Write Stories

 השעה אחת בצהריים בערך. הרוח מגלגלת פחית בירה חסרת רוח חיים ברחוב שומם. דממה גדולה מחברת את הקשת של בּאבּ אל בּחר אל מגדל השעון1 הענקי בצומת רחוב מוחמד החמישי ושדרת חביב בורגיבה. המשוגע המפורסם של עיר הבירה הריקה מפר את דממתה איש אכול חשדות עושה סיבוב אחרון סביב השעון, לפני שיתחיל להרחיק את האנשים ולהזהירם מן הרעל של המחוגים הגבוהים. אחר כך הוא מתחיל לרגום את אויביו באבנים וברזל ובתים ועצים ועורבים ותיישים. דברים שאיש מלבדו אינו רואה. הוא מדמיין לעצמו שהוא לוקח אותם מכן השיש של שעון הפלדה המגונדר כמו זונה בשנות המאבק האחרונות. אנשים שכחו את ימי החטיפות והאימה. זה שנה או יותר איש לא נעלם. אנשים נהנו ממנוחת הצהריים הקדושה של חודש אוגוסט. החום הגיע ליותר מחמישים מעלות, ושד הצהריים גירד את ערוותו משרידי אורגזמה.

לפתע שחטו קולות האמבולנסים ומכוניות המשטרה את מנוחת הצהריים הישנונית והכול נהרו עם שאריות התנומה או עם הזרע שיבַש עליהם אל רחוב הרחובות. שם היה האירוע, ליד השעון הנישא. שרשרות של שוטרים גדרו את המקום. אנשי יחידת החירום נעלמו מאחורי קסדותיהם הקרות ודחפו באלותיהם את הצופים שהצפירות של המכוניות ניתכו עליהם מכל עבר. אנשים רבים מספור נשאו את ראשיהם אל  מרומי השעון האכזרי. הרחק הרחק נגלה לעיני כולם יצור זעיר בגודל של אצבע כשהוא מטפס לתדהמתם על השעון במהירות של מקק כדי לבשר את בוא אחרית הימים.

אנשים פשטו את צוואריהם לעבר המטפס האמיץ שהגיע אל מרום השעון ואחז באחד ממחוגיו. הוא משך והוציא בקבוק מכיסו האחורי, שתה, ואת השארית שפך על ראשו. הוא התיר ומשך את חגורת העור שלו, קשר בה את גופו אל עיגולי הברזל ופנה אל ההמון שמתחתיו שהתרבה כנמלים. אנשי המשטרה המתוחים כיתרו את הקהל, רצו והתרוצצו לכל עבר כשהם מדברים במכשירי הקשר ודרשו מהאיש בתנועות עצבניות לרדת מהשעון האסור. הלה מלמל ואומר משהו שקרביו ומעיו נקרעים באוויר ורק מעט מאוד מגיע אל אוזני האנשים כגללים של איילים. תנועת ידו השמאלית, שהוא מנופף בה ימינה ושמאלה, מסמנת שהוא מסרב לרדת. השוטרים החלו לדחוף את האנשים שהצטופפו מסביב לשעון כחיפושיות בניסיון למנוע מהם לצלם ולהשתיק את הקולות ואת הטלפונים הניידים המונפים מעלה אל מחוגי השעון. תנועת המכוניות שותקה ומנועי המכוניות פעמו כוורידים של רץ  למרחק מאה מטרים בקו הזינוק.

מה שקרה היה מסוכן, כבר שנתיים לא העז איש להתקרב לשעון לאחר שאחד מאוהדי הכדורגל נפל מלמעלה מרוב שמחה על זכיית קבוצתו בגביע המדינה. ביום ההוא הפכו מימי הנוי של המזרקה שפעלה מתחת לשעון לבריכה אדומה. מאז אותו ערב היה השעון נתון תחת שמירה קפדנית, שכן הוא נמצא במקום מסוכן בלב לבה של הבירה, וזאת נוסף על מה שמספר עליו המשוגע לפעמים.

הצפיפות גדלה והלכה, והשורות הראשונות שקקו חיים מן התיירים שנהרו מהחופים ומבתי המלון הסמוכים. קול האלות של כוחות העזר של המשטרה נחלש מעט אבל המתח שלהם גבר. הם רצו בכל מקום, גידרו את המדרכות והגדילו את השטח האסור, ואילו האיש דבק בחלקו העליון של מחוג השעון כמו שממית.

לפני שנים ניצב במקום שמגדל השעון עומד בו עכשיו, פסל ירוק של בורגיבה רכוב על סוס שהרים רגל קדמית אחת בפניהם של המביטים השמיימה. היו אומרים שהוא הרים אותה בפניו של אִבְּן ח'לדוּן שאת פסלו נטעו מולו כמו סיוט, לפי בקשתו של בורגיבה. לאחר הפלת שלטונו של הרוכב נעקר הפסל ממקומו ובמקומו צמח השעון הענקי הזה על בסיס של בטון קר. עד מהרה הוא הביא לעולם צאצאים קטנים בכל עיר וכפר, בעוד שפסלי המנהיג נרדפו בכל הארץ.

השעון הוחלף באחר, שוויצרי או אנגלי או אמריקאי –  היו ידיעות סותרות לגבי אזרחותו של השעון החדש ובסיס הברונזה שלו המקושט בסגנון ערבי. מילים ללא ראיה או הוכחה על שעון ללא ייחוס ידוע שניטע בלב העיר אשר לעגה לבניה. אין זכר למנהיג שפסלו גורש אל "חלק אלוואדי" ונשאר שם להביט בים המר.

איש העכביש הוסיף להסתובב על השעון האסור כשהוא נעזר בחגורתו ומעביר אותה מצד אל צד כמטפס הרים מקצועי. ומתחתיו עולם מבולבל. הצפיפות גברה לאחר שהפקידים יצאו ממשרדיהם. עברה שעה שלמה והשוטרים מכרסמים את אלותיהם –  אין בידם לשכנע את איש השעון לרדת. בקהל מתרחשים דברים מוזרים. מתנהלת פעילות של כיוס טלפונים ניידים וחטיפת מחרוזות מצווארי נשים והושטת ידיים אל שדיים נבוכים ואל עכוזים נשכחים.

טיפוס אל ראש השעון הוא פשע גדול ועבירה שלא תסולח, ומה שקרה באותו יום נחשב בגדר פגיעה בביטחון והמשטרה הייתה במצוקה. איך אפשר להשתלט על המצב בזמן שהשערורייה מתרחשת לעיני הכול: אזרחים מקומיים וזרים, וכשעונת התיירות במדינה נמצאת בשיאה? הקצין כמעט טורף שוטר מובס כשהוא שואל אותו בפעם האלף: "איך הבן זונה הגיע לשם? איפה הייתם בהמות שכמותכם? איך נתתם לו להתקרב לשעון וגם לטפס עליו?"

בצד השני הסתער שוטר על תייר ותלש מידיו את המצלמה שהלה כיוון לעבר השעון. השוטר הוציא מהמצלמה את הסוללה והחזיר אותה לבעליה בעצבנות  והזהיר אותו שלא ישתמש בה שוב. כך הפך השטח המגודר לאזור ביטחוני שהכניסה אליו אסורה.

ההמון החל לרטון על התנהגות השוטרים אשר הרחיקו אותם הרחק ממקום האירוע. מרירותם גברה והלכה כשראו את איש השעון מנפנף בידו כשהוא מכוון את דבריו אל ראש יחידת החירום. הם הבינו שהוא מבקש מים, שכן הוא החל לנופף באוויר בבקבוק המים הריק. הגיע בקבוק מים. שוטר אחד טיפס עמו אל מרום הסולם הפנימי של השעון. הוא השליך אל האיש את החבל שתלו עליו את הבקבוק. האיש חטף את החבל וציווה על הקצין לחזור למקום שממנו בא כשהלה התכוון לפתוח אתו במשא ומתן.

מחילופי הדברים בינו לשוטר לא שמעו כלום. כי האנשים היו עסוקים בדברים  המבולבלים שהשמיע צעיר אחד, הוא צעק: "הם משדרים את האירועים בטלוויזיה ושומעים את קולו של האיש. תסתכלו, קיבלתי על זה בטלפון הודעה קצרה עם מספר התדר של הערוץ המשדר."

האנשים הוציאו את הטלפונים הניידים שלהם. ההודעה התקבלה באותו הזמן אצל כולם. מבוכת השוטרים גברה והם החלו לחפש דבר מה כמשוגעים. הגיעה עוד קבוצה ופנתה לחפש בבניינים שממול ובבניינים הסמוכים את המקום שמשדרים ממנו ואת המצלמה שמצלמת את האירוע.
היו אנשים שמיהרו אל בתיהם בזמן שהקהל הלך וגדל עד שהמדרכות נהיו צרות מלהכילו והוא הציף את הכבישים.


*התרגום התפרסם לראשונה בכתב עת מטען, גיליון 24, ועבר כאן עריכה חדשה של המתרגמת והעורכת אילנה המרמן בשיתוף פעולה עם המתרגמת.

 

הוא שיחק את תפקידו כראוי. לא הראה שום סימן לכך שידוע לו מה מתרחש מאחורי גבו. הוא יכול היה להיות מרוצה מעצמו באמת. וכשבנט ויוסי כהן גילו לו לשם מה זימנו אותו, הוא העמיד פני מופתע. הוא כבר שיתף פעולה עם המוסד בעבר, אבל עד היום יוסי היה רק קול בשבילו. את פניו המצודדות הכיר מתמונות שפורסמו בתקשורת. יוסי תלה בו את עיניו הכחולות, פיתוי שדרך אותו. דון יוסי, כןןן, ללא ספק, דון יוסי.

"ערובות, מה הערובות שתתנו לי, שלאחר שכל זה יעבור, לא אהיה השעיר לעזאזל בסיפור," קולו המאנפף הדהד מעט בחלל החדר הריק. בנט מחייך, הוא עומד מולו מעבר לשולחן המתכת הצר, הרהיט היחידי בחדר הערום במרתף המוסד, "תנשום גרגוריוס, תנשום, זה לא חדר חקירות, זה חדר ישיבות. זה הולך להיות חלק ופשוט. בלי סיבוכים. נכון יוסי?"

"זה גרגורי, מגרגורוביוס, אחד הגיבורים של קורטאסר, אמא שלי מתה עליו," הוא מחייך חיוך ירחי. "גרגורי, יש לך פה הזדמנות לעוף," יוסי מתיק עצמו מהקיר שעליו נשען, "פרוש את זרועותיך, גרגורי, רחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף." כמבקש להמחיש לו את כוונתו, יוסי נעמד מולו ופורש את ידיו, "אלה כנפיים. לפעמים אני מתעופף ועולה גבוה, וכשאני שב, המחשבות שלי צלולות, ואני יודע שהעולם שלי." בנט פורש את ידיו ועוצם עיניים, מנפנף בהן קלות. "תאמין לו," הוא מנסה בטון מדיטטיבי, "להיות ראש מוסד, זה אומר שהוא יודע משהו על העתיד שלך. של כולנו."

"ולכוון אותו לאן שאנחנו צריכים," יוסי מוסיף בטון הבס הצרוד שלו ומפשיל את שרוולי החולצה הלבנה אל מעל המרפקים. "אנחנו עוקבים אחרי הרעיונות והביצועים שלך ושל NSO. אבל אתה נעלם לנו די הרבה, אם אתה מבין למה אני מתכוון?" הוא עוצם עין אחת, מרים את ידו כשכף היד מחווה תצורת אקדח, מכוון לעבר גרגורי, "בינגו!" הוא פולט. גרגורי מרכין מעט את ראשו, "כן, חלק מזמני… אבל זה לא מה שאתה חושבים," הוא כמו מתנצל בטון צורם.

"זה בסדר, זה בסדר" בנט מרגיע בטון אבהי, "אנחנו יודעים. יודעים."

"יש לי שליטה על זה, למרות שאני לא לגמרי יודע איך זה פועל…" אומר גרגורי בקול של ילד מבוייש, נושך את שפתיו ומרים את כתפיו עד שנראה כאילו ראשו צומח ישירות מבין הכתפיים העגלגלות.

"זה עניין פשוט של חילופי מידע, אין מה להתנצל. המדינה זקוקה לך, גרגורוביוס, כבוד!"

"גרגורי," אומר יוסי בקול רך, "זו לא חקירה, ממש לא. משא ומתן חברי לשיתוף פעולה, אוקיי?" הוא גורר כיסא ומתיישב מול גרגורי, רוכן מעט קדימה לעברו, "אתה בין חברים, אפשר לעשות את זה נעים."

מחשבותיו של גרגורי דוהרות בכיוון לגמרי אחר, הוא נוקש על השולחן מקצב מהיר בציפורן אצבעו, "אני כתבתי את האלגוריתם, ולמרות שאלגוריתמים הם מבנים לוגיים, משהו השתבש, זה פשוט ברח. קשה להסביר את זה…" הוא משפיל ראש, "הכול מבוסס על הרעיון שכל אחד מאתנו בנוי מלופ שחוזר על עצמו בפידבק אינוסופי, ולכן אנחנו משתכללים כל הזמן. בעצם, אנחנו מערכות של זיהוי וייצוג, היכולת שלנו לייצג לעצמנו את המציאות שסביבנו היא מה שמאפשר לנו להסתדר בעולם. עכשיו, תאר לך שאני מכניס לגוף אלגוריתם שיודע לקרוא את הייצוג הזה."

הוא מלטף את פדחתו, לוחץ עליה בתנועות ארוכות, מהמצח לצוואר בקצב מתגבר. החדר צר ונדמה לו שהקירות בתנועה איטית של צמצום החלל. בתוך גולגולתו רצים חישובים של נפח ותכולת אוויר. הוא חש שהתקף קלסטרופוביה מתפתח בתוכו. מאז שהוא זוכר את עצמו נדמה לו שהעולם סוגר עליו וכולא אותו. תמיד היה איזה מסך בלתי נראה בינו לבין הסובבים אותו. הוא ייחס את המגבלה לאיזשהו פגם בתוכו – פגם עמוק ובלתי נראה לעין. מחיצה, שמצד שני, פיתחה אצלו תחושה פנימית של עליונות, ריחוק שהביא אותו לחיי פנטזיה פעילים, לטוויית עלילות פנימיות שהתרחשו בעוצמת חוויה של המציאות עצמה.

"אז מה אומר?" בנט נעמד מאחוריו ומעסה את כתפיו. "יוסי, יש לכם כאן איזה מוזיקה מרגיעה? משהו בודהיסטי?"

יוסי מוציא שלט קטן, וכעבור רגע נשמע טיפטוף טיפות מים וציוץ ציפורים. בנט לוחש לאוזנו של גרגורי, "תשתחרר, תן לעצמך להיות מריונטה שהחוטים שלה נותקו מהראש."

שלושתם נכנסים לרגע ארוך של מצב מדיטטיבי כשלפתע המוזיקה משתתקת, וכמו בתיאום מתוזמן בנט לופת את גולגולתו של גרגורי ודוחף את לשונו עמוק לתוך אוזנו. עיניו של גרגורי נפערות, הוא מנסה לנער את ראשו אך בנט אוחז בו בחוזקה.

"יש כאן טעות יסודית," גרגורי צורח.

"נאו יו אר טוקינג ביזנס!" בנט מרפה מהגולוגלת. "יודע כמה מסובך היה להעביר את הההחלטה על שיתוף הפעולה עם NSO ללא מכרז? יש כאן הצעה חד פעמית על השולחן. תהיה שותף, נתחלק במידע, לא נפריע לך לעשות עסקים. פייר אינף?"

רוק ניגר מאוזנו של גרגורי.

הבל פיו של בנט עומד באוויר, דוחה, וגרגורי תוהה על מצב מיצי הקיבה שלו.

"אני חושב שזו הצעה נדיבה," יוסי מנענע את ראשו.

"אנחנו יודעים למה אתה מסוגל, גרגורי. שנים תמכנו ב-NSO, העלמנו עין מהסוסים הטרויניים שהמצאת ושעליהם דהרתם, עשיתם טונות של כסף. זו שעה של חירום לאומי, שעה לאיחוד כוחות!" בנט קופץ את כף ידו לאגרוף, מרים אותה בתנועת מצ'יסטה ומקפיץ את שריר הזרוע.

רגעים ארוכים של דממה.  

גרגורי אוסף כוחות. מזדקף. "רגע, רגע, אני חייב לעשות לכם סדר," הוא מתנשף, "הקורונה הוא וירוס קשה. וזה לא העניין האפידמיולוגי, חיסונים זה לא העסק שלנו, עבורנו וירוס הוא סוס. את וירוס הקורונה גילינו כבר בסוף שנת 2015, זיהינו את רמת ההדבקה הגבוהה שלו, אלא שלא הצלחנו להרכיב עליו את האלגוריתמים שפיתחנו אז, הם היו 'מגושמים' מדי לסוס אציל כמוהו. אותי הוא הקסים. בתחילה זה היה משחק, פנטזיה," הוא שולח במבט חולמני ביוסי, "אתה צריך להבין את זה, עולם הפנטזיה הוא מקום לשחרור, מקום לתמרונים ותרגול תכסיסים. אם נוציא עצמנו מבית הכלא של הזמן, נוכל לנוע בחופשיות במרחב הפנטזיה, מרחב שניתן לטוות בו מבנים מסובכים ומשוכללים שדרכם ניתן להתבונן במציאות מעבר לתודעה. להכיר אותה. זה עניין של תרגול, של עוצמת הפנטזיה שמפתחים," גרגורי שואף אוויר ובנט מתפרץ, "יוסי, נראה שאנחנו בשיעור על דלוזיות מפרי עיטו של ברדבורי או האקסלי. שמע גרגורי, גרגוריוס, גרגורוביוס, חיי הפנטזיה הפעילים שלך לא מעניינים אותנו. גש לעניין!"

"העניין, אה…" גרגורי מוציא מכיסו פנקס בכריכת עור שחורה, פותח אותו ומניח על השולחן. "הכול כאן."

יוסי לוקח את הפנקס ומעלעל במהירות בדפיו. כל אחד מהם מכיל תרשימים ורשימות של מספרים בכתב יד צפוף. הוא תולש את הדף הראשון ומניח מול גרגורי. גרגורי עוזב את כיסאו, נעמד בפינת החדר ומחדד מבט מודאג לעבר יוסי.

"בעולם שלכם," גרגורי מנסח בטון שקט, "פעולות של האזנה משוכללת ושליטה מבוצעות דרך מכשירים ואמצעים פיזיים, אתם צוברים מידע שנפלט מדיבור, תנועה, הבעות פנים… ואתם מנתחים אותו בתהליכים מורכבים. אבל אין לכם מושג על ההתכוונויות של המוח, על מה שמתרחש בו עוד לפני שכוונות ומחשבות מעובדות למילים."

גרגורי מסיר את הסווטשרט וחוזר לשבת בכיסאו.

"הדרך היעילה ביותר לחדור לכל בן אדם היא באמצעות וירוס. וירוסים הם הנשאים הטובים והחודרניים ביותר. וזה מה שאנחנו עושים, מרכיבים אלגוריתם משוכלל על הווירוס, שישא אותו פנימה. והקטע היפה הוא שכשהווירוס מושמד על ידי הנוגדנים, האלגוריתם, שהוא למעשה סנסור רגיש מאוד, נשאר בגוף וממשיך לדווח. רמת המיפוי אליה אנחנו מגיעים מניתוח הרחשים התוך גופיים עצומה, אנחנו יודעים לתרגם התכווציות של המעיים, פעימת שלפוחית השתן, תנועת הנוזלים בכליות, ואפילו את רחשי הפרקים שמבטאים את מתח הרצועות, הגידים והשרירים. אנחנו מאזינים, חשים ומנתחים את כל מה שרוחש ומתרחש בשק העור שכל אחד מאיתנו ארוז בתוכו," חיוך מדושן ממלא את פניו, "במקרים מסויימים, אם אנחנו נדרשים לכך, יש לנו יכולות להשתלט על האיברים הפנימיים… אני בטוח שאתם יודעים להעריך את הכיוון הזה."

תווי פניו של יוסי נמתחים מעט, הוא אומר, "זה נשמע פנטסטי."

גרגורי פוכר את אצבעותיו, "אבל אז גילינו שהקורונה הזה מחסל את האלגוריתם שלנו, מטביע אותו. זה נורא." הוא שולח יד ולוקח את הפנקס השחור, תולש עוד דפים, מניח אותם בערבוביה ומסדר שוב ושוב כמו שמסדרים פאזל.

"ראית את החרא הזה?" הוא תולה מבט ביוסי, "הכול משובש. אני חייב מסע נוסף לעתיד כדי לחזור עם האינפורמציה הדרושה," הוא מזדקף מהורהר.

"מצידי תטוס לירח," בנט פולט חצי צעקה, "העיקר שתחזור במיידי ושלפני זה תחתום על החוזה!"

"ששש ששש," יוסי מהסה, "תן להבין בשקט," הוא מסתכל בדפים ומכווץ את גביניו.

"תראה יוסי, זה וירוס כמו כל וירוס, תוצאה של מפץ. קל למפות את התנועה, כמו שממפים את גרמי השמים. אבל בקורונה הזה… נראה כאילו שמשהו השתבש וכל ההיטלים הננו-אסטרונמיים לא תקפים. גילינו שכל יחידת וירוס עושה את דרכה בנפרד כיצור תאב חיים שמבקש לשרוד באופן עצמאי." גרגורי מתנשף כחולה קצרת, "אף פעם לא ראינו התנהגות כזו, ולך תמפה אותה. אי אפשר. פשוט אי אפשר."

בנט שולף מכיסו פצירת ציפורניים קטנה, מניח מרפקים על השולחן ומשייף את ציפורניו בריכוז.

יוסי אומר לגרגורי, "אל תשים לב אליו, הוא מדוכא. המצב מביך. נכון בניטו?"

בנט חדל לרגע מפעולת השיוף, "רבותיי, אני תוך שעה צריך לחזור אל הראש: יש עסק או אין עסק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע ליום שאחרי. אתם מבינים למה אני מתכוון? מצב החירום לא ימשך לעד, אה!? חושבים שיש בארץ הזו בית משפט שיתיר לנו למפות אנשים באופן הזה? אתם טועים רבותיי. נאכל אותה בגדול." בנט מסב פניו לעבר יוסי, "אתה מוכן בבקשה להסביר לו את המשמעויות? שיעשה איזה מסע שמתחשק לו, לעתיד, לעבר, לסרום נורברה X, תוך שעה מקסימום הוא חותם ומתחילים לעבוד. בסדר יוסי?"

"תרגע, בניטו, תרגע." יוסי מוציא מכיס מכנסיו ממחטה ומציע לבנט, "נגב את הזעה מהמצח."

גרגורי שולף עיפרון מכיס חולצתו ומתחיל לעשות חישובים מהירים על גב אחד מדפי הפנקס. הוא נשען לאחור בכיסא, נאנח, "לא מבין מה קורה כאן, לא מבין! אני מוכן להישבע שהעתקנו את המפות בדיוק מהמקור האולמאי."

"החבר'ה במעבדות שלי אומרים שטעיתם בהעברת המידות," יוסי אומר ומצביע באצבעו על האוזנייה הקטנה שתחובה בתוך אוזנו הימנית, "הם מציעים שתחשב מחדש את המסלולים הקיברנטיים לסינפונות, לדעתם טעיתם בבדיקות השרשרת של הפולמראז ובהעברה של יחידות הבסיס, ה'אקפלים', מהמקרו הקוסמי ליחידות ננו."

גרגורי לועס את קצה העיפרון, רוכן על דפי הפנקס ומתחיל לכסות אותם במהירות במספרים.

"וואוו!" בנט פולט בפליאה, "ראית את זה? עם כושר מתמטי כזה אין פלא שהוא יכול לטוס לעתיד."

גרגורי, משליך מידו את העיפרון על השולחן, באנחת ייאוש הוא דוחף לאחור את הכיסא, קם ופוסע בחדר הלוך ושוב.

"המסלולים האלו הוזנו לאלגוריתמים כדי שידעו להתנתק בזמן, לפני שהווירוס חובר לתא ואנחנו מאבדים אותו. איבדנו כבר עשרות אלפים. עשרות אלפים!"

דממה.

"רבותיי," בנט מקפל את פצירת הציפורניים ומכניס לכיסו, מביט בשעון, מביט אל תוך פרצופו של גרגורי, "האלגוריתמים שאיבדת מעניינים את התחת שלי. גם המבנה הפסיכי-קיברנטי של הווירוס הזה. אם יוסי רוצה לקחת חלק בביזיון הזה, בבקשה. אני יוצא עכשיו וכשאני חוזר…"

"אתה לא מבין משהו," גרגורי מתפרץ, "יוסי, תסביר לו מה זה סוכן רדום! תסביר לו מה יכול לקרות כשסוכן רדום מתעורר ופועל ללא שליטה."

"בניטו, בניטו! שלוט בעצמך."

"האלגוריתם שלנו הוא כמו סוכן רדום של יוסי," עיניו של גרגורי בוהקות, הוא מסתכל לתוך פניו של בנט, "דמיין עולם שבו בכל אחד שתולים אלגוריתמים, סוכנים רדומים שמשדרים כל מה שקורה בפנים כשאנחנו צריכים. ואפשר גם להפעיל אותם!" הוא נד בראשו, "עולם מושלם, מושלם! אנחנו יכולים אפילו להטות את הפנטזיות של האנשים, ליצור תחושות פנימיות. אז עכשיו אתה יכול להבין כמה מסוכן סוכן רדום שיוצא משליטה? אלגוריתם שעושה מה שמתחשק לו, שיכול לגרום לנזק סופני."

יוסי אומר, "נראה לי שכולנו צריכים להירגע," הוא מפנה את פניו לקיר משמאלו, "תביאו שלושה אספרסו ובקבוק מים קרים."

"תה," גרגורי אומר בטון מפוייס, "ירוק טבעי בבקשה, אני מקפיד בדברים האלו."

"שמעתם חבר'ה?" יוסי קורא לעבר הקיר.

"אפשר גם סנדביץ' בבקשה, תפסתי רעב," גרגורי פונה אל הקיר בקול מתנצל, "רק שיהיה טבעוני, בסדר?"

"חה. חה חה חה," בנט נשען לאחור, "שמעתם!? הבנאדם יוצא להרפתקאות קטלניות בגופם ובמוחם של אנשים אחרים, ו'מקפיד' על טבעונות."

"בעיניי זה דווקא מאוד רומנטי," יוסי אומר, "זה יפה. אני מעריך רומנטיקה. אנשים צריכים פורקן בלתי מזיק לתסכולים ולעימותים שלהם עם המציאות, זה עניין של שימוש מושכל," הוא מחייך לעבר הקיר. "רומנטיקה מעוררת יצירתיות."

"לא יודע על מה אתה מדבר," בנט רוטן, "מה קורה לך, יוסי? עוד רגע תרצה גם לטוס לעתיד," הוא מגחך, "אל תסחפו לי כאן, אני מזכיר לכם מה הראש רוצה ולמה הוא מצפה.." הוא מתכופף לעבר יוסי ולוחש דבר-מה לאוזנו. יוסי אומר בקול תקיף, "בניטו, תשאיר את זה לי, בסדר? זה תחום האחריות שלנו."

"משהו לא בסדר?" גרגורי תולה שאלה באוויר.

"הכול טוב," יוסי אומר, "בניטו פה צריך ללכת, נכון בניטו?"

"אוקיי, הבנתי," בנט אומר ופונה אל הקיר, "תפתחו לי חבר'ה, אני סיימתי כאן." הוא דוחף את הכיסא לאחור פוסע לעבר הקיר ונבלע בתוכו.

"אומר לך באופן פתוח, גרגורי, אני מחבב אותך. נראה לי שאנחנו הולכים לדרך משותפת. נהיה ביחד ניצחונות ואכזבות, נראה לך פייר?"

גרגורי נושף על התה ולוגם במשיכה קולנית.

"אני כמוך בעניין הזה, פנטזיה מתממשת לפעמים," יוסי צוחק, "אתה יודע למה הכוונה." הוא לוחץ מעט באצבעו על האוזנייה שבתוך אוזנו. הפסיכולוגית מהבקרה לוחשת: "כיוון מעולה יוסי, תכסיסים כמו בימים הטובים. עוד שניים-שלושה סיבובים והוא איתנו לגמרי."

"אתה יודע," גרגורי תולה מבט ביוסי, "לפני שהקמתי את החברה הייתי חפור עמוק במנגנון הענקי של מה שנקרא פנטזיה, הייתי בטוח שאצליח לפענח אותו, אלא שככל שחפרתי בשורשים הם התפצלו והתפצלו, עד אין סוף."

"לך על זה, יוסי," הפסיכולגית מתלהבת באוזנייה, "הפנטזיה, זה שם!"  

"מאז שלמדתי לקרוא נעשיתי חסיד של סיפורי מדע בדיוני," אומר יוסי בטון שקט ומהורהר של גילוי לב, "בזכות אחד מחבריי התוודעתי למגזין אמייזינג סטוריס, ופיתחתי תשוקה חסרת גבולות לחומר הזה, לעוגמת נפשם של הוריי," הוא מצחקק. הפסיכולוגית באוזנייה: "מושלם, מושלם, תן לו להגיב."

"כן… כן… אני מבין מצוין," גרגורי נותן ביס בסנדביץ' ולועס לאיטו, "גם הוריי היו מסתכלים עליי בייאוש כשהיו נכנסים למאורה שלי ורואים את ערמות הספרים בהם הייתי שקוע, ולס, הרד, סטייפלדון."

יוסי פושט רגליים ומתרווח בכיסא בנינוחות, "כנער חקרתי את הסמנטיקה של הקיברנטיקה, חשבתי שאעשה למדען או מתמטיקאי, אלא שגייסו אותי לכאן," הוא צוחק בקול, "עכשיו אלה רק תחביבים, פילוסופיה, מתמטיקה מתקדמת ואסטרופיסיקה." הפסיכולוגית באוזניה: "זהירות שם, אנחנו מנתחים את התנועות והבעות הפנים, נראה שאתה לוקח אותו אחורה מדי. יש לו עבר מורכב, מסוייט ובעייתי, שים לב לא להחליק לשם."

יוסי מזדקף, "שמע גרגורי, יש לנו כאן הצעה. אני זורק אותה על השולחן בהכי ישיר שאפשר. תעבוד איתנו. ניתן לך חופש פעולה מלא. המעבדות שלנו לרשותך, האנשים וכל מה שמצוי בעולם ואפשר לשים עליו יד."

גרגורי שקוע בסידור דפי הפנקס, ממלמל, "אני בטוח שלא טעיתי בחישובים, בטוח. הווירוס הזה מפתח תנועות מורכבות כל כך… כמעט קוונטיות. נדבק לתא ומוצץ את האר-אן-איי שלו, ומתרבה כמו משוגע, לפני שהאלגוריתם שלי מבין מה קורה, הוא נחנק."

"תתפקח, האמן לי, אם תמשיך בלהט הזה, הדמיונות יישאו אותך למסע שיהיה לך קשה לחזור ממנו. יש לי כמה כאן על המסלול הזה, המשחק הופך לתחרות בין כוחות אפלים במוח. גם אני הייתי שם… פעם. כשגייסו אותי הפעילו בתוכי אינסטינקט של שמירה עצמית, כדי שאותו חלק במוח שנשאר צלול ישמש כגלגל הצלה כשצריך להלחם בנגד הפיתוי של הפנטזיה." הפסיכולוגית: "זה יופי, הסימנים מראים שזה עובד. ניקח אתנחתא. אנחנו מכניסים עוד כוס תה. לך אספרסו…"

מתוך הקיר מופיע בחור צעיר עם סינר מלצר למותניו, הוא מניח את המגש על השולחן, ויוסי אומר, "ממש בזמן, חולד, תביא גם מהעוגיות המלוחות בשבילי, רוצה גם?" הוא מפנה את השאלה לגרגורי אלא שגרגורי שקוע בלעיסת שאריות הסנדביץ', מבטו מרוכז במגדל ניירות הפנקס שערם לפניו.

"לאיזה שלב הגעתם בפענוח," יוסי שואל.

"פענוח…? למה אתה מתכוון?"

"האזנות שלכם לקולות שבפנים, אלו שהאלגוריתם מצוטט להם."

גרגורי זז בכיסאו, "אה, כן. נדמה לי שבמדדים שלכם אנחנו בשלב חמש. שבעים אחוז מובהקות לפי שיקלול כיווצי מעיים, דחיסת כליות, רטט כבד, רעשי מפרקים ומדדי רוק. אנחנו מרשתים עם המדדים הוודאיים של חמצן בדם ודופק, ומגיעים לתשעים וחמישה עד תשעים ושמונה אחוז. קשה להסתיר מאיתנו דברים."

יוסי מגלגל בין כפות ידיו את ספל האספרסו, לוקח זיפ ואומר, "שמע גרגורי, אתה בטח יודע שהראש רואה בי את היורש. זה כבר התפרסם והוא מעולם לא הכחיש. אבל לך תדע אצלו, אתה יודע למה אני מתכוון. בינתיים אני פועל באיפוק אנליטי, נצמד אל המיתוס של החסינות, אני יכול להרשות לעצמי. אם תחבור אלי, כלומר אלינו, אז בכלל…" יוסי מניע את זרועו בעיגולים כשאצבעו מורה לעבר התקרה, "מכאן אנחנו מסתכלים במבט מפוקח על כל מה שקורה. יכולת הניבוי שלנו אולי מיושנת בעיניך, אבל עושה את העבודה, אתה מבין למה הכוונה. ביחד נוכל ליצור משהו נהדר."

גרגורי משפשף את פניו בכפות ידיו. "זה רגע ההתנגדות," הפסיכולוגית לוחשת, "אתה מוביל בכמעט שבעים אחוז לפוזיטיב."

יוסי משלב את ידיו על חזהו, "גרגורי, זה הכול על דעת הראש, אל תבין אותי לא נכון."

"ומה אם הוא ישנה את דעתו? מה אם משהו יקפוץ והאובססיה שלו תתגבר? מה יהיה עלי?"

"אתה מתכוון שגם אני אורחק?" "חיוך יוסי, תחייך," הפסיכולגית מוטרדת באוזניה. יוסי מחייך, "אני לא רואה איך נאפשר לזה לקרות, נכון?" יוסי לוכד בעיניו את מבטו של גרגורי ומבלי לומר מילה הם נסחפים למשחק 'מי ממצמץ ראשון'.

"תן לו לנצח," הפסיכולוגית מורה באוזניה ויוסי מעפעף.

חיוך מבוייש מתפשט על פניו של גרגורי.

יוסי קם, "אני מודיע לבנט שזה לא הלך. אומר לו שאתה עדיין לא שם, במובן הטכנולוגי, שכל העניין לא בשל, שעקרונית אתה מוכן לחתום, אלא שהיית רוצה לראות שבעיות השליטה על האלגוריתם נפתרות."

גרגורי מתרומם מכיסאו בכבדות.

יוסי שולח לעברו יד ללחיצה, "אתה השגריר מארץ הקסמים, גרגורי."

הם לוחצים ידיים. גרגורי אוסף את דפי הפנקס מהשולחן וטומן אותם בכיס מכנסיו.

"אני מת להשתין," גרגורי אומר בטון נבוך ויוסי מחייך, "כולנו אנושיים לפני הכול." 

בשנה ההיא עשיתי כמעט חודשיים שלמים של העונה השחונה באחת החוות – חוות הבקר המרכזית, למעשה – של חברה מפורסמת לייצור תמצית בשר.בִּי-אוֹ-אֶס. בּוֹ"ס. ודאי ראיתם את שלוש האותיות המופלאות האלה בעמודי הפרסום של מגזינים ועיתונים, בחלונות ראווה של סוחרי מזון, ובלוחות השנה הבאה שאתם מקבלים בדואר – בדף של חודש נובמבר. הם מפיצים גם עלונים, כתובים בסגנון מתלהב עד גיחוך ובכמה שפות, ובהם סטטיסטיקה על שחיטה וטבח שיכולה לגרום גם לטורקי להחוויר. ה"אמנות" שמאיירת את ה"סִפרות" הזאת מציגה בצבעים בורקים שור גדול וזועם רומס נחש צהוב שמתפתל בדשא ירוק-אזמרגד על רקע שמים בכחול ירקרק. זה אכזרי וגם אלגורי. הנחש מסמל מחלה, חולשה – או אולי סתם רעָב, שהוא-הוא המחלה הכרונית של רוב המין האנושי. כולם מכירים כמובן את בּ-וֹ-ס בע"מ, מוצרים שאין כמותם: וינוֹבּוֹס, גֶ'ליבּוֹס, והמוצר המושלם החדש שאין דומה לו, טריבּוֹס, המציע לכם מזון שאיננו רק מרוכז במיוחד אלא גם מעוכל למחצה. כזו היא, מתברר, האהבה שרוחשת החברה בע"מ לבני האדם – משתווה לאהבת אבא ואמא פינגווין לגוזליהם הרעבים.

מובן שיש להשתמש באופן פרודוקטיבי בהון של המדינה. איני יכול לומר דבר נגד החֶברה בע"מ. אך דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזָמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושייה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות.

בחלקים שונים של העולם המתורבת והלא מתורבת כבר נאלצתי לבלוע את בּ-וֹ-ס, פחות או יותר לתועלתי, אם כי ללא הנאה רבה. כשמכינים את התמצית הזאת עם מים חמים ושפע של פלפל שחור שמעלים את הטעם, התוצאה איננה בעצם בלתי סבירה. אך את הפרסומות שלה מעולם לא אכלתי. אולי מפני שהן לא מתאמצות מספיק. הִנֵה למיטב זיכרוני הן אינן מבטיחות עלומי נצח למשתמשים בבּ-וֹ-ס, וטרם נטען כי למוצרים נכבדים אלה היכולת להקים מתים מעפר. ואני תוהה, למה להצטנע כך באיפוק? אם כי סבורני שאותי גם בטיעונים כאלה הם לא היו מצליחים לקנות. כי אני אולי סובל מצורה מנטלית בזויה כלשהי (הרי איני אלא אדם), אבל לא מזו הנפוצה. אני אינני נאיבי.

אכן השתדלתי כאן לחשוף בבהירות את ההצהרה הזאת על אודותי בהקשר לסיפור שלהלן. את העוּבדות בדקתי ככל האפשר. מצאתי את קטעי העיתונים הצרפתיים, וגם דיברתי עם מפקד המשמר הצבאי באִיל רויאל, האי המלכותי – כשהגעתי במהלך נדודַי לקאיֶין. אני מאמין כי הסיפור אמיתי מעיקרו. מדובר בסיפור שאיש, לדעתי, לא היה ממציא על עצמו, מאחר שאיננו מרשים או מחמיא ואף אינו מצחיק דיו להעניק סיפוק לאיזו יוהרה מעוותת.

עניינו במכונאי של ספינת הקיטור השייכת לחוות הבקר מָראניוֹן של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ. חווה זו היא גם אי – אי בגודל מחוז קטן, הממוקם בשפך נהר דרום-אמריקני גדול. אי פראי ונטול יופי, אבל העשב הצומח שם במישורים הנמוכים ניחן כנראה בסגולות מזינות ובטעם יוצא מגדר הרגיל. באי הזה מהדהד קול געייה של אינספור עדרים – צליל עמוק ומייסר מתחת לשמים הפתוחים, העולה כמו מחאה מפלצתית של אסירים הנידונים למוות. ביבשת, מרחק שלושים קילומטרים של מי בוץ מרובבים, שוכנת עיר ששמה, יש לציין, הוֹרטָה.

אבל תכונתו המעניינת ביותר של האי הזה (שכמותו כמושבת עונשין של בקר שדינו נגזר) טמונה בהיותו בֵּית גידולו היחיד, ככל הידוע, של פרפר נדיר ויפהפה. זן שנדירותו רבה עוד יותר מיופיו, מה שאומר עליו לא מעט. הזכרתי כבר את נדודַי. בתקופה ההיא נסעתי מטעם עצמי בלבד, ובמתינות שהיא זרה לימינו אלה של כרטיסים למסעות סביב העולם. הייתה לי אפילו מטרה. אני בעצם –  "חה, חה, חה! – רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!"

בנימה זו דיבר על עיסוקי מר הארי גִי, מנהל תחנת הבקר. נדמה היה שהוא מייחס לי את האבסורד הגדול ביותר בעולם. חברת בּ-וֹ-ס בע"מ, לעומת זאת, ייצגה מבחינתו את שיא הישגיה של המאה התשע עשרה. אני משוכנע שהוא נהג לישון עם חותלות ודורבנות לרגליו. את ימיו עשה על האוכף, דהר על פני המישורים כשבעקבותיו שורה של רוכבים פראיים למחצה, שקראו לו דון אֶנריקֵה ולא הייתה להם דעה מפורשת כלשהי על חברת בּ-וֹ-ס בע"מ ששילמה את משכורתם. הוא היה מנהל מצטיין, אבל אינני מבין למה הרגיש צורך, כשנפגשנו בארוחות, להעניק לי חבטה בגב ולחקור בקול רם ומלעיג: "מה מצב הספורט הקטלני היום? הפרפרים מתחזקים? חה, חה, חה!" – מה גם שהוא גבה ממני שני דולרים ליום עבור האירוח של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ (בעלת הון של 1,500,000 ליש"ט), סכום כסף שבלי ספק נכלל באותה שנה במאזן החברה. "אינני חושב שפחות מזה יהיה הוגן כלפי החברה שלי," הוא ציין ברצינות תהומית, כאשר קבעתי איתו את תנאי שהותי באי.

אם אינטימיות של יחסי מין בהעדר כל רגש חברי לא הייתה נחשבת מתועבת, אז גם ההתלוצצות שלו הייתה נחשבת בלתי מזיקה. יתרה מכך, הבדיחות שלו לא היו משעשעות במיוחד. הן נבנו מחזרות מתישות על משפטי תיאור המתייחסים לאנשים בלוויית פרצי צחוק. "רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!" היה דוגמה אחת לשנינות המוזרה שלו שהוא עצמו נהנה ממנה מאוד. ומתוך אותו הלוך רוח של הומור אנין הוא הסב יום אחד את תשומת לבי אל מכונאי ספינת הקיטור, שעה שטיילנו על השביל לצד המפרץ הצר.

ראשו וכתפיו של האיש נגלו מעל הסיפון שהיו פזורים עליו שלל כלי עבודה שלו וכמה חלקי מכונות. הוא עסק בתיקון המנועים. לשמע קול צעדינו הוא הרים בחשש פרצוף מטונף בעל סנטר מחודד ושפם קטן ונאה. תווי פניו העדינים, שעוד ניתן היה לזהות מתחת לכתמים השחורים, נראו לי אפורים וחולניים בצל הירקרק שהטיל העץ הענק שעלוותו נפרסה מעל הספינה אשר עגנה קרוב לגדה.

הארי גי קרא לו להפתעתי הרבה "קרוקודיל", באותה נימה לעגנית למחצה ומאיימת למחצה האופיינית לזחיחות הדעת אצל אנשים נעימים מסוגו:

"איך מתקדמת העבודה, קרוקודיל?"

הייתי צריך עוד קודם לכן לומר שהארי החביב למד היכן שהוא מין צרפתית – באיזו מושבה כנראה – ושהוא ביטא אותה במין דיוק מאולץ וצורם כאילו ביקש ללגלג על השפה. האיש בספינה מיהר לענות לו בקול נעים. בעיניו הייתה רכות לחה, ושיניו הבהיקו בלובן מסנוור בין שפתיים דקות ושמוטות. המנהל פנה אלי בקול רם ועליז מאוד והסביר:

"אני קורא לו קרוקודיל כי חצי מחייו במפרץ וחציים מחוצה לו. דוּחַי – הבנת? אין פה באי דוחיים אחרים מלבד קרוקודילים; אז הוא כנראה שייך לזן הזה – מה? אבל האמת היא שהוא לא פחות מאזרח אנרכיסט מברצלונה."

"אזרח אנרכיסט מברצלונה?" חזרתי אחריו כמו טיפש והסתכלתי על האיש. הוא כבר חזר לעבודתו בגומחת מנוע הספינה, והפנה אלינו את גבו הכפוף. בתנוחה זו שמעתי אותו מוחה בקולניות:

"אני אפילו לא יודע ספרדית."

"הֵי, מה זה? אתה מעז להכחיש שמשם באת?" ירד עליו בפראות המנהל המצטיין.

האיש הזדקף לשמע הדברים, שמט מידיו מפתח ברגים שזה עתה עשה בו שימוש ופנה לעברנו; אבל רעד בכל אבריו.

"אני לא מכחיש כלום, שום כלום!" אמר נרגש.

הוא הרים את מפתח הברגים ופנה שוב לעבודתו בלי להקדיש לנו יותר תשומת לב כלשהי. הסתכלנו עליו עוד כדקה והלכנו משם.

"הוא באמת אנרכיסט?" שאלתי כשיצאנו מטווח השמיעה שלו.

"מה אכפת לי מה הוא," השיב המנהל המבדח של חברת בו"ס. "נתתי לו את השם הזה כי ככה התאים לי לסווג אותו. זה טוב בשביל החברה."

"בשביל החברה!" קראתי ומיד עצרתי בי.

"אהה!" הוא צהל, הרים את פרצופו הכלבי הפחוס ונטול השערות, ופישק את רגליו הרזות והארוכות. "זה מפתיע אותך. אני מחויב לפעול לטובת החברה שלי. יש להם הוצאות עצומות. הנה – הסוכן שלנו בהוֹרטה סיפר לי שהם מוציאים חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום בכל רחבי העולם! הרי אי אפשר להיות חסכני מדי כשמרימים שואו כזה. אז תקשיב לי. כשאני קיבלתי את המקום הזה לידַי, לא הייתה לחווה ספינת קיטור. אני ביקשתי, והמשכתי לבקש בכל התכתבות, עד שקיבלתי אותה; אבל האיש שהם שלחו איתה נטש את התפקיד אחרי חודשיים והשאיר את הספינה עוגנת ליד הגשר הצף של הורטה. הציעו לו משכורת טובה יותר במנסרה ליד הנהר – יימח שמו! ומאז זה כל הזמן חוזר על עצמו. כל נווד סקוטי או ינקי שמחליט לקרוא לעצמו כאן מכונאי מקבל שמונה עשרה לירות שטרלינג לחודש, אתה לא מספיק לזוז והוא כבר מתקפל לו, קרוב לוודאי אחרי שהספיק להרוס משהו. מילה שלי שחלק מהאובייקטים שקיבלתי כאן בתור מפעילי מנועים לא ידעו להבחין בין דוד קיטור לארובה. אבל האיש הזה מֵבין את העבודה שלו, ואני לא מעוניין שהוא יסתלק. הבנת?"

ולשם הדגשה הוא חבט לי קלות בחזה. התעלמתי מן ההתנהגות המשונה שלו. רציתי רק לדעת מה כל זה קשור להיותו של האיש אנרכיסט.

"בחייך!" לגלג המנהל, "אם אתה רואה פתאום באי ברנש יחף ומוזנח מתגנב בין השיחים קרוב לים, ובו בזמן אתה מבחין במרחק של פחות מקילומטר וחצי מהחוף במפרשית מלאה כושים מתרחקת במהירות, לא היית חושב שהאיש הזה נפל מהשמים, נכון? ואם לא מהשמים זה יכול להיות רק מקאיין. אבל אני נשאר רגוע. איך שראיתי את המשחק החשוד הזה אמרתי לעצמי – 'אסיר נמלט'. הייתי בטוח בזה ממש כמו שאני רואה אותך כרגע עומד כאן. אז דרבנתי לעברו את הסוס שלי. הוא התייצב מולי על תלולית חול וצעק: 'מֶסיֵה! מֶסיֵה! עצור!' אבל ברגע האחרון נשבר וברח בריצה. ואני אומר לעצמי, 'אתה עוד תהיה מאולף אצלי לפני שאני אגמור איתך.' אז דהרתי אחריו בלי להגיד מילה, הסטתי אותו הנה והנה, דחקתי אותו לכיוון החוף, ובסוף לכדתי אותו על לְשון יבשה צרה, העקבים שלו במים ומאחוריו רק ים ושמים, והסוס שלי בוטש בחול ומטלטל את הראש שלו במרחק מטר ממנו.

"אז הוא שילב זרועותיו על חזהו וזקר את הסנטר שלו במין ייאוש כזה; אבל עלי הצגות של קבצנים לא עושות רושם.

"'אתה אסיר נמלט,' אני אומר לו.

"כשהוא שמע צרפתית, הסנטר שלו נשמט ופניו השתנו.

"'אני לא מכחיש כלום,' הוא אומר ומתנשף עדיין, כי הקפצתי אותו כהוגן מול הסוס שלי. שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הנשימה שלו כבר הסתדרה, אז הוא הסביר לי שהוא התכוון להגיע לאיזו חווה בסביבה שעליה סיפרו לו (בטח האנשים על המפרשית). שמעתי את זה ופרצתי בצחוק רם, והוא נעשה לא שקט. אולי רימו אותו? אולי אין כאן שום חווה במרחק הליכה?

צחקתי וצחקתי. הוא הלך ברגל, אז ברור שעדר הבקר הראשון שהיה נתקל בו היה דורס אותו לחתיכות מתחת לפרסות. מי שנקלע לאזור ההאכלה והוא לא רכוב, אין לו שום צל של סיכוי.

"'זה שנתקלתי בך ככה לבטח הציל את החיים שלך,' אמרתי. הוא העיר שאולי זה נכון; אבל לוֹ היה נדמה דווקא שרציתי להרוג אותו מתחת לפרסות הסוס שלי. הבטחתי לו שלא היה קל מזה אילו זאת הייתה הכוונה שלי. אחר כך הגענו למעין מבוי סתום. לא היה לי מושג קלוש מה לעשות עם האסיר הזה, מלבד לזרוק אותו לים. ואז עלה בדעתי לשאול אותו בגלל מה הגלו אותו. הוא השפיל את ראשו.

"'בגלל מה?' אני אומר לו. 'גנבה, רצח, אונס, או מה?' רציתי לשמוע מה יש לו לומר להגנתו, אפילו ששיערתי כמובן שהוא ימציא איזה שקר. אבל הוא רק אמר –

"'מה שבא לך. אני לא מכחיש כלום. אין שום טעם להכחיש.'

"התבוננתי בו בעיון ופתאום צץ לי בראש רעיון.

"'יש פה גם אנרכיסטים,' אמרתי, 'אולי אתה אחד מהם.'

"'אני לא מכחיש שום כלום, מסיה,' הוא חזר ואמר.

"התשובה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי הוא לא אנרכיסט. אני מאמין שהסהרוריים האלה דווקא גאים בעצמם. אילו היה אחד מהם, היה ודאי מודה על המקום.

"'מה היית לפני שנהיית אסיר?'

"'פועל,' הוא אומר. 'פועל טוב אפילו.'

"בגלל זה התחלתי לחשוב שהוא בכל זאת כנראה אנרכיסט. זה הרי המעמד שממנו רובם באים, לא? אני שונא את החיות האלה, פחדנים שמשליכים פצצות. כמעט החלטתי כבר לסובב על המקום את הסוס שלי ולהשאיר אותו שם לגווע ברעב או לטבוע, מה שיתחשק לו. הוא בטח לא יחצה את האי ולא יחזור להטריד אותי, לזה הבקר כבר ידאג. אני לא יודע מה גרם לי לשאול –

"'איזה מין פועל?'

"לא שהיה לי אכפת אם הוא יענה בכלל. אבל כשהוא השיב מיד, 'מכונאי, מסיה,' כמעט זינקתי מהאוכף מרוב התרגשות. הספינה רבצה לה זה שלושה שבועות במפרץ, מנוטרלת ומושבתת. חובתי כלפי החברה הייתה ברורה. גם הוא הבחין בהפתעה שלי, ולרגע אחד שנינו בהינו זה בזה כמכושפים.

"'עלה על הסוס שלי מאחורי,' אמרתי לו. 'אתה תתקן את ספינת הקיטור שלי.'"

באלה המילים תיאר לי המנהל הנכבד של חוות מראניון את הופעתו של האנרכיסט לכאורה. הוא רצה להשאיר אותו אצלו – מתוך תחושת חובתו לחברה – וקרא לו בשם שימנע מהאיש להשיג עבודה כלשהי בהורטה. כשהבוקרים של החווה יצאו לחופשה, הם הפיצו את שמו בכל העיר. הם לא ידעו מה זה אנרכיסט, וגם לא מה פירוש ברצלונה. הם קראו לו האנרכיסט מברצלונה כאילו זה שמו הפרטי ושֵם משפחתו. אבל אנשי העיר קראו בעיתונים שלהם על האנרכיסטים באירופה, והתרשמו מאוד. אותה תוספת  מבדחת, "מברצלונה", גרמה למר הארי גי לגחך בסיפוק עצום. "זה זן רצחני במיוחד, נכון או לא? ככה החבר'ה של המנסרה עוד יותר מפחדים להתעסק איתו – הבנת?" הוא עלץ בגלוי. "בעזרת השם הזה אני מחזיק בו טוב יותר ממצב שבו הייתי קושר לו את הרגל בשרשרת לסיפון הספינה."

"ושים לב," הוא הוסיף אחרי השתהות קלה, "שהוא לא מכחיש את זה. אני לא עושה לו שום עוול. הוא בכל מקרה סוג של אסיר."

"אבל אתה בטח משלם לו איזו משכורת, לא?" שאלתי.

"משכורת! בשביל מה הוא צריך כאן כסף? הוא מקבל אוכל מהמטבח שלי ובגדים מהחנות. ברור שאתן לו משהו בסוף השנה, אבל אתה מעלה בדעתך שאעסיק אסיר ואתן לו כסף כמו לאדם ישר? אני דואג בראש וראשונה לאינטרסים של החברה שלי."

נאלצתי להודות כי אין ספק שחברה המוציאה חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום, מחויבת בחסכנות מחמירה ביותר. ומנהל חוות מראניון נהם לאות הסכמה.

"ואני אגיד לך מה," הוא המשיך: "אילו הייתי בטוח שהוא אנרכיסט והייתה לו חוצפה לבקש ממני כסף, הייתי פשוט בועט בו. איך שלא יהיה, שייהנה לו מהספק. אני בהחלט מוכן להאמין שהוא לא עשה שום דבר גרוע יותר מלתקוע למישהו סכין – בנסיבות מקִלות – בסגנון צרפתי, אתה יודע. אבל הריקבון החתרני הברוטלי של חיסול כל חוק וסדר בעולם – זה כבר מרתיח לי את הדם. זה כמו לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של כל אדם הגון, מכובד וחרוץ. תאמין לי, חייבים להגן איכשהו על מצפונו של כל מי שיש לו דבר כזה – אנשים כמוך וכמוני; אחרת כל בן בלייעל פורע חוק שיגיע הנה עוד ייחשב בכל מובן ראוי לא פחות ממני. מה, לא נכון? איזה אבסורד!"

הוא נעץ בי מבט נוקב. הנהנתי קלות ומלמלתי שיש בלי ספק דוק של אמת בהשקפת עולמו.

עיקר האמת שניתן לגלות ממקרהו של פּוֹל, המכונאי, הוא שגם דבר קטן עלול להביא לידי חורבנו של אדם.

"לא צריך הרבה בשביל להרוס בן אדם," הוא אמר לי ערב אחד בצרפתית מהורהרת.

בצרפתית, משום שהאיש היה בכלל מפריז ולא מברצלונה. כשלא היה בעמדה שלו הוא התגורר במראניון בצריף קטן עם גג מתכת וקירות קש. 'האָטֶליֵה שלי', הוא קרא לו. היה לו שם שולחן עבודה. נתנו לו כמה שמיכות של סוסים ואוכף – לא שהזדמן לו אי פעם לרכוב, אלא מפני שמצעים אחרים לא נמצאו בשימושם של עובדי החווה, שהיו כולם בוקרים. ועל ציוד הרכיבה הזה הוא ישַן, כמו ילידי הערבות, בין כלי העבודה שלו, בתוך גרוטאת ברזל קטנה, עם סדן נייד לראשו, מתחת לשולחן העבודה שהחזיק את רשת היתושים המטונפת שלו.

מדי פעם הבאתי לו כמה בדלי נרות ששמרתי מן האספקה הזעומה של בית המנַהל. הוא היה אסיר תודה על כך. הודה שאיננו אוהב לשכב בחושך. הוא התלונן שהשינה בורחת ממנו: "Le sommeil me fuit", הכריז בטון הרגיל שלו, של סטואיות מבוישת ששיוותה לו חזות מעוררת אהדה ונוגעת ללב. הבהרתי לו שאינני מייחס חשיבות רבה מדי לעובדה שהוא אסיר.

וכך קרה שהוא התפתה ערב אחד לספר על עצמו. בכל פעם שבדל הנר על קצה שולחנו נשרף, הוא מיהר להדליק אחר.

את שירותו הצבאי עשה בחיל מצב מחוץ לעיר, וכשסיים חזר לפריז לעסוק במקצוע שלו. בגאווה מסוימת סיפר לי שבתוך זמן קצר כבר הרוויח עשרה פרנקים ליום. הוא חשב שבקרוב יפתח עסק עצמאי ויתחתן.

בשלב זה פלט אנחה עמוקה והשתתק לרגע. לבסוף חזר לטון הסטואי שלו:

"נראה שלא ממש הכרתי את עצמי."

ביום הולדתו העשרים וחמישה הציעו שניים מחבריו שעבדו איתו בסדנה להזמין אותו לארוחת ערב. תשומת הלב הזאת ריגשה אותו מאוד.

"הייתי בחור מיושב בדעתו," הוא ציין, "אבל אני לא פחות ידידותי מכל אחד אחר."

האירוע התקיים בבית קפה קטן בבּוּלוַואר דֶה לָה שאפֶּל. הם שתו בארוחת הערב יין מיוחד. מעולה. הכול היה מעולה; והעולם – כלשונו – נראה מקום מצוין לחיות בו. נשקף לו עתיד מוצלח, היה לו קצת כסף בצד, והוא נהנה מחיבתם של שני חברים מעולים. הוא הציע לשלם על כל המשקאות אחרי הארוחה, מה שנראה אפילו מתבקש מבחינתו.

הם שתו עוד יין; שתו ליקרים, קוניאק, בירה, ואז עוד ליקרים ועוד קוניאק. שני זרים שישבו בשולחן סמוך הסתכלו עליו, הוא אמר, במבט חברי כל כך, שהוא הזמין גם אותם להצטרף למסיבה.

מיָמיו לא שתה כל כך הרבה. הוא נתקף רוממות רוח גבוהה במיוחד ומענגת כל כך, שכל אימת שדעכה מיהר להזמין עוד משקאות.

"היה נדמה לי," אמר בדיבורו השקט והשפיל עיניו ארצה בצריף האפלולי שהתמלא צללים, "שאני עומד להגיע למדרגת אושר גדול ונפלא. רק עוד משקה אחד, הרגשתי, וזה יקרה. גם האחרים עמדו יפה בקצב שלי, כוסית מול כוסית."

אבל מה שקרה היה בלתי רגיל. משהו שאמר אחד הזרים חיסל את רוממות רוחו. מחשבות קודרות, אפלות, הציפו את ראשו. כל העולם מחוץ לבית הקפה נראה לו מקום אימתני ומרושע, שבו המון עני ומסכן נאלץ לעבוד ולהשתעבד רק כדי שכמה אנשים יוכלו לנסוע בכרכרות ולחיות חיי הוללות בארמונות. הוא נתקף בושה באושר שלו. הצער על גורלו האכזר של המין האנושי קרע את לבו. בקול חנוק מיגון הוא ניסה להביע את רגשותיו. הוא חושב שבכה וקילל חליפות.

שני המכרים החדשים מיהרו לשבח את מחאתו האנושית. כן. מידת האי-צדק בעולם היא אכן שערורייתית. ויש רק דרך אחת לטפל במצבה הרקוב של החֶברה. להרוס את כל החנות הארורה. לפוצץ את כל ההצגה המושחתת.

ראשיהם ריחפו מעל לשולחן; הם לחשו לו דברי שכנוע רהוטים. אינני סבור שהם באמת צפו את התוצאה. הוא היה שיכור גמור – שתוי עד טירוף. פתאום הוא זינק על השולחן ביללת זעם. בעט בבקבוקים ובכוסות וצרח, "תחי האנרכיה! מוות לקפיטליסטים!" כך הוא צרח שוב ושוב. שברי זכוכית נפלו סביבו, כיסאות עפו באוויר, אנשים אחזו זה בגרונו של זה. המשטרה הסתערה פנימה. הוא הכה, נשך, שרט ונאבק, עד שמשהו חבט בחוזקה בראשו…

הוא חזר לעצמו בתא מעצר של המשטרה – נכלא באשמת תקיפה, קריאות הסתה ותעמולה אנרכיסטית.

הוא הישיר בי עיניים לחות ונוצצות שנראו גדולות מאוד באור העמום.

"זה היה רע, אבל אפילו אז עוד יכולתי איכשהו לצאת מזה, אולי," אמר לאטו.

אני בספק, אבל אם היה לו סיכוי כלשהו הוא חוסל בידי עורך דין סוציאליסט צעיר שהתנדב לקחת על עצמו את ההגנה עליו. לשווא הוא הסביר לו שאיננו אנרכיסט; שהוא מכונאי שקט ומכובד וכל שאיפתו לעבוד עשר שעות ביום במקצוע שלו. הוא הוצג במשפט כקורבן החברה, וצעקות השיכרות שלו הוצגו כביטוי לסבל תהומי. עורך הדין רצה להתקדם, והתיק הזה היה בדיוק מה שנדרש לו כדי לצאת לדרך. נאום ההגנה נשמע נהדר.

המסכן השתתק לרגע, לעלע והכריז:

"קיבלתי את העונש המרבי לעבירה ראשונה."

פלטתי איזו רטינה כמתבקש, והוא השפיל את ראשו ושילב את זרועותיו.

"כששחררו אותי מהכלא," החל שוב בעדינות, "חזרתי כמובן לסדנה הישנה שלי. קודם, הבוס שלי גילה כלפי חיבה מיוחדת, אבל כשראה אותי עכשיו הוריק מפחד וביד רועדת הראה לי את הדלת."

עודו עומד שם ברחוב, נבוך ומודאג, ניגש אליו גבר בגיל העמידה והציג את עצמו כמי שגם הוא מכונאי. "אני יודע מי אתה," אמר, "נכחתי במשפט שלך. אתה קומראד הגון ובעל דעות מוצקות. אבל לרוע המזל כבר לא תצליח למצוא עבודה בשום מקום. הבורגנים האלה זוממים להרעיב אותך. זאת השיטה שלהם. אל תצפה כלל לרחמי העשירים."

הפנייה הנעימה הזו אליו ברחוב עודדה אותו מאוד. נראה כי היה מטבעו טיפוס שזקוק לתמיכה ולאהדה. המחשבה שלא יצליח למצוא עבודה מוטטה אותו לגמרי. אם אפילו הבוס שלו, שהכיר אותו כפועל מיומן, שקט ומסודר, לא מוכן עכשיו לשמוע ממנו – מובן שאף אחד אחר לא ירצה אותו. ברור שלא. הרי המשטרה, שפוקחת עליו עין, תזדרז להזהיר כל מעסיק שישקול לתת לו הזדמנות. הוא הרגיש פתאום חסר ישע כל כך, מבוהל וחסר תועלת; אז הוא הלך בעקבות הגבר הזה לבית קפה סמוך, שם פגש עוד כמה חברים טובים. הם הבטיחו לו שלא יניחו לו לרעוב, בין אם יעבוד ובין אם לאו. הם שתו כולם לחיי תבוסת כל המעסיקים ולחיי קעקוע החברה.

הוא התיישב ונשך את שפתו העליונה.

"ככה, אדוני, הפכתי לחבר," הוא אמר. הוא העביר יד רועדת על מצחו. "בכל מקרה משהו משובש בְּעולם שבו אדם יכול ללכת לאיבוד בגלל כוסית אחת מיותרת."

הוא לא הרים כלל את עיניו, אבל יכולתי לראות שמתחת לייאוש שלו הוא מתחיל להיות נסער. הוא חבט בספסל בכף ידו הפתוחה.

"לא!" הוא צעק, "זה היה קיום בלתי אפשרי! המשטרה עקבה אחרי, הקומראדים עקבו אחרי, כבר לא עמדתי ברשות עצמי! הרי לא יכולתי אפילו ללכת למשוך מהבנק כמה פרנקים שחסכתי בלי שאיזה קומראד יסתובב בפתח וישגיח שלא נמלטתי משם! ורובם היו בסך הכול פורצים. מהסוג החכם, אני מתכוון. שדדו את העשירים; אמרו שהם רק מחזירים לעצמם את מה שמגיע להם. כששתיתי קצת, האמנתי להם. והיו ביניהם גם שוטים ומטורפים. הפנאטים! כשהייתי שיכור אהבתי אותם. וכששתיתי עוד יותר כעסתי על כל העולם. זה מה שהיה הכי טוב. בַּזעם מצאתי מפלט לאומללות. אבל אי אפשר הרי להיות כל הזמן שיכור – לא נכון, אדוני? וכשהייתי פיכח פחדתי לברוח מהם. הם היו שוחטים אותי כמו חזיר."

הוא שילב שוב את זרועותיו וזקר בחיוך מר את סנטרו החד.

"מהר מאוד הם אמרו לי שהגיע זמני לצאת לעבודה. העבודה הייתה לשדוד בנק. אחר כך יזרקו פצצה כדי להרוס את המקום. תפקידי בתור מתחיל היה לשמור ברחוב מאחורי הבנק ולהשגיח על תיק שחור שבתוכו הפּצצה, עד שיעשו בה שימוש. אחרי הפגישה שבה ארגְנו את הסיפור, איזה קומראד נאמן אחד לא עזב אותי ולוּ לרגע. לא העזתי למחות; פחדתי שיחסלו אותי בשקט שם בחדר; רק כשהסתובבנו ביחד תהיתי פתאום אם לא עדיף לי כבר להשליך את עצמי לסֵן. אבל לא הספקתי לגלגל את זה במחשבות וכבר חצינו את הגשר, ואחר כך לא הייתה לי עוד הזדמנות כזאת."

לאור בדל הנר, עם תווי פניו החדים, השפם הקטן והפלומתי שלו ופניו הסגלגלים, הוא נראה לעתים צעיר מעודן ועולז, ואחר כך זקן למדי, תשוש ומלא יגון בעודו מהדק את זרועותיו השלובות אל חזהו.

מאחר שהוא השתתק חשתי כורח לשאול:

"נו, אז איך זה נגמר?"

"בהגליה  לקאיין," הוא השיב.

נדמה שהאמין כי מישהו הלשין עליהם. המשטרה התנפלה עליו בזמן שהוא שמר ברחוב האחורי והתיק בידו. "המטומטמים האלה הפילו אותו ארצה בלי לשים לב מה יש לו ביד. הוא התפלא איך הפצצה לא התפוצצה כשהוא נפל. אבל היא לא התפוצצה.

"ניסיתי לספר בבית המשפט את הסיפור שלי," הוא המשיך, "אב בית הדין נראה משועשע מזה. והיו כמה אידיוטים בקהל שצחקו."

הבעתי את תקוותי שגם כמה מהחברים שלו נתפסו. הוא הצטמרר קלות ואז אמר לי ששניים מהם – סימוֹן, המכוּנה גם ביסקוויט, המכונאי המבוגר שפנה אליו ברחוב, ובחור בשם מָאפִיל, אחד הזרים האוהדים ששיבחו את רגשותיו וניחמו אותו בצערו ההומניטרי בזמן שהוא השׁתכר בבית הקפה.

"כן," הוא המשיך במאמץ-מה, "זכיתי ליהנות מחברתם באי סן ז'וזף, ביחד עם עוד שמונים או תשעים אסירים. כולנו סוּוגנו בתור מסוכנים."

האי סן ז'וזף הוא היפה מבין איי הישועה. סלעי וירוק, עם גיאיות לא עמוקים, שיחים, צמחייה סבוכה, מטעי עצי מנגו והרבה עצי דקל שעירים. שישה סוהרים חמושים באקדחים וברובי קָרָבּין מופקדים שם על שמירת האסירים.

ספינת שמונה משוטים משמשת שם לתקשורת בשעות היום, דרך תעלה ברוחב מטר וחצי, עם האי המלכותי שבו שוכנת עמדה צבאית. היא יוצאת להפלגה הראשונה שלה בשש בבוקר. בארבע אחר הצהריים היא מסיימת את שירותה ונגררת אל רציף קטן באי המלכותי שבו כמה סירות קטנות יותר ושומר. משעה זו ועד בוקר המחרת נותר האי סן ז'וזף מנותק משאר העולם, עם הסוהרים שמפטרלים לפי תור בשביל שבין משכן הסוהרים לצריפי האסירים, ועם המוני כרישים המפטרלים ברחבי המים מסביב.

על רקע נסיבות אלה תכננו האסירים מרד. דבר כזה טרם נודע בהיסטוריה של בית הסוהר, אך לא הייתה זו תוכנית נטולת סיכויי הצלחה. הם תכננו להפתיע את הסוהרים ולרצוח אותם במהלך הלילה, והנשק שלהם יאפשר לאסירים לירות באנשי ספינת המשוטים כאשר זו תגיע בבוקר. אחרי שישתלטו על ספינת המשוטים יתפסו עוד סירות, וכולם יחד יחתרו משם לאורך החוף.

עם רדת החשכה, שני הסוהרים התורנים ערכו כרגיל מפקד לאסירים. אחר כך פנו לסקור את הצריפים כדי לוודא שהכול כשורה. ברגע שהם נכנסו התנפלו עליהם, והם פשוט נחנקו תחת מספרם הרב של תוקפיהם. אור הדמדומים דעך במהירות. היה ליל ירח חדש, וסערה כבדה ושחורה שהתחשרה מעל החוף עוד הִגבירה את עומק חשכת הלילה. האסירים התכנסו בשטח הפתוח ודנו בצעד הבא שעליהם לנקוט, התווכחו בינם לבין עצמם בקולות מהוסים.

"ואתה לקחת חלק בכל זה?" שאלתי.

"לא. ידעתי כמובן מה עומד להתרחש. אבל למה לי להרוג את הסוהרים האלה? לא היה לי שום דבר נגדם. רק מהאחרים פחדתי. כי מה שלא יקרה, מהם לא אצליח להימלט. ישבתי לבדי על גדם עץ כשראשי בין ידי, בלב מפרפר מהמחשבה על חופש שעלול להיות לי רק לעג לרש. פתאום קלטתי בבהלה דמות אדם בַּשביל לידי. הוא עמד בדממה מוחלטת, ואז נבלעה דמותו בלילה. היה זה כנראה הסוהר הראשי שבא לבדוק מה קרה לשניים מאנשיו. איש לא הבחין בו. האסירים המשיכו לריב על התוכניות שלהם. המנהיגים לא הצליחו להשליט משמעת. לחישות עזות בקעו שם מקהל האנשים בחושך ונשמעו מחרידות ביותר.

"בסופו של דבר הם נחלקו לשתי קבוצות ויצאו לדרך. כשהם עברו על פנַי, קמתי ממקומי תשוש וחסר תקווה. השביל אל משכן הסוהרים היה חשוך ושקט, אבל השיחים משני צדיו רשרשו קלוֹת. כעת ראיתי לפנַי אלומת אור עמומה. הסוהר הראשי קָרב בזהירות עם שלושה מאנשיו בעקבותיו. אלא שהוא לא הצליח לחפות כמו שצריך על אור הפנס שלו. גם האסירים ראו את קרן האור העמומה. נשמעה צרחה פראית ונוראה, ומהומה פרצה על השביל החשוך. יריות, מהלומות, אנקות: ציד האדם, ציד הסוהרים, חלף על פנַי לעֵבר פְּנים האי, על רקע קולות שיחים נרמסים, צעקות הרודפים וזעקות הנרדפים. נשארתי לבדי. ואני מבטיח לך, אדוני, הייתי פשוט אדיש לכל זה. עמדתי זמן-מה בשקט, ואחר כך פסעתי לאורך השביל עד שנתקלתי ברגלי במשהו קשיח. התכופפתי והרמתי אקדח של סוהר. במישוש אצבעות הרגשתי שהוא טעון בחמישה כדורים. עם משב הרוח הגיעו לאוזני קולות רחוקים של אסירים שקראו זה לזה, ואז רעם התגלגל והבליע את המיית הרוח ואת רשרוש העצים. פתאום אור פנס גדול חצה בריצה את השביל מולי, נמוך מאוד לפני הקרקע, וחשף לעיני חצאית של אישה עם שולי סינר.

"ידעתי שזו ודאי אשת הסוהר הראשי. הם כנראה שכחו שהיא נמצאת שם. קול ירייה הִרעים מכיווּן פְּנים האי, והיא צרחה לעצמה תוך כדי ריצה. היא המשיכה לרוץ ואני בעקבותיה, וכעת ראיתי אותה שוב. ביד אחת היא משכה בחבל הפעמון הגדול התלוי בקצה מזח העגינה, ובידה האחרת הניפה מצד לצד את הפנס הכבד. זהו הסימן המוסכם במקרה שזקוקים בלילה לעזרת האי המלכותי. הרוח נשאה את הצליל הרחק מן האי שלנו, ואת אור הפנס שהיא הניפה הסתירו בחוף העצים המעטים שליד משכן הסוהרים.

"התקרבתי אליה מאחור. היא המשיכה בלי הרף, בלי להביט הצדה, כאילו אין איש מלבדה על האי. אישה אמיצה, אדוני. הֶבזק של ברק וקול רעם שיבשו לרגע את הצליל ואת אור האיתות, אבל היא כלל לא עצרה, משכה בחבל והניפה את הפנס בקצב סדיר כמו מכונה. אישה נאה כבת שלושים – לא יותר מזה. אני חשבתי לעצמי, 'טוב לא יֵצא מהלילה הזה.' והחלטתי שאם אחד מחברַי האסירים יגיע הנה אל המזח – מה שצפוי היה בקרוב – אני אירה בראשה ואז אירה בעצמי. הכרתי היטב את ה'קומראדים'. הרעיון הזה שלי העניק לי עניין בחיים, אדוני; ומיד נסוגותי קצת לאחור במקום להישאר על המזח הפתוח, והשתופפתי מאחורי שיח. לא הייתה לי שום כוונה להיתפס לא מוכן ולהניח למישהו למנוע ממני לעשות שירות נעלה לפחות ליצור אנושי אחד לפני מותי.

"אך לא נותר לנו אלא להאמין שהאיתות נקלט, כי ספינת המשוטים מהאי המלכותי הגיעה בתוך זמן קצר להפליא. האישה המשיכה לאותת עד שאור הפנס שלה נפל על הקצין האחראי ועל כידוני החיילים שעל הסירה. רק אז היא התיישבה ופרצה בבכי.

"היא כבר לא הזדקקה לי. לא זזתי ממקומי. חלק מהחיילים היו ללא ז'קטים, אחרים בלי מגפיים, איך שתפסה אותם האזעקה. הם עברו בריצה ליד השיח שלי. הספינה נשלחה בחזרה להביא עוד תגבורת; והאישה ישבה לבדה ובכתה בקצה המזח, כשהפנס ניצב לידה על הקרקע.

"ואז ראיתי פתאום באור שבקצה המזח מכנסיים אדומים של עוד שני גברים. הוכיתי בתדהמה. גם הם התחילו לרוץ. בטוניקות לא מכופתרות שהתנפנפו ובראשים חשופים. אחד מהם התנשף ואמר לאחר, 'קדימה, קדימה!'

"התפלאתי מהיכן לכל הרוחות הם צצו. פסעתי לאטי לאורך המזח הקצר. ראיתי את גופה של האישה מיטלטל מבכי, ושמעתי יותר ויותר ברור את אנחותיה, 'אוי, בעלי! בעלי המסכן! בעלי המסכן!' התגנבתי בשקט לעברה. היא לא שמעה ולא ראתה דבר. היא כיסתה את ראשה בסינר והתנודדה קדימה ואחורה מרוב צער. אבל אני הבחנתי בסירה קטנה קשורה לקצה המזח.

"שני הגברים האלה – הם נראו כמו מש"קים – הגיעו כנראה בסירה הזאת, אולי מפני שאיחרו לספינת המשוטים. מדהים איך מתוך תחושת חובה הם הפרו כך את התקנות. ועשו דבר מטומטם – אפילו כשכבר נכנסתי לסירה עדיין לא האמנתי למראה עיני.

"חתרתי לאטי לאורך החוף. ענן שחור רבץ מעל איי הישועה. שמעתי יריות, צעקות. מצוד נוסף הֵחל – ציד האסירים. המשוטים היו ארוכים מדי ולא נוחים. התקשיתי להתמודד איתם אף שהסירה עצמה הייתה קלת משקל. אך כשהגעתי לעברו השני של האי, פרצה סופת גשם ורוח. לא הצלחתי להתקדם מולה. הנחתי לסירה להיסחף אל החוף וקשרתי אותה.

"הכרתי את המקום הזה. הייתה שם סככה ישנה ורעועה שניצבה ליד המים. עודי יושב שם מכוּוץ שמעתי מבעד לרעשי הרוח והמבול קולות של אנשים שמפלסים דרכם בין השיחים. הם הגיחו אל החוף – חיילים אולי. הֶבזק של ברק לידי הסב לי הקלה עזה. שני אסירים!

"ומיד נשמע קול קורא בתדהמה. 'זה נס!' היה זה קולו של סימון, המוכר גם בשם ביסקוויט.

"וקול נוסף נהם, 'מה נס?'

"'הנה, יש כאן סירה!'

"'השתגעת כנראה, סימון! אבל בכל זאת, יש כאן… סירה.'

"מרוב התפעלות כנראה הם נאלמו דום. הגבר השני היה מאפיל. עכשיו הוא דיבר שוב, בזהירות.

"'היא קשורה. בטח יש כאן מישהו.'

"אמרתי להם מתוך הסככה: 'אני כאן.'

אז הם נכנסו, ודי מהר נתנו לי להבין שהסירה שלהם, לא שלי. 'אנחנו שניים,' אמר מאפיל, 'נגדך. אתה לבד.'

"יצאתי לשטח הפתוח כדי להתרחק מהם, כי פחדתי לחטוף מהלומה פתאומית בראש. יכולתי לירות בהם שם על המקום, אבל לא אמרתי דבר. כבשתי את הצחוק שעלה בגרוני. עשיתי את עצמי כנוע מאוד והתחננתי שיחוסו עלי. הם התייעצו ביניהם בקולות חרישיים על גורלי, בזמן שידי נחה על האקדח מתחת לחולצה שלי וחייהם היו נתונים לחסדַי. הנחתי להם לחיות. רציתי שהם יחתרו בסירה. הסברתי להם בענווה שפלת רוח שאני מבין בטיפול בסירות, ושאם יש שלושה חותרים, נוכל לנוח לפי תור. בסוף הם השתכנעו, ובזמן; עוד קצת וכבר הייתי מתפקע מהתקף צחוק."

בשלב זה התלבתה ההתרגשות שלו. הוא זינק מהספסל ודיבר בנפנוף זרועות. הצללים הענקיים של זרועותיו התרוצצו על פני הגג והקירות, והצריף נראה קטן מכדי להכיל את סערת הנפש שלו.

"אני לא מכחיש כלום," הוא התפרץ, "הייתי בשמים, אדוני. זכיתי לטעום מן האושר. אבל שתקתי. חתרתי בתורי לאורך כל הלילה. התקדמנו לעבר הים הפתוח, תלינו את יהבנו על ספינה שתעבור שם. זה היה צעד הרפתקני. אני שכנעתי אותם לעשות את זה. כשהשמש זרחה נראה הים רחב ידיים ורגוע, ואיי הישועה ניבטו רק ככתמים כהים מעל ראשי הגלים. אני בדיוק ניווטתי. מאפיל, שחתר בחרטום, פלט קללה ואמר, 'אנחנו חייבים לנוח.'

"סוף סוף הגיע זמני לצחוק. וצחקתי כמו שצריך, תאמין לי. תפסתי לי את הבטן והתגלגלתי במקום מושבי. הפנים שלהם היו מבוהלים כהוגן. 'מה נכנס בו, בַּחיה?' מאפיל צועק.

"וסימון, שהיה הכי קרוב אלי, אומר לו מעֵבר לכתפו, 'השד ייקח אותי אם אני לא חושב שהוא השתגע!'

"ואז הוצאתי את האקדח. אהה! בן רגע העיניים של שניהם נהיו הכי מאובנות שאתה יכול לדמיין לעצמך. חה, חה! הם פחדו. אבל חתרו. הו, כן, כל היום הם חתרו, נראו לפעמים פראיים ולפעמים חלושים. שום דבר לא נעלם ממני כי הייתי חייב לפקוח עליהם כל הזמן עין, וָלא – טראח! – בשנייה הם היו מתנפלים עלי. השענתי את היד עם האקדח דרוכה על הברך, וניווטתי ביד השנייה. הפרצופים שלהם התחילו להעלות שלפוחיות. השמים והים סביבנו נראו בוערים באש, והים העלה אדים בשמש. הסירה השמיעה קולות רתיחה כשפילחה את המים. מאפיל הוציא לפעמים קצף מהפה ולפעמים גנח. אבל הוא חתר. לא העז להפסיק. כל העיניים שלו נהיו אדומות, והוא נשך את שפתו התחתונה עד זוב דם. סימון נהיה צרוד כמו עורב.

"'קומראד –' הוא מתחיל לומר.

"'שום קומראד אין כאן. אני הבוס שלך.'

"'אז, בוס,' הוא אומר, 'תן לנו לנוח, למען האנושות.'

"נתתי להם. היו שם קצת מי גשמים שנקוו על קרקעית הסירה. הרשיתי להם לחטוף קצת. אבל ברגע שנתתי את הפקודה 'קדימה!' ראיתי אותם מחליפים ביניהם מבטים טעונים. הם חשבו שאהיה חייב מתישהו ללכת לישון! אהה! אבל אני לא רציתי ללכת לישון. הייתי ערני מתמיד. דווקא הם נרדמו באמצע החתירה, נפלו לגמרי מהמושבים, בזה אחר זה. הנחתי להם לשכב. כל הכוכבים כבו. היה עולם שָקט. השמש זרחה. יום חדש. קדימה! לדרך!

"הם חתרו גרוע. העיניים שלהם התגלגלו והלשונות שלהם השתרבבו החוצה. באמצע הבוקר מאפיל קרקר: 'בוא נסתער עליו, סימון. אני מעדיף כבר שיירו בי וזהו מאשר למות מצמא, מרעב ומעייפות מרוב חתירה.'

אבל גם בזמן שהוא דיבר הוא חתר; וגם סימון המשיך לחתור. זה גרם לי לחייך. אח! כמה שהשניים האלה אהבו את החיים בעולם המרושע שלהם, בדיוק כמו שאני אהבתי את החיים שלי לפני שהם הרסו לי אותם עם הדיבורים שלהם. הכרחתי אותם להמשיך עד שהגיעו לתשישות מוחלטת, ורק אז הצבעתי על מפרשי ספינה באופק.

"אה! היית צריך לראות אותם קמים לתחייה ונרתמים שוב לעבודה שלהם! כי אני דאגתי שהם יחתרו לעֵבר הנתיב של הספינה הזאת. הם השתנו. ולי נעלמו הרחמים האלה שקודם הרגשתי כלפיהם. עם כל דקה שעברה הם יותר ויותר חזרו לעצמם. הם הסתכלו עלי במבטים שזכרתי היטב. והיו מאושרים. הם חייכו.

"'נו,' אומר סימון, 'האנרגיה של הבחורצ'יק הזה הצילה את חיינו. אילולא הכריח אותנו, בחיים לא היינו חותרים רחוק כל כך עד לנתיב של ספינות. אני סולח לך, קומראד. אני מעריץ אותך.'

"ומאפיל נוהם מהחרטום: 'אנחנו חייבים לך הכרת תודה ענקית, קומראד. אתה בנוי להיות מנהיג.'

"קומראד! אדוני! אח, איזו מילה יפה. והם, אנשים כמו השניים האלה, הפכו אותה לארורה. הסתכלתי עליהם. זכרתי את השקרים שלהם, את ההבטחות שלהם, את האיומים שלהם ואת כל ימי הסבל שלי. למה הם לא יכלו להניח לי לנפשי אחרי שיצאתי מהכלא? הסתכלתי עליהם וחשבתי שכל עוד הם חיים אני לעולם לא אצליח להיות חופשי. לעולם. לא אני ולא אחרים כמותי בעלי לב חם וראש חלש. כי אני יודע שאין לי ראש חזק, אדוני. זעם שחור הציף אותי – זעם של שיכרות קיצונית – אבל לא נגד עוולות החֶברה. הו, לא!

"אני חייב להיות חופשי!" צעקתי בזעמי.

"'תחי החירות!' צורח הבריון הזה מאפיל. 'מוות לבורגנים ששולחים אותנו לקאיין! בקרוב הם יֵדעו שאנחנו חופשיים.'

"השמים, הים, כל האופק, הכול כמו האדים, אדום-דם בסירה כולה. הרקות שלי פעמו בקול רם כל כך עד שהתפלאתי שהם לא שומעים. איך זה שהם לא שמעו? איך הם לא הבינו?

"שמעתי שסימון שואל: 'לא חתרנו כבר מספיק רחוק?'

"'כן. מספיק רחוק,' אמרתי. הצטערתי עליו; רק את השני שנאתי. הוא גרר את המשוט שלו באנחה רמה, וכשהרים את ידו כדי למחות את מצחו בארשת פנים של מי שסיים את עבודתו, לחצתי על הדק האקדח ויריתי בו מעל הברך שלי, היישר בלב.

"הוא נפל וראשו השתלשל מעל דופן הסירה. לא העפתי בו מבט נוסף. השני פלט זעקה נוקבת. רק צווחת אימים אחת. אחר כך הכול דמם.

"הוא ירד מהמושב וכרע על ברכיו והרים לפניו את כפות ידיו הצמודות בתנוחה של תחינה. 'רחמים,' הוא לחש חלושות. 'קומראד, רחם עלי!'

"'אה, קומראד," אמרתי בקול נמוך. 'כן, קומראד, כמובן. טוב, אז תצעק תחי האנרכיה.'

הוא נופף בזרועותיו, הרים פניו אל השמים ופיו נפער רחב בזעקה גדולה של ייאוש. 'תחי האנרכיה! תחי –'

"הוא התמוטט כמו ערֵמה עם כדור בראש.

"השלכתי את שניהם מהסירה. גם את האקדח זרקתי. אחר כך ישבתי בשקט. הייתי סוף סוף חופשי! סוף סוף. לא הבטתי אפילו אל הספינה; לא היה לי אכפת; באמת, אני חושב שכנראה נרדמתי, כי פתאום שמעתי צעקות ומצאתי את עצמי כמעט מתחת למפרשית. הם העלו אותי אל הסיפון וקשרו את הסירה מאחור. הם היו כולם שחורים, חוץ מהקפטן, שהיה מוּלאטוֹ. הוא היחיד שידע כמה מילים בצרפתית. לא הצלחתי לברר לאן מועדות פניהם ולא מיהם. הם נתנו לי כל יום משהו לאכול; אבל לא אהבתי איך שהם דיברו עלי בשפה שלהם. יכול להיות שהם חשבו להשליך אותי מהספינה כדי להשתלט על הסירה. איך אני יודע? כשעברנו ליד האי הזה שאלתי אם הוא מיושב. הבנתי מהמולאטו שיש בו בניין. תיארתי לעצמי שהם התכוונו לחווה. אז ביקשתי מהם שיורידו אותי על החוף ובתמורה ישמרו לעצמם את הסירה. נדמה לי שזה בדיוק מה שהם רצו. את כל השאר אתה כבר יודע."

לאחר שהשמיע את המילים האלה איבד לפתע פתאום כל שליטה על עצמו. הוא פסע במהירות אנה ואנה עד שפתח לבסוף בריצה; זרועותיו נעו כמו טחנת רוח וצעקותיו נשמעו במידה רבה כאחוזות טירוף. ברובן אמר שהוא "לא מכחיש כלום, שום כלום!" לא יכולתי אלא להניח לו להמשיך בשלו, לשבת בצד ומדי פעם לחזור ולומר לו, "תירגע, תירגע," עד שסערת הנפש שלו תדעך מאליה.

עלי להודות גם כי נשארתי שם הרבה אחרי שהוא כבר זחל אל מתחת לרשת היתושים שלו. הוא התחנן לפני שלא אעזוב אותו; אז כמי שנשאר ער ליד ילד חרד, כך ישבתי לידו – למען האנושות – עד שהוא נרדם.

באופן כללי אני חושב שהיה בו מן האנרכיסט הרבה יותר ממה שהיה מוכן להודות בפנַי או בפני עצמו; ושמעֵבר לסממנים המיוחדים של המקרה שלו הוא דמה מאוד לאנרכיסטים רבים אחרים. לב חם וראש חלש – זה המפתח לתעלומה; ועובדה היא כי הניגודים החריפים ביותר והסתירות הקטלניות ביותר בעולם מצויות בחזהו של כל אדם היודע מהם רגשות ויצרים.

מבירור אישי שערכתי אני יכול להעיד כי הסיפור על מרד האסירים התרחש במדויק כפי הוא תיאר אותו.

כאשר חזרתי להורטה מִקאיין וראיתי שוב את "האנרכיסט", הוא לא נראה טוב. נראה תשוש יותר, שברירי עוד יותר ואכן אפור מאוד מתחת לכתמי הלכלוך מהעבודה שלו. אין ספק שבשר העדר המרכזי של החברה (בצורתו כתמצית) כלל לא היטיב איתו.

נפגשנו על הגשר הצף בהורטה; ואני ניסיתי לשכנע אותו להשאיר שם את ספינת הקיטור עוגנת במקומה ולהתלוות אלי מיידית לאירופה. עונג רב הייתה גורמת לי המחשבה על פניו המופתעות והסולדות של המנהל המצטיין עם היוודע לו שהמסכן הזה נמלט. אבל הוא סירב בעקשנות בלתי ניתנת לערעור.

"אתה בטח לא מתכוון תמיד לחיות כאן!" צעקתי. הוא נד בראשו.

"אני אמות כאן," אמר. ואז הוסיף בקול נוּגה, "רחוק מהם."

לפעמים אני חושב עליו – שוכב בעיניים פקוחות על ציוד הרכיבה שלו בצריף הנמוך הגדוש בכלי עבודה ובגרוטאות ברזל – העבד האנרכיסטי של חוות מראניון, ממתין בהשלמה לשינה ש"ברחה" ממנו, כפי שנהג לומר, בדרכו שלו יוצאת הדופן.

למנוצ'הר מחמדי

האישה המתה אמרה:

"תעטפי אותי, אני מתחננת."

ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה:

"נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בלילות הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים-עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי-כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

היא הייתה רוצה שיעטפו אותה כמו סוכרייה, כמו שעשו לנשים הרבות שמתו במיטה הסמוכה במהלך השהות שלה כאן. קודם כול הורידו להן את הבגדים, שמו במעטפה את טבעות הזהב, את העגילים ואת הצמידים, ואחר כך חיפשו להן בפה שיניים תותבות, כדי לוודא שהן לא יבלעו אותן בטעות בדרך. ואז מגיע תורו של הצמר גפן, שמכסה את נקבי הגוף כדי שהנשמה שיצאה לא תתחרט ותחזור למשכנה המקורי.

זיעה קרה כיסתה את מצחה של האישה, והיא אמרה בקול מפוחד וחנוק, חזק הרבה יותר משאפשר לצפות מאישה מתה:

"תסתמי את הנקבים טוב טוב."

הסניטרית, שעדיין סרגה, כאילו הבינה את כוונתה. היא חייכה חיוך רפה ואמרה ברכות:

"אל תדאגי, אני אחסום את הדרך חזרה."

חיוכה של הסניטרית עודד את האישה, והיא אמרה:

"כמה שיותר מהר, יותר טוב."

"נו, את כמו האחרות. קצת סבלנות."

האישה הביטה בשעון שלה. היא מתה לפני ארבע שעות, וסבלנותה פקעה והלכה. מוקדם יותר עצמה הסניטרית את עיניה ומלמלה:

"טוב, אז זאת השלישית, שלוש מתו מאז תחילת הערב."

אחר כך הלכה להביא את תכריכי הבד, ועכשיו היא סורגת כבר ארבע שעות. היא טיפלה בכל המתות בעדינות, בייחוד כשהאחות לא הייתה במחלקה, וגם נתנה לה פטידין. זה היה לה נעים, והיא ישנה עד חצות, כשהכאב שוב החל להשתולל והיא קיבלה את מנת הפטידין הבאה.

כבר שלושה חודשים היא רואה את הסניטרית עם המסרגות בידיה, ועם פקעת הצמר האפורה שהיא תמיד מחזיקה בכיס ומתעסקת בה. אפילו כשהיא הניחה את הסיר מתחת למטופלות שלה, היא עמדה וסרגה, ועכשיו שהאישה לא חשה עוד כאב, היא שאלה את עצמה לפתע איך זה שהפקעת האפורה אף פעם לא נגמרת.

"תגידי, כמה אתם בבית?"

הסניטרית סובבה את צווארה הדקיק והארוך, הרימה את ראשה, עצמה את עיניה ונאנחה בכבדות:

"אני ואימא שלי והילדים של בעלי ושני הילדים שלי."

"וקר להם?"

"מה זאת אומרת?"

"את כל הזמן סורגת."

"לא, נשמה שלי, אני סורגת ואז מוכרת."

"בעלך מובטל?"

הסניטרית נאנחה שוב, ליפפה את הצמר כמה פעמים סביב אצבעה ואמרה:

"גם כן בעל. הוא בבית, עיוור ונכה."

"עיוור?"

"כן, עיוור, נולד עיוור ועכשיו גם נהיה נכה."

"אז למה התחתנת איתו?"

"בגלל איך שאנשים מדברים, נשמה שלי. הייתי צעירה, הייתי יפה והייתי אלמנה, ואלמנה היא כמו פרי בשל – כל אחד חושב שהוא יכול לתת ביס."

"למה לקחת דיבורים כאלה ללב?"

"אוי נשמה, יש לך כוונות טובות, אבל אם היית במקומי, ומבוקר עד ערב, בכל סמטה, בכל רחוב, בעבודה, היו מצטטים לך את הנביא וקוראים לך לא לבזבז את המתנה שאלוהים נתן לך, ומבקשים ממך להשכיר את מתנת האלוהים הזאת אפילו לשעה אחת – אם היית במקומי, לא רק שהייתה מוכנה להתחתן עם עיוור ונכה, היית מתחתנת גם עם גבר מת…"

הסניטרית הוציאה מהכיס את הפקעת האפורה והביטה בה במבט יוקד.

"מתנה של אלוהים, מתנה של אלוהים, תאמיני לי, לפעמים רציתי לשרוף את עצמי מהמותניים למטה. אבל את יודעת, העניין הוא שאם נתתי לאחד, הייתי שומעת על זה אחר כך מכולם, ככה זה היה, כולם או אף אחד. ואחר כך השמועה מתפשטת, ואת רואה איך המתנה של אלוהים מתחילה לעבור מיד ליד, והסוף כבר ידוע מראש. הם אפילו היו לוחשים אחד לשני את הכתובת שלי: היא עובדת בבית החולים…"

לאישה היה קר, השיניים שלה נקשו, הידיים והרגליים שלה רעדו. הסניטרית הביטה בה:

"מה יש לך שאת רועדת ככה?"

"תעטפי אותי, תעטפי אותי ותשלחי אותי לחדר המתים."

"קר שם, נשמה, את תחטפי צינון."

"לא, חם שם יותר, בטוח חם שם יותר."

הסניטרית חזרה לסרוג בלי להתייחס אליה. שיניה של האישה נקשו, ועמוד השדרה שלה כאב מרוב קור. היא לא ידעה איך לשכנע את הסניטרית לעטוף אותה. היא חשבה וניסתה למצוא פתרון, ואחרי שהסניטרית סרגה עוד כמה שורות וסיימה את אחד החפתים בחיוך חיוור, כחכחה האישה בגרונה:

"מה דעתך, אולי בכל זאת תעטפי אותי? יכולות לבוא תולעים."

"אל תדאגי, מתוקה, קודם את תתקשי, ורק אחר כך תתחילי להירקב."

הסניטרית הוציאה ליחה וירקה, והאישה הפנתה את פניה כדי לא לראות את הגוש האפור שהתעופף ונדבק לסדין. לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת לחכות שהסניטרית תסיים עם הסריגה שלה. עברו עליה ימים קשים במקום הזה, ועכשיו, בהפוגה הזאת, היא יכלה לקחת לעצמה רגע ולחשוב על כל מה שעבר עליה במהלך שלושת החודשים האחרונים, שבהם הייתה בשבי הכאבים והבדיקות והסריקות.

היא חשבה על היום הראשון, כשקשרו בעדינות את ידיה ורגליה והעבירו אותה למחלקה הפסיכיאטרית. היא לא הייתה במצב עד כדי כך גרוע, אבל רביעיית אחיותיה הבחינו שוב בחיוך המסתורי התלוי על שפתיה, ורביעיית בעליהן, שהיו בתפקידים בכירים בתחנות משטרה גדולות וקטנות ברחבי העיר הביאו חדשות מהמהומות המתחוללות בסמטאות וברחובות, ואחותה הקטנה, שהאשימה אותה אפילו בתבוסה האמריקנית בווייטנאם ונשבעה לאוזני כול שפעמים רבות ראתה את החיוך המסתורי על שפתיה כשדיברו בחדשות על ההתקפות של ה-B-52 האמריקניים, פעלה מהר יותר מכולם ובאה עם חבל ניילון איכותי באורך עשרים מטר מהשוק, ואמרה, בזמן שהיא והאחרים קשרו לה את הידיים והרגליים: "במחלקה הפסיכיאטרית אין חדשות, ומה שהיא לא תעשה, יגידו 'היא משוגעת'."

במהלך השבוע הראשון שהייתה פה, העולם היה נפלא, ואחרי בדיקות רבות ביקש הרופא לשחרר אותה, אבל אז היא התחילה לקדוח מחום ולרעוד מצמרמורות. אחותה השנייה טענה שזה קורה כי היא התגנבה למחלקות אחרות – אחותה השנייה, שהייתה ספרית מעולה ותמיד מצאה סיבה מדויקת לכל דבר. היא אמרה: "זה מפני שאת אף פעם לא מרוצה. אם היית נשארת כאן, היית חוסכת מעצמך את הצרה הזאת." ואחותה הבכורה, שחיפשה כל הזדמנות להרים את האף, אמרה לאחות הראשית: "זה קורה לה מרוב שהיא למדה, מרוב שהיא קוראת. טוב, אצלנו במשפחה זה עניין תורשתי – גם לי תמיד יש ספר ביד, אבל, נו, יש ספרים ויש ספרים…"

אחר כך פרצה בבכי. בכתה מאושר לתוך ממחטת המשי שלה.

בזכות הכוח האדיר שהיה לרביעיית גיסיה בבתי החולים בעיר, הבדיקות שלה הושלמו מהר, אבל תוצאות המעבדה הגיעו אל המחלקה רק אחרי שהשחפת החזקה והאגרסיבית הספיקה לגזול ממנה את כל כוחה. ואחר כך, כאילו מכיוון שסירבה למות, וירוסים אחרים ממחלקות שונות הסתערו על המחלקה הפסיכיאטרית וגררו אותה למחלקה כירורגית מספר ארבע, לחדר הזה ולמיטה הזו שעליה היא שוכבת עכשיו. הרופא החדש שלה, שהיה חבר קרוב של אחד מארבעת גיסיה, אמר:

"זה ממש מוזר, מקרה של אחד למיליון, משהו שקורה במדינות מפגרות בגלל לכלוך וחוסר היגיינה."

זה היה בית חולים פרטי, והיא לא סיפרה לרופא שבכל ערב היא נאלצת להיאבק במשך שעות בתיקנים הפושטים על התרופות, המקקים המכורים שהרטיטו מולה את מחושיהם החומים הארוכים והותירו אותה חסרת נשימה. היא לא הקפידה על היגיינה, לא הקפידה על שום דבר, ואפילו לא שמה לב לנשימה שלה עצמה, לאוויר שנכנס לריאותיה ויוצא מהן באטיות. ולמרות כל הדברים האלה, נדמה היה שעל שפתיה עדיין תלוי החיוך המסתורי שמבהיל כל כך את רביעיית הגברים ורביעיית הנשים, והיא  שמעה את הזמזומים הריקים והסתומים שלהם, ולא אמרה שום דבר אפילו כשאבד לה הספר של חאפז. היא ידעה שבמוקדם או במאוחר היא תשתחרר.

נדמה היה לה שמשהו זוחל לה על העור. היא התנערה. הסניטרית הביטה בה בהרמת גבה:

"למה את מתפתלת ככה?"

"משהו זז לי על העור."

"תרגעי, אין עלייך שום דבר, העור פשוט משתחרר לך מהגוף."

אז זה באמת הסוף. החיוך היה תלוי על שפתיה, והיא לכסנה מבט אל הסניטרית, שסרגה עכשיו מהר בשפתיים קפוצות.

השעה הייתה עשר בערב כשהסניטרית קמה, אספה את כלי הסריגה שלה והניחה אותם על השולחן, התמתחה, קיפלה שרוולים, שלפה זוג כפפות מתוך עטיפת הנייר שלהן, טלטלה אותן כדי לסלק את המקקים שהתחפרו בתוך האצבעות והתחילה להפשיט את האישה מבגדיה. כשהגיעה לתחתוניה, הזעיפה פנים:

"מסכנה שלי, עדיין היה לך מחזור?"

כשהסירה ממנה את התחתונים, הרימה את ידה אל פיה של האישה. האישה סילקה בעלבון את ידה ואמרה: "את לא מתביישת? בת כמה נראה לך שאני?"

הסניטרית אמרה בשקט, כאילו היא באמת מתביישת: "עם איך שהפנים שלך נראות, והשיערות הלבנות שלך…"

אבל אז היא בלעה את מילותיה והתחילה להכין את הצמר גפן. היא מילאה את נקביה של האישה בצמר גפן, וכשסיימה את המלאכה בחנה את כל גופה, את הנקבים האטומים, כמו רב אמן המתפעל מיצירתו שלו, ואמרה: "סגרתי אותך טוב טוב."

"אלוהים יגמול לך."

"אלוהים יגמול לי במה? אם את באמת רוצה לגמול לי, תקני את אחד הסוודרים האלה."

"אני?"

"אלא מי?"

"אבל מה אני אעשה עם סוודר עכשיו?"

"שום דבר, רק כדי לעשות מעשה טוב, כדי שיהיה לך מה לומר שם לזכותך."

האישה חשבה קצת ואמרה:

"התיק שלי שם, כמה זה עולה?"

"מאתיים תומאן."

האישה המתה לקחה את התיק שלה ונתנה לה מאתיים תומאן. הסניטרית הביטה סביבה בחשש ואמרה בלחש:

"אני אגמור אותו מהר."

ואז הביטה בסיפוק בסוודר החצי גמור. זיק חלף בעיניה:

"עד אמצע השבוע הוא יהיה מוכן."

הסניטרית השכיבה אותה על צד ימין ופרשה את תכריכי הבד. היא תחבה את שוליהם מתחת לגופהּ של האישה, ניגשה לצד השני של המיטה והפכה את האישה על צד שמאל, שלפה את התכריכים מתחתיה והחליקה אותם. ברגע שהבד כיסה את המיטה כולה, היא נשמה נשימה עמוקה והחלה בעבודה.

"את יכולה בבקשה לעטוף אותי כמו סוכרייה?"

"אני עוטפת את כולם אותו דבר."

"אבל בשבילי, תוכלי לעשות את זה יותר כמו סוכרייה?"

"אני סורגת גם וסטים. אני מסכימה רק אם תתני לי מקדמה לווסט."

"בסדר."

אחרי שהסניטרית עטפה אותה בבד, היא קשרה אותה בשלושה קשרים חזקים – בשוקיים, בבטן ובצוואר. אחר כך צנחה בכיסא מכוסה זיעה וקצרת נשימה.

"מרוצה?"

"כן, אבל למה התיישבת?"

"הסוודר, נשארה עוד הרבה עבודה על הסוודר. אם אני אסרוג עכשיו עוד שעתיים, אני אסיים אותו הרבה יותר מהר."

"טוב… בסדר."

"תגידי, מה עם הכסף על הווסט?"

"קחי מהתיק שלי."

הסניטרית פתחה את התיק והוציאה את כל הכסף שהיה בתוכו. האישה בלמה את פיה. היא פחדה שאם תאמר משהו, היא תרגיז את הסניטרית. היא פחדה שהסניטרית תשחרר אותה מתכריכיה, ותשאיר אותה ככה על המיטה לנצח.

הסניטרית הכניסה את הכסף לכיס, הרימה את המסרגות והתיישבה שוב. המסרגות ניקרו זו את זו בתנועות מהירות, כמו שתי יונים זריזות, והוסיפו לסוודר שורה ועוד שורה. על המיטה הסמוכה פרשו סדין ירוק, ועשרים וארבע שעות אחרי שהיא תיעלם, יפרשו סדין ירוק גם על המיטה שלה, ובין לבין המיטה תהיה ריקה, והתיקנים המכורים הרעבים ירטיטו את מחושיהם ויטפסו על הקירות. עכשיו שהיא מתה, החושים שלה היו חדים מתמיד, עד כדי כך שהיא שמעה את קול צמיחת שיערותיה וציפורניה, ואפילו ידעה לומר מתחת לאיזו מיטה נמצאים התיקנים הערמומיים ביותר, ואיזה קיר כרסמו הטרמיטים עד היסוד.

היא אמרה לעצמה שהסניטרית תמשיך לסרוג עד הבוקר בלי להתייחס אליה, ושעדיף לה לנמנם כדי להרגיע את עצביה.

היא התעוררה עם שחר לקול קריאות תרנגול שטלטלו את העיר כולה, ולקולה של הסניטרית המדברת בפחד עם האחות הראשית – היא התקשרה לעמדת האחיות כדי לדווח על מותה.

"מה השעה?"

"שש בבוקר."

"סיימת את הסוודר?"

"לא, הסוודר המחורבן הזה…"

האישה לא אמרה דבר. לא היה אפשר לצפות לתשובה טובה יותר מאדם שנאלץ, כמו הסניטרית, להתעסק עם גופה בשעת בוקר מוקדמת.

למשמע קול גלגלי האלונקה המתגלגלת במסדרונות בית החולים היא כמעט קפצה לישיבה מרוב התלהבות, אבל הלחץ שהפעילו עליה הקשרים של תכריכי הבד הזכיר לה שהיא מתה, ושהיא חייבת להתייחס כעת לחיים בענווה רבה מאי פעם. היא ראתה כמה פעמים את שני העובדים מחדר המתים. הראשון, רוֹסתָמי, היה נמוך, עם פנים עגולות וזקן שתמיד היה פרוע. האחר, מיקאני, היה דק וגבוה כמו נרגילה, עם פנים בצורת עלה גפן שתמיד היו אדומות.

כשהשניים נכנסו עם האלונקה, רוסתמי אמר:

"לבי לבי. בסוף היא מתה."

מיקאני פרץ בצחוק והתחיל מיד לפשפש בארון ובמדפים. תוך רגעים ספורים הם כבר חילקו ביניהם את הפירות ופחיות הקומפוט, ורק כשסיפקו את תאוותם זו, ניגשו אל האישה והעלו אותה על האלונקה.

כשהם יצאו מהחדר, היא הבחינה בסניטרית אשר הייתה רכונה מעל המסרגות וסרגה בקדחתנות. במסדרון עמדו חולים שזה עתה התעוררו בתור לשירותים עם שקיות מכל מיני סוגים, ריקות ומלאות. על הקיר עדיין היה תלוי שלט המבקש לשמור על השקט, ובכל פעם שנשמע קול הורדת המים, ירדה אצבעה של האישה עוד קצת. האחות הראשית המטופחת קיבלה תדרוך ממשמרת הלילה, וכשראתה אותם, חייכה את חיוכה המקסים הקבוע ואמרה:

"או, יופי. בשעה טובה מביאים גופה?"

רוסתמי קד קלות ואמר:

"כן, ברשותך."

במחוות ראש קלה נתנה להם האחות הראשית את אישורה, והם המשיכו הלאה. לפני שהם הספיקו להיכנס למעלית, באה הסניטרית בריצה ונתנה לרוסתמי פתק להביא לעמדת האחיות. הפקעת האפורה כנראה נפלה לה מהכיס תוך כדי ריצה, וחוט דק אפור התלפף סביב רגליה.

כשדלת המעלית נפתחה, רוסתמי לחץ על הכפתור לקומת חדר המתים ואמר:

"ומי אמור לתת לנו טיפ?"

מיקאני גיחך :

"לא נותנים טיפים על הובלת גופות."

"זאתי תיתן לנו, אני מתערב איתך!"

כשהגיעה המעלית לקומת המרתף תפס רוסתמי את האלונקה והחל לנענע את מותניו ולשיר: "מנענע פה אהובתי מתעצבנת, מנענע שם אהובתי מתעצבנת." 1 הם התקדמו אל חדר המתים, וגם מיקאני התחיל לזוז לפי הקצב, ופעמיים-שלוש כמעט נפל על האלונקה.

כשהם הגיעו סוף סוף לחדר המתים והורידו אותה מהאלונקה, היא נשמה לרווחה. חדר המתים לא היה קר כמו שהתריעו בפניה: היא כבר חוותה קור נורא הרבה יותר. את הקור השורר בנפשו של אדם כשקושרים אותו ושולחים אותו למחלקה הפסיכיאטרית. את הקור השורר בנפש אישה שבאמתחתה אין דבר פרט לחופן ניירות, וגם את הניירות האלה הפקידו אחיותיה יום אחד בידי הלהבות כדי שמאותו רגע תחיה באופן הגיוני וכנוע יותר כמו כל הנשים האחרות בעולם. עד כדי כך היה לה חם עכשיו, שהיא הצטערה שהסניטרית קשרה אותה חזק כל כך. היא ניסתה לשחרר קצת את הקשרים, אך לשווא, וכששמעה את קולה הדק והחלוש של אישה אחרת, סובבה את הראש. סוכרייה קטנה עטופה היטב שכבה על הספסל הסמוך.

"אוי אלוהים. כמה זמן אני עוד אצטרך להישאר כאן?"

"כמה זמן את כבר נמצאת פה?"

"לא יודעת, אני כבר לא זוכרת שום דבר. אפילו את השם שלי שכחתי."

"למי את מחכה?"

"לבעלי."

הסוכרייה הקטנה נאנחה והסתובבה על הצד:

"אלף פעם אמרו לו, אבל כאילו כלום."

"טוב, ממילא אין לך מה למהר עכשיו. בחוץ קר, את תקפאי."

"אבל הלב, הלב שלי כואב, אני רוצה כל כך לראות אותו, לראות את בעלי עוד פעם אחת."

"איך מתת?"

"הוא הכניס לי אגרוף לראש. ממש ככה. ועכשיו הוא כאילו מפחד, מפחד שהלשנתי עליו, אבל אני נשבעת שלא סיפרתי כלום וגם לא אספר."

האישה המתה שוב הצטמררה מקור ונזכרה בסוודר שלא הושלם. היא פלטה אנחה ואמרה לעצמה שהסניטרית תוכל ללבוש אותו בקור של בית החולים לאורך הלילה ולא לרעוד מקור בעודה רוכנת מעל המסרגות.

דלת חדר המתים נפתחה ואור חיוור נפל על הסוכרייה הקטנה. אלה היו רוסתמי ומיקאני, והיא שמעה את קולה של הסוכרייה הקטנה רועד מהתרגשות.

"או, באתם לקחת אותי?"

אבל הם פנו דווקא לאישה. מיקאני התפרץ בכעס:

"איך שזה נראה, אנחנו נהיה תקועים עם זאתי כל היום."

"סתום, קיבלת חמש מאות תומאן."

מיקאני הרים אותה בפנים חמוצות, הניח אותה על האלונקה ואמר, "הם באו ממש מהר." "פחדו שתחזור לחיים," אמר רוסתמי.

הם יצאו לדרך, והאישה המתה שמעה את הסוכרייה הקטנה:

"כל כך מהר הלכת…"

רוסתמי פתח את הדלת בבעיטה.

"אם היא תתעכב, התולעים יכריזו על שביתה."

הדלת הכבדה של חדר המתים נפתחה לרווחה ונסגרה מאחוריהם. עוד לפני שהגיעו לקצה המסדרון ראתה האישה את הרדיולוג מתקרב לעברם שמח וטוב לב.

"זאת החולה מחדר 405?"

"כן, עכשיו זוז הצדה," אמר רוסתמי ביהירות.

"בשום פנים," אמר הרדיולוג וחיוך מרוח על פניו. "אני צריך לעשות לה עוד צילום. הקודם לא יצא טוב."

לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה היא שכבה על מיטה, ומכשיר הרנטגן ירד אט אט והתקרב אליה כל כך שהיא חשבה שבסוף הוא ימחץ אותה. הרדיולוג צעק מאחורי המכשיר:

"אל תנשמי… תעצרי את הנשימה כמה רגעים."

רוסתמי גיחך.

"על איזה נשימה בדיוק אתה מדבר?"

הרדיולוג העליז יצא מאחורי המכשיר בלי לומר מילה וניגש לשולחן שלו. הוא כתב פתק ונתן אותו לרוסתמי. "מחר זה יהיה מוכן," אמר.

ברגע שהרדיולוג סימן איקס על שמה של האישה המתה באחד הניירות שלו, הם הסתלקו. רוסתמי ומיקאני ניסו למצוא כל מיני מעקפים במסדרונות בית החולים, אבל לא הייתה ברירה אלא לעבור דרך המעבדה ומחלקת חשבונות. ריח התרופות והחומצה והאלכוהול אמר לה לאן הם מתקרבים. היא לא סבלה את טכנאי המעבדה, עם החלוק הלבן הארוך שהוא תמיד לבש, ועם הראש הזה שרוקד לו על הצוואר. היא הפנתה את הראש וניסתה לא לנשום. אבל למרות ניסיונות ההטעיה שלה, צמד טכנאים מתנשפים הדביקו אותם אחרי כמה צעדים כשבידיהם מבחנות ורצועת גומי, ואמרו יחד, כמו תאומים סיאמיים:

"רוסתמי, חכה רגע, חכה שנייה."

הטכנאים קשרו את זרועה ברצועת הגומי, מעל לתכריכי הבד, והחדירו את המזרק לווריד. הנוזל שמילא את המזרק היה לבן. הטכנאים הביטו בשמחה במבחנה.

"היא חלתה בעוד משהו."

אחר כך אמר אחד מהם:

"כדאי שניקח ממנה גם שתן וצואה."

ואז המשיך ושאל בקול רם:

"בבוקר היא לא אכלה?"

רוסתמי מלמל בעצבנות:

"עכשיו כבר צהריים."

רוסתמי ומיקאני עמדו באי-שקט, מהוססים, וכדי לחסוך מהם מבוכה ולציית לבקשה האחרונה של בית החולים, לקחה האישה המתה את המבחנות ואת כוס הנייר והלכה לשירותים. מכיוון שהיא הייתה כרוכה בבד ולא יכלה לפשק רגליים, היא עפה את הדרך הקצרה הזאת כמו נץ.

כשיצאה מהשירותים הייתה רטובה ומלוכלכת, ועייפה כאילו טיפסה לפסגת הר. היא הגישה לטכנאים את הכוס והמבחנות והשתרעה על האלונקה.

העצירה האחרונה הייתה במחלקת חשבונות, שם היכה בה קולה של אחותה המקוננת. ארבעת אחיותיה היו שם, כולן בשחור. עיניהן המאופרות ברקו מבעד לחרכי רעלותיהן השחורות, וזוהר צמידיהן סנוור את עיניה של האישה המתה. וכשראו אותה, הן קוננו יחדיו כמו רביעייה של תאומות סיאמיות:

"מה נעשה בלעדייך?"

האישה כמעט התעלפה מרוב צחוק, כי פעם, כשהייתה בחיים, הן היו אומרות לה במקהלה:

"הלוואי שתעזבי את העולם הזה ולא תחזרי."

היא ידעה שהיא ביישה אותן מול קרובי המשפחה של גיסיה. היא למדה במשך עשרים שנה אבל לא מצאה לה שום כיוון ולא היה לה דבר פרט לחיוך שלה, שהציק לכולם. חיוך סתמי שהם היו מייחסים בכל מיני דרכים, מדעיות ואחרות, לסוגיות שאינן קשורות אליה. העובדה שהיא, עם החיוך המקולל הזה, אין לה שום כיוון לצעוד בו, שהיא לא מעוניינת בבית ובחיים מסודרים, לא רוצה לחיות כמו יתר נשות העולם… את כל זה היא ידעה. אחותה הבכורה התעלפה בזרועותיו של בעלה – אותה אחות שסירבה לדבר איתה ושרפה את כל הניירות והספרים שלה. בעלה, שלבש מעיל עור ומשקפי שמש, עמד לצדה, גבוה וחסון. הוא אהב משחקי דקלום שירה וספרות. הוא אהב תמיד לבחור באות ״ה״ ואז לדקלם: הו שאה! אתה בוהק כאזמרגד, אויבו של הצפע… 2

אחותה השנייה הייתה רגועה יותר. היא בכתה בשקט לתוך מטפחת המשי שלה, ובכל פעם שקינחה את אפה, אמרה:

"ג'וואד, האכלת את בלאקי?"

בלאקי היה הכלב שלה. סקוטיש טרייר נאמן שלא אחת נשך אותה במקום לנשוך את העצם שלו. האחות השלישית, שבכל מקום שבאה אליו, בכל זמן, ניסתה תמיד לפצוח בדיון פוליטי, עמדה באופן שגרם לאישה המתה להסיט את פניה מרוב פחד שהיא תנסה לדבר איתה על הסוציאל-אימפריאליזם של ברית המועצות.

כשהייתה בחיים, אחותה השלישית ניצלה כל הזדמנות כדי לגרור אותה לשיחה: ברית המועצות מלאה במסוממים ומשוגעים, אנשים הופכים שם לגנבים בגלל האבטלה, הנשים יעשו כל דבר בשביל זוג גרבי ניילון. ואז היא הייתה קוראת לג'עפר שלה:

"ג'עפר, ספר להם שכשהיית בפולין, הנשים שם…"

וג'עפר שלה היה בא ומספר מה ראה שם, ואיך זה לא היה לטעמו, ושעכשיו נוכל להציל את העולם רק אם נצא מהערים, רק באמצעות הכפרים, רק ככה.

ובתשובה לכל הדברים האלה, האישה המתה, שבאותה תקופה  עדיין נראתה כאישה חיה, הייתה צוחקת, ואולי הם רק חשבו שהיא צוחקת. מעולם, אף לא פעם אחת, לא ראתה האישה את החיוך של עצמה, ואפילו כשהייתה עומדת בחשאי מול המראה ומחפשת את החיוך המסתורי ההוא, היא לא ראתה דבר פרט למצח קמוט וזעוף.

ליד "ג'עפר שלה" עמד הרופא החדש, ולצדו שוטר. האישה המתה הביטה בהם וראתה שהם מבליעים חיוך… הם בטח דיברו ביניהם על השיגעונות שלה, או שאולי קבעו ביניהם פגישה לערב. כשלקחו אותה לאמבולנס היא התרוממה לישיבה על האלונקה כי ראתה שהאמבולנס היה מקושט ומכוסה בפרחים כמו מכונית של חתן וכלה. אחותה הרביעית, שהתלחשה עם בעלה, הצביעה על האישה המתה, והבעל הרביעי ניגש אליה בריצה והסיר את קצה תכריכי הבד מפניה. הוא לכסן לעברה מבט חטוף ומבוהל, ואז מיהר לכסות אותה שוב. הוא החוויר לחלוטין, סימן לרוסתמי ומיקאני להזדרז, והתרחק ממנה.

כשהכניסו אותה לאמבולנס היא נשמה לרווחה. היא שמחה שאינה רואה את שורת מכוניותיהם של האורחים העשירים והמכובדים שצפרו בעליזות מאחורי האמבולנס.

הנהג נתן גז וטס ברחובות העיר. הם חלפו גם על פני האוניברסיטה. היא ניסתה לראות אם היא פתוחה או לא, אבל האמבולנס נסע מהר כל כך שאפילו העצים הסמוכים לאוניברסיטה נראו כסרטים ירוקים.

היה נדמה לה שהם הגיעו למדבר, ואולי לכאן הם היו אמורים להגיע, כי האמבולנס עצר פתאום. הנהג יצא ופתח את הדלת מאחור. היא ראתה ששום מכונית לא חולפת שם. הם היו רחוקים מהעיר. הנהג לקח אותם באיזושהי דרך חתחתים. האישה התקפלה מפחד. הנהג התיישב ליד הראש שלה. פניו היו מכוסות זיעה והוא התנשם בכבדות. ניצוץ נדלק בעיניו, וכשהוא ניסה להסיר ממנה את תכריכי הבד, האישה המתה אמרה לו בחיוך:

"חבל על הזמן שלך, כל הגוף שלי שלפוחיות."

הנהג הזעיף פנים, ואז כיסה אותה שוב בבד, התיישב מאחורי ההגה וחזר לנסוע. עכשיו הם הגיעו אל בית הקברות, והאמבולנס עצר בענן של אבק מול אולם מרחץ הגופות. הקברנית, שעד אותו רגע נמנמה לה בפינה כי העסקים היו חלשים, קמה בשמחה. היא פרשה את זרועותיה כאילו היא רוצה לחבק אותה ואת הנהג גם יחד.

"תודה לאל. ועוד אישה!"

הנהג אמר:

"לא אישה מי יודע מה, כל הגוף שלה מכוסה בשלפוחיות."

כששכבה על שולחן האבן בפנים, והקברנית שפכה קערות של מים קרים על גופה, הצטערה שלא באה לכאן כשהייתה בחיים. מעולם לא עשתה אמבטיה נעימה כזאת, והיא הייתה שמחה ונינוחה כל כך שאט אט נפלו עפעפיה והיא נרדמה. כשעיניה נפקחו שוב היא הייתה מתחת לאדמה, וראתה מעליה את המקומות שבהן דרכו עִקְבֵי נעליהן של אחיותיה באדמה. שום קול אנושי לא הגיע לאוזניה. נראה שכולם הלכו. היא נשמה לרווחה והביטה סביבה. תיקן צהבהב עמד מבולבל על מצחה. היא הושיטה יד, הרימה אותו ואמרה:

"מה שלומך, תיקן נחמד?"


ד"ר עוז בן אהרון מת בדיוק שמונה שנים אחרי שהרופא שטיפל בו, פרופ' גוטמן, עדכנו כי הוא נידון למוות וכי נותרו לו עד שמונה שנות חיים.

בן 50 בקירוב היה הד"ר כשפגש בפרופ' במחלקה שלו בבית החולים שבמרכז הארץ. באותה תקופה חש הד"ר שגופו בוגד בו, אך לא יכול היה לסמן את היקף הבגידה, ואילו הפרופ' הבהיר עבורו את גבולותיה החדשים.

"ובכן" פנה הפרופ' לד"ר, "יש לי עבורך בשורה טובה ובשורה רעה, איזו מהן תרצה לשמֹע קודם?". הד"ר בחר כמובן ברעה, והפרופ' המשיך: "על פניו הִנך נידון למוות, היות שמחלתך חשוכת מרפא, אף שהלוקים בה יכולים להמשיך בשגרת חייהם עד שמונה שנים — טרם יחזירו נשמתם".

"האם שמעתי בדבריך גם בשורה טובה?" שאל הד"ר. "כי אם מחלה חסרת מרפא היא המבשרת רעות, אזי העד שמונה שנים שנותרו לי לחיות הם כף התקווה!". "לא בדיוק" ענה הפרופ'. "את שמונה השנים כללתי ברעה, שכן אדם המחשב קצו הוא סוג של מת מהלך". ואז המשיך: "הבשורה הטובה היא המחקר המתקדם, והאפשרות שבשמונה השנים הבאות תמצא תרופה למחלתך".  

בתום פגישתם נפרד הד"ר מהפרופ', והודה לו על שאמר בפניו את האמת המלאה. אחר הלך למשרדו הקטן באוניברסיטה הסמוכה, ומזג לעצמו משקה צלול בקרח. ולמרות הבשורות, ביקש לקבל החלטות לגבי תוכניותיו לשמונה השנים הבאות: תחילה ישלים את חקר התקווה הטובה שהפך למפעל חייו, ובהמשך יתכנן את מותו, ובעיקר את אחרי מותו.

ואמנם עסוק היה הד"ר בשאלת 'אחרי מות', והאופן בו יזכר בתום שמונה השנים. האם כדרכם של בני אהרון, נדב ואביהו, יקריב הוא "אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" 1 או שיפעל לכבוי התבערה שיצרה משנתו, ושהביאה לו מידה נדיבה של כאב מ'בית' – מהארץ בה נולד, מהאוניברסיטה בה עבד, משלֹש הנשים שאהב בדרכו היחודית, ומהשטחים אותם נהג לחקור ולבקר.

וכמקרה נדב ואביהו חש הד"ר כי גופו ולבושו נותרו שלמים כשנודע דבר מחלתו, אך נשמתו נשרפה. וכמו בני אהרון גם עונשו משמים נראה בעיניו מידה כנגד מידה, שכן חטא ברבים בהצתת אש, וכעת עשוי למצוא מותו בשל התבערה שפרצה בתוכו. ולא ראה עוד בקיומו ערך עליון, וידע שיש יקר מהחיים עצמם.  

דרך ארוכה עבר עוז מאז גדל בכפר פריפריאלי קטן, ונחשב בילדותו לתלמיד כושל, עד שהפך מומחה בתחום הפילוסופיה של המוסר ולמושג שכִּנה 'כף התקווה הטובה'. בצעירותו בחר בעבודת אדמה ואף ראה בה תחליף לחוסר התכלית שראה בלימודיו, אלא שעם הזמן אִיבדה האדמה ערכה בעיניו, והחל הוא בחקר של יצר האדם.

בדיעבד נהג עוז לומר כי השינוי התפיסתי שידע – העדפת האדם על פני האדמה – הגיע כשנהיה לקצין ביחידה המובחרת, היות שהתקשה להרגיש מובחר בשטח זר. כשהשתחרר מהצבא ובחר את מושא עיסוקיו כבר היו רכיבי זהותו בשלים יותר, ולא הותירו מקום להגדרות שמפלות ומחריגות אוכלוסיות שלמות.  

עוד כשהיה סטודנט צעיר, ערך עוז את בִּטאון 'התקווה', בו הוא שטח את רעיונותיו והתווכח עם יריבים לדרך. את עבודת הדוקטורט שלו מיקד בדור הצעיר באזורים כבושים במאה העשרים, ובה טען שהיקום לא ידע כיבוש נאור מימיו. במחקרו השתמש במושג 'כף התקווה הטובה', שמקורו במאה החמש-עשרה – כשמגלי עולם מצאו נקודה בדרום לאפריקה שממנה נפתח נתיב סחר מאירופה למזרח, וקראו לו 'כף התקווה הטובה'.

ואילו עוז ראה במושג 'כף התקווה הטובה' נתיב של שוויון בין בני האדם, והתנה את כף התקווה הטובה בחזרתם של הכובשים לביתם, בכדי לגונן עליהם מפני עצמם. הוא טען שהם מהווים איום על ארצם שלהם בכך שהופכים אותה לאלימה ומושחתת, והמאבק בכיבוש הוא המעשה הפטריוטי ביותר שאזרחי מדינה יכולים לעשות.

וכמו כדי להמחיש את טענותיו, יצא עוז בחודש מר-חשוון ללוות מסיק זיתים של משפחה שהכיר בשטחים, כשמנגד נצבו בני נוער בעלי כִּפות ענק לראשם ושנאת חינם בלבם. בידם החזיקו כלי משחית, כרתו ענפים, הפכו מכלים, וכשפגשו בעוז ראו בו אויב מבית. קללו, ירקו בפניו ובקשו להרגו, הוא החזיר להם מלחמה, ולא מתה נפשו עם פלשתים.

וביום המחרת פרסם עוז מאמר בבִּטאון 'התקווה' והקדישו לחובשי כִּפות הענק, וחתמו במשפט: "הכובשים הם כתינוק שנשבה, ועלינו לבוא לעזרם לגאלם מעצמם, כמלחמת שחרור תודעתית". והוסיף וכתב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִישָּׁפֵךְ" 2. ופרש כי דם האדם נשפך לפנימיותו של השופך, ומעורר יצריו, וגורר נקמותיו – מידה כנגד מידה.

והחלו מבקריו מפגינים מול האוניברסיטה שבה לימד, שהיתה מזוהה עם הכובשים. וטענו שפוגע הוא במשנתם, וקראו לפטרו, וערכו טקס קבלי להליכתו, ויחלו למותו. ואף שעוז לא האמין בברכות ובקללות בני האדם, באותו הרגע ממש חש במחלתו.

ובשבע השנים הראשונות של המחלה, הגם שהמוות המתין בסופן, יצא עוז למסע של חוויות חברתיות ותרבותיות באזורים אשר ידעו בעבר שלטון זר – ואף שיכלו לו. ורגעיו אלה הרגישו כאוקסימורון, שכן ככל שמותו קרב כך ידע הוא אושר בחייו. ובמסעו הפך חקר 'כף התקווה הטובה' ממלים לכוונות, והותיר תפיסה חובקת עולם שנועדה להקל עם אותם הנתונים בכיבוש, הראויים לנהל חייהם בעצמם וכרצונם.

ברם, כשנכנס עוז לשנת מחלתו השמינית, האחרונה לספירה, תקפו כאביו בשנית — כמו זיהו הם את תעתועי הזמן, ואולי שוב היו אלה הקללות שבהן לא הכיר. לילות כימים דבק במשנתו, כמי שמבקש למצות את מסגרת הזמן שהוקצבה עבורו, ועלה בידו לפרסם כתביו ברבים, ולרגע דמה שמחלתו מוציאה ממנו את הטוב שבו. אך כשנקרא פעם נוספת לפרופ' גוטמן חש כי משהו בו נגמר, וחי הוא על הקצה.

"הידעת מתי לבוא?" תחקר הפרופ'. "לא ידעתי" ענה הד"ר, "ואני אנה באתי?". והפרופ' שלא הבין מהתשובה אם הד"ר הגיע מיוזמתו או שהוזמן בידי מחלקתו, הוסיף וחקר: "ההגעת לכאן לבדך?". והד"ר ענה במתיקות מרירה: "אני וסופי, כחברים עדי עד הננו". אלא שהפרופ' החליט לסכל את הציניות בדברי הד"ר וקרא: "עוד לא אבדה תקוותנו! עולם המחקר שכמעט הביא למותך הוא שיותירך בחייך!".

כעת ניצבו הם זה מול זה, והפרופ' אחז בידיו בקופסת קרטון ובה כמוסה חדשנית, ואז קרא בקול רם וברור: "שני כדורים מדי יום לכל החיים, ואינך עוד בן מוות". אלא שהד"ר אימץ חיוך מוזר, כמי שהבשורה אינה נוגעת אליו, ובחר את מילותיו: "הנה הגעתי אל הצומת האחרון בחיי, ותמרורים רבים בו המכוונים אותי למותי".

הפרופ' מיהר להגיב: "הצגתי עבורך שתי בשורות. האחת יידעה אותך בדבר מחלתך, והשניה נועדה להוציאך ממנה ולהותירך בחיים, הלא דברנו על המחקר המתפתח?". אבל הד"ר הסתפק במימוש הבשורה הראשונה, והוסיף וקרא מילותיו לחלל: "נאבקתי בקדושת האדמה ונפלתי בנקמת דמה, ונותרתי במחלתי ובחרתי במותי". הפרופ' הניף את ידיו באוויר כנכנע, ואילו הד"ר נפרד ממנו בחיבוק של בן לאב, ויצא אל שנתו ודרכו האחרונה.

ושנת המוות היתה גדושת חלומות, וכל יום של חיים בה הרגיש כעולה על הדימיון. וכשסופו קרב הפנה עוז את מרב מחשבותיו למפגש האחרון עם שהיו לעולמו – מעשיו ומעשיותיו, יצריו ויצירותיו, ילדיו וילידיו, חבריו וחֶברותיו, ואהבותיו. ולהם פינת זיכרון ומרחב מחיה בלבו, אשר המתינו ליום מותו. וגם אחרי מות. 

וכשבא זמנו שקע עוז בתרדמת מסתורית, כמו חלם בהקיץ, וצפה ביומו האחרון. ודמיין בעיני רוחו כי רופאיו הקדימו לקבוע את לכתו, טרם בואו אל שערי שמים. כה מוזרה היתה שנתו הסופית, עת התבונן במהלכה בעוברים ושבים על פני ארונו. מתי מעטים היו, אך משמעותיים עבורו עד מאד.

והנה שותפיו שצעדו לצדו לאורך דרכו המקצועית, כמו גם בעבודות המחקר שלו, עד המוות הקרב והתקווה שעמו. ובהם שהתווכחו אתו, וחלקו על קיצוניות עולמו, אולם בכל רגע נתון ראו יעודם במאבקם המשותף על זהות החברה לה השתייכו. וכשהתקשו לפגשו בשל סיוריו התכופים בשטחים הכבושים, היו לוקחים אותו לטיולי כדורגל באירופה, ולו רק שיוכלו לשבת ביציעים ולהחליף מלים ודעות. ובחזיונו ניצבו הם מול ארונו, וברקע נשמעה שירה: "You'll Never Walk Alone".

והנה שלֹש הנשים שהיו בחייו ושאהב בדרכו היחודית, ולכל אחת זמן וחותם משלה. וכמו סמלו הן עבורו את שאבד בעבר, שהוחמץ בהווה, ושכבר לא יושג בעתיד. האשה הראשונה, רִנה, היתה אהבת ילדות, ודמותה ליווה אותו גם בימי בגרותו, ואליה הרבה להתגעגע לאורך שנים ארוכות שבהן חקר את משנתו וחי בעולם משלו. האשה השניה, מִכל, שאותה פגש בעת לימודיו, חברה אליו והפכה לאם ילדותיו. שתי בנות יפות תואר ומראה, וכל אחת עולם ומלואו, אף שהן ואמן לא ידעו משנתו. האשה השלישית, סִמה, הצעירה והמרשימה מכולן, ויופייה עז וניכר עד מאוד. הם נודעו כשנערך למותו ומצא בה שותפה לחייו, ושייכים היו לתפיסות עולם ולימים אחרים. והיה קרוב ורחוק אליהן, ונשאר עבורן אחר מיתולוגי – כי נותר ממנו להן, ומהן לו. ותמה כיצד ייזכר בעיניהן אחר מותו, ודמיין אותן עומדות על קברו וקוראות הספדן: "שותפות היינו בבואו ובלכתו, בחברתו ובבדידותו, בבנייתו ובהריסתו".

והנה אנשי הכפר בו נולד ונקבר, אשר היו למארחיו בדרכו הראשונה והאחרונה. ומהם קיבל בסיס וערך לחייו, ולהם גם הוקיר תודה על שנותר נטוע באדמתם. וכעת עומדים ומביטים בחמלה על מות האדם שעולמו נסתר מעיניהם. וניכר צערו, ולא ידע אותם בשנותיו הטובות והרעות. וחזה את מילותיהם מעל העפר שלגופו: "היה לו המקום מרחב נדודים ומדבר אינסופי וסופי".

והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ובנותיו, ונכדיו שטרם נולדו ונצפו בדמיונותיו. וקרקע הארץ הקטנה שלו, ותבנית נוף מולדתו, וכל גוש ועי-אדמה אשר להן. וצבעי זריחה, ודמדומי שקיעה, ורקיע השמים, ועננים שנותרו בזיכרונו המעומעם, ועליהם כמו נכתב: "האפור היום אפור מאד".

ובחלומו התייצב הוא על רגליו, ואולי שהה באוויר – כמו בטל בו כוח הכבידה. והפנה מבטו לקהילה המדומיינת שהתייצבה מול ארונו, וקרא לה מילותיו: "אהוביי ואוהביי, יקיריי ויקריי, מספידיי ומפסידיי, עולביי ועלוביי, כולכם ברוכים!".

ולפתע הִטה ריחופו והפך מאוזן לאדמתו, וצפה ממעל בקהל שדמיין, והוסיף וקרא: "ניגודים רבים ידעתי במהלך חיי. והיו בהם אמיתות ושקרים, וחלומות ושברים, ושלמות ופערים, ובריאות וייסורים, ומתיקות ומרורים. וטעמתי מזה ומזה, ומר לי – מר לי בפה".

ובחזיונו יצא הוא למסע מסכם בשטחים, ובהה ממרום ביושבים ובנוכחים בהם. וכמו בצילום אוויר תיעד את עוולות היומיום – פירות הבאושים, וכובשים וכבושים, וכבישים מפצלים, ומחסומים משפילים, וחיילים מבולבלים, ומסלול מכשולים, ועצי זית כרותים, והריסות הבתים, ואדונים ומשרתים, והעשבים השוטים וקרא מתוך 'מדרש יונתי': "אדמה אדמתי! עד מותי! עד מה אדמ-תי".

ועתה חזר להתבונן אל הקהילה המדומיינת שקיבץ בנדודיו, וחשופה היתה לפניו. והגיעה השעה להפרד ממנה במילותיו המאספות, טרם לכתו לעולם שכולו טוב. והישיר את עיניו אליה בחלומו, וקרא לה את הספדיו – הרי גם בה משהו מת עבורו.

והנה שותפיו, ועודם מלווים אותו במבטם, כמוודאים שבדרכים ידועות הלך לתומו. וקרא להם: "טובה אהבתכם כי תמיד צעדתם איתי, וידכם מושטת בחיי ובמותי". והנה נשותיו שהיו לו, ומזהה הוא את הדמעות היבשות בעיניהן, ואולי לא רב צערן. וקרא להן: "מוכרות ומוכחשות, מאושרות ומייאשות, מרגשות ומתישות היו אהבותיי". והנה אנשי הכפר חולפים על פניו, כבסרט נע נצפים הם, וקרובים ורחוקים עבורו. וקרא אליהם: "הייתם לי תבנית נוף מולדתי, וסך כל אהבותיי, ומה שאני ושאיני". והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ושתי בנותיו, ויתכן שגם בניו, ונכדיו שטרם נולדו. וקרא את מילותיו האחרונות: "ולמרות הכול אהבתי ונאהבתי. ולא אבדה תקוותנו".

סוף.


אין תשובה. זה בסדר. אבל גם אם זה לא היה בסדר, מה אני יכול לעשות?

ריימונד קרבר, "מאין אני מתקשר", מתוך "דבר קטן וטוב", מאנגלית משה רון, הוצאת כתר

יניב, בן הזוג של נעמה, מדבר. יניב הוא ארכיטקט תוכנה, הוא מרוויח קצת פחות משיאני השכר במגזר הציבורי. זה לא קשור לשיחה שלנו אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו.

ארבעתנו יושבים מסביב לשולחן הסלון על ספות הטולמנס המעוצבות שלהם ומעשנים ג'וינט. בדיוק סיימנו ארוחת ערב בלתי מתקבלת על הדעת; ארבע מנות ברמת מישלן. נעמה הכינה כמעט הכול לבד, יניב עזר לה פה ושם, אפרת ואני הבאנו יין, זה כל מה שתרמנו לארוחה הזאת.

"זה לא שהיא כמו יהודייה בשואה, כן?" יניב נושף את העשן.

"מי דיבר על השואה? למה צריך לדחוף את השואה לכל דבר?" נעמה נשענת על כריות הספה, רגליה נחות על הירכיים של יניב. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו עכשיו, להתחלף איתו בכלל, בעצם לא, לא הייתי רוצה להתחלף איתו, לא הייתי מסוגל לסבול את זה, עדיף לבוא מבחוץ.

"ומה זה סהרונים?" אפרת מרימה את הקול חזק מידי, "זה לא מחנה ריכוז?" ואני חושב: למה, אלוהים אדירים, למה? 

"כלא סהרונים הוא מתקן למסתננים," יניב לא מתרשם, "זה ויכוח אחר, לגיטימי, אבל אחר. אנחנו מדברים כאן על עובדים זרים שהמדינה נתנה להם אשרת עבודה." הוא מעביר את הג'וינט לנעמה.

"כלא זה כלא." אפרת קובעת, ואני מתפלל שבכך זה יסתיים, אבל היא, כמובן, ממשיכה: "אתם קולטים מה קורה כאן? באים שוטרים לבית ספר, תופסים ילדה שנולדה בישראל וחיה פה כל החיים שלה, עוצרים אותה ושמים אותה בבית סוהר. אתה מדמיין שיעשו דבר כזה לשירה?" היא פונה אליי פתאום.

שירה היא הבת שלנו, בת שש, היא בבית עכשיו. הבייביסיטר שומרת עליה ועל גיא. שלוש שנים לקח לנו למצוא את הבייביסיטר הזאת. אפרת טיפלה במשימה הזו, כמובן, הכינה טבלת אקסל עם – אני לא צוחק – שלושים ושתיים שאלות, זימנה לריאיון כל סטודנטית אומללה שעשתה את הטעות והתקשרה. כשתשובה כלשהי של מי מהן לא הייתה לרוחה, או אם מי מהן העזה להביע צל של מורת רוח לנוכח הוויה דולורוזה שאשתי העבירה אותה, היא מיהרה לסמן בהסתר 'לא!' תחת העמודה 'החלטה'. למותר לציין שהיא לא מצאה אף מועמדת מתאימה. כשגיא נולד והגיע לגבורות — גיל שנה, כבר לא יכולנו יותר. רשימת השאלות הצטמצמה ואפרת עברה לטלפון והציגה למועמדות שאלה אחת בלבד: "האם את פנויה הערב?" ככה מצאנו את אורית, סטודנטית לתקשורת, תיבדל לחיים ארוכים. בזכותה התחלנו להבין מה קרה בעולם בזמן שאנחנו עשינו ילדים, אורית פתחה לנו את הדלת ואנחנו גילינו עולם.

כשאני לא עונה לשאלה שלה (מה בכלל אפשר לענות על דבר כזה?) היא ממשיכה: "ואז מטיסים אותה ואת המשפחה שלה לצד השני של העולם, וזורקים אותה למדינה שהיא לא ראתה בחיים, למדינה שהיא אפילו לא ביקרה בה אף פעם."

"את צודקת," אומר יניב, ואני מרים אליו את העיניים. במקרה הוא שלף את זה עכשיו או שהמפגשים ביניהם הספיקו לו כדי לעלות על ביטוי הקסם שמשתיק אותה?

"זו טרגדיה, אני לרגע לא מנסה להפחית בערך של זה, המדינה משחקת כאן משחק כפול: ביד אחת מייבאת עובדים, גובה כסף מהמעסיקים, ואז מגרשת אותם ובדלת השנייה מייבאת עובדים חדשים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד, תכלס, היא ואמא שלה לא עומדות בפני סכנה ממשית, זה לא שהן לא יוכלו להסתדר שם בשום אופן, הן לא יהיו זרות, יש להן את השפה, יהיה להן קשה, אבל הן יסתדרו. במציאות החיים שם, לעבוד בישראל זו פריבילגיה, כמו רילוקיישן משתלם, מצבן עדיין יותר טוב מרוב הילדות והאימהות בפיליפינים."

אני מסתכל עליו ולא מאמין, לא מאמין שאני אשכרה שוכב עם בת הזוג שלו. בהסכמה אני שוכב איתה, כן? בהסכמה ובידיעה של כל הצדדים. מרוב שכל העסק הזה לא יאומן אני מרעיף על נעמה תענוגות כאלה שהיא לא יודעת את נפשה. זה לא בגלל שאני איזה קזנובה, זה בגלל התשוקה שדעכה אצלם, ככה זה, קורה לכולם. שבע שנים, אף אחד לא מחזיק תשוקה שבע שנים. ואז בא מישהו אחר ודופק הפקה, נותן את הנשמה, אין מה להתפלא. אבל מה הוא מוצא באפרת? את זה אני לא מבין. בעצם, אני מבין טוב מאוד, גם אני מצאתי בה את אותו הדבר. אהבתי אותה כמו אני לא יודע מה. רק את העובדה הזו אני זוכר – זוכר שאהבתי אותה, לא זוכר איך הרגשתי כשאהבתי אותה, זה לא מתקבל אצלי על הדעת עכשיו, כמו חור שחור בזיכרון, כאילו מישהו אחר אהב אותה ככה, לא אני.

"נראה אותך," אומרת נעמה ומעבירה לאפרת את הג'וינט, "מחר אנחנו עולים לטיסה עם ניצן, לוקחים אותה מהבית שלנו, מהחדר שלה, מהחברות שלה, וטסים איתה למדינה אחרת, נגיד למדינה דוברת אנגלית, אבל כזו שניצן לא ביקרה בה אף פעם, עם תרבות אחרת, ומנהגים אחרים. נראה מה זה בעיניך "להסתדר". ואגב, תשכח מלשכור ג'יפ ולטייל בהרים, אין לנו כסף שם, גם לא חסכונות, נצטרך למצוא עבודה, אולי בהייטק, אבל בשכר מינימום. ניצן תיכנס לבית הספר המקומי, אף אחד לא ידבר איתה עברית. אין אייפון, אין סרטים בקולנוע, אין לקחת אופניים ולרכוב בשדות. אבל יש הרבה געגועים, לחברות, לחוף הים, לקיץ, למדינה שגירשה אותה כי היא נולדה לאמא הלא נכונה."

איזו אישה זאת. כל מי שפוגש את נעמה מיד מבין עם מי יש לו עסק; קודם כל היא אצילית, יש לה פנים אציליות, איך להסביר את זה? אפילו הקמטים הקטנים שמתחילים להיווצר אצלה — היא לא מנסה להסתיר אותם, כן? — כל אחד מהם יושב במקום. אלה קמטים של חיוך, של אור, לא של מרמור. היא, מה שנקרא, אשת אשכולות, אשת אשכולות של פעם, יודעת הכול, עושה הכול, ובתוך כל הטירוף הזה של קריירה, משפחה וילדים, מספיקה להתנדב במקלט לעובדים זרים, מבשלת נהדר, שוחרת שירה ותיאטרון, מתרגלת יוגה ומדיטציה, מתעניינת בבודהיזם ופילוסופיה. ואם כל זה לא מספיק גם פתחה קבוצת פייסבוק שנושקת עכשיו למאה אלף איש, בעיקר נשים, זאת אומרת, ואחרי כל זה עוד יש לה זמן לפוליאמוריה. 

נפגשנו ממש במקרה, באמצע הפארק, ביום שבת שמשי לפני חמש שנים. צעדנו זוג ועגלת תינוק לקראת זוג ועגלת תינוק. הבנות זיהו זו את זו, מיהרו להתחבק, ואז עברו להתפעל מהתינוקות זו של זו, בזמן שאנחנו, יניב ואני, עברנו להתפעל בחשאי מבנות הזוג זה של זה. בין לבין הספקנו להחליף מבט היכרות חטוף. יניב ונעמה – את זה אפשר היה לראות בקלות – היו הרבה יותר מגניבים ומעודכנים מאיתנו, אני לא מדבר על העגלה או על הבגדים, הם קראו זה לזו בת זוגי ובן זוגי, כי הם לא נישאו, ובמקום להתחתן באיזה אולם אירועים מעפן, כמונו, הם טסו לחופשה בסיישל, וכבר אז היו עמוק בפוליאמוריה. אנחנו אפילו לא ידענו על קיומה של המילה הזו. רק לפני כמה חודשים הרעיון הזה עלה בכלל, בין נעמה לאפרת. אפרת חזרה הביתה וסיפרה לי. היא לא הייתה בקטע, לקח לה זמן להפשיר. אני המתנתי בסבלנות. שיחקתי את התומך, המבין, המכיל, עד שערב אחד שאלה: "אתה רוצה לנסות?" ואני הרמתי את המבט מהסלולרי, לא עניתי מיד, הרהרתי בדבר, ואז, בנונשלנט, המהמתי מה שהיה אפשר לפרש כתשובה חיובית. כי בתחבולות תעשה לך אהבה. 

אפרת מעבירה לי את הג'וינט. אני מזדקף כדי לקחת אותו ממנה, אבל גם בשביל לסדר לי נקודת תצפית טובה יותר על הרגליים של נעמה. 

"אוקי, אני הולך איתך, השאלה היא מה עושים? מה עושים תכלס? הולכים להפגין, חותמים על עצומות? סבבה, זה חשוב, גם הצליח פעם או פעמיים, אבל בזמן הזה המדינה הספיקה כבר לגרש אלפים, נכון? אז מה באמת יציל את הילדה או הילד הבא?"

יניב מסתכל על נעמה, מחכה לתשובה. אני לוקח עוד שאכטה.  

"להסתיר אותה," הוא עונה לעצמו, "זאת הדרך היחידה, להסתיר אותה כאן בבית שלנו. וזה לא שנוכל לקחת רק אותה, כן? לא נוכל לנתק אותה מההורים, כל המשפחה תצטרך לגור כאן. ואם הם באמת יעמדו בפני גירוש הם גם לא יוכלו לצאת מהבית, כי משטרת ההגירה תחכה להם בחוץ, במקומות העבודה, בבתי הספר. אז בואי נבדוק רגע מה זה אומר: את פונה אל הילדה, או אל האמא ואל האבא, אם יש אבא בתמונה, ומזמינה אותם אלינו. אנחנו לוקחים יום חופש, מעיפים הכול מהממ"ד, מארגנים להם מזרונים, מסדרים להם מצעים, שמיכות, מגבות, מפנים ארון בגדים, מקום למברשות שיניים, מקום לנעליים. נצטרך גם להכין את ניצן, להסביר לה מי עומד לעבור לגור איתנו. היא תצייר להם ציור, נדביק אותו בסלוטייפ לדלת של הממ"ד. בערב הם יגיעו עם המזוודות שלהם. נשב איתם ערב שלם ונשמע את הסיפורים שלהם. אחר כך נלך לישון, שמחים וטובי לב. ומה קורה למחרת? מה עושים? לוקחים את ניצן לבי"ס והולכים לעבודה כרגיל? נועלים את הדלת ומשאירים אותם בבית? מה הם יעשו כל היום?"

"פנלים." אני אומר.

המבטים מופנים אלי.

"אם כבר…" אני מיתמם.

שתי הנשים חונקות את הצחוק רגע אחרי שהוא פרץ מתוכן. לא יעזור, ראיתי אתכן. השליפה שלי הייתה מהירה מהפוליטיקלי קורקט שלכן. אני מרוצה מעצמי. אחד מאחד הערב; מאה אחוז הצלחה. אפרת נותנת לי מכה גוערת בכתף, כמעט מעיפה את האפר. לפעמים היא כל כך נדושה שזה כואב. 

יניב מבקש ממני את הג'וינט. אני מעביר לו, הוא לוקח שאכטה ארוכה, נושף. 

"בערב נחזור הביתה והם יהיו כאן, נכין יחד ארוחת ערב, נצפה יחד בטלוויזיה, הבנות ישחקו בטאבלט, כבר לא יהיה לנו מה לומר להם, להם לא יהיה מה לומר לנו. כשתגיע השעה ניפרד כל אחד לחדר השינה שלו, ולמחרת נקום לאותו סיפור. ומה נעשה בסופי שבוע? נצא לטיולים? נבוא יחד איתם לארוחת שישי אצל ההורים שלך? את מדמיינת את זה קורה? וכמה זמן הם יגורו אצלנו, שבוע? חודש? שנה? לא נוכל פשוט לזרוק אותם לרחוב כשימאס לנו. את מבינה על מה אנחנו מדברים?"

יניב מגיש את הג'וינט לנעמה. היא אוחזת בו בקצות אצבעותיה הארוכות, האצבעות היפות שאני כל כך אוהב לנשק. נעמה מגניבה אלי מבט, מחייכת. היא יודעת טוב מאוד שאני בולע אותה במבטים כל הערב. וואו איזה מסאז' אני עומד לדפוק לך. אני אשתמש בשמן שנמצא אצלך קבוע ליד המיטה, אחמם אותו בין כפות הידיים ואמרח את כולך, מהעורף ועד אצבעות הרגליים. את כל השרירים אני אפרק לך, כמו שאת אוהבת. אני אחליק אל פנים הירכיים שלך. את תרימי את האגן ואני ארכן לפנייך ואנשק אותך שם. את תבקשי עוד, תתהפכי על הגב ואני אצלול לתוכך, אני אעריץ אותך שם, אני אנשוף בכלי שלך, אפיק מתוכך קולות ממיסים של עונג ושל פליאה. כשתגמרי, אני אלטף אותך בכל הגוף, עד שתפסיקי אותי, עד שתזמיני אותי אלייך, עד שתגידי: "בוא".

"תכלס זה אפשרי," יניב ממשיך, "אנחנו רק צריכים להחליט. לחסידי אומות העולם זה היה הרבה יותר קשה, גם להם היו את העניינים שלהם, את החיים שלהם, אבל הם בכל זאת עשו את זה. הם ויתרו על הפרס שמגיע לכל מי שמסגיר יהודי, וסיכנו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם. בשבילנו זו לא הקרבה כל כך גדולה, לנו אין עסק עם נאצים, ואם יתפסו אותנו לא באמת יוכלו לעשות לנו שום דבר. אז למה אנחנו לא עושים את זה?"

נעמה רק מעפעפת.

"אני שואלת את עצמי מאיפה נובע נאום התוכחה הזה, מה המקור שלו, על אילו כפתורים הסיפור הזה לוחץ לך? אני לא מבינה מה הטעם לקבוע מסמרות, ממש עכשיו, על כללי המוסר שלנו ושל כל העולם. יש ילדה בכל הסיפור הזה, יש לה שם, קוראים לה גנה, והיא רק ילדה."

יניב שותק סוף סוף. נעמה מעבירה את הג'וינט לאפרת. אנחנו יושבים כמה שניות ושותקים.

"בכלל שמעתם את כל הסיפור? אני לא סיפרתי לך," היא מביטה ביניב.

"אחרי שהגיעו אלינו תכתובות הוואטסאפ התארגנו בקבוצה, שניים הלכו לבית המעצר, לפגוש אותן שם, ואפרת ואני הלכנו לבית הספר, לברר עם השומר מה קרה. מצאנו אותו בשער, הוא עדיין שמר שם. הסברנו לו מי אנחנו ונראה שהוא שמח לשתף, לפרוק את זה, גם לו זו הייתה טראומה. הוא עמד בשער בית הספר באחת וחצי, חצי שעה לפני סיום הלימודים, וראה מכונית שחורה נעצרת לא רחוק מהשער, אבל גם לא קרוב מידי. הוא לא ייחס לה חשיבות, מכוניות עוברות שם כל הזמן. אחרי רבע שעה הוא שם לב שהיא עדיין שם ולא זכר שמישהו יצא ממנה. הוא חיכה קצת, אחר כך חשב לגשת אליהם, אבל הודה שפחד לעשות את זה, ממילא היה אסור לו להשאיר את השער ללא השגחה. אז הוא התקשר למשטרה, דיווח למוקד על המכונית החשודה וביקש שיזדרזו להגיע כי עוד מעט יגיע הצלצול ומאות ילדים יתחילו לזרום החוצה. המוקדנית אמרה לו שהיא שולחת ניידת. הוא ביקש ממנה שיגיעו מהר, אמר שיש לו תחושה לא טובה, והמוקדנית הבטיחה לו שהניידת יוצאת עכשיו. היא באמת הגיע מהר, התחנה לא הייתה רחוקה ותוך חמש דקות נעצרה ניידת מאחורי המכונית החשודה. השוטרים חיכו קצת ואז פתחו את הדלתות ויצאו שניהם מתוך הרכב. אחד מהם ניגש לחלון הנהג של הרכב השחור והחלון גלש מטה. השומר שמע את השוטר אומר: "אסור לעמוד פה." ואז שמע מתוך הרכב קול של גבר. הוא לא בטוח במאה אחוז אבל כמעט בטוח שהגבר ברכב ענה לו: "אז למה אתה עומד?" השומר כבר חשב: וואי וואי וואי, החברה האלה בצרות. אבל אז קרה משהו שהימם אותו לגמרי. השוטר חיכה רגע מול החלון הפתוח ואז הזדקף, סימן משהו לשוטר השני, ושניהם הסתובבו וחזרו לרכב המשטרה שלהם, אפילו בלי לעדכן אותו מה קורה, נכנסו פנימה, התיישבו, חגרו חגורות, הניעו את הרכב, ונסעו משם.

"בשלב הזה השומר כבר היה משוכנע שיש לו עסק עם משפחת פשע, אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב מה לעשות כי בדיוק אז השעון צלצל ואחרי חצי דקה התלמידים הראשונים התחילו לצאת לכיוונו ולהתקרב אל השער. הוא הסתובב אל הרכב השחור וראה שוטר ושוטרת במדים, מדים קצת שונים מאלה שהכיר, יוצאים מהרכב וצועדים לעברו. ילדים כבר צבאו על השער. אבל הוא לא פתח אותו, קודם פנה לשוטרים ושאל מה קורה, כשלא ענו לו ביקש לראות תעודת שוטר. השוטר והשוטרת שלפו תעודות ורק אז הוא ראה שהם ממשטרת ההגירה. הוא שאל אותם מה הם רוצים. הם לא ענו לו ופקדו עליו לפתוח את השער. כשהילדים התחילו לצאת הם עמדו בצד ובקלות איתרו את גנה. הם עצרו אותה. השומר לא יכול היה לעשות כלום. השוטרת נתנה לה יד והוליכה אותה לניידת."

אנחנו שותקים. אפרת נושפת כמויות של עשן סמיך אל התקרה. אני מסתכל על יניב ובבת אחת זה בא לי.

"אולי תסתיר אותם במשרד שלך." אני אומר.

המבטים חוזרים אלי.

"יש לך שם את החדר הנוסף הזה, שאתה לא משתמש בו, נכון? בוא ניפגש יום אחד, נארגן אותו, נזמין אותם לשם. ככה בערב לכל משפחה יהיה את השקט שלה. ואם יום אחד ידפקו לכם בדלת שני ילדים פיליפינים ויבקשו מכם להסתיר אותם תמיד תוכל להגיד: 'כבר הסתרתי במשרד'."

עכשיו כולם צוחקים, לא מעניין אותם כלום. אפרת מעיפה את הראש שלה לאחור וגועה בפה פתוח. נעמה מגלגלת צחוק מלא שיניים לבנות. אפילו יניב מחביא חיוך. שתיים משתיים. איזה ערב. אולי זה יזיז אותם סוף סוף מהאווירה המדכאת שלהם, מהחפירות של יניב, אולי עוד נספיק לעשות משהו חכם יותר עם הערב הזה.

"מישהו רוצה לשתות עוד משהו, תה? קפה?" נעמה מחלקת את המבטים בינינו.

אנחנו מסרבים בנימוס. אפרת סוגרת את הג'וינט במאפרה ונשענת לאחור. אנחנו ממשיכים להימרח ככה בסלון שלהם בלי בושה, נושמים את האוויר שלהם, שוחקים את הריפוד של הספות ואת הזמן של ארבעתנו, מתכרבלים כל אחד במחשבות של עצמו. אף אחד לא אומר שום דבר. 

"אמא…"

הקול של ניצן עולה מהחדר שלה. שכחתי בכלל שהיא כאן. נעמה מסתכלת על יניב, יניב מסתכל על נעמה. אף אחד מהם לא קם.

"אמא…!"

"אמא באה מותק." נעמה קמה, עוקפת את הספה ונעלמת במסדרון. זהו, סקס כבר לא יהיה פה הלילה. ילדים ערים זה כמו פצצת נפאלם על המאחז האחרון של מיליציית הליבידו. אנחנו יושבים בשקט, שומעים את הציוצים של ניצן, את קולות ההיסוי של נעמה. אפרת מניחה עלי את הראש. אני מחבק אותה. יניב שולף את הסלולרי. אני מחכה שנעמה תחזור, מסטול מכדי לקבל את העובדה שהערב נגמר, שהפעם נתנהג כמו שני זוגות רגילים שאוכלים ארוחה, מדברים על מה שמדברים עד השקט הראשון, ונוסעים הביתה. 

נעמה חוזרת מהמסדרון, מטופפת ברגליים יחפות, השמלה עוטפת אותה כל כך יפה. היא מתיישבת לצד יניב. הוא מניח את הטלפון בצד.

"נחזיק אצבעות." היא אומרת ונשענת על כתפו. 

"בובי, בוא נזוז." אפרת לוחשת.

"כן," אני אומר, אבל ממשיך לשבת. גם אפרת לא עושה סימנים של קימה. פתאום עוברת בי מחשבה נוראית: זהו, זה הסוף, יותר לא ניפגש. נמאס להם מאיתנו, הם יפסיקו לענות לטלפונים, יתנצלו בוואטסאפ שהם עסוקים, ויעברו לחברים הפוליאמוריים האחרים שלהם. בטח עומדים אצלם בתור, אנשים מגניבים יותר, מעניינים יותר, אצלנו אף אחד לא עומד בתור, אנחנו אפילו לא מכירים עוד אנשים שהם בקטע. זהו, צריך לקום, להציל את מעט הכבוד שעוד נשאר לנו, להשאיר לנו סיכוי כלשהו שהם ירצו להיפגש שוב. אני מרים את המבט אל נעמה ומיד מבין שהכול שטויות, שאלה סתם פרנויות מהחומר של יניב שדופק לי את המוח כמו פטיש של שניצלים. היא מחייכת אליי, נעמה, חיוך עייף אבל אמיתי, חיוך שאוצר בתוכו את הסוד הגלוי של שנינו. לא יעזור לי, החיים שלי דבש. סביבי מגרשים אנשים מהמדינה שלהם, קורעים משפחות, עוצרים ילדות. ואני אוכל טוב, מעשן מלא, טס לחו"ל מתי שבא לי, ושוכב עם אשת איש שלא אמורה לירוק בכיוון שלי.

"קדימה." אני לוחש ואפרת מהמהמת בהסכמה לתוך הצוואר שלי. אבל אף אחד מאיתנו לא קם.

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

הקרב ניטש בכל עוזו.

את התיאור הזה הוא היה קורא תמיד בספרי ההיסטוריה והיה משמיע אותו לחבריו לכיתה כשהיה קורא באוזניהם את השיעור. אבל הוא לא העלה בדעתו שיום אחד הוא עתיד להשתמש בו, כמו שהוא עושה עכשיו בשעה שהוא משוחח עם חברו ומתאר לו את הלילה ההוא. הוא אפילו לא יודע מה פירוש "ניטש בכל עוזו", אבל הוא חש שהביטוי הולם את סערת הנפש שהמורה להיסטוריה היה מדבר בה בשעתו.

"הפלישה הקרקעית התחילה בצד המערבי של שכונת תל אלהווא. כמו שאתה יודע, השכונה מחולקת לשני חלקים: החלק המערבי ובו מגדלי מגורים שצמודים זה לזה ברצף של צבעים ושמות והוא נחשב לרובע בורגני במידת-מה, בעיקר מפני שרוב תושביו עובדים ברשות הלאומית הפלסטינית שקמה אחרי הסכם אוסלו, ובתור עובדיה הם נהיו בני המעמד הבורגני. אבל המעמד הזה לא מייצר שום סוג של עושר. המוניטין הבורגני שהוציאו לחלק  הזה של השכונה אפילו חוטא לאמת, ואולי עצם השימוש במושג "בורגנות" הוא בעייתי. רבים סבורים שהבורגני הוא אדם עשיר, אחד שגר בדירה או בבית ששייכים לו ואוכל אוכל טוב. מן הבחינה הזאת ייתכן שאפשר לחשוב את תושבי השכונה הזאת לבורגנים. אבל הבורגנות האמיתית היא המעמד היוצר את העושר הלא-גדול של סוחרים ושל בעלי מפעלים. הם גם נמנים עם האנשים העובדים והם אלה שמחוללים את המהפכות."

"אני לא מבין בשביל מה אתה צריך להגיד לי את כל הפרטים האלה, כאילו אני לא חי פה. ולמה אתה מסביר לי את מה שברור כדי לספר לי על הקרב ההוא. ואולי אתה רוצה לתת לי שיעור בקומוניזם שלך, שמזמן כבר נקבר באדמה. ספר לי את הסיפור ושחרר אותי. אני בן המקום, כמוני כמוך. אבל אני בורגני אמיתי ואתה מתיימר שאתה בורגני."

"חה חה חה. בדיוק. זה מה שאני מתכוון. מה שחשוב הוא שהחלק האחר של השכונה הוא החלק המזרחי והפלישה לא התחילה בו, אף על פי שהוא קרוב יותר לגבול ורוב האזור הוא אזור חקלאי. צבא הכיבוש התחיל בפלישה לאזור החלש יותר, ששם הוא לא צפה שום התנגדות. נראה היה שהוא משאיר את הצד המזרחי של השכונה לסוף, זה הצד שהבורגנות האמיתית חיה בו, בעלי קרקעות ומפעלים, אם כי רוב המפעלים כבר נסגרו בגלל המצור. והאנשים האלה הם גם אנשי המהפכה, שהרי רבים הגרים שם הם מנהיגי המהפכה. ליל הקרב ההוא היה במלחמה של 2008 ו 2009.

 האם יש בעולם עוד מלחמה שכשאתה רוצה להזכיר אותה אתה צריך לציין שתי שנים, או שכשאתה כותב את השנה שלה נדמה שאתה מתכוון לשנה האקדמאית ואתה צריך לשים מקף בין שני המספרים? והעיקר, האם יש מלחמה שהתחילה בסוף שנה והסתיימה בתחילה השנה הבאה חוץ מהמלחמה הזאת?"

הרצפים של השאלות והמספרים והשנים השתלטו עליו, כאילו הוא רוצה להגיע אל האלגוריתמים שמנבאים את אירועי המלחמה, ושוכח שבמקרה שלו היא עוברת בירושה. הוא מזיז את האש במִתקן הגחלים ומרכז את הגחלים תחת קומקום התה כדי לחמם אותו בפעם השלישית. בדמדומי מחשבותיו הוא רואה את חברו אבו אחמד מסתכל בו, מחכה שיתעורר מפיזור הדעת שלו, כשם שלפני זמן קצר חיכה שיסיים את המבואות המהפכניים שלו. וזה מה שהוא אוהב בישיבתם יחד, שלעתים רחוקות אבו אחמד קוטע אותו כשהוא מפליג בדיבורים הדמיוניים שלו.

הוא מוזג תה וממשיך:

"הצבא פלש לשכונת תל אלהווא וכבש את מגדלי המגורים, שכולם הניחו שהם לא יתקרבו אליהם בכלל. אנשי הרשות שבאו מתוניס ולבנון הרגישו שהם מתעמתים ישירות עם הצבא, מה שלא קרה מאז שנות השמונים. אבל לא האזור הזה היה המטרה של צבא הכיבוש כי אם חלקה השני של תל אלהווא, החלק המהפכני שאנחנו חיים בו. באותו יום עמדתי מאחורי החלון הזה וצפיתי בטילים והקשבתי למטחי האש ולצעקות. היו מי שיצאו מהשכונה בכל המהירות במכוניות, בעיקר מי שגרו בשוליה, והיו מי שלא זזו ונשארו באמצע, כמוני. לא יכולתי לפתוח את החלון אפילו לא עוד סנטימטר אחד. היתה חשכה מוחלטת ולא היה חשמל. לפעמים שמעתי את נשיפותיהם של הנלחמים בפולשים, הם רצו. האמת היא שלא יכולתי להבחין בין הרצים, מי החיילים ומי הנלחמים בהם. אבל לריצה של הנלחמים בהם לא היתה אותה המשמעות שהיתה לריצה באינתיפאדה הראשונה, למשל. זה היה משהו דומה להימור, כמו מין משחק שאו שאתה יוצא ממנו חי או שאתה מת בו. וכן, נהנים פה לבלף את המוות, לרמות אותו. אתה עומד מול המוות אבל אתה גורם לו לפספס אותך, משהו שדומה למשחק רולטה רוסית, אתה שׂם קליע אחד באקדח, אחר כך אתה מסובב פעמים אחדות את התוף, שיש בו מקום לשישה קליעים, ואז אתה לוחץ על ההדק, בלי לדעת אם הקליע האחד יפגע בך או לא. כזה היה המרדף, כזה היה העימות באותו יום."

"מה שמשונה הוא שכבר עברו עשר שנים מאז המלחמה הזאת וזו הפעם הראשונה שאתה מספר לי את הפרטים האלה עליה."

"עשר שנים, כן, בדיוק, אותם הימים, אותו הקור כמו עכשיו. אז לא יכולת להדליק אש לחימום, אור אחד ויחיד, בגודל של זבוב, היה גוזר עליך מוות וודאי. מה שחשוב, ידידי, הוא שנשארתי בבית, טובל בשמן ובזעתר, אחרי שהבנות שלי ואשתי ואמי ברחו שבוע קודם לכן אל בית דודי, בזמן הפסקת האש. ידעתי שהם רוצים לנקום בחלק המזרחי הזה, וזה מה שקרה. אבל נשארתי כדי לשמור על הבית. אתה יודע כמה אני אוהב היסטוריה, אולי רציתי להיות חלק מהקרב, וגם זה קרה. בהתחלה שמעתי צעירים קוראים זה לזה, לא זיהיתי שום קול מן הקולות, וראיתי רוחות רפאים שחורים רצות באפלה. הכרתי את צעירי השכונה, אבל לא היו בינינו קשרי קרבה כאלה שהייתי יכול לזהות מישהו מהם על פי קולו. אני אחד שמעשן, לא מתפלל במסגד ביום שישי, מה שהופך אותי לאיש מנודה באופן זה או  אחר. הייתי יוצא לעבודה וחוזר לצפות בְּמשחק או לקרוא ספר. רציתי להיות מורה להיסטוריה, אבל לצערי, בגלל הממוצע הטוב שלי במגמה המדעית, הורי לחצו עלי שארשם ללימודים באחד המקצועות הקרובים לרפואה. והתחלתי ללמוד רוקחות."

"אתה מדבר כאילו אתה עומד על במת תיאטרון ומציג את עצמך לציבור. יותר מאלף פעמים כבר סיפרת לי את הסיפור של ההיסטוריה והלימודים בתיכון והרוקחות. כנראה שהזדקנת ונהיית סנילי. לך להתפלל ביום שישי כדי שאלוהים ירחם עליך ותפסיק לשכוח."

"רק תקשיב, אבו אחמד, אספר לך עוד מה קרה. פתאום… ראיתי משהו נוצץ כמו שרשרת של פנסים, אבל אלה לא היו פנסים, זה היה כמו נצנוצים של זכוכית, ותיכף ידעתי שזו יחידה מיוחדת של צבא הכיבוש, ולא ידעתי אם מה שנוצץ הוא הנשק או הקסדות שלהם. הלב שלי דפק כאילו הוא עומד להתפוצץ. הרגשתי שקליע חדר כרגע לראש שלי, עד כדי כך שזיעה נזלה לי מאחורי הברכיים וירדה אל השוקיים. למוות יש טעם כשהוא מתקרב. פחדתי שאעשה איזו תנועה, בטוח שהם היו שומעים אותי. לא היו סביבי הרבה בתים, כי לא כל האזור מיושב. זה היה אזור ריק, וזה מה שעשה אותו בטוח ללוחמים וקשה לצבא הכיבוש, בגלל זה ליווה אותם הליקופטר. בחיים לא ראיתי סרט קולנוע, אבל פה, מן הפתח הזה, ראיתי משהו שחשבתי שהוא מותח יותר מסרט קולנוע, כי זה היה הקולנוע של המציאות. הם ידעו בדיוק מה המטרה שלהם, ההליקופטר הפציץ את אחד הבתים ואז היו חילופי אש, הם נמשכו כמה דקות עד שהתחדשה ההפצצה של הבית, ואז נעצר הכול, לא שמעתי יותר את הלחימה, היה נראה שהם הסתלקו או עלו על ההליקופטר, אני לא יודע. עברו כמה רגעים לפני ששמעתי את קולו של אחד הצעירים שנלחמו בפולשים קורא לעזרה. הוא נפצע. נראה היה שכל חבריו נהרגו כי רק הקול שלו נשמע ובדרך כלל הלוחמים לא נוהגים לנוע בשטח לבדם. אף אחד מהתושבים של בתי  השכונה שנשארו לא התקרב, הפחד כמעט עוקר את הלבבות ממקומם, וכמובן, גם אני עצמי לא התקרבתי, שמעתי אותו קורא:  עזרו לי!"

"אנחנו, כמו שאתה יודע, עזבנו באותו יום את הבית, ברחנו לבית של דודי בצפון."

"שמעתי אותו מתנועע על הקרקע. היה נדמה שהוא מתהפך על החול כמו חתולה שמכונית דרסה אותה. ראית פעם איך חתולה דרוסה נלחמת על חייה? זה מחזה שמטלטל לך את האיברים. ככה השתעשע הדמיון בראש שלי כששמעתי את הקול ולא ראיתי את הבחור. כעבור זמן קצר הוא קרא שוב בקול חלש יותר, 'איפה אתם, יא ערבים.' הבחור דימם. התפלאתי: איזה מין רעיון זה? בן אדם נלחם על חייו ברגעים האחרונים שלו והוא חושב שייתכן שהערבים ישמעו את הקריאה שלו ויבואו. ואולי הייאוש של מי שנושם את נשמתו האחרונה הוא שמעולל את מעלליו במוחו ובשפה שהוא משתמש בה ומחזיר אותו אל הסיסמאות הישנות. איך זה שבן אדם שנלחם על חייו קורא לאנשים שהוא לא מכיר ולא יודע אם הם בכלל מסוגלים להיענות לו. אתה ידע כמו מה זה? אמחיש לך את הרעיון. פושע פותח עליך באש בשוודיה בלילה ששורר בו קור מקפיא, ואתה גוסס לבדך בשלג וצועק: איפה אתם, יא אירופאים?  האם אתה מכיר אבסורד גדול מן הקריאה הזאת שכל כולה קלישאה שחוקה? ובכל זאת היא מעוררת בי רצון לפרוץ בבכי. בתוך שניות תפסתי שהידיעה הסופית והמוחלטת שלו שהוא עומד למות איננה שיעור בהיסטוריה. זה שיעור בחוסר הישע של האדם ובאהבתו לחיים, אני מתכוון: האהבה שלי לחיים. למחרת, כשנוכחנו שהאזור בטוח, עברנו בזהירות את המפתן של בתינו וראינו שהחול מצץ את כל הדם שלו, היתה לו מסיכה על הפנים והוא לבש ז'קט שחור."

"אוּף, מה זה הסיפור הזה, כל הגוף שלי רועד בגללך. אלוהים, אתה חוטא חטא נורא, יא סלאם. זה הגורל שלו, פשוט הגיעה שעתו."

"מה גורל, איזה גורל? אילו הבחור חי הוא היה עכשיו בן שלושים, והיה נשוי ואולי היה אב לילדים. ההתמסרות למוות לא צודק חונקת אותי. אני מרגיש שזה חוסר ישע ולא אמונה. איפה השכנים ותושבי השכונה, והשיח' של המסגד. איפה הערבים, אחי? כבר עשר שנים, כל יום כשאני עובר את המפתן של ביתי אני רואה אותו שרוע שם. תאר לעצמך כמה פעמים עברתי את מפתן הבית. מאז הלילה ההוא אני חי עם המתים. כל העיר הזאת חיה עם המתים."

"שלוש המלחמות האלה זה לא משהו קל."

"מתי המלחמה היא משהו קל? כל מה שקראת על המלחמות בעולם, ובייחוד על אלה שחיסלה מיליונים, הכול שקר. כי על המלחמות יכולים לכתוב רק מי שעברו אותן."

"לך בדרכי האל. קום בבוקר ואמור את תפילת השחר. מספיק דיבורים להיום. בלעדי האמונה לא היה העם שלנו עומד בכל הסבל והפשעים האלה."

"לא האמונה אלא החיים עם המתים הם הכוח שלנו. לילה טוב. אני מתפלל את תפילה השחר בבית."

"אה, שכחתי שאתה בורגני מקטיפה. המסגד בא אליך למיטה. בקש מחילה מאלוהים. הוא לא רוצה שהאנשים ידברו דברי כפירה. האל הוא מחסי ואני שב אליו. אתך יש רק ויכוחים שניטשים בכל עוזם.

"הכפירה האמיתית היא מה שקורה לנו.

אבו אחמד פנה ללכת אל המסגד של השכונה. סלאם סידר את ספלי הקפה ושפך חול על האש כדי לכבות אותה. כל זמן הישיבה הוא חש שיש מישהו מאחוריו. הוא הביט אל הכתם ההוא, שום דבר לא השתנה, רק חבית המלט היבש שההרוג היה שרוע לצדה זזה. והוא לחש: "עשר שנים שאנחנו שכנים, חבר שלי, ואפילו פעם אחת לא אמרתי לך בוקר טוב."

"המצאת הנפש מאפשרת לחשוב על הגוף כטפיל, הידיים יכולות להיות חפץ חסר תחושות ביום, אך רכות וענוגות בלילה. אין סתירה בין הפעולות. הן משתתפות במצב הכפול של לא להיות אני ועם זאת להיות שלי."

סנדרו גרוסבאום

הטלפון צלצל, וכשעניתי שמעתי מלמול, גמגום, שיעול. אחר רגע שמעתי קול גברי: "אתה בוודאי שכחת, אבל פעם הבטחת להוציא את הספר שלי. נפגשנו בבאקה, באקה אל גרביה, ונתת לי את הטלפון שלך והמייל. לא שינית אותו אבל אתה לא עונה."

הוא ניסה להזכיר לי את השיחה שנהלנו באותו ערב בבאקה, והתברר שמדובר בארוע מלפני כעשר שנים. הוא אמר לי, "אתה מתחבא? אז עוד אפשר היה להשיג אותך."

"לא, אלא ש…"

"גם אני נוהג כך, אני מתרחק מאנשים."

"מדוע?"

הוא ציחקק, "זה סיפור ארוך, והבטחתי לעצמי שלא אגזול מזמנך."

"שלח לי את כתב היד למייל," אמרתי, "אני מבטיח לקרוא ולכתוב לך."

"אני מעדיף להראות לך אותו."

העקשנות שלו קוממה אותי.

"לא אגזול הרבה מזמנך."

מהעברית הדשנה שבפיו היה ברור לי שמדובר באיש שקרא הרבה ספרים בעברית, על אף שהמבטא הערבי הכבד שייף אותה מעט, והשפה נשמעה מעושה לעתים. "בסדר," שמעתי את עצמי אומר.

***

זה היה באוגוסט, הלחות התישה אותי, לא זזתי מהבית ולא היה לי חשק לארח, מה גם שאני קנאי לחירותי. מה עבר עלי שנעתרתי? חייגתי אליו כדי לדחות את הפגישה אבל ניתקתי עם השמע צליל הצלצול. רטנתי. חשדתי שהיותו ערבי גרם לי להכנע. נעמדתי ליד החלון והצצתי החוצה אל שדרות רוטשילד. הרחוב המה ולשמים היה גוון אדמדם. המזגן השמיע חרחור רך והזכיר ברעשיו את המאוורר הגדול שאבי התקין מאחורי "רשת הצינון" שחיבר אל החלון בחדרם בקיבוץ. עוד מתקן עולם… עברה שעה והאיש לא הופיע. חיפשתי כוכבים בשמים שהחשיכו, וידעתי שלא אמצא אף כוכב אחד בשמיה של תל אביב. ואז שמעתי מין גירוד בדלת. ניגשתי לפתוח אותה, איש גבוה לבוש בחולצה לבנה ופפיון צהוב, לרגליו נעלי לכה שחורות, ידו הימנית אוחזת בידית טרולי כחול, עמד בפתח. הוא שאל: "לדלת שלך אין פעמון?"

"הנה כאן הכפתור," אמרתי.

"מה? אני חצי עיוור, זה קורה עם השנים, אנחנו לא מתים בבת-אחת, אלא בתשלומים."

"היכנס," אמרתי. הוא נכנס מושך אחריו את הטרולי ונעמד במרכז החדר.

"לא חם לך? אתה לבוש כאילו שלא רותח בחוץ."

"חם? לא. אבי, זיכרונו לברכה, היה אומר: 'מה שרואים הוא יותר ממה שחושבים. הלבוש הוא הזדמנות להיות מי שאתה רוצה שיחשבו שאתה.'"

הוא חייך וראיתי ששתי שיניו הקדמיות שבורות. החוותי בידי לעבר הספה, "בבקשה, אני מביא לנו משהו קר לשתות." הוא עקב אחר תנועתיי. חשתי את עיניו בגבי. כמעט פניתי לעברו. מה עבר בראשי כשהזמנתי אותו?

מששבתי הוא ישב בשקט בקצה הספה, ידו הימנית אחוזה בידית הטרולי. הנחתי את כוס המים הקרים על השולחן ומבטי חלף על פניו. הן היו צרות והקרינו עדינות. נדמה היה לי שלרגע הוא מתכווץ בתוך עצמו, אך ראיתי שהוא משתחרר, מרים את הטרולי ומניח אותו על ברכיו, פותח ומוציא בשתי ידיו חבילה של ניירות שהיתה קשורה בחוט שפגט. הוא הניח אותה על שולחן הקפה. גובהה היה לפחות שלושים סנטימטר. על הדף העליון התנוססה הכותרת באותיות גדולות: "קדיש".

"וואוו," נפלט מפי, "כמה שנים לקח לך לכתוב את הספר הזה?" שאלתי.

הוא מושך בכתפיו. "מי יודע? את הספר הזה התחיל לכתוב סבי, אחר כך אבי. אני סיימתי אותו, או שכך נדמה לי לפחות, אתה תגיד."

"היכן אתה גר?" אני שואל.

"אני לא גר בשום מקום," הוא כחכך בגרונו, "בכפר הקטן שלנו ליד הים, שממנו אני בא, היו בחורים שאכלו כל יום בבית אחר. אבי נהג לומר, "הם לא רוצים לשכוח את הבית האמיתי שלהם." אני ישן כל לילה בבית אחר. יש לי גיס, בעלה של אחותי המנוחה, ואני ישן בביתו שני לילות בשבוע. יש לי חבר, דייג, ואני יכול לישון אצלו כשיש צורך. פעם גרתי בבאקה, אך הבית נידון להריסה והרסו אותו. גרתי בשכירות, אך כשהייתי חולה ושכבתי בבית חולים, גנבו ממני את כל מה שהיה לי חוץ מכתב היד והספרים. הדייג שומר לי עליהם ואת כתב היד אני שומר בטרולי. אחרי כל מה שקרה למשפחה שלי בכפר ליד הים ולי, אני לא רוצה להתיישב בשום מקום קבוע."

"מה עשית לפני שהרסו לך את הבית?"

האיש מחה בממחטה את אגלי הזיעה ממצחו וחייך אלי, "עשיתי מה שאמרת לי לעשות, באותה שיחה בבאקה – להבריח את עצמי, להתגנב, לחמוק. אמרת אז שהטבע האנושי הוא כזה, שאיש אינו יכול לעשות שום דבר בקו ישר. תמיד צריך לתמרן בין הכוחות של הרשע והטירוף."

חייכתי. לא זכרתי שאמרתי לו משהו מעין זה. הוא הביט בי ועצם את עיניו לרגע ארוך. משפקח אותן, אמר: "ברגע שאדם משיג כוח מסוים הוא נעשה רע. מי שמחזיק בסכין – דוקר, ומי שמחזיק ברובה – יורה, ומי שיש לו עט ביד כותב חוקים שתמיד הם לצידם של הגנבים והרוצחים. הדברים האלה נכונים לגבי המין האנושי כולו, וגם לגבי החיות. הזאבים טורפים את הכבשים, האריות את הזברות. קראתי אצלך שגם כשאביך ניסה להגשים חלומות של צדק ושוויון זה הפך לסיוט. החלומות טובים רק כשהם נשארים בראש, תרצה להגשים, זה יהפך לסיוט." הוא לגם מים מהכוס, "אי אפשר לחזור לחיות בצורה נורמאלית אחרי שהורסים לך את הבית. ואם אתה ערבי, עדיף שתלמד להתגנב."

משהו בתוכי רצה שהוא יסתלק. קמתי ופתחתי את החלון. האוויר שזרם פנימה נשא צלילי פסנתר, כאילו רוצה לומר, "ראה, יפתח, הבאתי את אלו ואלו – זאת אומרת, ג'אז כזה ואחר וחיקוי מוצלח של אלה פיצג'ארלד לשיר Dream a Little Dream, for Me, שחרר את עצמך מהאיש… רק צרות!" אלא שמיד חשדתי בעצמי ושאלתי: "איך אתה מתקיים?"

"אני מבריח," הוא אמר, "אבי גם היה מבריח, אחרי מלחמת העצמאות שלכם, אנשים שברחו לרצועה רצו לעבור חזרה לישראל. הוא היה מבריח אותם. כשבאו המצרים לעשות סדר ברצועה, הם סגרו את הכפר שלנו. הוא הבריח אותנו, ככה הגענו לבאקה. גם סבתי היתה מבריחה: בזמן מלחמת העולם השנייה, סבי גוייס והיא הבריחה בשר, טבק, וסחורות אסורות אחרות."

"מה אתה מבריח?" שאלתי.

"אני מבריח את עצמי. רק אני נשארתי מהמשפחה שלנו. אחותי התחתנה ומתה ממחלה, אחי הגדול נסע לירדן ונהרג באוקטובר השחור. נשארתי בבית עד שהרסו אותו ומאז אני מבריח את עצמי."

"אז הספר הזה הוא סיפור החיים שלכם?"

"לא, לא. הספר הוא על המלחמה באגו. זאת אומרת, מלחמה בפיתוי להאמין שיש ביכולתך לשנות דברים. סבי הוא שהתחיל במלחמה. כל בוקר וכל ערב הוא היה אומר עליו קדיש, בעברית. למרר לו את החיים. תולדות כל המלחמות באגו כתובות בספר הזה."

"אתה מאמין באלוהים?" שאלתי.

"כן, אני מאמין. אם אין אלוהים, אין תוכנית, אין מטרה, ואין גזרה; אתה יכול להכות ולרמות ולהרוג במצפון נקי. אפילו לומר שככה זה, עובדה שהאבולוציה הובילה לכך, ושזו האמת של ההשרדות."

האיש מתיר את הקשר מעל החבילה באיטיות, שולף את הדף הראשון ואומר: "זו ההקדמה שכתב סבי. הוא היה דייג, אבל היו לו ספרים שמהם נהג להעתיק: 'אלוהים הוא זאב קוסמי, רודן כל הרודנים, הכול הוא מעשה ידיו: הזאב הרעב, הכבשה המפוחדת, מאבק הקיום, מחלות הסרטן, התקפי הלב, הטירוף. הוא ברא את כל הרעות שאתם מכירים ושאפשר לדמיין. אומרים שהוא גם בורא מלאכים חדשים כל יום. הם מתחנפים, שרים לו שירי הלל, ואחר כך הם מחוסלים, כשהאגו שלהם צומח וגדל.'"

"אז האל שלך הוא איזה זאב שמימי?"

הוא השתתק. נגשתי לעברו ולקחתי לידי חבילת דפים. קראתי שניים ואמרתי: "תשאיר את זה כאן, אקרא. יש לך העתק?"

"לא," הוא אמר, "לא חשבתי להשאיר לך את הספר, גם לא התכוונתי שתוציא אותו לאור. מי צריך ספרים בתקופה שלנו? אפילו לא הסופרים עצמם. רק רציתי לדבר איתך."

"אני מכיר כמה שצריכים את זה," אמרתי.

"לא. זו כניעה לאגו."

הוא נעמד, קשר בקפידה את חוט השפגט סביב לחבילת הדפים, החזיר את החבילה לטרולי שעל ברכיו, התרומם ופסע לעבר הדלת, גורר אחריו את הטרולי. ליוויתי אותו למסדרון. אמרתי לו שוב שאשמח לקרוא את הספר, והוא אמר, "אני מודה לך מאוד. מה יכולה הספרות לעשות? שום דבר. לילה טוב." 

הייתי על סף סיום מחקר בנושא "תהליך המעבר הדמוקרטי בתוניסיה בצל הטרור" כאשר ראיתי במסנג'ר הודעה בזו הלשון: "אני רוצה להיות איתך בקשר באופן תרבותי. כן, תרבותי, כאילו אנחנו שותים קפה ביחד. לו רק ידעת שספל קפה איתך שווה מבחינתי את מלוא השמים והארץ ומה שביניהם. אלה חתיכות סוכר שאת נוגעת בהן ויוצרת מהספל שלי את ים מרמרה שנצץ עוד יותר כאשר כתבת את שמך על חולותיו. לו רק ידעת שגלומים בך קסמי המזרח. הו בנות הים, בקרתגו יבש הסַבִּיל והתפזרו החברים 1 "

הסרתי מאוזניי את אוזניות המוסיקה וקראתי שנית את ההודעה הטעונה בתשוקה. נעזרתי בידיעותיי בשפה הערבית וחזרתי אל סיפורי שחרזאדה על גברי המזרח. גייסתי את המלצותיה של סבתי ואת כל התכניות האסטרטגיות הנשיות כדי שתשובתי תהיה ברמת דבריו.

עמדתי ללחוץ על מקשי המקלדת של המחשב כדי להתחיל לנסח את התשובה, אבל נמלכתי בדעתי. אינני משתוקקת לשתות איתו קפה, הסיפורים על ים מרמרה אינם מפתים אותי, ואותם שירים של קבּאני אינם מעניינים אותי. אני כמהה לחזהו השחום הדומה לכרמי ענבים למען יהיה לי ליצוע חמים בלילות הסתיו הבאים עם שובו מתורכיה. אני רוצה הרבה משפתיים אלה שמעליהן שפם דק ומשתוקקת לנשוף עליו את נשימות האהבה. אחזתי בעכבר של המחשב והעליתי את תמונותיו כדי לחוש בדמיוני את טעם הנשיקות משפתיו.

קמתי מעם שולחן העבודה והכנתי לי ספל קפה. נשמתי נשימה עמוקה והדלקתי סיגריה כדי לנוח קמעה ולהפגין מעט אדישות כלפי אותו גבר יפה תואר היושב בגדה האחרת של הים התיכון. אני יודעת שזו אסטרטגיה קלאסית בקיום קשרים עם גברים, אבל אני סבורה שהיא מועילה במצבים כגון אלה.

לאחר שסיימתי להכין את הכתבה על הטרור והדמוקרטיה, יצאתי מהמשרד והלכתי לדירתי הקטנה. פתחתי את הדלת וגירשתי את החתולה הטיפשה של השכנה שבאה לעצבן אותי בכל פעם שיצאתי מהבית. התיישבתי לקיים את שיחת הטלפון השגרתית עם אימי ששוהה במפרץ מזה תקופה יחד עם אחותי הגדולה כדי לשדר לה את מהדורת החדשות היומית שלי המלאה בשקרים. נהגתי לפתוח אותה בידיעה שהכנתי את האוכל בבית ולסיים אותה באמירה שהפכתי להיות רצינית, ושקשרים ארעיים לא מתאימים לי יותר, מה גם שאני כבר בת שלושים ואחת. כך הייתי מרגיעה אותה ואומרת אמן על תפילותיה. לאחר מכן הדלקתי את המחשב ונגסתי בכריך שקניתי בחנות שבקצה הרחוב.

נשמע צליל המסנג'ר. הייתה זו הודעה נוספת ממנו:

"אני מקווה שהדברים שלי לא עצבנו אותך. אני חולם על ספל קפה איתך"

צעקתי:

"חס וחלילה!" ועניתי בשטף: "לא, מה פתאום?! יש לי הכבוד לזכות בתשומת ליבו של סופר כמוך. תודה על האדיבות שלך"

"לא, יקירתי, את ראויה ליותר מזה. בשיחה עם אישה כמוך הכבוד הוא שלי."

המשכתי לשוחח איתו כשכל הנימפות של העולם רוקדות לפניי. נדהמתי מעדינותו, מדבריו שלא חרגו מעבר לשתיית ספל קפה, מהמאמרים שפרסם בעיתוני התרבות ומהתפעלותו מהמחקרים שפרסמתי בנושא המעבר הדמוקרטי בתוניסיה. בדבריו דילג בין האישי והציבורי, ואני הסכמתי עם כל מילה שאמר והשתדלתי להימנע מהערות. עלה בדעתי לגרום לו לפתוח את המצלמה כדי שיראה אותי במכנסיי הקצרים, הלבנים והקלים וכדי להעמיד לפניו פני נבוכה, אבל הוא לא נפל במלכודת זו.

זהו גבר שחי ונושם מילים. על אף הופעתו הנאה והגבריות שניבטת מעיניו הוא אינו מגלה עניין רב בנשים. זכור לי שהתיישבתי במתכוון בבית הקפה מונדיאל כשבידי כתב עת ובו מאמר פרי עטו כדי שישמש עילה לדון איתו בדברים שכתב על הספרות והמהפכה. ציינתי בכוונה תחילה שבמכון הדמוקרטי שבו אני עובדת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתמוך באנשי רוח המגלים עניין בספרות ובחופש הבעת דעה.

הוא בלע את הפיתיון ופתח בהסברים על הפרויקט היצירתי שלו. תחילה ציין את הסיבות לפרסום ספריו האחרונים, שאינני זוכרת מהן דבר, שכן באותם רגעים התמכרתי להנאה מהבושם הפריסאי המפתה שלו, ובקושי הצלחתי לעצור בעד ידי השמאלית מללטף את שערו הלבן והרך. סיימתי את הפגישה איתו לאחר שהוצאתי מפיו את כל פרטיו האישיים, אפילו מצבו החברתי, מוצאו ותחביביו. אלמלא חוסר הזמן בשל פגישה שנקבעה לו עם מנהל ההוצאה, הייתי יודעת גם מהו האוכל החביב עליו ומהן אמות המידה של לבושו.

מאז אותה פגישה התחלתי לרקום תכניות לפיתויו. הדבר לא היה קל, במיוחד עם אדם מכובד כמוהו האוהב לקרוא ספרים ולהאזין למוסיקה, ואינו אוהב לשתות יין ולשבת בברים של תוניס עם חבריו הסופרים והעיתונאים. הדבר הכביד עליי כשניסיתי להתחקות אחריו.

איש לא ידע הרבה על חייו האישיים, אולם כולם אמרו לי בבטחה שהוא אדם מכובד. מידע זה לא שימח אותי במיוחד, כי הכרתי את הקריטריונים לכבוד בחברה שלי, שעל פיהם מכובד הוא בחור שאינו מיטיב לנשק בחורה וגבר שלשונו לא נהנתה אי פעם מטעמו של יין בארץ הזאת.

זהו הסופר מוחמד עזיז בעל השורשים האריסטוקרטיים וההופעה הנאה והאלגנטית. הוא מפורסם בחוגים התרבותיים באופיו השקט, אדיבותו הרבה, להיטותו אחר קריאת ספרים, סירובו להשתתף במפגשי יין וכינויו הספרותי: העייף מערביותו. הוא היה אציל נפש, ואף כי היה בן ארבעים לא הקל בכבודם של צעירים ממנו. היה לו רומן עם משוררת פלסטינית, אך הקשר ביניהם ניתק בזמן ההתקוממות האחרונה בעזה, ומאז ליבו לא המה עוד לאישה.

היעדרה של אהובתו הפלסטינית מחייו גרם לו צער רב והניע אותו לתמוך רבות בסוגיה שלה. אף כי שכחנו את הסוגיה הפלסטינית מאז פרוץ המהפכות של האביב הערבי, אולי כי מצאנו את הניצחון בבנינו וראינו במוחמד בּועזיזי 2 את מוחמד דורה, סמיר קונטאר וכל גיבורי המזרח שאהבנו, הרי מוחמד עזיז עם הכאפייה שלו נשאר נאמן לחַנְדַלַה 3.

כתבתי לו:

"מפני שאני אוהבת בכוח ומבקשת כוח בה במידה באהבה, אהרוג אותך היום מאהבה…אני מעניקה לך במתנה את השיר של גַ'עְפַר מַאגִ'ד 4 – הקוסמת.

הוא מיהר לענות כמי שמצפה לתשוקתה של האישה אליו:

"אני חושש מקסם הנימפות של קרתגו, רחמי על ליבי, שובבה"

צחקתי וכתבתי לו, אמנם בתשוקה:

"יחזק האל את הלב הזה הנוכח מולי ופועם בקצב מזמורי התפילה. שתהיה לי בריא"

סיימתי את המשפט הספרותי שלי שכתבתי בהשראת פוסט כלשהו כיביתי את המחשב ושכבתי לישון. בשנתי חלמתי על אביר חסר בושה וציניקן עד כי אחז בי רעד, וירד ערכי בעיניו.

קמתי מעט מותשת מליל שימורים של שיחות ודיבורים מתעתעים שביליתי עם מוחמד עזיז. התיישבתי בבית הקפה לה-נוורL'Univers) ) לשתות קפה ולעשן סיגריה והזמנתי את אחד ממשוררי מולדתי העלובים לשתות איתי קפה לחלוק איתי כמה סיגריות כדי לשאוב מפיו ככול שאוכל מידע על מוחמד עזיז שקנה לו אחיזה במוחי. פתחתי בדברים עליו ועל מחויבותו המוגזמת לסוגיות של הערבים על אף הצרות שפוקדות את ארצנו. המשורר התקומם ואמר:

"את לא יודעת שמוחמד עזיז למד בדמשק והיה מלוחמי החזית העממית לשחרור פלסטין. מספרים עליו שהיה בחזית המזוינת ושהיה לו רומן עם משוררת מהחזית העממית."

נשפתי את עשן הסיגריה שלי לאוויר. הכרתי היטב את הסיפורים על המוּקַאוַמַה (ההתנגדות) ועל החברות הלוחמות. כל מי שלומד בדמשק, ביירות או עיראק מהשמאלנים של תוניסיה חוזר אלינו כגיבור וכבר-סמכא במחשבה השמאלנית, האסלאמית, הפאן-ערבית, הלאומית ואפילו הבדלנית. די בכמה מילים מהמַשְרִק 5 ודיבורים על טעם הערק כדי שאוזני כל הנוכחים תהיינה כרויות לדבריו. וכמוהו מוחמד עזיז. הוא אחד מאלה החיים תחת שמי המזרח כשהם על אדמת תוניסיה ומייחסים את עצמם לשבטי עַדְנַאן ותַעְ'לִבּ (צפון חצי האי ערב), אף כי סבו ממוצא תורכי ואימו מסַגִיַה אלְחַמְרַא שבסהרה המערבית.

הדגשת הזיקה המַשְרִקית של מוחמד עזיז עוררה בי רגש לאומי במידת מה יחד עם קנאה קלה בגברי הארץ הזאת. אמנם אני כותבת עליהם בבלוג שלי דברי שטנה, ולרוב מאשימה אותם ברכרוכיות נשית ובהיעדר גבריות, אך הרגשתי שבוערת בי אש ומכניעה אותי כאשר ראיתי שירי אהבה לנשות סוריה ועיראק שפרסם מוחמד עזיז בעודו מתעלם מבנות קרתגו, נומידיה וסמטת העיר כמוני.

במשך כל היום לא חדלתי לחשוב על אסטרטגיות וטקטיקות ללכוד אותו ברשתי, עד כי היה הדבר מבחינתי לשאלה לאומית וכמעט שוביניסטית. נטלתי על עצמי סיכון – אלכוד אותו ברשתי או שלא אהיה כַּאהִנַה 6אלמאג'רי.

חשבתי לחכות לשובו בשבוע הבא כדי להתחכם לו ולהזמינו להתארח אצלי ולאכול כַּפְתֵגִ'י, המאכל התוניסאי המפורסם בניחוח סמטת העיר העתיקה. אולם האש שבערה בי מזה כמה ימים לא הניחה לי להכין את תכנית ארוחת הערב, כי אם האיצה בי להיכנס לדף הפייסבוק שלו. מצאתי בו דברים שכתב ומשכו את תשומת ליבי:

"אני חושב איך לטפל באוצרות אהובתי".

לחצתי על האייקון של המסנג'ר וכתבתי בלי השראות ערביות:

"נשק אותה וסיים את חייך בין זרועותיה, ובלי ספק השמים יודו לך על השקעתך"

הוא ענה במהירות הבזק:

"לא ידעתי שניחנת בנפש פיוטית מסוכנת"

עניתי לו:

"נוכחותך מסוכנת יותר, אדון מוחמד עזיז"

"מסוכנת למי?"

"מסוכנת לנשות הארץ הזאת, מסוכנת לנשות תוניסיה המזילות דמעות כאשר האבירים יוצאים לדרכם מזרחה. האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?"

הוא עצר את השיחה ולא ענה, אולי כי המשפט האחרון שלי היה כפגז תועה שפגע בנשמתו. עברתי את כל המחסומים כדי להתחיל לנער את אבק הזיכרונות של אותה פלסטינית שנותר על עיני השקד שלו וחזהו המפתה. אנא, אלוהים, הנח לי לישון בין זרועותיו תחת חורף תוניסיה והכפור שלה. השארתי את המחשב שלי פתוח ושכבתי לישון בתקווה לקום למכתב אהבה ממנו, אולם תקוותיי נכזבו. הוא לא כתב דבר, אבל פרסם בדף שלו דברים ש"גמרו" אותי:

"כאשר אחת מידידותיי כתבה לי: 'האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?' הבנתי מדוע אמר המשורר כַּמַאל בּוּעַגִ'ילַה: התוניסאיות הן היפות במעשים ובדיבורים. הן מפלטה של תוניסיה כאשר היא נאנחת. ינחיל האל כבוד לבנות אלְכַּאהִנַה"

דברי ההלל שלו לנשות תוניסיה זכו לתגובות רבות מצד חבריו בלהגיהם הסורי, הלבנוני, האלג'ירי והמצרי. קראתי בשקיקה את הדברים שנכתבו וחייכתי. הפעלתי את השיר "בַּרְשַה בַּרְשַה, יַא מְדַלַּל (מפונק)…" ורקדתי עד שנשטפתי כולי בזיעה ונכנסתי למקלחת כדי לסיים את הריקוד עם המים החמים. היה זה יום משיב נפש שהתחלתי אותו בחיוך אוהב למנהל המכון שאינני מסוגלת להזכיר את שמו ולראות את פניו המקומטים והמכוערים כאשר הוא מבקש ממני להכין כתבה או סדנה בנושא החוקה וזכויות האדם כאותם סדנאות וכנסים וכתבות שאני מכינה לפי רצון העוקבים ונטיית ליבם של הגורמים התורמים, שאז תמצא אותי כותבת בחוש של מלצרי בתי הקפה ומגישה כמוהם את מה שמבקשים ממני.

את מומחיותי בחנופה קיבלתי מעבודתי עם ארגוני החברה האזרחית שהפכו אותי למוסרית ומיומנת בקיום קשרים עם גברים, על אחת כמה וכמה גברים בעלי מעמד מיוחד כמו מוחמד עזיז. די בכך שתטה לו את אוזניך ותקדיש לו תשומת לב רבה כדי לזכות בחיבתו ובאמונו. אני חושבת שהעולם החל להבין שבמחוזותינו איננו רוצים להקשיב, כי אם משתוקקים לדבֵּר בלבד.

עבר שבוע שבמהלכו הודיע לי מוחמד עזיז על מועד שובו לתוניסיה וביקש ממני לפגוש אותו בבית הקפה של שדה התעופה קרתגו כמה רגעים לאחר הגעתו. הסכמתי מאחר ששיעור נדיבותי תלוי בשיעור יופיו של הגבר שאיתו אני נפגשת, והסופר שלנו נטף גבריות מידיו ועד כפות רגליו, שהיו נעולות בנעליים שחורות קלאסיות תוצרת איטליה.

התיישבתי בבית הקפה של שדה התעופה והזמנתי קפה שחור בלי סוכר. הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי כשלפתע הרגשתי יד נוחתת על כתפי כדי לסובב אותי אליה, ויד שנייה מחבקת אותי ומציפה אותי בריח בושם. הוא נשק ללחיי, והעמדתי פני מופתעת. קפצתי ממקומי כדי להסתיר חולשה שתקפה אותי כאשר קרב אותה לחיקו. התחלתי לפטפט ולשאול שאלות על הנסיעה כדי להסיח את דעתה של לשוני הנועזת מהזמנתו לחדרי הפרטי.

הוא דיבר על נסיעתו, על הספרים שקנה בתורכיה ועל חברו הסורי שנפגש איתו בסתר הרחק מעיני אנשי שירותי הביטחון של אורדואן. הוא דיבר גם על המאבק של הנשים הסוריות נגד אנשי דאעש, ואמרתי לעצמי: האל פטר אותנו מהפלסטיניות, ומבטו הופנה אל הסוריות. האם עליי לחכות שתפרוץ מלחמה בתוניסיה כדי לזכות בנחת רוחו? אלוהים, מה זה?!

סיימנו לשתות קפה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה דמשקאית שנפתחה לאחרונה בשכונת אלמנאר בתוניס. נעניתי להזמנתו, אך התניתי את היענותי בהליכה למסעדה אחרת בעיר העתיקה, והוא מילא אחר רצוני.

נפגשנו ליד חומות העיר ושמנו פנינו למסעדה הנמצאת בסמטה האפלולית שמוארת באור עמום על ידי צריחי המסגדים. אחזתי בידו השמאלית והתחלתי לפזם נעימות של שירים תוניסאיים השופעים חנחונים ופלירטוטים. הוא הגיב על קולי ואמר שהוא מוצא חן בעיניו. סיימתי את השירה בדברי הסבר על משמעויות השירים, שאת רובם לא הכיר.

הגענו למסעדה, והוא הביע את התפעלותו מהמקום. במהלך הארוחה הוא האריך בדברי שבח והלל על השכלתי הרחבה במה שנוגע לשירת נשים תוניסאית, זאת לאחר שגילה אותה כמו תייר שמגלה ארץ אחרת. שיניתי את נושא השיחה ודיברתי על ההיסטוריה של ההתנגדות התוניסאית. סיפרתי על הפלאגה – לוחמי הגרילה שנלחמו נגד הקולוניאליזם הצרפתי, הר בַּרְגוּ בתוניסיה שבו התחולל בנובמבר 1954 הקרב למען עצמאותה, השיר התוניסאי העממי יַא חֵ'יל סַאלִם המספר על גבורתו של סאלם שיצא לקרב ונהרג, גדודי הסְפַּאחִי המקומיים שגויסו על ידי הצרפתים, וכן סיפוריהן של נושאות הנשק. בתגובתו לדבריי מצא סימוכין במהפכת הקצינים החופשיים ובמרד עוּרַאבִּי נגד ההתערבות האירופאית שפרץ במצרים ב- 1879. הוא הכיר בפרטי פרטים את ההיסטוריה של גַמַאל עַבְּד אלנַאסִֿר, אך לא ידע דבר על מוחמד אלדַעְ'בַּאגִ'י, הלוחם התוניסאי שהוצא להורג בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים במרץ 1924. ואם לא די בכך, הוא לא הבין את הלהג הכפרי התוניסאי, והיה עליי להסביר לו את משמעות השירים והשמות, אפילו השם של השבט שלי בעל השורשים הברבריים הקדומים כעצי ההרדוף וזרימת המים בנחל מֶגֶ'רְדַה.

"את שקועה בתוניסאיות שלך."

"אני אינני הבעיה כאן. אתה הוא המזרחן שאיבד את המצפן שלו, דבק במזרח ולא מבין אפילו את הלהג התוניסאי שלנו, לא כל שכן את הלהג ההררי שלי."

תשובתי לא נעמה לאוזניו, וטון דיבורו השתנה. שיניתי אפוא את נושא השיחה כשלפתע ראיתי את חמודה ההומו, נגן הגיטרה התוניסאי, יושב מאחורי מוחמד עזיז. אף כי שנאתי אותו בשל התנהגותו הזנותית, נאלצתי להזכיר את שמו כדי לא להוסיף מתח לאווירה.

"עזיז, ראית מי יושב מאחוריך? זהו חמודה שפרסם מחדש את השיר ליבי התאהב בילדה ערבייה."

גווני השמחה פיזזו בעיניו, והוא הסתובב לאחור כדי לברך לשלום את חמודה ההומו והשאיר אותי בודדה ליד השולחן. חמודה קפץ מכיסאו, השליך את עצמו לחיקו של מוחמד עזיז והתנפל עליו בנשיקות. הוא הניח את ראשו על כתפו של האביר שלי להתענג על ריח הבושם שלו, ולאחר מכן הזמין אותו לשבת איתו ועם חבריו. מוחמד עזיז סימן לי להצטרף אליהם, ועל אף הכעס שאחז בי לקחתי את התיק שלי וניגשתי אליהם.

"מצטערת, אבל אני עייפה ורוצה לחזור הביתה," אמרתי.

"אל תדאגי, אני אלווה אותך לביתך יחד עם חמודה," השיב.

"אתה מתכוון להמשיך לבלות איתו את הלילה?" שאלתי.

איש מהם לא ענה לי, ואני חושבת שהאביר המזרחי שלי כלל לא שמע את שאלתי. יצאתי מבית הקפה וצעדתי מובסת מאחורי חמודה ההומו שחבק בזרועו את מוחמד עזיז.