פרויקט הסיפור הקצר

search

בוקר אחד אזלו המים בכל הברזים שבבית. המים אזלו בברז שבמטבח, המים אזלו בברז שמעל הכיור במקלחת ואזלו בפעמון של הדוּש. גם בברז הקטן שמתחת לדוש המים אזלו. 

אימי כבר קמה וגם ששת ילדיה החלו להתעורר בזה אחר זה. לחם שחור כבר החל להיחתך לפרוסות עבות ופרוסות צהובות של גבינה הונחו מעל מריחה של בּלוּ-בּנד במלח. בכל בוקר היה יוצא מהמטבח מגש קטן ועליו כוסות של תה חזק וריחני, אבל בבוקר הזה אזלו כל המים בברזים.

ששת ילדיה של אימי נמצאו בדיוק בחופשה מהלימודים, מי מכפר הנוער, מי מהפנימייה הירוקה שבכפר-סבא ומי מפנימיית האבן היוקרתית "למחוננים" שבירושלים.

אימי ניגשה להעיר את אבי, הבוקר ללא כוס הדוּרָלֶקְס עם הקפה המבושל והמקציף.

"ניתקו את המים," אימי אמרה.

אבי התיישב על המיטה במכנסי הפיז'מה ובחולצה הלא מכופתרת, כדרך שנהג בבקרים הרבים שבהם לא יצא לעבוד. הוא מתח את גוו ומלמל משהו בינו לבין עצמו.

"מישהו דפק בדלת לפני שניתקו?" הוא שאל.

"לא, אף-אחד."

"ידעת שהם הולכים לנתק?" אבי שאל אחרי השתהות קצרה.

"אמרתי להם שהילדים בחופש, הם אמרו שאולי יסדרו בתשלומים."

אבי נעל את נעלי הבית וקם מהמיטה. הוא נכנס למקלחת ופתח את ארון הכלים הגדול, פשפש בתוך אחד הדליים ושלף מתוכו פלאייר-פטנט.

"תביאו סירים ובואו איתי," הוא אמר לשני בניו הבוגרים.

אבא לקח שני דליים, ירד מהבית ושני בניו מלווים אותו וסירים בידיהם. 

כשהתקרבנו לברז כיבוי האש התאים אבי את הבורג שבפלאייר-פטנט, פתח את הברז בעדינות ונתן למים לשטוף לרגע. הדליים והסירים התמלאו, וכשחזרנו הביתה הוצב דלי אחד במקלחת, דלי אחר מחוץ לדלת השירותים והסירים הועמדו במטבח. 

מגש קטן ועליו שבע כוסות של תה וכוס אחת של קפה מבושל עשה את דרכו מהמטבח לשולחן.

"מתי נגמר החופש?" שאל אבי את בנו בכורו.

"בעוד שבוע," עניתי.

"בעוד שישה ימים," תיקן אלי שעדיין שיחק בפלאייר-פטנט.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנותקים. כשמנתקים את החשמל אז האמת שזה די נחמד. מדליקים בלילה נרות, הילה ועובדיה משחקים בלהפחיד ולהבהיל אחד את השני בכל דרך אפשרית, והאמת היא שזה קצת כמו טיול שנתי, או כיבוי-אורות מוקדם בפנימייה. אני אוהב את השקט שהניתוק מטיל בבית. 

כשמנתקים את הגז אז תמיד יש פתילייה ופרימוס בצד. כשמכינים ביצים ותפוחי-אדמה לשבּת על הפתילייה, אז אפשר לשים חול בתחתית של הסיר וככה הביצים יוצאות הכי אדומות והכי טעימות שיש. או שממלאים בפרימוס קצת נפט, מנפחים טוב-טוב-טוב ואפשר לבשל כמה שרוצים. תמיד אהבתי את הרעש של הפרימוס. הרעש הזה מזכיר לי את הסיפורים על הצריף במעברה, ועל עץ האקליפטוס שאבא שתל שם כשהיה קטן, ושפעם הוא לקח את כולם לבקר שם את העץ, שנהיה ענק בינתיים. לפעמים אבא מדליק גחלים בגָ'פוּף באמצע הסלון וצולה עליהם חצילים. אחר-כך הוא מוסיף הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל, ובשבילי הטעם הנפלא הזה הוא מה שהכי מזכיר ניתוק של גז.

גם להיות מנותקים ממים זה לא כל-כך נורא. עד סוף החופש היינו יורדים בכל יום עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר-פטנט וחוזרים הביתה בשיירה רטובה ועליזה. אבא אמר שלא נבזבז יותר מדי מים כשאנחנו פותחים את הברז-כיבוי כי הכינרת בצרות וכל המדינה צריכים לחסוך, אז היינו משפריצים קצת בזמן שהיינו מחליפים דלי בסיר וסיר בבקבוק, אבל באמת שהשתדלנו לא להכניס את הכינרת לצרות גדולות יותר.

החופש נגמר ולא חזרנו לפנימייה. במקום זה נסענו לעירייה לעשות שביתה. אימא הכינה סל עם אוכל ושתייה, רקפת הביאה איתה את הבובה שאבא קנה לה בשוק הפשפשים ואלי הביא את הכדורגל שהיה צמוד אליו בכל הזדמנות (בזמן האחרון הוא התאמן הרבה בלהקפיץ את הכדור עם העקבים אל מעל הראש). 

התמקמנו במבוא אולם הפקידים של מחלקת המים. אימא שמה לתמיר ולרקפת סנדוויצ'ים ביד ושאלה מי עוד רוצה. אחר-כך היא נכנסה עם אבא לדבר עם הפקידים.

"ילד, אתה מוכן לא לשחק כאן בכדור?" גער אחד הפקידים באלי.

אלי העלה את הכדור לאוויר בעזרת העקב והתחיל להקפיץ אותו על הראש. הכדור ברח והתגלגל בכיוונו של הפקיד, שהתכופף להרימו, אבל אלי מהיר כמו שד, נתן לו להרים רק אוויר.

אבא התחיל להתעצבן אצל אחד הפקידים והפקיד שלנו התלונן בקול, "אני לא מבין מה זה צריך להיות!"

אבי הסתובב בכיוונו של הפקיד שהתלונן, ואמר, "אם היה להם מים בבית הם לא היו פה עכשיו. זה מה שזה צריך להיות!"

הפקיד שלנו השתתק והפקיד הרחוק ניסה להסביר משהו לאבי. אבא התחיל לצעוק ועוד ועוד פקידים זרמו מכל עבר אל שולחן המריבה. לקחנו את הסל ונעמדנו כולנו מאחורי אבי, לצד אימי.

"תראה, מר רחמים," אמר אחד הפקידים, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם." 

"עוד כמה שנים הילד הזה הולך להיות טייס בצבא," הצביע אבי על בנו בכורו ועדר של פקידים נתן בי את מבטיו, "תסביר לו בשביל איזה מדינה הוא צריך ללכת להיהרג. נו, תסביר לו."

"מר רחמים, תבין–" ניסה הפקיד שוב.

אבא קטע את דבריו בצעקות, לא משאירים שישה ילדים בלי מים בחופש. אבא הנחית אגרוף על השולחן וכמה פקידים עפו לצדדים. כשנראה שהדברים יוצאים משליטה, והמצב נהיה אפילו קצת מפחיד, אבא הסתובב בכיווננו, כאילו בדרך-אגב, וברגע אחד הפנים שלו נראו רגועות, והוא שלח אלינו קריצה לסמן שהכול בסדר, ושלא צריך להיבהל. 

מנהל מחלקת המים הופיע משום מקום וביקש מאבא להתלוות אליו למשרד ולהסדיר את העניינים בצורה שקטה, לא ככה ליד הילדים.

עוד באותו היום חזרו המים לברזים, וכבר למחרת חזרנו כולנו ללימודים.

בסוף לא נהייתי טייס, אבל הספקתי לשרת כמה שנים כקצין בקבע לפני שהחלטתי לעזוב ולחפש לי דרך חדשה. עדיין אין לי ברזים משלי, אבל בדירות השכורות שבהן התגוררתי המים בברזים תמיד זרמו. אבי נפטר ממה שנפטר, והניתוק ההוא לא היה לנו הניתוק האחרון. פעם אחת, בזמן הרצאה ששמעתי באוניברסיטה, שרבטתי לעצמי באחת ממחברות ההגיגים שלי תובנה דוקרת – "סיבת  המוות: עוני".

בכל שנה, לפני העלייה לקבר, אני פותח את כל הברזים בדירה עד הסוף ומתיישב לי בתוך עצמי, נותן לברזים לזלוג ולזמזם לי שיר עצוב, וככה, למשך רבע שעה בשנה, לא אכפת לי מכלום, ושתישרף הכינרת ושתישרף המדינה, ואף-אחד לא מבקש ממני שאסגור, ואיש לא בא לנתק, והמים בברזים אינם אוזלים.


*הסיפור ראה אור בקובץ הסיפורים "פיגומים", הקיבוץ המאוחד, 2009.

32

זה היה הלילה הארוך ביותר בחורף. בקרקעית הים אספה דגה זקנה סביבה את שנים עשר אלף ילדיה ונכדיה וסיפרה להם סיפור:

היה היה דג שחור קטן שחי עם אמו בנחל שנבע למרגלותיו של הר וזרם בתחתית עמק. ביתם שכן מאחורי אבן שחורה, מכוסה טחב. בלילות היו שניהם ישנים מתחת לטחב. הדג הקטן רצה בכל מאודו לראות ולו פעם אחת את הירח בתוך ביתם.

מהבוקר ועד הערב שחו הדגיג ואמו זה בעקבות זה ולפעמים חברו לדגים אחרים ושחו אנה ואנה במהירות בשטח קטן. הדגיג היה בן יחיד, מכל עשרת אלפים הביצים שהטילה אמו, הדגיג היה היחיד ששרד.

מזה כמה ימים היה הדג הקטן שקוע במחשבות, ומיעט לדבר. הוא שחה בעצלות ובחוסר חשק מכאן לשם ולרוב פיגר בעקבות אמו. האם חשבה שבנה חולה מעט ויחלים במהרה, אלא שהבעיה של הדג השחור הייתה אחרת.

יום אחד בשעת בוקר מוקדמת, לפני זריחת השמש, העיר הדג הקטן את אמו ואמר: "אמא! אני רוצה לומר לך משהו."

אמו ענתה בישנוניות: "ילד שלי! מצאת לך זמן עכשיו! שמור את השיחה לאחר כך, לא עדיף שנצא לסיבוב?"

ענה הדג השחור: "לא אמא, אני לא יכול יותר לצאת לסיבוב, אני צריך לשחות מפה."

"אתה חייב?" שאלה האם.

ענה הדג הקטן: "כן אמא, אני חייב."

אמרה: "באמת, לאן אתה רוצה לשחות כל כך מוקדם בבוקר?"

הדג השחור הקטן ענה: "אני רוצה לשחות ולראות איפה נגמר הנחל. את יודעת, אמא, כבר חודשים אני חושב וחושב היכן נגמר הנחל, וזה לא יוצא לי מהראש. מאתמול ועד עכשיו לא עצמתי עין ורק חשבתי. בסופו של דבר החלטתי לשחות בעצמי ולמצוא את סוף הנחל. אני רוצה לדעת מה קורה במקומות אחרים."

אמו צחקה ואמרה: "גם כשאני הייתי דגיגה חשבתי מחשבות רבות כאלה. באמת, חמוד! לנחל אין התחלה ואין סוף, וזהו זה! הנחל תמיד זורם ולא מגיע לשום מקום."

אמר הדג השחור הקטן: "אבל אמא'לה, האין זה נכון שלכל דבר יש סוף? ללילה יש סוף, ליום יש סוף, לשבוע, לחודש, לשנה…"

אמו קטעה את דבריו ואמרה: "עזוב את המילים הגדולות האלה, בוא נצא לסיבוב. עכשיו זה זמן לטיול ולא למילים כאלה!"

הדג השחור הקטן אמר: "לא אמא, נמאס לי כבר מהסיבובים האלה, אני רוצה לצאת לדרך ולשחות לראות מה יש במקומות אחרים. אולי את חושבת שמישהו הכניס לדגיג שלך רעיונות לראש, אבל דעי לך שאני בעצמי חושב עליהם כבר הרבה זמן. כמובן שלמדתי הרבה גם מפה ומשם: למשל הבנתי שרוב הדגים, כשהם מזדקנים, הם מתלוננים על כך שבזבזו את חייהם לריק. הם כל הזמן נאנחים ומקללים ומתלוננים על הכול. אני רוצה לדעת באמת באמת – האם החיים הם רק שחייה בשטח קטן לפה ולשם עד שמזדקנים, או שיש דרך אחרת לחיות בעולם הזה?"

כאשר הדג הקטן סיים את דבריו, אמרה אמו: "ילד מתוק שלי, אתה נפלת על הראש? העולם!… העולם! איזה עוד עולם יש חוץ מזה? העולם הוא המקום שבו אנחנו נמצאים, החיים הם החיים האלה שיש לנו…"

באותו רגע התקרבה דגה גדולה לביתם ואמרה: "שכנה! על מה את מתווכחת עם הילד שלך? אתם לא חושבים לצאת לסיבוב היום?"

כששמעה את השכנה, יצאה אמו של הדג מהבית ואמרה: "לאילו זמנים הגענו! הילדים של היום רוצים ללמד את אמא שלהם!"

"למה את מתכוונת?" שאלה השכנה.

אמו של הדג ענתה: "תראי את הצוציק הזה, לאילו מקומות הוא רוצה לשחות! כל הזמן הוא אומר לי שהוא רוצה לשחות ולראות מה קורה בעולם! מה זה המילים הגדולות האלה?"

אמרה השכנה: "קטנצ'יק! אני רואה שנהיית מדען ופילוסוף ולא סיפרת לנו?!"

הדג הקטן ענה: "גברת שכנה, אני לא יודע למה את מתכוונת כשאת אומרת "מדען ופילוסוף". פשוט נמאס לי מהסיבובים האלה ואני לא רוצה להמשיך עם השעמום הזה והשמחה סתם ככה, ופתאום לפקוח את עיניי ולראות שכמוכם, הזדקנתי אבל למעשה נשארתי בדיוק אותו דג עיוור וחירש שהייתי."

אמרה השכנה: "שככה יהיה לי טוב!… איזה דיבורים!"

אמרה אמו: "מעולם לא חשבתי שבני יחידי יגדל להיות כזה, אני לא יודעת איזה טיפוס מפוקפק הכניס כאלה רעיונות לראש של הבן המתוק שלי!"

אמר הדג הקטן: "אף אחד לא הכניס לי רעיונות לראש. יש לי שכל ויש לי הבנה, יש לי עיניים ואני רואה."

אמרה השכנה לאמו של הדג הקטן: "אחותי, את זוכרת את החילזון המתפתל ההוא?"

ענתה אמו: "כן, את צודקת, הוא נטפל הרבה לבן שלי. שאלוהים יעניש אותו!"

אמר הדג הקטן: "אמא, די! הוא היה חבר שלי."

אמרה אמו: "מי שמע על חברות בין דג לחילזון?!"

ענה הדג הקטן: " לא שמעתי גם על איבה בין דגים לחלזונות, אבל אתם הטבעתם את המסכן."

אמרה השכנה: "הדברים האלה שייכים לעבר."

"אתן בעצמכן העליתן את העבר הזה." אמר הדג הקטן.

אמרה אמו: "בצדק הרגנו אותו, כבר שכחת איזה דברים הוא אמר בכל מקום בו ישב?"

ענה הדג הקטן: "אז תהרגו גם אותי, כי גם אני אומר הדברים כאלה."

מה נאמר ומה נספר! קולות הוויכוח משכו לשם גם את הדגים האחרים. הדברים שאמר הדג הקטן עצבנו את כולם. אחד הדגים הזקנים אמר: "אתה חושב שנרחם עליך?"

אחר אמר: "הקטנצ'יק הזה דורש פליק על האוזן!"

אמו של הדג השחור אמרה: "זוזו הצידה! אל תגעו בבן שלי!"

דג אחר אמר: "גברת! כשאת לא מחנכת את הילד שלך כמו שצריך, תצטרכי לצפות בעונש שלו!"

השכנה אמרה: "אני מתביישת להיות השכנה שלך."

אחר אמר: "בואו נשלח אותו בעקבות החילזון הזקן, לפני שיכניס את עצמו לצרות."

ברגע שבאו הדגים לתפוס את הדג השחור הקטן, הקיפו אותו חבריו וחילצו אותו מן המערכה. אמו של הדג השחור הכתה על ראשה וחזה, בכתה וקראה: "אוי לי! הילד שלי הולך לי לאיבוד, מה אעשה! אוי לי ואבוי לי!"

הדג הקטן אמר: "אמא! אל תבכי עליי, בכי על הדגים הזקנים האלה, זמנם עבר."

אחד מהדגים קרא מרחוק: "אל תעליב, צוציק!"

שני אמר: "אם תלך ואחר כך תתחרט – לא נרשה לך לחזור!"

שלישי אמר: "אלה רק גחמות נעורים, אל תלך!"

רביעי אמר: "מה רע לך פה?"

חמישי אמר: "לא קיים עולם אחר, העולם נמצא פה. חזור!"

שישי אמר: "אם יכנס לך שכל לראש ותסתובב, אז נאמין שאתה באמת דג נבון."

שביעי אמר: "הרי התרגלנו כבר לראות אותך…"

אמו אמרה: "רחם עלי, אל תלך, אל תלך!"

לדג הקטן לא היה עוד מה לומר להם. כמה מחבריו בני גילו ליוו אותו עד למפל וחזרו משם. כאשר נפרד מהם אמר הדג הקטן: "חברים, אני מקווה שנתראה שוב! אל תשכחו אותי."

ענו לו חבריו: "איך נשכח אותך, הרי אתה הערת אותנו משנתנו העמוקה, ולימדת אותנו דברים שקודם לכן אפילו לא חשבנו עליהם. אנו מקווים שניפגש שוב, חבר חכם ואמיץ!"

הדג הקטן שחה מתחת למפל, ונפל לתוך בריכה מלאת מים. בתחילה איבד את עשתונותיו. אבל אחר כך החל לשחות ולהקיף את הבריכה. עד אותו רגע לא ראה מעולם כל כך הרבה מים אגורים במקום אחד. אלפי ראשנים התנועעו בתוך המים. כאשר ראו את הדג השחור הקטן לעגו לו ואמרו: "איזו צורה משונה! איזה מין יצור אתה?"

הדג בחן אותם היטב ואמר: "בבקשה אל תעליבו. שמי דג שחור קטן. אמרו לי גם אתם את שמותיכם כדי שנעשה היכרות."

אחד הראשנים אמר: "אנחנו קוראים לעצמנו ראשנים."

שני אמר: "בעלי ייחוס ומוצא אצילי."

אחר אמר: "לא תמצא יפים מאיתנו בעולם."

אחר אמר: "אנחנו לא כמוך, חסרי צורה ומכוערים."

הדג אמר: "לא חשבתי שתהיו כל כך גאוותנים. בסדר, אני סולח לכם כי הדברים שאתם אומרים נובעים מבורות."

הראשנים אמרו בקול אחד: "אתה קורא לנו בורים?"

הדג אמר: "אלמלא הייתם בורים, הייתם יודעים כי בעולם יש הרבה יצורים אחרים, שבעיני עצמם הם יפים מאוד! לכם אין אפילו שמות משלכם."

הראשנים התרגזו מאוד, אבל מכיוון שראו שהדג הקטן צודק, תקפו מכיוון אחר: "אתה סתם מקשקש! אנחנו מקיפים את העולם מבוקר ועד לילה, ומעולם לא ראינו כאן מישהו פרט לנו ולאמא ואבא שלנו, כלומר חוץ מתולעים קטנטנות, אבל הן לא נחשבות!"

הדג אמר: "איך אתם אומרים שאתם מקיפים את העולם אם אינכם יכולים לצאת מהבריכה?"

הראשנים ענו: "האם יש בכלל עולם מחוץ לבריכה האהובה שלנו?"

הדג ענה: "אתם חייבים לפחות לחשוב מאין ולאין זורמים המים האלה, ואיזה דברים יש מחוץ למים."

אמרו הראשנים: "יש מקום מחוץ למים? אנחנו הרי לא ראינו אף פעם מה יש מחוץ למים! חה חה… חה חה… נפלת על הראש חביבי!"

הדג השחור הקטן פרץ גם הוא בצחוק וחשב שעדיף לו לעזוב את הראשנים לנפשם וללכת. אחר כך חשב שיהיה עדיף להחליף כמה מלים עם אמם ושאל: "איפה אמא שלכם עכשיו?"

לפתע הקפיץ אותו ממקומו קרקור עמוק של צפרדע.

הצפרדע ישבה על סלע לצד הבריכה, היא קפצה אל תוך הבריכה והתייצבה לפני הדג ושאלה: "אני כאן, מה אתה רוצה?"

הדג אמר: "השלום והברכה גברתי המכובדת!"

אמרה הצפרדע: "זה לא הזמן להשוויץ, יצור חסר ייחוס ושם שכמוך! תפסת לך כמה ילדים ואתה מדבר איתם גבוהה גבוהה. אני חיה כבר מספיק זמן כדי לדעת שהעולם הוא הבריכה הזאת. עדיף שתלך לענייניך ולא תתעה את הילדים שלי."

הדג הקטן אמר: "גם אם תחיי כמה מאות ימי חיים כאלה, עדיין תישארי צפרדע בורה שעבר זמנה וזהו."

הצפרדע התרגזה וקפצה לכיוון הדג השחור הקטן. הדג זינק מהר ושחה מהיר כברק כשהוא מערבל בוץ ותולעים מתחתית הבריכה.

העמק התפתל והתעקל. הנחל הלך והתרחב, אך לו הייתם מביטים מפסגת ההר אל תחתית העמק, הנחל היה נראה לכם כחוט לבן. במקום אחד, סלע גדול התנתק מההר ונפל אל תחתית העמק וחצה את המים לשניים. לטאה גדולה ככף יד שיטחה את בטנה על הסלע ונהנתה מחום השמש. היא הביטה בסרטן עגול וגדול שישב על החול בתוך המים, במקום בו המים היו רדודים, ואכל צפרדע שצד לעצמו. הדג הקטן ראה אותו לפתע ונבהל. הוא בירך אותו לשלום מרחוק. הסרטן הציץ בו מזווית עינו ואמר: "איזה דג אדיב! בוא והתקרב קטנטן, בוא!"

הדג הקטן אמר: "אני שוחה להקיף את העולם, אני לא רוצה להפוך  לטרף של כבודו!"

אמר הסרטן: "מדוע אתה כל כך חשדן ופחדן, דג קטן?"

ענה הדג: "אני לא חשדן ולא פחדן. אני אומר מה שרואות עיני ומה שאומר שכלי."

אמר הסרטן: "טוב, אז אנא בטובך הסבר לי מה ראו עיניך ומה אמר שכלך שגרם לך לחשוב כי ברצוני לצוד אותך?"

אמר הדג: "אל תנסה לעבוד עלי!"

אמר הסרטן: "כוונתך לצפרדע? כמה שאתה תמים, ילדי החביב! אני מתעב צפרדעים ולכן צד אותן. דע לך, הן חושבות שהן היצורים היחידים בעולם ושהן מאושרות. אני רוצה לגרום להן להבין בידיו של מי נמצא העולם באמת, אז אין לך מה לפחד, חמוד, בוא הנה."

הסרטן אמר את הדברים הללו והתקרב בקרטוע לכיוון הדג הקטן. הוא הלך בצורה כל כך מצחיקה שהדג פרץ בצחוק בלי שליטה ואמר: "מסכן אחד, אתה, שעוד לא למדת ללכת כמו שצריך, מאיפה אתה יודע בידי מי נמצא העולם?"

הדג השחור התרחק מהסרטן. צל נפל על המים ולפתע מכה חזקה הפילה את הסרטן על החול. הלטאה צחקה כל כך למראה פניו של הסרטן עד שהחליקה וכמעט נפלה אל תוך המים. הסרטן לא הצליח לקום שוב. הדג הקטן ראה נער רועה עומד לצד המים ומביט עליו ועל הסרטן. עדר של כבשים ועזים התקרב אל המים והן דחפו את חרטומן אל המים. קולות געייה ופעייה מילאו את העמק.

הדג השחור הקטן חיכה בסבלנות עד שהכבשים והעזים סיימו לשתות והלכו. ואז קרא ללטאה: "לטאה יקרה, אני דג שחור קטן שהולך למצוא את סוף הנחל. אני חושב שאת חיה נבונה ופקחית. אני רוצה לשאול אותך משהו."

אמרה הלטאה: "שאל אותי כל מה שתרצה."

אמר הדג: "בדרכי הזהירו אותי רבות מהשקנאי, מדג החרב, ומהאנפה. אם את יודעת משהו על היצורים האלה – ספרי לי."

ענתה הלטאה: "דג החרב והאנפה לא מצויים באזורנו, במיוחד דג החרב שחי בים, אך לגבי השקנאי, יתכן ואחד מהם מצוי במורד הנחל. אל תיפול בפח שהוא טומן ואל תשחה אל השק שלו."

"איזה שק?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "לשקנאי יש שק מתחת לגרונו, המכיל מים רבים. הוא שוחה במים ולפעמים דגים נכנסים לתוך השק שלו בלי לדעת זאת, ובבת אחת נבלעים בבטנו. כמובן, אם השקנאי לא רעב באותו הרגע, הוא מאחסן את הדגים בשק שלו ואוכל אותם אחר כך."

"אז אם דג נכנס לתוך השק, שוב אין לו דרך לצאת החוצה?" שאל הדג.

הלטאה ענתה: "אין כל דרך לצאת, אלא אם תחתוך את השק. אתן לך פגיון, כדי שאם תילכד על ידי השקנאי, תוכל לעשות זאת."

הלטאה זחלה לתוך סדק בסלע, ושבה עם פגיון קטן מאוד. הדג הקטן לקח את הפגיון ואמר: "לטאה יקרה! את מאוד נחמדה, אני לא יודע איך להודות לך."

אמרה הלטאה: "אין צורך להודות לי, יקירי! יש לי הרבה פגיונות כאלה. כאשר אינני עסוקה אני יושבת ומכינה פגיונות מגבעולי צמחים ונותנת אותם לדגים חכמים כמוך."

"האם עברו כאן דגים אחרים לפניי?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "רבים עברו! הם יצרו לעצמם להקה עכשיו, ועושים לדייג חיים קשים."

הדג השחור אמר: "סלחי לי שאני מדבר כל כך הרבה. אם זו לא חוצפה בעיניך, הסבירי לי בבקשה איך הם עושים לדייג חיים קשים?"

"כלל וכלל לא!"  אמרה הלטאה "כאשר הם מתקבצים יחד, והדייג משליך את רשתו, הם נכנסים כולם יחד אל הרשת ומושכים אותה עמם עד למצולות הים."

הלטאה הניחה את אזנה על הסדק בסלע והאזינה. ואז אמרה: "ברשותך, עלי ללכת, אבל ילדיי התעוררו."

הלטאה נכנסה אל הסדק בסלע והדג הקטן, בלית ברירה, המשיך בדרכו, אך שאלה רדפה שאלה בראשו ולא הניחה לו: "האם הבנתי נכון והנחל נשפך אל הים? מה יקרה אם השקנאי יתפוס אותי? האם נכון הדבר שדג החרב נהנה להרוג ולאכול את בני מינו? מדוע האנפה שונאת אותנו?"

הדג הקטן שחה וחשב. בכל כברת דרך ראה ולמד משהו חדש. עכשיו כבר שמח לקפץ ולהתהפך במפלים, ליפול למטה ולהמשיך לשחות. הוא הרגיש את חום השמש על גבו והתחזק. במקום אחד, איילה ירדה אל המים לשתות בחפזה. הדג הקטן בירך אותה לשלום ואמר: "איילה יפה, מדוע את נחפזת?"

ענתה האיילה: "הצייד רודף אחרי, וכבר פגע בי בכדורו. הנה הוא!"

הדג הקטן לא ראה את מקום פגיעת הכדור, אבל מצליעתה של האיילה בזמן ריצתה הבין שדיברה אמת. במקום אחד צבים התנמנמו בחום השמש ובמקום אחר צחקוק חוגלות הדהד בעמק. בושם עשבי ההר התגבה כגל באוויר והתערבב במים.

אחרי הצהרים הגיע למקום שבו העמק התרחב והמים עברו דרך חורשה. המים התרבו כל כך והדג השחור נהנה מאוד. אחר כך פגש דגים רבים. מאז שנפרד מאמו, לא פגש עדיין דגים. כמה דגים זעירים הקיפו אותו ואמרו "נראה שאתה זר פה, נכון?"

הדג השחור ענה: "כן, אני זר. אני מגיע מרחוק."

הדגים הזעירים שאלו: "לאן אתה רוצה להגיע?"

הדג השחור ענה: "אני הולך למצוא את סוף הנחל."

"איזה נחל?" שאלו הדגים הזעירים.

"הנחל הזה שבו אנו שוחים" ענה הדג השחור.

"אנחנו קוראים לו נהר" אמרו הדגים הזעירים.

הדג השחור לא אמר דבר. אחד הדגים הזעירים אמר:

"האם אינך יודע ששקנאי אורב בהמשך הדרך?"

"כן, אני יודע." ענה הדג השחור.

"והאם אתה יודע שלשקנאי יש שק רחב וגדול?" שאל דג אחר.

"כן, אני יודע גם את זה" ענה הדג השחור.

"ולמרות זאת אתה רוצה ללכת?" שאל הדג הזעיר.

"כן" אמר הדג השחור "יהיה מה שיהיה, אני חייב ללכת."

במהרה נפוצה השמועה בין הדגים כי הגיע דג שחור קטן ממרחקים, וכי הוא שוחה לחפש את סוף הנהר, ואינו מפחד כלל מהשקנאי! כמה מהדגים הזעירים התפתו להצטרף לדג השחור, אך בשל החשש מהגדולים, קולם לא נשמע. כמה גם אמרו: "אלמלא היה שם שקנאי, היינו באים איתך, אבל אנחנו מפחדים מהשק שלו."

לצד הנהר שכן כפר. הנשים והנערות הכפריות היו מכבסות ושוטפות כלים במימי הנהר. הדג הקטן האזין להמולתן זמן מה, וזמן מה הביט בילדים המתרחצים והמשיך בדרכו. הוא שחה ושחה ושחה, והמשיך עוד לשחות עד שהערב ירד והוא נעצר והלך לישון מתחת לסלע. באמצע הלילה התעורר וראה את הירח זורח על המים ומאיר הכול בזוהרו.

הדג השחור הקטן אהב מאוד את הירח. בלילות בהם הירח זרח על המים רצה הדג לזנק מתחת לטחב ולהחליף עמו כמה מלים. אך בכל פעם הייתה אמו מתעוררת, ומושכת אותו בחזרה אל מתחת לטחב והם היו חוזרים לישון.

הדג הקטן שחה למול הירח ואמר: "שלום, ירח יפה שלי!"

"שלום דג קטן! מה מביא אותך לפה?" שאל הירח.

"אני מקיף את העולם." אמר הדג.

"העולם גדול מאוד" אמר הירח "אתה לא יכול להקיף את כולו."

"בסדר, אז אגיע לאן שאוכל" אמר הדג.

"הייתי רוצה להישאר איתך עד הבוקר" אמר הירח "אבל ענן שחור גדול מגיע, והוא יכסה אותי ואת האור שלי."

הדג אמר: "ירח יפהפה! אני מאוד אוהב את האור שלך. הייתי רוצה שתזרח עליי תמיד."

"דג יקר" אמר הירח "האמת היא שלי עצמי אין אור. השמש מעניקה לי אור ואני מקרין אותו על האדמה. האם שמעת שבני האדם רוצים לטוס עוד כמה שנים עד אליי ולנחות עליי?"

"זה בלתי אפשרי" אמר הדג.

"זה קשה" אמר הירח "אבל כל דבר שבני האדם רוצים לעשות…" הירח לא הספיק לסיים את דבריו. ענן שחור הגיע וכיסה את פניו, והלילה החשיך שוב, מותיר את הדג השחור לבדו. במשך כמה דקות הביט בחושך מתפלא ונדהם, ולאחר מכן התגנב אל מתחת לסלע ונרדם.

הוא התעורר מוקדם בבוקר. מעל ראשו ראה כמה דגים זעירים שפטפטו ביניהם. כאשר ראו שהדג השחור התעורר קראו כדג אחד: "בוקר טוב!"

הדג השחור הכיר אותם מיד והשיב: "בוקר טוב! אתם מצטרפים אלי בסוף?"

אחד הדגים הזעירים השיב: "כן, אבל אנחנו עדיין חוששים."

דג אחר אמר: "המחשבה על השקנאי לא מניחה לנו."

הדג השחור אמר: "אתם חושבים יותר מדי. לא צריך לחשוב כל כך הרבה. כשנצא לדרך, פחדינו ייעלמו כליל."

אך ברגע שיצאו לדרך ראו שהמים סביבם גאו ומעליהם נסגר מכסה, והכול החשיך ולא הייתה דרך מילוט. הדג השחור הבין מיד כי הם נלכדו בשק של השקנאי.

הדג השחור הקטן אמר: "חברים! נלכדנו בתוך השק של השקנאי. אבל לא הכול אבוד, יש מוצא."

הדגים הזעירים התחילו לבכות ולהתייפח. אחד מהם אמר: "עכשיו לעולם לא נימלט! זו אשמתך שהכנסת לנו רעיונות לראש והולכת אותנו לאבדון!"

אחד אחר אמר: "עכשיו הוא יבלע אותנו וזה הסוף שלנו!"

לפתע התגלגל במים קול צחוק מפחיד. זה היה השקנאי שצחק, צחק, ואמר: "איזה דגים זעירים תפסתי, חה חה חה!… אני באמת מרחם עליכם! אני בכלל לא רוצה לבלוע אתכם! חה חה חה!"

הדגים הזעירים החלו להתחנן ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! כבר מזמן שמענו את שבחיך, ואם האדון יואיל בטובו לפתוח את מקורו המבורך רק מעט כדי שנצא, נתפלל תמיד לשלומו הטוב של כבודו!"

השקנאי אמר: "אני לא מעוניין לאכול אתכם ברגע זה. יש לי אספקה של דגים, הביטו שם למטה…"

כמה דגים גדולים וקטנים היו מוטלים בתחתית השק. הדגים הזעירים אמרו: "כבודו השקנאי! לא עשינו דבר, אנחנו חפים מפשע. זה הדג השחור הקטן הזה שהוליך אותנו שולל…"

הדג הקטן אמר: "פחדנים! האם אתם חושבים שהעוף הערמומי הזה הוא מקור של סלחנות שאתם מתחננים ככה?"

אמרו הדגים הזעירים: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. מיד תראה איך האדון שקנאי המכובד יסלח לנו ויבלע אותך!"

השקנאי אמר: "אכן, אני מוחל לכם, בתנאי אחד."

"אנא, העמד בפנינו את התנאי הזה, שקנאי יקר," אמרו הדגים הזעירים.

אמר השקנאי: "חנקו את הדג החטטן הזה כדי שאשחרר אתכם!"

הדג השחור הקטן זז הצדה ואמר לדגים הזעירים: "אל תצייתו! העוף הערמומי הזה רוצה לסכסך בינינו. יש לי תכנית…"  

אבל הדגים הזעירים חשבו רק על שחרורם, ולא יכלו לחשוב על כל דבר אחר, והם התקרבו אל עבר הדג השחור הקטן. הדג הקטן ישב באחורי השק ואמר באיטיות: "פחדנים! בכל מקרה נלכדתם ואין לכם מוצא, וגם לא תגברו עליי."

הדגים הזעירים אמרו: "אנחנו חייבים לחנוק אותך. אנחנו רוצים חופש."

הדג השחור אמר: "ברח לכם השכל! גם אם תחנקו אותי לא תמצאו דרך לברוח. אל תתפתו לתחבולות שלו!"

הדגים הזעירים אמרו: "אתה אומר את זה רק כדי להציל את עורך, כי אחרת… אתה לא חושב עלינו בכלל!"

הדג השחור אמר: "אז הקשיבו ואראה לכם דרך. אני אשחה אל בין הדגים המתים האלה, ואעמיד פני מת, ואז תראו אם השקנאי ישחרר אתכם או לא. אם לא תקבלו את דברי, אהרוג את כולכם בפגיון הזה, או שאחתוך את השק ואצא ואתם…"

אחד הדגים התפרץ באמצע דבריו וצעק: "שתוק. איני יכול לשאת את הדיבורים האלה… אוי…. אוי…אוי."

הדג השחור ראה את דמעותיו ושאל: "למה הבאתם אתכם את הבכיין המפונק הזה?"

אז הוציא את הפגיון ואחז בו לעיני הדגים הזעירים. בלית ברירה הם קיבלו את הצעתו של הדג הקטן. הם העמידו פנים שהם נאבקים, הדג השחור העמיד פני מת, והם שחו למעלה ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! חנקנו את הדג השחור החטטן…"

השקנאי צחק ואמר: "עבודה טובה. ועכשיו בתמורה לעבודה הזו אבלע את כולכם חיים כדי שתוכלו להסתובב אצלי טוב טוב בבטן!"

לפני שהייתה לדגים הזעירים הזדמנות, הם ירדו במהירות הברק בלועו של השקנאי, ואבדו כולם.

אך באותו הזמן שלף הדג השחור את הפגיון ובהינף אחד חתך את השק ונמלט. השקנאי צרח בכאבים והכה בראשו במים אך לא הצליח לתפוס את הדג הקטן.

הדג הקטן שחה ושחה, ושחה עוד, עד הצהריים. ההר והעמק הגיעו לקצם והנהר זרם עתה בחבל ארץ מישורי. מימין ומשמאל הצטרפו אליו עוד נהרות קטנים ומימיו התרבו פי כמה. הדג השחור התענג על ריבוי המים. לפתע נעצר וראה כי למים אין קרקעית. הוא שחה לפה ולשם ולא הגיע לשום מקום. היו כל כך הרבה מים שהדג הקטן איבד בהם את עצמו. הוא שחה לכל כיוון שרצה ועדיין לא הגיע לשום מקום.

לפתע ראה חיה ארוכה וגדולה מתקדמת לעברו במהירות הברק. מול פיה הייתה לה חרב פיפיות. הדג הקטן חשב, "דג החרב! תכף ומיד הוא יחתוך אותי לחתיכות!" הוא זז מהר הצידה ושחה אל פני המים. לאחר זמן מה צלל שוב מתחת לפני המים כדי לראות את קרקעית הים. באמצע הדרך פגש בלהקת דגים – אלפי ואלפי דגים!  הוא שאל אחד מהם: "חבר! אני זר והגעתי מרחוק. מהו המקום הזה?"

הדג קרא לחבריו ואמר: "תראו! עוד אחד…" אחר כך אמר לדג השחור: "ברוך הבא לים, חבר!"

דג אחר אמר: "כל הנהרות והנחלים נשפכים לכאן, כמובן שחלקם שוקעים בביצה."

אחד אחר אמר: "אתה יכול להצטרף לחבורה שלנו מתי שתרצה."

הדג השחור הקטן שמח שהגיע לים, ואמר: "עדיף שתחילה אעשה סיבוב ואחר כך אצטרף לחבורה שלכם. בפעם הבאה שתמשכו את הרשת של הדייג גם אני רוצה להשתתף."  

אחד הדגים אמר: "משאלתך תתגשם בקרוב. עכשיו לך ותעשה סיבוב, אבל אם אתה עולה אל פני המים היזהר מהאנפה שבימים האחרונים לא מפחדת מאיש. בכל יום שבו היא לא צדה ארבעה או חמישה דגים, היא לא מניחה לנו." הדג השחור נפרד מלהקת דגי הים ושחה לבדו. לאחר זמן, הגיע אל פני הים. השמש החמה זרחה. הדג השחור הקטן חש את חום השמש על עורו ונהנה. רגוע וטוב לב שחה על פני הים ואמר לעצמו: "יתכן מאוד שהמוות מחפש אותי עכשיו, אבל כל עוד אני חי, איני יכול לבקש את המוות. כמובן שאם אאלץ להתמודד עם המוות יום אחד – וזה יקרה – זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ההשפעה שתהיה לחיי או למותי על חייהם של אחרים…"

הדג השחור הקטן לא הספיק לשקוע במחשבות והרהורים אלה. האנפה באה, תפסה אותו ונשאה אותו משם. הדג הקטן התפתל במקורה הארוך של האנפה, אך לא הצליח להשתחרר. האנפה אחזה בו כה חזק סביב מתניו עד כי נשמתו כמעט פרחה. בסופו של דבר, כמה זמן יכול דג קטן לשרוד מחוץ למים? הדג חשב שהלוואי והאנפה תבלע אותו מיד, כדי שמעט הנוזלים והלחות שבתוך גופה ידחו את מותו בכמה דקות. מתוך מחשבה זו אמר לאנפה: "מדוע אינך בולעת אותי בחיים? אני אחד מהדגים הללו שלאחר מותם גופם מתמלא בארס."

האנפה לא אמרה דבר, היא חשבה: "הוי, ערמומי שכמוך! איזה מין תעלול אתה מתכנן? אתה רוצה שאתחיל לדבר כדי שתוכל להימלט?" היבשה נראתה מרחוק והתקרבה עוד ועוד. הדג השחור חשב: "אם נגיע ליבשה, העסק אבוד." ואז אמר: "אני יודע שאת רוצה להביא אותי לילדייך, אבל עד שנגיע ליבשה אני כבר אמות וגופי יהפוך לשק מלא בארס. מדוע אינך מרחמת על ילדייך?"

חשבה האנפה: "זהירות היא מעלה חיובית! אוכל אותך בעצמי ואצוד דג אחר עבור ילדיי… אבל אולי זו תחבולה? לא, לא תצליח לעשות דבר!" בעוד האנפה חושבת זאת, היא ראתה את גופו של הדג השחור מתרפה וחדל לנוע. חשבה לעצמה: "כלומר הוא מת? עכשיו גם אני בעצמי לא יכולה לאכול אותו. סתם בזבזתי דג כל כך רך ונחמד!"

אז היא קראה לדג השחור ואמרה: "הי, קטנצ'יק! אתה עוד בחיים? אפשר לאכול אותך?"

אלא שבטרם הספיקה לסיים את דבריה, ברגע שבו פתחה את מקורה, קפץ הדג השחור ונפל למטה. האנפה ראתה שהערים עליה, וצללה בעקבות הדג השחור הקטן. הדג צנח מהיר כברק באוויר. הוא איבד את עשתונותיו מרוב תשוקה למי הים, ופער את פיו היבש לעבר הרוח הרטובה שעלתה מהים. אך עד שהגיע למים והתחיל לנשום שוב, הגיעה האנפה במהירות הבזק ובפעם זו צדה את הדג ובלעה אותו במהירות כזו, שבמשך זמן מה לא הבין איזו צרה נחתה על ראשו, ורק חש שלח וחשוך סביבו ואין כל דרך מילוט. קול בכי נשמע בקרבתו. כאשר התרגלו עיניו לעלטה, ראה דגיגון קטן נחבא בפינה, בוכה וקורא לאמא. הדג השחור התקרב אליו ואמר: "קטנצ'יק! אתה צריך לחשוב על דרך להיחלץ. מה יעזור לך לבכות ולקרוא לאמא?"

הדגיגון אמר: "אתה… מי אתה? האם אינך רואה?… שאני… אני… אבוד?… אוי… אוי…אוי… אמאלה… שוב לא אוכל לבוא איתך למשוך למצולות הים את רשתו של הדייג… אוי…. אוי….!"

הדג הקטן אמר: "תפסיק לבכות, חבר, אתה כתם על כבודו של כל גזע הדגים!"

כאשר הדגיגון השתלט על בכיו, אמר הדג הקטן: "אני רוצה להרוג את האנפה ולהביא שלווה לדגים, אבל לפני כן אני חייב לשלוח אותך החוצה כדי שלא תעשה לי בעיות."

הדגיגון אמר: "הרי גם אתה עומד למות, איך אתה רוצה להרוג את האנפה?"

הדג הקטן הוציא את פגיונו, הראה לו ואמר: "עם זה אחתוך את בטנה. עכשיו הקשב לי. אני אתחיל להתפתל ולשחות מפה לשם כדי לדגדג את האנפה, וכאשר היא תפער את פיה ותתחיל לצחוק, אתה תקפוץ החוצה."

"ומה איתך?" שאל הדגיגון.

הדג הקטן השיב: "אל תחשוב עליי. עד שלא אהרוג את המנוולת הזאת, לא אצא."

הדג השחור אמר זאת והחל להתפתל ולשחות מפה לשם ולדגדג את בטנה של האנפה. הדגיגון עמד במצב הכן ביציאה מקיבתה של האנפה. כאשר האנפה פערה בצחוק את פיה, קפץ הדגיגון ממקורה, יצא וזמן קצר לאחר מכן נחת במים, הוא חיכה וחיכה, אך לא היה סימן לדג השחור. לפתע ראה את האנפה מתפתלת ומתקפלת וצורחת, מכה בכנפיה וברגליה וצונחת ברעש אל תוך המים, אחר כך המשיכה לפרפר עד שפסקה מלנוע, אך עדיין לא היה כל סימן לדג השחור הקטן, ועד עצם היום הזה לא נודע גורלו…

הדגה הזקנה סיימה את סיפורה ואמרה לשנים עשר אלף ילדיה ונכדיה: "עכשיו זמן לישון, ילדים, לכו לישון."

"אבל סבתא!" אמרו הילדים והנכדים "לא תספרי לנו מה קרה לדגיגון ההוא?"

הדגה הזקנה השיבה: "גם זה יחכה למחר בערב. עכשיו זמן לישון. לילה טוב!"

אחד עשר אלף תשע מאות תשעים ותשעה דגים קטנים אמרו "לילה טוב", שכבו ונרדמו. גם סבתא הלכה לישון, אבל דגה אדומה קטנה אחת, לא הצליחה להירדם בשום פנים ואופן. וכל הלילה עד הבוקר חשבה על הים…

8

"שמעת על ההיא?" שאל אותי דובון הגומי האנושי מ'עולם הממתקים'. "לא שמעת? לפנות בוקר הביאו למיון אחת, הסניטרים קוראים לה היפהפיה בתרדמת."

"אני מבין שביטלו את המושג חסיון רפואי," אמרתי.

הפעלתי את מקציף החלב מחריש האוזניים. הדובון שיחק בשקיק סוכר חום ונשך את שפתיו בחיוך ממתיק סוד. מאחוריו חלפו אבא עם ילד עליז בכיסא גלגלים ואישה חיוורת עם גבס. איש נקיון מובס עמד ליד פח ובהה באוויר. מוט ההקצפה שקע בחלב והשאון הפך לגרגור עמום.    

"חשבו שמשהו בוער לה בין הרגליים. הסתבר שהיא צובעת את המשולש. אדום. לא ג'ינג'י – אדום אש! היא עצמה קטנטונת ברונטית עם עור שחום – הי, הי, החלב נשפך! מה קרה, נדלקת?"

הקריאה "זהירות, קפה חם!" במסדרונות בית החולים משתווה לסירנת אמבולנס. פילסתי את דרכי למיון, לבוש במדי הבריסטה וחמוש במנשא קרטון. זהירות, צעקתי על פיזיותרפיסט מותש, קפה חם!  

תחת שמיכה תכולה, דהויה מכביסות, היא שכבה כמו בובה מקולקלת, זרועותיה במקביל לגופה, פניה כחולות, מאובנות ומרושתות נימים, צינור היה תחוב בין שפתיה התפוחות. על צווארה השחום ניכר תלם אדמדם. המזגן פלט קור של חדר מתים. מכשירים אתגרו את השפיות בצפצופים בלתי אחידים. בזכות מאושפז שהתפרע מעבר לוילון הרווחתי זמן לבד איתה. איזה ניסוח מדויק: לבד. איתה. זאת אֵלַה. אלה שלי.   

נפגשנו לראשונה אחרי שהעיפו אותי מהבית. כל מי ששומע את הסיפור מסכים איתי שאבא שלי הגיב באופן מופרע לגמרי. שכבתי לי בחדר, מתענג על ענייני, פתאום: ביקשתי לא לגעת במיץ התפוחים, נכון? – אני עירום, אבא, צא מפה! – גם שתית הכל וגם החזרת את הבקבוק הריק למקרר!

הוא הפנה מבט למסך המחשב שלצדי: אישה שיחקה שם עם משהו נחשי בהנאה שהיתה מנוגדת לחלוטין לאווירת סוף העולם שמילאה את החדר. אבא כבר דפק לי פעם אגרוף בצלע, בצחוק (למה אין לך חברה, אתה הומו או מה?) אבל באותו רגע הוא לא צחק.

זה מה שאתה עושה עם החיים שלך? הוא צרח, לא עבדת יום אחד, אין לך מושג מה זה כסף! אני נותן לך גן-עדן ואתה יורק לי בפרצוף.

אתה מגזים, אמרתי, זה פאקינג מיץ תפוחים. האישה עם הנחש השתנקה. אבא עיווה פניו בגועל: תתלבש ותעוף מפה, אני לא צוחק, תעוף מהבית שלי.

בהתחלה היה נחמד ברחוב, תחושה של חופש, רחוק מאבא, אבל אז פרץ מבול ואיזה חכמולוג שכנע אותי לעבור לבית מחסה לנוער בסיכון. כולם שם התנהגו כמו חיות, אבל בסך הכל היה נוח. ארבעים יום הייתי שם, עד שיונה אחד, מופרע אמיתי, החליט שהוא יכול לעוף וקפץ מהחלון. הוא נפל על עץ זית ושבר את המפרקת.  

ניקיתי משרדים במגדל שדיברו בו בבליל של שפות, אבל זה עשה לי כאב ראש. שטפתי פירמידות של צלחות במסעדת פועלים מצרית. אבל הלכתי מכות עם הבוס ופוטרתי. הקיץ הגיע. חמסין מִדבּרי בנוסח פריפריה. חייתי ברחובות חסר מעש וחסר כיוון.יום אחד קלטתי נצנוץ על המדרכה – עגיל זהב. רצתי לחנות המשכונות, רק כדי לגלות שהוא מזויף. על ספסל של תחנת אוטובוס מצאתי ספר תנ"ך מאובן מרוב חום. פתחתי בעמוד אקראי – עשרת הדיברות. נכנסתי למצב רוח פילוסופי, הרמתי את הראש מהספר, אבל במקום לראות שמיים, ראיתי אותה.

"האוטובוס לתל-אביב כבר עבר?" שאלה, נוטפת זיעה.

"עוד לא, גם אני מחכה." אמרתי בקול חדש.

כסף לאוטובוס היה לי. עליתי. התיישבתי לצידה. במהלך הנסיעה שלחתי מבטים-מרגלים כדי לתור את גופה: החזק הוא אם רפה, השמנה היא אם רזה. היא נראתה לי כמו מישהי שאני ראוי למלצר, לא מעבר לזה. הייתי אז באמת יצור נבער. אבל חדור מטרה. כבשתי אותה בשפתי המפורקת, התנחלתי בלבה כמו הבטחה, לבסוף התוודיתי: אני לא מכיר אף אחד בתל-אביב. אתה מכיר אותי, היא אמרה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, אמרתי. אֵלה, ענתה, ולך? משה, עניתי. שם יפה, היא אמרה.

היא גרה בדירת שני חדרים עם קירות מתקלפים. את גרה פה לבד? שאלתי ובמקום להשיב היא לחשה: עצום עיניים. היא נישקה את עפעפיי, ארוכות, כמו מושחת אותי למלך.

מצאתי ברחוב חנוכיה, צעקתי, לחנוכת הבית המשותף שלנו! זאת מנורה, תיקנה אותי, אבל זה חמוד מצדך. עשינו מנגל במרפסת הזעירה והעשן עלה לשמיים.

בהדרגה למדתי להכיר את מצבי רוחה המתחלפים בנקישת אצבע מאסון לששון.היא הזיעה. תמיד. לפעמים נדמה שאדים עולים מגופה השחום. והיא היתה מלוחה מאוד במקום הנמוך ביותר שלה. לשונה לעומת זאת, היתה קרה כשלג.

בשבוע הראשון התמסרה לי כולה ואחר כך פתאום אסרה עלי להתקרב אליה. מה קרה, שאלתי, את במחזור, את שומרת שבת? לא זה ולא זה, ענתה, לא מוצא חן בעיני שאתה מרגיש שאני כבר שלך. אני לא מרגיש, חייכתי, אני יודע.

מסתבר שאת הסטירה הראשונה שמקבלים מאישה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. אחר היה נבהל, נעלב, אולי אפילו מחזיר לה. אני הבנתי לעומק מאיפה זה בא. חטפתי מכות אמיתיות בחיי וידעתי להבדיל. עיניה סיפרו סיפור אחר מכף ידה הסוטרת. עוד אחת, ביקשתי, וצלצול פעמונים נשמע באוזני. תיכנסי בי, אמרתי לה, תפרקי לי ת'צורה, אני יכול לעמוד בזה. היא שרטה אותי עד זוב דם. לחשה: אתה תרחץ לי את הרגליים ותשתה את המים. והסכמתי. המצאנו גרסה למבוגרים בלבד למשחק ים-יבשה. פסיכולוגים בשקל יגידו – זו לא היא הסדיסטית, זה אתה המזוכיסט, אבא שלך התעלל בך, אז התרגלת.

"אני בהריון, משה, בשבוע ה-8 או ה-9…" היא אמרה.

לבי החסיר 8 או 9 פעימות.

"אם התינוק יהיה דומה לאבא שלי," הודעתי, "אין סיכוי שאצליח לאהוב אותו."

"הוא לא יהיה דומה."

"איך את יודעת?"

"כי הוא לא יוולד."

בתור לרופאת הנשים אלה ליטפה את בטנה בלי משים. חטטנית עם שיער בצבע משתנה אמרה: "שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."

"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה.

"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.

"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.

"עברנו את זה." ניסיתי לרכך.

"זה חורבן הבית."

"חורבן הבית ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי.

"נו, בדיוק." ענתה קודרת. 

ניחמתי אותה, ריחמתי עליה ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן וירטואלי עם סטלן ארוך שיער מהגליל. מצאת מי שיושיע אותך ממני, אה? זרקתי לה בעלבון והיא ענתה בהתחכמות – אתה אמרת.

אחרי חודש וקצת הוא נעלם מחייה לאחר המייל האחרון שלו, השנים עשר במספר, שבו כתב: "את עוד לא מוכנה אלי, אחזור כשתהיי". פוזאיסט פלספן. היא שכחה ממנו במהרה, אבל אני, כל פעם שנשמעה דפיקה בדלת, הייתי בטוח שהוא חזר. 

ניסינו להיות מיתולוגיים, חשבנו שאנחנו מרכז העולם, אבל כשפורצים רוקנו לנו את הבית, לקחו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה, הכל התפוצץ. קללות והאשמות הפכו ליריקות ודחיפות. אלה דפקה לי מרפק לאף. הוא נשבר, התנפח פי שניים מגודלו והתעקם לנצח. שנאתי אותה על שגרמה לי לאהוב אותה מלכתחילה. הבית השני בחיי נחרב והרגשתי שיקח הרבה זמן עד שאהיה מוכן לבנות בית נוסף. בבוקר למחרת עליתי על מונית לנתב"ג. מה הטיסה הפנויה הבאה, שאלתי. רומא, ענתה הפקידה. וִיוַה רומא, עניתי.     

לעזאזל! בלמתי את הזכרונות בחריקה, ורכנתי אל הגוף השוכב.

"אלה, זה אני, משה…" ליטפתי את לחייה הקרה, את כתפה, את זרועה, משכתי בעדינות בכף ידה, טלטלתי את גופה עד שהשמיכה נשמטה. לא התאפקתי והסטתי גם את חלוק האשפוז. בהיתי מהופנט בסנה הבוער. היא עשתה את זה בתקופה שלא היינו ביחד. ואולי לא צבעה את הערווה, אולי הגוון הזה פשוט נבע מתוכה.

"סלח לי, מי אתה?"

בתנועה זריזה ומגושמת כיסיתי אותה וגמגמתי אל הגבר בלבן: "אחי – "

"אל תקרא לי אחי." זה היה קטנוני מצדו של מי שבחר להיות אח כמקצוע. "מה אתה עושה פה?"

"אהמ…" הצצתי בתג השם שלו. "מוחמד. שלום. אני משה." לא עמדתי אז על הפן המיתי-פתטי של מפגש השמות שלנו. "באתי לבקר את אֵלַה."

"מי אתה בשבילה?" מה יכולתי לענות: עבד, אדון, הנבחר… "אתה מהקפה למטה לא?" הייתי מעדיף שיפנה אלי כ'בריסטה', יותר מכבד. וסקסי. "מה אתה עושה פה?"

"באתי לאֵלַה. מה אתה מסתכל עלי ככה? אני מכיר אותה!"

"יש לך הוכחות?" הוא הרים עלי גבה.

"אתה שוטר, מוחמד? לא. אז חכה רגע עם החקירה. אתה רואה את הקפה הזה? הוא בשבילה. היא היחידה בעולם ששותה הפוך עם חלב ודבש. עכשיו עשה לי טובה, קצת פרטיות, גם ככה קשה לי לראות אותה במצב הזה."

חשבתי על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו את כל החרא שקורה סביבם. התקרבתי לאוזנה של אהובתי ופצחתי בשיר חרישי: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"

"אדוני, אני מבקש."

לא נתתי למוחמד להפריע לי. זה היה השיר האהוב עליה: "בגוף כואב, בלב רעב…"

"משה… תפסיק עם זה."

"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."

"אבטחה!" מוחמד צעק.

דחפתי אותו, הוא דחף בחזרה. אֵלַה היא אחת כזאת שגורמת לגברים להילחם עליה גם מתוך תרדמת.

"קומי!" חיבקתי בבכי את הגוף חסר התנועה כשמוחמד מנסה לעקור אותי מעליו. "בבקשה – תתעוררי!" זעקתי בשמאלציות שרק אישה בתרדמת יכולה לשאת בלי לפרוץ בצחוק.

לחדר נכנס איש אבטחה.

"אני מבקש לעצור את האיש הזה!" התנתק ממני מוחמד.

המאבטח פקד עלי להתלוות אליו. סירבתי. הוא הזעיק תגבורת במכשיר הקשר. שפכתי עליו את הקפה. להגנתי אציין שהוא כבר היה קר. המאבטח בתגובה עיקם לי את היד.

"אני פה הבעייתי?! לא מוחמד?" התפרצתי. "שלא תתקרב אליה, מחבל!"

שעות ספורות לאחר מכן ישבתי בתחנת המשטרה, מול חוקר צעיר ששאל אותי בקול יבש:

"ספר לי על הקשר שלך עם אֵלה."

אני לא בנוי לכלא, הזעתי, יש שם רק קפה בוץ ושיעורי פסיכודרמה. סיפרתי לחוקר איך אני ואלה הכרנו, האוטובוס, הנשיקה, ים-יבשה, הסטלן מהגליל, הפריצה, הפרידה.

"אז אחרי שנפרדתם, נסעת לרומא…" חזר החוקר כמפקפק. "ומתי חזרת?"

"ברומא למדתי להיות בריסטה ומשם המשכתי ללונדון, הרגשתי שם נורא לא רצוי אז עברתי למדריד, אבל גירשו אותי מהדירה. בפריז מצאתי חירות ואחווה, אבל אפילו לא טיפת שיוויון. בברלין הייתי כוכב עולה, עד התקרית ההיא…"

"איזו תקרית? החוקר לא עמד בקצב. 

"רקדתי עם עצמי במועדון חשוך, מהופנט לחותמת הזוהרת על זרועי, פתאום איזה קטנצ'יק עם בלורית צרח עלי: למה יש לך אף כזה ארוך? שאלתי אם משחקים בכיפה אדומה, אז הוא קרא לחבר שלו, ראש ביצה מגודל. העניינים התחממו. ניצלתי בזכות ברמנית פולניה שהסתירה אותי מתחת לבר, לעד אשמור לה חסד. שם, בין ארגזי הייגרמייסטר והשנאפס החלטתי שאני חוזר לארץ. השנתיים בחו"ל הרגישו פתאום כמו אלפיים שנה."

"אדוני, כדאי שתתחיל לדבר לעניין, יש לנו אישה בתרדמת ואתה החשוד המרכזי. אותי מעניין רק דבר אחד: איפה היית אתמול בלילה?"

מחלון התחנה נשקפו שמיים נמוכים שהלכו והשחירו. החוקר חזר ושאל ודפק על השולחן ולבסוף התייאש ויצא מהחדר. רציתי לספר לו כמה התרגשתי לפגוש שוב את אלה על החוף בתל-אביב כשחזרתי לארץ.

אני לא מאמינה, היא צרחה ורקדה איתי במעגל. תמים שכמוני, קיוויתי שהיא מחכה לי נקייה מעקבות רגליים וטביעות אצבעות, אבל הסתבר שכמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, איטלקי, מוסלמי, נוצרי, טורקי ובריטי.

עכשיו אני דווקא עם בחור מקומי, היא אמרה, דומה לך, האמת, אולי תלמדו לחלוק בי. אני מוכן, עניתי מיד והאמנתי לעצמי, התבגרתי בחו"ל, ציינתי. העברית שכמעט נשכחה ממני קמה לתחיה. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' המצליפה. מפה לשם, הגענו אליה.

לפתע נשמע צלצול בדלת. אל תפתחי, לחשתי. למה? סוף סוף תכירו, התלהבה. בפעם אחרת, התחננתי. לא יפה לגרש אותו ככה, אמרה. מי מגרש, היתממתי. הוא אוהב אותי, התעקשה. אני יותר, נישקתי את צווארה הרותח. אני אוהבת אותו, היא ניסתה לקום אבל ריתקתי אותה למיטה. הוא הלם בדלת בחוזקה, ביאוש, בזעם, ואז שמענו את המעלית היורדת, כמו יללת שועל שהחליק לבאר.

לחדר נכנס חוקר מבוגר, מסריח מסיגריות. הוא נשען על השולחן ורשרש בשקית ניילון. זה הוציא אותי מדעתי. תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לפרטים כמו ליפסטיק על פומית עץ. התרדמת של אלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר.

"אני מודה בכל," הודעתי. "כשחזרתי מחו"ל חידשתי את הקשר עם אלה. הייתי איתה כל יום, כולל אתמול, אבל אני לא מבין איך… לא עשיתי לה שום דבר ש…" התחלתי לבכות, בכי משפיל עם התנשפויות, עם נזלת והכל.

"לאט לאט. ספר לי מה בדיוק קרה שם אתמול."

ניסיתי לפרט אבל הכל נשמע בנאלי להגעיל: היכולת ההודינית שלה לאזוק את עצמה בארבע גפיים עם האזיקונים הזרחניים שקניתי לה, השקית הצהובה עם הבקלוואה שמצאתי על השולחן, ידעתי שזה הוא שלח לה, השועל מהמעלית, וזללתי את הכל.  

"אתה חנקת אותה." הוא הודיע.

"קצת, כי היא ביקשה. זה משחק כזה. תראה מה היא עשתה לי פה – " הרמתי את החולצה כדי להראות שריטה בגב אבל הוא לא התעניין.

"באיזו שעה עזבת?"

"אתה יכול להרגיע עם השקית?" התחננתי. הוא התעלם.

"אני שואל מתי יצאת אתמול מהדירה של אֵלה?"  

"קצת לפני חצות, רצתי למשמרת לילה בבית חולים."

"אתה רופא?" התפלא.

"בריסטה." עניתי. "תשאלו את השכנה האמריקאית. היא טיילה בחצר עם הרוטוויילר כשיצאתי."

החוקר תקתק משהו במחשב.

"אני נשבע לך שכשעזבתי את הדירה אלה היתה בסדר גמור, היא ישנה. רגע, היא נחרה! זאת הוכחה, לא? אנשים בתרדמת נוחרים?!"

הוא הפנה אלי מבט בוחן ואז אמר במפתיע:

"אוקי, תודה. אתה משוחרר. תשאיר את הטלפון פתוח, במידה ויהיו עוד שאלות."

"רגע, מה? מה זאת אומרת? אני מסביר לך שאני אשם במצב של אלה – "

"אתה לא אשם בכלום. אתה צודק – בחצות ושש דקות כבר היית בקפה בבית החולים."

"כן, אבל לפני פגעתי באישה שאני אוהב," אמרתי בקול סדוק. "אי אפשר ככה לשחרר אותי, אני חייב לקבל עונש. אני רוצה עונש!"

"משה, אתה סוטה ואתה דוחה, אבל אתה לא האיש שלנו. עכשיו יש לי חקירה לנהל. שלום."

"אבל איך זה יכול להיות? אתה חייב לי הסבר…"

לפני שהספקתי לקלוט מה קרה הייתי במסדרון. כלב עם עיטור הביט בי בזלזול מתמונה שעל הקיר. התכוונתי לחזור לאלה. קיוויתי שתתעורר ותפתור את כל התעלומות. בדרך החוצה נדחפתי הצידה על ידי שוטר שהוביל בגסות חשוד באזיקים.   

"רגע… מוחמד?" קראתי, "זה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

מחוץ לתחנה העוברים ושבים הביטו עלי כמו על פושע, אף שזה עתה הוכרזתי חף מפשע. האשם האמיתי יושב בתחנה, רציתי לצעוק להם.

הייתי צריך לרצוח אותו כשהוא היה בידיים שלי. אבל מי יכול היה לדמיין שזה הוא? אלה קיבלה הרבה הודעות בערבית לטלפון. היא טענה שהמספר שלה נכנס לשירות פרסומות אוטומטי. זה היה מוחמד. הוא השועל מהמעלית. היא אמרה שאנחנו דומים. שום דמיון!   

בכל זאת נתקעתי בסיפור בלשי, אבל עוד לא פיצחתי את התעלומה. הוא הגיע אליה בלילה אחרי שיצאתי? ניסה לרצוח אותה? כי עזבה אותו? למעני? אח מבית חולים שנוטל חיים? ולמה הוא נכשל? למה היא לא מתה? מי הביא אותה לבית החולים? בעוד אני עומד תחת מפל סימני השאלה, הנאשם בכבודו ובעצמו יצא לרחוב, חופשי כאחד האדם.

לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנת המשטרה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לגינה קטנה. היה שלט "נא לא לדרוך על הדשא", אבל שום דבר לא אסור כנראה בעיניו של המפלצת. הוא התקדם לעבר נדנדה שנתלתה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. התנפלתי עליו מאחור.

"אני לא יודע מה שיקרת להם כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית!"

לא הערכתי נכון את כוחו. הוא התנדנד לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. 

"אתה גנבת אותה ממני!" הוא זינק עלי. "חיינו טוב ביחד. מי ביקש ממך לחזור לארץ?"

"היא היתה שלי לפניך!" בעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל.

"כל העולם יודע שהיא שלי!" הוא התרומם והחטיף לי אגרוף לסנטר.

"מי זה כל העולם? אתה ואמא שלך?" שאלתי חנוק. החלפנו עוד כמה מהלומות מגושמות. משכנו זה לזה בשיער כשהתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה. ירקתי עליו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אלי. ניגבתי את הפנים בשרוול והוא ניצל את הרגע כדי לנגוח בראשי. נראה שזה הכאיב לו לא פחות מאשר לי. שכבנו מתנשפים.

"אני לא אשם במה שקרה לטינה." סינן.

"למי?!"

"טינה. זה השם האמיתי של אֵלַה."

"לא זה לא," התרוממתי בכאב. "זה שם שאימצה כנערה. היא נולדה בתור אלה."

"זה ויכוח מיותר." הוא המשיך לשכב.

"אני לא מבין איך שחררו אותך," אמרתי. "זה ברור שניסית לרצוח אותה. לא יכולת לקבל את זה שהיא איתי, זה פגע בכבוד שלך."

הוא פלט צחוק מריר: "זה גם מה שהשוטרים חשבו בהתחלה. אף אחד לא מבין שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. הבל פיה הוא משב הרוח שלי. אני מוכן לשכב לרגליה כל החיים, בלי אוכל ובלי מים, כמו גמל."

הדימויים המזרחיים השחוקים האלה הצליחו להעביר בי צמרמורת.

מוחמד קם על רגליו ואמר: "בוא, חייבים לחטא את זה."  

ניגשנו לברזיה והוא רחץ את מצחי המדמם.

"זה שורף." אמרתי.

"זה פצע שטחי." אמר במקצועיות מרגיעה. "אל תנגב עם החולצה, אתה תזהם את זה," גער בי ושלף פיסת בד מקופלת מכיסו. "אחרי שהלכת ממנה היא כתבה לי."

"לא יכול להיות," מחיתי. "היא כבר ישנה."  

הוא ספג בטפיחות עדינות את המים והדם מפניי ואז שלף את הטלפון והראה לי התכתבות בערבית.

"מאיפה אני אמור להבין מה כתוב פה?" התרגזתי.

"אני את השפה שלך מבין," סינן בעלבון.  

הוא השמיע לי הודעה מוקלטת משעה שתיים וחצי בלילה. זה היה הקול של אלה, בוודאות, זיהיתי את הרוטווילר של השכנה ברקע, אלא שהיא דיברה ערבית. מוחמד צלל לרגע אל הקול ועיניו התמלאו דמעות.

"היא התחננה שאגיע," טלטל את ראשו, "אבל בדיוק התחלתי משמרת עמוסה בבית החולים. מי ידע שכמה שעות אחר כך היא תגיע אלי בעצמה במצב של תרדמת."

"מי בכלל הביא אותה לבית החולים?" שאלתי.

"האמריקאית מלמטה, היא הגיעה איתה למיון וסיפרה לי הכל."

"תמיד דוחפת את האף…" סיננתי.

"היא הצילה אותה ממוות בטוח, היא סיפרה שבדיוק ירדה עם הכלב לטיול – "

"כמה פעמים אפשר לרדת לטיול בלילה אחד?!" התרעמתי.

"כמה שצריך, זה כלב גדול… בקיצור, הכלב התנהג מוזר, נצמד לדלת שלה ולא הפסיק לנבוח. הדלת היתה פתוחה כי – "

"יש בעיה במנעול," אמרתי. "התכוונתי לסדר את זה."

"גם אני." הוא אמר בנימה מתנצלת. "בקיצור, היא מצאה את טינה אזוקה למיטה, על הראש שלה היתה שקית צהובה – "

"זאת השקית של הבקלאוות שלך!" הטחתי בו, חש משום מה שהפרט הזה מוכיח סופית שהאשם היחיד במצבה של אלה הוא מוחמד. אבל אז הוא השלים ואמר:

"שהיתה קשורה לצווארה באזיקון זרחני. האמריקאית אמרה שזה הדבר הראשון שהיא ראתה בחושך."

המתנה האיומה שהענקתי לה בעליצות מטומטמת.   

"כשהשכנה קרעה את השקית בציפורניים, טינה כבר היתה במצב של היפוקסיה, חוסר חמצן במוח."

"אני לא מבין כלום," התרסקתי על הספסל. "אני לא הייתי שם ואתה לא היית שם, והיא שכבה אזוקה למיטה…"

"היא יודעת לאזוק את עצמה. זה טריק כזה שהיא…"

"אני יודע!" אמרתי ביאוש. "מי קשר לה שקית לראש? ולמה?"

"היא בעצמה." אמר מוחמד. הבטתי עליו בשאלה. "כן, היא קודם קשרה את השקית לראש באזיקון ובשארית כוחותיה אזקה את עצמה למיטה. היא ניסתה להתאבד."

"שטויות…" מלמלתי. "זה שקר."

"יש מכתב התאבדות." הוא אמר. "אמרו לי במשטרה."

פה איבדתי את זה.

"מה?! למה אני לא יודע כלום. למה אותי חקרו כמו רוצח? ולך סיפרו הכל?"

"המכתב הגיע חמש דקות אחרי שהתחילו לחקור אותי. הכלב של האמריקאית פלט אותו אצלה בסלון. זה כל מה שהספקתי לשמוע לפני ששחררו אותי.

"מה היה כתוב במכתב?" שאלתי בצעקה.

"הלוואי שהייתי יודע." אמר מוחמד. 

הימים חלפו, כל העולם שמר על מחזור עירות-שינה, מלבד אלה. מוחמד בישר לי שהיא מוגדרת כשלוש בסולם גלאזגו. זה נשמע לי כמו ניקוד גרוע באירוויזיון. אמרו שהמוח מת, אבל הלב פועם. הרגשתי שזה מתאר גם את מצבי. היא פקחה עיניים, אבל לא ראתה דבר.

עם ההגדרה החדשה "מצב וגטטיבי", הוחלט שאלה תעבור למוסד מיוחד לחוסים מונשמים. כששמענו על עלות האשפוז כמעט התאשפזנו בעצמנו, אבל מוחמד הציע סידור שאי אפשר היה לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך ואני מתנדב שלושה ימים כבריסטה, עד שהיא תתעורר או תרדם לעד.

המבקרים את השרויים בתרדמת צריכים הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמם. כך הכרתי אנשים שיושבים כבר שנים ליד קרובי משפחתם הרדומים. בעקבות הסיפור הטרגי שלי, שלנו, החלטתי להשפיע על התת מודע שלהם באמצעות ציור בקצף של הקפה. נגיד, חייל במדים מזמין אצלי הפוך – אני מצייר לו על הקצף את סמל השלום. לדתיים אני מצייר חצי סהר. לערבים מגן דוד. לסחים עַלֶה. יש אפילו ציור מיוחד שיצרתי במוסד לחוסים בתרדמת: שעון מעורר. להיט.

אחד מלקוחותי הקבועים, גבר מרשים שפקד את אמו המורדמת, התגלה להיות קליבר במשטרה. הוא השיג לנו העתק של מכתב ההתאבדות של אלה. היא כותבת בו שמאסה בחיים הכפולים, שהגוף שלה לא עומד בזה יותר, שהיא נחנקת מבפנים.   

ימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים. שמרנו עליה במשמרות. לא פעם נשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה. הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא. כולם היו בטוחים שאנחנו אחים. לא טרחנו לתקן אותם.

מוחמד דאג שהמוניטורים, הזונדה והמַנְשֵם יעבדו כראוי. התגאיתי שאיש כזה אוהב את אלה שלי. חלמנו על היום שבו תקום ותראה אותנו יחד. אנחנו באמת יותר דומים משונים, הרי זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. שנינו שֵמִיים, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו חטפנו מכות בילדות, נורמטיבים לכאורה. באופן מוזר, הפכתי עדין מאוד, כל מפגן אלימות, אפילו צפירה בכביש זעזעו אותי. גם מוחמד דיווח על תחושות דומות.

בכל פעם שנכנסתי לחדרה, גם אם זה היה בשעת לילה, ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" קיוויתי שצמד המלים הזה יפעל ככישוף מעורר. לפעמים הייתי כועס עליה. מה זה צריך להיות, לכתוב שאת נחנקת לקשור לעצמך שקית עם ריח של בקלוואה על הראש? זה ילדותי. הלא אנחנו יכולים לחיות כולנו יחד! אבל אולי זה הסתבר רק אחרי שאיבדנו אותה. מי כבש את מי, אנחנו אותה או היא אותנו?

"אולי תישן קצת?" שאלתי את מוחמד שישב-שכב ליד מיטת אלה, עפעפיו הכבדים מאיימים להיטרק על עיניו השחורות.

"לא, לא," הוא מלמל. "אני בסדר. אבל אתה נראה גמור."

"קפה." אמרתי. "אני אעשה לנו קפה. אנחנו חייבים להתעורר."

14

ליקקתי את שפתיי היבשות. חשתי עייפות גדולה. זה היה יום לוהט, עוד מעט והשמש תהפוך אותי לבשר צלוי. מדוע כל הנשים עטופות שחורים וכל הגברים מזוקנים ולבושים גלימה אפגנית? אני מרגיש כאילו איזו מכונית השליכה אותי פתאום במקום הזה. פסל מוזר ניצב ליד השגרירות הצרפתית המוקפת עדיין בגדר תיל ובשקי חול. אין זכר לאִבְּן חַלְדוּן. הגן נותר מגודר ונטוש. מסגד ניצב מן העבר השני במקום שבו היתה הכנסייה. הפסל הפנה את פניו אל העיר העתיקה של תוניס, ואת אחוריו — אל הים. התקרבתי עוד, וקראתי על לוח השיש שעל קלסתרו החדש: "שֵיךְ האסלאם אִבְּן תַיְמִיָּה".   

חציתי את הרחוב הגדול. עיניים אכלו אותי, טרפו אותי. עיניים באות ויוצאות מן השווקים הסמוכים לא הרחק ממסלול המטרו. הייתי הגבר המגולח היחיד בתוך ההמון. החלטתי לעבור על פני המסגד. הייתי סקרן לדעת את מהותה של הסחורה המוצגת על כמה מדפי עץ שמזוקנים השגיחו עליהם.

שום דבר ראוי לציון. בקבוקי בושם, קטורת, קיסמי-עץ לניקוי שיניים, ספרי קוראן ופירושיו, גלימות לנשים העוטות חִגָ'אבּ, ופריט אחד שהעמיק את תדהמתי, ומעולם לא ראיתי כמותו אלא באטליזים. בהיתי בו כמה רגעים: מעי חיות קצוצים לנתחים גדולים מעט מאורכה של אצבע וקשורים בחוט דק בצד אחד. הם היו מונחים תחת כיסוי ניילון שקוף, שהמוכר הסיר מייד. הוא החל להזליף מים על המעיים בתשומת לב רבה. כשסיים, החזיר את הניילון למקומו. חששתי לשאול אותו על המוצר הזה. המוכרים והעוברים והשבים כיוונו אלי את חִצֵּי מבטיהם. המרחב שמסביב היה נפיץ, כאילו מדובר בבית זיקוק. החלטתי שאני לא אהיה הגֵץ. השפלתי את ראשי ועזבתי את המקום.

התקדמתי בכיוון השעון המזדקר מרחוק כאברו של גבר. רחוק כאברו של גבר. כל בתי הקפה הנשקפים אל הרחוב. הבחנתי בילד בא לקראתי. התקדמתי לקראתו ושאלתי אותו: "למה בתי הקפה סגורים?" הוא זרק בי מבט משתומם וכועס מאוד: "אתה לא יודע? רמדאן עכשיו!". הוא ניער אותי בעיניו כאילו הייתי שטיח מטונף בידיה של משרתת מודאגת, והלך לו.

חם מאוד, ועלי למצוא מקום לחסות בו מפני שמש הצהריים הלוהטת. חשבתי על המוצא הקרוב ביותר. פניתי אל קניון "פַּלְמָרְיוּם" – אולי מיזוג האוויר יקל עלי את החום. אני מכיר את הרחוב הגדול, אבל מוחי לא איבד עדיין את מיומנותו בקליטת שינויים. תנועת העוברים והשבים הואטה, כמו סרט מוקרן בהילוך איטי. הבחנתי באודם חבוי בעיניים, כמו אישונים של ערפדים.

אומרים שהערפדים יוצאים עם רדת החשכה. האם הם נגלים לפני עכשיו בצהריי היום? האם ערפדים מסוגלים לחולל בעצמם מוטציה? נשימתי הואצה למראה אותן הלשונות הנחרצות מולי בלעג עלי ועל מראי. השמים היו צבועים בכחול כהה נוטה לשחור. גם העצים נראו שחורים, ומעליהם חגו זרזירים דומים לתנינים קטנים היורקים אש ומגבירים את החום. האצתי את צעדי. לא ידעתי מהיכן אני שואב את האנרגיה יוצאת הדופן הזו להיכנס לקניון.

עליתי במדרגות המובילות פנימה. איש לא חיפש על גופי בכניסה. מוזר! כאשר נכנסתי פנימה, חשתי מין רוגע. הגיהנום התפוגג והערפדים נעלמו, אבל עדיין הייתי זר בין הרעולות והמזוקנים. הגעתי לרחבת הקומה התחתונה. נעצרתי ושאפתי מעט אוויר קר. עצמתי את עיני. הרמתי את מבטי כדי לאגור מעט אנרגיה, ועקבתי אחר האור בנחישות של פרפר.

לפתע חשתי יד כבדה אוחזת בחגורת מכנסי. "אתה בא איתי". פקחתי את עיני בחרדה, מנסה לאתר את מקור הקול. נבהלתי כאילו מטוס עבר הרגע לידי במהירות הקול או יותר. זה היה שוטר רחב גוף, מדיו מכוסים אותות, זקנו צבוע בחינה אדומה ושפמו מגולח.

הוא הוביל אותי למשרד קטן שמעליו תלוי שלט "משטרה". נכנסנו. הייתי מרוחק מהדלפק כארבעה מטרים, וביני לבינו ניצב מכשיר דומה לגלאי מתכות. השוטר נפנה אלי: "מה שמך?" "מרואן" עניתי.

"אתה צם ברמדאן?"

התנהגותו של השוטר הזה התמיהה אותי. שאלתו היה מהירה ככדור אקדח. רצוני להיחלץ מן המצר הזה היה חזק מכל המצב הזה. בתנועות מהירות חיפשי בכיסיי, אבל לא מצאתי דבר לתת לו.

בלעתי את רוקי והשבתי לו במהירות: "בוודאי, ברור".

"בכל מקרה, עוד מעט אנחנו נדע".

"זה מכשיר מופלא", כאילו הוא הקצין במושבת העונשין של קפקא. הקשבתי לדבריו של השוטר על המכשיר הניצב לידי. הוא המשיך: "זה פאר התעשיה התוניסאית. מהנדסים מבריקים המציאו אותו".

"…"

הוא המשיך: "מממ… נראה לי שאתה לא מכאן… זה מכשיר שמגלה אנשים שאוכלים ברמדאן. מי שהוא מגלה חייב להציג תעודת רופא בעניין, או היתר של המופתי התוניסאי, או לשלם מס של אלף דינר. מי שנתפס בשעה שהוא אוכל נענש במאה מלקות ברחוב הראשי על פי חוק".

הוא ביקש ממני לעבור למרכזו של המכשיר כדי להתחיל בבדיקה. המכשיר החל לצעוק ללא שיהוי.

הרגשתי כטובע הנאבק בגלים, שוקע וצף על פני המים חליפות. המכשיר השמיע צעקה נוספת, מחרידה.

נכנעתי למציאות. לא נותר לי אלא להיכנע לשוטו של המצליף ולספוג את מְאַת המלקות.

"אני יודע שאתה לא מסוגל לעמוד במלקות. זה ברור מהזקן שלך". הוא הביט בי בעינים מרצדות וליקק את שפתיו בקצה לשונו.

פני אורו ואמרתי: "אז אני יכול להינצל".

"לא. אתה תקבל את העונש. חוק זה חוק. גם לא הצגת אישור של המופתי. אתה חייב לשלם חמישים דינר".

"אין לי כסף".

"אז תצטרך לתת משהו במקום".

"אני אתן, אני אתן…".

"בוא איתי… בוא".

הלכתי אחריו כנוע, וכל מה שהעסיק אותי היה איך להיחלץ מהסיטואציה המפחידה הזאת. נכנסתי למשרד. ראיתי שני אנשים נוספים עצומי ממדים כמו מאבטחים של מועדון לילה. הוּבַלתי אליהם בלי לגלות התנגדות של ממש. הייתי המום מן המתרחש ולא הכרתי את עצמי – התמסרות שוות-נפש כאילו הייתי רגיל לעונשים מסוג זה, משותק, נעדר כוח. שני הגברים הסירו את מכנסי, משכו אותי הורידו אותי על ברכי והניחו אותי על הרצפה. ראיתי את השוטר הראשון מתקרב אלי. הוא הוציא את אברו ועטף אותו באותו מעי קטן המוצג לראווה בחזית המסגד. הוא הִזָּה עליו מעט שמן, ועמד להחדיר את אברו. הוא מלמל מילים שלא הבנתי, ועם כל נעיצה חשבתי על גודל החטאים שעלי לשלם עבורם במולדת החדשה הזאת.

1

 השעה אחת בצהריים בערך. הרוח מגלגלת פחית בירה חסרת רוח חיים ברחוב שומם. דממה גדולה מחברת את הקשת של בּאבּ אל בּחר אל מגדל השעון1 הענקי בצומת רחוב מוחמד החמישי ושדרת חביב בורגיבה. המשוגע המפורסם של עיר הבירה הריקה מפר את דממתה איש אכול חשדות עושה סיבוב אחרון סביב השעון, לפני שיתחיל להרחיק את האנשים ולהזהירם מן הרעל של המחוגים הגבוהים. אחר כך הוא מתחיל לרגום את אויביו באבנים וברזל ובתים ועצים ועורבים ותיישים. דברים שאיש מלבדו אינו רואה. הוא מדמיין לעצמו שהוא לוקח אותם מכן השיש של שעון הפלדה המגונדר כמו זונה בשנות המאבק האחרונות. אנשים שכחו את ימי החטיפות והאימה. זה שנה או יותר איש לא נעלם. אנשים נהנו ממנוחת הצהריים הקדושה של חודש אוגוסט. החום הגיע ליותר מחמישים מעלות, ושד הצהריים גירד את ערוותו משרידי אורגזמה.

לפתע שחטו קולות האמבולנסים ומכוניות המשטרה את מנוחת הצהריים הישנונית והכול נהרו עם שאריות התנומה או עם הזרע שיבַש עליהם אל רחוב הרחובות. שם היה האירוע, ליד השעון הנישא. שרשרות של שוטרים גדרו את המקום. אנשי יחידת החירום נעלמו מאחורי קסדותיהם הקרות ודחפו באלותיהם את הצופים שהצפירות של המכוניות ניתכו עליהם מכל עבר. אנשים רבים מספור נשאו את ראשיהם אל  מרומי השעון האכזרי. הרחק הרחק נגלה לעיני כולם יצור זעיר בגודל של אצבע כשהוא מטפס לתדהמתם על השעון במהירות של מקק כדי לבשר את בוא אחרית הימים.

אנשים פשטו את צוואריהם לעבר המטפס האמיץ שהגיע אל מרום השעון ואחז באחד ממחוגיו. הוא משך והוציא בקבוק מכיסו האחורי, שתה, ואת השארית שפך על ראשו. הוא התיר ומשך את חגורת העור שלו, קשר בה את גופו אל עיגולי הברזל ופנה אל ההמון שמתחתיו שהתרבה כנמלים. אנשי המשטרה המתוחים כיתרו את הקהל, רצו והתרוצצו לכל עבר כשהם מדברים במכשירי הקשר ודרשו מהאיש בתנועות עצבניות לרדת מהשעון האסור. הלה מלמל ואומר משהו שקרביו ומעיו נקרעים באוויר ורק מעט מאוד מגיע אל אוזני האנשים כגללים של איילים. תנועת ידו השמאלית, שהוא מנופף בה ימינה ושמאלה, מסמנת שהוא מסרב לרדת. השוטרים החלו לדחוף את האנשים שהצטופפו מסביב לשעון כחיפושיות בניסיון למנוע מהם לצלם ולהשתיק את הקולות ואת הטלפונים הניידים המונפים מעלה אל מחוגי השעון. תנועת המכוניות שותקה ומנועי המכוניות פעמו כוורידים של רץ  למרחק מאה מטרים בקו הזינוק.

מה שקרה היה מסוכן, כבר שנתיים לא העז איש להתקרב לשעון לאחר שאחד מאוהדי הכדורגל נפל מלמעלה מרוב שמחה על זכיית קבוצתו בגביע המדינה. ביום ההוא הפכו מימי הנוי של המזרקה שפעלה מתחת לשעון לבריכה אדומה. מאז אותו ערב היה השעון נתון תחת שמירה קפדנית, שכן הוא נמצא במקום מסוכן בלב לבה של הבירה, וזאת נוסף על מה שמספר עליו המשוגע לפעמים.

הצפיפות גדלה והלכה, והשורות הראשונות שקקו חיים מן התיירים שנהרו מהחופים ומבתי המלון הסמוכים. קול האלות של כוחות העזר של המשטרה נחלש מעט אבל המתח שלהם גבר. הם רצו בכל מקום, גידרו את המדרכות והגדילו את השטח האסור, ואילו האיש דבק בחלקו העליון של מחוג השעון כמו שממית.

לפני שנים ניצב במקום שמגדל השעון עומד בו עכשיו, פסל ירוק של בורגיבה רכוב על סוס שהרים רגל קדמית אחת בפניהם של המביטים השמיימה. היו אומרים שהוא הרים אותה בפניו של אִבְּן ח'לדוּן שאת פסלו נטעו מולו כמו סיוט, לפי בקשתו של בורגיבה. לאחר הפלת שלטונו של הרוכב נעקר הפסל ממקומו ובמקומו צמח השעון הענקי הזה על בסיס של בטון קר. עד מהרה הוא הביא לעולם צאצאים קטנים בכל עיר וכפר, בעוד שפסלי המנהיג נרדפו בכל הארץ.

השעון הוחלף באחר, שוויצרי או אנגלי או אמריקאי –  היו ידיעות סותרות לגבי אזרחותו של השעון החדש ובסיס הברונזה שלו המקושט בסגנון ערבי. מילים ללא ראיה או הוכחה על שעון ללא ייחוס ידוע שניטע בלב העיר אשר לעגה לבניה. אין זכר למנהיג שפסלו גורש אל "חלק אלוואדי" ונשאר שם להביט בים המר.

איש העכביש הוסיף להסתובב על השעון האסור כשהוא נעזר בחגורתו ומעביר אותה מצד אל צד כמטפס הרים מקצועי. ומתחתיו עולם מבולבל. הצפיפות גברה לאחר שהפקידים יצאו ממשרדיהם. עברה שעה שלמה והשוטרים מכרסמים את אלותיהם –  אין בידם לשכנע את איש השעון לרדת. בקהל מתרחשים דברים מוזרים. מתנהלת פעילות של כיוס טלפונים ניידים וחטיפת מחרוזות מצווארי נשים והושטת ידיים אל שדיים נבוכים ואל עכוזים נשכחים.

טיפוס אל ראש השעון הוא פשע גדול ועבירה שלא תסולח, ומה שקרה באותו יום נחשב בגדר פגיעה בביטחון והמשטרה הייתה במצוקה. איך אפשר להשתלט על המצב בזמן שהשערורייה מתרחשת לעיני הכול: אזרחים מקומיים וזרים, וכשעונת התיירות במדינה נמצאת בשיאה? הקצין כמעט טורף שוטר מובס כשהוא שואל אותו בפעם האלף: "איך הבן זונה הגיע לשם? איפה הייתם בהמות שכמותכם? איך נתתם לו להתקרב לשעון וגם לטפס עליו?"

בצד השני הסתער שוטר על תייר ותלש מידיו את המצלמה שהלה כיוון לעבר השעון. השוטר הוציא מהמצלמה את הסוללה והחזיר אותה לבעליה בעצבנות  והזהיר אותו שלא ישתמש בה שוב. כך הפך השטח המגודר לאזור ביטחוני שהכניסה אליו אסורה.

ההמון החל לרטון על התנהגות השוטרים אשר הרחיקו אותם הרחק ממקום האירוע. מרירותם גברה והלכה כשראו את איש השעון מנפנף בידו כשהוא מכוון את דבריו אל ראש יחידת החירום. הם הבינו שהוא מבקש מים, שכן הוא החל לנופף באוויר בבקבוק המים הריק. הגיע בקבוק מים. שוטר אחד טיפס עמו אל מרום הסולם הפנימי של השעון. הוא השליך אל האיש את החבל שתלו עליו את הבקבוק. האיש חטף את החבל וציווה על הקצין לחזור למקום שממנו בא כשהלה התכוון לפתוח אתו במשא ומתן.

מחילופי הדברים בינו לשוטר לא שמעו כלום. כי האנשים היו עסוקים בדברים  המבולבלים שהשמיע צעיר אחד, הוא צעק: "הם משדרים את האירועים בטלוויזיה ושומעים את קולו של האיש. תסתכלו, קיבלתי על זה בטלפון הודעה קצרה עם מספר התדר של הערוץ המשדר."

האנשים הוציאו את הטלפונים הניידים שלהם. ההודעה התקבלה באותו הזמן אצל כולם. מבוכת השוטרים גברה והם החלו לחפש דבר מה כמשוגעים. הגיעה עוד קבוצה ופנתה לחפש בבניינים שממול ובבניינים הסמוכים את המקום שמשדרים ממנו ואת המצלמה שמצלמת את האירוע.
היו אנשים שמיהרו אל בתיהם בזמן שהקהל הלך וגדל עד שהמדרכות נהיו צרות מלהכילו והוא הציף את הכבישים.


*התרגום התפרסם לראשונה בכתב עת מטען, גיליון 24,

 

0

הוא שיחק את תפקידו כראוי. לא הראה שום סימן לכך שידוע לו מה מתרחש מאחורי גבו. הוא יכול היה להיות מרוצה מעצמו באמת. וכשבנט ויוסי כהן גילו לו לשם מה זימנו אותו, הוא העמיד פני מופתע. הוא כבר שיתף פעולה עם המוסד בעבר, אבל עד היום יוסי היה רק קול בשבילו. את פניו המצודדות הכיר מתמונות שפורסמו בתקשורת. יוסי תלה בו את עיניו הכחולות, פיתוי שדרך אותו. דון יוסי, כןןן, ללא ספק, דון יוסי.

"ערובות, מה הערובות שתתנו לי, שלאחר שכל זה יעבור, לא אהיה השעיר לעזאזל בסיפור," קולו המאנפף הדהד מעט בחלל החדר הריק. בנט מחייך, הוא עומד מולו מעבר לשולחן המתכת הצר, הרהיט היחידי בחדר הערום במרתף המוסד, "תנשום גרגוריוס, תנשום, זה לא חדר חקירות, זה חדר ישיבות. זה הולך להיות חלק ופשוט. בלי סיבוכים. נכון יוסי?"

"זה גרגורי, מגרגורוביוס, אחד הגיבורים של קורטאסר, אמא שלי מתה עליו," הוא מחייך חיוך ירחי. "גרגורי, יש לך פה הזדמנות לעוף," יוסי מתיק עצמו מהקיר שעליו נשען, "פרוש את זרועותיך, גרגורי, רחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף." כמבקש להמחיש לו את כוונתו, יוסי נעמד מולו ופורש את ידיו, "אלה כנפיים. לפעמים אני מתעופף ועולה גבוה, וכשאני שב, המחשבות שלי צלולות, ואני יודע שהעולם שלי." בנט פורש את ידיו ועוצם עיניים, מנפנף בהן קלות. "תאמין לו," הוא מנסה בטון מדיטטיבי, "להיות ראש מוסד, זה אומר שהוא יודע משהו על העתיד שלך. של כולנו."

"ולכוון אותו לאן שאנחנו צריכים," יוסי מוסיף בטון הבס הצרוד שלו ומפשיל את שרוולי החולצה הלבנה אל מעל המרפקים. "אנחנו עוקבים אחרי הרעיונות והביצועים שלך ושל NSO. אבל אתה נעלם לנו די הרבה, אם אתה מבין למה אני מתכוון?" הוא עוצם עין אחת, מרים את ידו כשכף היד מחווה תצורת אקדח, מכוון לעבר גרגורי, "בינגו!" הוא פולט. גרגורי מרכין מעט את ראשו, "כן, חלק מזמני… אבל זה לא מה שאתה חושבים," הוא כמו מתנצל בטון צורם.

"זה בסדר, זה בסדר" בנט מרגיע בטון אבהי, "אנחנו יודעים. יודעים."

"יש לי שליטה על זה, למרות שאני לא לגמרי יודע איך זה פועל…" אומר גרגורי בקול של ילד מבוייש, נושך את שפתיו ומרים את כתפיו עד שנראה כאילו ראשו צומח ישירות מבין הכתפיים העגלגלות.

"זה עניין פשוט של חילופי מידע, אין מה להתנצל. המדינה זקוקה לך, גרגורוביוס, כבוד!"

"גרגורי," אומר יוסי בקול רך, "זו לא חקירה, ממש לא. משא ומתן חברי לשיתוף פעולה, אוקיי?" הוא גורר כיסא ומתיישב מול גרגורי, רוכן מעט קדימה לעברו, "אתה בין חברים, אפשר לעשות את זה נעים."

מחשבותיו של גרגורי דוהרות בכיוון לגמרי אחר, הוא נוקש על השולחן מקצב מהיר בציפורן אצבעו, "אני כתבתי את האלגוריתם, ולמרות שאלגוריתמים הם מבנים לוגיים, משהו השתבש, זה פשוט ברח. קשה להסביר את זה…" הוא משפיל ראש, "הכול מבוסס על הרעיון שכל אחד מאתנו בנוי מלופ שחוזר על עצמו בפידבק אינוסופי, ולכן אנחנו משתכללים כל הזמן. בעצם, אנחנו מערכות של זיהוי וייצוג, היכולת שלנו לייצג לעצמנו את המציאות שסביבנו היא מה שמאפשר לנו להסתדר בעולם. עכשיו, תאר לך שאני מכניס לגוף אלגוריתם שיודע לקרוא את הייצוג הזה."

הוא מלטף את פדחתו, לוחץ עליה בתנועות ארוכות, מהמצח לצוואר בקצב מתגבר. החדר צר ונדמה לו שהקירות בתנועה איטית של צמצום החלל. בתוך גולגולתו רצים חישובים של נפח ותכולת אוויר. הוא חש שהתקף קלסטרופוביה מתפתח בתוכו. מאז שהוא זוכר את עצמו נדמה לו שהעולם סוגר עליו וכולא אותו. תמיד היה איזה מסך בלתי נראה בינו לבין הסובבים אותו. הוא ייחס את המגבלה לאיזשהו פגם בתוכו – פגם עמוק ובלתי נראה לעין. מחיצה, שמצד שני, פיתחה אצלו תחושה פנימית של עליונות, ריחוק שהביא אותו לחיי פנטזיה פעילים, לטוויית עלילות פנימיות שהתרחשו בעוצמת חוויה של המציאות עצמה.

"אז מה אומר?" בנט נעמד מאחוריו ומעסה את כתפיו. "יוסי, יש לכם כאן איזה מוזיקה מרגיעה? משהו בודהיסטי?"

יוסי מוציא שלט קטן, וכעבור רגע נשמע טיפטוף טיפות מים וציוץ ציפורים. בנט לוחש לאוזנו של גרגורי, "תשתחרר, תן לעצמך להיות מריונטה שהחוטים שלה נותקו מהראש."

שלושתם נכנסים לרגע ארוך של מצב מדיטטיבי כשלפתע המוזיקה משתתקת, וכמו בתיאום מתוזמן בנט לופת את גולגולתו של גרגורי ודוחף את לשונו עמוק לתוך אוזנו. עיניו של גרגורי נפערות, הוא מנסה לנער את ראשו אך בנט אוחז בו בחוזקה.

"יש כאן טעות יסודית," גרגורי צורח.

"נאו יו אר טוקינג ביזנס!" בנט מרפה מהגולוגלת. "יודע כמה מסובך היה להעביר את הההחלטה על שיתוף הפעולה עם NSO ללא מכרז? יש כאן הצעה חד פעמית על השולחן. תהיה שותף, נתחלק במידע, לא נפריע לך לעשות עסקים. פייר אינף?"

רוק ניגר מאוזנו של גרגורי.

הבל פיו של בנט עומד באוויר, דוחה, וגרגורי תוהה על מצב מיצי הקיבה שלו.

"אני חושב שזו הצעה נדיבה," יוסי מנענע את ראשו.

"אנחנו יודעים למה אתה מסוגל, גרגורי. שנים תמכנו ב-NSO, העלמנו עין מהסוסים הטרויניים שהמצאת ושעליהם דהרתם, עשיתם טונות של כסף. זו שעה של חירום לאומי, שעה לאיחוד כוחות!" בנט קופץ את כף ידו לאגרוף, מרים אותה בתנועת מצ'יסטה ומקפיץ את שריר הזרוע.

רגעים ארוכים של דממה.  

גרגורי אוסף כוחות. מזדקף. "רגע, רגע, אני חייב לעשות לכם סדר," הוא מתנשף, "הקורונה הוא וירוס קשה. וזה לא העניין האפידמיולוגי, חיסונים זה לא העסק שלנו, עבורנו וירוס הוא סוס. את וירוס הקורונה גילינו כבר בסוף שנת 2015, זיהינו את רמת ההדבקה הגבוהה שלו, אלא שלא הצלחנו להרכיב עליו את האלגוריתמים שפיתחנו אז, הם היו 'מגושמים' מדי לסוס אציל כמוהו. אותי הוא הקסים. בתחילה זה היה משחק, פנטזיה," הוא שולח במבט חולמני ביוסי, "אתה צריך להבין את זה, עולם הפנטזיה הוא מקום לשחרור, מקום לתמרונים ותרגול תכסיסים. אם נוציא עצמנו מבית הכלא של הזמן, נוכל לנוע בחופשיות במרחב הפנטזיה, מרחב שניתן לטוות בו מבנים מסובכים ומשוכללים שדרכם ניתן להתבונן במציאות מעבר לתודעה. להכיר אותה. זה עניין של תרגול, של עוצמת הפנטזיה שמפתחים," גרגורי שואף אוויר ובנט מתפרץ, "יוסי, נראה שאנחנו בשיעור על דלוזיות מפרי עיטו של ברדבורי או האקסלי. שמע גרגורי, גרגוריוס, גרגורוביוס, חיי הפנטזיה הפעילים שלך לא מעניינים אותנו. גש לעניין!"

"העניין, אה…" גרגורי מוציא מכיסו פנקס בכריכת עור שחורה, פותח אותו ומניח על השולחן. "הכול כאן."

יוסי לוקח את הפנקס ומעלעל במהירות בדפיו. כל אחד מהם מכיל תרשימים ורשימות של מספרים בכתב יד צפוף. הוא תולש את הדף הראשון ומניח מול גרגורי. גרגורי עוזב את כיסאו, נעמד בפינת החדר ומחדד מבט מודאג לעבר יוסי.

"בעולם שלכם," גרגורי מנסח בטון שקט, "פעולות של האזנה משוכללת ושליטה מבוצעות דרך מכשירים ואמצעים פיזיים, אתם צוברים מידע שנפלט מדיבור, תנועה, הבעות פנים… ואתם מנתחים אותו בתהליכים מורכבים. אבל אין לכם מושג על ההתכוונויות של המוח, על מה שמתרחש בו עוד לפני שכוונות ומחשבות מעובדות למילים."

גרגורי מסיר את הסווטשרט וחוזר לשבת בכיסאו.

"הדרך היעילה ביותר לחדור לכל בן אדם היא באמצעות וירוס. וירוסים הם הנשאים הטובים והחודרניים ביותר. וזה מה שאנחנו עושים, מרכיבים אלגוריתם משוכלל על הווירוס, שישא אותו פנימה. והקטע היפה הוא שכשהווירוס מושמד על ידי הנוגדנים, האלגוריתם, שהוא למעשה סנסור רגיש מאוד, נשאר בגוף וממשיך לדווח. רמת המיפוי אליה אנחנו מגיעים מניתוח הרחשים התוך גופיים עצומה, אנחנו יודעים לתרגם התכווציות של המעיים, פעימת שלפוחית השתן, תנועת הנוזלים בכליות, ואפילו את רחשי הפרקים שמבטאים את מתח הרצועות, הגידים והשרירים. אנחנו מאזינים, חשים ומנתחים את כל מה שרוחש ומתרחש בשק העור שכל אחד מאיתנו ארוז בתוכו," חיוך מדושן ממלא את פניו, "במקרים מסויימים, אם אנחנו נדרשים לכך, יש לנו יכולות להשתלט על האיברים הפנימיים… אני בטוח שאתם יודעים להעריך את הכיוון הזה."

תווי פניו של יוסי נמתחים מעט, הוא אומר, "זה נשמע פנטסטי."

גרגורי פוכר את אצבעותיו, "אבל אז גילינו שהקורונה הזה מחסל את האלגוריתם שלנו, מטביע אותו. זה נורא." הוא שולח יד ולוקח את הפנקס השחור, תולש עוד דפים, מניח אותם בערבוביה ומסדר שוב ושוב כמו שמסדרים פאזל.

"ראית את החרא הזה?" הוא תולה מבט ביוסי, "הכול משובש. אני חייב מסע נוסף לעתיד כדי לחזור עם האינפורמציה הדרושה," הוא מזדקף מהורהר.

"מצידי תטוס לירח," בנט פולט חצי צעקה, "העיקר שתחזור במיידי ושלפני זה תחתום על החוזה!"

"ששש ששש," יוסי מהסה, "תן להבין בשקט," הוא מסתכל בדפים ומכווץ את גביניו.

"תראה יוסי, זה וירוס כמו כל וירוס, תוצאה של מפץ. קל למפות את התנועה, כמו שממפים את גרמי השמים. אבל בקורונה הזה… נראה כאילו שמשהו השתבש וכל ההיטלים הננו-אסטרונמיים לא תקפים. גילינו שכל יחידת וירוס עושה את דרכה בנפרד כיצור תאב חיים שמבקש לשרוד באופן עצמאי." גרגורי מתנשף כחולה קצרת, "אף פעם לא ראינו התנהגות כזו, ולך תמפה אותה. אי אפשר. פשוט אי אפשר."

בנט שולף מכיסו פצירת ציפורניים קטנה, מניח מרפקים על השולחן ומשייף את ציפורניו בריכוז.

יוסי אומר לגרגורי, "אל תשים לב אליו, הוא מדוכא. המצב מביך. נכון בניטו?"

בנט חדל לרגע מפעולת השיוף, "רבותיי, אני תוך שעה צריך לחזור אל הראש: יש עסק או אין עסק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע ליום שאחרי. אתם מבינים למה אני מתכוון? מצב החירום לא ימשך לעד, אה!? חושבים שיש בארץ הזו בית משפט שיתיר לנו למפות אנשים באופן הזה? אתם טועים רבותיי. נאכל אותה בגדול." בנט מסב פניו לעבר יוסי, "אתה מוכן בבקשה להסביר לו את המשמעויות? שיעשה איזה מסע שמתחשק לו, לעתיד, לעבר, לסרום נורברה X, תוך שעה מקסימום הוא חותם ומתחילים לעבוד. בסדר יוסי?"

"תרגע, בניטו, תרגע." יוסי מוציא מכיס מכנסיו ממחטה ומציע לבנט, "נגב את הזעה מהמצח."

גרגורי שולף עיפרון מכיס חולצתו ומתחיל לעשות חישובים מהירים על גב אחד מדפי הפנקס. הוא נשען לאחור בכיסא, נאנח, "לא מבין מה קורה כאן, לא מבין! אני מוכן להישבע שהעתקנו את המפות בדיוק מהמקור האולמאי."

"החבר'ה במעבדות שלי אומרים שטעיתם בהעברת המידות," יוסי אומר ומצביע באצבעו על האוזנייה הקטנה שתחובה בתוך אוזנו הימנית, "הם מציעים שתחשב מחדש את המסלולים הקיברנטיים לסינפונות, לדעתם טעיתם בבדיקות השרשרת של הפולמראז ובהעברה של יחידות הבסיס, ה'אקפלים', מהמקרו הקוסמי ליחידות ננו."

גרגורי לועס את קצה העיפרון, רוכן על דפי הפנקס ומתחיל לכסות אותם במהירות במספרים.

"וואוו!" בנט פולט בפליאה, "ראית את זה? עם כושר מתמטי כזה אין פלא שהוא יכול לטוס לעתיד."

גרגורי, משליך מידו את העיפרון על השולחן, באנחת ייאוש הוא דוחף לאחור את הכיסא, קם ופוסע בחדר הלוך ושוב.

"המסלולים האלו הוזנו לאלגוריתמים כדי שידעו להתנתק בזמן, לפני שהווירוס חובר לתא ואנחנו מאבדים אותו. איבדנו כבר עשרות אלפים. עשרות אלפים!"

דממה.

"רבותיי," בנט מקפל את פצירת הציפורניים ומכניס לכיסו, מביט בשעון, מביט אל תוך פרצופו של גרגורי, "האלגוריתמים שאיבדת מעניינים את התחת שלי. גם המבנה הפסיכי-קיברנטי של הווירוס הזה. אם יוסי רוצה לקחת חלק בביזיון הזה, בבקשה. אני יוצא עכשיו וכשאני חוזר…"

"אתה לא מבין משהו," גרגורי מתפרץ, "יוסי, תסביר לו מה זה סוכן רדום! תסביר לו מה יכול לקרות כשסוכן רדום מתעורר ופועל ללא שליטה."

"בניטו, בניטו! שלוט בעצמך."

"האלגוריתם שלנו הוא כמו סוכן רדום של יוסי," עיניו של גרגורי בוהקות, הוא מסתכל לתוך פניו של בנט, "דמיין עולם שבו בכל אחד שתולים אלגוריתמים, סוכנים רדומים שמשדרים כל מה שקורה בפנים כשאנחנו צריכים. ואפשר גם להפעיל אותם!" הוא נד בראשו, "עולם מושלם, מושלם! אנחנו יכולים אפילו להטות את הפנטזיות של האנשים, ליצור תחושות פנימיות. אז עכשיו אתה יכול להבין כמה מסוכן סוכן רדום שיוצא משליטה? אלגוריתם שעושה מה שמתחשק לו, שיכול לגרום לנזק סופני."

יוסי אומר, "נראה לי שכולנו צריכים להירגע," הוא מפנה את פניו לקיר משמאלו, "תביאו שלושה אספרסו ובקבוק מים קרים."

"תה," גרגורי אומר בטון מפוייס, "ירוק טבעי בבקשה, אני מקפיד בדברים האלו."

"שמעתם חבר'ה?" יוסי קורא לעבר הקיר.

"אפשר גם סנדביץ' בבקשה, תפסתי רעב," גרגורי פונה אל הקיר בקול מתנצל, "רק שיהיה טבעוני, בסדר?"

"חה. חה חה חה," בנט נשען לאחור, "שמעתם!? הבנאדם יוצא להרפתקאות קטלניות בגופם ובמוחם של אנשים אחרים, ו'מקפיד' על טבעונות."

"בעיניי זה דווקא מאוד רומנטי," יוסי אומר, "זה יפה. אני מעריך רומנטיקה. אנשים צריכים פורקן בלתי מזיק לתסכולים ולעימותים שלהם עם המציאות, זה עניין של שימוש מושכל," הוא מחייך לעבר הקיר. "רומנטיקה מעוררת יצירתיות."

"לא יודע על מה אתה מדבר," בנט רוטן, "מה קורה לך, יוסי? עוד רגע תרצה גם לטוס לעתיד," הוא מגחך, "אל תסחפו לי כאן, אני מזכיר לכם מה הראש רוצה ולמה הוא מצפה.." הוא מתכופף לעבר יוסי ולוחש דבר-מה לאוזנו. יוסי אומר בקול תקיף, "בניטו, תשאיר את זה לי, בסדר? זה תחום האחריות שלנו."

"משהו לא בסדר?" גרגורי תולה שאלה באוויר.

"הכול טוב," יוסי אומר, "בניטו פה צריך ללכת, נכון בניטו?"

"אוקיי, הבנתי," בנט אומר ופונה אל הקיר, "תפתחו לי חבר'ה, אני סיימתי כאן." הוא דוחף את הכיסא לאחור פוסע לעבר הקיר ונבלע בתוכו.

"אומר לך באופן פתוח, גרגורי, אני מחבב אותך. נראה לי שאנחנו הולכים לדרך משותפת. נהיה ביחד ניצחונות ואכזבות, נראה לך פייר?"

גרגורי נושף על התה ולוגם במשיכה קולנית.

"אני כמוך בעניין הזה, פנטזיה מתממשת לפעמים," יוסי צוחק, "אתה יודע למה הכוונה." הוא לוחץ מעט באצבעו על האוזנייה שבתוך אוזנו. הפסיכולוגית מהבקרה לוחשת: "כיוון מעולה יוסי, תכסיסים כמו בימים הטובים. עוד שניים-שלושה סיבובים והוא איתנו לגמרי."

"אתה יודע," גרגורי תולה מבט ביוסי, "לפני שהקמתי את החברה הייתי חפור עמוק במנגנון הענקי של מה שנקרא פנטזיה, הייתי בטוח שאצליח לפענח אותו, אלא שככל שחפרתי בשורשים הם התפצלו והתפצלו, עד אין סוף."

"לך על זה, יוסי," הפסיכולגית מתלהבת באוזנייה, "הפנטזיה, זה שם!"  

"מאז שלמדתי לקרוא נעשיתי חסיד של סיפורי מדע בדיוני," אומר יוסי בטון שקט ומהורהר של גילוי לב, "בזכות אחד מחבריי התוודעתי למגזין אמייזינג סטוריס, ופיתחתי תשוקה חסרת גבולות לחומר הזה, לעוגמת נפשם של הוריי," הוא מצחקק. הפסיכולוגית באוזנייה: "מושלם, מושלם, תן לו להגיב."

"כן… כן… אני מבין מצוין," גרגורי נותן ביס בסנדביץ' ולועס לאיטו, "גם הוריי היו מסתכלים עליי בייאוש כשהיו נכנסים למאורה שלי ורואים את ערמות הספרים בהם הייתי שקוע, ולס, הרד, סטייפלדון."

יוסי פושט רגליים ומתרווח בכיסא בנינוחות, "כנער חקרתי את הסמנטיקה של הקיברנטיקה, חשבתי שאעשה למדען או מתמטיקאי, אלא שגייסו אותי לכאן," הוא צוחק בקול, "עכשיו אלה רק תחביבים, פילוסופיה, מתמטיקה מתקדמת ואסטרופיסיקה." הפסיכולוגית באוזניה: "זהירות שם, אנחנו מנתחים את התנועות והבעות הפנים, נראה שאתה לוקח אותו אחורה מדי. יש לו עבר מורכב, מסוייט ובעייתי, שים לב לא להחליק לשם."

יוסי מזדקף, "שמע גרגורי, יש לנו כאן הצעה. אני זורק אותה על השולחן בהכי ישיר שאפשר. תעבוד איתנו. ניתן לך חופש פעולה מלא. המעבדות שלנו לרשותך, האנשים וכל מה שמצוי בעולם ואפשר לשים עליו יד."

גרגורי שקוע בסידור דפי הפנקס, ממלמל, "אני בטוח שלא טעיתי בחישובים, בטוח. הווירוס הזה מפתח תנועות מורכבות כל כך… כמעט קוונטיות. נדבק לתא ומוצץ את האר-אן-איי שלו, ומתרבה כמו משוגע, לפני שהאלגוריתם שלי מבין מה קורה, הוא נחנק."

"תתפקח, האמן לי, אם תמשיך בלהט הזה, הדמיונות יישאו אותך למסע שיהיה לך קשה לחזור ממנו. יש לי כמה כאן על המסלול הזה, המשחק הופך לתחרות בין כוחות אפלים במוח. גם אני הייתי שם… פעם. כשגייסו אותי הפעילו בתוכי אינסטינקט של שמירה עצמית, כדי שאותו חלק במוח שנשאר צלול ישמש כגלגל הצלה כשצריך להלחם בנגד הפיתוי של הפנטזיה." הפסיכולוגית: "זה יופי, הסימנים מראים שזה עובד. ניקח אתנחתא. אנחנו מכניסים עוד כוס תה. לך אספרסו…"

מתוך הקיר מופיע בחור צעיר עם סינר מלצר למותניו, הוא מניח את המגש על השולחן, ויוסי אומר, "ממש בזמן, חולד, תביא גם מהעוגיות המלוחות בשבילי, רוצה גם?" הוא מפנה את השאלה לגרגורי אלא שגרגורי שקוע בלעיסת שאריות הסנדביץ', מבטו מרוכז במגדל ניירות הפנקס שערם לפניו.

"לאיזה שלב הגעתם בפענוח," יוסי שואל.

"פענוח…? למה אתה מתכוון?"

"האזנות שלכם לקולות שבפנים, אלו שהאלגוריתם מצוטט להם."

גרגורי זז בכיסאו, "אה, כן. נדמה לי שבמדדים שלכם אנחנו בשלב חמש. שבעים אחוז מובהקות לפי שיקלול כיווצי מעיים, דחיסת כליות, רטט כבד, רעשי מפרקים ומדדי רוק. אנחנו מרשתים עם המדדים הוודאיים של חמצן בדם ודופק, ומגיעים לתשעים וחמישה עד תשעים ושמונה אחוז. קשה להסתיר מאיתנו דברים."

יוסי מגלגל בין כפות ידיו את ספל האספרסו, לוקח זיפ ואומר, "שמע גרגורי, אתה בטח יודע שהראש רואה בי את היורש. זה כבר התפרסם והוא מעולם לא הכחיש. אבל לך תדע אצלו, אתה יודע למה אני מתכוון. בינתיים אני פועל באיפוק אנליטי, נצמד אל המיתוס של החסינות, אני יכול להרשות לעצמי. אם תחבור אלי, כלומר אלינו, אז בכלל…" יוסי מניע את זרועו בעיגולים כשאצבעו מורה לעבר התקרה, "מכאן אנחנו מסתכלים במבט מפוקח על כל מה שקורה. יכולת הניבוי שלנו אולי מיושנת בעיניך, אבל עושה את העבודה, אתה מבין למה הכוונה. ביחד נוכל ליצור משהו נהדר."

גרגורי משפשף את פניו בכפות ידיו. "זה רגע ההתנגדות," הפסיכולוגית לוחשת, "אתה מוביל בכמעט שבעים אחוז לפוזיטיב."

יוסי משלב את ידיו על חזהו, "גרגורי, זה הכול על דעת הראש, אל תבין אותי לא נכון."

"ומה אם הוא ישנה את דעתו? מה אם משהו יקפוץ והאובססיה שלו תתגבר? מה יהיה עלי?"

"אתה מתכוון שגם אני אורחק?" "חיוך יוסי, תחייך," הפסיכולגית מוטרדת באוזניה. יוסי מחייך, "אני לא רואה איך נאפשר לזה לקרות, נכון?" יוסי לוכד בעיניו את מבטו של גרגורי ומבלי לומר מילה הם נסחפים למשחק 'מי ממצמץ ראשון'.

"תן לו לנצח," הפסיכולוגית מורה באוזניה ויוסי מעפעף.

חיוך מבוייש מתפשט על פניו של גרגורי.

יוסי קם, "אני מודיע לבנט שזה לא הלך. אומר לו שאתה עדיין לא שם, במובן הטכנולוגי, שכל העניין לא בשל, שעקרונית אתה מוכן לחתום, אלא שהיית רוצה לראות שבעיות השליטה על האלגוריתם נפתרות."

גרגורי מתרומם מכיסאו בכבדות.

יוסי שולח לעברו יד ללחיצה, "אתה השגריר מארץ הקסמים, גרגורי."

הם לוחצים ידיים. גרגורי אוסף את דפי הפנקס מהשולחן וטומן אותם בכיס מכנסיו.

"אני מת להשתין," גרגורי אומר בטון נבוך ויוסי מחייך, "כולנו אנושיים לפני הכול." 

8

בשנה ההיא עשיתי כמעט חודשיים שלמים של העונה השחונה באחת החוות – חוות הבקר המרכזית, למעשה – של חברה מפורסמת לייצור תמצית בשר.בִּי-אוֹ-אֶס. בּוֹ"ס. ודאי ראיתם את שלוש האותיות המופלאות האלה בעמודי הפרסום של מגזינים ועיתונים, בחלונות ראווה של סוחרי מזון, ובלוחות השנה הבאה שאתם מקבלים בדואר – בדף של חודש נובמבר. הם מפיצים גם עלונים, כתובים בסגנון מתלהב עד גיחוך ובכמה שפות, ובהם סטטיסטיקה על שחיטה וטבח שיכולה לגרום גם לטורקי להחוויר. ה"אמנות" שמאיירת את ה"סִפרות" הזאת מציגה בצבעים בורקים שור גדול וזועם רומס נחש צהוב שמתפתל בדשא ירוק-אזמרגד על רקע שמים בכחול ירקרק. זה אכזרי וגם אלגורי. הנחש מסמל מחלה, חולשה – או אולי סתם רעָב, שהוא-הוא המחלה הכרונית של רוב המין האנושי. כולם מכירים כמובן את בּ-וֹ-ס בע"מ, מוצרים שאין כמותם: וינוֹבּוֹס, גֶ'ליבּוֹס, והמוצר המושלם החדש שאין דומה לו, טריבּוֹס, המציע לכם מזון שאיננו רק מרוכז במיוחד אלא גם מעוכל למחצה. כזו היא, מתברר, האהבה שרוחשת החברה בע"מ לבני האדם – משתווה לאהבת אבא ואמא פינגווין לגוזליהם הרעבים.

מובן שיש להשתמש באופן פרודוקטיבי בהון של המדינה. איני יכול לומר דבר נגד החֶברה בע"מ. אך דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזָמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושייה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות.

בחלקים שונים של העולם המתורבת והלא מתורבת כבר נאלצתי לבלוע את בּ-וֹ-ס, פחות או יותר לתועלתי, אם כי ללא הנאה רבה. כשמכינים את התמצית הזאת עם מים חמים ושפע של פלפל שחור שמעלים את הטעם, התוצאה איננה בעצם בלתי סבירה. אך את הפרסומות שלה מעולם לא אכלתי. אולי מפני שהן לא מתאמצות מספיק. הִנֵה למיטב זיכרוני הן אינן מבטיחות עלומי נצח למשתמשים בבּ-וֹ-ס, וטרם נטען כי למוצרים נכבדים אלה היכולת להקים מתים מעפר. ואני תוהה, למה להצטנע כך באיפוק? אם כי סבורני שאותי גם בטיעונים כאלה הם לא היו מצליחים לקנות. כי אני אולי סובל מצורה מנטלית בזויה כלשהי (הרי איני אלא אדם), אבל לא מזו הנפוצה. אני אינני נאיבי.

אכן השתדלתי כאן לחשוף בבהירות את ההצהרה הזאת על אודותי בהקשר לסיפור שלהלן. את העוּבדות בדקתי ככל האפשר. מצאתי את קטעי העיתונים הצרפתיים, וגם דיברתי עם מפקד המשמר הצבאי באִיל רויאל, האי המלכותי – כשהגעתי במהלך נדודַי לקאיֶין. אני מאמין כי הסיפור אמיתי מעיקרו. מדובר בסיפור שאיש, לדעתי, לא היה ממציא על עצמו, מאחר שאיננו מרשים או מחמיא ואף אינו מצחיק דיו להעניק סיפוק לאיזו יוהרה מעוותת.

עניינו במכונאי של ספינת הקיטור השייכת לחוות הבקר מָראניוֹן של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ. חווה זו היא גם אי – אי בגודל מחוז קטן, הממוקם בשפך נהר דרום-אמריקני גדול. אי פראי ונטול יופי, אבל העשב הצומח שם במישורים הנמוכים ניחן כנראה בסגולות מזינות ובטעם יוצא מגדר הרגיל. באי הזה מהדהד קול געייה של אינספור עדרים – צליל עמוק ומייסר מתחת לשמים הפתוחים, העולה כמו מחאה מפלצתית של אסירים הנידונים למוות. ביבשת, מרחק שלושים קילומטרים של מי בוץ מרובבים, שוכנת עיר ששמה, יש לציין, הוֹרטָה.

אבל תכונתו המעניינת ביותר של האי הזה (שכמותו כמושבת עונשין של בקר שדינו נגזר) טמונה בהיותו בֵּית גידולו היחיד, ככל הידוע, של פרפר נדיר ויפהפה. זן שנדירותו רבה עוד יותר מיופיו, מה שאומר עליו לא מעט. הזכרתי כבר את נדודַי. בתקופה ההיא נסעתי מטעם עצמי בלבד, ובמתינות שהיא זרה לימינו אלה של כרטיסים למסעות סביב העולם. הייתה לי אפילו מטרה. אני בעצם –  "חה, חה, חה! – רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!"

בנימה זו דיבר על עיסוקי מר הארי גִי, מנהל תחנת הבקר. נדמה היה שהוא מייחס לי את האבסורד הגדול ביותר בעולם. חברת בּ-וֹ-ס בע"מ, לעומת זאת, ייצגה מבחינתו את שיא הישגיה של המאה התשע עשרה. אני משוכנע שהוא נהג לישון עם חותלות ודורבנות לרגליו. את ימיו עשה על האוכף, דהר על פני המישורים כשבעקבותיו שורה של רוכבים פראיים למחצה, שקראו לו דון אֶנריקֵה ולא הייתה להם דעה מפורשת כלשהי על חברת בּ-וֹ-ס בע"מ ששילמה את משכורתם. הוא היה מנהל מצטיין, אבל אינני מבין למה הרגיש צורך, כשנפגשנו בארוחות, להעניק לי חבטה בגב ולחקור בקול רם ומלעיג: "מה מצב הספורט הקטלני היום? הפרפרים מתחזקים? חה, חה, חה!" – מה גם שהוא גבה ממני שני דולרים ליום עבור האירוח של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ (בעלת הון של 1,500,000 ליש"ט), סכום כסף שבלי ספק נכלל באותה שנה במאזן החברה. "אינני חושב שפחות מזה יהיה הוגן כלפי החברה שלי," הוא ציין ברצינות תהומית, כאשר קבעתי איתו את תנאי שהותי באי.

אם אינטימיות של יחסי מין בהעדר כל רגש חברי לא הייתה נחשבת מתועבת, אז גם ההתלוצצות שלו הייתה נחשבת בלתי מזיקה. יתרה מכך, הבדיחות שלו לא היו משעשעות במיוחד. הן נבנו מחזרות מתישות על משפטי תיאור המתייחסים לאנשים בלוויית פרצי צחוק. "רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!" היה דוגמה אחת לשנינות המוזרה שלו שהוא עצמו נהנה ממנה מאוד. ומתוך אותו הלוך רוח של הומור אנין הוא הסב יום אחד את תשומת לבי אל מכונאי ספינת הקיטור, שעה שטיילנו על השביל לצד המפרץ הצר.

ראשו וכתפיו של האיש נגלו מעל הסיפון שהיו פזורים עליו שלל כלי עבודה שלו וכמה חלקי מכונות. הוא עסק בתיקון המנועים. לשמע קול צעדינו הוא הרים בחשש פרצוף מטונף בעל סנטר מחודד ושפם קטן ונאה. תווי פניו העדינים, שעוד ניתן היה לזהות מתחת לכתמים השחורים, נראו לי אפורים וחולניים בצל הירקרק שהטיל העץ הענק שעלוותו נפרסה מעל הספינה אשר עגנה קרוב לגדה.

הארי גי קרא לו להפתעתי הרבה "קרוקודיל", באותה נימה לעגנית למחצה ומאיימת למחצה האופיינית לזחיחות הדעת אצל אנשים נעימים מסוגו:

"איך מתקדמת העבודה, קרוקודיל?"

הייתי צריך עוד קודם לכן לומר שהארי החביב למד היכן שהוא מין צרפתית – באיזו מושבה כנראה – ושהוא ביטא אותה במין דיוק מאולץ וצורם כאילו ביקש ללגלג על השפה. האיש בספינה מיהר לענות לו בקול נעים. בעיניו הייתה רכות לחה, ושיניו הבהיקו בלובן מסנוור בין שפתיים דקות ושמוטות. המנהל פנה אלי בקול רם ועליז מאוד והסביר:

"אני קורא לו קרוקודיל כי חצי מחייו במפרץ וחציים מחוצה לו. דוּחַי – הבנת? אין פה באי דוחיים אחרים מלבד קרוקודילים; אז הוא כנראה שייך לזן הזה – מה? אבל האמת היא שהוא לא פחות מאזרח אנרכיסט מברצלונה."

"אזרח אנרכיסט מברצלונה?" חזרתי אחריו כמו טיפש והסתכלתי על האיש. הוא כבר חזר לעבודתו בגומחת מנוע הספינה, והפנה אלינו את גבו הכפוף. בתנוחה זו שמעתי אותו מוחה בקולניות:

"אני אפילו לא יודע ספרדית."

"הֵי, מה זה? אתה מעז להכחיש שמשם באת?" ירד עליו בפראות המנהל המצטיין.

האיש הזדקף לשמע הדברים, שמט מידיו מפתח ברגים שזה עתה עשה בו שימוש ופנה לעברנו; אבל רעד בכל אבריו.

"אני לא מכחיש כלום, שום כלום!" אמר נרגש.

הוא הרים את מפתח הברגים ופנה שוב לעבודתו בלי להקדיש לנו יותר תשומת לב כלשהי. הסתכלנו עליו עוד כדקה והלכנו משם.

"הוא באמת אנרכיסט?" שאלתי כשיצאנו מטווח השמיעה שלו.

"מה אכפת לי מה הוא," השיב המנהל המבדח של חברת בו"ס. "נתתי לו את השם הזה כי ככה התאים לי לסווג אותו. זה טוב בשביל החברה."

"בשביל החברה!" קראתי ומיד עצרתי בי.

"אהה!" הוא צהל, הרים את פרצופו הכלבי הפחוס ונטול השערות, ופישק את רגליו הרזות והארוכות. "זה מפתיע אותך. אני מחויב לפעול לטובת החברה שלי. יש להם הוצאות עצומות. הנה – הסוכן שלנו בהוֹרטה סיפר לי שהם מוציאים חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום בכל רחבי העולם! הרי אי אפשר להיות חסכני מדי כשמרימים שואו כזה. אז תקשיב לי. כשאני קיבלתי את המקום הזה לידַי, לא הייתה לחווה ספינת קיטור. אני ביקשתי, והמשכתי לבקש בכל התכתבות, עד שקיבלתי אותה; אבל האיש שהם שלחו איתה נטש את התפקיד אחרי חודשיים והשאיר את הספינה עוגנת ליד הגשר הצף של הורטה. הציעו לו משכורת טובה יותר במנסרה ליד הנהר – יימח שמו! ומאז זה כל הזמן חוזר על עצמו. כל נווד סקוטי או ינקי שמחליט לקרוא לעצמו כאן מכונאי מקבל שמונה עשרה לירות שטרלינג לחודש, אתה לא מספיק לזוז והוא כבר מתקפל לו, קרוב לוודאי אחרי שהספיק להרוס משהו. מילה שלי שחלק מהאובייקטים שקיבלתי כאן בתור מפעילי מנועים לא ידעו להבחין בין דוד קיטור לארובה. אבל האיש הזה מֵבין את העבודה שלו, ואני לא מעוניין שהוא יסתלק. הבנת?"

ולשם הדגשה הוא חבט לי קלות בחזה. התעלמתי מן ההתנהגות המשונה שלו. רציתי רק לדעת מה כל זה קשור להיותו של האיש אנרכיסט.

"בחייך!" לגלג המנהל, "אם אתה רואה פתאום באי ברנש יחף ומוזנח מתגנב בין השיחים קרוב לים, ובו בזמן אתה מבחין במרחק של פחות מקילומטר וחצי מהחוף במפרשית מלאה כושים מתרחקת במהירות, לא היית חושב שהאיש הזה נפל מהשמים, נכון? ואם לא מהשמים זה יכול להיות רק מקאיין. אבל אני נשאר רגוע. איך שראיתי את המשחק החשוד הזה אמרתי לעצמי – 'אסיר נמלט'. הייתי בטוח בזה ממש כמו שאני רואה אותך כרגע עומד כאן. אז דרבנתי לעברו את הסוס שלי. הוא התייצב מולי על תלולית חול וצעק: 'מֶסיֵה! מֶסיֵה! עצור!' אבל ברגע האחרון נשבר וברח בריצה. ואני אומר לעצמי, 'אתה עוד תהיה מאולף אצלי לפני שאני אגמור איתך.' אז דהרתי אחריו בלי להגיד מילה, הסטתי אותו הנה והנה, דחקתי אותו לכיוון החוף, ובסוף לכדתי אותו על לְשון יבשה צרה, העקבים שלו במים ומאחוריו רק ים ושמים, והסוס שלי בוטש בחול ומטלטל את הראש שלו במרחק מטר ממנו.

"אז הוא שילב זרועותיו על חזהו וזקר את הסנטר שלו במין ייאוש כזה; אבל עלי הצגות של קבצנים לא עושות רושם.

"'אתה אסיר נמלט,' אני אומר לו.

"כשהוא שמע צרפתית, הסנטר שלו נשמט ופניו השתנו.

"'אני לא מכחיש כלום,' הוא אומר ומתנשף עדיין, כי הקפצתי אותו כהוגן מול הסוס שלי. שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הנשימה שלו כבר הסתדרה, אז הוא הסביר לי שהוא התכוון להגיע לאיזו חווה בסביבה שעליה סיפרו לו (בטח האנשים על המפרשית). שמעתי את זה ופרצתי בצחוק רם, והוא נעשה לא שקט. אולי רימו אותו? אולי אין כאן שום חווה במרחק הליכה?

צחקתי וצחקתי. הוא הלך ברגל, אז ברור שעדר הבקר הראשון שהיה נתקל בו היה דורס אותו לחתיכות מתחת לפרסות. מי שנקלע לאזור ההאכלה והוא לא רכוב, אין לו שום צל של סיכוי.

"'זה שנתקלתי בך ככה לבטח הציל את החיים שלך,' אמרתי. הוא העיר שאולי זה נכון; אבל לוֹ היה נדמה דווקא שרציתי להרוג אותו מתחת לפרסות הסוס שלי. הבטחתי לו שלא היה קל מזה אילו זאת הייתה הכוונה שלי. אחר כך הגענו למעין מבוי סתום. לא היה לי מושג קלוש מה לעשות עם האסיר הזה, מלבד לזרוק אותו לים. ואז עלה בדעתי לשאול אותו בגלל מה הגלו אותו. הוא השפיל את ראשו.

"'בגלל מה?' אני אומר לו. 'גנבה, רצח, אונס, או מה?' רציתי לשמוע מה יש לו לומר להגנתו, אפילו ששיערתי כמובן שהוא ימציא איזה שקר. אבל הוא רק אמר –

"'מה שבא לך. אני לא מכחיש כלום. אין שום טעם להכחיש.'

"התבוננתי בו בעיון ופתאום צץ לי בראש רעיון.

"'יש פה גם אנרכיסטים,' אמרתי, 'אולי אתה אחד מהם.'

"'אני לא מכחיש שום כלום, מסיה,' הוא חזר ואמר.

"התשובה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי הוא לא אנרכיסט. אני מאמין שהסהרוריים האלה דווקא גאים בעצמם. אילו היה אחד מהם, היה ודאי מודה על המקום.

"'מה היית לפני שנהיית אסיר?'

"'פועל,' הוא אומר. 'פועל טוב אפילו.'

"בגלל זה התחלתי לחשוב שהוא בכל זאת כנראה אנרכיסט. זה הרי המעמד שממנו רובם באים, לא? אני שונא את החיות האלה, פחדנים שמשליכים פצצות. כמעט החלטתי כבר לסובב על המקום את הסוס שלי ולהשאיר אותו שם לגווע ברעב או לטבוע, מה שיתחשק לו. הוא בטח לא יחצה את האי ולא יחזור להטריד אותי, לזה הבקר כבר ידאג. אני לא יודע מה גרם לי לשאול –

"'איזה מין פועל?'

"לא שהיה לי אכפת אם הוא יענה בכלל. אבל כשהוא השיב מיד, 'מכונאי, מסיה,' כמעט זינקתי מהאוכף מרוב התרגשות. הספינה רבצה לה זה שלושה שבועות במפרץ, מנוטרלת ומושבתת. חובתי כלפי החברה הייתה ברורה. גם הוא הבחין בהפתעה שלי, ולרגע אחד שנינו בהינו זה בזה כמכושפים.

"'עלה על הסוס שלי מאחורי,' אמרתי לו. 'אתה תתקן את ספינת הקיטור שלי.'"

באלה המילים תיאר לי המנהל הנכבד של חוות מראניון את הופעתו של האנרכיסט לכאורה. הוא רצה להשאיר אותו אצלו – מתוך תחושת חובתו לחברה – וקרא לו בשם שימנע מהאיש להשיג עבודה כלשהי בהורטה. כשהבוקרים של החווה יצאו לחופשה, הם הפיצו את שמו בכל העיר. הם לא ידעו מה זה אנרכיסט, וגם לא מה פירוש ברצלונה. הם קראו לו האנרכיסט מברצלונה כאילו זה שמו הפרטי ושֵם משפחתו. אבל אנשי העיר קראו בעיתונים שלהם על האנרכיסטים באירופה, והתרשמו מאוד. אותה תוספת  מבדחת, "מברצלונה", גרמה למר הארי גי לגחך בסיפוק עצום. "זה זן רצחני במיוחד, נכון או לא? ככה החבר'ה של המנסרה עוד יותר מפחדים להתעסק איתו – הבנת?" הוא עלץ בגלוי. "בעזרת השם הזה אני מחזיק בו טוב יותר ממצב שבו הייתי קושר לו את הרגל בשרשרת לסיפון הספינה."

"ושים לב," הוא הוסיף אחרי השתהות קלה, "שהוא לא מכחיש את זה. אני לא עושה לו שום עוול. הוא בכל מקרה סוג של אסיר."

"אבל אתה בטח משלם לו איזו משכורת, לא?" שאלתי.

"משכורת! בשביל מה הוא צריך כאן כסף? הוא מקבל אוכל מהמטבח שלי ובגדים מהחנות. ברור שאתן לו משהו בסוף השנה, אבל אתה מעלה בדעתך שאעסיק אסיר ואתן לו כסף כמו לאדם ישר? אני דואג בראש וראשונה לאינטרסים של החברה שלי."

נאלצתי להודות כי אין ספק שחברה המוציאה חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום, מחויבת בחסכנות מחמירה ביותר. ומנהל חוות מראניון נהם לאות הסכמה.

"ואני אגיד לך מה," הוא המשיך: "אילו הייתי בטוח שהוא אנרכיסט והייתה לו חוצפה לבקש ממני כסף, הייתי פשוט בועט בו. איך שלא יהיה, שייהנה לו מהספק. אני בהחלט מוכן להאמין שהוא לא עשה שום דבר גרוע יותר מלתקוע למישהו סכין – בנסיבות מקִלות – בסגנון צרפתי, אתה יודע. אבל הריקבון החתרני הברוטלי של חיסול כל חוק וסדר בעולם – זה כבר מרתיח לי את הדם. זה כמו לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של כל אדם הגון, מכובד וחרוץ. תאמין לי, חייבים להגן איכשהו על מצפונו של כל מי שיש לו דבר כזה – אנשים כמוך וכמוני; אחרת כל בן בלייעל פורע חוק שיגיע הנה עוד ייחשב בכל מובן ראוי לא פחות ממני. מה, לא נכון? איזה אבסורד!"

הוא נעץ בי מבט נוקב. הנהנתי קלות ומלמלתי שיש בלי ספק דוק של אמת בהשקפת עולמו.

עיקר האמת שניתן לגלות ממקרהו של פּוֹל, המכונאי, הוא שגם דבר קטן עלול להביא לידי חורבנו של אדם.

"לא צריך הרבה בשביל להרוס בן אדם," הוא אמר לי ערב אחד בצרפתית מהורהרת.

בצרפתית, משום שהאיש היה בכלל מפריז ולא מברצלונה. כשלא היה בעמדה שלו הוא התגורר במראניון בצריף קטן עם גג מתכת וקירות קש. 'האָטֶליֵה שלי', הוא קרא לו. היה לו שם שולחן עבודה. נתנו לו כמה שמיכות של סוסים ואוכף – לא שהזדמן לו אי פעם לרכוב, אלא מפני שמצעים אחרים לא נמצאו בשימושם של עובדי החווה, שהיו כולם בוקרים. ועל ציוד הרכיבה הזה הוא ישַן, כמו ילידי הערבות, בין כלי העבודה שלו, בתוך גרוטאת ברזל קטנה, עם סדן נייד לראשו, מתחת לשולחן העבודה שהחזיק את רשת היתושים המטונפת שלו.

מדי פעם הבאתי לו כמה בדלי נרות ששמרתי מן האספקה הזעומה של בית המנַהל. הוא היה אסיר תודה על כך. הודה שאיננו אוהב לשכב בחושך. הוא התלונן שהשינה בורחת ממנו: "Le sommeil me fuit", הכריז בטון הרגיל שלו, של סטואיות מבוישת ששיוותה לו חזות מעוררת אהדה ונוגעת ללב. הבהרתי לו שאינני מייחס חשיבות רבה מדי לעובדה שהוא אסיר.

וכך קרה שהוא התפתה ערב אחד לספר על עצמו. בכל פעם שבדל הנר על קצה שולחנו נשרף, הוא מיהר להדליק אחר.

את שירותו הצבאי עשה בחיל מצב מחוץ לעיר, וכשסיים חזר לפריז לעסוק במקצוע שלו. בגאווה מסוימת סיפר לי שבתוך זמן קצר כבר הרוויח עשרה פרנקים ליום. הוא חשב שבקרוב יפתח עסק עצמאי ויתחתן.

בשלב זה פלט אנחה עמוקה והשתתק לרגע. לבסוף חזר לטון הסטואי שלו:

"נראה שלא ממש הכרתי את עצמי."

ביום הולדתו העשרים וחמישה הציעו שניים מחבריו שעבדו איתו בסדנה להזמין אותו לארוחת ערב. תשומת הלב הזאת ריגשה אותו מאוד.

"הייתי בחור מיושב בדעתו," הוא ציין, "אבל אני לא פחות ידידותי מכל אחד אחר."

האירוע התקיים בבית קפה קטן בבּוּלוַואר דֶה לָה שאפֶּל. הם שתו בארוחת הערב יין מיוחד. מעולה. הכול היה מעולה; והעולם – כלשונו – נראה מקום מצוין לחיות בו. נשקף לו עתיד מוצלח, היה לו קצת כסף בצד, והוא נהנה מחיבתם של שני חברים מעולים. הוא הציע לשלם על כל המשקאות אחרי הארוחה, מה שנראה אפילו מתבקש מבחינתו.

הם שתו עוד יין; שתו ליקרים, קוניאק, בירה, ואז עוד ליקרים ועוד קוניאק. שני זרים שישבו בשולחן סמוך הסתכלו עליו, הוא אמר, במבט חברי כל כך, שהוא הזמין גם אותם להצטרף למסיבה.

מיָמיו לא שתה כל כך הרבה. הוא נתקף רוממות רוח גבוהה במיוחד ומענגת כל כך, שכל אימת שדעכה מיהר להזמין עוד משקאות.

"היה נדמה לי," אמר בדיבורו השקט והשפיל עיניו ארצה בצריף האפלולי שהתמלא צללים, "שאני עומד להגיע למדרגת אושר גדול ונפלא. רק עוד משקה אחד, הרגשתי, וזה יקרה. גם האחרים עמדו יפה בקצב שלי, כוסית מול כוסית."

אבל מה שקרה היה בלתי רגיל. משהו שאמר אחד הזרים חיסל את רוממות רוחו. מחשבות קודרות, אפלות, הציפו את ראשו. כל העולם מחוץ לבית הקפה נראה לו מקום אימתני ומרושע, שבו המון עני ומסכן נאלץ לעבוד ולהשתעבד רק כדי שכמה אנשים יוכלו לנסוע בכרכרות ולחיות חיי הוללות בארמונות. הוא נתקף בושה באושר שלו. הצער על גורלו האכזר של המין האנושי קרע את לבו. בקול חנוק מיגון הוא ניסה להביע את רגשותיו. הוא חושב שבכה וקילל חליפות.

שני המכרים החדשים מיהרו לשבח את מחאתו האנושית. כן. מידת האי-צדק בעולם היא אכן שערורייתית. ויש רק דרך אחת לטפל במצבה הרקוב של החֶברה. להרוס את כל החנות הארורה. לפוצץ את כל ההצגה המושחתת.

ראשיהם ריחפו מעל לשולחן; הם לחשו לו דברי שכנוע רהוטים. אינני סבור שהם באמת צפו את התוצאה. הוא היה שיכור גמור – שתוי עד טירוף. פתאום הוא זינק על השולחן ביללת זעם. בעט בבקבוקים ובכוסות וצרח, "תחי האנרכיה! מוות לקפיטליסטים!" כך הוא צרח שוב ושוב. שברי זכוכית נפלו סביבו, כיסאות עפו באוויר, אנשים אחזו זה בגרונו של זה. המשטרה הסתערה פנימה. הוא הכה, נשך, שרט ונאבק, עד שמשהו חבט בחוזקה בראשו…

הוא חזר לעצמו בתא מעצר של המשטרה – נכלא באשמת תקיפה, קריאות הסתה ותעמולה אנרכיסטית.

הוא הישיר בי עיניים לחות ונוצצות שנראו גדולות מאוד באור העמום.

"זה היה רע, אבל אפילו אז עוד יכולתי איכשהו לצאת מזה, אולי," אמר לאטו.

אני בספק, אבל אם היה לו סיכוי כלשהו הוא חוסל בידי עורך דין סוציאליסט צעיר שהתנדב לקחת על עצמו את ההגנה עליו. לשווא הוא הסביר לו שאיננו אנרכיסט; שהוא מכונאי שקט ומכובד וכל שאיפתו לעבוד עשר שעות ביום במקצוע שלו. הוא הוצג במשפט כקורבן החברה, וצעקות השיכרות שלו הוצגו כביטוי לסבל תהומי. עורך הדין רצה להתקדם, והתיק הזה היה בדיוק מה שנדרש לו כדי לצאת לדרך. נאום ההגנה נשמע נהדר.

המסכן השתתק לרגע, לעלע והכריז:

"קיבלתי את העונש המרבי לעבירה ראשונה."

פלטתי איזו רטינה כמתבקש, והוא השפיל את ראשו ושילב את זרועותיו.

"כששחררו אותי מהכלא," החל שוב בעדינות, "חזרתי כמובן לסדנה הישנה שלי. קודם, הבוס שלי גילה כלפי חיבה מיוחדת, אבל כשראה אותי עכשיו הוריק מפחד וביד רועדת הראה לי את הדלת."

עודו עומד שם ברחוב, נבוך ומודאג, ניגש אליו גבר בגיל העמידה והציג את עצמו כמי שגם הוא מכונאי. "אני יודע מי אתה," אמר, "נכחתי במשפט שלך. אתה קומראד הגון ובעל דעות מוצקות. אבל לרוע המזל כבר לא תצליח למצוא עבודה בשום מקום. הבורגנים האלה זוממים להרעיב אותך. זאת השיטה שלהם. אל תצפה כלל לרחמי העשירים."

הפנייה הנעימה הזו אליו ברחוב עודדה אותו מאוד. נראה כי היה מטבעו טיפוס שזקוק לתמיכה ולאהדה. המחשבה שלא יצליח למצוא עבודה מוטטה אותו לגמרי. אם אפילו הבוס שלו, שהכיר אותו כפועל מיומן, שקט ומסודר, לא מוכן עכשיו לשמוע ממנו – מובן שאף אחד אחר לא ירצה אותו. ברור שלא. הרי המשטרה, שפוקחת עליו עין, תזדרז להזהיר כל מעסיק שישקול לתת לו הזדמנות. הוא הרגיש פתאום חסר ישע כל כך, מבוהל וחסר תועלת; אז הוא הלך בעקבות הגבר הזה לבית קפה סמוך, שם פגש עוד כמה חברים טובים. הם הבטיחו לו שלא יניחו לו לרעוב, בין אם יעבוד ובין אם לאו. הם שתו כולם לחיי תבוסת כל המעסיקים ולחיי קעקוע החברה.

הוא התיישב ונשך את שפתו העליונה.

"ככה, אדוני, הפכתי לחבר," הוא אמר. הוא העביר יד רועדת על מצחו. "בכל מקרה משהו משובש בְּעולם שבו אדם יכול ללכת לאיבוד בגלל כוסית אחת מיותרת."

הוא לא הרים כלל את עיניו, אבל יכולתי לראות שמתחת לייאוש שלו הוא מתחיל להיות נסער. הוא חבט בספסל בכף ידו הפתוחה.

"לא!" הוא צעק, "זה היה קיום בלתי אפשרי! המשטרה עקבה אחרי, הקומראדים עקבו אחרי, כבר לא עמדתי ברשות עצמי! הרי לא יכולתי אפילו ללכת למשוך מהבנק כמה פרנקים שחסכתי בלי שאיזה קומראד יסתובב בפתח וישגיח שלא נמלטתי משם! ורובם היו בסך הכול פורצים. מהסוג החכם, אני מתכוון. שדדו את העשירים; אמרו שהם רק מחזירים לעצמם את מה שמגיע להם. כששתיתי קצת, האמנתי להם. והיו ביניהם גם שוטים ומטורפים. הפנאטים! כשהייתי שיכור אהבתי אותם. וכששתיתי עוד יותר כעסתי על כל העולם. זה מה שהיה הכי טוב. בַּזעם מצאתי מפלט לאומללות. אבל אי אפשר הרי להיות כל הזמן שיכור – לא נכון, אדוני? וכשהייתי פיכח פחדתי לברוח מהם. הם היו שוחטים אותי כמו חזיר."

הוא שילב שוב את זרועותיו וזקר בחיוך מר את סנטרו החד.

"מהר מאוד הם אמרו לי שהגיע זמני לצאת לעבודה. העבודה הייתה לשדוד בנק. אחר כך יזרקו פצצה כדי להרוס את המקום. תפקידי בתור מתחיל היה לשמור ברחוב מאחורי הבנק ולהשגיח על תיק שחור שבתוכו הפּצצה, עד שיעשו בה שימוש. אחרי הפגישה שבה ארגְנו את הסיפור, איזה קומראד נאמן אחד לא עזב אותי ולוּ לרגע. לא העזתי למחות; פחדתי שיחסלו אותי בשקט שם בחדר; רק כשהסתובבנו ביחד תהיתי פתאום אם לא עדיף לי כבר להשליך את עצמי לסֵן. אבל לא הספקתי לגלגל את זה במחשבות וכבר חצינו את הגשר, ואחר כך לא הייתה לי עוד הזדמנות כזאת."

לאור בדל הנר, עם תווי פניו החדים, השפם הקטן והפלומתי שלו ופניו הסגלגלים, הוא נראה לעתים צעיר מעודן ועולז, ואחר כך זקן למדי, תשוש ומלא יגון בעודו מהדק את זרועותיו השלובות אל חזהו.

מאחר שהוא השתתק חשתי כורח לשאול:

"נו, אז איך זה נגמר?"

"בהגליה  לקאיין," הוא השיב.

נדמה שהאמין כי מישהו הלשין עליהם. המשטרה התנפלה עליו בזמן שהוא שמר ברחוב האחורי והתיק בידו. "המטומטמים האלה הפילו אותו ארצה בלי לשים לב מה יש לו ביד. הוא התפלא איך הפצצה לא התפוצצה כשהוא נפל. אבל היא לא התפוצצה.

"ניסיתי לספר בבית המשפט את הסיפור שלי," הוא המשיך, "אב בית הדין נראה משועשע מזה. והיו כמה אידיוטים בקהל שצחקו."

הבעתי את תקוותי שגם כמה מהחברים שלו נתפסו. הוא הצטמרר קלות ואז אמר לי ששניים מהם – סימוֹן, המכוּנה גם ביסקוויט, המכונאי המבוגר שפנה אליו ברחוב, ובחור בשם מָאפִיל, אחד הזרים האוהדים ששיבחו את רגשותיו וניחמו אותו בצערו ההומניטרי בזמן שהוא השׁתכר בבית הקפה.

"כן," הוא המשיך במאמץ-מה, "זכיתי ליהנות מחברתם באי סן ז'וזף, ביחד עם עוד שמונים או תשעים אסירים. כולנו סוּוגנו בתור מסוכנים."

האי סן ז'וזף הוא היפה מבין איי הישועה. סלעי וירוק, עם גיאיות לא עמוקים, שיחים, צמחייה סבוכה, מטעי עצי מנגו והרבה עצי דקל שעירים. שישה סוהרים חמושים באקדחים וברובי קָרָבּין מופקדים שם על שמירת האסירים.

ספינת שמונה משוטים משמשת שם לתקשורת בשעות היום, דרך תעלה ברוחב מטר וחצי, עם האי המלכותי שבו שוכנת עמדה צבאית. היא יוצאת להפלגה הראשונה שלה בשש בבוקר. בארבע אחר הצהריים היא מסיימת את שירותה ונגררת אל רציף קטן באי המלכותי שבו כמה סירות קטנות יותר ושומר. משעה זו ועד בוקר המחרת נותר האי סן ז'וזף מנותק משאר העולם, עם הסוהרים שמפטרלים לפי תור בשביל שבין משכן הסוהרים לצריפי האסירים, ועם המוני כרישים המפטרלים ברחבי המים מסביב.

על רקע נסיבות אלה תכננו האסירים מרד. דבר כזה טרם נודע בהיסטוריה של בית הסוהר, אך לא הייתה זו תוכנית נטולת סיכויי הצלחה. הם תכננו להפתיע את הסוהרים ולרצוח אותם במהלך הלילה, והנשק שלהם יאפשר לאסירים לירות באנשי ספינת המשוטים כאשר זו תגיע בבוקר. אחרי שישתלטו על ספינת המשוטים יתפסו עוד סירות, וכולם יחד יחתרו משם לאורך החוף.

עם רדת החשכה, שני הסוהרים התורנים ערכו כרגיל מפקד לאסירים. אחר כך פנו לסקור את הצריפים כדי לוודא שהכול כשורה. ברגע שהם נכנסו התנפלו עליהם, והם פשוט נחנקו תחת מספרם הרב של תוקפיהם. אור הדמדומים דעך במהירות. היה ליל ירח חדש, וסערה כבדה ושחורה שהתחשרה מעל החוף עוד הִגבירה את עומק חשכת הלילה. האסירים התכנסו בשטח הפתוח ודנו בצעד הבא שעליהם לנקוט, התווכחו בינם לבין עצמם בקולות מהוסים.

"ואתה לקחת חלק בכל זה?" שאלתי.

"לא. ידעתי כמובן מה עומד להתרחש. אבל למה לי להרוג את הסוהרים האלה? לא היה לי שום דבר נגדם. רק מהאחרים פחדתי. כי מה שלא יקרה, מהם לא אצליח להימלט. ישבתי לבדי על גדם עץ כשראשי בין ידי, בלב מפרפר מהמחשבה על חופש שעלול להיות לי רק לעג לרש. פתאום קלטתי בבהלה דמות אדם בַּשביל לידי. הוא עמד בדממה מוחלטת, ואז נבלעה דמותו בלילה. היה זה כנראה הסוהר הראשי שבא לבדוק מה קרה לשניים מאנשיו. איש לא הבחין בו. האסירים המשיכו לריב על התוכניות שלהם. המנהיגים לא הצליחו להשליט משמעת. לחישות עזות בקעו שם מקהל האנשים בחושך ונשמעו מחרידות ביותר.

"בסופו של דבר הם נחלקו לשתי קבוצות ויצאו לדרך. כשהם עברו על פנַי, קמתי ממקומי תשוש וחסר תקווה. השביל אל משכן הסוהרים היה חשוך ושקט, אבל השיחים משני צדיו רשרשו קלוֹת. כעת ראיתי לפנַי אלומת אור עמומה. הסוהר הראשי קָרב בזהירות עם שלושה מאנשיו בעקבותיו. אלא שהוא לא הצליח לחפות כמו שצריך על אור הפנס שלו. גם האסירים ראו את קרן האור העמומה. נשמעה צרחה פראית ונוראה, ומהומה פרצה על השביל החשוך. יריות, מהלומות, אנקות: ציד האדם, ציד הסוהרים, חלף על פנַי לעֵבר פְּנים האי, על רקע קולות שיחים נרמסים, צעקות הרודפים וזעקות הנרדפים. נשארתי לבדי. ואני מבטיח לך, אדוני, הייתי פשוט אדיש לכל זה. עמדתי זמן-מה בשקט, ואחר כך פסעתי לאורך השביל עד שנתקלתי ברגלי במשהו קשיח. התכופפתי והרמתי אקדח של סוהר. במישוש אצבעות הרגשתי שהוא טעון בחמישה כדורים. עם משב הרוח הגיעו לאוזני קולות רחוקים של אסירים שקראו זה לזה, ואז רעם התגלגל והבליע את המיית הרוח ואת רשרוש העצים. פתאום אור פנס גדול חצה בריצה את השביל מולי, נמוך מאוד לפני הקרקע, וחשף לעיני חצאית של אישה עם שולי סינר.

"ידעתי שזו ודאי אשת הסוהר הראשי. הם כנראה שכחו שהיא נמצאת שם. קול ירייה הִרעים מכיווּן פְּנים האי, והיא צרחה לעצמה תוך כדי ריצה. היא המשיכה לרוץ ואני בעקבותיה, וכעת ראיתי אותה שוב. ביד אחת היא משכה בחבל הפעמון הגדול התלוי בקצה מזח העגינה, ובידה האחרת הניפה מצד לצד את הפנס הכבד. זהו הסימן המוסכם במקרה שזקוקים בלילה לעזרת האי המלכותי. הרוח נשאה את הצליל הרחק מן האי שלנו, ואת אור הפנס שהיא הניפה הסתירו בחוף העצים המעטים שליד משכן הסוהרים.

"התקרבתי אליה מאחור. היא המשיכה בלי הרף, בלי להביט הצדה, כאילו אין איש מלבדה על האי. אישה אמיצה, אדוני. הֶבזק של ברק וקול רעם שיבשו לרגע את הצליל ואת אור האיתות, אבל היא כלל לא עצרה, משכה בחבל והניפה את הפנס בקצב סדיר כמו מכונה. אישה נאה כבת שלושים – לא יותר מזה. אני חשבתי לעצמי, 'טוב לא יֵצא מהלילה הזה.' והחלטתי שאם אחד מחברַי האסירים יגיע הנה אל המזח – מה שצפוי היה בקרוב – אני אירה בראשה ואז אירה בעצמי. הכרתי היטב את ה'קומראדים'. הרעיון הזה שלי העניק לי עניין בחיים, אדוני; ומיד נסוגותי קצת לאחור במקום להישאר על המזח הפתוח, והשתופפתי מאחורי שיח. לא הייתה לי שום כוונה להיתפס לא מוכן ולהניח למישהו למנוע ממני לעשות שירות נעלה לפחות ליצור אנושי אחד לפני מותי.

"אך לא נותר לנו אלא להאמין שהאיתות נקלט, כי ספינת המשוטים מהאי המלכותי הגיעה בתוך זמן קצר להפליא. האישה המשיכה לאותת עד שאור הפנס שלה נפל על הקצין האחראי ועל כידוני החיילים שעל הסירה. רק אז היא התיישבה ופרצה בבכי.

"היא כבר לא הזדקקה לי. לא זזתי ממקומי. חלק מהחיילים היו ללא ז'קטים, אחרים בלי מגפיים, איך שתפסה אותם האזעקה. הם עברו בריצה ליד השיח שלי. הספינה נשלחה בחזרה להביא עוד תגבורת; והאישה ישבה לבדה ובכתה בקצה המזח, כשהפנס ניצב לידה על הקרקע.

"ואז ראיתי פתאום באור שבקצה המזח מכנסיים אדומים של עוד שני גברים. הוכיתי בתדהמה. גם הם התחילו לרוץ. בטוניקות לא מכופתרות שהתנפנפו ובראשים חשופים. אחד מהם התנשף ואמר לאחר, 'קדימה, קדימה!'

"התפלאתי מהיכן לכל הרוחות הם צצו. פסעתי לאטי לאורך המזח הקצר. ראיתי את גופה של האישה מיטלטל מבכי, ושמעתי יותר ויותר ברור את אנחותיה, 'אוי, בעלי! בעלי המסכן! בעלי המסכן!' התגנבתי בשקט לעברה. היא לא שמעה ולא ראתה דבר. היא כיסתה את ראשה בסינר והתנודדה קדימה ואחורה מרוב צער. אבל אני הבחנתי בסירה קטנה קשורה לקצה המזח.

"שני הגברים האלה – הם נראו כמו מש"קים – הגיעו כנראה בסירה הזאת, אולי מפני שאיחרו לספינת המשוטים. מדהים איך מתוך תחושת חובה הם הפרו כך את התקנות. ועשו דבר מטומטם – אפילו כשכבר נכנסתי לסירה עדיין לא האמנתי למראה עיני.

"חתרתי לאטי לאורך החוף. ענן שחור רבץ מעל איי הישועה. שמעתי יריות, צעקות. מצוד נוסף הֵחל – ציד האסירים. המשוטים היו ארוכים מדי ולא נוחים. התקשיתי להתמודד איתם אף שהסירה עצמה הייתה קלת משקל. אך כשהגעתי לעברו השני של האי, פרצה סופת גשם ורוח. לא הצלחתי להתקדם מולה. הנחתי לסירה להיסחף אל החוף וקשרתי אותה.

"הכרתי את המקום הזה. הייתה שם סככה ישנה ורעועה שניצבה ליד המים. עודי יושב שם מכוּוץ שמעתי מבעד לרעשי הרוח והמבול קולות של אנשים שמפלסים דרכם בין השיחים. הם הגיחו אל החוף – חיילים אולי. הֶבזק של ברק לידי הסב לי הקלה עזה. שני אסירים!

"ומיד נשמע קול קורא בתדהמה. 'זה נס!' היה זה קולו של סימון, המוכר גם בשם ביסקוויט.

"וקול נוסף נהם, 'מה נס?'

"'הנה, יש כאן סירה!'

"'השתגעת כנראה, סימון! אבל בכל זאת, יש כאן… סירה.'

"מרוב התפעלות כנראה הם נאלמו דום. הגבר השני היה מאפיל. עכשיו הוא דיבר שוב, בזהירות.

"'היא קשורה. בטח יש כאן מישהו.'

"אמרתי להם מתוך הסככה: 'אני כאן.'

אז הם נכנסו, ודי מהר נתנו לי להבין שהסירה שלהם, לא שלי. 'אנחנו שניים,' אמר מאפיל, 'נגדך. אתה לבד.'

"יצאתי לשטח הפתוח כדי להתרחק מהם, כי פחדתי לחטוף מהלומה פתאומית בראש. יכולתי לירות בהם שם על המקום, אבל לא אמרתי דבר. כבשתי את הצחוק שעלה בגרוני. עשיתי את עצמי כנוע מאוד והתחננתי שיחוסו עלי. הם התייעצו ביניהם בקולות חרישיים על גורלי, בזמן שידי נחה על האקדח מתחת לחולצה שלי וחייהם היו נתונים לחסדַי. הנחתי להם לחיות. רציתי שהם יחתרו בסירה. הסברתי להם בענווה שפלת רוח שאני מבין בטיפול בסירות, ושאם יש שלושה חותרים, נוכל לנוח לפי תור. בסוף הם השתכנעו, ובזמן; עוד קצת וכבר הייתי מתפקע מהתקף צחוק."

בשלב זה התלבתה ההתרגשות שלו. הוא זינק מהספסל ודיבר בנפנוף זרועות. הצללים הענקיים של זרועותיו התרוצצו על פני הגג והקירות, והצריף נראה קטן מכדי להכיל את סערת הנפש שלו.

"אני לא מכחיש כלום," הוא התפרץ, "הייתי בשמים, אדוני. זכיתי לטעום מן האושר. אבל שתקתי. חתרתי בתורי לאורך כל הלילה. התקדמנו לעבר הים הפתוח, תלינו את יהבנו על ספינה שתעבור שם. זה היה צעד הרפתקני. אני שכנעתי אותם לעשות את זה. כשהשמש זרחה נראה הים רחב ידיים ורגוע, ואיי הישועה ניבטו רק ככתמים כהים מעל ראשי הגלים. אני בדיוק ניווטתי. מאפיל, שחתר בחרטום, פלט קללה ואמר, 'אנחנו חייבים לנוח.'

"סוף סוף הגיע זמני לצחוק. וצחקתי כמו שצריך, תאמין לי. תפסתי לי את הבטן והתגלגלתי במקום מושבי. הפנים שלהם היו מבוהלים כהוגן. 'מה נכנס בו, בַּחיה?' מאפיל צועק.

"וסימון, שהיה הכי קרוב אלי, אומר לו מעֵבר לכתפו, 'השד ייקח אותי אם אני לא חושב שהוא השתגע!'

"ואז הוצאתי את האקדח. אהה! בן רגע העיניים של שניהם נהיו הכי מאובנות שאתה יכול לדמיין לעצמך. חה, חה! הם פחדו. אבל חתרו. הו, כן, כל היום הם חתרו, נראו לפעמים פראיים ולפעמים חלושים. שום דבר לא נעלם ממני כי הייתי חייב לפקוח עליהם כל הזמן עין, וָלא – טראח! – בשנייה הם היו מתנפלים עלי. השענתי את היד עם האקדח דרוכה על הברך, וניווטתי ביד השנייה. הפרצופים שלהם התחילו להעלות שלפוחיות. השמים והים סביבנו נראו בוערים באש, והים העלה אדים בשמש. הסירה השמיעה קולות רתיחה כשפילחה את המים. מאפיל הוציא לפעמים קצף מהפה ולפעמים גנח. אבל הוא חתר. לא העז להפסיק. כל העיניים שלו נהיו אדומות, והוא נשך את שפתו התחתונה עד זוב דם. סימון נהיה צרוד כמו עורב.

"'קומראד –' הוא מתחיל לומר.

"'שום קומראד אין כאן. אני הבוס שלך.'

"'אז, בוס,' הוא אומר, 'תן לנו לנוח, למען האנושות.'

"נתתי להם. היו שם קצת מי גשמים שנקוו על קרקעית הסירה. הרשיתי להם לחטוף קצת. אבל ברגע שנתתי את הפקודה 'קדימה!' ראיתי אותם מחליפים ביניהם מבטים טעונים. הם חשבו שאהיה חייב מתישהו ללכת לישון! אהה! אבל אני לא רציתי ללכת לישון. הייתי ערני מתמיד. דווקא הם נרדמו באמצע החתירה, נפלו לגמרי מהמושבים, בזה אחר זה. הנחתי להם לשכב. כל הכוכבים כבו. היה עולם שָקט. השמש זרחה. יום חדש. קדימה! לדרך!

"הם חתרו גרוע. העיניים שלהם התגלגלו והלשונות שלהם השתרבבו החוצה. באמצע הבוקר מאפיל קרקר: 'בוא נסתער עליו, סימון. אני מעדיף כבר שיירו בי וזהו מאשר למות מצמא, מרעב ומעייפות מרוב חתירה.'

אבל גם בזמן שהוא דיבר הוא חתר; וגם סימון המשיך לחתור. זה גרם לי לחייך. אח! כמה שהשניים האלה אהבו את החיים בעולם המרושע שלהם, בדיוק כמו שאני אהבתי את החיים שלי לפני שהם הרסו לי אותם עם הדיבורים שלהם. הכרחתי אותם להמשיך עד שהגיעו לתשישות מוחלטת, ורק אז הצבעתי על מפרשי ספינה באופק.

"אה! היית צריך לראות אותם קמים לתחייה ונרתמים שוב לעבודה שלהם! כי אני דאגתי שהם יחתרו לעֵבר הנתיב של הספינה הזאת. הם השתנו. ולי נעלמו הרחמים האלה שקודם הרגשתי כלפיהם. עם כל דקה שעברה הם יותר ויותר חזרו לעצמם. הם הסתכלו עלי במבטים שזכרתי היטב. והיו מאושרים. הם חייכו.

"'נו,' אומר סימון, 'האנרגיה של הבחורצ'יק הזה הצילה את חיינו. אילולא הכריח אותנו, בחיים לא היינו חותרים רחוק כל כך עד לנתיב של ספינות. אני סולח לך, קומראד. אני מעריץ אותך.'

"ומאפיל נוהם מהחרטום: 'אנחנו חייבים לך הכרת תודה ענקית, קומראד. אתה בנוי להיות מנהיג.'

"קומראד! אדוני! אח, איזו מילה יפה. והם, אנשים כמו השניים האלה, הפכו אותה לארורה. הסתכלתי עליהם. זכרתי את השקרים שלהם, את ההבטחות שלהם, את האיומים שלהם ואת כל ימי הסבל שלי. למה הם לא יכלו להניח לי לנפשי אחרי שיצאתי מהכלא? הסתכלתי עליהם וחשבתי שכל עוד הם חיים אני לעולם לא אצליח להיות חופשי. לעולם. לא אני ולא אחרים כמותי בעלי לב חם וראש חלש. כי אני יודע שאין לי ראש חזק, אדוני. זעם שחור הציף אותי – זעם של שיכרות קיצונית – אבל לא נגד עוולות החֶברה. הו, לא!

"אני חייב להיות חופשי!" צעקתי בזעמי.

"'תחי החירות!' צורח הבריון הזה מאפיל. 'מוות לבורגנים ששולחים אותנו לקאיין! בקרוב הם יֵדעו שאנחנו חופשיים.'

"השמים, הים, כל האופק, הכול כמו האדים, אדום-דם בסירה כולה. הרקות שלי פעמו בקול רם כל כך עד שהתפלאתי שהם לא שומעים. איך זה שהם לא שמעו? איך הם לא הבינו?

"שמעתי שסימון שואל: 'לא חתרנו כבר מספיק רחוק?'

"'כן. מספיק רחוק,' אמרתי. הצטערתי עליו; רק את השני שנאתי. הוא גרר את המשוט שלו באנחה רמה, וכשהרים את ידו כדי למחות את מצחו בארשת פנים של מי שסיים את עבודתו, לחצתי על הדק האקדח ויריתי בו מעל הברך שלי, היישר בלב.

"הוא נפל וראשו השתלשל מעל דופן הסירה. לא העפתי בו מבט נוסף. השני פלט זעקה נוקבת. רק צווחת אימים אחת. אחר כך הכול דמם.

"הוא ירד מהמושב וכרע על ברכיו והרים לפניו את כפות ידיו הצמודות בתנוחה של תחינה. 'רחמים,' הוא לחש חלושות. 'קומראד, רחם עלי!'

"'אה, קומראד," אמרתי בקול נמוך. 'כן, קומראד, כמובן. טוב, אז תצעק תחי האנרכיה.'

הוא נופף בזרועותיו, הרים פניו אל השמים ופיו נפער רחב בזעקה גדולה של ייאוש. 'תחי האנרכיה! תחי –'

"הוא התמוטט כמו ערֵמה עם כדור בראש.

"השלכתי את שניהם מהסירה. גם את האקדח זרקתי. אחר כך ישבתי בשקט. הייתי סוף סוף חופשי! סוף סוף. לא הבטתי אפילו אל הספינה; לא היה לי אכפת; באמת, אני חושב שכנראה נרדמתי, כי פתאום שמעתי צעקות ומצאתי את עצמי כמעט מתחת למפרשית. הם העלו אותי אל הסיפון וקשרו את הסירה מאחור. הם היו כולם שחורים, חוץ מהקפטן, שהיה מוּלאטוֹ. הוא היחיד שידע כמה מילים בצרפתית. לא הצלחתי לברר לאן מועדות פניהם ולא מיהם. הם נתנו לי כל יום משהו לאכול; אבל לא אהבתי איך שהם דיברו עלי בשפה שלהם. יכול להיות שהם חשבו להשליך אותי מהספינה כדי להשתלט על הסירה. איך אני יודע? כשעברנו ליד האי הזה שאלתי אם הוא מיושב. הבנתי מהמולאטו שיש בו בניין. תיארתי לעצמי שהם התכוונו לחווה. אז ביקשתי מהם שיורידו אותי על החוף ובתמורה ישמרו לעצמם את הסירה. נדמה לי שזה בדיוק מה שהם רצו. את כל השאר אתה כבר יודע."

לאחר שהשמיע את המילים האלה איבד לפתע פתאום כל שליטה על עצמו. הוא פסע במהירות אנה ואנה עד שפתח לבסוף בריצה; זרועותיו נעו כמו טחנת רוח וצעקותיו נשמעו במידה רבה כאחוזות טירוף. ברובן אמר שהוא "לא מכחיש כלום, שום כלום!" לא יכולתי אלא להניח לו להמשיך בשלו, לשבת בצד ומדי פעם לחזור ולומר לו, "תירגע, תירגע," עד שסערת הנפש שלו תדעך מאליה.

עלי להודות גם כי נשארתי שם הרבה אחרי שהוא כבר זחל אל מתחת לרשת היתושים שלו. הוא התחנן לפני שלא אעזוב אותו; אז כמי שנשאר ער ליד ילד חרד, כך ישבתי לידו – למען האנושות – עד שהוא נרדם.

באופן כללי אני חושב שהיה בו מן האנרכיסט הרבה יותר ממה שהיה מוכן להודות בפנַי או בפני עצמו; ושמעֵבר לסממנים המיוחדים של המקרה שלו הוא דמה מאוד לאנרכיסטים רבים אחרים. לב חם וראש חלש – זה המפתח לתעלומה; ועובדה היא כי הניגודים החריפים ביותר והסתירות הקטלניות ביותר בעולם מצויות בחזהו של כל אדם היודע מהם רגשות ויצרים.

מבירור אישי שערכתי אני יכול להעיד כי הסיפור על מרד האסירים התרחש במדויק כפי הוא תיאר אותו.

כאשר חזרתי להורטה מִקאיין וראיתי שוב את "האנרכיסט", הוא לא נראה טוב. נראה תשוש יותר, שברירי עוד יותר ואכן אפור מאוד מתחת לכתמי הלכלוך מהעבודה שלו. אין ספק שבשר העדר המרכזי של החברה (בצורתו כתמצית) כלל לא היטיב איתו.

נפגשנו על הגשר הצף בהורטה; ואני ניסיתי לשכנע אותו להשאיר שם את ספינת הקיטור עוגנת במקומה ולהתלוות אלי מיידית לאירופה. עונג רב הייתה גורמת לי המחשבה על פניו המופתעות והסולדות של המנהל המצטיין עם היוודע לו שהמסכן הזה נמלט. אבל הוא סירב בעקשנות בלתי ניתנת לערעור.

"אתה בטח לא מתכוון תמיד לחיות כאן!" צעקתי. הוא נד בראשו.

"אני אמות כאן," אמר. ואז הוסיף בקול נוּגה, "רחוק מהם."

לפעמים אני חושב עליו – שוכב בעיניים פקוחות על ציוד הרכיבה שלו בצריף הנמוך הגדוש בכלי עבודה ובגרוטאות ברזל – העבד האנרכיסטי של חוות מראניון, ממתין בהשלמה לשינה ש"ברחה" ממנו, כפי שנהג לומר, בדרכו שלו יוצאת הדופן.

1

למנוצ'הר מחמדי

האישה המתה אמרה:

"תעטפי אותי, אני מתחננת."

ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה:

"נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בלילות הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים-עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי-כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

היא הייתה רוצה שיעטפו אותה כמו סוכרייה, כמו שעשו לנשים הרבות שמתו במיטה הסמוכה במהלך השהות שלה כאן. קודם כול הורידו להן את הבגדים, שמו במעטפה את טבעות הזהב, את העגילים ואת הצמידים, ואחר כך חיפשו להן בפה שיניים תותבות, כדי לוודא שהן לא יבלעו אותן בטעות בדרך. ואז מגיע תורו של הצמר גפן, שמכסה את נקבי הגוף כדי שהנשמה שיצאה לא תתחרט ותחזור למשכנה המקורי.

זיעה קרה כיסתה את מצחה של האישה, והיא אמרה בקול מפוחד וחנוק, חזק הרבה יותר משאפשר לצפות מאישה מתה:

"תסתמי את הנקבים טוב טוב."

הסניטרית, שעדיין סרגה, כאילו הבינה את כוונתה. היא חייכה חיוך רפה ואמרה ברכות:

"אל תדאגי, אני אחסום את הדרך חזרה."

חיוכה של הסניטרית עודד את האישה, והיא אמרה:

"כמה שיותר מהר, יותר טוב."

"נו, את כמו האחרות. קצת סבלנות."

האישה הביטה בשעון שלה. היא מתה לפני ארבע שעות, וסבלנותה פקעה והלכה. מוקדם יותר עצמה הסניטרית את עיניה ומלמלה:

"טוב, אז זאת השלישית, שלוש מתו מאז תחילת הערב."

אחר כך הלכה להביא את תכריכי הבד, ועכשיו היא סורגת כבר ארבע שעות. היא טיפלה בכל המתות בעדינות, בייחוד כשהאחות לא הייתה במחלקה, וגם נתנה לה פטידין. זה היה לה נעים, והיא ישנה עד חצות, כשהכאב שוב החל להשתולל והיא קיבלה את מנת הפטידין הבאה.

כבר שלושה חודשים היא רואה את הסניטרית עם המסרגות בידיה, ועם פקעת הצמר האפורה שהיא תמיד מחזיקה בכיס ומתעסקת בה. אפילו כשהיא הניחה את הסיר מתחת למטופלות שלה, היא עמדה וסרגה, ועכשיו שהאישה לא חשה עוד כאב, היא שאלה את עצמה לפתע איך זה שהפקעת האפורה אף פעם לא נגמרת.

"תגידי, כמה אתם בבית?"

הסניטרית סובבה את צווארה הדקיק והארוך, הרימה את ראשה, עצמה את עיניה ונאנחה בכבדות:

"אני ואימא שלי והילדים של בעלי ושני הילדים שלי."

"וקר להם?"

"מה זאת אומרת?"

"את כל הזמן סורגת."

"לא, נשמה שלי, אני סורגת ואז מוכרת."

"בעלך מובטל?"

הסניטרית נאנחה שוב, ליפפה את הצמר כמה פעמים סביב אצבעה ואמרה:

"גם כן בעל. הוא בבית, עיוור ונכה."

"עיוור?"

"כן, עיוור, נולד עיוור ועכשיו גם נהיה נכה."

"אז למה התחתנת איתו?"

"בגלל איך שאנשים מדברים, נשמה שלי. הייתי צעירה, הייתי יפה והייתי אלמנה, ואלמנה היא כמו פרי בשל – כל אחד חושב שהוא יכול לתת ביס."

"למה לקחת דיבורים כאלה ללב?"

"אוי נשמה, יש לך כוונות טובות, אבל אם היית במקומי, ומבוקר עד ערב, בכל סמטה, בכל רחוב, בעבודה, היו מצטטים לך את הנביא וקוראים לך לא לבזבז את המתנה שאלוהים נתן לך, ומבקשים ממך להשכיר את מתנת האלוהים הזאת אפילו לשעה אחת – אם היית במקומי, לא רק שהייתה מוכנה להתחתן עם עיוור ונכה, היית מתחתנת גם עם גבר מת…"

הסניטרית הוציאה מהכיס את הפקעת האפורה והביטה בה במבט יוקד.

"מתנה של אלוהים, מתנה של אלוהים, תאמיני לי, לפעמים רציתי לשרוף את עצמי מהמותניים למטה. אבל את יודעת, העניין הוא שאם נתתי לאחד, הייתי שומעת על זה אחר כך מכולם, ככה זה היה, כולם או אף אחד. ואחר כך השמועה מתפשטת, ואת רואה איך המתנה של אלוהים מתחילה לעבור מיד ליד, והסוף כבר ידוע מראש. הם אפילו היו לוחשים אחד לשני את הכתובת שלי: היא עובדת בבית החולים…"

לאישה היה קר, השיניים שלה נקשו, הידיים והרגליים שלה רעדו. הסניטרית הביטה בה:

"מה יש לך שאת רועדת ככה?"

"תעטפי אותי, תעטפי אותי ותשלחי אותי לחדר המתים."

"קר שם, נשמה, את תחטפי צינון."

"לא, חם שם יותר, בטוח חם שם יותר."

הסניטרית חזרה לסרוג בלי להתייחס אליה. שיניה של האישה נקשו, ועמוד השדרה שלה כאב מרוב קור. היא לא ידעה איך לשכנע את הסניטרית לעטוף אותה. היא חשבה וניסתה למצוא פתרון, ואחרי שהסניטרית סרגה עוד כמה שורות וסיימה את אחד החפתים בחיוך חיוור, כחכחה האישה בגרונה:

"מה דעתך, אולי בכל זאת תעטפי אותי? יכולות לבוא תולעים."

"אל תדאגי, מתוקה, קודם את תתקשי, ורק אחר כך תתחילי להירקב."

הסניטרית הוציאה ליחה וירקה, והאישה הפנתה את פניה כדי לא לראות את הגוש האפור שהתעופף ונדבק לסדין. לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת לחכות שהסניטרית תסיים עם הסריגה שלה. עברו עליה ימים קשים במקום הזה, ועכשיו, בהפוגה הזאת, היא יכלה לקחת לעצמה רגע ולחשוב על כל מה שעבר עליה במהלך שלושת החודשים האחרונים, שבהם הייתה בשבי הכאבים והבדיקות והסריקות.

היא חשבה על היום הראשון, כשקשרו בעדינות את ידיה ורגליה והעבירו אותה למחלקה הפסיכיאטרית. היא לא הייתה במצב עד כדי כך גרוע, אבל רביעיית אחיותיה הבחינו שוב בחיוך המסתורי התלוי על שפתיה, ורביעיית בעליהן, שהיו בתפקידים בכירים בתחנות משטרה גדולות וקטנות ברחבי העיר הביאו חדשות מהמהומות המתחוללות בסמטאות וברחובות, ואחותה הקטנה, שהאשימה אותה אפילו בתבוסה האמריקנית בווייטנאם ונשבעה לאוזני כול שפעמים רבות ראתה את החיוך המסתורי על שפתיה כשדיברו בחדשות על ההתקפות של ה-B-52 האמריקניים, פעלה מהר יותר מכולם ובאה עם חבל ניילון איכותי באורך עשרים מטר מהשוק, ואמרה, בזמן שהיא והאחרים קשרו לה את הידיים והרגליים: "במחלקה הפסיכיאטרית אין חדשות, ומה שהיא לא תעשה, יגידו 'היא משוגעת'."

במהלך השבוע הראשון שהייתה פה, העולם היה נפלא, ואחרי בדיקות רבות ביקש הרופא לשחרר אותה, אבל אז היא התחילה לקדוח מחום ולרעוד מצמרמורות. אחותה השנייה טענה שזה קורה כי היא התגנבה למחלקות אחרות – אחותה השנייה, שהייתה ספרית מעולה ותמיד מצאה סיבה מדויקת לכל דבר. היא אמרה: "זה מפני שאת אף פעם לא מרוצה. אם היית נשארת כאן, היית חוסכת מעצמך את הצרה הזאת." ואחותה הבכורה, שחיפשה כל הזדמנות להרים את האף, אמרה לאחות הראשית: "זה קורה לה מרוב שהיא למדה, מרוב שהיא קוראת. טוב, אצלנו במשפחה זה עניין תורשתי – גם לי תמיד יש ספר ביד, אבל, נו, יש ספרים ויש ספרים…"

אחר כך פרצה בבכי. בכתה מאושר לתוך ממחטת המשי שלה.

בזכות הכוח האדיר שהיה לרביעיית גיסיה בבתי החולים בעיר, הבדיקות שלה הושלמו מהר, אבל תוצאות המעבדה הגיעו אל המחלקה רק אחרי שהשחפת החזקה והאגרסיבית הספיקה לגזול ממנה את כל כוחה. ואחר כך, כאילו מכיוון שסירבה למות, וירוסים אחרים ממחלקות שונות הסתערו על המחלקה הפסיכיאטרית וגררו אותה למחלקה כירורגית מספר ארבע, לחדר הזה ולמיטה הזו שעליה היא שוכבת עכשיו. הרופא החדש שלה, שהיה חבר קרוב של אחד מארבעת גיסיה, אמר:

"זה ממש מוזר, מקרה של אחד למיליון, משהו שקורה במדינות מפגרות בגלל לכלוך וחוסר היגיינה."

זה היה בית חולים פרטי, והיא לא סיפרה לרופא שבכל ערב היא נאלצת להיאבק במשך שעות בתיקנים הפושטים על התרופות, המקקים המכורים שהרטיטו מולה את מחושיהם החומים הארוכים והותירו אותה חסרת נשימה. היא לא הקפידה על היגיינה, לא הקפידה על שום דבר, ואפילו לא שמה לב לנשימה שלה עצמה, לאוויר שנכנס לריאותיה ויוצא מהן באטיות. ולמרות כל הדברים האלה, נדמה היה שעל שפתיה עדיין תלוי החיוך המסתורי שמבהיל כל כך את רביעיית הגברים ורביעיית הנשים, והיא  שמעה את הזמזומים הריקים והסתומים שלהם, ולא אמרה שום דבר אפילו כשאבד לה הספר של חאפז. היא ידעה שבמוקדם או במאוחר היא תשתחרר.

נדמה היה לה שמשהו זוחל לה על העור. היא התנערה. הסניטרית הביטה בה בהרמת גבה:

"למה את מתפתלת ככה?"

"משהו זז לי על העור."

"תרגעי, אין עלייך שום דבר, העור פשוט משתחרר לך מהגוף."

אז זה באמת הסוף. החיוך היה תלוי על שפתיה, והיא לכסנה מבט אל הסניטרית, שסרגה עכשיו מהר בשפתיים קפוצות.

השעה הייתה עשר בערב כשהסניטרית קמה, אספה את כלי הסריגה שלה והניחה אותם על השולחן, התמתחה, קיפלה שרוולים, שלפה זוג כפפות מתוך עטיפת הנייר שלהן, טלטלה אותן כדי לסלק את המקקים שהתחפרו בתוך האצבעות והתחילה להפשיט את האישה מבגדיה. כשהגיעה לתחתוניה, הזעיפה פנים:

"מסכנה שלי, עדיין היה לך מחזור?"

כשהסירה ממנה את התחתונים, הרימה את ידה אל פיה של האישה. האישה סילקה בעלבון את ידה ואמרה: "את לא מתביישת? בת כמה נראה לך שאני?"

הסניטרית אמרה בשקט, כאילו היא באמת מתביישת: "עם איך שהפנים שלך נראות, והשיערות הלבנות שלך…"

אבל אז היא בלעה את מילותיה והתחילה להכין את הצמר גפן. היא מילאה את נקביה של האישה בצמר גפן, וכשסיימה את המלאכה בחנה את כל גופה, את הנקבים האטומים, כמו רב אמן המתפעל מיצירתו שלו, ואמרה: "סגרתי אותך טוב טוב."

"אלוהים יגמול לך."

"אלוהים יגמול לי במה? אם את באמת רוצה לגמול לי, תקני את אחד הסוודרים האלה."

"אני?"

"אלא מי?"

"אבל מה אני אעשה עם סוודר עכשיו?"

"שום דבר, רק כדי לעשות מעשה טוב, כדי שיהיה לך מה לומר שם לזכותך."

האישה חשבה קצת ואמרה:

"התיק שלי שם, כמה זה עולה?"

"מאתיים תומאן."

האישה המתה לקחה את התיק שלה ונתנה לה מאתיים תומאן. הסניטרית הביטה סביבה בחשש ואמרה בלחש:

"אני אגמור אותו מהר."

ואז הביטה בסיפוק בסוודר החצי גמור. זיק חלף בעיניה:

"עד אמצע השבוע הוא יהיה מוכן."

הסניטרית השכיבה אותה על צד ימין ופרשה את תכריכי הבד. היא תחבה את שוליהם מתחת לגופהּ של האישה, ניגשה לצד השני של המיטה והפכה את האישה על צד שמאל, שלפה את התכריכים מתחתיה והחליקה אותם. ברגע שהבד כיסה את המיטה כולה, היא נשמה נשימה עמוקה והחלה בעבודה.

"את יכולה בבקשה לעטוף אותי כמו סוכרייה?"

"אני עוטפת את כולם אותו דבר."

"אבל בשבילי, תוכלי לעשות את זה יותר כמו סוכרייה?"

"אני סורגת גם וסטים. אני מסכימה רק אם תתני לי מקדמה לווסט."

"בסדר."

אחרי שהסניטרית עטפה אותה בבד, היא קשרה אותה בשלושה קשרים חזקים – בשוקיים, בבטן ובצוואר. אחר כך צנחה בכיסא מכוסה זיעה וקצרת נשימה.

"מרוצה?"

"כן, אבל למה התיישבת?"

"הסוודר, נשארה עוד הרבה עבודה על הסוודר. אם אני אסרוג עכשיו עוד שעתיים, אני אסיים אותו הרבה יותר מהר."

"טוב… בסדר."

"תגידי, מה עם הכסף על הווסט?"

"קחי מהתיק שלי."

הסניטרית פתחה את התיק והוציאה את כל הכסף שהיה בתוכו. האישה בלמה את פיה. היא פחדה שאם תאמר משהו, היא תרגיז את הסניטרית. היא פחדה שהסניטרית תשחרר אותה מתכריכיה, ותשאיר אותה ככה על המיטה לנצח.

הסניטרית הכניסה את הכסף לכיס, הרימה את המסרגות והתיישבה שוב. המסרגות ניקרו זו את זו בתנועות מהירות, כמו שתי יונים זריזות, והוסיפו לסוודר שורה ועוד שורה. על המיטה הסמוכה פרשו סדין ירוק, ועשרים וארבע שעות אחרי שהיא תיעלם, יפרשו סדין ירוק גם על המיטה שלה, ובין לבין המיטה תהיה ריקה, והתיקנים המכורים הרעבים ירטיטו את מחושיהם ויטפסו על הקירות. עכשיו שהיא מתה, החושים שלה היו חדים מתמיד, עד כדי כך שהיא שמעה את קול צמיחת שיערותיה וציפורניה, ואפילו ידעה לומר מתחת לאיזו מיטה נמצאים התיקנים הערמומיים ביותר, ואיזה קיר כרסמו הטרמיטים עד היסוד.

היא אמרה לעצמה שהסניטרית תמשיך לסרוג עד הבוקר בלי להתייחס אליה, ושעדיף לה לנמנם כדי להרגיע את עצביה.

היא התעוררה עם שחר לקול קריאות תרנגול שטלטלו את העיר כולה, ולקולה של הסניטרית המדברת בפחד עם האחות הראשית – היא התקשרה לעמדת האחיות כדי לדווח על מותה.

"מה השעה?"

"שש בבוקר."

"סיימת את הסוודר?"

"לא, הסוודר המחורבן הזה…"

האישה לא אמרה דבר. לא היה אפשר לצפות לתשובה טובה יותר מאדם שנאלץ, כמו הסניטרית, להתעסק עם גופה בשעת בוקר מוקדמת.

למשמע קול גלגלי האלונקה המתגלגלת במסדרונות בית החולים היא כמעט קפצה לישיבה מרוב התלהבות, אבל הלחץ שהפעילו עליה הקשרים של תכריכי הבד הזכיר לה שהיא מתה, ושהיא חייבת להתייחס כעת לחיים בענווה רבה מאי פעם. היא ראתה כמה פעמים את שני העובדים מחדר המתים. הראשון, רוֹסתָמי, היה נמוך, עם פנים עגולות וזקן שתמיד היה פרוע. האחר, מיקאני, היה דק וגבוה כמו נרגילה, עם פנים בצורת עלה גפן שתמיד היו אדומות.

כשהשניים נכנסו עם האלונקה, רוסתמי אמר:

"לבי לבי. בסוף היא מתה."

מיקאני פרץ בצחוק והתחיל מיד לפשפש בארון ובמדפים. תוך רגעים ספורים הם כבר חילקו ביניהם את הפירות ופחיות הקומפוט, ורק כשסיפקו את תאוותם זו, ניגשו אל האישה והעלו אותה על האלונקה.

כשהם יצאו מהחדר, היא הבחינה בסניטרית אשר הייתה רכונה מעל המסרגות וסרגה בקדחתנות. במסדרון עמדו חולים שזה עתה התעוררו בתור לשירותים עם שקיות מכל מיני סוגים, ריקות ומלאות. על הקיר עדיין היה תלוי שלט המבקש לשמור על השקט, ובכל פעם שנשמע קול הורדת המים, ירדה אצבעה של האישה עוד קצת. האחות הראשית המטופחת קיבלה תדרוך ממשמרת הלילה, וכשראתה אותם, חייכה את חיוכה המקסים הקבוע ואמרה:

"או, יופי. בשעה טובה מביאים גופה?"

רוסתמי קד קלות ואמר:

"כן, ברשותך."

במחוות ראש קלה נתנה להם האחות הראשית את אישורה, והם המשיכו הלאה. לפני שהם הספיקו להיכנס למעלית, באה הסניטרית בריצה ונתנה לרוסתמי פתק להביא לעמדת האחיות. הפקעת האפורה כנראה נפלה לה מהכיס תוך כדי ריצה, וחוט דק אפור התלפף סביב רגליה.

כשדלת המעלית נפתחה, רוסתמי לחץ על הכפתור לקומת חדר המתים ואמר:

"ומי אמור לתת לנו טיפ?"

מיקאני גיחך :

"לא נותנים טיפים על הובלת גופות."

"זאתי תיתן לנו, אני מתערב איתך!"

כשהגיעה המעלית לקומת המרתף תפס רוסתמי את האלונקה והחל לנענע את מותניו ולשיר: "מנענע פה אהובתי מתעצבנת, מנענע שם אהובתי מתעצבנת." 1 הם התקדמו אל חדר המתים, וגם מיקאני התחיל לזוז לפי הקצב, ופעמיים-שלוש כמעט נפל על האלונקה.

כשהם הגיעו סוף סוף לחדר המתים והורידו אותה מהאלונקה, היא נשמה לרווחה. חדר המתים לא היה קר כמו שהתריעו בפניה: היא כבר חוותה קור נורא הרבה יותר. את הקור השורר בנפשו של אדם כשקושרים אותו ושולחים אותו למחלקה הפסיכיאטרית. את הקור השורר בנפש אישה שבאמתחתה אין דבר פרט לחופן ניירות, וגם את הניירות האלה הפקידו אחיותיה יום אחד בידי הלהבות כדי שמאותו רגע תחיה באופן הגיוני וכנוע יותר כמו כל הנשים האחרות בעולם. עד כדי כך היה לה חם עכשיו, שהיא הצטערה שהסניטרית קשרה אותה חזק כל כך. היא ניסתה לשחרר קצת את הקשרים, אך לשווא, וכששמעה את קולה הדק והחלוש של אישה אחרת, סובבה את הראש. סוכרייה קטנה עטופה היטב שכבה על הספסל הסמוך.

"אוי אלוהים. כמה זמן אני עוד אצטרך להישאר כאן?"

"כמה זמן את כבר נמצאת פה?"

"לא יודעת, אני כבר לא זוכרת שום דבר. אפילו את השם שלי שכחתי."

"למי את מחכה?"

"לבעלי."

הסוכרייה הקטנה נאנחה והסתובבה על הצד:

"אלף פעם אמרו לו, אבל כאילו כלום."

"טוב, ממילא אין לך מה למהר עכשיו. בחוץ קר, את תקפאי."

"אבל הלב, הלב שלי כואב, אני רוצה כל כך לראות אותו, לראות את בעלי עוד פעם אחת."

"איך מתת?"

"הוא הכניס לי אגרוף לראש. ממש ככה. ועכשיו הוא כאילו מפחד, מפחד שהלשנתי עליו, אבל אני נשבעת שלא סיפרתי כלום וגם לא אספר."

האישה המתה שוב הצטמררה מקור ונזכרה בסוודר שלא הושלם. היא פלטה אנחה ואמרה לעצמה שהסניטרית תוכל ללבוש אותו בקור של בית החולים לאורך הלילה ולא לרעוד מקור בעודה רוכנת מעל המסרגות.

דלת חדר המתים נפתחה ואור חיוור נפל על הסוכרייה הקטנה. אלה היו רוסתמי ומיקאני, והיא שמעה את קולה של הסוכרייה הקטנה רועד מהתרגשות.

"או, באתם לקחת אותי?"

אבל הם פנו דווקא לאישה. מיקאני התפרץ בכעס:

"איך שזה נראה, אנחנו נהיה תקועים עם זאתי כל היום."

"סתום, קיבלת חמש מאות תומאן."

מיקאני הרים אותה בפנים חמוצות, הניח אותה על האלונקה ואמר, "הם באו ממש מהר." "פחדו שתחזור לחיים," אמר רוסתמי.

הם יצאו לדרך, והאישה המתה שמעה את הסוכרייה הקטנה:

"כל כך מהר הלכת…"

רוסתמי פתח את הדלת בבעיטה.

"אם היא תתעכב, התולעים יכריזו על שביתה."

הדלת הכבדה של חדר המתים נפתחה לרווחה ונסגרה מאחוריהם. עוד לפני שהגיעו לקצה המסדרון ראתה האישה את הרדיולוג מתקרב לעברם שמח וטוב לב.

"זאת החולה מחדר 405?"

"כן, עכשיו זוז הצדה," אמר רוסתמי ביהירות.

"בשום פנים," אמר הרדיולוג וחיוך מרוח על פניו. "אני צריך לעשות לה עוד צילום. הקודם לא יצא טוב."

לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה היא שכבה על מיטה, ומכשיר הרנטגן ירד אט אט והתקרב אליה כל כך שהיא חשבה שבסוף הוא ימחץ אותה. הרדיולוג צעק מאחורי המכשיר:

"אל תנשמי… תעצרי את הנשימה כמה רגעים."

רוסתמי גיחך.

"על איזה נשימה בדיוק אתה מדבר?"

הרדיולוג העליז יצא מאחורי המכשיר בלי לומר מילה וניגש לשולחן שלו. הוא כתב פתק ונתן אותו לרוסתמי. "מחר זה יהיה מוכן," אמר.

ברגע שהרדיולוג סימן איקס על שמה של האישה המתה באחד הניירות שלו, הם הסתלקו. רוסתמי ומיקאני ניסו למצוא כל מיני מעקפים במסדרונות בית החולים, אבל לא הייתה ברירה אלא לעבור דרך המעבדה ומחלקת חשבונות. ריח התרופות והחומצה והאלכוהול אמר לה לאן הם מתקרבים. היא לא סבלה את טכנאי המעבדה, עם החלוק הלבן הארוך שהוא תמיד לבש, ועם הראש הזה שרוקד לו על הצוואר. היא הפנתה את הראש וניסתה לא לנשום. אבל למרות ניסיונות ההטעיה שלה, צמד טכנאים מתנשפים הדביקו אותם אחרי כמה צעדים כשבידיהם מבחנות ורצועת גומי, ואמרו יחד, כמו תאומים סיאמיים:

"רוסתמי, חכה רגע, חכה שנייה."

הטכנאים קשרו את זרועה ברצועת הגומי, מעל לתכריכי הבד, והחדירו את המזרק לווריד. הנוזל שמילא את המזרק היה לבן. הטכנאים הביטו בשמחה במבחנה.

"היא חלתה בעוד משהו."

אחר כך אמר אחד מהם:

"כדאי שניקח ממנה גם שתן וצואה."

ואז המשיך ושאל בקול רם:

"בבוקר היא לא אכלה?"

רוסתמי מלמל בעצבנות:

"עכשיו כבר צהריים."

רוסתמי ומיקאני עמדו באי-שקט, מהוססים, וכדי לחסוך מהם מבוכה ולציית לבקשה האחרונה של בית החולים, לקחה האישה המתה את המבחנות ואת כוס הנייר והלכה לשירותים. מכיוון שהיא הייתה כרוכה בבד ולא יכלה לפשק רגליים, היא עפה את הדרך הקצרה הזאת כמו נץ.

כשיצאה מהשירותים הייתה רטובה ומלוכלכת, ועייפה כאילו טיפסה לפסגת הר. היא הגישה לטכנאים את הכוס והמבחנות והשתרעה על האלונקה.

העצירה האחרונה הייתה במחלקת חשבונות, שם היכה בה קולה של אחותה המקוננת. ארבעת אחיותיה היו שם, כולן בשחור. עיניהן המאופרות ברקו מבעד לחרכי רעלותיהן השחורות, וזוהר צמידיהן סנוור את עיניה של האישה המתה. וכשראו אותה, הן קוננו יחדיו כמו רביעייה של תאומות סיאמיות:

"מה נעשה בלעדייך?"

האישה כמעט התעלפה מרוב צחוק, כי פעם, כשהייתה בחיים, הן היו אומרות לה במקהלה:

"הלוואי שתעזבי את העולם הזה ולא תחזרי."

היא ידעה שהיא ביישה אותן מול קרובי המשפחה של גיסיה. היא למדה במשך עשרים שנה אבל לא מצאה לה שום כיוון ולא היה לה דבר פרט לחיוך שלה, שהציק לכולם. חיוך סתמי שהם היו מייחסים בכל מיני דרכים, מדעיות ואחרות, לסוגיות שאינן קשורות אליה. העובדה שהיא, עם החיוך המקולל הזה, אין לה שום כיוון לצעוד בו, שהיא לא מעוניינת בבית ובחיים מסודרים, לא רוצה לחיות כמו יתר נשות העולם… את כל זה היא ידעה. אחותה הבכורה התעלפה בזרועותיו של בעלה – אותה אחות שסירבה לדבר איתה ושרפה את כל הניירות והספרים שלה. בעלה, שלבש מעיל עור ומשקפי שמש, עמד לצדה, גבוה וחסון. הוא אהב משחקי דקלום שירה וספרות. הוא אהב תמיד לבחור באות ״ה״ ואז לדקלם: הו שאה! אתה בוהק כאזמרגד, אויבו של הצפע… 2

אחותה השנייה הייתה רגועה יותר. היא בכתה בשקט לתוך מטפחת המשי שלה, ובכל פעם שקינחה את אפה, אמרה:

"ג'וואד, האכלת את בלאקי?"

בלאקי היה הכלב שלה. סקוטיש טרייר נאמן שלא אחת נשך אותה במקום לנשוך את העצם שלו. האחות השלישית, שבכל מקום שבאה אליו, בכל זמן, ניסתה תמיד לפצוח בדיון פוליטי, עמדה באופן שגרם לאישה המתה להסיט את פניה מרוב פחד שהיא תנסה לדבר איתה על הסוציאל-אימפריאליזם של ברית המועצות.

כשהייתה בחיים, אחותה השלישית ניצלה כל הזדמנות כדי לגרור אותה לשיחה: ברית המועצות מלאה במסוממים ומשוגעים, אנשים הופכים שם לגנבים בגלל האבטלה, הנשים יעשו כל דבר בשביל זוג גרבי ניילון. ואז היא הייתה קוראת לג'עפר שלה:

"ג'עפר, ספר להם שכשהיית בפולין, הנשים שם…"

וג'עפר שלה היה בא ומספר מה ראה שם, ואיך זה לא היה לטעמו, ושעכשיו נוכל להציל את העולם רק אם נצא מהערים, רק באמצעות הכפרים, רק ככה.

ובתשובה לכל הדברים האלה, האישה המתה, שבאותה תקופה  עדיין נראתה כאישה חיה, הייתה צוחקת, ואולי הם רק חשבו שהיא צוחקת. מעולם, אף לא פעם אחת, לא ראתה האישה את החיוך של עצמה, ואפילו כשהייתה עומדת בחשאי מול המראה ומחפשת את החיוך המסתורי ההוא, היא לא ראתה דבר פרט למצח קמוט וזעוף.

ליד "ג'עפר שלה" עמד הרופא החדש, ולצדו שוטר. האישה המתה הביטה בהם וראתה שהם מבליעים חיוך… הם בטח דיברו ביניהם על השיגעונות שלה, או שאולי קבעו ביניהם פגישה לערב. כשלקחו אותה לאמבולנס היא התרוממה לישיבה על האלונקה כי ראתה שהאמבולנס היה מקושט ומכוסה בפרחים כמו מכונית של חתן וכלה. אחותה הרביעית, שהתלחשה עם בעלה, הצביעה על האישה המתה, והבעל הרביעי ניגש אליה בריצה והסיר את קצה תכריכי הבד מפניה. הוא לכסן לעברה מבט חטוף ומבוהל, ואז מיהר לכסות אותה שוב. הוא החוויר לחלוטין, סימן לרוסתמי ומיקאני להזדרז, והתרחק ממנה.

כשהכניסו אותה לאמבולנס היא נשמה לרווחה. היא שמחה שאינה רואה את שורת מכוניותיהם של האורחים העשירים והמכובדים שצפרו בעליזות מאחורי האמבולנס.

הנהג נתן גז וטס ברחובות העיר. הם חלפו גם על פני האוניברסיטה. היא ניסתה לראות אם היא פתוחה או לא, אבל האמבולנס נסע מהר כל כך שאפילו העצים הסמוכים לאוניברסיטה נראו כסרטים ירוקים.

היה נדמה לה שהם הגיעו למדבר, ואולי לכאן הם היו אמורים להגיע, כי האמבולנס עצר פתאום. הנהג יצא ופתח את הדלת מאחור. היא ראתה ששום מכונית לא חולפת שם. הם היו רחוקים מהעיר. הנהג לקח אותם באיזושהי דרך חתחתים. האישה התקפלה מפחד. הנהג התיישב ליד הראש שלה. פניו היו מכוסות זיעה והוא התנשם בכבדות. ניצוץ נדלק בעיניו, וכשהוא ניסה להסיר ממנה את תכריכי הבד, האישה המתה אמרה לו בחיוך:

"חבל על הזמן שלך, כל הגוף שלי שלפוחיות."

הנהג הזעיף פנים, ואז כיסה אותה שוב בבד, התיישב מאחורי ההגה וחזר לנסוע. עכשיו הם הגיעו אל בית הקברות, והאמבולנס עצר בענן של אבק מול אולם מרחץ הגופות. הקברנית, שעד אותו רגע נמנמה לה בפינה כי העסקים היו חלשים, קמה בשמחה. היא פרשה את זרועותיה כאילו היא רוצה לחבק אותה ואת הנהג גם יחד.

"תודה לאל. ועוד אישה!"

הנהג אמר:

"לא אישה מי יודע מה, כל הגוף שלה מכוסה בשלפוחיות."

כששכבה על שולחן האבן בפנים, והקברנית שפכה קערות של מים קרים על גופה, הצטערה שלא באה לכאן כשהייתה בחיים. מעולם לא עשתה אמבטיה נעימה כזאת, והיא הייתה שמחה ונינוחה כל כך שאט אט נפלו עפעפיה והיא נרדמה. כשעיניה נפקחו שוב היא הייתה מתחת לאדמה, וראתה מעליה את המקומות שבהן דרכו עִקְבֵי נעליהן של אחיותיה באדמה. שום קול אנושי לא הגיע לאוזניה. נראה שכולם הלכו. היא נשמה לרווחה והביטה סביבה. תיקן צהבהב עמד מבולבל על מצחה. היא הושיטה יד, הרימה אותו ואמרה:

"מה שלומך, תיקן נחמד?"


3

ד"ר עוז בן אהרון מת בדיוק שמונה שנים אחרי שהרופא שטיפל בו, פרופ' גוטמן, עדכנו כי הוא נידון למוות וכי נותרו לו עד שמונה שנות חיים.

בן 50 בקירוב היה הד"ר כשפגש בפרופ' במחלקה שלו בבית החולים שבמרכז הארץ. באותה תקופה חש הד"ר שגופו בוגד בו, אך לא יכול היה לסמן את היקף הבגידה, ואילו הפרופ' הבהיר עבורו את גבולותיה החדשים.

"ובכן" פנה הפרופ' לד"ר, "יש לי עבורך בשורה טובה ובשורה רעה, איזו מהן תרצה לשמֹע קודם?". הד"ר בחר כמובן ברעה, והפרופ' המשיך: "על פניו הִנך נידון למוות, היות שמחלתך חשוכת מרפא, אף שהלוקים בה יכולים להמשיך בשגרת חייהם עד שמונה שנים — טרם יחזירו נשמתם".

"האם שמעתי בדבריך גם בשורה טובה?" שאל הד"ר. "כי אם מחלה חסרת מרפא היא המבשרת רעות, אזי העד שמונה שנים שנותרו לי לחיות הם כף התקווה!". "לא בדיוק" ענה הפרופ'. "את שמונה השנים כללתי ברעה, שכן אדם המחשב קצו הוא סוג של מת מהלך". ואז המשיך: "הבשורה הטובה היא המחקר המתקדם, והאפשרות שבשמונה השנים הבאות תמצא תרופה למחלתך".  

בתום פגישתם נפרד הד"ר מהפרופ', והודה לו על שאמר בפניו את האמת המלאה. אחר הלך למשרדו הקטן באוניברסיטה הסמוכה, ומזג לעצמו משקה צלול בקרח. ולמרות הבשורות, ביקש לקבל החלטות לגבי תוכניותיו לשמונה השנים הבאות: תחילה ישלים את חקר התקווה הטובה שהפך למפעל חייו, ובהמשך יתכנן את מותו, ובעיקר את אחרי מותו.

ואמנם עסוק היה הד"ר בשאלת 'אחרי מות', והאופן בו יזכר בתום שמונה השנים. האם כדרכם של בני אהרון, נדב ואביהו, יקריב הוא "אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" 1 או שיפעל לכבוי התבערה שיצרה משנתו, ושהביאה לו מידה נדיבה של כאב מ'בית' – מהארץ בה נולד, מהאוניברסיטה בה עבד, משלֹש הנשים שאהב בדרכו היחודית, ומהשטחים אותם נהג לחקור ולבקר.

וכמקרה נדב ואביהו חש הד"ר כי גופו ולבושו נותרו שלמים כשנודע דבר מחלתו, אך נשמתו נשרפה. וכמו בני אהרון גם עונשו משמים נראה בעיניו מידה כנגד מידה, שכן חטא ברבים בהצתת אש, וכעת עשוי למצוא מותו בשל התבערה שפרצה בתוכו. ולא ראה עוד בקיומו ערך עליון, וידע שיש יקר מהחיים עצמם.  

דרך ארוכה עבר עוז מאז גדל בכפר פריפריאלי קטן, ונחשב בילדותו לתלמיד כושל, עד שהפך מומחה בתחום הפילוסופיה של המוסר ולמושג שכִּנה 'כף התקווה הטובה'. בצעירותו בחר בעבודת אדמה ואף ראה בה תחליף לחוסר התכלית שראה בלימודיו, אלא שעם הזמן אִיבדה האדמה ערכה בעיניו, והחל הוא בחקר של יצר האדם.

בדיעבד נהג עוז לומר כי השינוי התפיסתי שידע – העדפת האדם על פני האדמה – הגיע כשנהיה לקצין ביחידה המובחרת, היות שהתקשה להרגיש מובחר בשטח זר. כשהשתחרר מהצבא ובחר את מושא עיסוקיו כבר היו רכיבי זהותו בשלים יותר, ולא הותירו מקום להגדרות שמפלות ומחריגות אוכלוסיות שלמות.  

עוד כשהיה סטודנט צעיר, ערך עוז את בִּטאון 'התקווה', בו הוא שטח את רעיונותיו והתווכח עם יריבים לדרך. את עבודת הדוקטורט שלו מיקד בדור הצעיר באזורים כבושים במאה העשרים, ובה טען שהיקום לא ידע כיבוש נאור מימיו. במחקרו השתמש במושג 'כף התקווה הטובה', שמקורו במאה החמש-עשרה – כשמגלי עולם מצאו נקודה בדרום לאפריקה שממנה נפתח נתיב סחר מאירופה למזרח, וקראו לו 'כף התקווה הטובה'.

ואילו עוז ראה במושג 'כף התקווה הטובה' נתיב של שוויון בין בני האדם, והתנה את כף התקווה הטובה בחזרתם של הכובשים לביתם, בכדי לגונן עליהם מפני עצמם. הוא טען שהם מהווים איום על ארצם שלהם בכך שהופכים אותה לאלימה ומושחתת, והמאבק בכיבוש הוא המעשה הפטריוטי ביותר שאזרחי מדינה יכולים לעשות.

וכמו כדי להמחיש את טענותיו, יצא עוז בחודש מר-חשוון ללוות מסיק זיתים של משפחה שהכיר בשטחים, כשמנגד נצבו בני נוער בעלי כִּפות ענק לראשם ושנאת חינם בלבם. בידם החזיקו כלי משחית, כרתו ענפים, הפכו מכלים, וכשפגשו בעוז ראו בו אויב מבית. קללו, ירקו בפניו ובקשו להרגו, הוא החזיר להם מלחמה, ולא מתה נפשו עם פלשתים.

וביום המחרת פרסם עוז מאמר בבִּטאון 'התקווה' והקדישו לחובשי כִּפות הענק, וחתמו במשפט: "הכובשים הם כתינוק שנשבה, ועלינו לבוא לעזרם לגאלם מעצמם, כמלחמת שחרור תודעתית". והוסיף וכתב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִישָּׁפֵךְ" 2. ופרש כי דם האדם נשפך לפנימיותו של השופך, ומעורר יצריו, וגורר נקמותיו – מידה כנגד מידה.

והחלו מבקריו מפגינים מול האוניברסיטה שבה לימד, שהיתה מזוהה עם הכובשים. וטענו שפוגע הוא במשנתם, וקראו לפטרו, וערכו טקס קבלי להליכתו, ויחלו למותו. ואף שעוז לא האמין בברכות ובקללות בני האדם, באותו הרגע ממש חש במחלתו.

ובשבע השנים הראשונות של המחלה, הגם שהמוות המתין בסופן, יצא עוז למסע של חוויות חברתיות ותרבותיות באזורים אשר ידעו בעבר שלטון זר – ואף שיכלו לו. ורגעיו אלה הרגישו כאוקסימורון, שכן ככל שמותו קרב כך ידע הוא אושר בחייו. ובמסעו הפך חקר 'כף התקווה הטובה' ממלים לכוונות, והותיר תפיסה חובקת עולם שנועדה להקל עם אותם הנתונים בכיבוש, הראויים לנהל חייהם בעצמם וכרצונם.

ברם, כשנכנס עוז לשנת מחלתו השמינית, האחרונה לספירה, תקפו כאביו בשנית — כמו זיהו הם את תעתועי הזמן, ואולי שוב היו אלה הקללות שבהן לא הכיר. לילות כימים דבק במשנתו, כמי שמבקש למצות את מסגרת הזמן שהוקצבה עבורו, ועלה בידו לפרסם כתביו ברבים, ולרגע דמה שמחלתו מוציאה ממנו את הטוב שבו. אך כשנקרא פעם נוספת לפרופ' גוטמן חש כי משהו בו נגמר, וחי הוא על הקצה.

"הידעת מתי לבוא?" תחקר הפרופ'. "לא ידעתי" ענה הד"ר, "ואני אנה באתי?". והפרופ' שלא הבין מהתשובה אם הד"ר הגיע מיוזמתו או שהוזמן בידי מחלקתו, הוסיף וחקר: "ההגעת לכאן לבדך?". והד"ר ענה במתיקות מרירה: "אני וסופי, כחברים עדי עד הננו". אלא שהפרופ' החליט לסכל את הציניות בדברי הד"ר וקרא: "עוד לא אבדה תקוותנו! עולם המחקר שכמעט הביא למותך הוא שיותירך בחייך!".

כעת ניצבו הם זה מול זה, והפרופ' אחז בידיו בקופסת קרטון ובה כמוסה חדשנית, ואז קרא בקול רם וברור: "שני כדורים מדי יום לכל החיים, ואינך עוד בן מוות". אלא שהד"ר אימץ חיוך מוזר, כמי שהבשורה אינה נוגעת אליו, ובחר את מילותיו: "הנה הגעתי אל הצומת האחרון בחיי, ותמרורים רבים בו המכוונים אותי למותי".

הפרופ' מיהר להגיב: "הצגתי עבורך שתי בשורות. האחת יידעה אותך בדבר מחלתך, והשניה נועדה להוציאך ממנה ולהותירך בחיים, הלא דברנו על המחקר המתפתח?". אבל הד"ר הסתפק במימוש הבשורה הראשונה, והוסיף וקרא מילותיו לחלל: "נאבקתי בקדושת האדמה ונפלתי בנקמת דמה, ונותרתי במחלתי ובחרתי במותי". הפרופ' הניף את ידיו באוויר כנכנע, ואילו הד"ר נפרד ממנו בחיבוק של בן לאב, ויצא אל שנתו ודרכו האחרונה.

ושנת המוות היתה גדושת חלומות, וכל יום של חיים בה הרגיש כעולה על הדימיון. וכשסופו קרב הפנה עוז את מרב מחשבותיו למפגש האחרון עם שהיו לעולמו – מעשיו ומעשיותיו, יצריו ויצירותיו, ילדיו וילידיו, חבריו וחֶברותיו, ואהבותיו. ולהם פינת זיכרון ומרחב מחיה בלבו, אשר המתינו ליום מותו. וגם אחרי מות. 

וכשבא זמנו שקע עוז בתרדמת מסתורית, כמו חלם בהקיץ, וצפה ביומו האחרון. ודמיין בעיני רוחו כי רופאיו הקדימו לקבוע את לכתו, טרם בואו אל שערי שמים. כה מוזרה היתה שנתו הסופית, עת התבונן במהלכה בעוברים ושבים על פני ארונו. מתי מעטים היו, אך משמעותיים עבורו עד מאד.

והנה שותפיו שצעדו לצדו לאורך דרכו המקצועית, כמו גם בעבודות המחקר שלו, עד המוות הקרב והתקווה שעמו. ובהם שהתווכחו אתו, וחלקו על קיצוניות עולמו, אולם בכל רגע נתון ראו יעודם במאבקם המשותף על זהות החברה לה השתייכו. וכשהתקשו לפגשו בשל סיוריו התכופים בשטחים הכבושים, היו לוקחים אותו לטיולי כדורגל באירופה, ולו רק שיוכלו לשבת ביציעים ולהחליף מלים ודעות. ובחזיונו ניצבו הם מול ארונו, וברקע נשמעה שירה: "You'll Never Walk Alone".

והנה שלֹש הנשים שהיו בחייו ושאהב בדרכו היחודית, ולכל אחת זמן וחותם משלה. וכמו סמלו הן עבורו את שאבד בעבר, שהוחמץ בהווה, ושכבר לא יושג בעתיד. האשה הראשונה, רִנה, היתה אהבת ילדות, ודמותה ליווה אותו גם בימי בגרותו, ואליה הרבה להתגעגע לאורך שנים ארוכות שבהן חקר את משנתו וחי בעולם משלו. האשה השניה, מִכל, שאותה פגש בעת לימודיו, חברה אליו והפכה לאם ילדותיו. שתי בנות יפות תואר ומראה, וכל אחת עולם ומלואו, אף שהן ואמן לא ידעו משנתו. האשה השלישית, סִמה, הצעירה והמרשימה מכולן, ויופייה עז וניכר עד מאוד. הם נודעו כשנערך למותו ומצא בה שותפה לחייו, ושייכים היו לתפיסות עולם ולימים אחרים. והיה קרוב ורחוק אליהן, ונשאר עבורן אחר מיתולוגי – כי נותר ממנו להן, ומהן לו. ותמה כיצד ייזכר בעיניהן אחר מותו, ודמיין אותן עומדות על קברו וקוראות הספדן: "שותפות היינו בבואו ובלכתו, בחברתו ובבדידותו, בבנייתו ובהריסתו".

והנה אנשי הכפר בו נולד ונקבר, אשר היו למארחיו בדרכו הראשונה והאחרונה. ומהם קיבל בסיס וערך לחייו, ולהם גם הוקיר תודה על שנותר נטוע באדמתם. וכעת עומדים ומביטים בחמלה על מות האדם שעולמו נסתר מעיניהם. וניכר צערו, ולא ידע אותם בשנותיו הטובות והרעות. וחזה את מילותיהם מעל העפר שלגופו: "היה לו המקום מרחב נדודים ומדבר אינסופי וסופי".

והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ובנותיו, ונכדיו שטרם נולדו ונצפו בדמיונותיו. וקרקע הארץ הקטנה שלו, ותבנית נוף מולדתו, וכל גוש ועי-אדמה אשר להן. וצבעי זריחה, ודמדומי שקיעה, ורקיע השמים, ועננים שנותרו בזיכרונו המעומעם, ועליהם כמו נכתב: "האפור היום אפור מאד".

ובחלומו התייצב הוא על רגליו, ואולי שהה באוויר – כמו בטל בו כוח הכבידה. והפנה מבטו לקהילה המדומיינת שהתייצבה מול ארונו, וקרא לה מילותיו: "אהוביי ואוהביי, יקיריי ויקריי, מספידיי ומפסידיי, עולביי ועלוביי, כולכם ברוכים!".

ולפתע הִטה ריחופו והפך מאוזן לאדמתו, וצפה ממעל בקהל שדמיין, והוסיף וקרא: "ניגודים רבים ידעתי במהלך חיי. והיו בהם אמיתות ושקרים, וחלומות ושברים, ושלמות ופערים, ובריאות וייסורים, ומתיקות ומרורים. וטעמתי מזה ומזה, ומר לי – מר לי בפה".

ובחזיונו יצא הוא למסע מסכם בשטחים, ובהה ממרום ביושבים ובנוכחים בהם. וכמו בצילום אוויר תיעד את עוולות היומיום – פירות הבאושים, וכובשים וכבושים, וכבישים מפצלים, ומחסומים משפילים, וחיילים מבולבלים, ומסלול מכשולים, ועצי זית כרותים, והריסות הבתים, ואדונים ומשרתים, והעשבים השוטים וקרא מתוך 'מדרש יונתי': "אדמה אדמתי! עד מותי! עד מה אדמ-תי".

ועתה חזר להתבונן אל הקהילה המדומיינת שקיבץ בנדודיו, וחשופה היתה לפניו. והגיעה השעה להפרד ממנה במילותיו המאספות, טרם לכתו לעולם שכולו טוב. והישיר את עיניו אליה בחלומו, וקרא לה את הספדיו – הרי גם בה משהו מת עבורו.

והנה שותפיו, ועודם מלווים אותו במבטם, כמוודאים שבדרכים ידועות הלך לתומו. וקרא להם: "טובה אהבתכם כי תמיד צעדתם איתי, וידכם מושטת בחיי ובמותי". והנה נשותיו שהיו לו, ומזהה הוא את הדמעות היבשות בעיניהן, ואולי לא רב צערן. וקרא להן: "מוכרות ומוכחשות, מאושרות ומייאשות, מרגשות ומתישות היו אהבותיי". והנה אנשי הכפר חולפים על פניו, כבסרט נע נצפים הם, וקרובים ורחוקים עבורו. וקרא אליהם: "הייתם לי תבנית נוף מולדתי, וסך כל אהבותיי, ומה שאני ושאיני". והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ושתי בנותיו, ויתכן שגם בניו, ונכדיו שטרם נולדו. וקרא את מילותיו האחרונות: "ולמרות הכול אהבתי ונאהבתי. ולא אבדה תקוותנו".

סוף.


9

אין תשובה. זה בסדר. אבל גם אם זה לא היה בסדר, מה אני יכול לעשות?

ריימונד קרבר, "מאין אני מתקשר", מתוך "דבר קטן וטוב", מאנגלית משה רון, הוצאת כתר

יניב, בן הזוג של נעמה, מדבר. יניב הוא ארכיטקט תוכנה, הוא מרוויח קצת פחות משיאני השכר במגזר הציבורי. זה לא קשור לשיחה שלנו אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו.

ארבעתנו יושבים מסביב לשולחן הסלון על ספות הטולמנס המעוצבות שלהם ומעשנים ג'וינט. בדיוק סיימנו ארוחת ערב בלתי מתקבלת על הדעת; ארבע מנות ברמת מישלן. נעמה הכינה כמעט הכול לבד, יניב עזר לה פה ושם, אפרת ואני הבאנו יין, זה כל מה שתרמנו לארוחה הזאת.

"זה לא שהיא כמו יהודייה בשואה, כן?" יניב נושף את העשן.

"מי דיבר על השואה? למה צריך לדחוף את השואה לכל דבר?" נעמה נשענת על כריות הספה, רגליה נחות על הירכיים של יניב. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו עכשיו, להתחלף איתו בכלל, בעצם לא, לא הייתי רוצה להתחלף איתו, לא הייתי מסוגל לסבול את זה, עדיף לבוא מבחוץ.

"ומה זה סהרונים?" אפרת מרימה את הקול חזק מידי, "זה לא מחנה ריכוז?" ואני חושב: למה, אלוהים אדירים, למה? 

"כלא סהרונים הוא מתקן למסתננים," יניב לא מתרשם, "זה ויכוח אחר, לגיטימי, אבל אחר. אנחנו מדברים כאן על עובדים זרים שהמדינה נתנה להם אשרת עבודה." הוא מעביר את הג'וינט לנעמה.

"כלא זה כלא." אפרת קובעת, ואני מתפלל שבכך זה יסתיים, אבל היא, כמובן, ממשיכה: "אתם קולטים מה קורה כאן? באים שוטרים לבית ספר, תופסים ילדה שנולדה בישראל וחיה פה כל החיים שלה, עוצרים אותה ושמים אותה בבית סוהר. אתה מדמיין שיעשו דבר כזה לשירה?" היא פונה אליי פתאום.

שירה היא הבת שלנו, בת שש, היא בבית עכשיו. הבייביסיטר שומרת עליה ועל גיא. שלוש שנים לקח לנו למצוא את הבייביסיטר הזאת. אפרת טיפלה במשימה הזו, כמובן, הכינה טבלת אקסל עם – אני לא צוחק – שלושים ושתיים שאלות, זימנה לריאיון כל סטודנטית אומללה שעשתה את הטעות והתקשרה. כשתשובה כלשהי של מי מהן לא הייתה לרוחה, או אם מי מהן העזה להביע צל של מורת רוח לנוכח הוויה דולורוזה שאשתי העבירה אותה, היא מיהרה לסמן בהסתר 'לא!' תחת העמודה 'החלטה'. למותר לציין שהיא לא מצאה אף מועמדת מתאימה. כשגיא נולד והגיע לגבורות — גיל שנה, כבר לא יכולנו יותר. רשימת השאלות הצטמצמה ואפרת עברה לטלפון והציגה למועמדות שאלה אחת בלבד: "האם את פנויה הערב?" ככה מצאנו את אורית, סטודנטית לתקשורת, תיבדל לחיים ארוכים. בזכותה התחלנו להבין מה קרה בעולם בזמן שאנחנו עשינו ילדים, אורית פתחה לנו את הדלת ואנחנו גילינו עולם.

כשאני לא עונה לשאלה שלה (מה בכלל אפשר לענות על דבר כזה?) היא ממשיכה: "ואז מטיסים אותה ואת המשפחה שלה לצד השני של העולם, וזורקים אותה למדינה שהיא לא ראתה בחיים, למדינה שהיא אפילו לא ביקרה בה אף פעם."

"את צודקת," אומר יניב, ואני מרים אליו את העיניים. במקרה הוא שלף את זה עכשיו או שהמפגשים ביניהם הספיקו לו כדי לעלות על ביטוי הקסם שמשתיק אותה?

"זו טרגדיה, אני לרגע לא מנסה להפחית בערך של זה, המדינה משחקת כאן משחק כפול: ביד אחת מייבאת עובדים, גובה כסף מהמעסיקים, ואז מגרשת אותם ובדלת השנייה מייבאת עובדים חדשים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד, תכלס, היא ואמא שלה לא עומדות בפני סכנה ממשית, זה לא שהן לא יוכלו להסתדר שם בשום אופן, הן לא יהיו זרות, יש להן את השפה, יהיה להן קשה, אבל הן יסתדרו. במציאות החיים שם, לעבוד בישראל זו פריבילגיה, כמו רילוקיישן משתלם, מצבן עדיין יותר טוב מרוב הילדות והאימהות בפיליפינים."

אני מסתכל עליו ולא מאמין, לא מאמין שאני אשכרה שוכב עם בת הזוג שלו. בהסכמה אני שוכב איתה, כן? בהסכמה ובידיעה של כל הצדדים. מרוב שכל העסק הזה לא יאומן אני מרעיף על נעמה תענוגות כאלה שהיא לא יודעת את נפשה. זה לא בגלל שאני איזה קזנובה, זה בגלל התשוקה שדעכה אצלם, ככה זה, קורה לכולם. שבע שנים, אף אחד לא מחזיק תשוקה שבע שנים. ואז בא מישהו אחר ודופק הפקה, נותן את הנשמה, אין מה להתפלא. אבל מה הוא מוצא באפרת? את זה אני לא מבין. בעצם, אני מבין טוב מאוד, גם אני מצאתי בה את אותו הדבר. אהבתי אותה כמו אני לא יודע מה. רק את העובדה הזו אני זוכר – זוכר שאהבתי אותה, לא זוכר איך הרגשתי כשאהבתי אותה, זה לא מתקבל אצלי על הדעת עכשיו, כמו חור שחור בזיכרון, כאילו מישהו אחר אהב אותה ככה, לא אני.

"נראה אותך," אומרת נעמה ומעבירה לאפרת את הג'וינט, "מחר אנחנו עולים לטיסה עם ניצן, לוקחים אותה מהבית שלנו, מהחדר שלה, מהחברות שלה, וטסים איתה למדינה אחרת, נגיד למדינה דוברת אנגלית, אבל כזו שניצן לא ביקרה בה אף פעם, עם תרבות אחרת, ומנהגים אחרים. נראה מה זה בעיניך "להסתדר". ואגב, תשכח מלשכור ג'יפ ולטייל בהרים, אין לנו כסף שם, גם לא חסכונות, נצטרך למצוא עבודה, אולי בהייטק, אבל בשכר מינימום. ניצן תיכנס לבית הספר המקומי, אף אחד לא ידבר איתה עברית. אין אייפון, אין סרטים בקולנוע, אין לקחת אופניים ולרכוב בשדות. אבל יש הרבה געגועים, לחברות, לחוף הים, לקיץ, למדינה שגירשה אותה כי היא נולדה לאמא הלא נכונה."

איזו אישה זאת. כל מי שפוגש את נעמה מיד מבין עם מי יש לו עסק; קודם כל היא אצילית, יש לה פנים אציליות, איך להסביר את זה? אפילו הקמטים הקטנים שמתחילים להיווצר אצלה — היא לא מנסה להסתיר אותם, כן? — כל אחד מהם יושב במקום. אלה קמטים של חיוך, של אור, לא של מרמור. היא, מה שנקרא, אשת אשכולות, אשת אשכולות של פעם, יודעת הכול, עושה הכול, ובתוך כל הטירוף הזה של קריירה, משפחה וילדים, מספיקה להתנדב במקלט לעובדים זרים, מבשלת נהדר, שוחרת שירה ותיאטרון, מתרגלת יוגה ומדיטציה, מתעניינת בבודהיזם ופילוסופיה. ואם כל זה לא מספיק גם פתחה קבוצת פייסבוק שנושקת עכשיו למאה אלף איש, בעיקר נשים, זאת אומרת, ואחרי כל זה עוד יש לה זמן לפוליאמוריה. 

נפגשנו ממש במקרה, באמצע הפארק, ביום שבת שמשי לפני חמש שנים. צעדנו זוג ועגלת תינוק לקראת זוג ועגלת תינוק. הבנות זיהו זו את זו, מיהרו להתחבק, ואז עברו להתפעל מהתינוקות זו של זו, בזמן שאנחנו, יניב ואני, עברנו להתפעל בחשאי מבנות הזוג זה של זה. בין לבין הספקנו להחליף מבט היכרות חטוף. יניב ונעמה – את זה אפשר היה לראות בקלות – היו הרבה יותר מגניבים ומעודכנים מאיתנו, אני לא מדבר על העגלה או על הבגדים, הם קראו זה לזו בת זוגי ובן זוגי, כי הם לא נישאו, ובמקום להתחתן באיזה אולם אירועים מעפן, כמונו, הם טסו לחופשה בסיישל, וכבר אז היו עמוק בפוליאמוריה. אנחנו אפילו לא ידענו על קיומה של המילה הזו. רק לפני כמה חודשים הרעיון הזה עלה בכלל, בין נעמה לאפרת. אפרת חזרה הביתה וסיפרה לי. היא לא הייתה בקטע, לקח לה זמן להפשיר. אני המתנתי בסבלנות. שיחקתי את התומך, המבין, המכיל, עד שערב אחד שאלה: "אתה רוצה לנסות?" ואני הרמתי את המבט מהסלולרי, לא עניתי מיד, הרהרתי בדבר, ואז, בנונשלנט, המהמתי מה שהיה אפשר לפרש כתשובה חיובית. כי בתחבולות תעשה לך אהבה. 

אפרת מעבירה לי את הג'וינט. אני מזדקף כדי לקחת אותו ממנה, אבל גם בשביל לסדר לי נקודת תצפית טובה יותר על הרגליים של נעמה. 

"אוקי, אני הולך איתך, השאלה היא מה עושים? מה עושים תכלס? הולכים להפגין, חותמים על עצומות? סבבה, זה חשוב, גם הצליח פעם או פעמיים, אבל בזמן הזה המדינה הספיקה כבר לגרש אלפים, נכון? אז מה באמת יציל את הילדה או הילד הבא?"

יניב מסתכל על נעמה, מחכה לתשובה. אני לוקח עוד שאכטה.  

"להסתיר אותה," הוא עונה לעצמו, "זאת הדרך היחידה, להסתיר אותה כאן בבית שלנו. וזה לא שנוכל לקחת רק אותה, כן? לא נוכל לנתק אותה מההורים, כל המשפחה תצטרך לגור כאן. ואם הם באמת יעמדו בפני גירוש הם גם לא יוכלו לצאת מהבית, כי משטרת ההגירה תחכה להם בחוץ, במקומות העבודה, בבתי הספר. אז בואי נבדוק רגע מה זה אומר: את פונה אל הילדה, או אל האמא ואל האבא, אם יש אבא בתמונה, ומזמינה אותם אלינו. אנחנו לוקחים יום חופש, מעיפים הכול מהממ"ד, מארגנים להם מזרונים, מסדרים להם מצעים, שמיכות, מגבות, מפנים ארון בגדים, מקום למברשות שיניים, מקום לנעליים. נצטרך גם להכין את ניצן, להסביר לה מי עומד לעבור לגור איתנו. היא תצייר להם ציור, נדביק אותו בסלוטייפ לדלת של הממ"ד. בערב הם יגיעו עם המזוודות שלהם. נשב איתם ערב שלם ונשמע את הסיפורים שלהם. אחר כך נלך לישון, שמחים וטובי לב. ומה קורה למחרת? מה עושים? לוקחים את ניצן לבי"ס והולכים לעבודה כרגיל? נועלים את הדלת ומשאירים אותם בבית? מה הם יעשו כל היום?"

"פנלים." אני אומר.

המבטים מופנים אלי.

"אם כבר…" אני מיתמם.

שתי הנשים חונקות את הצחוק רגע אחרי שהוא פרץ מתוכן. לא יעזור, ראיתי אתכן. השליפה שלי הייתה מהירה מהפוליטיקלי קורקט שלכן. אני מרוצה מעצמי. אחד מאחד הערב; מאה אחוז הצלחה. אפרת נותנת לי מכה גוערת בכתף, כמעט מעיפה את האפר. לפעמים היא כל כך נדושה שזה כואב. 

יניב מבקש ממני את הג'וינט. אני מעביר לו, הוא לוקח שאכטה ארוכה, נושף. 

"בערב נחזור הביתה והם יהיו כאן, נכין יחד ארוחת ערב, נצפה יחד בטלוויזיה, הבנות ישחקו בטאבלט, כבר לא יהיה לנו מה לומר להם, להם לא יהיה מה לומר לנו. כשתגיע השעה ניפרד כל אחד לחדר השינה שלו, ולמחרת נקום לאותו סיפור. ומה נעשה בסופי שבוע? נצא לטיולים? נבוא יחד איתם לארוחת שישי אצל ההורים שלך? את מדמיינת את זה קורה? וכמה זמן הם יגורו אצלנו, שבוע? חודש? שנה? לא נוכל פשוט לזרוק אותם לרחוב כשימאס לנו. את מבינה על מה אנחנו מדברים?"

יניב מגיש את הג'וינט לנעמה. היא אוחזת בו בקצות אצבעותיה הארוכות, האצבעות היפות שאני כל כך אוהב לנשק. נעמה מגניבה אלי מבט, מחייכת. היא יודעת טוב מאוד שאני בולע אותה במבטים כל הערב. וואו איזה מסאז' אני עומד לדפוק לך. אני אשתמש בשמן שנמצא אצלך קבוע ליד המיטה, אחמם אותו בין כפות הידיים ואמרח את כולך, מהעורף ועד אצבעות הרגליים. את כל השרירים אני אפרק לך, כמו שאת אוהבת. אני אחליק אל פנים הירכיים שלך. את תרימי את האגן ואני ארכן לפנייך ואנשק אותך שם. את תבקשי עוד, תתהפכי על הגב ואני אצלול לתוכך, אני אעריץ אותך שם, אני אנשוף בכלי שלך, אפיק מתוכך קולות ממיסים של עונג ושל פליאה. כשתגמרי, אני אלטף אותך בכל הגוף, עד שתפסיקי אותי, עד שתזמיני אותי אלייך, עד שתגידי: "בוא".

"תכלס זה אפשרי," יניב ממשיך, "אנחנו רק צריכים להחליט. לחסידי אומות העולם זה היה הרבה יותר קשה, גם להם היו את העניינים שלהם, את החיים שלהם, אבל הם בכל זאת עשו את זה. הם ויתרו על הפרס שמגיע לכל מי שמסגיר יהודי, וסיכנו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם. בשבילנו זו לא הקרבה כל כך גדולה, לנו אין עסק עם נאצים, ואם יתפסו אותנו לא באמת יוכלו לעשות לנו שום דבר. אז למה אנחנו לא עושים את זה?"

נעמה רק מעפעפת.

"אני שואלת את עצמי מאיפה נובע נאום התוכחה הזה, מה המקור שלו, על אילו כפתורים הסיפור הזה לוחץ לך? אני לא מבינה מה הטעם לקבוע מסמרות, ממש עכשיו, על כללי המוסר שלנו ושל כל העולם. יש ילדה בכל הסיפור הזה, יש לה שם, קוראים לה גנה, והיא רק ילדה."

יניב שותק סוף סוף. נעמה מעבירה את הג'וינט לאפרת. אנחנו יושבים כמה שניות ושותקים.

"בכלל שמעתם את כל הסיפור? אני לא סיפרתי לך," היא מביטה ביניב.

"אחרי שהגיעו אלינו תכתובות הוואטסאפ התארגנו בקבוצה, שניים הלכו לבית המעצר, לפגוש אותן שם, ואפרת ואני הלכנו לבית הספר, לברר עם השומר מה קרה. מצאנו אותו בשער, הוא עדיין שמר שם. הסברנו לו מי אנחנו ונראה שהוא שמח לשתף, לפרוק את זה, גם לו זו הייתה טראומה. הוא עמד בשער בית הספר באחת וחצי, חצי שעה לפני סיום הלימודים, וראה מכונית שחורה נעצרת לא רחוק מהשער, אבל גם לא קרוב מידי. הוא לא ייחס לה חשיבות, מכוניות עוברות שם כל הזמן. אחרי רבע שעה הוא שם לב שהיא עדיין שם ולא זכר שמישהו יצא ממנה. הוא חיכה קצת, אחר כך חשב לגשת אליהם, אבל הודה שפחד לעשות את זה, ממילא היה אסור לו להשאיר את השער ללא השגחה. אז הוא התקשר למשטרה, דיווח למוקד על המכונית החשודה וביקש שיזדרזו להגיע כי עוד מעט יגיע הצלצול ומאות ילדים יתחילו לזרום החוצה. המוקדנית אמרה לו שהיא שולחת ניידת. הוא ביקש ממנה שיגיעו מהר, אמר שיש לו תחושה לא טובה, והמוקדנית הבטיחה לו שהניידת יוצאת עכשיו. היא באמת הגיע מהר, התחנה לא הייתה רחוקה ותוך חמש דקות נעצרה ניידת מאחורי המכונית החשודה. השוטרים חיכו קצת ואז פתחו את הדלתות ויצאו שניהם מתוך הרכב. אחד מהם ניגש לחלון הנהג של הרכב השחור והחלון גלש מטה. השומר שמע את השוטר אומר: "אסור לעמוד פה." ואז שמע מתוך הרכב קול של גבר. הוא לא בטוח במאה אחוז אבל כמעט בטוח שהגבר ברכב ענה לו: "אז למה אתה עומד?" השומר כבר חשב: וואי וואי וואי, החברה האלה בצרות. אבל אז קרה משהו שהימם אותו לגמרי. השוטר חיכה רגע מול החלון הפתוח ואז הזדקף, סימן משהו לשוטר השני, ושניהם הסתובבו וחזרו לרכב המשטרה שלהם, אפילו בלי לעדכן אותו מה קורה, נכנסו פנימה, התיישבו, חגרו חגורות, הניעו את הרכב, ונסעו משם.

"בשלב הזה השומר כבר היה משוכנע שיש לו עסק עם משפחת פשע, אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב מה לעשות כי בדיוק אז השעון צלצל ואחרי חצי דקה התלמידים הראשונים התחילו לצאת לכיוונו ולהתקרב אל השער. הוא הסתובב אל הרכב השחור וראה שוטר ושוטרת במדים, מדים קצת שונים מאלה שהכיר, יוצאים מהרכב וצועדים לעברו. ילדים כבר צבאו על השער. אבל הוא לא פתח אותו, קודם פנה לשוטרים ושאל מה קורה, כשלא ענו לו ביקש לראות תעודת שוטר. השוטר והשוטרת שלפו תעודות ורק אז הוא ראה שהם ממשטרת ההגירה. הוא שאל אותם מה הם רוצים. הם לא ענו לו ופקדו עליו לפתוח את השער. כשהילדים התחילו לצאת הם עמדו בצד ובקלות איתרו את גנה. הם עצרו אותה. השומר לא יכול היה לעשות כלום. השוטרת נתנה לה יד והוליכה אותה לניידת."

אנחנו שותקים. אפרת נושפת כמויות של עשן סמיך אל התקרה. אני מסתכל על יניב ובבת אחת זה בא לי.

"אולי תסתיר אותם במשרד שלך." אני אומר.

המבטים חוזרים אלי.

"יש לך שם את החדר הנוסף הזה, שאתה לא משתמש בו, נכון? בוא ניפגש יום אחד, נארגן אותו, נזמין אותם לשם. ככה בערב לכל משפחה יהיה את השקט שלה. ואם יום אחד ידפקו לכם בדלת שני ילדים פיליפינים ויבקשו מכם להסתיר אותם תמיד תוכל להגיד: 'כבר הסתרתי במשרד'."

עכשיו כולם צוחקים, לא מעניין אותם כלום. אפרת מעיפה את הראש שלה לאחור וגועה בפה פתוח. נעמה מגלגלת צחוק מלא שיניים לבנות. אפילו יניב מחביא חיוך. שתיים משתיים. איזה ערב. אולי זה יזיז אותם סוף סוף מהאווירה המדכאת שלהם, מהחפירות של יניב, אולי עוד נספיק לעשות משהו חכם יותר עם הערב הזה.

"מישהו רוצה לשתות עוד משהו, תה? קפה?" נעמה מחלקת את המבטים בינינו.

אנחנו מסרבים בנימוס. אפרת סוגרת את הג'וינט במאפרה ונשענת לאחור. אנחנו ממשיכים להימרח ככה בסלון שלהם בלי בושה, נושמים את האוויר שלהם, שוחקים את הריפוד של הספות ואת הזמן של ארבעתנו, מתכרבלים כל אחד במחשבות של עצמו. אף אחד לא אומר שום דבר. 

"אמא…"

הקול של ניצן עולה מהחדר שלה. שכחתי בכלל שהיא כאן. נעמה מסתכלת על יניב, יניב מסתכל על נעמה. אף אחד מהם לא קם.

"אמא…!"

"אמא באה מותק." נעמה קמה, עוקפת את הספה ונעלמת במסדרון. זהו, סקס כבר לא יהיה פה הלילה. ילדים ערים זה כמו פצצת נפאלם על המאחז האחרון של מיליציית הליבידו. אנחנו יושבים בשקט, שומעים את הציוצים של ניצן, את קולות ההיסוי של נעמה. אפרת מניחה עלי את הראש. אני מחבק אותה. יניב שולף את הסלולרי. אני מחכה שנעמה תחזור, מסטול מכדי לקבל את העובדה שהערב נגמר, שהפעם נתנהג כמו שני זוגות רגילים שאוכלים ארוחה, מדברים על מה שמדברים עד השקט הראשון, ונוסעים הביתה. 

נעמה חוזרת מהמסדרון, מטופפת ברגליים יחפות, השמלה עוטפת אותה כל כך יפה. היא מתיישבת לצד יניב. הוא מניח את הטלפון בצד.

"נחזיק אצבעות." היא אומרת ונשענת על כתפו. 

"בובי, בוא נזוז." אפרת לוחשת.

"כן," אני אומר, אבל ממשיך לשבת. גם אפרת לא עושה סימנים של קימה. פתאום עוברת בי מחשבה נוראית: זהו, זה הסוף, יותר לא ניפגש. נמאס להם מאיתנו, הם יפסיקו לענות לטלפונים, יתנצלו בוואטסאפ שהם עסוקים, ויעברו לחברים הפוליאמוריים האחרים שלהם. בטח עומדים אצלם בתור, אנשים מגניבים יותר, מעניינים יותר, אצלנו אף אחד לא עומד בתור, אנחנו אפילו לא מכירים עוד אנשים שהם בקטע. זהו, צריך לקום, להציל את מעט הכבוד שעוד נשאר לנו, להשאיר לנו סיכוי כלשהו שהם ירצו להיפגש שוב. אני מרים את המבט אל נעמה ומיד מבין שהכול שטויות, שאלה סתם פרנויות מהחומר של יניב שדופק לי את המוח כמו פטיש של שניצלים. היא מחייכת אליי, נעמה, חיוך עייף אבל אמיתי, חיוך שאוצר בתוכו את הסוד הגלוי של שנינו. לא יעזור לי, החיים שלי דבש. סביבי מגרשים אנשים מהמדינה שלהם, קורעים משפחות, עוצרים ילדות. ואני אוכל טוב, מעשן מלא, טס לחו"ל מתי שבא לי, ושוכב עם אשת איש שלא אמורה לירוק בכיוון שלי.

"קדימה." אני לוחש ואפרת מהמהמת בהסכמה לתוך הצוואר שלי. אבל אף אחד מאיתנו לא קם.

12