ספרות עכשווית Archives | פרויקט הסיפור הקצר

פגשתי את אדם בחנות ספרים. הוא עמד במדור ביוגרפיה/היסטוריה ועלעל באריכות בספר על אירוע היסטורי שאיש לא שמע עליו. ידעתי שזה אירוע היסטורי רק בגלל העטיפה, שהופיעה עליה תמונה של טנק בשחור-לבן. אבל זה לא היה ספר על מלחמת העולם השנייה; למלחמת העולם השנייה היה מדור נפרד, הרחק בקצה השני של החנות.

אני הייתי בדרך למדור ספרי האמנות כי חברתי טרי בדיוק עברה חוויה מכוננת בעקבות צפייה בתמונה של ליצן. היא פחדה מליצנים כל ילדותה, אבל כשראתה את התמונה הזאת על השולחן בסלון של חברה, חלה בה תפנית של מאה שמונים מעלות – זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם הצד השני מתבהר פתאום, ולא ברור איך לא הבנו את זה קודם.

"ליצנים הם נואשים," היא אמרה לי בפליאה. "לכן הם כל כך מפחידים."

גם אני לא חשבתי על זה קודם ורציתי לבדוק אם היא צודקת. גם לי היתה בובת ליצן בילדות, ויום אחד היא הפכה מצעצוע אהוב לאדריכל השטני של סיוטיי. ההורים שלי נאלצו למכור אותה במכירת חצר של השכנים כי סירבתי למכור אותה אצלנו. מישהו קנה אותה תמורת שבעים וחמישה סנט – ילד קטן שעוד לא למד לפחד – וזרקתי את המטבעות המקוללים לפח שבחוץ, וצפיתי בילדי השכונה שהבחינו בהם ואספו אותם. שיבזבזו אותם, חשבתי, ספונה לבטח בחדרי. זה רק יגרום להם צער.

הם קנו גלידה בכסף הזה.

סיפור חיי.

מצאתי את ספר האמנות שטרי דיברה עליו וחיפשתי את תמונת הליצן, שלפי תוכן העניינים הופיעה בעמוד 32. בזמן שהפכתי את הדפים המבריקים, שהיה להם ריח של מספרה, אדם הסתובב והרים את ספר המלחמה. "את מכירה את התמונה הזאת?" הוא שאל אותי והקיש על העטיפה.

"אוי," אמרתי. "זה ממלחמת העולם הראשונה?"

הוא נענע בראשו ושיערו החום הבהיר מאוד, כמעט חסר צבע, לא החזיר אור כשהוא זז.

"מלחמת קוריאה," אמר. "משם התמונה."

"מממ."

הוא החזיר את הספר למדף. "אמרו לי שזה ספר טוב אבל קראתי עמוד אחד ונורא השתעממתי," ואז הוא התקרב אליי. מלבד השיער חסר הצבע, היו לו פנים רחבות ומין תווים גדולים כאלה, אף גדול ועיניים גדולות ושיניים גדולות. פנים חביבות. פנים שתכף מעוררות אמון, גם אם את לא בטוחה שהוא מוצדק.

עצרתי רגע לפני שהגעתי לעמוד 32. לא רציתי שהתמונה הראשונה שאני רואה תהיה של הליצן. זה נראה לי אינטימי מדי, אפילו שהסתכלתי רק ביני לבין עצמי. במקום זה הסתכלתי תחילה על כוכבת קולנוע מזדקנת לבושה בפייטים, ששכבה בתוך אקווריום ענקי כמעט מרוקן. מישהו כנראה ניסה לעבוד עם המילה "רדידוּת", אבל נדמה שהכוכבת לא ידעה את זה כי היא חייכה בתוך המכל כאילו זה כיף גדול ומצחיק. אולי היה צריך לקרוא לספר ייאוש.

"על מה את מסתכלת?" הוא שאל והציץ מעבר לכתף שלי.

"תמונות אמנותיות," אמרתי.

"רגע, היא לא שיחקה בסרט ההוא עם השוטרים?"

בהינו בה יחד, בתוך המכל. "באמת?" שאלתי. היו לה שדיים ענקיים, מעוטרים בפייטים ורודים. המראה שלה הכאיב לי אז הפכתי דף סתם כדי לעשות משהו, ואז הופיע הליצן עם האף הגדול והאיפור המפחיד סביב הפה והעיניים והתלבושת האדומה. והבנתי למה היא התכוונה, טרי. הבנתי מיד מה היא רצתה להגיד. הוא השתדל יותר מדי. זה מה שהיה מאיים כל כך – המאמץ האדיר לשעשע. זה עורר מין רצון לפגוע בו, רגע לפני שהוא יכפה את עצמו עלייך עד שתיחנקי.

"זה נראה לך נואש?" שאלתי.

הוא מצמץ ולטש מבט בתמונה במשך דקה לפחות. "למה יש להם עיניים כאלה?" שאל לבסוף. "כאילו, מה הקטע עם הכוכב? זה חלק מהפרוטוקול של הליצנים?"

בסופו של דבר הגענו לבית קפה יווני סמוך, הוא לא קנה שום ביוגרפיה ולפני שיצאנו מהחנות סקרתי את כל האלבום ובדקתי אם גם שאר התמונות נואשות, אבל הן לא היו כאלה, לפחות לא באותו אופן. הן היו סתם תמונות של דמויות מבריקות שנראות טוב בצבעים בוהקים, למשל אקרובטים מווגאס שמופיעים בסניף של רייט-אייד, או מגדֵל עגבניות שקורא ניוזוויק בגינה שלו. רק עמודים 32-30 היו מבעיתים.

כשאדם קם להביא לנו קפה הבטתי על המכוניות שחלפו בשדרות סאנסט. ירד גשם קל ותנועת המגבים על השמשות הרגיעה אותי. באוויר עמד ריח של עיר, עיר לחה.

"אמרו לי שזה הספר בה"א-הידיעה על קוריאה," הוא אמר כשחזר עם הכוסות. "התאכזבתי."

הרגשתי מושכת כשדיברנו. לעומת תווי הפנים הגדולים שלו, הרגשתי עדינה. כשהשיחה גוועה לגמתי מהקפה היווני הקטן והמריר וסיפרתי לו שחברתי טרי אמורה לעבור ניתוח למחרת. שהיא עדיין צעירה, אבל עשו לה צילום רנטגן בגלל ברונכיטיס וראו משהו בעייתי. "מין גושים כאלה," אמרתי, "בתוך הראות."

הוא ערבב את הקפה והנהן בקדרות הולמת. הוא נראה שקול יותר עכשיו, אחרי שקיבל מנת קפאין.

המכוניות חלפו בשעטה.

"אתה יודע," אמרתי, "שיקרתי. זה לא נכון."

"לגבי דבי?"

נגעתי בזרוע שלו. "לא ידעתי מה להגיד," אמרתי, והזרוע שלו הייתה חמימה, "סתם המצאתי את הגושים של טרי. זה מחריד מצידי."

הוא רכן לעברי אבל לא נישק אותי, אם כי זה היה קרוב יחסית למרחק המקובל. העברנו כך כמה דקות, מצמצנו יחד, נשמנו אוויר בריח קפה. העתיד צפן אפשרויות. היה לו פרצוף אמין, פרצוף שלא בטחתי בו פשוט מפני שבטחתי בו כל כך מהר.

סיכמנו להיפגש למחרת אחר הצהריים בחוף בסנטה מוניקה, והוראות ההגעה שנתנו זה לזה היו מורכבות מספיק, מדויקות מספיק,  ששנינו לא נלך לאיבוד. אני הקדמתי כמובן, כי אני תמיד מקדימה, ולא ירדתי לחוף אלא חלפתי על פני המזנון וקראתי את שמות המאכלים שהודבקו באותיות פלסטיק שחורות: נקניקייה בלחמנייה. טבעות בצל. ארטיקים. מילים שאני אוהבת לראות באותיות פלסטיק שחורות, מילים שהזכירו לי את הקיץ באותו אחר צהריים מעונן של נובמבר. אתמול בערב לא התקשרתי לטרי כי מכרתי אותה תמורת פלירטוט. הרגשתי כאילו הטלתי עליה קללה, ולמרות שהייתי די בטוחה שאין לי יכולות כישוף, זה לא היה חברי מצידי וידעתי את זה. אבל לא פלירטטו איתי כבר חודשים והבחור הזה לא פסל את הייאוש שהבאיש מהליצן ומהכוכבת הזקנה, ובקשה להשתתפות בצערי על חברה גוססת הייתה הכלי הראשון שצץ מארגז כלי-הפלירטוט שלי. לפעמים כישרון העליבות שלי מפתיע אפילו אותי.

כשירדתי לחוף אדם כבר היה שם עם סלסילת פיקניק. הוא פרש ברישול שמיכה משובצת ששוליה התקפלו ברוח, וכשהתאמצתי לפלס לי דרך בחול הגבשושי הוא חייך אליי בעיניו הפקוחות לרווחה. פטפטנו קצת ובשלב מסוים הוא הניף את הידיים ואמר כמה דברים בהתלהבות, שום דבר מיוחד, פשוט הפגין שמחת חיים. הרגשתי איך האהבה מכה שורשים בחזה שלי, מקלה עליי לחייך, כפי שהבטחת האהבה מרפה ומשחררת את שרירי הפנים, ואיך התפרצות הכאב כיווצה אותם קודם בקמטים ארוכים וקשיחות. כמה טוב היה להרפות מהקשיחות הזאת לרגע! התמקמנו על השמיכה והוא פתח בקבוק שמפניה קטן ושתינו לחיים והגלים התנפצו, וחוץ מגבר חסר בית הרחק משמאל ושתי נערות שניסו להשתזף מימין, היינו לבד. הושטתי יד ונגעתי בשיערו חסר הצבע, והוא הפנה את ראשו אל כף ידי. אחר כך הוא הכניס יד לסלסילת הפיקניק ושלף שתי צלחות, שתי מפיות משובצות ושני מזלגות.

"וואו," אמרתי. "השקעת."

כשהוא פתח את קופסאות הפלסטיק הוא אמר שפעם הוא היה שף, ושהייתה לו מסעדה. הוא סיפר לי איך קראו לה, ושהיא קיבלה ביקורות מצוינת באל-איי ויקלי בשנה שעברה, אמר שהוא חובב צירופי טעמים לא רגילים. "באמת?" שאלתי בהתפעלות, וכעבור רגע הוא אמר שלא. "כלומר, תמיד אהבתי לבשל. אבל אף פעם לא שילמו לי על זה. סליחה." השקפנו על המים. זה היה השקר השני בינינו, ונימת קולו כשהוא חזר בו הבהירה שהוא הפתיע גם את עצמו. משום מה, לא היינו מסוגלים לא לשקר זה לזה. בהתחלה זה לא נראה לי עניין גדול אבל כמו שינוי פתאומי במזג האוויר, כשהאוכל יצא מהסלסילה מצב הרוח שלו קרס. הוא הוציא פיסות עוף צלוי וחופני ענבים ירוקים, כמו התנצלויות על חטא שחטא מזמן ואני לעולם לא אבין אותו. לא הייתה לו שום סיבה להתנצל בפניי, אני, שהייתי כל כך מוכנה לאהוב אותו. הוא הגיש לי רגל עוף חרוכה ואשכול ענבים ומילא את הכוס שלי בשמפניה. "זה נהדר," אמרתי, כחמש פעמים, אבל הוא התפתל למשמע המחמאות וסירב להסתכל עליי, וכשהחזיר את שארית האוכל לקופסאות בתנועות זהירות של אגודל ואצבע, הרגשתי כאילו פגעתי בו, או כאילו שנינו יודעים שבעתיד נפגע זה בזה באופן בלתי הפיך. השחפים התקרבו. אכלתי עוף וענבים, קילפתי רצועות של בשר-עוף מהעצם, אבל לכל הדברים היה טעם קצת מוזר. לא כמו רעל, אבל טעם לא מספק, ופתאום אדם נראה לי כמו מישהו שקשה להכיר אותו. "למה רצית את הספר ההוא?" שאלתי כשהסרתי את הקליפה מעינב במשולשים קטנטנים, חלקלקים, והבנתי שאני אפשיט כאן כל פריט מזון אפשרי כי הבגדים יישארו על גופי.

"אני אוהב ספרי מלחמה," הוא אמר בפניו לאוקיינוס. "מלחמות שאנשים לא קוראים עליהן. אני אוהב להיזכר במלחמות נשכחות."

לקינוח הוא הביא עוגיות שיבולת שועל ואגוזי מקדמיה שאפה בעצמו, אבל בקושי הצלחתי לאכול אותן, הפה שלי היה נורא יבש, ומבלי לחשוב זרקתי כמה פירורים לשחפים שהתקרבו על כפות רגליים קרומיות. כשהוא לא הסתכל הטמנתי את שארית העוגייה בחול. אדם ואני ניגשנו למים והחזקנו ידיים ונגענו בקצף הגלים בבהונות חשופות וקרות. התחשק לי לבכות בגלל השחפים האלה, שפלשו לפיקניק המושלם שהשארנו מאחור, אכלו עוגיות ועוף, דרכו על מפיות, קרקרו ודחפו זה את זה.

נגעתי שוב בזרועו והעיניים שלי נמלאו דמעות.

"אני יודע," הוא אמר. "זה לא עובד."

כשסוף סוף התנשקנו, היה ברור שזאת הפעם האחרונה. השפתיים שלו נצמדו בעדינות לשפתיי. הלב שלי התכווץ וכשהסתובבתי והתחלתי ללכת משם, שמעתי אותו אורז הכול לתוך הסל. לא היה לו קל לסלק את השחפים, אבל בסוף הם צרחו והתעופפו מעלינו. להקת שחפים. בילדותי חשבתי שהם נפלאים, עופות ים עם מקור צהוב-כתום מעוקל והילוך מגוחך. הם חיו באוקיינוס, והרגשתי שאני מסוגלת לאהוב לנצח כל דבר שחי באוקיינוס. אבל הם השתנו, בדמיון שלי. מתישהו בגיל ההתבגרות, אחרי שצברתי מסה קריטית של פיקניקים על החוף, אחרי שראיתי אותם מסתערים שוב ושוב, דוחפים זה את זה, צווחים צווחות מחרישות אוזניים, אוכלים כריכי עוף והודו בלי הפוגה, התחלתי להיגעל מהם.

במזנון קניתי שקית של טבעות בצל, התיישבתי על ספסל ירוק והשקפתי על המים. העננים התעבו והמים עטו ברק מתכתי אפור שהשקיט את רוחי. כשאדם חלף על פניי עם סלסילת הפיקניק הארוזה, הנדתי בראשי והוא הניד בראשו. הוא הביט בטבעות הבצל שלי במבט של מאהב נבגד. אבל תמיד אהבתי טבעות בצל. הן היו עבות, כל טבעת ברוחב צמיד פלסטיק, טבולה בפירורים חומים-זהובים. אכלתי כמעט את כל השקית, ליקקתי את האצבעות, וכשגמרתי זרקתי את הטבעות המעטות שנותרו אל שלישיית שחפים ממתינים. אחרי הכל, הם בסך הכול היו רעבים. דעות משתנות.

 

גרשון שופמן נולד בשנת 1880 ברוסיה הלבנה ונפטר בשנת 1972 בישראל הצהובה. בין ראשיתו לסופו, חי שופמן משך שבע-עשרה שנה, בין 1921 ל-1938, בווצלסדורף, כפר קטן ליד העיר גראץ שבאוסטריה. הוא חי שם עם אשתו אנני, נולדו להם שם ילדיהם, הוא כתב שם אחדים מסיפוריו הקצרים הטובים ביותר ופרסמם בכתבי-העת העבריים החשובים של התקופה. אנשי הספרות העברית בפלסטינה דחקו בשופמן שיבוא לחיות ולכתוב בינם, אבל שופמן העדיף את הכפר ליד גראץ.

אלא שהחרב, כידוע, משכנעת מהעט, ומה שלא הצליחו לעשות אלופי המילה העברית, הצליח לעשות אדולף היטלר. שופמן עזב את גראץ עם משפחתו והגיע באוניה לנמל יפו. על רציפי הנמל קיבלו את פניו בפרחים ובנאומים כל המי-ומי של הספרות העברית. במכתב שכתבה לשופמן בתו, טרודה, היא מספרת לשופמן מין בדיחת-שואה על עולם הספרות שלנו: "קיבלו את שופמן בפלסטינה כל כך יפה, כמו שקיבלו את היטלר באוסטריה. לא מצחיק?"

מאז הביקור הראשון שלי בגראץ עניין אותי גרשון שופמן של ווצלסדורף, שעכשיו איננו כפר קטן עוד אלא חלק מהעיר גראץ עצמה. אלא שהעניין שהיה לי בסופר העברי ובעקבותיו בעיר הזאת לא התממש, עד שהזמינו אותי מבית הסופר של העיר גראץ, לכבוד חגיגות חמש-עשרה שנים להיווסדו, לארגן בגראץ סיור. האפשרות הזאת סקרנה אותי. אדם זר למקום, עושה במקום, סיור לילידיו. הרגשתי ועודני מרגיש, שזהו תיאור די מדויק גם לאופן שבו אני כותב ספרות.

קיבלתי את ההזמנה והחלטתי לארגן סיור בעקבות סיפור שלא הכרתי, גרשון שופמן וחייו בגראץ. ישבתי במכון גנזים, ארכיון הספרות העברית של אגודת הסופרים, חיפשתי במכתבים שקיבל וכתב שופמן, עדות לעקבותיו בגראץ. הארכיון התגלה כאוצר. שופמן היה להוט אחר מבקרים. במכתבים ששלח ישנם תיאורים מפורטים כיצד להגיע אל ביתו. כל שהיינו צריכים לעשות – מדריך התיירים הזר והתיירים המקומיים – היה לעקוב אחר הוראות ההגעה ששלח שופמן למכריו, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. בגראץ, עזרו לי לחשוב ולתכנן את הסיור בריטה ודאם, סופרת וחוקרת, והשחקן ורנר האלבאדל, שקרא בסיור מסיפוריו של של שופמן, בתרגום.

אלא שבדבר נוסף היה לי צורך, כדי ללכת אל המקומות שבהם חי וכתב גרשון שופמן, לפני שהבריחו אותו היטלר והנאצים האוסטרים מהמקום שכל כך אהב. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לארגן מין אירוע זיכרון ממלכתי ועגום, כזה שלכל אורכו צריכים כולם לעטות על עצמם פרצוף עצוב, מלא צער עמוק, עד שהטקס סוף-סוף נגמר. רציתי לשמוח על הספרות שכתב שופמן בגראץ, רציתי לחגוג את ספרותו במקום שבו הוא כתב אותה, רציתי לתת לה חיים, לא לקבור אותה. רציתי לעשות לכבודו לחיים, רציתי להשיק כוסות של שנאפס.

חיפשתי בכתביו של שופמן, בסיפוריו, במכתביו בארכיון, עדות לאהבתו למשקה, עדות שתתן לי תרוץ או קצה חוט, לערוך לכבודו סיור שיהיה גם משתה. אלא שעדות כזאת לא מצאתי. או אז החלטתי, שסיור שמארגן סופר אחד לסופר אחר, שני אנשים שאמנותם היא בדיה, יכול גם להכיל בדיה בתוכו. אם לא אמצא סיפור כזה, אוכל לכתבו מאת שופמן, בדיעבד.

אני לא מומחה לפואטיקה של גרשון שופמן, אבל מתוך היכרותי עם סגנונו ותכניהם של סיפוריו, ישבתי וכתבתי את הסיפור הזה: יבול, מאת גרשון שופמן. פסאודואפיגרפיה היא מסורת ארוכת שנים של כתיבת טקסט בשמו של אדם אחר. יש דוגמאות אין ספור למעשי כתיבה כאלה, ספר הזוהר הוא רק אחד מהם. עבור המוני בני-אדם, העובדה שאת ספר הזוהר לא כתב רבי שמעון בר-יוחאי במאה השנייה, אלא חבורת חכמים בראשות ר' די-לאון במאה השלוש-עשרה, לא מורידה כהוא זה מכוחו של הספר ומקדושתו. בהיסטוריה של הפסאודואפיגרפיה, השאלה האם אכן כתב את הטקסט האדם שנטען שכתב אותו, משנית לשאלה, מה עושה הטקסט הכתוב בעולם. שאלת הבעלות והמקור במסורת היפה הזאת, שולית. מבחינתי, הסיפור הזה, הינו סיפור מעזבונו של גרשון שופמן. אני אינני אלא מוציאו-לאור, מורה דרכו השיכור.

יבול, מאת גרשון שופמן

בקיץ בוקעות הצרעות. כל ימי החורף מחביאות עצמן המלכות, מחכות לקור שיחלוף, ועם בוא האביב מטילות את ביציהן. מתוך חרכים בחומות, מבינות לקליפות אילנות נבובים, ממחילות שחפרו באדמה שהפשירה, קם לתחיה ובוקע הדור החדש. החרק המעופף, שחי על אדמה זו מימים-ימימה, ושמימיו לא ראה שלג.

פריחת האביב חלפה, האוויר רוחש חיים. מיני חרקים מזמזמים באוויר, ימים יפים לטיול. האיכר מריצ'ניג עומד ומביט בעצי השזיף עמוסי הפרי הסגול שבחלקת אדמתו הרחבה. הצרעות, הוא אומר לי, מאכילות צעיריהן בשר, ובעצמן אוכלות פרי. מחר מגיעים שלושת בניו מהכפרים הקרובים, לעזור לו לקטוף את יבול השזיף. אם יישאר על העץ, יאכלו את פירותיו הצרעות, ובשאר הפירות יעלה רקב. יעזרו לו בניו משך שבוע לקטוף את הפרי מהעץ. את השזיף ביית האיכר, מירצ'ינג אומר, את הצרעה לא ביית. אם אסכים לבוא לסייע להם, הוא אומר ומביט בי, יגמול לי בעין יפה. את הפרי הבכיר הוא שולח לשוק שבגראץ, את שאר היבול הוא מזקק ושורף ונותן בחביות עץ. טעם כבודו פעם שנאפס שזיפים ווצלסדורפי? אין כמותו, הוא אומר, בגאווה של איכר, בכל העולם כולו.

ומכיוון שנפשי נקשרה בנפשו של האיכר הזה ובהלכותיו הכבדות, הגעתי בבוקרו של יום המחר אל חלקת שזיפיו. האוויר הצלול מלָא חרקים שזמזמו ומלאו את המטע בשאונם. הוא ושלושת בניו כבר היו על סולמותיהם, סולם ואיכר על כל עץ, שקי בד גסים תלויים להם על צידם והם קוטפים אל תוכם את הפרי הסגול. סולם חמישי לא היה להם, וכך נתן בידי מירצ'ינג שק וביקש שאקטוף את הפירות הנמוכים. מחצית היום עבדנו כך יחד, עד שבתוך אחד העצים כאב חד דקר בי ואז עוד דקירות רבות. נסתי מתוך העץ ההומה. כתפי נתקלה בקן של צרעות. מריצ'ניג תמך בי בדרך חזרה אל ביתי, בעוד בנו ממהר אל בית-היין ושב אל ביתי מבויש, ובתוך כובעו לבנת קרח שאשים על עורפי וגבי.

יומיים עברו והגיע שוב מריצ'ינג אלי, לבוש בבגדיו הטובים. מתחת זרועו היה לו בקבוק. שנאפס שזיפים, המשובח שבמשובח, עשרים שנה בחבית, הוא אמר, נרגש, והגיש לי את מתנתו. יצאתי עמו אל הגזוזטרה, אל מול השמש השוקעת מאחורי ההרים, ישבתי עם האיכר ושתינו. 

כך אני חי כאן. ביד אחת אוחז בכל הנפלא והנועם, ביד השנייה מגרד בשר עצמי מכאב.


*דימוי: איבו ולצ'ב

ביום השלישי לאחר שעברו לגור מחוץ לעיר הוא חזר ברגל מהכפר כשהוא נושא סל של מצרכים וסליל חבל של עשרים מטר. היא יצאה לקראתו, מנגבת את ידיה על חלוקהּ הירוק. שערה היה סתור, אפה ארגמני ממכוות השמש; הוא אמר לה שהיא כבר נראית כאישה כפרית מבטן ומלידה. חולצת הפלנל האפורה נדבקה לגופו, נעליו הכבדות היו מכוסות אבק. היא הבטיחה לו שהוא נראה כמו דמות של  איכר במחזה.

האם הביא את הקפה? היא מחכה כל היום לקפה. הם שכחו אותו כשעשו הזמנה מהחנות ביום הראשון.

אוף, לא, לא הביא. אלוהים, עכשיו יצטרך לחזור לשם. הוא יעשה זאת גם אם זה יהרוג אותו. עם זאת נדמה לו שהביא את כל השאר. היא הזכירה לו שזה רק משום שהוא עצמו לא שותה קפה. אילו היה שותה קפה, היה זוכר בקלות רבה. נניח שהיו אוזלות להם הסיגריות? ואז ראתה את החבל. בשביל מה זה? טוב, הוא חושב שיוכל לשמש לתליית בגדים או משהו. היא שאלה אותו כמובן אם לדעתו הם עומדים לנהל שם מכבסה? הרי יש להם כבר חמישה עשר מטר חבל מתוח ממש מול עיניו? מה, הוא באמת לא הבחין בו? בעיניה זה כתם מכוער על הנוף. הוא חשב שיש הרבה דברים שחבל יכול להיות שימושי להם. היא רצתה לדעת מה, למשל. הוא חשב כמה שניות, אך לא העלה דבר. אפשר לחכות ולראות, לא? צריך כל מיני דברים שונים ומשונים בבית בכפר. היא אמרה, כן, נכון; אבל לדעתה דווקא בזמן שכל פרוטה חשובה, נראה מוזר לקנות עוד חבל. זה הכול. היא לא התכוונה לומר שום דבר אחר. פשוט לא הבינה, ברגע הראשון, למה הוא הרגיש שזה נחוץ.

נו, די, הוא קנה אותו כי הוא רצה, ובזה זה נגמר. היא חשבה שזאת סיבה מספקת, ולא הבינה למה לא אמר כך מלכתחילה. אין ספק שזה יכול להביא תועלת, עשרים מטר חבל, יש מאות דברים, היא לא מצליחה לחשוב על אף אחד כרגע, אבל זה יבוא. ברור. וכמו שהוא אמר, כך קורה תמיד עם דברים בכפר. אבל היא קצת מאוכזבת בעניין הקפה, ואוי, תראה, תראה, תראה את הביצים! יו, בחיי, הן נוזלות! ומה הוא שם עליהן? הוא לא יודע שאסור להפעיל לחץ על ביצים? לחץ, הוא רצה לדעת, מי הפעיל עליהן לחץ. איזה מין דבר טיפשי לומר. הוא פשוט הביא אותן בסל יחד עם שאר הדברים. אם הן נשברו זה באשמת החנווני. הוא היה צריך לדעת שלא שמים דברים כבדים על ביצים.

לדעתה זה קרה בגלל החבל. הוא היה הדבר הכבד ביותר בסל, היא ראתה זאת בבירור כשהוא נכנס מהדרך, החבל היה חבילה גדולה מעל לכול. הוא החזיק את החבל ביד אחת ואת הסל ביד השנייה, ובשביל מה יש לה עיניים אם זה כל מה שהן מצליחות לעשות בשבילה?

טוב, בכל אופן, דבר אחד היה ברור לה: לא יהיו ביצים לארוחת הבוקר. הם ייאלצו לטרוף אותן עכשיו לחביתה לארוחת הערב. אין שום ברירה. היא תכננה להכין סטייק לארוחת הערב. אין קרח, הבשר יתקלקל. הוא ביקש לדעת למה היא לא תוכל לגמור לשבור את הביצים בקערה ולהניח אותן במקום צונן.

מקום צונן! אם הוא יצליח למצוא לה מקום כזה היא תשמח להניח אותן שם. טוב, אם כך, נראה לו שאין שום סיבה שלא יבשלו את הבשר באותו זמן שיבשלו את הביצים ואז יחממו את הבשר למחרת. בשר מבושל ומחומם, כשבאותה מידה היו יכולים לאכול אותו טרי. סוג ב' ושיירים ובִּמקום, אפילו בעניין בשר! הוא עיסה קלות את כתפה. זה לא באמת נורא חשוב, נכון, יקירתי? לפעמים במצב רוח שובבני, היה מעסה את כתפה והיא הייתה מקשיתה את גֵווה ומגרגרת. הפעם היא נשפה וכמעט שרטה בציפורניה. כשהוא התכונן לומר לה שהם יוכלו להסתדר איכשהו היא פנתה נגדו ואמרה שאם יגיד לה שהם יוכלו להסתדר איכשהו היא בטוח תיתן לו סטירת לחי.

הוא ספג את המילים הצורבות, פניו בערו. הוא הרים את החבל והתחיל להניח אותו על האצטבה העליונה. היא לא הייתה מוכנה שיהיה על האצטבה העליונה, זה מקומן של הצנצנות וקופסאות השימורים; בשום פנים היא לא מוכנה שהאצטבה העליונה תהיה מבולגנת עם כמויות של חבל. היא כבר סבלה את כל הבלגן שהיא מוכנה לסבול בדירה שבעיר, וכאן לפחות יש מקום ובכוונתה לשמור על איזשהו סדר.

טוב, אם ככה, הוא דרש לדעת מה עושים שם למעלה הפטיש והמסמרים? ולמה היא שמה אותם שם כשהיא יודעת מצוין שהוא צריך את הפטיש והמסמרים האלה בקומה העליונה כדי לתקן את משקופי החלונות? היא פשוט מאיטה הכול ויוצרת עבודה כפולה בבית עם ההרגל המטורף שלה להעביר דברים ממקום למקום ולהחביא אותם.

היא בהחלט מתנצלת, ואילו הייתה לה סיבה כלשהי להאמין שהוא יתקן את המשקופים בקיץ הזה ודאי שהייתה משאירה את הפטיש והמסמרים במקום שהוא שם אותם – על הרצפה באמצע חדר השינה במקום שהם עלולים לדרוך עליהם בחושך. ועכשיו אם הוא לא יפנה את כל המהפכה הזאת משם היא תזרוק אותם ישר לבאר.

אה, בסדר, בסדר – מותר לו לשים אותם בארון הכלים? ברור שלא, הרי בארון הכלים יש מטאטאים ומגבים ויעים, ולמה שלא ימצא מקום לחבל שלו מחוץ למטבח? האם הוא לא מוכן לקחת רגע ולהביא בחשבון שיש שבעה חדרים שכוחי אל בבית הזה ומטבח רק אחד?

הוא דרש לדעת אז מה? והאם היא קולטת שהיא מתנהגת כמו טיפשה גמורה? ומי היא חושבת שהוא, מפגר בן שלוש? כל הצרה איתה היא שהיא צריכה משהו חלש יותר ממנה כדי לגעור ולרדות בו. כמה חבל שאין להם ילדים שהיא תוכל להוציא את זה עליהם. אולי אז תהיה לו קצת מנוחה.

לשמע הדברים התכרכמו פניה, היא הזכירה לו שהוא שכח את הקפה וקנה חתיכת חבל חסר כל ערך. וכשהיא חושבת על כל הדברים שהם באמת צריכים כדי להפוך את המקום ראוי למגורי אדם, אז טוב, היא על סף בכי, זה הכול. היא נראתה אומללה כל כך, אבודה ונואשת כל כך, שהיה קשה לו להאמין שרק חתיכת חבל גרמה לכל המהומה. מה בעצם העניין, למען השם?

הו, שישתוק בבקשה ויילך מכאן, ולא יחזור, אם רק אפשר, חמש דקות? ודאי, ברצון, הוא יילך. והוא לא יחזור בכלל, אם כך היא רוצה. אלוהים, כן, אין דבר שהוא רוצה יותר מאשר להסתלק ולא לחזור אף פעם. אם כך, היא ממש לא רואה מה מעכב בעדו. זה זמן מעולה. הנה היא, תקועה קילומטרים מתחנת רכבת, עם בית חצי ריק לטפל בו, ובלי פרוטה בכיס ומיליון דברים לעשות; נראה שמשמיים ניתן לו הרגע הזה להחלץ מהעול. היא מופתעת שגם ככה הוא לא נשאר בעיר עד שהיא תבוא ותעשה את העבודה ותדאג לסדר את הדברים. זה התרגיל הרגיל  שלו.

נראה לו שפה היא הלכה קצת רחוק מדי. טיפ-טיפה עברה את הגבול, אם לא אכפת לה שהוא אומר את זה. למה לעזאזל הוא נשאר בעיר בקיץ הקודם? לעשות חמש-שש עבודות בשביל להרוויח את הכסף שהוא שלח לה. בגלל זה. היא יודעת  מצוין שאחרת הם לא היו יכולים לעשות את זה. היא הסכימה איתו בשעתו. וזאת הייתה הפעם היחידה שכך יהיה לו טוב שהוא אי פעם השאיר אותה לעשות משהו לבדה.

הו, שיספר את זה לסבתא רבתא שלו. לה דווקא הייתה השערה מה החזיק אותו בעיר. קצת הרבה יותר מסתם השערה, אם הוא רוצה לדעת. נו, אז היא רוצה להעלות את כל זה שוב פעם, זה מה שהיא רוצה? אז שתחשוב לה מה שמתחשק לה לחשוב. נמאס לו כבר להסביר. אולי זה נראה משונה, אבל הוא פשוט הסתבך, ומה הוא היה יכול לעשות? איך אפשר להאמין שהיא תיקח את זה ברצינות? כן, כן, היא יודעת איך זה עם גבר: אם משאירים אותו רגע לבד, תיכף באה אישה וחוטפת אותו. ומובן מאליו שהוא לא מסוגל לפגוע ברגשותיה ולסרב!

נו, על מה היא מתלהמת? היא כבר שכחה שסיפרה לו שהשבועיים האלה לבד בכפר היו המאושרים ביותר שעברו עליה בארבע השנים האחרונות? וכמה זמן הם היו נשואים כשהיא אמרה את זה? בסדר, שתשתוק! אם היא חושבת שהצפרדע הזאת לא נתקעה לו בגרון.

היא לא התכוונה שהייתה מאושרת כי הייתה רחוקה ממנו. היא התכוונה ששמחה לעבוד על הבית הארור הזה כדי שיהיה נחמד ומוכן בשבילו. לזה היא התכוונה, ותראה מה זה! להעלות עכשיו משהו שהיא אמרה לפני שנה רק כדי להצטדק על זה שהוא שכח את הקפה שלה ושבר את הביצים וקנה חתיכת חבל עלובה שהם לא יכולים להרשות לעצמם. היא באמת חושבת שהגיע הזמן לרדת מהעניין, וכעת היא רוצה רק שני דברים בעולם. היא רוצה שיסלק את החבל הזה מתחת לרגליים שלהם, ושיחזור לכפר ויביא לה את הקפה שלה, ואם יצליח לזכור עוד משהו, אולי יביא גם כפפת מתכת למחבתות, ועוד שני מוטות וילון, ואם יש להם בכפר כסיות גומי, הידיים שלה פשוט צורבות, ובקבוק מגנזיום מבית המרקחת.

הוא השקיף החוצה אל אחר הצהריים הכחול כהה המהביל על המדרונות, ומחה את מצחו ונאנח אנחה כבדה ואמר, אם היא רק תוכל לחכות רגע למה שלא יהיה, הוא יחזור לכפר. הרי כבר אמר זאת, לא, ברגע שהתברר להם ששכח?

אה,כן, טוב… רוץ לך. היא הולכת לרחוץ חלונות. כל כך יפה בכפר! היא לא בטוחה שיהיה להם רגע ליהנות מזה. הוא התכוון ללכת, אבל לא לפני שאמר שאלמלא היא הייתה מכורה לדכדוך אולי הייתה רואה שזה רק לכמה ימים. היא לא זוכרת שום דבר נעים בכל עונות הקיץ הקודמות? הם אף פעם לא בילו יפה? אין לה זמן לדבר על זה, ועכשיו הוא יכול בבקשה לא להשאיר את החבל הזה מתגלגל שם כדי שהיא תוכל להתקל בו וליפול? הוא הרים אותו – איכשהו הוא נפל מהשולחן – ויצא כשהחבל תחת זרועו.

הוא הולך ממש עכשיו? בוודאי. כך היא חשבה. לפעמים נדמה לה שיש לו ידיעה טלפתית של הרגע המושלם להשאיר אותה תקועה. היא התכוונה להוציא את המזרנים לשמש, אם הם יניחו אותם בחוץ ממש עכשיו יהיו להם לפחות שלוש שעות שמש, הוא בטח שמע אותה אומרת בבוקר שהיא מתכננת להוציא אותם. אז ברור שהוא יסתלק לו וישאיר את זה לה. לדעתה הוא בטוח שהפעילות הגופנית תביא לה תועלת.

טוב, הוא רק התכוון ללכת להביא לה קפה. אומנם מגוחך ללכת ברגל שישה קילומטר בשביל קילו קפה אבל אין שום בעיה, הוא מוכן לעשות את זה. ההרגל הזה הורס אותה, אבל אם היא רוצה להרוס את עצמה, אין לו מה לעשות בקשר לזה. אם הוא חושב שהקפה הוא שהורס אותה, כל הכבוד לו: יש לו בטח מצפון נקי לגמרי.

בלי שום קשר למצפון, הוא לא הבין למה המזרנים לא יכולים בהחלט לחכות עד מחר. ובכלל, למען השם, הם גרים בבית, או שהם רוצים לתת לבית להתיש אותם עד מוות? למשמע דבריו היא החווירה, סביב פיה פניה הלבינו כסיד, היא נראתה ממש מסוכנת והזכירה לו שתחזוקת הבית היא לא העבודה שלה יותר משהיא העבודה שלו: ויש לה גם עוד עבודה לעשות, ומתי לפי דעתו היא תוכל למצוא זמן לעשות אותה בקצב הזה?

היא שוב מתחילה עם זה? היא יודעת בדיוק כמוהו שהעבודה שלו מביאה את ההכנסה הקבועה, שלה רק מזדמנת, ואם הם היו תלויים במה שהיא מרוויחה –
הגיע הזמן שהיא תבין את הנקודה הזאת פעם אחת ולתמיד!

זה לגמרי לא העניין. השאלה היא, כששניהם עובדים כל אחד בזמן שלו, אם תהיה חלוקה של עבודות הבית או לא? היא רק רוצה   לדעת, היא צריכה לתכנן את התוכניות שלה. באמת, הוא חשב שכל זה כבר הוסדר. היה מוסכם שהוא אמור לעזור. הוא לא תמיד עזר, בקיץ?

עזר, מה? הו, ועוד איך עזר. ומתי, ואיפה ובמה? אלוהים, איזו בדיחה מפוצצת!

הבדיחה הייתה מפוצצת כל כך שפניה הסגילו קלות והיא צרחה מרוב צחוק. היא צחקה צחוק כה גדול עד שנאלצה להתיישב, ולבסוף פרץ מעיניה שטף של דמעות וניגר מטה אל זוויות פיה המורמות. הוא חש אליה ומשך אותה לעמידה על  רגליה וניסה לשפוך מים על ראשה. המצקת הייתה תלויה בחוט על מסמר והוא תלש אותה. אחר כך ניסה לשאוב מים ביד אחת בעוד היא נאבקת בידו האחרת. אז ויתר ורק עמד וניענע בראשו.

היא נחלצה מאחיזתו וצעקה עליו שייקח את החבל שלו ויילך לעזאזל, היא פשוט מוותרת עליו; וברחה. הוא שמע את נעלי הבית שלה עם העקבים נוקשות ונתקלות במדרגות.

הוא הלך סביב הבית ונכנס לשביל הגישה; פתאום הבחין שיש לו שלפוחית בעקב והייתה לו הרגשה כאילו חולצתו בוערת. הדברים התפרקו באופן פתאומי כל כך שלא יכולת לדעת מה קורה אתך. היא הייתה מסוגלת להביא את עצמה להתפרצות זעם בגלל פשוט שום דבר. היא הייתה איומה, לעזאזל: בלי טיפת היגיון. לדבר עם האישה הזאת כשהיא מתחילה להיות ככה זה כמו לדבר עם מסננת. שיילך לעזאזל אם הוא מוכן לבלות את חייו בניסיון לרַצות אותה! טוב, מה עושים עכשיו? הוא ייקח את החבל בחזרה ויחליף אותו במשהו אחר. הדברים מצטברים, הדברים בגודל של הרים, אתה לא יכול להזיז אותם או לסדר אותם או להיפטר מהם. הם רק מונחים ונרקבים להם. הוא ייקח אותו בחזרה. מה פתאום, למה? הוא רוצה אותו. בעצם מה זה בכלל? חתיכת חבל. תאר לך מישהי שאכפת לה יותר חתיכת חבל מאיך שגבר מרגיש. איזו זכות בכלל יש לה להגיד על זה משהו? הוא זכר את כל הדברים המיותרים, חסרי המשמעות שהיא קנתה לעצמה: למה? כי רציתי את זה, וזהו! הוא נעצר וברר אבן גדולה בצד הדרך. הוא יניח את החבל מאחוריה. כשיחזור ישים אותו בארגז הכלים. הוא שמע על זה כבר מספיק לכל החיים.

כשהוא חזר היא הייתה שעונה כנגד תיבת הדואר ליד הדרך וחיכתה. השעה הייתה די מאוחרת, ריח של סטייק צלוי צף ועלה אל גובה האף באוויר ההולך ומצטנן. פניה היו צעירות וחלקות ורעננות. השיער השחור הסורר המשונה שלה הזדקר מעלה. היא נופפה לו מרחוק, והוא החיש את צעדו. היא קראה בקול שארוחת הערב מוכנה ומחכה לו, הוא לא גוֹוע ברעב?

ועוד איך הוא גווע ברעב. הנה הקפה. הוא נופף בו לעברה. היא הביטה בידו האחרת. מה יש לו שם?

טוב, זה שוב החבל. הוא עצר על  מקומו. הוא התכוון להחליף אותו אבל שכח. היא רצתה לדעת למה הוא צריך להחליף אותו, אם זה משהו שהוא באמת רוצה. האוויר לא נהדר עכשיו, ולא יופי להיות כאן?

היא הלכה לצידו כשידה האחת נעוצה בחגורת העור שלו. היא משכה והדפה אותו מעט תוך כדי הליכה, נשענה עליו. הוא כרך את זרועו סביב כל גופה וטפח על ביטנה. הם החליפו חיוכים זהירים. קפה, קפה לפוצי מוצי! הוא הרגיש כאילו הוא מביא לה מתנה יפהפייה.

הוא ממש חומד, היא ידעה בוודאות, ואילו היה לה הקפה שלה בבוקר לא הייתה מתנהגת כל כך מוזר… הנה שם תחמס שעדיין חוזר, תאר לך, לגמרי לא בעונה, יושב לו בעץ תפוח-הבר לגמרי לבד. אולי החברה שלו הבריזה לו. אולי באמת. היא מקווה לשמוע אותו עוד פעם, היא אוהבת תחמסים… הוא יודע איך היא, נכון?

בטח, הוא ידע איך היא.

טבעת של אור זרחני, כחול, נדלקת כשהאצבע של ריבה נוגעת בפלסטיק ולוחשת לחיה השקופה שבתוך הקומקום. החיה מתעוררת ומתמתחת ברחש גבישי שעולה וממלא את הבית, מתעבה והופך להמיה, מהמיה לשאון ומשאון לרעש גדול, מחריש אוזניים.

בועות גדולות מסתערות על דופנות הזכוכית, עולות יותר ויותר גבוה, נחושות לפרוץ אל העולם. הראשונות כבר נוגעות בשוליים ועוד רגע יהיו מפץ גדול, וחיים, אבל צליל נקישה עוצר את הרעש ומכבה את האור והחיה נסוגה לאחור באי־רצון וברטינה, כל תאוותה בידה.

המים רותחים, מציינת ריבה, למרות שחוץ מהחתולה, אף אחד לא שומע.

הייתי יכולה להעיר אותו והיינו שותים יחד, היא חושבת, או לחכות שהוא יקום ולשתות אחר כך, היא מעלה חלופה שבהחלט יש בה טעם, אבל פונה אל המטבח ולא אל חדר השינה, שולפת כפית מהמדיח ביד אחת, מערימה עליה גרגרי קפה נמס גבישי, ומכניסה לכוס שהיא עוטפת באצבעות של השנייה. פרחים אדומים וורודים מזדהרים באפלולית על הכוס בין האצבעות שלה, ושתי אותיות, עי"ן ות"ו. זאת העובדת מצטיינת, חושבת ריבה, או שאולי זאת העם עזיבתך, כי חוץ מהכיתוב הכוסות נראות כמעט אותו הדבר. לא, זאת העם עזיבתך, היא מחליטה, אין מספיק מקום בין העי"ן לת"ו בשביל עובדת מצטיינת, לא שזה כל כך חשוב כבר.

היא מוזגת לכוס את המים שרתחו, מסרקת את השיער לאחור בהיסח הדעת בציפורניים כסוסות, אחרי היסוס קצר מוסיפה גם חלב ומחזירה את הקרטון למקרר. בהליכה זהירה היא מנסה לשמור שהקפה לא יישפך בדרך אל השולחן, ומניחה את הכוס במקום שבו העכבר לא יכול להגיע אליה. לא נשפך, ובכל זאת מצטיירת טבעת חומה, מימית, על השולחן. נו באמת, היא אומרת, חוזרת למטבח, תולשת חתיכה גדולה של נייר מהגליל, ומנגבת את הטבעת. היא מחכה עוד רגע ליד השולחן, למקרה שנזק נוסף יתרחש, ואז מחזירה את הנייר למטבח ומתיישבת.

ריבה קוראת מאמר, שולחת בסוף כל עמוד מבט מהיר אל חדר השינה, אחר כך את הכתבות מהמוסף של שבת, ואחרי הכתבות, דיווח מבית האח הגדול. המבטים של ריבה חוזרים בידיים ריקות, אין תזוזה מכיוון חדר השינה. בסוף היא קמה, מכבה את המחשב, ויוצאת עם השקית של הזבל לכיוון הוואדי. בשליש הדרך שעולה מהוואדי יש ישורת קטנה על המדרגות, רַחבה, שגם שביל חוצה אותה, ושש־עשרה מדרגות מתחת לרחבה, הצפרדע. השכנים זורקים את הזבל לתוך הצפרדע מלמעלה, ומשאירים ברחבה את הדברים שהם לא צריכים, כדי שמי שכן צריך יוכל לקחת. עכשיו שני רדיאטורים גדולים באריזה מקורית נשענים על המעקה של הרחבה. ריבה מתכופפת מעל לרדיאטורים ומפילה את השקית לתוך הצפרדע.

חודש מאי החביב. על כל מדרגה חתול או שניים או שלושה מתגלגלים על הגב, חושפים לשמש פלומה לבנה רכה, או נצמדים אחד אל השני, תלוי אם זה בצד החם או הקר של המדרגה, וחוטמיות ורודות פורחות על מכסה הביוב שבפינת הרחבה הקטנה.

התרוממות רוח אביבית ממלאת את ריבה כשהיא עולה במדרגות האבן מהוואדי, היא סופרת אותן תוך כדי, ומוזר שהיא לא ראתה בדרך למטה, אבל עכשיו, כשהיא עולה, היא רואה בחור שוכב באלכסון על המדרגות שיורדות מהרחבה אל השביל, הראש שלו למטה והרגליים למעלה, והידיים שלו פרושות לכל רוחב המדרגות. העור של הבחור כהה מאוד, השיער שלו מקורזל, והרגליים שלו כמעט נוגעות בשלה כשהיא עומדת ומתבוננת במחזה הלא צפוי. "הֵי," היא אומרת.

הבחור נראה ישן. היא מתכופפת ונוגעת ביד שלו, מזיזה אותה קצת ומדברת אליו, אבל היד רפויה לגמרי כשריבה עוזבת אותה, ופתאום היא חושבת שאולי בכלל הוא מת. סליחה, היא אומרת ואחר כך שוב, סליחה?

היא מתרוממת ועולה במדרגות, פותחת את השער ואחר כך את הדלת של הבית ונוגעת ברגל של בעלה. "קום," היא אומרת, "יש מישהו על המדרגות." גם הבעל של ריבה לא זז בהתחלה, אבל בטוח שהוא חי כי הוא נוחר ואף אחד גם לא מנסה להגיד שפתאום בבת אחת כל האנשים בעולם מתים.

"יש מה?" בעלה שואל.

"בחור. שוכב על המדרגות."

"איך הוא יכול לשכב על המדרגות?" בעלה שואל מתוך שינה, מנסה לנער מעליו את הסיפור שעוד לא ממש נוגע בו, בכוונה נחושה, שכרגע נפער בה סדק ראשון, להמשיך לישון עוד שעה ואולי שעתיים, שברוב השבתות הוא מצליח.

"קום."

בעלה פותח עין אחת. "מה השעה," הוא שואל.

"עשר," אומרת ריבה. "ישנת מספיק."

*

הבעל של ריבה מדבר אל הבחור, מנענע אותו, אבל הבחור לא זז. מקרוב הוא נראה צעיר מאוד, רק מעט מבוגר יותר מהבן הגדול שלהם. דקירה של כמיהה מפלחת את החזה של ריבה, כמו חץ עקום שנכנס ויוצא מתוך לב מצויר בגיר על הלוח.

השער שבקצה החנייה נפתח וריח של קפה שנטחן עולה ופונה אל הרחבה, מחפש נחיריים להמם אותם. נוח יוצא מהשער עם כוס קפה וסיגריה, שהוא מתכוון לעשן עם הקפה בשמש, אבל כשהוא רואה את ריבה ובעלה, הוא עולה. נוח עומד ומסתכל על הבחור, שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ועוד אחת, ואפשר לשמוע את המחשבות שלו בתוך השקט. אחר כך הוא עוזב את הבְּדל, וכשהבדל נוחת על האבן, הוא מחכך בו כפכף מחוספס, כחול ולבן. אחר כך הוא עולה עוד קצת במדרגות וחוזר עם זיווה שעובדת ב"הדסה הקטנה" וגרה למעלה, עטופה בצעיף שנשלף במהירות ביציאה מהבית. הנה, הוא מצביע על הבחור בזרת מקושטת בטבעת כסף דקה. אולי הוא מת, ריבה מדגישה את חומרת המצב.

"למה הם אוכלים את דברים האלה," זיווה ממלמלת במבטא דרום אפריקאי כבד, שנשמע כאילו הפה שלה מלא במים, ואפילו כשהיא ממלמלת, שומעים אותו. היא אוספת את הצעיף כדי שלא יפריע, ומתכופפת אל הנער, מניחה יד על השרוול שלו, ואומרת סליחה, ומדהים כמה סליחות כבר נאמרו ועוד ייאמרו ביום הזה, אבל הבחור לא שומע או לא סולח ובכל אופן לא מגיב. בינתיים גם נעמי של נוח מתעוררת ועולה בכפכפי גומי של אחד הילדים, וחיוך חצי רדום קופא על הפנים שלה כשהיא רואה על מה כולם מסתכלים.

כשהבעל של זיווה מבקש סליחה, כבר יש מניין מסביב לגופה.

"לך תקרא לַפרופסור," נעמי של נוח אומרת לבן שלה, שמציץ מאחוריה, אבל מגיעה דווקא אשתו של הפרופסור, במקרה ולא בגלל שקראו לה, מחבקת ארגז קרטון שתנור עם שני סלילים כתומים מצויר עליו. היא מניחה את הארגז ליד המעקה בשתיקה, חוזרת, וגם זה בשתיקה, ומקרבת באצבע את המשקפיים אל העיניים שלה, כדי לראות יותר טוב את הגוף ששוכב הפוך על המדרגות. "מישהו צריך תנור אולי?" היא שואלת, "הוא חדש."

קבוצה של גברים בטליתות ובגדי שבת עולה מהוואדי ומתפצלת מסביב לקהל שמקיף את הגופה, מביאה איתה שובל של ריח אביב ועלים אחרונים של פרחי שקדיות. אם הם רואים, הם לא מראים שהם רואים, ואם הם לא רואים, זה בגלל שהם נדחקים ברווח שבין הקבוצה למעקה. אלה שלא מצליחים להידחק, יורדים לשביל ועולים מסביב, משתדלים לא להסתכל.

"אני אגיד לו," האישה של הפרופסור אומרת כשהיא מתרחקת, מקיפה בזהירות את הגוף, ואולי הגופה שעל המדרגות. "הוא צריך להגיע כל רגע."

בינתיים הקהל עומד מעל הנער, שוקע לאיטו בענייני חולין. שכנים באים, הולכים, שואלים שאלות ומציעים הצעות, מנצלים את ההזדמנות לתפור עסקאות שכונתיות קטנות, להגיד שלום ולהדליק סיגריה מסיגריה.

אז מה אתם רוצים לעשות עם זה, שואל הפרופסור בטון סמכותי.

ריבה לא תמיד ערה לדקויות שמשפיעות על שיווי המשקל בעולם ולא שמה לב לזה שיש סיבה לזה שאף אחד לא עונה. "חשבנו לקרוא לאמבולנס," היא אומרת והקול שלה דועך כשהוא פוגש את האור התכלכל הצונן בתוך העיניים של הפרופסור.

"אפשר לעשות את זה," הוא אומר, ולא משתמע בשום פנים שהוא חושב שגם צריך לעשות את זה. גם הוא מנסה להזיז את הבחור. "קום בחורצ'יק," הוא אומר בקול תקיף. "אני מכיר אותם," הוא מסביר לנוכחים, "הם סתם משתכרים בוואדי."

כדור אדום קטן מפלסטיק מופיע פתאום ומדלג במורד המדרגות, טק טק טק ואחר כך טטטטטטטטטטטק ונעלם בוואדי.

ריבה עולה, פותחת את השער, נכנסת לגינה וממנה לבית ומחייגת: אחת אפס אחת.

אנחנו מחכים לאמבולנס ולרעש שיבוא איתו, אבל יונדאי מקומטת, מנומרת בכתמים גדולים של חלודה ומדבקות צבעוניות, מגיחה אל מגרש החנייה בחריקה. שתי הדלתות הקדמיות של היונדאי נפתחות בבת אחת, ועשרה זוגות עיניים פעורות בוהות בפרמדיק שפורץ ממנה ועולה במדרגות, ובנהג עגמומי שדולק אחריו. הצמד מתפרש משני צדי הגופה ומתארגן לתנאי שדה.

"מה העניינים איתך," הפרמדיק פונה באופן ענייני אל הבחור, ומרים אותו למצב ישיבה. במצב הזה הבחור באמת נראה יותר טוב, למרות שאם הפרמדיק יעזוב את היד, הבחור ללא ספק יחזור למצב הקודם שלו, רק שלא יעשה את זה בבת אחת. הפרמדיק מכוון פנס לתוך העיניים של הבחור ומודד את לחץ הדם שלו. "אם אתה לא עונה, אני צובט," הוא מאיים כשהוא מסיים את החלק הזה של הטיפול.

הבחור כמובן לא עונה והפרמדיק מניח את היד על השקע שבין עצם הבריח לצוואר שלו, וצובט.

הגופה מתנערת פתאום בבת אחת ומתמלאת חיים. "מה אתה עושה," הבחור צועק על הפרמדיק, מבולבל למראה הקהל הגדול שגוהר מעליו ומהכאב שגרמה הצביטה מצילת החיים ואולי בכלל מפיחת חיים.

"למה אתה שוכב פה," צועק הפרמדיק בחזרה.

"סתם, נחתי," אומר הבחור בקול שרק עכשיו גמר להתחלף והוא עוד לא קול של מבוגר, העיניים שלו סוקרות את הנוכחים, "אסור?" עכשיו הוא חי לגמרי, גמיש ובריא, חוץ מהכתם המכוער שמתפשט מסביב למקום של הצביטה. הוא מתנדנד קדימה ואחורה על כפות הרגליים שלו.

"איך קוראים לך, איפה אתה גר," הפרמדיק עדיין צועק, דבק במשימה שלו, אבל הנער לא מגלה איך קוראים לו וגם לא איפה הוא גר, "אני בכלל לא מכאן," הוא אומר. "אני גר רחוק."

הקהל מהסה את הפרמדיק הצעקן. "מזלך שלא קראנו למשטרה," הפרמדיק רוטן, אבל מוריד הילוך.

אם הנער נבהל מהמילה משטרה, הוא לא מראה את זה. הוא מסתכל על הילד של נעמי ונוח שישב ליד הרגליים שלו בשקט. אחלה נעליים, אחי, הילד אומר, כאילו הבחור לא היה מת לפני רגע.

"אתה רוצה כוס מים? לאכול משהו?" שואלת ריבה, בעצם כמעט מבקשת, טווה בדמיון מיומן בועה אינטימית קטנה וחסרת שחר סביב הבחור, סביב בעלה וסביבה בתוך ההמון. "תיכנס, נתקשר להורים שלך." אבל הבחור אומר שהוא חייב לזוז, שמחכים לו, וכשהוא אומר את זה, הוא קם, מחליק בתנועה מהירה את הבגדים שלו ונעלם כמו רוח במעלה המדרגות, שואב אחריו את רוב האוויר מהרחבה.

וזהו, נגמר עוד לפני שריבה מספיקה לשאול איפה הם היו עד עכשיו, אלה שהוא אומר שמחכים לו.

הבועה של ריבה מתנפצת בשריקה חרישית, היא מסתכלת למעלה לתוך המדרגות שאפילו לא רואים את הסוף שלהן ואת המקום שבו הן מתחברות לעולם.

במשך רגע ארוך אף אחד לא זז ולא אומר שום דבר, רק נוח משתעל.

"טוב, תקפצו בהזדמנות," הוא אומר ומתחיל לרדת בחזרה אל השער שהוא בא ממנו, והכפכפים של נעמי מצליפים אחריו על המדרגות. זיווה מסדרת מסביבה את הצעיף ומתחילה לעלות, הפרופסור הלך כבר מזמן והיונדאי עוזבת את מגרש החנייה בחריקה.

הבעל של ריבה מסתכל על הארגז עם התנור ועל הרדיאטורים, אולי נזכר במשהו שלקח מכאן פעם, ואחר כך אומר לריבה, "נעלה?"

כשהם עולים, שרה יורדת להאכיל את החתולים. "קרה משהו?" היא שואלת.

משב רוח קריר מחליק דרכם וממשיך הלאה, השמש נעלמת מאחורי ענן ושוב קר.

הפכפך מזג האוויר הזה של מאי החביב.

"לא," הם עונים, "לא קרה שום דבר."

בכניסה לחצר, ריבה עוצרת על המפתן. הבעל שלה כבר נכנס הביתה, היד שלו מונחת על הידית. "מה, ריבה," הוא שואל בקול רם, כי חמישה־עשר צעדים מפרידים ביניהם. "בואי, נכין קפה." אבל ריבה לא יודעת מה. מַשהו מנסה למצוא את הדרך שלו החוצה. פתאום הקפה נשמע כמו מלכודת. החושים שלה אומרים לה להיזהר. הנה זה. משהו שאבא שלה, שאהב חידות, הסביר לה פעם, זה היה על מרחקים ונקודות. באמצע בין שתי נקודות, אבא שלה אמר, יש עוד נקודה. כדי להגיע מנקודה אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הנקודה שביניהן, אבל גם בין הנקודה הראשונה לאמצעית יש נקודה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. וריבה חושבת, באמצע בין שתי כוסות קפה, יש עוד כוס קפה. כדי להגיע מכוס אחת לשנייה, צריך להגיע קודם אל הכוס שביניהן, אבל גם בין הכוס הראשונה לאמצעית יש כוס קפה שקודם צריך להגיע אליה וכן הלאה. "וככה מתחילים בנקודה אחת, ופשוט לא מגיעים לנקודה השנייה אף פעם," אבא שלה אמר. "ברור שמגיעים," ריבה אמרה, "כן, אז תוכיחי," אמר אבא שלה, אבל ריבה לא יכלה להוכיח.


מתוך: עשרים קצרים 3#, הבמה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2017.

בית הספר שלנו היה קרוי על שם זויה קוֹסמוֹדֶמְיָאנְסְקָיה, האישה הראשונה שקיבלה את עיטור "גיבור ברית המועצות". לכן כל הזמן הרצו לנו על חייה: מה זויה למדה, אילו ספרים היא קראה, אילו חיבורים היא כתבה – כל אלו היו אמורים לתת לנו השראה, כך נאמר לנו. אמנם לא הסבירו לנו השראה למה בדיוק, אבל זה היה ברור – למעשה גבורה, אלא מה? אנחנו – הילדים הסובייטיים – חברים בתנועות הנוער של המפלגה הקומוניסטית, היינו חייבים להיות נכונים תמיד למעשה גבורה. חוץ מזה סיפרו לנו גם על מות הגיבורים של זויה ובייחוד על העינויים שעינו אותה הנאצים. תיארו לנו בפרטי פרטים כיצד עקרו את ציפורניה, צרבו את שפתיה בפתילייה, כיצד הפשיטו אותה מבגדיה והובילו אותה ערומה ויחפה ברחובות הכפר בעוד החיילים יורקים עליה ושופכים עליה דליים של רפש. כיצד תלו אותה אחר כך בכיכר הכפר והתעללו בגופתה – כרתו את שדהּ השמאלי. על מעשה הגבורה עצמו, מה בדיוק עוללה הגיבורה הצעירה, משום מה לא נאמר כמעט כלום. כנראה הציתה או פוצצה משהו, שכן, אחרי הכל, היא הייתה פרטיזנית. פעם בשנה נסענו לסיור במוזיאון הכפר פטרישצ'בו במחוז מוסקבה, מקום נפילתה של זויה. לא כל בית ספר זכה להיקרא על שם של גיבור, ובכל זאת, היו לנו עשרות בתי ספר תאומים מכל רחבי הארץ שנשאו את שמה של זויה קוסמודמיאנסקיה. משלחות מערי רוסיה הנידחות ואף מרפובליקות סובייטיות אחרות פקדו את בית ספרנו דרך קבע, וביקוריהם לוו במסדרים חגיגיים, בתהלוכות ובמופעים באולם הכנסים הבית ספרי. מאחר שלא היה סוף לשירים, לפואמות, לאורטוריות, לסרטים ולמחזות שהקדישו האמנים הסובייטים לזויה, התוכנית האמנותית הייתה עשירה, אם כי לא השתנתה בהרבה משנה לשנה.

בבית לא חיבבו את זויה קוסמודמיאנסקיה. אבי טען שלא ייתכן שהיו פרטיזנים בפאתי מוסקבה בשנת 1941, ולכן זויה אינה אלא דמות שהמציא עיתונאי כלשהו, ככל הנראה, יהודי,שעבד בעיתון צבאי, "הכוכב האדום", למשל, והסיפור הופץ על ידי מכונת התעמולה הסטליניסטית מסיבות ברורות מאליהן.

"הוא לא היה 'ככל הנראה, יהודי', הוא היה יהודי בוודאות, והוא לא כתב את זה עבור 'הכוכב האדום' אלא עבור 'פראבדה'."  אמי הצטרפה לדיון. "שם משפחתו היה לידוב, הוא זה שכתב את המאמר הראשון וגם צירף את התמונה המפורסמת עם השד הכרות והחבל הכרוך סביב הצוואר. אבל ברור כשמש שזה לא תצלום מקורי אלא זיוף, כי איך בדיוק יכלו לצלם אותה אם היא נקברה עוד לפני שהצבא האדום נכנס לכפר?" "איך את לא מבינה? לא קברו אותה, כי היא אף פעם לא הייתה קיימת!"  צעק אבי בתגובה. "במקום לספר על הגבורה היומיומית האמיתית של מיליוני אנשים, שסחבו על גבם את נטל המלחמה בדם וביזע ולבסוף ניצחו, הם רוקחים אגדות שצמחו בדמיון החולני של איזה אימפוטנט עלוב! זאת פורנוגרפיה לשמה!"

אמא הייתה פוערת את עינה לרווחה ומצמידה אצבע אל שפתיה.

ככל שהתבגרנו, כך השפעתם של "ערבי הזיכרון" הלכה ונעשתה מוזרה יותר ויותר. זויה בתצלום הענק, יפה להחריד, ראשה מוטה לאחור, בגדיה קרועים, השד ששרד עם הפטמה הזקורה מרתק אליו את המבט, בעוד השד השני, הכרות, דוחה ומבהיל. שיערה פזור בשלג, עיניה עצומות – בגיל שתים עשרה, הדימוי הזה עורר בנו הרגשה מפתה ובלתי מוכרת. משהו חם ואפל עלה ממעמקי הבטן והראש הסתחרר… אותו זמן על הבמה, דקלמה תלמידה בקול חנוק מהתרגשות: "קר לזויה, כפות ידיה הנפוחות מכפור וממכות קומצו לאגרופים, רגליה היחפות השחירו בליל הכפור הנורא. שפתיה הנשוכות עד זוב דם התנפחו אף הן – מאתיים הצלפות של חגורות גרמניות ניסו לחלץ מילות הודאה מפי הנערה העדינה, אך לשווא. היא לא צעקה, לא בכתה ואף לא גנחה".

באחד מאותם ערבים, כשלא עמדתי עוד במחנק, בפאתוס ובאותה תחושה תמוהה שעברה בגופי, חמקתי מן האולם.

אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי ליד חדר ההלבשה הריק של אולם הספורט. נתקלתי שם בסשקה זורין ובסרגיי פדייב מהכיתה שלי, שברחו אף הם מהמופע ושוטטו ברחבי בית הספר. ארון מתלים וארגז גבוה לנעליים חצו לשניים את חדר ההלבשה הקטן. בלי לומר מילה זינקנו לאחת הפינות והתחלנו לחקור בקדחתנות זה את גופו של זה. ידיהם גיששו, פרמו, הפשילו והורידו, ואילו ידיי נאבקו באבזמי החגורות של תלבושת בית הספר שלהם, עד שהבנים עזרו לי. נגענו, ליטפנו, מיששנו, לפתנו, עדיין בשקט, משתדלים לא להישיר מבט. התביישתי להסתכל להם בעיניים וגם הם הקפידו להסיט את מבטם, אך ידינו וגופנו שנצמדו זה אל זה לא ידעו בושה או מבוכה. היינו נלהבים כל כך עד שלא הבחנו במנקה שניצבה מולנו, קשישה נמוכת קומה ומגובנת, בעלת עיניים כחולות דהויות שתמיד דמעו.

"מה אתם עושים, חסרי בושה שכמוכם!" חזר לה סוף סוף כושר הדיבור, "חכו-חכו, אני אראה לכם מה זה!"

היא הניפה באוויר סמרטוט רצפה רטוב והתיזה עלינו מים בכל הכוח. מי השטיפה הקרים והמלוכלכים השיבו לנו את העשתונות בין רגע. קפצנו על רגלנו ונסנו לכל עבר.

2

קנה של "טיגר" גרמני בהה ישירות בי. מכונה איומה, טנק מכוער, מגושם ועצום. התגלמות הרוע. רעדתי כולי. "מוות לכובש הנאצי!" צרחתי בגרוi הניחר ובעטתי בזחל הטנק. נדמה  שזה הסב לי הקלה מסוימת. הקפיץ שהתכווץ בי לאחרונה בתוך הבטן השתחרר מעט. אין איש מסביב, אפשר אפילו לטפס על הטנק אם רוצים. לא רציתי, אבל התחשק לי להציץ אל תוך הקנה, ובשביל זה לא הייתי גבוהה מספיק. פה ושם היו מפוזרות אבנים גדולות, גלגלתי אחת ועליתי עליה. סבידריגילוב של דוסטוייבסקי חשש מכך שהנצח הוא חדר רחצה מעופש מלא בעכבישים. מה זה חדר רחצה לעומת השחור השואב הקר והאיום הזה?

גשם החל לטפטף, על אף שברדיו הבטיחו מזג אוויר חם ויבש. בילוי הולם מצאתי לי בחגים – לשוטט לבד בגשם, לסייר סביב טנקים עתיקים ולחשוב על נצח.

"תפסיקי לעשן תכף ומיד! ילדה, אני מדברת אלייך", אישה מבוגרת ושמנה דידתה לכיווני  בכל הכוח, תומכת ביד אחת את החזה ואילו את השנייה היא הושיטה אליי, כאילו מנסה לחטוף לי את הסיגריה מהפה. סבתי על עקבותיי, חזרתי בדרך שבה באתי, קפצתי מעל הגדר ונעלמתי בתוך היער. היא בוודאי לא תרדוף אחריי עד לשם. כנראה טעיתי בפנייה ובמקום להגיע אל הכפר נכנסתי עמוק יותר אל תוך היער. שוטטתי כעשרים דקות עד שקלטתי שאין לי מושג לאן הגעתי. לא פחדתי ללכת לאיבוד, כפרי נופש היו פזורים בכל מקום בסביבה, באיזשהו שלב אפגוש אנשים, אבל כל המצב הזה עיצבן אותי נורא – למה אני לבד שוב, ומה אני עושה בכלל ביער הזה?! זה הכול באשמתה של אלינה. היא הופיעה לפתע לפני החגים והזמינה אותי לדצ'ה, כאילו כלום. מאז שעברה לגור אצל אביה במשפחתו החדשה לא דיברנו כמה חודשים טובים, אפילו לא בטלפון, היא לא התקשרה אליי, ולי לא היה את המספר שלה.

בפעם האחרונה התראינו ביום הולדתה. יום הולדת שש-עשרה זה לא צחוק. היא הזמינה את כל העולם בערך: את כל הכיתה הישנה שלנו (עד אז כבר עזבנו שתינו, אני לבית הספר לאחיות והיא לבית ספר ללימוד ללימודי שפות "למקושרים בלבד"), טחונים מהכיתה הנוכחית שלה, גופניקים – חברי ילדות שלה מהגן – קהל היעד של בתי סוהר לעבריינים צעירים, וחברים של חברים… הדלת נשארה פתוחה וזרם האנשים לא פסק, הם הגיעו בקבוצות לרוב. ואני דווקא ציפיתי שנשב אני ואלינה, רק שתינו, ונדבר מלב אל לב, כמו שנהגנו לעשות פעם, אבל היא קשקשה בלי הרף עם חברותיה החדשות, צחקה לבדיחות טיפשיות, ואחר כך נעלמה לה – ברחה לרכוב על אופנוע עם הגופניקים.

מתחילת שנת הלימודים לא ראיתי אף אחת מבנות הכיתה שלי, בקושי את אלינה ראיתי, ולא בדיוק התגעגעתי אליהן. מתוך שעמום החלטתי לעשות קצת רוח, לא בדיוק החלטתי, כך יצא פשוט. הן הביטו בי בעיני עגל כאילו הייתי חייזר, כאילו ציפו ממני למשהו יוצא דופן. שפעתי אנקדוטות רפואיות והן הקשיבו לי פעורות פה. לא סתמתי. דיברתי ודיברתי וליוויתי כל סיפור בכוס יין זול: סיפורי חדר-מתים ומחלקות גריאטריות, שקשישות העבירו בהן חודשים רבים עד שמתו מדמנציה ופצעי לחץ, על סירחון שרודף אותי לכל מקום, ששום כמות של וודקה וסיגריות לא יכולה למחות, על מיון בבתי חולים, לשם נוהרים באמבולנסים בעיקר גברים שתויים שנפלו וקפאו בשלג. אלוהים אדירים, איך שהם מייבבים כשהם מגלים שגפיהם הקפואות נכרתו. היכן יעבדו, כיצד יפרנסו את המשפחה? פעם אחת, באיזה לילה שבו בישלו החובשים סבון חדש משאריות סבון ישן בתוך גיגית, ומרוב עשן וסירחון הייתי מוכנה לקפוץ מהחלון, הביאו זוג. שיכורים שניהם. היא עם פצעי דקירה, הוא עם כפות ידיים שלוקות, העור התקלף ונתלה בחתיכות, כתמי כוויות על פניו. הם רבו על שתייה, עניין שבשגרה. הוא דקר אותה, היא שפכה לו מים רותחים על הפרצוף, הוא הספיק להגן על פניו בכפות ידיו כך שהידיים הן אלה שנכוו בעיקר. כל אלה ניחושים כמובן, הם לא הסגירו זה את זה. הגבר עמד על שלו – היא נפלה על סכין והוא עט לעזרתה ושפך על עצמו סיר מרק רותח. אף אחד לא טיפל בהם, רק הפרידו ביניהם, מיקמו אותם בחדרים שונים. הרופאים רבו עם צוות האמבולנס, למה הביאו זבל כזה לבית החולים, החובשים חזרו לבישולי הסבון ואז שמענו צעקות, גניחות. הגענו בריצה לחדר של האישה, היא לא הייתה שם, לאורך המסדרון נמתח שביל של דם. בעקבות השביל הגענו לחדרו של רומיאו המתקלף. התברר שהיא זחלה אליו על הגחון, כי יוליה שלנו לא יכלה לעמוד על רגליה, וכעת הם התעלסו, צעקו מרוב תשוקה, גנחו מכאבי הפצעים, או להיפך. האחיות הפרידו ביניהם, כמובן. מישהו הזמין משטרה.

למחרת התעוררתי בתוך ארון בגדים. מה קרה, מדוע העברתי לילה בארון, לא יכולתי להיזכר. אלינה הזכירה לי. נעלבתי אמש ממישהו, אף אחד לא הבין ממי ומדוע, אלא שקיללתי קללות איומות ואיימתי במכות. הנסתי את כולם למטבח וזרקתי עליהם מגפיים מהמסדרון, רדפתי עם מערוך בידיי אחרי חבר ילדות שהיה הטיל אולנשפיגל שלי בעבר הרחוק, וכיום נהיה יצור מכוער וצנום שמסורק כפטרייה, הוא פלט משהו על יהודונים. רבתי עם הגופניקים שנחלצו לעזרתו, שכבתי קצת בשלג כדי להירגע, לא מיוזמתי, כמובן. חזרתי לדירה, עצובה ורטובה, אמרתי שאני הולכת, נכנסתי לתוך ארון וסגרתי אחריי את הדלת. אלינה החליטה שלא להטריד אותי וכשהציצה לתוך החריץ מאוחר יותר, היא ראתה שאני ישנה. שתינו תה, פטפטנו קצת, עזרתי לה לסדר וחזרתי הביתה. כעבור כמה ימים היא עזבה לבית אביה.

נסענו לדצ'ה בהרכב של חמישה: אלינה, אני, נדיה וֵליצ'קו – בעלת הדצ'ה וחברתנו לכיתה הישנה, וגם ורה ואיגור. נפגשנו כבר על רציף הרכבת. שמעתי על ורה ואיגור, ילדי אשתו החדשה של אביה של אלינה, היא סיפרה לי עליהם בלי סוף, אך טרם יצא לי לפגוש אותם. ורה, גבוהה וארוכת גפיים, בעלת פנים שטוחות כמו של בובת בד, אפילו לא הביטה לכיווני. ואולי כן הביטה ולא הבחנתי מבעד למשקפי השמש שהרכיבה בשמש ובצל. איגור עישן, ירק על הרציף ומחה את היריקות במגפו. בניגוד לתיאוריה של אלינה, לא היה שום דמיון בינו לבין איוואן קרמאזוב. הוא היה בחור קודר ועגמומי, בעל לסת חזקה, צוואר שור וכתפיים כה רחבות, שבזכותן הוא נראה נמוך מכפי שהיה. הוא לא טרח להגיד שלום, בחן אותי מכף רגל ועד ראש והפנה את מבטו. נפש עדינה וסוערת, אינטלקטואל ופילוסוף – היכן כל אלה? ידעתי כמובן שאלינה מאוהבת בו מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל איך אפשר להשלות את עצמך עד כדי כך?

ברכבת התחיל איגור עם וליצ'קו והתעלם לחלוטין מאלינה. וליצ'קו צחקקה והגניבה מבטים לכיוונה של אלינה. ורה שתקה כל הדרך ורק הביטה מבעד לחלון. כל עשר דקות אלינה סחבה אותי לעשן בקצה הקרון, התלוננה על איגור וביקשה לנהוג בוורה בזהירות יתר. "היא עוברת תקופה קשה מאוד. את מבינה, ורה נסעה עם אבא שלה למשלחת ארכיאולוגית וניהלה שם רומן עם אחד הפוסט דוקטורנטים שלו. היא נכנסה להריון וכשחזרו למוסקבה הוא זרק אותה. היא נאלצה לעבור הפלה. אבא שלה לא רצה להתערב וזעם על ורה,  ואמא שלה כעסה על אבא שלה, כי הוא צידד בפרי טיפוחיו ולא בבתו החורגת. בדיוק באותה תקופה עברתי לגור אצלם, איגור זנח את הלימודים. אחרי ריבים ובירורים הם זרקו אותי חזרה לבית של אמא שלי".

הדצ'ה של וליצ'קו הייתה צריף עץ קטן, שחמישה אנשים יכלו להידחס בו בקושי רב. התוכנית הייתה לטייל ביער, אולי לשכור סירה ולשוט באגם, בערב להבעיר מדורה על החוף ולצלות תפוחי אדמה. את השתייה הבאנו איתנו, האוכל היחידי היה צנימים ושימורי דגים.

שתינו. איגור הסמיק, ורה החווירה, וליצ'קו נהייתה עליזה ואילו אלינה התעצבה. אף אחד לא התכוון ללכת לטייל יותר. איגור ווליצ'קו נעלמו. אלינה התאדתה בעקבותיהם. סיירתי בסביבה וחזרתי לצריף, לא היה מה לעשות שם. ורה שקעה בספר ולא הייתה מעוניינת לפתוח בשיחה. לדעתי היא לא הוציאה מילה מהבוקר.

"אני חושבת שאצא לי לטיול", קמתי. ורה אפילו לא סובבה את ראשה לכיווני. יצאתי. היה רק רחוב אחד בכפר, התהלכתי בו. משני צדי הדרך היו צריפי עץ, שיחי עוזרד, עצי לבנה, כפר טיפוסי בפאתי מוסקבה. למשפחתי לא הייתה דצ'ה, גדלתי כילדה עירונית ולא נסענו לפיקניקים או לקטוף פטריות בטבע. בקיץ נסענו לליטא או לים השחור.

נגמרו הצריפים, הלכתי דרך היער. הדרך הובילה אותי לאחו גדול מגודר בגדר נמוכה. על הדשא ניצבו כמה טנקים ומרגמות מתקופת מלחמת העולם השנייה. אחרי שהשמנה תקפה אותי, התחפפתי גם משם, ותעיתי ביער.

"היי, למה את יושבת כאן לבד עצובה כל כך בגשם? הלכת לאיבוד?"

שני צעירים בני עשרים בערך עמדו לפניי. אולי סטודנטים. על פי המראה שלהם: "ספורטאים, חברי הקומסומול, תלמידים מצטיינים". גובהו של אחד היה ממוצע, השני גבוה יותר, תווי פנים נעימים, סומק בלחיים, שיער בהיר, עיניים עליזות. חבר'ה נחמדים, הם לא הקרינו שום איום. התברר שהם צפו בי עוד במגרש הטנקים ואז נעלמתי להם. הסטודנטים התנדבו ללוות אותי לכפר. בדרך הם סיפרו לי שהם לנים באכסניה, עושים רפטינג וקיאקים במאגרי מים ונהרות סמוכים. לפעמים הם מקימים אוהל, מבלים לילה תחת כיפת השמים, דגים.  

רומנטיקה של טיולים, מרק דגים טרי, שירים וגיטרה סביב מדורות ליליות, שיט ברפסודות ובקיאקים, טיפוס הרים – כל אלה היו חיים מקבילים עבורי, קראתי עליהם בעיתונים או ששמעתי מאנשים שבקושי הכרתי. בעיני הוריי נחשב הבילוי הזה סובייטי להחריד, ולכן לא עודדו אותו, כמו כל דבר סובייטי. מי שפקד את הטיולים האלה היו נציגי האינטליגנציה המדעית הסובייטית, שכבת האוכלוסייה שאבי תיעב יותר מכל. לפי דעתו הם היו משענת המשטר, ועל כן הוא שנא אותם במיוחד. "הפועל הפשוט חי חיים קשים, לא רואה דבר מעבר להווה, ואין לו הזדמנויות. כך חיו גם הוריו ואבות אבותיו. אין לי שום טענות אליו. ואילו האינטליגנטים האלה כביכול יודעים יותר, יש להם יותר תאים אפורים, מספיקים להשכלה גבוהה בהנדסה, לפחות. עם זאת, הם לא מעוניינים לחשוב ופוחדים להחזיק בדעה משלהם. גוש צייתן ושמרני, שלא מסוגל להוליד מתוכו שום דבר חי. במקום זה, הם יוצאים לטיולים, מנגנים בגיטרה ושרים, שותים שתייה חריפה, מרכלים על חברי הפוליטביורו, דנים בגאונותו הקולנועית של טארקובסקי, משום שלא ראו דבר מעבר למסך הברזל, וחושבים שהם גיבורים ואינטלקטואלים גדולים. ואז הם חוזרים לעבודה, יושבים באספות המפלגה ומצביעים 'בעד', חותמים על עצומות שמגנות את הציונות הישראלית ואת האימפריאליזם האמריקני. מחשבתם היחידה היא תמיד לציית בכל דבר לשלטון ולכבד את המנהלים".

אני אישית לא ראיתי כל פגם בטיולים בטבע. לאדם הסובייטי אין הזדמנות לבקר בגרנד קניון או בשוניות האלמוגים, האם זה אומר שעליו להישאר על הספה לאות הזדהות עם העולם החופשי בדומה לאבי? גם את טארקובסקי אהבתי. בשנה שעברה אלינה ואני עמדנו בתור כמה שעות כדי להיכנס להקרנה נדירה של טארקובסקי בבית הקולנוע "מוסקבה". הגענו בשעה שש בבוקר, חשבנו שנהיה ראשונות בתור, ואז לפתע הופיע מתוך ערפל קפוא בחור ורשם בטוש שחור על כף ידה של כל אחת מאיתנו מספר – שלוש מאות ומשהו. בסופו של דבר נכנסנו לאולם, רק שאלינה קפאה בחוץ עד כדי כך, שכשכבר נכנסנו אל האולם היא התחממה ונרדמה.

בדרך חזרה לדצ'ה אחד הסטודנטים נשאר מאחור ורק הגבוה יותר, אולג שמו, המשיך וליווה אותי עד הבית. הוא מצא חן בעיניי, דברן, עליז, ספורטיבי אבל במידה, שלא כמו איגור, שהותיר רושם של כוח פיזי מתפרץ.

"את רוצה לשוט באגם הערב?"

קפאתי במקומי. בקיץ ימלאו לי שש עשרה והוא בן עשרים ושלוש, גבוה, נאה, אחד כזה שאפשר להציג בפני חברות. לא הייתי מורגלת בתשומת לב גברית, כלומר היו לי הרבה ידידים אבל מעולם לא יצאתי לדייט. הרי לשוט באגם לאור הירח, רק שנינו, זה נחשב לדייט, לא? כמובן, שיקרתי לו לגבי גילי, אמרתי שאני לומדת בשנה הראשונה במכון לרפואה. הוא האמין לי, למה לא, תמיד נראיתי מבוגרת לגילי, יש לי פנים בוגרות, גובה הגון וגם חזה גדול. אולג ראה בשתיקתי המתארכת ביטוי לספק.

"אם תרצי, אפשר לעצור באחד האיים, המקומיים מספרים שבלילות רואים שם לפעמים קרינת אור חריגה ושומעים קולות מוזרים. איזור אנומלי".

"נו באמת. איזור אנומלי, נראה לך? הכפריים השיכורים סתם הוזים מכל השיכר שהם מבשלים. חברה שלי שגרה בסביבה סיפרה לי שהם ראו באיזור את איש השלג. יטי, תאר לעצמך! אפילו חשבנו לצאת לחפש אותו, בתור בדיחה, כמובן. הייתי עכשיו ביער ולא ראיתי שום יטי".

"איש השלג – זה קרוב לוודאי אגדות, אבל בקשר לאי, דיברתי עם אנשים יודעי דבר והם תיארו לי דברים דומים. שימי לב, הם לא מכירים אחד את השני ולא הייתה להם אפשרות לתאם גרסאות. מסקרן אותי להציץ במקום. אבל אם את חוששת, לא נשוט לאי. סתם נעשה סיבוב".

סיכמנו שהוא יאסוף אותי בשמונה.

בבית עדיין לא היה אף אחד זולת ורה. היא בהתה בספר ולא הפגינה סימני חיים. החלטתי שעדיף להתייחס אליה בתור רהיט, וטרם התחלתי לשוחח עם רהיטים. אולי כשאהיה קשישה, מרוב בדידות והשתבשות הדעת הכרוכים בגיל, אתחיל ליצור קשר עם שידה או כוננית, אבל בינתיים לא הרגשתי צורך. מגפי הגומי של וליצ'קו ישבו עליי בול, לבשתי גם את המעיל החם של איגור, הוא יצא בסוודר בלבד. ארזתי בתוך תיק בקבוק יין, כמה צנימים ושתי קוביות של גבינה מותכת.

"לאן זה?" שאלה ורה כאילו כלום. מרוב בהלה כמעט חנקתי את עצמי בצעיף של איגור, שהחלטתי לשאול ובדיוק כרכתי סביב צווארי.

"וואו, אף פעם לא ראיתי שרפרף מדבר!"

"מה?" היא צמצמה את עיניה.

"Adieu, ma jolie" משום מה עברתי לצרפתית, אבל גם אילו הייתי מקללת את ורה בקללות הכי איומות, אני לא חושבת שהיא הייתה מתרשמת יותר. פניה התעוותו לגמרי. ובכל זאת היא עקבה אחריי עד לחצר. אולג המתין לי ליד השער.

"ומי זה בדיוק?"

החלטתי שאני לא חייבת לה דין וחשבון, לכן שתקתי.

"הי, לאן אתה לוקח אותה? בנאדם, אני מדברת אליך!"

"קוראים לי אולג. אני פוסט דוקטורנט במכון להנדסת מכונות, אני לן באכסניה כרגע. אנחנו הולכים לשוט בסירה על האגם".

"איזה אגם בכפור כזה? סטודנט, אז לך תלמד, במקום לבלבל את המוח לקטינות", היא התקרבה מאוד לגדר כך שרק מטר בערך הפריד בינה לבין אולג.

"למה אתה מדבר איתה בכלל? בוא כבר." משכתי בשרוולו הרחק מהגדר. היא לא רדפה אחרינו, תודה לאל, למרות שעל פי הבעת פניה אפשר היה לצפות ממנה לכל דבר.

"איזו בחורה קשוחה! לרגע חשבתי שהיא הולכת להרביץ לי. אחותך הגדולה?"

"אל תשים לב אליה, היא עוברת תקופה קשה," החלטתי  לא לתקן את טעותו, על כל צרה. שיידע שאני לא לבד כאן.

"למה היא קראה לך קטינה? בת כמה את באמת?"

"מה, אתה לא מכיר אחיות גדולות? היא גדולה ממני בשש שנים ובעיניה אני עוד תינוקת".

"היא בת 24? היא כאילו בגילי, בחיים לא הייתי נותן לה יותר מעשרים."

"אני לא מבינה למה אנחנו מדברים עליה כל כך הרבה. אולי אתה רוצה להזמין אותה לשייט במקומי?"

אולג צחק והצמיד אותי אליו, תחבתי את פניי בתוך הבד המחוספס של מעילו.

הכפר נדם, לא פגשנו נפש חיה כל הדרך. עברנו דרך חורשת עצי הלבנה, פנינו ליער והלכנו בדרך בשקט עד שהגענו לרציף העץ, שהוביל אותנו ישירות אל המים. המשכנו עוד קצת לאורך החוף עד שהגענו לשרטון חול. אולג הוריד את תרמילו הכבד, הוציא מתוכו סירת גומי מקופלת והחל לנפח אותה בעזרת משאבה. בתצורתו הסופית נראה לי מוצר הגומי הזה כמו מזרן מתנפח עם שוליים גבוהים, ממש לא סירה.

"היא בטוח תחזיק את שנינו?"

"הסירה הזאת אמורה להחזיק מבוגר וילד. אני שוקל שבעים קילו בערך, את ארבעים וחמש נדמה לי?"

"ארבעים ושמונה".

"נעגל למאה עשרים. הסירה אמורה לשאת משקל של מאה וחמישים קילוגרם, אז אנחנו בטווח הביטחון. נו, קדימה, תעלי. שבי בתחתית הסירה, המושב בשבילי. אל תחשבי שזה לא ג'נטלמני מצדי, שם מתחברים המשוטים. אלא אם כן את רוצה לחתור?"

לחתור לא היה לי חשק, גם לעלות לסירה לא רציתי. ערפל עמד מעל האגם. רוח קרה ולחה נשבה מן המים. הירח הסתתר מאחורי העננים. קיר היער הקודר התמזג עם פני המים השחורים, שהשמים נטולי הכוכבים השתקפו בתוכם.

"ומה אם יהיו גלים? אנחנו עלולים להתהפך".

"לא יהיו גלים, אל תדאגי".

לא הצלחתי להמציא תירוץ נוסף, לכן נאנחתי בכבדות, עליתי לסירה והתיישבתי בתחתיתה כפי שנתבקשתי. אולג דחף את הסירה קדימה, תפס תאוצה וקפץ פנימה. הוא סידר את המשוטים במהירות, ובכמה חתירות איתנות הגענו אל מרכז האגם. הסירה שקעה מעט תחת משקלנו, המים לא נכנסו פנימה אומנם, אך עדיין היה נדמה לי שחצי מהגוף שלי נמצא בתוכם.

"למה את לא יושבת בנחת? לא נוח לך?"

"קר מאוד. יש לי תחושה שאני יושבת על קרח בתחת חשוף."

כן, המים עדיין קרים. הקרח נמס לא מזמן. לא חשבתי על זה. שבי על התרמיל". חגתי בסירה עם התרמיל ביד – הייתי בטוחה שעכשיו נתהפך – איכשהו התיישבתי והבטתי סביבי. הערפל התפזר במשב רוח קל, הירח יצא מבין העננים כמו על פי הזמנה וסלל שביל כסף על המים. באותו רגע הכול הסתדר לי, כך בדיוק ראיתי בעיני רוחי אגם לילי.

קולות נשיים שקראו בשמי בכל דרך אפשרית הפרו את הדממה. הקולות, שנשמעו תחילה מרחוק, התקרבו יותר ויותר. ארבע דמויות הופיעו על החוף והן לא הזכירו בנות ים.

"הי, אתם שם! תחזרו מייד!" צרח איגור בקול בס מפחיד.

"ביאשה, ביאשה, זו את?" צעקה אלינה בקול שבור כל כך שלא יכולתי שלא לענות לה: "אני כאן! אנחנו מפליגים לאי, לאיזור אנומלי", צרחתי כשכפות ידיי משולבות סביב פי על מנת להגביר את הקול. הד התגלגל מעל פני המים.

"מה?"

"אולג רוצה להראות לי את האיזור האנומלי. לכו הביתה!"

"מפגרת! אני יודע בדיוק מה הוא רוצה להראות לך! תחתור לכיוון החוף, דביל!" איגור התפרץ לשיחה שוב.

"אלינה, קחי אותם הביתה! יש לי דייט, אני שטה בסירה. ירדתם שם מהפסים?"

אולג קפא עם המשוטים בידיו וסובב את ראשו ממני אל הקבוצה שבחוף.

"אולג, מה יש לך? בוא נמשיך. אל תשים לב אליהם", נאלצתי אפילו לדחוף אותו כדי שיצא מההלם, אבל הוא לא זז.

"תראה, דפוק, או שאתה חוזר עכשיו לחוף ואז אני אתן לך להסתלק בשקט…"

"ואם לא נחזור? אם נמשיך בהפלגה, מה יקרה אז?" ענה אולג לפתע בקול גבוה בהרבה מהקול שדיבר בו לפני כן.

"למה אתה מדבר איתו בכלל? מה אתה שואל אותו? בוא נזוז כבר".

"מי זה, חבר שלך? אח שלך? אולי תיכף גם אבא שלך יבוא?" אולג נראה כעת הרבה פחות חביב בעיניי. תווי פניו התחדדו בדומה לסנאי וגם מבטו נהיה דוקר כמו של סנאי.

"הוא שום דבר! ראיתי אותו היום לראשונה בחיי. תביא לי את המשוטים, אחתור בעצמי". ניסיתי לקחת מאולג את המשוטים אבל בסופו של דבר שוב צנחתי אל התרמיל.

"אם לא תחזור עכשיו ברגע זה, אני אמצא אותך באכסניה שלך ואתה תצטער על היום שבו נולדת!" איגור התקדם אל קצה המים. חלפה בראשי מחשבה מטורפת שהוא עומד לרדוף אחרינו בשחייה. נראה שאולג חשב כמוני מפני שהוא הניף את המשוטים והפלגנו מעט רחוק יותר, לכל מקרה.

"זה הסוף שלך! תתקרב לחוף מיד!" צרחה ורה ודהרה לתוך המים, משפריצה לכל עבר ומרטיבה את כולם. אלינה ווליצ'קו נתלו עליה, מונעות ממנה להתקדם. צפיתי בהן אחוזת אימה, נאבקות בתוך מי הקרח שהגיעו להן עד הברכיים, מוארות באור הירח. האם יתכן כי ארבעתם התחרפנו בו-בזמן?

"כולם לצאת מהמים ולסגת שלושה מטרים אחורה!" אולג קם ונעמד בסירה. "עד שלא תתרחקו, אני לא זז מפה!"

שתקתי. נראה שההחלטה נפלה ואין טעם להתווכח. עוד משוגע, חמישי במספר. האם הירח משפיע כך על כולם? אז למה רק אני שפויה כאן? הם יצאו מן המים. איגור התיישב על החול, הוריד את גרביו הרטובים ונעל את נעלי הספורט על רגליים יחפות. ורה רוקנה מים ממגפי הגומי שלה.

"תתרחקו ותעמדו שם", שוב צעק אולג.

הם נסוגו, והפלגנו אל החוף. אולג עצר כמה מטרים לפני היבשה.

"צאי החוצה".

"באמת? אתה רציני? תתקדם עוד קצת".

"אני אתקדם והם יתנפלו עליי".

"אף אחד לא יגע בך. הם עומדים רחוק".

הוא התקרב מעט לחוף בחוסר רצון, כמעט דחף אותי מחוץ לסירה, ואז חתר כל כך חזק עד שהגיע למרכז האגם במשיכות ספורות. גם שם הוא לא עצר והתרחק יותר ויותר לעבר הירח המסתתר מאחורי היער. פניתי והלכתי בעגמומיות לעבר החוף. אף אחד לא דיבר איתי. גם אני שתקתי. ורה ואיגור הובילו את התהלוכה, וליצ'קו בעקבותיהם במרחק של עשרה צעדים, אלינה ואני הזדנבנו מאחור.

"מקום לא נעים וגם היער הזה… יש לי כל הזמן תחושה שעוקבים אחריי, אני פונה לאחור ואין איש", סוף-סוף אלינה הוציאה קול.

"יער רגיל, שום דבר מיוחד", שמחתי להפסיק את השתיקה הקודרת. "איפה הייתם כל היום? מה עשיתם כל הזמן הזה?"

"תקשיבי, זה מוזר. דרך היער עוברת מסילת רכבת נטושה, אף אחד לא זוכר לאן היא הובילה פעם. היא פשוט נקטעת וזהו. וליצ'קו אומרת שיש שם כל מיני תופעות חריגות. היא רצתה להראות את המסילות לאיגור ואני הצטרפתי".

"אולג הזה גם סיפר דברים דומים. אילו תופעות?"

"שעון יד שנעצר פתאום או מחוגים שזזים אחורה, או קולות רמים,  כאילו יש שם חבורה גדולה, ואין איש".

"ראית במו עינייך? שמעת משהו?"

היא הנידה את ראשה בשלילה.

"לאף אחד מאיתנו לא היה שעון…"

"אז לא היה ולא יהיה שם כלום. לכל היותר יאנסו שם מישהי."

"משעשע שדווקא את אומרת את זה".

"וזאת למה?"

 "הרי את יצאת עם גבר זר השד יודע לאן. לא מוזר לדעתך? לא פחדת שהוא יאנוס אותך?"

"אולג בחור רגיל. אמנם בסופו של דבר התגלה שהוא דפוק, אבל הוא ממש לא אנס, בוודאות".

"בכל זאת לצאת ככה לבד עם גבר שאת לא מכירה?"

"ולבוא ולאיים להטביע אותנו רק כי הוא הזמין אותי לדייט זה בסדר? לא משנה, עברנו. למה בכלל הזמנת אותי אם אני כמו גלגל חמישי בעגלה? השתעממתי לבד כל היום".

"לא התכוונו להיעדר הרבה זמן! שתינו קצת ואז…" אלינה נתקעה והשתתקה. ציפיתי להמשך אך הוא מיאן להגיע. בסופו של דבר היא ניערה את ראשה כאילו סילקה מחשבה טורדנית "את תצחקי עליי בכל מקרה. בקיצור, יצא מפגר".

עמדנו בפתח הבית, אחרים כבר נכנסו פנימה. אלינה הביטה בי בתחינה: "אל תכנסי לעימותים עכשיו, בסדר? אין לדעת מה יקרה, ורה נורא-נורא כועסת עלייך."

"היא כועסת עליי? היא דפוקה על כל הראש? מה עשיתי לה? היא סירבה לדבר איתי בהפגנתיות ואז היא הרסה לי את הדייט. אני זו שאמורה לכעוס".

"אל תתגרי בה, טוב? מבטיחה?" היא לקחה את כף ידי בכפות ידיה האדומות מקור והצמידה לחזה שלה.

"בפני חבריי נשבעת אני חגיגית…", הנפתי יד בהצדעת הפיונרים. "בואי נלך להתחמם כבר, אני מתחרפנת פה מקור".

איגור ווליצ'קו היו עסוקים בתנור עתיק עשוי ברזל יצוק על רגליים דקיקות, מלחיץ למראה. ראיתי כאלה רק בסרטי מלחמה.

"אני בטוחה שלא ייצא להם מזה כלום", לחשה לי אלינה באוזן. אמרה וצדקה. על אף כל המאמצים האש סירבה להתלקח, גירד לי בגרון מרוב העשן. וליצ'קו מצאה כמה זוגות גרביים ומכנסיים יבשים להחליף את בגדינו הרטובים. את המגפיים מלאנו בעיתונים ישנים וקרבנו אותם אל התנור. איגור לא נכנע והמשיך לנסות להפעיל עליו את קסמיו. בשלב זה האש לא כבתה מיד, והחזיקה מעמד כמה דקות. נהיה חמים יותר, כמעט לא יצא עשן. אלינה התכסתה בשמיכת פליז ונרדמה, ורה נמנמה לידה. וליצ'קו עזבה את איגור לנפשו עם התנור, סחבה אותי לפינה הרחוקה והחלה ללחוש בלהט, כמעט אוטמת את אוזניי בשפתיה הרטובות: "איזה יום, איזה יום! אילו הייתי יודעת, בחיים לא הייתי באה! יצאתי לטיול קצר בסביבה, איגור בעקבותיי וגם אלינה אחריו. את לא מבינה מה היה שם! מה שהיא עוללה שם בקרון…"

"איזה קרון?" שאלתי בקול רם.

"שקט!" וליצ'קו תפסה את זרועי – "מה את צורחת? זאתי תיכף תתעורר". היא נדה בראשה, מצביעה על ורה הרדומה, "קרון משא רגיל, עומד לו באמצע היער על המסילה הנטושה. כשהתחיל לרדת גשם, נכנסנו לתוכו. אף פעם לא נכנסתי אליו קודם, פחדתי. תארי לעצמך, חשבתי שהוא מטונף בפנים אבל התברר שלא כל כך, רק מאובק. ופתאום אלינה התחילה להקיא. בחיים לא ראיתי דבר כזה. את הנשמה שלה היא הקיאה, על הקירות, על התקרה, הכול! נראה כאילו זהו, נגמר, ואז שוב מחדש. היא התעלפה אפילו. החזקתי לה את הראש בזמן שאיגור צעד הלוך ושוב בחוץ, הוא נגעל מריח הקיא. בינתיים הוא רוקן לבד בקבוק וודקה, וזה ממש לא השפיע עליו, הוא רק נהיה קודר יותר, ממש זוועה".

"לא, כי בדרך כלל הוא שמח וטוב לב".

איגור כרע ברך לפני התנור, צלליות אדומות כיסו את פניו. כאילו שמע את מילותינו האחרונות, הוא קם וניגש אלינו.

"נראה שהארובה שואבת, שיחקתי עם החיפוי ולדעתי זה עובד, הבעיה שהקרשים רטובים ממש. יש לכם סולר?"

"אני חושבת שיש לנו מכל במרתף. למה?"

"צריך לטבול לבנים בסולר ולהכניס לתנור. שתי לבנים בכל פעם. זה אמור להספיק ללילה שלם. בסיביר מתחממים ככה. בקיצור", הוא פנה אלי, "קדימה, תורידי את המעיל, אני הולך לחפש לבנים", שכחתי לגמרי שעדיין לבשתי את המעיל והצעיף שלו.

הוא לבש את מעילו, נעל את המגפיים של אבא של וליצ'קו ויצא החוצה.

"שמעת? להבעיר את התנור בלבנים!" וליצ'קו סובבה אצבע ליד רקתה. "כל המשפחה כזאת! בקושי סחבנו את אלינה הביתה, וכאן הפסיכית הזאת משתוללת! אמרה שיצאת עם איזה מטורלל. האמת היא שהמקומיים פה לא ממש יציבים, יש כל מיני סיפורים. איגור לא שש לצאת אבל ורה הכריחה אותו. לא פשוט להתווכח איתה. תקשיבי, אני מפחדת ממנה".

צחקקנו אבל עד מהרה השתתקנו. ורה ישבה על הספה והצמידה את ברכיה לגופה. היא בהתה בי, סנטרה בולט, וברגע זה הבחנתי לראשונה עד כמה היא דומה לאיגור.

"לא, את חצופה! מה את צוחקת? הכול בסדר איתך? חרבת לנו את כל סוף השבוע, זונה שכמוך. היא אחוזה בטרפת הכוס ואנחנו אמורים לדהור להציל אותה".

"תראי איזו שפה עשירה יש לך, ורה, ישר רואים שאת סטודנטית לבלשנות. מה גם שלא ביקשתי שיצילו אותי. עדיף שהייתם מתעסקים בעניינים שלכם ולא תוחבים את האף איפה שלא בקשו מכם".

"בחורה אמיצה את, זויה קוסמודמיאנסקיה ממש!"

חבל שהיא הזכירה את זויה. היא לא הייתה מודעת ליחסינו הסבוכים עוד מכיתה ו'.

"כן, זויה – היא גיבורה ואת זנזונת", המשיכה ורה.

"זנזונת את בעצמך! וזויה שלך היא לא גיבורה בכלל".

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאף אחד לא יודע מה היה שם באמת. מה שבטוח שכל מה שמפמפמים לנו וטוחנים במוח מספסל הלימודים זה שקר, זיוף ותעמולה. לא אומרים שם מילה של אמת!"

"נו, אז תאירי את עינינו, מה האמת לדעתך?"

"דבר ראשון, לא היו פרטיזנים בפאתי מוסקבה ב-41', שנית, זויה, ספק אם הייתה קיימת, אבל נגיד שכן, רק מלאו לה שמונה עשרה, היא הייתה מוסקבאית ולא התגייסה לצבא, אז איך היא הגיעה אל מעבר לקו החזית? לא בגרמנים היא לחמה, היא הציתה את הכפרים, את בתי האיכרים הרוסים, השאירה אותם בלי קורת גג בכפור האיום. זה היה הצו הסודי של סטלין – להבעיר את כל הכפרים על כל בתיהם כדי שהגרמנים יסבלו מקור תחת כיפת השמים. ולא הזיז לו בכלל מה יהיה על האוכלוסייה כולה, זקנים, נשים וילדים. מה הם יעשו? לא היו גרמנים בכפר פטרישצ'בו…"

"סתמי, כלבה! אני שונאת את העם שלך, דורכים על אדמתנו ומרעילים את האוויר שלנו בנשימות הרעילות שלכם. אנחנו נלחמנו, שפכנו את דמנו בזמן שאתם היהודונים מילאתם את הכרס בטשקנט. ועכשיו את, טינופת, מלכלכת על הגיבורים שלנו".

נאלמתי דום. לדבר כזה לא ציפיתי. עלה בדעתי לספר לה ששני סביי נלחמו מיומה הראשון של המלחמה ועד יומה האחרון, ושסבתי התפנתה לסיביר יחד עם מפעל צבאי, אבל לשוני דבקה לחכי. לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. זה הגעיל אותי – לנסות להוכיח לה משהו, לתרץ. בהיתי ברצפה רק כדי לא להרים מבט אליה, לא לראות את פרצופה המעוות משנאה. צל הבזיק, חשתי גל חולף של קור וריח של טבק.

"בגללכם, בגלל הגזע שלכם…" לפתע היא נשנקה, שמעתי קול נפילה, כמו של חפץ כבד. הרמתי את ראשי. איגור הפיל את ורה על הרצפה והחל לחנוק אותה, רכון מעל הגוף השרוע על הרצפה.

"סתמי, סתמי כבר. שלא אשמע ממך מילה נוספת. הבנת? לא לפצות פה או שארמוס אותך כמו זבל".

אלינה התעוררה וצפתה בהם באדישות לא ברורה. במרחק של כמה מטרים ורה התפתלה, חבטה ברגליה על הרצפה, אבל לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו של איגור.

"תירגעי, לא לזוז, או שיהיה גרוע יותר. שכבי בשקט. אם הבנת, תדפקי עם היד ברצפה".

ורה נאבקה מעט יותר ולבסוף עשתה את מה שציווה עליה. הוא שיחרר את אחיזתו, קם והעמיד את אחותו על רגליה בתנועה חדה. כך הם עמדו זמן-מה והביטו זה בזו בלי לומר מילה, אחר כך היא קמה והתיישבה שוב על הספה. איגור פנה אליי, ואני קמתי ועפתי מהבית החוצה. "לי הוא לא ייתן את הפריבילגיה להיכנע, יחנוק קיבינימט". וליצק'ו רצה בעקבותיי: "בעוד רבע שעה הרכבת האחרונה למוסקבה. אם נרוץ, נספיק".

התארגנו לשינה בדממה מוחלטת. אלינה נרדמה שוב כמו קודם, בכורסה נפתחת מכוסה בשמיכת פליז. וליצ'קו פתחה את הספה לה ולוורה. ליד הדלת עמדה מיטת ילדים, שאפשר היה לישון עליה רק בתנוחת עובר. רוח פרצים נשבה מחריץ בדלת ולא הצלחתי להתחמם תחת מעיל צמר הכבשים, הספוג בנפטלין. איגור פרש את שק השינה על הרצפה.

התעוררתי כי מישהו ניער את כתפי בחוזקה. בקושי רב פקחתי את עיניי, כתם לבן מעורפל התנדנד מולי, אך לא יכולתי לזהות מי זה בחושך. "קומי, התעוררי", אמר לי קול נשי. היה נדמה לי שזו אלינה, אבל אולי זאת ורה? האם יתכן שהיא התעוררה באמצע הלילה כדי ללבן איתי עניינים בזמן שכולם ישנים? התיישבתי במיטה. ראשי התפוצץ מכאב, גרוני יבש. קמתי על רגליי בכוונה להגיע לפינת המטבח לשתות מים, אבל החושך הסתחרר כסביבון, רגלי הצמר גפן שלי קרסו והתרסקתי על הרצפה. לא חשתי כאב מהנפילה והתנתקתי, נפלתי אל תוך השְחור. אותו קול נשי החזיר אותי להכרה: "תתעוררי! תצעקי! תעירי את כולם!" ניסיתי לצעוק אך לשוני לא צייתה לי. פניה חלפו מולי אבל עיניי כמו התמלאו בחול ולא יכולתי להבחין בתווי פניה. לא הבנתי מה קורה, ריקנות עכורה מילאה את ראשי. התחלתי לזחול ונתקלתי באיגור. הוא התיישב, גנח ותפס את ראשו: "אלינה!" בקושי רב זחלתי אל הספה, התרוממתי על ברכיי. לפניי שכבה ורה, עיניה עצומות, וליצ'קו  שכבה לידה בפניה לקיר.

"ורה!" קראתי. היא פקחה את עיניה ולפתע החלה לצעוק בקול אחיד ויציב. גופה נרעד בעוויתות ואז הרעד פסק באותה הפתאומיות שבה החל, היא רק פתחה את פיה בדממה, כמו דג. תודה לאל, צעקתה העירה את וליצ'קו. היא קמה בתנועה חדה ונעצה עיניים פעורות, לא בי, אלא בדבר מה לידי.

"תפתחי את הדלת, תאווררי את הבית", הפציר בי הקול. לא הבנתי מדוע עליי לעשות זאת, אבל בכוחותיי האחרונים זחלתי ליציאה. כוחותיי אזלו כמעט, תנועותיי נהיו עצלות יותר. בהגיעי לדלת הרמתי את עצמי אל הידית בשתי ידיי ודחפתי את הבריח. לחצתי על הדלת בכל משקל גופי ונפלתי החוצה, התגלגלתי על המדרגות והתרסקתי על האדמה המכוסה בשכבה דקיקה של קרח.

חזרתי להכרה מהכפור. רעדתי כולי, שיניי נקשו. עוד היה לי כאב ראש עמום ושמעתי קולות כמו מבעד לזכוכית. ניסיתי לקום. הקולות נדמו ומישהו עזר לי בעדינות ובזהירות להתיישב. הבטתי סביבי. חמישתנו ישבנו בשורה ליד הגדר, הרחק מן הצריף. היינו חיוורים, מקומטים, רועדים מקור, אבל בחיים. הם הביטו בי באהבה כולם, אפילו ורה, על אף שהיא נראתה גרוע מכולם, כאילו חזרה מהעולם הבא.

"כל הכבוד! אם לא היית מתעוררת ומעירה אותנו היינו נחנקים בוודאות", איגור הצית סיגריה והושיט לי, "צריך להטביע את התנור הזה בנהר. את, וליצ'קו עוד תודי לי".

"אל תחשוב על זה אפילו, אבא שלי יהרוג אותי. התנור בסדר גמור, זה אתה, אדון מומחה, סגרת את החיפוי".

 "זו לא אני", כל מילה הכאיבה לי, כאילו לעסתי נייר זכוכית.

"מה לא את?"

"לא אני הערתי. זו זויה".

"זויה?" הם החליפו מבטים.

"זויה קוסמודמיאנסקיה. היא ניערה אותי וציוותה עלי להעיר את כולם. לא הבנתי מדוע, לא היה עשן או ריח, אבל היא הפצירה בי ואני ביצעתי".

הם הביטו בי בשקט.

"ולמה לדעתך זו הייתה דווקא זויה קוסמודימיאנסקיה?" שאלה אלינה במשנה זהירות.

"מי אם לא היא? היא חבשה כומתה עם הכוכב האדום".

"אהה", גיחכה ורה, "ועוד אומרים שאני המשוגעת".

 

 

 כולם מקשיבים בדריכות לקול הצעדים הלא מוכרים במסדרון, מנסים לנחש מי תורן הערב. מיהו האבא המסכן שאמור לאכוף את כיבוי האורות לאחר שכל ההורים השכיבו אותנו לישון ועזבו."אבא חדש," לוחש יודה וכולם תוהים בוודאי איזה אויב מצפה לנו הלילה. מתוחכם כמו ברמן החשמלאי והפנס שלו, שמוציא את הפקק מארון החשמל? חפפן כמו וקסמן שעוזב אחרי חמש דקות של שקט? או אכזר כמו צוקרמן שלא מהסס להפליק למישהו גם אם הוא לא תופס אותו על חם? רק אני יודע שהערב זה תורו של אבא לאכוף את הוראת כיבוי האורות הכללי בבית הילדים שלנו.

דממה משתררת ויוּדָה מחליט שהגיע הזמן לגלות מי התורן. הוא קם בחושך וחובט עם הכרית חבטה רועמת על הקיר. מוישה מזנק אל מתג החשמל, מדליק ומכבה את האור פעמיים להזמין את ההורה לחדר שלנו כדי לברר עם מי יש לנו עסק הערב. הוא חוזר במהירות למיטה שלו, ורשרוש השעוונית מתחת לסדין מזכיר לכולנו שהוא עדיין מרטיב בלילות. כמי שנגמל רק לאחרונה אני מכיר היטב את גערות המטפלות בבוקר ואת מבטי הלגלוג של הילדים שנגמלו מזמן. אני שוכב בשקט מתוח, חושש מהלילה המצפה לאבא ולי. "למיטות!" צועק צביקה, התצפיתן של מגני השמש, ותוך רגע כולם מתחת לשמיכות, מעמידים פני ישנים. הדלת נפתחת וראשו של אבא מציץ פנימה. הוא ניצב דומם בפתח הדלת ומאזין, עד שצחוקים רמים נשמעים מהחדר ליד השירותים. הוא משאיר את הדלת פתוחה וממהר לשם. מוישה ניגש לדלת, מציץ שמאלה ולוחש לצביקה, " תודיע לדויד, הוא בחדר של שרה א." דויד הוא ילד חדש שהגיע ממרוקו. בלילות הראשונים שלו בבית הילדים הוא עקב בהפתעה מתחת לשמיכה אחרי הפעילות המרדנית הלא מוכרת. אבל, בתחרות הפלוצים האחרונה, מוישה, שופט תחרויות הפלוצים, הכריז שדויד ניצח והעניק לביצוע המנצח את השם: "טרומפלדור מדור לדור." באותו לילה דויד כבר הצטרף בשמחה לשיגועים. 

צביקה מפשיל את השמיכה, נעמד על המיטה ומסמן לדויד דרך מגני השמש שהגיע תורם.  כולם מזדרזים לחזור אל מתחת לשמיכות, והרעש מהחדר של דויד מהדהד עוד לפני שכולנו מכוסים. הם דופקים שם על הרצפה עם רגלי מיטות הברזל. מבעד לרעש הקצוב נשמעים צעדי הריצה הנחפזים של אבא. הנקישות נפסקות בחטף כשהבנות מעבירות סימן לתצפיתן בחדר של דויד.  "בבקשה תוותר," אני משדר לאבא תחינה טלפתית, "'למען שנינו.". אין לאבא שום סיכוי להשתלט על 24 ילדים בני שבע, בשישה חדרים, המסרבים ללכת לישון. בנוסף ליתרון המספרי ומרדנות הנעורים, עומד לרשותנו יתרון מגני השמש. זוהי גומחה בגובה מטר וחצי הנמשכת לכל אורך הבניין, שתפקידה להרחיק את החלונות ולמנוע חדירה ישירה של קרני שמש. במסדרון עוברים מחדר לחדר בהליכה, ובמגני השמש בצד המנוגד, אפשר להעביר מסרים ולעבור מחדר לחדר בזחילה על ארבע. בזמן בניית הבניין הזה היה כנראה חוסר בתריסים והמתכנן שבחר בפתרון הזה לא הבין שבכך הוא הבטיח את ניצחון הילדים בלילות.

ברגע שאבא מגיע לחדר של דויד, הוא מוזמן חזרה בטריקת דלת לחדר הבנות בצד השני. מינה שם פוחדת מרעמים, ובלילות סערה היא בוכה ולא משתתפת בשיגועים, אבל הלילה שקט ואפשר לסמוך עליה. כולם יודעים שאסתר שם לא תשתתף. היא הגיעה חדשה מחיפה הרבה לפני דויד, אבל עדיין לא התאקלמה. כל לילה אחרי שהחגיגות נגמרות, וכולם באמת הולכים לישון, היא מתיישבת במגני השמש ובוכה. היא לא מבינה למה ההורים שלה, שגרים כל כך קרוב, ובטח שומעים אותה, לא באים.   

הפוגה משתררת שוב, ואני מתפלל להפסקת השיגועים. צביקה מציץ ימינה ושמאלה במגני השמש ומודיע, "תורנו, הוא יושב ליד המקלחות" החדר חשוך אבל אני יודע שכולם ממתינים לי. "קדימה!" מפלחת את הדממה לחישתו של יודה. " תורך עכשיו!" חבל לי על אבא, אבל אין לי ברירה. מי שלא מצטרף לשיגועים כשאבא שלו תורן, מוחרם חודש שלם על ידי כולם.

 אני מוציא את משרוקית הפלסטיק החבויה בין המזרן לקיר ושורק, 'טוּ טוּרוּרוּ טוּרוּרוּ טוּ טוּ'. אני מספיק להחביא את המשרוקית ולהתכסות  בשמיכה, כשקול צעדיו של אבא מתקרב. הוא נעמד בפתח, ולאחר רגע ארוך ניגש למיטתי. אני נושם באיטיות בעיניים עצומות, ורק פעימות ליבי המואצות מאיימות להסגיר שאני ער. אבא רוכן מעלי ומסדר את הכרית מתחת לראשי. בידו הימנית הוא לוחץ בכוח על כתפי השמאלית ומכאיב לי. "אני יודע שהשתתפת במהומה," הוא לוחש. הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו. לאחר רגע קצר נשמעת טריקת הדלת החיצונית.

 כמה דקות לאחר לכתו שבים האורות ונדלקים והחגיגה הלילית מתחילה. כריות מתעופפות, פרצופים מציצים ממגני השמש, וגם בחדרי הבנות שמח. הלילה, לא בא לי להצטרף לחגיגות. אני מתעלם מחברי המתרוצצים, שוכב במיטה ובוהה בתקרה.

 

השם שהופיע היה ג'ייקוב.

אם לא הוא, היה מופיע שם אחר. תמיד מצליח מישהו מהם לברוח החוצה מתוך רשימת השמות, להיעשות ממשי. לתבוע את תשומת הלב שלה.

"כל שאר התלמידים כבר דאגו להירשם," כך השיבה למייל ששלח, השעה היתה תשע וארבעים בערב. נותרו פחות מעשר שעות לתחילת יום הפגישות הארוך.

היא גם המשיכה, למרות שלא באמת היה צורך בכך: "האם לא ראית את הטבלה שעלתה לאתר לפני כשבועיים, שבה התבקשתם, בפשטות, למלא את השם ליד השעה?"

לרגע פקפקה בעוזרת ההוראה שלה, חשבה שאולי זו התרשלה ולא שלחה לו את הקישור לטבלת הפגישות. אם כי קשה להאמין. העוזרת, בעלת תווי הפנים הקלושים, היא מאסטרנטית בת עשרים ושלוש שחולמת על עתיד אקדמי. היא זוכרת, שולחת, כותבת, הכול.  

ג'ייקוב השיב שהוא ראה את הטבלה, רק לא נרשם בה. הוא לא בטוח למה החליט רק היום, למעשה, רק הרגע, שגם הוא זקוק לפגישת הייעוץ בעניין עבודת הגמר. הוא מתלבט אם לבחור באפלטון ובלווינס בתור שני הוגים מרכזיים להשוואה, ועוד חושב על זה, בכל פעם משנה את דעתו.

"והתמות?" היא שאלה במייל חוזר ובו מילה אחת.

"כן, בדיוק. התמות." לשם כך הוא רוצה להתייעץ איתה.

המרצה לא זכרה מי משמונים ושישה תלמידי המבוא לפילוסופיה בתוכנית הבינלאומית הוא ג'ייקוב. מי מהאמריקאים, הבלגים, הסינים, הפולנים, שהלכו שבי אחרי שם הקורס הפתייני: "טבע האדם: החיפוש אחר משמעות החיים". היא חשבה שקרוב לוודאי שהוא הג'ינגי' עם הכיפה הסרוגה, הזעירה, שהעיק עליה כבר בשיעור הראשון. במראהו הוורדרד העז ושאל על הוגים שבכלל לא הכירה, או לפחות לא הכירה היטב. על חוקר מוח צעיר שיש לו הרצאה ב"טד". היתה לה תחושה שזה הוא. יותר מתחושה, כמעט ודאות.

היא הציצה בתיקייה על המסך. אם כך, ג'ייקוב הוא התלמיד שקיבל מאה בעבודת אמצע הסמסטר. עוזרת המחקר מחויבת לוודא איתה לפני שהיא נותנת מאה; ראש התוכנית אינו רואה בעין יפה ציונים גבוהים מדי בתכיפות גבוהה מדי. אם כי יש לשמור על איזון עדין, יש להם לא מעט תורמים יהודים מעבר לים ועל התלמידים לשוב למולדתם מסופקים מהתמורה שקיבלו.

את המאה הזה היא אישרה, היא זוכרת, ואפילו הוסיפה הערה משלה בעט אדום בעמוד השער: "לפעמים כשאנחנו נרגשים מהחומר אנחנו נוטים לחזרתיות מיותרת – נסה בפעם הבאה לחלק את הנושאים לתתי-קטגוריות."

בסופו של דבר השיבה שיוכל להגיע באחת וחצי בדיוק. ממילא נפתח שם חלון בין שתי פגישות, סלין וסינתיה, אחרי שנודע שהתלמידה פוּטוּרה עזבה בפתאומיות לאיטליה בגלל מקרה חירום משפחתי.

היא לא תזכה להפסקונת ארוחת הצהריים, עם זה עליה להשלים. הוויתור כואב מעט. ישנו עונג מיוחד באכילה הכוכית הזאת במשרד, כמו חיה קטנה במחילה, שצריכה לשרוד. אך לא מחר. היא תותיר באריזה שכבר הכינה את כריך לחם השיפון, את האפרסק, את שקיק הצימוקים. גם את התה הירוק הקר בטעם רימון שהיא קונה, לעיתים רחוקות בלבד, בבקבוק ארגמני מהודר מדי.

ג'ייקוב הודה לה והתנצל, קצת הכביר בהתנצלות, כפי שהכביר בשאלות בשיעור הראשון, והיא זיהתה איזו אי-יציבות בניסוחיו, אומר דבר ושוב חוזר בו, הבינה שיש סיכוי שכלל לא יגיע, או שיגיע, אך יקדים או יאחר מאוד. המרצה שלחה לו את מספר הנייד שלה, ליתר בטחון.  

כל הבוקר היא ישבה בכסאה האורתופדי מול רומינה, מול סופי, מול רייצ'ל, מול לילי, מול סלין. במשרדה עמד אור של סתיו מחוזק באור ניאון, אם כי השניים נותרו נפרדים זה מזה. נראה לה שיש רק מעט פחות אור ממה שצריך.

לסופי עיניים סגולות מרצדות בסקרנות, בהקלה. סופי רוטטת, סוף כל סוף היא יכולה לדון בסובייקטיביות ובמוסר עם מישהי, עם מרצה, דוקטור לפילוסופיה. דוקטור, אם כי באנגלית התלמידים קוראים לה פרופסור, שם גנרי למורה, והמרצה מרגישה שהיא מתחזה. התואר הזה תמיד מזכיר לה את תיאו. הם התחילו ללמוד יחד מיד אחרי הצבא, והנה היום הוא כבר אמריקאי לחלוטין, חי בחוף המזרחי ומשמש פרופסור אמיתי, מן המניין.

רייצ'ל, בסריג מהוגן עם חולצה מכופתרת מתחת, עושה רושם כמי שטווה רשת מניפולציות עדינות, משחקת במרצה במתיקות. היא מכוונת היטב למה תאמר ומה תשאל כדי ליצור תחושת שותפות וכך לקבל ציון גבוה, "תודה, ממש תודה, אני כל כך מעריכה את דעתך," היא שבה ואומרת, "כמה טוב שיש פידבק, שיש דיאלוג, לדעת שאני במסלול הנכון…" היא כמו מחתימה את המרצה בכתב סתרים של דבש ומייפל, על חוזה אחריות לעבודת הגמר שלה.

כל שם בתורו מסומן בצהוב בטבלה, ההספק היומי נראה לעין, ויש בכך הנאה. היא מוסיפה הערות בעמודה השמאלית עבור העוזרת שלה, במקרה של רייצ'ל היא כותבת – "נא לבדוק את העבודה בצורה יסודית, בפרט לוודא שהיא באמת הבינה את קאנט."

אחרי רייצ'ל נכנס אליאס, שחרחר, עם מבטא צרפתי, התלמיד שהעתיק את כל עבודת אמצע הסמסטר מאתר סיכומים. זיפיו צפופים כמו חול והוא מלא כל כך בכוונות טובות. באופן חריג שקשור במבט הכהה או בחולשה רגעית, המרצה נכנעת להן. הוא נראה לה כמו פליט. כנראה היחיד מבין כולם, ילדי קרנות הנאמנות, שבאמת עובד יום-יום, או לילה-לילה, ההורים לא בתמונה, לא שאלה מדוע. אולי באמת נרתמה לכוח הרצון הסוחף שלו, שנדמה אמיתי מאוד. "הפעם אני אצליח, את לא תתחרטי, פרופסור," הוא אומר לה. היא היתה רוצה שיצליח, אך עודנה ספקנית.  

ג'ייקוב לעומתו, זה כבר מפגש מסוג אחר, היא באמת מתוחה לקראתו. מה אם שוב ישאל שאלות שלא תדע להשיב עליהן? והרי לא נתן לה די זמן מראש להתכונן לשיחה, לא עדכן במסודר מה נושאי העבודה שלו.

באחת שלושים ושתיים הנייד מצלצל. סלין, מולה, מאופרת ומבושמת בכבדות, מסכמת בצרידות שבסופו של דבר, כנראה היא פשוט מתחברת יותר לתאוריות פוסט מודרניות. סלין אוספת את המחברת והאייפד, מכניסה באיטיות את העטים לקלמר פלסטיק בצורת ארטיק ורוד. יש משהו חושני מדי בתנועות האלה.

שניות ארוכות חולפות עד שהמרצה מחליקה אצבע על המסך, עוצרת את הצלצול המביך, ההמוני שהורידה עבורה עומר ושאינה יודעת להחליפו.

"כן," היא אומרת, ושומעת את ג'ייקוב מבטא את שמה לא נכון. לא קצת לא נכון, אלא לא דומה אפילו, חוץ מכמה אותיות.

היא מתקנת אותו, ואז משיבה,

"חדר שלוש מאות ואחת."

"לא", היא מוסיפה, "זה בקומה השלישית, כמו כל החדרים שמתחילים בספרה שלוש."

צליל קולה והיגוי ההסבר משדרים סבלנות וסמכות ומרגיעים אותה, זמנית.

"אני מחכה לך," היא אומרת ומנתקת את השיחה.

סלין תולה באלכסון את רצועת הוויניל הלבן של התיק ושואלת בחיוך, "נכון זה היה ג'ייקוב עכשיו?" והמרצה מהנהנת בלי להביט בה.

דפיקה אחת בדלת באחת שלושים ושש, צלילה כצליל חפץ שנופל בחבטה, והוא נכנס. לא ג'ינג'י. לא. בכלל לא ג'ינג'י, גם בלי כיפה. גבוה מאוד, גבוה ושיערו חום ולא מסופר, ממושקף כמתבקש, וגם רזה נורא, אף על פי שכתפיו בכל זאת רחבות. הן מותחות את הסוודר האפור כמו קולב של ברזל, מעקמות את מפתח הצוואר. הוא שתה מבקבוקון וצמח מהר מדי, לא ידע מתי לחדול. אבל הלחיים נותרו כשהיו בילדותו ודאי, מעוגלות, כמו פרי לבן, נדיר.

היא לא חושבת שראתה אותו קודם, לפחות לא הבחינה בו באודיטוריום הגדול.

הוא אומר "הֵי," או שרק נושם בקול רם, ילקוט ירוק נשמט מידו לרצפה, כמו ביצה לא מבושלת. הוא מתיישב על הכיסא מולה אבל מפנה את גופו ימינה, לא אליה, לא לשולחן העבודה. אין לו די מקום לרגליים, הוא מניח ומלפף אותן אחת סביב השנייה. לרגע מבזיקה ממשות של ירך מבעד לג'ינס דק, תכלכל, היא רואה שבכת שריר ומבנה עצם, העין נשאבת לאנטומיה הזו, אך המראה שב ונעלם.

קשה לו עם ההבדל, הוא אומר לה.

פולני? סלובקי?

בכל אופן, ישר להבדל, בלי שיודה לה קודם על המפגש הספונטני, בלי שיציג את עצמו או את הנושאים שבחר, בלי שיאמר מילה על מה שלמד מהקורס שלה במהלך הסמסטר, כמו שהקפידו לומר לה השאר.

"רק רגע, סטופ, סליחה – עוד לא הסברת לי על מה אתה כותב. על איזה הבדל אתה מדבר בדיוק?"

ההבדל. ההבדל שבין מושג התשוקה של אפלטון לבין זה של לווינס. ג'ייקוב מבין את הדמיון ביניהם, זה כן, את הצורך הזה, באחר, כמו מין פורטל אל ממד גבוה יותר, אבל פתאום שני הדברים נראים לו בדיוק אותו הדבר והוא מרגיש מבולבל, גם מודאג, הרי בהשוואה בין ההוגים בעבודה הם התבקשו לכתוב גם על הדומה וגם על השונה.

המרצה משתהה, מציצה בלוח השנה שעל השולחן, הציור של חודש דצמבר הוא נער עם סל פירות של קאראווג'ו. תאי הימים ריקים, רק תאריך יום ההתייעצויות לעבודה מסומן בהם. הריבועים הלבנים גורמים לה תחושת צניחה, או נפילה.

פתאום גם היא לא זוכרת, אף על פי שהיא יודעת, כמובן, מה ההבדל. שני מושגי התשוקה נראים לה זהים, היא יושבת מולו בשתיקה. הוא תלמיד זר בתואר הראשון, היא אולי תהיה מועמדת לקביעות בשנה הבאה. עבודת הדוקטורט שלה יצאה לאור בספר שמלמדים בקורס חובה בחוג, אבל בחוג לפילוסופיה, לא פה, בתוכנית הבינלאומית, לא בשיעור שלה. נושא המחקר שלה דווקא יכול היה להתאים לג'ייקוב –  המחשבה על תפיסת התשוקה של אריסטו כהצעה להתנהגות מוסרית.

לפני שנים, כשקרא תיאו את הפרק המסכם בגרסתו הסופית הוא אמר לה, "אישה-גאון. המשרה אצלך בכיס הקטן של החולצה. וגם אני."

ועכשיו, מה.

"מה התמה השנייה שבחרת? לצד התשוקה, אם הבנתי נכון," היא מרוויחה זמן, קוראת במהרה מסיכומיה הסדורים היטב על מסך המחשב, עוזרת ההוראה היא שהכינה לה אותם.

ג'ייקוב חושב לכתוב על הגוף רק שהוא לא לגמרי בטוח. תת-זרם תנועתי כמעט סמוי חולף בו על הכיסא, מין תדר חוסר נחת שזורם תחת העור. כפות ידיו מעקמות ומשברות מהדק נייר, והן דקות מאוד, ידיו, אך משום מה לא נראות לה עדינות בכלל. ציפורן אחת, חלקה, בקצה אצבע מחוספסת, נצבעה כנראה בלק כהה. או שאולי הוא פשוט קיבל מכה.

היא מביטה בעור המצח הדקיק, השנהבי-החלבי, מאמינה שבעור כזה לא יופיע קמט לעולם. עולים אל מולה תוויה, איבריה, המתוקים החלקים של עומר, ותמונת הבוקר: בתה חולפת על פניה במכנסי פיג'מה קצרים, למרות שכבר התחיל להיות קר. עומר התלוננה שהעור שלה יבש בגלל מזג האוויר, או הרדיאטור שבחדרה, ובישיבה על השטיח בסלון משחה את רגליה לכל אורכן בקרם גוף ממכל סגול מטאלי. המרצה שאלה אותה, "תגידי את לא מאחרת?" ועומר צעקה "הו, הזמן, הזמן!" בניגון טראגי שוודאי למדה בחוג למשחק, ואמרה שהיא מרגישה כמו רובוט כשהיא הולכת לבית הספר. כשהיא שם לא נותרת בה טיפת אנושיות, "אחח, כזו קטסטרופה!"

ההבדל בין עומר לבין ג'ייקוב, המרצה חושבת, הוא פחות משלוש שנים.

סנטרו נע מולה באיטיות מעלה ומטה, המרצה עוד לא יודעת איך להשיב, לפשט עבורו, לתת סדר בדברים. היא מוטרדת, רחוקה מפה כרגע. מה פשר הישות המתריסה שפוסעת בעולם ברגליים מפתות, משומנות, ואמורה להיות בתה? ואיך קרה שהאחת הזאת, לא יותר מתינוקת, יכולה לחשוב על בית-הספר – עליה – על כל אובייקט שקיים, כל מה שהיא רוצה. כל דבר שהוא עומר נראה לה כרגע בלתי נגיש. מי היא עבורה, עומר, עו-מר, צליל סתום, גברי בכלל.

ומה הייתה חושבת אותה עו-מר על ג'ייקוב? האם היתה מבחינה במשקע העצם החיוור שנגלה במפתח הסוודר, מקום למלא בו טיפת מים להשקות ציפור קטנה? והאם היה ג'ייקוב מסתובב לכיוונה, מביט. מזהה כהרף עין את הלחות לאורך הרגליים?

אבל עומר לא רוצה להתקרב אל הקמפוס ולא ללמוד פילוסופיה.  

"יש סיכוי, אבל סיכוי ממש קטן אמא! שכשאגדל ואהיה פנסיונרית אלך לשמוע הרצאות."

"אז אני קצת הלכתי לאיבוד, כי מצד אחד הגוף קשור מאוד לנושא התשוקה וזה יהיה חיבור מעניין, מפרה אולי, ומצד שני אני חושב שיהיה לי קל יותר לכתוב על תשוקה בזיקה לצורך האנושי במציאת משמעות. או אולי כוח? יחסי כוח?" ג'ייקוב אומר או שואל, הוא מדבר אל עצמו יותר משאליה, אל הקיר המזרחי בחדר, שעליו מוצגות התעודות שלה. כבר לא תלויה שם התמונה שלה ושל תיאו עומדים לצד פסלו של סוקרטס היושב באקדמיה באתונה. עמודי השיש מתנשאים כסורגי ענק ברקע, והיא קטנה, נמוכה לידם, הפסל מסנוור בלובנו והשמיים שקופים.

אצבעו האחת של ג'ייקוב, חבולה או מקושטת, שעונה על מסעד הכיסא המתכתי, נלחצת אליו, נמעכת, מחווירה עוד יותר, מכאיבה למרצה.

אם עוד פעם אחת הוא יאמר תשוקה באנגלית,

Desire

Desire

אפילו שהמילה מסתתרת בתוך משפטים ארוכים, מקוטעים, שג'ייקוב פולט בלי להיות מוטרד מהאופן שבו הוא נשמע לה, כמו היה העניין בדבריו מובן מאליו לשניהם; ואפילו שהמילה מתפתלת דרך מבטא מזרח-אירופי שמקורו לא ידוע, ושאינו הולם את גילו הצעיר, בכל זאת. אם יאמר אותה רק עוד פעם אחת, היא נודרת –

היא לא יודעת מה תעשה.

גם לא יודעת, פתאום, האם היא בכלל ישובה כאן, מולו, או שאיבריה מתרוקנים, מרחפים, מתפוגגים במהירות. והאם יש אמת או עניין בהסבר ששלפה לגבי ההבדל, מבין הרשימות המנוסחות בשפתה של אֵלִיה (זה שם העוזרת): הסבר שמדבר על פער של אלפיים שנה, על מלחמות עולם שפרצו בין לבין; על הפילוסופיה הקלאסית ומשבר המודרנה; על האופן שבו תשוקה אחת שואפת לשלמות מסוגרת בעוד השנייה כמהה, נעתרת, לאינסוף הפתוח; על ארוס שמאיין את הגוף לעומת ערגה ששוכנת עמוק בבשר. זה ההבדל ביניהם.

ג'ייקוב מהנהן, רואה אותה… לראשונה, יכול להיות? אינו רושם דבר, גם הוא נזכר. הוא כבר ידע את זה.

היא כנראה רעבה מאוד ומכאן הסחרחורת, הבחילה העמוקה. אלה לא תחושות שנובעות מן  היש אלא תמיד מזיכרון הדבר האחר, שאיננו. קיומה שלה עצמה כלומי, הרי. נייטרלי. לא טוב, לא רע.

החדר כולו נהיה לכוך, מערה, חצוב טיט וחול יבשים, כל נגיעה עשויה למוטט אותם פנימה. שבריריות משתלטת על תכונות השולחן, החלון, החפצים.

כשתיכנס סינתיה, הפגישה של אחת וחמישים, היא תראה אותה ככה:

הנה היא, המרצה, על רצפת המשרד, כורכת את הסוודר האפור על העיניים שלו בלי להסיר את משקפיו, מאכילה אותו בענבים שנתלשו אחד-אחד, נוגסת בפרי הלבן, רגליה לופתות את כלוב הצלעות שלו כמו שער סגור.   

 

 

מיטב התחבולות של עכברים ואנשים

כושלות מפח אל פחת,

רק משאירות כאב ורגשות קשים,

במקום שמחה מובטחת.

רוברט ברנס, "לעכברה, שאת מאורתה הפכתי במחרשה"

"קא פּאו" המה מהמרים. ברחבי הקזינו הדהד שקשוק המטבעות שהוכנסו למכונות ופה ושם צלצולים של זכייה על מגשי המתכת.

"היי, אנדרה!" הוֹנֶסטוֹ טפח על זרועו של חברו ורכן מעבר לכתפו כדי להציץ בתמונות לרוחב המסך. "איך הולך לך?"

אנדרה הרים מבט ממכונת המשחק על 25 סנט וחייך. "לא רע. מה קורה?"

"שום דבר," הונסטו פיהק. "אתה מרוויח?"

כמו שעון התייצב הונסטו בקזינו כל ערב שישי וחיפש את חברו. הוא ואנדרה נפגשו כמה חודשים לפני כן, כשהגיע הונסטו לטרינידד מהפיליפינים. הונסטו בן העשרים ותשע גויס לעבודה בטרינידד כרוקח. אנדרה נהג במונית שלו וחיפש נסיעה-חזור מנמל התעופה פיארקו כשלפתע יצא הונסטו מאולם המכס. מאז נעשו חברים, ואנדרה סיפק שירותי הסעה להונסטו וחבריו מהפיליפינים.

"קצת מרוויח, קצת מפסיד," אנדרה משך בכתפיו. "אבל," קרץ והכניס את ידו למכל הפלסטיק הלבן כדי לקחת עוד מטבעות, "בעיקר מרוויח." הם צחקו ואנדרה משך בידית, הציורים על המסך היטשטשו והתגלגלו עד שעצרו בבת אחת. מיד התחילו מטבעות להישפך למגש בצלצול.

"כל הכבוד!" טפח הונסטו על גבו של אנדרה.

"אם ככה זה יימשך," הצהיר אנדרה, "אני גומר לשלם על המונית כבר החודש. המכונה הזאת חמה. לפני שבאת, עצרה לי על שלושה לימונים והרווחתי מאה כמו כלום. יותר טוב מלנהוג מונית."

"מה שתגיד, אחי. לפעמים קורה. יש מזל ואתה נופל על מכונה טובה."

מלצרית המשקאות הופיעה עם בירה קאריבּ לאנדרה. הוא הכניס יד לדלי הפלסטיק ושמט כמה מטבעות על המגש שלה. היא פנתה אל הונסטו. "אתה שותה מה שאחיך שותה?"

"כן, אבל הוא לא אחי," חייך הונסטו. "הוא לא מספיק יפה."

"היית מת להיראות כמוני, בּוֹי." אנדרה גרף עוד מטבעות, הכניס אותן למכונה והוריד ומשך בידית. שני דובדבנים הופיעו ומטבעות קרקשו למטה. אנדרה האכיל את המכונה שוב. כשעצרו הסיבובים הייתה דממה. הוא הוסיף מטבעות. הגלגלים הסתובבו והסתחררו ואז עצרו. שום דבר.

"היי, אתה מאבד את מגע הקסם שלך." הונסטו התקרב. "תן לי לנסות."

"תמצא מכונה משלך," ענה אנדרה. "אתה אולי חבר שלי, אבל אין מצב שאני חולק איתך פרת-מזומנים כזאת!" הוא האכיל את המכונה שוב. היא זמזמה כמו בלנדר, ואחר כך זרמו ממנה מטבעות, בדיוק כשהמלצרית חזרה עם הבירה בשביל הונסטו.

הונסטו שלח יד למטבעות הנשפכים כדי לתת לה טיפ. "תזמון זה הכול בחיים!"

"אני צריך עוד דלי," התרברב אנדרה. "לך תביא עוד דלי. המתוקה הזאת רק רוצה לשלם לי." בזמן שהונסטו ניגש להביא דלי מכלוב הקופה, אנדרה שמט עוד מטבעות לחריץ. הגלגלים התרוצצו, ואז נעצרו בבת אחת – שלושה דובדבנים על קו התשלום, ועוד צלצולים על המגש.

"תודה," אמר אנדרה, ולקח את מכל הפלסטיק מהונסטו כדי לגרוף את המטבעות. "תישאר כאן ותשמור לי על המקום. מה שלא תעשה, אל תיתן את המכונה שלי לאף אחד. כבר חוזר." הוא רוקן את הבירה שלו.

"היי, אחי, אני יכול לשחק על הכסף שלך עד שתחזור?"

"תשתמש בכסף שלך," ענה אנדרה, מעמיד את הבקבוק הריק כאילו היה זקיף מאחורי דליי הפלסטיק.

"אין לי סנט על הנשמה."

"מה זאת אומרת אין לך סנט? זה היום של המשכורת!"

"אתה יודע שאני שולח את הכסף שלי הביתה לפיליפינים בימי שישי. היי, לא כדאי להסתכן ולתת לה להתקרר כשאתה לא פה, נכון?"

"בסדר," צחק אנדרה. "רק אל תיקשר אליה יותר מדי." הוא פנה ללכת ואז עצר. "אבל מה אם אתה זוכה עם הכסף שלי?"

"הכול שלך," אמר הונסטו.

"לא, לא, זה לא הוגן," מחה אנדרה. "אם אתה מושך את הידית ומרוויח, חלק מהכסף שלך."

"אבל זה הכסף שלך, והמכונה שלך."

"שמע מה נעשה. אם תרוויח, נתחלק בסכום, חצי-חצי. איך נשמע לך?"

"אתה בטוח?" שאל הונסטו.

"כן. שהיא לא תתקרר לי!" אנדרה חייך חיוך רחב. הוא הסתובב ופנה לשירותים, מתמרן בין המונים מתקהלים סביב מכונות משחק ושולחנות הימורים, שותים בירה ומחכים לתורם על מכונה.

"ערב טוב, ערב טוב, מיסטר פּרֶסָד," חייך אליו המנהל בפנים קורנות. "איך הולך לך הערב?"

"ממש טוב," חייך אנדרה. "רק שלא תכיילו לי את המכונה מחדש עד שאני חוזר!" שניהם צחקו.

כשחזר אנדרה מהשירותים, פעמון מעצבן הרעיש עולמות, כמו אזעקה של מכונית. אז הוא תפס שהאור הכתום מהבהב מעל המכונה שלו.

"כן, כן! הונסטו! זכינו!" הוא צעק, מתאמץ לראות את חזית המכונה מבעד להמון שהקיף את הונסטו. הוא הצליח להבחין לרגע במנהל מסתודד עם הונסטו. המנהל הזדקף ופילס לעצמו דרך בקהל הרב וחלף על פני אנדרה. "כמה זה הפרס הגדול?" שאל אנדרה.

"שניים-עשר אלף דולר טרינידדי."

"טוב מאוד, אחי!" צרח אנדרה. הוא הדף אנשים בדרך למכונה. שלוש ספרות 7 כחולות עמדו במרכז החלונית. "היי, הונסטו!"

הונסטו הפסיק לגרוף מטבעות למכל הפלסטיק, קפץ ממקומו וחיבק את אנדרה. "הפרס הגדול!" הוא קרן, והצביע על המסך.

"ידעתי שהמכונה הזאת תביא את המכה!" צהל אנדרה והתפאר. "שניים-עשר אלף דולר! אני מתקשר למרי."

בזמן שאנדרה דיבר בנייד עם אשתו, חזר המנהל והגיש להונסטו צ'ק. הוא לחץ את ידו של הונסטו והלך. אנדרה ניתק ותחב את הנייד לכיסו. הוא חיכך את כפות ידיו בציפייה.

"תן לראות את הנייר היפה הזה." הונסטו מסר לו את הצ'ק. "היי," נעץ אנדרה מבט. "הצ'ק הזה רק על שמך."

הונסטו משך בכתפיו. "המנהל אמר שהם רושמים עליו רק שם אחד."

"בוא נלך, שישנו את זה עכשיו ונתחלק בכסף," אמר אנדרה.

"הם לא משלמים מזומן בסכום כזה," הסביר הונסטו. "לכן הוא נתן לי צ'ק. ביום שני בהפסקת צהריים שלי אני אלך לבנק ואפדה את זה. אני אתן לך את החצי שלך כשתאסוף אותי אחרי העבודה."

"אוקיי," ענה אנדרה. "אבל כל כך רציתי ללכת הביתה ולזרוק על מרי את כל השטרות." הם צחקו וסיימו לאסוף את כל המטבעות. בדרכם החוצה לכלוב הקופה, עברו ליד המלצרית. אנדרה היטה את אחד המכלים, מלא עד גדותיו, מעל למגש שלה. "לחלוק את העושר מביא מזל וברכה," הוא חייך בגדול.

הקופאי מסר לאנדרה יותר משלוש-מאות דולר תמורת המטבעות. "חייבים לחגוג, הונסטו. לאן בא לך ללכת?"

הונסטו עצר לחשוב. "שאלה קשה – כי אתה מבין שאנחנו יכולים ללכת לאן שאנחנו רק רוצים!"

ביום שני, אחרי שאסף את הבנים מבית הספר, נסע אנדרה לכיוון הסופר-פארם בסן חואן כדי לאסוף את הונסטו. הוא שנא לנהוג בפורט-אוף-ספֵּיין בשמונה בבוקר או בשלוש אחר הצהריים, כי אלה השעות שבהן ההורים מביאים או מחזירים את הילדים הקטנים. הם לא היו מוכנים להסתכן בחטיפות אפשריות של ילדיהם בתחבורה הציבורית. בקרוב תגיע העונה הגשומה, ומדי פעם יירד מבול ויגדל העומס בכבישים.

כשהגיע לבסוף לבית המרקחת הייתה השעה אחרי ארבע. הונסטו לא היה בחוץ. הוא אף פעם לא חיכה בשמש הטרופית אם אנדרה איחר.

אנדרה הסתובב אל ברנדון ואדם. "חכו פה. לא לגעת בשום דבר. תכף חוזר. אחרי שנוריד את הונסטו," הוסיף, "אני לוקח אתכם לעיר הסרטים בקניון, ונלך לחגוג." הוא נעלם בתוך בית המרקחת. עד מהרה הופיע אנדרה עם הונסטו.

"היי לכם." הונסטו הנהן לעבר הבנים כשהתיישב במושב הנוסע. הם ענו בחיוך.

אנדרה השתחל מאחורי ההגה ופנה להונסטו בציפייה. "אז איפה הכסף שלי, בּוֹי?" שאל בחיוך.

הונסטו השפיל מבט. "מצטער, אנדרה."

אנדרה נעץ בו מבט. "מה זאת אומרת, 'מצטער'?"

"היינו ממש עסוקים היום, יום שני וזה. לא היה לי זמן ללכת לבנק." הונסטו הרים מבט. "אבל אני אלך מחר. מבטיח לך."

אנדרה שתק. הוא הרגיש מערבולת של בחילה בבטנו. "מקווה שאתה לא משקר לי."

"בטח שלא," מיהר הונסטו לענות.

אולי מיהר מדי, חשב אנדרה. "כי אני באמת בונה על הכסף הזה," המשיך לאטו. "המקום שמרי עובדת, הם סוגרים בסוף החודש, ואני חייב להמשיך עם התשלומים על המכונית." הוא עצר. "ואתה יודע כמה זמן אנחנו דוחים את הניתוח של ברנדון."

"אל תדאג. סתם הייתי עסוק," הרגיע אותו הונסטו. "אני אפדה אותו מחר." הם נסעו בדממה זמן-מה, ואז פתחו בשיחת חולין עד שהגיעו לדירה של הונסטו.

"אז אני בא לאסוף אותך עוד פעם מחר אחרי העבודה?" שאל אנדרה.

הונסטו נתן לו את דמי הנסיעה. "כן. בארבע בבית המרקחת."

אבל למחרת הונסטו לא היה שם. אחד המוכרים אמר לאנדרה שזה היום החופשי של הונסטו.

"הוא אמר לי לאסוף אותו כאן אחרי הצהריים," התעקש אנדרה.

"אחד מכם כנראה טעה," משך המוכר בכתפיו.

אנדרה יצא. הוא ישב במכוניתו המום. ואז שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג את המספר של הונסטו. הטלפון צלצל וצלצל. לא הייתה תשובה, אפילו לא תא קולי.

"יא בן זונה," לחש אנדרה. לסתו התהדקה כשהתניע את המכונית ונסע לכיוון הבית של הונסטו. איך הוא מסוגל להבריז לי ככה? כבר חודשים שאני מסיע אותו ואת החברים שלו לאן שמתחשק להם, נותן להם עדיפות על לקוחות אחרים שלי. אני מזמין אותו אלי הביתה בחג המולד, לא רק כי הוא לבד ורחוק מהמשפחה שלו, אלא כי אני מחבב אותו. מרי והבנים ואני אפילו מארגנים לו מסיבת יום הולדת ומזמינים את כל הפיליפינים. "הבן זונה הזה," חזר אנדרה ופנה לג'רנינגהם אווניו.

מכוניות מעטות חנו מחוץ לבית הדירות בן שתי הקומות המסויד לבן שגר בו הונסטו. אנדרה נכנס לחניית האורחים, יצא מהמכונית וצעד אל דלתו של הונסטו. הוא חבט על המתכת הצבועה וזז הצידה כדי שלא יבחינו בו דרך חור ההצצה. הוא המתין. שום קול לא נשמע מבפנים. איפשהו בבניין מישהו הפציץ ברמקולים עם One More Time של מאשֶל מונטאנו. אנדרה דפק שוב על הדלת של הונסטו. הוא בפנים, על בטוח. הוא פשוט פוחד לעמוד מולי. אנדרה פנה לחזור בכעס למכונית שלו. "אין מצב שיתחבא ממני," רתח. "לעבודה הוא חייב ללכת."

"אנדרה!" הונסטו עמד בפתח דירתו בראש מורכן, ילד מפוחד שנקרא לחדר מנהל בית הספר.

אנדרה הסתובב. "תן לי את הכסף שלי עכשיו," דרש. "אני רוצה את הכסף שלי, בּוֹי."

"אין לי אותו."

"מה לעזאזל אתה מתכוון שאין לך אותו!" צעק אנדרה.

הונסטו הביט בעצבנות לעבר שאר הדירות בבניין. "דבר בשקט, בבקשה."

"אני אתחיל לדבר בשקט ברגע שתיתן לי את הכסף שלי."

"אין," אמר הונסטו בשקט. "שלחתי אותו הביתה לאמא שלי."

"לא," אמר אנדרה. "אתה תשלח את הכסף שלך לאמא 'שך, לא את שלי. אני רוצה את הכסף שלי עכשיו."

"מאוחר מדי. אין לי אותו. חוץ מזה," הוסיף הונסטו, מתגונן, "זה היה הכסף שלי. אני זכיתי בו, לא אתה."

"אבל הסכמנו להתחלק בינינו." קולו של אנדרה גבר שוב. "השתמשת במכונה שלי ובכסף שלי!"

"אבל אני זכיתי. הכסף היה על הזכיות שלי, ועכשיו הוא איננו." הונסטו צעד לאחור ושלח את ידו לסגור את הדלת.

"יא בן זונה שקרן!" צעק אנדרה, מזנק לעבר הדלת. מהבּריח נשמע קליק.

בלילה, כששכבו במיטה, סיפר אנדרה למרי מה קרה. "אבל הוא גנב את הכסף שלך. איך הוא יכול לעשות לך דבר כזה?" היא ייבבה.

"הוא פשוט עשה את זה," השיב אנדרה בעייפות.

"לדעתי כל הכסף היה שלך," הכריזה מרי. "המכונה הייתה שלך והונסטו שיחק על הכסף שלך." היא טלטלה את ראשה. "אני פשוט לא מבינה אותו. הוא רוקח, ומרוויח יותר ממך על העבודה שלו, והוא לא מוכן אפילו להתחלק. ואתה עוד היית חבר שלו."

"אכפת לו רק מכסף," נאנח אנדרה. "זאת הסיבה היחידה שהוא בא לטרינידד."

"עדיין קשה לי להאמין איך הוא יכול לגנוב מאיתנו ככה ולצאת מזה חלָק."

אנדרה משך בכתפיו. "את זה תגידי בבית משפט, כנראה."

"ולמה לא?" תבעה מרי לדעת.

"למה לא מה?"

"למה שלא נגיד את זה בבית משפט? נתבע את הונסטו על הכסף הזה!"

"חשבתי לעשות את זה," אמר אנדרה בדכדוך. "אבל הסכום לא מספיק גדול. אחרי הפסד שעות עבודה והוצאות משפטיות, יכול להיות שיעלה לי ששת-אלפים בשביל לקבל בחזרה את הששת-אלפים שלי."

"ששת אלפים? לך על כל השניים-עשר! הרי הונסטו לא חושב שהסכמתם לחלק את הכסף ביניכם, נכון?"

"זה נכון," הסכים אנדרה. "בכל זאת, לתבוע זה סיכון. אף אחד לא מבטיח שנזכה, ואם נפסיד, יהיו לנו עוד יותר הוצאות."

"בטוח יש משהו שאנחנו יכולים לעשות," נאנחה מרי, וכיבתה את מנורת הלילה. "אפילו עם כל הפשע בטרינידד, שככה נצא קורבנות, זה הדבר האחרון שהייתי חושבת."

אנדרה שכב ער, בטנו מתהפכת. הוא גנב ממני את הכסף. המכונה הייתה שלי ואת הכסף שלי הוא שלח הביתה כמו שעון לאמא שלו. ואני סמכתי עליו, האמנתי לו, לבן זונה הזה. הכסף שלי, ועכשיו אין כלום – הוא עצר. זהו בדיוק! למה לא חשבתי על זה קודם? הוא החל לתכנן תוכנית בהתלהבות. כן, יש סיכוי שזה יעבוד. אולי אין צדק בחיים, חשב בדכדוך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לנסות לתקן את העוול.

למחרת בבוקר, אחרי שהוריד את ברנדון ואדם בבית הספר, נסע אנדרה ישירות לבית הדירות שבו גר הונסטו. הפעם חנה בחוץ בג'רנינגהם אווניו. כשפתח את דלת המכונית התעופפו שני זמירים בצווחות מחוט חשמל אל ענף קרוב, נטוי מרוב פירות מנגו אדמדמים. הוא מיהר לדלת הקרובה ביותר בקומה הראשונה של הבניין והעיף מבט במנעול. "קוויקסֶט". אחר כך מיהר בחזרה למכוניתו ונסע לקניון פריוריטי בסן חואן.

בחנות המנעולן ישבה אישה בגיל העמידה מאחורי הדלפק ודיברה בנייד. "לסחוט את עצמי, נראה לך ככה אני אשיג את הכסף? את מבינה?" היא אמרה. היא הנהנה אל אנדרה והוסיפה, "נכנס לקוח. נדבר אחר כך."

"איפה מוּני?" ביקש אנדרה לדעת.

האישה הרימה מבט לאיטה אחרי שהכניסה את הנייד לתיקה, גלגלה עיניים וחשפה שיניים בכעס. "מה? אתה אפילו לא אומר לי שלום? איפה הנימוסים שלך, בּוֹי?"

סליחה," אמר אנדרה בהכנעה. "בוקר טוב."

"ככה יותר טוב. לאן המדינה הזאת מידרדרת," המשיכה, מנידה את ראשה. "אנשים אין להם זמן לדבר עם אנשים, אחר כך כבר לא אומרים בוקר טוב אפילו! מה בוער לך, בּוֹי?"

נהדר, חשב אנדרה. נפלתי על קשקשנית. "לא בוער. פשוט אני חושב על כל הדברים שיש לי לעשות היום, זה הכול."

היא טלטלה את ראשה. "תמשיך ככה, תחטוף התקף לב. פה זה טרינידד, בּוֹי. הכול יכול לחכות." הוקל לאנדרה כשהיא הסתובבה וקראה, "מוּני!"

גבר גוץ ממוצא הודי הופיע מהחדר האחורי. "האיש הכי מהיר בעיר!" חייך ליאו מוּניסאמי חיוך קורן וחיבק את אנדרה חיבוק חם. הוא ואנדרה שיחקו כדורגל יחד בתיכון מקיף סן חואן ובמשך כל השנים נשארו חברים.

אחרי שניהלו שיחת חולין, אמר אנדרה, "שמע, מוּני, אני צריך מפתח גנבים."

"בשביל מה? אתה פוצח בקריירת פשע?" התבדח מוּני.

"כל דבר שיהיה יותר רווחי מנהיגה במונית," צחק אנדרה. "אדם נעל דלת בבית ואני צריך לפתוח אותה."

"איזה סוג אתה צריך?"

"קוויקסט. הרבה פורצים משתמשים במפתח גנבים לדעתך?"

"לזה הם משמשים בדרך כלל. יש הרבה פשע מכל הסוגים במדינה הזאת. אם הפי-אן-אם לא יזדרזו לעשות משהו עם כל מקרי הרצח, אז האנשים שלנו יזכו בבחירות." אנדרה הכניס את המפתח לכיסו ועד מהרה כבר היה בדרך חזרה לדירתו של הונסטו. הונסטו יהיה בעבודה כל היום כמו כל העובדים הפיליפינים כאן. אף אחד לא ישמע אותי דופק על המנעול שלו. בינתיים הפקקים של הבוקר נרגעו. אנדרה כיוון את הרדיו על 91.9 ונשען לאחור, נהנה מנסיעה עם מוסיקת סוֹקָה. "הלילה בא לי בטוב, בא לי לשתות, בלי לחשוב / אז כל מה שתרצי לעשות, זורם איתך, זורם איתך…"

כשהגיע לבניין של הונסטו, חנה אנדרה שוב בג'רנינגהם אווניו. הוא לא ראה איש. הוא פתח את תא המטען, הוציא את פטיש הגומי מתיק הספורט, ומיהר לדלת של הונסטו. מלבד מקהלת ציוצים, קרקורים ושריקות, הכול היה שקט כמו בוקר של סוף שבוע. אנדרה הכניס את מפתח הגנבים למנעול ודפק על המפתח בפטיש. שום דבר. הוא דפק שוב. אין מזל. הוא הקשיב כדי לשמוע האם הרעש הפריע למישהו. הוא שמח לשמוע שלא, חבט שוב, וסובב מעט את המפתח תוך כדי כך. המנעול נפתח. אנדרה הושיט יד לידית, ואז היסס. פריצה, הוא חשב. לא! לקחת את הכסף שמגיע לי זה לא פשע. הוא החליק פנימה בזריזות.

הוא עמד במטבח הנקי והביט סביב. "טוב, איפה הייתי שם את הצ'ק?" שאל את עצמו בקול רם. הוא הבחין שהכול מסודר מאוד. אפילו הכלים מארוחת הבוקר עמדו לייבוש על המתקן. הוא פתח בפזיזות את הארון שמתחת לכיור. חומרי הניקוי היו מאורגנים בחלל הקטן, שלושה מכל סוג. "גיבוי לגיבוי," הרהר אנדרה. "כמו איזה הומו." לא, הצ'ק לא יהיה במטבח או באמבטיה. הוא נכנס לסלון-פינת-אוכל, ללא-רבב כמו המטבח. מנורה מעל שולחן עם ארבעה כיסאות. מאחוריהם כורסת עור וספה תואמת, פונים לקיר שעליו מסך טלוויזיה שטוח. מימין הייתה הדלת אל חדר השינה.

המיטה הייתה מוצעת ומסודרת. שלט-רחוק לטלוויזיה הניידת ועוד אחד למאוורר התקרה נחו על השידה שליד המיטה, לצד הספר "חטאו של אלרד" וכמה מגזינים, פארמסי טיימס, דוט.פארמסי. אנדרה פתח את המגירה – ניירות שונים בערימות מסודרות, עטים, מהדקים, מטבעות, כסף מזומן. שמונה מאות דולר. אני לא גנב. הוא סגר את המגירה ופתח את דלתות הכפולות של הארון. חולצות היו תלויות משמאל, בקבוצות מסודרות לפי הצבע. במדף התחתון הייתה שורה של תחתונים מקופלים בקפידה, ומאחוריהם שורה של גרביים מקופלים למשעי. מצד ימין היה שולחן מתקפל. לצדו, כוורת מלאה מעטפות, חשבונות, קבלות – ו – הפרס הגדול! צ'ק של קזינו "קא פאו" על סך שניים-עשר אלף דולר. בדיוק כמו שחשבתי, צהל אנדרה. הצ'ק עדיין לא נפדה. הוא עושה הכול כמו שעון: תמיד מדייק, תמיד עוצר בקזינו בכל יום שישי בדיוק בשבע וחצי, ותמיד הולך לבנק ושולח כסף הביתה ביום שישי אחרי הצהריים.

אנדרה חיטט בין המעטפות עד שמצא מעטפה של בנק רפאבליק. חודשים אחדים קודם לכן הסיע את הונסטו לסניף בסן חואן, לפתוח חשבון. הוא המשיך לחטט עד שמצא את הדרכון של הונסטו. הוא קירב כיסא לשולחן, לקח דף חלק ועט והתחיל להתאמן בהעתקת חתימתו של הונסטו. באות H יש לולאה גדולה, האות n מחודדת, האות t קצרה עם קו חוצה שפונה מטה. M גדולה בשם המשפחה. שוב ושוב הוא התאמן על החתימה. כשהיה שבע רצון, הוא העתיק את מספר החשבון של הונסטו והחזיר את המעטפה של בנק רפאבליק לכוורת. הוא הכניס לכיסו את הצ'ק והדרכון, סגר את הארון ויצא מהדירה, מבלי לנעול את הדלת. אני חוזר בקרוב. לא שווה לדפוק על המנעול מחדש.

הוא נסע בחזרה לסן חואן, לסניף של רפאבליק באיסטרן רואד. הצ'ק של הקזינו הוא מחשבון בבנק רפאבליק, חשב לעצמו, אז בבנק יוכלו לבדוק את מצב החשבון ולפדות את הצ'ק מיד. הוא ידע שהוא לוקח סיכון בכך שהוא נכנס לסניף שבו מתנהל החשבון של הונסטו, אבל חשב שיש פחות סיכוי שיתעורר חשד מכך שהוא פודה את הצ'ק דווקא שם. "המסך עולה," הוא נאנח, הוציא מכיס חולצתו את משקפי הטייסים ושלח יד למושב האחורי, לקחת כובע בייסבול של קבוצת בוסטון רד סוקס.

כשנכנס לבנק, הבחין במאבטח הלבוש מדים שעמד ליד הקיר האחורי, ובזוויות עיניו ראה את מצלמות האבטחה. הוא הסב את מבטו כמיטב יכולתו ונעמד בקצה התור הקצר. בדיוק כמו שחשבתי. לא יהיו הרבה אנשים פה בשעה כזאת ביום רביעי בבוקר. לפתע התקרב אליו המאבטח. אנדרה קפא. המאבטח חלף על פניו ופתח את הדלת לאישה זקנה. חייב להרגיע, הוא אמר לעצמו, נושף את האוויר לאיטו. זה יצליח. אני והונסטו בערך באותו משקל ויש לנו אותם גוונים. אני רק קצת יותר גבוה ויותר חסון. הוא חייך לעצמו. ויותר חתיך.

האישה שהייתה לפניו פינתה את הדלפק. אנדרה ניגש קדימה. אל תגיד שום דבר שאתה לא חייב. הוא הושיט לפקידה את הצ'ק. "מזומן, בבקשה."

הפקידה הביטה בצ'ק. "יש לך חשבון אצלנו?" שאלה. אנדרה הוציא את הדף מכיסו ורק אז הבין שהוא מכוסה בניסיונותיו לזייף את החתימה של הונסטו. הוא מיהר להוריד את הדף מתחת לגובה הדלפק וקיפל אותו כך שרק מספר החשבון הופיע. ואז הניח אותו על הדלפק מול הפקידה. היא הקלידה את הספרות למחשב. בזמן שחיכו, הוא החליק את הדף בחזרה לכיסו. "אני מצטערת, מיסטר מנאלו, אבל אין בחשבון שלך מספיק כסף כדי לכסות את הצ'ק הזה. אני יכולה להפקיד את הכסף בחשבון שלך ותוכל למשוך את המזומנים ברגע שהצ'ק יאושר."

"אבל למה אני צריך לחכות?" פלט אנדרה. לאט, בלי לחץ, אמר לעצמו. "זה צ'ק של קא פאו כתוב על חשבון של בנק ריפאבליק," המשיך ברוגע. "למה אני לא יכול לפדות אותו עכשיו, הרי לי יש חשבון אצלכם, וגם לקא פאו יש חשבון אצלכם?"

"רק רגע. אני אשאל את המנהל."

אנדרה הכריח את עצמו להיראות רגוע כשעקב אחריה וראה אותה ניגשת אל חלקו האחורי של אולם הבנק ואז נעלמת. תרגיע. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהם לא יפדו את הצ'ק. לא, תיקן את עצמו, הכי גרוע שיכול לקרות זה שהמנהל יבוא ויראה שאני לא הונסטו. אנדרה הסתובב מעט הצדה. המאבטח חזר למקומו ועמד נינוח והביט סביב. בדיוק אז הופיעה הפקידה עם גבר מבוגר יותר בחליפה. היא הראתה לו את הצ'ק ודיברה. האיש בחן את הצ'ק, הביט לעבר אנדרה, והנהן.

הפקידה חזרה והחליקה את הצ'ק אל אנדרה. "אין בעיה, מיסטר מנאלו. רק תחתום מאחור, בבקשה, ואני צריכה לראות איזו תעודה מזהה." אנדרה הושיט לה את דרכונו של הונסטו. הוא לקח את העט שמחובר לשרשרת הכסופה ובהה בגבו הריק של הצ'ק. הפקידה המתינה. אנדרה שרטט בקפידה את הלולאה הגדולה של האות H. n מחודדת. t קצרה עם קו נטוי. o אחרונה עם סלסול. הפקידה לקחה את הצ'ק והשוותה את החתימה לזו שבדרכון. אנדרה נדרך, מוכן להסתלק בריצה. ואז היא רשמה את מספר הדרכון על הצ'ק, הטביעה חותמת על גבו, ושאלה איך הוא רוצה את המזומנים שלו.

אנדרה זינק בצהלה לתוך הניסאן וינגבורד הגדולה שלו. הוא מיהר להביט סביב. אף אחד לא עקב אחריו, לא ראה אותו. הוא הוציא מהמעטפה את החבילה השמנה של השטרות הכחולים ופרש אותם. מאה ועשרים שטרות כאלה. וכולם שלו. אין מצב שזה שייך להונסטו. הוא הפסיד את זכותו לחצי מהסכום כשניסה לרמות אותי. אנדרה השליך את כובע הבייסבול האדום למושב האחורי והתניע. עכשיו הוא רק צריך לנסוע בחזרה לדירה של הונסטו, להחזיר את הדרכון למקום, ולנעול את הדלת.

עדיין מוקדם, חשב, כשירד בליידי יאנג רואד, חולף על פני מלון הילטון ומתקרב למעגל התנועה בצומת סנט אן רואד. יעברו שעות עד שהונסטו יחזור הביתה. יש לי המון זמן לנסוע לאֶלֶרסלי פלזה ולהפקיד את הכסף בחשבון שלי בבנק סקוטיה. לא כדאי להסתובב עם הכסף עלי. פה זה טרינידד. הכול יכול לקרות.

כעבור חצי שעה, אחרי שההפקדה בוצעה, אנדרה שוב הקיף את פארק סוואנה, חולף על פני גן החיות אֶמפֶּרור וַאלי והגנים הבוטניים בדרכו לשכונת בלמונט. עצי איפאה פרחו בוורוד, זוהרם העדין, השברירי של הפרחים מהדהד את התרגשותו מכל הדברים שהפרס הגדול אפשר עכשיו. לא קורה הרבה שיש צדק, שהטובים מנצחים, הוא הרהר. הוא פנה שמאלה לג'רנינגהם אווניו ועצר לפני הכניסה לבניין הדירות. הוא יצא וסרק את הסביבה. נטוש. יופי. לפתע נפל לפניו מנגו בשל. אות משמיים, סימן טוב. הוא התכופף לאסוף אותו בחיוך על פניו.

אנדרה דפק בשקט על דלת דירתו של הונסטו והמתין. שום דבר. אחרי שבדק שנית כדי לוודא שלא עוקבים אחריו, התגנב פנימה. הוא הוציא את הדרכון מכיס חולצתו, מתפעל מכמה קל היה להחזיר לעצמו את הכסף. אם לא הייתי כזה בחור ישר מיסודי, אולי אפילו הייתי מתפתה ל – הוא עצר בפתח חדר השינה.

"מה לעזא…?" ניירות ובגדים היו מפוזרים סביב. כל המגירות נשלפו ממקומן, גרביים ותחתונים תלויים מהן. הארון והשולחן המתקפל היו פתוחים, תוכן הכוורת מושלך לכל עבר. ואז הוא ראה את הזרוע.

"אוי אלוהים!" הוא שמט את הדרכון והקיף את המיטה, הונסטו שכב שם על הרצפה. ראשו נח בשלולית של דם – דם שפרץ מעורק חתוך. גרונו נראה כאילו נקצץ במאצ'טה. באופן אוטומטי גישש אנדרה לחפש דופק שידע שלא ימצא. "מי עשה את זה?" הוא יילל. תזמין אמבולנס. לא, תתקשר למשטרה. הוא הקיש 999 בנייד שלו. אוי אלוהים. מי עשה את זה? מניע. מישהו שמע על הפרס הגדול וכנראה הביא את הונסטו לדירה כדי לגנוב את הכסף –

"משטרת פורט-אוף-ספיין."

אנדרה קפא. מניע. לי יש מניע.

"הלו? הלו?" וטביעות האצבע שלי בכל הדירה. הוא ניתק מיד והביט סביב בבהלה. הוא הרים חולצה מהרצפה והתחיל לנגב את ידיות הארון ושולחן הכתיבה. את העט. המעטפה מבנק ריפאבליק. הדרכון – מה עשיתי  עם הדרכון? הוא חיפש בבהלה את הדרכון הירוק. הנה הוא על הרצפה. הוא ניגב אותו בזעם ותחב אותו לכוורת – ואז עצר. כולם יודעים, תפס אט-אט, איך הונסטו רימה אותי. לפני רגע הפקדתי שניים-עשר אלף דולר בחשבון שלי. ואני מופיע במצלמות האבטחה של הבנק – בשני הבנקים, לבוש באותם בגדים… הוא נשען על הארון, החליק לרצפה ופרץ בצחוק בלתי נשלט.

מונולוג

תשמע אותי, אדוני שלום עליכם: מה שאני מבקש לספר לך עכשיו, אני לא יודע אם אתה כל כך תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים תאהב לשמוע וחלק מהדברים לא תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים שתאהב לשמוע, חלק מתוכם לא תאהב לשמוע, ואת החלק שלא תאהב לשמוע, אולי חלק ממנו כן תאהב לשמוע, כי אני, אדוני שלום עליכם, מרוב שאת כל מה שאני אוהב אני לא אוהב, וכמו שאת הדברים שאני לא אוהב אני כן אוהב. ואם אצלי זה ככה, אצלך זה בטח אותו הדבר אבל בתוספת רוטב. סוס. מילא.

בקיצור, אני מוצא את עצמי בפתח של אולם גדול של תיאטרון שנקרא הקנרי. עכשיו, אנשים תרבותיים, מגיע הערב — הולכים לתיאטרון. אני אדם תרבותי, אבל לטעאטער אני לא הלכתי, אבל אדוני שלום עליכם דווקא הלך. בלונדון, בניו יורק, בפאריז,' אפילו ביהופיץ. אמרתי, אני אדם תרבותי, הגיע הערב — אני הולך לתיאטרון. אני, איש בין אנשים, הלכתי, עמדתי בקופה ביקשתי כרטיס, אמרו לי סוֹלְדאט (ביידיש: חייל,) אמרתי: סולדאט? אני לא סולדאט. אמרו לי סולדאט, אין כרטיסים. אמרתי לא סולדאט, אני רוצה לתת כסף ולקבל כרטיס.

סולדאט או לא סולדאט, באה אישה אחת והחזירה את הכרטיס שקנתה. אמרה לי הבחורה שבקופה, הנה, יש לך מזל, באו והחזירו כרטיס. תן לי אם לא אכפת לך, מאתיים שקלים. מאתיים שקל, אמרתי, לא אכפת לי בכלל, קחי מאתיים שקל. אמרה לי הקופאית — זה כרטיס משהו משהו, אתה תשב ממש מתחת לבמה. ככה היא אמרה לי, אם דטנר יירק, אתה תירטב. דטנר, אמרתי, אני לא מכיר שום דטנר, אבל אני יהודי, ויהודי, אם דוקרים אותו הוא מדמם, אם יורקים עליו הוא נרטב. ודטנר, הוא נשמע לי יהודי טוב, ויהודי טוב אין שום סיבה שירצה שיהודי אחר יירטב. ככה אני אומר, והיא אומרת: תן מאתיים שקל וקח כרטיס.

אני נותן, אני לוקח, ואז אני נכנס לאולם תיאטרון ואני רואה שלט "כנר על הגג" אַ פֿידלער אויפֿן דאַך. כנר על הגג, שיהיה כנר על הגג, אני שילמתי כסף בשביל לראות תיאטרון, ואם יש כנר, בבקשה שיתכבד ויעלה על הבמה. ככה או ככה, אני עולה במדרגות, אנשים עולים, אנשים יורדים, אנשים בחליפות, נשים בשמלות, כולם באו מלובשים יפה.

אחרי איזה זמן נכנסו כולם לאולם. אותי הושיבו כמעט בתוך הבמה, בשורה השנייה, באמצע. הושיבו, אני לא מתווכח ואני מתיישב. לידי מתיישבת גברת אחת. היא לא צעירה ולא ממש זקנה. היא, העור אצלה עוד מתוח על העצמות, אבל היא כבר למדה פרק או שניים בהלכות גבר באישה ובהלכות אישה בגבר ובעוד הלכות כאלה ובהלכות אחרות, אני כבר לא יודע. וריח יש לה כמו שכּל הפרחים בבּוֹיְבְּרִיק פרחו אצלה באביב מתוך הצוואר. וכמו באביב בבויבריק, ככה מתעורר אצלי יצר הרע ומרעיל את הדם.

ובעוד שהרעל משתלט לי על הגוף, נכבים כל האורות באולם. ואיך שנכבים כל האורות, באה הגברת הזאת ומתקרבת אליי אל האוזן. עכשיו, אם קֹודם זה הריח שבא מהגברת הזאת היה כל הפרחים בבויבריק, עכשיו ככה, בחושך, הריח הזה היה כל הפרחים, כל העצים כל הרדוּפי הנהר וכל היערות של הפלך גם יחד. היא מתקרבת אליי והיא אומרת לי ככה, שרק אני אוּכל לשמוע, היא אומרת, היא לא אומרת, היא נושפת אל תוך האוזן, היא אומרת ככה — תשמע לי, דטנר זה משהו־משהו, הוא שׂם את טופול בכיס הקטן.

עכשיו, הדבר היחיד שאני יודע על אותו דטנר הוא שאם הוא יורק מהבמה אני נרטב, וטופול, אני מכיר רק טופלה טוטוריטו, שאת זה אני מכיר ממך, אדוני שלום עליכם, אבל עם כל הכבוד לך אדוני, אני כאן עם רעל בכל הגוף, ואת זה אתה בטח מבין כי אתה לא רק סופר, אתה גם גבר, וגם אצלך לפעמים היה בא הרעל בכל הגוף, אדוני, שהרעל הזה היה גם אצל שלמה המלך. ואני אומר לה: בטח. טופול לעומת דטנר זה כמו צום גדליה לעומת יום כיפור. ככה אני אומר, ובחצי אוזן שמאל שלי אני שומע את הגבר הקטן שלידי אומר לאישה הגדולה שלידו, הוא אומר לה, אני ראיתי את טופול בברודוויי, דטנר לידו זה חנטריש, וחנטריש אדוני, זה כאן כמו שאצלנו זה חְניוּק. אבל את זה אני שמעתי רק בחצי אוזן שמאל, ששם הַשמיעה לא כל כך טובה ממילא, ובשעה שאני מנסה להריח כמה שיותר ממה שיש לידי באוזן ימין, כלומר כל הפרחים של בויבריק וכל היערות של הגוברנייה ביחד.

אבל בינתיים נעשה שקט בכל האולם, ורק בא איזה כליזמר עם כינור ומסתובב ומטפּס על הגג של בית שנראה קצת כמו אצלנו, רק שזה לא ממש אצלנו, כי אצלנו אם היה בא כליזמר ומטפס על הגג היו באים ומורידים אותו, והיו באים ילדים וזורקים עליו אבנים, ומה שבטוח זה שלא היו מוחאים לו כפיים. אבל בשעה שממשיכים שם למחוא כפיים, אני רואה שעולה על הבמה יהודי אחד, בחור, איש, גבר, לא קטן, מה שנקרא בעל גוף, אחד שכמו טוביה שלך, אדוני שלום עליכם, אם הוא היה נכנס לבית מרזח היו נותנים לו ללגום שמה בשקט כוסית, בלי שיציקו לו יהודי פה יהודי שם.

אומרת לי הגברת שלידי, היא אומרת: הנה בא דטנר. ואני רואה את דטנר בא עם מגפיים כמו שהיו לובשים אצלנו, ויש לו מעיל קצר כמו שאני הייתי לובש, והוא חובש מין קסקט, והגברת שלידי אומרת, תראה, אתה נראה קצת כמוהו, ואני אומר, נו, דטנר, שיהיה בריא, אני נראה כמוהו?, הוא, הוא נראה קצת כמוני. לא קצת, אני יושב בקהל ואני גם על הבמה. רק שאני יושב בכיסא ומנסה להחזיק את המרפקים שלי על הצלעות, והוא, שהוא בעצם אני, מסתובב שם על הבמה כמו בעל־הבית ומסתכל על הקהל. נו, אני מסתובב בכיסא שלי אחורה ומסתכל על הקהל. אני לא רואה אנשים, רק עיניים. שככה יהיו לסוסה שלי שׂעוֹרים כמו שיש שם עיניים. אלף איש, חמשת אלפים איש, שלושה עשר אלף איש. כמו עיירה שלמה, יהודים וגויים ששמו אותם ביחד בתוך אולם אחד בחושך.

אני חושב, אם כל יהודי שילם כאן מאתיים שקל בשביל הכרטיס, ויש כאן חמשת אלפים בני אדם, זה יוצא לא מעט כסף. עשרים אלף שקל, אולי שלושים אלף אפילו, אני חושב. וכל הכסף הזה הולך לדטנר, אני חושב. ואם היה גם טופול, או טופעלע, שגם הוא התחפש לטוביה שלך, ועוד בברודוויי, אני חושב, כמה כסף עשו מטוביה שלך, אדוני שלום עליכם. ואם הם קיבלו כל כך הרבה כסף, אדוני, אז תסלח לי, יש כאן בעיה, כי מי שיש לו עשרים אלף שקל, שזה ברובל אני לא יודע כמה, ובזלוטי, אדוני, אני אפילו לא רוצה לדעת כמה, זה אומר שטוביה הפך לגביר. ואם טוביה הפך לגביר, טעוויע איז אויס טעוויען. טוביה הוא כבר לא טוביה.

ככה או ככה אני יושב שם בכיסא, ורואה שמה את אותו דטנר שלבוש כאילו שהוא טוביה כאילו שזה היה פורים, רק שאם זה היה פורים, טוביה היה לובש כובע של קוזאק או קרניים של תיש, ולא בגדים של טוביה, והוא שר שירים, והוא בוכה, והוא כורע על ברכיו, מסורת, לחיים, לוּ הייתי רוטשילד, שזה בכלל, אדוני שלום עליכם, מסיפור אחר לגמרי שלך ולא מהסיפורים שלי, כלומר הסיפורים שלי שסיפרתי לך ושאתה הפכת אותם לסיפורים שלך. ושבעצם, אדוני, אם תסלח לי, גם אתה הרווחת כמה גרושים ממה שאני סיפרתי לך, כלומר, הדמעות שלי הפכו אצלך לדיו, והדיו — לכסף.

אבל, מהיכא תיתי, לא נורא, צריך פרנסה, לי יש סוס ועגלה ולך יש עט וקסת. ויהודי צריך פרנסה. ופרנסה, יסלח לי דטנר, זה יותר חשוב ממסורת. ככה אני חושב, אבל בזמן שאני חושב את כל הדברים האלה, כבר באים כל השחקנים ומשתחווים לפנינו, וכל הקהל קם ומוחא כפיים, ואני רואה שם לפניי אחת שהתחפשה לגולדה, אף על פי שזאת כאן הייתה קצת גברת לעומת גולדה שלי, שהיא יותר מה שנקרא אשת חיל, ואני רואה שם את הודל, וחוה, וצייטל ולייזר וולף ופרצ'יק, וכל מיני אחרים שאני מכיר, רק שכאן אני לא מכיר אף אחד. וכשאני עומד, אני רואה איך אותו דטנר רואה אותי שם בקהל, מסתכל עליי איך שאני מסתכל עליו, והוא משתחווה, והעיניים שלו עדיין עליי ואני העיניים שלי עדיין עליו, והוא עושה עם האצבע, הוא מצביע על לוח החזה שלו, משמע הוא אומר "אני," והוא אולי על הבמה וכל הקהל מוחא לו כפיים, אבל טוביה הוא טוביה, ואף אחד לא ייקח ממנו את טוביה, והוא, שיהיה בריא, היום הוא טוביה ומחר הוא הצאר ניקולאי או חמליניצקי יימח שמו או נפוליאון בונפרטה, ואני, במחילה, אשאר טוביה.

הוא עם האצבע עושה אני, ואני עם האצבע עושה לו, לא אתה. אני. והוא עושה אני, ואני עושה אני, ובסוף הוא משתחווה ומשתחווה עוד פעם, והקהל עומד ומוחא כפיים, עד שמלמעלה מתחיל המסך לרדת והאור באולם נדלק.

אני קם ללכת ורואה שהאישה שלידי קמה גם כן. כמה זה יפה, היא אומרת, וכמה זה יפה וכמה שאני מתרגשת וכמה שדטנר הוא ככה, כמה הוא ככה, וכמה שאתה, כלומר אני, כמה שאני מזכיר אותו, אני מין גבר, היא אומרת, סוג ישן היא אומרת, וככה וככה וככה. אני, לא את כל מה שהיא אומרת אני שומע, אבל מה שאני שׂם לב זה שהיא, פתאום, היד שלה על המרפק שלי. ואני חושב, טעוויע איז נישט קיין יידענע. אני, בעווֹנותיי, אני גבר. היא, היד שלה על המרפק שלי, לא מהצד של העצם, אלא מהצד של הוורידים והעורקים, ואני כבר לא בחור צעיר, אבל פתאום הדם אצלי מתחיל לזרום מהר יותר בתוך הגוף, ואני עומד באולם וכל מיני תחושות עוברות אצלי בגוף. ואני מסתכל עליה, והיא אמנם היא לא בחורה צעירה, אבל מכוערת היא לא. ואני לא איזו נקבה, וגולדה שלי כבר בעולם הבא, ובעולם הבא, במקום שהיא יושבת בו, שמה מולכים המלאכים, ואני, תסלח לי אדוני שלום עליכם, אבל גם אתה גבר כמוני, ואני, יצר הרע הוא מין מלאך שיושב אצלי על הכתף, והמחשבות שעוטפות אותי ממלאות אצלי את הבטן, את תחתית הבטן, שם נעשה גועש כמו הסמבטיון בימי החול.

אני מסתכל על האישה הזו והיא עדיין מחזיקה את המרפק שלי, אבל אם קודם החזיקה בכפות הידיים, עכשיו היא מחזיקה את קיבורת הזרוע, וטביה הוא לא איזו נקבה, ויצר הרע הוא אורח קבוע, בא מבקר, וטוביה הוא מכניס אורחים, אבל כמו שהוא בא הוא גם הולך, וכאן הוא בא יחד עם האישה הזו, והיא, מכוערת היא לא, וריח יש לה כמו של הנהרות והנחלים ויערות והעצים, ופרחי הלילך והאביב והחורף, והדשא בקיץ והנהר באביב.

מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון.

מה שקרה ביני בין הגברת הזאת, אדוני שלום עליכם, זה ביני ובינה, ואולי גם ביני ובין גולדה שלי, ואולי גם ביני וביני, וביני ובין הכביכול, כמו שאתה, אדוני שלום עליכם, מה ששלך הוא שלך ובינך לבין עצמך ובינך לבין אולגה שלך, ואולי גם בינך ובין גברות אחרות, אני לא יודע, וכמו שאתה לא מספר לטביה שלך, ככה טוביה לא מספר לך. דבר אחד אתה יודע, טביה הוא לא נואף, לא זנאי, אבל טביה איז נישט קיין יידענע, וגם אצל טביה יצר הרע לפעמים מולך, ויש לו, כלומר לי, כבוד אל יצר הרע.

אבל איך שאני הולך עם הגברת הזאת אל אותו המקום שאליו אנחנו הולכים, שזה הבית שלה, הדירה שלה, בדרך, כשאנחנו עוד ליד התיאטרון, היא אומרת: תראה, הנה שם הולך דטנר. עכשיו, אם קודם דטנר היה לבוש כמו טוביה, שם דטנר לבוש כמו דטנר. הוא עובר לידנו, חולף על פנינו, אפילו הוא מברך לשלום וכבר פונה אל ענייניו, אלא שאני צריך להגיד שם איזו מילה או שתיים.

ואני פונה אחריו ואני אומר, תסלח לי ר' דאַטנער, אני, במחילה, יש לי כמה מילים להגיד לך. והוא בנאדם עסוק, הוא מסתובב ונעצר, ואני ניגש אליו, ואפשר לראות שהוא בנאדם עסוק, הוא נעמד ונאנח. ואני מסתכל עליו, והוא מסתכל עליי, והוא לא מהיהודים הקטנים כאן, דטנר, אבל טביה הוא גם לא יהודון, והוא נאנח שוב, וגם אני נאנח. הוא אומר, אתה תסלח לי מאוד, אני עכשיו עמדתי ארבע שעות על הבמה וכבר יש לי חושך בעיניים, הוא אומר, ומוסיף עוד בשפה שלנו, כ'האָב געהאט פֿינצטער אין די אויגען, ככה, כמו שאני ואתה מדברים.

אבל אני אמרתי, אדוני מר דאַטנער, אתה אין לך כוח והסתובבת ארבע שעות על הבמה, ואני במחילה ישבתי בכורסה והסתכלתי עליך מסתובב שם, אבל תסלח לי אדוני, אתה על הבמה היית אני.

והוא מסתכל עליי, ואני מסתכל עליו, והוא אומר, מי אתה אדוני. אני אומר, אני טוביה.

והוא, שקודם הוא היה עייף, הוא עכשיו מתעורר, ואפילו קצת מתעצבן, והוא אומר, סלח לי אדוני, אני לא ממש מכיר אותך, אבל אם לא אכפת לך, אני טוביה.

לא, אדוני, אני אומר, אם לא אכפת לך, אני טוביה. ככה גם היה כתוב בדרכון שלי.

ככה אני אומר, והוא אומר, אדוני, זה יפה מאוד שבאת לראות אותי בכנר על הגג, ואני לא בדיוק יודע מי אתה, אבל אני טוביה. קודם היה רודנסקי, אחריו בא טופול ועכשיו אני טוביה. רודנסקי בקבר, טופול כבר בענייניו, ועכשיו אני טוביה. אני, דטנר, אני טוביה.

ואני אומר, תסלח לי מר דטנר, אתה אדם נכבד, אבל תסביר לי במחילה איך זה יכול להיות שאני פונה אליך בתור מר דטנר ואומר: אני טוביה, ואתה אומר לי: לא אתה לא טוביה, אני טוביה. אני, גם כשישבתי לראות אותך על הבמה הייתי טוביה, וגם עכשיו אני טוביה. ואתה, עם כל הכבוד, עכשיו אתה דטנר, ואני טוביה. אז אם אפשר אדוני, קצת דרך ארץ.

קצת דרך ארץ אני אומר לדטנר, ואני רואה אותו, שלפני כן הוא נראה כמו מי שהתכווץ והצטמצם אחרי ארבע שעות על הבמה, ככה עכשיו פתאום, בא דטנר ומתנפח כמו מלך, הוא מסתכל עליי, אני מסתכל עליו, הוא עליי ואני עליו. הוא בגובה שלי, אולי בכל זאת קצת יותר נמוך, וככה אנחנו מסתכלים זה על זה, והוא אומר, אני יש לי דרך ארץ בפני אדוני, שהוא טוביה, אבל על הבמה אני טוביה. אני. קודם היה רודנסקי, אחר כך טופול, ומספרים שאפילו יעקב אדלר בכבודו ובעצמו היה טוביה. אם אנחנו, רודנסקי וטופול ואפילו יעקב אדלר לא היינו טוביה על הבמה, אדוני, טוביה יכול היה להיות גם אפרים ושמואל או מנשה או יוסף, עם כל הכבוד.

ואני אומר, לא אדוני. עם כל הכבוד, אם לא היה טוביה, לא היה שלום עליכם, ולא היה כנר על הגג, ולא היה כנר במרתף. ואם לא היה כנר על גג, לא היה דטנר. ככה אני אומר לו, אדוני, שלום עליכם, אני מקווה שאתה לא כועס שאני משתמש בשם שלך עם בן אדם שאני פעם ראשונה בחיים שלי רואה, ולא רק פעם ראשונה בחיים שלי אני רואה, אלא גם פעם ראשונה שאני רואה אותו אחרי המוות.

אני אומר לו, והוא אומר לי: לא אדוני, בלי שלום עליכם, ובלי דטנר — לא היה טוביה. אתה מבין, הוא אומר, אומר וסוגר את הכפתור שלו במעיל. היה קצת קר באותו הערב בתל אביב. התחיל לרדת הגשם.


*הסיפור לקוח מתוך כתב העת הו! 16: ספרות ערבית וספרות יידיש, בעריכת דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרץ 2018.

רק כשמכבים את השלט "נא להדק חגורות", מותר להפעיל מכשירים אלקטרוניים. רק ככה, כשתל אביב פרושה מתחתי בקוביות קטנות, את האירוע הגדול של הילד שלי, אני יכולה להתחיל לתכנן.

הקברניט אומר לי שארבע וחצי שעות יש לי בשביל זה עד שנגיע, ושבגלל התנאים של מזג האוויר, עד להודעה חדשה כולם צריכים להישאר חגורים. אני אומרת לעצמי שלא צריך להילחץ, כי אם ארצה לשנות משהו בתוכנית, עוד שתים-עשרה שנה יש לי עד שכל הכביסה שארוזה בתרמיל צבאי, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה בצבע חאקי. צריך לחשוב פרקטי, כמו שאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

הכיסא שלי זה B25, באמצע בין בעל לאישה, וכבר עולה בי האכזבה שעם כל השיחות שבטח יהיו ביניהם, שום דבר ממה שרציתי אני לא אצליח לעשות. מהתיק אני מוציאה את העיפרון שלי וגם את המחברת, ומסדרת אותם על השולחן הקטן של האוכל בתנועות כאלה מאוד החלטיות. מהתחלה אני רוצה שהם יבינו שאני כאן לא בשביל להתחבר אלא רק בשביל לעבוד, ולמקרה שהם לא יבינו, הבאתי גם את המכשיר הקטן של המוזיקה, עם האוזניות האדומות.

זה נראה להם מאוד טבעי שאני יושבת ביניהם, והם אומרים שלא, זה בסדר, באמת תודה עבור ההצעה, אבל הוא רוצה חלון והיא רוצה מעבר. להיות בגבהים האלה עושה לה רע, היא מוסיפה, אם לא הנכדה שלה שעברה לגור שם, בטח בכלל לא היתה נוסעת. שאני בטח יודעת שכמו בבית אין, ובכלל ששווייצריה זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך לדואר ולמכולת, ואיפה כשאתה נופל ברחוב כולם מיד באים לעזור.

הבעל שלה אומר שמה זה בסך הכול הבן אדם, כל הזמן בין שמים לאדמה, זאת אומרת בין המוות לחיים, ככה בהתאמה, וגם שיש לו כבר חור בראש מכמה שאשתו מדברת. מזל שאני יושבת ביניהם, קצת שקט ממנה הוא צריך.

אני אומרת לעצמי שהרבה פעמים אנשים אומרים דברים על המהות של הבן אדם ככה, בביטחון, ושאצלי זה הפוך. כי בשבילי המוות הוא על האדמה הזאת, כשבשמים, בדרך לארצות רחוקות, אני תמיד מתחילה לחיות. על האדמה הזאת, זאת אומרת איפה שלפני החגים תמיד אומרים שבאמת חג שמח שיהיה, ושנהיה בריאים, זה הכי חשוב. שאיזה יופי שהבת סוף-סוף מתחתנת, ושהג‘וק על לחיות לתמיד רק מעבר לים כבר יצא לה מהראש. מה חסר לנו פה? מזג אוויר טוב לטיולים, אפילו הנופים — שווייצריה.

האישה אומרת לנו שנסתכל איך העור בפנים של הדיילת השווייצרית, יימח שמה, חלק כמו טוסיק של תינוק, וצעירה היא לא. הבעל שלה אומר שבטח, איזה צרות כבר יש להם שם, וגם שהיא בעצם קצת חיוורת. ביחד הם אומרים שלא, באמת תודה, אבל לא, הם לעולם לא היו רוצים לגור במקום שבחדשות שלו רק ארנבת שנדרסה ומזג אוויר. ובכלל, שאם הפנים שלה חלקות ככה בלי ניתוח, טבעי זה לא.

"טבעי זה לא, טבעי זה לא," אני מחקה אותם בלב, במין טון כזה של לגלוג, וחושבת איך הרבה פעמים אנשים כאלה מחליטים בכזה ביטחון מה טבעי ומה לא, כשאצלי זה הפוך. בשבילי זה לא טבעי שאנשים מתחברים דווקא לדם, ועוד כזה של אנשים בִּמקום לזה של ארנבות, רצוי גם של הרבה, שכמעט שום זכר לא יישאר מהמכונית, ואם זו משפחה שלמה שהלכה סתם ככה, אז בכלל.

בהרגשה שלי, הכי טבעי זה להתחבר לילד שלי דרך הריח של הרגליים שלו. כשהיה בן שלושה חודשים שמחתי לגלות שכבר אין לו ברגליים את אותו הריח שיש לו בשאר חלקי הגוף, ריח שהוא כזה מתוק ואחיד, כמו פלסטיק של בובה.

בקיץ אני בכוונה לא רוחצת לו את כפות הרגליים יסודי באמבטיה, כדי שיישאר לי קצת מהריח הזה שלו. הכי אני אוהבת איך שהרגל שלו גדלה ממש מהר, ואז לריח יש הרבה יותר מקום להתפשט. יותר מולקולות שלו נכנסות לי ככה לריאות, מה שעושה את הנשימה שלי הרבה יותר עמוקה.

הם אומרים שאיך שהם מגיעים הם חייבים להתקשר לילדים שלהם, השלושה שנשארו בבית. הבעל שלה מוציא תמונה ואומר שאני אראה איך יפות הבנות שלו, ומזל שבמראֶה הן דומות רק לו ולא לאשתו. בכוח אני מנסה להחזיק את עצמי לא לצחקק בנימוס מהבדיחה הזאת, המעליבה, אבל בכל זאת מציצה בתמונה ומהנהנת במין חצי חיוך של הסכמה. כל מה שפתאום בוער לי עכשיו זה להתפנות להסתכל על התמונה של הילד שלי, הפרטי, ואני מרוקנת מהתיק את כל הדברים, כדי להוציא בשביל זה את הארנק. כמה שניות שאני מסתכלת עליה ככה, כשהיא שוכבת בין השטרות, בתא של המזומן. לשלוף אותה החוצה, אני לא רוצה, כדי לשמור עליה כמה שיותר מוגנת וכדי לא לתת לאנשים האלה עוד איזשהו נושא לשיחה.

האישה אומרת שהיא כבר עכשיו נורא מתגעגעת, ושאם לא הנכדה שלה, שעברה לגור שם, היא בכלל לא היתה נוסעת. איזה שִׂמחה יש בבית אם לא הילדים, והנה, שאני אראה איך כבר יש לה דמעות בעיניים רק מהמחשבה, שאם לא המִיוֹמה ברחם שלה, בטוח היתה עושה עוד. היא לא כמו הנשים בתל אביב, שמספיק להן בעל, ילד וכלב, או בעל, ילד וחתול, או בעל, ילד, חתול וכלב. שלא נדע, לפעמים אפילו אותו דבר, אבל בלי הבעל. שאני אבין, היא אומרת לי, שהמקום לגדל ילדים זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך למכולת ולדואר, ואיפה שלכולם ברור שחייבים לעשות שניים או יותר ילדים, בגלל שמה שיכול חס וחלילה לקרות פה אני בטח יודעת. כאן זה לא שווייצריה, ואז נשארים רק עם בעל וחתול, או בעל וכלב, או בעל, כלב וחתול, או שלא נדע גם בלי בעל.

בלב שלי אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לגרום לה להפסיק לדבר, ואיך זה לעזאזל שהיא לא שמה לב, לפי איך שאני לבושה, שגם אני אחת כזאת, תל אביבית, שבעל, ילד וכלב זה כל מה שהיא צריכה. כל כך אני רוצה להגיד לה את זה אבל בסוף רק מהנהנת, כדי לצמצם כמה שיותר את הזמן של הדיבורים ולהרוויח עוד כמה דקות של שקט. אם היא היתה יודעת מה באמת אני חושבת לגבי השניים או יותר ילדים, שלכולם פה ברור שצריך לעשות, היא הרי לא היתה מפסיקה

לי ברור שאני חייבת את שתי הלחיים של הילד שלי, ככה בשתי הידיים למעוך כדי להבליט לו עוד יותר את שתי השפתיים החכמות שלו, ואז חזק-חזק לנשק אותן. וברור לי גם שבלילה, כששוכבים אחד מול השני, אני פשוט חייבת את האוויר שיוצא לו משני הנחיריים להכניס לשני הנחיריים שלי, כי לנשום נכון זה קודם כול דרך האף. כל בוקר ברור לי שאני חייבת ששתי הידיים שלו, עוד מעט כיתה א‘, יחבקו אותי ממש, אבל ממש חזק, סביב המותניים ליישר לי את הגב, בשביל שזקופה אני אצא מהבית. עכשיו ביחד הוא רוצה שנבדוק שהדלת נעולה, כמו שלימדתי את עצמי ואותו. להחזיק כלפי מטה את הידית, עשר פעמים לדחוף ושלוש פעמים להגיד נעולה-נעולה-נעולה הדלת. ככה כל יום, פעמיים ביום אנחנו עושים בארבע ידיים, למרות שממש לא חייבים, כי יש אזעקה, וגם שער עם קוד. בארבע ספרות להקיש תאריך לידה של ילד אחד, רק בלי השנה, כאילו יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום ללחוץ כוכבית.

שלא צריך לבכות, אני מסבירה לו כששתי העיניים שלו, מלוכסנות כאלה, נעשות עוד יותר מלוכסנות ומלוחות, ולי אז ברור שאת השתיים שלי אני חייבת מהר-מהר לנגב. שאני רק לכמה ימים נוסעת, אני אומרת לו. זה שאני נוסעת לתכנן את האירוע הגדול שלו, את זה אני אומרת רק לי. הוא אומר שלמרות שהוא כבר פעמיים הפסיד בסולמות וחבלים, זה שתיים-אפס לטובתו, כי אני ניצחתי רק בזכות השש-שש שהראו לי הקוביות, ושלקחו את החייל שלי שנים-עשר צעדים יותר רחוק מהחייל שלו.

הבעל שלה פותח את השולחן שמחובר למושב שמולו, ומוציא מהתיק את התשחץ. הוא שואל איזה ממכות מצרים יכול להיות שבע מאונך, שש אותיות. האישה שלו אומרת שצפרדע, והבעל שלה עונה שלא יכול להיות ושמה היא מבינה מהחיים שלה. שצפרדע זה בכלל חמש אותיות, וגם שהאות החמישית חייבת להיות ו“ו, כי עשרים מאוזן זה "תינוק שזה עתה נולד“, זאת אומרת ולד. הוא אומר שהנה, עכשיו הכול מסתדר, האות האחרונה חייבת להיות ת“ו, כי עשרים וארבע מאוזן זה "בר מינן“, זאת אומרת מת.

האישה שלו אומרת שכל הכבוד, הוא ממש מבין בתשחצים. ביחד הם אומרים שכל הזמן החיים האלה מעורבבים במוות. שככה זה, החיים הם תמיד קצת מוות, והמוות הוא קצת חיים, אפילו כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהם מכירים את הדרך למכולת ולדואר. כאן זה אפילו בתשחץ הזה, איפה שעשרים וחמש מאוזן זה מדינה באירופה, שמתחברת עם הו“ו השלישית של שבע מאונך, וחייבת להיות שווייץ.

בלב שלי אני אומרת שאפילו הילד שלי, גם בלי להבין בתשחצים, את העניין הזה של החיים והמוות, ממני הוא כבר מכיר. אני שואלת אותו, "קראת לי, חיים שלי?“ ככה אני קוראת לו, והוא עונה שהוא רוצה לאכול כי הוא רעב מוות, אחר כך גם לשתות כי הוא צמא מוות, ושאולי הוא קצת ינוח על הספה כי הוא מת מעייפות.

כל יום לפני השינה, עם האפים שלנו כשהם צמודים, אני אומרת לו: "חיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא אוהבת בעולם רק אותך.“ אז חזק אני נצמדת אליו, כאילו רק ללילה, לגוף שלי לחבר אותו, וחזק עם היד שלי את הרגליים אני מעסה לו, וגם את הבטן ואת הגב. מכניסה יד מתחת לגופיית פלנל, שוב את הבטן, את החזה, אצבע מעבירה לו על השפתיים עד שהוא אומר שאין לו אוויר לנשום מאיך שאני מועכת אותו. ואז לילה טוב, ושחלומות נעימים יהיו לו, לַחיים.

האישה שלו שואלת, מה הוא אמר עכשיו הקברניט. הבעל שלה עונה שאם הכול ילך בסדר, עוד שעתיים נגיע, ושאם היא היתה מבינה קצת בשפות זרות, כמוהו, היא לא היתה צריכה להפריע לו עם שאלות כאלה. ביחד הם אומרים שהעיקר כרגע זה להגיע בשלום, והכי חשוב לחזור בשלום לאן שהם מכירים איפה כל דבר נמצא במכולת וגם את הגיסה של הפקידה מהדואר. לאן שמדברים בשפה שלהם, ושלא צריך להתאמץ להבין, ולאן שהם מכירים את האוכל ויודעים בדיוק מה הם מכניסים לפֶּה.

שאני אבין, האישה אומרת עכשיו רק לי ומלטפת לי את כף היד, שכל זה, זה רק כאן.

כאן, זאת אומרת איפה שאם קורה לי מה שחס וחלילה אני בטח יודעת שיכול לקרות, כל השכנים בחדר המדרגות, עם כף היד על הלחי אומרים, "שלא נדע, מסכנה, חוץ מהכלב כלום לא נשאר לה. בחור שקט הוא היה, כמו אבא שלו, גבוה, תמיד אמר שלום עם חיוך על השפתיים." בערב הם יֵשבו רחוצים ויחכו למהדורת החדשות, על השולחן קצת תמרים ומאה גרם גרעיני אבטיח. עם כל האסונות שקורים פה מתחת לאף, לא כל יום ההרוג הוא השכן מהדלת ממול, ולא כל יום מצלמים בגלל זה את הבניין שלהם לטלוויזיה. עם כמה קליפות וחרצן אחד ביד הם מאוד יתאכזבו לגלות שהקטע שבו ראיינו אותם ליד האינטרקום נחתך בעריכה. אבל בשעה כזאת קשה, צריך שכולם יהיו ביחד. אפילו את זה שאין לה מזוזה, ואת המריבות בגלל הכלב שמחרבן בחדר המדרגות, בינתיים שוכחים לה. עכשיו כל אחד אומר שהוא, כמו הבן שלו הוא היה. בעצם, היא עממית כזאת פתאום, לא כמו שחשבו, מסתובבת עם האף למעלה. כולם רוצים עכשיו, כמו שאומרים, לחבק אותה, גם כשהמקרר שלה כבר מלא, ואפילו מקום לעוד סיר אחד אין לה.

אני צריכה להבין, האישה ממשיכה לדבר ומסתכלת לי ישר בעיניים, שכזה, באף מקום בעולם אין בשעות קשות, ובטח שלא בשווייצריה. כשהם הריחו אנשים שנשרפים, מהר-מהר הם סגרו את חלונות העץ האדומים, שכאלה יפים אין פה, כדי שעשן שחור לא ייכנס, ואמרו שעד ששוב יתבהר, אולי עדיף להמציא איזה שעון, או טעם חדש של שוקולד כדי להעביר את הזמן.

"אפרופו להעביר את הזמן," האישה אומרת תוך כדי שהיא מחפשת פתאום משהו בתוך התיק, שלפחות עשרים חפיסות של שוקולד היא סוחבת איתה. אפרופו טעם חדש של שוקולד, אני מעלה לעצמי, מרוב תסכול עם המחשבה הזאת, את הדופק, באיזו זכות האנשים האלה מרשים לעצמם להחליט שזה שאני יושבת לידם אומר שאני איתם.

האישה פותחת חפיסה אחת, שוברת שתי שורות ומניחה לי אותן על המחברת. הלב שלי מבפנים כבר משתולל מכעס על זה שמבלי לשאול אותי אם אני בכלל רוצה, עם החום המתוק הזה היא גם מלכלכת לי לגמרי את הדף הלבן. היא לוחצת עלי, "תאכלי, תאכלי, זה יזכיר לך את הבית, שכבר רחוק," ואני אומרת לעצמי שאף אחד לא יכול באמת לקבוע בשביל מישהו אחר איפה זה הבית, ושאת זה אני למדתי מילד, קטן.

כמו שערב קיץ אחד, אחרי שבאמבטיה, לא שטפתי לו טוב-טוב את כפות הרגליים, הילד שלי אמר לי שהוא רוצה הביתה. תוך כדי נשיפה הוא אמר את זה, כשהוא מוציא את המילה הזאת, יחד עם הרבה אוויר חם, ישר מתוך הבטן שלו. "הביתה" כזה שנשמע לי כמו הרצון לשים גוף מאובק ועייף במיוחד על מיטה, מבלי להתנקות קצת קודם, ולהיצמד תוך כדי שינה למצעים, כדי שהם יידבקו לעור ויהפכו אותו ככה ליותר עבה. את הראש שלי ניסרה השאלה, איך זה שהילד שלי מבקש הביתה תוך כדי שהוא נמצא בעצם בחדר שלו. אולי זה בגלל שריח של עוגה אין אף פעם בבית הזה, או אולי בגלל שאת האש של הכיריים מציתים רק כדי להדליק סיגריה. בכלל, באיזה עוד בית יש רק סיר בישול אחד שרוב הזמן שוחה בו דג זהב עד שמעצמו הוא מת. איפה עוד רוחצים מיד את הסיר ומהר-מהר מבשלים בו פסטה, עד שיגיע הדג החדש.

"תענה לי כבר," ביקשתי ממנו. "לאיזה בית אתה כל כך רוצה, גם למה וכמה זה רחוק, אני רוצה לדעת, כמו אילת או ברצלונה?" כל כך חכם הילד שלי, לפי העיניים שלי שנהיו מלוחות הוא ידע שלתשובה שלו — הנפש שלי עדיין לא כל כך מוכנה. ענה שבסך הכול לבית של סבתא הוא התכוון, ושתודה רבה לאל שהפסטה שלו כבר מוכנה, כי תכף אבא יגיע עם הדג החדש בשקית.

האישה שלו שואלת מה הוא שוב אמר, הקברניט. הבעל שלה עונה שתראה איך התנאים של מזג האוויר נהיים יותר ויותר קשים ככל שמתרחקים מפה, ושעוד לא נולד הקברניט שיגרום לו לשבת בגלל זה כבר כמעט שעתיים, קשור לכיסא. שתביא לו את השמיכה שלו ושבעצמה תתכסה בשלה, וככה אף אחד לא יֵדע שבעיקר בין השמים לבין האדמה, הם בוטחים רק באלוהים שיציל אותם אם צריך, ולא בחגורות הבטיחות. שתראה, תראה איך אפילו הדיילת לא הרגישה שהם כבר לא חגורים, כי עם כל הכבוד לעור שלה שחלק כמו טוסיק של תינוק, לקבל הכול בחיים האלה אי-אפשר, ובגלל זה כנראה מתוחכמת היא לא.

אני אומרת לעצמי שבחיי, הפעם הם באמת צודקים. מאוד מוצא חן בעיני לשבת בנוח ולא להיות כבולה למושב האמצעי הזה שלי, במיוחד כשהבעל והאישה מחפים עלי מהצדדים. כל אחד בחצי שמיכה שלו קצת מכסה אותי, ולי יש פתאום שמיכה שלמה, בדיוק כשהאוורור מתחיל להקפיא לי את כפות הרגליים. בחצי לב אני מודה גם שחמים ובטוח לי ביניהם, כבר לא קשורה אבל עטופה מכל הכיוונים. במצב החופשי הזה, ובשקט הנעים שהם סוף-סוף, בלי מילים, מבטיחים לי כשהם כבר חצי ישנים, ככה הכי טוב לי את האירוע הגדול של הילד שלי לתכנן.

הקברניט אומר שרק עוד שעה נשארה לי. אני אומרת שאם אני עוד ארצה לשנות משהו בתוכנית, שתים-עשרה שנה יש לי עד שהכביסה, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה כולה בצבע חאקי, אבל עדיין, בשעה הזאת אני צריכה הרבה להספיק. הכי חשוב זה לחשוב פרקטי, כמו כשאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

דבר ראשון ללכת לסופרמרקט, כי כשאומרים סידורים, מתכוונים דבר ראשון לקניות. בעניין הכיבוד, צריך להתמקד בדברים הנצחיים שכבר שנים לא מתחלפים, אני חושבת, כי איזה דברים חדשים יהיו עוד שתים-עשרה שנה, את זה אני לא יכולה לדעת. אני רושמת בורקס ואז נקודתיים ואז גבינה, פטריות, תפוחי אדמה. מתמקדת באלה הבסיסיים, שמתאימים גם לאירועים שמחים וגם לעצובים, אפילו בברית מילה שלך לא היו כאלה, שום דבר לא היה. רוגָלָך יהיו, וגם מה שקוראים גביניות. עוגות עגולות כמו של יום הולדת לא יהיו, אלא רק מלבניות, שנראות כאלה רציניות. כל הסוגים אפשר, רק לא פרג, שלא ייתקע לאנשים בין השיניים, ואז כל דיבור או צחוק יהיו עם גרגירים שחורים, ובגלל זה כל מה שהם יגידו ייראה לא רציני. שום דבר עם קליפה, או שעושה רעש כשלועסים, כדי שאם יהיו שתיקות כאלה מביכות, שלא יהיה מה שישבור אותן, ומי שירגיש לא נוח פשוט ירכין את הראש וישחק עם האצבעות של הידיים.

שאין לי מה ללבוש, אני בטח אגיד גם עוד שתים-עשרה שנה, בעיקר מכנסיים. צריך שיהיה כבר זוג מוכן בארון, אם צריך לקצר, אז בזמן לקצר. מכנסיים כאלה שאפשר ללבוש גם אחר כך. לא כמו בגדים שקונים לאירועים שמחים, שלובשים אותם פעם אחת. גם שיתאימו לכל מזג אוויר, כי באיזה חודש בדיוק יתקיים האירוע הגדול של הילד שלי, אני לא יכולה לדעת. באביב אני רוצה, כמו שאנשים אוהבים להתחתן, כי אז אין מטריות, או זיעה, שמכריחות את הבן אדם להתרכז רק בעצמו. מי שבשתיקות המביכות ירגיש לא בנוח, שפשוט ירכין את הראש, ועם הקצה של הנעל ישחק עם האבנים שעל האדמה. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד שלי, צריך יהיה להתרכז.

לא סתם אני מתלבטת איזה משקפי שמש להרכיב באירוע. במשקפיים אני אומרת, כמו בבורקס, צריך לבחור את הסוג הזה שקיים עוד מלפני שנולדתי ושעוד הרבה שנים אחרי יסתיר את השמש מהעיניים של הרבה אנשים. לא כאלה שכל אחד קונה, קצת מלוכסנים בצדדים, ככה עם אמירה. גם לא כאלה שיגרמו לאנשים להגיד שהיא קצת מוזרה, את זה הם תמיד ידעו, כל מה שיש לה היא אומרת, לא מבשלת, ובעיקר חופשייה כזאת, בשבילנו זה קצת יותר מדי. הכי חשוב שאת כל העיניים הם מכסים, רק דרך האודם באף והתזוזה של השפתיים יראו כמה הפֶּה שלי מלוח.

את כל החברים שלך מעכשיו אני מנסה לדמיין, איך עוד שתים-עשרה שנה הם ייראו. במקום סוכרייה על מקל, הם יופיעו עם סיגריה בצד של הפה, ואני אגיד להם שבשביל מה זה טוב ככה לעשן. שיראו כמה החיים האלה שבריריים גם בלי הרעל הזה שהם מכניסים לעצמם לריאות. גם לא ייאמן איך שהם כבר גדולים, אני עוד זוכרת איך הפרדתי להם את הקשה של הלחם מהכריך, כדי שיהיה להם קל ללעוס.

מאז, פעם בשנה באותו יום בחודש הם יגיעו לבקר, בתאריך הלידה מחדש של ילד אחד, לא חשובה השנה, כי ממילא תישאר באותו הגיל. אולי לתאריך הזה אשנה את הקוד של השער, כי מדי פעם חייבים נגד פורצים, אבל מה שלא יהיה, לסיום תמיד צריך ללחוץ כוכבית.

איך כל כך יפה מגוהץ החאקי שלהם, עם פסים כאלה בשרוולים, שרק אימהות מגהצות ככה. אחר כך הן מסדרות יפה-יפה בארון, תענוג לפתוח. אני, ארבעים שנה לא למדתי לעשות את זה, ובטח שעוד שתים-עשרה שנה לא יספיקו לי. אפילו כביסה שהיא רק לבנה, בחיים שלי לא ניסיתי לעשות. תמיד צבעתי לך הכול בוורוד, גופיות, גם גרביים, ואפילו את הרקע של החולצה של ספיידרמן, שכל צבע אחר היה מתאים לה, רק לא ערבוב של אדום ולבן. מה שבטוח שמי שיסדר את הארון החדש שלך, יכבס תמיד את הלבן בנפרד, כמו שמפרידים ביצה. לנתק ממש בזהירות את החלמון מהחלבון, כשהחלבון בכלל רק שקוף כזה, ורק כשמרתיחים הוא נהיה הכי לבן שיש, אבל מת.

לעצמי אני חוזרת ומדגישה שצריך לחשוב פרקטי, כמו שמתכננים יום הולדת אבל שהכול הפוך או פחות. איך הם באירועים כאלה חוזרים לאופנה, הזֵרים. לא קטנים כאלה לראש, אלא כאלה עם חור ממש גדול באמצע. את כל הגוף שלך אפשר להכניס בו, כמו הקוסמים שמשכיבים מישהו באוויר ומעבירים סביבו חישוק להראות שאין מתחת שום דבר. אני אצעק, "מה כל הפרחים המתים האלה, חיים שלי? ככה מעכשיו כל שנה? ומי יצטרך לנקות את הגוויות שלהם כשהם כבר לא יהיו צבעוניים ומריחים?“

את כל זה אני אצעק, אבל בלב, כי אנחנו לא כמו אלה שלא צועקים בלב, אנחנו לא. גם את הכביסה המלוכלכת בחוץ אנחנו לא מכבסים, רק בבית בפנים, תולים אותה.

מתנה אני לא אקנה אבל ברכה אני אכתוב. זאת שכל יום לפני השינה, ככה כשהאפים שלנו צמודים, שאומרת שחיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא בעולם אוהבת רק אותך. אז חזק-חזק אני אצמד אליו, כאילו רק ללילה הזה, לילה שעוד לא בקע התרנגול שיוכל להכריז על הבוקר שאחריו, ואחבר אותו לגוף שלי שוב בפעם האחרונה. אחר כך, ישר הביתה.

ואז, רק שבוע ייתנו לי כדי לברוא מחדש את העולם שלי, שביום אחד הוא נהרס. אפילו את האור בחדר השינה לקח לי חודשיים לסדר, עוד חודשיים לתקן את הרגל של השולחן בסלון. עכשיו לפחות את כל סוגי הבורקס אפשר יהיה לשים עליו, גם את הרוגלך, את הגביניות ואת העוגות המלבניות הרציניות, רק לא פרג. גם לא שום דבר שעושה רעש כשלועסים או עם קליפה. אני אשים לב שאנשים מעדיפים מלוח לפי שבערב אף בורקס לא יישאר.

שהרבה אנשים יבואו, את זה אני אדע לפי הזמזום של השער. למרות שאני יכולה, לפתוח אני לא אפתח, אגלה לכולם את הקוד, וככה בעצמם, אחד-אחד, הם יקישו תאריך לידה של ילד אחד, יום וחודש, בלי השנה, כי ממילא יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום חייבים ללחוץ כוכבית.

לפי שלא יגיע יותר אף אחד, אני אדע שהיום השמיני הגיע. גם בברית מילה שלך אף אחד לא היה. את כל השאריות של הרוגלך, הגביניות, העוגות המלבניות הרציניות, אני אזרוק, בורקס לא יישאר כי אנשים מעדיפים מלוח. ככה גם את כל האוכל שבמקרר, בחיים שלך הוא לא היה כל כך מלא, יחד עם הסירים, כי מקום כבר אין וגם כי דגי זהב לא יהיו יותר.

אני אעמוד בסלון ואצעק שתודה רבה לאל שאין לי שניים או יותר ילדים, זה שמחה בבית. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד האחד שלי צריך להתרכז. אפילו על הכלב אני לא יכולה להסתכל, מזל לפחות שהבעל לקח את החתול. את כל זה, ממש חזק אני אצעק, כי כמו אלה שצועקים חזק אני רוצה להיות. אמנם את הכביסה המלוכלכת צריך בבית לכבס, אבל לתלות אני רוצה רק בחוץ, בשמש.

כמו שעכשיו אני עושה, כשבשעות הקטנות חלומות עצובים מעירים אותך, ככה כל לילה אני אעבור לא לישון במיטה שלך, מטר ועשרים אורך. אם אני רוצה ליישר את הרגליים, אני לא יכולה כי אני יותר ארוכה מהמזרן. אם בכל זאת, לכמה רגעים, אני מיישרת אותן, אז הן תלויות בין שמים לארץ בדיוק כמו פה, במטוס, רק בלי חגורת הבטיחות שתשמור עליהן מוגנות.

עדיף לי לשכב לי כמו עובר, עם הרגליים מקופלות לבטן. מלילה ללילה הגוף שלי ילך ויקטן, ככה תשעה חודשים בערך עד שסוף-סוף אירדם. ואז לילה טוב ושחלומות נעימים יהיו לי, על החיים.

הבעל שלה אומר שמעיר אותו כל האור הזה שנכנס מהחלון, שאיזה יופי שכבר בוקר, ושאם הכול ילך בסדר, תכף נגיע.

האישה שלו אומרת שבלי קפה היא לא יכולה להתעורר, שהנה היא כבר קצת רואה למטה הרבה ירוק עם גגות אדומים, ושאולי מישהו מאיתנו יודע איפה אנחנו בכלל.

הבעל שלה עונה לה שבוודאות הוא לא יודע, אבל מה שבטוח זה שאנחנו כבר כאן ואני אומרת להם שכאן, כאן זה שווייצריה.


*הסיפור לקוח מתוך: שווצריה זה כאן בהוצאת אחוזת בית, 2014.