Write Stories

בסופו של היום שבו עברתי מן העיר אל הכפר, השיב כלבי את נשמתו לבורא. איני יודע האם היה זה מקרה או שמא תוצאה של הלם מעבר. אולם בשעה אחת וחצי בלילה, אחרי ייסורי גסיסה שהופיעו בחטף ונמשכו שעות ספורות, הניח הכלב את ראשו בחיקי, רעד בצמרמורת אחרונה ואז התרפה, תוך שהוא מחרבן על הפרקט החדש. כל אותו ערב שמעתי את התנים מהוואדי שמתחת לבית. איני חושב שהייתה לכך סיבה מיוחדת, בוודאי לא סמלית. התנים היו תנים ויללותיהם היו יללות, ואף על פי כן, צלילן היה זר לי ומבשר רעות. יתרה מזו: ברגע שהכלב רטט בעווית אחרונה, באותו רגע ממש, שמעתי מבחוץ יללה גרונית רמה, שונה בתכלית מאלו שקדמו לה. על אף שאני אדם רציונלי, עליי להודות כי היא העבירה בגווי צמרמורת, ולרגע דימיתי כי נשמתו של הכלב נפרדת בזעם ובאכזבה מן העולם ועולה השמיימה. ואף על פי כן, בסופו של דבר פטרתי זאת כקריאה נוספת מקריאותיהם של התנים. וכי מכיר אני את כל מילותיהם ונאקותיהם? ומלבד זאת, היה מקורה אשר היה, תוך מספר שניות גם היא נדמה ולא יספה. כמוה כמו הכלב.

למחרת בבוקר קברתי אותו בוואדי. הדבר נראה לי מכבד יותר מאשר להביאו אל הווטרינר, שם בוודאי היו שולחים אותו בשקית שחורה אל משרפה לחומר ביולוגי. ומעבר לכך היה את עניין השינוע: העברת גופה בתא המטען, גם אם היא גופה של כלב, איננה אירוע שאדם מן היישוב שש ליטול בו חלק. קבורה נראתה לי מכבדת יותר. מעפר באת ואל עפר תשוב. אם כבר הגעת אל הוואדי בו קיווינו כי תטייל, אך לא באת בשעריו, לפחות יונחו עצמותיך אחר כבוד באדמתו ותהפכו לבשר אחד. אין ברצוני להלאות את הקורא בכל פרטי הקבורה. די אם אומר כי הכלב סבל מעודף מסוים של משקל, וכי אדמת הטרשים היבשה של תחילת הקיץ סירבה להיענות להפצרותיו של את החפירה שהבאתי איתי. סופו של דבר, שקברתי את כלבי האהוב בעומק רדוד משהייתי מייחל לו, וחיפיתי על כך בתל מאבנים גדולות שליקטתי בסביבה.

בימים שלאחר מכן נמנעתי מלרדת לכיוון הקבר. ייתכן שהדבר נבע ממידה מסוימת של סנטימנטליות, וייתכן שהסיבה הייתה בת ריח מוזרה, שאפפה את החצר ורמזה כי ייתכן שהקבר לא נאטם די הצורך. ובכל זאת, לאחר שעבר שבוע וקמתי מן השבעה, עלה בי דחף לבדוק מה עלה בגורלו, בייחוד לאור העובדה שאותה בת ריח החלה להתדפק בעדינות בשעות הלילה על חלונות הבית. ליבי בישר לי שלא אתקל במחזה מרנין, אולם הונעתי על ידי דחף מסוים של אחריות: מה אם ילד יעבור במקרה וייתקל בקבר, שכעת התחלתי לחשוד כי הוא פתוח? ושוב לא אלאה את הקורא בפרטים הגרפיים. די אם אומר כי מתוך האדמה הזדקרה, כמעין תפרחת קיץ משונה, רגל אכולה למחצה. בקצה התפרחת הייתה כף הרגל שלמה לחלוטין, כולל הפרווה בצבעה הדבשי המקורי. ממש פריט אספנים. אך משם ומטה רק בשר אדום קרוע ופיסות עצם חומה מבצבצות מבעדו. נמלטתי חזרה הביתה כל עוד נפשי בי, ובלבי תחינה כי התנים ישלימו מהר ככל הניתן את מלאכתם הרשלנית.

כמה שבועות לאחר מכן, בבוקר שבת של אמצע הקיץ, ישבתי בגינה לארוחה קלה, ולפתע שוב שמעתי מן הוואדי קריאה מוזרה. כעת, משעתותיי היו בידיי, יכולתי להתעמק בה. הייתה זו תרועה גרונית מיוסרת, דומה לזו שעשוי להפיק תרנגול אדיר ממדים או אייל הקורא, אולם לא האחד ולא האחר מצויים בשפלת יהודה או בסביבותיה. השערתי הבאה הייתה שזהו כלב או תן שנתפסו במלכודת רגל, מהסוג הננעל על העצם ויוצר בה חור משונן. שמעתי פעם על ציידי חוגלות באזור, והנחתי כי לא מן הנמנע שאחד מהם טמן את פחיו באזורנו ולכד בטעות חיה שאין דבר לעשות עמה, זולת להטילה לצד הדרך. חיכיתי עוד דקה כדי לבדוק האם הקולות שוככים, אולם מאחר שלא כך היה הדבר, יצאתי בריצה מן השער האחורי, לראות אם אוכל לסייע.

עודי יורד, והנה ניצב מולי איש כרסתן, כבן חמישים, שהיה לבוש סוודר וכובע אפורים, על אף מזג האוויר החם.

"שמעת את הצבוע למטה?" שאל.

שתקתי. לרגע עלתה בי חרדה מוזרה כי הוא פקח, אשר חושד בי כי קברתי את הכלב בניגוד לתקנות.

"ראיתי אותו שם, על השביל," הוא הסתובב והצביע. "אבל לא כדאי לך לרדת לשם."

"הוא מסוכן?"

"רק אם אתה פגר," הוא צחק. "לא, הוא פשוט יברח ברגע שיקלוט שאתה בא אחריו. הם חיה חכמה, הצבועים האלה. יותר מכלבים."

היה נדמה לי שהבנתי את הרמז הדק ולכן הודיתי לו וחזרתי על עקבותיי הביתה. המתנתי בשקט מאחורי עץ התפוז שבחצר, עד שראיתי כי הוא מטפס בשביל, חולף על פני הגינה וממשיך אל הרחוב.

מאז מדי יום, ובניגוד גמור להנחייתו, אני יורד אל הוואדי כדי לחפש את הצבוע. זה לא דורש הרבה. אני לוקח תרמוס עם קפה, מוצא נקודת תצפית טובה על השביל וממתין. נימיות חולפות על פניי בפליאה, חוגלות מציגות בפניי את צאצאיהן, פעם אחת אפילו הבהלתי בטעות צבי. אבל לא צבוע. אף לא פעם אחת. ריח הכמיהה שלי כנראה באמת ממלא את הוואדי.

ואתמול, בנוסף לכל, הבית שלי נפרץ. כשיצאתי לסיבוב היומי כנראה שכחתי לנעול את הדלת, וכשחזרתי מצאתי אותה תלויה על צירה העליון ומנותקת מהתחתון. בדקתי בחדרים מה נלקח. לא היו לי הרבה חפצי ערך, ובכל זאת: מחשב נייד, טלפון, מפתחות לאוטו, ארנק. את כל אלו השארתי בבית, וכל אלו היו שם גם כשחזרתי. לא יכולתי לערוב לכך שכמות המזומן בארנק נותרה כפי שהייתה, אולם כרטיסי האשראי היו שם, וכך גם כמה שטרות. וכי איזה גנב לוקח רק חלק מהכסף? על אחד הקירות, בפינה, סמוך לגובה הרצפה, מצאתי ציור קטן של כלב בגיר שחור. "זו אינה מקטרת," נכתב מתחתיו.

יצאתי לחפש צבוע בוואדי הסמוך למקום מגוריי. בוודאי שיצאתי לחפש צבוע. צבוע ודאי, בשר ודם. וכי מה עוד יכולתי לחפש שם?


*הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות "מאה המטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

 השעה אחת בצהריים בערך. הרוח מגלגלת פחית בירה חסרת רוח חיים ברחוב שומם. דממה גדולה מחברת את הקשת של בּאבּ אל בּחר אל מגדל השעון1 הענקי בצומת רחוב מוחמד החמישי ושדרת חביב בורגיבה. המשוגע המפורסם של עיר הבירה הריקה מפר את דממתה איש אכול חשדות עושה סיבוב אחרון סביב השעון, לפני שיתחיל להרחיק את האנשים ולהזהירם מן הרעל של המחוגים הגבוהים. אחר כך הוא מתחיל לרגום את אויביו באבנים וברזל ובתים ועצים ועורבים ותיישים. דברים שאיש מלבדו אינו רואה. הוא מדמיין לעצמו שהוא לוקח אותם מכן השיש של שעון הפלדה המגונדר כמו זונה בשנות המאבק האחרונות. אנשים שכחו את ימי החטיפות והאימה. זה שנה או יותר איש לא נעלם. אנשים נהנו ממנוחת הצהריים הקדושה של חודש אוגוסט. החום הגיע ליותר מחמישים מעלות, ושד הצהריים גירד את ערוותו משרידי אורגזמה.

לפתע שחטו קולות האמבולנסים ומכוניות המשטרה את מנוחת הצהריים הישנונית והכול נהרו עם שאריות התנומה או עם הזרע שיבַש עליהם אל רחוב הרחובות. שם היה האירוע, ליד השעון הנישא. שרשרות של שוטרים גדרו את המקום. אנשי יחידת החירום נעלמו מאחורי קסדותיהם הקרות ודחפו באלותיהם את הצופים שהצפירות של המכוניות ניתכו עליהם מכל עבר. אנשים רבים מספור נשאו את ראשיהם אל  מרומי השעון האכזרי. הרחק הרחק נגלה לעיני כולם יצור זעיר בגודל של אצבע כשהוא מטפס לתדהמתם על השעון במהירות של מקק כדי לבשר את בוא אחרית הימים.

אנשים פשטו את צוואריהם לעבר המטפס האמיץ שהגיע אל מרום השעון ואחז באחד ממחוגיו. הוא משך והוציא בקבוק מכיסו האחורי, שתה, ואת השארית שפך על ראשו. הוא התיר ומשך את חגורת העור שלו, קשר בה את גופו אל עיגולי הברזל ופנה אל ההמון שמתחתיו שהתרבה כנמלים. אנשי המשטרה המתוחים כיתרו את הקהל, רצו והתרוצצו לכל עבר כשהם מדברים במכשירי הקשר ודרשו מהאיש בתנועות עצבניות לרדת מהשעון האסור. הלה מלמל ואומר משהו שקרביו ומעיו נקרעים באוויר ורק מעט מאוד מגיע אל אוזני האנשים כגללים של איילים. תנועת ידו השמאלית, שהוא מנופף בה ימינה ושמאלה, מסמנת שהוא מסרב לרדת. השוטרים החלו לדחוף את האנשים שהצטופפו מסביב לשעון כחיפושיות בניסיון למנוע מהם לצלם ולהשתיק את הקולות ואת הטלפונים הניידים המונפים מעלה אל מחוגי השעון. תנועת המכוניות שותקה ומנועי המכוניות פעמו כוורידים של רץ  למרחק מאה מטרים בקו הזינוק.

מה שקרה היה מסוכן, כבר שנתיים לא העז איש להתקרב לשעון לאחר שאחד מאוהדי הכדורגל נפל מלמעלה מרוב שמחה על זכיית קבוצתו בגביע המדינה. ביום ההוא הפכו מימי הנוי של המזרקה שפעלה מתחת לשעון לבריכה אדומה. מאז אותו ערב היה השעון נתון תחת שמירה קפדנית, שכן הוא נמצא במקום מסוכן בלב לבה של הבירה, וזאת נוסף על מה שמספר עליו המשוגע לפעמים.

הצפיפות גדלה והלכה, והשורות הראשונות שקקו חיים מן התיירים שנהרו מהחופים ומבתי המלון הסמוכים. קול האלות של כוחות העזר של המשטרה נחלש מעט אבל המתח שלהם גבר. הם רצו בכל מקום, גידרו את המדרכות והגדילו את השטח האסור, ואילו האיש דבק בחלקו העליון של מחוג השעון כמו שממית.

לפני שנים ניצב במקום שמגדל השעון עומד בו עכשיו, פסל ירוק של בורגיבה רכוב על סוס שהרים רגל קדמית אחת בפניהם של המביטים השמיימה. היו אומרים שהוא הרים אותה בפניו של אִבְּן ח'לדוּן שאת פסלו נטעו מולו כמו סיוט, לפי בקשתו של בורגיבה. לאחר הפלת שלטונו של הרוכב נעקר הפסל ממקומו ובמקומו צמח השעון הענקי הזה על בסיס של בטון קר. עד מהרה הוא הביא לעולם צאצאים קטנים בכל עיר וכפר, בעוד שפסלי המנהיג נרדפו בכל הארץ.

השעון הוחלף באחר, שוויצרי או אנגלי או אמריקאי –  היו ידיעות סותרות לגבי אזרחותו של השעון החדש ובסיס הברונזה שלו המקושט בסגנון ערבי. מילים ללא ראיה או הוכחה על שעון ללא ייחוס ידוע שניטע בלב העיר אשר לעגה לבניה. אין זכר למנהיג שפסלו גורש אל "חלק אלוואדי" ונשאר שם להביט בים המר.

איש העכביש הוסיף להסתובב על השעון האסור כשהוא נעזר בחגורתו ומעביר אותה מצד אל צד כמטפס הרים מקצועי. ומתחתיו עולם מבולבל. הצפיפות גברה לאחר שהפקידים יצאו ממשרדיהם. עברה שעה שלמה והשוטרים מכרסמים את אלותיהם –  אין בידם לשכנע את איש השעון לרדת. בקהל מתרחשים דברים מוזרים. מתנהלת פעילות של כיוס טלפונים ניידים וחטיפת מחרוזות מצווארי נשים והושטת ידיים אל שדיים נבוכים ואל עכוזים נשכחים.

טיפוס אל ראש השעון הוא פשע גדול ועבירה שלא תסולח, ומה שקרה באותו יום נחשב בגדר פגיעה בביטחון והמשטרה הייתה במצוקה. איך אפשר להשתלט על המצב בזמן שהשערורייה מתרחשת לעיני הכול: אזרחים מקומיים וזרים, וכשעונת התיירות במדינה נמצאת בשיאה? הקצין כמעט טורף שוטר מובס כשהוא שואל אותו בפעם האלף: "איך הבן זונה הגיע לשם? איפה הייתם בהמות שכמותכם? איך נתתם לו להתקרב לשעון וגם לטפס עליו?"

בצד השני הסתער שוטר על תייר ותלש מידיו את המצלמה שהלה כיוון לעבר השעון. השוטר הוציא מהמצלמה את הסוללה והחזיר אותה לבעליה בעצבנות  והזהיר אותו שלא ישתמש בה שוב. כך הפך השטח המגודר לאזור ביטחוני שהכניסה אליו אסורה.

ההמון החל לרטון על התנהגות השוטרים אשר הרחיקו אותם הרחק ממקום האירוע. מרירותם גברה והלכה כשראו את איש השעון מנפנף בידו כשהוא מכוון את דבריו אל ראש יחידת החירום. הם הבינו שהוא מבקש מים, שכן הוא החל לנופף באוויר בבקבוק המים הריק. הגיע בקבוק מים. שוטר אחד טיפס עמו אל מרום הסולם הפנימי של השעון. הוא השליך אל האיש את החבל שתלו עליו את הבקבוק. האיש חטף את החבל וציווה על הקצין לחזור למקום שממנו בא כשהלה התכוון לפתוח אתו במשא ומתן.

מחילופי הדברים בינו לשוטר לא שמעו כלום. כי האנשים היו עסוקים בדברים  המבולבלים שהשמיע צעיר אחד, הוא צעק: "הם משדרים את האירועים בטלוויזיה ושומעים את קולו של האיש. תסתכלו, קיבלתי על זה בטלפון הודעה קצרה עם מספר התדר של הערוץ המשדר."

האנשים הוציאו את הטלפונים הניידים שלהם. ההודעה התקבלה באותו הזמן אצל כולם. מבוכת השוטרים גברה והם החלו לחפש דבר מה כמשוגעים. הגיעה עוד קבוצה ופנתה לחפש בבניינים שממול ובבניינים הסמוכים את המקום שמשדרים ממנו ואת המצלמה שמצלמת את האירוע.
היו אנשים שמיהרו אל בתיהם בזמן שהקהל הלך וגדל עד שהמדרכות נהיו צרות מלהכילו והוא הציף את הכבישים.


*התרגום התפרסם לראשונה בכתב עת מטען, גיליון 24, ועבר כאן עריכה חדשה של המתרגמת והעורכת אילנה המרמן בשיתוף פעולה עם המתרגמת.

 

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית שאל אותי בעלי – אם אני אוהבת אותו. עכשיו אתה שואל אותי, כשאני עם רגל אחת בחוץ?! זאת שאלה של כן או לא, הוא אמר. בחודשים האחרונים, ולמעשה מאז התקף הלב – הלב כידוע הוא איבר סימבולי – שאלת האוהבת לא אוהבת עולה פעם אחר פעם. וככל שהוא תובע ממני לענות עליה כך גדל אצלי הסירוב. ושאלה שכל מטרתה לזכות בחיזוק, טרפה את חיינו.

איך שיצאתי מהבית ידעתי שאני הולכת לים במקום לעבודה. זה היה יום של ים. איש לא ירגיש בחסרוני, חשבתי. חייו של איש אינם תלויים בעבודה שלי. השמש זרחה. אפשר היה להריח את הקיץ הממשמש ובא מבעד לשכבות של הבגדים. אני שונאת את החורף, והחורף עמד להסתלק. ויחד איתו, כך קיוויתי, יתפזרו גם העננים שמעל חיינו. עכשיו משבעלי פגיע יותר, פחד מוות אחז בו, נחלש גם הסיכוי לזיונים שלו מהצד.

עצרתי בשדרה לקנות קפה. ריח מתקתק של יסמין נמזג עם ריח הקפה טרי. נזכרתי בימים שבהם רציתי להיות משוררת. התמזל מזלי ולא נתקעתי ברצון הזה. חבר של הוריי הציל אותי. הוא לא אהב את השירים שלי. הקשבתי לו. סגרתי את המחברת ולא כתבתי עוד. הוא היה גבר והוא היה איש ספרות, אולי הוא ערך מדור ספרות בעיתון כלשהו או שהיה סגן עורך, ואולי הוא היה איש ספר ולא איש ספרות, אני לא זוכרת, בכל מקרה סמכות להפעיל היתה לו והוא השתמש בה. בלית ברירה, חיפשתי משהו אחר שאוכל לבלוט בו. והגעתי לאן שהגעתי. לא בקו ישר, ובכל זאת. לא משוררת ולא בולטת. וגם לא מתחרטת בדרך כלל. ורק בעלי ושאלת האוהבת לא אוהבת מקשים עליי את החיים.

עד שהגעתי לים כבר לא נשאר רמז לקיץ. החול הלח היה חרוש תלמים תלמים כמו לפני זריעה, והעין שלי נהנתה מאוד לדלג מעליהם. על החוף שוטטו רוחות רעות, בכל רגע שחלף נסגר הצמצם ביחידה אחת, וצל כיסה את השמים. מזל שהיה לי קפוצ'ון לכסות בו את הראש. לרוחצים הזקנים כל זה לא הפריע. לא היה זכר למציל, אולי בגלל העונה המתה.

הסתובבתי בין הגופים המעטים שהיו שרועים על החוף והעמידו פנים שאין רוח ושחול לא נכנס להם לעיניים. פה ושם היו זרוקים בקבוקי מים ריקים ועטיפות של חטיפים. הטבע השני שלי הרים אותם ותר אחרי פח אשפה. מישהו קרא גברת, גברת, הייתי בטוחה שפונים לאישה אחרת. אך הקול שבקע מהמגפון התעקש, את שם, עם הקפוצ'ון השחור. הסתובבתי. המגפון ניגש אליי – מאחורי הפּיה שלו עמד פקח חוף, והוא ביקש לחטט בתיק שלי. ממתי יש בידוק בים? שאלתי אותו, מה זה קניון פה? בבת אחת התהפכה לי השפה. בלי עניינים, הוא אמר.

שמטתי את האריזות הריקות ואת הבקבוקים, ופתחתי את התיק. הסמכות נעמדה מולי. ומה זה? הוא שאל והוציא את ארנק הכסף שלי. זה הארנק שלי, אמרתי, כמו מה זה נראה לך?! דיברתי לא יפה. ואת יכולה להוכיח שזה הארנק שלך? למי אני צריכה להוכיח? שאלתי, ולמה? את יכולה להוכיח או שאת לא יכולה להוכיח? לא היו לי הוכחות, זה ארנק שבו אני מחזיקה מזומן בלבד, הסברתי לו. לכרטיסי האשראי יש לי ארנק נפרד, והשם שלי, למרבה הצער, לא מופיע על השטרות, גם לא הדיוקן שלי. בהיעדר הוכחה היה עליי ללכת איתו לתחנת המשטרה. כל זה לא נראה לי, אבל לעורר בעיות נוספות לא רציתי. הייתי טירונית בענייני משטרה ולא רציתי לעשות טעויות של טירונים.

בדרך לתחנה אמר הפקח שמוטב לי לא לעשות בעיות, יש להם עדויות מצולמות, הוא הוסיף ואמר. עדויות למה? שאלתי. גברת, את לא רוצה להסתבך עם רשויות החוק יותר ממה שאת מסובכת עד עכשיו. מובן מאליו שלא רציתי. לעתים קרובות מדי אנשים אומרים את המובן מאליו.

בתחנה היה עליי למלא פרטים אישיים, ולהמתין לחוקר שיתפנה. על הספסל ישבו עוד שני עצורים, גם הם נאספו בחוף, בחורים צעירים. זה החומר האנושי שמצפים לראות מכייס בחוף, אמר לי הפקח. איזה חומר? שאלתי. אלה, אמר והצביע עליהם בסנטרו. מה יש להם לחפש פה?! שיחזרו למקום שהם באו ממנו. העדפתי לשתוק. למעשה, מרבית חיי עברו עליי בשתיקה מסוג זה. לא יצאתי להגנת הזולת הנדכה והמושפל, אבל גם להגנתי לא יצאתי, אומר להגנתי. נזכרתי בבעלי ובשאלת האוהבת לא אוהבת.

בדרך כלל הם שולחים לבית משפט, אמר הפקח, שהשופט יחליט אם לשחרר אותך או לא. האירוע הלך והסתבך. במקום לעצור את הסחף גיליתי שאני נמשכת אחרי השתלשלות העניינים. אני חשודה? אני זקוקה לעורך דין? בשביל מה לך עורך דין, זה תיק קטן, הם מנוסים בזה. תיק, איזה תיק? שאלתי, מה עשיתי? אם לא עשית כלום, אמר הפקח, למה את צריכה עורך דין? בבת אחת נעמדתי לפני החוק. אתה בטוח שזה חוקי מה שקורה פה? מותר לך להחזיק אותי כאן?

תני לחוקר לעשות את העבודה. עם קצת מזל אין לך עבר פלילי. מובן מאליו שאין לי עבר פלילי. יש הפתעות בחיים, אמר הפקח. עד שלא בודקים אי-אפשר לדעת בביטחון. הוא דיבר במלוא הרצינות.

אני רוצה לעשן אמרתי לפקח, והוא קפץ על המציאה. גם הוא רצה לעשן אבל לא תיאר לעצמו שאחת כמוני יכולה להיות פרטנרית, כך אמר. אנחנו יכולים לצאת בלי לבקש רשות? אני הרשות, אמר הפקח. ולא יחפשו אותנו? אני לא רוצה שיחשבו שברחתי. גברת, הוא אמר, אני כל יום פה, מכירים את מספר הטלפון שלי בעל פה.

מרגע אחד למשנהו עברתי גוון אחר גוון את כל קשת הרגשות. החל בהתנגדות, עובר דרך ניסיון לערער, לברוח, להשלים עם המציאות, ועד הרצון להצטיין מול אוכפי החוק.

מחוץ לתחנת המשטרה התרבו העננים, וגשם התחיל מטפטף. מכוניות נצמדו זו לזו, נדבקו חרטום אל פגוש כמו במשיכת מגנט, מטריות נפתחו, זה המלקוש אמרתי לפקח. מה שתגידי, הוא אמר. בבוקר כבר הריחו את הקיץ. הפקח לא גילה עניין במזג האוויר. מכשיר הקשר שלו פלט שמות, צלילים ומיקומים. הסיגריה לא היתה טעימה.

ואם אני אלך עכשיו, מי ידע? הפקח אפילו לא ביקש לראות את תעודת הזהות שלי. אם אסתלק – האם אהיה מבוקשת? נמלטת מפני החוק? עבריינית מסוכנת? קול פנימי שלא זכה לבוא לידי ביטוי עד כה אמר לי לחדול משאננותי. אבל הקול הדומיננטי השתיק אותו. לא צריך להאיץ בדברים, יש לאפשר להם להתקדם בקצב שלהם. אין צורך לענות על כל שאלה. לא כל בעיה צריך לפתור, נזכרתי לפתע בעצה טובה שקיבלתי מחברה טובה. העצה הזאת הקלה עליי יותר מפעם אחת בחיים.

נזכרתי גם בבעיה הגדולה שהשארתי בבית, ובשאלת האוהבת לא אוהבת, ולהרף עין נמלאתי חמלה וחרדה גם יחד. יש מנגנונים שקשה לעצור אותם, מנגנון ההרגל למשל.

הפקח אמר שהגיע הזמן לחזור. אני הולכת לשירותים, אלתרתי בו ברגע, והוא בעקבותיי. אתה לא באמת מתכוון להיכנס איתי לשירותים בגלל ארנק שלא גנבתי? שתי דקות, הוא אמר, לא יותר, שתי דקות, ונפגשים בכניסה לחדר החקירות. נופפתי לו לשלום, רציתי לצרוב בזיכרונו תמונה אחרונה יפה, ונכנסתי לשירותים.

בחלוף חצי דקה הייתי כבר מחוץ לתחנה. הרחובות היו רחוצים והאנשים היו חופשיים. אחרי כמה צעדים התחילו לנקר מחשבות שניות. מה אם יבחינו בהיעדרי? האם יתנקמו בי בגלל שברחתי? איזה עונש צפוי לעבריינית נמלטת? וכיוצא באלה. הסתובבתי לאחור לראות האם רודפים אחריי. חיפשתי את הפקח בין העוברים ושבים. לבי ייסר אותי והגביר את הקצב, ושוב שמעתי את בעלי. הייתי נסערת. לא זכרתי איך כל זה קרה. הצטערתי שלא הלכתי לעבודה. האשמתי את עצמי. אבל במה, מה עשיתי?! שיקרתי, זה הכול. אמרתי לבעלי שאני הולכת לעבודה והלכתי לים. על זה מגיע לי עונש? איך שאני אכנס הביתה אני אגיד לו שאני אוהבת אותו. בטח שאני אוהבת אותך. מה זה עלה בדעתך פתאום.

אבל רגשי האשמה לא החזיקו מעמד, ומרגע אחד למשנהו התהפכו היוצרות וכל האירוע המשטרתי הזה התחיל להיראות לי כמו בזבוז זמן. לא יותר. זמן שעמדתי לבזבז ממילא אבל בצורה מהנה יותר. אולי צילמו אותי במצלמה נסתרת. זה מה שקרה. עבדו עליי.

התיישבתי בבית קפה לא רחוק מתחנת המשטרה. אף אחד לא יחפש אותי כאן. זה קרוב מדי.  בזמן שהמלצרית חשה אל שולחני קיבלתי הודעה מבעלי. אני חושב שאני לא מרגיש טוב, נכתב. מה פירוש חושב? או שאתה מרגיש טוב או שאתה לא מרגיש טוב, חשבתי אני. להזמין לך אמבולנס? לא, ענה והוסיף שלושה סימני קריאה ומיד בהמשך – אבל אם את יכולה לחזור הביתה אני אשמח מאוד. לא היה לי כל עניין לשמח אותו. המשכתי בתחקיר. מה אתה מרגיש? מין התרוקנות, אמר. כאילו רוקנו לי את בית החזה. הגיע הזמן שתחזור לעבוד, המשכתי ואמרתי ברגע שהוא ענה לטלפון. כאבה לי האצבע מההתכתבות הזאת. תחושת ההתרוקנות היא בגלל חוסר מעש. כל הווייתך דורשת להתמלא. אני מרגיש חולשה, הוא אמר. אני מפחד להישאר לבד.

לא נשארה לי ברירה, חזרתי הביתה. וכצפוי גיליתי שבעלי התאושש לגמרי. הטלוויזיה היתה דלוקה, והוא צפה במרוץ אופניים. שאלתי אותו לשלומו, והוא סימן לי באצבעותיו להמתין רגע. לפי התרגשותו של הפרשן וקולו המתגבר ניתן היה להבין שהמרוץ עומד להסתיים. התחשק לי להרביץ לו.

ידעתי שהוא ינצח, אמר בעלי. אני רואה שחזרת לעצמך, חתכתי אותו לפני שיתחילו הפרשנויות על המרוץ. ראית מה זה?! איך שאמרת שאת בדרך הביתה, כבר הרגשתי טוב יותר. כזאת השפעה טובה יש לך עליי. הגיע הזמן שתחזור לעבודה. אתה מדמיין כאבים, ממציא מחלות שאין לך. חשבתי על זה, אמר בעלי. יכול להיות שאת צודקת. החנופה כבר עמדה באוויר. אני הולכת לנמנם, מיהרתי להגיד. בעלי קם מהכורסה ורק בדרך נס נמלטתי מנשיקה. את עוד אוהבת אותי? הוא שאל. לא נמאס לךָ לשאול את אותה שאלה פעם אחר פעם. אני מצפה לתשובה, הוא אמר. אני נכנסת למיטה לחצי שעה. זאת התשובה. עכשיו? הוא שאל. היתה לי תקרית לא נעימה. אני צריכה לנוח. מה קרה?! אמר כשהוא נשרך אחריי. שכח לרגע את השאלה האינסופית. את מוכנה לספר לי מה קרה. תקף אותי עורב, נפלט לי מהפה רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה. תקף את הכריך שלי, נכון יותר. כריך שקניתי בקיוסק שבשדרה. אני מבין, הוא אמר. הגיע הזמן אמרתי, וסגרתי את הדלת.

 

 

28.12.2004

נושא: טעות בסרט

ענק הסרטים שלום,

לפני שבועיים הזמנתי באתר שלכם עותק DVD של הסרט "הצחוק האחרון". התרגשתי עד עמקי נשמתי למצוא את הפנינה המופלאה הזו בקטלוג שלכם, ועל כך עלי לשבח אתכם. כשצפיתי בסרט בנעוריי (הסרט יצא לאקרנים ב-1924, ואני זכיתי לראותו כמה שנים לאחר מכן), הוא הותיר בי חותם בל יימחה.

אניח כעת לעובדה שהסרט, שהיה אמור להגיע בתוך שבעה ימי עסקים, הגיע רק היום. צמרמורת חלפה בי כשאחזתי סוף-סוף בעותק, אך כשפתחתי את העטיפה חשכו עיניי. מצאתי בפנים – במקום את יצירת המופת של גאון הקולנוע הגרמני פ. וו. מורנאו – דיסק של הסרט האמריקני בן זמננו "המוהיקני האחרון".

אדגיש ואומר שאת "הצחוק האחרון", במלאת שמונים שנה ליצירתו, אני מתעתד להקרין בחודש הבא במועדון חובבי קולנוע לבני גיל הזהב, המתכנסים אחת לחודשיים. אכזבת כולם תהיה גדולה מאוד אם הסרט המיוחל לא יהיה בידינו בזמן. אנא, שילחו לי בהקדם עותק של הסרט הנכון!

בברכה,

יעקב ברנר

28.12.2004

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

2.1.2005

Re: טעות בסרט

שלום יעקב ושנה אזרחית טובה,

ראשית, קבל את התנצלותי על התקלה במשלוח. אני בודקת את העניין ואנסה להגיע לפתרון מספק בזריזות. שלחתי הודעה בעניין לאחראי המחסן שלנו, שינסה למצוא את הדיסק הנכון ויעדכן אותי. בינתיים, האם ניסית להכניס את הDVD שקיבלת למכשיר? אולי יש טעות במדבקה על הדיסק, אבל הסרט הוא בכל זאת הסרט שהזמנת?

בנימה אישית, ראיתי פעם את הסרט "המוהיקני האחרון" והוא מומלץ מאוד. אולי תקרינו גם אותו במועדון שלכם?

בברכה,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

2.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת שלום,

תודה על תשובתך, על אף שגם זו התעכבה יתר על המידה. מדוע אין לכם מענה אנושי בטלפון?

לבקשתך ניסיתי כעת לנגן את הדיסק ששלחתם ולדאבוני זהו אכן "המוהיקני האחרון". את הצעתך החיננית להקרין את הסרט הלא-נכון במועדון שלנו, אדחה בנימוס אך בתקיפות. אנחנו חובבי קולנוע, ולא חובבי סרטים סתם. להקרין במועדון קולנוע את "המוהיקני האחרון" במקום את "הצחוק האחרון", יהיה כמו להחליף במוזיאון הלובר את תמונת המונה ליזה, בציור של ספיידרמן. או תארי לך שאת קונה, על פי כריכתו, את הספר הדגול פאוסט, אך בתוכו את מוצאת שמודפס דווקא הלהיט הרגעי הארי פוטר. אני מניח שהצעתך התמימה נובעת, ואין לי כוונה להעליב, מחור בהשכלתך. הרשי אם כן לקשיש החתום מטה להעניק לך שיעור קצר בהיסטוריה של הקולנוע: פרידריך וילהלם מורנאו היה אשף קולנועי, ששפת הקולנוע היתה בידיו כחומר ביד היוצר. הוא "דיבר קולנוע". למה כוונתי? בתקופה שבה הקולנוע האילם הרבה להשתמש בכתוביות כדי להסביר את העלילה ולשלב דיאלוג, מורנאו יצר את "הצחוק האחרון" ללא כתוביות כלל! אף לא אחת! הצילום והמיזנסצנה מזוקקים כל כך, עד שאין צורך בשום הסבר נוסף. וכמובן, הסרט לא רק נהיר, אלא גם סוחף ומרגש עד דמעות.

ההקרנה בעוד שבועיים מהיום, אנא הזדרזי לעדכן אותי.

בכבוד רב,

יעקב ברנר

2.1.2005

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

5.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שלום,

אחראי המחסן עדכן אותי שמצא עוד עותק שבו העטיפה היא של "הצחוק האחרון" והדיסק של "המוהקיני האחרון". מזה אנחנו מבינים שהטעות נמצאת אצל היצרן. כתבתי להם עכשיו בתקווה שיוכלו לספק את הסרט הנכון. כבר קרו טעויות כאלה בעבר, והיצרן מצליח בדרך כלל לפתור את הבעיה, אז יש סיבה לשמור על תקווה.

תודה על שיעור ההיסטוריה. אני חייבת לציין שספרי הארי פוטר יקרים מאוד ללבי. האם קראת אותם? הם מלאים הברקות ומבדרים מאוד! הם גם נושא השיחה האהוב עלי ועל הבן שלי.

בברכה,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

5.1.2005

Re: טעות בסרט

מצער מאוד!

הטעות אולי אצל היצרן, אבל האחריות כולה שלכם.

אנא אפרת, כבר הבנת שאני לא אדם צעיר. גילי עולה ב-10 שנים על גילו של הסרט שאני כה מייחל לראות. אתם מייצרים עבורי לחץ מיותר. מי יודע כמה זמן ייקח ליצרן לאתר את הסרט הנכון, אם בכלל? ואז עד שישלח אליכם את הסרט? ועד שתשלחו אתם את הסרט אלי? ומועד ההקרנה מתקרב. וישנם אורחים שבאים למועדון ממרחקים…

נו, ועכשיו אקבל את התגובה האוטומטית הארורה שלכם, ואחריתה מי ישורנה?

יעקב

5.1.2005

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

8.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת,

מה יהיה? ההקרנה בעוד שבוע! יש לי לב חלש. לשם מה נטעת בי תקוות? ועכשיו את לא מעדכנת? האם יש מנהל אצלכם או שרק את שם? זוהי בושה והתעללות באדם זקן. אפנה לעיתונות!

אנא כתבי לי מתי יגיע הסרט.

יעקב

9.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שלום,

אני מתנצלת על העיכוב בתשובה. העניין עדיין בבדיקה עם היצרן.

אתה צודק שהאחריות היא שלנו. לכן, בזמן שנחכה יחד לתשובת היצרן, אני מזמינה אותך לבחור סרט אחר מהקטלוג הרחב שלנו, ומתחייבת לשלוח אותו אליך בתוך 24 שעות. כמו כן, תשמח לשמוע שביטלנו את התגובה האוטומטית שלנו. כעת היא מוגדרת להופיע רק לאחר פנייה ראשונה של הלקוח, ולא תיתקל בה שוב בשרשור זה.

לשאלתך, מנהל "ענק הסרטים בעמ" הוא יזם, בעל עסקים במספר תחומים. הוא הקדים לזהות את הביקוש הגדול לסרטי DVD והקים את החנות, אך הוא אינו מעורב בהפעלתה. בפועל אנחנו צוות קטן: אני שמנהלת את החנות הדיגיטלית (עם עשרות רבות של רכישות בכל שבוע), יפתח אחראי המחסן, וליעד השליח. אני מבינה את תסכולך, ואעשה כל שביכולתי כדי שתהיה מרוצה, אך אנא השתדל לשמור על איפוק בתגובותיך. כמובן שאין לאיש מאיתנו כוונה לפגוע בכבודך או בבריאותך.

בכבוד רב,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

14.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שוב שלום,

טרם קיבלתי את תשובתך.

מהיצרן נמסר שאכן היתה טעות בנוגע לסרט. מתברר שהטעות היא לא בדיסק, אלא דווקא בעטיפה. כוונת היצרן היתה מלכתחילה לשווק את "המוהיקני האחרון" בלבד. עכשיו, מכיוון ש"הצחוק האחרון" כבר נכנס בטעות למערכת שלהם, הם מנסים בכל זאת להשיג את הסרט ואת זכויות הפצה שלו בDVD. מיותר לציין שזה תהליך שלוקח זמן רב, שבכל מקרה לא יסתיים בזמן להקרנה שלכם. אם הבנתי נכון, ההקרנה בעוד יומיים? תכתוב לי עכשיו באיזה סרט חלופי בחרת, ואשגר את ליעד השליח ישירות אליך.

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

22.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת שלום,

אין מילים לתאר את אכזבתי. עד הרגע האחרון האמנתי ש"הצחוק האחרון" בכל זאת יהיה בידיי בזמן להקרנה. אילולא הופיע בקטלוג שלכם, הייתי בוחר כבר מזמן סרט אחר להקרנה במועדון. אך מרגע שנוצר הרושם שאוכל להקרין אותו, היה ברור לי שזה הסרט המתאים, ואין בלתו. לצערי ולבושתי, נאלצתי לעדכן את חבריי שהסרט לא יוקרן. במקומו, הוקרן עותק של "אמריקאי בפריז", שהביא הצעיר שבחבורתנו, אדם בן 70 שמחזיק מעצמו מבין גדול. תחליף רע מאוד אם תשאלי אותי. בשבילי כבר אין הבדל אם להקרין את האמריקני או את המוהיקני. שניהם מחווירים (על אף שהם סרטים בצבע) ביחס לסרטו של מורנאו. אני זוכר את עלילת "הצחוק האחרון" כאילו צפיתי בו אתמול: שוער ותיק וגאה בבית מלון, מוּרָד בדרגה והופך למשגיח חדר השירותים –  רק מפאת גילו. הוא מושפל, חבריו לועגים לו, ומשפחתו מתביישת בו. לא נותר לו כלום. סיפור קטן כל כך. פשוט ונוגע ללב. סיפרתי לך אפרת, שבסרט אין כתוביות כלל, אבל זה לא נכון. בסרט יש כתובית אחת, לקראת סופו, אחרי שהגיבור מגיע לשפל המדרגה. הכתובית מספרת שהסרט היה אמור להסתיים ברגע הזה, כמו בחיים, אבל המספר חמל על הגיבור והמציא לו סוף אחר, סוף טוב ובלתי סביר. ובאמת לאחר הכתובית הזאת גיבור הסרט מגלה שקיבל ירושה גדולה והופך לעשיר מופלג. הבנת? הסוף הטוב של מורנאו הוא פארודיה על טיפשותם של מפיקי סרטים, שרוצים לראות סוף טוב כדי להתחנף לצופים. ובמקום היצירה הגדולה הזאת קיבלנו במועדון הקולנוע את ג'ין קלי רוקד עם איזה פרצוף יפה.

בנימה אישית, אפרת, אני עדיין מקווה לראות את "הצחוק האחרון". ואני עדיין מצפה מכם לשלוח לי אותו. עם קצת מזל תצליחו לעשות זאת לפני שגופתי תישלח, בבוא העת, לפקולטה לרפואה, שם אולי יפיקו ממנה הסטודנטים ומוריהם איזו תועלת.

יעקב

23.09.2009

נושא: כתוביות הסיום

לקוחות נכבדים,

לאחר 10 שנים נפלאות, בהן היתה לנו הזכות לשרת אתכם, "ענק הסרטים" נפרדת לשלום.

ברצוננו להודות לכל אחד ואחת מכם, על שחלקתם איתנו את אהבתכם לסרטים, ועל שבחרתם בנו להיות ספק הסרטים הראשון והמרכזי שלכם לצפייה ביתית. אנחנו יודעים שרכשתם אצלנו לא רק דיסקים כסופים ומבריקים – אלא זיכרונות, חוויות, וסיפורים בלתי נשכחים.

ובכל זאת, הזמנים משתנים, והעולם דוהר קדימה. פורמט הDVD הוכרע בידי תחליפים דיגיטליים, ואינו נמכר כבעבר. לפיכך החלטנו, בדמעה ובחיוך, לסגור את החנות המקוונת שלנו, ולהמשיך לאפיקים חדשים.

תודה על הכל ו… שיהיו לכם חיים בסרט!

להתראות,

ענק הסרטים

03.03.2164

נושא: תיקון עוול 732,660

לכבוד מר יעקב ברנר,

מתוקף חוק בינלאומי 6711 סעיף 7d, נבחרת להשתתף בפיילוט של המשרד לתיקון כל העוולות כולן. למקרה שאינך בקיא בפרטי החוק 6711 סעיף 7d, נעדכנך כי באמצעות התקנת צביר פאנלים סולאריים סביב השמש, הושג בעשור האחרון מענה מוחלט לצרכי האנרגיה של האנושות, אשר איפשר בין היתר קפיצת טכנולוגית חסרת תקדים בתחום הבינה המלאכותית. בעקבות כך הוקם המשרד לתיקון כל העוולות כולן, הפועל באופן עצמאי לתיקון עוולות שאינן מצריכות מעורבות אנושית לתיקונן.

בעקבות סריקה אוטומטית של כל תכתובות הדואר-האלקטרוני בעולם כולו בין השנים 1990-2100, בחיפוש אחר עוולות, המערכת שלנו זיהתה כי העוול שלך הוא בר-תיקון. לפיכך אנו מנפיקים ושולחים לך בזאת עותק DVD של הסרט "הצחוק האחרון" של הבמאי פ.וו.מורנאו מ1924. כמו כן, כדי לוודא את האפקטיביות של תיקון העוול, ולאור העובדה שרישומינו מצאו שגופתך שמורה בתנאים המאפשרים השבת-חיים, אנו משיבים אותך לחיים.

כפי שכבר צויין, זהו פיילוט, ואנו בוחנים את הצלחתו. אנא סמן בסקר המצורף את מידת שביעות רצונך מתיקון העוול שלך בקנה מידה שבין 1 ל-10, כאשר 1 = כלל איני מרוצה, ו-10 = אני מרוצה ביותר.

 

10

9

8

7

6

5

4

3

2

1

 

 

אנו מקווים שתיקון העוול נעשה לשביעות רצונך.

בברכה,

המשרד לתיקון כל העוולות כולן.

הודעה זו נשלחה אליך ללא התערבות אנושית.

10.04.2164

Re: תיקון עוול 732,660

10

למשרד שלום,

היה שווה לחכות.

תודה!

יעקב ברנר.


 

*את הפרסום המקורי באתר הדף — במה ליצירה עצמאית אפשר לקרוא כאן

בערך בשתיים-עשרה חיליק מגיע. "אני מפריע?" הוא שואל. אני מסמן לו שייכנס, והוא עדיין מהסס על המפתן. "אם אתה עכשיו בשוונג," הוא אומר, " אז אני אבוא אחר כך. אני לא רוצה להפריע או משהו, סתם הייתי סקרן."

אני מכין לו קפה בוץ ואנחנו יושבים בסלון. הוא לא שותה מהקפה, אפילו לא טועם, רק שוקע בספה ומנסה לחייך. "קפצתי לשאול איך הולך," הוא אומר. "האנשים בהוצאה כבר על סיכות, מתים לקרוא." "פיצוץ," אני אומר לו, "הולך פיצוץ." "יופי," מחייך חיליק, "אני שמח. כי אתה יודע, כבר עברו תשע שנים. במרץ, זאת אומרת, זה יהיה תשע, ולא כתבת כלום מאז…" "כתבתי," אני אומר לו, "אני כותב. כל הזמן. רק שזה לא היה מספיק טוב." "תדע לך," אומר חיליק בזמן שהוא מחזיק את כפות ידיו מעל הקפה כך שיקלטו את האדים, "שבמעמדך אפילו לא-טוב ימכור. נשבע לך, בשבוע הספר כל עשר דקות בא איזה מישהו ושאל מתי אתה מוציא חדש. תשאל את דובי. אחרי כמעט עשר שנים – אפילו ממש-גרוע ימכור. אבל אם אתה לא כותב בכלל אז…" "אני כותב," אני אומר לו, "כל הזמן. אבל לא מתחשק לי להוציא ספר לא טוב, אפילו אם אתה או דובי…" "ברור," קוטע אותי חיליק, "אף אחד לא אמר שזה חייב להיות לא-טוב. זה יכול גם להיות טוב, טוב ימכור אפילו יותר. רק תוציא כבר איזה ספר, דחיל ראבק."

אני מכיר אותו. זאת לא פעם ראשונה שהוא מגיע. עוד מעט הוא ידבר על הבת שלו, זאת עם השיתוק, ואחרי זה הוא יבכה. תמיד בסוף הוא בוכה. "אני כבר ממש בסוף," אני מנסה להקדים תרופה למכה, "יש לי עוד חמישים עמודים גג." "חמישים?" חוזר חיליק על דברי בחשדנות. "כן," אני מנסה להישמע נלהב, "חמישים גג. אני רק צריך שהגיבור יהרוג מישהו, אחד שמגיע לו, זאת תהיה הגנה עצמית. ושאחרי זה הוא ישכב עם האחות של זה שמת בלי שהיא תדע שזה הוא שהרג אותו. ואז יש עוד כמה עמודים של מחשבות שלו כשהוא הולך על החוף ליד קיסריה. ועוד אפילוג קצר כשהוא במונית בדרך חזרה לדירה שלו ומודיעים ברדיו על התפרצות נגיף הקורונה, אתה יודע, כדי שהקורא יוכל למקם היסטורית את העלילה." "חמישים עמודים, אתה אומר," חיליק לופת חזק את הידית של ספל הקפה, "חמישים גג והקורונה? תגיד לי, מה אתה חושב שאני, טמבל?" הוא לוקח את הספל ומטיח אותו בקיר בכוח. כתם שחור מופיע על קיר הסלון ומתחיל לזלוג לכיוון הרצפה. "זוכר מה אמרת לי פעם שעברה? עשרים עמודים, אמרת. עשרים! ושתוך חודש-חודשיים זה גמור. עשרים ומבצע צוק איתן. אז זה עוד לא היה קורונה! אתה לא כותב אז אל תכתוב, אבל דחיל ראבק, אנחנו מכירים כבר יותר מחמש-עשרה שנה, עוד מלפני שיפעתי נולדה, אז אל תשקר לי."

אני שותק. גם חיליק שותק. אני רואה איך לאט-לאט הוא מתחיל לקלוט מה עשה. הכתם עדיין זולג למטה, תכף יגיע לשטיח. "יש לך סמרטוט?" חיליק שואל אחרי רגע של שקט, "אל תקום, רק תגיד לי איפה, אני אנקה את זה." אני נד בראשי, אני באמת לא חושב שיש לי. "אני מצטער," הוא אומר, "איבדתי שליטה. זה לא אופייני לי. אני פשוט עובר תקופה קשה עכשיו. אני מבקש סליחה. אתה סולח לי?" אני מהנהן. "טוב," חיליק אומר, "אז אני אלך עכשיו. אני לא רוצה להפריע לך ב… חמישים עמודים, אמרת? יופי, זה כבר ממש בסוף. שלא יהיה יותר מדי מדכא הסוף, בסדר? תשאיר איזה פתח קטן לתקווה. אנשים אוהבים להרגיש את זה, שעוד יש סיכוי." ובדלת הוא נעצר ואומר, "אני באמת מצטער על הקפה. ועל מה שאמרתי קודם. אתה לא כועס, נכון? פשוט, הקטנה, המצב שלה לא טוב…" ובאמצע המשפט הוא מתחיל לבכות. אני שם לו יד על הכתף. אותה כתף, בדיוק כמו בפעם הקודמת. "החיים אכזריים," מסנן חיליק, "אכזריים אחו-שרמוטה. אין להם לב. טוחנים אותך וטוחנים עד שבסוף נשאר ממך רק אבק. על זה תכתוב, הא? על זה תכתוב איזה משהו. לא עכשיו, אחרי שתגמור  עם החרא הזה. בספר הבא." "איך שאני גומר אני שולח לך," אני אומר לו לפני שאני סוגר את הדלת, "זה לא ייקח הרבה. אני כבר ממש בסוף."

אחרי שחיליק הולך אני מתיישב מול המחשב וגולש קצת לאתרי פורנו. באחד מהם יש בחורה צעירה עם צמה קלועה שקוראים לה ניקי. היא מדברת בשפה שאני לא מבין ושותה שפיך מכוס זכוכית שמישהו מגיש לה. אני מכבה את זה ופותח את מעבד התמלילים. יש לי הרבה רעיונות בראש. הרבה מדי, אפילו. הפעם, אני אומר לעצמי, אני אעשה את זה אחרת. הפעם אני אנסה להתחיל מהסוף. "'בוא לא נדבר על זה עכשיו,' לחשה ניקי וכיסתה בכף ידה הרכה את פיו, 'בוא לא נחשוב על זה אפילו. בוא פשוט נשתוק ונסתכל על השקיעה.' השמש כבר טבעה כמעט כולה בים השחור, ורק קרן אחת עקשנית הבליחה לשמים במאמץ נואש אחרון להעניק לעולם כל כך אפל עוד טיפה אחת של אור."

 

 

לכבוד:

משרד הבריאות, אנשי המחלקה למניעת עישון

 

שלום רב,

הנדון: בקשה למיתון ההגבלות החדשות כנגד המעשנים

 

ברצוני להביע את מחאתי העזה על שני הצעדים האחרונים, הבלתי-נסבלים, שנקטתם מתחילת שנת 2020 נגד אוכלוסיית המעשנים, שעד לפני שנים-עשר יום הייתי חלק ממנה. אמנם קדמו להם הסנקציות שהטלתם בהדרגה בשנים האחרונות, ובהן התייקרות הטבק, קנסות על עישון במרחב הציבורי, כולל בשטחים פתוחים, ואזהרות מגוחכות שהטבעתם על הגולואז הכחולה שלי, וכשלא הייתה בנמצא – על הווינסטון האדומה; אסטמה, הזדקנות עור הפנים, סרטן, אימפוטנציה, שבץ מוחי, מחלות לב ומוות בטרם עת – כל אלה לא הזיזו לי כהוא זה. במו עיניי ראיתי אנשים – גברים ונשים – שסבלו מכל אלה ויותר, בזמן שלא עישנו אפילו סיגריית לייט אחת בכל חייהם. זאת ועוד, המעשנים שהכרתי בחיי היו לרוב בריאים, נדיבים ואנושיים. הלא מעשנים, ובמיוחד אלו שסלדו מהעשן ומהריח, היו משעממים, צדקנים וחולניים – בגופם ובנפשם, ותקצר יריעה זאת מלתאר ולו מקצת מחוליהם. מובן שלו הייתי שואפת, נושפת ומאפרת עכשיו, לא הייתה היריעה קצרה בכלל. ברם לצערי הרב ההומור והשנינות כבר ממני והלאה. השפה שלי הפכה מהודקת, רשמית ולוחצת. לו הייתה כאן מאפרה היו בה צבע ורכות.

עד שהשחרתם את כל החפיסות הצבעוניות − על חלקן היו איורי חופש של גמלים, שחפים וסוסים − ודחסתם אותן לתיבות מתכת שחורות ונעולות, כל האזהרות שציינתי לעיל לא גרמו לי לשאוף להפסיק לשאוף, לנשוף, לאפר ולמעוך. אני זוכרת היטב את הימים שבהם חפיסת גולואז עלתה שמונה-עשר שקלים (היום מחירה האמיר לעשרים ותשעה, והיא עוד נחשבת לאחת הסיגריות הזולות). פחות טוב, ובכל זאת, אני זוכרת את הימים שבהם אנשים עישנו באוטובוסים. הם היו כחולים ולא ממוזגים, והחלונות שלהם נפתחו בהזזה. נסענו מפתח תקווה לתל אביב, ואף שטרם עישנתי אז, העשן לא הפריע לי. זה היה הדבר הבלתי-מזיק שהמבוגרים עשו. בקולנוע אמפיתיאטרון "אורון" עישנו מלפניי ומאחוריי כשצפינו שם ב"זיכרונות מאפריקה" בכיכובה של מריל סטריפ. נדמה לי שעישנה בסרט. והיא הייתה כל כך יפה, ועור הפנים שלה נראה זוהר, נפלא. היום מעשנים בסרטים רק הנבלים, הנקלים והסוטים, בה בשעה שהנבלים, הנקלים והסוטים האמיתיים לא מעשנים סיגריות, מקסימום סיגרים, שהקשר בינם לבין סיגריות כמוהו כקשר בין לימונצ'לו לפפסי-מקס. השאלה הראשונה ששאלה גולדה מאיר את הפנתרים השחורים הייתה: "אתם מעשנים?" הם ענו לה: "כן, תודה," והיא כיבדה אותם משלה. בלי הסיגריות לא היה נשבר ביניהם הקרח, לא היה נשבר שום דבר. בלי הסיגריה, רבין לא היה חושב על השלום. חיכיתם שכל הענקים ימותו – ולא מעישון, כדי להרוס את שארית חיינו. בעולם שבו ננקטות פעולות שרירותיות ואלימות, כפעולותיכם, יש יתרון למוות בטרם עת. מי רוצה לחיות בעולם שבו יש מחלקות כמו שייסדתם ואנשים כמוכם שמאיישים אותן, ותאי אייכמן מחוררים שאפשר לעשן בהם בנתב"ג ובסינמה סיטי גלילות.

הארונות הנעולים בפיצוציות היו כאמור המסמר האחרון. אני מודה שהמסמר שקדם לו היה הרגשת הגועל שביטא בפניי איש מבוגר שמעולם לא עישן בעניין הריח שהותירה הגולואז הכחולה שלי – זה נראה כאילו נחשף לביוב מוצף. לא אשכח את הרתיעה באישוניו. את זה הוא סיפר לי כמה חודשים לאחר שהאפיזודה הקטנה בינינו נגמרה, ופתאום, ברגע ההוא, הבנתי למה היא נגמרה בקול ענות חלושה. כשהלך בפעם האחרונה ולא שב עוד, התנשקנו. הקפדתי לא לעשן באותו בוקר, רק שתיתי קפה שחור, אבל הוא בכל זאת עיווה את פניו. "עדיין מרגישים את הסיגריות," אמר ולא שב עוד. הרגליו היו מקובעים כשלכם; לא היה מקום לדבר עבירה בחייו, למעט בגידה בטלה בשישים באשתו – אחרי שלוש פעמים ידע לעצור. לא היה לו ראש של אדם מעשן; הוא לא ידע להתפקע מצחוק, לא שפע יצירתיות או כריזמה; אלמלא השחרתם את החפיסות ונעלתם אותן בארונות מתכת שחורים, לא הייתי מפסיקה לעשן גם אם היה מבטא את הרגשת הגועל בזמן אמת, ולא רק את הטרוניות. עד הטרוניה האחרונה שלו אפילו לא שקלתי להפסיק לעשן. רבים אחרים העירו, והם היו קרובים או משמעותיים ממנו. הסיבות להפסיק לעשן היו בעלות משקל רב יותר. גניקולוג אחד אמר לי לפני עשר שנים שהעישון משחיר את הביציות שלי ומרוקן אותן מתוכן – ולא הפסקתי. הקוסמטיקאית טענה שהקמטים סביב הפה הם קמטי עישון, והם עוד יתרבו – ולא הפסקתי. נאלצתי לקטוע אלפי שיחות וארוחות, פגישות ונסיעות, ובאף לא אחת מאלה התלבטתי אם להפסיק − הסיגריות היו אז צבעוניות וחשופות, לא שחורות ונעולות. אלמלא השחרתם ונעלתם, לא הייתי שמה קצוץ גם על טרוניתו האחרונה של האיש המבוגר, חודשים מספר לאחר תום האפיזודה שלנו. הייתי מפריחה סביבה טבעות עשן במרפסת. איזה טעם יש לצאת למרפסת עכשיו?

התור התעכב. מישהו רטן מאחוריי, עד שהמוכרת, שקראו לה רוֹאָה, כנראה במלעיל − השם על התג שלה היה מנוקד כדי לא לבלבל עם רוע, אף שגם הוא במלעיל – פתחה את הארון השחור כמו ארון קבורה, ואז התחיל החיפוש. חפיסות הגולואז הכחולות נעלמו כלא היו, והתחליפים שלהן – הווינסטון והמרלבורו האדומות נצבעו גם הן בשחור, כדי שיהיה קשה לחפש. התור התארך.

אין רֶד," אמרה רואה בקוצר רוח בפעם האחרונה.

"אז אֶל-אֶם רֶד."

"אין," אמרה.

לא היה רֶד, בשום מקום לא היה. והמעשנים הלכו והתמעטו, המכוניות כבר לא נמכרו עם מאפרות, ובחור הקטן מימין להגה איש לא חיבר עוד מצית, אלא מטען לסלולארי. והחורף היה קר מתמיד והבית היה ריק, ולא היה רֶד, רק שחור. בגללכם.

האם כשהחלטתם להשחיר את החפיסות לקחתם בחשבון מה עושה תיאור מילולי של צבע שהיה פעם ואיננו? זעם. עלבון. חולשה. אוזלת יד. ייאוש – הנה אני מיידה בכם את המילים האלה כמו היו אבנים. אני מאחלת לכם שכל הממתקים המטופשים שלכם, כל הוופלים והערגליות, יושחרו ויינעלו בארונות מתכת שחורים. הלוואי שהשיניים שלכם ישחירו וכמוהן התה שלכם, ולא כי יהפוך לתה ארל גריי משובח, ושהפנים שלכם ילבינו – ואיתן הקפה שאתם אוהבים, בשקיות ובקפסולות. אני שולחת לכם גשם אדום ואדמה כחולה. ומרפסות ריקות וחלומות נקיים בלי ניחוח. אני מאחלת לכם להתחיל לעשן בתקופה הזאת.

באשר לי, כשכתבתי לאיש המבוגר והשמרן שמעולם לא עישן − כמוהו יש המונים במחלקה שלכם − שלא עישנתי כבר שנים-עשר ימים, ענה לי כך: "כל הכבוד! מחקרים אומרים לגבי פעילות שהיא חדשה (ואולי הפסקת עישון קשורה לזה, מקווה בשבילך), שאחרי שלושים יום הגוף מתחיל להתרגל למצב החדש." רציתי לענות לו שהרבה יותר קל לי להתרגל להפסקת העישון מאשר להפסקת הביקורים שלו אצלי, ושזה משונה מאוד שאחרי שלושים שנות עישון הפסקתי למעשה לעשן כי זה הפריע למישהו שלא יבוא אליי עוד, בזמן שבשביל אנשים שנשארו לא הפסקתי. וכדי לשמור שמץ מכבודי הייתי מוסיפה שזה ודאי קרה גם בגלל החפיסות והארונות שהשחרתם ונעלתם בבת אחת.

אבל חלפו הימים שבהם עישנתי והברקתי והעזתי. הפכתי לבורג אפור במכונה כבדה שמושכת למטה. ובשביל מי. ובשביל מה. ובכל זאת כתבתי לו: "פעם, כשעישנתי, יכולתי לענות לזה תשובה שנונה ומצחיקה, אפילו שתיים. היום אני אדם אפרורי שאינו מעשן. אבדה השנינות." הוא ענה: שמשון הגיבור!" וצירף סמיילי צוחק. עניתי: "מעדיפה להיות דלילה הממזרית," וצירפתי סמיילי נוּגה. הוא ענה: "הו, נותרה השנינות!" לא עניתי. בימים שבהם עישנתי, תמיד הייתי אומרת את המילה האחרונה.

נעולה ושחורה,

ורד זינגר

"כמה מוזר," חשב כשעמד על פי הקבר הפתוח, נעליו מעוקמות מרגבי האדמה הלחים. חיים שלמים נארזים בכריכת בד לבנה. כמו משלוח של פריט אמנות יקר שיוצא למסע מעבר לים, אלא שהמטמון שנח פה כבר לא ייצא לשום מסע. כך הסביר לעצמו והתבייש, אולי בגלל שחש הקלה, על סף הריחוף המבושם של אחרי מות.

סביבו ומאחוריו עמדו בני המשפחה הרחוקה, מניפים את מטפחותיהם אל אפם ושבים ומורידים את ידיהם. חלקם הביטו בגבו, כך ידע והרגיש. וגם אילולא הרגיש, היה מנחש. השכל הישר חייב זאת: אביו נטמן באדמה. והוא, ששב מרחוק כדי לחלוק כבוד אחרון, היה בעצם מושא הטקס הזה. בעצם, לא הטמנת הגוף הכבד באדמה היה מרכז העניין כאן, אלא הציפייה של שוחרי הרע, של השיניים הנוקשות והמלחשות אל הלשונות: היבוא או לא יבוא? האם יספיק? האכפת? החשוב לו?

והוא, כמי שרק בידו לגאול את מנוחת המת שעוד נח מחוץ לקברו, הגיע. הוא הרגיש כמי שמוטלת עליו משימה, כמו נוטריון או סוחר סוסים שחתימתו נדרשת כדי להוציא את הסחורה לדרך. ועכשיו, לאחר שהוסדרו העניינים הכספיים והפרוצדורליים, הוא יכול היה לעמוד שם, על פי הקבר. בידו הימנית המזיעה בחום הקיץ הזה זר ציפורנים סגולות בצלופן קמוט שאסף בדרכו משדה התעופה. בידו השמאלית השמוטה דף מחברת ספירלית שנתלש בבית אביו. כשהגיע, החדר הקטן עוד הכיל את בגדיו שעל הכיסא. הוא הסיר אותם בעדינות, קיפל אותם והניח בארון המאובק קלות. ואז נפנה לכתוב הספד ולא מצא נייר. המחברת עם רשימות המכולת ומספרי הטלפון נבחרה בסוף. הדף שתלש ממנה הותיר שובל של תלתלי נייר קונפטיים שלא הלמו את המעמד.

הוא שרבט במהירות את מילות הפרידה. ידו מרפרפת על הנייר כמו מפחדת לחרוט בשולחן העץ את הכתוב. הוא הרגיש שהוא מותיר בו סימני חריטה, או שמא קמטים נוספים בפניו הקרים של אביו, עם כל מילה שהוסיף. ואז, ידע שהוא לא מוכן להיפרד עדיין, למרות שהלוויה תוכננה לבוקר המחרת. יהיה עליו להגיע לבית החולים להיפרד. לראות את פניו בפעם האחרונה, ואולי להתנצל או להתעמת קצרות עם המת. היה עם ועל מה להתעמת.

אלעזר, חברו הטוב, ניהל את הטקס. כשקיבל ממנו את הטלפון יומיים קודם, באמצע הלילה, כמו קלישאה של בשורת איוב בסרטי קולנוע, היה בעיצומה של כתיבה קדחתנית. הוא לא הצליח לישון באותו לילה, על אף שחש ברע. אפו נזל מזה יומיים וכאב עמום היכה בבסיס הגולגולת שלו. סימנים של שפעת מוקדמת. הבית היה ריק. הטלפון צלצל, ובתחילה הוא צקצק בעצבנות לעומתו. אך אז נזכר שמאוחר, השעה הלא רגילה הדליקה בו משהו. הטלפון פעם באור כחלחל, בפניו אל השולחן והרטט זמזם וזמזם. הוא שמר את המסמך וענה. בצד השני שמע מייד את אלעזר אומר "דני," ביגון כזה. "דני," בנשיפת אוויר אחת ארוכה.

אלעזר דאג לכל הסידורים והטלפונים לאנשי הקשר. הוא שלח אליו כרטיס טיסה במהירות, כמה שעות לאחר מכן והתנצל על כך שיצטרך לחזור לביתו בבאר שבע מיד לאחר הלוויה. דני התבונן בעיניים טרוטות בהודעת הדוא"ל שהגיעה וניסה לפענח את מהותה, על אף שאלעזר, כמו אלעזר, היה בהיר וחד. "נוסח למודעת אבל," נכתב בשורת הנושא. ובגוף ההודעה כתב רק את הנוסח היבש, עמוס המידע החיוני. חתום ב"לאישורך עד 8:00 בבוקר זמן בריטניה, כדי שנוכל להכניס לעיתונות בארץ". בארץ. המונח נשמע לו מוזר פתאום. ארץ? איזו ארץ? הארץ התיכונה? כדור הארץ? וזה כמובן הזכיר לו פתאום את אביו, איך שנהג להגיד "ארץ" על כל דבר שהיה נמוך מברכיו של דני הילד. "זרקת את זה על הארץ?" או "לא מניחים אוכל על הארץ, דני" וכיוצא באלה.

האדמה, הקרקע בעלת כוח הכבידה הייתה מגונה בעיני האב, הוא ניסה להתרחק ממנה בכל כוחותיו, לרחף מעט באוויר. כאבא תמיד דחף לכך. המשפחה הקטנה יצאה לטייל בהרים כמעט בכל שבת שניה. הגליל התחתון היה מועדף עליו. אבל גם הרי נפתלי ואיזור אלוני אבא. הם שהו שם שבתות שלמות. לעתים עם חברים ולעתים לבד, הוא וההורים. הוא הרגיש שאביו נושם אחרת על הפסגות הללו. נפתח בו גם משהו רגשי אז. ודני אהב את התרוממות הרוח הזו של האב.

אבל לא רק טיולים שמרו עליו הרחק מן ה"ארץ". היו גם סולמות, למשל. הם שכנו דרך קבע בבית. תמיד. זה היה יוצא דופן כל כך, להחזיק כמה סולמות בבית. היה סולם עשוי אלומיניום בעל ארבעה שלבים והיה סולם נטוי עשוי עץ  תמוך לקיר, ועוד אחד, קטן למראה, אבל טלסקופי ששילש את גובהו, והוא היה גאוות האב. הרישום הקפדני במחברת לאחר שנלקח על ידי אחד השכנים היה תמיד כמו טקס קטן ורב רושם. טלפונים בהולים הורמו ודברים בטון רם נאמרו כאשר בושש אחד מהם להחזירו לביתם.

נראה שמרגע שהאב עלה על אחד הסולמות, נשכחה ממנו מטרת התיקון או החפץ שביקש להוריד, ומייד הפך הסולם למשחק, להתגרות בשאר בני הבית. הוא ביקש ארוחת צהריים לסולם, ישב בהתרסה על קצהו המחודד, רגל לפה ורגל לשם. ברכיו כפופות ואצבעותיו החשופות שלוחות קדימה, כמו מנסות לחוש את גלי הצחוק או העצבנות של אשתו. זה בכל זאת היה צחוק, לרוב. עד שהיא עייפה ושלחה אותו "לישון על הסולם" והגישה לו כרית ושמיכה והסתגרה בחדר השינה בסגירת דלת חזקה מעט יותר מדי.

בשנים שלאחר מכן, כשדני כבר היה בתיכון ולאחר מכן בצבא, אביו  התמסר לשיעורי הצניחה החופשית, הבאגי המרחף והדאונים. נראה שהוא סלד מהם ואהב אותם בו זמנית. כאילו חש חובה או כורח להתנתק מדי פעם מן ה"ארץ", אך לא נהנה מעצם השהייה באוויר. הוא טיפס עם חבלים בימי גיבוש של העבודה, הוא גרר את בני המשפחה והחברים להליכות על מצוקים תלולים במדבר יהודה, סנפלינג, טיסה בשמי הארץ, רכבות הרים. האוויר היה מרכיב חיוני בהישרדותו.

עכשיו, מול הודעת הדוא"ל הזו, הוא חש את הכדור מועבר אליו. כי הרי ייאלץ בקרוב לעלות על מטוס ולהתנתק מהקרקע ולרחף ולנחות שוב בארץ ההיא, שנולד בה אבל עזבה.

"בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של אהובנו יוסף סמינסקי, בעל לבתיה סמינסקי ז"ל ואב אהוב לדני יבדל"א. בן 91 היה במותו. הלווייתו תתקיים ביום ה' כ"ו בתמוז, 712.07.0 בשעה 10:00 בבית העלמין "מנוחת עולמים" שבקרית אתא. לבקשת הבן לא תתקיים שבעה מסודרת."

הוא אישר את המייל מייד. לא הייתה אפשרות אחרת, מפאת קוצר הזמן, והודה לאלעזר על הסיוע. את הלילה העביר בבהייה בתקרת חדר השינה, בשינה-לא שינה ובבכי מפוזר. טרם היה זה בכי ממשי, הוא ידע. עוד לא בכה עליו ממש. לא היה אף אחד לצדו שיכול היה לזרז את הבכי הזה. לא היה מי שידבר בשבח אביו עכשיו, וינחם ויניע את מהלך האבל. זה היה שונה כל כך ממותה של אמו. אולי כי ההלם שבלכתה היכה בו כששהה עדיין ב"ארץ" וקשור היה עדיין אליה מאוד בנימי נפשו וברירים השקופים שקושרים אם לבן. והיה זה גם גילו הצעיר, בוודאי. בן 26 היה אז. ולא הוכן לכך כלל. לא חשב לאבד אותה כבר בשנות העשרים שלו, ובוודאי לא למחלה. היא הייתה חזקה תמיד, וחסונה ולא חולה לעולם. כאילו שמרה את כל המחלות לפעם אחת, חסכה בעקשנות את השפעות וההצטננויות והדלקות וכאבי הגב. פרטה אותם למטבעות כסף ושלשלה אותם לקופת חיסכון מחורסנת. וכשבא הפטיש נפרע החוב.

למחרת בבוקר ירד לקפה השכונתי והזמין טוסט בחמאה, סלט פירות יער שהיה אהוב עליו וקפה "פילטר" כדי לזכור את אמו גם ביום הזה, יום לכתו של אביו. הוא לא מדד את האבל בימים. הכול היה כמו סרט צלולואיד ארוך. סצנה מתמשכת של כאב ותימהון.

הכול סביבו התנהל בעצלתיים של בוקר בריטי, כאילו כולם מנסים להישמע מנומסים קצת יותר היום. ככה הוא חשב. כולם יודעים איכשהו. אפילו קריסטין, בעלת בית-הקפה, לא צחקה היום ולא סנטה בלקוחות, סימן ההיכר שלה. "אבי מת," הוא אמר לה כשהביאה לו את החשבון והביט בעד החלון הגדול. "אוי דארלינג," היא התכופפה וחיבקה אותו. "זה נורא," אמרה. אבל הוא נשאר קפוא על מקומו, לא נתן לה אפילו גרם אחד של חיבה על המחווה שהפגינה לעומתו.

אחר עלה לביתו והתקלח. ארז כמה בגדים במזוודה הקטנה שהייתה לו. הגדולה נראתה לו מיותרת ופרובוקטיבית מדי. כאילו שידרה מסר של חזרה לתמיד או של שהייה ארוכה. שלא יטעו לחשוב שהוא חוזר, גם לא אלעזר. אין בכוונתו, הוא רצה להגיד להם. אין בכוונתו. אבל לא אמר ורק בחר במסר של ביקור קצר וחפוז לסגירת העניינים החיוניים. הטמנה באדמה, בירור ירושה, ביקור קרובים וניחומים מועטים וזהו.

קולות רמים של הטחת אדמה נשמעו סביבו והגברים שאחזו באתים דחקו אותו מעט לאחור בעדינות ובנימוס. אבל דחקו. גם אלעזר עסק במלאכה. עם התגברות קולות הנפילה של הרגבים ואחר הערמתם בתלולית קטנה, הלך ונפער תחת רגליו חלל קטן של אדמה, מצוק תלול שכזה. מישהו תפס במרפקו ומשך אותו מעט לאחור. הוא סבב לרגע והביט בדודתו, אחות אמו. המטפחת שעל ראשה שימחה אותו לרגע. היא הייתה פיסת צבע בתוך האפור הזה. היא הניחה יד בשקע שבין שכמותיו המזיעות.

לאחר שעלתה והתרוממה התלולית וננעץ השלט הקטן בראשה, עברו על פניו ועל פני משפחתו הקרובה מצד אביו אנשים שלא הכיר. מי הם האנשים הללו, חשב לעצמו. מה לי ולהם? כך זה נמשך זמן מה. הוא התחבא מאחורי זגוגיות משקפי השמש ואמר תודה ושוב תודה ותודה שבאתם. וחיבק כשצריך היה לחבק את מי שנזקק לחיבוק יותר ממנו, מבנו של המת.

אחר עלו בשביל העפר שהוביל בחזרה לכביש הראשי. הוא הלך מעט קדימה, עם מחשבותיו בכיסיו. הכול תם לגביו. משפחתו נטמנה. נותרו זיכרונות, עד שגם הם ימוגו. הוא ידע שאלו מחשבות עגומות, פרי הנסיבות, ולא נלחם בהן. הוא ידע שמחשבות במצבים שכאלה נוטות להיות מזוקקות, פחות מודחקות. אולי זו אמת, אפילו. "נדיר לצפות כך ב­אמת, רוטטת מול עיניך," חשב.

הוא ביקש, כאמור, לא להיות לנטל על המשפחה המורחבת ועל המבקרים ולא קיים שבעה מסודרת. חשב שגם ככה יגיעו. אבל פרט לבני דודיו שגרים בחיפה, לא הופיע איש בשעות שלאחר הלווייה. אפילו הקלישאה של הררי אוכל בסירים ובקופסאות פלסטיק לא הייתה שם כדי לנחם אותו. פשוט כי אף אחד לא הביא שום דבר. כולם הבינו פשוטו כמשמעו את סירובו לקיים את השבעה. אולי חשבו שרצה להסתלק מוקדם ככל הניתן, אולי פרשו זאת כעלבון כלפי אביו וכלפי שאר המשפחה. כך או כך, הוא הלך לישון מוקדם. אחרי שעזבו בני הדודים לחיפה, ישב עוד קצת בחוץ, התנדנד בכיסא הנדנדה עשוית הנצרים שעל המרפסת, עישן סיגריה ונכנס למיטה בבגדיו. למיטה של אביו.

כשהגיע האור פקח את עיניו ולא הבין היכן הוא. לקח לו זמן להיזכר. כשנזכר, ירד עליו שוב המסך העמום, היבש של האבל הראשוני. הוא פתח את החלונות והבוקר פרץ פנימה. פטיש אוויר נשמע במרחק והוא ליטף את עורפו, ניסה לחוש את כאב הרפאים של המחלה שכבר עזבה אותו. הרתיח מים בקומקום הפלסטיק ומזג לעצמו כוס תה בתוספת שתי עוגיות חמאה מהקופסה שהחיפאים הביאו עמם.

העליבות הזו, חשב. הכול בארץ תמיד בשקיות פלסטיק שאינן קשורות לעניין. אוכל בשקית של רמי קידוחים. ספרים בשקית של ביטוח לאומי. מסמכי פטירה בתוך שקית צבעונית של רשת צעצועים. הוא התרגל לסגנון האנגלי. למירוק של כל פיסת ברזל, כל גדר שם מנומקת, כל בטון מוחלק וצבוע. ואילו כאן הכול מזדקר, דוקר בעיניים ומסנוור מרוב חוסר מחשבה.

הוא התפשט מהבגדים הנוקשים שבהם ישן ולבש חדשים מתוך המזוודה. הסט היחיד שהביא עמו. חולצה מכופתרת בצבע ירוק זית ומתחתיה גופיה לבנה חדשה. כמכנסיים לקח את הג'ינס הבהירים הטובים שלו. הם היו משופשפים במידה אבל רגילים למראה. לא זועקים ולא ישנים מדי. קם והסתובב בדירה. שנתיים לא דרך כאן. בפעם שעברה עזב בריב גדול. אביו לא הסכים לבוא אליו, לעירו שלו, לחיות איתו. הוא נצמד לקרקע בצוּמוּד עקשני, וכשהוא ראה את ידיו המגויידות לופתות את כיסא הגלגלים, הבין שאין סיכוי. סטיבן המטפל הביט בו מהצד ועיניו שידרו הבנה והשלמה, ובה בעת הציב את עצמו מן הצד השני של המתרס, בנבחרת של יוסף. זה היה אז הוא, דני, נגד יוסף. ומשקלו של סטיבן היה אבן מכרעת.

הוא פיטר את סטיבן מיד כששב הביתה, ואז הצטער. מה היה לו נגד הבחור הנחמד הזה בכלל? הרי היו לו יותר שעות יוסף מלכל אחד אחר בשנים האחרונות. והוא בוודאי ידע על מצבו בפירוט רב יותר מדני עצמו. הוא אמנם עקב מרחוק אחר התרופות, הבדיקות, השינויים בבדיקות הדם. אבל לא יכול היה לדעת איך והאם אביו ישן בלילה וכמה פעמים התעורר.

ואז, אחרי שסטיבן עזב בעלבון, אפילו לא דיבר איתו, רק שלח לו את ההתחשבנויות הכספיות בדוא"ל, ללא מלל מיותר, הוא התקשר שוב למיכל, ידידתו מבית הספר לרפואה וביקש את עצתה. יחד החליטו על אחות שתגיע לביתו של יוסף פעמיים ביום, בוקר וערב. ואולי תישן בבית מספר לילות בשבוע. רק כדי לראות שהכול מסתדר לו. אביו לא היה מוגבל עד יומו האחרון. הוא ישב בכיסא הגלגלים לטענתו, רק כי לנסוע במקום ללכת זו פרבילגיה של זקנים, והוא לא מתכוון לוותר עליה.

הוא חזר מסיבוב במרכז המסחרי. קנה חומרי ניקוי, מטליות, שקיות פח גדולות, זר פרחים צבעוני כרוך בגיליון נייר חום, אוכל ליומיים וסבון רחצה נוזלי. הוא לא יכול היה לסבול את עיגול הסבון של אביו ששיערות קשות דבקו בו. אבל כשהתפשט ונכנס תחת המים החמים דווקא אחז בו. דווקא רצה להריח אותו. כל הגועל התפוגג. הוא העביר אותו על חזהו ועל ידיו, הסיע אותו על העורף ותחת בתי השחי, מקציף ומלטף. את הרגליים והמפשעה ואיבר המין כבר רחץ בסבון החדש.

הוא עבר בין החדרים והביט-סרק בעיניו את העזובה הגדולה. לא שהבית הוזנח בשנתיים האחרונות. הסדר דווקא הפתיע אותו. ערימות העיתונים בחדר השינה של ההורים אורגנו בקפידה; ידיעות, מעריב, הארץ בערימות נפרדות וחוברות מגזין נשיונל ג'אוגרפיק בערימה נוספת. חדר האורחים דרש מעט סדר וניקיון. הטלוויזיה אירחה שכבה עבה של אבק. כאילו לא הודלקה מאז עזיבתו של סטיבן. תחת הממיר נתחבה ערימת חשבונות לתשלום. הסוללות זלגו והקציפו אשלג לבן-ירקרק דרך המכסה שבגב השלט הרחוק.

הוא עבר לחדרו הישן, גודלו היה לא יותר משנים-עשר מטרים רבועים. כאן בילה את כל ילדותו ונעוריו. שכבות ארכיאולוגיות של מדבקות ילדותיות שהודבקו על הקיר קולפו ובמקומן נתלו פוסטרים של להקות נוער ואחר שגם תקופה זו חלפה, תלה תמונות ממוסגרות של מכוניות פרארי שבחלקן האחורי ניתן היה להסתיר חוברות מין שקנה בשוק בבושה גדולה ובמהירות שיא.

החדר היה ריק ממשמעות. לא עמד בו ריח כלשהו. הזיכרונות לא נטעו בו משמעות חדשה ביחס לקירות הללו, הרצפה הקרה הייתה נכרית, כאילו מעולם לא דרך עליה. השטיח העגול בצבעי סגול-ירוק שאמו סרגה נעלם בשלב מסוים. כשהגיע לכאן בשבתות מהבסיס עדיין היה כאן. אז מתי סולק? הוא לא ידע. אולי אמו רצתה להיפטר ממנו בחשאי? אולי הכאיב לה ריחוקו של הבן? קודם בצבא ואחר בטיולים בארץ, בשינה אצל חברים, בחברות שהיו לו ושבהן התנחם, שהיו לו כמו אחיות יותר מאשר מאהבות.

היא ניקתה ללא סוף. קירצפה ושמרה על הבית סטרילי מאבק ומחיות הבר שפלשו באביב מהגינות הסמוכות. היה צריך לאתר אותן, לרסס, לפזר מלח כדי להרחיק חשופיות בחורף ושאר חייעס. זו הייתה מלחמתה של בתיה סמינסקי. מאבקה בטבע הפורץ היה גם ניסיון ביות פנימי. שכן לא היה לא לה ולא להוריה ולאחיותיה ניסיון בהתמודדות עם הטבע. הן היו חיות עירוניות. ובתחילה, כך סיפר לו אביו לאחר מותה, התעקשה לחיות בקומה שלישית או רביעית. היא לא סבלה את המחשבה על בית צמוד קרקע. הבית הבודד שנבחר לבסוף על ידי יוסף בפסקנות והעשבייה שסביבו הפעיל בדמיונה איומים וצללים. היא חששה. כאילו צללים מן העבר יתרוממו ויקומו עליה יום אחד, בחשכת הלילה או כשהיום עומד להחריש.

הייתה עבודה רבה לעשות. את האריזות החליט להשאיר לחברה המתמחה בחיסולי דירות. הוא רק רצה לרכז בסלון את הדברים החשובים לו. הוא ייקח מזכרות וחפצים אישיים וניירת חשובה. בוודאי את החנוכייה שעל המדף במטבח. וגם את התמונות הממוסגרות ואת האלבומים וכמה מחפצי הילדות שלו. הכול יכול להסתכם בשמונה או עשרה ארגזים. את היתר יתרום.

הוא הציב בפינת האוכל את המזוודה שהביא עמו והחל לנקות. אפילו כששניהם כבר לא פה, הוא חשב לעצמו, עדיין ראוי שלא יראו כך את הבית. גם מקפלי הדירות הם מפה, מהקריה. והם ידברו, השמועה על הבית המאובק של יוסף תעבור מפה לאוזן. לא שאכפת לו עצמו מכך, אבל בשביל זיכרו הטוב של אביו היה מוכן לעשות הרבה.

הוא גרר מהמקלחת דלי ומקל עם סחבת חוטים ישנה והקציף סבון במים חמים. עבר על הרצפות ועל הפינות מתולתלות האבק כמו על בית שחי ומשם המשיך למרפסת ולמרכז הרחבה הגדולה שהובילה לבית. לבסוף שפך את מי הדלי האפורים בפינת הגינון. הגינה הייתה חיונית עדיין, לא ברור לו כיצד. אביו כבר לא טיפל בה במשך שנים, ובכל פעם שדני הגיע לבקר הוא העיף בה מבט מהיר. מצבו של אביו השתקף בה כמו ענף מעל נחל. היא הייתה נייר לקמוס שמעולם לא הכזיב.

התורמוסים הקטנים הכתומים עוד פרחו עכשיו, אבל בקושי. הצטמקו וקמלו מעט ואיפשרו לאפונה ריחנית להשתלט באגרסיביות על חלקה הימני של הערוגה. גם המטפסים שהשתרשו וצימחו אצבעות גרומות על מקלות העץ הישנים שיוסף הציב לפני שנים לאורך הקיר, התמעטו והחזיקו במקלות כמו בקרש הצלה. פעם, הוא זוכר, הם גיחכו על המקלות, לפתו אותם כמעט חזק מדי, הסתירו אותם בירקותם, ייתרו אותם. עשבייה עלתה בגינה, אך גם היא הייתה צהובה במעט. מישהו עוד השקה אותה, מישהו שראה את אביו בסבלו.

הוא שב פנימה ומילא מעט מים באגרטל והציב את הפרחים בפיזור, כמו ערימת דוקים. מאוחר יותר חשב לחזור לבית העלמין ולהניח את הזר. ואולי יחלק אותו לשניים ויניח גם על זה של אמו. השיש הקר הרתיע אותו מאז מותה. חשיפת הקבר בציון יום השלושים למותה היה היום הגרוע בחייו, עד עכשיו, אולי. אולי עכשיו יותר גרוע. אבל אז, כשנחשף הכיתוב על המצבה. כשראה את חריטת שמו שלו לצד זה שלה התפרקו עליו השמיים לרסיסים ובעתה גדולה נפלטה ממנו שם, לפני קרובי המשפחה וחברותיה של אמו מהעבודה. הוא התמוטט ונפל על הקרקע וסירב לקום. ואחר קם וברח ואביו אפילו לא הסתובב לדלוק אחריו. דני שמע אותו אומר, "עזבו אותו, זה קורה, זה בסדר," רגע לפני שדחף את השער הברזל של בית הקברות.

הוא הזיז את הארון הקטן שעליו עמדה הטלוויזיה, ניתק את כבלי החשמל והאנטנה. קיפל את השולחן העגול בפינת האורחים ששימש את סטיבן לאכילה ולטיפול בניירת ובענייניו האישיים. הזיז את הספה ממקומה לראות שאין מאחוריה משהו שנשכח. ובתוך כך העביר יד בין הקפלים ומתחת לריפוד ובתחתיתה. זקנים מחביאים כסף, ידע. הוא כמעט בוש בעצמו, אך צריך היה להזכיר לעצמו בקול רם שאין כאן תאוות בצע, אלא רק רצון שלא לזרוק כסף טוב לפח. הרי מי יודע לאן תתגלגל הספה הזו.

הוא לא מצא כלום, כמובן. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של יוסף מאז מות האם. הוא ידע זאת, ולא השלה את עצמו, גם כשבא לביקורים, שאביו יחזור לעבוד ויכניס עוד כסף. הוא שלח לו צ'ק דו חודשי ועקב אחרי הפקדתו בסניף. זה הספיק למחייתם של האב ושל סטיבן, לקניות בסופר ולמעט מותרות. "קח אותו לקולנוע," כתב לסטיבן מדי פעם. אביו אהב סרטים וחשוב היה לו שיהיה מדי פעם בחושך, בבידוד שמשרה האולם ושבו יוכל להרפות מעט מאימת הבדידות והמוות המתקרב.

כתמי זיעה עלו בחולצתו והוא פשט אותה ונותר בגופייה הלבנה. הזזת הכיסאות גזלה ממנו נוזלים ומלחים וכך גם הסטת הוילונות וקשירתם בקשר עבה לעצמם וגלגול השטיח הפרסי העבה ודחיקתו לקצה הסלון. בחדר השינה ערם הכול על המיטה, מבקש בקול רם סליחה מהוריו. הכול הזדהם עכשיו, הוא הצטמרר. הכול לא חשוב פתאום. אלה גופות של רהיטים. חוץ מהזיכרון שחיבר אליהם במוחו לא נותר כלום. הם כלי ריק עבור מי שלא גדל בבית הזה, עבור מי שלא הדליק נרות בחנוכה בחנוכיה הזו, ומי שהנרות לא הבהבו בעיניו. והיה זה רק הוא עכשיו שהטעין בבית הזה ובכל אשר בו את כובד האבל.

הוא הזיז את ההדום החום המרופד שאביו נהג לשבת עליו, מפנה לו, לדני, את הכורסה. זו הייתה ההקרבה הגדולה בעיניו. שב, שב, הוא היה אומר ומנסה לשווא ליישר שוב ושוב את הגב המכופף. הוא לא רצה להגרר לוויכוח ולכן נענה ונתן לאב לחגוג את הכבוד הצנוע הזה שבמתן כס הכבוד לילד, ליורש העצר היחיד שהעמיד.

ההדום הוזז, ועכשיו היה זה תור הספה להפליג למרכז החדר. היא הייתה כבדה ודרשה את כל כוחותיו בגרירה על צדה האחד והשני, דחיפתה בידיים פשוטות מאחור וגרירה נוספת. כך, כמעשה נדנדה, העביר אותה מעט הלאה מן הקיר ואז העביר את הסמרטוט המתולתל לאורך פאנל הקיר חסר החן. אלה היו מרצפות של ראשית הישוב. וכל הדירה רוצפה בהן. אבן בהירה מנוקדת כתמי אבנים כהות וקטנות בשלל צורות. כשהיה ילד וישב על האסלה נהג לבהות ולאתר בהן צורות כמו שמאוהבים מתפרקדים ומתבוננים בעננים. הייתה שם מכשפה ופנים של צב ואקדח. שנים אחר כך התקשר אצלו צב לחירבון אטי.

דבר מה תפס את דעתו כשהעביר את הסמטרטוט הלח על המרצפות והרטיב מעט את הקיר. זה היה משהו דמוי פתיל, כמו זנב של חזיר. חוט קצר ועבה שקפץ והציץ מן הקיר, כחמישה עשר סנטימטרים מעל פאנל המרצפת. חבל אולי. או חיבור חשמל או גז? אבל מעולם לא ראה זאת ומעולם לא חשב שיש כאן משהו. הייתכן שיש דבר שלא הכיר בדירה הזו, המקום בו נולד?

הוא התכופף מעט והתבונן, מטה את ראשו כמו כלב המנסה לפענח שריקה בקול גבוה. הוא חש שהקצה הזה מדבר אליו. אולי פולט גלים של תקשורת סמויה. הוא היה שחור בבסיסו אבל ניתן היה לראות כי כוסה ונצבע בלבן, כאשר סוייד הקיר לפני כמה שנים. הדירה כולה שופצה מעט, בכסף שיכול היה הבן להרשות לעצמו. אביו העריך זאת, אבל גם קיטר על היעלמותם של הכתמים המוכרים. הוא ניווט בבית כמו עטלף שקולטני הסונאר שלו נכרתו. נתקע שוב ושוב במחיצת הגבס שהוקמה והפרידה את המטבחון משאר החלל. קם בלילה להשתין ולא מצא בחושך את הידית החדשה שהייתה מוגבהת מעט מזו הישנה. לא הצליח להתרגל לחידוש שבברז הכיור בעל הידית האחת במקום שני ברזים.

הקצה הזה דיגדג לו משהו בתודעה, כמו משהו שלא יכול היה להיזכר בו. קצה של אפיזודה אולי, או שם של קרוב שלא יכול היה לדלות ממוחו. דוגמה על תחתונים שהיו לו בגיל ההתבגרות ולא הצליח להיזכר בהם עכשיו. הוא מישש אותו מעט. זה היה בעל מרקם של חבל אך לא כזה של סיבים קלועים בצמה, אלא חבל חלק וישר. הוא משך בו מעט והחוט נענה לו. מעט מהטיח הלבן נשר וירד, משליג את הרצפה. הוא התעצבן מייד. נקיונות חשב. מעט זמן ונקיונות. אין לו פנאי ללכלך עכשיו.

אבל הוא בכל זאת רצה לדעת ומתוך תחושת פיתוי שאין לעמוד בה, משך עוד וחשף שוב מעט מן החוט השחור. כעת חציו השחור וחציו הלבן היו כמעט שווים. הוא התפלא כמה קל היה לחשוף אותו, כאילו הדבר רק חיכה למשיכה קלה כדי להינתק מן הקיר ולבצבץ. כה פריכים היו הקירות הוא הבין, והדבר העביר בו פליאה וצמרמורת קלה.

הוא התרחק מעט מן הקיר והספה והביט בקיר כולו. שום רמז לתשתית לא היה שם. חוץ מזה, בילדותו מעולם לא ראה משפצים או אנשי מקצוע שהגיעו אליהם. הוריו תיקנו הכול בעצמם. עוד כשהייתה אמו בין החיים לא נתנה לאף אחד לעבור בשער. הבנים של אחותה תמיד היו בהישג יד והיא טלפנה אליהם בשבתות ובחגים, בימי השבוע ולעתים בבקרים מוקדם בכל פעם שצץ משהו. גז הבישול נגמר בבלון, תרמוסטט החימום השתגע, מנעול נתקע וכלא את אביו בשירותים, נורה שכיפת הזכוכית שלה נשארה בידה ואילו בסיס האלומיניום נותר בתוך בית המנורה. כל אלה לא הטרידו את יוסף. הוא כלל לא ראה את עצמו אחראי על תחזוקת הבית. הכול יכול היה להיפתר עם בני הדודים והאחיינים. כאילו הצד שלה, "בית בתיה" כפי שנהג לקרוא להם חתם על חוזה כלשהו ובו התחייבות לשיפוץ ותיקון כל מפגע בביתם.

הוא התקרב שוב וליטף מעט את החוט. ואז משך עוד קצת. הקיר נבקע לשניים בפריסה ים-סופית כזו. הטיח חשף את צבעו האפור הפנימי והתפורר על הרצפה. לפתע חש אימה. אימה מפני הלא ידוע שבחשיפה. הוא הסתמרר, אבל התענג על הזעזוע הזה. עצמות השלד שלו, השוקיים והצלעות והבריחים שבצווארו היו חלק מהחבל הזה. כיצד הם הרגישו חלק ממנו, הוא לא ידע. ועכשיו הוא נבעט מעט לאחור. דני, הוא אמר לעצמו, דני, אתה חייב רגע. הוא הלך לאחור והסתובב וניגש למטבח. פתח את הארונות שתחת הכיור ומעליו, גישש וחיפש והסיט את כוסות הזכוכית, אבל לא מצא דבר. הוא ידע מה הוא מחפש. אולי בקבוק. הוא פתח את כולם ולבסוף שלף את הקרוסלה הפנימית שהייתה בפינת המטבח. היה בה בקבוק יין קידוש מתוק. אבל הוא חשש שתוקפו כבר פג. ואז נזכר שהביא עמו שני בקבוקי אלכוהול משדה התעופה. כשהוא עוד חשב שיצטרך לארח קנה שניים – וויסקי ויין לבן.

הוויסקי נבחר ונשלף ונחלץ. הוא מזג לעצמו שליש כוס. ובשעה המוקדמת הזו של היום המשקה תקף את הוושט שלו בעוצמה. הוא חש את חמימות האלכוהול מחלחלת ותאים-תאים מקבלים בברכה את זריחתו של המשקה הזהוב. בעקבות זאת התקרב שוב, ואז נתקף באומץ שיכור שכזה ואחז שוב בחוט שכבר היה בו סיפור וכבר היה לו גוף. ומשך מעט יותר. הסתעפות הופיעה בקצה החוט. כמו וי של רוגטקה. זיכרון תקף אותו לרגע. הוא ואבשלום, בנם של השכנים שהיו להם פעם, שכובים על ערימה שמול מגרש הטניס ורגליהם בוטשות בחול. הוא מתענג על האירוטיות שבבהונות שחופרות בגרגירים העדינים. חמימות הקיץ. פניהם מעט מעל קצה הערימה ובידי אבשלום רוגטקה קטנה מעץ. הוא, דני, החזיק כדורי גומי צבעוניים שמצא בבית ומסר אותם אחד-אחד לאבשלום. הם כיוונו אותם לעבר חתולי השכונה ולכלב אחד שעבר שם וניסו לצלוף בהם, מדמים משחקי קרב של חיילים.

הרוגטקה שבקיר איפשרה לו לאחוז בפיצול שבאמצעה בכף ידו המלאה והוא משך בחוזקה מעט יותר. ליבו דפק מאלכוהול ומפחד והתרגשות. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו אמש בלוויה במצב הזה. הוא לא תיאר לעצמו שהבית העזוב הזה יעורר בו את משא הרגש שהוצף בו עכשיו. החוט המתפצל טיפס עכשיו במעלה הקיר לכיוון התקרה, התפצל לצדדים וחשף שבילים נוספים שהפרו את שלוות הטיח הלבן. הוא רצה להתיישב עכשיו על לולאת החוט הזו שהתגלתה מול עיניו ולהתנדנד עליה ולדמיין שאין קיר ויש רק עץ אלון וחבל שאבא יוסף תלה. עיניו נמלאו דמעות. הוא התיישב, אבל הקיר כמעט התמוטט עליו. מפרצים והסתעפויות הציצו עכשיו מהחיבור שבין הקיר ולתקרה, שורשי ענק שעיטרו חצי מקיר הסלון.

ומבעד לדמעות שמע משקי כנפיים עדינים של ירגזים צהובי בטן ועפרונים קטנטנים חומים וחוחיות סמוקות פנים המגיעות ומתיישבות על ענפי הקיר. הציפורים דיברו ביניהן ועטו ארשת של שמחה לאיד וצחקו בפניו. אמו עכשיו מאחוריו, הוא יכול לחוש זאת. משעינה את המשקפת השחורה הכבדה על כתפו הימנית ומצביעה אליהן. צחוקה פעמון באוזנו ואוויר חם ולח נושב אליו ועוטף את תנוך האוזן. והתנוך מתאבך ונרטב ומזיל דמעות של שמחה ועצב. בעוד רגע הציפורים לא יהיו שם. במבט אחד מטה הוא רואה את גופותיהן מונחות על הארץ, רגליהן מצביעות מעלה באצבעות מעוקלות.

הוא סקרן והוא ילד והוא מטפס על סבכת החוטים אחרי שנעלמו כל הציפורים לכיוון התקרה. אבל כל דריכה שלו מושכת עוד ועוד קורי חוטים מן התקרה. הקיר הלבן מתכהה והופך לאחד עם התקרה. הוא אינו רואה יותר את זווית החיבור שביניהם. חוטי חוטים עולים בו ועליו, הוא מסתבך בהם ונופל. רגלו כמו במלכודת דובים בלב יער. ענפים ושרכים לופתים אותו והוא, בהיסטריה קלה, מסתובב ומנסה לבטוש את דרכו למרכז הסלון, היער. הוא ביערות הכרמל, שוב. שולחן הקפה הוא הסוברו המשפחתית החומה ואין לו מושג איך לחזור לאבא ואמא, הוא רק עשה פיפי ואפילו רכס את הרוכסן לבד והוא הסתובב ולא ראה אותם וקרא להם, והם לא עונים ובחוץ מחשיך. הוא מתיישב על הארץ. בעיניו דמעות של עלבון ופחד והוא חושב שעזבו אותו, והוא פה לבד ולא יראה אותם לעולם. וכשאמא של דני הילד באה אליו בריצה ומרגיעה ומראה לו שהם היו ממש פה, מעבר לשני העצים בשולחן הפיקניק ליד המכונית, אמא של דני הגדול הבוגר לא באה. היא מתה. והמכונית הישנה מתקמטת לכדור מתכת והופכת שוב לשולחן הסלון.

עכשיו הוא כבר לא צריך למשוך. חוטי האימים הולכים ומתגלים מעצמם, הולכים והופכים צפופים ודקים יותר ויותר, ומקורזלים בדמדומים שלפתע אופפים את הדירה. התקרה מרושתת בהם, שחורה ורכה כמו כרית גסה. הוא מביט בהם ורואה את עצמו משתקף כמו משוח בזפת. רק עיניו לבנות מבעד להן. הוא בוש בעירומו. כאן, באמצע בית הוריו, בביתו שלו הוא עירום ומעורטל. הוא מזהה את עירומו שלו על התקרה. שורשי הערווה הפלומתית שהנצה בגיל 11 והתעבתה והלכה ותפחה במכנסיו. היא ייחודית מאוד. יש בה פס שבר בחלקה הימני, ברק קרחתי שחושף את העור הלבן. הוא חושף את הבשר הרך והילדותי שתחתיו. דני מתבונן בתקרה ובמבושיו שלו שוב ושוב ורואה את הקיר הלבן בברק הקרחת במפשעתו ואת הבשר האנושי הרך בברק הקרחת שבתקרה. הוא אינו יכול לומר יותר היכן מתחילה הדירה הזו והיכן נגמר הוא.

הוא מחשב עכשיו את הצעדים שלו. זיעה קרה על מצחו עוזרת לו לחשב ולבדוק היכן בדיוק הוא נמצא כרגע. האם בתוככי פסיכוזה עמוקה, האם תקפה אותו עכשיו המחשבה האמיתית על מות האב, על האימה שבגופו של האב ששוכב מתחת לתלולית? או האם כל זה אמיתי וקיימת סכנה מוחשית, פיזית לבריאותו ולגופו? או שמא כל זה בעצם בסדר. הוא לא משוגע. הוא לא עומד להימחץ. הוא ישב פה, אל מול הזוועה התקרתית הזו, אל מול חוטי היער וקירזולי הערווה והבושה הגדולה מאבא ואמא שכבר לא כאן אבל רוחם כאן.

הוא מחליט לעשות ניסיון. הוא ינסה לשחרר את הרגל לאט-לאט. כי אם הפסיכוזה הזו, אם באמת היא פסיכוזה, תקום ותשתלט עליו, יהיה לו רגע אחד לברוח, אולי חצי שניה. ייתכן שאף שניה וחצי. ואם כל זה אמיתי מאוד, אין ולא תהיה לו את היכולת להימלט. הענן השחור לא יסכים. לולאה שחורה של שערה מקורזלת ומבהיקה עוטפת אותה. הוא מושיט את ידיו בעדינות ולאט…

דפיקה בדלת. שומו שמים. דווקא עכשיו. שתי דפיקות, שוב. צלצול פעמון. אצבע שטן על הפעמון, נוקשה, מחודדת ציפורן. מכה בלחצן כמו רעם. הוא מושיט יד ושוב מנסה להסיר את לולאת השיער. אך התקרה המושחרת שבה ומצמיחה הסתעפויות נוספות. דינג-דונג, דינג-דונג. הוא מביט אל הדלת הלבנה. אין סיכוי שמישהו בא לבקר עכשיו. הוא ביקש בפירוש. ואולי אלה החיפאים ששוב באו לראות מה שלומו? הדודה המטופחת מאירועי אמש עולה בדמיונו שוב. הטחות הרגבים, התייפחות הקהל. ידה על גבו.

מן הסבכים המוערמים המשתלשלים מן התקרה, ושעתה כבר הפכו לבעלי פרקי חיים משלהם, בעלי שורשים וייחורים וניצנים לבנים, עולים ובאים אליו קולות. "דני!" הם קוראים במין עדנה קטיפתית. עדנות של אבל. כמו שאלעזר נשף את שמו בטלפון. אתמול. רק אתמול. זה יכול להיות? או שאולי כבר חיים שלמים נחיו ועתה הוא איש זקן, ששעוות עורו נוזלת מעל פניו. אולי לא ראה את חייו חולפים על פניו מאז שמתו הוריו ועד עכשיו? אולי שקע בתרדמת מעושה והתעורר עכשיו כישיש? כי הקול הזה, הקול יודע שדני איננו רוצה לשמעו. זהו קול שמבשר על הסוף, על סופו של דני כיצור שהיה. מלא תרעומת אבל גם מלא חמלה על עצמו ועל הוריו שלא הספיקו לראות אותו כפי שקיוו.

הקול הזה, דני, דני, מערסל אותו. שורט על ליבו בשיפודי עץ דקים, מרטיטים. הוא מגורה עד הקאה כמעט. כואב ופועם כמו איבר שאינו יכול יותר. רגע עובר ועוד רגע והדינג-דונג נודם. גם קול הקטיפה שוכך. הוא שומע רק את הלמות ליבו אל מול הקיר. הקיר. הקיר המעוור הזה. הוא שוכב כנוע למולו. ואט-אט שבה אליו הנשימה והוא מניח לרגע את ראשו, נותן לשרירי הצוואר לנוח מעט. הוא יכול אולי להישאר כך עד שיחשיך בחוץ. הוא ישן רק כמה רגעים. לולאת השיער שומרת עליו. אין לאן ללכת ואין בשביל מה. אולי רק ללכת, לנוס למטוס, מטוס הביתה. שם.

עיניו נעצמות והוא נרפה. ידיו צונחות ורצפת האבן הקרה מצננת אותן. כך שכב שעות, אולי דקות. מי ידע. הוא הרי היה שם לבד. עיניו התרוצצו תחת העפעפיים הדקים, כאילו תרו אחר מענה גם בשנתו. ישן. ובבת אחת הוא מתעורר, קופץ ולופת את רגלו בבהלה היסטרית, טופח על ירכו ועל הג'ינס ואחר יורד לכיוון העקב ומנסה לבדוק האם השתחררה נפשו ורגלו ממה שהיה שם קודם. אבל אין שם ולא כלום. רגלו מגובסת במכנסיו הצמודים. המגפיים הכהים לרגליו. שוקו מלופפת סביב רגל השולחן. הוא מנער אותה בהיסטריה.

אחר קם, הביט בקיר ובתקרה. ואז סב והלך למטבח, שתה מעט מים והרטיב את פניו. וישב, וישב עוד מעט. ואחר קם והמשיך לנקות ולסדר ולארוז וכשסיים, עוד הביט ולא הכיר עוד. הוא יצא ונעל אחריו. הבית נשאר דומם בחשיכת הערב שירד כבר. ליד הספה, ליד מערום האבק הקטן, בסופן של המרצפות הבהירות שאבנים כהות מנקדות אותן בצב ובמכשפה ובאקדח, שם בקיר היה חוט תקשורת אפור, אולי טלפוני, אולי אחר. משוך מעט מן הקיר. וסדק צר, צר ושחור עלה ממנו והסתעף מעלה. עשרים סנטימטרים של קרח דק שנסדק. אלמוג קטן של היפרדות ימים. ובחשיכת הבית ההוא הכול שב ונטמן, שב ונארז. ולא היה עוד.

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

עומר לא התקשה למצוא חדר בעיר הזאת, המסתורית והפרועה, האוכלת יושביה בכל יום ויום.

חדר קטן על גג בניין בן חמש קומות. הוא הגיע אליו אוחז בידו מזוודה, מאותו כפר נידח שבצפון. חדר קטן, צבוע בכחול, ואור צהוב של לוח מודעות מסתנן אל תוכו. וגדוש בעיתונים וספרים. "גר כאן עיתונאי" אמר המתווך. אבל הוא מכר את העיתונים ואת הספרים ל"מול א-זריעה" (חנות לממכר פירות יבשים ופיצוחים בעיר סאלה שבמרוקו) תמורת עשרים דירהאם וחופן קקאו. הספרים והעיתונים אינם חשובים — הכסף חשוב, וגם הקקאו.

מכיוון שהוא לא עישן ולא שתה – דבר נדיר – הספיקה לו המשכורת מבית הקפה שבו מצא עבודה, גם כן בקלות, אולי הודות לתפילותיה של אותה זקנה – אימו.

זה היה חורף לא שגרתי (זה ביטוי ספרותי טפשי). חורף רגיל, רגיל לחלוטין: ירידה במידות החום עם אפשרות לממטרים שיימשכו אולי עד חצות, ואולי יֵרדו עכשיו, בעודו צועד בדרכו מבית הקפה לאחר שהם הורידו את התריס, נעלו אותו בכמה מנעולים, והתפזרו – הבוס במכוניתו, המוכר בדלפק באופנועו, והוא ברגל, הולך והולך ברחובות העיר החשוכים, מביט בחנויות הנסגרות, ובכלבים ובחתולים המשוטטים.

ארורה העיר המזוהמת הזאת! לא מרחמת על איש. ישנם סוחרי נשמות, זונות, סוטים, נוברי אשפה, בני האליטה המושחתים, עניים ועשירים, פליטי רעב (הרעב שלנו והרעב שלהם). יש כאן הכול, ותוכל למצוא אותו בקלות רבה ככל שתעמיק בתוך הסמטאות החשוכות שרק אלוהים יודע מה יש בתוכן.

עיר שהיא בית קברות עילי, שד מצחין.

אוזניו קולטות שירים העולים מן הברים. רועשים, במגוון סגנונות: ראי, מערבי, עממי, מוסיקה קרועת-לב מלווה בקללות וזעקות. מפיו עולה הבל הדומה לעשן סיגריות, אבל הוא לא מעשן ולא שותה, לכן קנה מכשיר רדיו, כדי להאזין לשירים ולתוכניות הלילה שדנות בבעיות שיש לאנשים. הוא מגביר את קול הרדיו, וכאשר סיפור כלשהו מרגש אותו, עולו מתוכו הקריאה "אין כוח ואין עזוז אלא בידי אללה".

הוא פתח את מכנסיו והטיל את מימיו על קטע חשוך של קיר בית הקולנוע הנטוש. לא שמע אלא את הרחש ורסיסי השירה העולים מן הברים. אבל הקולות הללו, למרות השקט, התערבבו בקולות אחרים: בכי, תחנונים וקללות. הוא רכס את מכנסיו, ובתוך כך נרטבו ידיו. הוא הלך בכיוון הקולות שהיו כצלליות מתנועעות. כשהתקרב עוד, בזהירות, התבהרו הצלליות: גבר ואישה מתנועעים…. ובהתבהר הצלליות, התבהרו גם הקולות, והוא שמע:

– את בורחת ממני, זונה?… אני אהרוג אותך…

עומר הסתכל והבחין בגבר מעשן, שצעק אליו:

– היי, מה אתה מסתכל? לך מפה…

אבל עומר המשיך להסתכל, והגבר המשיך להכות את האישה שירכיה נחשפו, זעקות עלו מפיה, ופניה כוסו בדם. הגבר המעשן משך את חברו והזהיר: תעזוב אותה, מוראד, המשטרה תתפוס אותנו. עומר נפנה לחפש משטרה, אבל לא מצא דבר – לא קולות ולא קריאות, מלבד מוראד שהדף את חברו המעשן וחזר להכות אותה:

– כלבה! זונה!… אני אשרוף…

– אני לא אעשה את זה יותר… אני לא אעשה.

היא יללה ככלבה.

– לא אמרתי לךָ להסתלק, רכלן?

להב סכין צץ, ועומר נמלא אימה. מוראד נפנה אליו:

– מה אתה מסתכל? לך, או שאני אראה לך מה זה!

"אני מבקשת אחי, תציל אותי… הם יהרגו אותי… אני אומללה…. תציל אותי…" היא מתחננת.

מוראד ניסה להשתיק אותה, ובגופו הענק היכה אותה מכות נמרצות. להב הסכין היה עדיין מונף, והעשן המשיך לצאת מפיו. עומר רצה לומר:

– בושה! זאת נערה מסכנה, תרחמו עליה

אבל חזר בו, מפני שראה לנגד עיניו שלולית של דם וגווייה מרקיבה שעובד אשפה נתקל בה על המדרכה בשעת בוקר מוקדמת. הוא נסוג ופנה לסמטה אחרת, אבל המשיך לשמוע אותה מתחננת: "אללה יברך אותך, תציל אותי, אני אומללה… הם יהרגו או….", אבל הוא התעלם ממנה, משום שהיה קר ובטנו קרקרה מרעב. הוא ראה בדמיונו צלחת גדולה של מרק "חרירה", את חדרו המלא ספרים ועיתונים, ואת הרדיו המשדר את תוכניות הלילה…

הוא החיש את צעדיו בדרכו אל המרק ואל החדר ואל הרדיו. קול הבוכים המתחנן נעלם וגשם ירד, כי זה חורף שגרתי, ממש שגרתי.