1

האזרח ג'אבּר סבּיל התעורר לקול צלצול השעון המעורר בטלפון הנוקיה שלו, שהיה מכוון לשעה שש וחמש דקות בדיוק. כמו בכל בוקר, הוא ניסה לכסות את פניו בכרית, אבל חש חוסר אונים נורא.

הוא קפא במקומו כשצלצול השעון המעורר הלך וגבר בראשו, כמו מסמר שנדפק שוב ושוב בתוך מוחו.

לבסוף החליט להושיט את ידו אל השולחן כדי להשתיק את הצלצול ולתת ללבו כמה רגעים להסדיר את פעימותיו לפני שיקום מהמיטה. אבל גם כעת הוא חש שהוא חסר אונים ושאיבד את התחושה בידו, בשתי ידיו, בראשו, ברגליו ובכל גופו.

כהלום רעם, האזרח ג'אבר הבחין שהוא באמת הפך למשהו אחר, שונה מאוד מאותו אדם שהזיכרון האחרון שיש לו ממנו הוא מהלילה הקודם, כששכב לישון בשעה מאוחרת, גופו מותש אחרי ערב ארוך בעבודה. הוא אמד בראשו את מידת הקשיות של כל גופו ונוכח לדעת שהוא הפך לחפץ מתכתי, מוצק וחזק ששרוע על המיטה במקומו.

2

האזרח ג'אבר סביל היה שקוע זמן לא קצר בניסיון להסתגל לגוף הגס והנוקשה הזה שהחליף את גופו האנושי, עד ששם לב לקולותיהם של הילדים הרצים ברחובות אל בתי הספר ושל מוכרי הירקות, הסדקית והחלב המכריזים על מרכולתם הזולה וכן לתחושה המשונה שאור השמש החל לחדור אל החדר מבעד לסדק כלשהו בתקרה". הוא נזכר בחרדה שהוא מאחר מאוד לפגישות עבודה במשרד הממשלתי שהוא עובד בו ושהוא צפוי להיענש בקיצוץ בשכרו ולהינזף על ידי המנהל הזועם. הוא ניסה לקום במהירות, אך גופו המתכתי הכבד בגד בו ומשך אותו בחזרה למיטה. הוא נבהל ואמר בליבו: "אני ברזל, נהפכתי לברזל!"

3

אחרי כמה ניסיונות מייגעים, הצליח ג'אבר סביל לרדת מהמיטה. למעשה, הוא השליך את כל גוף הברזל החדש שלו אל רצפת הבטון של החדר ולאחר נפילתו הרועמת גילה שרגליו נראות כחושות וארוכות. הוא ביקש להישען עליהן איכשהו ולנוע בכבדות לעבר מראה מוארכת שהייתה קבועה באמצע ארון הבגדים שלו. ועוד הוא גילה שיש לו עכשיו משהו שצורתו כעין אחת חדת ראייה עד מאוד ומובילה אותו בדיוק רב אל הארון.

הוא נעצר לרגע לפני שהתרומם ונעמד על רגלי הברזל הכחושות שלו מול המראה. כשראה את דמות הברזל החדשה שלו, לא הצליח האזרח ג'אבר סביל לשלוט עוד בעצמו ובקול מוזר ומפחיד פלט צעקה שגרמה לו להסתובב סביב עצמו כמשוגע. כדורים החלו נורים מקנה שניצב בקדמת גופו, פילחו את הקירות ואת הרהיטים ועפו לכל עבר.

4

מראה גופו החדש גרם ייסורים לג'אבר סביל – הוא נהפך למכונה שנראתה כמו כלי לחימה כפול המורכב ממקלעי דושקה ושילקה. הייתה לו כוונת חדה כמו עין הכיליון, לוע ירי כמו הגיהינום, ודורגל מוצק שנראה כאילו נברא לשאת את המוות עצמו. אסונו גדל כשחש שהכדורים הקטלניים מוסיפים לצאת מגופו הלוהט ונורים בלי הבחנה בעוד שגופו רטט ונע באופן אקראי עד שהוביל אותו החוצה אל הרחוב  הראשי, מסתובב לכל עבר, קוצר נפשות ומחריב חיים.

 

"אני איש רומנטי, פראי אדם שכמוכם, ואני מעריץ את ניזאר קבאני." – במשפט האחד הזה היה כרים עונה ללעגם של האנשים ולהאשמות שטפלו עליו. מכאן שם התואר "הרומנטי" שאנשי המחנה הדביקו לשמו. בכל פעם שהייתי רואה את כרים הרומנטי בדרך שהאנשים היו הולכים בה בשובם אל המחנה, הייתי צועק לו מרחוק: הֵי, כרים, התרחק מהדרך, האנשים יכעסו ויפגעו בך.

כרים מצא לו דרכים משלו להגיע בהן אל ביתו שבמחנה, ונראה היה שהוא משלים עם הפתרון הזה. איש לא הלך בדרכים שלו, וכאשר קרה שתעה אדם מהמחנה בדרכו והלך בדרך של כרים, היה כרים צועק אליו מרחוק: "הֵי, בחור, אני כרים הרומנטי רוחץ המתים, תתרחק, תתרחק," וכך היה מרחיק מעליו את האנשים הסולדים ופוחדים ממנו.

אבל לפעמים היה כרים שוכח או שנמאס לו והוא הלך בדרכים שלנו. האנשים היו יוצאים אז מדעתם והיו רודפים אחריו מרחוק באימה ובצרחות. כרים היה מתרחק במהירות ומקלל את המחנה ואת קרוביו ואת גופות המתים ואת פלסטין ומאיים עליהם בגורל איום ונורא.

"בסוף, פחדנים, אתם תגיעו אלי ואז אשפד את גופותיכם על מוט אחת אחת ואתאמן בהן בקליעה למטרה."

האנשים שמעו ומתו מפחד, והיססו ונועצו זה בזה במבוכה, מה טוב יותר: לפייס את כרים כדי להציל את גופותיהם ואת גופות קרוביהם מהטלת מום או להתלונן  עליו במשטרה? האנשים ידעו שכרים הוא רוחץ המתים היחיד בבית החולים בעיר ושאסור לאף אחד מקרובי המת להיכנס בזמן שהוא רוחץ את גופתו, מה שנתן בידי כרים קלף חזק מאוד במלחמה בינו ובין אנשי המחנה. אף אחד לא ידע בדיוק מה עושה כרים בגופה שהוא רוחץ, האם הוא גונב ממנה איברים כמו שהשמועה מספרת? האם הוא דוחף לנקביה חפצים זרים כשיטה יצירתית לבזות אותה? ואולי הוא יורק עליה ומכה אותה ובועט בה ודוקר אותה?

כך הפקיר כרים את האנשים לחסדם של הדמיונות והחרדות שאיומיו עוררו בהם.

הפחד הגדול מפני כרים מקורו היה בשמועה שהפיץ במחנה צעיר שטופל בבית החולים: "ראיתי אותו הולך במסדרונות של בית החולים עם ראש של בנאדם ביד והאנשים בורחים ממנו."

"ראית אותו בעיניים שלך?"

"כן, בעיניים שלי, בחיי!"

ימים אחדים אחרי שנפוצה השמועה נכנס כרים הרומנטי למכונית הפורד של המחנה ועל כתפו תלויה שקית פלסטיק שחורה מלאה בדברים מוזרים. רק אלוהים וכרים ידעו מה יש בה. במקרה היה בין הנוסעים במכונית הצעיר שראה את כרים עם ראש של אדם. הצעיר פלט צעקה שטלטלה את המכונית: "בחיי, ראיתי אותו הולך עם ראש של בנאדם". מיד קמו הנוסעים ממושביהם, כולל הנהג, ונמלטו מהמונית. הם רצו אל שוטר תנועה וחזרו אתו אל המכונית והצביעו על כרים, שרק הוא נשאר לשבת בה ולא הבין מה קרה. גם השוטר היה מבולבל ומפוחד.

אף אחד במחנה לא אוהב את כרים, אף אחד לא רוצה לדבר אתו. כי כרים איש מפחיד, פשוט מאוד. הוא חי במחנה עם אשתו ושלושת ילדיו, חלונות ביתו מוגפים לרוב, ילדיו משחקים בחצר האחורית שמוקפת בחומת בטון. השמועות על כרים תפחו עד כדי כך שסוּפר עליו שהוא חותך מהגופות שהוא רוחץ איברים מסוימים ומוכר אותם ליהודים. המלחמה נגדו לבשה ממדים חריגים, כי הופעת המילה יהודים בסיפור חידדה את הרגישות והגדילה את המתח.

הפָּרשה של כרים והגופות ואנשי המחנה משכה את תשומת לבי והחלטתי שאלך בדרכים שהוא הולך בהם ואדפוק על דלתו. החלטתי לברר את האמת ולכתוב עליה.

"כרים, צר לי שאתה בצרה כזאת, וגם אני, כמוך, אוהב את ניזאר קבאני. אני רוצה ללכת אתך יחד בדרך שלך ולשוחח אתך. אני רוצה לכתוב עליך."

"זה טירוף להתווכח עם האנשים. אני מסריח ובכיסים שלי יש איברים של גופות ואתה עלול לחטוף מחלה, הרי זה מה שאומרים עלי. לך איתם!"

דרכו של כרים סירבה לקבל אותי. ראיתי אותו מתרחק מלפני ונעמד בקצה הדרך שלו לחכות לָאמבולנס שבא בכל בוקר להסיע אותו למחנה, אחרי שנהגי המוניות סירבו להסיע אותו.

אבל ערב אחד דפקתי על דלתו, לתדהמת השכנים, ובזרועותי קופסת קרטון מלאה ספרים מאת ניזאר קבאני, ושמעתי אישה אחת אומרת לחברתה:

"הוא לא נראה לך כמו אחד שסוחר אתו בגופות? תראי את הקופסה שהוא מחזיק."

כרים פתח את הדלת ובירך אותי במבוכה:

"ברוך הבא, אדון… כן?"

פתחתי את הקופסה לפניו וספריו של ניזאר  נשפכו החוצה. כרים יצא מגדרו מרוב שמחה. הוא הוליך אותי פנימה, קרא לילדיו ולאשתו, וכולם שמחו בספרים ועמדו על כך שאוכל אתם ארוחת ערב. ביליתי את כל הלילה במחיצתו של כרים, הוא הרעיף עלי פירות וממתקים וחלבה ופיצוחים ותה ואני הרעפתי עליו מעשיות וסיפורים על ניזאר ועל חייו וקראתי באוזניו שירים שעדיין לא הכיר. ראיתי בעיניו דמעות. פתאום הוא חיבק אותי:

"אדוני המלומד, האם זה הגיוני שאחד שאוהב את ניזאר יחתוך איברים מגופם של בני אדם וימכור אותם ויתהלך עם ראש של בנאדם?"

"מה פתאום, כרים, אני אף פעם לא האמנתי בשמועות האלה וההוכחה היא שאני יושב אתך הלילה."

בבוקר יצאתי מביתו של כרים. הוא ליווה אותי לדלת, היה מאושר מאוד ורגוע, חיבק אותי ולחש באוזני:

"אני רוצה שלבך יהיה שקט לגמרי, אדון – אני אתייחס אליה בכבוד וארחץ אותה היטב ואדקלם מעליה שירים של ניזאר שאני אוהב."

"אני לא מבין, כרים יקירי, אל מי תתייחס בכבוד ואת מי תרחץ? "

"את הגופה הנהדרת שלך, אדון."

"וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ" (שמואל א' י"ז, 57)

כאילו עברה שמועה מזמזמת, נתכנסו כל זבובי הגבעות אל הראש. כיוון שהיה בתנועה מתמדת, שעקבה אחר ההליכה המהירה ואחר קצב נפנוף הזרוע האוחזת בו, התקשו הזבובים לנחות ולשוטט על פני מרחבי הראש הכרות והיו מתפזרים תכופות לכדי ענן נקודות שחור — ומיד חוזרים לנחיתה. עם זאת, בתוך מהומת התנועה והזמזום הצליחו לרוב לכוון את מעופם ואת נחיתתם אל החלקים העסיסיים ביותר: אל הפה משורבב השפתיים, שעוד שמר על משהו מלחלוחיתו; אל מחילות האף, שהדם והנזלת והעפר התערבבו בהן לכדי חומר צמיגי; אל העיניים הקרושות בחוריהן; וכמובן, אל גדם הצוואר, שמשך את רובם. הדם אמנם כבר חדל לנטוף מן הגדם, אך עוד ניכרה בשריותו הרעננה. גם חלוק הנחל שהיה משוקע במצח זכה להתעניינות הזבובים, באשר נוזלי פנים הגולגולת נרמזו בשוליו. בתעייתם נחתו הזבובים גם על אצבעותיו של דוד, הלופתות את תלתלי הפלשתי, על זרוע דוד, על צווארו ועל פניו, והם מצצו מעורו את מלח הזיעה.

קודם לכן, כאשר יצא דוד מאוהל המלך, עדיין לא נגלה אף זבוב. הוא נעמד שם מחוץ לאוהל כשהראש הענק אחוז בכפו לצד הירך, והדם עוד נוטף מן הגדם ומתייבש על שוקו הימנית. חרב הפלשתי המפוארת הייתה אחוזה בשמאלו, שעונה ברישול על הכתף. אבנר בן-נר שר הצבא ויהונתן בן המלך יצאו מן האוהל לפניו והוא הביט בהם בהתרחקם מערבה בחרבות שלופות בכיוון מנוסת הפלשתים, שנעלמו מכבר מעבר לגבעות הסוגרות על העמק. יהונתן הסב מבטו לאחור, התמהמה לרגע בצעדיו, ואז הדביק את אבנר, אשר זירז בנזיפות את אחרוני הלוחמים, אלה שנותרו לפשפש אחר שלל במחנה האויב הנטוש ובגופות הפלשתים המוטלות פה ושם — גושים כהים על פני משטח העשב הצהוב. נשרים נאספו בשמים, ועורבים כבר בצעו מן הגופות במקורם. אחת הגופות, גופת גולית עטוית השריון, נצנצה כחיפושית ענק מתוך העשב. דוד חש בכובד הראש האחוז בכפו, חש בחוזק זרועו ובעוצמת כתפיו כפי שלא חש בהם מעולם. ניצחון ישראל, ניצחון יהוה צבאות, היה ניצחונו שלו. שאול יודע זאת, אבנר יודע זאת, יהונתן יודע זאת, כל מי שנכח כאן יודע זאת, אפילו אחיו יודעים. נזכר במגע ידו של שמואל המושח את שערו בשמן החריף לעיניהם הנדהמות של אחיו ואביו. מימינו, מבעד ליריעות הבד של האוהל, שמע מלמולים מוזרים, חסרי פשר, יוצאים מפי שאול. כשהתייצב שם לפני זמן קצר, ציווה עליו שאול שלא לשוב עוד לביתו, אלא להצטרף לפיקוד הצבא וללוחמים המזנבים בפלשתים. אך הוא את הניצחון כבר העניק לישראל. ואביו — הוא לא יודע על כך דבר. גמלה החלטה בלבו: על אביו לראות את הראש בידו — ובהקדם. כאשר פנה דרומה והחל לצעוד, ריחף למולו הזבוב הראשון.

בתחילה כמעט לא שם לבו לזבובים. הליכתו היחפה בדרך העפר הייתה בוטחת וחזקה. אך ככל שצעד וצעד תחת שמש אחר הצהריים החמה, נצטבר בו הזמזום המונוטוני, והוא חש בעייפות שנשתקעה בו בלי משים, ודגדוג הזבובים הלך וטרד את שפתיו היבשות. מאז יצא מבית לחם עם שחר לא שתה ולא אכל. את ילקוט הרועים, שאולי נותרה בו דבלה ישנה, הותיר במחנה מאחור. הבחורים כולם במלחמה, הנשים עוד בכפרים מפחד הפלשתים — אין ממי לקבל לגימה או צימוק. והראש מכביד ומזמזם.

כמה  קרשים  חוברו  יחדיו  ברישול  כדי  לכסות על פי הבאר. בחריץ שבין קרשי המכסה עמדה צרעה ומוללה מחוש בצבת פיה. ניתן היה לראות את חידוד בטנה המפוספס צהוב-שחור מתנועע לקצב נשימתה. היא נכנסה בחריץ ונעלמה, ואחר שוב הופיעה וריחפה לעבר גדם צווארו של הפלשתי. אחיותיה, שסבבו את הבאר כשהן נהנות מנימי הלחות הקרירים שהשתחלו בחריצים, הצטרפו גם הן להילולת הבשר. צמוד לבאר היה משטח מוגבה של אבן שנועד להנחת כדים ולדלי השאיבה, וחור שנקדח בשוליו שימש לקשירת החבל. עם שנגע הגדם באבן, נתפזרו החרקים — הזבובים במעוף מהיר, הצרעות בריחוף חקרני — ולאחר מערבולת זמזמנית חזרו רובם ונחתו שוב כשהם עוטפים את הראש הגדול בנקודות שחורות וצהובות ובכמה נקודות ירוקות שהבהיקו כאבן ברקת. דוד אחז במכסה העץ והשליכו הצדה. הרחק הרחק בעיגול השמים שבעומק הבאר ראה את השתקפות ראשו.    

כאשר ישב על הארץ בצל התאנה העקרה, רחוק דיו מן הראש מכדי שיטרידוהו הזבובים, והוא לוגם מלוא פיו מן הדלי הסדוק, מתיז בלי משים על כותנתו — הישיר מבט אל עיני הפלשתי, שהיו עתה בגובה עיניו. העיניים היו חבויות חלקית תחת העפעפיים ותחת התגודדויות הזבובים, אך נטו לבלוט החוצה והיו צמיגיות כחלבון ביצה שלוקה. זבוב ירוק ויפה, מנצנץ, שמשהו מאדמומיות הנחושת נמזג בנצנוצו, נחת על רקתו של הפלשתי שדם ועפר נתערבבו בה לכדי כתם בוץ שכבר יבש. הזבוב, שמשך את מבטו של דוד בנצנוץ שריונו, הוטרד ממקומו על ידי צרעה משוטטת, ובצעדים מהירים, ספק מרחפים, רפרף על פני זיפי הלחי השחורים והגיע אל זווית הפה, שהיה עתה יבש וחיוור ושפתיו משורבבות לפנים כמו משתוקקות.

"הגם אתה צמאת"? שאל את גולית בפנים מרצינות, והושיט את הדלי לעבר הראש. לרגע שתק, כמו מצפה לתשובה — ואז פרץ בצחוק גדול. הוא הביט סביבו. איש לא היה שם. כרם זיתים השתרע מסביב לבאר ולתאנה רחבת הנוף, ומעבר לו שטחי מרעה מצהיבים. הדרך נמתחה אי שם מאחורי הכרם, לא נראית. על הקרקע הבחין בחרסים, שברי כדים אשר נפלו מידי השואבות. הוא הבחין גם בעקבות כבשים רבים, כנראה בני יומיים-שלושה, בעיקר בסמוך לשוקת שהייתה שם, ובעקבות כפות רגליים אנושיים טריים של ילד או נערה. הוא לגם עוד מהדלי. עם הלגימה התערבבה בדמיונו הבאר הזו שמולו עם הבאר שבפאתי בית לחם: הצטיירה לו תמונת הנערות היורדות מן העיר לשאוב ותדהמתן למראה חרבו האדירה ולמראה הראש הכרות על משטח האבן.

דוד קם ממקומו, ניגש אל הבאר ושפך את שארית תכולת הדלי. קול צלצול המים הדהד מעלה, ועמו עלה זמזום צרעות. הוא השליך את הדלי ארצה. עתה, כשהוא רענן, יוכל להגיע לבית לחם עד הלילה. ואולי יעצור באחד הכפרים לבקש מזון. בכלל, כדאי שיעבור ביישובים שבדרך. דיו שיראוהו נושא את הראש בשלושה או ארבעה כפרים, ושמועת החיזיון תופץ חיש מהר בכל גבולות ישראל ויהודה. הוא נטל את החרב. "קום ונלכה"!  אמר לפלשתי, תפס בשערותיו, ובתנועה אמיצה הניפו באוויר…

"אה"! עם העקיצה נשמט הראש מידו בתנופת ההרמה, התהפך באוויר כשהוא אפוף עננה מזמזמת, נחבט בדופן הבאר הנגדית — ואז צנח מטה, היישר אל אופל הבאר. חבטה רטובה נשמעה ולאחריה רק בלבול הזמזומים. דוד נאלם. היעלמות הראש הייתה כה בלתי צפויה, כה בגדר הבלתי אפשרי, שכאב העקיצה בגב כף ידו נתפוגג מתודעתו, רק היעדר הראש היה בה, וזמזום זמזום זמזום, מהדהד במורד הבאר, ועולה מזמזם אל פיה, ואופף את הכול ומקיף את ראשו של דוד כמו כתר אוויר משובץ אבנים.

כאב העקיצה הורגש פתאום. הכאב עצמו לא הטרידו במיוחד, כבר ספג כאבים עזים בהרבה, אך בפעימת הכאב הקטנה היה כדי להחזירו לעצמו. הוא הביט סביב. איש לא נראה. בשמים האפורים-כחולים שבעומק הבאר, לצד הכתם השחור של ראשו שלו, נגלה הכתם השחור של ראש הפלשתי.

הוא שלשל את החבל מטה מטה. ניסה ללכוד את הראש בדלי. משך את החבל למעלה, והורידו. משך והוריד. כך שעה ארוכה. אך פעולת כיוון הדלי בקצה החבל הייתה קשה, כל תנועת יד עדינה טלטלה את הדלי טלטול פרוע. וממילא, הראש היה גדול מפתח הדלי וכל אימת שמשך בחבל העלה רק מים. אולי פשוט יסתלק לו? אלא שבמוקדם או במאוחר יגיע לכאן עובר אורח צמא ויזהה את הראש הענק. השמועה תופץ: "דוד בן-ישי בית הלחמי — מטמא הבארות."

אילו לפחות היה הראש טובע, והמים מכסים על החרפה. יכול היה להסתלק עם החרב, ואיש לא היה שואל על הראש. דוד ניסה להטביעו: משך בחבל, המתין להתייצבות הדלי מעל הראש ושחרר בבת אחת. הדלי חבט בראש, אך זה נותר לצוף. ניסה שוב. דבר לא קרה. ניסה שוב ללכוד את הראש, משך והוריד ומשך והוריד. העמידה הרכונה מעל לבאר, כשהזרועות מתוחות קדימה והאצבעות נצרבות בשפשוף החבל, הייתה מעיקה. עצבנות גאתה בו, מלווה בקולות שכשוך מהדהדים ובזמזום הזבובים והצרעות, שנחתו מפעם לפעם על אצבעותיו העסוקות ועל פניו — אך הריכוז המוחלט במלאכה הסיט את העצבנות הצדה. דווקא משום שהיה מרוכז כל כך בפיסת השמים העגולה תחתיו, נכנס בו לעתים בלבול, והוא גילה כי הוא מנסה לשאוב את השתקפות ראשו שלו, תמה על התנפצותה הגלית תחת הדלי. עלה על דעתו לשלשל עצמו לתחתית — אבל הרעיון היה מופרך, שהרי לא היה מי שימשוך אותו חזרה למעלה, מה עוד שהחבל לא היה חזק דיו. להרף עין הצטיירה לו מוחשית קריעת החבל, והוא דמיין כיצד הוא נופל בצעקה עם פיסת החבל והדלי, מתרחק מעיגול השמים הכלוא מעליו בפי הבאר, נבלע מטה מטה, מרחף עם הזבובים ומנפץ בגופו את עיגול השמים התחתון — עד שזה יתאחה שוב, והוא ימצא עצמו בין ראשו השחור של גולית להשתקפות ראשו שלו. זבוב נחת על מצחו.

בבת אחת שמט את החבל וסטר בעוצמה במרכז המצח. הזבוב חמק, נחת לרגע על אוזנו ואז ריחף מטה לבאר, מותיר אחריו את קול הזמזום, וזה התמזג עם צליפת הסטירה שהזדחלה מן המצח אל מרחבי הגולגולת ואל מעמקיה ועם רחש המעופפים שאפף אותו כענן. דוד ניצת, קצף, שאג, ובאין מוצא לבערת זעמו הזדרז לאחוז בחרב, שלף אותה מנדנה והניפה לעבר מעופפי הענן, הניף והניף מעל פי הבאר, פיו קוצף, הניף ושאג והניף, נכון לחסל אותם, את כולם, לתת בהם נקמות, להפיצם לכל רוח. זה היה חסר תוחלת, כמובן. ענן הנקודות המעופף התגמש אל תוך עצמו, התעקל והתכדרר, התרחב והצטמצם בזריזות סביב להב החרב המשתוללת.

כאב העקיצה שוב החזירֹו לעצמו. הוא השעין את חוד הלהב על הארץ. בשולי החרב ראה זבוב אחד מעוך, קורבן יחיד של הנפות הקטל הטרופות. הוא התיזו משם באצבע. הביט סביב אל הכרם, ואחר החזיר את החרב לנדן. עצם את עיניו. הסדיר נשימתו. מיקד את תודעתו בריכוך נקודת האמצע המזמזמת בין אוזניו. פקח את העיניים. הוא הביט מטה אל עיגול השמים, ראה את הדלי, את ראשו שלו, את ראש הפלשתי, והזמזום עלה והדהד ועטף, זמזם אל תוכו והזדמזם מתוכו בלחש שפתיים איטי: "יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל — ממעמקים קראתיך. אתה הסגרת בידי כיום הזה את הפלשתי הערל, כי חֵרף מערכות אלוהים חיים, ונתתיו פגר לעוף השמים ולחיית הארץ, והסירותי את ראשו מעליו למען ֵידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל. ועתה, כי תיתן בידי את ראש הפלשתי, וידעתי כי בחרת בי לרעות את עמך, את ישראל."

הוא שאף עמוקות. חש בנחיריו את חוטי לחות הבאר הצוננת. הניח את החרב על הארץ. הוא אחז שוב בחבל והניע את הדלי עד שזה נגע בראש הפלשתי — ומשך. להפתעתו, החבל הפך כבד בידיו. לא היה זה כובד המים. הוא משך בחוזקה. ראה את הכתם הכהה עולה ועולה לצלילי נטיפה עיקשים. הכתם נתחכך בדופן הפנימית של הבאר תחת ידיו המושכות של דוד, והנה הוא כבר כאן, רק שלא ייפול, הנה הראש כבר כמעט כאן, הנה הנה הוא כבר כמעט כמעט כאן…

דוד תפס באוזנו של הפלשתי ומשך חזק כל כך, שנהדף לאחור ונחת על גבו — הראש והדלי בידיו. כך, על העפר החם, כשהראש הרטוב מכביד על בטנו, פרץ בצחוק משחרר. מעליו נגלו השמים הפתוחים, הכחולים, החמים, והשמש, שהסתתרה מאחורי עלי התאנה הרחבים, סיננה קרניים ללטף את עיניו הצוחקות. הוא התיישב. סוף סוף התפנה להבין את שאירע: כפיס עץ שיצא ממקומו בדלי הישן ונתעקם הסתבך בשערותיו הרטובות של גולית. דוד הרים פניו אל השמים, מחויך. אחר כך ניתק את השערות מן הדלי והסב אליו את פני הפלשתי, שהיו נפוחות ממים. עם כל הזזה של הראש המריאו הזבובים והצרעות ונחתו, המריאו ונחתו, כשקרני השמש מעלות ברק מנצנץ ברטט כנפיהם. בשל הרחצה המטהרת היה הראש נקי מטינופת הדם והעפר, ורקותיו היו לבנות עד סנוּור. "כשלג הלבנת," הצטחק דוד. בדעתו חלפה המחשבה להניף את הראש ולנשקו על שפתיו. המחשבה הזו הצחיקה אותו בזרותה, והוא תיקן אותה כהרף עין: לנשק את האבן השקועה במצח. גם את המחשבה הזו ביטל, הביט בעיניו החלבוניות של גולית ולבסוף אמר: "הננו ונלך — ופגשת את אבי." הוא צחק, התרומם בתנופה על רגליו כשהראש בידו, כיסה את הבאר במכסה העץ, נטל את החרב, ופנה ללכת. אז הבחין בנערה.   

הביטה היישר אליו. על רקע גזעי הזית מפותלי השרירים, הצופנים כיסים סבוכים של אופל, היה גופה צר וישר בכותונת הבלויה, הלבנה–חומה, שנחה עליה כשק. ניכר כי היא מנערות הכפר העלובות — אולי גרה או שפחה — אך הייתה יציבות בוטחת בעמידתה ובמבטה. ודאי שמוה נוטרת על הכרמים. כמה זמן עמדה כאן כך? שתיקה עמדה בין שלושת הראשים. רק הזבובים והצרעות עוד אמרו את דברם. דוד הסיר את החרב מעל כתפו.

עפר הדרך עטף את כפות רגליו עם כל צעד. זמזום קצבי מוזר נשמע במרחק. לכמה רגעים חשב כי את הלמות לבו הוא שומע, אך ככל שהתקדם התגבש הזמזום לכדי ניגון מוזיקלי, וכאשר עקפה הדרך רצועה של חורש וכפר קטן נגלה מעליו בראש גבעה של שקדיות — ניכר לאוזן כי אלו נשים המזמרות בקול, מלוות בפעימות תופים. כאשר עבר סמוך לקיר של מדרגה חקלאית ממש מתחת למטעי הכפר המוריקים, הצליח לזהות את מילות הפזמון: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו…". לרגע הבהילו אותו המילים והוא ניסה להיזכר אם כיסה את הבאר אך מיד חייך לבהלתו. קצב צעדיו התאים עצמו מבלי משים לקצב התיפוף, ואצבעות שמאלו פרטו על חרב גולית השעונה על כתפו. גם ראשו של גולית הצטרף לקצב, מתנועע במשובה מוזיקלית קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. זמזום הזבובים והצרעות כמעט ולא נשמע. רק בודדים עקבו אחר תנודת הראש.

השאר נותרו מאחור, אופפים בעננה גדולה את הבאר. הם הסתננו אחד אחד מבעד לחריצי המכסה, נפרדו מפירורי השמש ובזמזום חשוך צללו מטה, היישר אל אופל התחתית.

החזקתי בידי קנה-סוף ארוך וטבלתי אותו עמוק בנהר. הוא נפל ונעלם מעיני. אספתי את רגלַי ונסוגותי מעט לאחור. חשתי פחד גדול, הוא ניכר בידי הרועדות. הפחד שהנהר יבלע אותי לא הניח לי מיום ששמעתי את הסיפור של דודה פַנידה. היא היתה מספרת שוב ושוב את הסיפור על הנערה היפה שרצתה לישון קצת בנהר, וטבעה. בכל פעם שראיתי את הנהר שקט ורוגע, הייתי נזכרת באמירתה  של הדודה, שהנהר מפחיד יותר כאשר הוא מפתה לישון בחיקו.

לא יכולתי לשחק עם ילדי הכפר משום שהם היו מתנפלים על חברתי היפה בכל פעם שראו אותה. יום קשה היה היום שבו ראיתי אותם מתגוששים כדי לזכות בחיפושית, שהתקפלה והתכדרה קצת עד שלא היה אפשר עוד לראות לא ראש ולא רגליים. מיהרתי אליהם וביקשתי שיניחו לה ללכת לדרכה בשלום, אבל הם סירבו. מאז אותו יום סורר הייתי הולכת אל היער שליד ביתנו, שעציו כיסו שטחים נרחבים, וענפים כחושים, שעוד לא ראיתי כמותם, הסתעפו מהם, והרגשתי שאני מחפשת את החיפושית כדי למנוע מהם לגלגל אותה כל יום, שכן אהבתי מאוד את החרק הקטן הזה. אספתי מספר רב של בני מינה בתוך כלי זכוכית רחב ושמתי אותם במרפסת חדרי והבאתי להם עוד חרקים,

כך שהיו לי חברים חדשים בכל הצבעים: אדום, צהוב, וכתום. אהבתי מאוד את הצבע הכתום. הייתי מתבודדת איתם ושואבת מהם ביטחון בשעות של שגרת הערב, שעוברות לאט. אבי היה רגיל  להרכיב בכל ערב את משקפי הראייה שלו, הוא היה מקפיד לקַבע אותם על גשר אפו, ואז היה מעיין לאִטו בעיתונים שהגיעו אל הכפר באיחור, ומקלל ומגדף וזורק לחלל האוויר האשמות קיצוניות בשאגות שאמי קיבלה בשלוות הנפש הרגילה שלה בעודה רוקמת מטפחות. כבר זמן רב היא רוקמת מטפחות ועורמת אותן בחדר הסמוך – שכבות של מטפחות זהות בצבען אך שונות בצורתן. היא רצתה לשנות את הצבעים אבל לא יכלה ללכת אל מרכז הכפר כדי לעשות זאת.  שמעתי את השעון מצלצל שמונה פעמים, ידעתי שאחריהן  אמי  תקרא לדודה פנידה ואני אלך למיטה אחרי שבארבע דקות לשמונה צחצחתי את שיני וגרגרתי צרור של משפטים שהדודה היתה חוזרת עליהם בכל יום, באותן דקות עצמן שקדמו לשמונת הצלצולים, שהיו מצלצלים בחזי כל יום. באותו יום החבאתי מחברות ריקות מתחת לשמיכה, משום ששנאתי את השעה שמונה, ושנאתי ללכת לישון באותה שעה רשמית המבשרת שעולמי היַלדי בבית הסתיים. הדלקתי את האור וחיכיתי מעט עד שלא יישמע שום רחש, ואז הבאתי את העפרונות הצבעוניים שלי והתחלתי לצייר את חברתי במחברת היפה. אבל דודה פנידה באה מיד ואמרה לי שאם לא אישן יפטרו אותה. היא החזירה אותי למיטתי בשמונה וחמש דקות. זו היתה הפעם היחידה שבה היה חדרי מואר חמש דקות, או קצת יותר, אחרי השעה שמונה.

כמה ימים לאחר מכן לבשתי חליפה כתומה עם נקודות שחורות שקניתי עם הדודה במרכז העיר. אהבתי מאוד את הצבעים האלה, ואהבתי מאוד שחבריי לבשו את החליפה הזאת. חבריי החדשים הרגישו בנוח במרפסת שלי, ולכן החלו לבוא וללכת כאילו הפכו אותה למשכנם, ואני הייתי מושיטה להם את אצבעי כדי שיטפסו עליה בשעה שהם ממריאים בעזרת כנפיהם המסייעות להם לעלות ולעוף הרחק למעלה, והחלו להתקרב יותר כשהתחלתי לדְמות להם גם בלבושי וגם בטקסים שלי והייתי מדקלמת להם בנועם רב:    

Petite coccinelle
Laisse-moi compter tes vies sur tes ailes
Toi qui n'as jamais vu ta colère dis-moi
 Dis-moi comment faire comme toi

חיפושית קטנה, אֶת חייך

תני נא לי לספור על כנפייך

אַת שמעולם לא ראיתְ את צבעֵך

אמרי נא לי איך נעשים כמותֵך

אבל לא הצלחתי לישון באותו לילה למרות החשכה וצלצולי השעון הרצופים. הוספתי לשמוע את הילדים מדקלמים בקול רם ומצחקקים כשהם רואים אותי בחליפה הכתומה:

"חיפושית… חיפושית… חיפושית…"

אמי לא שמה לב אלי. היא הוסיפה להגניב מבטים אל אבי ולרקום את המטפחות שלה, מטפחות שכבר לא יכולתי לספור, ואינני חושבת שאמי עצמה יכלה.

השעה היתה שמונה כשבעלי קרא לי במלוא גרונו. לא רציתי לענות לו באותו רגע. הוצאתי את רגלַי מהשמיכה כדי להילחם בהתקפי התנומה שפקדו אותי בכל פעם שנשמעו שמונת הצלצולים, וקיוויתי שלא לראות אותו עד שייפסקו הצלצולים וכל הטקסים הבאים אחריהם. הייתי רגילה לטקסים סודיים, עד כדי כך שאני חוזרת עליהם מבלי דעת…. לפעמים מופיעה לנגד עיני דודה פנידה, עומדת עם המגבת הוורודה שלה כדי לנגב אותי, ומעסה אותי, ואומרת לי בקולה החרישי: "התחלת לגדול ונהיית נערה יפה…" אבל אבי ראה את החרקים העפים מן המרפסת וזה היה הרגע שבו הפסיק לשבת כל ערב כהרגלו. הוא עלה לחדרי וגילה את הכלי שבתוכו השתוללו החרקים היפים. הוא צעק בפרצופה של הדודה:

"הבת של האדם הנכבד ביותר בכפר מגדלת חרקים טיפשיים…"

הדודה בלעה את קולה החרישי, ונדמָה לי שהיא לא תדבר עוד. הוא קרא לגנן וציווה עליו לשרוף את החרקים האלו כדי שלא ישובו אל הבית לעולם. הוא השיב את משקפי הראייה שלו למקומם הרגיל ושקע בעיתוניו. אבל הגנן לא שרף את חברַי, אלא החזיר אותם לשדות, ואמר לי:

"הם חברים שלנו, כולם, כי הם אוכלים את החרקים שזוללים את היבול. החזרתי אותם לשדות.

ימים אחדים אחר כך, כאשר קראתי לדודתי והפתעתי אותה בַּחיפושיות שציירתי, היא כמעט נפלה מרוב תדהמה. ציירתי חיפושיות בצורות רבות, והגוונים הכתומים שלהן החלו לנצוץ בלילה והנעימו לי את רגעי הפחד מהחושך הגדול. דודה פנידה החלה לאט לאט להבריק את הצבעים כדי שלא ינבלו, וניסתה להמציא סיבות שיניאו את אמי מלעלות אל חדרי.

בעלי הביט בי, וחש שאני לא נוכחת. הוא הניח את הכפפות השחורות שלו על השידה. הוא שב מן הציד, שהיה תחביב שדבק בו זה שנים רבות, באותה שעת אחר-הצהריים ובאותם בגדים ועם אותם ידידים, שהיו מספרים לי על העושר שהוריהם הצליחו לצבור במאמצים ובשקדנות, בהתמדה גדולה, בעמל רב ובחריצות. הם היו מעשנים סיגרים שחורים וחובשים כובעים שחורים ואת עיניהם כיסו משקפיים שחורים שהיו מגִנּים עליהם מפני השמש בשעה שצדו חיות יפות שהם לא נזקקו להן לאכילה, ולא פעם היו צדים אותן ומשליכים אותן בשדה, אבל היו מתגאים זה באוזני זה בדיבור מתון ובחיוכים משורטטים בקפידה רבה.

בעלי ליטף את בטני בשלווה גמורה, והסתכל בי כששפמו הגזוז למשעי רוטט. זה היה הפעמון שגרם לי לחוש שהוא רוצה משהו. היה לו טקס שקט נטול התרגשות, ואני ייחלתי שאוכל לצעוק או לצחקק בקול רם, עד שישמעו אותי בבתים הסמוכים. אבל בעלי היה מדויק כמו השעון האמריקני שלו, שהוא מדבר עליו מאז ביקורו באמריקה, כדי להשמיע לי בכל ערב קר שוב ושוב את אותם סיפורים שגילו לו את עולם הזה הרחוק מעינינו, בתור הקדמה לטקסים אינטימיים.

הייתי מתכדרת… מעַי התקוטטו בתוך בטני. הייתי רוצה להביא איתי את החרקים היפים שלי מחדרי הקטן – הם עדיין שם. אבי השאיר אותם על הקיר, לאחר שהפצרתי בו מאוד שיניח להם להישאר בחדר. הוא צחק צחוק חדגוני ואמר:

"כן, אני אשאיר אותם. הרי את הבת היחידה שהתברכנו בה, וערב אחד אנחנו ניזָכר בשטויות שלך ונצחק.

אחר כך צחק צחוק מאופק ואמי צחקה בעקבותיו במיומנות נרכשת, ועיגלה מעט את שפתיה, ואבי שיבח אותה ואת החינוך שהעניקה לי.

לא יכולתי לגרוע את מבטי מאמות ידיו החזקות. הוא הסתיר את עיניו היפות, משום שאיננו מסוגל להביט בפני אישה. התעקשתי שהוא יסתכל לי ישר בפנים כשהוא מדבר איתי. היו לו עיניים מקסימות ונפלאות. הייתי רוצה שהן לא יוסרו ממני לעולם. באותו רגע חשתי מבוכה בכל דבר. העולם הסתובב. נכנסתי לחדרי והתנפלתי על הנייר כדי לצייר את העיניים. הוא היה קרוב מאוד לחברַי. הוא דמה לי למרות שאני רחוקה ממנו. לא יכולתי להירדם באותו לילה. בעלי התבונן במתיחוּת שלי וניסה בשלוותו המוכרת לספוג את כל ההתרגשות שאצרתי בתוכי. ראיתי שהוא איתי ושוב שיוויתי לנגדי את מפת זרועותיו המוצקות, עד שנראה לי שאני היא המחזיקה בו. באותו יום עקבתי אחריו כשרץ בין העצים. כשראה אותי, חש מבוכה ואמר לי: "מה תצווה גבירתי?" הבטתי בו בתשוקה והוא השפיל  את מבטו בביישנות. אחזתי בזרועותיו, הנחתי את ידי על שפתיו, חשתי בעוצמה החבויה בו ובמשהו העומד להתפרץ בתוכו  והתחלתי להעביר את שפתי על שפתיו. הוא לא התנגד. הוא אחז בי בכל העוצמה שהתאוויתי לה וחיבק אותי בזרועותיו החזקות עד שנמסתי בחיקו.  זה היה הרגע היחיד שבו הרגשתי שאני נמצאת על פני האדמה הקטנה הזאת. החיבוק הזה היה מוזר, ולא חשתי בו או חוויתי כמותו לפני כן, אלא רק חלמתי עליו. אמרתי: העיקר שחוויתי את ההתרגשות הזאת. ולו לדקה אחת. אחר כך הוא הביט בי בחשש, כאילו נישק אותי מבלי דעת. אבל אני שמתי את ידי על שפתיו וסימנתי  לו שלא ידבר. נמסתי אתו רק לכמה דקות, אבל הן לא ייעלמו לנצח.

אני מושכת את רגליי הקרות ממעמקי הנהר ומצחקקת ואחר כך צווחת… אני שבה כל יום לביתי כדי להתכדר קצת  בתוך עצמי, כשהשינה מתחילה לרפרף על עפעפי בעלי.

האיש בחדר הקטן עצם את עיניו ואחרי רגע שב ופקח אותן. הוא היה רגוע. גופו היה רפוי. רק תיק העור המרופט שחבק הכביד מעט על חזהו ועל נשימתו. מעט קרני אור חדרו מבחוץ דרך התריסים המוגפים וקדחו ללא רחש באפלולית החדר. הוא לא הופתע כלל כשהביט הצידה וראה אותו.

המוות ישב על כיסא העץ, רגליו הדקות משוכלות, ועלעל בשוויון נפש בעיתון 'לאשה'. על אף האפלולית האיש הבחין שהוא מחזיק את העיתון הפוך.
"אה," אמר המוות והניח את העיתון, "התעוררת."
"מזמן אני מחכה לך פה," אמר האיש.
"אתה רואה," המוות נקש באצבע דקה על שעונו, "ואני עוד הקדמתי. יש לנו בדיוק חמש דקות להרוג ביחד."
האיש התעלם מהאירוניה שבמלים.
"חשבתי שאתם שם דייקנים," אמר.
המוות נראה משועמם;
"הרשלנות שלכם כאן, מחלחלת לאט לאט אפילו לעולם שלנו."
האיש לא ענה.
המוות התיר את רגליו והתרווח, אחר גחן לעבר השידה ונטל את קופסת הסיגריות של האיש. "לא אכפת לך," אמר. "ממילא אין לך זמן לעשן את כולן." הוא לקח לעצמו סיגריה והצית אותה.
"יש לך זמן עד סוף הסיגריה," אמר, ופלט סילון עשן לעבר החלון המרושת. זבוב מזמזם שחבט את עצמו בזגוגית נלכד בתוך הענן המתאבך. הזבוב התקפד על אדן החלון ונראה מת, אבל אחרי רגע קצר התעופף ונעמד על מצחו של האיש.
האיש הושיט יד לאה ומחץ את הזבוב המסומם בין שתי אצבעות. הוא דיבר כאילו לעצמו. "עברתי כבר על חיי. סיכמתי את מה שהיה לסכם. עד שתגמור את הסיגריה אני יכול לעשות את זה עוד עשר פעמים, אבל גם אם שכחתי משהו, אין לי שום חשק לעבור על זה שוב." האצבעות החלושות התהדקו על תיק העור המרופט, שהיה בעצם ילקוט בית ספר. התיק הלך עם האיש את כל הדרך עד לזיקנתם המשותפת. "אני פקיד של חשבונאות, אתה יודע. עייפתי ממאזנים וסיכומים."
המוות שתק.
"יכולת פשוט לאסוף אותי וללכת," אמר האיש, "אבל אתה יושב לך כאן ומשתעשע."
"כללי המשחק." אמר המוות ביובש. "הרגעים האלה הם הבונוס שלי. חוץ מזה, תמיד ברגע האחרון צץ משהו. הכול איכשהו נדחס אצלכם תמיד לתוך הרגע האחרון." הוא הגביה את הסיגריה אל פניו ובחן אותה ברוב משמעות. הסיגריה כבר נאכלה עד מעבר למחציתה והאש המשיכה ללחך את הנייר בהתמדה.
"יש משהו שהיית רוצה לעשות ברגעים האחרונים שלך?"
האיש תלה בו מבט מובס, מלא בוז; "אם אתה מתכוון למשחק שחמט על החוף, אז לא."
המוות משך בכתפיו ושאף מהסיגריה.
האיש בהה בתקרה ושקע במחשבות.
אחרי רגע אמר, "כשהייתי ממש קטן, אולי בן שלוש, לקחת ממני את אמי. לקחת אותה בהפתעה."

המוות גיחך ואיפר בזהירות לתוך כף ידו, אבל האפר נשר מבעד ליד השקופה, התפזר באוויר, ורחף לאט מטה.
"הפתעה היא לפעמים בלתי נמנעת. אבל היא מוסיפה מימד של גיוון לעבודה האפורה." את המלים הבאות אמר לאט ובהטעמה, כמעט בלחישה: "במקרים של הפתעה, אני מאפשר לפעמים פיצוי קטן ברגע האחרון." הוא הביט ברוב משמעות בסיגריה המתכלה במהירות, אבל האיש לא הקשיב.

"כל בוקר," אמר האיש בקול חדגוני והמשיך לבהות בתקרה, "אחרי הרחצה, אמי היתה עוטפת אותי במגבת, ומחבקת אותי חזק. היא היתה מחבקת אותי בכל הכוח שהיה בה, כאילו ניסתה לדחוק אותי בחזרה לתוך גופה. אולי כדי שתוכל לברוח אתי וללדת אותי שוב במקום אחר, יותר טוב."

המוות בחן את ציפורניו המטופחות בזמן שהאיש דיבר. הוא כבר כילה את רוב הסיגריה.

"היום אני יכול להבין את הייאוש שהיה בחיבוק הזה," האיש המשיך לדבר אל התקרה. "אבל ביום ההוא עוד לא הבנתי. גם כשהיא נפלה לתוך האמבטיה לא הבנתי. עד הערב ישבתי במים. שיחקתי עם השערות שלה שצפו סביבי כמו שרכי מים שחורים. ליטפתי לה את הפנים שהתרככו והתחילו להתנפח. חיכיתי שתוציא את הראש מהמים, שתשלח יד לעבר המגבת ותכרוך סביבי את הזרועות הלבנות שלה. החיבוק, אתה מבין, בחיבוק שלה היא דחקה אותי מדי יום דרך שער בלתי נראה, והעבירה אותי אל המשכו של היום. אבל באותו יום נשארתי מחוץ לשער, והמשכו של היום לא הגיע. מאז אני חי את חיי בתחילתו של היום ההוא. סדרי עולם התהפכו. דברים שהקדימו את זמנם החלו נדחקים ביני לבין החיבוק של אמי. דברים מבולבלים, סותרים, מטרידים."

המוות הפנה אליו את פניו. נראה שהאיש הצליח לעורר בו עניין.
"אהה," סינן בלחישה כשהאיש השתתק ושקע שוב במחשבות.

האיש כנראה נחרד ממחשבה חולפת, לפתע פתאום ניסה להזדקף במיטתו. "אני עוד חי בתחושה שמעבר לכל פינת רחוב ממתין לי החיבוק שאחריו יתחיל כל החזיון השקוף הקפוא סביבי, להתמלא בדם, לקבל צבע ודופק, המולת חיים. כשאשה הולכת מולי ברחוב, גם אם זו אשה שעל פי גילה יכולה להיות בתי, או נכדתי, אני מחכה שתיעצר במקומה כמוכת הלם, שתביט בי בהשתאות, ואז תמהר אליי ותאמץ אותי אל גופה. באותו רגע תפלח את האוויר תרועה, בפינת הרחוב תופיע תהלוכה רועשת של חצוצרות עם תופים ומצילתיים ושרביטים מעופפים באוויר, והכול יתחיל."
"יתחיל?"
גופו של האיש רפה והוא שב לשכיבתו הרופסת; "בינתיים שום דבר לא התחיל."

המוות לקח עוד שאיפה מהסיגריה וריצוד של אש רץ על הנייר וליחך את מה שנותר מהסיגריה.
"אולי לא שמת לב למלה בינתיים," אמר האיש. "בינתיים זו מלת מפתח. זו אולי המלה הכי חשובה. 'בינתיים' זה הזמן הכי ארוך. בהתחלה של הכול מבליח רגע קצר ומתיז ניצוץ – כמו גפרור שמנסה להידלק, ויש עוד רגע דומה בסוף של הכול. אבל בין שני הניצוצות שרוצים להתלקח משתרע כל ה'בינתיים' הזה, שאין בו כלום חוץ מציפייה ארוכה ומשמימה להתלקחות…" אצבעות ידיו של האיש לפתו בחוזקה עד שהלבינו, את התיק המרופט שעל חזהו.
המוות הביט ברוב ריכוז בסיגריה שכמעט הגיעה לסופה. "הגענו לרגע האחרון," אמר.
בהילות נואשת הרעידה פתאום את קולו של האיש כשבחן את מה שנותר מהסיגריה:
"בזמן שנשאר הייתי רוצה לחזור לזמן שבו היא מתה, רגע לפני החיבוק. להחזיר את הסדר לזמנים שנטרפו. אולי אספיק לסדר ולסגור את המאזן. אין לי אפשרות לעשות את זה בלי לקבל את החיבוק ולהגיד לה שהיו לי חיים טובים."

המוות הבליע חיוך דק. הוא הקיף במבט מופגן את החדר העירום. התעכב רגע על הקירות החשופים ועל בועות הטיח שתפחו בין הסדקים הלחים שבתקרה. בחדר לא היה כמעט כלום. היו מכנסיים וחולצה אפורים, מקופלים ומונחים על שרפרף. על הרצפה, ליד השרפרף, זוג נעליים שחורות. שידה של עץ ועליה קופסת סיגריות כמעט מלאה, מאפרה, משקפי קריאה, כמה עיתונים ישנים. זהו.
לגלוג נוצץ הבריק את עיניו כשחזר להביט באיש.
"חיים טובים…"

"אני רוצה להגיד לה את זה," התעקש האיש.

ברגע הבא הוא ניצב על קצות אצבעותיו. ראשו היה מורם כלפי אמו המדיחה כלים ליד הכיור, והוא משך בשמלתה.
"תיגש לאמבטיה זלמן," אמרה האם, "אני כבר באה לרחוץ אותך."
אבל הילד, שלא כהרגלו לא נשמע לה הפעם. הוא נשאר לעמוד שם ומרט בעיקשות מרדנית את שולי השמלה.
"נו, לך לאמבטיה!" ציוותה האם בקוצר רוח.
הילד נצמד אל רגלה בכוח.
"איזה שד קפץ עליך!" היא נסתה לשחרר את שמלתה מאחיזתו של האגרוף הקטן.
"זלמן!"
אבל הילד התעקש, וידה הרטובה החליקה שוב ושוב על האגרוף הקטן הקפוץ.
"תפתח את המים ותתפשט." היא סטרה על ידו הקפוצה בכוח רב משהתכוונה, והילד משך ממנה את ידו.
"אני מיד באה לרחוץ אותך. לך, לך כבר."

הוא ניגש לחדר האמבטיה ופתח את המים. אחר כך התפשט והניח את בגדיו על השרפרף הקטן, נכנס לאמבטיה ועמד במים הגואים. עכשיו ראה את האיש הדק עם הסיגריה שעמד אתו בתוך האמבטיה. לסיגריה היה ריח רע, מוכר. בגלל הריח הוא נזכר שכבר ראה פעם את האיש הזה. אולי בחלום. הזר, גנדרני, כמעט שקוף, התכופף לכבות את הסיגריה במים שהאפירו לאיטם.

"זלמן…"
אמו של הילד קראה לו מהמטבח.
"פעם אחרונה שאני נוגע בסיגריה בלי פילטר," אמר האיש הדק שעה שנעץ את הבדל לתוך המים כאילו היו ערימת חול.
הילד נשא אליו את עיניו.

"עצום את עיניך זלמן."
"החיבוק…" אמר הילד, והשתתק.
"הרגע האחרון נגמר, זלמן. אין לנו יותר זמן. עצום אותן." האיש השקוף העביר את כף ידו כמלהטט מול פניו של הילד, אבל הילד התעקש להשאיר את עיניו פקוחות. בתנועה ארוכה וחלקה משך האיש הדק את נשמתו של הילד מתוך אפו. מול עיניו המהופנטות מישש את הנשמה באצבעות גמישות, בוחן אותה בחומרה, כאילו היתה צעיף משי יקר שנמצא בו פגם.
האם שוב קראה מהמטבח.
המוות הניח לגוף חסר החיים להשמט לאט, עד שישב במים.

אחר כך הזדקף וקשר את הנשמה לחגורתו. האשה שוב קראה מהמטבח, והאיש הדק הביט בזרם המים הגולש מעל דפנות האמבטיה, חיכה עד שראה את המים שוטפים לאורך המסדרון אל המטבח, שמע אותה צורחת, ואז נעלם.

האשה רצה אחוזת בעתה במסדרון, החליקה על הרצפה הרטובה ושייטה במהירות קדימה ללא כל שליטה על שווי משקלה. גופה הוטח אל מעבר לאמבטיה וראשה נחבט בכוח בקיר. קול התבקעות עמום הדהד בין אזניה ונבלע ברעש המים הזורמים. לחייה האחת שנמעכה אל הקיר נגררה מטה, משאירה מול עינה הפקוחה שובל של דם על אריחי החרסינה הלבנים. עוד הספיקה, תוך כדי שנשמטה לתוך המים, לראות איש זקן מוטל עירום אצלה באמבטיה, מחבק אל חזהו תיק עור ישן. דפים שייטו החוצה מתוך התיק וצפו סביב גופו כמו שושנות מים צחורות שהלכו והאדימו לאיטן. משהו בעיניו הפקוחות של הזקן עורר בה רצון עז לחבקו. היא לא הבינה מה היה הדבר, אבל הצליחה בשארית כוחה לשלוח את זרועה, לפלס עם אצבעותיה דרך בין שושנות המים המאדימות, ולחבוק את מותניו המדולדלות של הזקן.

כשאתה שוחה לך ככה על הגב ומריח את הריחות המהפנטים (מה זה? עוף וחמיצה?) קשה לדמיין שמשהו מתכונן להגיע. אמנם צפוף, אבל אם וָלוֹדְיָה יזוז טיפה שמאלה, וליזָצְ'קה תזוז טיפה ימינה, אפשר יהיה אפילו לשוחח כמו שצריך. – ככה אמר הג'ינג'י, המבוגר מבין שלושתם, בהתרגשות. – אפילו נדמה שעוד רגע יגישו משהו טוב לשתות.

– ספר לנו עוד קצת על האוקיינוס – אמרה ליזָצְ'קה הצעירה בהתרגשות האופיינית לה, – אני כבר שכחתי – וָלוֹדְיָה צף לו לצדם כאחוז עוועים, מוציא בועות שמנוניות מפיו, דופק על דפנות הקיר המתכתי, ממלא פיו מים ונאנח חרש – אֶה, אוֹ, אָה – בעצבות כזאת, כאילו הרגיש שאין טעם. – ואני בכל זאת אספר! – אמר הזקן האדמוני. – נאנח לך ככה! ואנחנו בכל זאת, צפים!

האדמוני הביט לכל הכיוונים, המים היו שקטים באופן מלאכותי, והוא סיפר – פעם היו לי שלושה־עשר ילדים, ומרוב שהם היו רעבים הייתי צריך לקום כל בוקר עוד לפני שהפנס העליון בשמיים נדלק, ולשחות עד אמצע האוקיינוס שנפרס לכל הכיוונים עד אין סוף. באמצע האוקיינוס התגודדו להקות ענקיות של דגיגים אפורים ומלוחים שניסו להימלט מחבורות דולפינים, אבל אני תפסתי אותם כל כך בקלות, שהדולפינים היו מצקצקים להם ומקניטים: "הנה מגיע המוז'יק, עם צבתות כמו שלו גם כן בעיה!" וכו' – הייתי תופס כמה שצריך ובורח הביתה. ככה, עם השק על הגב כמו שאומרים, היה עובר יום שלם עד שהייתי מצליח לחתור בחזרה, והילדים כבר מייללים מרוב רעב – אבא! אבא!

והגוף, כל כמה שהיה חזק לא היה רגיל למסע שכזה. הייתי מתקשח ערב־ערב כמו נוצר סביבי שריון חדש, ככה שהייתי מסוגל להירדם בעמידה בזמן שכולם מפטפטים להם וזוללים מעדנים כל הלילה. בבוקר אשתי הייתה מעירה אותי בלטיפות – מלאכי, הגיע הזמן!..

ויום אחד אני רואה שישנתי עד חצי היום, אשתי לא בעטה. אני קורא לה: מתוקה שלי חביבה, מה קורה? ואני רואה שהיא קודחת ומבולבלת, נאנחת לה מייסורים. מיד דרשתי לקרוא לרופא והוא מסתכל לו וקובע – טיפוס הבטן!.. לא אכלה יותר מדי זמן וכל המנגנונים – קאפוט. והנורא מכל – להחלים אי אפשר!

ומה עם הילדים?.. הם מייללים מרוב רעב, והרופא אומר – להיפרד צריך – ואשתי ממלמלת לה, – שחה, תאכיל אותם, – ואני ידעתי שכשאחזור כבר לא תהיה לי אישה אבל לא היה לי אומץ להיפרד, רק לחשתי – תנוחי לך. משם שחיתי גווע בדמעות לאמצע האוקיינוס, והארורות האלה נקוות בעיניים כמו להכעיס, חסמו את שדה הראייה, ונלכדתי ברשת.

כשסיים האדמוני את הסיפור ליזָצְ'קה בכתה (גם חיות יודעות לאהוב!) וּוָלוֹדְיָה נהם בעצבות – אֶה, אוֹ, אָה – והצטמרר כשיד משכה את הזקן האדמוני מהמים, – אבל מה עם הילדים שלי? – עוד הספיק להגיד לפני שקול פצפוץ גס חתך את האוויר. הזקן הביט בליזָצְ'קה ולרגע ראה את אשתו והתמלא בחילה והתרגשות – אבל זאת היא בכל זאת, ליזָצְ'קה, ליזָצְ'קה המסכנה – וליזָצְ'קה החזירה לו מבט מלא באהבה ורוך בזמן שוָלוֹדְיָה גנח מייסורים – אֶה, אוֹ, אָה. ריח מוות ערמומי ומשכר נישא מסיר התבלינים אל אמבט שני הסרטנים האחרונים שנשארו בו. גניחה איומה ברוטב יין אדום וכמהין לצד תפוח אדמה מוקרם הוגש לשולחן הסועדים.

את ליזָצְ'קה הוציאו חיה מהנהר.

עד שג'לאל לא הופך את כל מה שסביבו אין הוא יודע שיכרון מהו. הוא היה השד משחת של הכפר. בכל הזדמנות היה מתנפל על לולי התרנגולות וכלובי הארנבות של השכנים ואחר כך היינו רואים אותו צולה אותן בשדה כאן בסביבה, סמוך ליער, או על יד הנחל. לא היה מי שישגיח עליו. אביו עבד בעיר הבירה, ולא היה שב אלא אחת לחודשיים. לכן הוא היה עושה כל מה שאנחנו חששנו לעשות, ועל כן שנאנו אותו. עצם הזכרת שמו היה פעמון אזעקה.

מאז שגילה את חלון חדר השינה של אשת המוכתר, הפך לסיוט שלה. היה מתגנב ועובר מעל גדר הבית ומשליך עליה שק מלא עשרות צפרדעים שאסף בנחל במשך ימים. כל הכפר היה שומע את צרחותיה, עד שהמוכתר האשים אותה שהיא משוגעת וגירש אותה.

אני, הבלתי-נראה, עסקתי באותה עת בציד ציפורים. התרגלתי להיות בלתי-נראה כדי לצוד יותר ציפורים. ככל שהיטבתי להתחבא, צדתי יותר. כשחזרתי בפעם הראשונה מן הציד, הציפור קיפצה בתוך כיס המעיל שלי, ואבי חשד במשהו, שכן תנועותיי היו מוזרות במקצת. הוא עצר אותי:

"בוא הנה! מה אתה מסתיר, יא…?" אמר והתכונן להתיר את חגורתו. הודיתי. הוצאתי את הציפור מכיסי ואמרתי:

"זאת ציפור, בסך הכול ציפור קטנה, אבא. מצאתי אותה ליד הנחל."

"איך קוראים לה?"

"לא יודע. ציפור."

"ציפור זה לא שֵׁם."

באותו יום סיפר לי אבי את סיפור השמות: איך אלוהים חילק שמות ליצורים. "באותו הלילה, יא… אלוהים היה עצבני בגלל הרעש, וליצורים לא היו שמות, ובגלל זה הוא לא היה יכול לדעת מאיפה בא הרעש. הוא אסף את היצורים, הוציא מהתרמיל הגדול שלו חופנים של שמות, והתחיל לחלק אותם ביניהם, כמו שאני הייתי מחלק לך ולאחים שלך פול קלוי חם. כל אחד מהם שׂם את השֵׁם החם שלו בכיס ורץ אתו בזהירות," אמר אבי.

"באותו לילה, יא בני, השמות היו חלשים, כי הם עזבו את התרמיל של אלוהים ונכנסו לכיסים של היצורים, ולכן אסור היה ליצורים ההם לחשוף אותם לשמש כדי שלא יתקלקלו, וכל אחד היה צריך לטפל בשם שלו במקום חמים. וכשהשם התחזק, הוא היה קורא לו, ואם הרגיש רטט, זה היה סימן שהשם כבר הבשיל, והוא היה מנסה אותו על האנשים הקרובים אליו.

לפני שסיים את סיפורו הזהיר אותי אבי מפני חשיפת שמי לשמש לפני שיבשיל. כשמיששתי את שמי בכיס שלי נוכחתי שהוא דומם. כציפור מתה. החלטתי לגנוב את השם "ג'לאל" והמתנתי להזדמנות לעשות זאת עד שהיא נמצאה לי: שיחקנו בכדור ליד בית הקברות. ג'לאל עזב את מגרש המשחקים ואת בגדיו ונכנס לבית הקברות מכיוון מזרח כדי להשתין, ואני רצתי לעבר בגדיו שליד חדר ההלבשה של השוער. ראיתי את השם מתנועע בכיס המכנסיים ואז נעצר בכיס הימני. ליבי הלם בחוזקה: אני חייב לסיים את העניין במהירות לפני שג'לאל יחזור! הכנסתי את ידי, הוצאתי את השם שהיה נתון בשקית קטנה, שמתי אותו בכיסי, ורצתי אל בית הקברות מכיוון מערב. בדרך הבנתי שג'לאל הוא שֵׁם גדול והוא ממלא את כיסי, וגם שמתי לב שלא השארתי את שמי בכיסו של ג'לאל במקום שמו, כפי שהתכוונתי לעשות, וכך נותר ג'לאל ללא שם, ובכיסי היו שני שמות.

חזרתי הביתה הסתגרתי בחדרי וישבתי להתבונן בשני השמות המתנועעים מתחת לאריג. אבי נכנס. אמרתי לו: "צדתי שם חדש. תראה, הוא רץ מהר לפה ולשם בתוך הכיס השמאלי שלי." אבי כבר מת כמה חודשים לפני כן. הוא מת אחרי שסיפר לי את סיפור השמות, ובעצם דיברתי אל שמו שהשאיר בכיס מעילו התלוי על ידית החלון. השם ג'לאל שגנבתי קיפץ כל הזמן כמו חתול בצד השמאלי של המכנסיים שלי. הכנסתי את ידי והוצאתי אותו. השם כבר יצא מהשקית, והיה רך, רך מאוד. כשהסתכלתי בו הוא היה צפרדע מכוערת שמעפעפת בעיניה ומשמיעה קרקור נורא. השלכתי אותו מידי. מיששתי את שמי בתוך הכיס הימני, ונוכחתי שאין בו רוח חיים. השלכתי גם אותו ורצתי בלי שם. עכשיו אני חסר-שם, וכל אימת שקוראים בשמי הישן, האוויר מוחק אותו, ומה שמגיע אלי הוא המילה "יא" המקדימה אותו, ואז אני יודע שמתכוונים אלי. אפילו אמי, בכל פעם שהיא מדברת עלי, אומרת: "זה שלא קוראים בשמו".  

אבי שכח לומר לי שמאז שהיצורים קיבלו שמות, הופיעה המלשינוּת והמלשינים נפוצו על פני האדמה ועכשיו אלוהים יודע מאיפה בא הרעש. עכשיו הוא יודע הכול.

ישבתי מול המקלדת השחורה בחדר המנויים וצפיתי בסרטון; הסרטון הראה לווייתנים שוחים באוקיינוס האטלנטי, קרני אור שחדרו את האפלולית מרצדות על עורם החזק והכהה, שהזכיר צמיג. צפיתי בהם ללא ניע קרוב לרבע שעה, עד שבדלת הפתוחה ניצב לפתע מנוי פוטנציאלי חדש: היה זה גבר גבוה המתקרב לגיל שישים, בעל גולגולת בֵּיצתית ולָבוש סריג בגון האזמרגד. הייתי רגילה להפרעות כאלה. השהיתי את הסרטון והזמנתי אותו להיכנס.

הגבר הזר נכנס לחדר והתיישב מולי בצדו השני של השולחן, ארשת פניו החמוּרה צופנת נכונוּת עיקשת להתבדח. הוא התעניין במנוי לסינמטק. לאחר שבירר מהן שעות ההקרנה היומיות, סיפר לי כי לאחרונה נפטרה אשתו מסרטן הלבלב וכי כעת הוא מחפש מה לעשות בזמנו הפנוי. הבל פיו נישא אלי כשדיבר; ריח כבד ומחניק שהעיד על בעיות עיכול. הוא דחה אותי. אמרתי לו שאני מצטערת לשמוע על אשתו ושקעתי בהזיה ובה אני מושיטה את ידי אל מתחת לשולחן ומלטפת ברוך את חלציו, בעודו מדבר אלי, מניעה את כף ידי על גבי הבד במתינות אך בביטחון, עד שהוא מתקשח, ואחר קמה מהכיסא, ניגשת אליו ומתמסרת לו לחלוטין, בעוד הוא נענה למעשיי, משותק מחמת הפליאה. פרטתי בפניו את האפשרויות שהסינמטק מציע ולאחר שהתלבט מעט, החליט לעשות לעצמו מנוי. שאלתי לפרטיו האישיים והוא מיהר להכתיב: קובי גיסין, ארבע-עשר באפריל אלף תשע-מאות שישים ואחת, דיזינגוף מאתיים ושש, תל-אביב, אפס חמש ארבע, אחת שבע ארבע… תחת כריות אצבעותיי הבהיקו מקשי המקלדת השמנוניים, פאותיהם הגבוהות מכוסות שכבת אבק צמרירית וביניהם נחים פירורי אוכל שנצטברו זה זמן רב; אנשים נוספים עבדו בעמדת המחשב הזאת מלבדי. בין חדר המנויים למסדרון הגדול הפריד חלון זכוכית מאורך ומבעד לו נראו מדי פעם עוברים ושבים. בכל פעם שחלף שם מישהו, הצצנו הזר ואני אל החלון ודעתנו הוסחה. האורחים שפקדו את הסינמטק בשעות הערב ופסעו במסדרון המוביל אל האולמות, נהגו להאט את צעדם כשהבחינו בחלון המאורך – מיקומו החריג הפתיע אותם, עורר את סקרנותם – והתעכבו במבט חקרני על החדר הצר שמאחוריו, המואר באור לבן וקשה, בו ראו אותי; שקועה בענייני.

"אני אצטרך גם לצלם אותך", התרעתי בפני הגבר הזר והוצאתי מצלמה קטנה וכסופה מאחת המגירות.

"טוב", הפטיר, "תעשי שאני אצא יפה."

מבעד לעדשה הבטתי בו משפשף את עיניו, אצבעותיו העבות כמו בוטשות בעפעפיו הבשרניים, שוורידים זעירים השתרגו בהם. לבסוף פקח אותן במצמוץ לח והמתין. הראיתי לו את התמונה שצילמתי, והוא נפנף בידו בפיזור דעת כדי לסמן שהיא בסדר, ותוך רגעים אחדים הגשתי לו כרטיס מנוי חדש, שנשא כעת את פניו ואת שמו. הוא הודה לי תוך קימה מהכיסא ויצא מהחדר בצעדיו הרחבים. כשהייתי שוב לבדי בחדר, הפעלתי מחדש את הסרטון והלוויתן חזר להתנועע בפני; בהיתי בו מתנהל בכבדות במים הצלולים, בצבירי אלמוגים שנצמדו לחלקים שונים של גופו, שבוודאי היה חלקלק וחם. התאמצתי למקד את מחשבותיי בנוכחותו המוחשית באוקיינוס ברגע הזה; הרי הוא נמצא עכשיו איפשהו. עובדת קיומו הגשמי, המקביל לשלי, היתה עבורי כמעט בלתי נתפשת. הוספתי להביט בסנפיר זנבו הרחב עולה וצונח מול עיני כמניפה כבדה, עד שתשומת לבי נגרפה אל דמות שחלפה על פני החלון: הספקתי להבחין רק בכתם ירוק שנעלם בחטף. זכרתי את צבע הבגד העז, היה זה הגבר שישב בחדרי עד לפני כמה דקות; קובי, נזכרתי בנקל. אך הפעם הוא רץ בכיוון ההפוך. כאילו שכח אצלי משהו. שמעתי את צעדיו נחפזים במורד המדרגות הספורות שהובילו אל חדרי, ואז הוא הופיע שוב על המפתן ונעצר, על פניו קשוי חיוך דק, שכמו מיאן להתבקע.

"תברחי", אמר כעבור רגע קצר.

"מה?"

"יש יריות. צריך לברוח – תברחי!"

החדר היה שקט, גם המסדרון. תהיתי בלבי אם הוא אחד מאותם תימהוניים תשושי נפש שנמשכים אל הסינמטק, ונזכרתי באחת המנויות הוותיקות, פנסיונרית שקטה וסתורת-שיער המגיעה הנה מדי יום, שנכנסה יום אחד לשירותים בקומת הלובי, הסתגרה באחד התאים וצרחה: "אני אוהבת שנשים מזיינות אותי!", היא חזרה על אותו המשפט שוב ושוב, בכל הקומה שמעו אותה, לאחר מכן יצאה, התיישבה לאחד השולחנות המתכתיים של אַרקָפֶה והתעמקה בגיליון מרופט של "ישראל היום". לא הבנתי על אילו יריות מדבר הגבר הזר שעמד מולי, אך כעת עלו מבחוץ רעשים חדשים ומעברו השני של החלון נראו אנשים מתרוצצים באי-שקט; דומה היה שהם נסים מין הרחבה שבחוץ אל תוך המבנה, כאילו דבר מה הבהיל אותם פנימה. בעודי מתבוננת בהתרקמות המהומה מבעד לחלון, הבזיק בזיכרוני הפיגוע שהיה בתיאטרון "בטקלאן" בפריז וננעץ בבִּיצת מחשבותיי כיתד: ארבעה לוחמי דאע"ש התפרצו אל הופעה של להקת "איגֶלז אוֹף דֶת' מֶטאל" וריססו את הקהל בקלצ'ניקובים ורימוני יד. נשימתי הלכה והתרדדה ככל שראשי השלים לבדו את החלקים החסרים של תמונת מצבנו, כמתוך הרגל: שיערתי מיד כי חוליית מחבלים ניצבת כעת בנשקים שלופים בכניסה לסינמטק ומבריחה את הרובצים בלובי אל תוך הבניין. בוודאי נראה אותם עוד רגע דרך החלון רצים לכיוון האולמות, חשבתי בלבי, ודמיינתי את המנויים שצופים כעת בסרט מסתתרים מאחורי משענות המושבים, מכוּוצים באימה וראשיהם טמונים בין כפות ידיהם… באותו הרגע נשמע לראשונה קול ירי. הגבר הזר עוד עמד מולי בפתח הדלת; במשך כמה שניות רק הסתכלנו זה על זה. עזבתי הכול והלכתי אתו.

***

מיהרנו לצאת מהחדר ולא לקחתי איתי דבר מלבד הטלפון. גם לא נעלתי מאחורי את הדלת, לא היה זמן. מהחדר הסמוך, שדלתו היתה פתוחה כדי סדק, הציצו בחורה ובחור; לבחורה היה שיער שחור עד הכתפיים ופנים מרובעות, יפהפיות, שצפנו אפשרויות של שררה. פני הבחור שעמד לצדה היו ירקרקות וסקרניות. החדר שעמדו בו הוקצה בחודשים האחרונים למפיקי פסטיבל הסטודנטים השנתי: עבדו בו חבורת סטודנטים נלהבים לקולנוע, שנסחפו בלהט התכנון ורגשי האחווה שעוררו ההכנות לפסטיבל. מבעד לסדק שָאלו אותנו השניים אם ידוע לנו מה מתרחש בחוץ, ומשהשבנו רק כי "יש יריות", האיצו בנו להיכנס ולהתחבא ביחד איתם. נדחקנו מהר פנימה, חיוכים רפויים תלויים על שפתינו, והסטודנטית טרקה מאחורינו את הדלת.

החדר התגלה כרחב ידיים וחסר חלונות. תחת תקרתו הנמוכה עמד ריח חריף של חומרי גלם חדשים: ניילון, קַנווס זול, נייר חם מהדפוס. על הרצפה נחו ארגזים מלאים בקבוקי מים מינרליים וביניהם היו מוטלים בתפזורת תיקי בד שנשאו את סמל הפסטיבל. כעת היינו שם רק ארבעתנו. הסטודנטית לא הרפתה מידית הדלת, משכה אותה פנימה כדי להבטיח את סגירתה ותוך כדי כך צעקה על הסטודנט שיביא כבר את המפתחות. הוא מיהר אל ירכתי החדר וחזר אליה בכמה ניתורים, כמעט מועד, ובידו צרור עמוס שכל המפתחות בו דומים זה לזה; מצעקותיה הבנתי שקוראים לו סְטַס. הוא נעצר עם הצרור מול הדלת וניסה לאתר בו את המפתח המתאים, זרועותיו אחוזות רעד בלתי נשלט… בהיתי בצרור המתכתי מרקד בין אצבעותיו הכושלות ונדמה היה לי שהמתח התוסס בחזי נעשה כעת לחומר ממש, כזה שניתן לשקול כנגד יתר החומרים המרכיבים את מצבנו.

"נו, תנעל כבר!" התחננה הסטודנטית והביטה בו בדאגה גוברת; בעיניה שייֵט צל שהעיד על כך ששורר ביניהם תיאום עמוק מהנראה לעין, ולרגע קצר חשתי כי אני בידיים טובות.

ירייה נוספת נשמעה בעוד סטס מנסה לתחוב עוד ועוד מפתחות לתוך חור המנעול, עווית קלה ריצדה בלחיו. לבסוף נעץ את אחד המפתחות בחריץ המתכת, הצליח לסובב אותו שמאלה ונעל אותנו מבפנים.

***

להרף עין פשטה הקלה בחדר; חולפת כאד על עורנו ומרפה את השרירים הקפוצים, אך זו התפוגגה כלעומת שפשטה, נספגת ונעלמת אל תוך סביבותינו… בחדר היו אמנם כמה כיסאות, אך לבסוף נותרנו עומדים ליד הדלת; בלי משים נעמדנו במעגל, ראשינו מורכנים מעט, ורק בין פנינו חמקו מדי פעם מבטים זריזים שלֶהַבה עכורה נזדעזעה בהם. דומה היה שאנחנו מחכים למחבלים שימצאו אותנו. דופק לבי האיץ וידעתי כי כך הולם גם ליבם של האחרים. עמדנו במרווחים זה מזה, אך האוויר בחדר כמו התעבה ולפת אותנו יחד, מצמיד אותנו אלה לאלה מבפנים, מכּלי הדם. כעת קול ירייה נוספת נשמע והדהד באוויר הערב הכהה; תליתי בסטס מבט מתחנן. קיוויתי שינסה לנחם אותי, אך עיניו לא התרככו. בעודי מחפשת קרבה בפניו החשדניות החלה סירנת הניידות והאמבולנסים חודרת את קירות חדרנו כשד… האזנו ליללתה השורקנית עולה מרחוב קפלן ואבן גבירול, שבכְהוֹת היום נצבעו באורם האדום וכתום של פנסי המכוניות, נוסקת בצריחה עצובה אל מעל לגגות הבניינים המוכתמים זפת וצונחת אל הכביש. משמילאה גם את חדרנו הבחנתי בכך שאיבדתי תחושה בזרועות ובכפות הידיים; היה בכך סימן רע ומשמעותו היתה ידועה לי היטב. ביקשתי לפכור את אצבעותיי ולנסות להזרים כך את הדם, אך בו ברגע נוכחתי כי הסטודנטית ואני לובשות בדיוק את אותה השמלה; לגופה היתה שמלת קיץ קצרה בגזרת A, עשויה בד בדוגמת פסים ובעלת צווארון גולף נמוך, זהה לשמלה שלבשתי אני העומדת מולה. מבטי נתקע על רצועת הגולף הקטנה שלפתה את צווארה האדמומי וחיוך סקרן נזל על פניי; זאת עלולה להיות ההתרחשות האחרונה בחיים שלי, התחוור לי אז. המראֶה האחרון שאראה. והדבר שטף את מחשבותיי כמשב רוח קריר… בחלומות שבהם אני מוצאת את מותי, המוות לעולם אינו מכֶּה בי במהלומה אחת המזניקה מין השינה, אלא מזדחל לתוכי ופורש עלי את ממשלתו על פני משך מסוים, בדומה לדהייה, או להתמוססות אל תוך מעַמק שחור. בחלום, כשאני מבחינה בהתפשטותו הרכה של המוות באיברי, מתדפקת על פְּנים גופי התנגדות נוראה כשנפשי משתוללת במאבק נואש שלא להיעלם… את חלום המוות האחרון חלמתי לקראת סוֹפה של חופשה בפינלנד: בחלום השתתפתי במארב, והאחראים לו ביקשו ממני להישאר עם הנשק בתנוחה מסוימת בלי לזוז ולאט לאט להפסיק לנשום, כך שאמות בלי שאף אחד יבחין בכך וגם לא אשאיר אחרי סימן.

עוד עמדנו ארבעתנו במעגל. למשמע טריקת דלת מבחוץ התנחשל מקרקעית מוחי חיזיון ובו דלת חדרנו נפרצת בבעיטה ושלושה מחבלים שועטים אלינו בפנים מכורכמות… הֵבהקים רותחים שטפו את עורפי ובמורד כתפיי. דַמי תסס. כבר הכרתי את הגיהינום הזה. אך הפעם רִיתְחַת הבשר והנפש הבהילו אותי עשרות מונים; מעולם, עד הרגע הזה, לא הייתי בסכנת מוות ממשית. ניסינו לגלגל בינינו שיחה על הקושי שבאי הידיעה מה מתרחש בחוץ, העלינו השערות. באופן מתמיה עבר זמן רב עד שעלה בדעתנו להשתמש בטלפונים שלנו.

"אני מתקשר לנתן", הכריז סטס בנטילת אחריות שלא היתה בה תנופה, הושיט ידו לטלפון שהיה מונח כל העת בסמוך אליו וחייג אל אחראי המשמרת.

הסטודנטית עשתה כמוהו ושלפה גם היא מכשיר מגוּדל מתיק שהיה זרוק מאחוריה. בהיתי בה כשסרקה את חלקת המבזקים של וַיינֶט, אישוניה תזזיתיים. וברגע מסוים נזכרתי ביומן שלי: השארתי אותו על השולחן בחדר המנויים הפתוח. גם חשבונות הג'ימֵייל והדְרוֹפּבּוֹקס שלי היו פתוחים שם על המסך ונחרדתי ממה שעלול לקרות אם מישהו ימצא אותם לפני שאחזור. אם אחזור בכלל.

"טוב, נתן לא עונה", סיכם סטס בקול עֶצי, כמו מכין אותנו בבלי דעת למה שכנראה קרה לנתן.

באותו רגע בקע זמזום טלפון מושקט מכיסו של קובי והסיח את דעתנו. קובי שלף את המכשיר, התרחק אתו אל צדו השני של החדר, ובעודו תוחב אוזניה לבנה לתוך אוזנו ענה:

"כ-ן אמא. כן, ראיתי… עכשיו ראיתי. אני פה בבית… רואה טלוויזיה", שיקר ועיניו בולעות את קירות החדר הריקים.

"היה פיגוע בשרונה – ", הודיעה לנו לפתע הסטודנטית בטון כמעט נלהב.

סטס ואני הסתכלנו עליה.

"היה פיגוע ירי במקס ברנר. כתוב שיש שני מחבלים ועכשיו רודפים אחריהם."

במרחק מה מאתנו סיים קובי את שיחתו בכמה מלמולי חיבה ואחר חזר ונעמד דווקא לידי, חובר אלי להתבוננות שקטה בסטודנטית; צפינו בה נוברת באתרי החדשות, מרימה את ידה ומסיטה קווצת שיער חלקה אל מאחורי האוזן, חלקה כל-כך עד שבוודאי אי אפשר לעשות לה צמה.

"לא רציתי להדאיג אותה", לחש לי קובי לפתע והוא רוכן קרוב לאוזני.

הפניתי אליו את פני; זקנו כבר החל להצמיח את מה שגילח הבוקר.

"זו היתה אמא שלי", הוסיף.

חזרנו להתבונן בסטודנטית בשתיקה. בעודנו עומדים זה לצד זה, חשתי את נוכחותו הפיזית כמו קורנת בעוצמה על עורי; את החום המזמין שהפיצו גובהו וגופו הגדול.

"בשביל מה היא צריכה עכשיו…", המשיך כמו לעצמו ובלי להביט בי, "סתם עוד לדאוג."

"כן."

שתקנו מעט.

"אתה בן טוב", אמרתי.

צרור יריות נשמע; הפעם קרוב בהרבה.

"זה נשמע מתוך הבניין", אמר סטס ותלה מבט סחוף בדלת הנעולה.

הסטודנטית הפנתה לנו את גבה כדי להתקשר למישהו, לא ידענו למי. היא חיכתה למענה כשהיא מכסה על אוזנה הפנויה בכף ידה, וכשהחלה לדבר, רווח לי מעצם כך שענו לה; שכעת יש לנו קשר עם החוץ. היא סיימה את השיחה וכשהסתובבה שוב, עמדנו מולה שלושתנו, חסרי מעש.

"זה היה נתן", בישרה לנו כמוכת תימהון, "הוא אומר שזה נגמר בחוץ. שאפשר לצאת."

נדמה היה שבעצמה לא הבינה את שאמרה. הוספנו לעמוד כך; רגעים ארוכים חלפו. לבסוף ניגש סטס אל הדלת וסובב ימינה את המפתח, שהיה נעוץ כל העת בחור המנעול, סיבוב אחד ואחריו שוב, בעוד אנחנו מתאספים לאט מאחוריו, וכשנפתחה הדלת פסענו החוצה, מתקדמים במין טור מרושל.

***

כשעמדנו במסדרון הגדול הלמו בנו הקולות ביתר צלילות; פסיעות האורחים אל מחוץ לאולמות בהם הוחזקו עד לפני זמן קצר, נקישות עקביהם הרכות על רצפת השיש בגון הבז', מלמוליהם המגששים בהתפעמות סביב מה שאירע… באוויר הלובי הדחוס נמסך כעת ריח קינמון שעלה מהקפטריה, ולא רחוק מאתנו, ליד אחד משולחנות המתכת, ישבה אישה גוצה, מצחה נתון בכף ידה המיוזעת ועיניה עצומות כמו כדי להדוף כאב ראש ממית. מולה עמדה אישה אסופת שיער ולבושה במכנסיים נפוחים כשל ליצן, רוכנת אליה ומגישה לה חופן פיסות נייר-טואלט אפור וגס, מגובבות יחד למין רפידה דלה, מוכתמת מים, לצנן בהם את פניה הלוהטות מבכי. בלי להיפרד לשלום נטמעו סטס והסטודנטית בקהל הזורם לאיטו לכיוון הלובי ופנו בחזרה לעיסוקיהם. קובי הוסיף להתעכב ליד חדר המנויים ודשדש במבוכה במקומו. כשאיתר אותי שוב בין האנשים התקדם לעברי והודה לי בחביבות על המנוי שרכש.

"על לא דבר", השבתי בנימוס ומבטינו כמו נישאו יחד אל שלושה סדרנים שחלפו מול הקוּפות והם אוחזים מכשירי קשר.

"עכשיו אני אראה יותר סרטים", הכריז קובי באנחה רוויית תקווה בעודנו מביטים בהם.

נפניתי להתבונן שוב בפניו; כעת אחז בהן חיוך רחב, חזק מדי, שחשף את חניכיו עד לשורשיהם. לאחר שתיקה קצרה הנהַנו זה אל זה לפרידה והוא פנה אל היציאה הראשית. נותרתי במקומי וצפיתי בו מתרחק בצעדיו הרחבים אל דלתות ההזזה הנפתחות, עובר ביניהן ונבלע באוויר הערב הסמיך, שהבל פירות פיקוס רמוסים תסס בו. בינתיים, בחוץ, ברחבת הסינמטק החשוכה, הסתחררו פנסי הניידות בתושבותיהם והטילו על מרצפות האבן, על תחנת התל-אופן, המלאה זוגות אופניים ועל ספסלי העץ הארוכים, את הבהובם הכחול, המסנוור.

תל אביב

סתיו, 2018


2011 (Image: The Ear II – oil on canvas -(105,0 x 80,0 cm*
Borremans Michaël
photographer: Ron Amstutz
courtesy Zeno X Gallery, Antwerp and David Zwirner, New York/London

תוחלת החיים של צב היא 200 שנה, של עורב – 300. עץ, אלון למשל, חי 1500 שנה. גם אני החלטתי לחיות חיים ארוכים. קראתי ספרים. הבנתי שצריך לעשות מדיטציה, יוגה, ללכת ברגל, לחייך בענווה. להיות רגועים. ולא לגעת בבשר. או להפך: רק בשר. אם כי בנקודה הזאת המחשבות מתבלבלות. אולי לֶבֶּן? כן, כן – לֶבֶּן. או שבכל זאת בשר. או לֶבֶּן. מישהו צורח מבעד לחלון. תכף אצא ואהרוג אותו. לא, לא אהרוג אותו, אין זמן: צריך לעשות מדיטציה.

"אני עץ אלון, אני עץ אלון, אני עץ אלון… אני נשר, אני נשר… כלומר, לא נשר – אלא עורב… לא, מה הוא צועק שם. איזה בן כלב! תכף אצא ואצעק גם! אני צב, אני צב, אני צב… אני עץ אלון. עלי האלון ירוקים. תכף הם ינשרו, אצא החוצה ואתלוש את העלים גם מהחמור הזה. אם כי עדיף להרוג אותו. לגזול ממנו את הכלורופיל. לא, קודם צריך להירגע. למצוא קבוצת תמיכה. הכי טוב לעשות מדיטציה כשאתה בודהיסט. מעניין אם יש יהודים בודהיסטים? אולי כן. אם אחיה עד מחר, אלך לחפש אחים. כשאמצא, אתחיל לעשות מדיטציה יחד איתם. אני עץ אלון, אני עץ אלון…"

מצאתי. ממש קרוב. דירה קטנה. בסלון, על הרצפה, פזורים מזרנים. על הקיר פוסטר שבמרכזו ברנש מהמזרח הרחוק. בחורים ובחורות צעירים מצביעים עליו ביראת כבוד ומסבירים שזהו קַארְנָאפָּה ה-16. בחורים ובחורות צעירים אומרים גם שהיום מגיע לפה המורה הנודד ושיש לי מזל גדול.

המורה הגיע עם מאהבת. את המאהבת הוא שלח אל העם, לשבת על מזרנים, והוא בעצמו התיישב על הכיסא, הוריד את גרביו ואמר לשומעיו בקול רוטט: "כל הדתות אלה שטויות. אין אלוהים, יש קַארְנָאפָּה."

לאחר שסיים עם החלק התיאורטי, המורה נכנס לטראנס:

"מולנו מתהווה הצורה הזהובה והשקופה של קַארְנָאפָּה ה-16."

כדי לא לראות כלום – גם לא את קַארְנָאפָּה – עצמתי עיניים.

"ידיו המשולבות על לוח ליבו מחזיקות פעמון…"

איזה פעמון יש לעץ אלון?

"אנחנו מקבלים את זרמי האור."

אם אנחנו מקבלים, אז לתוך אילו צ'אקרות? או שהצ'אקרות זה בכלל ביוגה, ולא בבודהיזם.

"אנחנו נזכרים בחוסר יציבותם של הדברים…"

מה שנכון נכון.

"מתוך מצחו של קַארְנָאפָּה בוקע אור לבן, שקוף ועוצמתי. כל ההתמכרויות והמחלות נעלמות."

זה מה שאני צריך.

"מתוך גרונו של קַארְנָאפָּה בוקע אור אדום בוהק…"

שיבקע. אני מסכים.

"מתוך מרכז הלב של קַארְנָאפָּה בוקע אור כחול עַז."

זה הכול? מעניין, למה אין ירוק? איזה מין רמזור אתה, אם אין אור ירוק?

פקחתי את עיניי: כולם יושבים על המזרנים, לוחשים משהו. אין ספק, הם עושים מדיטציה.

טוב, שיהיה – שכנעתם אותי.

"אני עץ אלון, אני עץ אלון, אני עץ אלון. אני קַארְנָאפָּה. אני עץ אלון אמיתי…

כמעט לפנות בוקר

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט-לאט, כמו באי-רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו היתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה היתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה כל פעם שהתעוררה וקלרה – כמו שנאמר – מרבה להתעורר.

היא נאנחה אנחה ארוכה ועצמה שוב את עיניה. בדמיונה ריחפה אל התקרה והשקיפה משם על עצמה: דמות זעירה, אובדת במיטת הקינג-סייז ששמעון התעקש לקנות חודש לפני שמת והותיר אותה לאכלס לבדה את כל מרחבי המזרן האלה, ציצת שערה הלבנה בצורת להבה קטנה על הכר (כך זה נראה מהתקרה). פתאום שטף אותה גל של זעם וזקף אותה לישיבה בבת אחת, כמו שאסור לה בגלל הלחץ דם. היא חיכתה כמה רגעים לשוך הסחרחורת ונעצה בחור מבט מצמית. גם לולא האור הלבן של פנס הרחוב שהסתנן לחדר, גם לולא היו עיניה רגילות לחושך – כל כך הרבה פעמים נאלצה לחזות בחור הזה, בשוכבה ובקומה ובלכתה לעשות פיפי או להכין תה, עד שהוא נצרב לה ברשתית, על כל פרטיו המסלידים המסוגלים להוציא אדם מדעתו. כמו פצע עם שוליים משוננים שפה ושם תלוי מהם על בלימה רסיס טיח שקלרה לא יכלה להביא את עצמה לתלוש, ופנימו מציג לראווה את כל החלקים המתפוררים, הרקובים, החלודים שאמורים להסתתר בתוך הקירות, שאיש אינו רוצה לראות, שבדיוק לשם כך נועדו קירות: להסתיר אותם.

לעזאזל, לחשה קלרה, החור הזה יותר גדול ממני. מאז ששמעון הלך נהגה לשוחח עם עצמה בקול רם, אבל בלילות הקפידה להנמיך את קולה. היא תהתה אם להרשות לעצמה עוד חצי סטילנוקס או שכבר חרגה מהמכסה ללילה הזה. הרוח טילטלה את ענפי הפיקוס הגדול לפני הפנס ונראה כאילו החור מתנועע. רעיון מסוים התחיל ללבוש צורה במוחה.

חודשיים קודם לכן

ארזו שלושת הפועלים הערבים ושני הצבּעים הסינים את פטישיהם, את מקדחותיהם, את מברשותיהם, את דלייהם, את מלטשותיהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו לשיפוץ הבא. נדחקה לחנייה המשאית של "פרץ הובלות", פרקו ממנה שלושת הסבלים הרוסים את כל ארגזי הקרטון, הרהיטים העטופים היטב בניילון פצפצים, מכשירי החשמל, המקרר הכסוף ומסך האל.סי.די החדש, עלו לקומה השנייה מי במעלית ומי במדרגות, פרקו הכול בדירה המשופצת מן היסוד, קיבלו את שכרם בתוספת התשר ונסעו גם הם. גשם קל החל לרדת, חכך בדעתו וחדל. שקט השתרר ברחוב הכלנית. רק החור בחדר השינה של השכנה קלרה ספיבק, זה שנִבעה בקיר הגובל בדירה ששופצה בעת שהחליפו בה את מיקום המטבח וחדר השינה ("ככה תרוויחו את החלונות הגדולים במטבח עם תאורה טובה על האי," אמרה האדריכלית בהיגיון) נותר גדול ושריר כשהיה, זכר לבניין הבית.

שלוש שיחות קצרות שהמילה "כבר" נאמרת בשלושתן

(בדרך חזרה מבית הספר, מול הבית.)

אילנה, אמא של ליאור: "איתן, רוצה לבוא לראות את הבית החדש של ליאורי?"

אמא של איתן, שמה לא ידוע לנו: "איתן, רוצה ללכת לראות את הבית החדש של ליאורי?"

איתן: (זוקף את כתפיו עד לגובה האוזניים).

אילנה: "יש לו חדר משחקים עם פלייסטיישן חדש!"

אמא של איתן: "שמעת, איתן? רוצה לשחק עם ליאורי בפלייסטיישן?"

איתן: (טרם הוריד את כתפיו בחזרה למקומן).

אמא של איתן: "טוב, נבוא פעם אחרת. תתחדשו!"

ליאור: "אמא בואי כבר, קר לי."

(בחדר המדרגות, מוקדם בבוקר.)

קלרה (יורדת בזריזות ככל שברכיה מאפשרות לה מהשרפרף שעמדה עליו כדי להשקיף דרך חריר ההצצה ופותחת את הדלת): "בוקר טוב, יגאל!"

יגאל: "בוקר."

קלרה: "מה נשמע?"

יגאל: "בסדר, בדיוק בדרך לעבודה­–"

קלרה: "נו ומתי כבר תסגרו לי את החור?"

יגאל: "אמרתי לך, נגמר לי הכסף אחרי השיפוץ, ברגע שיהיה לי–"

קלרה (מרימה את הקול אפילו שאסור לה בגלל הלב): "אני אשמה שנגמר לך הכסף? אולי אני צריכה גם לשלם לך בעד החור?"

יגאל (מתחיל לרדת במדרגות): "כבר אמרתי גם לנכד שלך בטלפון–"

קלרה (בצעקה, למרות הכאב המוכר המתעורר בחזה): "ומה זה עוזר לי שאמרת לו? אתם עשיתם את החור הזה ואתם–"

יגאל: "אני מאחר לעבודה, חייב לרוץ." (נעלם במורד המדרגות.)

קלרה (לעצמה): "אבל כסף לפליי-משהו ולטלוויזיה בחדר שינה שאני צריכה לשמוע כל לילה, לזה לא נגמר להם."

(בחדר השינה המשופץ, על המיטה, קינג סייז גם היא, בין שתי ארוניות בסגנון וינטג' ושתי מנורות פחם ביבוא אישי מהולנד, תלויות בכבל צהוב מהתקרה.)

אילנה: "יגאל, מתי אתה מתכוון לסגור לה את החור?"

יגאל: "מה זה מפריע לך? בצד שלנו הוא מסודר יופי חצי מאחורי הארון וחצי מאחורי הראי." (מצחקק).

אילנה: "מפריע לי שאני כבר פוחדת לצאת מהדירה כי כל פעם הקרצייה הזקנה יוצאת ומתחילה להציק לי עם החור שלה פה והחור שלה שם. היא בטח עומדת מאחורי הדלת כל היום ומציצה לראות מתי אני יוצאת."

יגאל: "מה את מתרגשת ממנה? חצי סנילית זאת. עוד מעט תשכח מזה."

קלרה (מעבר לקיר, בלחש, כי כבר לילה): "שככה ישכחו ממך מחלות קשות."

הערת ביניים

קירות נועדו גם למנוע מעבר של שיחות אל אוזניים שלא להן נועדו. לא תמיד צולחת המשימה בידם (כמובן, ידיים לא שייכות לכאן, מוטב: לא תמיד הם עומדים במשימה), קל וחומר כשפעור בהם חור. כך נודעו לקלרה ספיבק הרבה יותר פרטים משהיתה בוחרת לדעת על מנהגיהם ואורחות חייהם של יגאל ואילנה ברק, כגון שבימי שישי בערב הם מזמינים בייבי-סיטר ויוצאים.

יום שישי, יומיים אחרי אותו לפנות-בוקר שפתחנו בו

היא בחנה שוב את תוכנו של תיק הנסיעות וּוידאה שלא שכחה כלום. תרופות יום ותרופות לילה, סוודרים ופיג'מה, חלוק, מצעים וגרביים חמים, קופסת עוגיות מלוחות וקופסת עוגיות מתוקות, ליתר ביטחון. אז סגרה והכתיפה אותו, יצאה ונעלה את הדלת פעמיים, צעדה ארבעה צעדים ודפקה בתקיפות על הדלת ממול. רחש מהוסס נשמע בפנים, מישהי הציצה עליה דרך החריר, הסיקה – טעות – שאין בה סכנה ופתחה את הדלת. נערה מדובללת שיער, לק ורוד מכורסם, סווטשירט אפור שמצהיר על אהבתה של הלובשת לעיר ניו יורק. היא בהתה בקלרה, שנדחקה פנימה בזריזות עם התיק התלוי על הכתף.

"את בטח שירן?" שאלה את הבייבי-סיטר בחביבות. זו נראתה כנתונה בהלם גמור. שלא נדע, בידי מי מפקידים אנשים את ילדיהם. "אני הדודה קלרה," המשיכה, "יגאל ואילנוש בטח אמרו לך שאני מגיעה להחליף אותך היום?"

חצי ניד-ראש לא-מחייב. שום מילה על שום דודה לא נאמרה, אבל עכשיו היא חוששת שאמרו לה ולא שמה לב.

"את יכולה ללכת," בישרה קלרה בעליצות ורק אז, כביכול, ראתה את הארשת המבולבלת על פניה של שירן. היא הוציאה שטר של חמישים מכיס אחד של מעילה ואת הטלפון מהכיס השני. "הם ביקשו ממני לשלם לך. רוצה להתקשר אליהם ליתר ביטחון? הם באמצע הסרט עכשיו אבל אין בעיה."

שירן הסתכלה בטלפון של קלרה, מכשיר ישן שכמוהו לא ראתה אף פעם (הנכד נתן לה אחד חדש, הוא נשאר במגירה), והחליטה לבחור בשטר. היא אספה את ז'קט הג'ינס ואת הסמארטפון שלה והלכה.

רק אחרי שנסגרה הדלת מאחוריה הסתובבה קלרה וראתה את הילד על הספה, מול הטלוויזיה הדולקת. הם הביטו זה בזה בשתיקה, כל אחד ומחשבותיו הוא.

"אתה יודע מי אני?" שאלה קלרה. הילד הינהן. "תשתיק את הטלוויזיה, אני בקושי שומעת את עצמי." הילד לחץ על השלט והקולות הצייצנים נַדמו. "אז מי אני?"

"הקרצייה הזקנה ממול," לאט הילד.

קלרה פרקה את התיק והניחה אותו על רצפת הפרקט. היא צעדה אל הספה ונרכנה אליו. בעמידה לא היתה גבוהה ממנו בהרבה אבל עכשיו היה ביניהם הפרש שניתן לעבוד איתו.

"השם שלי קלרה, ואם אני אשמע אותך עוד פעם קורא לי ככה אני אהרוג אותך, הבנת?"

נראה שהילד הבין. ראוי לציין שהַשמיעה של קלרה לא מה שהיתה, ובאוזן שמאל נותרו רק שרידים ממנה. לפיכך היא מדברת בקול רם מאוד ומפנה כלפי בני-שיחה את צד ימין של פניה. הדבר משווה לה חזות מסוכנת וערמומית בהרבה מן המציאות, ועל ילדים זה עושה רושם גדול.

היא פנתה אל המטבח שהיה המשכו של הסלון (אצלה המטבח תחום בתוך חדר משלו עם דלת כניסה, למה צריך כל הבית להתמלא בריחות טיגון?), למעשה אחד מקירות הסלון היה מטבח ("חלל אירוח זורם, בלי חסימות," אמרה האדריכלית), התהלכה סביב האי ושני כיסאות הבר הצמודים אליו, שנראו לה בלתי-ישיבים בעליל, ושרקה בהתפעלות, אצבעותיה שלובות לה על גבה. לפעמים חיקתה בלי משים את הליכותיו של שמעון.

"פששש, איזה יופי הם עשו פה," אמרה. למען האמת זה היה רחוק מיופי בעיניה, מזויף ותמוה וחסר כל היגיון, אבל היא לא רצתה לצער את הילד. "לא פלא שנגמר להם הכסף. עד איזה שעה מותר לך להישאר ער?"

כעבור שלוש שעות

אולי בהשפעת הסרט, שהיה מז'אנר המדע הבדיוני, לרגע נדמָה לאילנה ששירן עברה הזדקנות מואצת בן לילה ושהיא רואה עכשיו את דמותה הקשישה, יושבת על הספה בלי הטלפון ביד – זה מה שהיה הכי מוזר – ומעלעלת במוסף סוף השבוע. כשנשאה אליהם הדמות את עיניה, ענקיות להפחיד מאחורי משקפי הקריאה, הבינה מי זו שיושבת בסלון שלהם בנעלי בית משובצות, עטופה בשמיכה, וזה לא נראה לה הרבה פחות משונה מההשערה הקודמת.

יגאל עמד מאובן לצידה והיא קלטה את שתיקותיו המתחלפות מתדהמה להבנה, לבהלה ולזעם. היא חיכתה שהוא ידבר ראשון.

"מה את עושה פה?" שאל לבסוף, שאלה לא חריפה במיוחד, חשבה אילנה, ויכלה לראות שהזקנה שותפה לדעתה.

"קוראת עיתון," ענתה קלרה, "אי-אפשר להגיד שיש לכם כאן יותר מדי ספרים," הוסיפה בתוכחה.

פתאום עברה במוחה של אילנה מחשבה שהקפיאה את דמה. "איפה ליאורי?" שאלה בקול רועד.

"איפה יהיה, הלך לישון. בלי מקלחת," הפטירה קלרה באותה נימה. "הוא אמר שכבר עשה לפני ארוחת ערב."

יגאל צעד צעד אחד קדימה. "מספיק עם השטויות האלה," התיז. "את השתגעת לגמרי."

קלרה הסירה את המשקפיים ונעצה בו מבט. "יכול להיות," אמרה. "מי לא היה משתגע עם חור בקיר מול העיניים דבר ראשון כשהבנאדם מתעורר, יום אחרי יום אחרי–"

"ששש, אתם תעירו את ליאורי!" אמרה אילנה, ומיד הבינה שבאזהרה הביתית הזאת, בגוף שני רבים, הכניסה את קלרה אל השגרה המשפחתית.

בשבוע שלאחר מכן

את יום הצילום שקבעו עם האדריכלית כדי שתציג את הדירה באתר שלה נאלצו לדחות למועד לא ידוע, והיא לא הסתירה את מורת רוחה: תמורת הצילומים האלה העניקה להם הנחה, והיא ידעה שחלון ההזדמנות לצילומים הולך ונסגר ככל שמתרחקים מתום השיפוץ, כשהדיירים, כולם בלי יוצא מן הכלל, מעמיסים על הדירה את הקשקושים שלהם. כמו כן נאלצו לבטל – בתירוצים משתנים בהתאם לארוע ולנמענים – ארוחה משפחתית גדולה שבה התכוונו להראות את הדירה המשופצת לכל הקרובים שטרם זכו, חנוכת בית משותפת לחברים מהמשרד שלו ושלה, ומסיבת כיתה לילדי ג'1 שנועדה לבסס את מעמדו החברתי הרופף, המדאיג, של ליאור. את האמת – ששכנה קשישה התנחלה להם בסלון ואין לה כוונה לצאת עד שלא יסגרו את החור שפער לה השיפוץ שלהם בקיר חדר השינה – לא יכלו להגיד לאיש. "זה מוציא אותנו גם פאתטים וגם מפלצות," לחשה אילנה ליגאל (הם התרגלו לדבר בלחש בלילות, העיצוב הזורם העביר קולות בין חלקי הדירה בקלות רבה מדי.)

הביטול האחרון, מכל מקום, לא גרר מחאה. להפך, למגינת לבם נראה ליאור כאילו הוקל לו. יגאל ניסה, בתור פיצוי (לא ברור למי) לפתות אותו לצאת אתו למגרש הכדורגל.

"אין לי זמן," אמר הילד, "קלרה הבטיחה שהיא תלמד אותי לעשות כדורי שוקולד."

אשר לארועים האחרים, עכשיו היה קשה אפילו לדמיין אותם. ניתן לחשוד בקלרה שהיא עושה את זה מתוך רשעות ונקמנות, אבל האמת המרה היתה שהאישה נעדרה ולו שמץ של סטייל. היא היתה חורבן מהלֵך לכל עיצוב. באשר דרכַה, שם הלך על הדקורציה. היא לא היתה מזהה כיסא של אימס גם אילו נפל לה על הבהונות (פנטזיה קטנה של אילנה) – היא לא היתה מבדילה בינו ובין כיסא של כתר פלסטיק. את הדגם המוקטן של חיקוי אימס בחדר המשחקים כיסו עכשיו צעצועים והפלייסטיישן הזנוח ונעלי ספורט (חדשות ונוצצות ונקיות למגינת לבו של יגאל) שערמו עליו קלרה וליאור כדי לפנות מקום על השטיח עבור – לא נעים לומר – בתי הבובות שבנו מלגו ואִכלסו במשפחות דמיוניות. ספת העור הלבנה, רוש בובואה, שיסיימו לשלם עליה בעוד שנתיים, נעלמה מתחת לשילוב פוצע-עין של מצעים פרחוניים דהויים, למודי כביסות רבות, ושמיכה בצבע חום עתיק. השז לונג נשא בהכנעה שכבות של בגדים, חלוקים ופיג'מות, ומתחת לצמד שולחנות הקפה הקטנים המעוגלים, תכלת ואגוז בהיר, ניצבו בשתי שורות לא ישרות במיוחד כמה זוגות נעליים וטור של כדורי גרביים. את הקונסולה בסלון עיטרה שורה עקמומית של תרופות, כדורים ומשחות. למבט לא היה לאן לברוח. בחדר האמבטיה (קלרה ניסתה ולא הצליחה להבין את ההצדקה לכיור מרובע קטן על שידת עץ ישנה שהיא היתה מתביישת לתת לאלטע זאכען), לצד שלוש מברשות השיניים החשמליות שלהם, עמדה כוס פלסטיק משופשפת ובתוכה מברשת ירקרקה שזיפיה התעגלו לכל עבר.

עוד שיחה שנלחשה באישון לילה

"בפרינציפ לא."

"מה פרינציפ עכשיו? אתה נורמלי?"

"אותי שום מכשפה זקנה לא תסחוט."

"כל הכבוד. אז כמה זמן אנחנו אמורים לסבול את זה?"

"עוד מעט היא תישבר, את תראי."

"איזה תישבר, יגאל? אני נשברתי. אני פוחדת להיכנס לבית שלי, בחיי."

"מה את רוצה ממני? מאיפה אני אביא כסף בשביל זה? זה את התעקשת להחליף את כל הרהיטים. תהרגי אותי מה היה רע בשולחן של הפינת–"

"אל תתחיל עכשיו שוב עם השולחן של הפינת אוכל."

"השולחן וכל הכיסאות."

(שתיקה. חולפות כמה דקות.)

"די, יגאל."

"מה די?"

"לא בא לי."

"שוב? מה את עושה לי חרם?"

"איזה חרם בראש שלך? אני לא מסוגלת להזדיין ככה, אני כל הזמן בלחץ מהרגע שהיא תשתעל באמצע."

"יופי, אז עכשיו גם זיונים לא יהיו?"

"אלוהים ישמור, איך שאנשים מדברים," לחשה קלרה לעצמה בסלון. "אם שמעון היה שומע הוא לא היה מאמין."

 

אבל אפילו זה לא היה הכי נורא בשביל יגאל

שנכנס הביתה יום אחד וכשהסיר את המעיל והתפתל כמו תמיד כדי לא לחטוף מכה בראש מהמתלה שהאדריכלית עיצבה בעצמה מצינורות אינסטלציה, שמע את בנו אומר בסלון:

"אוי, נפלה לי עין."

ואת המכשפה עונה לו:

"לא קרה כלום, ליאורק'ה. אתה תופס את החוט ומסובב את המסרגה ככה בזהירות, לא – לצד השני, בדיוק, ומעלה אותה בחזרה."

כעבור שלושה שבועות

ארזו שני הפועלים והצבּעי את פטישיהם, את מברשותיהם, את דלייהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו. ערב קר ולח ירד על רחוב הכלנית. נכנס יגאל ברק לסלון ביתו, שם ישבו על הספה בנו ושכנתו עטופים בשמיכה החומה וצפו בסרט, ואמר:

"טוב קלרה, החור מתוקן פיקס. הקיר שלך כמו חדש."

וקלרה וליאורי, בלי אומר, הניפו שניהם לעברו יד אחת קטנה ועגלגלה ואחרת צפודה ומכוסה כתמי זיקנה, ושתיהן זוקפות אצבע בתנועה שפירושה: שקט! שיא המתח עכשיו!