1.

עשרים ואחד לשמיני תשעים וחמש, קו 26, ארבעה. עשרים וחמישי לשני תשעים ושש, קו 18, עשרים ושישה. שלישי לשלישי תשעים ושש, קו 18, תשעה עשר. זה קל: שלוש, שלוש, שמונה עשרה, תשע עשרה. צריך רק לזכור את השנה. תשעים ושש?

היא הורידה את עיניה אל המסך בזהירות, מבקשת ללכוד את השורה הנכונה, רק לוודא שזכרה נכון, היא לא רוצה לרמות, אבל השורות בטבלה רבות כל כך, תשעים ושש תשעים ושש תשעים ושבע תשעים ושמונה, והנה באמת כבר סוטה העין לשורה סמוכה, מדרחוב בן יהודה (פיגוע משולש) חמישה, רביעי לתשיעי תשעים ושבע, היא לא זכרה את זה אבל זה בסדר, את שנת תשעים ושבע היא עוד לא שיננה, והיא נודדת שורה אחת למעלה, כן, תשעים ושש, היא זכרה מצוין, יש לה סיכוי טוב במבחן הזה, ומעוּדדת היא מתחילה מחדש, ועכשיו כולל שלושים לשביעי תשעים ושבע שוק מחנה יהודה, פיגוע כפול, ששה עשר, ורביעי לתשיעי תשעים ושבע מדרחוב בן יהודה משולש חמישה. היא צריכה בכלל לזכור את הכפול, המשולש? היא סקרה בזריזות את המסמך, "DOC.פיגועיפ" – זה ניחם אותה איכשהו, גם המזכירה שהיא אמורה להחליף, זאת שתבחן אותה על הטבלה מחרתיים, גם היא כנראה טעתה לפעמים, אבל יש טעויות ויש טעויות – והיא רואה שאין הרבה כאלה, כפולים-משולשים, אולי שלושה-ארבעה, וממילא היא מבינה שאין ברירה, אלה הפיגועים החזקים באמת, זה לא המקום לזרוק זין.

סוגריים קטנים – חובקים ספרה, 1 – בישרו על התרחשות בלשונית הכחולה של פייסבוק, שקברה בתחתית המסך. היא הניחה אותה שם על תקן פרס: כשתגיע לשנת 2000, הבטיחה לעצמה, כשתגמור לשנן את העשור הראשון, תוליך לשם את העכבר, תגדיל את החלון לכדי מסך שלם, תבדוק מה התחדש אצל החברים שלה ותרשה לתנועה החיה, המנחמת, העולה מן העמוד המתעדכן לרמוס תחתיה את העמודות השחורות ולגרש קצת את המוות. על אף שהיא רק בתשעים ושבע היא מתפתה להציץ מה קורה שם, אולי כי היא חושדת שזה לא הפרס שקיוותה לו, ובאמת ארנון כותב בצ'אט, לא נראה לי שאני כבר אגיע היום… שפוך, וההודעה נדמית לה עקמומית, השלוש נקודות, השפוך, והיא מתנפלת על המקלדת אבל נקודת ההתחברות לצ'אט כבר לא ירוקה, והיא מתחרטת על רגע של תקווה מיותרת בטרם חמקה מפיגועים נקודה דוק, ובינתיים ארנון כבר פלש לשינה, או גרוע מזה, הוא ער עכשיו מאחורי נקודה אדומה.

היא חושבת בכוח על ההרוגים חסרי השם שלה, עוד לא לגמרי שלה, עוד לא קיבלה את העבודה, עשרים ואחד באוגוסט תשעים וחמש קו עשרים ושש ארבעה, עשרים וחמישי בפברואר תשעים ושש קו שמונה עשרה עשרים וששה, מנסה להתרכז באסונן של נשים חסרות צורה, אבל ארנון לא בא, הוא לא בא, ואסונה הקטן, העלוב, גואה בלבה שוב ושוב, עד שלא נותר שם מקום לשום דבר מלבדו.

ג'ושוע שרט את הדלת. היא שמרה את הקובץ על הדסקטופ, כאילו עלולים המתים לקום מאחורי גבה, להתמעט או להתרבות, לשים ללעג שעת שינון שלמה, ויצאה אליו בעד לחרך צר בדלת, הודפת בעדינות את בטנו ברגלה עד שסגרה את הדלת מאחוריה והרימה אותו בשתי ידיה והושיבה אותו לצדה על הספה בסלון. אבל החתול קם מתחת לידה הנחושה ללטפו ולהושיבו ולהצמיתו אל המושב, והלך שוב אל דלת החדר, והיא הרימה אותו שוב והוא השתחרר מאחיזתה ודידה מאוכזב אל המרפסת.

היא התביישה על שִמחתה באין רואה: מאז התחילה לצאת עם ארנון לפני כמעט שלושה שבועות היו שעותיה בבית נתונות למאבק בחתול, שביקש להיכנס לחדר דרך הֶרגל; אבל ארנון היה אלרגי, "שאין דברים כאלה", ותיאר לה איך פניו מתנפחות ונשימתו מתקצרת בכל פעם שנקרה חתול על דרכו, ורק כשנשבעה שגם בהיעדרו מן הבית יורחק החתול מחדרה ונקיונו יישמר, רק אז הסכים לבוא.

בביקורו הראשון כאן סיפרה לארנון שג'ושוע שייך בכלל לשותפה שלה. ממילא מה הסיכוי שיצליח ביניהם, ואם יצליח זה כבר לא ישנה: לא החתול יפריד ביניהם. את בגדי השינה שלה, הספוגים בשערותיו של החתול, היא כלאה ליתר בטחון בשקית גדולה מחוץ לחדר, בתוך ארון מרוחק בקצה המסדרון, ולבשה במקומם חולצה חדשה, לא מסוכנת.

כעת נדמה לה שהחתול מתחיל לוותר, על אף שהרוויח את זכויותיו ביושר. אבל היחסים שלה עם ארנון פשוט תלויים בזה, ולבה מייסר אותה פחות משציפתה. 

לפעמים, כשהרגישה שאהבתה אל ארנון מופרזת, שמוטב לה להישמר מהתאהבויות כאלה, היתה מדמיינת את פניו של ארנון מתנפחים ואת קומתו מתכווצת, מגחיכה אותו בכוח עד שגם חוכמתו תקטן ופניו היפים יאבדו כל חן. אבל מהר מאוד פקע קפיץ הדמיון, וארנון היה חוזר למידותיו.   

    2.

תשיעי לשמיני אלפיים ואחת, סבארו, חמישה עשר; שלישי לתשיעי אלפיים ואחת, רחוב הנביאים, ללא, אנוש אחד. בהתחלה ניסתה לשנן גם את מספר הפצועים, זה הופיע שם, בטבלה, אבל די מהר היא ראתה שזה לא הולך, זה לא נורמלי, והחליטה לדלג על פיגועים בלי הרוגים – בטבלה הם כונו "ללא" – ולפצות את הפיגוע או את מעסיקיה הפוטנציאליים בשינון הפצועים קשה ואנוש, גם אם לא היו הרוגים בכלל. 

המרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה שכן בבית אבן רחב מידות במושבה הגרמנית, ששלט מלבני גדול שנתלה בחזיתו הבדילו בגסות משכניו. מנהל המרכז, זה שנתן לה את המשימה הזאת, היה גבר רזה וצעיר להפתיע. הוא הזכיר לה את הבחורים שהיו מסתובבים בקמפוס בחולצות עם לוגו של מפלגות מרכז, מחלקים הזמנות למסיבות המוניות או לכנסים של תאי סטודנטים, צעירים בכוח. הוא אמר, אנחנו בונים פה את המרכז על פי מודל אמריקאי, ובאמת היה המקום מואר מאוד, עיצובו חדש להפתיע, כאילו היו פעולות האיבה פרויקט סטארט-אפ נוצץ. במודעה נכתב: דרושה פקידה/מנהלת משרד, המודעה פונה לשני המינים כאחד.

הם התיישבו בחדר צדדי והוא סגר אחריהם את הדלת. לשווא חיפשה סביבה סימנים של מוות – תצלומים שחורי-מסגרת על הקיר, קלסרים עם קטעי ארכיון על המדף – אבל העדרם לא הקל עליה, להפך; היא ידעה שהוא מוכרח להיות שם, המוות, אורב באיזו פינה, והעדיפה שיראה כבר את פניו. המנהל שאל: אם היית יכולה לבקש תכונה נוספת, שאין לך, איזו תכונה היית מבקשת? היא אמרה: אסרטיביות. הוא הביט בה רגע ארוך מדי, כמבקש להיזכר באיזו טכניקה של ריאיון עליו לנקוט עכשיו, ושאל, ואם היית יכולה לוותר על תכונה? והיא אמרה, קצת אובססיביות אולי, להשקיע את כל כולי באופן מוגזם במטרה, והוא וידא, אז על זה היית מוותרת, והיא אמרה, נראה לי, במחשבה ראשונה, והוא אמר, חבל, אובססיביות זה דווקא דבר שאנחנו מעריכים כאן.

פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה. הוא אמר, טוב, ריכז לפניו כמה דפים והביט בה בשהות אחרונה, והיא ביקשה לומר, תן לי את העבודה הזאת ולא תתחרט, כמו בסרטים, אבל פתאום זה נשמע לה כמו הבטחה למשהו לא הולם, ורגע לא ידעה מה בכלל מונח שם, ביניהם, במרכז השולחן, אם זה המוות שחיפשה על הקירות, על הפרקטים, או אולי סתם, גוש של הדבר הזה שיושב תמיד בין בחורה לבחור, גם כששיחתם רגילה. הוא אמר, ביום רביעי אתם נפגשים עם אילנה, המנהלת משרד שלנו, ולפתע הבינה שהיא בתחרות, שהיא לא היחידה, בינתיים אנחנו ניתן לך קצת חומר ללמוד בעל פה, שתכירי את המאטריה, מה שנקרא, מגיעים לכאן אנשים שעברו דברים לא פשוטים ואת צריכה לדעת על מה מדובר. אילנה כבר תסביר לך.

היא נשלחה אל מנהלת המשרד, שסימנה לה באצבעותיה "רגע" ואמרה אל השפופרת איבה שלום. היא הביטה בה בשעה שטיפלה בענייניו של מישהו, מניחה את השפופרת על שולחנה ונודדת בין החדרים. למה היא עוזבת את העבודה הזאת? אולי ביום רביעי תוכל לשאול אותה, לפני או אחרי המבחן. לבסוף הניחה הפקידה את השפופרת על כנה. מיד נשמע צלצול נוסף. היא אמרה, איבה שלום להמתין רגע, ואמרה לה: אני אתך.

3.

שמונה עשר לשישי אלפיים ושתיים, קו שלושים ושתיים, תשע עשרה; תשע עשרה לשישי אלפיים ושתיים, הגבעה הצרפתית, שבעה.

אחר הצהריים, כשחזרה מהריאיון, היתה להם שיחה מרגיזה. כך היא כינתה אותה, כאילו היא וארנון באמת שווים, אבל באמת חיכתה בקוצר רוח לגזר דינו, ונידונה בינתיים לישון לבד, מקווה שבכך תם העונש.

היא סיפרה לו על התפקיד, פקידה לוכסן מנהלת משרד במרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה, זה ארבעים שקל לשעה, שזה מטורף, זה יוצא יותר מהמלצרות ומשאיר לה כמעט שלושה ימים לאוניברסיטה, והוא שאל, אז קיבלת את זה? והיא אמרה, נראה לי שהם התלהבו ממני, אף שלא ידעה אם זה נכון, אני נפגשת מחרתיים עם המנהלת משרד, בינתיים הם נתנו לי דף נתונים ללמוד על כל הפיגועים שהיו בירושלים, בא לי למות, והוא אמר, את לא רצינית, והיא שמחה רגע, הנה היא מצליחה לעורר בו עניין אמיתי, והוא שאל, מה, כאילו ללמוד בעל פה? והיא אמרה, נראה לי, והוא שאל, את התאריכים, את שמות ההרוגים, את מה? והיא אמרה, הגזמת, את מה שיש בטבלה שהביאו לי, זה תאריכים נדמה לי ומספר הרוגים, לא יודעת, עוד לא פתחתי את הקובץ. הוא אמר, את הפלסטינים שצה"ל מוריד בשטחים אני מבין שלא נתנו לכם ללמוד, ובבת אחת היא התחרטה, היא מוכנה לא לעבוד יותר אף יום אף פעם, רק שהשיחה הזאת תתבטל, רק שתימחק, והיא אמרה, ברור שלא, אלא מה, ככה היא שינתה בשבילו את הטון בן רגע, והוא אמר, ואת סבבה עם זה, והיא אמרה, אני לא סבבה עם זה, אבל זאת עבודה, סתם עבודה, והוא אמר, סתם עבודה זה לא, עבודה שמשננים בה הרוגים בפאקינג פיגועי התאבדות זו לא סתם עבודה, והיא אמרה, לא יודעת, באים לשם אנשים שנהרגו להם אנשים, אני צריכה לקבל אותם, אני לא אגיד לבנאדם חכה שניה ואתחיל לעשות לו ויקיפדיה על הפיגוע, וחוץ מזה גם סתם נראה לי שהם רוצים לראות שאני רצינית בעבודה, זה כמו לשנן תפריטים כדי להתקבל לעבודה במסעדה, לדעת כמה חריף יש בכל מנה, והוא אמר, מה זה, בדיוק אותו דבר, והיא אמרה, אני צוחקת.

הוא אמר, יש בך משהו נורא ממסדי, את יודעת? והיא אמרה, מה, אף ששמעה היטב, והוא אמר, יש בזה משהו נורא ממסדי.

התחשק לה לומר לו שהחתול דווקא כן שלה, והיא שיקרה לו מהרגע הראשון, כשראה את החתול וסיפר איך פעם הוא הגיע כמעט לאשפוז בגלל חתולים כאלה, ושבניגוד למה שאמרה לו היא גם מעשנת מאחורי גבו, ומזל שהיא עושה ככה, כי רק בזכות זה היא שומרת על פאסון, חותכת לפעמים את הפגישה באמצע רק כי היא חייבת סיגריה, ומחטאת את הפה אחרי כן, מחטאת ומחטאת ומחטאת עד שלא נשאר לה כבר טעם. אבל היא לא אמרה כלום.

אחת עשרה לשישי אלפיים ושלוש, קו ארבע עשרה אל"ף, שבעה עשר; תשע עשרה לשמיני אלפיים ושלוש, קו שתיים, עשרים ושלושה.

בערב שלפני המבחן הוא בא. הוא שאל אם גמרה ללמוד, והיא אמרה שלא ממש אבל כבר אין לה כוח, למרות שסיימה. הם ראו קצת טלוויזיה בלפטופ במיטה, ובסוף לא הזמינו שום דבר לאכול. היא שאלה אם הוא לא מרגיש טוב או משהו, והוא אמר, ממש לא, סתם בימים האחרונים אני במצב רוח קצת מוזר. היא שאלה, זה קשור אלי? והוא אמר, קצת, כאילו, במובן מסוים אני מקנא בך. היא הסתכלה בו בתקווה קטנה והוא אמר, היכולת הזאת, לכבות את המוח, לא לשאול שאלות, לדקלם מה שאומרים לך, לקחת את הכסף ולחזור הביתה לערב מול הטלוויזיה – נראה לי שזה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים.

הוא לא הביט בה כשדיבר, עיניו נעוצות במסך. היא הביטה בו עוד רגע וייחלה שיחזור בו, שיפיס את העלבון, אבל צדודיתו לעגה לה.

כשנרדם, קמה מהמיטה והלכה במסדרון הארוך עד קדמת הדירה, פתחה את דלתות המזנון החום שהשאיר שם בעל הבית והוציאה שקית ניילון, קשורה בקשר נחוש מדי. היא קרעה אותה בידיה וחילצה את חולצת השינה הישנה שלה, מגואלת בשערותיו של החתול. היא לבשה את החולצה וחזרה אל המיטה. לבה הלם בַּשקט. שביעי לחמישי, אלפיים ושלוש עשרה.


*"הסיפור 'איבה שלום' התפרסם לראשונה בגיליון מס' 1 של כתב העת המקוון 'המוסך'." 

ילדים ואישה מבוגרת אחת. הגבים והכתפיים והידיים היו עמוסים תרמילים ותיקים, את ידה ואת כתפה האחת של האישה משכה מטה צידנית כחולה, ומבית שחיו של אחד הילדים הזדקרה באלכסון שמשייה אדומה. בחצי הדרך, באמצע אי־הנוחות הזאת, נעמדה נור בת השתים־עשרה ואמרה שהיא אוהבת את הים. "אנא בחב אל־בחר," היא אמרה, וכל שאר הארבעה ההולכים וכושלים נעמדו אף הם ובהו בה ואחר כך בים, שעוד היה קצת רחוק אבל כבר פרוש שם לפניהם, ונור עמדה תחתיה והסתכלה בו. הנסיעה מכפרה אל חוף הים לא ארכה יותר משעה ורבע, אבל היא את הים עדיין לא ראתה אף פעם, לא היא ולא אחיה מוחמד בן השמונה, ולא בני הדודים שלה, סמיר בן העשר ויסמין בת השבע. המרחבים הענקיים הנפלאים האלה, הגלים הנשברים וקוצפים ומתפוגגים ונאספים בקלילות אל החוף, הכחול העז תחת שמש אחר־הצהריים שחומה הלך ונגרע כעת, הרוח הנעימה המרפרפת על הפנים והזרועות – כל הטוב והיופי האלה לא להם הם נועדו בנסיבות שנולדו לתוכן, לא להם ולא להוריהם.

האישה וארבעת הילדים עמה עברו את המחסום הצבאי הסמוך לכניסה אל כפרם בפורד־פיאסטה האדומה שלה בלי לעצור ובלי להיעצר. לא היה לה מושג מה אומרים החוקים והצווים במחוזות האלה: האם גם על ילדים חלים הדברים הכתובים על השלט האדום הגדול שלפני המחסום, המודיע שהמעבר הזה הוא רק לישראלים? לא, היא באמת לא ידעה – אולי לילדים מותר דווקא לעבור גם אם אינם ישראלים? התהלכה מין שמועה כזאת, גם בכפר אמרו לה ככה, ובכל זאת היא הרגישה שבטנה מתכווצת וברכיה רועדות כשהמכונית התקרבה אל עמדת החיילים. היא חששה שכאן תסתיים, תעוף כחלום, כל התוכנית היפה של יום שישי הזה, שהילדים – וגם היא קצת, למען האמת – ספרו את הרגעים לקראתה משעות הבוקר המוקדמות, ככה סיפרו לה ההורים. ובאמת, כשהגיעה לכפר הם כבר חיכו לה לרגלי מדרגות ביתם עם צרורותיהם, מתוחים, לא חיוך ולא בדל של חיוך על פרצופיהם הנוקשים מגודל המתח ואי־הוודאות.

כן, גם היא היתה מתוחה, פחדה שבמחסום יעצרו אותם, יורו לה להעמיד את המכונית בצד, יחקרו ויחזירו אותם לאחור. כשיצאו מהכפר עלה על דעתה לרגע להורות לילדים שלא ידברו בערבית עד שיעברו את המחסום, כאילו שהם יודעים לדבר בשפה אחרת. אבל הם ממילא לא הוציאו הגה, ישבו להם כהלומי אלם, והיא התקרבה לאט אל עמדת החיילים, בטנה מתכווצת וברכיה רועדות, הורידה את שמשת החלון, נפנפה לשלום לחייל החמוש שסימן לה בזרועו להאט עוד יותר ואולי אף לעצור, אבל היא רק האטה מאוד־מאוד, חייכה במאור פנים ונענעה לו קלות בראשה לאותת לו ששניהם, הוא והיא, שייכים לאותו המחנה, לעם הזה ולאדוני הארץ הזאת, מה שהחייל בלאו הכי תיאר לו למראה המכונית והפרצוף של האישה הנוהגת בה, והוא החזיר לה חיוך וגם שלום, ובכל זאת שאל: "הכול בסדר?" לוודא שגם המבטא כשר, לא רק המראה. "בסדר גמור, סבבה," היא ענתה לו, אבל כאשר כפף את ראשו וניסה לתחוב אותו אל מסגרת החלון של המכונית ולהציץ בשאר יושביה, לחצה קצת חזק יותר על דוושת הדלק.

יאללה, זוז, מה נטפלת אלי, תן לחיות, היא אמרה, רצתה לומר, והחייל זז הצדה לאחור, כמעט נדחף, והיא המשיכה לנסוע, ופזלה למעלה אל המראה וראתה שלא אכפת לו ונסעה הלאה. "אוף, למי יש כוח לכל הבעיות המעצבנות האלה," קשקשה לעצמה. ואל החלל הדומם של המכונית קראה: "אנחנו בישראל!" ובעצמה התפלאה על תחושת הבית שאחזה אותה למראה הצבע הירוק כל כך בואכה מבוא ביתר ופארק בגין, שבא פתאום במקום הצבע העכור הצהבהב של הגבעות וההרים החשופים שממזרח. "עברנו, אנחנו בישראל! נוסעים לים!"

כל זה חלף־עבר. עכשיו כבר השאירו הרחק מאחור את ארץ המחסומים וגם עברו את עמדת התשלום בכניסה אל פארק ניצנים, ששום איש בה לא ביקש לבדוק מי ומה הם, האישה הזאת והילדים השקטים שאתה, ורק גבו ממנה את דמי הכניסה. וכבר נמצא לה מקום חניה בחניון הגדול של חוף הרחצה, וכל חמשתם חילצו את עצמם ואת צרורותיהם מתוך המכונית והחלו לפסוע בשתיקה על החול לעבר הים.

ואז נעמדה נור ופסקה את פסוקה: "אנא בחב אל־בחר", וגם האישה נעמדה והסתכלה בה ובשלושת הילדים האחרים שנעמדו אף הם, כל אחד בתנוחה אחרת, כאילו הם משחקים ב״אחת־ שתיים־שלוש־דג־מלוח" וכאילו הפך ברגע זה הילד העומד אל הקיר את פניו להביט ולבחון מי מהמשחקים לא הצליח לקפוא במקומו וזז קצת ולכן עליו לצאת מהמשחק. אבל האישה מצאה את עצמה מביטה ובוחנת את הארבעה כדי למצות את החוויה, לחיות במלוא עושרו ומשמעותו את הרגע הזה שכל כך ציפתה לו מאז תוכננה ונקבעה הנסיעה: לראות אותם רואים את הים בפעם הראשונה. עיניים מופתעות, קורנות, שפתיים קצת פשוקות, מזווית פיה של יסמין, הקטנה מכולם, נזל חוט לבן דק של רוק, כנראה לא בלעה את רוקה, עיניו הכהות הגדולות של מוחמד היו כמעט עגולות מרוב היפערות, סמיר נראה כעומד לפרוץ בצחוק, ואילו נור, הגדולה יותר, כבר כמעט נערה, היתה רצינית דווקא, פניה לבשו ארשת כמהה, חולמנית, ועיניה ניבטו למרחקים.

הרגע ההוא, קרוב לוודאי שרק בזיכרונה הוא התארך מאוד. במציאות הם בוודאי מיהרו לחפש להם מקום בין כל הנופשים הרבים, השמשיות והכיסאות והמחצלות והקלקרים והילדים והכלבים וגלגלי הים בכל הצורות והצבעים והגדלים, בין צלילי מכשירי הרדיו הניידים וחבטות המטקות והקריאות והדיבורים בעברית וברוסית ובאנגלית, שעוד מעט יתערבבו בהם קולותיהם של נור ומוחמד ויסמין וסמיר בערבית – שעה קלה הם עוד ידברו ביניהם בקולות נמוכים כדי שלא לבלוט בסביבה, אבל אחר כך ישכחו ויצעקו ויצווחו זה אל זה וזה על זה בצלילים הגרוניים האלה שהאישה המבוגרת שאתם מתקשה כל כך ללמוד להגותם כהלכה.

הם תקעו את השמשייה האדומה בחול, פרשו שמיכה בצלה, והאישה אמרה לילדים שכאן המחנה שלהם והם רשאים להניח את התיקים והתרמילים ולחלוץ נעליים וללכת למלתחה להחליף בגדים, ולחזור תכף ומיד ולא להתרחק בשום אופן בלי לומר ובלי לבקש רשות. הם חזרו אחד־אחד, צייתנים וממושמעים עדיין. נור חזרה במכנסי ג׳ינס ארוכים ובחולצת טריקו – רק בת שתים־ עשרה וכבר קיבלה עליה כנראה את הכללים המצרים החלים בחברתה על בנות מינה. סמיר חזר במכנסי ברמודה עד הברכיים ומתחתם התגלה אחר כך, כשהתחיל סוף־סוף לקפץ ולהתרוצץ, פס רחב של תחתונים אדומים כהים במותניים, ששיווה לו דווקא מראה אופנתי. רק מוחמד ויסמין חזרו בבגדי ים – הוא במכנסי רחצה קצרים ירוקים זוהרים והיא בבגד רחצה צהוב־ירוק מעוטר במין חצאית צהובה קצרצרה כל כך שבשום אופן לא היה אפשר לראות בה אמצעי של הסתרה, אולי אפילו להפך: מין התגרות שובבה שמודיעה שלא כדי לכסות היא נוצרה אלא כדי לגלות, לגלות את מה שיש בינתיים: גוף חמוד של ילדה קטנה בריאה, שעדיין שומר על שמץ של עגלגלות תינוקית.

עכשיו שהתיאור המפורט הזה נכתב מזיכרונה על פי רשימות חפוזות שרשמה לה סמוך לאחר הטיול, כלומר מזמן – נור כבר התחתנה מאז ועומדת לסיים את לימודיה הגבוהים בכימיה, סמיר נפלט מבית־הספר והוא שוליה במוסך, מוחמד בשנת הלימודים האחרונה בתיכון, ולאחרונה התבגר מאוד כשעשה עצמו מטפל צמוד לאחיו הבכור שנפצע קשה בתאונת דרכים, ויסמין נערה שכבר לא יוצאת מהבית בלי כיסוי ראש – עכשיו שהיא נוכחת שבזיכרונה נשמרו פרטים רבים אף יותר, היא שואלת את עצמה למה הסתכלה בהם אז במבט חקרני כזה, דקדקני כל כך עד שתנועותיהם ודיבורם ולבושם השתמרו אצלה בפרטי פרטים שכאלה. ברור לה שמלבד הסקרנות לראות איך ציידו אותם הוריהם לבלות לראשונה בחייהם על שפת הים היתה למבט הזה גם תכלית מעשית: לחקוק בתודעתה את מראהו של כל אחד ואחד מהם ולתת בהם סימנים כדי שלא ילכו לה לאיבוד חס וחלילה, כדי שאם יגלו פתאום את חירותם במרחבים האלה של חול וים ויתפרדו ויתרחקו וירוצו כל אחד למקום אחר, תדע לצוד אותם לפחות בעיניה, אם לא בידיה ממש, שבאמת ביקשו אז לכבול אותם איכשהו מחשש שמא לא תצליח לעמוד בהבטחתה להורים להחזיר אותם בערב לבתיהם בריאים ושלמים. את ההבטחה הזאת היא נתנה להם בלי שהתבקשה כלל, ונענתה שהם בכלל לא דואגים – מה יש להם לדאוג, הרי הם נמצאים בידיה, אמר לה אביה של נור ופרש קצת את ידיו שלו ואחר כך הצמיד את ימינו אל לוח לבו, והם יודעים שאפשר לסמוך עליה כאילו היתה אמם יולדתם. איזו שטות, היא אמרה אז בלבה, מתי היו לה ארבעה ילדים לשמור עליהם בים, ועוד ילדים שלא יודעים לשחות?

ואמנם אין ספק שבשעות שלאחר מכן עזר לה המבט המדוקדק לתור ולמצוא אותם – את מכנסי הג׳ינס והחולצה התכולה של נור דקת הגו, שבלטה כמובן מאוד בין הילדות חשופות הגוף שעל החוף, ואת החצאית הצהובה הקצרצרה של יסמין, ואת פס התחתונים האדומים של סמיר, ואת המכנסיים הזוהרים הירוקים של מוחמד, שהוא דווקא נעלם לה פעמים אחדות מרוב שלא היה שונה כלל מכמה וכמה ילדים אחרים בבגדי ים ירוקים. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, היא ספרה שוב ושוב בהתחלה, אחד, שניים, שלושה, ארבעה… לא, רק שלושה, איפה מוחמד? – "מוחמד רץ שם," הצביעה נור. אחד, שניים, שלושה, ארבעה… לא, זה לא סמיר, איפה סמיר? – "הנה סמיר, קבור בחול," הראתה לה יסמין…

ועם זאת היא זוכרת, זוכרת ויודעת שלא רק סקרנות וגם לא רק מטרה מעשית היו להתבוננות שלה, שהשתהתה עוד ועוד על ארבעת הילדים, כי אם גם השתוקקות, תשוקה לראות את הילדים האלה כמו ילדים רגילים, ילדים שעורם החלק והמבריק ממי הים גלוי לעין, ילדים שגלידה מעורבת בחול נמרחת להם על הפרצוף הסמוק על יד הקיוסק, סתם ילדים על חוף הים. כי בביתם, בכפרם – שגם שם הם כמובן ילדים רגילים, בעצם – היא לא הצליחה לראות אותם כך אף פעם. מנקודת הראות שלה תמיד הם היו בעיניה קודם כול בשר מבשרה של המציאות המשובשת והמעוותת הזאת של מקום מגודר בגדרות וג׳יפים צבאיים עוברים הלוך ושוב ברחובו המרכזי, מקום שחיילים חמושים עוצרים בו לעתים קרובות ילדים בדרך הביתה מבית־הספר כדי לבדוק אם אין על ידיהם סימנים שהשאירו אבנים שנזרקו… מקום ש… מקום ש…

באותו יום שישי הם התערבבו מהר עם ילדים אחרים על חוף הים של ניצנים, וזרקו יחד אתם חול וצדפים על המדוזות שנסחפו אל החוף למות שם בלי לעורר חמלה בלבו של אף אחד, וזרקו חול והשפריצו מים זה על זה, ואחר כך התגלגלו במורד גבעות הדיונות, ואחר כך נמרחו להם הגלידה והארטיק והקרטיב על הפרצופים, ואחר כך גם התפרדה החבילה שוב ושוב. הם באמת גילו את חירותם, כל אחד בדרכו.

את יסמין היא מצאה יושבת על החול ומקשטת בצדפים ארמון קטן של חול שבנתה. את סמיר, ילד חסון אבל קטן קומה, ראתה שוכב על צדו, רגליו בתוך המים הרדודים וראשו שעון על המרפק והוא מביט לו בשקט בחול הרטוב ונשאר כך רגעים ארוכים. את נור ראתה בגבה, עומדת על קו המים, אולי שוב לבשו פניה ארשת כמהה, חולמנית, ועיניה ניבטו למרחקים, עורגות אל איזו הבטחה של משהו אחר, חדש, מרגש. ואת מוחמד צדו עיניה במרוצתו על הסלעים השטוחים בתוך המים, רץ ומתכופף ומסתכל פנימה ושולה משהו מן הים. היא ניגשה אליו וראתה לרגליו דג קטן מפרפר ומפרכס, הוא הרים אותו והדג התחבט בכף ידו.

"תחזיר אותו תכף ומיד למים, הוא ימות, מהר! תחזיר!" היא צעקה עליו בכעס, פתאום היא נהייתה היסטרית. והילד נבהל והשליך לבסוף את שללו העלוב אל המים. היא הציצה רגע אל המקום שהדג צלל שם בין הסלעים, ולא העזה לבדוק אם הוא הוחזר אל בית גידולו לחיות שם, או לגסוס ולמות.

"אתם רואים, את כולם הבאתי לכם בחזרה חיים ובריאים ושלמים," היא אמרה לבני המשפחה הרבים שהתאספו מיד סביב מכונית הפורד־פיאסטה האדומה, שארבעת הילדים נפלטו ממנה אחת־שתיים והתפזרו ונעלמו מן העין, ואילו היא השתהתה בה עוד רגע להירגע מעט ממאמץ הנהיגה לקול השירים והדקלומים ומחיאות הכפיים שהילדים מילאו בהם את חלל המכונית בנסיעה בחזרה – כמה נוחה יותר היתה הדממה ששררה בו בנסיעה בכיוון ההפוך – ואז הזיזה ודחפה והרימה את ישבנה מהמושב ויצאה החוצה בכבדות־מה, לא זריזת מותניים עוד. למה שלא תחליף את המכונית הזאת במכונית גבוהה יותר? עלה על דעתה קודם שפנתה בגאווה אל הסובבים: "אתם רואים, חיים ובריאים ושלמים."

כבר היה לילה, וחושך משל בארץ שמאחורי המחסום כשחזרו. שום חייל לא עמד בו לבדוק את הנוסעים בכיוון הזה, מישראל אל הגדה המערבית, והבטן לא התכווצה והברכיים לא רעדו. רק הנפש חישבה לפקוע מגודל המתח שנפרק ממנה עכשיו, כששבה וכל הארבעה אתה – אף אחד לא הלך לאיבוד, אף אחד לא טבע. אבל שלא כמוה, איש מבני המשפחה לא חשש כנראה שמישהו מהם לא יחזור בשלום. לא הקלה כי אם נהרה, נהרה אמתית, היתה שפוכה על הפנים הרבות בחצר הבית שבכפר, לאורו החזק של הפנס המאיר אותה.

"את אפילו לא יודעת איזה דבר חשוב עשית," אמר לה בעברית אביהם של סמיר ויסמין, ועמד ונשא נאום קטן על כמה זה חשוב להראות לילדים האלה שהם יכולים להיות בין ילדים יהודים, להיראות כמוהם ולשחק כמוהם, כמה חשוב שהם לא יגדלו רק לשנוא. חוץ מזה, היא הגשימה להם חלום, את החלום לראות את הים, "ואת זה הם לא ישכחו לך לעולם, לעולם הם לא ישכחו לך את זה. תודה רבה, אלף תודות לך."

את המשפט הזה קשה לה כעת לראות כתוב. למה? כי הוא תמים? כי הוא פתטי? ואולי בעת ההיא הוא עוד ביטא תקווה כנה, אמתית, שמאז כבר נגוזה גם מלבה וגם מלבו של הנואם, שהיום הוא כבר סב לנכדים שעדיין אסור להם לנסוע אל חוף הים, מרחק שעה נסיעה מכפרם.


לקוח מתוך "אישה לבדה", הוצאת אחוזת בית, 2016.

חברי קלוד, המלצר בבית הקפה "או שֶׁה דֶה לַ'אבֵּי", ביקש ממני לסיים לשתות מהר. השעה שתיים ורבע לפנות בוקר והוא צריך לסגור את בית הקפה. הלכתי כמה צעדים והתיישבתי בכיכר פירסטֶנבֶּרג. כאן אני מנקה את הראש כל יום. הבית שבו חי הצייר הידוע דֶלַקְרוּאָה בשנותיו האחרונות עומד מולי, עכשיו הוא מוזיאון. התחלתי לעשן סיגריה. חשבתי ללכת לתחנת אוסטרליץ, אבל אני לא יכול להירדם כשמצב רוחי קודר. "עד מתי הצרפתים יחזרו על ההצגה המשעממת הזאת?!" שאלתי בקול רם, כאילו אני מדבר עם הצייר הגדול. התכוונתי למצעדי-הענק הצבאיים שהם עורכים כל שנה. אלפי חיילים, מאות טנקים ותותחים וטילים, עשרות מטוסים חגים בשמיים, והמון רב בכל מקום, ומשטרת התנועה סוגרת את הרחובות הראשיים המובילים למרכז פריז, דבר שמחולל מהומה נוראה שנמשכת כל שעות היום. ערוצי הטלוויזיה משדרים את המצעדים האלה בשידור חי, ואנחנו רואים את אותן התמונות על המסכים של מאות אלפי טלוויזיות שמוצבות בחלונות הראווה של חנויות האלקטרוניקה. אני אוהב את צרפת, אבל אני לא אוהב את היום הזה שהם קוראים לו "קַטוֹרז ז'וּיֶה" (ארבעה-עשר ביולי), וחוגגים בו את יום השנה למהפכה הצרפתית.

עזבתי את כיכר פירסטנברג והחלטתי לטייל סביב כנסיית סן סולפיס עד שיעלה השחר ואז אכנס לכל בית קפה שאמצא. בסוף רחוב בונפּארט החוצה את רחוב וִיָה קולומביה ראיתי אישה אלגנטית הולכת בצעדים שעוררו את תשומת לבי. היא לבשה מכנסיים קצרים לבנים שחשפו שוקיים מוצקות. שיערתי שהיא כבת חמישים. כשהמרחק בינינו הצטמצם היא נראתה לי עצובה.
"למה את עצובה, מדאם?" שאלתי ולא ציפיתי שתענה. הייתי שיכור, והשעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר.

האישה נעצרה, ניסתה לשרטט חיוך קטן על פניה ואמרה, "כן, אני עצובה מאוד מסייה."

"אני מצטער מאוד, מדאם," אמרתי.

"איבדתי את הכלב הקטן שלי בקטורז ז'וּיֶה, מסייה, זה לא עצוב?" אמרה בנימה מתפנקת, לחלחה את שפתיה ושרבבה אותן.

"ואני איבדתי את המולדת שלי בקטורז זְ'וִיֶה 1, מדאם, זה לא עצוב?" אמרתי בסרקזם.

היא צחקה ואמרה, ובתוך כך עצמה את עיניה בהתפנקות: "איך זה קרה?"

"זה סיפור ארוך, מדאם."

האישה שתקה רגע, ואמרה: שמע, אתה רוצה לשתות איתי כוסית? אני מכירה מקום שפתוח עד שעה מוקדמת בבוקר."

חצינו את שדרת סַן זֶ'רְמֶן וצעדנו במקביל לכנסייה. היא אמרה לי: "אני גרה בשדרה הזאת. נכון שזה נהדר לגור בשכונה הזאת?"

" זה החלום שלי," עניתי.

"גם שלי," היא אמרה בעליצות, ואז הוסיפה: "תאר לעצמך כמה נהדר יהיה אם ניתקל עכשיו בכלב הקטן שלי."

"אנחנו נמצא אותו, תאמיני לי גבירתי, אני מרגיש שנמצא אותו," אמרתי.

היא נעצרה והביטה בי: "אתה נחמד, אתה נותן לי הרגשה של ידידות. אמרת 'נמצא אותו', זה נחמד מצדך."

משכתי בכתפיי ולא ידעתי מה לענות.

"כן, אתה נחמד," חזרה ואמרה.

כשנכנסנו לקפה "קוֹנטי", ברך אותי מנהל הקפה, דַמְיָאן לשלום והושיט את ידו ללחיצה.

"נראה שאתה מפורסם," אמרה האישה.

"רק בברים," אמרתי, והיא צחקה בקול רם.

הזמנתי יין אדום והיא הזמינה "קיר רויאל", וכשראיתי שדמיאן עוזב את הדלפק, ידעתי שהוא הולך למחסן שמאחוריו, ליד השירותים. הלכתי מיד אל השירותים, המתנתי רגע עד שהוא יצא מהמחסן, ואמרתי לו: "דמיאן, בבקשה, אם נצטרך לשתות הרבה, אוכל לשלם את החשבון מחר? הכרתי את האישה הזאת היום."

"בטח," אמר דמיאן, והוסיף: "היא גרה בפריז רק שבועיים, היא היתה בקליפורניה."

"אתה מכיר אותה?!"

היא באה כל לילה לשתות כוסית, גרה כמה צעדים מכאן."

האישה אמרה ששמה מישלין, ושאלה לשמי, על החיים שלי, ומה קרה לארצי. סיפרתי לה שאני עובד כעת בחברת תרגום והדפסה, ושהשאיפה שלי היא להיות במאי קולנוע. על ארצי אמרתי לה שחבורה של קצינים בני בליעל הפילה ב"קטורז ז'ויֶה" של שנת 1958 את השלטון המלוכני בעיראק בהפיכה צבאית עקובה מדם, ומאז העם העיראקי חי תחת שלטון של אנשי צבא גסי-רוח.

"אתה מלוכני?"

"כן, אני מלוכני. אני חושב שהמשטר המלוכני בארצי היה יותר טוב בשבילנו."

היא הנהנה בהבנה, ואמרה: "חייתי יותר מחמש-עשרה שנה בקליפורניה, היתה לי שם מסעדה גדולה לאוכל צרפתי – טוב, לנו, לי ולבעלי. לפני חודש נפרדתי ממנו." היא הזמינה עוד כוס משקה, והוסיפה: "אני טבחית מקצועית. חשבתי לפתוח מסעדה כאן בפריז, אבל החלטתי לבדוק קודם את השטח ולכן הסכמתי לעבוד כשֶָׁפית במסעדה מפורסמת, מאחורי פָּלֶה דֶה ז'וּסְטִיס (היכל המשפט). הלקוחות שלי הם השופטים הידועים ביותר בפריז." היא השתתקה ושאלה אותי: "איפה אתה גר?"

"לפני כמה זמן עזבתי את הדירה שלי שהיתה קרובה לכאן, ועכשיו אני גר בדירת סטודיו קטנה ליד בית הדפוס שאני עובד בו, קרוב לבורסה של פריז."

סביבה יפה, אבל זה רחוק מכאן," אמרה.

המשכנו לשתות עד סגירת בית הקפה והיא הזמינה אותי להמשיך לשתות בביתה: "זה כמה צעדים מכאן, בוא איתי."

בבוקר יצאה מישלין מהאמבטיה – אני עדיין הייתי במיטה. היא אמרה "בוקר טוב" ורכנה לנשק אותי. משכתי אותה אל המיטה.

היא שאלה: "אתה יודע שגם אני מלוכנית? אני טבחית וטבח יכול להיות רק מלוכני, נכון?"

"כן," אמרתי והסרתי מגופה את המגבת הגדולה.

מישלין הלכה לעבודה והשאירה אותי ישן. כשחזרה הייתי באמבטיה. התקלחתי ושרתי בהתלהבות את שירו של שארל אזנבור Dans tes bras. היא החלה לשיר אותו איתי, פשטה את בגדיה ונכנסה למקלחת.

"אני מכירה את שארל אזנבור אישית," אמרה מישלין כשאכלנו אוכל צרפתי מובחר שהביאה מהמסעדה.

"הייתי הטבחית הפרטית של הזמר בוב ליונל ריצ'י."

"וַאוֹ, אני אוהב מאוד את ליונל ריצ'י," אמרתי.

"גם אני," אמרה מישלין, "הרבה שנים הייתי הטבחית המועדפת עליו. פעם אחת שארל אזנבור היה אחד המוזמנים אצל ליונל ריצ'י ואני פיקחתי על הבישול. ליונל ריצ'י אמר לי: 'מישלין, אני מבקש ממך שתשימי לב לאוכל יותר מתמיד, כי האורח שהגיע הוא שארל אזנבור, והוא חטטן, דוחף את האף שלו לכל דבר קטן במטבח, אני מבקש ממך, אני לא רוצה שהוא ינדנד.' ובאמת, כשאזנבור הגיע, הוא התערב בכל דבר קטן בענייני האוכל. הוא מנדנד הרבה ותובעני."

"ליונל ריצ'י נחמד בתור בן אדם?" שאלתי את מישלין.

"מאוד," אמרה מישלין בלהט.

ואז היא שאלה אם התקשרתי לחברת התרגום והודעתי להם על היעדרותי. אמרתי לה שהם רגילים להתנהלות שלי. הזכרתי לה: "אל תשכחי שאתמול היו חגיגות קטורז ז'ויֶה."

"קטורז ז'ויֶה, הזכרת לי, אנחנו צריכים לצאת לחפש את הכלב, אולי נמצא אותו במקום שבו איבדתי אותו."

"בכיכר סן סולפיס?"

"כן, ליד הבית של קתרין דנב, השחקנית, אתה מכיר אותה?"

"מי לא מכיר את קתרין דנב!"

"נכון, אתמול אמרת לי משהו על קולנוע."

"אני רוצה להיות איש קולנוע."

"נכון, אני זוכרת."

הלכנו לתחנת המשטרה שמול כנסיית סן סולפיס, והיא מסרה שם פרטים על הכלב שאבד. את שעות הצהריים בילינו ברחובות הסובבים את הכנסייה. שתינו כמה כוסות יין לבן בבית הקפה מול הכנסייה. היא אמרה לי שהיא צריכה לחזור הביתה ואחר כך ללכת לעבודה. היא הציעה שאבוא איתה כדי שהיא תיתן לי מפתח של הבית.

היא אמרה: "אני מרגישה שאני מתאהבת בך."

"גם אני," השבתי.

לפני שהיא הלכה לעבודה הלכנו למיטה, ואז היא התקלחה ויצאה.

קמתי והעמדתי שולחן קטן ליד החלון הנשקף אל שדרות סן ז'רמן, הבאתי את בקבוק הבורבון והתחלתי לשתות. כיוון שהדירה היתה בדיוק מעל קפה "אוֹלד נֵייבי", שנאסר עלי להיכנס אליו בעקבות מריבה עם בעל בית הקפה, דימיתי לי שאני יושב בקומה השנייה של הקפה, על אפו וחמתו של בעליו.

מה שאמרתי למישלין בעניין העבודה לא היה נכון. בסך הכול זו היתה חברה קטנה שעושה עבודות תרגום והדפסה ומנהלה היה לבנוני בשם ז'אן, שלפעמים נזקק לי להקלדת כמה עמודים בערבית. למזלי, הודיע לי ז'אן שבוע לפני שפגשתי את מישלין, שהוא חתם על חוזה עם חברה צרפתית ידועה בתעשיית הנשק, לתרגם קטלוגים של נשק שהחברה מכרה לאחרונה לכמה ממדינות המפרץ, ומדינות ערב דרשו שהקטלוגים יהיו בערבית. ז'אן היה מאושר באותו יום. כשהזמין אותי להרים כוסית איתו, בישר לי על העסקה, אמר שהוא יזדקק לי "לפחות לחודשיים", ונתן לי סכום כסף על החשבון.

לפני שמישלין חזרה מהעבודה, צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת, ועל הקו היה בחור צרפתי ששאל על גברת מישלין, ואמר שבחגיגות "קטורז ז'ויה" הוא היה בבית קפה עם חברתו ובא לשם כלב קטן והתיישב לידם. כשהם עזבו את בית הקפה לפנות בוקר, הם לקחו אותו איתם, "כי ידענו שהוא הלך לאיבוד". ואז, הוא נתן לי את הפרטים ואמר שהוא ראה על הקולר של הכלב מספר טלפון בארצות הברית. הוא התקשר למספר הזה, וענה לו גבר שדיבר אנגלית במבטא צרפתי ואמר שהכלב שייך לאשתו לשעבר שנמצאת כעת בפריז. הוא נתן לו את מספר הטלפון של מישלין. הודיתי לבחור וביקשתי את מספר הטלפון שלו, ואמרתי לו שמישלין תתקשר אליו ברגע שתחזור מהעבודה.

"אמרתי לךְ שנמצא אותו!" צעקתי בקול רם כשהרמתי אותה עם השקיות שהיו בידיה.

"תיזהר, תיזהר, יש שם בקבוקי יין לבן," אמרה מישלין, נעמדה וקפאה במקומה, נתנה בי מבט ואמרה: "אני מריחה ריח של בורבון. אל תשחק איתי בבקשה."

"אני לא משחק, מישלין, מצאנו את הכלב."

"איפה? המשטרה התקשרה?" נדתי בראשי לשלילה וסיפרתי לה את הסיפור. היא לקחה את מספר הטלפון והתקשרה אליו, ואני התעסקתי בריקון השקיות ובהכנסת האוכל והיין למקרר. פתאום השמיעה מישלין צעקה: "אנחנו חייבים לחגוג את הבשורה הזאת – חגיגה גדולה!" היא נוכחה באמיתות הידיעה והחלה לרקוד ולחבק אותי ולמשוך אותי למיטה. לפני שהתפשטנו היא ביקשה שאפתח בקבוק יין לבן ואשים אותו ליד המיטה.

לא אהבתי כלל את הכלב של מישלין. הוא היה מכוער. והיא נישקה אותו בלי הרף. מהרגע שהוא הופיע בינינו הוא התחיל להציק לי. כשמישלין היתה בבית הוא היה נובח כל הזמן במחאה על נוכחותי, וכשהיא היתה הולכת לעבודה והוא היה נשאר איתי, הוא לא פצה את פיו. הוא היה נעלם מעיניי ומתחבא – אלוהים יודע באיזו פינה של הבית. הוא היה מתחבא, עד שפתאום היה יוצא ממחבואו, מתקרב אליי, מביט בי בחוצפה ומתחיל לנבוח עליי. ובאותו רגע ממש היתה הדלת נפתחת ומישלין היתה נכנסת.

למרות המריבות הקטנות שפרצו בינינו כתוצאה מהבדלי מזג ואופי, מישלין החלה לחוש בנוח איתי. היא קנתה לי בגדים – במיוחד חולצות מותגים. היא אהבה את המותג Agnes b. כיוון שהייתי בעל ניסיון בהדפסה והוצאה לאור, היא קנתה מחשב ומדפסת צבעונית ואמרה שהיא תכתוב ספר על המטבח הצרפתי ואנחנו נפיק אותו ביחד. "ואתה תוכל להשתמש במחשב לצורך כתיבת התסריט שסיפרת לי עליו."

לא הנחנו לשום שעה פנויה לחלוף בלי שהלכנו למיטה. לפני שיצאנו מהבית וכשחזרנו, אחרי האוכל ואחרי המקלחת. באחד הימים, כשחזרתי מהעבודה, היא אמרה לי שהיא מזמינה אותי למסעדה מקסיקנית משובחת. במסעדה היא הציעה לי רעיון: "בוא נעבור לגור ביחד," ושאלה: "מה דעתך?"

"אנחנו יחד, מישלין," השבתי לה.

"נכון אבל לא דיברנו עד עכשיו על כמה פרטים חשובים."

אמרתי לה בפיזור נפש, משיק את כוסי אל כוסה, "בואי נשאיר את הנושא הזה לזמן אחר."

פניה קדרו והיא אמרה: "איך שאתה רוצה."

אבל ה"איך שאתה רוצה" הזה לא נאמר מן הלב, שכן מיד אחרי שיצאנו מהמסעדה והלכנו כמה צעדים היא החלה להרים את קולה: "כולכם כאלה, מנצלים את טוב הלב שלי. הזמנתי אותך לארוחה המשובחת הזאת כדי לדבר על היחסים שלנו, ופתאום אתה עונה בקרירות 'בואי נשאיר את הנושא לזמן אחר'. זמן אחר מתי? אהה? תגיד לי. עכשיו אתה רוצה רק לשתות ולזיין. זה לא מה שאתה באמת, חסר-בית?" היא פתחה עיניים גדולות, וכשאמרה "חסר-בית" הביטה בפניי. הבטתי בה בפליאה, והיא אמרה: "בטח, שאלתי עליך ואמרו לי שאתה חי באשליות הקולנוע וישֵן ברחובות, ובכל זאת הסתפקתי בך, ואפילו הזמנתי אותך למסעדה הכי משובחת." היא המשיכה לדבר, ועוררה את תשומת לבם של כמה עוברים ושבים: "כולכם כאלה, מנצלים אותי. בעלי היה בוגד בי עם החברות הכי קרובות שלי כשאני עבדתי בשבילו כל הזמן." אמרתי לה: "גם את שכבת עם בחור מקסיקני כשבעלך היה ישן בצהריים. את עצמך סיפרת לי את זה!"

"זה לא עניינך," היא אמרה ושתקה.

הלכנו כמה צעדים, והיא פנתה אליי: "תן לי את המפתח של הבית, בבקשה. תבוא מחר ותיקח את הדברים שלך. אני מצטערת, אני לא חוזרת עכשיו הביתה, אני ממשיכה את הערב שלי."

נתתי לה את המפתח באמצע הרחוב. היא הלכה להמשיך את הערב שלה בברים של רחוב פרינסֶס, ואני פניתי לכיוון או שֶׁה דֶה לַ'אבֵּי ושתיתי עד שתיים. כמה דקות לפני שהבר נסגר הגיעה מישלין והזמינה משקה. המלצרים מג'יד וקלוד התפלאו שהיא עומדת לידי ולא מדברת אתי.

הכנסתי את ידי לכיס והתכוונתי לשלם את החשבון שלי, והיססתי לרגע. חשבתי לשלם גם עבורה אבל חששתי מהתגובה שלה. שמתי לב שאני לובש את אחת החולצות שהיא קנתה לי – מי יערוב לי שהיא לא תדרוש אותה בנוכחות הלקוחות. הייתי באמת נבוך.

ליד הבר עמד יפני, מהלקוחות הקבועים. הוא היה איש מוזר. ימים שלמים לא היה מוכן לדבר עם שום לקוח, ואז, ביום אחר, הוא היה בא ומדבר עם כולם. היה לו גם מנהג לדבר עם לקוח כלשהו ובאמצע השיחה לפרוש וללכת לדבר עם לקוח אחר.

היפני ניגש למישלין והזמין אותה לכוסית. הם החלו לשוחח בעליצות ומישלין התחילה להשמיע את צחקוקיה. ניצלתי את ההזדמנות והתגנבתי החוצה. לא העליתי בדעתי לרגע שמישלין תבוא בעקבותיי ואף תגרור אותי לבלות את שעות השחר בתחנת משטרה.

תחילה חשבתי להתרחק מהשכונה, מה גם שבתי הקפה שאני שותה בהם היו סגורים – לה דנטון, לֶה רֶלֶה, אוֹדֵאוֹן טנסי, אטלס ובונפארט. התעצלתי ללכת לאזור האופרה ומון פַּרנאס והלכתי לקפה קונטי. לא חלפו כמה רגעים ומישלין הגיעה חבוקה עם היפני. היא ניגשה אלי ואמרה בשקט: "קח בבקשה את המפתח הזה. לֵך וקח את הדברים שלך, כי אני וחברי היפני החלטנו להתחתן, ואני לא רוצה שום צרות."

"בסדר," אמרתי ולקחתי את המפתח, והיא החלה לנשק את חברה היפני: "אהובי היפני."  לקוחות אחדים הביטו בנו וחייכו. כמה מהם היו לקוחות קבועים שידעו שהיא אמורה להיות החברה שלי.

היות שהמרחק בין הבית ל"לה קונטי" אינו עולה על מאתיים מטר, הלכתי מיד והתחלתי לאסוף את הדברים שלי. הכלב הסתכל בי מפינתו ורעד. חייכתי אליו. הוא נשם בכבדות ונעץ בי את מבטו. לפני ששמתי את בקבוק ה"ג'ק דניאלס" במזוודה, עלה בדעתי לשתות כוסית. הרי מישלין לא תגיע לפני חמש, שיערתי. אבל ברגע שהתחלתי לשתות התחיל הכלב לנבוח ומישלין וחברה היפני נכנסו. היא ליטפה את הכלב, וכשראתה אותי יושב עם הכוסית ביד, יצאה מכליה.

"הבית שלי לא בר, אתה מבין?" היא ניסתה להוציא את הכוסית מידי, ואני דחפתי אותה בכוח לעבר המיטה. הכלב התחיל לנבוח, וראיתי את היפני פותח את כפתורי מכנסיו, נכנס לשירותים וסוגר אחריו את הדלת.

"אתה מרביץ לי?!" היא צעקה.

" את זונה עלובה," אמרתי בזעם.

מישלין לקחה את הטלפון והתקשרה למשטרה. היא לא נתנה לי לצאת מהבית עד שלא הגיעו השוטרים. היא אמרה להם שאני גבר אלים ומסרב לעזוב את הבית.

"את זונה, מישלין, ואת יודעת את זה," אמרתי לה כשיצאתי עם השוטרים. היפני עדיין היה בשירותים והכלב נראה שמח בחיקה. במכונית שאל אותי השוטר "קניתם כלב חדש?" הבטתי בו בפליאה, והוא אמר שהוא ראה אותנו כשהגענו לתחנה להודיע שהכלב אבד. סיפרתי לו איך מצאנו את הכלב המכוער ההוא. השוטר צחק, ואמר לי בנועם שהם חייבים להחזיק אותי עד שבע וחצי בבוקר. שאלתי אותו אם אני יכול להישאר עד אחת-עשרה, "כי אני רוצה לישון קצת."

"אני לא חושב," אמר השוטר, והוסיף: "בכל אופן המשמרת שלי נגמרת בתשע, אני לא אעיר אותך לפני כן." אבל גם השוטר וגם אני שכחנו שזה היה יום ראשון והפעמונים של כנסיית סן סולפיס שמול התחנה לא יניחו לאיש לישון.

אחרי האירוע הזה החלה מישלין לחפש אותי בברים ולעיתים היתה מתקשרת למשרד להדפסה  ולתרגום ושואלת עליי. אחרי יומיים או שלושה היא מצאה אותי יושב בכיכר פירסטנברג ואמרה לי שהיא היתה שיכורה וטיפשה, והיא מתחרטת ומייסרת את עצמה על התנהגותה הפרימיטיבית.

היא שבה וסיפרה לי על הניסיון המר שהיה לה עם בעלה לשעבר. "אוי, אתה לא יודע כמה הוא היה אכזרי כלפיי באותה ארץ זרה." היא הדליקה סיגריה והמשיכה: "הייתי כמוך, זרה. אמריקה לא היתה הארץ שלי ופחדתי שבעלי יזרוק אותי לרחוב ואני אהיה חסרת-בית או פליטה," והוסיפה ואמרה: "מה זה אומר להיות חסר-בית? כל אחד מאתנו עלול להיות חסר-בית בכל רגע. אין שום יציבות בחיים האלה, חוץ מבמון פַּרנאס או ב'פֶּר לָשֶז'".  היא התכוונה לשני בתי הקברות המפורסמים. הקשבתי לה והנהנתי בראשי.

"הוא היה בא בלילה וזורק את עצמו על המיטה ונוחר עד הבוקר בלי הפסקה. ידעתי כמובן שהוא שוכב בצהריים עם מלצריות מקסיקניות."

"מישלין, אבל גם את סיפרת לי על הרומנים שלך עם מקסיקנים."

"רק רומן אחד עם בחור יפה," היא אמרה בקול מתפנק.

מישלין סיפרה לי פעם את הסיפור שלה עם הבחור המקסיקני שהיה המאהב שלה:

"הווילה הגדולה שלנו היתה במרחק שבעה קילומטרים מהמסעדה. בעלי העדיף לנוח בצהריים במסעדה. אני הייתי הולכת הביתה, אחרי שארוחת הצהריים היתה מסתיימת. הבחור, שהיה מדיח הכלים, סיפר לי שבעלי נשאר במסעדה כדי לשכב עם המלצריות בזמן מנוחת הצהריים שלו.  שוחחתי עם בעלי על העניין הזה והיו לנו הרבה מריבות, אבל לא יצא מזה כלום ולכן הייתי חייבת לעשות כמוהו. אחרי הכול אני לא טיפשה עד כדי כך, במיוחד שידעתי שמדיח הכלים, הבחור החזק, חולם כמו כל מקסיקני לשכב עם נשים בלונדיניות ושמתי לב למבטים שהוא היה נועץ בי בזמן העבודה במטבח. יום אחד ניגשתי אליו ואמרתי לו שהשארתי את תא המטען של המכונית שלי פתוח, וביקשתי ממנו שייכנס פנימה ויסגור אותו. כשסיימתי את העבודה ופתחתי את תא המטען, ראיתי את הבחור שוכב שם ומזיע כולו. סגרתי את תא המטען ונסעתי לכיוון הבית, ושם התחלנו גם אנחנו לנוח בצהריים, כל צהריים. אחרי זמן מה זה נודע לבעלי והוא פיטר את הבחור. הוא התחיל לעקוב אחריי והפך את החיים שלי לגיהינום."

 הסכמתי לחזור למישלין כדי לברוח מהגיהינום של הרחוב, כי התקופה שחייתי אתה כדייר בשדרות סן ז'רמן היתה נוחה ואפשרה לי להיחלץ מהחיים של חסר-בית שחייתי כעשר שנים. שכנעתי את עצמי שהדרך הטובה ביותר להישאר איתה היא לצאת בבוקר כאילו אני פקיד שיוצא לעבודה, ולחזור בערב כדי לבלות את הזמן איתה, כמו כל זוג.

אבל התוכנית הזאת היתה טובה רק לימים אחדים, משום שהתחלתי להתגעגע לשוטטות ולשתייה עם חברים. לכל מקום שהלכתי אליו היתה מישלין באה ויושבת אתנו. היא היתה עוברת בין כל בתי הקפה עד שהיתה מוצאת אותי. פעמים רבות היא גרמה לי בעיות עם חבריי. היא היתה אומרת לי: "לך הביתה ואני אבוא אחר כך," והיתה באה ומספרת לי סיפורים ומרגיזה אותי. פרצו בינינו מריבות רבות ויותר מפעם אחת נאלצתי לעזוב את הבית. היינו מתפייסים והייתי חוזר הביתה.

בוקר אחד, זה היה שבתון רשמי, הסתננה השמש אל חלוננו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. התעוררתי מלא מרץ והתחלתי ללטף את מישלין, שהחלה להתעורר לאט לאט ולהיענות לליטופיי בתשוקה גדולה. לאחר מכן הצעתי לה שניסע לבלות את היום כולו בוורסאי, "הרי אנחנו מלוכנים אחרי הכול, לא?" אמרתי לה.

"נהדר," אמרה, "לוורסאי, זה באמת נפלא."

הכנו כריכים מסוגים שונים והוצאתי מהמקרר שני בקבוקים של יין מוסקדה. אחר כך נסענו ברכבת לוורסאי וביקרנו בכל המקומות עם מאות תיירים. צילמתי תמונות רבות של מישלין: ליד שער הארמון, בגני הארמון המקסימים. מישלין ביקשה מתייר יפני לצלם אותנו ביחד במשקפי שמש. מצאנו לנו פינה שקטה תחת עץ, חיסלנו את הכריכים ואת ה"מוסקדה", ונשכבנו. כשהגיעה שעת השקיעה אמרתי למישלין "אני אשכיר סירה קטנה ונהיה באגם בשעת השקיעה." מישלין חייכה ונראתה מאושרת מאוד. "את תראי איזה ידיים חזקות יש לי," הוספתי, ועשיתי בידיי תנועות של חתירה.

עוד לא הספקנו להיכנס לסירה ומישלין הביטה ימינה ושמאלה ואמרה: אבל רוב האנשים הלכו."

"התיירים אוהבים לראות את החדרים שבתוך הארמון," עניתי לה.

"איזה מקום יפה," אמרה מישלין בקול רך, "תאר לך שאחרי כל השנים האלה ארמון וורסאי הוא עדיין כמו גן עדן. בטוח שבימי לואי ה-16 הוא היה הרבה יותר טוב."

הנהנתי בהסכמה.

"אתה צודק, אני מרגישה גאה להיות מלוכנית," אמרה כשהיא מעסה את כפות רגליי המונחות בין כפות רגליה.

מישלין דיברה ואני השטתי את הסירה לעומק האגם, למקום שיש בו עצים רבים, עד שהגענו למקום מבודד וחשוך למחצה. התחלתי לפנות ימינה ושמאלה ואז הבטתי במישלין בחיוך. היא הוציאה את המצלמה שלה וצילמה אותי.

היא שאלה: "למה אתה לא אומר כלום?"

חייכתי והבטתי פעם בעיניה ופעם בזרועותיי המטות את המשוטים במימי אגם וורסאי באותה שעת שקיעה קסומה.

"אתה לא אומר כלום?!"

פניתי ימינה ושמאלה וחתרתי בכוח, והסירה נכנסה למקום חשוך יותר.

"תגיד משהו," אמרה מישלין בקול רם. לא עניתי לה אלא המשכתי להסתכל בה.

"על מה אתה חושב, אהה? על מה אתה חושב? בבקשה, תגיד משהו, תגיד לי מה עובר בראש שלך?!"

הסתכלתי בעיניה ולא אמרתי דבר.

היא הוציאה סיגריה והחלה לעשן. "אבל תגיד משהו, אה? על מה אתה חושב? בוא תגיד לי על מה אתה חושב."

"אני חושב על היצ'קוק, אני חושב על סרט של היצ'קוק, מישלין."

היא הסתכלה בי ואמרה בתחינה: "לא, זה לא נכון. אתה נחמד, אמרת לי שאתה רוצה להיות איש קולנוע, נכון?"

מישלין החלה לפנות ימינה ושמאלה, ופניה האדימו לגמרי. הרגשתי שהיא עומדת לאבד לחלוטין את יכולת הדיבור. לבסוף היא אמרה: "אל תפחיד אותי בבקשה. אתה נחמד."

"גם את," אמרתי בחיוך, וביקשתי ממנה להדליק לי סיגריה.
"מיד," אמרה ונשמה לרווחה. היא הדליקה את הסיגריה והוסיפה: "עכשיו הגיע תורי לחתור."

היא החלה לחתור במהירות, ואמרה, מתנשמת: "אתה לא חושב שאנחנו צריכים לחזור?"

הנהנתי בהסכמה.

מישלין החלה לחתור בכוח, כאילו היא מנסה להינצל מטביעה. אני עישנתי את הסיגריה שלי והסתכלתי עליה, ועל פניה הצטייר חיוך גדול בכל פעם שעינינו נפגשו. כשהגענו אל ה"נמל" אמרה מישלין במבוכה: "אני צריכה לחזור הביתה מהר, כן, מהר. אני עייפה מאוד."

ברכבת לא החלפנו מילה. כשהגענו הביתה פתחה מישלין מהר את הדלת, ניגשה אל הטלפון, ולקחה אותו לחדר הפונה אל הרחוב. היא סגרה את הדלת מבפנים ואמרה לי דרך חלון הזכוכית הגדול שמפריד בין שני החדרים:

"אני מבקשת שתיקח את הדברים שלך ותעזוב אותי לנפשי. הקשר שלנו נגמר, נגמר, נגמר."

"אוֹרֶוואָר מישלין." לקחתי את החפצים שלי ויצאתי, ולא שמעתי שום תשובה.

באותו לילה הסתובבתי בין בתי הקפה ושתיתי עד שעלה הבוקר. מישלין לא הופיעה. היא לא הופיעה גם למחרת וגם לא אחר כך. יותר מחודש לא ראיתי אותה, עד שבאחד הימים שמעתי שהיא עזבה את פריז ועברה לעיר אחרת עם מדיח כלים מרוקאי שעבד איתה, ושם החליטה לפתוח מסעדה משלה.

 

מאת אלן ג'יי סקוט. תרגום: יוסף הרמתי. הוצאת כרכום

בצבא קוראים לי שוּטבֵּרְד, זה השם שלי עוד מהטירונות, בגלל הגמגום והמלחמה וכל זה. בחיים האמיתיים, לפני שהתגייסתי, אני מאלבוקרקי ניו-מקסיקו, קראו לי אלן ג'יי שוּבֵּרט. אלן ג'יי זה על שם שני האחים הקטנים של אימא שלי, אלן וג'ייסון, שמתו מקור ברעב הגדול של עשרים ותשע, ושוברט זה סתם, בגלל שההורים של אבא שלי הם מאוסטריה. אבל אני שיניתי לסקוֹט. הילדים בבית-ספר קראו לי שִיטבֵּרְד, אתם יודעים, חרא של ציפורים. זה הצחיק אותם. אז איך שנהייתי בן שש-עשרה, ככה זה החוק בניו-מקסיקו, הלכתי ושיניתי לסקוט. אבל בניירות של הגיוס, של הצבא, לא יודע איך זה קרה, נשארתי רשום שוברט. פה במוצב כולם קוראים לי צ'רלי. ולא רק לי. לכולם קוראים פה צ'רלי, ולא משנה איך קוראים לו. אפילו לקפטן דן, אם זה לא משהו רשמי, אתם יודעים, אנחנו קוראים צ'רלי. כי זה מה שמשאיר אותנו בחיים, זה שקוראים לנו צ'רלי. וזה לא סתם איזו אמונה טפלה, כמו שאתם בטח עכשיו חושבים ומצקצקים לכם, או איך שלא אומרים את זה, בכורסאות. אתם יכולים לא להאמין לזה עד מחר בבוקר, אני לא אכפת לי, לא אכפת לי מכם, כמו שלכם לא אכפת ממני. כי זה עובדה וזהו. הנה, אתמול מת לנו גם אנדז'י, החבר שלי, אנדז'י פּרוֹפִינְסְקִי, הפולני הזה המפגר, היה לו שפם שנראה כמו מברשת פלדה לניקוי סוסים מלוכלכים במיוחד, ושיניים צהובות מניקוטין, גדולות כמו של גמל, אולי בגלל שהוא היה מעשן קאמל, חזק, בלי פילטר, וצחוק היה לו כמו של חמור שיכור. מפּוֹרט-משהו הוא היה, לא זוכר איזה פורט. ואהבתי אותו. בחיי שאהבתי אותו. ואתמול בערב, בדיוק כשהביצות הגדולות מאחורינו האדימו מהשמש השוקעת ביער שמאחוריהן, הרגנו אותו, אנחנו בעצמנו הרגנו אותו, את אנדז'י. לא הייתה לנו ברירה, גם כי הרגליים שלו היו מרוסקות והפרצוף המחוץ והגולגולת מעוכה, וממילא הוא היה מת, וגם בגלל הבגידה. אז קפטן דן דן אותו למוות בירייה, כי זה העונש הקבוע בחוק של הצבא על בגידה מול פני האויב. ככה קפטן דן אמר. אז ירינו בו. חבר טוב הוא היה. הרבה היינו מדברים, פה בתצפית, שכשאתה שומר לבד, מה יש לך לעשות? כלום. קצת אולי לעשן סיגריות, אבל מזמן כבר לא נשארו לנו סיגריות. או לקרוא ספרים, שני ספרים יש פה, הקוסם מארץ עוץ והתפסן בשדה השיפון, אבל אין בהם דפים, כי אחרי שנגמרו הסיגריות הצ'רלים השתמשו בהם לגלגול סיגריות מעשב וקוצים וקליפות עצים שרופים וכל מיני חרא כאלו. אז הרבה פעמים כשאני פה לבד, אני חושב איך אפשר לחבר את שני הספרים האלו לספר אחד. הכי טוב, אני חושב לפעמים, זה שדורותי תעוף מקנזס לניו-יורק ושם היא תפגוש את הולדן, ואז הם יזדיינו כל הספר כמו שפנים. פעם היו פה גם המון חוברות ישנות של פלייבוי, שקיבלנו, לא אנחנו, המוצב קיבל, זה עוד היה לפנינו, מאיזה שפנפנה שבאה לכאן לביקור או משהו. אבל מרוב שפיך ששפכו עליהם דורות של לוחמים, כמו שאומרים, כל הדפים והחוברות נדבקו וכבר אי אפשר לאונן איתם כמו בן-אדם, אז במקום סתם לדמיין כל מיני שדיים ענקיים וכוסים פעורים ותחתים כדורסליים שראית אולי פעם באיזה חוברת פורנוגרפית, הכי טוב היה באמת אם היה לנו פה איזה ספר פורנוגרפי, אבל ממש ספר, ספר של סיפורים, סיפורים על זיונים, משהו כמו איך שדורותי עפה לארץ עוץ, זה מה שהיא חושבת, אבל במקום שהיא תיפול על מכשפה מכוערת בשדה של מנצ'קינים מזויינים, היא תיפול באמצע שדה השיפון ישר על הזין של הולדן, מה אתם אומרים? חזק, הא? ואם זה ככה כבר בעמוד שש, אז רק תחשבו איזה תענוג יהיה לכם בהמשך. אני בעצמי כבר עומד לי פה הזין כמו טיל רק מלחשוב על זה. ולפעמים אני חושב דווקא ההיפך, שדורותי תנחת באמת על המכשפה, אבל במקום הדחליל, כי אותו אני ממש אף פעם לא סבלתי, שבמקום הדחליל היא תפגוש את הולדן ואז הם יזדיינו במקום בשדה השיפון בדרך הלבנים הצהובות, מה אתם אומרים, מה יותר טוב? אנדז'י דווקא אמר שהכי טוב יהיה אם דורותי תעשה שלישיה עם הדחליל, איש-הפח והאריה. "חלודה של שנים היא תצטרך בטח להוריד מהזין של איש-הפח, צ'רלי, אבל היא תשפשף טוב, היא תשפשף", הוא אמר ונער בצחוק, "כי שווה הזין שלו, תמיד עומד, אתה יודע,  עם הברגים וכל זה". "שלא לדבר על הזין של האריה, צ'רלי, זין של אריה זה בטח משהו", הוספתי גם אני, אבל אנדז'י לא הסכים איתי. "אני חושב דווקא ההיפך, צ'רלי, שכל הבעיות של האריה זה לא בגלל שהוא פחדן, זה בגלל שיש לו זין קטן, זין של שפן". "והדחליל, בטח יש לו זין עבה כזה, מגזע של עץ, לא ככה, צ'רלי?", שאלתי. "הדחליל אין לו בכלל זין, צ'רלי, מה איתך?", הוא התעצבן, "אתה בחיים שלך ראית פעם דחליל עם זין? אין דבר כזה". "זה נכון", אמרתי, כי באמת לא ראיתי, בכלל לא ראיתי דחלילים אמיתיים, רק בספרי ילדים, "אבל העולם, צ'רלי, העולם מלא דחלילים, אז איך הם מתרבים?". "מה איך?" הוא תמה על בורותי, "עם האף, הם מזיינים עם האף, כמו הילד-עץ הזה פינוקיו שהאף שלו כל הזמן מתקטן ומתארך, מה זה אומר, צ'רלי?". לא ידעתי את התשובה, אבל אנדז'י ידע. הכול הוא ידע. "שהאף שלו זה כמו זין", הוא הסביר לי, "שהזין שלהם זה האף". ניסיתי לדמיין איך זה לזיין עם האף, אבל אז הבנתי שאני לא יודע איך נראה כּוּס של דחלילה, ובגלל שלא רציתי שאנדז'י יידע שאני לא יודע, העברתי נושא. "רגע, בסדר, שיהיה שלישיה, צ'רלי", אמרתי, "אבל מה יהיה עם הולדן?" שאלתי אותו, "הולדן, צ'רלי?! מי זה הולדן? אה, כן, שילך להזדיין", הוא אמר וצחק כמו תמיד כמו חמור. מצחיק הוא היה, באמת, וגם משכיל, הרבה דברים ידע, המון, בכל מיני תחומים, אפילו גיאוגרפיה הוא ידע. פעם הוא פתאום שאל אותי, "תגיד, צ'רלי, אתה יודע מה זה הנהר הזה פה?", כי מלפנים של הגבעה שעליה המוצב שלנו יש נהר גדול כזה, רחב, שמתעקל בדיוק סביבנו ומאחורינו יש ביצות ענקיות. אנחנו, איפה שהמוצב שלנו עומד, זה על מין גבעה שהיא בעצם מין אי כזה, או שאולי זה להיפך, לא משנה. לא היה לי מושג איזה נהר זה. "זה המֶקוֹנג, אני חושב, צ'רלי", אמרתי, כי זה השם היחיד של נהר שלא באמריקה שהכרתי. "מה פתאום מקונג, צ'רלי? מה קרה לך?", הוא נחר עלי בבוז כאילו נפל לי עוד בורג מראש-הפח החלוד שלי.  "אז אם ככה, צ'רלי", אמרתי לו בצחוק, וגם שייראה שאני כן יודע דברים, "אז זה בטח המיסיסיפי, לא?". אבל אנדז'י לא התרשם ולא צחק. "איזה טמבל אתה, אלוהים", הוא התעצבן עלי, "זה הירדן, צ'רלי, הירדן". מה אני יגיד לכם, באמת יצאתי טמבל. ממש לא ידעתי את זה ואפילו לא חשבתי את זה. אבל אז  חשבתי עוד קצת ובכל זאת לא הבנתי. "אבל אם זה הירדן, צ'רלי", אמרתי לו, "אז למה אנחנו יורים על הארץ המובטחת, ולא נכנסים אליה, הא?". חשבתי שהוא יגיד לי שזה בגלל שהארץ המובטחת מלאה עכשיו בקומוניסטים מחוריינים עם עיניים עקומות ושיניים צהובות ותתי-מקלעים מזויינים, ורק כשהם ייגמרו לגמרי אז נוכל להיכנס, כי זה מה שחשבתי שהתשובה הנכונה, "לא, לא, לא", הוא גער בי, "הארץ המובטחת זה לא שם, צ'רלי, זה פה". "איך פה, צ'רלי, כשכתוב במפורש בספר שהארץ המובטחת היא מעבר לנהר, ומעבר לנהר זה שם, לא פה, הא?". "זה תלוי איפה אתה עומד, צ'רלי. אם אתה עומד מעבר לנהר, אז מעבר לנהר זה אנחנו, אנחנו הארץ המובטחת, אתה מבין? בגלל זה אנחנו יורים אל מעבר לנהר, כדי להגן על הארץ המובטחת מפני הקומוניסטים הצהובים המחוריינים שרוצים לקחת לנו אותה, הבנת, צ'רלי?". האמת שלא כל כך הבנתי, וגם לא היה אכפת לי מכל זה. העיקר שהיה לי אותו, חבר טוב וחכם ומצחיק שיודע הכול ועכשיו הוא מת. כשהתחלנו, כשרק הגענו לפה, כל פלוגה צ'רלי, בשלושה או ארבעה הליקופטרים באנו, להחליף את הצ'רלים שהיו פה לפנינו, היינו שלושים וחמישה או ושישה, משהו כזה, עכשיו נשארנו רק שבעה. כל האחרים מתו. לא ברחו, לא נעלמו, לא נפלו בשבי. מתו. נשרפו. רק שבעה נשארנו, או אולי בעצם חמישה. כי אתמול לא רק אנדז'י מת. גם צ'רלי הג'ינג'י הלך. סקוטי הוא היה. אולי מקמַהוֹן, או מקמַהוּן, בגלל המבטא הדפוק שלו אי אפשר היה להבין אם זה זה או זה, אבל ג'ינג'י בטוח הוא היה, ג'ינג'י כמו החלודה על הזין של איש-הפח. התנינים אכלו אותו. זהו. אני כותב עכשיו את כל זה פה במחברת, בתצפית, יש לנו פה שתי מחברות ושני עפרונות, אחד שחור ואחד אדום. שחור זה לשיגרה ואדום זה לחירום. אבל אני הוצאתי עוד מחברת, מיוחדת, בשביל לכתוב את הסיפור הזה על איך שפרופינסקי וגם המק מהוּן או הוֹן האלו מתו. מחברת אחת זה בשביל לכתוב את כל מה שאנחנו רואים מפה, והיא אף אחד אפילו לא פתח אותה אף פעם כדי לרשום משהו שהוא ראה, כי כמו שכבר אמרתי וגם אם לא אמרתי, מאז ההפצצה הגדולה שהייתה פה לפני שנתיים וחצי, כשהכול נשרף, לא קורה פה כלום וגם לא רואים מפה כלום. לפני זה, לפני שהלכו לנו כל המכשירים המחורבנים בשריפה, היינו מדווחים הכול בקשר. אבל עכשיו אי אפשר, וגם אין מה, אז ההוראה היא לכתוב כל מה שאנחנו רואים מפה, שזה שום דבר, במחברת. והמחברת השנייה זה בשביל לכתוב כל מה שקפטן או'מאלי כאן אומר או עושה. עד לפני משהו כמו שמונה תשעה חודשים, קפטן  או'מאלי, קפטן צ'רלי או'מאלי, זה היה השם שלו, אני חושב שהוא מבוסטון, ושלא תחשבו שאני חושב שהוא מבוסטון בגלל שהוא אירי וכל זה, כי אנדז'י אמר לי שהוא בכלל יהודי, או'מאלי. זה מה שפרופינסקי אמר, שאו'מאלי הוא יהודי. "איך יהודי, צ'רלי", שאלתי אותו, "עם שם כמו או'מאלי?"  אז מה הוא מספר לי? שהסבא שלו, של קפטן או'מאלי, הסבא שלו היהודי, כשהם הגיעו מרוסיה לאמריקה, לבוסטון, הוא היה חייט, והוא עבד קשה הרבה שנים ובסוף חסך מספיק כסף כדי לקנות לעצמו חנות קטנה משל עצמו, והחנות שהוא קנה הייתה שייכת לאיזה אחד או'מאלי, כי בבוסטון הרי כולם היו אירים, כן? אז הסבא של קפטן או'מאלי עשה חשבון שיותר זול לשנות את השם שלו מאני-לא-יודע-מה לאו'מאלי מאשר להחליף את השם של השלט של החנות מאו'מאלי לאני-לא-יודע-מה, וככה נהיה לנו מפקד מוצב יהודי שקוראים לו בשם של אירי. והוא גם נראה כמו אירי. איש גדול כזה, שני מטר אולי, ורחב, חזק, וגם עם קול רועם, מרגיע, בדיוק כמו שצריך להיות למפקד מוצב. ופתאום איזה יום, כמו שאמרתי, לפני איזה שבעה שמונה חודשים, לא שהייתה איזה תקרית או משהו, כי מאז ההפצצה והשריפה הגדולה לפני שנתיים וחצי, כמו שכבר אמרתי לכם, אף אחד לא ירה עלינו לפה אפילו ירייה קטנה אחת, פתאום, ככה משום מקום, הוא נפל וזהו, יותר לא קם. אף אחד לא יודע מתי ואיך זה קרה, כי אף אחד לא ראה מתי ואיך זה קרה, ורק אחרי שזה קרה איזה צ'רלי נתקל בו באמצע הדרך ומצא אותו ככה. והוא לא מת, קפטן או'מאלי, הוא חי. זאת אומרת הוא נושם וזה. אבל לא יותר מזה. וקפטן דן, הסגן שלו, שהוא בעצם רק לוטננט, אבל בגלל שעכשיו הוא המפקד, אז אנחנו קוראים לו קפטן, ושיש לו שכל מעוך כמו של חתול דרוס, הוא לקח את הפיקוד, כמו שאומרים, ואמר לנו להעלות את קפטן או'מאלי לכאן, לתצפית, ומאז הוא יושב כאן על כסא כזה גדול, ועשו לו בכסא, איפה ששמים את התחת, צ'רלי הכושי עשה לו חור גדול ומתחת שמו דלי שהוא יוכל להשתין ולחרבן, וכיסו אותו בכמה שמיכות, וזהו. כל ארבע שעות, זה ההוראה, נותנים לו לאכול כף של גרגרי תירס משומרים, זה כל מה שאנחנו כולנו אוכלים כאן, כי רק זה נשאר, גרגרי תירס מקופסאות ופיחסלינגים מסריחים צלויים שאנחנו צדים. אבל הוא לא, הוא לא יכול לעכל את זה, קפטן או'מאלי. פעם ניסינו לתת לו אחד והוא הקיא אותו. אנדז'י אמר שהוא חושב שזה בגלל שהיהודים אסור להם לאכול בשר עם זנב, ופרופינסקי הוא היה יודע דברים. אז קפטן או'מאלי הוא אוכל רק תירס, וגם מחרבן רק תירס. ואת התירס שהוא מחרבן אנחנו מחליפים כל יום ושופכים למלכודת של הפיחסלינגים. והכי מוזר זה שהעיניים שלו תמיד פתוחות, גם כשהוא ישן. והוא יושב שם ככה כל היום וכל הלילה, עם עיניים פתוחות, כל ארבע שעות אוכל כף תירס, מחרבן כף תירס ומשתין מיץ תירס עכור כזה של קופסאות, ומדי פעם גם משמיע כל מיני קולות ואנחות. ולפי ההוראות של קפטן דן אנחנו, כל מי שנמצא באותו זמן בתצפית, צריכים לרשום כל מה שהוא כאילו אומר, קפטן או'מאלי. כי קפטן דן חושב שיום אחד הוא יתעשת ויגיד לנו מה צריך לעשות, כי הוא בעצמו אין לו מושג מה צריך לעשות, ואז נדע סוף-סוף מה צריך לעשות כדי לצאת מכאן לפני שכולנו נמות. אבל קפטן או'מאלי אומר רק "אההההה" ו"בהההההה" ואולי גם "גהההה" ו"דההההה", ו"ברהההההבהבה" ולפעמים גם "חררררר" ו"בררררר" ואולי גם "חררברררבחררר" וזהו. ואת כל זה אנחנו צריכים לרשום. ויש כבר מלא מחברות מלאות בכל החרברבר הזה. ופלוצים, גם פלוצים. כי קפטן או'מאלי גם מפליץ כמו שפן, מבחינת הכמות, אני מתכוון, לא מבחינת הרעש. "וזה אסור להם, צ'רלי", אנדז'י היה תמיד לוחש לי כשאו'מאלי היה מפליץ, "זה אסור להם להפליץ". "למי, צ'רלי?", הייתי שואל, "למי אסור להפליץ? לקצינים?", "לא, צ'רלי, אידיוט שכמוך", הוא היה אומר לי, "ליהודים, ליהודים אסור להם להפליץ בקול". "אבל למה, צ'רלי", הייתי שואל את אנדז'י, "למה אסור להם להפליץ, ליהודים?" ואנזד'י היה אומר "כי הדת שלהם אוסרת על זה, צ'רלי, זה למה. במובן הזה הם כמו בחורות". וקפטן דן אמר לרשום הכול, גם את כל הפלוצים שלו, של קפטן או'מאלי. "כל מה שיוצא ממנו לרשום", ככה בפירוש הוא אמר. אז בעצם המחברות של מה שהוא כאילו אומר, קפטן או'מאלי, מלאות, כמו שכבר אמרתי, באההה ואוווו וגרררר ובוווו ובהההה ובפלוצים. כי קפטן דן הדגיש במיוחד שצריך לכתוב מתי זה נגיד בררחררר שיוצא לו מהפה ומתי זה חרררבררר שיוצא לו מהתחת, שאפשר יהיה להבדיל, אתם יודעים, "למען הדורות הבאים", ככה הוא אמר, נשבע לכם, "למען הדורות הבאים". אבל לא נשאר כבר מי שישאיר שום דבר לדורות הבאים. כי בלילה צ'רלי זָיוֹן, צ'רלי הכושי,  אין לי מושג איך באמת קראו לו, אבל אני יודע שהוא היה מאלבמה או מג'ורג'יה, כמו כל הכושים, גם הוא מת, התאבד, ירה לעצמו לא סתם כדור, צרור הוא ירה לעצמו בראש. ג'ונס קראו לו או אולי ג'ונסון, משהו כזה, זה היה השם שלו האמיתי, אבל אנחנו קראנו לו או צ'רלי הכושי או צ'רלי זָיוֹן, בגלל שכל לילה, אחרי שהיינו צולים פיחסלינגים על האש, לפני שהיינו הולכים לישון, במקום לשיר את ההמנון, אז כמו בכל הסרטים על כל המלחמות, צ'רלי הכושי היה מוציא מהכיס את המפוחית שלו, והיה מנגן ושר, בקול עמוק וכואב, וכולנו, חוץ מקפטן דן המחורבן, שהוא לא היה נאה לו או משהו, היינו מצטרפים ושרים יחד איתו בקול גדול את השיר הזה של היהודים, מהתנ"ך, על נהרות בָּבִּילוֹן, איפה שישבנו, שם בכינו, כשהיינו נזכרים בזיון. אנדז'י הסביר לי פעם שזה בעצם שיר געגועים לכל דבר, "לאו דווקא של היהודים לזיון, שזה הארץ שלהם", ככה הוא אמר, במילים של משוררים, "אלא שיר געגועים בכלל, צ'רלי, געגועים למשהו טוב שהיה פעם ואיננו עוד. זה יכול להיות הבית שלך הישן, המאמן-פוטבול שלך בתיכון, עוגת התפוחים שאמא שלך הייתה אופה, איזה ילדה שאהבת, הנעורים שחלפו", וגם החבר הכי טוב שלך שמת, את זה לא הוא אמר, את זה אני אומר עכשיו, כי אני יושב כאן, על נהרות בבילון האלו פה, ואני בוכה כי אני זוכר את אנדז'י ואת הג'ינג'י ואת סמואל ומקהלת הצ'רלים שהיינו שרים ובוכים כל לילה מחדש על איך שהיהודים הדפוקים שרים ובוכים כשהם נזכרים בזיון המזוינת הזאת שלהם, שהם מתגעגעים אליה כאילו היא היתה העוגת תפוחים שאימא שלהם הייתה אופה. כל החרא הזה של המוות של צ'רלי הג'ינג'י ושל פרופינסקי ושל צ'רלי הכושי קרה בגלל ההליקופטר שנחת אצלנו אתמול פתאום בטעות. הייתה לו איזה תקלה, משהו במנוע, ירו עליו, וגם לא היה לו קשר, אני חושב, והוא, אני לא יודע איך הוא בכלל הגיע לאזור שלנו, אני לא יודע אם אפילו הוא ידע בכלל שיש פה מוצב, כי אין לנו דגל, אין לנו כלום, הכול נשרף, הכול, בהפצצה הגדולה של לפני שנתיים וחצי, אבל אנחנו פה הגבעה היחידה, אי של יבשה בים של מים, אז בטח בגלל זה הוא נחת פה. ודווקא את המנחת הקטן שלנו סידרנו ושמרנו ישר אחרי השריפה, כי היינו בטוחים שתכף באים להציל אותנו, אז שיוכלו לנחות, אבל אף אחד לא בא, אף אחד גם לא דיבר איתנו, כי לא היה איך, אולי בגלל זה הם חשבו שכולנו מתים, נשרפנו, ובגלל זה לא באו, כי הם לא שמעו מאיתנו, לא יודע. אולי גם בכלל מחקו אותנו ממפת המוצבים. ואולי זה סתם היה טעות. "כי גם אם הם חושבים שכולנו נשרפנו, צ'רלי", אמרתי לאנדז'י, "אז למה הם לא באים להוציא מפה את האפר שלנו, אתה יודע, שיהיה למשפחות מה לשים על הבר בסלון, ליד התמונה שלנו, אה?". אנזד'י לא ידע את התשובה, אבל הייתה לו תיאוריה כללית על איך העולם מתנהל. "תשעים ושבע אחוז זה טיפשות ושאר השלושה אחוזים זה כל השאר, צ'רלי, ככה זה". אבל, וזה לא קשור בכלל, אתמול בבוקר שמענו פתאום קולות של הליקופטר מתקרב. טח-טח-טח כזה מאוד מאוד ברור. והקומוניסטים הרי אין להם הליקופטרים, אז ידענו שזה הליקופטר שלנו. וכולם יצאו מכל החורים שלהם, ועמדנו וצרחנו ליד המנחת הישן כמו משוגעים ונופפנו לו בסמרטוטים ובגופיות ובתחתונים ובמה לא, והוא באמת הגיע מעלינו, כאילו בודק שאנחנו בסדר, עמד קצת מעלינו מהצד ככה והביט, כאילו לא בטוח, כמו שאתה מסתכל על בחורה לפני שאתה מחליט אם להתחיל איתה או לא. ואנחנו עמדנו שם משותקים, לא נושמים, פוחדים שהוא לא ינחת, שהוא פתאום יסתובב ויתרומם ויחזור לו כלעומת שבא, כמו שאומרים תמיד בספרים, ואנחנו נישאר כאן שוב לבד, לנצח, כמו שהיה עד עכשיו. אבל אז הוא פתאום החליט ונחת. וכולנו הנפנו ידיים לשמים וצרחנו כמו מעודדות וקפצנו וחיבקנו אחד את השני כאילו הקבוצה שלנו דפקה טאצ'דאון דפוק שעוד לא היה בתולדות האנושות. והם לא כיבו את הרוטור שלהם, שהמשיך להסתובב, כאילו שהם עוד לא ממש בטוחים בנו, ואז נפתחה הדלת, ורק שניים מהם יצאו, הם היו שלושה, אמריקאים, כמונו, מדברים אנגלית "מי אתם?!", התפלא השמן והרזה הביט סביב ושאל, "מה זה פה?". "מוצב", אמר קפטן דן מנפח חזהו בגאווה, "מוצב אמריקאי, אמריקאים אנחנו, כמוכם, חיילים פה בוייטנאם". "אז למה…" היסס השמן והרזה המשיך, "למה אתם כאלו… שחורים כאלו?". ובאמת, הבטנו בעצמנו, ובאמת היינו שחורים, מהפיח, מהכוויות, מהשריפה וכל זה. "זה…", גמגם קפטן דן, "זה… זה מהשריפה", ואנזד'י הצטרף גם הוא לשיחה והצביע על צ'רלי הכושי ואמר "אצלו זה מלידה. אצלנו זה מהשריפה". אבל רק צ'רלי ההומו צחק בלי השיניים שלו. "ומה אתם עושים פה?" שאלו עכשיו השמן והרזה ביחד. "מה זאת אומרת מה אנחנו עושים פה?", התרעם עליהם, אני חושב שככה אומרים את זה, צ'רלי הג'ינג'י, "אנחנו חיילים, זה מוצב פה ואנחנו חיילים". "אבל אנחנו אף פעם לא היינו פה, נכון, ג'וני?", פנה הרזה לשמן, "לא, ג'וני", ענה השמן, "והם גם בכלל לא מופיעים במפת המוצבים". "טוב, לא משנה", המשיך צ'רלי הג'ינג'י להתרעם, "כל זה לא חשוב, העיקר שתוציאו אותנו מפה עכשיו". "מה זאת אומרת?" לא הבין השמן. "תוציאו אותנו, תוציאו אותנו!", צעק צ'רלי הג'ינג'י, "אנחנו פה כבר שנתיים וחצי ככה, תוציאו אותנו!". "אבל אנחנו לא יכולים", אמר הטייס השמן, "אנחנו לא הליקופטר פינויים, אנחנו הליקופטר פיצה". אף אחד לא הבין על מה הוא מדבר, השמן המזוין, אז הוא המשיך. "אנחנו הליקופטר פיצה. אנחנו לא יכולים לפנות אנשים. זה אסור לנו. אנחנו רק מחלקים פיצה למוצבים. זה הליקופטר אחר שהוא הליקופטר פינויים, אנחנו נשלח אותו אליכם והוא ייקח אתכם, אתם מבינים?"."תתקשר אליו עכשיו", המשיך צ'רלי הג'ינג'י לצרוח, "עכשיו!". "אנחנו לא יכולים עכשיו", אמר הטייס הרזה, "אין לנו קשר, נחזור לבסיס ונדווח עליכם, אל תדאגו, והם כבר יבואו לקחת אתכם". "יופי", אמר צ'רלי הכושי, "אז עכשיו תביא לנו פיצות". "מה?" שאלו שני הטייסים ביחד. "פיצות, תביאו לנו פיצות, אמרתם שאתם הליקופטר פיצות, אז תביא פיצות". "איזה מוצב אתם? איך קוראים לכם?", שאל הטייס השמן והוציא רשימה מהסרבל שלו. "מיצ'קונג", אמר קפטן דן, "התחנה האחרונה מיצ'קונג". השמן עבר על הרשימה שלו ולבסוף אמר, "אין לי מוצב כזה ברשימה. זה הכול שמות של עצים". "איזה עצים?", שאלתי. "אוכמניות, אפרסק, בננה, מייפל, פטל, שזיפים, תפוח, כאלו", אמר השמן. "פטל", אמר אנזד'י, "אנחנו פטל". השמן שוב הציץ ברשימות שלו. "אוקיי. כן, אתם כאן. מגיע לכם שמונה-עשרה מגשים, תוריד להם שמונה-עשרה, ג'וני", הוא צעק לעבר הטייס שנשאר בתוך ההליקופטר, "ואתה יכול לדומם". לכל אחד יצאו שלושה מגשים, והלכנו והתיישבנו ואכלנו בצד, לא ביחד, כל אחד בעצמו, כאילו לא היה לנו נעים שהאחרים, אלו שאוכלים כבר שנתיים וחצי רק תירסים מחורבנים ופיחסלנינגים צלויים, ייראו שאנחנו אוכלים אוכל אמיתי, אוכל של בית, טעם של גן-עדן היה לזה. זה בטח ככה, זה מה שאוכלים כל היום בגן-עדן של האיטלקים. "מעניין באמת איך זה מסודר שם  בגן-עדן, האנשים לפי מה מסדרים אותם?", שאלתי פעם את אנדז'י. "מה זאת אומרת?" הוא לא הבין את השאלה, אז הסברתי לו. "בגהינום זה ברור. זה לפי החטאים ולפי העונשים, נגיד אם נאפת", לא יודע מאיפה הבאתי את המילה הזאת, "אם נאפת, אז שמים אותך באגף של כל הנואפים, מכל העמים, סינים, יהודים, איטלקים, לא משנה, והמחלקות זה לפי הסוג של הניאוף, נגיד אם נאפת רגיל, אז אתה במחלקת שריפות רגילה, אבל אם נאפת בזמן שאשתך הייתה בהריון, צ'רלי, אז אתה במחלקת שריפות עם זפת רותחת, וזה לא משנה אם אתה איטלקי או יהודי, אבל בגן-עדן, איך זה שם מסודר, את זה אף פעם לא הבנתי". אבל גם אנדז'י שתמיד ידע כל דבר לא היה לו מושג. "כי בגן-עדן כולם שם הרי טובים, ואין שם טובים יותר וטובים פחות, נכון, צ'רלי?", המשכתי להציק לו. "אז זה לפי עמים באמת, צ'רלי", הוא אמר, סתם, כי הוא לא באמת ידע. "וכל האיטלקים גרים נגיד באיזה נאפולי גן-עדנית כזאת ואוכלים כל היום פיצות, והרוסים גרים במוסקבה של מעלה וכל היום שותים וודקה טובה, ככה זה שם". "אבל אם ככה, צ'רלי", הבאתי לו שאלה ממש קשה, "אם גם בגן-עדן זה לפי עמים, אז בסוף הם הרי יריבו, כמו שזה פה, איזה עם יותר טוב וכל זה, ואז יתחילו מלחמות, ובסוף גן-עדן יהיה כמו בעצם גהינום, אתה לא חושב?". אז הוא חשב, הרבה זמן הוא חשב. "אתה יודע מה אני חושב, צ'רלי?", הוא שאל. לא ידעתי. אז הוא אמר. "שיכול להיות שאתה צודק". "איך צודק? במה?". "שכמו שאמרת, שאנחנו כאן, עכשיו, בחיים האלה, לא רק כאן, בכל מקום, שהכדור-הארץ הזה שלנו הוא בעצם הגן-עדן הזה, צ'רלי, שאליו אנחנו הולכים אחרי שאנחנו מתים". "אבל אם אנחנו מתים, צ'רלי", אמרתי לו, "אז איך זה שאנחנו חיים?". "לא, לא, צ'רלי", הוא אמר לי, "החיים שלנו עכשיו זה לא באמת החיים שלנו, זה החיים שאחרי המוות, בגן-עדן, שאליו שלחו אותנו לא בגלל שבחיים האמיתיים, שהיו אני לא יודע איפה הם היו, נגיד נאפנו, כמו שאתה אומר, בזמן שאשתנו הייתה בהריון, אלא בגלל שהיינו טובים, דווקא בגלל שלא חטאנו הגענו לפה, אתה מבין?" לא הבנתי כלום, אז שתקתי, אבל אנדז'י המשיך. "בגלל זה אנחנו פה עכשיו, בגיהנום הזה, בגלל שגן-עדן, כל גן-עדן, הוא מתחיל גן-עדן, אבל לאט-לאט בסוף הוא הופך לגיהנום, אתה מבין, צ'רלי?" כן, הבנתי. ונבהלתי. כי פתאום זה נראה לי, מה שהוא אמר, הרבה יותר הגיוני מההסבר הרגיל. אז שתקתי. אכלנו בשקט. כל אחד אכל את הלא יודע כמה  משולשים שיצאו לו, ולאט אכלנו, מאוד לאט, לועסים כל נגיסה עד תומה, כמו שכותבים בספרים, וכל הזמן הזה אף אחד לא דיבר, אפילו לא מילה אחת דפוקה. כלום. רק קפטן דן פתאום אמר "ושכל אחד ישאיר משולש לקפטן או'מאלי", אבל אף אחד לא ענה ולא פצה פה ולא חדל מללעוס. "זו פקודה", המשיך קפטן דן בשלו, אבל המשיך גם הוא ללעוס את הפיצות שלו עד הסוף, לא מאמין בעצמו לשטויות שיוצאות לו מהפה בתוקף תפקידו, או איך שלא קוראים לזה. כשסיימנו לאכול הופיע השלישי שלהם, זה שנשאר קודם ליד ההגה. "יש לכם פה מישהו מכונאי או משהו?", הוא שאל, אבל אנדז'י אמר "רגע, תן לנו להפליץ קודם, אתה יודע כמה זמן לא הפלצנו?". ואנדז'י קם וכולנו אחריו והסתדרנו ששתנו בשורה כמו במסדר, וסובבנו את התחת למזרח, איפה שעולה השמש של הקומוניסטיים המחוריינים שרוצים לכבוש לנו את הארץ המובטחת, והפלצנו בששון ובחדווה את שרשרת הנודים הכי ארוכים והכי מסריחים והכי עליזים של החיים שלנו. רק אז שב פרופינסקי ופנה אל הג'וני השלישי, "כן, ובמה אפשר לעזור לך?". "יש לנו נזילה בממסר שמן. איזה כדור עשה לנו שם חור", הוא אמר. "הוא", הצביע קפטן דן על צ'רלי הכושי, "הוא מכונאי. לך, לך תעזור להם, צ'רלי". אבל לפני שצ'רלי הכושי, שהיה מכונאי כמו שסבתא שלכם מהנדסת רכבות-הרים, הספיק לעשות אפילו חצי צעד, אנדז'י קפץ וחסם לו את הדרך. "לא, לא, מה פתאום?", הוא אמר להוא, "אנחנו לא מתקנים לכם כלום, אלא אם אתם לוקחים אחד מאיתנו איתכם". ולמרות שהוא היה צודק לגמרי, כולנו הסתכלנו בו כאילו הוא השתגע לגמרי. "אבל אנחנו לא יכולים. אסור לנו", אמר הטייס, וגם קפטן דן אמר לו "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". "התקנות בתחת שלי", ענה פרופינסקי, "שצ'רלי הג'ינג'י ייסע איתם ויספר להם עלינו, אחרת הם לא יחזרו לפה, לא הם ולא אף אחד אחר, לעולם". קפטן דן לא ידע מה להגיד וגם הטייס לא, אז הוא הלך. אחר כך הוא חזר ביחד עם שני האחרים. "אנחנו מאוד מצטערים", הם דיברו עכשיו שלושתם אחד אחרי השני כמו מכונת-ירייה מזוינת, "אבל אנחנו לא יכולים. אנחנו מבינים אתכם, אנחנו רואים את המצב שלכם. אבל זה בלתי אפשרי. אנחנו רואים כמה שזה קשה לכם, אבל זה אסור לנו, פשוט אסור", וקפטן דן עוד פעם אמר "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". אז אנדז'י אמר "אוקיי. אז אם אתם לא לוקחים אחד מאיתנו איתכם, אז תשאירו אחד משלכם פה". הג'ונים לא הבינו על מה הוא מדבר, וקפטן דן עוד פעם אמר "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". אז פרופינסקי הסביר, "אתם רוצים לטוס בלעדינו? אין בעיה, אבל ג'וני אחד מכם יישאר פה, ואז בטוח שאתם תחזרו, אתם מבינים?". "מה זה?", שאל הג'וני הגבוה, "כאילו בתור בן-ערובה?". "בדיוק, ג'וני", צחק אנדז'י, "בדיוק. בן-ערובה. זאת המילה". זה היה חזק, וכולם שתקו, אפילו דן לא ידע מה להגיד. אבל אז התערב הג'וני השמן. "תשמע, בחור", הוא פנה לפרופינסקי, "איך קוראים לך?". "צ'רלי", עניתי במקום אנדז'י, "אנחנו פה כולם צ'רלי". "אז תשמע, צ'רלי", הוא המשיך, הג'וני השמן, "אתה נראה לי בחור חכם, שיודע על מה הוא מדבר, ואתה בטח מבין, כמו כל מי שנמצא כאן שמה שאתה מציע, או להכריח אותנו לקחת מישהו מכם בניגוד לתקנות, או לחטוף אחד מאיתנו כבן-ערובה, זה לא רק לא חוקי, זה מרד, פשוט ככה, מרד, ומדובר בשעת מלחמה, מרד לנוכח פני האויב, כמו שאומרים, וזה לא רק אסור, זה העונש על זה הוצאה להורג, מוות, בירייה. אז למה לך? למה לכם? אתם רוצים דווקא עכשיו, כשסוף סוף נמצא לכם חבל-ההצלה להפוך אותו לחבל-תלייה? זה לא רק אידיוטי, זה התאבדות, ממש התאבדות, ואני גם מבטיח לך, צ'רלי, אני נשבע באחותי הקטנה בטסי-סו, שאני אוהב אותה יותר משאת עצמי, שאנחנו נספר עליכם, אנחנו לא נשתוק, אנחנו נעשה הכול שיבואו לקחת אתכם מפה, שיצילו אתכם, בסדר, צ'רלי?". נאום כזה יפה, לפי דעתי, לא ננאם בעולם מאז נאום גטיסברג של הנשיא לינקולן שלומדים בבית-ספר. באמת.  ובאמת ובתמים, אני מקווה שככה אומרים, אפילו את אנדז'י זה שיכנע. "היה בזה את כל מה שצריך להיות בנאום, צ'רלי", הוא אמר לי אחר-זה, והוא הלך, רץ ממש, אל הג'וני השמן וחיבק אותו כמו שמחבקים אימא שחזרה משנה בבית-חולים, והשמן חיבק אותו בחזרה, כאילו אנדז'י הוא בנו האבוד שהוא לא ראה איזה שלושים שנה, כמו בטלוויזיה זה היה, וכולנו התחבקנו ובכינו וגם צחקנו. היה מאוד מרגש. וצ'רלי הכושי גם פתר להם, אפילו שהוא לא היה שום מכונאי, את הבעיה של החור במנוע. הוא פשוט דחף להם לשם פיחסילינג וככה הוא סתם את החור. הכי פשוט בעולם. בשתיים אחרי הצהריים, כשנגמרו כל הבדיקות והתיקונים, הם נכנסו להליקופטר ועמדו להמריא. הלכנו להיפרד מהם. לא כולם באו, רק קפטן דן וצ'רלי הכושי וצ'רלי ההומו ואני. אולי לאנדז'י ולג'ינג'י זה היה קשה, למרות הכול, אתם יודעים, לקבל את זה שהם עוזבים בלעדינו. לא יודע, זאת אומרת אז, ברגע ההוא עוד לא ידעתי. אבל כשההליקופטר התניע והתחיל להמריא ראינו פתאום שעל כל אחד משני המגלשים שלו, אתם יודעים, אלו שהוא עומד עליהם כשהוא נוחת, על כל אחד תלוי בן-אדם. זה היו פרופינסקי וצ'רלי הג'ינג'י. קפטן דן השתגע, הוא הוציא את האקדח שלו ורצה לירות עליהם באוויר, אבל עוד לפני שהוא הספיק, פתאום אנדז'י נפל מההליקופטר והתנפץ ישר על המנחת. רצנו אליו. הרגליים שלו היו מרוסקות. יד אחת נקטעה והשנייה נשברה. הגולגולת הייתה מעוכה והפרצוף מחוץ, לא היו לו בכלל פנים. רק השפם נשאר לו, שפם ודם. אבל הוא גם לא היה מת, החזה שלו עלה וירד, הוא נשם. לא ידענו מה לעשות, הבטנו אל עבר ההליקופטר המתרחק, ואז כשהוא היה מעל לביצה, ראינו פתאום שגם צ'רלי הג'ינג'י נופל, ישר לתוך המים, ומיד תנינים עטים עליו וקורעים ובולעים אותו בן רגע, או איך שלא אומרים את זה. "מה זה, צ'רלי?", שאלתי פעם את אנדז'י, "מאיפה יש להם פה תנינים בביצות שלהם, הא?", ואנדז'י צחק "זה אנחנו הבאנו, צ'רלי, זה הפנטגון הביאו לפה איזה כמה זוגות של תנינים מפלורידה, שיתרבו כמו שפנים ויאכלו את כל השחיינים הקומוניסטים המחוריינים, הבנת?". אבל עוד לפני שהספקנו להגיד מילה, ראינו שההליקופטר הופך בבת-אחת לכדור-אש גדול ואז הגיע גם הבום הגדול של הפיצוץ וזהו. לא נשאר כלום. לא נשאר כלום משום דבר, חוץ אולי מהשפם מלא הדם של פרופינסקי. "צריך להרוג אותו, צ'רלי", אמר קפטן דן. "מה פתאום להרוג?", אמרתי, "הוא החבר הכי טוב שלי, צ'רלי, אני אוהב אותו, מה פתאום להרוג?". אבל קפטן דן התעקש. "יותר טוב לו ככה", הוא אמר, "הוא ממילא ימות, צ'רלי, וככה הוא סתם סובל". התחלתי לבכות. "וגם אם הוא יחיה, ממילא נצטרך להרוג אותו", הוא עוד המשיך, "בגלל שמה שהוא עשה זה בגידה לנוכח פני האויב, צ'רלי, ועל זה, אם לא נהרוג אותו, נהיה מוכרחים להרוג אותו, אתה מבין, צ'רלי?". "אבל מי?", מלמלתי מתוך בכי, "מי יהרוג אותו?". "זה בסדר, צ'רלי", הוא הניח את ידו, הבן זונה, על כתפי, "אני יעשה את זה", והוא שלף מהחגורה את האקדח ונתן אותו לחבר שלו, הבן זונה השני, צ'רלי ההומו, שירה לאנדז'י במה שנשאר לו מהראש, שהתפרק לרסיסים וניתז לכל הכיוונים, וזהו. בלילה צ'רלי הכושי הלך לחדר של קפטן דן וירה בו ובצ'רלי ההומו, הם היו זוג, אני אפילו לא יודע אם צ'רלי הכושי בכלל ידע את זה או לא, והרג את שניהם. אחר-כך הוא הלך לשבת מול הנהר, זה היה לילה של ירח מלא, והירח השתקף במלוא תפארתו, כמו שאומרים את זה, במים הכל כך שקטים והכל כך יפים, והוא הוציא מהכיס את המפוחית וניגן ושר ובכה את "על נהרות בבל" ואז ירה גם לעצמו צרור בראש. עכשיו כולם מתים, חוץ ממני ומקפטן או'מאלי, שבעצם כבר מת מזמן. ואני מה יש לי לעשות? אני מחכה. או למוות או שמישהו יבוא להציל אותי. מה שיבוא קודם. "תדע לך, צ'רלי", אמר לי פעם אנדז'י, "שאם יצילו אותנו יום אחד, אז אנחנו נקבל כולנו צל"שים". "על מה צל"שים, צ'רלי?", צחקתי, "על זה שאכלנו פיחסלינגים מגעילים בלי להקיא?". גם אנדז'י צחק. "לא. על זה שהם השאירו אותנו ככה פה למות כמו כלבים, כמו פיחסלינגים, בביצות המסריחות האלו, צ'רלי, כדי לחפות על האשמה שלהם, בשביל זה הם ייתנו לנו צל"שים, בשביל להצדיק בעיני עצמם ובעיני העולם את החרא שלהם, אתה מבין?". הבנתי, אבל שתקתי, כי מה יכולתי להגיד לו? שהוא צודק? לא רציתי להגיד לו את זה, לא לו ולא לעצמי, כי זה היה כואב, יותר מדי כואב. אבל הוא המשיך, הנבלה. "ואם יראיינו אותך, צ'רלי, לטלוויזיה, על הצל"ש שקיבלת, מה תגיד להם?". "לא יודע מה אני יגיד להם, צ'רלי", לא ידעתי מה להגיד לו, "לא חשבתי על זה אף פעם. אבל אני חושב שאני פשוט יסתכל להם במצלמה ואני יגיד הלו, אימא, כן, זה מה שאני יגיד להם, צ'רלי". "הלו, אימא!?", הוא צחק כרגיל כמו חמור משופם, "אבל אימא שלך כבר מתה מזמן, צ'רלי". "אז מה?", אמרתי, "אבל אני עדיין אוהב אותה, צ'רלי". אנדזי' צחק. "וחוץ מזה", הוא אמר, "עד שמראיינים אותך פעם בחיים בטלוויזיה זה אידיוטי להגיד משהו אידיוטי כמו הלו, אמא, צ'רלי. אתה צריך להגיד משהו מקורי, משהו חזק, משהו שאף אחד עוד לא אמר לאף טלוויזיה בחיים שלה, משהו שייחרת בזיכרון של כל האנשים לכל החיים שלהם". "אה, כן?" התרסתי, אני חושב שזה מה שעשיתי, לו בפנים, "למה, מה אתה היית אומר להם, צ'רלי?". "אני הייתי אומר", הוא אמר והביט בי כאילו אני הכתב של אן.בי.סי, "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, אני בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום. זה מה שהייתי אומר, אז מה אתה אומר על זה, צ'רלי? חזק, לא?". "חזק מאוד, צ'רלי", אמרתי, "האמת, אני אם הייתי שומע את זה, בטח אם זה היית אתה, אני באמת הייתי זוכר את זה לכול החיים שלי". הוא צחק. אז הנה עכשיו אני אומר לכם את זה, את מה שהחבר שלי המת היה אומר לכם אם הייתם באים בזמן להציל אותו, אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום. זה מה שהוא היה אומר לכם. זה יפה, נכון? מרגש.


(מתוך "400 המלכה", רומן בכתובים מאת קובי ניב)

לקראת הסוף המתקרב של חופשת הקיץ שלי וימים ספורים לפני שובי לעבודה במכללה למורים בתחילת השבוע השלישי של ספטמבר, הרגעתי את אשתי, זליכה א-נַדְ'רי, שהתלוננה שמחכות לה מלאכות רבות בדירה שלנו באוראן, ואמרתי לה שלא נתעכב אפילו יום אחד נוסף. ביקשתי ממנה שתתכונן לנסיעה מחר. אחר כך יצאתי. ואחרי מטרים אחדים – שלושים, זה היה המספר לפי צעדיי הקטנים לפני שנים – נעמדתי על המדרכה שממול, עמידה עגומה שכמותה לא עמדתי קודם לכן, לפני ביתו של חיים בן מימון, שנראה דומם כמו יצור שהתאבן, כרוך על הריק שהשתכן בו מזמן שהגורל סילק, לפני שלושה חודשים, את אחרוני דייריו שאינם עוד.

התקרבתי. כשעמדתי על יד הדלת השותקת, אותה דלת שלפני עשרים ושמונה שנים ראיתי את חיים יוצא ממנה עם ילקוטו כדי ללכת אתי בפעם הראשונה לבית הספר ז'יל פֶרי, הסרתי את ידי מחתיכת המתכת הקרה שתלויה במסגרת קטנה עם מדבקה שכתוב עליה בכתב יד "מפתח הבית", זה היה המפתח שהכנסתי לחור המנעול וסובבתי פעמיים. נכנסתי, ושוב פעם תקפה אותי תחושה שלא תקפה אותי אפילו ביום שחזרתי אל בית סבתי אחרי מותה, התחושה שכובדו של השקט הוא אולי הכובד שרובץ על הפרוזדור שאינו ארוך ואינו רחב מאוד, והמרצפות שלו אדומות ושני קירותיו צבועים בחום בהיר מאוד. השקט הזה שאינו חדל להשתיק את הדלתות של שלושת החדרים ושל המטבח, שניים מכל צד זה מול זה ודלתותיהם פתוחות כולן, רק הדלת המוליכה אל החצר האחורית נעולה.

כל דבר, כל הרהיטים, נראו לי עומדים במקומם במצב שבו עזב אותם חיים בפעם האחרונה, כמו שרציתי שיישארו מאז שהנחיתי את המשרתת עַוְנייה שלא תזיז שם שום דבר כשהיא מנקה את הבית פעם בשבועיים ומשקה כל שבוע בגינה שבחצר את הצמחים שזקוקים להשקיה.

כמה ארוך יותר נראָה לי הפרוזדור וכמה גדול יותר שעון הקיר שלו – כאילו שזה קורה לי בפעם הראשונה – ממה שהם נראו לי כשהייתי עובר שם בילדותי! וכמה רחב יותר נראה לי חדר השינה של חיים עם חלונו הנשקף אל הרחוב ולו וילון לבן מקושט בדגם של טווס ـ עכשיו החדר הזה הוא ספרייה ויש בו כיסא מבמבוק ושולחן מלבֵּני מעץ אלון שעדיין מונחים עליו עט נוצה פַּרקֶר וקסת דיו שחורה תוצרת ווֹטֶרמן, וביניהם יומן. כשנכנסתי לפני חודשיים וראיתי אותו, נמשכתי אליו כאילו נעניתי לקריאת קול מעורפל שאמר לי שהוא הונח ככה כדי שאשים לב אליו, לולי כן היה חיים תוחב אותו למקום אחר שלא היו רואים אותו שם, או היה משלב אותו בין הספרים על אחד ממדפי הספרייה. למרות זה היססתי רגעים אחדים לפני שפתחתי אותו.

והנה חדרם של הוריו, שהיה לחדר השינה שלו אחרי מותם. גם לו יש חלון, עם תריס רפפות, והוא פונה אל הרחוב והוא מוגף. עדיין נמצא בו הארון שמשני צדדיו המצעים והכיסויים מסודרים על שני שולחנות, ונמצאת בו המיטה הגדולה עם שתי שידותיה, שעל האחת אהיל ועל האחרת מנורת שבעת הקנים וספר תורה בכריכת עור חומה כהה.

גם חדר האורחים היה שם עם חלונו הגדול שהווילון שלו שקוף, מעוטר בגבעולי שיבולת שועל, והוא פונה אל החצר, עם שתי הספות ושתי כורסאות העץ שלו בעלות המסעדים והשולחן העומד ביניהן על שטיח ـ פה שָׁתינו לפני שלושים שנה אני וזליכה קפה שהגיש לנו חיים אחרי שניצל בבוקר יום העצמאות מחטיפה ועינויים. על הקיר הראשון, מימין, תלויים שלושה ציורי שמן, ועל הקיר האחר יש תצלומים ממוסגרים מוגדלים של פלג הגוף העליון: האחד של משה, אביו של חיים, בטורבן מאריג צמר משובח, והאחר של אמו, זהירה סמאח. כמה דומה היתה בעיני, במבטה הטוב והשלו ובעדיים שלאוזניה ולצווארה ובכיסוי הראש המהודק שלראשה, לסבתי רַבּיעה! והתצלום השלישי, של חיים עצמו משנת הלימודים הראשונה שלו בבית הספר ז'יל פֶרי, עורר בי געגועים אל הישיבה אתו אל שולחן אחד, אל ריח הדיו וקולות הנפץ של עצי ההסקה, וצלצול השעון, אל הצפיפות והדוחק של הסמטה ואל כיכר העירייה בימים המושלגים כשידינו כדורי שלג זה בזה, ואל הנחל, בימי הקיץ, כששחינו פעם ערומים והתגלה לנו שאנחנו נימולים.

"מאז הגיל הזה, היה לתווי פניך הנעימים ולהופעתך השקטה ולעיניך החולמות כוח משיכה חבוי," לחשתי.

כשנדמָה לי שהוא מחייך, הוספתי:

«אתה זוכר את התעלול האחרון שלנו?», איך נבהלנו מהצעקה של אלפונסו בטיסט כשהיינו תלויים על עץ אגס במטע שבחווה שלו על יד השפה המערבית של הנחל בשכונה הדרומית וקפצנו ארצה והסתננו כמו שני שועלים נוכלים בין חוטי התיל של הגדר ופתחנו בריצה, שנינו במכנסיים קצרים וחולצות טריקו וסנדלי גומי, ולא פנינו לשום כיוון עד שהופיע לעינינו גשר הקשתות העילי ובקרבתו שמענו נהמת מנוע של מכונית, שכאשר פניתי הצידה בחטף ראיתי אותה מתחילה לגמוא מאחורינו את דרך העפר שעל יד המסבאה סיגוֹרה והיא מעלה אבק כבד ככובד כעסו של אלפונסו בטיסט שהחזיק בכוח את ההגה וגם לחץ בכוח על דוושת הבנזין ובתוך כך ראה בדמיונו, ככה חשבתי לי, מה הוא עומד לעשות בבנו של הערבי ובבנה של היהודייה.

"כי הוא הכיר אותנו," הזכיר לי חיים כעבור שנים במסעדה של "מלון המזרח" שאכלנו שם את ארוחת הצהריים שלנו וגלגלנו שיחה על המקרה ההוא, ודיברנו על מורנו לשעבר, מסיה חַימֶה סאנשֶׁז, שימים אחדים קודם לכן ליווינו אותו אל מקום מנוחתו האחרונה בבית הקברות הנוצרי בעיר המזרחית ונזכרנו בקשיחותו ובהגינותו כלפי כל התלמידים, בלי שום משוא פנים, ורק מההספד שספדו לו נודע לנו שהוא היה אחד הקומוניסטים שלחמו בשורות הרפובליקאים נגד פרנקו.

בעיצומה של שעת מנוחת הצהריים ההיא היינו בעיני אלפונסו בטיסט — היום אין לי ספק בכך — ארורים יותר משני שדים קטנים בזמן שנסע מאחורינו והוא רותח מכעס ומחליף מהירויות או מסובב את ההגה ימינה ושמאל. על פי תיאורו של חיים בשעת אותה ארוחת הצהריים, הוא דמיין לעצמו שתפס אותנו, מותשים כליל וכנועים, וזרק אותנו כשתי חיות שניצודו לתא המטען של מכוניתו והחזיר אותנו קשורים גב אל גב אל אותו עץ אגס עצמו. אחר כך שבר כמה ענפים של עצים אחרים, עצי שזיף ותפוח, והעלה והוריד את סכום הפיצויים שהוא עומד לדרוש מבני שתי המשפחות של הגנבים הקטנים, ככה הוא כינה אותנו, ואמר שאם לא ישלמו יגיש נגדנו תלונה.

עד עכשיו אוחזת אותי צמרמורת הבהלה ההיא בכל פעם שאני נזכר איך עמדה מכוניתו של אלפונסו בטיסט להשיג אותנו בין המסבאה לגשר הקשתות שהוואדי עובר תחתיו, שכן החולשה כבר התחילה לזחול אל ברכי וההתנשפות של חיים מאחורי עוד הגבירה את הפחד שלי – חששתי שהוא עלול ליפול – ואז צץ בראשי הרעיון שנשליך את עצמנו למים, וסימנתי לו בידי שיבוא אחרי. בבת אחת סטינו ימינה אל הוואדי, מנופפים בזרועותינו כציפורים, וגלשנו במדרון והשלכנו את עצמנו למים והתחלנו לשחות לרוחב הוואדי כמו בונים לעבר הגדה שממול, וכשהגענו אליה פנינו לאחור בפחד וראינו את אלפונסו בטיסט שיצא ממכוניתו ורץ בעקבותינו ונעמד על הגדה ונהם והניף את ידו לעברנו באיום, ואנחנו צחקנו ופנינו לאחור והסתתרנו במטע הזיתים הצפוף.

בדרכנו לשוב אל השביל עברנו את מסילת הברזל ונכנסנו לרחוב זֶ'רוויל שכמו שאר הרחובות היה כמעט שומם באותה שעת צהריים לוהטת, חוץ ממכונית שעברה בחריקת מנוע ורעש גלגלים על האספלט או האישה ההיא שעברה בכובע הטרופי הלבן שלה או האיש שעמד על המדרכה בצלו של דולב ועישן סיגריה.

אילו נפלתי היה תופס אותי כמו ארנב," אמר חיים.

צחקתי.

"ואני ידעתי שהלשון שלך יצאה החוצה כמו לשון של גור."

"נכון. אבל מאין נחת עליך הרעיון?"

עניתי שאינני יודע, ניחשתי רק שכך תתקצר הדרך.

"למזלנו, בימי הקיץ זרימת הנחל קלה וחלקה, לולי כן היינו טובעים!" הוסיף חיים כשהוא צובט ומושך שוב ושוב את בגדיו הנדבקים פעם לבטנו ופעם לירכיו.

"זה לא היה קורה, כי הפחד העניק לנו כוח לחצות ים!" אמרתי וניערתי משערי את שארית המים.

חיים הניף את אגרופיו לאות ניצחון, צחק בשמחה ואני הצטרפתי לצחוקו.

ואז, אחרי שעברנו את כיכר השעון, פוסעים קרוב לשעון השמש שצורתו צורת קובייה והולכים בלי להתבלבל ממבטו החשדן של השוטר, נגלה לעינינו, משמאל, בית הספר ז'יל פרי, ונעמדנו, מַפנים אליו את פנינו בשתיקה. מה רבים הקולות שמילאו אותו שש שנים בשמחה, בצער ובתככים!

אחר כך פנינו, יד ביד, אל השביל, ממזרח לבית העירייה בעל גג הרעפים השחור. מימיננו "מלון המזרח" בסוף רחוב איזְלי, ולא הרחק מבתי משפחותינו מצאנו לנו מקלט בצריף נטוש חסר גג בקצה השביל והתיישבנו על שתי אבנים תחת השמש הקופחת. בזמן שחיכינו שבגדינו יתייבשו שִׁחזרנו את מה שזממנו נגד מקס בטיסט חברנו לספסל הלימודים, העניין שבגללו הוא התלונן עלינו באוזני אביו אלפונסו – הוא טען שלעגנו לו פעם בחצר בית הספר מפני שהרטיב את מכנסיו כשהמורה קרא לו אל הלוח לפתור פעולה עם שבר עשרוני. ושפעם אחרת צחקנו עליו כשהעמיד פנים שהוא יודע בעל פה את משל העורב והשועל, ונכשל. הוא אמר לאביו שבדרך כלל מסיֶה סאנשֶׁז מעמיד פנים שהוא לא רואה ולא שומע כלום.

"אני יודע, בני," אמר לו אביו, "כי אדון סאנשז' אוהד את המקומיים, היהודים והמוסלמים."

עד מהרה התפשטו דבריו אלה ועוררו הדים וכששמע זאת מסיה סאנשז הוא הקדיש את השיעור באזרחות לסוגיית האתיקה של היושרה. הוא כתב על הלוח: "המורה בבית הספר נוהג בתלמידיו בלי משוא פנים ואינו מפלה ביניהם על בסיס דת או גזע", והורה לנו להעתיק את המשפט למחברותינו.

אבל מה שמקס הסתיר מאביו הוא שנענינו לפיתויים שפיתה אותנו בַּממתקים ובשוקולד שהיו לו בכיסים ועזרנו לו לפעמים על יד שער בית הספר, לפני הכניסה וביציאה, להכין את שיעורי הבית ולפתור את התרגילים.

ביום שאדון אלפונסו בטיסט ביקר אצל מנהל בית הספר ודרש ממנו הבהרה זומן המורה מסיה סאנשז ונשאל אם נכון הדבר. הוא הכחיש בתוקף ואולם אדון אלפונסו בטיסט לא השתכנע ואיים שיפסיק את תרומות צדקה שלו לבית הספר אם לא יינקטו צעדים נגד שני התלמידים העבריינים, ארסלאן בנו של אל-קאיד וחיים בנו של היהודי (רק אחר כך נודע לי שאלפונסו בטיסט נמנה עם תומכי המרשל פֶּטן). המנהל הציע לו לערוך מיד במשרדו עימות בינינו ובין בנו כדי לברר מה קרה. אבל אלפונסו בטיסט חזר בו ואמר שהפעם הוא שותק אבל אם יפגעו שוב בבנו יתלונן בפני ראש העירייה בכבודו ובעצמו.

בהתחשב בתוצאות העלובות שהשיג מקס לעומת התוצאות המצוינות שהשגנו אנחנו, הבנו שנינו, שני השדים הקטנים, שאף אחד לא יעז להעניש אותנו, לא בגירוש ולא בהעברה לבית ספר אחר ולא בהשעיה זמנית. ואפילו לא בשלילת ארוחת הצהריים במסעדה של בית הספר או בהרחקה מן הצפייה החודשית בסרט באולם הגדול. עם זאת, המנהל נזף בנו בעל פה בנוכחות המורה שלנו.

כשעמדתי באותו רגע מול התצלום של חיים, התפלאתי איך התיישב לו בראשנו הרעיון להתנקם ככה באביו של מקס. אבל דבר אחד ידעתי, כמוני כחיים, ובזה היינו בטוחים, שאלפונסו בטיסט לא ישוב להתלונן עלינו בפני מנהל בית הספר ז'יל פרי, כי בניגוד לבנו מקס, שנשאר כיתה, אנחנו זכינו בתחרות הכניסה לשנה השישית ולא עמדנו לחזור עוד לבית הספר הזה.

באותה שנה מלאו לנו שתים-עשרה. מלחמת העולם השנייה עמדה בשנה ההיא להסתיים כעבור שנה.

כשהפכתי את גבי לתמונתו של חיים בדרכי לצאת, נעמדתי שוב לפני היומן שבין העט לקסת הדיו, היססתי כמה רגעים, ואז שמתי פעמיי במסדרון אל דלת היציאה.

 

1

האזרח ג'אבּר סבּיל התעורר לקול צלצול השעון המעורר בטלפון הנוקיה שלו, שהיה מכוון לשעה שש וחמש דקות בדיוק. כמו בכל בוקר, הוא ניסה לכסות את פניו בכרית, אבל חש חוסר אונים נורא.

הוא קפא במקומו כשצלצול השעון המעורר הלך וגבר בראשו, כמו מסמר שנדפק שוב ושוב בתוך מוחו.

לבסוף החליט להושיט את ידו אל השולחן כדי להשתיק את הצלצול ולתת ללבו כמה רגעים להסדיר את פעימותיו לפני שיקום מהמיטה. אבל גם כעת הוא חש שהוא חסר אונים ושאיבד את התחושה בידו, בשתי ידיו, בראשו, ברגליו ובכל גופו.

כהלום רעם, האזרח ג'אבר הבחין שהוא באמת הפך למשהו אחר, שונה מאוד מאותו אדם שהזיכרון האחרון שיש לו ממנו הוא מהלילה הקודם, כששכב לישון בשעה מאוחרת, גופו מותש אחרי ערב ארוך בעבודה. הוא אמד בראשו את מידת הקשיות של כל גופו ונוכח לדעת שהוא הפך לחפץ מתכתי, מוצק וחזק ששרוע על המיטה במקומו.

2

האזרח ג'אבר סביל היה שקוע זמן לא קצר בניסיון להסתגל לגוף הגס והנוקשה הזה שהחליף את גופו האנושי, עד ששם לב לקולותיהם של הילדים הרצים ברחובות אל בתי הספר ושל מוכרי הירקות, הסדקית והחלב המכריזים על מרכולתם הזולה וכן לתחושה המשונה שאור השמש החל לחדור אל החדר מבעד לסדק כלשהו בתקרה". הוא נזכר בחרדה שהוא מאחר מאוד לפגישות עבודה במשרד הממשלתי שהוא עובד בו ושהוא צפוי להיענש בקיצוץ בשכרו ולהינזף על ידי המנהל הזועם. הוא ניסה לקום במהירות, אך גופו המתכתי הכבד בגד בו ומשך אותו בחזרה למיטה. הוא נבהל ואמר בליבו: "אני ברזל, נהפכתי לברזל!"

3

אחרי כמה ניסיונות מייגעים, הצליח ג'אבר סביל לרדת מהמיטה. למעשה, הוא השליך את כל גוף הברזל החדש שלו אל רצפת הבטון של החדר ולאחר נפילתו הרועמת גילה שרגליו נראות כחושות וארוכות. הוא ביקש להישען עליהן איכשהו ולנוע בכבדות לעבר מראה מוארכת שהייתה קבועה באמצע ארון הבגדים שלו. ועוד הוא גילה שיש לו עכשיו משהו שצורתו כעין אחת חדת ראייה עד מאוד ומובילה אותו בדיוק רב אל הארון.

הוא נעצר לרגע לפני שהתרומם ונעמד על רגלי הברזל הכחושות שלו מול המראה. כשראה את דמות הברזל החדשה שלו, לא הצליח האזרח ג'אבר סביל לשלוט עוד בעצמו ובקול מוזר ומפחיד פלט צעקה שגרמה לו להסתובב סביב עצמו כמשוגע. כדורים החלו נורים מקנה שניצב בקדמת גופו, פילחו את הקירות ואת הרהיטים ועפו לכל עבר.

4

מראה גופו החדש גרם ייסורים לג'אבר סביל – הוא נהפך למכונה שנראתה כמו כלי לחימה כפול המורכב ממקלעי דושקה ושילקה. הייתה לו כוונת חדה כמו עין הכיליון, לוע ירי כמו הגיהינום, ודורגל מוצק שנראה כאילו נברא לשאת את המוות עצמו. אסונו גדל כשחש שהכדורים הקטלניים מוסיפים לצאת מגופו הלוהט ונורים בלי הבחנה בעוד שגופו רטט ונע באופן אקראי עד שהוביל אותו החוצה אל הרחוב  הראשי, מסתובב לכל עבר, קוצר נפשות ומחריב חיים.

 

התרמית – חלומות של האיש שלא איבד את צלו 1

1

 

האם זו היתה רק תרמית או יותר מזה?

הה, כמה מעייפות היו הדרכים וכמה קשים הימים!

האם לא מוטב היה לבחור בקיצורי דרך?

שום דבר לא יועיל עכשיו. מה שחשוב, שהוא הגיע הביתה לבסוף ועיניו חבקו את הים הזה אחרי מסע תלאות שאין הוא זוכר ממנו הרבה ושארך שני עידנים מחייו.

שום דבר לא השתנה. הכול נשאר כמו שהיה כאשר סחבו אותך מן העולם הזה.

 הקֵש על הדלת עכשיו. הכול נגמר. הקש.

 

2

 

כשנפגשו בפעם הראשונה, כל המחיצות והגבולות נמסו. ונמס הכפור של עידן הפרידה. אבל המולדת, החלום, היתה לשיר בוער בחזה ובראש.

היא נתנה מנוחה לעיניה על עיניו, ונערמה לשכון בגופו. ריסיה ציירוהו יפה להפליא למרות ריח הדימום שנדף מאיבריו המכוסים במלח הימים.

פקח היטב את עיניך. אתה רואה אותה? את אשתך, שאתה רושם עכשיו את מפת תוויה כדי שתזכור היטב. היא ישֵנה כפצע השוכֵן בין פרקיך המקועקעים בצלקות הכלא. אהבת אותה. לא היית גיבור רומנטי שכבש את לִבן של יפהפיות השכונה, אבל כל אחד מכם התיישב בדימום של האחר, מולדת שמסדרת את פניה מחדש. בפעם הראשונה שראית אותה היית ימאי שמתפרנס במקומות הכי מטונפים וכל רכושו רָעָב וחלומות להיאבק למענם, ובלבו הוא מטפח תקווה למצוא לו אישה שתחמם את לילותיו.

הוא עמד והרהר והים קופץ לפני עיניו בעוצמה שאין לה שיעור. הוא גילה בפעם הראשונה את העולמות הכחולים האלה. הוא שם את ידו על הדלת הסגורה שעדיין לא העז להקיש עליה.

"אלוהים! בין הים ובין תא האסירים לא מפריד אלא טפח, ובכל זאת הוא רחוק."

האינך יודע? הרי כבר עברת את העשור השלישי שלך, ועכשיו אתה מפחד שזו אשר אהבה בך את ריח הרעב והים וחלקה אתך את החלום לא תכיר אותך! שש שנים, שושלות מלכים שלמות נפלו וקמו בהן. אתה שב אליה מבטן הגלות של מרתפי הכלא הקרים. בעיניך הרועדות רשום הנצח. איך יצאת משם ואיבריך מחוברים לגופך. העינויים היו אכזריים. בעיר, הילדים רצו אחריך וצעקו. בתי הקפה והרחובות והסמטאות המלוכלכות יידו בך אבנים. כאחד המשוגעים נחשבת, כי בזמן הזה לבשו תווי פניך עֶריה ופחד.

"כל שאלותיך המתישות נשארו בלי מענה."

הפעם היית ז'אן וַלז'אן 2 שנקבר חי בגלל פרוסת לחם שגנב כאשר הרעב צר על ארבעת הרבעים, והמוות שכב עם אלפי הפיות המתמרדים.

זאבים. זאבים. זאבים.

 

3

 

אתה זוכר אותם היטב. הם היו לילה של חיפושיות שחורות. הם הוליכו אותך, שטוף זיעה, כחיות פרא מטורפות. ואז חבריך נשאו אותך, כנושאים סדק בראש ומוקש בלב. הבנתָ היטב שיוליכו אותך אל מקום שמי שפוקד אותו לא ישוב לעולם, כי גופך הדיף את ריח הליל, והם שונאים אנשים מן הזן הזה. עמדת מול הים בפעם העשרים וחיפשת עבודה ועיניך רוחצות בעצב. הסכמת באי-רצון תמורת כמה פרנקים רעבים.. כעבור שנים הציפו אותך שיטפונות אדירים של אזהרות כי יצאת מחוג השתיקה והטענת את תודעתך בחומר נפץ.

אתה חשוד.  

ביקשו את ראשך באשמת הפרת הסדר בעיר והפצת עלונים מחתרתיים.

האזיקים פצעו את פרקי ידיך בכמיהה משונה. חלומות הילדוּת הקטנים שלך נקרעו על גבי סוסי הפחד וחיפושיות הלילה, משטרת המזל הביש. העלו אותך על ג'יפ שסבב בכל הרחובות והשכונות הצרות בעיר הנגועה הזאת. חבריך מהים ליוו אותך לדרכך האחרונה בשתיקה. הפצע בחזותיהם חדר והגיע עד הלב.

פָּרקו אותך אל צינוק חשוך וצרחו לך בפרצוף כשהופקרת כל כולך להימכר לחדרי העינויים.  

"מחק מזיכרונך את כְּחול הים."

"אבל הים הוא נשמת עירי הרעבה."

"אינך משם עוד, אין לך עיר."

על תווי פניך הרחבים הופיעו ניצנים של עקשנות, ומכל עבר ניתכו עליך בעיטות וצרו עליך שוטים. הדם ניגר בשטף מִגפּיך הרצוחים בעיצומו של היום. לא היית גיבור אגדי ולשווא ניסית למחות את צבע הים מעיניך. 

אמרת בלבך:

"זהירות, הצבעים הם עצמך ובשרך, יימחו, תיעלם איתם גם אתה."

פתאום נזכרת שאינך אלא צבע כחול ותו לא.

 

4

 

במרחק לא גדול פרצה הרכבת בצווחה חדה. הוא ידע היטב שבין רכבת שבאה ורכבת שנוסעת יש עידנים של מאבק במוות. החלום יצא מהזיכרון שלו מעוּות ומשותק. על מפת פניו וגופו הרועד הצטיירה טרגדיה שנזכרה בכל רגע ורגע שלה על אנחותיו וגניחותיו. והכול, צפירת הרכבת וצעקות האסירים, התערבב והתלכד יחד לתמונה טעונה במוות ובהרס וברגעים של אימה שאין לעמוד בפניה.

כשהשליכו אותך אל מעגל החקירות והעינויים היה הקור כידון שהשתכן בגופך. היית שקט למרות הצרחות שהחרישו את אוזניך, שתקת שתיקת שלגים, אבל הם היו חזקים ממך.

"לווה את עצמך למנוחות בצינוק הזה."

אחד מהם היה בפניך. עיניו עיני חתול, פניו מצולקות מאבעבועות. הפחד רעד בעיניך כאיילה שבורחת מפני זאבה זקנה.

הם צחקו זה עם זה כשקירבו אל אפך בקבוק יין. אמרת:

"אני שותה רק בנסיבות מיוחדות ובחברת ידידים."

אחד מהם צחק:

"גם אנחנו ידידים."

כאשר גילית בעיניך הקרועות לרווחה שהבקבוק ריק, ידעת את הסוד.

הם הושיבו אותך על בקבוק היין עירום כעכבר שעוד לא פקח את עיניו.   

לפניך נָבְלה אישה… חברה למאבק… מעולפת כסחבה בלויה. היא נאחזה באחד מהם אבל הוא לא ריחם עליה. הוא דחף אותה והיא נפלה והארץ הקפואה שימשה לה יצוע. בין שוקיה המפושקות צייר הדם צורות סוריאליסטיות. ואתה, הגיבור המובס, הסבת את עיניך מגופה השסוע ועצמת אותן בכוח רב. וניסית לשווא למחוק את התמונה מזיכרונך.

קיללת ופחדת שהם שמעו אותך:

"בני כלבה, הם יודעים מה הכי מכאיב והכי אכזרי."  

אחד מהם, ידו מגואלת בדמהּ, העיר אותך. 

"כולכם דומים כשהשתיקה חופרת בכם. ידידך מת. החבֵרה למאבק נפלה. ואתה, מָלאה סאת ייסוריך. אתה יודע שגם אתה תנבול, כמוך כמו כולם. דַבֵּר, ומיד נחזיר אותך לחיים."

כושי מרוּמה אכל את איבריך, ועוד דברים. תולעים בוקעים מכפות ידיך ובגוף הקרוע נובטים סכינים.

מלמלת מילים ששבו אחור אל גופך. היית בין מוות קרוב וחיים שהתרחקו.

"הה, הלוואי שאפגוש אותו ביער שומם…"

"ומה תעשה בו?"

"אסלק אותו מן החיים לעולם ועד. אהרוג אותו בלי שמץ של חרטה. גוף האישה קדוש, אז איך זה נעם לו לקרוע אותו ולהטיל בו מום? בוודאי היה חולה ומובס."

השוט הצליף שוב על כפות ידיך והסכין חפר חריצים עמוקים בחזך.

"אם לא נקבל את הרשימה, אתה תמות פה. אמור לנו ונשחרר אותך מאתנו."

"על איזו רשימה אתם מדברים?"

"זו שיש לך בראש."

"בראש שלי אין כלום. האם עוד יש לי ראש?"

לפני שסיימת את המשפט התפתל השוט על גופך כנחש. הטמנת את ראשך בין ידיך והנחת לו לאכול אותך פיסה-פיסה ולהתענג על קריעתך לחתיכות.

 

5

 

היה יום שחור  משחור כשקיבלת את המברק שאמר:

הבוקר נעקרו הרחובות משורשיהם והסתלקו, אבל את ההפגנה הם ניצחו והימאים נסוגו. המושל צופה שהאירועים יישנו ולכן, בימים הבאים התפרסמו הודעות ונתלו כל מיני כרזות. ראשו של ח'אברא נתלה במכירה פומבית. כ.ס., מוחמד אַלהִם, קרס תחת העינויים כי לא הסכים לדבר, ערבּי הנמוך נתפס בים מחלק עלונים מחתרתיים ונורה. חוסיין בוּסָפָאיא נמצא בוקר אחד נפוח על חוף הים ובבטנו מונחים מסמכים מסוכנים. החברים לא שכחו את הפקודה.

העיר קיבלה עליה לפלוט את החדשות באמצעות מברקים ומכשירי רדיו שהיו קבועים בקצות הרחוב.

זה קרה כשהיית בכלא ושמות של אנשים שחלקו אתך את שמחת הים ואת אימתו נשרו מן הרשימה של האנשים שעוררו עליהם זעם. מספרים שכאשר שוב התפרצה ההפגנה היא היתה עזה מקודמותיה.

 

6

 

עכשיו אתה עומד כחייל ואינך מעז להקיש על הדלת

רק הקש על הדלת ותראה.

הנֵכר הורג אותך. הים נמצא כטפח ממך. אתה יכול להתחיל לחדור אל חלומך דרך שעריו הפתוחים לרווחה. לקפוץ פנימה ולרחוץ את גופך ולאחות את צלקותיך המדממות במימיו המלוחים. אתה יכול לעשות הכול בלי פחד. היֵה בטוח שזה נכון.   

אוּף. אל תפחד, כי עיני הכלבים שהורשו לשוב אל עריהם הרחוקות לא יעקבו אחריך. אבל דברים רבים קבועים ודחוקים בתוך הזיכרון. 

כל דבר נראה מוזר בעיניו. הבית הרובץ על יד הים שהקיא אותו, ותקרתו וכתליו מכורסמים. מלחי הים כילו את קירות העץ שלו והוא החל מתמוסס בהדרגה.    

"מן הבקתות האלה יצא בנך שחוף מן הרטיבות ומחבק את ירקוּת היער ונושא עמו את אותם המברקים והפקודות שנמים עכשיו במוחך."

הוא מישש את הדלת בשקט. היא היתה כבדה כעצבותו של מי שגילף אותה.

אלף פעם ופעם אמר לך לבך לברוח, ואפך נחבט בדלת הברזל הקשה ונשבר. כמה פעמים ניגרו המכות על רקותיך והשוט פילח את גבך. השומרים איימו שיהרגו אותך כדי שיראו וייראו, כי הפקר אתה ודמך מותר.

 

7

 

כשהשליכו אותך לצינוק שמו אותך בין ארבע קירות צרים דולפים והכריחו אותך לנקות את הביוב המקולקל ואת בתי השימוש ולאסוף את בדלי הסיגריות בזמן שעל גבך מפהקים מנות ההצלפות.

"כלבים ואבות של כלבים זה מה שהם. מניין באו ואיך גזלו את הארץ והפכו אותה לזירה של הרג יומיומי סודי? מניין באו והיכן היו קודם לכן?"

כל המשאלות מסורבות.

פעם קרה שהסחת את דעתך וחלמת חלום אחר שגודלו היה כגודל הירח הקבור. והנה נחת על ראשך רובהו של שומר הלילה והוא גרר אותך כפגר ונעל את דלת הצינוק שלך. ואז נרדמת בעל כורחך בגלל החבטה המרושעת. 

"אסור לחלום… לחלום אסור."

אלה המילים היחידות ששמעת לפני שנפלת.

בגדיך התקשו על עורך. שש שנים של שגרת התשה אינן דבר פשוט. בשנים האלה חלמת עד שאפסו כוחותיך. והתחרטת ברפיון על דברים אחרים.

והרחובות השוממים של עירך, שליוו את כל עתותיך ופרשׂת עליהם את לילותיך הקרים, זוכרים היטב את תווי פניך שעיצב הים.

הוא נערם בגופו כחילזון נטוש.

אתה מתמוסס בדמך עכשיו. בבטנך מייללות חביות המים והסבון שהשקו אותך בכוח כדי שתגלה את הרשימה שבראשך. וכשניגר הדם מכל חלקי גופך הבנת שאתה עומד למות בתוך הטינופת הזאת.

ואם תמות, אז מה? האם תיסוב הארץ בכיוון אחר? הכלב טוב ממך. והחוק לא יובס אחריך כי הוא קיים כדי להגן על חשובים וגדולים ממך.

 

8

 

הוא מישש שוב את הקיר. הבית נהיה זקן ישיש רדוף ימים, ותלאות היום-יום חרשו בו את חרישם.

"אוף. אזור אומץ. הקש על הדלת. הקש ולא תפסיד מאומה. מאחורי הלוחות האלה שתולעי הים העיוורות אכלו אותם נמצאות הפנים האחרות שלך, שם שוכן זוהר הנזר שמידתו כמידת הייסורים האלה והזיכרון הזה. הקש, הקש, כי לא תפסיד מאומה.    

טוּק. טוּק. טוּק.

אינך יודע איך נחתה ידך בכבדות על הדלת.

פתאום נדמָה לך שאתה שומע מזמור של הים מקִרבת מקום. עיניך מחליקות אל האור השוכן בים. נדמה לך שמנגינות עממיות מתנגנות, מנגינות שהשמיעו אנשים כחולים ששכנו בים ובַספינות.

אחר כך השתרר שקט גדול. הוא הרגיש שצער עמוק מעוות את מה שנשאר מתווי פניו. העידן הראשון מת  והותיר אחריו עידן מושחת ונגוע.

"אלוהים! הבוס השמן אולי יתאווה בחושך הזה לצרף אל הצי שלו את סירות הדייגים האחרונים ולמכור את עמלם בשוק. לפני שנים התנבא מגיד העתידות ואמר:

"כאשר ילך ז'אק, הבוס השמן עוד יהיה כאן."

ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד.

(הסתובבת קצת. נדמָה לך שהחלום מתפשט ולובש צורה של מפה חדשה כצורת הים.)

הרחובות המסתלקים עם צעקותיהם היו סגורים ומסוגרים בגוויות המבוקעות בתוך דוחק הלילה. ידי הדייגים היו משולבות זו בזו בצורה מופלאה בלשון המעטה. הן החזירו את הסירות ואת צבע הים ואת השירים היפים.

סבא, שלילה אחד בלע אותו הים, היה חוזר ואומר מימרה עתיקה:

"הנהר הוא חלומם של העניים. הים הוא חלומם של הזרים. והלילה הוא זיכרונם של האוהבים."

"למדת את זה היטב וחזרת על זה במקשה אחת כי חוברים בך הגלות והעוני. ואין בין הברואים מי שישווה לך באהבת החיים."

 

9

 

טוּק. טוּק. טוּק.

הקשתָ שוב מהר יותר.

"אדוני?"

שתיקה.

"אדוני? אתה זקוק למשהו? אנחנו כמוך, אין לנו שום דבר לתת לך חוץ מקצת חום, אם קר לך ואתה מפחד מהרעמים והגשמים."

בפתח הדלת דיברה אישה יגעה, ימיה מותשים והשנים כרסמוה כתולעים. בין קמטיה השחומים שכנו עידנים של מאבק במוות. אור הנר ושְׁחוֹר הלֵיל רשמו את תווי דמותה. 

"אדוני."

היא. היא השתנתה מעט מאוד.

הוא נפל על פני עיניה ככוכב לוהט. כל החלומות והערים הכחולות זרחו מכוח רושמהּ.  

 

10

 

לשווא ניסית למחות את זיכרונך.

פתאום היא פתחה את עיניה. וראתה אותך מאחורי הזקן העבות שגנב את אור פניך, ומעֵבר לקמטיך הרבים. היא חיבקה אותך בעוצמה והתכדרה בחזך ושכנה בו כקעקוע ירוק. היא קרסה על גופך כמו ים ומפרשים ברוח.

כשנפגשו בפעם השנייה, וכל אחד מהם גורר עמו רכבות של שנים עייפות, נעלמו כל המחיצות והגבולות. וכל אחד מהם סידר את פני האחר ועיצב את עיניו כְּים ומפה של המולדת הבורחת.    

"ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד."

זה היה העידן הראשון. וזה העידן השני. העידן היפה עתיד לצמוח.

עפעפי הים שלהם התרחבו בניסיון לשכוח את שנות האובדן והתרמית.

האם היא רק חלום בלהות שדומה לתרמית או יותר מזה?

ואולי היא היתה משהו אחר. הם גזלו ממך הכול. את המולדת. את חייך. את אשתך. את בניך, שמתו בהעדרך. גזלו ממך את האפשרות לאהוב.

עכשיו עליך ללמוד כל דבר מחדש. עליך ללמד את הורגך איך להיות בן אדם. תגיד לו שהמלחמה הסתיימה ועליו להתמסר לבניין ארץ שהיתה לאפר והיורשים הפכו אותה לאלמנה.

היורשים? היזהר מלומר את המילה הזאת. יאשימו אותך שאתה קומוניסט, כופר, אתיאיסט, לאוּמן, מתחזה למאמין, בוגד… לא חשוב. אל תאמר כלום ולמֵּד את הורגך לראות בך בן אדם כמוהו.

שמעת אותה ממלמלת:

"חזרתָ וזה כל מה שחשוב לי. עם הזמן נשקם את עצמנו."

עצמת את עיניך והיא שקעה במערבולת של בכי מר שלא ידעת מניין הוא נובע. 

 


 

*(הסיפור נכתב ב1977 ונכלל בקובץ הסיפורים "דגי הארץ הפראית", דאר אל-ג'מאל 2010 [ أسماك البر المتوحّش، دار الجمل، 2010]).

 

פרק מתוך הרומן "קצף שחור"

(7)

הוא הניח בזריזות את המזוודה במכונת הבידוק ומיהר הלאה לקחת אותה בצד האחר, ואולם החייל שמולו סימן לו לחזור ובחן את המסך שלפניו. המסילה נעה בכיוון ההפוך והמזוודה יצאה מהמכשיר, וכל האנשים הסתכלו בבעליה בחשד. ושוב היא נעה ונעלמה במכונת הבידוק. האיש עבר אל הצד האחר וחיכה לה שם, אבל החייל החזיר אותה שוב למקום שממנו באה. האיש רצה לשאול אבל ראה שחייל כבר פנה בדברים אל עמיתו. הוא התקדם קצת אבל סימנו לו בתקיפות להישאר במקומו. הוא נפנה אל אשתו וראה שהיא כבר עברה את הבידוק והיא עומדת ומחכה לו בדאגה.

התור שמאחוריו כבר התארך והקולות של האנשים המתעצבנים גברו. החייל הורה לו לעמוד בצד כדי למסור את המזוודה שלו לבדיקה ידנית. האיש הביט שוב אל אשתו העומדת ועוקבת אחרי מה שקורה ורואָה אותו מושפל לפני הנוסעים שסביבו בזמן ששני חיילים מפזרים לעין כול, בזהירות רבה, את החפצים שהיו ארוזים במזוודה ונותנים בו מבטים חשדניים.

"תתקדם בבקשה."

דָאוִויט, שדעתו היתה נתונה למה שקורה לערבי במסלול השכן, התעורר לשמע קולו של החייל. הוא חשש שגורלו יהיה כשלו והניח בהיסוס את המזוודה שלו במכונת הבידוק והזדקף וחיכה בדריכות שהמזוודה תעבור לאיטה וסקר בעיון את תווי פניו של איש הביטחון: הם היו רגועים. הוא תפס את המזוודה שלו ונפנה אל החייל והמתין להחלטתו, וראה שחייל כבר מסמן לנוסע אחר לעבור.

הוא שב והביט אל הערבי. הלה עדיין עמד במקומו, מתוח ומכרסם את אצבעותיו וצופה בחפציו המתפזרים, עד שיסמנו לו לבסוף לאסוף אותם, בזמן שלידו עברו הנוסעים זה אחר זה, ולא החייל ולא המכונה לא עיכבו אותם.

דאוִויט  חש אהדה כלפי האיש. אולי מפני שהוא מכיר מצוין את טעם ההשפלה. הוא טעם אותו לראשונה בארצו לפני שהתרגל אליו במחנה אנדגאבּונה, שבבואו לשם קיפץ מרוב אושר למרות תשישותו מהמסע הארוך שעשה בבריחתו מעמק הנילוס הכחול שבצפון אתיופיה.   

זה היה מסע נואש שלא היה יכול להסתיים אלא בשתי דרכים: או שיגיע ליעד הסופי או שייהרג בידי אנשי הביטחון. ובכל זאת דאוד יצא למסע הזה כי במחנה הגיוס הכפוי לא היה אכפת לו אם ימות או יחיה. לכן, כשחצה את הגבול עם עוד עשרות אנשים, הוא נעצר להביט לאחור, בניגוד גמור להם. הוא ביקש לחוש את האמת של ההצלה, לחוש לנצח את האמת של האבסורד של ההשפּלה. שם, מאחורי ההרים הרחוקים ההם, שכילה בהם את כוחותיו כשעל מקצתם טיפס ואת מקצתם עקף, שוכנת אריתריאה. אין בלבו שום געגועים. הגעגועים נשרו מנשמתו עם כל פסיעה שפסע בכיוון ההפוך. הוא היטהר ככל שהתרחק מעמק הנילוס הכחול, הוא רוקן את הדיכוי שהצטבר בו בניסיון לשוב אל נשמתו לפני שידבקו בה הנפיחויות והצלקות.

"קדימה… מהר… מכאן!"

בכניסה לאנדגאבונה שוב היה צורך להינצל, הפעם מידי חייל אתיופי שכיוון בשוטו את הבאים להסתדר בשורה ישרה. השוט החטיא את דאוד אבל פגע באישה שהיתה מאחוריו ומגודל ההפתעה לא הצליחה להרחיק לברוח. האנשים הסתדרו בשוּרה לוליינית, שאפשרה למספר גדול מהם לעמוד בתור למשרד הרישום, בעוד החייל מוסיף להתענג על יישור השורות או על פיזורן אם הן התיישרו רחוק ממנו, והתמחה בשרטוט סדיסטי של פיתוליהן בשוטו הכבד.       

משרד הרישום שימש שער למחנה רחב הידיים. מאחוריו היו פזורים אוהלים בגדלים שונים, רובם בלויים כל כך שלא קל עוד להכיר את הסמל הכחול המוטבע בחזיתם, סמלה של הסוכנות לפליטים של האו"ם.

הזמן עובר ותורו של דאוד לא מגיע: המונים מצטופפים לפניו בשורה ומשרד הרישום עובד לאט, והשמש עומדת בדיוק מעל לראשים. הוא ישב על הארץ והתעסק בשרטוט מעגלים שרירותיים על החול, הוא העביר את ידו על הצמיד מצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור, על פרק כף ידו האחרת, הוא עצם את עיניו, ראה שחור, פתח אותן, והשמש שחיכתה לו באישונים הכאיבה לו. הוא חפן את ראשו בין ברכיו, הרים אותו, חפן אותו שוב, ושום דבר לא השתנה, עדיין הוא רחוק ממשרד הרישום.

"אל תגיד להם שאתה מוסלמי."

דאוד נאבק בסקרנותו כדי לא להסתובב אל מקור הקול החרישי. אמנם הוא רצה מאוד לעקוב אחרי השיחה בין שני הצעירים שמאחוריו אבל חשש שתשומת לבו תרתיע אותם מלהמשיך.

"ארגוני ההגירה לא ישימו לב לתיק שלך. שמעתי את זה הרבה. הם ימציאו תירוצים ולא יגידו לך את הסיבה האמיתית."

דאוד ידע שאנדגאבונה הוא רק מחנה קליטה ורק למעטים יש סיכוי לזכות ביישוב מחדש בארצות אירופה, ואילו את השאר יפזרו בין מחנות קבע בתוך אתיופיה. משום כך הוא היה רוצה להשתתף בשיחה, לבקש עוד הסברים, אבל ההתלחשות היתה סימן שהשיחה סודית, ודאוד חשש שבהמשך לא יגיעו צליליה הנמוכים אל אוזניו.

"אז מה לעשות?"

השאלה של הצעיר השני הצילה אותו, הוא הפעיל את חושיו ותיקן את ישיבתו, וניצל זאת כדי להרוויח כמה סנטימטרים ולזוז לאחור, ועכשיו היה מוכן לשמוע את התשובה שהתמהמהה קצת ואז באה:

"תעשה כמוני. התפטרתי מהמסמכים המזהים שלי ובחרתי לי שם נוצרי."

זמן קצר לפני השקיעה  עמד דאוד לפני אשנב הרישום. הוא ניער את בגדיו ממה שדבק בהם והקשיב לשאלה שהופנתה אליו. הוא השפיל את עיניו והתבונן בדף הנייר הריק ובעט הכחול שמעליו, הרים קצת את מבטו אל היד השחומה שעורקיה בולטים, וממנה אל הפנים הכועסים המחכים לתשובתו. הפקיד חזר על שאלתו בזעם, ודייוויד העביר שוב את ידו על צמיד הצמר ששוזר יחדיו את שני הצבעים, הלבן והשחור לפני שהפקיד מילא את המשבצת המיועדת לשם לפי מה ששמע:

"דיוויד."

"בואו נלך."

הקבוצה שבאה מגונדר הלכה בעקבות הסימן שעשתה להם צעירה במדים כחולים ובידה שלט שכתוב עליו "ביתא ישראל" בעברית ובאמהרית. גוש האדם ההמום השחור הזה נראה כאילו הוא בא מעידן קדום, ומשך את תשומת לבם של העוברים ושבים, שנעמדו משני עבריו כדי להתבונן בו. אחדים מהם צילמו.

דאוויט היה בתווך, מכסה היטב את ראשו כדי להסתיר ככל האפשר את תווי פניו. הוא עוד לא נפטר מן התחושה שהוא נחשף, עדיין נדמה לו שתווי פניו מושכים אליו את המבטים, קוראים לעוברים ושבים כדי שידעו שהגנב פה וכל הראיות לפשעו נמצאות עליו. הקבוצה הלכה במסלול חצי עגול שהסתיים בדלת זכוכית. הדלת נפתחה אוטומטית ומיד גברו צעקות והשתררה מהומה. דאוויט לא הבין מה מתרחש. הקבוצה הייתה מבולבלת, אחדים רצו לחזור פנימה, אבל המארגנים ציוו עליהם ללכת הלאה.

"למה באתם?" צרחה  צעירה לבנה. דאוויט נפנה אליה וראה שהיא נועצת בו את עיניה, דווקא בו היא בחרה להיות מטרה למבטי הזעם שלה. הוא כבר לא שמע את צרחותיה, הוא עקב אחרי עורקי צווארה הירוקים הנפוחים, המתפקעים מאיבה. כשהגיע למקום הכי קרוב אליה הסב את מבטו ומיהר לעבור על פניה ולהתרחק מצרחותיה הרודפות אחריו ומנסות להשיגו.

אחרי שהתרחק מעט הסתובב לראות את מה שקורה מאחוריו ונתקל במזוודה והפיל אותה מידו של בעליה, שמיד דחף וקילל אותו ופנה אל גברת שעל ידו ורטן: "העבדים האלה הציפו את הארץ!"

בלי לומר מילה הרים דאוויט את ידיו אל קרבת ראשו בהתנצלות ומיהר להתרחק עד שעיכבוהו תווי פניו של האיש, והוא עצמו היה אותו ערבי שהחייל בדק אותו בדרך משפילה. כשהסתובב להמשיך בדרכו כדי להשיג את הקבוצה, פגע מבטו בשלט כחול שהאיר באותיות עבריות בולטות:

"ברוכים הבאים לישראל."   

לא חלפו שש שנים מיום נישואיי, וכבר התחלתי להתעייף ולהתנשם, במיוחד כשעליתי במדרגות. חשבתי שזאת עייפות חולפת אבל לא, היא אף החריפה. אחרי בדיקות רבות אמרו לי ששריר הלב שלי חלש. "אין ברירה: נחוץ לך לב חדש, כי אם לא!.."

חלה אצלי נסיגה חמורה במילוי חובותיי החשובות, ובעיקר החשובה שבהן –  חובתי ההלכתית כלפי אשתי. הגיעו הדברים לידי כך שאֵם ילדיי האוהבת אמרה לי בנימה מאיימת: "תשתיל לב חדש, כי אם לא!.."

יותר משנתיים חיכיתי לניתוח, ומצבי הלך והידרדר. בדרך כלשהי נודע לי שכדי שיזרזו בשבילי את השגת הלב החדש עליי לשלם שוחד לממונים בבית החולים, כי אם לא!..

החלטתי עקרונית שלא לשלם שוחד, גם אם אתפגר, ועמדתי על זכותי לקבל ביושר את חלק החילוף שגופי זקוק לו. העניין הסתבך וכמעט לא היה לי סיכוי עוד שאקבל את מבוקשי.

ואז גילה אבי שיש לו קרוב משפחה שמאז הנכבה הראשונה סערות החיים השתעשעו בו, עד שהשליכוהו לבסוף לדנמרק.

אבי מכר את חלקת האדמה האחרונה שהייתה לנו, אסף תרומות מאנשים טובים, וכך נסעתי אל קרובו בדנמרק ומשאלתי התגשמה מהר משציפיתי: מישהו התנגש עם מכוניתו במפלסת שלג, המוח הקטן שלו הפסיק את שידוריו ואז הוציאו את ליבו הבריא והשתילו אותו במקום ליבי החולה.

חברתו של פליקס, בעל הלב, ביקרה אותי בבית החולים ואמרה לי שמעכשיו יש לה חלק בגופי. היא התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות ואני גמלתי לה בהתלהבות באותו המטבע.
מאז שהושתל בחזי ליבו של פליקס שוב לא יכולתי לכבוש את רגשותיי הגואים והם פרצו לכל עבר. שמתי לב שאני נופל בקלות ברשת האהבה והפיתוי ונזכרתי בליבי הקודם, הפגום, ואמרתי במרירות: "קללת אלוהים עליך, לב פגום ויבש, היית חיץ ביני ובין האושר".

 את חסדו של הדני ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. חברתו המשיכה להתכתב איתי באינטרנט. היא שאלה אותי מה שלום הלב של פליקס, החבר שלה, וכתבה: "אני מקווה שאתה לא מעייף אותו, יא עבדול". בימי הולדתו ובימי השנה למגע הגופני הראשון ביניהם היא המשיכה לשלוח לי כרטיסי ברכה. "באותו לילה," היא כתבה, "שכבנו על ערימת שלג והיינו מאושרים, יקירי". ומה שמוזר הוא שכאשר קראתי את המכתבים שלה, החיש בחזי הלב (שלו) את פעימותיו ועוד רגע היה מזנק וקופץ החוצה, כאילו הוא אי ריבוני בתוך גופי.

התחלתי לאהוב שימורי בשר ודגים ומוצרי חלב וגבינות דניות, שבימי הלב הישן לא הייתי מעלה כלל בדעתי לגעת בהם, ונעשיתי מכור להם. אבל המהפכה האמיתית התחוללה במשחקי כדורגל: לפנים הייתי אוהד מושבע של קבוצות מהעולם השלישי, כמו קמרון ואיראן ומצרים, ועכשיו נעשיתי אוהד שרוף של נבחרת דנמרק, דבר שהרגיז את חבריי ובני משפחתי, שראו בזה נסיגה עקרונית ועמדה עוינת כלפי תנועות השחרור, וציות לאיחוד האירופי שעמדתו בסוגיה הלאומית שלנו מעורפלת.

בכל פעם שראיתי על מדף בחנות בקבוק וודקה ועליו תמונה של שני איילים שנראו לי מוכרים ירד ריר מפי, ולולי ריחם עלי האל הייתי מתמכר לוודקה. בני כפרי שרגילים לראות שחורות צפו לי מוות מהיר, ואמרו בתמימות: הלב הסקנדינבי הזה לא יתאים לעולם לגוף של עבדאללה אל-יערבי. גיליתי שידיד שלי, משורר, התחיל לחבר שיר קינה לכבודי, כדי שמותי לא יבוא לו בהפתעה, וכדי שלא יישמע שירו עילג כאשר יקרא אותו באזכרה שהוא עצמו ייזום רק כדי לקרוא בה את השיר. אבל אני אכזבתי את המשורר ואת בני כפרי הנכבדים. יתר על כן, אני הוא שקיימתי מצווה ששכרה בצידה וליוויתי אותם למנוחת עולמים בזה אחר זה. לא אחת הייתי שומע בלוויות במו אוזניי: "חשבנו שזה יקרה לעבדאללה – לא לפלוני".

כדי להקניט את אלו שצפו לי מיתה מהירה פניתי לחברת ביטוח רצינית וביטחתי לא רק את הלב שלי אלא את כל אברי גופי. התברר לי שחברות הביטוח מעריכות לבבות סקנדינביים ומוכנות לבטח אותם לתקופה של חמש שנים, שלאחר בדיקה מאריכים אותה, והן מסרבות לבטח לבבות מטייוואן או מאפריקה, אף על פי שמחקרים הוכיחו את איכותו של הלב האפריקני, למרות מחירו הזול. אפילו דלף מידע שבוועידת האיחוד האפריקני נערך משא ומתן חשאי עם החברה הגרמנית סימנס, החותרת לקבל בלעדיות על לבבות אפריקניים כדי להשתיל אותם בחזותיהם של אירופאים ואמריקאים.  

התחלתי להתרגש מהמוזיקה של הדנים, שקודם לכן לא יכולתי לשאת אותה,  ותמכתי בהם בהתלהבות באירוויזיון. יום אחד, ללא תיאום מוקדם, מצאתי את עצמי נכנס לשגרירות דנמרק ושואג בהתלהבות שלא מדעת: "ברוח, בדם, נפדה אותך יא אנדרסון". התברר שאותו אנדרסון היה מועמד לראשות הפרלמנט בזמנו, ורק בהתערבותו של מאבטח השגרירות, שחשב שאני עומד לבצע פעולת טרור, נרפאתי מההתקף הזה. ואז הועלבתי והושפלתי ונפתח נגדי תיק ורק הלב (של פליקס) הוציא אותי לחופשי. השגריר הדני בתל אביב התערב, וחיבק אותי בחום וכשהבין מה הניע אותי, חיבק אותי בחום ונשק לי בדיוק מתחת לפטמתי השמאלית.

אבל בדרכי חזרה הייתה לי תאונת דרכים נוראה, שהתעוררתי ממנה רק אחרי שבועיים. התאונה ריסקה אותי לגמרי ורוב אבריי נפגעו – אפילו האשכים והאיבר היקר שלי. חברת הביטוח התערבה מיד וללא כל סחבת, ושלחה אותי לטיפול בכמה ארצות. התחלתי באמריקה ויצאתי משם על זוג רגליים של שחקן כדורסל שהגביהו אותי בתשעה סנטימטרים. אחר כך נעצרתי באנגליה וקיבלתי שם זוג  זרועות במצב טוב, שחסרונן היחיד היה קעקוע של נערה עירומה על הזרוע השמאלית. קיבלתי גם שתי כליות ממוצא הודי, ואת האשכים ואת האיבר היקר קיבלתי מגבר הולנדי שוויתר עליהם סופית אחרי שהחליט לעבור למחנה של המין השני. את הלשון עקרו מפיה של זונה צרפתייה, ונתנו לי עיניים זהובות נהדרות  של רקדן סמבה ברזילאי. כך חזרתי להיות מה שהייתי, ואולי אף משובח יותר.
אבל צצה בעיה שלא צפיתי: כאשר קראו לי בשמי, עבדאללה, התמהמתי ולא עניתי מיד: הייתי שומע את השם עבדאללה ומביט סביבי, כי חשבתי שזה מישהו אחר! "למה אתה לא עונה!" היו שואלים אותי שוב ושוב, "אתה לא שומע שאנחנו קוראים לך?" חבריי ויקיריי  החליטו בעצה אחת שכדי שאבין שמתכוונים אלי צריך לקרוא לי עבדאללה-פליקס – אין פתרון אחר. ובאמת, כשהיית שומע את השם הזה מיד ניתר לבי ונדרכתי. בתוך חודשים אחדים התרגלו האנשים לשמי ולאישיותי החדשים, ואפילו הוריי, שבתחילה התנגדו בחריפות, השלימו  עם המציאות ונאלצו לקרוא לי בשם החדש – עבדאללה-פליקס.

כשהגה אבי את השם הזה בפעם הראשונה ועיניי הברזילאיות פגשו את עיניו הלחות, היו בקולו חלחלה ועצב. הוא רעד כמי שמחזיק בידו גחלים לוחשות כששמע את המבטא הצרפתי שלי וחששתי שהוא עומד להקיא. הבנתי שהוא תפס שאינני עוד אותו עבדאללה בנו, יוצא חלציו, בשר מבשרו. מדי פעם שמתי לב שהוא ממלמל כהוזה "עבד פליקס פליקס… פליקס עבדאללה פליקס פליקס".


*פורסם בעיתונים אל-קודס אל-ערבי וכול אל-ערב.

זה לקח הרבה זמן, אצל שוטר הגבולות. שילה נסוגה צעד אחד לאחור. היא השפילה את העיניים. בגברים בכלל מוטב לא להביט ישר ובטח שלא בשוטרי הגבולות, ובמקום הסתכלה במדים שלבש, שגם מבעד למחיצת הזכוכית אפשר לראות שהם יפים, מגוהצים בקפידה, מקושטים בכותפות מוזהבות ובשרוכים צבעוניים. והוא, שוטר הגבולות, מפשפש בדרכון שלה, של שילה. מדפדף קדימה. אחורה. מביט בה. מקיש במחשב, מחפש משהו. הנה תכף, יהיו בעיות, חשבה שילה, וידה נשלחה, בלי משים, אל שרשרת הזהב ואל התליון, מטלטלת הלוך וחזור, ימינה ושמאלה – תנועה שאמצה לה בחודשים האחרונים. שילה לא רצתה לחשוב על הבעיות, שתיכף יהיו. בכלל, היא נרתעה מעימותים, ובמקרים שכאלה, אם מישהו הרים, למשל, את הקול או נזף בה, היתה כרגיל קופאת, מתכווצת,  נעלמת לתוך עצמה ובכלל לא שם. אבל עכשיו, אחרי כל השעות במטוס, כבר היתה כל כולה ומראש קפואה ומכווצת ולכן לא נותר לה עוד מה לעשות מול שוטר הגבולות מלבד לחכות. היא הייתה עייפה. כל הטיסה לא הצליחה, לא להרדם וגם לא להכניס משהו לפה, ורק ישבה דרוכה ומוכנה לכל, במושב האמצעי שהלך והצטמצם עם השעות שחלפו ועם הירך העבה שנפשקה אליה משמאל והיד מימין, שלא חדלה מלהשמט, אולי רק בטעות או בלי כל כוונה, מהמשענת.

"סושהילה גייסונדארה?"

מזה ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום שלא שמעה שילה את השם שלה האמיתי ועוד בניגון הנכון, הברה אחרי הברה. בהתחלה, כשרק הגיעה, עוד ענתה סושהילה לכל מי ששאל איך קוראים לך, אבל כוון שתמיד התעורר אצל השומעים איזה צחוק, או גיחוך, וביקשו שתחזור ותגיד וניסו וגילגלו אותו על הלשון, סו-ש-הי-לה, משיבים לה אותו מעוות עד שבכלל לא הכירה, אימצה לה את השם שילה.

מעצמה לא היתה שילה מגיעה אל הפתרון הזה. ליזום, לשנות, לא היה מטבעה. היא הסתפקה במה שיש ורעיונות משלה לא היו לה. ועם זאת מיהרה להבחין כשצצו אלו אצל אנשים אחרים, ולבחון ולשקול אם זה טוב, או שרע, בשבילה. שילה היה שם קל ונוח, לא הווה שום בעיה, והיא לא התנגדה כשהא-מ-א הראשונה נאחזה בהברות המוכרות שחדרו ועברו את מסך החירשות וקשיי המבטא, השפה, וקראה שי-לה! שי-לה! איפה את שי-לה? בואי הנה שי-לה! אחר-כך התרגלה. זה מתאים לה, אפילו, חשבה, עומדת מול הראי בכל לילה, מברישה את השיער הארוך, הנוצץ, השחור, בודקת אם השתנה בה משהו, עכשיו כשהיא שי-לה. 

גם הרעיון לעבוד בארץ רחוקה לא היה של שילה. אמנם לאן שהלכת ובכל רחבי ואדודארה היו מודעות הפרסומת של הסוכנויות — תלויות בחנות המכולת או אצל הספרית, מתנוססות על קירות הבתים, מודבקות על עמודי החשמל. וגם אי אפשר, הרי, לסתום את האוזניים מפני פטפוטי השכנות, החשבונות שעשו בלי הפסק, סכומי הכסף שנלחשו מפה לאוזן, דמיוניים ממש. אבל אפילו כשנעלמו פתאום זו וההיא ובמקומן הופיעו ברחוב כמה קטנועים חדשים כמעט, כשילדים התחילו להסתובב בין הרגליים בבגדים ובנעלי ספורט של מותגים, נושאים מהדואר חבילות עם הפתעות, עוברים ללמוד בבתי ספר פרטיים, מכינים שיעורים במחשבים ניידים, כשבתים בשכונה צימחו קומה, או שתיים, גם אז לא עלה בדעתה בכלל.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי. שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה לשמוט את השרשרת, להרים את הראש ולהישיר את המבט ואמרה,

"כן".

"את בכלל לא נראית כמו בתמונה שלך!", אבל הוא הסתפק בזה, שוטר הגבולות, וכבר, קצר רוח, החתים את הדרכון בהנף יד ובחבטה, שהבהילה את שילה. "הבא בתור!", קרא.

כאן זה כבר הודו, אמרה שילה לעצמה. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא היתה בארץ שלה האמיתית, אבל, איכשהו, לא השתכנעה. לא באמת. הכל נראה והרגיש לה אותו הדבר. האולם הגדול, בו חיכתה עם כולם למזוודה שתגיע, אורות הניאון הלבנים, המסכים המרצדים וקירות הזכוכית והנירוסטה – כל אלו היו חסרי זהות או לאום או סימן. זו יכולה להיות גם הארץ ההיא, הים-תיכונית, האחרת, שממנה יצאה הטיסה. שילה נרעדה. היה קר שם, תחת המזגנים האלימים, ושילה, שתמיד אמרה לכל מי ששאל כן, מאד חם שם, בהודו — לא עלה בדעתה לקחת איתה איזה סוודר. באוויר עמד ריחם של בשמי הדיוטי-פרי, אותו ריח מתוק ויקר הצורב את האף וגורם לשילה להתעטש, גם עכשיו – הנה זה בא – וגם בבית של הא-מא הנוכחית שלה, שם דבק בספה, בווילונות, מסרב להתנדף אחרי הביקור השבועי של הבת. וגם כשפתחה חלון, מתעלמת ממחאותיה של הזקנה שפוחדת מקצת אוויר או מרוח, התעקש ונשאר. שום דבר לא עזר.

אורות הניאון תלו צללים צהובים, ארוכים, תחת עיניה של שילה. היא חיפשה, כרגיל, וגם מצאה, פה ושם, עוד אנשים כהים מלבדה בין המוני התיירים הנדחקים. זה לקח הרבה זמן, המזוודות. עד שהגיעו.

את המזוודה שלה, שקשרה לה סרט אדום, יכולה שילה לזהות עוד מרחוק וכשהיא מתקרבת אליה על הסרט הנע. היה לה די זמן להתכונן – לתפוס מקום קרוב ונוח, להניח את התיק, לנשום עמוק ולכופף את הברכיים, להושיט יד ולמשוך בזהירות, בזהירות על הגב כמו שאמר לה הרופא. איזה נזק עשית לך, אמר, כאילו זו אשמתה שלה, של שילה, שהא-מא הראשונה שלה היתה שמנה, כבדה כל-כך, והרי צריכה היתה להרים אותה ולמשוך – מהמיטה אל כסא הגלגלים ומכסא הגלגלים אל כסא הרחצה שבמקלחת וכל הדרך גם בחזרה, נזהרת שיהיה בעדינות, רק לא להפיל ושלא להטיח, אוטמת את האוזניים לטענות ולקללות שהטיחה בה הזקנה. באותה שנה ראשונה עוד חשבה כל הזמן. בלי הפסק עוד הרגישה, וכאב הפרידה האיום, כאב הגעגועים אל הבנים, אל האמא והבעל והבית ואל סושהילה שהיתה, התערבב לה עם זה של הגב וכבר לא יכלה להבדיל ביניהם ולומר לרופא וגם לא לעצמה מה כואב באמת, והיכן בדיוק. או אולי לא רצתה כי, למען האמת, שילה חשבה שזה מגיע לה. היא קיבלה את הכאב בברכה, כמין עונש על זה שנסעה, ואולי גם חפשה כפרה. היא התמסרה אליו, גונחת לה בלילה, לבד, במיטה. ואת הכדורים שרשם לה הרופא בכלל לא לקחה. ומי יודע מה היה עם הגב שלה, של שילה, לולא מתה הא-מא ההיא בלילה אחד, ככה סתם, בחטף. אבל דווקא עכשיו, בשדה התעופה, כל כמה שנזהרה ועל פי הוראות הרופא, זה קרה. ברגע שנחתה המזוודה הכבדה על הרצפה, עמוסה עד להתפקע במתנות שקנתה ואספה בחודשים האחרונים, מבריחה בזהירות אל תוך הבית ומחביאה מעיניה של הא-מא בארונות עליונים, ומתחת למיטה שלה, ובכל מקום שקיוותה שהזקנה לא תגיע אליו, נשמע קול פיצוח ושבר. זה הגב, חשבה שילה. זה הסוף, היא חשבה, אבל הכאב, כל כמה שהיה חד ומפלח, לא היה גרוע יותר מזה המוכר. לא, זה היה גלגל המזוודה, שנשבר.

אל נמל התעופה לטיסות הפנימיות נכנסה קודם כל, ראשונה, המזוודה הכבדה, מדדה על שלושה גלגלים מתמרדים שמיאנו לציית ומחו כנגדה בדפיקות קצביות ובחריקה צווחנית ונזעמת, שחזרה והדהדה באולם. אחרי המזוודה הופיעה גם שילה, דוחפת בשתי ידיים, כפופת גב ותפוסת צוואר. כאן היו כבר רוב האנשים כהים, כמוה, כך שהיתה איזו תקווה להטמע ולהעלם, ובכל זאת הן משכו תשומת לב, המזוודה ושילה. ראשים הסתובבו. מבטים ננעצו. לחישות נלחשו ועליה, מצלמות התמקדו ועקבו, היא היתה בטוחה. טיפות של זיעה הצטברו לה, לשילה, על המצח, על השפה העליונה, נזלו מבית השחי, ניגרו בחלקו התחתון של הגב. הלב פעם ודפק, דברים הסתחררו לה מול העיניים. תחת התקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים גדולים, אדישים, לאיטם.

"איפה פה השירותים?", הנה, שם, הורו לה, מעברו השני של האולם. עומדת מול ההכרח לחצות אותו לאורכו ובלוויית החריקות והדפיקות ומול כל המבטים, חישבה שילה, לרגע, לגשת קודם ולמסור את המזוודה. אבל לא – יש שם תור, זה ייקח הרבה זמן, שלא היה לה. היא נזקקה לשירותים ובאופן דחוף! היא נכספה אליהם, עכשיו ומיד! ולא היה זה רק הצורך הטבעי, הידוע – השירותים היו לשילה מקום של שהות ומרווח נשימה, של בדידות — ולו רק לרגע. היא מצאה שם מפלט ומקלט. והרי ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום לא ניתן לה אף לא רגע בבית לבד, בכל שעות היום העובר לאיטו, משמונה בבוקר עד עשר בערב ישבו בסלון, זו לצד זו היא וא-מא. האחת בהתה במסך הנייד, השניה ביומני החדשות. באח הגדול. בתוכניות של בישול. בכל מה שנותנים שם בטלוויזיה. היא חתכה ובחשה וטיגנה במטבח, כל יומיים, לערך, בעוד א-מא מורה מה ואיך לעשות, משגיחה שחס וחלילה לא תשים לה חריף, שלא תוסיף את התבלינים שלה שמסריחים את הבית. זה לא יאומן, אמרה א-מא בלחישה קולנית לכל מי שביקר, מה שההודים האלה אוכלים. לטיול היומי אל אחת השכנות, אל קופת החולים או חנות המכולת, יצאו יחד שתיהן, אחוזות ושלובות זו בזו יד ביד, מתואמות כל כך בנשימה הכבדה ובקצב, צעד-לאט-אחר צעד-לאט, עד שנדמה היה שהן, היא והא-מא, מרחפות להן בהילוך איטי, חלומי, בעוד כל העולם מסביב רק רועש וסחרחר ומואץ, קדחתני. ובלילה נרדמה במיטה הצרה וגם התעוררה לעיתים, בבהלה ובלב דופק, לקול נחרות וגניחות וחריקות המזרון הבוקעות מהאינטרקום שהניחו שם. זה בשבילך, שתשמעי כשקוראים לך שי-לה.

והיה גם עניין המצלמות. שילה למדה על המצלמות מהחברה שלה ביאנקה. כמו שילה, ביאנקה היתה בת שלושים וחמש. והיתה עליזה ושופעת חיים וגם לא נשואה ובלי ילדים – לא כמו שילה. ככה זה פיליפיניות, חשבה שילה כשראתה את ביאנקה בפעם הראשונה, ביום המשכורת, עומדת לפניה בתור שבבנק בבגדים שלה הצמודים, מציגה לראווה ובגאווה ישבן רחב ובולט, מותניים שופעות. וגם אחר-כך, כשהסתובבו שתיהן בדרום תל-אביב, מנצלות את חצי יום החופש לפטפוט ולקניית תבלינים ופלפל אדום וחריף וקצת דגים מיובשים, נרתעה אבל גם נתקפה איזו קנאה בצחקוקים של ביאנקה, בפלירטוטים עם המוכרים, במבטים של העוברים והשבים. בזה שהרגישה שם נוח, ביאנקה, ממש כמו בבית שלה במנילה, בעוד היא, שילה, שחיכתה ליום המשכורת כל החודש והתלבשה והתאפרה ואפילו שמה קצת בושם, היתה נבוכה שם בחוץ, מבוהלת, ורק רצתה שייגמר כבר. לחזור הביתה. לסגור מאחוריה את הדלת.

ביאנקה אמרה, "מה לא ידעת הם כולם שמים מצלמות. תחפשי בדירה, תסתכלי מסביב." שילה הסתכלה והסתכלה ולא ראתה כלום, ובכל זאת החלה להתפשט בחושך, או תחת השמיכה. התרחצה והתנגבה במהירות, במקלחת. בכל הדירה לא היה לה מפלט, לא היה לה מקלט.  כך כשלפעמים, כשלא יכלה יותר לשאת, כשנדמה היה שיום המשכורת לא יגיע אף פעם, היתה שילה נמלטת אל השירותים.

דירת הא-מא היתה ישנה. אפשר לומר שאפילו מוזנחת. שילה יכלה להשוות, כיוון שתמיד התלוותה לא-מא כשזו הוזמנה לארוחות של חג אצל הבת, לימי הולדת של הנכדות. כולם שם אמרו תראו תראו איך אמא ושילה בלתי נפרדות. וכיוון שהיתה ישנה, הדירה, היה בה חדרון נפרד לאסלה, ובו גם כיור קטן ומגבת וקירות חלקים וריקים, אין היכן להחביא מצלמה. שילה בדקה. אל החדרון הזה היתה נמלטת כשרצתה לה רק רגע לבד. שני סיבובים במפתח, וכבר הורידה את מכסה האסלה והתיישבה. עצמה עיניים. לא היה הרבה זמן. כמה דקות וכבר הא-מא, שהיתה ערמומית וחטטנית וגם מפוחדת, עומדת תמיד על המשמר, החלה לקרוא "שי-לה, שי-לה! מה את עושה שם, לאן נעלמת, נתקעת בשירותים או מה?"

עכשיו, ביד אחת ובמאמץ, פתחה שילה את הדלת הכבדה, החזיקה אותה כנגד הקפיץ וביד השניה ובכוחות אחרונים ממש דחפה את המזוודה אל תוך שירותי הנשים ונדחקה מהר פנימה, לפני שתיסגר עליה הדלת פתאום. מעוצמת הדחיפה, או אולי בשל הגלגל החסר, התנדנדה המזוודה ונפלה בקול חבטה אבל שילה לא השתהתה ולא עצרה להרים. היא מיהרה ועקפה ופנתה היישר אל דלתות התאים, כשאיזו דמות הופיעה פתאום ועמדה לפניה, חוצצת בינה ובין הלבד,

"בבקשה, ליידי".

שילה נרתעה לאחור מפני היד המושטת. זו היתה מקומטת ושחומה, נושאת מנחת כמה דפים של נייר טואלט צהוב.

"בבקשה, ליידי", שבה האשה ואמרה. מתחת לראש השיבה היו טוניקה כותנה כחולה כהה ומכנסיים אפורים ורגליים דקות ויחפות, מעין מדים. ואולי משום שגם ההיסוס וגם הבלבול ניכרו בפניה של שילה גחנה האישה ושלחה את היד השניה ופתחה לרווחה לפניה את דלת אחד התאים. אסלה מתנוססת בלובנה עמדה שם.

"לא, לא!", שילה התנערה והדפה את היד המושטת. בשני צעדים מהירים כבר עמדה בפינה הרחוקה ופתחה ועמדה מול אגן של חרסינה, מדרך הרגליים, החור ברצפה. הברז, דלי פלסטיק קטן לשטיפה. בטריקה קולנית, מראה לה, לחוצפנית, סגרה אחריה את הדלת. הבריחה ונעלה. לא יאומן, חשבה, בעודה פותחת באצבעות רועדות את הכפתור ואת הרוכסן ומושכת למטה את הג'ינס הצמוד. ועוד קוראת לה, לשילה, ליידי! כאילו היא אירופאית, תיירת. כאילו ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום עושים ממך אישה אחרת.

כשיצאה שילה מן התא ועמדה לקרצף בסבון את הידיים כבר עמדה המזוודה שעונה אל הקיר וכבר חזרה האשה במדים וכרעה בפינה ובראש מורכן, לצד דלי ומגב וערמת סמרטוטים וגליל של נייר טואלט. טוב מאד, חשבה שילה בזעף. ובכל זאת הציצה בראי. בחנה את הפנים, לבדוק ולראות אם השתנה אצלה משהו אבל לא מצאה כלום.

היא לא אכלה כל היום. רק עכשיו נזכרה, אולי בגלל הריח — ריח מעורר תיאבון של תבלינים וקארי ומשהו מטוגן, שעלה מהדוכן והתפשט באולם, ואולי משום שהבטן קרקרה לה. אמנם בתיק עוד היה לה תפוח, אבל היא נמשכה אל הריח, קמה ועמדה מול הדוכן ובחנה שם את המוצע – תערובת משונה של כריכי גבינה בעגבניה וצלחות פסטה מוקרמת עם קעריות מהבילות של ירקות בקארי, סמוסה ממולאת בתפוחי אדמה עם אפונה.

"אפשר לעזור לך, ליידי?".

גל של עייפות שטף ועבר את שילה, בקושי עוד עמדה על הרגליים. העיניים צרבו, בערו לה. כבר לא עמד בה הכוח להתרגז גם הפעם והיא מיהרה והזמינה, התיישבה אל השולחן. את רוטב הקארי היא ניגבה, עד הסוף, עם הנאן. ליקטה, אחד אחד, את פרורי הסמוסה מהצלחת. האמת, זה לא היה טעים. לא כמו שלה. לא כמו של אמא. אבל החך זכר את הטעם. החך אישר שזה הודו. היא כאן.

עכשיו, מחוזקת בסמוסה ובקארי ובנאן, הרגישה שילה שהיא מסוגלת. היא הוציאה ופתחה את הטלפון הנייד. זה תקף מיד,

"מה קורה?, למה את לא עונה? איפה את, כבר במומביי?".

שילה שלחה יד אל השרשרת. ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. לצד ההודעה מתנוססת תמונה זעירה של הבעל, והיא לחצה עליה והגדילה כדי לבחון, שוב, את השיער השחור, השופע, את השפם והשפתיים, את העיניים, ללמוד ולשנן אותם. זה הבעל שלה, לא היה שום ספק. היא יודעת. פעם אהבה את כל האברים האלה, ולא יכלה להתאפק מללטף ולא רק במבט, ובכל זאת, עכשיו, שום דבר אצלו לא נראה לה מוכר. ואיך יחייכו אליה השפתיים אלו, יתקרבו ככה, לאט לאט, יגעו במקומות ההם, שלא נושקו כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ושנים עשר יום? שילה לא רצתה לחשוב על זה. לא היתה בטוחה אם זה טוב, או שרע, בשבילה. היא הניחה את הטלפון על פניו, מסתירה את המסך. נשמע איזה ביפ. איך דברים מתהפכים, חשבה שילה, שבשנה הראשונה רק טלפנה וכתבה, בכל יום, אולי כל שעה. התחננה שישלחו לה תמונות של כולם, עדיף וידאו, כדי שתשמע ותראה את הילדים, ככה, כמו שהם, אמיתיים. וכשקיבלה בכתה. בכתה כל-כך, עד שנמאס להם, לבעל וגם לילדים, לאמא שלה ולחמותה. הם הפסיקו לענות לטלפונים, לפעמים בכלל לא פתחו את ההודעות שלה. איך פתאום התהפכו הדברים, חשבה שילה, ועכשיו הם שם, על המסך ועם הפנים למטה, ממתינים לה בחושך. שיחכו לה.

ככה ארבע שנים, כמעט. ופתאום הופיעה אצלה אחת, קרובת משפחה אבל רחוקה. זו היתה אישה גדולה ושמנה, שבחנה בידענות את הדירה ואת א-מא ואמרה את נראית טוב, סושהילה. הסתדר לך בכלל לא רע. הזקן שלי באשדוד עם חיתולים שתדעי לך, היא אמרה. זה עתה חזרה מואדודארה, והביאה לשילה תמונות של הבית ההולך ונבנה ושל הילדים שגדלו, עומדים במדי בית הספר. עוד נשאה איתה את בשורת החופשה, וגם מתנה שלוחה מהבעל – שרשרת זהב עם תליון של מזל. "זה זהב אמיתי, שתדעי לך", אמרה קרובת המשפחה הרחוקה. עד עכשיו, מעולם, לא קיבלה שילה מתנה מהבעל. אף פעם.

כל עניין הביקור, הקרובה הרחוקה, תליון הזהב וגם החופשה תפס את שילה בהפתעה. הרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתה. לעזוב את הא-מא. לקום פתאום ולנסוע… קשה היה לה לחשוב על המילה הביתה. והרי זה יעלה כסף, הרבה כסף, מיהרה וטענה בפני עצמה – חולשה תקפה אותה רק מלחשוב על המשכורת האבודה, על מחירם של כרטיסי הטיסה. ובכלל, אי אפשר להבין. מה קרה. וגם לא אם זה טוב או שרע, בשבילה. שילה נטרדה. שאלות צצו וחזרו ועלו שוב ושוב בשעה שניקתה ורחצה ובשלה וטיפלה. מה פרוש השרשרת שהבעל שלח ולמה זהב ואיך זה נזקקו לה פתאום? בכל לילה פרשה את התמונות על המיטה ובחנה וחפשה שם תשובות ואם לא — רמזים, לפחות. בבית הזה שהולך ונבנה, בחלונות שנפערו, בצבעים שבחרו, במרפסות. בילדים שהשתנו, גדלו ככה, פתאום, עומדים במדי בית הספר, הפנים חתומות. כמה ימים עברו וחלפו, אחר-כך שבועות, ושילה, מעמידה פנים שהיא בכלל לא שם, טמנה את התמונות. הניחה לשאלות. דבקה בשגרת היומיום והתמידה לרחוץ ולבשל, לשבת ולטייל, שלובת זרועות עם א-מא לאט לאט וכמו בחלום. אבל הבעל התעקש. הילדים בכו, גם חמותה ביקשה. כל יום כתבו לה, שלחו סרטונים. אחר-כך שלחו לה גם כרטיסים. לא היתה כבר ברירה, טוב או רע — שילה החלה לקנות מתנות ולהחביא אותן מפני א-מא. מתחת למיטה שלה, בארונות העליונים.

יום אחד, אחרי שהתחבטה במיטה הצרה וחזרה ושיננה את המילים כל הלילה, הודיעה שילה, "אני נוסעת". ולפני שהבת, או שמא הא-מא, יספיקו לכעוס או להרים את הקול, הקדימה ואמרה לפי החוק. מגיע לה. עיגולים שחורים שקעו לה תחת העיניים. הידיים רעדו מאחורי הגב. רק חופשה, היא אמרה,  ממהרת לרכך את המכה – רק שישה שבועות. לא נורא. ובכלל, הבטיחה, אל תדאגו אני אביא לכן מישהי. אני כבר אמצא מחליפה. הכי טובה, בשביל א-מא. תאמיני לי הכי טובה.

מעצם המילה מחליפה, וגם המחשבה על האשה הממשית הזו, אניטה, מתעוררים בשילה דאגה וגם איזה פחד עמום. היא שבה והפכה את הטלפון הנייד וכתבה, מיד, מתעלמת מההודעות שמחכות לה,"מה קורה? איך הולך? מה שלום א-מא?".

ובינתיים, עד שתישלח ההודעה ותיקרא ותיענה, סוף סוף – היא לא נראתה לה זריזה במיוחד, אניטה —  שלחה שילה יד וגיששה אחר שרשרת הזהב, העבירה את התליון לכאן ולכאן. וגם את הזמן. היה חם שם תחת המאווררים הכבדים ואולם הנוסעים התנשם בכבדות, התרחב והתמלא באנשים מצטופפים כל אימת שהכריזו על טיסה שיוצאת, חזר והתרוקן בנשיפה איטית דרך אחד השערים.

ביפ. סוף סוף. שילה הציצה ומצאה על המסך לא תשובה אלא תמונה, שפתחה והגדילה, בוחנת כהרגלה את הפרטים בתשומת לב ובזהירות, אחד אחד. אחח, לא טוב. א-מא נראית לה ממש מתוחה. או אולי עצבנית. או מודאגת. בכל אופן היא לא מחייכת. אבל לבושה יפה היום, בשמלה הצהובה. השיער מסורק. שמה לה ליפסטיק, גם לק. קשה לראות, אולי רק נדמה. וגם אניטה שם, התכופפה אליה לסלפי, ממש לחי אל לחי. מחייכת בפנים הרחבות, בשיניים הלבנות, נשענת על מסעד הכורסא.

"מותק, את תסעי לך בשקט", כותבת לה אניטה, "אנחנו בסדר, או קיי?". אישה טובה אניטה, אמרה שילה לעצמה, חוזרת להתבונן בפנים האלה, שלמדה אותן ביומיים האחרונים. אמנם, כדי שיהיו מרוצות ולצורך השקט, הבטיחה — קודם לבת, אחר-כך לא-מא — שהן חברות כבר שנים, מילדות, מהבית, כי האנשים כאן חושבים שכל ההודים אותו הדבר וגם מכירים זה את זה. והרי אניטה בכלל מאחמדאבט אז איך יכירו? זו היתה הקרובה הרחוקה שמצאה לה אותה. אמרה אישה טובה. אמרה אפשר לסמוך, כבר שלוש עשרה שנים שהיא עושה את זה.

אניטה היתה לא חוקית. אבל היו לה חוקים משלה — רק במוניות, לא עולה על אוטובוסים; דרום תל-אביב זה מסוכן. גם קניונים. שם לא יראו אותה אף פעם; מאתיים חמישים שקל ליום כולל שבתות וחגים. את אלו הציגה מראש בהודעות לשילה וחזרה ומנתה אחר-כך, בקול שקול ומדוד ובטלפון, באוזני הבת שרטנה, נאנחה והסכימה ושלשום, או שאתמול זה היה – הזמנים כבר התבלבלו לה, לשילה — גם טרחה להביא את שתיהן, את אניטה ואת המזוודה שלה, והניחה אותן בפתח הדלת. נסעה לה.

זה לא היה מה ששילה צפתה לו. ראשית הפתיעה אותה אניטה, שצריכה היתה לשוב ולשלוח אליה מבט כדי להיות בטוחה. אולי זה היה בגלל הבגדים, או אולי באשמת התסרוקת. בכל אופן – אניטה בכלל לא נראתה, וגם כשנכנסה אל הדירה לא הלכה ולא זזה וגם לא התישבה כמו אישה משם, כמו הודית. ובכל אותו הזמן שנפלו זו על צווארה של זו, מתנשקות פעם ופעמיים כמו שחברות ותיקות עושות, לא הריחה כמו הודית. וכשלקחה אותה אל הסלון, אל א-מא, מתבוננת איך אניטה ישר מתיישבת במקום שלה, של שילה, וגוחנת ולוקחת את ידה של א-מא בידה ומחייכת ומלטפת, מתבוננת בה במבט של חמלה ושל הבנה, טווה ביעילות את קורי האמון הדקים, לא יכלה לגרוע ממנה עין, בודקת את הפרטים, תוהה אם היא באמת. או שרק נדמה היה לה, לשילה.

שנית היתה המזוודה, כזו שרגילה לגמרי, ארבעה גלגלים ונגררת. לא גדולה כמו המזוודה של שילה, שכבר שכבה, מוכנה למחר, מתפקעת כמעט, תחת המיטה הצרה. לא – זו היתה מזוודה רגילה לגמרי. שלוש עשרה שנים ומזוודה. כל שישה שבועות, חשבה שילה, היא פורקת. אורזת. עוברת. חשבה, שלוש עשרה שנים אניטה אין לה בית. חשבה, זה כל מה שיש לה? מונה לה בשקט את הקרמים לעור, השמנים לשיער, המברשות, הסיכות, הקוקיות, החזיות, הבגדים ליומיום, הבגדים היפים, הנעליים, הכפכפים, תכשירי האיפור שאגרה לה בחדר, פרסי ניחומים, אביזרי שעשועים, לא יכלה לדמיין לה חיים בלי כל אלה.

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה שב אולם הנוסעים להתנשם. אנשים מסביב קמו מכיסאות, אספו חבילות, עמדו בתורים, נדחקו אל השער. אחר-כך יצאו, נעלמו, מותירים אחריהם דומיה, את הדיילת שמאחורי הדלפק ואת שילה שהתמהמהה, מחכה אולי אניטה תכתוב. תשלח עוד תמונה, עוד משהו. אניטה עם הפנים הרחבות שלה, מחייכות בשיניים צחורות. ואולי גם בלילה, כששכבה על המזרן שפרשו לה שם, לצד המיטה של שילה – אולי גם אז חייכה. שילה לא ראתה. היה חושך. בכל אופן לא בכתה, בזה שילה היתה בטוחה ולא צריך אור כדי לראות, כדי לדעת.

"אז את נוסעת", אמרה לה אניטה בחושך.

בצידו השני של האינטרקום הסתובבה א-מא, נאנחה, השתעלה. 

"זה ממש כאילו היא שוכבת כאן, בינינו". אניטה טפחה על המזרן בשביל להדגים איפה. שילה צחקה, לא הצליחה להתאפק.

"אז את נוסעת", שבה אניטה ואמרה, "תזהרי לך". הצחוק נעלם, המילים נשארו תלויות שם, בחושך. היא רוצה שאני אשאל, חשבה שילה.

"בגלל שאת לא חוקית, אם תסעי כבר לא תוכלי לחזור?", לולא הנחירות של אמא, אפשר היה לומר ששקט עמד ביניהן.

"אני בכלל לא רוצה לנסוע. פעם אחת הספיק לי", אמרה אניטה והקול שלה היה מדוד ושקול ורגוע. שום דבר שכועס או דרמטי. "פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנה. הילדים עוד היו קטנים. התגעגעתי, בטח. לילות שלמים בכיתי. ואז עוד לא היה וואטספ. רק מכתבים. וטלפונים, שעלו המון כסף אז רק לפעמים, תתארי לעצמך. שלוש שנים לא ראיתי אותם וכבר לא יכולתי יותר. ונסעתי". שילה הרגישה, בעצם ידעה כבר, שזה לא יהיה טוב, הסיפור הזה. היא לא רצתה לשמוע. היא הסתובבה עם הפנים אל הקיר, קפלה אליה את הברכיים. משכה את השמיכה על הראש, כסתה על האוזניים. אבל כל זה לא עזר. הקול של אניטה, שקט ומדוד, חדר ועבר את כל השכבות, התגבר על כל ההתנגדויות,"הו, כמה כולם היו נחמדים, בהתחלה. בכו. וגם שמחו על המתנות, בטח. המשפחה, גם הקרובים וגם הרחוקים, באו לבקר, לשמוע סיפורים על חיים אחרים, על הזקנים האלה פה, המשונים. האמא של בעלי הכינה הרבה אוכל. ובאמת היה גם טוב לראות בכל מקום את הכסף ששלחתי. בבית, ששיפצו. במכשירים החשמליים החדשים. בחנות, שהתחילו לשלם עבורה את התשלומים".

אולי זה הסוף, קוותה שילה. אבל לא,"כן, ככה היה, בהתחלה, בימים. שעברו בסדר. הרי היו הילדים, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם ולחבק ולנשק, איך גדלו, כמה יפים, כמה חכמים. לא הבנתי איך בכלל יכולתי לעזוב אותם. אבל הלילות. הלילות היו רעים". שילה קפאה. לא העזה לנשום, ואניטה חזרה ואמרה, "כן, רעים. איך שהוא התנפל עלי, בעלי. כבר מהלילה הראשון, כשעוד הייתי הרוגה ועייפה מהנסיעה וגם מתרגשת. ואיך יכולתי להגיד לו משהו, גבר שלא היה עם אשתו שנים. שנים. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים. זה יעבור לו, חשבתי. יום, יומיים, שבוע, אולי, וזה יעבור לו. כל בוקר קמתי כואבת כולי. התרחצתי. שמתי משחות אבל כלום לא עזר. וגם לא עבר. לו, אני מתכוונת. ואפילו, כאילו, להיפך. מלילה ללילה זה נעשה גרוע יותר, עוד ועוד הוא רצה, וגם כל מיני דברים שאף פעם לא עשה, מקודם, לפני שנסעתי. אני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. לא שאלתי. לא דיברנו על זה. על זה לא מדברים".

"שי-לה", האינטרקום חרק, "שי-לה!".

"לפעמים היא צריכה עזרה עם השמיכה, או ללכת לשירותים", אמרה שילה, וכבר עמדה וכבר בחוץ וכבר צעדה במסדרון לאורה העמום של מנורת הלילה, שצבעה את רהיטי הסלון הדומם ואת חדר השינה באור רך, אוהב כמעט. שילה אחזה בגוף השברירי, הרגישה את החום מבעד לכותונת. היא עמדה והמתינה, מקשיבה לזרם החלש, המטפטף, לחריקת גליל הנייר, גחנה והרימה והורידה את המים בקול שאון, מנתצת את השקט.

"תודה", אמרה הא-מא. עד עכשיו, מעולם, לא אמרה. היא שלחה יד רועדת. "אני אתגעגע אלייך, שילה".

אניטה נשמה נשימות חרישיות וקלות. היא כבר ישנה, אמרה שילה לעצמה. שלחה רגל אחת, ועוד רגל, דלגה על המזרון, עלתה על המיטה. בזהירות נשכבה, שהמיטה לא תחרוק, אבל כל זה היה לשווא, "אחר-כך גם הימים נעשו רעים. הילדים חזרו לעניינים שלהם. החברים. בית הספר. השיעורים. קודם הייתי חדשה, מעניינת, אבל עכשיו התרגלו ומה שנשאר היה משונה. היה מעצבן. היה זר. לא מצא חן בעיניהם איך שהתלבשתי. איך שדיברתי. איך שבישלתי. פעם לא היית ככה, הם אמרו. השאירו את האוכל בצלחות. חזרו הביתה מאוחר. ואני לא העזתי, לא יכולתי לדרוש מהם כבוד. עכשיו כבר הייתי אחרת, לא האמא שלהם באמת. את מבינה?". הלב של שילה החסיר פעימה, אבל אניטה לא חיכתה לתשובה, "ובעלי, כשראה איך הילדים מתנהגים, זה רק נתן לו תירוץ. כל דבר שעשיתי עצבן אותו. ומרוב עצבים גם התחיל להתרגז ולצעוק מה אתך, מה קרה לך. נעשיתי מבולבלת. התחלתי לחשוב אולי היה ככה גם לפני. אולי בכלל שכחתי. אולי בגלל זה נסעתי. אולי רק היה נדמה לי שהוא היה אחר, נחמד. שאהבתי את הילדים האלה, פעם. חיכיתי שייגמר כבר, החופש הזה. ספרתי את הימים. נשבעתי שאם הוא ייתן לי לחזור אני לא אבוא יותר. לעולם. אף פעם".

שילה היתה בטוחה שזה אבוד, שכבר לא תוכל להרדם, אותו הלילה. ובכל זאת ישנה, כנראה, ורק לפנות בוקר התעוררה פתאום לקול האינטרקום הקורא ואניטה שגחנה ואמרה לה, בקול המדוד והרך, "אני אלך אליה. את תישני, יש לך היום עוד נסיעה ארוכה". וכמו בחלום שמעה, או אולי רק נדמה לה, שאניטה, לפני שסגרה אחריה, בזהירות, בעדינות,  את דלת החדר, לחשה והוסיפה, "תשמרי על עצמך, יקרה". 

כשהכריזו טיסה 235 לוואדודארה קריאה אחרונה, קריאה אחרונה, קמה תכונה מול השער. כמה נוסעים ממהרים, מאחרים, נדחקו ובאו – אישה בסארי הדור ובתה, שני גברים בתיקים ובחליפות עסקים. שילה ישבה שם, מעבירה את התליון שעל השרשרת ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. וגם כשקרא הרמקול סושהילה גייסונדארה מיד למטוס ותכף סוגרים את השער עוד ישבה שם. הדיילת עזבה את השער, נגשה,  גחנה אליה. עכשיו כבר לא חייכה. היא כעסה, אפילו.

"סושהילה גייסונדארה?!".

זה היה השם שלה, האמיתי, שילה ידעה את זה, ולכן הכריחה את עצמה להגיד כן.