לו יש את השטח שלו ולי את שלי. בהפסקות אנחנו אוכלים ביחד, צוחקים. אני מביא את השתייה והוא מכין את האוכל. בהתחלה הוא היה מכין הכל חריף, בכוונה לפגוע בי. לא נתתי לו לנצח. אחרי כמה חודשים כבר לא הרגשתי יותר את החריפות – לא בכניסה ולא ביציאה. הוא היה מרוצה מזה. ״עכשיו אנחנו כמעט שווים, בצלחת" – הוא אמר לפתע ושינה את ארוחת הבוקר שלנו, משקטה לחלוטין לטיפה יותר מוזיקלית. לפעמים כשהוא חתך את החביתה על הצלחת הייתי מדמיין איך הוא מנגן על כינור; היה בתנועות שלו משהו שהזכיר לי את הקשת שרוקדת על צוואר המיתרים. הוא היה חותך לרצועות. ״בסוף גם לא תשתה חלב,״ הוא חייך ולגם את השלוק האחרון מכוס הקפה שהכנתי.

ככה בלי שיחה מראש ובלי תכנונים היינו יושבים לאכול ביחד. לא הכרנו יותר מדי ולא ניסינו להתעמק. יושבים איש מול רעהו, אוכלים ושותים. בודקים את מנהגי השני ולפעמים מתנסים בעקבותיו. הוא לא היה שואל אותי מה אני אוהב ואיך אני מעדיף ואני לא הייתי שואל אותו. כל אחד ייצר את המנה המושלמת שלו וחלק עם האחר. ״בסוף גם לא תשתה חלב״ היה הרמז הראשון להעדפה אחרי יותר מחודשיים. תמיד הוא חיכה שאסיים, ורק אז הוציא סיגריה וערם את הכלים. הכיור היה בשטח שלו.

בהתחלה לא ידענו איך לפנות אחד לשני. הוא היה קורה לי אתה ואני הייתי פונה אליו בתור ההוא. ״ההוא שם, לימון,״ ידענו את השמות האחד של השני אבל זה לא ממש שינה. ידענו מראש שנבלה ביחד כל כך הרבה שעות שהעדפנו למתוח את רגעי ההכרות כמה שיותר. היינו זרים שחיים כמו אחים: אחד מגבה את השני ללא מילים ובלי בקשות. אחד מגיע מוקדם, שני הולך מאוחר, ובימי הלחץ מחליפים תפקידים בשביל לשמור על שפיות.

הוא לא ידע להתקדם טכנולוגית. מבחינתו האמנות הייתה בשימור. את הכל הוא הכין בסכין קטנה ומאוד חדה. היו לו סכיני שף של גלובל שהוא קיבל במתנה אבל הוא התעקש לחתוך הכל בסכין קטנה משוננת, בדיוק כמו אמא שלו: ״לעשרה אנשים היא מכינה עם סכין כזאת – כל החיים.״ האמת שהוא לא ידע מה לעשות עם הסכינים. את הכל הוא למד עם הקטנה. הוא היה קורא לה עזיזה והיא הייתה מארחת לו חברה בבקרים הריקים. בזמן שאני חותך מלפפון אחד הוא מכין סלט לארבעה. לפעמים אני חושב שלא רואים את הידיים שלו בזמן שהוא חותך. לפעמים אני מסתכל על התוצאה ולא על הפעולה.

אצלי יש מזגן, אצלו יש ונטה. כשחם הוא נעמד אצלי ומתקרר, עומד באמצע הבר כמו ניצב, ידיו פרוסות לצדדים ועיניו עצומות. הוא מחבק את הרוח מהתקרה ואני הולך לעשן לתוך החור שבקיר המטבח. לפעמים אני מרגיש שבתוך החור הזה מסתתרת הארה. השעות שאני מעביר בבהייה בו – גם בשחור יש גוונים. האמת שהחור הזה מסתיר רק הרגלי צריכה אובססיביים. מצדו השני של החור לפעמים שומעים מוזיקה. גרה שם תיירת. אנחנו מזהים את קולה ושומעים אותה לפעמים בוכה, לפעמים צוחקת. היא לא הרבה בבית; נודדת. הוא כבר כותב עליה סיפורים בראשו. עוזר לדמיין בזמן שעובדים. לי יש אנשים מדברים ועוברי אורח שואלים, לו יש מאכלים וסיפורים.

בארוחות הצהריים המאוחרות אין גבול לשקרים. זה הזמן לפרק את כל מה שהצטבר במהלך היום. לפעמים בטעות נכנס תוכן רציני לשיחה ומיד בהינף יד ומשיכת טפנד על פרוסה משתיקים אותו ועוברים הלאה. כל מחשבה, אפילו הכי טיפשית, יוצאת: ״לפני נייר טואלט היו מנגבים עם לחם ברמן, זה דו שכבתי,״ ההוא צחק ותפס זית שחור גדול. הייתה לו ב׳ חזקה וריש מתגלגלת, כשהיה אומר ״ברמן״ זה נשמע כמו "איש דוב" באנגלית.

העבר תמיד העסיק אותו – לא היה לו על מה לחשוב בעתיד. הוא תמיד חשב שאם נבין איך התפתחנו נדע איך להמשיך לצמוח. אני העדפתי לשכוח את כל מה שכבר ידעתי – הפלגתי לדמיונות עתידיים. לא עניינה אותי צמיחה. רק השתנות. המצב הקיים היה לי טוב; שקט. לא היו הרבה סערות וכלום לא גרם לי לשנות את הרגלי. גם בעצב הייתי שמח, כל עוד העצב היה שקט. ״שלווה היא מצרך נדיר״ תמיד אמרתי. כל עוד היא ישְנה עדיף לשהות בה. דמיינתי עתיד שבו שנינו בעבודה אחרת אבל בעצם הייתי מדמיין את אותו המצב בדיוק רק במיקום שונה. על הדרך לשם פחדתי לחשוב, כנראה זה הצריך ממני להיות אקטיבי בדמיון.

היה לו בית שהוא בנה, הוא סיפר לי פעם. הרוב היה מעץ. המטבח לא היה גדול מדי, ״בשביל שלא יכנסו לי בין הרגליים,״ הוא הסביר. היה חדר לתחביבים ולאוטו והבית חיכה למשפחה שתמלא אותו: ״אצלנו זה הפוך, אתה מבין. קודם כל בונים בית ואז מחזרים אחרי משפחה שתגור בו, אתם רודפים אחרי אישה ואז נלחמים על דירה,״ – הוא תמיד פלרטט בשעשוע, במחשבות שבין פרקטיקה לרומנטיקה.

ככל שעברו הערבים הלך והשתנה השיח. בבקרים הכל היה זהה. חוזרים לנקודת ההתחלה. עד הצהריים כבר היו כמה עניינים פתוחים שחשבנו שהצלחנו לשכוח. הערב היה הזמן לדבר;  תמיד בשעה תשע וחצי. אחרי זרימת הלקוחות האחרונה הוא היה קורא לי למטבח: הייתי אורח בממלכה שלו – יושבים על ארגזי חלב, ארגז שלישי עומד כשולחן, אוכלים בהנאה את הנשנוש האחרון ליום. זה היה הזמן שלו לפרוח. להשתמש בשארית המרכיבים היומיים ולייצר דבר שימלא את שנינו עד למחרת בבוקר. אני הייתי מכין קנקן גדול של תה ומסנן את העלים. הייתי ממתיק את התה מראש בשביל שהוא לא יבקש סוכר באמצע האוכל ובשביל שלא יתאמץ יותר מהרגיל. אחרי התה היינו שומרים על הבר בתורות, בזמן שהשני מעשן על המדרגות מחוץ לקפה ונושם את הבריזה הראשונה של הלילה. הרוח תמיד הייתה מזרחית שם. באותה נקודה ברחוב הפלמ"ח המבנה המטפס של הבניינים ניווט את הרוח כך שתמיד נשברה בשיכון הגבוה. המדרגות שנחנו עליהן מוקמו בכיכר הקטנה שבתחתיתו. גם אם הסופה באה ממערב, הרוח באה ממזרח.

הימים עברו והחברות ביננו נהייתה דבר ברור. לא היה צריך לדבר כי כבר הכרנו הכל אחד אצל השני: לאיזה צד הוא מערבב את הקפה ומה אני מרגיש כשאני קונה סיגריות אדומות.

אוגוסט 2006. בצפון הצדדים חוגגים כבר עשרים יום והוא לא יכול לחזור הביתה, בעיקר כי לא יתנו לו לצאת שוב. הוא ישן במחסן ומתקלח אצלי. הצעתי לו מיטה והוא סירב. הוא לא מאמין בשמאל למרות שהוא יודע שאני כן ואוהב, אבל הוא לא סומך על שאר הדיירים: ״לפחות ימנים אומרים שהם שונאים מראש, אצלכם אשכנז הכל סודי, זאלאמה. בפנים כולכם גזענים. אם לא עלינו אז פנימה – כמונו.״ הוא אמר את זה וידעתי שהוא צודק לרוב, ידעתי שכל מה שהוא אומר הוא האמת, האמיתית, שלו.  

כעבור יומיים הודיעו בצפון על הפסקה בחגיגה – יותר מדי אבדות. הרוח בעיר הקדושה החלה להירגע אבל נשארה טעונה. זאת הפעם האחרונה שהוא בא להתקלח אצלי. הוא כבר יכול לחזור הביתה, הוא רצה לבוא נקי ומסודר, להראות להוריו שאין סיבה לדאגה.

היו לו שני אחים קטנים ומוכשרים, שניהם תלמידים, ואחות אחת שרקדה כל יום. הוא היה מסתובב עם תמונה שלה בארנק וכשהיה קונה מתנות הן היו בשבילה. בתקופות של אי שקט בין העמים נשברים החוקים, השקט שנשמר בהסכמה הדדית ביום יום מופר, ושלטון חדש מתעורר. שנאה מתעוררת בשני הצדדים ואלו שהיו אוהבים שוכחים.

הכביש אל הכפר צר יחסית ואין בו כמעט נוכחות של כוחות הביטחון או בכלל. ליהודים אין מה לחפש שם. מספרים על פיתה עם דונר כבש אמיתי ואיכותי, לא יותר מזה.. פעם צייד כישרונות בייסבול יהודי סיפר לי שהוא חושב לתפוס משליכי אבנים וללמד אותם לזרוק – את הכישרון כבר יש להם.

הוא חזר הביתה בחצות. הוא לא היה רגיל לראות סירנות ליד הכפר. הילדים חשבו שהרכב הגדול המתקרב הוא רכב צבאי והחלו רוגמים אותו באבנים בכל הכוח. אלא שזאת היתה אמא שלו, שהסיעה את אחיו ואחותו חזרה הביתה. אחותו נהרגה במקום ואחיו נפצע קשה. מבחינתו, לא היה הבדל גדול אם מי שזרק את האבן היה יהודי או ערבי. הכעס היה מספיק לדורות. הגורם הראשוני הוא הכיבוש שכפה את המציאות הזאת.

 ההוא כבר לא בירך לבוקר טוב. מאותו יום הייתי דוד וכל שידעתי שכחתי. מאותו יום הוא הפך להיות נאסר ואני הייתי מהאויב.

 
 

הגניחה שלה משכה אותי אל המקום. הייתי מותש, המשטר בעבודה החדשה סחט אותנו עד טיפת החיים האחרונה שבעורקינו. אבל החשד שלי שהצרחות והגניחה ועינויי הכאבים המושתקים נבעו מסיטואציה אחרת, הוא שהשיב לי קצת חיים וגרם לי לחוש אליה כחץ מקשת.

היא הייתה לבדה, לרגלי דקל, לפני חנות נטושה, סביבהּ הטינופת שלה, ואף על פי ששררה חשכה גמורה, היא הייתה מוארת בקרן אור שהסתננה מפנס הרחוב במידה שיכולתי לראות את פניה המאובקים ואת התכווצות שריריהם הקטנים ואת התאדמות עיניה המצטמצמות ומתרחבות לסירוגין במנגנון מכאיב מעורר רחמים. דומה היה שבבדידותה ובחשכתה היא מבקשת רחמים משֵׁדי המחשכים. מבטי החליק אל כפות ידיה, היא לחצה בהן על בטנה התפוחה תחת מלבושים בלים, וכשראתה אותי השתתקה פתאום ובהתה בפני בעיניים קבועות במקומן ובפנים ריקות מהבעה כפניה של מומיה פרעונית. ואז אמרה בתמימות גמורה:

"אתה יכול ליילד אותי? התינוק יפלח אותי אם לא תעשה את זה."

אמרתי לה בלי לחשוב: "למה שלא תלכי לבית חולים?"

היא חייכה חיוך שמנוני כהה, כבד.

"אני לא יכולה ללכת, ואין לי כסף לשלם למונית, וגם לא לבית החולים, אין ביקום שום דבר מלבד הלירה.

היא פלטה יללה עמומה ואיבדה את הכרתה, ממלמלת דברים מבולבלים כשיכורה. הייתי אובד עצות. לא היו לי אלא חמש לירות לשלם על האוטובוס הביתה והשעון הורה על עשר וחצי. יש רק עוד חצי שעה עד תחילת העוצר, ואחרי שטאטאתי ושטפתי את רצפת בית הקולנוע אני עייף כל כך שלא אוכל לסחוב אותה על הגב, וגם אם אסחוב אותה, שום בית חולים לא יקבל אותה, ואין בעיר הזאת בית חולים של צדיקים.

בתוכי פנימה לחש קול שלא יכולתי לקבוע האם קול של מלאך הוא או של שד ארור:

"מה לך, אתה? האל אשר ברא אותה יכול למצוא לה מוצא. ואתה דאג לעצמך… בעוד חצי שעה יש עוצר. רוץ להשיג את האוטובוס האחרון. ומחר בבוקר תבוא ותמצא שהיא יָלדה תיקן גדול והוא משוטט על ידה ומגלה את העולם הסובב אותו במחושיו ובעיניו הבורקות."

עלה על דעתי רעיון: שאנסה לסחוב אותה אל המדרכה של הרחוב ואולי ימצא אותה סיור של משטרה והם ייקחו אותה לכלא ויביאו לה מיילדת או רופא על חשבון הממשלה.   

 הסיור לקח את שנינו.

אולי הרופא צדק במידת מה: ריח הזוהמה והטינופת של הפרשות מחלת המין שלקתה בה באמת היה עז וחודרני ובלתי נסבל כלל ולכן הוא ביקש מהמנקָה שתסיר את שיער הערווה שלה, עם הכינים, הסירחון וההפרשות המצחינות, ושתרחץ את החלק הזה היטב במים חמים ובסבון פנול ותשים עליו חומר חיטוי.

אחר כך הוא הלך לרוקן את מעיו בכיור וקילל את היום שלמד בו רפואה וגניקולוגיה ומיילדוּת.

המנקה אמרה לי: "עזור לי. בבקשה!"

והיא אמרה: "אני מתה."

הפועלת נזפה בה ברוגז: "מוּתי. מוּתי. הניחי לנו ונוּחי."

כשפיסקה את שוקיה המלוכלכות החומות, המנוקדות בעקבות של המורסות, היא שקעה בחצי עילפון, מתמסרת לחבלי הלידה ולהנאה מן הכאב של הצירים.

כשהופיעו טפריו הקדמיים, קטנים, לבנים, רעננים וענוגים, היינו אחוזי תדהמה, אני והמנקה, ושקועים בתרדמה דמיונית דביקה שהפילה עלינו, במנגינת רגאיי שהסתננה אלינו ממשרד הבריאות השכן, שריקת העכברושים, נהמת הים, צריחת העורבים, השחורים, רעם פתאומי, פטפוט צמיגי שנפלט מנקבוביות הקירות ונקבי הטבורים, פיסות הבדים הכבדים הלבנים, צמר הגפן הספוג דם המפוזר פה ושם.

פתאום חשנו קור למראה ראשו המוארך המחבק את חלל התא ועליו שפמיו השחורים הזעירים, טבולים בריר דביק שקוף וצמיגי. אחר כך אמרה לי המנקה:

"הרגשתי דברים דולקים, כאילו נחתו עליהם ירחים מאירים קטנים."

אמרתי:

"התמלאתי דיבור מוזר לא מובן, שחנק אותי."

בציר האחרון הוא קפץ החוצה בחינניות ובזריזות, כאילו צלילי מנגינות הרגאיי הזרימו דם בעורקיו הצעירים.

הוכחתי בדברַי לאגף החקירות הפליליות כי מזמורי הקוראן, המיית היונים, שירי האהבה לא באו ממקור מסוים, ואין אנו יכולים לטעון כי יש בינינו מישהו שיכול לכונן הרמוניה בקיפאון הזמן.

באותו רגע נשרו זה אחר זה רטיבוּת הדקל, ציוץ הזמירים, ונפל כוכב והאיר את פאתי המזרח של העולם. ואז הוא פקח שתי עיניים שחורות אופטימיות, ניער מעצמו את הריר, ובטלטלות עזות הוא נבח לפני שקפץ מהחלון אל המדרכה.

 זקני הכפר אינם זוכרים מקרה דומה לזה שהתרחש בשבועות האחרונים. חיי השגרה נעצרו, השאלות הצטברו. השכונה התמלאה בזרים. מכוניות מכל הצבעים והסוגים נהרו לכפר, ועל גגותיהן צלחות גדולות. כולם שואלים, מה קרה? האם זו מלחמה חדשה? הילדים אומרים שהצלחות האלה הן אנטנות טלוויזיה, שמעבירות את התמונות מכאן ישירות אל כל הטלוויזיות, אפילו באמריקה. הדיבורים האלה לא משכנעים. תמו ימי הנפלאות. הילדים אינם כמו שהיינו אנו בזמנו. "אוכל, מרעה ושכל מועט", אמר זקן אחד בכאב, והוסיף: "בגילם אמנם שקלנו חצי ממשקלם היום, אבל השכל שלנו היה גדול יותר".

רובם היו מודאגים: "מה זו המתקפה הזאת על השכונה? מצאו מרגל? כולה תביעה נגד ריח קטלני ממכלאת החזירים…"

הגיעו עשרות גברים, נושאים עמם מצלמות גדולות וקטנות, וסביבם מתרוצצות צעירות ובידיהן מכשירים שונים.

המכולת השכונתית מכרה ביום אחד מה שלא היתה מוכרת בדרך כלל במשך שבוע ויותר. למרות שהבירה נמנית עם המשקאות האסורים, הרי הביקוש הגובר לה מצד הזרים וההתמרמרות על כך שאין להשיג אותה בחנות השכונתית אילצו את בעל המכולת לרכוש כמה ארגזים מן המשקה הארור, לאחר שביקש פעמים רבות מחילה מאלוהיו, ולמכור את הבקבוקים אחד אחד לדלי האמונה ברווח נאה ביותר, כשהוא מגנה אותם בלבו בעודו מקבל את דמי המשקה שאללה אסר. אף על פי שכמה מהתושבים החרימו את חנותו בגלל הדברים האסורים, הרי המכירות הוכפלו פי כמה, והרווח בשבוע אחד היה גדול מאשר בשנה שלמה. הבעיה תיפטר על ידי פתווה, פסק דין הלכתי של שייח' השכונה, לאחר שתסתיים בעיית ריח החזירים והמהומה שהתעוררה בעקבותיה. למרות הריח, שהיה באמת קשה, בייחוד בשעות הלילה, קיווה בעל המכולת שהמצב לא ישתנה. הוא העדיף לשתוק. אבל הסוד שחנווני השכונה הסתיר הוא שכמה מצעירי הכפר החלו לקנות בירה במכולת שלו במקום ללכת לעיר הסמוכה, ולהסתיר אותה במעמקי השקיות כדי לשתות אותה בשולי הכפר, הרחק מעין משגיח או מבוגר. לא השתלם לו לגלות את הסוד. הפילוסופיה שלו היתה שלכל אדם יש חשבון משלו אצל אלוהיו, ולא אצל בעל המכולת.

בעל המאפייה התפלל לאלוהיו שהסיפור יימשך עוד שנה שלמה כך שיוכל לכסות את חובו ההולך ותופח בגלל ציוד המאפייה החדש. הוא החל להכין כמויות גדולות יותר של מאפה המנאקיש ממולא בזעתר ובגבינה, ואם ילדיו סייעה לו להכין גם פיצות עם גבינה צהובה ועגבניות. הוא הודה לריבונו אלף פעמים על השפע המתעצם, ולולא הבושה היה מודה גם לשלטונות אשר העניקו רישיון לחוות החזירים על הקרקע שהופקעה בשולי הכפר.

פניו של בעל דוכן הפלאפל, שהעלה את המחירים כאילו היה ממוקם על הרחוב הראשי, נהרו. הוא קיווה בלבו שמכלאת החזירים תישאר במקומה עד שישתפר מצב החשבון שלו בבנק והוא יוכל לחתן את בנו הבכור.

אפילו בעל בית הקפה החל למכור את הקפה לעיתונאים ולמבקרים מן המוסדות והאגודות של צער בעלי חיים בכוסות פלסטיק קטנות ב"שני שקל. חינם". אחר כך העלה את המחיר לשלושה שקלים, משום שהבין שזו הזדמנות שלא תשוב, אבל שאל את עצמו מה הקשר בין צער בעלי חיים ובין אנשי השכונה לבין ריחות החזירים ולא מצא קשר, לכן ביקש מחילה מאלוהיו מפחד הלא נודע.

אבל האמת צריכה להיאמר: איש מהם לא היסס להשתתף במחאה על הקמת דיר החזירים על אדמת הכפר שהופקעה. בעל המכולת פסק באומרו ש"ביזנס זה ביזנס"; אבל רוב בני הכפר לא הבינו למה הכוונה במילה "ביזנס". נפוצו פירושים מנוגדים והמוזר שבהם היה שביזנס הוא צירוף של שתי מילים: "בז ונס, כלומר ציצים ונשים" [1]ומקורו בנערות המתרוצצות בין צלמי הטלוויזיה, כמעט חשופות חזה, שדיהן הרוטטים מבעד לגופיות הטריקו הקלות צדים את המבטים, והן שותות בירה כמו הגברים. זה היה חלק ממאפייני המהומה שהתעוררה בגלל ריח החזירים.

הזקנים אמרו שהאירועים המתרחשים, נהירת האישים, בעלי המשרות, העיתונאים ואנשי האגודות וההיצמדות למכשירי הרדיו כדי לא להחמיץ אף מהדורת חדשות, מזכירים להם את ההפיכות הצבאיות הערביות, שבמהלכן הופסקו השידורים כדי שאחד הקצינים יעלה לשידור ויקריא את ההודעה הצבאית הראשונה בשם מועצת ההפיכה. לא חולף חודש והנה השידורים מכריזים על הפיכה צבאית חדשה ועל מועצת הפיכה חדשה. הערבי החל לדמיין שבכל פעם שיש תקלה או שתיקה לכמה שניות ברצף השידורים זהו אות וסימן להודעה על הפיכה צבאית חדשה, ונהג לקרב את אוזניו לרדיו כדי לא להחמיץ את החדשות על ההפיכה החדשה, פרטיה ושמות הגנרלים החדשים. המאפיין היחיד שנותר בזיכרון מן ההפיכות הצבאיות הערביות היה שמות הגנרלים שהרכיבו את מועצת המהפכה החדשה במקום הגנרלים הבוגדים הקודמים. אבי, ירחם עליו אללה, היה אומר בלעג: "כמה רבים הגנרלים אצל הערבים… ככל שעולה מספרם, כך מחמיר אובדננו. ריבוי ההודעות הצבאיות מטעה את המאזין לחשוב שהם עסוקים במלחמות נגד אויבי המולדת, כנראה האזרח החל להבין את טקטיקות המלחמה טוב יותר מן הגנרל הגדול ביותר". היום, כשאני נזכר בדבריו ומהרהר בתבוסות הערבים בזירות הצבאית, החברתית, המדינית, המדעית והמוסרית, אני יודע בדיוק למה התכוון, או ליתר דיוק, מה הרגיש.

ההפיכות הביאו עמן רק ראשי מדינה נצחיים שהגבירו את עוני העם ופיתחו מנגנוני ביטחון ודיכוי לצד שירים לאומניים המפארים את הישגיהם שהיו ידועים רק לזמרים, לכותבי המילים ולמלחינים, עד כדי כך שהיו שחשבו שהזמרות היפהפיות בעלות הגב החשוף למחצה, המעורר את התלהבות הצעירים, הן ההישג הגאוני של ההפיכות הצבאיות בתחום פיתוח האמנות.

אולם האירוע הזה בכפר היה הפיכה מסוג אחר. ללא צבא, ללא גנרלים, אלא אם נתייחס למנהיגי המפלגות שנהרו לכפר השכוח למחצה כאל גנרלים פוליטיים.

אכן, זו היתה הפיכה שהעסיקה את הכפר ואת העולם כולו. העיתונות מלאה בחדשות ובכתבות, והעיתונאים מן הטלוויזיות ומרשתות הרדיו, שליחי העיתונות הערבית והעברית והזרה התחרו ביניהם על סיקור האירוע, אף על פי שמדובר בקומץ ערבים מקומיים מכפר נידח בארץ ששמה היה פלסטין ונהיה ישראל, אשר לא היו מסוגלים לסבול עוד את ריח החזירים העולה בעוצמה מן הדיר הסמוך לכפר וממוקם על אדמות התושבים המופקעות.

האם משום שאנו ערבים נרמסות תמיד זכויותינו?

השאלה הזו הדהדה בחלל הכפר, וכמו תמיד, השלטונות הכחישו קשר לאומי לנושא של הקמת דיר החזירים על אדמות הכפר שהופקעו לטובת הכלל. דובר ממשלתי אמר ש"אין קשר בין הצעת החוק למניעת פעילויות של ערבים לציון זכר הנכבה לבין זכותם למחות על בעיית ריחות שהממשלה פועלת לפתרונה עשרים וארבע שעות ביממה בעזרת צוותים מקצועיים, ואפילו אם תאשר הכנסת את ביטול מעמדה של הערבית כשפה שנייה, על פי החוק המוגש לכנסת, עדיין זכותם של התושבים להניף כרזות בערבית, ועל כך לא תהיה ענישה על פי חוק משום שישראל היא מדינה דמוקרטית".

את ההצהרה החשובה הזו העבירו כל אמצעי התקשורת, והיא עוררה את זעמם של המתנחלים, משום שהוכיחה שהממשלה דואגת לדרישותיהם של הערבים יותר מאשר לדרישותיהם להרחבת הבנייה בהתנחלויות.

הרדיו המקומי שלח כתב קבוע לסקר את האירוע הבלתי רגיל. הוא פרסם דיווחים ופרשנויות מדי שעה לערך, לגבי הסכנה המגולמת בריחות והצורך להעביר את התושבים למקום בטוח כדי שלא יינזקו ולהטיל מגבלה על מספר החזירים שמותר לגדל בדיר כך שיהיה אפשר לשלוט בעוצמת הריחות העולים ממנו וכדי שלא יעברו על הסטנדרטים האקולוגיים שבריאותו של האדם מסוגלת לשאת, לפי קני המידה של המשרד לאיכות הסביבה. אחד ממנהיגי המחאה בכפר שאל אם קני המידה של המשרד זהים לגבי כל בני האדם החיים במדינה, ואם המונח בני אדם כולל את הערבים במקרה הזה, דבר המהווה התקדמות לעומת תיאורו של מנהיג קודם שהתייחס אליהם כאל "חיות על שתיים", או שמא הפתרון יהיה להעביר את התושבים הערבים לכפר אחר ולהרחיב את הדיר מאחר שהביקוש לבשר החזירים שלו גובר, בייחוד לאחר העלייה הרוסית אשר הביאה מיליון בני אדם חדשים, ודירי החזירים הפכו למקור חשוב בתקציב המדינה שאין לזלזל בו.

אחד המאזינים שאל באמצעות הטלפון מדוע לא יועבר הדיר למקום בלתי מיושב במקום לעסוק במציאת פתרונות שאינם מצליחים לפתור את הבעיה, ואם העברת התושבים הערבים מותרת והעברת החזירים אינה מותרת, או שמא משום שאנו ערבים זכויותינו נרמסות תמיד במדינה הזו, ואפילו לחזירים יש חשיבות רבה יותר מאיתנו… גרשו את החזירים…

ו… השידור נקטע ובמקומו בקע שיר לאומני של הזמרת הלאומית הגדולה היפאא והבי:

"הנה הפצע, לקלק את הפצע, הברא אותו בלשונך

כשנישקת אותו נעלם, כאילו היה ואיננו"

כביטוי למצב הקשה בשכונה אפופת ריח החזירים הקטלני, לא אפשרו לתושב ההוא להביע את דעתו במלואה, משום שמנהל התחנה הורה להפסיק את השידור. הוא הוציא הוראה שלפיה שיחות בנושא המדיני החמור הזה חייבות בצנזורה לפני שידורן, כדי שלא יפרוץ משבר ביחסים עם השלטונות, משום שבעלי החוות יהודים והדברים עלולים להתפרש כאילו זו דרישה לגרש את בעלי החוות היהודים מן האזור ולא את החזירים, והעברת הדיר למקום ריק מתושבים תתפרש כהתנגדות למשטר הדמוקרטי המבטיח את חירותו של כל תושב לבחור את עיסוקו, ללא הבדל דת או לאום. ואוי לנו מהעמדה הגזענית הזאת, כי אז ייאמר שהערבים מתנגדים לדור בשכנות ליהודים… זה יהווה תירוץ לסירובם של הרבנים להשכיר בתים ליהודים בצפת, ירושלים, חיפה, טבריה, נצרת עלית, כרמיאל ושאר הערים בישראל.

אתרי האינטרנט עקבו במצלמותיהם אחר המתרחש. המתח היה רב.

קיצורו של דבר…

הסיפור החל בעתירה לבית המשפט בשמם של יותר ממאה בעלי בתים נגד הבעלים של חוות החזירים שהוקמה בשולי הכפר, על אדמות שהופקעו, באמתלה של הקמת פרויקטים חיוניים לתושבים. השלטונות השכירו את האדמה למשקיעים יהודים כדי שיקימו דירי חזירים הרחק מן הערים והכפרים היהודיים, במקום להקים בית ספר על פי התכנון המקורי, שהכינה הרשות המקומית טרם הפקעת האדמה. האוויר החל נושא אליהם ריח עז שאילץ אותם להגיף את חלונות הבתים ביום ובלילה ולסבול את חום הקיץ הקטלני. הבעיה היתה שאת הרישיון הנפיק משרד הפנים שבראשו עמד יהודי דתי שמאמין שגידול חזירים ואכילת בשרם הוא עבירה על מצוות התורה וזיהום האדמה הקדושה במה שמרגיז את האלוהים מונע גשמים, גורם לשריפות במדינה, מגביר את התפשטות המחלות הקטלניות, מכביר את אסונות הטבע הבלתי רגילים ואף גורם לנשים ללדת נקבות במקום זכרים, כפי שאומרים בידיעה ובאמונה הרבנים ארוכי הזקן והפאות, שאלוהים אינו מסרב לבקשותיהם והם מקור סמכות מקובל על רבים מן התושבים… אבל החוק איננו הרכוש של אמונתם, ומאחר שהדירים הוקמו על אדמות המדינה שנגאלו מן הגויים או "הג'וקים המסוממים", כפי שתיאר אותם ראש המטה הכללי של הצבא לשעבר, הרי אין זה מזיק להקים דירי חזירים באזורים שבהם גרים הג'וקים, במקום שהמקומות ייוותרו בידיהם, דבר שעלול להביא לאסון גדול יותר בשל פגיעה בגאולת הארץ המובטחת בשלמותה כרצון האל. החשוב הוא שבשר החזירים הפך למבוקש ביותר גם בשווקים היהודיים, בייחוד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה, וידוע שהדבר יבטיח להם מתנות ותקציבים שופעים ומיוחדים כדי שמפלגותיהם לא יגרמו משבר ממשלתי עם הממשלה החילונית, ובכך ימשיכו לתמוך בהישרדותה.

אחד מבני הכפר המוכה בריחות החווה טען בבית המשפט שאיבד עשרה קילוגרמים שלמים ממשקלו במשך חודש אחד בגלל הריח המטונף, ושבדיקה רפואית גילתה אצלו אנמיה, והוא משוכנע שהסיבה לכך היא הריח הנורא המגיע מחוות החזירים, וששאר תושבי הכפר סובלים מבעיות בריאות שונות בגלל הריחות הקשים שהם נושמים יחד עם האוויר ביום ובלילה.

היה מי שטען כי ארוסתו החזירה לו את טבעת האירוסין ואת צמידי הזהב ואת כל המתנות משום שהיא מסרבת לגור בבית שבנה בכפר המוכה בריחות החווה, וכי על בעל הדיר לפצות אותו על סך הוצאותיו בתקופת האירוסין, הכוללות ארוחות במסעדות, טיולים בטבע עם ארוסתו ושכירת חדרים בבתי מלון לחצאי ימים, לתנומת צהריים קלה שנזקק לה לאחר הארוחה הדשנה במסעדה…

אישה מן השכונה הנפגעת טענה שבעלה החל לישון בחיפה אצל אהובה יהודייה שהכיר, והוא משוטט ברחובות חיפה במנוסתו מן הריח הבלתי נסבל, והיא דורשת מבעל הדיר לפצות אותה במזומן על בעלה ובגין ההוצאות למציאת בעל אחר וחיי נישואים חדשים.

בישיבות בית המשפט פרצו מריבות שהיו עלולות להפוך לתגרות ידיים אלמלא התערבה המשטרה והשיבה את הסדר על כנו. כמה מן הערבים הואשמו בהסתה גזענית, ונעצרו לצורך העמדתם לדין. פעולות המחאה של תושבי הכפר גרמו לחרם יהודי, העבודה במסעדות החומוס והפול ובדוכני הפלאפל והשווארמה פחתה והלכה. ובגלל האיסור על הצילום באולם המשפט, על פי החוק, הפסידו הצופים סרט שהיה ראוי לקבל פרס אוסקר לסרט תיעודי… או להסתפק בפרס דגל הזהב בפסטיבל קאן.

ההמולה שנלוותה לסכסוך הזה היתה בגדר הלא ייאמן. רבים טענו שהפחד הגדול הוא ששפעת החזירים בעולם תתחדש מן המקום הזה בדיוק, לאחר שבעולם שכך טירוף הפחד מן המחלה החזירית הזאת, ושתושבי השכונה הזו יהיו הקורבנות הראשונים של התחדשות המגפה הרצחנית.

שירו של שעבולא[2] על הריגת החזירים הפך להמנון יומי של אנשי הרובע ונוגן ברמקולים של הבתים יומם וליל:

על אסונותינו נוסף אסון

והמצב כנראה רע

כאילו היתה חסרה

רק שפעת החזירים.

העיתונות המודפסת פיגרה כהרגלה בדיווח על פרטי ההתרחשויות המעניינות במהלך המשפט ועל פרטים אישיים שהעלו הקובלים בפני השופטים בנוגע לבעל הדיר המזלזל בבריאותם. מה שפרסמה היה ידוע זה מכבר, והאנשים חדלו לדבר על כך במפגשים הליליים.

האתר הידוע "אלעלקה" [עלוקה] הקדים את כולם ופרסם מאות תמונות של אנשי השכונה ושל בעל הדיר ואפילו תמונות שבהן נראו החזירים וכיצד רוחצים אותם במים מדי יום כדי למנוע את הריחות המזיקים. כמו כן, פורסם ראיון מצולם עם בעל הדיר, שבו הודה כי הבעיה נעוצה בחזיר אחד שגדל מאוד ונעשה פראי ומרושע, וההתקרבות אליו מסכנת את העובדים ולכן נגרמת טרדה זמנית זו אצל מקצת מן התושבים. הוא טען כי העותרים נגדו ונגד חוות החזירים שברשותו רחוקים מהאמת, משום שהבעיה תלויה במשרד לאיכות הסביבה, המסרב להקצות תקציב לסילוק החזיר הפראי לבית המטבחיים, וכי עליהם להחליף את התביעה נגדו בתביעה נגד החזיר שבעטיו נגרמו כל הבעיות… גם נגד המשרד אשר אינו מתעניין יותר מדי באיכות הסביבה של המגזר הערבי, דבר המהווה אפליה גזענית ברורה כשמש, והוא כיהודי בעל חווה באזור ערבי, וכאדם הלוחם למען השלום, מאשר שאכן יש אפליה – בתחום הזה בלבד.

בתגובות הקוראים הנפוצות בדרך כלל באתר "אלעלקה" התעניינו המגיבים, שגילם הצעיר ניכר בתגובותיהם, בדיבורים על הצעירות והזמרות כלילות היופי, החליפו דברי אהבים ורמזים על מקום מושבם בזמנים מסוימים בשפה המזכירה צופן צבאי. תופעה זו הדאיגה את מנגנוני הביטחון בשל הסכנה שסודות מדינה יודלפו אל האויבים מבחוץ בלשון הסתרים שפיתחו המתבגרים. מקצת התגובות היו שאלות כמו: האם מירה לובשת את חצאית הטפטה הקצרה המשגעת את השכל? או, מה סוג הביקיני שבו תופיע הצעירה מונירה על חוף הים, והאם תהיה לבדה או תחת פיקוח צבאי של אמה ודודותיה מצד האב והאם? והאם סבתך, הו בעלת השיער השחור, היא חדת ראייה או שנצליח להסתתר מפניה מאחורי עץ התאנה בגן של השכנה?

וצעיר שאל את הנערה ששמה מתחיל באות פ"א אם קיבלה את תמונתו היפה בפייסבוק ומדוע אינפרנדה אותו כך בפתאומיות.  

ומוכה אהבה אחד אמר ליפהפייה אחת שהחזייה משחיתה את תמונתה היפה, והביע רצון עז שתשלח לו תמונה חדשה ללא הסמרטוט המגוחך הזה על החזה.

מספר התגובות על הנושא המדאיג הזה הגיע ליותר משמונים. אבל רוב הכותבים לא הזכירו את בעיית ריח החזירים בשכונה, למעט שניים. האחד ביקש מחילה מאללה הגדול והכול יכול, ודרש טיהור אתני של החזירים, כמו שעשו במצרים. הכותב השני טען בערבית דלה שמי שאומר דברים בנוסח טיהור אתני של החזירים הוא פחדן, ושאילו היה מציין את שמו האמיתי בתגובתו היה מסתבך בבית המשפט הבינלאומי לזכויות אדם בהאג, משום שלאמיתו של דבר הוא משתמש בתירוץ החזירים כדי להסוות את שנאתו ליהודים ואת רצונו לחסלם!

עיתונאי כועס כתב במאמרו השבועי שהוא שלח כמה תגובות רציניות על הידיעה והתמונות לאתר "אלעלקה" אבל האתר פרסם רק את התגובות הלא רציניות, אלה שאין להן קשר לנושא המעניין והמדאיג מבחינת כל תושבי הכפר.

נניח לאוהבים להגיב על בעיית החזירים, ונזכיר שמה שאמר בעל החווה, שהבעיה נובעת מחזיר אחד, משך את תשומת לבם של אמצעי התקשורת המקומיים והעולמיים, והם שאלו מדוע לא נפטרים מן החזיר באמצעות סיוע ממשלתי, ואם היה צורך בכל המהומה הזו בגלל חזיר אחד פראי בעל ריח נורא, הגורם לאסון סביבתי, כפי שטוען בעל החווה, והכי חשוב, יוצר מהומה ערבית בכך שהדמוקרטיה של המדינה נחשפת כמפוקפקת או כמפלה, ליהודים יש את רוב רובה ולערבים רק שאריות.

אחד התושבים הערבים הציע בלהט לפתור את הבעיה באמצעות ירי בראש החזיר! הוא כמעט הסתבך משפטית, משום שאיימו להעמידו לדין בגין הסתה לרצח ולשון הרע נגד חזירים, ואולי גם זמם בכך לרצוח את בעל הדיר, וזה כבר נחשב לפגיעה בביטחון ולפעולת טרור לאומנית המעמידה בסכנה את ביטחון המדינה. בעל פתרון הירי מיהר לפרסם התנצלות רשמית בשלושה עיתונים, על פני עמוד שלם, ושילם תמורתם שכר עבודה של חודש וחצי, בתוך כך שהוא מודיע שאין ברשותו נשק, ושהצעתו היתה בגדר טמטום מוחלט מצדו. הוא מתנצל בפני החזיר הענק ובפני שאר בני גזעו, "ובמיוחד חברי האגודות של צער בעלי חיים", כפי שנאמר בהתנצלות שנוסחה בצורה מוטעית ומעוררת צחוק. למזלו הטוב לא הבינו את המשפט כפי שנוסח בטעות בערבית. והוא רוצה להרגיע את בעלי החוות היהודים ואת אגודות צער בעלי חיים כי הוא אינו משתייך לשום ארגון טרור או ארגון אנטישמי, וכי הוא אדם שוחר שלום, ויתר על כן, הוא מוכן לתרום גם יום עבודה שלם בהתנדבות לניקוי הדיר, כביטוי לחרטתו ולהסתייגותו ממה שאמר ברגע של אובדן צלילות. אבל פעילי מפלגות אחדים ראו בנכונותו להתנדב מעין מתן שירות צבאי למדינת הכיבוש, והוא התנצל גם בפניהם, והודיע שהוא נגד כל צורה של התנדבות, ויילחם לאללה בהתנדבות ובמתנדבים.

יש ידיעות שלא אומתו עדיין ולפיהן שירותי הביטחון חוקרים אם למסיתים לרצח החזיר בירי או בדרכים אחרות היו קשרים עם חיזבאללה, חמאס או ארגונים קיצוניים אחרים…

בעל החווה, בהתאם להוראותיהן ולהנחיותיהן של אגודות צער בעלי חיים, המתנגדות לשימוש באלימות נגד היצורים השלווים וחסרי הדעת הנחשבים משאב כלכלי ומזון לרוב חברי החברה, החליט לפרסם הודעה על פרס גדול למי שיצליח לשכנע את החזיר הענק והפראי בדרכים אנושיות, ללא כפייה או אלימות, לעזוב את הדיר מרצונו החופשי כדי להיפטר מריחותיו הקטלניים.

תושב ערבי לחש באוזני אחד מחבריו, כשהוא מביט סביב מחשש האוזניים המצותתות לכל מה שאומרים הערבים: "זה לא מעניין אותם, בייחוד כאשר הבעיה היא ירי על ערבים או הרס בתים של ערבים, אבל להיפטר מחזיר אחד או מכל דיר החזירים שהורג אותנו בריחו זו בעיה ביטחונית בינלאומית, משום שבעל הדיר הוא יהודי ומי שניזוק הם ערבים".

הפרס שהציע בעל החווה לא עלה על מחירו של חזיר שחוט אחד בדיר שלו, המלא בעשרות אלפי ראשים. ההצעה הפכה לשיח בחברה, והדיון הגיע לכנסת. הצירים הערבים צעקו וקראו לחרם, ותיארו את רישוי הדיר המסוכן בשכנות לכפר ערבי כגזענות וכאפליה שערורייתית. הם תקפו את הדובר מטעם הממשלה בגלל תירוציו המגוחכים שהדיר מספק מקומות עבודה לפועלים ערבים. הם אמרו לו, "בוא אדוני, תעמוד אך שעה אחת ברחובות הכפר הנפגע. האם תסבול את הריחות המבאישים? תמצא לנו פועל יהודי אחד שיקבל את עבודת הפרך הזו הפוגעת בבריאות". אחד הצירים שאל אותו: "כיצד אתה יכול להסביר את העדפת ממשלתך הגזענית להקים חוות חזירים במקום בית ספר, שהכפר זקוק לו בדחיפות? והרי האדמה במקור היתה מיועדת לשם כך". את זאת ראה הדובר כהסתה נגד היהודים בעלי חוות החזירים. הנציגים הערבים הוצאו מן המושב, והדיון הופל ברוב קולות הקואליציה וגם בתמיכת האופוזיציה בעמדה הלאומית.

בעיית הריחות החזיריים העפילה אל ראש מהדורות החדשות, אפילו לפני השערוריות הכספיות והמיניות של מנהיגי המדינה, וזה פגם בחשיפה של מה שמושחת יותר. סיפור החזירים הקדים את החדשות על שיחות השלום בין הפלסטינים לישראל וקשייהן ועל האפשרות להכריז על מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי. הוא הקדים את הידיעות על הסכנה הגרעינית האיראנית ועל המאמצים הבינלאומיים למנוע מאיראן ליצר נשק גרעיני. יותר מזה, הכפר כמעט שכח את המתרחש בסוריה, את מעשי הטבח שמבצע המשטר באזרחים. אחד ממנהיגי המפלגות הוטבע ברוק שעבר כל גבול, ואמר שמה שקורה בסוריה הוא קנוניה ציונית אימפריאליסטית שאינה שונה מן המזימה להקים דיר ליד הכפר. הוא גורש בבושת פנים. פרשן ערוץ הטלוויזיה ארבע וחצי בישראל אמר שבעיית החזיר ותושבי השכונה המתלוננים על ריחותיו דומה למצב הערבים מול איראן אילו היה בידיה נשק גרעיני, ושהלחץ הישראלי הסודי לבצע פעולה צבאית שתשמיד את המתקנים הגרעיניים האיראניים הוא בראש ובראשונה לתועלת הערבים עצמם, ושעליהם ללמוד מן הבעיה הסביבתית הקטלנית שנגרמה על ידי חזיר אחד שתפח והעלה צחנה והפכה לבעייתם של תושבי כפר ערבי שלם. הוא אמר – "תארו לעצמכם שהגרעין האיראני הוא חזיר ענק שריחותיו הורגים את אזרחי העולם הערבי בגלל קרבתם לגבולות איראן".

סוכנויות הידיעות פרסמו את הידיעה על הבעיה שיצר החזיר הנפוח והתוקפן, והפיצו אותה עם פרשנויות ערוץ ארבע וחצי. הדבר הוליד גל של תהיות. צוותי טלוויזיה מכל העולם הופיעו כדי לתעד את הפרטים וללמוד מן הניסיון הישראלי המקצועי בטיפול בחזירים ובגידולם ועל הקשר של כל זה לתוכניות נגד הגרעין האיראני ונגד חיזבאללה וחמאס. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות דרש לדווח לו על ההתפתחויות החדשות המגיעות ברציפות מן המזרח התיכון. הוא שאל את יועציו אם יש צורך לכנס מושב חירום של מועצת הביטחון הבינלאומית. הוא קיים התייעצויות עם שגרירי חמש המעצמות הגדולות. בלט מתוכם השגריר הרוסי שצחק בפראות בגלל הבעיה הבינלאומית שהחלה בשל חזיר אחד, והודיע על נכונות ארצו לשלוח את החזיר לבית המטבחיים במוסקבה ולהכין ארוחה טעימה מבשרו שאליה יוזמנו כל מנהיגי העולם, בלוויית סוגי הוודקה הרוסית הטובים ביותר. ההצעה הועברה לממשלת ישראל, שהשיבה בתודה ובהתנצלות כשהיא דוחה את ההצעה, משום שהרוסים בישראל הם הראויים לתודה וזכאים לאכול את בשר החזיר, ובשוק המקומי לא חסרים סוגי הוודקה הטובים ביותר, ובכלל זה וודקה המיוצרת באמריקה.

בתקווה לקבל את הפרס נקבצו ובאו מומחים רבים לגידול חזירים בישראל ובעולם והודיעו על נכונותם להוציא את החיה הזו מן הדיר שלה, להובילה לבית מטבחיים ולהשיב על כנה את ההבנה היהודית-ערבית אשר ניזוקה וגרמה לחרם יהודי על מסעדות החומוס והפול בגלל דרישת תושבי הכפר להציל אותם מריחות החזירים על ידי הרחקת הדיר מגבולות כפרם למקום נידח שאיש אינו גר בו.

המומחים עמדו בתור לנסות את מזלם, להניע את החזיר לצאת… אבל שבעה מהם נכשלו וברחו דקות ספורות לאחר שהתקרבו אל החזיר בשל ריחו המשכר, שפעל עליהם כסם רב-השפעה.

העניין הזה גרם לרבים לסגת. ערך הפרס הועלה לחמישה קורבנות. אנשים אחדים התקדמו, לא הצליחו להחזיק מעמד מול החזיר, והיה אפילו אחד שניסה לסחוב אותו אבל כמעט נהרג משיני החיה הנפוחה והתוקפנית, והובהל במסוק אל בית החולים רמב"ם בחיפה בגלל פציעתו הקשה.

שר המשפטים אמר שמשרדו פתח בחקירה בגלל האמצעים הבלתי חוקיים שהוצעו וננקטו להוצאת החזיר מן הדיר שלו.

השר לאיכות הסביבה הביע את פחדו מכך שהשכונה הערבית תתפשט לכיוון החווה באמצעות בנייה בלתי חוקית לאחר שהחזיר יועבר לבית המטבחיים, והאם יפגע הדבר במצב הדמוגרפי באזור?

תושבי הכפר הערבים קיימו פסטיבל נאומים, שבו נאמו ראשי המפלגות בדרישה לסלק את החזירים, והניפו כרזה שעליה נכתב "טרנספר מידי לחזירים" מול שלט "טרנספר לערבים" של אחת המפלגות היהודיות. מנהיג של מפלגה ערבית לאומית אחת דרש להוציא את החזירים להורג, ואחר כך נאלץ לצאת את מולדתו בכפייה כדי שלא לעמוד לדין על מיליוני דולרים שקיבל מחוץ למדינה והעלים… לבסוף הוקראו השירים ונערך ריקוד דבקה בהשתתפות התושבים והמנהיגים. כבשים ועגלים נזבחו לכבוד המנהיגים. המערכה נמשכת, כפי שצעקו כותרות העיתונים, אף על פי שתושבי הכפר זבחו את מרבית העדר שלהם לכבוד המנהיגים הנכבדים ולכבוד כמה ממנהיגי המדינה והמפלגות היהודיות בתקווה להושעתם ולמציאת פתרון לבעיית החווה וריחותיה הקטלניים. זאת בהתאם לאמונה הערבית הגורסת "האכל את הפה והעיניים ייבושו". מנהיג של מפלגה ימנית קיצונית אמר שהריח נפלא, ומדוע זה מוחים הערבים? הוא התעלם מהעובדה שריח הצלי הוא זה שגרם לרירו לנזול.

והשאלה לאחר זבח כל העדרים במפגני קבלת הפנים והנאומים: האם יגיעו המנהיגים לכפר לשמוע את תלונות תושביו על הפקעת שאריות אדמתם והרחבת חוות החזירים לכל הכיוונים, אף על פי שהיא מהווה מפגע סביבתי וחוסמת את התפתחותו הטבעית של הכפר ואף למעלה מזה – גוזלת ממנו אדמה לבניית בית ספר חדש הנדרש בדחיפות?

אירעה הפתעה בלתי צפויה… אפילו מנגנוני הביטחון כשלו בחיזוי אירוע חמור כזה.

למעשה, איש אינו יודע כיצד המצב התפוצץ. אומרים שבוקר אחד היתה התנגשות בין ילדים שצעדו לכיוון הדיר וקראו סיסמאות "החזירים החוצה, האדמה הערבית חופשייה". המשטרה באה לפזר אותם בגז מדמיע, ומיד התערב הכפר כולו במערכה על הגנת ילדיו ועל זכותו להביע את כאבו בגין האסון שנגרם על ידי הדיר, חזיריו וריחותיו הקטלניים. ההתנגשויות האלימות התפשטו וכללו את תושבי הכפרים הסמוכים שטענו כי הריחות זוחלים אליהם ואדמתם גם היא הופקעה, אולי להקמת דירים חדשים שיגבירו את המצור על כפריהם ויטעימו אותם כפל כפליים מן הריחות הקטלניים… והעיקר, ימנעו מהם להוציא לפועל את תוכניות הפיתוח של כפריהם, מה שיגרום להם למחנק בלתי נסבל.

העימותים בין התושבים לבין כוחות המשטרה לא דעכו, והתחדשו גם למחרת היום למרות שעשרות תושבים נעצרו.

בעקבות העימותים רעשו כותרות העיתונים, שמלאו תיאורים על ההתכתשויות האלימות בין התושבים לבין המשטרה, וכתובת לכל רוחבו של העמוד זעקה: אינתיפאדה!


[1] בערבית מדוברת בִּז (بز) משמעה שדיים ונס (نس) משמעה נשים.

[2] שעבאן עבד א-רחים, המכונה שעבולא, הוא זמר פופ עממי מצרי, המשלב בשיריו מסרים פוליטיים.

"אולי לא אאבד את מאור עיני, אבל אהיה עיוור יותר, כי אין מי שמסתכל בי ורואה אותי".

סאראמאגו

 

סעיד פותח את הדלת שתוי. הארנב קופץ פנימה. מתחילות הבעיטות ושניהם צועקים.

"מה אתה עושה פה? זה המקום שלי."

ואז הוא מושלך בבעיטה עזה אל מחוץ למקפיא המקולקל.

בארץ הזאת זרם החשמל חזק והמתח גבוה כל כך שהמפסקים אינם נשמעים לך כשאתה מנסה לכבות את האור. החשמל  הכרחי כאוויר לנשימה. יש כאן שמש חשמלית שזורחת יומם ולילה. אין כלל אורות נמוכים, ולכן, מכשירי חשמל רבים מתקלקלים, כי אין דרך לתחזק אותם, שהרי תחזוקה מחייבת לכבות את המכשיר כדי שהעובד לא יתחשמל.

בבתי המגורים ובבתי החולים ננקטו אמצעים שונים לעמעם את האורות בשעת הצורך. בבתי החולים מכסים את הנורות בקופסאות קרטון משוחות בצבע שחור ומצמידים את הקופסאות לקיר במסמרים כדי ליצור תחושה של חושך. בבתים, התושבים מכסים את הנורות הקורנות ביריעות קנבס עבה, או באריג שחור גס,  מה  שגרם לעליית מחירי האריגים הגסים השחורים.

סעיד שם לב לחושך לאחר שגורש מביתו. הוא מתיישב על הרצפה ומכה על ירכו הימנית: אני  שניקיתי את הבית הזה כשהחתולה הארורה ההיא יָשנה בו. גירשתי אותה וחברי סמיר עזר לי. הוא נתן לי חומרי ניקוי ואמר לי: "אתה צריך לנקות את המקום הזה." אני לא מבין איך קאסם המנוול משתלט לי על הבית בגסות כזאת, בלי נקיפות מצפון. אני אתלונן עליו במשטרה. זכותי לעשות זאת, אנשים.

 קאסם זה עצמו היה חבר שלי עד לפני כמה ימים, אז איך הוא מתכחש לחברות הזאת? ואיפה אני אמצא בלילה הזה, בקור הכלבים הזה, מכשיר אחר? מה עשיתי שזה מגיע לי?

ארנב המדרכה פורץ בבכי תמרורים, מנסה להדק את ה"דִשדאשה"[1] המרופטת הקרועה אל גופו כדי לאטום את הפרצות, מוחה את דמעותיו, ופתאום, כמי שנזכר במשהו, ממשש את הקעקוע שעל זרועו הימנית, ודמעותיו מחייכות, טעונות חמימות נסתרת.

הוא עובר למדרכה שממול אל בית הקפה שבעליו שכח לכבות בו את הרדיו. הקריין אומר: "הפרלמנט יקיים מחר את ההצבעה על ההחלטה לחלק מגרשים למגורים לבכירי השלטון." סעיד מושך כמה שקיות שמוטלות לידו ומגלגל אותן בין ידיו למשהו דומה לכדור, שישמש לו כרית. הוא משתרע על האדמה, נאנח ונושם נשימה עמוקה. הוא נרדם וקול עצמותיו המתפוקקות מתערבב  בנחרותיו. הוא צוחק בשנתו וצחוקו מתגלגל ורועם , הייתכן שהוא חולם?

הגשר

המשלחות מתכוננות לזרוע את חלומותיהן במסע הבא. התמימות של סמר רצה אחרי הארנבים היפים, ואחד מהם נעלם במאורתו. הילדה בוכה, מצפה שייצא, מרכינה את ראשה אל  הבור ההוא שבין העצים ומנסה לחפש אותו, כי עכשיו יש לה שלושה ארנבים במקום ארבעה.

השחפים  מרחפים מעל החידקל. הגשר פותח את שעריו לאלפי אנשים – ראשים שעוד לא הבשילו ועוד לא באה העת לקוצרם[2] , וראשים כבדים מדאגות ואנחות. הו אללה עֶזרי,  סומך העשוקים, תן לנו את מבוקשנו, אנחנו העניים חסרי-הכול! אימאן כורכת סביב גופה את גלימתה הישנה המאובקת ודוחפת  לפניה את ילדיה, אחלאם ועומר ומוחמד וזייד ועלי: תחזיקו בי, ילדים. אלוהים מצווה ועלינו לציית. בַּאבּ אל-חַוַאאֶג' אינו משיב את פניו של איש ריקם[3]. הילדים נעים  עם המשלחות לעבר הכביש.

חברוּת

סעיד מתעורר בבוקר ויוצא לשוטט ברחוב אל-מֻתַנַבּי. כולם חבריו ואין לו  חבר. סמיר, העובד באחת הספריות, מרחם עליו ומגיש לו כוס תה ופרוסת לחם: "אני נשבע בחידקל ובפרת, שאיני מבדיל ביניהם. קאסם גנב ממני כשישנתי. היה לי קצת כסף. התעוררתי ולא מצאתי בכיס כלום. קאסם המנוול, שגזל ממני את הבית."

"הו סעיד, חוס על עצמך. יום שישי היום. זה יום הפרנסה שלך, האל יפצה אותך. נחפש לך מקום אחר. שמע, אחד החברים השאיר לך אתמול דִשדאשה חדשה וקצת אוכל. בוא איתי להתרחץ וללבוש את הדִשדאשה שלך."

"היום יום עבודה, ואם אלבש דִשדאשה חדשה, תאבַד הפרנסה. אני אוהב אותך, ידידי, כי אתה איש טוב ואינך גונב."

הוא שותק רגע קל וממשיך:

"שמע, אתמול הלכתי עם חבר שלי לדוג, והוא, בכל פעם שהוא מרים את החכה הוא מעלה דג שמן וגדול אבל מחזיר אותו לנהר. ואני, בכל פעם שאני מעלה את החכה, אני מקבל איזה עשב, או נעל קרועה מהזוג של קאסם טַנבּוּרי[4]. כששאלתי אותו למה הוא עושה זאת, אמר לי שיש לו כלי קטן לצליית דגים והוא מחפש דג שמתאים לגודל של הכלי…"

סמיר צוחק.

"שמע, אני רוצה לבשר לך שקיבלתי תשעה מיליון דינר ושיפצתי את הבית אחרי שקרס. אבל הבכירים משאירים אותי ונוסעים למצרים או לסוריה, איני יודע לאן. תמיד הם נוסעים ולא מטפלים בעניין שלי, למרות שהתיק הושלם, ואני עוד חייב להם שלושה מיליון דינר!"

"מה ההבלים האלה, סעיד? אתה מדבר דברים מוזרים היום!"

"תמרח עליהם ריבה והם יהיו מתוקים מאוד. ללכת לקנות לך? תן לי כסף, כי לי אין כלום."

תמונה למזכרת

סעיד מתכונן לטקס היומי שלו. תחילה הוא פונה לכיוון החידקל, מרים את ידיו, קורא את פסוקי ה"פַאתיחה", מושיט את כף ידו הימנית כדי שתתמלא מים, מקרב אותם אל אפו, מנשקם ומנסה להחזירם למקומם. ממשש את הקעקוע במעלה זרועו, פונה הצידה, והם עוברים והוא מתרגז ולא מתאפק וצועק: "Why you inside?, בואו הנה ואני אצטלם איתכם למזכרת." ואז הוא קופץ אל בין בעלי העור הלבן והעיניים הצבעוניות, שיש בחברתם גם כהי עור. הם מחייכים אליו בזהירות, והוא קורא לסמיר: "בוא, בחייך, צלם אותי איתם במצלמה שלך!"

סמיר נענה לבקשתו בחיוך, אבל סעיד אומר בליבו שהוא יתלה את התמונה בשירותים הציבוריים. לא לפני שיירק עליה כמה פעמים…

סוף סוף יוצא הארנב של סמר ממאורתו ומשחק עם חבריו. הארנב מרחוב אל-מֻתנבּי נעלם, ואיש אינו יודע היכן הוא בדיוק, אולי הוא יושב באיזו פינה ושותה יין, מבכה את אהבתו הישנה.

צוואה

אימאן, אל תשכחי להתפלל למעני, אולי ינחה אותי האל בדרך הישר ואחדל לשתות, ואולי קדורי בעל החנות יעלה את שכרי היומי במקום לאיים עלי בפיטורים, ואולי ימציא לי האל עבודה במקום אחר, טובה יותר מאשר אצל קדורי המנוול. את יודעת שאני מסגר מצוין, לולא השתייה. אני אוהב את השתייה, אימאן, וגם אותך אני אוהב מאוד. אני מפקיד בידיך את הילדים. התפללו שם למעני, בקשי  את המשאלה. היכנסי ב"באב אל-חואאג'", וקשרי למעני  את השרך הירוק ההוא אל החלון, אל תשכחי, ופזרי שם את כל רצונותינו. האמיני לי שהאימאם מוסא אל-כאט'ם אוהב אותי מאוד. אני מרגיש שהוא יהיה לי מליץ-יושר  הפעם, האמיני לי. הוא יודע שלא גנבתי כלום, ואני אוהב אותו מאוד. לכו לשלום…

חֲיֵה אָתה

פמליה של איש ביטחון מפורסם עוברת מאחורי סעיד, וכשהאיש יוצא ממכוניתו מצטרפים אליו מאחור קצינים רבים שצועדים ברחוב אל-מתנבי לכיוון הנהר.  כשהם מתקרבים, הארנב רץ אחריהם במהירות ומדקלם בקול רם:

            טין טין טרא טין טין טרא

            " חֲיֵה אתה, אני מַתִּי אחריך

             והמשך להתרחק כרצונך

             שארית האהבה נותרה  בנפשי, ונעלתיה אחריך".

הוא עוצם את עיניו ומאותת בידיו, נבלע בשירתו כליל. אחדים מהקצינים מנסים להרחיקו ולמנוע ממנו ללכת אחריהם, אבל אחד מהם אומר לחברו: עזוב אותו, סתם מסכן. סעיד שומע אותם: שתוק, שתוק אתה, אף מילה! הקצין מתעלם ממנו והוא ממשיך לשיר.

אהבה ראשונה

לפני כשלושים שנה התאהבתי בנערה, נערה מבַּצרה, יפה כמו הודית, שמה היה סוּהֵיר מוחמד. הייתי צופה בה עובדת במספרה של נשים,  מחכה כל יום שעתיים וחצי עד שתצא ממקום עבודתה, רק כדי להתבונן בה מרחוק. ואז התוודיתי לפניה על אהבתי, והייתי בקשר איתה שנה וחצי, בלי לגעת בה. אלוהים עדי שלא נגעתי בה, היא הלכה אתי פעם אחת לפארק אל-זַוְראא והבאתי לה קובֶּה אבל הוריה אילצו אותה להינשא לבן דודה. בימינו, סיפורי האהבה מכוערים, משום שהגברים נהיו פתיינים. הם "חמורים"…

כך אומר לי סעיד, שריח המשקה נודף ממנו. הוא מתנודד והולך בקושי. הוא שתק רגע, והמשיך מרחוק: אבל אימאן…

דמעות התנוצצו בעיניו וקולו נחנק בגרונו. הוא הסב את פניו ונעלם.

עולי רגל

יום שישי הוא יום בואם של עולי הרגל לרחוב אל-מֻתנבּי – אנשים זורקים אבנים קטנות באופנים שונים ומשונים. כל הרחובות נחסמו – זה גם הזמן שעולי הרגל חוצים את הגשר בדרכם אל קברו של מוסא אל-כאט'ם. אבל הדרך אל האל במכה החלה בבגדד, ומי שהלך בה הוא "כתונת עו'תמאן". כתונת עות'מאן[5] גם  היא זרקה אבנים קטנות…

איזה יום שישי ואיזה רחוב ואיזה גשר, מה זה קשור? עות'מאן נהרג לפני אלפי שנים! לא ולא, עות'מאן נהרג לפני שנים, לא, עות'מאן  ילד בכיתה א' בבית ספר "חידקל"!

סמיר בוכה על  גדות החידקל: "… אתה לא נעת'ל הו, עות'מאן."[6] עות'מאן עדיין כוכב עיראקי שצף על הנהר.

מים חמים

הארנבים מברישים את פרוותיהם לאחר שהילדה  ניקתה אותן במיטב חומרי הניקוי וענדה להם סרטים ססגוניים שמשתלשלות מהם אבני-חן צבעוניות ובכל אחת מהן חרוז כחול במרכזה. וכשאחד הארנבים מכרסם גזר גדול, היא מוחאת כפיים בעליצות.

"אמי, אמרי לי בבקשה, מה זה חוקה והפגנות? למה בכל מקום אנשים יוצאים לרחובות ומניפים שלטים? ראיתי את זה בטלוויזיה אתמול."

"אנשים דורשים את הזכויות שלהם, חביבתי, וחיים של כבוד – שיהיו להם אוכל ותרופות וביטחון."

סמר הקטנה בוהה, ושוקעת במחשבות עמוקות ורציניות. 

סמיר גורר את סעיד להתרחץ וללבוש את הדשדאשה החדשה שלו, סעיד מתעקש לא לגזוז את שערו הארוך. קבאב, קבאב, היום אני לא אנבור באשפה, אני אוכל קבאב כמו האנשים החשובים מאוד…

בעודו אוכל, נשפכו עליו פתאום מים חמים מאוד. הוא צרח וחש שחום אימים פושט בכל גופו ומלהיט את גפיו התחתונות. הארנב בוטש ברגליו באדמה, וצורח: בני כלב, אחחח, אחחח!

הדִשדאשה החדשה שלו נקרעת, האוכל מתפזר, העור התקלף מגופו, כמו נחש שמשיל את עורו,  פרוות הארנב שרופה כולה. דם  נוזל. דלי ריק גדול מושלך.

סמר הקטנה מוחאת כפיים, הארנבים שלה עברו סוף סוף את הדרך שהתוותה להם וכינתה "הגשר". הם חצו אותה בקלות רבה.

כתונתו של עות'מאן

 

המעריצים נדחקים כדי לקפוץ פנימה לחידקל. שמועה מתפשטת: יש מחבל בתוך הקהל המצטופף. בהלה משתררת, ומודיעים על פרצות חדשות בתוך החידקל, שמטביעות את הבקשות בכוח לפני שהן מגיעות אל הדרך היעודה. בגדים צפים, החידקל לובש גלימות שחורות, נעליים מתפזרות, המון רב זועק לעזרה מתוך הנהר: עות'מאן,  הו עות'מאן, בוא אלינו, הו עות'מאן!

עות'מאן קופץ וחבריו בעקבותיו, קריאה נאחזת  בקריאה וגלימה בגלימה, ומשאו של עות'מאן כבר כבד , והסלעים מושכים אותו. האם רדף אחרי השחור? האם ביקש דף לבן לחידקל?

אימאן וילדיה ואלפים אחרים ישנו בחסות כריש המשאלות, עד שפני החידקל ילבינו סוף סוף את כתונתו של עות'מאן. סמיר מכה על חזהו וצועק: אוי לנו, כבר עברו אלף שנה וכתונתו עות'מאן עדיין צפה על החידקל!

 אילו ידעתי מי הוא ששרף אותי, הייתי שורף לו את הבית! מה הם רוצים ממני?  אני בעל "ארמון שעשוע"[7]? אילו שאלו אותי, הייתי נותן להם את הדִשדאשה במתנה במקום כל זה.

סעיד בוכה וכואב, וסמיר נותן לו משחות ותרופות. המשורר אל-ג'וואהִרי מתהפך על משכבו האחרון , יוצא החוצה ומצביע באצבע המורה על החידקל: "הו מכת המוות, הו סערה סופה, הו פגיון הבוגדנות, הו עלי הזית…"[8]

הפגנה

 

סמר הקטנה מושכת בשולי שמלת אמה: בואי, בואי, אמא, תראי את הארנבים, בחייך!

האם פוסעת אל הגן ואומרת לבתה: ילדתי, יש לך הרבה בקשות בזמן האחרון. פתאום היא רואה את הארנבים מתרוצצים בגינה ועל גבם גיליונות נייר קשורים בסרטים צבעוניים. היא פוערת את פיה בתדהמה, אינה מאמינה, מתקרבת עוד אל הארנבים, וקוראת בכתב יד מסולסל:

"אני רוצה גזר גדול

"אני רוצה ארנבה לשחק איתה

"אני רוצה מיטה לישון בה

"אני מאוד אוהב את סמר."

האם פורצת בצחוק: מה זה, סמר? הפגנה של ארנבים?.. והיא מוחאת כף אל כף ואומרת: אלוהים אדירים! מוכרחים להיפטר מהארנבים האלה לפני שאת משתגעת. את חושבת רק על ארנבים!

והקטנה צורחת.

האביב בוא יבוא

 

אני שנאתי את העולם,  ואיני רוצה שמישהו ישנא את העולם. החיים יפים, ויש אביב שיגיע לעיראק למרות הסתיו. הוא מצביע בכף ידו וקורא: אבו אחמד, אבו אחמד, תיזהר, יש הרבה אנשים בסירה שלך, תיזהר, יש איתך ילדים!

הוא ממשש את זרועו, מחייך בעצבות למרחקים, מפשיל את שרוולו המרופט כדי שאראה את הקעקוע – לב גדול וכתוב בו השם אימאן זייד עומר אחלאם מחמד עלי.

סעיד עוזב אותי, הולך אל אמצע רחוב אל-מֻתנבּי, וצועק: אני רוצה כרית. החלטתי לישון היום על כרית, ולא על המדרכה. אני רוצה כרית. אני רוצה כרית.

הוא צוחק בקול רם, כאשר מישהו מגיש לו כרית, משליך אותה על המדרכה, נשכב, ומניח את ראשו עליה, מתחיל לבכות ולצחוק ואומר: החיים לא שווים שיכבדו אותם, רק האהבה… ועוצם את עיניו, עוצם את עיניו לנצח.

הארנבים של סמר ממשיכים להפגין בגינה, אך הפעם הם נושאים שלטים "לא זזים מכאן".


[1] סוג של גלבייה.

[2] הרמז לאל-חג'אג' בן יוסף, מושל עיראק בשלהי המאה השביעית, שנודע באכזריותו. בתחילת שלטונו נשא נאום ואמר לנתיניו: "אני רואה ראשים בשלים, שבאה  העת לקוצרם". אמרה זו היתה לפתגם נפוץ.

[3] "שער המשאלות" – כינויו של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, נינו של החליף עלי, שמקצת השיעים מאמינים שהוא מגשים את משאלותיהם.  

[4] עשיר קמצן שתיקן את נעליו שוב ושוב, והיה למשל ולשנינה.

[5] כתונתו המגואלת בדם של החליף עות'מאן, אשר נתנה לחליף מועאויה תואנה להאשים את יריביו ברציחתו והביאה בעקיפין להתפלגות המוסלמים לסונים ושיעים.

[6] נעת'ל היא מילה בעלת מטען היסטורי-אסלאמי שלילי. נאמר עליו שהוא היה איש מצרי בעל זקן ארוך שדמה לעות'מאן בן עפאן, הח'ליפה השלישי. אויבי עות'מאן קוראים לו נעת'ל כשם גנאי.

[7] ארמון שהיה בבעלותו של גביר יהודי, שאול שעשוע שמו, והשם היה למשל  לעושר מופלג.

[8] מתוך שיר של המשורר העיראקי מוחמד מהדי אלג'וואהרי, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי ערב במאה ה-20.

את יחסי האהבה–דחייה למדתי משריקי.

כל פעם שהציבו אותנו יחד במחסום מול הקסבה בחברון עבר בי, בו זמנית, גל מהיר של התרגשות ואז גל מהיר של בהלה.

כשעמדנו שם, בזמן שפנסים הציתו חולדות שזינקו באוויר ופירות תססו מתחת לדוכנים מכתמי פיח הוא סיפר לי על מקום שנקרא "דינמו דבש", כולם שם היו עירומים, לפחות בראש שלי, מזיעים, חלקים, נכנסים האחד לתוך השני שוב ושוב, בוהקים משמן מבושם.

ביבשת ההיא דיברו בקולות גבוהים, מחצו את פירות העולם וליקקו את האצבעות.

לפעמים עמד לי, ככה, מול הסמטאות הריקות, מול כתובות הגרפיטי שאיחלו מוות לערבים או מוות ליהודים, בקיצור, כולם רצחו האחד את השני כשאני עמדתי מול אחת הדמויות שיצאו מ"דינמו דבש", בחורה בשיער אדום, גופיית רשת, עגיל שחור בגבה, מכנסוני עור, היא התקרבה אלי וליטפה את הפנים החיוורות, את הבשר הבתולי שלי, הדם התעבה בתוכי, כבדות שלא ידעתי קודם לכן הצמידה אותי לאדמה, ידעתי לפתע שיש עולם אחר, ושאני חייב להגיע אליו.

שמרנו שם שמונה-שמונה, בשלב כלשהו כבר לא ידענו מה היום בשבוע, מתי ירד הלילה או יעלה הבוקר, מטורפים מחוסר שינה הסתובבנו ברחבי המוצב, לוחצים כדורי עופרת למחסנית, זורקים באוויר רימוני רסס ותופסים אותם בשנייה האחרונה, עוצמים את העיניים ומדמיינים נערות רחוקות, הן המתינו לנו שנשוב משדה הקרב, מבקשות לנחם את האיברים שנהיו דומים למתכת שפרקנו אל השמיים הריקים של חברון ואז בחדרי שירותים מדפי ריח כלור ועמוסים בכתובות זימה.

באותו לילה שמרנו שוב יחד.

נראה לי ששריקי אהב את הציוות הזה, נהנה לראות נער דתי שעולה בו אדמומיות, שמתחיל לגמגם, שהעיניים שלו נפערות ואפשר לראות בהן אוקיינוס בשעת סערה, עולם פראי שפרץ לפתע, ובעוצמה.

ירדנו בדרך לעמדה ברחוב השוהדה, שכונת אבו סננה עמדה על הגבעה שמולנו והבעירה אלפי עיני חשמל זוממות, היה אחרי חצות ומולנו צעד ברחוב הריק בחור עטוף בטלית, בעל זקן ארוך ומוכתם ניקוטין, אוחז גיטרה ושר, הוא הגיע ממערת המכפלה. אחד האבות שקם מקברו ויצא למסע לעבר כנען.

כול הישוב היהודי שסביבנו שיחק במיומנות בספר של סטיבנסון שקראתי בתיכון, בבוקר הגיעו אלינו חבורות ילדים בחולצות עם חורים ופאות והגישו לנו קפה חם, עוגיות וסנדוויצ'ים. המבוגרים, נשים בכיסויי ראש צבעוניים ורזון מדאיג שהנהיגו כנופיות אין סופיות של ילדים, וגברים חסונים וממעטי דיבור הגיעו בלילות עם הקפה והעוגות, אבל הפנים הרכות שלהם נשברו בחגים, בפורים, בימי שישי, לפתע האדימו, קיללו והנחיתו אגרופים על כל מה שסביבם, עיוותו את פניהם כשקיללו את הפלסטינים, הבנות הצעירות משכו בבגדי הנשים הפלסטיניות ואלו החזירו להן, הבנים ירקו זה על זה. חגיגה שלמה.

שנינו נשענו על קוביות הבטון, נותנים למשקל האֵם-16 לנוח על המחסום.

"נו, יצאת ביום שישי?" שאלתי אותו ברעד גלוי, הדם התחיל לזרום ללחיים, ואז ירד לקרקעית הבטן, בלי לשים לב ליטפתי את הבטון המחוספס.

"מה נראה לך, נער גבעות? לא ישבתי לעשות קידוש, זה בטוח".

ואז הוא השתתק, זה מה שתמיד עשה, האינקוויזיטור הקטן משכונת התקווה.

"ומה היה?" השאלה הדהדה כמו תחינה, הייתי על בירכיי מצפה לאור שיגיע מהמילים שלו אבל מי שנהנה לענות פעם אחת ייהנה מזה גם לילה שלם, ושריקי שתק.

כנופיית ילדים פשטה עלינו, אחרי שהניחו את הקפה התחילו האצבעות שלהם לזחול בעקבות הנשק: מגרש המשחקים הגדול ביותר בשכונת אברהם אבינו היה מורכב מרובי אם-16, מטולי רימונים ורובי צלפים.

מידי פעם מצאו הילדים לוחם מבולבל מעייפות והניחו את ידיהם על הנשק שלו, העיניים שלהם בערו מאושר, אולי ככה הרגישו בטוחים לרגע, מי יודע, בין הצלפים מאבו סנינה לקרבות הרחוב בבית הקברות המוסלמי ורחוב השוהדה, להפגנות על שלמות הארץ ולמאבק התמידי עם סוחרי הקסבה, אולי המגע עם מחסנית כדורים הרגיע את הלב הקטן והמפוחד שלהם.

כשהילדים הלכו התחילו תמיד השעות הארוכות והריקות שלנו.

אחרי ארבע שעות סיימת להפשיט כל נערה שאי פעם ראית בסניף התנועה, אחרי חמש שעות כבשת שער במונדיאל, ביקרת ביבשות שבהן גברים במסכות רקדו מסביב לדם. ואז, אחרי שש שעות, התחיל להיות מסוכן.

הפחד משתחל בקלות אל המקומות שהדמיון מפסיק להגן עליהם. יורים עליך, יד מתרוממת עם סכין, חמור זקן נושא על גבו השבור מטען נפץ. אז גם מתחילה ההתעללות, ההידרדרות המוסרית, חוסר האכפתיות המוחלט. הכי גרועים, להפתעתי, היו דווקא הקיבוצניקים. לא היו להם גבולות, אולי לא בקיבוץ ובטוח לא בעמדות. "לך תביא לי פלאפל", היה מחיר מצוי למעבר, אבל גם התפשטות, עמידה בשמש או רמז שתחנונים מוגזמים ונטולי כבוד יועילו להמשך התנועה.

נותרנו לבדנו ושריקי התחיל לדבר, שיעמם לו והמילים באוויר לבדן נותרו סימן לחיים, אפשרות של תנועה, התגברות על בטונדות ועכברושים וחולדות עיוורות שפגעו האחת בשנייה וזינקו עד לגובה העיניים. הוא דיבר בלי הפסקה, כמעט כאילו לא הייתי שם כלל, מדבר לעצמו, מציל את עצמו מהשמירה בכניסה לקסבה של חברון בעזרת העלאה של מחזה מרהיב מן הדימיון.

הוא ושני חברים שלו יצאו יחד משכונת התקווה, שם גרו, בהתחלה נסעו לים.

הנוף של הים מעניק לכל מעשה תפאורה דרמתית, גם לוודקה ששתו על הסלעים, לג'וינט שהעבירו שם, לסיפורי הגבורה שלהם מהשירות. על הסלעים עצר שריקי מחבל מהג'יהאד שעמד לצאת לפיגוע התאבדות בירושלים. הסיפור הזה העניק לו ביטחון גם במועדון, מוזיקת טכנו הרעידה את החלל החשוך והלוחם האמיץ ניגש לכל בחורה בטווח הראייה, אכזבות בזו אחר זו נמהלו באלכוהול, שריקי היה מסוחרר מההתרגשות שבניסיון והצניחה שבכישלון והסתובב לבד, כושל מידי פעם על רחבת הריקודים, מניף את ידיו לאות ניצחון וקופץ במקום.

שם, כשהגוף הסתחרר, עלו בו מראות מהמחסום, הילדים שמלטפים רובי אם-16, הפלסטינים שהביטו בו בזעם, המתפללים שנכנסים למערה, השטיחים במסגד והפרוכת בארון הקודש בבית הכנסת, המסדרים במוצב, עליית המשמר, החלומות בלילה.

הוא צעק בעודו רוקד, אבל החברים שלו חשבו שהוא נכנס לקצב וקפצו סביבו בהתרגשות, "יאללה אחי," צעק לו עמוסי, "יאללה אחי, בלאגן," צעק לו גם בני.

זה, כמובן, לא מה שהוא סיפר לי, לא, לא, על כישלונות אף אחד לא חוזר, לספר אנחנו יודעים רק איך העולם ליטף אותנו. והעולם ליטף אותו בסיפור – הבחורה שהתחיל אתה לקחה אותו לדירה שלה בדיזנגוף, סטודנטית לתיאטרון, מאלו שעוצרות את הסקס כדי לעשן משהו.  

שריקי תיאר את הגוף שלה, את החזה הקטן והאגן הרזה, את הרגליים הארוכות ואת השיער הבלונדיני הקצר, תיאר, והמשיך לתאר כשראה איך אני מתחיל לפתוח את הפה, איך אני בולע רוק, איך הגוף שלי מפסיק לזוז ונשתל במקום. דיבר לאט יותר ויותר, מתאר איך הוא מלקק לה את החזה ויורד לבטן, איך הוא מוצא בלשון את איבר המין שלה ואיך היא פולטת לאוויר גניחות קטנות שהולכות וגוברות עד שהן נהיות לצעקות.

כמה אבנים נחבטו על רצפת השוק והעירו אותי, מה זה החרא הזה עכשיו לחשתי, מביט בשריקי בעיניים קרועות.

עמד לי, פעימות קטנות עלו מהחלציים שלי, מתיקות משונה סיבכה לי את האצבעות שהתהדקו על ההדק.

כמה דקות לא נשמע שום קול נוסף. התחננתי שימשיך, מבקש לחזור לאותה כבדות שמעלימה ברגע את התפאורה שעמדנו בה, אבל שריקי כבר ישב על הבטונדה, מובס לגמרי, חסר כוח, מפשפש בידו בחמגשית שהביאו לנו לפני שלוש שעות – חביתה קרה, ירקות חתוכים וקוטג'. הוא לא אכל, הוא העביר את הזמן.

התקרבתי אליו וביקשתי שוב, "בחייאת, בן אדם, מה בסוף קרה איתה?"

"מה אתה חושב?" הוא זינק מהבטונדה, "מה כבר קורא לך עם כוסית כזאת? מה כבר יכול לקרות? אתה מטומטם או מה, אין לך כלום במוח?"

שריקי התקדם בקסבה וכיוון את הנשק שלו קדימה, משחק את אותה תמונה נצחית ששבנו וראינו במאה אלף סרטים, הגיבור בדרך לעימות, עייף ומלוכלך, אבל צודק.

שוב נשמע רעש, ואז קול ברור של צעדים. הבטנו אחד על השני בהפתעה, ואז היא התחלפה בחרדה. מה פתאום צעדים בקסבה בשלוש לפנות בוקר? כל דבר שהתרחש בלילה בעיר הזו היה הזוי ומסוכן.

הצעדים הלכו והתקרבו. הנשק, שהיה על הצוואר שלנו כל הזמן, שירינו בו וששימנו אותו כל יום ושישנו אתו מתחת לכרית ושקמנו אתו למסדר, הנשק שקיבלנו בטקס שבו צעקנו שבועה מול אבני הכותל המוארות באור נוצץ ובהיר, הנשק הזה, מעולם לא השתמשנו בו עד אז בשטח, לא ירינו על אף אחד עדיין, ובתוכנו קיוונו שזה גם לא יקרה, למרות שבשיחות בפלוגה כולם רצו לאש בהתלהבות.

הוא הפחיד אותנו, זו האמת, הכוח שאצור בו. לא היה אחד שלא הצמיד אותו בדמיון לרקה בזמן שעמד שמונה שעות בשמירה, לא דיכאון, לא טראומה, לפעמים רק שעשוע בכוח הזה שנח בידיים שלנו, היופי האצור בהתפוצצות, בזינוק האש, הבקע העצום בשעמום שאחז בנו, היינו זקוקים למשהו שימלט אותנו מהבטון, והנשק, נשר המתכת שבידינו, נצץ מאפשרות.

הצעדים התקרבו עוד, שריקי התקרב אלי, יכולתי לשמוע את הנשימות שלו, כמעט כאילו היו המשך הנשימות של הסטודנטית לתיאטרון, חום גופו היה חום גופה, לרגע לא ידעתי איפה אני, אבל אז נשמעו הצעדים שוב והוא הופיע מקצה הסמטה, מתקרב לעברנו.

חברון הייתה חממה למטורפים, האוויר שנפלט ממערת המכפלה כיסה כמו ענן מפויח את כל העיר. ריקודים ברחוב, צעקות, אישונים מוגדלים, דם ששטף את האישונים הללו, המאבק היה בחוץ בעיר הזו ועל מסלול הדוגמנות של רחוב השוהדה צעדו דוגמנים קשי שרירים ונעולי מבט. באמצע הלילה היה עוצר בעמדה שלנו חסיד ברסלב ומנגן ניגונים חסידיים, מדבר אתנו על גאולה בידיים מתנופפות בהתלהבות, נערים פלסטינים היו מתגרים בנו, מצמידים את פניהם לפנינו, משועממים כמונו, הם היו סגורים מכל עבר באלימות וחיפשו מוצא, והמוצא מאלימות הוא תמיד אלימות קשה יותר.

גם הבחור שמולנו היה מהמפלגה הזו.

פה קצת פתוח, טיפת ריר זלגה לו על הלסת, הוא גרר את הגוף שלו במין הילוך קופצני, כאילו הלך על גחלים, הילוך של מי שהעולם כל הזמן בוער תחתיו, חסר הפוגה. העיניים שלו היו מזוגגות, מביטות הרחק מהשוק, הרחק מעבר לעמדה ולבטון, לשכונת אבו סננה ולשכונת אברהם אבינו, הרחק מגדרות המתכת בכניסה למערה, הרחק מעל העיר כולה, קריית ארבע, מביטות לעבר אותו מקום שהטירוף מעניק לנו: ממלכה רחוקה וצבעונית של אירועים שעולים בדמיון, הפוגה ממושכת מסיפורי האבן שעל האדמה.

שריקי כיוון את הנשק לעברו וצעק לו לעצור.

"ווקף ווקף, וואלה אנא בטוחק, ווקף ווקף וואלה אנא בטוחק!" חזר פעמיים על המשפט שלמדנו במסגרת הוראות הפתיחה באש, משפט שנשמע לי בכלל כמו הצהרת אהבה, "אנא בטוחק, אנא בטוחק," הקריאה הדהדה בסמטאות האבן כמו כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת, לרגע זה ממש נשמע לי כמו "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך," כאילו שריקי והבחור שמולו אחוזים באיזה ריקוד משותף ומגרה.

הבחור לא עצר, העיניים שלו המשיכו להביט הלאה, אמרתי לשריקי להוריד את הנשק.

"בחייאת רבאק, אתה לא רואה שזה מסובב על כל הראש, הוא גנוב לגמרי, מה הוא יכול לעשות? לירוק עלינו בזמן שהוא מדבר, זה הכי מסוכן שלו, תראה איך הבן אדם נראה."

אבל שריקי שקע לתוך הכוח שהיה לו ביד, ראיתי את זה בעיניים שלו, איך הנשר מעצים אותו, מגדיל אותו, גורם לו כמעט לרחף, נותן לו כנפיים. איך הקור של המתכת הופך לחשמל נעים של שליטה, איך עצמת העופרת נוגעת בשרירים, מרככת ומקשה אותם בו זמנית. הוא היה יפה יותר, נחוש, מגויס כולו, בעל מטרה.

היה לו סיפור ביד, אירוע, היה לו ביד את מה שכל הזמן שיקר לגביו על הסלעים שמול הים, במועדונים, בשולחן שישי של המשפחה, כשפגש חברים מהתיכון העירוני .

"תעצור כבר מטומטם", הפעם הוא צעק בעברית, "תעצור או שאני יורה, באלוהים אני יורה."

התקרבתי אליו ונגעתי לו ביד, מנסה להרגיע אותו.

"עזוב אותך אחי, זה הזוי אחד בתוך אלף הזויים."

שריקי הסתובב והביט בי במבט קשה, הייתה שם בהלה, אבל גם חדווה משונה, התרגשות מהרגע, מהמופע הזה שריסק את שעות השמירה באחת. אגרוף המציאות שהלם על הזכוכית שמאחוריה הבטנו על העולם האטום.

הבחור נעצר סוף סוף, וסוף סוף הביט עלינו. נראה היה שמה שראה קודם, אותה ממלכה צבעונית, מעשים מופלאים של הדמיון, נמהל לרגע בצמד הלוחמים הרזים, אדומי העיניים שהביטו בו, בקוביות הבטון שהקיפו אותם ונראו כמו לבנים שלקחו סטרואידים.

אחרי מבט ארוך הוא חייך אלינו ואז, כאילו עמדנו משני צדי מעבר חצייה בעיר אירופית צוננת, נופף לנו לשלום בהתלהבות, ובאותה תנועה הזיז קצת את הז'קט שלבש.

שריקי השתגע.

"תעיף את היד שלך משם, תרים את הידיים באוויר!"

שריקי צעק וקולו הלך ונהיה חרד יותר ויותר. הוא באמת בטוח שיש לו פצצה מתחת לז'קט, לרגע זה כבש גם אותי, התמונה ובה האצבע שלוחצת על המרעום, הגוף הנקרע וההדף שמקמט את האוויר עד אלינו, מניף באוויר זיקוקי בטון. אבל אז הבטתי בו, בבגדים המלוכלכים, בנעליים הקרועות, בעיניים שלו, הכל מתחיל ונגמר בשני חורי ההצצה האלה, הפוליגרף הטבעי שלעולם לא טועה. תמימות, צמחיה מופרעת ונטולת בני אדם הופיעו שם.

לא היה לו שום קשר לעיר הזו ולמנוע הקברים שבער בתוכה.

"שריקי!" עכשיו גם אני צעקתי, "עזוב את הבן-אדם, תן לו ללכת כבר."

אולי הבחור הבין קצת עברית, אולי ידע מאין ספור המחסומים שעמד בהם, שעמד מולם, שעבר או שנהדף מהם חזרה, מה זה אומר ללכת, ולכן התחיל ללכת.

אחרי שני צעדים עצר שוב כי שריקי הניף את הקנה לעבר הרקיע.

"ווקף וואלה אנא בטוחק," צעק שוב את מילות האהבה שלו, את סיסמת הקרבה. ואז ירה באוויר פעם אחת.

קול הנפץ פילח את העיר הדוממת והצפופה, קרע את השממה הארוכה של הלילה, נע כמו כוכב שביט כלפי מעלה. הגוף של שריקי רעד ונרתע לאחור, הנשק שבידיו פרש את הכנפיים שלו והכה בהן.

הבחור שמולנו, מהבהלה, מקול הנפץ שעורר בו שדים שמלמלו כל העת וכעת צעקו, לא רק שלא עצר, אלא הגביר את הצעדים שלו, ביקש להימלט מכל האירוע.

"בן זונה," צעק שריקי, "מה הוא חירש או מה? חתיכת מטומטם! ווקף, ווקף, ווקף! "

הצעקה שלו הייתה קורעת לב, מיואשת, אבל הבחור המשיך ללכת במהירות, מבולבל, מביט לרגע על המרחק, על הממלכה הרחוקה, הצבעונית, של הטירוף , ואז אל הנערים שעמדו צמודים זה לזה למרות הנהלים, הביט למעלה ולמטה שוב ושוב, ואז שריקי ירה עוד פעם.

את הרגל התלויה באוויר לא אשכח בחיים. הרגל שנקרעה מהגוף, מיטלטלת לבדה ברחוב הריק, את המבט על פניו כשהביט ברגל המשוחררת שלו, הרגל שנגאלה מסרבול הגוף, הרגל שהתמלאה דם.

"מה אתה מטומטם?" דחפתי את שריקי, אבל הוא החזיק את החולצה שלי כשניסיתי להתקרב לבחור ששכב על הרצפה מולנו, אוחז את הרגל שלו, מביט בה באימה.

הצמחייה הצבעונית שבאישונים שלו נשטפה בפיח, המים שזרמו לו בעין נעלמו וצבע כהה ועכור עלה שם.

"אתה לא מתקרב אל הבן- זונה הזה," שריקי הצמיד את פניו לפניי. "מבחינתי יש לו מטען על הגוף." ניסיתי להשתחרר מהלפיתה שלו, אבל הוא היה חזק ממני.

קולות הירי העירו את השכונה היהודית שבקצה שלה עמדנו, אורות עלו בחלונות, בתוך דקות עמדו בעמדה שלנו כיתת הכוננות של הישוב היהודי, הפטרול של הפלוגה עם בן-נעים, הקצין שלנו, ומיד אחר כך גם החפ"ק של החטיבה. כולם חמושים מכף רגל עד ראש, עץ רימונים שלם, מהומה של קולות קשר, צעקות, התלהבות שבמרכזה עמדנו אנחנו, שנינו, נשטפים באור הנעים של הפעילות המבצעית, הטפיחות על השכם, הסערה שהסתחררה וגירשה את הפחדים, את הדמיון השחור, את השעמום השקוף והריק.

במילים רגועות הצליח בן-נעים לגרום לבחור, תוך שהוא מדגים על עצמו, להוריד את הז'קט ולהרים את החולצה, ובגלל אותו הרגע התחרבן לי כל העסק בגואה.

עד שהגעתי למקום כזה, דינמו דבש ארוך על הים, מסעדות וברים עם מוזיקת טראנס ששיבשה את תפיסת הזמן והמרחב, ובו פליטי שנות השישים המשיכו לחלום על הארץ האבודה, נטולת השלטון, ארץ הילדות שאינה פוגשת את היבשת העצומה של הפרנסה והילודה, המקום שבו כולם נעו אחד כלפי השני בזרועות פתוחות, מספרים זה לזה כמה הם יפים, כמה אור עולה כמו אד מהנפש הפורצלנית שלהם, לא יכולתי לרדת לחוף.

לא יכולתי לצאת לקו המים שבו התרחש המשתה היווני, שבו ליקקו האחד את ההילה של השני ואז את הפטמות. לא יכולתי. הרזון שלו, הצלעות שדקרו את העור ומתחו אותו כמו בד משומש, העור שהוכתם בסימני כריות אצבע אדומות, עור שזוף ומוכה שמש. היד שלו אוחזת בבד החולצה, חולצה צהובה זרחנית של נבחרת ברזיל. כמו נער מולאטי בחוף קאריבי הוא שכב על הרצפה של הקסבה בחברון והתחיל לצחוק אלינו צחוק חסר שליטה, צחוק שהגיח מאחורי ההרים הגבוהים של הכאב, מאחורי ההכרה והגוף, מאותו עמק ההולך ויורד, חסר שליטה, למטה.

 1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.


*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית

אבו מוס'טפא עצר את עגלתו לצד המדרכה, וטפח ביד גדולה וסדוקה על ראש סוסו, אחר כך פנה לחנות הקרובה, והחל לשאת על גבו שקים עמוסים בעצים להסקה, והעבירם לעגלתו.

הסוס היה עצבני ללא סיבה, וכעסו התפוגג מעט כאשר מצא חתיכה מקליפת אבטיח, והחל לכרסם אותה בשלווה.

לפתע הבחין בילד קטן העומד לא הרחק ממנו ומביט בו בחיוך. אמר הסוס לעצמו: "אינני מכיר אותו. אבעט בו אם יתקרב אלי. אבעט בו בעיטה חזקה, שתשבור את ראשו".

כעבור רגע סיים הסוס לכרסם את קליפת האבטיח, והצטער על כך, והחל להביט בכעס אל הילד ואמר לעצמו: "אבעט בו".

באותה שעה היה אבו מוס'טפא טרוד בהעברת שקי העצים ובהעמסתם על העגלה.

הסוס היה תשוש, ואמר לעצמו בהתמרמרות: "אין צדק".

הסוס נולד בעיר, ובילה את כל חייו בדרכיה המכוסות אספלט, ומעולם לא עזב אותה. הוא ידע, שאבותיו הקדמונים דהרו בחופשיות דרך המדבריות הרחבים, שאין בהם לא בניינים ולא חומות מאבן, אבל כולם מתו.

הילד התכופף והרים קליפת אבטיח שהייתה רחוקה מהסוס, והתקרב לאט. הסוס חשב להיסוג,  אבל אזר אומץ ונותר במקומו. הילד הושיט את קליפת האבטיח אל פי הסוס. הסוס היסס רגע קט, ואז חטף אותה במפתיע, והחל לכרסם אותה בשביעות רצון, והרשה לילד ללטף את צווארו ביד עדינה וקטנה.

אבו מוס'טפא סיים להעביר את שקי העצים לעגלה, וכאשר הבחין בילד ליד הסוס צעק אליו: "תתרחק, קוף".

אחר כך הניף את השוט וציווה על הסוס לנסוע. אז שעט הסוס קדימה וגרר את העגלה הכבדה באיטיות.

העגלה נסעה בכמה רחובות, וכעבור זמן מה הגיעה לכביש רחב, שמצדו הימני ניצבים בתי אבן.

ברגע שנכנסה העגלה לרחוב, חסם את דרכה שוטר, ומיד צעק אבו מוס'טפא אל הסוס: "הווווויסה!".

אמר השוטר: "אינך יודע, שאסור לעגלות לנסוע בכביש הזה?".

ענה אבו מוס'טפא: "אני יודע".

"אם כך, למה באת מכאן?".

"הסוס… הבט… הסוס עייף מאוד, ואם אעבור דרך הכביש הזה, אחסוך לו הליכה מרובה".

חמלה רבה מילאה את הסוס.

אמר השוטר: "אסור לעגלות לנסוע בכביש הזה. הוא מיועד רק למכוניות ולאנשים ההולכים ברגל".

ענה אבו מוס'טפא: "אני יודע".

אבו מוס'טפא הרטיב את שפתיו בלשונו ואמר: "הסוס עייף, ואם ימות אאבד את פרנסתי, אמות ברעב, ימותו ילדיי… יש לי ארבעה ילדים".

"חזור על עקבותיך, ולא – אעניש אותך על הפרת הסדר והחוק".

"יש לי ארבעה ילדים, אפילו אבנים הם אוכלים".

אבו מוס'טפא הפליט צחוק קצר יבש כאילו היה סכין קטן ואכזרי, אחר כך אמר: "אומר לך את האמת… אני לא פוחד על הילדים, אני פוחד על אימם".

שאל השוטר בסקרנות: "ומדוע אתה פוחד עליה?".

העצים בצדי הכביש היו ירוקים, ומעל השתרעו שמים רחבים כחולים.

השיב אבו מוס'טפא: "אני חושש, שאם הילדים יהיו רעבים, יאכלו את אימם. שיניהם אימתניות".

מכונית עברה במהירות גבוהה. השוטר שרק במשרוקיתו, אך המכונית לא עצרה. השוטר הספיק להבחין במספר לוחית הרישוי לפני שנעלמה מעינו, ורשם אותו במחברתו, ופנה אל אבו מוס'טפא בפנים אדומות מכעס ואמר לו: "קדימה, חזור על עקבותיך".

"הנח לי לעבור רק הפעם".

ענה השוטר בתקיפות: "לא שמעת מה אמרתי? חזור על עקבותיך".

"רק פעם אחת".

"חזור על עקבותיך. החוק הוא חוק, ואין טעם להתחנן".

"הסוס עייף".

"חזור על עקבותיך".

"ישמור עליך אללה למען אמך".

"אלוהים! אל תשמור עלי! לא אני קבעתי את החוק. אני ממלא פקודות שניתנו לי, ועליך לציית".

אבו מוס'טפא לא הוציא מילה מפיו. הוא דמיין לעצמו את החוק כיצור ענק בעל אלפי ידיים: החוק מצווה על השוטר, והשוטר מציית, והשוטר מצווה על אבו מוס'טפא, ועליו לציית.

אבו מוס'טפא עמד מהסס רגעים אחדים, והשוטר צעק עליו: "חזור על עקבותיך מיד, וָלא – תתחרט".

אבו מוס'טפא פנה אל העגלה, ובאותה שעה הגיע כעסו של הסוס לנקודת השיא. הוא אסף את כל כוחותיו ופרץ בדהרה מטורפת קדימה. השוטר נבהל מהעגלה השועטת לעברו, וניסה לקפוץ למדרכה, אך לא הצליח. הסוס התנגש בו, והוא נפל ארצה שרוע על גבו, ופרסות הסוס דרכו על חזהו, ולאחר מכן רמסו אותו והוכתמו בדם אדום.

הסוס הופתע כאשר ראה שבעליו אינו שמח אלא נמלא בעתה ואֶלם, והחל לדהור ולברוח.

כעבור רגע התאספו ובאו אנשים והקיפו את העגלה, ובעיניהם פחד מהול בפליאה נסתרת, כאילו השוטר המחוץ אינו אלא גוף אישה יפה.

האנשים לא התפזרו אלא לאחר שהגיעו למקום השוטרים, והם מיהרו לעצור את הרוצח.

השופט נהג בצדק, ובאחד הימים הובל הסוס עם שחר לכיכר ראשית, שנדמה היה לו שהיא כול מה שנותר מהערבות.

הסוס עצר בשמחה, מפני שקודם להגעתו לכיכר חצה כבישים רחבים, שנאסר עליו לעבור בהם בעבר, אולם שמחתו לא ארכה זמן רב, שכן תוך זמן קצר הוא נתלה.  

ברגע שראה באולם קבלת-הפנים של שדה התעופה את חברו שבא מהמולדת, מיד שאל אותו:

"הבאת, הבאת לי את זה?"

חברו הושיט את ידו אל התיק התלוי על כתפו ואמר, כאילו חיכה לשאלה הזאת:

"שיגעת אותי בשיחות הטלפון שלך ובבקשה שלך:  'תביא לי חופן עפר.' – תגיד לי, בנאדם, אתה היחיד שעזבת את המולדת?"

אחר כך הוציא מהמזוודה שלו שקית עפר.

הוא הביט בפנים אטומות אל חברו שהגיע כרגע מהמולדת, לקח את שקית העפר ואחר כך פנה והלך בשתיקה אל הרכבת.

גם ברכבת הוסיף לשתוק, הוא לא שמע את שקשוק הגלגלים על המסילה ולא את צחוקן של קבוצת נערות אדומות שיער שאפן מקושט בנזם, ולא את הנערים הצורחים בשמחה על ניצחון קבוצת הכדורגל שהם אוהדיה. הוא נתן את מבטו בשקית המלאה עפר שלפניו.

הנוסעים שעברו על פניו בחיפזון והסתכלו בו חשבו שהוא שיכור או ישֵן. אפילו כשביקש ממנו הכרטיסן את כרטיס הנסיעה שלו, הוא הוציא אותו מהכיס והרים אותו אל פרצופו של הכרטיסן בלי לגרוע את עיניו משקית העפר. הכרטיסן חשק את שפתיו ועיקם את אפו, והחזיר את הכרטיס אל היד שעדיין היתה תלויה באוויר.  

עברו שלוש שנים מאז עזב את מולדתו, ובארץ החדשה, שלא היתה לו למולדת, נחתו עליו עוד ועוד קשיים. שנה שלמה הוא נשאר במעון לפליטים, ושנתיים גר בבית שהיה דומה לסוכה עלובה. לא ניתנה לו הזדמנות ללמוד את שפת הארץ שהגיע אליה, ולא נמצא לו אפילו ידיד אחד, ולא עלה בידו להשיג עבודה שהתאימה לו.

הימים עברו עליו בכבדות בעיר ההיא שלא פתחה לפניו את שעריה. לולא היה לו טלפון נייד, היה משתגע. הטלפון אמנם צלצל רק לעתים רחוקות, אבל בכל זאת הוא שימש לו הסחת-דעת – הוא היה מחייג מספרים של אנשים שלא הכיר ומיד היה מתנצל: "סליחה, טעיתי במספר!". ולא פעם ענו לו בגסות ובזעם: "שלא תטעה עוד פעם!" ואף על פי כן הוא לא ויתר על השעשוע הזה – היה לו צורך לשמוע קול אנושי ולוּ רק לשניות אחדות.

בשירותי הרווחה בעירייה לחצו עליו מאוד למצוא עבודה, אבל המטרה הראשונה שעמדה לנגד עיניו הייתה ללמוד את השפה. אלא שאיש לא עזר לו שם להשיג את המטרה הזאת. עד שיום אחד פרץ בבכי במשרדו של פקיד בלשכת הרווחה, שהיה דומה לכדור עם שתי עיניים כחולות ולשון שׁרקנית. הוא מירר בבכי:

"בבקשה, תן לי הזדמנות ללמוד את השפה לפני שאתחיל לעבוד!"

הוא השתתף בקורס של שלושה חודשים שבהם לא למד כלום חוץ  מ"קוראים לי כך וכך, ואני בא מארץ זו וזו…" ועוד כמה משפטים לשימוש יומיומי.

ושוב זרמו המכתבים משירותי הרווחה אל תיבת הדואר הקרה, השותקת שלו, שתמיד מצא בה רק את המכתבים הרשמיים היבשים האלה שאין בהם שמץ של אהדה. 

הוא נאלץ לחלק פרסומות והיה מתהלך שעות ברחובות האלה, העגומים כמו קברים, ומחלק פרסומות של מסעדות וסַפָּרים, ואפילו של בחורות שעובדות בזנות, ובימי שבת ורביעי חילק עלוני פרסומת. הציפורניים בכפות רגליו השחירו ונשרו. לעתים קרובות הבהילו אותו יללות הכלבים כשהתקרב בבקרים אל דלתות הבתים כדי לדחוף את הפרסומות לתוך החריצים שלהן. הוא חש טעם מר בגרונו והמשיך בדרכו.

לא רק הכלבים אלא גם בעלי הכלבים היו גוערים בו:

"שלא תשים את הטינופת הזאת בתיבת הדואר שלנו!" הם היו אומרים לו, ואפילו לא טרחו לזַכות אותו במבט או להחזיר לו ברכת בוקר טוב.

והיו נכנסים למכוניותיהם ומסתלקים.

ולו לא היתה ברירה אלא להשפיל את הראש, לבלוע את רוקו ולפנות לתיבת דואר אחרת.

***

הרכבת נעמדה בתחנה שלפני התחנה של עיירתו. נוסעים אחדים ירדו ואחרים עלו. הנערות אדומות השיער שאפן מקושט בנזם עדיין צחקו, אבל חבורת האוהדים שקבוצת הכדורגל שלהם ניצחה במשחק האחרון ירדו מהרכבת והנערים הניפו באוויר את פחיות הבירה שלהם. הוא העיף מבט חטוף בנערות ומיד חזר לנעוץ את עיניו בשקית העפר והידק את אחיזתו בה כחושש שיחטפו אותה ממנו, והרכבת שוב נהמה.

הוא הרגיש בודד בכל מקום שהיה בו. ברכבות, במסעדות, במסיבות שערכו האנשים ברחובות, בחנויות הגדולות. הוא לא העז להסתכל לאנשים בפנים, מחשש שמא יתחיל מישהו לדבר אתו בשפה הזאת שהוא לא מצליח ללמוד, ולא היה עונה לאנשים, כאילו אינו שומע.  

ומפני שגם בשפתו לא דיבר,  פחד שיהפוך לחירש ולכן דיבר אל השטיחים ואל החלונות, ואל העננים ואל הצלבים שמעל למגדלי הכנסיות. ואפילו אל הבובות שבחזיתות חלונות-הראווה התחיל לדבר.

כאשר הגיע הביתה, פתח את הדלת ולחש בקול נמוך לעפר השותק  בתחתית השקית שהחזיק בידיו:

"היכנס, בבקשה!"

וכשעבר את המפתן אמר: "סלח לי שהבאתי אותך אל הגלות הזאת, אבל היית חייב להיות פה."

תחילה הלך אל חדר השינה שלו ושם את שקית העפר על יד הכרית שהוא ישן עליה, אבל מיד חזר בו ואמר:

"לא, זה לא המקום שלך!"

הוא נכנס לסלון ושׂם שׁם את השקית. ושוב לא היה מרוצה. הוא היה נבוך והתחיל להעביר אותה מפינה לפינה בדירתו הקטנה, עד שקבע את מקומה בחדר האמבטיה. שם הוא שפך את העפר שבתוכה על הרצפה הקרה והרטובה. העפר העייף, היבש, שידע את עקבות צעדיו אלפי פעמים, נערם על רצפת חדר האמבטיה. הוא כמעט שמע אותו נאנח כשנשפך גרגיר-גרגיר על הרצפה הזרה הזאת.

לבו הלם בחוזקה ועיניו הוצפו דמעות. הוא הביט שעה ארוכה אל תלולית העפר ואחר כך אמר בקול רועד:

"אני מריח בך את ריח החורבן, עפר מולדתי."

הוא עירה אל גופו לגימות גדולות של בירה והוסיף ואמר:

"כבר שלוש שנים אני רחוק ממך, סלח לי אם שכחתי את השפה ששוחחתי בה אתך. סלח לי אם דיברתי אליך הערב בגסות ובלי כבוד. אתה זוכר איך הקיפה המשטרה את הבית שלנו ופרצה אל חדרי? אתה זוכר איך ריסקו את העט שלי ושרפו את הדפים שרשמתי עליהם שירים שסיפרו את אהבתי לך – לנגד עיני ועיניך? אתה זוכר איך החרימו את הספרים שלי ושמו אותם בשקים מלוכלכים כאילו היו ארנבונים מבוהלים, ושמו אזיקים על ידי לנגד עיניך – אם יש לך עיניים – והוציאו אותי בבעיטות והשליכו אותי כמו שק תבן אל תוך ג'יפ שצבעו מחקֶה את צבעך? אתה המשכת לשתוק אז, הו, עפר, ליקקת את נעליהם של אנשי כוחות הביטחון ולא הרגשת שהפרקים האזוקים שלי מכאיבים לי. וכשחזרתי כעבור שבוע באותו הג'יפ, הסתכלתי בך בעד שמשת החלון ולבי נקרע למראה גלגלי הג'יפ שאונסים אותך.

"אתה היית העד השותק של האסון בזמן שנעלי השירותים החשאיים ציירו עליך תמונות ברבריות ואתה שתקת את שתיקתך וישנת את שנת העפר שלך.

"אתה זוכר איך טחנה האהבה את לבי בסתיו ההוא?

"כן, אין ספק שעודך זוכר איך היתה אהובתי מחישה עליך את צעדיה כל יום בצהריים כדי להגיע אל חדרי ולהניח את ידיה על עיני המצַפּות ולשאול: "נחש מי אני?" הייתי מעמיד פני טיפש וממשש בידי את ידיה שדמו לזוג יונים מאולפות, אחר כך הייתי מרים את אצבעותי אל שפתיה המלאות, החמימות, ומוריד אותן אל שדיה התַפּוחִיים ואל ירכיה ה… ואומר: את שֵׁדה!

"התגלגלנו כשני עננים משתוללים שרוחות מטורפות משתעשעות בהם.

"כל יום בצהריים היתה אהובתי אורגת בצעדיה מרבד כזבים, ואתה ידעת על המלכודות שהיא טומנת לי, אבל אפילו פעם אחת לא לחשת באוזני: היזהר שלא תינגף רגלך במלכודות! אפילו פעם אחת לא אמרת לי: משוגע! אל תיתן אמון בחזיון תעתועים, ליבך ימות צמֵא. לא אמרת לי: חדל מהמשחק הזה, לבך ייטחן!

"היינו חברים, אתה ואני, הו, עפר. כתבתי על אודותיך את השירים הנפלאים מכולם. הייתי מריח אותך במלוא כוח ריאותי. הייתי משאיר עלי ימים ושבועות את האבק שלך שדבק בריסַי ובבגדַי. לא ניערתי אותו. אמרתי: "האבק הזה קדוש, זה אבק של העפר, העפר שנם לו לפני דלת הבית, העפר שמטפח את ילדותי החנוקה ואת נעורי האבודים."

עיניו הלכו והאדימו, ופחיות הבירה שעמדו בשורה  על המדף של הראי התרוקנו זו אחר זו, אבל הוא הוסיף לנעוץ את מבטו בתלולית העפר השפוך על רצפת חדר האמבטיה העירומה, השותקת, ואמר:

"נהייתי נווד אובד. לקחתי אתי את לבי המנופץ ושוטטתי אתו בכל המקומות ולא מצאתי אף אחד שיאחה את שבריו. עשרות פעמים ראית אותי אובד עצות – אם יש לך עיניים – אבל את שתיקתך הנצחית לא הפרת.

"האם לא היה עליך להפוך לפני צערם של צעדַי לשיגעון שכולו אבק ולעוּף אל שמי העיר הפושעת ההיא כדי להודיע לכולם את הייסורים שהלב הזה מתענה בהם? האם לא היה עליך להודיע לי על כל המלכודות הטמונות ללבי? אני שראיתי בך אֵם, לא, יותר מאֵם?  

"שרפתי את ביתי ואת ספרַי מעוצם האומללות של חיי, ועוד מעט הייתי שורף את עצמי, ואתה הסתכלת בי בשתיקה, ואולי צחקת ואמרת בינך לבינך: הילד יצא מדעתו!

"בהגנה עליך ובאהבה אליך ראיתי את משמעות חיי, וכאשר הייתי שומע עליך מילה רעה הייתי יוצא מגדרי, ועוד רגע הייתי מחביא אותך בעיני ומגונן עליך באור עיני. הייתי מוכן לשפוך את דמי למענך. אבל אתה! אהה. מה אספר לך הלילה? אמור לי, מה עשית למעני כאשר חשך עלי עולמי וטחנות התקווה כתשו את לבי והפכו אותו לקמח עולה באש? מה עשית למעני כאשר ראית אותי אומלל ועצוב ורעב! בכיתי בגללך, ואפילו לרוח לא הרשיתי לחטוף אותך מלפני דלת הבית. לא טעמתי את טעם השינה כדי למנוע מגונבי העפר להגלות אותך אל אדמה לא-נודעת. אמור לי – אם יש לך לשון – מה עשית למעני כאשר ברחתי אל  הארץ הזאת שלא תהיה ארצי?

"הסתכלת בי – אם יש לך עיניים – וראית אותי בא והולך, ומחפש את זהותי התועה וחיים שקטים ואהבה טהורה, אבל אתה לא נהיית מולדת לחיים האלה ולאהבה הזאת. אתה הוספת לשתוק, כמו שאתה שותק עכשיו על הרצפה העירומה הקרה הזאת ובלילה האילם הזה.

"ואל תשאל אותי אחר כך: 'למה הבאת אותי אל הניכר הזה?'

"כי אתה הוא שדחפת אותי אל כל החורבן הזה, אתה הוא שהגלית אותי. אתה הוא שפשעת וחטאת, הו, עפר,

פשעת וחטאת, ואל לך לחשוב שאשים אותך על הכרית על יד ראשי כדי להריח אותך כל בוקר ולומר: הֶאח, ריח גן עדן נושב מגרגיריך!"

"לא, לא, בשום אופן לא, הנה מה שאני אעשה…"

ופתאום נפנה אל כפתורי מכנסיו והחל להתיר אותם במהירות, ואז החל להשתין על התלולית של חופן העפר, כמין אנחה שְׁתוּקה על רצפת חדר האמבטיה הקרה והרטובה.

Historia morbi[1]

יותר מכל, אני שונא את השמש, קולות אנושיים רמים והלמות. הלמות מהירות. עד כדי כך אני חושש מאנשים, שאם אני שומע בערב צעדים וקולות של מישהו אחר במסדרון, אני מתחיל לצעוק. לכן יש לי חדר מיוחד, הכי שקט והכי טוב, מס' 27, בקצה קצהו של המסדרון. איש לא יכול להגיע אליי. אבל כדי לשמור על בטחוני עוד יותר, התחננתי זמן רב בפני איבן וסילייביץ' (בכיתי בפניו), שייתן לי אישור מודפס. הוא הסכים וכתב שאני נמצא תחת חסותו ושלאיש אין זכות לקחת אותי. אם כי למען האמת, לא סמכתי במיוחד על תוקף חתימתו. אז הוא הכריח אותם להחתים גם את הפרופסור והטביע על הנייר חותמת עגולה כחולה. זה כבר עניין אחר לגמרי. אני מכיר מקרים רבים שבהם אנשים נשארו בחיים רק בזכות פתק עם חותמת עגולה שנמצא בכיסם. אמנם, את הפועֵל ההוא בבֵּרְדְיָנְסְק שלחיו מרוחה בפיח תלו על פנס דווקא אחרי שמצאו במגפו פתק מקומט עם חותמת… אבל זה דבר אחר לחלוטין. הוא היה עבריין-בולשביק, והחותמת הכחולה היתה חותמת פלילית. היא הובילה אותו אל הפנס, והפנס נהיה סיבת מחלתי (הסר דאגה מלבך, אני יודע היטב שאני חולה).

בעצם, עוד לפני קוֹלְיָה משהו קרה לי. הלכתי משם כדי לא לראות כיצד תולים בן אדם, אבל הפחד הלך איתי ברגליים רועדות. באותו הזמן לא יכולתי לעשות דבר כמובן, אך כעת הייתי אומר באומץ:

"אדוני הגנרל, אתה לא בן אדם! איך אתה מעז לתלות אנשים!"

רק מכך אתה יכול להסיק שאינני מוג לב, הזכרתי את החותמת לא משום שאני פוחד מהמוות. הו לא, אינני מפחד ממנו. אירה בעצמי, וזה יקרה בקרוב, משום שקוֹלְיָה יחסל אותי. אירה בעצמי כדי לא לראות ולא לשמוע את קוֹלְיָה. המחשבה על כך שיבואו אנשים אחרים… נתעבת.

ימים על ימים אני שוכב על הספה ומביט בעד החלון. מעל הגינה הירוקה שלנו ישנו חלל ריק, מאחוריו מפלצת צהובה בת שבע קומות שמפנה אליי קיר אטום נטול חלונות, וממש תחת הגג – ריבוע ענקי חלוד. שלט. מעבדת שיניים. באותיות לבנות. בהתחלה שנאתי אותו. אחר כך התרגלתי, ואם לפתע פתאום היו מורידים אותו, הוא היה חסר לי. הוא מרצד לנגד עיניי כל היום, אני מתרכז בו ומהרהר בדברים חשובים רבים. אך הערב יורד. הרקיע משחיר, האותיות הלבנות נעלמות מן העין. אני מאפיר ומתמוסס בתוך סבך קודר כמו מחשבותיי. דמדומים – השעה המפחידה וצופנת הרע ביממה. הכול מתעמעם, הכול מטשטש. חתלתול ג'ינג'י חיוור פותח בשיטוט היומי שלו במסדרונות בצעדי קטיפה, ואני צורח מדי פעם. אך אינני מרשה שידליקו את המנורה, משום שאם תדלק המנורה, אבכה כל הערב ואניף את ידיי בזעקות שבר. עדיף לחכות בהכנעה לרגע שבו תבער התמונה החשובה ביותר, האחרונה, בחשכה המרעידה.

אמי הזקנה אמרה לי:

"לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. אני רואה  רק שיגעון. אתה הבכור, ואני יודעת שאתה אוהב אותו. תחזיר את קוליה. תחזיר. אתה הבכור."

שתקתי.

אז את כל כמיהותיה וכאבה היא ביטאה במילים:

"תמצא אותו! אתה מעמיד פנים שאין מה לעשות, אבל אני מכירה אותך. אתה חכם ומבין כבר מזמן שכל זה טירוף. תביא אותו אליי ליום אחד. אחד. אשחרר אותו שוב."

היא שיקרה. האם היתה משחררת אותו שוב?

שתקתי.

"אני רוצה רק לנשק את עיניו. הרי יהרגו אותו בכל מקרה. אינך מבין? הוא הילד שלי. ממי עוד עליי לבקש? אתה הבכור. תביא אותו."

לא עמדתי בזה. חמקתי ממבטה ואמרתי:

"טוב."

אבל היא תפסה אותי בשרוולי וסובבה אותי כך שתוכל להביט בפניי.

“לא, תשבע שתביא אותו בחיים."

איך אפשר להישבע שבועה כזאת?

אך אני, מטורף שכמותי, נשבעתי:

"נשבע."

לאמי יש לב חלש. עם המחשבה הזאת נסעתי. אבל ראיתי את עמוד הפנס המעוקם בברדיינסק. אדוני הגנרל, אני מסכים שפשעתי לא פחות ממך, אני נושא באחריות גדולה כלפי האדם המרוח בפיח, אבל אחי לא קשור לכך. הוא בן תשע-עשרה.

אחרי ברדיינסק עמדתי בנחישות בשבועתי ומצאתי אותו ליד נחל קטן, במרחק של כעשרים קילומטרים. היה יום בהיר במיוחד. בדרך אל הכפר שהדיף ריח שריפה, התקדם טור פרשים בתוך עננת אבק לבנה עכורה. הוא רכב בקצה השורה הראשונה, ומצחיית כובעו כיסתה את עיניו. אני זוכר הכול, הדרבן הימני נגע בעקבו. רצועת כובע המצחייה נמתחה לאורך הלחי ומתחת לסנטר.

"קוליה! קוליה!" צעקתי ורצתי אל התעלה שבצד הדרך.

הוא נרעד. מבין השורות סובבו החיילים הקודרים והמיוזעים את ראשיהם.

"אה, אח!" הוא צעק בתשובה. משום מה מעולם לא קרא לי בשמי, אלא תמיד אח. אני מבוגר ממנו בעשר שנים. והוא תמיד הקשיב בתשומת לב לדבריי. "עמוד. עמוד כאן," הוא המשיך, "ליד החורשה. אנחנו תכף חוזרים. אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

בקצה החורשה, במרחק מה מחיילי הגדוד שירדו מהסוסים, עישנו בתאווה. הייתי רגוע ותקיף. כל זה היה טירוף. אימא צדקה לחלוטין.

לחשתי לו:

"איך שתחזרו מהכפר, תסע איתי אל העיר. ואז תצא מכאן ולעולם לא תחזור."

"מה קרה לך, אח?"

"שתוק," אמרתי, "שתוק. אני יודע על מה אני מדבר."

הפרשים עלו על סוסיהם, התנודדו וטופפו לעבר תימרות העשן השחורות. במרחק נשמעו הלמות. הלמות מהירות.

מה כבר יכול לקרות בשעה. הם יחזרו. התמקמתי והמתנתי ליד האוהל עם הצלב האדום.

כעבור שעה ראיתי אותו. הוא שב באותה הטפיפה. אבל הגדוד לא היה. רק שני פרשים עם כידונים רכבו מצדדיו, ואחד מהם – הימני – רכן אל אחי מדי פעם בפעם, כאילו לחש לו משהו. מצמצתי כנגד השמש והבטתי בתהלוכת התחפושות המוזרה. הוא הלך בכובע מצחיה אפור, וחזר באדום. השמש שקעה. נותרה רק צללית שחורה מכותרת בבוהק. לא היה שיער ולא היה מצח. במקומו היה כתר אדום עם בליטות צהובות.

אחי, הפרש, חבוש כתר אדום מדובלל, ישב ללא ניע על גבי סוס מיוזע, ואלמלא תמך בו הפרש שמימינו, היה נדמה שהוא בדרכו למצעד.

הפרש ישב גאה באוכף, אך הוא היה עיוור ואילם. שני כתמים אדומים ופסים מרוחים היו במקום שלפני שעה זהר בו זוג עיניים צלולות…

הפרש שמשמאל ירד מסוסו, תפס ביד שמאל את המושכות, ובימינו משך בעדינות בידו של קוליה. הוא התנודד.

קול אמר:

"המתנדב שלנו… חטף רסיס. חובש, קרא לרופא…"

השני נאנח ואמר:

"אהממ… למה לקרוא לרופא, חבר? מוטב שתביא כבר כומר.

אז התעבה המעטה השחור וטשטש את הכול, גם את כיסוי הראש…

התרגלתי לכל. לבניין הלבן שלנו, לדימדומים, לחתול הג'ינג'י שמתגרד על משקוף הדלת, אך איני יכול להתרגל לביקוריו. בפעם הראשונה שזה קרה, כשעוד גרתי למטה במספר 63, הוא יצא מן הקיר. הוא חבש את הכתר האדום. לא היה בזה שום דבר מפחיד. ראיתי אותו כך בחלומות. אבל ידעתי שאם הוא חובש את הכתר האדום סימן שהוא מת. אחר כך הוא דיבר, הניע את שפתיו שהיו מצופות בדם קרוש. הוא פישק אותן לאטו, נקש בעקביו, הניף את ידו אל הכתר בהצדעה ואמר: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

מאז זה תמיד אותו הדבר. הוא בא לבוש בחולצת המדים שלו, רצועות בהצלב, חרב צ'רקסית מעוקמת ודורבנות שוקטים, ואומר את אותו הדבר. הצדעה ואז: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

אי אפשר לדמיין מה הוא עולל לי בפעם הראשונה! הוא עורר בהלה בכל המרפאה. כך או כך, הייתי מחוסל. אני חושב בהיגיון: אם הוא חובש את נזר הקבורה סימן שהוא מת, ואם המתים באים לשוחח איתי, משמע שהשתגעתי.

כן. הנה הדמדומים. השעה לתת את הדין. אבל פעם אחת קרה שנרדמתי, וראיתי את הסלון עם רהיטי הקטיפה האדומה המהוהה. הכורסה הנוחה בעלת הרגל הסדוקה. במסגרת מאובקת ושחורה הדיוקן על הקיר. פרחים במעמדים. הפסנתר היה פתוח, ועליו פרטיטורה של "פאוסט". הוא ניצב בדלת ושמחה פראית ניצתה בלבי. הוא לא היה פרש. הוא היה כפי שהיה לפני הימים הארורים. במעיל השחור עם המרפק המרוח בסיד. עיניו החיות צחקו בשובבות, ותלתל נפל על מצחו. הוא נד לעברי:

"אח, בוא לחדר שלי. אראה לך משהו…!"

האור שקרן מעיניו האיר את הסלון ועול רגשי האשם נמס בתוכי. היום הרה האסון שבו אמרתי לו "לך" מעולם לא היה, לא היו הלמות ולא תימרות עשן. הוא מעולם לא עזב, ולא היה פרש. הוא ניגן בפסנתר,  הקלידים הלבנים הצטלצלו, אלומת האור הזהובה נפרשה על הכול, וקולו היה חי וצוחק.

אחר כך התעוררתי. ואין שום דבר. אין אור, ואין עיניים. לא חלמתי חלום כזה שוב. וכבר באותו הלילה, על מנת להכביד את עול ייסוריי, הוא בכל זאת בא, בצעדים חרישיים, הפרש במדי צבא מלאים, ואמר את מה שהחליט לומר לי לנצח.

החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו בתוקף:

"מה אתה,  התליין הנצחי שלי? לשם מה אתה בא? אני מודה בכול. אני מסיר ממך את האשמה ולוקח אותה על עצמי, על כך ששלחתי אותך אל מותך. אני נוטל על עצמי גם את אשמת התלייה. מאחר שאני מודה בכל זה, אנא סלח לי והנח לי לנפשי.

אני אומר לך, אדוני הגנרל, הוא שתק אבל לא הלך.

אז כה מר היה לי מייסוריי שביקשתי בכל מאודי שיבוא אליך ולו פעם אחת ויניף את ידו אל הכתר בהצדעה. אני מבטיח לך שהיית מחוסל, בדיוק כמוני. באבחה אחת. אם כי בעצם, אולי גם אתה לא בודד בלילות? מי יודע אם ההוא המרוח בפיח מהפנס בברדיינסק אינו מבקר אותך? אם כך, אז בצדק אנחנו סובלים. אני שלחתי את קוליה לסייע לך בתלייה, אבל אתה הוצאת אותה לפועל בעצמך. בפקודה בעל פה בלבד.

ובכן, הוא לא הלך. אז הבהלתי אותו בצרחה. כולם התעוררו. האחות באה בריצה, העירו את איבן וסילייביץ'. לא רציתי להתחיל את היום הבא, אבל לא נתנו לי לגמור את עצמי. קשרו אותי ברצועות בד, קרעו את הזכוכית מידיי וחבשו אותי. מאז אני במס' 27. אחרי שסיממו אותי נהייתי מנומנם ושמעתי את האחות אומרת במסדרון:

"מקרה אבוד."

זה נכון. אני אבוד. לשווא אני מחכה ביגון מייסר בשעת דימדומים לחלום שיבוא – לחדר הישן והמוכר ולאור הרוגע מעיניו השלֵוות. אך כל זה אבד לעולם. הנטל בלתי פוסק. ובלילה אני מחכה בהכנעה לפרש המוכר בעל העיניים העיוורות שיבוא ויאמר לי בצרידות:

"אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

כן, אני אבוד. הוא יחסל אותי.

[1] תולדות המחלה (לטינית).

הם ישבו על הארץ בחושך, קרוב לתנור שגחליו האירו את חלל הבקתה באור אדום עמום. האור האדום העמיק את תווי פניו שהיו זרים לה כל כך עד שלא ידעה לפרש את הבעותיו. הוא ישב במבט מושפל, בוהה באצבעות ידיו ששיחקו אחת בשנייה. גם כשהרים אליה מדי פעם את עיניו, היא לא יכלה לראות כיצד הוא מסתכל עליה, כי המבט שלו נבלע בתוך חריצי עיניים מלוכסנים חשוכים.

הם לא דיברו. לא היה טעם לנסות לנהל שיחה ברוסית הדלה שידעו שניהם. אילו יכלה לדבר איתו, היה לה קל יותר לנסות ולנהל את הרגעים האלה, כי היא ידעה שעליה להוביל אותם, לא להיגרר, רק כך יהיה לה סיכוי להיחלץ מהמצב, והמילים החסרות היו יכולות לעזור לה עכשיו.  

"נטליה" אמרה, חייכה, והוא הביט בה מבולבל. "אני נטליה," חזרה ואמרה.

"אׇיְיבֶּק," השיב, עכשיו גם הוא חייך. היו לו שיניים שחורות. היא הניחה סיר על הרשת שמעל הגחלים ומזגה לתוכו מים. מה לשים בהם לא היה לה. על המצח שלו נצצו אגלי זעה והוא התרחק מעט מהתנור ופתח את מעיל הצמר שלו. כשהמים רתחו היא מזגה מהם לספל הפח היחיד שהיה לה והניחה אותו לפניו. הוא הביט בספל וצחק. היה לו צחוק חייתי. מעט הלבן שנותר בשיניו השחורות נצבע באור האדום. הוא קם. היא נדרכה, קמה אחריו. אז מלמל משהו ויצא מהבקתה.

היא מיהרה אל החלון, מנסה להבין מה הוא עומד לעשות עכשיו. השמים היו נקיים מעננים, ומישורי הערבות הקזחיות הוארו באור הכוכבים שגדשו את הרקיע השחור, מאופק עד אופק, ובירח שנראה רק מבעד לחריץ של אור. צלליתו ניגשה אל הצללית הדו-דבשתית של הגמל שלו. הוא טפח על צווארו העבה של הגמל, אמר לו כמה מילים, חיטט באחד השקים שנתלו משני צידי גבו והוציא משם חבילה קטנה. אחר כך נשאר לעמוד שם עוד זמן מה והביט בכוכבים.

היא ניצלה את ההפוגה ומיהרה אל ארגז העץ שבתוכו ישנה התינוקת. נושמת נשימות קצרות וקצת סתומות מבעד לנחיריים זעירים. עטופה בשמיכה עשויה צמר גמלים שקיבלה מהמיילדת שהצילה את חייה בכפר הסמוך לאק-קול שבצפון. בעשרת החודשים שעברו מאז, עטפה השמיכה הזו את התינוקת ושמרה עליה מהכפור. נטליה הניחה את ידה בזהירות על הגוף הקטן וחסר האונים ונשמה לרווחה. עכשיו היא רגועה, ישנה בשקט. כל אחר הצהריים בכתה. סירבה לינוק. זמן ממושך ניסתה להרדים אותה, לכן לא השגיחה בו מתקרב. הרי במישורים האין סופיים האלה אפשר לראות את האבק שמעלה רוכב יחיד ממרחק קילומטרים, אבל היא הסתגרה איתה בתוך הבקתה, החזיקה אותה בזרועותיה, הניעה אותה מצד לצד, שרה לה שוב ושוב שירי ערש שאמא שלה שרה לה בילדותה, ורק לאחר שנרדמה, והמולה נשמעה מכיוון המכלאה, היא ניגשה אל החלון וראתה אותו יורד מהגמל.

הערבות נצבעו באור אחרון של שקיעה. כבר לא אדום, כחול-סגול, והוא לא מיהר להיכנס פנימה. פיהק. התמתח. בחן את מכלאת הצאן והבקר. לגופו מעיל צמר עבה וכובע פרווה. מה תעשה? קילומטרים מפרידים בינה לבין כל נפש חיה, וממילא איש לא יטרח לעזור לה. לברוח היא לא יכולה, הלילות כבר קפואים. ואת הבריח הרופף שעל הדלת אפשר לשבור בדחיפה.

הוא יאנוס אותה, כבר שמעה אזהרות, זה מה שהם עושים כשהם נתקלים באישה ללא גבר, בעיקר אם היא לא מקומית. הוא יכול לחטוף את התינוקת ולמכור אותה, גם סיפורים כאלה שמעה. הייתה לה סכין אחת. היא מיהרה להחביא אותה מתחת לחצאית והחליטה שתשתמש בה רק בלית ברירה, רק כדי להגן על בתה ולא על עצמה. כי גם עם סכין סיכויה מולו לא גבוהים, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את הסכין ועמה את הסיכוי להגן על בתה.

בינתיים לא נכנס. לרגע קיוותה שימשיך הלאה אבל היא ידעה שהסיכוי קלוש כי זה חוק לא כתוב במדינות נוודים – היושבים בבקתות מארחים את הנודדים, הרי גם אלה היושבים בהן הם בדרך כלל נוודים שרק עצרו לרגע, ובקרוב יחזרו לנדוד ולהתארח בבקתות של אחרים. במרחבי הענק של המדבריות וערבות העשב, נוודים מוצאים אלה את אלה לשעה קצרה, ללילה אחד, ונפרדים.

הוא סיים לקשור את הגמל ליד שוקת המים, עצר במרחק מה מול הכניסה, ומתנועותיו יכלה לראות שהוא שוקל את צעדיו כי מקובל שבעל הבקתה יצא לקבל את פניו של האורח. לבסוף התקדם לעבר הדלת והיא מיהרה, מתוך אינסטינקט, אל התינוקת, נשמה נשימה עמוקה והזדקפה – אסור לה להראות כל סימן של פחד. הפחדנים הם הראשונים למות, היא כבר ראתה את זה יותר מדי פעמים. מעולם לא פחדה מדבר, ככה אמרו עליה, עד שבתה נולדה וברגע אחד נעשה עבורה הפחד לדבר מורכב, בלתי צפוי, כזה שיש להשתלט עליו אבל גם להקשיב לו.

כשנפתחה הדלת היא צעדה לקראת האיש הזר ואז עצרה. הוא הביט בה בתדהמה. הוא לא ציפה למצוא בתוך הבקתה אישה לא מקומית לבדה.

"חשבתי שאתה בעלי," אמרה בפולנית, בשקט, "הוא צריך לחזור בכל רגע." הוא השיב לה בקזחית, ונטליה סמנה לו באצבעה שיהיה בשקט, והצביעה על התינוקת הישנה. הוא הנהן, לא ידע מה לעשות עם עצמו, והיא ניגשה אל החלון.

"איש שלי," אמרה ברוסית, "בא."

"כן," השיב ברוסית, חיפש עוד מילים אבל לא מצא.

היא ביקשה לאמוד את כוונותיו אבל התקשתה להבחין בתווי פניו באפלולית הבקתה. הוא היה גדל גוף ובעל תנועות מסורבלות, מה ששיווה לו חזות מאיימת פחות. הוא הסיר את כובעו, התקרב אל התנור שהאיר עליו באור אדום מלמטה, וחימם את ידיו מעל לגחלים.

היא רצתה להציע לו לשבת, אך הבינה שהיא לא יודעת איך אומרים 'שב' ברוסית. הפקודה היחידה שקיבלה מסוהריה הייתה לעמוד, אף פעם לא לשבת.

"לעמוד. לא. בבקשה" אמרה.

הוא חייך. התיישב על האדמה הכבושה, שטיח לא היה לה, וסימן לה להצטרף אליו. נטליה התיישבה במרחק מה ממנו. הוא הביט בה כמה רגעים ואז השפיל את עיניו, כאילו שקע במחשבות, מואר לאורם האדום של הגחלים, מדי פעם עלו מהם כמה להבות קצרות והוסיפו מעט אור בהיר יותר לחלל הבקתה.

היא ביקשה לתכנן את צעדיה, אבל התקשתה לעשות זאת כי לא ידעה מה עומד לקרות. בחנה את פניו, את גופו, שוב ניסתה לאמוד את כוונותיו ולא הצליחה, חיפשה איזה רמז בישיבה הכפופה, באגודלים שמשחקים זה בזה, בדרך שבה שיכל את רגליו או בקצב נשימותיו.

כשחזר אׇיְיבֶּק פנימה, בידו החבילה שהביא מהתיק התלוי על הגמל, עדיין עמדה נטליה ליד התינוקת. הוא ניגש אליה, הביט בפנים הישנות ושלח את ידו לכיוונן. היא מיהרה לעצור אותו ותפסה את ידו. הוא נתן בה מבט, אחר כך הזיז בידו האחרת את שולי השמיכה שכסתה את לחיה.

"אוויר," אמר והדגים זאת בנשימה עמוקה ומודגשת. היא חייכה, הסירה את היד שלה מידו.

"אירינה," אמרה והצביעה על התינוקת.

"אירינה," אמר אׇיְיבֶּק, תפס חזרה את ידה ומשך אותה אחריו. זהו, חשבה, זה מתחיל. אסור היה לה לגעת בו ראשונה. הוא קרב אותה אל תנור הגחלים, התיישב והושיב אותה מולו. הוא פתח את החבילה, שהייתה סמרטוט מגולגל, והוציא משם ספל פח ושקיק בד קטן, פתח את השק, הריח את תוכנו, הגיש אותו לאפה והיא הריחה ריח נעים שהזכיר מנטה. הוא שפך את המים מספל הפח שלה חזרה אל הסיר, זרק כמה עלים יבשים לתוכו, וכעבור כמה רגעים מזג לשניהם את התה שהעלה בבקתה ריח נעים.

"תודה," אמרה לו. הוא הוציא עוד כמה עלים משקית הבד וקרב אותם לפניו.

"להסתכל," אמר והצביע על עיניו, "להריח," וקרב אל אפו, "בחוץ," אמר, "את. למצוא." ונתן לה את העלים. אחר כך הניח את ידו על ירכה והסתכל בפניה. היא התלבטה מה לעשות, לבסוף הורידה את ידו.

"איש שלי," חזרה ואמרה ברוסית, "בא." הצביעה לכיוון הדלת והוא רק הנהן, לגם מהתה והיא לגמה אחריו.

היא ניסתה לחבב אותו בדרך כלשהי, למצוא בפניו משהו שימצא חן בעיניה, שתוכל להתלות בו במקרה שיחליט לכפות את עצמו עליה. הוא אמנם נראה צעיר, לא מבוגר בהרבה ממנה, אבל תווי פניו האסייתיים היו גסים, השיניים רקובות, ועלה ממנו ריח לא נעים של גמל. מה שכן, אפפה אותו עצבות שנגעה ללבה, כאשר ישב מולה בפנים מושפלות, כתפיו שמוטות לפנים, והתנדנד מעט קדימה ואחורה מתוך איזה קצב פנימי, כאילו שר לעצמו או התפלל.

נטליה קמה, ניגשה לאחת מפינות בקתת הבוץ, והביאה חתיכת לחם יבש שהייתה לה וקצת יוגורט שהכינה.

"לאכול?" שאלה אותו ברוסית. אׇיְיבֶּק הסתכל על האוכל הדל שהחזיקה בידיה, אמר כמה מילים בקזחית והניד בראשו בשלילה. היא החזירה את האוכל למקומו, חזרה לשבת ליד התנור, ומזגה לשניהם עוד תה. 

היא ידעה שרגע שכזה עלול לבוא, ובכל זאת החליטה לעזוב את הקולחוז ולצאת אל שדות המרעה. ארבעה חודשים חיה שם לצד פליטים פולנים ורוסים בין המון קזחים שלא רצו בהם. יחד עם אירינה ישנה באחת הפינות בבקתת בוץ של משפחה מקומית ומדי בוקר יצאה לעבוד עם עוד כמה פולניות. הן אספו בידיים חרא טרי של פרות מהמרעה והמכלאות, בחשו את כל הגללים שמצאו לעיסה אחת אחידה, יצרו ממנה כדורים, שיטחו אותם על הארץ וייבשו בשמש. עם דסקיות הגללים היבשות הסיקו אחר כך את התנורים וחיממו את הבקתות. ואם נגמר כל החרא לפני סוף יום העבודה הן נשלחו לחפור תעלות ניקוז. אירינה היתה קשורה לגבה ועטופה היטב. היא לא הסכימה בשום אופן להשאיר אותה אצל הקזחים שאצלם התגוררה, לא משנה כמה קר או חם היה בחוץ.

בקולחוז היה מה לאכול, לא הרבה, אבל היה מה לאכול – שלא כמו בערים ששם מתו המונים ברעב. אך גם כאן הצפיפות האנושית והטינופת היו בלתי נסבלות ומגפות של טיפוס ודיזנטריה הרגו לעתים משפחות שלמות, ובעיקר פגעו בילדים ובתינוקות. לכן, כאשר הופיעו שני פקידי הנקוו"ד והודיעו שהם מחפשים משפחה שתעבור למשך תקופה לבקתת קיץ כדי לרעות עיזים ופרות, היא מיד התנדבה, והם לקחו אותה בלי לשאול שאלות.

חברותיה הפולניות לקחולוז ניסו לשכנע אותה להישאר. הרי מי יעלה על דעתו שאישה ותינוקת יחיו לבד באמצע הערבות הקזחיות. זה טירוף מוחלט. יגיעו נוודים ויאנסו אותה בזה אחר זה ואחר כך ייקחו את התינוקת וימכרו אותה. שלא לדבר על הרעב, מי ידאג לה לאוכל? והבדידות המוחלטת, מי יטפל בה אם תחלה? אנחנו צריכות להישאר יחד, אמרו, לדאוג אחת לשנייה, אסור לנו להתפזר.

"זה אולי נכון," השיבה להם נטליה, "אבל הפעם לא." והיא תסתדר. היא בדרך כלל מסתדרת. היא חייבת להרחיק את התינוקת מהמחלות האלה לפני שיתפסו גם אותה, והיא חייבת להתרחק בעצמה מההמון ומהטינופת האנושית שלא עזבו אותה לרגע בשלוש השנים האחרונות מאז פרצה המלחמה וכבר איימו להטביע אותה בתוך מעמקי השיגעון.

אירינה בכתה. היא נגשה אליה ואׇיְיבֶּק עקב אחריה במבטו. היא הרימה אותה בזרועותיה, ניסתה להרגיע אותה, אבל התינוקת הייתה רעבה והיה עליה להיניק אותה. היא התלבטה מה לעשות. האם תפנה אליו את גבה? האם תניק מולו? לבסוף התיישבה ליד הארגז כשצדודיתה פונה אליו, הרימה את החולצה והניקה.

"לא טוב שם," אמר אׇיְיבֶּק ברוסית, "קר. תינוקת."

היא ידעה שהוא צודק, אירינה ביקשה להשתחרר מהשמיכה כדי לינוק והיא עלולה להתקרר. היא התפתלה בזרועותיה, בעטה, ונטליה נאלצה להיכנע ולהסיר את השמיכה, לכן התקרבה אל התנור, עכשיו בפניה אליו, קיוותה שיסיט את מבטו, אבל הוא נעץ את עיניו בתינוקת היונקת ובשד החשוף. על שפתיו נמתח חיוך קטן. בעיניים שלו עלתה לחלוחית והיא נצצה מעט באור הגחלים. אירינה הייתה רעבה. כשסיימה עם שד אחד ביקשה לעבור לשני ואׇיְיבֶּק לא הסיר את עיניו מהחזה של נטליה. הוא מחה את עיניו אבל אחרי כמה רגעים הלחלוחית חזרה.

אירינה נרדמה בעודה יונקת ונטליה החזירה אותה אל הארגז שלה ועטפה אותה בשמיכה. היא חששה לשוב ולהתקרב אליו ונשארה ליד הארגז. הוא נעמד פתאום. היא נדרכה והניחה לרגע את ידה על הסכין שהחביאה מתחת לחצאית אך מיד הזכירה לעצמה שהסכין לא תגן עליה, לא משנה מה יעשה, הסכין תגן רק על בתה.

"מה קרה?" שאלה.

"אני רעב," רטן אׇיְיבֶּק – את המילה 'רעב' היא הכירה היטב ברוסית. גם את המילה 'צמא'. גם את המילה 'בכי'. גם את המילה 'כאב'. גם את המילה 'מחלה'. גם את המילה 'מכות'. גם 'אונס'. 'עינויים'. 'יהודיה מלוכלכת'. 'זונה'. 'לעמוד'. 'להתכופף'. 'לפסק'. 'לסתום את הפה'. 'לצרוח'. 'לברוח'. 'לקפוא'. 'להישרף'. 'לגסוס'. 'למות' – עוד לפני שהספיקה לעשות משהו, הוא כבר יצא מהבקתה והיא שוב מיהרה אל החלון.   

הוא הלך בצעדים גדולים אל הגמל. באור הכוכבים ראתה בקושי את צלליתו  שהתמזגה עם צללית הגמל שכרע על הארץ, ופתאום בערה שם אש. זה היה לפיד שהדליק ואחז בידו. הוא לא התעכב ונכנס איתו אל המכלאה שפעיות וגעיות מבוהלות עלו ממנה. כשיצא משם התפתל בזרועותיו גדי קטן שהמליטה אחת העזים שבועיים קודם לכן. היא קראה לו מונדק, על שמו של אחיה הצעיר, ולאירינה היה יחס מיוחד אליו, כי הוא היה היחיד שהיה פחות או יותר בגודל שלה.

אׇיְיבֶּק נעץ את הלפיד באדמה, הוציא סכין גדולה מאחד התיקים שהיה תלוי על הגמל, ושיסף למונדק את הגרון. מיד אחר כך חתך את בטנו, רוקן החוצה את המעיים והאיברים הפנימיים ולאחר מכן חתך כמה חיתוכים מדויקים בגוף הקטן של הגדי ופשט את עורו של מונדק בכמה תנועות משיכה חזקות. הוא השליך את העור הצידה וביתר את הגוף לחתיכות. רגליים, צלעות, את הראש כרת, לא חלפו יותר מכמה דקות עד שחזר מתנשף פנימה לאחר ששטף את הדם מהסכין ומזרועותיו במים שבשוקת, והביא עמו את השוקיים והצלעות.

היא לא הצליחה להסיר את עיניה מהבשר. אׇיְיבֶּק הוריד את המעיל שלו בתנועות חדות, מזיע, נושף ומתנשף, גופו מסריח מזיעה ומאדרנלין. כשהתקרב אל התנור והניח את ארבעת השוקיים הקטנות על הרשת, היא ראתה שעל פניו השפריץ דם.

בתוך כמה רגעים התמלאה הבקתה בריח עז של בשר צלוי והוא הכניס את שניהם לחוסר שקט. פיה של נטליה התמלא ריר, הדופק שלה גבר, הרעב שהשתלט על הגוף שלה, והיה לחלק בלתי נפרד מחייה עד שכמעט לא השגיחה בו, התנפח בתוכה כמו מפלצת. שניהם ישבו נרגשים על ברכיהם מול התנור, מתנשפים, מזיעים, מביטים מהופנטים בבשר הנצלה. טיפות ממעט השומן שכיסה את הבשר נטפו על הגחלים בקולות תסיסה, הציתו בהן פרצי להבות שהאירו את פניהם באור בהיר וכיסו את קירות הבוץ של הבקתה בצלליות מרצדות.

פתאום נצמד אליה ואחז בכוח את פניה בשתי כפות ידיו. פניו הרחבות, הכהות, המוכתמות בדם היו עכשיו קרובות לפרצופה. היא הרגישה את הדופק המהיר שלו מבעד לכפות הידיים, היא הריחה את ריח הדם שעדיין דבק בהן, הריחה את הריח שעלה מהזקן המדובלל שלו, את העור שלו, את הנשימות שלו, את הבל הפה המסריח שלו, והלב שלה עמד להתפקע כשאל התאווה לבשר נוספה הבהלה שעוד רגע ינסה לנשק אותה.  

אבל גם אירינה הריחה את ריח הבשר, והתעוררה. היא התיישבה בתוך הארגז, נבהלה מהבזקי הלהבות, והחלה לצעוק. אׇיְיבֶּק מיהר לעזוב את נטליה, כאילו נבהל מעצמו וממבט התינוקת שהביך אותו. נטליה ניגשה אליה והרימה אותה. "תודה לך, מתוקה שלי," לחשה לה בפולנית, חיבקה אותה וניסתה להסדיר מעט את התנשפויותיה ואת דופק הלב, אבל אירינה, שהתעוררה לגמרי, ביקשה בתנועות ידיים וביללות להיחלץ מחיבוקה ולהתקרב אל התנור.

אׇיְיבֶּק הפך את השוקיים שעל הרשת כשהתיישבו שתיהן ליד האש. אירינה הצביעה עליו והוא חייך אליה חיוך חם. היא לא נבהלה מהאיש הזר בעל התווים הקזחים שכבר היו כל כך מוכרים לה.

"שלום," אמר לה ברוסית, "אׇיְיבֶּק," ונגע באפו, "אירינה," ונגע באפה. היא צחקה. סימנה שהיא רוצה שיעשה זאת שוב, והוא משך הפעם באוזנו, "אׇיְיבֶּק," אמר, "אירינה," ומשך באוזנה, "נטליה," אמר, חייך אליה, כאילו מנסה לפייס אותה, ומשך גם באוזנה. שוב אירינה צחקה. עכשיו היא סימנה לנטליה שתעשה את אותו הדבר. נטליה ניפחה את לחייה והוציאה מהם את האוויר בקול נשיפה כשלחצה עליהן באצבעותיה, "נטליה," אמרה, שלחה מבט באׇיְיבֶּק וגם הוא ניפח את לחייו. "אׇיְיבֶּק," אמר ולחץ עליהן באצבעותיו והוציא את האוויר בקול תרועה גדול. היא ליטפה את לחייה של אירינה. "אירינה," אמרה ברוך, "אירינה המתוקה." בינתיים הסיר אׇיְיבֶּק את שוקי הגדי מהרשת והניח אותן בקערת פח כדי שיתקררו מעט. עתה הניח על הרשת את כלוב הצלעות הזעיר שפילח לשניים.

"לי, יש," אמר והצביע על אירינה.

"לך?"

"כן. שתיים שנים," אמר, "בת. אׇנָארְגוּל."

"אחת?" שאלה.

"אחת," אמר, בעיניו חלפה איזו קדרות שחורה, מבטו השתנה לרגע, "אחת," חזר ואמר בשקט. הוא פנה אל הקערה, נגע באחת השוקיים כדי לבדוק אם התקררה מספיק, הגיש אותה לנטליה ולקח אחת לעצמו. נטליה התרגשה כל כך עד שהניפה את השוק שלה באוויר, "נזדרוביה," היא קראה ואׇיְיבֶּק פרץ בצחוק החייתי שלו. "נזדרוביה," קרא אחריה, הניף את זאת שלו והם השיקו את השוקיים.

ברגע שקירבה את הבשר לשפתיה התנפלו עליו שלוש שנות הרעב החולפות כמו חיות טרף, והיא לעסה ונגסה ובלעה גושי בשר גדולים. מיץ הבשר נטף על הסנטר שלה וקריאות המחאה של אירינה לא עניינו אותה. לרגע שכחה מהכול, אפילו מהמלחמה שכחה. כל כך השתוקקה לשוב ולהרגיש את השובע המטפס לאיטו מהבטן במעלה הגרון.

פתאום נבהלה. היא הבינה שאירינה איננה, שהיא כבר לא יושבת עליה, וברגע אחד חזרו הבקתה, התנור, אׇיְיבֶּק וגם אירינה, שישבה בין רגליו המשוכלות. שניהם הביטו בה בעניין. הידיים שלה רעדו. בידו האחת אחז אׇיְיבֶּק בשוק הגדי שלו. בשנייה בחתיכת בשר שאירינה מצצה.

"אני מצטערת," אמרה בפולנית ונגבה את עיניה. "סליחה," אמרה ברוסית.

"בעיה אין," השיב אׇיְיבֶּק.

נטליה הניחה את עצם השוק שכרסמה היטב בצד ושלחה את ידה לקחת לעצמה עוד אחת, אבל אׇיְיבֶּק הניח את ידו על היד המושטת ועצר אותה.

"לא טוב," אמר, "בטן. ריק. מוות."

"בסדר," אמרה מאוכזבת, היא ראתה מה קרה לרעבים שאכלו יותר מדי, ולקחה רק חתיכת בשר קטנה. היא הכניסה אותה לפיה, לעסה היטב, הוציאה על אצבעה והגישה לפיה של אירינה. התינוקת מיהרה למצוץ את האצבע.

היו לילות שבהם חלמה ששדיה ריקים, מורעבים, שואבים את חייה של בתה היונקת במקום להזין אותה, וגוף התינוקת הולך ומצטמק ונעלם לתוכם. כי גוף כמו שלה יכול לייצר רק חלב דל, מימי, חמוץ. איך תוכל התינוקת להשמין מחלב רזה כל כך שמספקת לה אם רעבה. לכן כשהצליחה להשיג חלב השקתה אותה, גם נוזלים של מרק נתנה לה לאחר שקצת גדלה, ומהרגע שהצליחה, האכילה אותה במעט מזון שלעסה קודם לכן – לחם, תפוח אדמה – בשר מעולם לא היה לה.

אלה היו ימים שקטים של סוף הקיץ, שבהן בילו שתיהן את מרבית היום במרעה. השמש, אמנם, עדיין להטה, אך עם בוא ספטמבר של שנת 1943 הימים והלילות הלכו והתקררו. נטליה ידעה שזאת הפוגה בלבד, אבל בינתיים התופת מאחוריה, והעתיד? היא העדיפה לא לדעת, לא לחשוב, לא לתכנן תוכניות כיצד תשרוד. לראשונה מזה זמן רב היא לא נאבקת, היא לא רק גוף, מכונת חיים מעונה, מקולקלת, שמקרטעת מיום ליום. לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להרגיש – כמה אהבה את החיים הארורים האלה לפני שפרצה המלחמה – לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להתגעגע.

"את. מאיפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

"פולין," אמרה נטליה, "ורשה."

"רחוק," אמר.

"רחוק," אמרה.

אירינה ישבה ליד נטליה ולעסה במרץ כף עץ. אׇיְיבֶּק הסתכל בה.

"שיניים," חייך, "ככה אׇנָארְגוּל גם."

"שתיים שנים אמרת?"

"שתיים."

היא הכניסה שתי דסקיות גללים לתנור, וכעבור זמן קצר הן החלו לבעור. אור בהיר האיר את חלל הבקתה ואׇיְיבֶּק בחן את פניה ואת גופה בלי לנסות להסתיר את מבטו. אריניה התעייפה. היא ביקשה לשבת בחיקה של נטליה ובהתה באש.

"אבא איפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

נטליה התלבטה מה לענות. היא ידעה שהוא כבר לא מאמין לסיפור שהמציאה ולא התחשק לה להמציא סיפור אחר.

"אבא אין," אמרה.

"מת?"

"מת."

"מלחמה?"

"מלחמה."

הוא השתתק, השפיל את עיניו.

"אתה? אישה?"

אׇיְיבֶּק חזר להביט בה. באור הלהבות ראתה את העצב שבעיניו. הוא קם, סימן לה בידו שעוד רגע יחזור, ויצא מהבקתה.

"מה את אומרת, אירינה?" אמרה נטליה, "אולי בכל זאת הלילה הזה יהיה בסדר? אולי הוא יניח לנו? אולי פשוט נלך לישון?"

כשחזר פנימה עם בקבוק וודקה בידו, היא הבינה שהזדרזה לקוות – אם ישתכר זה יהיה הסוף שלה. אבל אׇיְיבֶּק נראה מרוצה. הוא לקח את שני ספלי הפח, רוקן אותם משאריות התה, ומזג וודקה לשניהם. לא הרבה. הכמות המדודה שמזג עוררה אצלה איזו תקווה. הוא הרים את הספל שלו.

"נזדרוביה," קרא, "לחיים של אירינה."

"לחיים של אירינה," חזרה אחריו נטליה, "של אירינה ושל אׇנָארְגוּל."

"ושל אׇנָארְגוּל," אמר. הם השיקו את הספלים ושתו. הוודקה הייתה מחוספסת, חדה, השאירה אחריה שובל שורף בגרון אבל העלתה בגופה של נטליה תחושת ערפול נעימה.

"וודקה. בשר," אמרה, "מלחמה, אין."

"מלחמה אין," חזר אחריה וצחק. היא לא אהבה את הצחוק החייתי שלו. הוא מזג לעצמו עוד וודקה, הציע גם לנטליה, היה לה מספיק, בכל זאת מזג לה קצת.

"לחיים. אנחנו," אמר.

"אנחנו," אמרה. הוא שתה. היא שתתה רק לגימה זעירה.

"אתה איפה?" שאלה.

"רחוק," השיב, "עכשיו בא בית קברות."

היא לא הכירה את המילה שבה השתמש ברוסית.

"מוות. אדמה. למטה. אבן על זה."

"מי?" שאלה.

הוא לא השיב. מזג לעצמו עוד וודקה והיא חיפשה תירוץ לצאת משם לרגע, לכן החליטה ללכת להשתין בחוץ. היא קמה ועטפה את אירינה בשמיכה שלה.

"חוזרת," אמרה ויצאה החוצה.

בחוץ היה קר, רוח חזקה נשבה. הירח שקע והכוכבים היו רבים ובוהקים כל כך עד שנדמה היה לה שהרקיע צנח למטה ושהוא מכסה אותה כמו שמיכה. בפנים, היא ידעה, אׇיְיבֶּק ממשיך לשתות את הוודקה שלו. אילו יכלה הייתה נשארת בחוץ עד שיירדם, אבל היה לה קר, ואריניה התחילה לבכות, כך שמיד אחרי שסיימה להשתין חזרה פנימה, ובאוויר החם שהמתין לה בפנים, עם שאריות ריח הבשר הצלוי, הייתה בכל זאת נחמה.

אׇיְיבֶּק נשאר לשבת באותו המקום שבו השאירה אותו. הוא לא הפנה את מבטו אליה כשחזרה, שוב שקע במחשבותיו, מתנדנד קדימה-אחורה, משחק באגודליו. רק כשהתיישבה חזרה ליד התנור הוא הרים אליה את עיניו.

"אׇנָארְגוּל חוזר אתה?"

"כן," השיב, "אמא שלי."

על אשתו כבר לא שאלה.

היו לה כמה פיסות בדים שחיתלה בהן את אירינה ונשארה לה עוד אחת נקייה. היא הסירה את זו הרטובה שעטפה אותה וחיתלה מחדש בבד היבש. הוא המשיך ללגום מהוודקה ואירינה ביקשה לינוק. ברגע שהרימה את חולצתה, נעץ אׇיְיבֶּק שוב את מבטו בשד החשוף ובתינוקת היונקת. עכשיו כבר היה זה מבט של איש שיכור והמבט הרגיז אותה, אבל היא לא אמרה כלום, קיבלה אותו בהשלמה, וניסתה לפרש את הלחלוחית ששוב נצצה בעיניו כגעגוע. הוא הניח את בקבוק הוודקה בצד, התקרב אליה, תפס את שולי חולצתה וחשף גם את השד השני.

"לא!" היא אמרה בכעס וסילקה את ידו.

הוא הרים את חולצתה שוב.

"לא!" חזרה ואמרה, "לא עכשיו. תתבייש. תינוקת כאן. אירינה," והשיבה את החולצה למקומה. "אתה שיכור," נזפה בו – גם את המילה 'שיכור' היא ידעה ברוסית, גם את המילה 'סוטה', גם את המילה 'פושע', גם את המילה 'בריון', גם את המילה 'סדיסט', גם את המילה 'בנדיט', גם 'אכזר', 'מרושע', 'מפלצת', 'אנס', 'רוצח', 'שפל', 'נבלה', 'בן זונה' – הוא התלבט מה לעשות, ולבסוף התרחק ממנה והמשיך ללגום מהוודקה שלו בזמן שסיימה להניק את אירינה עד שנרדמה בזרועותיה. היא קמה, הניחה אותה בתוך הארגז, עטפה אותה בשמיכה, נשארה לעמוד בגבה אליו, מנסה להכין את עצמה למה שעומד לקרות בעוד כמה רגעים, אבל כשהסתובבה מצאה אותו יושב מכווץ ליד התנור, אוחז את בקבוק הוודקה בשתי ידיו, ובוכה.

הוא נרדם שיכור על הארץ. היא כסתה אותו במעיל שלו ואת כובע הפרווה שמה מתחת לראשו ככרית. היא הסתכלה מקרוב על פניו הישנות, על העיניים הנפוחות מבכי, והניחה את היד על הלחי שלו. היא הייתה חמה, רכה, עור פניו עדין, כמו של ילד.