1

האזרח ג'אבּר סבּיל התעורר לקול צלצול השעון המעורר בטלפון הנוקיה שלו, שהיה מכוון לשעה שש וחמש דקות בדיוק. כמו בכל בוקר, הוא ניסה לכסות את פניו בכרית, אבל חש חוסר אונים נורא.

הוא קפא במקומו כשצלצול השעון המעורר הלך וגבר בראשו, כמו מסמר שנדפק שוב ושוב בתוך מוחו.

לבסוף החליט להושיט את ידו אל השולחן כדי להשתיק את הצלצול ולתת ללבו כמה רגעים להסדיר את פעימותיו לפני שיקום מהמיטה. אבל גם כעת הוא חש שהוא חסר אונים ושאיבד את התחושה בידו, בשתי ידיו, בראשו, ברגליו ובכל גופו.

כהלום רעם, האזרח ג'אבר הבחין שהוא באמת הפך למשהו אחר, שונה מאוד מאותו אדם שהזיכרון האחרון שיש לו ממנו הוא מהלילה הקודם, כששכב לישון בשעה מאוחרת, גופו מותש אחרי ערב ארוך בעבודה. הוא אמד בראשו את מידת הקשיות של כל גופו ונוכח לדעת שהוא הפך לחפץ מתכתי, מוצק וחזק ששרוע על המיטה במקומו.

2

האזרח ג'אבר סביל היה שקוע זמן לא קצר בניסיון להסתגל לגוף הגס והנוקשה הזה שהחליף את גופו האנושי, עד ששם לב לקולותיהם של הילדים הרצים ברחובות אל בתי הספר ושל מוכרי הירקות, הסדקית והחלב המכריזים על מרכולתם הזולה וכן לתחושה המשונה שאור השמש החל לחדור אל החדר מבעד לסדק כלשהו בתקרה". הוא נזכר בחרדה שהוא מאחר מאוד לפגישות עבודה במשרד הממשלתי שהוא עובד בו ושהוא צפוי להיענש בקיצוץ בשכרו ולהינזף על ידי המנהל הזועם. הוא ניסה לקום במהירות, אך גופו המתכתי הכבד בגד בו ומשך אותו בחזרה למיטה. הוא נבהל ואמר בליבו: "אני ברזל, נהפכתי לברזל!"

3

אחרי כמה ניסיונות מייגעים, הצליח ג'אבר סביל לרדת מהמיטה. למעשה, הוא השליך את כל גוף הברזל החדש שלו אל רצפת הבטון של החדר ולאחר נפילתו הרועמת גילה שרגליו נראות כחושות וארוכות. הוא ביקש להישען עליהן איכשהו ולנוע בכבדות לעבר מראה מוארכת שהייתה קבועה באמצע ארון הבגדים שלו. ועוד הוא גילה שיש לו עכשיו משהו שצורתו כעין אחת חדת ראייה עד מאוד ומובילה אותו בדיוק רב אל הארון.

הוא נעצר לרגע לפני שהתרומם ונעמד על רגלי הברזל הכחושות שלו מול המראה. כשראה את דמות הברזל החדשה שלו, לא הצליח האזרח ג'אבר סביל לשלוט עוד בעצמו ובקול מוזר ומפחיד פלט צעקה שגרמה לו להסתובב סביב עצמו כמשוגע. כדורים החלו נורים מקנה שניצב בקדמת גופו, פילחו את הקירות ואת הרהיטים ועפו לכל עבר.

4

מראה גופו החדש גרם ייסורים לג'אבר סביל – הוא נהפך למכונה שנראתה כמו כלי לחימה כפול המורכב ממקלעי דושקה ושילקה. הייתה לו כוונת חדה כמו עין הכיליון, לוע ירי כמו הגיהינום, ודורגל מוצק שנראה כאילו נברא לשאת את המוות עצמו. אסונו גדל כשחש שהכדורים הקטלניים מוסיפים לצאת מגופו הלוהט ונורים בלי הבחנה בעוד שגופו רטט ונע באופן אקראי עד שהוביל אותו החוצה אל הרחוב  הראשי, מסתובב לכל עבר, קוצר נפשות ומחריב חיים.

 

התרמית – חלומות של האיש שלא איבד את צלו 1

1

 

האם זו היתה רק תרמית או יותר מזה?

הה, כמה מעייפות היו הדרכים וכמה קשים הימים!

האם לא מוטב היה לבחור בקיצורי דרך?

שום דבר לא יועיל עכשיו. מה שחשוב, שהוא הגיע הביתה לבסוף ועיניו חבקו את הים הזה אחרי מסע תלאות שאין הוא זוכר ממנו הרבה ושארך שני עידנים מחייו.

שום דבר לא השתנה. הכול נשאר כמו שהיה כאשר סחבו אותך מן העולם הזה.

 הקֵש על הדלת עכשיו. הכול נגמר. הקש.

 

2

 

כשנפגשו בפעם הראשונה, כל המחיצות והגבולות נמסו. ונמס הכפור של עידן הפרידה. אבל המולדת, החלום, היתה לשיר בוער בחזה ובראש.

היא נתנה מנוחה לעיניה על עיניו, ונערמה לשכון בגופו. ריסיה ציירוהו יפה להפליא למרות ריח הדימום שנדף מאיבריו המכוסים במלח הימים.

פקח היטב את עיניך. אתה רואה אותה? את אשתך, שאתה רושם עכשיו את מפת תוויה כדי שתזכור היטב. היא ישֵנה כפצע השוכֵן בין פרקיך המקועקעים בצלקות הכלא. אהבת אותה. לא היית גיבור רומנטי שכבש את לִבן של יפהפיות השכונה, אבל כל אחד מכם התיישב בדימום של האחר, מולדת שמסדרת את פניה מחדש. בפעם הראשונה שראית אותה היית ימאי שמתפרנס במקומות הכי מטונפים וכל רכושו רָעָב וחלומות להיאבק למענם, ובלבו הוא מטפח תקווה למצוא לו אישה שתחמם את לילותיו.

הוא עמד והרהר והים קופץ לפני עיניו בעוצמה שאין לה שיעור. הוא גילה בפעם הראשונה את העולמות הכחולים האלה. הוא שם את ידו על הדלת הסגורה שעדיין לא העז להקיש עליה.

"אלוהים! בין הים ובין תא האסירים לא מפריד אלא טפח, ובכל זאת הוא רחוק."

האינך יודע? הרי כבר עברת את העשור השלישי שלך, ועכשיו אתה מפחד שזו אשר אהבה בך את ריח הרעב והים וחלקה אתך את החלום לא תכיר אותך! שש שנים, שושלות מלכים שלמות נפלו וקמו בהן. אתה שב אליה מבטן הגלות של מרתפי הכלא הקרים. בעיניך הרועדות רשום הנצח. איך יצאת משם ואיבריך מחוברים לגופך. העינויים היו אכזריים. בעיר, הילדים רצו אחריך וצעקו. בתי הקפה והרחובות והסמטאות המלוכלכות יידו בך אבנים. כאחד המשוגעים נחשבת, כי בזמן הזה לבשו תווי פניך עֶריה ופחד.

"כל שאלותיך המתישות נשארו בלי מענה."

הפעם היית ז'אן וַלז'אן 2 שנקבר חי בגלל פרוסת לחם שגנב כאשר הרעב צר על ארבעת הרבעים, והמוות שכב עם אלפי הפיות המתמרדים.

זאבים. זאבים. זאבים.

 

3

 

אתה זוכר אותם היטב. הם היו לילה של חיפושיות שחורות. הם הוליכו אותך, שטוף זיעה, כחיות פרא מטורפות. ואז חבריך נשאו אותך, כנושאים סדק בראש ומוקש בלב. הבנתָ היטב שיוליכו אותך אל מקום שמי שפוקד אותו לא ישוב לעולם, כי גופך הדיף את ריח הליל, והם שונאים אנשים מן הזן הזה. עמדת מול הים בפעם העשרים וחיפשת עבודה ועיניך רוחצות בעצב. הסכמת באי-רצון תמורת כמה פרנקים רעבים.. כעבור שנים הציפו אותך שיטפונות אדירים של אזהרות כי יצאת מחוג השתיקה והטענת את תודעתך בחומר נפץ.

אתה חשוד.  

ביקשו את ראשך באשמת הפרת הסדר בעיר והפצת עלונים מחתרתיים.

האזיקים פצעו את פרקי ידיך בכמיהה משונה. חלומות הילדוּת הקטנים שלך נקרעו על גבי סוסי הפחד וחיפושיות הלילה, משטרת המזל הביש. העלו אותך על ג'יפ שסבב בכל הרחובות והשכונות הצרות בעיר הנגועה הזאת. חבריך מהים ליוו אותך לדרכך האחרונה בשתיקה. הפצע בחזותיהם חדר והגיע עד הלב.

פָּרקו אותך אל צינוק חשוך וצרחו לך בפרצוף כשהופקרת כל כולך להימכר לחדרי העינויים.  

"מחק מזיכרונך את כְּחול הים."

"אבל הים הוא נשמת עירי הרעבה."

"אינך משם עוד, אין לך עיר."

על תווי פניך הרחבים הופיעו ניצנים של עקשנות, ומכל עבר ניתכו עליך בעיטות וצרו עליך שוטים. הדם ניגר בשטף מִגפּיך הרצוחים בעיצומו של היום. לא היית גיבור אגדי ולשווא ניסית למחות את צבע הים מעיניך. 

אמרת בלבך:

"זהירות, הצבעים הם עצמך ובשרך, יימחו, תיעלם איתם גם אתה."

פתאום נזכרת שאינך אלא צבע כחול ותו לא.

 

4

 

במרחק לא גדול פרצה הרכבת בצווחה חדה. הוא ידע היטב שבין רכבת שבאה ורכבת שנוסעת יש עידנים של מאבק במוות. החלום יצא מהזיכרון שלו מעוּות ומשותק. על מפת פניו וגופו הרועד הצטיירה טרגדיה שנזכרה בכל רגע ורגע שלה על אנחותיו וגניחותיו. והכול, צפירת הרכבת וצעקות האסירים, התערבב והתלכד יחד לתמונה טעונה במוות ובהרס וברגעים של אימה שאין לעמוד בפניה.

כשהשליכו אותך אל מעגל החקירות והעינויים היה הקור כידון שהשתכן בגופך. היית שקט למרות הצרחות שהחרישו את אוזניך, שתקת שתיקת שלגים, אבל הם היו חזקים ממך.

"לווה את עצמך למנוחות בצינוק הזה."

אחד מהם היה בפניך. עיניו עיני חתול, פניו מצולקות מאבעבועות. הפחד רעד בעיניך כאיילה שבורחת מפני זאבה זקנה.

הם צחקו זה עם זה כשקירבו אל אפך בקבוק יין. אמרת:

"אני שותה רק בנסיבות מיוחדות ובחברת ידידים."

אחד מהם צחק:

"גם אנחנו ידידים."

כאשר גילית בעיניך הקרועות לרווחה שהבקבוק ריק, ידעת את הסוד.

הם הושיבו אותך על בקבוק היין עירום כעכבר שעוד לא פקח את עיניו.   

לפניך נָבְלה אישה… חברה למאבק… מעולפת כסחבה בלויה. היא נאחזה באחד מהם אבל הוא לא ריחם עליה. הוא דחף אותה והיא נפלה והארץ הקפואה שימשה לה יצוע. בין שוקיה המפושקות צייר הדם צורות סוריאליסטיות. ואתה, הגיבור המובס, הסבת את עיניך מגופה השסוע ועצמת אותן בכוח רב. וניסית לשווא למחוק את התמונה מזיכרונך.

קיללת ופחדת שהם שמעו אותך:

"בני כלבה, הם יודעים מה הכי מכאיב והכי אכזרי."  

אחד מהם, ידו מגואלת בדמהּ, העיר אותך. 

"כולכם דומים כשהשתיקה חופרת בכם. ידידך מת. החבֵרה למאבק נפלה. ואתה, מָלאה סאת ייסוריך. אתה יודע שגם אתה תנבול, כמוך כמו כולם. דַבֵּר, ומיד נחזיר אותך לחיים."

כושי מרוּמה אכל את איבריך, ועוד דברים. תולעים בוקעים מכפות ידיך ובגוף הקרוע נובטים סכינים.

מלמלת מילים ששבו אחור אל גופך. היית בין מוות קרוב וחיים שהתרחקו.

"הה, הלוואי שאפגוש אותו ביער שומם…"

"ומה תעשה בו?"

"אסלק אותו מן החיים לעולם ועד. אהרוג אותו בלי שמץ של חרטה. גוף האישה קדוש, אז איך זה נעם לו לקרוע אותו ולהטיל בו מום? בוודאי היה חולה ומובס."

השוט הצליף שוב על כפות ידיך והסכין חפר חריצים עמוקים בחזך.

"אם לא נקבל את הרשימה, אתה תמות פה. אמור לנו ונשחרר אותך מאתנו."

"על איזו רשימה אתם מדברים?"

"זו שיש לך בראש."

"בראש שלי אין כלום. האם עוד יש לי ראש?"

לפני שסיימת את המשפט התפתל השוט על גופך כנחש. הטמנת את ראשך בין ידיך והנחת לו לאכול אותך פיסה-פיסה ולהתענג על קריעתך לחתיכות.

 

5

 

היה יום שחור  משחור כשקיבלת את המברק שאמר:

הבוקר נעקרו הרחובות משורשיהם והסתלקו, אבל את ההפגנה הם ניצחו והימאים נסוגו. המושל צופה שהאירועים יישנו ולכן, בימים הבאים התפרסמו הודעות ונתלו כל מיני כרזות. ראשו של ח'אברא נתלה במכירה פומבית. כ.ס., מוחמד אַלהִם, קרס תחת העינויים כי לא הסכים לדבר, ערבּי הנמוך נתפס בים מחלק עלונים מחתרתיים ונורה. חוסיין בוּסָפָאיא נמצא בוקר אחד נפוח על חוף הים ובבטנו מונחים מסמכים מסוכנים. החברים לא שכחו את הפקודה.

העיר קיבלה עליה לפלוט את החדשות באמצעות מברקים ומכשירי רדיו שהיו קבועים בקצות הרחוב.

זה קרה כשהיית בכלא ושמות של אנשים שחלקו אתך את שמחת הים ואת אימתו נשרו מן הרשימה של האנשים שעוררו עליהם זעם. מספרים שכאשר שוב התפרצה ההפגנה היא היתה עזה מקודמותיה.

 

6

 

עכשיו אתה עומד כחייל ואינך מעז להקיש על הדלת

רק הקש על הדלת ותראה.

הנֵכר הורג אותך. הים נמצא כטפח ממך. אתה יכול להתחיל לחדור אל חלומך דרך שעריו הפתוחים לרווחה. לקפוץ פנימה ולרחוץ את גופך ולאחות את צלקותיך המדממות במימיו המלוחים. אתה יכול לעשות הכול בלי פחד. היֵה בטוח שזה נכון.   

אוּף. אל תפחד, כי עיני הכלבים שהורשו לשוב אל עריהם הרחוקות לא יעקבו אחריך. אבל דברים רבים קבועים ודחוקים בתוך הזיכרון. 

כל דבר נראה מוזר בעיניו. הבית הרובץ על יד הים שהקיא אותו, ותקרתו וכתליו מכורסמים. מלחי הים כילו את קירות העץ שלו והוא החל מתמוסס בהדרגה.    

"מן הבקתות האלה יצא בנך שחוף מן הרטיבות ומחבק את ירקוּת היער ונושא עמו את אותם המברקים והפקודות שנמים עכשיו במוחך."

הוא מישש את הדלת בשקט. היא היתה כבדה כעצבותו של מי שגילף אותה.

אלף פעם ופעם אמר לך לבך לברוח, ואפך נחבט בדלת הברזל הקשה ונשבר. כמה פעמים ניגרו המכות על רקותיך והשוט פילח את גבך. השומרים איימו שיהרגו אותך כדי שיראו וייראו, כי הפקר אתה ודמך מותר.

 

7

 

כשהשליכו אותך לצינוק שמו אותך בין ארבע קירות צרים דולפים והכריחו אותך לנקות את הביוב המקולקל ואת בתי השימוש ולאסוף את בדלי הסיגריות בזמן שעל גבך מפהקים מנות ההצלפות.

"כלבים ואבות של כלבים זה מה שהם. מניין באו ואיך גזלו את הארץ והפכו אותה לזירה של הרג יומיומי סודי? מניין באו והיכן היו קודם לכן?"

כל המשאלות מסורבות.

פעם קרה שהסחת את דעתך וחלמת חלום אחר שגודלו היה כגודל הירח הקבור. והנה נחת על ראשך רובהו של שומר הלילה והוא גרר אותך כפגר ונעל את דלת הצינוק שלך. ואז נרדמת בעל כורחך בגלל החבטה המרושעת. 

"אסור לחלום… לחלום אסור."

אלה המילים היחידות ששמעת לפני שנפלת.

בגדיך התקשו על עורך. שש שנים של שגרת התשה אינן דבר פשוט. בשנים האלה חלמת עד שאפסו כוחותיך. והתחרטת ברפיון על דברים אחרים.

והרחובות השוממים של עירך, שליוו את כל עתותיך ופרשׂת עליהם את לילותיך הקרים, זוכרים היטב את תווי פניך שעיצב הים.

הוא נערם בגופו כחילזון נטוש.

אתה מתמוסס בדמך עכשיו. בבטנך מייללות חביות המים והסבון שהשקו אותך בכוח כדי שתגלה את הרשימה שבראשך. וכשניגר הדם מכל חלקי גופך הבנת שאתה עומד למות בתוך הטינופת הזאת.

ואם תמות, אז מה? האם תיסוב הארץ בכיוון אחר? הכלב טוב ממך. והחוק לא יובס אחריך כי הוא קיים כדי להגן על חשובים וגדולים ממך.

 

8

 

הוא מישש שוב את הקיר. הבית נהיה זקן ישיש רדוף ימים, ותלאות היום-יום חרשו בו את חרישם.

"אוף. אזור אומץ. הקש על הדלת. הקש ולא תפסיד מאומה. מאחורי הלוחות האלה שתולעי הים העיוורות אכלו אותם נמצאות הפנים האחרות שלך, שם שוכן זוהר הנזר שמידתו כמידת הייסורים האלה והזיכרון הזה. הקש, הקש, כי לא תפסיד מאומה.    

טוּק. טוּק. טוּק.

אינך יודע איך נחתה ידך בכבדות על הדלת.

פתאום נדמָה לך שאתה שומע מזמור של הים מקִרבת מקום. עיניך מחליקות אל האור השוכן בים. נדמה לך שמנגינות עממיות מתנגנות, מנגינות שהשמיעו אנשים כחולים ששכנו בים ובַספינות.

אחר כך השתרר שקט גדול. הוא הרגיש שצער עמוק מעוות את מה שנשאר מתווי פניו. העידן הראשון מת  והותיר אחריו עידן מושחת ונגוע.

"אלוהים! הבוס השמן אולי יתאווה בחושך הזה לצרף אל הצי שלו את סירות הדייגים האחרונים ולמכור את עמלם בשוק. לפני שנים התנבא מגיד העתידות ואמר:

"כאשר ילך ז'אק, הבוס השמן עוד יהיה כאן."

ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד.

(הסתובבת קצת. נדמָה לך שהחלום מתפשט ולובש צורה של מפה חדשה כצורת הים.)

הרחובות המסתלקים עם צעקותיהם היו סגורים ומסוגרים בגוויות המבוקעות בתוך דוחק הלילה. ידי הדייגים היו משולבות זו בזו בצורה מופלאה בלשון המעטה. הן החזירו את הסירות ואת צבע הים ואת השירים היפים.

סבא, שלילה אחד בלע אותו הים, היה חוזר ואומר מימרה עתיקה:

"הנהר הוא חלומם של העניים. הים הוא חלומם של הזרים. והלילה הוא זיכרונם של האוהבים."

"למדת את זה היטב וחזרת על זה במקשה אחת כי חוברים בך הגלות והעוני. ואין בין הברואים מי שישווה לך באהבת החיים."

 

9

 

טוּק. טוּק. טוּק.

הקשתָ שוב מהר יותר.

"אדוני?"

שתיקה.

"אדוני? אתה זקוק למשהו? אנחנו כמוך, אין לנו שום דבר לתת לך חוץ מקצת חום, אם קר לך ואתה מפחד מהרעמים והגשמים."

בפתח הדלת דיברה אישה יגעה, ימיה מותשים והשנים כרסמוה כתולעים. בין קמטיה השחומים שכנו עידנים של מאבק במוות. אור הנר ושְׁחוֹר הלֵיל רשמו את תווי דמותה. 

"אדוני."

היא. היא השתנתה מעט מאוד.

הוא נפל על פני עיניה ככוכב לוהט. כל החלומות והערים הכחולות זרחו מכוח רושמהּ.  

 

10

 

לשווא ניסית למחות את זיכרונך.

פתאום היא פתחה את עיניה. וראתה אותך מאחורי הזקן העבות שגנב את אור פניך, ומעֵבר לקמטיך הרבים. היא חיבקה אותך בעוצמה והתכדרה בחזך ושכנה בו כקעקוע ירוק. היא קרסה על גופך כמו ים ומפרשים ברוח.

כשנפגשו בפעם השנייה, וכל אחד מהם גורר עמו רכבות של שנים עייפות, נעלמו כל המחיצות והגבולות. וכל אחד מהם סידר את פני האחר ועיצב את עיניו כְּים ומפה של המולדת הבורחת.    

"ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד."

זה היה העידן הראשון. וזה העידן השני. העידן היפה עתיד לצמוח.

עפעפי הים שלהם התרחבו בניסיון לשכוח את שנות האובדן והתרמית.

האם היא רק חלום בלהות שדומה לתרמית או יותר מזה?

ואולי היא היתה משהו אחר. הם גזלו ממך הכול. את המולדת. את חייך. את אשתך. את בניך, שמתו בהעדרך. גזלו ממך את האפשרות לאהוב.

עכשיו עליך ללמוד כל דבר מחדש. עליך ללמד את הורגך איך להיות בן אדם. תגיד לו שהמלחמה הסתיימה ועליו להתמסר לבניין ארץ שהיתה לאפר והיורשים הפכו אותה לאלמנה.

היורשים? היזהר מלומר את המילה הזאת. יאשימו אותך שאתה קומוניסט, כופר, אתיאיסט, לאוּמן, מתחזה למאמין, בוגד… לא חשוב. אל תאמר כלום ולמֵּד את הורגך לראות בך בן אדם כמוהו.

שמעת אותה ממלמלת:

"חזרתָ וזה כל מה שחשוב לי. עם הזמן נשקם את עצמנו."

עצמת את עיניך והיא שקעה במערבולת של בכי מר שלא ידעת מניין הוא נובע. 

 


 

*(הסיפור נכתב ב1977 ונכלל בקובץ הסיפורים "דגי הארץ הפראית", דאר אל-ג'מאל 2010 [ أسماك البر المتوحّش، دار الجمل، 2010]).

 

פרק מתוך הרומן "קצף שחור"

(7)

הוא הניח בזריזות את המזוודה במכונת הבידוק ומיהר הלאה לקחת אותה בצד האחר, ואולם החייל שמולו סימן לו לחזור ובחן את המסך שלפניו. המסילה נעה בכיוון ההפוך והמזוודה יצאה מהמכשיר, וכל האנשים הסתכלו בבעליה בחשד. ושוב היא נעה ונעלמה במכונת הבידוק. האיש עבר אל הצד האחר וחיכה לה שם, אבל החייל החזיר אותה שוב למקום שממנו באה. האיש רצה לשאול אבל ראה שחייל כבר פנה בדברים אל עמיתו. הוא התקדם קצת אבל סימנו לו בתקיפות להישאר במקומו. הוא נפנה אל אשתו וראה שהיא כבר עברה את הבידוק והיא עומדת ומחכה לו בדאגה.

התור שמאחוריו כבר התארך והקולות של האנשים המתעצבנים גברו. החייל הורה לו לעמוד בצד כדי למסור את המזוודה שלו לבדיקה ידנית. האיש הביט שוב אל אשתו העומדת ועוקבת אחרי מה שקורה ורואָה אותו מושפל לפני הנוסעים שסביבו בזמן ששני חיילים מפזרים לעין כול, בזהירות רבה, את החפצים שהיו ארוזים במזוודה ונותנים בו מבטים חשדניים.

"תתקדם בבקשה."

דָאוִויט, שדעתו היתה נתונה למה שקורה לערבי במסלול השכן, התעורר לשמע קולו של החייל. הוא חשש שגורלו יהיה כשלו והניח בהיסוס את המזוודה שלו במכונת הבידוק והזדקף וחיכה בדריכות שהמזוודה תעבור לאיטה וסקר בעיון את תווי פניו של איש הביטחון: הם היו רגועים. הוא תפס את המזוודה שלו ונפנה אל החייל והמתין להחלטתו, וראה שחייל כבר מסמן לנוסע אחר לעבור.

הוא שב והביט אל הערבי. הלה עדיין עמד במקומו, מתוח ומכרסם את אצבעותיו וצופה בחפציו המתפזרים, עד שיסמנו לו לבסוף לאסוף אותם, בזמן שלידו עברו הנוסעים זה אחר זה, ולא החייל ולא המכונה לא עיכבו אותם.

דאוִויט  חש אהדה כלפי האיש. אולי מפני שהוא מכיר מצוין את טעם ההשפלה. הוא טעם אותו לראשונה בארצו לפני שהתרגל אליו במחנה אנדגאבּונה, שבבואו לשם קיפץ מרוב אושר למרות תשישותו מהמסע הארוך שעשה בבריחתו מעמק הנילוס הכחול שבצפון אתיופיה.   

זה היה מסע נואש שלא היה יכול להסתיים אלא בשתי דרכים: או שיגיע ליעד הסופי או שייהרג בידי אנשי הביטחון. ובכל זאת דאוד יצא למסע הזה כי במחנה הגיוס הכפוי לא היה אכפת לו אם ימות או יחיה. לכן, כשחצה את הגבול עם עוד עשרות אנשים, הוא נעצר להביט לאחור, בניגוד גמור להם. הוא ביקש לחוש את האמת של ההצלה, לחוש לנצח את האמת של האבסורד של ההשפּלה. שם, מאחורי ההרים הרחוקים ההם, שכילה בהם את כוחותיו כשעל מקצתם טיפס ואת מקצתם עקף, שוכנת אריתריאה. אין בלבו שום געגועים. הגעגועים נשרו מנשמתו עם כל פסיעה שפסע בכיוון ההפוך. הוא היטהר ככל שהתרחק מעמק הנילוס הכחול, הוא רוקן את הדיכוי שהצטבר בו בניסיון לשוב אל נשמתו לפני שידבקו בה הנפיחויות והצלקות.

"קדימה… מהר… מכאן!"

בכניסה לאנדגאבונה שוב היה צורך להינצל, הפעם מידי חייל אתיופי שכיוון בשוטו את הבאים להסתדר בשורה ישרה. השוט החטיא את דאוד אבל פגע באישה שהיתה מאחוריו ומגודל ההפתעה לא הצליחה להרחיק לברוח. האנשים הסתדרו בשוּרה לוליינית, שאפשרה למספר גדול מהם לעמוד בתור למשרד הרישום, בעוד החייל מוסיף להתענג על יישור השורות או על פיזורן אם הן התיישרו רחוק ממנו, והתמחה בשרטוט סדיסטי של פיתוליהן בשוטו הכבד.       

משרד הרישום שימש שער למחנה רחב הידיים. מאחוריו היו פזורים אוהלים בגדלים שונים, רובם בלויים כל כך שלא קל עוד להכיר את הסמל הכחול המוטבע בחזיתם, סמלה של הסוכנות לפליטים של האו"ם.

הזמן עובר ותורו של דאוד לא מגיע: המונים מצטופפים לפניו בשורה ומשרד הרישום עובד לאט, והשמש עומדת בדיוק מעל לראשים. הוא ישב על הארץ והתעסק בשרטוט מעגלים שרירותיים על החול, הוא העביר את ידו על הצמיד מצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור, על פרק כף ידו האחרת, הוא עצם את עיניו, ראה שחור, פתח אותן, והשמש שחיכתה לו באישונים הכאיבה לו. הוא חפן את ראשו בין ברכיו, הרים אותו, חפן אותו שוב, ושום דבר לא השתנה, עדיין הוא רחוק ממשרד הרישום.

"אל תגיד להם שאתה מוסלמי."

דאוד נאבק בסקרנותו כדי לא להסתובב אל מקור הקול החרישי. אמנם הוא רצה מאוד לעקוב אחרי השיחה בין שני הצעירים שמאחוריו אבל חשש שתשומת לבו תרתיע אותם מלהמשיך.

"ארגוני ההגירה לא ישימו לב לתיק שלך. שמעתי את זה הרבה. הם ימציאו תירוצים ולא יגידו לך את הסיבה האמיתית."

דאוד ידע שאנדגאבונה הוא רק מחנה קליטה ורק למעטים יש סיכוי לזכות ביישוב מחדש בארצות אירופה, ואילו את השאר יפזרו בין מחנות קבע בתוך אתיופיה. משום כך הוא היה רוצה להשתתף בשיחה, לבקש עוד הסברים, אבל ההתלחשות היתה סימן שהשיחה סודית, ודאוד חשש שבהמשך לא יגיעו צליליה הנמוכים אל אוזניו.

"אז מה לעשות?"

השאלה של הצעיר השני הצילה אותו, הוא הפעיל את חושיו ותיקן את ישיבתו, וניצל זאת כדי להרוויח כמה סנטימטרים ולזוז לאחור, ועכשיו היה מוכן לשמוע את התשובה שהתמהמהה קצת ואז באה:

"תעשה כמוני. התפטרתי מהמסמכים המזהים שלי ובחרתי לי שם נוצרי."

זמן קצר לפני השקיעה  עמד דאוד לפני אשנב הרישום. הוא ניער את בגדיו ממה שדבק בהם והקשיב לשאלה שהופנתה אליו. הוא השפיל את עיניו והתבונן בדף הנייר הריק ובעט הכחול שמעליו, הרים קצת את מבטו אל היד השחומה שעורקיה בולטים, וממנה אל הפנים הכועסים המחכים לתשובתו. הפקיד חזר על שאלתו בזעם, ודייוויד העביר שוב את ידו על צמיד הצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור לפני שהפקיד מילא את המשבצת המיועדת לשם לפי מה ששמע:

"דיוויד."

"בואו נלך."

הקבוצה שבאה מגונדר הלכה בעקבות הסימן שעשתה להם צעירה במדים כחולים ובידה שלט שכתוב עליו "ביתא ישראל" בעברית ובאמהרית. גוש האדם ההמום השחור הזה נראה כאילו הוא בא מעידן קדום, ומשך את תשומת לבם של העוברים ושבים, שנעמדו משני עבריו כדי להתבונן בו. אחדים מהם צילמו.

דאוויט היה בתווך, מכסה היטב את ראשו כדי להסתיר ככל האפשר את תווי פניו. הוא עוד לא נפטר מן התחושה שהוא נחשף, עדיין נדמה לו שתווי פניו מושכים אליו את המבטים, קוראים לעוברים ושבים כדי שידעו שהגנב פה וכל הראיות לפשעו נמצאות עליו. הקבוצה הלכה במסלול חצי עגול שהסתיים בדלת זכוכית. הדלת נפתחה אוטומטית ומיד גברו צעקות והשתררה מהומה. דאוויט לא הבין מה מתרחש. הקבוצה הייתה מבולבלת, אחדים רצו לחזור פנימה, אבל המארגנים ציוו עליהם ללכת הלאה.

"למה באתם?" צרחה  צעירה לבנה. דאוויט נפנה אליה וראה שהיא נועצת בו את עיניה, דווקא בו היא בחרה להיות מטרה למבטי הזעם שלה. הוא כבר לא שמע את צרחותיה, הוא עקב אחרי עורקי צווארה הירוקים הנפוחים, המתפקעים מאיבה. כשהגיע למקום הכי קרוב אליה הסב את מבטו ומיהר לעבור על פניה ולהתרחק מצרחותיה הרודפות אחריו ומנסות להשיגו.

אחרי שהתרחק מעט הסתובב לראות את מה שקורה מאחוריו ונתקל במזוודה והפיל אותה מידו של בעליה, שמיד דחף וקילל אותו ופנה אל גברת שעל ידו ורטן: "העבדים האלה הציפו את הארץ!"

בלי לומר מילה הרים דאוויט את ידיו אל קרבת ראשו בהתנצלות ומיהר להתרחק עד שעיכבוהו תווי פניו של האיש, והוא עצמו היה אותו ערבי שהחייל בדק אותו בדרך משפילה. כשהסתובב להמשיך בדרכו כדי להשיג את הקבוצה, פגע מבטו בשלט כחול שהאיר באותיות עבריות בולטות:

"ברוכים הבאים לישראל."   

לא חלפו שש שנים מיום נישואיי, וכבר התחלתי להתעייף ולהתנשם, במיוחד כשעליתי במדרגות. חשבתי שזאת עייפות חולפת אבל לא, היא אף החריפה. אחרי בדיקות רבות אמרו לי ששריר הלב שלי חלש. "אין ברירה: נחוץ לך לב חדש, כי אם לא!.."

חלה אצלי נסיגה חמורה במילוי חובותיי החשובות, ובעיקר החשובה שבהן –  חובתי ההלכתית כלפי אשתי. הגיעו הדברים לידי כך שאֵם ילדיי האוהבת אמרה לי בנימה מאיימת: "תשתיל לב חדש, כי אם לא!.."

יותר משנתיים חיכיתי לניתוח, ומצבי הלך והידרדר. בדרך כלשהי נודע לי שכדי שיזרזו בשבילי את השגת הלב החדש עליי לשלם שוחד לממונים בבית החולים, כי אם לא!..

החלטתי עקרונית שלא לשלם שוחד, גם אם אתפגר, ועמדתי על זכותי לקבל ביושר את חלק החילוף שגופי זקוק לו. העניין הסתבך וכמעט לא היה לי סיכוי עוד שאקבל את מבוקשי.

ואז גילה אבי שיש לו קרוב משפחה שמאז הנכבה הראשונה סערות החיים השתעשעו בו, עד שהשליכוהו לבסוף לדנמרק.

אבי מכר את חלקת האדמה האחרונה שהייתה לנו, אסף תרומות מאנשים טובים, וכך נסעתי אל קרובו בדנמרק ומשאלתי התגשמה מהר משציפיתי: מישהו התנגש עם מכוניתו במפלסת שלג, המוח הקטן שלו הפסיק את שידוריו ואז הוציאו את ליבו הבריא והשתילו אותו במקום ליבי החולה.

חברתו של פליקס, בעל הלב, ביקרה אותי בבית החולים ואמרה לי שמעכשיו יש לה חלק בגופי. היא התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות ואני גמלתי לה בהתלהבות באותו המטבע.
מאז שהושתל בחזי ליבו של פליקס שוב לא יכולתי לכבוש את רגשותיי הגואים והם פרצו לכל עבר. שמתי לב שאני נופל בקלות ברשת האהבה והפיתוי ונזכרתי בליבי הקודם, הפגום, ואמרתי במרירות: "קללת אלוהים עליך, לב פגום ויבש, היית חיץ ביני ובין האושר".

 את חסדו של הדני ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. חברתו המשיכה להתכתב איתי באינטרנט. היא שאלה אותי מה שלום הלב של פליקס, החבר שלה, וכתבה: "אני מקווה שאתה לא מעייף אותו, יא עבדול". בימי הולדתו ובימי השנה למגע הגופני הראשון ביניהם היא המשיכה לשלוח לי כרטיסי ברכה. "באותו לילה," היא כתבה, "שכבנו על ערימת שלג והיינו מאושרים, יקירי". ומה שמוזר הוא שכאשר קראתי את המכתבים שלה, החיש בחזי הלב (שלו) את פעימותיו ועוד רגע היה מזנק וקופץ החוצה, כאילו הוא אי ריבוני בתוך גופי.

התחלתי לאהוב שימורי בשר ודגים ומוצרי חלב וגבינות דניות, שבימי הלב הישן לא הייתי מעלה כלל בדעתי לגעת בהם, ונעשיתי מכור להם. אבל המהפכה האמיתית התחוללה במשחקי כדורגל: לפנים הייתי אוהד מושבע של קבוצות מהעולם השלישי, כמו קמרון ואיראן ומצרים, ועכשיו נעשיתי אוהד שרוף של נבחרת דנמרק, דבר שהרגיז את חבריי ובני משפחתי, שראו בזה נסיגה עקרונית ועמדה עוינת כלפי תנועות השחרור, וציות לאיחוד האירופי שעמדתו בסוגיה הלאומית שלנו מעורפלת.

בכל פעם שראיתי על מדף בחנות בקבוק וודקה ועליו תמונה של שני איילים שנראו לי מוכרים ירד ריר מפי, ולולי ריחם עלי האל הייתי מתמכר לוודקה. בני כפרי שרגילים לראות שחורות צפו לי מוות מהיר, ואמרו בתמימות: הלב הסקנדינבי הזה לא יתאים לעולם לגוף של עבדאללה אל-יערבי. גיליתי שידיד שלי, משורר, התחיל לחבר שיר קינה לכבודי, כדי שמותי לא יבוא לו בהפתעה, וכדי שלא יישמע שירו עילג כאשר יקרא אותו באזכרה שהוא עצמו ייזום רק כדי לקרוא בה את השיר. אבל אני אכזבתי את המשורר ואת בני כפרי הנכבדים. יתר על כן, אני הוא שקיימתי מצווה ששכרה בצידה וליוויתי אותם למנוחת עולמים בזה אחר זה. לא אחת הייתי שומע בלוויות במו אוזניי: "חשבנו שזה יקרה לעבדאללה – לא לפלוני".

כדי להקניט את אלו שצפו לי מיתה מהירה פניתי לחברת ביטוח רצינית וביטחתי לא רק את הלב שלי אלא את כל אברי גופי. התברר לי שחברות הביטוח מעריכות לבבות סקנדינביים ומוכנות לבטח אותם לתקופה של חמש שנים, שלאחר בדיקה מאריכים אותה, והן מסרבות לבטח לבבות מטייוואן או מאפריקה, אף על פי שמחקרים הוכיחו את איכותו של הלב האפריקני, למרות מחירו הזול. אפילו דלף מידע שבוועידת האיחוד האפריקני נערך משא ומתן חשאי עם החברה הגרמנית סימנס, החותרת לקבל בלעדיות על לבבות אפריקניים כדי להשתיל אותם בחזותיהם של אירופאים ואמריקאים.  

התחלתי להתרגש מהמוזיקה של הדנים, שקודם לכן לא יכולתי לשאת אותה,  ותמכתי בהם בהתלהבות באירוויזיון. יום אחד, ללא תיאום מוקדם, מצאתי את עצמי נכנס לשגרירות דנמרק ושואג בהתלהבות שלא מדעת: "ברוח, בדם, נפדה אותך יא אנדרסון". התברר שאותו אנדרסון היה מועמד לראשות הפרלמנט בזמנו, ורק בהתערבותו של מאבטח השגרירות, שחשב שאני עומד לבצע פעולת טרור, נרפאתי מההתקף הזה. ואז הועלבתי והושפלתי ונפתח נגדי תיק ורק הלב (של פליקס) הוציא אותי לחופשי. השגריר הדני בתל אביב התערב, וחיבק אותי בחום וכשהבין מה הניע אותי, חיבק אותי בחום ונשק לי בדיוק מתחת לפטמתי השמאלית.

אבל בדרכי חזרה הייתה לי תאונת דרכים נוראה, שהתעוררתי ממנה רק אחרי שבועיים. התאונה ריסקה אותי לגמרי ורוב אבריי נפגעו – אפילו האשכים והאיבר היקר שלי. חברת הביטוח התערבה מיד וללא כל סחבת, ושלחה אותי לטיפול בכמה ארצות. התחלתי באמריקה ויצאתי משם על זוג רגליים של שחקן כדורסל שהגביהו אותי בתשעה סנטימטרים. אחר כך נעצרתי באנגליה וקיבלתי שם זוג  זרועות במצב טוב, שחסרונן היחיד היה קעקוע של נערה עירומה על הזרוע השמאלית. קיבלתי גם שתי כליות ממוצא הודי, ואת האשכים ואת האיבר היקר קיבלתי מגבר הולנדי שוויתר עליהם סופית אחרי שהחליט לעבור למחנה של המין השני. את הלשון עקרו מפיה של זונה צרפתייה, ונתנו לי עיניים זהובות נהדרות  של רקדן סמבה ברזילאי. כך חזרתי להיות מה שהייתי, ואולי אף משובח יותר.
אבל צצה בעיה שלא צפיתי: כאשר קראו לי בשמי, עבדאללה, התמהמתי ולא עניתי מיד: הייתי שומע את השם עבדאללה ומביט סביבי, כי חשבתי שזה מישהו אחר! "למה אתה לא עונה!" היו שואלים אותי שוב ושוב, "אתה לא שומע שאנחנו קוראים לך?" חבריי ויקיריי  החליטו בעצה אחת שכדי שאבין שמתכוונים אלי צריך לקרוא לי עבדאללה-פליקס – אין פתרון אחר. ובאמת, כשהיית שומע את השם הזה מיד ניתר לבי ונדרכתי. בתוך חודשים אחדים התרגלו האנשים לשמי ולאישיותי החדשים, ואפילו הוריי, שבתחילה התנגדו בחריפות, השלימו  עם המציאות ונאלצו לקרוא לי בשם החדש – עבדאללה-פליקס.

כשהגה אבי את השם הזה בפעם הראשונה ועיניי הברזילאיות פגשו את עיניו הלחות, היו בקולו חלחלה ועצב. הוא רעד כמי שמחזיק בידו גחלים לוחשות כששמע את המבטא הצרפתי שלי וחששתי שהוא עומד להקיא. הבנתי שהוא תפס שאינני עוד אותו עבדאללה בנו, יוצא חלציו, בשר מבשרו. מדי פעם שמתי לב שהוא ממלמל כהוזה "עבד פליקס פליקס… פליקס עבדאללה פליקס פליקס".


*פורסם בעיתונים אל-קודס אל-ערבי וכול אל-ערב.

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.

לו יש את השטח שלו ולי את שלי. בהפסקות אנחנו אוכלים ביחד, צוחקים. אני מביא את השתייה והוא מכין את האוכל. בהתחלה הוא היה מכין הכול חריף, בכוונה לפגוע בי. לא נתתי לו לנצח. אחרי כמה חודשים כבר לא הרגשתי יותר את החריפות – לא בכניסה ולא ביציאה. הוא היה מרוצה מזה. ״עכשיו אנחנו כמעט שווים, בצלחת" – הוא אמר לפתע ושינה את ארוחת הבוקר שלנו, משקטה לחלוטין לטיפה יותר מוזיקלית. לפעמים כשהוא חתך את החביתה על הצלחת הייתי מדמיין איך הוא מנגן בכינור; היה בתנועות שלו משהו שהזכיר לי קשת שרוקדת על צוואר המיתרים. הוא היה חותך לרצועות. ״בסוף גם לא תשתה חלב,״ הוא חייך ולגם את השלוק האחרון מכוס הקפה שהכנתי.

ככה בלי שיחה מראש ובלי תכנונים היינו יושבים לאכול ביחד. לא הכרנו יותר מדי ולא ניסינו להתעמק. יושבים איש מול רעהו, אוכלים ושותים. בודקים את מנהגי השני ולפעמים מתנסים בעקבותיו. הוא לא היה שואל אותי מה אני אוהב ואיך אני מעדיף ואני לא הייתי שואל אותו. כל אחד ייצר את המנה המושלמת שלו וחלק אותה עם האחר. ״בסוף גם לא תשתה חלב״ היה הרמז הראשון להעדפה אחרי יותר מחודשיים. תמיד הוא חיכה שאסיים, ורק אז הוציא סיגריה וערם את הכלים. הכיור היה בשטח שלו.

בהתחלה לא ידענו איך לפנות אחד לשני. הוא היה קורא לי "אתה" ואני הייתי פונה אליו ב"ההוא". ״ההוא שם, לימון,״ ידענו את השמות האחד של השני אבל זה לא ממש שינה. ידענו מראש שנבלה ביחד כל כך הרבה שעות שהעדפנו למתוח את רגעי ההכרות כמה שיותר. היינו זרים שחיים כמו אחים: אחד מגבה את השני ללא מילים ובלי בקשות. אחד מגיע מוקדם, שני הולך מאוחר, ובימי הלחץ מחליפים תפקידים בשביל לשמור על שפיות.

הוא לא ידע להתקדם טכנולוגית. מבחינתו האמנות הייתה בשימור. את הכול הוא הכין בסכין קטנה ומאוד חדה. היו לו סכיני שף של גלובל שהוא קיבל במתנה, אבל הוא התעקש לחתוך הכול בסכין קטנה משוננת, בדיוק כמו אמא שלו: ״לעשרה אנשים היא מכינה עם סכין כזאת – כל החיים.״ האמת שהוא לא ידע מה לעשות עם הסכינים. את הכול הוא למד עם הקטנה. הוא היה קורא לה עזיזה והיא הייתה מארחת לו חברה בבקרים הריקים. בזמן שאני חותך מלפפון אחד, הוא מכין סלט לארבעה. לפעמים אני חושב שלא רואים את הידיים שלו בזמן שהוא חותך. לפעמים אני מסתכל על התוצאה ולא על הפעולה.

אצלי יש מזגן, אצלו יש ונטה. כשחם הוא נעמד אצלי ומתקרר, עומד באמצע הבר כמו ניצב, ידיו פרוסות לצדדים ועיניו עצומות. הוא מחבק את הרוח מהתקרה ואני הולך לעשן לתוך החור שבקיר המטבח. לפעמים אני מרגיש שבתוך החור הזה מסתתרת הארה. השעות שאני מעביר בבהייה בו – גם בשחור יש גוונים. האמת שהחור הזה מסתיר רק הרגלי צריכה אובססיביים. מצדו השני של החור לפעמים שומעים מוזיקה. גרה שם תיירת. אנחנו מזהים את קולה ושומעים אותה לפעמים בוכה, לפעמים צוחקת. היא לא הרבה בבית; נודדת. הוא כבר כותב עליה סיפורים בראשו. זה עוזר לדמיין בזמן שעובדים. לי יש אנשים מדברים ועוברי אורח שואלים, לו יש מאכלים וסיפורים.

בארוחות הצהריים המאוחרות אין גבול לשקרים. זה הזמן לפרק את כל מה שהצטבר במהלך היום. לפעמים בטעות נכנס תוכן רציני לשיחה ומיד בהינף יד ומשיכת טפנד על פרוסה משתיקים אותו ועוברים הלאה. כל מחשבה, אפילו הכי טיפשית, יוצאת: ״לפני נייר טואלט היו מנגבים עם לחם ברמן, זה דו שכבתי,״ ההוא צחק ותפס זית שחור גדול. הייתה לו ב׳ חזקה וריש מתגלגלת, כשהיה אומר ״ברמן״ זה נשמע כמו "איש דוב" באנגלית.

העבר תמיד העסיק אותו – לא היה לו על מה לחשוב בעתיד. הוא תמיד חשב שאם נבין איך התפתחנו נדע איך להמשיך לצמוח. אני העדפתי לשכוח את כל מה שכבר ידעתי – הפלגתי לדמיונות עתידיים. לא עניינה אותי צמיחה. רק השתנות. המצב הקיים היה לי טוב; שקט. לא היו הרבה סערות ודבר לא גרם לי לשנות את הרגלי. גם בעצב הייתי שמח, כל עוד העצב היה שקט. ״שלווה היא מצרך נדיר״ תמיד אמרתי. כל עוד היא ישְנה עדיף לשהות בה. דמיינתי עתיד שבו שנינו בעבודה אחרת אבל בעצם הייתי מדמיין את אותו המצב בדיוק רק במיקום שונה. על הדרך לשם פחדתי לחשוב, כנראה זה הצריך ממני להיות אקטיבי בדמיון.

היה לו בית שהוא בנה, הוא סיפר לי פעם. רובו היה מעץ. המטבח לא היה גדול מדי, ״בשביל שלא יכנסו לי בין הרגליים,״ הוא הסביר. היה חדר לתחביבים ולאוטו, והבית חיכה למשפחה שתמלא אותו: ״אצלנו זה הפוך, אתה מבין. קודם כל בונים בית ואז מחזרים אחרי משפחה שתגור בו, אתם רודפים אחרי אישה ואז נלחמים על דירה,״ – הוא תמיד פלרטט בשעשוע, במחשבות שבין פרקטיקה לרומנטיקה.

ככל שעברו הערבים הלך והשתנה השיח. בבקרים הכול היה זהה. חוזרים לנקודת ההתחלה. עד הצהריים כבר היו כמה עניינים פתוחים שחשבנו שהצלחנו לשכוח. הערב היה הזמן לדבר; תמיד בשעה תשע וחצי. אחרי זרימת הלקוחות האחרונה הוא היה קורא לי למטבח: הייתי אורח בממלכה שלו – יושבים על ארגזי חלב, ארגז שלישי עומד כשולחן, אוכלים בהנאה את הנשנוש האחרון ליום. זה היה הזמן שלו לפרוח. להשתמש בשארית המרכיבים היומיים ולייצר דבר שימלא את שנינו עד למחרת בבוקר. אני הייתי מכין קנקן גדול של תה ומסנן את העלים. הייתי ממתיק את התה מראש כדי שהוא לא יבקש סוכר באמצע האוכל וכדי שלא יתאמץ יותר מהרגיל. אחרי התה היינו שומרים על הבר בתורות, בזמן שהשני מעשן על המדרגות מחוץ לקפה ונושם את הבריזה הראשונה של הלילה. הרוח תמיד הייתה מזרחית שם. באותה נקודה ברחוב הפלמ"ח המבנה המטפס של הבניינים ניווט את הרוח כך שתמיד נשברה בשיכון הגבוה. המדרגות שנחנו עליהן מוקמו בכיכר הקטנה שבתחתיתו. גם אם הסופה באה ממערב, הרוח באה ממזרח.

הימים עברו והחברות ביננו נהייתה דבר ברור. לא היה צריך לדבר כי כבר הכרנו הכול אחד אצל השני: לאיזה צד הוא מערבב את הקפה ומה אני מרגיש כשאני קונה סיגריות אדומות.

אוגוסט 2006. בצפון הצדדים חוגגים כבר עשרים יום והוא לא יכול לחזור הביתה, בעיקר כי לא יתנו לו לצאת שוב. הוא ישן במחסן ומתקלח אצלי. הצעתי לו מיטה והוא סירב. הוא לא מאמין בשמאל למרות שהוא יודע שאני כן ואוהב, אבל הוא לא סומך על שאר הדיירים: ״לפחות ימנים אומרים שהם שונאים מראש, אצלכם אשכנז הכול סודי, זאלאמה. בפנים כולכם גזענים. אם לא עלינו אז פנימה – כמונו.״ הוא אמר את זה וידעתי שהוא צודק לרוב, ידעתי שכל מה שהוא אומר הוא האמת, האמיתית, שלו.  

כעבור יומיים הודיעו בצפון על הפסקה בחגיגה – יותר מדי אבדות. הרוח בעיר הקדושה החלה להירגע אבל נשארה טעונה. זאת הפעם האחרונה שהוא בא להתקלח אצלי. הוא כבר יכול לחזור הביתה, הוא רצה לבוא נקי ומסודר, להראות להוריו שאין סיבה לדאגה.

היו לו שני אחים קטנים ומוכשרים, שניהם תלמידים, ואחות אחת שרקדה כל יום. הוא היה מסתובב עם תמונה שלה בארנק, וכשהיה קונה מתנות הן היו בשבילה. בתקופות של אי שקט בין העמים נשברים החוקים, השקט שנשמר בהסכמה הדדית ביום-יום מופר, ושלטון חדש מתעורר. שנאה מתעוררת בשני הצדדים ואלו שהיו אוהבים שוכחים.

הכביש אל הכפר צר יחסית ואין בו כמעט נוכחות של כוחות הביטחון או בכלל. ליהודים אין מה לחפש שם. מספרים על פיתה עם דונר כבש אמיתי ואיכותי, לא יותר מזה… פעם צייד כישרונות בייסבול יהודי סיפר לי שהוא חושב לתפוס משליכי אבנים וללמד אותם לזרוק – את הכישרון כבר יש להם.

הוא חזר הביתה בחצות. הוא לא היה רגיל לראות סירנות ליד הכפר. הילדים חשבו שהרכב הגדול שמתקרב הוא רכב צבאי והחלו רוגמים אותו באבנים בכל הכוח. אלא שזאת היתה אמא שלו, שהסיעה את אחיו ואחותו חזרה הביתה. אחותו נהרגה במקום ואחיו נפצע קשה. מבחינתו, לא היה הבדל גדול אם מי שזרק את האבן היה יהודי או ערבי. הכעס היה מספיק לדורות. הגורם הראשוני הוא הכיבוש שכפה את המציאות הזאת.

 ההוא כבר לא בירך לבוקר טוב. מאותו יום הייתי דוד וכל שידעתי שכחתי. מאותו יום הוא הפך להיות נאסר ואני הייתי מהאויב.

 
 

הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי לחוש אליה כחץ מקשת.

היא הייתה לבדה, לרגלי דקל, לפני חנות נטושה, סביבהּ הטינופת שלה, ואף על פי ששררה חשכה גמורה, היא הייתה מוארת בקרן אור שהסתננה מפנס הרחוב במידה שיכולתי לראות את פניה המאובקים ואת התכווצות שריריהם הקטנים ואת התאדמות עיניה המצטמצמות ומתרחבות לסירוגין במנגנון מכאיב מעורר רחמים. דומה היה שבבדידותה ובחשכתה היא מבקשת רחמים משֵׁדי המחשכים. מבטי החליק אל כפות ידיה, היא לחצה בהן על בטנה התפוחה תחת מלבושים בלים, וכשראתה אותי השתתקה פתאום ובהתה בפני בעיניים קבועות במקומן ובפנים ריקות מהבעה כפניה של מומיה פרעונית. ואז אמרה בתמימות גמורה:

"אתה יכול ליילד אותי? התינוק יפלח אותי אם לא תעשה את זה."

אמרתי לה בלי לחשוב: "למה שלא תלכי לבית חולים?"

היא חייכה חיוך שמנוני כהה, כבד.

"אני לא יכולה ללכת, ואין לי כסף לשלם למונית, וגם לא לבית החולים, אין ביקום שום דבר מלבד הלירה.

היא פלטה יללה עמומה ואיבדה את הכרתה, ממלמלת דברים מבולבלים כשיכורה. הייתי אובד עצות. לא היו לי אלא חמש לירות לשלם על האוטובוס הביתה והשעון הורה על עשר וחצי. יש רק עוד חצי שעה עד תחילת העוצר, ואחרי שטאטאתי ושטפתי את רצפת בית הקולנוע אני עייף כל כך שלא אוכל לסחוב אותה על הגב, וגם אם אסחוב אותה, שום בית חולים לא יקבל אותה, ואין בעיר הזאת בית חולים של צדיקים.

בתוכי פנימה לחש קול שלא יכולתי לקבוע האם קול של מלאך הוא או של שד ארור:

"מה לך, אתה? האל אשר ברא אותה יכול למצוא לה מוצא. ואתה דאג לעצמך… בעוד חצי שעה יש עוצר. רוץ להשיג את האוטובוס האחרון. ומחר בבוקר תבוא ותמצא שהיא יָלדה תיקן גדול והוא משוטט על ידה ומגלה את העולם הסובב אותו במחושיו ובעיניו הבורקות."

עלה על דעתי רעיון: שאנסה לסחוב אותה אל המדרכה של הרחוב ואולי ימצא אותה סיור של משטרה והם ייקחו אותה לכלא ויביאו לה מיילדת או רופא על חשבון הממשלה.   

 הסיור לקח את שנינו.

אולי הרופא צדק במידת מה: ריח הזוהמה והטינופת של הפרשות מחלת המין שלקתה בה באמת היה עז וחודרני ובלתי נסבל כלל ולכן הוא ביקש מהמנקָה שתסיר את שיער הערווה שלה, עם הכינים, הסירחון וההפרשות המצחינות, ושתרחץ את החלק הזה היטב במים חמים ובסבון פנול ותשים עליו חומר חיטוי.

אחר כך הוא הלך לרוקן את מעיו בכיור וקילל את היום שלמד בו רפואה וגניקולוגיה ומיילדוּת.

המנקה אמרה לי: "עזור לי. בבקשה!"

והיא אמרה: "אני מתה."

הפועלת נזפה בה ברוגז: "מוּתי. מוּתי. הניחי לנו ונוּחי."

כשפיסקה את שוקיה המלוכלכות החומות, המנוקדות בעקבות של המורסות, היא שקעה בחצי עילפון, מתמסרת לחבלי הלידה ולהנאה מן הכאב של הצירים.

כשהופיעו טפריו הקדמיים, קטנים, לבנים, רעננים וענוגים, היינו אחוזי תדהמה, אני והמנקה, ושקועים בתרדמה דמיונית דביקה שהפילה עלינו, במנגינת רגאיי שהסתננה אלינו ממשרד הבריאות השכן, שריקת העכברושים, נהמת הים, צריחת העורבים, השחורים, רעם פתאומי, פטפוט צמיגי שנפלט מנקבוביות הקירות ונקבי הטבורים, פיסות הבדים הכבדים הלבנים, צמר הגפן הספוג דם המפוזר פה ושם.

פתאום חשנו קור למראה ראשו המוארך המחבק את חלל התא ועליו שפמיו השחורים הזעירים, טבולים בריר דביק שקוף וצמיגי. אחר כך אמרה לי המנקה:

"הרגשתי דברים דולקים, כאילו נחתו עליהם ירחים מאירים קטנים."

אמרתי:

"התמלאתי דיבור מוזר לא מובן, שחנק אותי."

בציר האחרון הוא קפץ החוצה בחינניות ובזריזות, כאילו צלילי מנגינות הרגאיי הזרימו דם בעורקיו הצעירים.

הוכחתי בדברַי לאגף החקירות הפליליות כי מזמורי הקוראן, המיית היונים, שירי האהבה לא באו ממקור מסוים, ואין אנו יכולים לטעון כי יש בינינו מישהו שיכול לכונן הרמוניה בקיפאון הזמן.

באותו רגע נשרו זה אחר זה רטיבוּת הדקל, ציוץ הזמירים, ונפל כוכב והאיר את פאתי המזרח של העולם. ואז הוא פקח שתי עיניים שחורות אופטימיות, ניער מעצמו את הריר, ובטלטלות עזות הוא נבח לפני שקפץ מהחלון אל המדרכה.

 זקני הכפר אינם זוכרים מקרה דומה לזה שהתרחש בשבועות האחרונים. חיי השגרה נעצרו, השאלות הצטברו. השכונה התמלאה בזרים. מכוניות מכל הצבעים והסוגים נהרו לכפר, ועל גגותיהן צלחות גדולות. כולם שואלים, מה קרה? האם זו מלחמה חדשה? הילדים אומרים שהצלחות האלה הן אנטנות טלוויזיה, שמעבירות את התמונות מכאן ישירות אל כל הטלוויזיות, אפילו באמריקה. הדיבורים האלה לא משכנעים. תמו ימי הנפלאות. הילדים אינם כמו שהיינו אנו בזמנו. "אוכל, מרעה ושכל מועט", אמר זקן אחד בכאב, והוסיף: "בגילם אמנם שקלנו חצי ממשקלם היום, אבל השכל שלנו היה גדול יותר".

רובם היו מודאגים: "מה זו המתקפה הזאת על השכונה? מצאו מרגל? כולה תביעה נגד ריח קטלני ממכלאת החזירים…"

הגיעו עשרות גברים, נושאים עמם מצלמות גדולות וקטנות, וסביבם מתרוצצות צעירות ובידיהן מכשירים שונים.

המכולת השכונתית מכרה ביום אחד מה שלא היתה מוכרת בדרך כלל במשך שבוע ויותר. למרות שהבירה נמנית עם המשקאות האסורים, הרי הביקוש הגובר לה מצד הזרים וההתמרמרות על כך שאין להשיג אותה בחנות השכונתית אילצו את בעל המכולת לרכוש כמה ארגזים מן המשקה הארור, לאחר שביקש פעמים רבות מחילה מאלוהיו, ולמכור את הבקבוקים אחד אחד לדלי האמונה ברווח נאה ביותר, כשהוא מגנה אותם בלבו בעודו מקבל את דמי המשקה שאללה אסר. אף על פי שכמה מהתושבים החרימו את חנותו בגלל הדברים האסורים, הרי המכירות הוכפלו פי כמה, והרווח בשבוע אחד היה גדול מאשר בשנה שלמה. הבעיה תיפטר על ידי פתווה, פסק דין הלכתי של שייח' השכונה, לאחר שתסתיים בעיית ריח החזירים והמהומה שהתעוררה בעקבותיה. למרות הריח, שהיה באמת קשה, בייחוד בשעות הלילה, קיווה בעל המכולת שהמצב לא ישתנה. הוא העדיף לשתוק. אבל הסוד שחנווני השכונה הסתיר הוא שכמה מצעירי הכפר החלו לקנות בירה במכולת שלו במקום ללכת לעיר הסמוכה, ולהסתיר אותה במעמקי השקיות כדי לשתות אותה בשולי הכפר, הרחק מעין משגיח או מבוגר. לא השתלם לו לגלות את הסוד. הפילוסופיה שלו היתה שלכל אדם יש חשבון משלו אצל אלוהיו, ולא אצל בעל המכולת.

בעל המאפייה התפלל לאלוהיו שהסיפור יימשך עוד שנה שלמה כך שיוכל לכסות את חובו ההולך ותופח בגלל ציוד המאפייה החדש. הוא החל להכין כמויות גדולות יותר של מאפה המנאקיש ממולא בזעתר ובגבינה, ואם ילדיו סייעה לו להכין גם פיצות עם גבינה צהובה ועגבניות. הוא הודה לריבונו אלף פעמים על השפע המתעצם, ולולא הבושה היה מודה גם לשלטונות אשר העניקו רישיון לחוות החזירים על הקרקע שהופקעה בשולי הכפר.

פניו של בעל דוכן הפלאפל, שהעלה את המחירים כאילו היה ממוקם על הרחוב הראשי, נהרו. הוא קיווה בלבו שמכלאת החזירים תישאר במקומה עד שישתפר מצב החשבון שלו בבנק והוא יוכל לחתן את בנו הבכור.

אפילו בעל בית הקפה החל למכור את הקפה לעיתונאים ולמבקרים מן המוסדות והאגודות של צער בעלי חיים בכוסות פלסטיק קטנות ב"שני שקל. חינם". אחר כך העלה את המחיר לשלושה שקלים, משום שהבין שזו הזדמנות שלא תשוב, אבל שאל את עצמו מה הקשר בין צער בעלי חיים ובין אנשי השכונה לבין ריחות החזירים ולא מצא קשר, לכן ביקש מחילה מאלוהיו מפחד הלא נודע.

אבל האמת צריכה להיאמר: איש מהם לא היסס להשתתף במחאה על הקמת דיר החזירים על אדמת הכפר שהופקעה. בעל המכולת פסק באומרו ש"ביזנס זה ביזנס"; אבל רוב בני הכפר לא הבינו למה הכוונה במילה "ביזנס". נפוצו פירושים מנוגדים והמוזר שבהם היה שביזנס הוא צירוף של שתי מילים: "בז ונס, כלומר ציצים ונשים" [1]ומקורו בנערות המתרוצצות בין צלמי הטלוויזיה, כמעט חשופות חזה, שדיהן הרוטטים מבעד לגופיות הטריקו הקלות צדים את המבטים, והן שותות בירה כמו הגברים. זה היה חלק ממאפייני המהומה שהתעוררה בגלל ריח החזירים.

הזקנים אמרו שהאירועים המתרחשים, נהירת האישים, בעלי המשרות, העיתונאים ואנשי האגודות וההיצמדות למכשירי הרדיו כדי לא להחמיץ אף מהדורת חדשות, מזכירים להם את ההפיכות הצבאיות הערביות, שבמהלכן הופסקו השידורים כדי שאחד הקצינים יעלה לשידור ויקריא את ההודעה הצבאית הראשונה בשם מועצת ההפיכה. לא חולף חודש והנה השידורים מכריזים על הפיכה צבאית חדשה ועל מועצת הפיכה חדשה. הערבי החל לדמיין שבכל פעם שיש תקלה או שתיקה לכמה שניות ברצף השידורים זהו אות וסימן להודעה על הפיכה צבאית חדשה, ונהג לקרב את אוזניו לרדיו כדי לא להחמיץ את החדשות על ההפיכה החדשה, פרטיה ושמות הגנרלים החדשים. המאפיין היחיד שנותר בזיכרון מן ההפיכות הצבאיות הערביות היה שמות הגנרלים שהרכיבו את מועצת המהפכה החדשה במקום הגנרלים הבוגדים הקודמים. אבי, ירחם עליו אללה, היה אומר בלעג: "כמה רבים הגנרלים אצל הערבים… ככל שעולה מספרם, כך מחמיר אובדננו. ריבוי ההודעות הצבאיות מטעה את המאזין לחשוב שהם עסוקים במלחמות נגד אויבי המולדת, כנראה האזרח החל להבין את טקטיקות המלחמה טוב יותר מן הגנרל הגדול ביותר". היום, כשאני נזכר בדבריו ומהרהר בתבוסות הערבים בזירות הצבאית, החברתית, המדינית, המדעית והמוסרית, אני יודע בדיוק למה התכוון, או ליתר דיוק, מה הרגיש.

ההפיכות הביאו עמן רק ראשי מדינה נצחיים שהגבירו את עוני העם ופיתחו מנגנוני ביטחון ודיכוי לצד שירים לאומניים המפארים את הישגיהם שהיו ידועים רק לזמרים, לכותבי המילים ולמלחינים, עד כדי כך שהיו שחשבו שהזמרות היפהפיות בעלות הגב החשוף למחצה, המעורר את התלהבות הצעירים, הן ההישג הגאוני של ההפיכות הצבאיות בתחום פיתוח האמנות.

אולם האירוע הזה בכפר היה הפיכה מסוג אחר. ללא צבא, ללא גנרלים, אלא אם נתייחס למנהיגי המפלגות שנהרו לכפר השכוח למחצה כאל גנרלים פוליטיים.

אכן, זו היתה הפיכה שהעסיקה את הכפר ואת העולם כולו. העיתונות מלאה בחדשות ובכתבות, והעיתונאים מן הטלוויזיות ומרשתות הרדיו, שליחי העיתונות הערבית והעברית והזרה התחרו ביניהם על סיקור האירוע, אף על פי שמדובר בקומץ ערבים מקומיים מכפר נידח בארץ ששמה היה פלסטין ונהיה ישראל, אשר לא היו מסוגלים לסבול עוד את ריח החזירים העולה בעוצמה מן הדיר הסמוך לכפר וממוקם על אדמות התושבים המופקעות.

האם משום שאנו ערבים נרמסות תמיד זכויותינו?

השאלה הזו הדהדה בחלל הכפר, וכמו תמיד, השלטונות הכחישו קשר לאומי לנושא של הקמת דיר החזירים על אדמות הכפר שהופקעו לטובת הכלל. דובר ממשלתי אמר ש"אין קשר בין הצעת החוק למניעת פעילויות של ערבים לציון זכר הנכבה לבין זכותם למחות על בעיית ריחות שהממשלה פועלת לפתרונה עשרים וארבע שעות ביממה בעזרת צוותים מקצועיים, ואפילו אם תאשר הכנסת את ביטול מעמדה של הערבית כשפה שנייה, על פי החוק המוגש לכנסת, עדיין זכותם של התושבים להניף כרזות בערבית, ועל כך לא תהיה ענישה על פי חוק משום שישראל היא מדינה דמוקרטית".

את ההצהרה החשובה הזו העבירו כל אמצעי התקשורת, והיא עוררה את זעמם של המתנחלים, משום שהוכיחה שהממשלה דואגת לדרישותיהם של הערבים יותר מאשר לדרישותיהם להרחבת הבנייה בהתנחלויות.

הרדיו המקומי שלח כתב קבוע לסקר את האירוע הבלתי רגיל. הוא פרסם דיווחים ופרשנויות מדי שעה לערך, לגבי הסכנה המגולמת בריחות והצורך להעביר את התושבים למקום בטוח כדי שלא יינזקו ולהטיל מגבלה על מספר החזירים שמותר לגדל בדיר כך שיהיה אפשר לשלוט בעוצמת הריחות העולים ממנו וכדי שלא יעברו על הסטנדרטים האקולוגיים שבריאותו של האדם מסוגלת לשאת, לפי קני המידה של המשרד לאיכות הסביבה. אחד ממנהיגי המחאה בכפר שאל אם קני המידה של המשרד זהים לגבי כל בני האדם החיים במדינה, ואם המונח בני אדם כולל את הערבים במקרה הזה, דבר המהווה התקדמות לעומת תיאורו של מנהיג קודם שהתייחס אליהם כאל "חיות על שתיים", או שמא הפתרון יהיה להעביר את התושבים הערבים לכפר אחר ולהרחיב את הדיר מאחר שהביקוש לבשר החזירים שלו גובר, בייחוד לאחר העלייה הרוסית אשר הביאה מיליון בני אדם חדשים, ודירי החזירים הפכו למקור חשוב בתקציב המדינה שאין לזלזל בו.

אחד המאזינים שאל באמצעות הטלפון מדוע לא יועבר הדיר למקום בלתי מיושב במקום לעסוק במציאת פתרונות שאינם מצליחים לפתור את הבעיה, ואם העברת התושבים הערבים מותרת והעברת החזירים אינה מותרת, או שמא משום שאנו ערבים זכויותינו נרמסות תמיד במדינה הזו, ואפילו לחזירים יש חשיבות רבה יותר מאיתנו… גרשו את החזירים…

ו… השידור נקטע ובמקומו בקע שיר לאומני של הזמרת הלאומית הגדולה היפאא והבי:

"הנה הפצע, לקלק את הפצע, הברא אותו בלשונך

כשנישקת אותו נעלם, כאילו היה ואיננו"

כביטוי למצב הקשה בשכונה אפופת ריח החזירים הקטלני, לא אפשרו לתושב ההוא להביע את דעתו במלואה, משום שמנהל התחנה הורה להפסיק את השידור. הוא הוציא הוראה שלפיה שיחות בנושא המדיני החמור הזה חייבות בצנזורה לפני שידורן, כדי שלא יפרוץ משבר ביחסים עם השלטונות, משום שבעלי החוות יהודים והדברים עלולים להתפרש כאילו זו דרישה לגרש את בעלי החוות היהודים מן האזור ולא את החזירים, והעברת הדיר למקום ריק מתושבים תתפרש כהתנגדות למשטר הדמוקרטי המבטיח את חירותו של כל תושב לבחור את עיסוקו, ללא הבדל דת או לאום. ואוי לנו מהעמדה הגזענית הזאת, כי אז ייאמר שהערבים מתנגדים לדור בשכנות ליהודים… זה יהווה תירוץ לסירובם של הרבנים להשכיר בתים ליהודים בצפת, ירושלים, חיפה, טבריה, נצרת עלית, כרמיאל ושאר הערים בישראל.

אתרי האינטרנט עקבו במצלמותיהם אחר המתרחש. המתח היה רב.

קיצורו של דבר…

הסיפור החל בעתירה לבית המשפט בשמם של יותר ממאה בעלי בתים נגד הבעלים של חוות החזירים שהוקמה בשולי הכפר, על אדמות שהופקעו, באמתלה של הקמת פרויקטים חיוניים לתושבים. השלטונות השכירו את האדמה למשקיעים יהודים כדי שיקימו דירי חזירים הרחק מן הערים והכפרים היהודיים, במקום להקים בית ספר על פי התכנון המקורי, שהכינה הרשות המקומית טרם הפקעת האדמה. האוויר החל נושא אליהם ריח עז שאילץ אותם להגיף את חלונות הבתים ביום ובלילה ולסבול את חום הקיץ הקטלני. הבעיה היתה שאת הרישיון הנפיק משרד הפנים שבראשו עמד יהודי דתי שמאמין שגידול חזירים ואכילת בשרם הוא עבירה על מצוות התורה וזיהום האדמה הקדושה במה שמרגיז את האלוהים מונע גשמים, גורם לשריפות במדינה, מגביר את התפשטות המחלות הקטלניות, מכביר את אסונות הטבע הבלתי רגילים ואף גורם לנשים ללדת נקבות במקום זכרים, כפי שאומרים בידיעה ובאמונה הרבנים ארוכי הזקן והפאות, שאלוהים אינו מסרב לבקשותיהם והם מקור סמכות מקובל על רבים מן התושבים… אבל החוק איננו הרכוש של אמונתם, ומאחר שהדירים הוקמו על אדמות המדינה שנגאלו מן הגויים או "הג'וקים המסוממים", כפי שתיאר אותם ראש המטה הכללי של הצבא לשעבר, הרי אין זה מזיק להקים דירי חזירים באזורים שבהם גרים הג'וקים, במקום שהמקומות ייוותרו בידיהם, דבר שעלול להביא לאסון גדול יותר בשל פגיעה בגאולת הארץ המובטחת בשלמותה כרצון האל. החשוב הוא שבשר החזירים הפך למבוקש ביותר גם בשווקים היהודיים, בייחוד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה, וידוע שהדבר יבטיח להם מתנות ותקציבים שופעים ומיוחדים כדי שמפלגותיהם לא יגרמו משבר ממשלתי עם הממשלה החילונית, ובכך ימשיכו לתמוך בהישרדותה.

אחד מבני הכפר המוכה בריחות החווה טען בבית המשפט שאיבד עשרה קילוגרמים שלמים ממשקלו במשך חודש אחד בגלל הריח המטונף, ושבדיקה רפואית גילתה אצלו אנמיה, והוא משוכנע שהסיבה לכך היא הריח הנורא המגיע מחוות החזירים, וששאר תושבי הכפר סובלים מבעיות בריאות שונות בגלל הריחות הקשים שהם נושמים יחד עם האוויר ביום ובלילה.

היה מי שטען כי ארוסתו החזירה לו את טבעת האירוסין ואת צמידי הזהב ואת כל המתנות משום שהיא מסרבת לגור בבית שבנה בכפר המוכה בריחות החווה, וכי על בעל הדיר לפצות אותו על סך הוצאותיו בתקופת האירוסין, הכוללות ארוחות במסעדות, טיולים בטבע עם ארוסתו ושכירת חדרים בבתי מלון לחצאי ימים, לתנומת צהריים קלה שנזקק לה לאחר הארוחה הדשנה במסעדה…

אישה מן השכונה הנפגעת טענה שבעלה החל לישון בחיפה אצל אהובה יהודייה שהכיר, והוא משוטט ברחובות חיפה במנוסתו מן הריח הבלתי נסבל, והיא דורשת מבעל הדיר לפצות אותה במזומן על בעלה ובגין ההוצאות למציאת בעל אחר וחיי נישואים חדשים.

בישיבות בית המשפט פרצו מריבות שהיו עלולות להפוך לתגרות ידיים אלמלא התערבה המשטרה והשיבה את הסדר על כנו. כמה מן הערבים הואשמו בהסתה גזענית, ונעצרו לצורך העמדתם לדין. פעולות המחאה של תושבי הכפר גרמו לחרם יהודי, העבודה במסעדות החומוס והפול ובדוכני הפלאפל והשווארמה פחתה והלכה. ובגלל האיסור על הצילום באולם המשפט, על פי החוק, הפסידו הצופים סרט שהיה ראוי לקבל פרס אוסקר לסרט תיעודי… או להסתפק בפרס דגל הזהב בפסטיבל קאן.

ההמולה שנלוותה לסכסוך הזה היתה בגדר הלא ייאמן. רבים טענו שהפחד הגדול הוא ששפעת החזירים בעולם תתחדש מן המקום הזה בדיוק, לאחר שבעולם שכך טירוף הפחד מן המחלה החזירית הזאת, ושתושבי השכונה הזו יהיו הקורבנות הראשונים של התחדשות המגפה הרצחנית.

שירו של שעבולא[2] על הריגת החזירים הפך להמנון יומי של אנשי הרובע ונוגן ברמקולים של הבתים יומם וליל:

על אסונותינו נוסף אסון

והמצב כנראה רע

כאילו היתה חסרה

רק שפעת החזירים.

העיתונות המודפסת פיגרה כהרגלה בדיווח על פרטי ההתרחשויות המעניינות במהלך המשפט ועל פרטים אישיים שהעלו הקובלים בפני השופטים בנוגע לבעל הדיר המזלזל בבריאותם. מה שפרסמה היה ידוע זה מכבר, והאנשים חדלו לדבר על כך במפגשים הליליים.

האתר הידוע "אלעלקה" [עלוקה] הקדים את כולם ופרסם מאות תמונות של אנשי השכונה ושל בעל הדיר ואפילו תמונות שבהן נראו החזירים וכיצד רוחצים אותם במים מדי יום כדי למנוע את הריחות המזיקים. כמו כן, פורסם ראיון מצולם עם בעל הדיר, שבו הודה כי הבעיה נעוצה בחזיר אחד שגדל מאוד ונעשה פראי ומרושע, וההתקרבות אליו מסכנת את העובדים ולכן נגרמת טרדה זמנית זו אצל מקצת מן התושבים. הוא טען כי העותרים נגדו ונגד חוות החזירים שברשותו רחוקים מהאמת, משום שהבעיה תלויה במשרד לאיכות הסביבה, המסרב להקצות תקציב לסילוק החזיר הפראי לבית המטבחיים, וכי עליהם להחליף את התביעה נגדו בתביעה נגד החזיר שבעטיו נגרמו כל הבעיות… גם נגד המשרד אשר אינו מתעניין יותר מדי באיכות הסביבה של המגזר הערבי, דבר המהווה אפליה גזענית ברורה כשמש, והוא כיהודי בעל חווה באזור ערבי, וכאדם הלוחם למען השלום, מאשר שאכן יש אפליה – בתחום הזה בלבד.

בתגובות הקוראים הנפוצות בדרך כלל באתר "אלעלקה" התעניינו המגיבים, שגילם הצעיר ניכר בתגובותיהם, בדיבורים על הצעירות והזמרות כלילות היופי, החליפו דברי אהבים ורמזים על מקום מושבם בזמנים מסוימים בשפה המזכירה צופן צבאי. תופעה זו הדאיגה את מנגנוני הביטחון בשל הסכנה שסודות מדינה יודלפו אל האויבים מבחוץ בלשון הסתרים שפיתחו המתבגרים. מקצת התגובות היו שאלות כמו: האם מירה לובשת את חצאית הטפטה הקצרה המשגעת את השכל? או, מה סוג הביקיני שבו תופיע הצעירה מונירה על חוף הים, והאם תהיה לבדה או תחת פיקוח צבאי של אמה ודודותיה מצד האב והאם? והאם סבתך, הו בעלת השיער השחור, היא חדת ראייה או שנצליח להסתתר מפניה מאחורי עץ התאנה בגן של השכנה?

וצעיר שאל את הנערה ששמה מתחיל באות פ"א אם קיבלה את תמונתו היפה בפייסבוק ומדוע אינפרנדה אותו כך בפתאומיות.  

ומוכה אהבה אחד אמר ליפהפייה אחת שהחזייה משחיתה את תמונתה היפה, והביע רצון עז שתשלח לו תמונה חדשה ללא הסמרטוט המגוחך הזה על החזה.

מספר התגובות על הנושא המדאיג הזה הגיע ליותר משמונים. אבל רוב הכותבים לא הזכירו את בעיית ריח החזירים בשכונה, למעט שניים. האחד ביקש מחילה מאללה הגדול והכול יכול, ודרש טיהור אתני של החזירים, כמו שעשו במצרים. הכותב השני טען בערבית דלה שמי שאומר דברים בנוסח טיהור אתני של החזירים הוא פחדן, ושאילו היה מציין את שמו האמיתי בתגובתו היה מסתבך בבית המשפט הבינלאומי לזכויות אדם בהאג, משום שלאמיתו של דבר הוא משתמש בתירוץ החזירים כדי להסוות את שנאתו ליהודים ואת רצונו לחסלם!

עיתונאי כועס כתב במאמרו השבועי שהוא שלח כמה תגובות רציניות על הידיעה והתמונות לאתר "אלעלקה" אבל האתר פרסם רק את התגובות הלא רציניות, אלה שאין להן קשר לנושא המעניין והמדאיג מבחינת כל תושבי הכפר.

נניח לאוהבים להגיב על בעיית החזירים, ונזכיר שמה שאמר בעל החווה, שהבעיה נובעת מחזיר אחד, משך את תשומת לבם של אמצעי התקשורת המקומיים והעולמיים, והם שאלו מדוע לא נפטרים מן החזיר באמצעות סיוע ממשלתי, ואם היה צורך בכל המהומה הזו בגלל חזיר אחד פראי בעל ריח נורא, הגורם לאסון סביבתי, כפי שטוען בעל החווה, והכי חשוב, יוצר מהומה ערבית בכך שהדמוקרטיה של המדינה נחשפת כמפוקפקת או כמפלה, ליהודים יש את רוב רובה ולערבים רק שאריות.

אחד התושבים הערבים הציע בלהט לפתור את הבעיה באמצעות ירי בראש החזיר! הוא כמעט הסתבך משפטית, משום שאיימו להעמידו לדין בגין הסתה לרצח ולשון הרע נגד חזירים, ואולי גם זמם בכך לרצוח את בעל הדיר, וזה כבר נחשב לפגיעה בביטחון ולפעולת טרור לאומנית המעמידה בסכנה את ביטחון המדינה. בעל פתרון הירי מיהר לפרסם התנצלות רשמית בשלושה עיתונים, על פני עמוד שלם, ושילם תמורתם שכר עבודה של חודש וחצי, בתוך כך שהוא מודיע שאין ברשותו נשק, ושהצעתו היתה בגדר טמטום מוחלט מצדו. הוא מתנצל בפני החזיר הענק ובפני שאר בני גזעו, "ובמיוחד חברי האגודות של צער בעלי חיים", כפי שנאמר בהתנצלות שנוסחה בצורה מוטעית ומעוררת צחוק. למזלו הטוב לא הבינו את המשפט כפי שנוסח בטעות בערבית. והוא רוצה להרגיע את בעלי החוות היהודים ואת אגודות צער בעלי חיים כי הוא אינו משתייך לשום ארגון טרור או ארגון אנטישמי, וכי הוא אדם שוחר שלום, ויתר על כן, הוא מוכן לתרום גם יום עבודה שלם בהתנדבות לניקוי הדיר, כביטוי לחרטתו ולהסתייגותו ממה שאמר ברגע של אובדן צלילות. אבל פעילי מפלגות אחדים ראו בנכונותו להתנדב מעין מתן שירות צבאי למדינת הכיבוש, והוא התנצל גם בפניהם, והודיע שהוא נגד כל צורה של התנדבות, ויילחם לאללה בהתנדבות ובמתנדבים.

יש ידיעות שלא אומתו עדיין ולפיהן שירותי הביטחון חוקרים אם למסיתים לרצח החזיר בירי או בדרכים אחרות היו קשרים עם חיזבאללה, חמאס או ארגונים קיצוניים אחרים…

בעל החווה, בהתאם להוראותיהן ולהנחיותיהן של אגודות צער בעלי חיים, המתנגדות לשימוש באלימות נגד היצורים השלווים וחסרי הדעת הנחשבים משאב כלכלי ומזון לרוב חברי החברה, החליט לפרסם הודעה על פרס גדול למי שיצליח לשכנע את החזיר הענק והפראי בדרכים אנושיות, ללא כפייה או אלימות, לעזוב את הדיר מרצונו החופשי כדי להיפטר מריחותיו הקטלניים.

תושב ערבי לחש באוזני אחד מחבריו, כשהוא מביט סביב מחשש האוזניים המצותתות לכל מה שאומרים הערבים: "זה לא מעניין אותם, בייחוד כאשר הבעיה היא ירי על ערבים או הרס בתים של ערבים, אבל להיפטר מחזיר אחד או מכל דיר החזירים שהורג אותנו בריחו זו בעיה ביטחונית בינלאומית, משום שבעל הדיר הוא יהודי ומי שניזוק הם ערבים".

הפרס שהציע בעל החווה לא עלה על מחירו של חזיר שחוט אחד בדיר שלו, המלא בעשרות אלפי ראשים. ההצעה הפכה לשיח בחברה, והדיון הגיע לכנסת. הצירים הערבים צעקו וקראו לחרם, ותיארו את רישוי הדיר המסוכן בשכנות לכפר ערבי כגזענות וכאפליה שערורייתית. הם תקפו את הדובר מטעם הממשלה בגלל תירוציו המגוחכים שהדיר מספק מקומות עבודה לפועלים ערבים. הם אמרו לו, "בוא אדוני, תעמוד אך שעה אחת ברחובות הכפר הנפגע. האם תסבול את הריחות המבאישים? תמצא לנו פועל יהודי אחד שיקבל את עבודת הפרך הזו הפוגעת בבריאות". אחד הצירים שאל אותו: "כיצד אתה יכול להסביר את העדפת ממשלתך הגזענית להקים חוות חזירים במקום בית ספר, שהכפר זקוק לו בדחיפות? והרי האדמה במקור היתה מיועדת לשם כך". את זאת ראה הדובר כהסתה נגד היהודים בעלי חוות החזירים. הנציגים הערבים הוצאו מן המושב, והדיון הופל ברוב קולות הקואליציה וגם בתמיכת האופוזיציה בעמדה הלאומית.

בעיית הריחות החזיריים העפילה אל ראש מהדורות החדשות, אפילו לפני השערוריות הכספיות והמיניות של מנהיגי המדינה, וזה פגם בחשיפה של מה שמושחת יותר. סיפור החזירים הקדים את החדשות על שיחות השלום בין הפלסטינים לישראל וקשייהן ועל האפשרות להכריז על מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי. הוא הקדים את הידיעות על הסכנה הגרעינית האיראנית ועל המאמצים הבינלאומיים למנוע מאיראן ליצר נשק גרעיני. יותר מזה, הכפר כמעט שכח את המתרחש בסוריה, את מעשי הטבח שמבצע המשטר באזרחים. אחד ממנהיגי המפלגות הוטבע ברוק שעבר כל גבול, ואמר שמה שקורה בסוריה הוא קנוניה ציונית אימפריאליסטית שאינה שונה מן המזימה להקים דיר ליד הכפר. הוא גורש בבושת פנים. פרשן ערוץ הטלוויזיה ארבע וחצי בישראל אמר שבעיית החזיר ותושבי השכונה המתלוננים על ריחותיו דומה למצב הערבים מול איראן אילו היה בידיה נשק גרעיני, ושהלחץ הישראלי הסודי לבצע פעולה צבאית שתשמיד את המתקנים הגרעיניים האיראניים הוא בראש ובראשונה לתועלת הערבים עצמם, ושעליהם ללמוד מן הבעיה הסביבתית הקטלנית שנגרמה על ידי חזיר אחד שתפח והעלה צחנה והפכה לבעייתם של תושבי כפר ערבי שלם. הוא אמר – "תארו לעצמכם שהגרעין האיראני הוא חזיר ענק שריחותיו הורגים את אזרחי העולם הערבי בגלל קרבתם לגבולות איראן".

סוכנויות הידיעות פרסמו את הידיעה על הבעיה שיצר החזיר הנפוח והתוקפן, והפיצו אותה עם פרשנויות ערוץ ארבע וחצי. הדבר הוליד גל של תהיות. צוותי טלוויזיה מכל העולם הופיעו כדי לתעד את הפרטים וללמוד מן הניסיון הישראלי המקצועי בטיפול בחזירים ובגידולם ועל הקשר של כל זה לתוכניות נגד הגרעין האיראני ונגד חיזבאללה וחמאס. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות דרש לדווח לו על ההתפתחויות החדשות המגיעות ברציפות מן המזרח התיכון. הוא שאל את יועציו אם יש צורך לכנס מושב חירום של מועצת הביטחון הבינלאומית. הוא קיים התייעצויות עם שגרירי חמש המעצמות הגדולות. בלט מתוכם השגריר הרוסי שצחק בפראות בגלל הבעיה הבינלאומית שהחלה בשל חזיר אחד, והודיע על נכונות ארצו לשלוח את החזיר לבית המטבחיים במוסקבה ולהכין ארוחה טעימה מבשרו שאליה יוזמנו כל מנהיגי העולם, בלוויית סוגי הוודקה הרוסית הטובים ביותר. ההצעה הועברה לממשלת ישראל, שהשיבה בתודה ובהתנצלות כשהיא דוחה את ההצעה, משום שהרוסים בישראל הם הראויים לתודה וזכאים לאכול את בשר החזיר, ובשוק המקומי לא חסרים סוגי הוודקה הטובים ביותר, ובכלל זה וודקה המיוצרת באמריקה.

בתקווה לקבל את הפרס נקבצו ובאו מומחים רבים לגידול חזירים בישראל ובעולם והודיעו על נכונותם להוציא את החיה הזו מן הדיר שלה, להובילה לבית מטבחיים ולהשיב על כנה את ההבנה היהודית-ערבית אשר ניזוקה וגרמה לחרם יהודי על מסעדות החומוס והפול בגלל דרישת תושבי הכפר להציל אותם מריחות החזירים על ידי הרחקת הדיר מגבולות כפרם למקום נידח שאיש אינו גר בו.

המומחים עמדו בתור לנסות את מזלם, להניע את החזיר לצאת… אבל שבעה מהם נכשלו וברחו דקות ספורות לאחר שהתקרבו אל החזיר בשל ריחו המשכר, שפעל עליהם כסם רב-השפעה.

העניין הזה גרם לרבים לסגת. ערך הפרס הועלה לחמישה קורבנות. אנשים אחדים התקדמו, לא הצליחו להחזיק מעמד מול החזיר, והיה אפילו אחד שניסה לסחוב אותו אבל כמעט נהרג משיני החיה הנפוחה והתוקפנית, והובהל במסוק אל בית החולים רמב"ם בחיפה בגלל פציעתו הקשה.

שר המשפטים אמר שמשרדו פתח בחקירה בגלל האמצעים הבלתי חוקיים שהוצעו וננקטו להוצאת החזיר מן הדיר שלו.

השר לאיכות הסביבה הביע את פחדו מכך שהשכונה הערבית תתפשט לכיוון החווה באמצעות בנייה בלתי חוקית לאחר שהחזיר יועבר לבית המטבחיים, והאם יפגע הדבר במצב הדמוגרפי באזור?

תושבי הכפר הערבים קיימו פסטיבל נאומים, שבו נאמו ראשי המפלגות בדרישה לסלק את החזירים, והניפו כרזה שעליה נכתב "טרנספר מידי לחזירים" מול שלט "טרנספר לערבים" של אחת המפלגות היהודיות. מנהיג של מפלגה ערבית לאומית אחת דרש להוציא את החזירים להורג, ואחר כך נאלץ לצאת את מולדתו בכפייה כדי שלא לעמוד לדין על מיליוני דולרים שקיבל מחוץ למדינה והעלים… לבסוף הוקראו השירים ונערך ריקוד דבקה בהשתתפות התושבים והמנהיגים. כבשים ועגלים נזבחו לכבוד המנהיגים. המערכה נמשכת, כפי שצעקו כותרות העיתונים, אף על פי שתושבי הכפר זבחו את מרבית העדר שלהם לכבוד המנהיגים הנכבדים ולכבוד כמה ממנהיגי המדינה והמפלגות היהודיות בתקווה להושעתם ולמציאת פתרון לבעיית החווה וריחותיה הקטלניים. זאת בהתאם לאמונה הערבית הגורסת "האכל את הפה והעיניים ייבושו". מנהיג של מפלגה ימנית קיצונית אמר שהריח נפלא, ומדוע זה מוחים הערבים? הוא התעלם מהעובדה שריח הצלי הוא זה שגרם לרירו לנזול.

והשאלה לאחר זבח כל העדרים במפגני קבלת הפנים והנאומים: האם יגיעו המנהיגים לכפר לשמוע את תלונות תושביו על הפקעת שאריות אדמתם והרחבת חוות החזירים לכל הכיוונים, אף על פי שהיא מהווה מפגע סביבתי וחוסמת את התפתחותו הטבעית של הכפר ואף למעלה מזה – גוזלת ממנו אדמה לבניית בית ספר חדש הנדרש בדחיפות?

אירעה הפתעה בלתי צפויה… אפילו מנגנוני הביטחון כשלו בחיזוי אירוע חמור כזה.

למעשה, איש אינו יודע כיצד המצב התפוצץ. אומרים שבוקר אחד היתה התנגשות בין ילדים שצעדו לכיוון הדיר וקראו סיסמאות "החזירים החוצה, האדמה הערבית חופשייה". המשטרה באה לפזר אותם בגז מדמיע, ומיד התערב הכפר כולו במערכה על הגנת ילדיו ועל זכותו להביע את כאבו בגין האסון שנגרם על ידי הדיר, חזיריו וריחותיו הקטלניים. ההתנגשויות האלימות התפשטו וכללו את תושבי הכפרים הסמוכים שטענו כי הריחות זוחלים אליהם ואדמתם גם היא הופקעה, אולי להקמת דירים חדשים שיגבירו את המצור על כפריהם ויטעימו אותם כפל כפליים מן הריחות הקטלניים… והעיקר, ימנעו מהם להוציא לפועל את תוכניות הפיתוח של כפריהם, מה שיגרום להם למחנק בלתי נסבל.

העימותים בין התושבים לבין כוחות המשטרה לא דעכו, והתחדשו גם למחרת היום למרות שעשרות תושבים נעצרו.

בעקבות העימותים רעשו כותרות העיתונים, שמלאו תיאורים על ההתכתשויות האלימות בין התושבים לבין המשטרה, וכתובת לכל רוחבו של העמוד זעקה: אינתיפאדה!


[1] בערבית מדוברת בִּז (بز) משמעה שדיים ונס (نس) משמעה נשים.

[2] שעבאן עבד א-רחים, המכונה שעבולא, הוא זמר פופ עממי מצרי, המשלב בשיריו מסרים פוליטיים.

"אולי לא אאבד את מאור עיני, אבל אהיה עיוור יותר, כי אין מי שמסתכל בי ורואה אותי".

סאראמאגו

 

סעיד פותח את הדלת שתוי. הארנב קופץ פנימה. מתחילות הבעיטות ושניהם צועקים.

"מה אתה עושה פה? זה המקום שלי."

ואז הוא מושלך בבעיטה עזה אל מחוץ למקפיא המקולקל.

בארץ הזאת זרם החשמל חזק והמתח גבוה כל כך שהמפסקים אינם נשמעים לך כשאתה מנסה לכבות את האור. החשמל  הכרחי כאוויר לנשימה. יש כאן שמש חשמלית שזורחת יומם ולילה. אין כלל אורות נמוכים, ולכן, מכשירי חשמל רבים מתקלקלים, כי אין דרך לתחזק אותם, שהרי תחזוקה מחייבת לכבות את המכשיר כדי שהעובד לא יתחשמל.

בבתי המגורים ובבתי החולים ננקטו אמצעים שונים לעמעם את האורות בשעת הצורך. בבתי החולים מכסים את הנורות בקופסאות קרטון משוחות בצבע שחור ומצמידים את הקופסאות לקיר במסמרים כדי ליצור תחושה של חושך. בבתים, התושבים מכסים את הנורות הקורנות ביריעות קנבס עבה, או באריג שחור גס,  מה  שגרם לעליית מחירי האריגים הגסים השחורים.

סעיד שם לב לחושך לאחר שגורש מביתו. הוא מתיישב על הרצפה ומכה על ירכו הימנית: אני  שניקיתי את הבית הזה כשהחתולה הארורה ההיא יָשנה בו. גירשתי אותה וחברי סמיר עזר לי. הוא נתן לי חומרי ניקוי ואמר לי: "אתה צריך לנקות את המקום הזה." אני לא מבין איך קאסם המנוול משתלט לי על הבית בגסות כזאת, בלי נקיפות מצפון. אני אתלונן עליו במשטרה. זכותי לעשות זאת, אנשים.

 קאסם זה עצמו היה חבר שלי עד לפני כמה ימים, אז איך הוא מתכחש לחברות הזאת? ואיפה אני אמצא בלילה הזה, בקור הכלבים הזה, מכשיר אחר? מה עשיתי שזה מגיע לי?

ארנב המדרכה פורץ בבכי תמרורים, מנסה להדק את ה"דִשדאשה"[1] המרופטת הקרועה אל גופו כדי לאטום את הפרצות, מוחה את דמעותיו, ופתאום, כמי שנזכר במשהו, ממשש את הקעקוע שעל זרועו הימנית, ודמעותיו מחייכות, טעונות חמימות נסתרת.

הוא עובר למדרכה שממול אל בית הקפה שבעליו שכח לכבות בו את הרדיו. הקריין אומר: "הפרלמנט יקיים מחר את ההצבעה על ההחלטה לחלק מגרשים למגורים לבכירי השלטון." סעיד מושך כמה שקיות שמוטלות לידו ומגלגל אותן בין ידיו למשהו דומה לכדור, שישמש לו כרית. הוא משתרע על האדמה, נאנח ונושם נשימה עמוקה. הוא נרדם וקול עצמותיו המתפוקקות מתערבב  בנחרותיו. הוא צוחק בשנתו וצחוקו מתגלגל ורועם , הייתכן שהוא חולם?

הגשר

המשלחות מתכוננות לזרוע את חלומותיהן במסע הבא. התמימות של סמר רצה אחרי הארנבים היפים, ואחד מהם נעלם במאורתו. הילדה בוכה, מצפה שייצא, מרכינה את ראשה אל  הבור ההוא שבין העצים ומנסה לחפש אותו, כי עכשיו יש לה שלושה ארנבים במקום ארבעה.

השחפים  מרחפים מעל החידקל. הגשר פותח את שעריו לאלפי אנשים – ראשים שעוד לא הבשילו ועוד לא באה העת לקוצרם[2] , וראשים כבדים מדאגות ואנחות. הו אללה עֶזרי,  סומך העשוקים, תן לנו את מבוקשנו, אנחנו העניים חסרי-הכול! אימאן כורכת סביב גופה את גלימתה הישנה המאובקת ודוחפת  לפניה את ילדיה, אחלאם ועומר ומוחמד וזייד ועלי: תחזיקו בי, ילדים. אלוהים מצווה ועלינו לציית. בַּאבּ אל-חַוַאאֶג' אינו משיב את פניו של איש ריקם[3]. הילדים נעים  עם המשלחות לעבר הכביש.

חברוּת

סעיד מתעורר בבוקר ויוצא לשוטט ברחוב אל-מֻתַנַבּי. כולם חבריו ואין לו  חבר. סמיר, העובד באחת הספריות, מרחם עליו ומגיש לו כוס תה ופרוסת לחם: "אני נשבע בחידקל ובפרת, שאיני מבדיל ביניהם. קאסם גנב ממני כשישנתי. היה לי קצת כסף. התעוררתי ולא מצאתי בכיס כלום. קאסם המנוול, שגזל ממני את הבית."

"הו סעיד, חוס על עצמך. יום שישי היום. זה יום הפרנסה שלך, האל יפצה אותך. נחפש לך מקום אחר. שמע, אחד החברים השאיר לך אתמול דִשדאשה חדשה וקצת אוכל. בוא איתי להתרחץ וללבוש את הדִשדאשה שלך."

"היום יום עבודה, ואם אלבש דִשדאשה חדשה, תאבַד הפרנסה. אני אוהב אותך, ידידי, כי אתה איש טוב ואינך גונב."

הוא שותק רגע קל וממשיך:

"שמע, אתמול הלכתי עם חבר שלי לדוג, והוא, בכל פעם שהוא מרים את החכה הוא מעלה דג שמן וגדול אבל מחזיר אותו לנהר. ואני, בכל פעם שאני מעלה את החכה, אני מקבל איזה עשב, או נעל קרועה מהזוג של קאסם טַנבּוּרי[4]. כששאלתי אותו למה הוא עושה זאת, אמר לי שיש לו כלי קטן לצליית דגים והוא מחפש דג שמתאים לגודל של הכלי…"

סמיר צוחק.

"שמע, אני רוצה לבשר לך שקיבלתי תשעה מיליון דינר ושיפצתי את הבית אחרי שקרס. אבל הבכירים משאירים אותי ונוסעים למצרים או לסוריה, איני יודע לאן. תמיד הם נוסעים ולא מטפלים בעניין שלי, למרות שהתיק הושלם, ואני עוד חייב להם שלושה מיליון דינר!"

"מה ההבלים האלה, סעיד? אתה מדבר דברים מוזרים היום!"

"תמרח עליהם ריבה והם יהיו מתוקים מאוד. ללכת לקנות לך? תן לי כסף, כי לי אין כלום."

תמונה למזכרת

סעיד מתכונן לטקס היומי שלו. תחילה הוא פונה לכיוון החידקל, מרים את ידיו, קורא את פסוקי ה"פַאתיחה", מושיט את כף ידו הימנית כדי שתתמלא מים, מקרב אותם אל אפו, מנשקם ומנסה להחזירם למקומם. ממשש את הקעקוע במעלה זרועו, פונה הצידה, והם עוברים והוא מתרגז ולא מתאפק וצועק: "Why you inside?, בואו הנה ואני אצטלם איתכם למזכרת." ואז הוא קופץ אל בין בעלי העור הלבן והעיניים הצבעוניות, שיש בחברתם גם כהי עור. הם מחייכים אליו בזהירות, והוא קורא לסמיר: "בוא, בחייך, צלם אותי איתם במצלמה שלך!"

סמיר נענה לבקשתו בחיוך, אבל סעיד אומר בליבו שהוא יתלה את התמונה בשירותים הציבוריים. לא לפני שיירק עליה כמה פעמים…

סוף סוף יוצא הארנב של סמר ממאורתו ומשחק עם חבריו. הארנב מרחוב אל-מֻתנבּי נעלם, ואיש אינו יודע היכן הוא בדיוק, אולי הוא יושב באיזו פינה ושותה יין, מבכה את אהבתו הישנה.

צוואה

אימאן, אל תשכחי להתפלל למעני, אולי ינחה אותי האל בדרך הישר ואחדל לשתות, ואולי קדורי בעל החנות יעלה את שכרי היומי במקום לאיים עלי בפיטורים, ואולי ימציא לי האל עבודה במקום אחר, טובה יותר מאשר אצל קדורי המנוול. את יודעת שאני מסגר מצוין, לולא השתייה. אני אוהב את השתייה, אימאן, וגם אותך אני אוהב מאוד. אני מפקיד בידיך את הילדים. התפללו שם למעני, בקשי  את המשאלה. היכנסי ב"באב אל-חואאג'", וקשרי למעני  את השרך הירוק ההוא אל החלון, אל תשכחי, ופזרי שם את כל רצונותינו. האמיני לי שהאימאם מוסא אל-כאט'ם אוהב אותי מאוד. אני מרגיש שהוא יהיה לי מליץ-יושר  הפעם, האמיני לי. הוא יודע שלא גנבתי כלום, ואני אוהב אותו מאוד. לכו לשלום…

חֲיֵה אָתה

פמליה של איש ביטחון מפורסם עוברת מאחורי סעיד, וכשהאיש יוצא ממכוניתו מצטרפים אליו מאחור קצינים רבים שצועדים ברחוב אל-מתנבי לכיוון הנהר.  כשהם מתקרבים, הארנב רץ אחריהם במהירות ומדקלם בקול רם:

            טין טין טרא טין טין טרא

            " חֲיֵה אתה, אני מַתִּי אחריך

             והמשך להתרחק כרצונך

             שארית האהבה נותרה  בנפשי, ונעלתיה אחריך".

הוא עוצם את עיניו ומאותת בידיו, נבלע בשירתו כליל. אחדים מהקצינים מנסים להרחיקו ולמנוע ממנו ללכת אחריהם, אבל אחד מהם אומר לחברו: עזוב אותו, סתם מסכן. סעיד שומע אותם: שתוק, שתוק אתה, אף מילה! הקצין מתעלם ממנו והוא ממשיך לשיר.

אהבה ראשונה

לפני כשלושים שנה התאהבתי בנערה, נערה מבַּצרה, יפה כמו הודית, שמה היה סוּהֵיר מוחמד. הייתי צופה בה עובדת במספרה של נשים,  מחכה כל יום שעתיים וחצי עד שתצא ממקום עבודתה, רק כדי להתבונן בה מרחוק. ואז התוודיתי לפניה על אהבתי, והייתי בקשר איתה שנה וחצי, בלי לגעת בה. אלוהים עדי שלא נגעתי בה, היא הלכה אתי פעם אחת לפארק אל-זַוְראא והבאתי לה קובֶּה אבל הוריה אילצו אותה להינשא לבן דודה. בימינו, סיפורי האהבה מכוערים, משום שהגברים נהיו פתיינים. הם "חמורים"…

כך אומר לי סעיד, שריח המשקה נודף ממנו. הוא מתנודד והולך בקושי. הוא שתק רגע, והמשיך מרחוק: אבל אימאן…

דמעות התנוצצו בעיניו וקולו נחנק בגרונו. הוא הסב את פניו ונעלם.

עולי רגל

יום שישי הוא יום בואם של עולי הרגל לרחוב אל-מֻתנבּי – אנשים זורקים אבנים קטנות באופנים שונים ומשונים. כל הרחובות נחסמו – זה גם הזמן שעולי הרגל חוצים את הגשר בדרכם אל קברו של מוסא אל-כאט'ם. אבל הדרך אל האל במכה החלה בבגדד, ומי שהלך בה הוא "כתונת עו'תמאן". כתונת עות'מאן[5] גם  היא זרקה אבנים קטנות…

איזה יום שישי ואיזה רחוב ואיזה גשר, מה זה קשור? עות'מאן נהרג לפני אלפי שנים! לא ולא, עות'מאן נהרג לפני שנים, לא, עות'מאן  ילד בכיתה א' בבית ספר "חידקל"!

סמיר בוכה על  גדות החידקל: "… אתה לא נעת'ל הו, עות'מאן."[6] עות'מאן עדיין כוכב עיראקי שצף על הנהר.

מים חמים

הארנבים מברישים את פרוותיהם לאחר שהילדה  ניקתה אותן במיטב חומרי הניקוי וענדה להם סרטים ססגוניים שמשתלשלות מהם אבני-חן צבעוניות ובכל אחת מהן חרוז כחול במרכזה. וכשאחד הארנבים מכרסם גזר גדול, היא מוחאת כפיים בעליצות.

"אמי, אמרי לי בבקשה, מה זה חוקה והפגנות? למה בכל מקום אנשים יוצאים לרחובות ומניפים שלטים? ראיתי את זה בטלוויזיה אתמול."

"אנשים דורשים את הזכויות שלהם, חביבתי, וחיים של כבוד – שיהיו להם אוכל ותרופות וביטחון."

סמר הקטנה בוהה, ושוקעת במחשבות עמוקות ורציניות. 

סמיר גורר את סעיד להתרחץ וללבוש את הדשדאשה החדשה שלו, סעיד מתעקש לא לגזוז את שערו הארוך. קבאב, קבאב, היום אני לא אנבור באשפה, אני אוכל קבאב כמו האנשים החשובים מאוד…

בעודו אוכל, נשפכו עליו פתאום מים חמים מאוד. הוא צרח וחש שחום אימים פושט בכל גופו ומלהיט את גפיו התחתונות. הארנב בוטש ברגליו באדמה, וצורח: בני כלב, אחחח, אחחח!

הדִשדאשה החדשה שלו נקרעת, האוכל מתפזר, העור התקלף מגופו, כמו נחש שמשיל את עורו,  פרוות הארנב שרופה כולה. דם  נוזל. דלי ריק גדול מושלך.

סמר הקטנה מוחאת כפיים, הארנבים שלה עברו סוף סוף את הדרך שהתוותה להם וכינתה "הגשר". הם חצו אותה בקלות רבה.

כתונתו של עות'מאן

 

המעריצים נדחקים כדי לקפוץ פנימה לחידקל. שמועה מתפשטת: יש מחבל בתוך הקהל המצטופף. בהלה משתררת, ומודיעים על פרצות חדשות בתוך החידקל, שמטביעות את הבקשות בכוח לפני שהן מגיעות אל הדרך היעודה. בגדים צפים, החידקל לובש גלימות שחורות, נעליים מתפזרות, המון רב זועק לעזרה מתוך הנהר: עות'מאן,  הו עות'מאן, בוא אלינו, הו עות'מאן!

עות'מאן קופץ וחבריו בעקבותיו, קריאה נאחזת  בקריאה וגלימה בגלימה, ומשאו של עות'מאן כבר כבד , והסלעים מושכים אותו. האם רדף אחרי השחור? האם ביקש דף לבן לחידקל?

אימאן וילדיה ואלפים אחרים ישנו בחסות כריש המשאלות, עד שפני החידקל ילבינו סוף סוף את כתונתו של עות'מאן. סמיר מכה על חזהו וצועק: אוי לנו, כבר עברו אלף שנה וכתונתו עות'מאן עדיין צפה על החידקל!

 אילו ידעתי מי הוא ששרף אותי, הייתי שורף לו את הבית! מה הם רוצים ממני?  אני בעל "ארמון שעשוע"[7]? אילו שאלו אותי, הייתי נותן להם את הדִשדאשה במתנה במקום כל זה.

סעיד בוכה וכואב, וסמיר נותן לו משחות ותרופות. המשורר אל-ג'וואהִרי מתהפך על משכבו האחרון , יוצא החוצה ומצביע באצבע המורה על החידקל: "הו מכת המוות, הו סערה סופה, הו פגיון הבוגדנות, הו עלי הזית…"[8]

הפגנה

 

סמר הקטנה מושכת בשולי שמלת אמה: בואי, בואי, אמא, תראי את הארנבים, בחייך!

האם פוסעת אל הגן ואומרת לבתה: ילדתי, יש לך הרבה בקשות בזמן האחרון. פתאום היא רואה את הארנבים מתרוצצים בגינה ועל גבם גיליונות נייר קשורים בסרטים צבעוניים. היא פוערת את פיה בתדהמה, אינה מאמינה, מתקרבת עוד אל הארנבים, וקוראת בכתב יד מסולסל:

"אני רוצה גזר גדול

"אני רוצה ארנבה לשחק איתה

"אני רוצה מיטה לישון בה

"אני מאוד אוהב את סמר."

האם פורצת בצחוק: מה זה, סמר? הפגנה של ארנבים?.. והיא מוחאת כף אל כף ואומרת: אלוהים אדירים! מוכרחים להיפטר מהארנבים האלה לפני שאת משתגעת. את חושבת רק על ארנבים!

והקטנה צורחת.

האביב בוא יבוא

 

אני שנאתי את העולם,  ואיני רוצה שמישהו ישנא את העולם. החיים יפים, ויש אביב שיגיע לעיראק למרות הסתיו. הוא מצביע בכף ידו וקורא: אבו אחמד, אבו אחמד, תיזהר, יש הרבה אנשים בסירה שלך, תיזהר, יש איתך ילדים!

הוא ממשש את זרועו, מחייך בעצבות למרחקים, מפשיל את שרוולו המרופט כדי שאראה את הקעקוע – לב גדול וכתוב בו השם אימאן זייד עומר אחלאם מחמד עלי.

סעיד עוזב אותי, הולך אל אמצע רחוב אל-מֻתנבּי, וצועק: אני רוצה כרית. החלטתי לישון היום על כרית, ולא על המדרכה. אני רוצה כרית. אני רוצה כרית.

הוא צוחק בקול רם, כאשר מישהו מגיש לו כרית, משליך אותה על המדרכה, נשכב, ומניח את ראשו עליה, מתחיל לבכות ולצחוק ואומר: החיים לא שווים שיכבדו אותם, רק האהבה… ועוצם את עיניו, עוצם את עיניו לנצח.

הארנבים של סמר ממשיכים להפגין בגינה, אך הפעם הם נושאים שלטים "לא זזים מכאן".


[1] סוג של גלבייה.

[2] הרמז לאל-חג'אג' בן יוסף, מושל עיראק בשלהי המאה השביעית, שנודע באכזריותו. בתחילת שלטונו נשא נאום ואמר לנתיניו: "אני רואה ראשים בשלים, שבאה  העת לקוצרם". אמרה זו היתה לפתגם נפוץ.

[3] "שער המשאלות" – כינויו של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, נינו של החליף עלי, שמקצת השיעים מאמינים שהוא מגשים את משאלותיהם.  

[4] עשיר קמצן שתיקן את נעליו שוב ושוב, והיה למשל ולשנינה.

[5] כתונתו המגואלת בדם של החליף עות'מאן, אשר נתנה לחליף מועאויה תואנה להאשים את יריביו ברציחתו והביאה בעקיפין להתפלגות המוסלמים לסונים ושיעים.

[6] נעת'ל היא מילה בעלת מטען היסטורי-אסלאמי שלילי. נאמר עליו שהוא היה איש מצרי בעל זקן ארוך שדמה לעות'מאן בן עפאן, הח'ליפה השלישי. אויבי עות'מאן קוראים לו נעת'ל כשם גנאי.

[7] ארמון שהיה בבעלותו של גביר יהודי, שאול שעשוע שמו, והשם היה למשל  לעושר מופלג.

[8] מתוך שיר של המשורר העיראקי מוחמד מהדי אלג'וואהרי, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי ערב במאה ה-20.

את יחסי האהבה–דחייה למדתי משריקי.

כל פעם שהציבו אותנו יחד במחסום מול הקסבה בחברון עבר בי, בו זמנית, גל מהיר של התרגשות ואז גל מהיר של בהלה.

כשעמדנו שם, בזמן שפנסים הציתו חולדות שזינקו באוויר ופירות תססו מתחת לדוכנים מכתמי פיח הוא סיפר לי על מקום שנקרא "דינמו דבש", כולם שם היו עירומים, לפחות בראש שלי, מזיעים, חלקים, נכנסים האחד לתוך השני שוב ושוב, בוהקים משמן מבושם.

ביבשת ההיא דיברו בקולות גבוהים, מחצו את פירות העולם וליקקו את האצבעות.

לפעמים עמד לי, ככה, מול הסמטאות הריקות, מול כתובות הגרפיטי שאיחלו מוות לערבים או מוות ליהודים, בקיצור, כולם רצחו האחד את השני כשאני עמדתי מול אחת הדמויות שיצאו מ"דינמו דבש", בחורה בשיער אדום, גופיית רשת, עגיל שחור בגבה, מכנסוני עור, היא התקרבה אלי וליטפה את הפנים החיוורות, את הבשר הבתולי שלי, הדם התעבה בתוכי, כבדות שלא ידעתי קודם לכן הצמידה אותי לאדמה, ידעתי לפתע שיש עולם אחר, ושאני חייב להגיע אליו.

שמרנו שם שמונה-שמונה, בשלב כלשהו כבר לא ידענו מה היום בשבוע, מתי ירד הלילה או יעלה הבוקר, מטורפים מחוסר שינה הסתובבנו ברחבי המוצב, לוחצים כדורי עופרת למחסנית, זורקים באוויר רימוני רסס ותופסים אותם בשנייה האחרונה, עוצמים את העיניים ומדמיינים נערות רחוקות, הן המתינו לנו שנשוב משדה הקרב, מבקשות לנחם את האיברים שנהיו דומים למתכת שפרקנו אל השמיים הריקים של חברון ואז בחדרי שירותים מדפי ריח כלור ועמוסים בכתובות זימה.

באותו לילה שמרנו שוב יחד.

נראה לי ששריקי אהב את הציוות הזה, נהנה לראות נער דתי שעולה בו אדמומיות, שמתחיל לגמגם, שהעיניים שלו נפערות ואפשר לראות בהן אוקיינוס בשעת סערה, עולם פראי שפרץ לפתע, ובעוצמה.

ירדנו בדרך לעמדה ברחוב השוהדה, שכונת אבו סננה עמדה על הגבעה שמולנו והבעירה אלפי עיני חשמל זוממות, היה אחרי חצות ומולנו צעד ברחוב הריק בחור עטוף בטלית, בעל זקן ארוך ומוכתם ניקוטין, אוחז גיטרה ושר, הוא הגיע ממערת המכפלה. אחד האבות שקם מקברו ויצא למסע לעבר כנען.

כול הישוב היהודי שסביבנו שיחק במיומנות בספר של סטיבנסון שקראתי בתיכון, בבוקר הגיעו אלינו חבורות ילדים בחולצות עם חורים ופאות והגישו לנו קפה חם, עוגיות וסנדוויצ'ים. המבוגרים, נשים בכיסויי ראש צבעוניים ורזון מדאיג שהנהיגו כנופיות אין סופיות של ילדים, וגברים חסונים וממעטי דיבור הגיעו בלילות עם הקפה והעוגות, אבל הפנים הרכות שלהם נשברו בחגים, בפורים, בימי שישי, לפתע האדימו, קיללו והנחיתו אגרופים על כל מה שסביבם, עיוותו את פניהם כשקיללו את הפלסטינים, הבנות הצעירות משכו בבגדי הנשים הפלסטיניות ואלו החזירו להן, הבנים ירקו זה על זה. חגיגה שלמה.

שנינו נשענו על קוביות הבטון, נותנים למשקל האֵם-16 לנוח על המחסום.

"נו, יצאת ביום שישי?" שאלתי אותו ברעד גלוי, הדם התחיל לזרום ללחיים, ואז ירד לקרקעית הבטן, בלי לשים לב ליטפתי את הבטון המחוספס.

"מה נראה לך, נער גבעות? לא ישבתי לעשות קידוש, זה בטוח".

ואז הוא השתתק, זה מה שתמיד עשה, האינקוויזיטור הקטן משכונת התקווה.

"ומה היה?" השאלה הדהדה כמו תחינה, הייתי על בירכיי מצפה לאור שיגיע מהמילים שלו אבל מי שנהנה לענות פעם אחת ייהנה מזה גם לילה שלם, ושריקי שתק.

כנופיית ילדים פשטה עלינו, אחרי שהניחו את הקפה התחילו האצבעות שלהם לזחול בעקבות הנשק: מגרש המשחקים הגדול ביותר בשכונת אברהם אבינו היה מורכב מרובי אם-16, מטולי רימונים ורובי צלפים.

מידי פעם מצאו הילדים לוחם מבולבל מעייפות והניחו את ידיהם על הנשק שלו, העיניים שלהם בערו מאושר, אולי ככה הרגישו בטוחים לרגע, מי יודע, בין הצלפים מאבו סנינה לקרבות הרחוב בבית הקברות המוסלמי ורחוב השוהדה, להפגנות על שלמות הארץ ולמאבק התמידי עם סוחרי הקסבה, אולי המגע עם מחסנית כדורים הרגיע את הלב הקטן והמפוחד שלהם.

כשהילדים הלכו התחילו תמיד השעות הארוכות והריקות שלנו.

אחרי ארבע שעות סיימת להפשיט כל נערה שאי פעם ראית בסניף התנועה, אחרי חמש שעות כבשת שער במונדיאל, ביקרת ביבשות שבהן גברים במסכות רקדו מסביב לדם. ואז, אחרי שש שעות, התחיל להיות מסוכן.

הפחד משתחל בקלות אל המקומות שהדמיון מפסיק להגן עליהם. יורים עליך, יד מתרוממת עם סכין, חמור זקן נושא על גבו השבור מטען נפץ. אז גם מתחילה ההתעללות, ההידרדרות המוסרית, חוסר האכפתיות המוחלט. הכי גרועים, להפתעתי, היו דווקא הקיבוצניקים. לא היו להם גבולות, אולי לא בקיבוץ ובטוח לא בעמדות. "לך תביא לי פלאפל", היה מחיר מצוי למעבר, אבל גם התפשטות, עמידה בשמש או רמז שתחנונים מוגזמים ונטולי כבוד יועילו להמשך התנועה.

נותרנו לבדנו ושריקי התחיל לדבר, שיעמם לו והמילים באוויר לבדן נותרו סימן לחיים, אפשרות של תנועה, התגברות על בטונדות ועכברושים וחולדות עיוורות שפגעו האחת בשנייה וזינקו עד לגובה העיניים. הוא דיבר בלי הפסקה, כמעט כאילו לא הייתי שם כלל, מדבר לעצמו, מציל את עצמו מהשמירה בכניסה לקסבה של חברון בעזרת העלאה של מחזה מרהיב מן הדימיון.

הוא ושני חברים שלו יצאו יחד משכונת התקווה, שם גרו, בהתחלה נסעו לים.

הנוף של הים מעניק לכל מעשה תפאורה דרמתית, גם לוודקה ששתו על הסלעים, לג'וינט שהעבירו שם, לסיפורי הגבורה שלהם מהשירות. על הסלעים עצר שריקי מחבל מהג'יהאד שעמד לצאת לפיגוע התאבדות בירושלים. הסיפור הזה העניק לו ביטחון גם במועדון, מוזיקת טכנו הרעידה את החלל החשוך והלוחם האמיץ ניגש לכל בחורה בטווח הראייה, אכזבות בזו אחר זו נמהלו באלכוהול, שריקי היה מסוחרר מההתרגשות שבניסיון והצניחה שבכישלון והסתובב לבד, כושל מידי פעם על רחבת הריקודים, מניף את ידיו לאות ניצחון וקופץ במקום.

שם, כשהגוף הסתחרר, עלו בו מראות מהמחסום, הילדים שמלטפים רובי אם-16, הפלסטינים שהביטו בו בזעם, המתפללים שנכנסים למערה, השטיחים במסגד והפרוכת בארון הקודש בבית הכנסת, המסדרים במוצב, עליית המשמר, החלומות בלילה.

הוא צעק בעודו רוקד, אבל החברים שלו חשבו שהוא נכנס לקצב וקפצו סביבו בהתרגשות, "יאללה אחי," צעק לו עמוסי, "יאללה אחי, בלאגן," צעק לו גם בני.

זה, כמובן, לא מה שהוא סיפר לי, לא, לא, על כישלונות אף אחד לא חוזר, לספר אנחנו יודעים רק איך העולם ליטף אותנו. והעולם ליטף אותו בסיפור – הבחורה שהתחיל אתה לקחה אותו לדירה שלה בדיזנגוף, סטודנטית לתיאטרון, מאלו שעוצרות את הסקס כדי לעשן משהו.  

שריקי תיאר את הגוף שלה, את החזה הקטן והאגן הרזה, את הרגליים הארוכות ואת השיער הבלונדיני הקצר, תיאר, והמשיך לתאר כשראה איך אני מתחיל לפתוח את הפה, איך אני בולע רוק, איך הגוף שלי מפסיק לזוז ונשתל במקום. דיבר לאט יותר ויותר, מתאר איך הוא מלקק לה את החזה ויורד לבטן, איך הוא מוצא בלשון את איבר המין שלה ואיך היא פולטת לאוויר גניחות קטנות שהולכות וגוברות עד שהן נהיות לצעקות.

כמה אבנים נחבטו על רצפת השוק והעירו אותי, מה זה החרא הזה עכשיו לחשתי, מביט בשריקי בעיניים קרועות.

עמד לי, פעימות קטנות עלו מהחלציים שלי, מתיקות משונה סיבכה לי את האצבעות שהתהדקו על ההדק.

כמה דקות לא נשמע שום קול נוסף. התחננתי שימשיך, מבקש לחזור לאותה כבדות שמעלימה ברגע את התפאורה שעמדנו בה, אבל שריקי כבר ישב על הבטונדה, מובס לגמרי, חסר כוח, מפשפש בידו בחמגשית שהביאו לנו לפני שלוש שעות – חביתה קרה, ירקות חתוכים וקוטג'. הוא לא אכל, הוא העביר את הזמן.

התקרבתי אליו וביקשתי שוב, "בחייאת, בן אדם, מה בסוף קרה איתה?"

"מה אתה חושב?" הוא זינק מהבטונדה, "מה כבר קורא לך עם כוסית כזאת? מה כבר יכול לקרות? אתה מטומטם או מה, אין לך כלום במוח?"

שריקי התקדם בקסבה וכיוון את הנשק שלו קדימה, משחק את אותה תמונה נצחית ששבנו וראינו במאה אלף סרטים, הגיבור בדרך לעימות, עייף ומלוכלך, אבל צודק.

שוב נשמע רעש, ואז קול ברור של צעדים. הבטנו אחד על השני בהפתעה, ואז היא התחלפה בחרדה. מה פתאום צעדים בקסבה בשלוש לפנות בוקר? כל דבר שהתרחש בלילה בעיר הזו היה הזוי ומסוכן.

הצעדים הלכו והתקרבו. הנשק, שהיה על הצוואר שלנו כל הזמן, שירינו בו וששימנו אותו כל יום ושישנו אתו מתחת לכרית ושקמנו אתו למסדר, הנשק שקיבלנו בטקס שבו צעקנו שבועה מול אבני הכותל המוארות באור נוצץ ובהיר, הנשק הזה, מעולם לא השתמשנו בו עד אז בשטח, לא ירינו על אף אחד עדיין, ובתוכנו קיוונו שזה גם לא יקרה, למרות שבשיחות בפלוגה כולם רצו לאש בהתלהבות.

הוא הפחיד אותנו, זו האמת, הכוח שאצור בו. לא היה אחד שלא הצמיד אותו בדמיון לרקה בזמן שעמד שמונה שעות בשמירה, לא דיכאון, לא טראומה, לפעמים רק שעשוע בכוח הזה שנח בידיים שלנו, היופי האצור בהתפוצצות, בזינוק האש, הבקע העצום בשעמום שאחז בנו, היינו זקוקים למשהו שימלט אותנו מהבטון, והנשק, נשר המתכת שבידינו, נצץ מאפשרות.

הצעדים התקרבו עוד, שריקי התקרב אלי, יכולתי לשמוע את הנשימות שלו, כמעט כאילו היו המשך הנשימות של הסטודנטית לתיאטרון, חום גופו היה חום גופה, לרגע לא ידעתי איפה אני, אבל אז נשמעו הצעדים שוב והוא הופיע מקצה הסמטה, מתקרב לעברנו.

חברון הייתה חממה למטורפים, האוויר שנפלט ממערת המכפלה כיסה כמו ענן מפויח את כל העיר. ריקודים ברחוב, צעקות, אישונים מוגדלים, דם ששטף את האישונים הללו, המאבק היה בחוץ בעיר הזו ועל מסלול הדוגמנות של רחוב השוהדה צעדו דוגמנים קשי שרירים ונעולי מבט. באמצע הלילה היה עוצר בעמדה שלנו חסיד ברסלב ומנגן ניגונים חסידיים, מדבר אתנו על גאולה בידיים מתנופפות בהתלהבות, נערים פלסטינים היו מתגרים בנו, מצמידים את פניהם לפנינו, משועממים כמונו, הם היו סגורים מכל עבר באלימות וחיפשו מוצא, והמוצא מאלימות הוא תמיד אלימות קשה יותר.

גם הבחור שמולנו היה מהמפלגה הזו.

פה קצת פתוח, טיפת ריר זלגה לו על הלסת, הוא גרר את הגוף שלו במין הילוך קופצני, כאילו הלך על גחלים, הילוך של מי שהעולם כל הזמן בוער תחתיו, חסר הפוגה. העיניים שלו היו מזוגגות, מביטות הרחק מהשוק, הרחק מעבר לעמדה ולבטון, לשכונת אבו סננה ולשכונת אברהם אבינו, הרחק מגדרות המתכת בכניסה למערה, הרחק מעל העיר כולה, קריית ארבע, מביטות לעבר אותו מקום שהטירוף מעניק לנו: ממלכה רחוקה וצבעונית של אירועים שעולים בדמיון, הפוגה ממושכת מסיפורי האבן שעל האדמה.

שריקי כיוון את הנשק לעברו וצעק לו לעצור.

"ווקף ווקף, וואלה אנא בטוחק, ווקף ווקף וואלה אנא בטוחק!" חזר פעמיים על המשפט שלמדנו במסגרת הוראות הפתיחה באש, משפט שנשמע לי בכלל כמו הצהרת אהבה, "אנא בטוחק, אנא בטוחק," הקריאה הדהדה בסמטאות האבן כמו כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת, לרגע זה ממש נשמע לי כמו "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך," כאילו שריקי והבחור שמולו אחוזים באיזה ריקוד משותף ומגרה.

הבחור לא עצר, העיניים שלו המשיכו להביט הלאה, אמרתי לשריקי להוריד את הנשק.

"בחייאת רבאק, אתה לא רואה שזה מסובב על כל הראש, הוא גנוב לגמרי, מה הוא יכול לעשות? לירוק עלינו בזמן שהוא מדבר, זה הכי מסוכן שלו, תראה איך הבן אדם נראה."

אבל שריקי שקע לתוך הכוח שהיה לו ביד, ראיתי את זה בעיניים שלו, איך הנשר מעצים אותו, מגדיל אותו, גורם לו כמעט לרחף, נותן לו כנפיים. איך הקור של המתכת הופך לחשמל נעים של שליטה, איך עצמת העופרת נוגעת בשרירים, מרככת ומקשה אותם בו זמנית. הוא היה יפה יותר, נחוש, מגויס כולו, בעל מטרה.

היה לו סיפור ביד, אירוע, היה לו ביד את מה שכל הזמן שיקר לגביו על הסלעים שמול הים, במועדונים, בשולחן שישי של המשפחה, כשפגש חברים מהתיכון העירוני .

"תעצור כבר מטומטם", הפעם הוא צעק בעברית, "תעצור או שאני יורה, באלוהים אני יורה."

התקרבתי אליו ונגעתי לו ביד, מנסה להרגיע אותו.

"עזוב אותך אחי, זה הזוי אחד בתוך אלף הזויים."

שריקי הסתובב והביט בי במבט קשה, הייתה שם בהלה, אבל גם חדווה משונה, התרגשות מהרגע, מהמופע הזה שריסק את שעות השמירה באחת. אגרוף המציאות שהלם על הזכוכית שמאחוריה הבטנו על העולם האטום.

הבחור נעצר סוף סוף, וסוף סוף הביט עלינו. נראה היה שמה שראה קודם, אותה ממלכה צבעונית, מעשים מופלאים של הדמיון, נמהל לרגע בצמד הלוחמים הרזים, אדומי העיניים שהביטו בו, בקוביות הבטון שהקיפו אותם ונראו כמו לבנים שלקחו סטרואידים.

אחרי מבט ארוך הוא חייך אלינו ואז, כאילו עמדנו משני צדי מעבר חצייה בעיר אירופית צוננת, נופף לנו לשלום בהתלהבות, ובאותה תנועה הזיז קצת את הז'קט שלבש.

שריקי השתגע.

"תעיף את היד שלך משם, תרים את הידיים באוויר!"

שריקי צעק וקולו הלך ונהיה חרד יותר ויותר. הוא באמת בטוח שיש לו פצצה מתחת לז'קט, לרגע זה כבש גם אותי, התמונה ובה האצבע שלוחצת על המרעום, הגוף הנקרע וההדף שמקמט את האוויר עד אלינו, מניף באוויר זיקוקי בטון. אבל אז הבטתי בו, בבגדים המלוכלכים, בנעליים הקרועות, בעיניים שלו, הכל מתחיל ונגמר בשני חורי ההצצה האלה, הפוליגרף הטבעי שלעולם לא טועה. תמימות, צמחיה מופרעת ונטולת בני אדם הופיעו שם.

לא היה לו שום קשר לעיר הזו ולמנוע הקברים שבער בתוכה.

"שריקי!" עכשיו גם אני צעקתי, "עזוב את הבן-אדם, תן לו ללכת כבר."

אולי הבחור הבין קצת עברית, אולי ידע מאין ספור המחסומים שעמד בהם, שעמד מולם, שעבר או שנהדף מהם חזרה, מה זה אומר ללכת, ולכן התחיל ללכת.

אחרי שני צעדים עצר שוב כי שריקי הניף את הקנה לעבר הרקיע.

"ווקף וואלה אנא בטוחק," צעק שוב את מילות האהבה שלו, את סיסמת הקרבה. ואז ירה באוויר פעם אחת.

קול הנפץ פילח את העיר הדוממת והצפופה, קרע את השממה הארוכה של הלילה, נע כמו כוכב שביט כלפי מעלה. הגוף של שריקי רעד ונרתע לאחור, הנשק שבידיו פרש את הכנפיים שלו והכה בהן.

הבחור שמולנו, מהבהלה, מקול הנפץ שעורר בו שדים שמלמלו כל העת וכעת צעקו, לא רק שלא עצר, אלא הגביר את הצעדים שלו, ביקש להימלט מכל האירוע.

"בן זונה," צעק שריקי, "מה הוא חירש או מה? חתיכת מטומטם! ווקף, ווקף, ווקף! "

הצעקה שלו הייתה קורעת לב, מיואשת, אבל הבחור המשיך ללכת במהירות, מבולבל, מביט לרגע על המרחק, על הממלכה הרחוקה, הצבעונית, של הטירוף , ואז אל הנערים שעמדו צמודים זה לזה למרות הנהלים, הביט למעלה ולמטה שוב ושוב, ואז שריקי ירה עוד פעם.

את הרגל התלויה באוויר לא אשכח בחיים. הרגל שנקרעה מהגוף, מיטלטלת לבדה ברחוב הריק, את המבט על פניו כשהביט ברגל המשוחררת שלו, הרגל שנגאלה מסרבול הגוף, הרגל שהתמלאה דם.

"מה אתה מטומטם?" דחפתי את שריקי, אבל הוא החזיק את החולצה שלי כשניסיתי להתקרב לבחור ששכב על הרצפה מולנו, אוחז את הרגל שלו, מביט בה באימה.

הצמחייה הצבעונית שבאישונים שלו נשטפה בפיח, המים שזרמו לו בעין נעלמו וצבע כהה ועכור עלה שם.

"אתה לא מתקרב אל הבן- זונה הזה," שריקי הצמיד את פניו לפניי. "מבחינתי יש לו מטען על הגוף." ניסיתי להשתחרר מהלפיתה שלו, אבל הוא היה חזק ממני.

קולות הירי העירו את השכונה היהודית שבקצה שלה עמדנו, אורות עלו בחלונות, בתוך דקות עמדו בעמדה שלנו כיתת הכוננות של הישוב היהודי, הפטרול של הפלוגה עם בן-נעים, הקצין שלנו, ומיד אחר כך גם החפ"ק של החטיבה. כולם חמושים מכף רגל עד ראש, עץ רימונים שלם, מהומה של קולות קשר, צעקות, התלהבות שבמרכזה עמדנו אנחנו, שנינו, נשטפים באור הנעים של הפעילות המבצעית, הטפיחות על השכם, הסערה שהסתחררה וגירשה את הפחדים, את הדמיון השחור, את השעמום השקוף והריק.

במילים רגועות הצליח בן-נעים לגרום לבחור, תוך שהוא מדגים על עצמו, להוריד את הז'קט ולהרים את החולצה, ובגלל אותו הרגע התחרבן לי כל העסק בגואה.

עד שהגעתי למקום כזה, דינמו דבש ארוך על הים, מסעדות וברים עם מוזיקת טראנס ששיבשה את תפיסת הזמן והמרחב, ובו פליטי שנות השישים המשיכו לחלום על הארץ האבודה, נטולת השלטון, ארץ הילדות שאינה פוגשת את היבשת העצומה של הפרנסה והילודה, המקום שבו כולם נעו אחד כלפי השני בזרועות פתוחות, מספרים זה לזה כמה הם יפים, כמה אור עולה כמו אד מהנפש הפורצלנית שלהם, לא יכולתי לרדת לחוף.

לא יכולתי לצאת לקו המים שבו התרחש המשתה היווני, שבו ליקקו האחד את ההילה של השני ואז את הפטמות. לא יכולתי. הרזון שלו, הצלעות שדקרו את העור ומתחו אותו כמו בד משומש, העור שהוכתם בסימני כריות אצבע אדומות, עור שזוף ומוכה שמש. היד שלו אוחזת בבד החולצה, חולצה צהובה זרחנית של נבחרת ברזיל. כמו נער מולאטי בחוף קאריבי הוא שכב על הרצפה של הקסבה בחברון והתחיל לצחוק אלינו צחוק חסר שליטה, צחוק שהגיח מאחורי ההרים הגבוהים של הכאב, מאחורי ההכרה והגוף, מאותו עמק ההולך ויורד, חסר שליטה, למטה.