Write Stories

אין תשובה. זה בסדר. אבל גם אם זה לא היה בסדר, מה אני יכול לעשות?

ריימונד קרבר, "מאין אני מתקשר", מתוך "דבר קטן וטוב", מאנגלית משה רון, הוצאת כתר

יניב, בן הזוג של נעמה, מדבר. יניב הוא ארכיטקט תוכנה, הוא מרוויח קצת פחות משיאני השכר במגזר הציבורי. זה לא קשור לשיחה שלנו אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו.

ארבעתנו יושבים מסביב לשולחן הסלון על ספות הטולמנס המעוצבות שלהם ומעשנים ג'וינט. בדיוק סיימנו ארוחת ערב בלתי מתקבלת על הדעת; ארבע מנות ברמת מישלן. נעמה הכינה כמעט הכול לבד, יניב עזר לה פה ושם, אפרת ואני הבאנו יין, זה כל מה שתרמנו לארוחה הזאת.

"זה לא שהיא כמו יהודייה בשואה, כן?" יניב נושף את העשן.

"מי דיבר על השואה? למה צריך לדחוף את השואה לכל דבר?" נעמה נשענת על כריות הספה, רגליה נחות על הירכיים של יניב. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו עכשיו, להתחלף איתו בכלל, בעצם לא, לא הייתי רוצה להתחלף איתו, לא הייתי מסוגל לסבול את זה, עדיף לבוא מבחוץ.

"ומה זה סהרונים?" אפרת מרימה את הקול חזק מידי, "זה לא מחנה ריכוז?" ואני חושב: למה, אלוהים אדירים, למה? 

"כלא סהרונים הוא מתקן למסתננים," יניב לא מתרשם, "זה ויכוח אחר, לגיטימי, אבל אחר. אנחנו מדברים כאן על עובדים זרים שהמדינה נתנה להם אשרת עבודה." הוא מעביר את הג'וינט לנעמה.

"כלא זה כלא." אפרת קובעת, ואני מתפלל שבכך זה יסתיים, אבל היא, כמובן, ממשיכה: "אתם קולטים מה קורה כאן? באים שוטרים לבית ספר, תופסים ילדה שנולדה בישראל וחיה פה כל החיים שלה, עוצרים אותה ושמים אותה בבית סוהר. אתה מדמיין שיעשו דבר כזה לשירה?" היא פונה אליי פתאום.

שירה היא הבת שלנו, בת שש, היא בבית עכשיו. הבייביסיטר שומרת עליה ועל גיא. שלוש שנים לקח לנו למצוא את הבייביסיטר הזאת. אפרת טיפלה במשימה הזו, כמובן, הכינה טבלת אקסל עם – אני לא צוחק – שלושים ושתיים שאלות, זימנה לריאיון כל סטודנטית אומללה שעשתה את הטעות והתקשרה. כשתשובה כלשהי של מי מהן לא הייתה לרוחה, או אם מי מהן העזה להביע צל של מורת רוח לנוכח הוויה דולורוזה שאשתי העבירה אותה, היא מיהרה לסמן בהסתר 'לא!' תחת העמודה 'החלטה'. למותר לציין שהיא לא מצאה אף מועמדת מתאימה. כשגיא נולד והגיע לגבורות — גיל שנה, כבר לא יכולנו יותר. רשימת השאלות הצטמצמה ואפרת עברה לטלפון והציגה למועמדות שאלה אחת בלבד: "האם את פנויה הערב?" ככה מצאנו את אורית, סטודנטית לתקשורת, תיבדל לחיים ארוכים. בזכותה התחלנו להבין מה קרה בעולם בזמן שאנחנו עשינו ילדים, אורית פתחה לנו את הדלת ואנחנו גילינו עולם.

כשאני לא עונה לשאלה שלה (מה בכלל אפשר לענות על דבר כזה?) היא ממשיכה: "ואז מטיסים אותה ואת המשפחה שלה לצד השני של העולם, וזורקים אותה למדינה שהיא לא ראתה בחיים, למדינה שהיא אפילו לא ביקרה בה אף פעם."

"את צודקת," אומר יניב, ואני מרים אליו את העיניים. במקרה הוא שלף את זה עכשיו או שהמפגשים ביניהם הספיקו לו כדי לעלות על ביטוי הקסם שמשתיק אותה?

"זו טרגדיה, אני לרגע לא מנסה להפחית בערך של זה, המדינה משחקת כאן משחק כפול: ביד אחת מייבאת עובדים, גובה כסף מהמעסיקים, ואז מגרשת אותם ובדלת השנייה מייבאת עובדים חדשים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד, תכלס, היא ואמא שלה לא עומדות בפני סכנה ממשית, זה לא שהן לא יוכלו להסתדר שם בשום אופן, הן לא יהיו זרות, יש להן את השפה, יהיה להן קשה, אבל הן יסתדרו. במציאות החיים שם, לעבוד בישראל זו פריבילגיה, כמו רילוקיישן משתלם, מצבן עדיין יותר טוב מרוב הילדות והאימהות בפיליפינים."

אני מסתכל עליו ולא מאמין, לא מאמין שאני אשכרה שוכב עם בת הזוג שלו. בהסכמה אני שוכב איתה, כן? בהסכמה ובידיעה של כל הצדדים. מרוב שכל העסק הזה לא יאומן אני מרעיף על נעמה תענוגות כאלה שהיא לא יודעת את נפשה. זה לא בגלל שאני איזה קזנובה, זה בגלל התשוקה שדעכה אצלם, ככה זה, קורה לכולם. שבע שנים, אף אחד לא מחזיק תשוקה שבע שנים. ואז בא מישהו אחר ודופק הפקה, נותן את הנשמה, אין מה להתפלא. אבל מה הוא מוצא באפרת? את זה אני לא מבין. בעצם, אני מבין טוב מאוד, גם אני מצאתי בה את אותו הדבר. אהבתי אותה כמו אני לא יודע מה. רק את העובדה הזו אני זוכר – זוכר שאהבתי אותה, לא זוכר איך הרגשתי כשאהבתי אותה, זה לא מתקבל אצלי על הדעת עכשיו, כמו חור שחור בזיכרון, כאילו מישהו אחר אהב אותה ככה, לא אני.

"נראה אותך," אומרת נעמה ומעבירה לאפרת את הג'וינט, "מחר אנחנו עולים לטיסה עם ניצן, לוקחים אותה מהבית שלנו, מהחדר שלה, מהחברות שלה, וטסים איתה למדינה אחרת, נגיד למדינה דוברת אנגלית, אבל כזו שניצן לא ביקרה בה אף פעם, עם תרבות אחרת, ומנהגים אחרים. נראה מה זה בעיניך "להסתדר". ואגב, תשכח מלשכור ג'יפ ולטייל בהרים, אין לנו כסף שם, גם לא חסכונות, נצטרך למצוא עבודה, אולי בהייטק, אבל בשכר מינימום. ניצן תיכנס לבית הספר המקומי, אף אחד לא ידבר איתה עברית. אין אייפון, אין סרטים בקולנוע, אין לקחת אופניים ולרכוב בשדות. אבל יש הרבה געגועים, לחברות, לחוף הים, לקיץ, למדינה שגירשה אותה כי היא נולדה לאמא הלא נכונה."

איזו אישה זאת. כל מי שפוגש את נעמה מיד מבין עם מי יש לו עסק; קודם כל היא אצילית, יש לה פנים אציליות, איך להסביר את זה? אפילו הקמטים הקטנים שמתחילים להיווצר אצלה — היא לא מנסה להסתיר אותם, כן? — כל אחד מהם יושב במקום. אלה קמטים של חיוך, של אור, לא של מרמור. היא, מה שנקרא, אשת אשכולות, אשת אשכולות של פעם, יודעת הכול, עושה הכול, ובתוך כל הטירוף הזה של קריירה, משפחה וילדים, מספיקה להתנדב במקלט לעובדים זרים, מבשלת נהדר, שוחרת שירה ותיאטרון, מתרגלת יוגה ומדיטציה, מתעניינת בבודהיזם ופילוסופיה. ואם כל זה לא מספיק גם פתחה קבוצת פייסבוק שנושקת עכשיו למאה אלף איש, בעיקר נשים, זאת אומרת, ואחרי כל זה עוד יש לה זמן לפוליאמוריה. 

נפגשנו ממש במקרה, באמצע הפארק, ביום שבת שמשי לפני חמש שנים. צעדנו זוג ועגלת תינוק לקראת זוג ועגלת תינוק. הבנות זיהו זו את זו, מיהרו להתחבק, ואז עברו להתפעל מהתינוקות זו של זו, בזמן שאנחנו, יניב ואני, עברנו להתפעל בחשאי מבנות הזוג זה של זה. בין לבין הספקנו להחליף מבט היכרות חטוף. יניב ונעמה – את זה אפשר היה לראות בקלות – היו הרבה יותר מגניבים ומעודכנים מאיתנו, אני לא מדבר על העגלה או על הבגדים, הם קראו זה לזו בת זוגי ובן זוגי, כי הם לא נישאו, ובמקום להתחתן באיזה אולם אירועים מעפן, כמונו, הם טסו לחופשה בסיישל, וכבר אז היו עמוק בפוליאמוריה. אנחנו אפילו לא ידענו על קיומה של המילה הזו. רק לפני כמה חודשים הרעיון הזה עלה בכלל, בין נעמה לאפרת. אפרת חזרה הביתה וסיפרה לי. היא לא הייתה בקטע, לקח לה זמן להפשיר. אני המתנתי בסבלנות. שיחקתי את התומך, המבין, המכיל, עד שערב אחד שאלה: "אתה רוצה לנסות?" ואני הרמתי את המבט מהסלולרי, לא עניתי מיד, הרהרתי בדבר, ואז, בנונשלנט, המהמתי מה שהיה אפשר לפרש כתשובה חיובית. כי בתחבולות תעשה לך אהבה. 

אפרת מעבירה לי את הג'וינט. אני מזדקף כדי לקחת אותו ממנה, אבל גם בשביל לסדר לי נקודת תצפית טובה יותר על הרגליים של נעמה. 

"אוקי, אני הולך איתך, השאלה היא מה עושים? מה עושים תכלס? הולכים להפגין, חותמים על עצומות? סבבה, זה חשוב, גם הצליח פעם או פעמיים, אבל בזמן הזה המדינה הספיקה כבר לגרש אלפים, נכון? אז מה באמת יציל את הילדה או הילד הבא?"

יניב מסתכל על נעמה, מחכה לתשובה. אני לוקח עוד שאכטה.  

"להסתיר אותה," הוא עונה לעצמו, "זאת הדרך היחידה, להסתיר אותה כאן בבית שלנו. וזה לא שנוכל לקחת רק אותה, כן? לא נוכל לנתק אותה מההורים, כל המשפחה תצטרך לגור כאן. ואם הם באמת יעמדו בפני גירוש הם גם לא יוכלו לצאת מהבית, כי משטרת ההגירה תחכה להם בחוץ, במקומות העבודה, בבתי הספר. אז בואי נבדוק רגע מה זה אומר: את פונה אל הילדה, או אל האמא ואל האבא, אם יש אבא בתמונה, ומזמינה אותם אלינו. אנחנו לוקחים יום חופש, מעיפים הכול מהממ"ד, מארגנים להם מזרונים, מסדרים להם מצעים, שמיכות, מגבות, מפנים ארון בגדים, מקום למברשות שיניים, מקום לנעליים. נצטרך גם להכין את ניצן, להסביר לה מי עומד לעבור לגור איתנו. היא תצייר להם ציור, נדביק אותו בסלוטייפ לדלת של הממ"ד. בערב הם יגיעו עם המזוודות שלהם. נשב איתם ערב שלם ונשמע את הסיפורים שלהם. אחר כך נלך לישון, שמחים וטובי לב. ומה קורה למחרת? מה עושים? לוקחים את ניצן לבי"ס והולכים לעבודה כרגיל? נועלים את הדלת ומשאירים אותם בבית? מה הם יעשו כל היום?"

"פנלים." אני אומר.

המבטים מופנים אלי.

"אם כבר…" אני מיתמם.

שתי הנשים חונקות את הצחוק רגע אחרי שהוא פרץ מתוכן. לא יעזור, ראיתי אתכן. השליפה שלי הייתה מהירה מהפוליטיקלי קורקט שלכן. אני מרוצה מעצמי. אחד מאחד הערב; מאה אחוז הצלחה. אפרת נותנת לי מכה גוערת בכתף, כמעט מעיפה את האפר. לפעמים היא כל כך נדושה שזה כואב. 

יניב מבקש ממני את הג'וינט. אני מעביר לו, הוא לוקח שאכטה ארוכה, נושף. 

"בערב נחזור הביתה והם יהיו כאן, נכין יחד ארוחת ערב, נצפה יחד בטלוויזיה, הבנות ישחקו בטאבלט, כבר לא יהיה לנו מה לומר להם, להם לא יהיה מה לומר לנו. כשתגיע השעה ניפרד כל אחד לחדר השינה שלו, ולמחרת נקום לאותו סיפור. ומה נעשה בסופי שבוע? נצא לטיולים? נבוא יחד איתם לארוחת שישי אצל ההורים שלך? את מדמיינת את זה קורה? וכמה זמן הם יגורו אצלנו, שבוע? חודש? שנה? לא נוכל פשוט לזרוק אותם לרחוב כשימאס לנו. את מבינה על מה אנחנו מדברים?"

יניב מגיש את הג'וינט לנעמה. היא אוחזת בו בקצות אצבעותיה הארוכות, האצבעות היפות שאני כל כך אוהב לנשק. נעמה מגניבה אלי מבט, מחייכת. היא יודעת טוב מאוד שאני בולע אותה במבטים כל הערב. וואו איזה מסאז' אני עומד לדפוק לך. אני אשתמש בשמן שנמצא אצלך קבוע ליד המיטה, אחמם אותו בין כפות הידיים ואמרח את כולך, מהעורף ועד אצבעות הרגליים. את כל השרירים אני אפרק לך, כמו שאת אוהבת. אני אחליק אל פנים הירכיים שלך. את תרימי את האגן ואני ארכן לפנייך ואנשק אותך שם. את תבקשי עוד, תתהפכי על הגב ואני אצלול לתוכך, אני אעריץ אותך שם, אני אנשוף בכלי שלך, אפיק מתוכך קולות ממיסים של עונג ושל פליאה. כשתגמרי, אני אלטף אותך בכל הגוף, עד שתפסיקי אותי, עד שתזמיני אותי אלייך, עד שתגידי: "בוא".

"תכלס זה אפשרי," יניב ממשיך, "אנחנו רק צריכים להחליט. לחסידי אומות העולם זה היה הרבה יותר קשה, גם להם היו את העניינים שלהם, את החיים שלהם, אבל הם בכל זאת עשו את זה. הם ויתרו על הפרס שמגיע לכל מי שמסגיר יהודי, וסיכנו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם. בשבילנו זו לא הקרבה כל כך גדולה, לנו אין עסק עם נאצים, ואם יתפסו אותנו לא באמת יוכלו לעשות לנו שום דבר. אז למה אנחנו לא עושים את זה?"

נעמה רק מעפעפת.

"אני שואלת את עצמי מאיפה נובע נאום התוכחה הזה, מה המקור שלו, על אילו כפתורים הסיפור הזה לוחץ לך? אני לא מבינה מה הטעם לקבוע מסמרות, ממש עכשיו, על כללי המוסר שלנו ושל כל העולם. יש ילדה בכל הסיפור הזה, יש לה שם, קוראים לה גנה, והיא רק ילדה."

יניב שותק סוף סוף. נעמה מעבירה את הג'וינט לאפרת. אנחנו יושבים כמה שניות ושותקים.

"בכלל שמעתם את כל הסיפור? אני לא סיפרתי לך," היא מביטה ביניב.

"אחרי שהגיעו אלינו תכתובות הוואטסאפ התארגנו בקבוצה, שניים הלכו לבית המעצר, לפגוש אותן שם, ואפרת ואני הלכנו לבית הספר, לברר עם השומר מה קרה. מצאנו אותו בשער, הוא עדיין שמר שם. הסברנו לו מי אנחנו ונראה שהוא שמח לשתף, לפרוק את זה, גם לו זו הייתה טראומה. הוא עמד בשער בית הספר באחת וחצי, חצי שעה לפני סיום הלימודים, וראה מכונית שחורה נעצרת לא רחוק מהשער, אבל גם לא קרוב מידי. הוא לא ייחס לה חשיבות, מכוניות עוברות שם כל הזמן. אחרי רבע שעה הוא שם לב שהיא עדיין שם ולא זכר שמישהו יצא ממנה. הוא חיכה קצת, אחר כך חשב לגשת אליהם, אבל הודה שפחד לעשות את זה, ממילא היה אסור לו להשאיר את השער ללא השגחה. אז הוא התקשר למשטרה, דיווח למוקד על המכונית החשודה וביקש שיזדרזו להגיע כי עוד מעט יגיע הצלצול ומאות ילדים יתחילו לזרום החוצה. המוקדנית אמרה לו שהיא שולחת ניידת. הוא ביקש ממנה שיגיעו מהר, אמר שיש לו תחושה לא טובה, והמוקדנית הבטיחה לו שהניידת יוצאת עכשיו. היא באמת הגיע מהר, התחנה לא הייתה רחוקה ותוך חמש דקות נעצרה ניידת מאחורי המכונית החשודה. השוטרים חיכו קצת ואז פתחו את הדלתות ויצאו שניהם מתוך הרכב. אחד מהם ניגש לחלון הנהג של הרכב השחור והחלון גלש מטה. השומר שמע את השוטר אומר: "אסור לעמוד פה." ואז שמע מתוך הרכב קול של גבר. הוא לא בטוח במאה אחוז אבל כמעט בטוח שהגבר ברכב ענה לו: "אז למה אתה עומד?" השומר כבר חשב: וואי וואי וואי, החברה האלה בצרות. אבל אז קרה משהו שהימם אותו לגמרי. השוטר חיכה רגע מול החלון הפתוח ואז הזדקף, סימן משהו לשוטר השני, ושניהם הסתובבו וחזרו לרכב המשטרה שלהם, אפילו בלי לעדכן אותו מה קורה, נכנסו פנימה, התיישבו, חגרו חגורות, הניעו את הרכב, ונסעו משם.

"בשלב הזה השומר כבר היה משוכנע שיש לו עסק עם משפחת פשע, אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב מה לעשות כי בדיוק אז השעון צלצל ואחרי חצי דקה התלמידים הראשונים התחילו לצאת לכיוונו ולהתקרב אל השער. הוא הסתובב אל הרכב השחור וראה שוטר ושוטרת במדים, מדים קצת שונים מאלה שהכיר, יוצאים מהרכב וצועדים לעברו. ילדים כבר צבאו על השער. אבל הוא לא פתח אותו, קודם פנה לשוטרים ושאל מה קורה, כשלא ענו לו ביקש לראות תעודת שוטר. השוטר והשוטרת שלפו תעודות ורק אז הוא ראה שהם ממשטרת ההגירה. הוא שאל אותם מה הם רוצים. הם לא ענו לו ופקדו עליו לפתוח את השער. כשהילדים התחילו לצאת הם עמדו בצד ובקלות איתרו את גנה. הם עצרו אותה. השומר לא יכול היה לעשות כלום. השוטרת נתנה לה יד והוליכה אותה לניידת."

אנחנו שותקים. אפרת נושפת כמויות של עשן סמיך אל התקרה. אני מסתכל על יניב ובבת אחת זה בא לי.

"אולי תסתיר אותם במשרד שלך." אני אומר.

המבטים חוזרים אלי.

"יש לך שם את החדר הנוסף הזה, שאתה לא משתמש בו, נכון? בוא ניפגש יום אחד, נארגן אותו, נזמין אותם לשם. ככה בערב לכל משפחה יהיה את השקט שלה. ואם יום אחד ידפקו לכם בדלת שני ילדים פיליפינים ויבקשו מכם להסתיר אותם תמיד תוכל להגיד: 'כבר הסתרתי במשרד'."

עכשיו כולם צוחקים, לא מעניין אותם כלום. אפרת מעיפה את הראש שלה לאחור וגועה בפה פתוח. נעמה מגלגלת צחוק מלא שיניים לבנות. אפילו יניב מחביא חיוך. שתיים משתיים. איזה ערב. אולי זה יזיז אותם סוף סוף מהאווירה המדכאת שלהם, מהחפירות של יניב, אולי עוד נספיק לעשות משהו חכם יותר עם הערב הזה.

"מישהו רוצה לשתות עוד משהו, תה? קפה?" נעמה מחלקת את המבטים בינינו.

אנחנו מסרבים בנימוס. אפרת סוגרת את הג'וינט במאפרה ונשענת לאחור. אנחנו ממשיכים להימרח ככה בסלון שלהם בלי בושה, נושמים את האוויר שלהם, שוחקים את הריפוד של הספות ואת הזמן של ארבעתנו, מתכרבלים כל אחד במחשבות של עצמו. אף אחד לא אומר שום דבר. 

"אמא…"

הקול של ניצן עולה מהחדר שלה. שכחתי בכלל שהיא כאן. נעמה מסתכלת על יניב, יניב מסתכל על נעמה. אף אחד מהם לא קם.

"אמא…!"

"אמא באה מותק." נעמה קמה, עוקפת את הספה ונעלמת במסדרון. זהו, סקס כבר לא יהיה פה הלילה. ילדים ערים זה כמו פצצת נפאלם על המאחז האחרון של מיליציית הליבידו. אנחנו יושבים בשקט, שומעים את הציוצים של ניצן, את קולות ההיסוי של נעמה. אפרת מניחה עלי את הראש. אני מחבק אותה. יניב שולף את הסלולרי. אני מחכה שנעמה תחזור, מסטול מכדי לקבל את העובדה שהערב נגמר, שהפעם נתנהג כמו שני זוגות רגילים שאוכלים ארוחה, מדברים על מה שמדברים עד השקט הראשון, ונוסעים הביתה. 

נעמה חוזרת מהמסדרון, מטופפת ברגליים יחפות, השמלה עוטפת אותה כל כך יפה. היא מתיישבת לצד יניב. הוא מניח את הטלפון בצד.

"נחזיק אצבעות." היא אומרת ונשענת על כתפו. 

"בובי, בוא נזוז." אפרת לוחשת.

"כן," אני אומר, אבל ממשיך לשבת. גם אפרת לא עושה סימנים של קימה. פתאום עוברת בי מחשבה נוראית: זהו, זה הסוף, יותר לא ניפגש. נמאס להם מאיתנו, הם יפסיקו לענות לטלפונים, יתנצלו בוואטסאפ שהם עסוקים, ויעברו לחברים הפוליאמוריים האחרים שלהם. בטח עומדים אצלם בתור, אנשים מגניבים יותר, מעניינים יותר, אצלנו אף אחד לא עומד בתור, אנחנו אפילו לא מכירים עוד אנשים שהם בקטע. זהו, צריך לקום, להציל את מעט הכבוד שעוד נשאר לנו, להשאיר לנו סיכוי כלשהו שהם ירצו להיפגש שוב. אני מרים את המבט אל נעמה ומיד מבין שהכול שטויות, שאלה סתם פרנויות מהחומר של יניב שדופק לי את המוח כמו פטיש של שניצלים. היא מחייכת אליי, נעמה, חיוך עייף אבל אמיתי, חיוך שאוצר בתוכו את הסוד הגלוי של שנינו. לא יעזור לי, החיים שלי דבש. סביבי מגרשים אנשים מהמדינה שלהם, קורעים משפחות, עוצרים ילדות. ואני אוכל טוב, מעשן מלא, טס לחו"ל מתי שבא לי, ושוכב עם אשת איש שלא אמורה לירוק בכיוון שלי.

"קדימה." אני לוחש ואפרת מהמהמת בהסכמה לתוך הצוואר שלי. אבל אף אחד מאיתנו לא קם.

עמוס הפליג בשבחה. הוא נכח בהרצאתה וחזר נלהב. "כל העיניים היו נשואות אליה. הקהל שאל שאלות והיא אפילו לא מצמצמה. ענתה על הכול ברהיטות. אי אפשר היה להאמין שהגיעה לאולם ההרצאות ישר מהטרמינל."

"אין לך מושג כמה שאתה צודק. האישה הזאת," הכרזתי והצבעתי על נועה שלבשה שמלת קטיפה סגולה בעלת צווארון, "היא כל כך עוצמתית, שגם אם רכבת נוסעת תפגע בה, הרכבת תתפרק ולא היא," אמרתי ורק כשהבחנתי בעשרות העיניים הנעוצות בי ושמעתי את  השקט שהשתרר סביבי הבנתי שדיברתי בקול רם מאוד, כנראה צעקתי.

אפילו אֶמָּה הצעירה ששטפה כלים במטבח עצרה ממלאכתה והפנתה אלינו את צדודיתה. מבט משועשע התרוצץ בעיניה הירוקות. צחקוקים מוחנקים נשמעו בסלון. אולי האורחים דמיינו כמוני מפגש חזיתי בין נועה לבין רכבת ישראל דוהרת; חלקיקי פלדה אדומים מתעופפים באוויר, גצי אש ניצתים במסילות, עשן עולה מייבבת חריקת הבלמים. נועה חייכה בהתנצלות לאורחים הנבוכים ולפי מבטיה הרושפים קלטתי ששתיתי יותר מדי והנחתי את גביע היין על השולחן. העמסתי סלט חסה עם פקאן מסוכר בצלחת, ושאלתי מתחטא, "יש כאן מישהו שעוד לא טעם מהסלט הנפלא של אשתי?"

בלילה במיטה, ממש לפני שנרדמנו נועה הפרה את שתיקתה הממושכת ואמרה בקול קר, יבש כקרח: "כל כך הרבה עוינות הייתה במשפט המכוער הזה שלך עליי ועל הרכבת." "איזו עוינות בראש שלך, רק רציתי לפרגן לך." אמרתי וניסיתי לחבק את גבּה, מוּצף אשמה אך נועה סילקה את ידי ולפני שקברה את ראשה בכרית סיננה, "לא רק עוינות, אלא גם שנאה. שנאה יוקדת."

                                                                          ***

בשלב הזה לא נועה ובטח שלא אני רצינו לחורר את מעטפת הסטטוס קוו הדקיקה של נישואינו. תומר ואביגיל למדו בתיכון, הקריירה האקדמית של נועה הסתמנה כמבטיחה עם קבלתה כמרצה מן המניין בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב ואני מוניתי לראש צוות פיתוח בחברת הייטק בה עבדתי שנים.

התהלכתי בתחושה שחיינו המשותפים מוגנים מפרצי רוחות רעות, כאילו פענחנו במאמץ רב קוד מוצפן של זוגות שהחליטו להישאר ביחד אחרי הכול ולהמשיך לנהל עסק משותף. כשהתגנבו לאוזננו שמועות על מכרים, שכני עבר, הורים של חברי ילדנו מבית הספר שהתגרשו, צקצקנו בלשון כרצי מרתון השולחים מבטי השתתפות לאלו שהשתרכו מאחור. הרגשנו ברי מזל שהצלחנו לאזן את מערך הכוחות בינינו לאחר שנים בהן כפות המאזניים היטלטלו בסערה.

הכרנו כשנועה שפכה עליי בטעות קפה חם בתור לקפיטריה באוניברסיטה העברית. היא קיבלה את ההפוך שלה ורצתה להימלט מגדוד הסטודנטים שצבאו על הדלפק. צעד אחד מיותר לאחור גרם לקפה שהחזיקה בכוס הקרטון להישפך. את הכתמים החומים על הסוודר שלי היא ניסתה ברוב אדיבותה למחות במפית.

היינו אז סטודנטים מבטיחים לתארים מתקדמים שזכו למלגות, והתחבטו מצחקקים לגבי הניסוח ההולם למכתב התודה הרשמי לתורם שבזכות מענקו הנדיב התאפשרו לימודינו והוענק לנו אופק מחקרי. היא לבשה אז ג'ינס משופשף, צבעה קצוות שיער אחת בסגול, התנדבה במעון לנשים מוכות ולמדה בחוג לחינוך. אני ענדתי עגיל באוזן, הרכבתי משקפי ג'ון לנון עגולים, טיפחתי זקן תיש ולמדתי מדעי המחשב. היה לנו מנוי סטודנטים לסינמטק ואהבנו לצפות בסרטים צרפתיים מה"גל החדש". אחרי הסרט ירדנו לעשן במדשאה של גיא בן הינום ולהציע פרשנויות בלתי מתקבלות בעליל לסרטים שצפינו בהם.

לאחר שנתיים התחתנו, ובמהרה החיים התנפלו עלינו בתביעות שהכריחו אותנו להיות אחראיים, רציניים ולעמוד בגזרת התשלומים החודשיים. כשהילדים נולדו בהפרש קטן אחד אחרי השנייה, קלילות החיים הסטודנטיאליים נמחצה לעד תחת כובד מטלות היום-יום הבלתי נגמרות. בתקופה הסהרורית של מחלות הילדים והלילות ללא שינה, החלטנו שנועה תמשיך בקריירה האקדמית ושאני אעבוד ואהיה המפרנס העיקרי.

בשנים הראשונות נועה עוד טרחה להתעניין אם אני חש החמצה על כך שלא השלמתי את לימודיי, אך ככל שנקף הזמן, היא חדלה לשאול ואני חדלתי לתהות מה היה קורה לו הייתי ממשיך בלימודי הדוקטורט. משכורתי היפה פרנסה את המשפחה ואני מיגנתי את עצמי בשגרת היום-יום שכללה יום עבודה ארוך שהסתיים רק בשעות הערב המאוחרות ונסיעות תכופות לחו"ל.

לזכותה של נועה ייאמר שבתמורה לפשרה הכפויה שלי, רוב הזמן היא הצליחה לא לנפנף בפלירט הקצר שניהלתי עם עמיתה לעבודה במהלך נסיעת עבודה לגרמניה. שבוע נעדרתי מהבית וכשחזרתי, הייתי נסער ומבולבל והתוודיתי קודח על כל חטאיי בנשימה עצורה. אז היא בעיקר שתקה, אולם חודשים ואולי שנים אחר כך הקניטה אותי ושאלה בעוקצנות מה שלום החברה הפרחה שלי. היא הניחה שניתקנו את הקשר מיד עם שובנו ארצה, ואני לא סיפרתי לה שהפלירט עם מירית המשיך עוד שבועות אחר כך. אמנם לא העזנו לשכב שוב בלהט כמו ששכבנו במיטה המוצעת בסדינים מעומלנים בחדר המלון המוסק בדצמבר במרכז ברלין, אך הִישנות הבגידה קרצה בכל פעם שנתקלתי בה בטעות במסדרון, מתחכך במלאות חזהּ ונמלא התרגשות, בכל ישיבת צוות בה שולחן עגול הפריד בינינו ובנק הזיכרונות המלוכלך רחש באוויר ועקצץ בפיתוי.

                                                                   ***

נועה רצתה לארגן מסיבה בביתנו לרגל פרסום המאמר האקדמי הראשון שלה בכתב עת בינלאומי יוקרתי לחינוך. הופתעתי מהצעתה, עד עכשיו הקפדנו לדלג על טקסים טרחניים. רצינו להעניק משמעות משלנו לאירועים ולכן ערכנו חתונה צנועה וברית מילה ביתית. גם את חגיגות הבר מצווה והבת מצווה המרנו בטיולים ארוכים בארה"ב ובאירופה. הייתה בינינו תמימות דעים שאין צורך להטריח את הדודות הרחוקות לנסוע עד ירושלים בשביל להגיש להן מאפה פילו ולקבל מהן צ'ק ונשיקה שמנונית מליפסטיק על הלחי. "הפעם אני רוצה לחגוג," הכריזה נועה והסירה את משקפי הראייה שלה שהשאירו את פניה עירומים וזרים. בגשר אפה נחרצו סימנים אדומים. היא קיפלה את עיתון סוף השבוע לשניים והניחה אותו על שולחן הזכוכית.

"מה קרה?"

"לא יודעת, אולי זה הגיל," משכה בכתפה, "הגיל שגורם לך להכיר תודה על כל מה שהצלחת להשיג בחיים."

"את צעירה מדי בשביל להתחיל עם הסנטימנטליות," הזהרתי והנחתי את רגליי המשוכלות על העיתון. נועה הסירה אניצים סוררים מהסוודר שלבשה ונדה בראשה. "זאת בכלל לא סנטימנטליות, אלא רצון לחלוק עם חברים את תחושת הסיפוק שלי."

שנים עבדה על המאמר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה שעסקה ב"'מושג העצמי' בקרב נוער בסיכון" וכעת חשה גאווה על כך שסוף-סוף זכתה לפירות של פרסום, הכרה, ומוניטין. אבל זאת לא רק גאווה, הסבירה, "אני מרגישה גם התרוקנות ממשהו שמילא את כל כולי."

"חשבתי שאת מתכננת להפוך את הדוקטורט לספר."

"ברור." היא הנהנה והשקע בסנטרה רטט, "אבל יש עוד זמן."

"את יודעת שאימא שלי תמיד אומרת שאסור להתרברב במזל הטוב, שזה יכול לפתוח עין הרע."

"על מה אתה מדבר?" היא צמצמה את עיניה וניסתה לכלוא את מבטי, "מה זה לפתוח עין הרע?"

"זה כמו לפתוח פה לשטן. המבט של אנשים קנאיים עלול להיות מסוכן, להזמין צרות."

"איזה שטויות, בחיי. אל תגיד לי שאתה מאמין בכל הדעות הפרימיטיביות האלו של אמא שלך," אמרה והביטה בי במבט ספקני שכמו אמד אותי מחדש ואז הוסיפה, "אני גם לא מתרברבת ולא משתחצנת, אני סתם רוצה להביע תודה על כך שאחת השאיפות שלי התממשה. שאחרי שנות עבודה רבות ומאומצות, סוף-סוף זכיתי להגשים חלום."

"עכשיו את נשמעת כמו מישהי שזכתה להארה."

"נו, באמת." היא רטנה בפה שהתעקם. אחר כך קמה, אספה את ספלי הקפה ושפכה את שאריות הנוזל המר לכיור, "אתה יודע למה אני מתכוונת."

                                                                    ***

מועד המסיבה נקבע לערב חמישי שלאחר חג פורים. שלושים המוזמנים היו רובם ככולם חברים שלה. מעט חברות ותיקות מהתיכון, והרוב קולגות מהאוניברסיטה: ראש החוג וכמה מרצים מהחוג שלה ומחוגים אחרים, ביניהם גם עמוס הידיד הגבעולי המזדנב שלמד איתה מהתואר הראשון ועבר איתה את כל התחנות האקדמיות המתישות שבדרך, חביב עליה ומשונה תמיד בעיניי. האורחים שאלו בנימוס מה להביא, אך נועה לא רצתה שיביאו עמם דבר. היא תדאג לכול. בתושייה של מארחת מנוסה הזמינה ארגז יינות שכלל יינות אדומים ולבנים, וגם כמה בקבוקי וויסקי. תפקידי היה לקחת את הארגז מחנות המשקאות, לקנות ירקות טריים בשוק ולאסוף מהקונדיטוריה היוקרתית מגש פטיפורים במילוי קרם קוקוס, שטרודל תפוחים ועוגת גבינה.

שבוע לפני המסיבה הצהירה נועה שברצונה לשכור את שירותיה של סטודנטית או סטודנט שיגישו את הכיבוד, יפנו את הכלים הריקים למטבח וידיחו אותם. היא אמרה שחשוב לה להיות כל כולה עם החברים שלה. הרי יש כאלו שמגיעים ממש מרחוק. מחיפה, מקיבוץ דפנה ואפילו זוג אחד שעקר לבוסטון לפוסט-דוקטורט וקפץ לביקור מולדת, הבטיח לבוא להגיד שלום. לנועה היה חשוב להעניק לכולם את מלוא תשומת הלב, לכבד אותם בנוכחותה ולא להתרוצץ מוטרדת בין המטבח לסלון כדי להביא למישהו קיסמי שיניים או לערבב את הרוטב בסלט.

"אביגיל או תומר לא ירצו לעזור, הא?"

"השתגעת? הם כן הציעו שיפנו לנו את הבית באותו הערב."

"וואלה."

"כן, לפחות הם לא יטרקו דלתות ויסתובבו עם הטלפון הנייד שהולך לפניהם כמו כלב נחייה."

אחרי סבב טלפונים קצר היא השיגה שם של מישהי מזוג חברים, שלא הכיר אותה אישית אבל שמע עליה משכנים. שמה היה אֶמָּה. היא הייתה צעירה בת עשרים ושתיים שחזרה לא מזמן מטיול בדרום אמריקה ועברה לירושלים מכרמיאל כדי לעבוד ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה. בטלפון היא נשמעה לנועה נחמדה ואדישה. ממש כמו הילדים שלנו, שהיו צעירים ממנה בשש-חמש שנים. נועה סיפרה שלא היה לה ממש אכפת מהי העבודה, לא היה לה אכפת משעות עמידה ארוכות במטבח, לא ממש היה לה אכפת מכלום. היא רק ביקשה שנועה תשלח לה את הכתובת שלנו בווטס אפ והודעת תזכורת יום לפני האירוע.

"איזה מין שם זה אֶמָּה? שאלתי את נועה כשלחצתי על שלט הטלוויזיה.

"תשאל אותה," אמרה נועה והתיישבה לצדי, מותחת גרב על קרסולה.

                                                                    ***

"אמא שלי קראה לי אֶמָּה כי היא מעריצה את ג'ין אוסטן," סיפרה לנו אֶמָּה שהייתה בחורה יפה ומושכת מאוד. היא הייתה אחת מהנשים הצעירות המשתמשות היטב במגנט משיכתן, מאלו שמנצלות עד תום את הקסם שהן מהלכות על גברים ומיטיבות לנצל בעורמה את העצבנות וחוסר השקט שהן מעוררות אצל נשים. שיערה הארוך והשחור דגדג את פלחי ישבנה העגול, עיניה היו ירוקות וגדולות ופיה נשאר פעור מעט כשהקשיבה.

"אמא שלי נולדה בליברפול. כבר עשרים שנה היא בארץ ועדיין יש לה מבטא בריטי כבד."

אמרה אֶמָּה ועפעפה קלות בריסים הצפופים שהאפילו על עיניה.

"נכון," ציינה נועה, "לג'ין אוסטן יש רומן ששמו אֶמָּה על שם הגיבורה הראשית. קראת אותו?"

"לא," אמרה אֶמָּה והעבירה את שערה הצידה, "זה אף פעם לא עניין אותי."

בחדר השינה, כשסגרתי את רוכסן שמלת הקטיפה של נועה היא רטנה שהיא לא מבינה את כל הצעירים והצעירות האלו ששום דבר לא מעניין אותם. בדרך כלל נמנעה ממתיחת ביקורת על הסטודנטים שישבו בכיתות הלימוד, ציניים בעל כורחם, בוהים בה במבט מזוגג, מפעם לפעם משחקים בגלוי בטלפונים הניידים שלהם ועונים להערותיה בגלגול עיניים.

בניגוד למרצים אחרים היא מעולם לא התבדחה על חשבונם או העתיקה את תכתובות המיילים העילגות ששלחו לה וקראה אותן בקול בישיבות סגל כדי להתנקם בזלזולם המופגן. בפניי היא הודתה שכל הדיבורים האלו על התמעטותו של הדור גורמים לה להרגיש זקנה להחריד. הרי גם כשהיא הייתה צעירה, הוריה חשבו שהיא וחבריה רדודים וחסרי דרך ארץ כי שתו וודקה במועדון האומן, בזמן שהם היו בטוחים בשיחותיהם הקדחתניות שהתנהלו בחדרים המטונפים והקרים בשבט הצופים שהם ישנו את העולם, יצילו אותו מאי הצדק ומחוסר השוויון.

"אבל גם הילדים שלנו ככה, נועה."

"ככה מה?"

"לא מתעניינים."

"נכון." היא נאנחה.

"איך אני נראית?" שאלה, החליקה יד על שמלתה ובידה השנייה הרימה את שיערה הערמוני וחשפה את עורפה ואת צווארה הארוך.

"נהדר," אמרתי ונשקתי על לחיה, נושם לקרבי את ריחה המוכר.

                                                                   ***

המוזמנים הגיעו טיפין טיפין והתאספו בסלון ביתנו שעבר מתיחה לרגל המסיבה. הספות הוצמדו לקירות, שולחן הקפה הורחק לחדר עבודה, השטיח הפרסי גולגל וזרי שושנים בצבע להבת אש פוזרו בכדים על כוננית הספרים העמוסה. די מהר נפטרה נועה כמעט לגמרי ממבוכת בעלת השמחה ורק אני שהכרתי אותה כל כך טוב, הבחנתי בדריכות הדקה שנמתחה על פניה, בשנינות הבזק שבה הגיבה להערות, ובחביבות המודגשת בה חילקה הוראות. אֶמָּה ביצעה את הנחיותיה במלואן: מילאה מגשים בגבינות מעושנות שקיסם ננעץ בטבורן ופינתה צלחות משומשות. היו ששאלו בלחישה אם הבחורה החמודה הזאת היא אביגיל, ואני לכסנתי מבט אל הישבן התפוחי והמוצק שלה וצחקתי, מה פתאום. אביגיל שלנו הרבה יותר צעירה והרבה פחות מנומסת. שתיתי כוס יין, ואחר כך גם שתי כוסיות וויסקי כשעמוס, המעריץ המושבע של נועה, החל לנדנד לי. הכרתי אותו מאז שהיה בן עשרים וחמש, וכעת לאחר יותר מעשרים שנה, שמר על בייבי פייס וגזרה נערית. רק המפרצים בפדחתו הסגירו את גילו. הוא הלל את נועה ואת ההרצאה ההיא שנשאה במכון הרטמן, שעתיים אחרי שחזרה מכנס חשוב בפריז, ואז נפלט לי המשפט המיותר ההוא על הרכבת. מבטה הצולב של נועה ליווה אותי עד לשולחן הכיבוד המתרוקן. מלבד סלט החסה שאכלתי ברעבתנות, נותרו רק כמה ברוסקטות יבשות שאותן כרסמתי בלי רצון. גבינת הקממבר שכל הערב שמתי עליה עין נגמרה וכך גם הפרוסות המגולגלות של הסלמון המעושן.

קצת לפני אחת-עשרה החלה התנועה לזרום החוצה. האורחים לבשו מעילים, הכתיפו תיקים ונפרדו ממני ומנועה בנשיקות ובלחיצת יד חמה. נשאר רק עמוס שהתיישב בספה ליד נועה שנראתה סמוקה וזקופה בשמלת הצווארון שהאריכה את גווה. פיניתי כלים למטבח וכל הזמן לכסנתי מבטים לעבר נועה ועמוס שהתווכחו בלהט. שוב היטגנה בבטני השאלה אם הם באמת רק ידידים. ואם הם באמת רק ידידים והיא מעולם לא נמשכה אליו כפי שטרחה להדגיש אז למה אצבעות הפסנתרן הגרומות שלו התהדקו מפעם לפעם על כתפה ומדוע היא לא טרחה לסלק אותן אלא הסבירה לו בעיניים נוצצות את חשיבות תוצאות המחקר האחרון שערך הפרופסור הבכיר בחוג שלהם. היא הייתה כל כך מרותקת לטענתו של עמוס שהתעקש שמדובר במִחזור של מחקר ישן עד שבקושי זיכתה את אֶמָּה במבט כשזו הודיעה לה שסיימה את עבודתה. נועה איתרה אותי יושב על שולחן במטבח וביקשה בקול צונן, כעוס עדיין מהערתי הטיפשית על הרכבת שאקפיץ את הילדה המתוקה הזאת לביתה ואשלם לה.

חיפשתי את המפתחות, תוהה אם עמוס יהיה מספיק נועז או מיואש לפתות את נועה. הוא תמיד היה סוג של נמושה בעיניי, אולי מפני שידעתי שהיה נשוי פעם לזמן מאוד קצר לאישה סקנדינבית. לאחר גירושיו הכושלים מהסקנדינבית בעלת הכתפיים הרחבות הפך למין זאב בודד, סרבן מושבע לדייטים שהסתובב בטריקו מודפסת בכל ימות השנה באולמות הספרייה הלאומית ובשעות הצהריים תר בעיניו אחר מכרים לחבור לשולחנם בקפיטריה. רגע לפני שעזבנו את הבית קמה נועה מהספה, העיפה מבט על המטבח הנקי והכיור הריק ואמרה לאֶמָּה שהיא מודה לה על עבודתה הנהדרת. לי היא הורתה לשפוך את הזבל, הוא בטח עולה על גדותיו. קשרתי את שתי שקיות האשפה הכתומות ומלמלתי ברכת לילה טוב קפוצה לעמוס.

                                                                ***

ברדיו התנגן השיר Hey"" של הפיקסיס. הייתי עדיין מסוחרר מעט מאלכוהול שזרם בדמי, הגבהתי את הווליום ושרתי בקול. אֶמָּה ישבה לצדי במושב ליד הנהג וזמזמה את המילים.

"את לא צעירה מדי בשביל השיר הזה?"

"אני בכלל לא צעירה, ויש לו קצב סקסי שמתאים לכל גיל."

"את צודקת," אמרתי וכשהגבהתי עוד את הווליום, אצבעותינו התנגשו. לרגע תפסתי את ידה וכששחררתי אותה, היא צחקה והגביהה את המוזיקה עד למקסימום. תופפתי על ירכי את הקצב ואז החליקה ידי עד לירכה. לשתי את בשרה וטיילתי עם אצבעותיי רחוק יותר בין רגליה. חלציי התמתחו בהתרגשות כשהיא פיסקה מעט את ירכיה עבורי, פילסה בשבילי דרך. הלמות התופים ואפלת הלילה גרמו לי להרגיש חי וצעיר. רמזורים כתומים מהבהבים פינו לנו באדיבות את הכביש ואֶמָּה הנחתה אותי בקול נמוך למסלול המהיר ביותר לדירת השותפים שלה ברחוב טשרניחובסקי. כשהגענו היא ציינה שאוכל לחנות צמוד למדרכה האפורה.

"מה אתה עושה?" שאלה מופתעת כשחניתי מתחת לאחת החניות המקורות של הבניין.

"אי אפשר לחנות בפנים." פסקה, "החניות מסומנות לפי מספרי הדירות."

"אל תדאגי, לא אשאר פה כל הלילה."

הרמתי את סריג הטוניקה הלבן שלבשה וידיי טיפסו במעלה בטנה הרכה ומשם לשדיה. ביד אחת חפנתי שד עגול ובידי השנייה חרטתי אדוות הולכות וגדלות על פלח ישבנה.

"לא כדאי," אמרה אֶמָּה ולא ידעתי אם היא מתכוונת לחנייה שאליה פלשתי, או לכל מה שהתרחש ומלמלתי, "שום שכן לא יבוא לחנות עכשיו בחצות הלילה." היא זרקה משהו סתום, אבל אני הייתי כבר להוט לגמרי. כיוונתי את החימום על העוצמה הגבוהה ביותר ועברתי למושב האחורי. היא שלחה רגל אחר רגל למושב האחורי וקרסה בדרך. בצחקוקים קולניים הסיתה את שערה לאחור, כאילו הוא שהכשיל אותה ואני אספתי אותה לחיקי. עזרתי לה לחלוץ את מגפיה ולהפשיל את מכנסי הטייץ' השחורים שלבשה, ואז קילפתי מעצמי את הג'ינס והסרתי את משקפיי.

ממש לפני שהשתחלתי לחום גופה, שאלתי אותה אם יש לה קונדומים. אֶמָּה אמרה שכן וגררה מהמושב הקדמי את תיק הצד הזעיר שלה. "אין כמוך," לחשתי מתנשף באוזנה בזמן שהיא קילפה את העטיפה והגישה לי את הגומי הדביק. ליקקתי במרץ את קונכיית אוזנה המתוקה וחדרתי לתוכה. תנועותיי הלכו והעמיקו בהשתלהבות עד שגמרתי, ואף שהיא גנחה ונאנקה לא ידעתי לבטח אם נהנתה.

הייתי חייב להשתין וכשחזרתי רועד מכפור הלילה, משפשף את כפיי להתחמם מצאתי את אֶמָּה יושבת לבושה לגמרי במושב הקדמי של הרכב, שערותיה הארוכות מסתירות את פניה המורכנים. הטלפון הנייד שבידה בהק בחשכת הלילה. היא הקישה במהירות מסחררת על המקשים ואני תהיתי מה היא עושה. מתכתבת עם מישהו? כותבת סטורי? גולשת באינסטגרם? באגביות שאלתי אותה במה היא כל כך עסוקה. אֶמָּה הסתפקה במשיכת כתפיים קלה. לחצתי על מפזר האדים שניקה את המסך הערפילי וחשף מחדש את השמשות. "את רואה שאף אחד לא ביקש את החנייה שלו?"

"אההא… " השיבה ושברה את המבוכה בחיבוק מרפרף. לפני שנעלמה אמרה "ביי אילן," וטרקה את הדלת.

                                                                 ***

בבוקר שאחרי המסיבה, נועה עדיין התעלמה ממני ואני התחמקתי ספוּג חרטה ממבטיה. "לא שילמת לה." הודיעה לי בצהריים בטלפון, ואני התקשיתי לזהות לפי טון קולה הקורקטי אם מהלה את דבריה בציניות, אם היא יודעת עוד משהו.

"אתה מקשיב? לא שילמת לה. לא שילמת לאֶמָּה."

על מה בדיוק לא שילמתי, חשבתי ולחיי פרכסה בעצבנות. נזכרתי שיצאתי מהבית עם שתי שקיות זבל, לא היה זכור לי בכלל שלקחתי איתי ארנק. ככל ששִחזרתי את קורות ליל אמש, לא עלתה בזיכרוני תמונה שבה אני שולף את ארנקי מכיסי ומשלם.

"נכון. לא שילמתי," אמרתי וניסיתי לייצב את הרעד שבקולי, תוהה אם אֶמָּה סיפרה לה על אמש, רמזה לה משהו בשיחת הטלפון. לנועה הייתה יכולת מופלאה להשהות את עלבונה, לאבּן אותו עד לשחרורו ברגע המתאים. כשהיא הכתיבה לי עניינית את מספר הטלפון שלה וביקשה שאטפל בזה ואמנע חוסר נעימות, הבנתי שניצלתי. אֶמָּה לא סיפרה לה כלום. אם נועה נשמעת כל כך עניינית זה בגלל המשפט המיותר על הרכבת, שבעקבותיו עוד בוא תבוא שיחת נזיפה ובגלל רגישותה המופרזת לזכויות עובדים.

נועה נהגה לטעון שמתן תנאי שכר הוגנים לכלל האוכלוסייה ובפרט לעובדים חסרי מעמד היא התשובה למיגור האלימות בחברה הישראלית והתרופה לכל תחלואיה. לא התנגדתי לדעותיה, אך לעתים הסתייגתי מהן. הרגיז אותי שממרום מעמדה במגדל השן נועה מתיימרת להציע דיאגנוזות גורפות לעלובי החיים, לנרקומנים, לזונות, למבקשי מקלט, למהגרי עבודה זרים. ומה היא בכלל יודעת על מצוקות, ילדת שמנת מבית הכרם שמעולם לא חשה על בשרה את צריבת עליבותו של העולם.

קבענו להיפגש באותו הערב בכניסה לקפה במעלה רחוב בצלאל. אֶמָּה הגיחה מפינת רחוב סמוך וכשהבחינה בי חייכה ונופפה לי לשלום. שאלתי אותה לשלומה והיא סיננה שקמה לא מזמן והיא עדיין נורא עייפה. הכלב של אחד השותפים שלה נבח כל הלילה והיא לא הצליחה לישון. היא כועסת על עצמה שבכלל הרשתה שכלב פינצ'ר חום קטן ומכוער יעבור לגור אצלם ויתרוצץ לה בין הרגליים. למה הסכימה, הרי היא שונאת כלבים והייתה יכולה להגיד לא. העיניים שלה באמת נראו אדומות ומצומצמות לחריצים וכשקיטרה נשמעה מאוד ילדותית. כתפיה היו שמוטות וארשת שעמום נתלתה על פניה. היא נראתה כמו נערה מנומנמת, שונה לגמרי מאמש.

נתתי לה מעטפה עם 350 ₪ ואמרתי לה שאני מצטער. אתמול בלילה שכחתי את הארנק והעניין לגמרי פרח מזיכרוני. אֶמָּה לקחה את המעטפה והוקל לי שהיא שיתפה פעולה עם התעלמותי. כאילו באמת היה ערב תמים אתמול, והיא הייתה בחורה שבאה לשטוף אצלנו כלים לכמה שעות ספורות כדי לעשות כסף. ממש לפני שנפרדנו, ביקשתי שבפעם הבאה, אם היא צריכה משהו אז שתפנה אליי כי נועה מאוד עסוקה בימים אלו. "אבל אין לי את המספר שלך," היא אמרה בהתפנקות ומוללה קצוות שיער.

"נכון," אמרתי והכתבתי לה את המספר.

                                                                    ***

את גודל טעותי הבנתי רק כעבור שבועיים כשאֶמָּה התקשרה אליי כשהייתי בעבודה. בזמן הזה כמעט ולא חשבתי עליה. ואם כן נדדו מחשבותיי אליה היו אלו מחשבות דחוסות, כפי שנזכרים בנהג שאתו היית מעורב בתאונת דרכים קלה; הדפיקה בפח הפגוש כבר תוקנה מזמן, והרצון להיפטר מהזיכרון המעיק נהדף כל העת בסידורים בירוקרטיים תפלים שדרשו תשומת לב וטיפול.

"מה שלומך, אילן?"

"בסדר," עניתי והלכתי לכיוון המטבחון הריק, שם הייתה יותר פרטיות מאשר בחלל העבודה המשותף.

"ניסיתי להשיג אותך בשבוע שעבר."

"כן, הייתי בחו"ל בנסיעת עבודה," שיתפתי בלי רצון.

"איך היה?"

"בסדר. ניסיתי לייצב את קולי העצבני, "מה את רוצה, אֶמָּה?"

היא אמרה שחישבה שוב את הכסף שקיבלה מאתנו ומשהו עדיין לא מסתדר לה.

"מה בדיוק לא מסתדר לך?" שאלתי וכדור חום שהתמלא וגדל בקיבתי התגלגל מעלה בגרוני עד שהציף את פניי. "קיבלת 350 ₪ על שלוש שעות עבודה… "

"אני יודעת. זה באמת יוצא תשלום יפה לכל שעה ואני מניחה שכולל גם טיפ… אבל זה עדיין לא כולל הכול…"

שפתיי התהדקו, "זה לא כולל מה?"

לאחר כמה שניות של שתיקה פסקה, "זה לא כולל נסיעות."

רגלי החלה לרקוד בעצבנות. "הסעתי אותך כיוון אחד," אמרתי ומיד התחרטתי על אזכורה המפורש של הנסיעה במכונית כי אֶמָּה ציינה בקול ארסי, שאם אני לא מבין שמגיע לה לקבל גם החזר על הנסיעות, אז בטח נועה תדע בדיוק מהן הזכויות שלה.

מאוחר יותר באותו הערב נפגשתי איתה מתחת לדירתה בטשרניחובסקי ונתתי לה מעטפה עם עוד 350 ₪.

                                                                  ***

כעבור שבוע וחצי היא התקשרה אליי שוב ואמרה שבדקה את החוקים באינטרנט ומצאה שמפני ששילמנו לה באיחור ממועד ביצוע העבודה המזדמנת היא צריכה לקבל גם פיצוי על הלנת שכר.

"איזו הלנת שכר, על מה את מדברת, אֶמָּה?" שאלתי וידיי הפכו קרות.

"יש לי קישור, רוצה שאשלח לך או לנועה? לפי הבדיקה מגיע לי עוד 500 ₪. תאמין לי שבדקתי טוב-טוב את כל הזכויות שלי…" היא הטעימה את המילים והרגשתי שתוך כדי דיבור היא שותלת בחזי סיכה חדה שעלולה לנקב את ריאותיי. זועף אמרתי שניפגש בחניון של גן הפעמון בעוד כשעה וחצי. נסעתי במהירות מופרזת. חציתי באור אדום, לא נתתי זכות קדימה לזקנה שדידתה עם מקל הליכה. רציתי לסיים עם העניין הזה כמה שיותר מהר.

אֶמָּה ישבה על ספסל, סמוך לפח מתפקע משקיות ומעטיפות חטיפים, עטופה במעיל צמר שחור. בתחילה לא זיהיתי אותה כי הסתפרה. השיער שלה הגיע עכשיו עד לקו הלסת ובאור הפנס הכתום עדיין הייתה יפה, אך אולי מפני שלא הייתה מאופרת, עור פניה נראה מעט אפרפר ומלוכלך.

נתתי לה 500 ₪ שהיו לי במזומן בארנק, וכשהיא ספרה מול עיניי את השטרות בתנועה מיומנת ובשביעות רצון מגורגרת, הייתי בטוח שהיא התייעצה עם מישהו לפני שרקחה את מהלכיה האחרונים. בטח סיפרה הכול לחברה או לידיד קרוב ואלו יעצו לה לסחוט אותי. אולי אחר כך הזמינה את כולם לטקילה על חשבונה בבר צפוף, והתלוצצה עם כולם על חשבוני. הייתי מטרה נוחה והסקס החד-פעמי בינינו היה אירוע מושלם לסחיטה. גבר בן קרוב לחמישים שקיים יחסי מין מזדמנים עם צעירה שהייתה יכולה להיות הבת שלו. ללא מאמץ אפשר היה להציג את הסקס שעשינו במושב האחורי כמקרה של אונס ותקיפה מינית, בקלילות היא הייתה יכולה להחריב את חיי.

בחנתי את פניה לברר אם היא מוסרית, אם היא בעלת ערכים ועד כמה תמתח את המשחק הארור הזה עוד. תהיתי אם יש לה הורים, אם יש לה אבא בגיל העמידה שהייתה יכולה לדמיין אותו לנגד עיניה ולהתמלא חמלה לנוכח הסתבכותו חסרת האונים. לחצתי על כפתור ההקלטה במכשיר הנייד שלי ואמרתי, "אֶמָּה, קיבלת די ויותר כסף על שעות עבודה ספורות. אני חושב שמספיק עם העניין המופרך הזה."

היא צחקה בקול רם ונשמעה כמו מכשפה או שחקנית משוגעת ואני שנאתי אותה ורציתי לצעוק עליה שתפסיק לאיים עליי. שאני לא מפחד שתלשין לנועה על הסטוץ שלנו כי הנישואים שלנו מספיק חזקים בשביל לעמוד בעוד סחף של אכזבה.

"כן, זהו," מלמלה כשנרגעה מצחוקה ואז שלפה סיגריה מתיקה, הציתה אותה ושאפה מלוא העשן לריאותיה.

"לא ידעתי שאת מעשנת", ציינתי.

"אתה לא יודע עליי הרבה דברים," אמרה וזנב חיוך מריר כבש את פניה.

"רוצה אחת?"

"לא, לא," אמרתי ותחבתי את ידיי לכיסים, נחפז לעזוב את המקום.

                                                                 ***

לא שמעתי ממנה זמן רב וחיינו חזרו למסלולם הרגיל. בקיץ טסנו כולנו לכפר נופש למשפחות במרכז הולנד, והפרשה עם אֶמָּה גרמה לי להרגיש אסיר תודה על חיי המשפחה הנוחים שניהלתי. ילדיי המתבגרים היו סרבנים סדרתיים ומיאנו להשתתף בכל מסלול אופניים או סיור במוזיאון שהצענו להם, כפי שמתבגרים נועדו להתנגח ולהאיר את התוכניות של הוריהם באור ארכאי ומגוחך, אך בסופו של דבר היו ילדים טובים. חשבתי שאביגיל, בת השש-עשרה לא הייתה מעלה על דעתה להפיל בערמומיות גבר בפח כפי שאֶמָּה עשתה.

הוקרתי מתמיד את נועה, שתמיד הצטיירה בעיניי כאישה חכמה ואצילית, ביחסה האוהד לסטודנטים שלה, בהתנדבויותיה למען נשים במצוקה. כשחזרנו מהחופשה עזרתי לה ככל שיכולתי לבחור עורך מתאים לעבודת הדוקטורט שאותה רצתה לעבד ולהוציא לאור כספר. הקשבתי לרעיונותיה והשאתי עצות בנוגע לקורס החדש שפיתחה ותכננה להציע לחוג. יחסי המין שלנו חזרו להיות לוהטים. חשקתי בה, נצמדתי אליה וליקקתי את כל כולה. נועה הייתה מעט נבוכה מלהט תאוותי, אך קיבלה את שפע תשוקתי כמנחה על שגרת נישואינו. ואולי ייחסה את השינוי להפצעתה השרירותית של תקופה טובה בזוגיות, מאלו שמגיחות אחת לכמה שנים לאחר תלמי שגרה ארוכים, כמו חבילה אבודה בדואר שמגיעה לאחר שכבר שכחת מקיומה.

בספטמבר לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית נועה הייתה עסוקה מאוד. היו לה מאמרים רבים לסרוק, ספרי מקור להשיג. גם אני הייתי עסוק בפרויקט שפת תוכנה חדשה בשיתוף צוות אמריקני. על אף ששנינו התבצרנו בעומס היומיומי, בערבים לעתים קרובות בילינו ביחד. מדי פעם יצאנו לאכול יחד ארוחת ערב במסעדה ואפילו חידשנו את המנוי בסינמטק.

חודש לפני פתיחת שנת הלימודים,  כמה שעות אחרי צאת חג שמחת תורה הופיע מספרה על הצג. "זאת אני."

רציתי לנתק. נועה הייתה בסלון, קראה ספר ושמעה אותי. "אני בבית," השבתי רועד, "נדבר מחר בעבודה."

"תחזור אליי." קבעה אֶמָּה ונועה שאלה אם זה שוב פעם בנצי מהצוות. הוא היה מתכנת החדש שניחן בעודף מוטיבציה לעבוד בכל שעה אפשרית, הכול בשביל להתחנף למנהל ולהכתיב סדר יום עקמומי שבו העבודה היא לפני הכול.

"כן," שיקרתי, "איך ידעת?"

"מתי הוא סוף-סוף יכבד ימי חופש, ויבין לא להתקשר בערבים. מה כל כך דחוף לו? היית צריך להיות קשוח אתו. הרבה יותר קשוח."

"צודקת. אני מכין קפה, רוצה?

למחרת בבוקר חניתי את הרכב בחניון ובמקום לעלות במעלית, יצאתי החוצה והלכתי במדרכה עד לקומת הכניסה בבניין הגבוה שבו שכנו משרדי החברה. רק לעתים רחוקות צעדתי את המסלול הזה ברגל וכעת הבחנתי שהזגוגיות המושחרות של חלונות הבניין נראות מבחוץ כמו משבצות מושחרות בתשבץ. בדרך טלפנתי אל אֶמָּה. היא לא הסכימה להגיד מה רצונה בטלפון וביקשה להיפגש אתי פנים מול פנים ולדבר.

"על מה יש לנו לדבר, חשבתי שכבר דיברנו על הכול." ציינתי בקול עֵצי.

"אם אתה מעדיף שאדבר עם נועה, אז אין בעיה. אני יכולה לפנות אליה. למען האמת, בנושא הספציפי הזה אני כמעט בטוחה שהיא תוכל לעזור לי יותר ממך." נשכתי את שפתיי בעצבים ואמרתי שניפגש בגן העצמאות מחר בשבע בערב.

אֶמָּה לבשה חצאית מבד הודי אוורירי וצבעוני וגופייה. כתפיה החשופות היו שזופות. כשהתקרבתי היא קמה מהספסל ושופעת נחמדות סיפרה שלפני יומיים חזרה מסיני, שם השתתפה במסיבת טבע. היא ציפתה שאשאל אותה איך היה.

 "מה את רוצה?" שאלתי קצר רוח.

היא מתחילה ללמוד, אמרה בקול מלא גאווה. היא שבקושי עמדה בבחינות הבגרות, הצליחה לשפר ציונים בכמה מקצועות, לעשות פסיכומטרי ולהתקבל לחוג לעבודה סוציאלית. "מזל טוב," עניתי מנוכר והיא התעלמה לגמרי מאדישותי ובמלוא ההתלהבות תיארה עד כמה מדובר בהישג עבורה. היא שגדלה במושב נידח ליד כרמיאל, היא שאיש מבני משפחתה מעולם לא למד לתואר ראשון, ושההישג הכי גדול שלהם היה להתקבל לנבחרת הכדורגל האזורית.

"אתה יודע, שמתוך קורסי הבחירה לקחתי גם קורס אחד של נועה מהפקולטה לחינוך?"

ניסיתי להסתיר את התחלחלותי מדבריה. הרגשתי שוב את הסיכה מתנועעת בריאותיי מאיימת לחורר אותן אם אעשה תנועה אחת מיותרת. נתקפתי סחרחורת.

אֶמָּה השתעלה ואמרה שבני זוג משכילים וליברלים כמונו ודאי ירצו לתמוך בלימודיה של סטודנטית מהפריפריה.

"על מה את מדברת, לעזאזל?" בעטתי ברגלי בחצץ.

"עבדתי במלצרות כל החופש וחסכתי 6,000 ₪. עדיין חסרים לי 5,000 ₪ בשביל לשלם את שכר הלימוד לשנה הראשונה."

"מה? את רצינית?"

"רצינית מאוד. תתייחס לזה כאל סוג של מלגה."

שתקתי ושמעתי את הלמות לבי דוהרות בקצב מסחרר. בו במקום היא שלחה לי במסרון את פרטי חשבון הבנק שלה כדי שאעשה לה העברה בנקאית.

חזרתי לרכבי נסער, מקלל את הרגע שבו פגשתי אותה. החלטתי לספר הכול לנועה, היא תעמוד בזה. היא תבין. שקל אני לא אשלם יותר לכלבה הזונה הזאת. היא לא תסחט אותי יותר. בערב חזרתי בלב על עיקרי הדברים שתכננתי לומר לנועה, אך בדיוק כשעמדתי לספר לה, ראיתי שהיא נרדמה עם ספר במיטה. הסרתי בדממה את משקפיה וכיביתי את מנורת הלילה.

                                                                  ***

למחרת הייתי פחות החלטי וחשבתי שאולי אתייעץ קודם לכן עם ישי, חבר טוב שלי מהמילואים שהיה לו ניסיון עשיר בקשרים עם נשים. חלקם היו קשרים לא כשרים, מיעוטם הסתבכו והסתיימו בתביעות מכוערות, אבל ישי תמיד יצא מכל פרשיה חבוט אך מלא תובנות. נפגשנו באמצע היום בבית קפה הומה במרכז הטכנולוגי במלחה.

שתינו בירה וסיפרתי לו הכול. הוא לא התפלא, קשה היה להפתיע טיפוס מחוספס כמוהו, אבל הוא כן כחכח בגרונו ומלמל שלנשים הצעירות היום אין אלוהים, פשוט אין אלוהים. אחר כך קבר את ראשו בידיו ואמר, שאני ונועה נראינו לו תמיד זוג יונים, מתואמים כאלו. משתווים כמו שהסבתא המנוחה שלו נהגה לומר, ומי היה מאמין.

לגבי הווידוי בפני נועה והסירוב לתשלום הוא חשב ההפך ממני. לנועה אל תספר כלום ולבחורה תשלם, הוא פקד עליי. תשלם לה ותחתים אותה על מסמך שזהו התשלום האחרון, או יותר טוב תקליט אותה אומרת שמדובר בתשלום האחרון בהחלט ושהיא לוקחת בחשבון שאם תסחט אותך שוב, אתה פונה למשטרה.

"אתה בטוח?"

"זאת הדרך היחידה שלך להיפטר ממנה ולהציל את הנישואים שלך."

פעלתי בדיוק כפי שישי הנחה אותי. נפגשתי אתה בבית קפה פינתי במרכז מסחרי שומם. אֶמָּה הסכימה שאקליט אותה אומרת בקולה שזוהי דרישת התשלום האחרונה שלה ממני. היא חזרה אחרי המילים שהכתבתי לה בקול מודגש ותיאטרלי ולא הפסיקה לגעת בשערה ולצחקק בטיפשות. למחרת העברתי מחשבון בנק רדום בבנק הפועלים שניהלתי עוד מימי רווקותי 5,000 ₪ על שם אֶמָּה רהב. קיוויתי שהפעם זה באמת נגמר.

                                                                   ***

שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים האקדמית היא שוב טלפנה. הייתי בקניות בסופר, וכשזיהיתי את מספרה מתנוסס על הצג, עצרתי המום. לחצתי על כפתור ההקלטה ועניתי. אֶמָּה שאלה לשלומי בטון עולץ וסיפרה שהלימודים באוניברסיטה מעניינים מאוד, ושכבר בשבוע הראשון גילתה שבאותו החוג שלה ממש לומדים גם שני ידידים חמודים שלה מהצבא ועוד חברה ותיקה מכרמיאל, ושאחד הקורסים המרתקים ביותר שבחרה הוא הקורס שאותו מלמדת נועה.

"הייתי בינתיים בשני שיעורים אצלה ואתה לא יודע כמה אשתך מוכשרת וחכמה…"

כשהזכירה את נועה גופי התקשח ופי התייבש. אֶמָּה סיפרה שהיא ישבה בשורות האחרונות באולם, ושהיא וידידיה התפעלו לא רק מההרצאה המרתקת שנועה העבירה, אלא גם מחוש ההומור החריף והמראה האלגנטי שלה.

"היא לבשה מקטורן מחויט שגרם לה להיראות זקופה ודקה ואספה את שיערה כמו בלרינה, והידידים שלי התלהבו ממנה כל כך… התלחששנו עד שנועה פנתה אלינו והציעה שאם אנחנו מדברים על נושאים מסעירים כל כך, אז אולי נשתף בהם את הכיתה כולה? היא לא זיהתה אותי, חיכיתי שתקרוץ לי או תחייך, אבל הבנתי שבשבילה אני סטודנטית אחת מתוך מאות שהיא מלמדת…"

פניי החווירו כשאֶמָּה המשיכה לספר שבסוף השיעור, כשכולם יצאו לעשן בחצר, היא הייתה חייבת לספר להם שבאביב היא ביקרה בביתה המטופח ועמוס הספרים בשכונת ניות, ואפילו עבדה אצלה לכמה שעות! החברים שלה רצו לשמוע פרטים פיקנטיים ומשכו בשובל שמלתה כמו ילדים שמנדנדים לאמם, אבל היא, כך סיפרה — התאפקה, ממש נשכה את הלשון כדי לא לספר את הדבר העסיסי ביותר, את העובדה שהיא ולא אחרת שכבה עם בעלה. עם בעלה של נועה לוין. "חברות שלי המשיכו להציק לי ואני הרגשתי שעוד שנייה המילים יברחו לי, אז כיביתי את הסיגריה ואמרתי שאני חייבת להספיק לרוץ לקנות קפה לפני השיעור הבא. היא השתתקה והמתינה. דממה השתררה.

"אתה גאה בי?"

"כן," מצאתי את עצמי אומר מהורהר, "תודה אֶמָּה". היא צחקה בקול רם ומשוחרר. פניי התעוותו כשחזרתי ואמרתי, "תודה אֶמָּה".

בזמן שהמתין שימלאו לו את המכל באחת מאינספור תחנות הדלק בתחילת כביש קאסיה, ביציאה מפירנצה, לא הפסיק עורך-דין אָדַמי להסתכל על הנערה בחולצה ובג'ינס הכחולים, שעמדה על שפת הכביש מעט לפניו. היא היתה גבוהה ומעודנת, שׂערה הבלונדיני היה פזור ובהיר מאוד, ולרגליה היה מונח תרמיל גדול. ללא ספק זרה, אולי נורדית, מאלה שמטיילות בכל אירופה בטרמפים. ודאי ביישנית, או עצלנית במידה שלא תיאמן, כי היא מניחה למכוניות שלפניה לעבור בלי לאותת במחווה הרגילה והמוכרת של עצירת טרמפ.

גם לעורך-דין אדמי לא עשתה שום סימן, אבל הוא, מתוך מין דאגה מלאת חסד שנחה עליו, עצר את המכונית, ובעודו פותח את החלון כדי להזמין אותה פנימה, שאל: "רומא?".

אולי הנערה לא היתה לא ביישנית ולא עצלנית, אלא בסך הכול זהירה: היא נעצה בו זוג עיניים בהירות מאוד, בצבע שיש לים ביום בלי רוח, ובחנה אותו ברצינות תהומית, לפני שהחליטה להשיב בהנהון. אחר כך הצטנפה במושב, רחוק ממנו ככל הניתן, ונראתה אפילו יותר קטנה, בשתי זרועות רזות, רזות, צרובות שמש, ובפניה הזעירות שלמען האמת לא היו עשירות בהבעה, כפי שלעיתים קרובות קורה אצל הנורדיות.

עורך-דין אדמי לא היה דון-ז'ואן או פתיין נטול עכבות, ובכל זאת, הואיל והיה משוכנע שכן היה כזה בצעירותו, נותרה בו הידיעה השלווה כי בשעת כושר לא יחסרו לו הקסם, ועוד פחות מכך הטכניקה, הדרושים לכיבוש אישה. באופן טבעי, הרעיון להפעיל קסמים וטכניקות על הנערה שזה עתה העלה לרכבו לא חלף בראשו ולו בחטף, ובאמת, ביושר גמור, יותר מכל דבר אחר הוא חשב על בתו, על איך יהיו הדברים כשתגדל. זאת כאן בת ארבע-עשרה או אולי חמש-עשרה, והיא יפהפייה ואצילית. ובכן, הוא לא יתלונן כלל אם הבת שלו, בעוד עשר שנים, תיראה כמוה, או תהיה יפהפייה ואצילית בדרכה שלה, אבל הוא גם אף פעם לא היה נותן לה להסתובב ככה לבד בעולם, ומסתכן בזה שתיפול לידיו של איזה הולל. וכך, ברגש שאינו נטול חמימות אינטימית עמוקה, המופנית כמובן אל סגולותיו שלו, הגה עורך-דין אדמי בכך שהוא עצמו יכול היה להיות הולל, אלמלא בלמה אותו, בפני נערה כה צעירה שנראית כה טהורה, תחושת אחריות שנוכל לכנות אבהית.

עורך הדין חש אפוא בנוח עם מצפונו באופן בלתי רגיל, אבל, ודווקא כיוון שהיה כה נקי ושלם, בכל זאת היה שמח לו הפגינה הנערה קצת יותר אמון, והיתה, למשל, מחזירה לו חיוך כשהסתובב אליה וחייך. אבל ההיא היתה רק יותר ויותר רשמית והתחפרה בפינה שלה, לא נכונה לשום הבעת אמון, ולאורך זמן עלול היה העניין להיראות פוגעני, במובן זה שהתנהגותה יכולה להתפרש כהטלת ספקות וחשדות שהוא, ביסודו של דבר בהחלט לא ראוי לספוג, אפילו לא במקרה.

בסן קשיאנו, בבית קפה שבקצה אחת העליות, עצר לרגע לקנות לה חפיסת סוכריות. לפעמים ילדים נשבים ככה, בדברים של מה בכך, ואכן היא סוף סוף חייכה אליו כשהניח בידה את הסוכריות, אך מיד חזרה להסתגר במקומה, בהבדל היחיד, שעכשיו גם מצצה סוכריות. הכביש ירד מגבעת סן קשיאנו, עיקול אחר עיקול, מהעצים צרצרו ציקדות באוויר הטוב שחיממה השמש, והעמק השתרע לפניהם רחב-ידיים באינסוף גוני צהוב וירוק. בקתות אחדות נראו על הגבעות, כל אחת מוקפת בקבוצת ברושים משלה, ועורך הדין, שבשל התמורות במצב רוחו חש שהוא כמעט מתרגש לנוכח כל היופי הזה, הצטער שהבחורה שירדה אליהם מן הצפון לא ממש נותנת את לבה לכך.

"Do you speak English?", הוא שאל אותה.

"Yes", ענתה בשלווה גדולה.

עורך הדין החווה לכיוון הכללי של העמק. "Beautiful Italy", הוא אמר.

הבחורה נעזרה במחוות ראש כדי לאשר כי בעיקרו של דבר היא מסכימה, ואמנם זו לא ממש היתה הזמנה לשיחה, אבל עורך הדין חשב שהנה הם יצאו לדרך וסיפר שהוא גר ברומא ושיש לו ילדה בת ארבע, שקוראים לה ג'יזלה, וגם התחיל להגיד לה שהוא לא היה מתלונן כלל וכלל אם הבת שלו, כשתגדל, תהיה כמוה, אבל זה היה רעיון מורכב מדי בשביל האנגלית שלו, ומהר מאוד קטע את דבריו, ואז שאל, בצרפתית, אם היא יודעת צרפתית והיא ענתה שכן, כמובן. אז הוא שב וסיפר לה, בצרפתית, שהוא גר ברומא, שיש לו בת שקוראים לה ג'יזלה, ושהוא לא היה מתנגד כלל וכלל וכך הלאה וכך הלאה, אבל גם בצרפתית אותו רעיון מסובך, אם לא מופרך, לא יצא ממש ברור, והיא צפתה בו נאבק בשפות הזרות, ופניה לא היו פושרות עכשיו, אלא עליזות ומחוצפות, ולבסוף אמרה, באיטלקית רופפת יותר משלנו רק במעט, שהוא יכול לדבר באיטלקית אם הוא מעדיף, כי היא למדה במנזר בפירנצה, ובכל אופן איטלקית היא יודעת מצוין.

עורך הדין קיבל, ולא בלי צדק, את הרושם שהנערה הזאת השתעשעה על חשבונו בעניין השפות הזרות, ולפתע חש כלפיה טינה. לא חזקה מדי, כמובן, אך כזו שהספיקה כדי לעודד אותו לשקול להתייחס אליה בפחות זהירות מכפי שעשה עד כה. למעשה, הודות לדחיפה הזאת, שרק טינה סמויה יכולה היתה לעורר בו, חלפה בראשו, בהתקרבם לאזור המיושב בפוג'יבונזי, המחשבה הבאה: אם הליצנית הזאת היתה קצת יותר מבוגרת, במקום להמשיך ישר לרומא, הייתי פונה עכשיו ימינה ולוקח אותה לסן ג'ימיניאנו, שזה מקום שתיירות אוהבות ותמיד יכול לצאת ממנו משהו. בכמה יותר מבוגרת? טוב, במלוא הכנות, עניין הגיל הוא נושא רגיש. הוא אוהב בנות צעירות, אפילו צעירות מאוד כפי שניתן לקבוע בהן צדק, אבל, בין היתר בהתחשב בעיסוקו המשפטי, הוא בטח לא אחד שיתפסו אותו עם בת חמש-עשרה, אם כי, אם נבחן זאת לעומק, זאת כאן, בשקט יכולה להיות בת שש-עשרה או שבע-עשרה. אלוהים אדירים, ואם היא בת שבע-עשרה? אצל הנורדיות האלה אף פעם אי אפשר לדעת: הן מתפתחות לאט ומשמרות איזו חזות בתולית גם כשאת הבתולים עצמם כבר איבדו מזמן. אם היא בת שבע-עשרה, כל הפרשה נראית אחרת, שלא לומר מתהפכת על פיה. אבל זה לא יכול להיות. בחורה בת שבע-עשרה, ליד גבר שאף שזה עתה החל את העשור החמישי לחייו, בהחלט נחשב מושך במידה לא מבוטלת, לא מתנהגת ככה, כלומר ברצינות הרשמית והמרוחקת הזאת, שעכשיו הצטרפה אליה מציצת הסוכריות. עורך הדין קבע אפוא בינו לבינו כי הפיתוי לפנות ימינה, אל מקום המיטיב כל כך עם האהבים כמו סן ג'ימיניאנו, לא היה אלא פנטזיה משונה, אין טעם להתעקש על חשקים כאלה, שעומדים בסתירה לחוק העונשין, ואכן, בפוג'יבונזי הוא המשיך ביד בוטחת לקאסיה, והכביש ביציאה מהכפר שוב עבר בין כרמים ומטעי זיתים, והִרבה להתעקל. עורך הדין חש כעת סיפוק, כמי שזה עתה עשה את מה שניתן לכנות מעשה טוב, ואולם לרוע המזל לא היה מהטיפוסים האלה שעצם ההישמעות לצו המידה הטובה הוא גמול מלא ומספק עבורם, ועל כן, בסתר לבו, נותרה בו מעט חרטה על סן ג'ימיניאנו, על אותה אווירה מיוחדת שמחוץ לזמן, המסוגלת לשחרר מן התפיסות השמרניות של ימינו. זה שמדובר בתפיסות שמרניות ובהבלים מורליסטיים – בכך לא היה לעורך הדין כל ספק. מי בזמנו של בוקאצ'ו, סתם לשם הדוגמה, או של ארֶטינו – ואלה היו, היום אנו יודעים היטב, חברות מתורבתות מאין כמותן – מי, אם כן, בזמנים ההם היה עוצר את עצמו בפתחה של הזדמנות כזאת? באותם זמנים קרו גם דברים הרבה יותר גרועים בלי שאיש ישתומם או יטריח ללא צורך את חוק העונשין.

"באיזו שעה נגיע לרומא?" שאלה להפתעתו הנערה.

היתה זו שאלה של מה בכך, אולי הטבעית ביותר שניתן להעלות, בהתחשב בנסיבות, אך היא נהגתה ברגע מסוים שבו עורך הדין, עטוף בנוסטלגיה אל כל מה שיכול היה להעלות בחכתו לו נולד בכל תקופה הקודמת לקונטרה-רפורמציה, היה עגמומי למדי.

"למה?" הוא שאל בתורו. "מישהו מחכה לך?"

היא קבעה בו מבט כמעט תוקפני, מגוחך על פניה הקטנות, והשיבה בשאלה, "ואתה, לך לא מחכים?"

עורך הדין צחק. "הבת שלי," ענה.

"אם יש בת, צריכה להיות לה גם אמא," העירה הנערה מתוך היגיון צרוף. "באיטליה אין גירושים."

נו! מה אכפת לה אם יש או אין גירושים? ומה היא רוצה ממנו, מנסה להתגרות בו, אולי? ככל שזה נוגע לה הוא יכול היה להיות פרוד או ביגמיסט, או אולי אלמן. התחשק לו לרגע לגרום לה להאמין שהוא אכן היה, כאמור, אלמן, אבל לבסוף החליט ללכת על כיוון אצילי יותר: "כן, יש לי גם אישה," ענה בקול בוטח. ואז הוסיף, בלי הקול הבוטח, "לצערי."

למשמע המילה האחרונה הגיבה הנערה בנחרצות, "למה 'לצערי'? כל האיטלקים ככה."

עכשיו עורך הדין באמת התרגז, "לא אכפת לי משאר האיטלקים," הוא ענה ביובש. "אני אנרכיסט, אינדיבידואליסט. אני אומר 'לצערי' ואני עומד מאחורי זה. אני כבר הרבה שנים בקשר רע עם אשתי, ואם הייתי יכול לחזור אחורה…" הוא השתתק כי הרגיש אומללות גדולה מדי. גבר נשוי יכול לשקר בצורה כזאת, ולעיתים קרובות אף עושה זאת, אך ורק אם יש בזה תועלת ממשית או שמדובר בבניית הצדקה רגשית להסרת ההסתייגויות האחרונות של אישה שעומדת ליפול ברשתו. אבל כאן, עם הנערה החיוורת הזאת, שכולה עור ועצמות, ומעל לכול היא מתחת לגיל ההסכמה, איזו מין תועלת מחכה לו? הוא התמלא תרעומת כלפיה, כאילו היתה היא אשמה במעידה הזאת שלו, בהעמדת פנים עקרה, ובמידה רבה זו אכן היתה אשמתה, כי איש לא התיר לה להיות כל כך לא דיסקרטית ואף פרובוקטיבית, ודי ברור בכל הנוגע אליה, וזאת בלשון המעטה, שהיא קיבלה חינוך רע, למרות המנזר.

אבל הוא לא היה מסוגל להמשיך לכעוס לאורך זמן, וחוץ מזה, האם השאלות וההערות האלה, הבלתי הולמות לכאורה, אינן למעשה ביטוי לעניין הגובר שלה בו? נערות מתבגרות ערות במיוחד לכוח המשיכה של גברים בני ארבעים, את זה הוא ידע הן כדוקטרינה והן כמציאות מעשית, היות שגם הבת של שוער הבניין שהוא גר בו, בחורה בת חמש-עשרה בדיוק, אך בשונה מזאת שכאן כבר בשלה לגמרי, תמיד מסמיקה בנוכחותו ומגמגמת, ומפריחה אלף חיוכים מטופשים, בקיצור נותנת לו להבין בדרכים רבות שהיא מאוהבת בסתר. נכון, זאת כאן היא לא הבת של השוער, ובכל זאת, כאן עכשיו, אין שום מניעה שתתאהב בו, וזה יהיה דבר יפהפה, גם אם הוא כמובן לא היה מנצל זאת בשום אופן, אפילו לא לשם ליטוף במורד הצוואר או נשיקה בפה סגור. הוא היה שומר על כבודה בכל מקרה, גם אם היא, למשל, ברגע מסוים, לפתע היתה מציעה לו את עצמה בספונטניות, אבל זה באמת בלתי סביר בעליל, היות שהנערה, אחרי אותו פרץ עניין לא דיסקרטי במצבו המשפחתי, שבה והצטנפה בפינה שלה, ומצצה את הסוכרייה האחרונה בחומרת-סבר מופשטת, מלנכולית. אולי היא רעבה? עורך הדין שמח להתעמק בכך, הרי המחשבה הזאת לפחות עקרה אותו לרגע מהפנטזיות האסורות ובמידה רבה האבסורדיות, שהעסיקו את מוחו בקילומטרים האחרונים, וכיוון שבדיוק נכנס לסיינה, החליט שיציע לה קפוצ'ינו ומאפים.

הוא נסע לפיאצה ועצר בבית קפה מול פָּלַאצוֹ דֶלָה סיניוריה. השמש קפחה על ראשיהם, ובחוץ היו אנשים רק באזורים המוצלים, למעט הזרים שהסתובבו בלב השרב במצלמות ובכובעי הקש הטריים שלהם, משתאים לנוכח המונומנטים. הם התיישבו מתחת לסוכך של בית הקפה, במקום שנדמה היה שפחות חם בו, ועורך הדין, למרות העיכוב בלוח הזמנים שלו, היה מרוצה שהביא אותה לכאן, לפיאצה הנפלאה הזאת, והוא קרן כאילו בנה אותה בכוחות עצמו. כשבא המלצר, הוא הזמין בקבוק בירה גרמנית.

"לא מפריע לך?"

"מפריע?" היא משכה בכתפיה, ואחר כך ביקשה בחן רב את סליחתו, קמה ונכנסה לבית הקפה. היא עדיין לא חזרה, כששב המלצר עם הבירה והקפה שעורך הדין הזמין. הוא חיכה זמן מה, והיא עדיין לא חזרה. עורך הדין התרגז וחשב על כך שלא יגיע לרומא לארוחת הבוקר, כפי שהבטיח לאשתו; וחשב גם על דבר נוסף: אלמלא נשאר התרמיל של הנערה אצלו באוטו, היה נוטש אותה שם בסיינה, כמו שמגיע לה. ביסודו של דבר, לקחת אותה היה פשוט מעשה חסר אחריות, ושום דבר טוב לא יכול היה לצאת לו מזה, ולמעשה לא יהיה מוגזם לומר שהוא כבר התחרט על כך קשות, כמו שתמיד קורה כשעושים מעשים טובים בלי לחשוב על רווח אישי. אבל לאחר מכן, כשהופיעה מולו לבסוף, נמוגו כל המחשבות שלו כהרף עין, ופינו את מקומן למשהו שאפשר לכנותו כֶּשֶף: היא משחה את שפתיה באודם, אספה את שֹערה בפקעת במעלה ראשה, ובחולצה בתוך המכנסיים הציגה לראווה מותניים צרים, חמוקיים גמישים בלי טיפת שומן מיותרת, ונוסף על כך, בעדינות מסוימת, את מעט החזה שהיה לה.

"תגידי לי את האמת," הוא אמר כשהיה מסוגל לדבר. "בת כמה את?"

היא לגמה ארוכות מהבירה והסתובבה לעברו, עיניה נצצו בשמץ נבזות. "כמעט עשרים," ענתה.

אחרי סיינה, כביש קאסיה משתרע על פני אדמות חרסית, יורד בעמקים ומיד מטפס עם הגבעות שבצדם השני, ללא שום הצדקה כמדומה, בעיקולים צרים ולעיתים קרובות מסורבלים, שעורך הדין הבחין בהם ממש ברגע האחרון, היות שנהג די בעצבנות. במצב הדברים הנוכחי תפסה אותו הפרשה עם הבחורה, הואיל והפכה בכזו פתאומיות לאפשרית ואף סבירה, לא מוכן, ובמובן מסוים אף הבהילה אותו מכמה סיבות. הקושיה הראשונה והגדולה ביותר, הוא לא כיחד, היתה זו: האם באמת שווה לבגוד באשתו, באם בתו, עם בחורה שנקרתה לדרכו במקרה, אשר כלפיה, ביסודו של דבר, הוא עוד לא באמת חש שום רגש אמיתי, עמוק, של חיבה? ובכן, אם לומר בכנות, עליו להשיב בחיוב, זה שווה, ולא בגלל איזו השוואה בסיסית בין הבחורה לבין אשתו – זה הרי יהיה מאוד לא אדיב ולמען האמת גם לא ממש מוצדק – אלא מתוך שיקול כללי יותר, שלפיו לגבר בשנות הארבעים לחייו, גם אם ניחן בכוח משיכה גבוה מהממוצע, לא מזדמנת כל יום ברייה בת עשרים, יפה, רעננה, עם שדיים שבקושי מבחינים בהם אך בהחלט נוגעים ללב, וכל כך בלונדינית. כשנופלת לגבר כזאת הזדמנות לידיים, הוא בדרך כלל לא נותן לה לחמוק, ובאמת אי אפשר לומר שלעורך הדין היתה כוונה לתת לה לחמוק, אבל אי שם במחילה סמויה של מצפונו, נותר עוד שמץ אי נחת בלתי מוגדר, בשל הפגיעה הקרבה בנדרי הנישואים, ויותר מכך, הוא ייחס את חוסר הנחת הזה לנסיבות שניצב מולן, כי אף שנדמה שהן מזמנות לו כיבוש קל מאין כמותו, לא ידע מהיכן להתחיל. כמובן, לא היה זה שום קושי, איך לומר, טכני, שסבל ממנו והעסיק אותו, אבל המציאות בשטח היתה שכעת, כשהעלה בדעתו קשר כלשהו עם הבחורה הזאת, ולו הפשוט ביותר, חש בלבול, והעכבות הפריעו לו ככל הנראה עוד יותר מלפני כן, כשעוד האמין שהיא בסך הכל נערה. היה זה כאילו נמצא במחיצת אישה שהכיר בילדותה ועכשיו בבת אחת גדלה, אך לא השתנתה דיה כדי להשכיח ממנו את דמותה הקודמת, ולסיכום העניין, הוא לא הצליח להשתחרר מהכבוד ומהיראה שראוי להעניק לתום ילדי, וכמעט הצטער על כך שגדלה, כיוון שעכשיו היה מלא עכבות, אך גם רוגז טורד על אותן עכבות ממש, שצצות ברגע הכי פחות מתאים. היה זה סבך רגשות זה שבגללו נהג גרוע כל כך בפניות החדות.

הבחורה נתנה לו לנהוג איך שמתחשק לו במשך קילומטרים רבים, אבל לאחר מכן, כשבעלייה לרָדיקוֹפַאני נעשה הכביש מסוכן, היא שאלה:

"למה אנחנו נוסעים כל כך מהר? אנחנו ממהרים להגיע לרומא?"

"

אני לא. ואת?" שאל עורך הדין, מדגיש במופגן שהוא פונה אליה בגוף שני.

"לי מספיק להגיע לפני חצות."

"מה פתאום בחצות?"

"באחת עשרה וחמישים יוצאת הרכבת לקלבריה."

"ואת נוסעת לקלבריה?"

"כן."

"לבד?"

"לא, עם בחור."

"מישהו מהמדינה שלך?"

"לא, אחד מנפולי. בשנה שעברה נסענו לסיציליה. השנה ניסע לקלבריה. אומרים שהיא עוד יותר יפה."

התשובה הסבה לעורך הדין יותר סבל מכפי שהיה מסוגל לשער שתסב, אבל, כך נוכח כשניתח את הנעשה בנפשו לעומק, לא היה מדובר בקנאה, או לפחות לא בקנאה כפי שמקובל להבינה, אלא בצער נוקב על כך שאיננו יכול להתחלף עם הבחור הנפוליטני ולהיות זה שנוסע איתה לקלבריה, אפילו בדמיונו לא יכול היה לעשות זאת, כי הוא היה נשוי, ואילו נעוריו כבר עברו חלפו להם מנגד, החיים הכבידו על צווארו בעול מחניק של אחריות ומכאובים, ולא השאירו שום מקום לפרשיות אהבים שמסתעפות מעבר למפגש מוגבל וחד פעמי. נסיבות כאלה, ביסודו של דבר, יותר מכל מספר זה או אחר של שנים, ולו הרב ביותר, הן אלה שמביאות לשקיעתו של גבר.

היה זה אפוא באקלים זה של חמלה ורחמים עצמיים גוברים שעורך-דין אדמי – נתון בתחושה שבאופן כלשהו מותר לו לקטוף את כל הפרחים שעוד אפשר לקטוף בגנו – הגיע למסקנה שכל היסוס נוסף מצדו יהיה לא במקום, ובמילים אחרות שהוא פשוט חמור אם הוא נותן לה לברוח, לבחורה הזאת שנפלה עליו מהשמים.

באַקוופֶּנְדֶנְטֶה, אף שלא היה בכך ממש צורך, הוא עצר להתרעננות, ובינתיים ממלון סמוך התקשר לאשתו ואמר לה שלקוח שלו בפירנצה הטיל עליו לטפל ברכישה של חלקת אדמה, ולכן לא יגיע לארוחת בוקר, ואולי גם לא לארוחת צהריים, אבל היא לא צריכה לדאוג, כי עד חצות הוא יהיה בבית בוודאות.

מרגע שהשתחרר מהמחסומים הפסיכולוגיים הגדולים שהעיבו על ההרפתקה, מצא עצמו עורך-דין אדמי בפני מה שמומחי מלחמות-שוורים מכנים רגע האמת, כשהמטדור מתייצב מול השור פנים אל פנים, אך כיוון שלא היה לו כל ספק באשר ליחסי הכוחות בין הקורבן לבינו, הוא היה רגוע ביותר, ואכן כבר לא נהג בחוסר זהירות, אלא באלגנטיות מלאת אופטימיות ושמחת חיים. הכביש ירד מהגבהים של אקוופנדנטה והשתלב במשפך שבתחתיתו שכן נהר בולסנה. השעה היתה כמעט אחת בצהריים, שמש הקיץ ייבשה והתישה הכול, למעט הציקדות, שבלהט שאין שני לו צרצרו מכל עץ. הבחורה, אולי בשל החום, התכנסה ככל יכולתה בנקודה שאליה הגיעה מירב הרוח מהחלון הקטן, ובסך הכול נראתה שלווה, כלומר נטולת חששות ניכרים, או לכל הפחות הקפדה יתרה, באשר למה שצפוי לה עד הערב. הנורדיות, ידע עורך הדין כמו כל אחד אחר, ככה זה אצלן: מאופקות, מרוחקות, אפילו קצת קרות, אבל בשעת חסד הן מתמסרות בפשטות גדולה, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, ומי בעצם אמר שזה לא?

לעורך הדין, אם כן, לא היתה שום סיבה להעסיק את מוחו במה שנראה כהפגנת ריחוק מצד הבחורה, ויתרה מכך הוא כבר הרהר בקשיים הלוגיסטיים, אם לקרוא להם כך, של הפרשה, שאסור כמובן להזניח אותם, בין היתר כי לקטנה מלאו פחות מעשרים, וללא ספק זה מסבך את העניינים. אם מוציאים מכלל אפשרות מלון הגון, איפה זה יקרה: בשדות מאחורי שיח, ביער, בדירת נופש מפוקפקת, או אולי על שפת הים? ברגע האמת הרי הכול אפשרי, אפילו הים עצמו, ועד רומא לא נותרו הרבה יותר ממאה קילומטר, רוצה לומר שיגיעו לקראת שלוש, ובתוך שעה נוספת הוא יכול להגיע לטוֹר סַן לוֹרֶנצוֹ, שם לחבר הצייר שלו יש מעין בקתה קטנה על החוף, בדיוק לעניינים מהסוג הזה. הבעיה היחידה עלולה להיות שהצייר לא יהיה בבית בשביל לתת לו מפתח, ובכל זאת, חרף המכשול, הסתמן כי הים הוא הפתרון לא רק הזהיר ביותר, אלא גם הטוב ביותר לחלוטין, והיא בוודאי תהיה יפהפייה בבגד ים, עם גוף המתבגרת המוארך הזה, קטן מימדים ומוצק. "יש לך כאן בגד ים?" הוא שאל.

הבחורה נעקרה מהרהוריה וחייכה למשמע השאלה. "בטח שיש לי. בקלבריה אני רוצה להיות הרבה בים. גם בסיציליה תמיד נכנסתי למים."

עורך הדין, מתוסכל קלות מאותו אזכור, גם אם לא מכוון, של עבר ועתיד שאין לו בהם שום חלק, הכריז בקול "גם אני אקח אותך לים." וכשהביטה בו בהפתעה ואולי בציפייה כלשהי להסבר, הוא המשיך "קודם נגיע לרומא ואז נלך לים. מתאים לך?"

"זה יהיה נהדר," היא חייכה בפשטות הרגילה שלה.

עכשיו נפרשה הפרשה לנגד עיניו של עורך הדין במלוא הדרה, וכשהביט בבחורה לא היה עליו להתאמץ כלל כדי לדמיין איך תיראה בבגד ים, ואפילו בלעדיו, בין היתר כי הרוח שנכנסה מהחלון ופרעה קצת את החולצה, חשפה היטב את החזה, שללא ספק נראַה בגודל מתקבל על הדעת, וכאמור אף עורר חמלה ורגשות אחרים. וכיוון שאין לך בעולם הזה דבר שמעורר בנשמה קוצר רוח לבאות, או לפחות דאגה ערה להיערך להן כראוי, יותר מהזיות אהבים, החל עורך הדין לבלוש בשולי הכביש אחר מקום נוח לעצירה.

כשנעצרה המכונית בנקודה שבה אפשר לראות בין עצי אלון פיסה ציורית למדי של אגם, הרכינה הבחורה את ראשה, במקום להסתכל על הנוף, כמי שמודעת למתרחש, והניחה לו לחבוק את מותניה בזרועו ולהצמיד אותה אליו ולנשק אותה בצוואר, ששֹערה האסוף הותיר חשוף, ולא הציבה התנגדות גם לאחר מכן, כשהרים את ראשה והתחיל לנשק את שפתיה, אבל גם לא גילתה שיתוף פעולה בשום צורה, וכך בסופה של אותה נשיקה ממושכת הוא נותר בלתי מרוצה למדי, שלא לומר מר נפש. היא מצדה, נדמה היה שאיננה במצב רוח מרומם, ואכן מיד שבה להשפיל את ראשה, בלי לומר או לעשות דבר.

"לא אהבת את זה?" הוא שאל אותה.

והיא שאלה "עשית את זה כי אתה אוהב אותי?"

השאלה, בין היתר משום שהעידה על חוסר ניסיונה של הבחורה, היתה ללא ספק בלתי הולמת. בפועל כולם יודעים שלמען נשיקה אין שום הכרח לחלץ רגשות מחייבים ומוחלטים כמו אהבה. אבל עורך הדין לא רצה לחשוב שנישק אותה למען עונג פשוט או מתוך תאוות כיבוש גרידא, ולמעשה באותם רגעים אף אחד, אפילו לא הוא עצמו, לא יכול היה לקבוע בוודאות שבשלב זה אכן לא אהב אותה, לפחות קצת; ובכל זאת להתחיל לדבר על אהבה כמעט לפני שהעסק התחיל זה קצת מסוכן. בכל אופן, אם עתיד הפרשייה תלוי בשקר אחד קטן, עורך הדין היה יותר מנכון לומר אותו. "אני אוהב אותך," אישר במֵרב הכנות האפשרית.

"כל האיטלקים אומרים את זה," התנגדה הבחורה בלי להרים את ראשה.

עורך הדין, שנפגע בעיצומו של מאמץ להיות כן, עמד להגיב בתוקפנות, אבל אז הבחין בכמה טיפות נוחתות על המכנסיים שלה, טיפות אשר, בהתחשב במיקומן וביתר הנסיבות, לא היו יכולות להיות אלא דמעות. "את בוכה?" הוא שאל בהלם קל. "מה יש לבכות?"

"אתה כמו האחרים," היא הגיבה ומשכה באפה. "אבל לא בגלל זה אני בוכה. אני בוכה כי אני כמו האחרות, הזרות שבאות לאיטליה כדי לשכב עם איטלקים." הבכי התגבר. "אני לא כמו האחרות," היא אמרה.

הוא אימץ אותה אליו והניח לה לבכות על כתפו, וגם ליטף את שׂערה ברוך, ואמר לה "את לא צריכה לבכות, אנחנו שנינו שונים," אבל ככל שהתאמץ לא הצליח לחשוב על שום טיעון שישלים או יסביר את קביעתו. ולמרות זאת, עכשיו, ולא רק בשל הגאוותנות שבאה על סיפוקה, החל להרגיש ששניהם באמת שונים מאחרים, שמשהו בלתי מוגדר הולך ונרקם בלבו, ואם לא היתה זו חד וחלק אהבה הרי זה בהחלט דמה לה, ודווקא מצב זה עמד לסבך את הפרשה כהוגן, הן כי הוא לא היה מסוגל לשכוח שיש לו אישה בבית והן כי ידע היטב שהנתיב הרגשי הוא בפירוש לא הקצר ביותר להשיג תוצאות מסוימות, ובמקרה הזה ברור שאין זמן מיותר לבזבז. אולי יהיה די בכוס יין באוּרְבִייטוֹ או במוֹנטֶפְיַאסְקוֹנֶה כדי לנווט את הפרשה כך שתעגון ברציפים העליזים וקלי הדעת שהתאווה להם. "את רעבה?" הוא שאל את הבחורה, שעדיין בכתה.

היא מיד השיבה שכן, כמו ילדה.

"אז ניסע. נעצור בטרטוריה הראשונה שנראה."

"לא, אני מעדיפה להגיע לרומא."

אחרי מעט יותר משעה כבר היו ישובים, קרובים מאוד זה לזה, מתחת לפרגולה של אחת מהטְרָטוֹריות האלה שאפשר למצוא לאורך כביש קאסיה, בפרברי רומא המרוחקים ביותר מהעיר, ועורך הדין יכול היה להיווכח עד כמה מדויקת היתה הערכתו שקצת יין יספיק כדי לגרש כל תוגה ומועקה. הוא הרגיש, גופנית ונפשית, במלוא אונו, ולגבי הבחורה, אפשר לומר שחל בה שינוי כלשהו. היא ליפפה על המזלג בחוסר מושג משעשע את הפטוצ'יני ברוטב שלה, וחייכה, ללא הרף חייכה ושאלה אותו "אתה אוהב אותי? תגיד לי שאתה אוהב אותי," אך בלי לצפות ממנו לכל תשובה רצינית, כמו במשחק.

והוא נשבע שהוא אוהב אותה, ומזג עוד יין לכוסה, והיא ביקשה שיפסיק, שלא יגרום לה לשתות יותר מדי, כי הוא אוהב אותה ולכן היא לא רוצה להשתכר, והיא נצמדה אליו כולה, כל הגוף הקטן והחם והחטוב הזה, והם התנשקו, הם יכלו לעשות זאת כי לא היה אף לקוח נוסף בשעה הזאת בחוץ תחת הפרגולה, והמלצר לא הקדיש להם שום תשומת לב, בשל החום המעלף והציפייה לטיפ שמן.

"מה נעשה עכשיו?" היא שאלה.

"אני אקח אותך לים, למקום שנקרא טור סן לורנצו. שם יש בקתה…"

"שני לבבות ובקתה אחת," קטעה אותו בהשתאות, כי כבר שתתה קצת יותר מדי.

"הבקתה נמצאת בחוץ," הוא הסביר. "אבל בפנים היא מאורגנת כמו שצריך. יש מקלחת, מטבח קטן עם מקרר, ויש מיטה גדולה, עם כיסוי פרחוני…"

"מיטה גדולה," היא חזרה לאטה באורח מופקר להפליא, והוא היה מרוגש כולו והם המשיכו להתנשק. ולאחר מכן, בפה לח, רדום מהנשיקה, היא שאלה "והמפתח, יש לך את המפתח?"

"לא, אבל אני אטלפן לחבר שלי…"

"לא התקשרת אליו כבר?"

"כן, אבל הוא ישן. הוא מתעורר בארבע וחצי. בארבע וחצי אני אתקשר אליו."

"בארבע וחצי," היא חזרה, מלנכולית לפתע כאילו ההמתנה מעיקה עליה, או בשל מי יודע איזו סיבה אחרת. "מה השעה?"

"כמעט ארבע."

"כמעט ארבע," היא אמרה, ונעשתה עוד יותר מלנכולית, עד שבאופן בלתי צפוי שוב התחילה לצחוק ושאלה "אתה אוהב אותי? תגיד לי שאתה אוהב אותי."

והוא, אף שהבין שכל זה אינו אלא משחק נדיב, ענה שהוא אוהב אותה, אלוהים כמה שהוא אוהב אותה, ושעה שאמר זאת כבר לא ידע אם בשלב זה חצה את גבולות המשחק, כי למעשה היה זה כאילו הוא אוהב אותה באמת, הוא נשבה בקסם של כל דבר ודבר בה, הנעורים, היופי, הרעננות, ובעיקר היכולת המופלאה שלה להטליא יחד את הדברים המנוגדים ביותר, עוף צלוי ונשיקות, דמעות ואושר, המבטים המופקרים ששילחה לעברו כאשר דיברו על מה שיעשו בבקתה בים, והתום הילדי שלבלב בקרבה ברגע ששקעה בעצמה, הסתכלה על חתול שבא לחפש אוכל או שיחקה בפירורי לחם על מפת השולחן. "מה השעה?" שאלה.

"ארבע ורבע."

היא שאלה עוד שש או שבע פעמים לפני ארבע וחצי, וחייכה פחות ופחות, כאילו לאט לאט מחניק קוצר הרוח להגיע לים את אושרה, אבל לאחר מכן, כשסוף סוף הגיעה השעה, לא רצתה שהוא ילך להתקשר. "חכה קצת," אמרה. "רק עוד קצת."

"אבל אם אני אחכה אולי הוא יֵצא, ואז לא נוכל למצוא את המפתח."

"בבקשה, רק עוד קצת," שבה ומלמלה בעצב ספוג כאב, ולא מן הנמנע שהיתה שרויה ברגע כה עז של אהבה שהעדיפה שכל המשך ההרפתקה ירד לטמיון ובלבד שלא תיאלץ להיפרד ממנו עכשיו, ואמנם אין חולק כי הוא נעלה ונוגע ללב, הרגש הזה, אבל עורך הדין לא שכח שיתר הפרשה הוא שחשוב, וחוץ מזה היא זאת שהציקה לו בשאלות על מה שיעשו בבקתה, כך שלא הבין מה פתאום עכשיו היא רוצה לסכן את החלק הכי טוב, ובקיצור, אמנם עדיין חשב שזאת הבחורה הכי מדהימה ומיוחדת שהוא אי פעם יפגוש, דווקא בזכות חילופי הנימה ומצבי הרוח הבלתי צפויים לחלוטין, אבל במקביל התחיל עורך הדין לשאול את עצמו אם לא היה מועיל יותר לוּ נקרתה בדרכו אחת קצת פחות מסובכת.

ברבע לחמש, אף שלא הפסיקה להפציר בו שיחכה עוד קצת, לא שעה אליה ונכנס לטרטוריה, שם היה הטלפון.

החבר הצייר ישן, אבל הוא המשיך לחייג ללא הרף כדי להעיר אותו, ואמנם העיר אותו, כך שהצייר, כיוון שהושכם בשעת אחר הצהריים יוקדת, הגיב בשילוב ניצח של עוינות ועיקשות. תחילה דרש לקבל מידע מלא ומדוקדק על זהותה של הבחורה, ועורך הדין ידע לומר רק שקוראים לה אינגֶה ושהיא שוודית, כן, לא משטוקהולם, מלולֶאוֹ, עיר קטנה קרוב לקוטב הצפוני, מתברר, ואז שאל הצייר מאיפה בדיוק הוא דג אותה, ועורך הדין, אף שהיה נרגז למדי בשל בזבוז הזמן, תיאר לו איך היא נראית, והתיר לעצמו לשקוע לרגע בהנאה מוצדקת, כי ביסודו של דבר זה באמת יכול לעשות רושם, ואמר שהיא אפילו עוד לא בת עשרים ושהיא אלוהית, רזה אבל לא יותר מדי, בלונדינית שהוא לא יכול לדמיין בכלל, וכן, גם הרגליים מושלמות, וחזה ככה ככה, אבל זה מתאים לה, לא יכול היה להיות לה חזה אחר. אחרי שהמחיש לו היטב את הנאמר בשפע הפרטים המתבקש, קפץ הצייר ואמר שגם הוא רוצה לבוא לטור סן לורנצו, ועורך הדין נאלץ להתאמץ מאוד כדי לגרום לו להבין שזה לא מתאים, מדובר בבחורה טובה, מאמינה, נערת מנזר, ושאם לא תינקט דיסקרטיות מירבית יש סיכוי שהכול ייהרס, וגם, עד כמה שלא נעים לו לנצל לצורך כך את אירועי העבר, על הצייר לזכור שהוא עשה לו המון טובות, כולל ייצוג או שניים בבית משפט, בלי לבקש דבר בתמורה, ואם עכשיו הוא לא נותן לו את המפתח הוא לא חבר, ואילו הלה מחה וטען שהוא זה שלא מתנהג כמו חבר, כי חברים מתחלקים בכול, אפילו בבנות, אבל בסוף שוכנע למסור לו את המפתח, ובכל זאת רצה שלפחות ייתן לו לראות את אותה שוודית כל כך מופלאה, כשהוא בא לקחת אותו.

עורך הדין יצא ולא מצא את הבחורה במקום, אולי הלכה לשירותים לתקן את האיפור אחרי האוכל, ובינתיים ביקש חשבון, ובעודו ממתין התיישב, ובאופן טבעי המשיך לפנטז על הבחורה ועל הים ועל הבקתה, זו ודאי תהיה ההרפתקה היפה של חייו, אבל הבחורה לא באה, אולי היא מרגישה רע בשירותים, כי באמת שתתה קצת יותר מדי, זו כמובן תהיה אכזבה מרה. "ראית את הגברת הצעירה שהיתה איתי?" הוא שאל את המלצר כאשר חזר עם החשבון.

והוא, בהפגנת עליונות מחוצפת, שבהתחשב בעיתוי, אפשר לראות בה אף מעשה בוטה של ממש, החווה לעבר הרחוב. "הלכה," אמר.

לבו של עורך הדין התכווץ בפעם הראשונה. הלכה? לאן? ובעיקר למה? היות שהמלצר לא היה מסוגל להשיב לשאלות הבוערות האלה, יצא עורך הדין בחיוניות יצרית אל הרחוב, או אולי אל המכונית שחנתה בחצר, הוא עצמו לא היה בטוח, אבל המלצר אחז במֵרב הכבוד בזרועו,

"החשבון, אדוני."

הגיוני מאין כמותו. אבל דווקא בשל אותה בקשה שגרתית התכווץ לבו של עורך הדין בפעם השנייה, ובעוצמה לא פחותה, מאחר שלא מצא את הארנק בכיס מכנסיו הקדמי, שם הוא נמצא בדרך כלל, ולא באף אחד מהכיסים האחרים של בגדיו. ובכן, לפחות כך נראה, התברר כי הפרשייה המופלאה, החד פעמית, שנעשו למענה הכנות כה רבות ונהגו לה כיסופים כה עזים, אינה אלא מעשה שוד, כיוס, דבר חמור ומגוחך בעת ובעונה אחת. היות שלפי שעה לא היה מסוגל לעמוד על הגיחוך שבעניין, נמלא עורך הדין זעם קדוש.

בזמן שדהר בחלק האחרון והקשה ביותר של קאסיה וֶקיַה, אשר מוביל אל הפיאצה הקטנה של פּוֹנְטֶה מילְביוֹ בכניסה לרומא, נכבש עורך דין אדמי כל כולו בתשוקה לחנוק את הבחורה, ולא רק על השבעים ומשהו אלף לירטות שהיו בארנק, אלא גם בשל הדבר עצמו, מעשה אכזר מאין כמותו. הדחף המכלה הזה שאחז בו היה טבעי למדי, שלא לומר מקובל, אבל, ואת זה גם הוא עצמו הבין, כדי לממשו מן ההכרח היה קודם כל שהבחורה תהיה ברשותו. ובכן, יש שתי אפשרויות סבירות: או שהיא עצרה טרמפ שלוקח אותה מי יודע לאן בעיר, או שהיא עלתה על קו 201, שנוסע בדיוק כמוהו בקאסיה וקיה, עד לתחנה המרכזית בפונטה מילביו. אם דהר עורך דין אדמי באופן כל כך חסר אחריות בכביש מסוכן ביותר שמהירות הנסיעה בו מוגבלת, לא היה זה כדי לתת פורקן לרחשי הלב הסוערים שלו, כמו למען יספיק להדביק ולעקוף את אחד מאותם אוטובוסים שהיו על הכביש. את זאת הוא אכן הצליח לעשות, ועצר בתחנה המרכזית נכון להסתער על הבחורה ברגע שתרד, ואולם היא לא יצאה מהאוטובוס הזה, ולא מזה שאחריו, וזעמו של עורך הדין, במקום שישכך, התגבר, ועמו גברה, בלתי הגיונית ככל שתהיה, נחישותו למצוא אותה. הוא יחפש אותה בכל רומא, ובכל מקרה בעשר דקות לפני חצות יתפוס אותה בשׂערות על הרכבת לקלבריה, אם כי, כשחושבים על זה ברצינות, הסיפור של קלבריה יכול להיות אחד מאינסוף השקרים שהבחורה הפריחה, ולמען האמת יהיה זה כמעט אבסורד אם פושעת כזאת, שעבורה הכיוס הוא ודאי מקצוע של ממש, תיתן בידו את המפתח לאתרה. לא, אין ברירה אלא לחפש אותה ברומא, ומתוך הבנה מוצקה זו התניע שוב עורך דין אדמי את רכבו, ושב אל עיר של שני מיליון תושבים, חמה כמו תנור בסוף של יום חג.

המשימה, על פי ההיגיון שהנחה את עורך הדין, לא היתה קלה, אך גם לא מופרכת ובלתי אפשרית כפי שהיא עשויה להיראות לאחרים, פחות מיומנים ממנו. למעשה, על פי השכר הישר, ניתן להגביל את החיפושים לאותם עשרה או מעט יותר מקומות שכה חביבים על התיירים ברומא. בתנאי שהפושעת הזאת באמת זרה, חלפה בראשו של עורך הדין המחשבה המרה, כי למעשה הכול יכול להיות, אולי היא ממילאנו או מוונציה, אבל בעצם לא, באיטליה אין לא שיער כל כך בלונדיני ולא עיניים כל כך בהירות, ובקיצור הוא בלי שום ספק האזרח האיטלקי הראשון ששוודית מכייסת על אדמת המולדת. חייבים, גם מנקודת מבט של גאווה לאומית, לתפוס אותה.

לפי היגיון זה, סרק עורך הדין קודם כל את אזור טירת סנטאנג'לו ואת בזיליקת סן פייטרו, לשם כך עלה לגבעות גי'אנקולו, משם ירד לקולוסיאום ולפורי אימפריאלי, ומשם עלה לגבעה אחרת, קמפידוליו, נעצר על כל שעל לחפש במבט מוטרף בחורה בג'ינס כחולים, מעודנת ובלונדינית, שמעמידה פנים שהיא בחורה טובה. מקמפידוליו הוא ירד לפיאצה ונציה, ובאמון הולך ופוחת עבר באינספור רחובות ופיאצות במרכז, שכעת התמלאו מכוניות ואנשים שיצאו לספוג את מעט האוויר הטוב שהביא עמו הערב המוקדם. הוא עבר גם בסניף הדואר המרכזי, שאמנם איננו אתר יפה אך זהו אחד המקומות שהזרים מרבים לבקר בהם, ואחרי כן המשיך למסלול התיירותי המובהק ביותר, ופקד את פיאצה די ספאניה ופיאצה דל פופולו, עד שפתאום, כיוון שכבר הגיעה שעת השקיעה, חשב שהגנבת הקטנה יכולה להיות בטראסות בפינצ'יו, שמהן אפשר ליהנות מנוף של שקיעות מפוארות, ושבהן כל כייס יכול למצוא קצת עבודה.

בפינצ'ו נדמה היה שיש יריד, עד כדי כך היה האזור הומה אדם, ובמיוחד בחורות צעירות, אבל אף אחת מהן לא לבשה ג'ינס כחולים, ובעיקר לא היתה מעודנת ובלונדינית ובעלת פנים ענוגות שחבו את קסמן למין תמימות ילדית, כה ענוגות שעורך הדין נתפס נגד רצונו לגעגועים נוקבים אליה, שחורה בנשמתה ככל שתהיה, ורק שאל את עצמו איך לכל הרוחות אִפשר אלוהים ערבוב כה חמור בין יופי חיצוני לניוון מוסרי, ובפנותו לאלוהים לתשובה, זיכה אותה באופן כלשהו מחטאיה, לפחות חלקית, ולמעשה חש שעכשיו, אם היתה נקרית בדרכו, לא היה חונק אותה ולא היה גורר אותה לתחנת המשטרה הקרובה, אלא מסתפק בלהבין איך סטתה כל כך מדרך הישר, ומרגע שהיה מבין היה נותן לה ללכת, אולי אפילו עם השבעים ומשהו אלף לירטות. וכך הפך עבורו הכול למר מנשוא, באותו ערב שירד כה ענוג, ולא רק בגללה, כי היא בסופו של דבר בסך הכול סמל ליותר מדי דברים בעולם הזה שלא הולכים כמו שצריך, ואי אפשר אפילו להבין למה הם לא הולכים כמו שצריך.

את לבו של עורך הדין פילחה אותה תפיסה מייאשת של החיים ושל היקום כולו, והוא נכנס שוב למכונית, שוטט מעט וכמעט ללא מטרה בסמטאות וילה בורג'זה, חש שניחוחם העז של עצי התרזה הוא מעין מיץ-מרה מטאפיזי, ואפילו בילדים ששיחקו עם הכלבים בדשא ראה את הניוון הבלתי נמנע בדרך אל המוות, ולבסוף, מעל לכול כדי להיחלץ מן ההזיות הללו שנדמה שהוא מוצא גם בטבע עצמו, שם את פעמיו לעבר פורטה פינצ'אנה והשתלב בויה ונטו, שבשעה כזו נצצו בה אורות ושלטי ניאון, ומכל כיוון חסמו אותה מכוניות, והמוני אנשים צעדו בה כמו בתהלוכה על המדרכות משני צדי הכביש, בין שולחנות בתי הקפה. דווקא שם, בין שני דוכני עיתונים בלב ההמולה, כשכבר לא חשב עליה כעל ישות טבעית, דווקא שם ראה אותה, או מוטב לומר קלט בחטף ראש עם שיער בלונדיני, ומתוך סערת הרגשות המעורבים שבבת אחת מילאה אותו, מיד היה משוכנע שזו היא, ובלי לחשוב פעמיים יצא מהמכונית, פילס בדחיפות את דרכו בהמון, המשיך כסהרורי עד שהבין, עוד לפני שהשיג אותה, שהראש הבלונדיני הזה לא שלה, שאפילו בדוחק הבלונד הזה לא דומה לבלונד שלה, אבל בינתיים בישל לעצמו צרות רציניות, כי חצי ויה ונטו כבר צפרה לו ברעש מחריש אוזניים, ושוטר, נרגז מכך שאדם חסר אחריות תקע את המכונית שלו באמצע הרחוב בשעת עומס, שרק במשרוקית כמו ששורק איולוס כשהוא רוצה לחולל סערה במרומים.

עורך הדין נשמע להוראה להזיז את הרכב לרחוב צדדי, ושם, אף שגם בכעסו היה מודע היטב לסיכון לגמור בכלא בגין העלבת עובד ציבור, נערך לקרב עיקש עם השוטר, לא כל כך בזכות איזה ניצוץ צדק שהלהיט אותו כמו בשל העובדה שהתקרית הזאת, שאירעה בסופו של יום נורא במיוחד, באמת כבר חרגה ממכסת האומללות וביש המזל היומית שיכול אדם לסבול באופן סביר. ולכן, כשפתח השוטר ושאל אם הוא במקרה מטורף, התפרץ עורך הדין בצעקות כמו קפיץ משוחרר והבהיר שהוא, איש מקצוע מכובד, לא יתיר לאיש להטיל ספק באיזונו הנפשי, והשוטר צריך ללמוד לכבד אזרחים משלמי מיסים, ושימלא את תפקידו, אם כך נדרש, אבל בלי כל כך הרבה דיבורים, כי אין לו זמן לבזבז. בתגובה, בחיוך נוטף עליונות שרק בעלי סמכות יודעים להפיק, גמר השוטר אומר לבזבז לו זמן רב ככל האפשר, והחל להציג בפניו בקשה להצגת מסמכים: רישיון נהיגה ורישיון רכב.

עורך הדין, שהודות למקצועו ניחן בידיעה מקיפה למדי של החוק, הבין שהסתבך בעסק ביש רציני. בזיכרונו הבזיקה בבת אחת הידיעה שהרישיון היה בארנק ואת הארנק כבר אין לו ברשותו. הוא גם לא יכול להגיד שגנבו לו אותו בין שלוש לארבע אחר הצהריים, מהסיבה הפשוטה, מעבר לצרות שתעשה לו אשתו ברגע שייוודעו לה פרטים אחדים מהפרשה, שמחובתו המובהקת להכריז על הגנבה בהקדם ומרצונו החופשי.

עורך הדין, לאחר שבחן את המצב בראשו במהירות הבזק, קבע כי כדי להיחלץ באופן הטוב ביותר מהנסיבות הוא צריך ללכת על דרמה. לכן במחווה שופעת ביטחון טמן את יד ימין בכיס האחורי של המכנסיים כדי להוציא את הארנק, ומיד עשה פרצוף נרגז, אך יותר מכול המום, כאילו הוא מופתע שלא למצוא אותו. אחר כך, בכישרון מקצועי, נסך בהבעתו שינוי קל, ושיווה לה גוון של אדם אובד עצות, וכל הזמן אמר לעצמו, אך די חזק שישמע גם השוטר, "מוזר, אני לא מוצא את הארנק… לא מזמן הוא היה פה… אני פשוט לא מבין… אני ממש מקווה שלא איבדתי אותו, הרישיון שלי שם, בתוכו…"

השוטר הגיב בגיחוך מנצח, ולא היה זה בלתי סביר שיחשוב שיש לו עסק עם גנב מכוניות ולא עורך דין. "אדוני מוזמן לחפש יותר טוב," אמר בלי לנסות להסוות כלל את הלעג הבוטה. "אולי גם ימצא."

עורך הדין היה לכוד בשלב זה בהשתלשלות אירועים אבסורדית שהוא עצמו חולל. בתיאטרליות מופגנת, בהתרגשות וחרדה גוברות, נבר בכל הכיסים, נאנח ונענע בראשו, אפילו חייך אל השוטר בניסיון נואש להמיס את עוינותו, אבל הלה רק אמר באדישות גדלה והולכת, "חפש אותו, חפש אותו יותר טוב."

עורך הדין, שהרגיש כמו ליצן, גרוע יותר מתולעת, יצא מהמכונית, הוריד את המקטורן בהפגנת תקווה שהארנק יצוץ בדרך נס, וכיוון שזה לא ריצה את השוטר, החל לנבור גם בתוך המכונית, בין הכיסא למשענת הגב, ואפילו מתחת לכיסא, ושם, אף שהיה מוסתר כמעט לגמרי, שוב ראה את הארנק שלו, שללא כל ספק נפל לו כששילם על הדלק אחרי אקוופנדנטה, ובתוכו היה הכול, רישיון ושבעים ומשהו אלף לירטות.

בתחנת טרמיני,  ברבע לחצות, הסתתר עורך הדין מאחורי אחד העמודים שתומכים בגג רציף מספר שבע  וראה את הבחורה המעודנת והבלונדינית, מלווה בסַבָּל שסחב עבורה את תיק התרמיל הגדול. היא עלתה אל תא שינה ברכבת לרג'יו קלבריה, וכמעט מיד הציצה בחלונה הקטן, והמשיכה להסתכל במשך חמש הדקות שנותרו ליציאת הרכבת, מביטה סביב בתוגה, אולי קצת מוטרדת, כאילו היא מחכה, אם כי בלי הרבה תקוות, שמישהו יבוא להיפרד ממנה.

עורך הדין חיכה מאחורי העמוד עד שהרכבת נעלמה, ואז יצא מהתחנה, התניע את המכונית ונסע הביתה, כלומר אל אשתו ואל בתו ואל גורלו החתום, וגם הוא היה נוגה, אך היתה זו אותה תוגה שכל בן אנוש מוכרח לשאת עמו. כעת ידע שהבחורה היתה באמת מופלאה כמו שחשב, ואם ברחה באופן מוזר כל כך הרי זה מפני שעבורה, גם עבורה, אותה פרשייה מזדמנת שהחלה בתור בדיחה חצתה את גבולות ההרפתקה, ומוטב היה שלא לממש אותה, כי עליה להישאר במניין הדברים שלא התרחשו, ובזכות כך הם מצטיירים בשלמות מוחלטת שלדברים שקרו בפועל לא תהיה לעולם.

הקרב ניטש בכל עוזו.

את התיאור הזה הוא היה קורא תמיד בספרי ההיסטוריה והיה משמיע אותו לחבריו לכיתה כשהיה קורא באוזניהם את השיעור. אבל הוא לא העלה בדעתו שיום אחד הוא עתיד להשתמש בו, כמו שהוא עושה עכשיו בשעה שהוא משוחח עם חברו ומתאר לו את הלילה ההוא. הוא אפילו לא יודע מה פירוש "ניטש בכל עוזו", אבל הוא חש שהביטוי הולם את סערת הנפש שהמורה להיסטוריה היה מדבר בה בשעתו.

"הפלישה הקרקעית התחילה בצד המערבי של שכונת תל אלהווא. כמו שאתה יודע, השכונה מחולקת לשני חלקים: החלק המערבי ובו מגדלי מגורים שצמודים זה לזה ברצף של צבעים ושמות והוא נחשב לרובע בורגני במידת-מה, בעיקר מפני שרוב תושביו עובדים ברשות הלאומית הפלסטינית שקמה אחרי הסכם אוסלו, ובתור עובדיה הם נהיו בני המעמד הבורגני. אבל המעמד הזה לא מייצר שום סוג של עושר. המוניטין הבורגני שהוציאו לחלק  הזה של השכונה אפילו חוטא לאמת, ואולי עצם השימוש במושג "בורגנות" הוא בעייתי. רבים סבורים שהבורגני הוא אדם עשיר, אחד שגר בדירה או בבית ששייכים לו ואוכל אוכל טוב. מן הבחינה הזאת ייתכן שאפשר לחשוב את תושבי השכונה הזאת לבורגנים. אבל הבורגנות האמיתית היא המעמד היוצר את העושר הלא-גדול של סוחרים ושל בעלי מפעלים. הם גם נמנים עם האנשים העובדים והם אלה שמחוללים את המהפכות."

"אני לא מבין בשביל מה אתה צריך להגיד לי את כל הפרטים האלה, כאילו אני לא חי פה. ולמה אתה מסביר לי את מה שברור כדי לספר לי על הקרב ההוא. ואולי אתה רוצה לתת לי שיעור בקומוניזם שלך, שמזמן כבר נקבר באדמה. ספר לי את הסיפור ושחרר אותי. אני בן המקום, כמוני כמוך. אבל אני בורגני אמיתי ואתה מתיימר שאתה בורגני."

"חה חה חה. בדיוק. זה מה שאני מתכוון. מה שחשוב הוא שהחלק האחר של השכונה הוא החלק המזרחי והפלישה לא התחילה בו, אף על פי שהוא קרוב יותר לגבול ורוב האזור הוא אזור חקלאי. צבא הכיבוש התחיל בפלישה לאזור החלש יותר, ששם הוא לא צפה שום התנגדות. נראה היה שהוא משאיר את הצד המזרחי של השכונה לסוף, זה הצד שהבורגנות האמיתית חיה בו, בעלי קרקעות ומפעלים, אם כי רוב המפעלים כבר נסגרו בגלל המצור. והאנשים האלה הם גם אנשי המהפכה, שהרי רבים הגרים שם הם מנהיגי המהפכה. ליל הקרב ההוא היה במלחמה של 2008 ו 2009.

 האם יש בעולם עוד מלחמה שכשאתה רוצה להזכיר אותה אתה צריך לציין שתי שנים, או שכשאתה כותב את השנה שלה נדמה שאתה מתכוון לשנה האקדמאית ואתה צריך לשים מקף בין שני המספרים? והעיקר, האם יש מלחמה שהתחילה בסוף שנה והסתיימה בתחילה השנה הבאה חוץ מהמלחמה הזאת?"

הרצפים של השאלות והמספרים והשנים השתלטו עליו, כאילו הוא רוצה להגיע אל האלגוריתמים שמנבאים את אירועי המלחמה, ושוכח שבמקרה שלו היא עוברת בירושה. הוא מזיז את האש במִתקן הגחלים ומרכז את הגחלים תחת קומקום התה כדי לחמם אותו בפעם השלישית. בדמדומי מחשבותיו הוא רואה את חברו אבו אחמד מסתכל בו, מחכה שיתעורר מפיזור הדעת שלו, כשם שלפני זמן קצר חיכה שיסיים את המבואות המהפכניים שלו. וזה מה שהוא אוהב בישיבתם יחד, שלעתים רחוקות אבו אחמד קוטע אותו כשהוא מפליג בדיבורים הדמיוניים שלו.

הוא מוזג תה וממשיך:

"הצבא פלש לשכונת תל אלהווא וכבש את מגדלי המגורים, שכולם הניחו שהם לא יתקרבו אליהם בכלל. אנשי הרשות שבאו מתוניס ולבנון הרגישו שהם מתעמתים ישירות עם הצבא, מה שלא קרה מאז שנות השמונים. אבל לא האזור הזה היה המטרה של צבא הכיבוש כי אם חלקה השני של תל אלהווא, החלק המהפכני שאנחנו חיים בו. באותו יום עמדתי מאחורי החלון הזה וצפיתי בטילים והקשבתי למטחי האש ולצעקות. היו מי שיצאו מהשכונה בכל המהירות במכוניות, בעיקר מי שגרו בשוליה, והיו מי שלא זזו ונשארו באמצע, כמוני. לא יכולתי לפתוח את החלון אפילו לא עוד סנטימטר אחד. היתה חשכה מוחלטת ולא היה חשמל. לפעמים שמעתי את נשיפותיהם של הנלחמים בפולשים, הם רצו. האמת היא שלא יכולתי להבחין בין הרצים, מי החיילים ומי הנלחמים בהם. אבל לריצה של הנלחמים בהם לא היתה אותה המשמעות שהיתה לריצה באינתיפאדה הראשונה, למשל. זה היה משהו דומה להימור, כמו מין משחק שאו שאתה יוצא ממנו חי או שאתה מת בו. וכן, נהנים פה לבלף את המוות, לרמות אותו. אתה עומד מול המוות אבל אתה גורם לו לפספס אותך, משהו שדומה למשחק רולטה רוסית, אתה שׂם קליע אחד באקדח, אחר כך אתה מסובב פעמים אחדות את התוף, שיש בו מקום לשישה קליעים, ואז אתה לוחץ על ההדק, בלי לדעת אם הקליע האחד יפגע בך או לא. כזה היה המרדף, כזה היה העימות באותו יום."

"מה שמשונה הוא שכבר עברו עשר שנים מאז המלחמה הזאת וזו הפעם הראשונה שאתה מספר לי את הפרטים האלה עליה."

"עשר שנים, כן, בדיוק, אותם הימים, אותו הקור כמו עכשיו. אז לא יכולת להדליק אש לחימום, אור אחד ויחיד, בגודל של זבוב, היה גוזר עליך מוות וודאי. מה שחשוב, ידידי, הוא שנשארתי בבית, טובל בשמן ובזעתר, אחרי שהבנות שלי ואשתי ואמי ברחו שבוע קודם לכן אל בית דודי, בזמן הפסקת האש. ידעתי שהם רוצים לנקום בחלק המזרחי הזה, וזה מה שקרה. אבל נשארתי כדי לשמור על הבית. אתה יודע כמה אני אוהב היסטוריה, אולי רציתי להיות חלק מהקרב, וגם זה קרה. בהתחלה שמעתי צעירים קוראים זה לזה, לא זיהיתי שום קול מן הקולות, וראיתי רוחות רפאים שחורים רצות באפלה. הכרתי את צעירי השכונה, אבל לא היו בינינו קשרי קרבה כאלה שהייתי יכול לזהות מישהו מהם על פי קולו. אני אחד שמעשן, לא מתפלל במסגד ביום שישי, מה שהופך אותי לאיש מנודה באופן זה או  אחר. הייתי יוצא לעבודה וחוזר לצפות בְּמשחק או לקרוא ספר. רציתי להיות מורה להיסטוריה, אבל לצערי, בגלל הממוצע הטוב שלי במגמה המדעית, הורי לחצו עלי שארשם ללימודים באחד המקצועות הקרובים לרפואה. והתחלתי ללמוד רוקחות."

"אתה מדבר כאילו אתה עומד על במת תיאטרון ומציג את עצמך לציבור. יותר מאלף פעמים כבר סיפרת לי את הסיפור של ההיסטוריה והלימודים בתיכון והרוקחות. כנראה שהזדקנת ונהיית סנילי. לך להתפלל ביום שישי כדי שאלוהים ירחם עליך ותפסיק לשכוח."

"רק תקשיב, אבו אחמד, אספר לך עוד מה קרה. פתאום… ראיתי משהו נוצץ כמו שרשרת של פנסים, אבל אלה לא היו פנסים, זה היה כמו נצנוצים של זכוכית, ותיכף ידעתי שזו יחידה מיוחדת של צבא הכיבוש, ולא ידעתי אם מה שנוצץ הוא הנשק או הקסדות שלהם. הלב שלי דפק כאילו הוא עומד להתפוצץ. הרגשתי שקליע חדר כרגע לראש שלי, עד כדי כך שזיעה נזלה לי מאחורי הברכיים וירדה אל השוקיים. למוות יש טעם כשהוא מתקרב. פחדתי שאעשה איזו תנועה, בטוח שהם היו שומעים אותי. לא היו סביבי הרבה בתים, כי לא כל האזור מיושב. זה היה אזור ריק, וזה מה שעשה אותו בטוח ללוחמים וקשה לצבא הכיבוש, בגלל זה ליווה אותם הליקופטר. בחיים לא ראיתי סרט קולנוע, אבל פה, מן הפתח הזה, ראיתי משהו שחשבתי שהוא מותח יותר מסרט קולנוע, כי זה היה הקולנוע של המציאות. הם ידעו בדיוק מה המטרה שלהם, ההליקופטר הפציץ את אחד הבתים ואז היו חילופי אש, הם נמשכו כמה דקות עד שהתחדשה ההפצצה של הבית, ואז נעצר הכול, לא שמעתי יותר את הלחימה, היה נראה שהם הסתלקו או עלו על ההליקופטר, אני לא יודע. עברו כמה רגעים לפני ששמעתי את קולו של אחד הצעירים שנלחמו בפולשים קורא לעזרה. הוא נפצע. נראה היה שכל חבריו נהרגו כי רק הקול שלו נשמע ובדרך כלל הלוחמים לא נוהגים לנוע בשטח לבדם. אף אחד מהתושבים של בתי  השכונה שנשארו לא התקרב, הפחד כמעט עוקר את הלבבות ממקומם, וכמובן, גם אני עצמי לא התקרבתי, שמעתי אותו קורא:  עזרו לי!"

"אנחנו, כמו שאתה יודע, עזבנו באותו יום את הבית, ברחנו לבית של דודי בצפון."

"שמעתי אותו מתנועע על הקרקע. היה נדמה שהוא מתהפך על החול כמו חתולה שמכונית דרסה אותה. ראית פעם איך חתולה דרוסה נלחמת על חייה? זה מחזה שמטלטל לך את האיברים. ככה השתעשע הדמיון בראש שלי כששמעתי את הקול ולא ראיתי את הבחור. כעבור זמן קצר הוא קרא שוב בקול חלש יותר, 'איפה אתם, יא ערבים.' הבחור דימם. התפלאתי: איזה מין רעיון זה? בן אדם נלחם על חייו ברגעים האחרונים שלו והוא חושב שייתכן שהערבים ישמעו את הקריאה שלו ויבואו. ואולי הייאוש של מי שנושם את נשמתו האחרונה הוא שמעולל את מעלליו במוחו ובשפה שהוא משתמש בה ומחזיר אותו אל הסיסמאות הישנות. איך זה שבן אדם שנלחם על חייו קורא לאנשים שהוא לא מכיר ולא יודע אם הם בכלל מסוגלים להיענות לו. אתה ידע כמו מה זה? אמחיש לך את הרעיון. פושע פותח עליך באש בשוודיה בלילה ששורר בו קור מקפיא, ואתה גוסס לבדך בשלג וצועק: איפה אתם, יא אירופאים?  האם אתה מכיר אבסורד גדול מן הקריאה הזאת שכל כולה קלישאה שחוקה? ובכל זאת היא מעוררת בי רצון לפרוץ בבכי. בתוך שניות תפסתי שהידיעה הסופית והמוחלטת שלו שהוא עומד למות איננה שיעור בהיסטוריה. זה שיעור בחוסר הישע של האדם ובאהבתו לחיים, אני מתכוון: האהבה שלי לחיים. למחרת, כשנוכחנו שהאזור בטוח, עברנו בזהירות את המפתן של בתינו וראינו שהחול מצץ את כל הדם שלו, היתה לו מסיכה על הפנים והוא לבש ז'קט שחור."

"אוּף, מה זה הסיפור הזה, כל הגוף שלי רועד בגללך. אלוהים, אתה חוטא חטא נורא, יא סלאם. זה הגורל שלו, פשוט הגיעה שעתו."

"מה גורל, איזה גורל? אילו הבחור חי הוא היה עכשיו בן שלושים, והיה נשוי ואולי היה אב לילדים. ההתמסרות למוות לא צודק חונקת אותי. אני מרגיש שזה חוסר ישע ולא אמונה. איפה השכנים ותושבי השכונה, והשיח' של המסגד. איפה הערבים, אחי? כבר עשר שנים, כל יום כשאני עובר את המפתן של ביתי אני רואה אותו שרוע שם. תאר לעצמך כמה פעמים עברתי את מפתן הבית. מאז הלילה ההוא אני חי עם המתים. כל העיר הזאת חיה עם המתים."

"שלוש המלחמות האלה זה לא משהו קל."

"מתי המלחמה היא משהו קל? כל מה שקראת על המלחמות בעולם, ובייחוד על אלה שחיסלה מיליונים, הכול שקר. כי על המלחמות יכולים לכתוב רק מי שעברו אותן."

"לך בדרכי האל. קום בבוקר ואמור את תפילת השחר. מספיק דיבורים להיום. בלעדי האמונה לא היה העם שלנו עומד בכל הסבל והפשעים האלה."

"לא האמונה אלא החיים עם המתים הם הכוח שלנו. לילה טוב. אני מתפלל את תפילה השחר בבית."

"אה, שכחתי שאתה בורגני מקטיפה. המסגד בא אליך למיטה. בקש מחילה מאלוהים. הוא לא רוצה שהאנשים ידברו דברי כפירה. האל הוא מחסי ואני שב אליו. אתך יש רק ויכוחים שניטשים בכל עוזם.

"הכפירה האמיתית היא מה שקורה לנו.

אבו אחמד פנה ללכת אל המסגד של השכונה. סלאם סידר את ספלי הקפה ושפך חול על האש כדי לכבות אותה. כל זמן הישיבה הוא חש שיש מישהו מאחוריו. הוא הביט אל הכתם ההוא, שום דבר לא השתנה, רק חבית המלט היבש שההרוג היה שרוע לצדה זזה. והוא לחש: "עשר שנים שאנחנו שכנים, חבר שלי, ואפילו פעם אחת לא אמרתי לך בוקר טוב."

אני מתהלך בין כותלי בית ההורים היתום, לקיר מצהיב אחד של חדרו אומר בשקט "ששששששששש", ואשמת אביו עונה לו דבר מה בשתיקה. אני שואל את התקרה, "אתם שומעים?", ופחדי האב משיבים לו, "אל תפחד מהשתיקה". אני קורא דרך החלון אל העץ "זה אבא שלי שתלה על עץ דעת הטוב" ונפש הרפאים האבהית אומרת בלי מילים, "שתיקה היא רק צל לא חושך מוחלט". איבר מינו קרא בקול רופס, "אני חייב לראות את האמת העירומה", ובמראת חדר השינה רואה אני את פני אביו ושפתיו מוזזות ללא הגה: "אני מקווה שהבנת את מכתב פרידתי". אני שם אוזנו לחור ברצפה והאוויר בו דובר "נשמו נשמות את כל המילים היפות שלכן", ובאוזנו האחרת אומר אבא מעולם האמת אל עולמו של הבן, "העולם יפה יותר בלעדיי". המסך סביב צוואר אני נדלק לרגע לאמור "עולם בו השקר טוב כאמיתה", ואביו ממשיך בקולות אמאבא "טוב כמו אמך לפני שפגשה בי". המראה קראה "הסוף כל כך קרוב שהוא כבר מאחורינו" ומר עולם גילה באוזניות המוזנות זין כי "לפני שאביך עזב אמך אמרה לו כי אתה דומה לו".

אני שתה קצת וודקה ואמר "הסוף או ההתחלה, בינתיים שיהיה לחיים", וזרק את הכוס על תמונת אביו שעל שולחן המטבח. בקול דומע הביעה בפניו התמונה: "אמרתי לאמא שאתה יותר אני משהייתי עצמי". פעמון התנור צלצל ואני העולל הגדול לקח את הבולבול הממולא לפיו בעוד נקבו של האיבר אומר, "הפין הזה לחך אנין מתאים טעים". אני רץ להקיא באסלה שם השתקף אליו האב והסביר, "בדברים האלו דיברתי את משאת נפשי". האני העולל הגדול קם ואמר כמו היה בתוך תוכנית טלוויזיה: "היתום אחים שלי הוא היצור הכי פחות בודד כאן כי השתיקה תמיד איתו". הוא נזכר במשפט שאמר לו אביו, כשישן הילד אותו לילה בו נעזב, "התשכים לשכוח אותי", והשינה ענתה לו בלב הילד, "לילה טוב אבא, מקווה שיהיו לך חלומות אמיתיים". העולל מתעורר מהחלום ומגלה כי הוא גדול מדי לעולמו וצועק לעצמו בפה פעור כמו פצע "שקט!". הוא קם מן המיטה ומביט במאוורר התקרה, ואשמהמה של אמו אומרת "אמא לא אשמה". דיבור מדבר מאליו מעבר לשפה הפצועה, "הקשיבו, הקשיבו טוב לאוזנכם". אמא בפחד מכה בעור תוף העולל הגדול: "לא אמא אשמה אתה הוא המפחד ממנה". אני פותח את החלון וצווח בחדווה "זאת אמא שלי גונחת, מתעלסת עם עץ החיים הרע". רוח הפרצים של אמא חודרת אל הבית ואוחזת שוב בנפש אני מקרקרת: "אל תעזוב אותי לנפשי". היא אוחזת באיבר מינו וזה מפזם "עץ, ענף, עלה, תמיד היא מתעלסת עם משהו כשאני מגורה". בשפת אמה מפצירה בו אמו "אל תעזוב מלבדך הכול רק מילים". אני מנסה לשאוף פנימה את כל רוח האמא וחושב, "היא לא צריכה אוויר יש לה אותי, את אהבת חייה". הוא מנסה לבלוס את דמות האם בתוך עולמו הקטן כגופו העולל אך אפילו קולה של אמא עולה על מידותיו ומרעיד אותו בהתוודות שקרית: "הלוואי והיית כל עולמי". מסך הטלוויזיה שוב מואר לחיים ומנחה השעשועון אומר לאמא, "בלבלבלבל פונטיוס הצלוב את מנה חמה!". אמא מנסה לחקות את קול אני האב וגורסת בשיניה כי "אבא לא עזב אותך רק אותי". אני העולל הגדול מנסה להביט בקול אך רואה רק מוות, וזה אומר: "אני נולדתי יתום ההיעדרות תמיד אוחזת בכפה נפשי". אני מתחיל לצחוק בעוד אמא משנה גרסתה: "אבא עזב כי אמרתי לו שאתה לא ממנו".

אני המותש מכל הרוחות והשדים מוזג וודקה, מרים את הכוס לחיים ואומר "למוות!". רוח הפרצים נשבה במפרציו כמו אם מלטפת ומלחשת "אני לא רוצה למות בלעדיך". אני נגס בשאריות ארוחתו כדי למתן את טעם הוודקה ואמר בפה מלא מוות, "אני לא יכול להפסיק לאכול את הבולבול הממולא דם הזה", מחוריו שהתירו בו שיני האני אמר הבולבול בקולה של אמא, "בבקשה אל תדרוש עוד דבר מלבד למות עמי". אני סיים את המנה וגיהק: "מלבד הוא דבר יחסי, אחי, אני תמיד מלבד דבר זה או אחר ביחסיי עם האחר". אני דידה החוצה אל הגינה להקיא בשלולית. רגע לפני ראה בה בת דמות אמא שואלת: "לא תשכחני לעד?" והילד קרס לתוך המים העכורים, ממלמל "אני רק רוצה לשחות עד קצה החיים" ונרדם במי האפסיים, מדבר בנים לא נים "לילה טוב אמא לכי לך לאיבוד ללא אני בחלומי המיתי". בחושך החלום עלה קול צעקה ״שתקו כבר״, והעולל הגדול התעורר באשמה ואשמאמא אמרה זה לא הכול היה בגללי, וקולה קולם של אמאבא. נרעש מהדואט בלחש הזה עבר בין כל קירות הבית הכה בהם וקרא נחרד, ״הנה  הם מדברים שוב אם ואב״. הוא שמע את קולם שוב כעת מבעד לחלון, אומר בפחד נוקש שיניים ״אם לא נאכל זאת שוב נמות״. אני העולל הגדול נחפז להשליך את השרפרף המתקלף שמנפץ את הזגוגית ורואה את אמאבא מציעים זה לזו פרי מעץ הדעת חיים ואיברי המין שלהם אמרו נוטפי עסיס ״אבאמא אוכלים ומשתגלים ואנחנו הולכים ומשתגעים״. אבאמא אמרו "זין על לשון האם, נדבר רק בנשימות ריקות מופשטות״ והנשימות הכו כנגד פניו של אני כמו שוטי רוח. הוא לקח אוויר והתריס נגדו ״אני לא יצאתי לאוויר העולם הוא נכנס בי״, אך אמאבא לא שמעו דבר והמשיכו בדבריהם כאילו היו עולם מקביל שלם, "ננשום כך עד שלרגע העולם יעלם". המקלט נדלק שוב והמרואיינת שהורידה אלף קילו בנשימה נכונה אחת אמרה, "אלוהים מת! אללה שהיד! אנחנו גדולים יותר מישו!". אמאבא הסתודדו בעודם צורחים באוזני אני בנם (העולם יעלם ולרגע לא נהיה אב ואם רק גוף וגופה). אני סגר את החלון וגילה כי העץ פרץ את הרצפה וביקע התקרה ומענף מפואר אחד אני העולל הגדול תלוי חיוור כביום מותו ואומר לאב דמותו, "כמה מדברים המתים כמו ששתקו במשך החיים". מתחת לגופתו חבוקים היו אמאבא ומחליפים מילים חליפות: "נהיה- שניים-לשנייה-מפץ-מרוכז-של-שייכות"

 אני כבר שתה הישר מהבקבוק אך לגם מהר מדי ונאלץ לירוק חושב לעצמו: "איך אין מזרקות אלכוהול בגני העיר". אמאבא הפנו מבט ראשון אל אני ואלי לומר, "לא נסתפק במות נשיקה רק בסוף גמירה". המילים העלו בנו תחושת קבס ורעב אז מיהרנו ללקק דגדגן ממותק, אך נאלצנו להודות "דבר לא יעביר את חוסר הטעם". פניתי לבן דמותי והבענו שנינו יחד עם אמאבא משאלה גדולה, "לא רק נזדווג גם נתרבה". נוצה נשרה מגופו המת של ת'נטוס התוכי ובן דמותך אחז בו וכתב עמה כאן בדיו דם "כמה אתה בודד כמו אפס או אחד חצי או שארית". אמאבא שאלו את עצמם, "יש מקום בעולם לשלושה אנשים?" ואני שפך מהוודקה על ראשו מסנן בין הטיפות, "אני רוצה רק לטבוע כמו עלה דעת בנהר החיים" אני מביט בשלולית האלכוהולית. הוא רואה את אשמאמא אומרת, "כשאלוהים התאבד הוא פירק את משפחתנו". רואה את הראי אומר "כשאמרתי את מילתי הראשונה אבי רחוקי נהיה לאילם". רואה את פחדם אומר, "אבינו נהיה לאילם וציווה לי כוחת אליליים מעבר לשליטתי". הוא רואה את לשון הנחש הכרותה מדברת, "רק כשאכל אבא מעץ חיי בלע לשונו שהמשיכה לנוע בדום". רואה את יענת הנפש מצייצת "רוח אבינו בשאול נלחמת בנשמתנו נשמת עליון מי יבלע את כל האמא שנותרה". היענה מחזיקה את איבר המין האבהי במקורה, והאיבר פוער נקב וקורא: "אמרו לאמא שאבא גמר במכנסיו כשהיה תלוי על העץ התנחם בזה". הלשון הכרותה גערה באני, "אם תרצה להשקיטנו עליך לדבר בלשונות אמאבא באקסטזה אורגזמית". משב רוח פרץ והעיף את איבר המין האבהי במערבולת, והאוויר בה נשא הכרזה דרכו "לפחות הנשימות האבהיות האחרונות היו בטעם אוויר זרוי זרע". הטלוויזיה סביב צוואר אני נדלקה ומר עולם התראיין לאחר זכייתו והתריע: "עליך לבלוע את כל הבועות במעופן ללשון אם ימתקו, ללוע אב מרור". חשמל המכשיר יצא משליטה והוא החל להישרף ואני העולל הגדול התעורר מעושן והשתעל, "אהההה זה קורה שוב אני נולד הנה אני נולד הנה אני". אמאבא קטעו דבריו וחיבקו אותו בתוך חיבוקם שלהם ודובבו אותו במקומו, "השניים מחבקים אותי ואני נלחץ מכווץ". אני העולל הגדול ראה את אשמאמא אומרת "והנה אני מת לא אשמתי אשמהמה יכול לקרות לכולם". אני צעק כמו להניס את כל המדברים אליו ובשבילו במקומו מתוכו ובקולו "אני גדל גדול מדי לחיבוק אין מקום בעולם לשלושה אז אמאבא נפרדים וכבר איני מזהה עוד את עצמי בעיניהם".

העולל הגדול שותה טיפה אחרונה של וודקה ודיבר לתוך פי הבקבוק, "אני ספינה טרופה הכניסני לתוך גופך". אמאבא ניתקו מגע ואני האב אמר, "אינך מזהה עצמך בעיניי כשעולה בהן טיפת הלחלוחית המלוחה". בעוד אמא אוכלת בולבול ממולא וצוחקת לעצמה "הערלה הזו טובה כמעט כמו העטרה", העולל הגדול אמר למצלמה דמיונית, "הלוואי שהייתי יותר משארית בריתם ההורית המגורש כערלה". אמא ואני האב תלשו נוצות מכנפי יענת הנפש והישירו מבט אל ילדם, "שומע? הנה צלילה של בדידות המתים" והרפו אחיזה והנוצה צללה והכתה בקול מפץ גדול ברצפה. אני שאל את שנמנע כל חייו מלשאול, "אתם אוהבים?" דמות האב נמסה כשעוות נר נשמה ולחשה, "אני רק רוצה לצוף על זרמי התת תודעה", ואילו אמא כיסתה את העולל בשמיכה כליל ולחשה, "לילה טוב תת אני הריני שמה נפשי בכפך". העולל הגדול התעורר ובעולם שרר שקט מושלם. אני לקח את שבר בקבוק הוודקה וחתך וריד, לקח נוצה בת יענה ורשם בשלולית האלכוהול, "שקט, לעולם לא אשתוק כל עוד המתים מדברים", ורשם על בטנו, "דיבור, והם מדברים רק כדי שאני אשתוק" ועל העץ כתב "התפּוח התפוח הזה נפל הרחק מעץ הטוב והרע", וכתב על איבר מינו בשבילי לבלבל זה כמו סקס נערי". הוא סימן באוויר את האותיות: "אני אוהב לראות אוויר רועד מפחד מה אגיד". הוא הסיר את הטלוויזיה מעבר לראשו, נוטפת דם שנשפך על ראשו והוא כתב על קרחתו "משחו אותו אני המשיח או החמור". הוא הביט בעצב בליבה של הטלוויזיה המתה וכתב עליה, "משיח מת תחת רגליו של חמורו". הוא לקח את כוסו מכיסו וצבע באדמדם, "הרימו כעס לכבוד הסוף" ועל הצלחת הריקה עיטר "לא נשאר כבר מין לאכול ובלי תאבון נותר רק רעב". הוא נשף על הנוצה בכל מהותו וחשב "אין בעולם בדידות כשל יתום חבוק בין אם ואב". הוא קרא אל כל שקרה ונקרה בדרכו לרגע זה כאן "לילה טוב חלום לילה טוב סיוט"

הוא דידה מדממם ושיכור אל מיטת אם ואין אב, פצח בזמר נשכח, "זהו וידויי האחרון / מכתב פרידתי / אני הולך להיאבד הולך לעולמי שלי / אתה לא תעשה לנו את זה. / לא מספיק שעזבת אותי /  יש עוד אנשים בעולם אתה יודע / זהו וידויי האחרון / אני מוכרח לעשות עולם לעצמי / כי העולם יפה יותר בלעדיי / יפה יותר בשניים / יותר בשניים / ששששששש…"

מיכאלה רובינשטיין, חברה לא קרובה ולא רחוקה שלי, אמרה לי שאם אני רוצה להשתפר, אז כדאי לי ללכת לסדנת הכתיבה של ניצנה ראובני ורציתי להשתפר והלכתי לסדנה של ניצנה ראובני אבל כל מה שעשיתי שם, לא נעים להודות, היה לצייר צבים. 

צבים תינוקות, צבים בוגרים, צבים תות בננה בטושים, צבים שחור לבן בעט פיילוט, צבים עם פרצוף תוהה, צבים עם חיוך קטנצ'יק, צבים צוחקים, צבים עם ארבע רגליים, צבים עם שמונה רגליים. צבים עם כנפיים של ציפור, צבים עם כנפיים של מלאך, צבים עם אוזניים של ארנב, צבים עם בית אליפסה, צבים עם בית מעוגל. צבים שבין הגב שלהם לבית יש מרחק קטן, וצבים עם בית שממש נראה כמו בית. 

המפגש הראשון של הסדנה היה בדיוק כפי שדמיינתי. חבורה של אנשים מוזרים, כל אחד בדרכו, יושבים במעגל, וניצנה ראובני לובשת סוודר עם חתול רקום עליה ומשחקת באצבעותיה בחוטים שיוצאים ממנו. לאחר סבב שמות מאולץ, שבו נדרשנו גם לספר על חלום רחוק וחלום קרוב שיש לנו, ניצנה נתנה לנו את משימת טראומת הילדות והתחלנו לכתוב, כל אחד לעצמו. 

לא בדיוק היה לי רעיון לטראומת ילדות. בכל אופן, לא היה לי רעיון טוב. הבטתי בנעליים של כולם, אחרי זה בתקרה המתקלפת ואז בתמונה של מגריט שהייתה תלויה על הקיר, אחרי זה חזרתי למחברת וציירתי כמה צבים בעט, אחד גדול, אחריו בשורה, בינוני ואחרי הבינוני אחד קטן. חזרתי על זה כמה פעמים ועד שנגמר הזמן למשימה היו לי כבר עשרים וארבעה צבים. 

ניצנה בחרה מישהי שהתנדבה להקריא. הסיפור היה על דודה שלה, כלומר דודה של הדמות בסיפור שלה, שהייתה חולה במחלה סופנית כלשהי שגרמה לה למיין חפצים בבית לפי מידת שפיציותם. למשל, הסלון; היו בו שולחן עץ עגול, ספה עם ידיות מעוגלות כמו בבית מלוכה, פוף, שולחן קפה אליפסה, עציץ עם צמח שהוא לא קקטוס, ותמונות עגולות על הקיר ובהן ציורים של היפופוטמים. לעומת זאת, בחדר השינה הייתה מיטה מרובעת, שולחן כתיבה, שידה, קקטוס ותמונות מרובעות שמצוירות בהן צורות גיאומטריות. בשלב מסוים, הילדה, שגרה עם הדודה, כל כך שנאה את הדודה הזאת, בגלל העניין הזה של השפיציות, אבל גם בגלל כל מיני עניינים אחרים שבגללם לפעמים שונאים בני משפחה, שהיא החליטה לערבב לדודה חפצים והניחה נניח ליד הקקטוס, פוף אדום ומעל שולחן הכתיבה שעון קיר. טוב יש הרבה פרטים בסיפור הזה שהיא הקריאה אבל אני אדלג לסוף. מה שקרה בסוף זה שהדודה לא שמה לב. במשך שבועות היא לא שמה לב לשינויים שהילדה עשתה. והילדה הייתה עצובה. 

על הסיפור הזה של הדודה, מישהו בשם סתיו, שבהמשך יתגלה כאחד שתמיד אומר את הדברים הכי קשים ומעליבים בצורה מלטפת, אמר שעודף הפרטים המצחיקים בסיפור גורמים לסיפור עצמו להתגמד. ושלהבת, בחורה מנומשת מידי, שבהמשך תתגלה כאחת שמתחשבנת על דברים כמו מילות קישור, אמרה שאין מילה כזאת שפיציותם. אני חשבתי שהסיפור לא רע בכלל, אבל לא אמרתי כלום. 

אחרי המפגש הראשון סיפרתי למיכאלה רובינשטיין את כל מה שהיה, צחקנו על זה שניצנה תמיד משחקת בחוטי הבגדים שלה ופורמת אותם. סיפרתי לה על שני האנשים האלה שבלטו, סתיו ושלהבת והיא צחקה ואמרה שגם אצלה היו כאלה, אצלה קראו להם סלעית ויהונתן עם ה' שמבטאים. אין מישהו שם שנראה לך נורמלי? היא שאלה אותי, חשבתי על זה שנייה ואז נזכרתי שכן. יש מישהו אחד כזה שהיה נדמה לי שחייך אליי בזמן ששלהבת דיברה. רז. לא יודעת, לא בטוחה, אמרתי לה. כמובן שלא אמרתי כלום בעניין הצבים. גם כי היא לא שאלה שום דבר שהתשובה אליו יכולה להיות צבים וגם כי באותו הזמן לא חשבתי שזה באמת עניין. אבל ככל שהזמן עבר והסדנה נמשכה, הצבים שלי הלכו והשתכללו.  

באחד השיעורים על געגוע מישהו הקריא סיפור על געגוע לסבתא שלו שהייתה הבשלנית הגרועה ביותר שהכיר ובשיעור אומץ, מישהי הקריאה סיפור על זה שבמשך שבוע עלתה על מסוק כדי לקפוץ צניחה חופשית אבל באף אחת מהפעמים לא קפצה. בשיעור בני זוג, מישהו כתב על מישהו שתכנן לפרטי פרטים את ההתאבדות שלו בעקבות אהבה נכזבת, עד שהכיר מישהי חדשה שתפסה לו את כל הזמן.

ואני: צבים. 

בשלב הזה זה כבר הטריד אותי מאוד והחלטתי לבדוק את זה עם הפסיכולוג שלי. שמעת על דבר כזה? אמרתי לו, והוא אמר, בטח, הסופרים הכי גדולים ציירו צבים. צ'כוב צייר צבים. ואז אחרי שלא צחקתי, הוא אמר, ועכשיו ברצינות, כשאמא שלך ילדה אותך, היא ציירה תוך כדי? סתם, הוא אמר, אולי את לא מצליחה לכתוב כי את חושבת יותר מידי. אולי את צריכה לא לחשוב ולכוון תמיד תמיד להכי גרוע שלך. רק ככה תוכלי להיפטר מהצבים האלה. 

ניסיתי לקבל עוד הרבה עצות מאנשים אקראיים, שכללו שיני שום, מדבר, כרטיס טיסה, שירה, יוגה, מדיטציה ונסיעה באוטובוסים כדי לקבל השראה. אפילו שיתפתי את מיכאלה רובינשטיין, (למרות שמה היא כבר יודעת? היא בסך הכול כותבת סיפורי בלשים אירוטיים) והיא אמרה שלדעתה כדאי לי ללכת לחוג ציור בשביל לבדוק אם אולי משהו במערכות שלי התבלבל והמוח שלי מפרש ציור כסיפור וסיפור כציור. אז עשיתי את החוג ציור, ואת הלא לחשוב, ואת האוטובוסים והמדיטציות והיוגות, אבל אף אחת מהשיטות לא עבדה. היו לי כבר מאות סוגי צבים במחברת.

בשיעור דיאלוגים מישהי הקריאה את הדיאלוג הבא: 

שונית: די אני לא יכולה יותר. אני קופצת מהחלון. 

אורי: אנחנו לא בטיטניק. את רוצה לקפוץ, תקפצי.

שונית: נו אורי מה הקטע?

אורי: מה מה הקטע? די עם הקטעים האלה. יש לי גם חיים משלי את יודעת. 

שונית: מה הקשר?

אורי: מה הקשר מה הקשר?  

על הדיאלוג הזה ניצנה אמרה שאין מספיק אפיון דמויות ושהמניעים של אורי לא ברורים. סתיו אמר שבתור משהו שמחוץ לקונטקסט זה טוב, ושלהבת אמרה שאין פה מספיק סאבטקסט. רז הזה שוב הסתכל עליי בזמן ששלהבת דיברה וגלגל עיניים. כבר במשך כמה שיעורים קיוויתי שמתישהו הוא יפנה אליי בהפסקה אבל זה לא קרה.  

ואז, יום אחד הגיע תורי. ידעתי שזה יגיע ובכל זאת מן הסתם לא הייתי מוכנה. ניצנה הביטה בכולנו ושאלה, חברים, מי עדיין לא הקריא? וכל המבטים מיד היו עליי. 

אז קודם כל פתחתי בהתנצלות. תראו, אמרתי, לא בדיוק עשיתי את המשימה. זה בסדר, היא אמרה, פשוט תקריאי את מה שיש לך. אף אחד פה לא שופט אותך. אני מתכוונת, אמרתי, שלא עשיתי בכלל את המשימה. רציתי לכתוב משהו, משהו שדומה לסיפור, אבל במקום זה יצאו לי במחברת המון המון צבים. 

טוב, את כולם אנחנו לא נספיק, תבחרי אחד. 

צב אחד? 

כן, תבחרי אחד שהכי קרוב ללהיות גמור.

זה קצת בלבל אותי, אבל בכל זאת בחרתי את הצב עם הבית שנראה כמו בית. 

אוקיי, אמרתי. הנה, זה הצב. סובבתי את המחברת שלי והראיתי להם. 

תראי, שלהבת אמרה. הדבר שהכי בולט לי ומפריע לי זה שאין לו זנב. כלומר אני לא יכולה להאמין לו ככה. 

מישהו אחר אמר, שלדעתו הבית שנראה כמו בית מרגיש לו מתחכם מידי.  

שנייה, אמרתי, כלומר, זה צב, כן? 

כן. ניצנה אמרה. וזה צב יפה ונחמד ויש לו ראש ויש לו שריון ויש לו נוכחות עצומה, אבל בעצם יש תחושה כאן במעגל שבכל זאת משהו קצת חסר.

התכוונתי להביא סיפור. זה לא ש…

כן, אבל אנחנו מתייחסים למה שכאן. למה שהבאת. 

אבל…

לדעתי, מישהי אמרה וקטעה אותי, משהו בחוסר הזנב דווקא קסום. כאילו בעצם רצית לומר, אני לא צב. אני משהו אחר. משהו ללא שורשים, ללא בית, ללא מקום, ללא שייכות. 

כל הדבר הזה יצא לי בטעות, אמרתי, רציתי לכתוב, אבל… אתם רואים שזה צב, נכון?  

וזה צב יפהפה ומרגש, סתיו אמר. ורואים שזה צב שלך. רק את היית יכולה ליצור צב שכזה, אבל לדעתי, הוא המשיך בלהט, משהו שם חורק. גם לי מאוד מפריע שאין לו זנב, אבל זה לא רק זה. משהו בבחירת הצבעים, וגם בצביעה עצמה. כאילו קצת סימנת. 

זו הערה מצוינת, ניצנה אמרה, בעצם כמעט לכולנו יש את אותה הבעיה עם הצב שלך. הוא מקורי ומקסים והוא מאוד את, אבל לא נתת לנו את כל כולך. אנחנו רוצים מזה עוד. ויש לך עוד. יש לך עוד הרבה. תשתמשי בזה. 

אחרי זה בהפסקה, עמדתי בחוץ ושתיתי קולה. רז הזה פתאום ניגש אליי ונעמד לידי. לא אמרתי לך מקודם, הוא אמר בפרצוף משועשע, אבל אהבתי את הצב שלך. את ממש יכולה להיות הקדישמן של הצבים. באמת? אמרתי. בטח, הוא קרץ. אני מקווה בכל זאת אבל מתישהו לקרוא משהו שלך. זה היה קצת מגוחך מה שהיה שם, הא? 

לא יודעת, אמרתי, אולי. 

נו ככה זה הסדנאות כתיבה האלה, הוא אמר, גם אם היית מביאה צב אמיתי הם היו ממשבים אותו. 

לא יודעת, אמרתי, אני מתחילה לחשוב שהם צודקים כולם. הצב לא מספיק עובד. 

אוקיי, אבל למי אכפת? את פה בשביל לכתוב, וזה רק ציור של צב. 

אני יודעת, אמרתי. אבל איזה מן צב זה, אפילו זנב אין לו. 

אנשים נבחנים כאן בעיניים של משמר המוסר, ובהן בלבד. בניית החומה של עכו והמגדלור המשקיף על הים שבמערב טרם נשלמה. האבנים נשטפות בזעת הבנאים הלוהטת ביום, ובלילה מצננים אותן גלי הים.

אחרי שהמשפחה עולה על יצועה יוצאת לַיְלָא בחסות החשכה, חומקת בין ערמות האבנים המסותתות הגדולות המונחות זו לצד זו ממזרח לים ובין גליו הבאים ממערב. איש אינו מעלה בדעתו שלמשמר המוסר יש כאן עיניים בין גל לגל ובמבוכי החללים שבין האבנים.

אהבה אסורה היתה אהבתם – עאזֶם היה חייל במשמרו של אחמד אל-ג'זאר, והנישואין היו אסורים עליו, ולַיְלָא היתה בתו של סוחר עשיר. הם היו נפגשים שם בחשאי, בצילו של הירח, במקום שבו עכו פוגשת את גלֶיה.

"הבט, עאזם, בחול שעל החוף המתענג על הגלים שמתנפצים אליו."

"אוהַב אותך, לילא, עד יום מותי. נשב כאן לבדנו ונשקיף על החול שלנו."

"אבל חולות עכו אינם מסתפקים בגל אחד המתנפץ אליהם."

***

כשהשחר מפציע עולה המולת הבנאים, וקוביות האבן הגדולות נעות תחת זרועותיהם ומסתדרות בתוך החומה האדירה המתגבהת מיום ליום. איש אינו מעלה בדעתו שעל אחת האבנים יש כתם לח שטרם יבש – זרעו של עאזם, ואין הוא הכתם היחיד שעל האבנים.

"עיני המשמר אינן נעצמות", לחש שותפו של עאזם במחנה באוזני חברו.

בבוקר ההוא של העשרים ושלושה באוקטובר שנת 1784, לא היתה המולת הבנאים כתמול שלשום. הלמות האזמלים נפסקה לכמה דקות, ולא ניתן היה לשמוע אלא זעקות.

במקום המיועד לבניית המגדלור של עכו לא היה איש מלבד הגברים ואישה אחת שהובאה למשפט על בגידתה בבעלה עם אהובה מן הכפר הסמוך שהיה, כך אמרו, קדר אֻמָן ואָמָּן יוצר, ובתיהם של עשירי עכו ואמידיה היו מלאים ביצירות המופת שלו. ואילו היא – איש לא ידע מיהי ומהי, ואמרו רק שבעלה היה קצב שחלה לפני איזה זמן ועורו נתמלא פצעונים. הוא נשא לפניה ארבע נשים, ולא היו לו ילדים.

באותו בוקר נקברו השניים חיים תחת אבני המסד של המגדלור, וטיט הבנאים כיסה את גופם עד שנחנקו.

ההמולה במקום לא שככה, אבל היא השתנתה כמו גווני המוסיקה המשתנים בסימפוניה סוערת. אחרי הזעקות והתחנונים וצעקות החיילים וקללות הבעל הזועם הגיע תורם של האזמלים ופקודות החיילים המבקשים להשיב את העבודה  לסדרה.

עד שקיעת החמה שבו החיים למסלולם.

***

עאזם יצא מהמחנה וצעד מערבה. לילא תצפה לו שם כבכל לילה. אילו ראה אותו מישהו בחשכה הזו, לא היה חשדו נסתר מעיניו. אפילו המחשבות המתרוצצות בראשו כמעט נשמעות מאחורי החלונות המוגפים הנמים את שנתם. "עיני המשמר אינן נעצמות" – המשפט הזה הדהד בראשו ללא הרף. לפתע חייך בינו לבינו: "אבל אני מכיר את כולם, האם הם ילשינו עלי ועל לילא אם יראה אותי מישהו מהם?" הוא שב לחייך והניד את ראשו. "לא, לא ייתכן… ובכל מקרה אדע איך להגן על עצמי ולהגן עליה מפני הלשנות… אני אלך אל לילא ואקטוף את פִּריה לאחר עמל היום הזה". זאת אמר עאזם לעצמו בלכתו אל לילא.

היא חיכתה לו, יושבת על שורת האבנים שהונחו באותו יום וכל החרכים שביניהן נאטמו בטיט רך. עאזם הגיע. הוא היה כהר געש העומד להתפרץ מרוב תשוקתו אליה, והלבה שבתוכה החלה ניתזת בראותה אותו. הם התחבקו, התנשקו בתאווה כדרכם של פולשים המפעילים את כל הנשק שבפיותיהם והפשיטו זה את זה ברִגשה קצרת-רוח. הוא מעך את שדיה בידיו המחוספסות, והיא התירה את קישורי מכנסיו בידיה הרועדות ותרה אחר איברו. היא אחזה בו מלמטה, מן האשכים, והגביהה אותו אל פיה הרעב. היא אהבה להתענג על חמימותו בתוך פיה, ונהנתה מתפיחתו ההדרגתית, מתפארת בינה לבינה ביכולתה להביאו לזקפה. היא נתנה בו מבט וראתה שהוא זקוף למלוא אורכו. היא צחקה ואמרה: "הבנאים לא צריכים לקום מחר, הנה המגדלור מוכן ומאיר".

סהר הירח השקיף על האדמה בגנבה. עיני המשמר אינן נעצמות.

***

אני חייב לחזור עכשיו למחנה לפני שיבחינו בהעדרי. הוא ניגב את קצה איברו בחזָהּ. פיה היה מלא עדיין, והיא הנהנה בהסכמה, ובלעה את רוקה על תכולתו. אמרה: "לך אתה ראשון, ואני אלך אחריך עוד מעט". כך נהגו לעשות לבל ייראו ביחד.

עאזם שב למחנה ושקע בשינה עמוקה וארוכה.

***

ליד החוף המערבי הגלים התנפצו אל החולות בזה אחר זה.

לילא כרעה על ברכיה על האבנים הקרות המחוספסות והחלה למצוץ את איברי המשמר בזה אחר זה.

קצף הגלים הציף את החולות.

 

"המצאת הנפש מאפשרת לחשוב על הגוף כטפיל, הידיים יכולות להיות חפץ חסר תחושות ביום, אך רכות וענוגות בלילה. אין סתירה בין הפעולות. הן משתתפות במצב הכפול של לא להיות אני ועם זאת להיות שלי."

סנדרו גרוסבאום

הטלפון צלצל, וכשעניתי שמעתי מלמול, גמגום, שיעול. אחר רגע שמעתי קול גברי: "אתה בוודאי שכחת, אבל פעם הבטחת להוציא את הספר שלי. נפגשנו בבאקה, באקה אל גרביה, ונתת לי את הטלפון שלך והמייל. לא שינית אותו אבל אתה לא עונה."

הוא ניסה להזכיר לי את השיחה שנהלנו באותו ערב בבאקה, והתברר שמדובר בארוע מלפני כעשר שנים. הוא אמר לי, "אתה מתחבא? אז עוד אפשר היה להשיג אותך."

"לא, אלא ש…"

"גם אני נוהג כך, אני מתרחק מאנשים."

"מדוע?"

הוא ציחקק, "זה סיפור ארוך, והבטחתי לעצמי שלא אגזול מזמנך."

"שלח לי את כתב היד למייל," אמרתי, "אני מבטיח לקרוא ולכתוב לך."

"אני מעדיף להראות לך אותו."

העקשנות שלו קוממה אותי.

"לא אגזול הרבה מזמנך."

מהעברית הדשנה שבפיו היה ברור לי שמדובר באיש שקרא הרבה ספרים בעברית, על אף שהמבטא הערבי הכבד שייף אותה מעט, והשפה נשמעה מעושה לעתים. "בסדר," שמעתי את עצמי אומר.

***

זה היה באוגוסט, הלחות התישה אותי, לא זזתי מהבית ולא היה לי חשק לארח, מה גם שאני קנאי לחירותי. מה עבר עלי שנעתרתי? חייגתי אליו כדי לדחות את הפגישה אבל ניתקתי עם השמע צליל הצלצול. רטנתי. חשדתי שהיותו ערבי גרם לי להכנע. נעמדתי ליד החלון והצצתי החוצה אל שדרות רוטשילד. הרחוב המה ולשמים היה גוון אדמדם. המזגן השמיע חרחור רך והזכיר ברעשיו את המאוורר הגדול שאבי התקין מאחורי "רשת הצינון" שחיבר אל החלון בחדרם בקיבוץ. עוד מתקן עולם… עברה שעה והאיש לא הופיע. חיפשתי כוכבים בשמים שהחשיכו, וידעתי שלא אמצא אף כוכב אחד בשמיה של תל אביב. ואז שמעתי מין גירוד בדלת. ניגשתי לפתוח אותה, איש גבוה לבוש בחולצה לבנה ופפיון צהוב, לרגליו נעלי לכה שחורות, ידו הימנית אוחזת בידית טרולי כחול, עמד בפתח. הוא שאל: "לדלת שלך אין פעמון?"

"הנה כאן הכפתור," אמרתי.

"מה? אני חצי עיוור, זה קורה עם השנים, אנחנו לא מתים בבת-אחת, אלא בתשלומים."

"היכנס," אמרתי. הוא נכנס מושך אחריו את הטרולי ונעמד במרכז החדר.

"לא חם לך? אתה לבוש כאילו שלא רותח בחוץ."

"חם? לא. אבי, זיכרונו לברכה, היה אומר: 'מה שרואים הוא יותר ממה שחושבים. הלבוש הוא הזדמנות להיות מי שאתה רוצה שיחשבו שאתה.'"

הוא חייך וראיתי ששתי שיניו הקדמיות שבורות. החוותי בידי לעבר הספה, "בבקשה, אני מביא לנו משהו קר לשתות." הוא עקב אחר תנועתיי. חשתי את עיניו בגבי. כמעט פניתי לעברו. מה עבר בראשי כשהזמנתי אותו?

מששבתי הוא ישב בשקט בקצה הספה, ידו הימנית אחוזה בידית הטרולי. הנחתי את כוס המים הקרים על השולחן ומבטי חלף על פניו. הן היו צרות והקרינו עדינות. נדמה היה לי שלרגע הוא מתכווץ בתוך עצמו, אך ראיתי שהוא משתחרר, מרים את הטרולי ומניח אותו על ברכיו, פותח ומוציא בשתי ידיו חבילה של ניירות שהיתה קשורה בחוט שפגט. הוא הניח אותה על שולחן הקפה. גובהה היה לפחות שלושים סנטימטר. על הדף העליון התנוססה הכותרת באותיות גדולות: "קדיש".

"וואוו," נפלט מפי, "כמה שנים לקח לך לכתוב את הספר הזה?" שאלתי.

הוא מושך בכתפיו. "מי יודע? את הספר הזה התחיל לכתוב סבי, אחר כך אבי. אני סיימתי אותו, או שכך נדמה לי לפחות, אתה תגיד."

"היכן אתה גר?" אני שואל.

"אני לא גר בשום מקום," הוא כחכך בגרונו, "בכפר הקטן שלנו ליד הים, שממנו אני בא, היו בחורים שאכלו כל יום בבית אחר. אבי נהג לומר, "הם לא רוצים לשכוח את הבית האמיתי שלהם." אני ישן כל לילה בבית אחר. יש לי גיס, בעלה של אחותי המנוחה, ואני ישן בביתו שני לילות בשבוע. יש לי חבר, דייג, ואני יכול לישון אצלו כשיש צורך. פעם גרתי בבאקה, אך הבית נידון להריסה והרסו אותו. גרתי בשכירות, אך כשהייתי חולה ושכבתי בבית חולים, גנבו ממני את כל מה שהיה לי חוץ מכתב היד והספרים. הדייג שומר לי עליהם ואת כתב היד אני שומר בטרולי. אחרי כל מה שקרה למשפחה שלי בכפר ליד הים ולי, אני לא רוצה להתיישב בשום מקום קבוע."

"מה עשית לפני שהרסו לך את הבית?"

האיש מחה בממחטה את אגלי הזיעה ממצחו וחייך אלי, "עשיתי מה שאמרת לי לעשות, באותה שיחה בבאקה – להבריח את עצמי, להתגנב, לחמוק. אמרת אז שהטבע האנושי הוא כזה, שאיש אינו יכול לעשות שום דבר בקו ישר. תמיד צריך לתמרן בין הכוחות של הרשע והטירוף."

חייכתי. לא זכרתי שאמרתי לו משהו מעין זה. הוא הביט בי ועצם את עיניו לרגע ארוך. משפקח אותן, אמר: "ברגע שאדם משיג כוח מסוים הוא נעשה רע. מי שמחזיק בסכין – דוקר, ומי שמחזיק ברובה – יורה, ומי שיש לו עט ביד כותב חוקים שתמיד הם לצידם של הגנבים והרוצחים. הדברים האלה נכונים לגבי המין האנושי כולו, וגם לגבי החיות. הזאבים טורפים את הכבשים, האריות את הזברות. קראתי אצלך שגם כשאביך ניסה להגשים חלומות של צדק ושוויון זה הפך לסיוט. החלומות טובים רק כשהם נשארים בראש, תרצה להגשים, זה יהפך לסיוט." הוא לגם מים מהכוס, "אי אפשר לחזור לחיות בצורה נורמאלית אחרי שהורסים לך את הבית. ואם אתה ערבי, עדיף שתלמד להתגנב."

משהו בתוכי רצה שהוא יסתלק. קמתי ופתחתי את החלון. האוויר שזרם פנימה נשא צלילי פסנתר, כאילו רוצה לומר, "ראה, יפתח, הבאתי את אלו ואלו – זאת אומרת, ג'אז כזה ואחר וחיקוי מוצלח של אלה פיצג'ארלד לשיר Dream a Little Dream, for Me, שחרר את עצמך מהאיש… רק צרות!" אלא שמיד חשדתי בעצמי ושאלתי: "איך אתה מתקיים?"

"אני מבריח," הוא אמר, "אבי גם היה מבריח, אחרי מלחמת העצמאות שלכם, אנשים שברחו לרצועה רצו לעבור חזרה לישראל. הוא היה מבריח אותם. כשבאו המצרים לעשות סדר ברצועה, הם סגרו את הכפר שלנו. הוא הבריח אותנו, ככה הגענו לבאקה. גם סבתי היתה מבריחה: בזמן מלחמת העולם השנייה, סבי גוייס והיא הבריחה בשר, טבק, וסחורות אסורות אחרות."

"מה אתה מבריח?" שאלתי.

"אני מבריח את עצמי. רק אני נשארתי מהמשפחה שלנו. אחותי התחתנה ומתה ממחלה, אחי הגדול נסע לירדן ונהרג באוקטובר השחור. נשארתי בבית עד שהרסו אותו ומאז אני מבריח את עצמי."

"אז הספר הזה הוא סיפור החיים שלכם?"

"לא, לא. הספר הוא על המלחמה באגו. זאת אומרת, מלחמה בפיתוי להאמין שיש ביכולתך לשנות דברים. סבי הוא שהתחיל במלחמה. כל בוקר וכל ערב הוא היה אומר עליו קדיש, בעברית. למרר לו את החיים. תולדות כל המלחמות באגו כתובות בספר הזה."

"אתה מאמין באלוהים?" שאלתי.

"כן, אני מאמין. אם אין אלוהים, אין תוכנית, אין מטרה, ואין גזרה; אתה יכול להכות ולרמות ולהרוג במצפון נקי. אפילו לומר שככה זה, עובדה שהאבולוציה הובילה לכך, ושזו האמת של ההשרדות."

האיש מתיר את הקשר מעל החבילה באיטיות, שולף את הדף הראשון ואומר: "זו ההקדמה שכתב סבי. הוא היה דייג, אבל היו לו ספרים שמהם נהג להעתיק: 'אלוהים הוא זאב קוסמי, רודן כל הרודנים, הכול הוא מעשה ידיו: הזאב הרעב, הכבשה המפוחדת, מאבק הקיום, מחלות הסרטן, התקפי הלב, הטירוף. הוא ברא את כל הרעות שאתם מכירים ושאפשר לדמיין. אומרים שהוא גם בורא מלאכים חדשים כל יום. הם מתחנפים, שרים לו שירי הלל, ואחר כך הם מחוסלים, כשהאגו שלהם צומח וגדל.'"

"אז האל שלך הוא איזה זאב שמימי?"

הוא השתתק. נגשתי לעברו ולקחתי לידי חבילת דפים. קראתי שניים ואמרתי: "תשאיר את זה כאן, אקרא. יש לך העתק?"

"לא," הוא אמר, "לא חשבתי להשאיר לך את הספר, גם לא התכוונתי שתוציא אותו לאור. מי צריך ספרים בתקופה שלנו? אפילו לא הסופרים עצמם. רק רציתי לדבר איתך."

"אני מכיר כמה שצריכים את זה," אמרתי.

"לא. זו כניעה לאגו."

הוא נעמד, קשר בקפידה את חוט השפגט סביב לחבילת הדפים, החזיר את החבילה לטרולי שעל ברכיו, התרומם ופסע לעבר הדלת, גורר אחריו את הטרולי. ליוויתי אותו למסדרון. אמרתי לו שוב שאשמח לקרוא את הספר, והוא אמר, "אני מודה לך מאוד. מה יכולה הספרות לעשות? שום דבר. לילה טוב." 

הייתי על סף סיום מחקר בנושא "תהליך המעבר הדמוקרטי בתוניסיה בצל הטרור" כאשר ראיתי במסנג'ר הודעה בזו הלשון: "אני רוצה להיות איתך בקשר באופן תרבותי. כן, תרבותי, כאילו אנחנו שותים קפה ביחד. לו רק ידעת שספל קפה איתך שווה מבחינתי את מלוא השמים והארץ ומה שביניהם. אלה חתיכות סוכר שאת נוגעת בהן ויוצרת מהספל שלי את ים מרמרה שנצץ עוד יותר כאשר כתבת את שמך על חולותיו. לו רק ידעת שגלומים בך קסמי המזרח. הו בנות הים, בקרתגו יבש הסַבִּיל והתפזרו החברים 1 "

הסרתי מאוזניי את אוזניות המוסיקה וקראתי שנית את ההודעה הטעונה בתשוקה. נעזרתי בידיעותיי בשפה הערבית וחזרתי אל סיפורי שחרזאדה על גברי המזרח. גייסתי את המלצותיה של סבתי ואת כל התכניות האסטרטגיות הנשיות כדי שתשובתי תהיה ברמת דבריו.

עמדתי ללחוץ על מקשי המקלדת של המחשב כדי להתחיל לנסח את התשובה, אבל נמלכתי בדעתי. אינני משתוקקת לשתות איתו קפה, הסיפורים על ים מרמרה אינם מפתים אותי, ואותם שירים של קבּאני אינם מעניינים אותי. אני כמהה לחזהו השחום הדומה לכרמי ענבים למען יהיה לי ליצוע חמים בלילות הסתיו הבאים עם שובו מתורכיה. אני רוצה הרבה משפתיים אלה שמעליהן שפם דק ומשתוקקת לנשוף עליו את נשימות האהבה. אחזתי בעכבר של המחשב והעליתי את תמונותיו כדי לחוש בדמיוני את טעם הנשיקות משפתיו.

קמתי מעם שולחן העבודה והכנתי לי ספל קפה. נשמתי נשימה עמוקה והדלקתי סיגריה כדי לנוח קמעה ולהפגין מעט אדישות כלפי אותו גבר יפה תואר היושב בגדה האחרת של הים התיכון. אני יודעת שזו אסטרטגיה קלאסית בקיום קשרים עם גברים, אבל אני סבורה שהיא מועילה במצבים כגון אלה.

לאחר שסיימתי להכין את הכתבה על הטרור והדמוקרטיה, יצאתי מהמשרד והלכתי לדירתי הקטנה. פתחתי את הדלת וגירשתי את החתולה הטיפשה של השכנה שבאה לעצבן אותי בכל פעם שיצאתי מהבית. התיישבתי לקיים את שיחת הטלפון השגרתית עם אימי ששוהה במפרץ מזה תקופה יחד עם אחותי הגדולה כדי לשדר לה את מהדורת החדשות היומית שלי המלאה בשקרים. נהגתי לפתוח אותה בידיעה שהכנתי את האוכל בבית ולסיים אותה באמירה שהפכתי להיות רצינית, ושקשרים ארעיים לא מתאימים לי יותר, מה גם שאני כבר בת שלושים ואחת. כך הייתי מרגיעה אותה ואומרת אמן על תפילותיה. לאחר מכן הדלקתי את המחשב ונגסתי בכריך שקניתי בחנות שבקצה הרחוב.

נשמע צליל המסנג'ר. הייתה זו הודעה נוספת ממנו:

"אני מקווה שהדברים שלי לא עצבנו אותך. אני חולם על ספל קפה איתך"

צעקתי:

"חס וחלילה!" ועניתי בשטף: "לא, מה פתאום?! יש לי הכבוד לזכות בתשומת ליבו של סופר כמוך. תודה על האדיבות שלך"

"לא, יקירתי, את ראויה ליותר מזה. בשיחה עם אישה כמוך הכבוד הוא שלי."

המשכתי לשוחח איתו כשכל הנימפות של העולם רוקדות לפניי. נדהמתי מעדינותו, מדבריו שלא חרגו מעבר לשתיית ספל קפה, מהמאמרים שפרסם בעיתוני התרבות ומהתפעלותו מהמחקרים שפרסמתי בנושא המעבר הדמוקרטי בתוניסיה. בדבריו דילג בין האישי והציבורי, ואני הסכמתי עם כל מילה שאמר והשתדלתי להימנע מהערות. עלה בדעתי לגרום לו לפתוח את המצלמה כדי שיראה אותי במכנסיי הקצרים, הלבנים והקלים וכדי להעמיד לפניו פני נבוכה, אבל הוא לא נפל במלכודת זו.

זהו גבר שחי ונושם מילים. על אף הופעתו הנאה והגבריות שניבטת מעיניו הוא אינו מגלה עניין רב בנשים. זכור לי שהתיישבתי במתכוון בבית הקפה מונדיאל כשבידי כתב עת ובו מאמר פרי עטו כדי שישמש עילה לדון איתו בדברים שכתב על הספרות והמהפכה. ציינתי בכוונה תחילה שבמכון הדמוקרטי שבו אני עובדת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתמוך באנשי רוח המגלים עניין בספרות ובחופש הבעת דעה.

הוא בלע את הפיתיון ופתח בהסברים על הפרויקט היצירתי שלו. תחילה ציין את הסיבות לפרסום ספריו האחרונים, שאינני זוכרת מהן דבר, שכן באותם רגעים התמכרתי להנאה מהבושם הפריסאי המפתה שלו, ובקושי הצלחתי לעצור בעד ידי השמאלית מללטף את שערו הלבן והרך. סיימתי את הפגישה איתו לאחר שהוצאתי מפיו את כל פרטיו האישיים, אפילו מצבו החברתי, מוצאו ותחביביו. אלמלא חוסר הזמן בשל פגישה שנקבעה לו עם מנהל ההוצאה, הייתי יודעת גם מהו האוכל החביב עליו ומהן אמות המידה של לבושו.

מאז אותה פגישה התחלתי לרקום תכניות לפיתויו. הדבר לא היה קל, במיוחד עם אדם מכובד כמוהו האוהב לקרוא ספרים ולהאזין למוסיקה, ואינו אוהב לשתות יין ולשבת בברים של תוניס עם חבריו הסופרים והעיתונאים. הדבר הכביד עליי כשניסיתי להתחקות אחריו.

איש לא ידע הרבה על חייו האישיים, אולם כולם אמרו לי בבטחה שהוא אדם מכובד. מידע זה לא שימח אותי במיוחד, כי הכרתי את הקריטריונים לכבוד בחברה שלי, שעל פיהם מכובד הוא בחור שאינו מיטיב לנשק בחורה וגבר שלשונו לא נהנתה אי פעם מטעמו של יין בארץ הזאת.

זהו הסופר מוחמד עזיז בעל השורשים האריסטוקרטיים וההופעה הנאה והאלגנטית. הוא מפורסם בחוגים התרבותיים באופיו השקט, אדיבותו הרבה, להיטותו אחר קריאת ספרים, סירובו להשתתף במפגשי יין וכינויו הספרותי: העייף מערביותו. הוא היה אציל נפש, ואף כי היה בן ארבעים לא הקל בכבודם של צעירים ממנו. היה לו רומן עם משוררת פלסטינית, אך הקשר ביניהם ניתק בזמן ההתקוממות האחרונה בעזה, ומאז ליבו לא המה עוד לאישה.

היעדרה של אהובתו הפלסטינית מחייו גרם לו צער רב והניע אותו לתמוך רבות בסוגיה שלה. אף כי שכחנו את הסוגיה הפלסטינית מאז פרוץ המהפכות של האביב הערבי, אולי כי מצאנו את הניצחון בבנינו וראינו במוחמד בּועזיזי 2 את מוחמד דורה, סמיר קונטאר וכל גיבורי המזרח שאהבנו, הרי מוחמד עזיז עם הכאפייה שלו נשאר נאמן לחַנְדַלַה 3.

כתבתי לו:

"מפני שאני אוהבת בכוח ומבקשת כוח בה במידה באהבה, אהרוג אותך היום מאהבה…אני מעניקה לך במתנה את השיר של גַ'עְפַר מַאגִ'ד 4 – הקוסמת.

הוא מיהר לענות כמי שמצפה לתשוקתה של האישה אליו:

"אני חושש מקסם הנימפות של קרתגו, רחמי על ליבי, שובבה"

צחקתי וכתבתי לו, אמנם בתשוקה:

"יחזק האל את הלב הזה הנוכח מולי ופועם בקצב מזמורי התפילה. שתהיה לי בריא"

סיימתי את המשפט הספרותי שלי שכתבתי בהשראת פוסט כלשהו כיביתי את המחשב ושכבתי לישון. בשנתי חלמתי על אביר חסר בושה וציניקן עד כי אחז בי רעד, וירד ערכי בעיניו.

קמתי מעט מותשת מליל שימורים של שיחות ודיבורים מתעתעים שביליתי עם מוחמד עזיז. התיישבתי בבית הקפה לה-נוורL'Univers) ) לשתות קפה ולעשן סיגריה והזמנתי את אחד ממשוררי מולדתי העלובים לשתות איתי קפה לחלוק איתי כמה סיגריות כדי לשאוב מפיו ככול שאוכל מידע על מוחמד עזיז שקנה לו אחיזה במוחי. פתחתי בדברים עליו ועל מחויבותו המוגזמת לסוגיות של הערבים על אף הצרות שפוקדות את ארצנו. המשורר התקומם ואמר:

"את לא יודעת שמוחמד עזיז למד בדמשק והיה מלוחמי החזית העממית לשחרור פלסטין. מספרים עליו שהיה בחזית המזוינת ושהיה לו רומן עם משוררת מהחזית העממית."

נשפתי את עשן הסיגריה שלי לאוויר. הכרתי היטב את הסיפורים על המוּקַאוַמַה (ההתנגדות) ועל החברות הלוחמות. כל מי שלומד בדמשק, ביירות או עיראק מהשמאלנים של תוניסיה חוזר אלינו כגיבור וכבר-סמכא במחשבה השמאלנית, האסלאמית, הפאן-ערבית, הלאומית ואפילו הבדלנית. די בכמה מילים מהמַשְרִק 5 ודיבורים על טעם הערק כדי שאוזני כל הנוכחים תהיינה כרויות לדבריו. וכמוהו מוחמד עזיז. הוא אחד מאלה החיים תחת שמי המזרח כשהם על אדמת תוניסיה ומייחסים את עצמם לשבטי עַדְנַאן ותַעְ'לִבּ (צפון חצי האי ערב), אף כי סבו ממוצא תורכי ואימו מסַגִיַה אלְחַמְרַא שבסהרה המערבית.

הדגשת הזיקה המַשְרִקית של מוחמד עזיז עוררה בי רגש לאומי במידת מה יחד עם קנאה קלה בגברי הארץ הזאת. אמנם אני כותבת עליהם בבלוג שלי דברי שטנה, ולרוב מאשימה אותם ברכרוכיות נשית ובהיעדר גבריות, אך הרגשתי שבוערת בי אש ומכניעה אותי כאשר ראיתי שירי אהבה לנשות סוריה ועיראק שפרסם מוחמד עזיז בעודו מתעלם מבנות קרתגו, נומידיה וסמטת העיר כמוני.

במשך כל היום לא חדלתי לחשוב על אסטרטגיות וטקטיקות ללכוד אותו ברשתי, עד כי היה הדבר מבחינתי לשאלה לאומית וכמעט שוביניסטית. נטלתי על עצמי סיכון – אלכוד אותו ברשתי או שלא אהיה כַּאהִנַה 6אלמאג'רי.

חשבתי לחכות לשובו בשבוע הבא כדי להתחכם לו ולהזמינו להתארח אצלי ולאכול כַּפְתֵגִ'י, המאכל התוניסאי המפורסם בניחוח סמטת העיר העתיקה. אולם האש שבערה בי מזה כמה ימים לא הניחה לי להכין את תכנית ארוחת הערב, כי אם האיצה בי להיכנס לדף הפייסבוק שלו. מצאתי בו דברים שכתב ומשכו את תשומת ליבי:

"אני חושב איך לטפל באוצרות אהובתי".

לחצתי על האייקון של המסנג'ר וכתבתי בלי השראות ערביות:

"נשק אותה וסיים את חייך בין זרועותיה, ובלי ספק השמים יודו לך על השקעתך"

הוא ענה במהירות הבזק:

"לא ידעתי שניחנת בנפש פיוטית מסוכנת"

עניתי לו:

"נוכחותך מסוכנת יותר, אדון מוחמד עזיז"

"מסוכנת למי?"

"מסוכנת לנשות הארץ הזאת, מסוכנת לנשות תוניסיה המזילות דמעות כאשר האבירים יוצאים לדרכם מזרחה. האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?"

הוא עצר את השיחה ולא ענה, אולי כי המשפט האחרון שלי היה כפגז תועה שפגע בנשמתו. עברתי את כל המחסומים כדי להתחיל לנער את אבק הזיכרונות של אותה פלסטינית שנותר על עיני השקד שלו וחזהו המפתה. אנא, אלוהים, הנח לי לישון בין זרועותיו תחת חורף תוניסיה והכפור שלה. השארתי את המחשב שלי פתוח ושכבתי לישון בתקווה לקום למכתב אהבה ממנו, אולם תקוותיי נכזבו. הוא לא כתב דבר, אבל פרסם בדף שלו דברים ש"גמרו" אותי:

"כאשר אחת מידידותיי כתבה לי: 'האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?' הבנתי מדוע אמר המשורר כַּמַאל בּוּעַגִ'ילַה: התוניסאיות הן היפות במעשים ובדיבורים. הן מפלטה של תוניסיה כאשר היא נאנחת. ינחיל האל כבוד לבנות אלְכַּאהִנַה"

דברי ההלל שלו לנשות תוניסיה זכו לתגובות רבות מצד חבריו בלהגיהם הסורי, הלבנוני, האלג'ירי והמצרי. קראתי בשקיקה את הדברים שנכתבו וחייכתי. הפעלתי את השיר "בַּרְשַה בַּרְשַה, יַא מְדַלַּל (מפונק)…" ורקדתי עד שנשטפתי כולי בזיעה ונכנסתי למקלחת כדי לסיים את הריקוד עם המים החמים. היה זה יום משיב נפש שהתחלתי אותו בחיוך אוהב למנהל המכון שאינני מסוגלת להזכיר את שמו ולראות את פניו המקומטים והמכוערים כאשר הוא מבקש ממני להכין כתבה או סדנה בנושא החוקה וזכויות האדם כאותם סדנאות וכנסים וכתבות שאני מכינה לפי רצון העוקבים ונטיית ליבם של הגורמים התורמים, שאז תמצא אותי כותבת בחוש של מלצרי בתי הקפה ומגישה כמוהם את מה שמבקשים ממני.

את מומחיותי בחנופה קיבלתי מעבודתי עם ארגוני החברה האזרחית שהפכו אותי למוסרית ומיומנת בקיום קשרים עם גברים, על אחת כמה וכמה גברים בעלי מעמד מיוחד כמו מוחמד עזיז. די בכך שתטה לו את אוזניך ותקדיש לו תשומת לב רבה כדי לזכות בחיבתו ובאמונו. אני חושבת שהעולם החל להבין שבמחוזותינו איננו רוצים להקשיב, כי אם משתוקקים לדבֵּר בלבד.

עבר שבוע שבמהלכו הודיע לי מוחמד עזיז על מועד שובו לתוניסיה וביקש ממני לפגוש אותו בבית הקפה של שדה התעופה קרתגו כמה רגעים לאחר הגעתו. הסכמתי מאחר ששיעור נדיבותי תלוי בשיעור יופיו של הגבר שאיתו אני נפגשת, והסופר שלנו נטף גבריות מידיו ועד כפות רגליו, שהיו נעולות בנעליים שחורות קלאסיות תוצרת איטליה.

התיישבתי בבית הקפה של שדה התעופה והזמנתי קפה שחור בלי סוכר. הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי כשלפתע הרגשתי יד נוחתת על כתפי כדי לסובב אותי אליה, ויד שנייה מחבקת אותי ומציפה אותי בריח בושם. הוא נשק ללחיי, והעמדתי פני מופתעת. קפצתי ממקומי כדי להסתיר חולשה שתקפה אותי כאשר קרב אותה לחיקו. התחלתי לפטפט ולשאול שאלות על הנסיעה כדי להסיח את דעתה של לשוני הנועזת מהזמנתו לחדרי הפרטי.

הוא דיבר על נסיעתו, על הספרים שקנה בתורכיה ועל חברו הסורי שנפגש איתו בסתר הרחק מעיני אנשי שירותי הביטחון של אורדואן. הוא דיבר גם על המאבק של הנשים הסוריות נגד אנשי דאעש, ואמרתי לעצמי: האל פטר אותנו מהפלסטיניות, ומבטו הופנה אל הסוריות. האם עליי לחכות שתפרוץ מלחמה בתוניסיה כדי לזכות בנחת רוחו? אלוהים, מה זה?!

סיימנו לשתות קפה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה דמשקאית שנפתחה לאחרונה בשכונת אלמנאר בתוניס. נעניתי להזמנתו, אך התניתי את היענותי בהליכה למסעדה אחרת בעיר העתיקה, והוא מילא אחר רצוני.

נפגשנו ליד חומות העיר ושמנו פנינו למסעדה הנמצאת בסמטה האפלולית שמוארת באור עמום על ידי צריחי המסגדים. אחזתי בידו השמאלית והתחלתי לפזם נעימות של שירים תוניסאיים השופעים חנחונים ופלירטוטים. הוא הגיב על קולי ואמר שהוא מוצא חן בעיניו. סיימתי את השירה בדברי הסבר על משמעויות השירים, שאת רובם לא הכיר.

הגענו למסעדה, והוא הביע את התפעלותו מהמקום. במהלך הארוחה הוא האריך בדברי שבח והלל על השכלתי הרחבה במה שנוגע לשירת נשים תוניסאית, זאת לאחר שגילה אותה כמו תייר שמגלה ארץ אחרת. שיניתי את נושא השיחה ודיברתי על ההיסטוריה של ההתנגדות התוניסאית. סיפרתי על הפלאגה – לוחמי הגרילה שנלחמו נגד הקולוניאליזם הצרפתי, הר בַּרְגוּ בתוניסיה שבו התחולל בנובמבר 1954 הקרב למען עצמאותה, השיר התוניסאי העממי יַא חֵ'יל סַאלִם המספר על גבורתו של סאלם שיצא לקרב ונהרג, גדודי הסְפַּאחִי המקומיים שגויסו על ידי הצרפתים, וכן סיפוריהן של נושאות הנשק. בתגובתו לדבריי מצא סימוכין במהפכת הקצינים החופשיים ובמרד עוּרַאבִּי נגד ההתערבות האירופאית שפרץ במצרים ב- 1879. הוא הכיר בפרטי פרטים את ההיסטוריה של גַמַאל עַבְּד אלנַאסִֿר, אך לא ידע דבר על מוחמד אלדַעְ'בַּאגִ'י, הלוחם התוניסאי שהוצא להורג בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים במרץ 1924. ואם לא די בכך, הוא לא הבין את הלהג הכפרי התוניסאי, והיה עליי להסביר לו את משמעות השירים והשמות, אפילו השם של השבט שלי בעל השורשים הברבריים הקדומים כעצי ההרדוף וזרימת המים בנחל מֶגֶ'רְדַה.

"את שקועה בתוניסאיות שלך."

"אני אינני הבעיה כאן. אתה הוא המזרחן שאיבד את המצפן שלו, דבק במזרח ולא מבין אפילו את הלהג התוניסאי שלנו, לא כל שכן את הלהג ההררי שלי."

תשובתי לא נעמה לאוזניו, וטון דיבורו השתנה. שיניתי אפוא את נושא השיחה כשלפתע ראיתי את חמודה ההומו, נגן הגיטרה התוניסאי, יושב מאחורי מוחמד עזיז. אף כי שנאתי אותו בשל התנהגותו הזנותית, נאלצתי להזכיר את שמו כדי לא להוסיף מתח לאווירה.

"עזיז, ראית מי יושב מאחוריך? זהו חמודה שפרסם מחדש את השיר ליבי התאהב בילדה ערבייה."

גווני השמחה פיזזו בעיניו, והוא הסתובב לאחור כדי לברך לשלום את חמודה ההומו והשאיר אותי בודדה ליד השולחן. חמודה קפץ מכיסאו, השליך את עצמו לחיקו של מוחמד עזיז והתנפל עליו בנשיקות. הוא הניח את ראשו על כתפו של האביר שלי להתענג על ריח הבושם שלו, ולאחר מכן הזמין אותו לשבת איתו ועם חבריו. מוחמד עזיז סימן לי להצטרף אליהם, ועל אף הכעס שאחז בי לקחתי את התיק שלי וניגשתי אליהם.

"מצטערת, אבל אני עייפה ורוצה לחזור הביתה," אמרתי.

"אל תדאגי, אני אלווה אותך לביתך יחד עם חמודה," השיב.

"אתה מתכוון להמשיך לבלות איתו את הלילה?" שאלתי.

איש מהם לא ענה לי, ואני חושבת שהאביר המזרחי שלי כלל לא שמע את שאלתי. יצאתי מבית הקפה וצעדתי מובסת מאחורי חמודה ההומו שחבק בזרועו את מוחמד עזיז.

"'אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. אבל איש מעולם לא שאל' — עובד 251K, אתה כתבת את זה במחברת שלך?"

"נכון."

"אתה רוצה לספר לנו?"

"לספר לכם מה?"

"מה היית עונה."

"אני לא יודע למה כתבתי את זה."

"כתבתָּ כי נָתַנּוּ לכם מחברת. זו המשימה של הקומה השמונה-עשרה, לפני שאתם הופכים להיות מדריכים. אנחנו מציעים לך שתמשיך לכתוב. יתכן שלא כל מה שתכתוב יהיה מובן לך. את זה אתה תברר בקומה הסופית."

***

חזרתי למחברת, מחקתי את השורה הראשונה: אם היו שואלים אותי מה הסיבה לכל זה, מיד הייתי עונה. והשארתי את סיומה: "איש מעולם לא שאל". ומשם המשכתי, כמו שהורו לי המדריכים של הקומה התשע-עשרה, לכתוב:

התחלתי בקומה מספר אפס. הייתי אז בן עשר שנים. אני לא זוכר איך ואיפה העברתי אותן, רק קול רך נמוך שוחה בתוכם, כמו קרן אור צהובה שחודרת מלמעלה פורמת את התקרה שמעלי מאורו של הפלורוצנט.

אֶלֶף היה המספר – שלנו העובדים. ומכיוון שלא הזדמן לי למנות בעצמי, הייתי מנסה לאחוז במספר המלבני. לכופף ולבדוק אותו כדי שיתאים לדבר שבא לתאר — אותנו.

אלף שאיפות ונשיפות בכל זמן נתון. מסדרונות ארוכים לבנים.

עשרים קומות, שכבות-שכבות.

כל קומה היא שיכפול של קודמתה.

כל מעבר היה כאילו פסענו פסיעה נוספת לעבר מקור האור.

התאגיד היה בית. מוכר. ידוע. ועם זאת … "תמיד היינו פה", עניתי, פעם כששאל אותי 277K: "אתה יודע איך הגענו לפה?",  ופתאום כשאמרתי את אותן מילים בביטחון, גם לי לא היה ברור איך. פיסת המידע היחידה שעברה בין הקומות, החדרים, המסדרונות הייתה היום שבו נמסור חזרה את אותה נשימה — בשיבה טובה בגיל חמישים. ובעצם מה הייתה המטרה של ידיעה זו? אולי למשוך אותנו קצת מעבר לקומה הנוכחית, שבה ישנו ועבדנו, לעבר הקומות האחרות. אך בדרך כלל, ישבה הידיעה יחד עם האור הלבן המסנוור, לפעמים אף התערבלה בתוכו, מעל לראשנו הרכונים אל שולחן העבודה.

סדר היום היה קבוע: קמים. שוטפים פנים. מסדרים את המיטה. מתְפקדים בכניסה לחדר האוכל. מתפקדים בכניסה לאזור העבודה. מתפקדים לפני השינה. רק סוג העבודה השתנה מקוֹמה לקומה.

בקומה מספר אפס היה עלינו להפריד בין שני סוגי זירעונים. הזירעונים נעו במעגליות על מסוע בקצב שדמה לקצב הנשימה שלנו. המחשבות שלנו התגלגלו נקודות-נקודות על גבי המסוע, רבּוֹת, קטנות, עגולות; אך כאשר התרכזנו עמוק לתוכן, גילינו שלמעשה היו רק מחשבה אחת. מחשבה שהתחילה בקיר לבן, עלתה וטיפסה מעלה עד למקום ממנו מתפזר האור, אז חזרה לבגדי העבודה שצבעם כצבע הקיר, עצרה בכפות-ידנו והרהרה האם התנועה הזו של כף-היד, זו שעכשיו ביצענו, האם לא עשינו אותה כבר קודם?

והזירעונים, הרי כבר מיינו אותם, איך חזרו שוב להתערבב?

מדי פעם עלתה לולאת המסוע על גבשושית ואז הזירעונים קיפצו ועינינו הבוהות-בעקבותם נזכרו למצמץ.

את הזירעונים הכתומים ארזנו בקופסאות לבנות מבריקות ואת השחורים השלכנו למכלי אשפה.

הכפתורים של מעלית הבניין מוּספרו מאפס ועד תשע עשרה, סך הכול עשרים קומות. רק העובדים מהקומה התשע עשרה, שהיו מנהלי העבודה של עובדי הקומות האחרות, הורשו לעבור ביניהן. היינו חמישים עובדים בקומה. הגוף שלנו היה בנוי משתי רגליים כדי ללכת, שתי ידיים כדי למיין, פֶּה לאכול, עיניים לראות, ואיבר קשיח כדי לפתוח דלתות ומעברים בין חדרים ומסדרונות. הוא נקרא הכרטיס. מי שהיה לו כרטיס רחב יותר, הצליח לפתוח יותר דלתות. הכרטיס של כולם הספיק לפתוח את דלת חדר האוכל ואת הכניסה לאזור העבודה.

לפעמים הבטנו אל הפלורוצנט, הדבר הברור שתמיד זרח מעלינו, לפעמים חשבנו שאולי בתוכו מסתתרת נקודת האור ממנה החל הכול, הניצוץ שחיבר פֶּה ויד, כרטיס ורגל לכדי מה שאנחנו — עובד מדבר, מדבר ועובד. לפעמים בין שינה לערות, על כרית פלומת נוצות, הזרועות כרכו את פינת הכרית, הפנים שקעו לתוך מתיקות, מתוך נואשות, צורך פנימי חמקמק להיאחז, והשפתיים מצצו אוויר.

בכל אופן, לא באתי לכתוב עליי, אלא על עובד 246K. הוא נולד ללא כרטיס.

בשבועות הראשונים 246K היה נעלם מיד לאחר ארוחת הבוקר.

שני עובדים מהקומה התשע עשרה היו מגיעים, לוקחים אותו ומחזירים לפני מִפְקָד השינה.

לא ידענו לאן הלך. בעינינו ליווינו את גבו המתרחק, את ידיו השמוטות בצדי גופו וגל של רחש נסחף וסגר אחריו את הדלת. הוא ישן במיטה מרוחקת משאר המיטות, ואף עובד לא העז להתקרב אליו. הוא עורר בנו הרגשה מוזרה. בהתחלה פחד, אחר-כך בחילה, כמו כשאוכלים משהו מקולקל. היה בו משהו לא טבעי. התחושה הציפה אותנו בבת-אחת באופן טבעי ובלתי נשלט — בכל פעם שעמד על יד מישהו מאתנו. היה בו חֶסֶר. אפילו בעלי הכרטיסים הקטנים הרגישו שלמים וגדולים מולו. למרות שמספר הדלתות אותן הצליחו לפתוח לא השתנה.

בשבוע החמישי נתלתה רשימת תורנויות למלווים עבור 246K ובתוך סדר היום הקבוע, נוספה מטלה. בכל שבוע מוּנה אחד מהעובדים להתלוות אל 246K על מנת לפתוח לו את המעברים. זה אולי נשמע פשוט, אך בכל פעם שמלווה פתח דלת ל-246K, הכרטיס שלו היה מתרחב ואורך, לא במציאות, רק מבחינת התחושה והחֶסֶר של 246K היה מתנקב ונפער. לכן ערב אחד, לאחר המקלחת, הציע עובד 277K, שהכרטיס שלו פתח דלתות רבות יותר מכולנו, לבדוק מה יש ומה חסר אצל 246K. שני עובדים החזיקו בידיו של 246K, שניים אחרים ברגליו. היו שם שאריות של שכבות בגופו, אבל אף עובד לא רצה לגעת, כי עברה שמועה שמי שיגע בכרטיס החָסֵר – כרטיסו יעלם, או שיעבור ל-246K. לכן נאלצנו לסגת.

לאחר ארבעים ותשע שבועות — השבועות שחלפו הוקרנו על מסך קטן במסדרון הראשי, ומכך למדנו שהזמן חלף — כאשר תורנות הליווי הסתיימה, שב ונלקח 246K על ידי שני עובדים מהקומה התשע עשרה. כשחזר בערב, כף ידו הימנית מנתה ארבע אצבעות — האצבע והאמה הולחמו לאצבע אחת גדולה ועבה שדמתה לכרטיס.  ואכן, להפתעתנו, לא רק דמתה אלא גם שימשה ככזה. כל עוד 246K נזקק לנו, החֶסֶר שלו היה הגיוני; כעת איברו הכרות שצמח על ידו, גמיש, נראֶה גם על פני משטח העבודה כְּשֶׁשֶּׁלָּנוּ הסתתר מתחתיו, הפך אותנו לחסרים.

שני עובדים אחזו בידיו. שניים ברגליו. להפריד ולברור. להפריד ולברור. שתי פעולות פשוטות, שחיינו אותן יום-יום. ל246K היה כרטיס, והיינו מחויבים למצוא את החֶסֶר שלו, להוציא אותו החוצה, לאור. 277K, שכעת הפך להיות מקום שני במספר הדלתות שפתח, התנדב לבדוק. הוא הרים באצבעותיו את השכבות שכיסו שכבות אחרות והגיע לקרום סגור. הוא לא ידע איך להמשיך מכאן. הוא הסתכל סביבו, חיפש חפץ עמו יוכל לפתוח את הקרום הסגור, ואז נעצר וחייך לעצמו, יש לו כרטיס, שעד לא מזמן פתח את רוב הדלתות. 277K העמיד בטור את כל שאר העובדים לפי דרגת הפתיחוֹת של כל עובד. היה נראה כי הוא לא יוותר על הדלת הזו, שתחזיר אותו למקום הראשון. העובדים ניסו, כל אחד בתורו, ואפשר היה לראות את הפחד בעיניים, שכיווץ להם את הכרטיס. 277K היה האחרון בתור. הוא לקח את הכרטיס שלו ודחף אותו, שוב ושוב. לבסוף כשהוציא את כרטיסו, הדלת לא נסגרה וחור נפער. עכשיו שוב היה הכול במקומו.

אני חושב שמעולם לא הבטתי בפניו של 246K, איני יכול לתאר את המרחק שבין שפתיו לאפו או את הדרך שאישוניו התרחבו והתכווצו; שטו על גלגל העין; את קולו. לא היה לו קול, כלומר בטח שהיה לו, אבל לא כזה שאפשר היה להבחין בו מבעד לקולות האחרים. למעשה, איני יודע מה עֶמְדָּתִי כלפיו, מעולם לא עמדתי מולו לבד.

לאחר שנתיים, כשהיינו בני שתיים-עשרה שנים, עלינו לקומה מספר אחת. שם טָחַנּוּ את הזירעונים הכתומים שהעובדים בקומה אפס בררו. מיטתו של 246K שוב נקבעה בקצה חדר המגורים, מיטה בודדת מורחקת משאר הדו-קומתיים. אחרי המקרה של החור, אף אחד לא התקרב אליו. החור שנמצא בלע את הכרטיס שהופיע על ידו הימנית והעלים אותו מעיני כולנו. עם 246K הרחק מהרדאר שלנו החיים היו די רגילים, עבודת הטחינה גזלה מאתנו כוחות מרובים ובקירות הריקים הייתה נחמה של שקט כמו מים זורמים.

ערב אחד לפני מפקד השינה הבחין 277K ביצור קטן וכהה מטייל על הקיר ליד מיטתו. מעולם לא ראינו משהו חי שקטן מאתנו. מיד קמה מהומה, חשבנו שמישהו מאתנו כוּוץ והפך לגרגר מהלך, עוד לפני שהמדריכים הופיעו, 277K הורה לכולם להסתדר והחל לספור. איש לא היה חסר. נשמנו לרווחה. מבלי לחשוב פעמיים 277K אחז ביצור הכהה והניחו בתוך כף ידו. הייצור מצדו המשיך ללכת במעלה היד של 277K, לא הבנו מתי יפסיק ובעצם לאן הוא רוצה להגיע, ובכלל למה שמישהו ירצה ללכת וללכת בלי סוף. לבסוף היה לנו רעיון: לבדוק מה גורם לו ללכת. הפכנו את היצור על גבו ולתדהמתנו גילינו שש רגליים. לא היה בזה שום הגיון, לנו היו שתיים והן הוליכו אותנו לאן שנתבקשנו. ספרנו שוב והמספר נותר שש. כעת משהבנו למה הגרגר הזה הולך והולך, אפילו למקומות שכבר ביקר בהם, יכולנו להחזירו למקום בו מצאנו אותו, ושוב לנשום לרווחה.

כשהיינו בני ארבע עשרה שנים, עלינו לקומה מספר שתיים. שם ערבבנו את הזירעונים הכתומים, שהעובדים בקומה מספר אחת טחנו, בחומר שקוף-לבנבן ודביק. היה לו ריח כה חריף עד שנאלצנו לחבוש מסיכות לכיסוי האף. על מכלי הנוזל הייתה מדבקה גדולה ובה נרשם באדום "לא לבליעה". ואיש מאתנו גם לא העלה על דעתו לנסות. רק "246K מינוס", זה היה הכינוי שהדבקנו לו מעתה, לא חבש את מסכתו. באופן מוזר הריח כנראה לא הפריע לו. זה גרם לנו לחשוב שהוא יותר מוזר ממה שחשבנו אותו. ומכיוון שזה הפריע לנו, הרגשנו שזה צריך להפריע גם לו. בזמן החלפת המשמרות של המדריכים, שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. "277K הכרטיס", שזה היה שמו כעת, מילא כוס שתייה בנוזל הַדָבִיק, ופתח באצבעותיו את פיו של מינוס.

אחרי שמינוס בלע את הנוזל, גם הוא החל לחבוש מסיכה. כמו כולם.

הרגשנו שעשינו מעשה טוב, והיינו גאים בעצמנו.

בסוף השנה הארבע-עשרה מה שידענו על עצמנו הִשתנה. אנחנו לא השתנינו, עדיין היו לנו רגליים ללכת, ידיים לערבב, עיניים לראות, פה לאכול, כרטיס לפתוח. אבל "מינוס" הִשתנה. שוב השתנה. ובגללו, מה שידענו על עצמנו השתנה גם כן. מעל לְבִטְנוֹ צמחו שתי פינות משולשות של כרית. מיד התפשטה בהלה בין כל עובדי הקומה. היינו בטוחים שזו תוצאה של הנוזל הדביק שנתנו לו לשתות. פחדנו שהמדריכים יגלו את העניין ויענישו את כולנו. התקרבנו ל"מינוס", חשבנו שאולי הוא ישתף עמנו פעולה ולא ילשין. אבל היה לו מבט אחר, עלוב כזה – וידענו שילשין. שני עובדים לפתו את ידיו של "246K מינוס" מאחורי גבו, ושניים אחזו ברגליו. השכבנו אותו על מיטתו. "277K הכרטיס" התקרב אליו ו"מינוס" מיד הסיט את פניו לכיוון הנגדי. "הכרטיס" שלח את ידיו למשוך את המשולשים הבולטים. אבל הם היו רכים, ונמעכו כמו הפינות של הכרית. "הכרטיס" קֵרֵב את ראשו אל המשולשים ועורנו הפך נקודות מכווצות עד שלא יכולנו לנשום, "הכרטיס" הניח את לחיו על משולש אחד, ואת ידו השמאלית על האחר, ופתאום שפתיו התעגלו וינקו אוויר; הוא החליק את אגודלו לפיו ושקַט.

כל החדר שקַט.

בתוך כל ההמולה לא שמנו לב אל "246K מינוס".

הוא היה הראשון ששבר את השקט. את פניו המוסטות, את אלו שעד כה לא עצרנו להתעכב עליהן, הוא החזיר והפנה אל "277K הכרטיס".

ידיו, ששוחררו מלפיתת העובדים, עטפו את 277K והצמידו אותו אליו בְּרוֹך.

המדריכים לא תחקרו אותנו בנושא הבליטות של 246K. אבל הם העבירו את המיטה של 246K והציבו אותה במרכז החדר. בעזרת 3 קורות מתכת הם בנו מתקן בחדר שקראו לו מדף, ועליו הניחו חפץ שעד אז לא ראינו. יכולנו להתבונן בו, היו בו האותיות והמילים כמו שלמדנו, כתובות על דפים שחוברו ביחד. אבל המילים האלה לא היו דומות להוראות שהופיעו בשלטים, כמו בכניסה לחדר האוכל. הן לא באו להודיע לנו על מה שמותר או אסור. בערב לפני השינה, 246K פתח את הדפים והקריא בקולו:

"היא-מה ברווזה ישבה ודגרה בסבלנות על שש ביצים יפות למראה", משהו בקול של 246K השתנה, ואולי קודם לא באמת שמענו את קולו. התחושה הייתה נעימה. אבל גם מטרידה כי היה בה משהו שעמד על קצה לשוננו, אבל לא ידענו להגיד מה הוא. לפעמים ניסינו למצוא לו מילה, אבל לא הייתה כזו. זה היה דומה לרגע שלפני ששוקעים לשינה, הרגע שהנחנו את ראשנו על הכרית. הזרועות שלנו אחזו את פינת הכרית ופנינו שקעו עמוק לתוכה.

 "לא עבר זמן רב ונבקעו חמש ביצים מתחת לגופה החם של היא-מה ברווזה וחמישה אפרוחים צהובים חמודים הציצו לאוויר העולם, לקבל את ארוחתם הראשונה. ורק הביצה השישית, שהייתה הגדולה מכולן, לא בקעה. חמשת האפרוחים כבר טרפו תולעת ונרדמו, ואילו הביצה השישית טרם בקעה. שעות אחדות חלפו עד שלבסוף התחילה הביצה מתגלגלת על פני העשב ומתוכה יצא אפרוח מכוער וצנום, עיניו נוגות והוא מדדה בחוסר יציבות על רגליו הדקיקות". "מה זה היא-מה?", 277K שאל, אף פעם לא יכול היה להתאפק. אף אחד מאתנו לא ידע, אבל רצינו לשמוע עוד ועוד את קולו של 246K, למרות שגם אנחנו לא ידענו מה זה אומר "היא-מה", או "דגרה", ומה הם "אפרוחים". 246K הרים את עיניו שהיו רכות כמו מים, הביט ב-277K והמשיך להקריא, ערב ערב. והקול שלו, אני חושב ששמעתי את הקול הזה גם בקומה אפס, ואולי עוד קודם לכן.