search

 

מיטב התחבולות של עכברים ואנשים

כושלות מפח אל פחת,

רק משאירות כאב ורגשות קשים,

במקום שמחה מובטחת.

רוברט ברנס, "לעכברה, שאת מאורתה הפכתי במחרשה"

"קא פּאו" המה מהמרים. ברחבי הקזינו הדהד שקשוק המטבעות שהוכנסו למכונות ופה ושם צלצולים של זכייה על מגשי המתכת.

"היי, אנדרה!" הוֹנֶסטוֹ טפח על זרועו של חברו ורכן מעבר לכתפו כדי להציץ בתמונות לרוחב המסך. "איך הולך לך?"

אנדרה הרים מבט ממכונת המשחק על 25 סנט וחייך. "לא רע. מה קורה?"

"שום דבר," הונסטו פיהק. "אתה מרוויח?"

כמו שעון התייצב הונסטו בקזינו כל ערב שישי וחיפש את חברו. הוא ואנדרה נפגשו כמה חודשים לפני כן, כשהגיע הונסטו לטרינידד מהפיליפינים. הונסטו בן העשרים ותשע גויס לעבודה בטרינידד כרוקח. אנדרה נהג במונית שלו וחיפש נסיעה-חזור מנמל התעופה פיארקו כשלפתע יצא הונסטו מאולם המכס. מאז נעשו חברים, ואנדרה סיפק שירותי הסעה להונסטו וחבריו מהפיליפינים.

"קצת מרוויח, קצת מפסיד," אנדרה משך בכתפיו. "אבל," קרץ והכניס את ידו למכל הפלסטיק הלבן כדי לקחת עוד מטבעות, "בעיקר מרוויח." הם צחקו ואנדרה משך בידית, הציורים על המסך היטשטשו והתגלגלו עד שעצרו בבת אחת. מיד התחילו מטבעות להישפך למגש בצלצול.

"כל הכבוד!" טפח הונסטו על גבו של אנדרה.

"אם ככה זה יימשך," הצהיר אנדרה, "אני גומר לשלם על המונית כבר החודש. המכונה הזאת חמה. לפני שבאת, עצרה לי על שלושה לימונים והרווחתי מאה כמו כלום. יותר טוב מלנהוג מונית."

"מה שתגיד, אחי. לפעמים קורה. יש מזל ואתה נופל על מכונה טובה."

מלצרית המשקאות הופיעה עם בירה קאריבּ לאנדרה. הוא הכניס יד לדלי הפלסטיק ושמט כמה מטבעות על המגש שלה. היא פנתה אל הונסטו. "אתה שותה מה שאחיך שותה?"

"כן, אבל הוא לא אחי," חייך הונסטו. "הוא לא מספיק יפה."

"היית מת להיראות כמוני, בּוֹי." אנדרה גרף עוד מטבעות, הכניס אותן למכונה והוריד ומשך בידית. שני דובדבנים הופיעו ומטבעות קרקשו למטה. אנדרה האכיל את המכונה שוב. כשעצרו הסיבובים הייתה דממה. הוא הוסיף מטבעות. הגלגלים הסתובבו והסתחררו ואז עצרו. שום דבר.

"היי, אתה מאבד את מגע הקסם שלך." הונסטו התקרב. "תן לי לנסות."

"תמצא מכונה משלך," ענה אנדרה. "אתה אולי חבר שלי, אבל אין מצב שאני חולק איתך פרת-מזומנים כזאת!" הוא האכיל את המכונה שוב. היא זמזמה כמו בלנדר, ואחר כך זרמו ממנה מטבעות, בדיוק כשהמלצרית חזרה עם הבירה בשביל הונסטו.

הונסטו שלח יד למטבעות הנשפכים כדי לתת לה טיפ. "תזמון זה הכול בחיים!"

"אני צריך עוד דלי," התרברב אנדרה. "לך תביא עוד דלי. המתוקה הזאת רק רוצה לשלם לי." בזמן שהונסטו ניגש להביא דלי מכלוב הקופה, אנדרה שמט עוד מטבעות לחריץ. הגלגלים התרוצצו, ואז נעצרו בבת אחת – שלושה דובדבנים על קו התשלום, ועוד צלצולים על המגש.

"תודה," אמר אנדרה, ולקח את מכל הפלסטיק מהונסטו כדי לגרוף את המטבעות. "תישאר כאן ותשמור לי על המקום. מה שלא תעשה, אל תיתן את המכונה שלי לאף אחד. כבר חוזר." הוא רוקן את הבירה שלו.

"היי, אחי, אני יכול לשחק על הכסף שלך עד שתחזור?"

"תשתמש בכסף שלך," ענה אנדרה, מעמיד את הבקבוק הריק כאילו היה זקיף מאחורי דליי הפלסטיק.

"אין לי סנט על הנשמה."

"מה זאת אומרת אין לך סנט? זה היום של המשכורת!"

"אתה יודע שאני שולח את הכסף שלי הביתה לפיליפינים בימי שישי. היי, לא כדאי להסתכן ולתת לה להתקרר כשאתה לא פה, נכון?"

"בסדר," צחק אנדרה. "רק אל תיקשר אליה יותר מדי." הוא פנה ללכת ואז עצר. "אבל מה אם אתה זוכה עם הכסף שלי?"

"הכול שלך," אמר הונסטו.

"לא, לא, זה לא הוגן," מחה אנדרה. "אם אתה מושך את הידית ומרוויח, חלק מהכסף שלך."

"אבל זה הכסף שלך, והמכונה שלך."

"שמע מה נעשה. אם תרוויח, נתחלק בסכום, חצי-חצי. איך נשמע לך?"

"אתה בטוח?" שאל הונסטו.

"כן. שהיא לא תתקרר לי!" אנדרה חייך חיוך רחב. הוא הסתובב ופנה לשירותים, מתמרן בין המונים מתקהלים סביב מכונות משחק ושולחנות הימורים, שותים בירה ומחכים לתורם על מכונה.

"ערב טוב, ערב טוב, מיסטר פּרֶסָד," חייך אליו המנהל בפנים קורנות. "איך הולך לך הערב?"

"ממש טוב," חייך אנדרה. "רק שלא תכיילו לי את המכונה מחדש עד שאני חוזר!" שניהם צחקו.

כשחזר אנדרה מהשירותים, פעמון מעצבן הרעיש עולמות, כמו אזעקה של מכונית. אז הוא תפס שהאור הכתום מהבהב מעל המכונה שלו.

"כן, כן! הונסטו! זכינו!" הוא צעק, מתאמץ לראות את חזית המכונה מבעד להמון שהקיף את הונסטו. הוא הצליח להבחין לרגע במנהל מסתודד עם הונסטו. המנהל הזדקף ופילס לעצמו דרך בקהל הרב וחלף על פני אנדרה. "כמה זה הפרס הגדול?" שאל אנדרה.

"שניים-עשר אלף דולר טרינידדי."

"טוב מאוד, אחי!" צרח אנדרה. הוא הדף אנשים בדרך למכונה. שלוש ספרות 7 כחולות עמדו במרכז החלונית. "היי, הונסטו!"

הונסטו הפסיק לגרוף מטבעות למכל הפלסטיק, קפץ ממקומו וחיבק את אנדרה. "הפרס הגדול!" הוא קרן, והצביע על המסך.

"ידעתי שהמכונה הזאת תביא את המכה!" צהל אנדרה והתפאר. "שניים-עשר אלף דולר! אני מתקשר למרי."

בזמן שאנדרה דיבר בנייד עם אשתו, חזר המנהל והגיש להונסטו צ'ק. הוא לחץ את ידו של הונסטו והלך. אנדרה ניתק ותחב את הנייד לכיסו. הוא חיכך את כפות ידיו בציפייה.

"תן לראות את הנייר היפה הזה." הונסטו מסר לו את הצ'ק. "היי," נעץ אנדרה מבט. "הצ'ק הזה רק על שמך."

הונסטו משך בכתפיו. "המנהל אמר שהם רושמים עליו רק שם אחד."

"בוא נלך, שישנו את זה עכשיו ונתחלק בכסף," אמר אנדרה.

"הם לא משלמים מזומן בסכום כזה," הסביר הונסטו. "לכן הוא נתן לי צ'ק. ביום שני בהפסקת צהריים שלי אני אלך לבנק ואפדה את זה. אני אתן לך את החצי שלך כשתאסוף אותי אחרי העבודה."

"אוקיי," ענה אנדרה. "אבל כל כך רציתי ללכת הביתה ולזרוק על מרי את כל השטרות." הם צחקו וסיימו לאסוף את כל המטבעות. בדרכם החוצה לכלוב הקופה, עברו ליד המלצרית. אנדרה היטה את אחד המכלים, מלא עד גדותיו, מעל למגש שלה. "לחלוק את העושר מביא מזל וברכה," הוא חייך בגדול.

הקופאי מסר לאנדרה יותר משלוש-מאות דולר תמורת המטבעות. "חייבים לחגוג, הונסטו. לאן בא לך ללכת?"

הונסטו עצר לחשוב. "שאלה קשה – כי אתה מבין שאנחנו יכולים ללכת לאן שאנחנו רק רוצים!"

ביום שני, אחרי שאסף את הבנים מבית הספר, נסע אנדרה לכיוון הסופר-פארם בסן חואן כדי לאסוף את הונסטו. הוא שנא לנהוג בפורט-אוף-ספֵּיין בשמונה בבוקר או בשלוש אחר הצהריים, כי אלה השעות שבהן ההורים מביאים או מחזירים את הילדים הקטנים. הם לא היו מוכנים להסתכן בחטיפות אפשריות של ילדיהם בתחבורה הציבורית. בקרוב תגיע העונה הגשומה, ומדי פעם יירד מבול ויגדל העומס בכבישים.

כשהגיע לבסוף לבית המרקחת הייתה השעה אחרי ארבע. הונסטו לא היה בחוץ. הוא אף פעם לא חיכה בשמש הטרופית אם אנדרה איחר.

אנדרה הסתובב אל ברנדון ואדם. "חכו פה. לא לגעת בשום דבר. תכף חוזר. אחרי שנוריד את הונסטו," הוסיף, "אני לוקח אתכם לעיר הסרטים בקניון, ונלך לחגוג." הוא נעלם בתוך בית המרקחת. עד מהרה הופיע אנדרה עם הונסטו.

"היי לכם." הונסטו הנהן לעבר הבנים כשהתיישב במושב הנוסע. הם ענו בחיוך.

אנדרה השתחל מאחורי ההגה ופנה להונסטו בציפייה. "אז איפה הכסף שלי, בּוֹי?" שאל בחיוך.

הונסטו השפיל מבט. "מצטער, אנדרה."

אנדרה נעץ בו מבט. "מה זאת אומרת, 'מצטער'?"

"היינו ממש עסוקים היום, יום שני וזה. לא היה לי זמן ללכת לבנק." הונסטו הרים מבט. "אבל אני אלך מחר. מבטיח לך."

אנדרה שתק. הוא הרגיש מערבולת של בחילה בבטנו. "מקווה שאתה לא משקר לי."

"בטח שלא," מיהר הונסטו לענות.

אולי מיהר מדי, חשב אנדרה. "כי אני באמת בונה על הכסף הזה," המשיך לאטו. "המקום שמרי עובדת, הם סוגרים בסוף החודש, ואני חייב להמשיך עם התשלומים על המכונית." הוא עצר. "ואתה יודע כמה זמן אנחנו דוחים את הניתוח של ברנדון."

"אל תדאג. סתם הייתי עסוק," הרגיע אותו הונסטו. "אני אפדה אותו מחר." הם נסעו בדממה זמן-מה, ואז פתחו בשיחת חולין עד שהגיעו לדירה של הונסטו.

"אז אני בא לאסוף אותך עוד פעם מחר אחרי העבודה?" שאל אנדרה.

הונסטו נתן לו את דמי הנסיעה. "כן. בארבע בבית המרקחת."

אבל למחרת הונסטו לא היה שם. אחד המוכרים אמר לאנדרה שזה היום החופשי של הונסטו.

"הוא אמר לי לאסוף אותו כאן אחרי הצהריים," התעקש אנדרה.

"אחד מכם כנראה טעה," משך המוכר בכתפיו.

אנדרה יצא. הוא ישב במכוניתו המום. ואז שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג את המספר של הונסטו. הטלפון צלצל וצלצל. לא הייתה תשובה, אפילו לא תא קולי.

"יא בן זונה," לחש אנדרה. לסתו התהדקה כשהתניע את המכונית ונסע לכיוון הבית של הונסטו. איך הוא מסוגל להבריז לי ככה? כבר חודשים שאני מסיע אותו ואת החברים שלו לאן שמתחשק להם, נותן להם עדיפות על לקוחות אחרים שלי. אני מזמין אותו אלי הביתה בחג המולד, לא רק כי הוא לבד ורחוק מהמשפחה שלו, אלא כי אני מחבב אותו. מרי והבנים ואני אפילו מארגנים לו מסיבת יום הולדת ומזמינים את כל הפיליפינים. "הבן זונה הזה," חזר אנדרה ופנה לג'רנינגהם אווניו.

מכוניות מעטות חנו מחוץ לבית הדירות בן שתי הקומות המסויד לבן שגר בו הונסטו. אנדרה נכנס לחניית האורחים, יצא מהמכונית וצעד אל דלתו של הונסטו. הוא חבט על המתכת הצבועה וזז הצידה כדי שלא יבחינו בו דרך חור ההצצה. הוא המתין. שום קול לא נשמע מבפנים. איפשהו בבניין מישהו הפציץ ברמקולים עם One More Time של מאשֶל מונטאנו. אנדרה דפק שוב על הדלת של הונסטו. הוא בפנים, על בטוח. הוא פשוט פוחד לעמוד מולי. אנדרה פנה לחזור בכעס למכונית שלו. "אין מצב שיתחבא ממני," רתח. "לעבודה הוא חייב ללכת."

"אנדרה!" הונסטו עמד בפתח דירתו בראש מורכן, ילד מפוחד שנקרא לחדר מנהל בית הספר.

אנדרה הסתובב. "תן לי את הכסף שלי עכשיו," דרש. "אני רוצה את הכסף שלי, בּוֹי."

"אין לי אותו."

"מה לעזאזל אתה מתכוון שאין לך אותו!" צעק אנדרה.

הונסטו הביט בעצבנות לעבר שאר הדירות בבניין. "דבר בשקט, בבקשה."

"אני אתחיל לדבר בשקט ברגע שתיתן לי את הכסף שלי."

"אין," אמר הונסטו בשקט. "שלחתי אותו הביתה לאמא שלי."

"לא," אמר אנדרה. "אתה תשלח את הכסף שלך לאמא 'שך, לא את שלי. אני רוצה את הכסף שלי עכשיו."

"מאוחר מדי. אין לי אותו. חוץ מזה," הוסיף הונסטו, מתגונן, "זה היה הכסף שלי. אני זכיתי בו, לא אתה."

"אבל הסכמנו להתחלק בינינו." קולו של אנדרה גבר שוב. "השתמשת במכונה שלי ובכסף שלי!"

"אבל אני זכיתי. הכסף היה על הזכיות שלי, ועכשיו הוא איננו." הונסטו צעד לאחור ושלח את ידו לסגור את הדלת.

"יא בן זונה שקרן!" צעק אנדרה, מזנק לעבר הדלת. מהבּריח נשמע קליק.

בלילה, כששכבו במיטה, סיפר אנדרה למרי מה קרה. "אבל הוא גנב את הכסף שלך. איך הוא יכול לעשות לך דבר כזה?" היא ייבבה.

"הוא פשוט עשה את זה," השיב אנדרה בעייפות.

"לדעתי כל הכסף היה שלך," הכריזה מרי. "המכונה הייתה שלך והונסטו שיחק על הכסף שלך." היא טלטלה את ראשה. "אני פשוט לא מבינה אותו. הוא רוקח, ומרוויח יותר ממך על העבודה שלו, והוא לא מוכן אפילו להתחלק. ואתה עוד היית חבר שלו."

"אכפת לו רק מכסף," נאנח אנדרה. "זאת הסיבה היחידה שהוא בא לטרינידד."

"עדיין קשה לי להאמין איך הוא יכול לגנוב מאיתנו ככה ולצאת מזה חלָק."

אנדרה משך בכתפיו. "את זה תגידי בבית משפט, כנראה."

"ולמה לא?" תבעה מרי לדעת.

"למה לא מה?"

"למה שלא נגיד את זה בבית משפט? נתבע את הונסטו על הכסף הזה!"

"חשבתי לעשות את זה," אמר אנדרה בדכדוך. "אבל הסכום לא מספיק גדול. אחרי הפסד שעות עבודה והוצאות משפטיות, יכול להיות שיעלה לי ששת-אלפים בשביל לקבל בחזרה את הששת-אלפים שלי."

"ששת אלפים? לך על כל השניים-עשר! הרי הונסטו לא חושב שהסכמתם לחלק את הכסף ביניכם, נכון?"

"זה נכון," הסכים אנדרה. "בכל זאת, לתבוע זה סיכון. אף אחד לא מבטיח שנזכה, ואם נפסיד, יהיו לנו עוד יותר הוצאות."

"בטוח יש משהו שאנחנו יכולים לעשות," נאנחה מרי, וכיבתה את מנורת הלילה. "אפילו עם כל הפשע בטרינידד, שככה נצא קורבנות, זה הדבר האחרון שהייתי חושבת."

אנדרה שכב ער, בטנו מתהפכת. הוא גנב ממני את הכסף. המכונה הייתה שלי ואת הכסף שלי הוא שלח הביתה כמו שעון לאמא שלו. ואני סמכתי עליו, האמנתי לו, לבן זונה הזה. הכסף שלי, ועכשיו אין כלום – הוא עצר. זהו בדיוק! למה לא חשבתי על זה קודם? הוא החל לתכנן תוכנית בהתלהבות. כן, יש סיכוי שזה יעבוד. אולי אין צדק בחיים, חשב בדכדוך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לנסות לתקן את העוול.

למחרת בבוקר, אחרי שהוריד את ברנדון ואדם בבית הספר, נסע אנדרה ישירות לבית הדירות שבו גר הונסטו. הפעם חנה בחוץ בג'רנינגהם אווניו. כשפתח את דלת המכונית התעופפו שני זמירים בצווחות מחוט חשמל אל ענף קרוב, נטוי מרוב פירות מנגו אדמדמים. הוא מיהר לדלת הקרובה ביותר בקומה הראשונה של הבניין והעיף מבט במנעול. "קוויקסֶט". אחר כך מיהר בחזרה למכוניתו ונסע לקניון פריוריטי בסן חואן.

בחנות המנעולן ישבה אישה בגיל העמידה מאחורי הדלפק ודיברה בנייד. "לסחוט את עצמי, נראה לך ככה אני אשיג את הכסף? את מבינה?" היא אמרה. היא הנהנה אל אנדרה והוסיפה, "נכנס לקוח. נדבר אחר כך."

"איפה מוּני?" ביקש אנדרה לדעת.

האישה הרימה מבט לאיטה אחרי שהכניסה את הנייד לתיקה, גלגלה עיניים וחשפה שיניים בכעס. "מה? אתה אפילו לא אומר לי שלום? איפה הנימוסים שלך, בּוֹי?"

סליחה," אמר אנדרה בהכנעה. "בוקר טוב."

"ככה יותר טוב. לאן המדינה הזאת מידרדרת," המשיכה, מנידה את ראשה. "אנשים אין להם זמן לדבר עם אנשים, אחר כך כבר לא אומרים בוקר טוב אפילו! מה בוער לך, בּוֹי?"

נהדר, חשב אנדרה. נפלתי על קשקשנית. "לא בוער. פשוט אני חושב על כל הדברים שיש לי לעשות היום, זה הכול."

היא טלטלה את ראשה. "תמשיך ככה, תחטוף התקף לב. פה זה טרינידד, בּוֹי. הכול יכול לחכות." הוקל לאנדרה כשהיא הסתובבה וקראה, "מוּני!"

גבר גוץ ממוצא הודי הופיע מהחדר האחורי. "האיש הכי מהיר בעיר!" חייך ליאו מוּניסאמי חיוך קורן וחיבק את אנדרה חיבוק חם. הוא ואנדרה שיחקו כדורגל יחד בתיכון מקיף סן חואן ובמשך כל השנים נשארו חברים.

אחרי שניהלו שיחת חולין, אמר אנדרה, "שמע, מוּני, אני צריך מפתח גנבים."

"בשביל מה? אתה פוצח בקריירת פשע?" התבדח מוּני.

"כל דבר שיהיה יותר רווחי מנהיגה במונית," צחק אנדרה. "אדם נעל דלת בבית ואני צריך לפתוח אותה."

"איזה סוג אתה צריך?"

"קוויקסט. הרבה פורצים משתמשים במפתח גנבים לדעתך?"

"לזה הם משמשים בדרך כלל. יש הרבה פשע מכל הסוגים במדינה הזאת. אם הפי-אן-אם לא יזדרזו לעשות משהו עם כל מקרי הרצח, אז האנשים שלנו יזכו בבחירות." אנדרה הכניס את המפתח לכיסו ועד מהרה כבר היה בדרך חזרה לדירתו של הונסטו. הונסטו יהיה בעבודה כל היום כמו כל העובדים הפיליפינים כאן. אף אחד לא ישמע אותי דופק על המנעול שלו. בינתיים הפקקים של הבוקר נרגעו. אנדרה כיוון את הרדיו על 91.9 ונשען לאחור, נהנה מנסיעה עם מוסיקת סוֹקָה. "הלילה בא לי בטוב, בא לי לשתות, בלי לחשוב / אז כל מה שתרצי לעשות, זורם איתך, זורם איתך…"

כשהגיע לבניין של הונסטו, חנה אנדרה שוב בג'רנינגהם אווניו. הוא לא ראה איש. הוא פתח את תא המטען, הוציא את פטיש הגומי מתיק הספורט, ומיהר לדלת של הונסטו. מלבד מקהלת ציוצים, קרקורים ושריקות, הכול היה שקט כמו בוקר של סוף שבוע. אנדרה הכניס את מפתח הגנבים למנעול ודפק על המפתח בפטיש. שום דבר. הוא דפק שוב. אין מזל. הוא הקשיב כדי לשמוע האם הרעש הפריע למישהו. הוא שמח לשמוע שלא, חבט שוב, וסובב מעט את המפתח תוך כדי כך. המנעול נפתח. אנדרה הושיט יד לידית, ואז היסס. פריצה, הוא חשב. לא! לקחת את הכסף שמגיע לי זה לא פשע. הוא החליק פנימה בזריזות.

הוא עמד במטבח הנקי והביט סביב. "טוב, איפה הייתי שם את הצ'ק?" שאל את עצמו בקול רם. הוא הבחין שהכול מסודר מאוד. אפילו הכלים מארוחת הבוקר עמדו לייבוש על המתקן. הוא פתח בפזיזות את הארון שמתחת לכיור. חומרי הניקוי היו מאורגנים בחלל הקטן, שלושה מכל סוג. "גיבוי לגיבוי," הרהר אנדרה. "כמו איזה הומו." לא, הצ'ק לא יהיה במטבח או באמבטיה. הוא נכנס לסלון-פינת-אוכל, ללא-רבב כמו המטבח. מנורה מעל שולחן עם ארבעה כיסאות. מאחוריהם כורסת עור וספה תואמת, פונים לקיר שעליו מסך טלוויזיה שטוח. מימין הייתה הדלת אל חדר השינה.

המיטה הייתה מוצעת ומסודרת. שלט-רחוק לטלוויזיה הניידת ועוד אחד למאוורר התקרה נחו על השידה שליד המיטה, לצד הספר "חטאו של אלרד" וכמה מגזינים, פארמסי טיימס, דוט.פארמסי. אנדרה פתח את המגירה – ניירות שונים בערימות מסודרות, עטים, מהדקים, מטבעות, כסף מזומן. שמונה מאות דולר. אני לא גנב. הוא סגר את המגירה ופתח את דלתות הכפולות של הארון. חולצות היו תלויות משמאל, בקבוצות מסודרות לפי הצבע. במדף התחתון הייתה שורה של תחתונים מקופלים בקפידה, ומאחוריהם שורה של גרביים מקופלים למשעי. מצד ימין היה שולחן מתקפל. לצדו, כוורת מלאה מעטפות, חשבונות, קבלות – ו – הפרס הגדול! צ'ק של קזינו "קא פאו" על סך שניים-עשר אלף דולר. בדיוק כמו שחשבתי, צהל אנדרה. הצ'ק עדיין לא נפדה. הוא עושה הכול כמו שעון: תמיד מדייק, תמיד עוצר בקזינו בכל יום שישי בדיוק בשבע וחצי, ותמיד הולך לבנק ושולח כסף הביתה ביום שישי אחרי הצהריים.

אנדרה חיטט בין המעטפות עד שמצא מעטפה של בנק רפאבליק. חודשים אחדים קודם לכן הסיע את הונסטו לסניף בסן חואן, לפתוח חשבון. הוא המשיך לחטט עד שמצא את הדרכון של הונסטו. הוא קירב כיסא לשולחן, לקח דף חלק ועט והתחיל להתאמן בהעתקת חתימתו של הונסטו. באות H יש לולאה גדולה, האות n מחודדת, האות t קצרה עם קו חוצה שפונה מטה. M גדולה בשם המשפחה. שוב ושוב הוא התאמן על החתימה. כשהיה שבע רצון, הוא העתיק את מספר החשבון של הונסטו והחזיר את המעטפה של בנק רפאבליק לכוורת. הוא הכניס לכיסו את הצ'ק והדרכון, סגר את הארון ויצא מהדירה, מבלי לנעול את הדלת. אני חוזר בקרוב. לא שווה לדפוק על המנעול מחדש.

הוא נסע בחזרה לסן חואן, לסניף של רפאבליק באיסטרן רואד. הצ'ק של הקזינו הוא מחשבון בבנק רפאבליק, חשב לעצמו, אז בבנק יוכלו לבדוק את מצב החשבון ולפדות את הצ'ק מיד. הוא ידע שהוא לוקח סיכון בכך שהוא נכנס לסניף שבו מתנהל החשבון של הונסטו, אבל חשב שיש פחות סיכוי שיתעורר חשד מכך שהוא פודה את הצ'ק דווקא שם. "המסך עולה," הוא נאנח, הוציא מכיס חולצתו את משקפי הטייסים ושלח יד למושב האחורי, לקחת כובע בייסבול של קבוצת בוסטון רד סוקס.

כשנכנס לבנק, הבחין במאבטח הלבוש מדים שעמד ליד הקיר האחורי, ובזוויות עיניו ראה את מצלמות האבטחה. הוא הסב את מבטו כמיטב יכולתו ונעמד בקצה התור הקצר. בדיוק כמו שחשבתי. לא יהיו הרבה אנשים פה בשעה כזאת ביום רביעי בבוקר. לפתע התקרב אליו המאבטח. אנדרה קפא. המאבטח חלף על פניו ופתח את הדלת לאישה זקנה. חייב להרגיע, הוא אמר לעצמו, נושף את האוויר לאיטו. זה יצליח. אני והונסטו בערך באותו משקל ויש לנו אותם גוונים. אני רק קצת יותר גבוה ויותר חסון. הוא חייך לעצמו. ויותר חתיך.

האישה שהייתה לפניו פינתה את הדלפק. אנדרה ניגש קדימה. אל תגיד שום דבר שאתה לא חייב. הוא הושיט לפקידה את הצ'ק. "מזומן, בבקשה."

הפקידה הביטה בצ'ק. "יש לך חשבון אצלנו?" שאלה. אנדרה הוציא את הדף מכיסו ורק אז הבין שהוא מכוסה בניסיונותיו לזייף את החתימה של הונסטו. הוא מיהר להוריד את הדף מתחת לגובה הדלפק וקיפל אותו כך שרק מספר החשבון הופיע. ואז הניח אותו על הדלפק מול הפקידה. היא הקלידה את הספרות למחשב. בזמן שחיכו, הוא החליק את הדף בחזרה לכיסו. "אני מצטערת, מיסטר מנאלו, אבל אין בחשבון שלך מספיק כסף כדי לכסות את הצ'ק הזה. אני יכולה להפקיד את הכסף בחשבון שלך ותוכל למשוך את המזומנים ברגע שהצ'ק יאושר."

"אבל למה אני צריך לחכות?" פלט אנדרה. לאט, בלי לחץ, אמר לעצמו. "זה צ'ק של קא פאו כתוב על חשבון של בנק ריפאבליק," המשיך ברוגע. "למה אני לא יכול לפדות אותו עכשיו, הרי לי יש חשבון אצלכם, וגם לקא פאו יש חשבון אצלכם?"

"רק רגע. אני אשאל את המנהל."

אנדרה הכריח את עצמו להיראות רגוע כשעקב אחריה וראה אותה ניגשת אל חלקו האחורי של אולם הבנק ואז נעלמת. תרגיע. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהם לא יפדו את הצ'ק. לא, תיקן את עצמו, הכי גרוע שיכול לקרות זה שהמנהל יבוא ויראה שאני לא הונסטו. אנדרה הסתובב מעט הצדה. המאבטח חזר למקומו ועמד נינוח והביט סביב. בדיוק אז הופיעה הפקידה עם גבר מבוגר יותר בחליפה. היא הראתה לו את הצ'ק ודיברה. האיש בחן את הצ'ק, הביט לעבר אנדרה, והנהן.

הפקידה חזרה והחליקה את הצ'ק אל אנדרה. "אין בעיה, מיסטר מנאלו. רק תחתום מאחור, בבקשה, ואני צריכה לראות איזו תעודה מזהה." אנדרה הושיט לה את דרכונו של הונסטו. הוא לקח את העט שמחובר לשרשרת הכסופה ובהה בגבו הריק של הצ'ק. הפקידה המתינה. אנדרה שרטט בקפידה את הלולאה הגדולה של האות H. n מחודדת. t קצרה עם קו נטוי. o אחרונה עם סלסול. הפקידה לקחה את הצ'ק והשוותה את החתימה לזו שבדרכון. אנדרה נדרך, מוכן להסתלק בריצה. ואז היא רשמה את מספר הדרכון על הצ'ק, הטביעה חותמת על גבו, ושאלה איך הוא רוצה את המזומנים שלו.

אנדרה זינק בצהלה לתוך הניסאן וינגבורד הגדולה שלו. הוא מיהר להביט סביב. אף אחד לא עקב אחריו, לא ראה אותו. הוא הוציא מהמעטפה את החבילה השמנה של השטרות הכחולים ופרש אותם. מאה ועשרים שטרות כאלה. וכולם שלו. אין מצב שזה שייך להונסטו. הוא הפסיד את זכותו לחצי מהסכום כשניסה לרמות אותי. אנדרה השליך את כובע הבייסבול האדום למושב האחורי והתניע. עכשיו הוא רק צריך לנסוע בחזרה לדירה של הונסטו, להחזיר את הדרכון למקום, ולנעול את הדלת.

עדיין מוקדם, חשב, כשירד בליידי יאנג רואד, חולף על פני מלון הילטון ומתקרב למעגל התנועה בצומת סנט אן רואד. יעברו שעות עד שהונסטו יחזור הביתה. יש לי המון זמן לנסוע לאֶלֶרסלי פלזה ולהפקיד את הכסף בחשבון שלי בבנק סקוטיה. לא כדאי להסתובב עם הכסף עלי. פה זה טרינידד. הכול יכול לקרות.

כעבור חצי שעה, אחרי שההפקדה בוצעה, אנדרה שוב הקיף את פארק סוואנה, חולף על פני גן החיות אֶמפֶּרור וַאלי והגנים הבוטניים בדרכו לשכונת בלמונט. עצי איפאה פרחו בוורוד, זוהרם העדין, השברירי של הפרחים מהדהד את התרגשותו מכל הדברים שהפרס הגדול אפשר עכשיו. לא קורה הרבה שיש צדק, שהטובים מנצחים, הוא הרהר. הוא פנה שמאלה לג'רנינגהם אווניו ועצר לפני הכניסה לבניין הדירות. הוא יצא וסרק את הסביבה. נטוש. יופי. לפתע נפל לפניו מנגו בשל. אות משמיים, סימן טוב. הוא התכופף לאסוף אותו בחיוך על פניו.

אנדרה דפק בשקט על דלת דירתו של הונסטו והמתין. שום דבר. אחרי שבדק שנית כדי לוודא שלא עוקבים אחריו, התגנב פנימה. הוא הוציא את הדרכון מכיס חולצתו, מתפעל מכמה קל היה להחזיר לעצמו את הכסף. אם לא הייתי כזה בחור ישר מיסודי, אולי אפילו הייתי מתפתה ל – הוא עצר בפתח חדר השינה.

"מה לעזא…?" ניירות ובגדים היו מפוזרים סביב. כל המגירות נשלפו ממקומן, גרביים ותחתונים תלויים מהן. הארון והשולחן המתקפל היו פתוחים, תוכן הכוורת מושלך לכל עבר. ואז הוא ראה את הזרוע.

"אוי אלוהים!" הוא שמט את הדרכון והקיף את המיטה, הונסטו שכב שם על הרצפה. ראשו נח בשלולית של דם – דם שפרץ מעורק חתוך. גרונו נראה כאילו נקצץ במאצ'טה. באופן אוטומטי גישש אנדרה לחפש דופק שידע שלא ימצא. "מי עשה את זה?" הוא יילל. תזמין אמבולנס. לא, תתקשר למשטרה. הוא הקיש 999 בנייד שלו. אוי אלוהים. מי עשה את זה? מניע. מישהו שמע על הפרס הגדול וכנראה הביא את הונסטו לדירה כדי לגנוב את הכסף –

"משטרת פורט-אוף-ספיין."

אנדרה קפא. מניע. לי יש מניע.

"הלו? הלו?" וטביעות האצבע שלי בכל הדירה. הוא ניתק מיד והביט סביב בבהלה. הוא הרים חולצה מהרצפה והתחיל לנגב את ידיות הארון ושולחן הכתיבה. את העט. המעטפה מבנק ריפאבליק. הדרכון – מה עשיתי  עם הדרכון? הוא חיפש בבהלה את הדרכון הירוק. הנה הוא על הרצפה. הוא ניגב אותו בזעם ותחב אותו לכוורת – ואז עצר. כולם יודעים, תפס אט-אט, איך הונסטו רימה אותי. לפני רגע הפקדתי שניים-עשר אלף דולר בחשבון שלי. ואני מופיע במצלמות האבטחה של הבנק – בשני הבנקים, לבוש באותם בגדים… הוא נשען על הארון, החליק לרצפה ופרץ בצחוק בלתי נשלט.

מונולוג

תשמע אותי, אדוני שלום עליכם: מה שאני מבקש לספר לך עכשיו, אני לא יודע אם אתה כל כך תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים תאהב לשמוע וחלק מהדברים לא תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים שתאהב לשמוע, חלק מתוכם לא תאהב לשמוע, ואת החלק שלא תאהב לשמוע, אולי חלק ממנו כן תאהב לשמוע, כי אני, אדוני שלום עליכם, מרוב שאת כל מה שאני אוהב אני לא אוהב, וכמו שאת הדברים שאני לא אוהב אני כן אוהב. ואם אצלי זה ככה, אצלך זה בטח אותו הדבר אבל בתוספת רוטב. סוס. מילא.

בקיצור, אני מוצא את עצמי בפתח של אולם גדול של תיאטרון שנקרא הקנרי. עכשיו, אנשים תרבותיים, מגיע הערב — הולכים לתיאטרון. אני אדם תרבותי, אבל לטעאטער אני לא הלכתי, אבל אדוני שלום עליכם דווקא הלך. בלונדון, בניו יורק, בפאריז,' אפילו ביהופיץ. אמרתי, אני אדם תרבותי, הגיע הערב — אני הולך לתיאטרון. אני, איש בין אנשים, הלכתי, עמדתי בקופה ביקשתי כרטיס, אמרו לי סוֹלְדאט (ביידיש: חייל,) אמרתי: סולדאט? אני לא סולדאט. אמרו לי סולדאט, אין כרטיסים. אמרתי לא סולדאט, אני רוצה לתת כסף ולקבל כרטיס.

סולדאט או לא סולדאט, באה אישה אחת והחזירה את הכרטיס שקנתה. אמרה לי הבחורה שבקופה, הנה, יש לך מזל, באו והחזירו כרטיס. תן לי אם לא אכפת לך, מאתיים שקלים. מאתיים שקל, אמרתי, לא אכפת לי בכלל, קחי מאתיים שקל. אמרה לי הקופאית — זה כרטיס משהו משהו, אתה תשב ממש מתחת לבמה. ככה היא אמרה לי, אם דטנר יירק, אתה תירטב. דטנר, אמרתי, אני לא מכיר שום דטנר, אבל אני יהודי, ויהודי, אם דוקרים אותו הוא מדמם, אם יורקים עליו הוא נרטב. ודטנר, הוא נשמע לי יהודי טוב, ויהודי טוב אין שום סיבה שירצה שיהודי אחר יירטב. ככה אני אומר, והיא אומרת: תן מאתיים שקל וקח כרטיס.

אני נותן, אני לוקח, ואז אני נכנס לאולם תיאטרון ואני רואה שלט "כנר על הגג" אַ פֿידלער אויפֿן דאַך. כנר על הגג, שיהיה כנר על הגג, אני שילמתי כסף בשביל לראות תיאטרון, ואם יש כנר, בבקשה שיתכבד ויעלה על הבמה. ככה או ככה, אני עולה במדרגות, אנשים עולים, אנשים יורדים, אנשים בחליפות, נשים בשמלות, כולם באו מלובשים יפה.

אחרי איזה זמן נכנסו כולם לאולם. אותי הושיבו כמעט בתוך הבמה, בשורה השנייה, באמצע. הושיבו, אני לא מתווכח ואני מתיישב. לידי מתיישבת גברת אחת. היא לא צעירה ולא ממש זקנה. היא, העור אצלה עוד מתוח על העצמות, אבל היא כבר למדה פרק או שניים בהלכות גבר באישה ובהלכות אישה בגבר ובעוד הלכות כאלה ובהלכות אחרות, אני כבר לא יודע. וריח יש לה כמו שכּל הפרחים בבּוֹיְבְּרִיק פרחו אצלה באביב מתוך הצוואר. וכמו באביב בבויבריק, ככה מתעורר אצלי יצר הרע ומרעיל את הדם.

ובעוד שהרעל משתלט לי על הגוף, נכבים כל האורות באולם. ואיך שנכבים כל האורות, באה הגברת הזאת ומתקרבת אליי אל האוזן. עכשיו, אם קֹודם זה הריח שבא מהגברת הזאת היה כל הפרחים בבויבריק, עכשיו ככה, בחושך, הריח הזה היה כל הפרחים, כל העצים כל הרדוּפי הנהר וכל היערות של הפלך גם יחד. היא מתקרבת אליי והיא אומרת לי ככה, שרק אני אוּכל לשמוע, היא אומרת, היא לא אומרת, היא נושפת אל תוך האוזן, היא אומרת ככה — תשמע לי, דטנר זה משהו־משהו, הוא שׂם את טופול בכיס הקטן.

עכשיו, הדבר היחיד שאני יודע על אותו דטנר הוא שאם הוא יורק מהבמה אני נרטב, וטופול, אני מכיר רק טופלה טוטוריטו, שאת זה אני מכיר ממך, אדוני שלום עליכם, אבל עם כל הכבוד לך אדוני, אני כאן עם רעל בכל הגוף, ואת זה אתה בטח מבין כי אתה לא רק סופר, אתה גם גבר, וגם אצלך לפעמים היה בא הרעל בכל הגוף, אדוני, שהרעל הזה היה גם אצל שלמה המלך. ואני אומר לה: בטח. טופול לעומת דטנר זה כמו צום גדליה לעומת יום כיפור. ככה אני אומר, ובחצי אוזן שמאל שלי אני שומע את הגבר הקטן שלידי אומר לאישה הגדולה שלידו, הוא אומר לה, אני ראיתי את טופול בברודוויי, דטנר לידו זה חנטריש, וחנטריש אדוני, זה כאן כמו שאצלנו זה חְניוּק. אבל את זה אני שמעתי רק בחצי אוזן שמאל, ששם הַשמיעה לא כל כך טובה ממילא, ובשעה שאני מנסה להריח כמה שיותר ממה שיש לידי באוזן ימין, כלומר כל הפרחים של בויבריק וכל היערות של הגוברנייה ביחד.

אבל בינתיים נעשה שקט בכל האולם, ורק בא איזה כליזמר עם כינור ומסתובב ומטפּס על הגג של בית שנראה קצת כמו אצלנו, רק שזה לא ממש אצלנו, כי אצלנו אם היה בא כליזמר ומטפס על הגג היו באים ומורידים אותו, והיו באים ילדים וזורקים עליו אבנים, ומה שבטוח זה שלא היו מוחאים לו כפיים. אבל בשעה שממשיכים שם למחוא כפיים, אני רואה שעולה על הבמה יהודי אחד, בחור, איש, גבר, לא קטן, מה שנקרא בעל גוף, אחד שכמו טוביה שלך, אדוני שלום עליכם, אם הוא היה נכנס לבית מרזח היו נותנים לו ללגום שמה בשקט כוסית, בלי שיציקו לו יהודי פה יהודי שם.

אומרת לי הגברת שלידי, היא אומרת: הנה בא דטנר. ואני רואה את דטנר בא עם מגפיים כמו שהיו לובשים אצלנו, ויש לו מעיל קצר כמו שאני הייתי לובש, והוא חובש מין קסקט, והגברת שלידי אומרת, תראה, אתה נראה קצת כמוהו, ואני אומר, נו, דטנר, שיהיה בריא, אני נראה כמוהו?, הוא, הוא נראה קצת כמוני. לא קצת, אני יושב בקהל ואני גם על הבמה. רק שאני יושב בכיסא ומנסה להחזיק את המרפקים שלי על הצלעות, והוא, שהוא בעצם אני, מסתובב שם על הבמה כמו בעל־הבית ומסתכל על הקהל. נו, אני מסתובב בכיסא שלי אחורה ומסתכל על הקהל. אני לא רואה אנשים, רק עיניים. שככה יהיו לסוסה שלי שׂעוֹרים כמו שיש שם עיניים. אלף איש, חמשת אלפים איש, שלושה עשר אלף איש. כמו עיירה שלמה, יהודים וגויים ששמו אותם ביחד בתוך אולם אחד בחושך.

אני חושב, אם כל יהודי שילם כאן מאתיים שקל בשביל הכרטיס, ויש כאן חמשת אלפים בני אדם, זה יוצא לא מעט כסף. עשרים אלף שקל, אולי שלושים אלף אפילו, אני חושב. וכל הכסף הזה הולך לדטנר, אני חושב. ואם היה גם טופול, או טופעלע, שגם הוא התחפש לטוביה שלך, ועוד בברודוויי, אני חושב, כמה כסף עשו מטוביה שלך, אדוני שלום עליכם. ואם הם קיבלו כל כך הרבה כסף, אדוני, אז תסלח לי, יש כאן בעיה, כי מי שיש לו עשרים אלף שקל, שזה ברובל אני לא יודע כמה, ובזלוטי, אדוני, אני אפילו לא רוצה לדעת כמה, זה אומר שטוביה הפך לגביר. ואם טוביה הפך לגביר, טעוויע איז אויס טעוויען. טוביה הוא כבר לא טוביה.

ככה או ככה אני יושב שם בכיסא, ורואה שמה את אותו דטנר שלבוש כאילו שהוא טוביה כאילו שזה היה פורים, רק שאם זה היה פורים, טוביה היה לובש כובע של קוזאק או קרניים של תיש, ולא בגדים של טוביה, והוא שר שירים, והוא בוכה, והוא כורע על ברכיו, מסורת, לחיים, לוּ הייתי רוטשילד, שזה בכלל, אדוני שלום עליכם, מסיפור אחר לגמרי שלך ולא מהסיפורים שלי, כלומר הסיפורים שלי שסיפרתי לך ושאתה הפכת אותם לסיפורים שלך. ושבעצם, אדוני, אם תסלח לי, גם אתה הרווחת כמה גרושים ממה שאני סיפרתי לך, כלומר, הדמעות שלי הפכו אצלך לדיו, והדיו — לכסף.

אבל, מהיכא תיתי, לא נורא, צריך פרנסה, לי יש סוס ועגלה ולך יש עט וקסת. ויהודי צריך פרנסה. ופרנסה, יסלח לי דטנר, זה יותר חשוב ממסורת. ככה אני חושב, אבל בזמן שאני חושב את כל הדברים האלה, כבר באים כל השחקנים ומשתחווים לפנינו, וכל הקהל קם ומוחא כפיים, ואני רואה שם לפניי אחת שהתחפשה לגולדה, אף על פי שזאת כאן הייתה קצת גברת לעומת גולדה שלי, שהיא יותר מה שנקרא אשת חיל, ואני רואה שם את הודל, וחוה, וצייטל ולייזר וולף ופרצ'יק, וכל מיני אחרים שאני מכיר, רק שכאן אני לא מכיר אף אחד. וכשאני עומד, אני רואה איך אותו דטנר רואה אותי שם בקהל, מסתכל עליי איך שאני מסתכל עליו, והוא משתחווה, והעיניים שלו עדיין עליי ואני העיניים שלי עדיין עליו, והוא עושה עם האצבע, הוא מצביע על לוח החזה שלו, משמע הוא אומר "אני," והוא אולי על הבמה וכל הקהל מוחא לו כפיים, אבל טוביה הוא טוביה, ואף אחד לא ייקח ממנו את טוביה, והוא, שיהיה בריא, היום הוא טוביה ומחר הוא הצאר ניקולאי או חמליניצקי יימח שמו או נפוליאון בונפרטה, ואני, במחילה, אשאר טוביה.

הוא עם האצבע עושה אני, ואני עם האצבע עושה לו, לא אתה. אני. והוא עושה אני, ואני עושה אני, ובסוף הוא משתחווה ומשתחווה עוד פעם, והקהל עומד ומוחא כפיים, עד שמלמעלה מתחיל המסך לרדת והאור באולם נדלק.

אני קם ללכת ורואה שהאישה שלידי קמה גם כן. כמה זה יפה, היא אומרת, וכמה זה יפה וכמה שאני מתרגשת וכמה שדטנר הוא ככה, כמה הוא ככה, וכמה שאתה, כלומר אני, כמה שאני מזכיר אותו, אני מין גבר, היא אומרת, סוג ישן היא אומרת, וככה וככה וככה. אני, לא את כל מה שהיא אומרת אני שומע, אבל מה שאני שׂם לב זה שהיא, פתאום, היד שלה על המרפק שלי. ואני חושב, טעוויע איז נישט קיין יידענע. אני, בעווֹנותיי, אני גבר. היא, היד שלה על המרפק שלי, לא מהצד של העצם, אלא מהצד של הוורידים והעורקים, ואני כבר לא בחור צעיר, אבל פתאום הדם אצלי מתחיל לזרום מהר יותר בתוך הגוף, ואני עומד באולם וכל מיני תחושות עוברות אצלי בגוף. ואני מסתכל עליה, והיא אמנם היא לא בחורה צעירה, אבל מכוערת היא לא. ואני לא איזו נקבה, וגולדה שלי כבר בעולם הבא, ובעולם הבא, במקום שהיא יושבת בו, שמה מולכים המלאכים, ואני, תסלח לי אדוני שלום עליכם, אבל גם אתה גבר כמוני, ואני, יצר הרע הוא מין מלאך שיושב אצלי על הכתף, והמחשבות שעוטפות אותי ממלאות אצלי את הבטן, את תחתית הבטן, שם נעשה גועש כמו הסמבטיון בימי החול.

אני מסתכל על האישה הזו והיא עדיין מחזיקה את המרפק שלי, אבל אם קודם החזיקה בכפות הידיים, עכשיו היא מחזיקה את קיבורת הזרוע, וטביה הוא לא איזו נקבה, ויצר הרע הוא אורח קבוע, בא מבקר, וטוביה הוא מכניס אורחים, אבל כמו שהוא בא הוא גם הולך, וכאן הוא בא יחד עם האישה הזו, והיא, מכוערת היא לא, וריח יש לה כמו של הנהרות והנחלים ויערות והעצים, ופרחי הלילך והאביב והחורף, והדשא בקיץ והנהר באביב.

מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון.

מה שקרה ביני בין הגברת הזאת, אדוני שלום עליכם, זה ביני ובינה, ואולי גם ביני ובין גולדה שלי, ואולי גם ביני וביני, וביני ובין הכביכול, כמו שאתה, אדוני שלום עליכם, מה ששלך הוא שלך ובינך לבין עצמך ובינך לבין אולגה שלך, ואולי גם בינך ובין גברות אחרות, אני לא יודע, וכמו שאתה לא מספר לטביה שלך, ככה טוביה לא מספר לך. דבר אחד אתה יודע, טביה הוא לא נואף, לא זנאי, אבל טביה איז נישט קיין יידענע, וגם אצל טביה יצר הרע לפעמים מולך, ויש לו, כלומר לי, כבוד אל יצר הרע.

אבל איך שאני הולך עם הגברת הזאת אל אותו המקום שאליו אנחנו הולכים, שזה הבית שלה, הדירה שלה, בדרך, כשאנחנו עוד ליד התיאטרון, היא אומרת: תראה, הנה שם הולך דטנר. עכשיו, אם קודם דטנר היה לבוש כמו טוביה, שם דטנר לבוש כמו דטנר. הוא עובר לידנו, חולף על פנינו, אפילו הוא מברך לשלום וכבר פונה אל ענייניו, אלא שאני צריך להגיד שם איזו מילה או שתיים.

ואני פונה אחריו ואני אומר, תסלח לי ר' דאַטנער, אני, במחילה, יש לי כמה מילים להגיד לך. והוא בנאדם עסוק, הוא מסתובב ונעצר, ואני ניגש אליו, ואפשר לראות שהוא בנאדם עסוק, הוא נעמד ונאנח. ואני מסתכל עליו, והוא מסתכל עליי, והוא לא מהיהודים הקטנים כאן, דטנר, אבל טביה הוא גם לא יהודון, והוא נאנח שוב, וגם אני נאנח. הוא אומר, אתה תסלח לי מאוד, אני עכשיו עמדתי ארבע שעות על הבמה וכבר יש לי חושך בעיניים, הוא אומר, ומוסיף עוד בשפה שלנו, כ'האָב געהאט פֿינצטער אין די אויגען, ככה, כמו שאני ואתה מדברים.

אבל אני אמרתי, אדוני מר דאַטנער, אתה אין לך כוח והסתובבת ארבע שעות על הבמה, ואני במחילה ישבתי בכורסה והסתכלתי עליך מסתובב שם, אבל תסלח לי אדוני, אתה על הבמה היית אני.

והוא מסתכל עליי, ואני מסתכל עליו, והוא אומר, מי אתה אדוני. אני אומר, אני טוביה.

והוא, שקודם הוא היה עייף, הוא עכשיו מתעורר, ואפילו קצת מתעצבן, והוא אומר, סלח לי אדוני, אני לא ממש מכיר אותך, אבל אם לא אכפת לך, אני טוביה.

לא, אדוני, אני אומר, אם לא אכפת לך, אני טוביה. ככה גם היה כתוב בדרכון שלי.

ככה אני אומר, והוא אומר, אדוני, זה יפה מאוד שבאת לראות אותי בכנר על הגג, ואני לא בדיוק יודע מי אתה, אבל אני טוביה. קודם היה רודנסקי, אחריו בא טופול ועכשיו אני טוביה. רודנסקי בקבר, טופול כבר בענייניו, ועכשיו אני טוביה. אני, דטנר, אני טוביה.

ואני אומר, תסלח לי מר דטנר, אתה אדם נכבד, אבל תסביר לי במחילה איך זה יכול להיות שאני פונה אליך בתור מר דטנר ואומר: אני טוביה, ואתה אומר לי: לא אתה לא טוביה, אני טוביה. אני, גם כשישבתי לראות אותך על הבמה הייתי טוביה, וגם עכשיו אני טוביה. ואתה, עם כל הכבוד, עכשיו אתה דטנר, ואני טוביה. אז אם אפשר אדוני, קצת דרך ארץ.

קצת דרך ארץ אני אומר לדטנר, ואני רואה אותו, שלפני כן הוא נראה כמו מי שהתכווץ והצטמצם אחרי ארבע שעות על הבמה, ככה עכשיו פתאום, בא דטנר ומתנפח כמו מלך, הוא מסתכל עליי, אני מסתכל עליו, הוא עליי ואני עליו. הוא בגובה שלי, אולי בכל זאת קצת יותר נמוך, וככה אנחנו מסתכלים זה על זה, והוא אומר, אני יש לי דרך ארץ בפני אדוני, שהוא טוביה, אבל על הבמה אני טוביה. אני. קודם היה רודנסקי, אחר כך טופול, ומספרים שאפילו יעקב אדלר בכבודו ובעצמו היה טוביה. אם אנחנו, רודנסקי וטופול ואפילו יעקב אדלר לא היינו טוביה על הבמה, אדוני, טוביה יכול היה להיות גם אפרים ושמואל או מנשה או יוסף, עם כל הכבוד.

ואני אומר, לא אדוני. עם כל הכבוד, אם לא היה טוביה, לא היה שלום עליכם, ולא היה כנר על הגג, ולא היה כנר במרתף. ואם לא היה כנר על גג, לא היה דטנר. ככה אני אומר לו, אדוני, שלום עליכם, אני מקווה שאתה לא כועס שאני משתמש בשם שלך עם בן אדם שאני פעם ראשונה בחיים שלי רואה, ולא רק פעם ראשונה בחיים שלי אני רואה, אלא גם פעם ראשונה שאני רואה אותו אחרי המוות.

אני אומר לו, והוא אומר לי: לא אדוני, בלי שלום עליכם, ובלי דטנר — לא היה טוביה. אתה מבין, הוא אומר, אומר וסוגר את הכפתור שלו במעיל. היה קצת קר באותו הערב בתל אביב. התחיל לרדת הגשם.


*הסיפור לקוח מתוך כתב העת הו! 16: ספרות ערבית וספרות יידיש, בעריכת דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרץ 2018.

רק כשמכבים את השלט "נא להדק חגורות", מותר להפעיל מכשירים אלקטרוניים. רק ככה, כשתל אביב פרושה מתחתי בקוביות קטנות, את האירוע הגדול של הילד שלי, אני יכולה להתחיל לתכנן.

הקברניט אומר לי שארבע וחצי שעות יש לי בשביל זה עד שנגיע, ושבגלל התנאים של מזג האוויר, עד להודעה חדשה כולם צריכים להישאר חגורים. אני אומרת לעצמי שלא צריך להילחץ, כי אם ארצה לשנות משהו בתוכנית, עוד שתים-עשרה שנה יש לי עד שכל הכביסה שארוזה בתרמיל צבאי, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה בצבע חאקי. צריך לחשוב פרקטי, כמו שאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

הכיסא שלי זה B25, באמצע בין בעל לאישה, וכבר עולה בי האכזבה שעם כל השיחות שבטח יהיו ביניהם, שום דבר ממה שרציתי אני לא אצליח לעשות. מהתיק אני מוציאה את העיפרון שלי וגם את המחברת, ומסדרת אותם על השולחן הקטן של האוכל בתנועות כאלה מאוד החלטיות. מהתחלה אני רוצה שהם יבינו שאני כאן לא בשביל להתחבר אלא רק בשביל לעבוד, ולמקרה שהם לא יבינו, הבאתי גם את המכשיר הקטן של המוזיקה, עם האוזניות האדומות.

זה נראה להם מאוד טבעי שאני יושבת ביניהם, והם אומרים שלא, זה בסדר, באמת תודה עבור ההצעה, אבל הוא רוצה חלון והיא רוצה מעבר. להיות בגבהים האלה עושה לה רע, היא מוסיפה, אם לא הנכדה שלה שעברה לגור שם, בטח בכלל לא היתה נוסעת. שאני בטח יודעת שכמו בבית אין, ובכלל ששווייצריה זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך לדואר ולמכולת, ואיפה כשאתה נופל ברחוב כולם מיד באים לעזור.

הבעל שלה אומר שמה זה בסך הכול הבן אדם, כל הזמן בין שמים לאדמה, זאת אומרת בין המוות לחיים, ככה בהתאמה, וגם שיש לו כבר חור בראש מכמה שאשתו מדברת. מזל שאני יושבת ביניהם, קצת שקט ממנה הוא צריך.

אני אומרת לעצמי שהרבה פעמים אנשים אומרים דברים על המהות של הבן אדם ככה, בביטחון, ושאצלי זה הפוך. כי בשבילי המוות הוא על האדמה הזאת, כשבשמים, בדרך לארצות רחוקות, אני תמיד מתחילה לחיות. על האדמה הזאת, זאת אומרת איפה שלפני החגים תמיד אומרים שבאמת חג שמח שיהיה, ושנהיה בריאים, זה הכי חשוב. שאיזה יופי שהבת סוף-סוף מתחתנת, ושהג‘וק על לחיות לתמיד רק מעבר לים כבר יצא לה מהראש. מה חסר לנו פה? מזג אוויר טוב לטיולים, אפילו הנופים — שווייצריה.

האישה אומרת לנו שנסתכל איך העור בפנים של הדיילת השווייצרית, יימח שמה, חלק כמו טוסיק של תינוק, וצעירה היא לא. הבעל שלה אומר שבטח, איזה צרות כבר יש להם שם, וגם שהיא בעצם קצת חיוורת. ביחד הם אומרים שלא, באמת תודה, אבל לא, הם לעולם לא היו רוצים לגור במקום שבחדשות שלו רק ארנבת שנדרסה ומזג אוויר. ובכלל, שאם הפנים שלה חלקות ככה בלי ניתוח, טבעי זה לא.

"טבעי זה לא, טבעי זה לא," אני מחקה אותם בלב, במין טון כזה של לגלוג, וחושבת איך הרבה פעמים אנשים כאלה מחליטים בכזה ביטחון מה טבעי ומה לא, כשאצלי זה הפוך. בשבילי זה לא טבעי שאנשים מתחברים דווקא לדם, ועוד כזה של אנשים בִּמקום לזה של ארנבות, רצוי גם של הרבה, שכמעט שום זכר לא יישאר מהמכונית, ואם זו משפחה שלמה שהלכה סתם ככה, אז בכלל.

בהרגשה שלי, הכי טבעי זה להתחבר לילד שלי דרך הריח של הרגליים שלו. כשהיה בן שלושה חודשים שמחתי לגלות שכבר אין לו ברגליים את אותו הריח שיש לו בשאר חלקי הגוף, ריח שהוא כזה מתוק ואחיד, כמו פלסטיק של בובה.

בקיץ אני בכוונה לא רוחצת לו את כפות הרגליים יסודי באמבטיה, כדי שיישאר לי קצת מהריח הזה שלו. הכי אני אוהבת איך שהרגל שלו גדלה ממש מהר, ואז לריח יש הרבה יותר מקום להתפשט. יותר מולקולות שלו נכנסות לי ככה לריאות, מה שעושה את הנשימה שלי הרבה יותר עמוקה.

הם אומרים שאיך שהם מגיעים הם חייבים להתקשר לילדים שלהם, השלושה שנשארו בבית. הבעל שלה מוציא תמונה ואומר שאני אראה איך יפות הבנות שלו, ומזל שבמראֶה הן דומות רק לו ולא לאשתו. בכוח אני מנסה להחזיק את עצמי לא לצחקק בנימוס מהבדיחה הזאת, המעליבה, אבל בכל זאת מציצה בתמונה ומהנהנת במין חצי חיוך של הסכמה. כל מה שפתאום בוער לי עכשיו זה להתפנות להסתכל על התמונה של הילד שלי, הפרטי, ואני מרוקנת מהתיק את כל הדברים, כדי להוציא בשביל זה את הארנק. כמה שניות שאני מסתכלת עליה ככה, כשהיא שוכבת בין השטרות, בתא של המזומן. לשלוף אותה החוצה, אני לא רוצה, כדי לשמור עליה כמה שיותר מוגנת וכדי לא לתת לאנשים האלה עוד איזשהו נושא לשיחה.

האישה אומרת שהיא כבר עכשיו נורא מתגעגעת, ושאם לא הנכדה שלה, שעברה לגור שם, היא בכלל לא היתה נוסעת. איזה שִׂמחה יש בבית אם לא הילדים, והנה, שאני אראה איך כבר יש לה דמעות בעיניים רק מהמחשבה, שאם לא המִיוֹמה ברחם שלה, בטוח היתה עושה עוד. היא לא כמו הנשים בתל אביב, שמספיק להן בעל, ילד וכלב, או בעל, ילד וחתול, או בעל, ילד, חתול וכלב. שלא נדע, לפעמים אפילו אותו דבר, אבל בלי הבעל. שאני אבין, היא אומרת לי, שהמקום לגדל ילדים זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך למכולת ולדואר, ואיפה שלכולם ברור שחייבים לעשות שניים או יותר ילדים, בגלל שמה שיכול חס וחלילה לקרות פה אני בטח יודעת. כאן זה לא שווייצריה, ואז נשארים רק עם בעל וחתול, או בעל וכלב, או בעל, כלב וחתול, או שלא נדע גם בלי בעל.

בלב שלי אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לגרום לה להפסיק לדבר, ואיך זה לעזאזל שהיא לא שמה לב, לפי איך שאני לבושה, שגם אני אחת כזאת, תל אביבית, שבעל, ילד וכלב זה כל מה שהיא צריכה. כל כך אני רוצה להגיד לה את זה אבל בסוף רק מהנהנת, כדי לצמצם כמה שיותר את הזמן של הדיבורים ולהרוויח עוד כמה דקות של שקט. אם היא היתה יודעת מה באמת אני חושבת לגבי השניים או יותר ילדים, שלכולם פה ברור שצריך לעשות, היא הרי לא היתה מפסיקה

לי ברור שאני חייבת את שתי הלחיים של הילד שלי, ככה בשתי הידיים למעוך כדי להבליט לו עוד יותר את שתי השפתיים החכמות שלו, ואז חזק-חזק לנשק אותן. וברור לי גם שבלילה, כששוכבים אחד מול השני, אני פשוט חייבת את האוויר שיוצא לו משני הנחיריים להכניס לשני הנחיריים שלי, כי לנשום נכון זה קודם כול דרך האף. כל בוקר ברור לי שאני חייבת ששתי הידיים שלו, עוד מעט כיתה א‘, יחבקו אותי ממש, אבל ממש חזק, סביב המותניים ליישר לי את הגב, בשביל שזקופה אני אצא מהבית. עכשיו ביחד הוא רוצה שנבדוק שהדלת נעולה, כמו שלימדתי את עצמי ואותו. להחזיק כלפי מטה את הידית, עשר פעמים לדחוף ושלוש פעמים להגיד נעולה-נעולה-נעולה הדלת. ככה כל יום, פעמיים ביום אנחנו עושים בארבע ידיים, למרות שממש לא חייבים, כי יש אזעקה, וגם שער עם קוד. בארבע ספרות להקיש תאריך לידה של ילד אחד, רק בלי השנה, כאילו יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום ללחוץ כוכבית.

שלא צריך לבכות, אני מסבירה לו כששתי העיניים שלו, מלוכסנות כאלה, נעשות עוד יותר מלוכסנות ומלוחות, ולי אז ברור שאת השתיים שלי אני חייבת מהר-מהר לנגב. שאני רק לכמה ימים נוסעת, אני אומרת לו. זה שאני נוסעת לתכנן את האירוע הגדול שלו, את זה אני אומרת רק לי. הוא אומר שלמרות שהוא כבר פעמיים הפסיד בסולמות וחבלים, זה שתיים-אפס לטובתו, כי אני ניצחתי רק בזכות השש-שש שהראו לי הקוביות, ושלקחו את החייל שלי שנים-עשר צעדים יותר רחוק מהחייל שלו.

הבעל שלה פותח את השולחן שמחובר למושב שמולו, ומוציא מהתיק את התשחץ. הוא שואל איזה ממכות מצרים יכול להיות שבע מאונך, שש אותיות. האישה שלו אומרת שצפרדע, והבעל שלה עונה שלא יכול להיות ושמה היא מבינה מהחיים שלה. שצפרדע זה בכלל חמש אותיות, וגם שהאות החמישית חייבת להיות ו“ו, כי עשרים מאוזן זה "תינוק שזה עתה נולד“, זאת אומרת ולד. הוא אומר שהנה, עכשיו הכול מסתדר, האות האחרונה חייבת להיות ת“ו, כי עשרים וארבע מאוזן זה "בר מינן“, זאת אומרת מת.

האישה שלו אומרת שכל הכבוד, הוא ממש מבין בתשחצים. ביחד הם אומרים שכל הזמן החיים האלה מעורבבים במוות. שככה זה, החיים הם תמיד קצת מוות, והמוות הוא קצת חיים, אפילו כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהם מכירים את הדרך למכולת ולדואר. כאן זה אפילו בתשחץ הזה, איפה שעשרים וחמש מאוזן זה מדינה באירופה, שמתחברת עם הו“ו השלישית של שבע מאונך, וחייבת להיות שווייץ.

בלב שלי אני אומרת שאפילו הילד שלי, גם בלי להבין בתשחצים, את העניין הזה של החיים והמוות, ממני הוא כבר מכיר. אני שואלת אותו, "קראת לי, חיים שלי?“ ככה אני קוראת לו, והוא עונה שהוא רוצה לאכול כי הוא רעב מוות, אחר כך גם לשתות כי הוא צמא מוות, ושאולי הוא קצת ינוח על הספה כי הוא מת מעייפות.

כל יום לפני השינה, עם האפים שלנו כשהם צמודים, אני אומרת לו: "חיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא אוהבת בעולם רק אותך.“ אז חזק אני נצמדת אליו, כאילו רק ללילה, לגוף שלי לחבר אותו, וחזק עם היד שלי את הרגליים אני מעסה לו, וגם את הבטן ואת הגב. מכניסה יד מתחת לגופיית פלנל, שוב את הבטן, את החזה, אצבע מעבירה לו על השפתיים עד שהוא אומר שאין לו אוויר לנשום מאיך שאני מועכת אותו. ואז לילה טוב, ושחלומות נעימים יהיו לו, לַחיים.

האישה שלו שואלת, מה הוא אמר עכשיו הקברניט. הבעל שלה עונה שאם הכול ילך בסדר, עוד שעתיים נגיע, ושאם היא היתה מבינה קצת בשפות זרות, כמוהו, היא לא היתה צריכה להפריע לו עם שאלות כאלה. ביחד הם אומרים שהעיקר כרגע זה להגיע בשלום, והכי חשוב לחזור בשלום לאן שהם מכירים איפה כל דבר נמצא במכולת וגם את הגיסה של הפקידה מהדואר. לאן שמדברים בשפה שלהם, ושלא צריך להתאמץ להבין, ולאן שהם מכירים את האוכל ויודעים בדיוק מה הם מכניסים לפֶּה.

שאני אבין, האישה אומרת עכשיו רק לי ומלטפת לי את כף היד, שכל זה, זה רק כאן.

כאן, זאת אומרת איפה שאם קורה לי מה שחס וחלילה אני בטח יודעת שיכול לקרות, כל השכנים בחדר המדרגות, עם כף היד על הלחי אומרים, "שלא נדע, מסכנה, חוץ מהכלב כלום לא נשאר לה. בחור שקט הוא היה, כמו אבא שלו, גבוה, תמיד אמר שלום עם חיוך על השפתיים." בערב הם יֵשבו רחוצים ויחכו למהדורת החדשות, על השולחן קצת תמרים ומאה גרם גרעיני אבטיח. עם כל האסונות שקורים פה מתחת לאף, לא כל יום ההרוג הוא השכן מהדלת ממול, ולא כל יום מצלמים בגלל זה את הבניין שלהם לטלוויזיה. עם כמה קליפות וחרצן אחד ביד הם מאוד יתאכזבו לגלות שהקטע שבו ראיינו אותם ליד האינטרקום נחתך בעריכה. אבל בשעה כזאת קשה, צריך שכולם יהיו ביחד. אפילו את זה שאין לה מזוזה, ואת המריבות בגלל הכלב שמחרבן בחדר המדרגות, בינתיים שוכחים לה. עכשיו כל אחד אומר שהוא, כמו הבן שלו הוא היה. בעצם, היא עממית כזאת פתאום, לא כמו שחשבו, מסתובבת עם האף למעלה. כולם רוצים עכשיו, כמו שאומרים, לחבק אותה, גם כשהמקרר שלה כבר מלא, ואפילו מקום לעוד סיר אחד אין לה.

אני צריכה להבין, האישה ממשיכה לדבר ומסתכלת לי ישר בעיניים, שכזה, באף מקום בעולם אין בשעות קשות, ובטח שלא בשווייצריה. כשהם הריחו אנשים שנשרפים, מהר-מהר הם סגרו את חלונות העץ האדומים, שכאלה יפים אין פה, כדי שעשן שחור לא ייכנס, ואמרו שעד ששוב יתבהר, אולי עדיף להמציא איזה שעון, או טעם חדש של שוקולד כדי להעביר את הזמן.

"אפרופו להעביר את הזמן," האישה אומרת תוך כדי שהיא מחפשת פתאום משהו בתוך התיק, שלפחות עשרים חפיסות של שוקולד היא סוחבת איתה. אפרופו טעם חדש של שוקולד, אני מעלה לעצמי, מרוב תסכול עם המחשבה הזאת, את הדופק, באיזו זכות האנשים האלה מרשים לעצמם להחליט שזה שאני יושבת לידם אומר שאני איתם.

האישה פותחת חפיסה אחת, שוברת שתי שורות ומניחה לי אותן על המחברת. הלב שלי מבפנים כבר משתולל מכעס על זה שמבלי לשאול אותי אם אני בכלל רוצה, עם החום המתוק הזה היא גם מלכלכת לי לגמרי את הדף הלבן. היא לוחצת עלי, "תאכלי, תאכלי, זה יזכיר לך את הבית, שכבר רחוק," ואני אומרת לעצמי שאף אחד לא יכול באמת לקבוע בשביל מישהו אחר איפה זה הבית, ושאת זה אני למדתי מילד, קטן.

כמו שערב קיץ אחד, אחרי שבאמבטיה, לא שטפתי לו טוב-טוב את כפות הרגליים, הילד שלי אמר לי שהוא רוצה הביתה. תוך כדי נשיפה הוא אמר את זה, כשהוא מוציא את המילה הזאת, יחד עם הרבה אוויר חם, ישר מתוך הבטן שלו. "הביתה" כזה שנשמע לי כמו הרצון לשים גוף מאובק ועייף במיוחד על מיטה, מבלי להתנקות קצת קודם, ולהיצמד תוך כדי שינה למצעים, כדי שהם יידבקו לעור ויהפכו אותו ככה ליותר עבה. את הראש שלי ניסרה השאלה, איך זה שהילד שלי מבקש הביתה תוך כדי שהוא נמצא בעצם בחדר שלו. אולי זה בגלל שריח של עוגה אין אף פעם בבית הזה, או אולי בגלל שאת האש של הכיריים מציתים רק כדי להדליק סיגריה. בכלל, באיזה עוד בית יש רק סיר בישול אחד שרוב הזמן שוחה בו דג זהב עד שמעצמו הוא מת. איפה עוד רוחצים מיד את הסיר ומהר-מהר מבשלים בו פסטה, עד שיגיע הדג החדש.

"תענה לי כבר," ביקשתי ממנו. "לאיזה בית אתה כל כך רוצה, גם למה וכמה זה רחוק, אני רוצה לדעת, כמו אילת או ברצלונה?" כל כך חכם הילד שלי, לפי העיניים שלי שנהיו מלוחות הוא ידע שלתשובה שלו — הנפש שלי עדיין לא כל כך מוכנה. ענה שבסך הכול לבית של סבתא הוא התכוון, ושתודה רבה לאל שהפסטה שלו כבר מוכנה, כי תכף אבא יגיע עם הדג החדש בשקית.

האישה שלו שואלת מה הוא שוב אמר, הקברניט. הבעל שלה עונה שתראה איך התנאים של מזג האוויר נהיים יותר ויותר קשים ככל שמתרחקים מפה, ושעוד לא נולד הקברניט שיגרום לו לשבת בגלל זה כבר כמעט שעתיים, קשור לכיסא. שתביא לו את השמיכה שלו ושבעצמה תתכסה בשלה, וככה אף אחד לא יֵדע שבעיקר בין השמים לבין האדמה, הם בוטחים רק באלוהים שיציל אותם אם צריך, ולא בחגורות הבטיחות. שתראה, תראה איך אפילו הדיילת לא הרגישה שהם כבר לא חגורים, כי עם כל הכבוד לעור שלה שחלק כמו טוסיק של תינוק, לקבל הכול בחיים האלה אי-אפשר, ובגלל זה כנראה מתוחכמת היא לא.

אני אומרת לעצמי שבחיי, הפעם הם באמת צודקים. מאוד מוצא חן בעיני לשבת בנוח ולא להיות כבולה למושב האמצעי הזה שלי, במיוחד כשהבעל והאישה מחפים עלי מהצדדים. כל אחד בחצי שמיכה שלו קצת מכסה אותי, ולי יש פתאום שמיכה שלמה, בדיוק כשהאוורור מתחיל להקפיא לי את כפות הרגליים. בחצי לב אני מודה גם שחמים ובטוח לי ביניהם, כבר לא קשורה אבל עטופה מכל הכיוונים. במצב החופשי הזה, ובשקט הנעים שהם סוף-סוף, בלי מילים, מבטיחים לי כשהם כבר חצי ישנים, ככה הכי טוב לי את האירוע הגדול של הילד שלי לתכנן.

הקברניט אומר שרק עוד שעה נשארה לי. אני אומרת שאם אני עוד ארצה לשנות משהו בתוכנית, שתים-עשרה שנה יש לי עד שהכביסה, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה כולה בצבע חאקי, אבל עדיין, בשעה הזאת אני צריכה הרבה להספיק. הכי חשוב זה לחשוב פרקטי, כמו כשאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

דבר ראשון ללכת לסופרמרקט, כי כשאומרים סידורים, מתכוונים דבר ראשון לקניות. בעניין הכיבוד, צריך להתמקד בדברים הנצחיים שכבר שנים לא מתחלפים, אני חושבת, כי איזה דברים חדשים יהיו עוד שתים-עשרה שנה, את זה אני לא יכולה לדעת. אני רושמת בורקס ואז נקודתיים ואז גבינה, פטריות, תפוחי אדמה. מתמקדת באלה הבסיסיים, שמתאימים גם לאירועים שמחים וגם לעצובים, אפילו בברית מילה שלך לא היו כאלה, שום דבר לא היה. רוגָלָך יהיו, וגם מה שקוראים גביניות. עוגות עגולות כמו של יום הולדת לא יהיו, אלא רק מלבניות, שנראות כאלה רציניות. כל הסוגים אפשר, רק לא פרג, שלא ייתקע לאנשים בין השיניים, ואז כל דיבור או צחוק יהיו עם גרגירים שחורים, ובגלל זה כל מה שהם יגידו ייראה לא רציני. שום דבר עם קליפה, או שעושה רעש כשלועסים, כדי שאם יהיו שתיקות כאלה מביכות, שלא יהיה מה שישבור אותן, ומי שירגיש לא נוח פשוט ירכין את הראש וישחק עם האצבעות של הידיים.

שאין לי מה ללבוש, אני בטח אגיד גם עוד שתים-עשרה שנה, בעיקר מכנסיים. צריך שיהיה כבר זוג מוכן בארון, אם צריך לקצר, אז בזמן לקצר. מכנסיים כאלה שאפשר ללבוש גם אחר כך. לא כמו בגדים שקונים לאירועים שמחים, שלובשים אותם פעם אחת. גם שיתאימו לכל מזג אוויר, כי באיזה חודש בדיוק יתקיים האירוע הגדול של הילד שלי, אני לא יכולה לדעת. באביב אני רוצה, כמו שאנשים אוהבים להתחתן, כי אז אין מטריות, או זיעה, שמכריחות את הבן אדם להתרכז רק בעצמו. מי שבשתיקות המביכות ירגיש לא בנוח, שפשוט ירכין את הראש, ועם הקצה של הנעל ישחק עם האבנים שעל האדמה. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד שלי, צריך יהיה להתרכז.

לא סתם אני מתלבטת איזה משקפי שמש להרכיב באירוע. במשקפיים אני אומרת, כמו בבורקס, צריך לבחור את הסוג הזה שקיים עוד מלפני שנולדתי ושעוד הרבה שנים אחרי יסתיר את השמש מהעיניים של הרבה אנשים. לא כאלה שכל אחד קונה, קצת מלוכסנים בצדדים, ככה עם אמירה. גם לא כאלה שיגרמו לאנשים להגיד שהיא קצת מוזרה, את זה הם תמיד ידעו, כל מה שיש לה היא אומרת, לא מבשלת, ובעיקר חופשייה כזאת, בשבילנו זה קצת יותר מדי. הכי חשוב שאת כל העיניים הם מכסים, רק דרך האודם באף והתזוזה של השפתיים יראו כמה הפֶּה שלי מלוח.

את כל החברים שלך מעכשיו אני מנסה לדמיין, איך עוד שתים-עשרה שנה הם ייראו. במקום סוכרייה על מקל, הם יופיעו עם סיגריה בצד של הפה, ואני אגיד להם שבשביל מה זה טוב ככה לעשן. שיראו כמה החיים האלה שבריריים גם בלי הרעל הזה שהם מכניסים לעצמם לריאות. גם לא ייאמן איך שהם כבר גדולים, אני עוד זוכרת איך הפרדתי להם את הקשה של הלחם מהכריך, כדי שיהיה להם קל ללעוס.

מאז, פעם בשנה באותו יום בחודש הם יגיעו לבקר, בתאריך הלידה מחדש של ילד אחד, לא חשובה השנה, כי ממילא תישאר באותו הגיל. אולי לתאריך הזה אשנה את הקוד של השער, כי מדי פעם חייבים נגד פורצים, אבל מה שלא יהיה, לסיום תמיד צריך ללחוץ כוכבית.

איך כל כך יפה מגוהץ החאקי שלהם, עם פסים כאלה בשרוולים, שרק אימהות מגהצות ככה. אחר כך הן מסדרות יפה-יפה בארון, תענוג לפתוח. אני, ארבעים שנה לא למדתי לעשות את זה, ובטח שעוד שתים-עשרה שנה לא יספיקו לי. אפילו כביסה שהיא רק לבנה, בחיים שלי לא ניסיתי לעשות. תמיד צבעתי לך הכול בוורוד, גופיות, גם גרביים, ואפילו את הרקע של החולצה של ספיידרמן, שכל צבע אחר היה מתאים לה, רק לא ערבוב של אדום ולבן. מה שבטוח שמי שיסדר את הארון החדש שלך, יכבס תמיד את הלבן בנפרד, כמו שמפרידים ביצה. לנתק ממש בזהירות את החלמון מהחלבון, כשהחלבון בכלל רק שקוף כזה, ורק כשמרתיחים הוא נהיה הכי לבן שיש, אבל מת.

לעצמי אני חוזרת ומדגישה שצריך לחשוב פרקטי, כמו שמתכננים יום הולדת אבל שהכול הפוך או פחות. איך הם באירועים כאלה חוזרים לאופנה, הזֵרים. לא קטנים כאלה לראש, אלא כאלה עם חור ממש גדול באמצע. את כל הגוף שלך אפשר להכניס בו, כמו הקוסמים שמשכיבים מישהו באוויר ומעבירים סביבו חישוק להראות שאין מתחת שום דבר. אני אצעק, "מה כל הפרחים המתים האלה, חיים שלי? ככה מעכשיו כל שנה? ומי יצטרך לנקות את הגוויות שלהם כשהם כבר לא יהיו צבעוניים ומריחים?“

את כל זה אני אצעק, אבל בלב, כי אנחנו לא כמו אלה שלא צועקים בלב, אנחנו לא. גם את הכביסה המלוכלכת בחוץ אנחנו לא מכבסים, רק בבית בפנים, תולים אותה.

מתנה אני לא אקנה אבל ברכה אני אכתוב. זאת שכל יום לפני השינה, ככה כשהאפים שלנו צמודים, שאומרת שחיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא בעולם אוהבת רק אותך. אז חזק-חזק אני אצמד אליו, כאילו רק ללילה הזה, לילה שעוד לא בקע התרנגול שיוכל להכריז על הבוקר שאחריו, ואחבר אותו לגוף שלי שוב בפעם האחרונה. אחר כך, ישר הביתה.

ואז, רק שבוע ייתנו לי כדי לברוא מחדש את העולם שלי, שביום אחד הוא נהרס. אפילו את האור בחדר השינה לקח לי חודשיים לסדר, עוד חודשיים לתקן את הרגל של השולחן בסלון. עכשיו לפחות את כל סוגי הבורקס אפשר יהיה לשים עליו, גם את הרוגלך, את הגביניות ואת העוגות המלבניות הרציניות, רק לא פרג. גם לא שום דבר שעושה רעש כשלועסים או עם קליפה. אני אשים לב שאנשים מעדיפים מלוח לפי שבערב אף בורקס לא יישאר.

שהרבה אנשים יבואו, את זה אני אדע לפי הזמזום של השער. למרות שאני יכולה, לפתוח אני לא אפתח, אגלה לכולם את הקוד, וככה בעצמם, אחד-אחד, הם יקישו תאריך לידה של ילד אחד, יום וחודש, בלי השנה, כי ממילא יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום חייבים ללחוץ כוכבית.

לפי שלא יגיע יותר אף אחד, אני אדע שהיום השמיני הגיע. גם בברית מילה שלך אף אחד לא היה. את כל השאריות של הרוגלך, הגביניות, העוגות המלבניות הרציניות, אני אזרוק, בורקס לא יישאר כי אנשים מעדיפים מלוח. ככה גם את כל האוכל שבמקרר, בחיים שלך הוא לא היה כל כך מלא, יחד עם הסירים, כי מקום כבר אין וגם כי דגי זהב לא יהיו יותר.

אני אעמוד בסלון ואצעק שתודה רבה לאל שאין לי שניים או יותר ילדים, זה שמחה בבית. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד האחד שלי צריך להתרכז. אפילו על הכלב אני לא יכולה להסתכל, מזל לפחות שהבעל לקח את החתול. את כל זה, ממש חזק אני אצעק, כי כמו אלה שצועקים חזק אני רוצה להיות. אמנם את הכביסה המלוכלכת צריך בבית לכבס, אבל לתלות אני רוצה רק בחוץ, בשמש.

כמו שעכשיו אני עושה, כשבשעות הקטנות חלומות עצובים מעירים אותך, ככה כל לילה אני אעבור לא לישון במיטה שלך, מטר ועשרים אורך. אם אני רוצה ליישר את הרגליים, אני לא יכולה כי אני יותר ארוכה מהמזרן. אם בכל זאת, לכמה רגעים, אני מיישרת אותן, אז הן תלויות בין שמים לארץ בדיוק כמו פה, במטוס, רק בלי חגורת הבטיחות שתשמור עליהן מוגנות.

עדיף לי לשכב לי כמו עובר, עם הרגליים מקופלות לבטן. מלילה ללילה הגוף שלי ילך ויקטן, ככה תשעה חודשים בערך עד שסוף-סוף אירדם. ואז לילה טוב ושחלומות נעימים יהיו לי, על החיים.

הבעל שלה אומר שמעיר אותו כל האור הזה שנכנס מהחלון, שאיזה יופי שכבר בוקר, ושאם הכול ילך בסדר, תכף נגיע.

האישה שלו אומרת שבלי קפה היא לא יכולה להתעורר, שהנה היא כבר קצת רואה למטה הרבה ירוק עם גגות אדומים, ושאולי מישהו מאיתנו יודע איפה אנחנו בכלל.

הבעל שלה עונה לה שבוודאות הוא לא יודע, אבל מה שבטוח זה שאנחנו כבר כאן ואני אומרת להם שכאן, כאן זה שווייצריה.


*הסיפור לקוח מתוך: שווצריה זה כאן בהוצאת אחוזת בית, 2014.

יש מי שממציאים את השקרים ויש מי שמאמינים להם

בעולם אידיאלי היה ג'רי פורש את הכנפיים שלו ועף משם. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא הרגיש אותן והרגיש שהן תפורות לעמוד השדרה מתחת לעור, ושיום אחד הן ישתחררו. בטח. בטוח. גם את מחברת השורות הלחוצה בכיסו השמאלי הוא מרגיש מאז שהוא זוכר את עצמו, מגולגלת, מהודקת בחוט שפגט. לעתים הוא חולם על הדמויות שמהלכות בין השורות, כלואות בחושך של הכיס. חושש שהן ילכו לאיבוד. וחושש שהדמויות שעוד רוצות להיכנס, יתעו בדרך…

אבל עכשיו, כשהוא עומד בחדר השינה של האיש המבוגר, הוא חש שלא רק העור כולא את הכנפיים, אלא שהן מהודקות גם באיזה חוט שמעוות את כל גופו, כאילו שהוא אחת הדמויות המגולגלות בין שורות המחברת.

מבטו של ג'רי משתהה על השתקפותו במראה המוארכת שתלויה בצד הפנימי של דלת ארון הבגדים, "הסתכלתי על עצמי במראה הרבה זמן היום. כבר כמה ימים שלא הסתכלתי על עצמי במראה, אולי שבועיים," הוא אומר, תוהה אם האיש המבוגר מבחין בעיוות של גופו.

האיש המבוגר מושך באף, הוא עומד שעון אל משקוף דלת חדר השינה, עוקב אחר תנועותיו של ג'רי. "אתה יכול לבוא מתי שמתחשק לך. אני לא נועל את הדלת."

"לא יודע," ג'רי מושך בכתפיו, "זה ילחיץ אותי."

הוא מביט לתוך עיניו של הנער הרזה הנשקף אליו מן הראי, כמו קו אפרפר שמשיב לו מבט, חושב: אני צריך להחליק אל תוכו ושדלת הארון תיסגר על שנינו.

"כן, כולם נתקלים כאן בכולם. אנסה לעבור לדירה הקיצונית," האיש מהרהר בקול, "הבאתי לך מתנה." הוא מתקרב אל ג'רי, מוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה בנייר מחברת־שורות, קשורה בחוט שפגט.

"כן." ג'רי לוקח את המתנה.

"מה כן? לא מתחשק לך לפתוח?"

"זה מלחיץ אותי."

"מה?"

"שכולם נתקלים בכולם. שייתקלו בי כשאני נכנס אליך." ג'רי מעביר את המתנה מיד ליד, אצבעותיו ממששות את הנייר כמחפשות את דמותו שלו בין השורות.

"לאף אחד לא באמת אכפת. רק נדמה לך. חוצמזה, מותר לך לבוא אלי, לא? ענייני עבודה. זה מה שתגיד למי שישאל."

"כן." ג'רי מסתכל החוצה מבעד לחלון. איש ואישה חולפים. צחוק קצר מתגלגל פנימה לחדר: "אמרתי לך."

חמש שניות חולפות כמהלומות כבדות של תוף בס, שניהם אינם זזים. "כנפיים, כנפיים, היפתחו!" ג'רי לוחש.

האיש מתקרב אליו ממש. ממש שולח את ידו, ממש, כמו מבלי משים, פורם לג'רי את כפתורי המכנסיים. ג'רי כאילו עסוק, מנסה להתיר את הקשר של חוט השפגט.

"תקרע כבר את העטיפה," האיש אומר בטון קצת מעוצבן.

כף היד שלו חמה. רותחת. שורפת.

ג'רי עוצם את עיניו. כמה זמן חולף? איזה אסון מתרחש בעולם? מה משתבש בסדרי הטבע ומחולל את השרפה?

"לא עומד לך," האיש אומר.

ג'רי מושך בכתפיו.

"אל תפחד."

"אני לא פוחד. אני לא פוחד ממך."

דלת הארון נעה וכל תמונת החדר מיטלטלת כאילו יש רעידת אדמה. רק היד של האיש יציבה. היא לופתת את הזין של ג'רי עד כדי כאב. תיזהר, ג'רי כמעט לוחש, יש לי כנפיים, תכף הן ייפתחו ואעוף, ג'רי כמעט אומר. אבל האיש לא נזהר. או שככה זה בהתחלה, באכזריות, בלי שום ויתורים.

"אתה נראה נהדר," האיש המבוגר מחפש את עיניו של ג'רי. לרגע הוא לוכד אותן כמתעקש לחשוף את ההונאה. ג'רי משפיל מבט, עיניו נעצרות על התפיחה במכנסיו של האיש. יש לו גדול.

מה אני עושה? מה הוא רוצה שאעשה? מה אני צריך לעשות?

"מה בדיוק אתה רוצה?"

שישים סנטימטרים מפרידים בין קצה המיטה למראה שבדלת הארון, הם ארבעה. ג'רי מסתכל בהם, בעיני רוחו הוא רואה אותם מתאבקים. לחיים ולמוות: הידיים שלהם נכרכות בכוח סביב הגופים, אין ויתורים — מפילים. קמים. דוחפים. נמשכים.

רעידת האדמה מתחילה, המראה נסדקת, ג'רי אחד נופל לתוך הסדק. עכשיו הם רק שלושה.

אתם שלושתכם, אתם היחידים שאוהבים אותי, חולפת מחשבה בראשו של ג'רי.

התחת המנומש הגדול בוהק במראה. התחת מהבהב אליו: קו נקודה, קו קו, נקודה. ג'רי הוא אלוף במורס. הוא עוקב אחר ההבהוב, מנסה לפענח את המסר, כאילו הוא כבר מצוי אצלו בפנים. המסר הכלוא מבהיל קצת, מבלבל. התחת של האיש ההפך משל מלך, עם פצעים קטנים וכל זה.

ג'רי עוקב אחר מסר אחֵר: "בוא אלי, מהר, כאן קרוב. תחזיק אותו. ככה. הפה שלך. ככה בדיוק. תעשה את זה כמו שצריך. אל תמהר." גופו של האיש מסתיר את ההבהובים שבמראה ונדמה לג'רי שחשוך פתאום. עלטה. עיניו פעורות, אבל העולם בעלטה והוא קצת נחנק. חושב: אני תקוע בין ההריסות של רעידת האדמה. הוא מנסה לקחת אוויר, מרגיש שעיניו יוצאות מחוריהן.

"לאט, לאט. אני מת על זה. מת על זה. אתה עושה את זה נהדר. לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

ג'רי שואף אוויר, נועץ מבט במראה, מנסה לקלוט עוד הבהובים. האיש המבוגר שולח יד לאחור וטורק את דלת הארון: "אחר כך. אחר כך. אל תפסיק. עד הסוף. ככה. כן. ככה. אחר כך אני אעשה לך ואתה תסתכל על עצמך. ועלינו. ארבעתנו."

עם כל שאיפת אוויר, עם כל דקה שעוברת, ג'רי מנסה לברר את האמת שבתוכו, אבל האמת מתכווצת, או מוסתרת בתוך המראה, וג'רי מבקש מהדלת שתיפתח. הוא סופר: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה… חם. חם לו מדי בפה. במצח. הזיעה נוטפת מפניו.

"אתה מטריף אותי. הלשון שלך. אני חי. לאט, לאט."

ג'רי שולח יד בתנועה חדה ומצליח לפתוח את דלת הארון.

"לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו. מה אתה עושה?"

"מסתכל על שלושתכם," ג'רי אומר ושואף אוויר.

כבר קרה לו שהיה קבור מתחת להריסות של רעידת אדמה ואז הרגיש מין כזה קדימה־קדימה־קדימה. גם עכשיו הוא מרגיש את ההרגשה הזו, היא זורמת כמו איזו תוכנית לידיים ולרגליים שלו שאולי מתישהו הוא תופס את האיש, דוחף אותו, מפיל על המיטה. הוא מוציא קופסת גפרורים, מצית אחד ומקרב אל הכיסוי הירקרק שלה, ואיך שהאש תופסת הוא זוקר אצבע ומניח על שפתיו כאילו הוא אומר: הס!

"תגיד את הקסם!" ג'רי לוחש, מרים ראש ומסתכל באיש מלמטה למעלה, הבטן שלו זורחת, כל שערה על זרועותיו זורחת. איזו מהומה רעידת האדמה הזו. האיש מתפתל, מצמיד את ראשו של ג'רי לבטנו כמו אומר: תבקש מהבטן שלי. תבקש מה שאתה רוצה!

ג'רי מרגיש שצריך הרים של כוח כדי לצאת מההריסות וללכת. הוא חושב: רעידת האדמה קרתה לפני הרבה שנים. ג'רי הולך בשביל שעובר מאחורי הדירה של האיש המבוגר, אור שם בחלון. הוא חושב: מעולם לא היתה רעידת אדמה. החיים הם פשוט כאלה, שבורים. האיש קורא אליו מבעד החלון: "היי, שכחת את המתנה שלך!"

ג'רי מזדקף, מתוך הכרה גופנית כמו של חיה רדומה או פצועה, ומתוך אותו אינסטינקט הוא פורש את המחברת. רוח משוגעת נושבת ומעוצמת השיגעון דמויות נכנסות ויוצאות מבין השורות ונדמה לו שהוא נישא על גביהן כמו נילס הולגרסן על גבו של אווז בר. השדות נראים מן הגובה כמשבצות קלאס והבתים זעירים. הוא חושב על נילס ששמע את שפתם של אווזי הבר, שיש בה רק שתי מילים: אחת שמקבילה פחות או יותר למה שמכנים שמים והשנייה לכל שאר הדברים.

החומץ הזה הוא בן 99 בדיוק. ואם נכונים החישובים שעשיתי בעזרת לוח השנה היומי, שמופיעים בו פתגמים לצד התאריכים, הבושם הזה נוצר שבוע ימים לפני שראש הבטון של סדאם חוסיין נפל אל האספלט. הפתגם היומי בלוח השנה היה: "נכדו של הקנגורו נמצא בכיס ונכדו של רוקח הבשמים באף". עובדי בית החרושת לסילן נמלטו לבתיהם באופניים עמוסים קופסאות פח ריקות וחסרות תועלת, ומכרו אותן כעבור כמה ימים לאחת המשתלות, בתור  עציצים פוריים לגידול פרחי ציפורן. את הסילן הותירו להיסחט ולהישפך במפעל. למען האמת, העיר בצרה כולה נסחטה אז וניגר ממנה עסיס של מהומות ומתח. בדירוג עשרת הדברים שנסחטו אז, היה ראשו של הראיס מתחת לרגלי האזרחים במקום הראשון, בעוד הסילן היה בתחתית הרשימה. בין המקום הראשון לעשירי היו אפים גדולים שנסחטו תחת כפות רגליים זועמות.       

את החומץ מכר לי פקיד מבנק הנזלת הלאומי. הוא היה בחור שמנמן בעל הרגל להתעסק בצווארונו ולסובב את צווארו בזמן שדיבר. התיידדנו והוא נהיה הסוכן האישי שלי, ולכן אני לא צריך עוד לבקר בבנק לבדיקות פעמיים בשנה. הוא פוקד תכופות את ביתנו ואוסף את חסכונות הנזלת שלנו בקופסאות מבודדות. ומכיוון שתהליך מחיטת האפים מדויק וקפדני על פי הוראות החוק, סלמאן דֵיי-בָּיי מבלה במחיצתנו שלוש שעות בכל ביקור. כן, זהו שמו, סלמאן דיי ביי. הוא אומר שסבא רבא שלו היה ילד חירש-אילם שנהג לבלות את שעות הצהריים הלוהטות על גדות החידקל, (נהר קטן שכמה אנשי דת ומספרי סיפורים טוענים שמעולם לא היה קיים ושהומצא על ידי החוטאים הכופרים ושותי מיץ האבטיח.) דיי־ביי־דיי, בשמו המלא, היה סבא של סלמאן. הוא נהג להחזיק שני מצתים בשתי ידיים, ובכיסי הגלבּייה שלו היו עשרות מצתים מקולקלים, אצבעותיו היו סדוקות ופצועות מרוב ניסיונות הדלקה כושלים. בינינו, סבא שלו היה סתם ילד טיפש שאף אחד לא התייחס אליו, ורק לאחר מכן הוא התפרסם בתוך כמה שבועות כשסרטון שבו דיבר לראשונה בחייו בנוכחות שני חיילים אמריקנים מלווים במתרגם עיראקי נעשה ויראלי ברשת.       ­

משפחת דיי־ביי־דיי היתה לאחת ממשפחות הסוחרים המפורסמות ביותר בארץ. בין צאצאיהם היו מגיש חדשות מפורסם שנודע בראיונות עוקצניים עם פוליטיקאים, גניקולוגית, מפיק מוסיקת פופ ושחקן נמוך קומה שהופיע באחד מסרטי פיטר ספייק (בסצנה בת חמש שניות של התנגשות בין שני צבאות אדירים במאה השלישית לפני הספירה.) כמו כן, בלב בצרה, יש לנו כמובן את מסגד דיי־ביי־דיי הידוע. הוא בן כשבעה עשורים ואני לא חושב שהוא ייהרס אי פעם או ששמו הולך להשתנות. מסגד דיי־ביי־דיי הוא בניין בעל חשיבות סמלית רבה בזיכרון האזרחי, ולא פעם ניתן לראות אותו בטלוויזיה, משמש רקע מאחורי גבה של אושיית תקשורת מקומית כלשהי שמתראיינת ל-BBC. את המסגד תכננה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, בצורת מלבן שבולטים ממנו שני צריחים דמויי עצי דקל הנוטים זה כלפי זה, כך שקול קריאת המואזין עולה מהם באיכות סטריאו – ניכר כי האדריכלית של מסגד דיי־ביי־דיי האצילי ניסתה לשחק עם סמלי האחדות, ההרמוניה והאחווה, וכיום שם המשפחה של סלמאן אינו מזוהה עוד עם הילד עם המצתים, אלא עם צמד הצריחים הללו. אם סלמאן התגאה בפנינו – בשעה שמחט לנו את האף – במקצועיותו היוצאת דופן ובאלגנטיות והרגישות הבורגנית שהביא לתהליך קינוח האפים ואחסון נוזלי הפנים, לא נכנסנו לדבריו ולא נתנו לו את התענוג להקשיב לקולות אנושיים מאונפפים, רק התרסנו נגדו בלעג על הסיסמה של בנק הנזלת הלאומי: "ניסית פעם לשיר עם אף סתום? נסה, ותזכה במזל ובעושר ואושר!"

סלמאן היה מאוהב במנהלת שלו בבנק, אישה בשנות החמישים לחייה, שגרמה לאנשים לשים לב לעווית בצווארו ולכך שהוא נוגע בצווארון ובכפתור השני של החולצה בכל פעם שהוא מדבר. פעם אחת לעגה לו על כך וגירשה אותו ממשרדה, היא עמדה ודיברה בפתח המשרד כדי לוודא שכל הפקידים האחרים יוכלו לשמוע אותה. מאותו יום החמיר מצבו של סלמאן, והמחווה שלו נהייתה כרונית. הוא התחיל לחזור עליה בלי דעת, ואחר כך עשרות פעמים במכוון עד שנהיתה לסימן ההיכר שלו. המנהלת לא רק שדחתה אותו, אלא גם העליבה אותו ולעגה לו על כל דבר בפניו ובמראהו החיצוני. היא גינתה אפילו את משפחתו, והזכירה שנהגו למכור דבש וחומץ ורוטב עגבניות ביתי, בהשמיטה את ההיבטים הנוספים בהיסטוריה שלהם ואת המסגד הכביר הקרוי על שמם.

אלה הדברים שסלמאן מספר לי כשאנחנו יושבים לבדנו בחצר ביתי. אני מעדיף שהילדים לא ישמעו כשאני מרוקן את האף ומעדיף שיאזינו לכך השכנים מאשר בני משפחתי. למעשה, אני רוצה שהשכן ישמע את הקולות שיוצאים מאפי, שכן זמן רב אני מנסה לשכנע אותו שקולות אפו של גבר הם הוכחה לבריאותו ולאונותו. פעם אחת התלונן סלמאן על ראשי השכנים שמופיעים ונעלמים מאחורי הקירות. אני בעצמי הופתעתי מהם והופתעתי עוד יותר כשסלמאן אסף את מכלי המתכת שלו ועזב את המקום.

הוצאתי היום את צנצנת החומץ שקניתי ממנו. בני הצעיר נסע מוקדם יותר ברכבת הַפְּרָת, והזהיר אותי שלא אלקק שוב את צנצנת הזכוכית. נשבעתי לו שלא אעשה זאת שוב, אף שידעתי היטב שאבלע כף גדולה ברגע שייצא מהבית, וכך באמת עשיתי. הפרידה ממנו הייתה כל כך ארוכה ומשעממת! הוא אמר לי שאני חייב לנסות את רכבת הפרת החדשה בעצמי, כי היא מהירה ומביאה אותך למפרץ עומאן בתוך ארבע עשרה דקות בלבד, והנוסעים בה מרגישים שהם נמצאים בתוך מי הפרת. הוא אמר גם שהחלטת הממשלה להפוך את הערוץ היבש הזה למנהרת רכבת הייתה ראויה בהחלט. אחרי שאמר את הדברים, לכסן את מבטו אל אצבעי הנעה באוויר, כמו טובלת בחומץ דמיוני, ועזב.    

קופסאות הנזלת נארזות במכלי אלומיניום גדולים ונשלחות לצפון, לאזור מפרץ בצרה. פרויקט ההיפוך – שמטרתו להפוך את צפונה של הארץ לדרומה, אגב, עדיין בתהליכי עבודה. שמעתי שהעובדים שם מנקזים את מאגרי הנזלת הגדולים ביותר ושהפרויקט ידרוש זמן מעבר למתוכנן. הם אמנם הצליחו לסובב את הארץ אבל עוד נותרה בפניהם המשימה הקשה באמת: איך יצעדו האנשים בכיוון האחד, כשלמעשה הם צועדים בכיוון האחר? איך יפנו ימינה כשלמעשה פנו שמאלה? אני רוצה לומר שמקור העיכוב הוא במוכנות הנפשית, ולכן מתקיימות כעת סדנאות שבהן אנחנו מתאמנים על הפיכת הכיוונים שלנו ועל הסתגלות למערכת הכיוונים החדשה. לאחר מכן מגיע השלב הביולוגי, הפשוט יותר, קח את הקיבה ואת איבר המין שלך לרופא המשפחה, תן לו לעסות ולנקות אותם במשחות המיוחדות שלו, ותראה שכל הגוף מסתובב ומתיישר לפי המצפן החדש. כך לפחות מבטיחים העלונים ושלטי פרסומות הפזורים ברחובות ובתאי שירותים ציבוריים.

אחרי שכל זה ייגמר יוקל לי ואפסיק להתלונן בפני אנשים. כולם יבינו שאני סתם בחור רגיל שאוהב אמרות שפר בלוחות שנה. אני סתם אחד בשושלת ארוכה של פקידים, שבמשך עשורים היו אחראים לצייר את כיווני התפילה במסגד דיי־ביי־דיי, שהרי כיווני התפילה כלולים גם הם בתכנית להפיכת הכיוונים (האם היה עלי להזכיר זאת לפני כן?) אני אמנם לא נראה כמו שכיר פשוט אצל משפחת דיי־ביי־דיי, ואכן את משכורתי אני מקבל מהממשלה, כי המסגד שייך לוואקף.

אבל ראשית, צפוי לי שבוע עבודה מפרך, שכן אני אמור להתמסר לבדי למלאכת הפיכת החצים המורים את כיוון התפילה אחרי שתתהפך אדמת מרבד התפילה הענקי הזה, שאני ועוד 200 מיליון אזרחים עיראקים חיים עליו. עם זאת, בהשוואה לדגים בבריכות השיש שיסבלו סבל עצום כשיתהפכו תפקודי הנשימה שלהם בזימים, המשימה שלי מעט מהנה וכבר עשיתי משהו דומה לה בילדותי. הייתי סוקר את קירות הרחובות שנהגו לפקוד האוהבים, בוחן את גזעי העצים בחיפוש אחר חצי האהבה שלהם, אותם קווים ישרים בעלי ראש חץ שהזוגות האוהבים נהגו לצייר במקומות שהתבודדו בהם באין רואה. גירדתי את ראשי החצים והפכתי את כיוונם. לדגים ולחמורים, עם חוש הכיוון הפנימי שלהם, יהיה בבירור הרבה יותר קשה כשיגיע תורם ותור הבעלים שלהם.  

סלמאן דיי־ביי לא יבוא הערב, וכבר לא אוכיח לו שאני יכול לגמוע בקבוק חומץ מיושן ומשובח במלואו, ולא אלעג לו על כך שסבא רבא שלו שמע את הנאום הראשון של ג"ו בוש ("!Day by day, the Iraqi people are closer to freedom") ואז אמר את מילותיו הראשונות – "דיי ביי דיי", כדברי הנשיא האמריקני, מול חיילים שנהנו לצחוק על ילדים שמנים, ושמאז התפרסם במהירות. כל זה נראה כעת טיפשי ומיותר מצידי ורק היה מציק לו וגורם לו לסכור את פיו, אז החלטתי להתמסר לרוחו של חותך ראשי החצים בדימוס, ולהעניק לו בחינם סדנת הדרכה בקשירת נעליו על-פי המצפן החדש.   

מזה יומיים היא מבקשת לראות שקיעה, שקיעה בעת טיסה או שקיעה של ארץ זרה, ומזה יומיים שלא בא לידה לראות. את השקיעה במטוס פספסה, כי נרדמה, על אף שניסתה בכל כוחה להישאר ערה. זו הפעם הרביעית בחייה שהיא טסה, והפעם הראשונה שהיא טסה אל מחוץ לגבולות המדינה, טסה שלא על מנת לחזור. את טיסתה הראשונה לא זכרה, אך מכיוון שהטיסה ההיא, הקשה, הפכה להיות עם הזמן למשל משפחתי המסופר שוב ושוב, הרגישה כאילו אלה הזכרונות שלה עצמה, ולא כאלה שנשתלו בה בעקבות הסיפורים הנשנים. היא הייתה אז בת כשנה וטסה עם הוריה, שבימים ההם עוד היו ביחד, למולדובה, לבקר את הורי אביה, לשהות שבועיים-שלושה בעיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר ולאכול מפירות הקיץ הטובים בהם התברכה הארץ הדרומית. הפרשי לחצים בעת ההמראה והנחיתה עוררו אצלה דלקת אזניים חריפה. אמא נהגה להמחיז את זעקות השבר של התינוקת שטלטלו את יושבי המטוס הרעוע, טופולב-124, את הריצה הבהולה למרפאת הילדים המקומית, עלובה וחסרת אמצעים, על החשש לטוס איתה בדרך חזרה, חשש שאילץ את הוריה למכור את כרטיסי הטיסה הכה קשים להשגה, ולהמציא, שוב בקושי רב, כרטיסים לרכבת, לקרון המשודרג, ולהטלטל עמה שלושה ימים על גבי הפסים. את הכרטיסים, הן לטיסה והן לרכבת, השיג הסב, אבי אביה, סוחר מכובד ועסקן מקומי: נוקשה, שתקן, מקושר ואמיד. "הטיסה השנייה הייתה מסבסטופול חזרה הביתה", סיפרה לעצמה ללא קול, בעודה מנסה למצוא הן רגיעה והן מנח נוח בתוך מושב המטוס, בלי להעיר את אמה, "הייתי בת תשע וטסנו יחד, אמא ואני. אמא קנתה לי סוכריות מציצה חמוצות, והורתה למצוץ אותן ולבלוע רוק בלי להפסיק, כשהמטוס המריא וגם כשנחת, כדי לשחרר את הלחץ באזניים." הטיסה השלישית אף היא הייתה למולדובה, לאותה העיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר. הפעם טסה בגפה, ובתיקה שקית סוכריות חמוצות. "מי שמע שילדה בת שלוש עשרה טסה לבד?!", זעמה סבתא. "ילדה! היא כבר לא ילדה! חוץ מזה, אבקש שישגיחו עליה, ושם הוא כבר יפגוש אותה", קטעה אמא בחדות. הוא זה אביה. היא לא ראתה אותו מזה תשע שנים ועתה כנראה לא תראה יותר לעולם. הוחלט אז שעליה לטוס להיפרד ממנו יפה ובנועם, כי אמא והיא עומדות לעזוב לישראל, והוא, שעודנו מבקש להיות במאי תאטרון הרוסי בעל שם, מה לו ולישראל? "בדיוק", הוסיפה סבתא, כאילו קראה את מחשבותיה, "ועוד עם הגויקה הזו שלו!". היא ידעה שגויקה זו מילת גנאי למישהי שאינה יהודייה. אך רק האישה הזו, אשת אביה האחרת, זכתה להיקרא ככה בפי סבתא. היא האמינה בסתר, כי זכתה לשם הגנאי לאו דוקא בשל מוצאה, אלא כי היא זו שגרמה לאביה לנטוש אותן כשהייתה בת שנתיים. כעת זו טיסתה הרביעית. לנינגרד-בודפשט. הפעם לא היו ברשותה סוכריות, על כן, כאשר המטוס ההונגרי ניתק את גלגליו מן האספלט הרטוב ונעץ את חוטמו בשמי אוקטובר, רצף עננים מטפטפים בגון פלדה, היא הזדרזה למצוץ את לשונה ולבלוע רוק. כך עשתה גם עכשיו, עת המטוס נשאב לתוך כיס אוויר ואיבד מגובהו, וכאב חד פילח את אזנה הימנית. טעמו של הרוק היה חמוץ ושומי בשל נקניק בתפוחי אדמה שחלקו הדיילות הרכוסות בכחול כהה בתוך מגשי פלסטיק קטנים שכמותם לא ראתה בטיסותיה הקודמות. אחרי שאכלה, ניסתה בכל כוחה להישאר ערה, לראות את השמש הקרובה יותר מאי-פעם מאדימה, משחירה ונעלמת. אך בטרם הספיקה, שקעה בשנת שכחה, שחורה ועמוקה, שהסירה מעליה לשעה קלה את מאורעות יום העזיבה.

את השקיעה בבודפשט לא יכלה לראות מחדר ההמתנה נטול החלונות, שם שִׁכְּנוּ את הנשים, הילדם והזקנים. הגברים הושמו בחדר אחר, על פי השמועות, פחות נוח מזה שהוקצה להן. על אף השוני שבין החדרים, בשניהם הצטופפו אנשים תלושים, נטולי מדינה, שעד אמש היו אזרחי ברית המועצות ועתה המתינו להישלח, לכאן או לכאן. מחוץ לחדר הוצבו שומרים הונגריים, על מנת למנוע מהם לצאת, על אף שאיש לא ניסה. בחדר שלהן היו כעשרים כיסאות וחמש מיטות, ואף תא שירותים וברז מים. היא איבדה את מניין השעות. לא היה ברשותן שעון יד, בחדר ההמתנה לא נמצא שעון קיר, ומשום מה התקשתה לשאול מה השעה, כאילו השקיעות האבודות גרמו לזמן כולו להיות חסר משמעות. אמא שוכבת על המיטה בפינת החדר, אחת מתוך חמש. השוהים האחרים הפרישו בעבורה את המיטה ללא אומר. כרסה ההרה, העצומה של תחילת חודש תשיעי נמה יחד איתה על המזרן הדק, מחוסר הסדין, נושמת ונעה מעלה-מטה, נחשול טרום-אדם שעלה והתרומם עד נקודת השבירה, המסומנת בטבור זקור, ועודנו מסרב להישבר. "אל תישבר, בבקשה. רק אל תישבר", מתחננת היא, בלחישה חמה, יבשת-לשון, בעודה מתכווצת בכיסא עץ, הצמוד למיטת אמה. היא מנסה לדמיין את העיר בודפשט, אך כלום לא עולה בראשה. תמיד הייתה מתבלבלת בין בודפשט לבוקרשט. "את ערי הבירה של מדינות האויב הבת שלך מכירה בעל פה, אבל עם הבירות של מדינות הגוש מפשלת", העיר פעם בצחוק מכר אמה, ספק ידיד משפחה, ספק מאהב. "בודפשט-בוקרשט. בוקרשט-בודפשט. לנינגרד-תלאביב", כל הערים הפכו בלתי קיימות, רק שמותיהן המתחברים זה לזה הטלטלו במוחה ונקשו על פנים גולוגלתה, מבלי להזכיר עוד דבר. כעבור כמה זמן השומרים הביאו להם מגשיות אוכל ופירות, תפוזים גדולים ורכים, צבעם כתום חשמלי וקליפתם משוקעת כפני ירח. באוכל הן לא נגעו, אך את התפוזים קלפו, קרעו לפלחים רטובים, ומצצו ברעבתנות, את התאית ירקו. נתז כתום הכתים את סנטר אמה, ואגלי זעה עכורים הבשילו על מצחה. היא הרטיבה ממחטת בד בכיור, ניגבה את סנטרה, הספיגה את מצחה, והשכיבה אותה לישון. ריח הפירות, רענן וטוב תחילה, תסס במהרה והחמיץ, וחדר ההמתנה נמלא צחנת עסיס מת, נוסף על ריח הפרשות אדם. אחר כך באו הדיילות. הפעם היו אלה נשים לבושות מדים לבנים-כחולים, שערן אסוף לגבעות מוקפדות ובפיהן אנגלית מזרזת. הן הקימו את השוהים ממקומם, מהרצפה, מהכיסאות, מהמיטות, והובילו אותם בתוך מעברים שוממים של שדה התעופה ההונגרי. עתה הבחינה באור בוקר חיוור מציף את הטרמינל. בסך הכל הן חיכו לילה אחד, והיה נדמה שחיכו נצח ועוד קצת. הדיילות העלו את התלושים על מטוס גדול יותר, חדיש יותר, אף הוא צבוע לבן וכחול. "מטוס ישראלי. מטוס ישראלי", גל של פליאה עלה ונכבש. היא לא התרגשה. יש להן עוד טיסה אחת לשרוד, להן ולנחשול טרום-אדם שבבטן אמה. הפעם הייתה זו טיסה קצרה, ללא כיסי אוויר. כאשר גלגלי המטוס ניתרו על פני הקרקע, אחת-שתיים-בום, בהפרש של שבריר שניה, התלושים עצרו את נשמתם ואז פרצו במחיאות כפיים רמות ובקריאות התפעלות, כאילו זה עתה צפו בפעלול קרקס מסוכן שהסתיים בהצלחה. היא לא מחאה כף ולא הוציאה הגה. היא תמיד הייתה מתמקדת בפנים הלבנות של הפעלולן, בגופו המגוידו השביר, הלחוץ כנגד המוחאים בבגד גוף צבעוני ונוצץ, קטן מפי מידותיו. עקב כך הייתה נמנעת מלמחוא. היא ידעה שהוא אך במקרה ניצל מן המוות שבריסוק ומחיאת כף שלא במקום עלולה להכשיל אותו בפעם הבאה.

הן הובלו אל מחוץ למטוס (מסוע מדרגות, מלפנים גב אדם במעיל חורף מרשרש מניילון צהוב, בעורף הבל פה שומי ומתנשף, חוץ, הדף חום), ושוב המתינו. הפעם לא היה זה חדר אלא אולם, עמוס והומה. התלושים הרבו לדבר זה עם זה, שלא כמו בחדר ההונגרי. קולותיהם עלו מכל עבר, נכרכו אלה באלה, ובין לבין יפחת תינוק, גבוהה ונצרדת, פילחה את מעטה הזמזום. "כל חדרי ההמתנה דומים זה לזה, אין בהם אוויר, אין בהם חלונות. אך הפעם יש די כיסאות לכולם", חשבה. נשים וגברים ישראליים ("ישראליים! ישראליים!", גל של פליאה עלה ומאן להיכבש) חילקו להם שקיות קטנות ושקופות, ובהן שפע סוכריות צבעוניות. לפעוטות העניקו דגלונים מפלסטיק: לבן, וכחול, כוכב משושה. הפעוטות נפנפו בצייתנות. לרגע אחד עשרות פרפרי פלסטיק (לבן, כחול, כוכב משושה) השיקו כנף (אח, אח, אח). היא רצתה לפתוח את השקית שלה תכף ומיד, למצוץ את הצהובה, ואז את הכתומה, ואז את הכחולה, ובסוף את האדומה. אולי ערבוביית הצבעים תשקיט ולו במעט את אזנה הימנית המעקצצת, אך השמות שלהן נקראו ברמקול, תחילה השם המלא של אמה, אחר כך השם המלא שלה. לשתיהן שמות משפחה שונים ועתה הכרזתם ברמקול כמו הפרידה ביניהן, כאילו לא היו עוד אם ובתה, אלא שתי נשים זרות זו לזו, שתי תלושות שוות אין-ערך, שאך במקרה נקראו יחד, לקבל זהות חדשה. הן קמו ועברו לחדר נוסף, משרד קבלה, עם פקיד מאחורי שולחן, ומתורגמנית מלפני השולחן, ותיקי קרטון הנערמים מכאן ומכאן. הפקיד שאל שאלות, המתורגמנית תרגמה, ואמה זכתה בתעודה בכריכת תכלת (צילום דרכון בשחור-לבן משם: אמה בבגדי המורה המהודרים, תלתליה תפוחים וגבוהים, היא במדי בית ספר ובצמה קלועה, ראשיהן נוגעים). היא לא קיבלה דבר מהפקיד על אף שעזרה לתרגם, כי האנגלית שבפיה הייתה טובה בהרבה מזו של המתורגמנית. שמה אך הודפס על גבי רצועת נייר אפרפרה, המקופלת לשלוש, באותיות חיוורות, כי הדיו במכונה התמעט. בזאת נגדע השיוויון. משם הזכרון נתעמעם ונקטע לסרוגין, אולי מפאת העייפות, ואולי כי לא יכלה להוסיף ולאחסן שום פרט בתאיה, שהתמלאו עד תום, ובלא הפרטים הזכרון ומתפשט מתאדה – ענן קיץ במדבר.

בחוץ, באולם קבלה גדול, מחכה להן גבר. כאשר הגבר משגיח בהן, הוא מנפנף לעברן ביד ארוכה. זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו. הוא גבוה, רזה, שערו שחור, מעט מקורזל. בתווי פניו אינה מצליחה להבחין מרחוק. היא קצרת רואי וזגוגיות משקפיה התלכלכו. הוא מתקרב, חובק ביד ארוכה את כתפי אמה. הוא מזיע. שני חצאי סהר כהים ולחים מכתרים את פנים שרוולי חלצתו המכופתרת. ראש אמה הקטנה נח על אחד הירחים השחורים. אמה נעלמת מאחורי דוק זעתו, נעטפת בריחו כבד. עליה הוא לא מביט. "איפה המזוודות שלכן?", פונה לאמה. היא מושכת בכתפיה, היא לא יודעת. הוא מזדעף, ממלמל דבר מה בשפה זרה, מכייחת, והולך לחפש את המזוודות שלהן, שתי המזוודות הכבדות שלהן, כל רכושן עליי אדמות. הן נשמטות על ספסל, קופאות, מחכות. חם, חם כל כך. ריק, ריק כך כך. חוּם, חוּם כל כך. חם, וריק, וחוּם. חוּם, וחם, וריק. ריק, ו… הוא חוזר וצועק שמצא את המזוודות. "תגידי לה שתבוא לעזור לי לסחוב", מצווה על אמה ומסמן בתנועת סנטר קצרה (סוס מגרש זבוב) לכיוונה. שוב נהיה לה בור בזכרון. היא חוזרת לזכור רק כאשר הן המזוודות והן האנשים הועמסו על מין אוטובוס קטן. המזוודות מאחור, מחליקות אחת על גב השנייה, כמעט נופלות, אך שבות ומתישרות בבהלה. האנשים מונחים איש-איש בכיסאו. האוטובוס נע ומתקדם בטרטור מנוע עולה-יורד. זו הפעם הראשונה מזה שלושה ימים שהיא נפרדת. היא זוכה למושב קדמי נפרד, מבוצר מצדו האחד בידית עור ומצדו השני בחלון גדול, מאובק. "החללית נחתה בהצלחה", היא מדווחת ללא קול. "במקום חם, ריק, בגוני חום-אוכרה, עם עצי דקל בודדים, פזורים באקראי." נדמה לה שאין עוד רכבים על הכביש שמשני עבריו משתרעת שממה צחיחה, מצובעת אדום. היא ביקשה לראות שקיעה ועתה בקשתה נענית בשלמות: היא צופה בשקיעה בעוד היא עצמה על כוכב לכת נטול שם. היא לא משגיחה ברצועת ים שמבצבצת לרגע דרך החלונות ממול, שקועה כולה בשקיעתה. הר ועיר קמים באופק, מקדמים את האוטובוס. האוטובוס האמיץ מטפס על ההר, כובש פיתולים ומדרונות, מקדם רחוב אחד, מותיר מאחוריו רחוב אחר. הרחובות זולגים במדרונות מטה, נחלי בניינים מדורגים. המזוודות חורקות שן ומנעול, האנשים משתתקים כולם. העליה התלולה משלחת דקירה חדה באזנה הימנית, אך שקיות הסוכריות נתחבה בתיק הצד של הגבר, והיא לא רוצה לפנות אליו. הבניינים האלה מזרי אימה, בניינים ללא חלונות, חלונות שעשויים זכוכית. אמנם שורות של פתחים על צדי הבניינים, אך אלה חסומים במעין מכסים אפורים וחומים. השמש מאחוריה הופכת להיות גדולה יותר, כתומה יותר, כדור אש עז וקשה, שמתגלגל במהירות אל מעבר להר. האוטובוס מזדקר ובולע עוד שני רחובות. עתה רק קצה הקודקוד הכתום מבצבץ מתוך ים בלתי נראה מצדו השני של הרכס. האוטובוס משתעל ונעצר בבלימה חורקת. פאף! בניין רב קומות נברא פתע מתוך האוויר המכחיל. חלון זכוכית יחיד בקומתו העליונה לוכד קרן שמש אחרונה ומסוונר את עיניה בכתום בין-כוכבי. דלתות האוטובוס נפערות. טאח! המזוודות נשפכות על המדרכה בזו אחר זו. האנשים נשפכים על המדרכה לצד המזוודות. על הספסל למרגלות הבניין יושבת אישה מבוגרת ועבת גוף, לראשה מהודקת מטפחת לבנה. לצדה חצי-ישוב, חצי-שכוב קופא נער, שאלמלא עווית קבועה שמשסעת ומזקינה את פניו, היה נראה בן גילה. מסביב לספסל רובצים חתולים. היא לא מצליחה למנות אותם, אך מימיה לא ראתה כל כך הרבה חתולים יחדיו בבת אחת. האישה מחזיקה ביד אחת זנב-נקניק וביד שניה סכין מטבח קצרה עם ידית עץ. היא פורסת שביבים מהנקניק וזורקת לחתולים. החתולים זעים אך בקושי, פוערים לועות אדומים, חוטפים באוויר ובולעים. היא רעבה. היא רוצה להתקפל לצד החתולים, לפעור לוע, לחטוף ולבלוע. הנער ניעור מקפאונו, קם ונע לעבר העולים החדשים בהליכה משונה, ספק מנתר, ספק פיסח. הוא ניגש לאמה, תופס את ידה וצועק בקול חזק ומקרקר, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה, מדדה לעבר אישה צעירה בשמלה וסוודר שמנסה לשווא להתחמק מהלפיתה וצועק, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה ומדדה לעבר גבר נמוך קומה, מלא ומתנשם. "MANISHMADOD!". הוא עובר אחד-אחת. מהנשמע, דודה! מהנשמע, דוד! מהנשמע! מהנשמע! החתולים עוקבים אחר מסכת ברכות בעין צהובה, נטולת עניין. חושך טרי פושט על המדרכה, מעלים את המזוודות, את האנשים, את הבניינים על חלונותיהם העיוורים. הנער שב לספסל. בטרם קופא שנית, הוא מזדקף ושר, "ANU BANU ARTZA, ANU BANU ARTZA". קולו שמזדקף יחד אתו ועקב כך הופך להיות רך ונעים, מלווה אותה כל הדרך לקומה השלוש העשרה, הקומה העליונה בעלת חלון הזכוכית היחידי, שעתה לא משתקף בו דבר מלבד החושך.

הדירה חשוכה וריקה. היא נראית כמו איור של דירה, כאילו מישהו התחיל לצייר דירה בטושים שחורים על גבי נייר אפור והפסיק באמצע. "פה זה המטבח. יש מקרר. ישן מאד ומרעיש, אבל מקרר מצוין", הגבר הזר עושה לאמה סיור. היא שומעת את קולו מתגאה מרחוק. שמץ ההתרברבות נוסך בקולו רוך מפתיע. את קול אמה היא לא שומעת, אולי כי אינה עונה, אלא רק מסתכלת במבט מזוגג על האיור הלא גמור של הדירה. היא בשירותים. האסלה כאן לא לבנה. היא צהובה מבחוץ, חומה בפנים, והמושב שלה אפור. היא יוצאת מהשירותים ונכנסת לחדרון הצמוד, שם יש כיור עם ברז ואמבטיה. בחדרון היא פוגשת את אמה. הגבר הזר איננו. "ירד להביא את המזוודות", אמה מציינת חלושות. "אז, ריטוציקה, מה את אומרת? מחר נלך לקנות חומרי ניקוי? זאת אמבטיה ממש טובה. פשוט, קצת מלוכלכת. אנחנו ננקה אותה טוב-טוב. בינתיים אל תשבי בה וגם תשתדלי שלא לגעת בדפנות." היא מסתכלת על האמבט. צבעו שחור. שניים-שלושה כתמי אמייל מבצבצים מתוך הסחי, אולי אחד הדיירים הקודמים הפיל דבר מה בטעות וקרום הזהמה נסדק בשל המכה. פקעת שיער חוסמת את פתח הניקוז. אמה מתיישבת על דופן האמבט. כנראה שעם בגדים מותר לגעת בדפנות. היא חוזרת לשירותים, קורעת פיסה ארוכה מגליל נייר הטואלט, חוזרת לחדר האמבטיה וגורפת עם הנייר את פקעת השיער. "בואי, אמא. נלך לחדר שלך ואז תלכי להתקלח", היא מנסה למשוך את אמה בעדינות בזרועה, אך זו עודנה ממשיכה, "מחר ננקה. מחר ננקה הכל. מחר. ננקה. הכל."

אישה זקנה מנקה לי את הבית. את הכסף שהיא מרוויחה היא שולחת לילדיה ולנכדיה − אולי כבר יש נינים – שגרים כולם בבית יפה באחד מן החלקים המוריקים של אירופה, על גדות נהר.

בימים שאיננה עובדת אצלי, מסתתרת המנקה הזקנה שלי בבניין תעשייתי נטול חלונות בבני ברק, שהיה בעבר מפעל לתרכיזים ממותקים. היא משלמת 500 שקל דמי חסות לפיליפיני שמן שיושב יום-יום בכניסה לבניין הנטוש ושומר על דרי הבית. את כל המידע הזה סיפרה בפעם הראשונה שהגיעה אליי, בלי שום גמגומים, כמו למדה בעל פה את הטקסט השבור. בתנועות גסות שרטטה את קווי המתאר של עיניו המלוכסנות ושל גופו המנופח, והוסיפה שאחת לחודש הוא גובה ממנה תשלום. "ככה לא בעיות," אמרה.

היא עובדת אצלי כבר שנתיים, ועושה את העבודה בזריזות וביסודיות יחסית. אמנם איננה מזיזה רהיטים – כבדים כקלים – אבל היא מנקה בכל הפינות, לא מציפה במים, לא מאבדת דברים, לא שוברת אותם, לא משנה את הסדר הקיים, מבריקה את הרצפה, ולא מבריחה את שני החתולים שלי.

זאת לא חוכמה כשמדובר בפרינס, חתול הקטיפה שלי המשתרך אחריי לכל מקום, צעדיו אטיים תמיד – אבל לא מתוך היסוס או חשש, כי אם מתוך בוז תהומי למי שאיננו הוא. המנקה הזקנה שלי מסתדרת היטב גם עם פּוּטין − חתול חמוץ פנים, נוירוטי ושרוט מרוב הגלגולים שעברה נשמתו, כולל זה הנוכחי − שכל נפילת עלה מקפיצה אותו עד לגגון, לא כל שכן – ליטוף.

היא לא מתחנפת אליו ולא מרעיפה עליו אהבה, אבל די בקולה המלטף כמו באקראי בשעה שהוא חומק החוצה למראה הדלי הגדוש במים, כדי להחזיר אותו פנימה. שלא כמו פרינס, הרובץ על הספה כל הימים, פוטין מעז לרבוץ בה רק בימים שבהם מנקה אצלי הזקנה.

המנקה שלי לוקחת 250 שקל לחמש שעות, פלוס מינוס. בפעם האחרונה שהייתה אצלי ביקשתי ממנה לטפל קצת במקרר. המדפים היו ירקרקים משאריות פטרוזיליה ודביקים מטביעות דבש. לא זכרתי מתי ניקיתי אותו בפעם האחרונה – ואם אכן ניקיתי אותו אי-פעם באופן מרוכז.

היא רוקנה את תכולתו, הוציאה את המדפים ואת התאים, והחלה לקרצף. פרינס אכל באטיות, ופוטין שכב מכווץ בפינת הספה ונעץ בה מבט חודר. לפתע נתתי בה גם אני מבט ארוך, והבחנתי בוודאות שאכן הייתה זקנה − אבל ממש-ממש זקנה. היא הייתה אמנם מוצקה ורחבה, אך קטנה כל כך, גוצה, ראשה הִקְביל לקו החזה שלי. עורה היה שקוף כמעט, וּורידים בשלושה צבעים חתרו תחתיו לכיוון הצוואר, שהידלדל כשרכנה כדי להוציא ממקומה את מגירת הירקות הימנית.

רגשות אשמה איומים נדחסו לתוכי באחת –  אני מעבידה קשישה פריכה מרוב שנים שישנה בבית נטוש ומשלמת מחצית מהמשכורת שהיא מקבלת ממני לפיליפיני שמן, ואת השאר – 500 ש"ח − חוסכת. ממה היא חיה בעצם? מי עוד מעסיק אותה חוץ ממני? האם יש לה חשמל ומים זורמים? היכן היא מכבסת את בגדיה? מה היא אוכלת?

"עכשיו אפשר סנוויץ'," אמרה לפתע.

הצטמררתי. המקרר היה מבריק וצלול כל כך. הרצפה הייתה מזוהמת משאריות, והמתינה שהמנקה הזקנה תכבד אותה כמו שרק היא יודעת.

"בטח, בטח," קפצתי ממקומי וחיפשתי אבוקדו רך. למן ההתחלה אהבה רק כריכים עם אבוקדו. כשהתקרבתי לפוטין, זינק כנשוך נחש ונמלט החוצה מבעד לחלון. בוססתי בנוזלי הרצפה והכנתי לה כמו תמיד כריך עם אבוקדו, כמה טיפות לימון, קורט מלח ושלוש פרוסות עגבנייה. מזגתי לה מים לכוס גבוהה.

היא התיישבה ואכלה את הכריך בשתיקה. לבסוף פינתה לכיור את הצלחת הקטנה, אבל לא את הכוס, שממנה תשתה בהמשך.

התכווצתי. אולי זאת הארוחה היחידה שלה. רק עכשיו עמדתי על כך שהמנקה הזקנה איננה רחבה ומוצקה פיזית כפי שחשבתי – הבגדים הגדולים וגסי האריג שלבשה הם ששיוו לה מראה מוצק. רק עכשיו התבהרה דמותה לפניי – אישה זעירה כבת שבעים, אולי יותר, רזה כשלד, שקופה כאגל טל, זרה בארצה, מורעבת, עובדת אצלי בפרך כבר שנתיים.

"זהו, חמודה, אני הולך," אמרה לפתע.

הסתכלתי מסביב בתדהמה. הרצפה שינתה את צבעה לאדמדם, להרף עין נדמה שהבחנתי בברבורים לבנים שטים עליה. הכול נראה בהיר יותר וחדש – הרהיטים והתמונות.

לבי החסיר פעימה כשהבטתי על שעון הקיר – ניקוי המקרר גבה עוד ארבעים וחמש דקות, ולי היו רק מאתיים וחמישים שקלים בארנק. התחלתי להתנצל ולהצטדק.

"הכול בסדר," לקחה את השטרות בזריזות והחליפה את ערדלי העבודה בנעלי ההליכה – "פומה" מזויפות ולבנות. "אני תמיד לוקח מאתיים וחמישים, אני אוהבת לנקות, נקי לך − נקי בלב שלי, ושכולם שמח."

לפתע התקבעו אישוניה על מתנות קטנות שהכנתי לכבוד החג לרואת החשבון, לגנן ולקוסמטיקאית. היו שם תפוחים קטנים מפלסטיק אדום או מחוטי ברזל כסופים, מלאים בסוכריות ושוקולדים.

"יפים," אמרה במבט חולמני.

איך לא חשבתי עליה.

"שלום, חמודה," אמרה וסגרה אחריה את הדלת, לא לפני שלקחה את שקית הזבל.

כל הלילה לא ידעתי את נפשי. איך לא חשבתי על המנקה הזקנה, איך אישה זקנה יכולה להיות כה שקופה בעיניי, בלתי-נראית. מה זה אומר עליי. מה זה אומר על החברה שלנו. מה זה אומר על אלוהים. לפנות בוקר גמרתי אומר בלבי לעשות את זה – לצאת מן האני המורגל, להיות בן אדם.

***

התקשרתי אליה על הבוקר. היא התנשמה והתנשפה מעבר לקו.

איפה את גרה? יריתי מיד.

"למה חמודה רוצה לדעת?" נקבה.

"אני רוצה להביא לך מתנה לחג," הכרזתי בעליזות.

"הקישון 300," אמרה לבסוף בהיסוס.

יצאתי לרחוב ביאליק ברמת גן וליקטתי מתנות למנקה הזקנה: צנצנת זכוכית גדושה בשוקולדים משובחים, הרבה יותר טובים מאלה שהיו בתוך התפוחים המזויפים; מארז מגבות מטבח קטנות, רקומות בשוליהן בדוגמת ורדים; זר חמניות, אגרטל קלאסי, מארז טיפוח לאישה, שלוש חבילות גרביים ושתי כריות נוי עם הכיתוב "שלום" ו"אהבה".

נכנסתי עם השקיות למכונית והנחתי לווייז לקחת אותי לביתה של המנקה הזקנה. בדרך חלפתי על פני מוסכים ומגרשים עמוסי רכבים וחלקי רכבים. לבסוף הגעתי לבניין תעשייתי מפלצתי בגודלו.

יצאתי מהמכונית ונשאתי את עיניי השמימה – ארובה ענקית פלטה עשן אפור ומתקתק.

בכניסה ישב איש שמן מאוד, אדום וקירח ומלוכסן עיניים.

"את מי את מחפש?" סינן חרש.

לפתע עלה בדעתי שבכל פעם אני שוכחת את שמה של המנקה – הוא דומה לסרילנקה, אבל לא עם קו"ף אלא עם אות אחרת, והרי ממילא זהו איננו השם שאיתו נולדה.

"אישה זקנה, מנקה," השבתי רפות.

"ישר, ישר וימינה," אמר.

פסעתי במסדרון חשוך עשוי גבס מטונף. מנורת חירום הבהבה במרחק, טיפת מים נשרה על ראשי אי-משם. מימיני הייתה דלת עץ רעועה עם ידית פלסטיק. דפקתי שלוש פעמים.

המנקה הזקנה פתחה את הדלת בפנים מופתעות.

"חג שמח ושנה טובה!" קראתי בעליזות והושטתי לה את השקיות.

היא שלחה מבטים חשדניים מאחוריי, מימיני ומשמאלי, ולבסוף הכניסה אותי פנימה.

החדר היה עלוב מאוד, מואר בנורה חסכונית וחפה מאהיל, אבל מסודר ונקי – היו בו מיטה, ארון, מיקרוגל, מקרר קטן, מכונת כביסה ודלת פתוחה למחצה, שחשפה שירותים ומקלחון זעיר.

נחרדתי. "איזה יופי כאן!" התפעלתי בקול מעושה, "חמוד מאוד!"

פרשתי את מתנותיי על המיטה והדגשתי עד כמה מיוחדות המגבות ועד כמה איכותי השוקולד.

"תודה, חמודה! תודה!" אמרה וחיבקה אותי חזק. אפה נלחץ אל הפופיק שלי בדיוק בגומה, כמו היה זה מקומו מאז ומעולם. עצמותיה היו קרות וקשות ועיניה התכולות-דהויות היו לחות ושקופות.

הבנתי שזה הזמן ללכת וצעדתי צעד אחד עד הדלת. "רגע," אמרתי פתאום. "נעשה כמה סלפי?"

צילמתי אותנו ליד המיקרוגל, ליד המקרר וליד מכונת הכביסה.

כשעשיתי פרסה כדי לשוב לתל אביב, ראיתי אותה צועדת במהירות, כמעט רצה ב"פומה" הלבנות שלה. פניה הביעו בעתה, עיניה היו עצומות למחצה, פיה היה קפוץ. היא נראתה זקנה ורזה מאי-פעם; ידיה היו חרושות קמטים וגידים, מעוטרים בשטפי דם ובכתמי זקנה, ושערה הדליל התפורר לנוכח אור השמש השוקעת. כשהרמזור התחלף התנערתי באחת מהמראֶה. אלו דמיונות שווא, ביטלתי את חרדותיי, זאת בטח אישה זקנה אחרת, שנעלה במקרה נעלי ספורט לבנות.

כעבור עשר דקות התקשרה. תחילה לא זיהיתי את קולה. הוא היה חלש ומרוסק. המנקה הזקנה ייבבה. "למה היית צריכה לעשות את זה?" הטיחה בי חרש. זאת אכן הייתה היא שנמלטה על נפשה.

"לעשות מה? סרילנפה, מה קרה?" הרמתי את קולי.

"אני יודעת שהלכת לפוליסיה," התייפחה. "בשביל זה גם צילמת. למה לעשות זה?"

"מה פתאום פוליסיה?" צעקתי, "רק רציתי לשמח אותך!"

"למה?" כעת היה תורה לצעוק. "בשביל מה המתנות?"

"כי… כי אתמול ניקית את המקרר… וניקית הרבה זמן," גמגמתי. פתאום זה באמת נשמע משונה.

"אז מה!" זעקה בקול נשבר, "בכל פעם אני עוברת זמן ולא מביאה מתנות. בכל פעם! ועכשיו מתנות יקרות וצילומים! בשביל הפוליסיה! טפו עלייך! טפו!" ירקה וטרקה.

כבדה וחפוית ראש הגעתי הביתה. היום כבר פנה, הבית היה אפלולי. פרינס רבץ על הספה, ופוטין ניגש לעברי, לראשונה בחייו, והתחכך ברגלי. שלחתי אליו יד קרה כדי ללטף את ראשו האפור, אך בטרם הספקתי לחוש בפרוותו, ניתר אל החלון, זינק משם החוצה ומעולם לא נראה אצלי עוד – וכמוהו המנקה הזקנה.

את אוֹלֵגָרְיוֹ ואת בנו ויליאם היכרתי בקנטינה של העיירה. במשך שבועות הייתי במנוסה. נסעתי ממקום למקום, שתוי. ישנתי במכונית, אכלתי כשהייתי רעב. לא היה אכפת לי לאיזו עיירה הגעתי; בעצם כולן נראו לי אותו דבר: כיכר עם קיוסק, כנסייה, קנטינה, רחובות מרוצפים אבן.

אולגריו פנה אליי באנגלית. אני לא גרינגו, אמרתי לו. הוא היה כבן חמישים, היו לו כובע, שפם בנוסח סָפָּאטָה ומגפי בוקרים, אבל לבש טי שרט בלי שרוולים של ה"אוקלנד רֵיידֶרְס". אני יכול להזמין אותך למשקה? אמר. עניתי שכן והוא קרא ללַבְּיוֹס, נער כבן חמש עשרה שהיה לו שסע ורוד שפילח לשניים את הפה והחך. תביא עוד כוס לחבר, הורה לו. מה אתה שותה? שאל אותי. לא חשוב מה.

לביוס הביט בבעל הבית, ישיש כחוש ששיחק דומינו בפינה ושמו היה כריסטִינו. הזקן אישר בניד ראש ורשם את המשקה שלי על חתיכת קרטון ששימשה אותו גם לניהול חשבונות המשחק.

לא רציתי לדבר, אבל זה לא ריפה את ידיו של אולגריו. הוא סיפר לי שנולד בעיירה הזאת אבל שכבר בגיל צעיר עבר לקליפורניה. הוא חזר כדי להציג את נכדו הראשון לפני הבתולה מטַלְפָּה. אמר שהיא עשתה לו נס. שני נסים, למעשה: העניקה לו נכד והחזירה את בנו מעירק בריא ושלם.

נסים, חשבתי. דְיֵגוֹ, חשבתי. אחר כך גמרתי את המשקה וגרסתי את קוביות הקרח.

הבן נכנס כעבור זמן קצר. היה לו בקבוק בירה ביד והוא כבר התנודד מצד לצד. זיהיתי אותו: הוא היה הבחור שראיתי בכיכר רודף אחרי בחורות על אופנוע. עלה על הספסלים, הסתער עליהן וצעק כשהן ברחו בריצה. כאילו זה משעשע. זה וילי שלי, אמר האב, לוחץ קלות בזרועו על צווארו ועל ראשו. הבן התנער מהחיבוק, אמר לי נעים מאוד וצחק צחוק מקרקר כשנקש בבקבוק הבירה שלו בכוס שלי והקצף גלש על ידי.

לביוס הגיע מיד וניגב.

לווילי היו טִיקים של מכור לקוקאין: הוא כיווץ את האף כששתה, עפעף, קטע את דיבורם של אחרים. כשנגמרה לו הבירה הוציא חמישים דולר והורה ללביוס להגיש סיבוב לכולם. עזוב, אמר האב, אני משלם, והחזיר את השטר אל הכיס שלו, אבל וילי צעק באנגלית אני עושה בכסף שלי מה שבא לי. הוא היה אדום ובמצחו התבלט עורק. הרווחתי אותו ביושר, לא?

לביוס אסף מהרצפה את השטר המקומט והביא אותו לכריסטינו.

אני לא יודע כמה שתינו. זוכר רק שירד הלילה. ושכריסטינו הפעיל זרקור מסתובב, כשהוא על שרפרף גבוה, והחדר הואר והחשיך הואר והחשיך, עד שהכול היה אור, ומישהו בעט בבקבוק בירה, לא יודע אם אני, ולביוס טאטא ואולגריו אמר אין דבר, חבר, אל תבכה, בתוכי הכול החשיך, בשמים היו רק גוני אפור ושחור והאור הצהוב של דוכן טאקוס, ואני חשבתי רק על דייגו.

אני גם לא זוכר כמה סיפרתי, אבל אולגריו אמר לי תבטח בבתולה, היא שמרה על הבן שלי בעירק. קראתי לוויליאם ושאלתי אותו איך שרד, כי הילדים תמיד מתים לנו, והוא אמר לי שקודם היה באוסטרליה ובחוף של אפריקה, ושאחר כך חזר לשבועיים לסטייטס, כך אמר, ואז הם נסעו לתת להם בראש, והם נכנסו לבגדד כדי לתפוס את סדאם והכול הלך יותר קל ממה שחשבו, כי הזבל הזה ברח, ואז הם יצאו לחפש אותו בכל מקום ולהרוג זבלים.

הדברים שסיפר הבן התחילו להביך את אולגריו וכעבור רגע הוא אמר לו שלא יגזים. ויל צחק: No dad, we were just picking flowers. אחר כך הוא הלך להשתין ואולגריו התנצל בפניי. הוא הולך לפסיכולוג צבאי, אמר לי. זה דבר די רגיל.

ויל שאל אותי אחר כך אם ראיתי ביוטיוב את הסרטונים שמצלמים הטרוריסטים כשהם מפוצצים טנקים של הצבא האמריקאי. אמרתי לו שכן, והוא התחיל לדבר על הסרטונים האלה, הוא לא הבין איך מישהו יכול לתכנן משהו כזה ולצלם אותו בשלוות נפש, והוא אמר לי שהכי גרוע זה הרגעים שלפני. על המסך מופיע טנק באיזה שטח פתוח וכבר יודעים מה יקרה, ראיתי איך זה נגמר, אמר בעיניים שקועות, הטנק מתקדם כאילו נוסע רגיל, אלה שבפנים לא מתארים לעצמם שמישהו מצלם אותם, בטח לא שאנחנו רואים את זה, אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. זה הגרוע מכול, אמר, ואז חיקה רעש של התפוצצות שגרם לכל הנוכחים בקנטינה להסתובב.

אולגריו הסמיק. הוא הסתובב כדי להביט באחרים, בעיקר בכריסטינו, שראה הכול מעמדתו ליד שולחן הדומינו. וילי, אמר האב. זה שייך לעבר. אתה מילאת את חובתך.

אתה מדבר כמו אלה עם החליפות, צעק ויל. הוא הניע את בקבוק הבירה בין אצבעותיו. רוצים להגיד לי איך להתנהג אבל אף פעם לא מלכלכים את הידיים שלהם, צעק. הבקבוק פלט קצף ונזל ונפל על רצפת העץ של כריסטינו. מה אתה יודע, אבא? אמר סנטימטרים מפניו. אולגריו הלך והתכווץ, מבויש יותר ויותר. תודה לאל שאתה בסדר, אמר. הבתולה שמרה עליך. איזה בתולה קיבינימט, צעק ויל, ואחר כך אמר בספרדית שתלך להזדיין הבתולה, או הבתולה בתחת שלי, או הבתולה יכולה למצוץ לי.

ואז כריסטינו עזב את אבני הדומינו ואמר תן כבוד בחור, וּויליאם אמר חתיכת זקן מזוין, אתה אל תתערב, וכריסטינו אמר אתם לא יכולים לבוא ולעשות מה שאתם רוצים, תלמדו לתת כבוד, וּויל התחיל לקלל אותו באנגלית, אמר כל כך הרבה פעמים fuck you עד שכריסטינו פקד שיסלקו אותו, ושלושת שותפיו של הזקן למשחק הדומינו, שלושה חוואים שמנים, ניגשו אל החייל והוא העיף להם בקבוק בראש.

2

מצאתי באיזה בלוג את עדותו של ריימונד קְרוֹס, חייל אחר שהיה בעירק. התרגום שלי:

"אחרי המבצע במחנה האימונים של הטרוריסטים יצאנו למשימת סיור. בין הגוויות של הבני זונות שהתכוננו לפוצץ את הטנקים ואת המטוסים שלנו, ואפילו להעיף רכבות ואוטובוסים עם אזרחים חפים מפשע, זיהיתי גבר אחד.

הזזתי אותו עם הנעל; הוא לא זז. אז התכופפתי ונגעתי לו בצוואר.

ראיתי אותו שבועיים או שלושה קודם, במהלך משימה אחרי הפגזה על כפר של טרוריסטים. כשנכנסנו עדיין ראינו עשן ואש בוערת פה ושם ובאוויר ריחף האבק הלבן הזה שנשאר אחרי הפגזות. האיש הופיע בין ההריסות, עם זקן ופנים מלוכלכים. הוא חיפש מישהו בצעקות ורצה להתקרב אל הכוח, אבל כיוונו אליו נשק לראש והזבל נעצר. חבר, חבר, הוא חזר ואמר בידיים מורמות. דני בדק אותו וּוידא שהוא נקי.

הוא ניגש אל הסמל והתחיל לדבר אליו בעירקית. לא הבנו מה הוא אומר, והמתורגמן לא היה אתנו, אבל הוא נראה באמת מיואש. אחר כך הוא התחיל לבכות ולמרוט לעצמו את השערות ולצעוק ואמר כמה פעמים ילדים ילדים, באנגלית. אחר כך התחיל להסתובב בין ההריסות ונעלם.

כשהסתיימה המשימה – לא היה אף אחד במה שנשאר מהכפר – וחזרנו לשריונית, ראינו אותו שוב. הוא בכה על גופה של ילד קטן, אולי בן שמונה או תשע, ששכבה על עגלה עמוסה מלונים מעוכים שממנה עלה הריח המתוק היחיד של אחר הצהריים. לילד הייתה חולצה של רונלדיניו, הכדורגלן של ברצלונה, וסנדלי אצבע כחולים היו תלויים בין האצבעות הקטנות של הרגליים שלו.

ואז הוא הבחין בנו והתחיל לקלל אותנו."

3

אחרי ההלוויה אמליה הסתלקה עם אחותה. היא הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לראות אותי. לא יכולתי לישון במיטה שלנו. התעוררתי בשעות הרגילות – חצות, שלוש וחמש לפנות בוקר – כאילו עדיין יש צורך להפוך את דייגו כדי להמריץ את זרימת הדם שלו. הלכתי לחדר שלו וראיתי את המיטה שלו ריקה, עם המעקה שמנע ממנו ליפול. כוח הכבידה העיק יותר על גופו. בין הצללים ראיתי את הכיסא שעליו הייתה אמליה מתיישבת כדי לומר לו דברים אף על פי שהוא לא היה יכול להבין אותה. ראיתי את המנוף ואת הרתמה שהשתמשנו בהם כדי להזיז אותו כשגדל, את כיסא הגלגלים המקופל והדומם, את המתלה שממנו השתלשלו שקית הנוזל והזונדה.

חשבתי שזה יעבור לה כעבור כמה ימים, אבל אמליה סרבה לראות אותי. אחותה אמרה לי שהיא לא מוכנה לאכול ומבלה את כל היום בבכי ובצפייה בתצלומים של דייגו. ניסיתי להוציא אותה מהחדר הזה, להאכיל אותה, אבל היא האשימה אותי, מעברה השני של הדלת, שאני לא סובל מספיק. נראה אפילו שרצית להיפטר ממנו, אמרה.

שנים חלמתי שאמליה ואני ניסע לאיזה חוף ים או איזה הר, ושלא נצטרך לבקש תשובה שאף אחד לא יכול לתת לנו, חלמתי שנוכל לישון כמה שנרצה בלי לפחד שהמוות ייכנס לנו לחלום; שנהיה שוב לבד ושהיא תהיה בהריון. וכך הייתי שם, בוכה באמצע הלילה בחדר הריק שעדיין היה בו ריח של תרופות, חושש שהיא יוצאת מדעתה, לא מצליח להבין מה שלא אבין לעולם: מי היה הבן שלנו, הזר הזה שהתמסרנו לו במשך שתים עשרה שנים, איך הצליח לשרוד זמן כה רב ולמה כעת חסר לנו כל כך מישהו שאולי מעולם לא ידע על קיומנו.

4

אני לא מאמין באלוהים, אבל התנ"ך עדיין נראה לי ספר ראוי לספקות שלי.

יש סצנה בספר בראשית, אני לא יודע אם נטורליסטית או שמימית, שבה שלושה זרים, נוודים במדבר, מתארחים אצל אברהם ושרה. לאחר שנחו בצל העץ, אכלו חמאה ושתו חלב עז, מודיע קול שהוא בדרך פלא הן קולו של יהוה, האל היחיד, והן קולם של שלושת האנשים: שרה תלד בן.

שרה השומעת את השיחה המתנהלת מאחורי גבה חושבת שהיא כבר בת תשעים ותשע, אין לה יותר מחזור וזה מצחיק אותה. למה צחקה שרה? שואל יהוה (או שואלים שלושת האורחים). לא צחקתי, אומרת שרה, והטקסט מסביר במאמר מוסגר, אחד מאותם מאמרים מוסגרים שכמוהם כמשאבות יניקה:

("כי יָרֵאָה").

יש משהו בצמצום הזה שפוצע אותי. האם זה כל מה שיכולה לומר לעצמה אישה בלה שסוף-סוף עשויה ללדת ילד? כאילו לא ידענו שלהיות הורה פירושו בעיקר לחיות בפחד: מה אם יקרה לו משהו? מה אם אני אמות? איך הוא ישרוד?

הסיפור התנ"כי נמשך, ולאחר חיים קצרים או ארוכים כמידת מאה וחמישה פסוקים, אלוהים דורש מאברהם להמית את בנו. במאכלת. על אחד ההרים.

אלוהים דורש שיעלה באש את גופתו.

(והמספר מזכיר בדרך אגב שכך הלכו שלושה ימים: שלושה ימים בשתי מילים).

הסוף כבר ידוע לנו, משום שבסיפורים הטובים, בעיקר אלה התנ"כיים, הסוף מצוין במשפט הראשון: אלוהים ניסה את אברהם.

יכולתי לומר שאני נושא מחלה מוּלדת. בפעם הראשונה לא ידעתי זאת והסוף כבר ידוע: דייגו, בני. אמליה ואני עשינו בדיקות והרופאים אמרו קדימה, אתם יכולים להיכנס שוב להריון, אבל אחרי חמישה עשר שבועות התברר שגם התינוק הזה פגום. יהוה ניסה אותנו, היה אומר מְסַפֵּר ספר בראשית ומשתתק. לא, אמרתי כשראיתי את בני שוכב חסר תנועה וחשבתי על הגֵנים המקולקלים שלי. ואחרי שהלכה לרופא כדי שיהרוג אותו אמליה הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לדבר אתי.

זאת הייתה הפעם הראשונה.

5

כעבור שלוש שנים חזרתי לעיירה. כל אותו זמן חלמתי כמה פעמים שאני בקנטינה של כריסטינו. חלמתי על ויליאם, בעיקר חלמתי על הקול שלו. מתגרה. אלים. רווי טינה. והמילים שלו התערבבו עם סבלותיי ועם תמונות של גבעות חול קרות במדבריות עירק ועם השתיקה של אמליה ועם טנק שהפך לארון מתים.

המלון היחיד בעיירה היה תפוס כולו בידי קבוצה של גרינגוס. בזמן שחיפשתי מקום לינה באחד הבתים ראיתי את אולגריו בתוך אטליז. הוא היה שם עם שני גברים אחרים, קרובי משפחה מן הסתם, שניסו לפלט נתח בשר או כבד או לבלב או כליה של פרה.

ניגשתי לומר לו שלום והוא לא זיהה אותי. הזכרתי לו איך היכרנו. הוא חייך רגע והנהן בראשו. מה שלום וילי? שאלתי. אתה זוכר! הוא אמר, ואחר כך הרכין את ראשו. באחת מידיו שיטח את נתח הבשר, נעץ בו סכין ופילח אותו לשניים. הבשר היה אדום מאוד אבל לא דימם.

תיארתי לי שהוא צבר שלוש הרשעות על אלימות במשפחה ועוד שתיים על נהיגה בשכרות, שהוא סובל מנדודי שינה כרוניים, שהגלולות לא מסלקות ממנו את הצללים של חבריו ההרוגים. ואולי לילה אחד מעד במדרגות של בניין בלהבות והרג את התינוק שלו, או שהתרסק עם האופנוע שלו על קיר של בית ספר, או שנהיה נרקומן, או שהוא ממתין להוצאה להורג בכלא של מחוז אורנג' בעוון סחר באיברים של ילדים מגואטמלה.

חזר לעירק ונהרג, אמר אולגריו.

אחרי רגע של שתיקה, הזמנתי אותו לבירה. חצינו את הכיכר ונכנסנו לקנטינה. כריסטינו, שישב במקומו הרגיל, בירך את אולגריו בניד ראש. בי הסתכל בלי לזהות אותי. אחר כך הורה שיגישו לנו.

לביוס כבר לא היה שם.

חמש שנים חלפו מיום שנישאה – וכלום. משפחתה הגדולה, ששפעה ילדים, הביטה בה בקדרות ובעצב: נשים עקרות אינן דבר שבשגרה אצלם. לכל הנשים במשפחתה ובמשפחתו של בעלה היו ילדים. המון ילדים! בנים ובנות קטנים וגדולים, פקוחי עיניים, מתולתלים; הם קראו לה דודה וזה עשה לה רע. זה לא שהיא שנאה אותם, אלא שההערות והגערות שספגה מבעלה ומחמותה הפכו אותה לאישה שתקנית, ועם זאת חרוצה, כזו שלא עניינו אותה שיחות בטלות בחצר. רוזְקה היתה גדולה וחזקה, ובכל זאת יפה. שיערה היה בהיר מזה של קרוביה. עורה לא היה כהה כל כך ועיניה היו נוצצות. זה לבדו הבדיל אותה מכל האחרים.

רוזקה היתה חסונה והיא הקדישה עצמה לעבודה, היא עמלה בשדות ובבית עד רדת יום. בעלה עדיין מיאן להשלים עם העובדה שלא העניקה לו ילד, והוא שתה אפוא עוד יותר, עד שפניו השחומות חדלו לחייך. הם גרו בחדר אחד עם אמו ועם אביו, והיא היתה שבה מן השדה או מן הבקר רק משהחשיך.

פעם אחת, כשחזרה כך הביתה, חמותה ובעלה לא היו שם ובמיטה שכב חמיהָ השיכור. היא שאלה אותו היכן כולם – הוא רק מלמל במעורפל שבעלה לקח את אימא העירה, אל אחותו. שהיא כנראה חולה. היא אכלה אפוא ארוחת ערב והלכה למיטתה.

הוא העיר אותה בנשימתו השיכורה, ומשקל גופו מעך אותה לגמרי. לא היה בכוחה לעשות דבר, אפילו לא לצעוק. הוא חסם את פיה בידו הגדולה והיא הביטה חסרת אונים בפני הארגמן שלו… כשגמר, עמד מעליה ואמר שאסור לה לספר על כך לאיש, וממילא הרי איש לא יאמין לה. הוא טרק את הדלת והיא לא שמעה אלא את דפיקות שעון הקיר שדהרו כמו לבה המפוחד. בעלה חזר הביתה כעבור שעה, אפילו לא הדליק את האור, נשכב לידה, הסתובב ובתוך דקה נרדם. הוא לא ליטף אותה ולא נגע בה, כאילו לא היתה שם כלל. היא רצתה לספר לו הכול, אך כבר לא היה לה כוח, היא רק הביטה עד הבוקר אל תוך החשכה, ומחשבות, פחד והשפלה התערבבו בדמעות שזלגו על לחייה.

הזקן הוסיף להתעלם ממנה כבעבר, רק חמותה הביטה בה בחיוך כשהקיאה בבקרים והתעגלה. גם אל פניו הקודרות של בעלה שב החיוך והוא היה נחמד יותר אליה, ואדיב. לשכנים היה סופסוף משהו לדבר עליו, ורוזקה וחמותה הכינו בגדים לרך הנולד ודנו בשם שיעניקו לו.

חודש לפני הלידה היא חלמה חלום. היא ראתה בו את חמיהָ ואת הילד, ושניהם היו דומים מאוד. בחלום הם היו רעים מאוד ופגעו בה. כשהתעוררה בבהלה, עוד שמעה את צחוקם המבעית. היא נטפה זיעה קרה, היא כבר ידעה שאין היא רוצה את הילד, שהוא יהיה קללתה כל ימי חייו.

נולד לה בן, הם קראו לו על שם החם – קארצ'י. רוזקה החניקה את רתיעתה המוזרה ממנו וקירבה אותו אל חיקה. בנה הביט בה כמבוגר וצמצם את עיניו בחיוך זדוני. היא השיבה אותו במהירות אל עריסתו והתרחקה. איש לא הבחין בכך וכולם סבבו אותו וחייכו, רק היא ידעה שהוא שונה מכל העוללים האחרים והוא עוקב אחריה בעיני הפחם השחורות שלו, המצומצמות.

בלילה, כשכולם ישנו, העיר אותה איזה רחש. היא התיישבה והביטה מסביב, והבחינה באֵימה בילד, שעמד לצד מיטתה ועוויה מוזרה על פניו. היא גילתה בפליאה שיש לו שיניים. הוא צחקק שוב ומיהר אל העריסה. היא צרחה וכולם נבהלו והדליקו את האור, עדיין ישנוניים, ושאלו אותה מה קרה. היא בכתה וסיפרה מה ראתה. בעלה אמר לה שרק חלמה חלום, וחמותה מיהרה להביט בילד, ששכב בעריסה מכוסה בשמיכה. הוא החל לייבב חלושות ואז פרץ בבכי, חמותה לקחה אותו אל חיקה וניחמה אותו, ואז נשאה אותו אל רוזקה ונזפה בה שאין היא אוהבת את בנה. היא ציוותה עליה שתניק אותו, הרי הילד ודאי רעב. רוזקה היתה מבולבלת לגמרי, היא לקחה אליה את העולל וחלצה שד. הבחור מיד התחיל למצוץ. לפתע חשה כאב חד: הקטן נשך לה את השד, חורר אותו עד זוב דם. היא השליכה אותו על השמיכה למרגלותיה ואמרה בבכי שהילד נשך אותה. חמותה נטלה במהירות את הילד וחיטטה בפיו באצבע המורה. אבל היא לא מצאה שם דבר – שום שן, כפי שטענה כלתה. היא רטנה לעברה וכולם הסכימו שרוזקה פצעה את שדהּ בעצמה, כדי שלא תצטרך להניק. הזקנה החליטה להאכיל את הקטן בחלב פרה ואמרה לאם הצעירה שאם היא לא רוצה בו, תדאג היא בעצמה לנכדהּ. האישה הזקנה לקחה את הילד אל המיטה שלה ושל בעלה ובכך הסתיים אותו הלילה..

בבוקר לא דיבר איש עם רוזקה. האישה הצעירה היתה על סף בכי, היא לא ידעה מה עליה לעשות, כיצד לספר להם כל מה שקרה ושהילד הזה הוא בעצם חטא שעל אודותיו שתקה זמן רב כל כך, שאין זה אלא שוליית-שטן קטן בדמות תינוק.

לא חלף אפילו שבוע, ובוקר אחד מצאו את האישה הזקנה מתה. היא שכבה במיטה, עיניה פעורות לרווחה והעולל לצידה, מניף ידיים ורגליים וצוחק. רוזקה ידעה שהוא זה שרצח את חמותה, ושהוא עתיד לרצוח שוב. אלא שאיש לא האזין לה, כולם חשבו שהשתגעה וקצת ירדה מהפסים, ואת מותה של הזקנה תלו בהתקף לב.

בלילה הבא החליטה רוזקה לא לישון, ולעקוב אחר הילד שבעריסה. והוא, כשכבר חשב שכולם ישנים, טיפס לאט החוצה ורץ אל המיטה שבה שכב בעלה. היא העמידה פני ישנה, ומבעד לעפעפיה הביטה לראות מה יקרה. הילד שלף לאיטו את הכרית מתחת לראשו של בעלה והצמיד לו אותה אל פניו. היה לו כוח כזה, שאפילו שהגבר בעט ברגליו, ובידיו ניסה להסיר את הכרית, לאט לאט אזלו כוחותיו. רוזקה זינקה ממקומה וניסתה לקרוע את הכרית מידיו של הפעוט. לילד היה כוח עצום, הוא דחף אותה עד שנפלה והמשיך לחנוק את בעלה. היא לקחה כיסא שעמד לא רחוק וחבטה בראשו של הילד. הוא התחיל לילל ולחרחר כמו שֵד.

לפתע נדלק האור ולעיני הזקן ובנו המת-למחצה נגלה מראה נורא. רוזקה שכבה על הרצפה מכוסה כולה בדם, הילד הקטן גרר אותה כמו סמרטוט, עיניו יוצאות מארובותיהן ופניו מעוותות, והוא חובט באגרופיו הזעירים בפניה המדממות. שני הגברים זינקו בנחישות לסייע לאישה הצעירה. התִיפלץ ניתז גם לעברם. אבל הגבר הצעיר תפס אותו ברגליו והטיח אותו בקיר. השד נפל לארץ, התרומם מיד ונס אל הדלת ביללות. שם עוד עצר לרגע והסתובב, ובצווחה עזה ברח אל החשיכה.

בעלה אסף את רוזקה אל חיקו וניקה את פניה בפיסת בד. ידיו רעדו והוא בכה. האישה נשמה בקושי. הדלת נפתחה ונסגרה בחריקה, והיא הביטה בעדה אל החושך השחור ופחד בעיניה, כאילו חיכתה שהעולל השטני ישוב.

(ממכתבי הקוראים)

מתוך מאות המכתבים שהגיעו אל שולחן המערכת בחרנו הפעם מכתב מאת קורא שמעדיף לחתום את שמו בראשי התיבות ר"ע. הוא ביקש שנפרסם את דבריו במדור "מכתבי קוראים". אני יכול לומר שאין זה מכתב רגיל, וגם לא מסוג המכתבים שמגיעים לתיבת הדואר שלנו בדרך כלל. לא רק בגלל הפרטים האירוטיים המעורפלים שבו, שאינני ממעיט מחשיבותם, אלא משום שהוא מפנה את הזרקור אל שאלה מוסרית שתעורר בוודאי תגובות ורעש גדול. אני בטוח שהמכתב הזה יביך אתכם כפי שהביך אותי, המנוסה בעבודה העיתונאית כבר עשרות שנים.

את תגובותיכם למכתב נפרסם בגיליון הבא.

העורך הראשי.

להלן תוכן המכתב כפי שהגיע אל משרד העורך הראשי לפני שבוע, והעיתון מפרסם בבלעדיות:

"ר"ע מחפש את עיניו"

זהו מכתב וידוי. מכתב וידוי ולא יותר, או אם אתם רוצים, מעין הקאה מרצון, דחיפת אצבע והוצאת מה שמכביד עליי כל כך. אינני מבקש הבנה ולא סלחנות מאף אחד, אלה דברים שאף פעם לא עניינו אותי, ושלא מעניינים אותי גם היום. מה שאני עומד לספר לכם פשוט מכביד עליי. ולכן, ומפני שאינני סומך על השטויות של הפסיכולוגים, וגם מפני שאינני מוצא חבר שייתן לי להתוודות לפניו ולגלות לו את מה שחונק אותי בלי להיכנס לי מתחת לעור ולקבוע סופית שאני משוגע ודפוק, אני בוחר לכתוב אותו כאן.

המכתב הזה הוא, אם כן, תחליף זמני לעמידתי החולנית מול המראה. הוא מבקש לבחון בקפידה את כל מה שנשאר ממני – את פניי, שערותיי, גופי האתלטי, שריריי המשורגים. נדמה שכל אלו נותרו במקומם כפי שהיו. הכול מלבד העיניים; אותן אינני רואה במראה. זה גורם לי לתהות: כיצד יכול אני לראות את השתקפותי אם אינני רואה את עיניי? אינני רואה את עיניי. במקומן אני רואה רק שני חללים, שתי מערות שחורות שרויות באפלה עמוקה.

אם לומר זאת בשיא הפשטות – אני מחפש את עיניי.

אף אחד לא אמר לי שאיבדתי את עיניי. אני כנראה היחיד שמבחין בכך.

אני לא מתנצל על אף מילה שאומר כאן (מלבד השפה הדלה. אני לא סופר וגם לא עיתונאי. מצטער) או על התנהגותי כפי שתתואר כאן. אומר שוב: מדובר בדבר שהוא ענייני הפרטי בלבד.

מדוע, אם כך, אני כותב?

מי יודע, אולי כי יש ביניכם מישהו שמחפש כמוני את עיניו?

מאיפה להתחיל? מאז שהבחנתי באישה ההיא, אישה בשנות החמישים לחייה, שהסתכלה לעברי: פעם ממרפסת ביתה, ופעם כשעברה מולי בעודי גוזם את העצים בגינה. היא הייתה מסתכלת עליי ארוכות ועוקבת אחריי במבטיה עד שנעלמה ממני, או עד שנעלמתי אני ממנה.

היא לא השאירה לי מקום רב לספק לגבי כוונותיה. לאחר יומיים נעמדה מולי והזמינה אותי לכוס קפה בביתה כדי להציע לי משהו. שללתי את הרעיון שהיא רוצה להציע לי איזו עבודה בגן הפרטי שלה. מבטיה לא בדקו את הכישורים שלי בגננות, וגם לא סקרו את שרירי ידיי. היא רק בחנה באריכות את עיניי וכמעט לא הסירה מהן את מבטה.

לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה היא הפתיעה אותי: "בתי בת עשרים וחמש. לפני כמה שנים חלתה בטרשת עורקים, והיא שוכבת בחדר הסמוך, חצי מתה חצי חיה. אני כבר התרגלתי למצב הזה, של חצי-חצי, של בין לבין. של בין החיים למוות. עד לא מזמן היא תקשרה איתי דרך העיניים שלה. עיניה דיברו אליי ואמרו הרבה. ואני שמעתי היטב והבנתי. אבל לפני חודש היא השתתקה. אני מתכוונת שעיניה נעצרו באיזה מקום. אתה מבין אותי? אתה מבין מה זה אומר שהעיניים משתתקות? כבר חודש שלם העיניים שלה לא השמיעו ולו מילה אחת. בקרוב היא תעבור מן העולם, אני יודעת את זה. היא תמות בלי לומר מילה וזה מכאיב לי.

האם תסכים לבלות איתה לילה במיטתה?"

הנדתי בראשי לסמן שאני מסכים, אף שהוא היה ריק מכל כוונה או מחשבה. האם באמת הבנתי מה פירוש הדבר שאהיה מתנה של אם לבתה ההולכת למות? לא. הייתי ריק מכל תחושה שאפשר לתארה במילים. 

– מחר יום הולדתה העשרים וחמישה, וייתכן שהוא האחרון. מה אעניק לצעירה הישנה על פי קבר פתוח זה שנים?

– בחור צעיר וקצת הנאה?

– לא, לא הנאה. אלא חום שאולי ישבור את הקיפאון הקרחוני שבעיניה. זכותה להתנסות בחום אמיתי. חום של ממש בתוך חיים שבהם הייתה כלואה בטוענות שווא. אתה מבין אותי?

לא הבנתי. הנדתי בראשי פעם נוספת.

בחדר הסמוך קראתי את עיניה. ראיתי בהן את השתקפותי בכל הבהירות והאומללות. ראיתי את פניי, שערי, אפי ואת שתי המערות השחורות. ראיתי את דמותי במראה קפואה המחולקת לשניים. ראיתי את חיי חולפים מולי.

אני יודע שהשאלה שמעסיקה את כולכם עכשיו היא האם שכבתי אתה? האם נהניתי? האם חשתי בהנאתה? אני גם יודע שכל אחד מכם היה רוצה שתהיה שם מצלמה שתתעד את מה שקרה בחדר, מההתחלה ועד הסוף. אני יודע שהייתם רוצים לשלוט במצלמה הזו, מרחוק, ולהתמקד באיברים האינטימיים ובתנועותיהם האוטומטיות.

אני אגיד רק שמאז אותו יום ידעתי שאני מחפש את עיניי.

ושאלה אחת מנקרת בי ללא רחמים מאז אותו יום: האם היא הייתה המתה-חיה בחדר הזה, או אולי שנינו היינו כאלה?

שנינו.

חיים מתים.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty