Write Stories

בשנה ההיא עשיתי כמעט חודשיים שלמים של העונה השחונה באחת החוות – חוות הבקר המרכזית, למעשה – של חברה מפורסמת לייצור תמצית בשר.בִּי-אוֹ-אֶס. בּוֹ"ס. ודאי ראיתם את שלוש האותיות המופלאות האלה בעמודי הפרסום של מגזינים ועיתונים, בחלונות ראווה של סוחרי מזון, ובלוחות השנה הבאה שאתם מקבלים בדואר – בדף של חודש נובמבר. הם מפיצים גם עלונים, כתובים בסגנון מתלהב עד גיחוך ובכמה שפות, ובהם סטטיסטיקה על שחיטה וטבח שיכולה לגרום גם לטורקי להחוויר. ה"אמנות" שמאיירת את ה"סִפרות" הזאת מציגה בצבעים בורקים שור גדול וזועם רומס נחש צהוב שמתפתל בדשא ירוק-אזמרגד על רקע שמים בכחול ירקרק. זה אכזרי וגם אלגורי. הנחש מסמל מחלה, חולשה – או אולי סתם רעָב, שהוא-הוא המחלה הכרונית של רוב המין האנושי. כולם מכירים כמובן את בּ-וֹ-ס בע"מ, מוצרים שאין כמותם: וינוֹבּוֹס, גֶ'ליבּוֹס, והמוצר המושלם החדש שאין דומה לו, טריבּוֹס, המציע לכם מזון שאיננו רק מרוכז במיוחד אלא גם מעוכל למחצה. כזו היא, מתברר, האהבה שרוחשת החברה בע"מ לבני האדם – משתווה לאהבת אבא ואמא פינגווין לגוזליהם הרעבים.

מובן שיש להשתמש באופן פרודוקטיבי בהון של המדינה. איני יכול לומר דבר נגד החֶברה בע"מ. אך דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזָמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושייה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות.

בחלקים שונים של העולם המתורבת והלא מתורבת כבר נאלצתי לבלוע את בּ-וֹ-ס, פחות או יותר לתועלתי, אם כי ללא הנאה רבה. כשמכינים את התמצית הזאת עם מים חמים ושפע של פלפל שחור שמעלים את הטעם, התוצאה איננה בעצם בלתי סבירה. אך את הפרסומות שלה מעולם לא אכלתי. אולי מפני שהן לא מתאמצות מספיק. הִנֵה למיטב זיכרוני הן אינן מבטיחות עלומי נצח למשתמשים בבּ-וֹ-ס, וטרם נטען כי למוצרים נכבדים אלה היכולת להקים מתים מעפר. ואני תוהה, למה להצטנע כך באיפוק? אם כי סבורני שאותי גם בטיעונים כאלה הם לא היו מצליחים לקנות. כי אני אולי סובל מצורה מנטלית בזויה כלשהי (הרי איני אלא אדם), אבל לא מזו הנפוצה. אני אינני נאיבי.

אכן השתדלתי כאן לחשוף בבהירות את ההצהרה הזאת על אודותי בהקשר לסיפור שלהלן. את העוּבדות בדקתי ככל האפשר. מצאתי את קטעי העיתונים הצרפתיים, וגם דיברתי עם מפקד המשמר הצבאי באִיל רויאל, האי המלכותי – כשהגעתי במהלך נדודַי לקאיֶין. אני מאמין כי הסיפור אמיתי מעיקרו. מדובר בסיפור שאיש, לדעתי, לא היה ממציא על עצמו, מאחר שאיננו מרשים או מחמיא ואף אינו מצחיק דיו להעניק סיפוק לאיזו יוהרה מעוותת.

עניינו במכונאי של ספינת הקיטור השייכת לחוות הבקר מָראניוֹן של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ. חווה זו היא גם אי – אי בגודל מחוז קטן, הממוקם בשפך נהר דרום-אמריקני גדול. אי פראי ונטול יופי, אבל העשב הצומח שם במישורים הנמוכים ניחן כנראה בסגולות מזינות ובטעם יוצא מגדר הרגיל. באי הזה מהדהד קול געייה של אינספור עדרים – צליל עמוק ומייסר מתחת לשמים הפתוחים, העולה כמו מחאה מפלצתית של אסירים הנידונים למוות. ביבשת, מרחק שלושים קילומטרים של מי בוץ מרובבים, שוכנת עיר ששמה, יש לציין, הוֹרטָה.

אבל תכונתו המעניינת ביותר של האי הזה (שכמותו כמושבת עונשין של בקר שדינו נגזר) טמונה בהיותו בֵּית גידולו היחיד, ככל הידוע, של פרפר נדיר ויפהפה. זן שנדירותו רבה עוד יותר מיופיו, מה שאומר עליו לא מעט. הזכרתי כבר את נדודַי. בתקופה ההיא נסעתי מטעם עצמי בלבד, ובמתינות שהיא זרה לימינו אלה של כרטיסים למסעות סביב העולם. הייתה לי אפילו מטרה. אני בעצם –  "חה, חה, חה! – רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!"

בנימה זו דיבר על עיסוקי מר הארי גִי, מנהל תחנת הבקר. נדמה היה שהוא מייחס לי את האבסורד הגדול ביותר בעולם. חברת בּ-וֹ-ס בע"מ, לעומת זאת, ייצגה מבחינתו את שיא הישגיה של המאה התשע עשרה. אני משוכנע שהוא נהג לישון עם חותלות ודורבנות לרגליו. את ימיו עשה על האוכף, דהר על פני המישורים כשבעקבותיו שורה של רוכבים פראיים למחצה, שקראו לו דון אֶנריקֵה ולא הייתה להם דעה מפורשת כלשהי על חברת בּ-וֹ-ס בע"מ ששילמה את משכורתם. הוא היה מנהל מצטיין, אבל אינני מבין למה הרגיש צורך, כשנפגשנו בארוחות, להעניק לי חבטה בגב ולחקור בקול רם ומלעיג: "מה מצב הספורט הקטלני היום? הפרפרים מתחזקים? חה, חה, חה!" – מה גם שהוא גבה ממני שני דולרים ליום עבור האירוח של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ (בעלת הון של 1,500,000 ליש"ט), סכום כסף שבלי ספק נכלל באותה שנה במאזן החברה. "אינני חושב שפחות מזה יהיה הוגן כלפי החברה שלי," הוא ציין ברצינות תהומית, כאשר קבעתי איתו את תנאי שהותי באי.

אם אינטימיות של יחסי מין בהעדר כל רגש חברי לא הייתה נחשבת מתועבת, אז גם ההתלוצצות שלו הייתה נחשבת בלתי מזיקה. יתרה מכך, הבדיחות שלו לא היו משעשעות במיוחד. הן נבנו מחזרות מתישות על משפטי תיאור המתייחסים לאנשים בלוויית פרצי צחוק. "רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!" היה דוגמה אחת לשנינות המוזרה שלו שהוא עצמו נהנה ממנה מאוד. ומתוך אותו הלוך רוח של הומור אנין הוא הסב יום אחד את תשומת לבי אל מכונאי ספינת הקיטור, שעה שטיילנו על השביל לצד המפרץ הצר.

ראשו וכתפיו של האיש נגלו מעל הסיפון שהיו פזורים עליו שלל כלי עבודה שלו וכמה חלקי מכונות. הוא עסק בתיקון המנועים. לשמע קול צעדינו הוא הרים בחשש פרצוף מטונף בעל סנטר מחודד ושפם קטן ונאה. תווי פניו העדינים, שעוד ניתן היה לזהות מתחת לכתמים השחורים, נראו לי אפורים וחולניים בצל הירקרק שהטיל העץ הענק שעלוותו נפרסה מעל הספינה אשר עגנה קרוב לגדה.

הארי גי קרא לו להפתעתי הרבה "קרוקודיל", באותה נימה לעגנית למחצה ומאיימת למחצה האופיינית לזחיחות הדעת אצל אנשים נעימים מסוגו:

"איך מתקדמת העבודה, קרוקודיל?"

הייתי צריך עוד קודם לכן לומר שהארי החביב למד היכן שהוא מין צרפתית – באיזו מושבה כנראה – ושהוא ביטא אותה במין דיוק מאולץ וצורם כאילו ביקש ללגלג על השפה. האיש בספינה מיהר לענות לו בקול נעים. בעיניו הייתה רכות לחה, ושיניו הבהיקו בלובן מסנוור בין שפתיים דקות ושמוטות. המנהל פנה אלי בקול רם ועליז מאוד והסביר:

"אני קורא לו קרוקודיל כי חצי מחייו במפרץ וחציים מחוצה לו. דוּחַי – הבנת? אין פה באי דוחיים אחרים מלבד קרוקודילים; אז הוא כנראה שייך לזן הזה – מה? אבל האמת היא שהוא לא פחות מאזרח אנרכיסט מברצלונה."

"אזרח אנרכיסט מברצלונה?" חזרתי אחריו כמו טיפש והסתכלתי על האיש. הוא כבר חזר לעבודתו בגומחת מנוע הספינה, והפנה אלינו את גבו הכפוף. בתנוחה זו שמעתי אותו מוחה בקולניות:

"אני אפילו לא יודע ספרדית."

"הֵי, מה זה? אתה מעז להכחיש שמשם באת?" ירד עליו בפראות המנהל המצטיין.

האיש הזדקף לשמע הדברים, שמט מידיו מפתח ברגים שזה עתה עשה בו שימוש ופנה לעברנו; אבל רעד בכל אבריו.

"אני לא מכחיש כלום, שום כלום!" אמר נרגש.

הוא הרים את מפתח הברגים ופנה שוב לעבודתו בלי להקדיש לנו יותר תשומת לב כלשהי. הסתכלנו עליו עוד כדקה והלכנו משם.

"הוא באמת אנרכיסט?" שאלתי כשיצאנו מטווח השמיעה שלו.

"מה אכפת לי מה הוא," השיב המנהל המבדח של חברת בו"ס. "נתתי לו את השם הזה כי ככה התאים לי לסווג אותו. זה טוב בשביל החברה."

"בשביל החברה!" קראתי ומיד עצרתי בי.

"אהה!" הוא צהל, הרים את פרצופו הכלבי הפחוס ונטול השערות, ופישק את רגליו הרזות והארוכות. "זה מפתיע אותך. אני מחויב לפעול לטובת החברה שלי. יש להם הוצאות עצומות. הנה – הסוכן שלנו בהוֹרטה סיפר לי שהם מוציאים חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום בכל רחבי העולם! הרי אי אפשר להיות חסכני מדי כשמרימים שואו כזה. אז תקשיב לי. כשאני קיבלתי את המקום הזה לידַי, לא הייתה לחווה ספינת קיטור. אני ביקשתי, והמשכתי לבקש בכל התכתבות, עד שקיבלתי אותה; אבל האיש שהם שלחו איתה נטש את התפקיד אחרי חודשיים והשאיר את הספינה עוגנת ליד הגשר הצף של הורטה. הציעו לו משכורת טובה יותר במנסרה ליד הנהר – יימח שמו! ומאז זה כל הזמן חוזר על עצמו. כל נווד סקוטי או ינקי שמחליט לקרוא לעצמו כאן מכונאי מקבל שמונה עשרה לירות שטרלינג לחודש, אתה לא מספיק לזוז והוא כבר מתקפל לו, קרוב לוודאי אחרי שהספיק להרוס משהו. מילה שלי שחלק מהאובייקטים שקיבלתי כאן בתור מפעילי מנועים לא ידעו להבחין בין דוד קיטור לארובה. אבל האיש הזה מֵבין את העבודה שלו, ואני לא מעוניין שהוא יסתלק. הבנת?"

ולשם הדגשה הוא חבט לי קלות בחזה. התעלמתי מן ההתנהגות המשונה שלו. רציתי רק לדעת מה כל זה קשור להיותו של האיש אנרכיסט.

"בחייך!" לגלג המנהל, "אם אתה רואה פתאום באי ברנש יחף ומוזנח מתגנב בין השיחים קרוב לים, ובו בזמן אתה מבחין במרחק של פחות מקילומטר וחצי מהחוף במפרשית מלאה כושים מתרחקת במהירות, לא היית חושב שהאיש הזה נפל מהשמים, נכון? ואם לא מהשמים זה יכול להיות רק מקאיין. אבל אני נשאר רגוע. איך שראיתי את המשחק החשוד הזה אמרתי לעצמי – 'אסיר נמלט'. הייתי בטוח בזה ממש כמו שאני רואה אותך כרגע עומד כאן. אז דרבנתי לעברו את הסוס שלי. הוא התייצב מולי על תלולית חול וצעק: 'מֶסיֵה! מֶסיֵה! עצור!' אבל ברגע האחרון נשבר וברח בריצה. ואני אומר לעצמי, 'אתה עוד תהיה מאולף אצלי לפני שאני אגמור איתך.' אז דהרתי אחריו בלי להגיד מילה, הסטתי אותו הנה והנה, דחקתי אותו לכיוון החוף, ובסוף לכדתי אותו על לְשון יבשה צרה, העקבים שלו במים ומאחוריו רק ים ושמים, והסוס שלי בוטש בחול ומטלטל את הראש שלו במרחק מטר ממנו.

"אז הוא שילב זרועותיו על חזהו וזקר את הסנטר שלו במין ייאוש כזה; אבל עלי הצגות של קבצנים לא עושות רושם.

"'אתה אסיר נמלט,' אני אומר לו.

"כשהוא שמע צרפתית, הסנטר שלו נשמט ופניו השתנו.

"'אני לא מכחיש כלום,' הוא אומר ומתנשף עדיין, כי הקפצתי אותו כהוגן מול הסוס שלי. שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הנשימה שלו כבר הסתדרה, אז הוא הסביר לי שהוא התכוון להגיע לאיזו חווה בסביבה שעליה סיפרו לו (בטח האנשים על המפרשית). שמעתי את זה ופרצתי בצחוק רם, והוא נעשה לא שקט. אולי רימו אותו? אולי אין כאן שום חווה במרחק הליכה?

צחקתי וצחקתי. הוא הלך ברגל, אז ברור שעדר הבקר הראשון שהיה נתקל בו היה דורס אותו לחתיכות מתחת לפרסות. מי שנקלע לאזור ההאכלה והוא לא רכוב, אין לו שום צל של סיכוי.

"'זה שנתקלתי בך ככה לבטח הציל את החיים שלך,' אמרתי. הוא העיר שאולי זה נכון; אבל לוֹ היה נדמה דווקא שרציתי להרוג אותו מתחת לפרסות הסוס שלי. הבטחתי לו שלא היה קל מזה אילו זאת הייתה הכוונה שלי. אחר כך הגענו למעין מבוי סתום. לא היה לי מושג קלוש מה לעשות עם האסיר הזה, מלבד לזרוק אותו לים. ואז עלה בדעתי לשאול אותו בגלל מה הגלו אותו. הוא השפיל את ראשו.

"'בגלל מה?' אני אומר לו. 'גנבה, רצח, אונס, או מה?' רציתי לשמוע מה יש לו לומר להגנתו, אפילו ששיערתי כמובן שהוא ימציא איזה שקר. אבל הוא רק אמר –

"'מה שבא לך. אני לא מכחיש כלום. אין שום טעם להכחיש.'

"התבוננתי בו בעיון ופתאום צץ לי בראש רעיון.

"'יש פה גם אנרכיסטים,' אמרתי, 'אולי אתה אחד מהם.'

"'אני לא מכחיש שום כלום, מסיה,' הוא חזר ואמר.

"התשובה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי הוא לא אנרכיסט. אני מאמין שהסהרוריים האלה דווקא גאים בעצמם. אילו היה אחד מהם, היה ודאי מודה על המקום.

"'מה היית לפני שנהיית אסיר?'

"'פועל,' הוא אומר. 'פועל טוב אפילו.'

"בגלל זה התחלתי לחשוב שהוא בכל זאת כנראה אנרכיסט. זה הרי המעמד שממנו רובם באים, לא? אני שונא את החיות האלה, פחדנים שמשליכים פצצות. כמעט החלטתי כבר לסובב על המקום את הסוס שלי ולהשאיר אותו שם לגווע ברעב או לטבוע, מה שיתחשק לו. הוא בטח לא יחצה את האי ולא יחזור להטריד אותי, לזה הבקר כבר ידאג. אני לא יודע מה גרם לי לשאול –

"'איזה מין פועל?'

"לא שהיה לי אכפת אם הוא יענה בכלל. אבל כשהוא השיב מיד, 'מכונאי, מסיה,' כמעט זינקתי מהאוכף מרוב התרגשות. הספינה רבצה לה זה שלושה שבועות במפרץ, מנוטרלת ומושבתת. חובתי כלפי החברה הייתה ברורה. גם הוא הבחין בהפתעה שלי, ולרגע אחד שנינו בהינו זה בזה כמכושפים.

"'עלה על הסוס שלי מאחורי,' אמרתי לו. 'אתה תתקן את ספינת הקיטור שלי.'"

באלה המילים תיאר לי המנהל הנכבד של חוות מראניון את הופעתו של האנרכיסט לכאורה. הוא רצה להשאיר אותו אצלו – מתוך תחושת חובתו לחברה – וקרא לו בשם שימנע מהאיש להשיג עבודה כלשהי בהורטה. כשהבוקרים של החווה יצאו לחופשה, הם הפיצו את שמו בכל העיר. הם לא ידעו מה זה אנרכיסט, וגם לא מה פירוש ברצלונה. הם קראו לו האנרכיסט מברצלונה כאילו זה שמו הפרטי ושֵם משפחתו. אבל אנשי העיר קראו בעיתונים שלהם על האנרכיסטים באירופה, והתרשמו מאוד. אותה תוספת  מבדחת, "מברצלונה", גרמה למר הארי גי לגחך בסיפוק עצום. "זה זן רצחני במיוחד, נכון או לא? ככה החבר'ה של המנסרה עוד יותר מפחדים להתעסק איתו – הבנת?" הוא עלץ בגלוי. "בעזרת השם הזה אני מחזיק בו טוב יותר ממצב שבו הייתי קושר לו את הרגל בשרשרת לסיפון הספינה."

"ושים לב," הוא הוסיף אחרי השתהות קלה, "שהוא לא מכחיש את זה. אני לא עושה לו שום עוול. הוא בכל מקרה סוג של אסיר."

"אבל אתה בטח משלם לו איזו משכורת, לא?" שאלתי.

"משכורת! בשביל מה הוא צריך כאן כסף? הוא מקבל אוכל מהמטבח שלי ובגדים מהחנות. ברור שאתן לו משהו בסוף השנה, אבל אתה מעלה בדעתך שאעסיק אסיר ואתן לו כסף כמו לאדם ישר? אני דואג בראש וראשונה לאינטרסים של החברה שלי."

נאלצתי להודות כי אין ספק שחברה המוציאה חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום, מחויבת בחסכנות מחמירה ביותר. ומנהל חוות מראניון נהם לאות הסכמה.

"ואני אגיד לך מה," הוא המשיך: "אילו הייתי בטוח שהוא אנרכיסט והייתה לו חוצפה לבקש ממני כסף, הייתי פשוט בועט בו. איך שלא יהיה, שייהנה לו מהספק. אני בהחלט מוכן להאמין שהוא לא עשה שום דבר גרוע יותר מלתקוע למישהו סכין – בנסיבות מקִלות – בסגנון צרפתי, אתה יודע. אבל הריקבון החתרני הברוטלי של חיסול כל חוק וסדר בעולם – זה כבר מרתיח לי את הדם. זה כמו לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של כל אדם הגון, מכובד וחרוץ. תאמין לי, חייבים להגן איכשהו על מצפונו של כל מי שיש לו דבר כזה – אנשים כמוך וכמוני; אחרת כל בן בלייעל פורע חוק שיגיע הנה עוד ייחשב בכל מובן ראוי לא פחות ממני. מה, לא נכון? איזה אבסורד!"

הוא נעץ בי מבט נוקב. הנהנתי קלות ומלמלתי שיש בלי ספק דוק של אמת בהשקפת עולמו.

עיקר האמת שניתן לגלות ממקרהו של פּוֹל, המכונאי, הוא שגם דבר קטן עלול להביא לידי חורבנו של אדם.

"לא צריך הרבה בשביל להרוס בן אדם," הוא אמר לי ערב אחד בצרפתית מהורהרת.

בצרפתית, משום שהאיש היה בכלל מפריז ולא מברצלונה. כשלא היה בעמדה שלו הוא התגורר במראניון בצריף קטן עם גג מתכת וקירות קש. 'האָטֶליֵה שלי', הוא קרא לו. היה לו שם שולחן עבודה. נתנו לו כמה שמיכות של סוסים ואוכף – לא שהזדמן לו אי פעם לרכוב, אלא מפני שמצעים אחרים לא נמצאו בשימושם של עובדי החווה, שהיו כולם בוקרים. ועל ציוד הרכיבה הזה הוא ישַן, כמו ילידי הערבות, בין כלי העבודה שלו, בתוך גרוטאת ברזל קטנה, עם סדן נייד לראשו, מתחת לשולחן העבודה שהחזיק את רשת היתושים המטונפת שלו.

מדי פעם הבאתי לו כמה בדלי נרות ששמרתי מן האספקה הזעומה של בית המנַהל. הוא היה אסיר תודה על כך. הודה שאיננו אוהב לשכב בחושך. הוא התלונן שהשינה בורחת ממנו: "Le sommeil me fuit", הכריז בטון הרגיל שלו, של סטואיות מבוישת ששיוותה לו חזות מעוררת אהדה ונוגעת ללב. הבהרתי לו שאינני מייחס חשיבות רבה מדי לעובדה שהוא אסיר.

וכך קרה שהוא התפתה ערב אחד לספר על עצמו. בכל פעם שבדל הנר על קצה שולחנו נשרף, הוא מיהר להדליק אחר.

את שירותו הצבאי עשה בחיל מצב מחוץ לעיר, וכשסיים חזר לפריז לעסוק במקצוע שלו. בגאווה מסוימת סיפר לי שבתוך זמן קצר כבר הרוויח עשרה פרנקים ליום. הוא חשב שבקרוב יפתח עסק עצמאי ויתחתן.

בשלב זה פלט אנחה עמוקה והשתתק לרגע. לבסוף חזר לטון הסטואי שלו:

"נראה שלא ממש הכרתי את עצמי."

ביום הולדתו העשרים וחמישה הציעו שניים מחבריו שעבדו איתו בסדנה להזמין אותו לארוחת ערב. תשומת הלב הזאת ריגשה אותו מאוד.

"הייתי בחור מיושב בדעתו," הוא ציין, "אבל אני לא פחות ידידותי מכל אחד אחר."

האירוע התקיים בבית קפה קטן בבּוּלוַואר דֶה לָה שאפֶּל. הם שתו בארוחת הערב יין מיוחד. מעולה. הכול היה מעולה; והעולם – כלשונו – נראה מקום מצוין לחיות בו. נשקף לו עתיד מוצלח, היה לו קצת כסף בצד, והוא נהנה מחיבתם של שני חברים מעולים. הוא הציע לשלם על כל המשקאות אחרי הארוחה, מה שנראה אפילו מתבקש מבחינתו.

הם שתו עוד יין; שתו ליקרים, קוניאק, בירה, ואז עוד ליקרים ועוד קוניאק. שני זרים שישבו בשולחן סמוך הסתכלו עליו, הוא אמר, במבט חברי כל כך, שהוא הזמין גם אותם להצטרף למסיבה.

מיָמיו לא שתה כל כך הרבה. הוא נתקף רוממות רוח גבוהה במיוחד ומענגת כל כך, שכל אימת שדעכה מיהר להזמין עוד משקאות.

"היה נדמה לי," אמר בדיבורו השקט והשפיל עיניו ארצה בצריף האפלולי שהתמלא צללים, "שאני עומד להגיע למדרגת אושר גדול ונפלא. רק עוד משקה אחד, הרגשתי, וזה יקרה. גם האחרים עמדו יפה בקצב שלי, כוסית מול כוסית."

אבל מה שקרה היה בלתי רגיל. משהו שאמר אחד הזרים חיסל את רוממות רוחו. מחשבות קודרות, אפלות, הציפו את ראשו. כל העולם מחוץ לבית הקפה נראה לו מקום אימתני ומרושע, שבו המון עני ומסכן נאלץ לעבוד ולהשתעבד רק כדי שכמה אנשים יוכלו לנסוע בכרכרות ולחיות חיי הוללות בארמונות. הוא נתקף בושה באושר שלו. הצער על גורלו האכזר של המין האנושי קרע את לבו. בקול חנוק מיגון הוא ניסה להביע את רגשותיו. הוא חושב שבכה וקילל חליפות.

שני המכרים החדשים מיהרו לשבח את מחאתו האנושית. כן. מידת האי-צדק בעולם היא אכן שערורייתית. ויש רק דרך אחת לטפל במצבה הרקוב של החֶברה. להרוס את כל החנות הארורה. לפוצץ את כל ההצגה המושחתת.

ראשיהם ריחפו מעל לשולחן; הם לחשו לו דברי שכנוע רהוטים. אינני סבור שהם באמת צפו את התוצאה. הוא היה שיכור גמור – שתוי עד טירוף. פתאום הוא זינק על השולחן ביללת זעם. בעט בבקבוקים ובכוסות וצרח, "תחי האנרכיה! מוות לקפיטליסטים!" כך הוא צרח שוב ושוב. שברי זכוכית נפלו סביבו, כיסאות עפו באוויר, אנשים אחזו זה בגרונו של זה. המשטרה הסתערה פנימה. הוא הכה, נשך, שרט ונאבק, עד שמשהו חבט בחוזקה בראשו…

הוא חזר לעצמו בתא מעצר של המשטרה – נכלא באשמת תקיפה, קריאות הסתה ותעמולה אנרכיסטית.

הוא הישיר בי עיניים לחות ונוצצות שנראו גדולות מאוד באור העמום.

"זה היה רע, אבל אפילו אז עוד יכולתי איכשהו לצאת מזה, אולי," אמר לאטו.

אני בספק, אבל אם היה לו סיכוי כלשהו הוא חוסל בידי עורך דין סוציאליסט צעיר שהתנדב לקחת על עצמו את ההגנה עליו. לשווא הוא הסביר לו שאיננו אנרכיסט; שהוא מכונאי שקט ומכובד וכל שאיפתו לעבוד עשר שעות ביום במקצוע שלו. הוא הוצג במשפט כקורבן החברה, וצעקות השיכרות שלו הוצגו כביטוי לסבל תהומי. עורך הדין רצה להתקדם, והתיק הזה היה בדיוק מה שנדרש לו כדי לצאת לדרך. נאום ההגנה נשמע נהדר.

המסכן השתתק לרגע, לעלע והכריז:

"קיבלתי את העונש המרבי לעבירה ראשונה."

פלטתי איזו רטינה כמתבקש, והוא השפיל את ראשו ושילב את זרועותיו.

"כששחררו אותי מהכלא," החל שוב בעדינות, "חזרתי כמובן לסדנה הישנה שלי. קודם, הבוס שלי גילה כלפי חיבה מיוחדת, אבל כשראה אותי עכשיו הוריק מפחד וביד רועדת הראה לי את הדלת."

עודו עומד שם ברחוב, נבוך ומודאג, ניגש אליו גבר בגיל העמידה והציג את עצמו כמי שגם הוא מכונאי. "אני יודע מי אתה," אמר, "נכחתי במשפט שלך. אתה קומראד הגון ובעל דעות מוצקות. אבל לרוע המזל כבר לא תצליח למצוא עבודה בשום מקום. הבורגנים האלה זוממים להרעיב אותך. זאת השיטה שלהם. אל תצפה כלל לרחמי העשירים."

הפנייה הנעימה הזו אליו ברחוב עודדה אותו מאוד. נראה כי היה מטבעו טיפוס שזקוק לתמיכה ולאהדה. המחשבה שלא יצליח למצוא עבודה מוטטה אותו לגמרי. אם אפילו הבוס שלו, שהכיר אותו כפועל מיומן, שקט ומסודר, לא מוכן עכשיו לשמוע ממנו – מובן שאף אחד אחר לא ירצה אותו. ברור שלא. הרי המשטרה, שפוקחת עליו עין, תזדרז להזהיר כל מעסיק שישקול לתת לו הזדמנות. הוא הרגיש פתאום חסר ישע כל כך, מבוהל וחסר תועלת; אז הוא הלך בעקבות הגבר הזה לבית קפה סמוך, שם פגש עוד כמה חברים טובים. הם הבטיחו לו שלא יניחו לו לרעוב, בין אם יעבוד ובין אם לאו. הם שתו כולם לחיי תבוסת כל המעסיקים ולחיי קעקוע החברה.

הוא התיישב ונשך את שפתו העליונה.

"ככה, אדוני, הפכתי לחבר," הוא אמר. הוא העביר יד רועדת על מצחו. "בכל מקרה משהו משובש בְּעולם שבו אדם יכול ללכת לאיבוד בגלל כוסית אחת מיותרת."

הוא לא הרים כלל את עיניו, אבל יכולתי לראות שמתחת לייאוש שלו הוא מתחיל להיות נסער. הוא חבט בספסל בכף ידו הפתוחה.

"לא!" הוא צעק, "זה היה קיום בלתי אפשרי! המשטרה עקבה אחרי, הקומראדים עקבו אחרי, כבר לא עמדתי ברשות עצמי! הרי לא יכולתי אפילו ללכת למשוך מהבנק כמה פרנקים שחסכתי בלי שאיזה קומראד יסתובב בפתח וישגיח שלא נמלטתי משם! ורובם היו בסך הכול פורצים. מהסוג החכם, אני מתכוון. שדדו את העשירים; אמרו שהם רק מחזירים לעצמם את מה שמגיע להם. כששתיתי קצת, האמנתי להם. והיו ביניהם גם שוטים ומטורפים. הפנאטים! כשהייתי שיכור אהבתי אותם. וכששתיתי עוד יותר כעסתי על כל העולם. זה מה שהיה הכי טוב. בַּזעם מצאתי מפלט לאומללות. אבל אי אפשר הרי להיות כל הזמן שיכור – לא נכון, אדוני? וכשהייתי פיכח פחדתי לברוח מהם. הם היו שוחטים אותי כמו חזיר."

הוא שילב שוב את זרועותיו וזקר בחיוך מר את סנטרו החד.

"מהר מאוד הם אמרו לי שהגיע זמני לצאת לעבודה. העבודה הייתה לשדוד בנק. אחר כך יזרקו פצצה כדי להרוס את המקום. תפקידי בתור מתחיל היה לשמור ברחוב מאחורי הבנק ולהשגיח על תיק שחור שבתוכו הפּצצה, עד שיעשו בה שימוש. אחרי הפגישה שבה ארגְנו את הסיפור, איזה קומראד נאמן אחד לא עזב אותי ולוּ לרגע. לא העזתי למחות; פחדתי שיחסלו אותי בשקט שם בחדר; רק כשהסתובבנו ביחד תהיתי פתאום אם לא עדיף לי כבר להשליך את עצמי לסֵן. אבל לא הספקתי לגלגל את זה במחשבות וכבר חצינו את הגשר, ואחר כך לא הייתה לי עוד הזדמנות כזאת."

לאור בדל הנר, עם תווי פניו החדים, השפם הקטן והפלומתי שלו ופניו הסגלגלים, הוא נראה לעתים צעיר מעודן ועולז, ואחר כך זקן למדי, תשוש ומלא יגון בעודו מהדק את זרועותיו השלובות אל חזהו.

מאחר שהוא השתתק חשתי כורח לשאול:

"נו, אז איך זה נגמר?"

"בהגליה  לקאיין," הוא השיב.

נדמה שהאמין כי מישהו הלשין עליהם. המשטרה התנפלה עליו בזמן שהוא שמר ברחוב האחורי והתיק בידו. "המטומטמים האלה הפילו אותו ארצה בלי לשים לב מה יש לו ביד. הוא התפלא איך הפצצה לא התפוצצה כשהוא נפל. אבל היא לא התפוצצה.

"ניסיתי לספר בבית המשפט את הסיפור שלי," הוא המשיך, "אב בית הדין נראה משועשע מזה. והיו כמה אידיוטים בקהל שצחקו."

הבעתי את תקוותי שגם כמה מהחברים שלו נתפסו. הוא הצטמרר קלות ואז אמר לי ששניים מהם – סימוֹן, המכוּנה גם ביסקוויט, המכונאי המבוגר שפנה אליו ברחוב, ובחור בשם מָאפִיל, אחד הזרים האוהדים ששיבחו את רגשותיו וניחמו אותו בצערו ההומניטרי בזמן שהוא השׁתכר בבית הקפה.

"כן," הוא המשיך במאמץ-מה, "זכיתי ליהנות מחברתם באי סן ז'וזף, ביחד עם עוד שמונים או תשעים אסירים. כולנו סוּוגנו בתור מסוכנים."

האי סן ז'וזף הוא היפה מבין איי הישועה. סלעי וירוק, עם גיאיות לא עמוקים, שיחים, צמחייה סבוכה, מטעי עצי מנגו והרבה עצי דקל שעירים. שישה סוהרים חמושים באקדחים וברובי קָרָבּין מופקדים שם על שמירת האסירים.

ספינת שמונה משוטים משמשת שם לתקשורת בשעות היום, דרך תעלה ברוחב מטר וחצי, עם האי המלכותי שבו שוכנת עמדה צבאית. היא יוצאת להפלגה הראשונה שלה בשש בבוקר. בארבע אחר הצהריים היא מסיימת את שירותה ונגררת אל רציף קטן באי המלכותי שבו כמה סירות קטנות יותר ושומר. משעה זו ועד בוקר המחרת נותר האי סן ז'וזף מנותק משאר העולם, עם הסוהרים שמפטרלים לפי תור בשביל שבין משכן הסוהרים לצריפי האסירים, ועם המוני כרישים המפטרלים ברחבי המים מסביב.

על רקע נסיבות אלה תכננו האסירים מרד. דבר כזה טרם נודע בהיסטוריה של בית הסוהר, אך לא הייתה זו תוכנית נטולת סיכויי הצלחה. הם תכננו להפתיע את הסוהרים ולרצוח אותם במהלך הלילה, והנשק שלהם יאפשר לאסירים לירות באנשי ספינת המשוטים כאשר זו תגיע בבוקר. אחרי שישתלטו על ספינת המשוטים יתפסו עוד סירות, וכולם יחד יחתרו משם לאורך החוף.

עם רדת החשכה, שני הסוהרים התורנים ערכו כרגיל מפקד לאסירים. אחר כך פנו לסקור את הצריפים כדי לוודא שהכול כשורה. ברגע שהם נכנסו התנפלו עליהם, והם פשוט נחנקו תחת מספרם הרב של תוקפיהם. אור הדמדומים דעך במהירות. היה ליל ירח חדש, וסערה כבדה ושחורה שהתחשרה מעל החוף עוד הִגבירה את עומק חשכת הלילה. האסירים התכנסו בשטח הפתוח ודנו בצעד הבא שעליהם לנקוט, התווכחו בינם לבין עצמם בקולות מהוסים.

"ואתה לקחת חלק בכל זה?" שאלתי.

"לא. ידעתי כמובן מה עומד להתרחש. אבל למה לי להרוג את הסוהרים האלה? לא היה לי שום דבר נגדם. רק מהאחרים פחדתי. כי מה שלא יקרה, מהם לא אצליח להימלט. ישבתי לבדי על גדם עץ כשראשי בין ידי, בלב מפרפר מהמחשבה על חופש שעלול להיות לי רק לעג לרש. פתאום קלטתי בבהלה דמות אדם בַּשביל לידי. הוא עמד בדממה מוחלטת, ואז נבלעה דמותו בלילה. היה זה כנראה הסוהר הראשי שבא לבדוק מה קרה לשניים מאנשיו. איש לא הבחין בו. האסירים המשיכו לריב על התוכניות שלהם. המנהיגים לא הצליחו להשליט משמעת. לחישות עזות בקעו שם מקהל האנשים בחושך ונשמעו מחרידות ביותר.

"בסופו של דבר הם נחלקו לשתי קבוצות ויצאו לדרך. כשהם עברו על פנַי, קמתי ממקומי תשוש וחסר תקווה. השביל אל משכן הסוהרים היה חשוך ושקט, אבל השיחים משני צדיו רשרשו קלוֹת. כעת ראיתי לפנַי אלומת אור עמומה. הסוהר הראשי קָרב בזהירות עם שלושה מאנשיו בעקבותיו. אלא שהוא לא הצליח לחפות כמו שצריך על אור הפנס שלו. גם האסירים ראו את קרן האור העמומה. נשמעה צרחה פראית ונוראה, ומהומה פרצה על השביל החשוך. יריות, מהלומות, אנקות: ציד האדם, ציד הסוהרים, חלף על פנַי לעֵבר פְּנים האי, על רקע קולות שיחים נרמסים, צעקות הרודפים וזעקות הנרדפים. נשארתי לבדי. ואני מבטיח לך, אדוני, הייתי פשוט אדיש לכל זה. עמדתי זמן-מה בשקט, ואחר כך פסעתי לאורך השביל עד שנתקלתי ברגלי במשהו קשיח. התכופפתי והרמתי אקדח של סוהר. במישוש אצבעות הרגשתי שהוא טעון בחמישה כדורים. עם משב הרוח הגיעו לאוזני קולות רחוקים של אסירים שקראו זה לזה, ואז רעם התגלגל והבליע את המיית הרוח ואת רשרוש העצים. פתאום אור פנס גדול חצה בריצה את השביל מולי, נמוך מאוד לפני הקרקע, וחשף לעיני חצאית של אישה עם שולי סינר.

"ידעתי שזו ודאי אשת הסוהר הראשי. הם כנראה שכחו שהיא נמצאת שם. קול ירייה הִרעים מכיווּן פְּנים האי, והיא צרחה לעצמה תוך כדי ריצה. היא המשיכה לרוץ ואני בעקבותיה, וכעת ראיתי אותה שוב. ביד אחת היא משכה בחבל הפעמון הגדול התלוי בקצה מזח העגינה, ובידה האחרת הניפה מצד לצד את הפנס הכבד. זהו הסימן המוסכם במקרה שזקוקים בלילה לעזרת האי המלכותי. הרוח נשאה את הצליל הרחק מן האי שלנו, ואת אור הפנס שהיא הניפה הסתירו בחוף העצים המעטים שליד משכן הסוהרים.

"התקרבתי אליה מאחור. היא המשיכה בלי הרף, בלי להביט הצדה, כאילו אין איש מלבדה על האי. אישה אמיצה, אדוני. הֶבזק של ברק וקול רעם שיבשו לרגע את הצליל ואת אור האיתות, אבל היא כלל לא עצרה, משכה בחבל והניפה את הפנס בקצב סדיר כמו מכונה. אישה נאה כבת שלושים – לא יותר מזה. אני חשבתי לעצמי, 'טוב לא יֵצא מהלילה הזה.' והחלטתי שאם אחד מחברַי האסירים יגיע הנה אל המזח – מה שצפוי היה בקרוב – אני אירה בראשה ואז אירה בעצמי. הכרתי היטב את ה'קומראדים'. הרעיון הזה שלי העניק לי עניין בחיים, אדוני; ומיד נסוגותי קצת לאחור במקום להישאר על המזח הפתוח, והשתופפתי מאחורי שיח. לא הייתה לי שום כוונה להיתפס לא מוכן ולהניח למישהו למנוע ממני לעשות שירות נעלה לפחות ליצור אנושי אחד לפני מותי.

"אך לא נותר לנו אלא להאמין שהאיתות נקלט, כי ספינת המשוטים מהאי המלכותי הגיעה בתוך זמן קצר להפליא. האישה המשיכה לאותת עד שאור הפנס שלה נפל על הקצין האחראי ועל כידוני החיילים שעל הסירה. רק אז היא התיישבה ופרצה בבכי.

"היא כבר לא הזדקקה לי. לא זזתי ממקומי. חלק מהחיילים היו ללא ז'קטים, אחרים בלי מגפיים, איך שתפסה אותם האזעקה. הם עברו בריצה ליד השיח שלי. הספינה נשלחה בחזרה להביא עוד תגבורת; והאישה ישבה לבדה ובכתה בקצה המזח, כשהפנס ניצב לידה על הקרקע.

"ואז ראיתי פתאום באור שבקצה המזח מכנסיים אדומים של עוד שני גברים. הוכיתי בתדהמה. גם הם התחילו לרוץ. בטוניקות לא מכופתרות שהתנפנפו ובראשים חשופים. אחד מהם התנשף ואמר לאחר, 'קדימה, קדימה!'

"התפלאתי מהיכן לכל הרוחות הם צצו. פסעתי לאטי לאורך המזח הקצר. ראיתי את גופה של האישה מיטלטל מבכי, ושמעתי יותר ויותר ברור את אנחותיה, 'אוי, בעלי! בעלי המסכן! בעלי המסכן!' התגנבתי בשקט לעברה. היא לא שמעה ולא ראתה דבר. היא כיסתה את ראשה בסינר והתנודדה קדימה ואחורה מרוב צער. אבל אני הבחנתי בסירה קטנה קשורה לקצה המזח.

"שני הגברים האלה – הם נראו כמו מש"קים – הגיעו כנראה בסירה הזאת, אולי מפני שאיחרו לספינת המשוטים. מדהים איך מתוך תחושת חובה הם הפרו כך את התקנות. ועשו דבר מטומטם – אפילו כשכבר נכנסתי לסירה עדיין לא האמנתי למראה עיני.

"חתרתי לאטי לאורך החוף. ענן שחור רבץ מעל איי הישועה. שמעתי יריות, צעקות. מצוד נוסף הֵחל – ציד האסירים. המשוטים היו ארוכים מדי ולא נוחים. התקשיתי להתמודד איתם אף שהסירה עצמה הייתה קלת משקל. אך כשהגעתי לעברו השני של האי, פרצה סופת גשם ורוח. לא הצלחתי להתקדם מולה. הנחתי לסירה להיסחף אל החוף וקשרתי אותה.

"הכרתי את המקום הזה. הייתה שם סככה ישנה ורעועה שניצבה ליד המים. עודי יושב שם מכוּוץ שמעתי מבעד לרעשי הרוח והמבול קולות של אנשים שמפלסים דרכם בין השיחים. הם הגיחו אל החוף – חיילים אולי. הֶבזק של ברק לידי הסב לי הקלה עזה. שני אסירים!

"ומיד נשמע קול קורא בתדהמה. 'זה נס!' היה זה קולו של סימון, המוכר גם בשם ביסקוויט.

"וקול נוסף נהם, 'מה נס?'

"'הנה, יש כאן סירה!'

"'השתגעת כנראה, סימון! אבל בכל זאת, יש כאן… סירה.'

"מרוב התפעלות כנראה הם נאלמו דום. הגבר השני היה מאפיל. עכשיו הוא דיבר שוב, בזהירות.

"'היא קשורה. בטח יש כאן מישהו.'

"אמרתי להם מתוך הסככה: 'אני כאן.'

אז הם נכנסו, ודי מהר נתנו לי להבין שהסירה שלהם, לא שלי. 'אנחנו שניים,' אמר מאפיל, 'נגדך. אתה לבד.'

"יצאתי לשטח הפתוח כדי להתרחק מהם, כי פחדתי לחטוף מהלומה פתאומית בראש. יכולתי לירות בהם שם על המקום, אבל לא אמרתי דבר. כבשתי את הצחוק שעלה בגרוני. עשיתי את עצמי כנוע מאוד והתחננתי שיחוסו עלי. הם התייעצו ביניהם בקולות חרישיים על גורלי, בזמן שידי נחה על האקדח מתחת לחולצה שלי וחייהם היו נתונים לחסדַי. הנחתי להם לחיות. רציתי שהם יחתרו בסירה. הסברתי להם בענווה שפלת רוח שאני מבין בטיפול בסירות, ושאם יש שלושה חותרים, נוכל לנוח לפי תור. בסוף הם השתכנעו, ובזמן; עוד קצת וכבר הייתי מתפקע מהתקף צחוק."

בשלב זה התלבתה ההתרגשות שלו. הוא זינק מהספסל ודיבר בנפנוף זרועות. הצללים הענקיים של זרועותיו התרוצצו על פני הגג והקירות, והצריף נראה קטן מכדי להכיל את סערת הנפש שלו.

"אני לא מכחיש כלום," הוא התפרץ, "הייתי בשמים, אדוני. זכיתי לטעום מן האושר. אבל שתקתי. חתרתי בתורי לאורך כל הלילה. התקדמנו לעבר הים הפתוח, תלינו את יהבנו על ספינה שתעבור שם. זה היה צעד הרפתקני. אני שכנעתי אותם לעשות את זה. כשהשמש זרחה נראה הים רחב ידיים ורגוע, ואיי הישועה ניבטו רק ככתמים כהים מעל ראשי הגלים. אני בדיוק ניווטתי. מאפיל, שחתר בחרטום, פלט קללה ואמר, 'אנחנו חייבים לנוח.'

"סוף סוף הגיע זמני לצחוק. וצחקתי כמו שצריך, תאמין לי. תפסתי לי את הבטן והתגלגלתי במקום מושבי. הפנים שלהם היו מבוהלים כהוגן. 'מה נכנס בו, בַּחיה?' מאפיל צועק.

"וסימון, שהיה הכי קרוב אלי, אומר לו מעֵבר לכתפו, 'השד ייקח אותי אם אני לא חושב שהוא השתגע!'

"ואז הוצאתי את האקדח. אהה! בן רגע העיניים של שניהם נהיו הכי מאובנות שאתה יכול לדמיין לעצמך. חה, חה! הם פחדו. אבל חתרו. הו, כן, כל היום הם חתרו, נראו לפעמים פראיים ולפעמים חלושים. שום דבר לא נעלם ממני כי הייתי חייב לפקוח עליהם כל הזמן עין, וָלא – טראח! – בשנייה הם היו מתנפלים עלי. השענתי את היד עם האקדח דרוכה על הברך, וניווטתי ביד השנייה. הפרצופים שלהם התחילו להעלות שלפוחיות. השמים והים סביבנו נראו בוערים באש, והים העלה אדים בשמש. הסירה השמיעה קולות רתיחה כשפילחה את המים. מאפיל הוציא לפעמים קצף מהפה ולפעמים גנח. אבל הוא חתר. לא העז להפסיק. כל העיניים שלו נהיו אדומות, והוא נשך את שפתו התחתונה עד זוב דם. סימון נהיה צרוד כמו עורב.

"'קומראד –' הוא מתחיל לומר.

"'שום קומראד אין כאן. אני הבוס שלך.'

"'אז, בוס,' הוא אומר, 'תן לנו לנוח, למען האנושות.'

"נתתי להם. היו שם קצת מי גשמים שנקוו על קרקעית הסירה. הרשיתי להם לחטוף קצת. אבל ברגע שנתתי את הפקודה 'קדימה!' ראיתי אותם מחליפים ביניהם מבטים טעונים. הם חשבו שאהיה חייב מתישהו ללכת לישון! אהה! אבל אני לא רציתי ללכת לישון. הייתי ערני מתמיד. דווקא הם נרדמו באמצע החתירה, נפלו לגמרי מהמושבים, בזה אחר זה. הנחתי להם לשכב. כל הכוכבים כבו. היה עולם שָקט. השמש זרחה. יום חדש. קדימה! לדרך!

"הם חתרו גרוע. העיניים שלהם התגלגלו והלשונות שלהם השתרבבו החוצה. באמצע הבוקר מאפיל קרקר: 'בוא נסתער עליו, סימון. אני מעדיף כבר שיירו בי וזהו מאשר למות מצמא, מרעב ומעייפות מרוב חתירה.'

אבל גם בזמן שהוא דיבר הוא חתר; וגם סימון המשיך לחתור. זה גרם לי לחייך. אח! כמה שהשניים האלה אהבו את החיים בעולם המרושע שלהם, בדיוק כמו שאני אהבתי את החיים שלי לפני שהם הרסו לי אותם עם הדיבורים שלהם. הכרחתי אותם להמשיך עד שהגיעו לתשישות מוחלטת, ורק אז הצבעתי על מפרשי ספינה באופק.

"אה! היית צריך לראות אותם קמים לתחייה ונרתמים שוב לעבודה שלהם! כי אני דאגתי שהם יחתרו לעֵבר הנתיב של הספינה הזאת. הם השתנו. ולי נעלמו הרחמים האלה שקודם הרגשתי כלפיהם. עם כל דקה שעברה הם יותר ויותר חזרו לעצמם. הם הסתכלו עלי במבטים שזכרתי היטב. והיו מאושרים. הם חייכו.

"'נו,' אומר סימון, 'האנרגיה של הבחורצ'יק הזה הצילה את חיינו. אילולא הכריח אותנו, בחיים לא היינו חותרים רחוק כל כך עד לנתיב של ספינות. אני סולח לך, קומראד. אני מעריץ אותך.'

"ומאפיל נוהם מהחרטום: 'אנחנו חייבים לך הכרת תודה ענקית, קומראד. אתה בנוי להיות מנהיג.'

"קומראד! אדוני! אח, איזו מילה יפה. והם, אנשים כמו השניים האלה, הפכו אותה לארורה. הסתכלתי עליהם. זכרתי את השקרים שלהם, את ההבטחות שלהם, את האיומים שלהם ואת כל ימי הסבל שלי. למה הם לא יכלו להניח לי לנפשי אחרי שיצאתי מהכלא? הסתכלתי עליהם וחשבתי שכל עוד הם חיים אני לעולם לא אצליח להיות חופשי. לעולם. לא אני ולא אחרים כמותי בעלי לב חם וראש חלש. כי אני יודע שאין לי ראש חזק, אדוני. זעם שחור הציף אותי – זעם של שיכרות קיצונית – אבל לא נגד עוולות החֶברה. הו, לא!

"אני חייב להיות חופשי!" צעקתי בזעמי.

"'תחי החירות!' צורח הבריון הזה מאפיל. 'מוות לבורגנים ששולחים אותנו לקאיין! בקרוב הם יֵדעו שאנחנו חופשיים.'

"השמים, הים, כל האופק, הכול כמו האדים, אדום-דם בסירה כולה. הרקות שלי פעמו בקול רם כל כך עד שהתפלאתי שהם לא שומעים. איך זה שהם לא שמעו? איך הם לא הבינו?

"שמעתי שסימון שואל: 'לא חתרנו כבר מספיק רחוק?'

"'כן. מספיק רחוק,' אמרתי. הצטערתי עליו; רק את השני שנאתי. הוא גרר את המשוט שלו באנחה רמה, וכשהרים את ידו כדי למחות את מצחו בארשת פנים של מי שסיים את עבודתו, לחצתי על הדק האקדח ויריתי בו מעל הברך שלי, היישר בלב.

"הוא נפל וראשו השתלשל מעל דופן הסירה. לא העפתי בו מבט נוסף. השני פלט זעקה נוקבת. רק צווחת אימים אחת. אחר כך הכול דמם.

"הוא ירד מהמושב וכרע על ברכיו והרים לפניו את כפות ידיו הצמודות בתנוחה של תחינה. 'רחמים,' הוא לחש חלושות. 'קומראד, רחם עלי!'

"'אה, קומראד," אמרתי בקול נמוך. 'כן, קומראד, כמובן. טוב, אז תצעק תחי האנרכיה.'

הוא נופף בזרועותיו, הרים פניו אל השמים ופיו נפער רחב בזעקה גדולה של ייאוש. 'תחי האנרכיה! תחי –'

"הוא התמוטט כמו ערֵמה עם כדור בראש.

"השלכתי את שניהם מהסירה. גם את האקדח זרקתי. אחר כך ישבתי בשקט. הייתי סוף סוף חופשי! סוף סוף. לא הבטתי אפילו אל הספינה; לא היה לי אכפת; באמת, אני חושב שכנראה נרדמתי, כי פתאום שמעתי צעקות ומצאתי את עצמי כמעט מתחת למפרשית. הם העלו אותי אל הסיפון וקשרו את הסירה מאחור. הם היו כולם שחורים, חוץ מהקפטן, שהיה מוּלאטוֹ. הוא היחיד שידע כמה מילים בצרפתית. לא הצלחתי לברר לאן מועדות פניהם ולא מיהם. הם נתנו לי כל יום משהו לאכול; אבל לא אהבתי איך שהם דיברו עלי בשפה שלהם. יכול להיות שהם חשבו להשליך אותי מהספינה כדי להשתלט על הסירה. איך אני יודע? כשעברנו ליד האי הזה שאלתי אם הוא מיושב. הבנתי מהמולאטו שיש בו בניין. תיארתי לעצמי שהם התכוונו לחווה. אז ביקשתי מהם שיורידו אותי על החוף ובתמורה ישמרו לעצמם את הסירה. נדמה לי שזה בדיוק מה שהם רצו. את כל השאר אתה כבר יודע."

לאחר שהשמיע את המילים האלה איבד לפתע פתאום כל שליטה על עצמו. הוא פסע במהירות אנה ואנה עד שפתח לבסוף בריצה; זרועותיו נעו כמו טחנת רוח וצעקותיו נשמעו במידה רבה כאחוזות טירוף. ברובן אמר שהוא "לא מכחיש כלום, שום כלום!" לא יכולתי אלא להניח לו להמשיך בשלו, לשבת בצד ומדי פעם לחזור ולומר לו, "תירגע, תירגע," עד שסערת הנפש שלו תדעך מאליה.

עלי להודות גם כי נשארתי שם הרבה אחרי שהוא כבר זחל אל מתחת לרשת היתושים שלו. הוא התחנן לפני שלא אעזוב אותו; אז כמי שנשאר ער ליד ילד חרד, כך ישבתי לידו – למען האנושות – עד שהוא נרדם.

באופן כללי אני חושב שהיה בו מן האנרכיסט הרבה יותר ממה שהיה מוכן להודות בפנַי או בפני עצמו; ושמעֵבר לסממנים המיוחדים של המקרה שלו הוא דמה מאוד לאנרכיסטים רבים אחרים. לב חם וראש חלש – זה המפתח לתעלומה; ועובדה היא כי הניגודים החריפים ביותר והסתירות הקטלניות ביותר בעולם מצויות בחזהו של כל אדם היודע מהם רגשות ויצרים.

מבירור אישי שערכתי אני יכול להעיד כי הסיפור על מרד האסירים התרחש במדויק כפי הוא תיאר אותו.

כאשר חזרתי להורטה מִקאיין וראיתי שוב את "האנרכיסט", הוא לא נראה טוב. נראה תשוש יותר, שברירי עוד יותר ואכן אפור מאוד מתחת לכתמי הלכלוך מהעבודה שלו. אין ספק שבשר העדר המרכזי של החברה (בצורתו כתמצית) כלל לא היטיב איתו.

נפגשנו על הגשר הצף בהורטה; ואני ניסיתי לשכנע אותו להשאיר שם את ספינת הקיטור עוגנת במקומה ולהתלוות אלי מיידית לאירופה. עונג רב הייתה גורמת לי המחשבה על פניו המופתעות והסולדות של המנהל המצטיין עם היוודע לו שהמסכן הזה נמלט. אבל הוא סירב בעקשנות בלתי ניתנת לערעור.

"אתה בטח לא מתכוון תמיד לחיות כאן!" צעקתי. הוא נד בראשו.

"אני אמות כאן," אמר. ואז הוסיף בקול נוּגה, "רחוק מהם."

לפעמים אני חושב עליו – שוכב בעיניים פקוחות על ציוד הרכיבה שלו בצריף הנמוך הגדוש בכלי עבודה ובגרוטאות ברזל – העבד האנרכיסטי של חוות מראניון, ממתין בהשלמה לשינה ש"ברחה" ממנו, כפי שנהג לומר, בדרכו שלו יוצאת הדופן.

השגתי סַפָּר אחד שמגיע מקַרטֶרוויל ועוזר לי בשבתות, אבל בשאר הזמן אני מסתדר יפה לבד. אתה יכול לראות בעצמך שכאן זה לא ניו יורק; וחוץ מזה, רוב הבחורים עובדים כל היום ואין להם זמן להיכנס פה כדי להתייפות.

אתה חדש פה, לא? ידעתי שאף פעם לא ראיתי אותך בסביבה. אני מקווה שהמקום ימצא חן בעיניך ותישאר. כמו שאמרתי, אנחנו לא ניו יורק או שיקגו, אבל נחמד פה. גם אם לא באותה רמה מאז שג'ים קֶנדל נהרג. כשהוא עוד היה חי, הוא והוֹד מֵיֶירס היו דואגים שיהיה פה שמח בעיירה. אני מוכן להתערב אתך שהיו פה צחוקים יותר מכל עיירה אחרת בגודל הזה באמריקה.

ג'ים היה ליצן, והוד היה ממש לא רחוק ממנו. אבל מאז שג'ים איננו, גם אם הוד משתדל לעשות את החלק שלו כמו פעם, זה קשה כשאין לך מישהו שאתה יכול לעבוד אתו.

בשבתות היינו עושים פה חיים פעם. המקום הזה מלא בשבתות, משעה ארבע והלאה. ג'ים והוד היו מגיעים ישר אחרי ארוחת ערב, בסביבות שש. ג'ים היה מתיישב בכיסא הגדול הזה, הכי קרוב למרקקה הכחולה. מי שישב בכיסא הזה היה קם ברגע שג'ים בא ונתן לו אותו.

יכולת לחשוב שזה כיסא שמור, כמו שיש לפעמים בתיאטרון. הוד בדרך כלל עמד, או הסתובב מפה לשם, או שהיו שבתות שגם הוא, כמובן, התיישב בכיסא הזה להסתפר.

טוב, אז ג'ים היה יושב שם ככה איזה זמן בלי לפתוח את הפה – רק בשביל לירוק – ואז בסוף היה אומר לי, "ויטי" – השם האמיתי שלי, זאת אומרת, השם הפרטי האמיתי שלי הוא דיק, אבל כולם פה קוראים לי ויטי – ג'ים היה אומר, "ויטי, האף שלך נראה כמו שושן פורח הערב. בטח שתית קצת מהאו-דה-קולון שלך."

אז אני הייתי אומר, "לא ג'ים, אבל אתה נראה כמו מישהו ששתה משהו כזה או אפילו יותר גרוע."

ג'ים לא היה יכול שלא לצחוק, אבל אז הוא היה אומר, "לא, לא שתיתי כלום, אבל זה לא אומר שהייתי מתנגד למשקה. לא היה אכפת לי לשתות אפילו ספירט."

אז מֵיֶירס היה אומר, "גם לאשתך לא היה אכפת." וזה היה מדליק את כולם והם היו מתחילים לצחוק, כי הם ידעו שג'ים ואשתו לא ממש מסתדרים. היא רצתה להתגרש, רק שלא היה לה סיכוי לקבל מזונות ולא היה לה איך לדאוג לעצמה ולילדים. היא אף פעם לא הצליחה להבין את ג'ים. הוא היה די מחוספס, אבל בלב הוא היה בחור טוב.

הוא והוד מיירס היו צוחקים על כל דבר עם מילט שֵפַּרד. בטח לא פגשת את מילט. טוב, יש לו גרוגרת שנראית כמו מֵלון בשל. אז כשהייתי מגלח את מילט ומתחיל לרדת עם התער בצוואר, הוד היה צועק, "היי, ויטי, חכה רגע! לפני שאתה חותך, בוא נעשה התערבות ונראה מי הכי קרוב לנחש כמה זרעים יש בפנים."

וג'ים היה אומר, "אם מילט לא היה כזה חזיר, הוא היה מזמין רק חצי מלון ואז לא היה נתקע לו בגרון מלון שלם."

כל החבר'ה היו שואגים מצחוק, ואפילו מילא היה מוכרח לחייך, למרות שהבדיחה על חשבונו. ג'ים היה קלף חזק!

זה ספל הגילוח שלו, שם על המדף, ליד הספל של צ'ארלי וייל. "צ'ארלס מ. וייל". זה הרוקח. הוא מגיע קבוע להתגלח, שלוש פעמים בשבוע. והספל של ג'ים נמצא ליד הספל של צ'ארלי. "גברת ה. קנדל". ג'ים כבר לא צריך ספל  גילוח, אבל אני בכל זאת משאיר אותו שם, בתור מזכרת. ג'ים היה חתיכת טיפוס!

לפני שנים ג'ים היה סוכן נוסע של איזה תאגיד שימורים בקרטרוויל. הם מכרו קופסאות שימורים. ג'ים קיבל את כל החלק הצפוני של המדינה והיה בדרכים חמישה ימים בשבוע. הוא היה מגיע לכאן בשבתות ומספר על החוויות שלו מאותו שבוע. זה היה גדול.

אני מתאר לעצמי שהוא התעסק יותר בבדיחות מאשר במכירות. בסוף הקונצרן שחרר אותו והוא חזר ישר הביתה וסיפר לכולם שפיטרו אותו, במקום להגיד שהוא התפטר כמו שרוב האנשים היו אומרים.

זה היה ביום שבת והמספרה היתה מלאה וג'ים קם מהכיסא הזה ואומר, "רבותי, יש לי הודעה חשובה. פיטרו אותי מהעבודה."

טוב, אז כולם שאלו אותו אם הוא רציני והוא אמר שכן ואף אחד לא ידע מה להגיד עד שג'ים אמר שהמקום שלו שבתאגיד כבר לא משומר. הוא באמת היה קלף חזק!

היה לג'ים מין תרגיל מעולה שהוא עשה כשהיה בנסיעות. למשל, הוא היה נוסע ברכבת והם היו מגיעים לאיזה עיירה קטנה כמו, נו, כמו, נו, כמו, בוא נגיד, כמו בנטון. ג'ים היה מסתכל מהחלון של הרכבת וקורא את השלטים של החנויות.

למשל, נגיד שהיה שלט, "הנרי סמית, מזון יבש". טוב, אז ג'ים היה כותב את השם ואת שם העיירה, וכשהוא הגיע ללא משנה לאן, הוא היה שולח מברק להנרי סמית בבנטון ולא חותם עליו, אבל הוא היה כותב בו נגיד משהו כמו "שאל את אשתך על סוכן הספרים שבילה אצלה אחרי הצהריים לפני שבוע", או "שאל את אשתך מי דאג שהיא לא תהיה בודדה בפעם האחרונה שהיית בקרטרוויל". והיה חותם על הגלויה "ידיד".

ברור שהוא לא ידע מה יצא מכל הבדיחות האלה, אבל הוא היה יכול לדמיין מה יכול לקרות, וזה הספיק.

ג'ים לא בדיוק עבד קבוע אחרי שאיבד את המשרה שלו אצל האנשים בקרטרוויל. כמעט את כל מה שהרוויח בעבודות שונות ומשונות פה בעיירה, הוא הוציא ישר על ג'ין, והמשפחה שלו היתה גוועת ברעב אם החנויות פה לא היו עוזרות להם. אשתו של ג'ים ניסתה קצת להסתדר בתפירת שמלות, אבל אף אחד לא הולך להתעשר משמלות בעיירה הזאת.

כמו שאמרתי, היא רצתה להתגרש מג'ים, רק שהיא הבינה שהיא לא תוכל לפרנס את עצמה ואת הילדים והיא המשיכה לקוות שיום אחד ג'ים יפסיק עם ההרגלים שלו וייתן לה יותר משניים או שלושה דולר בשבוע.

היתה תקופה שהיא היתה הולכת אל מי שלא יהיה שהוא עבד אצלו ומבקשת שייתנו לה את המשכורת שלו, אבל אחרי שעשתה את זה פעם או פעמיים, הוא הקדים אותה ולקח על החשבון את רוב המשכורת מראש. הוא סיפר את זה לכולם בעיר, איך הוא עבד על אשתו. הוא היה ליצן אמיתי!

אבל הוא לא הסתפק רק בזה שעבד עליה. הוא כעס על איך שהיא התנהגה, שניסתה לחטוף לו ככה את המשכורת. אז הוא החליט להתנקם. טוב, הוא חיכה עד שהיתה יום אחד פרסומת ש"קרקס אוונס" עומד לבוא לעיירה. ואז הוא אמר לאשתו ולשני הילדים שלו שהוא מתכוון לקחת אותם לקרקס. ביום של הקרקס הוא אמר להם שיקנה כרטיסים ויחכה להם ליד הכניסה לאוהל.

טוב, לא היו לו שום כוונות להגיע לשם או לקנות כרטיסים או משהו כזה. הוא התמלא בג'ין ושרץ בביליארד של רייט כל היום. אשתו והילדים חיכו וחיכו וכמובן שהוא לא הגיע. לאשתו לא היה גרוש עליה, וגם לא בשום מקום אחר, אני מתאר לעצמי. אז היא אמרה לילדים שהכול מבוטל והם התחילו לבכות נורא כאילו שהם לא יפסיקו בחיים.

טוב, אז יצא ככה שבזמן שהם בכו דוֹק סטֶייר עבר שם ושאל מה קרה, וגברת קנדל היתה עקשנית ולא היתה מוכנה לספר לו, אבל הילדים סיפרו לו והוא התעקש לקחת אותם ואת אמא שלהם למופע. ג'ים גילה את זה אחר כך וזאת אחת הסיבות שהוא לא סבל את דוק סטייר.

דוק סטייר הגיע לכאן לפני שנה וחצי בערך. הוא בחור צעיר ונאה מאוד, והבגדים שלו תמיד נראים כאילו הוזמנו במיוחד. הוא נוסע לדטרויט פעמיים או שלוש בשנה ובזמן שהוא שם אז בטח חייט לוקח ממנו מידות ומכין לו חליפה לפי הזמנה. חליפות כאלה עולות כמעט פי שתיים, אבל הן מתאימות לך הרבה יותר מאלה שסתם קונים ברחוב.

במשך איזה זמן אף אחד לא הבין למה דוקטור צעיר כמו דוק סטייר בא לעיירה כזאת, כשכבר יש לנו את דוק גֶמבֶּל ודוק פוּט ושניהם נמצאים פה כבר שנים והם תמיד התחלקו בכל החולים במקום. ואז התחיל להסתובב פה סיפור שהבחורה של דוק סטייר זרקה אותו, בחורה מחצי האי הצפוני איפשהו בקנדה, והסיבה לזה שהוא בא לפה היא להתחבא ולשכוח מזה. הוא אמר בעצמו שהוא חושב שמקום כמו שלנו ממש מתאים בשביל להיות רופא משפחה טוב. וזאת הסיבה שהוא בא.

בכל מקרה, לא עבר הרבה זמן והוא כבר הרוויח מספיק בשביל להתקיים, אפילו שסיפרו לי שהוא אף פעם לא הציק למישהו בקשר לחוב, ולאנשים פה יש הרגל רציני לרשום על החשבון, אפילו פה בעסק שלי. אם הייתי מקבל את כל מה שמגיע לי רק בשביל גילוחים, הייתי יכול לנסוע לקרטרוויל, לגור במלון מֶרסֶר שבוע וללכת כל יום לראות סרט אחר. הנה, נגיד ג'ורג' פּוּרדי הזקן – אבל לא כדאי שאני אתחיל לרכל.

טוב, אז בשנה שעברה מת חוקר מקרי המוות שלנו, מת משפעת. קֶן בּיטי, ככה קראו לו.. הוא היה חוקר מקרי המוות. אז היו צריכים לבחור מישהו אחר שיהיה חוקר מקרי מוות במקומו, ובחרו בדוק סטייר. בהתחלה הוא צחק ואמר שהוא לא רוצה את התפקיד, אבל לחצו עליו לקבל אותו. זאת עבודה שאף אחד לא יילחם לקבל ומה שמקבלים עליה בשנה מספיק בקושי בשביל זרעים לגינה. אבל דוק הוא מסוג האנשים שלא יכולים להגיד לא לשום דבר אם מתעקשים אתם מספיק.

אבל התכוונתי לספר לך על ילד מסכן שיש לנו פה בעיירה – פּוֹל דיקסוֹן. הוא נפל מעץ כשהיה בן עשר ככה. נחת על הראש וזה עשה לו משהו ומאז משהו לא בסדר אצלו. הוא לא מזיק, רק טיפש. ג'ים קנדל היה קורא לו קוקו; זה השם שג'ים נתן לכל מי שלא בסדר בראש, רק שלראשים של אנשים הוא קרא אפונים. זאת היתה עוד אחת מהבדיחות שלו, לקרוא לראש אפון ולקרוא למשוגעים קוקו. רק שפול המסכן לא היה משוגע, פשוט טיפש.

אתה יכול לתאר לך שג'ים עשה לפול כל מיני תעלולים. הוא היה שולח אותו ל"מוסך החזית הלבנה" לבקש מפתח שוודי לשמאליים. ברור שאין בכלל דבר כזה מפתח שוודי לשמאליים.

ופעם היה לנו פה מין יריד ועשו משחק בייסבול בין השמנים לרזים ולפני שהמשחק התחיל ג'ים קרא לפול ושלח אותו לחנות הכלי בית של שרָדֶר להביא שטיחון בשביל החובט.

אין בדיחה שג'ים לא היה יכול להמציא, כשהוא רק הפעיל את הראש.

פול המסכן היה תמיד די חשדן כלפי אנשים, אולי בגלל ג'ים שעשה ממנו צחוק כל הזמן. לפול כמעט לא היה קשר עם אף אחד, חוץ מאמא שלו ודוק סטייר ועוד ילדה פה בעיירה בשם ג'וּלי גרֶג. זאת אומרת, היא כבר לא ילדה, היא בטח כבר קרובה לשלושים או יותר.

בהתחלה, איך שדוק הגיע לעיירה, פול כנראה הרגיש שהנה יש לו חבר אמיתי והסתובב רוב הזמן סביב המשרד של דוק; הזמן היחיד שהוא לא היה שם זה כשהוא הלך הביתה לאכול או לישון או כשהוא ראה את ג'ולי גרג עושה קניות.

כשהוא היה מסתכל מהחלון של דוק ורואה אותה, הוא רץ למטה והצטרף אליה ונגרר אחריה לכל החנויות שהלכה אליהן. הילד המסכן הזה היה משוגע על ג'ולי, והיא התנהגה אליו מאוד יפה תמיד וקיבלה אותו, למרות שברור שמצדה זה היה רק רחמים.

דוק עשה כל מה שהוא יכול בשביל לשפר את המוח של פול, והוא אמר לי פעם שהוא באמת חושב שהילד משתפר, שיש פעמים שהוא חכם ומבין כמו כל אחד אחר.

אבל התכוננתי לספר לך על ג'ולי גרג. גרג הזקן היה בעסקי העצים, אבל התחיל לשתות והפסיד את רוב הכסף שלו וכשהוא מת, הוא לא השאיר כלום חוץ מהבית ובקושי קצת ביטוח שבזכותו הילדה הסתדרה איכשהו.

אמא שלה היתה מין חצי נכה ואף פעם לא ממש יצאה מהבית. ג'ולי רצתה למכור את הבית ולעבור למקום אחר אחרי שהזקן מת, אבל האמא שלה אמרה שפה היא נולדה ופה היא תמות. זה היה קשה לג'ולי, כי הבחורים הצעירים פה בעיירה – טוב, נו, היא טובה מדי בשבילם.

היא נסעה ללמוד והיתה בשיקגו וניו יורק ועוד כל מיני מקומות ואין נושא שהיא לא יודעת לדבר עליו, אבל אם תיקח את שאר הצעירים פה ותדבר אתם על כל נושא חוץ משחקני קולנוע כמו גלוריה סוונסון או טומי מייגן והם יסתכלו עליך כמו על בנאדם הזוי. ראית את גלוריה משחקת ב"שכר החסד"? הפסדת חתיכת הופעה!

טוב, דוק סטייר לא היה פה יותר משבוע כשהוא בא יום אחד להתגלח ואני זיהיתי מי הוא, כי הצביעו לי עליו, אז סיפרתי לו על אשתי. היה לה משהו כבר שנתיים ועשה רושם שגם דוק גמבל וגם דוק פוט לא מצליחים לעזור לה. אז הוא אמר שיבוא ויבדוק אותה, אבל אם היא יכולה לצאת בכוחות עצמה, עדיף להביא אותה למרפאה שלו, כי שם הוא יכול לעשות בדיקה מקיפה יותר.

אז לקחתי אותה למרפאה שלו ובזמן שחיכיתי לה בחדר הקבלה, נכנסת ג'ולי גרג. כשמישהו נכנס למרפאה של דוק סטייר, יש פעמון שמצלצל אצלו בפנים בתוך המרפאה, ככה שהוא יכול לדעת שמישהו בא אליו.

אז הוא השאיר את אשתי בפנים ויצא לחדר הקדמי וזאת הפעם הראשונה שהוא וג'ולי נפגשו, ונראה לי שזה היה מה שקוראים אהבה ממבט ראשון. אבל זה לא היה שווה בשווה. הבחור הצעיר הזה היה הדבר הכי מגונדר שהיא ראתה אי-פעם בעיירה הזאת והיא פשוט השתגעה עליו. בשבילו היא היתה סתם בחורה צעירה שבאה לראות רופא.

היא באה באותו עניין כמוני. אמא שלה היתה שנים אצל דוק גמבל ודוק פוט בלי שום תוצאות. אז היא שמעה שיש רופא חדש בעיירה והחליטה לנסות אותו. הוא הבטיח להגיע ולבדוק את אמא שלה באותו יום.

אמרתי לך לפני רגע שזאת היתה אהבה ממבט ראשון מהצד שלה. ואני לא שופט רק מאיך שהיא התנהגה אחרי זה, אלא מאיך שהיא הסתכלה עליו ביום הראשון ההוא במרפאה שלו. אני לא קורא מחשבות, אבל היה כתוב לה על כל הפנים שהיא אבודה.

עכשיו, ג'ים קנדל, חוץ מזה שהוא היה מומחה בבדיחות ושתיין לא רע בכלל, הוא גם היה גבר של נשים. הוא כנראה השתולל די הרבה בזמנים שהיה בדרכים ועבד אצל האנשים מקרטרוויל, וחוץ מזה היו לו כמה פרשיות אהבה ממש פה בעיירה. כמו שאמרתי, אשתו רצתה להתגרש ממנו, רק שלא יכלה.

אבל ג'ים היה כמו רוב הגברים, וגם הנשים אולי. הוא רצה את מה שהוא לא קיבל. הוא רצה את ג'ולי גרג ושבר את הראש איך הוא הולך להשיג אותה. רק שהוא היה אומר אפון במקום ראש.

טוב, אז ג'ולי לא נמשכה להתנהגות של ג'ים ולבדיחות שלו, וברור שהוא גם היה נשוי, ככה שלא היה לו יותר סיכוי משהיה לנגיד, ארנב. זה ביטוי של ג'ים בעצמו. כשלמישהו לא היה שום סיכוי בבחירות או משהו כזה, ג'ים היה אומר תמיד שאין לו יותר סיכוי מאשר לארנב.

הוא לא הסתיר את הרגשות שלו. ממש פה, יותר מפעם אחת, לפני כולם, הוא אמר שהוא דלוק על ג'ולי וכל מי שיכול להשיג לו אותה מוזמן לקבל את הבית שלו, כולל אשתו והילדים. אבל היא לא רצתה שום עסק אתו; אפילו לא דיברה אתו ברחוב. בסוף הוא ראה שהוא לא מתקדם לשום מקום בשיטות הרגילות שלו אז הוא החליט לנסות דרכים קשוחות יותר. הוא הלך ישר לבית שלה באיזה ערב וכשהיא פתחה את הדלת הוא נכנס בכוח ותפס אותה. אבל היא השתחררה ולפני שהוא הצליח לעצור אותה, היא רצה לחדר השני ונעלה את הדלת וצלצלה לג'ו בַּרנס. ג'ו זה מפקד המשטרה. ג'ים שמע למי היא מטלפנת וברח משם לפני שג'ו הגיע.

ג'ו היה ידיד ותיק של אבא של ג'ולי. ג'ו הלך אל ג'ים למחרת ואמר לו מה יקרה אם הוא ינסה עוד פעם דבר כזה.

לא יודע איך החדשות על המקרה הקטן הזה התפשטו. רוב הסיכויים שג'ו ברנס סיפר לאשתו והיא סיפרה לאשתו של מישהו אחר שסיפרה לבעלה. בכל מקרה, זה התפשט ולהוד מיירס היה אומץ לצחוק עם ג'ים על זה, ממש פה במספרה. ג'ים לא הכחיש שום דבר וצחק על זה קצת ואמר לכולנו שרק נחכה ונראה; הרבה אנשים ניסו לעשות ממנו צחוק, אבל הוא תמיד החזיר להם.

בינתיים כולם פה בעיירה כבר ידעו שג'ולי משוגעת על דוק. אני מתאר לי שלא היה לה מושג איך הפנים שלה השתנו בכל פעם שהם היו ביחד; ברור שהיא לא יכלה לדעת, אחרת היא היתה שומרת מרחק ממנו. והיא לא ידעה שכולנו שמים לב לכל הפעמים שהיא המציאה תירוצים ללכת למרפאה שלו או לעבור ברחוב ממול ולהסתכל אל החלון שלו בשביל לראות אם הוא שם. ריחמתי עליה וככה גם רוב האנשים פה.

הוד מיירס כל הזמן חימם את ג'ים על איך הדוק דפק אותו. ג'ים לא התרגש מהילדון הזה, ויכולת לראות שהוא מתכנן את אחת הבדיחות שלו.

אחד מהתעלולים של ג'ים היה הכישרון שלו לשנות את הקול. הוא היה יכול לגרום לך לחשוב שהוא ילדה שמדברת והוא ידע לחקות כל אחד. בשביל להראות לך כמה טוב הוא היה בזה, אני אספר לך את הבדיחה שהוא עשה פעם על חשבוני.

אתה יודע שבכל הערים, לא משנה באיזה גודל, כשמישהו מת וצריך גילוח אז הספר שמגלח אותו לוקח ממנו חמישה דולר על העבודה; זאת אומרת, הוא לא לוקח ממנו אלא ממי שמזמין את הגילוח. אני לוקח רק שלושה דולרים, כי אישית לא ממש מפריע לי לגלח מתים. הם שוכבים הרבה יותר בשקט מאשר לקוחות חיים. ההבדל היחיד הוא שלא מתחשק לך לדבר אתם, ואתה מרגיש קצת בודד.

טוב, אז ביום הכי קר בערך שהיה לנו פה, בחורף שעבר לפני שנתיים, הטלפון אצלי בבית צלצל כשישבתי לארוחת הערב ואני עונה לטלפון וזה היה קול של אישה והיא אמרה שהיא גברת ג'ון סקוט ושבעלה מת ושאלה אם אני מוכן לבוא ולגלח אותו.

ג'ון הזקן היה תמיד לקוח טוב שלי. אבל הם גרים אחד-עשר קילומטרים מחוץ לעיר, בדרך עפר. ובכל זאת, לא חשבתי שאפשר לסרב.

אז אמרתי שאני אגיע, אבל אצטרך לבוא במונית וזה יכול לעלות שלושה או ארבעה דולרים בנוסף למחיר הגילוח. אז היא, או יותר נכון הקול, אמר שזה בסדר, אז ביקשתי מפרנק אָבּוֹט שיסיע אותי למקום וכשהגעתי לשם מי פותח לי את הדלת אם לא ג'ון הזקן בכבודו ובעצמו! הוא לא היה יותר מת מאשר, נו, מאשר ארנב.

לא הייתי צריך לשכור בלש פרטי בשביל לגלות מי עבד עלי ככה. אף אחד לא ימציא דבר כזה חוץ מג'ים קנדל. הוא היה קלף חזק, זה בטוח!

סיפרתי לך את הסיפור הזה רק בשביל להראות לך איך הוא ידע לשנות את הקול שלו שתחשוב שמישהו אחר מדבר. יכולתי להישבע שזאת גברת סקוט שהתקשרה אלי. או איזה אישה, בכל מקרה.

טוב, אז ג'ים חיכה עד שהוא למד לדבר כמו דוק סטייר; ואז יצא לנקום.

הוא התקשר לג'ולי לילה אחד, כשידע שדוק נמצא בקרטרוויל. היא לא חשדה לרגע שזה לא הקול של דוק. ג'ים אמר שהוא מוכרח לפגוש אותה הלילה; הוא כבר לא יכול להתאפק וחייב להגיד לה משהו. היא היתה נרגשת כולה ואמרה לו לבוא אליה הביתה. אבל הוא אמרה לה שהוא מחכה לשיחת חוץ חשובה, ואם היא מוכנה בבקשה פעם אחת לשכוח מכללי הנימוס ולבוא אליו למרפאה. הוא אמר שאין בזה שום דבר רע ושאף אחד לא יראה אותה ושהוא חייב לדבר אתה רק קצת. טוב, ג'ולי המסכנה נפלה בפח.

דוק משאיר תמיד את האורות במרפאה דלוקים כל הלילה, ככה שזה נראה לג'ולי כאילו יש שם מישהו.

בינתיים ג'ים קנדל הלך לביליארד של רייט, ששמה בילתה כל הכנופיה. רובם כבר שתו הרבה ג'ין והם גם ככה היו חבורה גסה, אז כשהוא בא ואמר להם לבוא אתו ושיהיה כיף, הם עזבו את משחקי הקלפים והביליארד והלכו אתו.

המרפאה של דוק נמצאה בקומה השנייה. ממש ליד הדלת יש מדרגות לקומה למעלה. ג'ים והחבורה שלו התחבאו בחושך מאחורי המדרגות האלה.

טוב, אז ג'ולי באה למרפאה של דוק וצלצלה בפעמון ושום דבר לא קרה. היא צלצלה שוב והמשיכה לצלצל איזה שבע או שמונה פעמים. ואז היא ניסתה את הדלת וגילתה שהיא נעולה. ואז ג'ים השמיע איזה קול והיא שמעה אותו, חיכתה רגע ושאלה, "זה אתה ראלף?" ראלף זה השם הפרטי של דוק.

לא הגיעה שום תשובה והיא בטח הבינה בבת אחת שעבדו עליה. היא פחות או יותר התגלגלה במדרגות וכל החבורה בעקבותיה. הם רדפו אחריה כל הדרך הביתה וצעקו, "זה אתה ראלף?" ו"הו, ראלף יקירי, זה אתה?" ג'ים אומר שהוא לא צעק בעצמו, כי הוא לא הצליח להפסיק לצחוק.

ג'ולי המסכנה! לא ראו אותה פה ברחוב הראשי הרבה-הרבה זמן אחר כך.

וכמובן שג'ים והחבורה שלו סיפרו לכולם בעיירה, לכולם חוץ מלדוק סטייר. הם פחדו מדי לספר לו, ויכול להיות שהוא אף פעם לא היה יודע אם לא פול דיקסון. הקוקו המסכן, כמו שג'ים קרא לו, היה פה במספרה לילה אחד כשג'ים עדיין המשיך להתלהב ממה שעשה לג'ולי. ופול הבין מזה כמה שהצליח להבין ורץ עם הסיפור לדוק סטייר.

ברור שדוק התרתח ונשבע שיגרום לג'ים סבל. אבל זה עניין קצת מורכב, כי אם יתגלה שהוא הרביץ לג'ים, אז ג'ולי בטח תגלה שהוא שמע על זה, ואז היא תדע שדוק יודע, ומובן שהידיעה שהוא יודע תעשה את הכול להרבה יותר גרוע מבחינתה. הוא התכוון לעשות משהו, אבל היה צריך לתכנן את זה טוב-טוב.

טוב, עברו כמה ימים וג'ים שוב היה פה במספרה, וגם הקוקו היה כאן. ג'ים התכוון לצאת לציד ברווזים למחרת ובא לחפש את הדוד מיירס שיבוא אתו. במקרה ידעתי שהוד נמצא בקרטרוויל ולא יחזור הביתה עד סוף השבוע. אז ג'ים אמר שממש לא מתחשק לו לצאת לציד לבד וכנראה הוא יבטל הכול. ואז פול המסכן פתח את הפה ואמר שאם ג'ים מסכים לקחת אותו הוא יצטרף אליו. ג'ים חשב קצת ובסוף אמר, טוב, אולי גם טמבל עדיף מאשר אף אחד.

אני חושב שהוא תכנן לקחת את פול בסירה לאמצע האגם ואז לעשות לו איזה תעלול, לדחוף אותו למים או משהו. בכל מקרה, הוא אמר שפול יכול להצטרף. הוא שאל אותו אם הוא ירה פעם בברווז ופול אמר שלא, הוא אפילו לא החזיק רובה ביד. אז ג'ים אמר שהוא יכול לשוט בסירה ולהסתכל עליו ואם הוא יתנהג יפה, אולי הוא ייתן לו לירות כמה פעמים ברובה שלו. הם קבעו להיפגש בבוקר, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את ג'ים בחיים.

למחרת בבוקר, אפילו לא עשר דקות מרגע שפתחתי, דוק סטייר נכנס. הוא נראה די מתוח. הוא שאל אותי אם ראיתי את פול דיקסון. אמרתי שלא, אבל אני יודע איפה הוא נמצא, הוא יצא לצוד ברווזים עם ג'ים קנדל. אז דוק אמר שזה מה שהוא שמע, אבל הוא לא מצליח להבין את זה, כי פול אמר לו שבחיים הוא לא רוצה יותר שום עסק עם ג'ים קנדל.

הוא אמר שפול סיפר לו איך ג'ים עשה צחוק מג'ולי. הוא אמר שפול שאל אותו מה הוא חושב על הבדיחה הזאת, ודוק אמר לו שצריך להרוג את מי שעושה דברים כאלה. אמרתי שזה היה גס, אבל ג'ים לא יכול לעמוד בפני בדיחות, לא משנה כמה הן גסות. אמרתי שאני חושב שבלב הוא בסדר, אבל הוא פשוט מלא תעלולים. דוק הסתובב ויצא.

בצהריים הוא קיבל שיחת טלפון מג'ון סקוט הזקן. האגם שבו ג'ים ופול יצאו לצוד נמצא בשטח של ג'ון. פול הגיע לבית שלו בריצה לפני כמה דקות ואמר שקרתה תאונה. ג'ים ירה בכמה ברווזים ואז נתן את הרובה לפול ואמר לו לנסות את מזלו. פול בחיים לא החזיק רובה והיה לחוץ. הוא כל כך רעד שלא הצליח להשתלט על הרובה. הוא לחץ על ההדק וג'ים נפל לאחור בסירה, מת.

דוק סטייר, שהיה חוקר מקרי המוות, קפץ למונית של פרנק אבוט ומיהר לחווה של סקוט. פול וג'ון הזקן היו למטה על חוף האגם. פול חתר בסירה לחוף, אבל הם השאירו את הגופה בתוכה וחיכו שדוק יגיע.

דוק בחן את הגופה ואמר שכדאי שיחזירו אותה לעיירה. אין טעם להשאיר אותה שם או לקרוא למשטרה, כי זה מקרה ברור של תאונת ירי.

אני אישית בחיים לא הייתי נותן למישהו שנמצא אתי באותה סירה לירות ברובה, רק אם הייתי בטוח שיש לו מושג ברובים. ג'ים עשה שטות שנתן לטירון את הרובה שלו, ועוד לטמבל. זה כנראה הגיע לג'ים, מה שהוא קיבל. אבל אנחנו בכל זאת מתגעגעים אליו פה. הוא היה קלף חזק, זה בטוח! לסרק רטוב או יבש?


*הסיפור לקוח מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

1

(מפּיוֹטר איבניץ' לאיבן פֶּטרוֹביץ')

אדוני רב החסד וידידי היקר מפז,

איבן פֶּטרוֹביץ'!

זה היום השלישי שאני רודף אחריך, אפשר לומר, ידידי היקר מפז, שהרי עלי לדבר איתך על עניין חיוני ביותר, ואיני פוגש אותך בשום מקום. שעה ששהינו אתמול בביתו של סֶמְיוֹן אָלֶכְּסֵיִיץ', השמיעה אשתי הלצה שהיא מאוד במקומה בנוגע אליך, ואמרה שאתה וטַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה שניכם – צמד-חמד חסר מנוחה. טרם עברו שלושה חודשים מאז שנישאתם, וכבר אתם זונחים את בית מעוֹנכֶם. כולנו צחקנו רבות – מתוך רגשותינו הלבביים הכנים אליכם, כמובן – אבל אם נניח להלצות, ידידי היקר מפז, טרדות רבות גרמת לי. אומֵר לי סֶמְיוֹן אָלֶכּסֵיִיץ', אולי הוא בנשף במועדון האגודה המאוחדת? אני משאיר את אשתי אצל רעייתו של סמיון אלכסייץ' ובעצמי טס לאגודה המאוחדת. דֶמע וצחוק! תאר לך את מצבי: אני הולך לנשף – ועוד לבדי, בלי אשתי! איבן אַנדְרֵיִיץ', שפגש בי בחדרו של השוער, בראותו אותי בגפּי, הסיק מיד (רשע!) שיש בי להיטות יוצאת דופן לאספות מחוללים. הוא שילב את זרועו בזרועי וכבר רצה לסחוב אותי כנגד רצוני לחוג לריקודים, באומרו שצר לו המקום באגודה המאוחדת, אין בה כר פעולה רחב דיו לרוחו של אדם עז נפש, שהוא נתקף כאב ראש מניחוחות פצ'ולי ורִכְפָּה. איני מוצא לא אותך ולא את טַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה. איבן אַנדְרֵיִיץ' מבטיח לי ונשבע, שאתה בוודאי בהצגה "מרבה דעת מרבה מכאוב" בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני. 1

אני טס לתיאטרון האלכסנדריני: גם שם אינך נמצא. הבוקר חשבתי למצוא אותך אצל צ'יסְטוֹגָנוֹב – איפה! צ'יסְטוֹגָנוֹב שולח אותי לביתם של הפֵּרֵפַּלְקינים – אותה תוצאה. קיצורו של דבר, אני כבר מותש לגמרי: שפוט בעצמך כמה טרחתי! כעת אני כותב לך (אין מה לעשות!). הרי העניין שבפי אינו ספרותי כלל וכלל (אתה מבין את כוונתי); מוטב להיפגש בארבע עיניים. הנחיצות לבאר איתך את הדברים – וכמה שיותר מהר –דוחקת, ולכן הנך מוזמן אלי היום לשתיית תה ולשיחת ערבית עם טטיאנה פטרובנה. ביקורכם ישמח את אָנָה מיכַאילוֹבְנָה שלי עד בלי די. באמת ובתמים אשאר חייב לך עד בור הקבר, כמו שאומרים.

אגב, ידידי היקר מפז – אם כבר הגיעו הדברים לידי אחיזה בקולמוס, הרי כל דבר ראוי להיכתב – אני מוצא עצמי נאלץ באותה הזדמנות להתאונן בפניך במידת מה ואפילו להוכיח אותך, ידידי הנכבד עד מאוד, על תעלול אחד תמים למדי, ככל הנראה, שעוללת לי ברשעותך… רשע אחד, אדם חסר מצפון! באמצע החודש שעבר בערך, אתה מכניס לביתי מכר אחד שלך, את יֶבְגֵנִיי ניקוֹלָיִיץ', ומצייד אותו בהמלצתך הידידותית – שהיא כמובן מקודשת ביותר בעיניי. אני שמח על ההזדמנות, מקבל את האיש הצעיר בזרועות פתוחות ותוך כדי כך מכניס את ראשי ללולאת תלייה. לולאה או לא, סיפור נאה יצא, כמו שאומרים. אין לי פנאי להסביר כעת, וגם לא נוח להעלות את הדברים על הכתב, ואולם אני משפיל עצמי ושוטח בקשה לפניך, ידידי ורעי השמח לאידי: שמא אפשר בדרך כלשהי, בעדינות רבה, במאמר מוסגר, ללחוש בחשאי על אוזנו של האיש הצעיר שלך, שיש בעיר הבירה עוד בתים רבים נוסף לביתנו. אין כוח לסבול, אבי! אני משליך את עצמי לרגליך, כמו שאומר ידידנו סימוֹנֵביץ'. כשנתראה, אספר לך הכול. אין בכוונתי לומר שהאיש הצעיר אינו מצטיין, למשל, בדגמי הבגדים או בתכונות הנפש, או שכָּשַׁל בעניין אחר כלשהו. נהפוך הוא, הוא אפילו בחור נעים וחביב; אך המתן עד שנתראה. ובין כה וכה, אם תפגוש בו, לחש לו, למען האל, נכבדי. הייתי עושה זאת בעצמי, אך יודע אתה, זה אופיי: איני מסוגל וגמרנו. הרי אתה המלצת עליו. ואולם הערב, בכל מקרה, נדון בדברים יותר בפרוטרוט. ובינתיים, להתראות. הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

הקטנצ'יק שלי חולה במקצת זה כשבוע ימים, בכל יום נעשה מצבו יותר גרוע. השיניים מציקות לו; הן בוקעות. אשתי כל הזמן מטפלת בו ונעצבת, המסכנה. בוא לבקר. תשמֵח אותנו באמת ובתמים, ידידי היקר מפז.

2

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד,

פיוטר איבניץ'!

קיבלתי אתמול את מכתבך, אני קורא ותָּמֵהּ. אתה מחפש אותי אלוהים יודע באֵילו מקומות, ואני בפשטות הייתי בבית. עד השעה עשר המתנתי לאיבן איבניץ' טוֹלוֹקוֹנוֹב. תכף ומיד אני לוקח את אשתי, שוכר עגלון, נושא בהוצאות ומתייצב אצלך בשעה שש וחצי בקירוב. אתה אינך בבית ורעייתך פוגשת אותנו. אני מחכה לך עד עשר וחצי; יותר מזה אי-אפשר. לוקח את אשתי, נושא בהוצאות, שוכר עגלון, מוריד אותה בבית, ובעצמי עושה את דרכי לפֵּרֵפַּלְקינים מתוך מחשבה שאולי אפגוש אותך שם, אבל שוב טועה בחישוביי. בא הביתה, איני ישן כל הלילה, דואג, בבוקר קופץ אליך שלוש פעמים, בתשע, בעשר ובאחת עשרה, שלוש פעמים נושא בהוצאות, שוכר עגלונים ושוב אתה מוביל אותי באף.

אולם כשקראתי את מכתבך, התפלאתי. אתה כותב על יֶבְגֵנִי ניקוֹלָיִיץ', מבקש שאלחש על אוזנו ואינך מפרש מדוע. אני משבח אותך על הזהירות, אך אין דינו של נייר אחד כדינו של נייר אחר, איני נוהג לתת לאשתי ניירות בעלי חשיבות כדי שתעשה מהם גלילים לשיער. אני תמהּ, סוף כל סוף, באיזה מובן הואלת בטובך לכתוב לי כל זאת. אם כי, אם כבר מדברים על כך, מה הטעם לערב אותי בָּעניין? איני דוחף את האף שלי לדברים שונים ומשונים. אתה עצמך יכולת שלא להכניסו יותר לביתך, אלא שאני רואה שעלי לשוחח איתך בקצרה ובהחלטיות, מה גם שהזמן עובר. ואני דחוק באמצעים ואיני יודע מה אאלץ לעשות, אם תזלזל בתנאים שהתנינו. הנסיעה ממשמשת ובאה, נסיעה – עלויות יש לה, ונוסף לכול אשתי מתבכיינת: תפור לה מעיל ארוך של קטיפה על פי הטעם האופנתי. ובנוגע ליבגני ניקולייץ' אני ממהר לציין בפניך: ביררתי וחקרתי על אודותיו סופית אתמול, בלי לבזבז זמן, בהיותי בביתו של פּאבֶל סֶמְיוֹניץ' פֵּרֵפַּלקין. יש לו בבעלותו חמש מאות נפשות בפלך יָרוֹסְלַבְל, וגם תקווה לקבל מסבתו אחוזה בקרבת מוסקבה ובה שלוש מאות נפשות. כמה כסף יש לו אינני יודע, ואני סבור שאתה בקיא בזה יותר ממני. אבקש ממך סופית לקבוע לי מקום לפגישה. פגשת אתמול את איבן אנדרייץ', ואתה כותב שהוא הודיע לך שאני נמצא בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני עם אשתי. ואילו אני כותב שהוא משקר, מה גם שאסור לתת בו אמון בעניינים כגון אלה, שהרי לא מכבר, לפני יומיים בלבד, סידר את סבתו בסכום של שמונת מאות רובל בשטרות. ובכן, לכבוד הוא לי להיות ידידך הנאמן.

נ"ב

 אשתי הרתה: נוסף על כך, היא נוטה להיבהל בקלות ומעת לעת נתקפת מרה שחורה. הצגות תיאטרון כוללות לפעמים מטחי יריות ורעם מלאכותי שנוצר בעזרת מכונות. על כן, מִפַּחד להבהיל את אשתי, איני לוקח אותה לתיאטראות. ואילו אני עצמי איני להוט יותר מדי אחרי הצגות תיאטרון.

3

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

ידידי היקר מפז,

איבן פטרוביץ'!

אָשַׁמתי, אשמתי ואשמתי לפניך אלף פעמים, אבל אני ממהר להצטדק. אתמול אחרי חמש בערב, בדיוק בשעה שבה נזכרנו בך ברגשי לב כנים, הגיע ברכיבה שליח מדודי סְטֵפָּן אָלֶכְּסֵיִיץ' והביא איתו בשורה, שמצבה של דודתי בכי רע. מפַּחד להבהיל את אשתי, בלי לומר לה מילה, אני משתמש כתואנה בעניין אחר שעלי לטפל בו ונוסע לבית דודתי. מוצא אותה חיה בקושי. בדיוק בשעה חמש אירע לה שבץ, זה כבר השלישי בתוך שנתיים. קארל פְיוֹדוֹריץ', רופא שמטפל בבני הבית, הודיע שאולי לא תחיה אפילו לילה אחד. שפוֹט בנוגע למצבי, ידידי היקר מפז. לילה שלם על הרגליים, טרוד ומוכה צער! רק בבוקר, אחרי שהידלדלו כוחותיי, סובל מתשישות גופנית ונפשית, שכבתי לנוח אצלם בבית על הספה. שכחתי לומר שיעירו אותי בזמן, והתעוררתי באחת עשרה וחצי. דודתי מרגישה יותר טוב. אני נוסע לאשתי; היא, המסכנה, התייסרה בזמן שחיכתה לי. חטפתי פרוסה של משהו, חיבקתי את הקטנצ'יק, שכנעתי את אשתי שאין מקום לדאגה ופניתי לנסוע אליך. אתה אינך בבית, אולם אני מוצא אצלך את יבגני ניקולייץ'. פונה לנסוע הביתה, לוקח לידי ציפורן וכעת אני כותב לך. אל נא תתרעם ואל תכעס עלי, ידידי בלב ובנפש. הַכֵּה, כרות את ראשי מכתפיי, ראשו של אדם אשם, אך אל תשלול ממני את יחסך הטוב כלפי. מרעייתך נודע לי, שהערב תתארחו אצל הסְלָוויאָנוֹבים. אהיה שם בהכרח. מצפה לך בקוצר רוח עצום.

וכעת הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

 הקטנצ'יק שלנו מביא אותנו לידי יאוש אמיתי. קארל פְיוֹדוֹריץ' רשם לו ריבָּס. הוא גונח, אתמול לא זיהה אף אחד. ואילו היום התחיל לזהות וממלמל כל הזמן – אבא, אמא, בּוּ… אשתי דומעת כל הבוקר.

4

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

אני כותב לך אצלך, בחדרך, על המכתבה שלך; ובטרם אוחַז בציפורן, המתנתי לך שעתיים וחצי ואף יותר. כעת הרשה לי לומר לך ישירות, פיוטר איבניץ', את דעתי הגלויה בנוגע לכל העניין האומלל הזה. ממכתבך האחרון אני מסיק שמחכים לך בביתם של הסְלָוויאָנוֹבים, אתה מזמין אותי לשם, אני מתייצב, יושב חמש שעות ואתה אינך מופיע. מה, אני אמור להצחיק אנשים, לדעתך? הרשה לי, אדוני רב החסד… אני מתייצב אצלך בבוקר בתקווה למצוא אותך, בלי לחקות בזאת כל מיני טיפוסים מתעתעים, שמחפשים אנשים אלוהים יודע באֵילו מקומות, כשאפשר למצוא אותם בביתם בכל שעה הגונה שיבחרו. בבית לא היה לך אפילו זכר. איני יודע מה מונע ממני כעת להשמיע באוזניך את כל האמת במלוא חריפותה. אגיד רק זאת, שנראה בעיני כאילו אתה חוזר בך בכל הנוגע לתנאי ההסכם הידועים לשנינו. רק כעת, כשאני מנסה לתפוש את העניין כולו, איני יכול שלא להודות שאני מתפלא בהחלט על עורמתו של קו המחשבה שלך. אני רואה כעת בבירור שטיפחת את כוונתך הלא מיטיבה זה זמן רב. הוכחה להשערה שכזאת מצִדי משמשת העובדה שעוד בשבוע שעבר שמת את ידך, בשיטה שהדעת כמעט איננה סובלת, על המכתב ההוא שלך הממוען אלי, שבו אתה עצמך הצגת, אם כי בצורה מעורפלת ומבולבלת למדי, את התנאים שלנו בנוגע לעניין הידוע לך עד מאוד. אתה פוחד ממסמכים, משמיד אותם, ובי אתה משטה. אולם לא ארשה שיחשיבו אותי לשוטה, שהרי איש לא חשב אותי לשוטה עד כה, ובכל הנוגע לעניין זה חשבו עלי כולם טובות בלבד. אני פוקח את עיניי. אתה מבלבל את דעתי, זורה חול בעיניי תוך שימוש ביבגני ניקולייץ', וכאשר אני מבקש לברר איתך את הדברים מצויד במכתבך מהשבעה בחודש, שעד עתה לא הצלחתי לפענח אותו, אתה קובע לי פגישות כוזבות ובעצמך מסתתר. האם סבור אתה, אדוני רב החסד, שאיני מסוגל להבחין בכל אלה? אתה מבטיח לגמול לי על שירותי הידועים לך טוב למדי, בכל הנוגע להמלצה על אישים שונים, ובין כה וכה, אין לדעת איך, מארגן את העניינים כך, שאתה בעצמך לוקח ממני כסף בסכומים נכבדים בלא אישור על קבלתו – כפי שקרה לאחרונה רק בשבוע שעבר. ואילו כעת, אחרי שלקחת את הכסף, אתה מסתתר, ונוסף לכול מתכחש לטובה שעשיתי לך בכל הנוגע ליבגני ניקולייץ'. אתה בונה, אולי, על נסיעתי הקרובה לסימְבּירְסְק וסבור שלא נספיק להביא את העניין לידי גמר. אולם אני מודיע לך בחגיגיות – ומילת הכבוד שלי תעיד עלי – שאם יגיעו הדברים לידי כך, אהיה מוכן לשהות במתכוון עוד חודשיים תמימים בפטרבורג, עד שאזכה במבוקשי, אשיג את מטרתי ואמצא אותך. גם אנו יודעים מעת לעת לפעול בזדון. בסיכומו של דבר הנני מודיע לך, שאם לא תבהיר לי עוד היום את הדברים בדרך שתספק את רצוני, תחילה בכתב ואחר כך באופן אישי, בארבע עיניים, אם לא תפרט במכתבך מחדש את כל סעיפי ההסכם העיקריים שהתקיימו בינינו ולא תבאר סופית את מחשבותיך בנוגע ליבגני ניקולייץ', איאלץ לנקוט אמצעים שיזיקו לך עד מאוד ושאפילו אני עצמי סולד מהם.

הרשה לי להישאר ידידך הנאמן וכו'.

5

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

11 בנובמבר

ידידי החביב עד מאוד, הנכבד עד מאוד,

איבן פטרוביץ'!

מכתבך ציער אותי עד עמקי נשמתי. האם לא חשת נקיפות מצפון, ידידי היקר אך הלא הוגן, לנהוג כך בטוב שבמבקשי טובתך? למהר, לא להסביר את העניין כולו, ולבסוף לפגוע בי בחשדות מעליבים כל כך?! אולם אני חש לענות על האשמותיך. לא מצאת אותי אתמול, איבן פטרוביץ', מפני שנקראתי פתאום ולגמרי במפתיע למיטתה של אישה נוטה למות. דודתי יֵוְופימִיָה ניקוֹלַבְנָה החזירה את נשמתה לבורא אתמול בערב, בשעה אחת עשרה.  בקולם המשותף של קרובי משפחתי נבחרתי לאחראי על כל הטקס המעציב ורווי הדמעות הזה. הייתי צריך לטפל בכל כך הרבה עניינים, עד שגם היום בבוקר לא הספקתי להתראות איתך, ואף לא ליידע אותך ולו בשׁורת מכתב אחת. צר לי בכל לבי על אי-ההבנה שקרתה בינינו. את דבריי על יבגני ניקולייביץ', שהבעתי אותם בבדיחות הדעת ובדרך אגב, פירשת במובן הפוך לגמרי, ולעניין כולו הענקת משמעות הפוגעת בי עמוקות. אתה מזכיר את הכסף ומביע את דאגתך בנוגע אליו. אולם אני מוכן, בלי ללכת סחור-סחור, לספק את כל רצונותיך ותביעותיך, הגם שלא אוכל שלא להזכיר לך כאן בדרך אגב, שאת הסכום שמדובר בו, שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, לקחתי ממך בשבוע שעבר בתנאים ידועים, ולא בתור הלוואה. אילו זה היה המקרה, בהכרח היה קיים אישור בכתב על קבלתו. איני משפיל את עצמי להסברים בנוגע לסעיפים אחרים המוצגים במכתבך. מוצא אני שזוהי אי-הבנה, רואה אני בכך את החיפזון, הרתחנות והיושר האופייניים לך. אני יודע שמזגך הטוב ואופייך הפתוח לא יתנו לספק לשקוע בלבך, ושבסופו של דבר אתה עצמך תושיט לי ראשון את היד. טעית, איבן פטרוביץ', טעית טעות חמורה!

אף שמכתבך פגע בי עמוקות, הייתי מוכן להתייצב אצלך ראשון עוד היום ולהכות על חטא, אולם אני כל כך טרוד מאז יום אתמול, עד שאני הרוג עכשיו לגמרי ובקושי עומד על רגליי. נוסף לכל האסונות, נפלה אשתי למשכב; אני חושש שמא לקתה במחלה רצינית. ובכל הנוגע לקטנצ'יק, הרי הוא, תודה לאל, מרגיש יותר טוב. אך אני עוזב את הקולמוס… עיסוקיי דוחקים, ומצטברים בלי סוף.

הרשה לי, ידידי שלא יסולא בפז, להישאר ידידך הנאמן וכו'.

6

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

14 בנובמבר

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

המתנתי שלושה ימים; השתדלתי לעשות בהם שימוש מועיל – ולפי שעה, היות שאני חש שנימוס ומהוגנות הנָּם קישוט ראשון במעלה שכל אדם צריך להתהדר בו, מאז מכתבי האחרון, מהעשרה בחודש זה, לא הזכרתי לך על אודותי לא במילה ולא במעשה– במידת מה כדי לתת לך למלא באין מפריע את חובתך הנוצרית ביחס לדודתך, ובמידת מה מפני שהייתי זקוק לזמן לצורך בחינה וחקירה בכל הנוגע לעניין ידוע. ואילו כעת אני ממהר להבהיר לך את הדברים סופית ובתקיפות.

הנני מתוודה בפניך בגילוי לב, שבשעת קריאתם של שני מכתביך הראשונים חשבתי ברצינות שאינך מבין מה אני רוצה; זאת הסיבה שביקשתי יותר מכל להיפגש איתך ולבאר את הדברים בארבע עיניים, חששתי מאחיזה בקולמוס והאשמתי את עצמי באי-בהירות בדרך הבעת מחשבותי על הנייר. ידוע לך שחינוך ונימוסים טובים אין לי ושאני מתרחק מפטפטנות ריקה של גנדרנים, מפני שלמדתי סוף כל סוף מניסיוני המר, עד כמה כוזב המעטה החיצוני לעתים, ושמתחת לפרחים אורב לפעמים הנחש. 2

 

 אולם אתה הבנת אותי; ולא ענית לי כראוי, מפני שבשל העורמה הבוגדנית שבנפשך גמרת אומר מראש להתכחש למילת הכבוד שלך וליחסי הידידות שהיו קיימים בינינו. הוכחת את הדבר במלואו בהתנהגותך המאוסה כלפי בעת האחרונה, התנהגות הרת אסון לענייני – דבר שלא ציפיתי לו ולא רציתי להאמין בו כלל עד לרגע זה. שהרי, כיוון שנשביתי ממש בתחילת ההיכרות בינינו בקסמם של גינוניך המתוחכמים, מעודנוּת מנהגיך, בקיאותך בעסקים והיתרונות שאני עשוי להפיק משותפוּת איתך, הנחתי שמצאתי ידיד ורֵע אמיתי שרוצה בטובתי. ואילו כעת למדתי על בשרי בבירור, שישנם אנשים רבים שתחת מראה חנפני ומזהיר מסתירים בלִבָּם רעל, משתמשים בשכלם לרקימת מזימות נגד זולתם, ולמעשי מִרמה שמקומם לא יכירם. על כן הם מפחדים מקולמוס ומנייר, ועם זאת משתמשים בלשונם ובסגנונם לא לטובת זולתם ומכורתם, אלא כדי לטשטש ולערפל בקסמיהם את דעתם של אלה, שקשרו את עצמם איתם בעסקים שונים והתנו איתם תנאים. את בוגדנותך ביחס אלי, אדוני רב החסד, אפשר לראות בבירור מהעובדות דלהלן.

ראשית, כשציירתי לך בביטויים בהירים וברורים שבמכתבי את מצבי, אדוני רב החסד, ובה בעת שאלתי במכתבי הראשון אליך לְמַה הואלת להתכוון בביטויים ובכוונות כאלה ואחרים, ובעיקר בנוגע ליבגני ניקולייץ', על פי רוב השתדלת לעבור על הדברים בשתיקה. אחרי שהעכרת את רוחי בחשדות ובספקות, התרחקת בקור רוח מעצם העניין. אחר כך, אחרי שעוללת לי מעשים שאפילו אי-אפשר לקרוא להם בשם תואר מהוגן, כתבת שזה מצער אותך. איך תצווה לקרוא לזה, אדוני רב החסד? אחר כך, כשכל רגע היה יקר לי, וכשהכרחת אותי לרדוף אחריך לאורכה של כל עיר הבירה, כתבת לי במסווה של ידידות, מכתבים שבמתכוון לא הזכרת בהם את ענייננו, ודיברת על דברים שכלל אינם מן העניין; דהיינו, על מחלותיה של רעייתך, שאני מכבד אותה בכל מקרה, ועל כך שלתינוק שלך נתנו ריבָּס ושהודות לכך בקעה לו שן. את כל אלה הזכרת בכל מכתב שלך, בסדירות מאוסה שפגעה בי. כמובן, אני מוכן להסכים שנפשו של אב מתייסרת בגלל סבלו של יוצא חלציו, אך לשם מה להזכיר זאת כשנחוץ דבר-מה אחר בתכלית, יותר חיוני ויותר מעניין. שתקתי וסבלתי; ואילו כעת, משעבר הזמן, אני סבור שמחובתי להבהיר את הדברים. לבסוף, אחרי שכמה פעמים הולכת אותי שולל בעורמה בוגדנית בקביעת פגישות כוזבות, הכרחת אותי, כך נראה, לשחק את תפקיד השוטה והמוקיון שלך, שלעולם לא התכוונתי להיות. אחר כך, אחרי שהזמנת אותי אליך מבעוד מועד ורימית אותי כהוגן, אתה מודיע לי שנקראת לדודתך הסובלת, שקיבלה שבץ בדיוק בשעה חמש, כך ניסחת גם במקרה זה את הדברים בדיוק מביש. למזלי, אדוני רב החסד, בשלושת הימים שחלפו הספקתי לערוך בירורים ונודע לי מהם, שדודתך לקתה בשבץ עוד יום קודם לכן, בשמונה בחודש, זמן לא רב לפני חצות. בהסתמך על מקרה זה אני רואה שהשתמשת בקדושת היחסים של קרבת משפחה כדי לרמות אנשים מחוץ למעגל המשפחתי. לבסוף, במכתבך האחרון אתה מזכיר אף את מותה של קרובת המשפחה שלך, שאירע כביכול דווקא בזמן שבו הייתי אמור להתייצב אצלך לצורך היוועצות בנוגע לעניינים הידועים. אך כאן השִׁפלות שבתוכניות ובבדיות שלך עולה אפילו על כל ייתכנוּת, שהרי על פי מידע מהימן ביותר, שהודות למזל שהאיר לי פנים עד בלי די הספקתי לאסוף אותו בעִתו ובזמנו, נפחה דודתך את נשמתה יממה שלמה אחרי מועד ההסתלקות מן העולם שקבעת בלא יראת אלוהים במכתב שלך. לעולם לא הייתי מסיים, אילו מניתי את כל סימני ההיכר שעל פיהם למדתי על העורמה הבוגדנית שבה נהגת כלפי. לצופה חסר פניות די גם בכך, שבכל מכתביך אתה מכנה אותי ידידך בלב ובנפש וקורא לי בשמות נלבבים – דבר שעשית, על פי הבנתי, אך ורק כדי להרדים את מצפוני.

אגש כעת לעיקר התרמית והבוגדנות שלך ביחס אלי, הגלומות דווקא בשמירה על שתיקה בלתי פוסקת בעת האחרונה בכל הנוגע לענייננו המשותף, ובכל הנוגע לגניבה בלי נקיפות מצפון של המכתב שהסברת בו – אמנם בצורה מעורפלת שאינה לגמרי ברורה לי – את התנאים ואת ההסכמים ההדדיים שלנו, בהלוואה ברברית וכפויה של שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, בלי אישור בכתב – סכום שלווית ממני בתור שותף שלך; ולבסוף, בהעללת עלילות מתועבת על מכרנו המשותף, יבגני ניקולייץ'. אני רואה כעת בבירור שרצית להוכיח לי שהאיש משול לתיש, אם יורשה לי לומר – לא תקבל ממנו לא חלב ולא צמר, ושהוא בעצמו לא זה ולא זה, לא בשר ולא חלב – ובעיניך זהו דופי שאמנם הטלת בו במכתבך מהשישה לחודש זה. ואילו אני מכיר את יבגני ניקולייץ' בתור נער צנוע ובעל התנהגות למופת, מעלות שדווקא בזכותן הוא יכול להקסים ולזכות לכבוד הראוי לו בחברה הגבוהה. ידוע לי גם שמדי ערב, במשך שבועיים תמימים, הכנסת בכל פעם לכיסך כמה עשרות, ולפעמים אף עד מאה רובל בכסף, כשניצחת את יבגני ניקולייץ' במשחקי קלפים. ואילו כעת אתה מכחיש כל זאת ולא רק שאינך מסכים להודות לי על מאמציי, אלא אפילו נטלת לעצמך את כספי-שלי ללא החזר, אחרי שפיתית אותי לפני כן שאהיה שותפך בעניין וסחררת את ראשי בכל מיני תועלות שעשויות ליפול בחלקי. אחרי שנטלת לעצמך כעת בצורה הנוגדת כל חוק את כספי ואת כספו של יבגני ניקולייץ', אתה נמנע מלהודות לי ומשתמש בהשמצות, שבאמצעותן השחרת בעיניי כנגד כל היגיון את דמותו של האיש, שנכנס אל ביתך הודות להשתדלויות ולמאמצים שלי. ואילו אתה עצמך, להפך, על פי סיפורי הידידים, עד היום כמעט מחליף איתו נשיקות רטובות ומציג אותו בפני החברה כולה כטוב וראשון בידידיך, אף על פי שגם אחרון הטיפשים בעולם ינחש תכף ומיד למה חותרות כל כוונותיך ומה באמת פירושם של יחסי הידידות והחיבה שלכם. אני מצדי אגיד שפירושם רמייה, עורמה בוגדנית, שִׁכחת כללי המהוגנות וזכויות האדם, שיש בהם כפירה כנגד אלוהים והם לוקים בכל מום מוסרי. אני מביא את עצמי בתור דוגמה והוכחה. במה פגעתי בכבודך ומדוע נהגת בי בצורה כל כך חסרת מצפון?

אני מסיים את מכתבי. אמרתי את שהיה לי לומר. כעת אסכם: אדוני רב החסד, אם בתוך זמן קצר ביותר מקבלת מכתב זה לא תחזיר לי, ראשית, את הסכום שנתתי לך במלואו – שלוש מאות וחמישים רובל בכסף – ושנית, את כל הסכומים הבאים בתור המגיעים לי, על פי הבטחתך, איאלץ להשתמש באמצעים שונים ומגוונים כדי לאלץ אותך להחזיר את כספי אפילו בכוח גלוי, לאחר שאסתייע בחוק. ולבסוף, אני מודיע לך שיש בידי אי-אלו עדויות, שאם יישארו בידי משרתך ומעריצך הנאמן, הרי הן עלולות להרוס ולטמא את שמך בעיני החברה הגבוהה כולה.

הרשה לי להישאר ידידך וכו'.

7

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

15 בנובמבר

איבן פטרוביץ'!

אחרי שקיבלתי את האיגרת שלך, הכתובה בסגנון מוז'יקי ועם זאת מוזר, רציתי ברגע הראשון לקרוע אותה לגזרים – אבל שמרתי אותה בתור מסמך נדיר. אם כי, צר לי מעומק לבי על אי-ההבנות והבעיות שנוצרו בינינו. תחילה התכוונתי שלא לענות לך, אבל הכורח כופה זאת עלי. והוא: בשורות אלה עלי להודיעך שיהיה לי מאוד לא נעים לארח אותך בביתי אי פעם, וכן גם לאשתי: בריאותה רופפת וריח של זפת עלול להזיק לה.

אשתי שולחת לרעייתך את ספרה שנשאר אצלנו – "דון קיחוטה איש למנשה", בצירוף תודה ממנה. בכל הנוגע לערדליך, ששכחת אותם כביכול בביקורך האחרון אצלנו, לצערי עלי להודיעך שהם לא נמצאו בשום מקום. לפי שעה מחפשים אחריהם; אולם אם לא יימצאו כלל, אקנה לך חדשים.

ועם זאת, לכבוד הוא לי להיות ידידך וכו'.

8

בנובמבר, בשישה עשר בחודש, מקבל פיוטר איבניץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב בכתב מצועצע על נייר ורוד-חיוור. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 2 בנובמבר. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. פיוטר איבניץ' קורא:

Eugène   החביב! אתמול לא התאפשר הדבר בשום אופן. בעלי היה בבית כל הערב. ואילו מחר אתה מוכרח לבוא באחת עשרה בדיוק. בעשר וחצי ייסע בעלי לצארְסְקוֹיֵה ויחזור בחצות. רתחתי מכעס כל הלילה. אני מודה לך על שליחת החדשות והתכתובת. איזו ערמה של ניירות! האומנם היא מילאה את כל אלה בכתב ידה? אם כי, יש לה סגנון; תודה לך, אני רואה שאתה אוהב אותי. אל תכעס בגלל אתמול ובוא מחר, בשם אלוהים.

                                                                                                      א.

פיוטר איבניץ' שובר את החותם שעל המכתב השני.

פיוטר איבניץ'!

רגליי בין כה וכה לא היו דורכות בבית שלך; לחינם הואלת בטובך ללכלך את הנייר.

בשבוע הבא אני נוסע לסימבּירסק; יבגני ניקולייץ' יישאר אצלך בתור רֵע שערכו לא יסולא בפז וידיד נלבב ביותר; אני מאחל לך הצלחה, ובנוגע לערדליים אל תדאג.

9

בנובמבר, בשבעה עשר בחודש, מקבל איבן פטרוביץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב שנכתב בבהילות וכלאחר יד. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 4 באוגוסט. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. איבן פטרוביץ' קורא:

היֵה שלום, היה שלום יבגני ניקולייץ'! יברך אותך האל גם בזכות זאת. היה מאושר, ומנת חלקי היא אכזרית; אני מפחדת! זה היה רצונך. אלמלא דודתי, הייתי מפקידה עצמי בידיך גם כך. אז אל נא תצחק עלי וגם לא על דודתי. מחר נערך בכנסייה טקס החתונה שלנו. דודתי שמחה שנמצא אדם טוב, שלוקח אותי בלי נדוניה. היום התבוננתי בו בתשומת לב לראשונה. הוא טוב לב, נדמה לי. מאיצים בי. היֵה שלום, היה שלום… חביב לבי!!! היזכר בי מפעם לפעם; ואילו אני לעולם לא אשכח אותך. היה שלום. אחתום גם על מכתבי אחרון זה, כמו על מכתבי הראשון… זוכר?

טטיאנה

זה היה תוכנו של המכתב השני:

איבן פטרוביץ'! מחר תקבל ערדליים חדשים; איני רגיל לסחוב שום דבר מהכיסים של זולתי; כמו כן, איני אוהב ללקט בחוצות גזרים וקרעים מכל הבא ליד.

יבגני ניקולייץ' נוסע בימים הקרובים לסימבּירסק, לטפל בעסקי סבו, והוא ביקש ממני לדאוג לו לבן לוויה; התרצה?

 השלג פסק בשעות הבוקר. הוֹריקאוָה יָאסוּקיצ'י ישב בחדר המורים של המחלקה לפיזיקה והביט באש שבערה באח. היה נדמה שהאש נושמת. להבותיה הצהובות התרוממו בעצלתיים ושקעו שוב לתוך הגחלים הכהים. זו היתה עדות למלחמתה המתמשכת של האש בקור שמילא את החדר. יאסוקיצ'י דמיין בעיני רוחו את הקור הקוסמי מחוץ לכדור הארץ, והתמלא במעין תחושת הזדהות כלפי הגחלים המאדימים.

"הוֹריקאווה!"

יאסוקיצ'י הרים את מבטו אל מיאמוֹטוֹ, הפיזיקאי שעמד מול האח. מיאמוטו, שהרכיב משקפיים לקוצר ראיה, עמד וחייך בנעימות מתחת לשפמו הדליל, ידיו בכיסי מכנסיו.

"הוריקאווה, ידעת שגם אישה היא גוף פיזיקלי?"

"זה שאישה היא בעל חיים, אני יודע".

"לא בעל חיים. גוף פיזיקלי, אני אומר לך! גם אני גיליתי את העובדה הזאת רק לאחרונה, ובעמל רב".

"הוריקאווה, אל תקשיב ברצינות למה שמיאמוטו אומר".

את הדברים האלה אמר הָסֶגָאווה, שהיה גם הוא מרצה לפיזיקה. יאסוקיצ'י נפנה אליו. הסגאווה ישב בשולחן מאחורי יאסוקיצ'י ודפדף במחברות בחינה. על פניו, בעלות מצח גבוה ומקריח, היה נסוך חיוך דק של מבוכה.

"מוזר מאוד! חשבתי שהתגלית שלי דווקא תשמח אותך, הסגאווה. הוריקאווה, אתה מכיר את העיקרון של מעבר חום, נכון?"

"מעבר חום? משהו שקשור בחום של חשמל?"

"אתם, אנשי העט, חסרי תקנה".

מיאמוטו הכניס יעה מלא פחמים לתוך האח, והלהבות השתקפו בדלתו הפתוחה.

"כששני גופים בעלי טמפרטורה שונה באים במגע, החום עובר מהגוף החם יותר אל הגוף הקר יותר, והמעבר ממשיך עד שהחום של שני הגופים משתווה," התחיל להסביר מיאמוטו.

"אבל זה ברור מאליו, לא?"

"זה נקרא עקרון מעבר חום. ובכן, נניח שאישה היא גוף פיזיקלי, כן? אם אישה היא גוף פיזיקלי, ברור מאליו שגם גבר הוא גוף פיזיקלי. ולפיכך, במקרה הזה, אהבה היא שוות ערך לחום. כשגבר ואישה באים במגע, אהבה, כמו החום, תעבור מהגבר הנלהב יותר אל האישה הנלהבת פחות עד שמידת האהבה שלהם תשתווה. זה בוודאי מה שקרה גם במקרה שלך, הסגאווה…"

"יופי, התחלנו!", אמר הסווגאה, אך קולו התמלא דווקא צחוק של אושר, כאילו דגדגו אותו.

"נגיד ש- S הוא המרחק שעוברת כמות החום E בתוך זמן T, כן? H היא טמפרטורה, X הוא המרחק ממקור החום, K הוא מקדם מוליכות החום התלוי בחומר. אם כך, נבחן את המקרה של הסגאווה".

מיאמוטו ניגש אל לוח קטן והתחיל לכתוב עליו משהו שנראה כמו נוסחה, אך לפתע הסתובב והשליך את פיסת הגיר בייאוש.

"מה הטעם להתגאות בתגלית שהגעתי אליה בעמל כה רב, מול הדיוט כמו הוריקאווה! בכל אופן, נראה שההתלהבות של הארוסה של הסגאווה התפתחה בהתאם לנוסחה".

"אם באמת היתה נוסחה כזאת, היה הרבה יותר קל לחיות בעולם הזה", אמר יאסוקיצ'י.

הוא מתח את רגליו והביט בהיסח הדעת על הנוף המושלג מחוץ לחלון. חדר הסגל של המחלקה לפיזיקה היה ממוקם בחדר פינתי בקומה השנייה והשקיף אל מגרש הספורט ומתקני ההתעמלות, אל שדרת האורנים שמעבר למגרש, ואל בנייני הלבנים האדומות שמעבר לשדרה. וגם אל הים. במרווחים שבין הבניינים אפשר היה לראות כיצד מתמרים הגלים הכהים.

"ואם כבר מדברים, גם מצב הסופרים בכי רע. איך הולך עם הספר האחרון שלך?" שאל מיאמוטו.

"ללא שינוי. לא נמכר בכלל. נראה שלא נוצר מעבר חום בין הסופר לקהל. אגב, הסגאווה, מה קורה עם החתונה שלך? עדיין כלום?"

"לא. יש רק עוד חודש, אבל בגלל כל ההתרוצצויות אני לא מצליח ללמוד. אני לגמרי מותש".

"עד כדי כך אתה חסר סבלנות, שאתה לא מצליח ללמוד, אה?"

"מה אני אעשה, מיאמוטו? קודם כל, אני צריך למצוא לנו בית, ואני לגמרי מותש מזה שאין בתים להשכרה. בסוף השבוע שעבר כיתתי רגליים כמעט בכל העיר, אבל גם כשהיה נדמה לי שמצאתי משהו, אמרו לי שכבר סגרו עם אנשים אחרים".

"מה עם האזור שלי? אם לא אכפת לך לנסוע כל בוקר ללימודים ברכבת".

"האזור שלך קצת רחוק מדי. שמעתי שמשכירים שם, וגם האישה מעדיפה את האזור, אבל… היי, הוריקאווה! לא נשרפות לך הנעליים?"

הנעליים של יאסוקיצ'י כנראה נגעו באח, וכעת עלה מהן עשן .  וריח של עור שרוף.

"נראה שגם כאן התרחש מעבר חום!" מיאמוטו ניגב את משקפיו, עיניו קצרות הרואי הביטו ביאסוקיצ'י בחוסר ביטחון, והוא חייך חיוך רחב.

***

חלפו ארבעה או חמישה ימים. הבוקר היה מעונן וצונן, ויאסוקיצ'י מיהר לתפוס רכבת בפרבריה של עיר קיט. מימין הדרך השתרעו שדות חיטה ומשמאלה מסילת רכבת. השדות היו שוממים מאדם ומלאים ברחשים עמומים. היה נדמה שמישהו מתהלך בין שיבולי החיטה, אך למעשה היו אלה רק נטיפי קרח שנשברו בתוך האדמה החרושה.

הרכבת של שמונה לכיוון טוקיו השמיעה צפירה ארוכה וחלפה בלי להאיץ על פני המסילה. הרכבת לכיוון ההפוך, שאותה רצה יאסוקיצ'י לתפוס, היתה אמורה להגיע רק עוד כחצי שעה. הוא הוציא את השעון והביט בו, אך משום מה הוא הראה כמעט שמונה ורבע. יאסוקיצ'י האשים את השעון שלו בחוסר ההתאמה של הזמנים, וחשב לעצמו, כמובן, שהיום לא יאחר. השדות שלאורך הדרך התחלפו בהדרגה בגדר חיה. יאסוקיצ'י הוציא חפיסת "אסהי", הצית סיגריה, והמשיך לצעוד בנינוחות.

הדרך המכוסה באפר פחם הובילה במעלה גבעה אל מפגש של מסילת רכבת. יאסוקיצ'י התקדם, רגוע ושליו, אך משהגיע לראש הגבעה ראה התקהלות של אנשים משני צדי מפגש המסילה. "מישהו נדרס," מיד חשב לעצמו. למזלו זיהה את העוזר הצעיר של הקצב, שבדיוק עצר את אופניו ליד הגדר. יאסוקיצ'י, הסיגריה עדיין בידו, טפח על כתפו של הצעיר.

"היי, מה קרה פה?"

"נדרס, הרכבת שעברה עכשיו דרסה אותו," השיב הצעיר, שהסתבך בלשונו מרוב מהירות. פניו, שהיו נתונים בין מחממי אוזניים מפרוות ארנבת, זהרו מהתרגשות משונה.

"דרסה את מי?"

"השומר של המסילה. הוא ניסה להציל תלמידת בית ספר שעמדה להידרס. אתה מכיר את חנות הספרים של נָגָאִי בהָאצ'ימָאן-מָאֶה ? אז זאת הבת שלהם, היא כמעט נדרסה".

"אבל הילדה ניצלה?"

"אהה, הנה היא בוכה שם, אומרים".

ב"שם" התכוון הצעיר לקהל שהתגודד מעבר למפגש המסילה. ובאמת, יאסוקיצ'י ראה שם שוטר שדיבר עם ילדה, וגבר נוסף, כנראה סגן מפקד התחנה, שמדי פעם אמר דבר מה.

שומר המסילה… ליד ביתן שומר המסילה ראה יאסוקיצ'י גופה מכוסה במחצלת קש. המראה עורר בו גועל וסקרנות בו בזמן. גם מרחוק אפשר היה לראות זוג נעליים מבצבץ מתחת למחצלת.

"האנשים האלה הביאו את הגופה".

מתחת לתמרור איתות ישבו כמה פועלי רכבת סביב מדורה קטנה.

הלהבה הצהובה של המדורה לא האירה ולא העלתה עשן. עד כדי כך היה קר. אחד הפועלים, לבוש במכנסיים קצרים, חימם על אש המדורה את אחוריו.

יאסוקיצ'י התחיל לחצות את מפגש המסילה. בשל קרבתה של תחנת הרכבת היה עליו לחצות מספר מסילות. יאסוקיצ'י תהה על איזו מהן נדרס השומר, אך עד מהרה זכה לתשובה. הדם שנותר על אחת המסילות חשף את האסון שהתרחש כאן לפני זמן קצר. הוא הסיט את מבטו אל עברו האחר של מפגש המסילה מתוך דחף פנימי כמעט, אך ללא הועיל. בן רגע מראה הנוזל האדום הצמיגי על פני הברזל הקר והנוצץ נצרב בלבו בחדות. ואם לא די בכך, מהדם שעל המסילה עלו גם אדים קלים…

יאסוקיצ'י לא הצליח להירגע וכעשר דקות הסתובב אנה ואנה על רציף תחנת הרכבת. ראשו היה מלא במראה המבחיל שזה עתה ראה. בבהירות רבה במיוחד ניצבו לנגד עיניו האדים העולים מהדם. לפתע נזכר בעקרון של מעבר חום, שעלה לאחרונה בשיחה. חום החיים השוכן בתוך הדם, לפי העקרון שהסביר מיאמוטו, עובר בדיוק מושלם וללא רחם אל המסילה. אין זה משנה של מי החיים האלה, בין אם זה השומר שהקריב את עצמו במסגרת עבודתו, בין אם זה פושע מסוכן, החום ממשיך לעבור ללא רחם, בדיוק באותו אופן. יאסוקיצ'י הבין כמובן שהמחשבות האלה חסרות כל היגיון. גם בן מסור יטבע אם ייפול למים, וגם אישה נאמנה תישרף באש. הוא ניסה להסביר זאת לעצמו שוב ושוב, אך האמת שראה מול עיניו הותירה בו רושם קשה, שלא היה בו מקום רב להיגיון.

ואולם, ללא כל קשר לרגשותיו של יאסוקיצ'י, פניהם של האנשים על הרציף נראו מאושרים. זה הרגיז אותו. במיוחד קבוצה של קציני חייל הים, שדיברו בקולי קולות, וגרמו לו תחושה פיזית של חוסר נחת. הוא הצית סיגריה נוספת והלך אל קצה הרציף. מכאן, במרחק של כמאתיים-שלוש מאות מטרים, אפשר היה לראות את מפגש המסילה. הקהל שהתגודד משני צדי המפגש כבר התפזר. רק מתחת לתמרור האיתות התנועעה הלהבה הצהובה של מדורת פועלי הרכבת.

המדורה המרוחקת עוררה בלבו של יאסוקיצ'י מעין תחושת הזדהות. אך המראה של מפגש המסילה עורר בו חוסר שקט. הוא הפנה אליו את גבו, ושב אל קהל המחכים ברציף. אך בטרם הספיק לצעוד עשרה צעדים, שם לב לכפפת העור האדומה שלו על הרצפה. כנראה נפלה כשהסיר אותה מיד ימין כדי להצית סיגריה. יאסוקיצ'י פנה ללכת. הכפפה שכבה על קצה הרציף, כף היד פנתה כלפי מעלה. ליאסוקיצ'י היה נדמה שהיא מנסה לעצור בעדו בלא אומר.

תחת שמים קרים וקודרים חש יאסוקיצ'י את נשמתה של הכפפה שנזנחה לבדה, והרגיש באותו רגע שקרן דקיקה של אור שמש תחדור ותאיר בחמימות גם את העולם הצונן הזה.

 (אפריל, 1924)

היום בא סוס זה מדרך בלא כח, נשוך-זבובים, חיגר ברגל אחת וגופו כחרס הנשבר; והוא עומד לו יחידי בשכונת בית-הכנסת כחום היום בקיץ, אחוריו לבית-המדרש ופניו כלפי העגלה המלאה ספרים. עומד בכובד-ראש, מקמט מצחו, משפיל אזניו ומושיט קצה לשונו. הוא שרוי בתענית, ומצטער מאד. לכאורה הוא רגיל בתעניות ואינו חושש להן. משעה שהוא נושא ספרים, את עול היהדות הזה עליו, אירע לו כמה וכמה פעמים להתענות, פעם תענית-יחיד – הוא בעצמו, ופעם תענית-צבור – הוא ובעליו וכל בני-ביתו ביחד, לא יזכה לאכול מסעודה של דגן-שמים ולחם סוסים אבירים שם לעתיד-לבוא, אם כל הימים, שעסקיו בספרים, היה טועם אפילו גרגר אחד שבולת-שועל בעולם-הזה, רבונו-של-עולם הלואי ויהא מספר מכותיהם של פריצי חיות, אויביו הרעים כמספר הצומות וענויי-נפשו בכל ימי נדודיו עם משאו זה! לא אכל ולא שתה ולא התרעם, חס ושלום. אבל עכשיו גבר בו יצר-הרע של אכילה והשיאו לחוש לצרכי גופו ככל בריה חיה ולא להיות כפגר מובס בעולם. מספוא מספוא הוא מבקש מספוא כל-שהוא לקיום נפשו!

שקט ודממה מסביב, הכל נחבאים בבתים ובחנויות מפני החמה ומזיעים. הבהמות רועות בשדה. עגלים ובני-בקר, גדיים ותישים רובצים במרעה טוב, אוכלים נהנים ושמחים, והוא, אוי לו ואוי למזלו, בודד במוקומו, אין בו כל עשב, כל עץ אלא אבק, זבל ואשפה, ועצבות שורה שם. עומד לו ביש גדא זה תלוי-שפה וגלוי-עינים, כמתרעם ואומר: אם אין אכילה, השינים הללו לטה? יצר-הרע ממריד עליו את בני מעיו והם כחלילים הומים בבטנו, עורו מזדעזע עליו, עיניו סגורות למחצה, והוא מסתכל בחבילות ספרים שבעגלה כנגדו מסתכל ונאנח במרירות.

הוא מתאנח ויש לו על מה להתאנח. נורא הוא ספר קורותיו, ישמעו בעלי-חיים ויקחו מוסר. לא מנעוריו הוא דל ורע תואר, חס ושלום! סייח יפה היה בשעתו וגם אחרי כן כשנתבגר, זריז ומזורז היה, וקל ברגליו, כרסתן, פרסתן, בריא ושמן ומהלך בקומה זקופה, וכשהיו מתחרים בו היה עומד קוממיות ובועט בחמת כחו.

וכיון שכח זכרונו נחלש עתה, לא עליכם, ולזכור את כל המוצעות אותו בחייו ברור היטב, בדעה צלולה, קשה עליו שהרי סוף-סוף בהמה הוא; לפיכך אין לומר, שהוא מעיין בספר קורותיו, אלא הוא חולם, דברי ימי חייו עוברים לפניו בחלום.

סוס זה כמה שהוא מדוכדך ומדוכא, מתוך סימניו הוא ניכר כעשיר שירד מנכסיו, שאינו מן הבהמות הגסות וההדיוטות אלא חוטר מגזע אבירים המיוחסים שבסוסים, ובשביל כך נתחבב בנעוריו על בעליו ונהגו בו כבוד. דיר נאה התקינו לו ומשמשים עמדו שם לשרתו, אמת, משמשיו היו נוטלים להם, כדרך אהוריירים, מן המספוא שלו, זה נטל קצת וזה קצת, אף-על-פי-כן גם לו נשאר כדי שביעה ולא מת ברעב. לומר שבן-חורין היה באותם הימים ולא נשתעבר כלל, אי אפשר. וכי יש בהמה בעולם עומדת ברשותה? אם שור או כבש, אם עז ואם סוס, הכל משועבדים ועומדים לעבודת בעליהם. שור לחרישה כבש לגזיזה עז לחליבה וסוס לרכיבה הלא לכך נוצרו. אף סוס זה לבעליו נעבד, שהיה רוכב על גבו אוסרו במרכבתו, בולמו במתג ורסן וחובטו בשוט. החביטות לא היו חביטות שוט פשוט, אלא של מלקות – רצועות כפולות ומכופלות כהלכה ונתקבלו לו באהבה.

עומד סוס זה אבל העגלה עצוב ושומם ופתאם הוא מתעורר ומרים ראשו, כיורד מגדולתו, שחולם לו ימיו הטובים. זוקף אזניו, מושיט צוארו המוקרח ושואף בנחיריו, כאלו הוא מריח ריח שדה ומרעה טוב ונהנה; כאלו אין כאן לפניו לא עגלה ולא קינות ותחינות וסליחות, אלא אבוס בעליו ומשמשיו בימים ההם; לא חבילות ספרים, אלא חבילות קש ושבולת-שועל. ועד שהוא חולם, אוכל ושותה ורואה כל-טוב בחלומו – ורוח נשא זבוב אחד, שמרחוק הריח מכה טריה בגבו המעוך, ולאחר רקידה-זבובית והקפות הרבה בשמחה ובזמזום ירד עליו והכנים פיו לתוך פי המכה כמנשק לו. ומפני נשיקה זו הקיץ וקפץ ממקומו, הפשיל זנבו ונתכוון לפגוע במזעזעו החצוף, אבל הזנב קצר ומוקרח ואינו מגיע למקומו של זה. על-כרחו הוא מסיח דעתו ממנו, כופף עצמו ומתחכך בכלונסא של העגלה, מתחכך ונאנח כעני מפני הנאת החיכוך.

דומה, עתה ביש-גדא זה נמלך בלבו, שמא יניח מקומו וילך. והנה הוא מתנדנד, וכל עורו מזנבו ועד ראשו מתנענע מחליץ עצמותיו ומתעטש, כמזמן את עצמו ואומר: הנני!… ובאמת, מה לו כאן ומה יהא בסופו כאן אצל כתלי בית-המדרש? מה יתן לו ומה יוסיף לו המקום הזה, שהוא שמם וריק ואין בו כל צמח וחציר לבהמה? – הנני! הוא מתעטש וצוהל ומרים לדרך פעמיו – ופתאם, אוי, הרגיש כאב ברגלו באותה הרגל בעצמה, שבשבילה שמם עולמו, ירד מגדולתו והיה סוס לא יצלח בימיו! כלום אפשר למי שיהיה, אפילו להמשובחים שבסוסים, לשאת את הבעלים אם הרגלים רפות אם הברכים כורעות ומתמוטטות? ואם אין מועיל בך, מה אתה? הימינה, השמאילה ולך לעזאזל ולכל רוחות העולם! והוא הלך… היה מתמכר לקונים, עובר מזה לזה ומזדלזל והולך. בעליו עצמו משערות זנבו, וטוב לא ראה אצל כל אחד מהם. הוא חטא רבים נשא. בעת צרה התגוללו עליו, שעל ידו היא באה היו חבריו, סוסים גסים, משתובבים, משליכים מעליהם עבודות העגלה. נוטים מן הדרך כשכורים ונופלים בבור – הוא עוונותם סבל. אמרו עליו: מנוול זה מזיק הוא משלחת הוא ומכה מהלכת. וכיוצא בהם שמות מגונים. ומאותה שעה שנכשל וכבודו גלה ממנו, ספר תולדותיו, אוי ואבוי לו, הוא ספר תולדות של נדודים וטלטולים, של סבלות ועבדות, של ענויים ויסורים ואדונים קשים ורעים.

הרגל כואבת, והכאב הולך מכף רגלו עד קדקדו, מפעפע באיבריו ומנקר במוחו, הורד ראשו, נתעותו פניו ושפתו התחתונה מרפרפת. עיניו סגורות וקוים עכורים ולחים מדמעות על לסתותיו. ערבוביא במוחו, ערבוב משונה על קרונות ומרכבות ובעלי-העגלות; של חביות מים, כובד-אבן ונטל-החול ומשא חומר ולבנים; של מקלות, מלקות ורצועות, זרועות נטויות ובעלי-אגרופין. ופתאם נתחלחל מאד ונזדעזע כל איבריו, אותו הגלגל, הגלגל החוזר, נראה לו בחזיונו כל מכותיו וכל מדוי מצרים ופגעיו הרעים ביחד כאין הם נגד צרת נפשו בהיותו מסבב הגלגל שם בבית-ריחים. כמה שהעבודה אצל בעלי-העגלות קשה היא, עוד אפשר לסובלה וכמה שהדרך מתקלקלת בימות הגשמים ובשעת הפשרת שלגים, והרגלים טובעות בטיט עד הארכובה, אף-על-פי-כן דרך היא. אתה הולך עליה בקושי, פוסע פסיעה קטנה, עקב בצד אגודל, מתלבט ונופל במהמורות, אף-על-פי-כן אתה זוחל והולך, מקומות הישוב מתחלפים לעיניך – הנה הר והנה בקעה, הנה בריכה והנה גשר, הנה חורשה והנה בית-מלון אבל הלוך ודוש סובב-סובב במקום אחד, הלוך וחזור חלילה על הראשונות, שלא לראות אלא מה שהיה כבר, ולא לשמוע אלא קול הטחנה, דבר זה מר ממות, שעמום בראשך, דעתך מבולבלת, הרגשותיך קהות וחייך – אינם חיים.

ועד שהסוס עומד מר בחמת-רוחו, אחת מעיניו מתפתחת מעט, רואה ברתת וזיע – ואין פחד! מתפתחת עינו השנית מתרפרפת ורואה – ברוך השם, אין ריחים ואין גלגל לפניו! דעתו מתישבת עליו, הוא מתאמץ ומרים סנטרו ולוחך חבילה של ספרים, ולחיכה זו אומרת: סוף-סוף כובד משאם של אלה טוב מכל אותם המשאות. שהיו מעמיסים עליו, וטוב לו בחצר בית-המדרש מדור באורוות אותם האדונים הקשים. ואם כן אמר בלבו, למה זה אני מחסר את נפשי מטובה? ארבץ לי ואשתטח מלוא-קומתי ארצה. עד כמה צריכים לעמוד, להגות ולעיין באלה?…

…ומיד נתפרקד הסוס ברחבה אצל העגלה ופנה למעלה מתגלגל ומתהפך מצדו אל צדו, כמו שמתעמלים במרחץ על האצטבא העליונה וצוהל מתוך רוב הנאה. רוח יתירה של יום-טוב נכנסה בו. ועד שהוא מתפלש בעפר, מין בריה מזדקר מתחתיו בקול יללה, והתנער מעפר בהול ומבוהל ועמד על רגליו. הוא מעמיד עיניו ואזניו, תוהא ומביט לכל רוחותיו והנה לפניו – כלב!

בשעה שהסוס עשה לו יום-טוב, שמחה ושחוק על הסדר כמה שנאמר, כלב של נכרי התגנב ובא לרחוב בית-הכנסת לשלול שלל ולגנוב מיני מאכל בעגלה, ונתקל בהיסח-הדעת בסוס ונפגע, וכלב זה עומד עתה מלא חמה כהמן בשעתו, זנבו מופשל לו מאהוריו, פיו פתוח, חורץ לשונו ונובח. לא על ונבו שנתלחץ הו כועס ונובח, אלא על שגיננו – אוכל בקשה נפשו כאן ומצא דברים, שאין לו בהם חפץ ואינם שווים בעיניו כלום. ותרגום של נביחתו בלשון כלבים כך הוא; “אוי לך, סוס מכוער וצורע, ואוי לסהורתך זו!… ואחרת זולתה אין לך! הב-הב!… יש לך מעדנים הרבה ואתה רמאי אתה וטומנם. הב-הב, רמאי!… כשתבוא עוד למקומנו בסחורתך זו הבלה, ונפלנו עליך אני וחברי ונעשה אותך איברים-איברים… הב-הב! אני אומר לך. הב-הב! הב-הב, רררמאי!…” ביש-גדא שלנו הנעלב נמלך בדעהי וכבש פניו בעגלה, ואחוריו להכלב, כאומר: מה אומר לך, כלב, ומה אדבר?…

החמה, שהיא מתאכסנת כדרכה בחצר בית-הכנסת כל היום הזמינה עצמה בעת מנחת ערב להתפטר משם ולילך לאוהלה משפילה לראות ביש-גדא שלנו, להסתכל בו ובחבילות ספרים שבעגלה – ופניה משתנים ומאדימים, כאלו קשה עליה הפרידה מבן-פורת זה ומסחורה זו. ובאמת, הלא רשאי היה סוסנו להשבע, שלא היתה כניסתה לעיר מלכתחילה אלא לכבודו, להסתכל בו. אף-על-פי-כן היה נראה ממעשיו, שלא נחשבה לו הסתכלותה זו למאומה: הבל הבלים! מה יתרון בהסתכלות? אין להבריות ממנה אלא חמימות יתרה. מוטב להיות מרחוק. עתה, כשהיא עוצמת עיניה ופונה והולכת, ירוח לנפש, הנשימה נעשית בקל, הגוף נהנה וצלו הולך וגדול מאד.

ובאמת גדל סוסנו פתאם והיה כעוג מלך הבשן בימיו. ראשו על גג של בית-המדרש וזנבו מתפשט למרחוק עד כותל אחד הבתים, וכלו הוא משונה כאחד מיצורי-קדם שמבראשית ולפיכך אין לתמוה, למה העז הזו, שנחפזה ורצה מן השדה למה עמדה בחצר בית-הכנסת והשמיעה “מה-מה” בקול רעש גדול, קול זה היה משמש תמיה: מה זאת, מה זאת? וקריאה: הֵתָיוּ בני-בקר וכל בהמות העדר, בואו וראו מין בריה נפלאה!

הגדיים, הקופצים כדרכם בראש, הקדימו ובאו לקבל הפנים החדשות, אלא תיש-הקהל, בעל בעמיו העזים, יאריך ימים ושנים, עדיין לא בא בתוך עדתו לקבל פני האורח ולברכו בשלום, מפני שהיה טרוד אותה שעה בענין נכבד עם בני העיר, נערים ריקים ושובבים, הרוכבים על גבו, משתמשים בו בתחבולותיהם לפעלם, לדברי שחוק והוללות ולכל מח שלבם חפץ.

מה-מה-מה! נותנים הגדיים בקולם קול עז, נודדים זנב ומקפצים ועולים על העגלה, שלא להמתין כנימוסי דרך-ארץ עד שיזמינו אותם. הם שואפים ומריחים ולותכים ומחפשים מעדנים לנפשם. והיה דחיקה וחטיפה, ערבוב ופיזור ספרים. שנים מהם עומדים זה כנגד זה על ספר אחד בכפיפת-ראש ובנטית-מצח ונענועי זקן ומתנגחים זה עם זה, כתלמידי-חכמים שמנצחים בהלכה – אלו הם הבטלנים שבעזים, שאין בהם טפת חלב ללחמם וללחם ביתם, מתפרנסים ואינם מפרנסים, אוכלים ואינם מאכילים, ולפיכך שעתם פנויה למחלוקת ולמעשה תעתועים.

סוסנו התמים הקים עליו בלא עון ופשע את כל כלבי העיר. אותו הכלב התחיל נובח ושאר הכלבים נבחו אחריו, כל כלב על פי דרכו וכל כלב על אשפתו. קול הנביחה הלך בכל העיר כמכה מהלכת, הכניס מהומה בעדת הבהמות ונתבלבלו והמו, שלא לדעת מה בשעה שבהמות זקנות עמדו בכובד-ראש על כלי-החליבה מקשיבות לקול המולה מרחוק ושותקות, שלא להפסיק חלילה באמצע החליבה, הרימה עגלה בחורה, קלת-דעת, פעמי רגליה ורצה למקום המעשה בשכונת בית-הכנסת. ופר בן-בקר, אדמוני ובריא, אזר כגבר חלציו ורדף אחריה נטוי-זנב, שואף ונושף ברוחו. הסוס עמד במקומו בין כלונסאות עגלה המעומדים והפר עם יפתו רצים ומקיפים אותו סביב, כשם שמקיפים חתן תחת חופתו.

הבהמות בעיירות קטנות, כידוע, מצויות הן בשכונת בית-הכנסת, ושם מקום מנוחתן, לא כאותן הבהמות בכרכים שרואות את בית-הכנסת לעתים רחוקות, או שאינן רואות אותו לעולם בכל ימי חייהן. וכניסה גדולה, כמו באותה שעה בכנופיא ובהמון רב, אפילו זקני בהמות של עיר קטנה זו אינם זוכרים.

כשבאו הבהמות הכבודות ללון כדרכן בשכונת בית-הכנסת לאחר החליבה במנחת ערב, ומצאו את מקומותיהן, שהחזיקו בהם כבר, אינם פנויים, תמהו ולא ידעו מה לעשות. סוס ועגלתו ראו לפניהן, גדיים מתנגחים ושעירים מרקדים שם, וקשה מכלם מעשה העגלה הפרוצה ושעשועיה עם שור פר. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! למחות בידם ולומר: מו? – חס ושלום! מו זה בלשון הבהמות יש בו כמה וכמה הוראות ושמא יטעו לפרשו בהוראה זו, שאינה נאה לצנועות לבהמות כשרות. וחוץ מזה. הלא הכתוב אומר: “סחור סחור, לגדיים מתנגחים ולשעירים עזי-מצח לא תקרב, פן יקפצו עליך בגאוה ובוז”! וחכמים אומרים: “הזהר בעגלתך ואל תשתדל להוכיחה בשעת קלקלתה שמא יפגע בך עוגבה בעל-הקרנים”. על-כרחן שתקו בהמות כשרות הללו והיו בולעות רוק ומעלות גרה – דבר זה אצל הבהמות הוא כסירוג פוזמקאות אצל הנשים בשעות הפנויות.

ובתוך כך חפז ובא מין יציר משונה – פניו שעירות וזקנו המגודל פרוע, חוטמו, השוקע בין עיניו, אינו נח במקומו רגע אחד, אלא מתעקם ומתקמט, מריח ונושף ומתעטש, והוא שפל קומה, רחב-גוף וקצר רגלים, כמכנסי שערות ארוכות לו ממתניו עד הברכים, וריח של זיעה וטיפה סרוחה נודף ממנו זהו תיש-הקהל בכבודו ובעצמו. עוד מרחוק הרכין ראשו בקידה והשתחויה, מתעטש בגמגום ובלחישה, ומיד הוא ממהר ובא ובוטש את הסוס תחת ירכו.

וביש-גדא שלנו נרתע מפני הכאב וצהל מתוך גרונו, כמתרעם על דרך שאילת-שלום זו. אלמלי היה יודע לשון תישים ולשון שאר מיני בהמות, הנמצאות עתה בשכונתו היה מברר את טענותיו ואומר להם: הוי בהמות! הוי תישים! מה עשיתי לכם, שאתם מתגודדים ומתאספים עלי ונוהגים בי מנהג פראים? היה מספר להם רוב טרחו ויגיעו בסחורתו זו, שערבבו ופזרו אותה. העמל בה מרובה, והריוח, שהיא מביאה מועט, אין בו כדי חבילת-קש לסעודה אחת. מספוא במשקל יאכל, נע-ונד הוא בארץ, הולך ונוסע תמיד, נושא ונותן וחיי צער יחיה. כסבורים שעגלתו מלאה כל טוב, ובטנו אוי, בטנו ריקה! חוץ ממלוא-כף מוץ בשחרית לא אכל כל היום כלום. אם אין קונה אין פדיון, אם אין פדיון אין צמח ואם אין צמח אכילה מניין?

אלא, מה שביש-גדא זה אינו יכול לומר בפה הוא אומרו ברמיזה – בסיקור-עין ובנדנוד-איבריו. מתחילה הוא מצדד ראשו ובודק בעיניו את עצמו וגופו, ובדיקה זו אומרת: כמדומני, שהכל אצלי כראוי להיות, בריה אני ככל הבריות וכיון שהבדיקה נגמרת הוא פושט זנבו כלפי הבהמות, כאומר: צאינה וראינה!… כרס יש, שוקים יש, עור ועצמות יש. בשר ודם אני, ומה לכן עוד?

אבל התיש אינו מבין חידות ולא די לו ברמיזה, והוא אוזר חלציו, מתמרמר לביש-גדא שלנו ובוטש בו בחמת כחו. כל הבהמות עומדות ורואות ואין מוחה בידו. הסוס עומד משמים בכפיפת-ראש, ואנחות קשות יוצאות ממעמקי בטנו. הפעם לא צהל ולא נשא קולו, אלא הוא שותק ולא יפתח פיו, מדעתו שאין כח-הפה מועיל לנגד כח-ידים.

וכך הוא באמת, סוס עלוב! אפילו כשהיה פיך נפתח, כפי הסבתא, אתונו של בלעם. בימיה, לא הועיל לך. עד שתפתח את פיך מוטב לך אלמלי נסתם פיהם – אלמלי במקום ספריך מצאו בעגלתך מה שבקשה נפשם, וצפונך היה ממלא פיהם ובטנם.

אף-על-פי-כן יש ללמד זכות על התיש, שאינו רשע ורע כל-כך. עבודת תיש-הקהל הלא עבודה קשה היא. שעה של מנוחה אין לו בעולמו. ידו בכל ויד כל בו, ומספר שערות זקנו הם עסקיו. נושא עליו טרחם ומשאם של בני “החברה הלבנה” ועושה רצונם. ובכל מקום שם הוא – בבית-הכנסת ובשוק, אצל יושבי קרנות וליד סלים מלאים מכל מאכל מעשה אופה ומיני פירות, ומלבד כל אלה עליו לבוא בגנים, בגנו של זה ושל זה, לברך שם על פרי האדמה, ולכוון את השעה ולבוא מאליו בלא הזמנה. פעמים בעל-הגן רוחו אינה נוחה הימנו והוא פוגע בו בחוזק-יד, עד שפריו שאכל יקיאנו ומכאן התיש למד פעמים, שאין המכה הזאת באה לו אלא מפני התרעומות. בעל-הגן נתרעם עליו על שהכלימו ושהה לבוא אצלו, ולפיכך הוא משתדל לפייסו ומקדים ובא בגנו למחר בבוקר השכם. והנה אף זה לא ירצה לו! בעל-הגן פוגע בו במקל, ופגיעתו רעה יותר מזו זל אתמול. אומרים, שביום זה הוכה מכה רבה, התעללו בו ושמו מועקה בזנבו, על-כן בא ברעש ורוגז לשכונת בית-הכנסת והניח חמתו בסוסנו, ביש-גדא זה.

ועד שהעלוב הזה עומד בפחי-נפש הרגיש כגוף חם נוגע בו מאחוריו. סבור היה, בעל-הבית הנה זה בא, והנה חציר ומספוא! אבל חשב וטעה. אחת הבהמות הכשרות רמזה לו במגע, שיטריח וירתע מעט לאחוריו, ומיד כרעה ורבצה לשכב את משכב הלילה, על-מנת שתעמוד כלחוך השור עם הנץ החמה לאכילה בשדה עד ערב.

השמש הורידה לארץ ראשה ושקעה. הפר עמד, הרים כשופר קולו, הפשיל זנבו, נשא רגליו – ונס. התיש לקח את עזיו והלך למנוחתו בעזרת-נשים. גדודי הכוכבים נראו ברקיע ועמדו על משמרתם בלילה – והעיר ישנה!

מרחוק נשמע קול צעדה רגלים פוסעות ובאות להעגלה, אף ידים עסקניות ממשמשות – והסוס שלנו, אשריהו! הנה ראשו עד למעלה מאזניו בתוך התרמיל, “תרמילו הישן” אוכל מוץ לתיאבון, וחשובה לו אכילת מוץ כאלו הוא אוכל שבולת-שועל!…


*מתוך: "ספר הבהמות", פרויקט בן-יהודה.

קטר הקיטור הקטן, מס' 4, התקרב משקשק וכושל מכיוון סֶלסטוֹן ואחריו שבעה קרונות מלאים. הוא צץ מעבר לפינה באיומים קולניים של מהירות, אבל הסייח שאותו החריד ממרבצו בין שיחי האלגומין, שהבליחו עדיין במעומעם באור אחר הצהריים הדשן, השיג אותו בדהירה קלה. אישה שהלכה לאורך המסילה לכיוון אָנדֶרווּד נסוגה אל תוך גדר השיחים, החזיקה את סלה לצדה והתבוננה בתא הנהג של הקטר קרב והולך.  קרונות המשא הלמו בכבדות כשחלפו על פניה בזה אחר זה בתנועה איטית בלתי נמנעת, שעה שעמדה לכודה, חסרת חשיבות, בין הקרונות השחורים המיטלטלים לבין גדר השיחים. אחר כך הם התעקלו הלאה משם אל עבר החורשה שעלי עץ אלון כמושים נשרו בה דומם, והציפורים, שניצבו על מותני הארגמן של הפסים, המריאו אל דמדומי הערב שכבר הזדחלו אל תוך החורש. באוויר הפתוח, עשן הקטר שקע ונלפת בעשב הגס. השדות היו קודרים ונידחים, וברצועת הביצה שהוליכה אל הבלתי צפוי, בריכה בוצית מצומחת קנה, כבר זנחו העופות את ההתרוצצות בין עצי האלמון וחזרו לדגור בלולים המדופנים זפת. גדת המכרה השתרעה מאיימת מעבר לבריכה, להבות כמו פצעים אדומים ליחכו את שולי האפר שלה באור אחר הצהריים העכור. ממש מאחוריה התנשאו הארובות המתחדדות והולכות ותושבות הגלגלים השחורות, המגושמות, של מכרה הפחם של בְּרינזלִי. שני הגלגלים חגו במהירות על רקע השמים, והמנוע הסיבובי השמיע בנקישות את פרכוסיו הקטנים. הכורים החלו לעלות מן המכרה.

הקטר שָרק כשנכנס אל רציף המסילה הרחב שלצד המכרה, ששורות של קרונות חנו בו.

כורים, יחידים, בזה אחר זה או בקבוצות, עברו כמו צללים מתפצלים בדרכם הביתה. בקצה המשטח המפוספס של שלוחות המסילה כרעה בקתה נמוכה, שלוש מדרגות מתחת למסילת האפר. גפן גדולה וגרומה לפתה את הבית, כאילו כדי לעקור בציפורניה את גג הרעפים. מסביב לחצר המרוצפת לבֵנים צמחו כמה פרחי בכור- אביב חורפיים. מעבר לה השתפלה הגינה המוארכת אל ערוץ נחל מחופה שיחים. היו שם כמה עצי תפוח חשופי ענפים, עצים שנסדקו בחורף וכמה כרובים ממורטטים. לצד השביל היו שרועות כריזנטמות ורודות, פרועות כותרת, כמו בגדים ורודים תלויים על השיחים. אישה יצאה כפופה מתוך לול העופות המחופה לֶבֶד, שעמד במחצית הדרך אל קצה הגן. היא סגרה ונעלה את הדלת, ואז הזדקפה, מסלקת כמה שיירים מסינרה הלבן.

היא הייתה אישה גבוהת קומה בעלת הליכות מלכותיות, יפה, גבותיה שחורות ומודגשות. בשיערה השחור, החלק, הייתה פסוקת מדויקת. כמה רגעים היא עמדה במקומה והביטה בכּורים כשחלפו לאורך המסילה. אחר כך פנתה והלכה אל שביל הנחל. פניה היו שלווים ויציבים, פיה סגור בפיכחון. כעבור רגע היא קראה:

"ג'ון!" לא נשמעה תשובה. היא חיכתה ואז אמרה בבירור:

"איפה אתה?"

"כאן!" השיב קול זועף של ילד מתוך השיחים. האישה הביטה במבט נוקב מבעד לאור הדמדומים.

"אתה ליד הנחל?" היא שאלה בחומרה.

במקום תשובה התייצב הילד לפני קני הפטל שהזדקרו כמו שבטים. הוא היה ילד קטן קומה וחסון בן חמש. הוא עמד בלי שום תזוזה, בהתרסה.

"הו!" אמרה האם, מפויסת. "חשבתי שאתה למטה בנחל הרטוב הזה – ואתה זוכר מה אמרתי לך…"

הילד לא זע ולא ענה.

"בוא, בוא תיכנס הביתה," אמרה ברוך רב יותר. "מחשיך כבר. הנה הקטר של סבא שלך מגיע!"

הילד התקדם לאט, בהתרסה. הוא היה לבוש מכנסיים ומותנייה מבּד שהיה עבה ונוקשה מדי ביחס למידת הבגדים. ניכר בהם שנגזרו מבגדי גבר.

כשהלכו לאט לעבר הבית תלש הילד את צרורות הכריזנטמות העלובים ופיזר את עלי הכותרת חופנים-חופנים לאורך השביל.

"אל תעשה את זה, זה נראה מכוער," אמרה אמו. הוא חדל, והיא, לפתע פתאום בחמלה, שברה ענף עם שלושה-ארבעה פרחים תשושים והצמידה אותם אל פניה. כשהגיעו האם ובנה לחצר ידה היססה, ובמקום להשליך את הפרח תחבה אותו בחגורת סינרה. האם ובנה עמדו למרגלות שלוש המדרגות והתבוננו מעבר לרציף המסילות איך הולכים הכורים הביתה. שקשוק הרכבת הקטנה היה קרוב. לפתע פתאום הגיח הקטר במלוא עוצמתו, חלף על פני הבית ועצר מול השער.

נהג הקטר, איש קצר קומה בעל זקן עגול ואפור, רכן מתוך תא הנהג, גבוה מעל לאישה.

"יש לך כוס תה?" אמר בעליצות לבבית.

זה היה אביה. היא נכנסה פנימה, אמרה שתכין. בן רגע היא חזרה.

"לא באתי לבקר אתכם ביום ראשון," פתח ואמר האיש הקטן, אפור הזקן.

"לא ציפיתי שתבוא," אמרה בתו.

נהג הקטר נרתע בכאב. אחר כך, בלובשו שוב את מנהגו העליז והקליל, ואמר:

"נו, אז שמעת? מה דעתך?"

"דעתי היא שזה די מוקדם," ענתה.

למשמע נזיפתה החווה האיש הקטן מחווה של קוצר רוח ואמר בנימה משדלת, ועם זאת בקרירות מסוכנת:

"נו, אבל מה יכול הבן אדם לעשות? אלה לא חיים לאיש בגילי, לשבת ליד האח שלי כמו איש זר. ואם אני מתכנן להתחתן שוב אז טוב מוקדם מאשר מאוחר. מה זה אכפת למישהו?"

האישה לא ענתה, אלא פנתה לאחור ונכנסה לבית. האיש בתא הקטר עמד תקיף, עד שחזרה עם ספל תה ופרוסת לחם בחמאה על צלחת. היא טיפסה במדרגות ונעמדה ליד משטח העמידה בתא הנהג של הקטר הרוחש.

"לא היית צריכה להביא לי לחם בחמאה," אמר אביה. "אבל ספל תה" – הוא לגם מתוך הערכה – "זה מאוד נחמד". הוא לגם רגע או שניים, ואז אמר, "שמעתי שוולטר קיבל עוד משמרת?"

"מתי הוא לא קיבל?" אמרה האישה במרירות.

"סיפרו לי ששמעו אותו ב'לורד נלסון' משוויץ שהוא יבזבז את זה עוד לפני שהוא הולך. על חצי כתר הוא דיבר".

"מתי?" שאלה האישה.

"שבת בערב – אני יודע שזה נכון".

"סביר מאוד," היא צחקה במרירות. "הוא נותן לי עשרים ושלושה שילינג".

"כן, מאוד יפה, שבן אדם אין לו מה לעשות עם הכסף שלו חוץ מלעשות מעצמו בהמה!" אמר האיש בעל זקן הלחיים האפור. האישה הפנתה את ראשה ממנו. אביה בלע את שארית התה והושיט לה את הספל.

"כן," הוא נאנח, מוחה את פיו. " זאת עובדה בשטח, זה מה שזה".

הוא הניח את ידו על הידית. הקטר הקטן התאמץ וגנח, והרכבת התגלגלה ברעם לעבר צומת המסילות. האישה הביטה שוב מעבר לפסי הברזל. חשיכה החלה להשתרר מעל מרחבי הפסים והקרונות. הכורים, בקבוצות אפורות, עגמומיות, עדיין הלכו לבתיהם. המנוע הסיבובי הלם במהירות, בהפוגות קצרות. אליזבת בייטס הביטה בזרם הקודר של הגברים ונכנסה הביתה. בעלה לא בא.

המטבח היה קטן ומלא באורה של האש: פחמים אדומים זרחו ליד לוע הארובה. כל חיי החדר כמו נראו גלומים בתוך האח הלבנה, החמימה, ובמגן הפלדה שהאש האדומה השתקפה בו. המפה הייתה פרושה לקראת ארוחת הערב; ספלים הבהבו בין הצללים. מאחור, במקום שהמדרגות הנמוכות ביותר בלטו בו אל תוך החדר, ישב הילד ונאבק בסכין ובפיסת עץ לבנה. הוא היה חבוי כמעט כליל בתוך הצללים. השעה הייתה ארבע וחצי. לא היה עליהם אלא לחכות לאב שיבוא כדי להתחיל בארוחה. בהתבוננה במאבק הקטן והנרגז של בנה עם העץ, ראתה האם את עצמה בשתיקתו ועקשנותו. היא ראתה את האב באדישותו של הילד לכל דבר מחוץ לעצמו. דומה שבעלה הטריד את מחשבותיה. הוא בוודאי חלף ליד ביתו, התגנב על פני דלתו שלו, כדי לשתות לפני שיבוא הביתה, בזמן שארוחתו מתקלקלת ויורדת לטמיון בהמתנה. היא הציצה בשעון ולאחר מכן לקחה את תפוחי האדמה כדי לסנן אותם בחצר. הגן והשדות שמעבר לפלג היו חתומים בחשיכה מהוססת. כשהזדקפה עם הסיר והותירה את מי הבישול מאחוריה, מהבילים אל תוך הלילה, ראתה שהפנסים הצהובים הודלקו לאורך הדרך הראשית שטיפסה במעלה הגבעה, הרחק מעבר למרחב פסי הרכבת והשדה.

אחר כך הסתכלה שוב על הגברים הצועדים הביתה, מתמעטים והולכים.

בתוך הבית פנימה החלה האש לדעוך והחדר היה אדום כהה. האישה הניחה את הסיר שלה על הכיריים והציבה בלילת פודינג ליד לוע התנור. אחר כך עמדה ללא ניע. צעדים רכים וחפוזים התקדמו בנעימים היישר אל הדלת. מישהו נשען על הידית לרגע אחד, ואז נכנסה ילדה קטנה והחלה לתלוש מעצמה את בגדי החוץ שלה; המון תלתליה, שצבעם העמיק מזהב לחום, נמשכו בכבדות מתוך כובעה על פני עיניה.

אמה נזפה בה על שחזרה מאוחר מבית הספר, ואמרה שיהיה עליה להחזיק אותה בבית בימי החורף החשוכים.

"אבל אמא, בקושי קצת החשיך. הפנסים עוד לא דולקים, ואבא שלי עוד לא הגיע הביתה".

"נכון, הוא עוד לא הגיע, אבל כבר רבע לחמש! ראית אותו איפשהו?"

הילדה הרצינה. היא הביטה באמה בעיניים כחולות גדולות ונוגות.

"לא, אמא, לא ראיתי אותו. למה? הוא עבר והמשיך ל'אולד ברינזלי'? הוא לא עשה את זה, כי לא ראיתי אותו".

"הוא ידאג לזה," אמרה האם במרירות. "הוא ישים לב שלא תראי אותו. אבל אני מבטיחה לך, הוא יושב ב'פרינס אוף ויילס'. אחרת הוא לא היה מאחר כל כך".

הילדה הביטה באמה ברחמים.

"בואי נאכל את הארוחה שלנו, אמא, טוב?" היא אמרה.

האם קראה לג'ון אל השולחן. היא פתחה את הדלת עוד פעם אחת והביטה אל מעבר לחשכת הפסים. הכל היה נטוש. היא לא שמעה את המנועים הסיבוביים.

"אולי," אמרה לעצמה, "הוא התעכב כדי לחצוב קצת בעצמו".

הם התיישבו לאכול. ג'ון, בקצה השולחן סמוך לדלת, כמעט אבד בחשיכה. פניהם היו נסתרים זה מזה. הילדה כרעה ליד מגן האח והעבירה אט אט פרוסת לחם על האש. הילד, פניו כתם אפלולי על פני הצללים, ישב והביט בדמותה ששינתה צורה בנגה האדום.

"אני באמת חושב שכל כך יפה להסתכל באש," אמר הילד.

"באמת?" אמרה האם. "למה?"

"היא כל כך אדומה, ומלאה מערות קטנות – והיא נעימה כל כך, וגם אפשר להריח אותה".

"תכף היא תדעך," השיבה האם, "וכשאבא שלך יבוא הוא יתלונן ויגיד שאף פעם אין אש בבית כשהבן אדם חוזר הביתה מזיע מהמכרה. בפאב תמיד חם מספיק".

השתררה שתיקה עד שהילד אמר בתלונה: "תזדרזי כבר, אנני".

"אני מזדרזת! אני לא יכולה לזרז את האש, נכון?"

"היא מושכת את זה בכוונה כדי שזה יהיה יותר לאט," רטן הילד.

"מספיק עם הדמיון המרושע הזה, ילד," ענתה האם.

עד מהרה היה החדר מלא בצליל הפריך של כרסום. האם אכלה מעט מאוד. היא שתתה את התה שלה בנחישות וישבה תפוסה במחשבות. כשקמה על רגליה ניכר כעסה בזקיפות החמורה של ראשה. היא הביטה בפודינג שבמגן האח, והתפרצה:

"זאת שערורייה שגבר לא מסוגל אפילו לבוא הביתה לארוחת ערב שלו! אם היא תישרף ותתפחם לגמרי אני לא רואה סיבה שיהיה לי אכפת. הוא עובר ליד הדלת שלו עצמו כדי ללכת לפאב, ואני יושבת כאן עם ארוחת הערב שלו ומחכה לו…"

היא יצאה החוצה. כששמטה גוש אחרי גוש של פחם על האש האדומה נפלו הצללים על הקירות עד שהחדר היה שרוי כמעט באפלה גמורה.

"אני לא רואה," רטן ג'ון הסמוי מן העין. בעל כורחה, האם צחקה.

"אתה מכיר את הדרך אל הפה שלך," אמרה. היא הציבה את יעה הפחמים מחוץ לדלת. כשנכנסה שוב בדמות צל על האח, חזר הילד על דבריו, מתלונן בזעף:

"אני לא רואה".

" בשם אלוהים!" קראה האם ברוגזה, "אתה גרוע כמו אבא שלך כשקצת מחשיך!"

למרות זאת היא לקחה גזיר נייר מתוך צרור שעמד על אדן האח וניגשה להדליק מנורה שהשתלשלה מן התקרה באמצע החדר. כשהתמתחה מעלה, ניכר בגזרתה שהיא מתעגלת מחמת הריון.

"אוי, אמא!" קראה הילדה.

"מה?" שאלה האישה, משתהה באמצע פעולת הנחת אהיל הזכוכית מעל הלהבה. מחזיר האור העשוי נחושת שפך עליה אור יפה וזורח שעה שעמדה בזרוע מורמת, פניה מופנים לעבר בתה.

"יש לך פרח בסינר!" אמרה הילדה בפרץ קטן של התלהבות לרגל האירוע הבלתי הרגיל.

"בחיי!" קראה האישה בהקלה. "אפשר לחשוב שהבית נשרף". היא הניחה את אהיל הזכוכית במקומו וחיכתה רגע לפני שהעלתה את הפתיל. צל חיוור נראה צף במעורפל על הרצפה.

"תני לי להריח!" אמרה הילדה, עדיין אחוזת התרגשות, בעודה ניגשת ומקרבת את פניה אל מותני אמה.

"לכי מכאן, טיפשונת," אמרה האם והעלתה את הפתיל במנורה. האור חשף את המתח שלהם עד כדי כך שהאישה הרגישה שהוא כמעט בלתי נסבל. אנני עדיין הייתה כפופה אל מותניה. האם התמלאה רוגז והוציאה את הפרחים מתוך חגורת סינרה.

"אוי אמא, אל תוציאי אותם!" קראה אנני ותפסה בידה בניסיון להחזיר את הענף למקומו.

"איזה שטויות!" אמרה האם ופנתה משם. הילדה הצמידה את הכריזנטמות החיוורות אל שפתיה ומלמלה:

"נכון שהן מריחות נהדר!"

אמה השמיעה צחוק קצר.

"לא," היא אמרה, "לא בעיני. היו כריזנטמות כשהתחתנתי אתו, וכריזנטמות כשאת נולדת, ובפעם הראשונה שהביאו אותו הביתה שיכור, היו לו כריזנטמות חומות בדש בגדו".

היא הביטה בילדים. עיניהם ושפתיהם הפשוקות הביעו תהייה. האם ישבה והתנדנדה בשתיקה למשך זמן מה. אחר כך הביטה בשעון.

"עשרים דקות לשש!" בנימה דקה של אדישות מרירה היא המשיכה: "נו, הוא לא יבוא עכשיו עד שיסחבו אותו. והוא יקיא! אבל שלא ייכנס לכאן עם הלכלוך שלו מהמכרה, כי אני לא ארחץ אותו. הוא יכול לישון על הרצפה – איי, איזו טיפשה הייתי, איזו טיפשה! ובשביל זה באתי לכאן, לחור המלוכלך הזה, עם חולדות והכל, כדי שהוא יתגנב ויעבור על פני הדלת שלו. פעמיים בשבוע האחרון – הוא התחיל עכשיו…"

היא היסתה את עצמה וקמה לפנות את השולחן.

בזמן שהילדים שיחקו כשעה או יותר בשקט דרוך, בדמיון פורה, מאוחדים בחששם מפני חמת זעמה של אימם ומבוהלים מפני חזרתו הביתה של אביהם, ישבה הגברת בייטס בכיסא הנדנדה שלה ותפרה גופייה מבד פלנל עבה בצבע קרם, שהשמיע צליל פצוע, עמום, כשתלשה את שוליו האפורים. היא עבדה על התפירה שלה בתנופה, מקשיבה לילדים, וכעסה התייגע, שכב לנוח, מזמן לזמן פקח את עיניו והתבונן בריכוז, אוזניו זקורות בהאזנה. לפעמים אפילו רעד כעסה והתכווץ, והאם השעתה את התפירה והתחקתה אחר הצעדים שהלמו לאורך אדני הרכבת שבחוץ. היא נשאה מעת לעת את ראשה בחדות והתכוונה להסות את הילדים, אבל התעשתה בזמן, והצעדים חלפו על פני השער, והילדים לא הושלכו בכוח מתוך עולם המשחקים שלהם.

אך לבסוף נאנחה אנני והתייאשה. היא הביטה בעגלת נעלי הבית שלה, ובזה למשחק. היא פנתה ביגון אל אמה.

"אמא!" — אבל לא הצליחה לנסח את רצונה.

ג'ון זחל כמו צפרדע מתחת לספה. אמו נשאה את עיניה. "כן," היא אמרה. "תראה את השרוולים האלה!"

הילד הושיט אותם לפניו כדי לבחון אותם בלי לומר דבר. אחר כך קרא מישהו בקול צרוד הרחק ליד המסילה ומתח הסתמר בחדר, עד ששני אנשים עברו בחוץ, משוחחים.

"הגיע הזמן ללכת לישון," אמרה האם.

"אבא שלי לא הגיע," יללה אנני בצער. אבל אמה הייתה חדורת אומץ.

"לא משנה. יביאו אותו כבר כשהוא יגיע, כמו קרש עץ". היא התכוונה שהיא לא תתחיל ריב. "והוא יכול לישון על הרצפה עד שהוא יעיר את עצמו. אני יודעת שהוא לא ילך לעבודה מחר אחרי זה!"

ידיהם ופניהם של הילדים נוגבו בבד פלנל. הם היו שקטים מאוד. לאחר שלבשו את כותנות הלילה שלהם, הם אמרו את תפילותיהם והילד מלמל. האם הרכינה את מבטה אליהם, הביטה ברעמת תלתלי המשי שהשתרגו על עורפה של הילדה, על ראשו השחור והקט של הילד, ולבה התפקע מרוב כעס על אביהם שגרם לשלושתם מצוקה גדולה כל כך. הילדים טמנו את ראשם בשמלתה כדי להתנחם.

כשירדה הגברת בייטס למטה היה החדר ריק באורח משונה ושררה בו מתיחות של המתנה. היא הרימה את מלאכת התפירה שלה ותפרה זמן מה בלי להרים את ראשה. בינתיים קיבל כעסה גוון של פחד.

II

השעון צלצל שמונה והיא קמה פתאום, ומלאכת התפירה שלה נשמטה על כיסאה. היא הלכה אל הדלת שלמרגלות המדרגות, פתחה אותה והקשיבה. אחר כך יצאה ונעלה את הדלת מאחוריה.

משהו נשמע מתרוצץ בחצר והיא נבהלה, אף על פי שידעה שאלה רק החולדות ששרצו שם בהמוניהן. הלילה היה חשוך מאוד. במפרץ העצום של פסי רכבת, העמוס קרוניות, לא היה שביב של אור, רק הרחק מאחור יכלה לראות כמה פנסים צהובים בראש המכרה, ואת הכתם האדום של גדת המכרה הבוערת משׁוּחַ על הלילה. היא מיהרה לאורך שפת הפסים, ואז, אחרי שחצתה את המסילות המתמזגות, הגיעה אל גרם המדרגות שליד השערים הלבנים, ושם עלתה אל הכביש. אז דעך הפחד שהנחה אותה. אנשים הלכו לכיוון ניו ברינזלי. היא ראתה את האורות בבתים. כעשרים מטרים הלאה משם היו החלונות הרחבים של "פרינס אוף ויילס", חמימים ומאירים מאוד, וקולותיהם הרמים של גברים נשמעו בבירור. איזו טיפשה הייתה כשחשבה שמשהו קרה לו! הוא פשוט שותה שם ב"פרינס אוף ויילס". היא היססה. עד כה אף פעם לא הלכה לקחת אותו, וגם לעולם לא הייתה הולכת.  על כן המשיכה בדרכה לאורך קו הבתים הארוך והמתבדר, שניצב ממש על אם הדרך. היא נכנסה לתוך מעבר בין בתי המגורים.

"מר ריגלי? – כן! את רוצה אותו? לא, הוא לא בבית".

האישה בעלת העצמות הגסות רכנה לפנים מתוך המטבח החשוך שלה והציצה אל האישה השנייה, שאור עמום נפל עליה דרך הווילון של חלון המטבח.

"זאת גברת בייטס?" היא שאלה בנימה שניכרה בה מידה של יראת כבוד.

"כן. תהיתי אם בעלך בבית. שלי לא חזר עדיין".

"לא, אה? אוי, ג'ק בא לבית ואכל ארוחת ערב והלך החוצה. הוא הלך רק לחצי שעה לפני שהוא יושן. הלכת  ל'פרינס אוף ויילס'?"

"לא…"

"לא, בטח שלא! זה לא כזה נחמד שם". האישה האחרת התאמצה לרַצות. השתררה הפוגה מביכה. "ג'ק לא אמר כלום על – על הבעל שלך," היא אמרה.

"לא! אני מתארת לעצמי שהוא תקוע שם!"

אליזבת בייטס אמרה את הדברים במרירות ובפזיזות. היא ידעה שהאישה שבחצר ממול עומדת ליד הדלת ומאזינה, אבל לא היה לה אכפת.

בשעה שהסתובבה אמרה גברת ריגלי:

"חכי רגע! אני רק ילך לשאול פה את ג'ק אם הוא יודע משהו".

"לא, לא – לא הייתי רוצה להטריח א….!"

"כן, אני ילך. אם רק תיכנסי פה ותשמרי שהילדים לא יורדים למטה ושורפים את עצמיהם".

אליזבת בייטס, ממלמלת תוכחה, נכנסה פנימה. האישה האחרת התנצלה על מצב החדר.

המטבח דרש התנצלות. שמלות קטנות ומכנסיים קטנים ובגדים תחתונים של ילדים היו פזורים על הספה ועל הרצפה, ואנדרלמוסיה של צעצועים בכל מקום. על מפת השעוונית השחורה שעל השולחן היו פיסות של לחם ועוגה, פירורים, כתמי נוזל וקנקן תה ובו תה קר.

"כן, אצלנו לא יותר טוב," אמרה אליזבת בייטס,  מביטה באישה, לא בבית. גברת ריגלי עטפה את ראשה בצעיף, מיהרה החוצה ואמרה:

"אני כבר חוזרת".

האישה האחרת ישבה, מציינת לעצמה במורת רוח קלה את האי-סדר הכללי בחדר. אחר כך שקעה בספירת הנעליים במידות שונות שהיו פזורות על הרצפה. היו שם שנים עשר. היא נאנחה ואמרה: "לא פלא!" – בעודה מביטה באנדרלמוסיה. אז נשמעה חריקה של שני זוגות רגליים בחצר, ובני הזוג ריגלי נכנסו. אליזבת בייטס קמה על רגליה. ריגלי היה גבר מגודל בעל עצמות גדולות מאוד. ראשו במיוחד נראה גרמי. על רקתו הייתה צלקת כחולה שנגרמה מפציעה במכרה, פצע שאבק-הפחם נשאר בו כחול כמו קעקוע.

"הוא עוד לא בא לבית?" שאל האיש, בלי שום ברכת שלום, אבל בכבוד והזדהות. "אני אין לי מושג איפה הוא – הוא לא שם!" – הוא החווה בראשו בחדות לכיוון ה"פרינס אוף ויילס".

"אולי הוא הלך ל'עץ'," אמרה גברת ריגלי.

השתררה הפוגה נוספת. ניכר בריגלי שהוא רוצה להסיר משהו מלבו:

"כשאני הלכתי הוא גמר איזה עבודה," פתח ואמר. "היה כבר צלצול של סוף משמרת לפני עשר דקות, אז אני צעקתי 'אתה בא, וולט?' והוא אמר, 'לך, אני יבוא עוד חצי דקה', אז באנו ללמטה, אני ובָּאוּוֶרס, חשבנו שהוא ממש מאחורינו, ועלינו בקבוצה אחרי זה…"

הוא עמד נבוך, כאילו השיב על האשמה בגין נטישת חברו. אליזבת בייטס, ששוב הייתה בטוחה שאירע אסון, מיהרה להרגיע אותו: "הוא בטח הלך ל'עץ הגדול', כמו שאמרתם. זאת לא הפעם הראשונה. הפחדתי את עצמי למוות קודם. הוא יחזור הביתה כשיסחבו אותו".

"אוי, זה באמת חבל!" אמרה האישה האחרת בצער.

"אני רק יקפוץ לדיק לראות אם הוא שם," הציע האיש, חושש מלהיראות מודאג, חושש לחרוג מן הנימוס.

"לא, חלילה לי להטריח אותך עד שם," אמרה אליזבת בייטס בהדגשה, אבל הוא ידע שהיא שמחה על הצעתו.

בשעה שכשלו לעבר היציאה שמעה אליזבת בייטס את גברת ריגלי חוצה את החצר בריצה ופותחת את הדלת אצל השכנה. וכך לפתע פתאום כל הדם בגופה כמו החליף לפתע כיוון והתרוקן מתוך לבה.

"תזהרי!" התריע מר ריגלי. "כבר אמרתי מאה פעם שצריך לתקן את החורים האלה בכניסה, שמישהו עוד ישבור את הרגליים".

היא התעשתה ומיהרה לצדו של הכורה.

"אני לא מרגישה בנוח להשאיר את הילדים במיטה, בלי אף אחד בבית," אמרה.

"לא, בטח!" הוא אמר בנימוס. עד מהרה הגיעו אל שער הבקתה.

"טוב, ייקח לי רק כמה דקות, אל תדאגי, את, הוא יהיה בסדר," אמר החבר מהמכרה.

"תודה רבה לך, מר ריגלי," השיבה.

"אין בעד מה!" גמגם כשהתרחק. "אני חוזר פה עוד כמה דקות".

הבית היה שקט. אליזבת בייטס הסירה את כובעה וצעיפה וגללה את המרבד. כשסיימה התיישבה. השעה הייתה דקות אחדות אחרי תשע. היא נחרדה מהגניחה המהירה של המנוע הסיבובי במכרה, ומן החריקה החדה של הבלמים על החבל היורד. שוב הרגישה את הסחיפה המכאיבה של דמה, הניחה את ידה על צד גופה, ואמרה בקול: "אלוהים אדירים! …זה רק מנהל המשמרת של תשע יורד למטה," נזפה בעצמה.

היא ישבה בלי ניע והקשיבה. מקץ חצי שעה כזאת הייתה מותשת.

"מה אני מטפחת את הדאגה הזאת?" היא אמרה לעצמה באורח מעורר רחמים. "אני רק אעשה לעצמי נזק".

היא הוציאה שוב את התפירה שלה.

ברבע לעשר נשמעו צעדים. אדם אחד! היא חיכתה לדלת שתיפתח. זו הייתה אישה מבוגרת בכובע קטן שחור ורדיד צמר שחור – אמו. היא הייתה בת ששים בערך, בהירת עור, בעלת עיניים כחולות, ועורה מקומט כולו ואומלל. היא סגרה את הדלת ופנתה לכלתה בחרדה.

"אוי, ליזי, מה נעשה, מה נעשה!" היא קראה.

אליזבת נרתעה מעט לאחור, בחדות.

"מה קרה, אמא?" היא אמרה.

האישה המבוגרת התיישבה על הספה.

"אני לא יודעת, ילדתי, אני לא יכולה להגיד לך!" – היא הניעה בראשה מצד לצד באיטיות. אליזבת ישבה והתבוננה בה, חרדה ומוטרדת.

"אני לא יודעת!" ענתה הסבתא ונאנחה עמוקות. "אין סוף לצרות שלי, אין. הדברים שעברתי, אני בטוחה שזה מספיק…!" היא בכתה בלי למחות את עיניה, והדמעות זלגו וזלגו.

"אבל אמא," קטעה אותה אליזבת. "למה את מתכוונת? מה קרה?"

הסבתא מחתה אט אט את עיניה. ישירותה של אליזבת בלמה את מעין דמעותיה.

"ילדתי המסכנה! אוי, ילדתי המסכנה!" נאנחה. "אני לא יודעת מה נעשה, אני לא– ואת במצבך — איזה דבר, איזה דבר!"

אליזבת חיכתה.

"הוא מת?" שאלה, ולשמע המלים שאמרה הלם לבה בעוצמה, אם כי הרגישה פרץ קל של בושה בגלל ההפרזה הגמורה של השאלה. דבריה הפחידו די הצורך את הגברת הזקנה, כמעט החזירו אותה לעשתונותיה.

"אל תגידי את זה, אליזבת! אנחנו מקווים שזה לא רע עד כדי כך; לא, שאלוהים ירחם עלינו, אליזבת. ג'ק ריגלי בא בזמן שישבתי לשתות כוסית לפני שאני יושנת ואמר, 'אולי  את יכולה ללכת למסילה, גברת בייטס. לוולט היתה תאונה. אולי את יכולה ללכת לשבת איתה עד שנביא אותו לבית'. לא היה לי זמן לשאול מילה לפני שהוא הלך. ושמתי את הכובע  שלי וישר באתי, ליזי. חשבתי לעצמי, אוי, הילדה מסכנה, אלוהים שיברך אותה, אם מישהו יבוא ויספר לה, ככה פתאום, אלוהים יודע מה יקרה לה'. אל תדאגי מזה, ליזי – או שאת יודעת מה יכול לקרות. איזה חודש את, שישי – או חמישי, ליזי? הה!" – הזקנה הנידה בראשה מצד לצד – "הזמן עובר מהר, הוא עובר מהר! כן!"

מחשבותיה של אליזבת נדדו למקום אחר. אם הוא נהרג – האם תצליח להסתדר עם הקצבה הקטנה שלו ועם מה שתצליח להרוויח? – היא חישבה במהירות. אם הוא נפצע – הם לא ייקחו אותו לבית חולים – כמה מייגע יהיה לסעוד אותו! – אבל אולי היא תצליח להרחיק אותו מהשתייה וממנהגיו המאוסים. היא תוכל – בזמן שיהיה מרותק למיטתו. הדמעות היו קרובות לגאות בעיניה כשראתה בדמיונה את התמונה. אבל אילו מין מותרות רגשניים היו המחשבות האלה? היא פנתה לחשוב על הילדים. בכל מקרה היא הייתה נחוצה להם באופן מוחלט. הם היו עניינה.

"כן!" חזרה ואמרה הזקנה, "זה נראה כאילו רק שבוע או שבועיים עברו מאז שהוא הביא לי את הכסף הראשון שלו מהעבודה. כן – הוא היה ילד טוב, אליזבת, הוא היה, בדרך שלו. אני לא יודעת למה הוא הפך להיות כאלה צרות, לא יודעת. הוא היה בחור שמח בבית, רק היה לו מלא מרץ. אבל שלא תהיה טעות, הוא היה צרה צרורה, כן! אני מקווה שאלוהים ירחם עליו כדי שהוא יוכל לכפר על המעשים שלו. אני מקווה, אני מקווה. הייתה לך מנה גדולה של צרות איתו, אליזבת, באמת הייתה לך. אבל הוא היה ילד שמח אצלי, באמת, אני מבטיחה לך. אני לא יודעת איך…"

הזקנה המשיכה להרהר בקול רם, בצליל חדגוני ומרגיז, שעה שאליזבת חשבה בריכוז ונחרדה פעם אחת, כששמעה את המנוע הסיבובי גונח במהירות ואת הבלמים ממהרים בצווחה. אחר כך שמעה את המנוע נע לאט יותר, והבלמים לא השמיעו שום קול. הזקנה לא שמה לב. אליזבת חיכתה במתח. החמות דיברה, ומדי פעם הפסיקה ושתקה.

"אבל הוא לא היה הבן שלך, ליזי, וזה משנה. מה שהוא לא היה, אני זוכרת אותו כשהוא היה קטן, ואני למדתי להבין אותו ולוותר לו. צריכים לוותר להם…"

השעה הייתה עשר וחצי, והזקנה אמרה: "אבל זאת צרה מההתחלה עד הסוף. אף פעם את לא זקנה מדי בשביל צרות, אף פעם את לא זקנה מדי בשביל זה —" -השער נהדף בחבטה וצעדים כבדים נשמעו על המדרגות.

"אני אלך, ליזי, תני לי ללכת," קראה הזקנה וקמה על רגליה. אבל אליזבת הייתה ליד הדלת. זה היה איש בבגדי מכרה.

"הם מביאים אותו, גברת," הוא אמר. לבה של אליזבת עצר מלכת לרגע. אז גאה שוב וכמעט חנק אותה.

"הוא… זה חמוּר?" שאלה.

האיש פנה ממנה והביט אל החשיכה:

"הרופא אומר שהוא מת כבר לפני שעות. הוא בדק אותו בצריף של הציוד".

הזקנה, שעמדה ממש מאחורי אליזבת, נשמטה לתוך כיסא, שילבה את כפות ידיה וקראה: "אוי, הילד שלי, הילד שלי!"

"ששש!" אמרה אליזבת בעווית קטנה של זעף. "שקט, אמא, אל תעירי את הילדים. אני לא מוכנה שהם יירדו לכאן בעד שום הון שבעולם!"

הזקנה גנחה חרישית והתנדנדה. האיש נסוג לאחור. אליזבת פסעה פסיעה אחת לפנים.

"איך זה קרה?" שאלה.

"טוב, אני לא יודע בוודאות," ענה האיש באי נוחות רבה. "הוא גמר משהו בעבודה והחברים כבר הלכו והמון דברים נפלו עליו".

"ומחצו אותו?" קראה האלמנה ברעד.

"לא," אמר האיש. "זה פגע בו מאחורה. זה היה מתחת לפרצוף שלו, ובכלל לא נגע בו. זה חסם אותו בתוכו. כנראה שהוא נחנק".

אליזבת נרתעה לאחור. היא שמעה את הזקנה קוראת מאחוריה:

"מה? – מה הוא אמר שזה היה?"

האיש ענה בקול רם יותר: "הוא נחנק!"

אז ייללה הזקנה בקול רם, והדבר הקל על אליזבת.

"אוי, אמא," אמרה, מניחה את ידה על הזקנה, "אל תעירי את הילדים, אל תעירי את הילדים".

היא בכתה מעט, בבלי דעת, שעה שהזקנה התנדנדה ונאנחה. אליזבת נזכרה שהם מביאים אותו הביתה ושעליה להתכונן. "הם ישכיבו אותו בחדר האורחים," אמרה לעצמה, ועמדה לרגע חיוורת ומבולבלת.

אחר כך הדליקה נר ונכנסה אל החדר הקטנטן. האוויר היה קר וטחוב אבל היא לא יכלה להבעיר אש, לא הייתה שם אח. היא הניחה את הנר והסתכלה על סביבותיה. אור הנר התנצנץ על הכוסות המצופות ציפוי מבריק, ועל שני האגרטלים שהכילו כמה מהכריזנטמות הוורודות ועל עץ המהגוני הכהה. ניחוח קר, ניחוח מוות של כריזנטמות, שרר בחדר. אליזבת עמדה והביטה בפרחים. היא נפנתה מהם וחישבה אם יהיה מספיק מקום בחדר להשכיב אותו בין הספה לשידת המגירות המהודרת. היא דחפה את הכיסאות הצדה. יהיה מקום להשכיב אותו ולפסוע סביבו. אחר כך הביאה את מפת השולחן האדומה הישנה, ועוד בד ישן, ופרשה אותם כדי להגן על פיסת השטיח שלה. היא רעדה כשיצאה מחדר האורחים; ואז, מתוך שידת הבגדים היא הוציאה חולצה נקייה והניחה אותה ליד האש לאוורור. כל אותה שעה התנדנדה חמותה בכיסא ונאנחה.

"תצטרכי לזוז משם, אמא," אמרה אליזבת. "הם יכניסו אותו הביתה. בואי אל כיסא הנדנדה".

האם הזקנה קמה מוכנית על רגליה, התיישבה ליד האש והמשיכה לקונן. אליזבת נכנסה למחסן להביא עוד נר, ושם, בחדר הקטן משופע התקרה מתחת לרעפים העירומים, שמעה אותם באים. היא עמדה בלי ניע בכניסה למחסן והקשיבה. היא שמעה אותם עוברים את קצה הבית ויורדים במגושם בשלוש המדרגות, בליל של דשדוש רגליים וקולות ממלמלים. הזקנה השתתקה. הגברים היו בחצר.

אחר כך שמעה אליזבת את מתיוז, מנהל המכרה, אומר: "אתה תיכנס ראשון, ג'ים. בזהירות!"

הדלת נפתחה, ושתי הנשים ראו כורה נכנס בגבו לחדר, נושא קצה אחד של אלונקה, שעליה יכלו לראות את מגפי המכרה המסומרות של המת. שני נושאי האלונקה נעצרו, האיש שהחזיק בראש האלונקה התכופף תחת משקוף הדלת.

"איפה תרצו שנשים אותו?" שאל המנהל, גבר קצר קומה בעל זקן לבן.

אליזבת התנערה ונכנסה מהמחסן, נושאת בידה את הנר שלא הודלק.

"בחדר האורחים," אמרה.

"לשם, ג'ים!" הצביע המנהל, ונושאי האלונקה הסתובבו לאחור אל תוך החדר הזעיר. המעיל שבו כיסו את הגופה נפל כשתמרנו בגמלוניות במעבר דרך שתי דלתות, והנשים ראו את האיש שלהן, ללא כותנתו, עירום ועריה. הזקנה החלה להיאנח בקול נמוך ספוג אימה.

"תשימו את האלונקה בצד," אמר המנהל קצרות, "ותניחו אותו על הבדים. בזהירות! שימו לב —!"

אחד הגברים הפיל אגרטל של כריזנטמות. הוא בהה במבוכה, ואז הם הניחו את האלונקה. אליזבת לא הביטה בבעלה. ברגע שיכלה להיכנס לחדר היא ניגשה ואספה את האגרטל השבור ואת הפרחים.

"חכו רגע!" אמרה.

שלושת הגברים חיכו בדממה שעה שניגבה את המים במטלית.

"אי, איזה דבר, איזה דבר. בחיי!" אמר המנהל, משפשף את מצחו בדאגה ובבלבול. "לא נתקלתי בדבר כזה בחיים, בחיים לא! אסור היה להשאיר אותו שם. בחיים לא ראיתי דבר כזה! נפל עליו חד וחלק, וחסם אותו. בקושי נשאר לו מטר – אבל זה כמעט לא שרט אותו".

הוא הביט מטה אל האיש המת, שוכב אפרקדן, עירום למחצה, מלוכלך כולו באבק פחם.

"נחנק," הרופא אמר. "זה הדבר הכי נורא שנתקלתי בו. כאילו עשו את זה בכוונה. נפל ממש עליו, וחסם אותו בפנים, כמו מלכודת עכברים…" הוא החווה בידו תנועה חדה כלפי מטה.

כורי הפחם שעמדו לצד האלונקה נדו בראשיהם בחדות בתגובה נואשת.

אימת הדבר טיפסה והעבירה צמרמורת בהם כולם.

אז שמעו את קולה של הילדה מלמעלה קורא בצווחה: "אמא, אמא, מי זה? אמא, מי זה?"

אליזבת מיהרה אל תחתית המדרגות ופתחה את הדלת:

"לכי לישון!" היא ציוותה בחדות. "מה את צועקת? לכי לישון מיד, לא קרה שום-"

אחר כך החלה לטפס במדרגות. הם שמעו אותה על לוחות הרצפה, ועל רצפת הגבס של חדר השינה הקטן. הם יכלו לשמוע אותה בבירור:

"מה קרה עכשיו? מה קרה לך עכשיו, טיפשונת?" קולה היה נסער מאוד, הייתה בו נימת רוך לא ממשי.

"חשבתי שאיזה אנשים באו…" אמר קולה העצוב של הילדה. "הוא בא?"

"כן, הביאו אותו. אין מה להתרגש. תחזרי לישון עכשיו, תהיי ילדה טובה".

הם שמעו את קולה בחדר השינה, הם חיכו בשעה שכיסתה את הילדים מתחת לשמיכות.

"הוא שיכור?" שאלה הילדה חלושות, בחשש.

"לא! לא, הוא לא שיכור! הוא… הוא ישן".

"הוא ישן למטה?"

"כן, ואל תרעישי".

השתררה שתיקה לרגע, אחר כך שמעו הגברים שוב את הילדה המפוחדת:

"מה זה הרעש הזה?"

"זה שום דבר, אני אומרת לך, ממה את דואגת?"

הרעש היה גניחתה של הסבתא. היא לא חשה במתרחש סביבה, ישבה על כיסא הנדנדה שלה וגנחה. המנהל הניח את ידו על זרועה והורה לה "ששש!"

הזקנה פקחה את עיניה והביטה בו. היא הייתה המומה מההפרעה ונראתה משתאה.

"מה השעה?" — קולה הדק והעצוב של ילדה, שוקעת שוב בלי חדווה בשינה, שאל את השאלה האחרונה הזאת.

"עשר," השיבה האם ביתר רכות. אז רכנה בוודאי ונשקה לילדים.

מתיוז אותת לאנשים ללכת. הם חבשו את כובעיהם והרימו את האלונקה. הם פסעו מעל הגופה ויצאו על קצות אצבעותיהם מהבית. איש מהם לא דיבר עד שהיו רחוקים מהילדים הערים.

כשירדה אליזבת למטה היא מצאה את האם הזקנה לבדה על רצפת חדר האורחים, גוחנת מעל האיש המת, ודמעותיה נושרות עליו.

"אנחנו חייבות להכין אותו," אמרה הרעיה. היא שפתה קומקום, אחר כך חזרה וכרעה על ברכיה והחלה להתיר את שרוכי העור. החדר היה לח ואפלולי והיה בו נר אחד בלבד, על כן נאלצה לכפוף את ראשה כמעט עד לרצפה. בסופו של דבר הצליחה לחלוץ את המגפיים הכבדים והניחה אותם בצד.

"את חייבת לעזור לי עכשיו," היא לחשה לזקנה. יחד הן הפשיטו את האיש.

כשקמו על רגליהן וראו אותו מוטל באצילות התמימה של המוות, עמדו הנשים שבויות בפחד וביראת כבוד. כמה רגעים עמדו בלי ניע, מסתכלות מטה, והאם הזקנה ייבבה. אליזבת הרגישה שהמרו את פיה. היא ראתה אותו, מוטל שם בתוך עצמו בלי שום אפשרות לחילול. לא היה לה שום קשר אליו. היא לא יכלה לקבל זאת. היא רכנה והניחה את ידה עליו בתביעת בעלות. הוא עדיין היה חם , כי המכרה היה חם במקום שבו מת. אמו החזיקה את פניו בין ידיה ומלמלה דברים לא ברורים. הדמעות הזקנות נשרו בזו אחר זו כמו טיפות מעלים רטובים; האם לא התייפחה, רק דמעותיה זלגו. אליזבת נשקה לגופת בעלה, בלחייה ובשפתיה. נדמה שהיא מקשיבה, חוקרת, מנסה להשיג איזה קשר. אבל לא היה בכוחה לעשות זאת. היא נדחקה משם. הוא היה בלתי חדיר.

היא קמה על רגליה, הלכה למטבח, ויצקה שם מים חמים לתוך קערה, והביאה סבון ופיסת פלנל ומגבת רכה.

"אני חייבת לרחוץ אותו," אמרה.

אז קמה הזקנה באיברים נוקשים והתבוננה באליזבת כשרחצה בזהירות את פניו, הברישה בזהירות את שפמו הבלונדיני הבהיר מפיו בפיסת הפלנל. היא הייתה אחוזה בפחד שאין לו תחתית, על כן שירתה אותו. הזקנה, שקנאה, אמרה:

"תני לי לנגב אותו!" – וכרעה בצד השני, מנגבת אט אט בזמן שאליזבת רחצה, וכובעה השחור התחכך לפעמים בראשה הכהה של בתה. הן עבדו כך בדממה שעה ארוכה. לרגע לא שכחו שהיה זה מוות, ומגע גופו המת של הגבר עורר בהן תחושות משונות, שונות אצל כל אחת מהנשים; אימה גדולה אחזה בשתיהן, האם הרגישה שרחמה נבגד, היא נגזלה; הרעיה הרגישה את בידודה המוחלט של נפש האדם, והילד שבתוכה היה משקולת נפרדת ממנה.

לבסוף נשלמה העבודה. הוא היה גבר יפה גוף ובפניו לא ניכר זכר של שתיינות. הוא היה בלונדיני, מלא, בעל גפיים נאים. אבל הוא היה מת.

"שאלוהים יברך אותו," לחשה אמו, מסתכלת כל הזמן בפניו ומדברת מתוך בעתה צרופה. "נער יקר — שיברך אותו!" היא דיברה בריגשה שורקנית רפה של פחד ואהבת אם.

אליזבת שקעה שוב לרצפה, הצמידה את פניה אל צווארו ורעדה והצטמררה. אבל היה עליה להתרחק שוב. הוא היה מת, ולבשרה החי לא היה מקום לצדו . אֵימה ועייפות גדולות אחזו בה. היא הייתה חסרת תועלת כל כך. חייה חלפו כך ואינם.

"לבן כמו חלב, בהיר כמו תינוק בן שנה, שאלוהים יברך אותו, יקר שכמותו!" מלמלה האם הזקנה לעצמה. "אפילו סימן אין עליו, בהיר ונקי ולבן, יפה כמו שאף ילד לא היה," היא מלמלה בגאווה. אליזבת הסתירה את פניה.

"הוא הלך בשקט, ליזי – שקט כמו בשינה. נכון שהוא כל כך יפה, השֶׂה? כן, הוא כנראה השלים עם אלוהים, ליזי. אולי הוא תיקן את הכל, ליזי, כשהוא היה סגור שם. היה לו זמן. הוא לא היה נראה ככה אם הוא לא היה משלים עם אלוהים. השֶׂה, השֶׂה היקר. כן, אבל היה לו צחוק מחמם את הלב, אהבתי לשמוע אותו. היה לו הצחוק הכי מחמם את הלב, ליזי, כשהוא היה קטן—"

אליזבת נשאה את מבטה. פיו של האיש היה שמוט, פתוח מעט מתחת לכיסוי השפם. העיניים, עצומות למחצה, לא נראו מזוגגות אל האין. החיים על בעֵרתם העשֵנה, משעה שהלכו ממנו, הותירו אותו נפרד וזר לה לחלוטין. והיא ידעה עד כמה היה זר לה. פחד קפוא היה ברחמה, בגלל הזר הנפרד הזה שעמו חייתה כבשר אחד. האם זה פירושם של כל הדברים – נבדלות גמורה, מוחלטת, שחום החיים מטשטש אותה? היא הפנתה את פניה ממנו באימה. העובדה הייתה קטלנית מדי. דבר לא היה ביניהם, ובכל זאת הם התאחדו, והחליפו זה עם זה את עירומם שוב ושוב. בכל פעם ששכב איתה הם היו שתי ישויות נפרדות, רחוקות זו מזו כמו עכשיו. הוא לא היה אשם בזה יותר ממנה. הילד היה כמו קרח ברחמה. שכן בשעה שהתבוננה באיש המת, מחשבתה, קרה ומנותקת, אמרה בבהירות: "מי אני? מה עשיתי עד כה? נאבקתי בבעל שלא היה קיים. הוא היה קיים כל הזמן. במה פשעתי? מה היה הדבר שחייתי אתו? זוהי המציאות כפי שהיא, הגבר הזה". ונשמתה גוועה בתוכה מרוב פחד: היא ידעה שמימיה לא ראתה אותו, שהוא מימיו לא ראה אותה, הם נפגשו בחשיכה ונאבקו בחשיכה, בלי לדעת במי פגשו ובמי נאבקו. ועכשיו ראתה, והשתתקה בִּרְאוֹתה. מפני שטעתה. היא אמרה שהוא דבר-מה, שבעצם לא היה; היא הרגישה שהיא מכירה אותו. ואילו הוא היה נפרד כל אותו זמן, חי כפי שהיא לא חייתה מעולם, הרגיש כמו שהיא לא הרגישה מעולם.

באימה ובאשמה הביטה בגופו העירום, שהכירה באופן כוזב. והוא היה אבי ילדיה. נשמתה נקרעה מגופה וניצבה מן הצד. היא הביטה בגופו העירום והתביישה, כאילו סירבה לו. אחרי ככלות הכל, הגוף היה הגוף. הוא נראה לה איום ונורא. היא הביטה בפניו והפנתה את פניה שלה אל הקיר. משום שארשת פניו הייתה שונה משלה, דרכו לא הייתה דרכה. היא מנעה ממנו להיות מה שהיה באמת – היא ראתה זאת עכשיו. היא סירבה לו בתור מי שהוא. ואלה היו חייה, וחייו. היא הייתה אסירת תודה למוות, שהשיב את האמת על כנה. והיא ידעה שהיא לא מתה.

וכל אותה שעה התפקע לבה מרוב יגון וחמלה כלפיו. מה סבל? אילו רגעים של בעתה לאיש חסר האונים הזה. גופה היה נוקשה מייסורים. נבצר ממנה לעזור לו. הוא נפצע פציעה אכזרית, האיש העירום הזה, היצור האחר הזה, ולא היה בכוחה לעשות כל תיקון. היו הילדים – אבל הילדים שייכים לחיים. לאיש המת הזה לא היה שום קשר אליהם. הוא והיא היו רק ערוצים שדרכם זרמו החיים כדי להביא לעולם את הילדים. היא הייתה אֵם – אבל כמה נורא היה זה להיות רעיה, היא ידעה עכשיו. והוא, שהיה מת עכשיו, כמה נורא הרגיש בוודאי להיות בעל. היא הרגישה שבעולם הבא הוא יהיה לה אדם זר. אם ייפגשו בעולם שמעבר, הם רק יתביישו במה שקרה קודם. הילדים באו, מאיזו סיבה מסתורית, מתוך שניהם. אבל הילדים לא איחדו אותם. עכשיו כשמת, היא ידעה עד כמה היה נפרד ממנה לנצח, עד כמה, לנצח, לא היה לו עוד שום קשר אתה. בעיניה היה הפרק הזה של חייה סגור. הם התכחשו זה לזה בחיים. עכשיו הוא נסוג לתוך עצמו. כאב נורא השתלט עליה. זה נגמר אפוא. הדברים היו חסרי תוחלת ביניהם זמן רב לפני שמת. ובכל זאת הוא היה בעלה. אבל כמה מעט! —

"יש לך את החולצה שלו, אליזבת?"

אליזבת הסתובבה בלי להשיב, אף על פי שהשתדלה לבכות ולהתנהג כפי שציפתה חמותה. אבל היא לא הייתה מסוגלת, היא הושתקה. היא נכנסה למטבח וחזרה עם הבגד.

"היא מאווררת," אמרה, חופנת את חולצת הכותנה פה ושם כדי לבדוק. היא כמעט התביישה לגעת בו; איזו זכות הייתה לה, או לכל אחד אחר, לגעת בו. אבל מגע ידה היה עניו על גופו. הייתה זו מלאכה קשה להלביש אותו. הוא היה כבד וחסר תנועה כל כך. בעתה נוראה לפתה אותה כל אותה שעה: שהוא מסוגל להיות כבד כל כך וחסר תנועה לגמרי, אינו מגיב, נפרד. אימת המרחק ביניהם הייתה כמעט רבה מדי בשבילה – היא נאלצה לחצות במבטה פער אינסופי כל כך.

לבסוף נשלמה העבודה. הן כיסו אותו בסדין והשאירו אותו מוטל, פניו מכוסים. והיא נעלה את דלת חדר האורחים הקטן, לבל יראו הילדים מה מוטל שם. לאחר מכן, בעוד השלווה שוקעת בכבדות על לבה, היא ניגשה לסדר ולנקות את המטבח. היא ידעה שהיא מרכינה את ראשה לפני החיים, שהיו אדוניה עתה. אבל מפני המוות, מי שיהיה אדוניה לבסוף, נרתעה בפחד ובבושה.

במְלָאדָה בּוֹלֶסְלָב חי לו בעל חנות נייר. הוא כיבד את החוק והתגורר מאז ומתמיד מול הקסרקטין. ביום הולדתו של הקיסר ובהזדמנויות ממלכתיות-קיסריות אחרות תלה על ביתו דגל שחור-צהוב, וסיפק למועדון הקצינים פנסי נייר. הוא מכר תמונות של פראנץ יוזף לבתי שיכר יהודיים על פני מחוז מלאדה בולסלב ולתחנות משטרה. הוא ביקש לספק את תמונת השליט גם לבתי הספר במחוז, אך לתמונות שלו לא היו המידות הדרושות כפי שאושרו על ידי ועדת בתי הספר הארצית. וכך אמר לו פעם המפקח הארצי על בתי הספר במפקדת המחוז: "אני מצטער מאוד, מר פֵטִישְׁקָה, אבל אתה רוצה לספק לנו את הוד מעלתו הקיסר רחב וארוך יותר מאשר נקבע בהוראת ועדת בתי הספר הארצית ביום ה-20 באוקטובר 1891. הוד מעלתו הקיסר, כפי שנקבע באופן רשמי, הוא קצת קצר יותר. מותר רק הוד מעלתו הקיסר באורך 48 ס"מ וברוחב 36 ס"מ. אורכו של הוד מעלתו הקיסר שלך הוא 50 ס"מ ורוחבו 40 ס"מ. אתה טוען כנגד זה, שיש לך במלאי אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. אל תחשוב שאתה תכפה עלינו איזה זבל. הוד מעלתו הקיסר שלך הוא כולו מסוג נחות ביותר ובעל מראה מביש. הוא נראה כאילו מעולם לא סירק את הזקן שלו. על האף שלו מרחו יותר מדי צבע שחור ונוסף לכול הוא גם פוזל."

עם שובו הביתה, אמר מר פטישקה לאשתו, נסער כולו: "אז התחרבנו עם הקיסר הזקן." וזה היה עוד לפני המלחמה. בקיצור, מר פטישקה נשאר תקוע עם אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. כאשר פרצה המלחמה, שמח מר פטישקה מאוד, מקווה בכל לבו, שייפטר מסחורתו זו, למרות הכול. הוא תלה בחנות שלו תמונות של הקשיש צמא הדם עם הכתובת: "מציאה. הקיסר פראנץ יוזף הראשון ב-15 ק'". הוא מכר שש תמונות. חמש תמונות לקסרקטין, כדי שכרזות הליתוגרפיה של שליט ההאבסבורגים האחרון ילהיבו את העתודאים במזנוני הקסרקטין, ותמונה אחת קנה שימר הזקן, בעל קיוסק. פטריוט אוסטרי זה עמד על המקח והוריד את מחיר התמונה ל-12 ק' ועוד טען, שזה גזל.

המלחמה נמשכה, אבל הוד מעלתו הקיסר לא נמכר, אף שאדון פטישקה נעזר בפרסומת בעיתונים. הוא הזמין מודעות ופרסם אותן ב"פוליטיקה הלאומית" וב"קול האומה": "בימים טרופים אלה אסור שתחסר בבית צ'כי תמונת הקיסר המתענה קשות ב-15 ק'". אך במקום הזמנות קיבל אדון פטישקה הוראה להתייצב במפקדת המחוז, ושם נאמר לו, שעליו להימנע להבא מהמילים "ימים טרופים" ו"מתענה קשות". במקום זה עליו להשתמש בביטויים כמו "ימים גדולים" ו"בעל הניצחון", שאם לא כן יהיו לו צרות. על כן פרסם מר פטישקה מודעה נוספת: "בימים גדולים אלה אסור שתחסר בבית צ'כי כלשהו תמונת הקיסר שלנו, בעל הניצחון, ב-15 ק'". אבל גם זה היה לשווא.

הוא קיבל רק כמה מכתבים גסים, שבהם יעצו לו הכותבים האלמונים לתלות את הקיסר במקום שגם הקיסר הולך אליו ברגל, ושוב קראו לו למפקדת המחוז, ושם הודיע לו המפקח המכהן, שעליו לעקוב אחרי פרסומי לשכת הקשר הקיסרית-המלכותית ולנסח את המודעות שלו בהתאם.

"הרוסים בהרים, לבוב בידיהם, הם ליד פשמישל, לזה לא קוראים ימים גדולים, אדון פטישקה. זה עושה רושם של הלצה, לעג, אירוניה. בגלל מודעות כאלה אתה עלול לעמוד בפני בית הדין הצבאי האוגדתי בהְרָאדֵץ."

אדון פטישקה הבטיח להיזהר וחיבר מודעה בזו הלשון: "15 ק' מקריב כל צ'כי ברצון, כדי שיוכל לתלות בביתו את שליטנו הקשיש." בעיתונים המקומיים סירבו לקבל את המודעה שלו. "בנאדם," אמר לו אחד המנהלים, "הרי אתה לא רוצה שיירו בכולנו!"

אדון פטישקה חזר הביתה זועף. בחלקה האחורי של חנותו התגלגלו החבילות עם מלאי תמונות הקיסר. אדון פטישקה בעט בהן ונבהל ממעשה רגליו. הוא הביט סביבו בחרדה ונרגע רק אחרי שנוכח לדעת, שאיש לא ראה אותו. מדוכדך החל לנגב את האבק מהחבילות והבחין, שאחדות מהן לחות ושיש עליהן עובש. מאחור ישב החתול השחור. לא היה ספק מי אשם ברטיבות החבילות. כדי להסיר מעצמו כל חשד, החל החתול לנהום. אדון פטישקה השליך על הבוגד במלכות מטאטא והחתול הסתלק. בעל חנות הנייר התפרץ זועם לדירתו והתנפל על רעייתו: "צריך להוציא את המנוול מהבית! מי יקנה את הוד מעלתו הקיסר שחתול כזה טינף אותו? הקיסר מעופש. נצטרך לייבש אותו. לעזאזל הכול!"

מנוחת אחר הצהריים של אדון פטישקה, בשעה שרעייתו שהתה בחנות, הייתה מאוד לא שקטה. הוא חלם, ששוטרים באו לקחת את החתול השחור ושמובילים גם אותו, יחד עמו, לבית דין צבאי. אחר כך חלם, שגזרו על החתול וגם עליו גזר דין מוות בתלייה, ותחילה עמד להיתלות החתול. והוא, פטישקה, משמיע בפני בית הדין דברי כפירה איומים. הוא הוציא צעקה נוראה וראה לידו את אשתו, שפנתה אליו בטרוניה: "אלוהים, מה אתה מדבר, עוד חסר שמישהו ישמע אותך!"

והיא סיפרה נרגשת, שניסתה בינתיים לייבש את הוד מעלתו הקיסר בגינה, אבל כמה פרחחים קלעו לתוך התמונות באבנים ועכשיו הקיסר כמו מסננת.

נתגלו נזקים נוספים. על אחת התמונות של הוד מעלתו הקיסר שהתייבשה על הדשא, התיישבו תרנגולות, עיכלו שם את מזונן וצבעו בהפרשותיהן את זקן הקיסר בירוק. שתי תמונות ניסה לטרוף כלב הברנרדין הצעיר וחסר הניסיון של הקצב הולצ'ק, שלא ידע מאומה על סעיף 63 של החוק הפלילי. אבל זה היה בדמו של הגור. את אמו המית לפני שנה תופס הכלבים, מפני שזללה במגרש האימונים את דגל הגדוד ה-36.

אדון פטישקה היה אומלל. בערב, בבית היין, דיבר משהו על קנייה במציאה ועל הבעיות שיש לו עם הוד מעלתו הקיסר, ומכל הדיבורים שלו השתמע, שלממשלה בווינה אין אמון בצ'כים, מפני שהם לא קונים בבית המסחר של פראנטישק פטישקה במלאדה בולסלב את תמונות הקיסר ב-15 ק'.

"אתה צריך למכור את זה במחיר זול יותר," יעץ בעל בית היין לאדון פטישקה בשעה שעמד לעזוב. "עכשיו זמנים קשים. הורייסק מוכר מכונת דיש על קיטור ב-300 ק' זול יותר מבשנה שעברה, וכך זה גם עם הוד מעלתו הקיסר."

לכן תלה אדון פטישקה בחלון הראווה שלו שלט בזו הלשון: "לאור המשבר הכלכלי אני מוכר במכירה כללית כמות גדולה יותר של תמונות הוד מעלתו הקיסר במקום ב-15 ק' ב-10 ק' בלבד."

שוב היה שקט בחנות. "מה המצב עם תמונת הקיסר?" שאל אותו בעל בית היין. "עצוב מאוד," ענה פטישקה. "אין דרישה להוד מעלתו הקיסר."

"אתה יודע מה," אמר לו בעל בית היין בחשאי, "נסה למכור אותו בכל מחיר לפני שיהיה מאוחר מדי."

"אני עוד אחכה," ענה אדון פטישקה.

החתול השחור חסר הנימוס המשיך לרבוץ על תמונות הקיסר. כעבור שנה וחצי חדר העובש גם לחבילות התחתונות של תמונות הקיסר. ואז נטל אדון פטישקה נייר ועיפרון ועשה בלב כבד חשבון, שמהעסקה הזאת הוא כבר לא יתעשר, אך אם ימכור את הוד מעלתו הקיסר ב-2 ק', הוא ירוויח, למרות הכול, קרונה אחת על כל תמונה.

והוא הכין פרסומת יעילה. תלה אחת מתמונות הקיסר בחלון הראווה וכתב: "הקיסר הקשיש הזה למכירה במקום ב-15 ק' עתה רק בשתי קרונות."

כל העיר מלאדה בולסלב באה לראות בחלון הראווה של אדון פטישקה, איך נפלו מניות שושלת ההאבסבורגים.

בלילה באו שוטרים לקחת את אדון פטישקה ואחר כך זה הלך מהר. הם סגרו את החנות, עצרו את אדון פטישקה והעמידו אותו בפני בית דין צבאי בעוון הפרעת התקנות והסדר הציבורי. אגודת החיילים בדימוס הוציאה אותו משורותיה באסיפה שלא מן המניין.

על אדון פטישקה הוטל מאסר של שלושה-עשר חודשים בתנאים מחמירים. הוא היה אמור לקבל חמש שנים, אבל התחשבו בנסיבה מקלה, שלחם בזמנו בעבור אוסטריה ליד קוסטוזה1. חבילות תמונות הוד מעלתו הקיסר שמורות לעת עתה במחסן בית הדין הצבאי בטרזין ומחכות לשעת השחרור, עד שאיזה סוחר בעל יוזמה יארוז בהן אחרי פירוק אוסטריה דגים מלוחים.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מפקד העיר בוּגוּלמה", הוצאת גוונים, 2002.

Nil sapientiǽ odiosius acumine nimio

Seneca 1

בערב סעוּר אחד בפאריז, בסתיו 18.., נהניתי עם רדת החשכה מפינוק כפול של הרהורים ומקטרת-חרס, בחברת ידידי ק' אוגוסט דוּפֶּן, בספרייתנו הקטנה – קיטון הספרים שבירכתי הדירה בקומה השלישית, רחוב דינו 33, רובע סן ז'רמן. שעה לפחות שמרנו על שתיקה עמוקה; לכל צופה אקראי היה כל אחד משנינו עשוי להיראות עסוק בכל-מאודו בהתבוננות במערבולות העשן המסתלסלות, שהעיקו על האוויר בחדר. אבל אני דנתי בלבי בנושאים מסוימים שהיו חומר לשיחתנו מוקדם יותר באותו ערב; כוונתי לפרשה של רחוב מוֹרְג, ולתעלומת הרצח של מארי רוֹזֶ'ה. לפיכך נראה לי כְּמֵעֵין צירוף-מקרים שדלת הדירה נפתחת לרווחה, ונכנס מכרנו הוותיק, מִסְיֶה ג', המפקח הכללי של משטרת פאריז.

קיבלנו אותו בלבביות; שכן האיש היה משעשע כמעט כפי שהיה ראוי לבוז, ולא ראינו אותו שנים אחדות. ישבנו עד כה בחושך, ודוּפֶּן קם עכשיו בכוונה להדליק מנורה, אך חזר והתיישב בלי להדליק כששמע את ג' אומר שהוא בא להיוועץ בנו, או ליתר דיוק, לשמוע את חוות-דעתו של ידידי באיזה עניין רשמי שהוא ממש צרה-צרורה.

"אם הוא דורש מחשבה", העיר דוּפֶּן בעודו מתאפק מהצתת הפתיל, "נבחן אותו ביתר יעילות בחושך".

"עוד אחד מרעיונותיך המוזרים", אמר המפקח הכללי, שהיה לו מנהג לכנות "מוזר" כל דבר שמעֵבר להשגתוֹ, וכך חי לו בלב אינספור "מוזרויות".

"נכון מאוד", אמר דוּפֶּן והגיש לאורחו מקטרת והדף לעברוֹ כיסא נוח.

"ומה הקושי עכשיו?" שאלתי. "לא רצח חדש, אני מקווה".

"לא-לא; שום דבר בכיוון. למען האמת, העסק פשוט ביותר, ואין בלבי ספק שאנו מסוגלים להסתדר אתו יפה-מאוד בעצמנו; אבל חשבתי שדוּפֶּן ישמח לשמוע את הפרטים, כי הוא מוזר כל-כך".

"פשוט ומוזר", אמר דוּפֶּן.

"בהחלט כן; וגם לא ממש. למען האמת, כולנו דֵי מתפלאים איך דבר יכול להיות כל-כך פשוט ובכל-זאת לבלבל אותנו לגמרי".

"אולי דווקא פשטותו של העניין היא שמטעה אתכם", אמר ידידי.

"איזה שטויות אתה מדבר!" ענה המפקח וצחק מכל הלב.

"אולי התעלומה קצת פשוטה מדי", אמר דוּפֶּן.

"ריבונו של עולם! מי שמע על רעיון כזה!"

"אולי היא קצת מובנת-מאליה מדי".

"חה! חה! חה! – חה! חה! חה! – חִי חִי חִי!" שאג האורח שלנו, משועשע עמוקות. "אוי, דוּפֶּן, אתה פשוט עוד תהרוג אותי!"

"ועל מה, בעצם, אנחנו מדברים?" שאלתי.

"מיד אספר לכם", השיב המפקח הכללי ופִּיפְפֵּף פִּפְפּוּף ארוך, יציב ומהורהר במקטרת, והסדיר את עצמו בכיסאו. "אספר לכם בקיצור ומרץ; אבל לפני שאתחיל, הרשו לי להזהיר אתכם שנדרשת כאן סודיות עליונה, וכי אם ייוודע שגיליתי משהו למישהו, קרוב-לוודאי שאאבד את משרתי".

"הַמְשֵׁךְ", אמרתי.

"או לא", אמר דוּפֶּן.

"אז טוב; קיבלתי מידע אישי, ממקור רם-דרג ביותר, שמסמך מסוים בעל חשיבות עליונה נגנב מחדרי-המגורים המלכותיים. ידוע מי גנב אותו; בלי צל של ספק; ראו אותו בשעת מעשה. ידוע גם שהמכתב עדיין ברשותו".

"כיצד ידוע?" שאל דוּפֶּן.

"אפשר להסיק בבירור", השיב המפקח הכללי, "מאופיו של המסמך, וגם מכך שלא הופיעו תוצאות מסוימות שהיו נובעות מיציאתו של המסמך מרשותו של הגנב – כלומר, מן השימוש שהוא היה עושה בו, כפי שהוא בלי ספק מתכנן".

"אמור דברים קצת יותר מפורשים", אמרתי.

"טוב, אוכל להסתכן ולומר רק שהמסמך נותן בידי מי שמחזיק בו כוח מסוים בחוגים מסוימים שבהם יש לכוח כזה ערך רב", המפקח הכללי חיבב את לשון הדיפלומטיה.

"עדיין איני מבין בדיוק", אומר דוּפֶּן.

"לא? אם כן; חשיפת המסמך לאדם שלישי, שיישאר כאן בלי שם, תערער את השם-הטוב של אישיות רמת-מעלה ביותר; והעובדה הזאת מעניקה למחזיק המסמך שליטה על האישיות המהוללת שכבודה ושלומה עומדים בסכנה כזאת".

"אבל השליטה הזאת", התערבתי, "תלויה בכך שהגנב יֵדע שהאישיות אכן יודעת מיהו הגנב. מי היה מעז –"

"הגנב", אמר ג', "הוא השר ד', שמעז לעשות כל דבר, ראוי או לא. שיטת הגנבה היתה מחוכמת לא פחות מנועזת. את המסמך האמור – מכתב, למען האמת – קיבלה האישיות הנגנבת כשהיתה לבדה בחדר הפרטי המלכותי שלה. בעת שעיינה בו היא הופתעה מכניסתו של איש-המעלה האחר, שממנו במיוחד רצתה להסתיר את המכתב. לאחר ניסיון נחפז וכושל לדחוף את המכתב למגירה, היא נאלצה להניח אותו, פתוח כפי שהיה, על שולחן. אבל על הדף למעלה היתה כתובה הכתובת, והתוכן לא נחשף, המכתב חמק מתשומת-הלב. ברגע המכריע הזה נכנס השר ד'. עין הנץ שלו קלטה מיד את המסמך, והוא זיהה את כתב-היד של הכתובת, ראה את המבוכה של הגברת הנמענת, וירד לסודהּ. אחרי דיון כלשהו בעניינים שוטפים, מהיר כדרכו, הוא שלף מכתב דומה במקצת למכתב האמור, פתח אותו, העמיד פנים שהוא קורא אותו, והניח אותו קרוב מאוד למכתב האחר. הוא חזר לשוחח, במשך חמש-עשרה דקות, על ענייני המדינה. לבסוף, כשעמד לצאת, לקח מן השולחן את המכתב שלא שייך לו. בעלת-המכתב החוקית ראתה, אך כמובן לא העזה להפנות תשומת-לב למעשה בנוכחות האדם השלישי שעמד ממש לידה. השר הסתלק והשאיר אחריו על השולחן את המכתב חסר-החשיבות שלו".

"הנה, אם כן", אמר לי דוּפֶּן, "קיבלת בדיוק מה שדרשת כדי שהשליטה תהיה מושלמת – הגנב יודע שהאישיות אכן יודעת מיהו הגנב".

"כן", ענה המפקח הכללי; "והכוח שהושג כך מופעל כבר כמה חודשים, למטרות פוליטיות, במידה מסוכנת מאוד. האישיות הנגזלת משתכנעת מיום ליום יותר ויותר בצורך להחזיר לידה את המכתב. אבל כמובן אי-אפשר לעשות את הדבר בגלוי. בקיצור, ברוב ייאושה היא מסרה את העניין לטיפולי".

"אלא למי?" אמר דוּפֶּן בלב מערבולת מושלמת של עשן, "נראה לי שאי-אפשר לרצות, או אפילו לדמיין, מטפל פיקח יותר".

"אתה מחמיא לי", השיב המפקח הכללי; "אבל ייתכן שדעה דומה הובאה בחשבון".

"ברור", אמרתי, "שכפי שהערת – המכתב עדיין ברשותו של השר; כי הלוא ההחזקה בו, ולא השימוש בו, היא שמעניקה את הכוח. עם השימוש בו הכוח נעלם".

"אמת", אמר ג'; "ומתוך ההכרה הזאת אני פועל. ראשית, דאגתי לערוך חיפוש מדוקדק במעונו של השר; וכאן היה הקושי העיקרי שלי, הצורך לערוך את החיפוש בלי ידיעתו. מעל לכל הוזהרתי על הסכנה שתתעורר אם תהיה לו סיבה לחשוד בכוונות שלנו".

"אבל", אמרתי, "אתה הלוא מומחה בחקירות כאלה. לא פעם ראשונה ולא שנייה שמשטרת פאריז עושה דבר כזה".

"בהחלט; ולכן לא התייאשתי. גם ההֶרגלים של השר נתנו בידי יתרון גדול. לעתים קרובות הוא נעדר מביתו כל הלילה. אין לו משרתים רבים. הם ישנים רחוק ממגורי אדונם, ומאחר שרובם נפוליטנים, קל לשׁכֵּר אותם. כידוע לך, יש לי מפתחות שפותחים כל חדר ולשכה בפאריז. במשך שלושה חודשים לא היה לילה שלא ביליתי את רובו, באופן אישי, בחיפושים במעונו של ד'. כבודי עומד כאן למבחן, וגם, אגלה לכם סוד גדול, הפרס עצום. לכן לא זנחתי את החיפושים עד שהייתי בטוח לגמרי שהגנב פיקח ממני. לדעתי בדקתי כל פינה וכל מקום-סתר שיעלו על הדעת".

"האם לא ייתכן", הצעתי, "שגם אם המכתב מצוי ברשותו של השר, דבר שאינו מוטל בספק, הוא החביא אותו במקום אחר ולא במעונו?"

"כמעט לא-אפשרי", אמר דוּפֶּן. "מצב-העניינים המיוחד בימים אלה בחצר, ובייחוד מצבם של אותם תככים שידוע כי ד' מעורב בהם, הופכים את זמינותו המיידית של המסמך – את היכולת לשלוף אותו תוך רגע – לחשובות כמעט כמו עצם החזקתו".

"היכולת לשלוף אותו?" אמרתי.

"כלומר, במטרה להשמידו", אמר דוּפֶּן.

"אמת", אמרתי. "ברור איפוא שהמסמך נמצא במעון של השר. מותר לנו להניח שהאפשרות שהוא מוחבא על גופו לא באה בחשבון".

"לגמרי", אמר המפקח הכללי. "הוא נשדד פעמיים, כאילו בידי שודדים, שעשו חיפוש מדוקדק על גופו בהשגחתי האישית".

"יכולת לחסוך לעצמך את הטרחה הזאת", אמר דוּפֶּן. "ד', אני מניח, לא שוטה מוחלט, ואם כך, ודאי ציפה לשודדים כדבר מובן-מאליו".

"לא שוטה מוחלט", אמר ג', "אבל לעומת זאת הוא משורר, ונדמה לי שהמרחק בין השניים לא גדול".

"אמת", אמר דוּפֶּן לאחר יניקה ארוכה ומהורהרת מן המקטרת שלו, "אף-על-פי שבעצמי חטאתי פה-ושם בחרזנות".

"אולי תואיל לתאר לנו", אמרתי, "את החיפוש לפרטיו".

"העובדה היא שלא מיהרנו, וחיפשנו בכל מקום. יש לי ניסיון ארוך בעניינים האלה. סרקתי את כל הבניין, חדר אחרי חדר; הקדשנו את הלילות של שבוע שלם לכל חדר. ראשית, בדקנו את הרהיטים של כל חדר. פתחנו כל מגירה אפשרית; ואני משער שאתם יודעים שבשביל איש-משטרה מאומן כראוי לא קיים דבר כמו מגירה סודית. מי שנותן למגירה 'סודית' לחמוק ממנו בחיפוש כזה הוא פשוט טיפש. הדבר כל-כך פשוט. לכל ארון יש נפח מסוים – חלל – שצריך להצדיק אותו. לשם כך יש לנו סרגלים מדויקים. החלק החמישים של קו לא יכול להיעלם מעינינו. מן הארונות פנינו לכיסאות. בדקנו את הריפודים בעזרת המחטים הארוכות הדקות שראיתם אצלי. מן השולחנות הסרנו את הטבלות.

"למה?"

"לפעמים מי שרוצה להסתיר איזה חפץ מסיר את טבלת השולחן, או לוח דומה של כל רהיט אחר, ואז הוא קודח וחופר ברגל, מניח את הפריט בחלל שנוצר, ומחזיר את הלוח. שימוש דומה עושים בחלק העליון או התחתון של רגלי מיטות".

"ואי-אפשר לגלות את החלל בעזרת נקישות?"

"בשום אופן לא – אם לאחר הכנסת החפץ ממלאים סביבו בכמות מספקת של צמר-גפן. חוץ מזה, במקרה שלנו נאלצנו להימנע מרעש".

"אבל לא יכולתם להסיר – לא יכולתם לפרק לחתיכות – את כל הרהיטים שאפשר להניח בהם חפץ בצורה שתיארת. מכתב ניתן להדק לגליל לולייני דק, לא שונה בהרבה בצורה או בנפח ממסרגה גדולה, ובצורה הזאת אפשר להכניס אותו, למשל, למוט שמחבר בין רגליים של כיסא. הרי לא פירקתם לגורמים כל כיסא!"

"ודאי שלא; אבל עשינו משהו מחוכם מזה – בדקנו את כל המוטות של הכיסאות בבית, וגם את כל החיבורים של הרהיטים, בעזרת מיקרוסקוֹפּ רב-עוצמה. אילו היו נשארים עליהם עקבות של איזו פגיעה מן הזמן האחרון, היינו מגלים אותן מיד, גרגר אחד ויחיד של אבק-מקדחות, למשל, היה בולט כמו תפוח. כל אי-סדר בהדבקה – כל פער יוצא-דופן בחיבורים – היה בהם די לעורר חשד".

"אני מניח שבדקת את המראות, בין הגב לזכוכית, ושחיטטת במיטות ובמצעים, וגם בווילונות ובשטיחים".

"מובן-מאליו; וכשסיימנו לבדוק כך כל חלקיק של ריהוט, בדקנו את הבית עצמו. חילקנו את השטח למשבצות, שמיספַּרנו אותן, כדי לא לדלג על אף-אחת; ואז סרקנו במיקרוסקוֹפּ, כמו קודם, כל סנטימטר מרובע בכל הבית, כולל שני הבתים שצמודים אליו".

"שני הבתים הצמודים!" קראתי; "עניין לא פשוט".

"לא פשוט; אבל הפרס שהוצע עצום".

"כללת גם את השטח שמחוץ לבתים?"

"כל השטח מרוצף בלבנים. החיפוש היה קל יחסית. בדקנו את הטחב בין הלבנים, ומצאנו שלא נפגע".

"חיפשתם כמובן בין המסמכים של ד', ובתוך ספרי הספרייה?"

"ברור; פתחנו כל חבילה וכל צרור; ולא רק שפתחנו כל ספר, אלא גם הפכנו דף אחרי דף בכל כרך, לא הסתפקנו בניעור כמנהגם של כמה מן השוטרים שלנו. גם מדדנו את עובי הכריכה של כל ספר, במדידה הכי מדויקת, והעברנו כל אחת מהן בקנאות תחת המיקרוסקוֹפּ. אם טיפל מישהו בזמן האחרון בכריכות, לא היה סיכוי שלא נגלה. חמישה או שישה כרכים, שזה לא כבר חזרו מן הכורך, בדקנו בזהירות לאורך, בִּמחטים".

"חקרתם את הרצפות מתחת לשטיחים?"

"בלי ספק. הסרנו כל שטיח, ובדקנו את הלוחות במיקרוסקוֹפּ".

"ואת טפיטי הקירות?"

"כן".

"במרתפים הסתכלתם?"

"הסתכלנו".

"אם כך", אמרתי, "טעית בשיקולים שלך, והמכתב לא בבית, בניגוד להנחה שלך".

"אני חושש שאתה צודק", אמר המפקח הכללי. "ועכשיו, דוּפֶּן, מה היית מייעץ לי לעשות?"

"לעשות חיפוש חדש מדוקדק בבית".

"אין שום צורך", השיב ג'. "אני בטוח שהמכתב לא בבית, לא פחות מכפי שאני בטוח שאני נושם".

"אין לי עצה טובה יותר", אומר דוּפֶּן. "יש לך, כמובן, תיאור מדויק של המכתב?"

"אה, כן!" וכאן, לאחר ששלף פנקס-רשימות, החל המפקח הכללי להקריא תיאור מפורט של מראהו הפנימי, ובייחוד החיצוני, של המסמך הנעדר. מיד לאחר שסיים את הקריאה הקפדנית של התיאור יצא האדון החביב לדרכו, מדוכדך יותר משראיתיו אי-פעם.

כעבור כחודש הוא חזר לביקור נוסף, ומצא אותנו שרויים בעיסוק דומה מאוד לקודֵם. הוא לקח לו מקטרת וכיסא, ופתח בשיחה רגילה. לבסוף אמרתי:

"אבל ג', מה עם המכתב הגנוב? אני משער שסוף-סוף החלטת שאין שום אפשרות להערים על השר?"

"יימח שמו, אני אומר – כן; בכל-זאת ערכתי חיפוש נוסף, כפי שדוּפֶּן הציע – אבל טרחת-שווא, כמו שידעתי שיהיה".

"כמה, אמרת, הוצע לך כפרס?" שאל דוּפֶּן.

"הרבה, הרבה מאוד – סכום נדיב מאוד – לא הייתי רוצה לנקוב בסכום המדויק; אבל דבר אחד אני מוכן לומר, שלא אתנגד להעניק המחאה אישית של חמישים-אלף פרנק לכל מי שישיג בשבילי את המכתב. למעשה, חשיבות העניין גוברת מיום ליום; וסכום הפרס הוכפל לא-מזמן. אבל גם אילו שולש לא הייתי יכול לעשות יותר משעשיתי".

"דווקא כן", אמר דוּפֶּן בדיבור אטי, בין יניקה ליניקה ממקטרת-החרס שלו. "אני באמת – חושב, ג' – שלא השקעת – בעניין הזה – את כל המאמצים. אתה יכול – לעשות קצת יותר, אני חושב, מה?"

"איך? – באיזו דרך?"

"למשל פָּאף-פָּאף – יכולת פָּאף-פָּאף – להעסיק יועץ, מה? – פָּאף-פָּאף-פָּאף. אתה זוכר מה שמספרים על אברנתי?"2

"לא; שיילך לעזאזל אברנתי!"

"בהחלט! שיילך לעזאזל וברוך-הבא. אבל הָיֹה-הָיָה שקמצן עשיר תיכנן לסחוט מאברנתי חוות-דעת רפואית. לשם כך הוא פתח בשיחה רגילה עם הרופא בסיטואציה חברתית, והעלה את המקרה שלו בתור מקרה של מישהו דמיוני.

"'נניח', אמר הקמצן, 'שסימני המחלה שלו הם כך וכך; אז מה, דוקטור, מה אתה היית אומר לו לקחת?'

"'לקחת?' אמר אברנתי, 'פשוט מאוד, לקחת עצה מהרופא שלו'".

"אבל", אמר המפקח הכללי, נבוך קמעה, "אני מוכן בהחלט לקבל עצה, ולשלם תמורתה. באמת אשלם חמישים-אלף פרנק למי שיסייע לי".

"אם כך", ענה דוּפֶּן, ופתח מגירה, והוציא ממנה פנקס-המחאות, "אתה יכול לכתוב לי המחאה על הסכום שהזכרת. לאחר שתחתום עליה, אמסור לך את המכתב".

נדהמתי. המפקח הכללי נראה כהלום-רעם. דקות אחדות נשאר שותק ודוֹמם והביט בידידי כלא-מאמין בפה פעור ובעיניים שנדמו כיוצאות-מחוריהן; אז כנראה התעשת במידה מסוימת, תפס עט, ולאחר כמה הפסקות ובְהִיות ריקות, מילא המחאה על-סך חמישים-אלף פרנק, חתם עליה, והושיט אותה מעֵבר לשולחן לדוּפֶּן. הלה בחן אותה בזהירות והכניס אותה לארנקו; ואז פתח במפתח מכתבה, הוציא ממנה מכתב, ונתן אותו למפקח. איש המשטרה חטף אותו בייסורי חדווה מושלמים, פתח אותו ביד רועדת, העיף מבט מהיר בתוכנו, ואז נדחק ונחבט בכיוון הדלת וחש לצאת מן החדר ומן הבית בלי דקדוקים של טקס ובלא שיצאה מפיו ולוּ מלה אחת למן הרגע שדוּפֶּן הורה לו לכתוב את ההמחאה.

לאחר לכתו החל ידידי לספק כמה הסברים.

"אנשי המשטרה הפאריזאית", אמר, "יעילים מאוד בדרכם. הם חרוצים, מחוכמים, ערמומיים ובקיאים היטב בַּידע שעיקר חובותיהם לכאורה תובע מהם. לפיכך כשפירט באוזנינו ג' את אופן החיפוש שלו בדירתו של ד', הייתי בטוח לגמרי שחקירתו היתה מסְפקת – בכל מה שהושקע בו מאמץ".

"בכל מה שהושקע בו מאמץ?"

"כן", אמר דוּפֶּן. "האמצעים שננקטו לא רק שהיו הטובים בסוגם, אלא גם בוצעו באופן מושלם. אילו נמצא המכתב בתחום חיפושיהם, היו הבחורים האלה מוצאים אותו, בלי שמץ של ספק".

פשוט צחקתי – אף היה דומה שדבריו נאמרים ברצינות גמורה.

"האמצעים, אם כן", המשיך, "היו טובים בסוגם, והופעלו היטב; חסרונם היה באי-התאמתם למקרה ולַאיש. מערכת משאבים מחוכמים ביותר משמשת למפקד כמין מיטת-סדום שהוא מכניס אליה בכוח את תוכניותיו. אבל הוא טועה בהתמדה בכך שהוא מעמיק מדי, או שטחי מדי, ביחס לבעיה הספציפית; הרבה ילדי בית-ספר מיטיבים לחשוב ממנו. הכרתי ילד בן שמונה בערך, שהצלחתו לנחש במשחק 'זוג או פֶּרֶט' עוררה התפעלות כללית. המשחק פשוט, ומשחקים בו בגולות. מְשחק אחד מחזיק בכף ידו כמה גולות ושואל מְשחק אחר אם מִספרן זוג או פֶּרֶט. אם הלה ניחש נכון, הוא זוכה באחת; אם טעה, הוא מפסיד אחת. הילד המדובר זכה בכל הגולות של בית-הספר. ברור שהיה לו איזשהו עקרון ניחוש; הוא הסתמך אך-ורק על התבוננות ביריביו ועל אומדן פיקחותם. למשל, יריבו גולם גמור, ומרים את ידו הקפוצה ושואל, 'זוג או פֶּרֶט?' ותלמיד בית-הספר שלנו משיב 'פֶּרֶט' ומפסיד – אבל בסיבוב השני הוא משיב 'פֶּרֶט' וזוכה: הוא אמר בלבו, 'הגולם החזיק בסיבוב הראשון זוג, ומידת ערמומיותו מספיקה בדיוק להחזקת פֶּרֶט בסיבוב השני; אנחש איפוא פֶּרֶט'. ואם היה מדובר בגולם מדרגה אחת פחות, הוא היה חושב כך: 'הילד הזה ראה שבפעם הראשונה ניחשתי פֶּרֶט, ובפעם השנייה הוא יאמר לעצמו בדחף הראשוני להחליף, פשוט, מזוג לפֶרֶט, כמו הגולם הראשון: אבל במחשבה שנייה הוא יגיע למסקנה שזה שינוי פשוט מדי, ולבסוף יחליט על זוג, כמו בפעם הראשונה. אנחש איפוא זוג'. והוא מנחש זוג, וזוכה. אופן החשיבה הזה של התלמיד, שחבריו כינו אותו 'בר-מזל' – מהו בסופו של דבר באמת?"

"הוא, פשוט, הזדהות", אמרתי, "הזדהות של מחשבתו עם מוחו של היריב".

"בדיוק", אמר דוּפֶּן. "וכששאלתי את הילד באילו אמצעים הוא הצליח להשיג את ההזדהות השלמה שהובילה להצלחתו, קיבלתי את התשובה הבאה: 'כשאני רוצה לגלות כמה מישהו חכם, או כמה הוא טיפש, או כמה הוא טוב, או כמה הוא מרושע, או מה הוא חושב ברגע זה, אני מתאים לַפנים שלי, הכי מדויק שאפשר, את ההבעה של הפנים שלו, ואז אני מחכה לראות איזה מחשבות או רגשות יצוצו במוח שלי או בלב שלי, שכאילו יתאימו להבעת-הפנים'. התשובה הוז של התלמיד מונחת בתשתיתו של כל העומק המדומה שייחסו לרוֹשְׁפוּקוֹ, ללָה בְּרוּיֶר, למקיאוולי ולקמפנֶלָה".3

"וההזדהות", אמרתי, "של שכלו של החושב-ההגיוני עם מוחו של יריבו תלויה, אם הבנתי נכון, בַּדיוק של הקצאת השכל ליריב".

"מבחינת ערכה המעשי היא אכן תלויה בכך", השיב דוּפֶּן, "והמפקח וחבורתו נכשלים לעתים קרובות כל-כך; ראשית, בגלל היעדרה של ההזדהות הזאת, ושנית, בגלל הקצאה לקויה, או בעצם היעדר הקצאה לאינטלקט שעומד מולם. הם מביאים בחשבון רק את הרעיונות התחבלניים שלהם-עצמם; וכשהם מחפשים משהו מוחבא, הם פונים רק אל האופן שבו הם-עצמם היו מחביאים אותו. בדבר אחד הם צודקים – בכך שהתחבלנות שלהם מייצגת נאמנה את זו של ההמונים; אבל כשהערמומיות של העבריין האינדיבידואלי שונה באופיהּ מזו שלהם, העבריין מביס אותם כמובן. זה קורה תמיד כשהיא עולה על ערמומיותם-שלהם, ובדרך-כלל גם כשהיא נופלת ממנה. הם אינה מגוונים את העקרונות של חקירותיהם; במקרה הטוב, בדרבונו של מקרה-חירום יוצא-דופן – או של פרס בלתי-רגיל – הם מרחיבים, או מקצינים, את אופני הפעולה הישנים שלהם, מבלי לגעת בעקרונות. מה, למשל, נעשה במקרה הזה של ד' כדי לשנות את עקרון הפעולה? מה הם כל הקידוחים, והחיטוטים, והנקישות, והבדיקות תחת מיקרוסקוֹפּ, וחלוקת שטח הבניין למשבצות ממוספרות – מה הם כולם אם לא הקצנת יישומו של עיקרון אחד, או מערכת עקרונות, של חיפוש, המבוססים על מערכת הרעיונות האחת באשר לתחכום האנושי, המערכת שהמפקח הכללי הורגל אליה ברוּטינה של עבודתו במשך שנים? האם לא ראית שהוא קיבל כמובן-מאליו שכל בני-האדם מחביאים מכתב – אם לא ממש בחור שנקדח ברגל של כיסא, כי אז, לפחות, בחור או בפינה נידחים כלשהם, שהעלה אותם על הדעת אותו הלך-מחשבה אשר מביא אדם להחביא מכתב בחור שנקדח ברגל של כיסא? והאם אינך רואה גם שמקומות החבאה כה מובחרים מתאימים רק למקרים רגילים, ורק בעלי שכל רגיל יאמצו אותם; שכן, בכל מקרי ההחבאה ניתן לשער, ומשערים, קודם-כל היפטרות מן החפץ המוחבא – היפטרות בדרך המובחרת הזאת; ולכן, גילוי החפץ לא תלוי כלל וכלל בחריפות שכלו של המחפש, אלא רק בדקדקנותו, סבלנותו ונחישותו; וכשהמקרה בעל חשיבות – או אם הפרס גדול במיוחד, דבר שבעיניים משטרתיות אינו שונה במהותו – מעולם לא נשמע שהתכונות האמורות לא השיגו את מטרתן. עכשיו תבין לְמה התכוונתי כשאמרתי שאילו הוסתר המכתב הגנוב אי-שם בתחום החיפושים של המפקח הכללי – במלים אחרות, אילו היה העיקרון של הסתרתו מובן במסגרת העקרונות של המפקח – היה גילויו עניין ודאי. אבל נושא-התפקיד הזה הובך לחלוטין; והמקור הרחוק של תבוסתו היה בהנחה שלו שהשר שוטה, וזאת משום שרכש לו שם כמשורר. כל השוטים הם משוררים; כך מרגיש המפקח הכללי, והוא אשם רק ב-non distribution medii,4 ומתוך כך הוא מניח שכל המשוררים שוטים.

"אך האם הוא באמת המשורר?" שאלתי. "אני יודע שיש שני אחים; ולשניהם יצאו מוניטין בתחום הכתיבה. השר, ככל הידוע לי, כתב בידענות על חשבון דיפרנציאלי. הוא מתמטיקאי ולא משורר".

"אתה טועה; אני מכיר אותו היטב; הוא שניהם. כמשורר ומתמטיקאי גם-יחד הוא אמור להיטיב לחשוב. אילו היה רק מתמטיקאי, הוא לא היה מסוגל כלל לחשוב בהיגיון, וכך היה נתון לחסדיו של המפקח".

"אתה מפתיע אותי", אמרתי, "הדעות האלה שלך עומדות בסתירה לדעה הרווחת. הרי אינך מתכוון לבטל כליל את התפיסה המקובלת זה מאות שנים. החשיבה המתמטית מחשבת מזמן לחשיבה פָּר אֶקְסֶלַנְס".

"Il y a à parièr", השיב דוּפֶּן בציטוט משמפּוּר, "que toute idée publique, toute convention recue, est une sottise, car elle a convenue au plus grand nombre".5 אני מבטיח לך שהמתמטיקאים עשו כמיטב יכולתם כדי להפיץ את הטעות המקובלת שהתייחסת אליה, אבל המוניטין שלה כאמת לא עושים אותה פחות טעות. למשל, ברוב עורמתם, באמנות שהיה ראוי להשתמש בה למטרה נעלה יותר, הם החדירו את המונח 'אנליזה' ליישום באלגברה. הצרפתים הם האחראים לתרמית המסוימת הזאת; אבל אם לַמונח יש בכלל חשיבות – אם המלים שואבות ערך כלשהו מיישומן – כי אז 'אנליזה' פירושה 'אלגברה' בדיוק כפי שבלטינית 'אמביטוס' פירושו 'אמביציה', 'רליגיו' פירושו רליגיוזיוּת, או 'הומינוס הונסטי' היא קבוצה של אנשים ישרים".6

"אני רואה שאתה מכין את הקרקע לריב עם כמה מחכמי האלגברה של פאריז", אמרתי. "אבל הַמְשֵׁךְ".

"אני כופר בזמינותו, ומכאן שגם בערכו, של אותו היגיון שמטופח בכל צורה אשר אינה לוגית באופן מופשט. בייחוד אני כופר בהיגיון היוצא מלימודי המתמטיקה. המתמטיקה היא המדע של הצורה והכמות; חשיבה מתמטית אינה אלא לוגיקה שמיושמת בתצפיות על צורה וכמות. הטעות הגדולה נעוצה בהנחה שאפילו האמיתות של מה שמכונה אלגברה טהורה הן אמיתות מופשטות או כלליות. והטעות הזו כה גסה, שאני תמה על האוניברסליות של התקבלותה. אקסיומות מתמטיות אינן אקסיומות בעלות אמת כללית. מה שנכון לגבי יחס – של צורה וכמות – לעתים קרובות שקרי מאוד, למשל, באשר לרוחניות. בתורת הרוח בדרך-כלל לא נכון שסכום החלקים שווה לשלם. גם בכימיה נכשלת האקסיומה הזאת. והיא נכשלת בדיון על מניעים, כי לשני מניעים, שלכל אחד מהם ערך נתון, לא בהכרח יהיה, אם יצורפו, ערך שמשתווה לסכום ערכיהם הנפרדים. יש אינספור אמיתות מתמטיות אחרות שהן אמיתות רק בגבולות היחס. אבל המתמטיקאי, מתוך הרגל, טוען בשם האמיתות הסופיות שלו, כאילו הן בעלות יישומיוּת כללית מוחלטת – ואכן כך מדמיין אותן העולם. בריאנט, ב'מיתולוגיה' המלומדת מאוד שלו, מזכיר מקור מקביל לטעויות באומרו כי 'אף-על-פי שאין אנו מאמינים במעשיוֹת פגאניות, אנחנו שוכחים את עצמנו בלי הרף ומוציאים מהן מסקנות כאילו היו מציאויות קיימות'. אך כשמדובר בחכמי האלגברה, שהם-עצמם עובדי-אלילים, מאמינים גם מאמינים ל'מעשיוֹת הפגאניות', וההיסקים מוסקים, ולאו-דווקא בגלל אובדן זיכרון, אלא בגלל בלבול לא-מוסבר של המוח. בקיצור, טרם פגשתי מישהו שהוא רק מתמטיקאי ויהיה ניתן לסמוך עליו מחוץ לתחום השורשים השווים, או שאינו מחזיק בסתר באמונה כי x2 + px שווה באופן מוחלט ובכל תנאי ל-q. אנא, אמור לאחד האדונים הללו, כניסיון, שאתה מאמין כי יש מקרים שבהם x2 + px כלל אינו שווה ל-q, ולאחר שהבהרת לו למה אתה מתכוון, נוס על נפשך מהר ככל שיישאוך רגליך, כי הלה, בלי שום ספק, ינסה להכות אותך מכות נמרצות.

"רצוני לומר", המשיך דוּפֶּן בעוד אני רק צוחק למשמע הערותיו האחרונות, "שאילו היה השר לא יותר ממתמטיקאי, לא היה למפקח שום צורך לתת לי את ההמחאה הזאת. אבל אני הכרתי אותו כמתמטיקאי וכמשורר גם יחד, והאמצעים שנקטתי הותאמו לכישוריו, תוך התחשבות בנסיבות שסובבות אותו. הכרתי אותו גם כאיש-החצר, וכתככן נועז. אדם כזה, חשבתי, לא ייתכן שלא יצפה מראש – והאירועים הוכיחו שאכן צפה – את הפשיטות שהכינו לו. וּודאי חזה מראש את החיפושים החשאיים בביתו. את ההיעדרויות התכופות מביתו בלילות, שהמפקח בירך עליהן וראה בהן סיוע רב בדרכו להצלחה, ראיתי אני כתחבולות שנועדו לספק לשוטרים הזדמנות לערוך חיפושים יסודיים, וכך לעורר בהם מהר יותר את המסקנה, ש-ג' אכן הגיע אליה לבסוף, שהמכתב אינו בדירתו. הרגשתי גם שכל מהלך המחשבה, שטרחתי לפרט באוזניך זה עתה – בנוגע לעיקרון הבלתי-מתגוון של פעילות המשטרה בחיפושים אחר חפצים מובאים – עבר בשאט-נפש את כל מקומות-הסתר הרגילים. הוא אינו רפה-שכל, ולכן יבין היטב שכל נבכי מעונו, אפילו המפותלים והנידחים ביותר, פתוחים, כמו הארונות הפשוטים ביותר, לעיניים, למחטים, למקדחות ולמיקרוסקוֹפִּים של המפקח הכללי. בקיצור, ראיתי שכל זה יוביל אותו בטבעיות אל הפשטות, אם לא בחר בה מלכתחילה. אולי זכור לך הצחוק הפרוע של המפקח הכללי כשהצעתי, בפגישתנו הראשונה, את האפשרות שהתעלומה מטרידה אותו כל-כך דווקא משום שהיא כל-כך מובנת-מאליה".

"כן", אמרתי, "אני זוכר היטב את עליצותו. חשבתי שעוד מעט תתקוף אותו עווית".

"העולם הגשמי", אמר דוּפֶּן, "משופע באנלוגיות מדויקות מאוד לעולם הלא-גשמי; ובכך זוכה איפוא למעט צבעי אמת הדוֹגמה הרֶטוֹרית האומרת כי מטפורות או דימויים עשויים לחזק טיעונים ולקשט תיאורים. עקרון ה-vis inertiǽ,7 למשל, זהה כמדומה בפיזיקה ובמטפיזיקה. הטענה בפיזיקה, שקשה יותר להניע גוף גדול מאשר גוף קטן, וכי המומנטוּם שנוצר תואם את הקושי הזה, אינה נכונה יותר מן הטענה במטפיזיקה, שאינטלקטים בעלי כישורים נרחבים יותר – אף שהם רבי-עוצמה יותר, יציבים יותר ורבי-אירועים יותר בתנועתם מן הנחותים מהם – הם בכל-זאת פחות נכונים לנוע, וצעדיהם הראשונים נבוכים ומהוססים יותר. ושוב: שמת לב אי-פעם אילו משלטי-הרחוב, מעל לדלתות החנויות, מושכים יותר תשומת-לב?"

"מעולם לא הקדשתי מחשבה לשאלה הזאת", אמרתי.

"יש משחק חידות", הוא המשיך, "שמתנהל על-גבי מפה. משתתף אחד מבקש מן האחר להצביע על מלה נתונה – שם של עיר, נהר, מדינה או אימפריה – בקיצור, על מלה כלשהי על המשטח הססגוני והמסובך של המפה. אלו, כמו שלטי-הרחוב והכרזות הכתובים באותיות גדולות מדי, חומקים מן העין בשל היותם גלויים מדי; אי-שימת-הלב הפיזית כאן אנלוגית בדיוק לאי-התפיסה המנטלית שבגינהּ נוטה האינטלקט לא להבחין בשיקולים הברורים מדי, הבולטים והמובנים-מאליהם. אבל דומה כי הנקודה הזאת היא קצת מעל, או קצת מתחת, להבנתו של המפקח הכללי. אפילו פעם אחת הוא לא העלה על דעתו כי סביר, או אפשר, שהשר הניח את המכתב ממש מתחת לאף של כל העולם, כַּדרך הטובה ביותר למנוע ממישהו מן העולם להבחין בו.

"אך ככל שהרביתי להרהר בתחכומו הנועז, הנמרץ ודק-ההבחנה של ד'; ובעובדה שהמסמך חייב להיות כל העת בהישג-יד, אם בכוונת השר לנצלו לצרכיו בהצלחה; ובראיוֹת הברורות, שהשיג המפקח הכללי, שהמסמך אינו בתחום החיפושים הרגילים של ידידנו הנכבד – ככל שהרביתי להרהר בכל אלה, כן הייתי בטוח יותר, שכדי להעלים את המכתב, נקט השר בתחבולה רבת-התושייה והמחוכמת: כלל לא לנסות להחביאו.

"טעוּן ברעיונות הללו, הצטיידתי בזוג משקפיים ירוקים, ובבוקר בהיר אחד ניגשתי, כביכול לפי תומי, אל מעונו של השר. מצאתי את ד' בבית, מפהק, מתעצל ומתבטל כתמיד, ומעמיד פני אחוז-שיממון. האיש הזה הוא, אולי, הנמרץ עלי-אדמות – אבל רק כשאיש אינו רואה אותו.

"כדי לא לפגר אחריו, התלוננתי על עיני החלשות, וקוננתי על הצורך להרכיב משקפיים, שתחת כסותם סקרתי את הדירה בזהירות וביסודיות, בעודי קשוב לכאורה רק לשיח של מארחִי.

"תשומת-לב מיוחדת הקדשתי לשולחן-כתיבה גדול, שלידו ישב האיש. היו מונחים על השולחן בערבוביה כל-מיני מכתבים ומסמכים, כלִי-נגינה אחד או שניים, וספרים אחדים. אבל לא ראיתי כאן, אחרי בחינה ממושכת ומדוקדקת ביותר, שום דבר שיעורר חשד מיוחד.

"ולבסוף נחו עיני הסובבות את החדר על מתקן קרטון זול לכרטיסי-ביקור, עשוי מעשה-שְׂבָכָה, תלוי על סרט כחול מלוכלך שמשתלשל מכפתור פליז קטן ממש מתחת לאמצע כרכוב האח. במתקן הזה, שהיו לו שלושה או ארבעה תאים, היו חמישה או שישה כרטיסי-ביקור ומכתב בודד. המכתב היה מזוהם וקמוט, כמעט קרוע לשניים באמצע – כאילו התכוון מישהו תחילה לקרוע אותו לגמרי כחסר-ערך, ותוך כדי מעשה שינה את דעתו. היה מוטבע עליו חותם שחור גדול, עם האות ד' באופן בולט מאוד, והוא היה ממוען, בכתב-יד נשי זעיר, אל ד', השר-עצמו. הוא נתחב ברשלנות ואפילו בבוז, כך נראָה, לתוך אחד התאים העליונים של המתקן.

"ברגע שהצצתי אל המכתב הזה הסקתי שזה המכתב שאני מחפש. נכון, למראית-עין הוא היה שונה לחלוטין מן המכתב שהמפקח הכללי קרא באוזנינו את תיאורו המדוקדק. כאן היה החותם גדול ושחור, עם ה-ד'; ואילו שם הוא היה קטן ואדום, עם סמל הדוכסות של משפחת ס'. כאן היתה הכתובת – לכבוד השר – באותיות נשיות זעירות; ואילו שם הופנה המכתב לאישיות מסוימת ממשפחת המלוכה בכתב נמרץ ונחרץ; תאמו רק מידות המכתבים. אבל דווקא הקיצוניות המוגזמת של ההבדלים; הלכלוך; מצבו של הנייר המטונף והקרוע, שלא הלם כלל את הרגליו השיטתיים האמיתיים של ד', הצביעו על כוונה להשלות את המסתכל ולהחדיר בו את הרעיון שהמסמך חסר-ערך; כל אלה, יחד עם בולטות היֶתֶר של המסמך, המונח גלוי לעינו של כל מבקר, הלמו בדיוק את המסקנות שהגעתי אליהן קודם-לכן; כל אלה, אני חוזר ואומר, חיזקו מאוד את חשדותיו של מי שבא לשם בכוונה לחשוד.

"הארכתי את הביקור ככל שיכולתי, ובעודי מנהל שיחה ערנית ביותר עם השר בנושא שידעתי שתמיד מעניין ומלהיב אותו, מיקדתי את תשומת-לבי באמת במכתב. בבדיקה הזאת טבעתי היטב בזכרוני את מראהו החיצוני ואת מיקומו במתקן; ולבסוף גיליתי גם משהו שהפיג כל ספק קל שאולי עוד היה עלול לקנן בי. כשבחנתי את קצות הנייר, ראיתי שהם משופשפים למעלה מן הדרוש. הם הציגו את המראה השבור שמתגלה כשנייר נוקשה, שקופל פעם אחת והודק במכונת קיפול, מקופל שנית בכיוון ההפוך, לפי הקיפולים המקוריים. הסתפקתי בגילוי הזה. היה ברור לי שהמכתב נהפך ככפפה, מן הפְּנים חוּצָהּ, וכי הכתובת והחותם שונו.8

נפרדתי מן השר בבוקר-טוב ויצאתי מיד, והשארתי מאחורי על השולחן קופסת טבק-הרחה מזהב.

"בבוקר המחרת חזרתי לקחת את הקופסה, ואז המשכנו, בשקיקה, בשיחתנו הקודמת. ובעוד אנו עסוקים כך נשמע ממש מתחת לחלונות הבית קול נפץ עז, כיריית אקדח, ולאחריה באה סדרה של צריחות אימה, וצעקות של המון מבוהל. ד' חש אל החלון, פתח אותו, והביט החוצה. בינתיים ניגשתי אני אל מתקן הכרטיסים, לקחתי את המכתב, הנחתי אותו בכיסי, ובמקומו שמתי העתק מדויק (בכל הנוגע למראה החיצוני), שהכנתי מבעוד מועד בבית בקפדנות רבה – את המונוגרמה של ד' חיקיתי בקלות רבה בעזרת חותמת שיצרתי מלחם.

"את המהומה ברחוב גרמה השתוללותו של גבר עם רובה מוסקט. הוא ירה בו בתוך קהל של נשים וילדים. אלא שהתברר שלא היה בו כדור, והברנש שוּלח לדרכו בתור משוגע או שיכור. לאחר שהלך, חזר ד' מן החלון, שגם אני ניגשתי אליו בעקבותיו, מיד לאחר שהעברתי לרשותי את החפץ האמור. כעבור זמן קצר נפרדתי ממנו לשלום. את המשוגע המדומה שכרתי אני".

"אבל למה", שאלתי, "למה החלפת את המכתב בהעתק? האם לא היה עדיף לחטוף אותו בגלוי בביקור הראשון ולהסתלק?"

"ד'", השיב דוּפֶּן, "הוא אדם מסוכן חסר-מעצורים. וגם בביתו לא חסרים משרתים עושי-דברו. אילו עשיתי את המעשה הפרוע שהצעת, אולי לא הייתי יוצא חי מן הפגישה עם השר. אזרחי פאריז הטובים היו עלולים לא לשמוע עלי יותר. אך היתה לי מטרה נוספת. אתה מכיר את נטיותי הפוליטיות. בעניין הזה אני פועל כתומכהּ של הגברת שבה מדובר. שמונה-עשר חודשים היא היתה נתונה לשליטת השר. עכשיו הוא נתון לשליטתה – כי מאחר שאין לו מושג שהמכתב שוב אינו ברשותו, הוא ימשיך בסחיטותיו כאילו הוא בידו. כך הוא יביא, בבת-אחת, לחורבנו הפוליטי. נפילתו אף היא תהיה תלולה כפי שתהיה מגושמת. קל לדבר על facilis descensus Averni,9 אך בכל סוגי הטיפוּס, כפי שאמרה קטאלאני10 על הזמרה, קל בהרבה לעלות מלרדת. במקרה שלנו, אין בי שום אהדה ליורד – ולפחות לא חמלה. הוא אותו monstrum horrendum,11 גאון חסר-עקרונות. אבל עלי להודות שהייתי רוצה מאוד לדעת אילו מחשבות בדיוק יעלו בראשו כאשר מי שהמפקח הכללי מכנה אותה 'אישיות מסוימת' תסרב להיענות לו ותאלץ אותו לפתוח את המכתב שהשארתי במתקן הכרטיסים".

"למה? שמת בו משהו מיוחד?"

"טוב – לא נראה לי נכון להשאיר את הפְּנים חלק – זה היה מעליב. פעם, בווינה, עולל לי ד' עוול. אמרתי לו אז, ברוח טובה, שלא אשכח לו ומאחר שידעתי שהוא יסתקרן לדעת מי האיש שהיתל בו, חשבתי שיהיה חבל לא לתת לו רמז. הוא מכיר היטב את כתב-ידי, ופשוט העתקתי על אמצע הדף הריק את המילים:

[…] Un dessein si funeste

S’il n’est d’Atrée, est digne de Thyeste.12

"תוכל למצוא אותן ב'אטרה' מאת קרביון".


*מתוך הקובץ "המכתב הגנוב ואחרים", עריכת תרגום: מנחם פרי, הוצאת הספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה), 2010.

יום קיץ לוהט במיסיוֹנֶס, עם כל השמש, החום והשלווה שהעונה התברכה בהם. הטבע העולה על גדותיו נדמה שבע-רצון מעצמו.

בדומה לשמש, לחום ולשדות השלווים, גם האב פותח את ליבו אל הטבע.

"תיזהר, ילדון," הוא אומר לבנו, ממצה את כל האזהרות במילה אחת, שבנו מבין היטב.

"כן, אבא," משיב הילד בעוד הוא לוקח את רובה-הציד, ממלא את כיסי חולצתו בכדורים, ואחר מכפתר את הכיסים בזהירות.

"תחזור בצהריים," אומר אביו.

"כן, אבא," אומר שוב הנער הצעיר.

הוא אוחז ברובה, מחייך לאביו, נושק לו, והולך.

האב עוקב אחריו רגע במבטו ואחר שב למלאכת יומו, הנעימה לו עתה בשל שמחתו של בנו.

הוא יודע שבנו, שחונך מאז ינקותו להיזהר לנוכח סכנה, מיטיב להשתמש בנשק ולצוד כל חיה שתיקרה על דרכו. על אף קומתו הגבוהה מכפי גילו, אין הוא אלא בן שלוש-עשרה. וניתן עוד לטעות ולגרוע ממניין שנותיו למראה הטוהר בעיניו הכחולות, המלאות עדיין פליאת ילדוּת רעננה.

האב יכול לעקוב בעיני רוחו אחר נתיבו של בנו בלי שירים את מבטו ממלאכתו. עכשיו עבר את השביל האדום והוא בדרכו היישר אל היער דרך הקרחת שבשדה הגומא.

הוא יודע שלשֵם ציד – משחקי ציד – ביער, נחוצה סבלנות רבה יותר מזו שבנו מסוגל לה. לאחר שיפלס דרכו ביער יעקוף הקטן את שורת הקקטוסים ויצעד לעבר הביצה לחפש יונים, טוּקָנים, אולי זוג אנפות כְּאלה שראה חברו חואן ימים אחדים קודם לכן.

רק עתה חולף צל חיוך על שפתי האב, בהיזכרו באהבת הציד של שני הנערים. לעיתים אין הם לוכדים אלא יַקוּטוֹרו,ֹ1 לעיתים רחוקות יותר סוּרוּקוּאָה,2 ובכל זאת הם שבים בחדוות ניצחון, חואן לחוותו שלו עם רובה-הציד תשעה מילימטר שהוא עצמו נתן לו, ובנו שלו אל הגבעה שלהם, עם הסנט-אֶטְיֵן שישה-עשר מילימטר העצום שלו – רובה-ציד של אבקת-שריפה לבנה, בעל ארבעה בריחים.

גם הוא היה בדיוק כך. בן שלוש-עשרה, היה נותן הכל בעבור רובה-ציד. עכשיו יש רובה לבנו בן השלוש-עשרה, והאב מחייך.

אף-על-פי-כן, לא קל לאב אלמן, שבנו הוא בבת-עינו, לגדל את הילד כך, בן-חורין בתחומיו המוגדרים, קל-תנועה בידיו וברגליו מאז היה בן ארבע, יודע את פגיעתן הרעה של סכנות מסוימות ואת מגבלות כוחו שלו.

האב נאלץ לאזור את כל כוחותיו במאבק נגד מה שנראה בעיניו כאנוכיוּת. כמה קל לילד לעשות טעות, להציב את רגלו בחלל ריק וכבר… אתה שוכל את בנך! הסכנה אורבת לכל אדם בכל גיל, אך אִיוּמה נגרע אם משחר ילדותך התרגלת לסמוך על כוחך בלבד.

כך גידל האב את בנו. וכדי להשיג זאת היה עליו להתגבר על נטיות ליבו וכן על ייסורי נפשו, שכן האב הזה, גבר שקיבתו חלשה ועיניו קצרות-רואי, סבל זמן-מה מדמיונות-שווא.

העבר המאושר – שראוי היה כי ייקבר בשיכחה שכפה על עצמו – נגלה לו בדמות אשליות מכאיבות. גם ייסורי תעתועים ביחס לבנו לא נחסכו ממנו. במו-עיניו ראה אותו מכה בפטיש על קליע פַּרַבֶּלוּם בנפחייה, ראה אותו נופל ארצה שותת דם – כשלאמיתו של דבר הנער רק הבריק את האבזם של חגורת הציד שלו.

מחזות איומים… אבל היום, ביום הקיץ הבוער הזה, השוקק חיים, שדומה כי הנער ירש את האהבה אליו, האב מרגיש מאושר, שליו, ובוטח בעתיד.

ברגע זה נשמע קול נפץ עז לא הרחק משם.

"זה הסַנְט-אֶטְיֵן," חושב האב, המכיר את הצליל. "שתי יונים פחות ביער…" בלי לתת עוד את דעתו למאורע הפעוט, הוא שב ומשתקע במלאכתו.

השמש כבר במרומי השמים, והיא מוסיפה לעלות. בכל אשר תביט – סלעים, עפר, עצים – האוויר, דליל כבכבשן, רוטט מחום. קול זמזום עמוק ממלא את הנפש ומרווה את השדות מסביב לכל מלוא העין, בשעה זו שהיא תמצית החיים הטרוֹפּיים.

האב מציץ בשעונו: השעה שתים-עשרה. והוא נושא את עיניו אל היער.

בנו צריך להיות עכשיו בדרך חזרה. לעולם אין הם מועלים באמון שהם רוחשים זה לזה – האב כסוף-השיער והנער בן השלוש-עשרה. כשהבן משיב, "כן, אבא", אומנם יעמוד במילתו. הוא אמר שיחזור לפני שתים-עשרה, והאב חייך כשהביט בו מתרחק.

אולם הבן לא חזר.

האיש שב למלאכתו, כופה את עצמו להתרכז בעבודה. קל, קל כל-כך לשכוח את השעה ביער, לרבוץ על האדמה שעה קלה, לנוח, לא לזוז…

לפתע-פתאום דוממים ונאלמים אור הצהריים, הזמזום הטרופי וליבו של האב, בשל המחשבה הזאת שעלתה על דעתו זה עתה: בנו נח, אינו זז…

הזמן עובר: השעה שתים-עשרה וחצי. האב פונה לצאת מבית-המלאכה ובשעה שהוא משעין את ידו על שולחן העבודה, מגיח ממעמקי זכרונו קול הנפץ של קליע הפַּרַבֶּלוּם. ומייד, לראשונה זה שלוש שעות, מתחוור לו שלא שמע כלום מאז קול הירייה של הסנט-אֶטיֵן. הוא לא שמע אבנים מתגלגלות תחת צעדים מוכרים. בנו לא שב, וכל הטבע עוצר את נשימתו על גבול היער, מחכה לו…

הה! מזג רגוע ואמון מוחלט בבן לא די בהם להניס את רוח-הרפאים של האסון הניבטת לעיניו קצרות-הרואי של האב, נישאת ועולה מקצווי היער. פיזור-נפש, שיכחה, עיכוב לא-צפוי – כל אלה אינם מתקבלים על דעתו; אין בהם כדי להסביר את איחורו של הבן.

ירייה אחת, ירייה אחת ויחידה נשמעה, זה זמן רב. האב לא שמע מאז אפילו צליל אחד, לא ראה שום ציפור; שום אדם לא יצא ובא דרך הקרחת שבגומא לבשר לו ששם, בגדר התיל… אסון נורא…

האב נחפז לדרכו פזור-דעת, בלי המאצ'טה שלו. הוא חוצה את הקרחת, נכנס ליער, עוקף את שורת הקקטוסים – ולא מוצא שום זכר לבנו.

כל הטבע, כמדומה, לא נע ולא זע. ולאחר שתר את כל שבילי הציד הידועים וחיפש בסבך לשווא, האב יודע היטב שכל צעד מוביל אותו, בדרך אכזרית ובלתי-נמנעת, לעבר גופת בנו.

אין לו אפילו תוכחה לעצמו, אומלל שכמותו. רק הוודאות הקרה, הנוראית והנחרצת: בנו ירה בעצמו כשניסה לעבור מעל…

אבל איפה… איפה! הוא ראה משהו מתרומם… לא, זה איננו בנו, לא…! והוא חוזר בדרך אחרת, ואחר-כך באחרת, ובעוד אחת…

למותר להראות כאן את חוורונו של האיש או העֱנוּת בעיניו. עוד לא קרא לבנו. אף שליבו זועק את שמו, פיו אילם. הוא בטוח שאם אך יהגה את שם בנו, יקרא לו בקול רם, תהיה בכך הודאה במותו.

"בן!" נמלט מפיו פתאום…

אין קול ואין עונה. האב, שזיקנה קפצה עליו, הולך בשבילים שהאדימו משמש ומחפש את בנו שמת זה עתה.

"בן! ילדון שלי!" מילות החיבה בוקעות מעומק נשמתו.

פעם אחת, בשעה של אושר ושלווה, החריד את האב מחזה תעתועים ובו בנו מתגולל על הקרקע, מצחו מרוסק מקליע. עתה, בכל פינה אפלולית של היער הוא רואה גדר-תיל מתנוצצת. ולרגלי עמוד של גדר, רובהו לצדו, הוא רואה את…

"בן! ילדון שלי!"

אפילו הכוחות המייסרים אב הוזה בסיוטים האיומים ביותר, יש להם גבול. והאב הזה חש שבינתו אובדת לו – ולפתע-פתאום הוא רואה את בנו מגיע בשביל ממול.

מראה פניו של האב, ביער בלא המאצ'טה שלו, די בו להחיש את צעדיו של הנער בן השלוש-עשרה ולהעלות דמעות בעיניו.

"ילדון שלי," לוחש האב וצונח אל החול הלבן באפיסת-כוחות, ומחבק את רגלי בנו.

הילד עומד, רגליו חבוקות בידי אביו. הוא מבין את כאבו של האב ומלטף את ראשו לאט. "אבא המסכן…"

הזמן שעמד מלכת שוב נוקף. עוד מעט תהיה השעה שלוש. יחד עתה, האב ובנו יוצאים בחזרה הביתה. וגם אם אפשר להודות בדמעות שבקולו של איש חזק, הבה נאטום את אוזנינו בחמלה, פן נשמע את הייסורים בקול הזה.

"למה לא בדקת מה השעה לפי השמש?" לוחש האב.

"הסתכלתי, אבא… אבל כשהתכוננתי לחזור ראיתי את האנפות של חואן והתחלתי לעקוב אחריהן…"

"כל-כך הדאגת אותי, בן…!"

"אבא'לה," לוחש גם הבן.

מקץ שתיקה ארוכה: "והאנפות, הרגת אותן?" שואל האב.

"לא…"

פרט תפל, ככלות הכל. תחת השמים הבוערים, בקרחת שבשדה הגומא, האיש חוזר הביתה עם בנו, זרועו נחה באושר על כתפי הנער, הגבוהות כמעט ככתפיו שלו. הוא חוזר שטוף זיעה, ואף שגופו ונפשו רצוצים, הוא מחייך באושר…

הוא מחייך באושר הזוי. כי האב הזה צועד לבדו. הוא לא מצא איש, וזרועו נחה על האוויר הריק. כי מאחוריו, לרגלי עמוד של גדר, שוכב בשמש בנו האהוב, רגליו הלכודות בתיל גבוהות מגופו, והוא מת מאז השעה עשר בבוקר.


*מתוך הקובץ "על אהבה, טירוף ומוות", הוצאת חרגול, 2001.