמי יודע מתי הייתה, ונשארים כך תמיד. אבל הוא ידע שזה לא נכון, בלי שהוא רואה הם צומחים, משתנים, ולא תמיד הם יהיו כאן.
כל אשר בארץ סופו לכלות, למד בכתבי הקודש בבית הספר, וכששאל פעם את סבא אם כולם מתים בסוף, ליטף סבא את ראשו, וציטט את הנביא, אלוהים לא יעכב את מי שזמנו מגיע.

*

הזמן חלף, השעות עברו, כך טען השעון שלה, אבל הכול כאן נראה אותו דבר, נוקשה ומקובע, האורות הדולקים באש תמיד, האבנים הכבדות על עומדן, עד שכבר תהתה בכל זאת אולי עוד יש לה זמן, וקראה שוב את הפרק, אולי קודם לכן לא קראה טוב, אולי טעתה ביום, אולי המחר הוא אתמול, אולי אפשר יהיה לעמוד פה תמיד ולקרוא. בהשתפך נפשה, השעינה את ראשה אל האבן שמולה, שיחה ללא מילים בין אדם למקום. אבל היה גם המקום עצמו, וככל שהוסיפה לעמוד שם לא יכלה שלא לחוש גם בו, היונים הלבנות-חומות המהדסות על הקרקע, אבני הגיר הגדולות, המסותתות, שבין סדקיהן צומח הצלף הקוצני והסבוך, המציץ הסורי עם שערותיו הזיפניות, השיכרון הזהוב שפרח כעת. בראש החומה נהנו הסיסים מזרם האוויר החם שעולה מבני האנוש המצטופפים למטה, ואי-שם, מעבר לכותל, היה הסלע המבצבץ מראש ההר הזה, הסלע היחיד שהותירו בני האדם כפי שהוא, טבעי, באוויר הפתוח, מפני שהאמינו שממנו נברא העולם – שכמובן היה יכול להיברא ולהתפשט מכל נקודה אחרת, אבל, היא הרגישה, האדם צריך מקום אחד להיאחז בו, שיחזיק את כל הבריאה הבלתי פוסקת הזאת, מקום אחד יציב כסלע, נקודה אחת שתכיל את המרחב והזמן המתפשטים ומשתנים ללא הרף, שתקפיא אותם ולו במרחב קטן אחד. לכן, הבינה עכשיו, שמרו על המקום הזה, קיבעו את צורתו, שדבר לא ישתנה, והאורות דלקו יומם ולילה, ביטלו את קיומם של אתמול, היום ומחר, יצרו הווה תמידי, נצח. נצח שאפשר למוש ולהחזיק בו, בניין עדי עד, והיא חשבה שלא נותר מה לעשות כנראה אלא לחזור אל ביתה, ולסכם איתו את פרטי הפרידה. היא הרגישה מסוחררת כאילו תהום נפערת תחת רגליה והיא נופלת, ונאחזה בבליטת האבן שמולה, וקרום האבן המצהיב ניתק ונותר בידה, והיא נבהלה, האם שברה אבן מאבני הכותל? היא הביטה סביב בחרדה – למי תגיד, בפני מי תתנצל.

 *

אסור היה להזיז דבר במקום הזה, סטטוס קוו של מרחב וזמן, אבל השועלה לא הייתה צריכה לשנות הרבה, רק לתחח ולרפד ולרווח קצת. הכול כבר היה מוכן. היא עמדה וקימרה את גבה, מתאמצת, מבט עיניה המלוכסן התעמעם, התכנס, אבל פניה נותרו מחודדים כאילו כל הווייתה מתמקדת בדבר הזה שנמצא כמו מעבר לאפה, שם.
כי גם אם הדבר כבר זמן רב הלך והתרחש בה והיה כבר מוכן, עכשיו צריך להוציא אותו החוצה ולהניח אותו על פני האדמה.

*

מותש מסיבוביו בין העצים, נעצר הילד. עלה בו דחף עז לשכב על האדמה, להיכנע לכוח הכבידה. הוא השתרע עליה, היא הייתה לו נעימה, והוא נבהל קצת. מה אם ישכב כאן ויירדם ולא יתעורר. פתאום הרגיש את דחיסות המקום – החומות סביב סוגרות, הריצוף מכל עבר, ורק השמים הכהים מעליו ומעט האדמה שעוד נותרה חשופה מתחת הם פתחי המילוט. הוא המשיך לשכב, ראשו נח על סלע שטוח שבצבץ מן האדמה. זה היה נוח. הסלע הוא בוודאי חלק מפסגת ההר הסלעית, חשב, המשכו של הסלע המפורסם שבלט לא הרחק מכאן, שרבים האמינו שממנו הושתת העולם. הוא עצם את עיניו, מרגיש את הסלע נמשך תחת האדמה, נים ולא נים עלו בדעתו הדברים ששמע פעם, כל הנהרות, העננים, הימים והרוחות יוצאים מתחת לסלע הזה, וכמובן הנביא עלה ממנו השמיימה.

 הוא שכב על האדמה הקרירה, המרגיעה, סומך עליה, כי על מה עוד סומכים באמת, פיזית, ובלי היסוס. האבן למראשותיו, הוא פקח שוב עיניו והביט אל השמים שהיו כבר כהים מאוד בגלל השעה המאוחרת, והרגיש את הארץ שהמשיכה קילומטרים-קילומטרים מתחתיו, לכל עבר, מתחת לריצוף, אדמה. בסלע הגיר תחת לראשו היה משורטט מאובן, קונכייה מאורכת, שריד לימים שבהם היה כאן ים. עיניו נעצמו, ונפקחו, ונעצמו, גלים, גלים, הוא הרגיש את עצמו נשאב ושוקע ואז שוב צף ועולה, מתערסל על הגלים הללו, שכיסו את המקום ממש כפי שהיה לפני מיליוני שנים, אז היה פה ים תטיס הקדום, שוקק החיים.
הים גאה ושטף את היבשה, ומקץ ימים רבים נסוג. ושב והציף, ונסוג שנית. עד שנעשה רדוד. מאות אלפי שנים חלפו והוא הפך לבוצה. בעלי החיים הימיים מתו, שרידיהם שוקעים במצולות. ברבות הזמן המים הוסיפו להתאדות. משקעי השלדים על הקרקעית התגבשו והפכו לסלעי גיר, משובצים פה ושם מאובני שבלולים וצדפות, חיים שהפכו לאבן. כך נוצר ההר.

וההר עמד כך, יבש, חשוף לאור השמש, חיי יבשה מתפתחים עליו, צמחים, זוחלים, חרקים, יונקים. עד ששוב כוסה ונעלם: היה מי שבחר בו, דווקא בו מכל ההרים הדומים סביבו, להיות מכותר בקירות אבן, קבור באפלה, אטום. רק סלע אחד, בפסגתו, בצבץ החוצה, נושם.
הילד התעורר בבעתה. הוא מיהר לעצום את עיניו, להיטיב את לחיו על השקע בסלע הגיר הקדום, להתכרבל באדמה, לחלום שוב.

*

אוחזת בפיסת האבן הקטנה שניתקה מהקיר, נרתעה האישה לאחור, נסוגה והתרחקה, לא ידעה לאן היא הולכת פתאום, אבל הרי היא לא יכולה פשוט להמשיך לעמוד שם, היא יצאה ממתחם התפילה, מבולבלת, מרגישה מטופשת, מה לעשות עכשיו בקרום האבן הזה מהקיר המקודש, להשליך אותה לארץ לא הייתה מסוגלת. אולי תשמור אותה אצלה בארנק. אולי אפילו הדבר יזכה אותה באיזו ברכה. אבל זה לא נראה לה בסדר. האבן לא שייכת לה. היא תחזיר אותה אל הקיר, חשבה, והסתובבה וקרבה אליו שוב, עוברת בינות למתפללות המעטות שהיו שם בשעה זו, היא תנסה להחזיר אותה למקום, לפחות תניח אותה בין הסדקים, שם מקומה. היא סקרה את האבנים לרוחב, כדי לזהות איפה עמדה כשהתפללה קודם לכן, ואז נתקל מבטה בפיגומים בצד, פיגומי פלדה צמודים אל הכותל. דלי מלוכלך עמד על אחד מהם. מישהו מתקן את הכותל. היא השתוממה. היא פתחה את כף ידה והביטה באבן המתפוררת. ובאבנים הגדולות.

*

הילד הוסיף לחלום, והנה בחלומו חלפו עוד שנים רבות. שורשי צמחים חדרו בסדקי הסלעים ופוררו אותם, חזזית וחיידקי אצות כחוליות קדחו בהם, רוח וגשם ושמש שטפו את ההר ואת האבנים המסותתות הסוגרות עליו, מאיצים את הבליה. שנים ומאות שנים ואלפי שנים חלפו וההר הלך והתפרק. אבל לצד ההר ובסביבותיו, שלדים, כמו זה של סבא שלו, הוסיפו להיקבר, ולהתמוסס ולהפוך לסלעים, לאדמה, לחלק מהמקום, שהמשיך לשנות את צורתו למשהו אחר. כמו הכול.

*

ליד פיגומי המתכת היא רכנה, מטה־מטה, והניחה את פיסת האבן הזעירה על המרצפת קרוב לקיר העתיק. עיניה זלגו דמעות. בת אנוש כמוה, מוגבלת במקום ובזמן, לא יכולה לראות את התנועה הגדולה, אבל היא נמשכת. והצורות כל הזמן מתפרקות ומשתנות. היא ניגבה את עיניה בידה, פירור אבן זעיר שנותר בכפה דבק בריסיה הרטובים, אבל היא לא השגיחה. היא קמה ללכת משם. הדברים ממילא כבר קרו וקורים לאט־לאט, בשינוי הרך, המתמיד, אין עצור.

*

לגורים שזה עתה נולדו הייתה פרווה צמרית ואפורה, ואף ורוד.
גם זה עוד ישתנה. בעוד שבוע הוא יהפוך לשחור. אחר כך תשחים הפרווה.
בעוד כמה שבועות יוכלו לצאת להכיר את המקום.

*

רגוע, ישן הילד היטב, עד שכדור הארץ המסתובב החל להפנות את ההר אל עבר השמש. עוד לא היה אור על פני האדמה, אבל קצה השמים התבהר אי-שם מעבר לקירות האבן ולמבנים. הילד ניסה לקום ולהתיישב, בודק ורואה שעדיין לא הפך לחלק מההר. שני חתולים מיהרו אליו, אולי מזהים אותו. הוא קם והלך איתם לעמדת השומר, לקחת את הכדור.

*

האישה פסעה אל השער, לצאת מן העיר העתיקה אל הכביש המקיף את החומות, מנסה לחשוב איפה חנתה אמש, כשמיהרה והשאירה את המכונית רחוק, במקום החנייה הראשון שראתה. נדמה לה שבמורד הכביש הזה.

היא קצת פחדה ללכת באזור הזה לבדה בטרם עלה האור, אבל הוקל לה לצאת מבין החומות, לראות את העמק האפלולי מתחת לגדר הנמוכה, צלליות עצים והרים ממול, ולשמאלה, קרובות, החומות מתגבהות מעל מורדות הגן הארכאולוגי, ופתאום ראתה במדרון, בין החורבות, באור פנסי הרחוב, חיה. היא נעצרה, וגם החיה נעמדה. מה זה? אולי תן. אבל הוא היה קטן יותר מתן, פרוותו זהובה-אדמדמה, זנבו עשיר. חריצי עיניו הצהובות ננעצו בה. משהו היה בפיו, והוא חמק איתו ונעלם בין האבנים המסותתות הפזורות למרגלות חומת ההר. שועל! זינק הזיהוי במוחה, וממש איתו עלו מיד מאליהם גם פסוקי הקינה הידועה, העתיקה, שעד עכשיו חשבה שרק משל הם, על שועלים שמהלכים בהר הזה אחרי שחרב הבית הקדוש שעמד עליו פעם.
היא עמדה עוד, אולי תראה אותו שוב, בין החורבות, תראה היטב, תראה עד הסוף, עד כמה המקום הזה, כל הבריאה המכונסת בנקודה הזאת, מסכימה להיות חרבה, להתפרק.
אבל היא לא ראתה אותו עוד. היא צעדה אל המכונית, ונשמה עמוק את אוויר הלילה שעלה מן העמק. היא מיששה בתיקה את המפתחות. הייתה גם נבואת נחמה עתיקה, על זקנים שעוד יישבו וילדים שעוד ישחקו פה.

*

הילד הרים את הכדור מתחת לשולחן השומר, וחיבק אותו תחת זרועו. הוא מיהר החוצה מן המתחם, הביתה, לעבר הרובע שגר בו. מימין, מעבר לחומה, נעשו השמים בהירים, והוא יצא רק לרגע מהשער, סקרן לראות פעם אחת את השמש בזריחתה. ההרים הסתירו לו אותה, אבל הוא עמד, מביט בעמק ההולך ומתבהר, והקפיץ קצת את הכדור הישן על ברכו; הוא הצליח פעם ופעמיים, גבוה, אבל אז הכדור עבר את הגדר שבשולי המדרכה. הוא התגלגל במדרון, מטה, מטה, ונעלם מעיניו. בכל זאת זה היה הר.

*

מפני שהיה זה הר, קרני השמש שעשו את דרכן אליו עברו מרחק קצר יחסית באטמוספרה, ונותרו חמימות כשהגיעו אל האדמה והסלעים. המאורה הייתה חמימה ונעימה. זה היה מקום טוב לגידול גורים. בעוד כמה שבועות, כשיצאו, סקרנים, לחקור ולהכיר את המקום, הם יגלו בין השיחים כדור. הם ישחקו בו.  

היא הבינה ששעתה קרֵבה ושאפסה כל תקווה לשינוי במצבה הבריאותי. היא קיבלה את הדין, או נכנעה מחוסר כוח רצון, בלי להתלונן, חיכתה או לא חיכתה שתיעלם לה עצמה ולסביבתה, ותהתה איך יהיה הרגע של עצימת העיניים האחרונה בחיים האלה שלא נתנו לה זמן רב.

בעלה נראה לה עצוב יותר משציפתה, והיא חששה שההגזמה הזאת מכוונת. הוא ישב ליד מיטתה, אוחז בידה באופן שהזכיר לה את ימי אהבתם הראשונים, כשגעשו בה חיוניות ושמחה ונעורים ואהבה לוהטת. ראשו היה מורכן בעצב גלוי לעין, והעצב והכאב  ניכרו בפניו בצורה שלא שכנעה אותה. אבל האמת היא שהוא לא קם מכיסאו שליד מיטתה והיה מפציר בה שוב ושוב שתנסה לאכול קצת משהו שהיא אוהבת. אבל היא כבר לא ביקשה לעצמה שום דבר, רק שיחלפו שעות הכאבים  המתחזקים ככל שנחלשת ההשפעה של זריקת משכך הכאבים שמערפלת את הכרתה.

הקשר הזה ביניהם משך את תשומת ליבם של הרופאים והאחיות, והם ריחמו עליהם, אבל לא היה מה לעשות.

בעלה לא נתן מנוחה לרופאים. הוא שאל ושאל וחקר אותם שוב שוב על טיפולים שלא נוסו עדיין ואולי אפשר לנסותם על אשתו. הוא אמר שהוא מוכן לכל הוצאה כספית, אבל את זה הוא עשה תמיד בזמן שאשתו יכלה לשמוע ולשים לב למה שקורה סביבה. ואולם הרופאים היו משיבים לו שמאוחר מדי,  הגידולים הממאירים התפשטו והם נמצאים בכל מקום בגופה, ואין עוד דרך להושיע חוץ מתפילה לאל שלא יאריך את סבלה.

היא אמרה לו: "אל תדאג לי, אני כבר לא רוצה כלום, רק  לעצום את העיניים בפעם האחרונה ולזכות במנוחת עולמים. אבל אני דואגת לך."

"איני יודע איך אסתדר בלעדייך… אַת אהבת חיי שלא אשכח אותה לעולם.",.

"הזמן ירפא את העצב. היו לנו חיים מאושרים, וזה מה שאקח איתי לקבר."

"האבדה שלי תהיה גדולה. מוכרח לקרות נס רפואי."

"אל תשגה באשליות… קבל את האמת ללא אשליות, היה גבר."

"איך אפשר להיות גבר אל מול אסון הפרידה?"

"לגבריות אין ערך בלי אומץ לב וקור רוח ואיפוק."

"אני מרגיש שאני מאבד את עולמי."

"בעלי הטוב, אפלטון ייחס גבריות  לַלוחמים ולָאבירים, ונדיבות-לב לַחכמים  ולַפילוסופים, ואתה הרי אוהב את אפלטון וקורא הרבה פילוסופיה, ואני מצפה ממך להיות גבר וחכם לקראת הבאות, כי אני אוהבת אותך ואיני רוצה שתניח לעצב להרוס את חייך."

"איני  יודע מה  אעשה בלעדייך. לא נראה שלפילוסופיה יש תשובות שמספקות אותי."

"באמת אהבת אותי כל תקופת הנישואים שלנו באותה מידה ובאותה עוצמה שבה התחלנו?

"כמו שלא אהבתי שום אישה לפנייך."

"ואחריי?"

"איני  יודע אם אוכל לאהוב אישה אחרת."

"אבל האדם, יקירי, אנוכי מטבעו, לא?"

"ככה זה בפילוסופיה, אבל במציאות הכל שונה."

"תמיד הסברת לי את תורת דמוקריטוס ואפיקורוס, שאמרו שהאנוכיות היא אסכולה פילוסופית שעוסקת בטבע האדם, ושהאדם אנוכי מטבעו, ולכן עליו לדאוג לאינטרסים שלו. אבל אמרת שמכיוון שאנחנו זוג אוהב, אנחנו מקיימים את האנוכיות המשותפת שלנו, איך קראת לה ?"

"אנוכיות רציונלית."

"זה מה שהלווטיוס אמר… 'האדם מכפיף את אנוכיותו לשירות החברה' ואתה מכפיף את אנוכיותך לביתנו המאושר? שכחת?"

"הלוואי שהיינו יכולים לחזור אחורה."

"אל תקווה לבלתי-אפשרי. הכאבים מתחזקים."

"אקרא לאחות."

"לא. אני רוצה לדבר איתך, כמו שהיינו עושים לפני שחליתי."

"אני רוצה שתחזרי הביתה ותמלאי אותו בשמחה ובאושר."

"כאבייך בשיאם ואת מתפלספת?"

"עדיין אתה אוהב אותי באותה המידה?"

"והאהבה שלי לא תשתנה."

"די. אני מסתפקת באהבתך עד שאלך לעולמי."

"כשאאבד אותך אוהב אותך יותר, ואין זה  סותר את תורת אפלטון וחבריו."

"אתה תאהב אותי יותר, כי אני אעזוב את עולמך ואתן לך מנוחה מן הקשר עם אישה חולה,  שרוב הזמן אינה בהכרה."

"איך את חושבת בצורה כזאת? אני כואב את כאבך ומתקשה לעצור את הדמעות."

"מצטערת. לא התכוונתי להכאיב לך."

היא ליטפה את מצחו וניסתה לחייך למרות הכאב החזק שכרסם בגופה. היא שאלה אותו:

"אמור לי את האמת, אולי אמות היום או לכל היותר בעוד שבוע: אהבתָ אישה חוץ ממני?"

"לא! איך אני יכול? את ממלאת חיי!"

"ואחרי שאמות, תאהב אישה אחרת?"

"אינני חושב. לא קל לענות על שאלה שמעולם לא עלתה בדעתי."

"אתה עוד צעיר, משכיל, נאור, כל אישה חכמה תרצה בך. האם תהפוך לנזיר?"

"איני יודע. איני יכול לחשוב על שום אישה מלבדך."

"עודך שולל את אפלטון ואת תורתו."

"אילו קרה לאפלטון מה שקורה לי, הוא היה משנה את תורתו."

"לא, לא נכון. כל הגברים הצעירים מתחתנים שוב אחרי מות נשותיהם. אתה תהיה היוצא מן הכלל?"

"איני חושב בצורה כזאת. את מתישה את עצמך. אמשיך לאהוב אותך זמן רב."

"ואחרי זמן רב? ענה לי בכנות."

"טוב, אולי. אבל לא קל למצוא אישה כמוך. איני  יודע. אולי אחפש ואחפש עד שאתייאש."

"חדל לנסות לרצות אותי. הסכמנו שהאנוכיות היא תכונה אנושית, והפילוסופיה שמה לב לתופעה הזאת כבר בימי אפלטון. אני רוצה לדעת שתהיה בטוב והנושא הזה אינו מעציב אותי. את האנוכיות שלי אקח איתי אל הקבר. אתה מתכוון להתחמק מתשובה?

"טוב. אולי יקרה שאמצא אישה כמוך ואוהב אותה ונתחתן, אבל בתנאי שהיא תדע שאַת גברת הבית גם לאחר מותך."

"ותגורו באותו הבית, בבית שלנו?"

"איני  יודע. כעת זה הבית היחיד שיש לי. אם זה מצער אותך, אז לא."

"זה לא מצער אותי. אחרי שאמות תהיה חופשי, אבל אני רוצה לדעת שאין לי מה  לדאוג לך."

"זה אם אתחתן."

"כן. על זה הסכמנו. אתה תתחתן. אבל תגיד לי: אתם תשתמשו בחדר השינה שלנו ואתה תישן איתה במיטה שלנו?"

"כנראה. אם לא אחליף דירה. אל תשכחי שזה הבית שלך ואת גבירתו כל זמן שאני חי."

"אני מאחלת לך אריכות ימים, אבל אמור לי: אתה תעשה אהבה עם אשתך החדשה במיטה שלנו?"

"אם אני אתחתן ו…"

"כבר הסכמנו שתתחתן. אמור  לי את האמת, אתם תעשו אהבה בחדר השינה שלנו, במיטה שלנו?"

"נֹאמר שייתכן שכך יהיה."

"לא חשבת על אישה אחרת בתקופת הקשר שלנו?"

"לא."

"ושום אישה יפה לא פיתתה אותך לעשות אהבה?"

"אהבתי אלייך לא הניחה לי לחשוב על שום אישה מלבדך."

"אתה מתעקש לסתור את אפלטון וחבריו. לא דיכאת שום חשק להרפתקה חולפת, למשל?"

"אני? לא ולא. האהבה אלייך הספיקה לי."

"ובכן,  אחריי תהיה לך אישה אחרת שתשכן אותה בביתי, תשכב איתה במיטה שלי. אינני כועסת. אתה ראוי לזה."

"למה את מעסיקה  את מחשבותייך בדברים שאינם  מעסיקים אותי כלל?"

"אלה שעותיי האחרונות. אני רוצה למות בידיעה שהגבר שאהבתי יחיה אחריי באושר."

"אהיה עצוב בגלל הפרידה ממך, ואולי לא אמצא אישה שאוהב, כמו שאת מדמה לך, כי לא אסכים לאישה  שלא תשתווה לך.

"טוב… אתה תתחתן, תגור איתה בבית שלנו, תשתמשו בחדר השינה שלנו, תעשו אהבה במיטה שלנו, אבל אמור לי, גם תיתן לה את הבגדים שלי?"

"בשום אופן לא. היא רזה ממך וגבוהה ממך והצבעים של הבגדים שלך אינם מתאימים לה, ו…"

"קרא לאחיות, מהר, איני יכולה לשאת עוד את הכאבים…"

נער דג דגים בשפך הירקון. הוא עומד לבד על פיסת חול. סביבו בקבוקי פלסטיק ריקים ושקיות ניילון שדומות מרחוק למדוזות. עורבים תקיפים עומדים על סלע לידו. זוגות עם עגלות צועדים. מצעד עגלות של שבת. שמש צהרים מאוחרים מוציאה משפחות צעירות מבתיהם. פעוט משתרך אחרי עגלה. הוא צועק בבכי: "אבא סליחה. תיקח אותי על הידיים" האב נראה עייף. הוא מביט באשתו. שיערה מחומצן, קמטים מקיפים את פייה. היא מנידה בראשה לכיוון הפעוט. האב עוצר וחוזר אחורה לאסוף אותו. העמודים שמחזיקים את הגשר של רידינג נטועים באדמת הירקון כמו גזעים מחלידים של בטון. אנשים חוצים את הגשר ולא עוצרים להביט בנחל מתחבר אל הים. אני מתיישבת על כיסא שחובר בברגים אל פרגולות הדק האינסופית שהותקנה בנמל. לוחות העץ נראים עייפים. אם היה פה אלישע ודאי היה אומר שהם זקוקים לשכבה של לק. ציפור מסוג מיינה מתיישבת על הכיסא לידי. קראתי לא מזמן שהיא מככבת ברשימת מאה המינים המהגרים הגרועים ביותר בעולם. הוא שלח לי הודעה הבוקר וסיפר שהכלב שלו קפץ מהקומה השנייה. לא שמעתי ממנו מספר חודשים. מאז הבוקר האחרון שבילינו יחד. לא רציתי לראות אותו אחרי אותו הבוקר. הבטתי בגב שלו מתרחק מהמיטה שלי והוא היה נראה לי כמו יצור קדמוני. כמו מוטנט מחוברת קומיקס. עצמתי את העיניים ועשיתי את עצמי ישנה כשהוא נכנס לחדר כמה דקות מאוחר יותר ונישק אותי לשלום על המצח. הנער הצליח לדוג דג קטן ואפור. לחייו תפוחות ואדומות מקור של חודש ינואר. העורבים זוקפים מקור ונראים ערניים. הוא מוציא ביד לא מיומנת את הקרס מפיו של הדג ומשליך אותו לדלי. הנער נראה כאילו תלשו אותו ממשחק מחשב ושילחו אותי לדוג בשפך הירקון. לבוש בטרנינג אדום. נער, אבל עדיין מכוסה בשכבת שומן ילדית. גברים במכנסיים הדוקים רצים לבד, בזוגות ובשלשות. מדי פעם חתיכה של שיחה נתפסת באוזן שלי. משהו על סטרטאפ. משהו על מכונית מדגם אאודי. המיינה מתעופפת וחוזרת לכיווני. ילדה ללא שיניים קדמיות עוצרת ומחייכת אלי. כמה מוזר זה שילדים מבלים תקופה שלמה ללא שיניים קדמיות. אם אלישע היה כאן איתי, היינו שותקים יחד ומביטים על הים. אישה בבגדי ספורט בצבע ורוד פוקסיה רצה אחרי בעלה. יש לה צלוליטיס בירכיים שנראה כמו תחרה. כמו בצק שתפח בקערה. דתיים אמריקאים בדייט. הבחורה לא לבושה מספיק חם. היא מספרת שאכפת לה ממשהו. אני לא שומעת ממה. ככל שצועדים מזרחה לכיוון בבלי, הירקון נראה כאילו הוא זורם הפוך. אמרתי את זה פעם לאלישע והוא ענה ביובש: "זה בגלל הרוח שבאה מהים". איש בבגדי ספורט רחבים קורא לכלבה זעירה ולבנה בשם מימי שתבוא. היא רצה לכיוונו במהירות ונראית כמו ארנבת שבורחת מכלבים. כשעוד ניסינו להיות יחד, הוא שלח לי כל יום תמונות של הבית שלו שהוא בונה בעצמו. היה נדמה לי שהוא זומם לשייף אותי ולחבר אותי לבית כמו ספסל האמבטיה שהוא שלח באחת התמונות. שמש מפציעה מבין העננים ומאירה את הנער הדייג באור הירואי. הנער ששלף את עצמו ממשחק המחשב והלך לדוג בשפך הירקון דגים רדיואקטיביים. מה אני עושה בצפון תל אביב. דוכיפת מנקרת בפיסת דשא קטנה לצידי. הציפורים לא מפחדות ממני כי אני יושבת בכיסא כמו פסל. באותה המידה היו יכולים לחבר גם אותי בברגים. אם הוא היה מניח לי באותו הבוקר, סביר שהייתי נשארת איתו. אולי הייתי עוברת להתגורר בבית שלו ועוזבת את צפון תל אביב. באותו האופן שמדלגים על פרסומות בסרטון יוטיוב ברגע שמתאפשר. הייתי מדלגת על צפון תל אביב כמו על פרסומת. צפון תל אביב מפחידה יותר מדרום תל אביב. אומנם אין כאן זונות ומבקשי מקלט אבל יש פה דברים יותר מפחידים.  מה גרם לכלב של אלישע לקפוץ מהקומה השנייה. הדתיים האמריקאים מתיישבים על כיסאות לידי ומבריחים את המיינה ואת הדוכיפת. העורבים על הסלע נשארים נטועים במקומם. האמריקאי שואל את האמריקאית אם הייתה שוקלת לעזוב את ירושלים. הוא מעשי. אני מביטה ברגל החשופה שלה. ודאי כשחשבה מה ללבוש, הביטה דרך החלון וראתה את השמש זורחת. שיערות קצרות סומרות מקור על רגלה. היא מהססת עם התשובה. אני רוצה להתערב בשיחה ולהגיד לה שלא תעזוב את ירושלים. בטח לא בשביל צפון תל אביב. אני מאמינה בכל ליבי שהאמריקאי גר בצפון תל אביב ומנסה לגייס אותה להצטרף גם. הנער הדייג מתקין באצבעותיו השמנמנות עוד פיתיון על החכה ומשליך אותה למים. האמריקאית אומרת שזה תלוי לאן תתקבל ללימודים. האמריקאי מחייך. אני לא מאמינה לחיוך שלו. הוא לא רוצה שתתקבל ללימודים באוניברסיטה העברית. הוא רוצה שהיא תעבור לפה ושהם ילכו בכל שבת על גדת הירקון. הדבר שחיבבתי יותר מכל באלישע היה זה שהוא לא גר בתל אביב. לא בדרום תל אביב ולא בצפון. אלישע היה כרטיס היציאה שלי ואני פספסתי אותו. אבל עכשיו נשלח לכיווני חבל ההצלה בצורת ההודעה הזאת על הכלב שקפץ מהקומה השנייה. האמריקאי שואל את האמריקאית אם קר לה. לו היה גבר אמריקאי בסרט אמריקאי היה מוריד את המעיל שלו ומניח אותו על כתפיה. אבל אולי טוב שזה לא מה שהוא עושה. שתבין לאן היא נכנסת. היא אומרת שלא קר לה. באותו הבוקר גם אני יכולתי להגיד לא. אבל בטוח אני לא יכולה להאשים את אלישע במה שקרה בוקר ההוא. זה עוד עניין עם סרטים אמריקאים. תמיד זוגות מאוהבים מתעוררים ונראים נפלא ואז הם מזדיינים. אני לא נראית נפלא ולא מרגישה נפלא כשאני מתעוררת בבוקר. אני אוהבת לבהות בתקרה לפחות שעה לפני שאני יוצאת מהמיטה. רק אחרי שעה כזאת של בהייה אני מרגישה כמו בן אדם. האמריקאית שואלת את האמריקאי אם אפשר לאכול את הדגים ששוחים בירקון. הוא אומר לה שהוא חושב שלא. שהוא לא ממש מבין בזה, אבל עם כל מה שהיה באסון של המכביה הוא מניח שלא. הם יושבים ושותקים. המיינה והדוכיפת נהנות מהרגע המביך של השתיקה שלהם וחוזרות כל אחת למקומה. קראתי שפעם מפעל של חברת סנו הזרים בטעות כמות גדולה של סבון אל הירקון. זה גרם לזיהום, קצף וריחות כלור חריפים. דגים במשקל מאה טון מתו בעקבות אותה הטעות. אני מאמינה שאלה ששרדו והצאצאים שלהם הם דגים מזן חדש. אבל גם אני, כמו האמריקאי לא מבינה בעניין. השמש מתחילה לשקוע. הנער הדייג לוקח את הדלי שלו ושופך את תכולתו על הבקבוקים והניילונים. העורבים מזנקים ממקומם על הסלע ומתחילים לנקר בדגים. האמריקאית מסתכלת על המחזה ונראית אומללה. האמריקאי מציע שימשיכו בהליכה. עולה בי תחושה של סיפוק חולני מהאופן שבו הוא מניס את כלתו לעתיד מההתרחשות ואני מחליטה לכתוב חזרה לאלישע ולהתעניין בשלומו של הכלב. הוא עונה לי מיד חזרה ושולח תמונה של הכלב עם גבס על הרגל. כותב לי שעכשיו הוא צריך להתהלך עם הכלב ברצועה כמו בצפון תל אביב.

הרופא חייך ברוך ובנועם שנראו מפחידים, ואמר לגברת נהאל:

"נתתי לכלב תרופת הרגעה שבתוך עשר דקות לכל היותר תקל על המתח שלו ."

"טוב עשית. הכלב הזה הוא הדבר האחרון שנותר לי בעולם המתועב הזה."

הרופא הביט בה מופתע. היא הוסיפה ואמרה:

" כמובן, אחרי בעלי האהוב."

אמרה את המשפט המיואש הזה וחזרה לבכות.

אחרי כחמש דקות מת הכלב. הגברת לא אמרה שום דבר חשוב ורק צרחה וצרחה. הרופא לא מצא כל הצדקה לכך.

הגברת נהאל מתה כחמש דקות אחר כך. על הרצפה נפלה גופה מחוסרת רוח חיים. אבל אל לנו לפקפק כלל בכוונותיה של הרצפה, שכן כשהחליט ליבה את החלטתו הוא לא השאיר לקליע אפילו את ההזדמנות להתענג על תבוסתו בקרב אשר סיים את חייה האומללים. חמש הדקות שבזבזה האישה הטיפשה בבכי על הכלב לא היו הוגנות וצודקות, שכן הכלב המסכן היה ראוי שהיא תהיה נאמנה יותר לזכרו. אך חשוב יותר מכול הוא ששניהם, היא וכלבהּ, עזבו את מרפאתו של הרופא הווטרינר האופטימי כשהם נישאים על לבבות שביקשו עליהם רחמים.

וליתר דיוק, הנה הפרטים: בעלה השמן המטיר קללות על הכלב ואיחל לו שאלוהים ישלח אותו לעולם הבא כעכבר. וזה מה שהכלב המפונק של הגברת נהאל חשש מפניו יותר מכול – דבר שבעיני בעלה היה טירוף ונגד את הטבע.

 ומעשה שהיה כך היה: ביום שהגברת נהאל קנתה את הכלב מחנות חיות המחמד, שהייתה במרכז העיר, היא השאירה אותו בגינה להשתזף קצת ונכנסה הביתה להכין לה את הקפה שלה. כעבור רגעים אחדים שמעה נביחה מפחידה. היא מיהרה לפתוח את הדלת בבהלה. הכלב ראה עכבר בגינה, נתקף שיגעון ותיכף ומיד ברח בנביחות מבוהלות חסרות היגיון. כאשר פתחה הגברת את הדלת זינק הכלב פנימה, והיא עצמה נפלה ושברה את שוק רגלה ואילו העכבר מת מגודל התדהמה.

הבעל המתועב אמר בלבו:

"זהו, המזל הביש חיסל את האומללה הזו." – אמירה שרבים, אשר מכירים את הגברת נהאל היטב, אינם רואים בה גידוף כלל וכלל.

נהאל נולדה להורים עשירים ממעמד גבוה. אך חצי מחייה היא לא הייתה קשורה אליהם. לא מפני שהחליטה לעזוב אותם כי אם מפני שפשוט לא ניתנה לה ההזדמנות.

אביה עשה מעשה שטות והסכים לצאת לטיול כפרי עם אימה שהייתה בימי ההיריון האחרונים שלה. בשובם באותה דרך חתחתים מפותלת אחזו את האם צירי הלידה. הוא מיהר לבית חולים צנוע בשכונה עממית צפופה, שהרי לא היו אפשרויות אחרות, ושם היא ילדה. אבל איש לא ידע שהתינוקת שהתלוותה אליהם אחר כך הביתה הייתה בתה של אישה אחרת, שילדה אותה באותה שעה ממש. האישה הזאת שהתה עמה בחדר בלוויית אימה הקשישה ומה שחיבר ביניהן היו הכאב וחבלי הלידה. לפני שעזבו את בית החולים נתנה לה האישה תצלום שלה למזכרת, ולא שכחה לרשום לה את מספר הטלפון שלה בבית. אחר כך  הן היו מיודדות לתקופה שלא ארכה זמן רב. תחילה שוחחו בטלפון מתוך קרבה רבה, אך הקשר הלך והצטנן בחלוף הימים עד שנקטע כליל והשתיים נפרדו.

התינוקת, שנולדה רזה וחלשה מאוד, שהתה תקופה ארוכה באחד מבתי החולים הגדולים, ולא נראָה בשעתה שיש לה סיכוי רב לחיות. אבל בריאותה הלכה והשתפרה ברבות הימים, שיער ראשה נהיה בלונדיני, והדבר הפך לפורענות הרת אסון שאיש לא הביא בחשבון.

במשפחותיהם של בני הזוג לא נראה מעולם שיער בלונדיני, ועל כן אין לדבר הזה אלא הסבר אחד ויחיד: האישה חיזרה על הפתחים וקיבלה את הילדה הזאת מקבצן אחר, אשר ניצל את בדידות מיטתה הריקה מנשימותיהם של גברים ונבר בבשרה הרך בציפורניו המזוהמות והלך לו להקיש על דלת אחרת. ואולם חייו של בעלה, שהספק הרג אותו, הפכו לגיהינום בלתי נסבל. הוא החל להשמיץ ולהלעיז בכל הזדמנות שהתגלגלה לידיו. הוא רצה לדעת את האמת מסיבות הקשורות לתחביב ישן. למשל, הוא לא רוצה שאשתו תודה שבגדה בו. אם הכול יקרה פשוט כל כך זה לא יסב לו שום אושר. לכן הוא לא ישמח אם ידע את העובדה הזאת מהגבר שהרתה לו. יעניין אותו יותר להכירו בכוחות עצמו. וזה מה שייעשה ברגע שיגלה אותו.

הוריה לא ישנו יחד זמן רב לפני שבאה בתם לעולם. כי אביה לא אהב את הזוגיות כלל. לאחר פחות משבועיים מיום חתונתם הוא לא יכול היה עוד לשאת אפילו את המחשבה שהיא תחלוק איתו את המיטה. רצה המקרה והוא קנה סטודיו מצייר כושל מתוך החלטה להפוך אחר כך את הסטודיו למשהו מועיל. הוא הלך להשלים את העסקה, ומצא את הצייר שוקד על ציור של מיטה גדולה ובה זוג אוהבים, אולי בעל ואישה.

"אלוהים! ציירת תמונה מושלמת, אבל מתועבת לגמרי!"

הצייר איפר את הסיגריה שלו אל תוך ספל הקפה שלו ועמד לומר משהו, אך האדון חנפי הוסיף ואמר:

"איני מתכוון לפגוע בך, אדוני 'הקליגרף'. מה שאני רואה בציור הזה הוא טוב מבחינה טכנית, ובכל זאת הוא אבסורדי, אווילי וחסר תועלת. אנשים זקוקים ללחם ולא לציור של לחם."

האמן שאף מהסיגריה שתי שאיפות עמוקות בזו אחר זו והשליך אותה ארצה בתנועה תיאטרלית. ועקב אחריה ומעך אותה בעקב נעלו כמי שרומס מקק עלוב.

"גם אני איני מתכוון לפגוע בך, אדוני 'האופה', אבל אני מרחם על האנשים שמדברים על דברים שאינם מבינים בהם. האם באת כדי להשלים את העסקה או כדי לעורר בלבי חרטה על כך שבזבזתי את חיי בלי לעבוד כאופה?"

"אכן, באתי כדי להוציא כסף תמורת החנות לציור שלך!"
הוא קרץ בעינו וטפח קלות על מזוודתו.

"חנות לציור?.." תהה האמן בלעג. "אני הייתי חושב אותה לגלריה! כמובן, אילו היה לי קצת טעם טוב."

-"יש לי עסקה אחרת בשבילך. אל תכעס כל כך, הלא אין כל תועלת לקרוא לזה 'בורסת הציור' אם ההכנסות ממנו לא יכולות אפילו לפרוע את החשבונות שלך!"

סבלנותו של האומן פקעה. אבל למראה המזוודה המלאה כסף הוא הרג את עצמו מרוב סבלנות.

-"דיברת על עסקה אחרת."

-"התחלת להבין. אקנה ממך את הציור הזה, בתנאי שתעשה בו כמה שינויים."

"על גופתי המתה."

"אשלם תמורתה מחיר כפול, אבל אתה צריך לשים בשבילי סביב המיטה המטופשת הזאת סרט צהוב."

"סרט צהוב?? למה?"

"כזה שהחוקרים שמים סביב זירת הפשע."

"במחיר כפול, אשים עליה גופה בדמותך, אך אמחק ממנה את חתימתי."

"מי בכלל רוצה את חתימתך הטיפשית? כתוב במקומה את שמי, אם תרצה. וכעת, ידידי, בוא נשלים את העסקה. בוא לחתום, הניירות מוכנים."

"קדימה. לעזאזל האמנות!"

הוא נשא עמו את התמונה והלך לביתו. בחדר השינה שם אותה במקום ציור אחר, והחל להתבונן בה ביהירות רבה, כי הרי הוא בעל הרעיון הגאוני שהאומן הכושל הזה לא יכול היה להגיע אליו בעצמו. וכך הוא לא יזדקק כלל למילים רבות על מנת להציג את מרכולתו לפני האישה ההיא. כאשר ראתה אותה אשתו, היא הבינה ולא נכנסה עוד לחדר הזה. היא הייתה בהיריון, ותיאורטית, על פי מה שראתה, לא הייתה זקוקה לו לצידה על מנת לקיים אתו קשר.

ובחדרו, ישב וחשב כיצד להגיע אל חקר האמת. יכול היה לשכור את שירותיו של בלש פרטי ולחסוך לעצמו את הטרחה. אבל הוא מתגעגע אל ימי נעוריו ואל העבודה הראשונה שעבד בה. עודנו זוכר את הימים ההם לטובה. דלתות הפרנסה נפתחו לפניו לרווחה והוא נעשה אחד מעשירי העיר, ועדיין לא שכח את העבר העלוב ההוא שלו .

כעבור ימים מספר בא אלוהים לעזרו ואשתו נפלה באמבטיה ואיבדה את הוולד השני שלה, בלי שיפסיד אפילו אגורה אחת כדי שתעשה הפלה כפי שדרש שוב ושוב.

הפועלים החלו להעביר את החפצים חסרי הערך שהשאיר האמן לפני שעזב. היה שם אוסף של גרוטאות, פיסות נייר צבעוניות, גזרי עץ ששימשו לייצור מסגרות לתמונות, כרכובים מוכנים בכמה מידות, כנים לציורים, קנבס, צבעים אקריליים, פיסות בד לבנות, ואחרות מוכתמות בשלל צבעים, אוסף של מברשות לצביעה, צבעים, אוסף של עיתונים ומגזינים, פרסומות ומודעות על תערוכות אמנות, ציורים קרובים לסיום וכמה קופסאות בגדלים שונים. היה נדמה כאילו האמן הזה עומד לנטוש את מלאכת הציור, או שרצה להתפטר מכל דבר שיזכיר לו את ימי העוני והדלות. לגלריה כמעט לא היו נכנסים אנשים, מלבד אחדים מחבריו המובטלים שהיו באים לרכל ולעשן חשיש כי המקום הזה היה ממש אידיאלי ובטוח במידה מסוכנת.

"זרקו את כל הדברים האלה למזבלה!"

בעל המקום החדש צועק ומדרבן את העובדים להזדרז.

"קדימה, עצלן, אתה לא ראוי לכסף שאני משלם לך."

כל מה שהעסיק את מוחו היה לתת גט לאשתו בלי להפסיד כסף. כואב לו רק על המוהר הדחוי[1]  הגדול שייאלץ לשלם אם יגרש אותה. אך רעיון טוב יותר היה שהאישה הארורה ההיא תמות ותשאיר לו את הילדה הקטנה והוא יגדל אותה לבדו. הוא היה נחוש בדעתו לשנות את שמה, הרי לא הגיוני שתיקרא בשם המטופש הזה כל חייה. מחשבות רבות התרוצצו במוחו, והוא שבר את ראשו למצוא תחבולה הולמת שתעזור לו לגלות את האמת ולהיפטר אחת ולתמיד מהאסון הביתי שלו. לפני שנים היה תמיד מתפאר בשכלו.

"הראש הקירח הזה, אל תזלזלו בו, יש בו מחשב גדול."

תמיד הוא טוען בתוקף שתבונתו היא מקור עושרו, כי עד סוף תקופת עבודתו במשטרה החשאית לא היה בעל הון כזה. הוא עזב את העבודה מרצונו ועקר מכפרו הקטן לבלי שוב. בעיר הזאת הוא בנה את עצמו במו ידיו והאנשים פה מכירים אותו רק כשעשיר שחצן.

לילדה הבלונדינית מלאו עשר והנה היא נערה נחמדה ומבריקה, אך אביה אוסר עליה לגלות את שערה. לא זו בלבד שאין הוא רוצה לראות את שערה הבלונדיני, הוא אף מתעב אותו בכל מאודו. מעולם לא אמר זאת במפורש. כל מה שנהאל יודעת הוא שאביה איש דתי שאינו רוצה שבתו תגיע לגיהינום. כשהייתה שואלת אותו:

"אבל אמי לא שׂמה חיג'אב, למה שאני אשים?"

הוא היה מתכעס ומתרגז ואומר מילים לא ברורות, עד שיום אחד התמלאה הסאה והוא אמר לה:

"לאמך אין ייחוס טוב, למשפחתה יש שם רע."

הנערה לא היססה לדבר גלויות עם אימה והאם נתקפה דיכאון נורא ולא הייתה יוצאת מחדרה אלא על ארבע. עד כאן, המסך ירד על הפרק העלוב הזה בחיי אביה. הוא נראה רגוע יותר והחליט שלא לחשוב עוד לנסות לחשוף את הסוד הישן, אשר נקבר עם אשתו לעד. הוא אסף את כל חפציה, והפועלים באו והשליכו אותם למחסן הגדול.

האדון חנפי  חי זמן רב כקמצן, הוא מנע מבתו כל דבר  שהייתה יכולה להשיגו בקלות גם אם היה אביה פקיד אלמוני. על כן סירב לקנות לה משרד פרטי לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה.

"אין צורך לבזבז כסף, אתן לך את המפתח של המחסן הישן, הוא מתאים מאוד."

"אבל אבי, בחרתי מקום טוב יותר."

-"לא אמשיך להתווכח אתך."

הוא שבר את לבה, והיא נרדמה שטופת דמעות. בבוקר הלכה אל המחסן הישן. אחד הפועלים ליווה אותה כדי לעזור לה לנקות אותו. לאחר שסיימו את משימת הניקוי, היא החליטה להיפטר מהקופסאות הכבדות שצבען כמעט דהה לגמרי מרוב האבק שכיסה אותן.

"אפתח את הקופסאות הללו ונראה מה יש בהן."

-אולי יש בהן חפצים ישנים וחסרי תועלת. עצתי לך שישר נזרוק אותן. "

"אל תתווכח איתי. אני לא רוצה לגרום לבעיות עם אבי".

ואכן חושיו של הפועל לא הטעו אותו. הוא נתן בה מבט משועמם והשליך את הספרים, המחברות והחפצים חסרי הערך. האבק חדר לריאותיו והוא החל להשתעל, התרחק, ואין ספק שקילל אותה קללות הגונות. היא התקרבה לאסוף את הגרוטאות ולהשיבן לקופסאות, הסירה את האבק מתמונה במסגרת זהב מטונפת ובחנה אותה רגע:

"אלוהים! מה הביא תצלום של אימא של חברתי מרים לקופסה הישנה הזאת?"

תדהמתה נמשכה רגעים ארוכים. היא חיכתה שהפועל יסיים להיפטר מכל החפצים חסרי הערך, חזרה הביתה ושוחחה בטלפון:

"יום טוב, לילא. נחשי מה מצאתי?"

לילא לא ענתה על הברכה ושאלה ישירות:

"מה מצאת, חברתי? אולי חתן חדש?"

"תצלום של אימא שלך."

"באמת? איפה מצאת אותו? אבל אף פעם לא ביקרת אותי. איך ידעת שזו אמי?"

"שכחת? הייתה אתך מישהי כשנסענו למסיבת הסיום! אם אין לך התנגדות, אני יכולה לבקר אותך היום, אני גם משתוקקת לפגוש אותך."

נהאל רשמה את כתובתה של חברתה, שעברה לאחרונה לגור בעיר, חיכתה עד שש וחצי ויצאה לפגישה שנקבעה בשעה שבע. מרים נכספה מאוד לראות אותה, ואפילו לא התעכבה על גינוני האירוח. היא נשמה עמוק וקראה בתדהמה:

"אלוהים! לא ראיתי את התמונה הזאת אף פעם."

וקראה לאביה בצעקה. הוא בא מחדרו, נרגז, ושאל בלי להביט אל נהאל:

"מה קרה לך? למה את צורחת ככה?"

הוא בחן ארוכות את התמונה, דמעות נקוו בעיניו והוא מלמל ואמר:

"זכרך לברכה, אום לילא! אבל איפה מצאת אותה?"

היא הצביעה על חברתה. הוא הביט בה רגע, ואז אמר:

-"סליחה, עלמתי! האם אני מכיר אותך?"

-"מעולם לא נפגשנו."

-"פנייך נראות מוכרות."

נהאל סיפרה לו את סיפורה בעודו נדהם מעניין התמונה, והאמת היא שכל מיני הרהורים ומחשבות התקלסו בו, כי בלבו עדיין כרסם פצע ישן שאת דבר קיומו לא גילה לאיש. אך בתמימותו הוא החליט לדעת איך הגיעה אליה התמונה הזאת. נהאל הצטערה בכל מאודה על העצב הרובץ על לבו. לא נראה היה שהוא דומה לאיש ההוא, המעורר יראה בעיטוריו ובהדרת הכבוד שלו, שתמונתו הייתה תלויה על הקיר ועל ידה לוח שנה בצבעים דהויים, המלמד שהם בחודש אוגוסט שנת 1995.

-"מה דעתך שאשאל את אבי על התמונה? הרשה לי להראות לו אותה."

"איני מתנגד כלל, אבל מה דעתך שתבקרו אותנו וכך כולנו נדע את הסיפור?"

זה היה רעיון טוב והיא הסכימה מיד. למחרת בערב, בשעה שבע בדיוק, פתחה לילא את הדלת, חיבקה את חברתה ובירכה את אביה בחיבה רבה. אביה, אלוף משנה, שהה בחדרו, ובא לקדם את פניהם כשחיוך רחב על פניו. אבל הוא נעמד באופן מפתיע ושלל צבעים הופיעו על פניו. הוא הביט באיש שישב על הספה בלי להוציא מפיו הגה. האדון חנפי הוכה בהלם מאימת הזעזוע, ואז חדל ליבו לפעום לעד.

אחרי מותו של האדון חנפי סבלה נהאל מאוד במשך חודשים ארוכים. היא לא הצליחה להתגבר על הזעזוע והתקשתה לקבל את מצבה החדש. ייתכן שלילא היא זו שניזוקה באופן חמור יותר, אך אנחנו יכולים לומר ששתי הנערות אומללות ומסכנות. האחת גילתה שחייתה כל חייה עם המשפחה הלא-נכונה ושאביה היה בוגד ולא נאמן כלל. והאחרת ראתה את אביה האמיתי רק כמה דקות לפני שמת באופן טרגי, ואחר כך הלכה לחיות בבית שאין לה כל קשר אליו.

שנים רבות היא לא שכחה את מילותיו האחרונות של אביה. הוא התקשה לדבר מאז אותו יום איום ונורא. היא ישבה מולו כשהוא קשור על כיסא הגלגלים שלו, והוא סיפר לה את הסיפור בפעם המאה:

"ולאחר שפרצנו אל ביתו של סוחר הסמים ועצרנו אותו, בלעה האדמה את חנפי, הבלש השפל ההוא. הוא לקח אתו מזוודה גדולה של כסף, ולאחר מכן לא שבתי עוד לעבוד במשטרה החשאית."

אביה השתתק ודמעותיו זלגו. והוסיף באותה מידה של אכזבה:

"הייתי בטוח, אבל הוא לא השאיר אף לא ראיה אחת שתוכיח שהוא בחיים."

היא לא שכחה את מילותיו, אפילו לא כשהלכה למרפאתו של הרופא שיטפל בכלבה. ולפני רגעים מספר יצאה בלוויית הכלב לטיול שאין ממנו חזרה. בעלה האמין באמונה שלמה שהמזל הרע הוא זה אשר שם קץ לחייה.

 

[1] חלק המוהר שתשלומו נדחה והוא בבחינת חוב של הבעל לאשתו.

    אבא צעק עליי שוב הבוקר.
הוא אמר לי שזה באחריותי, ואני יודעת את זה גם בלי שהוא יצעק. זו האחריות של הבכורה, ככה הוא תמיד אומר. והוא צודק. זה מרגיז אבל אין מה לעשות. הוא זרק עליי את השרשרת עם הרצועה. היא הייתה קרועה. שוב. זו הפעם השנייה החודש. הוא ברח, אבא אמר, ועכשיו הוא מסתובב בחוץ איפשהו, וצריך להחזיר אותו הביתה. אולי הוא יידרס, או שמשהו יקרה לו. ואם הוא יתקוף ויתחיל לנשוך ילדים כמו בפעם שעברה, זה יהיה הכל באשמתי. ואז מישהו יספר. אחד השכנים ידבר על זה עם מישהו, ואנשים מהמועצה יבואו לכפר, לחפש אותנו. אסור שזה יקרה.
    אבא הצביע על החגורה העבה שלו סביב המותניים, כאילו להראות לי מה מחכה לי אם לא אעשה כמו שהוא אומר. קמתי בזינוק ויצאתי בריצה. ח'אלד ישב ליד השולחן עם אימא. אימא לא הסתכלה עליי, ממילא אין לה מה להגיד כמעט אף פעם מאז שהוא נולד. חשבתי שאולי אוכל להספיק ולאכול משהו, אבל לא. אבא הצביע על הדלת.
    השמש בקושי עלתה וקר ממש. לאן הוא יכול היה ללכת? פעם מצאתי אותו בין הכבשים של משפחת אבו ח'אמד, הוא הפחיד אותן מאוד. נשך אחת ברגל ופצע אותה ואבא היה צריך לשלם על הטיפול. הוא הרביץ לו באותו היום עם מקל ואני בכיתי עד שנרדמתי.
    נופפתי לנורה ולמנאל התאומות, שיצאו לבית הספר. הן ראו שהשרשרת ביד שלי, אז הן עשו פרצוף עצוב כי הן הבינו מה קורה. אני מספרת להן הכל, והן לי. אין בינינו סודות. צעקתי אליהן ושאלתי אם הן ראו לאן הוא ברח. הן צעקו שלא ראו אותו, והמשיכו ללכת אל התחנה. אני מקנאת בהן שמותר להן ללכת לבית ספר. אבא לא מרשה לי ללכת כבר שנתיים. יש יותר מדי עבודה בבית, הוא אומר. אמא צריכה עזרה, וממילא בית ספר זה לא מקום לילדות.
    כלבים נבחו במזרח הכפר. זה היה סימן. רצתי לשם. רק שלא יסתבך שוב בצרות! רק שלא יפגעו בו! לפני שהגעתי שמעתי את הצעקות, וראיתי ארבעה בנים. הם אף פעם לא היו בבית הספר, הבנים האלה. רק נשארו לעבוד עם המשפחה והחיות במשק. אני לפחות סיימתי כיתה ד', ואני יודעת חשבון ולקרוא ולכתוב, והם לא יודעים כלום. שניים מהם היו יחפים, עם שיער פרוע. הם צחקו וקיללו. אחד מהם הרים מקל גבוה באוויר והאחרים החזיקו אבנים. ראיתי את האימא של הגבוה עומדת לידו. שמה ראנא, נדמה לי. רצתי וצעקתי: תעזבו אותו, אל תפגעו בו, בבקשה! הם צחקו והלכו לאחור כשהוא הסתובב במעגלים ונשך את האוויר בכעס.
    רצתי למרכז המעגל, אליו. הוא היה פצוע בכתף וירד לו קצת דם מהמצח, אבל הוא היה בסדר. הוא זיהה אותי וחייך אליי ואני ליטפתי לו את הראש והחזקתי בשרשרת הצוואר של סבא והתחלתי ללכת לכיוון הבית. הילדים צחקו וזרקו אבנים לידינו, כדי להפחיד אותו. סבא נהם עליהם. הוא לבש רק תחתונים, ואי אפשר אף פעם לדעת איפה הבגדים שאימא מנסה להלביש לו. הולכתי אותו מאחורי הבתים, בשקט, שאנשים לא יראו וידברו עלינו שוב. הוא הלך לידי וחייך אליי. הוא שמח שבאתי לקחת אותו. מדי פעם הוא ניסה להתקרב ולחבק אותי, אבל דחפתי אותו כי הוא הריח כמו קקי של גמלים. רק ליטפתי אותו קצת, בשיער המזוהם שלו.
    הוא יודע להגיד את השם שלי, בערך. כשהוא אומר את השם שלי זה עושה לי לבכות, כי אני נזכרת בו עוד שהוא היה כמעט בסדר. כשהוא שיחק איתי בבובות בחדר, או באווירון. אז הוא עוד היה כמו ילד, לפני שמה שאוכל לו את המוח לקח לו גם את זה. אבא לא מסכים שייקחו אותו מאיתנו. משפחה נשארת ביחד, בכל מחיר. ככה הוא אומר. סבא החזיק לי את היד. הוא נרגע לבסוף.
    כשהגענו לפחון של סבא, הוא לא רצה להיכנס אז אני נכנסתי קודם ושכנעתי אותו לבוא, והוא הסכים. קשרתי אותו והלבשתי אותו בבגדים שיש שם, והוא ישב על המזרן והביט בי. הוא לא רצה שאלך ויילל בקול נמוך. נכנסתי פנימה ולקחתי לנו משהו לאכול, ובדרך הבאתי את הספר שאני הכי אוהבת, על הילדה שגרה בירח. אכלנו יחד והקראתי לו עד שהוא נרדם. כיסיתי אותו בשמיכה ויצאתי כדי לעזור לאימא עם ח'אלד.

 

משתפת במקובץ כמה ברכות משמחות ליום הולדתי, למי שאין סבלנות לגלול:

אמנם באיחור, אך הרבה אהבה וחיבור (עלית אפרתי)… מזל טוב לך ליום הולדתך (אחותי)👑… שתמשיכי להיות בחורה מדהימה (שרון זוהר)🙌 בת דודה מפרגנת (אסנת)👩👩  … שתזכי לבריאות אושר נחת ושימחהההההה !!!!!! (חברה חדשה מהפייסבוק) 🐻 🐼… אמא למופת ו-רעיה מקסימה!! (ליטל) 👪… שתהיי מבורכת כל השנה ולא רק ביום הולדתך (ויויאן)🍸… אני יודעת שהיום בו נולדת זה היום בו הוחלט כי העולם לא יכול להתקיים בלעדייך (גילה)🌹

תודה לכולם וגם לאלו שלא כללתי בפוסט ונוספו אצלי בפיד ❤❤❤❤❤❤❤

(28👍20 ושני שיתופים)

 

1

 

#אישה_טובה

אחרי שצילה מתה, לא לפני שהיא קיבלה את פרס האישה המתה הטובה, מצאתי את החלק הטוב של נשמתה מרחף מעל הגופה הענקית, צופה בשוטרים שמנחמים את בעלה הרוצח. אז, אחרי שבוע צפוף בשיט ולפני חודש של ציפה בשיט אחר, אני מבקשת, אם אפשר, תשימו לב למה שקורה לכם מתחת לאף ותגלו קצת יותר מודעות.

מה נסגר עם הרצח הזה?

 (18👍911 😢ושלושה שיתופים)

 

#ייאוש

אני מרגישה ייאוש. לא ייאוש "ענוג", כמו שקראתי פעם בספר, וגם לא ייאוש "אלים", כש"האינפנטילי, פחד הנטישה, נעשה בבת אחת לגניטלי" (?!). המצב שהוגדר שם כמצב של פאניקה וחשש מאובדן, לא מגדיר את מה שאני מרגישה; אולי מצב של "היעדרות" הולם יותר את הביצה האובדנית שבה אני מנסה לשרוד, כמו שהוגדר בפרק שקדם ל"ייאוש הענוג": "אובדן העצמי"😢.

(0 👍)

 

 

#שקט

השכן המבוגר מהתלת הצמוד נכנס וביקש רשות לעשב את הגינה שלי כדי שהיבלית לא תעבור לחלקת האלוהים המכוסחת שלו. !Saynomor – התאפקתי לא לבקש ברטר של עקירת יבלית תמורת צמצום ימי הגריל בחצר שלו והשתקת הכלב הנבחן עם הסופרן_ חודר_הגולגולת. אבל בזה כבר טיפלתי בעצמי; בוקר אחד, כשהוא ואשתו נסעו ביחד לאנשהו, נכנסתי לחצר ולקחתי את הכלב שדווקא התרפק עלי, אבל זה לא הזיז לי, ונסעתי איתו לווטרינר במועצה המקומית, לא לפני שהסרתי ממנו את הקולר. דוקטור לוי חייך חיוך רחב ואסף את בנג'י בחמימות בזרועותיו (לימים נודע לי שסמיילי לקח את כל הכלבים האבודים למעבדת הניסיונות בבעלי חיים בבית חולים מאיר. דמיינו את הכלבלב האומלל רץ על הליכון עד צאת נשמתו, או עובר סדרה של כוויות, או כל מיני ניסיונות אחרים, שעדיף לא לעלות על הנייר כדי לא לפגוע בנשמות הרכות ביניכם… כמעט התחרטתי שגנבתי אותו). ואני חזרתי הביתה לשקט מתוק נטול נביחות.

מבקשת לא לשתף מסיבות מובנות.

(0👍)

 

ובהמשך לפוסט הקודם, משהו #אישי (לא שהכול לא אישי):

אני יכולה להגיד שאם אני רואה מישהי חדשה במכולת או במתנ"ס, אני מיד אומרת לה שלום ומיד מדברת איתה, או לפחות משתדלת, זוכרת את התקופה שעברתי לבית ספר חדש, ואף אחד לא דיבר איתי ולא ישב לידי בכיתה אלא אם המורה הייתה מכריחה אותו, אולי כי הייתי חדשה, אולי כי הייתי מכוערת עם שיער מקורזל וגשר על השיניים, אולי כי יצא לי קול עבה ומוזר… והיו עוד דברים, קשים יותר, התעללויות, רגימה באבנים בדרך הביתה (אין מה לפרט, זה כואב מדי).

הם יכולים להריח אם את חלשה, ולא רק ילדים, אם את צריכה לזייף ביטחון עצמי, וזה קשה כל פעם מחדש, בכל פגישה עם מישהו חדש. עדיף לא  לכתוב על הנושא הזה שלא תגלו כמה נהייתי נקמנית, צינית ושונאת. כמה הלב מאובן.
השכנה החדשה (חרדלית ניואייג'ית), עם קונסרוקציה על הראש, פונה לבני מהמכולת: אההה
בני: אפשר לעזור?
החדשה, בקול יותר בטוח ועמוק מהצפוי: יש לך אולי פיתות כוסמין אורגניות?

בני: מצטער, בשביל זה תצטרכי לנסוע לחדרה.
החדשה לא מוותרת: אולי יש חלב עיזים?
רגע, הוא כבר יוצא לדיר… את זה אני אומרת במקום בני המותקל.
חחחה היא צוחקת בניסיון להישמע קולית ותולה בי עיניים מבועתות.
#בסוףאנייוצאתכלבה

(0👍)

 

ועוד מאותו הז'אנר:

למחרת יצאתי להתאוורר בשביל הטוריים המקבילים אחרי סופש צפוף בשיט ונתקלתי באותה החרדלית (רק שלא יגיעו עוד מאותו סוג ויורידו את הערך של הבתים, ולא שאני שונאת חרדים, זה עניין כלכלי פשוט, ההפך  מג'נטריפיקציה) – היא הלכה מולי ואכלה ארטיק מגנום (!), ואמרה שלום יפה עם חיוך שכיווץ לי קצת את הלב, כאילו הציצה אל מעמקי הנשמה השקרנית שלי. באותו היום לא הלכתי לעבודה, למען האמת גם באותו החודש, סתם כי פיטרו אותי, לא שווה דיבור על זה ועל הסו-קולד עבודה. בקרוב אתחיל לחפש משהו חדש, משודרג, או שאתחיל עם תואר שני במדעי הפלצנות – הפריצה הגדולה שלי אל תוך הכלום, ואולי זה ישנה משהו לגבי מצב התעסוקה או הנפש. תלוי.

(0👍)

 

#גבר_גבר

מנקודת מבט יותר אישית ואולי קצת מרירה (מבקשת לא לשתף):

בערב ישבתי בגינה וניסיתי לעבוד בלהעריך את מה שיש לי. ולמרות העבודה על ההערכה, אני עדיין חושבת שזאת היתה טעות לעבור לעתלית; פרובינציה. משעמם. בבוקר לוקח שעה להגיע לעבודה – לא לאדם, שנוסע ממילא בכל רחבי הארץ, והוא מרוצה, הוא אוהב את הפסטורליה, הוא אוהב לשבת ולעשן על הספסל בגינה. היא קטנה מדי בשביל גנן, ואין סיכוי שאדם יעשב – הוא רק יכסח את השני מטר דשא שאחרי שנה הפך ליבלית ששותה את כל המים מהדשא וקשה, אם בכלל, לעקור אותה, כי צריך לעקור רשת שורשים ענפה –  והוא ממשיך לכסח. גינה. אם אפשר לקרוא לדבר הזה "גינה", אולי שטיחון כניסה. או שטיחון יבלית, כמו אדם, ששותה ממני את כל הכוחות שלי, לא תורם כלום בבית, בקושי מוציא משכורת. הייטק! שמענו! גבר-גבר גר כאן, לא איזה סמרטוט מסמורטט, גבר-גבר. זה מה שהוא חושב. חחחה. ואני לא מדברת על האתמול בלילה. בכללי.

 11👍9))

מחקי

 

#מיס_פרפקט

בלון אדום ירד מהשמיים בזמן שחשבתי את כל המחשבות הנחסיות ונחת על היבלית. אדם העיף אותו בבעיטה ועומרי התכווץ. תזהר על התחת של צילה, אמרתי לאדם. הוא לא שמע. אתמול עומרי שוב הצביע על השמים ואמר, הנה צילה צילצילה. היה שם בלון… אולי הם דיברו על זה בגן, על הנשמה שעלתה לשמים. אולי גילה הגננת מגלה נטיות מיסטיות. אתה בטח עייף, תלך לנוח, אמרתי. הוא הבטיח לילד אופני שיווי משקל ללידה של אחותו. בטח, ליום הולדת שמונה עשרה, ה"ילד" ידדה על אופני שיווי משקל – וקניתי לו בעצמי עוד לפני הלידה. קחי נשימה עמוקה, אני אומרת לעצמי, את בישלת לעצמך את הדייסה הזאת… חייבת רק לציין שאני לא מהזן הפמיניסטי ששונא גברים גם אם זה מצטייר ככה… וגם לא התכוונתי לדבר סרה באדם בעלי, סך הכול, עם כל המוגבלויות הוא בעל טוב וסלחן וסובלני, וגם אני לא מיס פרפקט…

 (😢9 👍20)

 

#אישה_טובה 2

רציתי לשאול פעם את הבעל של צילה כשהוא בא לקחת אותה מהגן אל הגינה המטופחת שלה (לא אל  הגינה המיובשת שלי, חחח,  וזאת לא מטאפורה לסקס. אבל אני עוד חיה גם  כשהצמחים נובלים): אני לא מבינה, אתה נמצא כאן, בגן, עם רכב משטרתי על חשבוני, אתה גם מקבל משכורת על חשבוני, טלפון, אחזקת רכב, פנסיה, ומה עם המכות לאשתך? גם זה על חשבוני? עומרי שאל אותי אם הוא שוטר, כן, עניתי, שוטר במשטרה של הרעים.

(😢9 👍20 וחמישה שיתופים)

 

#יום_האישה

במסגרת יום האישה לחג השבועות, הוזמנתי לקבוצת התמיכה לנשים בהריון של ליטל (שם בדוי לכבוד הפוסט), ובלי שום קשר למותה של צילה. בדרך לקוטג' הטורי של ליטל חלפתי על פני טוריים בשורה משתרכת עד קו האופק, במה שפעם כונה שיכוני רכבת והיום קוטג'ים טרום טרום טרום (כולל גגות רעפים) וילות בנה ביתך בקיסריה – כמה דקות במעוף ציפור. קלאסיקת פרוורים. ועם תיבות דואר מברזל בשחור וגדר ושער ושמם של הדיירים על לוח קרמיקה ושיחים מטפסים להסתיר את דרי הבית. ממה? מעצמם?                                                                                                                                                     

אז מה הבעיה? דיירי הטוריים מרשים לעצמם לעשות מנגלים בחצר הקטנטנה, או לכסח את השני-מטר דשא בשעות מנוחת הצהריים, או להסתובב בתחתונים ולדבר בקול, או להשמיע ברמקולים בחצר מוזיקת מעליות. כי כל אחד עושה כרצונו בחלקת אלוהים הקטנה שלו. ולמרות שכל הטוריים נראים אותו דבר מבחוץ, מבפנים זו כבר אופרה אחרת, הדיירים מממשים את זכותם לביטוי אישי עם תמות של ריהוט, ז'אנרים: כפרי בגוונים חמים של חום עם נגיעות של ירוק וכתום, מודרני עם רהיטים חדי זווית בגווני אפור ותמונות אבסטרקטיות, נובורישי – אומלל, מאמלל אחרים, אקלקטי עם מודרני – ענתיקות משוק הפשפשים עם רהיטים מאיקאה, כמו אצל ליטל, כמו ליטל, אקלקטית, חסרת טעם, חסרת רגש, לא מנומקת. אולי בגלל שלא אכפת לה, ואולי בגלל שקיוותה שאם תיתן לבלגן בחוץ לחגוג, תוכל להשתלט על הבלגן בפנים, ואולי גם על בעלי.

(😢9 👍12)

 

#נדב _ידיזהב ו#סמי _גבס; השארתי הודעה לשניהם בקשר לדליפה בתקרה. הם לא חזרו אלי, כלומר, כל אחד בנפרד. אולי יש לכם המלצות למישהו מעולה שמטפל בדליפות, אשמח.

(0👍אין המלצות)

 

#קבוצת_תמיכה

ליטל פותחת את הדלת בחיוך רחב ובמכנסי קשרל מהעין השלישית סניף חדרה להתקף נוסטלגיה היפסטרי. על הטישרט הסגלגל שלה כתוב FUCK BABY, קצת נועז ל#קבוצת_תמיכה בעתלית וגם דו משמעי אם נתעמק. אני מתיישבת, הכורסה חורקת (איקאה? בחזית? תתביישי לך!), מחייכת יפה, מצפה לעוגת הגבינה שליטל תמיד אופה.  אחרי מגיעה שחרחורת מקורזלת עם שביל חוצה קירזול כמו כנפי צמר פלדה מצידי הראש –"ורד בואי תכנסי, כולן מחכות לך". ורד, מינימאוס מאוסה (קשה להתאפק עם שם התואר), על עקבי סטילטו שרועדים תחת בטן חודש תשיעי (#עקביסטילטו מרפררים גם לחוטיני ושעווה ברזילאית ובוטוקס – אם נשאר תקציב ללוק חדש) , וגבות מקושתות בFREEZE – בוטוקסי (כנראה שכן נשאר תקציב).

אחרי שכל אחת הציגה את עצמה, שם, מגורים ושבוע הריון, ליטל דיברה, מסתכלת עלינו בצורך נואש באישוש לקשקשת שנפלטת, נצמדת לז'רגון ה"מקצועי" ולקשקשת סמיכה שמצפה בקרום בלתי חדיר כל פינה טובה של שאלה או ספק כמו לקרש הצלה, ואם מישהי תשאל משהו אמיתי כמו: מה עם סקס בחודש התשיעי (המקורזלת), או מה עושים עם ירידת החשק (של הבעל), או מה עושים אם הוא נוחר בלילה (מה זה קשור להריון? אולי זה קשור לשינה הקלה בתקופה הזאת? את יכולה לקנות לך אטמי אוזניים משעווה, מניסיון), או על התקפי הזלילה בלילה ("ברוך השם הבחילות כבר חלפו") או, ומה עכשיו כשהתנוחה המסיונרית, היא מחוץ לתחום? כשהכרס חוצצת בינינו לבין האיברים של בעלינו? ומה אם גם לו יש כרס? אולי את ממליצה על תנוחות אחרות? האם למצוץ לו זו התשובה? ואולי חדירה אנאלית?

 (😢 2👍1)

 

ובתת תת ז'אנר של הנ"ל:

ויש חוקים גם לכלבות (לא להתבלבל עם חוקיות שהיא מהטבע ולא מעשה ידי אדם), גם בחמלה/צער/כעס/אהבה/שנאה/קנאה/דיכאון. ומי שלא מבין את זה עלול לטבוע בתוך ההצפה של הרגשות שלו – בים הרגש – אם להשתמש בקלישאה, להיסחף בזרם חזק ללא נקודת אחיזה או קרש הצלה שמתבנת/ממסגר/ממקם/מאלף/מקדד את הרגש הפראי שמאיים על התפקוד של הבן-אדם.

אולי אני פשוט כלבה פרנואידית. כבר לפנות בוקר ואני עדיין ערה, #מנסה_להתחבר_לעולם      

(1 3 👍)

 

#פריפריה, בהמשך לפוסטים הקודמים:

זה העניין ב#פריפריה, הקהל לא תמיד קולט שהטרנד היום הוא נוחות (ובלי שום קשר לסרט על הראש)! במיוחד אם אנחנו בהריון! (כן, גמני בהריון!) הרצון להרשים בסגנון שנות ה-90 כבר דוכא על ידי הפמיניסטיות, כך שברגע שנוצר חיסון עדר לעקבים מזקירי תחת, סטנדרט היופי השתנה (ירד), הנשים התנמכו בכמה סנטימטרים, התרגלו לנוחות של הסניקרס, ומספרן של הולכות על עקב הדרדר עד שהוא נצפה עם הכניסה של ורד; אבל אולי הוא לא כל כך יוצא דופן במקום כמו "בנה ביתך בעתלית", כי ביננו, חוסר מודעות אפנתית/פמיניסטית הוא לא חטא, אם אין מודעות לסו-קולד חטא. ואולי הוא מקנן רק בראש הזיבלוני שלי, חוטאת קטנה וטיפשה.

אהה ובסוף לא היתה עוגת גבינה.

(👍11 ותגובה אחת שמחקתי)

 

2

#כריךלמישצריך

כמו הרבה ילדים, גם עומרי מפרק את הכריך שאני מכינה לו:  קודם הוא מוציא את הירקות ושם בתא הגדול של קופסת האוכל, לתא הקטן הוא דוחס את הגבינה הצהובה וכל מה שנשאר, ואז – אוכל רק את הלחם. איך אני יודעת? כי זה מה שהוא מחזיר בתיק אוכל. שאריות. או שזאת הייתה צילה שאכלה את הלחם?

אפרופו כריך; לפני שבועיים הצטרפתי לקבוצת "כריך למי שצריך", מכירים? ואני לא מאלו שמצטרפות לקבוצות, אבל הימים אולי טעונים יותר; אולי אני מרגישה קצת חנוקה, אולי אני במקום לא טוב נפשית, אולי אני מרגישה, כרגיל, קרה, צינית, מתנשאת ושונאת, אולי יש לי צורך לצאת מעצמי ולהעניק למישהו משהו, אולי בגלל הסוף של צילה… אנשים מכינים כריכים, מביאים פירות, מים, מרקים נמסים ועוד… ריספקט! אני כבר הגעתי לשם פעמיים וגם לקחתי הביתה שני כריכים לעומרי (מאלו שנשארו). בסוף אני אכלתי אותם (הזדהות? צילה?)

(9 3👍)

 

#כריךלמישצריך

אל הדוכן מגיעים כל מיני אנשים, גם כאלה שסתם בא להם כריך בחינם, וגם כאלו שבאמת נזקקים, ונותנים לך להרגיש שבכל זאת, אולי יש משהו גדול יותר מכל הזבל שאת מתפלשת בו ביומיום – גם נפשי וגם אנושי, אם לקלקל את הרושם הטוב שעשיתי עליכם עד עכשיוהיום חולקו בחדרה כ 500!! כריכים😊

בשבוע שעבר פגשתי בדוכן אישה די צעירה בסגנון ליטל לעניים. אחרי שבחרה לעצמה שני כריכים וקצת פירות, היא סיפרה לי שאבא שלה נפטר. "טוב שהוא כבר לא בחיים." העיניים שלה דמעו. הבן הקטן שלה נצמד אליה. היא דחפה את אייל לפרונט. סבא תמיד חשב עליו והביא לו מתנות, בגד או ממתק או כסף שהיה דוחף לו ליד שיקנה נעליים חדשות או משהו, למרות שחי מקצבה. הכי אייל אוהב סוכריות גומי. אבא נפטר אחרי ניתוח גסטרו ברוטשילד כשנתנו לו לאכול לפני שבדקו אם הוא באמת מסוגל לעכל. המעיים שלו נדבקו והריאות הוצפו באוכל שעלה למעלה. היא הייתה תובעת אותם אם היה לה כסף. חיבקתי אותה. הגיעה גם אחת שזכרתי מהפעם הקודמת, באיפור בסגנון קבוקי ושקית בד. מלאנו לה את השקית והיא המשיכה בדרכה בחיוך על  המסכה… כל יום כזה, ולמרות הציניות (שגם היא בסך הכול מסכת קבוקי לנשמה), פותח לנו את הלב ויש לנו רצון לתת יותר. או לפחות זה מה שאני אמורה להרגיש, ובלי תכנית גיבוי למקרה שארגיש ההפך.

*בתמונה – אני עם החבר'ה בדוכן של  "כריך למי שצריך"; משתלבת, אופטימית וחייכנית ועם משקפי שמש חדשות – כמו שצריך. מקווה  שגם לי יקרה הנס והלב שלי ייפתח בקרוב. (פה היה סעיף שנוגע בצנעת הפרט שפחדתי לכתוב אז אשלח בפרטי למי שתבקש)

(9 2 8👍😢)

 

#כריךלמישצריך

אני תמיד מגיעה לבושה כמו לתחרות  האישה המכבדת. לא בטרנינג או בכפכפים, אבל כן בנעלי ספורט שיהיה נוח לעמוד שעתיים – שלוש על הרגליים. וגם לא יותר מדי מהודר!

"מה יש בסנדוויץ'?" שאלה אישה מבוגרת עם ליפסטיק אדום ושיער סגול במבטא רוסי.                                                                                                              '"מה יש היום?". "היום יש חביתה, ממרח אנשובי, גבינה צהובה גבינה לבנה עם בצל ירוק למי שלא צריך להתנשק, וכל האנשים מסביב לדוכן צחקו…. "כמה חשוב להוציא אנשים מהדכדוך הקיומי הצמיגי, במשפט קטן כמו, לא צריך להתנשק", כתבה ויויאן באתר העמותה. אחר כך גמני חזרתי על  הבדיחה והאנשים צחקו. שמתי לב שהבחורה השחורה שתמיד עמדה מרחוק, לא הופיעה בשבועיים האחרונים. אולי היא עסוקה או שהספיק לה.

 (6 😢 8👍)

כתבתי תגובה לעצמי: אני יודעת שאני מאבדת אותכם, תשתדלו להחזיק מעמד. עוד קצת

 

#מתווה חזרה לשגרה (שפיות).

"יש עוד כריכים," הודעתי בשמחה לבחור ששאל באכזבה אם הכול נגמר, והוצאתי עוד כמה מהצידנית (למרות שלי אסור להוציא עצמאית, רק למנהלות הדוכן). גם עם טונה, ניסיתי לקלוע. זה מין משחק ניחושים שאני משחקת עם עצמי, איש הטונה, אשת הגבינה הצהובה, אשת גבינה עם מלפפון חמוץ, איש העוגיות עם החצ'קונים. הבחור בחן אותי וביקש עם טונה. ריספקט. הוא לעס באיטיות, מהדס בין השיניים החסרות. "יש מיץ טבעי?" "לא. מצטערת. אני יכולה לנסות לארגן לך לשבוע הבא אם תבוא." אולי תרצה גם קייל ונבט חיטה וגרנולה בר? את זה לא אמרתי. "את מהטלוויזיה?" הוא שאל. "לא אני מהחיים," עניתי. #כולה_מתנדבת_בדוכן. ואז הוא התחיל לבכות. הוא גרוש. הגרושה שלו מסרבת לתת לו לראות את הילדים. "איפה הייתי פעם," לעס. "ואיפה אני היום." ותיאר לי את החיים המופלאים שהיו לו אז, איך הוא קנה מכוניות יוקרה, אכל במסעדות יוקרה והלווה לכל מי שביקש בלי חשבון. ואז התחילה ההידרדרות. "אהבתי אותה מאוד," הוא דילג במעבר חד לגרושתו והדמעות חנקו אותו. "היא סתם התלוננה במשטרה שהכיתי אותה. בחיים לא הייתי מרים עליה יד!"… "תראי איפה אני היום. הילדים לא מדברים איתי, אני חי במחסן אצל אחי. חום אימים בקיץ – קר בחורף. אי אפשר להדליק תנור כי זה מחסן מפלסטיק". דווקא אני צריכה כזה מחסן, אבל קטנטן, לחצר האחורית שלי, רק בלי הדייר. "איפה הייתי," התחדש הפרץ, "ואיפה אני היום." אתה בארץ עוץ של הגברים המכים, לא אמרתי, רק  חייכתי אליו בחביבות להרגיע את השיפוטיות של עצמי.

#יום _אחד _מישהו _יפרוץ_ את_ הדלת _לנשמה _הנעולה_ שלי_ וזה_ לא _יהיה_ אתה.

יש הרבה אנשים טובים בדוכן שלנו, אמרתי לו אחרי שנרגע. אם תמשיך להגיע, כולם ישמחו לדבר איתך.

 (4 (😢 2👍

 

#כריךלמישצריך, קצת חופרת למי שיש סבלנות:

היה כבר רבע לעשר ואף אחד מהמתנדבים לא הופיע. נכנסתי לקניון להתקרר קצת, אבל שם חיכתה לי להקה של תוכים בכלוב קטנטן. התקרבתי, שקלתי לפתוח את הכלוב ולשחרר את הציפורים האומללות, אבל במחשבה שנייה השתפנתי ותירצתי את זה בתירוץ מצוץ שבעל החנות יקנה עוד להקת תוכים וידחוס גם אותה לכלוב.

טוב, הצצתי בסחורה הזולה על הדוכנים ממול, עמדה שם קבועה של הדוכן, זאת עם חמשת הילדים ומיששה כותונת לילה. כשחזרתי לדוכן כולם כבר היו, רונית הסוכרתית שוב הביאה לי מתנה, שקית לשימוש רב פעמי ומכסה ניילון לתעודת זהות. ויויאן נזפה בי, "חבל שאיחרת, היית יכולה לעזור לנו להעמיס".

הבחורה השחורה הגיעה באיחור, נשארו רק ממתקים: סוכריות טופי, גומי נחשים, ג'לי פירות, מקלות טופי (אכלתי כמה) ווופלים. לא אמרתי מילה לחברי לדוכן על הג'אנק פוד והקלוריות הריקות והנזק לשיניים. הבחורה אמרה "תודה". שאלתי אותה אם היא אתיופית והיא אמרה שהיא לא. "אריתריאה". שאלתי אם היא מדברת עברית והיא אמרה "קצת. אני מדברת אנגלית", היא אמרה באנגלית. "למה את נותנת לה" רונית התרעמה, "היא מסתננת זונה." יש מספיק לכולם, עניתי. "לא נכון," רונית אמרה בכעס. איך את יודעת שהיא זונה? "יודעת". "מסכנה," פלטתי, "כולנו כאן מסכנים, אין לך עיניים? והיא צעירה, היא יכולה ללכת לעבוד!" היא פנתה אליה ועשתה תנועה של נפנוף כמו לכלב רחוב. הבחורה הסתלקה לפני שהספקתי להוציא מילה.

#ג'אנק_פוד_נחמת עניים

 (0 👍)

 

#מצ'טות

נפרדתי מיוסי מיכל וויויאן, לא לפני שהעמסתי את הקרטונים הריקים והלכתי דרך הקניון בויה דולורוזה של התוכים, משתדלת להסיט את מבטי מהכלובים.

בדרך לתחנת האוטובוס הרגשתי עיניים בעורפי. הסתובבתי, כמה צעדים אחרי הלכה האריתראית. עצרתי. "מה נשמע?" שאלתי באנגלית. "או קיי" היא ענתה. "לאן את הולכת?" שאלתי, "לגינה". לא שאלתי אם היא ישנה שם, לא ליפול למלכודת, כאילו מה אני כבר יכולה להציע לה? שמיכת פוך? לינה בחדר הילדים? 

"את גרה רחוק?" שאלה. "כן" עניתי. לא נתתי לה את הכתובת מחשש שתגיע לעתלית ותקלקל את השלווה הכפרית עם המצוקות שלה. היא נראתה עייפה, מיואשת, טיפות קטנות של זיעה בצבצו מעל השפה העליונה התפוחה שלה – בלי בוטוקס, חשבתי ומיד סילקתי את המחשבה האידיוטית – על מה את חושבת כשאת מביטה באומללות טהורה. ומיד צפו תמונות של אנשים שחורים עם מצ'טות טובחים בנשים וילדים, קוטעים איברים, שולפים תינוקות מבטן אימן וכל הזוועה שראיתי בטלוויזיה עוד לפני שכיסיתי את העיניים. הוצאתי מהכיס שטר של עשרים שקל אחרי שדחפתי בחזרה את זה של החמישים והושטתי לה. היא הודתה לי והחזירה את השטר בידה. חיכיתי שהיא תטמון אותו בכיס או היכנשהו, אבל זה לא קרה. טוב פלטתי, אני הולכת לאוטובוס, והלכתי מהר. הוקל לי שלא שמעתי צעדים מאחור.

(0 👍)

 

#שחרחורת:

עבר שבוע. יצאתי לדוכן החלוקה חוששת שהאריתראית תארוב לי עם המטען העודף של הסבל דווקא שהכול סוף סוף התחיל להיות רגוע. יותר גרוע, אולי היא גם תביא ילדה עם תלתלים כהים וייאוש בעיניים. טוב, בסוף היא באה לבד ועמדה הרחק מדבוקת הנזקקות, מחייכת אלי כאילו בילינו יחד על הסיר בערבות אריתראה. התבלבלת! אדם בילה בקיבוץ על הסיר ולכן הוא מרגיש חייב לכל העולם. היא התקרבה, הושטתי לה שלושה כריכים עם כל סוגי הממרחים (ביצים, מיונז עם גבינה צהובה וטונה), למרוח את הרגשי. שאלתי את מיכל אם נוכל להכניס אותה לרשימה של הקבועים.

"היא חדשה? לא?"

היא מגיעה כבר כמה שבועות ועומדת מרחוק.

"אתיופית?" לא אריתראית… "אה".

"איך קוראים לך?" היא התעניינה.

"אלמז".

"שם יפה לאישה יפה", היא אמרה באנגלית, יוצרת קשר מיידי בכישרון טבעי. ושוב צצו תמונות של אנשים עם מצ'טות טובחים בנשים וילדים. ניסיתי לא להראות שאני מרחמת עליה; כאילו עינויים, אונס, רעב, קטן עלינו הנשים, טריוויאלי. ואולי כן? אולי אנחנו(?)  שורדות הכול, ואת אחותי השחרחורת. פניתי אליה, אלמז, תרצי עוד משהו? "כן, את בעלך", היא לא אמרה, כי שתינו עוד לא ידענו. אם הייתי יודעת הייתי מועכת את התולעת השחורה ומכבה ת'סיגריה על ההפרשות. תגידי, יש לכם תוכים כאלו באריתריאה? הצבעתי על התוכים האומללים כשעברנו בדרך מהקניון לרחוב. היא העיפה מבט מופתע ואמרה, "יותר גדולים". אהה. אבל בטח לא בכלובים אמרתי. "לא, לפעמים אנחנו צדים ואוכלים אותם". אההה מלמלתי, אוכלים, וניסיתי להסתיר את הבעת הזעזוע… לאכול כזה דבר יפה? חשבתי. אבל מה בעצם ההבדל בין תרנגולת לתוכי? ומי כאן קובע את סטנדרט היופי?  או את סטנדרט הרעב, ומי קובע את הנורמה מי אוכל מה ומתי? לילד רעב מותר לאכול קקדו? ג'אקו? בכריך? עם מיונז או קטשופ? מה עם מלפפון חמוץ ועלה של חסה? האם לאיש שבע מותר לכלוא אותם בכלוב?

 #כריךלמישצריך

(0 👍)

 

#אהבה #סיפוראהבה, ובאותו עניין, בערך:

ואז אדם עזב, בלי דרמה. ולא כי סובבתי לו את הגב ושלחתי אותו לאונן באמבטיה (שלא ירעיד את המיטה)… ולא כי #יצאתיכלבה, ולא כי לא בישלתי/לא אפיתי/לא חייכתי/לא הגדלתי אותו. מה כן? אין כן.

באמצע הלילה הראשון היה נדמה לי ששמעתי רחש למטה, ירדתי, וזה לא היה הוא. הייתי עצובה. הוא גם לא ענה לנייד. או שחסם אותי. השארתי לו הודעה בתא הקולי: איפה אתה? למחרת בבוקר עומרי שאל, איפה אבא? ושוב השארתי לו הודעה בתא הקולי: מה עובר עליך? מתי אתה בא הביתה? בערב עומרי שאל, איפה אבא? איפה אבא? וגם בדרך לגן, ולמחרת ולמחרת. מרחתי אותו ב"אבא בצבא ובוא נזמין פיצה"… "אבא מבקר את ההורים שלו בקיבוץ"… "אבא יחזור מחר"…

 (4  12👍)

 

3

 

אני במחלקת יולדות באיכילוב; בקרוב התמונה!

(6 17👍)

 

4

לא תהייה תמונה 👼

28 (ושיתוף של אחותי)

 

5

האם זאת אני? בנקמני?

פוסט נח.קמה לכל מי ששרדה סיטואציה דומה, ואני לרגע לא מתנצלת על התכנים (למרות שיהיו כאלו שיסיימו לקרוא עם שקית הקאה ואולי אפילו ימחקו אותי מרשימת החברים, אבל זה שווה את הקטרזיס:

אתמול קיבלתי במייל מקנדה תמונה של תינוקת שחורה עם עיניים ירוקות כמו של אדם (ובלי הביצית שלי… 😢 כל מי שמכיר אותי יודע כמה רציתי תינוק פונדקאות מאלמז. אבל התינוקת הזו הוא לא פונדקאות ולא שלי, היא של אדם, האקס שלי, ושל אלמז, שחיה עכשיו כפליטה בקנדה בקהילה גדולה של מבקשי מקלט. אני לקחתי אותה לנציבות האו"ם לפליטים בתל אביב ומילאתי איתה את בקשת ההגירה, בטענה של שימוש נצלני בגופה ומעשי אונס חוזרים ונשנים. #על _לא_דבר.

קבלו בתגובה הראשונה את התמונה של אדם איתה, שנראית ממבט ראשון כמו עוד צילום של עוד זוג אוהבים, אחת שחורה והשני לבן, כמו יין ויאנג, כמו אהבה בין גזעית וכל השיט שהתרחש בקיבוץ הממוזער על ראש ההר שאליו עברנו, אדם ואני, בצפייה לילד פונדקאות מאלמז, אבל שימו לב שהוא כרוך סביבה כמו נחש פיתון והיא מתפתלת תחת חיבוק החנק שלו… סיי-נו-מור. התמונה כמובן לא יכולות לספר או להכיל את כל הסיפור מהרגע שאלמז נקלטה בקיבוץ ובזין של אדם, ועד הרגע שבו קיבלתי את התמונה של יורדנוס הפעוטה. וסליחה על ה"זין", אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו, וממילא רבים מכם תאנפרנדו אותי, וגם זה על הזין שלי, ואם נחזור לתמונות, לא רואים אותי שם וגם לא תראו אותי שם כי הייתי רק רקע בגרסה המקומית ל"סיפורה של שפחה", אני גם מאשימה את עצמי בהתרחשות הזאת מהבחינה ששימשתי משתפ"ית לכל הזוועה שהתרחשה, ולכן גם ניסיתי לכפר על מעשי… מצרפת בתגובה השנייה עוד תמונה, הפעם שלי עם אדם ועומרי, בתקופה הקצרצרה שהיינו באמת מאושרים בקיבוץ. באמת באמת מאושרים.

 #שמחה לאיד.

 ( 21 😢)

נ.ב. אף אחד לא אינפרנד אותי(!)

 

6

החלפתי את הסטטוס לפרודה

( 12👍9)

7

החלפתי את הסטטוס לגרושה

(💔4👍13)

 

8

עדכנתי את תמונת הפרופיל שלי לתמונה  מלפני עשר שנים. דומה יותר למה שאני מרגישה היום. אופטימית! ❤❤❤

(👍19)

 

האישה התקשטה לקראת התור שנקבע לה בשעה שלוש בצהריים אצל ד"ר זוסמן, כי כך לימדו אותה החיים: אישה צריכה להיות מקושטת. אישה מטופחת מקבלת יחס משופר. אישה יפה מקבלת טיפול טוב יותר מאישה שפניה אפרוריות, ששמלתה דהויה, שהלק על ציפורניה מתקלף, שהבנליות מולחמת לעורה ומכערת אותה. זאת לא הייתה מסורת שעברה מאם לבתה. היא לא זכרה שסבתה או אמה אי פעם הורו לה במפורש. אם היו נוהגות כך ודאי הייתה מתקוממת נגדן ומאשימה אותן בשובניזם ובמיזוגיניה, פניה היו בוערות מחום הצדקנות כשהייתה מעמידה אותן על טעותן ומזדעזעת מטיפשותן ונבערותן. אך היא הייתה בטוחה שלמדה את השיעור הזה מהן, מהתבוננות בנשים סביבה. בטח בזמן כלשהו בחייה צפתה באמה או באחותה הגדולה כשהן עבדו בהתגנדרות. התחפשו כדי למצוא חן בעיני גברים. היא יכלה להיזכר בכך כעת, גם אם לא היה ברשותה זיכרון ילדות ממשי כזה. כן. ייתכן ששתלה אותו במחשבותיה אך במרחק המטושטש של השנים הייתה בטוחה במידת תקפותו ובאותנטיות שלו. גם אם לא התרחש באמת במציאות, היה מוכרח לקרות והפך לתמונה שקמה מול עיניה. האישה שיוועה לא להיכנע להרגל המתרפס של בנות מינה למצוא חן, אך כעת כשהייתה כל כך לחוצה, מיהרה להגיע לתור שלה בעוד שעה, הראש שלה לא חשב. היה על אוטומט. פעלו הידיים שרועדות שִרטטו פס איילנר שחור מעל עפעפיה, מרחו מייק אפ על סנטרה ופידרו באבקת סומק את עצמות לחייה. פעלו השפתיים שהתכווצו לנשיקה כדי למרוח באופן אחיד את השפתון ואז נפרדו זו מזו בהפרחה מתפוקקת לאוויר. היא התבוננה בבואתה כמביטה באישה אחרת שהפכה להיות לאחר שמרחה את עצמה במסכת צבעים והאישה הזאת הייתה ללא ספק נאה ואלגנטית יותר ובאותה נשימה גם זרה לה לגמרי. היא חייכה אליה והחיוך יצא עקום.

האישה הייתה עצבנית מאוד מאז שהתקשרו אליה ביום חמישי מהמרפאה והודיעו לה שעליה לבוא לבדיקה חוזרת אצל ד"ר זוסמן לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקות הדם שלה. היא ניסתה לדלות מידע מהמזכירה העניינית אבל זו סירבה במיאון שתלטני לומר ולו מילת הרגעה אחת, רק שתזמין בדחיפות האפשרית תור באפליקציה. ולא, בשום פנים ואופן היא לא יכולה להעביר אותה לשיחה עם ד"ר זוסמן. הוא לא ידבר איתה. הוא עסוק מאוד, יש לו הרבה מטופלים היום, ובלאו הכי הוא לא נותן מידע על תוצאות בדיקות בטלפון. גם אם הוא מכיר אותה, גם אם היא מטופלת שלו כבר עשר שנים, מה זה בכלל שייך? היא התלבטה אם להתקשר לטלפון הנייד של הרופא שהיה שמור אצלה באנשי הקשר ובסוף החליטה שלא. היא קבעה תור למועד הראשון הפנוי ביום שלישי. עד יום שלישי תנסה להתאפק. עוזי בן זוגה ואמה ניסו להרגיעה, אך היא לא נרגעה באמת וניסתה לפענח את התשובות בעזרת גלישה באתרי אינטרנט. התאמצה להבין את משמעות חריגות הכוכביות האדומות, אך הממצאים שעלו בידה היו מבלבלים ומלאי סתירות. האישה התקשרה מבוהלת לידידה רופאה שלה וזו ירתה קצרת רוח שהיא בדרך לעבודה, ושבתקופה האחרונה היא בעומס רציני, בלתי נתפס בכלל, אבל באמת כל כך, כל כך התגעגעה אליה והבטיחה בתוקף שתחזור אליה, ולא חזרה. והיא השתדלה לא לשמור טינה לחברה הרופאה ולא הצליחה. התקשתה להשלים עם כך ששגרת היום והטיפול בילדים הרחיקו את חברותיה ממנה עד לבלי שוב. 

האישה חששה מאוד שמשהו אצלה לא בסדר. כבר זמן רב קיננה בה תחושה של אסון מתקרב ולכן לפני שבועיים ביקשה ממזכירתו של ד"ר זוסמן שתשלח לה הפנייה לבדיקות דם. היא לא יכלה להגדיר בדיוק מה השתבש. היו המיגרנות שהתישו אותה, כמו הכניסו את ראשה למכונת סחיטה ומשכו חזק את הידית, ובחילות לאחר שאכלה מאכלים מסוימים ונדודי השינה. נדודי השינה היו השנואים עליה מכל. הרי הייתה עייפה כל כך מסאון היום, ובכל זאת הדקות שלפני השינה כמו הוקדשו להתכוננות למאבק בחזית היום הצפוי לה למחרת. היא הריצה בראשה את כל הפגישות העתידיות ואת הדרך שתעשה מתנשפת לחדר הישיבות: המדרגות הנעות באטיות מקוממת, דלתות המעלית שייפתחו מולה, הדהירה הלא זהירה בכבישים בזמן שהיא מכה באצבעותיה בחוסר שקט על ההגה; העקיפות, ההזדחלות מאחורי משאית זבל, הלחץ הרצחני להספיק להגיע בזמן וידיעת התבוסה שכיסתה בזיעה קרה את כפות ידיה והתירוצים הממולמלים שתמלמל לפנים הקהות, הלא פייסניות שמולה. דמיינה את עצמה מפהקת מול מנכ"לית העמותה, עיניה מתכסות בדוק מצועף והיא שוב נשאלת אודות הנתונים על הנוער בסיכון שנשר ממסגרות החינוך הפורמליות בכרמיאל, והראש שלה הופך אטום, המידע צף. עיניה מתערפלות ומזדגגות והיא אינה מצליחה לומר דבר. חדות מחשבתה, זאת שינקה ממנה את ביטחונה ושבזכותה התייחסו אליה ברצינות ובכבוד — בגדה בה. כל לילה בגדה בה מחדש.

האישה הברישה את שערה, התיזה על צווארה ענני בושם ואז יצאה מחדר האמבטיה. היא התיישבה בכורסא בסלון, נעלה נעלי עקב וחילקה הוראות אחרונות לעומר, בנה המתבגר שהתבקש לשמור על אחותו הקטנה בזמן היעדרה. הוא היה שקוע בטלפון הנייד שלו ולא הקשיב למילה אחת שאמרה לו, גם לא טרח להנהן או לעשות עצמו מקשיב. התנהג כאילו היא רוח רפאים בלתי נראית והיא התאמצה בכל מאודה לא לנטור לו טינה.

"לאן את יוצאת, אמא?" שאלה בתה מיה כשהאישה הכתיפה את תיקה. היא הלכה אחר שובל שמלתה המתנפנפת עד למטבח, מוקסמת מתחפושת האישה היפה. עיניה של בתה עקבו כיצד היא שותה כוס מים ומוחה בנייר את שאריות השפתון שהכתימו את הזכוכית לפני שהניחה אותה בכיור.  

"אני הולכת לד"ר אמנון זוסמן, את זוכרת אותו?"

"לא. מי זה?"

"הוא רופא משפחה. כמו ד"ר אפרים, רופא הילדים שלך."

"בגלל שאת חולה?"

שאלתה צבטה אותה ובלבלה אותה לגמרי, והיא ליטפה את השיער הרך שעל ראשה ומלמלה, "אמא מאחרת מיוש."  

כשעשתה פיפי וחיזקה מול המראה את השפתון האדום שדהה לא ידעה למה טרחה להתקשט כך. אולי ציפתה שמסכת היופי תגן עליה, שבעזרתה תדלג מעליה בשורת האיוב ואולי התחפשה לקראת מילוי תפקידה כדמות מרוחקת וקרירה בסרט דרמטי. כמו תמיד, בשעת ההתרחשות הגורלית ניתקה את רגשותיה משרשרת התסבוכת הבלתי צפויה שנדמתה לה כעלילה מותחת וסוחטת דמעות שלא הייתה יכולה להיות אמיתית, שלא יכול להיות שמתרחשת. כך הרגישה גם בלידותיה שהסתיימו שתיהן בניתוח קיסרי. אולי המורפיום שקיבלה לשיכוך כאבים העצים את תחושת הניתוק המרחפת כי האישה חשה שלא היא שוכבת עם בטן חתוכה בחלוק בית חולים תכול ומכוער, שהקשירות שלו נפרמו וחשפו את גבה ואת עכוזה.

                                                                                           ***

האישה חנתה את המכונית ופסעה זקופה לכיוון המרפאה. לידה במעלית עמד גבר נאה בעל בלורית כסופה במעיל צמר ארוך. הם החליפו ניקורי מבטים סקרניים והאישה חייכה אליו ואל עצמה, שמחה שהיא עדיין מעוררת עניין בגיל ארבעים וחמש. היא כבר לא הייתה צעירה, ועדיין לא לגמרי מבוגרת. ללא ספק האימהות נחרטה במפת קמטי הדאגה שבזוויות פיה ובמרכז מצחה. מעיניה קרן פיכחון למוִּד ניסיון. ובכל זאת, משהו מרענן נשמר בה והיא הרגישה מושכת. אמנם עבור גברים צעירים הייתה כבר מחוץ לתחום, אבל לאחרונה גילתה את שיכרון ההשפעה שיש לה על גברים מבוגרים ממנה. גברים בני שישים, ולפעמים גם בני שבעים נמשכו אליה וזה הפתיע אותה, שבגילם הם שוב מוכנים להשתטות ולסכן הכול אם רק תגלה אות זעיר של היענות, תפיחה על ירכם, חיבוק צמוד מדי לחזם. חלקם אפילו שלחו לה רמזים גלויים או מבודחים כדי לבדוק את היתכנות הדבר: אם תיעתר לצאת איתם להרפתקה שסופה אינו ידוע. מפעם לפעם היא השתעשעה מעט עם משחק הפיתוי הזה, וחשבה שאולי זה פרכוס אחרון לפני שחן צעירותה יוּעם לעד. היא לא רצתה להסתבך בשום פרשיית אוהבים, אך שעשועים מעין אלו הציתו בה תשוקה ולחלחו את שגרת נישואיה. הבשלות הנשית, זו שנסכה באיבריה הגדולים והעגולים שלווה מתפנקת, ריטון מגורגר של חתולים, הייתה צפויה להיקטף ממנה בעוד כמה שנים. היא הרהרה בתוגה כמה קצרה התקופה שהייתה באמת מרוצה מהמראה שלה. שנות התבגרותה חלפו כמו נסיעה דוהרת ברכבת, אז לפעמים נתקפה חיבה כלפי המראה הבלתי שגרתי שלה, לרגליים הארוכות, לקומתה הגבוהה מדי. קומה של שחקניות כדורסל הקניטו אותה בקריצה, אבל זכור לה שרוב הזמן הייתה מוטרדת וחסרת נחת וניסתה לתקן משהו בעצמה. רבצה עליה תחושה שרק אם תצבע את שיערה לאדום, או תמרוט את גבותיה לקו דקיק או תרד שלושה קילו, אז הכול יהיה בסדר. בתום שנות העשרים, הפציעו השנים הארוכות שגופה נשדד ממנה לטובת ההריונות וגידול הילדים. ורק לאחרונה נפרסו השנים הרגועות, שבהן הייתה מפויסת ונינוחה יותר, הרפתה מהשמירה על המשקל ולעתים גם טפחה בחביבות על כרסה המשתפלת. קיבלה בהבנה את השערות הלבנות הבודדות שבכל זאת הקפידה לסלק, אף שאמה הזהירה אותה שהתלישה מגבירה את גדילתן של שערות לבנות חדשות.   

                                                                                              ***

האישה ניסתה למשוך את השיחה עם המזכירה ולהתחבב עליה כדי שזו תחשוף משהו מהמידע המוצפן בחיסיון רפואי אודות תוצאות הבדיקה שלה, אבל הבחורה הצעירה סירבה לשתף פעולה, הייתה עטופה בשיריון הניכור של עובדים עם קהל שאיבדו לגמרי סבלנות ורצון לגלות אדיבות. בקול עצי אמרה שיש מישהו בפנים ושתקרא לה כשיגיע תורה. בינתיים היא יכולה להמתין. האישה התיישבה בחדר ההמתנה ועלעלה בדפי הכרומו המבריקים של מגזין הנשים. עיניה נלכדו בכותרת כתבה מצולמת שהבטיחה ללמד לחזור להיות בכושר בעשרה שלבים פשוטים. כשעיניה רפרפו מעל ההוראות הנלהבות של השלב השביעי, היא ראתה שמחדרו של ד"ר זוסמן יצאה אישה מבוגרת, מדדה על מקל הליכה. המזכירה קראה בשמה: נורית. נורית שביט. שמה המוכרז בחלל החדר נשמע נוכרי ומפתיע. היא קמה, החזירה את המגזין למקום והתקדמה מהססת לכיוון הדלת הפתוחה. "את יכולה להיכנס," עודדה אותה המזכירה ממקום מושבה והתעלמה מצלצולי הטלפון שצבאו על המרפאה.   

"שלום!" קיבל אותה בחיוך ד"ר זוסמן והיא הרגישה כמו תמיד כשביקרה אצלו בעשר השנים האחרונות שמסיבה עלומה כלשהי, היא חביבה עליו, שהוא שמח לראותה. הוא היה גבר נאה ומושך בן חמישים וחמש לכל היותר, בלורית שיערו הייתה כסופה ומלאה והוסיפה לו הדר. גופו המוצק והמרשים מילא את כל הכיסא. הוא שאל אותה לשלום ילדיה ולשלומה, והיא סיפרה בקול כבוש שהיא מאוד מתוחה מאז שהודיעו לה שבדיקות הדם שלה מצריכות ביקור חוזר אצל הרופא המפנה. היא ציפתה להבעה כלשהי על פניו, אך הוא נראה כאילו שכח בכלל במה מדובר. היא חשבה שאם הוא לא זוכר תוצאות קטסטרופליות, אז אולי אחרי הכול, תוצאות הבדיקה שלה לא כל כך גרועות. אולי גילו לה סכרת. סכרת ולא סרטן. הלוואי שזו רק סכרת, סכרת או דלקת נסתרת, היא התפללה. בשתי המחלות הללו אפשר לטפל בעזרת תרופות, משתיהן אפשר להירפא והן לא מסכנות חיים. הוא ביקש ממנה את הכרטיס שלה, העביר אותו במסוף ואמר "בואי נראה." היא אמרה לו שניסתה לברר לבדה את התוצאות באינטרנט, אך הוא קטע אותה, "רק רגע בבקשה, נורית."

בזמן שד"ר זוסמן צמצם את אישוניו וקרא את תוצאות הבדיקה במסך המחשב, רעדו לה הרגליים והיא המשיכה להתפלל שהכול אצלה בסדר, וחשבה שיש לה עוד הרבה מה להספיק בחיים. בדחיפות הראשונה עליה להפסיק את המאבקים המתישים עם עומר. היא מוכרחה להתחיל לדבר איתו ולהפסיק להתרגז מכך שהוא כמו כל בני גילו מרוכז בעולמו ולא רואה אותה, או רואה אותה בתור מטרד מביך, במיוחד ליד חבריו, אז הרגישה כמה הוא בוש בה והשתדלה בכל כוחה לכווץ את דמותה ולקמץ במילים.  

כעבור דקות ארוכות, ד"ר זוסמן אמר מרצין שתוצאת בדיקת הדם מצביעה על עלייה ניכרת ברמת הטריגליצרידים בדמה, או במילים אחרות עלייה בשומני הדם שלה, ושהיא חייבת להקפיד על תזונה נכונה ולהפחית בפחמימות. "זה מסוכן?"  שאלה והרגישה ילדותית כמו בתה בת השמונה. כל כך בנלית וחשופה הייתה חרדת המוות שלה.

"ערכים גבוהים יכולים לגרום להתקף לב או לאירוע מוחי," ציין ד"ר זוסמן וקם מכיסאו. "בואי נבדוק את לחץ הדם שלך ואת הלב," הוא אמר והיא הריצה במהירות את רשימת ההקרבות שהייתה מוכנה לעלות לזבח בתמורה לבריאות טובה, על כל כך הרבה דברים הייתה מוותרת במשא ומתן הדחוק הזה.

הוא נעל את דלת חדרו, הסיט את הווילון והורה לה לחלוץ את נעליה ולשבת על מיטת הבדיקות. היא חלצה את נעלי העקב שלה והוא נעמד קרוב אליה עד שחשה בנשימתו. הוא הניח יד על כתפה, ולא הסיר אותה ממנה גם כשלחש באוזנה, "אין לך מה לדאוג, למה את כל כך קפואה." הוא בדק לה לחץ דם וכשהמכשיר צפצף, חייך אליה שהכול תקין, ואחר כך ביקש ממנה לפשוט את שמלתה כדי להאזין ללב שלה. האישה רצתה להגיד שאין בכך צורך, שהיא לא צריכה להתפשט לגמרי, שמספיק שתפשיל רק את החלק העליון, אך קולה נדם והיא ביצעה את הוראותיו בשתיקה, ופשטה גם את החזייה לאחר שהוא סימן לה בידיו להוריד.

היא חשה מושפלת לבושה בתחתוניה בלבד על הנייר המחוספס שנפרש על מיטת הבדיקות כשהניח את הסטטוסקופ הקר על חזהּ והקשיב לדפיקות לבה ההולם בחוזקה. וכששאל אותה, מתי לאחרונה הלכה לבדיקה אצל כירורג שדיים, היא לחשה שהיא לא זוכרת, איבדה לגמרי את ריכוזה, וראתה כיצד אצבעותיו העבות לשות את בית השחי שלה ואחר כך עוברות למשש את שדיה. לחייה ותנוכי אוזנה בערו מבושה. הוא הורה לה להתלבש, וכשסיים נפנה לכיור ושטף את ידיו בקפידה כמו שוטף מעצמו כל זכר למה שאירע. פניו היו סמוקות והביעו גועל, בטח נגעל מעצמו, נגעל ממנה. לאחר שהתלבשה בזריזות, התיישבה מולו בפנים מורכנות, והוא מלמל שהכול אצלה בסדר פחות או יותר. אנחת רווחה קלה השתחררה ממנה. הוא החזיר את כרטיס קופת החולים שלה ומרוחק ביקש שתקבע תור אצל דיאטנית שתנחה אותה מה עליה לאכול כדי להוריד את הכולסטרול שבדמה. היא חייבת לשמור על עצמה! האישה הנהנה בדממה לאצבעותיו השמנות המתרות בפניה, ועוד לפני שעזבה את החדר הוא קרא רועם, "הבא!"     

בדרך הביתה במכונית, שִחזרה מה קרה וידעה שהיא שיתפה פעולה עם כך מראש עוד מהצהריים, כשלבשה שמלה והתגנדרה והצטבעה, ואחר כך נרתמה לכך כשצייתה להוראותיו בלי להפעיל שיקול דעת, על אף שידעה שרופא משפחה לא אמור לבדוק את שדיה. היא לא הייתה בסדר, ולכן גם לא תספר על כך לאיש. היא התביישה שעשתה כל מה שהורה לה בלי למחות ובלי להתקומם, אחרי כל מה שקראה וידעה. מודעותה פרחה ממנה כמו דליפת שתן. היא התביישה שמרחה את שפתיה בשפתון אדום עז והרהרה שללא ספק האדום שבחרה היה בוהק מדי.

 

מיכאל סגר אחריה את הדלת ומשב של קור חדר לדירה.

"שוב יורד שלג," היא נאנחה והניחה על הרצפה מזוודה קטנה.

אחר כך פשטה באטיות את הצעיף ואת הז'קט, ומיכאל מיהר לתלות אותם על אחד הווים וחייך במבוכה כשנתקלו זה בזה. קתרינה הייתה במקלחת, והוא הוביל את אווה למטבח ומזג לה כוס יין. "אני עדיין קצת חולה, אבל קצת יין בטח לא יזיק," אמרה והשיקה איתו כוס.

אחרי שלגמו, הניחו את כוסות היין ואווה דרשה סיור. היא שיבחה את מראה הדירה וכשנעמדו מול החלון בחדר השינה שצפה אל בית הקברות השתתקה לרגע קל. שניהם בהו בנוף ואז היא החלה לספר לו על השותפה שלה לדירה, אנטיפתית, חסרת גבולות ורודנית חסרת תקנה בכל הקשור להרגלי ניקיון ומוסר תשלומים. הוא חש הקלה כששמע את קתרינה יוצאת מהמקלחת. לאחר שהצטרפה אליהם מיכאל הרגיש מיותר והשאיר אותן לבדן, אבל גם מהמטבח הצליח לשמוע את סיפוריה של אווה על הסמסטר בצרפת שבוטל במפתיע, על כך שהיא חולה המון בזמן האחרון ועל השותפה, השותפה. לבסוף הן נכנסו למטבח.

"אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב עכשיו, בגלל המחלה והכול,״ אמרה אווה כשהסתכלה בראגו שמיכאל בישל. היא חזרה על המשפט עוד פעם או פעמיים ולבסוף הסכימה לקחת חצי מנת פסטה, ואחריה מנה נוספת. הם המשיכו לשבת סביב השולחן ולשתות, וכשקתרינה ואווה החלו להעלות זיכרונות מהגימנזיום במייסן, מיכאל הסתלק לסלון. גם משם שמע את אווה מבצעת את החיקוי הקבוע של המנהל שלהן, שעיקר גאוותו נבעה מכך שלסינג למד שם, באותו בית ספר בדיוק, אי אז באמצע המאה השמונה עשרה. אווה נכנסה למקלחת וקתרינה ומיכאל הציעו את המזרן שעל רצפת הסלון. הם התיישבו על הספה מול המרפסת (שעדיין לא הניחו בה ולו עציץ אחד) והתבוננו בשלג שהחל לרדת שוב. זה היה חורף ארוך וקר, הארוך ביותר במאה האחרונה, לטענת העיתונים. אף על פי שאפריל כבר היה בפתח, לא נראה עדיין סימן לסיומו.

"אתה בטוח שזה בסדר מבחינתך?"

"בטח, היא חברה שלך ועובר עליה משהו, אני מבין."

“כן. היא לא אמרה לי, אבל אני בטוחה שזה עניין של כמה ימים, לא יותר.״

לפני שמיכאל הספיק להגיב אווה יצאה מחדר הרחצה במגבת קצרה מדי, והוא הסתלק מהסלון בעודו סוקר את רצפת העץ ודורך על סימני הפסיעות שהשאירה. במטבח הוא חיסל את שאריות היין ובהה בדלת הסלון הסגורה.

כשקתרינה נכנסה למיטה מיכאל כבר ישן. למחרת בבוקר, כשהתעוררה, הוא נישק אותה לשלום ויצא, והיא אכלה את ארוחת הבוקר לבדה במטבח. דלת הסלון לא נפתחה עד שקתרינה יצאה לאוניברסיטה.

מיכאל חזר מהמשרד לקראת הערב. קתרינה טרם הגיעה ואווה בישלה במטבח, כלים מלוכלכים רבים נערמים סביבה. הוא בירך אותה לשלום והמשיך מיד לסלון הקפוא. אווה כיבתה את החימום ופתחה את החלון, תמיד ההתעקשות הזו על frische Luft [1]. המזרן הונח במרכז החדר וכמה בגדים היו פזורים סביבו ועל הספה. הוא בדק מיילים במחשב הנייד אף על פי שרק לפני רגע עשה זאת בעבודה, ואז מצא את עצמו מביט בעציץ ולא מצליח להחליט אם הוא חדש או ישן. אווה הצטרפה אליו כעבור כמה דקות. "מצטערת על הבלגן."

"שטויות," הוא ענה. "תרגישי כמו בבית."

היא אספה את בגדיה בזריזות והחלה לדחוף את המזרן לפינת החדר למרות מחאתו הרפה של מיכאל. הוא הבחין מיד בכך שהיא לא לובשת חזייה. זוג השדיים שלה ריקד מולו כשהתכופפה להכניס את הבגדים לתיק. הוא בהה בה, וכשהרימה את מבטה נתקלה במבטו וחייכה. סומק קל פשט בלחייו.

כעבור זמן קצר, במקלחת, הוא השתהה דקות ארוכות מתחת לזרם המים החמים ודמיין את אותם שדיים מלאים ויפים רוכנים מעליו. כששמע את הדלת נטרקת הפסיק, אך קתרינה לא נכנסה לומר לו שלום. בדרך מחדר הרחצה לחדר השינה הוא שמע שהן מנהלות שיחה ערה. הוא נשכב על המיטה והמשיך לדמיין את השדיים של אווה, כשהוא דרוך וער לרחשים שבחוץ. כעבור כמה דקות קתרינה נכנסה לחדר כדי להודיע לו שהאוכל יהיה מוכן עוד מעט. הוא העמיד פנים שהוא ישן, אך כשהתקרבה אליו הבחינה מיד בזקפה שהמגבת לא הצליחה להסתיר.

"מחרמנת אותך האורחת שלנו?"

מיכאל חייך ופקח עין אחת, וקתרינה הסתובבה והלכה לסגור את הדלת. כשחזרה הוא כבר עמד והיא ירדה על ברכיה והחלה ללקק את האשכים שלו באותן תנועות קטנות ומדויקות שאהב כל כך. כשהתחילה למצוץ לו הוא משך את החולצה מעל ראשה וחפן את שדיה הקטנים ביד אחת. את היד השנייה הניח על לחיה, מלטף אותה ונהנה להרגיש את הלסת שלה, את הזין שלו. אווה קראה להם מהמטבח שניות אחדות לפני שגמר ופלט אנקה קולנית שנותרה תלויה באוויר רגע ארוך מדי. צחוקה של אווה נשמע מבעד לדלת הסגורה. קתרינה ניגבה את השאריות בנייר טואלט ולבשה חזרה את חולצתה, ומיכאל נשכב על המיטה ונשם בכבדות. לפני שיצאה היא הגניבה אליו חיוך וביקשה שלא יירדם כמו תמיד. לא, הפעם לא נרדם.

אווה בישלה מרק תפוחי אדמה וטיגנה נקניקיות שהביאה איתה מהביקור האחרון אצל אביה הקצב בקירשדורף. מיכאל פתח בירות לשלושתם והקפיד לציין יותר מפעם אחת שהכול נראה מצוין. "למישהו השתפר מצב הרוח," אמרה אווה וקרצה לעברו. משטח העץ היה מכוסה בקליפות תפוחי אדמה ובצל, ומיכאל וקתרינה הביטו בו מדי פעם בפעם כשלגמו מהמרק הסמיך מדי. בסוף הארוחה מיכאל קם לשטוף כלים ואווה החלה לספר על הביקור הקצר אצל אביה.

"לא ייאמן איך שבכפר שלי, תמיד כשאני מגיעה עם מישהו, מיד מתחילות הלחישות מאחורי הגב שלי: ׳ראיתם את החבר החדש של השֶפֶרית?׳"

היא לחשה את המילים האחרונות ואז התרוממה מהכיסא, התקרבה למיכאל והניחה את ידה על אוזנו כמסתודדת עמו ושלושתם פרצו בצחוק. צמרמורת עברה בו כשהשפה שלה רפרפה על אוזנו. היא חזרה למקומה והמשיכה את הסיפור.

"נסעתי לעזור לאבא שלי, כרגיל, ובכל פעם שאני רואה את הקצבייה הזאת אני נזכרת בסיפור שאימא שלי הייתה מספרת. עשרים שנה היא חלמה אותו חלום: היא מתעוררת בבוקר וצריכה ללכת לקצבייה. היא מגיעה לשם ומתחילה לסדר אבל זה נמשך ונמשך בלי סוף, Schwein ohne Ende, bis zum Dach[2], שעות על גבי שעות. ואז במציאות השעון המעורר מצלצל, ובחלום היא צריכה לפתוח את החנות אבל היא אף פעם לא מספיקה. ואחרי לילה כזה היא הייתה מתעוררת והולכת לעבודה. Zwanzig Jahre! [3]."

מיכאל סיים לשטוף את הכלים, נאנח בכבדות ועמד לומר שעדיף למות מלחיות חיים שכאלה, אבל אז נזכר שהיא אכן נפטרה, לפני שנתיים בערך. קתרינה לא אמרה דבר, ואווה המשיכה לנושא הבא וסיפרה להם כמה סבלה בשיעור היחיד שלה באוניברסיטה היום ושהיא שוקלת להישאר בבית מחר. מיכאל וקתרינה החליפו ביניהם מבט חטוף כשאווה אמרה "בבית" כמי שגרה שם מאז ומעולם. בשלב מסוים מיכאל הציע להן לעבור לסלון ושהוא יסדר את המטבח. "כמה בלגן השארתי," התנצלה אווה בחיוך בדרכה החוצה. "שטויות," ענה מיכאל.

כשסיים לסדר הוא עבר בסלון ואיחל להן לילה טוב. קתרינה הצטרפה אליו במיטה כעבור שעה קלה.

"קצת משוגעת החברה שלך."

"אתה מספר לי? תמיד זה היה ככה. אבל לא נורא, רק עוד יום־יומיים. אתה חושב שהיא סקסית?"

"לא ממש, לא הטיפוס שלי. קצת גדולה מדי וקצת בלונדינית מדי."

אבל כשהם שכבו הוא דמיין את אווה במקום קתרינה וגמר מהר מדי. הוא נרדם מיד אך ישן שינה טרופה, לא מבין אם התמונות של אווה מחזיקה נקניקים, עירומה מתחת לחלוק לבן, הן פרי חלומותיו או שהוא מפנטז אותן במצב של ערות חלקית. אחת לזמן מה התעורר שטוף זיעה, נהנה ומתייסר מן המראות גם יחד.

***

למחרת מיכאל שב הביתה בשעות אחר הצהריים ומצא את המטבח שוב מלא כלים מלוכלכים. הפעם שום ארוחה לא המתינה לו. דלת הסלון הייתה סגורה ואווה הייתה שם — עוד מהרחוב הבחין באור הבוקע מן החלון. המקרר היה כמעט ריק, ואחרי שבהה בו באכזבה הוא התפנה להחזיר את הסדר למטבח. למראה כמות הכלים הוא תהה אם אירחה מישהו כשלא היו בבית. אווה קטעה את הרהוריו כשיצאה מהסלון בשער סתור, פתחה בקבוק בירה והתיישבה ליד השולחן.

"יום מוצלח במשרד?"

"לא רע, הייתי היום בבית המשפט עם אחד השותפים ו…"

"אתה מרוצה כאן?" היא קטעה אותו בגסות. הוא הנהן בחיוך והוסיף עוד הנהון כששאלה אותו אם הוא מאושר עם קתרינה. המבוכה שלו הצחיקה אותה.

"את רעבה?"

"למען האמת אכלתי בלי הפסקה כל היום."

"אני אצא לקנות כמה דברים."

"אני נשארת, אין לי חשק לצאת לקור."

כשחזר הביתה מצא אותה באותו מקום בדיוק. הוא הניח את שקיות הקניות על הרצפה ופתח בקבוק בירה. ״פְּרוּסט,״ הוא אמר לה ואז שם לב שהיא פתחה שני כפתורים בחולצה ונפטרה מן החזייה. הרגל שלה נחה על הכיסא הפנוי, אך היא לא הזיזה אותה גם כשהתקרב, והביטה בו ממושכות היישר בעיניים. אווה פתחה כפתור נוסף בחולצה וצחקקה כשהבחינה בבליטה שהופיעה תחת מכנסיו. מיכאל נצמד אליה והדביק את פרצופו לשלה, בניסיון לנשק אותה. היא שיחקה בלשונה ומשכה אותו קרוב אליה ואז הדפה אותו אחורה. הוא חזר להישען על הכיור ואדמומיות פשטה בפניו ובצווארו. היא פרמה את יתר הכפתורים בחולצתה והסיטה אותה מעט הצדה, פטמה בוהקת הזניקה את מיכאל ממקומו והוא חזר לנשק אותה, תחב את ידו אל עומק חולצתה ולחץ שד מוצק וגדול. היא החליקה את ידה על המכנסיים שלו בקצב אטי ומענג. מיכאל נצמד אליה והיא התרוממה, מניחה לחולצה שלה ליפול על הרצפה בשעה שהדביקה אותו לכיור וסילקה את המכנסיים שלו מהדרך. היא הניחה לו לנשק אותה ושלחה יד מתחת לתחתונים שלו, מרפרפת ועוזבת. ואז שוב. הוא לא הצליח להתאפק עוד והשכיב אותה על שולחן המטבח. בקבוק הבירה נפל על הרצפה. הוא חש סיפוק כשהתבונן בה פרושה כך על השולחן, תחב יד לתוך מכנסיה והרגיש אותה נדרכת תחתיו. היא אפשרה לו להניח שתי אצבעות על התחתונים, אבל רק לרגע, ואז דחפה אותו אל הכיור וחזרה לשבת על הכיסא, סידרה את שערה הפרוע וצחקה בקול רם.

"אחד באפריל," אמרה לו משועשעת והרימה את חולצתה מן הרצפה. היא כפתרה אותה באטיות והניחה לו להתבונן היטב בשדיה. כשקתרינה חזרה הביתה כל האורות כבר היו כבויים.

***

קתרינה התעוררה ביום החופשי שלה וגילתה שאווה הלכה לאוניברסיטה והבית עומד כולו לרשותה. היא נכנסה לסלון והחלה לסדר. בגדיה המשומשים של אווה היו זרוקים על הספה והתיק היה מונח במרכז החדר. שני זוגות תחתונים וחזייה השתלשלו ממנו ונגעו ברצפה.

היא ניקתה את הבית במשך כמה שעות וריכזה את חפציה של אווה ואת המזרן בפינת הסלון. לאחר מכן התיישבה לקרוא וניסתה להתרכז ביער הגרמני ובאנטה פון דרוסטה־הילסהוף, עיקר עיסוקה בסמסטר הנוכחי, אך עיניה נדדו אחת לכמה דקות חזרה לתחתונים שבצבצו מהתיק, שחורים וקטנים. מיכאל התקשר לפנות ערב להודיע שיאחר וקתרינה ניצלה את השיחה כדי להתלונן על היום הלא פורה שעבר עליה. אווה חזרה זמן קצר לאחר מכן ונבלעה בסלון. קתרינה שהתה במטבח לבדה עד שמיכאל חזר.

"היא ממש מוזרה. אני חושבת שהיא כועסת."

"למה?"

"לא יודעת ולא אכפת לי. אין לי כוח אליה יותר ונראה לי שאין לה כוונה לעזוב בקרוב," אמרה קתרינה כשתחושת מחנק מפעפעת בה. היא רצתה שהסלון יחזור לרשותם, שהבית ישוב להיות שלהם. מיכאל התיישב לידה וניסה לחייך.

"אני בטוח שהיא תעזוב בקרוב."

"אני מוכרחה לדבר איתה, אחרת היא תישאר כאן לנצח."

"אל תגזימי," הוא ענה, אבל היה ברור לו שהיא צודקת.

קול מוזר בקע מהסלון וקטע את שיחתם. בהתחלה הם לא היו משוכנעים שהוא מגיע מתוך הבית, אך הקול התגבר ולא הותיר מקום לספק, אווה ייבבה שם.

"כמו ילדה קטנה," נאנחה קתרינה.

"אולי תיגשי אליה?"

"אין סיכוי, זה בדיוק מה שהיא רוצה."

הם עברו לחדר השינה והתיישבו על המיטה. הבכי נמשך, עיקש וקולני. וילון אפור כיסה את דלת המרפסת שהשקיפה על בית הקברות ומיכאל הסיט אותו ופתח את הדלת. "מוכרחים לאוורר קצת." קתרינה התחפרה בתוך השמיכה העבה. הוא יצא אל המרפסת הקטנה ועמד שם זמן מה והתבונן באפלה של בית הקברות. שועל בודד חיפש את דרכו בין המצבות וקול צעדיו הגיע אל המרפסת.

"אפשר כבר להריח את האביב," קרא לעבר החדר.

"עדיין קר."

"כן, אבל זה כבר קור שונה, אפשר להרגיש את זה באוויר, להריח את הפריחה."

״Frühling lässt sein blaues Band…[4]״, קתרינה דקלמה את מריקה בפאתוס ושניהם צחקו.

אבל קול הבכי של אווה לא פסק, וכעת היה חזק כל כך עד שהיה נדמה שהוא בוקע מן התקרה ומן הרצפה, מכל הקירות גם יחד. "אני לא ניגשת אליה," אמרה קתרינה למיכאל, ששב מהמרפסת וסגר את הדלת. הוא כיבה את האור ונכנס למיטה. "אני שונאת אותה," סיננה קתרינה כעבור כמה דקות ויצאה בזעם מהמיטה ואז מהחדר. הוא ניסה להקשיב לשיחה שהתנהלה שם, מבעד לדלתות, אך הצליח לשמוע רק את קול הבכי של אווה, ומקץ כמה דקות ויתר ונרדם. למחרת, רגע לפני שיצא לעבודה, שאל את קתרינה מה קרה בליל אמש.

"אני לא רוצה לדבר על זה. זה עושה לי בחילה," אמרה קתרינה וסובבה אליו את הגב.

"אני חושב שצדקת אתמול, אולי באמת צריך לתכנן איך מעיפים אותה."

היא לא ענתה וגם לא נפרדה ממנו לשלום כשיצא מהחדר.

אווה נכנסה למטבח כשקתרינה אכלה ארוחת בוקר והכינה קפה. עיניה היו אדומות ונפוחות, והן ישבו בשתיקה זו מול זו לצד החלון. קתרינה ציינה שנראה שהחורף עומד להיגמר, ואווה אמרה שהיא משתוקקת כבר למזג אוויר קודר פחות. אחר כך קתרינה יצאה לאוניברסיטה, ואווה המשיכה לשבת שם ולבהות בנוף שנשקף מהחלון.

***

בבוקר שבת יצאו שלושתם לבית קפה. כשחצו את הרחוב ועברו ליד תחנת סודשטרן אמרה אווה שהיא נסעה בתחתית אולי פעם אחת במהלך השבוע. "ואני לא מצליחה להיזכר מתי זה היה." כמה דקות לאחר מכן הם כבר ישבו בבית הקפה העמוס. שולחנות החצר היו מכוסים ביריעת פלסטיק כהה שהגנה עליהם מהשלג, שנמס כעת וטפטף מהגגות ומהעצים. מדי פעם בפעם התנתק גוש קרח גדול ממקומו והתנפץ על הקרקע.

"נו, מרגישה יותר טוב?" שאלה קתרינה את אווה, שהנהנה בלי להסיר את עיניה מהתפריט. "אני מתה מרעב," אמרה אווה כשהמלצר הגיע לקבל מהם את ההזמנה. כשהסתובב ללכת בחנה אותו אווה שניות ארוכות והיא וקתרינה החליפו מבט וצחקקו.

המלצר חזר עם הקפה ואווה ליטפה בהיסח הדעת את ידו שעל השולחן. הוא הסמיק קלות והתנצל, ואווה שאלה אותו לשמו. "לוקה," הוא אמר, "נעים מאוד." "Piacere [5]", ענתה אווה והם ניהלו שיחה קצרה והחליפו תלונות שגרתיות על מזג האוויר. אווה עברה לאיטלקית קלוקלת ושאלה אותו מאין הוא. "וואו, סיציליה," חזרה אחריו בחולמנות, והם המשיכו לשוחח עוד זמן מה — ברלוסקוני ועבודה, עבודה וברלוסקוני. מיכאל שיחק בעצבנות במלחייה.

לבסוף לוקה נעלם וגם קתרינה הודיעה שהיא צריכה ללכת לשירותים. כשהיו לבדם חייך מיכאל לעבר אווה והוסיף בנימה עוקצנית שלא התרשם שהיא טיפוס חברותי כל כך. היא הישירה אליו מבט וליטפה באטיות את כף ידו. הוא קפא לכמה שניות אך לבסוף נענה לה והניע מעט את האצבעות. כף ידה הייתה חמה והוא הרגיש את לבו הולם שעה שהיד טיפסה במעלה זרועו ונחה על הכתף. משם טיילה באטיות מטה אל המותניים ולבסוף עצרה לנוח במעלה ירכיו. "אל תהיה קנאי," היא אמרה ופרצה בצחוק רם שסובב כמה ראשים לעברם. כשקתרינה חזרה הידיים כבר נחו במקומן.

קתרינה שאלה את אווה על תכניותיה לסוף השבוע. "לישון," ענתה לה. "לישון, לישון ולישון." אחר כך ציינה שלמחרת אמור להיות חם יותר והציעה שייצאו לטיול קטן יחד. קתרינה אמרה שהיא צריכה להכין הרצאה ומיכאל הוסיף שגם הוא מוכרח לעבוד בסוף השבוע. שתיקה אפפה את השולחן.

הם צעדו בזריזות ברחובות הרטובים חזרה לדירה, שקידמה אותם בריח מחניק וחריף. "מצחיק איך לא שמים לב לזה כשנמצאים בתוך הבית," אמרה אווה שעה שפתחו את כל החלונות. טיפות קטנות של גשם חדרו פנימה ומשב רוח קר עבר בין חדר השינה לסלון.

מיכאל יצא אל המרפסת. הוא צפה בבית הקברות ובמעט האנשים שהיו בו. אווה הצטרפה אליו לסיגריה, ויחד הם הביטו במצבות. קבר דמוי פגודה שכן לצד מה שנראה כמקדש רומאי והיה, סביר להניח, קבר של משפחה שלמה. מיכאל התוודה שטרם היה שם מאז עברו לדירה. דווקא כשראו את הדירה לראשונה התלהב מבית הקברות היפה שנשקף משתי המרפסות וראה את עצמו מטייל בו. הסיגריה נגמרה וכשחזרו פנימה מיכאל הרגיש שנפלה עליו העייפות של כל השבוע האחרון ופרש לחדר השינה.

הוא התעורר בלילה, חלש וחסר יכולת לזוז. הוא לא ראה דבר בחדר החשוך, אבל חש בנוכחותה של דמות לידו. מישהו הסתובב סביב המיטה, הוא היה משוכנע בכך. משב רוח קל הרעיד אותו. הוא רצה לקום ולהדליק את האור, רצה לצאת מהחדר, אך הרגיש עייף וחסר אונים ועיניו שהתרגלו לחשכה הבחינו כעת בדמות שנעצרה לצד המיטה. זאת אווה, רוכנת מעליו ואוחזת סכין קצבים גדול ומבטה השליו חודר עמוק לתוכו. הוא נבהל והתעורר, הפעם לחלוטין, והתיישב במיטה. הוא ניסה להעיר את קתרינה ולספר לה על החלום, אך היא הדפה אותו והפנתה אליו את גבה. "תחזור לישון או שתקום, אין לי כוח לסיפורים האלה עכשיו."

הוא קם מהמיטה תשוש ופסע למטבח. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואין סיכוי שיצליח להירדם שוב. מאַין נחתה עליו התשישות הזאת שהפכה לו את היום כולו? הוא הכין קפה והתיישב על אחד הכיסאות. דלת הסלון הייתה סגורה והוא הביט בה ותהה מה מעשיה של אווה בחדר הסמוך, אפילו חשב לרגע לבדוק אם היא ערה. לבסוף לקח את המחשב הנייד מחדר השינה וחזר איתו למטבח. הוא ניסה לעיין במסמכים שהיה אמור לעבור עליהם בסוף השבוע, אבל לא הצליח להתרכז ועבר לאתרי חדשות, רפרף על פני כתבות רכילות שוליות ותמונות עירום של מגישות טלוויזיה. בשלב מסוים עזב את המחשב, ניגש לסלון ודפק קלות על הדלת. משלא נענה הוא אחז בידית ופתח את הדלת באטיות. בשלב מסוים הדלת הישנה השמיעה חריקה והוא קפא על מקומו. רגע לאחר מכן התעשת וסגר אותה. הוא חזר למטבח וגלש באתר הפורנו החביב עליו. השמש החלה לזרוח בדיוק כשגמר, והוא שטף את ידיו בכיור המטבח שהתפקע מרוב כלים מלוכלכים. שעה קלה עמד והתבונן ברחוב הריק שבהדרגה נשטף באור יום חיוור, ולאחר מכן חזר לעיתון והמשיך לקרוא את התחזיות לבחירות שייערכו בבאדן־וירטמברג בעוד כמה חודשים ועל רצף אסונות הטבע שפקדו לאחרונה את מרכז אמריקה.

בסביבות השעה שמונה אווה הצטרפה אליו וביקשה שיכין לה קפה. הוא שטף את הקנקן והשאיר אותה לשתות את הקפה לבדה, יצא אל המרפסת שבסלון ובהה ממנה פנימה, במצעים הסתורים ובבגדיה של אווה הפזורים בחדר. חזייתה הייתה תלויה על מנורת השולחן שמעל פינת העבודה שלו. כשחזר פנימה לחומה המלטף של הדירה, קתרינה כבר התעוררה. היא אמרה שהיה לה לילה נורא ולא שכחה לציין את תרומתו לעניין. לאחר מכן הודיעה שתלך היום לספרייה כי היא מוכרחה להתרכז. אווה חזרה לסלון ומיכאל וקתרינה שתו קפה יחד ואז כל אחד פנה לענייניו. "תעדכן אותי אם היא עוזבת," אמרה לו קתרינה לפני שיצאה.

מיכאל ישב משועמם זמן רב ותהה מה קורה מאחורי דלת הסלון הסגורה שהשתקפה אליו דרך המראה במסדרון. הוא שמח כשהדלת נפתחה סוף סוף ואווה שאלה אותו אם ירצה להצטרף אליה לסיבוב בחוץ. "בטח," ענה, וכמה דקות לאחר מכן הם ירדו יחד במדרגות.

הם עצרו בחנות שמעבר לפינה, ואווה קנתה שני בקבוקי בירה. "Auf uns! [6]", הם השיקו בקבוקים והמשיכו ללכת בעודם לוגמים לגימות קצרות, נהנים מהשמש העדינה וממראה שלדי הענק של עצי הלבנה. בקרוב כבר לא יהיו כה עירומים. על עץ שניצב לפני חומת האבן של בית הקברות להקת סנאים שרדפו זה אחר זה משכה את תשומת לבם של העוברים והשבים. הם עצרו להתבונן בסנאים מרעידים את העץ, לא ברור אם יצאו מדעתם או קיימו אורגיה רבת משתתפים. כולם נראו משועשעים. לבסוף ילד קטן זרק לעברם אבן ושם קץ למחזה לקול נזיפות הוריו ומבטי האכזבה על פניהם של הסובבים.

הם נכנסו לבית הקברות, חצו את הכנסייה הקטנה ואת חנות הפרחים שבצד השער. בחור שנראה בגילם עקף אותם בצעד נמרץ, זר פרחים גדול בידו. הם השתרכו בעקבותיו במעלה השביל. נוף בית הקברות מילא את האופק כולו. מבטם נח על חזית הכנסייה, שגפן עירומה ומשורגת לפתה אותה בכל כוחה. המראה הזה הבעית את מיכאל משום מה, והוא מיהר להפנות את מבטו ולהסתלק משם. “הריח הזה…״ אמרה אווה ומיכאל הנהן בחיוך רחב.

הם הגיעו עד החומה בקצהו השני של בית הקברות. שאון המכוניות שחלפו לא הרחק משם נשמע בבירור. מצבות־מצבות עמדו לאורך החומה והם פנו ימינה וקראו ברפרוף את הכתוב על האבנים. אווה התיישבה על אחד הספסלים. שרידים של קרח עוד נחו על שתי המצבות שלרגליה, ומיכאל ניסה לדמיין כיצד הן נראו לפני שבועות אחדים כשעוד היו מכוסות שלג. אווה שיהקה בקולניות ולגמה שוב מהבירה, התמתחה ופשטה את רגליה על המצבה, משחקת בקצה נעלה בצלב היצוק במרכז. מיכאל נותר לעמוד כמה רגעים ולבסוף התיישב לצדה, מבטו מתעכב על שני הקברים.

“תראי את רוברט פה, הוא נפטר יום אחרי שנולדתי.״

אווה שתקה והמשיכה לשחק בצלב.

"את יודעת, כשהייתי ילד תמיד כששמעתי על אנשים שנפטרו בתאריך הלידה שלי, חשבתי איך היו נראים החיים שלי אם הייתי הם, שאולי הייתי קודם הם ועכשיו אני אני. שבגלל זה אני בכלל חושב את המחשבה הזאת. מבינה למה אני מתכוון?"

אווה הביטה בו בחוסר עניין ושאלה אם כל מה שהוא רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על שיגעונות הילדות שלו. ואז בכל זאת זרקה מבט לעבר המצבה המדוברת, צחקקה וציינה שיום הולדתו חל בקרוב. "קתרינה מתכננת לך משהו מיוחד?" "אין לי מושג," ענה בעלבון ולגם מהבקבוק. ידה של אווה נגעה בירכו, ספק בטעות, והיא לגמה את שארית הבירה שלה וזרקה את הבקבוק אחורה בלי להסתכל. הבקבוק נחת על מרבץ שלג ולא התנפץ. מיכאל סובב את ראשו ובדק שאין איש בסביבה. אווה רק צחקה והחזירה את ידה אל ירכו. הם ישבו כך רגעים ספורים, ואז אווה התרוממה והחלה לפסוע חזרה אל השביל.

מיכאל השתהה. הוא תהה אם כדאי כבר לחזור ואם יצטער על הטיול הזה, אך לא היה מסוגל לעזוב כעת, אף על פי שרצה בכך. לבסוף קם גם הוא והחל לפסוע בעקבותיה של אווה. הוא בחן את אחוריה, שמכנסי הג‘ינס ההדוקים עטפו יפה כל כך. הם התקדמו באטיות והסתכלו בקברים בלי להוציא הגה. מיכאל עקב בקדחתנות אחר תאריכים. כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה מתים. הם המשיכו ללכת ולא היה ברור מי מהם הוביל בין כל ההצטלבויות והשבילים בתוך בית הקברות. הם חלפו על פני מריה הבוכייה שהצמידה כפות ידיים קטועות אצבעות, ולצד אחד הקברים נתקלו בבחור שעקף אותם קודם לכן, בכניסה. כעת ישב על האדמה והתייפח, זר הפרחים היה שמוט לצדו. מיכאל התבונן במצבה וניסה לקרוא את הכתוב, אך הבחור הרים את ראשו למשמע קול צעדיהם ומיכאל הסיט מיד את מבטו. הוא הרגיש את עיניו עוקבות אחריהם, נעוצות בעורפם, עד שנעלמו מעבר לעיקול.

"יפה כאן," אמר מיכאל והצביע על מלאך חסר ראש ואז על צלב שנצנץ באור השמש. אווה חייכה, אך לא היה ברור לו מדוע. השמש החלה להתחזק, וההליכה האיצה מעט את הדופק והעלתה את חום הגוף. כמה התגעגע לתחושה הזאת.

הם התקרבו לקצה נוסף של בית הקברות. מעבר לחומה ניצבה שורת הבניינים שדירתו הייתה בה. המרחק קצר, אך מכאן הכול נראה שונה. אווה הציעה שייגשו לראות איך הבניין נראה מבחוץ, ומיכאל נגרר אחריה בחוסר חשק. שיר מוכר התנגן מרחוק ומילא את החלל, ומיכאל חיפש את החלון שבקע ממנו.

Am Ende denk ich immer nur an dich"[7]", נשמע הקול הצרוד שהוא וקתרינה אוהבים, אך לא היה לו ברור מניין הגיעו הצלילים.

אווה התיישבה על הספסל הראשון שראתה, קרוב לגַלעד מוקף עמודים ישנים וסדוקים, שכיפה גדולה, בולטת למרחקים, ניצבה מעליהם. מיכאל התיישב לידה בחשש, אפשר לראות מכאן את הדירה. הווילון היה מוסט, בדיוק כפי שהשאיר אותו, ודבר לא נראה מעבר לחלון. אווה חטפה ממנו את הבקבוק ולגמה ארוכות. כשסיימה היא השליכה אותו לאחור באותה אגביות כמו קודם, אך הפעם הוא התנפץ על חומת האבן. אווה צחקה ומיכאל הסתכל סביבו בחוסר נחת. המבוכה שלו רק הגבירה את צחוקה והיא אמרה לו להפסיק לדאוג, "ממילא אין פה אף אחד." צליל הזכוכית הנשברת הדהד במשך כמה שניות ונמוג לתוך השיר שעדיין התנגן. מיכאל שאל שאלה סתמית על קירשדורף ואווה ביטלה אותו בהינף יד: "באמת בא לך לדבר על אבא שלי עכשיו?"

הקול הצרוד נשמע שוב. מיכאל העיף מבט חטוף בחלון דירתם. הווילון נותר מוסט. אווה בחנה אותו שניות אחדות ואז הניחה עליו את ידה וטיפסה במעלה הירך. מיכאל הציץ אל השביל. שני גברים פסעו הרחק מהם ונעלמו מאחורי עץ אלון גדול. כשהחזיר את מבטו אליה היא כבר כרעה מולו — פותחת את כפתורי הג‘ינס ומחלצת משם את הזין שלו. מגע הספסל הקר והרטוב העביר בו צמרמורת ואווה נישקה אותו בעדינות וליטפה את אשכיו. מיכאל הרגיש שהוא משתגע רק מהמגע של שדיה מבעד לז‘קט. הוא הרגיש שהיה יכול להחזיק אותם במשך שעות. אווה התחילה למצוץ לו והוא הפשיט אותה ביד אחת ובאצבעות ידו השנייה ריחף על הפטמות. הוא דחף את עצמו עמוק יותר לתוך פיה ומשך בשערה. "חזק יותר," היא אמרה, שרבבה לשון וליקקה לו את הביצים. אחרי כמה דקות אווה התרוממה ונפטרה ממכנסיה. מיכאל שלח יד עדינה ללטף אותה, והיא סילקה אותה בגסות ונעמדה על הספסל, מקרבת לרגע את ירכיה אל פרצופו אך לא מניחה לו לנשק אותה. כמה רצה לעשות זאת. היא התיישבה עליו, ברכיה לוחצות את כתפיו והוא אוחז בנעליה, בישבנה, בכל מה שאפשר לאחוז בו. היא הכניסה אותו לתוכה בתנועות ארוכות ועמוקות, עוטפת אותו ומשעינה עליו את משקלה. אווה התנועעה, עולה ויורדת בקצב מתגבר, ושחררה אנחות קטנות, מביטה בו בריכוז. ברכיה לחצו על גופו והכאיבו לו מעט בעודה תופסת בכוח את כתפיו, תלויה על הזין שלו. הוא ניסה לנשק את שדיה, אך בכל פעם שהתקרב היא התרחקה. הוא רצה לקום אך היא לא נתנה לו, הסתובבה כשהוא עוד בתוכה, והמשיכה בתנועותיה הקצובות בגבה אליו. מיכאל הרגיש שהוא לא יכול יותר וניסה להאט את הקצב, הביט קדימה אל בית הקברות הריק מאדם. הוא אחז במותניה וניסה לעצור אותה. היא לא נענתה לו והקצב התגבר והתגבר. שנייה לפני שנהיה מאוחר מדי הוא הדף אותה מעליו, התרומם והצמיד אותה למצבה הקרובה. אווה ניסתה להתנגד אך השתטחה על האבן והוא אחז את שדיה וחדר אליה באטיות. רק עוד קצת, חשב לעצמו ושלח מבט נוסף אל בית הקברות. לרגע הבחין, ממרחק, בבחור שראו קודם לכן, וחשש שיעצור ויסתכל לעברם. אבל הבחור נעלם כהרף עין, ומיכאל החזיר את מבטו אל אווה. עורה הלבן בהק על רקע המצבה הכהה, אפה השתפשף כנגד האבן. הוא הגביר את הקצב ואווה נאנקה בקולניות. הוא שלח יד לכסות את פיה, והיא נשכה אותו בעוצמה ותפסה את אשכיו. "תמשיך," ציוותה עליו. נדמה כאילו כל האורנים זזו איתו, והוא הידק את אחיזתו באגן, חדר אליה מהר יותר, חזק יותר, עמוק יותר. כשהרגיש שאינו יכול להתאפק עוד, אחז בחוזקה בשערה וגמר כשהוא דוחף את ראשה אל המצבה, לא נותן לה לזוז עד שיתרוקן מכל טיפה.

Christus ist die Auferstehung und das Leben"[8]", קרא בקול מפסלו הגדול של הצלוב שניצב במרחק כמה מטרים מהם על קבר אחר, שתי עיניו המרוסקות מתבוננות בהם. אווה הדפה אותו ממנה, והוא התיישב על הספסל. הרוח, קרה ומלטפת, גרמה לעורו להצטמרר. אווה התלבשה בזריזות והכריזה שהיא מוכרחה לשתות משהו ומהר. מיכאל הביט לעבר החלון ולרגע היה נדמה לו שהווילון תלוי באופן שונה, אולי הוסט מעט. הוא לא הצליח להיזכר כיצד נראה קודם לכן. אווה לא חיכתה לו, והוא הזדרז והצליח להדביק אותה בהמשך השביל. הם האטו את קצב הליכתם ונכנסו לשדה רחב ופתוח למדי של קברים. שני הגברים שראה קודם לכן, אב ובן כנראה, עמדו לא רחוק מהם והתפעלו מהפגודה הגדולה בעלת גג הטורקיז המתקלף, אך השתתקו כשאווה ומיכאל חלפו על פניהם. רק אחרי כמה צעדים הם חזרו לדבר, ומיכאל שמע את האב מפטיר באוזניו של הבן, Früher war der Tod einfach mehr wert"[9]".

*

מתחת לבניין עצר מיכאל לרגע להציץ בפניו בראי צד של מכונית חונה. הוא נלחץ כשגילה ששריטה דקיקה עיטרה את לחיו השמאלית ושסימני השיניים של אווה נראו בבירור על אצבעו. בחדר המדרגות נשמעה מוזיקה רועשת, שהתגברה ככל שהתקרבו לדירה. קתרינה הייתה שם וכיבתה את המוזיקה כשנכנסו. היא הספיקה לבחון אותו בחטף לפני שנמלט לחדר הרחצה, משם שמע את אווה אומרת שהם היו בטיול נחמד בבית הקברות ואת קתרינה עונה שעבר עליה יום נורא. "לא הצלחתי להתרכז בספרייה." מיכאל שטף את פניו ושמח לגלות שהשריטה כמעט בלתי נראית כעת. האצבע לעומת זאת עדיין כאבה לו והוא חשש שתתנפח. הוא נכנס למקלחת ומבעד לזרם המים שמע דלת נטרקת. קולות הדיבור מהסלון הפכו בינתיים לצעקות. כשסיים הוא התעטף במגבת וניסה להקשיב למה שנאמר שם, אך לא הצליח להבין מילה.

כשיצא לבסוף מחדר הרחצה, דלת הסלון הייתה סגורה וקול בכי דק נשמע מבעדה. לפתע חלפה בו מחשבה מפחידה שאולי ייאלץ לעזוב. הוא הסדיר את נשימתו ונכנס לחדר השינה. מן החלון נגלה אליו מיד המקום שהיה בו עם אווה קודם לכן. כעת הספסל עמד מיותם ואפלולי, רק ישו סקר באכזבה ובשיעמום את החלל הריק. מיכאל התנחם במחשבה שהפינה הזאת, למרות הנוף היפה והקודר, אינה משמשת את קתרינה ואותו כמעט אף פעם. אז שמע את דלת הדירה נפתחת ונטרקת. כמה שניות לאחר מכן קתרינה נכנסה לחדר והביטה בו בכעס.

"אני אומרת לך, היא משוגעת, אבל העפתי אותה החוצה. בלי עזרתך, כמובן! הלכתם לטייל, מה? נחמד מאוד, עכשיו היא כבר לא פה," בישרה לו וחייכה: "סוף סוף." היא יצאה מהחדר ומיכאל סיים להתלבש והצטרף אליה בסלון הפתוח לרווחה. אווה עזבה בחיפזון ושני זוגות תחתונים דקיקים נשכחו על צינור הגז, תלויים לצד הטלוויזיה. מיכאל ניגש לקתרינה וניסה בעדינות לברר מה נאמר בשיחה, אך היא דחתה אותו מעליה. "יש לי המון עבודה," אמרה לו ועברה למטבח. הוא התמקם בפינת העבודה שלו, טרם עשה דבר ממה שהיה אמור לעשות. גם עכשיו לא הצליח להביא את עצמו להתרכז בכך, ורק ישב שם במשך שעות ושחזר שוב ושוב את אירועי היום. מחשבותיו נקטעו כשקתרינה נכנסה פתאום לחדר ותלשה את תחתוניה של אווה מצינור הגז. "תעופי מפה כבר," צעקה על התחתונים. בלילה הוא נכנס למיטה הרבה אחריה, והיא סילקה את ידו שנכרכה סביבה.

***

בבוקר יום ההולדת שלו הם התעוררו מאוחר. שניהם עבדו שעות ארוכות כדי להרוויח את יום החופש הזה, וכעת נהנו מבטלה של יום חול ועשו את דרכם באטיות אל בית הקפה. האביב קפץ על העיר ביומיים האחרונים, ריח משכר של פריחה עמד ברחובות ותחושת הקלה ניכרה באוויר, כמו אחרי כל חורף.

הם הזמינו קפה וקראו את העיתון בנחת, נגעו זה בזה בחיבה מפעם לפעם. לפתע הסבה קתרינה את תשומת לבו לבחורה שישבה בחזית בית הקפה. "היא דומה לאווה," אמרה למיכאל שהפנה את מבטו בהיסוס. לא היה ספק, זאת היא. לצדה ישב לוקה, ושניהם לגמו קפה בנינוחות. "בואי נלך," הציע לקתרינה, אך היא סירבה בתוקף מחשש שיתגלו. הם המשיכו לשבת שם, ובמשך כל אותו הזמן אווה לא סובבה את ראשה לעברם ולו פעם אחת. כמעט שעה חלפה עד שאווה ולוקה קמו ופנו ללכת. מיכאל התבונן בהם, ידו של לוקה חבקה את מותניה של אווה. היא נצמדה אליו ולחשה משהו על אוזנו. קתרינה לא הרימה את עיניה מהעיתון.

לפני ששבו הביתה, קתרינה גררה אותו לסיבוב קטן בבית הקברות. "כל כך נהנית שם עם אווה," התגרתה בו. מיכאל פסע אחריה בחוסר חשק. הם צעדו בשבילים המפותלים בין שיחים גזומים בקפידה. כעת הכול נראה קטן כל כך והיה נדמה לו שבתוך דקות ספורות כבר חצו את בית הקברות לאורכו. קתרינה התרשמה מהמצבות ומהעלים הירוקים שהחלו ללבלב בכל פינה. מיכאל התקשה להאמין שזה אותו המקום. רק אפרוריות המצבות נותרה כשהייתה, אלא שכעת הופיעו לצדן מרבדים קטנים של פרחים. לא היה כל זכר לשלג. הם הבחינו בזוג פוסע בשביל הרחק מהם, וקתרינה מיהרה לשנות מסלול, היא חשבה שזאת שוב אווה. הוא דווקא לא היה בטוח בזה, גם אם ראה אותם רק לרגע קצר. הם המשיכו לצעוד ולבסוף עצרה קתרינה והתיישבה על אחד הספסלים, נהנית מהמראה המרהיב. האביב. הריח. האור. היא התרפקה על מיכאל ברוך שרק עורר בו חוסר נינוחות. קתרינה הבחינה בכך, עזבה את הספסל והתחילה לצעוד במורד השביל. מיכאל הלך במרחק צעדים ספורים ממנה, סוקר את הסביבה ומחפש את הזוג. בהמשך הבחין בהם עומדים לצד חומת האבן, לא רחוק מהמקום שהיה בו עם אווה.

הוא החל להפשיט את קתרינה עוד בחדר המדרגות, ובעודם מתנשקים נכנסו לדירה. ברגע שהדלת נסגרה נכנסה קתרינה לשירותים. "רק לשנייה," הבטיחה לו. מיכאל נכנס לחדר השינה והסיט את הווילון, פתאום לא הצליח לזהות היכן היה המקום שהכול קרה בו. בית הקברות נראה מיותם ועצי הערמון שלצד הגדר, שהתכסו בינתיים בעלים מלבלבים, הסתירו כעת הרבה יותר מכפי שהסתירו ביום ההוא. הוא התפשט מול החלון, סורק במבטו את בית הקברות. זכר לא נותר לשריטה על הלחי או לאצבע החבולה. קתרינה חזרה עירומה מהשירותים, והם התנשקו ארוכות לפני שזרקה אותו על המיטה. אחר כך נשכבה על ידו, והוא נישק אותה וליטף את גופה היפה, העדין, הגמיש. כמה זמן כבר לא שכבו כך זה לצד זה, עירומים. "את לא רוצה לסגור את החלון?" הוא שאל והיא צחקה. "האוויר עושה לי טוב," ענתה. הם התנשקו בעיניים עצומות, והוא לחץ בעדינות שד אחר שד, מקרב אותה אליו וקובר את עצמו בשערה, בגופה, בריחה. אנחה רמה עלתה פתאום מבית הקברות והציפה את החדר.

[1]    אוויר צח. (כל התרגומים בהערות השוליים הן מהשפה הגרמנית אלא אם כן צוין אחרת).

[2]    חזיר עד התקרה.

[3]    עשרים שנה!

[4]    האביב הניח למטפחתו הכחולה להתנפנף…

[5]    נעים מאוד (איטלקית).

[6]    לחיינו.

[7]    בסוף אני תמיד חושב רק עלייך.

[8]    כריסטוס הוא התחייה והחיים.

[9]    פעם המוות היה שווה יותר.


מתוך 'האורחת', קובץ סיפורים מאת רן גלוזמן בהוצאת לוקוס, 2019

מאמא תמיד אמרה שעדיף בנות. בנות נשארות קרובות לאמא. ובן זה חתיכת נביילה. ימצא לו אישה וחת שתיים ישכח את אמא שלו. אבל זה היה  מזמן. עוד באירופה. כשהייתי ילדה ומאמא עליה השלום עוד לא נשרפה באוושוויץ. וזה בנצ'יק שלי דודינק'ה נו, זה מה יש. רציתי עוד ילדה אבל נחצ'ה תמיד אמר לי אין כסף לעוד ילד , ובטח אין כסף לעוד ילדה. עד שבסוף אמרתי לו נחצ'ה זה עכשיו הזמן ובת זה השקעה, זה כמו ביטוח אתה תשמע לי אתה כי אחר כך תצטער כל החיים. והוא אמר בסדר-בסדר, אבל אז זה נפל, ועוד פעם נפל ואז גם נולדה ילדה מתה ואז נחצ'ה נפל ואני לא היה לי לב להגיד לו, רואה?  כמה שאני שונאת להיות צודקת. אבל במקום זה היתי עוזרת לנחצ'ה להתקלח ולנגב ומקללת בשקט בהונגרית  כי נחצ'ה מבין רק רומנית וקצת אידיש. ודודינקה בדיוק למד משפטים. באוניברסיטה העברית! ואני הייתי גאה מאד ולא ביקשתי אפילו פעם אחת עזרה. רק לתת לו ללמוד בשקט שיהיה עורך דין גדול גדול ויעזור לכל מיני אנשים חשובים באמת.

דודינק'ה נהפך בסוף להיות עורך דין גדול ולי היה נחת. היו קוראים לו לתוכניות טלויזה שואלים אותו כל מיני שאלות קשות שאני לא מבינה בזה כלום והוא היה עושה ככה עם הגבות, חזק כמו שהיה עושה כשלא היה רוצה לאכול. עלי הקונצים שלו לא עבדו אף פעם. לא אוכל? תשאר רעב או שתאכל אוכל קר. אבל על האנשים בטלוויזיה זה עבד יופי יופי. ודודינק'ה תמיד אמר את המילה האחרונה ואז היה לו את החיוך הקטן הזה של הילד החכם של אמא שיודע את כל התשובות הנכונות. הרבה מאד אנשים רצו את דודינק'ה בתור העורך דין שלהם והוא קנה אוטו שחור ובית כחול ליד הים וגם היתה לו אישה בלונדינית קטנה. מיכל. איזה קלפטע! אני ממבט ראשון כבר לא אהבתי אותה. מה זה מבט? עוד מלפני המבט! כשדודינק'ה הביא לי אותה בפעם הראשונה אני שמעתי עקבים טוק טוק טוק במדרגות ואמרתי לעצמי מי זה דופק פה ככה בצהריים ואז דפקו בדלת ואני אמרתי לעצמי לא יכול להיות! ושמה מיכל עמדה על נעליים האלה ואמרה גיברת רוטנברג? נעים מאד אני מיכל. דודי בדיוק מחנה את האוטו. את יודעת. אין  חניה בשכונה הזאת וחייכה את החיוך של הצבוע שלה שאוכל נבלות. ומאז הייתי רואה אותו ככה פעם בחודשיים, כשהיה בא לארוחת צהריים עם הילדים והקלפטע, שהיתה יושבת ככה בפרצוף לימון ואומרת לא תודה חנהל'ה, אני לא רעבה חנהל'ה אני בדיאטה, אני לא אוכלת פחמימות. וגם היתה אומרת לרועיקי וליהלוש, לא לגעת, להזהר, לא לטפס,יש שם אבק, זה מקולקל, זה שביר, לא לאכול עוגיות. ודודינק'ה היה כל הזמן בטלפון. עסוק, עצבני, עד שהוא היה אומר ביי אמא. תודה רבה על האוכל הטעים. נתראה בפעם הבאה.

ואז גם אני נפלתי ושברתי את האגן. וכשיצאתי מהבית חולים הייתי צריכה עזרה אז ביקשתי מדודניק'ה שיעזור לי למצוא פילפינית מהונגריה. אבל אין פיליפיניות מהונגריה. אפשר למצוא פיליפיניות מרומניה אבל הן גם יותר יקרות וגם פחות נחמדות. ורומנית גם אם אני קצת שומעת אני בטח לא מדברת. אז כבר עדיף פילפינית אורגינל מהפיליפינים, שתלמד עברית מה קרה? וככה הגיע אלי נריסה. כבר 10 שנים שהיא אצלי. באה לשלוש שעות כל יום, עוזרת לי קצת והולכת. בהתחלה לא היינו מדברים בכלל אבל נריסה למדה מהר מאד עברית. הלכה לאולפן ושמה גם הכירה את יורי שבא מאוקראינה וחת שתיים גם נהיתה להם את קסניה החמודה. אני לא יודעת לגבי יורי הוא לא כל כך טוב לנריסה שלי אבל קסניה. איזה קסם של ילדה. שיער בהיר ועינים כחולות מלוכסנות. כשנריסה הייתה מורידה אותי עם הכיסא גלגלים לגינה וקסניה הייתה מצטרפת, כל התנועה הייתה עוצרת. אנשים פשוט היו חייבים ללטף את השיער של הילדה הזו ולהסתכל לה בעיניים בזכותה גם אני הפכתי לפחות שקופה. הייתי מספרת לכל אחד בגינה שלא רצה לשמוע שנריסה זו הכלה שלי, אישתו של הבן הקטן שנהרג בהתהפכות פיל או בהתפרצות נמר בג'ונגל של הפיליפינים, ועיניים של קסניה זה בדיוק כמו עיניים של מאמא שגם היו קצת מלוכנסות אבל בעיקר כחולות וגם השיער די דומה. קסניה היתה ילדה טובה טובה והיתה באה לבקר אותי גם לא בשעות של נריסה ואני הייתי אופה לה עוגיות קנמון ממתכון סודי של מאמא שעובר במשפחה כבר דורות מאמא לבת. כשהיתה בגן רשות היא ביקשה רשות לצייר אותי בעץ המשפחה. בגן חובה היא ביקשה תמונה שהייתי ילדה בשחור ובלבן ועשתה תליון תמונות. אני והסבתא. בכיתה א קניתי לה קלמר בצורה של לב נפתח ונסגר ובכיתה ג' היא סיפרה בדמעות בכיתה על מאמא ואיזה אמיצה היא היתה ואיך היא החביאה אותי בביוב עד שתפסו אותה והיא נשרפה. אני מאד רציתי שרועיקי ויהלוש יהיו חברים של קסניה אבל הם תמיד היו מאד עסוקים ועכשיו שניהם גדולים, לומדים ומסתובבים בעולם. אבל תמיד היו נכדים טובים טובים. פעם, כשהיינו נפגשים כמעט כל חג, הם היו מאד מנומסים לקסניה.

יום אחד נריסה קיבלה מהממשלה מכתב עם סמל של מדינה. היה כתוב שם שהיא לא חוקית ואין פרמיט והיא צריכה תיכף ומייד לחזור לפילפינים. וגם קסניה שלי ככה היה כתוב נעשתה בלי רשות מהממשלה ולכן גם היא צריכה ללכת שמה. כמה שהיא בכתה. קסניה. היא כתבה מכתב יפה יפה לשר הפנים בעד זה שהיא מאד אוהבת את ישראל ורוצה להיות קצינה בחיל השריון ולדרוס בטנק גדול את כל האויבים של ישראל. כל הכיתה שלה חתמה על המכתב והמנהלת הצטלמה בטלוויזה ואמרה כמה שקסניה היא ילדת מופת וזה למרות שבכיתה אין מזגן. כמה שאני התחננתי לדודינק'ה שיעשה משהו לא סתם הוא עורך דין כזה גדול שיעזור גם פעם אחת לאנשים קטנים ולא רק לגדולים וחשובים. אבל דודינק'ה צחק ואמר שהוא פליליסט והוא לא מבין בדברים האלה כלום, ואם היא רוצה עזרה ממנו היא צריכה קודם כל לרצוח משהו וגם זה לא יעזור לה כי היא צריכה גם הרבה מאד כסף בשבילו. חוץ מזה הוא אמר לא נורא בכלל אם היא תלך. אחרי עשר שנים כל מטפל סיעודי כבר מתעייף וצריך לרענן זה הרי לא משפחה תמיד אפשר למצוא חדש. אולי היום כבר ניתן להשיג פיליפיניות מהונגריה ובכלל הכי טוב שאני אבדוק בית אבות נחמד כי זה כבר מסוכן שאני אגור לבד ושם יתנו לי כמו שהוא אמר, מענה כולל. אז אני אמרתי לו שיכניס לו טוב טוב לראש שאני מהבית הזה יוצאת רק עם רגליים קדימה! והייתי כל כך  מרוגזת  שניתקתי לו את הטלפון ישר בפרצוף. אחר כך הצטערתי שניתקתי לו וניסיתי כמה פעמים לשמוע ממנו אבל כל הזמן היה צליל של תפוס. אחר כך הרגשתי קצת את הלב אבל מזל שקסניוש היתה כל הזמן לידי ועשתה לי תה עם לימון ועזרה לי להכנס למיטה לישון. ואז באיזה יום אחד בצהריים כשאני הייתי נחה, פתאום שמעתי דפיקות חזקות חזקות בדלת כמו של גסטאפו. ושמה בדלת עמדה נריסה כל כולה לבנה כמו רוח רפאים. וסיפרה שפקחים עצרו אותה ברחוב וביקשו ממנה תעודה וכבר רצו להכניס אותה למכונית גדולה ולשלוח אותה ישר לבן גוריון. והיא הצליחה לתת זפטה לפקח ולרוץ מהר מהר להנה וקסניה עדיין בבית ספר ולא עונה ובכלל היא ממש לא יודעת מה לעשות. איך שאני הלכתי לעשות כוס תה עם לימון ועוגיות קנמון, פתאום אנחנו שומעות עוד דפיקות כל כך חזקות כאילו הדלת עשתה להם משהו רע. נריסה הסתכלה עלי בפרצוף של מתה ואני צעקתי לדלת רק רגע בבקשה אני ערומה, ולקחתי את נריסה לארון שלי ושם עזרתי לה להתעטף בשמלה הלבנה הגדולה שלי שמכסה הכול ואמרתי לה לשמור על דממת מוות. ושם לפקח אני עשיתי כזה פרצוף מופתע. שאני לא ראיתי אותה כבר יומיים ונתתי לה חופש כי לקסניוש יש יום הולדת ובטח היא תיכף ומייד קונה מתנה לקסניוש שהיא כזאת ילדה חמודה ומתוקה. אני יודעת טוב מאד לבלבל במוח של אנשים עד שהעיניים שלהם מתחילות להסתובב והם אומרים סליחה גיברת אנחנו מאד מצטערים ומסתלקים להם. כשהוצאתי את נריסה מהארון הדופק שלה היה מאד מהיר והיא בקושי נשמה. אמרתי לה נריסל'ה תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי לי טוב. כשז'נדרמים כאלה מתחילים לרדוף אותך אין לך שום סיכוי. אני יש לי נסיון מר בדברים כאלה. אז אם זה ככה עדיף שתלכי בטוב ותוכלי להתארגן עם קסניוש גם אם זה אומר שאת משאירה אותי כאן מאחורה. ועכשיו תביאי את הפומפה. כן כן את הפומפה בארון הגבוה. יופי. ותרימי כאן בלטה מתנדנדת. יופי אישתנם. ועכשיו תראי סליק סודי שלי שאני שומרת עוד מזמן שנחצ'ה היה. הוא תמיד אמר תקני רק כסף של אמריקנים, כל הזמן תקני ותחביאי טוב טוב. אף פעם לא תדעי מתי תזדקקי לזה. אז הנה, אי צווי דרי… זיבן…  צוונציק אלף. קחי לך תשימי בחזייה. בעצם זה קטן. עדיף תשמרי בתחתונים שלך. ותחזירי בבקשה את החבילה הגדולה טוב טוב מתחת לבלטה מתנדנדת. נריסה חיבקה אותי ונתנה לי נשיקות רטובות על הלחיים ואמרה תודה מאמא תודה מאמא ואני עשיתי תנועה של עזבי שטויות עם היד אבל לא יכולתי להגיד מילה כי הגרון שלי היה חנוק מדמעות ולא הייתי מוכנה להפרד ממנה ובטח לא מקסניוש שלי. נריסה  אמרה לי בואי מאמא נלך לנוח עכשיו ואני אמרתי לא לא אני לא יכולה לנוח כל הגוף שלי בהתרגשות והיא אמרה זהו מאמא אני דואגת לך לכי לנוח ואני אמרתי בסדר והיא עזרה לי לשכב על המיטה וכסתה אותי יפה יפה ואז לקחה את הכרית וסדרה לי ככה שלא יפריע לי בראש. ושמה לי על הפנים ולחצה חזק כל כך שאני לא יכולתי להוציא הגה. לחצה ולחצה עם כל הלב.

***

אחרי שאני מתתי נריסה שמה עלי קצת סומק וגם אודם בשפתיים שאראה יפה, ואז ארזה טוב טוב את כל הכסף והסתלקה לה מהר מהר לאסוף את קסניוש מהבית ספר. קסניוש איך שראתה אותה התחילה לבכות. היא ייללה וביקשה לראות אותי עוד פעם אחת ולהפרד. מתוקה שלי. אבל נריסה אמרה לה שאסור ולא כדאי וגם אין זמן וצריך למהר כי צ'יק צ'ק באים אותם לקחת. והם הלכו עם כמה מזוודות גדולות אחרי שדחפו לשם את כל מה שהיה ניתן, ועמדו בפינה של הרצל או וייצמן או בן גוריון, אני לא רואה טוב בלי משקפיים את השם של הרחוב, איפה שמה קודם באו הפקחים לתפוס את נריסה. עמדו בשמש שיראו אותם וחיכו. ושמה כל מיני נהגים והולכי רגל עצרו וצפצפו להם, וחלק אמרו מילים לא יפות וחלק ממש לא היו ג'נטלמנים והציעו לנריסה כל מיני הצעות שהפה שלי מתבייש להגיד. אבל היו כמה אנשים טובים שהציעו לנריסה מים ולקסניוש מיץ תפוזים. אבל לפקחים האלה ימח שמם, בטלנים, לא היה  זכר. וכבר הגיע הערב וקסניוש היתה עייפה ועוד לא הספיקה לסיים את כל השיעורים במולדת וגם היא עוד פעם ביקשה לבוא הנה ולהגיד לי שלום. נריסה צעקה עליה כל כך חזק שקנסיוש התחילה לבכות. לא יפה! אבל אז היא חיבקה אותה ואמרה שאין ברירה והם צריכים לקחת מונית שירות לבן גוריון כי זה הכי בטוח. נריסה באה ישר לאייר פרנס כדי לקנות טיסה לפריס ומשמה הלאה לפילפינים, כי אם כבר אז למה לא לראות את פריז ואולי גם קסניוש תלך ליורודיסני. חלום שלה היה לראות מתקן עולם קטן. מתוקה. ואז רגע לפני ביקורת של דרכונים, עוד מעט הם בחופשי, פתאום שוטרת אומרת לה שאסור לה לצאת סתם ככה  כי היא חייבת להיות מגורשת. וזה ממש לא בסדר שהיא הולכת ככה בלי אישור גירוש ותיכף ומייד שמה אותם במעצר וכבר היה אמצע הלילה וקנסיוש היא ילדה. אין להם לב לאלה. כל הלילה היא בכתה שם. נריסה מאד פחדה שיסתכלו במזוודה שלה ויראו את כל הדולרים מקופלים להם יפה יפה בין הבגדים אבל זה לא עניין אותם בכלל. בבוקר הגיעו לשם שני הפקחים היוצמחים האלה וכל מה שהם רצו זה שנריסה תחתום להם על המסמך שהם תפסו אותם עד מאתמול כי מה לעשות גם להם יש רנטה לפי ראש והם צריכים לקבל את מה שמגיע להם. ואז היא תוכל למחרת לעלות על טיסה לאוזביקסטן ומשמה למנילה כי מה לעשות מדינה משלמת על טיסות דרך אוזביקסטן והיא לא יכולה לבחור דרך איזה מקום להיות מגורשת. קסניוש בכתה נורא. היא מאד מתגעגעת וקשה לה אבל נריסה לחשה בשקט שפקחים לא ישמעו שיש לה מספיק כסף לקחת אותה אחרי זה לא רק לראות מתקן עולם קטן אלא גם לראות עולם גדול, באיזה גודל שהיא רק בוחרת. קנסיוש התעקשה להתקשר אלי להגיד שלום ונריסה אמרה שאני בטח נחה עכשיו אבל קנסיוש התעקשה והתקשרה, נתנה הרבה מאד צלצולים. אבל ילדה מתוקה שלי, אני כבר אינני ולא יכולה לענות. בביקורת  של המזוודות נריסה הייתה מאד מתוחה ועשתה תנועות עצבניות עם הידיים שכל מיני אנשים עם מחשבים ומצלמות שיושבים למעלה ראו וסימנו אותה. אבל קסניוש הצילה את המצב המתוקה. היא אמרה לשוטרת שאמא מתוחה ועצובה כי היא גרה כאן כבר עשר שנים והם בכו כל הלילה ולא ישנו כבר יומיים אז מספיק עם זה ודי. ובאמת השוטרת ליטפה לה הראש ושמה מדבקה חיובית על המזוודה, ושלחה אותה ישר לבטן של המטוס. ואז רגע לפני שהמטוס ממריא, פתאום הטייס קורא לנריסה ומבקש ממנה לסור. והיא לא מבינה מה קורה ומתחילה להזיע בכל הגוף וכל הגב שלה רטוב, למרות שקסניוש צוהלת ושמחה ואומרת אולי לטייס הזה יש לב גדול כי היא הרי שמעה שמועה שכל האנשים הטובים הולכים לטייס אז אולי הוא באמת מרחם עליהם ולא מוכן לגרש אותם. והם מורידים אותם מהמטוס שממריא עם המזוודה בבטן וקסניוש כל כולה זורחת, ונריסה מבקשת שיעצרו את המטוס בשמיים ויחזירו להנה את כל הרכוש שלה כי יש מתנה שמאד חשובה לה שהיא קיבלה מאמא שלה ואם היא תאבד אותה זה יהיה אסון נורא. בשדה הם פוגשים איש קטן ונרגש שאמר שהמנהלת בית ספר של קסניוש עשתה מגבית ועכשיו הוא פונה לבית משפט גבוה כדי שיהיה צדק והוא מאד מאד מתנצל בפני נריסה על העיכוב ושהיה צריך מגבית של כסף כי הוא אמנם מתנדב ורוצה להיות מתקן עולם אבל הוא קטן ובכל זאת יש הוצאות הנהלה וכלליות. אבל בינתיים הם יכולים לשוב ולסור לתא המעצר עד שבית משפט גבוה יעשה צדק כי זה עלול לארוך  קצת זמן. וכן, כן, הוא יוכל לעזור לנריסה גם לתבוע נזיקין מהחברה האוזבקית על אובדן מזוודה אבל לא בטוח שיוכל לתבוע ערך מתנה יקרה של אמא שלה. ושמה במעצר נריסה כל הזמן רועדת ובוכה וקסניוש אומרת לה אמא יהיה בסדר הנה מנסים לעזור לנו אנשים טובים ורוצים אותנו. אבל נריסה לא שומעת כלום ורק רועדת ובוכה ולא יכולה לדבר וגם כשהעורך דין הקטן מביא אותה לטלוויזה היא לא מוכנה להגיד מילה ורק יושבת בפינה ובוכה. ועוד הפעם קסניוש מצילה את המצב. כמה אני גאה בילדה הזו. היא סיפרה לכתבת איך זה שהיא אוהבת את ישראל והיא יודעת רק עברית וקוראת ספרים וכל החברים וכל השירים שלה הם עבריים והיא כבר מתגעגעת לסבתא ולמורה ולכל החברים ומתחילה לבכות וגם הכתבת בוכה יחד איתה ואפילו המגישה בחדשות שיושבת זקופה ויפה כמו בובה נהית לה דמעה קטנה בעין והיא אומרת למרות שזה לא כתוב לה להגיד שהיא מקווה שיהיה שם משהו למעלה שישמע ויעזור. והמישהו זה בנצ'יק שלי, דודינק'ה. דגנרט. ישב על אופני כושר בסלון ופתאום רואה את קנסיוש בוכה. והוא לא ידע בכלל אם אני מתתי היום או אולי אתמול בעד זה שהוא לא טרח להרים אלי צלצול. פה! אבל לשר פנים הוא מייד התקשר ואמר לו  אחי, דחילק ושמחילק, וחת שתיים שר פנים סידר עניינים ובא לנריסה עם מצלמה ותעודות זהות ואמר שיש לב יהודי וזה מקרה הומניטרי מיוחד,  ובשום אופן לא מדיניות ותיכף נפרס עלינו החג, עלינו ועל כל ישראל. ואפילו העורך דין הקטן שהתקשר לאוזבקיסטן הצליח להחזיר לנריסה מזוודה והיא בדקה וראתה שממתנה של אמא לא חסר אפילו פירור. ואז סוף סוף דודינק'ה נזכר לתת צלצול ולהגיד לי שנריסה יכולה לחזור ולטפל בי מתי שאני רק רוצה. טמפיט זה. כמה שאני  כועסת עליו! לא יכול להתקשר לחבר שלו ולהגיד דחילק ושמיחלק קודם לכן? אולי אני היום עוד הייתי הנני. ועכשיו רגל שמאל שלי כבר שחורה לגמרי ואני מסריחה נוראה והוא הרי יודע כמה שחשוב לי להיות תמיד אלגנט. בגלל מצב שלי גם רופא שוטר לא ידע בדיוק אם אני מתתי היום או אולי אתמול אבל בטוח לא יותר משבוע כי יד ימין שלי עוד לא הייתה שחורה לגמרי וכיוון שפקחים יוצמחים חתמו ונשבעו בספר תורה שהם עצרו את נריסה וקסניוש עוד מלפני כן אז לא הייתה עילה ונריסה יצאה חופשית. וקסניוש? היא נהייתה כוכבת. לקחו אותה לכל מיני תוכניות ילדים ותוכניות מבוגרים ואמרו שהיא סמל של מאבק והיא שמה מלא תמונות שלה במחשב איפה שהמון המון אנשים יכולים לעשות לה לב מרחוק. וזה היה יכול להיות הסוף הטוב של הסיפור הזה אם לא נריסה שהיא אישה טיפשה. לקחה כסף גדול שלה וקנתה בזה אוטו גרמני. ועוד במקום להחביא אוטו גרמני זה טוב טוב בגרז' היא הייתה נוסעת ועושה שוויצים בכל העיר. נו מה את חושבת לעצמך גיברת? עד שיום אחד דודינק'ה נסע בעיר וראה את נריסה נוהגת באוטו הגרמני. והוא סיפר לי פעם שלכל הקליינטים שלו יש כזה אוטו ומי מהם שלא יכול להרשות לעצמו כזה אז הוא גם לא יכול להרשות לעצמו את דודינק'ה. ואיך שהוא ראה אותה כל הגלגלים שלו בראש זזו מהר מאד והוא ישר הבין מאיפה יש לה כסף כזה גדול. אני כל כך כועסת עליו! מה זה עניינך? אתה קיבלת בית והיא קיבלה כסף. עכשיו זה ממש לא מתאים לי מריבות במשפחה. אבל אני מכירה את דודינק'ה. כשהוא רוצה משהו הוא לא  מוותר אף פעם. אז אני מזהירה אותך  גיברת, קומי ותקחי את הרגליים מהר מהר, כי את תגיעי לבית סוהר ואסור שקסניוש תגדל בלי אמא. תאמיני לי מניסיון, זה לא תענוג גדול. וחוץ מזה אין מה לעשות. כל אחד צריך לגור במדינה שלו. גם אני לא אהבתי את כל החולירע שיש בישראל אבל זה חולירע שלנו. רק תבטחי לי דבר אחד, כן? תשמרי לי שם טוב טוב על קסניוש שלי. שמעתי שיש שמה בפיליפינים הרבה פילים ונמרים שמסתובבים חופשי.