ברגע שראה באולם קבלת-הפנים של שדה התעופה את חברו שבא מהמולדת, מיד שאל אותו:

"הבאת, הבאת לי את זה?"

חברו הושיט את ידו אל התיק התלוי על כתפו ואמר, כאילו חיכה לשאלה הזאת:

"שיגעת אותי בשיחות הטלפון שלך ובבקשה שלך:  'תביא לי חופן עפר.' – תגיד לי, בנאדם, אתה היחיד שעזבת את המולדת?"

אחר כך הוציא מהמזוודה שלו שקית עפר.

הוא הביט בפנים אטומות אל חברו שהגיע כרגע מהמולדת, לקח את שקית העפר ואחר כך פנה והלך בשתיקה אל הרכבת.

גם ברכבת הוסיף לשתוק, הוא לא שמע את שקשוק הגלגלים על המסילה ולא את צחוקן של קבוצת נערות אדומות שיער שאפן מקושט בנזם, ולא את הנערים הצורחים בשמחה על ניצחון קבוצת הכדורגל שהם אוהדיה. הוא נתן את מבטו בשקית המלאה עפר שלפניו.

הנוסעים שעברו על פניו בחיפזון והסתכלו בו חשבו שהוא שיכור או ישֵן. אפילו כשביקש ממנו הכרטיסן את כרטיס הנסיעה שלו, הוא הוציא אותו מהכיס והרים אותו אל פרצופו של הכרטיסן בלי לגרוע את עיניו משקית העפר. הכרטיסן חשק את שפתיו ועיקם את אפו, והחזיר את הכרטיס אל היד שעדיין היתה תלויה באוויר.  

עברו שלוש שנים מאז עזב את מולדתו, ובארץ החדשה, שלא היתה לו למולדת, נחתו עליו עוד ועוד קשיים. שנה שלמה הוא נשאר במעון לפליטים, ושנתיים גר בבית שהיה דומה לסוכה עלובה. לא ניתנה לו הזדמנות ללמוד את שפת הארץ שהגיע אליה, ולא נמצא לו אפילו ידיד אחד, ולא עלה בידו להשיג עבודה שהתאימה לו.

הימים עברו עליו בכבדות בעיר ההיא שלא פתחה לפניו את שעריה. לולא היה לו טלפון נייד, היה משתגע. הטלפון אמנם צלצל רק לעתים רחוקות, אבל בכל זאת הוא שימש לו הסחת-דעת – הוא היה מחייג מספרים של אנשים שלא הכיר ומיד היה מתנצל: "סליחה, טעיתי במספר!". ולא פעם ענו לו בגסות ובזעם: "שלא תטעה עוד פעם!" ואף על פי כן הוא לא ויתר על השעשוע הזה – היה לו צורך לשמוע קול אנושי ולוּ רק לשניות אחדות.

בשירותי הרווחה בעירייה לחצו עליו מאוד למצוא עבודה, אבל המטרה הראשונה שעמדה לנגד עיניו הייתה ללמוד את השפה. אלא שאיש לא עזר לו שם להשיג את המטרה הזאת. עד שיום אחד פרץ בבכי במשרדו של פקיד בלשכת הרווחה, שהיה דומה לכדור עם שתי עיניים כחולות ולשון שׁרקנית. הוא מירר בבכי:

"בבקשה, תן לי הזדמנות ללמוד את השפה לפני שאתחיל לעבוד!"

הוא השתתף בקורס של שלושה חודשים שבהם לא למד כלום חוץ  מ"קוראים לי כך וכך, ואני בא מארץ זו וזו…" ועוד כמה משפטים לשימוש יומיומי.

ושוב זרמו המכתבים משירותי הרווחה אל תיבת הדואר הקרה, השותקת שלו, שתמיד מצא בה רק את המכתבים הרשמיים היבשים האלה שאין בהם שמץ של אהדה. 

הוא נאלץ לחלק פרסומות והיה מתהלך שעות ברחובות האלה, העגומים כמו קברים, ומחלק פרסומות של מסעדות וסַפָּרים, ואפילו של בחורות שעובדות בזנות, ובימי שבת ורביעי חילק עלוני פרסומת. הציפורניים בכפות רגליו השחירו ונשרו. לעתים קרובות הבהילו אותו יללות הכלבים כשהתקרב בבקרים אל דלתות הבתים כדי לדחוף את הפרסומות לתוך החריצים שלהן. הוא חש טעם מר בגרונו והמשיך בדרכו.

לא רק הכלבים אלא גם בעלי הכלבים היו גוערים בו:

"שלא תשים את הטינופת הזאת בתיבת הדואר שלנו!" הם היו אומרים לו, ואפילו לא טרחו לזַכות אותו במבט או להחזיר לו ברכת בוקר טוב.

והיו נכנסים למכוניותיהם ומסתלקים.

ולו לא היתה ברירה אלא להשפיל את הראש, לבלוע את רוקו ולפנות לתיבת דואר אחרת.

***

הרכבת נעמדה בתחנה שלפני התחנה של עיירתו. נוסעים אחדים ירדו ואחרים עלו. הנערות אדומות השיער שאפן מקושט בנזם עדיין צחקו, אבל חבורת האוהדים שקבוצת הכדורגל שלהם ניצחה במשחק האחרון ירדו מהרכבת והנערים הניפו באוויר את פחיות הבירה שלהם. הוא העיף מבט חטוף בנערות ומיד חזר לנעוץ את עיניו בשקית העפר והידק את אחיזתו בה כחושש שיחטפו אותה ממנו, והרכבת שוב נהמה.

הוא הרגיש בודד בכל מקום שהיה בו. ברכבות, במסעדות, במסיבות שערכו האנשים ברחובות, בחנויות הגדולות. הוא לא העז להסתכל לאנשים בפנים, מחשש שמא יתחיל מישהו לדבר אתו בשפה הזאת שהוא לא מצליח ללמוד, ולא היה עונה לאנשים, כאילו אינו שומע.  

ומפני שגם בשפתו לא דיבר,  פחד שיהפוך לחירש ולכן דיבר אל השטיחים ואל החלונות, ואל העננים ואל הצלבים שמעל למגדלי הכנסיות. ואפילו אל הבובות שבחזיתות חלונות-הראווה התחיל לדבר.

כאשר הגיע הביתה, פתח את הדלת ולחש בקול נמוך לעפר השותק  בתחתית השקית שהחזיק בידיו:

"היכנס, בבקשה!"

וכשעבר את המפתן אמר: "סלח לי שהבאתי אותך אל הגלות הזאת, אבל היית חייב להיות פה."

תחילה הלך אל חדר השינה שלו ושם את שקית העפר על יד הכרית שהוא ישן עליה, אבל מיד חזר בו ואמר:

"לא, זה לא המקום שלך!"

הוא נכנס לסלון ושׂם שׁם את השקית. ושוב לא היה מרוצה. הוא היה נבוך והתחיל להעביר אותה מפינה לפינה בדירתו הקטנה, עד שקבע את מקומה בחדר האמבטיה. שם הוא שפך את העפר שבתוכה על הרצפה הקרה והרטובה. העפר העייף, היבש, שידע את עקבות צעדיו אלפי פעמים, נערם על רצפת חדר האמבטיה. הוא כמעט שמע אותו נאנח כשנשפך גרגיר-גרגיר על הרצפה הזרה הזאת.

לבו הלם בחוזקה ועיניו הוצפו דמעות. הוא הביט שעה ארוכה אל תלולית העפר ואחר כך אמר בקול רועד:

"אני מריח בך את ריח החורבן, עפר מולדתי."

הוא עירה אל גופו לגימות גדולות של בירה והוסיף ואמר:

"כבר שלוש שנים אני רחוק ממך, סלח לי אם שכחתי את השפה ששוחחתי בה אתך. סלח לי אם דיברתי אליך הערב בגסות ובלי כבוד. אתה זוכר איך הקיפה המשטרה את הבית שלנו ופרצה אל חדרי? אתה זוכר איך ריסקו את העט שלי ושרפו את הדפים שרשמתי עליהם שירים שסיפרו את אהבתי לך – לנגד עיני ועיניך? אתה זוכר איך החרימו את הספרים שלי ושמו אותם בשקים מלוכלכים כאילו היו ארנבונים מבוהלים, ושמו אזיקים על ידי לנגד עיניך – אם יש לך עיניים – והוציאו אותי בבעיטות והשליכו אותי כמו שק תבן אל תוך ג'יפ שצבעו מחקֶה את צבעך? אתה המשכת לשתוק אז, הו, עפר, ליקקת את נעליהם של אנשי כוחות הביטחון ולא הרגשת שהפרקים האזוקים שלי מכאיבים לי. וכשחזרתי כעבור שבוע באותו הג'יפ, הסתכלתי בך בעד שמשת החלון ולבי נקרע למראה גלגלי הג'יפ שאונסים אותך.

"אתה היית העד השותק של האסון בזמן שנעלי השירותים החשאיים ציירו עליך תמונות ברבריות ואתה שתקת את שתיקתך וישנת את שנת העפר שלך.

"אתה זוכר איך טחנה האהבה את לבי בסתיו ההוא?

"כן, אין ספק שעודך זוכר איך היתה אהובתי מחישה עליך את צעדיה כל יום בצהריים כדי להגיע אל חדרי ולהניח את ידיה על עיני המצַפּות ולשאול: "נחש מי אני?" הייתי מעמיד פני טיפש וממשש בידי את ידיה שדמו לזוג יונים מאולפות, אחר כך הייתי מרים את אצבעותי אל שפתיה המלאות, החמימות, ומוריד אותן אל שדיה התַפּוחִיים ואל ירכיה ה… ואומר: את שֵׁדה!

"התגלגלנו כשני עננים משתוללים שרוחות מטורפות משתעשעות בהם.

"כל יום בצהריים היתה אהובתי אורגת בצעדיה מרבד כזבים, ואתה ידעת על המלכודות שהיא טומנת לי, אבל אפילו פעם אחת לא לחשת באוזני: היזהר שלא תינגף רגלך במלכודות! אפילו פעם אחת לא אמרת לי: משוגע! אל תיתן אמון בחזיון תעתועים, ליבך ימות צמֵא. לא אמרת לי: חדל מהמשחק הזה, לבך ייטחן!

"היינו חברים, אתה ואני, הו, עפר. כתבתי על אודותיך את השירים הנפלאים מכולם. הייתי מריח אותך במלוא כוח ריאותי. הייתי משאיר עלי ימים ושבועות את האבק שלך שדבק בריסַי ובבגדַי. לא ניערתי אותו. אמרתי: "האבק הזה קדוש, זה אבק של העפר, העפר שנם לו לפני דלת הבית, העפר שמטפח את ילדותי החנוקה ואת נעורי האבודים."

עיניו הלכו והאדימו, ופחיות הבירה שעמדו בשורה  על המדף של הראי התרוקנו זו אחר זו, אבל הוא הוסיף לנעוץ את מבטו בתלולית העפר השפוך על רצפת חדר האמבטיה העירומה, השותקת, ואמר:

"נהייתי נווד אובד. לקחתי אתי את לבי המנופץ ושוטטתי אתו בכל המקומות ולא מצאתי אף אחד שיאחה את שבריו. עשרות פעמים ראית אותי אובד עצות – אם יש לך עיניים – אבל את שתיקתך הנצחית לא הפרת.

"האם לא היה עליך להפוך לפני צערם של צעדַי לשיגעון שכולו אבק ולעוּף אל שמי העיר הפושעת ההיא כדי להודיע לכולם את הייסורים שהלב הזה מתענה בהם? האם לא היה עליך להודיע לי על כל המלכודות הטמונות ללבי? אני שראיתי בך אֵם, לא, יותר מאֵם?  

"שרפתי את ביתי ואת ספרַי מעוצם האומללות של חיי, ועוד מעט הייתי שורף את עצמי, ואתה הסתכלת בי בשתיקה, ואולי צחקת ואמרת בינך לבינך: הילד יצא מדעתו!

"בהגנה עליך ובאהבה אליך ראיתי את משמעות חיי, וכאשר הייתי שומע עליך מילה רעה הייתי יוצא מגדרי, ועוד רגע הייתי מחביא אותך בעיני ומגונן עליך באור עיני. הייתי מוכן לשפוך את דמי למענך. אבל אתה! אהה. מה אספר לך הלילה? אמור לי, מה עשית למעני כאשר חשך עלי עולמי וטחנות התקווה כתשו את לבי והפכו אותו לקמח עולה באש? מה עשית למעני כאשר ראית אותי אומלל ועצוב ורעב! בכיתי בגללך, ואפילו לרוח לא הרשיתי לחטוף אותך מלפני דלת הבית. לא טעמתי את טעם השינה כדי למנוע מגונבי העפר להגלות אותך אל אדמה לא-נודעת. אמור לי – אם יש לך לשון – מה עשית למעני כאשר ברחתי אל  הארץ הזאת שלא תהיה ארצי?

"הסתכלת בי – אם יש לך עיניים – וראית אותי בא והולך, ומחפש את זהותי התועה וחיים שקטים ואהבה טהורה, אבל אתה לא נהיית מולדת לחיים האלה ולאהבה הזאת. אתה הוספת לשתוק, כמו שאתה שותק עכשיו על הרצפה העירומה הקרה הזאת ובלילה האילם הזה.

"ואל תשאל אותי אחר כך: 'למה הבאת אותי אל הניכר הזה?'

"כי אתה הוא שדחפת אותי אל כל החורבן הזה, אתה הוא שהגלית אותי. אתה הוא שפשעת וחטאת, הו, עפר,

פשעת וחטאת, ואל לך לחשוב שאשים אותך על הכרית על יד ראשי כדי להריח אותך כל בוקר ולומר: הֶאח, ריח גן עדן נושב מגרגיריך!"

"לא, לא, בשום אופן לא, הנה מה שאני אעשה…"

ופתאום נפנה אל כפתורי מכנסיו והחל להתיר אותם במהירות, ואז החל להשתין על התלולית של חופן העפר, כמין אנחה שְׁתוּקה על רצפת חדר האמבטיה הקרה והרטובה.

אני לא זוכרת מתי התחלתי לרשום את הפתקים הקטנים שהחבאתי אחר כך בפינות נסתרות ברחבי הדירה. זה לא היה המון זמן לפני כן, כי עדיין הייתי קטנה וברור שהייתי צריכה קודם ללמוד לכתוב.

אבל אני זוכרת היטב את היום שבו נשמעו הנקישות הקלילות בדלת, מנסות לחקות את המקצב של "אתה ראשון יא-קאזה!" זה היה היום האחרון של איזו חופשה מבית הספר. השעה הייתה עשר בבוקר. היא עדיין הייתה במקלחת. במצב רוח עליז – דבר קצת מפתיע. "תפתחי את הדלת, נו רוצי לדלת, תפתחי כבר. תגידי שאני מיד יוצאת מהמקלחת," צעקה אליי.

גררתי רגליים לדלת.

והנה הוא. להוט להיכנס. מוישלה, הבעל של רגינה, עם השפם הלבן הקטן. הכרס שלו איימה לפרוץ את כפתורי החולצה.

הייתה לו צורה של פיסטוק חלבי שמישהו הדביק לו שפמפם על  הקליפה. וגם שערות קיפוד מבריקות מבְּרילקְרים ומשוכות מטה משני הצדדים לכיוון הסנטר.

אז הנה הוא. להוט כולו. הזרועות שלו שלוחות קדימה להיכרך סביבי. עוד רגע יניפו אותי באוויר, כמו שמבוגרים משתעשעים לפעמים עם ילדים קטנים.

התכופפתי בזריזות. צבת הידיים שלו לא הצליחה ללכוד אותי והוא כמעט השתטח על האף. שמעתי את צליפת האוויר בין כפות ידיו.

טסתי למסדרון שהוביל אל החדר שלי. ממרחק בטוח הפטרתי: "אימא במקלחת ואבא לקח את דווידי לקנות נעליים."

מוישלה הצליח כנראה לייצב את עצמו, כי כעבור רגע כבר היה בסלון. שם הוא נערך להמתין לה כשהוא שורק את "אתה ראשון יא-קאזה!"

הדבר הבא שקורה הוא שדלת האמבטיה נפתחת. היא יוצאת לבושה בגלבייה האדומה המעוטרת ריקמה בחלקה העליון, משני עבריו של מיפתח החזה, מזמזמת את "אתה ראשון יא-קאזה!" היא עושה פוזה של טא-דה! עם תנועת המותן התואמת, ומסתערת היישר אל בין זרועותיו החלקלקות של האורח, שקם לקראתה. ועכשיו, בקול גבוה ומעושה, היא מצחקקת את עצמה לדעת: "הוי, מוישלה, איזו הפתעה! איפה רגינה והילדים??"

מוישלה עונה על שאלה בשאלה: "מה זה, תמרה, כבר אי אפשר ללטף את הדבר הקטן, המתוק, הדובשני הזה, שנמלט מפה כל עוד נפשו בו?" ותוך כדי כך ידיו מרפרפות על הישבן שלה, שלא בורח לשום מקום. לא שהייתי צריכה לראות את זה באותו רגע כדי לדעת.

העליצות בקולה מתחלפת מיד בקול הרם, המצווה, הצורמני. הקול המוכר שמבשר על עוד התקף.

"דורית! חצופה! לכאן בטיסה! מיד! ועכשיו תתנצלי! מה יש לך שאת בורחת למוישלה ככה?! עכשיו, מיד!" והיא שוב מצחקקת, בניסיון לשחזר את העליצות הקודמת. "הילדה הזאת לא מנומסת. לא אוהבת לקבל אהבה." והיא פונה אליי: "תגידי תודה שמישהו בכלל רוצה לגעת בך," ומסננת בין שיניה, "קופה ג'ינג'ית כחושה."

תמיד ידעתי להשתמט מהחיבוקים של מוישלה. מפרצי הזעם האלימים שלה היה קשה יותר לחמוק. הנסיונות לעשות את זה רק הגבירו את זעמה. והאלימות שבאה בעקבותיהם הייתה אכזרית יותר. ידעתי שהיא תהיה שם גם אחרי שהוא יילך.

גררתי רגליים במסדרון עד שהגעתי לעמדת הצצה אל הסלון, ובמקום להיכנס אליו פניתי שמאלה אל המטבח. הסכין המשוננת הגדולה נחה כדרכה על קרש החיתוך ליד הלחם. שלחתי אליה יד בזריזות והסתרתי אותה מאחורי הגב. הצעקות שלה התחדשו: "נו, אמרתי לך לבוא לכאן ולהתנצל לפני מוישלה!"

הפיסטוק המשופם המתין כשידו האחת כרוכה סביב מותניה והאחרת שלוחה קדימה להיכרך סביבי. הישרתי אליה את עיניי. צעדתי כמה צעדים לעברם. היא תקעה בי את המבט המצמית השמור לרגע הזה, לרגע הקצר שלפני אובדן השליטה. היא שאלה: "מה את מחביאה שם מאחורי הגב?" ורקעה בכף רגל אחת שמנמנה שהציפורניים הארוכות של אצבעותיה משוחות אדום בורדו לוהב.

החזרתי לה מבט, הפעם בלי פחד. אני זוכרת היטב את תנועת היד האטית שלי, עושה את דרכה מאחורי הגב ומייצבת את הידית כנגד הבטן כשהחוד מכוון לעבר הצמד שלפניי.

"את הסכין של הלחם," עניתי לה.

בשביל לחתוך את הידיים של מוישלה, שכל הזמן רוצות לחבק ילדות קטנות וגם את האימהות שלהן.

זה מה שקרה ביום שלפני. ולמחרת אספתי את הפתקים ממקומות מסתוריהם וצררתי אותם לכמה חבילות; היו הרבה פתקים. יצאתי לשדה החמניות, שהיו גבוהות מראשי הג'ינג'י, ושרפתי את כולם. לא הייתי זקוקה להם יותר.

וכשהיא איימה וצרחה כמו מטורפת, ותוך כדי כך ערכה את רצף הארועים שקרה זה עתה בשקרים על שקרים, על רקע פניו המלבינים של הפיסטוק – ידעתי.

ידעתי שאני לא צריכה יותר שום פתקים שישמרו עליי. ידעתי שאני זוכרת היטב. שאני יכולה לסמוך על הזיכרון שלי. ידעתי שהיא לא תוכל יותר לבלבל אותי עם השקרים שלה. ידעתי ששקרים עושים לי בחילה, ורק ההיצמדות למה שאני יודעת תשאיר אותי שפויה. או אם לדייק, תשמור עלי מלהפוך למטורפת. מטורפת כמוה.

המסעדה עמוסה בטירוף והראש שלי אפוף חום ואדים וריח של מנות מתבשלות וכאלה שמונחות על דלפק החלוקה. אני עייפה. אני תמיד עייפה אבל כאן אני אוהבת להיות. אני שייכת לכאן. הכול נראה כמו תמיד אבל כשאני מרימה את העיניים מהפורל שכמעט גמרתי לאדות ורואה מישהו לא מוכר עומד ליד המלצרים שמחכים להזמנות, נדמה לי שאני הוזה.

הוא צעיר, בן שלושים אולי, רזה, לא מחייך. אבל השפתיים שלו פשוקות והשיניים – הלבנות מאוד – חשוקות בנגיסה עזה. הוא יפה מדי. יש משהו מאיים במבט שלו.

"את צריכה עזרה," הוא אומר.

זה בדיוק מה שאני חושבת. אני צריכה עזרה, כדאי שאזעיק עזרה, כי למרות החום במטבח העור שלי קר ואני יודעת שאין שום קשר בין השערות שמזדקרות עכשיו בעורפי לבין הפחד שאני חשה בדרך כלל כשאני מרגישה מאוימת. הפעם זה משהו אחר.

אבל אולי אני חולמת. אלוהים יודע כמה אני מותשת ואיש מלבדי לא שם לב שמשהו אינו כשורה. מלצרים מפנים אותו מדרכם בתנועת אגן כשהם מושיטים את ידיהם אל הצלחות והוא נעלם, אבל מתגלגל חזרה כמו גל כשהם מסתלקים. אני עוצמת עיניים, פוקחת אותן במהירות והוא שם. אני רוצה לבלוע רוק אבל הנשימה מפריעה לי.

"את צריכה עזרה," הוא חוזר ואומר, והפעם דמותו מבעד לאדים משתנה והוא הופך לילד אבוד שמתחשק להסיט לו את השיער מהמצח.

אני שומעת את עצמי אומרת, "אני לא יודעת, אני צריכה עזרה?" וזה נשמע כמו פלירטוט. מישהי מפלרטטת עם הבחור הזר הזה ליד דלפק החלוקה בשעת העומס של ארוחת הערב. הפורל התבשל יותר מדי וכבר אי אפשר להציל אותו.

ואז פניו נרגעות. "נראה ככה," הוא אומר.

דברים מסוימים גורמים לי להצטער על כך שלא ניחנתי ביכולת נבואית ולא הבנתי אותם לפני שפעלתי, וכשאני נזכרת בהם אני רוצה להעלות את עצמי באש. אבל כרגע הזמן מתקדם מהר מדי והזיכרון שלי לא מספיק להתערב. כשאני לא עונה הוא אומר, "הגשתי מועמדות למשרת טבח. כתבת שאת צריכה עזרה." זה נכון. הוא מקיף במבטו את בית המשוגעים שהוא המטבח שלי ואומר שוב, "את נראית כאילו את צריכה עזרה."

איך אני נראית? עבר המון זמן מאז שחשבתי על זה, מאז שהייתי יפה. כבר שעתיים אני מזיעה מאחורי הדלפק, כבר יותר מדי שנים, והזיעה מרטיבה את פני הקטנות וצובעת אותן באדום בוהק. בסוף כל משמרת ערב, בחצות, כשאני נכנסת לשירותי העובדים ומתיזה מים קרים על פני, אני מגלה שהמסקרה שמרחתי בבוקר, מחווה גאוותנית קטנה, נטשה את הריסים ונקוותה בספלי העור העמוקים שמתחת לעיני. אני בת ארבעים וחמש, תמיד עייפה עד מוות אבל נגועה בעצבנות בלתי פוסקת גם כשאני ישנה. אני נשואה למסעדה שלי בסאות' ביץ', נכנסת בבקרים החשוכים ויוצאת בלילות החשוכים עוד יותר, כך שלעולם איני יודעת איך אני אמורה להיראות, לא רואה את הציבור שאפשר היה להשוות אותי אליו אילו הייתי חלק ממנו. אני בקושי רואה אור יום. מדי יום ביומו אני לובשת בגדי שף מוכתמים בשומן וברוטב. אני יודעת בדיוק איך אני נראית ואני מופתעת, ואחר כך מתביישת בכך שזה מצער אותי כל כך כרגע.

*

"למה עשיתָ את זה?" אני שואלת אותו. זהו בוקר המחרת והוא בא למלא טפסים.

"מה עשיתי?" הוא שואל. הוא לובש את הג'ינס והטישרט השחורה מאמש אבל עכשיו, בדרך נס, הם נקיים.

"פשוט הגעת," אמרתי. "נכנסת ככה למטבח, בשיא העומס." אני נשמעת כמו אם גוערת, כמו מישהי שמנסה ללמד לקח.

"כי ידעתי שתהיי פה."

אני נאלצת להודות שזה הגיוני. אני מציצה בטופס המועמדות שלו. הוא לא מילא את סעיף הכתובת.

"איפה אתה גר?" אני שואלת.

"וזה נכון," הוא אומר. "את צריכה אותי."

אני כבר לא מפחדת. אתמול בערב, כשסוף סוף התעשתי ואמרתי לו "טוב, תיכנס למטבח ותתחיל לעזור," הרגשתי שאין לי ברירה. הרגשתי ששנינו זקוקים לעזרה. עכשיו הוא אומר לי שכשהמסעדה נסגרה הוא הלך למכבסה שפתוחה כל הלילה ושכנע שתי בחורות שיכורות שיכבסו את הבגדים שלו עם שלהן. בזמן שהג'ינס והטישרט התכבסו והתייבשו, הוא ישב בתחתוני בוקסר וקרא עיתון. הן נתנו לו שתי בירות. אני מתארת לעצמי את התמונה, איך הוא הקסים אותן ביופי ובמבט הרציני שלו, איך הן הרגישו שהן רוצות לעזור לו.

אני מעסיקה אותו לתקופת מבחן של שבועיים. אני לא מכירה אותו, לא יודעת מיהו או מי הוא היה ולכן מנסה להשגיח עליו בכל הזדמנות. אני מבינה שהוא עבד במסעדה כמו שלי בעבר, זה ברור מהטיפול שלו בציוד, מהתנועות ומהריכוז, מהעובדה שהוא אף פעם לא שואל שום דבר. אבל כבעלת מסעדה יש לי כל כך הרבה עבודה והיום אני מתרוצצת ממקום למקום – מתכננת תפריטים במשרד, עוברת על ספרי החשבונות, בודקת את המלאי במחסן, רושמת הזמנות בחדר הקירור, ורוב הזמן אין לי מושג מה הוא עושה. אני לא שוכחת ממנו לרגע אבל לא תמיד יודעת איפה הוא נמצא.

לפנות ערב אני מוצאת אותו ליד דלפק החלוקה. הוא הכין מוס אפונה מבריק, להגשה מתחת לסלמון הבית שלי. אני מופתעת אבל גם כועסת. אני שואלת מי הוא חושב שהוא. אני שואלת איך הוא הכין את המוס והוא מסרב לגלות, וכך אני מגלה שהוא שף מוסמך. אני שפית מוסמכת ואני אף פעם לא חולקת מתכונים שהמצאתי. אני מכירה היטב את היחסים בין פרטיות, גניבה וגאווה. ובכל זאת החשאיות שלו מעליבה אותי, עד שהוא נותן לי ביס ואני נישאת על כנפי העונג של האפונה.

בתום השבועיים אני מרשה לו להישאר כי היו גביעי פירה ממולאים בפואה-גרה, סלסת אננס-חלפיניו ופָּניני עם חָמוֹן סֶראנו, טוסטוני מח עצם קלוי, בּוֹמבּ אפרסקים, לקוחות ותיקים יצאו מגדרם, לקוחות חדשים – צעירים ואופנתיים נורא – עמדו בחוץ כל הלילה והיו מוכנים לחכות כמה שיידרש כדי לתפוס מקום. במסעדה שלי.

הוא שקט, אף פעם לא מאחר. אני לא יודעת איפה הוא גר. או מה הוא עושה כשהוא לא עובד ולפעמים אני שוכחת ממנו אבל כשאני נזכרת שהוא נמצא במסעדה בכל משמרת, גם כשאני לא משלמת לו, אני מתחילה לחשוב עליו כל הזמן. זאת המסעדה שלי, אני הבוסית, אז אני שואלת אותו שאלות, מנסה לפענח אותו.

כל התשובות שלו מעורפלות מדי. הוא כנראה חושב שהחיים שלו הם לא ענייני. אולי הוא צודק. הוא עובד טוב, זה כל מה שאני צריכה לדעת. ואולי הוא ביישן. אני ביישנית, אני יכולה להבין את זה. עד שיום אחד, בלי שום התראה, הוא אומר שלדעתו כדאי לנו לסגור בין ארבע לשש, לתת למטבח זמן להתארגן מחדש, לתת לצוות הזדמנות לאכול ביחד. הוא כבר הכין הכול – מרק עדשים, סלט תרד, הֵאם בגריל וגבינת מנצֶ'גו עם עגבניות צלויות ופסטו. האוכל טעים נורא, אוכל מנחם עם נגיעה לא ברורה. הוא אומר לי לשבת לידו בשולחן הצוות ואני מצייתת. אנחנו אוכלים.

אני מתחילה לחבב אותו ומגלה שנעים לי בחברתו. גם האחרים מחבבים אותו. הוא עושה את עבודתו במטבח אבל מאחורי הגב שלי הוא עוזר לכולם. הוא מדגים בפני המלצרים דרך חדשה ומתוחכמת לסדר מפיות על השולחנות. הוא מלמד את הברמנים להכין משקה מוודקה, שבבי קרח ושורש ג'ינג'ר מרוסק; הם מתחילים להציע אותו כמשקה הבית ואנחנו לא עומדים בביקוש. הוא שואל אם אפשר להגיש את מתאבן הצדפות עם כפות החרס שאני מוציאה לטעימות פרטיות בלבד. הוא מכין את ארוחת הצוות, הארוחה המשפחתית, בכל ערב.

באחד הערבים הוא רואה אותי נאבקת בספרי החשבונות במשרד ואומר שהוא יכול לעזור. הוא צדק מהרגע הראשון, אני צריכה עזרה. אני מרשה לו להתקין תוכנה במחשב הישן שלי, והיא הופכת את הנהלת החשבונות למשהו שאני ממש נהנית לעשות. הוא מחייך. הוא עובד במשמרת היום אבל נשאר עד סוף משמרת הערב והמארחות מספרות לי שהלקוחות מתים עליו. בערב הוא מקבל את פניהם, ולפעמים מלווה אותם לשולחנות. קשה לי להסביר איך לא ידעתי שהוא עושה את זה, איך הוא הצליח לעשות כל כך הרבה דברים מאחורי הגב שלי, אפילו שידעתי שהוא שם. לא ברור לי למה אני מניחה לזה לקרות, למעט העובדה שמאז שהוא בא אני עייפה הרבה פחות מאי-פעם. והעסקים פורחים.

אתמול בערב מצאתי ערימה של מפיות פשתן מקופלות כמעין כרית במחסן שבמרתף. הן נחו על שקית אשפה ענקית, והיה ברור שהוא התכסה בה. כשהתעמתי איתו הוא אמר שהצלתי את חייו.

וכשאני מתעוררת בוקר אחד כעבור כמה שבועות לקול המים הזורמים במקלחת שלי, אני תוהה מה התרחש בחיי. אני ישנה במיטה שלי לראשונה זה עשר שנים. אנחנו שותים שם קפה. הוא חופף לי את הראש, מקריא לי חוברות קומיקס, מתעלס איתי כאילו הייתי חפץ יקר ערך, נדיר ושביר, משהו שצריך לנהוג בו בזהירות כדי שלא יישבר, כאילו הוא מכיר אותי. אחר כך הוא מעביר בעדינות את שיניו הלבנות על עורי ואני מפחדת שהוא ינשך אותי אבל הוא אף פעם לא עושה את זה ולכן אני נרגעת. אני יודעת שאני אמורה לחשוש לפחות קצת, אבל אני לא חוששת.

כשאנחנו לא בדירה שלי, שנינו עובדים במסעדה שלי. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על העבר שלו, הוא שקרה לו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו, ושהוא הגיע אלי בלי עבודה. בלי בית. אבל במקום לתהות איך לעזאזל נתתי לזר, ועוד צעיר כל כך, לחדור לחיי הקטנים, אני מתרפקת על ההקלה העילאית הטמונה בכך שאני לא צריכה לעשות הכול לבד כדי שהמסעדה תתפקד כמו שצריך. אני מתרפקת על כך שיש לי מישהו לישון איתו בלילה. עכשיו אני כבר לא מחפשת אותו, לא תוהה איפה הוא. כבמטה קסם, הוא צץ לצידי בלי אזהרה בכל מקום – בדלפק החלוקה, במטבח, בעמדת הסלטים – מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. מנשק אותי בפה. אני כבר לא יודעת מי אני. נדמה לי שאני מתאהבת.

אני מגלה שהוא אשף במספרים ונותנת לו לפקח על כל הקניות. הוא מערבולת של אנרגיה ולפעמים נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת – בבר, בחדר הקירור, במטבח, בקדמת המסעדה. אני מתחילה לשכוח שהוא לא תמיד היה שם, שלא בנינו את המסעדה הזאת יחד. שפעם הייתי לבד.

לפני שהוא הגיע, לפעמים אחד הסועדים ביקש לראות את השפית אז הייתי תוחבת את השיער המיוזע למטפחת, מנגבת את הידיים בסינר ויוצאת לקבל מחמאות בחדר האוכל. אבל שכחתי איך מתנהגים בחברה והתחלתי להרגיש בנוח רק במחיצת אנשים שעבדו אצלי, לחמוק באין רואה למקומות שנדרשתי להגיע אליהם – בית מרקחת, מכולת, ניקוי יבש. אבל הוא כל כך שונה, כל כך נינוח ועליז במדי השף הלבנים לא פחות מאשר בחליפה בחדר האוכל. כל מסעדה צריכה אדם כזה.

הוא אפילו רכש חברים. כמה חבר'ה שאוכלים במסעדה כל שבת בערב. הוא מצטרף אליהם. כולם שפים מובטלים. אני שואלת אם לדעתו כדאי להעסיק מישהו מהם אבל הוא טוען שהם רוצים לפתוח מסעדה בעצמם. בהתחלה אני נהנית מהסיפורים שהוא מספר לי עליהם. נעים להקשיב להם ואני נזכרת איך זה כשיש חברים ושמחה בשבילו. לרגע לא ציפיתי שהוא יסתפק בי. עד שבוקר אחד, על כוס קפה לפני העבודה, זה מכה בי.

"אתה פותח עסק עם החבר'ה האלה?" אני שואלת.

"מותק," הוא אומר, "אני איתך, לא?" הוא מקמט את מצחו בעלבון. "את מדברת כמו משוגעת."

כי אני אכן משוגעת. אני חיה עם מישהו צעיר ממני בחמש-עשרה שנה, מישהו שצץ פתאום במסעדה וידע בדיוק מה יקרה, הניח דברים שאני עצמי לא ידעתי, וצדק. עברתי מחמש-עשרה שעות עבודה ביום בלי הפסקה, לבילוי של שעה בים כל יום בשלוש. במקום לישון לבד על הספה אני מעבירה כמעט כל דקת ערוּת או שינה בחברת גבר זר שחשבתי שהוא הזיה. אני מרגישה שהוא תמיד היה כאן, שהוא יציב ושאני מוגנת. לא ידעתי שאני זקוקה לביטחון הזה עד עד שחשתי אותו מדי יום.

יש לי זכות להיות משוגעת. אני בגיל העמידה, גרומה. הפנים שלי רזות, שקועות. יש לי המון קמטים. אבל הגבר הזה נוגע בהם. הוא מנגב אותם כשהם מזיעים, הוא מסיט מעליהם שערות סוררות, הוא מסתכל בהם. הוא מנשק אותם בלי הפסקה.

"אולי אתה המשוגע," אני אומרת כי כשאני חושבת על החיים האלה, אני יודעת שאני לא מבינה. ואז נמאס לי לחשוב ואני אומרת, "אולי אתה המשוגע. אתה לא באמת מכיר את האנשים האלה. אולי הם גנבים."

אני מכירה מגוון פסיכופתים וגנבים. הם הולכים לאן שהם רוצים בביטחון עצמי יוצא דופן של אנשים נואשים שאין להם מה להפסיד, או שהם טיפשים מכדי להאמין שיפסידו משהו. אם הם רוצים כסף או אלכוהול או סקס, אם הם רוצים להפחיד מישהו באמת או סתם בשביל הקטע, אם הם פשוט רוצים לאכול בחינם, הם נכנסים למקומות שהם לא שייכים אליהם ודורשים שיראו אותם ויגישו להם. בסאות' ביץ', שבטלנים ושיכורים חולקים בה רחובות וחופים עם ידוענים ותיירים עשירים, בדרך כלל קשה להבחין בין איומים אמיתיים לבין מראית עין, ולכן זה כל כך מסוכן. פעם סירבתי להכניס איל הון למסעדה כי הוא נראה לי בריון. פעם נתתי לשני בריונים להישאר בבר עד שעה מאוחרת כי הם נראו לי כמו אילי הון; אחרי הסגירה הם שדדו שתי מלצריות שלי ברחוב. יש רוצחים שנראים כמו גנבים. יש גנבים שהם רוצחים מסוג מסוים. אני מכירה את האנשים האלה ואני נשמרת מפניהם.

לכן אני נלחצת כשאני שומעת על החבר'ה שהוא אוכל איתם מדי שבת בערב, ומתחילה לתהות על קנקנם. אני מתחילה לחשוש לגורלו, מתחילה לחשוב שמוליכים אותו שולל. אני יודעת שהוא מזמין אותם. לא אכפת לי מהכסף. אני אומרת לו שייזהר כי אני רוצה להגן עליו. הוא אומר, "אל תדאגי. אני חושב שאנשים טובים מיסודם. את נתת לי הזדמנות, לא? ואני מכיר אותם יותר טוב משאת מכירה אותי."

זה נכון. הוא הגיע מתעלומה שעדיין לא פתרתי, למסעדה שלי ולבית שלי – המקומות שאני מכירה הכי טוב. והוא ידע שאכניס אותו, ושבהמשך אבטח בו. יש לו אינסטינקטים בריאים.

לי אין חברים. אני אומרת לעצמי שזה מבחירה, אבל בעצם הפכתי לאישה בודדה מבלי לשים לב. אחרי שבעלי עזב, לא ידעתי איך לחזור להיות מישהי שמסוגלת לבטוח בזולת. השקעתי את כל המשאבים שלי בבית ספר לקולינריה ואחר כך בעבודה. אני אוהבת את העובדים שלי ושמחה שהם קרובים אלי, אבל לפני שהוא הגיע, חשבתי שאני זקוקה רק לעצמי. חשבתי שאני מכירה את עצמי, ולכן לא הרגשתי כשהבדידות התגנבה אלי. לא ראיתי אותה מתקרבת ופתאום, אברקדברה, היא נעלמה.

ממש כמו גנב, כשלא שמתי לב, הוא בא ולקח את כל הדברים שפחדתי מהם, והחליף אותם בדברים ששכחתי שאי-פעם רציתי, כמו לחזור הביתה ולשתות ברנדי ולהקשיב למוזיקה כשרגלי הכואבות מונחות בחיקו של מישהו במקום להירדם על הספה בבגדי עבודה, כי לפני עשר שנים נדרתי להחרים את המיטה. כמו לחזור עם מישהו ברגל מהעבודה, להכין למישהו חביתה בחצות, לגעת במישהו שרוצה לגעת בי. אט אט, בעדינות, פיסה אחר פיסה, הוא לקח אותי וסילק את כל הפחדים שלי.

אני מחשיבה את עצמי לבת מזל, למבורכת. איכשהו מישהו או משהו אלוהי החליט שאני ראויה לחיים שאני חיה, חיה באמת עכשיו. אבל הכישוף נקטע בוקר אחד כשאני מתעוררת לבדי. אני רוצה שזה יהיה חלום. זאת לא הפעם הראשונה שאני עוצמת עיניים ומנסה להעלות באוב את הדבר שלדעתי אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו, אבל לפני שהוא הגיע נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אז, לפני המסעדה, לפני העבודה, כשגיליתי שאני מסוג הנשים שקל לעזוב, התפרקתי. אחר כך התחננתי והפצרתי והבטחתי לעשות הכול כדי להשתפר, כדי לתקן את עצמי. אפילו שלא ידעתי מה היה פגום.

הפעם אני מוכנה לקרב. כשאני מגיעה למסעדה, השיניים שלי כבר נוקשות. זה בוקר קיץ לוהט אבל אני רועדת. אני נכנסת למטבח והוא יוצא מאחורי דלפק החלוקה; ברור כשמש שהוא נמצא כאן שעות. הוא סידר מחדש את חדר הקירור ועכשיו כל הדברים הנחוצים מונחים לנגד עינינו. הוא איבק את כל הבקבוקים בבר. הוא לקח את ארגז הלימונים שהתחילו להתקלקל והכין מהם ארבעים עוגות הדרים אישיות לסרוויס של הערב. השעה שבע בבוקר ושאר הצוות יגיע רק בעשר. הוא ערך שולחן לשניים עם בקבוק שמפניה מצונן. הוא מוציא מהתנור בוריטוס סרטנים ומאכיל אותי בעודו מסביר שלפעמים הוא לא יכול לישון, הוא פשוט מוכרח לעבוד. אני מבינה את זה, זה נכון גם לגבי אבל זה לא מסלק את הכאב ואת הבהלה. אני רותחת מזעם. אחרי הנגיסה הראשונה אני אומרת, "זה נדוש להאכיל אותי," כי ההנאה מערערת אותי מאוד. אבל הוא לא נרתע. הוא אומר, "את חושבת שזה נדוש?" ומוביל אותי למטה, למשרד, שבו הכין מבעוד מועד מזרן מנופח ונרות דולקים.

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה גם הפעם הראשונה, ואז לא ידעתי כלום. הייתי צעירה כל כך, חשבתי שזה יימשך לנצח, לא חשבתי שהפחד עלול לאכּל את האהבה, ובמקום לכבות אותה כמו אש הזנתי אותה, טיפחתי אותה, האכלתי את חוסר המנוחה שלה נגיסה אחרי נגיסה כדי שהיא לעולם לא תשׂבּע ולעולם לא תיגמר. עשיתי מאמצים קדחתניים כדי לוודא שהאש לא תכבה, ולא ראיתי שהיא יוצאת משליטה.

הוא אומר, "תראי, אני יודע שהבהלתי אותך. אני מצטער. אבל לכל אחד יש עבר. אנחנו לומדים איך להיות יחד, אבל אנחנו עדיין מי שהיינו קודם."

אין לי מושג מי הוא היה קודם. ואת מי שאני הייתי קודם עזבתי מזמן. החלפתי אותה במישהי שמקדישה את לבה לטעמים ולמרקמים ולריחות. שמשתמשת בראש לכל דבר אחר. שמחפשת היגיון בדברים. ההיגיון הציל אותי, החזיק אותי. הוא זה שחילץ אותי מהבוץ וחיתן אותי עם קריירה שנשענת על כל תכונות האש. הוא זה שברא אותי מחדש כאדם מוקף באנשים, בטבחים ובמלצרים ובברמנים ובשוטפי כלים ובספּקים ובלקוחות, כך שלא ידעתי שאני לבד. מה שלמדתי, בנוסף לבישול, היה שבכל פעם שמשהו משתבש, אני יכולה לתקן אותו אם אני רק מוצאת בו היגיון. לא הסתכנתי, עד שנתתי לזר מוחלט להיכנס למטבח שלי, למיטה שלי.

מצאתי בו היגיון. הוא היה צעיר אבל כבר עייף מדי. הוא רצה יציבות. הוא רצה לבנות חיים עם מישהי שעובדת בענף שהוא אוהב ומבין. הוא ידע להפעיל כל מכשיר, להגדיל רווחים, להכשיר טבחים ומלצרים. הוא היה טבח נפלא, מעורר השראה, יצירתי. הוא ידע לטפל בבשר, להסיר עור של דג סוֹל בתנועה אחת, הוא ידע לקפל קוויאר לתוך זביונה באותה קלילות שבה הכין טוסט גבינה. הדברים האלה שימחו אותו ונראו לי הגיוניים. הוא ידע שדי בנגיסה שלא טעמתי קודם כדי להכניע אותי. שהלב שלי ינצח. הוא ידע איך להגיע לשם.

אז כשאני באה למסעדה הבוקר, אחרי שאני איתו יותר משנה וחצי, והמפתח שלי נתקע במנעול, אני יודעת שאני חולמת. על פנקייק בננה. לא הופתעתי כשהוא יצא באמצע הלילה כי מאז הפעם הראשונה, זה נהיה טקס שאני חוגגת כמו נערה מתבגרת. הבוקר התקלחתי והתגלחתי, מרחתי קרם לחות, התבשמתי. אני מקווה שהוא מכין פנקייק בננה כי זה מה שמתחשק לי לאכול. פנקייק בננה עם פקאנים וסירופ קרמל. אני אתן לו להאכיל אותי, נגיסה אחרי נגיסה מתוקה, כמו תמיד. כי אני מאוהבת כמו קלישאה.

אני מנסה לפתוח את הדלת שוב ושוב, בעוצמה גוברת והולכת עד שהמפתח נשבר במנעול. אני נראית כמו גנבת שמנסה לפרוץ למסעדה שלי. השעה רק שבע בבוקר ואין איש ברחוב. אני מצמידה את כפות הידיים לצדי הפנים כמו סכי עיניים ומציצה פנימה. האורות כבויים ונדמה לי שאין שם כלום, שהמסעדה שלי היא חדר ריק. כמו בהתחלה, כשהתרוקנתי וקניתי חלל שאוכל למלא. נדמה לי שהשולחנות והכיסאות נעלמו. אולי הוא הזיז אותם. אולי הוא משפץ את חדר האוכל או שוטף את השטיח. אני דופקת. ומחכה. אני דופקת שוב וקוראת בשמו. איש לא מגיע. לכן אני דופקת שוב ושוב ושוב, יותר ויותר חזק כדי שהוא ישמע אותי, ייצא ממקום מחבואו ויגרום לפחד שמתחיל להעלות עשן בתוכי להצטנף בחזרה לאפר.

ניידת משטרה חולפת ברחוב והשוטר יוצא ומבקש לראות את תעודת הזהות שלי אבל אין לי שום דבר שמעיד על כך שהמקום שייך לי. המפתח שלי שבור במנעול כי הוא לא מתאים. הפנים שלי רטובות אז אני יודעת שאני בוכה והשיניים שלי חשוקות וכואבות – הכול כואב לי – ופתאום, בהפתעה מוחלטת, אני מתחילה לצרוח כמו משוגעת, הוזה, כל סוגי הטירוף המוכרים לי, כמו מישהי שצריך לפחד ממנה. אני. מישהי שמפחדים ממנה.

השוטר טופח על כתפי ומבקש ממני להירגע. כשאני נרגעת, הוא מציץ מבעד לחלון ומבקש שאגיד לו מה יש בתוך המסעדה. התיאור שלי לא תואם למה שהוא רואה. "אין שם ויטראז', גברת."

"מה עם עמדת הקפה?" אני אומרת. "בפינה האחורית? מכונת אספרסו, פלאנג'ר, שני קנקנים, אחד לנטוּל…" אני פולטת את המצאי כמו כרוז במכירה פומבית.

"אין שם כלום, גברת. שום דבר. יש מישהו שאנחנו יכולים להתקשר אליו?" בטח! אני חושבת. תתקשר אליו. שדדו אותנו! הוא בטח קשור שם בפנים, מחכה שיצילו אותו. איך לא חשבתי על זה קודם? כמה זמן בזבזתי? הוא סומך על כולם בעיניים עצומות. הוא היה מכניס כל אחד. יכול להיות שהוא מת!

אני מדקלמת את מספר הטלפון שלו ובעוד השוטר מתקשר אני מוחה את העיניים, אוזרת עוז ומזדקפת. אני באה, אל תדאג. אני כאן. אני באה, אבל ההודעה בטלפון הנייד אומרת שהמספר לא פעיל. שילמתי את החשבון בשבוע שעבר.

"יש מישהו אחר?" הוא שואל אותי.

מישהו אחר? לא, אף אחד. אין אף אחד אחר.

"גברת?" הוא אומר, כי לא עניתי לו ואני לוטשת עיניים מבעד לחלון השחור, במקום שלי. "עובד אולי? מנהל?"

כן, יש עובדים. מלצרים ושוטפי כלים. יש מארחות, טבחים, שני סושפים, מלצרים, סומליֶה בסופי שבוע. יש מנהלי משמרת-יום ומנהלי משמרת-ערב. לפעמים יש נבלנית בחדר האוכל, רביעיית מיתרים בבר. יש המון אנשים, ממש נחמדים, שמגיעים הנה יום ולילה כדי לאכול. עולם שלם של אנשים נפלאים.

אני רוצה להגיד לו את זה אבל לא יודעת איך, ואז פתאום אני מרימה את העיניים ורואה את אָדל, מנהלת משמרת-הערב, עומדת בסמוך. אני שומעת אותה מזדהה, שואלת מה קרה. אני שומעת אותה מזהה אותי. אני שומעת אותה אומרת שהיא הגיעה מוקדם כי השאירה את הטלפון הנייד בעמדת המארחת והיא צריכה להתקשר לאמא שלה. אני תוהה למה היא לא התקשרה אליה מהבית. אני תוהה מה היה קורה אילו היינו עירומים על המזרן המתנפח במשרד שלי, אוכלים פנקייק בננה בידיים ושומעים פתאום מישהו למעלה מחטט בעמדת המארחת. היינו חושבים ששדדו אותנו. באמת שדדו אותנו.

שוטר נוסף מגיע והשניים פורצים את הדלת ואדל ואני נכנסות. אדל אומרת "אלוהים ישמור אלוהים ישמור" פעם אחר פעם. אני לא מדברת. אדל מתחילה להסתובב בחדר האוכל, נוגעת בקירות, מניחה יד על גבי יד כאילו השולחנות, הכיסאות, המפות, האגרטלים, הכלים עשויים לצוץ פתאום מאחורי הטאפט הוורוד שהדבקתי בעצמי. בימי הבדידות. כשחשבתי שאני מוגנת. פוף. הכול נעלם. אין כלום בחדר האוכל, בבר, בטרקלין. כל הצלחות והכוסות, קנקני המים, כלי השמנת וקעריות הסוכר, השמנת והסוכר. הכול נעלם. המטבח הוא כספת ריקה מפלדת אלחלד. מעמד ה"הובארט" הענק לסכיני הפירוק הדקיקים, הסירים והמחבתות, המלקחיים והלקקנים והכפות המחוררות, המסננות, הכול נעלם. האוכל נעלם, הסטייקים והנתחים והדגים והצלעות, תפוחי אדמה ובצלים ושומים, כל השמנים והחומצים, התבלינים והעשבים, הכמהין, הממרחים, הקמח, החמאה, שמרים, חלב, תמציות טעם. חדר הקירור מגולח, למעט ארגז לימונים מרקיבים.

אני מרימה לימון אחד ואצבעותי חודרות דרך הטחב הכחול-הלבן הרך עד לבשר הרקוב, המדיף צחנה אומללה. איך ייתכן שהוא אפה מהם עוגות? הוא היה קוסם. אני מתיישבת על רצפת חדר הקירור, הלימון האיום בכף ידי, ומנסה למצוא היגיון בקסם. זריזות ידיים.

השוטרים מתשאלים אותי, אבל המילים שהם אומרים מתערבבות ומאבדות משמעות כך שאני לא יכולה לענות. הם פונים לאדל, היא בוכה. אני שומעת אותה נוקבת בשמו, מתארת אותו, אבל התיאור לא מזכיר שום אדם שאני מכירה.

המגודל מבין שני השוטרים משחיל את ידיו בעדינות רבה מתחת לזרועותי ומרים אותי. הוא מלווה אותי לחדר האוכל, שוכח שאין איפה לשבת ופשוט מניח אותי בעדינות על השטיח, שכנראה לא היה לו זמן לתלוש.

"אני יכול להביא לך משהו?"

אבל מה כבר אפשר לשלוף יש מאין?

"יש עוד מישהו שאפשר להתקשר אליו?" שואל השוטר. אני מנסה להעלות בדמיוני את דמויות חבריו מארוחות הערב של שבת, גברים שמעולם לא פגשתי. לא ייתכן שהוא עשה את זה לבד. אני שומעת את אדל פולטת שמות ומספרים.

"טוב, יופי," אני שומעת את השוטר. "נתקשר אליהם. בינתיים, את רוצה להביא משהו לבוסית שלך? כוס קפה? היא צריכה משהו."

מה צריך כשהכול נעלם?

משהו קטן. רק דבר אחד קטן, משהו שאוכל להעלים, משהו שאין לו תחליף וייעלם לנצח. קצה אצבע. הפנינה הקטנה שבתחתית אפרכסת האוזן. בוהן, משהו שאוכל להעביר עליו את השיניים ולנגוס, לקטוע חד וחלק. דבר אמיתי, אובדן אמיתי, שבהיעלמו יאמר שוב ושוב, לנצח, שפעם הייתי שם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1

אני אישה קטנה למדי. נראה שאני מאבדת סנטימטרים עם השנים, וכל איבר בגוף שלי הפסיק לקבל תכונות חדשות מלבד הכושר לפנות כלפי מטה. הירכיים הפסיקו להתעגל בזמן האחרון מכיוון שמשקלן נמשך אל הקרקע, ובמקום זאת החלו להיראות מצומקות. אותו הדבר קרה לשדיים. העגילים שאני עונדת, גם כשאינם כבדים, מושכים ומאריכים את תנוכי האוזניים שלי. את עיניי הכחולות קיבלתי מאמי, שעלתה ארצה מפולין. פעם היו לי פנים חלקות, והיום הן מלאות קמטים קטנים וסימני יובש, אף על פי שאני לא מבוגרת כל כך.

 אומרים שאני נראית צעירה לגילי. את האדמומיות המתמדת של עור הלחיים, האף והמצח אני מכסה בקרם בַצבע הדומה ביותר לגוון העור שלי, ובפודרה. השפתיים שלי היו בולטות ותפוחות קודם, ועכשיו הן נעשות דקות וקפוצות יותר ויותר. אני תוחמת אותן בעיפרון אדום-חום כך שהן נראות גדולות ומרשימות יותר. הריסים ושולי העפעפיים שלי מודגשים גם הם בצבע כהה, וכך גם הגבות, שאני מעצבת לקשתות דקות. הן מוסיפות לי הבעת תדהמה מסוימת שתווי הפנים הטבעיים שלי כבר לא נוהגים לבטא בעצמם. אפשר להבחין בי מרחוק למרות הגוף הקטן.

בעלי מגדל שפם. סביב השערות המתקרזלות כמעט, שנגזרו במספריים מיוחדים בדיוק במקום שבו הן מתחילות להסתלסל, צומחות עוד שערות קטנות, והוא נוהג לגלח אותן מדי יום. כשמסתכלים בו מקרוב אפשר להבחין בנקבוביות עור קטנות ושחורות, בייחוד על האף האדמדם. בעיקרו של דבר, העור שלו לבן כשלי, שכן הוריו יוצאי הונגריה, אבל האדמומיות של פניו כבר לא מזכירה עוד סומק של נער נבוך כפי שהייתה כשנפגשנו, אלא היא גוון אדום-חום בהיר אחר שהשמש צרבה בו. עור הפנים שלו קיבל מראה מעובד ומרופט, כמו ז'קט מאיכות טובה ועמידה שנלבש במשך שנים רבות. גופו גדל מעט משנה לשנה, בייחוד באזור הבטן, ולאחרונה נוסף לו סנטר אחר, קטן ועגול יותר, והוא משמש משענת רכה לראשו המרובע. הוא גבוה ממני, כמובן, אבל הוא לא בעל גוף רחב ומוצק. כתפיו עגולות יותר משהן רחבות, וגם החזה שלו מתחיל להתעגל משנה לשנה. צווארו נראה קצר יותר ככל שנוספים לו חלקי גוף חדשים ומעוגלים, וצווארונו לוחץ עליו במידה שנראית מכאיבה, אך הוא מעולם לא התלונן. באוזניו צומחות שערות אפורות ולפעמים אני מעירה לו על כך ומבקשת למרוט אותן כמו עשבים שוטים. הוא מסרב בחצי פה ולרוב ממשיך להתחמק, אבל יום אחד אתגנב אליו בלילה ובידי מספריים.

לשנינו צורת אף בולטת ומעט עקומה. אפשר לכנות אותו אף יהודי. אפי היה מלא יותר פעם ועם הזמן הצטמק יחד עם שאר הפנים, והאף של בעלי קטן בעיקרו אך התנפח מעט, כך שמרכז הפנים שלי ושלו נעשה דומה זה לזה. על אף ההבדל במין, בגודל ובמוצא (כאמור הוא הונגרי ואני פולנייה), קשה שלא להבחין כיצד בחלוף השנים ניסו איברי הגוף ותווי הפנים שלנו למצוא מכנה משותף, והצליחו להגיע לעמק השווה בוודאי בתחום האף, אך גם הקמטים סביב העיניים יוצרים פני שטח דומים כשבוחנים אותם בחינה מדוקדקת בלי לקחת בחשבון את העיניים עצמן, ואפילו תנוכי האוזניים התמתחו במידה כמעט זהה, אם כי אצל בעלי לא נראה שהניח עליהן שום משקולת שתגרום להשפעה הזאת. אנחנו נמנעים מלהזכיר את הדעה הרווחת על כלב ובעליו, שהרי אז נידרש להכריע מי מאתנו הוא מי.

2

לפני כמה שעות אספנו את פנינו וגופינו המצטמקים והמתרחבים ויצאנו לארוחת ערב אצל זוג חברים. הכרנו אותם עוד בימי האוניברסיטה ומאז נפגשנו לארוחות ערב של ימי חול בדירות שגרנו בהן. בשנים הראשונות אחרי שסיימנו כולנו את הלימודים גרו חברינו בבניין בלי מעלית או מרפסות, ששכר הדירה בו נמוך. אנחנו גרנו בתנאים דומים אבל נאלצנו לשלם מעט יותר. בעל הבית היה תאב בצע, וזו כנראה הייתה הסיבה היחידה לכך. לא נכחיש שחשנו קנאה אז, אבל הרגשות האלה לא מנעו מאתנו להעניק להם מתנת חנוכת בית ברוחב לב. זה היה מקרר חדש ומשוכלל יחסית לזמנו. אמנם השגנו אותו במחיר טוב מאחר שבעלי עבד אז אצל היבואן, אבל זו עדיין הייתה הוצאה לא קטנה בשבילנו באותה תקופה. אותו מקרר עבר אתם מדירה לדירה מאז שקיבלו אותו מאתנו במתנה, ואחרי העשור הראשון כבר התחיל להרעיש ולטרטר במידה שמפריעה לשמוע זה את זה כשמשוחחים במטבח. מאז שהתחיל להתיישן, צבר המקפיא קרח במהירות הולכת וגדלה וכך הצטמצם המקום שנשאר בו למצרכים. חברינו נאלצו לנתק אותו מהחשמל ולהפשיר אותו אחת לכמה חודשים, ולפעמים לא יכלו להתאפק והתלוננו באוזנינו על הטרחה הרבה שהמקרר גורם להם, ומיד מיהרו לציין כמה איכותי ועמיד הוא ושכבר לא מייצרים מקררים שממשיכים לתפקד כל כך הרבה שנים. על הרעש שהוא מפיק לא שמענו אף תלונה. בשלב כלשהו מפסיקים לשים לב לרעשי הבית, עד שנדמה שלא שומעים אותם כלל. בייחוד אם מדובר במקרר. כשנמצאים אתם במטבח, הם מרימים את קולם באופן אוטומטי ובוודאי כבר אינם מבחינים בסיבה לכך.

כמו בסוגיית הכלבים ובעליהם, גם כאן אנחנו מנסים שלא לערוך הקבלה בין יחסם כלפי המקרר ובין הקשר שלהם אתנו. ובכל זאת קשה שלא לשאול מדוע הם לא נפטרים מהמקרר וכך גם מדוע הם ממשיכים להיות חברינו. אפשר לשער כל מיני השערות: אולי הם שומרים על המקרר בתור מזכרת לשותפות הגורל שהתקיימה בינינו כשהיינו שני זוגות צעירים שנאבקים להתקיים ולנדיבות שגילינו למרות הכול, מזכרת לאיזה חוסר אנוכיות ספונטני ששמור לאנשים צעירים. אפשר שהם שומרים על המקרר מתוך קמצנות גרידא, הרי בכל זאת מקרר חדש עולה לא מעט ויש מידה של אמת בדבריהם המאולצים על עמידות המקרר הישן, שכבר לא מייצרים כמוהו. הם עשויים להיות מסוג האנשים שנהנים מהמאמץ הכרוך בטיפול במכשיר ישן ובלתי ידידותי למשתמש, לפעמים נדמה לי שזה מתאים לאופיים.

הקשר שלהם אתנו, לעומת זאת, דורש מידה לא מופרזת של טיפוח. אנחנו משוחחים בטלפון כשיש בשורות טובות לחלוק או כשצריך לברך זה את זה בחגים. אני ובעלי באמת לא דורשים המון תשומת לב לבעיות היום-יום שלנו או מעורבות רגשית בצרות גדולות יותר. בשנה האחרונה חיתנו את הבת הגדולה, וכמה חודשים לאחר מכן את הבן. זאת הייתה הוצאה גדולה, שלא לדבר על כאב הראש שבתכנון ובהשתתפות בלבטים של הילדים. זוג חברינו הוזמן, כמובן, לשתי השמחות, והתרגש אתנו. לסכום הנמוך יחסית שרשמו בהמחאות שקיבלו ילדינו לא הקדשנו מחשבה רבה מדי, כמובן. רק שוחחנו בינינו בדאגה שמא מצבם הכלכלי הורע מסיבה כלשהי. אני הייתי סבורה שאם נקלעו לקשיים, מדובר בבעיה חדשה לגמרי, שהרי זה עתה סיימו לשפץ את הדירה.

"אולי השיפוצים זה מה שגמר אותם," הציע בעלי באותה שיחה.

אם לומר את האמת, לא יהיה משונה להודות שמעט נעלבנו מהסכום הנמוך מהנהוג שקיבלו ילדינו. הרי לא הפגנו כלפיהם אלא נדיבות בכל הנוגע למתנות. מובן שאיננו עוסקים בפנקסנות, אבל בכל פעם שאנחנו מבקרים אצלם, כמה מכשירים – שהשימושי בהם הוא המקרר – וכמה חפצי נוי, משמשים לנו תזכורת למה שהשקענו בהם באין-ספור חגים וימי הולדת. 

מצבנו הכלכלי לא היה טוב כשלהם, אפשר לנחש זאת בקלות. הם קיבלו את הדירה שלהם לפני כשלושים שנה במחיר סמלי מדודה זקנה, וכך בא הקץ על תקופת האי-יציבות בחייהם. אז גם נולדה בתם היחידה, והדירה, על שלושת חדריה, לא כולל המרפסת, התאימה בדיוק למשפחה הקטנה. ואילו אנחנו עוד ממשיכים להיאבק בתשלום המשכנתא. מעניין לציין שהחופשות שלנו קצרות יותר ואקזוטיות פחות משלהם, אף על פי שהם עובדים יותר מאתנו ומקבלים ימי חופשה מעטים. לא הייתי אומרת שאנחנו מקנאים. אבל אפשר לומר שאנחנו חיים בצניעות גדולה יותר וכי אנחנו מסורים יותר לילדים שלנו, שמספרם כפול למעשה ממספר הצאצאים שהעמידו הם. יש לכך משמעות, אי אפשר לומר שלא, מבחינת המספרים. קשה לומר שאנחנו יכולים להתעלם מהפער כשהם מזמינים אותנו אליהם.

כשאנחנו מגיעים לביקור, המקרר הוא הראשון והקולני שנבחין בו מבין הדברים שתרמנו לעיצוב הדירה, אבל ישנם גם האהיל הצבעוני בחדר של הבת, שהענקנו להם לרגל הולדתה ומשום-מה נשאר במקומו גם אחרי שאופיו התינוקי נעשה מביך לגילה, וכמה צעצועים בטוב טעם שמעולם לא התיישנו מאוד, ואחרי שגדלה נשארו בחדר בתור קישוט: סוס עץ, דובון בעל פרווה איכותית ובית בובות בגודל בינוני – ולא ענקי וּוורדרד כמו שהיו לבנות עשירים מפונקות שהכרתי גם אני בילדותי – ובו בובות ורהיטים זעירים שקיבלה מאתנו בעוד כמה מימי ההולדת הבאים. בית הבובות העסיק אותה הרבה בילדותה לפי מה שסיפרו חברינו, והיא שמחה בכל פריט זעיר נוסף שהבאנו לה, ארוז בשקית צבעונית קטנטנה.

ישנם האגרטלים בסלון. הבאתי אותם לחברתי מחברה אחרת שמתמחה בקרמיקה. ודאי שגם לה שילמתי תמורתם, לא למרות היכרותנו אלא מפני שאני חברה וזו עבודתה. צורתם בלתי שגרתית אבל שימושית, להבדיל משאר הדברים שאותה חברה יוצרת, שהם בלתי שגרתיים בלבד. גם כמה מהכלים במטבח נמצאים שם בזכות המחשבה המקורית שלנו, למשל פותחן הבקבוקים בצורת אישה בשמלה שמרימה את זרועותיה מעלה ככל שמסובבים את מברגה המסולסל אל תוך פקק השעם ומורידה אותן בחזרה עם פתיחת הבקבוק. על המדף בסלון עומדים כמה ספרי מתנה שבחרנו להם אני ובעלי בהזדמנויות שונות, והגדול בהם הוא אוסף ההדפסים של פרנציסקו דה גויה, שבולט מהמדפים המרווחים בסלון בזכות האותיות הגדולות הבהירות על השדרה, שכמו מברכות את כל מי שנכנס בדלת באומרן GOYA.

3

כאמור, הערב הוזמנו לשוב ולהראות את פרצופינו אצל זוג החברים. הבאנו בקבוק יין כמו שאנו עושים בדרך כלל, לפעמים רק כדי לספק תירוץ להשתמש בפותחן המעוצב ולהזכיר בנימה משועשעת כמה חיבבו החברים את המתנה כשקיבלו אותה ועד כמה המריצה את בעלה של חברתי לספר בדיחות גסות. חברתי היא בעיקר חברתי ובעלה הוא בעיקר חברו של בעלי. גם מצב העניינים הזה הוא חלק מהנוחות בקשר המרובע שלנו. לפעמים הגברים צריכים לדבר על ענייניהם והנשים על ענייניהן.

בעלי הוא שהחזיק את בקבוק היין כשהם פתחו לנו את הדלת. המקרר קידם את פנינו בנהמה רפה. התנשקנו והתחבקנו, ואני הסתכלתי בכיתוב הצד העבה GOYA, פעם מעבר לכתפה של חברתי ופעם מעבר לכתפו של בעלה. קודם כול ניגשנו לפתוח את הבקבוק בעזרת אשת המתכת בשמלה.

"שוב היא תוקעת לו," חזר בעלה על בדיחה ישנה וצחק בעודו נועץ את הפותחן בפקק השעם, וכולנו גיחכנו בנימוס. המקרר הצטרף בעוד נהמות. האישה בשמלה הביטה אל החדר בחיוכה הקפוא ובעיניה חסרות האישונים.

השקנו כוסות ושתינו לחיים על הספה, נשענים על כריות הנוי, שאחדות מהן גם היו מתנה מאתנו באחד החגים לפני שנים. אחרות הגיעו עם מערכת הישיבה החדשה. חברתי הלכה למטבח להציץ בפשטידה שבתנור. טרטור המקרר, שפסק והתחדש כבר כמה פעמים מאז שהגענו, התמזג בקולו הנמוך של בעלי כשפתח: "אז מה שלומכם?"

"מחזיקים," השיב חברנו בחיוך שאינו מסביר מה הם מחזיקים ואיך, אבל הביע ביטחון בעובדה שהם אכן מחזיקים.

"אלה בנתב"ג, גם הם מחזיקים לא רע," העיר בעלי.

לא הייתי בטוחה אם דיבר על עובדי רשות שדות התעופה, שפתחו בשביתה לפני כמה ימים, או על מאות האנשים שהמתינו שם יותר מהרגיל עקב השיבושים בלוחות הזמנים. לכן כשחברתי חזרה מהמטבח והתיישבה על הכורסה התואמת, שיניתי את הנושא והתחלתי לדבר על עליית מחירי הירקות.

"יוקר המחיה זה בכלל משהו שערורייתי," אמרה חברתי וטלטלה את ראשה בפרץ נמרץ של הבעת שאט נפש, כך שהעור הדק שנמתח מצווארה המשיך להתנועע גם מעט אחרי שעצרה והוסיפה: "בסוף נגור כולנו כמו האנשים האלה בקופסאות."

השבתי לה בצחקוק שהתפשט במהרה בין כולנו, סתם כך מתוך הרגל ישן, ובעלה קטע אותו לרגע ואמר "על מה אתן מדברות בכלל", מה שרק הגביר את צחוקנו. אני ובעלי החלפנו מבטים. הוא הבין על מה דיברתי עם חברתי, אף על פי שחיוכינו המבודחים לא התאימו לדריכות שראינו זה בעיני זה.

חברתי הזמינה אותנו להתיישב בפינת האוכל. התחלנו לאכול מהסלט.

4

"ומה שלום הבת המקסימה שלכם?" שוב שיניתי את נושא השיחה.

גבותיה הבהירות הדלילות של חברתי וגבותיו האפורות אך המודגשות היטב של בעלה התכווצו פה אחד במחשבה על מצבה המורכב של הבת. שניהם ניסו לחשוב על הדרך הנינוחה ביותר לענות על השאלה. מובן שאין לכך תשובה פשוטה. הפעם האחרונה שבה התראינו כולנו הייתה לפני שבוע, באירוע הנעילה של תערוכה שהציגה הבת במוזאון ישראל. היא הייתה אמנית מצליחה, בייחוד בהתחשב בגילה הצעיר, וחיה ועבדה בעיקר בלונדון. התערוכה שלה כבר הוצגה בכמה מוזאונים בעולם בשנתיים האחרונות, אבל רק לפני חודש הגיעה לארץ שגדלה בה.

בתערוכה לא היו תמונות או פסלים. כבר העובדה הזאת השרתה בי ובבעלי תחושת אי-נוחות כשהגענו לצפות בה בפעם הראשונה דווקא בהזדמנות האחרונה, באירוע הנעילה, ולא ידענו איפה בדיוק למקד את מבטינו ואם לפסוע לאט לאורך הקירות או להיעצר ליד אובייקט מסוים ולהתבונן בו ממושכות. אפילו התקוממנו מעט, שכן אולי בכוונתה לבלבל את המבקרים במוזאון ולהפיק מכך איזו הנאה זדונית. במקום דברים שתלויים על הקיר או מונחים על כן, בקומת המוזאון שהוקדשה לאמנית הצעירה היו מדפים, ועליהם ספרים. בין המדפים פוזרו כיסאות ושולחנות צנועים ועליהם מנורות שולחן ירוקות מהסוג המאפיין ספריות ציבוריות. מי שהביט מרחוק היה יכול לחשוב שמדובר בדגם חלקי של ספרייה ציבורית רגילה. אך מבט קרוב במדפים גילה שכולם מכילים רק ספר אחד: האודיסאה מאת הומרוס במגוון מהדורות ובתרגומים לאין-ספור שפות, ספרים ישנים וחדשים. מדף אחד הכיל רק את המהדורה החדשה ביותר של תרגום טשרניחובסקי לעברית, בכרך האדום העבה שכותרתו "אודיסֵיָה". באותו ערב הציצו המבקרים בתערוכה במדפים, בחנו אותם מלמעלה למטה ולעתים שלפו בהיסוס את אחד העותקים ודפדפו בהם. מבקרים מעטים אפילו ישבו לזמן קצר ליד אחד השולחנות וקראו בעותק שלקחו לידם תחת מנורת הקריאה.

הבת של חברינו, לעומת זאת, התמידה בפעילות אחת בכל הערב, ולדבריהם התנהלה בדיוק באותו האופן בכל שלושת השבועות הקודמים של הצגת התערוכה: היא ישבה באחת הפינות, החזיקה את אחד העותקים (בערב האחרון היה זה תרגום לטורקית. בעלי זיהה את האותיות שהופיעו מולו מאחת החופשות הקצרות שלנו בארצות שאיננו דוברים את שפתן) תחת המנורה הירוקה וקראה אותו מתחילתו ועד סופו (חברינו הודו שלמיטב ידיעתם, היא מעולם לא למדה טורקית וגם לא שום שפה אחרת מלבד אנגלית). אם פנו אליה בדברים, היא העמידה פנים שאינה שומעת. אולי באמת לא שמעה. אם אחד המבקרים או אחד מילדיהם היה עקשן מדי, ביקש השומר במוזאון להתרחק. כך עשתה שלושה שבועות תמימים. חברתי סיפרה לי בדאגה שבזמן הצגת התערוכה ביקשה הבת שלא ייצרו עמה קשר גם מחוץ לשעות הפתיחה של המוזאון. היא עשתה זאת גם בכל תקופה אחרת שהוצגה התערוכה בציריך, בבריסל, בטורונטו ובעוד ערים בעולם. כך העבירו חברינו חודשים מצטברים של ניתוק ואי-ידיעה, ובמיוחד חברתי נראתה תשושה וטרוטת עיניים כשלא יכלה ליצור קשר עם בתה היחידה. משנדדה התערוכה ארצה השתפר המצב, מאחר שלפחות יכלו לבקר אותה במחיר כרטיס כניסה למוזאון. ואילו גם אז מובן שהיעדר האפשרות לדבר אתה הקשה על המצב. הם לא ידעו מה עשתה כשהמוזאון היה סגור, ולעתים קרובות עלתה ההשערה שפשוט נשארה לישון שם כשהלכו המבקרים והשומרים. מראה פניה בערב נעילת התערוכה התאים לגרסה הזאת של הסיפור: גון עורה היה חיוור עוד יותר מהלובן שהורישו לה אביה ואמה, גם יוצאי מזרח אירופה, ואף שבקושי הייתה בת שלושים, ניכר שלחייה החלו להיתלות על פניה ברפיון, ונקוו בהן קמטים זעירים במקומות שבהם החלו להעמיק אותם חריצים בפני אמה, חברתי.

שם התערוכה הפרוזאי היה "השאלה והחזרה". אני לא הבנתי איזה מובן הוא מוסיף לתערוכה, שלא היה ספק כי הציגה ספרייה. בעלי העיר כי חשב שהשם הוא "הַשְּׁאֵלָה והחֲזָרָה". גבר שעמד לידנו אמר לאשתו שגם הוא חשב כך, והוא ובעלי הביטו זה בזה בהזדהות. בסוף השיחה הקצרה עם מכרינו האקראיים הסכמנו שמכיוון שהשם לא היה מנוקד, כולנו צודקים. מסופקים, פנינו להתהלך בין המדפים. בעלי ציין בקול רם את שמות השפות שזיהה בין התרגומים. אני ניסיתי לקבוע מהיכן הגיעו המדפים והשולחנות התואמים. את הכיסאות והמנורות ראיתי עוד בקטלוג שהזמנו ממנו את הווילונות החדשים.

באותו ערב הייתי מסוחררת מעט מהיין הזול ששתינו, ובכל זאת הבחנתי כיצד חברתי ממשיכה להטריד את עצמה בדאגה לבת. כל אימת שסיימה לשוחח עם מכרים שלה או של בתה, שמתי לב שהיא ממהרת להסיר את החיוך מעל פניה, ורק הקמטים הישנים והחדשים משמשים תזכורת עצובה להבעת העליצות שהייתה לה קודם. באין דבר שאוכל לומר כדי לפייסה, דיברתי אִתה על התערוכה: "איך היא עיצבה את הכול," אמרתי. "ואיך אספה את כל הספרים, וכולם בעצם ספר אחד. מדהים."

למען האמת, לא אני ולא בעלי הבנו מה בדיוק היא רצתה להגיד ומדוע בנתה בתוך המוזאון ספרייה ציבורית וקראה לתערוכה "השאלה והחזרה", אף על פי שהספרייה שלה אינה משאילה או מקבלת ספרים ואף על פי שלא נשאלו בה שאלות ואיש לא חזר בה ממקום אחד לאחר. היא גם לא ידעה לקרוא בכל הספרים האלה, ומספיק היה לה לקרוא את אחד העותקים בעברית פעם אחת, ולא בכל יום. לא הבנו למה הייתה צריכה כל כך הרבה ספרים אם פשוט רצתה לסגור את עצמה במוזאון. נו, שיהיו ספרים. הם נתנו מסגרת יציבה לכל הסיפור.

5

"היא מקסימה כמו תמיד אבל יש לה נטיות דיכאוניות," השיבה חברתי. "לא יודעים מה לעשות אִתה, אבל היא כבר ילדה גדולה."

"היא מסתדרת, יש לה עבודה ודירה בלונדון, לא כולם מצליחים ככה," בעלה של חברתי סיים ללעוס את העלה האחרון בסלט, קם מהשולחן ופנה אל ארון הספרים. הוא לקח מהמדף שמעל הדפסי גויה את העותק החדש של תרגום טשרניחובסקי, "אודיסֵיָה", והושיט אותו לבעלי.

"מי יכול לקרוא את זה, זה כתוב באשכנזית," צחק בעלי.

חברנו החווה תנועת יד שנועדה לזרז את בעלי לדפדף בספר. בעלי פתח אותו בעמוד אקראי. התקרבתי אליו והסתכלתי גם אני. הספר בכריכה המוכרת לא הכיל שירה אפית, אלא היו בו תצלומים של בית הבובות הישן, שעוד נמצא עכשיו בחדר הילדים. העמודים הראשונים הציגו תצלומים של הבית מבחוץ על רקע לבן לגמרי. כל עמוד הציג התמקדות קרובה יותר בפרטים, ולאט-לאט אפשר היה להבחין שבתוך בית הבובות נמצא דגם מדויק למדיי של התערוכה: אותם מדפים, שולחנות, כיסאות ומנורות, אלא שהם היו בגודל זעיר, ועל המדפים ניצבו מיניאטורות של אותו מבחר עצום של מהדורות ותרגומים. הכיתוב "אודיסאה" בשפות הרבות כנראה נרשם על שדרות הספרים הקטנטנים במכשיר הכתיבה העדין ביותר שאפשר למצוא.

שמעתי את המקרר מתחיל סדרה חדשה של טרטורים מתמשכים, והם אילצו אותי לגבור עליו בקולי: "מקסים!" קראתי בגבות מקושתות לעבר חברתי ולקחתי את הספר לידיי. גם את סוג האמנות הזה לא הבנתי, וגם בעלי, ששתק והתחיל לחתוך בעוף ובפשטידה שלקח בינתיים אל הצלחת, בוודאי לא הבין.

"היא עדיין הילדה שלנו, ואולי גם קצת שלכם," נאנחה חברתי ועיניה קבועות בספר ובאצבעותיי המדפדפות, "היא אמרה שהתצלומים של בית הבובות היו הברקה מאוחרת. היא לא חילקה את הספר בתערוכות בחו"ל, והיא הייתה מאוד מרוצה מהחידוש הזה. זה הדבר הראשון שהיא דיברה עליו כשהתאוששה משלושת השבועות האלה, בחיי, אולי טוב שלא דיברה על משהו אחר. אני לא מבינה מה היא עושה שם אבל זה מעודד שהיא עוד זוכרת מאיפה היא באה."

עברתי לדפדף בעמודים האחרונים של הספר העבה. בתצלומים לא נראו עוד מדפי ספרים, אלא עדשת המצלמה שוב התרחקה מבית הבובות וצילמה אותו מבחוץ. באחד החלונות אפשר היה להבחין בשתי דמויות. כל עמוד המשיך על פי העיקרון ששלט בשאר הספר, והציג תקריב של התמונה בעמוד הקודם לו. אחרי הרבה עמודים שהציגו סדרה כזאת, החל פרק חדש המתמקד בחדר אחר בבית הקטן. ככל שדפדפתי, יכולתי לראות עוד ועוד מהדמויות שנמצאו בפנים. הן ישבו בסלון בצד העתקים מוקטנים של כריות הנוי, שכמה מהן בחרתי בעצמי. דמות אחת הייתה אישה רזה בעלת שער בהיר, והאחרת גבר גבוה עם רעמת שער אפורה. היא הצליחה לעצב דגם מדויק להפליא של הוריה ושיכנה אותם בתוך הבית הקטן שהענקנו לה כשהייתה ילדה. נהוג לכנות גילויים כאלה מטרידים, אבל זה לא היה זמן מתאים להעיר על כך או אפילו להעלות זאת על הדעת. גם ביני לבין עצמי התקשיתי להחליט אם זה מטריד, מרשים או יפהפה. הפסקתי לדפדף בספר וסגרתי אותו בלי לגלות עד כמה קרובים צילומי התקריב האחרונים או אם עוד מישהו נמצא בבית.

6

הילדים שלנו לא הקימו תערוכות ולא הפיצו ספר אמן נלווה. הבת הגדולה מנהלת משאבי אנוש בחברת השמה והבן יסיים בקרוב תואר שני בייעוץ ארגוני. הם בהחלט עושים מספיק בשביל לגרום לנו נחת. הם מסתדרים, אבל לעתים קרובות עדיין צריכים את עזרתנו. אחרי שהתחתנו, גם הבת וגם הבן עברו לדירות חדשות. מובן שעזרנו. גם הצענו לקנות מקרר. זה לא יהיה קל לנו, אבל אנחנו רוצים לעזור, ועוד לא התחלנו לתכנן מה יהיה כשיגיעו נכדים.

תמיד רצינו משפחה גדולה, אבל ככל שחלפו השנים הבנו שלא נוכל להרשות לעצמנו בית עם יותר חדרים, שנים של תשלומים למעונות יום ולוועדי הורים בבתי ספר, מתנות, אוניברסיטה, חתונות ומכשירי חשמל. בקושי היה לנו די כסף לממן הכול בפעמיים האלה. מובן שעכשיו מאוחר מדי להמשיך במחשבות על הרחבת המשפחה. אולי גם מוקדם לתכנן כיצד נזדקן בכבוד. הרי אנחנו רק מתקרבים לגיל הפנסיה. חברינו נמצאים באותו שלב בחיים, אבל מסתדרים טוב יותר. כאמור יש להם פחות ילדים לטפל בהם. ובין כה וכה הילדה הזאת תמיד דרשה פחות תחזוקה. היא חיה לבד ומצליחה לבד ובוודאי תסרב אם יציעו לה עזרה. בעבר אולי רק מימנו לה טיפול פסיכולוגי. היא מנהלת את החיים שלה כמו שניהלה את בית הבובות: היא מקבלת מתנות בתודה חרישית ומשתמשת בהן ביעילות אך בלא חדווה; היא לא נוהגת להציג בגאווה את מה שהיא עושה, אלא רק מתחפרת עמוק יותר ויותר במרחב הפרטי שלה. אפשר רק לקוות שהיא מתפקדת ושטוב לה בסופו של דבר. אולי החיים שלה בחוץ-לארץ מכילים הרבה יותר פרטים, אפילו משפחה משלה, דגם קטן וחדש של הבית שהקימו חברינו בלי שתהיה אסירת תודה על כך ולו לרגע, ובו משפחה צעירה שהיא בוחרת לשמור לעצמה. קנאות כזאת היא בלתי נסבלת בעיניי.

7

"אולי השיפוצים זה מה שגמר אותם," אמר לי בעלי לא מזמן, מעט אחרי שקיבלנו את ההזמנה לארוחת הערב.

"אבל מי נותן סכומים כאלה בצ'קים בלי להתבייש? הם באים לחתונה עם מעטפה מגוחכת כזאת ומרגישים בסדר גמור להסתובב בין כולם ולברך. והיא עם הבגדים שלה. חדשים לגמרי ומי יודע כמה עלו. לא שיפוצים ולא גמרו אותם. סתם בלי בושה."

בעלי הביט בי באי-נוחות שבעצם הביעה הסכמה.

"אנחנו גם צריכים לשפץ פה, אבל אנחנו קודם כול משקיעים באחרים. ככה זה. אי אפשר הכול ביחד. בינתיים תראה איך המטבח נראה. תראה איך האמבטיה."

"כן."

"ואצלם מחליפים את כל הריצוף והברזים וספות חדשות ורק הילדים שלנו מקבלים מעטפות ונעלבים."

"את כועסת? לפחות הם משאירים את המקרר שלנו."

"המקרר!" לרגע פרצתי בצחוק. "הם משאירים עוד דברים. לא חסר. יש לנו חלק בבית הזה, הדירה הזאת שהם לא משלמים עליה כלום כבר שנים, ורק עכשיו החליטו להשקיע בה עם השיפוצים. ואנחנו משקיעים ומשקיעים בהכול ובכולם אבל הדירה שלנו נראית כמו שהיא נראית. אז מה אם אני כועסת. אני חושבת שיש לנו זכות."

"זכות," חזר בעלי אחריי.

ברגעים כאלה, כשהוא מתחיל להסכים אתי, גם אם הוא אומר מעט ועושה מעט בעניין, זה ברור לי מאוד. אפילו השפם שלו כבר לא מצליח להסתיר את הבעת פניו. בדרך כלל כשהוא מחייך, נדרש חיוך רחב כדי להבחין בכך. בין כה וכה הוא כבר לא מחייך אליי לעתים קרובות. אין בינינו עוד אהבה, אם אי-פעם הייתה, אבל יש בינינו שותפות. באותה השיחה הוא היה רציני מתחת לשפמו, אבל אדישותו המוקפדת היא שהביעה יותר מכול כמה הוא שותף למזימה שחרשתי. אולי היא עלתה בדעתי רק באותן דקות ואולי חשבתי על כך עוד קודם לכן בלי שתהפוך לתכנית של ממש. כך או כך, אין ספק שזה זמן הייתה לי משאלה כזאת, ולאט-לאט, ככל שחשבתי עליה במודע פחות או יותר, היא נהייתה שאיפה, ומשאיפה היא הייתה להכרה בזכות, לרעיון ולתביעה.

"צריך לתכנן את זה," הבטתי בו בציפייה. בעלי המשיך לעמוד בהבעת פנים אטומה, והיא הספיקה לי.

8

"אז זה היה השְׁאֵלה והחֲזרה או הַשְאָלָה והַחְזָרָה?" חזר בעלי לנושא שיחה ישן אחרי שקמנו מהשולחן. "אני לא היחיד שלא היה בטוח." המקרר ליווה את מצעדנו מפינת האוכל אל הסלון במנגינה מונוטונית נוגה. מהאהיל המינימליסטי בתקרה בקע אור שהאיר את החדר בגוון צהבהב, בהיר וחם והדגיש את נקבוביות העור הרחבות של בעלי ואת השערות בשפמו שנגזרו באופן לא אחיד. אהבתי את האהיל הזה. אפשר לומר שאפילו התחרטתי על שלא קניתי גם אותו. אני וחברתי החזרנו את קרני האור בגוון המט של הפודרה שלנו. חברנו נראה צעיר יותר תחת האהיל, שסינן מעט את קרני הנורה החשמלית, ושערו נראה לא אפור או מאפיר, אלא קיבל גוון יוקרתי יותר, כסוף. "את כל השאלות האלה צריך להפנות אליה," הוא השיב לבעלי וטפח על האודיסאה למראית עין, אשר הייתה מונחת על השולחן הנמוך לידנו, "אנחנו רק הבאנו אותה לעולם וחוץ מזה כבר אין לנו שליטה על כלום."

טעם הקפה המר התיישב היטב עם מתיקות העוגה. חברתי הסבירה שהשתמשה בתחליף סוכר כלשהו באפייה, בריא יותר מסוכר ועדין ממנו בטעמו. שוחחנו ארוכות, או לפחות כך הרגשנו, אבל הספקנו לדבר רק על כמה מהחידושים בבית. התפעלתי מהברזים ומארונות המטבח.

התרווחתי על הספה והצבעתי על השולחן החדש בסלון. "איזה עץ זה?"

חברנו החל לטפוח גם על השולחן שמתחת לעותק של האודיסאה והסביר. הם הזמינו אותו מנגר ובחרו בעצמם את העץ והגוון המיוחדים. הוא החליק בידו על הציפוי הבוהק. הכול בהתאמה אישית. המקרר השתתק בזמן שדיבר, כאילו כדי להאזין או לפחות לכבד את המעמד. חברתי הוסיפה בהרחבה על הלבטים בנוגע לעיצוב, על חילוקי הדעות בינה ובין בעלה בכמה פרטים קטנים ועל חוסר העמידה בזמנים מצד הנגר. היא סיכמה את הדברים במילה "סאגה".

"אפוס," הצבעתי בחזרה על כריכת הספר שעל השולחן וצחקתי. ניכר שלא חברתי ולא בעלה הבינו במה מדובר או שלא הכירו את המילה. הם בדרך כלל יודעים דברים מועילים יותר. יש להם עבודה יציבה והם נראים טוב מאתנו אף על פי שהם בגילנו. הם יסתדרו כמו שהם תמיד מסתדרים. לנו, לעומת זאת, יש משכנתא. עכשיו, הערב, כל מה שצריך לעשות הוא להמתין.

9

כעת אנחנו שותקים שתיקה ארוכה. חברתי ובעלה מביטים בשעון לסירוגין. המקרר מטרטר את הטרטור הרם ביותר שלו, וגם בו הם בוודאי לא מרגישים מפני שהם רגילים אליו כל כך. כנראה ניסה לחזור לאטו אל הטמפרטורה הנמוכה ביותר אחרי ערב ארוך שבו סגרו ושבו ופתחו את דלתותיו. כשגם המקרר השתתק הייתה הדממה מוחלטת כל כך שיכולתי להיות בטוחה שאני שומעת את הקרח מתגבש, ממלא את המקפיא ומקטין את חלל האכסון.

אני ובעלי לא סיימנו את שיחתנו לפני ארוחת הערב בהחלטה המפרטת בדיוק איך נוציא אותם משם. מה שהיה ברור ומוסכם על שנינו הוא שנשב שם ושנמשיך לשבת שם. בשלב מסוים הם ייאלצו לצאת. לא תהיה להם ברירה. ואילו אנחנו נישאר בפנים. למעשה זה יהיה די פשוט. ואז, כל מה שנצטרך לעשות הוא למצוא מישהו שישמור על הבית. בשלב מסוים ניאלץ גם להחליף את המקרר.

 

 1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.


*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית

בשנותיו המאוחרות של טוֹמאסוֹ פְרַנְצ'יני, המהנדס האחראי לרבות מן המזרקות הנהדרות בוורסאי, ומי שנודע לגנאי בתאוותו לשליטה, הוא נשא לאישה את בתו בת השש-עשרה של הדוכס מפְרוֹנְטֶנַק, ילדה תמה שכעת הולבשה בקטיפה ובסרטי בד בצבעי טוֹפי והוצעדה לראווה ברחבי וילה דה פְּרָטוֹלינוֹ שליד פירנצה. בחנויות מוארות באור לפידים קנה פרנצ'יני לאשתו הצעירה כל מה שחשקה בו, ומה שלא הצליחה למצוא, הוא המציא בשבילה, וייצר מגוון צעצועים מוזרים מצוידים במנגנוני קפיץ נמתחים. היה ברשותה שעון בצורת תוּכּוֹן מגודל בעל עיני פנינים ונוצות מאבן ירקן, שכוון לסלסל בקולו בשעות ארוחת הצהריים וארוחת הערב. היתה גם בובה כסופה של איש קטן שבכה כתינוק בן יומו עד שאחזו בו, ואז היה מתחמם והולך בתגובה למגע. לבסוף, גולת הכותרת של האוסף שלה, מדונה זעירה שבטנה נפתחה לרווחה והתגלה בה שילוש – אֵל הנקמות הסְטוֹאי והיונה היוקדת של רוח הקודש, מוכנים להיוולד לצדו של ישו התינוק.

כשנשאלה הילדה הכלה, פְלוֹרֶט שמה, על אודות בעלה, היא אמרה כי נדמה שאלוהים שלח את החביב במלאכיו לדאוג לה ולשמור את לבה בקופסת אוצרות, מוגן מפני כל מה שעלול להרע לו. לעולם לא ייתכן שתיחבל או שתינזק כל עוד הממציא הדגול לצדה. אך עד מהרה היא למדה שאפילו ביכולתו של פרנצ'יני אין כדי לעצור את הזמן ואת כוח ההתמדה העיקשת של מחלה. כתמי פריחה של דֶבֶר התפשטו על עור צווארה, והוא נאלץ לשבת לצד מיטתה ולמחות פצעים דלקתיים ברטיות עד שהמנגנון האורגני של לבה וריאותיה של פלורט עמד מלכת. הוא הכריז שלא יתחתן שוב, וענד לצווארו תליון משכית מנגן ובו דיוקנה של הילדה, שהִנעים בצלילים מתוך "בואי, שינה עמוקה" בהפוגות שתוזמנו בהתאמה לצלילים שבקעו מארון הקבורה המכאני של פלורט. זמן לא רב אחרי הלווייתה של הנערה קנה פרנצ'יני חלקת אדמה והודיע כי יבנה שם את המצאתו הגדולה האחרונה, מצבת זיכרון לצער שתוצג לעיני כול – הגן האוטומטי בסן ז'רמן אן ליי.

כתביו של קלודיו סֶבאט, וִיקַאר בדימוס ומשרתו של יורש העצר, מספקים לנו הצצה חטופה אל הגן של פרנצ'יני, והד לתחושת אי-הנוחות בקרב האריסטוקרטיה הצרפתית והאיטלקית במאה השבע-עשרה באשר למקום: "על אף שעבר כמעט חודש מאז עליתי לרגל לסן ז'רמן אן ליי, עדיין איני מצליח למחות מזיכרוני את עיניהם המוצהבות של אנשי המתכת וחיות המתכת של טומאסו פרנצ'יני, ואיני מסוגל לשכוח את מראהו של פרנצ'יני עצמו, משוטט כרוח רעה בשׂדה פרחי הזכוכית שלו, גורר אחריו מה שנראה כמעדר גננים פשוט. האם סבור פרנצ'יני כי צריך לכונן שוב את מִפעליו הטובים של האל, וכי הוא, מהנדס חדשן ככל שיהיה, אכן יכול לשכלל אותם? ואיזו היא הנשמה המניעה את היצורים החדישים האלה? הוא מבטיח לנו שאין מדובר אלא במים ובקיטור, ואולם, קורא יקר, האמן לי שמדובר ביותר מכך."

למרבה השמחה, לא כל המטיילים קימצו במילים כמו הוויקַאר בדימוס, וָלא היה הגן האוטומטי, שנשרף עד היסוד קרוב לשנה לאחר שנפתח, עלול לטבוע בתהום הנשייה. "הבובות המכאניות של מאסטרו פרנצ'יני, המוּנעוּת בכוח המים והקיטור," כתבה הדוכסית מלַנְגְרֵה ביומנה האישי לאחר טיול בגן, "משתייכות לגזע חדש ובלתי ניתן לחיזוי. בן לווייתי הזהיר אותי כי דמיונם העל-טבעי של היצורים המזויפים האלה ליצורים חיים עלול להחריד את שלוותי, אך תחת זאת נוכחתי כי ניעורה סקרנותי. יכולתם להיראות כשופעי רגשות אמנם מעוררת השתאות, אך לא מפחידה. מימי לא שיוויתי בנפשי כי אראה נמר שטוף עצבות רובץ בסבך של שיחים ומביט בי בעיני ענבר, או את פוסידון עצמו, בוכה ומזיל דמעות אל תוך הים שהוא שליטו – דמעות שמיד נבלעו במלתעות מפלצת עבותה השוכנת במעמקי הים. בשל כך אמרתי בלבי לקבוע פגישה אישית עם מאסטרו פרנצ'יני, מתוך רצון להתעמק במבוך הסודות של המצאותיו. ובכל זאת, למרות מעמדי ולמרות העובדה שנכחתי בהלווייתה של כלתו, פלורט, ננזפתי בידי מי שנראה כנער משרת בכותונת אדומה, שאמר לי כי המאסטר חלש ולא סובל עוד חברת אנשים. רק לאחר שנסוג הנער אל תוך יער של אורני מתכת, שאל בן לווייתי, בנימה משועשעת כדרכו, אם הבחנתי בהתנוצצות המוזרה של השמש על עורו של הבחור, או אם ראיתי עד כמה זכוכיתיות עיניו.

"הידקתי אל גווי את הרדיד שעטיתי, והפצרתי בחברי להבטיח לי כי אינו מרמז לכך שהנער הוא איזו גרסה מתקדמת של הפסלים הנעים של פרנצ'יני. הוא השיב בצחוק, ואמר כי ניסה בסך הכול להבהיל אותי, אבל עד שהגעתי אל המפלס השלישי בגן, לא נזקקתי להומור מעין זה כדי לחוש צמרמורת עזה בגופי. שם ראיתי מה שאוכל לתאר רק כ"דרקון" מתרומם מתוך אגן אבן, ואז משוסף בידי אביר חי למראה, עטוי שריון לבן, שהשתלשל על חבל מוזהב מתקרה הנתמכת בעמודים. דמו של הדרקון היה אדום וממשי כמו דמי שלי, ואף על פי כן ניתז על אבני הריצוף בקָליגרפיה מעודנת שכמו הותוותה ביד אמן. נאלצתי לבקש מחברי למצוא ספסל שעליו אוכל לחזור לעשתונותיי. "לא היינו צריכים לבוא הנה, דוכסית," הוא אמר, אך השבתי כי אני דווקא שמחה שבאנו, למרות תגובתי הקשה. הגן האוטומטי של פרנצ'יני הראה לי כי מחלה מסוימת – הטלת ספק בעולם הסובב אותנו – עשויה לשמש למעין הארה.

בדומה לגן האוטומטי, התשובה לשאלה אם מות אשתו של פרנצ'יני, פלורט, הוא שהביא להקמתה של מצבת הזיכרון לצער שבנה, נידונה במידה רבה לשכחה גמורה. המניעים להמצאתו האחרונה של פרנצ'יני היו נושא למחלוקת בחוגים אופנתיים, ורבים טענו כי יגונו של הממציא אינו רק על מותה של פלורט הפתיה והאומללה. לרכילות על פרטים שכאלה יוחסה לעתים קרובות הסיבה לגלוּת שגזר על עצמו הממציא בסן ז'רמן אן ליי, ולעובדה שהרחיק את עצמו מחוגי האריסטוקרטיה. בסופו של דבר, לא פלורט המיטה עליו חרפה, אלא המושא הקודם של תשוקותיו, שכמעט גרם מבוכה ציבורית ואולי אף חטא פעוט.

אנטוניו קוֹרנָצאנוֹ היה רקדן בלט ושחקן על בימות פירנצה, ופגש את המהנדס הדגול כשהוזמן פרנצ'יני לבנות תפאורה מסתובבת ל-"La Ballet de la Deliverance de Renaud". פרנצ'יני, שאז עוד ניתן היה לכנות אותו גבר צעיר, התפעל מן הרקדן, והחיבה נענתה ככל הנראה ברגשות דומים. לעתים קרובות נראו השניים מסתודדים לאור נר בפונדקים אפלוליים בפירנצה, שותים בירה שחורה ומשוחחים בקולות מהוסים עד שאיש לא היה יכול לשמוע אותם. למרות כובד הראש לכאורה של השיחות האלה, מפעם לפעם היו פרנצ'יני וקורנצאנו פורצים בצחוק גדול, ולקוחות בפונדק דיווחו על משיכה מגנטית שלא כדרך הטבע בין שני הגברים. היו אפילו שמועות על כישוף, אם כי אנדרה פֶליבּיין, היסטוריון החצר של לואי הארבעה-עשר, דוחה השערות מעין אלה ורואה בהן דברים בטלים. "אם לומר זאת בפשטות," הוא כותב, "טומאסו פרנצ'יני ואנטוניו קורנצאנו נהגו כפי שנוהגים אמנים, וגם אם התנהגות מעין זו נראית, לפעמים, כמנוגדת לטבע, עלינו ללמוד לקבל זאת ולחיות עם הדבר אם חפֵצים אנו בקיומו של התיאטרון."

על תפאורת הבמה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט אמרו שהיתה פלא – העתק מדויק של העיר פירנצה עצמה. ותשעים ושניים הרקדנים והזמרים שאיישו את הרחובות המדומים ואת חדרי השינה ואת הבתים הפשוטים, עשו כן בתצוגה מתישה של "החיים בעיר", שלא נעדרו גם מימד רוחני, שכן במרומי הבמה המרכזית נבנתה תפאורה שייצגה את הרקיע העליון הבלתי מוּנע. מלאכים ושדים במסכות משכו בחבלי משי מחוברים לפתחים ותמרנו את חייהם של הרקדנים האנושיים. קורנצאנו שימש כוריאוגרף בהפקה, ועבד בצמידוּת לפרנצ'יני כדי ליצור מה שרבים כינו "איוּם על תחושת הפנטזיה".

הרגשות שחלקו פרנצ'יני השחרחר וקורנצאנו הגמיש והערני היו לדחפים טעונים שאינם בני כיבוש. השניים לא הצליחו למשול ברוחם גם כשעבדו עם הרקדנים, ולעתים קרובות נראו מתפקעים מצחוק ומושכים זה את זה אל הסמטה שמאחורי התיאטרון כדי להירגע בשיחה מפוכחת. רק לאחר שבאחד הלילות, כשהיו בגילופין וכשלו בדרכם חזרה אל הווילה השכורה של פרנצ'יני, הותקפו שני הגברים בידי כנופיה מתושבי פירנצה, ספגו חבטות והשליכו אותם אל אבני הריצוף, הם החלו להקפיד ולהיזהר יותר.

איננו יודעים מתי בדיוק החליטו השניים לגור בתוך התפאורה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט, אבל מספר מקורות מספרים כי פרנצ'יני, שעשה הון רב בוורסאי, התחיל לצייד את הפונדקים והחנויות שבתפאורה בסחורות של ממש, ואף העסיק בלרינות בטלות מעבודה שביצעו תפקידי מוזגות וזבניות. הוא וקורנצאנו גרו ביחידוּת על הבמה, סידרו להם בית בכל לילה בתום ההופעה, ונהנו מן העיר המלאכותית כפי שנהנו לפני כן מרחובותיה הממשיים של פירנצה. היו פונדקים שבהם יכלו השניים לשתות בירה כהה לאור נר בלא הפרעה מצד לקוחות מרעישים, והיתה ספרייה מלאה ספרי דֶּמֶה. טקסטים ממשיים, התברר, לא היו נחוצים מכיוון שפרנצ'יני ידע לצטט בעל-פה חטיבות שלמות מתוך "מות ארתור", כמו גם מתוך "גַרְגַנְטוּאָה ופַּנְטַגְרוּאֶל". לפעמים היו שני הגברים מטפסים אל המחוז השמימי, מדליקים את פתילי הכוכבים ומרחפים במרחבי הרקיע העליון על גבי משטחי העץ המוסווים בתבונה של פרנצ'יני.

אחת הבלרינות הצליחה לגנוב מכתב שהשאיר פרנצ'יני לקורנצאנו על כרית באחת הדירות הקטנות. המכתב הסתיים בשורה שעשתה לה כנפיים בפירנצה והיתה לביטוי כפירה אופנתי: "איני אוהב את אלוהים, יקירי, טוניו. כי מהו אלוהים לעומתך?" תשובתו של קורנצאנו למילים האלה הושמטה. צפונות לבו של הצעיר במידה רבה אינן ידועות. רק שנים רבות לאחר מכן אנו שומעים עליהן במילותיו שלו. עד אז כבר התחתן וחזה בלידתם של שלושה ילדים עם אשתו, מארי, ויחד הם היו בעליהם של תיאטרון קטן בשַרלוויל. קורנצאנו העלה את מחשבותיו על הכתב ביומן עור קשיח שהוחבא באחד הקירות בביתו. זה לא כבר צץ והופיע היומן ברבים, ולצד גילוי סופו עוכר השלווה של הסיפור בין שני הגברים, הוא מביא פרטים מפעימים על הגן האוטומטי עצמו, אשר קורנצאנו הוזמן לבקר בו בידי הממציא הדגול חודש ימים לפני שהיה למאכולת אש.

קורנצאנו פותח את היומן ברמזים על התעוררות התשוקה בינו לבין פרנצ'יני שנים לפני כן.

ככל הנראה נטשו את ביתם שבתפאורה המסתובבת הרבה לפני רדת המסך על "הבלט של רנו". "עברו שנים," הוא כותב בכתב יד מוקפד, גם אם בלתי מיומן, "וכעת תוהה אני אם נקטתי זהירות מופלגת או שמא נהגתי באכזריות כשהצעתי להיפגש בגן עצמו, ולא בביתו של פרנצ'יני. איני רוצה להתעכב על עניינינו האישיים או על העולם המומצא שחלקנו. לא היתה זו רק הבמה – העיר המזויפת שלנו. המצאנו גם מקומות במחשבותינו, ויכולנו לחמוק אליהם אפילו בקרב קהל. אני זוכר מה שטומאסו אמר לי – שני גברים שגרים יחד הם כשלעצמם סוג של המצאה, משק בית של רהיטי חלום ושל משרתי צללים. האם יש טעם לפגם בכך שאיני רוצה ולוּ להתקרב שוב לחלום הזה? איך אסביר דבר שכזה למארי היקרה שלי או לילדַי, שהבכור בהם כבר כמעט בגילה של הכלה המנוחה והחריגה של טומאסו? בביקורי בגן האוטומטי אני מקווה לפייס אותו, כך שייפסקו המכתבים ממנו. אני מודה שעצבַּי נמרטים למראה מה שהוא מכנה 'ההתרסה הגדולה' שלו, הארמון הניצב לאור היום."

קורנצאנו כותב כי בשער העמודים של הגן קידם את פניו משרת נער עטוי בגלימה כתומה-צהובה, שאמר לו כי מאסטר פרנצ'יני לא חש בטוב ומתנצל על שלא יוכל להצטרף אל קורנצאנו בסיור. הדבר הפתיע למדי את קורנצאנו, שסבר כי הסיבה היחידה לטיול היא לאפשר לפרנצ'יני לראות אותו שוב, ואולי לשכנע אותו שהמקום הזה כמוהו כפנטזיה האחרת שבה חיו – תפאורה חדשה לבלט חדש ומסוכן.

הוא ניסה להשתמט, אמר שהוא אדם עסוק, טרוד בניהול תיאטרון, וכי אין לו זמן להתהלך בגן אם פרנצ'יני אינו יכול לטרוח וללוות אותו, אבל הנער התעקש, לפת את זרועו של קורנצאנו ומשך אותו אל תוך הגן ולעבר יער האֵלים. "בבקשה, מסיה. תגרום עוגמת נפש רבה למאסטר אם לא תאמר לי לפחות כמה דברי שבח על ההמצאות שלו." לבסוף הסכים קורנצאנו להמשיך ולסייר קצרות במקום, וכתב, "ידו של הנער היתה קרה – לא כשל מת אלא כשל מי שמעולם לא חי. נרתעתי מדין ודברים, ועל כן הנחתי לו להוביל אותי." הסיור הפך למשחק של הקפות טרופות דעת במפלסים המרובים של הגן, עד שנעלם הנער באור המעומעם במשעול שביער, וקורנצאנו נשאר לבדו עם היצורים המכאניים הזעופים של פרנצ'יני.

ערוגה של כריזנטמות מזכוכית עוררה את סקרנותו – פרח מן המזרח, שרואים כמותו אך לעתים נדירות בפירנצה. גבעול הכריזנטמה המכאנית היה עשוי נחושת ירוקה שבלטו ממנה עלים בעלי שוליים חדים, ועלי הכותרת של הפרח עצמו היו עשויים פיסות דקיקות של זכוכית צבעונית. בתוך הגבעול היה מה שנראה כשלהבת קטנה מן הסוג המצוי במנורות, שהוזרם לה חמצן בהפוגות סדירות, מה שגרם לכריזנטמה לפעום באור שרימז אל תהליך של פריחה. בוהַק הפרח היה מעודן, כמעט לא מוחש, וקורנצאנו כותב כי גם לאחר שבחן את הכריזנטמה רגעים אחדים, הוא התקשה לומר אם קרינתה מתחזקת או מתעמעמת. נדמה היה שהאור מתקיים במקום כלשהו בתוך גופו שלו, בעצם, תחושת חמימות בתוך-תוכו. "חמימותה של הכריזנטמה המכאנית מעוררת סחרחורת רגעית," הוא מוסיף, "תחושה לא בלתי נעימה לחלוטין."

בהיותו מוקסם כך, לא הבחין קורנצאנו בהתקרבותה של הדמות בשחור, וכשקלט אותה בחטף עומדת בשולי האבן של השביל שבגן, הוא לא תפס במלואו את אשר ראה. על פי עדותו, הוא הופתע ונבהל כפי שעשוי אדם להיבהל לנוכח מראָה שלא ציפה לה התלויה בקצה מסדרון צר. הדמות שעמדה על הדשא וצפתה בו לא היתה בובה מכאנית רגילה. שלא כמו הפסל הנע של פוסידון, שבכה בדמעות אל מי הים הזעיר שלו, או הציידת, דיאנה, שדרכה את קשתה באפלת היער, לדמות הזאת היה טווח תנועה גמיש למדי. היא היתה מסוגלת לכרוע, ואז לעמוד, ואז לכרכר לה בקצה השביל, כמו מפצירה בקורנצאנו שיתקרב.  

רושם העתים שלנו משווה את הדמות לאחד מפסלי הפָאוּנוּס שבגלריה הדוֹרית בגן, אך בגודל טבעי ובלבוש שנראה כגלימת סוחרים ולה צווארון תחרה נוקשה ובעל קפלים מרובים. צווארון זה היה מעוצב בדוגמת שיניות, ונתן את הרושם שראש הבובה המכאנית, הנושא את פניה החיוורות, הזוהרות כמעט, מוצג על גבי צלחת שחורה. פיה היה פתוח במה שלא ניתן לכנותו חיוך, והיצור היה מפתיע כל כך עד שקורנצאנו לא זיהה בתחילה שהוא העתק מדויק שלו עצמו. "איזה הוא האדם שהיה מכיר את עצמו לבוש בבגדים כה משונים," הוא כתב, "ומכרכר ונועץ מבטי תאווה כמו שד?"

הבובה המכאנית פנתה מן השביל, ותנועותיה הגמישות, לרגע, עוררו בקורנצאנו את המחשבה שבוודאי מדובר בשחקן מאופר בכבדות או עוטה מסכה, שפשוט מעמיד פנים שהוא מכונה. אבל במחוותיה ניכרו גילויים דקים להעדר אנושיות אשר עד מהרה שכנעו אותו שאין זה כך. בדיוק כפי שאיש לא היה טועה וחושב את הכריזנטמה המכאנית לפרח אמיתי, כך לא היה אפשר לחשוב את העצם הזה לאדם.

היצור נמלט אל תוככי הגן, מגפיים שחורים מהבהבים על פני הדשא, ולא ייפלא  שקורנצאנו פנה מן השביל הבטוח והחל לרדוף אחרי הכפיל שלו, משתוקק למבט נוסף. הבובה המכאנית התרוצצה במשובה תחת שמי ערב כהים כברזל. היא רצה דרך ביצה של קָנים שהמהמו שיר-חליל עצוב, ואז על מישורת של דשא שחלפה בו אדווה, אם כי לא נשבה שום רוח.

קורנצאנו ראה את בן דמותו מחליק לתוך אחת המערות הציוריות הרבות, המלוטשות מכדי להיות טבעיות. אך היות שלא היה עוד רקדן הבלט קל התנועה שהיה לפנים, הוא מצא את עצמו נטול נשימה בפתח המערה, ועצר, חוכך בדעתו אם עליו להמשיך לעקוב אחר היצור. שערו הבהיר נפל רטוב על מצחו. הוא התנשם ונאנח. הוא ידע שעליו ללכת משם – להותיר את פרנצ'יני לטירופו. ובכל זאת, איזשהו חלק בו רצה לפקפק ברשמים שקלטו עיניו. לא ייתכן שפרנצ'יני בנה לו קורנצאנו משלו שגר בגן האֵלים שלו.

קורנצאנו כותב, הזדחלתי אל תוך המערה ומצאתי את היצור לא רוקד עוד אלא כורע ליד אחד הקירות, מצונף ומתעטף בכותונתו כמו על מנת להתחמם. בראותי את תווי הפנים שלי עצמי – או ליתר דיוק, את תווי הפנים שהיו לי בעבר, בהיותי בחור צעיר וקל דעת – הופתעתי ונתקפתי כעס עז. תהיתי אם פרנצ'יני לועג לי, או גרוע מזה, שמא הוא משתמש באיש המתכת הזה לשם עינוגים כלשהם. ומצאתי את עצמי לופת את פניו הלבנבנות של הדבר, ממשש את קווי המתאר של סנטרו ולחייו. משכתי את אפו, שהיה עשוי מאיזו מתכת רכה, דחפתי את עיניו עד שבולבוסי הזכוכית נסדקו תחת אגודלַי. הבובה לא נאבקה. היא הניחה לי להרוס אותה. אפשר אפילו שזו הסיבה שהובילה אותי אל המערה. וכשהגעתי אל פיו של היצור וניסיתי למצוא בו לשון כלשהי ולעקור אותה, שמעתי מאחורי דשדוש של מגף עור על רצפת החול של המערה.

פניתי וראיתי את פרנצ'יני עצמו – אניצי כסף בשערו, עיניו שקועות עמוק בגולגולתו, עומד ומביט בי באור הנמוג. לא היה זה חברי הצחקן מפירנצה, הוא שעיניו בורקות ושפתיו מוכתמות מיין. זה היה העתק עלוב – איש זקן – רצוץ ועצוב.

"מה עשית?" הוא שאל בקול רך. עד אז כבר הצלחתי לקרוע את לסתה התחתונה של הבובה מראשה, והטלתי אותה לרגליו של פרנצ'יני. "את השאלה הזאת," אמרתי, "מוטב להפנות אליך, מאסטרו."

"חשבתי שהוא ימצא חן בעיניך, טוניו," לחש פרנצ'יני. הוא רכן והרים את הלסת מרצפת המערה, ובעודי מחפש מילות תוכחה כלשהן, בהרגישי את הסכנות והתשוקות הישנות חוזרות בשעטה וממלאות את חדרי לבי, הבנתי שמשהו אינו כשורה. אצבעותיו של פרנצ'יני נחו סביב עצם הלסת, אבל הוא לא תפס בה, גם לא ניסה להזדקף. הוא הלך ודמם בתנוחת רכינה מגושמת, ורק אז קלטתי – זה לא היה פרנצ'יני. זה כלל לא היה יצור חי.

חשתי אימה שאין דומה לה. לא הצלחתי להניע את זרועותי או את רגלי, לא הצלחתי להביט בפרנצ'יני המלאכותי הזה עם השיער האפור הרפה המשתלשל על מצחו. תהיתי אם חברי הוותיק עודנו קיים. רציתי לקרוא לו. רציתי שפרנצ'יני יתייצב מולי בשר ודם, אבל נצרתי את לשוני. איני יודע איך ברחתי מן הגן האוטומטי. דומה שהאֵלים קראו אלי בזמן שרצתי – בתחילה הפצירו בי להישאר, ואז לעגו לי על טיפשותי. ואפילו בזמן כתיבתן של שורות אלה, ביושבי אל שולחן העץ בביתי, בעודי שומע את צליל קולה של אשתי הטובה מדברת אל ילדַי בחדרים שבקומה העליונה, תוהה אני שמא עודני בגן ההוא, שרוע על רצפת המערה, שבור ומפורק לגורמים.

 

 

יער בּוּלוֹן בפאתי פריז, ספטמבר 1981

– קח אותי אל היער, שלומי.

– אקח אותך אל היער, דויד. תחבק אותי?

– אחבק אותך, אחבק. היה ערב קריר, אני זוכר, ערב אירופי כזה. והיה ריח קל של טחב. ושל עלי שלכת רקובים. והיו הנער והאישה. והגבר הזר במעיל הפרווה. תכתוב את זה ככה, שלומי?

– כן, אכתוב איתך את היער; את הנער ההוא ואת האישה ההיא במכונית הפיז׳ו, פיז׳ו 404 בגון טורקיז בהיר. הצבע הזכיר לנער – שמו היה דויד – את אריחי החרסינה בחדר האמבטיה של הדודים העשירים בהרצלייה פיתוח.

– האדמה הייתה עדיין לחה מן הגשם האחרון. והייתה תחושה של סכנה, אולי בגלל סופה חדשה שהלכה והתפתחה בענני השמים. וברקים. כמו בַּציור של ג'ורג'ונֶה שהאישה אהבה, "הסערה". היא מִסגרה את הרפרודוקציה של היצירה הזאת ותלתה אותה מעל האח.

‫- מכונית הפיז׳ו של האישה עצרה לפני עץ אדר גדול. לאישה קראו וֶרוֹניק.

– מכונית כמו אמבטיה גדולה באמצע היער! והנער נשלף ממנה?  

– כן, עירום כביום היוולדו. הלבוש היחיד הייתה הסיגריה שעישן.

– ז'יטאן בְּלוֹנדֶז!

– זו הייתה אמבטיה אכזרית, לא כמו אמבטיות הקצף החמות, הריחניות, שנעים לשקוע בהן. זו הייתה אמבטיה ממתכת צבועה, קרה, שצריך לברוח ממנה וללכת ולחפש חום ביער.

– שפתי הנער ינקו את הז'יטאן-בְּלוֹנדֶז. עיניים זרות בחנו אותו?

– אמבטיה קרה!

– החום, חשב הנער, נמצא בחיקם של גברים מבוגרים, שם, בעבי היער. קר היה לנער, וכפות רגליו בוססו בעפר הרטוב. ידיו רעדו. הוא שילב אותן על החזה, אבל לא הצליח להתחמם.

– האישה בפיז׳ו מעכה סיגריה במאפרה.

– שניהם ידעו מה עומד לקרות. זה הרי היה רק עניין של זמן.

– המשעול עליו הלך הנער התפצל, והוא בחר בשביל השמאלי שנעלם במרחק לתוך קבוצת עצים שחורה. האישה בפיז'ו זעה באי נוחות ופתחה את החלון שלה לרווחה. אלוהים, שרק לא יעלם לה. היא קנאה לו? היא אהבה אותו בכלל? פתאום הבינה שהנער עקב אחרי גבר זר גבוה במעיל פרווה שהלך לפניו על השביל. אלוהים, דקה-שתיים ושניהם ייעלמו לה. הו, הנער. היא אהבה את דויד הנער?

– כן, וֶרוֹניק הייתה מאוהבת בנער. היא יצאה ממכונית הפיז׳ו, טרקה את הדלת ונעלה אותה. תחבה את מפתחות המכונית לכיס המעיל שלה, שלפה סיגריה חדשה והציתה אותה. האם תעז ללכת אחריהם?

– הנער פסע לתוך החשיכה. ליבו פעם בחוזקה.

– מנין לך שליבו פעם בחוזקה? היית­ שם?

– כן, שלומי, הייתי שם. וגם הגבר החיש את צעדיו לתוך היער.

– והנער השיג אותו?

– בטח שהנער השיג אותו! הוא עקף את הגבר במעיל הפרווה ומיהר קדימה. ואז נעצר. והצטמרר. עיניים בלעו את גופו העירום, את אחוריו. ופתאום חש רפרוף אצבעות על עורפו. הוא קפא במקומו ולא ידע אם להסתובב אל הגבר.

– היו שם עוד גברים?

– לא, זה היה הגבר הגבוה במעיל הפרווה. הוא שאל את דויד משהו שוֶרוֹניק לא הצליחה לשמוע. בסוף מבטיהם נפגשו. חרא, מעולם הוא לא חש עירום כל כך, הנער. מסכן כל כך. דויד הנער שמע את קול צעדיה של וֶרוֹניק מאחוריו, אבל לא העז להפנות את מבטו אליה. הגבר קרץ וסימן לו משהו, ונעלם בקבוצת שיחים סמוכה.

– הנער הלך לתוך השיחים? הוא ידע שאין לו דרך חזרה?

– הוא לא חשב ממש, דויד הנער. הוא היה חיה קטנה קירחת. עלעלים ורמשים שדבקו בעורו הכמירו את רחמיו על גופו שנעקץ ונשרט. וגם שריקת ציפור לא מוכרת חתכה את האוויר שהיה גדוש ולח, כמו איזה בועה שהתפוצצה.

– והאישה? והאישה?

– הנער הדף ענפים וזרדים ועלים, והלך ונתחב לתוך השיח שהגבר נעלם בו. שיח כמו בית, שיח כמו מיטה גדולה. הוא השליך את עצמו קדימה, פילל לזרועותיו של הגבר, נס מוֶרוֹניק שהסתבכה מאחוריהם באיזה ענף שנתקע בשערותיה.

– למה היה חשוב לאישה ללכת אחריהם? הרי זה היה בלתי נמנע.

– כי היא אהבה אותו יותר מאשר את עצמה או את הוריה. אחוריו של דויד, הלבנבנים, העירומים, היו כמו פנס שהאיר לוֶרוֹניק את דרכה באפלולית. מבטה הלך למרחקים. עד היום אינה זוכרת אם ראתה את המראות או שרק שמעה אותם נושפים וגונחים זה לתוך זה. שני גברים בעבי היער: אחד לבוש והאחר עירום, אחד זר והאחר מוכר לה עד לזרת בכף הרגל. מה תעשה: תרוץ אל הנער? תציל אותו מהגבר, מעצמו, מסטיותיו? או שתשוב על אחוריה ותברח אל המכונית?

– הנער השתוקק לגופו של הגבר: שיעשה כבר את מה שמוטל עליו, לעזאזל!

– אבל למה וֶרוֹניק קפאה במקומה, אולי מפני שבעצמה ייחלה לזה?

– וֶרוֹניק לא שייכת לתמונה הזאת, שלומי. היא הייתה רק הצופָה, הקהל. בהתה באיזו נקודה בעבי היער כמו שנהגה לבהות שעות על שעות בציור "הסערה" של ג'ורג'ונֶה שתלתה מעל האח.

– והנער?

– הגבר ליטף את פני הנער, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. אצבעותיו נעצרו על הגרוגרת של דויד שעלתה וירדה בהתרגשות. מבטו של הנער היה כזה שאין לטעות בו: לא! הוא לא יתנגד לגבר, להפך. הוא יתמסר לו כמו כלבלב.

– יתמסר כמו כלבלב?

– אבל אצבעותיו של הגבר לא היו נעימות או חמות כפי שייחל הנער. הן היו קרות וחדות כמו גלִדי קרח. והזמן עמד. זה היה זמן קר. זמן קר ולח. זמן לא מוכר.

– כלבלב?

– בהתחלה הכאֵב היה עז. אבל הנער, לאחר שהתרגל אל הכאב, ואפילו התענג עליו, חש הקלה עצומה.

– ואז החל לרדת גשם.

***

כשיישבו לאחר מכן בפיז׳ו 404 שלה, רטובים עד לשד עצמותיהם, יאמר לה דויד הנער כמה הוא אוהב אותה. והיא תצית סיגריה ותבכה. ולא תאמין לו. וֶרוֹניק תבכה מפני שתתבייש בעצמה, בהנאה המרושעת שלה, בעונג שחשה למראה הגבר שאנס אותו.

‫***

 

האיש הכי יקר לאמי מזה ארבעים ושתיים שנה מת.

הרגשה מחורבנת. לעמוד מול מת.

קול יללות תינוק מסתנן מהחלון הפתוח.

חצות.  

דמיינתי שאני נובר בין הגרוטאות של הבית, מוצא מזוודה, ממלא אותה בחלקי גוף שלו.

ואז נוסע.

"הוא אהב אותך," אמא אומרת, "עד העניין ההוא עם בית הדין הצבאי. זה הדבר הכי גרוע שעשית."

"זה היה צומת משמעותי, כן."

היא מנענעת את ראשה, ניעה לפנים ומשיכה לאחור.

"טוב שזיכו אותי… זה מה שחשוב, לא?"

היא עומדת מהצד האחר של המיטה, תופסת את המבט שלי. אני חושב: היא כבר לא תצטרך לנקות את החרא שלו, זו בטח גם הרגשה טובה.

"הוא סבל…" היא מסתכלת אל תוך פניו הלבנים ואני עושה את התנועה האצילית ביד ימין – עוצם באצבע ואגודל את העפעפים שלו על עיניו.

ואז השוטר מגיע. הוא מורה לי ולאמא לצאת ומבקש מהרופא שנשלח עם האמבולנס, שיכנס איתו לחדר השינה, "וגם הפראמדיק," הוא אומר.

נעמדנו מול הטלוויזיה הפועלת, ערוץ הקניות. הוא אהב לעקוב אחר חידושים ולהיות בעניינים.

אמא מפנה את ראשה לכיוונים שונים, פניה משתנות, כאילו היא מחפשת את ההבעה המתאימה למצב מתוך סצנות שראתה בסרטים.

נהג האמבולנס אומר, "יש לי פרטים של אחד שיסדר לכם את כל העניינים של הובלת גופה והלוויה, איש טוב" ומושיט לעברי כרטיס ביקור: זאב צ'יק צ'ק 0544000000.

השוטר יוצא מהחדר ונעמד בין אמא לטלוויזיה, "תראי גברת," הוא משפיל מבט. אמי בוהה מעבר לכתפו במגישה שחורת השיער שכמו מנסה לקשור איתה חברות כשהיא מציעה לה מזרן קפיצים משובח, כזה שמצליח להפוך חלומות רעים לטובים.

"תצטרכו לבוא איתי לתחנה," ארשת פניו המאירה של השוטר נהיית רצינית, "ככה זה…" הוא רוצה להוסיף משהו ומוותר.  

אמא פותחת פה אך שום צליל לא יוצא מפיה. שחורת השיער מכריזה שעניין החלומות הטובים עולה ששת אלפים תשע מאות ותשעים ותשעה שקלים בלבד, בשנים-עשר תשלומים שווים.

"אנחנו רוצים הזדמנות להגיד לו שלום כמו שצריך," אני מתערב.

"לא אפשרי," השוטר פונה אלי בתנופה, "הוא מוצג חיוני לחקירה."

אמי בוהה בו במבוכה, כוחות האנרציה מחזיקים אותה עומדת. היא מתנשפת. אני חושב על לוחות הבקרה הפנימיים שלה, המתחים שמתרוצצים רגע לפני הצניחה. היא נרעדת, פולטת צווחה ונופלת לעבר השוטר שידיו נפרשות בלי לחשוב. הוא מחבק אותה. כמובן, זה הרגע שבו כל אחד פחות או יותר סופג את הזמן בציפיה להתרחשות הבאה.

אם אבי היה נוכח, הוא היה אומר, "אה, ודאי, חבר'ה," ומזמר, "כשאתה מהלך בסערה… הרם ראשך למעלה…" ואני הייתי משלים, "ואל… תפחד… מן החשכה!"  

"הכול בסדר, גברת," הרופא רוצה למדוד את סימני החיים של אמי, אבל היא מסרבת ושרה כמו שהיתה נוהגת לשיר עם אבי, "יש שמים זהובים… ושירו הכסוף המתוק של משחק הגורל… המשך להלך ברוח…"

"זה השיר שלו," אני מבהיר, ושר איתה, "…המשך להלך ברוח, מבעד לחלומותיך היזרק והתפוצץ…"

"תשירו איתנו," אמי מעודדת את הנוכחים, "המשך ללכת, המשך ללכת, כשהתקווה בידך…"

בתחנת המשטרה השוטר מושיב אותנו מול המכונה למשקאות חמים. פתק צהוב צמוד ללוח הלחיצים. על הפתק מצוייר חץ כחול שמורה על אחד הלחיצים.

מתחת לחץ כתוב: "זהו, כנראה, הכפתור שכדאי ביותר ללחוץ עליו."

"אנחנו צנועים," אמי אומרת ומציעה שאני והיא נחלוק כוס קפה.

בחדר החקירות היא מעבירה את כוס הקפה לחוקר ואנחנו חולקים אותה בין שלושתינו. אמי מספרת לחוקר את הסיפור, מתקרבת יותר ויותר לקצוות האמת.

"נהדר להכיר אתכם," החוקר אומר ומשתעל. השיעול מעורר גל של אנרגיה קינטית. אמי מזיזה את זרועה עד שכף ידה אוחזת בכף ידי. אני מופתע מהרכות.

"אני חיה ככה כבר יותר משלוש שנים… רוצה לבכות. אבל ברגעים כאלו… וכל זה קרה תוך כדי  ששרנו, השוטר אמר לך? היינו בפזמון, 'לא תהלך בדד. לעו…לם לא תהלך… בדד!"' היא מגרדת בקרקפת, מתנשפת, מפנה מבט לעברי, "הבן שלי, הוא גיבור, כתוב אצלכם?"

החוקר מביט בי במבט של נועזים ומציע בנעימות שאני והוא נצא החוצה להביא עוד קפה. אמי מסתכלת לי בעיניים: כל השנים האלו הייתי כל כך טובה אליך ועכשיו אתה הולך להסגיר אותי?

הסתכלתי בה גם: לפעמים את מבקשת יותר מדי.

עיניה אמרו, בסדר, תלך, תעשה מה שאתה צריך.

ליד המכונה אני מוריד את תותב הזרוע, מגרד את הגדם המיוזע ומניח לו לנשום. העיניים שלי ושל החוקר נפגשות ורגש לא ידידותי חולף בינינו.

הוא מסתכל בשעונו, "יש לך שלוש דקות לגמור עם זה."

"היית צריך לראות את גדם השוק של אבי," אני אומר, "סיפור של שש דקות שישאיר לך זמן לשמוע גם על כף היד שהלכה לו. מוקש נעל… סיפור מכווץ. שלי לפחות שבע עשרה דקות…"

השוטר שוב הסתכל בשעון.

"אז יש לנו?" אני שואל.

הוא מושך באף, "אתה מייבש את אמא שלך."

"לא בוער לה," אני אומר, "היא תמיד אומרת, 'מה בוער?' ואתה יודע מה, אם חושבים על זה, היא נביאה. היא גם ניבאה שתלך לי היד. ראתה בחלום. בבוקר ההוא היא כתבה לי על זה סמס: 'תשמור על עצמך, בן.'"

הפוגה.

"זה כמו הביצה והתרנגולת," אני מגחך, "את הסמס ראיתי כשהתעוררתי מהניתוח. ללא הזרוע. ידעתי שגם בלי זרוע אפשר לעשות כל מה שאבי עשה, וזה המון. אז חייכתי. אליה, כי הוא לא בא. מיד נזכרתי בחרא שקרה. אני אומר 'קרה'. דברים קורים, זורמים מכל מיני פינות בתוך הגולגולת, גרומים לך לעשות משהו שאחר כך אתה מצטער עליו.

"אמא שלך, היא הרגה אותו, נכון?"

"זה גובה מחיר. אבל הרגשתי… הרגשתי שאני צריך. מוכרח. נאלץ. הזרם הזה, אתה מבין? עובדה, משכתי את הפין האדום של הניצרה וסחטתי את ההדק שאסור היה. שהוא רק אם… ואם… ושבכלל: עדיף שתמות. שתיפול בשבי. עינויים וכו' וכו' ושלא תסחוט. אבל סחטתי. כאילו אני מספר בדיחה גרועה במיוחד. כל כך גרועה שהאדמה פרצה בצחוק. על זה נשפטתי ומאז הוא כמעט לא דיבר איתי."

"זו ההזדמנות שלך… לספר. אנחנו נבין, באמת שנבין. תצא בסדר. גם היא…" החוקר מסתכל על התותב. "זה מיותר, כל זה," הוא אומר, הטון בקולו רך.

"תביא קפה לאמא," אני אומר באותה רכות, "היא… קפה עושה אותה מלכה. יש לה גוש… אני לא מת עליה, אבל גוש לא מגיע לה. לאף אחד כמעט."

זה נוגע ללבו.

"היא יכולה להיות נהדרת," אני אומר, "הוא התחפף. אני לא תופס את זה, יש לך גברת נהדרת בחיים שלך, הגברת פתאום חולה, ואז אתה מתחפף?"

"הממ…" החוקר מהמהם.

אנחנו נכנסים עם הקפה לאמא. אני מתיישב בצד של החוקר, מולה. הוא עומד. היא לוגמת ומחייכת לעבר שנינו.

"אמא," אני אומר, "סיפרתי לו."

"הבן שלי כל הזמן ממציא עלי דברים משוגעים. זה כאילו התחביב שלו," היא מדברת אל החוקר, "הוא סיפר לברוך מהחנות לצורכי משרד שאני מתעלפת מכל דבר קטן ויוצא לי קצף מהפה כשאני מתרגזת. לשמואל מהמכולת הוא סיפר שאבא שלו סוטר לי עם תותבת כף היד כשהוא מחזיק אותה ביד הבריאה…"

כדי להראות שמצבה טוב והיא חזקה, אמא נעמדת וקופצת במקום, פושטת וסוגרת את הזרועות תוך פישוק וסגירה של הרגלים.

החוקר מסתכל לעברה. לעברי. שוב לעברה. "גברת," הוא אומר, "תשבי עכשיו בבקשה!" ושוב מוציא אותי החוצה.

אני מספר לחוקר שזה התחיל ביום שלא האמנתי לאבא כשהוא אמר שלאמא יש גוש ושהיא רוצה שהוא ימות יחד איתה.

החוקר נותן לי נייר ועט ומבקש שאכתוב את כל הסיפור, "אתה סופר, לא?"

הוא אומר, "תציל את אמא שלך."

אני כותב:

ביום שלישי קפצתי לביקור, ואבא ביקש שאכין לו קפה. הוא דידה אחריי למטבח ואמר לי, "היא חולה, יש לה גוש. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין הזה."

"לאמא אין גוש," אמרתי לו כשהמים רתחו, "מי סיפר לך שיש לה גוש?"

"שמואל מהמכולת. הוא ראה את הבדיקה שלה. היא עטפה בה את הלחם, אתה מכיר אותה, היא שונאת שקיות ניילון."

תפסתי לו בפנים בשתי ידיים והפנתי את הראש שלו ככה שיסתכל  בעד לחלון, אל אמא, שהשקתה את השרכים ושיחי הצלף שגדלו על סלעי הגינה.

"זה נראה לך כמו אחת שהולכת למות?" שאלתי.

"לא," הוא אמר.

זה לא נראה. בכלל לא.

"אלוהים," אמרתי, "מישהו מספר בבית הזה את האמת?"

"ככה זה טוב?" אני מראה לחוקר את מה שכתבתי.

הוא עובר על הכתוב, "תמשיך, זה יופי."

באותו ערב אבא התעקש לשבת בסלון בלי הרגל ובלי כף היד. הוא תמיד עושה את זה בשישה באוקטובר. לאמא זה עושה מצב חרום, כי בלילה הוא צועק, "ספינה עוינת, נחתה על הפלנטה. פולשים מזוינים באזור 8א'. כולם לעמדות הגנה! כולם לעמדות הגנה!" ואז הכי קשה להעביר אותו למיטה. אלא שהשנה, בגלל הגוש, היא התקשרה אליי ואמרה שאבא הולך למות. היא היתה צריכה משהו שנשמע טוב. ו"אבא הולך למות", זה נצחי.

ובכן, אני בהחלט אומר הן לאידאליזם, הן לכבוד ולחיפוש המתמיד אחר האמת בכל צורותיה. אבל הגעתי לנקודה שבה מתחילים לחשוד שאם קיימת בכלל אמת ממשית כלשהי, הרי היא מצביעה על כך שהאינסופיות הרב-ממדית הכוללת של היקום מנוהלת לוודאי בידי חבר מופרעים. אמא ואבא לעולם לא הסכימו על זה. זאת אומרת, הוא לא מפסיק לחפש אחר האמת והיא כל הזמן אומרת לו, "זאת הדרך שלך לצאת מכדור הארץ, אין תשובה לחיים ותגיד תודה שנשארת." בכל אופן, כשהגעתי, כבר התחיל השבעה באוקטובר. הוא שאל מי אני. הרכבנו לו את התותבות. הוא אמר שהוא מוכן, שהוא רואה מעין רחפת קטנה ששופכת סביבה מאגר קטן של אור עמום. הוא קרא לעבר הטלוויזיה, "בחרת לילה קר לבוא ולבקר בפלנטה המתה שלנו." ניסיתי לברר איתו על מה הוא מדבר והוא אמר לעבר הטלוויזיה, "אני לא מפחד, אתם לא תעשו לי כל רע, אני מוכן." או אז הוא התמוטט, וכשרכנתי אליו הוא אמר, "אבל יריתם בנו! הטילים האלה…"

הרמנו אותו והשכבנו במיטה. העיניים שלו היו פקוחות, זוהר נגה מעיניו, צללים נפלו על הקירות. הוא השתעל ואמא הזמינה אמבולנס. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו, "מערכת אוטומטית," אמר והבליע אנחה. "המחשבים שלנו פזורים בקרבי הפלנטה, מונים את אלפי השנים החשוכות. הם נוהגים להשתגע לפעמים ולירות על מנת להפיג את השעמום. אני יורד לחדרי המכונות לסדר את זה."

ככה זה נגמר פחות או יותר. התיישבנו לצידו. אמא הסתכלה לעבר החלון ואמרה שהיא רואה את הרחפונית דואה אל רקיע הלילה. אני לא ראיתי כלום, רק כשהסתכלתי באבא תקף אותי רגע של ספק, יכולתי לראות את הגוון האפור נע על גופו. אינסופיות הזמן הדאיגה אותי, חשתי בנוכחותה. מה את מחפשת? שאלתי, ונדמה לי ששמעתי, קצת סקרנות, קצת הרפתקנות, אך בעיקר דומני שזה התהילה והכסף… המילים של אבא.

הסיפור שלי שכנע אותם.

איש לא הגיע ללוויה של אבא.

אמא אמרה "ככה זה." 

 

חתולה שכבה בתעלה ליד הפנייה לסְקוּגסוֹ באחד מאותם ימי סתיו ארוכים ומוזרים כשרק שעליתי לכיתה ז' אבל בעיקר התעסקתי בניסיונות ללמוד על כישוף, אם יש כוחות נסתרים ואם כן, מהם. כשהתקרבנו עם המכונית ראיתי את החתולה שוכבת על צדה בעיניים עצומות, בדיוק בקטע השומם של הכביש הראשי שגובל עם היער בצד אחד והמזבלה בצד האחר. נראה שהחתולה ישנה. ממש ליד סבך השיחים שצומח פרא מאחורי מכולות האשפה הצהובות והמטונפות. בקרקעית התעלה שטה ג'יפה ירוקה, נהר סמיך שזורם לאטו, ופה ושם נצצו בתוכו רסיסי זכוכית קטנים מהמכל הגדול בצורת פעמון שעמד לא רחוק משם, זה שעליו כתוב זכוכית צבעונית. אני ראיתי את החתולה ראשונה, אבל אפילו לא הייתי צריכה להגיד משהו לאימא. פשוט קלטתי אותה ואז גם אימא ראתה אותה. אימא אמרה לאבא לעצור את המכונית ואחרי שעצר יצאנו שתינו החוצה. יצאנו אל השמיים המעוננים, חסרי המנוחה, שהתקמרו מעל הראשים שלנו. קיוויתי שהחתולה מתה. זה היה כביש שמותר לנסוע בו תשעים קמ"ש, מרבית בעלי החיים נהרגו על המקום. רואים אותם בשולי הכביש כשנוסעים העירה. בעיקר סנאים ושועלים. ארנבות, ציפורים. מדי פעם גירית, מפוספסת ויפה כמו חייזר. היו שהצליחו להימלט לתוך הסבך וזכו למות בשקט. אבל כולם מתו.

כשהתקרבנו ראינו שיורד לה דם מאחת האוזניים. קילוח דק באדום בוהק שכבר החל להיקרש. אימא ואני זיהינו אותה מיד. זו הייתה החתולה חסרת הבית. לא היה לה שם, אבל הייתה לה פרווה מנומרת בשחור ובכסף מבהיק. בדרך כלל הייתה בהריון או שאיזה גור נגרר אחריה. אבל עכשיו היא הייתה קטנה וריקה. אפשר היה לראות את הצלעות שלה דרך הפרווה.

החתולה הסתובבה בחוץ מאז שהבעלים שלה חזרו העירה, כמה שנים קודם לכן. הם היו מאורחי הקיץ בכפר, מאלה שבאים והולכים. מאלה שרכשו בקתה בצד הפנימי של הבִּצות ובטח חשבו שיהיה נחמד לשחק עם חתלתול בזמן החופשה, משהו לשעשע בו את הילדים. הם חשבו שהיא בטח תסתדר, ואחר כך נסעו לדרכם. ככה אימא אמרה. מישהי בכפר ניסתה לאמץ את החתולה כשראתה אותה מסתובבת בלי קולר. הרי החורף תמיד מגיע. אנשים נוספים גילו מעורבות ורצו לעזור. גם אימא בטח הייתה רוצה לקחת אותה אם אבא לא היה כל כך אלרגי. אבל נראה היה שהחתולה הפכה לחיית פרא ברגע שכבר לא היה לה עסק עם בני אדם. איש לא הצליח ללכוד אותה. בדרך נס היא שרדה שני חורפים בכוחות עצמה. ובסופו של דבר לא החורף הרג אותה, אלא הכביש.

אבל החתולה לא מתה. כשהיינו במרחק צעדים ספורים ממנה היא פקחה את העיניים. עפעף אחד לא ממש נפתח עד הסוף. אבל לובן העין נצנץ, זה היה הפחד. היא ניסתה להימלט בזחילה, אבל הרגליים האחוריות נגררו על האדמה. נעמדתי, בקושי יכולתי אפילו להסתכל עליה מנסה לברוח מאתנו, מה יכולתי לעשות, שום דבר. והחתולה גם עלולה להיות מסוכנת, לשרוט ולנשוך. אבל אימא ניגשה אליה מיד. יבבה חנוקה נפלטה מפיה של אימא והעבירה בגופי צמרמורת חורקנית, כאילו כל הנוזלים אזלו והשאירו בפנים רק כמה קליפות יבשות ומצומקות שהתחככו זו בזו.

"נו, בואו כבר," צעק יִמִי מהמושב האחורי והקיש בחלון המכונית במקל ההוקי שלו.

לא נראה שאימא שמעה אותו. היא כרעה והניחה את ידה על החתולה בעדינות רבה, בקושי נוגעת בה. נדמה לי שזה הרגיע קצת את החתולה, או שהייתה חלשה מכדי להגיב עוד. החלק התחתון של הגב שלה נגמר בצורה מוזרה. הטפטוף גבר והפך לגשם, ואבא הפעיל את מגבי המכונית מאחורינו. אימא טלטלה את ראשה באיטיות, גם היא לא נראתה כל כך גדולה עכשיו, כשהסתכלה על החתולה מקרוב.

יִמִי דפק שוב על השמשה. הוא מאחר לאימון שלו, בגלל זה הוא המשיך לנדנד. לג'יפה בתעלה היה ריח חמצמץ ורעיל, שככל הנראה נפלט מכל המתכות והפלסטיק שנתקעו מאחורי סבכת הברזל בראש הגבעה. הירוק העז ביותר התרכז בפס רירי שצף על פני הבוץ. אפילו גבעול אחד של עשב לא צמח במדרון, הכול מת. רק חצץ ואדמה ורעל.

"הגב שלה שבור," אמרה אימא.

עיניה של החתולה נעצמו. נשימתה הייתה חלשה, כמעט בלתי מורגשת. הזנב היה מרוח בבוץ. אימא הביטה סביבה, פניה היו רגועות לגמרי, כמו שהיו בבית, כשניסתה להיזכר איפה שמה את העיתון ושללה בשיטתיות אפשרות אחר אפשרות. מאחוריה, באלכסון מימין, הייתה מונחת אבן גרניט מחוספסת, חציה שקוע בחצץ הדק והמהודק. קצות האצבעות של אימא הלבינו כשהחלה לטלטל את האבן הלוך ושוב עד שהשתחררה מהאדמה. הגשם טפטף מאצבעותיה וממצחה כשהניפה את ידה. הכול קרה כל כך מהר, מהלומה אחת, הפניתי את הראש ובכל זאת ראיתי. אבן על הפרווה. אבן כנגד בשר ועצמות.

היא הורידה את המעיל, עטפה בו את החתולה והרימה אותה. בדרך חזרה למכונית ראיתי את יִמִי מגלגל את העיניים במושב האחורי ומצביע על השעון שלו. אבא פתח את החלון.

"לא במכונית!" קרא.

היא נעצרה, רק לרגע, ואחר כך פנתה לעברי. אולי זה קרה כבר אז, השינוי, כי אני זוכרת שמשהו נצץ בעיניה.

"את פותחת את תא המטען?"

באותו יום שבו אימא ואני קברנו את החתולה תחת עץ הערבה הזקן, עברה אימא לעליית הגג. זה קרה באופן כל כך פתאומי, אף אחד לא ידע לאן היא נעלמה. יצאתי לחפש אותה בחצר. אבל כשחזרתי פנימה יִמִי סיפר לאן היא הלכה. ושהדלת נעולה. היא לקחה כל מיני דברים, את המיטה המתקפלת, את הכורסה הקטנה מהסלון, כמה מהספרים שלי שבעצם היו שלה. מדי פעם ירדה למטה לאכול, ומעבר לזה בקושי ראינו אותה. חוץ מלאימוני הוקי עדיין נאסר על יִמִי לצאת מהבית, אבל ממילא הוא נשאר בחדר שלו רוב הזמן. הבית נעשה שקט. אבא לא אמר מילה. לא בהתחלה. שמעתי אותו מספר על זה בטלפון לאחד החברים שלו ואז צוחק, אבל היה משהו חדש בקול שלו, עצבנות כלשהי, כאילו תקועה לו בגרון חיה פרוותית קטנה ורטובה שהוא לא מצליח לבלוע.

חיכינו שהיא תשמיע את אחת "ההצהרות" המפורסמות שלה. אימא הייתה היפית זקנה. בכל אופן ככה אבא תמיד אמר. "שבוע אחד זו הממשלה, שבוע אחר כך אסור לנו לאכול בשר ובשלישי זו איזו מלחמה שהיא קראה עליה ידיעה בעיתון." ידעתי שמה שאמר על אימא היה בעיקר בצחוק, כי בדרך כלל הרעיונות שלה דווקא מצאו חן בעיניו. כל עוד הוא לא היה צריך לעשות משהו, כמו לצאת אתה להפגין, לכתוב רשימות, לתלות דפי מידע על לוחות מודעות או לעמוד מחוץ לחנות הממשלתית למכירת משקאות חריפים ולאסוף כסף כדי להציל את גשר הרכבת הישן שאיש כבר לא משתמש בו. אבל זה בכלל לא היה אקראי כמו שאבא תיאר את זה, אימא תמיד הייתה מעורבת פוליטית. פעם ההצהרות שלה היו עלולות להופיע ברגעים לא צפויים ולהיות נסערות למדי. כשאני ואחי היינו יותר קטנים בעיקר הקשבנו וגמענו את מילותיה בתשומת לב משתנה, אבל בזמן האחרון אבא ויִמִי הקימו חזית משותפת והתחילו לענות לה. לפעמים התפתח ריב. אחי נהג לגחך לאימא בפרצוף כשהייתה מתחממת ואז מתמלאת בזעם צדקני. אבא אהב את זה. אני לרוב לא אמרתי הרבה. למען האמת הסכמתי עם אימא על רוב הדברים, אבל אם אגיד את זה אבא ויִמִי יציקו לי שניהם עד מוות. אז שתקתי.

לפעמים היא הייתה בוכה יום שלם בגלל משהו שקראה. למשל על המלחמה, ממש לא מזמן. היא ביקשה שנהיה משפחה אומנת לאחד מילדי הפליטים. אבל אבא סרב, אמר שאין לנו מקום. או זמן. והרי אימא עובדת כל הזמן, וגם הוא. היא נדנדה ונדנדה, אף אחד לא יודע לנדנד כמוה. ואז התקשר מישהו מהמשטרה וסיפר מה שקרה עם יִמִי, ומאז היא לא נדנדה בכלל. כל האנרגיה שלה הלכה עכשיו על שיחות עם יִמִי. היא נכנסה לחדר שלו, סגרה את הדלת ונשארה זמן רב בפנים. אחר כך רצתה שגם אבא ייכנס אליו, אבל הוא חשב שהיא יותר טובה בדברים כאלה. הם התחילו להתווכח, בעיקר היא. אתה לא מבין? צעקה ערב אחד, שמעתי את הקול שלה חודר דרך הדלת ישר לחדר שלי ואפילו למעמקי הגוף שלי. אתה לא מבין מה הם עשו? אבל אחר כך היא הפסיקה לצעוק. וגם הפסיקה להתווכח.

היא נעשתה כל כך שקטה שהכול היה מוזר, ואז היא השאירה אותי שם למטה בתוך המוזר, עלתה במדרגות ונעלה את עצמה בעליית הגג.

אחרי שאימא עברה לעליית הגג לא הייתה לאבא ברירה אלא לטפל בכל הדברים בבית, והוא לא נטל על כתפיו את המשימה הזאת בשתיקה. הוא נאלץ לחפש מתכונים לדברים הכי פשוטים, והתלונן שאני ויִמִי אף פעם לא עוזרים, שהוא כמו עבד בביתו שלו ושאנחנו הילדים הכי מפונקים בעולם. יִמִי היה טוב כמו אימא בהתחמקות מהמטבח, ולכן אני הייתי צריכה לעשות הכול. ניסיתי למחות, אבל אבא תמיד ויתר ליִמִי. תני לו לנוח קצת, הוא רק חזר עכשיו מאימון, היה אבא אומר כשהצבעתי על ערימות הכלים המלוכלכים. אבל לא היה לי כוח להמשיך להתווכח, אני לא כמוה. מצד שני, בכל פעם שוויתרתי הרגשתי כאילו אני מאבדת משהו, כאילו משהו נוזל לי מהידיים לתוך חור הניקוז יחד עם המים המלוכלכים, שמשהו נשאב לי מהגוף והופך את הקרקע לרעילה.  

*

כשאימא לא נכנעה אחרי יותר משבוע התחיל להימאס לאבא. הוא המציא תירוצים לעלות לעליית הגג ולחפש דברים שלא היו שם. הוא דפק בדלת עד שאימא שאלה מה הוא רוצה, וכשהציעה לרדת ולהביא את הדבר שחיפש – אם תמצא אותו – הוא התרגז עוד יותר.

"תפתחי כבר את הדלת, אינגריד," אמר. "את מתנהגת כמו ילדה קטנה."

אבל היא סרבה, והוא המשיך לדפוק עוד כמה דקות. שמעו את הדפיקות בכל הבית, לא יכולתי להתרכז בתרגילי המתמטיקה. אבל נראה שלה לא היה אכפת. בסוף הוא התייאש, ירד במדרגות וקילל, הלך וחיטט בארון, חיפש מפתח נוסף אבל לא מצא.

כשראה שאני עומדת בפתח הדלת הוא סגר מיד את דלת הארון.

"אל תסכלי עלי ככה," אמר. "אני לא אשם בשום דבר מכל זה."

ואז הסתלק. שמעו רק את צלילי היריות ממשחק הטלוויזיה של יִמִי.

התברר שהיא התפטרה מבית החולים. אני הראשונה ששמתי לב לזה. זה היה באוקטובור ונזילת מים אילצה את המנהל לסגור את בית הספר ליום, אז נסעתי הביתה לחרוש קצת. רוב התלמידים מהכיתה שלי הלכו לבית הקפה שתמיד הלכו אליו אחרי הלימודים או אם הייתה לנו שעה חופשית. אני עדיין לא שתיתי קפה. אחרי שקפצתי כיתה בגיל אחת עשרה ועברתי לכיתה אחרת, לא היה לי עם מי להיות, בהפסקות ישבתי רוב הזמן ובהיתי בעט שלי בניסיון להזיז אותו בכוח המחשבה. ככה זה היה. מאז עברה כבר יותר משנה אז התרגלתי.

בדרך הביתה ראיתי שקלרה חזרה, היא התקרבה עם החברים שלה מהמסדרון של שכבת ט'. למרות שעברה מולי באולם הכניסה במרחק של כמה מטרים בודדים, היא לא אמרה שלום. אפילו שהייתה אצלי בבית פעמיים. היא הסתפרה וקצצה את כל השיער. מָאדֶה מכיתה ט-1 הסתכלה עלי במבט מלא שנאה. ככל הנראה היא זו שמצאה את קלרה בקומה העליונה, בחדר השינה של ההורים של דָאנֶה. השמלה מעל לראש, מחוקה לגמרי. אפילו עשו לה שטיפת קיבה. חשבתי שבטח מרגישים כאילו הופכים אותך מבפנים החוצה, מסובבים אותך, מרוקנים, מותחים. כמו סוודר ישן.

אימא שמעה את החבטה כשכל ספרי הלימוד שלי נחתו על רצפת מסדרון הכניסה לפני שיצאה מהמטבח. המראֶה היה ממש קומי. מהפה שלה השתלשלה פיסת בשר כלשהו (וזה מוזר, כי היא צמחונית) ונראה שהיא מרגישה קצת אשמה. אולי כי תפסתי אותה מסתובבת חופשייה בבית.

"חזרת כל כך מוקדם," רק אמרה תוך כדי לעיסה.

"יש נזילה בבית הספר," אמרתי. "למה את לא בעבודה?"

ואז נודע לי שהיא התפטרה.

בלעדיה שום דבר בבית לא היה אותו הדבר. אבא פיתח איזו תגובה אלרגית וקיטר יותר מאי פעם, הסתובב ומשך באף ושפשף את עיניו המגרדות. חוץ מזה הוא רק ראה טלוויזיה. בערבים, כשישבתי עם שיעורי הבית, אימא הייתה נכנסת לחדר שלי, מלטפת לי את השיער ושואלת אם לא מתחשק לי איזה נשנוש קטן לערב? אמרה שבטח כבר למדתי מספיק, שאני לא צריכה להיות הכי טובה בכל. אפילו התגעגעתי לכל ההתפרצויות שהיו לה על דברים שבעיני אבא לא היו חשובים. מאז שהייתי קטנה היו לשתינו בדיחות פרטיות, כמו למשל להצמיד את הלשון לצד הפנימי של השפה התחתונה, לפזול ולהגיד מה-קורה-לך-את? ואחר כך היינו צוחקות כמו משוגעות. יִמִי חשב שאנחנו ילדותיות נורא, לכן הקפדנו תמיד לעשות את זה כשהחברים שלו היו אצלנו בבית. היא ידעה להקשיב ותמיד אמרה את הדבר הנכון. אבל יותר מכל היא ידעה מתי לשתוק. כשלא עזר להגיד משהו כי אי אפשר לשנות את המצב, בכיתה למשל, או כשאבא רק רצה להציק, היה ממש טוב שהיא לא אמרה כלום, רק שתקה. אחר כך תמיד הייתה מציעה הצעה כלשהי. לא בהכרח משהו מיוחד, אולי רק שיש לה תשבץ שהיא צריכה קצת עזרה אתו.

ובלילות כששכבתי במיטה ולא יכולתי להרדם חשבתי איך גם היא שוכבת שם, בדיוק מעל לחדר שלי במיטה המתקפלת הרעועה, ואז הרגשתי כאילו מישהו נכנס לי לגוף. שגוף אחר נכנס לגוף שלי, נדחק פנימה, גדול כל כך שהעור שלי נמתח, הראש שלי נמתח, וכל המחשבות התרוצצו בערבוביה עד שזה נעשה בלתי נסבל. אבל בקושי יכולתי לזוז, כי הגוף האחר היה כבד כמו עופרת, בתוך הגוף שלי. וכשבסוף נרדמתי חלמתי את החלום שאני תמיד חולמת. איך אני נלחצת לתוך מנגנון שעון גדול בחלל שחור, בין גלגלי שיניים זהובים. אני מנסה לצאת משם אבל הידיים המיוזעות שלי מחליקות על המתכת. והתקתוק כמעט מוציא אותי מדעתי. למדתי את הטכניקה להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שאמחץ למוות. ואז קמתי ונעמדתי על הרצפה, עשיתי את הסימן ואמרתי את המילים הנכונות כדי שאוכל לראות את האמת. אחר כך עשיתי שלושה סיבובים נגד כיוון השעון כדי שלא אצטרך לחזור לאותו המקום כשארדם. קראתי על זה באחד הספרים של אימא. לפעמים זה עבד. פעמים אחרות התעוררתי בחלום אחר, שבו החדר שלי היה זהה, ובכל זאת אחר. כל כך דומה שחשבתי שזה באמת החדר שלי ועשיתי בו שלושה סיבובים נוספים. לפעמים החדר היה ריק חוץ מהמיטה, כאילו ביקש לומר שאין מקום אחר ללכת אליו, ואחר כך נרדמתי שוב לתוך החלום הראשון, או לתוך חלום חדש וזר שאחר כך לא הצלחתי לזכור. פעם אחת ניסיתי להתנגד לחדר בחלום ואחרי שלושת הסיבובים שלי התיישבתי על הרצפה בפינה במקום לחזור למיטה ולהרדם, אבל כשנשענתי על הקיר הוא התמוטט ואני התחלתי ליפול והמשכתי ליפול. אחרי זה הפסקתי למרוד בחדר האחר של החלום.

לפני שאימא עברה לעליית הגג סיפרתי לה על כל זה, והיא אמרה שטוב לעבד את הרגשות בלילה ואז לא צריך לדאוג כל כך בשעות היום. במובן מסוים זה באמת ככה. דאגתי פחות בנוגע לדברים שעיבדתי בלילה, אבל החלומות מצדם עוררו בי הרהורים חדשים. יכול להיות שהחדר בחלום יהיה פעם כל כך אמיתי שפשוט אמשיך לחיות בו בלי לחשוד בדבר? ביקום מקביל, שבו יש אימא דומה, אח דומה, בית ספר דומה, ספרים דומים ודברים דומים לדאוג לגביהם. ובסופו של דבר: יהיה לי יותר קל?

ביום שבת לבשתי את מעיף החורף שלי, יצאתי החוצה והתיישבתי בכיסא גינה שלקחתי מהמחסן. העמדתי אותו על ערימת העלים בצדה הפנימי של הגדר, בזווית הפונה אל חלון עליית הגג. ואז התיישבתי ובהיתי. החלון למעלה היה פתוח ובקעה ממנו מוזיקה, היא שמעה את התקליטים הישנים שלה משנות השבעים. הפטפון שעמד קודם בסלון נעלם כמה ימים אחרי שהסתלקה. היא שרה מנגינה מוזרה, לא דומה בכלל לזו שבתקליט, עם מילים משונות שלא הבנתי. מילים מכל מיני סוגים. כאילו היא שרה באלפי שפות. אולי היא רקדה. כשעוד גרה למטה הייתה לפעמים רוקדת בזמן שהכינה אוכל, על השטיחון במטבח. במכנסיים מופשלים. חיכיתי שהיא תראה אותי יושבת בחוץ, תקרא לי לעלות. אבל היא לא הסתכלה החוצה אפילו פעם אחת.

*

מאוחר יותר באותו היום, כשישבנו לאכול ארוחת ערב, כמה מהחברים של אבא באו לבקר. אימא נעלמה במהירות, כרגיל, אחרי שאמרה להם היי ונישקה את אבא בפה. החברים הם יורגן מהעבודה הקודמת של אבא וגם אוּלוּף וריקרד שאותו הכיר בזמן השירות הצבאי. בדיוק לפני שעלתה במדרגות נפגשו המבטים שלנו ומשהו נצץ בעיניים שלה, אני לא יודעת מה. פתחתי את הפה להגיד משהו, כל דבר. אבל שום דבר לא יצא, ומהר מאוד היא נעלמה.

החברים של אבא טפחו ליִמִי על הגב ואמרו לי שלום כשניגשתי לכיור לשטוף את הכלים. אחר כך הם התיישבו סביב שולחן המטבח.

"אז נכון מה ששמענו," אמר יורגן. "שאשתך לקחה לה מאהב שם בעליית הגג?"

כולם התפקעו מצחוק ואבא הוציא כוסות מהארון וצחק איתם, אבל ראיתי שהפרצוף שלו קפוא לגמרי. יִמִי, שנשאר לשבת איתם, ענה בשמו.

"כן, אנחנו חושבים שהיא עושה כל מיני כשפי וודו שם למעלה, או שיש לה מועדון נשים מסתורי."

הם צחקו אפילו יותר, ויורגן פנה אלי.

"אם ככה אז לפחות לך מותר להיכנס לשם, לא?"

הפרצוף שלו היה מכוסה כתמים אדומים מתקלפים, ומחוספס כמו אבן.

"אני לא רוצה להצטרף לשום מועדון מוזר," אמרתי.

מיד אחר כך התביישתי והתחרטתי, הרגשתי שהם צוחקים על אימא. אבל הם בכלל לא שמעו מה אמרתי.

"לעאזאל, אתה נראה איום ונורא," אמר ריקרד לאבא. "חטפת איזה וירוס או משהו?"

אבא התיישב בקצה השולחן.

"זו איזו אלרגיה," אמר.

"אולי אתה אלרגי לכל עבודות הבית," אמר יורגן ואז כולם התחילו שוב לגחך, גם יִמִי.

הוא ישב הכי קרוב לחלון וסובב באצבע אחת את הטלפון הנייד שלו במעגלים. בזמן האחרון אני בקושי מסוגלת להסתכל עליו, הידיים שלו נעשו כל כך גדולות ומגושמות, רק שני סנפירים רופסים, והפרצוף שלו נהיה גס כמו של חזיר גדול. הוא בטח שוקל עכשיו שמונים קילו, קודם יכולתי לרוץ יותר מהר ממנו, אבל עכשיו אין לי סיכוי, הוא צימח שרירים, והקול שלו רק נעשה יותר ויותר נמוך מדי יום. עכשיו הוא נשמע כמו אבא והאחרים. ורק לפני כמה ימים כשהעביר לי את קערת תפוחי האדמה היד שלו נגעה ביד שלי, היא הייתה רטובה לגמרי מזיעה והרגשתי שאני הולכת להקיא, הבטן שלי התהפכה, ופתאום עלו לי כל מיני תמונות בראש: איך הוא נראה ערום, גם כמבוגר וגם בשלב הביניים המגעיל הזה של פלומה וצחוק דבילי וקשקשים וחצ'קונים. פעם הוא היה חלק בדיוק כמוני, עכשיו נראה שהוא התכסה בקרום עבה ושמנוני. הרי כשהיינו קטנים קרה ששיחקנו יחד, ולפעמים עשינו יחד אמבטיה, רק מהמחשבה על כל זה אני כמעט בוכה. למשל, מה אם מישהו יכריח אותי להתרחץ אתו עכשיו, מה אם הוא יוכל להיכנס בלי לשאול לתוך האמבטיה כשאני בתוכה, ומה אעשה אז? מכונה כבדה של זיעה ובשר. הוא רק יחייך אלי ואז ישים את הידיים שלו על הזרוע שלי ויסובב אותן לשני הכיוונים עד שהזרוע תהיה אדומה כולה ותנשור או שהעור ייקרע לגזרים.

כשגמרתי לשטוף את הכלים ניגבתי את הידיים במגבת המטבח והסתלקתי משם. גמרתי לעשות את כל השיעורים, וזה כשלעצמו היה נס. ידעתי שאבא והחברים שלו ישחקו קלפים וישתו בירה כל הערב. יִמִי בטח ישחק משחקי מחשב, כרגיל. אף אחד לא יפריע לי.

לקחתי את נגן הדיסקים הנייד שלי והתיישבתי על המיטה. עד מהרה התמלא כל היקום בקְיוּר, אפילו צליל אחד קטן לא חדר מבעד למוזיקה. נשכבתי על הגב עם הידיים על הבטן ועצמתי את העיניים. התחלתי בנשימות יוגה כמו שאימא לימדה אותי וניסיתי להיכנס למצב המיוחד הזה, כמעט מדיטטיבי, שלפעמים הייתי נכנסת אליו כשהייתי מקשיבה למוזיקה מסוימת. עוד לפני שהספקתי להרגיש מנומנמת כבר נרדמתי.

*

כשהתעוררתי הדיסק כבר נגמר. השעה הייתה אחרי אחת. דרך הקיר שמעתי שיש עדיין אנשים במטבח, אפילו שידעתי שאבא צריך לקום מחר מוקדם ולהביא את המכונית למוסך. הייתי צריכה פיפי, הוצאתי את האוזניות מהאוזניים ושמתי את נגן הדיסקים על השידה. אחרי שעשיתי פיפי וצחצחתי שיניים נכנסתי למטבח לקחת כוס מים. כולם עוד ישבו שם, גם יִמִי.

"היי, מה העניינים?" אמר יורגן כשנכנסתי.

הם היו שיכורים, ראיתי את זה כי קווי המתאר שלהם נראו מעורפלים והפרצוף של אבא היה קצת אדום. החלון התכסה באדים והשולחן היה מלא בפחיות בירה. ברוב טפשותי שאלתי מה הם עושים, בקול מלא חיים שלא היה לי מוכר. המבט שלי היה קצת מטושטש, כאילו אני יכולה לראות את כל החלקיקים באוויר, מרחפים סביב באיטיות, נכנסים ויוצאים מהפיות הרטובים של כולם, יורדים לריאות שלהם, עולים ואז נכנסים לתוכי.

"אנחנו יושבים פה ומדברים על החיים, ילדונת," אמר יורגן.

"היית אמור לתלות את הכביסה," אמרתי ליִמִי, אבל מיד התביישתי, הרגשתי כזאת "בסדר", בדיוק כמו בבית הספר כשכולם מגלגלים עיניים בכל פעם שאני מצביעה.

מול יִמִי עמדה פחית של בירה מחוזקת, הוא הקיף אותה בידו.

"אני אעשה את זה אחר כך," אמר.

"יִמִי יושב פה ורוכש קצת בינה מאנשים כמונו, שכבר עברו לא מעט בחייהם," אמר יורגן.

"אני רואה שהוא גם השיג לו קצת בירה," לא התאפקתי ואמרתי בזמן שהוצאתי כוס מהארון ומילאתי אותה במים.

"קצת בירה לא תזיק," אמר אבא. "הרי בקרוב הוא בן שמונה עשרה."

"הוא בן שש עשרה," אמרתי.

"אז בת כמה את?" שאל יורגן, בולע קצת את המילים.

"היא בת שלוש עשרה," אמר יִמִי.

"אוי ואבוי, אז כדאי שנתנהג יפה," אמר יורגן לאולוף ודחף אותו במרפקו.

"אל תגידי לי שאת מרגלת בשביל 'האחות הגדולה' שם למעלה?" אמר אולוף.

התחלתי להגיד שאני לא שום דבר, אבל אבא קטע אותי.

"כל עוד היא שם למעלה אני המחליט פה למטה," אמר. "ואני לא חושב שצריך לעשות כזה סיפור מבירה או שתיים."

"ברור שלא," אמרתי והלכתי משם.

הם התחילו שוב לצחוק.

חזרתי לחדר שלי, נכנסתי למיטה ומשכתי את השמיכה עד הסנטר, אבל ידעתי שלא אצליח להרדם. לא הצלחתי להוציא מהראש את ההבעה המתנשאת המגעילה של יִמִי. זו ההבעה שהייתה לו על הפרצוף כשחשבתי על מה שקרה, הדבר שבעצם לא ידעתי עליו שום דבר. כל בית הספר ידע יותר ממני, כי אף אחד אף פעם לא מספר לי שום דבר. אפילו לא אימא. כולם רק הסתכלו, או הסתכלו הצדה. רסיסי מידע, זה כל מה שהיה לי. ואף פעם לא הייתי בבית של דאנֶה, שבו הייתה המסיבה. נראה שיש שם מסיבות לעתים קרובות, אולי ההורים שלו נוסעים הרבה. אבל אף שמעולם לא הייתי בבית של דאנה, ואף פעם אפילו לא השתתפתי במסיבה, יכולתי לראות את הדלת לנגד עיניי. יכולתי לראות הכול, מבעד לזמן ולחלל. יכולתי לראות מבעד לקירות. את /הסלון מתמלא בפחיות בירה, את החלונות מתכסים אדים ואת האנשים שעומדים בכל מקום. הם מתמזמזים וצורחים כדי לשמוע זה את זה מעל המוזיקה שפוצצה את הרמקולים והתחילה לחרוק בדיוק כמו שהרמקולים של יִמִי חורקים כי הוא אף פעם לא נזהר ותמיד עושה בדיוק מה שבא לו. חלק מעשנים סיגריות, אולי אפילו בתוך הבית. חלקם במרפסת. נערה בלונדינית מקיאה על הפרחים בגינה ונראה שבקיא יש חתיכות מדממות. אבל אני מפנה משם את מבטי ומכריחה את עצמי להסתכל למעלה, אל הדלת בקומה העליונה. שם למעלה שקט לגמרי, דלת חדר השינה היא זו שמימין למדרגות, צבועה בלבן. היא פתוחה לכדי חריץ. המוזיקה מהקומה למטה חלשה יותר, היא נשמעת עמומה ומייבבת, כאילו מנגנים אותה לאחור. האור מהמסדרון נופל על החדר החשוך, המיטה הזוגית מוצעת, אבל כיסוי המיטה מקומט ולא מכסה את הכרים. ובמיטה שוכבת קלרה. ישנה, באמצע אלומת האור החודרת מהדלת. כאילו עלתה הנה לנוח, כדי לברוח מכולם לזמן מה. אולי היא רבה עם מאדֶה, אחרת הן היו צריכות להיות יחד, בבית הספר הן תמיד היו יחד. אבל נראה שקלרה כל כך השתכרה שהיא שכבה לישון. כולם בבית הספר אמרו שקלרה אוהבת מסיבות. שקלרה תמיד חייבת להיות "שפוכה". הפנים שלה מופנות הצדה, אני מתקשה לראות אותה כמו שצריך, אני יכולה לראות מבעד לכל הקירות, רק לא זה, כאן אני רואה רק את הפתח הצר והמואר, והמבט שלי מאבד את אחיזתו בצדדים החשוכים. מולי שוכבת קלרה והשיער הארוך שלה מפוזר על המיטה. הוא נבלע בין קפלי הכיסוי ונראה ארוך נורא, מגיע עד מעבר לשולי המיטה. קלרה הכי יפה מכל הבנות בבית הספר, אפילו כשהיא שפוכה היא יותר יפה מכולן, שוכבת באור שחודר מהמסדרון. אבל פינות החדר כל כך חשוכות. החושך מתרחב ומתכווץ, אבל כל הזמן הוא בעצם גדל לאטו. הוא משתלט על הכול. ואחר כך נדמה לי שהכול נעלם, כאילו שוקע ומתרחק בתוך שדה הראיה שלי. פס האור מהדלת מהבהב, מישהו חולף על פני הפתח. מורגשת תנועה בתוך השחור. האור שוב נקטע. יש עוד מישהו בחדר.

אולי הם עשו את זה בצחוק, אני לא יודעת. אני רואה רק יד גדולה שמושכת את השמלה שלה ואחר כך אני לא רואה עוד, האור מהבהב ומתחיל לרצד, הופך לנחיל של נקודות מטושטשות עד שאני מוכרחה להסתכל הצדה והתמונה נעלמת לגמרי. אבל אני יודעת שיִמִי היה שם. אני יודעת, כי שמעתי בשיעור טבע את מיכּאלה אומרת ללינֵאָה שמאדֶה סיפרה שזה מה שקלרה אמרה לשוטרים. לפני שביטלה את התלונה שלה היא אמרה לשוטרים שיִמִי ודאנֶה ורובין ואַנטֶה היו שם בפנים. למרות שהייתה כל כך שיכורה שנרדמה, היא הרגישה שהם היו שם. ואולי היא ראתה את החיוך הדבילי של יִמִי, את ההבעה המפגרת שלו, אולי זה מה שראתה אז. ההבעה שהייתה מרוחה עכשיו על הפרצוף שלו כשישב במטבח, כאילו שום דבר לא קרה. כאילו הכול כרגיל.

ושם הם ישבו יִמִי ואבא ואולוף ויורגן וריקרד, וצחקו. הצחוק הגיע עד לחדר שלי. אולי אימא גם שמעה אותם, או שהיא ישנה, כבר לא היה כל כך חשוב, כי היא לא עשתה שום דבר, פשוט נתנה להם לצחוק כמה שהם רוצים.

אחרי עשרים דקות בערך שמעתי את רגלי כסאות המטבח מתחככים ברצפה. מיד אחר כך יורגן והאחרים עברו ברחוב מחוץ לחלון, הקולות שלהם הלכו והתרחקו ובסוף נעלמו. ולזמן קצר השתרר שקט. אף אחד לא נכנס לחדר האמבטיה לצחצח שיניים, אבא ויִמִי נשארו במטבח. ראיתי אותם יושבים שם כשהצצתי בחטף דרך הקירות, הם דיברו בשקט ובמחוות ידיים גדולות, היו במצב רוח מרומם. אבל לא יכולתי להבחין במילים שאמרו, רק לראות אותם, יושבים קרוב זה לזה, משיקים את פחיות הבירה ואז לוגמים את הטיפות האחרונות. כמה דקות אחר כך נפתחה דלת הכניסה ונסגרה. התיישבתי במיטה, כיביתי את מנורת הלילה כדי שאוכל לראות בחושך. יִמִי יצא מהבית, הוא היה בדרך למחסן. ראיתי שהדלת נתקעה קצת כשמשך בידית, כמו שבדרך כלל קורה בחורף כשהאדמה הקפואה דוחפת את המפתן כלפי מעלה. הוא טלטל את הדלת עד שנפתחה, ונכנס למחסן. כעבור זמן קצר יצא ובידו חפץ צר וארוך. ניגשתי לחלון והצצתי מאחורי הווילון, אבל לא יכולתי לראות מה הוא מחזיק. הוא נכנס חזרה הביתה ושמעתי אותו ואת אבא מדברים, אבל לא מה הם אומרים. הם צחקו קצת, ואחד מהם היסָה את האחר.

שוב השתרר שקט. פתאום שמעתי את המדרגות חורקות. בבת אחת תפסתי במה מדובר. יִמִי הביא מהמחסן את הלוֹם.

הם מתכננים לפרוץ לחדר.

מיהרתי לדלת, הרגשתי שאני מוכרחה לעצור בעדם. אבל נעמדתי במקום. מה זה משנה אם הם יפרצו את הדלת שלה. הם בטח רק רוצים לצחוק קצת על אימא. זה סתם, בצחוק.

 אבל אור מוזר האיר בתוכי. וידעתי שלא מספיק לצעוק. כדי לעצור בעדם אני צריכה לקחת מהם את הלום במו ידיי. זו הדרך היחידה.

 אז פתחתי את הדלת ויצאתי למסדרון, אבל כשעמדתי לעלות במדרגות שמעתי איך הם, בצליל שהזכיר לי קול של חיה מעונה, פורצים את הדלת וצועקים משהו לאימא. קפאתי באמצע התנועה. בבת אחת השתרר שקט מוחלט. משהו קפוא כקרח זרם באיטיות בגופי. הרגשתי אותו מחלחל דרך הגרון למטה אל חלל הבטן, מתפשט לצדדים, יורד לירכיים וממשיך למטה, עד שהתרכז בברכיי בשתי מערבולות מסתחררות. ואז שמעתי מישהו בוכה.

אימא.

הבכי גבר, היא התייפחה וכמעט החלה לילל, לא, לא לילל, הצליל היה יותר עמום. יבבות ממושכות ממעמקי הגוף. הן הלכו וגברו, היו כל כך קולניות שאפילו לא שמעתי את יִמִי ואבא יורדים במדרגות. הם לא אמרו שום דבר כשחלפו על פני במדרגות, עדיין עמדתי במקומי, מוכנה לזנק. העיניים שלהם נראו מרוקנות לגמרי כשנעלמו בחדרים שלהם. אימא המשיכה לילל בבכי בעליית הגג, אבל אני עמדתי במקומי ולא עליתי לנחם אותה.

*

למחרת התעוררתי מאוחר, שכבתי קצת במיטה והקשבתי. האבק התנועע מעל פנַי בתבניות חלומיות. שקט שרר בבית. עליתי במדרגות בהיסוס. הכול נראה לי כל כך ריק. דלת החדר של יִמִי הייתה פתוחה. המיטה לא הייתה מסודרת.

גרם המדרגות המוביל לעליית הגג היה אפלולי, מגע שלבי העץ של המדרגות השחוקות היה חָלָק כנגד כפות הרגליים שלי. עליתי בצעדים שקטים ככל שיכולתי, בחצי הדרך למעלה ראיתי שדלת עליית הגג פתוחה כדי חריץ. הלום השאיר סימנים ברורים. פצעים בהירים נפערו במסגרת העץ. האור שבקע מהחריץ שטף את כפות הרגליים שלי.

"אימא?"

פתחתי את הדלת לרווחה.

מדהים כמה הספיקה לפנות ולסדר. זכרתי את החדר דחוס ומבולגן, חשוך ומלוכלך. חלונות תקועים, שכבה עבה של אבק על שקיות אשפה ורהיטים נשכחים. אבל עכשיו זה נראה כמו חדר רגיל. ניחוח קלוש של לימון, עץ וקטורת.

מבעד לשני חלקיו של וילון סגול כהה חדר האור החורפי הרך והאיר את שולחן הכתיבה המכוסה בספרים. במרכזו עמדה מכונת כתיבה נוצצת ובתוכה גיליון נייר לבן. המיטה המתקפלת הייתה מוצעת, ועל הרצפה לידה עמדה כוס מלאה במים עד החצי. כמה שערות דקיקות, פלומתיות נדבקו לשפתיי הכוס, המים היו קצת מאובקים. התקדמתי כמה צעדים לעבר המיטה, אבל נעצרתי. קול, כמו חבטה קלה. או כמו צליל עמום שהלם איפשהו בבית, מסעו מבעד לקירות טשטש אותו, אבל הוא הגיע אלי בדיוק ברגע שנעצרתי. עמדתי בלי לזוז והקשבתי. מחוץ לחלון נשמע עורב זנבתן קורא במרחק. וזה הכול. כאן למעלה היה קר יותר, ואני עמדתי יחפה על רצפת העץ. כמה סנטימטרים מאצבעות הרגליים שלי ראיתי שמישהו מתח קו גיר לבן שנעלם תחת השטיחון האדום עם הדוגמה המזרחית. השטיחון היה מונח על הרצפה לפני. ידי רעדה קצת כשהסתרתי אותה מאחורי הגב.

הייתי ממש על הסף עכשיו, על הסף של משהו.

באיטיות רבה, כאילו לא רציתי שיִראו, פתחתי קצת את פי. שאר הגוף היה שקט, זה היה גורלי לגמרי. עשיתי את הסימן בתנועת יד זריזה מעל עמוד השדרה, בקושי ראו אותה. מרוב ריכוז העור על פנַי התחיל להימתח עד המצח והרקות. אמרתי את המילה בשקט-בשקט, בקול שכמעט לא נשמע ובשלווה גדולה, כמעט בדממה. ועדיין שמעו אותה.

אחר כך עשיתי את צעדיי הראשונים במעגל לעבר השמש.

כשהייתי מוכנה, נעצרתי. הרגשתי שכל הגוף שלי רדום, המבט שלי שוטט סביב. אבל שום דבר לא קרה. אפילו העורב לא קרא עכשיו. הסתובבתי ורציתי ללכת. אבל תוך כדי שחציתי את החדר קלטתי בזווית העין תנועה גלית, כמו רוח מנשבת. ליד הרצפה, מאחורי הווילון שלפני החלון הקרוב. כאילו משהו ישב שם זמן מה, אבל היה עכשיו בדרכו החוצה.

 

הם ישבו על הארץ בחושך, קרוב לתנור שגחליו האירו את חלל הבקתה באור אדום עמום. האור האדום העמיק את תווי פניו שהיו זרים לה כל כך עד שלא ידעה לפרש את הבעותיו. הוא ישב במבט מושפל, בוהה באצבעות ידיו ששיחקו אחת בשנייה. גם כשהרים אליה מדי פעם את עיניו, היא לא יכלה לראות כיצד הוא מסתכל עליה, כי המבט שלו נבלע בתוך חריצי עיניים מלוכסנים חשוכים.

הם לא דיברו. לא היה טעם לנסות לנהל שיחה ברוסית הדלה שידעו שניהם. אילו יכלה לדבר איתו, היה לה קל יותר לנסות ולנהל את הרגעים האלה, כי היא ידעה שעליה להוביל אותם, לא להיגרר, רק כך יהיה לה סיכוי להיחלץ מהמצב, והמילים החסרות היו יכולות לעזור לה עכשיו.  

"נטליה" אמרה, חייכה, והוא הביט בה מבולבל. "אני נטליה," חזרה ואמרה.

"אׇיְיבֶּק," השיב, עכשיו גם הוא חייך. היו לו שיניים שחורות. היא הניחה סיר על הרשת שמעל הגחלים ומזגה לתוכו מים. מה לשים בהם לא היה לה. על המצח שלו נצצו אגלי זעה והוא התרחק מעט מהתנור ופתח את מעיל הצמר שלו. כשהמים רתחו היא מזגה מהם לספל הפח היחיד שהיה לה והניחה אותו לפניו. הוא הביט בספל וצחק. היה לו צחוק חייתי. מעט הלבן שנותר בשיניו השחורות נצבע באור האדום. הוא קם. היא נדרכה, קמה אחריו. אז מלמל משהו ויצא מהבקתה.

היא מיהרה אל החלון, מנסה להבין מה הוא עומד לעשות עכשיו. השמים היו נקיים מעננים, ומישורי הערבות הקזחיות הוארו באור הכוכבים שגדשו את הרקיע השחור, מאופק עד אופק, ובירח שנראה רק מבעד לחריץ של אור. צלליתו ניגשה אל הצללית הדו-דבשתית של הגמל שלו. הוא טפח על צווארו העבה של הגמל, אמר לו כמה מילים, חיטט באחד השקים שנתלו משני צידי גבו והוציא משם חבילה קטנה. אחר כך נשאר לעמוד שם עוד זמן מה והביט בכוכבים.

היא ניצלה את ההפוגה ומיהרה אל ארגז העץ שבתוכו ישנה התינוקת. נושמת נשימות קצרות וקצת סתומות מבעד לנחיריים זעירים. עטופה בשמיכה עשויה צמר גמלים שקיבלה מהמיילדת שהצילה את חייה בכפר הסמוך לאק-קול שבצפון. בעשרת החודשים שעברו מאז, עטפה השמיכה הזו את התינוקת ושמרה עליה מהכפור. נטליה הניחה את ידה בזהירות על הגוף הקטן וחסר האונים ונשמה לרווחה. עכשיו היא רגועה, ישנה בשקט. כל אחר הצהריים בכתה. סירבה לינוק. זמן ממושך ניסתה להרדים אותה, לכן לא השגיחה בו מתקרב. הרי במישורים האין סופיים האלה אפשר לראות את האבק שמעלה רוכב יחיד ממרחק קילומטרים, אבל היא הסתגרה איתה בתוך הבקתה, החזיקה אותה בזרועותיה, הניעה אותה מצד לצד, שרה לה שוב ושוב שירי ערש שאמא שלה שרה לה בילדותה, ורק לאחר שנרדמה, והמולה נשמעה מכיוון המכלאה, היא ניגשה אל החלון וראתה אותו יורד מהגמל.

הערבות נצבעו באור אחרון של שקיעה. כבר לא אדום, כחול-סגול, והוא לא מיהר להיכנס פנימה. פיהק. התמתח. בחן את מכלאת הצאן והבקר. לגופו מעיל צמר עבה וכובע פרווה. מה תעשה? קילומטרים מפרידים בינה לבין כל נפש חיה, וממילא איש לא יטרח לעזור לה. לברוח היא לא יכולה, הלילות כבר קפואים. ואת הבריח הרופף שעל הדלת אפשר לשבור בדחיפה.

הוא יאנוס אותה, כבר שמעה אזהרות, זה מה שהם עושים כשהם נתקלים באישה ללא גבר, בעיקר אם היא לא מקומית. הוא יכול לחטוף את התינוקת ולמכור אותה, גם סיפורים כאלה שמעה. הייתה לה סכין אחת. היא מיהרה להחביא אותה מתחת לחצאית והחליטה שתשתמש בה רק בלית ברירה, רק כדי להגן על בתה ולא על עצמה. כי גם עם סכין סיכויה מולו לא גבוהים, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את הסכין ועמה את הסיכוי להגן על בתה.

בינתיים לא נכנס. לרגע קיוותה שימשיך הלאה אבל היא ידעה שהסיכוי קלוש כי זה חוק לא כתוב במדינות נוודים – היושבים בבקתות מארחים את הנודדים, הרי גם אלה היושבים בהן הם בדרך כלל נוודים שרק עצרו לרגע, ובקרוב יחזרו לנדוד ולהתארח בבקתות של אחרים. במרחבי הענק של המדבריות וערבות העשב, נוודים מוצאים אלה את אלה לשעה קצרה, ללילה אחד, ונפרדים.

הוא סיים לקשור את הגמל ליד שוקת המים, עצר במרחק מה מול הכניסה, ומתנועותיו יכלה לראות שהוא שוקל את צעדיו כי מקובל שבעל הבקתה יצא לקבל את פניו של האורח. לבסוף התקדם לעבר הדלת והיא מיהרה, מתוך אינסטינקט, אל התינוקת, נשמה נשימה עמוקה והזדקפה – אסור לה להראות כל סימן של פחד. הפחדנים הם הראשונים למות, היא כבר ראתה את זה יותר מדי פעמים. מעולם לא פחדה מדבר, ככה אמרו עליה, עד שבתה נולדה וברגע אחד נעשה עבורה הפחד לדבר מורכב, בלתי צפוי, כזה שיש להשתלט עליו אבל גם להקשיב לו.

כשנפתחה הדלת היא צעדה לקראת האיש הזר ואז עצרה. הוא הביט בה בתדהמה. הוא לא ציפה למצוא בתוך הבקתה אישה לא מקומית לבדה.

"חשבתי שאתה בעלי," אמרה בפולנית, בשקט, "הוא צריך לחזור בכל רגע." הוא השיב לה בקזחית, ונטליה סמנה לו באצבעה שיהיה בשקט, והצביעה על התינוקת הישנה. הוא הנהן, לא ידע מה לעשות עם עצמו, והיא ניגשה אל החלון.

"איש שלי," אמרה ברוסית, "בא."

"כן," השיב ברוסית, חיפש עוד מילים אבל לא מצא.

היא ביקשה לאמוד את כוונותיו אבל התקשתה להבחין בתווי פניו באפלולית הבקתה. הוא היה גדל גוף ובעל תנועות מסורבלות, מה ששיווה לו חזות מאיימת פחות. הוא הסיר את כובעו, התקרב אל התנור שהאיר עליו באור אדום מלמטה, וחימם את ידיו מעל לגחלים.

היא רצתה להציע לו לשבת, אך הבינה שהיא לא יודעת איך אומרים 'שב' ברוסית. הפקודה היחידה שקיבלה מסוהריה הייתה לעמוד, אף פעם לא לשבת.

"לעמוד. לא. בבקשה" אמרה.

הוא חייך. התיישב על האדמה הכבושה, שטיח לא היה לה, וסימן לה להצטרף אליו. נטליה התיישבה במרחק מה ממנו. הוא הביט בה כמה רגעים ואז השפיל את עיניו, כאילו שקע במחשבות, מואר לאורם האדום של הגחלים, מדי פעם עלו מהם כמה להבות קצרות והוסיפו מעט אור בהיר יותר לחלל הבקתה.

היא ביקשה לתכנן את צעדיה, אבל התקשתה לעשות זאת כי לא ידעה מה עומד לקרות. בחנה את פניו, את גופו, שוב ניסתה לאמוד את כוונותיו ולא הצליחה, חיפשה איזה רמז בישיבה הכפופה, באגודלים שמשחקים זה בזה, בדרך שבה שיכל את רגליו או בקצב נשימותיו.

כשחזר אׇיְיבֶּק פנימה, בידו החבילה שהביא מהתיק התלוי על הגמל, עדיין עמדה נטליה ליד התינוקת. הוא ניגש אליה, הביט בפנים הישנות ושלח את ידו לכיוונן. היא מיהרה לעצור אותו ותפסה את ידו. הוא נתן בה מבט, אחר כך הזיז בידו האחרת את שולי השמיכה שכסתה את לחיה.

"אוויר," אמר והדגים זאת בנשימה עמוקה ומודגשת. היא חייכה, הסירה את היד שלה מידו.

"אירינה," אמרה והצביעה על התינוקת.

"אירינה," אמר אׇיְיבֶּק, תפס חזרה את ידה ומשך אותה אחריו. זהו, חשבה, זה מתחיל. אסור היה לה לגעת בו ראשונה. הוא קרב אותה אל תנור הגחלים, התיישב והושיב אותה מולו. הוא פתח את החבילה, שהייתה סמרטוט מגולגל, והוציא משם ספל פח ושקיק בד קטן, פתח את השק, הריח את תוכנו, הגיש אותו לאפה והיא הריחה ריח נעים שהזכיר מנטה. הוא שפך את המים מספל הפח שלה חזרה אל הסיר, זרק כמה עלים יבשים לתוכו, וכעבור כמה רגעים מזג לשניהם את התה שהעלה בבקתה ריח נעים.

"תודה," אמרה לו. הוא הוציא עוד כמה עלים משקית הבד וקרב אותם לפניו.

"להסתכל," אמר והצביע על עיניו, "להריח," וקרב אל אפו, "בחוץ," אמר, "את. למצוא." ונתן לה את העלים. אחר כך הניח את ידו על ירכה והסתכל בפניה. היא התלבטה מה לעשות, לבסוף הורידה את ידו.

"איש שלי," חזרה ואמרה ברוסית, "בא." הצביעה לכיוון הדלת והוא רק הנהן, לגם מהתה והיא לגמה אחריו.

היא ניסתה לחבב אותו בדרך כלשהי, למצוא בפניו משהו שימצא חן בעיניה, שתוכל להתלות בו במקרה שיחליט לכפות את עצמו עליה. הוא אמנם נראה צעיר, לא מבוגר בהרבה ממנה, אבל תווי פניו האסייתיים היו גסים, השיניים רקובות, ועלה ממנו ריח לא נעים של גמל. מה שכן, אפפה אותו עצבות שנגעה ללבה, כאשר ישב מולה בפנים מושפלות, כתפיו שמוטות לפנים, והתנדנד מעט קדימה ואחורה מתוך איזה קצב פנימי, כאילו שר לעצמו או התפלל.

נטליה קמה, ניגשה לאחת מפינות בקתת הבוץ, והביאה חתיכת לחם יבש שהייתה לה וקצת יוגורט שהכינה.

"לאכול?" שאלה אותו ברוסית. אׇיְיבֶּק הסתכל על האוכל הדל שהחזיקה בידיה, אמר כמה מילים בקזחית והניד בראשו בשלילה. היא החזירה את האוכל למקומו, חזרה לשבת ליד התנור, ומזגה לשניהם עוד תה. 

היא ידעה שרגע שכזה עלול לבוא, ובכל זאת החליטה לעזוב את הקולחוז ולצאת אל שדות המרעה. ארבעה חודשים חיה שם לצד פליטים פולנים ורוסים בין המון קזחים שלא רצו בהם. יחד עם אירינה ישנה באחת הפינות בבקתת בוץ של משפחה מקומית ומדי בוקר יצאה לעבוד עם עוד כמה פולניות. הן אספו בידיים חרא טרי של פרות מהמרעה והמכלאות, בחשו את כל הגללים שמצאו לעיסה אחת אחידה, יצרו ממנה כדורים, שיטחו אותם על הארץ וייבשו בשמש. עם דסקיות הגללים היבשות הסיקו אחר כך את התנורים וחיממו את הבקתות. ואם נגמר כל החרא לפני סוף יום העבודה הן נשלחו לחפור תעלות ניקוז. אירינה היתה קשורה לגבה ועטופה היטב. היא לא הסכימה בשום אופן להשאיר אותה אצל הקזחים שאצלם התגוררה, לא משנה כמה קר או חם היה בחוץ.

בקולחוז היה מה לאכול, לא הרבה, אבל היה מה לאכול – שלא כמו בערים ששם מתו המונים ברעב. אך גם כאן הצפיפות האנושית והטינופת היו בלתי נסבלות ומגפות של טיפוס ודיזנטריה הרגו לעתים משפחות שלמות, ובעיקר פגעו בילדים ובתינוקות. לכן, כאשר הופיעו שני פקידי הנקוו"ד והודיעו שהם מחפשים משפחה שתעבור למשך תקופה לבקתת קיץ כדי לרעות עיזים ופרות, היא מיד התנדבה, והם לקחו אותה בלי לשאול שאלות.

חברותיה הפולניות לקחולוז ניסו לשכנע אותה להישאר. הרי מי יעלה על דעתו שאישה ותינוקת יחיו לבד באמצע הערבות הקזחיות. זה טירוף מוחלט. יגיעו נוודים ויאנסו אותה בזה אחר זה ואחר כך ייקחו את התינוקת וימכרו אותה. שלא לדבר על הרעב, מי ידאג לה לאוכל? והבדידות המוחלטת, מי יטפל בה אם תחלה? אנחנו צריכות להישאר יחד, אמרו, לדאוג אחת לשנייה, אסור לנו להתפזר.

"זה אולי נכון," השיבה להם נטליה, "אבל הפעם לא." והיא תסתדר. היא בדרך כלל מסתדרת. היא חייבת להרחיק את התינוקת מהמחלות האלה לפני שיתפסו גם אותה, והיא חייבת להתרחק בעצמה מההמון ומהטינופת האנושית שלא עזבו אותה לרגע בשלוש השנים האחרונות מאז פרצה המלחמה וכבר איימו להטביע אותה בתוך מעמקי השיגעון.

אירינה בכתה. היא נגשה אליה ואׇיְיבֶּק עקב אחריה במבטו. היא הרימה אותה בזרועותיה, ניסתה להרגיע אותה, אבל התינוקת הייתה רעבה והיה עליה להיניק אותה. היא התלבטה מה לעשות. האם תפנה אליו את גבה? האם תניק מולו? לבסוף התיישבה ליד הארגז כשצדודיתה פונה אליו, הרימה את החולצה והניקה.

"לא טוב שם," אמר אׇיְיבֶּק ברוסית, "קר. תינוקת."

היא ידעה שהוא צודק, אירינה ביקשה להשתחרר מהשמיכה כדי לינוק והיא עלולה להתקרר. היא התפתלה בזרועותיה, בעטה, ונטליה נאלצה להיכנע ולהסיר את השמיכה, לכן התקרבה אל התנור, עכשיו בפניה אליו, קיוותה שיסיט את מבטו, אבל הוא נעץ את עיניו בתינוקת היונקת ובשד החשוף. על שפתיו נמתח חיוך קטן. בעיניים שלו עלתה לחלוחית והיא נצצה מעט באור הגחלים. אירינה הייתה רעבה. כשסיימה עם שד אחד ביקשה לעבור לשני ואׇיְיבֶּק לא הסיר את עיניו מהחזה של נטליה. הוא מחה את עיניו אבל אחרי כמה רגעים הלחלוחית חזרה.

אירינה נרדמה בעודה יונקת ונטליה החזירה אותה אל הארגז שלה ועטפה אותה בשמיכה. היא חששה לשוב ולהתקרב אליו ונשארה ליד הארגז. הוא נעמד פתאום. היא נדרכה והניחה לרגע את ידה על הסכין שהחביאה מתחת לחצאית אך מיד הזכירה לעצמה שהסכין לא תגן עליה, לא משנה מה יעשה, הסכין תגן רק על בתה.

"מה קרה?" שאלה.

"אני רעב," רטן אׇיְיבֶּק – את המילה 'רעב' היא הכירה היטב ברוסית. גם את המילה 'צמא'. גם את המילה 'בכי'. גם את המילה 'כאב'. גם את המילה 'מחלה'. גם את המילה 'מכות'. גם 'אונס'. 'עינויים'. 'יהודיה מלוכלכת'. 'זונה'. 'לעמוד'. 'להתכופף'. 'לפסק'. 'לסתום את הפה'. 'לצרוח'. 'לברוח'. 'לקפוא'. 'להישרף'. 'לגסוס'. 'למות' – עוד לפני שהספיקה לעשות משהו, הוא כבר יצא מהבקתה והיא שוב מיהרה אל החלון.   

הוא הלך בצעדים גדולים אל הגמל. באור הכוכבים ראתה בקושי את צלליתו  שהתמזגה עם צללית הגמל שכרע על הארץ, ופתאום בערה שם אש. זה היה לפיד שהדליק ואחז בידו. הוא לא התעכב ונכנס איתו אל המכלאה שפעיות וגעיות מבוהלות עלו ממנה. כשיצא משם התפתל בזרועותיו גדי קטן שהמליטה אחת העזים שבועיים קודם לכן. היא קראה לו מונדק, על שמו של אחיה הצעיר, ולאירינה היה יחס מיוחד אליו, כי הוא היה היחיד שהיה פחות או יותר בגודל שלה.

אׇיְיבֶּק נעץ את הלפיד באדמה, הוציא סכין גדולה מאחד התיקים שהיה תלוי על הגמל, ושיסף למונדק את הגרון. מיד אחר כך חתך את בטנו, רוקן החוצה את המעיים והאיברים הפנימיים ולאחר מכן חתך כמה חיתוכים מדויקים בגוף הקטן של הגדי ופשט את עורו של מונדק בכמה תנועות משיכה חזקות. הוא השליך את העור הצידה וביתר את הגוף לחתיכות. רגליים, צלעות, את הראש כרת, לא חלפו יותר מכמה דקות עד שחזר מתנשף פנימה לאחר ששטף את הדם מהסכין ומזרועותיו במים שבשוקת, והביא עמו את השוקיים והצלעות.

היא לא הצליחה להסיר את עיניה מהבשר. אׇיְיבֶּק הוריד את המעיל שלו בתנועות חדות, מזיע, נושף ומתנשף, גופו מסריח מזיעה ומאדרנלין. כשהתקרב אל התנור והניח את ארבעת השוקיים הקטנות על הרשת, היא ראתה שעל פניו השפריץ דם.

בתוך כמה רגעים התמלאה הבקתה בריח עז של בשר צלוי והוא הכניס את שניהם לחוסר שקט. פיה של נטליה התמלא ריר, הדופק שלה גבר, הרעב שהשתלט על הגוף שלה, והיה לחלק בלתי נפרד מחייה עד שכמעט לא השגיחה בו, התנפח בתוכה כמו מפלצת. שניהם ישבו נרגשים על ברכיהם מול התנור, מתנשפים, מזיעים, מביטים מהופנטים בבשר הנצלה. טיפות ממעט השומן שכיסה את הבשר נטפו על הגחלים בקולות תסיסה, הציתו בהן פרצי להבות שהאירו את פניהם באור בהיר וכיסו את קירות הבוץ של הבקתה בצלליות מרצדות.

פתאום נצמד אליה ואחז בכוח את פניה בשתי כפות ידיו. פניו הרחבות, הכהות, המוכתמות בדם היו עכשיו קרובות לפרצופה. היא הרגישה את הדופק המהיר שלו מבעד לכפות הידיים, היא הריחה את ריח הדם שעדיין דבק בהן, הריחה את הריח שעלה מהזקן המדובלל שלו, את העור שלו, את הנשימות שלו, את הבל הפה המסריח שלו, והלב שלה עמד להתפקע כשאל התאווה לבשר נוספה הבהלה שעוד רגע ינסה לנשק אותה.  

אבל גם אירינה הריחה את ריח הבשר, והתעוררה. היא התיישבה בתוך הארגז, נבהלה מהבזקי הלהבות, והחלה לצעוק. אׇיְיבֶּק מיהר לעזוב את נטליה, כאילו נבהל מעצמו וממבט התינוקת שהביך אותו. נטליה ניגשה אליה והרימה אותה. "תודה לך, מתוקה שלי," לחשה לה בפולנית, חיבקה אותה וניסתה להסדיר מעט את התנשפויותיה ואת דופק הלב, אבל אירינה, שהתעוררה לגמרי, ביקשה בתנועות ידיים וביללות להיחלץ מחיבוקה ולהתקרב אל התנור.

אׇיְיבֶּק הפך את השוקיים שעל הרשת כשהתיישבו שתיהן ליד האש. אירינה הצביעה עליו והוא חייך אליה חיוך חם. היא לא נבהלה מהאיש הזר בעל התווים הקזחים שכבר היו כל כך מוכרים לה.

"שלום," אמר לה ברוסית, "אׇיְיבֶּק," ונגע באפו, "אירינה," ונגע באפה. היא צחקה. סימנה שהיא רוצה שיעשה זאת שוב, והוא משך הפעם באוזנו, "אׇיְיבֶּק," אמר, "אירינה," ומשך באוזנה, "נטליה," אמר, חייך אליה, כאילו מנסה לפייס אותה, ומשך גם באוזנה. שוב אירינה צחקה. עכשיו היא סימנה לנטליה שתעשה את אותו הדבר. נטליה ניפחה את לחייה והוציאה מהם את האוויר בקול נשיפה כשלחצה עליהן באצבעותיה, "נטליה," אמרה, שלחה מבט באׇיְיבֶּק וגם הוא ניפח את לחייו. "אׇיְיבֶּק," אמר ולחץ עליהן באצבעותיו והוציא את האוויר בקול תרועה גדול. היא ליטפה את לחייה של אירינה. "אירינה," אמרה ברוך, "אירינה המתוקה." בינתיים הסיר אׇיְיבֶּק את שוקי הגדי מהרשת והניח אותן בקערת פח כדי שיתקררו מעט. עתה הניח על הרשת את כלוב הצלעות הזעיר שפילח לשניים.

"לי, יש," אמר והצביע על אירינה.

"לך?"

"כן. שתיים שנים," אמר, "בת. אׇנָארְגוּל."

"אחת?" שאלה.

"אחת," אמר, בעיניו חלפה איזו קדרות שחורה, מבטו השתנה לרגע, "אחת," חזר ואמר בשקט. הוא פנה אל הקערה, נגע באחת השוקיים כדי לבדוק אם התקררה מספיק, הגיש אותה לנטליה ולקח אחת לעצמו. נטליה התרגשה כל כך עד שהניפה את השוק שלה באוויר, "נזדרוביה," היא קראה ואׇיְיבֶּק פרץ בצחוק החייתי שלו. "נזדרוביה," קרא אחריה, הניף את זאת שלו והם השיקו את השוקיים.

ברגע שקירבה את הבשר לשפתיה התנפלו עליו שלוש שנות הרעב החולפות כמו חיות טרף, והיא לעסה ונגסה ובלעה גושי בשר גדולים. מיץ הבשר נטף על הסנטר שלה וקריאות המחאה של אירינה לא עניינו אותה. לרגע שכחה מהכול, אפילו מהמלחמה שכחה. כל כך השתוקקה לשוב ולהרגיש את השובע המטפס לאיטו מהבטן במעלה הגרון.

פתאום נבהלה. היא הבינה שאירינה איננה, שהיא כבר לא יושבת עליה, וברגע אחד חזרו הבקתה, התנור, אׇיְיבֶּק וגם אירינה, שישבה בין רגליו המשוכלות. שניהם הביטו בה בעניין. הידיים שלה רעדו. בידו האחת אחז אׇיְיבֶּק בשוק הגדי שלו. בשנייה בחתיכת בשר שאירינה מצצה.

"אני מצטערת," אמרה בפולנית ונגבה את עיניה. "סליחה," אמרה ברוסית.

"בעיה אין," השיב אׇיְיבֶּק.

נטליה הניחה את עצם השוק שכרסמה היטב בצד ושלחה את ידה לקחת לעצמה עוד אחת, אבל אׇיְיבֶּק הניח את ידו על היד המושטת ועצר אותה.

"לא טוב," אמר, "בטן. ריק. מוות."

"בסדר," אמרה מאוכזבת, היא ראתה מה קרה לרעבים שאכלו יותר מדי, ולקחה רק חתיכת בשר קטנה. היא הכניסה אותה לפיה, לעסה היטב, הוציאה על אצבעה והגישה לפיה של אירינה. התינוקת מיהרה למצוץ את האצבע.

היו לילות שבהם חלמה ששדיה ריקים, מורעבים, שואבים את חייה של בתה היונקת במקום להזין אותה, וגוף התינוקת הולך ומצטמק ונעלם לתוכם. כי גוף כמו שלה יכול לייצר רק חלב דל, מימי, חמוץ. איך תוכל התינוקת להשמין מחלב רזה כל כך שמספקת לה אם רעבה. לכן כשהצליחה להשיג חלב השקתה אותה, גם נוזלים של מרק נתנה לה לאחר שקצת גדלה, ומהרגע שהצליחה, האכילה אותה במעט מזון שלעסה קודם לכן – לחם, תפוח אדמה – בשר מעולם לא היה לה.

אלה היו ימים שקטים של סוף הקיץ, שבהן בילו שתיהן את מרבית היום במרעה. השמש, אמנם, עדיין להטה, אך עם בוא ספטמבר של שנת 1943 הימים והלילות הלכו והתקררו. נטליה ידעה שזאת הפוגה בלבד, אבל בינתיים התופת מאחוריה, והעתיד? היא העדיפה לא לדעת, לא לחשוב, לא לתכנן תוכניות כיצד תשרוד. לראשונה מזה זמן רב היא לא נאבקת, היא לא רק גוף, מכונת חיים מעונה, מקולקלת, שמקרטעת מיום ליום. לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להרגיש – כמה אהבה את החיים הארורים האלה לפני שפרצה המלחמה – לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להתגעגע.

"את. מאיפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

"פולין," אמרה נטליה, "ורשה."

"רחוק," אמר.

"רחוק," אמרה.

אירינה ישבה ליד נטליה ולעסה במרץ כף עץ. אׇיְיבֶּק הסתכל בה.

"שיניים," חייך, "ככה אׇנָארְגוּל גם."

"שתיים שנים אמרת?"

"שתיים."

היא הכניסה שתי דסקיות גללים לתנור, וכעבור זמן קצר הן החלו לבעור. אור בהיר האיר את חלל הבקתה ואׇיְיבֶּק בחן את פניה ואת גופה בלי לנסות להסתיר את מבטו. אריניה התעייפה. היא ביקשה לשבת בחיקה של נטליה ובהתה באש.

"אבא איפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

נטליה התלבטה מה לענות. היא ידעה שהוא כבר לא מאמין לסיפור שהמציאה ולא התחשק לה להמציא סיפור אחר.

"אבא אין," אמרה.

"מת?"

"מת."

"מלחמה?"

"מלחמה."

הוא השתתק, השפיל את עיניו.

"אתה? אישה?"

אׇיְיבֶּק חזר להביט בה. באור הלהבות ראתה את העצב שבעיניו. הוא קם, סימן לה בידו שעוד רגע יחזור, ויצא מהבקתה.

"מה את אומרת, אירינה?" אמרה נטליה, "אולי בכל זאת הלילה הזה יהיה בסדר? אולי הוא יניח לנו? אולי פשוט נלך לישון?"

כשחזר פנימה עם בקבוק וודקה בידו, היא הבינה שהזדרזה לקוות – אם ישתכר זה יהיה הסוף שלה. אבל אׇיְיבֶּק נראה מרוצה. הוא לקח את שני ספלי הפח, רוקן אותם משאריות התה, ומזג וודקה לשניהם. לא הרבה. הכמות המדודה שמזג עוררה אצלה איזו תקווה. הוא הרים את הספל שלו.

"נזדרוביה," קרא, "לחיים של אירינה."

"לחיים של אירינה," חזרה אחריו נטליה, "של אירינה ושל אׇנָארְגוּל."

"ושל אׇנָארְגוּל," אמר. הם השיקו את הספלים ושתו. הוודקה הייתה מחוספסת, חדה, השאירה אחריה שובל שורף בגרון אבל העלתה בגופה של נטליה תחושת ערפול נעימה.

"וודקה. בשר," אמרה, "מלחמה, אין."

"מלחמה אין," חזר אחריה וצחק. היא לא אהבה את הצחוק החייתי שלו. הוא מזג לעצמו עוד וודקה, הציע גם לנטליה, היה לה מספיק, בכל זאת מזג לה קצת.

"לחיים. אנחנו," אמר.

"אנחנו," אמרה. הוא שתה. היא שתתה רק לגימה זעירה.

"אתה איפה?" שאלה.

"רחוק," השיב, "עכשיו בא בית קברות."

היא לא הכירה את המילה שבה השתמש ברוסית.

"מוות. אדמה. למטה. אבן על זה."

"מי?" שאלה.

הוא לא השיב. מזג לעצמו עוד וודקה והיא חיפשה תירוץ לצאת משם לרגע, לכן החליטה ללכת להשתין בחוץ. היא קמה ועטפה את אירינה בשמיכה שלה.

"חוזרת," אמרה ויצאה החוצה.

בחוץ היה קר, רוח חזקה נשבה. הירח שקע והכוכבים היו רבים ובוהקים כל כך עד שנדמה היה לה שהרקיע צנח למטה ושהוא מכסה אותה כמו שמיכה. בפנים, היא ידעה, אׇיְיבֶּק ממשיך לשתות את הוודקה שלו. אילו יכלה הייתה נשארת בחוץ עד שיירדם, אבל היה לה קר, ואריניה התחילה לבכות, כך שמיד אחרי שסיימה להשתין חזרה פנימה, ובאוויר החם שהמתין לה בפנים, עם שאריות ריח הבשר הצלוי, הייתה בכל זאת נחמה.

אׇיְיבֶּק נשאר לשבת באותו המקום שבו השאירה אותו. הוא לא הפנה את מבטו אליה כשחזרה, שוב שקע במחשבותיו, מתנדנד קדימה-אחורה, משחק באגודליו. רק כשהתיישבה חזרה ליד התנור הוא הרים אליה את עיניו.

"אׇנָארְגוּל חוזר אתה?"

"כן," השיב, "אמא שלי."

על אשתו כבר לא שאלה.

היו לה כמה פיסות בדים שחיתלה בהן את אירינה ונשארה לה עוד אחת נקייה. היא הסירה את זו הרטובה שעטפה אותה וחיתלה מחדש בבד היבש. הוא המשיך ללגום מהוודקה ואירינה ביקשה לינוק. ברגע שהרימה את חולצתה, נעץ אׇיְיבֶּק שוב את מבטו בשד החשוף ובתינוקת היונקת. עכשיו כבר היה זה מבט של איש שיכור והמבט הרגיז אותה, אבל היא לא אמרה כלום, קיבלה אותו בהשלמה, וניסתה לפרש את הלחלוחית ששוב נצצה בעיניו כגעגוע. הוא הניח את בקבוק הוודקה בצד, התקרב אליה, תפס את שולי חולצתה וחשף גם את השד השני.

"לא!" היא אמרה בכעס וסילקה את ידו.

הוא הרים את חולצתה שוב.

"לא!" חזרה ואמרה, "לא עכשיו. תתבייש. תינוקת כאן. אירינה," והשיבה את החולצה למקומה. "אתה שיכור," נזפה בו – גם את המילה 'שיכור' היא ידעה ברוסית, גם את המילה 'סוטה', גם את המילה 'פושע', גם את המילה 'בריון', גם את המילה 'סדיסט', גם את המילה 'בנדיט', גם 'אכזר', 'מרושע', 'מפלצת', 'אנס', 'רוצח', 'שפל', 'נבלה', 'בן זונה' – הוא התלבט מה לעשות, ולבסוף התרחק ממנה והמשיך ללגום מהוודקה שלו בזמן שסיימה להניק את אירינה עד שנרדמה בזרועותיה. היא קמה, הניחה אותה בתוך הארגז, עטפה אותה בשמיכה, נשארה לעמוד בגבה אליו, מנסה להכין את עצמה למה שעומד לקרות בעוד כמה רגעים, אבל כשהסתובבה מצאה אותו יושב מכווץ ליד התנור, אוחז את בקבוק הוודקה בשתי ידיו, ובוכה.

הוא נרדם שיכור על הארץ. היא כסתה אותו במעיל שלו ואת כובע הפרווה שמה מתחת לראשו ככרית. היא הסתכלה מקרוב על פניו הישנות, על העיניים הנפוחות מבכי, והניחה את היד על הלחי שלו. היא הייתה חמה, רכה, עור פניו עדין, כמו של ילד.