Write Stories

אין תשובה. זה בסדר. אבל גם אם זה לא היה בסדר, מה אני יכול לעשות?

ריימונד קרבר, "מאין אני מתקשר", מתוך "דבר קטן וטוב", מאנגלית משה רון, הוצאת כתר

יניב, בן הזוג של נעמה, מדבר. יניב הוא ארכיטקט תוכנה, הוא מרוויח קצת פחות משיאני השכר במגזר הציבורי. זה לא קשור לשיחה שלנו אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו.

ארבעתנו יושבים מסביב לשולחן הסלון על ספות הטולמנס המעוצבות שלהם ומעשנים ג'וינט. בדיוק סיימנו ארוחת ערב בלתי מתקבלת על הדעת; ארבע מנות ברמת מישלן. נעמה הכינה כמעט הכול לבד, יניב עזר לה פה ושם, אפרת ואני הבאנו יין, זה כל מה שתרמנו לארוחה הזאת.

"זה לא שהיא כמו יהודייה בשואה, כן?" יניב נושף את העשן.

"מי דיבר על השואה? למה צריך לדחוף את השואה לכל דבר?" נעמה נשענת על כריות הספה, רגליה נחות על הירכיים של יניב. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו עכשיו, להתחלף איתו בכלל, בעצם לא, לא הייתי רוצה להתחלף איתו, לא הייתי מסוגל לסבול את זה, עדיף לבוא מבחוץ.

"ומה זה סהרונים?" אפרת מרימה את הקול חזק מידי, "זה לא מחנה ריכוז?" ואני חושב: למה, אלוהים אדירים, למה? 

"כלא סהרונים הוא מתקן למסתננים," יניב לא מתרשם, "זה ויכוח אחר, לגיטימי, אבל אחר. אנחנו מדברים כאן על עובדים זרים שהמדינה נתנה להם אשרת עבודה." הוא מעביר את הג'וינט לנעמה.

"כלא זה כלא." אפרת קובעת, ואני מתפלל שבכך זה יסתיים, אבל היא, כמובן, ממשיכה: "אתם קולטים מה קורה כאן? באים שוטרים לבית ספר, תופסים ילדה שנולדה בישראל וחיה פה כל החיים שלה, עוצרים אותה ושמים אותה בבית סוהר. אתה מדמיין שיעשו דבר כזה לשירה?" היא פונה אליי פתאום.

שירה היא הבת שלנו, בת שש, היא בבית עכשיו. הבייביסיטר שומרת עליה ועל גיא. שלוש שנים לקח לנו למצוא את הבייביסיטר הזאת. אפרת טיפלה במשימה הזו, כמובן, הכינה טבלת אקסל עם – אני לא צוחק – שלושים ושתיים שאלות, זימנה לריאיון כל סטודנטית אומללה שעשתה את הטעות והתקשרה. כשתשובה כלשהי של מי מהן לא הייתה לרוחה, או אם מי מהן העזה להביע צל של מורת רוח לנוכח הוויה דולורוזה שאשתי העבירה אותה, היא מיהרה לסמן בהסתר 'לא!' תחת העמודה 'החלטה'. למותר לציין שהיא לא מצאה אף מועמדת מתאימה. כשגיא נולד והגיע לגבורות — גיל שנה, כבר לא יכולנו יותר. רשימת השאלות הצטמצמה ואפרת עברה לטלפון והציגה למועמדות שאלה אחת בלבד: "האם את פנויה הערב?" ככה מצאנו את אורית, סטודנטית לתקשורת, תיבדל לחיים ארוכים. בזכותה התחלנו להבין מה קרה בעולם בזמן שאנחנו עשינו ילדים, אורית פתחה לנו את הדלת ואנחנו גילינו עולם.

כשאני לא עונה לשאלה שלה (מה בכלל אפשר לענות על דבר כזה?) היא ממשיכה: "ואז מטיסים אותה ואת המשפחה שלה לצד השני של העולם, וזורקים אותה למדינה שהיא לא ראתה בחיים, למדינה שהיא אפילו לא ביקרה בה אף פעם."

"את צודקת," אומר יניב, ואני מרים אליו את העיניים. במקרה הוא שלף את זה עכשיו או שהמפגשים ביניהם הספיקו לו כדי לעלות על ביטוי הקסם שמשתיק אותה?

"זו טרגדיה, אני לרגע לא מנסה להפחית בערך של זה, המדינה משחקת כאן משחק כפול: ביד אחת מייבאת עובדים, גובה כסף מהמעסיקים, ואז מגרשת אותם ובדלת השנייה מייבאת עובדים חדשים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד, תכלס, היא ואמא שלה לא עומדות בפני סכנה ממשית, זה לא שהן לא יוכלו להסתדר שם בשום אופן, הן לא יהיו זרות, יש להן את השפה, יהיה להן קשה, אבל הן יסתדרו. במציאות החיים שם, לעבוד בישראל זו פריבילגיה, כמו רילוקיישן משתלם, מצבן עדיין יותר טוב מרוב הילדות והאימהות בפיליפינים."

אני מסתכל עליו ולא מאמין, לא מאמין שאני אשכרה שוכב עם בת הזוג שלו. בהסכמה אני שוכב איתה, כן? בהסכמה ובידיעה של כל הצדדים. מרוב שכל העסק הזה לא יאומן אני מרעיף על נעמה תענוגות כאלה שהיא לא יודעת את נפשה. זה לא בגלל שאני איזה קזנובה, זה בגלל התשוקה שדעכה אצלם, ככה זה, קורה לכולם. שבע שנים, אף אחד לא מחזיק תשוקה שבע שנים. ואז בא מישהו אחר ודופק הפקה, נותן את הנשמה, אין מה להתפלא. אבל מה הוא מוצא באפרת? את זה אני לא מבין. בעצם, אני מבין טוב מאוד, גם אני מצאתי בה את אותו הדבר. אהבתי אותה כמו אני לא יודע מה. רק את העובדה הזו אני זוכר – זוכר שאהבתי אותה, לא זוכר איך הרגשתי כשאהבתי אותה, זה לא מתקבל אצלי על הדעת עכשיו, כמו חור שחור בזיכרון, כאילו מישהו אחר אהב אותה ככה, לא אני.

"נראה אותך," אומרת נעמה ומעבירה לאפרת את הג'וינט, "מחר אנחנו עולים לטיסה עם ניצן, לוקחים אותה מהבית שלנו, מהחדר שלה, מהחברות שלה, וטסים איתה למדינה אחרת, נגיד למדינה דוברת אנגלית, אבל כזו שניצן לא ביקרה בה אף פעם, עם תרבות אחרת, ומנהגים אחרים. נראה מה זה בעיניך "להסתדר". ואגב, תשכח מלשכור ג'יפ ולטייל בהרים, אין לנו כסף שם, גם לא חסכונות, נצטרך למצוא עבודה, אולי בהייטק, אבל בשכר מינימום. ניצן תיכנס לבית הספר המקומי, אף אחד לא ידבר איתה עברית. אין אייפון, אין סרטים בקולנוע, אין לקחת אופניים ולרכוב בשדות. אבל יש הרבה געגועים, לחברות, לחוף הים, לקיץ, למדינה שגירשה אותה כי היא נולדה לאמא הלא נכונה."

איזו אישה זאת. כל מי שפוגש את נעמה מיד מבין עם מי יש לו עסק; קודם כל היא אצילית, יש לה פנים אציליות, איך להסביר את זה? אפילו הקמטים הקטנים שמתחילים להיווצר אצלה — היא לא מנסה להסתיר אותם, כן? — כל אחד מהם יושב במקום. אלה קמטים של חיוך, של אור, לא של מרמור. היא, מה שנקרא, אשת אשכולות, אשת אשכולות של פעם, יודעת הכול, עושה הכול, ובתוך כל הטירוף הזה של קריירה, משפחה וילדים, מספיקה להתנדב במקלט לעובדים זרים, מבשלת נהדר, שוחרת שירה ותיאטרון, מתרגלת יוגה ומדיטציה, מתעניינת בבודהיזם ופילוסופיה. ואם כל זה לא מספיק גם פתחה קבוצת פייסבוק שנושקת עכשיו למאה אלף איש, בעיקר נשים, זאת אומרת, ואחרי כל זה עוד יש לה זמן לפוליאמוריה. 

נפגשנו ממש במקרה, באמצע הפארק, ביום שבת שמשי לפני חמש שנים. צעדנו זוג ועגלת תינוק לקראת זוג ועגלת תינוק. הבנות זיהו זו את זו, מיהרו להתחבק, ואז עברו להתפעל מהתינוקות זו של זו, בזמן שאנחנו, יניב ואני, עברנו להתפעל בחשאי מבנות הזוג זה של זה. בין לבין הספקנו להחליף מבט היכרות חטוף. יניב ונעמה – את זה אפשר היה לראות בקלות – היו הרבה יותר מגניבים ומעודכנים מאיתנו, אני לא מדבר על העגלה או על הבגדים, הם קראו זה לזו בת זוגי ובן זוגי, כי הם לא נישאו, ובמקום להתחתן באיזה אולם אירועים מעפן, כמונו, הם טסו לחופשה בסיישל, וכבר אז היו עמוק בפוליאמוריה. אנחנו אפילו לא ידענו על קיומה של המילה הזו. רק לפני כמה חודשים הרעיון הזה עלה בכלל, בין נעמה לאפרת. אפרת חזרה הביתה וסיפרה לי. היא לא הייתה בקטע, לקח לה זמן להפשיר. אני המתנתי בסבלנות. שיחקתי את התומך, המבין, המכיל, עד שערב אחד שאלה: "אתה רוצה לנסות?" ואני הרמתי את המבט מהסלולרי, לא עניתי מיד, הרהרתי בדבר, ואז, בנונשלנט, המהמתי מה שהיה אפשר לפרש כתשובה חיובית. כי בתחבולות תעשה לך אהבה. 

אפרת מעבירה לי את הג'וינט. אני מזדקף כדי לקחת אותו ממנה, אבל גם בשביל לסדר לי נקודת תצפית טובה יותר על הרגליים של נעמה. 

"אוקי, אני הולך איתך, השאלה היא מה עושים? מה עושים תכלס? הולכים להפגין, חותמים על עצומות? סבבה, זה חשוב, גם הצליח פעם או פעמיים, אבל בזמן הזה המדינה הספיקה כבר לגרש אלפים, נכון? אז מה באמת יציל את הילדה או הילד הבא?"

יניב מסתכל על נעמה, מחכה לתשובה. אני לוקח עוד שאכטה.  

"להסתיר אותה," הוא עונה לעצמו, "זאת הדרך היחידה, להסתיר אותה כאן בבית שלנו. וזה לא שנוכל לקחת רק אותה, כן? לא נוכל לנתק אותה מההורים, כל המשפחה תצטרך לגור כאן. ואם הם באמת יעמדו בפני גירוש הם גם לא יוכלו לצאת מהבית, כי משטרת ההגירה תחכה להם בחוץ, במקומות העבודה, בבתי הספר. אז בואי נבדוק רגע מה זה אומר: את פונה אל הילדה, או אל האמא ואל האבא, אם יש אבא בתמונה, ומזמינה אותם אלינו. אנחנו לוקחים יום חופש, מעיפים הכול מהממ"ד, מארגנים להם מזרונים, מסדרים להם מצעים, שמיכות, מגבות, מפנים ארון בגדים, מקום למברשות שיניים, מקום לנעליים. נצטרך גם להכין את ניצן, להסביר לה מי עומד לעבור לגור איתנו. היא תצייר להם ציור, נדביק אותו בסלוטייפ לדלת של הממ"ד. בערב הם יגיעו עם המזוודות שלהם. נשב איתם ערב שלם ונשמע את הסיפורים שלהם. אחר כך נלך לישון, שמחים וטובי לב. ומה קורה למחרת? מה עושים? לוקחים את ניצן לבי"ס והולכים לעבודה כרגיל? נועלים את הדלת ומשאירים אותם בבית? מה הם יעשו כל היום?"

"פנלים." אני אומר.

המבטים מופנים אלי.

"אם כבר…" אני מיתמם.

שתי הנשים חונקות את הצחוק רגע אחרי שהוא פרץ מתוכן. לא יעזור, ראיתי אתכן. השליפה שלי הייתה מהירה מהפוליטיקלי קורקט שלכן. אני מרוצה מעצמי. אחד מאחד הערב; מאה אחוז הצלחה. אפרת נותנת לי מכה גוערת בכתף, כמעט מעיפה את האפר. לפעמים היא כל כך נדושה שזה כואב. 

יניב מבקש ממני את הג'וינט. אני מעביר לו, הוא לוקח שאכטה ארוכה, נושף. 

"בערב נחזור הביתה והם יהיו כאן, נכין יחד ארוחת ערב, נצפה יחד בטלוויזיה, הבנות ישחקו בטאבלט, כבר לא יהיה לנו מה לומר להם, להם לא יהיה מה לומר לנו. כשתגיע השעה ניפרד כל אחד לחדר השינה שלו, ולמחרת נקום לאותו סיפור. ומה נעשה בסופי שבוע? נצא לטיולים? נבוא יחד איתם לארוחת שישי אצל ההורים שלך? את מדמיינת את זה קורה? וכמה זמן הם יגורו אצלנו, שבוע? חודש? שנה? לא נוכל פשוט לזרוק אותם לרחוב כשימאס לנו. את מבינה על מה אנחנו מדברים?"

יניב מגיש את הג'וינט לנעמה. היא אוחזת בו בקצות אצבעותיה הארוכות, האצבעות היפות שאני כל כך אוהב לנשק. נעמה מגניבה אלי מבט, מחייכת. היא יודעת טוב מאוד שאני בולע אותה במבטים כל הערב. וואו איזה מסאז' אני עומד לדפוק לך. אני אשתמש בשמן שנמצא אצלך קבוע ליד המיטה, אחמם אותו בין כפות הידיים ואמרח את כולך, מהעורף ועד אצבעות הרגליים. את כל השרירים אני אפרק לך, כמו שאת אוהבת. אני אחליק אל פנים הירכיים שלך. את תרימי את האגן ואני ארכן לפנייך ואנשק אותך שם. את תבקשי עוד, תתהפכי על הגב ואני אצלול לתוכך, אני אעריץ אותך שם, אני אנשוף בכלי שלך, אפיק מתוכך קולות ממיסים של עונג ושל פליאה. כשתגמרי, אני אלטף אותך בכל הגוף, עד שתפסיקי אותי, עד שתזמיני אותי אלייך, עד שתגידי: "בוא".

"תכלס זה אפשרי," יניב ממשיך, "אנחנו רק צריכים להחליט. לחסידי אומות העולם זה היה הרבה יותר קשה, גם להם היו את העניינים שלהם, את החיים שלהם, אבל הם בכל זאת עשו את זה. הם ויתרו על הפרס שמגיע לכל מי שמסגיר יהודי, וסיכנו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם. בשבילנו זו לא הקרבה כל כך גדולה, לנו אין עסק עם נאצים, ואם יתפסו אותנו לא באמת יוכלו לעשות לנו שום דבר. אז למה אנחנו לא עושים את זה?"

נעמה רק מעפעפת.

"אני שואלת את עצמי מאיפה נובע נאום התוכחה הזה, מה המקור שלו, על אילו כפתורים הסיפור הזה לוחץ לך? אני לא מבינה מה הטעם לקבוע מסמרות, ממש עכשיו, על כללי המוסר שלנו ושל כל העולם. יש ילדה בכל הסיפור הזה, יש לה שם, קוראים לה גנה, והיא רק ילדה."

יניב שותק סוף סוף. נעמה מעבירה את הג'וינט לאפרת. אנחנו יושבים כמה שניות ושותקים.

"בכלל שמעתם את כל הסיפור? אני לא סיפרתי לך," היא מביטה ביניב.

"אחרי שהגיעו אלינו תכתובות הוואטסאפ התארגנו בקבוצה, שניים הלכו לבית המעצר, לפגוש אותן שם, ואפרת ואני הלכנו לבית הספר, לברר עם השומר מה קרה. מצאנו אותו בשער, הוא עדיין שמר שם. הסברנו לו מי אנחנו ונראה שהוא שמח לשתף, לפרוק את זה, גם לו זו הייתה טראומה. הוא עמד בשער בית הספר באחת וחצי, חצי שעה לפני סיום הלימודים, וראה מכונית שחורה נעצרת לא רחוק מהשער, אבל גם לא קרוב מידי. הוא לא ייחס לה חשיבות, מכוניות עוברות שם כל הזמן. אחרי רבע שעה הוא שם לב שהיא עדיין שם ולא זכר שמישהו יצא ממנה. הוא חיכה קצת, אחר כך חשב לגשת אליהם, אבל הודה שפחד לעשות את זה, ממילא היה אסור לו להשאיר את השער ללא השגחה. אז הוא התקשר למשטרה, דיווח למוקד על המכונית החשודה וביקש שיזדרזו להגיע כי עוד מעט יגיע הצלצול ומאות ילדים יתחילו לזרום החוצה. המוקדנית אמרה לו שהיא שולחת ניידת. הוא ביקש ממנה שיגיעו מהר, אמר שיש לו תחושה לא טובה, והמוקדנית הבטיחה לו שהניידת יוצאת עכשיו. היא באמת הגיע מהר, התחנה לא הייתה רחוקה ותוך חמש דקות נעצרה ניידת מאחורי המכונית החשודה. השוטרים חיכו קצת ואז פתחו את הדלתות ויצאו שניהם מתוך הרכב. אחד מהם ניגש לחלון הנהג של הרכב השחור והחלון גלש מטה. השומר שמע את השוטר אומר: "אסור לעמוד פה." ואז שמע מתוך הרכב קול של גבר. הוא לא בטוח במאה אחוז אבל כמעט בטוח שהגבר ברכב ענה לו: "אז למה אתה עומד?" השומר כבר חשב: וואי וואי וואי, החברה האלה בצרות. אבל אז קרה משהו שהימם אותו לגמרי. השוטר חיכה רגע מול החלון הפתוח ואז הזדקף, סימן משהו לשוטר השני, ושניהם הסתובבו וחזרו לרכב המשטרה שלהם, אפילו בלי לעדכן אותו מה קורה, נכנסו פנימה, התיישבו, חגרו חגורות, הניעו את הרכב, ונסעו משם.

"בשלב הזה השומר כבר היה משוכנע שיש לו עסק עם משפחת פשע, אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב מה לעשות כי בדיוק אז השעון צלצל ואחרי חצי דקה התלמידים הראשונים התחילו לצאת לכיוונו ולהתקרב אל השער. הוא הסתובב אל הרכב השחור וראה שוטר ושוטרת במדים, מדים קצת שונים מאלה שהכיר, יוצאים מהרכב וצועדים לעברו. ילדים כבר צבאו על השער. אבל הוא לא פתח אותו, קודם פנה לשוטרים ושאל מה קורה, כשלא ענו לו ביקש לראות תעודת שוטר. השוטר והשוטרת שלפו תעודות ורק אז הוא ראה שהם ממשטרת ההגירה. הוא שאל אותם מה הם רוצים. הם לא ענו לו ופקדו עליו לפתוח את השער. כשהילדים התחילו לצאת הם עמדו בצד ובקלות איתרו את גנה. הם עצרו אותה. השומר לא יכול היה לעשות כלום. השוטרת נתנה לה יד והוליכה אותה לניידת."

אנחנו שותקים. אפרת נושפת כמויות של עשן סמיך אל התקרה. אני מסתכל על יניב ובבת אחת זה בא לי.

"אולי תסתיר אותם במשרד שלך." אני אומר.

המבטים חוזרים אלי.

"יש לך שם את החדר הנוסף הזה, שאתה לא משתמש בו, נכון? בוא ניפגש יום אחד, נארגן אותו, נזמין אותם לשם. ככה בערב לכל משפחה יהיה את השקט שלה. ואם יום אחד ידפקו לכם בדלת שני ילדים פיליפינים ויבקשו מכם להסתיר אותם תמיד תוכל להגיד: 'כבר הסתרתי במשרד'."

עכשיו כולם צוחקים, לא מעניין אותם כלום. אפרת מעיפה את הראש שלה לאחור וגועה בפה פתוח. נעמה מגלגלת צחוק מלא שיניים לבנות. אפילו יניב מחביא חיוך. שתיים משתיים. איזה ערב. אולי זה יזיז אותם סוף סוף מהאווירה המדכאת שלהם, מהחפירות של יניב, אולי עוד נספיק לעשות משהו חכם יותר עם הערב הזה.

"מישהו רוצה לשתות עוד משהו, תה? קפה?" נעמה מחלקת את המבטים בינינו.

אנחנו מסרבים בנימוס. אפרת סוגרת את הג'וינט במאפרה ונשענת לאחור. אנחנו ממשיכים להימרח ככה בסלון שלהם בלי בושה, נושמים את האוויר שלהם, שוחקים את הריפוד של הספות ואת הזמן של ארבעתנו, מתכרבלים כל אחד במחשבות של עצמו. אף אחד לא אומר שום דבר. 

"אמא…"

הקול של ניצן עולה מהחדר שלה. שכחתי בכלל שהיא כאן. נעמה מסתכלת על יניב, יניב מסתכל על נעמה. אף אחד מהם לא קם.

"אמא…!"

"אמא באה מותק." נעמה קמה, עוקפת את הספה ונעלמת במסדרון. זהו, סקס כבר לא יהיה פה הלילה. ילדים ערים זה כמו פצצת נפאלם על המאחז האחרון של מיליציית הליבידו. אנחנו יושבים בשקט, שומעים את הציוצים של ניצן, את קולות ההיסוי של נעמה. אפרת מניחה עלי את הראש. אני מחבק אותה. יניב שולף את הסלולרי. אני מחכה שנעמה תחזור, מסטול מכדי לקבל את העובדה שהערב נגמר, שהפעם נתנהג כמו שני זוגות רגילים שאוכלים ארוחה, מדברים על מה שמדברים עד השקט הראשון, ונוסעים הביתה. 

נעמה חוזרת מהמסדרון, מטופפת ברגליים יחפות, השמלה עוטפת אותה כל כך יפה. היא מתיישבת לצד יניב. הוא מניח את הטלפון בצד.

"נחזיק אצבעות." היא אומרת ונשענת על כתפו. 

"בובי, בוא נזוז." אפרת לוחשת.

"כן," אני אומר, אבל ממשיך לשבת. גם אפרת לא עושה סימנים של קימה. פתאום עוברת בי מחשבה נוראית: זהו, זה הסוף, יותר לא ניפגש. נמאס להם מאיתנו, הם יפסיקו לענות לטלפונים, יתנצלו בוואטסאפ שהם עסוקים, ויעברו לחברים הפוליאמוריים האחרים שלהם. בטח עומדים אצלם בתור, אנשים מגניבים יותר, מעניינים יותר, אצלנו אף אחד לא עומד בתור, אנחנו אפילו לא מכירים עוד אנשים שהם בקטע. זהו, צריך לקום, להציל את מעט הכבוד שעוד נשאר לנו, להשאיר לנו סיכוי כלשהו שהם ירצו להיפגש שוב. אני מרים את המבט אל נעמה ומיד מבין שהכול שטויות, שאלה סתם פרנויות מהחומר של יניב שדופק לי את המוח כמו פטיש של שניצלים. היא מחייכת אליי, נעמה, חיוך עייף אבל אמיתי, חיוך שאוצר בתוכו את הסוד הגלוי של שנינו. לא יעזור לי, החיים שלי דבש. סביבי מגרשים אנשים מהמדינה שלהם, קורעים משפחות, עוצרים ילדות. ואני אוכל טוב, מעשן מלא, טס לחו"ל מתי שבא לי, ושוכב עם אשת איש שלא אמורה לירוק בכיוון שלי.

"קדימה." אני לוחש ואפרת מהמהמת בהסכמה לתוך הצוואר שלי. אבל אף אחד מאיתנו לא קם.

 

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

הקרב ניטש בכל עוזו.

את התיאור הזה הוא היה קורא תמיד בספרי ההיסטוריה והיה משמיע אותו לחבריו לכיתה כשהיה קורא באוזניהם את השיעור. אבל הוא לא העלה בדעתו שיום אחד הוא עתיד להשתמש בו, כמו שהוא עושה עכשיו בשעה שהוא משוחח עם חברו ומתאר לו את הלילה ההוא. הוא אפילו לא יודע מה פירוש "ניטש בכל עוזו", אבל הוא חש שהביטוי הולם את סערת הנפש שהמורה להיסטוריה היה מדבר בה בשעתו.

"הפלישה הקרקעית התחילה בצד המערבי של שכונת תל אלהווא. כמו שאתה יודע, השכונה מחולקת לשני חלקים: החלק המערבי ובו מגדלי מגורים שצמודים זה לזה ברצף של צבעים ושמות והוא נחשב לרובע בורגני במידת-מה, בעיקר מפני שרוב תושביו עובדים ברשות הלאומית הפלסטינית שקמה אחרי הסכם אוסלו, ובתור עובדיה הם נהיו בני המעמד הבורגני. אבל המעמד הזה לא מייצר שום סוג של עושר. המוניטין הבורגני שהוציאו לחלק  הזה של השכונה אפילו חוטא לאמת, ואולי עצם השימוש במושג "בורגנות" הוא בעייתי. רבים סבורים שהבורגני הוא אדם עשיר, אחד שגר בדירה או בבית ששייכים לו ואוכל אוכל טוב. מן הבחינה הזאת ייתכן שאפשר לחשוב את תושבי השכונה הזאת לבורגנים. אבל הבורגנות האמיתית היא המעמד היוצר את העושר הלא-גדול של סוחרים ושל בעלי מפעלים. הם גם נמנים עם האנשים העובדים והם אלה שמחוללים את המהפכות."

"אני לא מבין בשביל מה אתה צריך להגיד לי את כל הפרטים האלה, כאילו אני לא חי פה. ולמה אתה מסביר לי את מה שברור כדי לספר לי על הקרב ההוא. ואולי אתה רוצה לתת לי שיעור בקומוניזם שלך, שמזמן כבר נקבר באדמה. ספר לי את הסיפור ושחרר אותי. אני בן המקום, כמוני כמוך. אבל אני בורגני אמיתי ואתה מתיימר שאתה בורגני."

"חה חה חה. בדיוק. זה מה שאני מתכוון. מה שחשוב הוא שהחלק האחר של השכונה הוא החלק המזרחי והפלישה לא התחילה בו, אף על פי שהוא קרוב יותר לגבול ורוב האזור הוא אזור חקלאי. צבא הכיבוש התחיל בפלישה לאזור החלש יותר, ששם הוא לא צפה שום התנגדות. נראה היה שהוא משאיר את הצד המזרחי של השכונה לסוף, זה הצד שהבורגנות האמיתית חיה בו, בעלי קרקעות ומפעלים, אם כי רוב המפעלים כבר נסגרו בגלל המצור. והאנשים האלה הם גם אנשי המהפכה, שהרי רבים הגרים שם הם מנהיגי המהפכה. ליל הקרב ההוא היה במלחמה של 2008 ו 2009.

 האם יש בעולם עוד מלחמה שכשאתה רוצה להזכיר אותה אתה צריך לציין שתי שנים, או שכשאתה כותב את השנה שלה נדמה שאתה מתכוון לשנה האקדמאית ואתה צריך לשים מקף בין שני המספרים? והעיקר, האם יש מלחמה שהתחילה בסוף שנה והסתיימה בתחילה השנה הבאה חוץ מהמלחמה הזאת?"

הרצפים של השאלות והמספרים והשנים השתלטו עליו, כאילו הוא רוצה להגיע אל האלגוריתמים שמנבאים את אירועי המלחמה, ושוכח שבמקרה שלו היא עוברת בירושה. הוא מזיז את האש במִתקן הגחלים ומרכז את הגחלים תחת קומקום התה כדי לחמם אותו בפעם השלישית. בדמדומי מחשבותיו הוא רואה את חברו אבו אחמד מסתכל בו, מחכה שיתעורר מפיזור הדעת שלו, כשם שלפני זמן קצר חיכה שיסיים את המבואות המהפכניים שלו. וזה מה שהוא אוהב בישיבתם יחד, שלעתים רחוקות אבו אחמד קוטע אותו כשהוא מפליג בדיבורים הדמיוניים שלו.

הוא מוזג תה וממשיך:

"הצבא פלש לשכונת תל אלהווא וכבש את מגדלי המגורים, שכולם הניחו שהם לא יתקרבו אליהם בכלל. אנשי הרשות שבאו מתוניס ולבנון הרגישו שהם מתעמתים ישירות עם הצבא, מה שלא קרה מאז שנות השמונים. אבל לא האזור הזה היה המטרה של צבא הכיבוש כי אם חלקה השני של תל אלהווא, החלק המהפכני שאנחנו חיים בו. באותו יום עמדתי מאחורי החלון הזה וצפיתי בטילים והקשבתי למטחי האש ולצעקות. היו מי שיצאו מהשכונה בכל המהירות במכוניות, בעיקר מי שגרו בשוליה, והיו מי שלא זזו ונשארו באמצע, כמוני. לא יכולתי לפתוח את החלון אפילו לא עוד סנטימטר אחד. היתה חשכה מוחלטת ולא היה חשמל. לפעמים שמעתי את נשיפותיהם של הנלחמים בפולשים, הם רצו. האמת היא שלא יכולתי להבחין בין הרצים, מי החיילים ומי הנלחמים בהם. אבל לריצה של הנלחמים בהם לא היתה אותה המשמעות שהיתה לריצה באינתיפאדה הראשונה, למשל. זה היה משהו דומה להימור, כמו מין משחק שאו שאתה יוצא ממנו חי או שאתה מת בו. וכן, נהנים פה לבלף את המוות, לרמות אותו. אתה עומד מול המוות אבל אתה גורם לו לפספס אותך, משהו שדומה למשחק רולטה רוסית, אתה שׂם קליע אחד באקדח, אחר כך אתה מסובב פעמים אחדות את התוף, שיש בו מקום לשישה קליעים, ואז אתה לוחץ על ההדק, בלי לדעת אם הקליע האחד יפגע בך או לא. כזה היה המרדף, כזה היה העימות באותו יום."

"מה שמשונה הוא שכבר עברו עשר שנים מאז המלחמה הזאת וזו הפעם הראשונה שאתה מספר לי את הפרטים האלה עליה."

"עשר שנים, כן, בדיוק, אותם הימים, אותו הקור כמו עכשיו. אז לא יכולת להדליק אש לחימום, אור אחד ויחיד, בגודל של זבוב, היה גוזר עליך מוות וודאי. מה שחשוב, ידידי, הוא שנשארתי בבית, טובל בשמן ובזעתר, אחרי שהבנות שלי ואשתי ואמי ברחו שבוע קודם לכן אל בית דודי, בזמן הפסקת האש. ידעתי שהם רוצים לנקום בחלק המזרחי הזה, וזה מה שקרה. אבל נשארתי כדי לשמור על הבית. אתה יודע כמה אני אוהב היסטוריה, אולי רציתי להיות חלק מהקרב, וגם זה קרה. בהתחלה שמעתי צעירים קוראים זה לזה, לא זיהיתי שום קול מן הקולות, וראיתי רוחות רפאים שחורים רצות באפלה. הכרתי את צעירי השכונה, אבל לא היו בינינו קשרי קרבה כאלה שהייתי יכול לזהות מישהו מהם על פי קולו. אני אחד שמעשן, לא מתפלל במסגד ביום שישי, מה שהופך אותי לאיש מנודה באופן זה או  אחר. הייתי יוצא לעבודה וחוזר לצפות בְּמשחק או לקרוא ספר. רציתי להיות מורה להיסטוריה, אבל לצערי, בגלל הממוצע הטוב שלי במגמה המדעית, הורי לחצו עלי שארשם ללימודים באחד המקצועות הקרובים לרפואה. והתחלתי ללמוד רוקחות."

"אתה מדבר כאילו אתה עומד על במת תיאטרון ומציג את עצמך לציבור. יותר מאלף פעמים כבר סיפרת לי את הסיפור של ההיסטוריה והלימודים בתיכון והרוקחות. כנראה שהזדקנת ונהיית סנילי. לך להתפלל ביום שישי כדי שאלוהים ירחם עליך ותפסיק לשכוח."

"רק תקשיב, אבו אחמד, אספר לך עוד מה קרה. פתאום… ראיתי משהו נוצץ כמו שרשרת של פנסים, אבל אלה לא היו פנסים, זה היה כמו נצנוצים של זכוכית, ותיכף ידעתי שזו יחידה מיוחדת של צבא הכיבוש, ולא ידעתי אם מה שנוצץ הוא הנשק או הקסדות שלהם. הלב שלי דפק כאילו הוא עומד להתפוצץ. הרגשתי שקליע חדר כרגע לראש שלי, עד כדי כך שזיעה נזלה לי מאחורי הברכיים וירדה אל השוקיים. למוות יש טעם כשהוא מתקרב. פחדתי שאעשה איזו תנועה, בטוח שהם היו שומעים אותי. לא היו סביבי הרבה בתים, כי לא כל האזור מיושב. זה היה אזור ריק, וזה מה שעשה אותו בטוח ללוחמים וקשה לצבא הכיבוש, בגלל זה ליווה אותם הליקופטר. בחיים לא ראיתי סרט קולנוע, אבל פה, מן הפתח הזה, ראיתי משהו שחשבתי שהוא מותח יותר מסרט קולנוע, כי זה היה הקולנוע של המציאות. הם ידעו בדיוק מה המטרה שלהם, ההליקופטר הפציץ את אחד הבתים ואז היו חילופי אש, הם נמשכו כמה דקות עד שהתחדשה ההפצצה של הבית, ואז נעצר הכול, לא שמעתי יותר את הלחימה, היה נראה שהם הסתלקו או עלו על ההליקופטר, אני לא יודע. עברו כמה רגעים לפני ששמעתי את קולו של אחד הצעירים שנלחמו בפולשים קורא לעזרה. הוא נפצע. נראה היה שכל חבריו נהרגו כי רק הקול שלו נשמע ובדרך כלל הלוחמים לא נוהגים לנוע בשטח לבדם. אף אחד מהתושבים של בתי  השכונה שנשארו לא התקרב, הפחד כמעט עוקר את הלבבות ממקומם, וכמובן, גם אני עצמי לא התקרבתי, שמעתי אותו קורא:  עזרו לי!"

"אנחנו, כמו שאתה יודע, עזבנו באותו יום את הבית, ברחנו לבית של דודי בצפון."

"שמעתי אותו מתנועע על הקרקע. היה נדמה שהוא מתהפך על החול כמו חתולה שמכונית דרסה אותה. ראית פעם איך חתולה דרוסה נלחמת על חייה? זה מחזה שמטלטל לך את האיברים. ככה השתעשע הדמיון בראש שלי כששמעתי את הקול ולא ראיתי את הבחור. כעבור זמן קצר הוא קרא שוב בקול חלש יותר, 'איפה אתם, יא ערבים.' הבחור דימם. התפלאתי: איזה מין רעיון זה? בן אדם נלחם על חייו ברגעים האחרונים שלו והוא חושב שייתכן שהערבים ישמעו את הקריאה שלו ויבואו. ואולי הייאוש של מי שנושם את נשמתו האחרונה הוא שמעולל את מעלליו במוחו ובשפה שהוא משתמש בה ומחזיר אותו אל הסיסמאות הישנות. איך זה שבן אדם שנלחם על חייו קורא לאנשים שהוא לא מכיר ולא יודע אם הם בכלל מסוגלים להיענות לו. אתה ידע כמו מה זה? אמחיש לך את הרעיון. פושע פותח עליך באש בשוודיה בלילה ששורר בו קור מקפיא, ואתה גוסס לבדך בשלג וצועק: איפה אתם, יא אירופאים?  האם אתה מכיר אבסורד גדול מן הקריאה הזאת שכל כולה קלישאה שחוקה? ובכל זאת היא מעוררת בי רצון לפרוץ בבכי. בתוך שניות תפסתי שהידיעה הסופית והמוחלטת שלו שהוא עומד למות איננה שיעור בהיסטוריה. זה שיעור בחוסר הישע של האדם ובאהבתו לחיים, אני מתכוון: האהבה שלי לחיים. למחרת, כשנוכחנו שהאזור בטוח, עברנו בזהירות את המפתן של בתינו וראינו שהחול מצץ את כל הדם שלו, היתה לו מסיכה על הפנים והוא לבש ז'קט שחור."

"אוּף, מה זה הסיפור הזה, כל הגוף שלי רועד בגללך. אלוהים, אתה חוטא חטא נורא, יא סלאם. זה הגורל שלו, פשוט הגיעה שעתו."

"מה גורל, איזה גורל? אילו הבחור חי הוא היה עכשיו בן שלושים, והיה נשוי ואולי היה אב לילדים. ההתמסרות למוות לא צודק חונקת אותי. אני מרגיש שזה חוסר ישע ולא אמונה. איפה השכנים ותושבי השכונה, והשיח' של המסגד. איפה הערבים, אחי? כבר עשר שנים, כל יום כשאני עובר את המפתן של ביתי אני רואה אותו שרוע שם. תאר לעצמך כמה פעמים עברתי את מפתן הבית. מאז הלילה ההוא אני חי עם המתים. כל העיר הזאת חיה עם המתים."

"שלוש המלחמות האלה זה לא משהו קל."

"מתי המלחמה היא משהו קל? כל מה שקראת על המלחמות בעולם, ובייחוד על אלה שחיסלה מיליונים, הכול שקר. כי על המלחמות יכולים לכתוב רק מי שעברו אותן."

"לך בדרכי האל. קום בבוקר ואמור את תפילת השחר. מספיק דיבורים להיום. בלעדי האמונה לא היה העם שלנו עומד בכל הסבל והפשעים האלה."

"לא האמונה אלא החיים עם המתים הם הכוח שלנו. לילה טוב. אני מתפלל את תפילה השחר בבית."

"אה, שכחתי שאתה בורגני מקטיפה. המסגד בא אליך למיטה. בקש מחילה מאלוהים. הוא לא רוצה שהאנשים ידברו דברי כפירה. האל הוא מחסי ואני שב אליו. אתך יש רק ויכוחים שניטשים בכל עוזם.

"הכפירה האמיתית היא מה שקורה לנו.

אבו אחמד פנה ללכת אל המסגד של השכונה. סלאם סידר את ספלי הקפה ושפך חול על האש כדי לכבות אותה. כל זמן הישיבה הוא חש שיש מישהו מאחוריו. הוא הביט אל הכתם ההוא, שום דבר לא השתנה, רק חבית המלט היבש שההרוג היה שרוע לצדה זזה. והוא לחש: "עשר שנים שאנחנו שכנים, חבר שלי, ואפילו פעם אחת לא אמרתי לך בוקר טוב."

"המצאת הנפש מאפשרת לחשוב על הגוף כטפיל, הידיים יכולות להיות חפץ חסר תחושות ביום, אך רכות וענוגות בלילה. אין סתירה בין הפעולות. הן משתתפות במצב הכפול של לא להיות אני ועם זאת להיות שלי."

סנדרו גרוסבאום

הטלפון צלצל, וכשעניתי שמעתי מלמול, גמגום, שיעול. אחר רגע שמעתי קול גברי: "אתה בוודאי שכחת, אבל פעם הבטחת להוציא את הספר שלי. נפגשנו בבאקה, באקה אל גרביה, ונתת לי את הטלפון שלך והמייל. לא שינית אותו אבל אתה לא עונה."

הוא ניסה להזכיר לי את השיחה שנהלנו באותו ערב בבאקה, והתברר שמדובר בארוע מלפני כעשר שנים. הוא אמר לי, "אתה מתחבא? אז עוד אפשר היה להשיג אותך."

"לא, אלא ש…"

"גם אני נוהג כך, אני מתרחק מאנשים."

"מדוע?"

הוא ציחקק, "זה סיפור ארוך, והבטחתי לעצמי שלא אגזול מזמנך."

"שלח לי את כתב היד למייל," אמרתי, "אני מבטיח לקרוא ולכתוב לך."

"אני מעדיף להראות לך אותו."

העקשנות שלו קוממה אותי.

"לא אגזול הרבה מזמנך."

מהעברית הדשנה שבפיו היה ברור לי שמדובר באיש שקרא הרבה ספרים בעברית, על אף שהמבטא הערבי הכבד שייף אותה מעט, והשפה נשמעה מעושה לעתים. "בסדר," שמעתי את עצמי אומר.

***

זה היה באוגוסט, הלחות התישה אותי, לא זזתי מהבית ולא היה לי חשק לארח, מה גם שאני קנאי לחירותי. מה עבר עלי שנעתרתי? חייגתי אליו כדי לדחות את הפגישה אבל ניתקתי עם השמע צליל הצלצול. רטנתי. חשדתי שהיותו ערבי גרם לי להכנע. נעמדתי ליד החלון והצצתי החוצה אל שדרות רוטשילד. הרחוב המה ולשמים היה גוון אדמדם. המזגן השמיע חרחור רך והזכיר ברעשיו את המאוורר הגדול שאבי התקין מאחורי "רשת הצינון" שחיבר אל החלון בחדרם בקיבוץ. עוד מתקן עולם… עברה שעה והאיש לא הופיע. חיפשתי כוכבים בשמים שהחשיכו, וידעתי שלא אמצא אף כוכב אחד בשמיה של תל אביב. ואז שמעתי מין גירוד בדלת. ניגשתי לפתוח אותה, איש גבוה לבוש בחולצה לבנה ופפיון צהוב, לרגליו נעלי לכה שחורות, ידו הימנית אוחזת בידית טרולי כחול, עמד בפתח. הוא שאל: "לדלת שלך אין פעמון?"

"הנה כאן הכפתור," אמרתי.

"מה? אני חצי עיוור, זה קורה עם השנים, אנחנו לא מתים בבת-אחת, אלא בתשלומים."

"היכנס," אמרתי. הוא נכנס מושך אחריו את הטרולי ונעמד במרכז החדר.

"לא חם לך? אתה לבוש כאילו שלא רותח בחוץ."

"חם? לא. אבי, זיכרונו לברכה, היה אומר: 'מה שרואים הוא יותר ממה שחושבים. הלבוש הוא הזדמנות להיות מי שאתה רוצה שיחשבו שאתה.'"

הוא חייך וראיתי ששתי שיניו הקדמיות שבורות. החוותי בידי לעבר הספה, "בבקשה, אני מביא לנו משהו קר לשתות." הוא עקב אחר תנועתיי. חשתי את עיניו בגבי. כמעט פניתי לעברו. מה עבר בראשי כשהזמנתי אותו?

מששבתי הוא ישב בשקט בקצה הספה, ידו הימנית אחוזה בידית הטרולי. הנחתי את כוס המים הקרים על השולחן ומבטי חלף על פניו. הן היו צרות והקרינו עדינות. נדמה היה לי שלרגע הוא מתכווץ בתוך עצמו, אך ראיתי שהוא משתחרר, מרים את הטרולי ומניח אותו על ברכיו, פותח ומוציא בשתי ידיו חבילה של ניירות שהיתה קשורה בחוט שפגט. הוא הניח אותה על שולחן הקפה. גובהה היה לפחות שלושים סנטימטר. על הדף העליון התנוססה הכותרת באותיות גדולות: "קדיש".

"וואוו," נפלט מפי, "כמה שנים לקח לך לכתוב את הספר הזה?" שאלתי.

הוא מושך בכתפיו. "מי יודע? את הספר הזה התחיל לכתוב סבי, אחר כך אבי. אני סיימתי אותו, או שכך נדמה לי לפחות, אתה תגיד."

"היכן אתה גר?" אני שואל.

"אני לא גר בשום מקום," הוא כחכך בגרונו, "בכפר הקטן שלנו ליד הים, שממנו אני בא, היו בחורים שאכלו כל יום בבית אחר. אבי נהג לומר, "הם לא רוצים לשכוח את הבית האמיתי שלהם." אני ישן כל לילה בבית אחר. יש לי גיס, בעלה של אחותי המנוחה, ואני ישן בביתו שני לילות בשבוע. יש לי חבר, דייג, ואני יכול לישון אצלו כשיש צורך. פעם גרתי בבאקה, אך הבית נידון להריסה והרסו אותו. גרתי בשכירות, אך כשהייתי חולה ושכבתי בבית חולים, גנבו ממני את כל מה שהיה לי חוץ מכתב היד והספרים. הדייג שומר לי עליהם ואת כתב היד אני שומר בטרולי. אחרי כל מה שקרה למשפחה שלי בכפר ליד הים ולי, אני לא רוצה להתיישב בשום מקום קבוע."

"מה עשית לפני שהרסו לך את הבית?"

האיש מחה בממחטה את אגלי הזיעה ממצחו וחייך אלי, "עשיתי מה שאמרת לי לעשות, באותה שיחה בבאקה – להבריח את עצמי, להתגנב, לחמוק. אמרת אז שהטבע האנושי הוא כזה, שאיש אינו יכול לעשות שום דבר בקו ישר. תמיד צריך לתמרן בין הכוחות של הרשע והטירוף."

חייכתי. לא זכרתי שאמרתי לו משהו מעין זה. הוא הביט בי ועצם את עיניו לרגע ארוך. משפקח אותן, אמר: "ברגע שאדם משיג כוח מסוים הוא נעשה רע. מי שמחזיק בסכין – דוקר, ומי שמחזיק ברובה – יורה, ומי שיש לו עט ביד כותב חוקים שתמיד הם לצידם של הגנבים והרוצחים. הדברים האלה נכונים לגבי המין האנושי כולו, וגם לגבי החיות. הזאבים טורפים את הכבשים, האריות את הזברות. קראתי אצלך שגם כשאביך ניסה להגשים חלומות של צדק ושוויון זה הפך לסיוט. החלומות טובים רק כשהם נשארים בראש, תרצה להגשים, זה יהפך לסיוט." הוא לגם מים מהכוס, "אי אפשר לחזור לחיות בצורה נורמאלית אחרי שהורסים לך את הבית. ואם אתה ערבי, עדיף שתלמד להתגנב."

משהו בתוכי רצה שהוא יסתלק. קמתי ופתחתי את החלון. האוויר שזרם פנימה נשא צלילי פסנתר, כאילו רוצה לומר, "ראה, יפתח, הבאתי את אלו ואלו – זאת אומרת, ג'אז כזה ואחר וחיקוי מוצלח של אלה פיצג'ארלד לשיר Dream a Little Dream, for Me, שחרר את עצמך מהאיש… רק צרות!" אלא שמיד חשדתי בעצמי ושאלתי: "איך אתה מתקיים?"

"אני מבריח," הוא אמר, "אבי גם היה מבריח, אחרי מלחמת העצמאות שלכם, אנשים שברחו לרצועה רצו לעבור חזרה לישראל. הוא היה מבריח אותם. כשבאו המצרים לעשות סדר ברצועה, הם סגרו את הכפר שלנו. הוא הבריח אותנו, ככה הגענו לבאקה. גם סבתי היתה מבריחה: בזמן מלחמת העולם השנייה, סבי גוייס והיא הבריחה בשר, טבק, וסחורות אסורות אחרות."

"מה אתה מבריח?" שאלתי.

"אני מבריח את עצמי. רק אני נשארתי מהמשפחה שלנו. אחותי התחתנה ומתה ממחלה, אחי הגדול נסע לירדן ונהרג באוקטובר השחור. נשארתי בבית עד שהרסו אותו ומאז אני מבריח את עצמי."

"אז הספר הזה הוא סיפור החיים שלכם?"

"לא, לא. הספר הוא על המלחמה באגו. זאת אומרת, מלחמה בפיתוי להאמין שיש ביכולתך לשנות דברים. סבי הוא שהתחיל במלחמה. כל בוקר וכל ערב הוא היה אומר עליו קדיש, בעברית. למרר לו את החיים. תולדות כל המלחמות באגו כתובות בספר הזה."

"אתה מאמין באלוהים?" שאלתי.

"כן, אני מאמין. אם אין אלוהים, אין תוכנית, אין מטרה, ואין גזרה; אתה יכול להכות ולרמות ולהרוג במצפון נקי. אפילו לומר שככה זה, עובדה שהאבולוציה הובילה לכך, ושזו האמת של ההשרדות."

האיש מתיר את הקשר מעל החבילה באיטיות, שולף את הדף הראשון ואומר: "זו ההקדמה שכתב סבי. הוא היה דייג, אבל היו לו ספרים שמהם נהג להעתיק: 'אלוהים הוא זאב קוסמי, רודן כל הרודנים, הכול הוא מעשה ידיו: הזאב הרעב, הכבשה המפוחדת, מאבק הקיום, מחלות הסרטן, התקפי הלב, הטירוף. הוא ברא את כל הרעות שאתם מכירים ושאפשר לדמיין. אומרים שהוא גם בורא מלאכים חדשים כל יום. הם מתחנפים, שרים לו שירי הלל, ואחר כך הם מחוסלים, כשהאגו שלהם צומח וגדל.'"

"אז האל שלך הוא איזה זאב שמימי?"

הוא השתתק. נגשתי לעברו ולקחתי לידי חבילת דפים. קראתי שניים ואמרתי: "תשאיר את זה כאן, אקרא. יש לך העתק?"

"לא," הוא אמר, "לא חשבתי להשאיר לך את הספר, גם לא התכוונתי שתוציא אותו לאור. מי צריך ספרים בתקופה שלנו? אפילו לא הסופרים עצמם. רק רציתי לדבר איתך."

"אני מכיר כמה שצריכים את זה," אמרתי.

"לא. זו כניעה לאגו."

הוא נעמד, קשר בקפידה את חוט השפגט סביב לחבילת הדפים, החזיר את החבילה לטרולי שעל ברכיו, התרומם ופסע לעבר הדלת, גורר אחריו את הטרולי. ליוויתי אותו למסדרון. אמרתי לו שוב שאשמח לקרוא את הספר, והוא אמר, "אני מודה לך מאוד. מה יכולה הספרות לעשות? שום דבר. לילה טוב." 

הייתי על סף סיום מחקר בנושא "תהליך המעבר הדמוקרטי בתוניסיה בצל הטרור" כאשר ראיתי במסנג'ר הודעה בזו הלשון: "אני רוצה להיות איתך בקשר באופן תרבותי. כן, תרבותי, כאילו אנחנו שותים קפה ביחד. לו רק ידעת שספל קפה איתך שווה מבחינתי את מלוא השמים והארץ ומה שביניהם. אלה חתיכות סוכר שאת נוגעת בהן ויוצרת מהספל שלי את ים מרמרה שנצץ עוד יותר כאשר כתבת את שמך על חולותיו. לו רק ידעת שגלומים בך קסמי המזרח. הו בנות הים, בקרתגו יבש הסַבִּיל והתפזרו החברים 1 "

הסרתי מאוזניי את אוזניות המוסיקה וקראתי שנית את ההודעה הטעונה בתשוקה. נעזרתי בידיעותיי בשפה הערבית וחזרתי אל סיפורי שחרזאדה על גברי המזרח. גייסתי את המלצותיה של סבתי ואת כל התכניות האסטרטגיות הנשיות כדי שתשובתי תהיה ברמת דבריו.

עמדתי ללחוץ על מקשי המקלדת של המחשב כדי להתחיל לנסח את התשובה, אבל נמלכתי בדעתי. אינני משתוקקת לשתות איתו קפה, הסיפורים על ים מרמרה אינם מפתים אותי, ואותם שירים של קבּאני אינם מעניינים אותי. אני כמהה לחזהו השחום הדומה לכרמי ענבים למען יהיה לי ליצוע חמים בלילות הסתיו הבאים עם שובו מתורכיה. אני רוצה הרבה משפתיים אלה שמעליהן שפם דק ומשתוקקת לנשוף עליו את נשימות האהבה. אחזתי בעכבר של המחשב והעליתי את תמונותיו כדי לחוש בדמיוני את טעם הנשיקות משפתיו.

קמתי מעם שולחן העבודה והכנתי לי ספל קפה. נשמתי נשימה עמוקה והדלקתי סיגריה כדי לנוח קמעה ולהפגין מעט אדישות כלפי אותו גבר יפה תואר היושב בגדה האחרת של הים התיכון. אני יודעת שזו אסטרטגיה קלאסית בקיום קשרים עם גברים, אבל אני סבורה שהיא מועילה במצבים כגון אלה.

לאחר שסיימתי להכין את הכתבה על הטרור והדמוקרטיה, יצאתי מהמשרד והלכתי לדירתי הקטנה. פתחתי את הדלת וגירשתי את החתולה הטיפשה של השכנה שבאה לעצבן אותי בכל פעם שיצאתי מהבית. התיישבתי לקיים את שיחת הטלפון השגרתית עם אימי ששוהה במפרץ מזה תקופה יחד עם אחותי הגדולה כדי לשדר לה את מהדורת החדשות היומית שלי המלאה בשקרים. נהגתי לפתוח אותה בידיעה שהכנתי את האוכל בבית ולסיים אותה באמירה שהפכתי להיות רצינית, ושקשרים ארעיים לא מתאימים לי יותר, מה גם שאני כבר בת שלושים ואחת. כך הייתי מרגיעה אותה ואומרת אמן על תפילותיה. לאחר מכן הדלקתי את המחשב ונגסתי בכריך שקניתי בחנות שבקצה הרחוב.

נשמע צליל המסנג'ר. הייתה זו הודעה נוספת ממנו:

"אני מקווה שהדברים שלי לא עצבנו אותך. אני חולם על ספל קפה איתך"

צעקתי:

"חס וחלילה!" ועניתי בשטף: "לא, מה פתאום?! יש לי הכבוד לזכות בתשומת ליבו של סופר כמוך. תודה על האדיבות שלך"

"לא, יקירתי, את ראויה ליותר מזה. בשיחה עם אישה כמוך הכבוד הוא שלי."

המשכתי לשוחח איתו כשכל הנימפות של העולם רוקדות לפניי. נדהמתי מעדינותו, מדבריו שלא חרגו מעבר לשתיית ספל קפה, מהמאמרים שפרסם בעיתוני התרבות ומהתפעלותו מהמחקרים שפרסמתי בנושא המעבר הדמוקרטי בתוניסיה. בדבריו דילג בין האישי והציבורי, ואני הסכמתי עם כל מילה שאמר והשתדלתי להימנע מהערות. עלה בדעתי לגרום לו לפתוח את המצלמה כדי שיראה אותי במכנסיי הקצרים, הלבנים והקלים וכדי להעמיד לפניו פני נבוכה, אבל הוא לא נפל במלכודת זו.

זהו גבר שחי ונושם מילים. על אף הופעתו הנאה והגבריות שניבטת מעיניו הוא אינו מגלה עניין רב בנשים. זכור לי שהתיישבתי במתכוון בבית הקפה מונדיאל כשבידי כתב עת ובו מאמר פרי עטו כדי שישמש עילה לדון איתו בדברים שכתב על הספרות והמהפכה. ציינתי בכוונה תחילה שבמכון הדמוקרטי שבו אני עובדת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתמוך באנשי רוח המגלים עניין בספרות ובחופש הבעת דעה.

הוא בלע את הפיתיון ופתח בהסברים על הפרויקט היצירתי שלו. תחילה ציין את הסיבות לפרסום ספריו האחרונים, שאינני זוכרת מהן דבר, שכן באותם רגעים התמכרתי להנאה מהבושם הפריסאי המפתה שלו, ובקושי הצלחתי לעצור בעד ידי השמאלית מללטף את שערו הלבן והרך. סיימתי את הפגישה איתו לאחר שהוצאתי מפיו את כל פרטיו האישיים, אפילו מצבו החברתי, מוצאו ותחביביו. אלמלא חוסר הזמן בשל פגישה שנקבעה לו עם מנהל ההוצאה, הייתי יודעת גם מהו האוכל החביב עליו ומהן אמות המידה של לבושו.

מאז אותה פגישה התחלתי לרקום תכניות לפיתויו. הדבר לא היה קל, במיוחד עם אדם מכובד כמוהו האוהב לקרוא ספרים ולהאזין למוסיקה, ואינו אוהב לשתות יין ולשבת בברים של תוניס עם חבריו הסופרים והעיתונאים. הדבר הכביד עליי כשניסיתי להתחקות אחריו.

איש לא ידע הרבה על חייו האישיים, אולם כולם אמרו לי בבטחה שהוא אדם מכובד. מידע זה לא שימח אותי במיוחד, כי הכרתי את הקריטריונים לכבוד בחברה שלי, שעל פיהם מכובד הוא בחור שאינו מיטיב לנשק בחורה וגבר שלשונו לא נהנתה אי פעם מטעמו של יין בארץ הזאת.

זהו הסופר מוחמד עזיז בעל השורשים האריסטוקרטיים וההופעה הנאה והאלגנטית. הוא מפורסם בחוגים התרבותיים באופיו השקט, אדיבותו הרבה, להיטותו אחר קריאת ספרים, סירובו להשתתף במפגשי יין וכינויו הספרותי: העייף מערביותו. הוא היה אציל נפש, ואף כי היה בן ארבעים לא הקל בכבודם של צעירים ממנו. היה לו רומן עם משוררת פלסטינית, אך הקשר ביניהם ניתק בזמן ההתקוממות האחרונה בעזה, ומאז ליבו לא המה עוד לאישה.

היעדרה של אהובתו הפלסטינית מחייו גרם לו צער רב והניע אותו לתמוך רבות בסוגיה שלה. אף כי שכחנו את הסוגיה הפלסטינית מאז פרוץ המהפכות של האביב הערבי, אולי כי מצאנו את הניצחון בבנינו וראינו במוחמד בּועזיזי 2 את מוחמד דורה, סמיר קונטאר וכל גיבורי המזרח שאהבנו, הרי מוחמד עזיז עם הכאפייה שלו נשאר נאמן לחַנְדַלַה 3.

כתבתי לו:

"מפני שאני אוהבת בכוח ומבקשת כוח בה במידה באהבה, אהרוג אותך היום מאהבה…אני מעניקה לך במתנה את השיר של גַ'עְפַר מַאגִ'ד 4 – הקוסמת.

הוא מיהר לענות כמי שמצפה לתשוקתה של האישה אליו:

"אני חושש מקסם הנימפות של קרתגו, רחמי על ליבי, שובבה"

צחקתי וכתבתי לו, אמנם בתשוקה:

"יחזק האל את הלב הזה הנוכח מולי ופועם בקצב מזמורי התפילה. שתהיה לי בריא"

סיימתי את המשפט הספרותי שלי שכתבתי בהשראת פוסט כלשהו כיביתי את המחשב ושכבתי לישון. בשנתי חלמתי על אביר חסר בושה וציניקן עד כי אחז בי רעד, וירד ערכי בעיניו.

קמתי מעט מותשת מליל שימורים של שיחות ודיבורים מתעתעים שביליתי עם מוחמד עזיז. התיישבתי בבית הקפה לה-נוורL'Univers) ) לשתות קפה ולעשן סיגריה והזמנתי את אחד ממשוררי מולדתי העלובים לשתות איתי קפה לחלוק איתי כמה סיגריות כדי לשאוב מפיו ככול שאוכל מידע על מוחמד עזיז שקנה לו אחיזה במוחי. פתחתי בדברים עליו ועל מחויבותו המוגזמת לסוגיות של הערבים על אף הצרות שפוקדות את ארצנו. המשורר התקומם ואמר:

"את לא יודעת שמוחמד עזיז למד בדמשק והיה מלוחמי החזית העממית לשחרור פלסטין. מספרים עליו שהיה בחזית המזוינת ושהיה לו רומן עם משוררת מהחזית העממית."

נשפתי את עשן הסיגריה שלי לאוויר. הכרתי היטב את הסיפורים על המוּקַאוַמַה (ההתנגדות) ועל החברות הלוחמות. כל מי שלומד בדמשק, ביירות או עיראק מהשמאלנים של תוניסיה חוזר אלינו כגיבור וכבר-סמכא במחשבה השמאלנית, האסלאמית, הפאן-ערבית, הלאומית ואפילו הבדלנית. די בכמה מילים מהמַשְרִק 5 ודיבורים על טעם הערק כדי שאוזני כל הנוכחים תהיינה כרויות לדבריו. וכמוהו מוחמד עזיז. הוא אחד מאלה החיים תחת שמי המזרח כשהם על אדמת תוניסיה ומייחסים את עצמם לשבטי עַדְנַאן ותַעְ'לִבּ (צפון חצי האי ערב), אף כי סבו ממוצא תורכי ואימו מסַגִיַה אלְחַמְרַא שבסהרה המערבית.

הדגשת הזיקה המַשְרִקית של מוחמד עזיז עוררה בי רגש לאומי במידת מה יחד עם קנאה קלה בגברי הארץ הזאת. אמנם אני כותבת עליהם בבלוג שלי דברי שטנה, ולרוב מאשימה אותם ברכרוכיות נשית ובהיעדר גבריות, אך הרגשתי שבוערת בי אש ומכניעה אותי כאשר ראיתי שירי אהבה לנשות סוריה ועיראק שפרסם מוחמד עזיז בעודו מתעלם מבנות קרתגו, נומידיה וסמטת העיר כמוני.

במשך כל היום לא חדלתי לחשוב על אסטרטגיות וטקטיקות ללכוד אותו ברשתי, עד כי היה הדבר מבחינתי לשאלה לאומית וכמעט שוביניסטית. נטלתי על עצמי סיכון – אלכוד אותו ברשתי או שלא אהיה כַּאהִנַה 6אלמאג'רי.

חשבתי לחכות לשובו בשבוע הבא כדי להתחכם לו ולהזמינו להתארח אצלי ולאכול כַּפְתֵגִ'י, המאכל התוניסאי המפורסם בניחוח סמטת העיר העתיקה. אולם האש שבערה בי מזה כמה ימים לא הניחה לי להכין את תכנית ארוחת הערב, כי אם האיצה בי להיכנס לדף הפייסבוק שלו. מצאתי בו דברים שכתב ומשכו את תשומת ליבי:

"אני חושב איך לטפל באוצרות אהובתי".

לחצתי על האייקון של המסנג'ר וכתבתי בלי השראות ערביות:

"נשק אותה וסיים את חייך בין זרועותיה, ובלי ספק השמים יודו לך על השקעתך"

הוא ענה במהירות הבזק:

"לא ידעתי שניחנת בנפש פיוטית מסוכנת"

עניתי לו:

"נוכחותך מסוכנת יותר, אדון מוחמד עזיז"

"מסוכנת למי?"

"מסוכנת לנשות הארץ הזאת, מסוכנת לנשות תוניסיה המזילות דמעות כאשר האבירים יוצאים לדרכם מזרחה. האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?"

הוא עצר את השיחה ולא ענה, אולי כי המשפט האחרון שלי היה כפגז תועה שפגע בנשמתו. עברתי את כל המחסומים כדי להתחיל לנער את אבק הזיכרונות של אותה פלסטינית שנותר על עיני השקד שלו וחזהו המפתה. אנא, אלוהים, הנח לי לישון בין זרועותיו תחת חורף תוניסיה והכפור שלה. השארתי את המחשב שלי פתוח ושכבתי לישון בתקווה לקום למכתב אהבה ממנו, אולם תקוותיי נכזבו. הוא לא כתב דבר, אבל פרסם בדף שלו דברים ש"גמרו" אותי:

"כאשר אחת מידידותיי כתבה לי: 'האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?' הבנתי מדוע אמר המשורר כַּמַאל בּוּעַגִ'ילַה: התוניסאיות הן היפות במעשים ובדיבורים. הן מפלטה של תוניסיה כאשר היא נאנחת. ינחיל האל כבוד לבנות אלְכַּאהִנַה"

דברי ההלל שלו לנשות תוניסיה זכו לתגובות רבות מצד חבריו בלהגיהם הסורי, הלבנוני, האלג'ירי והמצרי. קראתי בשקיקה את הדברים שנכתבו וחייכתי. הפעלתי את השיר "בַּרְשַה בַּרְשַה, יַא מְדַלַּל (מפונק)…" ורקדתי עד שנשטפתי כולי בזיעה ונכנסתי למקלחת כדי לסיים את הריקוד עם המים החמים. היה זה יום משיב נפש שהתחלתי אותו בחיוך אוהב למנהל המכון שאינני מסוגלת להזכיר את שמו ולראות את פניו המקומטים והמכוערים כאשר הוא מבקש ממני להכין כתבה או סדנה בנושא החוקה וזכויות האדם כאותם סדנאות וכנסים וכתבות שאני מכינה לפי רצון העוקבים ונטיית ליבם של הגורמים התורמים, שאז תמצא אותי כותבת בחוש של מלצרי בתי הקפה ומגישה כמוהם את מה שמבקשים ממני.

את מומחיותי בחנופה קיבלתי מעבודתי עם ארגוני החברה האזרחית שהפכו אותי למוסרית ומיומנת בקיום קשרים עם גברים, על אחת כמה וכמה גברים בעלי מעמד מיוחד כמו מוחמד עזיז. די בכך שתטה לו את אוזניך ותקדיש לו תשומת לב רבה כדי לזכות בחיבתו ובאמונו. אני חושבת שהעולם החל להבין שבמחוזותינו איננו רוצים להקשיב, כי אם משתוקקים לדבֵּר בלבד.

עבר שבוע שבמהלכו הודיע לי מוחמד עזיז על מועד שובו לתוניסיה וביקש ממני לפגוש אותו בבית הקפה של שדה התעופה קרתגו כמה רגעים לאחר הגעתו. הסכמתי מאחר ששיעור נדיבותי תלוי בשיעור יופיו של הגבר שאיתו אני נפגשת, והסופר שלנו נטף גבריות מידיו ועד כפות רגליו, שהיו נעולות בנעליים שחורות קלאסיות תוצרת איטליה.

התיישבתי בבית הקפה של שדה התעופה והזמנתי קפה שחור בלי סוכר. הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי כשלפתע הרגשתי יד נוחתת על כתפי כדי לסובב אותי אליה, ויד שנייה מחבקת אותי ומציפה אותי בריח בושם. הוא נשק ללחיי, והעמדתי פני מופתעת. קפצתי ממקומי כדי להסתיר חולשה שתקפה אותי כאשר קרב אותה לחיקו. התחלתי לפטפט ולשאול שאלות על הנסיעה כדי להסיח את דעתה של לשוני הנועזת מהזמנתו לחדרי הפרטי.

הוא דיבר על נסיעתו, על הספרים שקנה בתורכיה ועל חברו הסורי שנפגש איתו בסתר הרחק מעיני אנשי שירותי הביטחון של אורדואן. הוא דיבר גם על המאבק של הנשים הסוריות נגד אנשי דאעש, ואמרתי לעצמי: האל פטר אותנו מהפלסטיניות, ומבטו הופנה אל הסוריות. האם עליי לחכות שתפרוץ מלחמה בתוניסיה כדי לזכות בנחת רוחו? אלוהים, מה זה?!

סיימנו לשתות קפה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה דמשקאית שנפתחה לאחרונה בשכונת אלמנאר בתוניס. נעניתי להזמנתו, אך התניתי את היענותי בהליכה למסעדה אחרת בעיר העתיקה, והוא מילא אחר רצוני.

נפגשנו ליד חומות העיר ושמנו פנינו למסעדה הנמצאת בסמטה האפלולית שמוארת באור עמום על ידי צריחי המסגדים. אחזתי בידו השמאלית והתחלתי לפזם נעימות של שירים תוניסאיים השופעים חנחונים ופלירטוטים. הוא הגיב על קולי ואמר שהוא מוצא חן בעיניו. סיימתי את השירה בדברי הסבר על משמעויות השירים, שאת רובם לא הכיר.

הגענו למסעדה, והוא הביע את התפעלותו מהמקום. במהלך הארוחה הוא האריך בדברי שבח והלל על השכלתי הרחבה במה שנוגע לשירת נשים תוניסאית, זאת לאחר שגילה אותה כמו תייר שמגלה ארץ אחרת. שיניתי את נושא השיחה ודיברתי על ההיסטוריה של ההתנגדות התוניסאית. סיפרתי על הפלאגה – לוחמי הגרילה שנלחמו נגד הקולוניאליזם הצרפתי, הר בַּרְגוּ בתוניסיה שבו התחולל בנובמבר 1954 הקרב למען עצמאותה, השיר התוניסאי העממי יַא חֵ'יל סַאלִם המספר על גבורתו של סאלם שיצא לקרב ונהרג, גדודי הסְפַּאחִי המקומיים שגויסו על ידי הצרפתים, וכן סיפוריהן של נושאות הנשק. בתגובתו לדבריי מצא סימוכין במהפכת הקצינים החופשיים ובמרד עוּרַאבִּי נגד ההתערבות האירופאית שפרץ במצרים ב- 1879. הוא הכיר בפרטי פרטים את ההיסטוריה של גַמַאל עַבְּד אלנַאסִֿר, אך לא ידע דבר על מוחמד אלדַעְ'בַּאגִ'י, הלוחם התוניסאי שהוצא להורג בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים במרץ 1924. ואם לא די בכך, הוא לא הבין את הלהג הכפרי התוניסאי, והיה עליי להסביר לו את משמעות השירים והשמות, אפילו השם של השבט שלי בעל השורשים הברבריים הקדומים כעצי ההרדוף וזרימת המים בנחל מֶגֶ'רְדַה.

"את שקועה בתוניסאיות שלך."

"אני אינני הבעיה כאן. אתה הוא המזרחן שאיבד את המצפן שלו, דבק במזרח ולא מבין אפילו את הלהג התוניסאי שלנו, לא כל שכן את הלהג ההררי שלי."

תשובתי לא נעמה לאוזניו, וטון דיבורו השתנה. שיניתי אפוא את נושא השיחה כשלפתע ראיתי את חמודה ההומו, נגן הגיטרה התוניסאי, יושב מאחורי מוחמד עזיז. אף כי שנאתי אותו בשל התנהגותו הזנותית, נאלצתי להזכיר את שמו כדי לא להוסיף מתח לאווירה.

"עזיז, ראית מי יושב מאחוריך? זהו חמודה שפרסם מחדש את השיר ליבי התאהב בילדה ערבייה."

גווני השמחה פיזזו בעיניו, והוא הסתובב לאחור כדי לברך לשלום את חמודה ההומו והשאיר אותי בודדה ליד השולחן. חמודה קפץ מכיסאו, השליך את עצמו לחיקו של מוחמד עזיז והתנפל עליו בנשיקות. הוא הניח את ראשו על כתפו של האביר שלי להתענג על ריח הבושם שלו, ולאחר מכן הזמין אותו לשבת איתו ועם חבריו. מוחמד עזיז סימן לי להצטרף אליהם, ועל אף הכעס שאחז בי לקחתי את התיק שלי וניגשתי אליהם.

"מצטערת, אבל אני עייפה ורוצה לחזור הביתה," אמרתי.

"אל תדאגי, אני אלווה אותך לביתך יחד עם חמודה," השיב.

"אתה מתכוון להמשיך לבלות איתו את הלילה?" שאלתי.

איש מהם לא ענה לי, ואני חושבת שהאביר המזרחי שלי כלל לא שמע את שאלתי. יצאתי מבית הקפה וצעדתי מובסת מאחורי חמודה ההומו שחבק בזרועו את מוחמד עזיז.

במְלָאדָה בּוֹלֶסְלָב חי לו בעל חנות נייר. הוא כיבד את החוק והתגורר מאז ומתמיד מול הקסרקטין. ביום הולדתו של הקיסר ובהזדמנויות ממלכתיות-קיסריות אחרות תלה על ביתו דגל שחור-צהוב, וסיפק למועדון הקצינים פנסי נייר. הוא מכר תמונות של פראנץ יוזף לבתי שיכר יהודיים על פני מחוז מלאדה בולסלב ולתחנות משטרה. הוא ביקש לספק את תמונת השליט גם לבתי הספר במחוז, אך לתמונות שלו לא היו המידות הדרושות כפי שאושרו על ידי ועדת בתי הספר הארצית. וכך אמר לו פעם המפקח הארצי על בתי הספר במפקדת המחוז: "אני מצטער מאוד, מר פֵטִישְׁקָה, אבל אתה רוצה לספק לנו את הוד מעלתו הקיסר רחב וארוך יותר מאשר נקבע בהוראת ועדת בתי הספר הארצית ביום ה-20 באוקטובר 1891. הוד מעלתו הקיסר, כפי שנקבע באופן רשמי, הוא קצת קצר יותר. מותר רק הוד מעלתו הקיסר באורך 48 ס"מ וברוחב 36 ס"מ. אורכו של הוד מעלתו הקיסר שלך הוא 50 ס"מ ורוחבו 40 ס"מ. אתה טוען כנגד זה, שיש לך במלאי אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. אל תחשוב שאתה תכפה עלינו איזה זבל. הוד מעלתו הקיסר שלך הוא כולו מסוג נחות ביותר ובעל מראה מביש. הוא נראה כאילו מעולם לא סירק את הזקן שלו. על האף שלו מרחו יותר מדי צבע שחור ונוסף לכול הוא גם פוזל."

עם שובו הביתה, אמר מר פטישקה לאשתו, נסער כולו: "אז התחרבנו עם הקיסר הזקן." וזה היה עוד לפני המלחמה. בקיצור, מר פטישקה נשאר תקוע עם אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. כאשר פרצה המלחמה, שמח מר פטישקה מאוד, מקווה בכל לבו, שייפטר מסחורתו זו, למרות הכול. הוא תלה בחנות שלו תמונות של הקשיש צמא הדם עם הכתובת: "מציאה. הקיסר פראנץ יוזף הראשון ב-15 ק'". הוא מכר שש תמונות. חמש תמונות לקסרקטין, כדי שכרזות הליתוגרפיה של שליט ההאבסבורגים האחרון ילהיבו את העתודאים במזנוני הקסרקטין, ותמונה אחת קנה שימר הזקן, בעל קיוסק. פטריוט אוסטרי זה עמד על המקח והוריד את מחיר התמונה ל-12 ק' ועוד טען, שזה גזל.

המלחמה נמשכה, אבל הוד מעלתו הקיסר לא נמכר, אף שאדון פטישקה נעזר בפרסומת בעיתונים. הוא הזמין מודעות ופרסם אותן ב"פוליטיקה הלאומית" וב"קול האומה": "בימים טרופים אלה אסור שתחסר בבית צ'כי תמונת הקיסר המתענה קשות ב-15 ק'". אך במקום הזמנות קיבל אדון פטישקה הוראה להתייצב במפקדת המחוז, ושם נאמר לו, שעליו להימנע להבא מהמילים "ימים טרופים" ו"מתענה קשות". במקום זה עליו להשתמש בביטויים כמו "ימים גדולים" ו"בעל הניצחון", שאם לא כן יהיו לו צרות. על כן פרסם מר פטישקה מודעה נוספת: "בימים גדולים אלה אסור שתחסר בבית צ'כי כלשהו תמונת הקיסר שלנו, בעל הניצחון, ב-15 ק'". אבל גם זה היה לשווא.

הוא קיבל רק כמה מכתבים גסים, שבהם יעצו לו הכותבים האלמונים לתלות את הקיסר במקום שגם הקיסר הולך אליו ברגל, ושוב קראו לו למפקדת המחוז, ושם הודיע לו המפקח המכהן, שעליו לעקוב אחרי פרסומי לשכת הקשר הקיסרית-המלכותית ולנסח את המודעות שלו בהתאם.

"הרוסים בהרים, לבוב בידיהם, הם ליד פשמישל, לזה לא קוראים ימים גדולים, אדון פטישקה. זה עושה רושם של הלצה, לעג, אירוניה. בגלל מודעות כאלה אתה עלול לעמוד בפני בית הדין הצבאי האוגדתי בהְרָאדֵץ."

אדון פטישקה הבטיח להיזהר וחיבר מודעה בזו הלשון: "15 ק' מקריב כל צ'כי ברצון, כדי שיוכל לתלות בביתו את שליטנו הקשיש." בעיתונים המקומיים סירבו לקבל את המודעה שלו. "בנאדם," אמר לו אחד המנהלים, "הרי אתה לא רוצה שיירו בכולנו!"

אדון פטישקה חזר הביתה זועף. בחלקה האחורי של חנותו התגלגלו החבילות עם מלאי תמונות הקיסר. אדון פטישקה בעט בהן ונבהל ממעשה רגליו. הוא הביט סביבו בחרדה ונרגע רק אחרי שנוכח לדעת, שאיש לא ראה אותו. מדוכדך החל לנגב את האבק מהחבילות והבחין, שאחדות מהן לחות ושיש עליהן עובש. מאחור ישב החתול השחור. לא היה ספק מי אשם ברטיבות החבילות. כדי להסיר מעצמו כל חשד, החל החתול לנהום. אדון פטישקה השליך על הבוגד במלכות מטאטא והחתול הסתלק. בעל חנות הנייר התפרץ זועם לדירתו והתנפל על רעייתו: "צריך להוציא את המנוול מהבית! מי יקנה את הוד מעלתו הקיסר שחתול כזה טינף אותו? הקיסר מעופש. נצטרך לייבש אותו. לעזאזל הכול!"

מנוחת אחר הצהריים של אדון פטישקה, בשעה שרעייתו שהתה בחנות, הייתה מאוד לא שקטה. הוא חלם, ששוטרים באו לקחת את החתול השחור ושמובילים גם אותו, יחד עמו, לבית דין צבאי. אחר כך חלם, שגזרו על החתול וגם עליו גזר דין מוות בתלייה, ותחילה עמד להיתלות החתול. והוא, פטישקה, משמיע בפני בית הדין דברי כפירה איומים. הוא הוציא צעקה נוראה וראה לידו את אשתו, שפנתה אליו בטרוניה: "אלוהים, מה אתה מדבר, עוד חסר שמישהו ישמע אותך!"

והיא סיפרה נרגשת, שניסתה בינתיים לייבש את הוד מעלתו הקיסר בגינה, אבל כמה פרחחים קלעו לתוך התמונות באבנים ועכשיו הקיסר כמו מסננת.

נתגלו נזקים נוספים. על אחת התמונות של הוד מעלתו הקיסר שהתייבשה על הדשא, התיישבו תרנגולות, עיכלו שם את מזונן וצבעו בהפרשותיהן את זקן הקיסר בירוק. שתי תמונות ניסה לטרוף כלב הברנרדין הצעיר וחסר הניסיון של הקצב הולצ'ק, שלא ידע מאומה על סעיף 63 של החוק הפלילי. אבל זה היה בדמו של הגור. את אמו המית לפני שנה תופס הכלבים, מפני שזללה במגרש האימונים את דגל הגדוד ה-36.

אדון פטישקה היה אומלל. בערב, בבית היין, דיבר משהו על קנייה במציאה ועל הבעיות שיש לו עם הוד מעלתו הקיסר, ומכל הדיבורים שלו השתמע, שלממשלה בווינה אין אמון בצ'כים, מפני שהם לא קונים בבית המסחר של פראנטישק פטישקה במלאדה בולסלב את תמונות הקיסר ב-15 ק'.

"אתה צריך למכור את זה במחיר זול יותר," יעץ בעל בית היין לאדון פטישקה בשעה שעמד לעזוב. "עכשיו זמנים קשים. הורייסק מוכר מכונת דיש על קיטור ב-300 ק' זול יותר מבשנה שעברה, וכך זה גם עם הוד מעלתו הקיסר."

לכן תלה אדון פטישקה בחלון הראווה שלו שלט בזו הלשון: "לאור המשבר הכלכלי אני מוכר במכירה כללית כמות גדולה יותר של תמונות הוד מעלתו הקיסר במקום ב-15 ק' ב-10 ק' בלבד."

שוב היה שקט בחנות. "מה המצב עם תמונת הקיסר?" שאל אותו בעל בית היין. "עצוב מאוד," ענה פטישקה. "אין דרישה להוד מעלתו הקיסר."

"אתה יודע מה," אמר לו בעל בית היין בחשאי, "נסה למכור אותו בכל מחיר לפני שיהיה מאוחר מדי."

"אני עוד אחכה," ענה אדון פטישקה.

החתול השחור חסר הנימוס המשיך לרבוץ על תמונות הקיסר. כעבור שנה וחצי חדר העובש גם לחבילות התחתונות של תמונות הקיסר. ואז נטל אדון פטישקה נייר ועיפרון ועשה בלב כבד חשבון, שמהעסקה הזאת הוא כבר לא יתעשר, אך אם ימכור את הוד מעלתו הקיסר ב-2 ק', הוא ירוויח, למרות הכול, קרונה אחת על כל תמונה.

והוא הכין פרסומת יעילה. תלה אחת מתמונות הקיסר בחלון הראווה וכתב: "הקיסר הקשיש הזה למכירה במקום ב-15 ק' עתה רק בשתי קרונות."

כל העיר מלאדה בולסלב באה לראות בחלון הראווה של אדון פטישקה, איך נפלו מניות שושלת ההאבסבורגים.

בלילה באו שוטרים לקחת את אדון פטישקה ואחר כך זה הלך מהר. הם סגרו את החנות, עצרו את אדון פטישקה והעמידו אותו בפני בית דין צבאי בעוון הפרעת התקנות והסדר הציבורי. אגודת החיילים בדימוס הוציאה אותו משורותיה באסיפה שלא מן המניין.

על אדון פטישקה הוטל מאסר של שלושה-עשר חודשים בתנאים מחמירים. הוא היה אמור לקבל חמש שנים, אבל התחשבו בנסיבה מקלה, שלחם בזמנו בעבור אוסטריה ליד קוסטוזה1. חבילות תמונות הוד מעלתו הקיסר שמורות לעת עתה במחסן בית הדין הצבאי בטרזין ומחכות לשעת השחרור, עד שאיזה סוחר בעל יוזמה יארוז בהן אחרי פירוק אוסטריה דגים מלוחים.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מפקד העיר בוּגוּלמה", הוצאת גוונים, 2002.

רבותיי הקצינים, 

שמי גַ'מאל אחמד, ואני אלחוטן ביחידת הסיור העמוק 312 מול האויב האמריקאי בדרום.

אני, במלוא כוחותיי השכליים, מודה בפניכם שהרגתי את סאלֶם חוסיין, סמל הקשר ביחידתנו. שלפתי את אקדחי ויריתי כדור בראשו, משום שהוא פשוט בוגד, ועונשו של בוגד הוא מוות.

אני לא מכחיש את הדבר בכלל, ומוכן להגן על מה שעשיתי, אלא משנה מה יהיה העונש שתתנו לי.

גזרתי עליו עונש מוות וביצעתי את גזר הדין בעצמי ובנשק שלי, כי כשנכנסתי לחדר הקשר תפסתי אותו משוחח עם אחד מקציני המודיעין של הכוחות האמריקאיים. זה היה ביום שני בצהריים. לא יכולתי לסבול את השפה המטונפת שלו, ולכן שלפתי את האקדח הצבאי שלי מסוג בראונינג 9 מ"מ, ויריתי בו שלושה כדורים שאותם כיוונתי היטב לגופו. אחד מהם נתקע לו במצח, אחד בלב ואחד יריתי לו באשכים.

רציתי לסרס אותו, כי מי שבוגד הוא לא גבר, ואסור לו למות כגבר. זהו המוסר שלנו, הערבים: הכבוד והאדמה מעל לכל. מי שבוגד בכבוד, צריך למות בלי אשכים, ומי שבוגד באדמה, צריך למות בלי קבר.

רבותיי הקצינים,

לא עשיתי לו בזה שום עוול. התייסרתי וחשבתי הרבה לפני שהרגתי אותו, עד כדי כך שלא יכולתי לישון. כבר חודשיים שאני לא מסוגל להירדם. אפילו העמדתי אותו למשפט ביני לבין עצמי, וגם מיניתי לו עורך דין בדמיוני, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא בוגד, והעונש של בוגד לא יכול להיות אלא מוות.

אני מבקש מכם, רבותיי הקצינים, לא להטיל ספק בבגידה שלו: נכנסתי אליו ביום שלישי בערב, וראיתי שהוא מתקשר לאמריקאים ונותן להם הרבה נו"ן צדי"קים ומיקומים של יחידות צבאיות. שמעתי אותו במו אוזניי, שהתולעים יאכלו אותן אחרי שאני אמות, וראיתי אותו במו עיניי כשהוא בוגד בנוכחותי מבלי להניד עפעף.

הוא פשוט מרגל. כשהתעמתי איתו הוא הודה שהוא מרגל ופועל בשירות האמריקאים, אבל התחרט על זה או פחד שילשינו עליו, וביקש ממני לירות בו כדור אחד בראש, כדור של חסד. לכן שלפתי את אקדח הבראונינג 9 מ"מ שלי, יריתי בו כדור אחד והוא נפל מת.

כן, כדור אחד בראש הספיק כדי להרוג אותו, ואני לא יודע שום דבר על שני הכדורים האחרים. הוא לא היה צריך עוד כדורים כדי למות, הבוגד. לבוגד אין עונש חוץ ממוות, כפי שאתם יודעים, ואני לא חושב שיש מישהו בכל העולם שמתכחש לזה/שמתנגד לזה.

רבותיי הקצינים,

הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ואני, כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, חייל אמיץ ובעל כבוד, והכבוד הצבאי שלי לא סובל שאני אתקל בבוגד ביחידה שלנו, מרגל לטובת האמריקאים, מבלי שאבצע בו גזר דין מוות. העניין לא היה מוטל בספק בכלל, כפי שהסברתי לכם: נכנסתי אליו לחדר הקשר וראיתי אותו צוחק ומדבר באנגלית עם קצין אמריקאי. התעמתי איתו, אבל הוא הכחיש ואמר שהוא מדבר עם סמל ביחידת הבינוי בשם עאדֶל, שמתאמן, כמוהו, בדיבור באנגלית. הבנתי מיד שהוא מנסה לרמות אותי. באותו רגע, רבותיי הקצינים, האקדח שלי לא היה איתי, אבל הסתכלתי מימין למשדר ה"תומסון" והבחנתי באקדח שלו מסוג בראונינג 9 מ"מ, מונח על הכיסא. הוא הרגיש בסכנה, ולפני שהספיק להושיט את היד ולקחת אותו הסתערתי על האקדח וחטפתי אותו. הלכתי שני צעדים לאחור, כשהוא עומד מולי חיוור, ויריתי בו שני כדורים. אחד מהם פגע לו בלב והשני באשכים, כי מי שבוגד הוא לא גבר!

על הכדור שפגע לו בראש אני לא יודע כלום. 

באותו רגע נכנס אלינו האלחוטן וַַחיד. הוא נכנס מיד לאחר ששמע את היריות, וראה את הבוגד מוטל מת ואת האקדח ביד שלי. בכל מקרה הוא עד, ועד כמה שידוע לי הוא אמר לכם שהוא נכנס למקום אחרי ששמע את היריות ומצא את הסמל הרוג.

אבל מה שהוא אמר אחרי כן לא מדויק, כי אני לא הייתי בתוך החדר באותו זמן. כשהלכתי במסדרון שמוביל לחדר של הקצין עברתי במקרה ליד חדר הקשר ושמעתי את סמל וַחיד מבקש ממני להיכנס. כשנכנסתי ראיתי אותו בוכה ורועד. שאלתי אותו מה קרה לו והוא אמר שהוא בגד ביחידתו ורמס את כבודו הצבאי, שכן העביר לאמריקאים תמורת סכום כסף נו"ן צדי"קים חשובים כדי שהמטוסים שלהם יפציצו את הכוחות העיראקיים. הוא התחרט על זה והחליט להתאבד. הושטתי לו את האקדח הצבאי שלי, והוא לקח אותו ממני בנחישות, נעמד מולי, הצמיד אותו לרקה שלו, ירה כדור אחד ונפל מת עם האקדח ביד שלו. האלחוטן וַַחיד, שעישן מחוץ לחדר הקשר, נכנס וראה אותי עומד שם בלי נשק, ואת סמל הקשר שוכב מת כשהאקדח ביד שלו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד הוא אנאלפבית, פלאח מהדרום שלא מבין אנגלית ולא יודע אם סמל הקשר דיבר עם האמריקאים או עם חייל ביחידת הבינוי ועם החברים שלו. אבל אותי אי אפשר לרמות. אני עמדתי קרוב לחדר הקשר ושמעתי בפנים קולות מוזרים וחילופי דברים בין סמל הקשר סאלֶם וטוראי וַחיד, בגלל שסמל הקשר קיבל מברקים ממקור לא ידוע, כנראה מהאמריקאים. תוך כדי המריבה נפלט כדור מהאקדח של טוראי ווַחיד ופגע באשכים של סמל הקשר, וזה מפני שטוראי ווַחיד האשים את סמל הקשר בכך שקיים יחסים עם אשתו כאשר הוא שלח לה איתו סכום כסף לפני חודשיים. הבוגד ניצל את העניין וקיים יחסים עם אשתו של טוראי וַחיד. את זה אישר טוראי וַחיד בעצמו.

אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד שיקר כשאמר שסמל הקשר לא דיבר עם האמריקאים, ואמר שהוא זה שהיה במשמרת ודיבר עם חייל שהוא מכיר במחלקת הבינוי בזמן שטוראי וַחיד ישן. אני נכנסתי והערתי אותו, והאשמתי אותו בקיום יחסים עם אשתי, לאחר ששלחתי איתו את המשכורת שלי כשהיה ב"חופשה רגילה".

אז זה לא ככה: ראשית, היא לא אשתי, אלא אשתו של טוראי וַחיד, והוא זה שהאשים אותו בבגידה. אבל אחרי כן גיליתי שהוא דיבר עם האמריקאים באנגלית, ואם כך הדבר, רבותיי הקצינים, הרי לא עברתי על החוק, אלא קיימתי אותו. העונש של בוגד הוא מוות, וכשתפסתי אותו בוגד בטוראי וַחיד ומרגל לטובת האמריקאים, הוא גמגם בהתחלה, ואחר כך הכחיש את זה בתוקף וחשב שאני אסלח לו. אמרתי לו: לי אין סיבה לנקום בך, אבל יש מי שיפעיל את החוק נגדך. הושטתי את אקדחי לטוראי וַחיד ואמרתי לו: תנקום את נקמתך ותציל את כבודך, כי הוא זה שרמס אותו.

ברגע שסמל סאלם סובב את ראשו, ירה לפתע טוראי וַחיד כדור בלב שלו.  לקחתי את האקדח מִוַחיד ויריתי בו שני כדורים, אחד כיוונתי לעבר האשכים שלו כדי שלא ימות כגבר, ואחד לעבר הרקה שלו כדי שיסתלק מהעולם.

הבוגד הזה, רבותיי הקצינים, ראוי למות בלי שום רחמים – אלה הם החוקים שלנו. הוא לא היה בן אדם. הוא היה כינה שצריך לרמוס אותה!

רבותיי הקצינים,

אני חייל מכובד, ואין על כבודי רבב. בחיים שלי לא עשיתי דבר שלא במקומו. עכשיו סתיו, השנה הזאת היא השנה השנייה של השירות הצבאי שלי, ואתם זימנתי אותי מסיבה שלא ברורה לי.

אין לי כסף, וגם אין לי תקוות כלשהן. מעולם לא יצרתי קשר עם האמריקאים. כל מה שהם אמרו עליי הוא עלילה, שקר והשמצה. לא הרגתי את סמל הקשר סאלם בגלל אישה. האישה היא אשתי ולא אשתו של טוראי וַחיד. הוא לא היה שם, ואני לא יודע מי הביא אותו למסור עדות – הרי הוא לא ראה שום דבר. עברתי, רבותיי הקצינים, השפלה ארוכה/ממושכת . אשתי בגדה בי ורמסה את הכבוד שלי בזמן שאני כאן, מגן על כבוד המולדת, ולכן היה מגיע לה למות.

אני לא יודע מי הרג את סמל הקשר – אולי טוראי וַחיד, בגלל שאחד מהם בגד והיה מרגל של האמריקאים.

דברים רבים עברו עלי. אני לא מבין את  המשמעות שלהם ולא יודע מה גרם להם. סמל הקשר ייסר/עינה אותי תקופה ממושכת. הוא אמר לי: "כדי להיות אלחוטן אתה צריך שיהיה לך קול שאיננו צורם/לא צורמני. אתה צריך לפתוח את הפה ולנשוף מתוך הריאות שלך כאילו אתה שר. אתה לא צריך לדבר, אבל אתה חייב לדעת מה אתה אומר."

הוא איים עלי, רבותי הקצינים, משום שלא עשיתי את העבודה שלי באופן מושלם. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי וירקוד על הגופה המטונפת שלי. כשהייתי טועה בהעברת השדרים עם הקצינים, היה צורח, יורק עלי ובועט בי בבטן.

אני חייל מסכן, רבותיי הקצינים. כבר חודשיים שאני לא ישן – מתחילת ההתקפה האמריקאית עלינו ועד היום. כולם כרתו ברית נגדי: הזמן, הגורל, האמריקאים, סמל הקשר ואשתי.

 

(התרגום מוקדש בכבוד ובהוקרה רבה לפרופסור ששון סומך, שתרגם את הסיפור לראשונה בשנת 1977)

"אז תגיד שהיא מתכוונת לצאת מכאן, אדוני," צעק השוטר הישראלי שניצב בחיבוק ידיים בשער מנדלבאום כשהסברתי לו שבאנו עם אימא ושהיא "בדרך להיכנס לשם אחרי שקיבלה אישור",  והצבעתי לעבר הצד הירדני של השער.

הימים היו ימי שלהי החורף, כשהשמש כבר משקיפה על האביב. היכן שנשאר עפר בין ההריסות הוא היה מכוסה ירק, ומימינו ומשמאלו הריסות. ילדים מסולסלי פיאות השתעשעו בינות להריסות ולירק ועוררו את פליאתם של הילדים שבאו אתנו להיפרד מסבתם: "בנים עם צמות? איך אפשר?"

בתווך, רחבה גדולה של אספלט מאובק בלב השכונה ששמה המוכר לנו הוא מוסררה. שני שערים יש לה לרחבה הזאת, שער של "כאן" ושער של "שם", שניהם עשויים מחביות פח מלאות אבנים וצבועות בסיד לבן. כל שער רחב דיו למעבר של מכונית "יוצאת" או מכונית "נכנסת".

השוטר אנפף וסינן מבין שיניו את המילה "יציאה" והתכוון בכך ללמדני שיעור: היציאה, לאמור, היציאה מגן עדן, היא הדבר החשוב ולא הכניסה ל"שם"!  גם שוטר המכס לא רצה  כנראה שנחמיץ את הלקח. שכן כאשר התנשקנו עם אימא לפרידה, אמר: "מי שיוצא מכאן לא חוזר אף פעם"!

אני חושב שהרהורים דומים רדפו גם את אימא בימיה האחרונים עמנו. כאשר התאספו הידידים ובני המשפחה בביתה ערב הנסיעה לירושלים, אמרה: "זכיתי לראות במו עיני, בעודני בחיים, את הבאים לניחום המתאבלים עלי." ובבוקר, כשירדנו במורד הסמטה התלולה אל המכונית, פנתה לאחור והורתה בידה אל עצי הזית והמִשמש היבשים ואל מפתן הבית ותהתה: "עשרים שנה גרתי פה, וכמה פעמים עליתי וירדתי בסמטה הזאת!"

כשעברה המכונית ליד בית הקברות שבפרוור העיר, פנתה וקראה אל קרוביה ואל ידידיה המתים: "מדוע לא התמזל מזלי להיקבר כאן? ומי יניח פרחים על קבר נכדתי?" בשנת 1940, כש"עלתה לרגל" לירושלים, ניבא לה מגיד עתידות שהיא עתידה למות בעיר הקודש. האם תתממש נבואתו בסופו של דבר?

בת שבעים וחמש היא ועדיין לא התנסתה ברגשות האלה שלופתים את הלב ומפוררים אותו. הרגשות האלה שמשאירים ריקנות בנפש ומועקה בחזה, כמו ייסורי מצפון. געגועים למולדת. אבל אילו נשאלה מה המשמעות של המילה הזאת, "מולדת", הייתה מתבלבלת, כמו שהתבלבלה באותיות של המילה הזאת כשנתקלה בה בספר התפילה: האם מולדת היא הבית, גיגית הכביסה ומכתש הקוּבֶּה שירשה מאמהּ (כשרצתה לקחת אתה את גיגית הכביסה צחקו עליה, אבל את מכתש הקוּבֶה אפילו לא העזה לעלות בדעתה לקחת), ואולי מולדת היא הקריאות של החלבנית שמכריזה על מרכולתה בבוקר, או צלצולי הפעמון של מוכר הנפט, או השיעול של בעלה החולה בקצרת ולילות הכלולות של בניה, שיצאו מעל המפתן הזה לגור עם נשותיהם והניחו אותה לבדה!

המפתן הזה, מפתן הבית שעכשיו היא מביטה עליו בפעם האחרונה! שיספר ויעיד! כמה פעמים עמדה עליו להיפרד מבניה החתנים ושרה להם והיא נחנקת בדמעותיה:

"הבאתי אותך מסבך השיחים, גוזל קטן עירום —  לימדתי אותך לשיר, לקנן ולעוף למרום — לשווא טָרחתי, אתה גדלת, נוצות הצמחת – והנה פרשׂת כנף ופרחת.

אילו נאמר לה שכל זה הוא "המולדת", לא היתה מבינה יותר משהבינה קודם לכן. אבל עכשיו, כשהיא משקיפה על "שטח ההפקר" ומחכה שיסמנו לה לצעוד קדימה, היא פונה אל בִּתה ואומרת: "מתחשק לי לשבת עוד פעם אחת אחרונה על המפתן הזה!"

אחיה הזקן, שבא מן הכפר להיפרד ממנה, נד בראשו ללא הרף ופניו מביעות כאב ותמיהה. ה"דבר" המסתורי הזה, שאחותו מקוננת על שהיא משאירה אותו מאחור ואינה יכולה לקחת אותו אתה — דבר זה יקר מאוד גם ללבו.

 אמר לו שכן שלנו:

"אבל בסוף אתה תחתום להם על חוזה המכירה כי החוק לצידם".

הזקן הכפרי פנה אלי ואמר:

"שמע, בן אחותי, פעם אחת שמרנו במִקשה, אני ואבי ואחי הקטן. פתאום נחתה על השדה להקת חוגלות. אחי מיהר לקחת רובה ציד, כאילו הוא גבר. אבי התעלף מצחוק. אתה זוכר איך היה סבא שלך צוחק? 'שמע ילד, ציד חוגלות הוא עיסוק לגברים!' אבל הקטן שלנו היה עקשן. כעבור שעה הוא חזר אלינו ובידו, הפלא ופלא, חוגלה חיה. השתוממנו. והוא, השובב הקטן, רקד והתגאה בשלל שלו. אבי קרא: 'אבל לא שמענו קול ירייה!' הצייד הקטן ענה לו: 'כישפתי את הרובה, אבא!'; ואותי הוא השביע באבי-אבות-אבותי שלא אגלה את הסוד לאבינו: הוא ראה את העוף המסכן בין מלתעותיו של חתול גדול ורץ ורץ אחרי החתול משׂיח אל שׂיח ובין קני התירס, עד שחילץ אותו. זהו, ועכשיו הם מצפים ממני שאחתום על מסמך מכירה של הזיכרונות האלה? כמה חסרי אונים החוקים שלהם!

עצה לי אליך, שלא תבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים. לא מפני שהבתים ההרוסים והנטושים מפתים אותם לחפש בהם את מנורת הקסמים ואת הרפתקאות עלאא' אלדין. ולא מפני שהפאות המסולסלות מעלות על שפתיהם שאלות שעלולות לסבך אותך במצב ביש. לא, אלא מפני שברחוב המוביל אל שער מנדלבאום לא פוסקת, אף לא לרגע, תנועת המכוניות החוצות אותו במהירות אירופית בבואן "משם" או בצאתן "מכאן" – מכוניות אמריקאיות מפוארות שנוסעיהן לבושים בהידור, בחליפות מטופחות ובחולצות צבעוניות, או במדי צבא שנתפרו כדי להתאים שיישפכו עליהן טיפות ויסקי ולא טיפות דם.

המכוניות האלה הן של אנשי שביתת הנשק, ועדות הפיקוח, האו"ם והשגרירים והקונסולים של מדינות המערב, רעיותיהם והטבחים של רעיותיהם, וה"בּרים" והיפהפיות שלהם. הן נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלנו" כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלנו", כדרכם של בני תרבות, ואחר כך חוצות את "שטח ההפקר", נעצרות לשעה קלה על יד "השער שלהם", כדי שנהגיהן יוכלו להחליף ברכות שלום עם השוטר "שלהם", כדרכם של בני תרבות, ולכבד זה את זה בחפיסות סיגריות, להתלוצץ זה עם זה וכדומה. נערכת פה תחרות בין ישראל וירדן, וההפך נכון גם כן.  

על האנשים האלה לא חל חוק המוות הקובע: "היוצא אינו חוזר", ואף לא חוק גן עדן: "הנכנס אינו יוצא". כבוד המשקיף יכול לסעוד את ארוחת הצהריים במלון פילדלפיה ואת ארוחת הערב במלון עדן, והחיוך המנומס לא סר מעל פניו לא בבוקר ולא בערב.

כשפנתה אחותי אל החייל העומד ליד "השער שלנו" בבקשה שירשה לה ללוות את אמהּ עד השער הירדני, השיב החייל: "אסור, גבירתי!"

"אבל אני רואה את הזרים האלה נכנסים וגם יוצאים כאילו הם בבית שלהם, ואפילו עוד יותר."

"לכל אחד מותר להיכנס ולצאת דרך השערים האלה חוץ מאשר לבני הארץ, גבירתי הנכבדה."

 והשוטר אמר:  "אבקשכם להתרחק מהכביש. זה כביש ראשי סואן." וקטע את דיבורו כדי להחליף דברים עם נוסעי מכונית שהגיעה (האם זו היתה מכונית "יוצאת" או "נכנסת"?) וכולם צחקו, הם אליו והוא אליהם. אבל אנחנו לא הבנו מה מצחיק כאן.

"יש סוף לכל דבר, אפילו לשעת פרידה!" אמר שוטר המכס.

מן השער "שלנו" יצאה אישה זקנה, נשענת על מקלה, לעבר השער "שלהם", והתחילה לחצות את "שטח ההפקר" כשהיא מפנה מזמן לזמן את ראשה ומנפנפת בידה, ומתקדמת הלאה. למה עכשיו, דווקא עכשיו, היא נזכרת בבנה שמת לפני שלושים שנה כשנפל לה בין הידיים מהאינטרסול? ולמה עכשיו, דווקא עכשיו, היא מרגישה נקיפות מצפון.

מבין ההריסות, בצד שממול, הגיח חייל גבה קומה, לראשו כאפייה ועקאל, וקיבל את פני הזקנה "הנכנסת" ונעמד לדבר אתה. שניהם הביטו לעברנו.

אנחנו עמדנו כאן, עם הילדים שלנו, ונפנפנו בידינו. לפנינו עמד חייל גבה קומה, גלוי ראש, ודיבר אתנו. אנחנו הבטנו לעברם, והוא אמר לנו שאי אפשר להתקדם אפילו צעד אחד נוסף.

למה הוא אמר לנו: "היא כאילו עברה עכשיו את עמק המוות שאין ממנו חזרה. זו מציאות של מלחמה, גבולות ושל שער מנדלבאום. אבקשכם לפנות מקום למעבר מכונית של או"ם!"

פתאום נחלץ מתוכנו גוף קטן מלא חיים, כמו כדור שנבעט מרגלו של כדורגלן מצטיין לעבר שערה של הקבוצה היריבה, והדבר הקטן הזה רץ קדימה, חצה את רחבת "שטח ההפקר", ואנחנו ראינו, נאלמים דום מרוב תדהמה, שבתי הקטנה היא שרצה אל סבתה וקוראת: סבתא, סבתא!" הנה היא עוברת את "שטח ההפקר", הנה היא מגיעה אל סבתה וסבתה מחבקת אותה בזרועותיה.

מרחוק ראינו את החייל בכאפייה ובעקאל משפיל את ראשו ארצה. עיניים חדות לי וראיתי אותו חופר ברגלו באדמה. ואילו השוטר שעמד בחיבוק ידיים בפתח משרדו נכנס אל המשרד, ושוטר המכס פשפש בכיסיו וחיפש משהו שכנראה אבד לו פתאום.

 איזה דבר מופלא קרה פה עכשיו? ילדה קטנה חצתה את "עמק המוות שאין ממנו חזרה" וחזרה ממנו וביטלה את ה"מציאות של מלחמה, גבולות, ושער מנדלבאום".

ילדה בורה שאינה מבינה את ההבדל בין החייל בכאפייה ועקאל ובין החייל גלוי הראש. איזו  תמימונת! כיוון שראתה שהיא לא מפליגה אל מעבר לים לארצות אחרות, דימתה לה שעודנה בארצה. היא ראתה שבצד האחר עומד אביה ובצד האחר עומדת סבתה, אז למה שלא תתרוצץ ביניהם כאוות נפשה כמו שהיתה רגילה לעשות יומיום? בייחוד שלנגד עיניה מכוניות חוצות את "שטח ההפקר" הלוך ושוב , ממש כמו המכוניות ליד ביתה. פה מדברים עברית, ושם ערבית. וגם היא מדברת בשתי השפות: בשפה האחת עם נינה ובאחרת עם סוּסוּ.

שוטר המכס נואש כנראה מלמצוא את "מה שאיבד" (יש סוף לכל דבר, אפילו למצב ביש), שכן כשם שהתחיל במלאכת החיפוש המתישה כך גם חדל ממנה פתאום, ואז כעכע בגרונו ואז אמר לחייל כמשתתף באבלו: "ילדה בורה…"

"אבקשכם, רבותי, להתרחק מהכביש, שלא ייפול אחד הילדים שלכם בין גלגלי המכוניות שנוסעות פה במהירות, כמו שאתם רואים."

והוא התרחק ראשון.

ובכן, אתה מבין למה יעצתי לך לא לבוא לשער מנדלבאום בלוויית ילדים? כי ההיגיון שלהם פשוט, לא מסובך. אבל כמה הוא בריא!

 

אני יושב עכשיו במונית שעומדת בטור של מכוניות לפני המחסום הצבאי הישראלי עטארה, בדרכי לשכם לפגישה עם אלמנה יפה שהכרתי בפייסבוק. אני קולט שהתזמון של הביקור בשכם להיום היה ממש לא לעניין, כי במחסום זעתרה היתה פעולת הקרבה שנהרגו בה מתנחלים.

הדרכים זרוּעוֹת מחסומים והמתנחלים זועמים, ואני, שאני בן אדם אימפולסיבי וחסר סבלנות מטבעי, מת לפגוש את האלמנה. זו כתבה לי שהיא רוצה לספר לי את סיפור חייה, כדי שאחבר ממנו רומן. היא מבקשת לשחרר אותי מהעינוי של הצורך להמציא התרחשויות  סוריאליסטיות, כי בחיים שלה יש התרחשויות כאלה מן המוכן.

"אתה פשוט תעלה אותן על הכתב, אדוני הסופר, הדברים המשונים קרו והם מוכנים, תצטרך רק לעצב אותם קצת ולקצץ פה ושם." 

הייתי להוט מאוד לפגוש את האלמנה, לא כדי להקשיב לסיפור שלה כמו שמשתמע ממה שכתבתי: "אני מקבל עשרות מיילים בחודש מנשים שאני לא מכיר, שכותבות לי שחייהן מתאימים לעלילה של רומן" – כי אם כהתכוננות לטרוף אותה, כי לעתים קרובות סללו הנסיבות הכוזבות האלה את הדרך למפגש גופני פראי.

המונית מתקדמת לאט, אני יכול לראות מעבר לכתפו של הנוסע שלפנַי חיילים ישראליים סוטרים לצעירים. הוצאתי את הארנק שלי ובדקתי שלא שכחתי את תעודת הזהות.  

לפני החיילים רעדתי מבושה ומפחד כאשר דרשו ממני להרים את החולצה כדי לבדוק שאני לא נושא חומרי נפץ על המותניים. סירבתי בנימוס. הם דרשו שאוריד את המכנסיים קצת מתחת למותניים, ובנקודה הזאת כמעט נפלתי ארצה מרוב אימה, והיה עלי לעשות משהו.

"חייל, אני פלסטיני שכותב סיפורים קצרים."

החייל הביט ארוכות בפני.

"אבל אני לא אוהב סיפורים קצרים, אני אוהב סיפורים ארוכים. אין לך מזל היום."

הייתי במצב מביך מאוד, מאחורַי אלף מכוניות שנהגיהן ונוסעיהן לוטשים את עיניהם לראות מה קורה לפניהם, כמעט שמעתי את מה שכולם  אומרים: "יא חראם", ולפנַי חייל שלא אוהב סיפורים קצרים, בידו יש אלה ובעיניים שלו רואים שהוא משועמם מראש ולא פוחד משום דבר. החייל דרש ממני שוב להוריד את המכנסיים כדי לוודא שאני אדם חף מפשע. בנקודה הזאת כמעט נפלתי ארצה מרוב חרדה, והיה עלי לעשות משהו.

"שמע חייל, קראת את הספר "נהג האוטובוס שרצה להיות אלוקים" מאת אדגר קרת?

"מה אמרת? אתגר קרת? באמת קראת את אתגר קרת? וואו, אם ככה גם אתה אוהב את אתגר קרת, כמוני. זהו, קדימה, לך כבר."

ככה ניצלתי בזכות אדגר קרת, הסופר הישראלי המפורסם שקראתי סיפורים שלו בתרגום לערבית. החלטתי להשתמש בתכסיס הזה בכל מחסום צבאי ישראלי בתור הגנה מהשפָּלות. המונית המשיכה לנסוע לאט אחרי מאות מכוניות אחרות, ולפני מחסום עיון אל-חראמייה הוצאתי את התעודה שלי והתכוננתי לעוד השפלה. החייל היה גבוה מאוד ובלונדיני מאוד, ונראה כבן שלושים. בעיניו הכחולות ראיתי עשרות סיפורים של אדגר קרת שנקראו, ושמעתי את קולות ההתרשמות וההתפעלות שלו מן העולם של קרת.

"מה שמך?

"זיאד."

"מה אתה עובד?"

"מורה."

"לאיפה אתה הולך?

"לשכם."

"את מי בדיוק אתה רוצה לראות?"

"אלמנה יפה."

"על מה תדברו?"

"על החיים שלנו ועל ספרות ואולי על סקס."

"מה עוד?"

"נשוחח על הסיפורים של הסופר הישראלי אדגר קרת."

אחרי המילים האלה ציפיתי לראות בפניו של החייל הקלה במתח או היסוס, אבל הוא המשיך את החקירה השחצנית שלו על הביקור שלי בשכם, והתחלתי לקלוט שהפעם אין בכוחו של אדגר קרת להציל אותי. החייל דרש ממני לחזור אל המכוניות ולהורות לנהגים לכבות את המנועים.   

הדם רתח בעורקַי. זה שיא ההפקרות כלפי סופר שמחבר סיפורים קצרים, הוא מעדיף למות ולא למלא את הפקודה הזאת.

"אני לא יכול למלא את הפקודה שלך, חייל, כי אני סופר שכותב סיפורים קצרים, וסופרים שכותבים סיפורים קצרים לא ממלאים פקודות של חיילים."

עשרות רגליים וידיים של החיילים ניתכו מן השמיים על פני וגבי ובטני, בועטות וסוטרות. מצאתי את עצמי בידיהם של נוסעים פלסטינים שנשאו אותי ברגל אל מכונית של אדם שהתנדב להסיע אותי אל בית החולים הקרוב ביותר.

לפני השער של בית החולים רמאללה הציבו חיילי הכיבוש מחסום וערכו חיפוש על הנכנסים והיוצאים. הם כיוונו את הרובים אל ראשי המדמם.

"לאן אתה הולך?"

"לקבל טיפול, חייל."

"מי הרביץ לך?"

"השונאים של הסיפור הקצר. ואלה שלא קראו את אדגר קרת!"

"אדגר קרת? וואו, אנחנו אוהבים את הסופר הזה, אבל מאיפה אתה מכיר אותו?"

"זה סיפור ארוך, חייל, תן לי להיכנס כדי שיעצרו את הדימום בראש שלי."

על יד המיטה שלי בבית החולים שכבה אישה יפה על מיטה אחרת, וגם לה היה פצע בראש.

"מאיפה את, גברתי, ומה הסיפור של הפצע שיש לך בראש?"

"החיילים של מחסום עטארה ריסקו לי את הראש כי סירבתי שיעשו עלי את החיפוש המשפיל שלהם, שלא ראוי לאלמנה שהולכת לפגוש סופר מפורסם שהתנדב לחבר רומן סוריאליסטי על יסוד סיפור החיים העשירים שלה.

כל מי שעבר את גיל שלושים ייזכר בקלות בתמונות. השמש העומדת לשקוע, תזמורת כלי הנשיפה, פניו של הנשיא הזורחות מרוב זחיחות. הנשיא שהיה בביקור באפראזיה, מדינה לא-שקטה ומושחתת מעיקרה, שהוא רצה לקשור איתה יחסים דיפלומטיים. הפופולריות הצונחת שלו והביקורת על מדיניותו האנטי-אפריקנית לכאורה הביכו אותו, הנשיא רצה להראות שאינו מתנשא על האוכלוסייה המקומית ומנהגיה.

מלוּוה באנשי האבטחה שלו הוא יצא מן הרכב המשוריין לטיול בסמטאות הצרות של אפראט. הוא חייך.

אני זוכר איך הגוף המסורבל, הגדול הזה קרס לאחור כשהכדור פגע בו, אני זוכר את המאבטחים שמיהרו אליו לשווא, אני זוכר את כפות רגליו חסרות החיים, השמוטות, של האיש שהיה פעם כל-כך חזק. חמישה במאי 2017, חמש-חמש, התאריך נחרת לתמיד בספרי ההיסטוריה.

עוד באותו ערב התברר שאת הרצח ביצע גבר לבן בן עשרים וחמש, שנולד בארצות הברית אך התגורר באפראזיה מזה כמה חודשים במסגרת חילופי סטודנטים. שם משפחתו, גולדשטיין, קוצר בתוך כמה חודשים ל-ג'. האות האחת הספיקה, עד כדי כך נודע לשמצה. ג', שלפני עשרים שנה הסיט ממסלולה את ההיסטוריה העולמית בכך שקיפד את חייו של נשיא ארצות הברית בכדור אחד מכוון-היטב.

חרף הלחץ הדיפלומטי, ממשלת אפראזיה סירבה פשוט להסגיר את ג'. בתקווה לסגור עסקה משתלמת עם הנשיא החדש, החביאו אותו בבית הכלא המאובטח ביותר במדינה. עיתונאים מכל העולם רצו לדבר עם ג'. לאחד כמוני לא היה סיכוי מלכתחילה, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה. כך לפחות חשבתי.

אבל אז נבחר נשיא חדש, שגילה עניין מועט באותו רצח שהפך בינתיים לפרשייה מתמשכת. כשהתברר שההעסקה המשתלמת שהאפראזים קיוו לה לא תושג לעולם, היחסים בין שתי המדינות נותקו באופן רשמי. זה היה הרגע שבו ג' איבד את ערכו הפוליטי, ושבו עיתונאים רבים ירדו מהסיפור. בסופו של דבר נותרתי רק אני. במשך חודשים התכתבתי עם מפקד הכלא שבו ישב, עד שלבסוף ניתן לי אישור להתכתב ישירות עם ג'. זה היה לפני שלוש שנים. במשך שלוש שנים ניסיתי לרכוש את אמונו של ג'. המכתבים החלו בנימה עניינית, שהפכה אט-אט לידידותית יותר. כשהיה לו יום הולדת, שאלתי איך חגג. וגם הוא התעניין בקריירה שלי, באשתי, בחיי. הייתי גלוי איתו. גלוי מדי אולי.

תקוותי לפגישה כבר כמעט נגוזה כאשר קיבלתי בחודש שעבר מכתב שנראה רשמי. ג' הצליח לשכנע את רשויות הכלא להסכים למפגש. אוכל לראיין אותו במשך שעה שלמה. כך קרה שהיום עברתי בשער הברזל המאיים, הפקדתי את הטלפון ואת המפתחות שלי, עברתי שיקוף וחיפוש גופני.

מובילים אותי אל חדר לבן, מקפיא, שבמרכזו שולחן מתכת קטן. מעל לשולחן תלוי גליל פלואורוסנט, משמאלי נמצאת מראה גדולה, שמאחוריה, יש לשער, נמצא המפקד, מוקף גברים שיוכלו לקטוע את השיחה בכל רגע. אני מתיישב ליד השולחן, על אחד משני כיסאות המתכת. ההמתנה לג' מתחילה, ההמתנה לריאיון הראשון אי-פעם עם רוצח הנשיא.

מנקודת מבט עיתונאית, ג' הוא עדיין דמות מעניינת שספרים ומחקרים נכתבו עליה, שעל חייה הופק אפילו סרט ביוגרפי בשנה שעברה. אבל העניין שלי באיש אינו עיתונאי בלבד. חלקו נובע מנוסטלגיה: אני זוכר היטב איך הרגשתי כשעלה הנשיא לשלטון, כשכופף את החוקה, כשהפר הסכמים בינלאומיים והשפיל קבוצות גדולות של בני אדם, כשעקר את המדינה משורשיה. הרגשתי שאני מתאחד עם ההיסטוריה. חוסר האונים שאחז בי, התחושה העזה של אובדן דרך.

חודשים על גבי חודשים שאלתי את עצמי בזמנו, מה אני יכול לעשות כדי להיפטר מההרגשה הזאת, איך אוכל לבטא את חששותי בצורה הטובה ביותר. התחלתי לכתוב: מכתבים למערכת, מאמרי דעה. כתבתי והדפסתי עלונים שחולקו בהפגנות. אילו הנשיא לא היה נבחר, הייתי מן הסתם עובד עדיין בבית הדפוס, סופר את הדקות עד להפסקת הקפה הבאה. כשהמאמרים שלי התפרסמו לעתים קרובות יותר ויותר, התפטרתי כדי להקדיש את כל כולי לכתיבה. אך ככל שכתבתי יותר, כך הבנתי שדברי לא מגיעים למעון השרד, שהנשיא לא שומע אותם, שהוא ממשיך לשבת בלי פגע בכיסאו. אבל באיזו דרך אחרת יכולתי להביע את מחאתי? האם קיים מעשה שיכול לכפות את מה שמילים אינן יכולות: את נפילת הנשיא?

היה מעשה כזה, ודאי שהיה. אני זוכר תמונת שער מהימים ההם, של ז'ורנל אירי. ראשו של הנשיא הוצג מאחורי צלב הכוונת של צלף היפותטי. הכותרת היתה: למה לא? במאמר הנלווה צוטט התיאולוג הקתולי תומס אקווינָס, שאמר שמי שרוצח את העריץ כדי להגן על ארצו ראוי אך-ורק לשבח. התעכבו על קסיוס וברוטוס שמצאו לנכון לרצוח את יוליוס קיסר, העריץ שלמעשה שם קץ לרפובליקה. עלו לדיון פילוסופים תועלתניים, הסבורים שצדקתו של מעשה נקבעת על פי תוצאותיו. אם מעשה רע מוביל להגדלת האושר של מספר גדול יותר של בני אדם, האם הוא עדיין מעשה רע? כך יצרו, במבט לאחור, את המסגרת התיאורטית לרצח העתידי. וכעבור חודשיים עבר ג', כמו שאומרים, מנאה דורש לנאה מקיים. הנשיא קרס לאחור, המאבטחים תפסו אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. צפיתי בטלוויזיה כמשותק, לא ידעתי אם להתאבל או לצהול.

פסיעות במסדרון. שש רגליים, שלושה אנשים. צללים קוטעים את האור שחודר מתחת לדלת. שומר נכנס פנימה, והנה הוא עומד שם, ג'. הוא מתיישב מולי, השומרים נעמדים ליד הדלת בזרועות שלובות. הנה הוא יושב, הגרסה המבוגרת יותר, בת התמותה, גרסת הבשר-ודם של אותו ג' כפי שמכיר אותו העולם. עיניו שקועות בארובותיהן יותר משהיו, ובהשוואה לתצלומים המעטים שפורסמו בעיתונים, הוא כחש כהוגן. הוא אומר שהתהליך בכלל לא היה פשוט, אבל סוף-סוף אנחנו יושבים כאן, זה מול זה. קולו, קול שמעולם לא שמעתי, רך ומתנגן. לשונו כמו במכתבים שלו, עם נטייתו לאנדרסטייטמנט, עם בחירת המילים הארכאית משהו. כמה שעות הקדשתי למחשבה על השאלה הראשונה שאשאל! ועכשיו אני יושב כאן ושומע את עצמי אומר: אז מה שלומך?

ג': "אני מקווה שתסלח לי אם לא אענה על השאלה הזאת. זאת השאלה היחידה ששואלים אותי כאן, והשואל הוא העובד הסוציאלי שחייב לשאול אותה מפעם לפעם מבלי שהתשובה שלי תעניין אותו כהוא זה. בקיצור, השאלה הפכה לקריקטורה. חוץ מזה, התשובה שלי לא תאמר שום דבר לאף אחד. כל אדם מסוגל בוודאי לתאר לעצמו את איכות החיים שרוצח נשיאים זוכה לה ביום-יום. ומי שלא מסוגל, רשאי לראות את עצמו כאדם מאושר."

אתה במאסר כבר עשרים שנה בדיוק. אתה זוכר את היום שבו הגעת לכאן?

"אני חושב שכולם זוכרים את היום ההוא. גם אם הזיכרונות שלי שונים מאלה של רוב האנשים. אחרי האירוע לא ראיתי צילומי טלוויזיה, לא ראיתי תוכניות שבהן האקט נותח עד אין קץ. מה שאני זוכר הוא את ההליכה אל הבניין שממנו הייתי עתיד לירות, אל החלון שידעתי שלא יהיה מאובטח מספיק מפני שהיה ממוקם במקום לא-הגיוני כביכול. כל צעד שעשיתי היה מדוד ומחושב, הייתי צריך רק להוציא לפועל את התנועות שדמיינתי קודם כל-כך הרבה פעמים. זה היה כמו ללכת מתוך שינה. הלכתי מתוך שינה אל החלון, שלפתי את הרובה, הנחתי את קצה הקנה בתוך המסגרת, בין שני שברי הזכוכית שהחזירו את אור השמש. כמו שאתה כנראה יודע, הכרתי את הבניין, האוניברסיטה היתה באותו אזור. מאות סרטוני יוטיוב למדתי. הרובה, שהזמנתי בָּרשת האפילה, היה קל לתפעול, כך בחרתי אותו. התאמנתי, ביערות, במִדבר. זאת לא היתה ירייה קשה, אפילו לא למי שלא ירה מימיו ביצור חי. המתנתי ולחצתי על ההדק ברגע הנכון. זאת הגרסה שלי ליום ההוא."

והמעצר, מה אתה זוכר ממנו?

"בעיקרון כל המעצרים דומים. צעקות, אזיקה, ניידת."

טוב, אז נעבור להשלכות. היה מאוד בולט שמעולם לא כפרת באשמה. מדי פעם היו יוצאות בשמך אמירות שבהן לקחת אחריות על המעשה, אבל בלי להפגין שמץ של חרטה.

"חרטה, מעושה או לא, היתה משנה משהו? לפני שביצעתי את הרצח לא הייתי רוצח אופייני בפוטנציה. לא טיפחתי פנטזיות אלימות ולא היו לי חלומות תוקפניים. שילמתי מיסים, הוצאתי את הכלב של השכנים כשהיה צריך, הייתי סטודנט עם ציונים טובים, מעולם לא לחצתי על הדק. בשנים שלפני עלייתו של הנשיא הזה, המעורבות הפוליטית שלי היתה מצומצמת. טוב, אתה מכיר את התיק שלי. לא היתה לי תמונה מעוותת או מוזרה של ערך החיים. ידעתי מה אני עושה. ידעתי שאני עומד לגזול ממישהו את חייו, שאהפוך את ילדיו ליתומים ואת אשתו לאלמנה. מבחינתי זה עניין של תרבות לא להתאונן בדיעבד, לא להפגין סימנים בוטים של ייסורי מצפון. אם יש לי כאלה, אני מתמודד איתם לבד, בתא שלי."

לא מתחרט? אף פעם לא?

"אף פעם לא."

קשה במיוחד להרגיש סימפתיה כלפי אדם שלא מראה שום חרטה.

"אם הדימוי החיובי שלי היה חשוב לי, אני מניח שלא הייתי רוצח את מנהיג העולם החופשי. אני לא מבקש סימפתיה מאף אחד."

ידעת למה יגרום הרצח?

"לא ידעתי מה יקרה בעולם, אבל נראה לי מתקבל על הדעת שהעניינים ישתפרו כשמישהו אחר יאחז בהגה. ולדעתי ההיסטוריה הוכיחה שצדקתי. מובן שלא כל בעיות העולם נפתרו, אבל תקופת הכאוס המוגבר, האנרכיה המוסרית שיכלה לרדת מהפסים בכל רגע, אותה השארנו מאחורינו. העולם נעשה טוב יותר."

קצת לפני הרצח חיברת מניפסט בשם "החברה הקפיטליסטית ועתידה". כשהתברר שהמניפסט נכתב לפני רצח הנשיא, הוא פורסם במוספים של כמה עיתונים גדולים. במניפסט אתה כותב: 'צריך לראות את ההיסטוריה כצירוף של שני חלקים. חלק שרירותי, הכולל אירועים בלתי צפויים שנראה שאינם מצייתים לדפוס כלשהו, וחלק סדור, הכולל תהליכים ארוכי טווח ומגמות היסטוריות מתמשכות פחות-או-יותר.'1 לאיזה חלק של ההיסטוריה שייך לדעתך המעשה שעשית?

"זו שאלה קשה. התנקשות היא כמובן אירוע בלתי צפוי, זאת בערך המהות שלה. מצד שני, אפשר למצוא כמה דוגמאות בהיסטוריה להתנקשויות בשליטים-יחידים ובעריצים. יש לזה אפילו שם: טיראניציד. כמה פילוסופים סבורים שרצח של עריץ שפועל באופן עקבי נגד האינטרסים של נתיניו, שגולש וחורג מהמנדט שלו, הוא מעשה רצוי ולגיטימי. על פי ג'ון מסליסברי, פילוסוף מן המאה השתים-עשרה, עלינו לראות את המדינה כאורגניזם פוליטי, שכל הגפיים והאיברים שלו משתפים פעולה באופן אקטיבי לתועלתם ההדדית ולתועלת הכלל. אם אחד האיברים אינו ממלא פתאום את משימתו ואינו מתחשב ביתר חלקי הגוף, חובה על הגוף להיפטר מהאיבר החולה הזה. אתה מכיר את החותם של ארצות הברית? את הנשר שמוטבע על מסמכי המדינה? אתה יודע מה המוטו שהציע בנג'מין פרנקלין לכתוב בו? 'מרד בעריצים הוא ציות לאלוהים.'"

אבל איך שלא תהפוך את זה, את המנדט של הנשיא לא יצר הנשיא עצמו. הוא נבחר באופן דמוקרטי.

"הוא קיבל לפחות שלושה מיליון קולות פחות מיריבו. מעבר לזה, ההצבעה הדמוקרטית היא לא תירוץ. גם היטלר נבחר באופן דמוקרטי. האם עריץ שנבחר טוב בהרבה מעריץ שלא נבחר? ההצבעה הדמוקרטית נותנת לגיטימציה ליומו הראשון של הנשיא, מכאן ואילך הוא צריך לזכות בה בכוחות עצמו, בדברים ובמעשים שלו. הנשיא שאנחנו מדברים עליו לא כיבד הסכמים בינלאומיים, חוקי מדינה, ערכים אוניברסליים. ואל תטעה: הגוף בהחלט התקומם. אתה זוכר את ההפגנות, את המחאות, את ההתנגדות, את הכאוס בבורסה? זה היה בבחינת חום גבוה, מסַכן חיים, שעלול להביא למותו של הגוף."

אתה חושב שהאווירה החברתית והפליטית השפיעה על המעשה שלך?

"קשה לומר. מובן שהושפעתי מהאווירה, ובאותה מידה גם עיצבתי אותה. אין ספק שהחום הגבוה ההוא, כמו שאני מעדיף לכנות אותו, השפיע עלי. אבל כיום רואים במעשה שלי את התוצאה האולטימטיבית של החום הגבוה, את השיא ההיסטרי שלו. אני לא רואה את זה ככה. המעשה שלי היה רציונלי ושקול, זו היתה פעולה של כירורג שחקר את הגוף בשקט גמור וידע שהגיע הרגע להתערב."

לאחר מעשה, תומכי הנשיא אמרו שהכדור בא מצד שמאל, גם בהתחשב בנטיות השמאליות שלך מן העבר.

"זאת נראתה לי תמיד דעה מטעה וחסרת שחר. השמאל לא קשור בכלל למעשה שלי. אין שום זרם או קבוצה פוליטית שאפשר להטיל עליהם את האחריות למעשה שלי. אני לחצתי על ההדק, אני ולא אף אחד אחר."

הקרבת את עצמך.

"זאת הצגה תיאטרלית מאוד של הדברים. הרבה אנשים הבינו שמשהו חייב לקרות. כתבת לי שגם אתה היית אחד מהם. אבל אני הייתי היחיד שהחליט באותו יום שהמשהו הזה יהיה התנקשות. ועד היום אני חושב שצדקתי."

אם היית צריך להסביר בשני משפטים מדוע עשית מה שעשית, מה היית אומר?

"החל מנקודה מסוימת, אדישות היא שותפות לפשע. ראיתי שעוברים את הנקודה הזאת, וידעתי שלדבוק במצווה הנוצרית המוגבלת של 'לא תרצח' יהיה גרוע יותר מאשר להרים בעצמי את הכפפה. המחשבה הזאת הלכה והעיקה עלי מיום ליום. הרבה אנשים חשבו כך, כמובן, אבל אף אחד מהם לא גר היכן שאני גרתי, אף אחד מהם לא הכיר את הסביבה שהנשיא עמד לבקר בה. מישהו היה חייב לעשות את זה, ואני הייתי האיש. הצלחתי לעמוד בשני משפטים?"

המעשה שלך עורר תגובות קיצוניות, כמו שאפשר להבין. רבים שמחו שהנשיא מת, אחרים דרשו לא פחות מעונש מוות.

"התגובה האחרונה נראתה לי תמיד אירונית במיוחד. בסדר, במובן התנ"כי היתה לאנשים זכות לדרוש דם. רצחתי בכוונה תחילה את המנהיג שלהם, הודיתי מיד ולא הבעתי שום חרטה. אם היה אי-פעם מועמד מושלם לכיסא החשמלי, אני האיש. הייתי מוכן ואני עדיין מוכן לקבל על עצמי כל עונש, וגם להסביר את המעשה שלי ולהגן עליו בפני שופטים אמריקניים. זה לא תלוי בי שמעולם לא הוסגרתי."

אבל זאת הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים.

"לא כל מה שיש לו דופק הוא בחיים."

עוד רבע שעה, אומר השומר. ההודעה מביאה לשינוי בהתייחסות של ג'. הוא נשען לאחור ושואל אותי מדוע לא הגבתי על מה שהעיר זה עתה, שאני הייתי אחד האנשים שחשבו שמשהו חייב לקרות. זו הפעם הראשונה שהוא נוטל יוזמה, שהוא מפר את דפוס התשובה המעולה, אך הפסיבי למדי. הוא שואל אותי מדוע לחצתי כל-כך לראיין אותו. מדוע כל העיתונאים איבדו עניין במהלך השנים ורק אני לא. אני עונה לו שחובתי העיתונאית היתה להתמיד. הוא מניד בראשו. "זאת לא הסיבה האמיתית."

אני מרגיש שהייתי עד למעשה שלך. כמעט לא ישנתי באותם ימים, הייתי מרותק לטלוויזיה.

"גם זו לא הסיבה האמיתית."

מה לדעתך כן הסיבה האמיתית?

"תרשה לי לשאול אותך שאלה. כשראית את הנשיא נופל, כשראית את הבריון הזה קורס לתוך עצמו, כשראית איך כל העוצמה המעוותת הזאת נעלמת בבת אחת, מה חשבת אז? יותר נכון, מה הרגשת אז?"

הייתי משותק. הרגשתי הרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושום דבר ספציפי.

"כתבת על זה?"

מעולם לא.

"אתה יודע: מפקד הכלא מרשה לפעמים לגלוש באינטרנט, תחת פיקוח הדוק. כשהנשיא עדיין חי, שמתי לב שהעבודה שלך היתה פוליטית, אפשר לומר אפילו פוליטית מאוד. חששת, ידעת שהעולם ייצא נשכר מנשיא אחר. אבל אחרי הרצח לא כתבת מעולם על פוליטיקה. כתבת על אוניברסיטאות, על ספורט, על ספרים, על מדע, בעצם על כל דבר חוץ מפוליטיקה. המעשה שלי היה קו שבר בקריירה שלך. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהמעשה שלי הביא אותך לראות את היחסיות של המילים שלך. ואת זה אפשר להבין. המעשה חולל מה ששום מילה לא תוכל לחולל אף פעם: שינוי בעולם."

"עוד חמש דקות," אומר השומר, "לסיים."

עוד חמש דקות. הזדמנות נוספת לראיין אותו יש להניח שלא אקבל בקרוב. אולי אף פעם לא. אך עוד לפני שאני מצליח להגיב על הניתוח של ג', הוא אומר שהוא כבר יודע מה תהיה השאלה האחרונה שלי: איך ייתכן שאדם כמוהו, שקיבל חינוך טוב ובא ממעמד הביניים, היה מסוגל לעשות מעשה כזה? איך הגיע לצד הזה של השולחן? "אבל בעצם אתה רוצה לשאול אותי שאלה אחרת," הוא ממשיך. "בעצם, בעומק הלב, אתה רוצה לשאול אותי איך ייתכן שאני הגעתי לצד הזה של השולחן ואילו אתה, אדם הדוגל פחות או יותר באותם אידיאלים, באותן השקפות ובאותם חששות כמוני, נשאר בצד האחר שלו."

אני מתקשה לנשום, וכמעט איני מודע לכך שאני מהנהן. באמת, איך ייתכן?

"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? התשובה פשוטה מאוד."

אף על פי שאני לא בטוח אם אני רוצה לשמוע אותה, כבר אין לי דרך חזרה. אני מהנהן שוב.

"גם אנשים מחויבים פוליטית צריכים להתמודד עם השאלה, איזו צורה של מחויבות הכי מתאימה להם. מובן שיש גם שיקולים של תועלת; לאיזו צורה של מחויבות אפשר לייחס את סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, וכדומה. אני התעמקתי ברובים ובצלפים, אבל אני לא חושב שהשקעתי באימון שלי יותר שעות משהשקעת אתה בצפייה בסרטונים סאטיריים באינטרנט. בסופו של דבר, בחירת הצורה היא עמוקה יותר, אישית יותר, אי-רציונלית יותר מהשיקולים הפרקטיים האלה. אין הבדל בסיסי, בלתי ניתן לגישור, בינך לביני. אני הכרתי את הסביבה, אתה לא. העובדה שאני יושב כאן ואתה שם היתה עניין של טעם ושל הרגשה, לא פחות ולא יותר."

לפני שאני מספיק לא להסכים איתו, אומר השומר שזמננו תם. ג' לא נפרד ממני לשלום ואינו מביט לאחור כשמוציאים אותו החוצה. כשמובילים אותו ימינה, אני קולט הבזק של הפרופיל שלו, את האף המודגש ואת החיוך המיסתורי, שלשארית חיי אשאל את עצמי אם הביע אכזריות או שמא בראש ובראשונה חמלה.