אני מריח ריח של מוות. מרגע שהחשיכה מתחילה לרדת אני מריח את ריח המוות. ריח מעלי וריח מתחתַי. לאן שאני פונה, אני מריח את אותו ריח. הריח מסריח. דומה יותר מכול לריח שנוצר כשחורכים בשר אדם. הנה הוא פולש אל אפי לאט-לאט. אני מנסה לברוח ממנו אבל הוא רודף אחרי. אני מפנה את ראשי ימינה, והוא רץ אחרי, אני מפנה אותו שמאלה, והוא תוקף את אפי ביתר שאת. ככל שאני בורח ממנו כן הוא מוסיף לתקוף אותי. מניין הוא בא, הריח המתועב הזה? מי השליט אותו על אפי?

הריח נעשה דבר בלתי נסבל. לא יכולתי שלא לרדוף אחריו. משחר ימי התרגלתי לתקוף את הפחד ולא לברוח ממנו. אז למה שלא אתקוף את הריח הזה. רצתי ברחוב החשוך והריח הנחה את צעדַי. רצתי ורצתי ורצתי. עד שהריח היה ממש קרוב. נעמדתי שם. מבטי נפל על דלת שהחלה להיפתח לאט מאוד ועיני לא יכלו לקלוט את קצותיה. העובדה היחידה שהייתי בטוח בה היא שהדלת במצב של היפתחות. נכנסתי לשם. הריח נשב בכל כובדו. ניסיתי לסתום את אפי בידי אבל לא יכולתי. ידי היתה חסרת אונים, היא לא נענתה לי. הזזתי את ראשי ימינה ושמאלה בניסיון לברוח מהריח ההוא. אבל הריח התגבר.
הנה אני מקשיב לנשיפת הריח,  והוא מדבר אלי ואומר: לאן אתה בורח ממני. מה שלא תנסה לעשות, אני ארדוף אחריך. מה עוללתי לך שאתה רודף אחרי ברשעות שכזאת, אני אומר לו ולשוני קופאת בפי. אני מזיז את צווארי בניסיון לברוח ממנו. אבל הוא רודף אחרי ביתר חוזק. קולו אינו זר לי. הוא דומה לקולה של אשתי החולה, השוכבת על ערש דווי. אני מנסה לברר דבר בתוכי.  מי אתה? אני שואל את הקול. והוא עונה: האם אתה חפץ להכיר אותי באמת? מההתחלה חשבתי שאתה מכיר אותי. כן, הכרתי אותו, הכרתי את הקול הזה. אבל האם הכרתי אותו באמת? אני מנסה לחזור אל העבר. היום שמצאתי אוצר ביליתי לילות בחקירתו. באותו יום באתי אל אשתי ואני נושא את החשיכה ברוחי ואת אורו הקלוש של האוצר בפי. שאלתי את עצמי איך אוכל לשכנע אותה שתאהב אותי אחרי חצי מאה שנים של הקֶשר והשנאה הברורה בכל תנועה שהיתה משליכה אל פרצופי. מצאתי את האוצר מתחת לרגליה. אמרתי בלבי שעכשיו היא תאהב אותי. עכשיו נתתי לה את מה שהיא רצתה וביקשה מאז ילדותה.

אשתי הזקנה הבאה בימים חיבקה בידיה את האוצר כאילו היא רוצה להגיד לי, בלי להוציא הגה, שהאוצר לא ישוב להיות שלי כי הוא נהיה הרכוש שלה ואך ורק שלה. לא חלקתי עליה, רציתי לגרום לה שתאהב אותי. שנאתי את השנאה. לא יכולתי עוד לשאת תוספת של שנאה. אמרתי לה, הוא שלך. כל כולו שלך. אשתי שמעה ונדהמה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא נדהמה ממה שאמרתי לה. היא שאלה אותי אם מישהו יודע על האוצר הזה. נדתי בראשי לשלילה. רצית לומר לה שכולו שלנו, שלךְ ושלי. מעיניה ניבט זעם בן יותר מחמישים שנה. הבנתי ממבטה שהיא רוצה שהאוצר יהיה כולו שלה. ניסיתי לתת לה להרגיש שהוא שלה ושכל מה שאני מבקש הוא שתאהב אותי קצת, אבל היא חיבקה את האוצר חזק יותר. הבנתי שהיא מצאה לבסוף משהו שיכול לשמח אותה, ולו קצת. אבל היא לא רוצה לאהוב אותי גם אם אתן לה את אוצרותיו של קורח, והלוא אני יודע שכל ההון שבעולם לא יקנה את לבה של אישה שונאת. אבל זה ניסיון. לא יכולתי שלא להתמסר לו בחשכת הצלמוות הזאת. 

הסתובבתי  בחדר המלא בריח המוות. כל מה שהיה בו היה חשוך. חזרתי אל אשתי וראיתי אותה מחבקת את האוצר בכוח עצום. עברו ימים ולילות ואשתי הוסיפה לחבק את האוצר. היא התנתקה מהעולם  ולא ביקשה עוד לא אוכל ולא שתייה. כל דאגתה היתה נתונה לחיבוק אהובהּ האוצר. הרגשתי שהיא מצאה תחליף לכל מה שהיה סביבה. והבנתי שאני שנתתי לה את התחליף הזה. אמרתי בלבי, מילא, שיהיה כך. הרי עברה מחצית המאה של שנאה, ושל הניסיון להתקרב אליה ולשכנע אותה שתאהב אותי, לא יזיק להמשיך לנסות. כשהסתובבתי בין העטלפים והתנים בלילות החשוכים, תמיד הגעתי לבסוף לאותה עמידה שלי לפניה באותו החדר. אבל המבט שלה לא השתנה.  אשתי התנתקה מהעולם, וחלומי הקבוע היה להשיבה אליו, ואולי היא תאהב אותי אם אצליח להשיבה אל חייה הטבעיים. בלי לחשוב הרבה התחלתי להגיש לה מעדנים מפירות הלילה. הייתי עורם אותם לפניה, אולי תאכל מהם והם יזינו ויחזקו אותה והיא תוסיף לחיות, ואולי היא תביא אלי את אותה החשיכה. אבל היא לא נגעה בהם. חזרתי אליה והבאתי עוד פירות וערמתי אותם לפניה. אולי יאכלו מהם עיניה מעט-מעט. אבל בכל פעם שנכנסתי אליה לחדרה הופתעתי למצוא אותה בוהה בערמת האוכל הגדולה שלפניה בלי להושיט אליה את ידה. לקחתי את אחד הפירות הגדולים והגשתי לה, אולי היא תרגיש בי. אבל היא הסבה את פניה ושרבבה את לשונה בסלידה. היא הביטה על הפרי שבידי. זה היה תפוח ענקי. שמתי לב שהוא רקוב והתולעים נושרים ממנו.

אשתי התחילה לרזות. עד שכמעט לא ראיתי אותה, ולולא האוצר שבחיקה אולי הייתי מתקשה לראות אותה. כשאשתי רזתה ככה התחלתי לשים לב שהמחלה תוקפת אותה בעוצמה. הייתי מוכרח לקחת אותה לרופא אבל היא סירבה. היא חשש שאקח ממנה את האוצר ואשתלט עליו. ואולי עלה בדעתה שאני מחפש אישה אחרת שתאהב אותי אחרי כל השנאה שהמטירה עלי עד שזַקנה ובָלתה. עם זאת ניסיתי לשכנע אותה שתפנה לרופא כדי שינתח אותה. הבנתי שהניתוח מסוכן אבל מוטב ניתוח מאשר ללכת אל המוות ברגל. היא עמדה בסירובה.
ככה כל אחד מאתנו, היא ראשונה ואני שני, אם כי האמת שונה לגמרי, אני ראשון והיא שנייה, כל אחד מאתנו מצא את עצמו סבוך בעניינו.  אני רוצה שהיא תעשה את הניתוח ואולי תציל את חייה, והיא מסרבת, כדי שלא אשתלט על האוצר שלה, שאמש היה שלי. הזמן עבר והשליך אותי מחשיכה אל חשיכה. התעייפתי מלחכות למהלומת האפלה והערפל. והפקרתי את עצמי לתנומה קלה. ראיתי את אשתי קמה על רגליה ומרימה את האוצר בשתי ידיה ומנחיתה אותו על ראשי בכל הכוח והחולשה שיש לה. היא צועקת לי שאני רוצה להניע אותה לעשות את הניתוח כדי שיהיה לי מרחב פנוי להשתלט על האוצר וליהנות מחיי אושר עם אחת מיפהפיות גן עדן. היא הוסיפה להנחית את האוצר על ראשי וקלח ממנו דם כמו ממזרקה שעד מהרה הפכה למזרקות. אחר כך שפכה עלי אשתי חומר דליק וריח של בשר חרוך נדף מגופי ופרץ החוצה אל הרחובות ואל המחשכים. בתוך כך יצאתי מגופי. והבטתי אליה, מוטלת ליד גופתי. צעקתי , האם אשתי מתה? והמשכתי לצעוק בעודי רץ ובוער באותם הרחובות. וריח המוות רודף אחרי.

 

כשהגעתי לבריסל התחילו לכתוב בעיתונים שהסוף של החלום האירופי מתקרב. החשדנות גברה וכך גם האלימות בתחבורה הציבורית, שתמיד התחילה כשאחד הנוסעים ביקש מנוסע אחר שינמיך את המוזיקה ב-mp3 או בנייד שלו. יום אחד, הלכתי לראות דירת סטודיו בשכונת איקְסֶל ובדרך חזרה ראיתי שתי חבורות של יותר משלושים צעירים שוברים בקבוקי בירה "ג'וּפּילֶר" על המדרגות מול הבורסה. הם נסוגו עד לדוכן מטוגנים ושם, בבליל של מיונז, קרוּדיטֵה ופריקאנְדֵל, הם התחילו לדמם. בעלי הבית של הדירות שרציתי לשכור לא הפסיקו לשאול אותי שאלות חטטניות; זקן אחד אפילו שאל אותי על תדירות חיי המין שלי והוסיף (בלחישה) אם הבחורות שאני מביא הביתה "מתנהגות בהגיון, זאת אומרת, האם הן דיסקרטיות". כמו כל אחד במצבי, במשך שנים הייתי נתון למסכת אינסופית של שכירות מופקעת ובעלי בית נבזים. למרבה המזל, פגשתי בחורה בשם אלין בארוחת ערב שהוזמנתי אליה. היא היתה שוודית. ליוויתי אותה הביתה אחרי המפגש. המארח אמנם הושיב אותנו יחד כי שנינו מתרגמים, אבל הסיבה שהסתדרנו היתה חוסר העניין הגמור שגילינו ביתר הסועדים. אלין תרגמה את אחת מיצירותיו המוקדמות של מועמד לפרס נובל, משורר מצרי או טורקי; פניתי אליה בלשון של כבוד, כי חשדתי שטרם מלאו לה ארבעים. היא סיפרה לי שהיא מתכננת לחיות תקופה במזרח התיכון והציעה לי לשהות בדירה שלה בינתיים. "מה שקרה בינינו," היא אמרה לי למחרת, בזמן שחיפשתי את הנעליים שלי והיא התכסתה בחלוק, אם כי אחד משדיה עדיין היה חשוף, "לא מקנה לך את הזכות לפנות אלי בלשון של קרבה, כמובן". בלגיה היתה ארץ ללא ממשלה ששרר בה כאוס מעורפל.

בתמורה, אטפל בחתולה – אלין הגישה לי מין טופס בריאות מהווטרינר – ובחשבונות החשמל והמים. בנוסף לכך, התחייבתי לכסות הוצאות ניקיון, כלומר לשלם לטרסיטה, המנקה הפיליפינית, אחת לשבועיים. "אין לה אישור שהייה. אני לא רוצה לגזול ממנה את מעט העבודה שיש לה. היא מאוד נחמדה ומאוד קתולית," אמרה לי אלין בעיניים פעורות, כאילו זה לא נתפס בעיניה, "והיא שולחת את כל הכסף שלה למשפחה שלה ב… מנילה? זאת הבירה של הפיליפינים, לא? בכל מקרה, יש לה מפתח לדירה".

הקדשתי את כל הזמן שלי לעבודות תרגום והקפדתי לא להיות בדירה בימים שטרסיטה באה לנקות, שלוש או ארבע שעות אחרי הצהריים. משום מה הנוכחות שלה גרמה להרגיש לא בנוח, כמו לתת נדבה לקבצן ולהקפיד להסתכל על הפצעים שלו. מעולם לא ניקו לי את הבית וגם לא הייתי יכול להרשות את זה לעצמי. השארתי כמה שטרות על השולחן ויצאתי לסיבוב, לראות מה מציג באַנְסייֵן בֶּלְז'יק או לשבת בספרייה ציבורית שחבורת הולנדים מכרו בה קוקאין מדולל מאחורי האגף של שירה מתורגמת.

מדי פעם קיבלתי מייל מאלין, ששאלה לשלומה של החתולה. החיה אכלה טוב וישנה כל הזמן, אבל עדיין לא הפגינה כלפי שום חיבה. סיפרתי לה על המכתבים שהגיעו מעיריית בריסל ושפתחתי אותם, כפי שסיכמנו מראש. אף על פי שחתמנו על חוזה (הייתי זקוק לכתובת מטעמי עבודה; כך גם גיליתי, ליד תמונת הדרכון שלה, את גילה המדוייק, שלושים ותשע, עשר יותר ממני), העירייה רצתה לוודא שהדיירים בבית הם אלה שמופיעים בחוזה.

"לעת עתה, אל תפתח להם את הדלת," ענתה בקצרה אלין במייל הבא.          

(היא דווקא כן החליטה לפנות אלי בלשון של קרבה).

"את רוצה שלא אצא לרחוב ואסתגר כל היום בדירה?" כתבתי לה.

"הדירה רשומה גם על שם בעלי," היא הסבירה לי במייל הבא. (זה לא הפתיע אותי). "תיאורטית, הוא גר שם אתנו. קוראים לו קֵס. בבקשה תעשה מה שאני מבקשת".

לא עניתי. דמיינתי את בעלה כאחד מאותם גברים מחויטים שממלאים את הברים האפנתיים בימי שישי עם כל מיני עובדים ממשלתיים (ובימי ראשון, קס מבשל מקרוני לבוש במכנסי קורדרוי. והיא תמיד תאהב אותו, לא משנה איפה הוא יהיה).

לא הסתגרתי בדירה של אלין, כמובן, אבל כשהתחילו לצלצל בפעמון, דאגתי. החלטתי להרחיק את שולחן העבודה מהחלונות בסלון. תרגמתי אז סופר פולני מהמאה התשע עשרה, בדרך כלל בלילות, בין עשר לארבע. לפני שהלכתי לישון, הצצתי לחצר הפנימית וראיתי, בחרדה עצומה, את החתולה הולכת בנחת על המעקה של הקומה השלישית. ממרחק של חמישה מטרים, היא קראה עלי תיגר, בלתי ניתנת להשגה.

אבל זה לא פסק. בהתחלה הם צלצלו בצהריים. וכעבור כמה ימים, לפנות ערב, אם כי אז כבר לא הייתי בטוח מי מצלצל, הפקידים של העירייה, מכר כלשהו או, למה לא בעצם, הדוור. בתוך זמן קצר, צלצל הפעמון כל בוקר בין שמונה לתשע, שעה שבה ישנתי. כתבתי לאלין תלונה במייל; היא הבטיחה שהיא תיצור קשר עם העירייה. החלטתי שאעבוד בינתיים בחלק האחורי של הבית, במטבח, שם החלונות פונים לרצפת הלבנים של החצר הפנימית החשוכה.

יום אחד הזזתי הצידה את המחשב והתחלתי לבשל. הרהרתי בנטייה המוזרה של הסופר הפולני לגרום לדמויות שלו לשקוע בהתעלסויות אינסופיות ופתאום, בזמן שאכלתי את ארוחת הבוקר, שמעתי חריקה מהמסדרון בכניסה. חשבתי שאלה הפקידים שמנסים לפרוץ את הדלת. התעשתי וכחכחתי בגרוני פעמיים (כדי לאזור אומץ?). כשניגשתי לדלת ראיתי שתי כפות רגליים קטנות ויחפות ואחריהן גוף נשי זעיר. שכחתי לגמרי איזה יום בשבוע זה. היא נעמדה מול ארגז החול של החתולה והצביעה לעברי באותה יד שבה אחזה זוג נעלי בלט ללא שרוכים. היא התחילה לצחוק, כיסתה את הפה ביד השנייה ואמרה,

"קוראים לי טֶרסיטַה," היא הניחה את הנעליים על הרצפה והושיטה לי יד. היא דיברה באנגלית. "מצחיק, נכון? כן, קוראים לי טרסיטה."

אמרתי לה מי אני. היא לא התייחסה וניגשה למטבח לחפש משהו בכיור שלא הבחנתי בו קודם, כלי שהיה מלא בחומרי ניקוי. היא עשתה העוויה סתומה והביטה בשעון עם לוגו של קוקה קולה שהיה תלוי מעל המיקרוגל. השעה היתה רבע לשתיים. התבוננתי בה בעניין בזמן שחיסלתי את כריך העוף שלי. היא פלטה זעקה:

"רבע שעה."

אחר כך היא הוציאה מהתיק שלה מפית נייר, בננה ובקבוק מים מלא למחצה. בזינוק אחד היא התיישבה על כיסא בצד השני של השולחן. הנחתי שהרגליים שלה לא נוגעות ברצפה.

"את יכולה לקחת מה שבא לך מהמקרר," הצעתי לה. "משקה קל, בירה, יוגורט… יש לי גם תה," שום דבר מזה לא היה נכון.

"מספיק לי בננה. אני אוהבת לאכול בננה אחרי הצהריים," היא אמרה לי.

הוצאתי מהמגירה סכין ומזלג וחתכתי את מה שנשאר מהכריך לחתיכות:

"הרבה עבודה?" שאלתי.

"הרבה עבודה, מעט עבודה… הרבה עבודה, מעט עבודה," היא ענתה בחיוך, בקול המתנגן שלה.

קמתי לקחת תפוח והתחלתי לקלף אותו.

"יכול להיות שאלין תחזור בשבוע הבא," אמרתי.

"נחמדה. הו, היא כל כך נחמדה גברת אלין…" היא לגמה מהמים והביטה בחתולה, שזה עתה נכנסה למטבח בעקבות ההמולה. החיה קימרה את גבה ונפנפה בזנב בקדחתנות, כאילו מחשמלים אותה באזור פי הטבעת. פתאום היא ניתרה והתיישבה לי על הברכיים. חשבתי שהחתולה תוקפת אותי; אבל לא, היא פשוט ישבה בלי לזוז והשעינה את הלסת שלה בקצה השולחן. טרסיטה גמרה את הבננה והתחילה למחוא כפיים.

"זאת הפעם הראשונה," ניסיתי להסביר לה. "עד עכשיו היא אף פעם לא…"

"אתה אוהב חתולים?" היא שאלה אותי, מוחה מפניה דמעות של שמחה.

"הם יודעים ללוות את האדם, אבל הם גם עצמאיים מאוד." כאן נגמר הידע שלי על אודות החיה הזאת.

"אכפת לך שאעשן?"

היא הדליקה סיגריה והביטה בי, בזמן שעטף אותי ענן סמיך של עשן חשיש.

"טבקי משוגעקי," אמרתי בחיוך.

"מה?"

"את אוהבת חתולים?"

"לא, לא, לא," היא ענתה לי בהעוויה של גועל. "הם מלוכלכים והם עושים פיפי בכל מקום." בזמן שהדגימה בתנועות זרוע את האמירה "בכל מקום", היא פיזרה את האפר של הג'וינט על השולחן.

היא קפצה מהכיסא לקחת כוס של בירה "שוף" והשתמשה בה בתור מאפרה. היו לה את הרגליים הכי קטנות שראיתי בחיים שלי.

"אתה תמיד אוכל לבד?" היא שאלה אותי.

"לבד?"

"אתה, לבד. או אתה והחתולה, או אתה והוא," היא אמרה והצביעה על המחשב בלי לגעת בו, כאילו מדובר בחומר נפץ.

"כן."

היא הוציאה לשון לחתולה וחייכה אלי:

"לא טוב לגבר לאכול לבד. זה לא בריא."

"אני אוהב את זה," עניתי מוכנית, "אני אוהב את השקט."

"אבל מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," היא שאפה שאיפה ארוכה וכיבתה את הג'וינט בתחתית הכוס. "אוכל צריך לכבד."

"מי אמר?" שאלתי אותה.

היא שתקה וכעבור זמן מה הכריזה:

"השעה שתיים! לעבודה!"

היא נעלה את נעלי הבלט שלה והתחילה להתרוצץ בכל הבית. היא מילאה שני דליים במים חמים ונעלמה לתוך השירותים ואחר כך מאחורי הדלתות של הסלון. מבעד לזגוגיות העמומות נראו התנועות של טרסיטה כאילו הן עשויות אֶתֶר. המשכתי לעבוד על התרגום שלי: נתקעתי בתיאור של מין בית חלומות שמופיע ביצירה של הסופר הפולני. עיירת גבול, חודש פברואר. הכול עטוף בתכריך של שלג. בעיירה מתמקמת גברת רוסייה בשם נטליה, גולאנובה הוא שם נעוריה. היא מגייסת כמה גברים מובטלים ומורה להם לנקות חנות להשכרה; הם התושבים היחידים בעיירה שאין להם עבודה: קבצנים, חבורה של פינים – שאף אחד לא יודע מאיפה הם צצו – וכמה חולים בסרטן ריאות. יתר התושבים נמצאים כל היום במכרה. ערב אחד, שני כורים שיכורים תולים שלט על הקיר הנקי והמשופץ: בית החלומות של נטליה גולאנובה. שריקות, מחיאות כפיים, השתוממות. מסתובבות שמועות שאותה גלאנובה היא בעלת קול צרוד, מבינה ברפואה ומסוגלת לשלוט במזג האוויר. די בשמועות הללו כדי שכורים אחדים ילפתו את המפשעה במחשבה על העונג הממשמש ובא. אף על פי כן, בחדרים של "בית החלומות של נטליה גולאנובה" (כולם חדרים ליחיד), הכניסה לנשים אסורה. המיטות חדישות ומגיעות הישר מסנט פטרבורג, מנוחה מובטחת, כפי שמכריז השלט שתלוי מעל דלת הכניסה. ואכן, מדובר במנוחה מיוחדת מאוד: הפועלים מתנועעים על מין תחבושת לחה ואוורירית. עוד לא עברו חודשיים וכבר הגברים נפגשים בכל יום ראשון בבית החלומות של נטליה גולאנובה. הם יושבים במרפסת ומספרים זה לזה על החלומות שלהם, שרובם מסתכמים בהתעלסויות ארוכות שבהן גופה הגמיש של נטליה משמש למספר כלי לפירוש גורלן של האימפריה הרוסית ופולין, בהתאם לתאוריות הפסיכו-פיזיולוגיות שבאופנה.

נזכרתי שחלמתי על אלין. לא זכרתי את הפרטים המדוייקים. וזה תמיד גורם לאי שביעות רצון.

פתאום טרסיטה הופיעה במטבח. ידה השמאלית היתה עטופה בכפפת פלסטיק ורודה, ואצבעותיה השמנמנות נראו כמו איברי מין של בעלי מום. היא הביטה בי כאילו היא משגיחה על ילד חולה שמשחק עם רימון:

"את צריכה משהו?" שאלתי.

"הדלת," היא אמרה. "מצלצלים בדלת."

המחשבות שלי קפאו לרגע. "מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," חזרתי ביני לבין עצמי.

"אנחנו לא פותחים," כללתי אותה בלי לשים לב.

"אתה רוצה שאני אפתח?"

"אם תעשי את זה, אנחנו נהיה בבעיה רצינית."

הסברתי לה את העניין עם המכתבים, הפקידים, והפיקוח של העירייה. היא מיד נסוגה שני צעדים והתמקמה מתחת לדוד המים. היא הניחה את האגודל על השפתיים וחשבה מה לעשות או איך להגיב למצב. היא היתה יחפה.

מילאתי מים בכוס והגשתי לה. היא שתתה והביטה קדימה, כאילו שעיניה יבשות או שהיא סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס. היא אמרה: "זה לא מוצא חן בעיני," ויותר לא הרחיבה.

נשמע גל שני של צלצולים בדלת.

"אני יכול לבקש ממך אחת מהסיגריות האלה, טרסיטה?"

הדלקתי את הג'וינט. אחרי ששאפתי כמה שאיפות, חטפה לי אותו טריסטה מהיד ושאפה ארוכות, מצמידה את המרפקים לצלעות.

"את יכולה להישאר פה כמה זמן שאת רוצה, אם זה מרגיע אותך."

"אלין מרשה?" היא שאלה בבוז וכיבתה את הג'וינט שהרגע הדלקנו, צוברת את כל הטינה שבעולם נגדי. "מה אתה עושה פה בכלל?"

ניגשתי להרגיע אותה. עטפתי אותה בזרועי וניסיתי לשדר לה חיבה ואמון. להראות לה שאני ראוי לבית הזה. בת כמה טרסיטה: שלושים וחמש, חמישים וחמש? יש לה ילדים? התחלתי לשנוא את אלין ולדמיין את הנושא של המייל שבו אודיע לה שאני מסרב לשאת בהוצאות הניקיון.

"הוא כל כך נחמד, מר קס…" בפיה, השם שלו נשמע כמו המילה "קיטש". "אתה מכיר אותו? מדי פעם הוא מטלפן אלי ואנחנו מדברים."

זהו נמאס לי. קיבלתי החלטה:

"זה מספיק להיום, ואין לך מה לדאוג לגבי הכסף," הוצאתי שני שטרות מהארנק. "את יכולה להישאר כמה זמן שאת רוצה, אף אחד לא יפריע לך כאן."

היא חמקה מהמטבח והסתגרה בשירותים עם התיק שלה. השתרר שקט. בינתיים, נתתי אוכל לחתולה. אחר כך דפקתי על דלת השירותים, מבוהל. היא פתחה בלי להביט בי, לבושה בבגדי רחוב, נעליים לרגליה וסרט מנצנץ בשיערה. פניה היו סמוקות, כאילו הרגע הגיחה מהמלתחות של מועדון טניס מפורסם. היא לקחה את הכסף שהנחתי על השולחן במטבח והסתירה אותו מתחת לחולצה.

"תלווה אותי," היא הורתה לי בנימה סמכותית.

הלכתי בעקבותיה לדלת הכניסה. בתנועת יד, היא הורתה לי לפתוח את הדלת וצייתי. אחר כך היא ביקשה ממני שאלך לצומת ואבדוק אם יש באזור פקיד של העירייה. יצאתי לרחוב והלכתי עד לתחנת הרכבת התחתית, אחר כך הסתובבתי חזרה. מול הבניין שלנו, בכיכר קטנה שבה שכנה הקונסוליה של מדינה אסייתית שזה עתה זכתה בעצמאות, כומר אחד התעמת עם קבצן שחור על גלגיליות שהסתובב סביב עצמו. נראה שעומד לפרוץ ביניהם ריב, אבל אז הכומר הבחין בנו.

טרסיטה אמרה שהיא רוצה לשאול אותי משהו. היא ישבה על המדרכה.

"אתה לא מתבייש?"

רציתי לשאול אותה על מה היא וקס מדברים. לא היה זמן. כשעמדתי לחקור אותה על אודות השיחות בינה ובין בעלה של אלין – אם היא קוראת לו בקלפים או מנחיתה עליו דרישה מסוג כלשהו – היא הרימה את התיק הזול שלה, הפנתה את גבה לכיכר והלכה במעלה הרחוב בצעד מהיר ובצמוד לקיר. כשנבלעה במורד המדרגות הנעות של תחנת הרכבת התחתית, הבטתי אחורה וראיתי את הכומר ואת הקבצן השחור ניגשים אלי. כשהתקרבו, הבנתי שהכומר גם הוא קבצן, עטוף בגלימה מרופטת, כמו בפרודיה בסגנון פוסט-פאנק. הם התחילו לרוץ, אז מיהרתי בגמלוניות לעבר הדלת, נכנסתי פנימה ונעלתי במפתח. בתוך כמה שניות הם שוב צלצלו בפעמון. הרמתי את השפופרת של האינטרקום והשארתי אותה תלויה, מקשיב בריכוז להמולה המתכתית שעלתה מהרחוב. אחד מהקבצנים אמר "בּוּ!" (כאילו הוא מנסה להפחיד ילד נכה) וגיהק. כעבור כמה שניות, הקבצנים פרצו בצחוק. נראה שהם מתרחקים, כמו כל מה שהיה לי חשוב בתקופה ההיא, תקופה של בדידות ממורמרת וקשוחה.         

החומץ הזה הוא בן 99 בדיוק. ואם נכונים החישובים שעשיתי בעזרת לוח השנה היומי, שמופיעים בו פתגמים לצד התאריכים, הבושם הזה נוצר שבוע ימים לפני שראש הבטון של סדאם חוסיין נפל אל האספלט. הפתגם היומי בלוח השנה היה: "נכדו של הקנגורו נמצא בכיס ונכדו של רוקח הבשמים באף". עובדי בית החרושת לסילן נמלטו לבתיהם באופניים עמוסים קופסאות פח ריקות וחסרות תועלת, ומכרו אותן כעבור כמה ימים לאחת המשתלות, בתור  עציצים פוריים לגידול פרחי ציפורן. את הסילן הותירו להיסחט ולהישפך במפעל. למען האמת, העיר בצרה כולה נסחטה אז וניגר ממנה עסיס של מהומות ומתח. בדירוג עשרת הדברים שנסחטו אז, היה ראשו של הראיס מתחת לרגלי האזרחים במקום הראשון, בעוד הסילן היה בתחתית הרשימה. בין המקום הראשון לעשירי היו אפים גדולים שנסחטו תחת כפות רגליים זועמות.       

את החומץ מכר לי פקיד מבנק הנזלת הלאומי. הוא היה בחור שמנמן בעל הרגל להתעסק בצווארונו ולסובב את צווארו בזמן שדיבר. התיידדנו והוא נהיה הסוכן האישי שלי, ולכן אני לא צריך עוד לבקר בבנק לבדיקות פעמיים בשנה. הוא פוקד תכופות את ביתנו ואוסף את חסכונות הנזלת שלנו בקופסאות מבודדות. ומכיוון שתהליך מחיטת האפים מדויק וקפדני על פי הוראות החוק, סלמאן דֵיי-בָּיי מבלה במחיצתנו שלוש שעות בכל ביקור. כן, זהו שמו, סלמאן דיי ביי. הוא אומר שסבא רבא שלו היה ילד חירש-אילם שנהג לבלות את שעות הצהריים הלוהטות על גדות החידקל, (נהר קטן שכמה אנשי דת ומספרי סיפורים טוענים שמעולם לא היה קיים ושהומצא על ידי החוטאים הכופרים ושותי מיץ האבטיח.) דיי־ביי־דיי, בשמו המלא, היה סבא של סלמאן. הוא נהג להחזיק שני מצתים בשתי ידיים, ובכיסי הגלבּייה שלו היו עשרות מצתים מקולקלים, אצבעותיו היו סדוקות ופצועות מרוב ניסיונות הדלקה כושלים. בינינו, סבא שלו היה סתם ילד טיפש שאף אחד לא התייחס אליו, ורק לאחר מכן הוא התפרסם בתוך כמה שבועות כשסרטון שבו דיבר לראשונה בחייו בנוכחות שני חיילים אמריקנים מלווים במתרגם עיראקי נעשה ויראלי ברשת.       ­

משפחת דיי־ביי־דיי היתה לאחת ממשפחות הסוחרים המפורסמות ביותר בארץ. בין צאצאיהם היו מגיש חדשות מפורסם שנודע בראיונות עוקצניים עם פוליטיקאים, גניקולוגית, מפיק מוסיקת פופ ושחקן נמוך קומה שהופיע באחד מסרטי פיטר ספייק (בסצנה בת חמש שניות של התנגשות בין שני צבאות אדירים במאה השלישית לפני הספירה.) כמו כן, בלב בצרה, יש לנו כמובן את מסגד דיי־ביי־דיי הידוע. הוא בן כשבעה עשורים ואני לא חושב שהוא ייהרס אי פעם או ששמו הולך להשתנות. מסגד דיי־ביי־דיי הוא בניין בעל חשיבות סמלית רבה בזיכרון האזרחי, ולא פעם ניתן לראות אותו בטלוויזיה, משמש רקע מאחורי גבה של אושיית תקשורת מקומית כלשהי שמתראיינת ל-BBC. את המסגד תכננה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, בצורת מלבן שבולטים ממנו שני צריחים דמויי עצי דקל הנוטים זה כלפי זה, כך שקול קריאת המואזין עולה מהם באיכות סטריאו – ניכר כי האדריכלית של מסגד דיי־ביי־דיי האצילי ניסתה לשחק עם סמלי האחדות, ההרמוניה והאחווה, וכיום שם המשפחה של סלמאן אינו מזוהה עוד עם הילד עם המצתים, אלא עם צמד הצריחים הללו. אם סלמאן התגאה בפנינו – בשעה שמחט לנו את האף – במקצועיותו היוצאת דופן ובאלגנטיות והרגישות הבורגנית שהביא לתהליך קינוח האפים ואחסון נוזלי הפנים, לא נכנסנו לדבריו ולא נתנו לו את התענוג להקשיב לקולות אנושיים מאונפפים, רק התרסנו נגדו בלעג על הסיסמה של בנק הנזלת הלאומי: "ניסית פעם לשיר עם אף סתום? נסה, ותזכה במזל ובעושר ואושר!"

סלמאן היה מאוהב במנהלת שלו בבנק, אישה בשנות החמישים לחייה, שגרמה לאנשים לשים לב לעווית בצווארו ולכך שהוא נוגע בצווארון ובכפתור השני של החולצה בכל פעם שהוא מדבר. פעם אחת לעגה לו על כך וגירשה אותו ממשרדה, היא עמדה ודיברה בפתח המשרד כדי לוודא שכל הפקידים האחרים יוכלו לשמוע אותה. מאותו יום החמיר מצבו של סלמאן, והמחווה שלו נהייתה כרונית. הוא התחיל לחזור עליה בלי דעת, ואחר כך עשרות פעמים במכוון עד שנהיתה לסימן ההיכר שלו. המנהלת לא רק שדחתה אותו, אלא גם העליבה אותו ולעגה לו על כל דבר בפניו ובמראהו החיצוני. היא גינתה אפילו את משפחתו, והזכירה שנהגו למכור דבש וחומץ ורוטב עגבניות ביתי, בהשמיטה את ההיבטים הנוספים בהיסטוריה שלהם ואת המסגד הכביר הקרוי על שמם.

אלה הדברים שסלמאן מספר לי כשאנחנו יושבים לבדנו בחצר ביתי. אני מעדיף שהילדים לא ישמעו כשאני מרוקן את האף ומעדיף שיאזינו לכך השכנים מאשר בני משפחתי. למעשה, אני רוצה שהשכן ישמע את הקולות שיוצאים מאפי, שכן זמן רב אני מנסה לשכנע אותו שקולות אפו של גבר הם הוכחה לבריאותו ולאונותו. פעם אחת התלונן סלמאן על ראשי השכנים שמופיעים ונעלמים מאחורי הקירות. אני בעצמי הופתעתי מהם והופתעתי עוד יותר כשסלמאן אסף את מכלי המתכת שלו ועזב את המקום.

הוצאתי היום את צנצנת החומץ שקניתי ממנו. בני הצעיר נסע מוקדם יותר ברכבת הַפְּרָת, והזהיר אותי שלא אלקק שוב את צנצנת הזכוכית. נשבעתי לו שלא אעשה זאת שוב, אף שידעתי היטב שאבלע כף גדולה ברגע שייצא מהבית, וכך באמת עשיתי. הפרידה ממנו הייתה כל כך ארוכה ומשעממת! הוא אמר לי שאני חייב לנסות את רכבת הפרת החדשה בעצמי, כי היא מהירה ומביאה אותך למפרץ עומאן בתוך ארבע עשרה דקות בלבד, והנוסעים בה מרגישים שהם נמצאים בתוך מי הפרת. הוא אמר גם שהחלטת הממשלה להפוך את הערוץ היבש הזה למנהרת רכבת הייתה ראויה בהחלט. אחרי שאמר את הדברים, לכסן את מבטו אל אצבעי הנעה באוויר, כמו טובלת בחומץ דמיוני, ועזב.    

קופסאות הנזלת נארזות במכלי אלומיניום גדולים ונשלחות לצפון, לאזור מפרץ בצרה. פרויקט ההיפוך – שמטרתו להפוך את צפונה של הארץ לדרומה, אגב, עדיין בתהליכי עבודה. שמעתי שהעובדים שם מנקזים את מאגרי הנזלת הגדולים ביותר ושהפרויקט ידרוש זמן מעבר למתוכנן. הם אמנם הצליחו לסובב את הארץ אבל עוד נותרה בפניהם המשימה הקשה באמת: איך יצעדו האנשים בכיוון האחד, כשלמעשה הם צועדים בכיוון האחר? איך יפנו ימינה כשלמעשה פנו שמאלה? אני רוצה לומר שמקור העיכוב הוא במוכנות הנפשית, ולכן מתקיימות כעת סדנאות שבהן אנחנו מתאמנים על הפיכת הכיוונים שלנו ועל הסתגלות למערכת הכיוונים החדשה. לאחר מכן מגיע השלב הביולוגי, הפשוט יותר, קח את הקיבה ואת איבר המין שלך לרופא המשפחה, תן לו לעסות ולנקות אותם במשחות המיוחדות שלו, ותראה שכל הגוף מסתובב ומתיישר לפי המצפן החדש. כך לפחות מבטיחים העלונים ושלטי פרסומות הפזורים ברחובות ובתאי שירותים ציבוריים.

אחרי שכל זה ייגמר יוקל לי ואפסיק להתלונן בפני אנשים. כולם יבינו שאני סתם בחור רגיל שאוהב אמרות שפר בלוחות שנה. אני סתם אחד בשושלת ארוכה של פקידים, שבמשך עשורים היו אחראים לצייר את כיווני התפילה במסגד דיי־ביי־דיי, שהרי כיווני התפילה כלולים גם הם בתכנית להפיכת הכיוונים (האם היה עלי להזכיר זאת לפני כן?) אני אמנם לא נראה כמו שכיר פשוט אצל משפחת דיי־ביי־דיי, ואכן את משכורתי אני מקבל מהממשלה, כי המסגד שייך לוואקף.

אבל ראשית, צפוי לי שבוע עבודה מפרך, שכן אני אמור להתמסר לבדי למלאכת הפיכת החצים המורים את כיוון התפילה אחרי שתתהפך אדמת מרבד התפילה הענקי הזה, שאני ועוד 200 מיליון אזרחים עיראקים חיים עליו. עם זאת, בהשוואה לדגים בבריכות השיש שיסבלו סבל עצום כשיתהפכו תפקודי הנשימה שלהם בזימים, המשימה שלי מעט מהנה וכבר עשיתי משהו דומה לה בילדותי. הייתי סוקר את קירות הרחובות שנהגו לפקוד האוהבים, בוחן את גזעי העצים בחיפוש אחר חצי האהבה שלהם, אותם קווים ישרים בעלי ראש חץ שהזוגות האוהבים נהגו לצייר במקומות שהתבודדו בהם באין רואה. גירדתי את ראשי החצים והפכתי את כיוונם. לדגים ולחמורים, עם חוש הכיוון הפנימי שלהם, יהיה בבירור הרבה יותר קשה כשיגיע תורם ותור הבעלים שלהם.  

סלמאן דיי־ביי לא יבוא הערב, וכבר לא אוכיח לו שאני יכול לגמוע בקבוק חומץ מיושן ומשובח במלואו, ולא אלעג לו על כך שסבא רבא שלו שמע את הנאום הראשון של ג"ו בוש ("!Day by day, the Iraqi people are closer to freedom") ואז אמר את מילותיו הראשונות – "דיי ביי דיי", כדברי הנשיא האמריקני, מול חיילים שנהנו לצחוק על ילדים שמנים, ושמאז התפרסם במהירות. כל זה נראה כעת טיפשי ומיותר מצידי ורק היה מציק לו וגורם לו לסכור את פיו, אז החלטתי להתמסר לרוחו של חותך ראשי החצים בדימוס, ולהעניק לו בחינם סדנת הדרכה בקשירת נעליו על-פי המצפן החדש.   

נור א-דין אל-אג'נפ היה קומוניסט בשנות לימודיו באוניברסיטה.

אחרי נפילת ברית המועצות, הוא נטש את הקומוניזם לחלוטין, ואולי הייתה זו שמועה שהפיצו מקורביו. לאחר מכן עסק נוּרוֹ בהוראת פיזיקה ודאג למשפחתו. אבל איש אינו יכול להטיל ספק באהבתו של האיש לרוסיה,  שכן הוא היה יוצא לנסיעות של ימים אחדים לכמה ערים רוסיות – הוא וחבורת ידידיו, ואיתם המבוגר שבהם, סלאח עאמר, שאותו כינו "הקאפו", כלומר המנהיג או הבוס באיטלקית. "הקאפו" היה גבר בן שישים, לא התחתן מעולם, וחי חיים של היפי. היה לו עגיל באף ודרקון מקועקע על הזרוע. שערו הלבן היה אסוף לזנב סוס והוא גידל קצת את זקנו והיה כרוך אחרי מוזיקת רוק, סמים וגידול נחשים. המסעות שהם ערכו בארץ הדוב הלבן לא היו טיולי תיירות  רגילים, מאלו שהמשתתפים בהם פוקדים מוזאונים וגלריות, אתרים ארכיאולוגיים ושאר הקלישאות הרווחות בנסיעות. הם היו פסק זמן לשיטוט יומיומי בארץ אחרת, שאיננה תוניס. הקוריוזים שנקרו בדרכם במסעותיהם הספיקו להם לסיפורים בערבים שלאחר מכן ולקנטורים המתבקשים וללעג לעצמם ולאחרים. בנסיעה האחרונה, למשל, הם חיפשו בסנט פטרסבורג מסעדה שמגישה אוכל תוניסאי, והתוודעו אל הטבח, שהיה "אבן בלאד" ("אחד משלנו" מילולית: בן-ארץ). עד מהרה הפך האיש לנושא לבדיחות כשהביא להם צלחות של קוסקוס עם בשר עגל. בסלנג הרוסי המילה "בלאד" פירושה "זונה". "הקאפו" היה מודה לו: "אתה אבן בלאד אסלי". והאיש היה "זורם" איתו בחיוך אבל פניו העלו סומק, כי לא היה בטוח למה הוא מתכוון, מה גם שהבחין שאנשי החבורה שותקים ואיש מהם אינו צוחק. בכוונה נהגו כך, כדי לא לקלקל את ההלצה של "הקאפו". ואז, כאשר היה "אבן בלאד" פונה לשוב אל המטבח שלו, הם היו פורצים בצחוק היסטרי, מלבד "הקאפו", שסטה מהנושא לעניינים אחרים, דבר שהצחיק אותם עוד יותר.

השנה, יצטרכו נור א-דין ו"הקאפו" לבקר במוסקבה לבדם, משום ששאר החברים עסוקים בעניינים אחרים. את הלילה הראשון הם בילו במועדון לילה, לגמו וודקה וצפו בריקוד סטריפטיז של רוסיות. בדרכם חזרה אל המלון במכונית השכורה, אמר "הקאפו" לנור א-דין שלמחרת הוא ייקח אותו לספא  שיש בו רוסיות יפות שעושות עיסוי תמורת ארבעים רובל בלבד, שאחריו הוא יחוש רענן מאוד ונינוח  מהעייפות והלחץ. "נורו" נענה להצעה, ולמחרת ישב "הקאפו" מאחורי ההגה, ושוב סיפר לידידו על הספא, ואמר לו שהוא היה שם פעמים רבות בעבר. הוא שתק מעט והוסיף:

"האמת שהן לא עושות רק עיסוי."

נור א-דין הביט בו ואמר:

"אתה מתכוון ש..?"

"הקאפו" חייך והשיב:

"בדיוק יקירי, בדיוק."

נורו טפח על מצחו בעליצות ואמר:

"איזה אסון אתה, קאפו!"

"אתה צריך לתת להן עוד עשרים רובל. אתה תראה איך זה מתנהל."

בספא הם נכנסו לאגני ג'קוזי חמים, ושהו בהם כחצי שעה, ואז יצאו, התעטפו בחלוקי רחצה, והלכו לאולם העיסויים שבו היו מעסות שלבשו חולצות לבנות והמתינו לבואם של לקוחות. המקום לא היה עמוס באותו יום. הם נשכבו על בטנם על ספסלי העיסוי והניחו למעסות לעשות את עבודתן. "הקאפו" חיזר אחרי המעסה שלו. הוא שאל אותה תחילה לשמה, והיא אמרה "אוורינה". הוא היטיב לדבר רוסית. הוא שוחח איתה והיא צחקה וביקשה ממנו שיניח את ראשו על הספסל וירפה. נור א-דין ידע כמה מילים, אבל לא שלט ברוסית כמו "הקאפו", ועקב אחריו בחיוך ובתוך כך חש את הידיים הרכות   מחליקות על גבו. "הקאפו" ביקש משתיהן להשאיר אותו לרגע עם חברו. נור א-דין השתומם, ובעודן פוסעות לעבר הדלת לחש ל"קאפו":

"למה עשית את זה?"

"הקאפו" השיב:

"זה היה סימן מוסכם,"

ואז הצביע באגודלו לאחור:

" עושים את זה בחדר האמבטיה."

הוא פשט את כף ידו לעבר נור א-דין ואמר:

"יש לך ארבעים רובל?"

"לא אמרת שהן מבקשות רק עשרים?"

"כן, אני מתכוון בשבילי ובשבילך. אתה תשלם."

נור א-דין צחק, אחז בראשו בשתי ידיו ואמר:

"כן, יש לי."

"אז תרד ותביא אותם."

הם קמו ביחד מספסלי העיסוי והלכו למקום שבו הניחו את בגדיהם. בעוד נור א-דין מוציא את ארנקו, הוציא "הקאפו" מכיס מעילו קופסת כדורים. הוא נטל ממנה כדור, נתן לחברו, ששאל:

"מה זה?"

"זה יעזור לך."

"במה?"

"בזיון, אלא מה?"

"אתה חושב שאני צריך את זה כמוך?"

"תיקח את זה, גבר, ותראה. לא תתחרט."

נור א-דין לקח את הכדור בהיסוס, היטה את ראשו לאחור ובלע אותו. "הקאפו" אמר:

"בוא אחריי".

נור א-דין הלך אחריו ונוכח שהמעסות אכן ממתינות להם בחדר האמבטיה. "הקאפו" נכנס עם אוורינה לאחר שהושיט לה עשרים רובל, ונור א-דין נכנס עם המעסה שלו והושיט לה גם הוא את הכסף. היא אמרה ששמה אוקסנה ומצצה את אברו ובתוך כך הסתכלה בו בעיניה הירוקות. לאחר שסיימו, התלבשו ויצאו. פניו של נור א-דין היו קודרות. הם נכנסו למכונית ו"הקאפו" היה במצב רוח טוב. כשהבחין שמשהו לא בסדר עם חברו, הוא שאל:

"מה יש לך?"

"לא. שום דבר."

""דַבֵּר גבר, מה יש לך?"

"לא, אבל הכדור…"

"הכדור של הזיונים?"

"כן."

"אתה מרגיש לא טוב בגללו?"

"לא."

"אז מה?"

"הוא לא השפיע."

"מה?"

"מה ששמעת."

"הקאפו" חייך ואמר:

"אתה צוחק."

"בכלל לא."

"בטח הבלונדינית ההיא לא 'עשתה לך את זה'. הנשים שלהם לא כמו הנשים שלנו, נורו יקירי, כדור אחד משפיע עם הנשים שלנו, אבל עם הנשים שלהם צריך בית חרושת שלם."

"אתה חושב?"

"בטח."

הם נכנסו לחדרם במלון. נור א-דין שתה את הוויסקי שהיה בבקבוקון שהוא הוציא מהמקרר. לאחר כשעה הוא החל לחוש כאב באברו, שהחל להתמתח לאחר ששכב עם זאת הקרויה "אוקסנה" והחל להתקשות. "הקאפו" ישב שם מחייך, וסיכם עם נורו את תוכנית הבילוי שלהם בערב. פתאום החל נור א-דין להתנועע בחוסר מנוחה. הוא קם והחל להתהלך בחדר וידיו על אברו. "הקאפו" התאפק שלא לצחוק ואמר:

"מה יש לך?"

"הזין שלי, 'קאפו'…"

"מה קרה לו?"

נור א-דין זז בקושי והכאב ניכר בפניו. "הקאפו" פרץ בצחוק ועורר את תשומת הלב של חברו: מימיו הוא לא צחק כפי שצחק באותו רגע. נורו פנה לעברו. הוא חש שנפל קורבן למתיחה:

"זה הכדור, נכון?"

"הקאפו" הנהן בראשו בפנים סמוקות מצחוק. הוא ניסה לדבר:
"הכדור משפיע אחרי שעה."

"ידעת את זה מראש, הה?"

"הקאפו" אישר בניד ראש. נורו אחז בְְּכרית והשליך אותה עליו. הוא צרח:

"אינעל דינכ, הומו מלוכלך…"

"הקאפו" ניסה להסדיר את נשימתו ואמר:

"אל תדאג, זה לא נורא. תשתה עוד כמה לגימות והוא יתרכך מעצמו."

ושוב החל לצחוק.

לאחר אותה תקרית, נחלקו רבים ממכריו של נור א-דין אל-אג'נפ בשאלה מתי בדיוק הוא נטש את הקומוניזם.  

"מדמואזל, מדמואזל, התעוררת? מדמואזל, קומי. הרתחתי מים. בואי לשתות קצת תה."

בבוקר ההוא, אני זוכרת, העיר היתה קפואה. התעוררתי לקול נקישות וקריאות והרגשתי את הקור באוזניים עוד לפני שיצאתי מהמיטה. המרזבים של הבניין קרקשו ומים שהודחו עלו וירדו בצינורות. קולות נבעו מתוך הפיר הפנימי של הבניין, כמו עולים מתוך תהום. קולות יקיצת השכנים, יריקות, פיהוקים, זרם שתן, גזים של לילה שעזבו את הגוף.

אני הכי צעירה בבניין הזה והכי בודדה. את כל הזקנים מבקרים נציגים של הביטוח הלאומי ולעתים רחוקות בני משפחה. 

אני שונאת את הזקנים האלה. בעיקר את זה שהעיר אותי הבוקר וקרא לי לבוא לשתות אצלו תה. הם נועלים את דלת הבית שלהם לאט, הולכים לאט, לוחצים על כפתור המעלית לאט, צועדים לאט לאט במבואה של הבניין ואומרים שלום איטי לקונסיירז'.

אני אוהבת לעקוף אותם כמו רוח סערה. "בונז'ור מדמואזל," הם צועקים לי מרחוק ואני עונה "בונז'ור מדאם, בונז'ור מיסייה." רק שלא יעצרו אותי כדי לדבר. זה יקח שעות. רק שלא יעצרו אותי לדבר. זה מסריח.

אני לא מבינה למה הם לא מתקלחים. תמיד עולה מהם ריח של נפטלין, או סירחון של מי שלא צחצח שיניים בבוקר. הם לא מכבסים את הבגדים שלהם. יש להם ריח של כפות רגליים שהיו ארוזות יום שלם בגרביים ובנעליים גבוהות, ביום קיץ חם. אני עוצרת את הנשימה כשאני עוברת  לידם, פותחת מהר את דלת העץ הכבדה של הבניין ובורחת החוצה.

בניגוד אליהם, אצלי הכל זריז. קר בחוץ, אז אני מתחילה לצעוד מהר כדי להתחמם. גשם ירד בלילה והמגפיים שלי, שעשויים מגומי משמיעים פיצוצים קטנים על המדרכה. אני רצה קצת. קפוא בחוץ והעיר עוד לא ממש התעוררה. אני מריחה את השלג שיתחיל לרדת עוד מעט. אני נמצאת פה רק חודש אבל כבר פיתחתי מיומנות להריח את השלג לפני שהוא יורד.

אני חושבת על זה שכבר 29 ימים לא קיימתי שיחה של יותר מארבע מילים עם מישהו בעיר הזאת. ועד כמה שזה מוזר, זה עושה לי טוב. אני מרגישה שאני תופסת פחות מקום בעולם. נושמת פחות. שואפת פחות ופולטת פחות.

העיר מתחילה להתעורר והנה אני כבר מגיעה לסורבון. אני חולפת מהר על פני השומר שעומד בלי לזוז במדים כחולים וכובע תואם, אפילו לא טורחת להציג בפניו את תעודת הסטודנטית שלי. שלג מתחיל לרדת בחוץ, בהתחלה בזרזיף קטן ואז בחתיכות גדולות. אני מסתכלת על השלג מתוך האולם החם ורואה שהחלונות מתכסים באדים ושהשלג לאט לאט נעלם תחת מעטה לבן וחיוור. הסטודנטים שיושבים לידי נושמים בכבדות. אני מריחה שכמה מהם שתו קפה הבוקר. אחרים לא הכניסו דבר לפה והצחנה עולה מהם עם כל נשימה. תנורי הגז מחממים במרץ. אני מתחילה לקלף את שכבות הבגדים.

מתחשק לי להקיא.

היום הזה קצר. בצהריים אני מתחילה לעשות את דרכי בחזרה הביתה דרך הרחובות הקטנים. השלג ממשיך לרדת. אני מגיעה למבואה של הבניין, מכוסה בפתיתים לבנים ומחייכת. השלג עושה לי טוב. הקונסיירז' עומדת שם, מחייכת אלי בחזרה חיוך עצוב.

"מה קרה?" אני שואלת אותה.

"הו, מדמואזל," היא קוראת בפאתוס. "השכן שלך, זה שאוהב אותך, זה שמזמין אותך לשתות תה. הוא מת הבוקר."

 כשהאחים סיימו לאסוף את בקבוקי הבירה ממגורי העובדים שליד המנסרה, הם פנו אל היער שמאחורי ביתם ואכלו אוכמניות-בר עד שבטניהם התפקעו וקצות אצבעותיהם הוכתמו בסגול.

"סְתכל." בן כרע על ברך אחת, החווה אקדח בידו וכיוון אל אנקור שישב על ענף. "בום!" הציפור התעופפה בין העצים וברחה. כשהילדים היו ביער, בן דיבר המון על רובי אוויר.

"אל תבהיל אותם," אמר הנרי. אמא שלהם החזיקה במטבח שלושה כלובי ציפורים – באחד פְּרוּשים, באחד תוּכּוֹנים ובאחד תוכי אפריקאי אפור – והנרי אהב לנעוץ אצבע בין סורגי הכלובים וללטף את בטניהם או לחוש בדקירות הקצרות של מקוריהם. נדמה היה לו להנרי שהם מנסים לברוח מדי בוקר. עם אור ראשון שמע אותם מטפחים בכנפיהם, מצטווחים ונחבטים בכלובי המתכת. עד ארוחת הצהריים כבר נרגעו ובערב ישנו. בבוקר שררה תמיד במטבח המולה גדולה של הציפורים ומכונת הקפה והאחים.

"זה לא אמיתי," אמר בן. הוא עמד מול הנרי וכיוון את נשקו אל העין החבולה של הנרי. "בֶּנג!"

הנרי נרתע והסיט את מבטו.

"תחתונית בכיינית," אמר בן. כך קרא אביהם לגברים שזלזל בהם. כשהנרי שמע את המילה הזאת, תמיד חשב על התחתונים של אמא שלו, אלה שצבעם קרמל והם מגיעים עד מעל לטבור. בן הרים שני מקלות וסחרר אותם בין אצבעותיו כאילו היו נונצ'אקות ואת רגליו סובב בבעיטות מעגליות. הוא כיוון מקל אל עינו הנפוחה של הנרי. "עדיין כואב?" זו הייתה הפעם הראשונה שבן אמר על כך משהו.

"לא," שיקר הנרי. האזור סביב עינו לבש גוון של סגול עמוק, והבוקר, כשהנרי הסתכל במראה ופקח בכוח את העפעף, ראה שהקרנית מכוסה בקורים דָמִיים. באותו יום עמד בן מעברה האחר של גדר הרשת של בית הספר וצפה בילדים שצעקו הומו ורדפו אחרי הנרי בשדה לכיוון העצים. הנרי חשב שימצא ביער המון מקומות מחבוא. משהו בתוכו האמין שברגע שיגיע לקו העצים, הוא ייעלם או ינתר גבוה אל בין הענפים ירוקי העד כבן-כנף.

"זה מכאן," אמר בן כשהשביל התפצל. הם חיפשו מערה שמצאו אתמול, מאחורי קרחת היער ומעבר לנחל. להנרי אסור היה לחצות את הנחל כי לא היה שחיין טוב, אבל בן תמיד ידע לשכנע אותו לעשות דברים, למשל לתחוב שישה בוטנים לתוך האף. את רובם הצליח הנרי לפלוט בנשיפה, אבל שני האחרונים חייבו אותם לגשת למיון.

הפעם לקחו אתם גפרורים, שאותם סחבו מתא הכפפות במכונית של אמם. המערה הייתה חשוכה כליל ובפעם הקודמת נקרעה חולצת הטריקו האהובה של הנרי בזמן שזחל החוצה, אחרי שבן פלט צווחה שטשטשה לו את עור התוף. בן התכוון רק להתגרות בו, אבל באפלה הגמורה ששררה במערה נדמה היה להנרי שהוא מרגיש פרווה גסה של דב מתחככת בלחיו.

עתה נראה לעיניהם הנחל שהתפתל בין עצים נוטפי אזוב ובן רץ קדימה, בוסס במים ויצא מהעבר האחר כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו. הוא פשט את חולצתו וסחט אותה ושב ולבש אותה כשהוא מחליק את בד הכותנה המקומט על חזהו. "אנחנו צריכים לפיד," צעק מעבר למים והחל ללקט עשבים יבשים וזרדים. הנרי סרק את הנחל לכל אורכו וניסה למצוא מקום חצייה בטוח. פה ושם היו המים עמוקים והסתחררו קלות בנקודות שבהן יצרו הסלעים מערבולות. הנרי חצה את הפלג לאורך קו של סלעים גדולים ופסע בזהירות על האבנים הירוקות החלקלקות. הוא ניסה לא לדמיין שהוא נופל למים ונסחף עד האוקיינוס. מדי קיץ, ביום הראשון באגם, היה אביהם מסתכל בשעונו ומודד את הזמן שנדרש לבן לשחות לאורך קו החוף. הוא היה משווה את התוצאה לתוצאה של השנה הקודמת ורושם את המספרים בפנקס קטן שהחזיק בכיס חולצתו. הנרי היה עומד על החוף וצופה. הוא היה נשען על רגלו של אביהם ומניח לגופו להתרופף עד שידיו ורגליו השתלשלו כאילו היה חולה או עייף נורא. כשבן יצא מן המים היה אביהם שולף זנב עיפרון כדי לרשום וטופח על שכמו, והנרי היה מנער מעצמו את טיפות המים שנשרו עליו.

כשהנרי הגיע לכניסה למערה כבר כרע בן על ידיו וברכיו, חצי גופו בפנים והלפיד הכבוי תחת זרועו. הנרי מיהר לבוא בעקבותיו והתנגש בטעות באחוריו. "אל תידבק אלי, בסדר?" אמר בן והחל לבעוט בו. אחת הבעיטות פגעה באפו של הנרי, עוררה בו עיטוש ושילחה עווית של כאב בעינו.

המחילה המובילה אל תוך המערה הייתה צרה, וכאשר זחלו דרכה חסמו גופיהם את כל האור הבא מבחוץ.

"יש פה דובים?" שאל הנרי וחש זיפי רפאים על עורו.

"החור קטן מדי, טמבל." קולו של בן היה עמום.

הסלע הלח חיבק את האחים כאשר נחלצו מן המעבר ולא ראו דבר, ואז פתאום נעלמו הקירות הקרים. האוויר נעשה שופע ירק, קריר ורחב. הנרי גישש בידו בחלל החשוך ולא חש דבר. הם ישבו רגע שותקים בחלל הריק, קרובים זה לזה, ברכיהם צמודות. הנרי ניסה להרגיע את נשימתו כדי שתישמע רגילה – המערה הגבירה כל צליל קטן. בן הדליק גפרור והלהבה הדקה הבהבה ובקושי האירה את המעגל הקטן בין שניהם. הוא קירב את הגפרור אל הלפיד והלהבה זעה ואז תססה וכבתה. הוא הצית גפרור שני והלפיד נדלק, בער בעוז ומילא את החלל בעשן שריחו כחציר שרוף.

"אני לא מאמין.” האור המוזר של האש עיוות את פניו של בן שעמד ונופף בלפיד סביב סביב. "זה מדהים."

המערה הייתה מעגל כמעט מושלם של קירות סלע חלקים עם קרקעית מאובקת חרוצת גומות.

"מדהים," אמר הנרי, אבל המועקה שחש בבטנו לא נעלמה כשהביט בצללים החדים החולפים על פניו של בן.

כמטר או שניים מהאחים נפל משהו מן התקרה ונחת לרגליהם. הם התקרבו והביטו מלמעלה אל הגוש הכהה, ואז הרימו את עיניהם וגילו מעליהם מרבד שחור רוטט. עוד לפני שמוחו של הנרי הספיק לקלוט מה רואות עיניו, הפיל בן את הלפיד וזינק החוצה מן המערה. בעלטה הגמורה ששררה עתה הלם המראה בהנרי כמו ברך הנשלחת אל בטן – תקרת המערה רחשה עכבישים שחורים גדולים. הנרי פנה לרוץ החוצה אך לא ראה לפניו שום אור. לרגע תהה אם משהו גרם לו להסתובב קודם ועכשיו הוא רק מעמיק אל תוך המערה פנימה. זרועותיו רעדו כשגישש באפלה וניסה להבין איפה הוא נמצא. הוא נגע במשהו רך, שלח את ידו וחש את האריג הנוקשה של ז'קט הג'ינס של בן, נגע בכתפיו הגרמיות. הנרי דחק בגבו של אחיו אבל בן התנגד בעקשנות וחסם את היציאה בגופו. גרונו של הנרי נשנק ואנקה חנוקה בקעה מתוכו – קול חייתי. "בני, תן לי לצאת." הנרי רעד עתה בכל גופו ודמעות זלגו על לחייו. "בבקשה." צעקותיו הפכו לצווחות נואשות והדהדו בכל רחבי המערה עד שנדמה היה שכלל אינן שלו. הוא נחבט בקירות כאחת הציפורים הכלואות בכלובים עם עלות היום. ואז, פתאום, הכול נפתח – אור זרם סביב גופו של הנרי והוא הגיח מפתח המחילה, שרוע בעפר וזרועותיו מתנפנפות מעל גופו.

"תוריד אותם ממני," צווח הנרי. "תוריד אותם."

"אין שם כלום," אמר בן, גוו כפוף ועיניו דומעות מרוב צחוק. הוא מחה את הדמעות שציירו פסים על לחייו, וידיו המלוכלכות הותירו על פניו רצועות של צבעי מלחמה. הנרי ידע ששום דבר לא קרה ובכל זאת לא הצליח להפסיק לצעוק ועיניו היו פרועות ופעורות אל היער הסובב אותם. בן לפת את כתפיו וטלטל אותן. "די, סתום כבר." אבל הנרי לא חדל. "סתום כבר, סתום כבר, תחתונית בכיינית שכמוך,” אמר בן והדף את הנרי ארצה.

הנרי התיישב בעפר וטעם של דם על לשונו. "אתה אמור לשמור עלי," אמר וניסה לכבוש את יפחותיו.

"אתה צריך ללמוד לשמור על עצמך," אמר בן. "אחרת אנשים תמיד יגידו עליך דברים."

הנרי השתתק ובן השאיר אותו יושב על האדמה והלך הביתה לבדו.

בזמן ארוחת הערב התנועע בן באי-שקט בכיסאו וכמעט הפיל אותו פעמיים, עד שאביהם שאל אם הוא צריך ללכת לשירותים ואמם הטיחה את המזלג בשולחן וגרמה לאחיהם התינוק אלי לצחוק. ואז פלט בן את הסוד וסיפר על המערה שגילו, כל הפרטים – המחילה הסמויה שמצא, הלפיד שהכין, העכבישים הענקיים ששרף. הוא דילג על החלק שבו הנרי בכה. למען האמת הוא סיפר את הסיפור כאילו הנרי לא היה שם כלל, והנרי היה צריך לצעוק כדי לגבור על קולות האחרים: "גם אני הייתי שם, שתדעו לכם." הנרי חטף פליק מפני שחצה את הנחל וגם בן חטף פליק מפני שנתן לו לחצות. למחרת ביקש אביהם מבן להראות לו איפה נמצאת מערת העכבישים, אבל הנרי נדרש לחכות בבית, כעונש. כל אחר הצהריים ישב ליד החלון והביט בשולי היער ההופכים לצללים.

הם הביאו הביתה בצנצנת חמוצים את אחד העכבישים המתים. אביהם אמר שאף פעם לא ראה דבר כזה והאחים רבו על הצנצנת כל הערב. הם הפכו אותה והפכו אותה והצמידו את חוטמיהם לזכוכית ובחנו את הזיפים על רגליו המעוקמות של העכביש, את הכיסוי העורי של גופו, את עיניו הזאביות.

"זה שלי," אמר בן. "אני מצאתי את הדוגמה הזאתי."

"אבל זה לא שייך לך," אמר הנרי.

"אז למי כן?"

"לאלוהים."

אמם לא הרשתה להם להחזיק את הצנצנת על השולחן בזמן ארוחת הערב. "איזה דבר דוחה," אמרה.

אחרי הארוחה הוציא בן את הזכוכית המגדלת והביא אנציקלופדיה מהסדרה שקיבלו מאביהם. הוא שרטט את העכביש וכתב בלטינית את חלקיו – cephalothorax, pedipalps, chelicerae. בראש הדף כתב ARACHNID באותיות גדולות ובולטות. בן הסתיר את הציור בזרוע מגוננת כך שהנרי נאלץ לשרבב את צווארו כדי לראות משהו. אלי התרומם ונתלה על כיסאו של הנרי, רגליו השמנמנות מתנדנדות בקצב בעוד הוא מוצץ את ברכו. הנרי חטף את צנצנת העכביש והצמיד אותה אל פניו של אלי, מעווה את פיו ונוהם אליו. "אני צריך לראות אותו," אמר בן, חטף את הצנצנת בחזרה והניח אותה בזהירות מול ציורו. הנרי הסתכל רגע באלי ואז התכופף וצבט את קפל העור הרך שמאחורי ברכו. כשהתינוק צעק ונפל ארצה, הוציאה אמם את ראשה מן המטבח. "מה קרה?"

"לא יודע," אמר הנרי וליטף את השיער הדק על ראשו של אלי. "הכול בסדר, תינוקי, הכול בסדר."

מאוחר יותר בערב נעל הנרי את דלת האמבטיה ופשט את בגדיו. הוא צחצח את שיניו במרץ מול המראה עד שקצף דשן זלג מפיו אל משטח השיש. עם הפנס בעין הוא נראה כמו דבר דוחה. הוא נהם ככלב מוכה כלבת ואז ירק את משחת השיניים לכיור. הוא העביר את ידיו על זרועותיו ועל רגליו הצנומות ועל הצלעות המזדקרות מחזהו ולחש cephalothorax, pedipalps, chelicerae.

מישהו הלם על דלת האמבטיה. "צא כבר," צעק בן.

אחרי שבן השלים את ציורו והאחים היו לבושים בפיג'מות, הם הסתכלו באביהם שארז את צנצנת העכביש בתוך קרטון וליפף אותו בנייר דבק. מחר על הבוקר הוא ישלח אותו לבדיקה במעבדה בוויקטוריה. את ציורו של בן הצמיד למקרר.

מאוחר יותר באותו ערב בכה אלי וישן במיטת הוריו, ולהנרי היו סיוטים אבל הוא לא סיפר לאף אחד.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של הנרי כשהתעורר למחרת בבוקר הייתה: היום יום ההולדת של בן. הוא הדף מעליו את הסדין אבל המשיך לשכב במיטה ובחן את הדוגמאות שהטיל וילון הגלילה על התקרה. הצורות השתנו והפכו ממשולשים שמנים למעוינים צנומים ולרמחים ארוכים ואז נעלמו. הנרי החליט שהיום הוא ישנה את עצמו. הוא כבר ניסה זאת בעבר, אך ללא הצלחה. תמיד כששב למיטתו בערב ידע שנשאר בדיוק כפי שהיה. אבל הבוקר היה נחוש לא להיות כמו הנרי הקודם. הוא סירק את שערו לאחור, במקום בשביל באמצע, והתאמן בדיבור במבטא הבריטי ששמע פעם ברדיו.

מסיבת יום ההולדת נערכה באגם והשמש זרחה, אבל רוח קרירה דילגה על פני המים והקימה גלים שהצליפו בחוף. בשמים שייטו עננים שמנים שכמו נלקחו מתוך ספרי ילדים וצללים שחורים נשרכו בעקבותיהם על פני האגם. הנרי עזר לאמו לקשור בלונים כחולים לשולחנות הפיקניק והבלונים פרפרו ברוח והתחרו על תשומת הלב. בן וחבריו התאספו לאכול נקניקיות ולפתוח מתנות. אביו של הנרי הוציא את המתנה האחרונה מתחת לשולחן הפיקניק, ובתוך ההשתוללות הכללית עזר הנרי לבן לקרוע את האריזה. בן הניף גבוה מעל לראשו את רובה האוויר החדש – דייזי רֶד רַיידֶר עם טעינת רובה ציד וקת מעץ מלא – והכול הריעו, אפילו הנרי, כי היום הוא היה אחר. אחרי המתנות נכנסו כל הילדים לאגם. הנרי עמד רגע קל על החוף לצד אביו ואז רץ במלוא המהירות אל תוך המים.

"תיזהר, הנרי. תיכנס רק עד גובה הראש," קראה אליו אמו.

"תיזהר, הנרי," לגלג אחד הילדים.

הנרי זינק אל תוך המים בקפיצת בטן והקור צמרר את עורו וקטע את נשימתו. הוא חבט בזרועותיו ובטש ברגליו וחיכך את כפות רגליו באבנים שבמים הרדודים והתנשם כשגלים הוטחו בפניו. הוא רצה לחזור אל הביטחון שבחוף, אך כעבור רגע ראה שרגליו עדיין מסוגלות לגעת בקרקעית האגם ושהוא יכול להתקדם בקלות ורק להעמיד פנים שהוא שוחה כמו שאר הילדים. אם יגלה שהתרחק יותר מדי ויאבד את תחושת החול בין בהונותיו, פשוט ישכשך ויסתובב ויחזור. מגע המים לא היה עוד צונן אלא נעים והנרי החל לחוש שלווה תחת העננים הטהורים והאווריריים הנסחפים בשמים. צעקות וצחוקים ניתרו על פני המים והוא צף והתקדם. "הֶלוֹ," אמר במבטאו הבריטי העליז לכל ילד שנקרה בדרכו. "הֶלוֹ, הֶלוֹ." המים היו צלולים, בהונותיו הבהירות כשכשו כיצורים חיים בין האבנים הנוצצות שעל קרקעית האגם. הילדים התיזו מים זה על זה ובאוויר התעופפו טיפות זעירות שפגעו בפניו המחייכות של הנרי. הוא התרחק עד שהגיע לרציף, שם זינקו בן וכמה חברים בקפיצות פצצה אל תוך המים והוא צף מתחת, חסר משקל בין התומכות המכוסות קורים. מבעד לקרשים צפה ברגליהם היחפות של הנערים מתרוצצות על הרציף ומפעם לפעם נעץ את אצבעו בין הקרשים ודגדג את כפות רגליהם. "תפסיק עם זה, הנרי," צעק בן אי-שם מלמעלה. ראשו הופיע, משתלשל מקצה הרציף, "אני רואה אותך."

הנרי החל לדשדש בחזרה אל עבר המים הפתוחים ואז קפץ מישהו מהרציף ונחת עליו והוא שקע מתחת לפני השטח. הוא בלע כמות גדולה של מים והבהלה זינקה בגופו כשניסה לשוב ולעלות אל פני המים. כף רגל פגעה בו בצד הראש. הוא שלח יד להיאחז במשהו והרגיש גוף לפניו. אצבעותיו לפתו את הבד הרופף של בגד הים שהתבדר סביב רגליו הדקות של מישהו. הנרי נאחז בבגד כדי לעלות מתוך המים, אבל המכנסיים צנחו והוא לפת אפוא את אחת הזרועות שהדפו אותו והצליח לעלות למעלה, מתנשם ומשפשף את עיניו כדי לסלק את המים.

"אתה משכת לי את המכנסיים," צעק הילד והדף את הנרי בחזרה מתחת למים.

כשהנרי שב ועלה, כל הילדים צעקו וכבר החלו להתרחק ממנו בשחייה הרחק אל תוך האגם או טיפסו ועלו אל הרציף. הילד הביט בהנרי בתרעומת כשעלה בסולם והחזיק את אחורי מכנסיו כאילו הנרי עלול לנסות למשוך אותם ממנו שוב. הנרי שקע עד שרק אפו נותר מעל פני השטח. "סליחה," אמר, אבל המילה נלכדה מתחת למים. הוא שמע את ההברות הולכות לאיבוד בבועות. אביו הגיע אליו בתנועת גלישה וחפן ועמס אותו על כתפו, כפי שעשה כשהנרי היה קטן, ולקח אותו עד שולחנות הפיקניק. כשהלכו על החול שמע הנרי מישהו אומר תחתונית. תחילה חשב שהמילה באה מאביו, אבל אז הבין שדמיונו מתעתע בו. כשחזר והתיישב ליד השולחן עמדו שוב כל הילדים בשורה בקצה הרציף ושיחקו בתורות בקפיצות פצצה.

במטבח התלכסן אור הירח מבעד לחלון והתיז אור ממשטחי השיש. הנרי ישב ברגליים משוכלות על השולחן ושתה כוס מים, למקרה שהעכביש יקום לתחייה ויימלט מהצנצנת, אבל אז נזכר שהעכביש כבר בוויקטוריה. על המקרר להט הדף הלבן סביב קווי ציורו של בן. הנרי הביט בתמונת העכביש עד שעיניו החלו לקרטע ורגליו החלו להתנועע.

קודם לכן באותו ערב צחצחו הנרי ובן שיניים יחד ליד הכיור, ואז ירק בן ופנה אל הנרי ואמר: "כל החברים שלי חושבים שאתה מוזר." הנרי משך בכתפיו ואז, בפה שעדיין הקציף ממשחת שיניים, נשך את בן בכתפו.

אלי בכה שוב באותו לילה ולא הניח להנרי לישון. הנרי רצה להיות במיטה עם הוריו אבל לא יכול לבקש כי אביהם כעס שנשך את בן. הוא נשאר אפוא על המיטה העליונה, הסתכל בבן הישן וחשב על המערה. הוא חשב שזה יכול להיות מקום מחבוא טוב, ואם יסגרו אותו טוב, שום דבר לא יוכל לחדור פנימה.

למחרת היה יום ראשון והנרי ובן ירדו אל מגורי הפועלים. מדי יום ראשון ויום חמישי הם אספו בקבוקים במנסרה ואחסנו אותם בארגזים מתחת לצריפים. מדי שבועיים העמיסו את הבקבוקים הריקים על סיפון האצ'אק שהגיעה לתאסיס והביאה מצרכים ואספקה נוספת. הם קיבלו תמיד המחאה שנרשמה על שם אביהם והוא היה פודה אותה ומחלק את הכסף ביניהם. בשבוע מוצלח הרוויח כל אחד מהם ארבעה דולרים. בדרך כלל נדרש להם אחר צהריים שלם, כי הם אהבו להציץ מהחלונות אל המטבחונים והמיטות עם שמיכותיהן הסתורות. אם התמזל מזלם ראו בגדים מלוכלכים על הרצפה או אוכל שנותר על השולחנות – קליפות ביצה או קרומי לחם דביקים מריבּה ואכולים למחצה – שרימזו איזה מין אדם עשוי לחיות שם. כשהיה להם זמן חיפשו דברים מעניינים בפחי האשפה, אבל היום התקדם בן במהירות וארגז הבקבוקים שקשק כשרץ ממרפסת למרפסת.

"מה אתה ממהר?" שאל הנרי.

"יש לי אימון בקליעה."

"עם מי?"

"ציפורים."

בצריף הבא היה משהו שגרם לבן להאט את צעדיו. הוא התכופף ושלף מגזין מפח האשפה ותקע אותו מאחורי מכנסיו. הנרי הלך בעקבותיו לחלקו האחורי של צריף מגורי הפועלים והם ישבו יחד על בול עץ. בן הוציא את המגזין. "רוצה לראות משהו?"

"בטח," אמר הנרי.

בן הפך לאט את הדפים הצבעוניים, על כל אחד מהם אישה עירומה, לפעמים כמה נשים עירומות גוהרות או נוהמות כחיות.

"איזה הכי מוצאת חן בעיניך?" שאל בן.

"לא יודע."

"אתה צריך לבחור." בן הושיט לו את המגזין.

הנרי עלעל בדפים עד שהפכו לטשטוש ורוד. "לא יכול."

בן גלגל עיניים וחטף את המגזין מידיו של הנרי.

"מה תעשה עם זה?" שאל הנרי.

"אשמור." בן גלגל אותו ושב ונעץ אותו במכנסיו. "אתה אפילו לא יודע מה זה, אז מה אכפת לך."

"אני כן יודע מה זה."

בשובם הביתה, עלה בן בריצה במדרגות וחזר עם רובה האוויר שלו. "אפשר לבוא איתך?" קרא הנרי אחריו. בן עבר ממש לידו ופנה לעבר העצים. הנרי חזר הביתה, הניח לדלת הרשת להיטרק אחריו ונכנס לאמבטיה להסתכל בעצמו במראה. העין הלכה והשתפרה, שולי הפנס הצהיבו כאגס שהבשיל יותר מדי. הוא הסתובב בבית בחוסר שקט כחצי שעה ואז יצא החוצה.

היער המה מרעש והשמש זרמה היישר מבעד לענפי העצים וחיממה את קרקעית היער עד שהאוויר הדיף ריח ירוק ושופע. הציפורים דיברו אל הנרי ופטפוטן היה כה רם עד שהתבלבל ולא ידע היכן בדיוק המערה ועצר שוב ושוב ותהה אם בן עומד מאחורי אחד העצים לפניו ומכוון אליו את רובה האוויר.

הנרי החזיק פחית של דלק שלקח מהמוסך ומתחת למיטתו של בן מצא את הגפרורים שגנבו. הנחל בעבע סביב האבנים כשעבר לגדה השנייה. הוא ידע שצריך לשפוך את הדלק באמצע המערה כדי שהמדורה תהיה גדולה מספיק. הוא ירד על ברכיו וזחל לאטו דרך המחילה כדי שלא להפיל את הפחית. הריח הטחוב של הסלע מילא את נחיריו כשהמערה נפתחה סביבו והטמפרטורה צנחה. הוא עצר את נשימתו והוריד את ראשו כדי שלא להציץ במאות הגופים הישנים מעליו. הכול דמם – הצליל היחיד היה השכשוך הרך של הדלק בפחית המתכת, וגם הוא חדל עד מהרה. כל הבהילות אזלה מגופו ושריריו התרופפו, כפי שהתרופפו תמיד כשעמד על שפת אגם. הוא ישב בשיכול רגליים במרכז המערה ואחרי זמן מה ירדה עליו שלווה. העכבישים עסקו בענייניהם ושום דבר לא הפריע לו. זרועותיו ורגליו הזדקרו בזוויות חדות והשיער שעל עורפו סמר בשורות של זיפים. בקצות האצבעות חש דגדוג של קורים דקיקים דמיוניים.

הוא היטה את הפחית והריח המתכתי המתקתק נשפך והתפשט על קרקעית המערה. הצליל הזה עורר הכול לחיים ואלף רגליים רשרשו מעל ראשו. הוא מיהר החוצה והותיר אחריו שובל, הפחית היטלטלה בין ברכיו והריח עקב אחריו עד הירוק המהמם שבחוץ. הוא ניער את הפחית לוודא שהיא ריקה והיטה את הפיה כדי לפזר את הטיפות האחרונות סביב רגליו. ברכי מכנסיו היו רוויות דלק. הוא הוציא את חפיסת הגפרורים עם ציפור הבר האדומה על העטיפה ונשכב על בטנו כדי להיטיב לראות את המסלול הרטוב המתפתל בעפר ואת המרחק בינו לבין פתח המערה. הוא זחל לאחור על גחונו, כלטאה, ורחרח את האדמה. אצבעותיו גיששו אחר הגפרורים וכמה מהם נשרו לפני שהצליח להצית אחד ולהבעיר את הקו. המשעול רשף והוא קפץ על רגליו.

כאשר הגיעה האש למערה דחק הדף פתאומי את האוויר מריאותיו וינק את הצלילים מכל העולם סביבו. הוא נפל ארצה ואור השמש סימא אותו מבין העצים ואז הוא נבלע במהלומת חשיכה.

כשפקח את עיניו ראה את בן, פיו פעור, כמו דג נשנק בקרקעית סירה. בפנים משולהבות מעונג הוא ריקד סביב ראשו של הנרי ורק אז משך והרים אותו וניער את העפר מגבו. הפיצוץ העיף את הנרי כמטר או שניים. חיוך התפשט על פניו של הנרי ובן צחק עוד יותר, והצליל המושתק הגיע לאוזניו של הנרי כאילו הוא צף ועולה אל פני המים מעומק רב. הוא שמע את קולו המעומעם של בן חוזר שוב ושוב: "אתה בסדר." בדרך הביתה רכן בן אל הנרי, זרועו כרוכה סביב כתפו, וצעק לתוך אוזנו: "עפת כמו ציפור."

כל העיר שמעה את הפיצוץ. הוא העיר את אלי משנתו ושילח את אמו במרוצה אל מדרגות הכניסה. הוא הרעיד את כל החלונות בשכונה והזניק ציפורים לחלל האוויר. בעיר קפאו אנשים בצמתים, כיסו את ראשיהם או הביטו אל השמים. הכול תהו היכן היה הפיצוץ הזה. אמו ואביו של הנרי שוחחו על כך בארוחת הערב ובן והנרי קבעו את עיניהם בצלחות ואכלו בשתיקה.

מכתב הגיע מוויקטוריה אך הצנצנת לא הוחזרה. העכביש סווג כעכביש בית מצוי, או Parasteatoda tepidariorum. בן הפך את המערה הלא מיושבת למצודה עם דלת בד ופנסי מחנאות שהאירו את חלקה הפנימי. הנרי לא חזר כמעט אף פעם למערה, וכאשר עשה זאת, חש תמיד שלא בנוח, כאילו אינו שייך. אבל על ההתפוצצות חשב הרבה, אם כי רק בלילה, כששכב לבדו במיטה. לפעמים היה רואה שביל של אש יוצא מקצות אצבעותיו ומתפשט אל העולם. לפעמים היה שומע את קולו של בן אומר אתה בסדר. אתה בסדר.

נילס אולגרסון או נילס אנדרשון, או אלוהים יודע איך קראו בדיוק לבחור הזה, התעורר בבוקר נובמבר אפלולי במצב רוח רע: שממת החודש השתרעה לפניו במלוא תפארתה, כמו דרך ארוכה ללא מוצא. בתחילה חשב לעצמו, שמה שמדכא אותו זאת העבודה שלו. אולגרסון, או איך שלא קוראים לו, היה זבן בחנות נעליים לא רחוק מהפטרייה, בבירגרירלס גאטאן, מקום יוקרתי, מחירים שלא מהעולם הזה, חתיכות מכל הצבעים מסביבך כל היום, ואתה תקוע עם הנעליים הדפוקות ביד. לפטישיסט של נעליים, היה חושב לעצמו לפעמים, זה בלי ספק סוג מסוים של גן עדן, אבל מה שהוא גן עדן לאחדים, אינו אלא גיהינום לאחרים. אוננות סוערת שהיתה יכולה לפרוק את המתח שצבר במהלך היום, לו, כפי שאמרנו, היה פטישיסט של נעליים, גם היא עונג שניטל ממנו. הנעליים, של פראדה, של באלי, של ג'ימי צ'ו, כולן היו רק מחסום בינו לבין הבחורות שבאו לקנות אותן. הוא היה עבורן רק מלצר הנעליים, מין קולב שאוחז בקופסאות בזמן שהן מודדות, מודדות ומודדות.

איזה רגליים שאתה רואה בעבודה שלך, היו מקנאים בו מדי פעם החברים המעטים שאותם היה פוגש בפאב הגרמני באודן פלאן, בימי חמישי בערב. איזה רגליים, היה אולגרסון אומר להם, איזה רגליים. אתם חושבים שבאות אלי דוגמניות? תשכחו מזה. כולן באות אלי: אלה עם הקרסוליים העבים, אלה שאין להן שום קרסוליים בכלל, אלה שיש להן שיערות שחורות וצפופות ברגליים, כפות רגליים עם פטריות, כפות רגליים מיוזעות ומסריחות, תאמינו לי, זה לא מה שרואים בפרסומות. וגם לא מה שמריחים.

נובמבר העצוב בחודשים, חשב לעצמו אולגרסון בינו לבינו באותו בוקר עגום. חג המולד עוד נורא רחוק, הקיץ כבר מאחורינו, כסף לאיזה קפיצה קטנה למיורקה, בטח שאין לי, מה לעשות? אין מה לעשות, ענה לעצמו. פשוט תמדוד עוד ועוד נעליים בחנות של כהן עד שתמצא משהו יותר טוב. בשנים האחרונות היו מתחילים פרנסי העיר לקשט את העצים העומדים במערומיהם כבר באמצע נובמבר לקראת החג, אבל אפילו זה עוד היה רחוק.

קרון הרכבת התחתית שאליו נכנס בתחנה באנחדה דאלן היה דומם. דומה, שכל היושבים בו התמסרו לדיכאון נובמבר ולא הוציאו מלה. נו, חשב לעצמו אולגרסון, שיצלצל כבר איזה טלפון סלולרי לפחות, אבל שום צליל לא נשמע.

כשהגיע לחנות בתשע וחמש דקות, הזעימה אליו בעלת החנות פנים, כאילו איחר בשעה ולא בחמש דקות. הוא ניסה לחייך אליה, אבל היא לא נענתה לו. אני יוצאת היום לצהריים וכבר לא אחזור עד לסגירה, הודיעה לו. טוב, אמר, ולא הצטער. נוכחותה בוודאי לא היתה דבר שיתגעגע אליו.

בשתיים שלושים ושלוש, בעת שהיה שקוע במין נים ולא נים, היא נכנסה לחנות. שום דבר מיוחד, אם תשאלו אותי. לא גבוהה, לא יפה, לא צעירה. כבת ארבעים ואולי יותר, בהירה, אבל לא בלונדינית. פנים נעימים, רכים, אבל לא מקומטים עדיין. רגליים? בסדר, אבל כבר ראיתי גם יפות יותר. מידה 42. סליחה, אמרה, אני מחפשת נעליים. כן, בבקשה, אמר, בואי, תיכנסי, אמר לה. מה בדיוק את מחפשת? היא חלצה את נעליה ואמרה, משהו נוח. נו, חשב לעצמו, עוד איזה סבתא עם כסף, ששום דבר לא נוח לה והיא אוספת נעליים למאות, כדי שאולי בין כל הזוגות, יהיה אחד נוח. הוא הביא את הזוג הראשון: משהו שנשאר מהעונה הקודמת במחיר מציאה ממש. 5000 קרונות. שחורות, עקב נמוך, עור שחור. של מה העור הזה? שאלה הגברת, כשהיא ממששת את הנעל, מלטפת אותה, מחככת את חרטומה בלחיה ולרגע נדמה היה שהיא גם טועמת אותה בלשונה. זה עור, אמר. לא יודע בדיוק, סתם עור, אבל נעליים יפות, כדאי לך למדוד.

הגברת מדדה את הנעליים והתחילה להתהלך בהן ברחבי החנות. היא הלכה עד לקצה החנות ובחזרה וכמי שמנסה להתרשם מהן לעומק, חזרה שוב על ההליכה הזאת ושוב, עד שאולגרסון נתקף איזו אי נוחות קלה, כאילו לא הבין מה בדיוק רוצה הגברת הזאת.

היא הסירה את הנעליים והניחה אותן בצד. הייתי רוצה אולי משהו קצת אחר, אמרה. אולי אלה? שאל והגיש לה זוג נעליים חומות, סגורות, מהקולקציה החדשה של פראדה, רק דגמים בודדים במידה 42, שיוצרו למען הקולקציה הסקנדינבית, עקב טיפה יותר גבוה. מתאים לחורף, או לפחות לתחילת החורף, אמר לה. כן, בשנה שעברה בכלל לא ירד פה שלג. מדדה. זה קצת צר, אמרה. טוב, חשב בינו לבין עצמו, ישר ראיתי שיש לך רגליים של איכרה סלבית. היא בטח מאיזה מוצא פולני, ארץ בלטית, הורים שברחו הנה אחרי המלחמה, אולי אפילו יהודייה למחצה. אף על פי שרגליים כאלה כבדות, זה לא מתאים ליהודיות. דווקא מתוך כל המחשבות האלה נתקף פתאום טירוף קל. הוא גמר אומר בנפשו למצוא לאשה הזאת את הנעליים שיימצאו חן בעיניה. הוא הביא זוגות נוספים, בתחילה רק את הדגמים המקובלים ואפילו כמה זוגות של סנדלים, שנשארו לו מהקיץ, כאלה עם רצועה שבשום אופן אסור לה לנעול, כי אין לה מספיק קרסוליים בשביל זה, ואחרי שתי שניות שתנעל אותם, הם יהפכו לקבקבים, ואחר כך עוד ועוד נעליים, שחורות, חומות, אפורות ולבנות.

עד שפתאום זה בא לו, והוא הבין מה היא מחפשת. כדי לבדוק שלא הגזים ושלא יגרום לכך שתלך להתלונן עליו בעוון הטרדה מינית בתחנת המשטרה שבמורד הרחוב, התחיל בזוג נעליים שנשתכח מהעונה הקודמת בקצה המחסן: זוג ירוק בהיר, כצבעה של צפרדע נחלים שראה פעם בעת שנסע עם הוריו לבקר את סבא וסבתא שלו בדלרנה. "טיטה פו לילה גרודה!" (הבט בצפרדע הקטנה) אמרה לו סבתא כשטיילה איתו ביחד על גדת הנחל שזרם ליד הבית שלה. בערב הציעה לו לרחוץ באמבטיה שמחוץ לביתה. אחרי שהסכים ברפיון, סידרה סביבה בולי עץ שאותם הדליקה, מילאה את האמבטיה במים וכשהתחממו, הכניסה אותו פנימה. מכיוון שכבר היה גדול, וקרא כמה ספרים ובעיקר בדיחות על מנהגי הקניבלים בגיניאה החדשה כלפי המיסיונרים שבאו לנצר אותם, חשש, שגם לסבתא יש כל מיני רעיונות כאלה ושאולי תבשל ממנו מרק. אבל אחרי שישב כמה זמן באמבטיה, הוציאה אותו סבתא מהמים, ניגבה אותו היטב, למרות שכבר היה גדול, עזרה לו להתלבש והושיבה אותו לאכול שבלולי שמרים בקינמון, כאשר אהב. היא בעצמה התכבדה בשבלול אחד וקינחה בכוסית של אקווה ויט, לא לפני שהרשתה גם לו לטבול את לשונו בתוך הכוסית. הטיפה שטעם סחררה את ראשו וגרמה לו לצחוק. את התחושה ההיא, שאותה חש כשישב ביער על ספסל מעץ ליד שולחן מעץ לא מעובד אחרי הרחצה, אכל שבלולי קינמון וטעם אקווה ויט, ניסה לשחזר אינספור פעמים בכל הרפתקאות ההשתכרות שלו ומעולם לא הצליח לחזור עליה.

ירקרק, אה? שאלה אותו הגברת וזיק ניצת בעיניה. ובזמן שמדדה אותן, הלך להביא את הדבר האמיתי וחזר ממעמקי המחסן עם הקופסה שידע שבתוכה נמצא מה שהיא מחפשת. כדי לא להיראות בטוח מדי בעצמו, מה שחשב תמיד שהוא מתכון לכישלון, אמר באדישות, אולי כאן יש משהו שיתאים, אפילו בלי להביט בה. כשפתח את הקופסה ידע שצדק: זוג נעליים אדומות, מהסוג ששום אשה שמכבדת את עצמה לא תנעל, היו מונחות בתוך הקופסה, במידה 42, גדולות, חצופות, יפהפיות ודורשות את שלהן. והעקב? לא מאוד גבוה ולא מאוד דק, אבל כזה שמבליט יפה את התחת ויוצר חלומות מתוקים על מה שמתחתיו. היא לא אמרה כלום. היא הוציאה נעל אחת מתוך הקופסה והביטה בה. כשמשהו מעניין אותך באמת, את לא שואלת איזה עור זה, חשב לעצמו. נחמד אמרה. אהממ… אמר, לא רוצה להישמע גס.

אפשר למדוד? בוודאי שאפשר. היא התיישבה, הוא ישב מולה על שרפרף המדידה כשכף נעליים בידו. להרף ניסה להציץ מתחת לשמלתה, בין רגליה. אשה שנועלת נעליים כאלה ידע, מסוגלת לכול. לא היה צורך בכף הנעליים, רגליה, גדולות ורכות החליקו פנימה כאילו נתפרו עבורה. היא קמה והתהלכה כמה דקות בחנות. יפה? שאלה. יפה מאוד, ענה הפעם. או קיי, אמרה בלי לשאול למחיר, תארוז לי בבקשה. אני לוקחת אותן. מחשבה חלפה במוחו, איפה היא תנעל אותן, איפה? אבל מכיוון שידע שיש לו עוד המון נעליים לסדר, כי בחנות היו מפוזרים עשרות זוגות נעליים וגם צריך לארוז את הנעליים יפה יפה בשקית של כהן סקור (נעלי כהן) וגם לקבל את הכסף – 10,000 קרונות – ניסה להתרכז בעבודה ולהתעלם מהזקפה שפקדה אותו זו הפעם הראשונה מאז שהוא מודד נעלי נשים.

הוא לקח את הנעליים, הניח אותן בקופסה, שם את הקופסה בתוך שקית הנייר המהודרת של הפירמה וניגש לקופה. 10,000 בבקשה. היא הוציאה כסף מזומן ושילמה בלי היסוס. תודה, אמרה, לקחה את השקית והלכה.

הוא נשאר עם כל הנעליים, השעה היתה ארבע אחרי הצהריים, כבר היה חושך בחוץ. הוא הדליק את האורות בחנות ונזכר שהוא רעב. אין דבר, חשב, קודם אסדר את החנות ואחר כך אולי אזמין לי משהו מהקפטריה ממול. הוא החליט שקודם יסדר את הנעליים השחורות. אסף את כל הנעליים, מיין אותן לפי הדגמים ואז לפי המספרים, ושידך אותן זו לזו, עד שהשכיב אותן ביחד בתוך הקופסאות המתאימות והחזיר אותן למחסן. את אותו הדבר עשה גם עם הנעליים החומות, האפורות והלבנות ולבסוף כשהגיע לקופסה האחרונה, פתח אותה וגילה שבמקום זוג נעליים, יש בתוכה נעל אחת ירקרקה ונעל אחת אדומה. הוא ניסה לחפש את הנעל הירוקה השנייה או את הנעל האדומה השנייה, אבל אחרי כמה דקות ואולי פחות, חשב לעצמו, אלוהים אדירים, הרי במקום זוג נעליים אדומות, נתתי לה נעל אחת אדומה ונעל אחת ירוקה, איזה אידיוט אני! אם יהיה לי מזל, והיא באה ברכבת, עברו אולי רק כמה דקות מאז שיצאה ואולי אצליח עוד לתפוס אותה ולתקן את מה שקלקלתי. הוא לקח את הקופסה שבה היתה נעל אחת אדומה ונעל אחת ירקרקה ורץ החוצה. הוא לא נעל את החנות, אלא מיהר אל תחנת הרכבת בקו האדום, ששם, משום מה, חשב שאולי ימצא אותה. במדרגות הנעות שיורדות אל תוך התופת ההולמת של קווי התחתית של סטוקהולם פתאום ראה ראש שנראה לו כמו ראשה. כשאיכשהו הצליח לפלס את דרכו אל עבר הראש הזה התברר לו שמדובר בראש של אשה צעירה בהרבה ושאין בידה שום שקית של נעלי כהן. הוא המשיך לרוץ, לרדת, לחפש אותה במעמקי האדמה ולמה דווקא שם? מי אמר שלא נכנסה לאחת החנויות האחרות ואולי לבית הכלבו של הנורדיסקה קומפנייט, למה דווקא בתחתית? אבל הוא הרגיש שהתחתית היא המקום שבו ימצא אותה והוא רץ הלאה ובדיוק כשהגיע את תחתית המדרגות הנעות, הגיעה הרכבת ובלי להביט ימינה או שמאלה, קפץ ועלה עליה והחל לחפש בין הקרונות. הוא ניסה לעשות זאת בעדינות כמה שאפשר. גם ככה נראה לעצמו מטורף, התחיל לחשוב על זה שהחנות נשארה פתוחה ומה יהיה אם פתאום תגיע גברת כהן, בעלת החנות, ותראה שהשאיר את החנות פתוחה וברח ומה יהיה אם ייכנסו גנבים, ישדדו את הקופה או את הנעליים ויברחו, אבל כל הדברים הללו היו רק יתושים טורדניים אותם סילק ממחשבותיו אל מול המשימה הגדולה והאמיתית שניצבה מולו: למצוא את הגברת שקנתה אצלו את הנעליים להשיב לה את הנעל האדומה ולקחת ממנה את הנעל הירקרקה. 

או, אמר בלבו באחד הקרונות האחרונות, נדמה לי שאני רואה אותה. הוא ניגש אליה ושוב נוכח לדעת שטעה.

סטוקהולם אינה עיר גדולה, אבל לך תמצא אשה, שאת שמה אינך יודע, וכל מה שיש לך זה את מידת הנעליים שלה. בסלוסן ירד מהרכבת. שוטט על הרציף כמה דקות, מביט במים המתכהים, תולה מבטו בחלונות שאורות החלו לעלות בהם. הוא היה מיואש. לעולם לא ימצא את האשה הזאת והוא מוכרח למצוא אותה.

הייאוש השתלט עליו אבל הוא החליט שייסע בכל קווי הרכבת לאורכה ולרוחבה של סטוקהולם עוד באותו ערב. מזל, חשב לעצמו, שאני לא גר בניו יורק או בלונדון. ואגב המחשבה הזאת עלה על הקו שממנו ירד בכיוון השני ונסע עד לאוניברסיטה. עכשיו עשה זאת ללא התלהבות: הוא סקר את הקרונות, עבר אותם אחד אחד, ניסה להביט בנשים שישבו בהן בלי שיחושו במבטיו, ולא מצא אותה. הוא נסע בקו האדום ובקו הירוק ובקו הכחול ועד סמוך לחצות הלילה הגיע אפילו אל קווי הפרוורים שתדירותם היתה הולכת ופוחתת ככל שהשעון התקדם.

ואז עלה בדעתו, שנעליים מסוג זה יימצאו אולי על רגלי אחת הנערות במאורות המפוקפקות של העיר. לא שהיה לו הרבה ניסיון בעניין, אבל זכר לפחות שתיים מהן, האחת ברחוב פלמה והשנייה בדרוטנינג גאטאן ובטח שם, ליד המאורה בדרוטנינג גאטאן יימצאו לו גם מאורות נוספות. הוא הלך למאורה בפלמה ששמה "נערות ברזיל", אף על פי שלמיטב הבנתו לא היתה שם אף ברזילאית אחת אפילו. מאורה עם כרטיסי כניסה, עם חותמת של מס שעשועים בגובה של 40 אחוז, לתנאים הסוציאליים של הבנות. הבנות שהסתובבו שם על הבמה היו מכל מיני ארצות, אבל לא מברזיל. הן היו כולן בהירות גוף ושיער, סובבו את גופן ואת רגליהן מסביב לעמודי חשק בתאורה מעומעמת ואולגרסון חשב לעצמו שצריך המון חשק כדי להתגרות מהן. הן חייכו בחיוך קבוע ולרגליהן נעליים גבוהות עקב: שחורות בעיקר, אבל אפילו זוג אחד צהוב, ומכל מקום, לא היו בהן שום נעליים אדומות.

משם הלך ברגל את כל הדרך עד למאורה בדרוטנינג גאטאן ושם, הרבה אחרי חצות הלילה, בין מעילי העור המיובאים מטורקיה בחנויות שהיו עדיין פתוחות נתן בידו אדם מהוגן למראה כרטיס שאין לטעות בו. התמונה שהייתה מודפסת עליו היתה של נערה רעולת פנים אמנם אבל פטמותיה העירומות חוברו זו לזו בשרשת זהב דקיקה ועדינה שהיית צריך לבהות בתמונה במשך כמה דקות כדי להיות בטוח שהיא אכן קיימת ואינה פרי דמיונך, וערוותה, עניין הרבה פחות מרגש מבחינתו, נצבעה באדום לוהט. "בוא לראות מה יודעות הנערות שלנו לעשות" אמר הכיתוב שעל התמונה. מי היה מאמין, חשב אולגרסון בלבו ונתן לאדם שנתן לו את התמונה להוליכו בין המעילים התלויים אל מעמקי החנות ושם, אחרי ששילם אבל לא קיבל שום כרטיס, בקיר האחורי, נפתחה דלת מרופדת ומאחוריה חשב לרגע, שהנה מצא אותה, כי בוהק ירקרק לכד את עינו בעת שצפה בקרקס הנערות מאיסטנבול כפי שקראו למה שהתרחש על הבמה באותה העת. הנערות שיחקו כשהן עירומות לחלוטין ורק נעליים ירוקות גבוהות עקב לרגליהן במשחקי כדור שונים כשהן משתמשות ברגליהן במקום בידיהן, מה שהפך את המשחק לסטטי מאוד מבחינה ספורטיבית, אבל בעל יתרונות אחרים. בתחילה שיחקו בכדורעף והעבירו את הכדור מעל לרשת אנה ואנה, ואחר כך שיחקו במשחק שהיה אמור להזכיר כדורסל ובמהלכו ניסו, גם, באמצעות רגליהן בלבד, לקלוע לסל כדורים שהיו קטנים מכדורי הסל המקובלים ועל פי הכללים מותר היה ללוכדם בכל איבר מאיברי הגוף. אוף, אמר בלבו, כנראה שיש עבודות יותר גרועות משלי. כשהתחיל לסגת משם ראה שהנעליים הירוקות שלרגליהן מעוטרות בחרמשי ירח.

בשעה הזאת, אפילו רחובות העיר הגדולה בסקנדינביה היו ריקים למדי. טוב, אמר, עשיתי את שלי. אני חוזר לחנות. נקווה שעוד נשאר שם משהו.

הוא נכנס לחנות שנותרה פתוחה כפי שהשאיר אותה שעות רבות קודם לכן. עד כמה שהצליח להתרשם בשעה הזאת, נשאר הכול במקום. הוא נעל את הדלת, הפעיל את האזעקה והלך הביתה, מרוקן לחלוטין.

למחרת, כשעלה על הרכבת באנחדה דאלן, התיישב במקומו ונסע לנעלי כהן, פתח את הדלת וחיכה ללקוחות שיגיעו. פתאום, בתוך האפלולית שבחנות, ראה אותה יושבת על אחת מספות המדידה. חיכיתי לך, אמרה. נתת לי את הזוג הלא נכון. כן, אמר ולא שאל איך בדיוק הגיעה לשם ואיך לא ראה אותה כשחזר לשם בלילה. הוא הלך למחסן והביא את הקופסה שהשאיר שם לפני כמה שעות. הנה, קחי, אלה הנעליים שלך, אמר. חיפשתי אותך בכל סטוקהולם. באמת? אמרה. דווקא נסעתי הביתה ובדרך ראיתי שטעית, אז חזרתי ומאז אני מחכה לך. לא הבנתי לאן נעלמת.

הוא פתח את הקופסה, הוציא את הנעל האדומה, קיבל מידה את הנעל הירקרקה, שידע באותו רגע, שכבר לא תימכר לעולם, כרע ברך לפניה ואמר, תרשי לי, תרשי לי בבקשה לנעול לך את הנעליים.

 


 

*מתוך: "אווזים: רשמי מסע בשוודיה", הוצ' אפיק, 2019. 

    1.

עשרים ואחד לשמיני תשעים וחמש, קו 26, ארבעה. עשרים וחמישי לשני תשעים ושש, קו 18, עשרים ושישה. שלישי לשלישי תשעים ושש, קו 18, תשעה עשר. זה קל: שלוש, שלוש, שמונה עשרה, תשע עשרה. צריך רק לזכור את השנה. תשעים ושש?

היא הורידה את עיניה אל המסך בזהירות, מבקשת ללכוד את השורה הנכונה, רק לוודא שזכרה נכון, היא לא רוצה לרמות, אבל השורות בטבלה רבות כל כך, תשעים ושש תשעים ושש תשעים ושבע תשעים ושמונה, והנה באמת כבר סוטה העין לשורה סמוכה, מדרחוב בן יהודה (פיגוע משולש) חמישה, רביעי לתשיעי תשעים ושבע, היא לא זכרה את זה אבל זה בסדר, את שנת תשעים ושבע היא עוד לא שיננה, והיא נודדת שורה אחת למעלה, כן, תשעים ושש, היא זכרה מצוין, יש לה סיכוי טוב במבחן הזה, ומעוּדדת היא מתחילה מחדש, ועכשיו כולל שלושים לשביעי תשעים ושבע שוק מחנה יהודה, פיגוע כפול, ששה עשר, ורביעי לתשיעי תשעים ושבע מדרחוב בן יהודה משולש חמישה. היא צריכה בכלל לזכור את הכפול, המשולש? היא סקרה בזריזות את המסמך, "DOC.פיגועיפ" – זה ניחם אותה איכשהו, גם המזכירה שהיא אמורה להחליף, זאת שתבחן אותה על הטבלה מחרתיים, גם היא כנראה טעתה לפעמים, אבל יש טעויות ויש טעויות – והיא רואה שאין הרבה כאלה, כפולים-משולשים, אולי שלושה-ארבעה, וממילא היא מבינה שאין ברירה, אלה הפיגועים החזקים באמת, זה לא המקום לזרוק זין.

סוגריים קטנים – חובקים ספרה, 1 – בישרו על התרחשות בלשונית הכחולה של פייסבוק, שקברה בתחתית המסך. היא הניחה אותה שם על תקן פרס: כשתגיע לשנת 2000, הבטיחה לעצמה, כשתגמור לשנן את העשור הראשון, תוליך לשם את העכבר, תגדיל את החלון לכדי מסך שלם, תבדוק מה התחדש אצל החברים שלה ותרשה לתנועה החיה, המנחמת, העולה מן העמוד המתעדכן לרמוס תחתיה את העמודות השחורות ולגרש קצת את המוות. על אף שהיא רק בתשעים ושבע היא מתפתה להציץ מה קורה שם, אולי כי היא חושדת שזה לא הפרס שקיוותה לו, ובאמת ארנון כותב בצ'אט, לא נראה לי שאני כבר אגיע היום… שפוך, וההודעה נדמית לה עקמומית, השלוש נקודות, השפוך, והיא מתנפלת על המקלדת אבל נקודת ההתחברות לצ'אט כבר לא ירוקה, והיא מתחרטת על רגע של תקווה מיותרת בטרם חמקה מפיגועים נקודה דוק, ובינתיים ארנון כבר פלש לשינה, או גרוע מזה, הוא ער עכשיו מאחורי נקודה אדומה.

היא חושבת בכוח על ההרוגים חסרי השם שלה, עוד לא לגמרי שלה, עוד לא קיבלה את העבודה, עשרים ואחד באוגוסט תשעים וחמש קו עשרים ושש ארבעה, עשרים וחמישי בפברואר תשעים ושש קו שמונה עשרה עשרים וששה, מנסה להתרכז באסונן של נשים חסרות צורה, אבל ארנון לא בא, הוא לא בא, ואסונה הקטן, העלוב, גואה בלבה שוב ושוב, עד שלא נותר שם מקום לשום דבר מלבדו.

ג'ושוע שרט את הדלת. היא שמרה את הקובץ על הדסקטופ, כאילו עלולים המתים לקום מאחורי גבה, להתמעט או להתרבות, לשים ללעג שעת שינון שלמה, ויצאה אליו בעד לחרך צר בדלת, הודפת בעדינות את בטנו ברגלה עד שסגרה את הדלת מאחוריה והרימה אותו בשתי ידיה והושיבה אותו לצדה על הספה בסלון. אבל החתול קם מתחת לידה הנחושה ללטפו ולהושיבו ולהצמיתו אל המושב, והלך שוב אל דלת החדר, והיא הרימה אותו שוב והוא השתחרר מאחיזתה ודידה מאוכזב אל המרפסת.

היא התביישה על שִמחתה באין רואה: מאז התחילה לצאת עם ארנון לפני כמעט שלושה שבועות היו שעותיה בבית נתונות למאבק בחתול, שביקש להיכנס לחדר דרך הֶרגל; אבל ארנון היה אלרגי, "שאין דברים כאלה", ותיאר לה איך פניו מתנפחות ונשימתו מתקצרת בכל פעם שנקרה חתול על דרכו, ורק כשנשבעה שגם בהיעדרו מן הבית יורחק החתול מחדרה ונקיונו יישמר, רק אז הסכים לבוא.

בביקורו הראשון כאן סיפרה לארנון שג'ושוע שייך בכלל לשותפה שלה. ממילא מה הסיכוי שיצליח ביניהם, ואם יצליח זה כבר לא ישנה: לא החתול יפריד ביניהם. את בגדי השינה שלה, הספוגים בשערותיו של החתול, היא כלאה ליתר בטחון בשקית גדולה מחוץ לחדר, בתוך ארון מרוחק בקצה המסדרון, ולבשה במקומם חולצה חדשה, לא מסוכנת.

כעת נדמה לה שהחתול מתחיל לוותר, על אף שהרוויח את זכויותיו ביושר. אבל היחסים שלה עם ארנון פשוט תלויים בזה, ולבה מייסר אותה פחות משציפתה. 

לפעמים, כשהרגישה שאהבתה אל ארנון מופרזת, שמוטב לה להישמר מהתאהבויות כאלה, היתה מדמיינת את פניו של ארנון מתנפחים ואת קומתו מתכווצת, מגחיכה אותו בכוח עד שגם חוכמתו תקטן ופניו היפים יאבדו כל חן. אבל מהר מאוד פקע קפיץ הדמיון, וארנון היה חוזר למידותיו.   

    2.

תשיעי לשמיני אלפיים ואחת, סבארו, חמישה עשר; שלישי לתשיעי אלפיים ואחת, רחוב הנביאים, ללא, אנוש אחד. בהתחלה ניסתה לשנן גם את מספר הפצועים, זה הופיע שם, בטבלה, אבל די מהר היא ראתה שזה לא הולך, זה לא נורמלי, והחליטה לדלג על פיגועים בלי הרוגים – בטבלה הם כונו "ללא" – ולפצות את הפיגוע או את מעסיקיה הפוטנציאליים בשינון הפצועים קשה ואנוש, גם אם לא היו הרוגים בכלל. 

המרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה שכן בבית אבן רחב מידות במושבה הגרמנית, ששלט מלבני גדול שנתלה בחזיתו הבדילו בגסות משכניו. מנהל המרכז, זה שנתן לה את המשימה הזאת, היה גבר רזה וצעיר להפתיע. הוא הזכיר לה את הבחורים שהיו מסתובבים בקמפוס בחולצות עם לוגו של מפלגות מרכז, מחלקים הזמנות למסיבות המוניות או לכנסים של תאי סטודנטים, צעירים בכוח. הוא אמר, אנחנו בונים פה את המרכז על פי מודל אמריקאי, ובאמת היה המקום מואר מאוד, עיצובו חדש להפתיע, כאילו היו פעולות האיבה פרויקט סטארט-אפ נוצץ. במודעה נכתב: דרושה פקידה/מנהלת משרד, המודעה פונה לשני המינים כאחד.

הם התיישבו בחדר צדדי והוא סגר אחריהם את הדלת. לשווא חיפשה סביבה סימנים של מוות – תצלומים שחורי-מסגרת על הקיר, קלסרים עם קטעי ארכיון על המדף – אבל העדרם לא הקל עליה, להפך; היא ידעה שהוא מוכרח להיות שם, המוות, אורב באיזו פינה, והעדיפה שיראה כבר את פניו. המנהל שאל: אם היית יכולה לבקש תכונה נוספת, שאין לך, איזו תכונה היית מבקשת? היא אמרה: אסרטיביות. הוא הביט בה רגע ארוך מדי, כמבקש להיזכר באיזו טכניקה של ריאיון עליו לנקוט עכשיו, ושאל, ואם היית יכולה לוותר על תכונה? והיא אמרה, קצת אובססיביות אולי, להשקיע את כל כולי באופן מוגזם במטרה, והוא וידא, אז על זה היית מוותרת, והיא אמרה, נראה לי, במחשבה ראשונה, והוא אמר, חבל, אובססיביות זה דווקא דבר שאנחנו מעריכים כאן.

פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה. הוא אמר, טוב, ריכז לפניו כמה דפים והביט בה בשהות אחרונה, והיא ביקשה לומר, תן לי את העבודה הזאת ולא תתחרט, כמו בסרטים, אבל פתאום זה נשמע לה כמו הבטחה למשהו לא הולם, ורגע לא ידעה מה בכלל מונח שם, ביניהם, במרכז השולחן, אם זה המוות שחיפשה על הקירות, על הפרקטים, או אולי סתם, גוש של הדבר הזה שיושב תמיד בין בחורה לבחור, גם כששיחתם רגילה. הוא אמר, ביום רביעי אתם נפגשים עם אילנה, המנהלת משרד שלנו, ולפתע הבינה שהיא בתחרות, שהיא לא היחידה, בינתיים אנחנו ניתן לך קצת חומר ללמוד בעל פה, שתכירי את המאטריה, מה שנקרא, מגיעים לכאן אנשים שעברו דברים לא פשוטים ואת צריכה לדעת על מה מדובר. אילנה כבר תסביר לך.

היא נשלחה אל מנהלת המשרד, שסימנה לה באצבעותיה "רגע" ואמרה אל השפופרת איבה שלום. היא הביטה בה בשעה שטיפלה בענייניו של מישהו, מניחה את השפופרת על שולחנה ונודדת בין החדרים. למה היא עוזבת את העבודה הזאת? אולי ביום רביעי תוכל לשאול אותה, לפני או אחרי המבחן. לבסוף הניחה הפקידה את השפופרת על כנה. מיד נשמע צלצול נוסף. היא אמרה, איבה שלום להמתין רגע, ואמרה לה: אני אתך.

3.

שמונה עשר לשישי אלפיים ושתיים, קו שלושים ושתיים, תשע עשרה; תשע עשרה לשישי אלפיים ושתיים, הגבעה הצרפתית, שבעה.

אחר הצהריים, כשחזרה מהריאיון, היתה להם שיחה מרגיזה. כך היא כינתה אותה, כאילו היא וארנון באמת שווים, אבל באמת חיכתה בקוצר רוח לגזר דינו, ונידונה בינתיים לישון לבד, מקווה שבכך תם העונש.

היא סיפרה לו על התפקיד, פקידה לוכסן מנהלת משרד במרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה, זה ארבעים שקל לשעה, שזה מטורף, זה יוצא יותר מהמלצרות ומשאיר לה כמעט שלושה ימים לאוניברסיטה, והוא שאל, אז קיבלת את זה? והיא אמרה, נראה לי שהם התלהבו ממני, אף שלא ידעה אם זה נכון, אני נפגשת מחרתיים עם המנהלת משרד, בינתיים הם נתנו לי דף נתונים ללמוד על כל הפיגועים שהיו בירושלים, בא לי למות, והוא אמר, את לא רצינית, והיא שמחה רגע, הנה היא מצליחה לעורר בו עניין אמיתי, והוא שאל, מה, כאילו ללמוד בעל פה? והיא אמרה, נראה לי, והוא שאל, את התאריכים, את שמות ההרוגים, את מה? והיא אמרה, הגזמת, את מה שיש בטבלה שהביאו לי, זה תאריכים נדמה לי ומספר הרוגים, לא יודעת, עוד לא פתחתי את הקובץ. הוא אמר, את הפלסטינים שצה"ל מוריד בשטחים אני מבין שלא נתנו לכם ללמוד, ובבת אחת היא התחרטה, היא מוכנה לא לעבוד יותר אף יום אף פעם, רק שהשיחה הזאת תתבטל, רק שתימחק, והיא אמרה, ברור שלא, אלא מה, ככה היא שינתה בשבילו את הטון בן רגע, והוא אמר, ואת סבבה עם זה, והיא אמרה, אני לא סבבה עם זה, אבל זאת עבודה, סתם עבודה, והוא אמר, סתם עבודה זה לא, עבודה שמשננים בה הרוגים בפאקינג פיגועי התאבדות זו לא סתם עבודה, והיא אמרה, לא יודעת, באים לשם אנשים שנהרגו להם אנשים, אני צריכה לקבל אותם, אני לא אגיד לבנאדם חכה שניה ואתחיל לעשות לו ויקיפדיה על הפיגוע, וחוץ מזה גם סתם נראה לי שהם רוצים לראות שאני רצינית בעבודה, זה כמו לשנן תפריטים כדי להתקבל לעבודה במסעדה, לדעת כמה חריף יש בכל מנה, והוא אמר, מה זה, בדיוק אותו דבר, והיא אמרה, אני צוחקת.

הוא אמר, יש בך משהו נורא ממסדי, את יודעת? והיא אמרה, מה, אף ששמעה היטב, והוא אמר, יש בזה משהו נורא ממסדי.

התחשק לה לומר לו שהחתול דווקא כן שלה, והיא שיקרה לו מהרגע הראשון, כשראה את החתול וסיפר איך פעם הוא הגיע כמעט לאשפוז בגלל חתולים כאלה, ושבניגוד למה שאמרה לו היא גם מעשנת מאחורי גבו, ומזל שהיא עושה ככה, כי רק בזכות זה היא שומרת על פאסון, חותכת לפעמים את הפגישה באמצע רק כי היא חייבת סיגריה, ומחטאת את הפה אחרי כן, מחטאת ומחטאת ומחטאת עד שלא נשאר לה כבר טעם. אבל היא לא אמרה כלום.

אחת עשרה לשישי אלפיים ושלוש, קו ארבע עשרה אל"ף, שבעה עשר; תשע עשרה לשמיני אלפיים ושלוש, קו שתיים, עשרים ושלושה.

בערב שלפני המבחן הוא בא. הוא שאל אם גמרה ללמוד, והיא אמרה שלא ממש אבל כבר אין לה כוח, למרות שסיימה. הם ראו קצת טלוויזיה בלפטופ במיטה, ובסוף לא הזמינו שום דבר לאכול. היא שאלה אם הוא לא מרגיש טוב או משהו, והוא אמר, ממש לא, סתם בימים האחרונים אני במצב רוח קצת מוזר. היא שאלה, זה קשור אלי? והוא אמר, קצת, כאילו, במובן מסוים אני מקנא בך. היא הסתכלה בו בתקווה קטנה והוא אמר, היכולת הזאת, לכבות את המוח, לא לשאול שאלות, לדקלם מה שאומרים לך, לקחת את הכסף ולחזור הביתה לערב מול הטלוויזיה – נראה לי שזה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים.

הוא לא הביט בה כשדיבר, עיניו נעוצות במסך. היא הביטה בו עוד רגע וייחלה שיחזור בו, שיפיס את העלבון, אבל צדודיתו לעגה לה.

כשנרדם, קמה מהמיטה והלכה במסדרון הארוך עד קדמת הדירה, פתחה את דלתות המזנון החום שהשאיר שם בעל הבית והוציאה שקית ניילון, קשורה בקשר נחוש מדי. היא קרעה אותה בידיה וחילצה את חולצת השינה הישנה שלה, מגואלת בשערותיו של החתול. היא לבשה את החולצה וחזרה אל המיטה. לבה הלם בַּשקט. שביעי לחמישי, אלפיים ושלוש עשרה.


*"הסיפור 'איבה שלום' התפרסם לראשונה בגיליון מס' 1 של כתב העת המקוון 'המוסך'." 

האדיה היתה מבקרת אצלנו עם אמהּ, והיינו מכינים שיעורים ביחד, תחת הגפן בימי שמש, וליד התנור בחורף. ספריה היו קרועים תמיד – היא לא אהבה לא את הספרים ולא את בית הספר, ואני הייתי כובש את כעסי עליה ואומר בלבי: "לא נורא, היא יפה ולבנה כמו חלב, ועיניה נוטפות דבש, וצמותיה יפות, ראויות שגבר ייתלה בהן או שיולך בהן אל גני הנצח. יפהפייה אינה זקוקה לבתי ספר. היא המדע, והיא התרבות, והיא השירה, והיא הפרס.

הייתי מוכיח אותה על שהיא מזניחה את ספריה. לאביה יש דלי של דבק, חשוף תמיד לאוויר, לא כמו הקופסה הקטנה שלי שמשב של רוח מייבש אותה. מיום שגיליתי את פלאי הדבק הלבן המרפאים את פצעי הספרים הייתי להוט לתקן ולכרוך ספרים, ותיקנתי לה את ספריה ואת מחברותיה ונהניתי מריחו הטוב של הדבק ומהקרום שלו שנוצר על אצבעי, והסרתי אותו בשמחה כמו שהיום פושט את עורו של הלילה.

נודעתי בשכונה כמתקן הספרים. ההורים היו שולחים אליי את ספרי הקוראן שלהם והייתי מאחה את דפיהם שאצבעות הזמן הפרידו ביניהם. למדתי לתפור את שדרות הספרים ולתקן את כריכות ספרי הקוראן שבמסגד. המתפללים אסרו זאת עלי, כי אלו ספרי ההקדש המוסלמי  אבל כשהוסחה דעתם, שקדתי לתקן אותם.

היינו שכנים, חלקנו סמטה צרה וארוכה שאין בה מקום אלא לשני אנשים המשלבים את ידיהם על גדותיה של תעלת אבן. בכל הכפר כולו לא היתה עוד סמטה כסמטה הזאת.

דלת ביתנו פונה אל דלת ביתה של האדיה. לדלת ביתה יש בריח של נחושת והיא מצופה אבץ מקושט, כי אביה של האדיה נגר. באמצע הסמטה יש יובל שאוסף את טיפות הגשמים ומוביל אותן לתעלת מים מתוקים. האדיה אהבה נהרות ואהבה לעשות סירות, ואני אהבתי לכרוך ספרים ולעשות מלכודות לציפורים. היא אהבה לקרוע ואני אהבתי להדביק. ספינות הנייר שלה היו עשויות היטב, וספינותיי היו עולות על שרטון ומתהפכות ושוקעות לקרקעית.

אמי בקשה עבורי את ידה של האדיה מאמהּ כשישבנו באחד מימי החורף סביב התנור, צלינו ערמונים, והרחנו את קליפות התפוזים הצלויות המבושמות. אמהּ של האדיה הסכימה, והאדיה חייכה לאות הסכמה. אמרתי לארוסתי: כשנתחתן, אתקן לך אך כל הספרים שלך, קרעי אותם כמה שתרצי. אבל קרה משהו בלתי צפוי: האדיה התבגרה פתאום, כבמטה קסמים. היא התבגרה ואירסו אותה במרמה מאחורי גבי. יפהפיות מתארסות במהירות הבזק, נקטפות כביכורי ענבים בשלים מאשכולותיהם בקיץ.

כשהזכירה אמי לאמהּ שהאדיה מאורסת לי, אמרה האם שאני אסור לה משום שאני אחיהָ ליניקה. אמי חלקה על אמהּ בדבר מספר ההנקות שאוסרות נישואין, היא אמרה ששתי הנקות אינן אוסרות. ואמהּ של האדיה אמרה שהיא הניקה אותי לשובע שנה תמימה. הלוואי שנשארתי רעב, "ולוואי שלא היינו גדלים עד היום ולא היה הצאן גדל" 1.

נדמה לי שאמי רימתה במספר ההנקות, מתוך ייאוש, כי הבינה שבנה המשחק בגולות וצד ציפורים בעזרת מלכודות ותולעים לא ידביק את האדיה במרוץ הגדילה וההתבגרות גם אם ישתה נהרות של חלב ודבש.

לא כעסתי מאוד כי עודני אחיה, ואין יפֶה מזה שהאדיה היפה, שכמוה כאמהּ חווא היתה בִּן לילה לאישה כלילת-יופי, אחותי היא. הודיתי בתבוסתי ואמרתי: אשלים עם אחד משני הדברים הטובים: אהוב מנצח או אח מובס.

אבל האדיה השתנתה ושוב לא שאפתי אלא שתענה לי בברכי אותה לשלום. כפרפר היתה עוברת לידי בסימטה הצרה – היא בדרכה אל בית הספר ואני בשובי ממנו, שכן הבנים היו לומדים בבוקר והבנות אחר הצהריים. הייתי מברך אותה לשלום והיא לא השיבה והמשיכה ללכת, כאילו עברה לידה רוח רפאים! או שאני רזיתי ואין היא רואה אותי עוד, או שארוסה ציווה עליה להחרימני. היא הפכה לפרפר ואני נותרתי דבוק לקרקע בדבק לבן ככריכה של ספר. נשאתי עמי את קופסת הדבק לכל מקום, מבקש להדביק את העננים לשמיים, ורחוב לרחוב, וצפון לדרום. אחר כך עף הפרפר הרחק הרחק, אל ארץ ונהר גדול בה וסירות  ענקיות שטות בו.

האדיה עזבה את בית הספר ונערך לה טקס כתיבת הכתובה ונחגגה לה חתונה גדולה, שטעמה היה כטעם טקס קבורה. כריכת הכתובה הייתה הכריכה היחידה שאיני בטוח שהייתי מתקן אילו נוכחתי שהיא קרועה. ביקשתי מאבי שיתקין לביתנו דלת יציאה אל הרחוב במקום אל הסימטה, שנהיתה לי צרה מאוד ובתעלה שעברה בה נערמו שברי ספינות הנייר שעלו על שרטון ובקרקעיתה נקברו אוצרות של זיכרונות. הייתי לבֵּן סורר ומורה, ובן סורר מעורר את כעסו של אלוהים. אפילו בחגים סירבתי לבקר בבית אמי השנייה, אום האדיה, שהיניקה אותי שבע הנקות מורעלות ומשׂביעות.

אמי ניחמה אותי ואמרה, בעודי קורע את קרומי הדבק הלבן מאצבעי הפצועה: "אתה תגדל, ילדי, עצמי ובשרי, בבת עיני, ותתקן את ספרי כל העולם, ותישא אישה יפה ממנה אלף מונים, ואני אגדל לך את ילדיך ואשיא אותם לבתולות גן עדן." ושוב לא ראיתי את האדיה, ואין לי תמונה שלה. הלוואי שהייתי שומר את אחד מספריה הקרועים. כתב ידה היה עקום, אותיותיו עולות ויורדות, קטֵנות וגדֵלות,  והנקודות היו מרחפות סביב פרחי האותיות כדבורים, אבל אני אהבתי אותו והייתי משתכר ממנו. ביקשתי ממנה שתכתוב את שמי בדבש על ספריי, על מחברותיי ועל הקירות כאילו הייתה כוכבת קולנוע, כאילו היה כתב ידה ציור אמנותי אלמותי.

מֵי הנהר בכפרנו יבשו, הרוחות לא נשבו בכיוון הרצוי לסירותיי והן טבעו ביבשה והתנפצו. אוצר גולות הזכוכית שלי בגוֹניהן השטניים אבד במצולות אוקיינוסים, זיכרונותיי נדבקו זה לזה בדבק עד שנמחו. איחיתי אלפי דפים במשחה הלבנה, הדביקה, וצדתי מאות ציפורים והפרחתי אותן שוב בתקווה ובציפייה לבשורות טובות, אבל לא מצאתי יפה מהאדיה. לבי נותר קרוע ודפיו הצהובים התפזרו לכל רוחות השמיים כעלים בסתיו. ציפיתי להאדיה שתאחה את עור ליבי ואת דפיו האובדים, כמו שאיחיתי אני את ספריה ואת מחברותיה.

היא שכחה את אחיה שינק עִמהּ את חלב אמהּ ואת הדבק הנובע מחזה אמי. שכחה את אהובה שהפליג עמה בימים, וגר עמה בעשרות איים נידחים, ורעה עמה עדרי צבאים ופילים ודינוזאורים מבויתים בעלי מקור, אהובה שעדיין נושא עמו את קופסת הדבק כַּמעשנים בכל אשר ילך וינדוד, מבליג על כאב צלעו השבורה, ומתקן, בדבק רוחו הלבנה שעורה נפשט, אלפי ספרים, ספרי אהבה ופילוסופיה, קודש וחול, מדע ושירה, ערביים ומתורגמים מלשונות שדים ואנשים ולהג ציפורים, ותר אחרי רוחה בין השורות ומאחורי צללי המילים ותחת הריסות המספרים, ואחרי ריח קליפות התפוזים המדיפות ניחוח בשמים על גחלי הכיסופים.

בילדותי בשכונה, לא היה אחד שלא קרא לי, במעין שם גנאי, מתי כספי או כספי. על שם המוזיקאי האשכנזי ברוך הכישרונות, שלהיטיו כיבבו בשנות השבעים והשמונים במצעדי הפזמונים.

יום אחד, טסתי מברלין לתל אביב, ובאופן מקרי לחלוטין הושיבו אותי לצד מתי כספי. לא היה איש בינינו. רק אני והוא באותו מושב. הסתכלתי עליו, הוא היה צמוק מהתמונות שהיכרתי בתקשורת. שיערו הפך דליל. שפתיו כמעט שנעלמו. הוא היה חיוור לחלוטין. ונראה שלא רצה שום קשר עם העולם מסביבו, וקל וחומר, לא רצה שאני אפתח בשיחה עימו. היינו שנינו קרובים מתמיד. והתלבטתי רבות האם לספר לו שבכל הילדות שלי קראו לי בשמו, כשם גנאי אשכנזי, רכרוכי, לאדם שלא צוחק, לועגים לי מבלי לחסל אותי לגמרי. אך לא העזתי לפצות את הפה. הרגשתי שזאת המחווה שלי אליו, לא להפריע לו, לשמור על הפרטיות של אדם, שתמונתו ושיריו הפכו לנכס הציבור.

ידידתי דניה גם הייתה על הטיסה. היא התחילה שיחה פרועה עם הדיילת על מזרחיות דווקא מכל הנושאים בעולם. ואף ציינה את שמי, כמשורר מזרחי שנמצא על הטיסה. אחרי כשעה של טיסה. דניה ניגשה אלינו וצעקה בקול גדול "מתי." ולרגע אחד שנינו הסתובבנו לכיוון שלה. היא לא הכירה את מתי כספי, ולא ידעה שהשימוש בשם הפרטי גרם גם למתי כספי להסתובב. חייכתי. ליקום יש דרכים מצוינות לסגור מעגל, אם כל החיים קראו לי מתי כספי, מגיע גם למתי כספי עצמו, להסתובב פעם אחת לכיוון של מישהי שקראה לי.