ברגע שראה באולם קבלת-הפנים של שדה התעופה את חברו שבא מהמולדת, מיד שאל אותו:

"הבאת, הבאת לי את זה?"

חברו הושיט את ידו אל התיק התלוי על כתפו ואמר, כאילו חיכה לשאלה הזאת:

"שיגעת אותי בשיחות הטלפון שלך ובבקשה שלך:  'תביא לי חופן עפר.' – תגיד לי, בנאדם, אתה היחיד שעזבת את המולדת?"

אחר כך הוציא מהמזוודה שלו שקית עפר.

הוא הביט בפנים אטומות אל חברו שהגיע כרגע מהמולדת, לקח את שקית העפר ואחר כך פנה והלך בשתיקה אל הרכבת.

גם ברכבת הוסיף לשתוק, הוא לא שמע את שקשוק הגלגלים על המסילה ולא את צחוקן של קבוצת נערות אדומות שיער שאפן מקושט בנזם, ולא את הנערים הצורחים בשמחה על ניצחון קבוצת הכדורגל שהם אוהדיה. הוא נתן את מבטו בשקית המלאה עפר שלפניו.

הנוסעים שעברו על פניו בחיפזון והסתכלו בו חשבו שהוא שיכור או ישֵן. אפילו כשביקש ממנו הכרטיסן את כרטיס הנסיעה שלו, הוא הוציא אותו מהכיס והרים אותו אל פרצופו של הכרטיסן בלי לגרוע את עיניו משקית העפר. הכרטיסן חשק את שפתיו ועיקם את אפו, והחזיר את הכרטיס אל היד שעדיין היתה תלויה באוויר.  

עברו שלוש שנים מאז עזב את מולדתו, ובארץ החדשה, שלא היתה לו למולדת, נחתו עליו עוד ועוד קשיים. שנה שלמה הוא נשאר במעון לפליטים, ושנתיים גר בבית שהיה דומה לסוכה עלובה. לא ניתנה לו הזדמנות ללמוד את שפת הארץ שהגיע אליה, ולא נמצא לו אפילו ידיד אחד, ולא עלה בידו להשיג עבודה שהתאימה לו.

הימים עברו עליו בכבדות בעיר ההיא שלא פתחה לפניו את שעריה. לולא היה לו טלפון נייד, היה משתגע. הטלפון אמנם צלצל רק לעתים רחוקות, אבל בכל זאת הוא שימש לו הסחת-דעת – הוא היה מחייג מספרים של אנשים שלא הכיר ומיד היה מתנצל: "סליחה, טעיתי במספר!". ולא פעם ענו לו בגסות ובזעם: "שלא תטעה עוד פעם!" ואף על פי כן הוא לא ויתר על השעשוע הזה – היה לו צורך לשמוע קול אנושי ולוּ רק לשניות אחדות.

בשירותי הרווחה בעירייה לחצו עליו מאוד למצוא עבודה, אבל המטרה הראשונה שעמדה לנגד עיניו הייתה ללמוד את השפה. אלא שאיש לא עזר לו שם להשיג את המטרה הזאת. עד שיום אחד פרץ בבכי במשרדו של פקיד בלשכת הרווחה, שהיה דומה לכדור עם שתי עיניים כחולות ולשון שׁרקנית. הוא מירר בבכי:

"בבקשה, תן לי הזדמנות ללמוד את השפה לפני שאתחיל לעבוד!"

הוא השתתף בקורס של שלושה חודשים שבהם לא למד כלום חוץ  מ"קוראים לי כך וכך, ואני בא מארץ זו וזו…" ועוד כמה משפטים לשימוש יומיומי.

ושוב זרמו המכתבים משירותי הרווחה אל תיבת הדואר הקרה, השותקת שלו, שתמיד מצא בה רק את המכתבים הרשמיים היבשים האלה שאין בהם שמץ של אהדה. 

הוא נאלץ לחלק פרסומות והיה מתהלך שעות ברחובות האלה, העגומים כמו קברים, ומחלק פרסומות של מסעדות וסַפָּרים, ואפילו של בחורות שעובדות בזנות, ובימי שבת ורביעי חילק עלוני פרסומת. הציפורניים בכפות רגליו השחירו ונשרו. לעתים קרובות הבהילו אותו יללות הכלבים כשהתקרב בבקרים אל דלתות הבתים כדי לדחוף את הפרסומות לתוך החריצים שלהן. הוא חש טעם מר בגרונו והמשיך בדרכו.

לא רק הכלבים אלא גם בעלי הכלבים היו גוערים בו:

"שלא תשים את הטינופת הזאת בתיבת הדואר שלנו!" הם היו אומרים לו, ואפילו לא טרחו לזַכות אותו במבט או להחזיר לו ברכת בוקר טוב.

והיו נכנסים למכוניותיהם ומסתלקים.

ולו לא היתה ברירה אלא להשפיל את הראש, לבלוע את רוקו ולפנות לתיבת דואר אחרת.

***

הרכבת נעמדה בתחנה שלפני התחנה של עיירתו. נוסעים אחדים ירדו ואחרים עלו. הנערות אדומות השיער שאפן מקושט בנזם עדיין צחקו, אבל חבורת האוהדים שקבוצת הכדורגל שלהם ניצחה במשחק האחרון ירדו מהרכבת והנערים הניפו באוויר את פחיות הבירה שלהם. הוא העיף מבט חטוף בנערות ומיד חזר לנעוץ את עיניו בשקית העפר והידק את אחיזתו בה כחושש שיחטפו אותה ממנו, והרכבת שוב נהמה.

הוא הרגיש בודד בכל מקום שהיה בו. ברכבות, במסעדות, במסיבות שערכו האנשים ברחובות, בחנויות הגדולות. הוא לא העז להסתכל לאנשים בפנים, מחשש שמא יתחיל מישהו לדבר אתו בשפה הזאת שהוא לא מצליח ללמוד, ולא היה עונה לאנשים, כאילו אינו שומע.  

ומפני שגם בשפתו לא דיבר,  פחד שיהפוך לחירש ולכן דיבר אל השטיחים ואל החלונות, ואל העננים ואל הצלבים שמעל למגדלי הכנסיות. ואפילו אל הבובות שבחזיתות חלונות-הראווה התחיל לדבר.

כאשר הגיע הביתה, פתח את הדלת ולחש בקול נמוך לעפר השותק  בתחתית השקית שהחזיק בידיו:

"היכנס, בבקשה!"

וכשעבר את המפתן אמר: "סלח לי שהבאתי אותך אל הגלות הזאת, אבל היית חייב להיות פה."

תחילה הלך אל חדר השינה שלו ושם את שקית העפר על יד הכרית שהוא ישן עליה, אבל מיד חזר בו ואמר:

"לא, זה לא המקום שלך!"

הוא נכנס לסלון ושׂם שׁם את השקית. ושוב לא היה מרוצה. הוא היה נבוך והתחיל להעביר אותה מפינה לפינה בדירתו הקטנה, עד שקבע את מקומה בחדר האמבטיה. שם הוא שפך את העפר שבתוכה על הרצפה הקרה והרטובה. העפר העייף, היבש, שידע את עקבות צעדיו אלפי פעמים, נערם על רצפת חדר האמבטיה. הוא כמעט שמע אותו נאנח כשנשפך גרגיר-גרגיר על הרצפה הזרה הזאת.

לבו הלם בחוזקה ועיניו הוצפו דמעות. הוא הביט שעה ארוכה אל תלולית העפר ואחר כך אמר בקול רועד:

"אני מריח בך את ריח החורבן, עפר מולדתי."

הוא עירה אל גופו לגימות גדולות של בירה והוסיף ואמר:

"כבר שלוש שנים אני רחוק ממך, סלח לי אם שכחתי את השפה ששוחחתי בה אתך. סלח לי אם דיברתי אליך הערב בגסות ובלי כבוד. אתה זוכר איך הקיפה המשטרה את הבית שלנו ופרצה אל חדרי? אתה זוכר איך ריסקו את העט שלי ושרפו את הדפים שרשמתי עליהם שירים שסיפרו את אהבתי לך – לנגד עיני ועיניך? אתה זוכר איך החרימו את הספרים שלי ושמו אותם בשקים מלוכלכים כאילו היו ארנבונים מבוהלים, ושמו אזיקים על ידי לנגד עיניך – אם יש לך עיניים – והוציאו אותי בבעיטות והשליכו אותי כמו שק תבן אל תוך ג'יפ שצבעו מחקֶה את צבעך? אתה המשכת לשתוק אז, הו, עפר, ליקקת את נעליהם של אנשי כוחות הביטחון ולא הרגשת שהפרקים האזוקים שלי מכאיבים לי. וכשחזרתי כעבור שבוע באותו הג'יפ, הסתכלתי בך בעד שמשת החלון ולבי נקרע למראה גלגלי הג'יפ שאונסים אותך.

"אתה היית העד השותק של האסון בזמן שנעלי השירותים החשאיים ציירו עליך תמונות ברבריות ואתה שתקת את שתיקתך וישנת את שנת העפר שלך.

"אתה זוכר איך טחנה האהבה את לבי בסתיו ההוא?

"כן, אין ספק שעודך זוכר איך היתה אהובתי מחישה עליך את צעדיה כל יום בצהריים כדי להגיע אל חדרי ולהניח את ידיה על עיני המצַפּות ולשאול: "נחש מי אני?" הייתי מעמיד פני טיפש וממשש בידי את ידיה שדמו לזוג יונים מאולפות, אחר כך הייתי מרים את אצבעותי אל שפתיה המלאות, החמימות, ומוריד אותן אל שדיה התַפּוחִיים ואל ירכיה ה… ואומר: את שֵׁדה!

"התגלגלנו כשני עננים משתוללים שרוחות מטורפות משתעשעות בהם.

"כל יום בצהריים היתה אהובתי אורגת בצעדיה מרבד כזבים, ואתה ידעת על המלכודות שהיא טומנת לי, אבל אפילו פעם אחת לא לחשת באוזני: היזהר שלא תינגף רגלך במלכודות! אפילו פעם אחת לא אמרת לי: משוגע! אל תיתן אמון בחזיון תעתועים, ליבך ימות צמֵא. לא אמרת לי: חדל מהמשחק הזה, לבך ייטחן!

"היינו חברים, אתה ואני, הו, עפר. כתבתי על אודותיך את השירים הנפלאים מכולם. הייתי מריח אותך במלוא כוח ריאותי. הייתי משאיר עלי ימים ושבועות את האבק שלך שדבק בריסַי ובבגדַי. לא ניערתי אותו. אמרתי: "האבק הזה קדוש, זה אבק של העפר, העפר שנם לו לפני דלת הבית, העפר שמטפח את ילדותי החנוקה ואת נעורי האבודים."

עיניו הלכו והאדימו, ופחיות הבירה שעמדו בשורה  על המדף של הראי התרוקנו זו אחר זו, אבל הוא הוסיף לנעוץ את מבטו בתלולית העפר השפוך על רצפת חדר האמבטיה העירומה, השותקת, ואמר:

"נהייתי נווד אובד. לקחתי אתי את לבי המנופץ ושוטטתי אתו בכל המקומות ולא מצאתי אף אחד שיאחה את שבריו. עשרות פעמים ראית אותי אובד עצות – אם יש לך עיניים – אבל את שתיקתך הנצחית לא הפרת.

"האם לא היה עליך להפוך לפני צערם של צעדַי לשיגעון שכולו אבק ולעוּף אל שמי העיר הפושעת ההיא כדי להודיע לכולם את הייסורים שהלב הזה מתענה בהם? האם לא היה עליך להודיע לי על כל המלכודות הטמונות ללבי? אני שראיתי בך אֵם, לא, יותר מאֵם?  

"שרפתי את ביתי ואת ספרַי מעוצם האומללות של חיי, ועוד מעט הייתי שורף את עצמי, ואתה הסתכלת בי בשתיקה, ואולי צחקת ואמרת בינך לבינך: הילד יצא מדעתו!

"בהגנה עליך ובאהבה אליך ראיתי את משמעות חיי, וכאשר הייתי שומע עליך מילה רעה הייתי יוצא מגדרי, ועוד רגע הייתי מחביא אותך בעיני ומגונן עליך באור עיני. הייתי מוכן לשפוך את דמי למענך. אבל אתה! אהה. מה אספר לך הלילה? אמור לי, מה עשית למעני כאשר חשך עלי עולמי וטחנות התקווה כתשו את לבי והפכו אותו לקמח עולה באש? מה עשית למעני כאשר ראית אותי אומלל ועצוב ורעב! בכיתי בגללך, ואפילו לרוח לא הרשיתי לחטוף אותך מלפני דלת הבית. לא טעמתי את טעם השינה כדי למנוע מגונבי העפר להגלות אותך אל אדמה לא-נודעת. אמור לי – אם יש לך לשון – מה עשית למעני כאשר ברחתי אל  הארץ הזאת שלא תהיה ארצי?

"הסתכלת בי – אם יש לך עיניים – וראית אותי בא והולך, ומחפש את זהותי התועה וחיים שקטים ואהבה טהורה, אבל אתה לא נהיית מולדת לחיים האלה ולאהבה הזאת. אתה הוספת לשתוק, כמו שאתה שותק עכשיו על הרצפה העירומה הקרה הזאת ובלילה האילם הזה.

"ואל תשאל אותי אחר כך: 'למה הבאת אותי אל הניכר הזה?'

"כי אתה הוא שדחפת אותי אל כל החורבן הזה, אתה הוא שהגלית אותי. אתה הוא שפשעת וחטאת, הו, עפר,

פשעת וחטאת, ואל לך לחשוב שאשים אותך על הכרית על יד ראשי כדי להריח אותך כל בוקר ולומר: הֶאח, ריח גן עדן נושב מגרגיריך!"

"לא, לא, בשום אופן לא, הנה מה שאני אעשה…"

ופתאום נפנה אל כפתורי מכנסיו והחל להתיר אותם במהירות, ואז החל להשתין על התלולית של חופן העפר, כמין אנחה שְׁתוּקה על רצפת חדר האמבטיה הקרה והרטובה.

Historia morbi[1]

יותר מכל, אני שונא את השמש, קולות אנושיים רמים והלמות. הלמות מהירות. עד כדי כך אני חושש מאנשים, שאם אני שומע בערב צעדים וקולות של מישהו אחר במסדרון, אני מתחיל לצעוק. לכן יש לי חדר מיוחד, הכי שקט והכי טוב, מס' 27, בקצה קצהו של המסדרון. איש לא יכול להגיע אליי. אבל כדי לשמור על בטחוני עוד יותר, התחננתי זמן רב בפני איבן וסילייביץ' (בכיתי בפניו), שייתן לי אישור מודפס. הוא הסכים וכתב שאני נמצא תחת חסותו ושלאיש אין זכות לקחת אותי. אם כי למען האמת, לא סמכתי במיוחד על תוקף חתימתו. אז הוא הכריח אותם להחתים גם את הפרופסור והטביע על הנייר חותמת עגולה כחולה. זה כבר עניין אחר לגמרי. אני מכיר מקרים רבים שבהם אנשים נשארו בחיים רק בזכות פתק עם חותמת עגולה שנמצא בכיסם. אמנם, את הפועֵל ההוא בבֵּרְדְיָנְסְק שלחיו מרוחה בפיח תלו על פנס דווקא אחרי שמצאו במגפו פתק מקומט עם חותמת… אבל זה דבר אחר לחלוטין. הוא היה עבריין-בולשביק, והחותמת הכחולה היתה חותמת פלילית. היא הובילה אותו אל הפנס, והפנס נהיה סיבת מחלתי (הסר דאגה מלבך, אני יודע היטב שאני חולה).

בעצם, עוד לפני קוֹלְיָה משהו קרה לי. הלכתי משם כדי לא לראות כיצד תולים בן אדם, אבל הפחד הלך איתי ברגליים רועדות. באותו הזמן לא יכולתי לעשות דבר כמובן, אך כעת הייתי אומר באומץ:

"אדוני הגנרל, אתה לא בן אדם! איך אתה מעז לתלות אנשים!"

רק מכך אתה יכול להסיק שאינני מוג לב, הזכרתי את החותמת לא משום שאני פוחד מהמוות. הו לא, אינני מפחד ממנו. אירה בעצמי, וזה יקרה בקרוב, משום שקוֹלְיָה יחסל אותי. אירה בעצמי כדי לא לראות ולא לשמוע את קוֹלְיָה. המחשבה על כך שיבואו אנשים אחרים… נתעבת.

ימים על ימים אני שוכב על הספה ומביט בעד החלון. מעל הגינה הירוקה שלנו ישנו חלל ריק, מאחוריו מפלצת צהובה בת שבע קומות שמפנה אליי קיר אטום נטול חלונות, וממש תחת הגג – ריבוע ענקי חלוד. שלט. מעבדת שיניים. באותיות לבנות. בהתחלה שנאתי אותו. אחר כך התרגלתי, ואם לפתע פתאום היו מורידים אותו, הוא היה חסר לי. הוא מרצד לנגד עיניי כל היום, אני מתרכז בו ומהרהר בדברים חשובים רבים. אך הערב יורד. הרקיע משחיר, האותיות הלבנות נעלמות מן העין. אני מאפיר ומתמוסס בתוך סבך קודר כמו מחשבותיי. דמדומים – השעה המפחידה וצופנת הרע ביממה. הכול מתעמעם, הכול מטשטש. חתלתול ג'ינג'י חיוור פותח בשיטוט היומי שלו במסדרונות בצעדי קטיפה, ואני צורח מדי פעם. אך אינני מרשה שידליקו את המנורה, משום שאם תדלק המנורה, אבכה כל הערב ואניף את ידיי בזעקות שבר. עדיף לחכות בהכנעה לרגע שבו תבער התמונה החשובה ביותר, האחרונה, בחשכה המרעידה.

אמי הזקנה אמרה לי:

"לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. אני רואה  רק שיגעון. אתה הבכור, ואני יודעת שאתה אוהב אותו. תחזיר את קוליה. תחזיר. אתה הבכור."

שתקתי.

אז את כל כמיהותיה וכאבה היא ביטאה במילים:

"תמצא אותו! אתה מעמיד פנים שאין מה לעשות, אבל אני מכירה אותך. אתה חכם ומבין כבר מזמן שכל זה טירוף. תביא אותו אליי ליום אחד. אחד. אשחרר אותו שוב."

היא שיקרה. האם היתה משחררת אותו שוב?

שתקתי.

"אני רוצה רק לנשק את עיניו. הרי יהרגו אותו בכל מקרה. אינך מבין? הוא הילד שלי. ממי עוד עליי לבקש? אתה הבכור. תביא אותו."

לא עמדתי בזה. חמקתי ממבטה ואמרתי:

"טוב."

אבל היא תפסה אותי בשרוולי וסובבה אותי כך שתוכל להביט בפניי.

“לא, תשבע שתביא אותו בחיים."

איך אפשר להישבע שבועה כזאת?

אך אני, מטורף שכמותי, נשבעתי:

"נשבע."

לאמי יש לב חלש. עם המחשבה הזאת נסעתי. אבל ראיתי את עמוד הפנס המעוקם בברדיינסק. אדוני הגנרל, אני מסכים שפשעתי לא פחות ממך, אני נושא באחריות גדולה כלפי האדם המרוח בפיח, אבל אחי לא קשור לכך. הוא בן תשע-עשרה.

אחרי ברדיינסק עמדתי בנחישות בשבועתי ומצאתי אותו ליד נחל קטן, במרחק של כעשרים קילומטרים. היה יום בהיר במיוחד. בדרך אל הכפר שהדיף ריח שריפה, התקדם טור פרשים בתוך עננת אבק לבנה עכורה. הוא רכב בקצה השורה הראשונה, ומצחיית כובעו כיסתה את עיניו. אני זוכר הכול, הדרבן הימני נגע בעקבו. רצועת כובע המצחייה נמתחה לאורך הלחי ומתחת לסנטר.

"קוליה! קוליה!" צעקתי ורצתי אל התעלה שבצד הדרך.

הוא נרעד. מבין השורות סובבו החיילים הקודרים והמיוזעים את ראשיהם.

"אה, אח!" הוא צעק בתשובה. משום מה מעולם לא קרא לי בשמי, אלא תמיד אח. אני מבוגר ממנו בעשר שנים. והוא תמיד הקשיב בתשומת לב לדבריי. "עמוד. עמוד כאן," הוא המשיך, "ליד החורשה. אנחנו תכף חוזרים. אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

בקצה החורשה, במרחק מה מחיילי הגדוד שירדו מהסוסים, עישנו בתאווה. הייתי רגוע ותקיף. כל זה היה טירוף. אימא צדקה לחלוטין.

לחשתי לו:

"איך שתחזרו מהכפר, תסע איתי אל העיר. ואז תצא מכאן ולעולם לא תחזור."

"מה קרה לך, אח?"

"שתוק," אמרתי, "שתוק. אני יודע על מה אני מדבר."

הפרשים עלו על סוסיהם, התנודדו וטופפו לעבר תימרות העשן השחורות. במרחק נשמעו הלמות. הלמות מהירות.

מה כבר יכול לקרות בשעה. הם יחזרו. התמקמתי והמתנתי ליד האוהל עם הצלב האדום.

כעבור שעה ראיתי אותו. הוא שב באותה הטפיפה. אבל הגדוד לא היה. רק שני פרשים עם כידונים רכבו מצדדיו, ואחד מהם – הימני – רכן אל אחי מדי פעם בפעם, כאילו לחש לו משהו. מצמצתי כנגד השמש והבטתי בתהלוכת התחפושות המוזרה. הוא הלך בכובע מצחיה אפור, וחזר באדום. השמש שקעה. נותרה רק צללית שחורה מכותרת בבוהק. לא היה שיער ולא היה מצח. במקומו היה כתר אדום עם בליטות צהובות.

אחי, הפרש, חבוש כתר אדום מדובלל, ישב ללא ניע על גבי סוס מיוזע, ואלמלא תמך בו הפרש שמימינו, היה נדמה שהוא בדרכו למצעד.

הפרש ישב גאה באוכף, אך הוא היה עיוור ואילם. שני כתמים אדומים ופסים מרוחים היו במקום שלפני שעה זהר בו זוג עיניים צלולות…

הפרש שמשמאל ירד מסוסו, תפס ביד שמאל את המושכות, ובימינו משך בעדינות בידו של קוליה. הוא התנודד.

קול אמר:

"המתנדב שלנו… חטף רסיס. חובש, קרא לרופא…"

השני נאנח ואמר:

"אהממ… למה לקרוא לרופא, חבר? מוטב שתביא כבר כומר.

אז התעבה המעטה השחור וטשטש את הכול, גם את כיסוי הראש…

התרגלתי לכל. לבניין הלבן שלנו, לדימדומים, לחתול הג'ינג'י שמתגרד על משקוף הדלת, אך איני יכול להתרגל לביקוריו. בפעם הראשונה שזה קרה, כשעוד גרתי למטה במספר 63, הוא יצא מן הקיר. הוא חבש את הכתר האדום. לא היה בזה שום דבר מפחיד. ראיתי אותו כך בחלומות. אבל ידעתי שאם הוא חובש את הכתר האדום סימן שהוא מת. אחר כך הוא דיבר, הניע את שפתיו שהיו מצופות בדם קרוש. הוא פישק אותן לאטו, נקש בעקביו, הניף את ידו אל הכתר בהצדעה ואמר: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

מאז זה תמיד אותו הדבר. הוא בא לבוש בחולצת המדים שלו, רצועות בהצלב, חרב צ'רקסית מעוקמת ודורבנות שוקטים, ואומר את אותו הדבר. הצדעה ואז: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

אי אפשר לדמיין מה הוא עולל לי בפעם הראשונה! הוא עורר בהלה בכל המרפאה. כך או כך, הייתי מחוסל. אני חושב בהיגיון: אם הוא חובש את נזר הקבורה סימן שהוא מת, ואם המתים באים לשוחח איתי, משמע שהשתגעתי.

כן. הנה הדמדומים. השעה לתת את הדין. אבל פעם אחת קרה שנרדמתי, וראיתי את הסלון עם רהיטי הקטיפה האדומה המהוהה. הכורסה הנוחה בעלת הרגל הסדוקה. במסגרת מאובקת ושחורה הדיוקן על הקיר. פרחים במעמדים. הפסנתר היה פתוח, ועליו פרטיטורה של "פאוסט". הוא ניצב בדלת ושמחה פראית ניצתה בלבי. הוא לא היה פרש. הוא היה כפי שהיה לפני הימים הארורים. במעיל השחור עם המרפק המרוח בסיד. עיניו החיות צחקו בשובבות, ותלתל נפל על מצחו. הוא נד לעברי:

"אח, בוא לחדר שלי. אראה לך משהו…!"

האור שקרן מעיניו האיר את הסלון ועול רגשי האשם נמס בתוכי. היום הרה האסון שבו אמרתי לו "לך" מעולם לא היה, לא היו הלמות ולא תימרות עשן. הוא מעולם לא עזב, ולא היה פרש. הוא ניגן בפסנתר,  הקלידים הלבנים הצטלצלו, אלומת האור הזהובה נפרשה על הכול, וקולו היה חי וצוחק.

אחר כך התעוררתי. ואין שום דבר. אין אור, ואין עיניים. לא חלמתי חלום כזה שוב. וכבר באותו הלילה, על מנת להכביד את עול ייסוריי, הוא בכל זאת בא, בצעדים חרישיים, הפרש במדי צבא מלאים, ואמר את מה שהחליט לומר לי לנצח.

החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו בתוקף:

"מה אתה,  התליין הנצחי שלי? לשם מה אתה בא? אני מודה בכול. אני מסיר ממך את האשמה ולוקח אותה על עצמי, על כך ששלחתי אותך אל מותך. אני נוטל על עצמי גם את אשמת התלייה. מאחר שאני מודה בכל זה, אנא סלח לי והנח לי לנפשי.

אני אומר לך, אדוני הגנרל, הוא שתק אבל לא הלך.

אז כה מר היה לי מייסוריי שביקשתי בכל מאודי שיבוא אליך ולו פעם אחת ויניף את ידו אל הכתר בהצדעה. אני מבטיח לך שהיית מחוסל, בדיוק כמוני. באבחה אחת. אם כי בעצם, אולי גם אתה לא בודד בלילות? מי יודע אם ההוא המרוח בפיח מהפנס בברדיינסק אינו מבקר אותך? אם כך, אז בצדק אנחנו סובלים. אני שלחתי את קוליה לסייע לך בתלייה, אבל אתה הוצאת אותה לפועל בעצמך. בפקודה בעל פה בלבד.

ובכן, הוא לא הלך. אז הבהלתי אותו בצרחה. כולם התעוררו. האחות באה בריצה, העירו את איבן וסילייביץ'. לא רציתי להתחיל את היום הבא, אבל לא נתנו לי לגמור את עצמי. קשרו אותי ברצועות בד, קרעו את הזכוכית מידיי וחבשו אותי. מאז אני במס' 27. אחרי שסיממו אותי נהייתי מנומנם ושמעתי את האחות אומרת במסדרון:

"מקרה אבוד."

זה נכון. אני אבוד. לשווא אני מחכה ביגון מייסר בשעת דימדומים לחלום שיבוא – לחדר הישן והמוכר ולאור הרוגע מעיניו השלֵוות. אך כל זה אבד לעולם. הנטל בלתי פוסק. ובלילה אני מחכה בהכנעה לפרש המוכר בעל העיניים העיוורות שיבוא ויאמר לי בצרידות:

"אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

כן, אני אבוד. הוא יחסל אותי.

[1] תולדות המחלה (לטינית).

 1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.


*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית

הם ישבו על הארץ בחושך, קרוב לתנור שגחליו האירו את חלל הבקתה באור אדום עמום. האור האדום העמיק את תווי פניו שהיו זרים לה כל כך עד שלא ידעה לפרש את הבעותיו. הוא ישב במבט מושפל, בוהה באצבעות ידיו ששיחקו אחת בשנייה. גם כשהרים אליה מדי פעם את עיניו, היא לא יכלה לראות כיצד הוא מסתכל עליה, כי המבט שלו נבלע בתוך חריצי עיניים מלוכסנים חשוכים.

הם לא דיברו. לא היה טעם לנסות לנהל שיחה ברוסית הדלה שידעו שניהם. אילו יכלה לדבר איתו, היה לה קל יותר לנסות ולנהל את הרגעים האלה, כי היא ידעה שעליה להוביל אותם, לא להיגרר, רק כך יהיה לה סיכוי להיחלץ מהמצב, והמילים החסרות היו יכולות לעזור לה עכשיו.  

"נטליה" אמרה, חייכה, והוא הביט בה מבולבל. "אני נטליה," חזרה ואמרה.

"אׇיְיבֶּק," השיב, עכשיו גם הוא חייך. היו לו שיניים שחורות. היא הניחה סיר על הרשת שמעל הגחלים ומזגה לתוכו מים. מה לשים בהם לא היה לה. על המצח שלו נצצו אגלי זעה והוא התרחק מעט מהתנור ופתח את מעיל הצמר שלו. כשהמים רתחו היא מזגה מהם לספל הפח היחיד שהיה לה והניחה אותו לפניו. הוא הביט בספל וצחק. היה לו צחוק חייתי. מעט הלבן שנותר בשיניו השחורות נצבע באור האדום. הוא קם. היא נדרכה, קמה אחריו. אז מלמל משהו ויצא מהבקתה.

היא מיהרה אל החלון, מנסה להבין מה הוא עומד לעשות עכשיו. השמים היו נקיים מעננים, ומישורי הערבות הקזחיות הוארו באור הכוכבים שגדשו את הרקיע השחור, מאופק עד אופק, ובירח שנראה רק מבעד לחריץ של אור. צלליתו ניגשה אל הצללית הדו-דבשתית של הגמל שלו. הוא טפח על צווארו העבה של הגמל, אמר לו כמה מילים, חיטט באחד השקים שנתלו משני צידי גבו והוציא משם חבילה קטנה. אחר כך נשאר לעמוד שם עוד זמן מה והביט בכוכבים.

היא ניצלה את ההפוגה ומיהרה אל ארגז העץ שבתוכו ישנה התינוקת. נושמת נשימות קצרות וקצת סתומות מבעד לנחיריים זעירים. עטופה בשמיכה עשויה צמר גמלים שקיבלה מהמיילדת שהצילה את חייה בכפר הסמוך לאק-קול שבצפון. בעשרת החודשים שעברו מאז, עטפה השמיכה הזו את התינוקת ושמרה עליה מהכפור. נטליה הניחה את ידה בזהירות על הגוף הקטן וחסר האונים ונשמה לרווחה. עכשיו היא רגועה, ישנה בשקט. כל אחר הצהריים בכתה. סירבה לינוק. זמן ממושך ניסתה להרדים אותה, לכן לא השגיחה בו מתקרב. הרי במישורים האין סופיים האלה אפשר לראות את האבק שמעלה רוכב יחיד ממרחק קילומטרים, אבל היא הסתגרה איתה בתוך הבקתה, החזיקה אותה בזרועותיה, הניעה אותה מצד לצד, שרה לה שוב ושוב שירי ערש שאמא שלה שרה לה בילדותה, ורק לאחר שנרדמה, והמולה נשמעה מכיוון המכלאה, היא ניגשה אל החלון וראתה אותו יורד מהגמל.

הערבות נצבעו באור אחרון של שקיעה. כבר לא אדום, כחול-סגול, והוא לא מיהר להיכנס פנימה. פיהק. התמתח. בחן את מכלאת הצאן והבקר. לגופו מעיל צמר עבה וכובע פרווה. מה תעשה? קילומטרים מפרידים בינה לבין כל נפש חיה, וממילא איש לא יטרח לעזור לה. לברוח היא לא יכולה, הלילות כבר קפואים. ואת הבריח הרופף שעל הדלת אפשר לשבור בדחיפה.

הוא יאנוס אותה, כבר שמעה אזהרות, זה מה שהם עושים כשהם נתקלים באישה ללא גבר, בעיקר אם היא לא מקומית. הוא יכול לחטוף את התינוקת ולמכור אותה, גם סיפורים כאלה שמעה. הייתה לה סכין אחת. היא מיהרה להחביא אותה מתחת לחצאית והחליטה שתשתמש בה רק בלית ברירה, רק כדי להגן על בתה ולא על עצמה. כי גם עם סכין סיכויה מולו לא גבוהים, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את הסכין ועמה את הסיכוי להגן על בתה.

בינתיים לא נכנס. לרגע קיוותה שימשיך הלאה אבל היא ידעה שהסיכוי קלוש כי זה חוק לא כתוב במדינות נוודים – היושבים בבקתות מארחים את הנודדים, הרי גם אלה היושבים בהן הם בדרך כלל נוודים שרק עצרו לרגע, ובקרוב יחזרו לנדוד ולהתארח בבקתות של אחרים. במרחבי הענק של המדבריות וערבות העשב, נוודים מוצאים אלה את אלה לשעה קצרה, ללילה אחד, ונפרדים.

הוא סיים לקשור את הגמל ליד שוקת המים, עצר במרחק מה מול הכניסה, ומתנועותיו יכלה לראות שהוא שוקל את צעדיו כי מקובל שבעל הבקתה יצא לקבל את פניו של האורח. לבסוף התקדם לעבר הדלת והיא מיהרה, מתוך אינסטינקט, אל התינוקת, נשמה נשימה עמוקה והזדקפה – אסור לה להראות כל סימן של פחד. הפחדנים הם הראשונים למות, היא כבר ראתה את זה יותר מדי פעמים. מעולם לא פחדה מדבר, ככה אמרו עליה, עד שבתה נולדה וברגע אחד נעשה עבורה הפחד לדבר מורכב, בלתי צפוי, כזה שיש להשתלט עליו אבל גם להקשיב לו.

כשנפתחה הדלת היא צעדה לקראת האיש הזר ואז עצרה. הוא הביט בה בתדהמה. הוא לא ציפה למצוא בתוך הבקתה אישה לא מקומית לבדה.

"חשבתי שאתה בעלי," אמרה בפולנית, בשקט, "הוא צריך לחזור בכל רגע." הוא השיב לה בקזחית, ונטליה סמנה לו באצבעה שיהיה בשקט, והצביעה על התינוקת הישנה. הוא הנהן, לא ידע מה לעשות עם עצמו, והיא ניגשה אל החלון.

"איש שלי," אמרה ברוסית, "בא."

"כן," השיב ברוסית, חיפש עוד מילים אבל לא מצא.

היא ביקשה לאמוד את כוונותיו אבל התקשתה להבחין בתווי פניו באפלולית הבקתה. הוא היה גדל גוף ובעל תנועות מסורבלות, מה ששיווה לו חזות מאיימת פחות. הוא הסיר את כובעו, התקרב אל התנור שהאיר עליו באור אדום מלמטה, וחימם את ידיו מעל לגחלים.

היא רצתה להציע לו לשבת, אך הבינה שהיא לא יודעת איך אומרים 'שב' ברוסית. הפקודה היחידה שקיבלה מסוהריה הייתה לעמוד, אף פעם לא לשבת.

"לעמוד. לא. בבקשה" אמרה.

הוא חייך. התיישב על האדמה הכבושה, שטיח לא היה לה, וסימן לה להצטרף אליו. נטליה התיישבה במרחק מה ממנו. הוא הביט בה כמה רגעים ואז השפיל את עיניו, כאילו שקע במחשבות, מואר לאורם האדום של הגחלים, מדי פעם עלו מהם כמה להבות קצרות והוסיפו מעט אור בהיר יותר לחלל הבקתה.

היא ביקשה לתכנן את צעדיה, אבל התקשתה לעשות זאת כי לא ידעה מה עומד לקרות. בחנה את פניו, את גופו, שוב ניסתה לאמוד את כוונותיו ולא הצליחה, חיפשה איזה רמז בישיבה הכפופה, באגודלים שמשחקים זה בזה, בדרך שבה שיכל את רגליו או בקצב נשימותיו.

כשחזר אׇיְיבֶּק פנימה, בידו החבילה שהביא מהתיק התלוי על הגמל, עדיין עמדה נטליה ליד התינוקת. הוא ניגש אליה, הביט בפנים הישנות ושלח את ידו לכיוונן. היא מיהרה לעצור אותו ותפסה את ידו. הוא נתן בה מבט, אחר כך הזיז בידו האחרת את שולי השמיכה שכסתה את לחיה.

"אוויר," אמר והדגים זאת בנשימה עמוקה ומודגשת. היא חייכה, הסירה את היד שלה מידו.

"אירינה," אמרה והצביעה על התינוקת.

"אירינה," אמר אׇיְיבֶּק, תפס חזרה את ידה ומשך אותה אחריו. זהו, חשבה, זה מתחיל. אסור היה לה לגעת בו ראשונה. הוא קרב אותה אל תנור הגחלים, התיישב והושיב אותה מולו. הוא פתח את החבילה, שהייתה סמרטוט מגולגל, והוציא משם ספל פח ושקיק בד קטן, פתח את השק, הריח את תוכנו, הגיש אותו לאפה והיא הריחה ריח נעים שהזכיר מנטה. הוא שפך את המים מספל הפח שלה חזרה אל הסיר, זרק כמה עלים יבשים לתוכו, וכעבור כמה רגעים מזג לשניהם את התה שהעלה בבקתה ריח נעים.

"תודה," אמרה לו. הוא הוציא עוד כמה עלים משקית הבד וקרב אותם לפניו.

"להסתכל," אמר והצביע על עיניו, "להריח," וקרב אל אפו, "בחוץ," אמר, "את. למצוא." ונתן לה את העלים. אחר כך הניח את ידו על ירכה והסתכל בפניה. היא התלבטה מה לעשות, לבסוף הורידה את ידו.

"איש שלי," חזרה ואמרה ברוסית, "בא." הצביעה לכיוון הדלת והוא רק הנהן, לגם מהתה והיא לגמה אחריו.

היא ניסתה לחבב אותו בדרך כלשהי, למצוא בפניו משהו שימצא חן בעיניה, שתוכל להתלות בו במקרה שיחליט לכפות את עצמו עליה. הוא אמנם נראה צעיר, לא מבוגר בהרבה ממנה, אבל תווי פניו האסייתיים היו גסים, השיניים רקובות, ועלה ממנו ריח לא נעים של גמל. מה שכן, אפפה אותו עצבות שנגעה ללבה, כאשר ישב מולה בפנים מושפלות, כתפיו שמוטות לפנים, והתנדנד מעט קדימה ואחורה מתוך איזה קצב פנימי, כאילו שר לעצמו או התפלל.

נטליה קמה, ניגשה לאחת מפינות בקתת הבוץ, והביאה חתיכת לחם יבש שהייתה לה וקצת יוגורט שהכינה.

"לאכול?" שאלה אותו ברוסית. אׇיְיבֶּק הסתכל על האוכל הדל שהחזיקה בידיה, אמר כמה מילים בקזחית והניד בראשו בשלילה. היא החזירה את האוכל למקומו, חזרה לשבת ליד התנור, ומזגה לשניהם עוד תה. 

היא ידעה שרגע שכזה עלול לבוא, ובכל זאת החליטה לעזוב את הקולחוז ולצאת אל שדות המרעה. ארבעה חודשים חיה שם לצד פליטים פולנים ורוסים בין המון קזחים שלא רצו בהם. יחד עם אירינה ישנה באחת הפינות בבקתת בוץ של משפחה מקומית ומדי בוקר יצאה לעבוד עם עוד כמה פולניות. הן אספו בידיים חרא טרי של פרות מהמרעה והמכלאות, בחשו את כל הגללים שמצאו לעיסה אחת אחידה, יצרו ממנה כדורים, שיטחו אותם על הארץ וייבשו בשמש. עם דסקיות הגללים היבשות הסיקו אחר כך את התנורים וחיממו את הבקתות. ואם נגמר כל החרא לפני סוף יום העבודה הן נשלחו לחפור תעלות ניקוז. אירינה היתה קשורה לגבה ועטופה היטב. היא לא הסכימה בשום אופן להשאיר אותה אצל הקזחים שאצלם התגוררה, לא משנה כמה קר או חם היה בחוץ.

בקולחוז היה מה לאכול, לא הרבה, אבל היה מה לאכול – שלא כמו בערים ששם מתו המונים ברעב. אך גם כאן הצפיפות האנושית והטינופת היו בלתי נסבלות ומגפות של טיפוס ודיזנטריה הרגו לעתים משפחות שלמות, ובעיקר פגעו בילדים ובתינוקות. לכן, כאשר הופיעו שני פקידי הנקוו"ד והודיעו שהם מחפשים משפחה שתעבור למשך תקופה לבקתת קיץ כדי לרעות עיזים ופרות, היא מיד התנדבה, והם לקחו אותה בלי לשאול שאלות.

חברותיה הפולניות לקחולוז ניסו לשכנע אותה להישאר. הרי מי יעלה על דעתו שאישה ותינוקת יחיו לבד באמצע הערבות הקזחיות. זה טירוף מוחלט. יגיעו נוודים ויאנסו אותה בזה אחר זה ואחר כך ייקחו את התינוקת וימכרו אותה. שלא לדבר על הרעב, מי ידאג לה לאוכל? והבדידות המוחלטת, מי יטפל בה אם תחלה? אנחנו צריכות להישאר יחד, אמרו, לדאוג אחת לשנייה, אסור לנו להתפזר.

"זה אולי נכון," השיבה להם נטליה, "אבל הפעם לא." והיא תסתדר. היא בדרך כלל מסתדרת. היא חייבת להרחיק את התינוקת מהמחלות האלה לפני שיתפסו גם אותה, והיא חייבת להתרחק בעצמה מההמון ומהטינופת האנושית שלא עזבו אותה לרגע בשלוש השנים האחרונות מאז פרצה המלחמה וכבר איימו להטביע אותה בתוך מעמקי השיגעון.

אירינה בכתה. היא נגשה אליה ואׇיְיבֶּק עקב אחריה במבטו. היא הרימה אותה בזרועותיה, ניסתה להרגיע אותה, אבל התינוקת הייתה רעבה והיה עליה להיניק אותה. היא התלבטה מה לעשות. האם תפנה אליו את גבה? האם תניק מולו? לבסוף התיישבה ליד הארגז כשצדודיתה פונה אליו, הרימה את החולצה והניקה.

"לא טוב שם," אמר אׇיְיבֶּק ברוסית, "קר. תינוקת."

היא ידעה שהוא צודק, אירינה ביקשה להשתחרר מהשמיכה כדי לינוק והיא עלולה להתקרר. היא התפתלה בזרועותיה, בעטה, ונטליה נאלצה להיכנע ולהסיר את השמיכה, לכן התקרבה אל התנור, עכשיו בפניה אליו, קיוותה שיסיט את מבטו, אבל הוא נעץ את עיניו בתינוקת היונקת ובשד החשוף. על שפתיו נמתח חיוך קטן. בעיניים שלו עלתה לחלוחית והיא נצצה מעט באור הגחלים. אירינה הייתה רעבה. כשסיימה עם שד אחד ביקשה לעבור לשני ואׇיְיבֶּק לא הסיר את עיניו מהחזה של נטליה. הוא מחה את עיניו אבל אחרי כמה רגעים הלחלוחית חזרה.

אירינה נרדמה בעודה יונקת ונטליה החזירה אותה אל הארגז שלה ועטפה אותה בשמיכה. היא חששה לשוב ולהתקרב אליו ונשארה ליד הארגז. הוא נעמד פתאום. היא נדרכה והניחה לרגע את ידה על הסכין שהחביאה מתחת לחצאית אך מיד הזכירה לעצמה שהסכין לא תגן עליה, לא משנה מה יעשה, הסכין תגן רק על בתה.

"מה קרה?" שאלה.

"אני רעב," רטן אׇיְיבֶּק – את המילה 'רעב' היא הכירה היטב ברוסית. גם את המילה 'צמא'. גם את המילה 'בכי'. גם את המילה 'כאב'. גם את המילה 'מחלה'. גם את המילה 'מכות'. גם 'אונס'. 'עינויים'. 'יהודיה מלוכלכת'. 'זונה'. 'לעמוד'. 'להתכופף'. 'לפסק'. 'לסתום את הפה'. 'לצרוח'. 'לברוח'. 'לקפוא'. 'להישרף'. 'לגסוס'. 'למות' – עוד לפני שהספיקה לעשות משהו, הוא כבר יצא מהבקתה והיא שוב מיהרה אל החלון.   

הוא הלך בצעדים גדולים אל הגמל. באור הכוכבים ראתה בקושי את צלליתו  שהתמזגה עם צללית הגמל שכרע על הארץ, ופתאום בערה שם אש. זה היה לפיד שהדליק ואחז בידו. הוא לא התעכב ונכנס איתו אל המכלאה שפעיות וגעיות מבוהלות עלו ממנה. כשיצא משם התפתל בזרועותיו גדי קטן שהמליטה אחת העזים שבועיים קודם לכן. היא קראה לו מונדק, על שמו של אחיה הצעיר, ולאירינה היה יחס מיוחד אליו, כי הוא היה היחיד שהיה פחות או יותר בגודל שלה.

אׇיְיבֶּק נעץ את הלפיד באדמה, הוציא סכין גדולה מאחד התיקים שהיה תלוי על הגמל, ושיסף למונדק את הגרון. מיד אחר כך חתך את בטנו, רוקן החוצה את המעיים והאיברים הפנימיים ולאחר מכן חתך כמה חיתוכים מדויקים בגוף הקטן של הגדי ופשט את עורו של מונדק בכמה תנועות משיכה חזקות. הוא השליך את העור הצידה וביתר את הגוף לחתיכות. רגליים, צלעות, את הראש כרת, לא חלפו יותר מכמה דקות עד שחזר מתנשף פנימה לאחר ששטף את הדם מהסכין ומזרועותיו במים שבשוקת, והביא עמו את השוקיים והצלעות.

היא לא הצליחה להסיר את עיניה מהבשר. אׇיְיבֶּק הוריד את המעיל שלו בתנועות חדות, מזיע, נושף ומתנשף, גופו מסריח מזיעה ומאדרנלין. כשהתקרב אל התנור והניח את ארבעת השוקיים הקטנות על הרשת, היא ראתה שעל פניו השפריץ דם.

בתוך כמה רגעים התמלאה הבקתה בריח עז של בשר צלוי והוא הכניס את שניהם לחוסר שקט. פיה של נטליה התמלא ריר, הדופק שלה גבר, הרעב שהשתלט על הגוף שלה, והיה לחלק בלתי נפרד מחייה עד שכמעט לא השגיחה בו, התנפח בתוכה כמו מפלצת. שניהם ישבו נרגשים על ברכיהם מול התנור, מתנשפים, מזיעים, מביטים מהופנטים בבשר הנצלה. טיפות ממעט השומן שכיסה את הבשר נטפו על הגחלים בקולות תסיסה, הציתו בהן פרצי להבות שהאירו את פניהם באור בהיר וכיסו את קירות הבוץ של הבקתה בצלליות מרצדות.

פתאום נצמד אליה ואחז בכוח את פניה בשתי כפות ידיו. פניו הרחבות, הכהות, המוכתמות בדם היו עכשיו קרובות לפרצופה. היא הרגישה את הדופק המהיר שלו מבעד לכפות הידיים, היא הריחה את ריח הדם שעדיין דבק בהן, הריחה את הריח שעלה מהזקן המדובלל שלו, את העור שלו, את הנשימות שלו, את הבל הפה המסריח שלו, והלב שלה עמד להתפקע כשאל התאווה לבשר נוספה הבהלה שעוד רגע ינסה לנשק אותה.  

אבל גם אירינה הריחה את ריח הבשר, והתעוררה. היא התיישבה בתוך הארגז, נבהלה מהבזקי הלהבות, והחלה לצעוק. אׇיְיבֶּק מיהר לעזוב את נטליה, כאילו נבהל מעצמו וממבט התינוקת שהביך אותו. נטליה ניגשה אליה והרימה אותה. "תודה לך, מתוקה שלי," לחשה לה בפולנית, חיבקה אותה וניסתה להסדיר מעט את התנשפויותיה ואת דופק הלב, אבל אירינה, שהתעוררה לגמרי, ביקשה בתנועות ידיים וביללות להיחלץ מחיבוקה ולהתקרב אל התנור.

אׇיְיבֶּק הפך את השוקיים שעל הרשת כשהתיישבו שתיהן ליד האש. אירינה הצביעה עליו והוא חייך אליה חיוך חם. היא לא נבהלה מהאיש הזר בעל התווים הקזחים שכבר היו כל כך מוכרים לה.

"שלום," אמר לה ברוסית, "אׇיְיבֶּק," ונגע באפו, "אירינה," ונגע באפה. היא צחקה. סימנה שהיא רוצה שיעשה זאת שוב, והוא משך הפעם באוזנו, "אׇיְיבֶּק," אמר, "אירינה," ומשך באוזנה, "נטליה," אמר, חייך אליה, כאילו מנסה לפייס אותה, ומשך גם באוזנה. שוב אירינה צחקה. עכשיו היא סימנה לנטליה שתעשה את אותו הדבר. נטליה ניפחה את לחייה והוציאה מהם את האוויר בקול נשיפה כשלחצה עליהן באצבעותיה, "נטליה," אמרה, שלחה מבט באׇיְיבֶּק וגם הוא ניפח את לחייו. "אׇיְיבֶּק," אמר ולחץ עליהן באצבעותיו והוציא את האוויר בקול תרועה גדול. היא ליטפה את לחייה של אירינה. "אירינה," אמרה ברוך, "אירינה המתוקה." בינתיים הסיר אׇיְיבֶּק את שוקי הגדי מהרשת והניח אותן בקערת פח כדי שיתקררו מעט. עתה הניח על הרשת את כלוב הצלעות הזעיר שפילח לשניים.

"לי, יש," אמר והצביע על אירינה.

"לך?"

"כן. שתיים שנים," אמר, "בת. אׇנָארְגוּל."

"אחת?" שאלה.

"אחת," אמר, בעיניו חלפה איזו קדרות שחורה, מבטו השתנה לרגע, "אחת," חזר ואמר בשקט. הוא פנה אל הקערה, נגע באחת השוקיים כדי לבדוק אם התקררה מספיק, הגיש אותה לנטליה ולקח אחת לעצמו. נטליה התרגשה כל כך עד שהניפה את השוק שלה באוויר, "נזדרוביה," היא קראה ואׇיְיבֶּק פרץ בצחוק החייתי שלו. "נזדרוביה," קרא אחריה, הניף את זאת שלו והם השיקו את השוקיים.

ברגע שקירבה את הבשר לשפתיה התנפלו עליו שלוש שנות הרעב החולפות כמו חיות טרף, והיא לעסה ונגסה ובלעה גושי בשר גדולים. מיץ הבשר נטף על הסנטר שלה וקריאות המחאה של אירינה לא עניינו אותה. לרגע שכחה מהכול, אפילו מהמלחמה שכחה. כל כך השתוקקה לשוב ולהרגיש את השובע המטפס לאיטו מהבטן במעלה הגרון.

פתאום נבהלה. היא הבינה שאירינה איננה, שהיא כבר לא יושבת עליה, וברגע אחד חזרו הבקתה, התנור, אׇיְיבֶּק וגם אירינה, שישבה בין רגליו המשוכלות. שניהם הביטו בה בעניין. הידיים שלה רעדו. בידו האחת אחז אׇיְיבֶּק בשוק הגדי שלו. בשנייה בחתיכת בשר שאירינה מצצה.

"אני מצטערת," אמרה בפולנית ונגבה את עיניה. "סליחה," אמרה ברוסית.

"בעיה אין," השיב אׇיְיבֶּק.

נטליה הניחה את עצם השוק שכרסמה היטב בצד ושלחה את ידה לקחת לעצמה עוד אחת, אבל אׇיְיבֶּק הניח את ידו על היד המושטת ועצר אותה.

"לא טוב," אמר, "בטן. ריק. מוות."

"בסדר," אמרה מאוכזבת, היא ראתה מה קרה לרעבים שאכלו יותר מדי, ולקחה רק חתיכת בשר קטנה. היא הכניסה אותה לפיה, לעסה היטב, הוציאה על אצבעה והגישה לפיה של אירינה. התינוקת מיהרה למצוץ את האצבע.

היו לילות שבהם חלמה ששדיה ריקים, מורעבים, שואבים את חייה של בתה היונקת במקום להזין אותה, וגוף התינוקת הולך ומצטמק ונעלם לתוכם. כי גוף כמו שלה יכול לייצר רק חלב דל, מימי, חמוץ. איך תוכל התינוקת להשמין מחלב רזה כל כך שמספקת לה אם רעבה. לכן כשהצליחה להשיג חלב השקתה אותה, גם נוזלים של מרק נתנה לה לאחר שקצת גדלה, ומהרגע שהצליחה, האכילה אותה במעט מזון שלעסה קודם לכן – לחם, תפוח אדמה – בשר מעולם לא היה לה.

אלה היו ימים שקטים של סוף הקיץ, שבהן בילו שתיהן את מרבית היום במרעה. השמש, אמנם, עדיין להטה, אך עם בוא ספטמבר של שנת 1943 הימים והלילות הלכו והתקררו. נטליה ידעה שזאת הפוגה בלבד, אבל בינתיים התופת מאחוריה, והעתיד? היא העדיפה לא לדעת, לא לחשוב, לא לתכנן תוכניות כיצד תשרוד. לראשונה מזה זמן רב היא לא נאבקת, היא לא רק גוף, מכונת חיים מעונה, מקולקלת, שמקרטעת מיום ליום. לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להרגיש – כמה אהבה את החיים הארורים האלה לפני שפרצה המלחמה – לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להתגעגע.

"את. מאיפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

"פולין," אמרה נטליה, "ורשה."

"רחוק," אמר.

"רחוק," אמרה.

אירינה ישבה ליד נטליה ולעסה במרץ כף עץ. אׇיְיבֶּק הסתכל בה.

"שיניים," חייך, "ככה אׇנָארְגוּל גם."

"שתיים שנים אמרת?"

"שתיים."

היא הכניסה שתי דסקיות גללים לתנור, וכעבור זמן קצר הן החלו לבעור. אור בהיר האיר את חלל הבקתה ואׇיְיבֶּק בחן את פניה ואת גופה בלי לנסות להסתיר את מבטו. אריניה התעייפה. היא ביקשה לשבת בחיקה של נטליה ובהתה באש.

"אבא איפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

נטליה התלבטה מה לענות. היא ידעה שהוא כבר לא מאמין לסיפור שהמציאה ולא התחשק לה להמציא סיפור אחר.

"אבא אין," אמרה.

"מת?"

"מת."

"מלחמה?"

"מלחמה."

הוא השתתק, השפיל את עיניו.

"אתה? אישה?"

אׇיְיבֶּק חזר להביט בה. באור הלהבות ראתה את העצב שבעיניו. הוא קם, סימן לה בידו שעוד רגע יחזור, ויצא מהבקתה.

"מה את אומרת, אירינה?" אמרה נטליה, "אולי בכל זאת הלילה הזה יהיה בסדר? אולי הוא יניח לנו? אולי פשוט נלך לישון?"

כשחזר פנימה עם בקבוק וודקה בידו, היא הבינה שהזדרזה לקוות – אם ישתכר זה יהיה הסוף שלה. אבל אׇיְיבֶּק נראה מרוצה. הוא לקח את שני ספלי הפח, רוקן אותם משאריות התה, ומזג וודקה לשניהם. לא הרבה. הכמות המדודה שמזג עוררה אצלה איזו תקווה. הוא הרים את הספל שלו.

"נזדרוביה," קרא, "לחיים של אירינה."

"לחיים של אירינה," חזרה אחריו נטליה, "של אירינה ושל אׇנָארְגוּל."

"ושל אׇנָארְגוּל," אמר. הם השיקו את הספלים ושתו. הוודקה הייתה מחוספסת, חדה, השאירה אחריה שובל שורף בגרון אבל העלתה בגופה של נטליה תחושת ערפול נעימה.

"וודקה. בשר," אמרה, "מלחמה, אין."

"מלחמה אין," חזר אחריה וצחק. היא לא אהבה את הצחוק החייתי שלו. הוא מזג לעצמו עוד וודקה, הציע גם לנטליה, היה לה מספיק, בכל זאת מזג לה קצת.

"לחיים. אנחנו," אמר.

"אנחנו," אמרה. הוא שתה. היא שתתה רק לגימה זעירה.

"אתה איפה?" שאלה.

"רחוק," השיב, "עכשיו בא בית קברות."

היא לא הכירה את המילה שבה השתמש ברוסית.

"מוות. אדמה. למטה. אבן על זה."

"מי?" שאלה.

הוא לא השיב. מזג לעצמו עוד וודקה והיא חיפשה תירוץ לצאת משם לרגע, לכן החליטה ללכת להשתין בחוץ. היא קמה ועטפה את אירינה בשמיכה שלה.

"חוזרת," אמרה ויצאה החוצה.

בחוץ היה קר, רוח חזקה נשבה. הירח שקע והכוכבים היו רבים ובוהקים כל כך עד שנדמה היה לה שהרקיע צנח למטה ושהוא מכסה אותה כמו שמיכה. בפנים, היא ידעה, אׇיְיבֶּק ממשיך לשתות את הוודקה שלו. אילו יכלה הייתה נשארת בחוץ עד שיירדם, אבל היה לה קר, ואריניה התחילה לבכות, כך שמיד אחרי שסיימה להשתין חזרה פנימה, ובאוויר החם שהמתין לה בפנים, עם שאריות ריח הבשר הצלוי, הייתה בכל זאת נחמה.

אׇיְיבֶּק נשאר לשבת באותו המקום שבו השאירה אותו. הוא לא הפנה את מבטו אליה כשחזרה, שוב שקע במחשבותיו, מתנדנד קדימה-אחורה, משחק באגודליו. רק כשהתיישבה חזרה ליד התנור הוא הרים אליה את עיניו.

"אׇנָארְגוּל חוזר אתה?"

"כן," השיב, "אמא שלי."

על אשתו כבר לא שאלה.

היו לה כמה פיסות בדים שחיתלה בהן את אירינה ונשארה לה עוד אחת נקייה. היא הסירה את זו הרטובה שעטפה אותה וחיתלה מחדש בבד היבש. הוא המשיך ללגום מהוודקה ואירינה ביקשה לינוק. ברגע שהרימה את חולצתה, נעץ אׇיְיבֶּק שוב את מבטו בשד החשוף ובתינוקת היונקת. עכשיו כבר היה זה מבט של איש שיכור והמבט הרגיז אותה, אבל היא לא אמרה כלום, קיבלה אותו בהשלמה, וניסתה לפרש את הלחלוחית ששוב נצצה בעיניו כגעגוע. הוא הניח את בקבוק הוודקה בצד, התקרב אליה, תפס את שולי חולצתה וחשף גם את השד השני.

"לא!" היא אמרה בכעס וסילקה את ידו.

הוא הרים את חולצתה שוב.

"לא!" חזרה ואמרה, "לא עכשיו. תתבייש. תינוקת כאן. אירינה," והשיבה את החולצה למקומה. "אתה שיכור," נזפה בו – גם את המילה 'שיכור' היא ידעה ברוסית, גם את המילה 'סוטה', גם את המילה 'פושע', גם את המילה 'בריון', גם את המילה 'סדיסט', גם את המילה 'בנדיט', גם 'אכזר', 'מרושע', 'מפלצת', 'אנס', 'רוצח', 'שפל', 'נבלה', 'בן זונה' – הוא התלבט מה לעשות, ולבסוף התרחק ממנה והמשיך ללגום מהוודקה שלו בזמן שסיימה להניק את אירינה עד שנרדמה בזרועותיה. היא קמה, הניחה אותה בתוך הארגז, עטפה אותה בשמיכה, נשארה לעמוד בגבה אליו, מנסה להכין את עצמה למה שעומד לקרות בעוד כמה רגעים, אבל כשהסתובבה מצאה אותו יושב מכווץ ליד התנור, אוחז את בקבוק הוודקה בשתי ידיו, ובוכה.

הוא נרדם שיכור על הארץ. היא כסתה אותו במעיל שלו ואת כובע הפרווה שמה מתחת לראשו ככרית. היא הסתכלה מקרוב על פניו הישנות, על העיניים הנפוחות מבכי, והניחה את היד על הלחי שלו. היא הייתה חמה, רכה, עור פניו עדין, כמו של ילד.  

היא שומעת את ליבי נובחת וקולות מהוסים של נשים מתקרבות על השביל. אירוע נדיר שיש לה מבקרות. היא מקימה את עצמה במאמץ מהספה שהפכה למקום המרבץ שלה,  ומהחלון הקטן שבסלון רואה שלוש מכשפות. אחת מהן מתכופפת, תכף הן יעמדו בכניסה לבית שלה ויבחשו בקדרה רותחת בידיים חשופות. מרוב שכיבה ובהייה, הפנים והחוץ כבר מתערבבים אצלה היא חושבת בזמן שגוררת את גופה לכניסה.

אבל כשהיא פותחת את הדלת – בדיוק ברגע בו נשמע צלצול הפעמון – הן באמת עומדות שם. איריס או עדינה – היא מנסה לגרד מהארכיון המשובש שלה את השם של המנהיגה הרוחנית של נשות הגרעין התורני שהגיעה אליהם מהשומרון והפכה למנהלת המתנ"ס. הפנים שלה צחים ועגולים כמו חלה לראש השנה לפני שנאפתה, וגם האף הדבוק במרכזם עגלגל ובצקי למראה. מימינה וקצת מאחוריה – כאילו מנסה להסתתר, יעל, אמא של גוני, שפעם ביסודי הייתה חברה של כרמל, וגם הן עצמן היו מיודדות. לקח לה רגע לזהות אותה בשמלה הארוכה והשיער המכוסה שחושף את הפנים הצרות עם השקיות השחורות תחת העיניים. את השלישית – רזה ומנומשת, שהלבוש הצנוע שלה נראה מוקפד ואלגנטי יותר – תזהה במעורפל רק אחרי שתיכנס פנימה. נדמה לה שהיא הייתה מנהלת חנות לבגדי ילדים בסוקולוב, אבל אולי עבדה במעדנייה האיטלקית שממול. מטריד אותה שאינה מצליחה להיזכר בוודאות. המראה של שלושתן יחד מעורר בה גיחוך ופחד. בטוח שזה קשור לאירועי הבוקר. היא עומדת מולן.

שתיקה. חתולים מיוחמים מייללים בפראות בחצר השכנים.

"איזו הפתעה," היא אומרת לבסוף בקול שטוח, ונשארת במקומה.

"אפשר להיכנס?" שואלת מנהלת המתנ"ס בחיוך רחב. אביבה, היא נזכרת. כך קוראים לה.

בלי לענות היא מובילה אותן אל הסלון שלא הוכן לביקור, אוספת נעליים, גרביים, וספרים ודוחפת הכול לארונית בכניסה. בקשר להופעה המרושלת שלה אין מה לעשות כרגע.

"הרבה יותר מסודר אצלך מאשר אצלי," יעל מנסה להתנחמד. קולות של מטוסי מלחמה שנשמעים בתקופה האחרונה יותר ויותר, מזעזעים את כולן. ושוב יללות החתולים. וגם השקט. כלבה אמורה להריח את האופל, היא חושבת, אבל ליבי הטיפשה הזאת לא מבינה שאלו מכשפות ותובעת תשומת לב. יעל נענית, מלטפת אותה ואומרת לה, "כלבה טובה, כלבה טובה", עד שהיא נוזפת בה בקול תקיף, "ליבי, די כבר, את מציקה."

כולן מסתכלות על מנהלת המתנ"ס שהתיישבה על הכורסא הצהובה השנואה, ופותחת בישירות, "בטח כבר שמעת שהיום אחר הצהריים אנחנו עורכות עצרת התעוררות לנשים על הבמה המרכזית שבקצה הפארק."

"לכו מכאן, זה הבית שלי!" היא רוצה לצעוק עליהן, לסגור את הדלת, להיכנס למיטה ולחזור אחורה חמש דקות בזמן.

במקום זה היא אומרת, "שמעתי משהו במכולת," בניסיון להתחמק, על אף שברור לה שזה אבוד. שכבר אין איך.

"היום י' בניסן, יום פטירתה של מרים הנביאה," פוסקת אביבה כאילו פיסת המידע הזאת מסבירה את קיום העצרת ואת הביקור גם יחד.

בנסיבות אחרות היא הייתה מגחכת, אבל עכשיו היא יושבת בפנים חתומות, ואביבה – או שאולי זאת בכל זאת עדינה? – נאלצת להמשיך לדבר בלי שום מילת עניין או שאלה להיתלות בה.

"כשדיברנו הבוקר על העצרת, הרגשנו שחסרה לנו מישהי. מישהי מהמקום, מישהי שאנשים מכירים, אבל לא מזוהה דווקא אתנו. לא מנשות שלומנו." מישהי שהשמועות מספרות שהבת שלה משתייכת למחתרת, אחת שנוכל לקטוף כמו פרי בשל. זה מרחף באוויר גם בלי להיאמר. "ואז, כשראינו את הפוסט בפייסבוק ואת הסערה שהוא יצר, חשבנו עלייך, שבעצם את האישה שאנחנו מחפשות."

"אני?"

"אנחנו מאוד מעריכות אותך," היא מדגישה את המילים החיוביות, כמו מורה ביום הורים שצריכה להגיד משהו טוב לפני דיווח על ציוני מחצית גרועים. "גם אם אנחנו לא תמיד מסכימות עם הדעות שלך," מוסיפה ומחייכת לעברה.

"ואת כישרון הכתיבה שלך, כמובן," יעל ממהרת להוסיף, מנסה ללכוד את מבטה. "את תמיד מתנסחת בצורה כל כך מעניינת ומקורית."

גם לפני שנים, כשעבדה כעיתונאית בשני עיתונים שנסגרו אחד אחרי השני, כבר אז לא גילתה כישרון כתיבה מיוחד. העורכים שלה ידעו את זה, וגם היא. היא משפילה מבט, מפחדת שהצחוק יברח לה, כמו שתמיד פחדה בטקסים שבהם הייתה צריכה לעטות אבלות על פי פקודה.

"תודה," היא עונה. "נעים לשמוע." ומודה בלבה לליבי שדוחפת את הפנים שלה בתביעה לליטופים, כי המוח שלה התרוקן ולפחות היד מוצאת תכלית בליטוף מהאוזן הרכה הקטיפתית ועד לאף הלח, ובחזרה.

אביבה חוזרת להוביל את השיחה; אחרי הכול, העצרת מתחילה עוד כמה שעות.

"נשמח מאוד אם תסכימי להשתתף." במילה האחרונה קולה נחלש מעט ורומז על בדל מבוכה. "להשתתף…" היא מנסה להרוויח זמן. להשתתף. כמו במשת"פ. "באיזה אופן להשתתף?"

"לדבר, להסביר שאנחנו פועלות בעיר למען כולנו, שאנחנו אוהבות כל אחת ואחת.  גם את מי שפעם השמיצה אותנו. חודש ניסן הוא זמן של גאולה, של חסד, של לידה. זאת הזדמנות עבור כולנו לפתוח כאן בעיר דף חדש."

ויעל מוסיפה, "המלחמה בצפון כבר בלתי נמנעת. זה לא הזמן למאבקים פנימיים."

יכול להיות שהיא צודקת. זה לא רק הצפון. כל הגבולות בוערים. המוני גברים מגויסים. קבוצות שמורכבות מאנשי גרעינים תורניים שולטות כבר ברוב היישובים, ניזונות מהפחד הגובר ומתבססות על כוח פוליטי שנצבר במשך שנים וברגע מסוים הכריע את הכף. סיירות צניעות מפטרלות ברחובות, זרועות או רגליים חשופות כבר לא נראות, והגברים לא יוצאים החוצה גלויי ראש. בתי הספר הופרדו, המסעדות הוכשרו, בתי הקולנוע נסגרו ואמצעי התקשורת יישרו קו.

כשכרמל עדיין גרה בבית היא נעצרה יום אחד על ידי משגיחה מנשות הגרעין התורני, שברוח טובה הציעה לה לכבד את עצמה ולכסות את כתפיה הערומות.

לפני שעזבה את הבית, כרמל הלכה להפגנות ולמפגשים טעונים ופעפעה מכעס. אבל מאז שהצטרפה למחתרת כמעט ונאלמה. היא מגיעה הביתה לעתים רחוקות, לא מודיעה מראש ולא מספרת על עצמה; נזהרת לא לחשוף מידע.

היא עדיין לא עונה לאביבה, ובמקום לחשוב על תשובה היא נזכרת איך במפגשים משפחתיים נהגה לומר לפעמים, "עוד תהיה כאן הפיכה. גם איראן הייתה פעם ארץ חילונית מערבית. זה יכול לקרות." אפילו שהבטיחה לעצמה שוב ושוב להפסיק. בעיקר להפסיק להרעיל את הבת שלה שעדיין הלכה לבית ספר ונאלצה לשחות בביצה החומצית הזאת, ואמרה לה שהיא כבר לא מסוגלת לשמוע את זה יותר. אבל בסוף זה חלחל. היא עצמה הייתה ערה למרחק בין הדיבורים המיואשים לבתים היפים והמרווחים. בין נבואות הזעם לכורסאות הנוחות, הכלים היפים, התותים, הבראוניז, הקפה הטוב. מה רע לה? צריך לחשוב חיובי כדי שיהיה חיובי. לכתוב שלושה דברים טובים כל ערב בפנקס לפני השינה. לחייך אל העולם כך שיחייך אלייך בחזרה. לרוץ, לנשום, לאכול נכון. כל מה שלא רצתה או לא הצליחה.

כל מי שהיה לו דרכון זר כבר עזב. היא נדהמה לגלות כמה מהחברים שלה כבר דאגו ליום סגריר.

"הדברים האלה לא קורים במהפכות," אחיה האהוב נהג לומר לה, "לרוב זאת תנועה איטית, עיקשת, כמעט לא מורגשת." אבל היא הרגישה את השינויים ולא הבינה איך האחרים לא. שלל העמותות, האולפנות והמדרשות שצצו בעיר שלה כמו חלזונות אחרי הגשם. התכניות והפרסים לשירה יהודית, ספרות ילדים יהודית, מחול יהודי, תיאטרון יהודי, אמנות יהודית. יהודי יהודי יהודי. היא חשבה שעוד מעט הם יתחילו לתפור לעצמם טלאי צהוב על החולצות. היא נהייתה כמו כלבה שמשתגעת ונובחת מקול של אזעקה רחוקה שהאנשים סביבה לא קולטים, ומשתיקים דווקא את הנביחות שלה במקום את מקור הרעש. 

ליבי ממשיכה להציק, והליטוף אמנם מרגיע אותה אבל אז היא שומעת מהרחוב אופנוע שטס מעל המהירות המותרת וצועק לה, "תיזהרי!"

היא חושבת על כרמל ומתחילה לבכות.

רק שמישהי כאן לא תניח עליה יד כי אז אין לדעת מה יקרה. שלושת הנשים פותחות את התיקים שלהן ומתחילות לפשפש. חושבת על אלות הגורל הזקנות הרעות. מישהי מהן הולכת להוציא מתיק הזארה האומלל שלה מספריים ענקיות, וסוויש, תקפד את פתיל חיי, או את החיים של כרמל. היא לא יודעת. אבל במקום סליל של חוט יעל מוציאה מהתיק טישו, ומעבירה אותו אליה, מנידה את הראש מצד לצד בפנים כלביות עצובות ולא אומרת כלום. 

שנות הקריאה הארוכות, הדמויות שמילאו את עולמה, חשבה שיצילו אותה מהקדרה המהבילה של המציאות, שהיא על מושב נוח ביציע, אבל שום דבר לא הגן עליה. עדיף היה לנהל חנות לבגדי ילדים, או מעדניה.

איפה כרמל? אולי הן יודעות משהו. היא סוקרת את הפנים שלהן, וכל אחת בתורה משפילה מבט. אף אחת לא רוצה להשתתף בזה. זה ברור לה. אף אחת מהן לא רוצה להיות כאן, בבית שלה, ללחוץ עליה להשתתף היום בעצרת בניגוד לרצונה. אפילו אביבה. בזה היא בטוחה. אבל זה כבר יותר גדול מהן, ומכולם. עכשיו כולם כבר פיונים על לוח, והשחקן היחיד הוא הגורל.

אביבה מחליקה על החצאית הנוקשה שלה בידיים פרושות, אולי הן החלו להזיע. היא לא מעזה לשאול את החצאית או את הידיים הפרושות על כרמל. אף אחת לא מעלה את האפשרות שהיא לא תסכים לדבר בעצרת. אין לה קלפים, היא משחקת בידיים ריקות, וכולן מבינות את זה. "מה אני צריכה להגיד? בעצרת, הכוונה." המרצע יצא מהשק, היא חושבת מיד, ובכלל לא בטוחה מה זה מרצע, ואביבה עונה בענייניות, "הכנו דף מסרים, פשוטים, ברורים, אני באמת חושבת שאם תעייני בו תראי בעצמך שיש בו הרבה היגיון, שאת מזדהה עם לא מעט מהתכנים. אנחנו כמובן מזמינות אותך לדבר בשפה שלך ובדרך שלך. יותר מהמסרים עצמם, חשוב לנו שיראו אותך, שיבינו שגם את אתנו."

שיבינו שגם אני אתן. היא שומעת את המילים בראש שלה מתפוררות. השלישית, המוכרת לשעבר, עדיין לא אמרה מילה. אולי היא מין שיבוט.

היא מבטיחה שתעיין בדף ותדבר בעצרת. שילכו כבר.

משהשיגו את שרצו, המוירות קמות, ויוצאות בשורה קצרה – הפעם אביבה במאסף. ממש ביציאה אביבה מוציאה מהתיק חתיכת בד מקופלת, ונותנת לה את השביס בלי הסברים.

כשהדלת נסגרת היא חוזרת לסלון, נשכבת על הספה ועוצמת עיניים. היא רוצה לישון. להתעורר מישהי אחרת. במקום אחר. רחוק מכאן. מאז שכרמל עזבה את הבית היא במצב תמידי של חרדה, אבל מאז הבוקר הכול מואץ. כאילו מישהו מגביר את המהירות של ההליכון בזמן שהיא עליו והיא חייבת לרוץ יותר ויותר מהר.

הבוקר היא יצאה עם ליבי. האוויר היה רחוץ ורענן אחרי הגשם של הלילה, וטיפות שקופות נתלו על העלים הירוקים, זוהרות בשמש. היא הרגישה את הנועם על עור הפנים, את ההנאה שבהליכה, את השמחה של ליבי. ואז שמעה צרורות של יריות. בטח זיקוקים. אבל אז הבחינה בהתקהלות. כשהתקרבה ראתה מספר בחורים בפאות מסולסלות וכיפות לבנות גדולות עורכים מטווח מאולתר במגרש הכדורגל הקטן. מטרות דמות לבנות. אקדחים. מטווח – על הדשא הסינטטי בין בריכת הדגים לקרוסלה. ואנשים סביבם צופים, כאילו מדובר בקבוצת האימהות עם העגלות שיורדות לסקווטים סביב המאמנת שלהן בבגדי הספורט הזרחניים.

היא צילמה את האירוע בטלפון שלה והתחילה לנסח בראש את הפוסט בפייסבוק, כשאחד הבחורים התקדם לעברה בחצי ריצה כשהאקדח עדיין בידו. "אפשר לדעת מה את עושה?" "צילמתי," ענתה, משקשקת מפחד אבל בונה על האנשים שסביבה. "אסור לי?" שאלה כמו ילדה שמתחצפת למורה, על אף שהאוחז באקדח היה צעיר ממנה בכשלושים שנה. "אני מבקש לפזר את ההתקהלות," הוא פנה אל הציבור בקול נמוך וסמכותי, והקהל הקטן ציית ולא מחה. "תמחקי את כל מה שצילמת," אמר לה. היא מחקה בידיים רועדות. אבל לפני שמחקה שלחה את התמונה בווטסאפ המשפחתי והשכונתי. כשחזרה הביתה, העלתה פוסט נסער. אמנם לא הצליחה לחשוב על כותרת שנונה, ובכל זאת התמונות של הבחורים עם האקדחים בלב הפארק גררו עשרות תגובות ושיתופים. היא נהנתה מהסערה שחוללה. מהתגובות הזועמות והמזועזעות. מהספרות העולות בקצב מהיר על עיגול ההתראות על המסך שלה. לפני שהספיקה לקרוא תגובה אחת הצטברו כמה נוספות. אבל לא עברה שעה עד שאחיה, שבזכות הדרכון האמריקאי של אשתו עבר עם המשפחה לבוסטון, התקשר אליה. כנראה הוא עוקב אחריה גם בלילות. הוא דרש שתמחוק את הפוסט האידיוטי הזה ותתרחק מצרות. "את פשוט לא מבינה איפה את חיה, עם מי את מתעסקת," חזר ואמר. "זה נהיה מסוכן מדי. תמחקי את התמונות האלה ופשוט תתרחקי מהטלפון והמחשב." שוב הוא ביקש שתבוא אליהם עם כרמל. "בדקת את הדרכונים?" שאל בפעם המאה, והיא אישרה שהדרכונים בתוקף וגם הוויזה מהטיול אחרי הבגרויות שתוכנן אך לא יצא אל הפועל. יש להם המון מקום, הוא אמר, והילדים מחכים לבת דודה שלהם. "בואו כבר, למה אתן מחכות?"

 היא מחקה את הפוסט המפליל וכיבתה את המחשב. העצים שבחלון התחילו לפרוח וללבלב. הזמן הזה בין פורים לפסח הוא הזמן שהיא הכי אוהבת בשנה. התקשרה לכרמל, ולא היתה תשובה. ניסתה שוב להשאיר לה הודעות, אבל הן לא נקראו. כרמל לא עונה לטלפונים וגם לא להודעות. איפה היא? איפה כרמל?

היא יודעת שהמחשבה על כרמל רק מחלישה ומערערת אותה אבל היא לא יכולה לעצור בעצמה. כמו חור כואב בשן שהלשון נמשכת אליו שוב ושוב.

היא רואה אותה בבירור מולה כפי שנכנסה הביתה בפעם האחרונה שנפגשו; העיניים החומות עם הזהרורים הירקרקים, השער שהתארך ונצרב בשמש, הנמשים שהלכו והתרבו מאז שהיא חיה לה איפה שהיא חיה, כאילו מישהו פיזר בנדיבות שומשום על הלחמנייה הכי מתוקה. היא לא הודיעה על בואה, והגיעה לפנות ערב עם שתי חברות – אחת מהגל החדש של סוף התיכון, והשנייה שלא הכירה. ליבי היתה הראשונה שהבינה, התחילה לשרוט את הדלת ולנבוח בהתרגשות. היה לה סיר עם מרק ירקות שגמר להתבשל והפיץ ריח טוב, מזל שהכינה. היא סרקה בראשה את המצאי בבית: יש לחם, טחינה, כרוב. היא יכולה להכין סלט בן רגע. מצאה קופסה של מלפפונים חמוצים במלח, יש תפוזים ותפוחים. הכול בסדר, לא חסר אוכל. החברה החדשה שראתה אותה מוטרדת במטבח הציעה להכין את הסלט, וחתכה רצועות דקות והרבה יותר מדויקות ממנה.

כשניסתה לפתח שיחה עם החברות נזהרה מאוד. ידעה שמספיקה מילה אחת שתחצה את הגבול הבלתי נראה שסימנה כרמל, ויגיע הניתוק המוחלט.

הן אכלו ביסודיות ובענייניות, וכמעט שלא דיברו. היא הגישה לשולחן והביאה מלח, מילאה שוב קנקן עם מים, הכינה טוסטים מהלחם שבפריזר כשהלחם על השולחן נגמר. חשה סיפוק כשראתה את הבת והחברות אוכלות בתיאבון. וכל הזמן חשבה: אני עוד חייבת לדבר עם כרמל ביחידות, לשכנע שצריך לעזוב הכול ולהסתלק. היא צריכה להתעקש, אבל בשביל להתעקש היא צריכה לדבר אתה. קודם כל שתישאר לישון בבית.

עוד ועוד צעירים מצטרפים לקבוצות האלה שלא ברור מה הקשר ביניהן. מדי פעם עולה לרשת או מודבק על לוחות מודעות מניפסט כועס ומבולבל של אחת המחתרות. עיקר הזעם מופנה כלפי המשטר הצבאי הדתי ההולך ומתהדק, אבל לא רק. הם אחראים לגרפיטי זועמים, השחתת שלטי חוצות, התפרעויות ושיבוש עצרות התחזקות במתנ"סים ובבתי כנסת, וגם הטמנת חומרי נפץ ברכבים ובכנסים, מיוחסים להם גם מקרים של הצתות. אמצעי התקשורת לא מסקרים את פעולות חברי המחתרת וגם לא את החיפושים אחריהם במערות ובמבנים נטושים, אבל השמועות עוברות ברשתות החברתיות.

לפנות בוקר שמעה קולות התארגנות בבית ואת ליבי נובחת. השעה הייתה חמש וארבעים. התלבשה במהירות כדי להספיק לתת לכרמל נשיקה, כסף ואוכל, אבל פספסה אותה. אותה – שכל בוקר, במשך שנים, אי אפשר היה להעיר. פתק עם לב וסמיילי שכרמל השאירה בארנק שלה במקום הכסף שהיה בו יהיו הקשר האחרון אתה.

איזה מין אמא היא שלא מצליחה לשמור על הבת שלה.

עכשיו היא חייבת לקום מהספה הזאת. לפעול. היא צריכה להתאפק כדי לא לשפוך את המים הרותחים מהקומקום על היד שלה אבל לא עושה את זה. מכינה לעצמה כוס תה ומתיישבת מול דף המסרים שמחכה לה על השולחן. מגייסת את הכוחות הדרושים כדי לא לזרוק אותו לפח, אבל לא מצליחה לגייס מספיק כוח רצון כדי לקרוא את כולו. אחרי רפרוף על הסעיפים הראשונים, היא מניחה עליו את מחזיק המפיות. צניעות, עקרת הבית, עיקר הבית, חמץ, ביעור החמץ, מרים, נשים צדקניות… היא מצרפת את הדף לערמת הניירת; מכתבים, טפסים ומסמכים שכבר שנים מחכים שתתייחס אליהם אבל היא מסרבת, או לא מצליחה, נאטמת מול כל תביעה של העולם החיצון כלפי הזמן שלה.

כבר צריך להתחיל להתארגן. היא מוצאת שמלת כתפיות קיצית ארוכה ולובשת אותה מעל חולצת טריקו לבנה ארוכת שרוולים. ללוק הקיבוצניקי-מתנחלי הזה היא מוסיפה נעלי התעמלות. ספורט אלגנט, היא מחייכת בבוז לעצמה.

מול הראי בחדר האמבטיה היא מסדרת את המטפחת הכהה שמנהלת המתנ"ס נתנה לה. היא יודעת: צריך שכל השערות יכנסו פנימה. מה שנשאר מהן, לפחות, היא מגחכת. מצמידה את כפות הידיים לצידי הראש ומושכת את הבד אל הפנים, ואז דוחסת חזרה את השערות שנמשכו החוצה מעל האוזניים. כבר שבועות שלא בחנה את עצמה מול הראי. התרגלה להתעלם ממנו, לצאת עם מברשת השיניים לסיבוב של הבוקר, לתת אוכל לליבי ולמלא את הקומקום לקפה. עכשיו היא מתקרבת, והמבט נשאב אל הבבואה המוכרת. אישה מבוגרת. פנים רחבים ובהירים על רקע הבד הכהה. ורדרדות בצידי האף משווה לפנים גון תינוקי, אלא שהתקרבות נוספת אל הראי מגלה שמדובר בנימי דם פקועים. עגלגלות לשעבר שקורסת, כמו בלון שמתרוקן מאוויר. מתחת לסנטר צונח סנטר נוסף, שערות בודדות מבצבצות באזורים לא צפויים. היא מרימה את הסנטר ובוחנת את הצוואר שנראה כמו בד שקופל לזמן ממושך, ופסי רוחב עמוקים מחלקים אותו ולאורכם בקעים ועמקים. היא נזכרת בשם של ספר: "אני שונאת את הצוואר שלי" של זאת שכתבה את "צרבת" ואת התסריט של "כשהארי פגש את סאלי"; מנסה להיזכר אם קראה אותו בכלל. את תקריבי הענק של פני הנשים הצעירות בצמתים ועל מגדלים לאורך הכביש המהיר היא זוכרת, וגם את אין ספור הכתבות, הפרסומות והפוסטים על הזנה והגנה, מיצוק ומילוי, מתיחה ופיסול. פתאום היא מחייכת ואומרת לדמות שבראי, "נשים טיפשות". לרגע היא מופתעת מהקול של עצמה ומשתתקת, ושוב היא מחייכת את החיוך העקום והמר, "ואני הטיפשה הראשית". 

היא מרופפת את הקשר של המטפחת ההדוקה מדי שמותחת את השערות, ונזכרת איך אחרי התיכון היא הלכה ללמוד ב"מכללת ברוריה" בירושלים, ויום אחד כל הבנות לבשו את הבגדים הכי דוסיים שלהן, הוסיפו מטפחות וגרביונים, ועל הלוח מאחוריהן כתבו ביידיש: "אויס איז גיט טזין א ייד – טוב להיות יהודי". הן הצטלמו ושלחו את התמונות להורים בניו ג'רזי כדי שייבהלו קצת. ההורים שלה לא ממש התעניינו, ואת התמונה שלה היא שמרה; מדי פעם עוד נתקלה בה באחת הקופסאות. בכל אופן, היא חושבת עכשיו, מטפחת כהה על פני בת שמונה-עשרה רעננים זה משהו אחר לגמרי, וגם חושבת איך אחרי הכול גם החזרה בתשובה שלה לא החזיקה מעמד. גם זה גורם לה לחייך. היא נשארה במשבצת שלה, לא הגיעה רחוק. אפשר יהיה לכתוב את זה על המצבה שלה.

היא יוצאת מהבית, ואפילו שמדובר בסך הכול בשינוי קל בבדים שמונחים עליה, בכל זאת היא חשה מבוכה וזרות. יש כבר תנועה של נשים אל עבר הבמה המרכזית שבקצה הפארק, אבל היא משתדלת להתמקד בנעליים ובקרקע, רק לא להיתקל בפנים מוכרות. הבוקר הפארק נראה לה כל כך מזמין ורענן, ועכשיו כל השרירים קפוצים וההליכה מקוטעת. השביל רק עולה ועולה. כל תנועה היא תולדה של מחשבה, וצריך להתאמץ להרים את הרגל, לשלוח אותה קדימה, להרים עוד רגל; אם לא תתרכז – תיפול או תיעצר. היא משתדלת לא להרים את הראש אבל היא מבחינה לפניה בגו מוכר: משהו בכתפיים, הצוואר הדק, ההליכה הנמרצת והנגררת בו זמנית. זה לא יכול להיות, היא חושבת, אלו שוב ההזיות שלה; היא כבר לא יודעת מה היא רואה ומה היא שומעת. הרי כרמל לא יכולה להיות כאן, מטר וחצי לפניה, בשמלת סרפן שחורה ארוכה, חולצת גולף ירוקה כהה, ושביס שחור מלופף סביב הראש כמו טורבן הודי תפוח. אבל היא מזהה את החולצה, הכתפיים, ההליכה. איך היא הגיעה לכאן? למה? יכול להיות שהיא בצד שלהם?

היא שוקלת להתקרב אליה. תחשבי. תחשבי. תחשבי. שוב היא שומעת את המספריים של המוירות – סוויש, סוויש, סוויש – אבל זאת רק החצאית. לא, היא מכירה את הבת שלה, היא לא חזרה בתשובה. קשה מאוד לשכנע אותה במשהו. כבר כילדה היתה לה רתיעה מכל מה שנדפה ממנו נחמה מזויפת. לא היתה מוכנה לשמוע סיפור אם הוא לא קרה באמת.

ופתאום היא מבינה: כרמל באה לחבל בעצרת. לפוצץ. היא שמעה כבר על מקרים כאלה, על מורדים שגרמו מהומות ולפעמים אפילו פתחו באש. אבל כרמל? השברירית? היא לא תפעל באלימות. ואולי כן? כל הכעס האצור, השתיקות העקשניות, העוינות. כבר מזמן אי אפשר לדעת מה היא באמת חושבת.  מה יקרה כשכרמל תראה אותה על הבמה, עם אנשי הגרעין, בוגדת בכל מה שהן מאמינות בו? 

היא חייבת לעצור אותה. אילו רק הייתה משכנעת אותה לנסוע מפה… עכשיו זה לא חשוב. עכשיו זה לא חשוב. עכשיו להתמקד, לא להישאב לאם הייתי. מאחורי הקלעים היא מתקבלת בלבביות על ידי אביבה ושאר ידידותיה החדשות.

כשהיא מתיישבת בעומק הבמה היא מזהה את כרמל. לרגע העיניים שלהן נפגשות. מרוב בהלה היא מסיטה את המבט.

ראשונה מדברת ראשת מדרשת "אורה", כוכבת שהגיעה אל העיר מירושלים. אישה כהה ושפיצית, לבושה חליפה ונעלי עקב גבוהות. היא מדברת בקול עולה ויורד, מפתה ורומז, מלווה בסימני קריאה ושאלה ותנועות ידיים שגם בישיבה מאחור ניכר שהן מוגזמות. היא ממתיקה סוד, כאילו יודעת מה קורה בחיים האינטימיים של כל אחת מהנוכחות, ומצטטת מהתנ"ך, מההגדה, פרשנים ופוסקים. היא עוברת במהירות מעניין לעניין, ממקור לסיפור, שאלה או הבטחה. הכול תלוי בנו: אנחנו עקרות הבית, עיקר הבית; רק אנחנו יכולות לנקות ולהכין את הבית לפסח, כי רק יודעות לבדוק ולחפש מה מסתתר בחורים ובסדקים. מניקיון הבית היא עוברת למים ומהמים למרים שכבר במדרש מסופר שבזכותה היו מים במדבר לבני ישראל וזאת המתנה הטובה של מרים. מרים מזכירה לנו עד כמה חשובה הילודה בעם ישראל ואנחנו ״ותצאנה כל הנשים אחריה" כל נשי ישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחריה בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותנו העומדות כאן היום – עתידים ישראל להיגאל. היא כבר לא עוקבת, ומנסה לבחון את כרמל ממקום מושבה, אבל היא נעלמה, ועל אף שהייתה רוצה לרוץ לחפש אותה, או לתפוס את המיקרופון ולקרוא "כרמל, כרמל אמא מחכה לך על הבמה המרכזית", היא יושבת ומנסה לחשוב מה תאמר, כי כל מה שתכננה להגיד לנשות העיר לא חשוב עכשיו. עכשיו כרמל כאן בקהל, אולי היא עומדת לעשות משהו שלא תהיה ממנו חזרה. עכשיו עלייה לחשוב מה לומר שיהיה ברור, נחרץ, שישכנע את כרמל להתרחק מהסכנות שהיא נמשכת אליהן, להיזהר, להישמר לנפשה, ובאותו זמן היא צריכה להקשיב לדבריו של רב קהילת "נשמת", קהילת הגרעין התורני בישוב. הוא מספר על חודש ניסן שבו נברא העולם, והוא חודש הגאולה. מדבר על החושך שבא לפני האור, ושכל ישראל ערבים זה לזה ורק יחד נוכל להביא את הגאולה; גם הוא עובר מנושא לנושא, ומשיא קולי אחד לשני מעבדות מצרים לא יוצאים לחירות, הוא מגביר את קולו –  מעבדות מצרים יוצאים לעבדות לקדוש ברוך הוא, לתורה ומצוות לעם ישראל. כבר מילדותה מרים דואגת לכלל עם ישראל! כבר שהיתה בת שלוש סייעה לאמה כמיילדת עוזרת ומסייעת. בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים ומה היתה גדולתן של אותן נשים צדקניות? שאפילו למדבר נשאו איתן תופים, בתקופת העבדות, בתקופת הגזרות, בתקופת השפל מרים לא איבדה את האמונה בקדוש ברוך הוא היא לקחה אתה את התוף למדבר, האמינה בגאולה השלמה וסחפה את הנשים אחריה באמונתה. אנחנו עקרות הבית, אנחנו עיקר הבית, אנחנו מצוות על האופטימיות והאמונה השלמה. בזמנים הקשים ביותר עלינו לראות למרחוק, לדעת שבקרוב יגיעו גם התופים והמחולות. גם הוא זוכה למחיאות כפיים נלהבות.

זהו עכשיו תורה. אין ברירה. היא קמה בכבדות, רואה את מאות הנשים שלרגליה וחשה גל של בחילה. היא לא מצליחה לאתר את כרמל בין הפנים המוכרות שבקהל. אבל גם בלי לראות אותה היא יודעת שהיא שם ומקשיבה.

"נשים יקרות.

חברות, מכרות, שכנות.

ביקשו ממני להוסיף לומר את הדברים שלי, ואני שמחה לעשות את זה. גם אם זה לא קל לי. שמענו היום על פסח, על חודש ניסן, על הנשים הצדיקות מימי קדם, על סגולותיה הרוחניות של מרים הנביאה. בכנות, הבנתי רק חלק מהדברים. רק לפני מספר שעות נודע לי שעל פי המסורת היום, י' בניסן, הוא יום פטירתה של מרים הנביאה." הנה, היא מזהה פתאום את כרמל, אבל כרמל לא מסתכלת עליה.

"מרים  שומרת על אחיה, מצילה אותו. עומדת מרחוק בין קני הסוף, לא נאבקת, לא מוחה – עושה את מה שצריך. היא ואמא שלה והשותפות שלה. הן לא פותחות חזית, לא נאבקות באף אחד, לא מנצחות. הן לא צודקות או לא צודקות. רק שומרות על הילדים, על החיים.

נשים יקרות, אנחנו נותנות חיים אבל כל כך הרבה פעמים נכשלות בלשמור עליהם. בבקשה, אל תכשלו. אל תהיו גיבורות גדולות. תשמרו על החיים. על החיים שלכן, ועל כל מי שקרוב אליכן.

כרמל מרימה את הראש, ונראה לה שהצד השמאלי של הפה מתעקל מטה בספקנות, כמו אומר על מה את מדברת? את בכלל יודעת משהו על לשמור? וכמו במצגות במחשב, היא רואה את הפנים של כרמל מתמזגים בפנים שלה ברגע שנולדה; בסוף ההיריון הארוך מדי והלידה שהתמשכה והתמשכה ופתאום הסתבכה, והחדר התמלא רופאים ואחיות, וכשנשלפה החוצה גייזר של מים יצא מגופה ושטף את החדר, וחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של התינוקת הסגולה, והרופא – בתנועה סיבובית – שיחרר אותה ממנו ונתן לה את התינוקת שלה, והפנים שלה עגולות ומושלמות בצבע סגול לא טבעי, מכוסות מין משחה לבנה, ולרגע היא לא בטוחה שהתינוקת בחיים, אבל כשהיא מונחת עליה בתוך החדר הפלורוסנטי העמוס תכונה וצוות הן מביטות אחת בשנייה, ורק אז חבל הטבור נחתך. היא חושבת על המספריים. המספריים הם בכלל של החיים, איך היא לא הבינה את זה? והיא מרגישה סחרחורת, ורוצה לצעוק או שאולי היא באמת צועקת, כרמלי, תיזהרי, תשמרי על עצמך, בואי הביתה. אביבה עומדת לידה, מחבקת את כתפה ומחייכת אליה חיוך שהיא לא מצליחה לפענח. מהצד הפנים שלה כמעט שטוחים, אבל המגע מזכיר לה איפה היא נמצאת, והיא חושבת לעצמה: מה אמרתי עכשיו? הפנים של כרמל מסתכלים עליה, דואגים. רק לגמור עם זה.

אני מבקשת מכל אחת כאן, מתחננת, תשמרי על עצמך. והלוואי שיהיה לנו חג שמח." ביד לא יציבה היא מחזירה את המיקרופון לקן, נזהרת שלא לנעוץ עיניים בבת שלה, חוזרת אחורה למקום בו ישבה, נפרדת בחיפזון ויורדת במדרגות לפני שהעצרת מסתיימת.

זהו. היא חוזרת הביתה. היא שומעת את אביבה מודה לה, ומברכת את המשתתפות, עכשיו הדרך יורדת והיא מתקדמת מהר. היא כבר כמעט עוברת את מתקני הכושר, את ברכת הדגים, מחפשת זכר למטווח של הבוקר ולא מוצאת, היא ממשיכה ללכת ובראש שלה חוזר משפט אחד: זה מאחורי. זה מאחורי.

היא שומעת את הקול מאחוריה כאילו הוא מגיע ממקום רחוק. מזמן רחוק. "אמא, חכי רגע." היא מאטה, לא בטוחה אם לסמוך על הדיווח של החושים שלה, אבל זאת באמת כרמל; לצידה, קרובה אליה. היא מרגישה את הגוף שלה, מריחה אותה, ורק אז מפנה את המבט. כרמל מסירה את כיסוי הראש הכהה והנפוח ומפזרת את השיער עם היד בתנועה מיומנת. היא מביטה בבת היפה שלה בכאב. בגאווה.

"אמא," כרמל אומרת, ורק שלא תתחיל לבכות עכשיו, רק לא לתת לשיטפון הזה להיחשף, לא להעמיס עליה את הפחדים שלה, את חרדתה לשלומה.

"מה?" היא מצליחה לומר.

"אני באה הביתה לארוחת ערב, בסדר?" לא לבכות. לא להבהיל אותה.

קולות הנשים שהתפזרו מתגברים ומתחילים להתקרב. היא לא רוצה לפגוש את כל הפרצופים המוכרים עם השיחות המיותרות שיוצאות מהם. היא מגבירה את הקצב וכרמל אתה. הן הולכות יחד והיא מקשיבה לצעדים המהירים של שתיהן. סוויש, סוויש, סוויש. לרגע היא נבהלת. אבל זה רק הקול של השמלות. היא נאנחת לעצמה.

כרמל עוצרת רגע ומסתכלת עליה. "ואחר כך נראה."

למרות שאהבתי שירה והתעניינתי בה, על אבו סלמא שמעתי לראשונה רק לאחר שסיימתי את לימודי התיכון בחיפא. אני נזכר בכאב איך נהגתי לחלוף על פני ביתו מדי יום במשך ארבע שנים רצופות, מבלי שאעלה על הדעת שבבית הזה גר המשורר הלאומי שלנו. האמת היא שבאותה עת גם לא ידעתי מה משמעות המושג "משורר לאומי". המורה לעברית שתלה במוחנו את הרעיון שחיים נחמן ביאליק הוא המשורר הלאומי בה"א הידיעה. שלא יכול לקום משורר לאומי לאומה כלשהי כמו ביאליק לאומה העברית. כאשר התבגרתי התחלתי לשאול שאלות של ילד קטן: למה אין לנו משורר לאומי משלנו, כמו שיש להם המשורר הלאומי שלהם? כל כך רציתי שאבי והמורה להיסטוריה יהיו משוררים לאומיים.

אבי עליו השלום היה משורר וגם אני נהייתי משורר. נהגתי לכתוב שירי אהבה וחיזור ולהתפאר בהם בפני הילדים. הם כינו אותי משורר בית הספר. כל זה היה טוב ויפה עד שמנהל בית הספר הניח את ידו על שיריי והוציא נגדי פקודת מעצר מנהלי בחדר ההנהלה. הוא החל לחקור: "למי כתבת את השירים הללו, יא עומר בן אבו רביעה?" (היה זה גדול מחברי שירי האהבה בתקופה שלפני האיסלאם).

אני סברתי לתומי שלמשורר מותר מה שאסור לאחרים. שמותר לי במאה ה־20 להצהיר על אהבתי בפומבי כפי שמותר היה למשורר׳ הג׳אהליה. ציינתי בפניו שם של נערה. הוא קפץ נרעש: "הא הא. נחפש את בני משפחתה. אם הם יסכימו שתחזר אחר בתם אשחרר אותך לכיתה. ואם הם יערפו את ראשך, תיפול חלל על מזבח השירה. אתה, גדול המשוררים יא אבו אל־טייב אל־מותנבי".

חמש שעות החזיק בי המנהל בחדרו כשאני צופה מבעד לחלון, רועד מפחד, ומצפה לכורתי ראשי. לבסוף החלטתי לשקר על מנת להציל את עורי. התכחשתי לשיריי, לערגה ולאהבה. נשבעתי בפניו שעודני צעיר מכדי לאהוב. הוא שחרר אותי. מאז אותו יום לא כתבתי שירי אהבה.

אותו מנהל אף ציווה עליי מדי שנה לחבר שיר למסיבת יום העצמאות רבת המשתתפים, שאליה הוזמנו תושבי הכפר, מפקחי משרד החינוך, נציגי הממשלה, הממשל הצבאי ואפילו מנהל כלא דאמון ששכן בסמוך. המורה לערבית היה מתקן את השיר ומאמן אותי בדקלומו. כאשר הייתי מסיים לקרוא היו כולם מוחאים כף, ועימם המנהל ונציגי הממשל הצבאי.

לאחר שסיימתי את בית הספר, הופיע פעם בביתנו המורה לערבית. מודאג ועצוב הוא ביקש ממני את שירי יום העצמאות. הוא אמר שבן בליעל מכפרנו הכפיש את שמו בפני השב"כ, והלשין שהוא מעורר בלבותינו רגשות לאומיים ואהבת עבד אל־נאצר. הם גירשו אותו ממשרד החינוך, והוא ביקש להראות להם את שיריי על מנת להוכיח שהוא דווקא ביקש לטעת בנו את שמחת החג ואת אהבת המדינה. בכך אולי יבטיח את פת הלחם של ילדיו. מסרתי לו את השירים ואמרתי לעצמי: אם שיריי הפכו לתעודת יושר אצל שירותי הביטחון, אולי עדיף שאפסיק לכתוב שירה.

נפגשתי עם אבו סלמא בקיץ 1980 בעיר סופיה. הוא בא להקריא שירה, ואני נסעתי ללמוד קומוניזם. הוא דיבר על חיפא. הוא תיאר לי עיר שונה מזו שהכרתי. העיר שבה למדתי ובה ביליתי את רוב שעות היום ספון בחדר קטן, במערכת העיתון אל־אתיחאד. באחד מחדרי המערכת הונח שולחן מעץ עבה, שהיה פעם שולחנו של אבו סלמא. אנחנו שמרנו איתו על קשר באמצעות שולחן משרדו, והוא שמר על קשר באמצעות מפתחות הבית. כמו שיח אוהבים עם ירח שלא נעלם, אבל נמצא רחוק רחוק.

הוא שאל אותי על שארע אל־מלוכ ועל סאחת אל־חנאטיר, ואמר שביתו נמצא בשארע אל־בסאתין בשכונה הגרמנית. הוא שאל: "אתם מכירים את הבית? יש מי ששומר עליו?" אבו סלמא גער בנו על שלא שמרנו על הבית והסתפקנו בשולחן. לא העזנו לשאול בחזרה: "ואתה, למה עזבת?"

אבו סלמא נפטר חודשים מספר אחרי שנפגשנו במלון הבלקן. הוא מת באמריקה ונקבר בדמשק. את המפתח הוריש לבנו סעיד. חזרתי אל הבית בשארע אל־ בסאתין. רציתי לשאול אותו אם גם הוא מתגעגע לבני הבית כמו שהם מתגעגעים אליו. עד עכשיו אני תמה כיצד עברתי ליד הבית מדי יום ביומו מבלי שאבחין בו. אולי משום שהמורה היהודייה לאזרחות אמרה לנו: "הערבים ברחו מחיפה מפחד החביות אשר גלגלנו במורד סטלה מאריס ובמורד המדרגות אשר חצצו בין חיפה עילית וחיפה תחתית. הם חשבו שאלו רעשים של מטוסים וטנקים, נטשו את בתיהם וברחו. מספרים על אשה אחת שלקחה איתה כרית, ואת תינוקה הותירה ישן במיטתו. כאשר נכנסו לבתים, האוכל התבשל עדיין על האש".

אחרי הנסיעה לבלקן חזרתי לחיפא. מדרגות מאבנים מסותתות חוצצות בין חיפא של אתמול לחיפא של היום. העבר שוכן למטה וההווה מתרחש למעלה. הים נסוג לאחור. הפסגות המוריקות שמסביב הולכות ומקריחות שנה אחרי שנה. חיפא הפכה לעיר חיוורת, אפופה בעשן סמיך של בתי חרושת ומוטרדת מן הצפירות הממושכות של הספינות הנכנסות והיוצאות מן הנמל.

הלכתי אל חנא נקארה, חברו של אבו סלמא. ביקשתי ממנו שייקח אותי אל הבית. כשהגענו, התנגשנו בסולם העץ שעמד בכניסה. הרעש מחריש האוזניים לא העיר את יושבי הבית. המתנו שמישהו יפתח את הדלת ויאמר: תפדלו! הרגשנו כמי שמתהלכים בתוך מערה נטושה. "שם חדר השינה", הצביע ואמר. אחר כך הכה חנא בכף ידו על הגדר שהתנודדה והיטלטלה קלות. ההד נעלם. בעיניו נקוו שתי דמעות. אחת נותרה תלויה בקצות ריסיו ואילו השנייה צנחה לה על רצפת העץ של המסדרון.

נקשנו על הדלת. לא שמענו כל רחש. אולי הוא נטוש? נקשנו פעם נוספת. "מי שם?" נשמע קול של אשה שכאילו התעוררה מתרדמה עמוקה. לא ידענו איך להציג את עצמנו.

לו רק ידענו שנעלה את מפלס החרדה בעיר. הפחד תמיד עולה ממילא כשאדם זר נוקש על דלת הבית ללא הודעה מוקדמת. אולי זה גנב. אולי זה שוטר. גם זה וגם זה מגבירים את תחושות הפחד.

"סלאם עליכום גברת".

הגברת נאלמה דום. הוא המשיך: "את גרה כאן הרבה זמן? מאז 48'?"

זקנה בשנות השישים לחייה עמדה מאחורי הדלת הסדוקה והביטה בנו נבוכה ופזורת נפש. בכל אותה העת ניסינו להציץ פנימה. "אני גרה פה מאז שנת 49'".

חנא הצביע על החדר הרחב ואמר: "זה היה הסלון. כאן הוא נהג לקבל אותנו". שאלנו את הגברת: "את יודעת מי גר בבית הזה לפני שהגעתם?" הגברת ענתה:

"לא יודעת. משפחה פולנייה. לפני זה משפחה מגרמניה". אמר חנא נקארה: "הבית הזה הוא של קרוב שלי שנפטר לפני חודש. הוא נאלץ לעזוב אותו לפני שלושים ושתיים שנים". שאלה הגברת: "הוא ערבי?"

אשה זקנה הגיעה מרומניה ונכנסה לבית. באותה עת סחב בעל הבית את המפתח, לקח את קובץ השירים ועלה על הספינה אשר עגנה בחוף ימה של חיפא. הוא שט

לעבר עכא. ומשם לטראבלוס.

"בעל הבית הזה הוא משורר פלסטיני חשוב שנפטר לפני חודש. את יודעת שהוא המשיך להחזיק במפתח של הבית בתקווה לשוב אליו?"

היא הנידה בראשה כמי שאומרת: מסכן המשורר הזה! אחר כך המשיכה: "הבית כבר ישן. ביקשתי מן העירייה שייתנו לי בית אחר. אבל לא מצאו כסף. אני חיה בחדר אחד. כאן מטבח, וכאן מקלחת, וכאן חדר אטום בבטון. העירייה סגרה אותו. המים דולפים לתוכו, הקירות סדוקים והחלונות שבורים".

חנא הושיט את ידו ולחץ את ידה של הגברת הזקנה. הדמעה שעוד הייתה תלויה על ריסי עיניו היבשות זלגה על לחיו. חזרנו בדרך אל סולם העץ. המסדרון. יצאנו בעד דלת הכניסה. הסתכלנו סביב. שם נמצא הבית של פוזי בנדר. הוא היה סוכן ביטוח. וזה הבית של זכי אל־תמימי. וזה של חסין עבד אל־צמד. וזה של דג'אני וזה של ענבתאוי. ושם נצאר אל־פרמשאני. וכאן ביתו של עורך הדין עיסא הזו. בתי האבן שלהם עדיין עומדים על תלם. האם לקחו איתם את המפתחות?

אחר כך שמעתי את הסיפור על המפתח של אבו סלמא. הוא שחרר אותי ממשטמת המפתחות שהתגברה אצלי באחד מלילות חודש ספטמבר 1977. בחצות אותו

לילה סיימתי לעשן את כל חפיסת הסיגריות שהייתה ברשותי. בכך חרגתי ממנהגי

להשאיר סיגריה לבוקר, כדי לעשן אותה לצד הקפה. אחר כך התברר לי שסיגריה

אחת בבית היא קמע המגרש את הגנבים, השדים והבני זונות. האם זה מסביר את מה שקרה באותו הלילה?

נעלתי את הדלת והשתרעתי על מיטתי. עוד לא הספקתי לעצום את עיניי ולפתע שמעתי נקישות חזקות על הדלת. בחוץ נשמעו המולה והלמות צעדים. אשתי והילדים התעוררו מבועתים. גם אני התעוררתי בבהלה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתי מולי גברים מספר. תחילה היו רק שלושה, אחר כך ארבעה וחמישה. לפתע עמדו מולי בכניסה לבית עשרה גברים בלבוש אזרחי ומשטרתי. אחד מהם אמר: "באנו לערוך חיפוש בבית!"

הוא נופף מול פניי במסמך, אולם עוד לפני שהצלחתי לקרוא את הכתוב בו הם נכנסו בכוח והתפזרו ברחבי הבית. הם חיפשו וחיטטו בחדר העבודה, בארונות, במקרר ומתחת למיטות. מספר המחפשים גדל מרגע לרגע והגיע לשלושים. הילדים הלכו לאיבוד ברחבי הבית כשהם בוכים וצורחים. הם לא הבינו את המתרחש.

על השולחן היה מונח מפתח גדול לשער עתיק שירשנו מסבי. כאשר הבטתי בו דמיינתי את העבר. הוא החזיר אותי אל הימים ההם, ואל ההווה של הדור הפלסטיני המיוסר. נראה שמפקד חוליית החיפוש, בפיקחותו המודיעינית הזריזה, הבין את עומק הקשר ביני ובין המפתח והתחיל לחקור: "מהיכן יש לך את זה?"

הוא פקד עליי להוביל אותו אל השער הגדול שעבורו מיועד המפתח. שכנעתי אותו שהשערים הללו כבר אינם קיימים. היו אלו השערים של בתי האבן שהרסו הדחפורים שלהם. פניו התכרכמו מכעס. הוא החרים את המפתח ואמר: זה יהווה עדות מרשיעה נגדך. הוא פקד עליי לעלות למכונית. המפתח נשאר אצלו. ביליתי שני לילות בתא הכלא באל־ג'למה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהתוודעתי לתא הכלא. אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה הסיגריה הפכה להיות מכשיר התעללות.

ביקשתי מן הסוהר: "תן לי סיגריה!" הוא התכופף לעבר הצוהר המרובע שהיה מקובע בחזית הדלת, חייך חיוך מטופש, ואמר: "עוד מעט". אחר כך נשמע קרקוש המפתחות והוא נעלם. ה"עוד מעט" התארך ונמשך כשעתיים. אחר כך הוא חזר. הוא פתח את הצוהר והושיט לי סיגריה. אולם אז אמר שוב בחיוך מטופש: מצטער, שכחתי את הגפרורים. "עוד מעט" אביא לך אותם. ה"עוד מעט" השני היה ארוך מקודמו. הבנתי שהחלו טקסי ההתעללות. חשתי הקלה רק כאשר הוא פתח את הדלת והוביל אותי אל חדר החקירות.

בחדר החקירות ישבו שלושה חוקרים: הטוב, הרע והמכוער. הטוב הגיש לי סיגריה וקפה. הוא היה אדיב וניסה לשכנע אותי להימנע מפעילות פוליטית נגד המדינה. הוא הציע לי שלמונים, תפקידים ואפילו מושב בכנסת. אחר כך הוא פתח תיק עב כרס ואמר: "כל מה שאמרת, כתבת ופרסמת נמצא בתיק הזה. הכול מתורגם לעברית. מילה במילה". אמרתי לו: "אני שמח שיש אנשים שמתעניינים במה שאני כותב. אני עוד יותר שמח שכתיבתי מתורגמת לשפתכם. יכול להיות נחמד אם תפרסמו אותי בעברית". התשובה המתחכמת העלתה את חמתו. הוא עזב את החדר והשאיר אותי לבדי.

אחר כך נכנס הרע ואמר שהוא יכול להרוס את ביתי ולהפוך את חיי לגיהינום. מדינה שניצחה מאות מיליונים של ערבים לא תעשה חשבון לאחד כמוני. אמרתי לו: אני יודע שאתם חזקים. לעולם לא אעז להתגרות בטנקים שלכם. הוא שאל: "אם כך, האם תפסיק לעשות בעיות?"

אחר כך גם הוא יצא מהחדר והשאיר אותי לבדי. אחר כך נכנס המכוער. צעיר גבה קומה, חסון ובעל שרירים משורגים. הוא התחיל לחוג סביבי ובתוך כך נעץ בי מבטים מזרי אימה. אחר כך אמר: "מי אתה חושב שאתה? מה אתה שווה? אתה לא שווה אפילו את הכדור שיפלח את מוחך. לא. לא נבזבז עליך כדור יקר. נשחרר אותך לחופשי. נודיע לך שאתה משוחרר. נגיד לך: אתה חופשי לדרכך. עלה על מכוניתך וסע לדרכך. לפתע מגיעה מן הצומת משאית גדולה. סמיטריילר. לפני שאתה מתעשת היא דורסת ורומסת אותך כמו שרומס הפיל את הנמלה. אחר כך תתרוצץ אשתך במסדרונות חברת הביטוח ותתחנן לפיצויים".

התרגיל הזה חזר על עצמו במשך שתי יממות שלמות. למדתי מזה לקח אחד: אינני הולך לישון מבלי שאשאיר לעצמי סיגריה לקפה של הבוקר.

מאז שנאתי קרקוש מפתחות. עד המפגש עם אבו סלמא במלון הבלקן שבסופיה. המפתח קיבל פתאום משמעות אחרת. המפתח של אבו סלמא לימד אותי שהימים והלילות בכלא אל־ג'למה היו המפתח לעולם של עימות נחוש שבו נלחמנו על עצמאות הזיכרון. ללא מיקוח. וללא פשרה על הזכות והצדק.

"להתראות בחיפא".

כך אמרתי לאבו סלמא. לאחר כחודשיים הוא עזב אותנו לנצח והשאיר את המפתח. שיריו האבודים היו ספוגים במלחו של הים. 


הסיפור התפרסם לראשונה בגליון הראשון של כתב העת גרנטה – מגזין לספרות חדשה, 2014.

בית הספר שלנו היה קרוי על שם זויה קוֹסמוֹדֶמְיָאנְסְקָיה, האישה הראשונה שקיבלה את עיטור "גיבור ברית המועצות". לכן כל הזמן הרצו לנו על חייה: מה זויה למדה, אילו ספרים היא קראה, אילו חיבורים היא כתבה – כל אלו היו אמורים לתת לנו השראה, כך נאמר לנו. אמנם לא הסבירו לנו השראה למה בדיוק, אבל זה היה ברור – למעשה גבורה, אלא מה? אנחנו – הילדים הסובייטיים – חברים בתנועות הנוער של המפלגה הקומוניסטית, היינו חייבים להיות נכונים תמיד למעשה גבורה. חוץ מזה סיפרו לנו גם על מות הגיבורים של זויה ובייחוד על העינויים שעינו אותה הנאצים. תיארו לנו בפרטי פרטים כיצד עקרו את ציפורניה, צרבו את שפתיה בפתילייה, כיצד הפשיטו אותה מבגדיה והובילו אותה ערומה ויחפה ברחובות הכפר בעוד החיילים יורקים עליה ושופכים עליה דליים של רפש. כיצד תלו אותה אחר כך בכיכר הכפר והתעללו בגופתה – כרתו את שדהּ השמאלי. על מעשה הגבורה עצמו, מה בדיוק עוללה הגיבורה הצעירה, משום מה לא נאמר כמעט כלום. כנראה הציתה או פוצצה משהו, שכן, אחרי הכל, היא הייתה פרטיזנית. פעם בשנה נסענו לסיור במוזיאון הכפר פטרישצ'בו במחוז מוסקבה, מקום נפילתה של זויה. לא כל בית ספר זכה להיקרא על שם של גיבור, ובכל זאת, היו לנו עשרות בתי ספר תאומים מכל רחבי הארץ שנשאו את שמה של זויה קוסמודמיאנסקיה. משלחות מערי רוסיה הנידחות ואף מרפובליקות סובייטיות אחרות פקדו את בית ספרנו דרך קבע, וביקוריהם לוו במסדרים חגיגיים, בתהלוכות ובמופעים באולם הכנסים הבית ספרי. מאחר שלא היה סוף לשירים, לפואמות, לאורטוריות, לסרטים ולמחזות שהקדישו האמנים הסובייטים לזויה, התוכנית האמנותית הייתה עשירה, אם כי לא השתנתה בהרבה משנה לשנה.

בבית לא חיבבו את זויה קוסמודמיאנסקיה. אבי טען שלא ייתכן שהיו פרטיזנים בפאתי מוסקבה בשנת 1941, ולכן זויה אינה אלא דמות שהמציא עיתונאי כלשהו, ככל הנראה, יהודי,שעבד בעיתון צבאי, "הכוכב האדום", למשל, והסיפור הופץ על ידי מכונת התעמולה הסטליניסטית מסיבות ברורות מאליהן.

"הוא לא היה 'ככל הנראה, יהודי', הוא היה יהודי בוודאות, והוא לא כתב את זה עבור 'הכוכב האדום' אלא עבור 'פראבדה'."  אמי הצטרפה לדיון. "שם משפחתו היה לידוב, הוא זה שכתב את המאמר הראשון וגם צירף את התמונה המפורסמת עם השד הכרות והחבל הכרוך סביב הצוואר. אבל ברור כשמש שזה לא תצלום מקורי אלא זיוף, כי איך בדיוק יכלו לצלם אותה אם היא נקברה עוד לפני שהצבא האדום נכנס לכפר?" "איך את לא מבינה? לא קברו אותה, כי היא אף פעם לא הייתה קיימת!"  צעק אבי בתגובה. "במקום לספר על הגבורה היומיומית האמיתית של מיליוני אנשים, שסחבו על גבם את נטל המלחמה בדם וביזע ולבסוף ניצחו, הם רוקחים אגדות שצמחו בדמיון החולני של איזה אימפוטנט עלוב! זאת פורנוגרפיה לשמה!"

אמא הייתה פוערת את עינה לרווחה ומצמידה אצבע אל שפתיה.

ככל שהתבגרנו, כך השפעתם של "ערבי הזיכרון" הלכה ונעשתה מוזרה יותר ויותר. זויה בתצלום הענק, יפה להחריד, ראשה מוטה לאחור, בגדיה קרועים, השד ששרד עם הפטמה הזקורה מרתק אליו את המבט, בעוד השד השני, הכרות, דוחה ומבהיל. שיערה פזור בשלג, עיניה עצומות – בגיל שתים עשרה, הדימוי הזה עורר בנו הרגשה מפתה ובלתי מוכרת. משהו חם ואפל עלה ממעמקי הבטן והראש הסתחרר… אותו זמן על הבמה, דקלמה תלמידה בקול חנוק מהתרגשות: "קר לזויה, כפות ידיה הנפוחות מכפור וממכות קומצו לאגרופים, רגליה היחפות השחירו בליל הכפור הנורא. שפתיה הנשוכות עד זוב דם התנפחו אף הן – מאתיים הצלפות של חגורות גרמניות ניסו לחלץ מילות הודאה מפי הנערה העדינה, אך לשווא. היא לא צעקה, לא בכתה ואף לא גנחה".

באחד מאותם ערבים, כשלא עמדתי עוד במחנק, בפאתוס ובאותה תחושה תמוהה שעברה בגופי, חמקתי מן האולם.

אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי ליד חדר ההלבשה הריק של אולם הספורט. נתקלתי שם בסשקה זורין ובסרגיי פדייב מהכיתה שלי, שברחו אף הם מהמופע ושוטטו ברחבי בית הספר. ארון מתלים וארגז גבוה לנעליים חצו לשניים את חדר ההלבשה הקטן. בלי לומר מילה זינקנו לאחת הפינות והתחלנו לחקור בקדחתנות זה את גופו של זה. ידיהם גיששו, פרמו, הפשילו והורידו, ואילו ידיי נאבקו באבזמי החגורות של תלבושת בית הספר שלהם, עד שהבנים עזרו לי. נגענו, ליטפנו, מיששנו, לפתנו, עדיין בשקט, משתדלים לא להישיר מבט. התביישתי להסתכל להם בעיניים וגם הם הקפידו להסיט את מבטם, אך ידינו וגופנו שנצמדו זה אל זה לא ידעו בושה או מבוכה. היינו נלהבים כל כך עד שלא הבחנו במנקה שניצבה מולנו, קשישה נמוכת קומה ומגובנת, בעלת עיניים כחולות דהויות שתמיד דמעו.

"מה אתם עושים, חסרי בושה שכמוכם!" חזר לה סוף סוף כושר הדיבור, "חכו-חכו, אני אראה לכם מה זה!"

היא הניפה באוויר סמרטוט רצפה רטוב והתיזה עלינו מים בכל הכוח. מי השטיפה הקרים והמלוכלכים השיבו לנו את העשתונות בין רגע. קפצנו על רגלנו ונסנו לכל עבר.

2

קנה של "טיגר" גרמני בהה ישירות בי. מכונה איומה, טנק מכוער, מגושם ועצום. התגלמות הרוע. רעדתי כולי. "מוות לכובש הנאצי!" צרחתי בגרוi הניחר ובעטתי בזחל הטנק. נדמה  שזה הסב לי הקלה מסוימת. הקפיץ שהתכווץ בי לאחרונה בתוך הבטן השתחרר מעט. אין איש מסביב, אפשר אפילו לטפס על הטנק אם רוצים. לא רציתי, אבל התחשק לי להציץ אל תוך הקנה, ובשביל זה לא הייתי גבוהה מספיק. פה ושם היו מפוזרות אבנים גדולות, גלגלתי אחת ועליתי עליה. סבידריגילוב של דוסטוייבסקי חשש מכך שהנצח הוא חדר רחצה מעופש מלא בעכבישים. מה זה חדר רחצה לעומת השחור השואב הקר והאיום הזה?

גשם החל לטפטף, על אף שברדיו הבטיחו מזג אוויר חם ויבש. בילוי הולם מצאתי לי בחגים – לשוטט לבד בגשם, לסייר סביב טנקים עתיקים ולחשוב על נצח.

"תפסיקי לעשן תכף ומיד! ילדה, אני מדברת אלייך", אישה מבוגרת ושמנה דידתה לכיווני  בכל הכוח, תומכת ביד אחת את החזה ואילו את השנייה היא הושיטה אליי, כאילו מנסה לחטוף לי את הסיגריה מהפה. סבתי על עקבותיי, חזרתי בדרך שבה באתי, קפצתי מעל הגדר ונעלמתי בתוך היער. היא בוודאי לא תרדוף אחריי עד לשם. כנראה טעיתי בפנייה ובמקום להגיע אל הכפר נכנסתי עמוק יותר אל תוך היער. שוטטתי כעשרים דקות עד שקלטתי שאין לי מושג לאן הגעתי. לא פחדתי ללכת לאיבוד, כפרי נופש היו פזורים בכל מקום בסביבה, באיזשהו שלב אפגוש אנשים, אבל כל המצב הזה עיצבן אותי נורא – למה אני לבד שוב, ומה אני עושה בכלל ביער הזה?! זה הכול באשמתה של אלינה. היא הופיעה לפתע לפני החגים והזמינה אותי לדצ'ה, כאילו כלום. מאז שעברה לגור אצל אביה במשפחתו החדשה לא דיברנו כמה חודשים טובים, אפילו לא בטלפון, היא לא התקשרה אליי, ולי לא היה את המספר שלה.

בפעם האחרונה התראינו ביום הולדתה. יום הולדת שש-עשרה זה לא צחוק. היא הזמינה את כל העולם בערך: את כל הכיתה הישנה שלנו (עד אז כבר עזבנו שתינו, אני לבית הספר לאחיות והיא לבית ספר ללימוד ללימודי שפות "למקושרים בלבד"), טחונים מהכיתה הנוכחית שלה, גופניקים – חברי ילדות שלה מהגן – קהל היעד של בתי סוהר לעבריינים צעירים, וחברים של חברים… הדלת נשארה פתוחה וזרם האנשים לא פסק, הם הגיעו בקבוצות לרוב. ואני דווקא ציפיתי שנשב אני ואלינה, רק שתינו, ונדבר מלב אל לב, כמו שנהגנו לעשות פעם, אבל היא קשקשה בלי הרף עם חברותיה החדשות, צחקה לבדיחות טיפשיות, ואחר כך נעלמה לה – ברחה לרכוב על אופנוע עם הגופניקים.

מתחילת שנת הלימודים לא ראיתי אף אחת מבנות הכיתה שלי, בקושי את אלינה ראיתי, ולא בדיוק התגעגעתי אליהן. מתוך שעמום החלטתי לעשות קצת רוח, לא בדיוק החלטתי, כך יצא פשוט. הן הביטו בי בעיני עגל כאילו הייתי חייזר, כאילו ציפו ממני למשהו יוצא דופן. שפעתי אנקדוטות רפואיות והן הקשיבו לי פעורות פה. לא סתמתי. דיברתי ודיברתי וליוויתי כל סיפור בכוס יין זול: סיפורי חדר-מתים ומחלקות גריאטריות, שקשישות העבירו בהן חודשים רבים עד שמתו מדמנציה ופצעי לחץ, על סירחון שרודף אותי לכל מקום, ששום כמות של וודקה וסיגריות לא יכולה למחות, על מיון בבתי חולים, לשם נוהרים באמבולנסים בעיקר גברים שתויים שנפלו וקפאו בשלג. אלוהים אדירים, איך שהם מייבבים כשהם מגלים שגפיהם הקפואות נכרתו. היכן יעבדו, כיצד יפרנסו את המשפחה? פעם אחת, באיזה לילה שבו בישלו החובשים סבון חדש משאריות סבון ישן בתוך גיגית, ומרוב עשן וסירחון הייתי מוכנה לקפוץ מהחלון, הביאו זוג. שיכורים שניהם. היא עם פצעי דקירה, הוא עם כפות ידיים שלוקות, העור התקלף ונתלה בחתיכות, כתמי כוויות על פניו. הם רבו על שתייה, עניין שבשגרה. הוא דקר אותה, היא שפכה לו מים רותחים על הפרצוף, הוא הספיק להגן על פניו בכפות ידיו כך שהידיים הן אלה שנכוו בעיקר. כל אלה ניחושים כמובן, הם לא הסגירו זה את זה. הגבר עמד על שלו – היא נפלה על סכין והוא עט לעזרתה ושפך על עצמו סיר מרק רותח. אף אחד לא טיפל בהם, רק הפרידו ביניהם, מיקמו אותם בחדרים שונים. הרופאים רבו עם צוות האמבולנס, למה הביאו זבל כזה לבית החולים, החובשים חזרו לבישולי הסבון ואז שמענו צעקות, גניחות. הגענו בריצה לחדר של האישה, היא לא הייתה שם, לאורך המסדרון נמתח שביל של דם. בעקבות השביל הגענו לחדרו של רומיאו המתקלף. התברר שהיא זחלה אליו על הגחון, כי יוליה שלנו לא יכלה לעמוד על רגליה, וכעת הם התעלסו, צעקו מרוב תשוקה, גנחו מכאבי הפצעים, או להיפך. האחיות הפרידו ביניהם, כמובן. מישהו הזמין משטרה.

למחרת התעוררתי בתוך ארון בגדים. מה קרה, מדוע העברתי לילה בארון, לא יכולתי להיזכר. אלינה הזכירה לי. נעלבתי אמש ממישהו, אף אחד לא הבין ממי ומדוע, אלא שקיללתי קללות איומות ואיימתי במכות. הנסתי את כולם למטבח וזרקתי עליהם מגפיים מהמסדרון, רדפתי עם מערוך בידיי אחרי חבר ילדות שהיה הטיל אולנשפיגל שלי בעבר הרחוק, וכיום נהיה יצור מכוער וצנום שמסורק כפטרייה, הוא פלט משהו על יהודונים. רבתי עם הגופניקים שנחלצו לעזרתו, שכבתי קצת בשלג כדי להירגע, לא מיוזמתי, כמובן. חזרתי לדירה, עצובה ורטובה, אמרתי שאני הולכת, נכנסתי לתוך ארון וסגרתי אחריי את הדלת. אלינה החליטה שלא להטריד אותי וכשהציצה לתוך החריץ מאוחר יותר, היא ראתה שאני ישנה. שתינו תה, פטפטנו קצת, עזרתי לה לסדר וחזרתי הביתה. כעבור כמה ימים היא עזבה לבית אביה.

נסענו לדצ'ה בהרכב של חמישה: אלינה, אני, נדיה וֵליצ'קו – בעלת הדצ'ה וחברתנו לכיתה הישנה, וגם ורה ואיגור. נפגשנו כבר על רציף הרכבת. שמעתי על ורה ואיגור, ילדי אשתו החדשה של אביה של אלינה, היא סיפרה לי עליהם בלי סוף, אך טרם יצא לי לפגוש אותם. ורה, גבוהה וארוכת גפיים, בעלת פנים שטוחות כמו של בובת בד, אפילו לא הביטה לכיווני. ואולי כן הביטה ולא הבחנתי מבעד למשקפי השמש שהרכיבה בשמש ובצל. איגור עישן, ירק על הרציף ומחה את היריקות במגפו. בניגוד לתיאוריה של אלינה, לא היה שום דמיון בינו לבין איוואן קרמאזוב. הוא היה בחור קודר ועגמומי, בעל לסת חזקה, צוואר שור וכתפיים כה רחבות, שבזכותן הוא נראה נמוך מכפי שהיה. הוא לא טרח להגיד שלום, בחן אותי מכף רגל ועד ראש והפנה את מבטו. נפש עדינה וסוערת, אינטלקטואל ופילוסוף – היכן כל אלה? ידעתי כמובן שאלינה מאוהבת בו מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל איך אפשר להשלות את עצמך עד כדי כך?

ברכבת התחיל איגור עם וליצ'קו והתעלם לחלוטין מאלינה. וליצ'קו צחקקה והגניבה מבטים לכיוונה של אלינה. ורה שתקה כל הדרך ורק הביטה מבעד לחלון. כל עשר דקות אלינה סחבה אותי לעשן בקצה הקרון, התלוננה על איגור וביקשה לנהוג בוורה בזהירות יתר. "היא עוברת תקופה קשה מאוד. את מבינה, ורה נסעה עם אבא שלה למשלחת ארכיאולוגית וניהלה שם רומן עם אחד הפוסט דוקטורנטים שלו. היא נכנסה להריון וכשחזרו למוסקבה הוא זרק אותה. היא נאלצה לעבור הפלה. אבא שלה לא רצה להתערב וזעם על ורה,  ואמא שלה כעסה על אבא שלה, כי הוא צידד בפרי טיפוחיו ולא בבתו החורגת. בדיוק באותה תקופה עברתי לגור אצלם, איגור זנח את הלימודים. אחרי ריבים ובירורים הם זרקו אותי חזרה לבית של אמא שלי".

הדצ'ה של וליצ'קו הייתה צריף עץ קטן, שחמישה אנשים יכלו להידחס בו בקושי רב. התוכנית הייתה לטייל ביער, אולי לשכור סירה ולשוט באגם, בערב להבעיר מדורה על החוף ולצלות תפוחי אדמה. את השתייה הבאנו איתנו, האוכל היחידי היה צנימים ושימורי דגים.

שתינו. איגור הסמיק, ורה החווירה, וליצ'קו נהייתה עליזה ואילו אלינה התעצבה. אף אחד לא התכוון ללכת לטייל יותר. איגור ווליצ'קו נעלמו. אלינה התאדתה בעקבותיהם. סיירתי בסביבה וחזרתי לצריף, לא היה מה לעשות שם. ורה שקעה בספר ולא הייתה מעוניינת לפתוח בשיחה. לדעתי היא לא הוציאה מילה מהבוקר.

"אני חושבת שאצא לי לטיול", קמתי. ורה אפילו לא סובבה את ראשה לכיווני. יצאתי. היה רק רחוב אחד בכפר, התהלכתי בו. משני צדי הדרך היו צריפי עץ, שיחי עוזרד, עצי לבנה, כפר טיפוסי בפאתי מוסקבה. למשפחתי לא הייתה דצ'ה, גדלתי כילדה עירונית ולא נסענו לפיקניקים או לקטוף פטריות בטבע. בקיץ נסענו לליטא או לים השחור.

נגמרו הצריפים, הלכתי דרך היער. הדרך הובילה אותי לאחו גדול מגודר בגדר נמוכה. על הדשא ניצבו כמה טנקים ומרגמות מתקופת מלחמת העולם השנייה. אחרי שהשמנה תקפה אותי, התחפפתי גם משם, ותעיתי ביער.

"היי, למה את יושבת כאן לבד עצובה כל כך בגשם? הלכת לאיבוד?"

שני צעירים בני עשרים בערך עמדו לפניי. אולי סטודנטים. על פי המראה שלהם: "ספורטאים, חברי הקומסומול, תלמידים מצטיינים". גובהו של אחד היה ממוצע, השני גבוה יותר, תווי פנים נעימים, סומק בלחיים, שיער בהיר, עיניים עליזות. חבר'ה נחמדים, הם לא הקרינו שום איום. התברר שהם צפו בי עוד במגרש הטנקים ואז נעלמתי להם. הסטודנטים התנדבו ללוות אותי לכפר. בדרך הם סיפרו לי שהם לנים באכסניה, עושים רפטינג וקיאקים במאגרי מים ונהרות סמוכים. לפעמים הם מקימים אוהל, מבלים לילה תחת כיפת השמים, דגים.  

רומנטיקה של טיולים, מרק דגים טרי, שירים וגיטרה סביב מדורות ליליות, שיט ברפסודות ובקיאקים, טיפוס הרים – כל אלה היו חיים מקבילים עבורי, קראתי עליהם בעיתונים או ששמעתי מאנשים שבקושי הכרתי. בעיני הוריי נחשב הבילוי הזה סובייטי להחריד, ולכן לא עודדו אותו, כמו כל דבר סובייטי. מי שפקד את הטיולים האלה היו נציגי האינטליגנציה המדעית הסובייטית, שכבת האוכלוסייה שאבי תיעב יותר מכל. לפי דעתו הם היו משענת המשטר, ועל כן הוא שנא אותם במיוחד. "הפועל הפשוט חי חיים קשים, לא רואה דבר מעבר להווה, ואין לו הזדמנויות. כך חיו גם הוריו ואבות אבותיו. אין לי שום טענות אליו. ואילו האינטליגנטים האלה כביכול יודעים יותר, יש להם יותר תאים אפורים, מספיקים להשכלה גבוהה בהנדסה, לפחות. עם זאת, הם לא מעוניינים לחשוב ופוחדים להחזיק בדעה משלהם. גוש צייתן ושמרני, שלא מסוגל להוליד מתוכו שום דבר חי. במקום זה, הם יוצאים לטיולים, מנגנים בגיטרה ושרים, שותים שתייה חריפה, מרכלים על חברי הפוליטביורו, דנים בגאונותו הקולנועית של טארקובסקי, משום שלא ראו דבר מעבר למסך הברזל, וחושבים שהם גיבורים ואינטלקטואלים גדולים. ואז הם חוזרים לעבודה, יושבים באספות המפלגה ומצביעים 'בעד', חותמים על עצומות שמגנות את הציונות הישראלית ואת האימפריאליזם האמריקני. מחשבתם היחידה היא תמיד לציית בכל דבר לשלטון ולכבד את המנהלים".

אני אישית לא ראיתי כל פגם בטיולים בטבע. לאדם הסובייטי אין הזדמנות לבקר בגרנד קניון או בשוניות האלמוגים, האם זה אומר שעליו להישאר על הספה לאות הזדהות עם העולם החופשי בדומה לאבי? גם את טארקובסקי אהבתי. בשנה שעברה אלינה ואני עמדנו בתור כמה שעות כדי להיכנס להקרנה נדירה של טארקובסקי בבית הקולנוע "מוסקבה". הגענו בשעה שש בבוקר, חשבנו שנהיה ראשונות בתור, ואז לפתע הופיע מתוך ערפל קפוא בחור ורשם בטוש שחור על כף ידה של כל אחת מאיתנו מספר – שלוש מאות ומשהו. בסופו של דבר נכנסנו לאולם, רק שאלינה קפאה בחוץ עד כדי כך, שכשכבר נכנסנו אל האולם היא התחממה ונרדמה.

בדרך חזרה לדצ'ה אחד הסטודנטים נשאר מאחור ורק הגבוה יותר, אולג שמו, המשיך וליווה אותי עד הבית. הוא מצא חן בעיניי, דברן, עליז, ספורטיבי אבל במידה, שלא כמו איגור, שהותיר רושם של כוח פיזי מתפרץ.

"את רוצה לשוט באגם הערב?"

קפאתי במקומי. בקיץ ימלאו לי שש עשרה והוא בן עשרים ושלוש, גבוה, נאה, אחד כזה שאפשר להציג בפני חברות. לא הייתי מורגלת בתשומת לב גברית, כלומר היו לי הרבה ידידים אבל מעולם לא יצאתי לדייט. הרי לשוט באגם לאור הירח, רק שנינו, זה נחשב לדייט, לא? כמובן, שיקרתי לו לגבי גילי, אמרתי שאני לומדת בשנה הראשונה במכון לרפואה. הוא האמין לי, למה לא, תמיד נראיתי מבוגרת לגילי, יש לי פנים בוגרות, גובה הגון וגם חזה גדול. אולג ראה בשתיקתי המתארכת ביטוי לספק.

"אם תרצי, אפשר לעצור באחד האיים, המקומיים מספרים שבלילות רואים שם לפעמים קרינת אור חריגה ושומעים קולות מוזרים. איזור אנומלי".

"נו באמת. איזור אנומלי, נראה לך? הכפריים השיכורים סתם הוזים מכל השיכר שהם מבשלים. חברה שלי שגרה בסביבה סיפרה לי שהם ראו באיזור את איש השלג. יטי, תאר לעצמך! אפילו חשבנו לצאת לחפש אותו, בתור בדיחה, כמובן. הייתי עכשיו ביער ולא ראיתי שום יטי".

"איש השלג – זה קרוב לוודאי אגדות, אבל בקשר לאי, דיברתי עם אנשים יודעי דבר והם תיארו לי דברים דומים. שימי לב, הם לא מכירים אחד את השני ולא הייתה להם אפשרות לתאם גרסאות. מסקרן אותי להציץ במקום. אבל אם את חוששת, לא נשוט לאי. סתם נעשה סיבוב".

סיכמנו שהוא יאסוף אותי בשמונה.

בבית עדיין לא היה אף אחד זולת ורה. היא בהתה בספר ולא הפגינה סימני חיים. החלטתי שעדיף להתייחס אליה בתור רהיט, וטרם התחלתי לשוחח עם רהיטים. אולי כשאהיה קשישה, מרוב בדידות והשתבשות הדעת הכרוכים בגיל, אתחיל ליצור קשר עם שידה או כוננית, אבל בינתיים לא הרגשתי צורך. מגפי הגומי של וליצ'קו ישבו עליי בול, לבשתי גם את המעיל החם של איגור, הוא יצא בסוודר בלבד. ארזתי בתוך תיק בקבוק יין, כמה צנימים ושתי קוביות של גבינה מותכת.

"לאן זה?" שאלה ורה כאילו כלום. מרוב בהלה כמעט חנקתי את עצמי בצעיף של איגור, שהחלטתי לשאול ובדיוק כרכתי סביב צווארי.

"וואו, אף פעם לא ראיתי שרפרף מדבר!"

"מה?" היא צמצמה את עיניה.

"Adieu, ma jolie" משום מה עברתי לצרפתית, אבל גם אילו הייתי מקללת את ורה בקללות הכי איומות, אני לא חושבת שהיא הייתה מתרשמת יותר. פניה התעוותו לגמרי. ובכל זאת היא עקבה אחריי עד לחצר. אולג המתין לי ליד השער.

"ומי זה בדיוק?"

החלטתי שאני לא חייבת לה דין וחשבון, לכן שתקתי.

"הי, לאן אתה לוקח אותה? בנאדם, אני מדברת אליך!"

"קוראים לי אולג. אני פוסט דוקטורנט במכון להנדסת מכונות, אני לן באכסניה כרגע. אנחנו הולכים לשוט בסירה על האגם".

"איזה אגם בכפור כזה? סטודנט, אז לך תלמד, במקום לבלבל את המוח לקטינות", היא התקרבה מאוד לגדר כך שרק מטר בערך הפריד בינה לבין אולג.

"למה אתה מדבר איתה בכלל? בוא כבר." משכתי בשרוולו הרחק מהגדר. היא לא רדפה אחרינו, תודה לאל, למרות שעל פי הבעת פניה אפשר היה לצפות ממנה לכל דבר.

"איזו בחורה קשוחה! לרגע חשבתי שהיא הולכת להרביץ לי. אחותך הגדולה?"

"אל תשים לב אליה, היא עוברת תקופה קשה," החלטתי  לא לתקן את טעותו, על כל צרה. שיידע שאני לא לבד כאן.

"למה היא קראה לך קטינה? בת כמה את באמת?"

"מה, אתה לא מכיר אחיות גדולות? היא גדולה ממני בשש שנים ובעיניה אני עוד תינוקת".

"היא בת 24? היא כאילו בגילי, בחיים לא הייתי נותן לה יותר מעשרים."

"אני לא מבינה למה אנחנו מדברים עליה כל כך הרבה. אולי אתה רוצה להזמין אותה לשייט במקומי?"

אולג צחק והצמיד אותי אליו, תחבתי את פניי בתוך הבד המחוספס של מעילו.

הכפר נדם, לא פגשנו נפש חיה כל הדרך. עברנו דרך חורשת עצי הלבנה, פנינו ליער והלכנו בדרך בשקט עד שהגענו לרציף העץ, שהוביל אותנו ישירות אל המים. המשכנו עוד קצת לאורך החוף עד שהגענו לשרטון חול. אולג הוריד את תרמילו הכבד, הוציא מתוכו סירת גומי מקופלת והחל לנפח אותה בעזרת משאבה. בתצורתו הסופית נראה לי מוצר הגומי הזה כמו מזרן מתנפח עם שוליים גבוהים, ממש לא סירה.

"היא בטוח תחזיק את שנינו?"

"הסירה הזאת אמורה להחזיק מבוגר וילד. אני שוקל שבעים קילו בערך, את ארבעים וחמש נדמה לי?"

"ארבעים ושמונה".

"נעגל למאה עשרים. הסירה אמורה לשאת משקל של מאה וחמישים קילוגרם, אז אנחנו בטווח הביטחון. נו, קדימה, תעלי. שבי בתחתית הסירה, המושב בשבילי. אל תחשבי שזה לא ג'נטלמני מצדי, שם מתחברים המשוטים. אלא אם כן את רוצה לחתור?"

לחתור לא היה לי חשק, גם לעלות לסירה לא רציתי. ערפל עמד מעל האגם. רוח קרה ולחה נשבה מן המים. הירח הסתתר מאחורי העננים. קיר היער הקודר התמזג עם פני המים השחורים, שהשמים נטולי הכוכבים השתקפו בתוכם.

"ומה אם יהיו גלים? אנחנו עלולים להתהפך".

"לא יהיו גלים, אל תדאגי".

לא הצלחתי להמציא תירוץ נוסף, לכן נאנחתי בכבדות, עליתי לסירה והתיישבתי בתחתיתה כפי שנתבקשתי. אולג דחף את הסירה קדימה, תפס תאוצה וקפץ פנימה. הוא סידר את המשוטים במהירות, ובכמה חתירות איתנות הגענו אל מרכז האגם. הסירה שקעה מעט תחת משקלנו, המים לא נכנסו פנימה אומנם, אך עדיין היה נדמה לי שחצי מהגוף שלי נמצא בתוכם.

"למה את לא יושבת בנחת? לא נוח לך?"

"קר מאוד. יש לי תחושה שאני יושבת על קרח בתחת חשוף."

כן, המים עדיין קרים. הקרח נמס לא מזמן. לא חשבתי על זה. שבי על התרמיל". חגתי בסירה עם התרמיל ביד – הייתי בטוחה שעכשיו נתהפך – איכשהו התיישבתי והבטתי סביבי. הערפל התפזר במשב רוח קל, הירח יצא מבין העננים כמו על פי הזמנה וסלל שביל כסף על המים. באותו רגע הכול הסתדר לי, כך בדיוק ראיתי בעיני רוחי אגם לילי.

קולות נשיים שקראו בשמי בכל דרך אפשרית הפרו את הדממה. הקולות, שנשמעו תחילה מרחוק, התקרבו יותר ויותר. ארבע דמויות הופיעו על החוף והן לא הזכירו בנות ים.

"הי, אתם שם! תחזרו מייד!" צרח איגור בקול בס מפחיד.

"ביאשה, ביאשה, זו את?" צעקה אלינה בקול שבור כל כך שלא יכולתי שלא לענות לה: "אני כאן! אנחנו מפליגים לאי, לאיזור אנומלי", צרחתי כשכפות ידיי משולבות סביב פי על מנת להגביר את הקול. הד התגלגל מעל פני המים.

"מה?"

"אולג רוצה להראות לי את האיזור האנומלי. לכו הביתה!"

"מפגרת! אני יודע בדיוק מה הוא רוצה להראות לך! תחתור לכיוון החוף, דביל!" איגור התפרץ לשיחה שוב.

"אלינה, קחי אותם הביתה! יש לי דייט, אני שטה בסירה. ירדתם שם מהפסים?"

אולג קפא עם המשוטים בידיו וסובב את ראשו ממני אל הקבוצה שבחוף.

"אולג, מה יש לך? בוא נמשיך. אל תשים לב אליהם", נאלצתי אפילו לדחוף אותו כדי שיצא מההלם, אבל הוא לא זז.

"תראה, דפוק, או שאתה חוזר עכשיו לחוף ואז אני אתן לך להסתלק בשקט…"

"ואם לא נחזור? אם נמשיך בהפלגה, מה יקרה אז?" ענה אולג לפתע בקול גבוה בהרבה מהקול שדיבר בו לפני כן.

"למה אתה מדבר איתו בכלל? מה אתה שואל אותו? בוא נזוז כבר".

"מי זה, חבר שלך? אח שלך? אולי תיכף גם אבא שלך יבוא?" אולג נראה כעת הרבה פחות חביב בעיניי. תווי פניו התחדדו בדומה לסנאי וגם מבטו נהיה דוקר כמו של סנאי.

"הוא שום דבר! ראיתי אותו היום לראשונה בחיי. תביא לי את המשוטים, אחתור בעצמי". ניסיתי לקחת מאולג את המשוטים אבל בסופו של דבר שוב צנחתי אל התרמיל.

"אם לא תחזור עכשיו ברגע זה, אני אמצא אותך באכסניה שלך ואתה תצטער על היום שבו נולדת!" איגור התקדם אל קצה המים. חלפה בראשי מחשבה מטורפת שהוא עומד לרדוף אחרינו בשחייה. נראה שאולג חשב כמוני מפני שהוא הניף את המשוטים והפלגנו מעט רחוק יותר, לכל מקרה.

"זה הסוף שלך! תתקרב לחוף מיד!" צרחה ורה ודהרה לתוך המים, משפריצה לכל עבר ומרטיבה את כולם. אלינה ווליצ'קו נתלו עליה, מונעות ממנה להתקדם. צפיתי בהן אחוזת אימה, נאבקות בתוך מי הקרח שהגיעו להן עד הברכיים, מוארות באור הירח. האם יתכן כי ארבעתם התחרפנו בו-בזמן?

"כולם לצאת מהמים ולסגת שלושה מטרים אחורה!" אולג קם ונעמד בסירה. "עד שלא תתרחקו, אני לא זז מפה!"

שתקתי. נראה שההחלטה נפלה ואין טעם להתווכח. עוד משוגע, חמישי במספר. האם הירח משפיע כך על כולם? אז למה רק אני שפויה כאן? הם יצאו מן המים. איגור התיישב על החול, הוריד את גרביו הרטובים ונעל את נעלי הספורט על רגליים יחפות. ורה רוקנה מים ממגפי הגומי שלה.

"תתרחקו ותעמדו שם", שוב צעק אולג.

הם נסוגו, והפלגנו אל החוף. אולג עצר כמה מטרים לפני היבשה.

"צאי החוצה".

"באמת? אתה רציני? תתקדם עוד קצת".

"אני אתקדם והם יתנפלו עליי".

"אף אחד לא יגע בך. הם עומדים רחוק".

הוא התקרב מעט לחוף בחוסר רצון, כמעט דחף אותי מחוץ לסירה, ואז חתר כל כך חזק עד שהגיע למרכז האגם במשיכות ספורות. גם שם הוא לא עצר והתרחק יותר ויותר לעבר הירח המסתתר מאחורי היער. פניתי והלכתי בעגמומיות לעבר החוף. אף אחד לא דיבר איתי. גם אני שתקתי. ורה ואיגור הובילו את התהלוכה, וליצ'קו בעקבותיהם במרחק של עשרה צעדים, אלינה ואני הזדנבנו מאחור.

"מקום לא נעים וגם היער הזה… יש לי כל הזמן תחושה שעוקבים אחריי, אני פונה לאחור ואין איש", סוף-סוף אלינה הוציאה קול.

"יער רגיל, שום דבר מיוחד", שמחתי להפסיק את השתיקה הקודרת. "איפה הייתם כל היום? מה עשיתם כל הזמן הזה?"

"תקשיבי, זה מוזר. דרך היער עוברת מסילת רכבת נטושה, אף אחד לא זוכר לאן היא הובילה פעם. היא פשוט נקטעת וזהו. וליצ'קו אומרת שיש שם כל מיני תופעות חריגות. היא רצתה להראות את המסילות לאיגור ואני הצטרפתי".

"אולג הזה גם סיפר דברים דומים. אילו תופעות?"

"שעון יד שנעצר פתאום או מחוגים שזזים אחורה, או קולות רמים,  כאילו יש שם חבורה גדולה, ואין איש".

"ראית במו עינייך? שמעת משהו?"

היא הנידה את ראשה בשלילה.

"לאף אחד מאיתנו לא היה שעון…"

"אז לא היה ולא יהיה שם כלום. לכל היותר יאנסו שם מישהי."

"משעשע שדווקא את אומרת את זה".

"וזאת למה?"

 "הרי את יצאת עם גבר זר השד יודע לאן. לא מוזר לדעתך? לא פחדת שהוא יאנוס אותך?"

"אולג בחור רגיל. אמנם בסופו של דבר התגלה שהוא דפוק, אבל הוא ממש לא אנס, בוודאות".

"בכל זאת לצאת ככה לבד עם גבר שאת לא מכירה?"

"ולבוא ולאיים להטביע אותנו רק כי הוא הזמין אותי לדייט זה בסדר? לא משנה, עברנו. למה בכלל הזמנת אותי אם אני כמו גלגל חמישי בעגלה? השתעממתי לבד כל היום".

"לא התכוונו להיעדר הרבה זמן! שתינו קצת ואז…" אלינה נתקעה והשתתקה. ציפיתי להמשך אך הוא מיאן להגיע. בסופו של דבר היא ניערה את ראשה כאילו סילקה מחשבה טורדנית "את תצחקי עליי בכל מקרה. בקיצור, יצא מפגר".

עמדנו בפתח הבית, אחרים כבר נכנסו פנימה. אלינה הביטה בי בתחינה: "אל תכנסי לעימותים עכשיו, בסדר? אין לדעת מה יקרה, ורה נורא-נורא כועסת עלייך."

"היא כועסת עליי? היא דפוקה על כל הראש? מה עשיתי לה? היא סירבה לדבר איתי בהפגנתיות ואז היא הרסה לי את הדייט. אני זו שאמורה לכעוס".

"אל תתגרי בה, טוב? מבטיחה?" היא לקחה את כף ידי בכפות ידיה האדומות מקור והצמידה לחזה שלה.

"בפני חבריי נשבעת אני חגיגית…", הנפתי יד בהצדעת הפיונרים. "בואי נלך להתחמם כבר, אני מתחרפנת פה מקור".

איגור ווליצ'קו היו עסוקים בתנור עתיק עשוי ברזל יצוק על רגליים דקיקות, מלחיץ למראה. ראיתי כאלה רק בסרטי מלחמה.

"אני בטוחה שלא ייצא להם מזה כלום", לחשה לי אלינה באוזן. אמרה וצדקה. על אף כל המאמצים האש סירבה להתלקח, גירד לי בגרון מרוב העשן. וליצ'קו מצאה כמה זוגות גרביים ומכנסיים יבשים להחליף את בגדינו הרטובים. את המגפיים מלאנו בעיתונים ישנים וקרבנו אותם אל התנור. איגור לא נכנע והמשיך לנסות להפעיל עליו את קסמיו. בשלב זה האש לא כבתה מיד, והחזיקה מעמד כמה דקות. נהיה חמים יותר, כמעט לא יצא עשן. אלינה התכסתה בשמיכת פליז ונרדמה, ורה נמנמה לידה. וליצ'קו עזבה את איגור לנפשו עם התנור, סחבה אותי לפינה הרחוקה והחלה ללחוש בלהט, כמעט אוטמת את אוזניי בשפתיה הרטובות: "איזה יום, איזה יום! אילו הייתי יודעת, בחיים לא הייתי באה! יצאתי לטיול קצר בסביבה, איגור בעקבותיי וגם אלינה אחריו. את לא מבינה מה היה שם! מה שהיא עוללה שם בקרון…"

"איזה קרון?" שאלתי בקול רם.

"שקט!" וליצ'קו תפסה את זרועי – "מה את צורחת? זאתי תיכף תתעורר". היא נדה בראשה, מצביעה על ורה הרדומה, "קרון משא רגיל, עומד לו באמצע היער על המסילה הנטושה. כשהתחיל לרדת גשם, נכנסנו לתוכו. אף פעם לא נכנסתי אליו קודם, פחדתי. תארי לעצמך, חשבתי שהוא מטונף בפנים אבל התברר שלא כל כך, רק מאובק. ופתאום אלינה התחילה להקיא. בחיים לא ראיתי דבר כזה. את הנשמה שלה היא הקיאה, על הקירות, על התקרה, הכול! נראה כאילו זהו, נגמר, ואז שוב מחדש. היא התעלפה אפילו. החזקתי לה את הראש בזמן שאיגור צעד הלוך ושוב בחוץ, הוא נגעל מריח הקיא. בינתיים הוא רוקן לבד בקבוק וודקה, וזה ממש לא השפיע עליו, הוא רק נהיה קודר יותר, ממש זוועה".

"לא, כי בדרך כלל הוא שמח וטוב לב".

איגור כרע ברך לפני התנור, צלליות אדומות כיסו את פניו. כאילו שמע את מילותינו האחרונות, הוא קם וניגש אלינו.

"נראה שהארובה שואבת, שיחקתי עם החיפוי ולדעתי זה עובד, הבעיה שהקרשים רטובים ממש. יש לכם סולר?"

"אני חושבת שיש לנו מכל במרתף. למה?"

"צריך לטבול לבנים בסולר ולהכניס לתנור. שתי לבנים בכל פעם. זה אמור להספיק ללילה שלם. בסיביר מתחממים ככה. בקיצור", הוא פנה אלי, "קדימה, תורידי את המעיל, אני הולך לחפש לבנים", שכחתי לגמרי שעדיין לבשתי את המעיל והצעיף שלו.

הוא לבש את מעילו, נעל את המגפיים של אבא של וליצ'קו ויצא החוצה.

"שמעת? להבעיר את התנור בלבנים!" וליצ'קו סובבה אצבע ליד רקתה. "כל המשפחה כזאת! בקושי סחבנו את אלינה הביתה, וכאן הפסיכית הזאת משתוללת! אמרה שיצאת עם איזה מטורלל. האמת היא שהמקומיים פה לא ממש יציבים, יש כל מיני סיפורים. איגור לא שש לצאת אבל ורה הכריחה אותו. לא פשוט להתווכח איתה. תקשיבי, אני מפחדת ממנה".

צחקקנו אבל עד מהרה השתתקנו. ורה ישבה על הספה והצמידה את ברכיה לגופה. היא בהתה בי, סנטרה בולט, וברגע זה הבחנתי לראשונה עד כמה היא דומה לאיגור.

"לא, את חצופה! מה את צוחקת? הכול בסדר איתך? חרבת לנו את כל סוף השבוע, זונה שכמוך. היא אחוזה בטרפת הכוס ואנחנו אמורים לדהור להציל אותה".

"תראי איזו שפה עשירה יש לך, ורה, ישר רואים שאת סטודנטית לבלשנות. מה גם שלא ביקשתי שיצילו אותי. עדיף שהייתם מתעסקים בעניינים שלכם ולא תוחבים את האף איפה שלא בקשו מכם".

"בחורה אמיצה את, זויה קוסמודמיאנסקיה ממש!"

חבל שהיא הזכירה את זויה. היא לא הייתה מודעת ליחסינו הסבוכים עוד מכיתה ו'.

"כן, זויה – היא גיבורה ואת זנזונת", המשיכה ורה.

"זנזונת את בעצמך! וזויה שלך היא לא גיבורה בכלל".

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאף אחד לא יודע מה היה שם באמת. מה שבטוח שכל מה שמפמפמים לנו וטוחנים במוח מספסל הלימודים זה שקר, זיוף ותעמולה. לא אומרים שם מילה של אמת!"

"נו, אז תאירי את עינינו, מה האמת לדעתך?"

"דבר ראשון, לא היו פרטיזנים בפאתי מוסקבה ב-41', שנית, זויה, ספק אם הייתה קיימת, אבל נגיד שכן, רק מלאו לה שמונה עשרה, היא הייתה מוסקבאית ולא התגייסה לצבא, אז איך היא הגיעה אל מעבר לקו החזית? לא בגרמנים היא לחמה, היא הציתה את הכפרים, את בתי האיכרים הרוסים, השאירה אותם בלי קורת גג בכפור האיום. זה היה הצו הסודי של סטלין – להבעיר את כל הכפרים על כל בתיהם כדי שהגרמנים יסבלו מקור תחת כיפת השמים. ולא הזיז לו בכלל מה יהיה על האוכלוסייה כולה, זקנים, נשים וילדים. מה הם יעשו? לא היו גרמנים בכפר פטרישצ'בו…"

"סתמי, כלבה! אני שונאת את העם שלך, דורכים על אדמתנו ומרעילים את האוויר שלנו בנשימות הרעילות שלכם. אנחנו נלחמנו, שפכנו את דמנו בזמן שאתם היהודונים מילאתם את הכרס בטשקנט. ועכשיו את, טינופת, מלכלכת על הגיבורים שלנו".

נאלמתי דום. לדבר כזה לא ציפיתי. עלה בדעתי לספר לה ששני סביי נלחמו מיומה הראשון של המלחמה ועד יומה האחרון, ושסבתי התפנתה לסיביר יחד עם מפעל צבאי, אבל לשוני דבקה לחכי. לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. זה הגעיל אותי – לנסות להוכיח לה משהו, לתרץ. בהיתי ברצפה רק כדי לא להרים מבט אליה, לא לראות את פרצופה המעוות משנאה. צל הבזיק, חשתי גל חולף של קור וריח של טבק.

"בגללכם, בגלל הגזע שלכם…" לפתע היא נשנקה, שמעתי קול נפילה, כמו של חפץ כבד. הרמתי את ראשי. איגור הפיל את ורה על הרצפה והחל לחנוק אותה, רכון מעל הגוף השרוע על הרצפה.

"סתמי, סתמי כבר. שלא אשמע ממך מילה נוספת. הבנת? לא לפצות פה או שארמוס אותך כמו זבל".

אלינה התעוררה וצפתה בהם באדישות לא ברורה. במרחק של כמה מטרים ורה התפתלה, חבטה ברגליה על הרצפה, אבל לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו של איגור.

"תירגעי, לא לזוז, או שיהיה גרוע יותר. שכבי בשקט. אם הבנת, תדפקי עם היד ברצפה".

ורה נאבקה מעט יותר ולבסוף עשתה את מה שציווה עליה. הוא שיחרר את אחיזתו, קם והעמיד את אחותו על רגליה בתנועה חדה. כך הם עמדו זמן-מה והביטו זה בזו בלי לומר מילה, אחר כך היא קמה והתיישבה שוב על הספה. איגור פנה אליי, ואני קמתי ועפתי מהבית החוצה. "לי הוא לא ייתן את הפריבילגיה להיכנע, יחנוק קיבינימט". וליצק'ו רצה בעקבותיי: "בעוד רבע שעה הרכבת האחרונה למוסקבה. אם נרוץ, נספיק".

התארגנו לשינה בדממה מוחלטת. אלינה נרדמה שוב כמו קודם, בכורסה נפתחת מכוסה בשמיכת פליז. וליצ'קו פתחה את הספה לה ולוורה. ליד הדלת עמדה מיטת ילדים, שאפשר היה לישון עליה רק בתנוחת עובר. רוח פרצים נשבה מחריץ בדלת ולא הצלחתי להתחמם תחת מעיל צמר הכבשים, הספוג בנפטלין. איגור פרש את שק השינה על הרצפה.

התעוררתי כי מישהו ניער את כתפי בחוזקה. בקושי רב פקחתי את עיניי, כתם לבן מעורפל התנדנד מולי, אך לא יכולתי לזהות מי זה בחושך. "קומי, התעוררי", אמר לי קול נשי. היה נדמה לי שזו אלינה, אבל אולי זאת ורה? האם יתכן שהיא התעוררה באמצע הלילה כדי ללבן איתי עניינים בזמן שכולם ישנים? התיישבתי במיטה. ראשי התפוצץ מכאב, גרוני יבש. קמתי על רגליי בכוונה להגיע לפינת המטבח לשתות מים, אבל החושך הסתחרר כסביבון, רגלי הצמר גפן שלי קרסו והתרסקתי על הרצפה. לא חשתי כאב מהנפילה והתנתקתי, נפלתי אל תוך השְחור. אותו קול נשי החזיר אותי להכרה: "תתעוררי! תצעקי! תעירי את כולם!" ניסיתי לצעוק אך לשוני לא צייתה לי. פניה חלפו מולי אבל עיניי כמו התמלאו בחול ולא יכולתי להבחין בתווי פניה. לא הבנתי מה קורה, ריקנות עכורה מילאה את ראשי. התחלתי לזחול ונתקלתי באיגור. הוא התיישב, גנח ותפס את ראשו: "אלינה!" בקושי רב זחלתי אל הספה, התרוממתי על ברכיי. לפניי שכבה ורה, עיניה עצומות, וליצ'קו  שכבה לידה בפניה לקיר.

"ורה!" קראתי. היא פקחה את עיניה ולפתע החלה לצעוק בקול אחיד ויציב. גופה נרעד בעוויתות ואז הרעד פסק באותה הפתאומיות שבה החל, היא רק פתחה את פיה בדממה, כמו דג. תודה לאל, צעקתה העירה את וליצ'קו. היא קמה בתנועה חדה ונעצה עיניים פעורות, לא בי, אלא בדבר מה לידי.

"תפתחי את הדלת, תאווררי את הבית", הפציר בי הקול. לא הבנתי מדוע עליי לעשות זאת, אבל בכוחותיי האחרונים זחלתי ליציאה. כוחותיי אזלו כמעט, תנועותיי נהיו עצלות יותר. בהגיעי לדלת הרמתי את עצמי אל הידית בשתי ידיי ודחפתי את הבריח. לחצתי על הדלת בכל משקל גופי ונפלתי החוצה, התגלגלתי על המדרגות והתרסקתי על האדמה המכוסה בשכבה דקיקה של קרח.

חזרתי להכרה מהכפור. רעדתי כולי, שיניי נקשו. עוד היה לי כאב ראש עמום ושמעתי קולות כמו מבעד לזכוכית. ניסיתי לקום. הקולות נדמו ומישהו עזר לי בעדינות ובזהירות להתיישב. הבטתי סביבי. חמישתנו ישבנו בשורה ליד הגדר, הרחק מן הצריף. היינו חיוורים, מקומטים, רועדים מקור, אבל בחיים. הם הביטו בי באהבה כולם, אפילו ורה, על אף שהיא נראתה גרוע מכולם, כאילו חזרה מהעולם הבא.

"כל הכבוד! אם לא היית מתעוררת ומעירה אותנו היינו נחנקים בוודאות", איגור הצית סיגריה והושיט לי, "צריך להטביע את התנור הזה בנהר. את, וליצ'קו עוד תודי לי".

"אל תחשוב על זה אפילו, אבא שלי יהרוג אותי. התנור בסדר גמור, זה אתה, אדון מומחה, סגרת את החיפוי".

 "זו לא אני", כל מילה הכאיבה לי, כאילו לעסתי נייר זכוכית.

"מה לא את?"

"לא אני הערתי. זו זויה".

"זויה?" הם החליפו מבטים.

"זויה קוסמודמיאנסקיה. היא ניערה אותי וציוותה עלי להעיר את כולם. לא הבנתי מדוע, לא היה עשן או ריח, אבל היא הפצירה בי ואני ביצעתי".

הם הביטו בי בשקט.

"ולמה לדעתך זו הייתה דווקא זויה קוסמודימיאנסקיה?" שאלה אלינה במשנה זהירות.

"מי אם לא היא? היא חבשה כומתה עם הכוכב האדום".

"אהה", גיחכה ורה, "ועוד אומרים שאני המשוגעת".

 

 

הסמל גי בּון היה עורך דין בחייו האזרחיים. כחייל בצבא צרפת הוא נפלט בחורף 1939 משירות קרבי בקו הגבול עם לוקסמבורג בגלל דלקת ריאות חמורה. כעת שירת במחלקה המשפטית של חיל ההנדסה בפריז. ב-12 ביוני, יום רביעי, זימן אותו מפקד כוחות היבשה, קולונל א' רז'ינבּל ללשכתו. בתיק האישי של בון מצוין שסיים קורס בפיצוץ קונסטרוקציות פלדה וגשרים משוריינים.

רז'ינבל הודיע לבון שיהיה עליו לפוצץ את האנטנה הגבוהה ביותר ובעלת טווח הקליטה הגדול ביותר בצרפת ובמקביל גם את מגדל אייפל שאל קצהו האנטנה מחוברת, וזאת לפני שארמיה מס' 18 של הצבא הגרמני תיכנס לפריז. תגובתו הראשונה של בון:

למה אני?

לפי הוראות חיל ההנדסה ידע בון כי רק קצין קרבי מורשה להוציא לפועל פיצוץ בסדר גודל כזה, אך לא מישהו בדרג זוטר מהמחלקה המשפטית.

‒ אני מצטער, עליי לסרב לבקשה.

‒ זאת לא בקשה, זאת פקודה. אתה האדם היחיד עם הכישורים הנדרשים שאני יכול להשיג כאן.

‒ בלי ספק. אבל אין לי סמכות.

‒ אישור ממני מקנה לך סמכות.

‒ האם אקבל את הפקודה בכתב?

‒ לא.

‒ אם כן, אני מצטער.

הרבה אי-בהירויות. פריז הוכרזה עיר פרזות, כלומר, יש איסור על "פעולות עוינות" בתוך העיר. אין ספק שפיצוץ מבנה בעל חשיבות רבה לתקשורת הצבאית הוא בגדר פעולה עוינת. בון ראה לנגד עיניו סיכון כפול: הוא יכול להיות מואשם על ידי רשויות החוק של ארצו כאשר אלה ישובו לתפקד עם חלוף המשבר הזמני בפריז; אבל גם האויב, במקרה שבון ייפול לידיו, עלול, על פי חוקי המלחמה, להאשימו בהשחתה ‒ כלומר, בפגיעה במעמדה של פריז.

‒ לפיצוץ בסדר גודל כזה יש צורך בצוות חיילי הנדסה. חמישה-עשר חיילים. מלבד זאת אהיה זקוק לתוכניות הבנייה של המגדל. אהיה חייב לדעת אם קיימות בו נישות להנחת חומר נפץ.

‒ אם כן, אתה מוכן לעשות את הדבר?

‒ לא זה מה שאמרתי. גם אם יהיה בידי כל הנחוץ, יהיה צורך ביומיים להוציא לפועל מבצע כזה.

‒ יש לך יומיים, אם הגרמנים יחכו עד אז.

‒ אתה מאמין שהם יחכו, המפקד?

‒ עלינו לצאת מהנחות כלשהן.

‒ חומר נפץ חזק ימוטט כנראה את המגדל. אבל גם אם רק יטה אותו אל צדו, הנזק יהיה בלתי הפיך. כלומר, פעולה עוינת.

‒ אסור לבצע פעולות עוינות.

‒ לי אתה לא צריך לומר את זה, המפקד.

‒ אנחנו נמצאים במצב חירום.

‒ כמפקדך אני פוקד עליך לבצע את המשימה.

‒ אני לא חייב לציית לפקודה בלתי חוקית. יגידו לי: אתה משרת כמשפטן של חיל ההנדסה.

‒ במלחמה כל אחד עושה מה שהוא יכול. יש לך הכשרה של מומחה לנפץ.

‒ כן, אבל לא כדי להשתמש בידע הזה בעיר פרזות.

‒ אתה רוצה להשתמט מחובתך?

‒ בשום פנים ואופן לא. אני מעלה ספקות בנוגע לפקודה שלך.

מפקד כוחות היבשה שתק. על הסיבה המהותית לסירובו של בון לא נאמר דבר: איך אפשר לפוצץ את סמלה של פריז? מצב שבו כוחות זרים עמדו לכבוש את העיר לא היה חריג, כך כבר היה ב-1815, וב-1871. הקולונל נראה כעוס. בון באופיו לא היה איש של עקרונות. פיצוץ ענק היה מוצא חן בעיניו. אבל לא היתה בו היומרה (ה"אגואיזם") לאזור אומץ ולהיות האיש שפוצץ את מגדל אייפל. אפשר לתת ביטוי לעצבנות, להתמוטטות הרגשית, בעיר הגדולה באותו יום רביעי (למעשה, הכוחות הגרמניים לא נכנסו אלא רק יומיים אחר כך) בדרכים אחרות מלבד במעשה אלים כזה. גם הקולונל היסס. הוא פקד על בון להישאר במפקדה הראשית, להמתין לפקודות נוספות.

בשנות ה-30, התרחש מהפך בדימוי של האינטלקטואלים. הם נרשמו במהלך לימודיהם לקורסים מעשיים, רצו לקבל הכשרה במשהו שימושי, בצורה שתהלום את המאה של המעשה. משפטנים צעירים, רופאים, תלמידי האוניברסיטאות הגדולות, פרלמנטרים לעתיד, מזרחנים, נרשמו לקורסי טיס, צניחה, נפץ, הישרדות בצפון אפריקה, וכיוצא באלה. כך הם קיצרו הן את השירות הצבאי והן את תקופת הלימודים. המקצוענות כוללת, לדברי סנט-אכזיפרי, מוח וידיים. היא מתגלמת בדימוי המקצועי של המהנדס.1

אולם דימוי האדם העתידני הזה התאים פחות למצבי המגננה שצרפת היתה נתונה בהם באותה עת. האם היה ניתן להמיר לתגובה התקפית את רגשות הפחד, את הזעם העז, שמילא את המטות הצבאיים של פריז? הצבא הצרפתי עדיין חלש על הקשר האלחוטי ברחבי העולם. בשעה 15:00, השעות חלפו כה מהר, זומן בון שנית למשרד הקולונל. בסופו של דבר לא רוצים לפוצץ את מגדל אייפל; גם תוכניות המבנה לא נמצאו. במקום זאת יש תוכנית פעולה אחרת. קילומטר וחצי מדרום לפריז, כלומר, סמוך לעיר פרזות, במוצב איסי-לה-מולינו, ממוקם משדר צבאי, קונסטרוקציית פלדה בעלת שני מגדלים שגובה כל אחד מהם 70 מטרים, כלומר מבנה דומה למדי למגדל אייפל, אם כי לא פופולרי כמוהו; זהו מרכז הבקרה שבאמצעותו אפשר ליצור תקשורת אלחוטית עם חילות צרפת בסוריה.

בון, ואיתו שתי מזוודות מלאות במטילי מֶליניט קטנים2, יצא מיד לדרך. בשטח המחנה לא היו כלי רכב. כל מונית לא היתה בנמצא, הוא הגיע במטרו לעיבוריה הדרומיים של העיר. במוצב ראה בון את שני מגדלי הפלדה שניצבו במרחק 140 מטרים זה מזה. הם נתמכו על ידי עמודים משופעים בדומה למגדל אייפל. בון הניח את המליניט לרגלי עמודי התמיכה. פעולה ברגעי סכנה משפיעה על המוח ועל מערכת העצבים כמו סם. בון היה זקוק לחומר נפץ נוסף. הוא דרש שיעמידו לרשותו משאית ונהג. את הארגז המלא בקפסולות כספית החזיק בחיקו, אך לא רחוק מספיק מחומר הנפץ שבמשאית, אם חלילה תקרה תאונה. הוא לא היה בטוח שעליו לקוות להכרה רשמית במקרה של הצלחה.

הערב ירד. רוח מערבית נשבה. תוך כדי ארוחה קלה דפדף בחוברת הדרכה לפיצוץ מתקני פלדה ‒ היא היתה משנת 1890. בשעה 22:00 עדיין התקבלו מברקים ממגדל אייפל במשדר הזה, שאויש על ידי שבעה-עשר אלחוטאים. התשדורות הועברו הלאה לביירות. בשעה 1:00 לאחר חצות עדכנה התחנה את התחנות הצרפתיות שמעבר לים על הפסקת הפעילות.

שעה של פרידה. שעה של התרגשות: אנשי הצוות ניפצו את מכשירי השידור בעזרת פטישים, ביתקו את חוטי החשמל במצבטים. בון הצית את הפתיל בסיגריה. הוא רץ, ספר עד 110. קול פיצוץ בודד ויבש, גשם של פלדה.

המגדל השני התמוטט על בניין המרכזייה. בונוס מיוחד. בון בחן בדקדקנות את העמודים ההרוסים, את הבור שנפער במקום אשר עד לפני זמן קצר עמד המשדר הראשי ויצר קשר מופשט עם אתרים רחוקים ביותר. ב-8:30 בבוקר הגיע בון למרגלות מגדל אייפל. עוד נשארו לו רזרבות של חומר נפץ במשאית. הוא היה עייף וחסר מעצורים, עדיין נתון להשפעת סם הפעולה ומסוגל למוטט גם את המגדל הזה. יחידת המהנדסים עמדה כאן לשירותו. הם הרסו את הגנרטורים שבקומה הראשונה בפטישי פחחים. איזו תועלת היתה יכולה לצמוח לגרמנים מקשר אלחוטי עם סוריה, סנגל, גינאה הצרפתית והאוקיינוס השקט, אם בכלל היו להם אלחוטאים דוברי צרפתית?

על הפיצוץ המקצועי ש המגדלים באיסי חיבר מפקד המוצב דו"ח הריסה. לבּון לא חלקו שבחים, הוא גם לא נענש. כאשר ביקש רשו לבחון את שרידי המוצב ‒ זה היה עוד לפני כניסת הגרמנים לפריז, בקשתו נדחתה. כך, למשך זמן קצר, הוא שב לטפל בתיקיות שלו. מה עוד היה יכול לעשות למען המולדת?

אור השמש ‒ לעולם אין בו די

מסלול הפלנטה ‒ לאה מדי


*הסיפור לקוח מתוך: הנקודה העיוורת של השטן מאת אלכסנדר קלוגה, פיתום הוצאה לאור, 2003.

כל מי שעבר את גיל שלושים ייזכר בקלות בתמונות. השמש העומדת לשקוע, תזמורת כלי הנשיפה, פניו של הנשיא הזורחות מרוב זחיחות. הנשיא שהיה בביקור באפראזיה, מדינה לא-שקטה ומושחתת מעיקרה, שהוא רצה לקשור איתה יחסים דיפלומטיים. הפופולריות הצונחת שלו והביקורת על מדיניותו האנטי-אפריקנית לכאורה הביכו אותו, הנשיא רצה להראות שאינו מתנשא על האוכלוסייה המקומית ומנהגיה.

מלוּוה באנשי האבטחה שלו הוא יצא מן הרכב המשוריין לטיול בסמטאות הצרות של אפראט. הוא חייך.

אני זוכר איך הגוף המסורבל, הגדול הזה קרס לאחור כשהכדור פגע בו, אני זוכר את המאבטחים שמיהרו אליו לשווא, אני זוכר את כפות רגליו חסרות החיים, השמוטות, של האיש שהיה פעם כל-כך חזק. חמישה במאי 2017, חמש-חמש, התאריך נחרת לתמיד בספרי ההיסטוריה.

עוד באותו ערב התברר שאת הרצח ביצע גבר לבן בן עשרים וחמש, שנולד בארצות הברית אך התגורר באפראזיה מזה כמה חודשים במסגרת חילופי סטודנטים. שם משפחתו, גולדשטיין, קוצר בתוך כמה חודשים ל-ג'. האות האחת הספיקה, עד כדי כך נודע לשמצה. ג', שלפני עשרים שנה הסיט ממסלולה את ההיסטוריה העולמית בכך שקיפד את חייו של נשיא ארצות הברית בכדור אחד מכוון-היטב.

חרף הלחץ הדיפלומטי, ממשלת אפראזיה סירבה פשוט להסגיר את ג'. בתקווה לסגור עסקה משתלמת עם הנשיא החדש, החביאו אותו בבית הכלא המאובטח ביותר במדינה. עיתונאים מכל העולם רצו לדבר עם ג'. לאחד כמוני לא היה סיכוי מלכתחילה, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה. כך לפחות חשבתי.

אבל אז נבחר נשיא חדש, שגילה עניין מועט באותו רצח שהפך בינתיים לפרשייה מתמשכת. כשהתברר שההעסקה המשתלמת שהאפראזים קיוו לה לא תושג לעולם, היחסים בין שתי המדינות נותקו באופן רשמי. זה היה הרגע שבו ג' איבד את ערכו הפוליטי, ושבו עיתונאים רבים ירדו מהסיפור. בסופו של דבר נותרתי רק אני. במשך חודשים התכתבתי עם מפקד הכלא שבו ישב, עד שלבסוף ניתן לי אישור להתכתב ישירות עם ג'. זה היה לפני שלוש שנים. במשך שלוש שנים ניסיתי לרכוש את אמונו של ג'. המכתבים החלו בנימה עניינית, שהפכה אט-אט לידידותית יותר. כשהיה לו יום הולדת, שאלתי איך חגג. וגם הוא התעניין בקריירה שלי, באשתי, בחיי. הייתי גלוי איתו. גלוי מדי אולי.

תקוותי לפגישה כבר כמעט נגוזה כאשר קיבלתי בחודש שעבר מכתב שנראה רשמי. ג' הצליח לשכנע את רשויות הכלא להסכים למפגש. אוכל לראיין אותו במשך שעה שלמה. כך קרה שהיום עברתי בשער הברזל המאיים, הפקדתי את הטלפון ואת המפתחות שלי, עברתי שיקוף וחיפוש גופני.

מובילים אותי אל חדר לבן, מקפיא, שבמרכזו שולחן מתכת קטן. מעל לשולחן תלוי גליל פלואורוסנט, משמאלי נמצאת מראה גדולה, שמאחוריה, יש לשער, נמצא המפקד, מוקף גברים שיוכלו לקטוע את השיחה בכל רגע. אני מתיישב ליד השולחן, על אחד משני כיסאות המתכת. ההמתנה לג' מתחילה, ההמתנה לריאיון הראשון אי-פעם עם רוצח הנשיא.

מנקודת מבט עיתונאית, ג' הוא עדיין דמות מעניינת שספרים ומחקרים נכתבו עליה, שעל חייה הופק אפילו סרט ביוגרפי בשנה שעברה. אבל העניין שלי באיש אינו עיתונאי בלבד. חלקו נובע מנוסטלגיה: אני זוכר היטב איך הרגשתי כשעלה הנשיא לשלטון, כשכופף את החוקה, כשהפר הסכמים בינלאומיים והשפיל קבוצות גדולות של בני אדם, כשעקר את המדינה משורשיה. הרגשתי שאני מתאחד עם ההיסטוריה. חוסר האונים שאחז בי, התחושה העזה של אובדן דרך.

חודשים על גבי חודשים שאלתי את עצמי בזמנו, מה אני יכול לעשות כדי להיפטר מההרגשה הזאת, איך אוכל לבטא את חששותי בצורה הטובה ביותר. התחלתי לכתוב: מכתבים למערכת, מאמרי דעה. כתבתי והדפסתי עלונים שחולקו בהפגנות. אילו הנשיא לא היה נבחר, הייתי מן הסתם עובד עדיין בבית הדפוס, סופר את הדקות עד להפסקת הקפה הבאה. כשהמאמרים שלי התפרסמו לעתים קרובות יותר ויותר, התפטרתי כדי להקדיש את כל כולי לכתיבה. אך ככל שכתבתי יותר, כך הבנתי שדברי לא מגיעים למעון השרד, שהנשיא לא שומע אותם, שהוא ממשיך לשבת בלי פגע בכיסאו. אבל באיזו דרך אחרת יכולתי להביע את מחאתי? האם קיים מעשה שיכול לכפות את מה שמילים אינן יכולות: את נפילת הנשיא?

היה מעשה כזה, ודאי שהיה. אני זוכר תמונת שער מהימים ההם, של ז'ורנל אירי. ראשו של הנשיא הוצג מאחורי צלב הכוונת של צלף היפותטי. הכותרת היתה: למה לא? במאמר הנלווה צוטט התיאולוג הקתולי תומס אקווינָס, שאמר שמי שרוצח את העריץ כדי להגן על ארצו ראוי אך-ורק לשבח. התעכבו על קסיוס וברוטוס שמצאו לנכון לרצוח את יוליוס קיסר, העריץ שלמעשה שם קץ לרפובליקה. עלו לדיון פילוסופים תועלתניים, הסבורים שצדקתו של מעשה נקבעת על פי תוצאותיו. אם מעשה רע מוביל להגדלת האושר של מספר גדול יותר של בני אדם, האם הוא עדיין מעשה רע? כך יצרו, במבט לאחור, את המסגרת התיאורטית לרצח העתידי. וכעבור חודשיים עבר ג', כמו שאומרים, מנאה דורש לנאה מקיים. הנשיא קרס לאחור, המאבטחים תפסו אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. צפיתי בטלוויזיה כמשותק, לא ידעתי אם להתאבל או לצהול.

פסיעות במסדרון. שש רגליים, שלושה אנשים. צללים קוטעים את האור שחודר מתחת לדלת. שומר נכנס פנימה, והנה הוא עומד שם, ג'. הוא מתיישב מולי, השומרים נעמדים ליד הדלת בזרועות שלובות. הנה הוא יושב, הגרסה המבוגרת יותר, בת התמותה, גרסת הבשר-ודם של אותו ג' כפי שמכיר אותו העולם. עיניו שקועות בארובותיהן יותר משהיו, ובהשוואה לתצלומים המעטים שפורסמו בעיתונים, הוא כחש כהוגן. הוא אומר שהתהליך בכלל לא היה פשוט, אבל סוף-סוף אנחנו יושבים כאן, זה מול זה. קולו, קול שמעולם לא שמעתי, רך ומתנגן. לשונו כמו במכתבים שלו, עם נטייתו לאנדרסטייטמנט, עם בחירת המילים הארכאית משהו. כמה שעות הקדשתי למחשבה על השאלה הראשונה שאשאל! ועכשיו אני יושב כאן ושומע את עצמי אומר: אז מה שלומך?

ג': "אני מקווה שתסלח לי אם לא אענה על השאלה הזאת. זאת השאלה היחידה ששואלים אותי כאן, והשואל הוא העובד הסוציאלי שחייב לשאול אותה מפעם לפעם מבלי שהתשובה שלי תעניין אותו כהוא זה. בקיצור, השאלה הפכה לקריקטורה. חוץ מזה, התשובה שלי לא תאמר שום דבר לאף אחד. כל אדם מסוגל בוודאי לתאר לעצמו את איכות החיים שרוצח נשיאים זוכה לה ביום-יום. ומי שלא מסוגל, רשאי לראות את עצמו כאדם מאושר."

אתה במאסר כבר עשרים שנה בדיוק. אתה זוכר את היום שבו הגעת לכאן?

"אני חושב שכולם זוכרים את היום ההוא. גם אם הזיכרונות שלי שונים מאלה של רוב האנשים. אחרי האירוע לא ראיתי צילומי טלוויזיה, לא ראיתי תוכניות שבהן האקט נותח עד אין קץ. מה שאני זוכר הוא את ההליכה אל הבניין שממנו הייתי עתיד לירות, אל החלון שידעתי שלא יהיה מאובטח מספיק מפני שהיה ממוקם במקום לא-הגיוני כביכול. כל צעד שעשיתי היה מדוד ומחושב, הייתי צריך רק להוציא לפועל את התנועות שדמיינתי קודם כל-כך הרבה פעמים. זה היה כמו ללכת מתוך שינה. הלכתי מתוך שינה אל החלון, שלפתי את הרובה, הנחתי את קצה הקנה בתוך המסגרת, בין שני שברי הזכוכית שהחזירו את אור השמש. כמו שאתה כנראה יודע, הכרתי את הבניין, האוניברסיטה היתה באותו אזור. מאות סרטוני יוטיוב למדתי. הרובה, שהזמנתי בָּרשת האפילה, היה קל לתפעול, כך בחרתי אותו. התאמנתי, ביערות, במִדבר. זאת לא היתה ירייה קשה, אפילו לא למי שלא ירה מימיו ביצור חי. המתנתי ולחצתי על ההדק ברגע הנכון. זאת הגרסה שלי ליום ההוא."

והמעצר, מה אתה זוכר ממנו?

"בעיקרון כל המעצרים דומים. צעקות, אזיקה, ניידת."

טוב, אז נעבור להשלכות. היה מאוד בולט שמעולם לא כפרת באשמה. מדי פעם היו יוצאות בשמך אמירות שבהן לקחת אחריות על המעשה, אבל בלי להפגין שמץ של חרטה.

"חרטה, מעושה או לא, היתה משנה משהו? לפני שביצעתי את הרצח לא הייתי רוצח אופייני בפוטנציה. לא טיפחתי פנטזיות אלימות ולא היו לי חלומות תוקפניים. שילמתי מיסים, הוצאתי את הכלב של השכנים כשהיה צריך, הייתי סטודנט עם ציונים טובים, מעולם לא לחצתי על הדק. בשנים שלפני עלייתו של הנשיא הזה, המעורבות הפוליטית שלי היתה מצומצמת. טוב, אתה מכיר את התיק שלי. לא היתה לי תמונה מעוותת או מוזרה של ערך החיים. ידעתי מה אני עושה. ידעתי שאני עומד לגזול ממישהו את חייו, שאהפוך את ילדיו ליתומים ואת אשתו לאלמנה. מבחינתי זה עניין של תרבות לא להתאונן בדיעבד, לא להפגין סימנים בוטים של ייסורי מצפון. אם יש לי כאלה, אני מתמודד איתם לבד, בתא שלי."

לא מתחרט? אף פעם לא?

"אף פעם לא."

קשה במיוחד להרגיש סימפתיה כלפי אדם שלא מראה שום חרטה.

"אם הדימוי החיובי שלי היה חשוב לי, אני מניח שלא הייתי רוצח את מנהיג העולם החופשי. אני לא מבקש סימפתיה מאף אחד."

ידעת למה יגרום הרצח?

"לא ידעתי מה יקרה בעולם, אבל נראה לי מתקבל על הדעת שהעניינים ישתפרו כשמישהו אחר יאחז בהגה. ולדעתי ההיסטוריה הוכיחה שצדקתי. מובן שלא כל בעיות העולם נפתרו, אבל תקופת הכאוס המוגבר, האנרכיה המוסרית שיכלה לרדת מהפסים בכל רגע, אותה השארנו מאחורינו. העולם נעשה טוב יותר."

קצת לפני הרצח חיברת מניפסט בשם "החברה הקפיטליסטית ועתידה". כשהתברר שהמניפסט נכתב לפני רצח הנשיא, הוא פורסם במוספים של כמה עיתונים גדולים. במניפסט אתה כותב: 'צריך לראות את ההיסטוריה כצירוף של שני חלקים. חלק שרירותי, הכולל אירועים בלתי צפויים שנראה שאינם מצייתים לדפוס כלשהו, וחלק סדור, הכולל תהליכים ארוכי טווח ומגמות היסטוריות מתמשכות פחות-או-יותר.'1 לאיזה חלק של ההיסטוריה שייך לדעתך המעשה שעשית?

"זו שאלה קשה. התנקשות היא כמובן אירוע בלתי צפוי, זאת בערך המהות שלה. מצד שני, אפשר למצוא כמה דוגמאות בהיסטוריה להתנקשויות בשליטים-יחידים ובעריצים. יש לזה אפילו שם: טיראניציד. כמה פילוסופים סבורים שרצח של עריץ שפועל באופן עקבי נגד האינטרסים של נתיניו, שגולש וחורג מהמנדט שלו, הוא מעשה רצוי ולגיטימי. על פי ג'ון מסליסברי, פילוסוף מן המאה השתים-עשרה, עלינו לראות את המדינה כאורגניזם פוליטי, שכל הגפיים והאיברים שלו משתפים פעולה באופן אקטיבי לתועלתם ההדדית ולתועלת הכלל. אם אחד האיברים אינו ממלא פתאום את משימתו ואינו מתחשב ביתר חלקי הגוף, חובה על הגוף להיפטר מהאיבר החולה הזה. אתה מכיר את החותם של ארצות הברית? את הנשר שמוטבע על מסמכי המדינה? אתה יודע מה המוטו שהציע בנג'מין פרנקלין לכתוב בו? 'מרד בעריצים הוא ציות לאלוהים.'"

אבל איך שלא תהפוך את זה, את המנדט של הנשיא לא יצר הנשיא עצמו. הוא נבחר באופן דמוקרטי.

"הוא קיבל לפחות שלושה מיליון קולות פחות מיריבו. מעבר לזה, ההצבעה הדמוקרטית היא לא תירוץ. גם היטלר נבחר באופן דמוקרטי. האם עריץ שנבחר טוב בהרבה מעריץ שלא נבחר? ההצבעה הדמוקרטית נותנת לגיטימציה ליומו הראשון של הנשיא, מכאן ואילך הוא צריך לזכות בה בכוחות עצמו, בדברים ובמעשים שלו. הנשיא שאנחנו מדברים עליו לא כיבד הסכמים בינלאומיים, חוקי מדינה, ערכים אוניברסליים. ואל תטעה: הגוף בהחלט התקומם. אתה זוכר את ההפגנות, את המחאות, את ההתנגדות, את הכאוס בבורסה? זה היה בבחינת חום גבוה, מסַכן חיים, שעלול להביא למותו של הגוף."

אתה חושב שהאווירה החברתית והפליטית השפיעה על המעשה שלך?

"קשה לומר. מובן שהושפעתי מהאווירה, ובאותה מידה גם עיצבתי אותה. אין ספק שהחום הגבוה ההוא, כמו שאני מעדיף לכנות אותו, השפיע עלי. אבל כיום רואים במעשה שלי את התוצאה האולטימטיבית של החום הגבוה, את השיא ההיסטרי שלו. אני לא רואה את זה ככה. המעשה שלי היה רציונלי ושקול, זו היתה פעולה של כירורג שחקר את הגוף בשקט גמור וידע שהגיע הרגע להתערב."

לאחר מעשה, תומכי הנשיא אמרו שהכדור בא מצד שמאל, גם בהתחשב בנטיות השמאליות שלך מן העבר.

"זאת נראתה לי תמיד דעה מטעה וחסרת שחר. השמאל לא קשור בכלל למעשה שלי. אין שום זרם או קבוצה פוליטית שאפשר להטיל עליהם את האחריות למעשה שלי. אני לחצתי על ההדק, אני ולא אף אחד אחר."

הקרבת את עצמך.

"זאת הצגה תיאטרלית מאוד של הדברים. הרבה אנשים הבינו שמשהו חייב לקרות. כתבת לי שגם אתה היית אחד מהם. אבל אני הייתי היחיד שהחליט באותו יום שהמשהו הזה יהיה התנקשות. ועד היום אני חושב שצדקתי."

אם היית צריך להסביר בשני משפטים מדוע עשית מה שעשית, מה היית אומר?

"החל מנקודה מסוימת, אדישות היא שותפות לפשע. ראיתי שעוברים את הנקודה הזאת, וידעתי שלדבוק במצווה הנוצרית המוגבלת של 'לא תרצח' יהיה גרוע יותר מאשר להרים בעצמי את הכפפה. המחשבה הזאת הלכה והעיקה עלי מיום ליום. הרבה אנשים חשבו כך, כמובן, אבל אף אחד מהם לא גר היכן שאני גרתי, אף אחד מהם לא הכיר את הסביבה שהנשיא עמד לבקר בה. מישהו היה חייב לעשות את זה, ואני הייתי האיש. הצלחתי לעמוד בשני משפטים?"

המעשה שלך עורר תגובות קיצוניות, כמו שאפשר להבין. רבים שמחו שהנשיא מת, אחרים דרשו לא פחות מעונש מוות.

"התגובה האחרונה נראתה לי תמיד אירונית במיוחד. בסדר, במובן התנ"כי היתה לאנשים זכות לדרוש דם. רצחתי בכוונה תחילה את המנהיג שלהם, הודיתי מיד ולא הבעתי שום חרטה. אם היה אי-פעם מועמד מושלם לכיסא החשמלי, אני האיש. הייתי מוכן ואני עדיין מוכן לקבל על עצמי כל עונש, וגם להסביר את המעשה שלי ולהגן עליו בפני שופטים אמריקניים. זה לא תלוי בי שמעולם לא הוסגרתי."

אבל זאת הסיבה היחידה שאתה עדיין בחיים.

"לא כל מה שיש לו דופק הוא בחיים."

עוד רבע שעה, אומר השומר. ההודעה מביאה לשינוי בהתייחסות של ג'. הוא נשען לאחור ושואל אותי מדוע לא הגבתי על מה שהעיר זה עתה, שאני הייתי אחד האנשים שחשבו שמשהו חייב לקרות. זו הפעם הראשונה שהוא נוטל יוזמה, שהוא מפר את דפוס התשובה המעולה, אך הפסיבי למדי. הוא שואל אותי מדוע לחצתי כל-כך לראיין אותו. מדוע כל העיתונאים איבדו עניין במהלך השנים ורק אני לא. אני עונה לו שחובתי העיתונאית היתה להתמיד. הוא מניד בראשו. "זאת לא הסיבה האמיתית."

אני מרגיש שהייתי עד למעשה שלך. כמעט לא ישנתי באותם ימים, הייתי מרותק לטלוויזיה.

"גם זו לא הסיבה האמיתית."

מה לדעתך כן הסיבה האמיתית?

"תרשה לי לשאול אותך שאלה. כשראית את הנשיא נופל, כשראית את הבריון הזה קורס לתוך עצמו, כשראית איך כל העוצמה המעוותת הזאת נעלמת בבת אחת, מה חשבת אז? יותר נכון, מה הרגשת אז?"

הייתי משותק. הרגשתי הרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושום דבר ספציפי.

"כתבת על זה?"

מעולם לא.

"אתה יודע: מפקד הכלא מרשה לפעמים לגלוש באינטרנט, תחת פיקוח הדוק. כשהנשיא עדיין חי, שמתי לב שהעבודה שלך היתה פוליטית, אפשר לומר אפילו פוליטית מאוד. חששת, ידעת שהעולם ייצא נשכר מנשיא אחר. אבל אחרי הרצח לא כתבת מעולם על פוליטיקה. כתבת על אוניברסיטאות, על ספורט, על ספרים, על מדע, בעצם על כל דבר חוץ מפוליטיקה. המעשה שלי היה קו שבר בקריירה שלך. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהמעשה שלי הביא אותך לראות את היחסיות של המילים שלך. ואת זה אפשר להבין. המעשה חולל מה ששום מילה לא תוכל לחולל אף פעם: שינוי בעולם."

"עוד חמש דקות," אומר השומר, "לסיים."

עוד חמש דקות. הזדמנות נוספת לראיין אותו יש להניח שלא אקבל בקרוב. אולי אף פעם לא. אך עוד לפני שאני מצליח להגיב על הניתוח של ג', הוא אומר שהוא כבר יודע מה תהיה השאלה האחרונה שלי: איך ייתכן שאדם כמוהו, שקיבל חינוך טוב ובא ממעמד הביניים, היה מסוגל לעשות מעשה כזה? איך הגיע לצד הזה של השולחן? "אבל בעצם אתה רוצה לשאול אותי שאלה אחרת," הוא ממשיך. "בעצם, בעומק הלב, אתה רוצה לשאול אותי איך ייתכן שאני הגעתי לצד הזה של השולחן ואילו אתה, אדם הדוגל פחות או יותר באותם אידיאלים, באותן השקפות ובאותם חששות כמוני, נשאר בצד האחר שלו."

אני מתקשה לנשום, וכמעט איני מודע לכך שאני מהנהן. באמת, איך ייתכן?

"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? התשובה פשוטה מאוד."

אף על פי שאני לא בטוח אם אני רוצה לשמוע אותה, כבר אין לי דרך חזרה. אני מהנהן שוב.

"גם אנשים מחויבים פוליטית צריכים להתמודד עם השאלה, איזו צורה של מחויבות הכי מתאימה להם. מובן שיש גם שיקולים של תועלת; לאיזו צורה של מחויבות אפשר לייחס את סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, וכדומה. אני התעמקתי ברובים ובצלפים, אבל אני לא חושב שהשקעתי באימון שלי יותר שעות משהשקעת אתה בצפייה בסרטונים סאטיריים באינטרנט. בסופו של דבר, בחירת הצורה היא עמוקה יותר, אישית יותר, אי-רציונלית יותר מהשיקולים הפרקטיים האלה. אין הבדל בסיסי, בלתי ניתן לגישור, בינך לביני. אני הכרתי את הסביבה, אתה לא. העובדה שאני יושב כאן ואתה שם היתה עניין של טעם ושל הרגשה, לא פחות ולא יותר."

לפני שאני מספיק לא להסכים איתו, אומר השומר שזמננו תם. ג' לא נפרד ממני לשלום ואינו מביט לאחור כשמוציאים אותו החוצה. כשמובילים אותו ימינה, אני קולט הבזק של הפרופיל שלו, את האף המודגש ואת החיוך המיסתורי, שלשארית חיי אשאל את עצמי אם הביע אכזריות או שמא בראש ובראשונה חמלה.


דוד לוגסי, אני חושב, אף פעם לא ידע כמה באמת הוא אוהב את הכותל, עד שלא ראה אותו מפורק לחלוטין, אבן על אבן על אבן, ומועמס בערימות על שלושים משאיות של חברת ההובלות והשיפוצים שלו, ׳א״א אמריקה הובלות ושיפוצים׳. עד אותו הרגע הכותל היה מקום. בסך הכל מקום. אבל רצח רבין שינה הכל.

לוגסי הוא אחד מהנדירים האלה: אנשים שנולדו בשביל להתפלל. לא פלא שבכותל הוא הרגיש בבית. הוא לא היה ״דתי״ במידה שהיתה מאפשרת לו להתחתן עם נכדתו של האדמו״ר – איזשהו אדמו״ר – אבל יש אנשים שכאשר הם מתפללים, הם מאושרים. בלילות שישי, למשל, הוא היה הולך לבית כנסת עם אבא שלו, חוזר לבית הוריו לקידוש וארוחה חגיגית, ואחר כך נכנס למכונית ונוסע למסיבה. בבית משפחת לוגסי, זה נחשב לליל שבת מצוין.

וזאת הסיבה שהוא אהב את הכותל, ושנא את ירושלים: שברגע שאתה עובר את שער הגיא, אתה נדרש לבחור. ימני או שמאלני, דתי או חילוני, כיפה שחורה או סרוגה – כמו בשכונות עוני בסרטים אמריקאים, אתה חייב לבחור כנופיה, אחרת תישאר לבד בעיר אלימה וחמוצה. לוגסי, ששנא לבחור ואהב להתפלל, היה חוזר מעוצבן יותר ויותר מכל ביקור בקיר האהוב עליו. עד שבפעם האחרונה, הוא נשבר. לילה אחד, שבוע אחרי הרצח, הוא התקשר אלי. השעה היתה אחת אחר חצות.

״אתה חייב לבוא,״ הוא אמר. ״בוא, קח מונית ותגיע לירושלים. אני צריך שתייעץ לי דחוף.״

״לייעץ לך במה?״

״איפה לשים אותו, אחי. את הכותל. עוד שעה אני גומר להעמיס. בוא, אין זמן לדבר. נגמרת לי הסוללה בנוקיה.״

במרחק חצי קילומטר מרחבת הכותל נתקלתי במחסום של משמר הגבול. שוטר דרוזי עצר אותי ואמר: ״אין כניסה אדוני. הכותל בשיפוצים״.

״מה?״

״שיפוצים. מנקים אותו. בשביל השבעה של רבין, מבצע מיוחד.״

״אה.״

השוטר חיכה. גירדתי בראשי.

״תשמע,״ אמרתי, ״אני צריך להיכנס. אני מהצוות המייעץ.״

״איך קוראים לך?״ אמר השוטר ושלף פתק מקומט מכיס מכנסיו.

״עוזי וייל.״

״אתה עוזי וייל המפורסם?״

״המפורסם?״ אמרתי. ״במה אני מפורסם?״

״למה לא אמרת מיד,״ אמר השוטר וטפח על כתפי. ״הקבלן אמר שניתן לך להיכנס. תדע לך, אני איתכם במאה אחוז. אנחנו הדרוזים, יש לנו ברית עמים עם דם ישראל.״

״אני מבין,״ אמרתי בזהירות.

הוא צעק לחברו שעמד ליד המחסום לפתוח אותו, והוסיף: ״בגלל זה אני, אפילו שאני דרוזי – אני בעד אבא שלך.״

״אבא שלי?״ תהיתי.

״בן אדם גדול,״ אמר השוטר. ״חבל שאין עוד כמוהו. זכרונו לברכה.״

״אבא שלי לא מת.״

הוא קפא על מקומו: ״באמת? לא מת, בגין?״

לא ידעתי מה לומר. חייכתי אליו בנימוס.

״מה אתה אומר,״ המשיך השוטר והניד את ראשו מצד לצד, בפליאה הולכת וגוברת: ״מה אתה אומר. לא מת בגין, אה? אז מה – מתחבא?״

משכתי כתפיים בזהירות.

״כל הכבוד לו,״ אמר השוטר. ״מהמחתרת, הוא למד להתחבא טוב טוב. מתי הוא חוזר?״

אמרתי: ״עוד שנה, שנתיים.״

״תגיד לו, אנחנו מחכים,״ אמר השוטר. ״אפילו שאני דרוזי, אני מחכה. אתה יודע למה?״

״בגלל הברית עמים עם דם ישראל?״ ניסיתי.

הוא הביט בי בהערכה מחודשת. ״כל הכבוד לך,״ אמר. ״אני רואה שאבא שלך חינך אותך טוב. כל הכבוד, משפחה טובה אתם.״

״נכון,״ אמרתי. ״בני, הוא יצא קצת…״

״רציני כזה,״ אמר השוטר.

״נו…״ משכתי בכתפי.

״לא חשוב. בגין זה בגין. כולכם משפחה טובה.״

״אני אמסור לאבא,״ הבטחתי.

הוא הוריד את ידו מחלון המכונית, ואני המשכתי פנימה.

רחבת הכותל היתה מוארת באור יקרות, ועשרות פועלים עמלו בפירוק האבנים. מן הכותל עצמו נשארו רק שתי שורות האבנים התחתונות. על כל אבן עבדו שני פועלים, ואחרי שפירקו נשאו אותה אל משאית ענקית שחנתה בקצה רחבת הכניסה. עשרים ותשע המשאיות האחרות כבר חיכו בשורה, מלאות באבנים, על כביש היוצא מהכותל.

ועל גג המשאית האחרונה, ההולכת ומתמלאת, ישב דוד לוגסי. לידו ישב הנהג, והם שתו קפה מתוך תרמוס גדול. עמדתי במקומי, נדהם. לוגסי ראה אותי.

״אחי!״ קרא אלי והתרומם. ״בוא, בוא תעלה. בוא תשתה איתנו משהו.״ טיפסתי על דלת המשאית, הנהג הושיט לי יד, ומצאתי את עצמי משקיף על הפועלים שהתחילו לחסל את השורה האחרונה. המראה היה מדהים. הכותל נראה כמו שביל אבנים. ישבתי ושתקתי.

אחרי כמה דקות אמר לוגסי: ״משהו, אה?״

״תגיד לי…״ התחלתי, ולא יכולתי להמשיך.

״תיכף אני מסביר לך הכל,״ אמר לוגסי ונתן תנועה קטנה קטנה בראשו לכיוון נהג המשאית. הוא לא רצה לשתף יותר מדי אנשים בתוכניותיו.

״היה טוב, הקפה?״ שאל את הנהג.

״עשר.״

״סבבה. תשמע, אם לא אכפת לך, יש לנו כמה עניינים מקצועיים.״

הנהג הביט בי בחשדנות. אחר כך שפך את שארית הקפה מכוסו לרצפה, נעמד, וקפץ ארצה.

לוגסי הביט בו, קם על רגליו ומתרחק. ״מה אתה אומר?״ שאל, אחרי שנותרנו לבדנו.

״מה אני יכול להגיד?״ פרשתי את ידי. ״זה…״

״גדול, אה?״

״כן,״ הנהנתי, ״אפשר להגיד שזה גדול. בהחלט אפשר להגיד את זה. אבל למה?״

״לא מגיע להם, הירושלמים. לא מגיע להם שיהיה להם כותל.״

״אהה.״ הבטתי סביבי. הפועלים התחילו לפרק את השורה האחרונה. ״תגיד אתה בעצמך,״ הניח לוגסי יד על ליבו. ״תגיד אם אני לא צודק: שבוע שעבר, יומיים אחרי שרצחו את רבין זכרונו לברכה, נסעתי לכותל להתפלל. גם בשביל רבין, וגם בשביל המדינה, וגם בשביל… לא יודע. הלב שלי, מרוב צער, נהיה… ביחוד אחרי הלוויה שלו. ראית איך בכתה הנכדה שלו?״

״ראיתי.״

״אתה מבין, אז? היה קשה. אז בדרך לכותל, שמתי את הכיפה של אבא שלי זכרונו לברכה, ואני ככה עם הזקן והכל, אתה יודע – לפחות חמש אנשים תפסו אותי, אמרו כמה טוב שרבין מת.״

הנהנתי. לוגסי לקח נשימה עמוקה, ונד בראשו באי אמון.

״אחר כך גמרתי להתפלל,״ המשיך, ״הורדתי הכיפה – בדרך חזרה קפצו עלי שלושה אחרים, אמרו לי בוא להפגנה נגד הדתיים, שכולם רוצחים. נשבר הזין, אני אומר לך. לא רוצה לבוא יותר לעיר הזאתי. אז החלטתי – אני, דוד לוגסי, מעביר את הכותל.״

״מעביר לאן?״

״לתל אביב.״

לא ידעתי מה לומר. מתחתינו, הפועלים הלכו וסיימו את מלאכתם. הם עבדו בחריצות. עוד עשרים אבנים, והקיר היה כלא היה.

״איזה מבצע, הא?״ חייך לוגסי בגאווה. ״מאה עשרים פועל ופועל.״

״ואיפה תשים אותו בתל אביב?״

״בשביל זה אתה פה. תייעץ לי, איפה הכי טוב. מקום יפה, בלי ויכוחים, בלי פוליטיקה, שאנשים יבואו להתפלל בלב טוב. מקום באיזי?״

״חוף הים?״ הצעתי. לוגסי חייך.

וכך היה.

* * *

כעבור חצי שעה החלה שיירת המשאיות לעזוב את המקום שפעם היה הכותל, ואילו עתה היה גבעה חשופה. לוגסי ואני, בפז׳ו, עקפנו את המשאיות המכוסות ברזנט, ואת האוטובוס עם הפועלים, והגענו לעמדת משמר הגבול. לוגסי יצא, וטפח לשוטר על כתפו.

״גמרתם להיום?״ שאל השוטר.

״כן,״ אמר לוגסי. ״אתה יכול לפתוח את המחסומים. יש לך את האישור מהעירייה?״

״אצלי,״ אמר השוטר וטפח על כיס חולצתו. ״צריך אותו?״

״תשמור,״ אמר לוגסי, ״אם ישאלו שאלות.״

הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. ״אישור אוריגינל,״ אמר, ״מהעירייה. מהתקופה שסידרתי את הביוב בבנייני האומה. כתוב שם: נא להישמע להוראות הקבלן.״

השוטר דפק על החלון, וחיכה שאביט בו. הוא עשה לי סימן של מפתח הנועל את שפתיו. הרמתי אגודל לאות הכרה ותודה.

השיירה החלה לנוע.

״תגיד לי,״ אמרתי ללוגסי, ״אני לא קצת צעיר בשביל להיות הבן של בגין?״

הוא משך בכתפיו. ״שוטרים,״ אמר.

וכך, מחויך ורגוע, המשיך לוגסי להוביל את שיירת המשאיות שלו דרך נתיבי איילון השוממים. בשלוש לפנות בוקר הגענו לחוף שרתון. יצאנו לסרוק את השטח. הפועלים חיכו באוטובוס.

״מה אתה אומר?״ הביט סביבו, ידיו על מותניו. ״אולי בין שרתון למרינה?״

אימצתי את דמיוני. ״לא נראה לי,״ אמרתי, ״רצועת החוף צרה מדי. אתה צריך שיהיה מקום גם למתפללים וגם לאלה ששוכבים על החוף.״

״אתה צודק,״ אמר לוגסי. ״וגם שיהיה רחוק מהים. שהגלים לא יאכלו את האבנים, בחורף.״

הבטנו סביבנו, ובבת אחת נפלו מבטינו על המדרון של הילטון, מתחת לגן העצמאות. לחצנו ידיים, ולוגסי ניגש לאוטובוס של הפועלים.

״יאללה, לרדת,״ אמר להם.

הם התחילו להתלחש ביניהם, ברומנית. אחד מהם קם, ושימש להם כמתורגמן.

״מיסטר לוגסי, כולם מאוד עייף,״ אמר מנהיגם הנבחר. ״אול נייט וורק, וורק.״

״תגיד להם, כולם מקבלים עוד מאתיים דולר,״ אמר לוגסי. ״עובדים עד הבוקר.״

תוך דקה כולם היו למטה, פורקים את האבנים. כמה מהם התחילו לעמיד פיגומים על המדרון החשוף של גן העצמאות. הם עבדו במהירות מדהימה, פורקים את האבנים לפי הסדר המדויק בו עלו למשאית, אולם למרות חריצותם עד אור הבוקר הצליחו להרכיב רק שליש מהכותל. לוגסי, שחזה את הבעיה מראש, שלח אותם לישון. בשש בבוקר הגיעה המשמרת השניה.

הפעם הם היו ערבים, ולוגסי הסתדר איתם ללא מתורגמן. בשבע, התמוטטנו אל תוך הקבינה של הפז׳ו. לוגסי פתח את הרדיו. עברנו ארבע מהדורות חדשות במקביל: אף אחת מהן לא הזכירה את העובדה שבלילה מישהו גנב את הכותל.

״אולי הטילו איפול על החקירה,״ אמרתי. ״צנזורה.״

״גם על קול קהיר שמו צנזורה? גם על הבי.בי.סי.?״

משכתי בכתפי. ״לא חשוב,״ אמר לוגסי. ״אבא שלי זכרונו לברכה היה תמיד אומר: גבר צריך שתהיה לו אמונה ולא לדאוג אף פעם, חוץ מכשהוא שומע את הוו-או של הניידת מתקרב. עכשיו נילך לישון.״

נרדמנו האחד על כתפי השני לשלוש שעות של שינה טרופה. בעשר וחצי בבוקר העירה אותנו נקישה על החלון. זה היה פקח מהעירייה. לוגסי הוריד את החלון.

״אתה הקבלן?״ גירד הפקח בראשו.

״כן.״

״מה זה הדבר הזה?״

״קיר השלום,״ אמר לוגסי, ״לזכר יצחק רבין.״

״אה,״ אמר הפקח. ״נראה מוכר, הקיר הזה.״

״יש כזה בירושלים.״

״אה,״ אמר הפקח. אשתי מירושלים. אולי בגלל זה.״

לוגסי קרא לאחד הפועלים, וביקש קפה. הפקח ישב איתנו ושתה, וסיפר לנו כמה הוא מרוויח בעירייה. אחרי שהלך פתחנו שוב רדיו: עדיין, אף מלה על כך שהכותל המערבי נעלם ממקומו.

לוגסי יצא החוצה, והתמתח. אחר כך אמר: ״מוזר, לא?״

״בוא ניסע,״ אמרתי.

הוא הביט בפועלים העמלים, ואמר: ״חכה, נשטוף פנים ונזוז.״

* * *

הגענו לירושלים בשתים עשרה בצהריים. חנינו לא רחוק ממה שהיה פעם הכותל, והתקרבנו בזהירות. עשרים תסריטים שונים עברו לנו בראש, אבל אף אחד לא התקרב למה שנגלה לעינינו: הכל התנהל כרגיל.

המתפללים התפללו. גברים משמאל, נשים מימין.

שוטרים, כרגיל, איבטחו את הרחבה.

תיירים, כרגיל, הצטלמו כשלראשם כיפות מקרטון. הדבר היחיד השונה היה, שלא היה שם כותל. התקדמנו לעבר הרחבה. שוטר עמד שם במקום הקבוע, והגיש לנו כיפה שחורה.

״תגיד לי שוטר,״ – אמר לוגסי – ״איפה הכותל?״

״בשיפוצים,״ אמר השוטר.

״איפה, בשיפוצים? איפה משפצים אותו?״

השוטר משך בכתפיו. ״תשאל את רב הכותל, זה מה שהוא אמר. אתם נכנסים או לא?״

נכנסנו. קבוצה גדולה של חסידים התפללה שם בדבקות רבה, אולם נסיונותיהם להחדיר פתקים אל תוך הגבעה הצחיחה עלו בתוהו. מדי פעם הם העיפו מבטים מוזרים לצדדים, אולם באופן כללי נראה היה שההסבר שנתן רב הכותל מספק אותם. יצאנו מהרחבה, והלכנו לאכול במקום קטן שלוגסי הכיר, לא רחוק משם.

לוגסי ניגב חומוס, ושתה קפה. פניו היו מהורהרות. אחרי שסיים, שלף את הטלפון הנייד שלו.

״שלום,״ אמר כשענו לו, ״זה המשרד של רב הכותל? רציתי לשאול משהו. הייתי עכשיו בכותל, והוא לא היה.״

״לא יכול להיות,״ ענתה הפקידה, ״הרב נמצא פה מהבוקר.״

״לא הרב,״ אמר לוגסי, ״הכותל. לא היה כותל.״

״אה,״ ענתה הפקידה. ״הוא בשיפוץ.״

״מה את אומרת,״ אמר לוגסי. ״מי משפץ?״

״העירייה,״ אמרה. ״אני לא יודעת בדיוק. הרב דיבר בבוקר עם משמר הגבול, הם לקחו את האבנים בשביל השיפוץ. זה מבצע מיוחד.״

״משמר הגבול? מי זה, הבחור הדרוזי מהמחסום, איתו דיברתם?״

״כן, כן,״ ענתה הפקידה. היא החלה לאבד את סבלנותה. ״זה מהעירייה, זה מבצע מיוחד. לכבוד שלושת אלפים שנה לירושלים.״

״תודה,״ ענה לוגסי וניתק. הבטנו זה בזה.

הוא אמר: ״שיחקנו אותה. נראה לי, שבוע הבא אני מעביר את הכספות של בנק לאומי.״

* * *

כל אותו היום והלילה עבדנו כמו מטורפים, יחד עם הפועלים, ולמחרת – לקראת זריחה, בסוף המשמרת השניה של הרומנים – הכל הסתיים. עמדנו במים, הגלים ליחכו את שולי מכנסינו המופשלים, ועינינו הביטו בכותל המערבי החדש. הוא נראה נהדר.

״המקום הקדוש ביותר לעם היהודי,״ אמר לוגסי. בעיניו עמדו דמעות.

״גן העצמאות?״

״אל תקלקל.״

הוא שילם לפועלים והם עלו לאוטובוס, ונעלמו. נשארנו לעמוד שם, מביטים במלאכת כפינו. אחרי כמה דקות נתקפתי רעב, ונזכרנו שלא אכלנו מאז החומוס בירושלים. עלינו לקפה רגאטה, לקחנו שולחן ליד החלון, וישבנו שנינו בשתיקה, מביטים בחוף.

״הר הבית בידינו,״ אמר לוגסי.

* * *

בהתחלה, הכל הלך חלק. ציבור הרוחצים אמנם הביע תמיהה מסוימת, אבל עוד לא נולד הקיר שיפריע להם להשתזף. התיירים, לעומת זאת, התלהבו מאוד. הגדיל לעשות אמריקאי עשיר בשם ג׳ו ריבלין משיקגו, היו״ר והבעלים של ״ריבלין את ריבלין כפתורים וריצ׳רצ׳ים״, ששלח ממלונו מברק ברכה לראש העיר, וצירף צ׳ק על סך מאה אלף דולר.

״רעיון מבריק למען התיירות בתל אביב ובישראל בכלל נקודה,״ כתב, ״אם רק לממשל האמריקאי היה האומץ שלכם לא היינו צריכים לנסוע עד לפאקינג גרנד קניון בשביל לראות את הפאקינג גרנד קניון נקודה.״

הציבור הדתי בתל אביב קיבל את הכותל החדש ברגשות מעורבים, אולם עד מהרה הסתגל לרעיון. ראשית, אף אח דלא הודה בפה מלא שזה אכן הכותל ההוא – רב הכותל עדיין התעקש שהמקורי בשיפוצים – ושנית, גם אם זה כן ההוא, לא נורא אם הוא יהיה כמה שנים בתל אביב. מכל רחבי הארץ הגיעו עולים לרגל, שהכריזו שהמיקום החדש לא רק יותר נוח, הוא גם הרבה יותר בטוח – בהתחשב בנסיבות הבטחוניות בהן שרויה העיר העתיקה מזה כמה וכמה שנים.

למרבה הפלא, אפילו הסטטוס קוו הקדוש לא נפגע, למרות הקירבה המסוכנת בין המתפללים לציבור המשתזפות. אלה היו עם הפנים לקיר, אלה עם הפנים לים, וכולם נפגשו בקו חמש, שתוגבר בעוד חמישים אוטובוסים חדשים. אפילו ההומואים בגן העצמאות התרגלו לבסוף לרעיון. רבים מהם, כך גילה נציג מר״צ במועצת העיר, באו מרקע מסורתי, וקירבתו של הכותל המערבי שיפרה במפתיע את חיי המין שלהם.

הבעיה התחילה כשראש העיר הבין מה יש לו ביד. אחרי הלם השבוע הראשון, שבו זרק לפח פקס אחרי פקס, ופיטר כל אדם שהעז להציע שהכותל המערבי עבר לתחום שיפוטו, החליט לבסוף לרדת לים ולראות מה קורה שם. כשנוכח שהעם – שוב, לעזאזל – צודק, התחילו הצרות.

דבר ראשון הוא הכריז שהכותל המערבי ייקרא מעתה ״כותל מלכי ישראל״ – פיצוי על כיכר מלכי ישראל, שנלקחה מהם אחרי רצח רבין. פעולתו הבאה היתה להזמין את יעקב אגם לצבוע את הכותל בצבעים זרחניים מתחלפים. ״יעקב אגם״, כך אמר במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור ישיר מחוף הים – ״הוא אמן בינלאומי המשלב קינטיות ויהדות, והוא ישם את הכותל על המפה של המילניום הבא!״

ואחר כך הגיעה מערכת הסאונד המיוחדת, שהותקנה לצידי הכותל, ושידרה הודעות חסות מטעם העירייה ומוזיקה ישראלית, 24 שעות ביממה.

לא עבר יום, וערוץ 2 הכריז על סדרת מופעי קיץ בשידור ישיר, שייקראו ״רוקותל״. היישר מבימת הבידור המסתובבת, החדשה, הפניאומטית, שקנו במיוחד בגרמניה והטיסו לכותל. דודו טופז ינחה, דודו דותן יספר בדיחות, ודוד שמואלביץ׳ – ראש ועד העובדים של החשמלאים בעירייה – הכריז שאם לא יגיעו איתם להסכם לפני התוכנית, הם יחשיכו את כל החוף.

בשלב הזה, לוגסי הפסיק להחזיר לי טלפונים. אבל גם הוא נשבר, כאשר אליפות צה״ל נערכה במקום, ומאות לוחמי חי״ר ירדו את הכותל בסנפלינג. באותו יום, בארבע אחר הצהריים, הוא צלצל אלי.

״שמעת?״ אמר בקול שפוף.

״זה כלום,״ אמרתי. ״עיתון תל אביב מארגן ליגת סקווש על החוף. נחש במה הם משתמשים בתור קיר?״

״עוד שעה, בהילטון,״ אמר וניתק. ניחשתי שהוא יביא איתו מצב רוח מחורבן, אבל לא שיערתי עד כמה. כשהגעתי למקום ראיתי אותו מרחוק, עומד שפוף ליד הקיוסק על החוף, עם סיגריה ביד. זו היתה הפעם הראשונה שהעזנו להתקרב אל הכותל מאז העברנו אותו מירושלים, והוא לא נראה טוב.

בראשו, לרוחב שורת האבנים העליונה, התנוסס שלט אלקטרוני מהבהב: ״הכותל המערבי בחסות ידיעות אחרונות וישראכרט״. קצת יותר למטה היתה מרוססת כתובת גרפיטי: ״אביב גפן, אלוהים״. ודוד לוגסי לא נראה יותר טוב מהכותל שלו.

״מה נעשה?״ אמר. עיניו היו אדומות. הוא מצץ את הסיגריה שלו בכוח.

״אולי אנשים יירגעו. תן להם זמן. זה חדש.״

הוא הנהן. התקרבנו למחסום המשטרתי שהפריד בין הרוחצים למתפללים. בקצהו היתה בודקה קטנה. לקחנו כיפה מעובד זקן במדים כתומים, שעליהם היה מצויר הכותל מול הים. הכיפה היתה כתומה אף היא, ועליה התנוסס אותו ציור, בליווי המשפט: ״שקיעה בכותל – חוויה!״

עברנו את המחסום ונכנסנו פנימה.

״רגע, רק רגע!״ קרא אחרינו הזקן במבטא רוסי.

״מה?״ הסתובבתי אליו.

״חמישים שקל בשביל כניסה בבקשה,״ אמר הזקן במדים הכתומים.

הבטתי בלוגסי. הוא החזיר לי מבט.

״עשר בלילה,״ אמר. ״תהיה מוכן. אני אבוא לאסוף אותך.״

* * *

ובאותו לילה החזרנו את הכותל לירושלים. גמרנו את כל העבודה בשמונה שעות של עבודה מאומצת. שני הצוותים עבדו יחד, הרומנים והערבים, ועד עלות השחר עמד הכותל בחזרה במקומו הטבעי.

לוגסי עמד והביט בקיר שלו. הוא מחה דמעה מזווית עינו. ״ניסינו,״ אמר.

הפועלים כבר היו באוטובוסים, מוכנים לזוז. המשאיות הריקות עזבו בזו אחר זו את מגרש החניה. עמדנו בשקט, כשלפתע נשמע מאחורינו קול כחכוח גרון ביישני. זה היה רב הכותל.

הוא אמר: ״אה… נגמרו השיפוצים, יהודי?״

הסתובבנו אליו. עיניו היו אדומות, שיערו פרוע מעט, והוא נראה כמו שבתוך שבוע אחד הזקין במאה שנה.

״נגמר,״ אמר לו לוגסי בעדינות. הוא הביט באיש הזקן, וצער גדול ובלתי מוסבר עטף אותו.

״ו… הכל בסדר?״

״הכל מבריק ומצוחצח, כבוד הרב. שמנו ברגים לחיזוק, שפכנו מלט, הכל כמו חדש. יחזיק עוד שלושת אלפים שנה כמו כלום.״

״ברוך השם. ברוך השם!״ הרב פלט אנחה גדולה, והשתתק. אחר כך אמר: ״יישר כוח, בחור. רק תגיד להם בעירייה, פעם הבאה, אני מבקש, שיגידו לי מראש שעושים דבר כזה. פשטייסט?״

״לא תהיה פעם הבאה,״ אמר לוגסי. ״אם עוד פעם אני לוקח – באמא שלי, לא מחזיר.״


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "אושר" מאת עוזי וייל, הוצאת מודן, 2001. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.