לו יש את השטח שלו ולי את שלי. בהפסקות אנחנו אוכלים ביחד, צוחקים. אני מביא את השתייה והוא מכין את האוכל. בהתחלה הוא היה מכין הכל חריף, בכוונה לפגוע בי. לא נתתי לו לנצח. אחרי כמה חודשים כבר לא הרגשתי יותר את החריפות – לא בכניסה ולא ביציאה. הוא היה מרוצה מזה. ״עכשיו אנחנו כמעט שווים, בצלחת" – הוא אמר לפתע ושינה את ארוחת הבוקר שלנו, משקטה לחלוטין לטיפה יותר מוזיקלית. לפעמים כשהוא חתך את החביתה על הצלחת הייתי מדמיין איך הוא מנגן על כינור; היה בתנועות שלו משהו שהזכיר לי את הקשת שרוקדת על צוואר המיתרים. הוא היה חותך לרצועות. ״בסוף גם לא תשתה חלב,״ הוא חייך ולגם את השלוק האחרון מכוס הקפה שהכנתי.

ככה בלי שיחה מראש ובלי תכנונים היינו יושבים לאכול ביחד. לא הכרנו יותר מדי ולא ניסינו להתעמק. יושבים איש מול רעהו, אוכלים ושותים. בודקים את מנהגי השני ולפעמים מתנסים בעקבותיו. הוא לא היה שואל אותי מה אני אוהב ואיך אני מעדיף ואני לא הייתי שואל אותו. כל אחד ייצר את המנה המושלמת שלו וחלק עם האחר. ״בסוף גם לא תשתה חלב״ היה הרמז הראשון להעדפה אחרי יותר מחודשיים. תמיד הוא חיכה שאסיים, ורק אז הוציא סיגריה וערם את הכלים. הכיור היה בשטח שלו.

בהתחלה לא ידענו איך לפנות אחד לשני. הוא היה קורה לי אתה ואני הייתי פונה אליו בתור ההוא. ״ההוא שם, לימון,״ ידענו את השמות האחד של השני אבל זה לא ממש שינה. ידענו מראש שנבלה ביחד כל כך הרבה שעות שהעדפנו למתוח את רגעי ההכרות כמה שיותר. היינו זרים שחיים כמו אחים: אחד מגבה את השני ללא מילים ובלי בקשות. אחד מגיע מוקדם, שני הולך מאוחר, ובימי הלחץ מחליפים תפקידים בשביל לשמור על שפיות.

הוא לא ידע להתקדם טכנולוגית. מבחינתו האמנות הייתה בשימור. את הכל הוא הכין בסכין קטנה ומאוד חדה. היו לו סכיני שף של גלובל שהוא קיבל במתנה אבל הוא התעקש לחתוך הכל בסכין קטנה משוננת, בדיוק כמו אמא שלו: ״לעשרה אנשים היא מכינה עם סכין כזאת – כל החיים.״ האמת שהוא לא ידע מה לעשות עם הסכינים. את הכל הוא למד עם הקטנה. הוא היה קורא לה עזיזה והיא הייתה מארחת לו חברה בבקרים הריקים. בזמן שאני חותך מלפפון אחד הוא מכין סלט לארבעה. לפעמים אני חושב שלא רואים את הידיים שלו בזמן שהוא חותך. לפעמים אני מסתכל על התוצאה ולא על הפעולה.

אצלי יש מזגן, אצלו יש ונטה. כשחם הוא נעמד אצלי ומתקרר, עומד באמצע הבר כמו ניצב, ידיו פרוסות לצדדים ועיניו עצומות. הוא מחבק את הרוח מהתקרה ואני הולך לעשן לתוך החור שבקיר המטבח. לפעמים אני מרגיש שבתוך החור הזה מסתתרת הארה. השעות שאני מעביר בבהייה בו – גם בשחור יש גוונים. האמת שהחור הזה מסתיר רק הרגלי צריכה אובססיביים. מצדו השני של החור לפעמים שומעים מוזיקה. גרה שם תיירת. אנחנו מזהים את קולה ושומעים אותה לפעמים בוכה, לפעמים צוחקת. היא לא הרבה בבית; נודדת. הוא כבר כותב עליה סיפורים בראשו. עוזר לדמיין בזמן שעובדים. לי יש אנשים מדברים ועוברי אורח שואלים, לו יש מאכלים וסיפורים.

בארוחות הצהריים המאוחרות אין גבול לשקרים. זה הזמן לפרק את כל מה שהצטבר במהלך היום. לפעמים בטעות נכנס תוכן רציני לשיחה ומיד בהינף יד ומשיכת טפנד על פרוסה משתיקים אותו ועוברים הלאה. כל מחשבה, אפילו הכי טיפשית, יוצאת: ״לפני נייר טואלט היו מנגבים עם לחם ברמן, זה דו שכבתי,״ ההוא צחק ותפס זית שחור גדול. הייתה לו ב׳ חזקה וריש מתגלגלת, כשהיה אומר ״ברמן״ זה נשמע כמו "איש דוב" באנגלית.

העבר תמיד העסיק אותו – לא היה לו על מה לחשוב בעתיד. הוא תמיד חשב שאם נבין איך התפתחנו נדע איך להמשיך לצמוח. אני העדפתי לשכוח את כל מה שכבר ידעתי – הפלגתי לדמיונות עתידיים. לא עניינה אותי צמיחה. רק השתנות. המצב הקיים היה לי טוב; שקט. לא היו הרבה סערות וכלום לא גרם לי לשנות את הרגלי. גם בעצב הייתי שמח, כל עוד העצב היה שקט. ״שלווה היא מצרך נדיר״ תמיד אמרתי. כל עוד היא ישְנה עדיף לשהות בה. דמיינתי עתיד שבו שנינו בעבודה אחרת אבל בעצם הייתי מדמיין את אותו המצב בדיוק רק במיקום שונה. על הדרך לשם פחדתי לחשוב, כנראה זה הצריך ממני להיות אקטיבי בדמיון.

היה לו בית שהוא בנה, הוא סיפר לי פעם. הרוב היה מעץ. המטבח לא היה גדול מדי, ״בשביל שלא יכנסו לי בין הרגליים,״ הוא הסביר. היה חדר לתחביבים ולאוטו והבית חיכה למשפחה שתמלא אותו: ״אצלנו זה הפוך, אתה מבין. קודם כל בונים בית ואז מחזרים אחרי משפחה שתגור בו, אתם רודפים אחרי אישה ואז נלחמים על דירה,״ – הוא תמיד פלרטט בשעשוע, במחשבות שבין פרקטיקה לרומנטיקה.

ככל שעברו הערבים הלך והשתנה השיח. בבקרים הכל היה זהה. חוזרים לנקודת ההתחלה. עד הצהריים כבר היו כמה עניינים פתוחים שחשבנו שהצלחנו לשכוח. הערב היה הזמן לדבר;  תמיד בשעה תשע וחצי. אחרי זרימת הלקוחות האחרונה הוא היה קורא לי למטבח: הייתי אורח בממלכה שלו – יושבים על ארגזי חלב, ארגז שלישי עומד כשולחן, אוכלים בהנאה את הנשנוש האחרון ליום. זה היה הזמן שלו לפרוח. להשתמש בשארית המרכיבים היומיים ולייצר דבר שימלא את שנינו עד למחרת בבוקר. אני הייתי מכין קנקן גדול של תה ומסנן את העלים. הייתי ממתיק את התה מראש בשביל שהוא לא יבקש סוכר באמצע האוכל ובשביל שלא יתאמץ יותר מהרגיל. אחרי התה היינו שומרים על הבר בתורות, בזמן שהשני מעשן על המדרגות מחוץ לקפה ונושם את הבריזה הראשונה של הלילה. הרוח תמיד הייתה מזרחית שם. באותה נקודה ברחוב הפלמ"ח המבנה המטפס של הבניינים ניווט את הרוח כך שתמיד נשברה בשיכון הגבוה. המדרגות שנחנו עליהן מוקמו בכיכר הקטנה שבתחתיתו. גם אם הסופה באה ממערב, הרוח באה ממזרח.

הימים עברו והחברות ביננו נהייתה דבר ברור. לא היה צריך לדבר כי כבר הכרנו הכל אחד אצל השני: לאיזה צד הוא מערבב את הקפה ומה אני מרגיש כשאני קונה סיגריות אדומות.

אוגוסט 2006. בצפון הצדדים חוגגים כבר עשרים יום והוא לא יכול לחזור הביתה, בעיקר כי לא יתנו לו לצאת שוב. הוא ישן במחסן ומתקלח אצלי. הצעתי לו מיטה והוא סירב. הוא לא מאמין בשמאל למרות שהוא יודע שאני כן ואוהב, אבל הוא לא סומך על שאר הדיירים: ״לפחות ימנים אומרים שהם שונאים מראש, אצלכם אשכנז הכל סודי, זאלאמה. בפנים כולכם גזענים. אם לא עלינו אז פנימה – כמונו.״ הוא אמר את זה וידעתי שהוא צודק לרוב, ידעתי שכל מה שהוא אומר הוא האמת, האמיתית, שלו.  

כעבור יומיים הודיעו בצפון על הפסקה בחגיגה – יותר מדי אבדות. הרוח בעיר הקדושה החלה להירגע אבל נשארה טעונה. זאת הפעם האחרונה שהוא בא להתקלח אצלי. הוא כבר יכול לחזור הביתה, הוא רצה לבוא נקי ומסודר, להראות להוריו שאין סיבה לדאגה.

היו לו שני אחים קטנים ומוכשרים, שניהם תלמידים, ואחות אחת שרקדה כל יום. הוא היה מסתובב עם תמונה שלה בארנק וכשהיה קונה מתנות הן היו בשבילה. בתקופות של אי שקט בין העמים נשברים החוקים, השקט שנשמר בהסכמה הדדית ביום יום מופר, ושלטון חדש מתעורר. שנאה מתעוררת בשני הצדדים ואלו שהיו אוהבים שוכחים.

הכביש אל הכפר צר יחסית ואין בו כמעט נוכחות של כוחות הביטחון או בכלל. ליהודים אין מה לחפש שם. מספרים על פיתה עם דונר כבש אמיתי ואיכותי, לא יותר מזה.. פעם צייד כישרונות בייסבול יהודי סיפר לי שהוא חושב לתפוס משליכי אבנים וללמד אותם לזרוק – את הכישרון כבר יש להם.

הוא חזר הביתה בחצות. הוא לא היה רגיל לראות סירנות ליד הכפר. הילדים חשבו שהרכב הגדול המתקרב הוא רכב צבאי והחלו רוגמים אותו באבנים בכל הכוח. אלא שזאת היתה אמא שלו, שהסיעה את אחיו ואחותו חזרה הביתה. אחותו נהרגה במקום ואחיו נפצע קשה. מבחינתו, לא היה הבדל גדול אם מי שזרק את האבן היה יהודי או ערבי. הכעס היה מספיק לדורות. הגורם הראשוני הוא הכיבוש שכפה את המציאות הזאת.

 ההוא כבר לא בירך לבוקר טוב. מאותו יום הייתי דוד וכל שידעתי שכחתי. מאותו יום הוא הפך להיות נאסר ואני הייתי מהאויב.

 
 

הייתי רק בן עשר, אך יכולתי להבין כי משהו חמוּר קרה. אמי דאגה לסגור את דלת חדרנו בכל פעם שנפתחה לבל נשמע את ההתלחשויות הנרגשות בסלון. "ישיבות סודיות" מעין אלה התקיימו בביתנו אך ורק לצורך דיון בעניינים חשובים ביותר. רוב הזמן חדר הילדים היה פתוח אל הסלון, אפילו במפגשי הקפה ותה הבבונג. נשות השכונה והמשפחה היו מנשקות אותנו בזו אחר זו עם כניסתנו לחדר ועם יציאתנו ממנו, ותמיד אותו משפט בפיהן:

"אללה ישמור אתכם."

נראה היה שאחותי בת השתים־עשרה הבינה את מה שקורה בסלון טוב יותר ממני, אולי בשל האינטואיציה הנשית שלה שהחלה להיפתח כלפי מציאות החיים מסביבנו. היא הייתה מקשיבה בסקרנות דרך חור המנעול, ובכל פעם שגברה ההמולה היה פחד ניכר בפניה, או־אז הייתה ממהרת לשוב לתוך החדר, להתיישב אל שולחן הכתיבה הקטן ולגעור בי בתקיפות:

"כבר הכנת את שיעורי הבית שלך?"

מדי פעם עלו מתוך ההתלחשויות מילים כגון "שערורייה", "ביזיון"… קולות ההמולה גברו כל אימת שחזרה ונשאלה אותה שאלה עצמה בזעם נורא שהפיל אימה על ילדותי החרֵדה:

"היא הייתה מוכרחה לדבר? אללה יחשוף את קלונה!"

שמע ה"שערורייה" התפשט בשכונה, וכל תשומת הלב הייתה נתונה לה. כשלא הצלחתי לבלום את הכדור שנבעט אל השער שלי במגרש השכונתי, לא נזף בי איש מ"הגדולים" ולא נדרשתי להתפטר מתפקיד השוער כפי שהיה נהוג לעשות. הדיבורים עליה הכריעו את המשחק. לבסוף אף ויתר ראש הקבוצה על המשחק היומי כדי לשבת עם "הגדולים" ולשוחח איתם על מה שקרה, לא לפני שהדליק סיגריה ונשף את העשן ממרומי שש־עשרה שנותיו, ואילו אנו, הקטנים, התקבצנו סביבם, מנסים ככל יכולתנו לקלוט כמה שיותר פרטים על אודות ה"שערורייה" הזאת — איך היא נראית, מה משמעותה.

רוב הסובבים אותי הביעו תדהמה לשמע המשפט שהפטיר בלחישה "הגדול" שבחבורה: "הוא היה מניח את ידו…" ואני, כמותם, גם הבעתי את תדהמתי, אף שלא הבנתי את משמעות המשפט. אחר כך, בעודו נושף את עשן הסיגריה, הוסיף ואמר ראש הקבוצה: "מתחת לתחתונים!" וכולם צעקו יחד: "לא!!"

בלילה ההוא איחר אבי לשוב הביתה. אמי עמדה ועישנה במרפסת המשקיפה אל הכפר וחיכתה לו אחוזת דאגה. באותה שעה התלחשו ביניהן אחותי ובת דודי, שהעדיפה לישון אצלנו באותו הלילה, מה שהיווה סימן נוסף בעבורי לכך שקרה אסון נורא, שהרי אנו ישנּו אצלם והם אצלנו רק כאשר נפטר מי מבני המשפחה.

מישהו מת? אם כך איפה שאר בני דודי ובנותיו? מדוע אחותי ודודניתי מתלחשות מתחת לשמיכה? ואיפה אבי?

כאשר שמעתי את קול המשאית נרגעתי מעט. אחרי פחות מדקה נשמעו צעדיו המוכרים על המדרגות, הולכים וקרבים. אחר כך שמעתי את צעדי אמי שחזרה מהמטבח אל המרפסת, והרחתי את ניחוח הקפה הערבי החמים שליווה אותה. אחותי ודודניתי השתתקו, וללא כל תיאום מוקדם עצרנו שלושתנו את נשימתנו, מנסים לקלוט מהנאמר במרפסת, אך ללא הצלחה.

אינני יודע מה קרה וכיצד האווירה השתנתה, באחת השתנתה. למחרת הבית שקק חיים. הוא התמלא בריחות חריכת בשר העוף והאורז המבושל, בריחות הפוקעיה (בשר מבושל בלבן עזים) והקובה, ובצהלות של ילדים רבים, שסביבם התגודדו גברים ונשים לרוב. האוכל וכמו כן ערמה ענקית של אקדחי פיקות, כדורים ורובים מסוגים שונים השכיחו ממני כל מחשבה על ה"שערורייה" שהטרידה אותי קודם לכן, והצטרפתי לריצת הרצים, למִשחקי המְשחקים ולנפגעי הירי.

כאשר קם ראש המשפחה ממקומו היסוּ אותנו מיד כל הנשים בתקיפות חסרת תקדים, ודודתי העצבנית אף סטרה לבנה על לחיו להשתיקו. הבנּו שהמעמד רציני, ובעל כורחנו הקשבנו לדבריו. ראש המשפחה דיבר, ואני לא הבנתי כלום, אם כי הצלחתי לזהות ביטויים בודדים כמו "משפחה אחת", "לא קרה כלום…" הגברים הנהנו בהסכמה. כאשר סיים ראש המשפחה את נאומו הוא התקרב אל אחד מהם, שבאותה העת כיניתי אותו "דודי", כפי שנהגתי לכנות את כל הגברים, או־אז הוא חיבק ונישק אותו, ובעקבותיו מיהרו כל הגברים האחרים לחבק ולנשק אותו. לפתע נשמעו צהלולים, ואחריהם הדהדו קריאות שמחה מהוססות.

ואז בבת אחת השתררה דממה. אחת מנשות המשפחה צעדה קדימה, גוררת אחריה ילדה שנראתה לי כבת גילי, אולי גדולה ממני במקצת. שתיהן נעמדו לפני ה"דוד", חתן השמחה, בוכות ורועדות מפחד.

"תני נשיקה לדוד שלך!" האם ציוותה על בתה בנחרצות.

בלילה, כאשר אמי כיסתה אותי בשמיכה, שאלה אותה אחותי: "זהו זה, זה נגמר?" אמי הביטה בה ואמרה בתקיפות: "שתלך לעזאזל! מה, היא הראשונה? היא רוצה להרוס את המשפחה? ואת, בחיים אל תעשי לנו בושות כאלה, ושלא תעזי לדבר על זה בכלל, הבנת?" אחותי מלמלה כמה מילים. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל תיארתי לעצמי שהיא מביעה בדבריה כניעה מוחלטת לבקשתה של אמי. אמי כיבתה את האור בחדר, נתנה בנו מבט מלא אהבה ובעיניים דומעות לחשה: "אללה ישמור אתכם."

הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי לחוש אליה כחץ מקשת.

היא הייתה לבדה, לרגלי דקל, לפני חנות נטושה, סביבהּ הטינופת שלה, ואף על פי ששררה חשכה גמורה, היא הייתה מוארת בקרן אור שהסתננה מפנס הרחוב במידה שיכולתי לראות את פניה המאובקים ואת התכווצות שריריהם הקטנים ואת התאדמות עיניה המצטמצמות ומתרחבות לסירוגין במנגנון מכאיב מעורר רחמים. דומה היה שבבדידותה ובחשכתה היא מבקשת רחמים משֵׁדי המחשכים. מבטי החליק אל כפות ידיה, היא לחצה בהן על בטנה התפוחה תחת מלבושים בלים, וכשראתה אותי השתתקה פתאום ובהתה בפני בעיניים קבועות במקומן ובפנים ריקות מהבעה כפניה של מומיה פרעונית. ואז אמרה בתמימות גמורה:

"אתה יכול ליילד אותי? התינוק יפלח אותי אם לא תעשה את זה."

אמרתי לה בלי לחשוב: "למה שלא תלכי לבית חולים?"

היא חייכה חיוך שמנוני כהה, כבד.

"אני לא יכולה ללכת, ואין לי כסף לשלם למונית, וגם לא לבית החולים, אין ביקום שום דבר מלבד הלירה.

היא פלטה יללה עמומה ואיבדה את הכרתה, ממלמלת דברים מבולבלים כשיכורה. הייתי אובד עצות. לא היו לי אלא חמש לירות לשלם על האוטובוס הביתה והשעון הורה על עשר וחצי. יש רק עוד חצי שעה עד תחילת העוצר, ואחרי שטאטאתי ושטפתי את רצפת בית הקולנוע אני עייף כל כך שלא אוכל לסחוב אותה על הגב, וגם אם אסחוב אותה, שום בית חולים לא יקבל אותה, ואין בעיר הזאת בית חולים של צדיקים.

בתוכי פנימה לחש קול שלא יכולתי לקבוע האם קול של מלאך הוא או של שד ארור:

"מה לך, אתה? האל אשר ברא אותה יכול למצוא לה מוצא. ואתה דאג לעצמך… בעוד חצי שעה יש עוצר. רוץ להשיג את האוטובוס האחרון. ומחר בבוקר תבוא ותמצא שהיא יָלדה תיקן גדול והוא משוטט על ידה ומגלה את העולם הסובב אותו במחושיו ובעיניו הבורקות."

עלה על דעתי רעיון: שאנסה לסחוב אותה אל המדרכה של הרחוב ואולי ימצא אותה סיור של משטרה והם ייקחו אותה לכלא ויביאו לה מיילדת או רופא על חשבון הממשלה.   

 הסיור לקח את שנינו.

אולי הרופא צדק במידת מה: ריח הזוהמה והטינופת של הפרשות מחלת המין שלקתה בה באמת היה עז וחודרני ובלתי נסבל כלל ולכן הוא ביקש מהמנקָה שתסיר את שיער הערווה שלה, עם הכינים, הסירחון וההפרשות המצחינות, ושתרחץ את החלק הזה היטב במים חמים ובסבון פנול ותשים עליו חומר חיטוי.

אחר כך הוא הלך לרוקן את מעיו בכיור וקילל את היום שלמד בו רפואה וגניקולוגיה ומיילדוּת.

המנקה אמרה לי: "עזור לי. בבקשה!"

והיא אמרה: "אני מתה."

הפועלת נזפה בה ברוגז: "מוּתי. מוּתי. הניחי לנו ונוּחי."

כשפיסקה את שוקיה המלוכלכות החומות, המנוקדות בעקבות של המורסות, היא שקעה בחצי עילפון, מתמסרת לחבלי הלידה ולהנאה מן הכאב של הצירים.

כשהופיעו טפריו הקדמיים, קטנים, לבנים, רעננים וענוגים, היינו אחוזי תדהמה, אני והמנקה, ושקועים בתרדמה דמיונית דביקה שהפילה עלינו, במנגינת רגאיי שהסתננה אלינו ממשרד הבריאות השכן, שריקת העכברושים, נהמת הים, צריחת העורבים, השחורים, רעם פתאומי, פטפוט צמיגי שנפלט מנקבוביות הקירות ונקבי הטבורים, פיסות הבדים הכבדים הלבנים, צמר הגפן הספוג דם המפוזר פה ושם.

פתאום חשנו קור למראה ראשו המוארך המחבק את חלל התא ועליו שפמיו השחורים הזעירים, טבולים בריר דביק שקוף וצמיגי. אחר כך אמרה לי המנקה:

"הרגשתי דברים דולקים, כאילו נחתו עליהם ירחים מאירים קטנים."

אמרתי:

"התמלאתי דיבור מוזר לא מובן, שחנק אותי."

בציר האחרון הוא קפץ החוצה בחינניות ובזריזות, כאילו צלילי מנגינות הרגאיי הזרימו דם בעורקיו הצעירים.

הוכחתי בדברַי לאגף החקירות הפליליות כי מזמורי הקוראן, המיית היונים, שירי האהבה לא באו ממקור מסוים, ואין אנו יכולים לטעון כי יש בינינו מישהו שיכול לכונן הרמוניה בקיפאון הזמן.

באותו רגע נשרו זה אחר זה רטיבוּת הדקל, ציוץ הזמירים, ונפל כוכב והאיר את פאתי המזרח של העולם. ואז הוא פקח שתי עיניים שחורות אופטימיות, ניער מעצמו את הריר, ובטלטלות עזות הוא נבח לפני שקפץ מהחלון אל המדרכה.

שימי חיון לא חלמה על עושר ואושר או על חתן חזק עם לסת רחבה וגומה, רק פנטזה על היום שבו תוכל לחייך בפה פתוח בזמן שהיא פותחת את השער לעוד מכונית לא חשודה, מה שלא עשתה מאז שהחליקה על שלולית שסובבה לה את העקב כמו בריקוד שאין לו מוביל והכתימה את הבד אוף־ווייט של החצאית־של־שבת שלבשה. בריצה הזאת גם נפל לה מהיד השעון בציפוי זהב שקיבלה לבת מצווה ומאז לא קנו לה חדש, כי היא לא יודעת לשמור על כלום אז מה הטעם. שימי אהבה את העבודה שלה, למרות שידעה שזאת לא עבודה מקובלת לבחורה. היא הייתה חלק מהתוכנית שלה להתקדמות אישית בלב ובראש והיא קיוותה שבסוף גם הגוף יבוא. הטריק שלה היה להבהיל את עצמה בכוח וככה לגרש את הפחד מהמקומות שהיא לא הייתה מגיעה אליהם, כמו הרגע שגילתה שהיא לא יכולה לנשום כשהיא רואה עכברים, והתחילה לעבוד על עצמה לעבור לקומת קרקע שתקרב אותה לאדמה, וככה לאט־לאט התרגלה לכל מה שיוצא ממנה. היום היא כבר אהבה את האקדח שלה והייתה מנקה אותו דבר ראשון כשהייתה חוזרת הביתה עוד לפני שהייתה מורידה בגדים או מרתיחה מים, כמו אמא שממהרת להחליף לתינוק. כשסיימה וישבה לקפה הביטה בו מבריק במרכז השולחן כמו האגרטל של הבית שהיא בנתה, מלא בחיים, אבל ברגע אחד מתרוקן. למרות העבודה שלה, שעשתה אותה עצמאית ועם האומץ המיוחד שבחורות בדרך כלל לא תופסות, היא אהבה להגיד לחברות מהעבודה ששאלו אותה למה היא עוד לבד שהיא מחכה לאהבה שתדע לסחוף אותה בלי להפתיע שהיא לא מסתכלת.

אבל השיניים הפריעו לה להתקדם בחיים, ולפעמים היא חשבה שהיא לא רוצה להכיר אף אחד כדי שלא תצטרך לפתוח את הפה בשביל להציג את עצמה, כמו בובה שמתחת לבגדים מושלמים חסרים לה הסופים של האיברים. בכל פעם שאמרה "קוראים לי שימי", הרגישה רוח קלה נושבת בסדק שבין שתי השיניים הקדמיות, מזכירה לה שהיא עוד לא הגיעה לאן שהיא חולמת, ושאם היא רוצה שיהיה לה סיכוי אמיתי היא צריכה להמשיך לרוץ טוב־טוב בכיוון הנכון. בעבודה שלה היה גם פרוספקט ממשי לקידום. היא כבר ידעה שבחודש הבא היא הולכת להגיש מועמדות למשרת אחראית משמרת הבוקר, ואחרי שנים של עבודה בחושך המשימה הגדולה הבאה שלה הייתה להצליח להתעורר.

בשעות המתות של הלילה היא אהבה להוציא את הסנדוויץ' שהביאה מהבית עם החצילים המטוגנים בלימון כבוש, כמו שאמא שלה הייתה מכינה לה לבית ספר ואז עשה לה בושה כי הריח שלו עלה על כל הכריכים עם שוקולד ושמנת שאצלם בבית לא היו קיימים בגלל הבריאות של השיניים והלב שלא מחפשים שומן חלבי או מתוק ורק מתנחמים בשמן עמוק שבתוכו כל ירק תפל הופך לתבשיל צבעוני מוטבע בלימון סחוט, פרוסות שום וכוסברה קצוצה דק דק. תמיד בעבודה היה לה תיאבון יותר גדול והמאכלים הרגילים שהיא למדה להכין מהבית הפכו למנות מסעדה יוקרתית. בימים שבהם לא חיכתה ללילה ואכלה בהפסקה המוקדמת שבה הורשתה להיכנס לקניון, העובדות של החנויות התרגשו ממה שהביאה, והריח הרע של הילדות פינה מקום למשהו חדש. בזמן שלעסה כל הפה נרטב לה בציפייה לביס הבא, והיא הייתה מתאמצת לא לבלוע מהר מדי. אחרי שסיימה לאכול אהבה לכסות על הטעמים החזקים במרירות של קפה חם שהביאה בתרמוס, ולדמיין איך היא מצילה את כל הקניון הרב־קומתי מפיגוע המוני באמצעות נטרול של המפגע בשתי יריות מדויקות לרגליים, כמו שלימדו אותה בקורס הכנה בשלב הסימולציות על רקע לאומני. היא לא פחדה מפיגועים ואהבה לראות אותם בטלוויזיה עם האנשים שמדברים מהר בפנים מאופרות עם רוח של לחץ חשוב בשערות, ולהרגיש שהיא עצמה חלק מכוחות ההצלה של המדינה, ולדעת שהיא צופה באירועים במבט מקצועי של מי שמבינה איך הדברים פועלים מבפנים. היא ידעה שעוד יבוא תורה, ורק דאגה שזה יקרה לפני שיהיה לה מספיק כסף לסדר את שתי השיניים, ואז שיראו אותה בטלוויזיה עם קו ישר ולבן שמפרט את השם המלא והתפקיד ישר יחשבו עליה שהיא אישה לא שלמה, שאפילו לא הצליחה לפתח את המודעות של איך היא נראית בעיני אחרים. היא התפללה שהפיגוע שלה יבוא אחרי שהיא תסיים לסדר את עצמה, ואז תספר לכתבנו בשטח בפה מושלם איך היא שלפה את האקדח בלי לחשוב פעמיים משום שזיהתה מיד שהמפגע בעל מראה חשוד וגם לוחית הרישוי של רכבו עוד מרחוק כלל לא נראתה לה. היא ידעה שהוא עוד יגיע ושיננה בלב את המשפטים היפים שתגיד בשפה של שבת, ורק קיוותה שלא תצטרך לשים יד מעל הפה או לחשב בראש מילים שיש בהן כמה שפחות אותיות שורקות, כמו שעשתה בכל פעם שדיברה בעשר השנים האחרונות. איך זה ייראה בשידור חי בטלוויזיה, ועוד יותר בטקס הוקרה שיעשו לכבודה במעמד מנכ"ל הקניון והנשיא וראש הממשלה ואמא שלה שתצלם אותה עם פלאש למרות האור יום ותגיד בקול רם מדי בשביל טקסים, ״אתה רואה אותה, זאת הבת שלי – שימי".

מה שהורג אותה זה שאנשים בכלל לא מעלים בדעתם עד כמה העבודה שלה חשובה ובאיזה סיטואציות מורכבות ומסוכנות היא נתקלת ביום־יום. הם חושבים שזה רק ללחוץ על כפתור ולא מדמיינים בכלל שיש מצבים כמו היום שירדו לאישה המים בדיוק בשנייה שהיא הרימה לה את השער והיא הייתה צריכה להזמין לה אמבולנס ולחכות אתה בצד עד שהוא יגיע, בזמן שהיא לוחשת לה חזק וברור שהכול יהיה בסדר; או הלילה שילדה רצה לכביש כי היא איבדה את אח שלה והיא חסמה בגופה מכונית שכבר פתחה לה וסייעה לה למצוא אותו בשיתוף פעולה מלא עם המודיעין. ברגע שהייתה שולחת הודעת דיווח על סגירת אירוע הייתה מפזמת לעצמה "פתח לנו שער" ומרגישה את ההזדככות הפנימית שמתמלאת בה ומקרבת אותה כל פעם עוד קצת לאלוהים, כמו בסוף תענית ארוכה שהיא לא נשברה בה ולא הכניסה כלום לפה עד שאמא שלה הכניסה את המפתח לדלת, אחרי שהן חזרו מהתפילה העדינה שבה הגברים לא מתביישים לבכות וככה לנקות את עצמם מכל החטאים שהם עשו והנשים הזקופות מסתכלות עליהם מלמעלה כמו שומרות שרק צריכות להיות עדות להיטהרות של אחרים, והוציאה עוגת גבינה גבוהה מהמקרר והרתיחה מים לנס, ובזמן שהקר והמתוק התערבבו לה עם החם והמר, היא ידעה שהיא כבר תוכל לעמוד בכל אתגר. ברגעים כאלה היא הייתה אוהבת לעלות לקומה האחרונה במגדל של הקניון, שבלב היא הייתה קוראת לה הקומה של השמים, והכבישים והבניינים הרגילים היו נוצצים לה בעיניים, והיא הייתה מודה על האורות הלבנים של העיר שמגיעים עד אליה ועל הכוח המיוחד שהיא קיבלה ומבטיחה שהיא תמשיך לשמור עליו גם לפעם הבאה.

בעבודה היה לה שם של מי שטובה במצבי לחץ ושומרת על קור רוח בזמן שאחרים היו מזיעים בצעקות ופועלים בצורה שלא קידמה אותם לקראת פתרון. רק לעתים רחוקות תקף אותה הפחד שברגע האמת היא תקפא, והיא הייתה מדברת אליו כמו לתינוק, מבטיחה לו בקול מתוק, אין לך מה לדאוג, זה לא יחזור על עצמו. אבל בשינה היא לא הייתה רגועה. בחלומות היא תמיד הייתה נכנסת ויוצאת ממצבים של חירום בלי לדעת מה יביא מה והכול היה מוביל לרגע של שיא שבו מישהו רודף אחריה עם גוף כבד ומריח רע והגוף שלה היה בוגד בה ולא זז ולא היה לה לא אקדח ולא גז מדמיע שקנו לה קצת אחרי הבת מצווה, ובשנייה שהוא היה תופס אותה היא הייתה מתעוררת וככה מצילה את חייה עד הפעם הבאה. היא ניסתה כמה פעמים ללכת לרופא משפחה ולספר שהיא סובלת מסיוטים ונדודי שינה, והם תמיד ענו בלי להסתכל בה שזה שכיח בתחום עבודה כמו שלה ועשוי לנבוע מכך שהיא ערה בלילות וישנה בימים ושהיא צריכה לנסות לתקן את השעון הביולוגי שלה באמצעות עבודה בבקרים. היא חיכתה שייגמרו עשרת הימים הנותרים והיא תוכל לנסות את מזלה בביטחון של האור יום.

בעבודה היא כמעט הייתה האישה שחלמה להיות, בלי הפחדים שמכרסמים בה כמו עכברים בארונות גבוהים שאף אחד לא פותח בלי עזרה של כיסא. רק בחודש שעבר היא קיבלה סיכת הצטיינות על מסירות מעל ומעבר למצופה. זה היה אחרי מה שקרה בהפסקה, קצת אחרי שרונית מהתכשיטים באה להחליף אותה בעמדה. רק היא הייתה מחליפה אותה בגלל שהיה לה רישיון לנשק בשביל לשמור על היהלומים. איך שרונית הגיעה היא רצה לשירותים כי באותו יום היה יבש במיוחד והיא כבר שתתה את כל המים שהביאה. כשהיא באה לצאת מהתא היא ראתה אמא ליד העמדת החתלה מחליפה לתינוק ובוכה. היא ניגשה אליה ושאלה, כמו שלימדו אותה, בנימוס עוצמתי: הכול בסדר גבירתי? והאישה חייכה אליה בהתנצלות מבעד לריסים הכי זהובים שראתה, ולא ענתה. כשהאישה באה להרים את התינוק היא חטפה סחרחורת וכמעט נפלה יחד אתו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששימי קפאה בתפקיד, אבל ברגע האחרון תפסה את עצמה ובלמה את הנפילה. אחרי זה היא התנהגה כאילו הכול כשורה – לקחה מהאישה את התינוק ודאגה לה לכיסא מהקפה, הביאה לה כוס מים ושקית של סוכר להעלאת הלחץ דם, אבל למחרת היא לא באה לעבודה. חיסור ראשון בשנתיים. התקשרו לשאול מה שלומה והיא שמעה שהם דואגים לה ואמרה, שום דבר, שפעת קלה, ובראש הכול חזר אליה. אותה אגדה לא מסופרת שהיא הרכיבה כמו פאזל לאורך הילדות, כל חלק מקדם אותה לקראת העיוות שלא יתוקן, שסידר את המשפחה שלה כמו סרט שחתכו לו את הסוף ואפשר לראות רק עד האמצע ולחשוב מה היה יכול להיות. זה היה יום גשום אחרי פסח, היא זוכרת כי אמא שלה הייתה אומרת עליו גשם קללה. שלוש שנים לפני שהיא הגיעה לעולם אמא שלה נשארה לבד בבית עם אחיה הבכור, מיניקה אותו על המיטה, ופתאום שמעה רעש חשוד מעבר לקיר. היא הלבישה את עצמה ורצה לסלון עם התינוק בידיים, רואה מול העיניים גבר עם גרביון על הראש מכניס את הווידאו לתוך שקית בלי ידיות, ובלי כוונה יצאה ממנה צרחה שהבהילה אותה וגרמה לה להפיל את מומו לרצפה. הגבר עם הגרביון נבהל וברח, ואולי זאת הייתה הנפילה שסימנה להם את החיים הקשים שיבואו בלי פתרון ובלי הקלה, ועם ההרגשה שסוחטת את הבטן ולא מורידה שום כתם.

וביום שהיא נפלה בכביש ושברה את השיניים וגם במצח הכול דפק חזק והתנפח, המחשבה הראשונה שלה הייתה שהנה עכשיו גם עליה יגידו שהיא אטית וכשהיא תדבר אנשים יזיזו את הראש ברחמים ולא יקשיבו למילים שיוצאות ממנה וגם היא תלך עקום ולא תגיע לשום מקום.

שנים יעברו עד שהם ישימו לב שמשהו לא בסדר. לפעמים מישהו ברחוב היה אומר, מה זה, מה יש לילד, למה הראש שלו בולט ככה? אבל היא הייתה רגילה להתעלם, וכמו אמא שלה לעשות את עצמה כאילו לא שמעה ולהמשיך ללכת קדימה. רק אחרי שהמחנכת הזמינה אותם לפגישה אחרי שעות הלימודים ואמרה שמומו לא מפותח כמו שאר הילדים ונראה שהוא לא מבין מה שמדברים אליו הם השתכנעו לקחת אותו לבדיקה. הם אף פעם לא דיברו בקול על מה שיש לו בראש ולא נתנו שמות למה שמאט את ההתנהגות שלו וגורם לו ללכת בצליעה. במשך חודשים היא הייתה תולשת את המראה מהקיר, משכיבה אותה במסדרון, ומתבוננת בעצמה הולכת מחדר לחדר כדי לראות אם משהו השתנה אצלה בהליכה. רק כשהנפיחות במצח נעלמה היא הבינה שהראש שלה כנראה בסדר, וחיכתה למחוק את הסימן האחרון שהזכיר לה שהיא נולדה לבית לא טבעי ובמזל יצאה לא שונה ומדברת רגיל ורק השיניים ממשיכות לשרוק את מה שאין בה ואת המחנק של הבית שכמה שניסתה לעשות אותו קטן ומחוק לפעמים הרגישה שהיא זזה רק בתוכו, מחדר לחדר, ועוד רגע אמא שלה תבוא ותזרוק עליה את כל מה שהצטבר אצלה מאז הנפילה. כל כך הרבה שנים ישבה מול המראה וחיכתה שהשיניים ישלימו את עצמן, שהיא כבר כמעט האמינה שעם התיקון של הפה יבוא לה התיקון המלא, כי היא אף פעם לא הייתה בטוחה אם כולם סביבה מחייכים כי הם יכולים, ומתוך שהם מחייכים וכולם רואים שאין להם בפנים שום דבר שעושה אותם לא רגילים ככה באה להם השמחה מבחוץ, נכנסת דרך הפה ונוסעת עד הבטן, ושם היא מרגיעה את השרירים, קלה כמו קצפת שנעלמת ברגע שהיא נוגעת בגוף.

את הגוף שלה היא אהבה כל עוד לא התעמקה בכל החלקים שלו, ורק כשהייתה מתארגנת מול המראה הייתה לפעמים מופתעת מהצורה, שלא תמיד התיישבה עם איך שהיא דמיינה. היא אהבה ששום דבר אצלה לא חורג מהנורמלי והכול עובר חלק בעין.

במיוחד הרגישה טוב עם הפנים שלה, שהיו מתאימים למה שחשבה על עצמה – כל עוד שמרה את הפה סגור. היא אהבה להתלבש פשוט ונקי ולאסוף את השיער בגומייה שלא ראו והייתה גורמת לשיער להיראות כאילו הוא מחזיק את עצמו.

ערב אחד די חלש נעצרה בכניסה מכונית עם שריטה בולטת מצד אחד שלה, והיא סימנה לנהג לפתוח את החלון. בפנים ישבו גבר ואישה והוא חייך חיוך עקום ואמר שלום גדול מדי כאילו הם מכירים מקודם. האישה הידקה את המעיל שלה לצוואר ושתקה. הוא הסתובב אליה ואמר, תגידי שלום, מה יש לך את, והיא אמרה שלום, אבל לא שמעו את האותיות עוזבות את הפה שלה ורק השפתיים עשו את הצורה של המילה. היא בדקה את תא המטען והוא היה ריק, אבל היא לא הצליחה להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא בסדר. העיניים שלו היו אדומות והמעיל שלבש נראה גדול עליו. היא לקחה החלטה לעשות בדיקה משנית ואמרה, אדוני, בבקשה תצא מהאוטו. הוא התעצבן ואמר, מה את נטפלת אלינו, אנחנו אזרחים שומרי חוק. היא לחצה במכשיר קשר על הגעת תגבורת, אבל מבחוץ התנהגה כאילו היא אדישה ואין שום דבר מוזר בסיטואציה. הכול בסדר, אדוני. אנחנו עושים היום בדיקות מקיפות בשל התרעות. נודה לך על שיתוף הפעולה. הגבר אמר, תפסיקי לדבר שטויות ותני להיכנס, ומאחוריו כבר הצטבר תור ארוך של מכוניות שהתחילו לצפור, וכל צפירה הביאה אתה עוד צפירה והיא כבר לא שמעה את המחשבות שלה. היא נשמה בקול וחזרה על הבקשה, נועצת מבט חד בעיניים שלו עד שהוא יצא, רץ לכיוון האישה שישבה לצדו, פתח את הדלת שלה, נתן לה מכה חזקה בפנים והתחיל לרוץ לכיוון השער הראשי. שימי שלפה את האקדח וירתה לכיוון הרגליים שלו. הגבר ירק ושלף סכין. שימי ירתה לו ביד והסכין נפלה והוא חצי עליה והאישה התחילה לבכות בקול חלש. שימי התקרבה אליה והושיטה לה יד. האישה לקחה את היד שלה בעיניים מבוהלות, ושימי חשבה כמה יפות העיניים האלה שכאילו העצב לא לכלך אותן וקיוותה שהסטירה לא פגעה לה בשיניים. מניסיון היא ידעה שיש דברים שיותר קשה להתגבר עליהם כי הם משאירים סימנים. למרות שהיד שלה לא הייתה פנויה להסתיר את הפה היא חייכה, בפעם הראשונה מאז גיל שתים־עשרה, ואמרה, את תראי, אנחנו לאט־לאט נסדר הכול, וברגע הזה הפשיר לה בראש זיכרון, עושה אותה שוב בת תשע בחדר של מומו שהיה בכיסא גלגלים אחרי עוד ניתוח ברגל, מסיע את הדובי שלו בכיסא שהרכיב מגלגלי עזר שגרר מהמרפסת וחיבר לקופסת קרטון עם שרוכים, מחייך אליה באושר ואושר, והאישה הפסיקה לבכות והושיטה לה את המפתח של האוטו, ושימי ביד רועדת פתחה לשתיהן את השער, מרגישה איך שערי שמים נפתחים לכבודן וביד השנייה הסיעה אותן פנימה, מזמזמת בדפיקות לב "תזכו לשנים ארוכות גם אמהות וגם בנות", ובאוזניים כבר שמעה את הניידת מתקרבת וליטפה עם הלשון את השיניים הקדמיות וחשבה, טוב, אני אחייך עם העיניים וזהו.

 זקני הכפר אינם זוכרים מקרה דומה לזה שהתרחש בשבועות האחרונים. חיי השגרה נעצרו, השאלות הצטברו. השכונה התמלאה בזרים. מכוניות מכל הצבעים והסוגים נהרו לכפר, ועל גגותיהן צלחות גדולות. כולם שואלים, מה קרה? האם זו מלחמה חדשה? הילדים אומרים שהצלחות האלה הן אנטנות טלוויזיה, שמעבירות את התמונות מכאן ישירות אל כל הטלוויזיות, אפילו באמריקה. הדיבורים האלה לא משכנעים. תמו ימי הנפלאות. הילדים אינם כמו שהיינו אנו בזמנו. "אוכל, מרעה ושכל מועט", אמר זקן אחד בכאב, והוסיף: "בגילם אמנם שקלנו חצי ממשקלם היום, אבל השכל שלנו היה גדול יותר".

רובם היו מודאגים: "מה זו המתקפה הזאת על השכונה? מצאו מרגל? כולה תביעה נגד ריח קטלני ממכלאת החזירים…"

הגיעו עשרות גברים, נושאים עמם מצלמות גדולות וקטנות, וסביבם מתרוצצות צעירות ובידיהן מכשירים שונים.

המכולת השכונתית מכרה ביום אחד מה שלא היתה מוכרת בדרך כלל במשך שבוע ויותר. למרות שהבירה נמנית עם המשקאות האסורים, הרי הביקוש הגובר לה מצד הזרים וההתמרמרות על כך שאין להשיג אותה בחנות השכונתית אילצו את בעל המכולת לרכוש כמה ארגזים מן המשקה הארור, לאחר שביקש פעמים רבות מחילה מאלוהיו, ולמכור את הבקבוקים אחד אחד לדלי האמונה ברווח נאה ביותר, כשהוא מגנה אותם בלבו בעודו מקבל את דמי המשקה שאללה אסר. אף על פי שכמה מהתושבים החרימו את חנותו בגלל הדברים האסורים, הרי המכירות הוכפלו פי כמה, והרווח בשבוע אחד היה גדול מאשר בשנה שלמה. הבעיה תיפטר על ידי פתווה, פסק דין הלכתי של שייח' השכונה, לאחר שתסתיים בעיית ריח החזירים והמהומה שהתעוררה בעקבותיה. למרות הריח, שהיה באמת קשה, בייחוד בשעות הלילה, קיווה בעל המכולת שהמצב לא ישתנה. הוא העדיף לשתוק. אבל הסוד שחנווני השכונה הסתיר הוא שכמה מצעירי הכפר החלו לקנות בירה במכולת שלו במקום ללכת לעיר הסמוכה, ולהסתיר אותה במעמקי השקיות כדי לשתות אותה בשולי הכפר, הרחק מעין משגיח או מבוגר. לא השתלם לו לגלות את הסוד. הפילוסופיה שלו היתה שלכל אדם יש חשבון משלו אצל אלוהיו, ולא אצל בעל המכולת.

בעל המאפייה התפלל לאלוהיו שהסיפור יימשך עוד שנה שלמה כך שיוכל לכסות את חובו ההולך ותופח בגלל ציוד המאפייה החדש. הוא החל להכין כמויות גדולות יותר של מאפה המנאקיש ממולא בזעתר ובגבינה, ואם ילדיו סייעה לו להכין גם פיצות עם גבינה צהובה ועגבניות. הוא הודה לריבונו אלף פעמים על השפע המתעצם, ולולא הבושה היה מודה גם לשלטונות אשר העניקו רישיון לחוות החזירים על הקרקע שהופקעה בשולי הכפר.

פניו של בעל דוכן הפלאפל, שהעלה את המחירים כאילו היה ממוקם על הרחוב הראשי, נהרו. הוא קיווה בלבו שמכלאת החזירים תישאר במקומה עד שישתפר מצב החשבון שלו בבנק והוא יוכל לחתן את בנו הבכור.

אפילו בעל בית הקפה החל למכור את הקפה לעיתונאים ולמבקרים מן המוסדות והאגודות של צער בעלי חיים בכוסות פלסטיק קטנות ב"שני שקל. חינם". אחר כך העלה את המחיר לשלושה שקלים, משום שהבין שזו הזדמנות שלא תשוב, אבל שאל את עצמו מה הקשר בין צער בעלי חיים ובין אנשי השכונה לבין ריחות החזירים ולא מצא קשר, לכן ביקש מחילה מאלוהיו מפחד הלא נודע.

אבל האמת צריכה להיאמר: איש מהם לא היסס להשתתף במחאה על הקמת דיר החזירים על אדמת הכפר שהופקעה. בעל המכולת פסק באומרו ש"ביזנס זה ביזנס"; אבל רוב בני הכפר לא הבינו למה הכוונה במילה "ביזנס". נפוצו פירושים מנוגדים והמוזר שבהם היה שביזנס הוא צירוף של שתי מילים: "בז ונס, כלומר ציצים ונשים" [1]ומקורו בנערות המתרוצצות בין צלמי הטלוויזיה, כמעט חשופות חזה, שדיהן הרוטטים מבעד לגופיות הטריקו הקלות צדים את המבטים, והן שותות בירה כמו הגברים. זה היה חלק ממאפייני המהומה שהתעוררה בגלל ריח החזירים.

הזקנים אמרו שהאירועים המתרחשים, נהירת האישים, בעלי המשרות, העיתונאים ואנשי האגודות וההיצמדות למכשירי הרדיו כדי לא להחמיץ אף מהדורת חדשות, מזכירים להם את ההפיכות הצבאיות הערביות, שבמהלכן הופסקו השידורים כדי שאחד הקצינים יעלה לשידור ויקריא את ההודעה הצבאית הראשונה בשם מועצת ההפיכה. לא חולף חודש והנה השידורים מכריזים על הפיכה צבאית חדשה ועל מועצת הפיכה חדשה. הערבי החל לדמיין שבכל פעם שיש תקלה או שתיקה לכמה שניות ברצף השידורים זהו אות וסימן להודעה על הפיכה צבאית חדשה, ונהג לקרב את אוזניו לרדיו כדי לא להחמיץ את החדשות על ההפיכה החדשה, פרטיה ושמות הגנרלים החדשים. המאפיין היחיד שנותר בזיכרון מן ההפיכות הצבאיות הערביות היה שמות הגנרלים שהרכיבו את מועצת המהפכה החדשה במקום הגנרלים הבוגדים הקודמים. אבי, ירחם עליו אללה, היה אומר בלעג: "כמה רבים הגנרלים אצל הערבים… ככל שעולה מספרם, כך מחמיר אובדננו. ריבוי ההודעות הצבאיות מטעה את המאזין לחשוב שהם עסוקים במלחמות נגד אויבי המולדת, כנראה האזרח החל להבין את טקטיקות המלחמה טוב יותר מן הגנרל הגדול ביותר". היום, כשאני נזכר בדבריו ומהרהר בתבוסות הערבים בזירות הצבאית, החברתית, המדינית, המדעית והמוסרית, אני יודע בדיוק למה התכוון, או ליתר דיוק, מה הרגיש.

ההפיכות הביאו עמן רק ראשי מדינה נצחיים שהגבירו את עוני העם ופיתחו מנגנוני ביטחון ודיכוי לצד שירים לאומניים המפארים את הישגיהם שהיו ידועים רק לזמרים, לכותבי המילים ולמלחינים, עד כדי כך שהיו שחשבו שהזמרות היפהפיות בעלות הגב החשוף למחצה, המעורר את התלהבות הצעירים, הן ההישג הגאוני של ההפיכות הצבאיות בתחום פיתוח האמנות.

אולם האירוע הזה בכפר היה הפיכה מסוג אחר. ללא צבא, ללא גנרלים, אלא אם נתייחס למנהיגי המפלגות שנהרו לכפר השכוח למחצה כאל גנרלים פוליטיים.

אכן, זו היתה הפיכה שהעסיקה את הכפר ואת העולם כולו. העיתונות מלאה בחדשות ובכתבות, והעיתונאים מן הטלוויזיות ומרשתות הרדיו, שליחי העיתונות הערבית והעברית והזרה התחרו ביניהם על סיקור האירוע, אף על פי שמדובר בקומץ ערבים מקומיים מכפר נידח בארץ ששמה היה פלסטין ונהיה ישראל, אשר לא היו מסוגלים לסבול עוד את ריח החזירים העולה בעוצמה מן הדיר הסמוך לכפר וממוקם על אדמות התושבים המופקעות.

האם משום שאנו ערבים נרמסות תמיד זכויותינו?

השאלה הזו הדהדה בחלל הכפר, וכמו תמיד, השלטונות הכחישו קשר לאומי לנושא של הקמת דיר החזירים על אדמות הכפר שהופקעו לטובת הכלל. דובר ממשלתי אמר ש"אין קשר בין הצעת החוק למניעת פעילויות של ערבים לציון זכר הנכבה לבין זכותם למחות על בעיית ריחות שהממשלה פועלת לפתרונה עשרים וארבע שעות ביממה בעזרת צוותים מקצועיים, ואפילו אם תאשר הכנסת את ביטול מעמדה של הערבית כשפה שנייה, על פי החוק המוגש לכנסת, עדיין זכותם של התושבים להניף כרזות בערבית, ועל כך לא תהיה ענישה על פי חוק משום שישראל היא מדינה דמוקרטית".

את ההצהרה החשובה הזו העבירו כל אמצעי התקשורת, והיא עוררה את זעמם של המתנחלים, משום שהוכיחה שהממשלה דואגת לדרישותיהם של הערבים יותר מאשר לדרישותיהם להרחבת הבנייה בהתנחלויות.

הרדיו המקומי שלח כתב קבוע לסקר את האירוע הבלתי רגיל. הוא פרסם דיווחים ופרשנויות מדי שעה לערך, לגבי הסכנה המגולמת בריחות והצורך להעביר את התושבים למקום בטוח כדי שלא יינזקו ולהטיל מגבלה על מספר החזירים שמותר לגדל בדיר כך שיהיה אפשר לשלוט בעוצמת הריחות העולים ממנו וכדי שלא יעברו על הסטנדרטים האקולוגיים שבריאותו של האדם מסוגלת לשאת, לפי קני המידה של המשרד לאיכות הסביבה. אחד ממנהיגי המחאה בכפר שאל אם קני המידה של המשרד זהים לגבי כל בני האדם החיים במדינה, ואם המונח בני אדם כולל את הערבים במקרה הזה, דבר המהווה התקדמות לעומת תיאורו של מנהיג קודם שהתייחס אליהם כאל "חיות על שתיים", או שמא הפתרון יהיה להעביר את התושבים הערבים לכפר אחר ולהרחיב את הדיר מאחר שהביקוש לבשר החזירים שלו גובר, בייחוד לאחר העלייה הרוסית אשר הביאה מיליון בני אדם חדשים, ודירי החזירים הפכו למקור חשוב בתקציב המדינה שאין לזלזל בו.

אחד המאזינים שאל באמצעות הטלפון מדוע לא יועבר הדיר למקום בלתי מיושב במקום לעסוק במציאת פתרונות שאינם מצליחים לפתור את הבעיה, ואם העברת התושבים הערבים מותרת והעברת החזירים אינה מותרת, או שמא משום שאנו ערבים זכויותינו נרמסות תמיד במדינה הזו, ואפילו לחזירים יש חשיבות רבה יותר מאיתנו… גרשו את החזירים…

ו… השידור נקטע ובמקומו בקע שיר לאומני של הזמרת הלאומית הגדולה היפאא והבי:

"הנה הפצע, לקלק את הפצע, הברא אותו בלשונך

כשנישקת אותו נעלם, כאילו היה ואיננו"

כביטוי למצב הקשה בשכונה אפופת ריח החזירים הקטלני, לא אפשרו לתושב ההוא להביע את דעתו במלואה, משום שמנהל התחנה הורה להפסיק את השידור. הוא הוציא הוראה שלפיה שיחות בנושא המדיני החמור הזה חייבות בצנזורה לפני שידורן, כדי שלא יפרוץ משבר ביחסים עם השלטונות, משום שבעלי החוות יהודים והדברים עלולים להתפרש כאילו זו דרישה לגרש את בעלי החוות היהודים מן האזור ולא את החזירים, והעברת הדיר למקום ריק מתושבים תתפרש כהתנגדות למשטר הדמוקרטי המבטיח את חירותו של כל תושב לבחור את עיסוקו, ללא הבדל דת או לאום. ואוי לנו מהעמדה הגזענית הזאת, כי אז ייאמר שהערבים מתנגדים לדור בשכנות ליהודים… זה יהווה תירוץ לסירובם של הרבנים להשכיר בתים ליהודים בצפת, ירושלים, חיפה, טבריה, נצרת עלית, כרמיאל ושאר הערים בישראל.

אתרי האינטרנט עקבו במצלמותיהם אחר המתרחש. המתח היה רב.

קיצורו של דבר…

הסיפור החל בעתירה לבית המשפט בשמם של יותר ממאה בעלי בתים נגד הבעלים של חוות החזירים שהוקמה בשולי הכפר, על אדמות שהופקעו, באמתלה של הקמת פרויקטים חיוניים לתושבים. השלטונות השכירו את האדמה למשקיעים יהודים כדי שיקימו דירי חזירים הרחק מן הערים והכפרים היהודיים, במקום להקים בית ספר על פי התכנון המקורי, שהכינה הרשות המקומית טרם הפקעת האדמה. האוויר החל נושא אליהם ריח עז שאילץ אותם להגיף את חלונות הבתים ביום ובלילה ולסבול את חום הקיץ הקטלני. הבעיה היתה שאת הרישיון הנפיק משרד הפנים שבראשו עמד יהודי דתי שמאמין שגידול חזירים ואכילת בשרם הוא עבירה על מצוות התורה וזיהום האדמה הקדושה במה שמרגיז את האלוהים מונע גשמים, גורם לשריפות במדינה, מגביר את התפשטות המחלות הקטלניות, מכביר את אסונות הטבע הבלתי רגילים ואף גורם לנשים ללדת נקבות במקום זכרים, כפי שאומרים בידיעה ובאמונה הרבנים ארוכי הזקן והפאות, שאלוהים אינו מסרב לבקשותיהם והם מקור סמכות מקובל על רבים מן התושבים… אבל החוק איננו הרכוש של אמונתם, ומאחר שהדירים הוקמו על אדמות המדינה שנגאלו מן הגויים או "הג'וקים המסוממים", כפי שתיאר אותם ראש המטה הכללי של הצבא לשעבר, הרי אין זה מזיק להקים דירי חזירים באזורים שבהם גרים הג'וקים, במקום שהמקומות ייוותרו בידיהם, דבר שעלול להביא לאסון גדול יותר בשל פגיעה בגאולת הארץ המובטחת בשלמותה כרצון האל. החשוב הוא שבשר החזירים הפך למבוקש ביותר גם בשווקים היהודיים, בייחוד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה, וידוע שהדבר יבטיח להם מתנות ותקציבים שופעים ומיוחדים כדי שמפלגותיהם לא יגרמו משבר ממשלתי עם הממשלה החילונית, ובכך ימשיכו לתמוך בהישרדותה.

אחד מבני הכפר המוכה בריחות החווה טען בבית המשפט שאיבד עשרה קילוגרמים שלמים ממשקלו במשך חודש אחד בגלל הריח המטונף, ושבדיקה רפואית גילתה אצלו אנמיה, והוא משוכנע שהסיבה לכך היא הריח הנורא המגיע מחוות החזירים, וששאר תושבי הכפר סובלים מבעיות בריאות שונות בגלל הריחות הקשים שהם נושמים יחד עם האוויר ביום ובלילה.

היה מי שטען כי ארוסתו החזירה לו את טבעת האירוסין ואת צמידי הזהב ואת כל המתנות משום שהיא מסרבת לגור בבית שבנה בכפר המוכה בריחות החווה, וכי על בעל הדיר לפצות אותו על סך הוצאותיו בתקופת האירוסין, הכוללות ארוחות במסעדות, טיולים בטבע עם ארוסתו ושכירת חדרים בבתי מלון לחצאי ימים, לתנומת צהריים קלה שנזקק לה לאחר הארוחה הדשנה במסעדה…

אישה מן השכונה הנפגעת טענה שבעלה החל לישון בחיפה אצל אהובה יהודייה שהכיר, והוא משוטט ברחובות חיפה במנוסתו מן הריח הבלתי נסבל, והיא דורשת מבעל הדיר לפצות אותה במזומן על בעלה ובגין ההוצאות למציאת בעל אחר וחיי נישואים חדשים.

בישיבות בית המשפט פרצו מריבות שהיו עלולות להפוך לתגרות ידיים אלמלא התערבה המשטרה והשיבה את הסדר על כנו. כמה מן הערבים הואשמו בהסתה גזענית, ונעצרו לצורך העמדתם לדין. פעולות המחאה של תושבי הכפר גרמו לחרם יהודי, העבודה במסעדות החומוס והפול ובדוכני הפלאפל והשווארמה פחתה והלכה. ובגלל האיסור על הצילום באולם המשפט, על פי החוק, הפסידו הצופים סרט שהיה ראוי לקבל פרס אוסקר לסרט תיעודי… או להסתפק בפרס דגל הזהב בפסטיבל קאן.

ההמולה שנלוותה לסכסוך הזה היתה בגדר הלא ייאמן. רבים טענו שהפחד הגדול הוא ששפעת החזירים בעולם תתחדש מן המקום הזה בדיוק, לאחר שבעולם שכך טירוף הפחד מן המחלה החזירית הזאת, ושתושבי השכונה הזו יהיו הקורבנות הראשונים של התחדשות המגפה הרצחנית.

שירו של שעבולא[2] על הריגת החזירים הפך להמנון יומי של אנשי הרובע ונוגן ברמקולים של הבתים יומם וליל:

על אסונותינו נוסף אסון

והמצב כנראה רע

כאילו היתה חסרה

רק שפעת החזירים.

העיתונות המודפסת פיגרה כהרגלה בדיווח על פרטי ההתרחשויות המעניינות במהלך המשפט ועל פרטים אישיים שהעלו הקובלים בפני השופטים בנוגע לבעל הדיר המזלזל בבריאותם. מה שפרסמה היה ידוע זה מכבר, והאנשים חדלו לדבר על כך במפגשים הליליים.

האתר הידוע "אלעלקה" [עלוקה] הקדים את כולם ופרסם מאות תמונות של אנשי השכונה ושל בעל הדיר ואפילו תמונות שבהן נראו החזירים וכיצד רוחצים אותם במים מדי יום כדי למנוע את הריחות המזיקים. כמו כן, פורסם ראיון מצולם עם בעל הדיר, שבו הודה כי הבעיה נעוצה בחזיר אחד שגדל מאוד ונעשה פראי ומרושע, וההתקרבות אליו מסכנת את העובדים ולכן נגרמת טרדה זמנית זו אצל מקצת מן התושבים. הוא טען כי העותרים נגדו ונגד חוות החזירים שברשותו רחוקים מהאמת, משום שהבעיה תלויה במשרד לאיכות הסביבה, המסרב להקצות תקציב לסילוק החזיר הפראי לבית המטבחיים, וכי עליהם להחליף את התביעה נגדו בתביעה נגד החזיר שבעטיו נגרמו כל הבעיות… גם נגד המשרד אשר אינו מתעניין יותר מדי באיכות הסביבה של המגזר הערבי, דבר המהווה אפליה גזענית ברורה כשמש, והוא כיהודי בעל חווה באזור ערבי, וכאדם הלוחם למען השלום, מאשר שאכן יש אפליה – בתחום הזה בלבד.

בתגובות הקוראים הנפוצות בדרך כלל באתר "אלעלקה" התעניינו המגיבים, שגילם הצעיר ניכר בתגובותיהם, בדיבורים על הצעירות והזמרות כלילות היופי, החליפו דברי אהבים ורמזים על מקום מושבם בזמנים מסוימים בשפה המזכירה צופן צבאי. תופעה זו הדאיגה את מנגנוני הביטחון בשל הסכנה שסודות מדינה יודלפו אל האויבים מבחוץ בלשון הסתרים שפיתחו המתבגרים. מקצת התגובות היו שאלות כמו: האם מירה לובשת את חצאית הטפטה הקצרה המשגעת את השכל? או, מה סוג הביקיני שבו תופיע הצעירה מונירה על חוף הים, והאם תהיה לבדה או תחת פיקוח צבאי של אמה ודודותיה מצד האב והאם? והאם סבתך, הו בעלת השיער השחור, היא חדת ראייה או שנצליח להסתתר מפניה מאחורי עץ התאנה בגן של השכנה?

וצעיר שאל את הנערה ששמה מתחיל באות פ"א אם קיבלה את תמונתו היפה בפייסבוק ומדוע אינפרנדה אותו כך בפתאומיות.  

ומוכה אהבה אחד אמר ליפהפייה אחת שהחזייה משחיתה את תמונתה היפה, והביע רצון עז שתשלח לו תמונה חדשה ללא הסמרטוט המגוחך הזה על החזה.

מספר התגובות על הנושא המדאיג הזה הגיע ליותר משמונים. אבל רוב הכותבים לא הזכירו את בעיית ריח החזירים בשכונה, למעט שניים. האחד ביקש מחילה מאללה הגדול והכול יכול, ודרש טיהור אתני של החזירים, כמו שעשו במצרים. הכותב השני טען בערבית דלה שמי שאומר דברים בנוסח טיהור אתני של החזירים הוא פחדן, ושאילו היה מציין את שמו האמיתי בתגובתו היה מסתבך בבית המשפט הבינלאומי לזכויות אדם בהאג, משום שלאמיתו של דבר הוא משתמש בתירוץ החזירים כדי להסוות את שנאתו ליהודים ואת רצונו לחסלם!

עיתונאי כועס כתב במאמרו השבועי שהוא שלח כמה תגובות רציניות על הידיעה והתמונות לאתר "אלעלקה" אבל האתר פרסם רק את התגובות הלא רציניות, אלה שאין להן קשר לנושא המעניין והמדאיג מבחינת כל תושבי הכפר.

נניח לאוהבים להגיב על בעיית החזירים, ונזכיר שמה שאמר בעל החווה, שהבעיה נובעת מחזיר אחד, משך את תשומת לבם של אמצעי התקשורת המקומיים והעולמיים, והם שאלו מדוע לא נפטרים מן החזיר באמצעות סיוע ממשלתי, ואם היה צורך בכל המהומה הזו בגלל חזיר אחד פראי בעל ריח נורא, הגורם לאסון סביבתי, כפי שטוען בעל החווה, והכי חשוב, יוצר מהומה ערבית בכך שהדמוקרטיה של המדינה נחשפת כמפוקפקת או כמפלה, ליהודים יש את רוב רובה ולערבים רק שאריות.

אחד התושבים הערבים הציע בלהט לפתור את הבעיה באמצעות ירי בראש החזיר! הוא כמעט הסתבך משפטית, משום שאיימו להעמידו לדין בגין הסתה לרצח ולשון הרע נגד חזירים, ואולי גם זמם בכך לרצוח את בעל הדיר, וזה כבר נחשב לפגיעה בביטחון ולפעולת טרור לאומנית המעמידה בסכנה את ביטחון המדינה. בעל פתרון הירי מיהר לפרסם התנצלות רשמית בשלושה עיתונים, על פני עמוד שלם, ושילם תמורתם שכר עבודה של חודש וחצי, בתוך כך שהוא מודיע שאין ברשותו נשק, ושהצעתו היתה בגדר טמטום מוחלט מצדו. הוא מתנצל בפני החזיר הענק ובפני שאר בני גזעו, "ובמיוחד חברי האגודות של צער בעלי חיים", כפי שנאמר בהתנצלות שנוסחה בצורה מוטעית ומעוררת צחוק. למזלו הטוב לא הבינו את המשפט כפי שנוסח בטעות בערבית. והוא רוצה להרגיע את בעלי החוות היהודים ואת אגודות צער בעלי חיים כי הוא אינו משתייך לשום ארגון טרור או ארגון אנטישמי, וכי הוא אדם שוחר שלום, ויתר על כן, הוא מוכן לתרום גם יום עבודה שלם בהתנדבות לניקוי הדיר, כביטוי לחרטתו ולהסתייגותו ממה שאמר ברגע של אובדן צלילות. אבל פעילי מפלגות אחדים ראו בנכונותו להתנדב מעין מתן שירות צבאי למדינת הכיבוש, והוא התנצל גם בפניהם, והודיע שהוא נגד כל צורה של התנדבות, ויילחם לאללה בהתנדבות ובמתנדבים.

יש ידיעות שלא אומתו עדיין ולפיהן שירותי הביטחון חוקרים אם למסיתים לרצח החזיר בירי או בדרכים אחרות היו קשרים עם חיזבאללה, חמאס או ארגונים קיצוניים אחרים…

בעל החווה, בהתאם להוראותיהן ולהנחיותיהן של אגודות צער בעלי חיים, המתנגדות לשימוש באלימות נגד היצורים השלווים וחסרי הדעת הנחשבים משאב כלכלי ומזון לרוב חברי החברה, החליט לפרסם הודעה על פרס גדול למי שיצליח לשכנע את החזיר הענק והפראי בדרכים אנושיות, ללא כפייה או אלימות, לעזוב את הדיר מרצונו החופשי כדי להיפטר מריחותיו הקטלניים.

תושב ערבי לחש באוזני אחד מחבריו, כשהוא מביט סביב מחשש האוזניים המצותתות לכל מה שאומרים הערבים: "זה לא מעניין אותם, בייחוד כאשר הבעיה היא ירי על ערבים או הרס בתים של ערבים, אבל להיפטר מחזיר אחד או מכל דיר החזירים שהורג אותנו בריחו זו בעיה ביטחונית בינלאומית, משום שבעל הדיר הוא יהודי ומי שניזוק הם ערבים".

הפרס שהציע בעל החווה לא עלה על מחירו של חזיר שחוט אחד בדיר שלו, המלא בעשרות אלפי ראשים. ההצעה הפכה לשיח בחברה, והדיון הגיע לכנסת. הצירים הערבים צעקו וקראו לחרם, ותיארו את רישוי הדיר המסוכן בשכנות לכפר ערבי כגזענות וכאפליה שערורייתית. הם תקפו את הדובר מטעם הממשלה בגלל תירוציו המגוחכים שהדיר מספק מקומות עבודה לפועלים ערבים. הם אמרו לו, "בוא אדוני, תעמוד אך שעה אחת ברחובות הכפר הנפגע. האם תסבול את הריחות המבאישים? תמצא לנו פועל יהודי אחד שיקבל את עבודת הפרך הזו הפוגעת בבריאות". אחד הצירים שאל אותו: "כיצד אתה יכול להסביר את העדפת ממשלתך הגזענית להקים חוות חזירים במקום בית ספר, שהכפר זקוק לו בדחיפות? והרי האדמה במקור היתה מיועדת לשם כך". את זאת ראה הדובר כהסתה נגד היהודים בעלי חוות החזירים. הנציגים הערבים הוצאו מן המושב, והדיון הופל ברוב קולות הקואליציה וגם בתמיכת האופוזיציה בעמדה הלאומית.

בעיית הריחות החזיריים העפילה אל ראש מהדורות החדשות, אפילו לפני השערוריות הכספיות והמיניות של מנהיגי המדינה, וזה פגם בחשיפה של מה שמושחת יותר. סיפור החזירים הקדים את החדשות על שיחות השלום בין הפלסטינים לישראל וקשייהן ועל האפשרות להכריז על מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי. הוא הקדים את הידיעות על הסכנה הגרעינית האיראנית ועל המאמצים הבינלאומיים למנוע מאיראן ליצר נשק גרעיני. יותר מזה, הכפר כמעט שכח את המתרחש בסוריה, את מעשי הטבח שמבצע המשטר באזרחים. אחד ממנהיגי המפלגות הוטבע ברוק שעבר כל גבול, ואמר שמה שקורה בסוריה הוא קנוניה ציונית אימפריאליסטית שאינה שונה מן המזימה להקים דיר ליד הכפר. הוא גורש בבושת פנים. פרשן ערוץ הטלוויזיה ארבע וחצי בישראל אמר שבעיית החזיר ותושבי השכונה המתלוננים על ריחותיו דומה למצב הערבים מול איראן אילו היה בידיה נשק גרעיני, ושהלחץ הישראלי הסודי לבצע פעולה צבאית שתשמיד את המתקנים הגרעיניים האיראניים הוא בראש ובראשונה לתועלת הערבים עצמם, ושעליהם ללמוד מן הבעיה הסביבתית הקטלנית שנגרמה על ידי חזיר אחד שתפח והעלה צחנה והפכה לבעייתם של תושבי כפר ערבי שלם. הוא אמר – "תארו לעצמכם שהגרעין האיראני הוא חזיר ענק שריחותיו הורגים את אזרחי העולם הערבי בגלל קרבתם לגבולות איראן".

סוכנויות הידיעות פרסמו את הידיעה על הבעיה שיצר החזיר הנפוח והתוקפן, והפיצו אותה עם פרשנויות ערוץ ארבע וחצי. הדבר הוליד גל של תהיות. צוותי טלוויזיה מכל העולם הופיעו כדי לתעד את הפרטים וללמוד מן הניסיון הישראלי המקצועי בטיפול בחזירים ובגידולם ועל הקשר של כל זה לתוכניות נגד הגרעין האיראני ונגד חיזבאללה וחמאס. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות דרש לדווח לו על ההתפתחויות החדשות המגיעות ברציפות מן המזרח התיכון. הוא שאל את יועציו אם יש צורך לכנס מושב חירום של מועצת הביטחון הבינלאומית. הוא קיים התייעצויות עם שגרירי חמש המעצמות הגדולות. בלט מתוכם השגריר הרוסי שצחק בפראות בגלל הבעיה הבינלאומית שהחלה בשל חזיר אחד, והודיע על נכונות ארצו לשלוח את החזיר לבית המטבחיים במוסקבה ולהכין ארוחה טעימה מבשרו שאליה יוזמנו כל מנהיגי העולם, בלוויית סוגי הוודקה הרוסית הטובים ביותר. ההצעה הועברה לממשלת ישראל, שהשיבה בתודה ובהתנצלות כשהיא דוחה את ההצעה, משום שהרוסים בישראל הם הראויים לתודה וזכאים לאכול את בשר החזיר, ובשוק המקומי לא חסרים סוגי הוודקה הטובים ביותר, ובכלל זה וודקה המיוצרת באמריקה.

בתקווה לקבל את הפרס נקבצו ובאו מומחים רבים לגידול חזירים בישראל ובעולם והודיעו על נכונותם להוציא את החיה הזו מן הדיר שלה, להובילה לבית מטבחיים ולהשיב על כנה את ההבנה היהודית-ערבית אשר ניזוקה וגרמה לחרם יהודי על מסעדות החומוס והפול בגלל דרישת תושבי הכפר להציל אותם מריחות החזירים על ידי הרחקת הדיר מגבולות כפרם למקום נידח שאיש אינו גר בו.

המומחים עמדו בתור לנסות את מזלם, להניע את החזיר לצאת… אבל שבעה מהם נכשלו וברחו דקות ספורות לאחר שהתקרבו אל החזיר בשל ריחו המשכר, שפעל עליהם כסם רב-השפעה.

העניין הזה גרם לרבים לסגת. ערך הפרס הועלה לחמישה קורבנות. אנשים אחדים התקדמו, לא הצליחו להחזיק מעמד מול החזיר, והיה אפילו אחד שניסה לסחוב אותו אבל כמעט נהרג משיני החיה הנפוחה והתוקפנית, והובהל במסוק אל בית החולים רמב"ם בחיפה בגלל פציעתו הקשה.

שר המשפטים אמר שמשרדו פתח בחקירה בגלל האמצעים הבלתי חוקיים שהוצעו וננקטו להוצאת החזיר מן הדיר שלו.

השר לאיכות הסביבה הביע את פחדו מכך שהשכונה הערבית תתפשט לכיוון החווה באמצעות בנייה בלתי חוקית לאחר שהחזיר יועבר לבית המטבחיים, והאם יפגע הדבר במצב הדמוגרפי באזור?

תושבי הכפר הערבים קיימו פסטיבל נאומים, שבו נאמו ראשי המפלגות בדרישה לסלק את החזירים, והניפו כרזה שעליה נכתב "טרנספר מידי לחזירים" מול שלט "טרנספר לערבים" של אחת המפלגות היהודיות. מנהיג של מפלגה ערבית לאומית אחת דרש להוציא את החזירים להורג, ואחר כך נאלץ לצאת את מולדתו בכפייה כדי שלא לעמוד לדין על מיליוני דולרים שקיבל מחוץ למדינה והעלים… לבסוף הוקראו השירים ונערך ריקוד דבקה בהשתתפות התושבים והמנהיגים. כבשים ועגלים נזבחו לכבוד המנהיגים. המערכה נמשכת, כפי שצעקו כותרות העיתונים, אף על פי שתושבי הכפר זבחו את מרבית העדר שלהם לכבוד המנהיגים הנכבדים ולכבוד כמה ממנהיגי המדינה והמפלגות היהודיות בתקווה להושעתם ולמציאת פתרון לבעיית החווה וריחותיה הקטלניים. זאת בהתאם לאמונה הערבית הגורסת "האכל את הפה והעיניים ייבושו". מנהיג של מפלגה ימנית קיצונית אמר שהריח נפלא, ומדוע זה מוחים הערבים? הוא התעלם מהעובדה שריח הצלי הוא זה שגרם לרירו לנזול.

והשאלה לאחר זבח כל העדרים במפגני קבלת הפנים והנאומים: האם יגיעו המנהיגים לכפר לשמוע את תלונות תושביו על הפקעת שאריות אדמתם והרחבת חוות החזירים לכל הכיוונים, אף על פי שהיא מהווה מפגע סביבתי וחוסמת את התפתחותו הטבעית של הכפר ואף למעלה מזה – גוזלת ממנו אדמה לבניית בית ספר חדש הנדרש בדחיפות?

אירעה הפתעה בלתי צפויה… אפילו מנגנוני הביטחון כשלו בחיזוי אירוע חמור כזה.

למעשה, איש אינו יודע כיצד המצב התפוצץ. אומרים שבוקר אחד היתה התנגשות בין ילדים שצעדו לכיוון הדיר וקראו סיסמאות "החזירים החוצה, האדמה הערבית חופשייה". המשטרה באה לפזר אותם בגז מדמיע, ומיד התערב הכפר כולו במערכה על הגנת ילדיו ועל זכותו להביע את כאבו בגין האסון שנגרם על ידי הדיר, חזיריו וריחותיו הקטלניים. ההתנגשויות האלימות התפשטו וכללו את תושבי הכפרים הסמוכים שטענו כי הריחות זוחלים אליהם ואדמתם גם היא הופקעה, אולי להקמת דירים חדשים שיגבירו את המצור על כפריהם ויטעימו אותם כפל כפליים מן הריחות הקטלניים… והעיקר, ימנעו מהם להוציא לפועל את תוכניות הפיתוח של כפריהם, מה שיגרום להם למחנק בלתי נסבל.

העימותים בין התושבים לבין כוחות המשטרה לא דעכו, והתחדשו גם למחרת היום למרות שעשרות תושבים נעצרו.

בעקבות העימותים רעשו כותרות העיתונים, שמלאו תיאורים על ההתכתשויות האלימות בין התושבים לבין המשטרה, וכתובת לכל רוחבו של העמוד זעקה: אינתיפאדה!


[1] בערבית מדוברת בִּז (بز) משמעה שדיים ונס (نس) משמעה נשים.

[2] שעבאן עבד א-רחים, המכונה שעבולא, הוא זמר פופ עממי מצרי, המשלב בשיריו מסרים פוליטיים.

"אולי לא אאבד את מאור עיני, אבל אהיה עיוור יותר, כי אין מי שמסתכל בי ורואה אותי".

סאראמאגו

 

סעיד פותח את הדלת שתוי. הארנב קופץ פנימה. מתחילות הבעיטות ושניהם צועקים.

"מה אתה עושה פה? זה המקום שלי."

ואז הוא מושלך בבעיטה עזה אל מחוץ למקפיא המקולקל.

בארץ הזאת זרם החשמל חזק והמתח גבוה כל כך שהמפסקים אינם נשמעים לך כשאתה מנסה לכבות את האור. החשמל  הכרחי כאוויר לנשימה. יש כאן שמש חשמלית שזורחת יומם ולילה. אין כלל אורות נמוכים, ולכן, מכשירי חשמל רבים מתקלקלים, כי אין דרך לתחזק אותם, שהרי תחזוקה מחייבת לכבות את המכשיר כדי שהעובד לא יתחשמל.

בבתי המגורים ובבתי החולים ננקטו אמצעים שונים לעמעם את האורות בשעת הצורך. בבתי החולים מכסים את הנורות בקופסאות קרטון משוחות בצבע שחור ומצמידים את הקופסאות לקיר במסמרים כדי ליצור תחושה של חושך. בבתים, התושבים מכסים את הנורות הקורנות ביריעות קנבס עבה, או באריג שחור גס,  מה  שגרם לעליית מחירי האריגים הגסים השחורים.

סעיד שם לב לחושך לאחר שגורש מביתו. הוא מתיישב על הרצפה ומכה על ירכו הימנית: אני  שניקיתי את הבית הזה כשהחתולה הארורה ההיא יָשנה בו. גירשתי אותה וחברי סמיר עזר לי. הוא נתן לי חומרי ניקוי ואמר לי: "אתה צריך לנקות את המקום הזה." אני לא מבין איך קאסם המנוול משתלט לי על הבית בגסות כזאת, בלי נקיפות מצפון. אני אתלונן עליו במשטרה. זכותי לעשות זאת, אנשים.

 קאסם זה עצמו היה חבר שלי עד לפני כמה ימים, אז איך הוא מתכחש לחברות הזאת? ואיפה אני אמצא בלילה הזה, בקור הכלבים הזה, מכשיר אחר? מה עשיתי שזה מגיע לי?

ארנב המדרכה פורץ בבכי תמרורים, מנסה להדק את ה"דִשדאשה"[1] המרופטת הקרועה אל גופו כדי לאטום את הפרצות, מוחה את דמעותיו, ופתאום, כמי שנזכר במשהו, ממשש את הקעקוע שעל זרועו הימנית, ודמעותיו מחייכות, טעונות חמימות נסתרת.

הוא עובר למדרכה שממול אל בית הקפה שבעליו שכח לכבות בו את הרדיו. הקריין אומר: "הפרלמנט יקיים מחר את ההצבעה על ההחלטה לחלק מגרשים למגורים לבכירי השלטון." סעיד מושך כמה שקיות שמוטלות לידו ומגלגל אותן בין ידיו למשהו דומה לכדור, שישמש לו כרית. הוא משתרע על האדמה, נאנח ונושם נשימה עמוקה. הוא נרדם וקול עצמותיו המתפוקקות מתערבב  בנחרותיו. הוא צוחק בשנתו וצחוקו מתגלגל ורועם , הייתכן שהוא חולם?

הגשר

המשלחות מתכוננות לזרוע את חלומותיהן במסע הבא. התמימות של סמר רצה אחרי הארנבים היפים, ואחד מהם נעלם במאורתו. הילדה בוכה, מצפה שייצא, מרכינה את ראשה אל  הבור ההוא שבין העצים ומנסה לחפש אותו, כי עכשיו יש לה שלושה ארנבים במקום ארבעה.

השחפים  מרחפים מעל החידקל. הגשר פותח את שעריו לאלפי אנשים – ראשים שעוד לא הבשילו ועוד לא באה העת לקוצרם[2] , וראשים כבדים מדאגות ואנחות. הו אללה עֶזרי,  סומך העשוקים, תן לנו את מבוקשנו, אנחנו העניים חסרי-הכול! אימאן כורכת סביב גופה את גלימתה הישנה המאובקת ודוחפת  לפניה את ילדיה, אחלאם ועומר ומוחמד וזייד ועלי: תחזיקו בי, ילדים. אלוהים מצווה ועלינו לציית. בַּאבּ אל-חַוַאאֶג' אינו משיב את פניו של איש ריקם[3]. הילדים נעים  עם המשלחות לעבר הכביש.

חברוּת

סעיד מתעורר בבוקר ויוצא לשוטט ברחוב אל-מֻתַנַבּי. כולם חבריו ואין לו  חבר. סמיר, העובד באחת הספריות, מרחם עליו ומגיש לו כוס תה ופרוסת לחם: "אני נשבע בחידקל ובפרת, שאיני מבדיל ביניהם. קאסם גנב ממני כשישנתי. היה לי קצת כסף. התעוררתי ולא מצאתי בכיס כלום. קאסם המנוול, שגזל ממני את הבית."

"הו סעיד, חוס על עצמך. יום שישי היום. זה יום הפרנסה שלך, האל יפצה אותך. נחפש לך מקום אחר. שמע, אחד החברים השאיר לך אתמול דִשדאשה חדשה וקצת אוכל. בוא איתי להתרחץ וללבוש את הדִשדאשה שלך."

"היום יום עבודה, ואם אלבש דִשדאשה חדשה, תאבַד הפרנסה. אני אוהב אותך, ידידי, כי אתה איש טוב ואינך גונב."

הוא שותק רגע קל וממשיך:

"שמע, אתמול הלכתי עם חבר שלי לדוג, והוא, בכל פעם שהוא מרים את החכה הוא מעלה דג שמן וגדול אבל מחזיר אותו לנהר. ואני, בכל פעם שאני מעלה את החכה, אני מקבל איזה עשב, או נעל קרועה מהזוג של קאסם טַנבּוּרי[4]. כששאלתי אותו למה הוא עושה זאת, אמר לי שיש לו כלי קטן לצליית דגים והוא מחפש דג שמתאים לגודל של הכלי…"

סמיר צוחק.

"שמע, אני רוצה לבשר לך שקיבלתי תשעה מיליון דינר ושיפצתי את הבית אחרי שקרס. אבל הבכירים משאירים אותי ונוסעים למצרים או לסוריה, איני יודע לאן. תמיד הם נוסעים ולא מטפלים בעניין שלי, למרות שהתיק הושלם, ואני עוד חייב להם שלושה מיליון דינר!"

"מה ההבלים האלה, סעיד? אתה מדבר דברים מוזרים היום!"

"תמרח עליהם ריבה והם יהיו מתוקים מאוד. ללכת לקנות לך? תן לי כסף, כי לי אין כלום."

תמונה למזכרת

סעיד מתכונן לטקס היומי שלו. תחילה הוא פונה לכיוון החידקל, מרים את ידיו, קורא את פסוקי ה"פַאתיחה", מושיט את כף ידו הימנית כדי שתתמלא מים, מקרב אותם אל אפו, מנשקם ומנסה להחזירם למקומם. ממשש את הקעקוע במעלה זרועו, פונה הצידה, והם עוברים והוא מתרגז ולא מתאפק וצועק: "Why you inside?, בואו הנה ואני אצטלם איתכם למזכרת." ואז הוא קופץ אל בין בעלי העור הלבן והעיניים הצבעוניות, שיש בחברתם גם כהי עור. הם מחייכים אליו בזהירות, והוא קורא לסמיר: "בוא, בחייך, צלם אותי איתם במצלמה שלך!"

סמיר נענה לבקשתו בחיוך, אבל סעיד אומר בליבו שהוא יתלה את התמונה בשירותים הציבוריים. לא לפני שיירק עליה כמה פעמים…

סוף סוף יוצא הארנב של סמר ממאורתו ומשחק עם חבריו. הארנב מרחוב אל-מֻתנבּי נעלם, ואיש אינו יודע היכן הוא בדיוק, אולי הוא יושב באיזו פינה ושותה יין, מבכה את אהבתו הישנה.

צוואה

אימאן, אל תשכחי להתפלל למעני, אולי ינחה אותי האל בדרך הישר ואחדל לשתות, ואולי קדורי בעל החנות יעלה את שכרי היומי במקום לאיים עלי בפיטורים, ואולי ימציא לי האל עבודה במקום אחר, טובה יותר מאשר אצל קדורי המנוול. את יודעת שאני מסגר מצוין, לולא השתייה. אני אוהב את השתייה, אימאן, וגם אותך אני אוהב מאוד. אני מפקיד בידיך את הילדים. התפללו שם למעני, בקשי  את המשאלה. היכנסי ב"באב אל-חואאג'", וקשרי למעני  את השרך הירוק ההוא אל החלון, אל תשכחי, ופזרי שם את כל רצונותינו. האמיני לי שהאימאם מוסא אל-כאט'ם אוהב אותי מאוד. אני מרגיש שהוא יהיה לי מליץ-יושר  הפעם, האמיני לי. הוא יודע שלא גנבתי כלום, ואני אוהב אותו מאוד. לכו לשלום…

חֲיֵה אָתה

פמליה של איש ביטחון מפורסם עוברת מאחורי סעיד, וכשהאיש יוצא ממכוניתו מצטרפים אליו מאחור קצינים רבים שצועדים ברחוב אל-מתנבי לכיוון הנהר.  כשהם מתקרבים, הארנב רץ אחריהם במהירות ומדקלם בקול רם:

            טין טין טרא טין טין טרא

            " חֲיֵה אתה, אני מַתִּי אחריך

             והמשך להתרחק כרצונך

             שארית האהבה נותרה  בנפשי, ונעלתיה אחריך".

הוא עוצם את עיניו ומאותת בידיו, נבלע בשירתו כליל. אחדים מהקצינים מנסים להרחיקו ולמנוע ממנו ללכת אחריהם, אבל אחד מהם אומר לחברו: עזוב אותו, סתם מסכן. סעיד שומע אותם: שתוק, שתוק אתה, אף מילה! הקצין מתעלם ממנו והוא ממשיך לשיר.

אהבה ראשונה

לפני כשלושים שנה התאהבתי בנערה, נערה מבַּצרה, יפה כמו הודית, שמה היה סוּהֵיר מוחמד. הייתי צופה בה עובדת במספרה של נשים,  מחכה כל יום שעתיים וחצי עד שתצא ממקום עבודתה, רק כדי להתבונן בה מרחוק. ואז התוודיתי לפניה על אהבתי, והייתי בקשר איתה שנה וחצי, בלי לגעת בה. אלוהים עדי שלא נגעתי בה, היא הלכה אתי פעם אחת לפארק אל-זַוְראא והבאתי לה קובֶּה אבל הוריה אילצו אותה להינשא לבן דודה. בימינו, סיפורי האהבה מכוערים, משום שהגברים נהיו פתיינים. הם "חמורים"…

כך אומר לי סעיד, שריח המשקה נודף ממנו. הוא מתנודד והולך בקושי. הוא שתק רגע, והמשיך מרחוק: אבל אימאן…

דמעות התנוצצו בעיניו וקולו נחנק בגרונו. הוא הסב את פניו ונעלם.

עולי רגל

יום שישי הוא יום בואם של עולי הרגל לרחוב אל-מֻתנבּי – אנשים זורקים אבנים קטנות באופנים שונים ומשונים. כל הרחובות נחסמו – זה גם הזמן שעולי הרגל חוצים את הגשר בדרכם אל קברו של מוסא אל-כאט'ם. אבל הדרך אל האל במכה החלה בבגדד, ומי שהלך בה הוא "כתונת עו'תמאן". כתונת עות'מאן[5] גם  היא זרקה אבנים קטנות…

איזה יום שישי ואיזה רחוב ואיזה גשר, מה זה קשור? עות'מאן נהרג לפני אלפי שנים! לא ולא, עות'מאן נהרג לפני שנים, לא, עות'מאן  ילד בכיתה א' בבית ספר "חידקל"!

סמיר בוכה על  גדות החידקל: "… אתה לא נעת'ל הו, עות'מאן."[6] עות'מאן עדיין כוכב עיראקי שצף על הנהר.

מים חמים

הארנבים מברישים את פרוותיהם לאחר שהילדה  ניקתה אותן במיטב חומרי הניקוי וענדה להם סרטים ססגוניים שמשתלשלות מהם אבני-חן צבעוניות ובכל אחת מהן חרוז כחול במרכזה. וכשאחד הארנבים מכרסם גזר גדול, היא מוחאת כפיים בעליצות.

"אמי, אמרי לי בבקשה, מה זה חוקה והפגנות? למה בכל מקום אנשים יוצאים לרחובות ומניפים שלטים? ראיתי את זה בטלוויזיה אתמול."

"אנשים דורשים את הזכויות שלהם, חביבתי, וחיים של כבוד – שיהיו להם אוכל ותרופות וביטחון."

סמר הקטנה בוהה, ושוקעת במחשבות עמוקות ורציניות. 

סמיר גורר את סעיד להתרחץ וללבוש את הדשדאשה החדשה שלו, סעיד מתעקש לא לגזוז את שערו הארוך. קבאב, קבאב, היום אני לא אנבור באשפה, אני אוכל קבאב כמו האנשים החשובים מאוד…

בעודו אוכל, נשפכו עליו פתאום מים חמים מאוד. הוא צרח וחש שחום אימים פושט בכל גופו ומלהיט את גפיו התחתונות. הארנב בוטש ברגליו באדמה, וצורח: בני כלב, אחחח, אחחח!

הדִשדאשה החדשה שלו נקרעת, האוכל מתפזר, העור התקלף מגופו, כמו נחש שמשיל את עורו,  פרוות הארנב שרופה כולה. דם  נוזל. דלי ריק גדול מושלך.

סמר הקטנה מוחאת כפיים, הארנבים שלה עברו סוף סוף את הדרך שהתוותה להם וכינתה "הגשר". הם חצו אותה בקלות רבה.

כתונתו של עות'מאן

 

המעריצים נדחקים כדי לקפוץ פנימה לחידקל. שמועה מתפשטת: יש מחבל בתוך הקהל המצטופף. בהלה משתררת, ומודיעים על פרצות חדשות בתוך החידקל, שמטביעות את הבקשות בכוח לפני שהן מגיעות אל הדרך היעודה. בגדים צפים, החידקל לובש גלימות שחורות, נעליים מתפזרות, המון רב זועק לעזרה מתוך הנהר: עות'מאן,  הו עות'מאן, בוא אלינו, הו עות'מאן!

עות'מאן קופץ וחבריו בעקבותיו, קריאה נאחזת  בקריאה וגלימה בגלימה, ומשאו של עות'מאן כבר כבד , והסלעים מושכים אותו. האם רדף אחרי השחור? האם ביקש דף לבן לחידקל?

אימאן וילדיה ואלפים אחרים ישנו בחסות כריש המשאלות, עד שפני החידקל ילבינו סוף סוף את כתונתו של עות'מאן. סמיר מכה על חזהו וצועק: אוי לנו, כבר עברו אלף שנה וכתונתו עות'מאן עדיין צפה על החידקל!

 אילו ידעתי מי הוא ששרף אותי, הייתי שורף לו את הבית! מה הם רוצים ממני?  אני בעל "ארמון שעשוע"[7]? אילו שאלו אותי, הייתי נותן להם את הדִשדאשה במתנה במקום כל זה.

סעיד בוכה וכואב, וסמיר נותן לו משחות ותרופות. המשורר אל-ג'וואהִרי מתהפך על משכבו האחרון , יוצא החוצה ומצביע באצבע המורה על החידקל: "הו מכת המוות, הו סערה סופה, הו פגיון הבוגדנות, הו עלי הזית…"[8]

הפגנה

 

סמר הקטנה מושכת בשולי שמלת אמה: בואי, בואי, אמא, תראי את הארנבים, בחייך!

האם פוסעת אל הגן ואומרת לבתה: ילדתי, יש לך הרבה בקשות בזמן האחרון. פתאום היא רואה את הארנבים מתרוצצים בגינה ועל גבם גיליונות נייר קשורים בסרטים צבעוניים. היא פוערת את פיה בתדהמה, אינה מאמינה, מתקרבת עוד אל הארנבים, וקוראת בכתב יד מסולסל:

"אני רוצה גזר גדול

"אני רוצה ארנבה לשחק איתה

"אני רוצה מיטה לישון בה

"אני מאוד אוהב את סמר."

האם פורצת בצחוק: מה זה, סמר? הפגנה של ארנבים?.. והיא מוחאת כף אל כף ואומרת: אלוהים אדירים! מוכרחים להיפטר מהארנבים האלה לפני שאת משתגעת. את חושבת רק על ארנבים!

והקטנה צורחת.

האביב בוא יבוא

 

אני שנאתי את העולם,  ואיני רוצה שמישהו ישנא את העולם. החיים יפים, ויש אביב שיגיע לעיראק למרות הסתיו. הוא מצביע בכף ידו וקורא: אבו אחמד, אבו אחמד, תיזהר, יש הרבה אנשים בסירה שלך, תיזהר, יש איתך ילדים!

הוא ממשש את זרועו, מחייך בעצבות למרחקים, מפשיל את שרוולו המרופט כדי שאראה את הקעקוע – לב גדול וכתוב בו השם אימאן זייד עומר אחלאם מחמד עלי.

סעיד עוזב אותי, הולך אל אמצע רחוב אל-מֻתנבּי, וצועק: אני רוצה כרית. החלטתי לישון היום על כרית, ולא על המדרכה. אני רוצה כרית. אני רוצה כרית.

הוא צוחק בקול רם, כאשר מישהו מגיש לו כרית, משליך אותה על המדרכה, נשכב, ומניח את ראשו עליה, מתחיל לבכות ולצחוק ואומר: החיים לא שווים שיכבדו אותם, רק האהבה… ועוצם את עיניו, עוצם את עיניו לנצח.

הארנבים של סמר ממשיכים להפגין בגינה, אך הפעם הם נושאים שלטים "לא זזים מכאן".


[1] סוג של גלבייה.

[2] הרמז לאל-חג'אג' בן יוסף, מושל עיראק בשלהי המאה השביעית, שנודע באכזריותו. בתחילת שלטונו נשא נאום ואמר לנתיניו: "אני רואה ראשים בשלים, שבאה  העת לקוצרם". אמרה זו היתה לפתגם נפוץ.

[3] "שער המשאלות" – כינויו של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, נינו של החליף עלי, שמקצת השיעים מאמינים שהוא מגשים את משאלותיהם.  

[4] עשיר קמצן שתיקן את נעליו שוב ושוב, והיה למשל ולשנינה.

[5] כתונתו המגואלת בדם של החליף עות'מאן, אשר נתנה לחליף מועאויה תואנה להאשים את יריביו ברציחתו והביאה בעקיפין להתפלגות המוסלמים לסונים ושיעים.

[6] נעת'ל היא מילה בעלת מטען היסטורי-אסלאמי שלילי. נאמר עליו שהוא היה איש מצרי בעל זקן ארוך שדמה לעות'מאן בן עפאן, הח'ליפה השלישי. אויבי עות'מאן קוראים לו נעת'ל כשם גנאי.

[7] ארמון שהיה בבעלותו של גביר יהודי, שאול שעשוע שמו, והשם היה למשל  לעושר מופלג.

[8] מתוך שיר של המשורר העיראקי מוחמד מהדי אלג'וואהרי, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי ערב במאה ה-20.

הָעָרֶמָה שֶל הָבּוּבּוֹת הִיא לֶבָנָה בֶּתוֹך הָחוֹשֶך. אִם מִתְקָרְבִים אֶפְשָר לִרְאוֹת רָגְלָיים וֶיָדָיים וֶגוּפִים מֶפוֹרָקִים. אֶין לָהֶן רָאשִים. אָבָל אֶפְשָר לִרְאוֹת מֶהָפְּלָסְטִיק שֶל הָאֶיבָרִים הָאָחֶרִים שֶמֶדוּבָּר בֶּבּוּבּוֹת אֶיכוּתִיוֹת, בּוּבּוֹת מָלְאָכִיוֹת שֶשָֹמִים בֶּחָלוֹן רֶאָוָוה וֶמָלְבִּישִים אוֹתָן בָּקוֹלֶקְצְיָה הָשְחוֹרָה שֶל הָחוֹרֶף. אוֹ בֶּגוּפִיָה לֶבָנָה עִם סֶרֶט אָדוֹם. נָגִיד לֶמָשָל הָיָד הָמֶפוֹרֶקֶת הָזֹאת. אֶיך שֶמֶרִימִים אוֹתָה רוֹאִים שֶהִיא הָייתָה שָיֶיכֶת לֶבּוּבָּה עָדִינָה. זֶה אָפִילוּ לֹא נִרְאֶה כְּמוֹ פְּלָסְטִיק אָבָל סִילִיקוֹן גָמִיש. זֶה אָפִילוּ נִרְאֶה כְּמוֹ יָד שֶל בָּחוּרָה מֶרוֹב שֶזֶה אֶיכוּתִי הָדָבָר הָזֶה. הָזְרוֹעָ הָלֶבָנָה שֶמֶגִיעָה עָד הָמָרְפֶּק. מָרְפֶּק שֶמִתְקָפֶּל בֶּאֶלֶגָנְטִיוּת לָאָמָה. הָיָד הִיא מָמְשִיכָה וֶתִרְאוּ אֶת הָחִיבּוּר בֶּין הָיָד לֶבֶּין הָכָּף שֶל הָיָד וֶהָאֶצְבָּעוֹת שֶכֹּל אָחָת הֶן מִתְקָפְּלוֹת בֶּצוּרָה מוּשְלֶמֶת, אֶלֶה הָדְבָרִים הָכִי יָפִים שֶל הָבּוּבּוֹת, הָחִיבּוּרִים שֶל הָפְּלָסְטִיק בֶּין הָיָדָיים וֶהָרָגְלָיים לָגוּף, בֶּין הָטוֹרְסוֹ לָצָוָואר, אֶיבָרִים שֶמִתְחָבְּרִים בְּלִי נִיתוּח וֶמִתְנָתְקִים בְּלִי כְּרִיתָה וֶהָפָּס הָשָחוֹר הָמִסְתוֹרִי שֶיֶש בֶּינֶיהֶם. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָיָד וֶמָכְנִיסָה אוֹתָה לָתִיק וֶיוֹצֶאת מֶהָשָעָר הָיָרוֹק הָגָדוֹל. הוֹלֶכֶת דֶרֶך צִמְחִיָה וֶפָּחִים לֶעֶמֶק רֶפָאִים וֶלוֹקָחָת אֶת אָרְבָּע אָלֶף שֶעוֹשֶֹה אֶת הָעָלִיָה שֶל הָגָן. בֶּאוֹטוֹבּוּס חֶצִי רֶיק שֶל עֶשֶֹר בָּלָילָה מָלָנְתָלָפִים אוֹרוֹת בֶּכֹּל הָצְבָעִים שֶל פָּנָסִים צֶהוּבִּים וֶאוֹרוֹת אָדוּמִים שֶל בְּרֶקְסִים וֶאִיתוּתִים וֶשְלָטִים וֶחֶצִים וֶאוֹרוֹת יֶרוּקִים שֶל רָמְזוֹרִים וֶבִּנְיָינִים שְלֶמִים שֶמוּאָרִים בֶּלָבָן זֶה הוֹרֶס אֶת הָעֶינָיים, הָיָד עִם הָאֶצְבָּעוֹת הָלֶבָנוֹת שֶלָה הִיא מֶבָּצְבֶּצֶת בָּקְטָנָה מֶהָבֶּתוֹך שֶל הָתִיק וֶהָאָנָשִים הָמֶעָטִים שֶיוֹשְבִים מִסְבִיבִי רוֹאִים אוֹתָה עוֹשָֹה שָלוֹם אוֹ כֹּל תָחָנָה הִיא עוֹשָֹה תְנוּעָה אָחֶרֶת. בָּתָחָנָה מוּל הָגָן הִיא עוֹשָֹה שָלוֹם לֶמִי שֶיוֹרֶד שָם. בֶּקֶרֶן הָיֶסוֹד הִיא מֶשָֹחֶקֶת לִי בָּשֶֹיעָר. לֶיָד כִּיכָּר פָּרִיז הִיא מָתְחִילָה לֶהִשְתוֹלֶל וֶלָעָשֹוֹת תְנוּעוֹת שֶל עָצָבִּים לָכִּיווּן שֶל הָמִזְרָקָה. כְּשֶאָנִי יוֹרֶדֶת בֶּקִינְג ג'וֹרְג' הָיָד קְצָת נִרְגָעָת וֶנִכְנֶסֶת בֶּחָזָרָה לָתִיק כָּכָה שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתָה. אָנִי חוֹצָה אֶת הָכְּבִיש וֶרוֹאָה אֶת הָבִּנְיָין הָמוּאָר שֶל הָמָשְבִּיר. עוֹבֶרֶת דֶרֶך הָגִינָה שֶל הָסוּס. רוֹאָה אֶת הָעָלִיָה וֶפּוֹנָה יָמִינָה. קוֹטֶפֶת אֶחָד מֶהָפְּרָחִים הָוְרוּדִים שֶצוֹמְחִים לֶיָד אֶיזֶה בָּית וֶזוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לָתִיק וֶהָיָד יָשָר תוֹפֶסֶת אוֹתוֹ וֶמֶרִיחָה אוֹתוֹ וֶמֶשָֹחֶקֶת אִיתוֹ. אָנִי חוֹשֶבֶת שֶחָלָמְתִי עָל הָבָּית הָזֶה פָּעָם שֶזֶה הָיָה הָבָּית שֶלִי אָבָל רָק שֶל הָחָלוֹם וֶבָּסוֹף נִיסִיתִי לֶהִכָּנֶס אֶלָיו אָבָל כְּבָר הָייתָה בֶּתוֹכוֹ מִשְפָּחָה חָרֶדִית וֶהֶם בִּיקְשוּ מִמֶנִי בֶּנִימוּס לָצֶאת אָז יָצָאתִי וֶשוּב חִיפָּשְֹתִי אֶת הָבָּית הָאָמִיתִי שֶלִי. קָטְנוֹעָ כָּתוֹם וֶעָלִיָה שֶל עָמוּדִים. שֶלֶט שֶל פֶּסְטִיבָל גְוָונִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָגָלֶרְיָה לֶסִפְרוּת. שְנֶי בָּתֶי קָפֶה מֶפוּצָצִים בֶּאָנָשִים. יֶצִיאָה לֶכְּבִיש עִם הָרָמְזוֹר הָכִי אִיטִי בָּעוֹלָם וֶשוּב בָּעָלִיָה אָבָל הָפָּעָם שֶל בֶּצָלְאֶל. בָּתֶי קָפֶה עִם כִּיסָאוֹת מִקָש. בָּקְבּוּקִים עִם פְּלָחִים שֶל תָפּוּזִים עָל הָשוּלְחָנוֹת. אָנָשִים מֶדָבְּרִים וֶמֶעָשְנִים הָמוֹן וֶעוֹשִֹים רָעָש וֶחוֹפְרִים וֶהָכְּלָבִים שֶלָהֶם נוֹבְחִים שָם. בֶּינָתָיים בָּתִיק הָיָד מֶשָֹחֶקֶת עִם הָפֶּרָח וֶאָז הִיא קוֹרָעָת אוֹתוֹ לָחָלוּטִין, מֶפוֹרֶרֶת אֶת הָעָלִים הָיֶרוּקִים וֶהָוְרוּדִים בֶּין מָחְבָּרוֹת וֶעֶטִים וֶמָסְרֶק וֶדְבָרִים לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מִצָד אֶחָד קָפֶה קָפֶה. בָּצָד הָשֶנִי חוֹמָה שֶל הָאֶבֶן עִם דֶלֶת מֶעֶץ וֶזְרִיקוֹת שֶל הָשָֹרָך עָל כֹּל הָחוֹמָה עָל כֹּל הָאָבָנִים, זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ בָּית שֶרוֹאִים בָּאָגָדוֹת וֶאָפִילוּ הָאָרוֹן חָשְמָל בָּסִגְנוֹן שֶל הָקוּבִּיזֶם וֶהָחָלוֹנוֹת שֶמֶבִיאִים לֶגָלֶרְיוֹת שֶל תְמוּנוֹת וֶהָפְּסִיפָסִים עָל הָקִיר שֶל הָנָשִים עִם הָכְּנָפָיים. הָתָחָנָה שֶל הָאוֹטוֹבּוּס וֶקָפֶה גָלֶרְיָה. הָשֶלֶט לָאֶירוּעָ שֶל מֶעָצְבִים בָּעִיר. שְֹמֹאלָה לָכְּנִיסָה שֶל הָבִּנְיָין, מָעָלִית לֶקוֹמָה שִישִית, הָחֶדֶר מָדְרֶגוֹת הוּא חָשוּך בָּאָפֶלָה אָבָל אֶיך שֶמֶגִיעִים אֶלָיו הָדֶלֶת. בָּלָילָה כָּנִרְאֶה שֶיָשָנְתִי עָל הָיָד כִּי הֶרְגָשְתִי אוֹתָה מֶנוּמְלֶלֶת, כֶּאִילוּ שֶהִיא נִרְדֶמָה. בָּבּוֹקֶר הִתְעוֹרָרְתִי וֶרָאִיתִי אֶת הָיָד שֶל הָבּוּבָּה שֶהִיא יָצְאָה לִי מֶהָתִיק בָּלָילָה וֶזָחְלָה לִי מִתָחָת לָגוּף. קָמְתִי וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלֶיהָ. הִיא הָייתָה עִם הָרְבֶּה פָּחוֹת מֶרֶץ מֶאֶתְמוֹל. אוּלָי כְּמוֹ הָמוֹח הָעָתִיק שֶל זוֹחָלִים הִיא עָשְֹתָה כֶּאִילוּ הִיא מֶתָה כֶּדֶי שֶאָנִי אֶעֶזוֹב אוֹתָה בֶּשֶקֶט מִתָחָת לָגָב שֶלִי בָּמִיטָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט רָצְתָה לִהִיוֹת שָם אָבָל לֹא רָצְתָה לֶהָפְרִיעָ לִי לִישוֹן. אָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהָ. הִיא מָמָש לֶבָנָה. לֶבָנָה וֶגְמִישָה כְּמוֹ דֶבֶק פְּלָסְטִי. הָאֶצְבָּעוֹת עָכְשָיו שֶאָנִי רוֹאָה אֶת זֶה פִּתְאוֹם אָנִי מֶבִינָה שֶאֶין לָהֶן מִפְרָקִים. הֶן גְמִישוֹת לָחָלוּטִין, יוֹתֶר מִבְּנֶי אָדָם. תְשָע עֶשְֹרֶה אָלֶף מֶגִיעָ לָתָחָנָה. אָנִי עוֹלָה עָלָיו עִם הָיָד מֶצִיצָה מִתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בֶּבֶּצָלְאֶל וֶעוֹשֹוֹת אֶת הָסִיבוּב שֶל הָגָן וֶנוֹסְעוֹת עָל קִינְג ג'וֹרְג' וֶנֶעֶלָמוֹת בָּנֶבִיאִים. כֹּל הָדֶרֶך לֶהָר הָצוֹפִים הָיָד הִיא לֹא זָזָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט כְּבָר מָרְגִישָה יוֹתֶר בָּבָּית וֶלֹא מָמָש מָרְגִישָה שֶהִיא צְרִיכָה לָעָשֹוֹת עָלָי פּוֹזוֹת, לִגְרוֹם לִי לִדְאוֹג. חָשָבְתִי שֶהִיא תָהָרוֹס לִי אֶת הָעֶטִים וֶהָמָחְבָּרוֹת אָבָל הִיא רָק שִֹיחְקָה אִיתָם קְצָת בֶּתוֹך הָתִיק וֶקִשְקֶשָה כֹּל מִינֶי דְבָרִים שֶלֹא נִרְאִים חָשוּבִים יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. צִיוּרִים שֶל לֶבָבוֹת אָדוּמִים עִם חֶצִים בֶּתוֹכָם. כֹּל מִינֶי טֶה קְיֶירוֹ. כָּאֶלֶה דְבָרִים. הָאוֹטוֹבּוּס מֶאִיץ בָּנֶבִיאִים. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת בֶּין חוֹמוֹת עָתִיקוֹת שֶל כֹּל מִינֶי בָּתֶי חוֹלִים וֶמִנְזָרִים מֶהָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה. גְדֶרוֹת יֶרוּקוֹת מֶקוּלָפוֹת עִם בְּרוֹשִים כִּמְעָט מֶתִים. שֶלֶט שֶל דִירוֹת יוּקְרָה, אָתָר בְּנִיָה עִם כֹּל הָפִּיגוּמִים. מִיָמִין הָתָחָנוֹת שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶמֶאָחוֹרָה הָחֶנְיוֹן, הָכִּיכָּר הָזֶעִירָה בָּפְּנִיָה לָרָב קוּק, שְֹמֹאלָה הָיֶרִידָה שֶמָמְשִיכָה בָּנֶבִיאִים עָד שֶהָאוֹטוֹבּוּס מֶגִיעָ מוּל הָעִיר הָעָתִיקָה וֶפּוֹנֶה שָם שוּב שְֹמֹאלָה. הָיָד הִיא יֶשֶנָה אוֹ מֶקָשְקֶשֶת שְטוּיוֹת. לִפְעָמִים הִיא כּוֹתֶבֶת מָשֶהוּ שֶהִיא חוֹשֶבֶת שֶהוּא מֶקוֹרִי. וֶאָז הִיא מוֹצִיאָה חֶצִי יָד מֶהָתִיק וֶנוֹגָעָת בִּי מֶאָחוֹרָה בָּכָּתֶף. עָכְשָיו אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת שִמְעוֹן הָצָדִיק. אָנִי שוֹמָעָת אֶת הָרָעָש שֶל הָעֶט עָל הָמָחְבֶּרֶת. יָמִינָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶשְֹמֹאלָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶיָשָר אָנָחְנוּ עוֹלוֹת וֶעוֹבְרוֹת אֶת לֶרְנֶר וֶיָמִינָה בָּכִּיכָּר שֶל הָמֶעוֹנוֹת. הָעָלִיָה שֶל צֶ'רְצִ'יל עִם בְּרוֹשִים וֶאוֹרָנִים. הָשוּרוֹת הָלֶבָנוֹת שֶל מָצֶבוֹת עָל הָדֶשֶא. יָשָר עָד הָסוֹף בֶּין רֶזְנִיק לֶהָדָסָה. יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה לָמִנְהָרָה. אָנִי יוֹרֶדֶת עִם כּוּלָם בָּמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים. מָעָבִירָה אֶת הָתִיק לֶאֶחָד הָשוֹמְרִים. עוֹבֶרֶת בָּגָלָאי מָתָכוֹת וֶלוֹקָחָת בֶּחָזָרָה אֶת הָתִיק וֶעוֹלָה בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת. הָיָד פֹּה וֶשָם הִיא בּוֹדֶקֶת אֶת הָשֶטָח כְּשֶאָנִי קוֹנָה קָפֶה בֶּרָחֶל אוֹ עוֹבֶרֶת בֶּדֶשֶא רוּח. כְּבָר עֶשֶֹר וָרֶבָע וֶיֶש שָם אָנָשִים אָבָל אֶין שָם אוֹתָך וֶאֶין שָם אָף אֶחָד אָחֶר שֶאָנִי מֶכִּירָה. יִיצוּגִים שֶל אִימָהוֹת בָּאוֹמָנוּת. חוֹשֶך בָּכִּיתָה. הָמָקְרֶן עִם הָתְמוּנוֹת. הוּא מָרְאֶה אֶת אֶיך שֶבְּלֶייק מֶצָיֶיר אֶת הָשְנִיָה שֶל הָאָכִילָה מֶעֶץ הָדָעָת. הָעֶץ הוּא נִמְצָא בָּמֶרְכָּז שֶל הָתְמוּנָה. אָדָם בָּפִּינָה מֶבוֹעָת מֶאָסוֹן עָתִידִי. מֶאָחוֹרָיו הָנָחָש הָלָבָן מִתְפָּתֶל בֶּגְמִישוּת עָל חָוָוה וֶמָאָכִיל אוֹתָה מִפֶּה לֶפֶּה בֶּאֶחָד מֶהָפֶּירוֹת. הָבְּרָקִים שֶיוֹרְדִים מֶהָעֶץ וֶמֶבָקְעִים בָּאָדָמָה. הָמִשְקָפָיים שֶל גָל שֶמָבְרִיקוֹת כְּשֶהִיא מֶדָבֶּרֶת. אָחְרֶי גָל יֶש לִי בּוֹטִיצֶ'לִי וֶתְקוּפָתוֹ. אָחָר כָּך חָלוֹן וֶאָז אוֹמָנוּת יֶהוּדִית. בָּסוֹף אָנִי יוֹצֶאת מֶהָשִיעוּר הָאָחָרוֹן בֶּשֶש בָּעֶרֶב. הָאוֹנִיבֶרְסִיטָה כְּבָר רֶיקָה בָּשָעָה הָזֹאת בָּחוֹרֶף. הָכֹּל חָשוּך וֶקָר. יֶש פִּינוֹת בֶּדֶשֶא רוּח שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת לֶאָן הוֹלְכִים. אָנִי חוֹתֶכֶת דֶרֶך הָשְבִיל שֶל הָדֶשֶא לֶתוֹך הָבִּנְיָין בָּצָד שֶל הָסִפְרִיָה. הָיָד קְצָת זָזָה בֶּעָדִינוּת בֶּתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת לָמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶלוֹקְחוֹת מִשָם אֶת שְבָע עֶשְֹרֶה הָבָּיתָה. הָיָד מָתְחִילָה לֶהִתְעָצְבֶּן בֶּכֹּל הָנֶסִיעָה. זֹאת כָּנִרְאֶה הָשָעָה הָזֹאת בָּיוֹם שֶהִיא מֶאָבֶּדֶת אֶת זֶה לָחָלוּטִין. הִיא רוֹצָה לָצֶאת מֶהָתִיק וֶלֶהִסְתָכֶּל מֶהָחָלוֹן אָז הָפָּעָם אָנִי פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָה וֶזֶהוּ. וֶאֶיך שָם עִם כֹּל הָאוֹרוֹת. אָנִי וֶהָיָד מִסְתָכְּלוֹת עָל הָלָילָה. עָל כֹּל הָמֶכוֹנִיוֹת שֶעוֹבְרוֹת בֶּמֶהִירוּת. פָּנָסִים אָדוּמִים אִיתָנוּ. פָּנָסִים לֶבָנִים בָּכִּיווּן הָשֶנִי. בָּחוּרָה עִם חוּלְצָה נֶחְמָדָה בָּמוֹשָב הָנֶגְדִי. סָרִיג עִם פָּסִים בֶּסָגוֹל וֶכָּתוֹם וֶצָהוֹב. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה לָה עָל הָסָרִיג. הָבָּחוּרָה הִיא אוֹמֶרֶת תוֹדָה עִם חִיוּך וֶתְנוּעָה שֶל הָרֹאש. וֶאָז אָנָחְנוּ מָמְשִיכוֹת בָּנֶסִיעָה. הָאֶמֶת שֶכְּבָר הֶגָענוּ לָאֶיזוֹר שֶל הָעִיר וֶהָיָד וֶהָבָּחוּרָה כְּבָר עָמוֹק בָּשִֹיחָה. הָיָד לֹא מָמָש יֶכוֹלָה לֶדָבֶּר אָז הֶן מֶדָבְּרוֹת וֶמֶבִינוֹת עִם תְנוּעוֹת שֶל הָיָדָיים וֶהָאֶמֶת שֶזֶה נִרְאֶה שֶהֶן מָמָש מֶבִינוֹת אָחָת אֶת הָשְנִיָה כָּכָה, בֶּאֶיזֶשֶהוּ שָלָב הָיָד נוֹגָעָת בִּי בֶּטָעוּת וֶאָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהֶן אָבָל הֶן עָמוֹק בֶּתוֹך הָשִֹיחָה אָז אָנִי חוֹזֶרֶת לָנָהָר שֶל הָאוֹרוֹת. בָּסוֹף אָנָחְנוּ צְרִיכוֹת לָרֶדֶת. אָנִי מֶהָנְהֶנֶת עִם הָרֹאש לָבָּחוּרָה. וֶלוֹקָחָת אֶת הָיָד שֶעוֹשָֹה לָה שָלוֹם עִם תְנוּעוֹת נִמְרָצוֹת וֶיוֹרֶדֶת מֶהָאוֹטוֹבּוּס וֶעוֹלָה הָבָּיתָה. בָּלָילָה אָנִי יֶשֶנָה אָבָל הָיָד הִיא לֹא יוֹשֶנֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן דְבָרִים. כֹּל מִינֶי שְטוּיוֹת שֶבֶּטָח יֶש לָה בָּרֹאש וֶבָּבּוֹקֶר הִיא עָיֶיפָה מִידָי וֶלֹא רוֹצָה לָלֶכֶת אִיתִי לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מָה שֶהִיא כֶּן עוֹשָֹה זֶה מִתְקָרֶבֶת לִי לָבֶּטֶן וֶמֶנָסָה לֶהָרְכִּיב אֶת עָצְמָה עָל הָיָרֶך שֶלִי. כְּשֶהִיא לֹא מָצְלִיחָה הִיא מֶנָסָה יָשָר עָל הָכָּתֶף. בָּסוֹף גָם זֶה לֹא הוֹלֶך אָז הִיא מֶנָסָה בֶּעוֹד כָּמָה מֶקוֹמוֹת אָבָל בָּסוֹף הִיא מֶוָותֶרֶת וֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה שָלוֹם וֶיוֹצֶאת. בֶּזְמָן שֶאָנִי בֶּמָבוֹא לֶאוֹמָנוּת יֶמֶי הָבֶּינָיים הָיָד הִיא נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶיֶשֶנָה עָד מֶאוּחָר. בָּסוֹף הִיא מִתְעוֹרֶרֶת וֶשוֹטֶפֶת אֶת הָיָדָיים וֶמִתְיָישֶבֶת לִכְתוֹב בָּמָחְבָּרוֹת שֶקָנִיתִי לָה. הִיא יוֹשֶבֶת וֶכּוֹתֶבֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. אָבָל אָף אֶחָד לֹא נִמְצָא בָּדִירָה כֶּדֶי לִרְאוֹת אוֹתָה. הָשוּתָפָה שֶלִי עָזְבָה אֶת הָלִימוּדִים בֶּהָפְתָעָה וֶנָסְעָה לִפְנֶי כָּמָה זְמָן לֶדְרוֹם אָמֶרִיקָה. בֶּינָתָיים אָנִי גָרָה לֶבָד בָּדִירָה וֶצְרִיכָה לֶשָלֶם כָּפוּל אָבָל זֶה לֹא נוֹרָא, דָוְוקָא בָּא לִי בֶּטוֹב הָשֶקֶט. וֶעָכְשָיו עִם כֹּל הָסִיפּוּר שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה אָז הָאֶמֶת שֶזֶה עָדִיף כִּי אִם הָיית פֹּה כְּבָר הָיית מִתְחָרְפֶנֶת מֶהָשְטוּיוֹת שֶלָה. אוֹ שֶאוּלָי דָוְוקָא הָייתֶן מִסְתָדְרוֹת מֶצוּיָן. הָיָדָיים שֶלָכֶן הֶן נִרְאוֹת דֶי דוֹמוֹת. לֶבָנוֹת כָּאֶלֶה. גְמִישוֹת. גָם אָת לִפְעָמִים כּוֹתֶבֶת בָּמָחְבָּרוֹת הָצֶהוּבּוֹת שֶלָך. גָם אָת לִפְעָמִים מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת. אָז בּוֹאוּ נֶדָמְיֶין שֶיֶש מָסָך מֶפוּצָל וֶבָּצָד הָיֶמָנִי רוֹאִים אוֹתִי יוֹשֶבֶת בָּשִיעוּר וֶבָּצָד הָשְֹמָאלִי זֶה הָדִירָה וֶרוֹאִים אֶת הָיָד כְּשֶהִיא כּוֹתֶבֶת. אָנִי לוֹמֶדֶת הָמוֹן. הָיָד כּוֹתֶבֶת. אָנִי יוֹצֶאת מִשִיעוּרִים וֶעוֹבֶרֶת בָּדֶשֶא. אָנִי כּוֹתֶבֶת סִיכּוּמִים. הָיָד כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. וֶכָּכָה זֶה מָמְשִיך עָד אָחָר הָצָהָרָיים עֶרֶב. בָּסוֹף זֶה סוּג שֶל מָפְסִיק אָבָל הָמָסָך הָמֶפוּצָל עָדָיין מָמְשִיך עִם הָסִידוּר שֶלוֹ. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת וֶבָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי נִמְצֶאת בֶּנֶסִיעָה. אָנִי לֹא מֶדָבֶּרֶת עִם אָף אֶחָד לָמְרוֹת שֶיֶש מִישֶהִי עִם מֶעִיל אָדוֹם נֶחְמָד כָּמָה מוֹשָבִים לֶפָנָי בָּצָד הָשֶנִי. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת. בָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי יוֹרֶדֶת בֶּבֶּצָלְאֶל. עוֹבֶרֶת אָנָשִים בֶּבָּתֶי קָפֶה וֶפָּאבִּים. נִכְנֶסֶת לָבִּנְיָין. עוֹלָה בָּמָעָלִית. אָנִי תוֹלָה אֶת הָמֶעִיל וֶאוֹמֶרֶת שָלוֹם. הָיָד מָמְשִיכָה לִכְתוֹב וֶמִתְעָלֶמֶת מֶהָקִיוּם שֶלִי. בָּסוֹף הִיא כֶּאִילוּ שָֹמָה לֶב שֶאָנִי שָם בִּכְלָל וֶבְּלִי לֶהָגִיד שָלוֹם הִיא פָּשוּט נִדְבֶּקֶת לִי לָבֶּטֶן, מֶנָסָה לֶהִתְחָבֶּר. אָת כְּמוֹ גוּר קָטָן שֶל חָתוּלִים יָד. אָת כְּמוֹ חָתוּל קָטָן שֶמֶנָסֶה לִינוֹק לִי מֶהָבֶּטֶן. מֶחָפֶּשֶֹת אֶת הָקְלִיק שֶל הָחִיבּוּר בֶּכֹּל צוּרָה אֶפְשָרִית וֶלָמְרוֹת שֶאָנִי מָסְבִּירָה לָה שֶזֶה לֹא יָעָבוֹד הִיא מָמְשִיכָה וֶמָמְשִיכָה עָד שֶבָּסוֹף הִיא מִתְעָיֶיפֶת וֶהוֹלֶכֶת בֶּחָזָרָה לָמָקוֹם שֶלָה. יֶש בֶּזֶה מָשֶהוּ מֶעָצְבֶּן, זֶה נָכוֹן. אָבָל בָּסָך שֶל הָכֹּל זֶה בֶּסֶדֶר. זֶה יוֹתֶר טוֹב מִלִחְיוֹת לֶבָד אֶת כֹּל הָחָיים שֶלִי. בָּלָילָה קוֹרִים לִי דְבָרִים. בָּבּוֹקֶר אָנִי קָמָה וֶשוּב זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ נִרְדָמְתִי עָל הָיָד. אָנִי זָזָה בָּמִיטָה וֶקְצָת מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה שוּב פָּעָם הָגוּרָה הָמָצְחִיקָה הָזֹאת. אָנִי קָמָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָיָד הָלֶבָנָה, עָל הָאֶצְבָּעוֹת הָגְמִישוֹת, הָחָסְרוֹת מִפְרָקִים. וֶאָז אָנִי מֶבִינָה שֶבָּלָילָה הִיא אֶיכְשֶהוּ הֶצְלִיחָה לֶהִתְחָבֶּר אֶלָי וֶעָכְשָיו הִיא מֶחוּבֶּרֶת כְּמוֹ דֶבֶק לָגוּף שֶלִי וֶלֹא מֶשָנֶה כָּמָה אָנִי מוֹשֶכֶת הִיא לֹא מָצְלִיחָה לֶהִשְתָחְרֶר. מָזָל שֶזֶה יוֹם חָמִישִי וֶאֶין לִי שִיעוּרִים. אָנִי נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶמֶנָסָה לָחְשוֹב מָה לָעָשֹוֹת. צָרִיך לָלֶכֶת לָסוּפֶּר כִּי אֶין אוֹכֶל בָּבָּית אָבָל אֶיך אָנִי אֶלֶך עִם שָלוֹש יָדָיים. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה עָל סָרִיג עִם כָּפְתוֹרִים שֶיֶש לִי בָּאָרוֹן. אָנִי מֶבִיאָה לָה אוֹתוֹ וֶהִיא גוֹזֶרֶת לוֹ עִיגוּל וֶתוֹפֶרֶת שָם שָרְווּל מִסָרִיג יָשָן בֶּצֶבָע דוֹמֶה. הָאֶמֶת שֶהִיא עוֹשָֹה אֶת זֶה לֹא רָע בִּכְלָל. יָד לֹא יָדָעתִי שֶאָת כָּזֹאת כִּשְרוֹנִית. גָם כּוֹתֶבֶת וֶגָם מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת וֶעָכְשָיו גָם תוֹפֶרֶת בְּגָדִים שֶיָתְאִימוּ לָסִידוּר שֶלָנוּ. בָּלָילָה, אָחְרֶי יוֹם שָלֶם שֶבִּילִינוּ בֶּתְפִירוֹת וֶאָחָר כָּך בָּשוּק, אָנָחְנוּ יוֹשְבוֹת עָל הָכּוּרְסָא בָּמִרְפֶּסֶת וֶשוֹתוֹת תֶה עִם נָענָע. רוֹאִים קְצָת אֶת בֶּצָלְאֶל מֶהָחָלוֹן שֶל הָמִרְפֶּסֶת. רָעָש וֶאוֹרוֹת. קוֹלוֹת שֶל אָנָשִים. צְפִיפוּת שֶל צִמְחִיָה בֶּין הָבָּתִים וֶחָצֶרוֹת. מִסְתָבֶּר שֶהָיָד הִיא כּוֹתֶבֶת יוֹמָן. הִיא עוֹשָֹה הָפְסָקָה וֶמֶצִיעָה לִי לִקְרוֹא. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָמָחְבֶּרֶת שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה וֶפּוֹתָחָת אֶת הָכְּרִיכָה וֶמֶדָפְדֶפֶת בָּדָפִּים, שְלוֹשִים בֶּסֶפְּטֶמְבֶּר אָלְפָּיים וֶשְתֶיים עֶשְֹרֶה. נָחָתְנוּ בֶּאָרְגֶנְטִינָה. לָקָחְנוּ מוֹנִית מֶאֶסֶייסָה וֶהֶגָענוּ לֶבּוּאֶנוֹס אָיירֶס תוֹך בֶּעֶרֶך אָרְבָּעִים דָקוֹת. הָכֹּל פֹּה חָדָש. הָאָוִויר מוּזָר. הָרְבֶּה יוֹתֶר קָרִיר וֶעִם בָּשָֹר כֶּאִילוּ אֶפְשָר לֶאֶכוֹל אוֹתוֹ. עָכְשָיו זֶה סוֹף הָחוֹרֶף בֶּזְמָן שֶבָּאָרֶץ הוּא עָדָיין לֹא הִתְחִיל. הָעֶצִים מִתְכָּסִים בֶּעָלִים יֶרוּקִים. הָשָמָיים אָפוֹרִים אָבָל הָכֹּל מָלֶא בֶּאוֹר. קְלָאוּ כֹּל כָּך טוֹבָה אֶלָי, הִיא עוֹזֶרֶת לֶהִתְרָגֶל וֶמָסְבִּירָה לִי דְבָרִים שֶאָנִי לֹא מֶבִינָה בֶּסְפָרָדִית. אָנָחְנוּ מֶגִיעוֹת עִם הָמוֹנִית הָשְחוֹרָה צֶהוּבָּה לָדִירָה שֶלָה וֶעָכְשָיו הִגִיעָ הָזְמָן לִישוֹן כִּי אָנִי עוֹד שְנִיָה מִתְמוֹטֶטֶת. אָרְבָּע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. טוּ דִיסְקוֹ אֶס מִיָה, טוּ פֶאָה. הָאָרְגֶנְטִינָאִים הֶם צוֹחְקִים עָל הָסְפָרָדִית הָגְרוּעָה שֶלִי. אָבָל זֶה לֹא נוֹרָאִי כִּי קְלָאוּ מֶכִּירָה לִי אֶת כֹּל הָחָבֶרִים שֶלָה וֶאָנָחְנוּ יוֹצְאִים לֶהִסְתוֹבֶב וֶלִשְתוֹת בֶּעֶרֶך כֹּל הָשָבוּעָ. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן שֶל לִהִיוֹת תָיָירִים. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן הָכִי יָפֶה בָּחָיים שֶלָנוּ. אָחָר כָּך נִשְבּוֹר אֶת הָרֹאש בֶּלִמְצוֹא עָבוֹדָה אָבָל כָּרֶגָע הָכִי חָשוּב זֶה שֶנֶשָפֶּר אֶת הָסְפָרָדִית שֶלָך אָמוֹרְסִיטוֹ. שֶבָע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. אֶיך שֶיוֹצְאִים מִלִיבְּרֶרִיָה הֶרְנָנְדֶס הָקוֹר שֶל הָלָילָה הוּא בָּא בֶּנָחָשִים, אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָל קוֹרְיֶינְטֶס בֶּין הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים שֶל קֶיסָרִים, בְּנִיָה צָרְפָתִית שֶל הָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה, חָלוֹנוֹת מוּאָרִים וֶמָלְאָכִים עָל הָגָגוֹת וֶהָכְּבִיש כֹּל כָּך רָחָב וֶהָתְנוּעָה. הָשִיעוּרֶי סְפָרָדִית מָתְחִילִים לֶהִתְקָדֶם. כֶּדָאי כִּי לֶאָט לֶאָט נִגְמָר לָנוּ הָכֶּסֶף. מָה שֶכֶּן זֶה לֹא מָפְרִיעָ לִי לִקְנוֹת בָּקְבּוּקִים שֶל הָיָין הָכִי יֶקָרִים וֶאוֹכֶל טוֹב וֶאֶת הָפּוֹאֶסִיָה קוֹמְפְּלֶטָה שֶל אָלֶחָנְדְרָה פִּיסָרְנִיק לָמְרוֹת שֶאֶין לִי אֶיך לִקְרוֹא אֶת הָדָבָר הָזֶה. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת הָכְּבִיש וֶפּוֹנוֹת לֶטָלְקָוָואנוֹ כְּמוֹ מֶאוֹקְיָינוּס עָצוּם לֶרֶחוֹב עִם בִּנְיָינִים כִּמְעָט צְמוּדִים, עָל מִדְרָכוֹת כֹּל כָּך צָרוֹת שֶאָנִי קְצָת מָרְגִישָה שֶאָנִי שוּב בֶּיֶרוּשָלָים אָבָל הָאוֹטוֹבּוּסִים עִם הָשְרִיקוֹת שֶלָהֶם זֶה דָבָר שֶקָיָים רָק פֹּה, רָק בֶּמִפְלֶצֶת שֶל עִיר שֶל שִישָה מִילְיוֹן אִיש וֶבֶּטָלְקָוָואנוֹ יֶש עוֹד חָנוּיוֹת סְפָרִים וֶגָם הֶן פְּתוּחוֹת, כִּמְעָט אָחָת עֶשְֹרֶה בָּלָילָה וֶכֹּל הָרֶחוֹב חָי וֶצוֹעֶק כֶּאִילוּ שֶעָכְשָיו זֶה רָק הָאֶמְצָע שֶל הָבּוֹקֶר. אָנִי שָֹמָה אֶת הָסֶפֶר בָּתִיק וֶמָחְזִיקָה לֶקְלָאוּ בָּיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּטְרִיבּוּנָלֶס וֶמִסְתָכְּלוֹת עָל הָאוֹרוֹת. הָכֹּל כֹּל כָּך גָדוֹל, הָבָּתִים הָכְּנֶסִיוֹת הָפְּסָלִים הָכֹּל מֶפוֹאָר, עָמוּדִים עָצוּמִים וֶקְלָאוּ אוֹמֶרֶת כָּאן זֶה הָבֶּית מִשְפָּט הָעֶלְיוֹן, שָם מֶרָחוֹק זֶה תֶאָטְרוֹ קוֹלוֹן וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת לָאוֹבֶּלִיסְקוֹ וֶרוֹאוֹת אֶת הָגוֹדֶל הָמוּפְרָע שֶלוֹ וֶחוֹזְרוֹת לֶטְרִיבּוּנָלֶס. הָרוּח בָּעָלִים הִיא עוֹשָֹה אֶת הָלָילָה. הָכָּמוּיוֹת שֶל אָנָשִים. הָאוֹרוֹת. הָכֹּל מָדְהִים. אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָד סָנְטָה פֶה וֶפּוֹנוֹת שָם שְֹמֹאלָה וֶהוֹלְכוֹת וֶמָמְשִיכוֹת לָלֶכֶת שָם אֶיזֶה שָעָה וֶעוֹבְרוֹת בָּנְקִים וֶכְּנֶסִיוֹת וֶעוֹבְרוֹת לֶיָד הָאָטֶנֶאוֹ וֶקְלָאוּ צוֹחֶקֶת כֹּל מָה שֶאָת רוֹצָה לָעָשֹוֹת זֶה לֶחָפֶּשֹ פֹּה עוֹד סְפָרִים וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּמֶשֶך שָעוֹת וֶבָּסוֹף מִתְעָייפוֹת וֶלוֹקְחוֹת מוֹנִית הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָגִיגָה נִגְמֶרָה. קְלָאוּ אוֹמֶרֶת שֶאָנִי צְרִיכָה לֶחָפֶּשֹ מֶאֶיפֹה לֶהָכְנִיס כֶּסֶף. הָכֹּל בִּשְבִילֶך אָמוֹרְסִיטוֹ. אָנִי פּוֹתָחָת עִיתוֹן אָבָל לֹא מֶבִינָה אֶת הָחֶצִי מֶהָמִילִים שֶיֶש שָם. לֹא נוֹרָא. חָתוּל לָבָן הוֹלֶך עָל הָמָעָקֶה הָצָר מִחוּץ לָחָלוֹן. מֶעָנְיֶין אִם הוּא לֹא יוֹדֶעָ שֶיֶש לוֹ שָם נֶפִילָה שֶל מֶאָה מֶטֶר. בָּסוֹף הִיא נִכְנֶסֶת וֶמָצְבִּיעָה לִי עִם הָעֶט עָל פִּרְסוֹמֶת שֶל מָשֶהוּ עִם שֶם צָרְפָתִי. הִיא אוֹמֶרֶת שֶכָּרֶגָע הֶם מֶחָפְּשִֹים קוּפָּאִיוֹת וֶשֶזֶה מָקוֹם הוֹגֶן וֶשֶאָנִי אֶשְלָח לָהֶם אִימֶייל. הִיא תָעָשֶֹה בִּשְבִילִי אֶת הָדִיבּוּרִים הָכְּבֶדִים. זֶה מָשֶהוּ שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר לֶבֶּינְתָיים. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָתוּל הָלָבָן כְּבָר לֹא אִיתָנוּ לֶיָד הָחָלוֹן. אוּלָי הוּא חָזָר לָמָקוֹם שֶמִמֶנוֹ הוּא הֶגִיעָ, אֶיזֶה בָּית שֶל שְכֶנִים שֶהָמָעָקֶה מֶחָבֶּר בֶּין הָדִירוֹת. אוּלָי הוּא בֶּאֶמֶת נָפָל. אָנִי לֹא יוֹדָעָת. קְלָאוּ לֹא בָּבָּית וֶאֶין לִי מָה לָעָשֹוֹת אָז אָנִי יוֹרֶדֶת לֶמָטָה לֶחָפֶּשֹ אֶת הָגוּפָה. הָבִּנְיָין הוּא מֶמוּקָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס וֶגָסְקוֹן. אָנִי יוֹרֶדֶת וֶמָתְחִילָה לֶחָפֶּשֹ בָּפָּחִים. אוּלָי הוּא נָפָל יָשָר עָל הָמִדְרָכָה וֶמִישֶהוּ גִירֶד אוֹתוֹ מִשָם עִם שְפָּכְטֶל וֶזָרָק אוֹתוֹ לָפָּח. אִם זֶה הָיָה כָּכָה אָנִי אוֹכָל עוֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ. אָבָל אִם הוּא קָפָץ מָמָש רָחוֹק וֶהִתְרָסֶק עָל הָכְּבִיש בֶּין מֶכוֹנִיוֹת בֶּתְנוּעָה סָבִיר לֶהָנִיח שֶהוּא הִתְאָיֶיד מֶהָמֶהִירוּת לֶבָדָה וֶשֶכְּלוּם זֶה מָה שֶנִשְאָר מֶהָגוּפָה שֶלוֹ. אִישָה מֶבוּגֶרֶת מִסְתָכֶּלֶת עָלָי מֶחָטֶטֶת בָּפָּח עִם הָיָד. הִיא לֹא אוֹמֶרֶת לִי שוּם דָבָר וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. אָנִי מֶחָפֶּשֶֹת בֶּין שָֹקִיוֹת שְחוֹרוֹת שֶל זֶבֶל אָבָל לֹא מוֹצֶאת שָם כְּלוּם וֶבָּסוֹף אָנִי חוֹזֶרֶת הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. לָילָה. יֶש אֶת הָתְחוּשָה שֶל מָשֶהוּ קָסוּם כְּשֶפּוֹתְחִים אֶת הָחָלוֹן וֶרוֹאִים אֶת הָעָלִים. אֶיך הֶם זָזִים וֶזָזִים עִם הָרוּח. אֶיך הֶם עוֹשִֹים אֶת הָרִיקוּד שֶל הָצְלָלִים הָזֶה. יֶש שָעוֹת מֶסוּיָמוֹת בָּלָילָה שֶאָפִילוּ קָפִּיטָל בָּסוֹף נִרְגָעָת וֶהוֹלֶכֶת לִישוֹן. יֶש מֶעָט מֶכוֹנִיוֹת. אֶפְשָר לִשְמוֹעָ צָרְצָרִים שֶעוֹשִֹים אֶת הָהָמוּלָה שֶל הָחִיזוּרִים שֶלָהֶם בֶּאֶיזֶה גִינָה. עָל הָשוּלְחָן שֶאֶרִיוֹת שֶל אָרוּחָה בְּסִיסִית וֶבָּקְבּוּק יָין מֶהָהָכִי זוֹלִים. קְלָאוּ עָדָיין לֹא חָזְרָה. אוּלָי כְּבָר נִמְאָס לָה מִמֶנִי. אוּלָי הִיא הִתְחִילָה לֶתָעֶב אֶת הָפָּרְצוּף הָבָּכְיָינִי שֶלִי. שְלִישִי בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶתְחָלְתִי לָעָבוֹד כֶּקוּפָּאִית בֶּקָרֶפוּר. זֹאת רֶשֶת שֶל סוּפֶּרִים כְּמוֹ שוּפֶרְסָל אוֹ רָמִי לֶוִי. הָיוֹם זֶה הָיוֹם הָשֶנִי שֶלִי בָּעָבוֹדָה וֶכְּבָר בָּא לִי לָמוּת מֶהָחָיים הָמָגְעִילִים הָאֶלֶה. אָנִי עוֹבֶדֶת בֶּסְנִיף קָטָן גָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס אָבָל בֶּמֶרְחָק שֶל אֶיזֶה עֶשֶֹר קוּאָדְרוֹת מֶהָדִירָה, דֶי קָרוֹב לָבָּית שֶל קָרְלוֹס גָרְדֶל שֶהָייתִי שָם כְּמוֹ תָיֶירֶת מֶאוּשֶרֶת בָּיָמִים הָרִאשוֹנִים שֶהָכֹּל הָיָה טוֹב וֶעָכְשָיו זֶה נִרְאֶה לִי כְּמוֹ חָרְטָא בֶּפִּיתָה, כְּמוֹ שֶקֶר גָדוֹל שֶסִיפָּרְתִי לֶעָצְמִי אָבָל הָכִי בֶּרֶצִינוּת. הָעָבוֹדָה הִיא סִיוּט. הָצִפְצוּף וֶהָעָבָרָה הָאֶינְסוֹפִית שֶל מוּצָרִים. הָאָרְגֶנְטִינָאִים שֶבָּהָתְחָלָה נִרְאוּ לִי יֶצוּרִים אֶלוֹהִיים הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹתֶר טוֹבִים וֶלִפְעָמִים זֶה נִדְמֶה לִי שֶהֶם הָרְבֶּה יוֹתֶר גְרוּעִים מֶהָיִשְֹרָאֶלִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָדָבָר הָיָחִיד שֶטוֹב בָּעָבוֹדָה הָזֹאת זֶה דָוְוקָא הָמָדִים. גָם אָנִי לֹא צִיפִּיתִי אָבָל הֶם יוֹתֶר יָפִים מִכֹּל הָאָרוֹן הָהָרוּס שֶנִשְאָר לִי. הֶם כְּמוֹ שֶל דָיֶילֶת. אֶלֶגָנְטִיים כָּאֶלֶה. חוּלְצָה מֶכּוּפְתֶרֶת בֶּצֶבָע תְכֶלֶת וֶחָצָאִית קְצָרָה צְמוּדָה. מִטְפָּחָת כְּחוּלָה מִמֶשִי לֶהָדֶק וֶלִקְשוֹר מִסָבִיב לָחִיבּוּר שֶל הָצָוָואר. חָמִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. אָנִי וֶקְלָאוּ כְּבָר בֶּקוֹשִי מֶדָבְּרוֹת. לֶפָחוֹת הִיא הִפְסִיקָה לָתֶת לִי מָבָּטִים מֶהָגֶהֶנוֹם בָּפָּעָם אָחָר פָּעָם שֶאָנִי מֶבָקֶשֶת מִמֶנָה כֶּסֶף. אָנִי אָחְזִיר לָך הָכֹּל בָּסוֹף שֶל הָחוֹדֶש כְּשֶאָנִי אֶקָבֶּל אֶת הָמָשְֹכּוֹרֶת, אָת יוֹדָעָת שֶאָנִי אָחְזִיר. וֶהִיא מִסְתָכֶּלֶת עִם הָמָבָּט שֶל הָהָכִי רֶשָעִים וֶמָסְתִירָה אֶת הָפָּנִים עִם אֶיזֶה סֶפֶר. שִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. לָילָה. אֶתְמוֹל לֹא סִיפָּרְתִי עָל מָשֶהוּ גָרוּעָ שֶקָרָה לִי. זֶה הָיָה אָחְרֶי שֶסִיָימְתִי מִשְמֶרֶת עֶרֶב בָּקָרֶפוּר. אָנִי הָלָכְתִי וֶהֶרְגָשְתִי אוֹתוֹ מִסְתָכֶּל לִי עָל הָעוֹרֶף וֶחָשָבְתִי שֶהוּא רוֹצֶה לָהָרוֹג אוֹתִי. הָלָכְתִי יוֹתֶר מָהֶר בָּרֶחוֹב. גָם הוּא הָלָך יוֹתֶר מָהֶר. הָיוּ שָם קְצָת אָנָשִים, זֶה לֹא שֶהָיָה שָם רֶיק, אָבָל מִמִי אָנִי אֶבָקֶש עֶזְרָה שֶכּוּלָם נִרְאִים כָּמוֹהוּ לִפְעָמִים יוֹתֶר גָרוּעָ, שֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָלָי בֶּזָעָם כֶּאִילוּ הֶם רוֹצִים שֶאָנִי אָמוּת. בָּסוֹף הוּא מִתְקָרֶב וֶתוֹפֶס לִי אֶת הָיָד. הָקוֹר שֶל נָחָשִים. אָנִי לֹא מָצְלִיחָה לֶהָזִיז אֶת הָרָגְלָיים. הוּא דוֹחֶף אֶת עָצְמוֹ עָלָי וֶהוּא מָתְחִיל לֶמָשֶש אוֹתִי וֶלֹא יוֹדָעָת מָה קָרָה לִי אָבָל בָּסוֹף הֶצְלָחְתִי לִלְחוֹש שֶאָנִי אִימָא לֶבָּת. סוֹי מָדְרֶה אָה אוּנָה אִיחָה. לֹא יוֹדָעָת מָה בִּדְיוּק חָשָבְתִי כְּשֶאָמָרְתִי אֶת זֶה. הָייתִי צְרִיכָה לִדְפוֹק לוֹ בֶּעִיטָה בָּבֶּיצִים וֶלָעוּף מִשָם. אָבָל זֶה עָשָֹה שָם מָשֶהוּ וֶהוּא שִחְרֶר מִמֶנִי לֶשְנִיָה וֶבָּשְנִיָה הָזֹאת הָלָכְתִי אָחוֹרָה יוֹתֶר וֶיוֹתֶר. הוּא רָצָה לֶהִתְקָדֶם אָבָל הָיָה שָם שוֹטֶר בָּפִּינָה וֶנִיצָלְתִי אֶת הָהִזְדָמְנוּת לִשְאוֹל אוֹתוֹ אֶיזֶה שְטוּת נָגִיד אֶיפֹה נִמְצָא הָבָּית שֶלִי לָמְרוֹת שֶכָּמוּבָן שֶיָדָעתִי. הוּא הֶרְאָה לִי בֶּנִימוּס וֶאָמָרְתִי לוֹ תוֹדָה וֶהָלָכְתִי וֶאָז הֶתְחָלְתִי לָרוּץ אֶת כֹּל הָדֶרֶך בְּלִי נֶשִימָה הָבָּיתָה. קְלָאוּ לֹא יוֹדָעָת. אָנִי בֶּסָפֶק אִם יִהִיֶה לָה אֶכְפָּת כְּשֶאָנִי אֶסָפֶּר. בֶּינְתָיים זֶה מָסְפִּיק לִכְתוֹב אֶת זֶה כָּאן. אָף אֶחָד לֹא צָרִיך לָדָעָת מִזֶה. אֶחָד עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. לֹא יוֹדָעָת אֶיך אָבָל הֶצְלָחְתִי לֶשָכְנֶעָ אֶת הָמֶנָהֶל שֶלִי לָתֶת לִי מִקְדָמָה. בָּאתִי כּוּלִי שְֹמֶחָה לֶקְלָאוּ וֶנָתָתִי לָה נֶשִיקָה וֶנִדְמֶה לִי שֶהָפָּעָם הִיא לֹא נִגְעֶלָה מִמֶנִי יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. קָנִיתִי יָין יָחָסִית סָבָּבָּה וֶהִיא עָשְֹתָה לִי פָּרְצוּף אָבָל בָּסוֹף שָתִינוּ אוֹתוֹ בֶּיָחָד. אָפִילוּ דִיבָּרְנוּ קְצָת בָּחוֹשֶך בָּסָלוֹן. נִרְאֶה לִי שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר. שְלוֹש עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶצְלָחְתִי לִקְרוֹא שִיר שֶל פִּיסָרְנִיק! כָּמוּבָן עִם הָרְבֶּה עֶזְרָה מֶהָמִילוֹן אָבָל הֶצְלָחְתִי, זֶה גוֹרֶם לִי לֶהָרְגִיש כֹּל כָּך שְֹמֶחָה. קוֹרְאִים לָשִיר לָאס פְּרוֹמֶסָס דֶה לָה מוּסִיקָה שֶזֶה אוֹמֶר הָהָבְטָחוֹת שֶל הָמוּזִיקָה בֶּעִבְרִית. הוּא מֶדָבֶּר עָל הָמִגְוָון שֶל הָצְבָעִים שֶיֶש לָקֶשֶת וֶעָל בּוּבָּה בֶּתוֹך הָכְּלוּב שֶאָנִי לֹא בֶּטוּחָה מָה הִיא עוֹשָֹה. יֶש אֶת הָעָלִים הָנוֹפְלִים שֶל הָסְתָיו. יֶש אֶת הָגָן שֶהָרֶגָע נוֹצָר. יֶש אֶת הָדְמָעוֹת וֶמֶאָחוֹרֶי הָדְמָעוֹת יֶש אֶת הָמוּזִיקָה. רָק אֶת הָמִילָה הָאָחְרוֹנָה לֹא הֶכָּרְתִי וֶכְּבָר הִתְעָיָיפְתִי לֶחָפֶּשֹ בָּמִילוֹן. אָנִי אֶרְשוֹם אוֹתָה בָּצָד וֶאֶבְדוֹק אוֹתָה אָחָר כָּך. שְבָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. קְלָאוּדְיָה עָזְבָה. תְשָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. מָה הִיא קְשוּרָה עָכְשָיו הָשוּתָפָה הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת, מָה הִיא שוֹלָחָת לִי אֶלֶף הוֹדָעוֹת, שָמָעתִי שֶאָת בֶּבּוּאֶנוֹס וֶשָמָעתִי שֶאָת בָּזֶה וֶעָשִֹית שָם טְרֶקִים וֶאָכָלְת צ'וֹרִיסוֹס דָי מֶטוּמְטֶמֶת תִסְתֶמִי. וֶעָכְשָיו הִיא כּוֹתֶבֶת אָנִי בָּאָה לֶבּוּאֶנוֹס. אִם עָכְשָיו הָיוּ לִי אֶת הָעָצָבִּים לִכְתוֹב לָה הָייתִי כּוֹתֶבֶת יָא מֶטוּמְטֶמֶת לֹא אוֹמְרִים פֹּה בּוּאֶנוֹס אוֹמְרִים קָפִּיטָל בּוּאֶנוֹס זֶה רָק יִשְֹרָאֶלִים מֶטוּמְטָמִים שֶחוֹשְבִים שֶהֶם חָיים פֹּה אָבָל הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹדְעִים שוּם דָבָר מֶהָחָיים שֶלָהֶם. קְלָאוּדְיָה לֹא עוֹנָה כְּשֶאָנִי מֶנָסָה לֶהָשִֹיג אוֹתָה בָּטֶלֶפוֹן. מָתָי שֶאָנִי מִתְקָשֶרֶת הָקָו שָם מֶנוּתָק. נִרְאֶה לִי שֶהִיא חָסְמָה אוֹתִי. אוּלָי אָנִי אֶתְקָשֶר לֶאֶחָד הָחָבֶרִים שֶלָך. אוּלָי הוּא יָסְבִּיר לָך עָד כָּמָה אָת חָסֶרָה לִי. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש לֶנוֹבֶמְבֶּר. זֶה לֹא מֶשָנֶה. עָכְשָיו זֶה אָנִי וֶפִּיסָרְנִיק. בָּיָמִים אָנִי עוֹבֶדֶת עִם הָמָדִים שֶל הָדָיֶילֶת. בָּלֶילוֹת אָנִי יוֹשֶבֶת עִם מִילוֹן וֶעִם הָשִירִים הָאָבוּדִים הָאֶלֶה. נִגְמָר לִי כְּבָר הָכֶּסֶף שֶבִּיקָשְתִי שֶל הָמִקְדָמָה. עָכְשָיו נִשְאָר בִּדְיוּק לֶחָבִילוֹת שֶל אִטְרִיוֹת שֶאָנִי אָרְתִיח וֶאוֹכָל יֶבֶשוֹת כֶּדֶי לֶרָמוֹת אֶת הָרָעָב כְּמוֹ שֶאוֹמְרִים פֹּה. צָרִיך פָּשוּט לִשְֹרוֹד כָּכָה עוֹד אֶיזֶה שְבוּעָיים עָד שֶתִיכָּנֶס הָמָשְֹכּוֹרֶת. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש לֶנוֹבֶמְבֶּר. הָבָּעָל בָּית הָאִידְיוֹט הָזֶה. לָמָה אָתָה חוֹשֶב שֶאָתָה יָכוֹל לֶהָרְשוֹת לֶעָצְמֶךָ לֶדָבֶּר אֶלָי כָּכָה רָק בִּגְלָל שֶאָנִי חָיֶיבֶת לֶךָ כֶּסֶף. שְלִישִי לֶדֶצֶמְבֶּר. הָלָכְתִי לָקָרֶפוּר וֶהִתְחָנָנְתִי לָמֶנָהֶל עָל הָבִּרְכָּיים. הוּא נָתָן לִי אֶת מָה שֶנִשְאָר מֶהָמָשְֹכּוֹרֶת אָחְרֶי שֶהוּא קִיזֶז מִמֶנָה אֶת הָמִקְדָמָה וֶשָֹם לִי אֶת הָכֶּסֶף בָּיָד וֶשָלָח אוֹתִי לֶקִיבִּינִימָט הָחוּצָה. לֹא נוֹרָא. לֶפָחוֹת נִשְאָרוּ לִי הָמָדִים. וֶמָזָל שֶכְּבָר הָרְבֶּה פָּחוֹת קָר כִּי מָמָש אֶין לִי כֶּסֶף לֶסְרִיגִים וֶמֶעִילֶי גֶשֶם. יֶש פֹּה מָסְפִּיק לֶלִקְנוֹת אוֹכֶל וֶלִשְֹרוֹד עָד שֶאָנִי אָצְלִיח לִמְצוֹא עָבוֹדָה. טְרֶס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עִם מָשְֹכּוֹרֶת שֶל חוֹדֶש אוֹ לֶפָחוֹת מָה שֶנִשְאָר מִמֶנָה אָנִי מָכְנִיסָה אֶת הָחָיים שֶלִי לֶתוֹך מִזְוָודָה וֶבּוֹרָחָת מֶהָדִירָה הָמֶזוּיֶנֶת הָזֹאת וֶלֹא מִתְכָּוֶונֶת לָחְזוֹר לֶפֹּה יוֹתֶר בָּחָיים שֶלִי. הָלָילָה שֶל קוֹרְיֶינְטֶס כֶּאִילוּ יֶלֶד בָּא לָגָן וֶעִרְבֶּב שָם יוֹתֶר מִידָי צְבָעִים שֶל הָגוֹאָש, יֶש מָלֶא דְבָרִים אָבָל כּוּלָם מִתְעָרְבֶּבִים וֶהוֹפְכִים לֶשְחוֹרִים וֶלֹא בְּרוּרִים בֶּינֶיהֶם. הָרֶחוֹבוֹת עִם הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים נִהִיים כֹּל כָּך צָרִים כְּשֶאָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפְּרִינְגְלֶס וֶלוֹקָחָת יָמִינָה בֶּקָזֶ'ה פֶּרוֹן וֶהָעֶצִים הֶם פּוֹתְחִים עָנָפִים כְּמוֹ יָדָיים שְקוּפוֹת שֶרוֹאִים אֶת הָוְרִידִים וֶהָנִימִים שֶלָהֶן בָּלָילָה. אָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפֶּרוֹן וֶעוֹבֶרֶת בֶּשְכוּנוֹת שֶל בָּתִים נֶמוּכִים וֶהָרְבֶּה פָּחוֹת מָרְשִימִים מִמָה שֶיֶש בֶּקוֹרְיֶינְטֶס, הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים, כִּמְעָט עָנִיים, חֶלֶק צְבוּעִים יָפֶה עִם הָאָדוֹם שֶל הָרוֹזֶנֶת. אָנִי עוֹבֶרֶת כָּמָה כְּבִישִים וֶמֶגִיעָה לָסְבִיבָה שֶל פָּארְקֶה סֶנְטֶנָארְיוֹ. הָפָּארְקֶה בָּלָילָה הוּא סִיבוּב שֶל עָצָמוֹת כֹּל פָּנָס כֹּל עֶץ כֹּל שוּלָיים שֶל מִדְרָכָה הֶם עָצָמוֹת יָפוֹת שֶעוֹשֹוֹת שָם סִיבוּבִים שֶל הָמָוֶות, זֶה כְּמוֹ הָקָרוּסֶלָה שֶכּוּלָם יוֹדְעִים שֶהִיא מֶקוּלְקֶלֶת, שֶיֶש לָה קֶצֶר בָּחָשְמָל וֶשֶהִיא לֹא מָפְסִיקָה לָעוּף מָהֶר בֶּסִיבוּבִים וֶשֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָל הָקָרוּסֶלָה וֶיוֹדְעִים שֶיוֹם אֶחָד יָלְדָה אָחָת בָּסוֹף תִיפּוֹל וֶתֶהָרֶג. אָנִי נִכְנֶסֶת לָרֶחוֹבוֹת שֶיוֹרְדִים מִדִיאָס וֶלֶס וֶעוֹבֶרֶת קִירוֹת עִם לֶבֶנִים אָדוּמוֹת שֶכּוּלָם מֶקוּשְקָשִים וֶבָּתִים עִם פִּיגוּמִים וֶכְּנִיסוֹת לֶחָנָיוֹת שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת פֹּה חָצֶרוֹת רָק קִירוֹת מִבֶּטוֹן אוֹ מִמָתֶכֶת. הוֹלֶכֶת עִם מִזְוָודָה קְרוּעָה וֶעִם הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָקָרֶפוּר שֶל הָדָיֶילֶת. עָכְשָיו הֶם קְצָת מֶלוּכְלָכִים מִפִּיח וֶהָחָצָאִית קְצָת מֶקוּמֶטֶת וֶהָמִטְפָּחָת שֶל הָמֶשִי דֶי קְרוּעָה אָבָל מָה זֶה כְּבָר אֶכְפָּת לִי, מִי שֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת וֶלָלֶכֶת בֶּמָבוֹך שֶל רֶחוֹבוֹת שֶכְּבָר אֶין לָהֶם שֶמוֹת, שֶכְּבָר יָצָאתִי מִזְמָן מֶהָמָסְלוּל שֶל הָתָיֶירֶת שֶאָנִי אָפִילוּ לֹא יוֹדָעָת אִם אָנִי עָדָיין בֶּקָפִּיטָל וֶשֶכֹּל מָה שֶנִשְאָר לִי זֶה לָשִֹים רֶגֶל אָחָת אָחְרֶי הָשְנִיָה וֶלֶהִיזָהֶר מִחוֹשָכִים שֶל הָפִּינוֹת וֶלֶהָמְשִיך. אֶין לִי הָבָּיתָה לֶאָן שֶלָחְזוֹר. מִישֶהוּ בִּכְלָל שָמָע עָל הָדָבָר הָזֶה. אֶין לֶאָן לָחְזוֹר וֶהָבָּתִים דָוְוקָא יָפִים הֶם נִרְאִים כְּמוֹ מָצֶבוֹת לֶבָנוֹת שֶל הָשָיש. בָּפִּינָה הָבֶּית קָפֶה הוּא פָּתוּח כֹּל הָלָילָה אָבָל אֶין שָם אָף אֶחָד שֶיָרְאֶה שֶנִשְאָרוּ פֹּה עוֹד חָיים. פִּיצָה סְגוּרָה. צִ'ינוֹס סָגוּר. יָרְקָנִיָה שֶל פֶּרוּאָנִים סְגוּרָה עִם סוֹרָגִים. עוֹד סְנִיף שֶל קָרֶפוּר אוֹ אוּלָי זֶה בֶּעֶצֶם דִיאָה אָנִי לוֹקָחָת יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה. עָכְשָיו אָנִי בֶּאֶמֶת בֶּיָעָר אָבוּדוֹת, לָבָּתִים כְּבָר אֶין כְּנִיסוֹת זֶה פָּשוּט מִסְדְרוֹנוֹת שֶלֹא נִגְמָרִים וֶהָכֹּל נִהִיָה יוֹתֶר שָחוֹר וֶיֶש פָּחוֹת וֶפָּחוֹת פָּנָסִים וֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת הָכִי רָחוֹק לֶמָטָה וֶעוֹבֶרֶת מָקוֹם שֶאָנִי דָוְוקָא כֶּן מֶכִּירָה כִּי אָנִי וֶקְלָאוּדְיָה הִתְחָבָּקְנוּ בּוֹ פָּעָם, אָנִי עוֹבֶרֶת לֶיָד הָדוּכָנִים שֶל הָסְפָרִים, יוֹצֶאת מֶהָגָדֶר שֶמֶקִיפָה אֶת הָפָּארְק וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. קוּאָטְרוֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ הָלָילָה הִיא הִפְסִיקָה לֶהִגָמֶר. אֶין עוֹד יוֹם אָחֶר. עָכְשָיו זֶה הָנֶצָח שֶל הָמָוֶות. סֶייס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. מָה שֶפִּיסָרְנִיק אָמְרָה עָל הָלָילָה שֶהוּא כְּמוֹ אִישָה זְקֶנָה עִם הָרֹאש מָלֶא פְּרָחִים. סְיֶיטֶה דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו אָנִי חוֹשֶבֶת שֶאָנִי נִמְצֶאת בֶּקָבָּשִיטוֹ. יֶש פֹּה כָּמָה שוּרוֹת שֶל בָּתִים הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים מֶהָקוּאָדְרוֹת הָאָחֶרוֹת. הֶם נִרְאִים כְּמוֹ בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָנִי אוֹמֶרֶת וֶחוֹשֶבֶת אָבָל מָה שֶאָנִי לֹא יוֹדָעָת אָבָל אָחָר כָּך מֶבִינָה כְּשֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת בֶּין חָלוֹנוֹת מֶלֶאִים בֶּקוּרִים וֶחָצֶרוֹת שֶל הָאָבָּדוֹן זֶה שֶזֹאת בֶּאֶמֶת שְכוּנָה עִם בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָבָל זֹאת גָם שְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל כֹּל הָהוֹמְלֶסִים בָּעִיר. הָפָּחִים הֶם פָּחִים שֶשָֹמִים בֶּבֶּית קְבָרוֹת. הָבְּרוֹשִים שֶשוֹתְלִים אוֹתָם לֶיָד הָקְבָרִים. הָבְּרָזִים שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל בֶּאֶמְצָע הָמִדְבָּר בֶּבֶּאֶר שֶבָע וֶהָבָּתִים הֶם הָקְבָרִים שֶל בֶּין עֶשְֹרִים לֶשְלוֹשִים אָנָשִים שֶיוֹשְבִים שָם. הָכֹּל תָמִיד אָחְרֶי שְֹרֶפָה, כּוּלָם תָמִיד מֶרוּחִים שָם בֶּפִּיח, כּוּלָם שָם הוֹמְלֶסִים שְחוֹרִים שֶעָכְשָיו הֶם יוֹצְאִים מֶהָבָּתִים וֶמֶפָייחִים גָם אוֹתִי, וֶמֶלָכְלֶכִים אֶת הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָתְכֶלֶת וֶמֶנָסִים לִתְלוֹש לִי אֶת הָמִטְפָּחָת וֶלִקְרוֹעָ אוֹתָה מֶהָצָוָואר וֶהֶם מוֹשְכִים אוֹתִי וֶמוֹשְכִים אוֹתִי לָהָמוֹן שֶל הָקְבָרוֹת, לָעָמוֹק שֶל הָקוּרִים שֶנִכְנָסִים יָשָר בָּפֶּה וֶסוֹתְמִים אֶת הָמֶעָיים וֶאָנִי אוֹמֶרֶת שֶזֶה לֹא אָנִי, זֶה לֹא אָנִי אֶת מִי שֶאָתֶם צְרִיכִים לָהָרוֹג אָבָל אָנִי נִמְשֶכֶת וֶנִמְשֶכֶת לֶאֶחָד מֶהָבָּתִים וֶנִקְבֶרֶת בָּחָיים בֶּתוֹך הָבָּית. בֶּיינְטִיאוֹצ'וֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו זֶה הָחָיים שֶל הָמָוֶות בָּקְבָרוֹת. מִי הָיָה מָאָמִין שֶאָנִי אָגִיעָ לָמָצָב הָזֶה. כֹּל יוֹם אָנִי מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה לָילָה וֶאָנִי נִלְעֶסֶת כְּמוֹ מָסְטִיק מֶלוּכְלָך בֶּתוֹך עָרֶמָה שֶל הָהוֹמְלֶסִים. אִי אֶפְשָר לָצֶאת מֶהָשְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת. אָנִי מֶנָסָה לִשְלוֹח מֶיילִים לֶקְלָאוּדְיָה וֶלָהוֹרִים. אָבָל הָכֹּל חוֹזֶר בֶּחָזָרָה כֶּאִילוּ שֶשוּם דָבָר כְּבָר לֹא קָיָים יוֹתֶר חוּץ מֶהָאָרְבָּע קוּאָדְרוֹת הָשְֹרוּפוֹת הָאֶלֶה. לִפְעָמִים אֶיזֶה זָקֶן נִכְנָס לֶפֹּה בֶּטָעוּת אָחְרֶי שֶהוּא עָשָֹה סִיבוּב בֶּקָבָּשִיטוֹ אוֹ נָגִיד סְטוּדֶנְט חָדָש שֶחִיפֶּשֹ וֶלֹא מָצָא אֶת הָפָקוּלְטָד דֶה פִילוֹסוֹפִיָה אִי לֶטְרָס. בֶּדֶרֶך כְּלָל אָנָחְנוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶת הָכָּמָה דָקוֹת לֶהָתְחִיל לֶפָחֶד וֶאָז אָנָחְנוּ בָּאִים לוֹ בֶּמָכָּה וֶגוֹרֶרִים אוֹתוֹ בֶּיָחָד לֶאֶחָד הָבָּתִים. לֹא כִּי אָנָחְנוּ רוֹצִים. כִּי הָהוּא זֶה מִי שֶגוֹרֶם לָנוּ לָעָשֹוֹת אֶת זֶה. בָּבּוֹקֶר הָסְטוּדֶנְט הוּא מִתְעוֹרֶר וֶזֶה גָלְגָל שֶל הָסִיוּטִים אָבָל אָחְרֶי כָּמָה זְמָן הוּא מִתְרָגֶל וֶהוּא כְּבָר שָר כָּאן עִם כּוּלָנוּ. בֶּאוֹפֶן לֹא מָפְתִיעָ מִי שֶמֶנָהֶל אֶת הָמָקוֹם הָזֶה הוּא גָם יִשְֹרָאֶלִי. לֹא יָצָא לִי לֶדָבֶּר אִיתוֹ כִּי הוּא דֶי מָפְחִיד אָבָל לִפְעָמִים אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִסְתוֹבֶב לֶיָד הָבָּית. הוּא כֹּל הָזְמָן מִשְתָעֶל. הוּא נִרְאֶה מֶבוּגָר. עִם חָלִיפָה וֶמִשְקָפָיים עָבוֹת שֶל פְּרוֹפֶסוֹרִים. לִפְעָמִים הוּא עוֹבֶר לֶיָד הָבָּית קְבָרוֹת שֶלִי וֶאָנִי סוֹגֶרֶת אֶת הָתְרִיסִים וֶמִתְכָּנֶסֶת בֶּשֶקֶט בָּפִּינָה שֶל הָחֶדֶר. לִפְעָמִים הָיָה לִי אוֹמֶץ וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלָיו עוֹבֶר בָּקָצֶה שֶל הָחָלוֹן וֶהוּא הִשְתָעֶל מָמָש רָע וֶהִתְכּוֹפֶף עָל הָרִצְפָּה וֶהֶקִיא מָלֶא קוּרִים וֶאָז הִסְתוֹבֶב בֶּפִּתְאוֹמִיוּת כֶּאִילוּ הוּא מָרְגִיש שֶמִישֶהוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. בָּסוֹף הוּא בָּדָק בָּצְדָדִים וֶלֹא רָאָה שָם אָף אֶחָד אָז הוּא הֶמְשִיך במָסְלוּל הָרָגִיל שֶהוּא עוֹשֶֹה. אָבָל מִי שֶחוֹשֶב שֶהָמָקוֹם הָזֶה הוּא כְּמוֹ הָפִיאֶסְטָה אוֹ הָחָוָוה הוּא טוֹעֶה וֶבֶּגָדוֹל. זֶה לֹא סְתָם אֶיזֶה זוּלָה שֶל יִשְֹרָאֶלִים סָטְלָנִים שֶבָּאוּ לֶבּוּאֶנוֹס וֶנִשְאָרוּ פֹּה. פָּעָם עוֹד חָשָבְתִי שֶיֶש לִי תִקְוָוה. עָכְשָיו אָנִי יוֹדָעָת שֶלֹא. הָדָבָר הָיָחִיד שֶאָנִי יֶכוֹלָה לֶנָסוֹת זֶה לֹא לֶהִתָקֶל יוֹתֶר לֶעוֹלָם בָּזָקֶן הָמָגְעִיל הָזֶה. טְרֶסֶה דֶה אֶנֶרוֹ דוֹס מִיל טְרֶסֶה. נוֹצֶ'ה. עוֹד צָ'בּוֹן שֶחָשָב שֶהוּא הוֹלֶך לִלְמוֹד עָל אָרֶנָס וֶרוּלְפוֹ וֶבָּסוֹף מָה שֶהוּא מָצָא זֶה אֶת הָדֶרֶך לֶכָּאן. עָכְשָיו לֶפָחוֹת מָתְחִילִים לִהִיוֹת פֹּה אָנָשִים שֶאֶפְשָר לֶדָבֶּר אִיתָם עָל סְפָרִים, לֶפָחוֹת אָחְרֶי אוֹ לִפְנֶי שֶהֶם מִשְתָגְעִים לָחָלוּטִין וֶמֶנָסִים לָהָרוֹג אֶת עָצְמָם בָּמָוֶות. הָסְפָרָדִית שֶלִי דָוְוקָא מִתְקָדֶמֶת בֶּסֶדֶר. אֶתְמוֹל הֶתְחָלְתִי לִקְרוֹא קְצָת שִירִים מֶהָגֶהֶנוֹם הָמוּזִיקָלִי. יֶש שָם אֶיזֶה שִיר אָרוֹך שֶמֶתָאֶר דֶי טוֹב אֶת הָמָצָב שֶבּוֹ אָנָחְנוּ נִמְצָאִים. זֶה כְּמוֹ שֶנוֹסְעִים עִם הָאוֹטוֹ בָּמִנְהָרוֹת שֶל הָהָרִים וֶשֶנוֹסְעִים וֶנוֹסְעִים אָבָל אָף פָּעָם לֹא מֶגִיעִים וֶאָף אֶחָד בָּאוֹטוֹ לֹא יָצְלִיח לֶהָבִין שֶאָנָחְנוּ לֹא נִצֶא אָף פָּעָם מֶהָרִיצָה הָחָשוּכָה הָזֹאת. יֶש שָם אֶת הָכֹּל. יֶש אֶת הָדְמָמָה שֶעוֹטֶפֶת אֶת כּוּלָנוּ. יֶש שָם אֶת הָלָילָה הָגָדוֹל וֶהָמָחְרִיד שֶל צֶעָדִים שֶלֶעוֹלָם הֶם אָבוּדִים. וֶהָכִי חָשוּב שֶיֶש שָם אֶת הָבּוּבּוֹת שֶפּוֹתְחִים אוֹתָן רוֹאִים שֶהֶן רֶיקוֹת בָּמֶעָיים וֶיֶש שָם אֶת הָיָדָיים שֶלִי שֶל בּוּבָּה מֶפוֹרֶקֶת שֶכֹּל דָבָר הֶן מֶלָטְפוֹת אָבָל שֶשוּם דָבָר לֹא בָּא אוֹ אָפִילוּ מִתְקָרֶב. בֶּיינְטִיסְיֶיטֶה דֶה אֶנֶרוֹ. נוֹצֶ'ה. אָנִי לֹא מֶבִינָה אֶיך הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת עָשְֹתָה אֶת כֹּל הָדֶרֶך מִיֶרוּשָלָים וֶעוֹד מָצְאָה אוֹתִי בָּמָקוֹם הָזֶה. הִיא עָדָיין בָּחוּץ וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָבָּרְזֶלִים שֶמֶגָדְרִים אֶת הָשְכוּנָה, אָל תִיכָּנְסִי, אָל תִיכָּנְסִי! אָנִי עוֹשָֹה לָה תְנוּעוֹת שֶל לֹא מֶהָבָּית וֶהִיא רוֹאָה אוֹתִי אָבָל הָמֶטוּמְטֶמֶת הִיא לֹא מֶבִינָה שֶאָל תִיכָּנְסִי, אוּלָי הִיא אָפִילוּ חוֹשֶבֶת שֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה לָבוֹא כִּי הִיא פּוֹתָחָת אֶת הָשָעָר וֶנִכְנֶסֶת בֶּין הָקוּאָדְרוֹת, וֶהוֹלֶכֶת בֶּאָגָם שֶל אָבוּדִים שֶל הָקְבָרוֹת בָּהָלִיכָה הָמֶפָגֶרֶת שֶל כֶּאִילוּ יֶרוּשָלְמִית שֶיֶש לָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הוֹמְלֶסִים שֶמָרְאִים לָה אֶת הָשִינָיים אָבָל הִיא יוֹתֶר מִידָי סְתוּמָה בִּשְבִיל לֶהָבִין בֶּאֶמֶת לֶאָן הִיא נִכְנֶסָה. הִיא מִתְקָרֶבֶת לָבָּית שֶל הָקְבָרוֹת שֶלִי וֶשֶל הָעוֹד שְלוֹשִים אָנָשִים וֶפּוֹתָחָת אֶת הָדֶלֶת אָז מָהֶר לִפְנֶי שֶכּוּלָם יִקְפֶצוּ עָלֶיהָ אָנִי תוֹפֶסֶת אוֹתָה בָּיָד וֶנִנְעֶלֶת אִיתָה בָּשֶירוּתִים. אָחְרֶי כָּמָה דָקוֹת שֶאָנִי צוֹעֶקֶת עָלֶיהָ בֶּהִיסְטֶרְיָה וֶבּוֹכָה בְּלִי הָפְסָקָה אָנִי מֶרִימָה אֶת הָרֹאש. אָנִי לֹא מָאָמִינָה לֶמָה שֶאָנִי רוֹאָה. הִיא פָּשוּט מִסְתָכֶּלֶת עָלָי קוֹרֶנֶת מֶאוֹשֶר. מֶנִיחָה אֶת הָעָרֶמָה שֶל מָחְבָּרוֹת בֶּצְבָעִים לֶיָד הָכִּיוֹר. שוֹלֶפֶת בֶּשְתֶי הָיָדָיים שֶלָה אֶת הָיָד הָשְלִישִית שֶתְקוּעָה לָה בָּבֶּטֶן. הָיָד הִיא מִתְפָּתֶלֶת כְּמוֹ נָחָש עָל הָרִצְפָּה וֶכּוֹתֶבֶת בְּלִי הָפְסָקָה. וֶאָז הִיא מֶנָתֶרֶת וֶמִתְחָבֶּרֶת בֶּמָכָּה לָכָּתֶף שֶל הָבּוּבָּה הָכְּרוּתָה שֶלִי.

 

בגיל שבע-עשרה גילתה לוֹרֶטה שהיא נכנסה להריון מבְּלוּ סימפסון. גם בושה וגם חבל. ולא כי טילְדון יצא ילד רע. (למען האמת הוא יעשה-חיל כעבור שלושים ושתיים שנה, כשיקנה וינהל זיכיונות של רשת מסעדות עוף מטוגן מצליחה בדרום.) אלא שהעתיד של לורטה נראה ממש מבטיח לפני שזה קרה. היא סיימה תיכון בהצטיינות בגיל שש עשרה, ונבחרה לשאת את נאום הפרידה של השכבה. אמנם זה היה בעיירה האני גרוֹב בטקסס, כך שלא היו שם יותר מדי תלמידים, ודאי לא חכמים במיוחד, אבל היא הרשימה את מוריה מספיק כדי שיקפיצו אותה שתי כיתות, ואז המשיכה לקולג' דֶנטון ללמוד עיתונאות במלגה מלאה. בדנטון פגשה את בְּלוּ, מתקין צנרת ורתך-מתלמד, אדמוני מבּאג-טאסְל שאהב ריקודי טוּ-סְטֶפּ. בתחילת שנת הלימודים השנייה, הוא לקח אותה לרקוד מדי ערב שלושה שבועות רצופים. בסופם היה הרתה את טילדון. בלו ולוֹרֶטה מיהרו להתחתן במהלך סופת שלגים חריגה באוקטובר, והיא ויתרה על שאיפותיה האקדמיות, ועד אחרי מותו של בלו, גם על חלומה להיות עיתונאית.

טילדון בא לעולם באביב, ולאחריו היו לה שתי הפלות שהותירו אותה מדוכאת, והיא ייחלה לחזור למסלול המבטיח של חייה הקודמים. אבל אז נולדה מלינדה, ועד מהרה גם טניה. הם עברו לצַ'רנֶל, באזור "ידית-המחבת" בצפון טקסס, ושם גרו בבית אבן קטן מדי וחם מדי סמוך לדרייב-אין. בערבי סוף השבוע בקיץ, היא והילדים ובלו היו מטפסים לגג השטוח המכוסה חצץ, פורשׂים כיסאות מתקפלים ושמיכה, וצופים בהקרנה הכפולה בחינם. אותם ערבים – כשאור בין הערביים של האזור נהיה כחול קטיפתי והילדים נרדמו בשקי השינה שלהם, כשהיא ובלו לגמו בירה והיא התכרבלה בזרועו ושמיכה עטפה את שניהם, באחת ההזדמנויות ממש עשו אהבה, בשקט, ברטט, ברבע השעה האחרונה של הסרט "ביטוח חיים כפול" – אותם ערבים, תיזכר לורטה אחר כך, היו הרגעים הטובים ביותר בנישואיהם.

בלוּ עבד ב'פלדת צ'רנל' ולורטה לא יצאה מהבית הצפוף וטיפלה בילדים. בהדרגה, ובאיחור, הבינה שאין לה שום כישרון מיוחד להיות אמא. היא לא הרגישה איבה כלפי ילדיה, אלא כלפי האימהוּת עצמה. תחילה התביישה בתגליתה, אך כעבור כמה שנים כבר לא ניסתה להכחיש זאת. היא לא התוודתה על כך באוזני אחרים, ודאי לא סיפרה לבלו או לילדים. אנשים נטו לנטור טינה לאימהוֹת שחשבו שהן שונאות את צאצאיהן, אף שהיא שמה לב שהתופעה נפוצה למדי. ההכרה ברגשותיה, לפחות בפני עצמה, הקלה מעט על מצפונה ועוררה בה מחדש את החוש למבט מדוקדק ונאמנות לאמת, בלתי-נעימה ככל שתהיה, החוש שגרם לה לרצות למצוא את עתידה בעיתונות. המאמץ להיות נחמדה וחומלת דרש ממנה חקירה קפדנית של נפשה, דומה למדי לתפילה להרגשתה, אף על פי שלא החשיבה עצמה אישה דתייה.

לורטה האמינה שהייתה מתרגלת לכל זה אלמלא חלה הרעה במצב העניינים בשנה השמינית לנישואיה: נימה – חוט דקיק של פלדה חמה – נתקעה בעינו השמאלית של בלו. למרבה האירוניה, התאונה לא קרתה בעבודה, לכן "פלדת צ'רנל" טענו שאינם נושאים באחריות. בלו חזר לעבודה, עיוור-כמעט בעין ההיא, אחרי ניתוח וחודש וחצי של החלמה, אבל נעשה ממורמר בגלל העין שהושחתה, בגלל דרישות התשלום האינסופיות מבתי החולים, ובגלל מזל-הביש בפציעה אשר – לוּ היה לו קצת יותר מזל – יכולה הייתה להסתיים בהסדר נאה ואולי גם בחיים נוחים-למחצה של פרישה מוקדמת.

במרבית הבקרים הוא יצא לעבודה בחמש ולא חזר עד שש וחצי או שבע בערב או מאוחר יותר, אם עצר בבר ה'ארמורי' כדי לשתות ולשחק קצר סנוקר, משחק שבו היה מיומן עד כדי הטעייה, חרף עינו הפגועה. באותם לילות, כשהיה מגיע אל הבית שנדמה שאף פעם לא יישאר נקי או מסודר, שבו האבק גדל על הרהיטים כמו טחב, הרגיש לעתים קרובות שהקירות סוגרים עליו ומרירות קלאוסטרופובית הייתה מצטברת כמו חומצה בקיבתו. אשתו רזתה יותר מדי, חיוך נצחי, דק ועוין, קינן בזוויות פיה, אף שטרם מלאו לה שלושים. היא תמיד הייתה חכמה, ואולי זו הייתה הבעיה למעשה. חיזוריו הרחיקו אותה מהקולג'. הוא ידע שהיא מאשימה אותו בחיים שיצר לשניהם. אבל היא הייתה אשמה בכך לא פחות ממנו, אם מחפשים אשמים. נראה לו לא הוגן שהשפתיים שלה מכווצות כמו שרוך של תיק סגור, שהיא מטילה עליו אחריות על החרטות שלה, בלי להכיר אף פעם בכך שהוא זה שסובל מהעין הדפוקה, הוא זה שצריך לעבוד שִבעים, לפעמים שמונים שעות בשבוע, מוגלֶה לעבודות ריתוך מחורבנות במקום לעבודה העיקרית שלמד לעשות וקיבל בעבורה תשלום נאה, ועדיין היה מסוגל לעשותה אם היו נותנים לו הזדמנות קטנה. כשנכנס הביתה הרגיש לעתים קרובות שהוא בוער, כאילו כל גופו הוא כר רבייה לנמלי-אש, תחושה שהחריפה בגלל החורים בחולצתו והיבלות הקטנות והשלפוחיות מתחת להם, שם מבערי הריתוך והחיתוך חרכו שוב ושוב את זרועותיו, צווארו ופרקי ידיו.

לורטה הבינה את הקשר בין מצבו למרירותו, אבל נראה לה לא בסדר שלפעמים הוא מוציא את זה עליה ועל הילדים, צועק עליהם תסתמו, תסתמו, בשם אלוהים, תסתמו את הפה הארור שלכם, ואחרי הפציעה הוא הכה את לורטה מדי פעם ואחר כך דרך שגרה, פעם אחת אפילו בחגורת העור החומה שלו, ואבזמה ניקב לה חור במותן, חור שהזדהם וסירב להחלים לגמרי. הגומי של תחתוניה השתפשף תמיד בצלקת הנפוחה.

אחרי התקריות האלה היה מסתלק לבר ה'ארמורי' או – אם היה במצב רוח של בדידות – לנסיעות ארוכות לאגמים הקרובים או לנחל וַוסקָלָנטי, שם היה יוצא, חולץ נעליים ומסיר גרביים, מגלגל את הג'ינס ומדשדש בזרם המים הקרים, חלוקי הנחל מלטפים את כפות רגליו. הוא היה ממתין שרכבת תתגלגל על גשר העץ בחצות וחמש דקות. הוא נהג להצמיד את ידיו לעמודים כשהרכבת הייתה עוברת, ולהרגיש את התמוכה הרועדת ואת החום המפתיע שרוטט עד בסיס הגשר. הרגיע אותו לעמוד במים הקרים ולגעת בעמודי העץ החמימים.

כשהיה חוזר, רגוע יותר, מלא חרטה אפילו, לפעמים היה מוציא את הגיטרה שלו מהארון, מעיר את הילדים ושר להם בלדות שלמד לפני שהתחתן, כשחלם לנדוד עם להקה מאולם ריקודים אחד לאחר, מכאן ועד נאשוויל. טילדון, מלינדה וטניה נהנו מהחלק הזה של הערב, אבל שמרו מרחק, כי למדו שזאת הקדמה לכמה חודשים של שקט יחסי, לפני שהמיצים המסוכנים של אביהם יצטברו שוב.

אחר כך, במיטה עם לורטה, היה מלטף את בטנה ומנשק את החבלות שגרם לה, ואז מתעלס איתה בעדינות, והיא התענגה על כך, אף שלא אהבה את הדרך שהובילה למקום הזה, וגם לא רצתה עוד ילדים, ועשתה לה מנהג להיטהר ברגע שבלו נרדם, בתכשיר מסריח שקנתה ממריה פרננדס, מיילדת שגרה בשכונה שנקראה באותם ימים מקסיקן-טאון בצד המזרחי של צ'רנל.

למחרת בבוקר הייתה בוחשת לתוך ספל תה חם אבקה צהובה שגם אותה קיבלה ממריה פרננדס, והזכירה בטעמה ריח של פורמלין. אחר כך הייתה מבלה את היום בשירותים, מקיאה ולפעמים מדממת קלות, גם אם זה לא היה זמן המחזור. בעיניה זה היה מחיר כבד לשלם תמורת שעה של עונג ורוך, אבל היא לא הייתה מוכנה אפילו לדמיין עוד ילד אחד בבית הזה.

בעשרים ושניים במרץ, בשנה השתיים-עשרה לנישואיהם, חזר בלו הביתה עם יותר חורים בחולצתו מהרגיל. הוא עבר ב'ארמורי' ושתה שישה שוטים של טקילה והפסיד עשרים ושמונה דולר בהתערבות על משחק סנוקר. כשהגיע, כמעט בחצות, החטיף ללורטה פעמיים בפרצוף, ואז נסע לנחל ווסקלנטי ועמד מתחת לתומכות הגשר במים הקרים כקרח, אבל הרכבת לא באה. הוא החמיץ אותה. כעבור זמן-מה הרגיש שנרגע גם ככה בזכות נשיפת הינשופים שהחלו לצאת לקראת האביב ובזכות רטט הטקילה בגופו, שגרם לו לחוש כעת, כמו בפעמים רבות קודם לכם, דווקא ערני ולא ישנוני, אף שידע, תוך כדי שכרותו, שהוא עלול לא לזכור כלום למחרת. הוא נסע הביתה והעיר את הילדים, והם האזינו בסבלנות כשפרט שיר שכתב לפני שנים ונקרא "מתגלגלת לה רכבת ארוכה" ואחריו בא ביצוע ישר מהלב של "ירח כחול של קנטקי," ואז הוא נישק אותם ונשא את טניה למיטה וכמעט מעד על הארונית בחדר הילדים.

"אני אוהב אתכם," אמר והשתהה ליד הדלת.

אחרי רגע ארוך אמרה מלינדה, "אני אוהבת אותך גם, אבא," אבל טילדון שתק והעמיד פנים שהוא ישן. טילדון ידע מה אביו רוצה, אבל לא הצליח לאלץ את עצמו לפייס את האיש שביקש מחילה.

בלו סגר את דלת חדר השינה, השיל את בגדיו לערמה ונשכב על גופה של אשתו והחל לנשק אותה. היא הדפה אותו.

"אני מצטער, מתוקה, מצטער," הוא אמר ואז בכה במשך כעשר דקות. "אני כזה בן זונה, אני יודע. סליחה. סליחה, סליחה, סליחה."

היא שכבה בלי לזוז. הוא פישק את ברכיה בכוח, לוחש באוזנה. היא גיששה ואז – מפתיעה גם את עצמה – מתוך דחף, שרטה את גבו ואת פניו בציפורניה. הוא חבט ברקתה באופן מגושם, אבל היא לא השמיעה קול. הוא הצמיד את זרועותיה למיטה והם נאבקו עד שטילדון דפק על הדלת ולחש בהיסוס, "הכול בסדר?"

המילים של טילדון יצרו שביתת נשק רגעית, שניהם לא ידעו איך להמשיך. בלו אמר, "תחזור למיטה, ילד."

"אמא?" אמר טילדון, ולורטה שמעה, בנוסף לפחד של בנה, את רצונו לעזור לה. בבקשה, נדמה היה שהוא אומר, בבקשה, בבקשה תגידי לי מה לעשות, ובבקשה אל תכריחי אותי לעשות שום דבר. הקול הזה שבר את לבה.

"תקשיב לאבא שלך," אמרה בנימה הקלילה ביותר.

הם שמעו שהוא נסוג, ואז, בלי להתנגד עוד, הניחה לבלו לגמור מה שהתחיל, מחזיקה את משענת הגב של המיטה כדי שלא תחבוט בקיר ותבהיל את הילדים יותר מכפי שכבר היו מבוהלים. זה נגמר תוך דקות. היא דחפה אותו מעליה. הוא התגלגל ומיד נרדם.

היא פתחה את הדלת. טילדון ומלינדה ישבו מכווצים, לבושים בפיג'מות, נשענים אל הקיר.

"הכול בסדר," אמרה. "תחזרו למיטות." ברגע הראשון הם לא זזו, אבל אז היא אמרה, "נו, קדימה. כבר מאוחר." הקול שלה הרגיע אותם, והם צייתו לה.

היא הלכה לחדר האמבטיה, שם ניקתה את עצמה וטיפלה בפניה ואז חזרה בשקט לחדר הילדים כדי לוודא שהם ישנים. שתי הבנות נרדמו, טילדון רק העמיד פנים. היא לא העירה לו, רק נתנה לכולם נשיקה במצח. היא לחשה באוזנו, "אין לך מה לדאוג." ואז יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.

היא עמדה לחזור לחדר השינה, אבל לא יכלה להביא את עצמה לעשות זאת. היא דשדשה לסלון החשוך ושכבה על הספה, רוצה רק לעצום עיניים לכמה דקות ולאסוף את עצמה. הבית היה דומם פרט לחיכוך ענפים בחלון. היא קמה ונכנסה למטבח כי חשבה לשתות את התרופה של מריה פרננדס. היא ידעה שבתוך שעה בערך תתחיל להקיא אם תשתה אותה, לכן החליטה לחכות. אחר כך הוציאה מארון הכלים את מחבת הברזל היצוק החביבה עליה, העבירה אותה מיד ליד, מרגישה בידיה את הכבדות המוכרת. היא שתתה לאט כוס מים, שטפה את הכוס, החזירה למייבש הכלים, ואז חזרה לחדר השינה כשהמחבת בידה.

היא סגרה את הדלת ומשכה את חוט מנורת הלילה כך שאורה הצהוב עטף את המיטה שבה שכב בעלה, פיו פעור, גופו העירום שרוע בפישוט איברים על הסדינים המפותלים. הוא נראה כמו מת, רפוי וחיוור, מוכתם ביבלות ושלפוחיות סביב צווארו ופרקי ידיו. לורטה החזיקה את הידית הקרירה והשמנונית, ואז הרימה את המחבת וחבטה בפניו. התחתית השטוחה כיסתה את אפו ואת שקע עינו הימנית. היא שמעה עצם נסדקת והרגישה שהדם שלו ניתז על זרועה ולתוך שקע צווארה.

מיד הבינה שלא הכתה אותו חזק כפי שרצתה. היא רצתה לרסק את גולגולתו, והרגישה שיש לה הצדקה מלאה לעשות זאת, אבל ברגע האחרון נרתעה מעט, ודי היה בזה כדי שרק אפו ואולי לחיו נשברו. אבל הוא לא זז, והיא לא הייתה בטוחה אם למרות האומץ שאבד לה, הרגה אותו בכל זאת.

היא התבוננה בו דקה ארוכה, סופרת כל שנייה ושנייה. הוא עדיין לא זז. היא התיישבה בכיסא לצד המיטה, המחבת בחיקה.

היא הניחה את ידה על חזהו בהיסוס, מחפשת את רחש פעימות לבו. היא הטתה את סנטרו הלאה ממנה ובחנה את הצד השבור של פניו. אפו ועצם הלחי שלו התחילו להתנפח ונראו כמו עיסה. הדם היבש מהשריטות ששרטה קודם לכן יצר קווים שחורים מהרקה עד הלסת ועוד אחד על מצחו. דם טרי זלג מאפו לשפתו העליונה. על הסדינים היו נתזי דם. היא שלחה יד לשידה והוציאה ממחטה נקייה מן המגירה העליונה וספגה בעדינות את הדם מפניו עד שהכותנה הלבנה האדימה כולה.

כשהתעורר כעבור ארבעים דקות, היא הצמידה מגבת מלאה קוביות קרח לאפו ולחיו. הוא עוד היה בהלם וגמגם, "מה קרה?"

"השידה התהפכה על המיטה. מזל שלא הרגה את שנינו."

היא הבחינה שהוא לא מאמין לה. כל עוד המתינה, לא הקדישה מחשבה לתירוץ שתספק כשיתעורר. הפתיעו אותה המילים שיצאו מפיה. גם לה הן נשמעו תמוהות, אבל היא החליטה – מתוך סקרנות – להסתפק בכך ולראות איך יגיב. היא הופתעה עוד יותר כשלא סתר את סיפורה, רק שכב לו שם, רפוי ונפוח. הוא משך את הסדין לכסות את גופו החשוף.

כשלא אמר שום דבר, היא הרגישה תזוזה ביסוד הכוח המכריע בנישואיה.

בחמש וחצי הוא הלך לעבודה עם אף חבוש, החתכים בפניו התחילו להתקשות, נימי דם קרועים מנמרים את עינו הבריאה כמו שנימרו את העין הפגועה כמה שנים קודם לכן.

כשהתעוררו טילדון והבנות, זמן קצר אחרי שאביהם יצא מהבית, הם בחנו את פניה של אמם, אבל היא הבינה שהם לא באמת רוצים שתספר להם מה קרה. את החיים הפנימיים של הנישואים יש להרחיק מהישג ידם של ילדים. את זה היא ידעה. לורטה הכינה להם דייסת שבולת שועל וטוסטים, את הארוחה לבית הספר, וזרזה אותם לצאת לתחנת ההסעה. אחר כך מיהרה להתרחץ. היא נזכרה שלא שתתה את האבקה של מריה פרננדס. אולי היא לא תקיא הפעם. אולי היא פיתחה חסינות, כמו מי שהוכש כמה פעמים על ידי נחשים ונעשה חסין להכשות. אבל כשניגשה למזווה ופתחה את הפחית על המדף העליון שבה החביאה את האבקה, גילתה שהיא ריקה. את זה היא תפתור מאוחר יותר. כרגע היא צריכה לשמור על ראש צלול ככל האפשר. היא לבשה את חצאית הצמר הכי יפה שלה וסוודר סגול כהה והלכה ברגל לבית המשפט במרכז העיר.

"אני רוצה להתגרש," אמרה לפקיד, גֵייל וֶותֶ'רס, שאיבד במלחמה את כל ארבע האצבעות ביד שמאל.

"למה?" הוא שאל.

"אני לא אוהבת יותר את בעלי."

"זאת לא סיבה מספיק טובה מבחינת מדינת טקסס."

היא הצביעה על פניה החבולות, וכשנראה שהוא עדיין לא משתכנע, הנמיכה בחשאי את גומי חצאיתה במותן וחשפה את הנקב מאבזם החגורה, הילה של בשר ורוד נפוח הקיפה את החור שעוד היה מוגלתי. זה תפס את תשומת לבו של וות'רס, בעיקר בגלל התעוזה בחשיפה ופחות משום שהתרשם מהפצע. אבל הוא לא הראה שהוא מופתע, רק המשיך ללעוס את קיסם השיניים שכבר היה מכורסם.

"נראה לי שאת צריכה לדבר עם הֶף גיבֶנְס,"

היא הלכה משם למשרדו של הף גיבנס, אחד משני עורכי הדין בעיירה.

"גירושים יעלו לך יותר משתרוויחי מהם," הוא אמר. "ותהיי בטוחה שבלו לא יקבל את זה יפה."

הף גיבנס ובלו סימפסון נהגו מפעם לפעם לצאת לצוד איילים יחד. הוא לא נלהב לשמש עורך דין בתיק גירושים נגד ידידו.

"קח," אמרה לורטה, והושיטה להף גיבנס עשרים וחמישה דולר תמורת שירותיו, כסף שצברה בשנה האחרונה בכך שגילחה מדי חודש כמה דולרים מחשבון המכולת. "זה כל מה שיש לי כרגע."

למרות השגשוג הכלכלי שבא אחרי המלחמה, לא היו אלה שנים טובות בצ'רנל, אם כי הף גיבנס הצליח יפה. הוא לא היה זקוק לכסף. אבל אבא שלו היה גנב, ולפעמים היכה בפראות את אמו וגם אותו, ובילה בכלא שבע שנים שהגיעו לו בדין בעוון שוד מזוין – זאת היתה תקופה של עוני להף ואמו, אבל היו בה גם ביטחון יחסי ואושר לפרקים, במיוחד אחרי שעברו לגור עם סבו וסבתו בצ'רנל.

הף הביט בלורטה, אישה נבונה אך קודרת, וראה בפצעיה ובהחלטיות שלה השתקפות מדויקת של חיי אמו. "בסדר," אמר, ולא נגע בכסף. "זה מה שצריך לעשות לפני הכול."

היא חזרה הביתה, כפי שהורה לה הף, וארזה את חפציו האישיים של בלו בשני ארגזים והניחה אותם במרפסת, לצד מזוודה שמילאה בבגדיו. היא לקחה את הילדים לביתה של קרול ליפּינקוֹט. אחר כך התקשרה לשריף וביקשה שישלח את אחד מסגניו להרחיק את בלו כשיגיע הביתה.

הף גיבנס כבר הודיע מראש למשרד השריף ואף אחד שם לא התלהב מהמשימה. הם לא אהבו סכסוכים משפחתיים, כי לעתים קרובות אלה היו המצבים המסוכנים היחידים שהתרחשו בצ'רנל. רק מעטים במחוז נפצעו בזדון אלא אם כן – כפי שלמד שריף בְּריטוֶורק מנסיונו – הם היו בצד שספג את תוצאותיה של אהבה שעלתה על שרטון. באותה שנה, 1949, כמעט לא הייתה פעילות עבריינית בצ'רנל, לכן שריף בריטוורק וארבעת שוטריו בילו את רוב זמנם ב'דינג דונג דֶאדי דיינר', שותים קפה ומכרסמים טבעות בצל, או מסתובבים במשחקי פוטבול וכדורסל של התיכון כדי למנוע קטטות בין בני נוער, או מסיירים ברחובות מקסיקן-טאון כדי לוודא שהתושבים מבינים שמישהו פוקח עליהם עין חשדנית. בשש השנים הקודמות גם לא נרשמו מקרי גירושים בצ'רנל, אף שמרבית הזוגות הנשואים, להערכתו של בריטוורק, לא היו מאושרים. לעתים היה זוג נפרד זמנית, או שבעל היה בורח עם פילגשו לזמן-מה, או שרעיה ברחה עם חברו הטוב של בעלה, רק כדי לחזור כעבור כמה ימים או שבועות. התקריות האלה הסתיימו בגירושים רק לעתים רחוקות. מרירות, ודאי, וגם טינה ממארת. לפעמים נורו יריות וסכינים נשלפו או שהיו איומי התאבדות. אבל גירושים – רק לעתים נדירות.

השריף שלח אחד מסגניו, הגוץ השמנמן בן העשרים פוֹרטְני נֶבֶרְס, אל בית משפחת סימפסון, להשגיח על ההליכים. לא היה נחמד מצד השריף לשלוח מישהו אחר למשימה הזו, אבל בריטוורק עבר טיפול שורש ממש באותו בוקר – ניתוח רביעי מבין שישה שהיו צפויים לו – והוא לא היה במצב רוח נחמד. הוא לא רצה להתעסק בסכסוך של זוג נשוי, במיוחד לא הזוג בלו ולורטה סימפסון. הוא הכיר אותם מאז שעברו לצ'רנל. השריף ואשתו אפילו שיחקו קלפים עם הסימפסונים פעם-פעמיים לפני ששני הזוגות כותרו בילדים. בריטוורק היה משחק סנוקר מפעם לפעם עם בלו ב'ארמורי', אך מאז התאונה של בלו לפני כמה שנים, שתי המשפחות ראו זו את זו רק לעתים רחוקות ולשריף זה לא הפריע. בלו סימפסון הפיץ את ביש-המזל שלו ורחמיו העצמיים כמו וירוס, והשריף לא רצה להידבק.

חוץ מזה, זה הגיע לפורטני נברס. הסגן הצעיר עצבן את השריף. משמניו של הבחור הרגיזו במיוחד את בריטוורק, שהיה לו חילוף-חומרים של כלב-רוח וטיפח דעות קדומות חסרות היגיון נגד כבדי המשקל.

"נברס צעיר מדי," אמר בריטוורק לשוטריו האחרים פעם, אבל הסגן שמע-גם-שמע, "הוא עוד לא הרוויח את הזכות להיות שמן."

השריף אולץ להעסיק את הבחור בן העשרים משום שדודו של פורטני היה כבוד שופט המחוז קליביס נברס. הרוגז שעורר טיפול השורש בשריף גרם לו לקוות בסתר ליבו שבלו סימפסון יכניס מכות לסגן הצעיר – לא עד כדי גרימת פציעה חמורה, כמובן, אבל מספיק כדי לשכנע את הגוץ הצעיר לוותר על מלאכת השיטור.

יחלפו חודשים, ובמשפטו של פורטני נברס, השריף כבר ידבר אחרת. הוא יעיד שהסגן הוא שוטר לדוגמה, ושהוא היה סמוך ובטוח כי פורטני מסוגל למלא את המשימה כששלח אותו לבית משפחת סימפסון באותו יום. השריף יספר לבית המשפט כי הוא בטוח שהבחור הזהיר את בלו סימפסון לא להתקדם עוד צעד נוסף, וכי ירה רק על מנת להרתיע את האיש. המושבעים יזכו את פורטני נברס, לא מעט בשל חיבתם להף גיבנס שהסכים לייצג את השוטר הצעיר, ומתוך כבוד לשופט נברס, שפסל עצמו בחוסר רצון משיפוט בתיק אך ישב בשורה הראשונה, בדיוק מאחורי אחיינו, ונעץ מבטים רציניים בחבר המושבעים כאילו עמד להוציא פסק דין משלו. שריף בריטוורק הוא שיתגלה כאחראי למחדל, האדם שלמעשה אשם בטרגדיה יותר מכול, וכתוצאה מהופעתו בבית המשפט יפסיד את משרתו בבחירות הבאות.

פורטני הגיע לבית משפחת סימפסון מעט אחרי חמש וחצי. שני ארגזים ומזוודה עמדו במרפסת הקדמית, מנבאים רעות, ופורטני הצטער שלא השתין לפני שיצא מהתחנה משום שלא רצה להיות תקוע בשירותים של הסימפסונים עם הזין ביד ברגע שמר סימפסון יכנס אל מה שכמעט לבטח יהיה מצב בלתי נעים. פורטני היה מודאג שירטיב את מכנסיו בזמן שהוא אמור להשגיח בשם החוק על פרידתם של זוג אזרחים. הוא ירש שלפוחית חלושה מהצד של אביו, והעניין הסתבך בשל זיהום כליות חמור בילדותו, וכתוצאה מכך היה צריך להשתין שמונה עד עשר פעמים ביום ולעתים קרובות פעמיים בלילה. כשהיה עצבני, לפעמים לא הצליח להתאפק, תכונה שלא היה בה יתרון גדול בעבור איש צעיר, במיוחד לא סגן שריף – והוא נאלץ להזמין בדואר תחתונים בעלי ריפוד כפול. הפתרון צמצם, אך לא חיסל לגמרי, את דאגתו ובושתו.

בלו יצא לכיוון ביתו כשמצב רוחו כבר ירוד. העין גירדה לו ודמעה. במהלך היום נחיריו התנפחו עד שנסתמו, והוא נאלץ לנשום מהפה, ועכשיו גרונו כאב. מדי שעתיים בלע אספירין כדי להפחית את הכאב באפו ובלחיו הנפוחים ובשריטות על פניו ועל גבו, אבל נדמה היה שזה לא ממש עוזר. בנוסף, נאלץ להדוף יותר מעשר פעמים את חבריו לעבודה ששאלו שוב ושוב כיצד הושחתו פניו.

הוא חזר על מה שאמרה לו לורטה – השידה נפלה עליו כשישן. הוא התעלף מהמכה והאף שלו נשבר, אולי גם הלחי נסדקה. חבריו לעבודה הרימו גבות וחיוכיהם המלאכותיים חיזקו את החשד שכבר קינן בו שתאונה כזאת היא לא סבירה במקרה הטוב ומגוחכת במקרה הרע. נוסף על כך, לא היה לו תירוץ טוב לשריטות על פניו, שלא לדבר על השריטות הבלתי נראות על גבו וכתפיו, והוא לא מצא סיפור טוב יותר. הוא לא סיפר להם שקצת השתגע אמש, שתה יותר מדי טקילה, הפסיד יותר מדי בסנוקר, ועשה את הדבר שתמיד גרם לו להתחרט כששתה יותר משלושה שוטים והפסיד יותר מעשרים דולר. הוא גם לא סיפר להם שהוא לא באמת זוכר הרבה ממה שהיה אחר כך, רק שהתעורר בבוקר עם פנים נפוחות וכואבות, אף שבור, פנסים בעיניו.

"כנראה לשידה הזו יש ציפורניים חדות," אמר זיק טייט. שאר הפועלים גיחכו ובלו הבין שהוא היה, וימשיך להיות, נושא לבדיחות ימים ארוכים, אולי אפילו שבועות. גם לא הועיל במיוחד שבשעה ארבע אחרי הצהריים הסתובב לו הראש, היה לו קוצר נשימה והוא התמוטט על רצפת הסדנה ונאלץ לנשום לתוך שקית נייר שהניח על פניו בִּין פטרסון, מנהל העבודה.

אין סיכוי שהיום הזה יכול להיות יותר גרוע. אבל אז הוא הגיע הביתה ומצא ניידת משטרה חונה על המדרכה, שני ארגזים ומזוודה במרפסת הקדמית, ודלת נעולה.

בלו חבט על הדלת, אבל אף אחד לא פתח. המפתח שלו לא היה עליו. הם אף פעם לא נעלו את הבית, אלא אם כן נסעו לחג המולד, שנה לבאג טאסל ושנה להאני גרוב, לסירוגין. הוא דפק שוב ושמע צעדים בצד השני, אבל אף אחד לא פתח לו.

"תפתחי את הדלת הארורה," הוא אמר.

"קח את הדברים שלך ולךְ," ענתה לורטה.

הוא הצמיד לדלת את לחיו הלא פצועה ושמע את אשתו נושמת בצד השני, בין פניו לפניה הפרידו כמה סנטימטרים של עץ.

"תפתחי!"

"לא."

"אני מוכן לשבור את הדלת המחורבנת." הוא אמר זאת בנימה יבשה, בלי שום זדון, וזה היה סוג של ניצחון, אף שהתחרט על המילים הגסות. בדרך כלל לא קילל את אשתו, אלא אם כן שתה יותר מדי טקילה, והוא נשבע להתרחק מטקילה אחרי שחטף סחרחורת היום ומצא את עצמו על הרצפה עם שקית נייר על הפנים.

הבריח נפתח. הוא חיכה כמה שניות ואז פתח את הדלת וראה את לורטה עומדת בקצה השני של החדר, ליד האח.

"מה את עושה?" הוא שאל.

"תישאר שם," היא אמרה. לא הייתה בהלה בקולה. האמת שהוא שאל את עצמו אם לא מדובר באיזו מתיחה מוזרה.

הסינוסים שלו פעמו בכאב והוא הרגיש שחוזרת הסחרחורת כמו זו שהרגיש כמה רגעים לפני שהתעלף מוקדם יותר. הוא נגע באפו. רגיש ונפוח. הוא דמיין שצבעו כבר נהיה סגול כהה. העין הבריאה וגם הפגועה גרדו והתמלאו דמעות, אבל הוא ידע שאסור לו לגרד. זה רק יחמיר את המצב. הוא מצמץ כמה פעמים כדי לחדד את המבט. ילדון שמנמן במדים הופיע פתאום מהשירותים.

"מי אתה?" שאל בלו.

"הסגן נברס?" אמר הילדון, קולו עולה בסוף דבריו ותשובתו נשמעה כמו שאלה.

"אתה קרוב של השופט נברס?"

"אני האחיין שלו," אמר פורטני, כמעט נבוך.

"צא מפה," אמרה לורטה. "השוטר ייסע אחריך לפונדק צ'רנל או לכל מקום שתבחר. אבל אתה מוכרח ללכת. עכשיו."

"על מה את מדברת?" בלו הניח שמה שלא עשה אתמול בלילה, זה כנראה היה גרוע, בהתחשב במצב פניו וגם פניה, אבל הוא לא ציפה שיהיו למעשיו השלכות מידיות וקשות כל כך. כרגע לא רצה אלא לשכב במיטתו ולישון חצי יום.

"בלו. צא עכשיו."

"איפה הילדים?"

"בחוץ," היא אמרה. בלו התקשה להחליט אם היא מתייחסת לילדים או שוב פוקדת עליו. הוא נשם עמוק דרך הפה, כי שכח שוב בבלבול הרגעי, שזאת הדרך היחידה שבה הוא מסוגל לנשום. הוא הרגיש שסחרחורת עומדת לאפוף אותו.

"בוא איתי, מר סימפסון," אמר פורטני בעצבנות. "אני אעזור לך להעמיס את החפצים שלך."

"לורטה," אמר בלו. הוא שמע בכיינות בקולו-שלו, וזה הפתיע והביך אותו.

"צא, בלו," היא אמרה, יותר בשקט. הוא זיהה נימה של רחמים, רוך שחשב שיוכל למנף לטובתו.

"בואי נשתה כוס תה, את ואני, ונדבר על זה." הוא התיישב על הכיסא הקרוב ביותר לדלת.

"לא, בלו. אתה חייב ללכת."

"אני לא מרגיש טוב, תדעי לך. היה לי יום קשה, לורטה. אני צריך לנוח."

"אדוני," אמר פורטני, "צר לי אבל אתה צריך לצאת. אני אעזור לך."

" הף גיבנס ידבר איתך בבוקר," אמרה לורטה.

"הף גיבנס?"

"העורך דין שלי."

"הף? מה זאת אומרת הף גיבנס העורך דין שלך? הף חבר שלי."

הוא נזכר לפתע בבירור בפעם האחרונה שיצא עם הף לצוד, שניהם כורעים ברך בין שיחים, אור של טרם שחר מכסה עליהם, הבל פיהם הופך לאדים באוויר של נובמבר, שניהם מחכים, מחכים, מחכים שהאיילים יופיעו באחו ליד האגם. הוא אהב רגעים כאלה, נדירים ככל שהיו, כשהוא ועוד גבר שהבין את הגדלות והיופי והמתח שבדממה הזאת, כורעים יחדיו, צופים ומחכים בסבלנות.

"זה נגמר," היא אמרה.

"בוא איתי, אדוני," אמר הסגן, קולו נעשה שוב דק עד שהזכיר לבלו את טילדון. איפה טילדון? איפה הבנות?

פורטני הניח את ידו על זרועו של בלו, במקום שבו חטף בלו שלפוחית באותו יום, כשהפיל את המבער ונפל בעצמו על רצפת הבטון. בלו סילק את ידו של הילדון הצידה וקם על רגליו.

"מר סימפסון," אמר פורטני, פותח את כפתור נרתיק האקדח. פורטני הבחין כי בלו משפיל מבט אל חזית מכנסיו. עיגול קטן וכהה הלך וגדל. דומה היה ששפתיו הנפוחות של האיש מתעקלות בבוז של ביטול, בוז כמו זה שפורטני ספג כל חייו המחורבנים. בלו דחף אותו הצידה וצעד שני צעדים ארוכים לעבר אשתו.

אחר כך יעיד פורטני בשבועה שלא כיוון אל גבו של האיש, אלא אל האח, אף על פי שאחרי המשפט ייזכר לפעמים או – מכוסה בזיעה קרה – יחלום משהו אחר, ויראה את אקדחו מכוון לנקודה כלשהי מעט מתחת לשכמה השמאלית של בלו סימפסון, וירגיש שוב את אצבעו לוחצת על הפלדה המשומנת קלות של ההדק.

הייתה שעת דמדומים והאורות עוד לא דלקו בבית. לורטה הופתעה כשבעלה התקדם לעברה, חוסם פתאום את האור מהחלון. קו המתאר של צלו הזכיר לה את הבחור הצעיר – עוד לא בן עשרים, פלומה דקה של זיפים אדומים על סנטרו ולסתו – שהקסים אותה כשהייתה בקולג' בדנטון. בערב שבו נפגשו עמד בלו בשולי רחבת הריקודים. הושיט יד. היא נענתה לה, והוא סובב אותה בריקוד ואלס במהירות כפולה, והיא חייכה, הודתה לו על הריקוד ופנתה ללכת, אבל אז התחיל השיר הבא – איטי, מלנכולי, נהדר – והוא משך אותה בחזרה, הצמיד אותה אליו והם נעו לאיטם במעגלים, מתנודדים, ואז הוא נישק אותה על שפתיה, מגע של נוצה.

כשהתקדם עכשיו וסגר עליה היא ראתה לשבריר שנייה את פניו בבהירות. עינו השמאלית מושחתת. נדמה לה שהיא יכולה לראות את נימת הפלדה התקועה שם – כמו פרח זעיר ומשונן. הנה היא, ונעלמה. היא שמעה את קול הירייה, שהדהד בחדר הקטן והמשיך לצלצל באוזניה ימים רבים. אחר כך כבר לא ראתה עוד את תווי פניו של בלו, רק את צלליתו הברורה נופלת לעברה, מאפילה על השמש.

 1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.


*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית

בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אמך. דלת חדר השירותים הסמוכה לחדרך משמיעה חריקה עמומה. אתה מזהה את תחילתו של הרחש המוכר, קילוח דק ולא רציף של שתן.

לבך הולם ואתה טומן את המגזין מתחת למזרן.

צעדיה הכבדים של האישה הזקנה מתרחקים, ואתה ממתין עוד כמה רגעים עד שהיא תירדם.

אתה קם מהמיטה והולך לחדר האמבטיה, אך עוד לפני שאתה מגיע אליו הקול הזקן והרועד חותך את הדממה.

"מנחם, זה אתה?"

"כן, אמא. זה אני."

אתה כבר בן ארבעים ואחת, וכבר ארבעים ואחת שנה אתם גרים יחד, בדירה גדולה, עמוסת רהיטים עתיקים, המשקיפה על בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור.

מעולם לא התחתנת. תמיד הייתם רק שניכם. פעם היה גם אבא שלך, אבל הוא עזב כשהיית ילד ומה שנותר לך ממנו הוא שם המשפחה וזיכרון רחוק, תמונה מעורפלת שלך ושלו בחוף הים.

הוא היה מהנדס מכונות, וגם אתה, כשהתבגרת, חשבת ללמוד הנדסה אבל אימא שלך התנגדה.

"מהנדס בלי אצבעות זה לא טבעי," פסקה. "עם שכל כמו שלך אתה צריך להיות עורך דין."

אתה עובד כעורך דין שכיר בתחום הנזיקין במשרד מכובד. אתה מרוויח לא רע. כמעט עשרים אלף שקל ברוטו לחודש ושמעת שקורנהאוזר, ראש המשרד, עומד להציע לך להפוך לשותף, אבל לך יש תכניות אחרות. בעידוד אמך הגשת לפני שנתיים מועמדות לשיפוט והגעת עד לראיון בוועדה הסופית. קיבלת הצעה לכהן כשופט בית משפט שלום בבאר-שבע.

"מה פתאום שישלחו אותך לשמה?! אתה צריך להיות בתל אביב. תגיד להם!" קראה אמך בפנים מבוהלים כשהגעת לעדכן אותה.

דחית את ההצעה והחלטת להמתין לסבב הבא. בעוד שלושה חודשים, אחרי החגים, תתכנס שוב הועדה. אתה משוכנע שהסיכויים שלך טובים לקבל משרה במחוז תל אביב או לפחות במחוז מרכז.

אמא שלך מעירה אותך בכל בוקר. היא דופקת על הדלת ונכנסת מיד ומסיטה את הווילונות.

כשאתה יוצא מחדר האמבטיה, חבוש בפאה שהיא קנתה לך אי-שם אז, כשהתחלת להקריח, אתה צועד אל המטבח. ארוחת הבוקר ממתינה לך שם: חביתה וגבינה צהובה ועגבניות חתוכות ולחם שחור שהיא כבר הספיקה לקנות באותו הבוקר מהמכולת שבפינת הרחוב. החולצה המכופתרת (לבנה או משובצת) כבר מונחת על קרש הגיהוץ בסלון. אתה לובש אותה רק אחרי שאתה מסיים לאכול בתיאבון את הלחם והביצים והגבינה הצהובה הנימוחה בפה ומציץ בעיתון שמגיע בכל בוקר. כשאתה מתעמק במדור הכלכלה והמשפט המשרת את עיסוקך, אתה לוגם מהקפה בחלב, שהוכן בדיוק כמו שאתה אוהב.

ברוב הימים היא מבשלת לך משהו לקחת איתך למשרד (ארוחת צהריים באחת-אפס-אפס). בדרך כלל כרע עוף ואורז או כבד ופירה. בערבים היא מבשלת לך פסטה או דג אפוי בתנור, ומעמיסה על הצלחת שלך עוד ועוד.

אחרי ארוחת הערב, אתה נוהג לטייל בעיר. אתה לא אוהב למשוך תשומת לב, אז אתה לובש שתי כפפות בצבע אוף-וויט, כמו העור שלך. דרכן לא מבחינים בגדם שאתה סוחב איתך מאז ילדותך. אתה מטייל בעיקר ברחובות הפנימיים של העיר, אם כי מדי פעם אתה גם הולך על בן יהודה וגורדון, היכן שיש הרבה דירות מרתף, אשר ליד החלונות שלהן מתפרעים שיחי קליטוריה צפופים. השעות האהובות עליך הן תשע עד אחת עשרה. אלה השעות בהן אנשים נמצאים בדירות שלהם, ומספיק חשוך על מנת שאיש לא יראה אותך.

אמא שלך כבר מכירה את הרוטינה הקבועה. אתה חוזר הביתה בשבע וחצי, והאוכל מוגש מיד. היא עצמה לא אוכלת, אלא רק יושבת איתך, שואלת אותך שאלות ואז מספרת קצת דברים משל עצמה. אחרי האוכל אתם שותים קפה וצופים יחד בחדשות. לאחר מכן אתה מכריז שאתה יוצא לסיבוב היומי שלך.

"כן, לטייל זה חשוב אחרי שאימצת את הראש כל היום," היא עונה לך כשהיא מנשקת אותך על הלחי ואתה מהנהן.

אתה לוקח את התיק ויוצא אל האוויר התל אביבי (קרירות נעימה בחורף, לחות בקיץ. עכשיו קיץ). ריח זיעה ושתן כלבים מהול בו. אתה בודק שהפאה במקום, ומזיע תחת הכפפות. כשאתה מתקרב ליעד, הליכתך נעשית מהירה יותר, קצבית.

את דירת הגן ברחוב הירשנברג השקט גילית כמה שבועות קודם, כשחיפשת חלון הממוקם בחצר מוזנחת ופראית (אם הצינור הראשי של הבית עובר שם, זה מצוין. תמיד נמצא בתיק שלך מפתח שוודי, למקרה שמישהו ישאל שאלות). בהתחלה שוטטת ברחוב שפינוזה, ובחנת את החצרות והכניסות מבלי שמצאת דבר. המשכת עם גורדון וישבת על ספסל בפינת הירשנברג, ליד חנות נטושה. הבטת לעבר בניין ישן שאת חצרו תחם היביסקוס פראי, ומעבר לו הבחנת באור שבקע מאחת מדירות הקרקע.

החלטת לבדוק.

צעדת בביטחון אל הבניין ופנית בהחלטיות אל צדו הימני, שם נבלעת באפלת החצר. הצצת בחשש אל תוך הדירה, וראית אישה מתולתלת בשנות השלושים המאוחרות לחייה שישבה וצפתה בטלוויזיה. עמדת שם למשך שעה ארוכה וחשבת שהמתולתלת הזאת אינה יפה במיוחד, ובכל זאת, משהו בה מצא חן בעיניך.

עכשיו, כשאתה מתקרב לדירתה, אוחזת בך התרגשות. הליכתך הקצבית הופכת לריצה קלילה ואת רחוב גורדון אתה חוצה בחוסר זהירות ומכונית כמעט דורסת אותך. תחושת בושה משתלטת עליך כשאתה מבין שאנשים בוהים בך. אתה מתנצל לפני הנהג במנוד ראש וממשיך לכיוון רחוב הירשנברג, ונעלם בזריזות מאחורי הפניה. תמיד היו לך צעדים קלילים ומהירים.

אתה מביט בשעון ורואה שהשעה תשע ורבע, ונכנס בהחלטיות לחצר הבניין, כאילו אתה אחד מדייריו. אתה פונה אל הנקודה בה אתה נוהג לעמוד, בין ההיביסקוס וגזע עץ הפיקוס לחלון דירת הקרקע. המתולתלת יושבת בסלון כשכוס קפה מוקפת על ידי כפות ידיה החיוורות. כמו בכל ערב, היא צופה בכבלים, בסדרה אמריקאית שלעולם לא תדע את שמה. נראה שהיא מרותקת אל הסדרה. פיה נשמט בתדהמה ועיניה נפערות כשהיא צופה באחת הסצנות.

בתשע וחצי נשמעת מוזיקת הסיום והיא נשענת לאחור. כמו בכל ערב כשמסתיימת הסדרה, אמא שלה מגיעה אל הסלון (הן גרות יחד).

לישישה הדקיקה והכפופה יש משקפיים עבים ופנים מקומטים. אתה לא יכול לראות מהמקום בו אתה עומד, אבל אתה בהחלט לא תתפלא לגלות שלאישה הקמלה והצפודה הזו יש שיערות ארוכות לבנות בסנטר, ממש כמו לאימא שלך.

הזקנה מתיישבת ושואלת איך היה הפרק והבת עונה לה: "בינוני." אתה שומע שהן מדברות על העבודה של הבת. אתה מנחש שהיא ספרנית או מזכירה באוניברסיטה, כי לפעמים היא מדברת על סטודנטים. היא לא נשמעת לך מספיק חכמה על מנת להיות מרצה (אמא שלך חינכה אותך שמרצים הם אנשים חכמים). אתה מצפה לשמוע משהו על מה שראית יומיים קודם. הלא כמעט בכל שיחה ביניהן הן מדברות על הגברים הנעדרים מחייה של הבת אשר, ממש כמוך, גרה עם אמה מיום היוולדה. מדי פעם הן מדברות על גבר ספציפי – מישהו שפגשה באוטובוס או באמצעות האינטרנט. בדרך כלל ראית את הציפיה המתחדשת בקולה של הבת כשדיברה על הגבר החדש ועל האכזבה מהמפגש, שבדרך כלל לא הוליד דבר.

אבל אתה לא שומע דבר על מה שקרה יומיים קודם, כשהאם הייתה בסוף שבוע בחיפה אצל בתה השנייה.

באותו יום, בשעה תשע וחצי, מיד אחרי ארוחת השבת (מרק עוף, אורז ולברק אפוי, קומפוט) הגעת לשם. דירתה של המתולתלת ואמה הישישה הייתה ריקה, אז המשכת בסיבוב שלך, ובדרך חזרה, בסביבות השעה אחת עשרה, כשצעדת ברחוב עם הידיים (הכפפות) בכיסים, ראית אותם מתקרבים אל הבניין. הוא היה בגובה שלה, אבל הליכתו שידרה בעלות. כשעברו תחת הפנס ראית שראשו מגולח ושהוא די שרירי (שרירים של חדר כושר, לא של בריכה) ושהחזיק סיגריה בין אצבעות הנקניקייה שלו.

האטת את צעדיך כשהבחנת בהם, והמשכת ללכת כרגיל בצד השני של המדרכה. הם לא הבחינו בך ונכנסו אל הבניין. הגבר בדיוק כיבה את הסיגריה ועמד לזרוק אותה על הרצפה, ואז עצר בעדו והשליך את הבדל לפח סמוך (אדם תרבותי).

ממקום עמידתך הצלחת לראות את אורות הדירה דולקים. נכנסת במהרה אל החצר ונעמדת על שתי טביעות סוליות הנעל שלך, שנמצאות שם כבר תקופה ממושכת. היא הציעה לו קפה או יין, והוא שאל אם יש לה אולי וויסקי או וודקה. היא אמרה שלא, אבל יש לה ליקר. היא הטעימה זאת במלרע. הוא טעם בזהירות מהמשקה שהוגש לו ואז חייך ואמר: "פגז."

ראשו המגולח בהק תחת אור החשמל ופניו היו מלאי חטטים. היא התיישבה בכורסה שאימה בדרך כלל יושבת בה.

"אז מה, את חזק בקטע של האינטרנט?" שאל.

היא אמרה לו משהו שלא הצלחת לשמוע.

"וואלה," ענה.

הם שתקו לכמה שניות, ואז הוא פנה אליה בקול תקיף: "למה את יושבת כזה רחוק, מה, את מפחדת שאני יאכל אותך?"

היא קמה והתיישבה לצדו והוא אמר: "זהו, ככה יותר טוב."

הוא הניח את כוס הליקר על השולחן והניח בפתאומיות את שתי הידיים שלו על השדיים שלה ולש אותם כמו בצק.

"זהו, ככה הרבה יותר טוב. נכון שככה יותר טוב?"

היא בהתה בחלל ולא אמרה דבר.

לרגע חשבת שהיא מזהה אותך, אבל מהר מאוד הבנת שהיא בוהה בתמונה מעליך, כי הגבר הביט לכיוונך ואמר: "אז מה, את אוהבת אמנות, ואן-גוך, רנסנס?"

היא הפנתה את מבטה אל התקרה ונאנחה קלות כשנישק לה את הצוואר.

"וואי, אני חם עלייך מאז שראיתי את התמונות ששלחת. איזה תמונות, יא רבנן, איזה פטמות. כמו כדורי טניס," נהם בפה מלא ריר.

לפתע הדפה אותו בקושי וביקשה: "לא גבי. לא פה. בחדר."

ראית את שניהם קמים. גבי החליק יד על הזקפה שלו ואמר, כמו לעצמו: "היא רוצה בחדר, אז בחדר."

הם נסגרו מאחורי דלת חדר השינה שלה.

הלכת אל עבר החלון האחר, אך הוא היה סגור והתריסים היו מוגפים. חזרת אל החלון הראשי והמתנת בדריכות עצומה.

כעבור רבע שעה ראית אותו יוצא מהחדר עם תחתונים אמריקאיים וללא חולצה. החזה שלו היה שעיר. הוא הדליק סיגריה בפנים מרוצים והתקדם לכיוונך. התיישבת בבהלה על העפר, ומעליך ראית את עשן הסיגריה הנפלט מן הריאות שלו. מדי פעם שמעת את נשימותיו הכבדות, נשימות של חיה. הוא זרק עליך את בדל הסיגריה וחזר אל פנים הדירה. החלטת שלא להסתכן וזחלת לעבר היציאה מהגינה. אמנם שישי בערב, אבל השעה כבר אחרי חצות ואמא שלך בטח תדאג לך.

אז חזרת גם למחרת, אתמול, אבל הבית היה ריק, והחלטת לחזור גם היום, אבל עכשיו, כשאתה עומד וצופה בשתי הנשים, אתה מבין שהבת, שחשבת שמספרת הכול לאימה בשיחות הליליות ביניהן, לא מתכוונת להזכיר את גבי. אתה תוהה עד כמה טעית כשחשבת שאתה מכיר את חייה. אתה מרגיש איזו עגמומיות לנוכח השיחה הדלה בין השתיים ועוזב.

אתה חוזר אל הבית האפל שברחוב פינסקר. אתה מריח את ריח המתים מבית הקברות הסמוך. כל הדירות בבניין ריקות. מישהו קנה את כולן, חוץ מאת שלכם, ומשכיר אותן על בסיס שבועי לתיירים (אתמול עזבו שני הזוגות האחרונים).

אתה נועץ את המפתח בחור המנעול ומסובב אותו.

"מנחם, זה אתה?" אתה שומע מחדר השינה שלה את הלחש העמום, שנשמע כאילו יצא מנקב של ארון קבורה. אתה אומר שזה אתה, למרות שאתה יודע שהיא כמו כלב, מזהה את הצעדים ואת סיבוב המפתח ואת הריח שלך.

"כבר התחלתי לדאוג," אומר לך הקול מבעד לשמיכות החורף שבהן הוא מתעטף (עכשיו קיץ).

אתה נכנס אל חדר המקלחת ומביט בעצמך במראה. המצח הבולט, פצעי הגילוח בגרוגרת, הגבות הצפופות, הפנים החיוורים והמרוקנים מבשר, הקמטים שהחלו להיקוות מתחת לעיניים החומות שלך. אתה לא יודע שהפכת להיראות כמו אביך, ואין מי שיאמר לך זאת, חוץ מאמא שלך, אבל היא לא תגיד דבר.

כשהיית צעיר יותר ניסית, ללא הצלחה, לסדוק את החומה שבנתה סביב דמותו המסתורית של האדם שהותיר לך את שם משפחתו. ראית איך פניה נאטמים כשהתחלת לשאול שאלות מעבר לפרטים הטכניים, ואיך הם לובשים ארשת כאובה כשהלכת צעד אחד נוסף, ושאלת על אחותך, שמעולם לא הכרת. עמוק בפנים ידעת שהיעלמותן של שתי הדמויות האלה קשורות זו בזו, אך החלטת לכבד את רצונה והרפית מהנושא.

אתה מסיר את הכפפות ואת הפאה, ונותר עם הקרחת המבהיקה אל מול המראה. אתה מניח אותה על השידה הסמוכה ורוחץ את פניך. אתה משתין ומביט בחלוק הרחצה הנשי התלוי מולך. זה חלוק גדול וורוד ונודף ממנו ריח טחב וצבע לשיער.

אתה נכנס אל חדר השינה שלך, שחלונו משקיף באופן חלקי אל בית הקברות, ואתה מבחין מרחוק בגבר ישוב על המרפסת שלו ומעשן סיגריה. נראה לך שהוא מביט בך.

אתה מגיף את התריס ולוקח מהשידה את הביוגרפיה של השופט חיים כהן. אתה כבר יודע שהחלום שלך להיות שופט עליון כנראה שלא יתממש, אבל עדיין מאמין שיוכלו למנות אותך לשופט בית משפט שלום, ואולי אפילו, עם קצת מרפקנות שאימא שלך תמיד מטיפה לה, בית משפט מחוזי.

אתה נכנס למיטה ומדפדף בספר, ואז מתעכב לרגע ביד בלי האצבעות (הן נקטעו כשהיית תינוק) וחושב על גבי ועל המתולתלת, אשר באופן מוזר עדיין אינך יודע את שמה.

אתה סקרן לדעת האם יישארו בקשר.

אתה חוזר לשם למחרת, וגם בימים שלאחר מכן, אך מושא חקירתך אינה נמצאת. רק הישישה יושבת ובוהה בטלוויזיה עם עדשותיה העבות כתחתית כוס בירה, ומה שנותר לך לעשות הוא להמשיך לעבר יעדים נוספים.

ברחוב שץ אתה מקשיב לשיחה בין שתי צעירות. אחת מהן יפה ולבושה במכנסונים קצרים. הן מדברות על כך שיש מחסור חמור במריחואנה. אחת מהן, הפחות יפה, הולכת לרגע וחוזרת עם קופסה קטנה. הן מתיישבות בסלון ואחת מהם עסוקה במשהו. פתאום אתה שומע תריס גלילה מורם בקומה השנייה. אתה נצמד אל הקיר כמו לטאה ומביט מעלה בזהירות מבעד לחרכי הפיקוס, יודע שאיש לא יכול לראות אותך, אלא אם יטיל עליך פרוז'קטור. כבר שנים שאתה עושה זאת במיומנות של חתול. מעולם לא נתפסת.

אתה מביט בתנועה איטית מעלה, ורואה אור בוקע מהחלונות מעליך, בעוד שאתה מצוי בחושך מוחלט. שתי הבנות התחילו לעשן ואל אפך מגיע ריח שאינך מכיר (בכל זאת, אתה עורך דין. שליח בית המשפט). אתה מתעטש באיפוק שסיגלת במשך השנים. דממה. אתה נותר שם ובוהה בגופה של היפה. היא אומרת שהיא הולכת להתקלח. אתה מהסס לרגע, אבל לבסוף לא עומד בפיתוי ומחליק כמו סמור אל עבר החלון הקטן, המכוסה בזכוכית של חדרי אמבטיה. החלון נעול ואתה לא מצליח לראות דבר מלבד צל עמום. אתה מוותר וחוזר אל החלון הגדול, הרחב. אתה מאבד ריכוז לרגע ודורך על זרד שמשמיע רעש, והצעירה שנשארה בסלון נדרכת.

"מי זה?" היא צועקת בבהלה, אבל אתה כבר על הכביש, צועד בצעדיך המהירים, ההחלטיים, אל מעבר לקרן הרחוב.

***

התחלת להתמכר לחייך האחרים, הנסתרים, הליליים, עוד כשהיית סטודנט באוניברסיטה (סיימת בהצטיינות. שביעי במחזור). בימים ההם היית מאוהב ברותי ויתקון. ניסית ליצור קשר בקפיטריה ובספריה, אך זכית ממנה למבט שנותנים באוויר. יום אחד ישבת בכיתה לא רחוק ממנה כשדיברה עם סטודנט אחר. היא לא הבחינה בך או שבכלל לא ידעה מי אתה. הקשבת בעניין שדיברו על המקומות בהם הם מתגוררים. היא סיפרה שהיא מתגוררת ברחוב אלכסנדר ינאי.

בימים הבאים הסתובבת שם, מקווה להיתקל בה. תכננת לומר: "סליחה, אנחנו במקרה לא לומדים יחד בפקולטה למשפטים? ואם אני לא טועה שם משפחתך הוא ויתקון, כמו כבוד השופט אלפרד ויתקון." היית בטוח שזה ירשים אותה. כשתראה איזה אדם מעניין אתה, היא תרצה לדבר. כן, כך חשבת.

באחד הערבים ראית אותה מרחוק ורצית לגשת, אך לא העזת. הבחנת שהיא נכנסת אל בניין, ואת האור נדלק בקומת הקרקע.

במשך שבועות ארוכים הפכת לבלתי נראה כשעמדת שם כמו פסל, מרותק לבחורה המסתובבת בתחתונים, המחטטת באף, המריחה את בתי השחי שלה. ראית אותה נכנסת אל השירותים עם עיתון וסיגריות ויוצאת מהם אחרי שעה ארוכה, וראית אותה רוקדת לצלילי מוסיקה מגוחכת, מדברת לעצמה במראה, קופצת משמחה אחרי שיחת טלפון עם גבר שכנראה הזמין אותה לצאת, ובוכה כשחזרה ערב אחד בצעדים נגררים ומסננת בקול: "בן זונה."

אחרי שנה וחצי גם ראית אותה אורזת ועוברת לגור עם החבר שלה (לא עם הבן זונה. מישהו אחר), ראית את הזקן שהחליף אותה. על משקפיו העגולים והליכתו המסורבלת, על נפיחותיו הנוראיות, על ארוחות הערב הדלות שאכל תמיד מול הטלוויזיה, על מותו הקרב שהיטבת לצפות. ואז, אחרי שבועות בהם התקשית להיפרד מהדירה שהיוותה שארית זיכרון מהבחורה שאהבת, יצאת משם בפעם האחרונה, והחלטת לנסות למלא את חייך בתוכן ממשי באמצעות חייהם של אלה המתגוררים בדירות קרקע אחרות.

ראית שם בעיקר גברים צעירים העושים שרירים אל מול מראות מטונפות, שורפים חביתות, מעשנים או מאוננים מול סרטי פורנו. ראית כמה פעמים את הגברים האלה מפשיטים בחורות צעירות ומלקקים את גופן המיוזע, ואז גוהרים מעליהן ולאחר כמה שניות נורים אחורה, כמו מלוע של תותח. כמה פעמים בחורים אחרים הפשיטו דווקא בחורים אחרים וביצעו בהם מעשה סדום בהסכמה, בשני האופנים שהדין הפלילי מגדיר (בכל זאת, אתה משפטן, זרועו הארוכה של בית המשפט).

אבל האינטימיות מהסוג זה חדלה לעניין אותך אחרי שנתיים או שלוש. התחלת להתעניין בשיחות, בתנועות, בהבעות הפנים, במחוות הקטנות. מדי פעם פקדת בלילות משרדי מתווכים ורואי חשבון ובהם ישבו אנשים עם חולצת כפתורים מהוהה עד שעה מאוחרת. הקשבת לשיחות הטלפון שלהם עם הלקוחות או עם האישה. שמעת את הרטינות שלהם על העבודה, על הבוס שהשאיר אותם במשרד, ראית את המבט המרוכז אל מול המחשב ואת זה המושפל מייאוש בין כפות הידיים כשמרפקיהם נעוצים בשולחן. ראית אותם מזמינים אוכל ואז רצים אל השולחן וקורעים את הניילון ובולסים את הפיצה או את השניצל בפיתה.

חיפשת אנשים שרצית להכיר, שהשתוקקת להיות חבר שלהם, ממש כמו האישה המתולתלת ההיא שישבה בכל ערב וצפתה בסדרה האמריקנית.

יותר מחודש לא ראית אותה, ואז בערב שישי, אחרי ארוחת ערב שהתארכה מעבר לצפוי (אמא שלך התעניינה מהם הסיכויים שלך לעבור את הועדה לבחירת שופטים, ואמרה ששופט זה כבר שם אותך בסטטוס אחר לגמרי. "כן, סטטוס אחר לגמרי," חזרת אחריה), הגעת אל דירתן של שתי הנשים.

הצצת דרך החלון וראית את גבי. הוא צפה משועשע בטלוויזיה ואז צעק: "תקוה, את חייבת לראות את זה!" (רק אז נודע לך שמה). תקוה הגיחה מן אחד החדרים ונראתה כפופה ועייפה. היא התיישבה לצדו. היא לבשה גופיה, ויכולת לראות את צדי השדיים שלה מבצבצים. פניה היו קפואים וריקים ומדי פעם העמידה פני צוחקת. התכנית הסתיימה וגבי הדליק סיגריה.

"תאמיני לי, אם נהיה פה רק שנינו, נחגוג ככה כל לילה."

תקוה לא ענתה וגבי המשיך: "והיא, יהיה לה שם טוב. אנשים בגילה. ברידג', התעמלות. וגם לך יהיה טוב. אנשים צריכים לגור עם אנשים בגילם."

"היא בחיים לא תסכים," אמרה תקוה. גבי סיים למצוץ את הסיגריה וכיבה אותה בעצבנות.

"לא תסכים?! נעשה שתסכים." צעק והתחיל למעוך את החזה שלה. היא הושיטה יד אוטומטית, בלי כל תשוקה ועניין, והתחילה ללטף את הזין שלו מעל למכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש.

"בא לי פה, על השולחן שאמא שלך אוכלת עליו," אמר.

תקוה לחשה משהו, אבל הוא התעלם והתחיל להפשיט אותה.

"לא גבי. לא פה. בחדר," אבל גבי התעלם והוביל אותה לכיוון השולחן ונעמד מאחוריה.

עמדת שם בפה פעור, מזועזע, כשראית את פניה שעווית חלפה בהם. היה נדמה לך שהביטה בך. שראתה אותך. גבי נע בתוכה ופניו המשולהבים הביטו בתקרה. הוא נראה לך כמו איזו בהמה קדמונית.

"אז זה מה שהיא אמרה לך? שחבל שאין לי תואר? שמרצָה באוניברסיטה ונהג מונית לא הולך ביחד?" צעק והגביר את תנועותיו. "אז הנה גברת לילי, אני, הנהג מונית, מזיין על השולחן שלך את הבת הדוקטורית שלך!" צרח באמוק.

מפניה של תקוה (אז היא מרצה, ולא ספרנית או מזכירה) כבר נעלמה העווית ופניה נראו שלווים. באותו הרגע לא יכולת שלא להבחין בדמיון הרב בינה לבין אמה.

פתאום, מבלי שיכולת לשלוט על כך, נחרדת לשמוע צעקה: "תעזוב אותה!"

זה היה קול גבוה, נשי, היסטרי, מזעזע (לעולם לא תדע שירשת אותו מאבא שלך, שמתהומות הבטן שלו נפלט אותו הקול לראשונה כמעט חמישים שנה קודם, כשהאסון הראשון הכה במשפחה).

גבי נהדף אחורה, וגם תקוה קפצה וכיסתה את עצמה. עוד הספקת לשמוע את השאגה הבהמית שלו, ואולי גם את הדלת נפתחת, אך כבר רצת אל עבר רחוב גורדון ונטמעת בין האנשים. החלטת שזו הפעם האחרונה שתגיע לשם.

***

אתה יוצא מהחדר אחרי שחברי הוועדה בירכו אותך. מעכשיו אתה כבוד השופט מנחם ניימן. אתה חוזר הביתה ואמא שלך מחבקת אותך ומנשקת אותך. היא מתקשרת ומזמינה מקום במסעדה חגיגית ברחוב בן יהודה. "שולחן לשניים, לשעה שמונה. השם הוא השופט ניימן," היא אומרת לבחורה שלוקחת את ההזמנה. "ניימן," חוזרת הבחורה. "כן, השופט ניימן," מדגישה אמא שלך.

אתם מגיעים בשמונה, ואתם שם לבד.

אתם מדברים על התנאים הכספיים החדשים שלך, ועל הציפיות ממך בתור שופט. היא מודיעה לך שכבר למחרת תלך לקנות לך עוד חולצות לבנות, ואולי להסב את החדר הסגור לספריה. אתה שופט ועליך יהיה גם לקרוא הרבה חומרים משפטיים, וגם ספרי עיון על מנת להרחיב את השכלתך. תתחיל לקרוא גם יותר רומנים, היא אומרת, ומתחילה לנקוב בשמותיהם של סופרים רוסיים וצרפתיים שעליהם שמעה.

אתם אוכלים טורטליני ברוטב עגבניות ומפזרים פרמז'ן. אתם גם טובלים את הפוקצ'ה ברוטב ושותים בקבוק יין.

אתה לא רגיל לשתות וראשך מעט סחרחר.

בשעה עשר אתם מזמינים חשבון וצועדים לכיוון הדירה. הרוח הסתווית כבר נושבת מהים ואמא שלך אומרת: "עוד מעט החורף מתחיל."

אתה מהנהן ואומר: "כן, עוד מעט."

אתה אוהב את החורף, את האוויר הצונן ואת מעיל הגשם הארוך שלך שמאפשר לך לצעוד בניחותא עם הכפפות בכיסים. אתה אוהב את העובדה שבחורף הבתים מלאים, והאנשים, שיושבים לעתים קרובות לבדם עם כוס תה נראים לך חשופים יותר. אתה אוהב שהגינות ריקות וחשוכות, שהרוח שורקת, ואת העובדה שנטיית החורף של הדיירים היא אינה לפתוח את החלון לרווחה, וגם לא לסגור אותו, אלא להותיר חרכים קטנים שיאווררו את הבית, ויאפשרו לך הסוואה אופטימלית. את הגשם, לעומת זאת, אתה לא אוהב, כיוון שבזמן שהוא יורד, אנשים נוטים להציץ מבעד לחלון.

אתם מגיעים אל הדירה מבוסמים מהיין, ואתה אומר לה שתצא לטיול קצר. היא נדרכת בבהלה, ומנסה להניא אותך. אומרת שכבר מאוחר. שהיה לך יום מרגש ואתה צריך לנוח. מציעה לך להכין לך כוס תה. אתה מתעקש, ויוצא מהדלת בקלילות.

הרגליים שלך נושאות אותך, מבלי שתרגיש, אל כיכר דיזנגוף וכעבור דקות אחדות אתה כבר ברחוב גורדון. ריגשה מאירועי היום ממלאת אותך ואתה מצפה לרגע שבו תודיע לקורנהאוזר שאתה נאלץ לפרוש מהמשרד כדי לשרת את המדינה כשופט, לרגע שבו תראה את פניהם המופתעים, המוריקים מקנאה של עמיתיך.

מבלי להתכוון אתה משתחל אל רחוב הירשנברג, ומתכוון להציץ רק לרגע מרחוק בחלון המואר. כבר שלושה חודשים לא ראית את תקוה, וכמעט ולא עבר לילה מבלי שנרדמת במחשבה עליה, יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה או נשענת על השולחן וגבי משתלהב מאחוריה.

כעת, לאור מעמדך החדש, אתה מחליט ליצור איתה קשר. אמנם אינך יודע את שמה המלא (בתיבת הדואר לא מצאת דבר ובאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות לא מצאת אף מרצה בשם תקוה), אבל תוכל להמתין יום אחד מחוץ לביתה ולנסות לקשור שיחה מקרית. אתה לא תעורר חשד, כי אתה כבר שופט, ואנשים נוטים לבטוח ואפילו להעריץ שופטים. אתה תשאל אותה אם היא לא עובדת במקרה בבית המשפט, משום שנדמה לך שנתקלת בה במסדרונות. היא תשאל אם אתה עורך דין, ואתה תאמר בשקט, כבדרך אגב, שאתה שופט. זה מיד ירשים אותה.

אתה עומד אל מול הבניין ושומע המולה בוקעת מתוך הדירה. למרות שהחלטת שלא להציץ, אתה מסתקרן ומחליט בכל זאת לבדוק מה העניין. אתה ניגש אל החלון, שממנו בוקעת מוסיקת פופ, ומביט פנימה (אתה לא זהיר כתמיד. אחרי הכול, אתה מעט שתוי). בסלון, היכן שבעבר נהגו תקוה ואמה לשוחח, ישב גבי ולצדו חמישה גברים. מולם התפשטה חשפנית.

אתה מבחין מיד שעל ראשו של גבי מונח איזשהו כובע, שכתוב עליו משהו.

"עליו, עליו, זה הוא שמתחתן," צווח גבר מנופח משרירים לעבר החשפנית והצביע על גבי.

לוקח לך זמן להבין את הדברים הנאמרים, אך כשהם מחלחלים אל תודעתך אתה קופא במקומך. נוכח החדשות הנוראות הללו, אתה מרגיש איך גופך מתרוקן, כאילו הדם אוזל ממנו. ראשך מסתחרר ואתה נע בפתאומיות, בחוסר זהירות.

"מה זה, יש מישהו בחלון!" צועק פתאום אחד הגברים.

גבי מביט בחברו, ואז בך ומזנק מהספה: "וואי, זה המציצן!"

אתה מנסה להימלט על רגלייך הקלות ולזנק אל הרחוב, אבל הפאה שלך נתפסת באחד מענפי הפיקוס ואתה נאלץ לחזור לקחת אותה.

אתה רץ איתה ביד אל עבר הכביש, ומניח אותה במהרה על הראש. אתה חש שצעדיך פתאום אינם קלים כל כך, שאתה מאבד את שיווי המשקל.

רקיעות מגפיים מהירות, מורעלות, דולקות בעקבותיך. אלה צעדיהם האלימים של גבי וחבריו השריריים (שרירים של מכון, לא בריכה). על המדרכה המדיפה שתן כלבים, לא רחוק מהחנות הנטושה, אחרי שאיבדת את שיווי משקלך, הם מתנפלים עליך.

אתה מרגיש את הפנים שלך בוערים ולחים ומנסה רק להגן עליהם עם ידך הבריאה ועם הגדם.

גבי, אשר בועט בך בצלעות, גב, בפנים, לא מפסיק גם כשהפאה שלך נופלת. "קח, יא מזדיין. קח!"

אחד החברים שלו שופך עליך בירה ובועט לך ישר בביצים וצועק: "מציץ אה, יא סוטה חרא," כאילו בצעקות אלה הוא מבקש להזכיר לעצמו מדוע הוא מכה אותך.

אתה בקושי מצליח להוריד את הכפפה הימנית, ומקווה שאולי זה יעזור לך. בקושי מרים את היד, רגע לפני שמישהו דופק לך את הראש במדרכה.

"מה זה?!" צועק אחד הגברים בבהלה כשהוא מבחין בגדם. "גבי, אין לו אצבעות!"

החבורה פתאום עוצרת ולא יודעת מה לעשות, כאילו היותך נכה מגמדת את חומרת מעשיך. כאילו אתה אדם שיש להתחשב בו.

פתאום, כמו מאיזה מקום או זמן מרוחק, אתה שומע צווחה נשית ומקפיאת דם, וכשהיא נודמת אתה עוד מספיק לשמוע את רחש המגפיים המתרחקים של הגברים שהרגו אותך.

באותו הרגע, עם הידיים שמוטות לצדדים והלחי השמאלית על הארץ, עם הראש המדמם והצלעות המרוסקות, אתה חושב לראשונה על חייך. לא רק מה היה קורה אלמלא היית, בהחלטה של רגע, בוחר לשוב אל הבניין הזה, אלא כיצד היו מתגלגלים חייך אלמלא היית מתמנה היום לשופט (הרי לא הייתם יוצאים לחגוג ולשתות במסעדה), או מה היה קורה אלמלא היית מקשיב לשיחה המקרית של רותי ויתקון, או אלמלא היו נקטעות לך האצבעות מהרוח (זה קרה בחורף, כשהלכת עם אביך לבקר את אחד מחבריו. ושם, בעת שהשניים צחקו בסלון, הלכת אל בית השימוש, אשר הרוח טרקה את דלתו בעוצמה. רק אחרי כמה שניות התחלת לצווח), או אילו נותרה אחותך בחיים. כמה אחרים אז היו חייך, אם היו בכלל, לאור האפשרות שנולדת על מנת למלא את החלל שנפער אצל הוריך לאחר המוות. על מנת לנחם.

באותם רגעים בהם אתה שומע מרחוק את הסירנות של האמבולנס שמישהו הזמין, אתה חוזר אל האפשרויות הלא ממומשות של חייך, אל הפספוס וההחמצה, אל שתי הנשים שאיתן שכבת בכל השנים האלה, ובעיקר אל זו, הרצינית יותר ששקלת לשאת לאישה שש שנים קודם ("עורך דין אירופאי, רווק, 34/175, בעל עניין בספרות ופילוסופיה מעוניין בדומה בעלת מבנה גוף נשי," כתבת במודעה שפורסמה בעמוד צדדי). חזרת גם אל פרצופה העקום של אמך שראתה את בחירתך, ואת מה שאמרה לך באותו הערב בטון יבש וקר: "הילד שלי יכול להשיג יותר טוב מזה."

אתה יודע שאילו היית הולך בעקבות לבך ולא היית נפרד מהאישה ההיא, לא היית שוכב פה היום, כששני פרמדיקים דתיים מרימים אותך אל האלונקה ואחד מהם אומר בקול חלוד, כמו מתוך קסדת ברזל: "השם ישמור, איזה זוועה."

בסתר ליבך שעומד להפסיק לפעום אתה מקווה שלא יתפסו את גבי ואת החברים שלו, ובכך תימנע החרפה ממך ומאימא שלך. שופט בישראל הציץ לבתים, יאמרו הכותרות. איזה מוות מביש. מוות מגוחך. גרוע יותר מלקבל התקף לב בזמן החרבון.

האמבולנס מתחיל לנסוע, ואתה שומע את הסירנה הולכת ומתרחקת. באותם רגעים אתה מתחיל לרחף וחושב פתאום על אבא שלך. תמונות של שניכם בחוף הים צפות בעיני רוחך.

***

לווייתך נערכה כעבור יומיים בבית הקברות שמתחת לחדר שבו גדלת. אמא שלך הזמינה לך מבעוד מועד חלקת קבר בין החלקה שלה לבין חלקה אחרת, זעירה, שעליה כתוב שמה של אחותך התינוקת, וחרוטות שתי השנים בהן חיה.

היא הופיעה לטקס לבושה בשמלה שחורה ואמרה לכול מי שלחץ את ידה: "כמה רצה להיות שופט. שופט." מאוחר יותר, על שפת הקבר, התחילה לצעוק שאין לה יותר בשביל מה לחיות ושהיא רוצה שהקברן יקבור גם אותה.

מאות אנשים נכחו בטקס, ואת רוב רובם מעולם לא פגשת. ההמונים באו בעקבות כותרות העיתונים של אותו בוקר, שבישרו על "עוד רצח של שופט", למרות שלא שפטת ולו יום אחד בחייך.

אפילו נשיא בית המשפט העליון נכח במקום, מלווה במנהל בתי המשפט ובשר המשפטים, שלא החמיץ את ההזדמנות לשאת דברים ("מערכת אכיפת החוק תתפוס את האשמים ותמצה איתם את הדין. חיים של שופט בישראל אינם הפקר!")

גם קורנהאוזר, שתמיד ראה בך עוף מוזר, שצחק עליך מאחורי גבך עם המזכירות, היה שם. הוא עמד בסמוך לאמך, הזיל דמעה והניח על האדמה התחוחה זר גדול ויפה שעליו כתוב: "לחברנו היקר מנחם".

בין ההמונים היה גם אדם מבוגר בכובע קסקט. הוא עמד במרחק בטוח מאמא שלך ובכה בשקט כשהקברן קרא עליך את הקדיש. זהו האיש אשר כמה שנים לפני לידתך השגיח על בתו הקטנה שטיפסה על אדן החלון, ואז, רגע לפני שהכול נגמר, עוד הספיק לשחרר את הצווחה הנשית והמבעיתה שליוותה את סופה. כן, זהו האיש אשר בקושי התמודד עם זיכרון בתו המתה שהשתקף אליו בסורגים שהוזמנו לאחר האסון ואטמו את הבית כמו מכלאה של כלבים, וכבר נשבר לגמרי לאחר רשלנותו השנייה, אשר הביאה לכך שהתינוק שנולד על מנת לנחם, הפך לילד נכה.

האיש הזה, אשר יצא בוקר אחד, לפני כמעט ארבעים שנה, מהדירה שהוריה של אשתו הורישו לה ומעולם לא חזר, אפילו לא כדי לחתום על הסכם הגירושים. אבל האיש הזה לא יכול היה לנתק את חייו החדשים מאלה הקודמים, והמשיך לתהות במשך שנים מה עלה בגורלך ובגורל אמך וכיצד השתנו חייכם בעקבות נטישתו.

בתקופת היותך סטודנט, כשכבר מיעטה אמך לצאת מהבית, חדל לצפות בה ועבר לחיות את חייו באמצעות חייך. מבעד למשקפי שמש כהים ותחת כובע הקסקט, מבלי שידעת מיהו, צפה בך כמעט בכל יום. פעמים רבות הבטת בפניו, מבלי לדעת שאתה הולך והופך להיות דומה לו, במבט, בהליכה הזריזה, ביציבה.

הוא צפה בך גם ברוב הלילות שצפית אתה באחרים, וגם בערב האחרון של חייך ליווה אותך כמו צל. הוא עמד במרחק בטוח ממך כשנכנסת לחצר הנטושה ברחוב הירשנברג, והיה שם גם כשיצאת משם בריצת האמוק שלך. הוא עוד קיווה שתצליח לחמוק מחבורת הגברתנים שדלקה אחריך, הרי תמיד היו לך רגליים קלילות, ממש כמו רגליו שלו, אבל כשהבחין בתנועתך הכבדה הבין שאינך במיטבך. הוא עוד רצה לעשות משהו, להירתם לעזרתך, אבל הכול קרה מהר כל כך. כעבור רגע קצר כבר שכבת על הכביש ומעליך חיות הטרף, וכל מה שנותר לו לעשות הוא פשוט לחלץ מחזהו צעקה מחרידה ארוכה.