פרויקט הסיפור הקצר

search

הבית שבעמק הרפאים

הבית שבעמק הרפאים היה "במרחק מַיְל מכל מקום" – כך היו אומרים במאייווּד. הוא שכן בגיא קטן ומוריק, ולא נראה כמו דבר שמישהו בנה, אלא כמו פטרייה חומה וגדולה שפשוט צמחה שם. שביל ארוך וירוק הוביל אליו, וטבעת סבוכה של עצי לִבְנֶה הסתירה אותו מהעין כמעט לחלוטין. אי אפשר היה לראות אף בית אחר ממנו, אף על פי שהכפר שכן ממש מעבר לגבעה. אלן גרין אמרה שזהו המקום הנידח ביותר עלי אדמות ונשבעה שלא הייתה נשארת שם יום אחד לולא ריחמה על הילדה.

אמילי לא הייתה מודעת לכך שמרחמים עליה ולא ידעה מה זה "נידח". חברה הייתה לה בשפע. היה לה את אבא – ומייק – וסאל-פִּלְפָּל. אשת הרוחות תמיד הייתה בסביבה; והיו גם העצים – אדם-וחווה, והאורן התרנגולי, וכל עלמות הלִבְנֶה הידידותיות.

והיה גם "ההבזק". היא לא ידעה מתי הוא עשוי להופיע, אך עצם האפשרות עוררה בה ציפייה והתרגשות.

אמילי חמקה החוצה בצינת הדמדומים לטיול קצר. היא זכרה את הטיול הזה בבהירות עזה בכל ימי חייה – אולי בגלל איזה יופי מצמרר שהיה בו – אולי משום ש"ההבזק" הופיע לראשונה מזה שבועות רבים – אבל ככל הנראה, בגלל מה שקרה כשחזרה ממנו.

זה היה יום קר ואפור של תחילת מאי, הגשם איים לרדת אך לא עשה זאת. אבא נח בטרקלין כל היום. הוא השתעל הרבה ולא דיבר עם אמילי כמעט, וזה היה יוצא דופן מאוד עבורו. רוב הזמן שכב כשזרועותיו שלובות תחת ראשו ועיניו הגדולות, השקועות, הכחולות-כהות נעוצות בחולמנות, ומבלי להביט באמת, בקרעי השמיים המעוננים שנשקפו בין ענפיהן של זוג האשוחיות הגדולות שבחצר הקדמית – אדם-וחווה, כך נהגו לקרוא לאשוחיות הללו, בגלל דמיון שובב שאמילי זיהתה בין היציבה שלהן, וביחס לעץ תפוחים קטן שצמח ביניהן, לאלה של אדם וחווה ועץ הדעת באיור עתיק שהופיע באחד מספריה של אלן גרין. עץ הדעת נראה בדיוק כמו עץ התפוחים הגוץ, ואדם וחווה ניצבו משני עבריו באותה קשיחות נוקשה בה צמחו האשוחיות.

אמילי תהתה על מה אבא חושב, אבל היא לא הציקה לו בשאלות כשהשיעול שלו היה מחמיר כל כך. היא רק חשבה שהלוואי והיה לה עם מי לדבר. גם אלן גרין לא דיברה באותו יום. היא רק חרקה שיניה, וחריקות שיניים העידו שמשהו מפריע לאלן. היא חרקה שיניה אתמול בלילה כשהרופא דיבר איתה בלחש במטבח, והיא חרקה שיניה כשנתנה לאמילי ארוחת לילה של לחם ודבשה. אמילי לא אהבה לחם ודבשה, אבל היא בכל זאת אכלה אותם כי לא רצתה לפגוע ברגשותיה של אלן. אלן לא נהגה להרשות לה לאכול לפני השינה, וכשעשתה זאת ניתן היה להבין שהיא רוצה להעניק לה חסד מיוחד, מסיבה זו או אחרת.

אמילי ציפתה שמתקפת חריקות השיניים תשכך במהלך לילה, כפי שארע בדרך כלל; אבל זה לא קרה, כך שאי אפשר היה למצוא באלן אשת שיחה. זה לא שהיה הרבה מה למצוא גם בזמנים אחרים. דאגלס סטאר אמר פעם לאמילי, בהתקף זעם מר, כי "אלן גרין היא זקנה שמנה, עצלנית וחסרת כל חשיבות" ואמילי, בכל פעם שהביטה באלן לאחר מכן, חשבה שהתיאור הזה התאים לה ממש בדיוק.

כך שאמילי התכרבלה בכורסא הנוחה והמרופטת וקראה את מסעות ההלך כל אחר הצהריים. אמילי אהבה את מסעות ההלך.1 פעמים כה רבות הלכה בדרך המלך אל העיר השמימית עם כריסטיאן וכריסטיאנה – אף על פי שהרפתקאותיה של כריסיטיאנה מצאו חן בעיניה הרבה פחות מאלה של כריסטיאן. בין היתר, כריסטיאנה תמיד הייתה מוקפת בכזה המון. היא חסרה את הקסם של הדמות הבודדה והנועזת, שנאבקה לגמרי לבדה באפלת גיא צלמוות ובשד אבדון. צללים ומפלצת ענקיות לא משאירים רושם רב כשיש לך שפע של חברה. אבל להיות לבד – הא, אמילי רטטה מן האימה המענגת הזאת!

כשאלן הכריזה כי ארוחת הערב מוכנה דאגלס סטאר אמר לאמילי לצאת אליה.

"אני לא רוצה כלום הערב. פשוט אשכב כאן ואנוח. וכשתחזרי ננהל שיחה אמיתית, עֲלָפִית".

הוא חייך לעברה את חיוכו המוכר, היפהפה, מלא האהבה, שאמילי תמיד חשבה שהוא נחמד כל כך. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בשמחה, אף על פי שזו לא הייתה ארוחת ערב משובחת. הלחם היה רטוב והביצה לא הייתה מבושלת דיה, אך בדרך נס הרשו לה להושיב עמה, אחד מכל צד, גם את סאל-פִּלְפָּל וגם את מייק, ואלן רק חרקה שיניה כשאמילי כיבדה אותם בפירורים של לחם וחמאה.

למייק היה הרגל חמוד כל כך להישען על רגליו האחוריות ולתפוס את הפירורים בכפותיו הקדמיות, ולסאל-פִּלְפָּל היה את התרגיל שלה, שכלל לגעת בקרסולה של אמילי נגיעה אנושית כמעט כאשר תורה התעכב יתר על המידה. אמילי אהבה את שניהם, אבל מייק היה החביב עליה. הוא היה חתול אפור כהה יפה בעל עיניי ינשוף ענקיות, והוא היה כל כך רך ושמנמן ושעיר. סאל תמיד הייתה רזה; כל כמה שהאכילו אותה, היא לא העלתה בשר על עצמותיה. אמילי חיבבה אותה, אך לא נטתה ללטף או לחבק אותה בגלל הרזון הזה. עם זאת היה בה מעין יופי מוזר שנעם לאמילי. היא הייתה אפורה ולבנה – מאוד לבנה ומאוד מִשְׁיִית, והיו לה פנים ארוכים ומחודדים, אוזניים ארוכות מאוד ועיניים ירוקות מאוד. היא הייתה לוחמת אימתנית, והביסה חתולים זרים בסיבוב הראשון. הדרקונית חסרת הפחד אפילו נהגה לתקוף כלבים, והניסה אותם כליל.

אמילי אהבה את חתוליה. היא גידלה אותם בעצמה, כפי שנהגה לומר בגאווה. מורה בית הספר של יום ראשון שלה העניק לה אותם כשעוד היו קטנים.

"מתנה חיה היא נחמדה כל כך", אמרה לאלן, "כי היא הולכת ונהיית נחמדה יותר כל הזמן".

אבל היא דאגה מאוד מכך שלסאל-פִּלְפָּל לא היו גורים.

"אני לא יודעת למה אין לה", היא התלוננה באוזניה של אלן גרין. "נראה שלרוב החתולות יש יותר גורים משהן יודעות מה לעשות איתם". 

אחרי ארוחת הערב נכנסה אמילי לטרקלין וגילתה שאביה נרדם. זה מאוד שימח אותה; היא ידעה שהוא לא ישן הרבה בשני הלילות האחרונים; אך היא התאכזבה קצת מכך שהם שלא ינהלו את "השיחה האמיתית". שיחות "אמיתיות" עם אבא תמיד היו נעימות כל כך. אבל הדבר השני שיהיה טוב כמעט בה במידה זה לצאת לטיול – טיול חביב בחברת-עצמך-בלבד לעת ערב מאפיר של אביב צעיר. עבר זמן רב כל כך מאז טיילה בפעם האחרונה.

"שימי ת'ברדס ורוצי מהר פנימה אם יתחיל לרדת גשם", הזהירה אלן. "את לא יכולה לי'שתולל עם הקור כמו ילדים אחרים".

"למה לא?" שאלה אמילי, בהתרסה לא מבוטלת. מדוע ממנה מונעים "לי'שתולל עם הקור" אם לילדים אחרים מותר? זה לא היה הוגן.

אבל אלן רק חרקה שיניה. אמילי המהמה בשקט ולמען שביעות רצונה "את זקנה שמנה וחסרת כל חשיבות!" וחמקה במעלה המדרגות להביא את הברדס – בהסתייגות-מה, כי אהבה להתרוצץ כשראשה גלוי. היא קשרה את הכובע שצבעו הכחול כבר דהה מעל לצמותיה הארוכות, הכבדות, הקלועות משיער מבריק שחור כלַיְלָה, וחייכה בידידות לבבואה שנשקפה אליה מהמראה הירוקה הקטנה. חיוכה החל בזוויות שפתיה והתפשט לרוחב פניה באופן איטי, עדין ומופלא ביותר, כפי שדאגלס סטאר חשב לעצמו לעיתים קרובות. היה זה חיוכה של אימה המתה – שלכד אותו בשבי קסמו לפני שנים רבות, כאשר ראה את ג'ולייט מוריי לראשונה. דומה היה כי זו הירושה החיצונית היחידה של אמילי מאימה. בכל השאר, חשב, היא הייתה כמו הסטארים – בעיניה הגדולות, הסגולות-אפורות על ריסיהן הארוכים והגבות השחורות, במצחה הגבוה, הלבן – גבוה מדי בכדי שיחשב יפה – בתבנית המעודנת של פניה החיוורים בצורת הביצה והפה הרגיש, באוזניים הקטנות שהיו מעט מחודדות וחשפו את עובדת היותה נצר לשבטי ארץ העֲלָפִים.

"אני יוצאת לטייל עם אשת הרוחות, יקירה," אמרה אמילי. "הלוואי שיכולתי לקחת גם אותך. האם את אי פעם עוזבת את החדר הזה, אני שואלת את עצמי. אשת הרוחות תהיה בשדות הלילה. היא גבוהה וערפילית, יש לה בגד דק ואפור ממשי שמתנפנף סביבה – וכנפיים כמו של עטלף – אבל אפשר לראות דרכן – ועיניים נוצצות כמו כוכבים שמציצות דרך שיערה הארוך, הפזור. היא יכולה לעוף – אבל הלילה היא תלך איתי בשדות. היא חברה טובה שלי – אשת הרוחות. אני מכירה אותה מאז שהייתי בת שש. אנחנו חברות ממזמן, מזמן – אבל לא כזה מזמן כמוני וכמוך, אמילי-הקטנה-שבמראה. אנחנו היינו חברות מאז ומתמיד, נכון?"

ואחרי ששלחה נשיקה לאמילי-הקטנה-שבמראה, אמילי-שמחוץ-למראה יצאה לדרכה.

אשת הרוחות ציפתה לה בחוץ – פורעת את גבעולי העשב הקטנים והדוקרניים שהזדקרו בנוקשות מהערוגה שמתחת לחלון הטרקלין – מנענעת את הענפים הגדולים של אדם-וחווה – לוחשת בינות לענפי הערפל הירוקים של עצי הלבנה – מציקה ל"אורן התרנגולי" מאחורי הבית – הוא באמת נראה כמו תרנגול ענקי, מטופש, בעל זנב גדול וסבוך, וצמרת שנזרקה אחורה כמו בקרקור.

עבר זמן רב כל כך מאז שאמילי טיילה שהיא יצאה מדעתה כמעט מרוב אושר. החורף היה סוער מאוד והשלג עמוק כל כך, עד שלא הרשו לה לצאת בכלל; אפריל היה חודש של גשמים ורוחות; כך שבערב זה של חודש מאי היא הרגישה כאסירה שיצאה לחופשי. לאן כדאי לה ללכת? במורד הפלג – או מעבר לשדות אל חורש האשוחיות? אמילי בחרה באפשרות השנייה.

היא אהבה את חורש האשוחיות, הרחק בעברו השני של האחו רחב הידיים, המשתפל במדרון. זה היה מקום שבו התרחש קסם. שם התגשמה בה זכותה המולדת לארץ הפיות יותר מבכל מקום אחר. איש לא היה מקנא למראה אמילי החומקת מבעד לשדה החשוף. היא הייתה קטנה וחיוורת ולבושה לא טוב; מפעם לפעם רעדה במעילה הדק; אך אפילו מלכה עשויה הייתה לוותר בשמחה על כתרה בעבור חזיונותיה – חלומותיה הפלאיים. העשב החום והקפוא שתחת כפות רגליה היה מפלים של קטיפה; האשוחית הזקנה והמיובלת, מלאת חזזית ונבולה כמעט, שתחתיה התעכבה רגע כדי להביט מעלה אל השמיים, הייתה עמוד שיש בארמונם של אלים; גבעות הערפל המרוחקות היו חומותיה של עיר פלאים. וכבנות-לוויה שימשו לה כל פיות הכפר – כי כאן היא יכלה להאמין בקיומן – פיות התלתנים הלבנים ואשכולות-הסאטן הפורחים, גמדוני העשב הירוקים, עֲלָפי עצי האשוח הצעירים, נשמות הרוחות ושרכי-הפרא ואבקני-הסביונים. הכול יכול לקרות שם – אין דבר שלא יתגשם.

והחורש היה מקום מצוין למשחק מחבואים עם אשת הרוחות. היא הייתה כל כך אמיתית שם; לו רק יכולת לרוץ מהר מספיק מסביב לסבך האשוחיות – רק שלעולם לא הצלחת למעשה – היית רואה אותה ממש כפי שחשת בה ושמעת אותה. הנה היא שם – זה היה סחף גלימתה האפורה – לא, היא צחקה ממרום הצמרת של העצים הגבוהים יותר – והמרדף התחדש – עד אשר, בבת אחת, נדמה היה שאשת הרוחות נעלמה – והערב רחץ בשקט נהדר – וקרע פתאומי נפער בענני הנוצה שבמערב, חושף אגם מופלא של שמים בגוני וורוד וירוק חיוורים, ומולד הירח בליבו.

אמילי עמדה והביטה בו כשידיה אחוזות בחוזקה וראשה השחור והקטן מופנה מעלה. היא חייבת לחזור הביתה ולכתוב תיאור שלו בספר החשבונות הצהוב, שהרשומה האחרונה בו הייתה, "סיפור חייב של מייק". הוא יכאיב לה ביופיו עד שתכתוב אותו על דף. ואז תקריא אותו לאבא. אסור לה לשכוח כיצד בלטו צמרות העצים שעל הגבעה כתחרה שחורה ומעודנת על רקע אופק השמים שצבעם ירוק-ורדרד.

ואז, לרגע אחד, עילאי ומלא הוד, הגיע "ההבזק".

אמילי קראה לו כך, אף על פי שהרגישה שהשם הזה לא תיאר אותו במדויק. אי אפשר היה לתאר אותו – אפילו לא לאבא, שתמיד נראה קצת מבולבל ממנו. חוץ ממנו, אמילי מעולם לא דיברה עליו עם איש.

תמיד נדמה היה לאמילי, מאז שזכרה את עצמה, שהיא קרובה מאוד, מאוד לעולם של יופי מופלא. בינו לבינה הפריד רק וילון דק; היא לעולם לא תוכל להסיט את הווילון הצידה – אבל לפעמים, רק לרגע, רוח תועה הרעידה אותו והיא ראתה להרף עין את הממלכה המכושפת שמעבר – רק מבט חטוף – ושמעה תו בודד של מוזיקה שמימית.

הרגע הזה הגיע לעתים נדירות – חלף במהירות, כשהוא מותיר אותה חסרת נשימה מתחושת העונג שלו, הבלתי אפשרית לתיאור. היא מעולם לא הצליחה לשחזר אותו – לא לזמן אותו – לא להעמיד פנים; אך פלאותיו נותרו בליבה ימים רבים. הוא לא הגיע עם אותו דבר בדיוק פעמיים. הלילה היו אלה הענפים האפלים כנגד השמים הרחוקים ההם שהביאו אותו. הוא הגיע עם צליל יללה פראי של רוח לילית, ועם צל ענן משייט מעל לשדה תבואה שהבשיל, עם נֹגַהּ אור אפור כיונה על אדן חלונה בעת סערה, עם שירת ה"קדוש, קדוש, קדוש" בכנסייה, עם נצנוץ חטוף של אור כירת המטבח כששבה הביתה בערב סתווי אפל אחד, עם כחול-הרפאים של נטיפי קרח על החלון באור דמדומים, עם מילה חדשה והולמת כשכתבה "תיאור" של משהו. ותמיד כשהגיע אליה ההבזק אמילי הרגישה שהחיים היו עניין מסתורי ומופלא של יופי בלתי-מתפשר.

היא רצה חזרה אל הבית שבעמק הרפאים, מבעד לדמדומי הערב המתקבצים, להוטה כולה להגיע הביתה ולכתוב את ה"תיאור" שלה לפני שתמונת הזיכרון של מה שראתה תאבד לה. היא ידעה בדיוק איך תתחיל בו – המשפט כאילו יצר את עצמו במוחה: "הגבעה קראה אלי ומשהו בי קרא אליה חזרה".

היא מצאה את אלן גרין ממתינה לה על מדרגות דלת הכניסה השקועות. אמילי הייתה כל כך מלאה באושר, שהיא אהבה הכול ברגע ההוא, אפילו דברים שמנים נטולי כל חשיבות. היא הטילה את זרועותיה סביב ברכיה של אלן וחבקה אותן. אלן הביטה מטה בעגמומיות אל הפנים הקטנים והמשולהבים, שההתרגשות הציתה בהם סומק שושני-פרא עמום, ואמרה, באנחה כבדה:

"את יודעת שלאבא ש'ך נשאר רק עוד שבוע-שבועיים לחיות?"


1. הספר מסעות ההלך (1678, 1684) (לעיתים יופיע גם כמסעות הצליין או עולה הרגל) הוא אלגוריה נוצרית מאת המטיף האנגלי ג'ון באניין. מתוארת בו דרך החתחתים שעובר הגיבור מעולם ההרס (העולם הזה) ועד לעיר השמימית. הספר נמנה עם החשובות שביצירות הספרות באנגלית, ומוזכר גם ברומן נשים קטנות (הערת המתרגמת).

5

מה ששימח אותו בנעוריו הפך לעול זִקנָתו. לפני ארבעים שנה, ווֹרמַאלד חשב לעצמו שאין דרך טובה יותר להעביר יום מאשר בציד ספרים. הוא רמס את מדרכות לונדון, אדיש לעייפות שלו ולסוליות נעליו השחוקות, תוך שהוא בוזז ספרים זולים ורק נוגע בקנאה בספרים שלא יכול היה להרשות לעצמו את מחירם. עכשיו, עדיין אסף ספרים, אך לא עבורו; הוא עבד כאספן מקצועי עבור סוחר ספרים גדול. בכל בוקר יצא לדרכו עם רשימת ספרים, שאותם יצטרך להשיג מהמוציא־לאור שלהם או לחפש בחנויות יד־שנייה. עכשיו, המדרכות היו קשות יותר ולא נרמסו כמו פעם. לקראת הצהריים רגליו נעשו רעועות ולעתים רבות קילל את הספרים עבי הכרס שכופפו את גבו.

אם רק יכול היה לזחול לאיזו פינה שקטה ונטולת ספרים שבה יוכל לנוח מבלי שיציקו לו.

לא כך דמיין, לפני ארבעים שנה, את הסיומת של חייו: הוא היה חכם וחשב שהעולם חייב להיכנע לו בסופו של דבר; שהעוני שלו לא יוכל לדכא את זעמו האציל; שעוד יש לו תקווה. היה לו חבר בעל אמצעים, שקרא את שיריו והעריץ אותם, כן־כן, ונשא בעלויות ההוצאה־לאור שלהם. איזה יום זה היה! הספר הכחול הקטן שלו חצה את הזמן לשניים; העולם עמל ויגע במשך עידנים אינספור עד להופעת הספר שלו, שסימן את תחילתו של עידן חדש. המבקרים התעלמו מהספר הכחול הקטן, והקונים לא חיפשו אותו בחנויות. כאילו זה משנה! ומה היתה ההתקבלות של אנדימיון או של מרד האיסלאם?[1]

בימים ההם היו לו שיער שופע, עיניים קורנות, ושפתיים שחייכו בפתיינות או בבוז. וגם כשלא היה לו מה לאכול, לא נתן לרעב להטריד אותו. היה לו מראה אצילי שהרגיש לו טבעי לגמרי בעודו הולך ברחוב "אֵרֶקטוֹס אַד סִידֵרָה טוֹלֵרָה ווּלְטוּס".[2] עכשיו, הכובע העלוב שחבש שימש להסתרת הקרחת; עיניו היו לחות ועמומות; והוא חרש את הרחוב כשמבטו נתון במדרכה. העולם היה חזק ממנו. הוא לא פרסם ספר נוסף, ואפילו לא היה לו עותק־משלו מהספר הכחול הקטן. כל תכונות נעוריו אבדו לו  – נתפזרו כמו זכרונות־חייו באתרי שממה, במעמקים מרוחקים.

בוקר אחד, כשהיה בחנות הספרים שעבד עבורה ורשם את רשימת הספרים היומית שהוכתבה לו בעל פה, קרה משהו מדהים.

"שִירֵי שַחֲרוּת מאת אלפרד וורמאלד, מו"ל: רובינסון, 1852."

ידו עצרה והוא הביט באדם שהכתיב לו.

"מה? כנראה לא שמעתי…"

"איזה משורר נשכח עם שם זהה לשלך, מר וורמאלד. הכותר נקרא שירי שחרות."

המכתיב חזר עבור וורמאלד על הפרטים, והוא רשם אותם באופן אוטומטי. לאחר מכן הוכתבו לו עוד שנים־עשר ספרים והרשימה הושלמה. רק אז הוא פנה אל המכתיב.

"תוכל לומר לי של מי ההזמנה?" קולו של וורמאלד רעד קצת. "אני מתכוון לשירי שחרות."

"רגע, אתה מתכוון לומר ש…?"

"אני כתבתי אותו. כן, הוצאתי ספר."

"איזה מקרה משונה. בוא נראה, מדובר בהזמנה של מר פְרֵשׁווֹטֶר מִרובע צ'יזיק.[3] אני מניח שיש לך עותק שתוכל לוותר עליו?"

וורמאלד הניד בראשו, מלמל כמה הערות לא־ברורות ויצא ליום העבודה שלו. מצב רוחו השתנה עליו. ובמקום ללכת בסבלנות אל היעד הראשון ברשימה שלו, הוא התחיל לשוטט ברחובות כשמחשבתו מפוזרת ומוסחת מרשלנותו המקצועית. הוא התחיל להבין בהדרגה כי מישהו בעולם רצה לרכוש את הספר הכחול הקטן שלו. דבר כזה עדיין לא קרה לו בשמונה השנים בהן עבד כאספן עבור החנות; מעולם לא חשב על האפשרות הזאת. מה המשמעות של זה? מי היה מר פרשווטר מִצ'יזיק?

לאחר זמן רב, שבו שוטט הרחק ממסלולו המתוכנן, הצליח להירגע ובחן את עצמו מול חלון ראווה של חנות. "אתה לא מבין?" אמר לעצמו, "זו האמת הפשוטה. מר פרשווטר מצ'יזיק רוצה את הספר שלך, רוצה אותו עד כדי כך שהזמין אותו במיוחד. הוא ללא ספק סטודנט לספרות, אולי אפילו משורר בעצמו. מישהו סיפר לו על שירי שחרות. מישהו הקריא לו שירים מתוכו. השירים ריגשו והלהיבו אותו, והוא תהה איך מעולם לא שמע את השם אלפרד וורמאלד. הוא כתב, תכף ומיד, לסוחר הספרים שלו."

האיש הזקן הזדקף, ונראה היה שניער מעליו כמה שנים זקנות. היו לו מספר מטבעות בכיסו, לכן החליט ללכת לפָּאבּ ושתה שם משקה חזק. עכשיו היה מוכן!

החיפוש שלו, באותו היום, היה לשווא. המוציא־לאור רובינסון, שפעל ב־1852, נעלם כבר מזמן ונשכח כמו סוחרי הספרים של רומא העתיקה. איש לא שמע על שירי שחרות. למחרת וורמאלד המשיך בחיפושיו חרף הייאוש העמוק שנאבק בו. ביום השלישי הוחלט לפרסם מודעה בביטאון המו"לים, אבל רק לאחר שפרסמו את המודעה פעם נוספת נתקבלה תגובה. גלויה הגיעה מסוחר ספרים מִברמינגהאם, שיכול היה לספק עותק אחד של שירי שחרות במצב "משומש מאוד", ושאחד הדפים הריקים שבסופו נתלש, תמורת מחיר של שילינג אחד. סיפרו על כך לוורמאלד וליבו געש. ההמתנה המתוחה והצעידות הקשות לכל חנות ודוכן שהכיר החלישו אותו באופן ניכר לעין. הוא סבל כעת מרעידות קבועות ביד שלו, ומכאבים משונים ברגל הנגדית ליד.

העותק של הספר הכחול, כפי שוורמאלד וידא (דבר שהפך למעין בדיחה על חשבונו בחנות), נשלח למר פרשווטר ביום שישי. בשבת בצהריים וורמאלד לבש את בגדיו הייצוגיים ביותר ונסע לצ'יזיק. הוא השיג בחשאי את כתובתו של מר פרשווטר מרשימת הלקוחות, כדי שמעסיקיו לא יחשדו בכוונותיו.

בית גדול; גינה ותיקה ומטופחת, שנמצאת כעת בשיא תפארתה הקיצית. וורמאלד ניער את ידיו ורגליו וניגש לדלת הראשית. מר פרשווטר עלול לא להיות בביתו; במקרה שכזה הדבר הנכון יהיה ללכת מבלי להשאיר את שמו ולכתוב לו מכתב. האם לא היה חכם יותר לכתוב מכתב מלכתחילה? אבל הוא כבר עמד מול הדלת והחליט לנסות את מזלו. כן, מר פרשווטר נמצא בבית, ומי מבקש? בפה יבש ולשון חצי־משותקת, קולו המשתנק אמר "אלפרד וורמאלד," ואז הזדרז לתקן, "מר אלפרד וורמאלד."

הוא הוּבל במסדרון אל הספרייה – ספרייה יפה ומפוארת, מהסוג, שלפני ארבעים שנה, היתה גורמת לו להתרגשות אלוהית. מר פרשווטר עמד ליד שולחן הכתיבה שלו; אדם בגיל העמידה עם פנים ממולחות ומגולחות, וגוף שמנמן. הוא קיבל את וורמאלד בנימוס מופתע.

"אדוני, אני אלפרד וורמאלד."

"אני חושש שאני לא זוכר את שמך."

וורמאלד הזקן הצטמרר לרגע ועיניו שוטטו בחדר. "קיבלת מסוחר הספרים שלך עותק של שירי שחרות," אמר בלשון כושלת; ופניו לבשו הבעה מוזרה שגרמה למר פרשווטר להרגיש בחוסר נוחות.        

"שירי שחרות? יכול להיות. אם מדובר בספר שירה אז כנראה שהספרן שלי הזמין אותו. לגבי מה רצית לדבר איתי?"

וורמאלד ציווה על עצמו להתעשת ובמבט מכובד־יותר שאל, "אתה אוסף ספרי שירה, אדוני?"

"כן, אני אספן. אך בנושא זה עליי להפנות אותך לספרן שלי. אני אוסף רק פריטים מסוימים. כרגע למשל, אני אוסף ספרי שירה מהעת הוויקטוריאנית של מו"לים שכבר לא קיימים. אני מבין שאתה במקצוע? אתה יותר ממוזמן לשלוח לי את הקטלוג שלך. אם כי בקרוב אני אעבור לרכוש כתבי עת מהתקופה הוויקטוריאנית המוקדמת. רצית משהו נוסף?"

"תודה אדוני, זה הכול." אמר וורמאלד והלך.

"איזה זקן מוזר." מלמל לעצמו מר פרשווטר. "סוחר ספרים שחוק, ככל הנראה. צריכים לבנות בית אבות בשבילם." הוא התיישב לשולחנו וחזר לקרוא בעותק החדש של מחירון הספרים העדכני.

[1]  אנדימיון היא פואמה של ג'ון קיטס ומרד האיסלאם היא פואמה של פרסי ביש שלי. שתי הפואמות יצאו לאור ב־1818 וזכו להתקבלות פושרת.

[2]  לטינית: כשפניו לכוכבים. חלק מתוך משפט מפורסם של אובידיוס במטמורפוזות, שנמצא בסיפור בריאת האדם על ידי פרומתיאוס. לפי הסיפור פרומתיאוס הבדיל את בני האדם מהחיות לפי מושא המבט שלהם: "ובזמן שחיות אחרות מסתכלות מטה אל האדמה הוא הורה לבני האדם שאת מבטם יכוונו אל השמיים כשפניהם לכוכבים."

[3]  אזור יוקרתי מאוד במערב לונדון.

8

"אני מאוהב באשתי." הוא אמר – הערה מיותרת, מפני שלא הטלתי ספק בחיבה שלו לאישה שהתחתן איתה. הלכנו במשך עשר דקות ואז הוא אמר את זה שוב. הסתכלתי עליו. הוא התחיל לדבר וסיפר לי את הסיפור שאני כותב עכשיו.

הסיפור שסיפר לי התרחש במהלך השבוע שהיה ללא־ספק המעניין בחייו. הוא עמד להתחתן ביום שישי בצהריים. שבוע לפני כן, קיבל מברק שבישר לו על מינויו למשרה ממשלתית. קרה גם דבר נוסף ששימח אותו מאוד והסב לו גאווה. הוא כתב שירים בסתר, ובמשך השנה שקדמה לחתונה, כמה מהם נתפרסמו בכתבי עת לשירה. אחת מהאגודות, שמעניקות פרסים עבור מה שלדעתן הם השירים הכי טובים שיצאו לאור באותה השנה, ציינה את שמו בראש הרשימה שלה. סיפור ההצלחה שלו הגיע גם לעיתונים בעיר הולדתו ואחד העיתונים אף פרסם תמונה שלו.

כפי שאפשר לצפות, הוא היה נרגש, עצבני ומתוח במשך כל אותו השבוע. הוא הלך לבקר את ארוסתו, בת של שופט, כמעט בכל ערב. כשהגיע לביתה, הבית היה מלא באנשים ובכמות גדולה של מכתבים, מברקים וחבילות שהגיעו. הוא עמד באחת הפינות; גברים ונשים ניגשו לדבר איתו ללא־הפסקה. הם ברכו אותו על המשרה הממשלתית המוצלחת שקיבל ועל ההישג שלו כמשורר. נראה היה שכולם משבחים אותו, וכשחזר הביתה הוא לא הצליח לישון. ברביעי בערב הוא הלך לתיאטרון ונדמה היה לו שאנשים ברחבי האולם מזהים אותו. כולם החוו בראשם וחייכו. בהפסקה שלאחר המערכה הראשונה, חמישה או שישה גברים ושתי נשים קמו מהמושבים שלהם, התאספו סביבו, ונוצרה התקהלות קטנה. אנשים זרים שישבו באותה השורה שלו מתחו את הצווארים שלהם כדי להסתכל. הוא מעולם לא קיבל כזו תשומת לב בעבר, ועכשיו השתלטה עליו ציפייה נרגשת.

היה זה זמן משונה מאוד בשבילו, כפי שהסביר לי כשסיפר את סיפורו. הוא הרגיש שהוא צף באוויר. כשנכנס למיטה, לאחר שפגש באנשים רבים ושמע מילים רבות שמשבחות אותו, ראשו הסתחרר והסתחרר. כשעצם את עיניו, קהל של אנשים פלש לחדרו. נדמה היה לו שכל אנשי עיר הולדתו חושבים עליו בו־זמנית. פנטזיות מגוחכות במיוחד השתלטו עליו. הוא דמיין את עצמו נוסע בכרכרה ברחובות של עיר. חלונות נפתחו לרווחה ואנשים רצו ועמדו בפתחי הבתים. "הנה הוא. זה הוא," הם צעקו, ולשמע מילים אלו נשמעו זעקות שמחה. הכרכרה נכנסה לרחוב שנחסם על ידי אנשים. מאה־אלף זוגות עיניים הביטו בו. "הנה אתה! עשית את זה!" נדמה היה שהעיניים אומרות.  

הוא לא הצליח להבין אם ההתלהבות של האנשים נבעה מכך שכתב שיר חדש, או אולי מכך שעשה משהו חשוב בתפקידו הממשלתי החדש. הדירה שגר בה, בזמנו, היתה ברחוב מרוחק בקצה העיר שעמד על קצה של צוק, כך יכול היה להשקיף מגובה חלון חדר השינה שלו על עצים, על גגות של בתי־חרושת, ועל נהר. כשנכשל לישון, וכשהפנטזיות שהמשיכו לפלוש אליו עוררו אותו עוד יותר, הוא קם ממיטתו וניסה לחשוב.

הוא ניסה להשתלט על מחשבתו, דבר טבעי תחת הנסיבות שהיה בהן, אך כשישב ערני לגמרי ליד החלון, קרה לו משהו לא־צפוי ומשפיל. הלילה היה בהיר ונעים. היה ירח. הוא רצה לחלום על האישה שתהיה אשתו, לחשוב על שורות שיופיעו בשירים נאצלים, או לתכנן תוכניות שישפיעו על הקריירה שלו. להפתעתו, המוח שלו סרב לעשות את הדברים הללו.

בפינת הרחוב שגר בו היתה חנות סיגרים קטנה עם דוכן עיתונים, שניהלו איש שמן בן־ארבעים ואשתו – אישה קטנה ונמרצת עם עיניים אפורות־בהירות. בבוקר הוא עצר שם כדי לקנות עיתון לפני שימשיך לעיר. לפעמים היה שם האיש השמן, אך בדרך כלל הוא לא היה בנמצא והאישה שירתה אותו. היא היתה, כפי שהקפיד לציין לפחות עשרים־פעם, אישה רגילה מאוד ללא שום תכונה מיוחדת בה או כזו שראויה לציון, אבל לעתים קרובות השהות במחיצתה ריגשה אותו באופן עמוק וּמִסיבה שלא הצליח להסביר. במהלך אותו השבוע, כשדעתו היתה מוסחת כל כך, היא היתה האדם היחיד שהכיר שהוא הצליח לראות במחשבתו באופן מובחן וברור. כשניסה מאוד לחשוב מחשבות נשגבות, חשב עליה בִמקום. לפני שתפס מה קורה, הרעיון לנהל איתה רומן השתלט על הדמיון שלו.   

"לא הצלחתי להבין את עצמי." אמר לי כשסיפר את הסיפור. "בלילה, כשהעיר היתה שקטה וכשהייתי אמור לישון – במקום זאת חשבתי עליה כל הזמן. אחרי שניים־שלושה ימים כאלה, התחלתי לחשוב עליה גם במהלך היום. הייתי מבולבל מאוד. כשהלכתי לבקר את האישה שהיא אשתי כעת, גיליתי שאהבתי אליה לא פחתה בכלל על אף מחשבותי המשוטטות. היתה רק אישה אחת בעולם שרציתי לחיות איתה ושתהיה שותפה למאמץ שלי לשפר את עצמי כאדם ואת מעמדי בעולם, אך לפי שעה, אתה מבין, רציתי שהאישה האחרת הזו תהיה בין זרועותי. היא הכניסה את עצמה למחשבות שלי. בכל מקום שמעתי אנשים אומרים שאני אדם דגול שנועד לעשות דברים גדולים, ואני הייתי נתון במצבי. בערב ההוא, כשהייתי בתיאטרון, חזרתי הביתה ברגל כי ידעתי שלא אצליח לישון, וכדי לספק את הדחף המטריד שלי – הלכתי לחנות הטבק ועמדתי מולה. זה היה בית בן שתי קומות וידעתי שהאישה גרה למעלה עם בעלה. עמדתי בחשכה במשך זמן רב ונשענתי על קיר הבית, ואז חשבתי על שניהם שנמצאים שם־למעלה, וללא־ספק ביחד במיטה. זה הכעיס אותי.

"ואז כעסתי עוד־יותר על עצמי. הלכתי הביתה ונכנסתי למיטה, רועד מעצבים. ישנם כמה ספרי שירה וכמה ספרי פרוזה שתמיד ריגשו אותי באופן עמוק, לכן הנחתי אותם על שולחן ליד המיטה שלי.

"הקולות בתוך הספרים היו כמו קולות המתים. לא שמעתי אותם. המילים המודפסות לא חדרו לתודעה שלי. ניסיתי לחשוב על האישה שאהבתי, אבל דמותה הפכה גם־היא למשהו מרוחק, למשהו, שלפי שעה, אין לי קשר אליו. התגלגלתי והתהפכתי במיטה. זו היתה חוויה מאמללת.

"בחמישי בבוקר נכנסתי לחנות. האישה היתה שם לבדה. אני חושב שידעה איך הרגשתי. אולי חשבה עלי כפי שאני חשבתי עליה. חיוך מהוסס ומפוקפק השתובב בזוויות הפה שלה. היא לבשה שמלה קרועה־בכתף ועשויה מבד זול. ודאי היתה מבוגרת ממני בעשור. כשהנחתי את המטבעות שלי על דלפק הזכוכית, שמאחוריו עמדה, ידי רעדה כך שהמטבעות השמיעו רעש צורם וחד. כשדיברתי, הקול שיצא מהגרון שלי לא נשמע כמו קול שאי־פעם השתייך לי. הוא נשמע כמו דרגה אחת מעל לחישה עבה. 'אני רוצה אותך.' אמרתי. 'אני רוצה אותך מאוד. את מסוגלת לחמוק מבעלך? בואי לדירה שלי הערב בשבע.'

"האישה אכן באה לדירתי בשבע. באותו הבוקר היא לא אמרה לי כלום. במשך דקה־אולי עמדנו והסתכלנו זה על זה. שכחתי את כל מה שקיים בעולם פרט לה. ואז היא סימנה לי כן בראשה והלכתי משם. עכשיו כשאני חושב על כך אני לא מצליח להיזכר במילה אחת ששמעתי אותה אומרת. היא באה לדירה החשוכה שלי בשבע. לא היה אור טבעי מבחוץ. לא הדלקתי נרות ושילחתי את המשרת שלי.

"במשך כל היום לא תפקדתי בכלל. נפגשתי עם מספר אנשים במשרד שלי, אבל הייתי מבולבל כל כך כשדיברתי איתם. הם ייחסו את בלבול־דעתי לחתונה המתקרבת שלי ויצאו מהמשרד צוחקים.

"באותו הבוקר, רק יום אחד לפני החתונה, קיבלתי מכתב ארוך ויפה מאוד מארוסתי. גם היא לא הצליחה להירדם בלילה שחלף ויצאה ממיטתה לכתוב לי. כל מה שאמרה במכתב נשמע מדויק ואמיתי, אבל נדמה היה לי שהיא־עצמה, כאדם, הולכת ונעלמת. דמיינתי שהפכה למעין ציפור שעפה הרחק־הרחק בשמיים הגבוהים, ושאני הפכתי לנער יחף ומבולבל שעומד בדרך עפר מול חווה ומתבונן בדמותה המתרחקת. אני תוהה אם תבין למה אני מתכוון?

"לגבי המכתב עצמו, אליו האישה־המתעוררת־שבה מזגה את ליבה: היא כמובן לא ידעה כלום על החיים, אבל עדיין היתה אישה. אני מניח ששכבה במיטתה וחשה, כמוני, נרגשת ועצבנית. היא הבינה ששינוי גדול עומד להתרחש בחייה והיתה שמחה וגם מפוחדת. היא שכבה שם וחשבה על דברים אלו. ואז יצאה מהמיטה והחלה לדבר איתי דרך הנייר. היא סיפרה לי עד כמה היא מפחדת וגם עד כמה היא שמחה. כמו רוב הנשים הצעירות היו דברים מסוימים שידעה עליהם משמועות בלבד. במכתב היא היתה מתוקה מאוד ומעודנת: 'זמן רב לאחר שנתחתן, נשכח שאנחנו גבר ואישה.' היא כתבה. 'נהפוך לבני אדם. עליך לזכור שאני בורה ולעתים קרובות אנהג בטיפשות. עליך לאהוב אותי ולהיות סבלני מאוד ואדיב. כשאדע יותר, לאחר זמן רב שבו תלמד אותי את דרכי החיים, אנסה לגמול לך. אוהב אותך בעדינות ובתשוקה. אני מסוגלת לכך, אחרת לא הייתי מסכימה להתחתן בכלל. אני מפחדת אבל שמחה גם. אני שמחה כל כך ששעת החתונה שלנו כמעט הגיעה!'

"עכשיו אתה רואה בבירור באיזו תסבוכת הייתי. לאחר שקראתי במשרד את המכתב של ארוסתי, נעשיתי נחוש וחזק. אני זוכר איך קמתי מהכיסא והלכתי בחדר, גאה בעובדה שעמדתי להיות בעלה של אישה אצילית כל כך. מיד הרגשתי כלפיה כפי שהרגשתי כלפי עצמי לפני שגיליתי איזה יצור חלש אני. החלטתי שלא אהיה חלש עוד. תכננתי ללכת בתשע בערב לראות את הארוסה שלי. 'אני בסדר עכשיו.' אמרתי לעצמי. 'האופי היפה שלה הציל אותי מעצמי. אחזור הביתה עכשיו, ואֶֶמָנַע מהאישה האחרת.' בבוקר טלפנתי למשרת שלי ואמרתי לו שאינני רוצה שיהיה בדירה באותו הערב, אבל עכשיו עמדתי להתקשר לומר לו שישאר בה.'

"אבל אז הבנתי משהו. 'עדיף שלא יהיה שם בכל מקרה.' אמרתי לעצמי. 'מה הוא יחשוב כשיראה אישה עולה לדירה שלי בערב, יום לפני החתונה שלי?' הנחתי את הטלפון והתכוננתי לחזור הביתה. 'אני רוצה שהמשרת לא יהיה בדירה כי אני לא רוצה שישמע אותי מדבר עם האישה האחרת. אני לא יכול להיות גס אליה. אצטרך להמציא לה תירוץ כלשהו.' אמרתי לעצמי.

"האישה באה בשבע, וכפי שאולי ניחשת, הכנסתי אותה לבית ושכחתי מההחלטה הקודמת שלי. סביר להניח שבכלל לא התכוונתי לעמוד בהחלטה הזו מלכתחילה. היה פעמון על הדלת שלי, אך היא לא צלצלה בו אלא נקשה בדלת בעדינות. נראה היה לי שכל מעשיה באותו הערב היו עדינים ושקטים, אבל גם נחושים וזריזים. אני ברור מספיק? כשהיא נכנסה, עמדתי ליד הדלת, שמאחוריה המתנתי כחצי־שעה. הידיים שלי רעדו כפי שרעדו בבוקר, כשעיניה הביטו בי בזמן שניסיתי להניח את המטבעות על השולחן בחנות. כשפתחתי את הדלת היא נכנסה במהירות וחיבקתי אותה. עמדנו ביחד בחשכה. הידיים שלי לא רעדו עוד. הרגשתי מאושר מאוד וחזק.

"כדי להבהיר את דברי, אספר קצת על האישה שהתחתנתי איתה. עד כה סיפרתי על האישה האחרת. אני מבין שההצהרה הברורה־מאליה על אהבתי לאשתי לא נשמעת משכנעת מספיק לאדם נבון כמוך. למען האמת, אני מרגיש הרבה פחות בנוח מאז שהתחלתי לספר לך את הסיפור. זה בלתי נמנע שתקבל ממני את הרושם שאני מאוהב באשתו של מוכר הטבק. זה לא המקרה. זה נכון שחשבתי עליה במשך כל השבוע שקדם לחתונה שלי, אבל אחרי שבאה לדירה שלי היא נעלמה לגמרי ממחשבותי.

"האם אני אומר את האמת? אני מנסה, בקושי רב, לספר מה קרה לי. אני אומר שמאז אותו הערב שהאישה באה לדירה שלי, לא חשבתי עליה. אבל, למען הקפדה על העובדות, זה לא נכון. באותו הערב הלכתי לבקר את ארוסתי בתשע, כפי שביקשה ממני לעשות במכתבה. בדרך מסוימת, שאני לא יכול להסביר, האישה האחרת באה איתי לשם. אתה מבין, אני מתכוון לכך שחשבתי שאם יקרה משהו ביני לבין אשתו של מוכר הטבק אני לא אהיה מסוגל להמשיך עם החתונה. 'אי אפשר גם וגם.' אמרתי לעצמי.

"אבל בעצם, כשהלכתי לראות את אהובתי באותו הערב הייתי בטוח לחלוטין שנתחתן. אני חושש שאני מבלגן קצת את הסיפור שאני מנסה לספר. לפני רגע אמרתי שהאישה האחרת, אשתו של מוכר הטבק, באה איתי לארוסתי. אני לא מתכוון לכך באופן מעשי. אני מתכוון לכך שמשהו ממנה דבק בי – האמונה שלה בתשוקותיה והאומץ שלה להגשים אותן. עכשיו אני ברור יותר? כשהגעתי לבית ארוסתי היו בו אנשים רבים. חלקם היו קרובים ממקומות מרוחקים שפגשתי לראשונה. היא ראתה אותי מיד כשנכנסתי לבית. הפנים שלי קרנו בוודאי. מעולם לא ראיתי אותה נרגשת כל כך. היא חשבה שהמכתב שלה ריגש אותי, וכמובן שריגש. היא קפצה ממקומה ורצה אלי. היא היתה כמו ילדה שמחה. מול כל האנשים בחדר, שהביטו בנו בסקרנות, היא קראה בהתרגשות, 'אני כל כך שמחה שהבנת. אנחנו נהיה שני בני אדם. אנחנו לא נהיה בעל ואישה.'

"כפי שאתה יכול לנחש, כולם צחקו, אבל אני לא צחקתי. דמעות באו לעיני. רציתי לצעוק מאוֹשר. אולי אתה מבין אותי. באותו היום, כשקראתי במשרד את המכתב שכתבה לי, אמרתי לעצמי, 'אני אדאג לאישה הקטנה והיקרה הזו.' היה משהו זחוח במחשבה הזו. אבל בבית שלה, כשאמרה בקול את מה שאמרה וכולם צחקו, אמרתי לעצמי משהו אחר: 'אנחנו נדאג זה לזה.' ולחשתי משהו, בסגנון של המשפט הזה, באוזנה. באותו הרגע התנערתי מתחושת העליונות שלי. רוחה של האישה האחרת עשתה זאת עבורי. חיבקתי את ארוסתי, לפני כל האנשים שבחדר, והתנשקנו. הם חשבו שזה מתוק נורא מצידנו שאנחנו מתרגשים כל כך לראות זה את זה. אלוהים יודע מה היו חושבים עלי לו ידעו את האמת.

"אמרתי כבר פעמיים שאחרי אותו הערב מעולם לא חשבתי על האישה האחרת. זה נכון חלקית, אבל לפעמים בשעת ערב כשאני מטייל לבד ברחוב או בפארק, כפי שאנחנו מטיילים כרגע, וכשהערב יורד בעדינות ובזריזות כפי שירד עכשיו, אני מרגיש את האישה האחרת חודרת לגופי ולמחשבה שלי. מעולם לא ראיתי אותה שוב לאחר הפגישה האחת. למחרת התחתנתי ולא חזרתי שוב לרחוב שלה. אבל לפעמים, כשאני הולך כמו עכשיו, ניחוח חד של אדמה מציף אותי במהירות. אני מרגיש כאילו הייתי זרע באדמה וגשמי האביב החמים באים עלי. כאילו אינני אדם אלא עץ.

"ועכשיו, כפי שאתה רואה, אני נשוי והכול טוב. נישואי הם עובדה יפה עבורי. אם היית אומר שחיי הנישואים שלי לא טובים, יכולתי לקרוא לך שקרן והיתה זו אמת מוחלטת. ניסיתי לספר לך על האישה האחרת הזו. אני מרגיש הקלה מסוימת כשאני מדבר עליה. מעולם לא סיפרתי עליה לאיש עד עכשיו. מעניין למה חששתי בטיפשותי שתקבל את הרושם שאני לא אוהב את אשתי. אילו לא סמכתי בחושַי על ההבנה שלך, לא הייתי מדבר. אני במצב נרגש־מעט כרגע. הלילה אחשוב על האישה האחרת. זה קורה לפעמים. זה יקרה אחרי שאלך למיטה. אשתי ישֵנָה בחדר הסמוך והדלת בין החדרים שלנו תמיד פתוחה. הלילה יִראו את הירח, וקרני ירח ארוכות ינחתו על המיטה שלה. הלילה אתעורר בחצות. היא תישן במיטתה כשזרוע אחת מכסה על ראשה.

"על מי אני מדבר עכשיו? גבר נשוי לעולם לא מדבר על אשתו במיטה. מה שאני מנסה לומר זה, שבעקבות השיחה הזו, הלילה אחשוב על האישה האחרת. מחשבותי לא יהיו כפי שהיו בשבוע שלפני החתונה שלי. במקום זאת אתהה מה שלומה. לרגע ארגיש את עצמי אוחז בה קרוב אלי כמו אז. אני אחשוב שבמשך שעה אחת הייתי קרוב אליה יותר משהייתי קרוב אי־פעם למישהו אחר. ואז אחשוב על הפעם הבאה שבה אהיה כך עם אשתי. היא עדיין אישה מושכת. אעצום את עיני לרגע, והעיניים הזריזות, הנבונות והנחושות של האישה האחרת יסתכלו בי בחזרה. הראש שלי יסתחרר ואפקח מהר את עיני ואראה שוב את האישה היקרה שאיתה החלטתי לחיות את חיי. ואז ארדם, וכשאתעורר בבוקר ארגיש כמו באותו הערב שבו יצאתי מהדירה שלי אחרי שחוויתי בה את החוויה החשובה ביותר בחיי. אתה מבין, מה שהתכוונתי לומר זה שכשאתעורר מחר, האישה האחרת תיעלם לגמרי."

 

12

בכל ערב, יצא הדייג הצעיר אל הים והשליך את רשתו אל המים. כאשר נשבה הרוח מן היבשה, לא תפס מאומה, או רק מעט מזעיר, כי הייתה זו רוח מרה ושחורת כנף, והגלים התנחשלו לקראתה. אך כאשר נשבה הרוח אל החוף, באו הדגים מן התהום, ושחו אל תוך חורי רשתו, והוא לקח אותם אל השוק ומכר אותם.

כל ערב יצא אל הים, וערב אחד, הייתה הרשת כה כבדה, עד כי רק בקושי משך אותה אל הסירה. הוא צחק ואמר לעצמו, "בוודאי תפסתי את כל הדגים השוחים בים, או לכדתי מפלצת קהת חושים, ממנה יתפעלו בני האדם, או אולי דבר אימה בו תחשק נפשה של המלכה הגדולה." ובאזרו את כל כוחו, משך בחבלים הגסים, עד כי בלטו הוורידים הכחולים לאורך זרועותיו כמו פסי תזגיג1 כחולים מסביב לכד של ארד. הוא משך בחבלים הדקים, וחוג הפקקים השטוחים הלך והתקרב מרגע לרגע, ולבסוף עלתה הרשת על פני המים.

דגים לא היו בה, ולא מפלצת או דבר אימה, אלא רק בת גלים קטנה שכבה בה, שקועה בשינה עמוקה.

שערה דמה לגיזת זהב רטובה, וכל אחת משערותיה הייתה כמו חוט זהב טהור בכוס של זכוכית. גופה היה לבן כשנהב, וזנבה כולו כסף ופנינים. כסף ופנינים היה זנבה, ועשבי הים הירוקים נכרכו סביבו; וכמו צדפי ים היו אוזניה, ושפתיה כעין אלמוג הים. אל שדיה הקרים התנפצו הגלים הקרים, והמלח הבהיק על עפעפיה.

כה יפה הייתה, ופליאה רבה נמלא לבו של הדייג הצעיר בראותו אותה; והוא הושיט את ידו ומשך אליו את הרשת, התכופף מעליה ותפס אותה בזרועותיו. אך כאשר נגע בה, נפלטה מפיה צעקה כקולו של שחף נבהל, והיא התעוררה והביטה בו בפחד בעיניה סגולות האחלמה, ונאבקה להימלט. אך הוא אחז בה בחזקה, ולא הניח לה ללכת.

וכאשר ראתה כי לא תוכל להימלט ממנו, החלה לבכות ואמרה, "אנא, הנח לי ללכת, כי בתו היחידה של המלך הנני, ואבי זקן ובודד."

אבל הדייג הצעיר ענה לה, "לא אתן לך ללכת, עד אם תבטיחי לי כי תבואי בכל פעם שאקרא לך, ותשירי לי, כי ישמחו הדגים לשמוע את שירתם של בני הים, וימלאו את רשתי."

"האם באמת תניח לי ללכת אם אבטיח לך זאת?" קראה בת הגלים.

"אניח לך ללכת באמת ובתמים," אמר הדייג הצעיר. והיא הבטיחה לו כרצונו, ונשבעה את שבועת בני הים. והוא הרפה את זרועותיו מסביב לה, והיא צללה במים, רועדת מפחד נסתר.

בכל ערב, יצא הדייג הצעיר אל הים וקרא לבת הגלים, והיא עלתה מן המים ושרה לו. סביב–סביב לה שחו הדולפינים, ושחפי הפרא הסתחררו מסביב לראשה.

והיא שרה שיר נפלא. כי על אודות בני הים שרה, הנוהגים את עדריהם ממערה אחת לשנייה, והנושאים את העגלים הקטנים על כתפיהם; ועל אודות הטריטונים, אשר להם זקנים ארוכים וירוקים, ושדיים שעירים, והם תוקעים בקונכיות לולייניות כאשר יעבור המלך על פניהם; ועל אודות ארמון המלך שכולו ענבר, וגגו אזמרגד מזהיר, והוא מרוצף פנינים בהירות; ועל אודות גני הים, שם מתנענעות כל היום מניפות האלמוגים, כמו חוטים מסולסלים מעשה שבכה, והדגים מזנקים הנה והנה כציפורי כסף, ושושנות הים דבקות לסלעים, והציפורנים צצות בפסי החול הצהוב. על הלווייתנים הגדולים שרה, היורדים ממי הצפון, ונטיפי קרח תלויים להם בסנפיריהם; ועל הסירוניות, שסיפוריהן כה נפלאים, עד כי נאלצים הסוחרים לסתום את אוזניהם בשעווה, פן ישמעו אותן ויקפצו אל תוך המים ויטבעו; ועל הספינות הטבועות, עם תורניהן הגבוהים והספנים הקפואים הדבוקים בחיבל הספינה, ודגי הקוליאס השטים דרך אשנביהן; ועל הנוסע הדגול, הוא דג השבלול, הנדבק לשדרתן של אוניות ונוסע מסביב לעולם; ועל הדיונון, החי בצד הצוקים ומושיט את זרועותיו השחורות, הארוכות, והיכול להביא את הלילה כאשר יחפץ. ועל הנאוטילוס שרה, אשר לה סירה משלה, חטובה מאבן לשם ומושטת בעזרת מפרש משי; ועל בני הים השמחים, המנגנים על הנבל והיכולים לקסום ולהרדים את מפלצת הים הגדולה; ועל הילדים הקטנים, התופסים את הדולפינים החלקים, ובצחקם, הם רוכבים על גביהם; ועל בנות הגלים, השרועות על הקצף הלבן ושולחות את זרועותיהן אל יורדי הים; ועל אריות הים בחוטמיהם המעוקלים, ועל סוסי הים ורעמותיהם המתנופפות. ובשירה, כל דגי הטונאס עלו מן התהום להאזין לה, והדייג הצעיר השליך את רשתותיו סביב להם ותפסם, ואת האחרים צד בכידונו. וכאשר כבדה סירתו ממטען, הייתה בת הגלים צוללת אל תוך הים, בחייכה אליו. אבל מעולם לא התקרבה אליו כדי שיוכל לגעת בה. פעמים רבות קרא והתחנן אליה, אך היא לא באה, וכאשר ביקש לתפסה, שקעה במים כמו כלב הים, ולא הופיעה יותר כל אותו היום. וכל יום, היה קולה מתוק יותר לאוזניו. כה מתוק היה קולה, עד כי שכח את רשתותיו ואת תבונת כפיו, ולא שם את לבו עוד לאומנותו. להקות–להקות היו דגי הטונאס שוחים ועוברים, אדומי סנפירים וזהובי עיניים, אך הוא לא נתן את לבו אליהם. ללא חפץ נח כידונו לצדו, וסל ענפי הערבה הקלועים היה ריק. בשפתיים פשוקות ועיניים עמומות מפליאה, היה יושב בטל בסירתו ומקשיב, מקשיב עד שעלו–זחלו ערפילי הים סביב לו, והלבנה הנודדת הכתימה את איבריו השחומים בכסף.

ערב אחד קרא אליה ואמר, "בת גלים קטנה, בת גלים קטנה, אהבתיך; קחי אותי להיות חתנך, כי אהבתיך."

אך בת הגלים הניעה בראשה. "נשמת אדם לך," ענתה, "אילו רק שילחת את נשמתך מעליך, כי אז יכולתי לאהוב אותך."

והדייג הצעיר אמר לעצמו, "מה חפץ לי בנשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה. ודאי שאשלח אותה מעל פניי, ואושר רב ייפול בחלקי." וקריאת שמחה בקעה משפתיו, ובעמדו זקוף בסירתו הצבועה, הושיט את זרועותיו אל בת הגלים. "אשלח את נשמתי מעל פניי," קרא, "ואז תהיי כלתי ואני אהיה חתנך, ויחד נשב בעומק הים; ואת תראי לי את כל הדברים עליהם שרת באוזניי, ואני אעשה את כל רצונך, ולא ניפרד עוד."

ובת הגלים הקטנה צחקה משמחה, והסתירה את פניה בידיה. "אך איך אשלח את נשמתי מעל פניי?" קרא הדייג הצעיר. "אמרי לי איך אעשה זאת, ותראי, מיד ייעשה הדבר."

"אהה! כי לא אדע," אמרה בת הגלים הקטנה; "כי אין נשמות לבני הים." ובהביטה אליו בגעגועים, צללה אל התהום.

למחרת השכם בבוקר, בטרם עלתה השמש כזרת מעל להרים, הלך הדייג הצעיר אל בית הכומר ודפק על דלתו שלוש פעמים.

מבעד לשבכה הציץ הטירון, וכאשר ראה את הבא, הרים את הבריח ואמר לו, "היכנס."

והדייג הצעיר נכנס, וכרע על ברכיו על הקנים נודפי הניחוח שעל הרצפה, וקרא אל הכומר, שהיה עסוק בקריאה בכתבי הקודש, ואמר לו, "אבי, אהבתי את אחת מבני הים, ונשמתי מונעת אותי מלהשיג את תשוקתי. אמור לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעליי, כי אכן אין לי חפץ בה. מה היא לי נשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה."

והכומר הכה על חזהו וענה, "אויה, אויה, נטרפה דעתך עליך, או עשב ארסי אכלת; כי הנשמה היא החלק האציל ביותר באדם, וניתנה לנו מידי אלוהים כדי שנשתמש בה בדרך נאצלת. אין דבר היקר יותר מנשמת אנוש, ואין ערוך לה על האדמה. שווה היא את כל הזהב בתבל, ויקרה מכל אבני האודם שבידי מלכים. על כן, בני, אל נא תחשוב יותר על הדבר הזה, כי חטא הוא אשר לא יכופר. ואשר לבני הים, אבודים הם, וכל אשר יהיה לו דין ודברים אתם, אבוד גם הוא. כבהמות השדה הם, אשר לא ידעו טוב ורע, ולא בשבילם מת אדוננו."

בשמוע הדייג הצעיר את דבריו המרים של הכומר, מלאו עיניו דמעות, והוא קם על רגליו ואמר לו, "אבי, שעירי היער שמחים הם, ובני הים יושבים על הסלעים ונבלי זהב אדום בידיהם. אנא, הנח לי ואהיה כמותם, כי ימיהם כימי הפרחים. ואשר לנשמתי, מה תיתן ומה תוסיף לי נשמתי, אם תעמוד ביני לבין הדבר אותו אוהב?"

"אהבת הגוף תועבה היא," קרא הכומר, כשהוא מזעים את גבותיו, "ותועבה ורשע הם הדברים הפגאניים להם יניח אלוהים לנדוד בעולמו. ארורים יהיו שעירי היער, וארורים יהיו זמרי הים! שמעתי אותם בעת לילה, כי ביקשו להסיט אותי מחרוזי תפילתי. על החלונות יתופפו ויצחקו. באוזניי ילחשו סיפורים על שמחותיהם המסוכנות. בכל מיני פיתויים יפתוני, ואם אעמוד בתפילתי, יעוו את פניהם לעומתי. אבודים הם, אומר לך, אבודים הם. כי לא להם השמים ולא השאול, ולא באחד מהם יזמרו הלל לאלוהים."

"אבי," קרא הדייג הצעיר, "לא תדע מה תדבר. פעם לכדתי ברשתי את בת המלך. נאווה היא מכוכב השחר, ולבנה מן הלבנה. למען גופה אתן את נשמתי, ולמען אהבתה אתן את השמים. אמור לי את מבוקשי, ושלחני בשלום."

"הלאה! הלאה מזה!" קרא הכומר; "אהובתך אבודה היא, וגם אתה תאבד עמה." ולא נתן לו את ברכתו, אלא שילחו מעם הדלת.

בראש כפוף ובצעד אטי הלך הדייג הצעיר אל כיכר השוק, כאיש בצערו.

כאשר ראו אותו הסוחרים בא לקראתם, החלו ללחוש איש לרעהו; אחד מהם צעד קדימה לפגשו, קרא לו בשמו ואמר לו, "מה יש לך למכור?"

"אמכור לך את נשמתי," ענה, "אנא, קנה אותה ממני, כי עייפתי ממנה. מה חפץ לי בנשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה."

אבל הסוחרים לגלגו עליו ואמרו, "מה חפץ לנו בנשמת אדם? אין היא שווה מעה שחוקה של כסף. את גופך מכור לנו לעבד, ובארגמן הים נלביש אותך, טבעת על אצבעך נשים, ונעשה אותך לחביבה של המלכה הגדולה. אך אל תדבר אלינו על הנשמה, כי אפם היא לנו וחסרת ערך לשרתנו."

אמר הדייג הצעיר לעצמו: "מה מוזר הדבר הזה! לדברי הכומר, שווה הנשמה את כל זהב התבל, ולדברי הסוחרים, אין היא שווה אפילו מעה שחוקה של כסף." והוא יצא מכיכר השוק והלך אל שפת הים, ישב והחל מהרהר מה יעשה.

בעת הצהריים, זכר את אשר אמר לו אחד מחבריו, שהיה אוסף עשבי ים ריחניים, בדבר מכשפה צעירה אחת ששכנה במערה שבראש המפרץ והייתה מחוננת ביותר בכשפיה. בריצה יצא לדרך – כה להוט היה להיפטר מנשמתו – וענן של אבק ליווה אותו במהרו על פני החול שעל שפת הים. על פי הגירוי שבכף ידה, ידעה המכשפה הצעירה על בואו, והיא צחקה ופרעה את שׂערה. כך עמדה בפתח המערה, כששׂערה האדום מסביב לגופה, ובידה החזיקה ענף פורח של צמח הרוש הפראי.

"מה תחסר? מה תחסר?" קראה כאשר הגיע מתנשף במעלה הצוק, וכפף את גופו לפניה. "דגה לרשתך באין רוח? בידי חליל קנים קטן, וכאשר אנשוף בו, ישחו המוליות אל תוך המפרץ. אך יש לו מחיר, נער נחמד, יש לו מחיר. מה תחסר? מה תחסר? סופה להטביע את הספינות, ולהשליך את ארגזי אוצרותיהן אל החוף? סופות יש לי יותר מאשר לרוח, כי אשרת את זה החזק מכל הרוחות, ובעזרת נפה ודלי מים, אוכל לשלוח את הספינות הגדולות אל קרקעית הים. אך יש לי מחיר, נער נחמד, יש לי מחיר. מה תחסר? מה תחסר? פרח ידעתי הגדל בעמק, ואיש לא ידעהו מלבדי. עלי ארגמן לו ובלבו כוכב, ועסיסו לבן כחלב. אם תיגע בפרח בשפתיה הקשות של המלכה, תלך אחריך אל קצה התבל. ממיטת המלך תקום, ואחריך תלך אל כל מקום אשר בתבל. אך יש לו מחיר, נער נחמד, יש לו מחיר. מה תחסר? מה תחסר? אוכל לטחון קרפדה במכתש, ומרק אעשה ממנה, ואת המרק אבחש ביד איש מת. אם תתיז אותו על אויבך הישן, יהפוך לצפעוני שחור, ואמו תהרגנו. את הלבנה אמשוך משמים בעזרת גלגל, ובכדור הבדולח אראה לך את המוות. מה תחסר? מה תחסר? אמור לי את תשוקתך ואתננה לך, ואתה תיתן לי את מחירה, נער נחמד, אתה תיתן לי את מחירה."

"רק דבר קטן הוא תשוקתי," אמר הדייג הצעיר, "אך היא הזעימה את הכומר, והוא שילחני מלפניו. רק דבר קטן היא, והסוחרים לגלגו עליי ולא נתנו לי את חפצי. על כן באתי אלייך, אף כי רעה יקראוך האנשים, וכל אשר יהיה מחירך, אשלם."

"מה חפצך?" שאלה המכשפה, והתקרבה אליו.

"חפצי לשלח את נשמתי מעליי," השיב הדייג הצעיר.

המכשפה החווירה, וצמרמורת אחזה בה, והיא הסתירה את פניה בגלימתה הכחולה. "נער נחמד, נער נחמד," מלמלה, "דבר זה נורא הוא לעשותו." והוא נענע בתלתליו החומים וצחק. "נשמתי אפס היא בעיניי," ענה, "לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה, לא אדע אותה."

"מה תיתן לי אם אומר לך?" שאלה המכשפה, והביטה מטה אליו בעיניה היפות.

"חמישה שקלים זהב," אמר, "והרשת, ובית הזרדים בו אגור, והסירה הצבועה בה אפליג. רק אמרי לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעל פניי, ואתן לך את כל אשר לי."

היא צחקה ולעגה לו, והצליפה בו בענף צמח הרוש. "את עלי הסתיו אוכל להפוך לזהב," השיבה, "ואת קרני הירח החיוורות אקלע לכסף, אילו חפצתי. זה אשר אותו אשרת, עשיר הוא מכל מלכי התבל, וכל מלכויותיהם לו הן."

"מה, אם כן, אתן לך," קרא הוא, "אם אין מחירך זהב ולא כסף."

ליטפה המכשפה את שׂערו בידה הלבנה והכחושה. "עליך לרקוד אתי, נער נחמד," מלמלה, וחייכה אליו בדברה.

"רק זאת?" קרא הדייג הצעיר בפליאה, וקם על רגליו.

"רק זאת," השיבה, ושוב חייכה אליו.

"נרקוד, אם כן, עם שקיעה, במקום סתר," אמר, "ולאחר שנרקוד, תאמרי לי את הדבר שאשתוקק לדעת."

היא הניעה בראשה. "במלוא הירח, במלוא הירח," מלמלה. אז הציצה על כל סביבה, והקשיבה. ציפור כחולה התרוממה מקנה בצריחה וחגה מעל לחולות, ושלושה עופות מנוקדים רחשו בתוך העשב האפור והגס ושרקו זה לזה. כל קול אחר לא נשמע, מלבד קול הגלים הסותרים את חלוקי הים מלמטה. היא הושיטה את ידה ומשכה אותו אליה, ואת שפתיה היבשות שמה קרוב לאוזנו.

"הלילה, עליך לבוא אל ראש ההר," לחשה. "שבת היא, והוא יהיה שם. "

הדייג הצעיר נרתע, ולטש את עיניו אליה, והיא גילתה את שיניה הלבנות בצחקה.

"מיהו זה אשר תדברי בו?" שאל.

"לא חשוב," השיבה. "בוא הלילה, התייצב מתחת לענפי האלה הלבנה, וחכה לבואי. אם יבוא לקראתך כלב שחור, הכה אותו במטה מעץ הערבה, והוא ילך לו. ואם ינשוף ידבר אליך, אל תשיב לו תשובה. במלוא הירח אהיה עמך, ויחד נרקוד על העשב."

"אך האם תישבעי לומר לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעל פניי?" שאל אותה.

היא נעה לעבר אור השמש, והרוח סלסלה בשׂערה האדום. "בפרסות התיש נשבעתי," השיבה לו.

"הנך הטובה במכשפות," קרא הדייג הצעיר, "וודאי שארקוד עמך הלילה בראש ההר. הייתי אמנם רוצה שתשאלי ממני כסף או זהב. אך את אשר תבקשי ממני, אתן לך, כי אך דבר קטן הוא." והוא הסיר את כובעו לברכה, וכף את ראשו לפניה, ובריצה חזר העירה בלב מלא גיל.

והמכשפה הביטה בו בהלכו, וכאשר נעלם מעיניה, נכנסה אל המערה; מתוך ארגז עץ ארז מחוטב הוציאה מראה, והציבה אותה במסגרת; עלי ורבנה הבעירה לפניה, על גחלי פחמים, והציצה בתמרות העשן העולות ממנה. לאחר זמן, קמצה את ידיה בכעס. "היה עליו להיות שלי," מלמלה, "יפה אני כמוה."

באותו ערב, עם עלות הלבנה, טיפס הדייג הצעיר אל ראש ההר, ועמד מתחת לענפי האלה הלבנה. כמו צינת מתכת מלוטשת, נח הים העגול לרגליו, וצלליהן של סירות הדיג נעו במפרץ הקטן. ינשוף גדול, שעיניו צהובות כעין הגפרית, קרא בשמו, אך הוא לא השיב לו תשובה. כלב שחור רץ לקראתו נוהם. הוא הכה אותו במטה מעץ הערבה, והכלב הסתלק כשהוא מייבב.

בחצות הגיעו המכשפות, מעופפות באוויר כמו עטלפים. "פוי!" קראו, ביורדן על הארץ, "מישהו נמצא כאן, אותו לא נדע!" והן רחרחו מסביב, ופטפטו ביניהן, ועשו סימנים. אחרונה באה המכשפה הצעירה, ושׂערה האדום נסחף ברוח. היא הייתה לבושה בשמלה מאריג זהב דקיק רקום בעיני הטווס, ולראשה כיפה קטנה מקטיפה ירוקה.

"איפה הוא, איפה הוא?" צווחו המכשפות כראותן אותה, אבל היא רק צחקה, ורצה אל עץ האלה הלבנה, לקחה את ידו של הדייג והובילה אותו אל אור הירח, והם החלו מרקדים.

סביב–סביב הסתחררו, והמכשפה זינקה אל על, עד כי יכול היה לראות את עקבי השני של נעליה. אז חצה את קהל המרקדים קול סוס דוהר, אבל כל סוס לא נראה, והוא חש פחד.

"מהר יותר," קראה המכשפה, כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו, ונשימתה חמה על פניו. "מהר, מהר יותר!" קראה, וכאילו סבבה האדמה מתחת לרגליו, ומוחו נתערפל, ואימה גדולה נפלה עליו, כמו דבר רע היה משקיף עליו: ולבסוף הבחין בדמות מתחת לצלו של סלע, אשר לא הייתה שם לפני כן.

היה זה איש לבוש בחליפה של קטיפה שחורה, גזורה לפי האופנה הספרדית. פניו היו מוזרות בחיוורונן, אך שפתיו כמו פרח הגאה באדמומיתו. הוא נראה עייף, ונשען לאחור, כשהוא משחק באדישות בגולה של פגיונו. על העשב לצדו היה מונח כובע נוצות, וזוג כפפות רכיבה מעוטרות בתחרת זהב ורקומות מלאכת מחשבת של פנינים זעירות. על כתפיו עטה גלימה קצרה עם בטנה מפרוות הצובל, וידיו הלבנות, העדינות, עוטרו בטבעות של אבני חן. עפעפיו הכבדים ירדו וכיסו את עיניו.

כמו אחוז כישוף, הביט בו הדייג הצעיר. אז נפגשו עיניהם, ובכל אשר חולל, נראה לו כאילו היו עיני האיש עליו. הוא שמע את צחוקה של המכשפה, תפס אותה במותניה, ובשיגעון סחרר אותה סביב–סביב.

 פתאום נבח כלב מן היער, והרוקדים נעצרו: זוגות–זוגות ניגשו אל האיש, כרעו לפניו על ברכיהם ונישקו את ידיו. חיוך קטן נגע על שפתיו הגאות בעשותם כך, כמו כנף הציפור הנוגעת במים ומביאה אותם לידי צחוק. אך גם בוז היה בחיוכו, והוא הוסיף להביט בדייג הצעיר.

"בוא, נעבוד לו," לחשה המכשפה, והובילה אותו אל האיש: תשוקה גדולה אחזה בו לעשות את בקשתה, והוא בא אחריה. אך כאשר ניגש, ומבלי לדעת מדוע, עשה על חזהו את סימן הצלב, וקרא בשם הקודש.

רק עשה זאת, וצרחה עלתה מפי המכשפות כצרחת הבז, והן התעופפו להן, והפנים החיוורות שהביטו בו, התעוותו מכאב. אל החורש הלך האיש ושרק, וסוס ספרדי קטן, מקושט קישוטי כסף, דהר לקראתו, ובנתרו אל האוכף, פנה והביט אל הדייג הצעיר בעצב.

המכשפה הצעירה בשׂערה האדום ניסתה להימלט גם היא, אך הדייג תפס אותה בפרקי ידיה ואחז בה בחזקה.

"הרפה ממני," קראה, "והנח לי ללכת. כי קראת בשמו של זה אשר בשמו לא ייקרא, והראית את הסימן אשר לא יובט בו."

"לא," ענה, "לא אניח לך ללכת עד אשר תאמרי לי את הסוד."

"איזה סוד?" אמרה המכשפה, ונאבקה עמו כחתול בר, כשהיא נושכת את שפתיה המוכתמות בקצף.

"את ידעת," אמר לה.

עיניה הירוקות כעשב התעמעמו מדמעות, והיא אמרה אל הדייג, "הכול שאל ממני, ולא זאת!"

הוא צחק, ואחז בה בחזקה.

כאשר ראתה כי לא תוכל לשחרר את עצמה, לחשה אליו, "לבטח יפה אני כבנות הגלים, ונאווה כאלו השוכנות במים הכחולים," והיא התרפקה עליו וקירבה את פניה אל פניו.

אך הוא דחף אותה לאחור והזעיף את פניו, ואמר לה, "אם לא תשמרי את הבטחתך אשר הבטחת לי, אשחט אותך על אשר מכשפה מזויפת הנך."

כפרחי עץ התלייה האפירו פניה, וגופה הרעיד. "יהא כך," מלמלה. "נשמתך היא, ולא נשמתי. עשה בה כחפצך." מתוך חגורתה הוציאה סכין קטנה שידיתה עשויה מעור אפעה ירוק, ונתנה אותה לו.

"מה אעשה בזה?" שאל אותה בפליאה.

רגעים אחדים שתקה, ומבט של אימה עלה על פניה. אז סילקה את שׂערה מעם מצחה, ובחייכה אליו מוזרות, אמרה לו, "זה אשר יקראו לו אנשים צל הגוף, איננו צלו של הגוף, אלא גופה של הנשמה. עמוד על שפת הים וגבך אל הלבנה, חתוך מסביב לרגליך את צלך, שהוא גופה של נשמתך, ובקש את נשמתך לעזוב אותך, והיא תעשה כן."

הדייג הצעיר התחלחל. "האם אמת הדבר?" מלמל.

"אמת הדבר, והלוואי שלא אמרתי לך אותו," קראה, ודבקה אל ברכיו בבכייה.

אך הוא דחה אותה מעל פניו, והניחה מאחוריו בעשב הסמיך; את הסכין שם בחגורתו, והחל לרדת במורד ההר.

ונשמתו אשר בתוכו, קראה אליו ואמרה, "ראה! כל השנים האלה שכנתי אתך והייתי עבדך. אל נא תשלח אותי מעל פניך עכשיו, כי מה רעה עשיתי לך?"

והדייג הצעיר צחק. "כל רעה לא עשית לי, אך אין לי חפץ בך," ענה. "העולם רחב, וישנם גם השמים, והשאול, והדמדומים אשר ביניהם. לכי אל אשר תחפצי, אבל אל תציקי לי, כי אהבתי קוראת לי."

והנשמה התחננה אליו בקול מעורר רחמים, אך הוא לא שמע לה, אלא דילג מסלע אל סלע, כי רגלו בטוחה הייתה כרגלה של עז ההרים, ולבסוף הגיע אל המישור ואל חוף הים הצהוב.

שחום איברים ובנוי לתלפיות, כפסל שנוצר בידי פַּסָּל יווני, עמד על החול בגבו אל הלבנה, ומתוך הקצף הושטו ידיים לבנות לקראתו, ומתוך הגלים עלו דמויות עמומות לברכו. לפניו נח צלו, שהוא גוף נשמתו, ומאחוריו נתלתה הלבנה באוויר הדבשי.

ונשמתו אמרה אליו, "אם אכן עליך לשלחני מעל פניך, אל נא תשלחני בלי לב. אכזר הוא העולם; אנא, תן לי את לבך לקחת אתי." אך הוא הניע בראשו וחייך. "ובמה אוהב את אהובתי אם אתן לך את לבי?" קרא.

"אנא, רחם נא עליי," אמרה נשמתו: "תן לי את לבך, כי אכזר הוא העולם, ויראתי מאוד."

"לבי שייך לאהבתי," ענה, "על כן לכי לך, ואל תתמהמהי."

"האם לא אוכל לאהוב גם אני?" שאלה הנשמה.

"הסתלקי, כי אין לי חפץ בך," קרא הדייג הצעיר, והוא לקח את הסכין הקטנה שידיתה עור אפעה ירוק, התרומם ועמד וחתך מעליו את צלו מסביב לרגליו;  והצל 2 התרומם ועמד לפניו, והביט אליו, והוא נראה ממש כמוהו. הוא נרתע לאחור, ותקע את הסכין בחגורתו, ותחושת יראה באה עליו. "הסתלק," מלמל, "ואל תניח לי עוד לראות את פניך."

"לא, כי עלינו להיפגש שנית," אמר הצל. קולו היה נמוך, וצלילו כצליל החליל, ושפתיו כמעט שלא נעו בדברו.

"איך ניפגש?" קרא הדייג הצעיר. "הרי לא תוכל לבוא בעקבותיי אל מעמקי הים?"

"פעם אחת בכל שנה אבוא אל המקום הזה ואקרא לך," אמר הצל; "אולי יהיה לך חפץ בי."

"איזה חפץ יהיה לי בך?״ קרא הדייג הצעיר, "אך יהי כרצונך," והוא קפץ אל תוך המים, והטריטונים תקעו בשופרותיהם, ובת הגלים הקטנה עלתה לקראתו, ושמה את זרועותיה סביב לצווארו ונשקה לו על פיו.

והצל עמד בדד על החוף וצפה בהם. ולאחר שצללו בתוך הים, הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

*

ולאחר שחלפה שנה, בא הצל אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה מן התהום ואמר, "מדוע קראת לי?"

והצל ענה, "גש אליי, ואדבר אתך; כי דברים נפלאים ראיתי."

והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב.

אמר לו הצל, "כאשר עזבתי אותך, שמתי את פניי מזרחה ויצאתי למסע. מהמזרח בא כל דבר חכמה. שישה ימים נסעתי, וביום השביעי בבוקר, הגעתי אל גבעה בארץ הטטארים. ישבתי תחת עץ האשל להסתתר מפני השמש. הארץ הייתה יבשה ובערה בחום השמש. הנה והנה התהלכו בני האדם על פני המישור, כמו זבובים הזוחלים על פני לוח נחושת מלוטשת.

"בצהריים עלה ענן של אבק אדום מקצות הארץ השטוחים. בראות זאת הטטארים, מתחו את קשתותיהם הצבועות, ניתרו על סוסיהם הקטנים ודהרו לקראתו. צורחות ברחו הנשים אל הקרונות, והתחבאו מאחורי וילונות הלבד.

"עם ערוב היום, שבו הטטארים: חמישה מהם נעדרו, ומהבאים חזרה לא מעטים היו פצועים. הם רתמו את סוסיהם לקרונות, ובמהירות רכבו הלאה. שלושה תנים יצאו ממערה והציצו אחריהם. אחר כך רחרחו באוויר בנחיריהם, וטפפו בכיוון ההפוך.

"עם עלות הלבנה, ראיתי אש מדורה בוערת על המישור, והלכתי לקראתה. חבורת סוחרים ישבה מסביב על שטיחים. גמליהם ניצבו מאחוריהם, ועבדיהם הכושים נטו על החול את אוהליהם העשויים מעור מבורסק, והקימו חומה מצמחי הצבר.

"בהתקרבי אליהם, קם ראש הסוחרים, שלף את חרבו, ושאלני לעסקי.

"השבתי כי נסיך אני בארץ מולדתי, וכי נמלטתי מהטטארים והיה ברצוני להיות עבדם. ראש הסוחרים חייך, והראה לי חמישה ראשים תקועים בקצה קני החזרן.

"אז שאל אותי מיהו נביא אלוהים, ועניתי לו, 'מוחמד'.

"כאשר שמע את שם נביא השקר, כפף את ראשו, ולקח אותי בידי ושם את מקומי לצדו. כושי הביא לי חלב סוסה בקערת עץ ובשר צלוי של כבש.

"בהפציע השחר, יצאנו למסענו. אני רכבתי על גמל אדום שער לצדו של ראש הסוחרים, ורץ רץ לפנינו נושא כידון. משני צדנו צעדו אנשי המלחמה, ובעקבותם באו הפרדים נושאי הסחורה. ארבעים גמלים היו בשיירה, ומספר הפרדים פעמיים ארבעים.

"מארץ הטטארים נסענו אל הארץ אשר יושביה מקללים את הלבנה. את הגריפונים ראינו, השומרים את זהבם על הצוקים הלבנים, ואת דרקוני הקשקשים, הישנים במערותיהם. בעברנו על פני ההרים, עצרנו את נשימתנו, פן יפלו עלינו השלגים, וכל איש קשר צעיף של מלמלה להסתיר את עיניו. בעברנו דרך העמקים, ירו הגמדים אלינו חצים מחללי העצים, ובחשכת הלילה, שמענו את אנשי הפרא מכים בתופיהם. כאשר הגענו אל מגדל הקופים, שמנו לפניהם פֵּרות, ולא הרעו לנו. בהגיענו אל מגדל הנחשים, נתַנו להם חלב חם בקערות של פליז, והם הניחו לנו לעבור. שלוש פעמים באנו בדרכנו עד גדות האוקסוס. חצינו אותו על רפסודות קשורות לנאדות עור גדולים. סוסי הנהר הזדעמו נגדנו וביקשו להרגנו, וכאשר ראו אותם הגמלים, רעדו מפחד.

"בכל עיר גבה המלך מאתנו מסים, אבל לא נתן לנו להיכנס. מעל לחומות השליכו אלינו לחם, עוגות תירס קטנות אפויות בדבש, ועוגות מקמח מנופה ממולאות בתמרים. עבור כל מאה סלים, נתנו להם חרוז של ענבר.

"כאשר ראו אותנו אנשי הכפרים באים, הרעילו את הבארות וברחו אל פסגות הגבעות. נלחמנו במאגאדים, הנולדים זקנים ומצעירים משנה לשנה עד שהם מתים כילדים קטנים; נלחמנו בלאקטורים, החושבים את עצמם לבני נמרים, והם צובעים את גופם בצהוב ושחור; נלחמנו באוראנטים, הקוברים את מתיהם בצמרות העצים, והם עצמם גרים במערות חשוכות, פן תמית אותם השמש שהיא אלוהיהם; נלחמנו בקרימניים, העובדים לתנין ונותנים לו עגילים מזכוכית ירוקה, ומאכילים אותו חמאה ועופות טריים; נלחמנו באגאזונבאים, בעלי פני הכלב; ונלחמנו בסיבאנים, שלהם רגלי סוסים והם משיגים במרוצתם את הסוס. שליש מחבורתנו מתו בקרב, ושליש מתו ממחסור. השאר התלחשו נגדי, ואמרו שהבאתי עליהם מזל רע. מתחת לאבן לקחתי פתן מקרין והנחתי לו להכיש אותי. כשראו שלא נחליתי, יראו מפניי.

"בחודש הרביעי הגענו לעיר אילל. לילה היה כאשר באנו אל חורשה מחוץ לחומה, והאוויר היה משולהב, כי הירח נמצא במזל עקרב. קטפנו רימונים טריים מהעצים, פיצחנו אותם ושתינו את המיץ המתוק. אז שכבנו על השטיחים וחיכינו לשחר.

"עם שחר, קמנו ודפקנו על שערי העיר. אלה היו עשויים מנחושת אדומה, חטובים בדרקוני הים ודרקונים מכונפים. אנשי המשמר הביטו אלינו ממבצרם ושאלו אותנו לחפצנו. המתורגמן השיב כי באנו מאיי סוריה עם סחורה רבה. הם לקחו בני ערובה, ואמרו לנו כי יפתחו את השערים בפנינו בצהריים, וביקשו שנחכה עד אז.

"בצהריים פתחו את השערים, וכאשר נכנסנו, יצאו האנשים מבתיהם והתאספו סביבנו להביט בנו, וכרוז הלך בעיר והכריז, כשהוא קורא בקונכית. עמדנו בכיכר השוק, והכושים התירו את צרורות הבדים המצוירים ופתחו את תיבות השקמה המחוטבות. וכאשר סיימו את מלאכתם, הציגו הסוחרים את סחורותיהם המוזרות; את בדי השעווה ממצרים, ואת הבדים הצבועים מארץ האתיופים, ואת ספוגי הארגמן מצור, ואת היריעות הכחולות מצידון, ואת ספלי הענבר הקר, ואת כלי הזכוכית היפים, ואת הכלים המשונים מחרס שרוף. מגג של בית הביטה בנו חבורה של נשים. אחת מהן עטתה מסכה של עור מוזהב.

"ביום הראשון, באו הכוהנים וסחרו אתנו; וביום השני, באו בני האצולה; וביום השלישי, באו האמנים והעבדים. כזהו מנהגם עם כל הסוחרים בכל הזמן אשר ישהו בעיר.

"חודש ימים שהינו בעיר, וכאשר החלה הלבנה להתמעט, עייפתי, ויצאתי לשוטט ברחובות העיר, ובאתי אל הגן של אלוהיהם. הכוהנים בשלמותיהם הצהובות נעו חרש בין העצים הירוקים, ועל רצפה של שיש שחור עמד בית אדום כוורד, אשר בו משכן האלוהים. דלתותיו היו עשויות מאבקת לכה, ובהן תבליטי זהב מבהיק של פרים וטווסים. רעפי הגג נעשו מחרסינה ירוקה כים, ופעמונים קטנים היו קבועים בכרכובים הבולטים. כאשר חלפו שם היונים הלבנות במעופן, נגעו כנפיהן בפעמונים, והם הצטלצלו בקול.

"לפני המקדש הייתה ברכה של מים זכים, מרוצפת שחם שחור ומגויד. לצד הברכה שכבתי, ובאצבעותיי החיוורות נגעתי בעלים הרחבים. אחד הכוהנים ניגש אליי ועמד מאחוריי. לרגליו היו סנדלים, האחד מעור רך של נחש, והשני מפלומת הציפור. על ראשו חבש מצנפת מלבד שחור מקושט בסהרוני כסף. שבעה חוטים צהובים נארגו בשלמתו, ושערו המקורזל הוכתם באנטימון.

"לאחר זמן מה דיבר אליי, ושאל לחפצי.

"אמרתי לו שחפצי הוא לראות את האל. 'האל עוסק בציד,' אמר הכוהן, והביט בי מוזרות בעיניו הקטנות והמלוכסנות. 'אמור לי באיזה יער, וארכוב אתו,' עניתי.

"בציפורניו הארוכות והמחודדות סרק את הציציות הרכות של מתנייתו. 'האל ישן,' מלמל.  'אמור לי היכן מיטתו, ואשגיח עליו בשנתו,' עניתי. 'האל סועד,' קרא.

"'אם היין מתוק, אשתה עמו, ואם היין מר, גם אז אשתה עמו,' הייתה תשובתי. הוא כפף את ראשו בפליאה, ובלקחו אותי בידי, הקים אותי והוביל אותי אל המקדש.

"בחדר הראשון ראיתי אליל יושב על כיסא ישפה משובץ פנינים גדולות מן המזרח. הוא היה חטוב מעץ ההבנה, וקומתו כקומת אדם. על מצחו הבהיקה אבן אודם, ושמן סמיך נטף משׂערו ועד ירכיו. רגליו אדמו מדם גדי שרק נשחט, ועל חלציו הושמה חגורת נחושת, מסומרת בשבע אבני ברקת.

"אמרתי אל הכוהן, 'האם זה האל?' והוא ענה לי, 'זה האל.'  'הראה לי את האל,' קראתי, 'ואם לא, אהרגך.' נגעתי בידו, והיא כמשה מיד.

"התחנן הכוהן אליי ואמר, 'אנא, ירפא אדוני את עבדו, ואראה לו את האל.'

"נשפתי מנשמת אפי על ידו, והיא נרפאה, והוא נרעד והוליך אותי אל החדר השני; שם ראיתי אליל עומד על פרח הלוטוס עשוי אבן ירקן, ועליו אבני אזמרגד גדולות. חטוב היה משן, וקומתו פעמיים כקומת אדם. אבן הריזוליט על מצחו, ושדיו מרוחים במור וקינמון. בידו האחת החזיק שרביט רועים מירקן, ובידו השנייה אבן בדולח עגולה. על רגליו היו מגפי פליז, ומסביב לצווארו עיגול של אבני ירח.

"אמרתי אל הכוהן, 'האם זה האל?' והוא ענה לי, 'זה האל.' 'הראה לי את האל,' קראתי, 'ואם לא, לבטח אהרגך.'

"נגעתי בעיניו, והן התעוורו.

"התחנן הכוהן אליי, 'אנא, ירפא אדוני את עבדו, ואראה לו את האל.'

"נשפתי מנשמת אפי על עיניו, ואורן חזר אליהן, והוא שוב נרעד, והוליך אותי אל חדר שלישי, והנה! כל אליל לא היה שם, ולא שום תמונה, אלא ראי ממתכת עגולה, נתון בתוך מזבח של אבן. אמרתי אל הכוהן, 'איה האל?'

"והוא ענה לי: 'אין אל אחר, אלא רק הראי שאתה רואה, כי זהו ראי החכמה. את כל הדברים אשר בשמים ואשר על הארץ, הוא משקף, רק לא את פני המסתכל בו. אותו לא ישקף, כדי שהמסתכל בו יחכים. ראיים רבים ישנם, אך אלה הם ראיי ההשקפה. רק זה הוא ראי החכמה. ואשר בידו הראי הזה, ידע הכול, ודבר לא ייסתר מעיניו. ואלה שאיננו בידם, להם אין חכמה. לכן זהו האל, ולו אנו עובדים.' ואני הסתכלתי בראי, והיה זה ככל אשר אמר.

"אז עשיתי דבר מוזר, אך אין זה חשוב מה עשיתי, כי את ראי החכמה החבאתי בעמק שאיננו אלא מהלך יום אחד מכאן. אם רק תניח לי להיכנס שוב לתוכך ולהיות עבדך, והיית לחכם מכל אנשי החכמה, ולך תהיה החכמה. הנח לי להיכנס לתוכך, ואיש לא יהיה חכם כמוך."

אבל הדייג הצעיר צחק. "האהבה טובה מן החכמה," קרא, "ובת הגלים הקטנה אוהבת אותי."

"לא, כי אין דבר טוב מן החכמה," אמר הצל.

"האהבה טובה יותר," ענה הדייג הצעיר, והוא קפץ לתוך מעמקי הים; וצלו הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

ובעבור השנה השנית, בא הצל אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה ממעמקי הים ואמר, "למה קראת לי?"

והצל השיב, "גש אליי ואדבר אתך, כי דברים נפלאים ראיתי." והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב. והצל אמר אליו, "כאשר עזבתי אותך, שמתי פניי דרומה, ויצאתי למסעי. מהדרום יבוא כל דבר יקר. שישה ימים נסעתי בדרך המלך המובילה אל העיר אשתר; בדרכי המלך המכוסות אבק צבוע אדום, אשר בהן ייסעו עולי הרגל, נסעתי, וביום השביעי בבוקר, נשאתי את עיניי, והנה! העיר נחה לרגליי, כי היא שוכנת בעמק.
"תשעה שערים לעיר, ולפני כל שער עומד סוס ארד, הצוהל כאשר יורדים הבדואים מן ההרים. החומות מצופות נחושת, ומגדלי השמירה על החומות מכוסים גגות של פליז. בכל מגדל עומד קַשָּת וקשת בידו. עם זריחה, הוא מכה בחצו בפעמון נחושת, ועם שקיעה, הוא תוקע בשופר היובל."כאשר ביקשתי להיכנס, עצרוני השומרים ושאלו מי אני. עניתי כי הנני דרוויש בדרכו לעיר מכה; שם נמצא צעיף ירוק, ועליו נרקם הקוראן בידי המלאכים באותיות של כסף. הם התמלאו פליאה וביקשו ממני להיכנס פנימה.

"בפנים הייתה העיר כמו יריד. אכן, הלוואי והיית עמי. לרוחב הרחובות הצרים מרטטים פנסי הנייר העליזים כפרפרים גדולים. כאשר נושבת הרוח מעל לגגות, הם ממריאים ונופלים בבועות צבעוניות. הסוחרים יושבים לפני סוכותיהם על מרבדי משי. זקנים שחורים וישרים להם, מצנפותיהם מצופות לוחיות מתכת דקות, ומחרוזות של ענבר וגלעיני אפרסק מחוטבים מחליקות דרך אצבעותיהם הקרירות. אחדים מהם מוכרים לבונה ונרד, ובשמים שונים ומשונים מאיי הים ההודי, ושמן סמיך של ורדים אדומים, ומור, וזרעי הציפורן המעוקמים. אם תעצור לדבר אליהם, יזרקו קומצי קטורת על כירת גחלים וימתיקו את האוויר. ראיתי סורי אחד שהחזיק בידיו מוט דק כקנה. חוטי עשן אפור עלו ממנו, וריחו בהישרפו היה כריח השקד הוורוד באביב. אחרים ימכרו צמידי כסף משובצים באבני טורקיז כחלחלות, ועכסים מחוטי פליז עטורים סביב פנינים קטנות, וטרפי נמרים משובצים בזהב, וטלפיו של החתול הזהוב, הברדלס, גם הם משובצים בזהב, ועגילים מאבני אזמרגד מחוררות, וטבעות מאבן ירקן חלולה. מבתי התה עלה קול הקתרוס, ומעשני האופיום הביטו בעוברים ושבים בפנים לבנות, מחייכות.

״באמת, היה עליך להיות שם אתי. מוכרי היין, עורות שחורים וגדולים מושלכים על כתפיהם, נדחפו דרך ההמון במרפקיהם. רובם מכרו את יין שיראז, המתוק כדבש. במפלי מתכת קטנים הגישו אותו, ועל פניו זרו עלי ורדים. מוכרי הפֵרות עומדים בכיכר השוק, מוכרים כל מיני פירות: תאנים בשלות, שבשרן ארגמן כבוש; מלונים, שריחם ריח המושק וצבעם צהוב כאבן הפטדה; אתרוגים, ותפוחי הוורד, ואשכולות של ענבים לבנים, ותפוזים עגולים וזהובים, ולימונים שצורתם כביצה של זהב ירוק. פעם ראיתי פיל עובר; חדקו נצבע בתולע וכרכום, ואת אוזניו כיסתה רשת מחוטי משי אדום לוהט. הוא עצר מול אחת הסוכות והחל אוכל מהתפוזים, והאיש צחק. לא תוכל להבין מה מוזרים הם האנשים. כשהם שמחים, אל מוכרי הציפורים ילכו, ויקנו מהם ציפור בכלוב, וישחררו אותה כדי שתגדל שמחתם; וכאשר יתעצבו אל לבם, הם מלקים את גופם בקוצים כדי שלא יתמעט צערם.

"ערב אחד, ראיתי כושים נושאים אפריון כבד דרך השוק. הוא היה עשוי מחזרן מוזהב, והמוטות צופו בלכה אדומה מסומרת טווסי פליז. וילונות דקים ממוסלין, רקומים בכנפי חיפושיות ופנינים זעירות, היו תלויים על החלונות, ובעברם, הציצה החוצה צ'רקסית חיוורת פנים וחייכה אליי. הלכתי אחריהם, והכושים החישו את צעדיהם והקדירו את מבטיהם. לא שמתי את לבי, כי סקרנות רבה עלתה בי.

"לבסוף עצרו לפני בית מרובע לבן. חלונות לא היו בו, ורק דלת אחת קטנה כדלת פי קבר. הם שמו את האפריון על הארץ, ושלוש פעמים דפקו בפטיש נחושת. ארמני בקפטן של עור ירוק הציץ מבעד לשבכה, וכאשר ראה אותם, פתח את הדלת, פרש שטיח על הארץ, והאישה יצאה. בהיכנסה הביתה, פנתה וחייכה אליי שנית. מעולם לא ראיתי אדם כה חיוור.

"עם עלות הלבנה, חזרתי אל אותו מקום וחיפשתי את הבית, אך הוא לא היה שם עוד. בראותי זאת, הבנתי מי הייתה האישה, ומדוע חייכה אליי. אין ספק שהיה עליך להיות אתי שם. בחג מולד הלבנה, יצא הקיסר הצעיר מארמונו והלך אל המסגד להתפלל. שערו וזקנו נצבעו בעלי הוורד, ולחייו אובקו באבקת זהב דקיקה. כפות ידיו ורגליו הוצהבו בכרכום.

"עם זריחת השמש, יצא מארמונו בשלמת כסף, ועם שקיעה, חזר אליו בשלמת זהב. האנשים השליכו את עצמם על הארץ והסתירו את פניהם, אבל אני לא עשיתי זאת. ליד דוכנו של מוכר תמרים עמדתי, וחיכיתי. כשראה אותי הקיסר, הרים את גבותיו הצבועות ועצר. דומם עמדתי, ולא הראיתי לו סימן של הכנעה. האנשים התפלאו על תעוזת לבי, ויעצו לי להימלט מן העיר. לא שמתי את לבי אליהם, אלא הלכתי וישבתי עם מוכרי האלים המוזרים, המתועבים בגלל אומנותם. כשאמרתי להם את אשר עשיתי, נתן לי כל אחד מהם אל, והתחננו אליי לעזבם.

"באותו לילה, כאשר שכבתי על כר בבית התה אשר ברחוב הרימון, באו שומרי הקיסר והובילו אותי אל הארמון. עם היכנסי, סגרו את כל הדלתות מאחוריי ושמו עליהן שרשרות. בפנים הייתה חצר, ומעברים סביב לה, שתקרתם מקומרת. הקירות היו עשויים בהט לבן, משובצים פה ושם במרצפות כחולות וירוקות. העמודים היו משיש ירוק, והרצפה משיש כעין פריחת האפרסק. מעולם לא ראיתי דבר מעין זה.

"כשחציתי את החצר, הביטו שתי נשים מצועפות מהגזוזטרה וקיללו אותי. המשמר מיהר הלאה, וכתות הכידונים צלצלו על פני הרצפה המלוטשת. הם פתחו שער מעשה שנהב, ואני מצאתי את עצמי בגן מושקה, המשתרע על שבע מדרגות. פרחי צבעונים היו שתולים בו, וקחוונים, ופרחי שושן מנומרי כסף. כקנה בדולח דק, הייתה המזרקה תלויה באוויר האפל. עצי הברוש נראו כמו לפידים כבויים; מאחד מהם שורר הזמיר.

"בקצה הגן עמד ביתן קטן. בהתקרבנו אליו, באו שני סריסים לקראתי. גופיהם השמנים הזדעזעו בלכתם, ומבט מוזר זרקו לעברי מעיניים צהובות עפעפיים. אחד מהם משך את ראש המשמר הצדה, ולחש לו בקול נמוך. השני לעס טבליות ריחניות, אותן לקח בתנועה גנדרנית מתוך קופסה מעוגלת מצופה זיגוג סגלגל.

"לאחר רגעים מספר, שילח ראש משמר את החיילים. הם חזרו אל הארמון, והסריסים צעדו לאט בעקבותיהם, כשהם קוטפים את התותים המתוקים מן העצים בעברם. פעם אחת, פנה הזקן ביניהם לאחוריו, ושלח אליי חיוך של רשע.

"אז רמז לי ראש המשמר ללכת לעבר פתח הביתן. הלכתי בלי רעד, ובהסיטי את המסך הכבד, נכנסתי פנימה.

"הקיסר הצעיר היה שרוע על ספה מעורות ארי צבועים, ועל פרק ידו ניצב בז. מאחוריו עמד נובי, ענוד מצנפת פליז, עירום עד למותניו, ועגילים כבדים באוזניו החצויות. על שולחן לצד הספה הייתה מונחת חרב און מעוקלת עשויה פלדה.

"כשראה אותי הקיסר, הזעיף את פניו ואמר אליי, 'מה שמך? האינך יודע כי קיסר אנוכי בעיר הזאת?' אבל אני לא נתתי לו תשובה.

"הוא הצביע באצבעו על החרב, והנובי תפס אותה, ובחושו קדימה, הכה בי בעוצמה רבה. הלהב חלף ועבר דרכי, ולא הזיק לי. האיש נפל שרוע על הרצפה, ובקומו, נקשו שיניו מאימה, והוא הסתיר את עצמו מאחורי הספה.

"הקיסר קפץ על רגליו, שלף כידון מכן כלי הנשק וזרק אותו כלפיי. תפסתי אותו במעופו, ושברתי את הידית לשניים. הוא ירה בי חץ, אך אני הרמתי את ידי ועצרתי אותו באוויר. אז שלף פגיון מחגורת עור לבן, ונעץ אותו בגרונו של הנובי, פן יספר העבד את קלונו. האיש התפתל כמו נחש נרמס, וקצף אדום בעבע לו על שפתיו.

"עם מותו, פנה הקיסר אליי, ובעוד הוא מוחה את הזיעה הבוהקת ממצחו במטפחת קטנה עם אמרת משי ארגמן, אמר לי, 'האם נביא הנך שאין להזיק לו, או בנו של נביא שלא אוכל לפגוע בו? אנא, עזוב את עירי הלילה, כי כל עוד הנך בעיר, לא אוכל להיות אדון בה.'

"ואני השבתי לו, 'אלך עבור מחצית אוצרך. תן לי את מחצית אוצרך, ואלך לי.'

"הוא לקח את ידי והוליך אותי אל הגן. כאשר ראה אותי ראש המשמר, תהה. כאשר ראו אותי הסריסים, רעדו ברכיהם, והם נפלו על פניהם על הארץ מפחד.

"לשכה יש בארמון, ולה שמונה קירות מבהט אדום, ותקרת פליז מדורגת שמנורות תלויות בה. הקיסר נגע באחד הקירות, וזה נפתח, ואנחנו עברנו בפרוזדור, מואר בלפידים רבים. בגומחות בצדי הפרוזדור, ניצבו כדי יין מלאים על גדותיהם שקלי כסף. כשהגענו אל אמצע הפרוזדור, אמר הקיסר מילה אשר לא תיאמר, ודלת שחם גדולה נעה לאחור על קפיץ נסתר, והוא שם את ידיו לפני פניו, כדי שעיניו לא תסתנוורנה.

"לא תוכל להאמין מה נפלא היה המקום. היו שם שריוני צב ענקיים מלאים פנינים; אבני ירח חלולות בגודל עצום, מלאות אבני אודם; הזהב נצבר בארגזים מעור של פיל, ואבק הזהב – בחמתות. היו שם לשמים וספירים, אלה בספלי בדולח, ואלה בספלי ירקן. אזמרגדים ירוקים ועגולים הושמו בסדר על פני לוחות דקים של שנהב, ובפינה אחת ניצבו שקי משי מלאים, אלה באבני טורקיז, ואלה באבני ברקת. שופרות משנהב היו מלאים אבני אחלמה סגולות, ושופרות מפליז היו מלאים אבני שוהם וכדכוד. על עמודי האח נתלו אבני עין החתול הצהובות; במגנים השטוחים, המעוגלים, הושמו יהלומים בצבע היין ובצבע העשב. עם כל זאת, אמרתי לך רק עשירית מכל אשר היה שם.

"לאחר שהסיר הקיסר את ידיו מעם פניו, אמר אליי, 'זהו בית אוצרי, ומחצית ממנו שלך הוא, כאשר הבטחתי לך. גמלים אתן לך, לעשות את כל דברך; קח את חלקך באוצר אל כל אשר תחפוץ ללכת בתבל. כל זה ייעשה הלילה, כי לא ארצה שאבי, השמש, יראה בעיר אדם שאינני יכול להרגו.'

"אבל אני עניתי לו, 'הזהב כאן הוא שלך, וגם הכסף שלך, וכל האבנים היקרות וכל דברי היקר. אשר לי, אין לי חפץ באלה, ולא אקח ממך דבר, אלא את הטבעת הקטנה אותה תענוד על אצבע ידך.'

"הקיסר הקדיר את פניו. 'אך זוהי רק טבעת עופרת,' קרא, 'ואין לה כל ערך. על כן, קח את מחציתך באוצר, ולך לך מעירי.' 'לא,' השבתי, 'דבר לא אקח, כי אם את טבעת העופרת, כי ידעתי מה כתוב עליה, ולשם מה.'

"הקיסר הרעיד, התחנן אליי ואמר, 'קח את כל האוצר ועזוב את עירי. גם את המחצית שלי אתן לך.'

"ואני עשיתי מעשה מהר, אך אין זה חשוב, כי במערה מהלך יום אחד מהמקום הזה, החבאתי את טבעת העושר. מהלך יום אחד בלבד הוא המקום, והוא מחכה לבואך. על כן, בוא וקחנה, וכל אוצרות העולם יהיו שלך."

אבל הדייג הצעיר צחק. "האהבה טובה מהעושר," קרא, "ובת הגלים הקטנה אוהבת אותי."

"לא, אין דבר טוב יותר מהעושר," אמר הצל.

"האהבה טובה יותר," השיב הדייג הצעיר, והוא קפץ אל מעמקי הים, והצל הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

לאחר שעברה השנה השלישית, בא הצל שוב אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה ממעמקי הים ואמר, "מדוע קראת לי?" והצל ענה, "גש אליי ואדבר אתך, כי דברים נפלאים ראיתי."

והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב.

והצל אמר אליו, "בעיר אשר ידעתי, עומדת אכסניה על הנהר. שם ישבתי עם מלחים, ששתו יינות בשני צבעים, ואכלו לחם שעורים, ודגים מלוחים קטנים שהוגשו להם בעלי דפנה בחומץ. כך ישבנו ושמחנו, ואז קרב אלינו איש זקן, נושא מרבד מעור וקתרוס ששתי קרניו מענבר. וכאשר פרש את המרבד על הרצפה והכה בנוצה במיתרי הקתרוס, יצאה במחול לפנינו נערה שפניה מכוסות בצעיף. פניה היו מכוסות בצעיף של מלמלה, אך כפות רגליה היו עירומות. עירומות היו כפות רגליה, והן נעו על פני המרבד כזוג יונים לבנות. מעולם לא ראיתי דבר כל כך נפלא, והעיר בה היא רוקדת, נמצאת מהלך של יום אחד בלבד מכאן.

"כאשר שמע הדייג הצעיר את דברי הצל, זכר כי לבת הגלים הקטנה אין רגליים ולא יכלה לרקוד. ותשוקה גדולה באה עליו, והוא אמר לעצמו, "מהלך של יום אחד בלבד הוא, ואוכל לשוב אל אהבתי;" הוא צחק וקם על רגליו במים הרדודים, וצעד לעבר החוף.

וכאשר הגיע אל החוף היבש, צחק שנית, והושיט את ידיו אל צלו. והצל קרא בקול גדול של שמחה, ורץ לקראתו ובא אל קרבו, והדייג הצעיר ראה משתרע לפניו על החול את צל גופו, שהוא גופה של נשמתו. והנשמה אמרה אליו, "אל נא נתמהמה, אלא נלך מכאן, כי קנאים הם אלי הים, ולהם מפלצות לעשות את שליחותם."

כך מיהרו, ונעו כל הלילה באור הירח, וכל היום למחרת נסעו לאור השמש, ובערוב היום, הגיעו לעיר.

והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זו העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

והנשמה ענתה לו, "לא זו העיר, אלא אחרת: אך הבה ניכנס בה."

הם נכנסו ועברו ברחובות, ובעברם ברחוב הצורפים, ראה הדייג הצעיר בסוכה ספל נאה מכסף. ונשמתו אמרה אליו, "קח את ספל הכסף והחבא אותו."

והוא לקח את הספל והחביא אותו בקפלי מתנייתו, והם מיהרו ויצאו את העיר.

לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, הקדיר הדייג הצעיר את פניו, השליך מעליו את הספל ואמר לנשמתו, "מדוע אמרת לי לקחת את הספל ולהחביא אותו, כי דבר רע הוא זה?"

אבל נשמתו השיבה לו, "היה שלו, היה שלו."

בערב יום המחרת באו אל עיר, והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זוהי העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

ונשמתו ענתה לו, "לא זו העיר, אלא אחרת; אך הבה ניכנס בה." הם נכנסו ועברו ברחובות, ובעברם ברחוב מוכרי הסנדלים, ראה הדייג הצעיר ילד קטן עומד ליד כד מים. אמרה אליו נשמתו, "הכה את הילד." והוא הכה את הילד עד שבכה, ואחר כך מיהרו לצאת את העיר. לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, נזעם הדייג הצעיר ואמר אל נשמתו, "מדוע אמרת לי להכות את הילד, כי דבר רע הוא לעשות?"

אבל נשמתו אמרה אליו, "היה שלו, היה שלו."

בערב היום השלישי באו אל עיר, והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זוהי העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

ונשמתו ענתה לו, "אולי זוהי העיר. הבה ניכנס בה."

הם נכנסו ועברו ברחובות, אבל הדייג הצעיר לא ראה בשום מקום את הנהר, או את האכסניה שלצדו. אנשי העיר הביטו אליו בסקרנות, והוא התיירא ואמר אל נשמתו, "הבה נלך מזה, כי זו המחוללת ברגליים לבנות איננה כאן."

אבל הנשמה השיבה, "לא, כאן נישאר, כי הלילה אפל, ושודדים יהיו בדרך."

הוא התיישב אז בכיכר השוק ונח, ולאחר זמן מה, עבר שם סוחר, עוטה ברדס וגלימה מבד של ארץ הטטארים, ונושא בידו מנורה מקרן חרורה, תלויה בקצה של קנה מפורק. והסוחר אמר אליו, "למה תשב בכיכר השוק, וכל הסוכות סגורות והסחורות צרורות?"

ענה לו הדייג הצעיר, "לא מצאתי אכסניה בעיר, ואין לי קרוב שייתן לי מחסה."

"האם איננו כולנו קרובים?" אמר הסוחר, "האם לא אל אחד עשה אותנו? לכן בוא אתי, כי יש לי חדר אורחים."

קם הדייג הצעיר על רגליו והלך בעקבות הסוחר אל ביתו. ולאחר שעבר בתוך גן רימונים ונכנס אל הבית, הביא לו הסוחר מי ורדים בצלוחית של נחושת לרחוץ את ידיו, ומלונים בשלים להרוות בהם את צימאונו, וקערה של אוח ונתח בשר גדי הניח לפניו.

לאחר שסיים, הוביל אותו הסוחר אל חדר האורחים ובירכו בליל מנוחה. נתן לו הדייג הצעיר את תודתו, ונשק את הטבעת שעל ידו; השליך את עצמו על מרבדי שֵער העזים הצבוע, התכסה בשמיכה של צמר טלאים שחור ונרדם.

שלוש שעות טרם שחר, בעוד לילה, העירה אותו נשמתו ואמרה אליו, "קום ולך אל חדר הסוחר, אשר בו הוא ישן, והרוג אותו וקח את זהבו, כי יש לנו צורך בו."

והדייג קם והזדחל אל חדר הסוחר; על רגלי הסוחר נחה חרב מעוקמת, ועל המגש לצדו היו תשעה ארנקי זהב. הוא הושיט את ידו ונגע בחרב, וכאשר נגע בה, נבהל הסוחר והתעורר, קפץ על רגליו ותפס בחרב, וקרא אל הדייג, "האם תשיב רעה תחת טובה, ועבור חסד, תשפוך דם?"

והנשמה אמרה אל הדייג הצעיר, "הכה בו," והוא הכה בו עד שהתעלף, ותפס את תשעת ארנקי הזהב, ונמלט מהר דרך גן הרימונים, ושם את פניו לעבר הכוכב שהוא כוכב הבוקר.

לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, הכה הדייג הצעיר על חזהו ואמר אל נשמתו, "מדוע אמרת לי להרוג את הסוחר ולקחת את זהבו? אכן, נפשעת את."

אבל נשמתו השיבה לו, "היה שלו, היה שלו."

"לא," קרא הדייג הצעיר, "לא אוכל להיות שלו, כי שנאתי את כל אשר אמרת לי לעשות. גם אותך שנאתי, ואבקשך לומר לי מדוע גרמת לי לעשות את כל אלה."

אמרה לו נשמתו, "כאשר שילחת אותי אל העולם הגדול, לא נתת לי לב, ולכן למדתי לעשות את כל הדברים האלה, ולאהבם."

"מה זה תאמרי?" מלמל הדייג הצעיר.

"אתה ידעת," השיבה הנשמה, "אתה ידעת היטב. האם שכחת כי לא נתת לי לב? לא כך דעתי. אם כן, אל תטריד את עצמך או אותי, כי בכך לא תחסוך כאב מאחרים, וכל טובה לא תצמח לך מזה."

כאשר שמע הדייג הצעיר את הדברים האלה, נרעד, ואמר אל נשמתו, "לא, רעה את, וגרמת לי לשכוח את אהבתי, ופיתית אותי בכל מיני פיתויים, ושמת את רגליי בדרך החטא."

השיבה לו נשמתו, "לא שכחת כי שילחת אותי אל העולם הגדול ולא נתת לי לב. בוא נלך אל עיר אחרת ונעלוז, כי בידינו תשעה ארנקים של זהב."

אבל הדייג הצעיר לקח את תשעת ארנקי הזהב, והשליך אותם ארצה ורמס אותם ברגליו.

"לא," קרא, "לא יהיה לי דבר אתך ולא אסע אתך לשום מקום, אלא כשם ששילחתי אותך בראשונה, כך אשלח אותך עכשיו, כי לא הבאת לי טובה," והוא הפנה את גבו אל הלבנה, ובסכין הקטנה בעלת הידית מעור אפעה ירוק, ניסה לחתוך מסביב לרגליו את צל גופו, שהוא גופה של נשמתו. אבל הנשמה לא זזה מעליו ולא שמה את לבה לפקודותיו, אלא אמרה אליו, "לא יועיל לך עוד דבר הכישוף שאמרה לך המכשפה, כי לא אוכל לעזוב אותך, ואתה לא תוכל לשלח אותי מעל פניך. רק פעם אחת בחייו יכול אדם לשלח מעליו את נשמתו, אך זה אשר יקבל את נשמתו חזרה, ייאלץ להשאירה אצלו, וזהו עונשו וגמולו."

החוויר הדייג הצעיר, וקפץ את ידיו וקרא, "מכשפה מזויפת הייתה, כי לא אמרה לי זאת."

"לא" השיבה נשמתו, "היא הייתה נאמנה לזה שאותו עבדה, ואשר שפחתו היא לנצח."

כאשר ראה הדייג הצעיר כי לא יוכל עוד להיפטר מנשמתו, וכי נשמה רעה היא זו אשר תשכון עמו תמיד, נפל על פניו על הארץ ובכה מרה.

עם עלות היום, קם הדייג הצעיר ואמר אל נשמתו, "את ידיי אקשור לבל אעשה את אשר תאמרי לי, ואת שפתיי אקמוץ לבל אדבר את דברייך, ואשוב אל המקום בו תשכון זו אשר אהבתי. אחזור אל הים, ואל המפרץ אשר בו הייתה שרה, ואקרא לה ואספר לה את כל הרעה אשר עשיתי, ואת הרעה שגרמת לי לעשות."

ניסתה הנשמה לפתות אותו ואמרה, "מי היא אהבתך שתשוב אליה? רבות יפות בעולם ממנה. הנה הנערות המחוללות מסמרה, המחוללות בכל דרכי העופות והחיות. רגליהן צבועות כופר אדום, ובידיהן פעמוני נחושת קטנים. הן צוחקות ברקדן, וצחוקן צלול כצחוק המים. בוא עמי ואראה אותן לך. כי מדוע יטריד אותך החטא? האם לא יועד זה אשר טוב לאכילה, למען האוכל? האם רעל בדבר המתוק לשתייה? אל תטריד את עצמך, אלא בוא אתי אל עיר אחרת. עיר לא רחוקה מכאן יש, ובה גן של עצי שושנים. בגן הנאה הזה שוכנים טווסים לבנים, וטווסים שחזותיהם כחולים; כאשר יפרשו את זנבותיהם לאור השמש, יהיו כלוחות שנהב וכלוחות מוזהבים. וזו אשר תאכיל אותם, רוקדת להנאתם, ולפעמים תחולל על ידיה, ולפעמים תחולל ברגליה. עיניה צבועות בכחול, ונחיריה ככנפי הסנונית. בקצה אחד מנחיריה תלוי פרח מעוצב מפנינה. היא צוחקת במחולה, ועכסי הכסף שעל קרסוליה מצלצלים בפעמוני כסף. ולכן, אל תטריד עוד את עצמך, אלא בוא אתי אל העיר הזאת."

אך הדייג הצעיר לא ענה לנשמתו, אלא חתם את שפתיו בחותם השתיקה, וקשר את ידיו קשור והדק בחבל, ונסע אל המקום אשר ממנו בא, אל המפרץ הקטן, שם הייתה אהבתו שרה. ובדרכו, כל הזמן ניסתה נשמתו לפתות אותו, אבל הוא לא ענה, ולא עשה דבר מדברי הרשע אשר רצתה כי יעשה – כה גדול היה כוח האהבה אשר בלבו.

וכאשר הגיע אל שפת הים, התיר את החבל מידיו והסיר את חותם השתיקה משפתיו, וקרא אל בת הגלים הקטנה. אך היא לא באה לקריאתו, אף כי קרא לה כל אותו היום והתחנן אליה.

לגלגה עליו נשמתו ואמרה, "אכן, לא רבה היא שמחתך מאהבתך. כאיש היית, אשר בעת מחסור ישפוך מים אל תוך כלי שבור. את זה אשר לך תיתן, ודבר לא תקבל תמורתו. טוב היה לך אילו באת אתי, כי ידעתי את מקומו של עמק העונג, ואת הדברים אשר ייעשו שם."

אבל הדייג הצעיר לא ענה לנשמתו; בחגיו הסלע בנה לעצמו סוכת זרדים, ושם חי שנה אחת. כל בוקר, קרא לבת הגלים, ובצהריים קרא לה שנית, ועם רדת הלילה, ביטא את שמה. אך היא לא עלתה מן הים לקראתו, והוא לא מצא אותה בכל מקום בים, אף כי חיפש אותה במערות ובמים הירוקים, בברכות הגאות ובבארות אשר בקרקעית התהום.

ותמיד ניסתה נשמתו לפתות אותו לעשות רע, ודברים נוראים לחשה לו. אך לא הצליחה לעמוד נגדו, כה גדול היה כוחה של אהבתו. לאחר עבור שנה, הרהרה הנשמה בקרבו, "פיתיתי את אדוני בכל דבר רע, ואהבתו גברה עליי. אפתה אותו עכשיו בדבר טוב, ואולי יחזור אליי."

והיא דיברה אל הדייג הצעיר ואמרה, "סיפרתי לך על שמחות העולם, והפנית אליי אוזן אטומה. הנח לי עתה לספר לך על כאב העולם, אולי תשמע לי. כי אכן, הכאב הוא אדון העולם, ולא יימלט אדם מרשתו. יש החסרים לבוש, ואחרים החסרים לחם. יש אלמנות בארגמן, ויש אלמנות בבלואים. המצורעים ישוטטו על פני הביצות, והם אכזריים איש לרעהו. הקבצנים יהלכו בדרכי המלך וכיסיהם ריקים. ברחובות הערים יהלך הרעב, והדבר ישב בשעריהן. בוא, נצא לשים תקנה לאלה, ולא יהיו עוד. למה זה, אם כן, תתמהמה פה ותקרא לאהבתך, והיא לא באה לקריאתך? ומהי האהבה, אותה תעריך גבוהה כל כך?"

אבל הדייג הצעיר לא ענה לה דבר, כה גדול היה כוחה של אהבתו. כל בוקר קרא לבת הגלים, בעת הצהריים קרא לה שנית, ועם רדת הלילה, ביטא את שמה. אך היא לא עלתה מן הים לקראתו, והוא לא מצא אותה בכל מקום בים, אף כי חיפש אותה בנהרות הים, ובעמקים אשר מתחת לגלים, בים המאדים ארגמן בלילה, ובים המאפיר עם שחר.

ולאחר עבור השנה השנייה, אמרה הנשמה לדייג הצעיר עם לילה, כאשר ישב לבדו בסוכת הזרדים, "ראה! הנה פיתיתי אותך בדבר רע, ופיתיתי אותך בדבר טוב, ואהבתך חזקה ממני. לכן לא אפתה אותך עוד; אך, אנא הנח לי להיכנס אל לבך, ואהיה לאחדים עמך כאשר הייתי קודם לכן."

"אכן, תוכלי להיכנס," אמר הדייג הצעיר, "כי ודאי סבלת הרבה בימים בהם הלכת בעולם בלי לב."

"אהה!" קראה הנשמה, "לא אמצא מקום להיכנס בו, כה מלא לבך את אהבתך."

"הלוואי ויכולתי לעזור לך," אמר הדייג הצעיר. וכאשר דיבר, עלה מן הים קול גדול של קינת אבלים, כקול אותו שומעים בני האדם כאשר ימות אחד מבני הים. קפץ הדייג הצעיר על רגליו ויצא מסוכת הזרדים, ורץ אל שפת הים. הגלים השחורים עלו שטפו על החוף, נושאים משא לבן מכסף. לבן מקצף הגלים היה, וכמו פרח, שיחקו בו הגלים. ומשברי הים לקחו אותו מן הגלים, והקצף לקח אותו מן המשברים, והחוף קיבל אותו; מונח לרגליו ראה הדייג הצעיר את גופה של בת הגלים הקטנה. מת היה מונח לרגליו.

כאדם מוכה כאב, השליך את עצמו בוכה על הארץ לצדו; נשק לאדום הצונן של השפתיים, והשתעשע בענבר הרטוב של השֵׂער. על החול לצדו השליך את עצמו, בוכה כאדם הרועד מגיל, ובזרועותיו השחומות אימץ אותו אל חזהו. קרות היו השפתיים, אבל הוא נשק להן. מלח היה דבש השֵׂער, אבל הוא טעם אותו בגילו המר. את העפעפיים העצומים נשק, והנתזים הפזורים על פניהם, היו פחות מלוחים מדמעותיו.

והוא התוודה בפני הגוף המת. אל תוך צדפי אוזניו שפך את היין הצורם של סיפורו. את הידיים הקטנות שם מסביב לצווארו, ובאצבעותיו נגע בקנה הדק של הגרון. מרה, מרה הייתה שמחתו, ומלא גיל מוזר היה כאבו.

הים השחור התקרב, והקצף הלבן התאנח כמצורע. בטופרי קצף לבנים אחז הים בחוף. מארמונו של מלך הים עלה שור קול הקינה, והרחק, הרחק בלב הים תקעו הטריטונים הגדולים בשופרות צרודים. "ברח על נפשך," קראה הנשמה, "כי הים הולך וקרב, ואם תתמהמה, יהרגך. ברח על נפשך, כי יראתי, כי לבך סגור בפניי מרוב גודלה של אהבתך. ברח על נפשך אל מקום מפלט. ודאי לא תשלח אותי עכשיו בלא לב אל עולם אחר?"

אבל הדייג הצעיר לא הקשיב לדברי נשמתו, אלא קרא אל בת הגלים הקטנה ואמר, "האהבה טובה מן החכמה, ויקרה מן העושר, ונאווה מרגליהן של בנות האדם. האש לא תשרפנה, ולא המים יכבוה. קראתי לך עם שחר, ולא באת לקריאתי. הלבנה שמעה את שמך, ואת לא שמת את לבך אליי. להוותי, עזבתי אותך, ולפצעי, נדדתי ממך. תמיד שכנה אהבתך עמי, ותמיד הייתה עזה, ודבר לא עמד נגדה, אף כי רעה רבה ראיתי וטובה רבה ראיתי. עכשיו, כאשר מתה את, אמות עמך."

נשמתו ביקשה ממנו ללכת, אך הוא לא שמע לה. כה גדולה הייתה אהבתו. והים הלך וקרב, הלך וקרב, וביקש לכסות אותו בגליו; וכאשר ראה כי בא הקץ, נשק בשפתי טירוף לשפתיה הקרות של בת הגלים, ולבו נשבר בקרבו. וכאשר נשבר לבו בקרבו מרוב מלוא אהבתו, מצאה בו הנשמה פתח ונכנסה, והייתה עמו לאחדים כמקודם. והים כיסה את הדייג הצעיר בגליו.

בבוקר יצא הכומר לברך את הים שסער. עמו באו הנזירים והמנגנים ונושאי הנרות ומפיצי הקטורת וחבורה גדולה.

כאשר הגיע הכומר אל החוף, ראה את הדייג הצעיר שוכב טבוע בתוך המשברים, ואחוז בזרועותיו גופה של בת הגלים הקטנה. הוא נרתע לאחור בזעף, ולאחר שעשה את סימן הצלב, קרא בקול ואמר, "לא אברך את הים ולא דבר אשר בתוכו. ארורים יהיו בני הים, וארורים כל אלה אשר להם שיח ושיג אתם. ואשר לו, אשר זנח את אלוהיו למען אהבתו, והוא שוכב כאן עם אהובתו, מת במשפט אלוהים – קחו את גופו ואת גוף אהובתו, וקברו אותם בפינת שדה הכובסים; וציון לא תשימו להם, ולא כל סימן, ולא ידע איש את מקום מנוחתם. כי ארורים היו בחייהם, וארורים יהיו במותם."

עשו האנשים כאשר ציווה אותם, וביום אחד קדוש, עלה הכומר אל הכנסייה להראות לאנשים את פצעי האדון ולדבר אליהם על זעם האלוהים.

וכאשר לבש את שלמותיו ונכנס והשתחווה בפני המזבח, ראה את המזבח מכוסה פרחים מוזרים שמעולם לא ראה לפני כן. מוזרים היו למראה, ומשונים ביופיים, ויופיים הטריד אותו, וריח ניחוחם היה מתוק לנחיריו. והוא חש שמחה בלבו, ולא הבין מדוע יחוש שמחה.

לאחר מכן, פתח את ארון כלי הקודש, והקטיר את הכלים אשר בו, והראה את הלחם לעם, וחזר והסתיר אותו מעבר לצעיף הצעיפים, והחל לדבר אל העם; רצה לדבר אליהם על זעם האלוהים, אבל יופיים של הפרחים הלבנים הטרידו, וניחוחם המתוק עלה בנחיריו, ומילים אחרות עלו על שפתיו. והוא דיבר לא על זעם האלוהים, אלא על האלוהים אשר שמו אהבה. ולא ידע מדוע דיבר כך.

וכאשר סיים לשאת את דבריו, בכו האנשים, והכומר חזר אל חדר התשמיש, ועיניו מלאו דמעות. באו פרחי הכמורה והחלו להפשיטו, והסירו ממנו את הגלימה ואת החגורה ואת המטפחת ואת הסוודר; והוא עמד כבחלום. ולאחר שהפשיטו אותו, הביט בהם ואמר, "מהם הפרחים העומדים על המזבח, ומאין באו?"

והם השיבו לו, "לא נדע מהם הפרחים, אבל הם באו מפינת שדה הכובסים." והכומר חזר אל ביתו והתפלל.

בבוקר, עם שחר, יצא עם הנזירים ועם המנגנים ועם נושאי הנרות ועם מפיצי הקטורת, ובירך את הים, ואת כל הדברים הפראיים אשר בתוכו. והוא בירך גם את השעירים, ואת היצורים הזעירים המחוללים ביערות, ואת היצורים בהירי העיניים המציצים מבין העלים. את כל יצירי אלוהים בירך, והעם נמלא שמחה ופליאה. אך לא עוד צמחו פרחים כלשהם בפינת שדה הכובסים, והשדה היה שומם כבתחילה. ובני הים לא באו עוד אל המפרץ כאשר היו באים לפני כן, כי הלכו אל מקום אחר אשר בים.


*מתוך: "סיפורים", הוצאת אור עם, 2010.

10

זה היה הלילה הארוך ביותר בחורף. בקרקעית הים אספה דגה זקנה סביבה את שנים עשר אלף ילדיה ונכדיה וסיפרה להם סיפור:

היה היה דג שחור קטן שחי עם אמו בנחל שנבע למרגלותיו של הר וזרם בתחתית עמק. ביתם שכן מאחורי אבן שחורה, מכוסה טחב. בלילות היו שניהם ישנים מתחת לטחב. הדג הקטן רצה בכל מאודו לראות ולו פעם אחת את הירח בתוך ביתם.

מהבוקר ועד הערב שחו הדגיג ואמו זה בעקבות זה ולפעמים חברו לדגים אחרים ושחו אנה ואנה במהירות בשטח קטן. הדגיג היה בן יחיד, מכל עשרת אלפים הביצים שהטילה אמו, הדגיג היה היחיד ששרד.

מזה כמה ימים היה הדג הקטן שקוע במחשבות, ומיעט לדבר. הוא שחה בעצלות ובחוסר חשק מכאן לשם ולרוב פיגר בעקבות אמו. האם חשבה שבנה חולה מעט ויחלים במהרה, אלא שהבעיה של הדג השחור הייתה אחרת.

יום אחד בשעת בוקר מוקדמת, לפני זריחת השמש, העיר הדג הקטן את אמו ואמר: "אמא! אני רוצה לומר לך משהו."

אמו ענתה בישנוניות: "ילד שלי! מצאת לך זמן עכשיו! שמור את השיחה לאחר כך, לא עדיף שנצא לסיבוב?"

ענה הדג השחור: "לא אמא, אני לא יכול יותר לצאת לסיבוב, אני צריך לשחות מפה."

"אתה חייב?" שאלה האם.

ענה הדג הקטן: "כן אמא, אני חייב."

אמרה: "באמת, לאן אתה רוצה לשחות כל כך מוקדם בבוקר?"

הדג השחור הקטן ענה: "אני רוצה לשחות ולראות איפה נגמר הנחל. את יודעת, אמא, כבר חודשים אני חושב וחושב היכן נגמר הנחל, וזה לא יוצא לי מהראש. מאתמול ועד עכשיו לא עצמתי עין ורק חשבתי. בסופו של דבר החלטתי לשחות בעצמי ולמצוא את סוף הנחל. אני רוצה לדעת מה קורה במקומות אחרים."

אמו צחקה ואמרה: "גם כשאני הייתי דגיגה חשבתי מחשבות רבות כאלה. באמת, חמוד! לנחל אין התחלה ואין סוף, וזהו זה! הנחל תמיד זורם ולא מגיע לשום מקום."

אמר הדג השחור הקטן: "אבל אמא'לה, האין זה נכון שלכל דבר יש סוף? ללילה יש סוף, ליום יש סוף, לשבוע, לחודש, לשנה…"

אמו קטעה את דבריו ואמרה: "עזוב את המילים הגדולות האלה, בוא נצא לסיבוב. עכשיו זה זמן לטיול ולא למילים כאלה!"

הדג השחור הקטן אמר: "לא אמא, נמאס לי כבר מהסיבובים האלה, אני רוצה לצאת לדרך ולשחות לראות מה יש במקומות אחרים. אולי את חושבת שמישהו הכניס לדגיג שלך רעיונות לראש, אבל דעי לך שאני בעצמי חושב עליהם כבר הרבה זמן. כמובן שלמדתי הרבה גם מפה ומשם: למשל הבנתי שרוב הדגים, כשהם מזדקנים, הם מתלוננים על כך שבזבזו את חייהם לריק. הם כל הזמן נאנחים ומקללים ומתלוננים על הכול. אני רוצה לדעת באמת באמת – האם החיים הם רק שחייה בשטח קטן לפה ולשם עד שמזדקנים, או שיש דרך אחרת לחיות בעולם הזה?"

כאשר הדג הקטן סיים את דבריו, אמרה אמו: "ילד מתוק שלי, אתה נפלת על הראש? העולם!… העולם! איזה עוד עולם יש חוץ מזה? העולם הוא המקום שבו אנחנו נמצאים, החיים הם החיים האלה שיש לנו…"

באותו רגע התקרבה דגה גדולה לביתם ואמרה: "שכנה! על מה את מתווכחת עם הילד שלך? אתם לא חושבים לצאת לסיבוב היום?"

כששמעה את השכנה, יצאה אמו של הדג מהבית ואמרה: "לאילו זמנים הגענו! הילדים של היום רוצים ללמד את אמא שלהם!"

"למה את מתכוונת?" שאלה השכנה.

אמו של הדג ענתה: "תראי את הצוציק הזה, לאילו מקומות הוא רוצה לשחות! כל הזמן הוא אומר לי שהוא רוצה לשחות ולראות מה קורה בעולם! מה זה המילים הגדולות האלה?"

אמרה השכנה: "קטנצ'יק! אני רואה שנהיית מדען ופילוסוף ולא סיפרת לנו?!"

הדג הקטן ענה: "גברת שכנה, אני לא יודע למה את מתכוונת כשאת אומרת "מדען ופילוסוף". פשוט נמאס לי מהסיבובים האלה ואני לא רוצה להמשיך עם השעמום הזה והשמחה סתם ככה, ופתאום לפקוח את עיניי ולראות שכמוכם, הזדקנתי אבל למעשה נשארתי בדיוק אותו דג עיוור וחירש שהייתי."

אמרה השכנה: "שככה יהיה לי טוב!… איזה דיבורים!"

אמרה אמו: "מעולם לא חשבתי שבני יחידי יגדל להיות כזה, אני לא יודעת איזה טיפוס מפוקפק הכניס כאלה רעיונות לראש של הבן המתוק שלי!"

אמר הדג הקטן: "אף אחד לא הכניס לי רעיונות לראש. יש לי שכל ויש לי הבנה, יש לי עיניים ואני רואה."

אמרה השכנה לאמו של הדג הקטן: "אחותי, את זוכרת את החילזון המתפתל ההוא?"

ענתה אמו: "כן, את צודקת, הוא נטפל הרבה לבן שלי. שאלוהים יעניש אותו!"

אמר הדג הקטן: "אמא, די! הוא היה חבר שלי."

אמרה אמו: "מי שמע על חברות בין דג לחילזון?!"

ענה הדג הקטן: " לא שמעתי גם על איבה בין דגים לחלזונות, אבל אתם הטבעתם את המסכן."

אמרה השכנה: "הדברים האלה שייכים לעבר."

"אתן בעצמכן העליתן את העבר הזה." אמר הדג הקטן.

אמרה אמו: "בצדק הרגנו אותו, כבר שכחת איזה דברים הוא אמר בכל מקום בו ישב?"

ענה הדג הקטן: "אז תהרגו גם אותי, כי גם אני אומר הדברים כאלה."

מה נאמר ומה נספר! קולות הוויכוח משכו לשם גם את הדגים האחרים. הדברים שאמר הדג הקטן עצבנו את כולם. אחד הדגים הזקנים אמר: "אתה חושב שנרחם עליך?"

אחר אמר: "הקטנצ'יק הזה דורש פליק על האוזן!"

אמו של הדג השחור אמרה: "זוזו הצידה! אל תגעו בבן שלי!"

דג אחר אמר: "גברת! כשאת לא מחנכת את הילד שלך כמו שצריך, תצטרכי לצפות בעונש שלו!"

השכנה אמרה: "אני מתביישת להיות השכנה שלך."

אחר אמר: "בואו נשלח אותו בעקבות החילזון הזקן, לפני שיכניס את עצמו לצרות."

ברגע שבאו הדגים לתפוס את הדג השחור הקטן, הקיפו אותו חבריו וחילצו אותו מן המערכה. אמו של הדג השחור הכתה על ראשה וחזה, בכתה וקראה: "אוי לי! הילד שלי הולך לי לאיבוד, מה אעשה! אוי לי ואבוי לי!"

הדג הקטן אמר: "אמא! אל תבכי עליי, בכי על הדגים הזקנים האלה, זמנם עבר."

אחד מהדגים קרא מרחוק: "אל תעליב, צוציק!"

שני אמר: "אם תלך ואחר כך תתחרט – לא נרשה לך לחזור!"

שלישי אמר: "אלה רק גחמות נעורים, אל תלך!"

רביעי אמר: "מה רע לך פה?"

חמישי אמר: "לא קיים עולם אחר, העולם נמצא פה. חזור!"

שישי אמר: "אם יכנס לך שכל לראש ותסתובב, אז נאמין שאתה באמת דג נבון."

שביעי אמר: "הרי התרגלנו כבר לראות אותך…"

אמו אמרה: "רחם עלי, אל תלך, אל תלך!"

לדג הקטן לא היה עוד מה לומר להם. כמה מחבריו בני גילו ליוו אותו עד למפל וחזרו משם. כאשר נפרד מהם אמר הדג הקטן: "חברים, אני מקווה שנתראה שוב! אל תשכחו אותי."

ענו לו חבריו: "איך נשכח אותך, הרי אתה הערת אותנו משנתנו העמוקה, ולימדת אותנו דברים שקודם לכן אפילו לא חשבנו עליהם. אנו מקווים שניפגש שוב, חבר חכם ואמיץ!"

הדג הקטן שחה מתחת למפל, ונפל לתוך בריכה מלאת מים. בתחילה איבד את עשתונותיו. אבל אחר כך החל לשחות ולהקיף את הבריכה. עד אותו רגע לא ראה מעולם כל כך הרבה מים אגורים במקום אחד. אלפי ראשנים התנועעו בתוך המים. כאשר ראו את הדג השחור הקטן לעגו לו ואמרו: "איזו צורה משונה! איזה מין יצור אתה?"

הדג בחן אותם היטב ואמר: "בבקשה אל תעליבו. שמי דג שחור קטן. אמרו לי גם אתם את שמותיכם כדי שנעשה היכרות."

אחד הראשנים אמר: "אנחנו קוראים לעצמנו ראשנים."

שני אמר: "בעלי ייחוס ומוצא אצילי."

אחר אמר: "לא תמצא יפים מאיתנו בעולם."

אחר אמר: "אנחנו לא כמוך, חסרי צורה ומכוערים."

הדג אמר: "לא חשבתי שתהיו כל כך גאוותנים. בסדר, אני סולח לכם כי הדברים שאתם אומרים נובעים מבורות."

הראשנים אמרו בקול אחד: "אתה קורא לנו בורים?"

הדג אמר: "אלמלא הייתם בורים, הייתם יודעים כי בעולם יש הרבה יצורים אחרים, שבעיני עצמם הם יפים מאוד! לכם אין אפילו שמות משלכם."

הראשנים התרגזו מאוד, אבל מכיוון שראו שהדג הקטן צודק, תקפו מכיוון אחר: "אתה סתם מקשקש! אנחנו מקיפים את העולם מבוקר ועד לילה, ומעולם לא ראינו כאן מישהו פרט לנו ולאמא ואבא שלנו, כלומר חוץ מתולעים קטנטנות, אבל הן לא נחשבות!"

הדג אמר: "איך אתם אומרים שאתם מקיפים את העולם אם אינכם יכולים לצאת מהבריכה?"

הראשנים ענו: "האם יש בכלל עולם מחוץ לבריכה האהובה שלנו?"

הדג ענה: "אתם חייבים לפחות לחשוב מאין ולאין זורמים המים האלה, ואיזה דברים יש מחוץ למים."

אמרו הראשנים: "יש מקום מחוץ למים? אנחנו הרי לא ראינו אף פעם מה יש מחוץ למים! חה חה… חה חה… נפלת על הראש חביבי!"

הדג השחור הקטן פרץ גם הוא בצחוק וחשב שעדיף לו לעזוב את הראשנים לנפשם וללכת. אחר כך חשב שיהיה עדיף להחליף כמה מלים עם אמם ושאל: "איפה אמא שלכם עכשיו?"

לפתע הקפיץ אותו ממקומו קרקור עמוק של צפרדע.

הצפרדע ישבה על סלע לצד הבריכה, היא קפצה אל תוך הבריכה והתייצבה לפני הדג ושאלה: "אני כאן, מה אתה רוצה?"

הדג אמר: "השלום והברכה גברתי המכובדת!"

אמרה הצפרדע: "זה לא הזמן להשוויץ, יצור חסר ייחוס ושם שכמוך! תפסת לך כמה ילדים ואתה מדבר איתם גבוהה גבוהה. אני חיה כבר מספיק זמן כדי לדעת שהעולם הוא הבריכה הזאת. עדיף שתלך לענייניך ולא תתעה את הילדים שלי."

הדג הקטן אמר: "גם אם תחיי כמה מאות ימי חיים כאלה, עדיין תישארי צפרדע בורה שעבר זמנה וזהו."

הצפרדע התרגזה וקפצה לכיוון הדג השחור הקטן. הדג זינק מהר ושחה מהיר כברק כשהוא מערבל בוץ ותולעים מתחתית הבריכה.

העמק התפתל והתעקל. הנחל הלך והתרחב, אך לו הייתם מביטים מפסגת ההר אל תחתית העמק, הנחל היה נראה לכם כחוט לבן. במקום אחד, סלע גדול התנתק מההר ונפל אל תחתית העמק וחצה את המים לשניים. לטאה גדולה ככף יד שיטחה את בטנה על הסלע ונהנתה מחום השמש. היא הביטה בסרטן עגול וגדול שישב על החול בתוך המים, במקום בו המים היו רדודים, ואכל צפרדע שצד לעצמו. הדג הקטן ראה אותו לפתע ונבהל. הוא בירך אותו לשלום מרחוק. הסרטן הציץ בו מזווית עינו ואמר: "איזה דג אדיב! בוא והתקרב קטנטן, בוא!"

הדג הקטן אמר: "אני שוחה להקיף את העולם, אני לא רוצה להפוך  לטרף של כבודו!"

אמר הסרטן: "מדוע אתה כל כך חשדן ופחדן, דג קטן?"

ענה הדג: "אני לא חשדן ולא פחדן. אני אומר מה שרואות עיני ומה שאומר שכלי."

אמר הסרטן: "טוב, אז אנא בטובך הסבר לי מה ראו עיניך ומה אמר שכלך שגרם לך לחשוב כי ברצוני לצוד אותך?"

אמר הדג: "אל תנסה לעבוד עלי!"

אמר הסרטן: "כוונתך לצפרדע? כמה שאתה תמים, ילדי החביב! אני מתעב צפרדעים ולכן צד אותן. דע לך, הן חושבות שהן היצורים היחידים בעולם ושהן מאושרות. אני רוצה לגרום להן להבין בידיו של מי נמצא העולם באמת, אז אין לך מה לפחד, חמוד, בוא הנה."

הסרטן אמר את הדברים הללו והתקרב בקרטוע לכיוון הדג הקטן. הוא הלך בצורה כל כך מצחיקה שהדג פרץ בצחוק בלי שליטה ואמר: "מסכן אחד, אתה, שעוד לא למדת ללכת כמו שצריך, מאיפה אתה יודע בידי מי נמצא העולם?"

הדג השחור התרחק מהסרטן. צל נפל על המים ולפתע מכה חזקה הפילה את הסרטן על החול. הלטאה צחקה כל כך למראה פניו של הסרטן עד שהחליקה וכמעט נפלה אל תוך המים. הסרטן לא הצליח לקום שוב. הדג הקטן ראה נער רועה עומד לצד המים ומביט עליו ועל הסרטן. עדר של כבשים ועזים התקרב אל המים והן דחפו את חרטומן אל המים. קולות געייה ופעייה מילאו את העמק.

הדג השחור הקטן חיכה בסבלנות עד שהכבשים והעזים סיימו לשתות והלכו. ואז קרא ללטאה: "לטאה יקרה, אני דג שחור קטן שהולך למצוא את סוף הנחל. אני חושב שאת חיה נבונה ופקחית. אני רוצה לשאול אותך משהו."

אמרה הלטאה: "שאל אותי כל מה שתרצה."

אמר הדג: "בדרכי הזהירו אותי רבות מהשקנאי, מדג החרב, ומהאנפה. אם את יודעת משהו על היצורים האלה – ספרי לי."

ענתה הלטאה: "דג החרב והאנפה לא מצויים באזורנו, במיוחד דג החרב שחי בים, אך לגבי השקנאי, יתכן ואחד מהם מצוי במורד הנחל. אל תיפול בפח שהוא טומן ואל תשחה אל השק שלו."

"איזה שק?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "לשקנאי יש שק מתחת לגרונו, המכיל מים רבים. הוא שוחה במים ולפעמים דגים נכנסים לתוך השק שלו בלי לדעת זאת, ובבת אחת נבלעים בבטנו. כמובן, אם השקנאי לא רעב באותו הרגע, הוא מאחסן את הדגים בשק שלו ואוכל אותם אחר כך."

"אז אם דג נכנס לתוך השק, שוב אין לו דרך לצאת החוצה?" שאל הדג.

הלטאה ענתה: "אין כל דרך לצאת, אלא אם תחתוך את השק. אתן לך פגיון, כדי שאם תילכד על ידי השקנאי, תוכל לעשות זאת."

הלטאה זחלה לתוך סדק בסלע, ושבה עם פגיון קטן מאוד. הדג הקטן לקח את הפגיון ואמר: "לטאה יקרה! את מאוד נחמדה, אני לא יודע איך להודות לך."

אמרה הלטאה: "אין צורך להודות לי, יקירי! יש לי הרבה פגיונות כאלה. כאשר אינני עסוקה אני יושבת ומכינה פגיונות מגבעולי צמחים ונותנת אותם לדגים חכמים כמוך."

"האם עברו כאן דגים אחרים לפניי?" שאל הדג.

ענתה הלטאה: "רבים עברו! הם יצרו לעצמם להקה עכשיו, ועושים לדייג חיים קשים."

הדג השחור אמר: "סלחי לי שאני מדבר כל כך הרבה. אם זו לא חוצפה בעיניך, הסבירי לי בבקשה איך הם עושים לדייג חיים קשים?"

"כלל וכלל לא!"  אמרה הלטאה "כאשר הם מתקבצים יחד, והדייג משליך את רשתו, הם נכנסים כולם יחד אל הרשת ומושכים אותה עמם עד למצולות הים."

הלטאה הניחה את אזנה על הסדק בסלע והאזינה. ואז אמרה: "ברשותך, עלי ללכת, אבל ילדיי התעוררו."

הלטאה נכנסה אל הסדק בסלע והדג הקטן, בלית ברירה, המשיך בדרכו, אך שאלה רדפה שאלה בראשו ולא הניחה לו: "האם הבנתי נכון והנחל נשפך אל הים? מה יקרה אם השקנאי יתפוס אותי? האם נכון הדבר שדג החרב נהנה להרוג ולאכול את בני מינו? מדוע האנפה שונאת אותנו?"

הדג הקטן שחה וחשב. בכל כברת דרך ראה ולמד משהו חדש. עכשיו כבר שמח לקפץ ולהתהפך במפלים, ליפול למטה ולהמשיך לשחות. הוא הרגיש את חום השמש על גבו והתחזק. במקום אחד, איילה ירדה אל המים לשתות בחפזה. הדג הקטן בירך אותה לשלום ואמר: "איילה יפה, מדוע את נחפזת?"

ענתה האיילה: "הצייד רודף אחרי, וכבר פגע בי בכדורו. הנה הוא!"

הדג הקטן לא ראה את מקום פגיעת הכדור, אבל מצליעתה של האיילה בזמן ריצתה הבין שדיברה אמת. במקום אחד צבים התנמנמו בחום השמש ובמקום אחר צחקוק חוגלות הדהד בעמק. בושם עשבי ההר התגבה כגל באוויר והתערבב במים.

אחרי הצהרים הגיע למקום שבו העמק התרחב והמים עברו דרך חורשה. המים התרבו כל כך והדג השחור נהנה מאוד. אחר כך פגש דגים רבים. מאז שנפרד מאמו, לא פגש עדיין דגים. כמה דגים זעירים הקיפו אותו ואמרו "נראה שאתה זר פה, נכון?"

הדג השחור ענה: "כן, אני זר. אני מגיע מרחוק."

הדגים הזעירים שאלו: "לאן אתה רוצה להגיע?"

הדג השחור ענה: "אני הולך למצוא את סוף הנחל."

"איזה נחל?" שאלו הדגים הזעירים.

"הנחל הזה שבו אנו שוחים" ענה הדג השחור.

"אנחנו קוראים לו נהר" אמרו הדגים הזעירים.

הדג השחור לא אמר דבר. אחד הדגים הזעירים אמר:

"האם אינך יודע ששקנאי אורב בהמשך הדרך?"

"כן, אני יודע." ענה הדג השחור.

"והאם אתה יודע שלשקנאי יש שק רחב וגדול?" שאל דג אחר.

"כן, אני יודע גם את זה" ענה הדג השחור.

"ולמרות זאת אתה רוצה ללכת?" שאל הדג הזעיר.

"כן" אמר הדג השחור "יהיה מה שיהיה, אני חייב ללכת."

במהרה נפוצה השמועה בין הדגים כי הגיע דג שחור קטן ממרחקים, וכי הוא שוחה לחפש את סוף הנהר, ואינו מפחד כלל מהשקנאי! כמה מהדגים הזעירים התפתו להצטרף לדג השחור, אך בשל החשש מהגדולים, קולם לא נשמע. כמה גם אמרו: "אלמלא היה שם שקנאי, היינו באים איתך, אבל אנחנו מפחדים מהשק שלו."

לצד הנהר שכן כפר. הנשים והנערות הכפריות היו מכבסות ושוטפות כלים במימי הנהר. הדג הקטן האזין להמולתן זמן מה, וזמן מה הביט בילדים המתרחצים והמשיך בדרכו. הוא שחה ושחה ושחה, והמשיך עוד לשחות עד שהערב ירד והוא נעצר והלך לישון מתחת לסלע. באמצע הלילה התעורר וראה את הירח זורח על המים ומאיר הכול בזוהרו.

הדג השחור הקטן אהב מאוד את הירח. בלילות בהם הירח זרח על המים רצה הדג לזנק מתחת לטחב ולהחליף עמו כמה מלים. אך בכל פעם הייתה אמו מתעוררת, ומושכת אותו בחזרה אל מתחת לטחב והם היו חוזרים לישון.

הדג הקטן שחה למול הירח ואמר: "שלום, ירח יפה שלי!"

"שלום דג קטן! מה מביא אותך לפה?" שאל הירח.

"אני מקיף את העולם." אמר הדג.

"העולם גדול מאוד" אמר הירח "אתה לא יכול להקיף את כולו."

"בסדר, אז אגיע לאן שאוכל" אמר הדג.

"הייתי רוצה להישאר איתך עד הבוקר" אמר הירח "אבל ענן שחור גדול מגיע, והוא יכסה אותי ואת האור שלי."

הדג אמר: "ירח יפהפה! אני מאוד אוהב את האור שלך. הייתי רוצה שתזרח עליי תמיד."

"דג יקר" אמר הירח "האמת היא שלי עצמי אין אור. השמש מעניקה לי אור ואני מקרין אותו על האדמה. האם שמעת שבני האדם רוצים לטוס עוד כמה שנים עד אליי ולנחות עליי?"

"זה בלתי אפשרי" אמר הדג.

"זה קשה" אמר הירח "אבל כל דבר שבני האדם רוצים לעשות…" הירח לא הספיק לסיים את דבריו. ענן שחור הגיע וכיסה את פניו, והלילה החשיך שוב, מותיר את הדג השחור לבדו. במשך כמה דקות הביט בחושך מתפלא ונדהם, ולאחר מכן התגנב אל מתחת לסלע ונרדם.

הוא התעורר מוקדם בבוקר. מעל ראשו ראה כמה דגים זעירים שפטפטו ביניהם. כאשר ראו שהדג השחור התעורר קראו כדג אחד: "בוקר טוב!"

הדג השחור הכיר אותם מיד והשיב: "בוקר טוב! אתם מצטרפים אלי בסוף?"

אחד הדגים הזעירים השיב: "כן, אבל אנחנו עדיין חוששים."

דג אחר אמר: "המחשבה על השקנאי לא מניחה לנו."

הדג השחור אמר: "אתם חושבים יותר מדי. לא צריך לחשוב כל כך הרבה. כשנצא לדרך, פחדינו ייעלמו כליל."

אך ברגע שיצאו לדרך ראו שהמים סביבם גאו ומעליהם נסגר מכסה, והכול החשיך ולא הייתה דרך מילוט. הדג השחור הבין מיד כי הם נלכדו בשק של השקנאי.

הדג השחור הקטן אמר: "חברים! נלכדנו בתוך השק של השקנאי. אבל לא הכול אבוד, יש מוצא."

הדגים הזעירים התחילו לבכות ולהתייפח. אחד מהם אמר: "עכשיו לעולם לא נימלט! זו אשמתך שהכנסת לנו רעיונות לראש והולכת אותנו לאבדון!"

אחד אחר אמר: "עכשיו הוא יבלע אותנו וזה הסוף שלנו!"

לפתע התגלגל במים קול צחוק מפחיד. זה היה השקנאי שצחק, צחק, ואמר: "איזה דגים זעירים תפסתי, חה חה חה!… אני באמת מרחם עליכם! אני בכלל לא רוצה לבלוע אתכם! חה חה חה!"

הדגים הזעירים החלו להתחנן ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! כבר מזמן שמענו את שבחיך, ואם האדון יואיל בטובו לפתוח את מקורו המבורך רק מעט כדי שנצא, נתפלל תמיד לשלומו הטוב של כבודו!"

השקנאי אמר: "אני לא מעוניין לאכול אתכם ברגע זה. יש לי אספקה של דגים, הביטו שם למטה…"

כמה דגים גדולים וקטנים היו מוטלים בתחתית השק. הדגים הזעירים אמרו: "כבודו השקנאי! לא עשינו דבר, אנחנו חפים מפשע. זה הדג השחור הקטן הזה שהוליך אותנו שולל…"

הדג הקטן אמר: "פחדנים! האם אתם חושבים שהעוף הערמומי הזה הוא מקור של סלחנות שאתם מתחננים ככה?"

אמרו הדגים הזעירים: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. מיד תראה איך האדון שקנאי המכובד יסלח לנו ויבלע אותך!"

השקנאי אמר: "אכן, אני מוחל לכם, בתנאי אחד."

"אנא, העמד בפנינו את התנאי הזה, שקנאי יקר," אמרו הדגים הזעירים.

אמר השקנאי: "חנקו את הדג החטטן הזה כדי שאשחרר אתכם!"

הדג השחור הקטן זז הצדה ואמר לדגים הזעירים: "אל תצייתו! העוף הערמומי הזה רוצה לסכסך בינינו. יש לי תכנית…"  

אבל הדגים הזעירים חשבו רק על שחרורם, ולא יכלו לחשוב על כל דבר אחר, והם התקרבו אל עבר הדג השחור הקטן. הדג הקטן ישב באחורי השק ואמר באיטיות: "פחדנים! בכל מקרה נלכדתם ואין לכם מוצא, וגם לא תגברו עליי."

הדגים הזעירים אמרו: "אנחנו חייבים לחנוק אותך. אנחנו רוצים חופש."

הדג השחור אמר: "ברח לכם השכל! גם אם תחנקו אותי לא תמצאו דרך לברוח. אל תתפתו לתחבולות שלו!"

הדגים הזעירים אמרו: "אתה אומר את זה רק כדי להציל את עורך, כי אחרת… אתה לא חושב עלינו בכלל!"

הדג השחור אמר: "אז הקשיבו ואראה לכם דרך. אני אשחה אל בין הדגים המתים האלה, ואעמיד פני מת, ואז תראו אם השקנאי ישחרר אתכם או לא. אם לא תקבלו את דברי, אהרוג את כולכם בפגיון הזה, או שאחתוך את השק ואצא ואתם…"

אחד הדגים התפרץ באמצע דבריו וצעק: "שתוק. איני יכול לשאת את הדיבורים האלה… אוי…. אוי…אוי."

הדג השחור ראה את דמעותיו ושאל: "למה הבאתם אתכם את הבכיין המפונק הזה?"

אז הוציא את הפגיון ואחז בו לעיני הדגים הזעירים. בלית ברירה הם קיבלו את הצעתו של הדג הקטן. הם העמידו פנים שהם נאבקים, הדג השחור העמיד פני מת, והם שחו למעלה ואמרו: "אדון שקנאי הנכבד! חנקנו את הדג השחור החטטן…"

השקנאי צחק ואמר: "עבודה טובה. ועכשיו בתמורה לעבודה הזו אבלע את כולכם חיים כדי שתוכלו להסתובב אצלי טוב טוב בבטן!"

לפני שהייתה לדגים הזעירים הזדמנות, הם ירדו במהירות הברק בלועו של השקנאי, ואבדו כולם.

אך באותו הזמן שלף הדג השחור את הפגיון ובהינף אחד חתך את השק ונמלט. השקנאי צרח בכאבים והכה בראשו במים אך לא הצליח לתפוס את הדג הקטן.

הדג הקטן שחה ושחה, ושחה עוד, עד הצהריים. ההר והעמק הגיעו לקצם והנהר זרם עתה בחבל ארץ מישורי. מימין ומשמאל הצטרפו אליו עוד נהרות קטנים ומימיו התרבו פי כמה. הדג השחור התענג על ריבוי המים. לפתע נעצר וראה כי למים אין קרקעית. הוא שחה לפה ולשם ולא הגיע לשום מקום. היו כל כך הרבה מים שהדג הקטן איבד בהם את עצמו. הוא שחה לכל כיוון שרצה ועדיין לא הגיע לשום מקום.

לפתע ראה חיה ארוכה וגדולה מתקדמת לעברו במהירות הברק. מול פיה הייתה לה חרב פיפיות. הדג הקטן חשב, "דג החרב! תכף ומיד הוא יחתוך אותי לחתיכות!" הוא זז מהר הצידה ושחה אל פני המים. לאחר זמן מה צלל שוב מתחת לפני המים כדי לראות את קרקעית הים. באמצע הדרך פגש בלהקת דגים – אלפי ואלפי דגים!  הוא שאל אחד מהם: "חבר! אני זר והגעתי מרחוק. מהו המקום הזה?"

הדג קרא לחבריו ואמר: "תראו! עוד אחד…" אחר כך אמר לדג השחור: "ברוך הבא לים, חבר!"

דג אחר אמר: "כל הנהרות והנחלים נשפכים לכאן, כמובן שחלקם שוקעים בביצה."

אחד אחר אמר: "אתה יכול להצטרף לחבורה שלנו מתי שתרצה."

הדג השחור הקטן שמח שהגיע לים, ואמר: "עדיף שתחילה אעשה סיבוב ואחר כך אצטרף לחבורה שלכם. בפעם הבאה שתמשכו את הרשת של הדייג גם אני רוצה להשתתף."  

אחד הדגים אמר: "משאלתך תתגשם בקרוב. עכשיו לך ותעשה סיבוב, אבל אם אתה עולה אל פני המים היזהר מהאנפה שבימים האחרונים לא מפחדת מאיש. בכל יום שבו היא לא צדה ארבעה או חמישה דגים, היא לא מניחה לנו." הדג השחור נפרד מלהקת דגי הים ושחה לבדו. לאחר זמן, הגיע אל פני הים. השמש החמה זרחה. הדג השחור הקטן חש את חום השמש על עורו ונהנה. רגוע וטוב לב שחה על פני הים ואמר לעצמו: "יתכן מאוד שהמוות מחפש אותי עכשיו, אבל כל עוד אני חי, איני יכול לבקש את המוות. כמובן שאם אאלץ להתמודד עם המוות יום אחד – וזה יקרה – זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ההשפעה שתהיה לחיי או למותי על חייהם של אחרים…"

הדג השחור הקטן לא הספיק לשקוע במחשבות והרהורים אלה. האנפה באה, תפסה אותו ונשאה אותו משם. הדג הקטן התפתל במקורה הארוך של האנפה, אך לא הצליח להשתחרר. האנפה אחזה בו כה חזק סביב מתניו עד כי נשמתו כמעט פרחה. בסופו של דבר, כמה זמן יכול דג קטן לשרוד מחוץ למים? הדג חשב שהלוואי והאנפה תבלע אותו מיד, כדי שמעט הנוזלים והלחות שבתוך גופה ידחו את מותו בכמה דקות. מתוך מחשבה זו אמר לאנפה: "מדוע אינך בולעת אותי בחיים? אני אחד מהדגים הללו שלאחר מותם גופם מתמלא בארס."

האנפה לא אמרה דבר, היא חשבה: "הוי, ערמומי שכמוך! איזה מין תעלול אתה מתכנן? אתה רוצה שאתחיל לדבר כדי שתוכל להימלט?" היבשה נראתה מרחוק והתקרבה עוד ועוד. הדג השחור חשב: "אם נגיע ליבשה, העסק אבוד." ואז אמר: "אני יודע שאת רוצה להביא אותי לילדייך, אבל עד שנגיע ליבשה אני כבר אמות וגופי יהפוך לשק מלא בארס. מדוע אינך מרחמת על ילדייך?"

חשבה האנפה: "זהירות היא מעלה חיובית! אוכל אותך בעצמי ואצוד דג אחר עבור ילדיי… אבל אולי זו תחבולה? לא, לא תצליח לעשות דבר!" בעוד האנפה חושבת זאת, היא ראתה את גופו של הדג השחור מתרפה וחדל לנוע. חשבה לעצמה: "כלומר הוא מת? עכשיו גם אני בעצמי לא יכולה לאכול אותו. סתם בזבזתי דג כל כך רך ונחמד!"

אז היא קראה לדג השחור ואמרה: "הי, קטנצ'יק! אתה עוד בחיים? אפשר לאכול אותך?"

אלא שבטרם הספיקה לסיים את דבריה, ברגע שבו פתחה את מקורה, קפץ הדג השחור ונפל למטה. האנפה ראתה שהערים עליה, וצללה בעקבות הדג השחור הקטן. הדג צנח מהיר כברק באוויר. הוא איבד את עשתונותיו מרוב תשוקה למי הים, ופער את פיו היבש לעבר הרוח הרטובה שעלתה מהים. אך עד שהגיע למים והתחיל לנשום שוב, הגיעה האנפה במהירות הבזק ובפעם זו צדה את הדג ובלעה אותו במהירות כזו, שבמשך זמן מה לא הבין איזו צרה נחתה על ראשו, ורק חש שלח וחשוך סביבו ואין כל דרך מילוט. קול בכי נשמע בקרבתו. כאשר התרגלו עיניו לעלטה, ראה דגיגון קטן נחבא בפינה, בוכה וקורא לאמא. הדג השחור התקרב אליו ואמר: "קטנצ'יק! אתה צריך לחשוב על דרך להיחלץ. מה יעזור לך לבכות ולקרוא לאמא?"

הדגיגון אמר: "אתה… מי אתה? האם אינך רואה?… שאני… אני… אבוד?… אוי… אוי…אוי… אמאלה… שוב לא אוכל לבוא איתך למשוך למצולות הים את רשתו של הדייג… אוי…. אוי….!"

הדג הקטן אמר: "תפסיק לבכות, חבר, אתה כתם על כבודו של כל גזע הדגים!"

כאשר הדגיגון השתלט על בכיו, אמר הדג הקטן: "אני רוצה להרוג את האנפה ולהביא שלווה לדגים, אבל לפני כן אני חייב לשלוח אותך החוצה כדי שלא תעשה לי בעיות."

הדגיגון אמר: "הרי גם אתה עומד למות, איך אתה רוצה להרוג את האנפה?"

הדג הקטן הוציא את פגיונו, הראה לו ואמר: "עם זה אחתוך את בטנה. עכשיו הקשב לי. אני אתחיל להתפתל ולשחות מפה לשם כדי לדגדג את האנפה, וכאשר היא תפער את פיה ותתחיל לצחוק, אתה תקפוץ החוצה."

"ומה איתך?" שאל הדגיגון.

הדג הקטן השיב: "אל תחשוב עליי. עד שלא אהרוג את המנוולת הזאת, לא אצא."

הדג השחור אמר זאת והחל להתפתל ולשחות מפה לשם ולדגדג את בטנה של האנפה. הדגיגון עמד במצב הכן ביציאה מקיבתה של האנפה. כאשר האנפה פערה בצחוק את פיה, קפץ הדגיגון ממקורה, יצא וזמן קצר לאחר מכן נחת במים, הוא חיכה וחיכה, אך לא היה סימן לדג השחור. לפתע ראה את האנפה מתפתלת ומתקפלת וצורחת, מכה בכנפיה וברגליה וצונחת ברעש אל תוך המים, אחר כך המשיכה לפרפר עד שפסקה מלנוע, אך עדיין לא היה כל סימן לדג השחור הקטן, ועד עצם היום הזה לא נודע גורלו…

הדגה הזקנה סיימה את סיפורה ואמרה לשנים עשר אלף ילדיה ונכדיה: "עכשיו זמן לישון, ילדים, לכו לישון."

"אבל סבתא!" אמרו הילדים והנכדים "לא תספרי לנו מה קרה לדגיגון ההוא?"

הדגה הזקנה השיבה: "גם זה יחכה למחר בערב. עכשיו זמן לישון. לילה טוב!"

אחד עשר אלף תשע מאות תשעים ותשעה דגים קטנים אמרו "לילה טוב", שכבו ונרדמו. גם סבתא הלכה לישון, אבל דגה אדומה קטנה אחת, לא הצליחה להירדם בשום פנים ואופן. וכל הלילה עד הבוקר חשבה על הים…

9

 

המוסיקאי סמיצ׳קוב היה בדרכו אל מעון הקיץ של הנסיך ביבולוב. אמורים היו לערוך שם אירוסים וערב עם מוסיקה וריקודים. על גבו נשא קונטרבס ענק, כשהוא מצוי בנרתיק של עור. סמיצ׳קוב הלך לאורכו של נהר, שמימיו הקרירים זרמו, אם לא ברוב הדר, אך באורח פיוטי למדי.

״אולי ארחץ?״ אמר בלבו.

ומבלי חשוב הרבה פשט את בגדיו וטבל בזרמים הקרירים. היה ערב נהדר. נשמתו הפיוטית של סמיצ׳קוב אמרה להשתלב ממש עם ההרמוניה ששררה סביבו. ואיזה רגש מתוק התעורר בלבו, כשלאחר שהתרחק בשחייה כמאה צעדים מהחוף, הבחין בעלמה יפה, היושבת על החוף התלול ודגה בחכה! הוא עצר ממש את נשימתו וקפא תחתיו, כשגל רגשות שונים היציף אותו: זיכרונות מימי ילדות, געגועים על העבר, האהבה שהתעוררה…

אלוהים אדירים, והרי סבור היה, שאינו מסוגל כבר לאהוב, וכי לאחר שאבדה לו אמונתו באנושות (אשתו עזבה אותו לאנחות ונמלטה עם ידידו, מנגן הפגוט, סובאקין), כבשה הריקנות את לבו והוא היה למיזנטרופ.

״חיים מה הם?״ – לא אחת היה שואל את עצמו – ״לשם מה חיים אנו? הרי החיים אינם אלא אגדה, חלום… מעשה כישופים…״

ברם, בעומדו לפני היפהפיה הישנה (ולא קשה היה להבחין שהיא ישנה) הרגיש בלבו, בניגוד לרצונו, משהו בדומה לאהבה. עמד בפניה ממושכות, כשהוא אוכל אותה ממש בעיניו…

״אבל די…״ – חשב ונאנח אנחה עמוקה. – ״שלום לך, חלום נפלא! הגיע הזמן ללכת לנשף אצל הוד מעלתו…״

חזר והיביט איפוא על היפהפיה וכבר עמד לחזור בשחיה, כשרעיון חדש עלה במוחו.

״צריך להשאיר לה איזו מזכרת ממני״ – הירהר – ״לקשור משהו לחכתה, ותהא זו הפתעה מ־״אלמוני״.

 בשקט קרב סמיצ׳קוב לחוף, קטף זר גדול של פרחי שדה ופרחי מים, קשר אותו בגבעולו של מלוח וחיברו לחכה. הזר שקע ומשך אחריו את המצוף היפה.

שורת ההיגיון, חוקי הטבע ומעמדו החברתי של גיבורי מחייבים לסיים את הרומן בנקודה זו, אבל – אבוי – גורלו של המחבר הינו חסר רחמים, ומסיבות שאינן תלויות בו לא נסתיים הרומן עם זר הפרחים, וזאת בניגוד לשכל הישר ולמצבם הטבעי של הדברים. והיה על הדלפון המוסיקאי הבלתי ידוע למלא תפקיד חשוב בחייה של היפהפיה האצילה והעשירה. משקרב לחוף הוכה סמיצ׳קוב בהלם: הוא לא מצא את בגדיו. גנבו אותם… עוד הוא נהנה ממראה היפהפיה, ובני בליעל אלמונים סחבו את הכול, בהשאירם את הקונטרבס ואת הצילינדר בלבד.

״לכל הרוחות!״ – קרא סמיצ׳קוב – ״הו, בני אדם! מפלצות! אין העדר הבגדים כשלעצמו מקומם אותי, הרי המלבושים דבר של מה בכך הם, אלא שמרגיזה אותי המחשבה, שיהיה עלי ללכת עירום ולהפר בדרך זו את כללי המוסר הציבורי.״

ישב איפוא סמיצ׳קוב על הקונטרבס, כשהוא מחטט במוחו אחר מוצא ממצבו הנורא.

״כלום אוכל ללכת עירום אל הנסיך ביבולוב״ – הירהר – ״תהיינה בוודאי נוכחות שם גבירות! ולמרבה הצער גנבו ממני הגנבים ביחד עם מכנסי גם את הקניפול שמצוי היה בהם!״

הוא הירהר זמן רב והתייסר עד כדי שחש כאבים ברקותיו.

״בה״ – נזכר הוא לבסוף – ״לא הרחק מהחוף, בין השיחים, קיים גישרון… עד שיחשיך אוכל לשהות תחתיו, ואילו בערב, באפילה, אפלס לי דרך עד לבית הראשון…״

וכשהמחשבה הזאת מנקרת בראשו, חבש סמיצ׳קוב את הצילינדר, נטל על שכמו את הקונטרבס ושרך את רגליו אל השיחים.

עירום ועם כלי הנגינה על גבו דומה היה אותה שעה לאיזה חצי אליל עתיק, אגדתי.

וכעת, קוראי, עוד גיבורי יושב לו מתחת לגישרון ומתייסר, נעזוב אותו לרגע קט ונחזור אצל העלמה שדגה בחכה. ואכן: מה אירע לה? משהתעוררה היפהפיה ולא ראתה את המצוף על פני המים, מיהרה למשוך אליה את החוט. החוט אומנם נמתח, אולם המצוף והקרס לא עלו על פני המים. נראה, שזר הפרחים של סמיצ׳קוב נרטב במים, התנפח ונעשה כבד.

״או שנלכד דג גדול״ – סברה העלמה – ״או שהקרס נתפס.״

לאחר שמשכה עוד קצת בחוט החליטה, שהקרס נתפס.

״חבל״ – חשבה – ״בערב אוכלים הדגים כל כך טוב. ובכן, מה עלי לעשות?״ ומבלי הרבות חשוב זרקה מעליה העלמה האקסצנטרית את מלבושיה הקלים וטבלה את גופה הנהדר בזרמי המים עד לכתפיה הזוהרות כשיש. לא בנקל עלה בידה לנתק את הקרס מהזר בו הסתבך החוט, אולם הסבלנות והעמל ידם היתה על העליונה, ולאחר כרבע שעה יצאה היפהפיה מן המים, כשהקרס בידה. אך מר היה גורלה שציפה לה. בני הבליעל, שגנבו את בגדיו של סמיצ׳קוב, גזלו גם את שמלתה, בהשאירם במקום רק את הצנצנת מלאת התולעים.

״מה אעשה כעת?״ – פרצה בבכי – ״כלום אוכל ללכת במצב זה? לא, לעולם לא! מוטב למות! אחכה עד שיחשיך. או־אז אגיע בחושך עד לדודתי אגאפיה ואשגר אותה הביתה להביא לי שמלה… ואילו עד אז אלך ואסתתר מתחת לגישרון.״

גיבורתי רצה איפוא אל הגישרון, כשהיא בוחרת את הקנים הגבוהים יותר ומשתופפת. כשעמדה להשתחל מתחת לגישרון ראתה שם לפתע איש עירום, בעל רעמה מוסיקלית וחזה מכוסה שיער. היא השמיעה קול צעקה והתעלפה בו במקום.

נפחד גם סמיצ׳קוב. תחילה חשב את העלמה לבתולת ים.

״כלום אין זה אלא סירונית שבאה כדי לפתותני?״ – סבר.

וסברה זו אף החניפה לו באשר מאז ומתמיד החשיב יתר על המידה את מראהו החיצוני. ״ואם אין היא סירונית אלא בשר ודם, כיצד להסביר את הופעתה המוזרה? למה היא כאן, מתחת לגשר? מה אירע לה?״.

עוד הוא מנסה לפתור את השאלות, והיפהפיה חזרה אליה הכרתה.

״אל תהרוג אותי״ – לחשה – ״אני הנסיכה ביבולוב. מתחננת אני לפניך! יתנו לך הרבה כסף! זה עכשיו עסקתי בניתוק הקרס, וגנבים גנבו את שמלתי החדשה, את הנעליים, את הכול!״

״גבירתי״ – אמר סמיצ׳קוב בקול תחנונים – ״גם ממני גנבו את בגדי, ולא זו בלבד, אלא ביחד עם המכנסים סחבו את הקניפול שמצוי היה בהם.״

וזאת לדעת: בדרך כלל אין המנגנים על קונטרבס מצטיינים בתפיסה מהירה, אולם סמיצ׳קוב היווה מיקרה יוצא דופן הראוי לשבח.

״גבירתי!״ – אמר לאחר שתיקה קצרה יחסית – ״מראי מביך אותך, אולם עליך להסכים עימי, שלא אוכל לצאת מכאן, וזאת בשל אותם טעמים המונעים ממך לעשות כן. הנה כי כן, מצאתי עצה ותחבולה: שמא תסכימי לשכב… בנרתיק הקונטרבס שלי והתכסי במכסה? דבר זה יסתירני מעינייך…״

ולאחר שאמר מה שאמר הוציא סמיצ׳קוב את הקונטרבס מנרתיקו. רגע היסס אומנם, בסוברו שמא בהציעו את הנרתיק מחלל הוא את האמנות הקדושה. ברם היסוסיו לא ארכו זמן רב. היפהפיה שכבה בנרתיק והתכרבלה בו, ואילו הוא הידק את הרצועות, כשהוא שמח, שהאל חננו בחכמה יתרה.

״כעת, גבירתי, אין את רואה אותי״ – אמר – ״שכבי כאן והיי שקטה. כשיחשיך אשאך לבית הורייך. את הקונטרבס אוכל ליטול לאחר מכן.״

עם רדת הלילה הטעין סמיצ׳קוב את הנרתיק עם היפהפיה על שכמו ושרך את רגליו למעון הקיץ של ביבולוב. תוכניתו היתה מוכנה. תחילה לבית הראשון שיזדמן לו בדרכו. שם יצטייד בבגדים ולאחר מכן ימשיך בדרכו…

״אין רע, שאין בו טוב״ – הירהר, כשהוא מאבק ברגליו היחפות את אבק הדרך ומשתוחח תחת משאו הכבד. – ״אין ספק, שעל שגיליתי דאגה כנה לגורל הנסיכה, יעניק לי ביבולוב פרס ביד נדיבה.״

״הנוח לך, גבירתי?״ – היה שואל מפעם לפעם מעשה cavalier galant 1 – ״אנא, נהגי בלי גינוני טקס מיוחדים. עשי בנרתיקי כבתוך שלך!״

לפתע נדמה לסמיצ׳קוב האדיב, שלפניו הולכות שתי דמויות, עטופות באפילת הלילה. הוא אימץ את עיניו ואכן נוכח לדעת, שאין זאת טעות ראייה, ושאכן אלה הם שני אנשים, ההולכים לפניו ואף נושאים בידיהם חבילות כלשהן…

״כלום אין אלה הגנבים?״ – חלפה מחשבה במוחו. – ״הם נושאים משהו. ייתכן שאלה הם מלבושינו!״

סמיצ׳קוב היניח את הנרתיק ליד הדרך והתחיל ברדיפה אחר הדמויות.

״עמוד!״ – צעק – ״עמוד ! תפוס אותו!״

הדמויות היביטו לאחור, ומשנוכחו לדעת שרודפים אחריהן – נמלטו על נפשן.

זמן רב שמעה הנסיכה צעדים מבוהלים וצעקות ״עמוד״, ולבסוף הכול נשתתק.

הרדיפה שבתה את לבו של סמיצ׳קוב, ויש רגליים לסברה, שנגזר היה על היפהפיה לשכב זמן רב בשדה ליד הדרך, לולא האיר לה המזל פנים.

רצה המקרה ונזדמנו לשם באותה שעה חבריו של סמיצ׳קוב.

החלילן ז׳וצ׳קוב והקלרניתן ראזמאחייקין, שהיו אף הם בדרכם למעון הקיץ של ביבולוב.

הם נתקלו בנרתיק, היביטו זה בזה ופרשו את כפיהם.
״קונטרבס״ – אמר ז׳וצ׳קוב – ״בה, הרי זה הקונטרבס של סמיצ׳קוב שלנו! ברם כיצד היגיע לכאן?״

״ייתכן ומשהו אירע לו, לסמיצ׳וקב״ – פסק ראזמאחייקין – ״שמא השתכר או אולי שדדוהו… יהא הדבר כאשר יהא – אין להשאיר כאן את הקונטרבס. נקחהו עימנו.״

ז׳וצ׳קוב הטעין איפוא את הנרתיק על שכמו, ושני המוסיקים המשיכו בדרכם.

 ״לעזאזל! איזה כובד! – רטן משך כל הדרך החלילן – ״בשום אופן לא הייתי מסכים לנגן על מפלצת כזאת… אוף!״

משהגיעו למעון הקיץ של הנסיך ביבולוב, היניחו המוסיקאים את הנרתיק במקום המיועד לתזמורת ופנו למזנון.

אותה עת כבר החלו להדליק את הנברשות ואת מנורות הקיר.

החתן, יועץ החצר לאקייאיץ׳, שעבד במשרה התחבורה, יפה תואר וסימפטי, עמד אותה שעה באמצע האולם כשידיו בכיסיו ושוחח עם הגרף שקאליקוב. נושא שיחתם היתה המוסיקה.

״אני, אדוני הגרף״ – טען לאקייאיץ׳ – ״היכרתי בשעתו בנפולי באורח אישי כנר, שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר! על קונטרבס… על קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות. איום ונורא! אף ניגן ולסים של שטראוס!״

״הנח… לא ייתכן…״ – היביע הגרף את פיקפוקיו.

״מבטיחך אני. אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עימו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודיה של ליסט.״

״רפסודיה של ליסט… הממ!… חומד אתה לצון…״

״אינך מאמין?״ – צחק לאקייאיץ׳ – ״אם כך, אוכיח לך זאת מיניה וביה! נלך לתזמורת!״

החתן והגרף שמו את פעמיהם אל התזמורת, ניגשו לקונטרבס והחלו להתיר את הרצועות… והו… שוד ושבר!

כאן על הקורא להפעיל את כוח דמיונו ולצייר לעצמו את סוף הוויכוח המוסיקלי, ואילו אנו נחזור אל סמיצ׳קוב…

המוסיקאי המסכן, לאחר שמאמציו לתפוס את הגנבים עלו בתוהו, חזר למקום, שם היניח את הנרתיק, אולם לא מצא את המטען היקר. התייסר בניחושים והתהליך הלוך ושוב בדרך, ומשלא מצא את הנרתיק החליט, שאין זו אלא שטעה בדרך.
״נורא הדבר!״ – הירהר, כשהוא מורט את שערותיו וקופא תחתיו – ״היא תיחנק בנרתיק! רוצח אני!״

עד לחצות הלילה שוטט סמיצ׳קוב בדרכים וחיפש את הנרתיק, ולבסוף, כשכלו כוחותיו, פנה לגישרון.

״אחפש עם שחר״ – אמר בלבו.

חיפושיו, שהתחילו עם שחר, אף הם לא נשאו פרי, וסמיצ׳קוב גמר אומר, לשהות לילה נוסף תחת הגשר…

״אני אמצא אותה!״ – מילמל, כשהוא מסיר את הצילינדר ומורט את שערות ראשו – ״אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!״

***

עוד היום מספרים האיכרים היושבים במקומות המתוארים, שמתחת לגישרון יכול אתה לראות בלילות אדם עירום, מגודל שיער וצילינדר לראשו, ויש ויכול אתה אף לשמוע חריקת קונטרבס מתחת לגישרון.

13

בשנה ההיא עשיתי כמעט חודשיים שלמים של העונה השחונה באחת החוות – חוות הבקר המרכזית, למעשה – של חברה מפורסמת לייצור תמצית בשר.בִּי-אוֹ-אֶס. בּוֹ"ס. ודאי ראיתם את שלוש האותיות המופלאות האלה בעמודי הפרסום של מגזינים ועיתונים, בחלונות ראווה של סוחרי מזון, ובלוחות השנה הבאה שאתם מקבלים בדואר – בדף של חודש נובמבר. הם מפיצים גם עלונים, כתובים בסגנון מתלהב עד גיחוך ובכמה שפות, ובהם סטטיסטיקה על שחיטה וטבח שיכולה לגרום גם לטורקי להחוויר. ה"אמנות" שמאיירת את ה"סִפרות" הזאת מציגה בצבעים בורקים שור גדול וזועם רומס נחש צהוב שמתפתל בדשא ירוק-אזמרגד על רקע שמים בכחול ירקרק. זה אכזרי וגם אלגורי. הנחש מסמל מחלה, חולשה – או אולי סתם רעָב, שהוא-הוא המחלה הכרונית של רוב המין האנושי. כולם מכירים כמובן את בּ-וֹ-ס בע"מ, מוצרים שאין כמותם: וינוֹבּוֹס, גֶ'ליבּוֹס, והמוצר המושלם החדש שאין דומה לו, טריבּוֹס, המציע לכם מזון שאיננו רק מרוכז במיוחד אלא גם מעוכל למחצה. כזו היא, מתברר, האהבה שרוחשת החברה בע"מ לבני האדם – משתווה לאהבת אבא ואמא פינגווין לגוזליהם הרעבים.

מובן שיש להשתמש באופן פרודוקטיבי בהון של המדינה. איני יכול לומר דבר נגד החֶברה בע"מ. אך דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזָמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושייה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות.

בחלקים שונים של העולם המתורבת והלא מתורבת כבר נאלצתי לבלוע את בּ-וֹ-ס, פחות או יותר לתועלתי, אם כי ללא הנאה רבה. כשמכינים את התמצית הזאת עם מים חמים ושפע של פלפל שחור שמעלים את הטעם, התוצאה איננה בעצם בלתי סבירה. אך את הפרסומות שלה מעולם לא אכלתי. אולי מפני שהן לא מתאמצות מספיק. הִנֵה למיטב זיכרוני הן אינן מבטיחות עלומי נצח למשתמשים בבּ-וֹ-ס, וטרם נטען כי למוצרים נכבדים אלה היכולת להקים מתים מעפר. ואני תוהה, למה להצטנע כך באיפוק? אם כי סבורני שאותי גם בטיעונים כאלה הם לא היו מצליחים לקנות. כי אני אולי סובל מצורה מנטלית בזויה כלשהי (הרי איני אלא אדם), אבל לא מזו הנפוצה. אני אינני נאיבי.

אכן השתדלתי כאן לחשוף בבהירות את ההצהרה הזאת על אודותי בהקשר לסיפור שלהלן. את העוּבדות בדקתי ככל האפשר. מצאתי את קטעי העיתונים הצרפתיים, וגם דיברתי עם מפקד המשמר הצבאי באִיל רויאל, האי המלכותי – כשהגעתי במהלך נדודַי לקאיֶין. אני מאמין כי הסיפור אמיתי מעיקרו. מדובר בסיפור שאיש, לדעתי, לא היה ממציא על עצמו, מאחר שאיננו מרשים או מחמיא ואף אינו מצחיק דיו להעניק סיפוק לאיזו יוהרה מעוותת.

עניינו במכונאי של ספינת הקיטור השייכת לחוות הבקר מָראניוֹן של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ. חווה זו היא גם אי – אי בגודל מחוז קטן, הממוקם בשפך נהר דרום-אמריקני גדול. אי פראי ונטול יופי, אבל העשב הצומח שם במישורים הנמוכים ניחן כנראה בסגולות מזינות ובטעם יוצא מגדר הרגיל. באי הזה מהדהד קול געייה של אינספור עדרים – צליל עמוק ומייסר מתחת לשמים הפתוחים, העולה כמו מחאה מפלצתית של אסירים הנידונים למוות. ביבשת, מרחק שלושים קילומטרים של מי בוץ מרובבים, שוכנת עיר ששמה, יש לציין, הוֹרטָה.

אבל תכונתו המעניינת ביותר של האי הזה (שכמותו כמושבת עונשין של בקר שדינו נגזר) טמונה בהיותו בֵּית גידולו היחיד, ככל הידוע, של פרפר נדיר ויפהפה. זן שנדירותו רבה עוד יותר מיופיו, מה שאומר עליו לא מעט. הזכרתי כבר את נדודַי. בתקופה ההיא נסעתי מטעם עצמי בלבד, ובמתינות שהיא זרה לימינו אלה של כרטיסים למסעות סביב העולם. הייתה לי אפילו מטרה. אני בעצם –  "חה, חה, חה! – רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!"

בנימה זו דיבר על עיסוקי מר הארי גִי, מנהל תחנת הבקר. נדמה היה שהוא מייחס לי את האבסורד הגדול ביותר בעולם. חברת בּ-וֹ-ס בע"מ, לעומת זאת, ייצגה מבחינתו את שיא הישגיה של המאה התשע עשרה. אני משוכנע שהוא נהג לישון עם חותלות ודורבנות לרגליו. את ימיו עשה על האוכף, דהר על פני המישורים כשבעקבותיו שורה של רוכבים פראיים למחצה, שקראו לו דון אֶנריקֵה ולא הייתה להם דעה מפורשת כלשהי על חברת בּ-וֹ-ס בע"מ ששילמה את משכורתם. הוא היה מנהל מצטיין, אבל אינני מבין למה הרגיש צורך, כשנפגשנו בארוחות, להעניק לי חבטה בגב ולחקור בקול רם ומלעיג: "מה מצב הספורט הקטלני היום? הפרפרים מתחזקים? חה, חה, חה!" – מה גם שהוא גבה ממני שני דולרים ליום עבור האירוח של חברת בּ-וֹ-ס בע"מ (בעלת הון של 1,500,000 ליש"ט), סכום כסף שבלי ספק נכלל באותה שנה במאזן החברה. "אינני חושב שפחות מזה יהיה הוגן כלפי החברה שלי," הוא ציין ברצינות תהומית, כאשר קבעתי איתו את תנאי שהותי באי.

אם אינטימיות של יחסי מין בהעדר כל רגש חברי לא הייתה נחשבת מתועבת, אז גם ההתלוצצות שלו הייתה נחשבת בלתי מזיקה. יתרה מכך, הבדיחות שלו לא היו משעשעות במיוחד. הן נבנו מחזרות מתישות על משפטי תיאור המתייחסים לאנשים בלוויית פרצי צחוק. "רוצח פרפרים נואש. חה, חה, חה!" היה דוגמה אחת לשנינות המוזרה שלו שהוא עצמו נהנה ממנה מאוד. ומתוך אותו הלוך רוח של הומור אנין הוא הסב יום אחד את תשומת לבי אל מכונאי ספינת הקיטור, שעה שטיילנו על השביל לצד המפרץ הצר.

ראשו וכתפיו של האיש נגלו מעל הסיפון שהיו פזורים עליו שלל כלי עבודה שלו וכמה חלקי מכונות. הוא עסק בתיקון המנועים. לשמע קול צעדינו הוא הרים בחשש פרצוף מטונף בעל סנטר מחודד ושפם קטן ונאה. תווי פניו העדינים, שעוד ניתן היה לזהות מתחת לכתמים השחורים, נראו לי אפורים וחולניים בצל הירקרק שהטיל העץ הענק שעלוותו נפרסה מעל הספינה אשר עגנה קרוב לגדה.

הארי גי קרא לו להפתעתי הרבה "קרוקודיל", באותה נימה לעגנית למחצה ומאיימת למחצה האופיינית לזחיחות הדעת אצל אנשים נעימים מסוגו:

"איך מתקדמת העבודה, קרוקודיל?"

הייתי צריך עוד קודם לכן לומר שהארי החביב למד היכן שהוא מין צרפתית – באיזו מושבה כנראה – ושהוא ביטא אותה במין דיוק מאולץ וצורם כאילו ביקש ללגלג על השפה. האיש בספינה מיהר לענות לו בקול נעים. בעיניו הייתה רכות לחה, ושיניו הבהיקו בלובן מסנוור בין שפתיים דקות ושמוטות. המנהל פנה אלי בקול רם ועליז מאוד והסביר:

"אני קורא לו קרוקודיל כי חצי מחייו במפרץ וחציים מחוצה לו. דוּחַי – הבנת? אין פה באי דוחיים אחרים מלבד קרוקודילים; אז הוא כנראה שייך לזן הזה – מה? אבל האמת היא שהוא לא פחות מאזרח אנרכיסט מברצלונה."

"אזרח אנרכיסט מברצלונה?" חזרתי אחריו כמו טיפש והסתכלתי על האיש. הוא כבר חזר לעבודתו בגומחת מנוע הספינה, והפנה אלינו את גבו הכפוף. בתנוחה זו שמעתי אותו מוחה בקולניות:

"אני אפילו לא יודע ספרדית."

"הֵי, מה זה? אתה מעז להכחיש שמשם באת?" ירד עליו בפראות המנהל המצטיין.

האיש הזדקף לשמע הדברים, שמט מידיו מפתח ברגים שזה עתה עשה בו שימוש ופנה לעברנו; אבל רעד בכל אבריו.

"אני לא מכחיש כלום, שום כלום!" אמר נרגש.

הוא הרים את מפתח הברגים ופנה שוב לעבודתו בלי להקדיש לנו יותר תשומת לב כלשהי. הסתכלנו עליו עוד כדקה והלכנו משם.

"הוא באמת אנרכיסט?" שאלתי כשיצאנו מטווח השמיעה שלו.

"מה אכפת לי מה הוא," השיב המנהל המבדח של חברת בו"ס. "נתתי לו את השם הזה כי ככה התאים לי לסווג אותו. זה טוב בשביל החברה."

"בשביל החברה!" קראתי ומיד עצרתי בי.

"אהה!" הוא צהל, הרים את פרצופו הכלבי הפחוס ונטול השערות, ופישק את רגליו הרזות והארוכות. "זה מפתיע אותך. אני מחויב לפעול לטובת החברה שלי. יש להם הוצאות עצומות. הנה – הסוכן שלנו בהוֹרטה סיפר לי שהם מוציאים חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום בכל רחבי העולם! הרי אי אפשר להיות חסכני מדי כשמרימים שואו כזה. אז תקשיב לי. כשאני קיבלתי את המקום הזה לידַי, לא הייתה לחווה ספינת קיטור. אני ביקשתי, והמשכתי לבקש בכל התכתבות, עד שקיבלתי אותה; אבל האיש שהם שלחו איתה נטש את התפקיד אחרי חודשיים והשאיר את הספינה עוגנת ליד הגשר הצף של הורטה. הציעו לו משכורת טובה יותר במנסרה ליד הנהר – יימח שמו! ומאז זה כל הזמן חוזר על עצמו. כל נווד סקוטי או ינקי שמחליט לקרוא לעצמו כאן מכונאי מקבל שמונה עשרה לירות שטרלינג לחודש, אתה לא מספיק לזוז והוא כבר מתקפל לו, קרוב לוודאי אחרי שהספיק להרוס משהו. מילה שלי שחלק מהאובייקטים שקיבלתי כאן בתור מפעילי מנועים לא ידעו להבחין בין דוד קיטור לארובה. אבל האיש הזה מֵבין את העבודה שלו, ואני לא מעוניין שהוא יסתלק. הבנת?"

ולשם הדגשה הוא חבט לי קלות בחזה. התעלמתי מן ההתנהגות המשונה שלו. רציתי רק לדעת מה כל זה קשור להיותו של האיש אנרכיסט.

"בחייך!" לגלג המנהל, "אם אתה רואה פתאום באי ברנש יחף ומוזנח מתגנב בין השיחים קרוב לים, ובו בזמן אתה מבחין במרחק של פחות מקילומטר וחצי מהחוף במפרשית מלאה כושים מתרחקת במהירות, לא היית חושב שהאיש הזה נפל מהשמים, נכון? ואם לא מהשמים זה יכול להיות רק מקאיין. אבל אני נשאר רגוע. איך שראיתי את המשחק החשוד הזה אמרתי לעצמי – 'אסיר נמלט'. הייתי בטוח בזה ממש כמו שאני רואה אותך כרגע עומד כאן. אז דרבנתי לעברו את הסוס שלי. הוא התייצב מולי על תלולית חול וצעק: 'מֶסיֵה! מֶסיֵה! עצור!' אבל ברגע האחרון נשבר וברח בריצה. ואני אומר לעצמי, 'אתה עוד תהיה מאולף אצלי לפני שאני אגמור איתך.' אז דהרתי אחריו בלי להגיד מילה, הסטתי אותו הנה והנה, דחקתי אותו לכיוון החוף, ובסוף לכדתי אותו על לְשון יבשה צרה, העקבים שלו במים ומאחוריו רק ים ושמים, והסוס שלי בוטש בחול ומטלטל את הראש שלו במרחק מטר ממנו.

"אז הוא שילב זרועותיו על חזהו וזקר את הסנטר שלו במין ייאוש כזה; אבל עלי הצגות של קבצנים לא עושות רושם.

"'אתה אסיר נמלט,' אני אומר לו.

"כשהוא שמע צרפתית, הסנטר שלו נשמט ופניו השתנו.

"'אני לא מכחיש כלום,' הוא אומר ומתנשף עדיין, כי הקפצתי אותו כהוגן מול הסוס שלי. שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הנשימה שלו כבר הסתדרה, אז הוא הסביר לי שהוא התכוון להגיע לאיזו חווה בסביבה שעליה סיפרו לו (בטח האנשים על המפרשית). שמעתי את זה ופרצתי בצחוק רם, והוא נעשה לא שקט. אולי רימו אותו? אולי אין כאן שום חווה במרחק הליכה?

צחקתי וצחקתי. הוא הלך ברגל, אז ברור שעדר הבקר הראשון שהיה נתקל בו היה דורס אותו לחתיכות מתחת לפרסות. מי שנקלע לאזור ההאכלה והוא לא רכוב, אין לו שום צל של סיכוי.

"'זה שנתקלתי בך ככה לבטח הציל את החיים שלך,' אמרתי. הוא העיר שאולי זה נכון; אבל לוֹ היה נדמה דווקא שרציתי להרוג אותו מתחת לפרסות הסוס שלי. הבטחתי לו שלא היה קל מזה אילו זאת הייתה הכוונה שלי. אחר כך הגענו למעין מבוי סתום. לא היה לי מושג קלוש מה לעשות עם האסיר הזה, מלבד לזרוק אותו לים. ואז עלה בדעתי לשאול אותו בגלל מה הגלו אותו. הוא השפיל את ראשו.

"'בגלל מה?' אני אומר לו. 'גנבה, רצח, אונס, או מה?' רציתי לשמוע מה יש לו לומר להגנתו, אפילו ששיערתי כמובן שהוא ימציא איזה שקר. אבל הוא רק אמר –

"'מה שבא לך. אני לא מכחיש כלום. אין שום טעם להכחיש.'

"התבוננתי בו בעיון ופתאום צץ לי בראש רעיון.

"'יש פה גם אנרכיסטים,' אמרתי, 'אולי אתה אחד מהם.'

"'אני לא מכחיש שום כלום, מסיה,' הוא חזר ואמר.

"התשובה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי הוא לא אנרכיסט. אני מאמין שהסהרוריים האלה דווקא גאים בעצמם. אילו היה אחד מהם, היה ודאי מודה על המקום.

"'מה היית לפני שנהיית אסיר?'

"'פועל,' הוא אומר. 'פועל טוב אפילו.'

"בגלל זה התחלתי לחשוב שהוא בכל זאת כנראה אנרכיסט. זה הרי המעמד שממנו רובם באים, לא? אני שונא את החיות האלה, פחדנים שמשליכים פצצות. כמעט החלטתי כבר לסובב על המקום את הסוס שלי ולהשאיר אותו שם לגווע ברעב או לטבוע, מה שיתחשק לו. הוא בטח לא יחצה את האי ולא יחזור להטריד אותי, לזה הבקר כבר ידאג. אני לא יודע מה גרם לי לשאול –

"'איזה מין פועל?'

"לא שהיה לי אכפת אם הוא יענה בכלל. אבל כשהוא השיב מיד, 'מכונאי, מסיה,' כמעט זינקתי מהאוכף מרוב התרגשות. הספינה רבצה לה זה שלושה שבועות במפרץ, מנוטרלת ומושבתת. חובתי כלפי החברה הייתה ברורה. גם הוא הבחין בהפתעה שלי, ולרגע אחד שנינו בהינו זה בזה כמכושפים.

"'עלה על הסוס שלי מאחורי,' אמרתי לו. 'אתה תתקן את ספינת הקיטור שלי.'"

באלה המילים תיאר לי המנהל הנכבד של חוות מראניון את הופעתו של האנרכיסט לכאורה. הוא רצה להשאיר אותו אצלו – מתוך תחושת חובתו לחברה – וקרא לו בשם שימנע מהאיש להשיג עבודה כלשהי בהורטה. כשהבוקרים של החווה יצאו לחופשה, הם הפיצו את שמו בכל העיר. הם לא ידעו מה זה אנרכיסט, וגם לא מה פירוש ברצלונה. הם קראו לו האנרכיסט מברצלונה כאילו זה שמו הפרטי ושֵם משפחתו. אבל אנשי העיר קראו בעיתונים שלהם על האנרכיסטים באירופה, והתרשמו מאוד. אותה תוספת  מבדחת, "מברצלונה", גרמה למר הארי גי לגחך בסיפוק עצום. "זה זן רצחני במיוחד, נכון או לא? ככה החבר'ה של המנסרה עוד יותר מפחדים להתעסק איתו – הבנת?" הוא עלץ בגלוי. "בעזרת השם הזה אני מחזיק בו טוב יותר ממצב שבו הייתי קושר לו את הרגל בשרשרת לסיפון הספינה."

"ושים לב," הוא הוסיף אחרי השתהות קלה, "שהוא לא מכחיש את זה. אני לא עושה לו שום עוול. הוא בכל מקרה סוג של אסיר."

"אבל אתה בטח משלם לו איזו משכורת, לא?" שאלתי.

"משכורת! בשביל מה הוא צריך כאן כסף? הוא מקבל אוכל מהמטבח שלי ובגדים מהחנות. ברור שאתן לו משהו בסוף השנה, אבל אתה מעלה בדעתך שאעסיק אסיר ואתן לו כסף כמו לאדם ישר? אני דואג בראש וראשונה לאינטרסים של החברה שלי."

נאלצתי להודות כי אין ספק שחברה המוציאה חמישים אלף לירות שטרלינג מדי שנה על פרסום, מחויבת בחסכנות מחמירה ביותר. ומנהל חוות מראניון נהם לאות הסכמה.

"ואני אגיד לך מה," הוא המשיך: "אילו הייתי בטוח שהוא אנרכיסט והייתה לו חוצפה לבקש ממני כסף, הייתי פשוט בועט בו. איך שלא יהיה, שייהנה לו מהספק. אני בהחלט מוכן להאמין שהוא לא עשה שום דבר גרוע יותר מלתקוע למישהו סכין – בנסיבות מקִלות – בסגנון צרפתי, אתה יודע. אבל הריקבון החתרני הברוטלי של חיסול כל חוק וסדר בעולם – זה כבר מרתיח לי את הדם. זה כמו לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של כל אדם הגון, מכובד וחרוץ. תאמין לי, חייבים להגן איכשהו על מצפונו של כל מי שיש לו דבר כזה – אנשים כמוך וכמוני; אחרת כל בן בלייעל פורע חוק שיגיע הנה עוד ייחשב בכל מובן ראוי לא פחות ממני. מה, לא נכון? איזה אבסורד!"

הוא נעץ בי מבט נוקב. הנהנתי קלות ומלמלתי שיש בלי ספק דוק של אמת בהשקפת עולמו.

עיקר האמת שניתן לגלות ממקרהו של פּוֹל, המכונאי, הוא שגם דבר קטן עלול להביא לידי חורבנו של אדם.

"לא צריך הרבה בשביל להרוס בן אדם," הוא אמר לי ערב אחד בצרפתית מהורהרת.

בצרפתית, משום שהאיש היה בכלל מפריז ולא מברצלונה. כשלא היה בעמדה שלו הוא התגורר במראניון בצריף קטן עם גג מתכת וקירות קש. 'האָטֶליֵה שלי', הוא קרא לו. היה לו שם שולחן עבודה. נתנו לו כמה שמיכות של סוסים ואוכף – לא שהזדמן לו אי פעם לרכוב, אלא מפני שמצעים אחרים לא נמצאו בשימושם של עובדי החווה, שהיו כולם בוקרים. ועל ציוד הרכיבה הזה הוא ישַן, כמו ילידי הערבות, בין כלי העבודה שלו, בתוך גרוטאת ברזל קטנה, עם סדן נייד לראשו, מתחת לשולחן העבודה שהחזיק את רשת היתושים המטונפת שלו.

מדי פעם הבאתי לו כמה בדלי נרות ששמרתי מן האספקה הזעומה של בית המנַהל. הוא היה אסיר תודה על כך. הודה שאיננו אוהב לשכב בחושך. הוא התלונן שהשינה בורחת ממנו: "Le sommeil me fuit", הכריז בטון הרגיל שלו, של סטואיות מבוישת ששיוותה לו חזות מעוררת אהדה ונוגעת ללב. הבהרתי לו שאינני מייחס חשיבות רבה מדי לעובדה שהוא אסיר.

וכך קרה שהוא התפתה ערב אחד לספר על עצמו. בכל פעם שבדל הנר על קצה שולחנו נשרף, הוא מיהר להדליק אחר.

את שירותו הצבאי עשה בחיל מצב מחוץ לעיר, וכשסיים חזר לפריז לעסוק במקצוע שלו. בגאווה מסוימת סיפר לי שבתוך זמן קצר כבר הרוויח עשרה פרנקים ליום. הוא חשב שבקרוב יפתח עסק עצמאי ויתחתן.

בשלב זה פלט אנחה עמוקה והשתתק לרגע. לבסוף חזר לטון הסטואי שלו:

"נראה שלא ממש הכרתי את עצמי."

ביום הולדתו העשרים וחמישה הציעו שניים מחבריו שעבדו איתו בסדנה להזמין אותו לארוחת ערב. תשומת הלב הזאת ריגשה אותו מאוד.

"הייתי בחור מיושב בדעתו," הוא ציין, "אבל אני לא פחות ידידותי מכל אחד אחר."

האירוע התקיים בבית קפה קטן בבּוּלוַואר דֶה לָה שאפֶּל. הם שתו בארוחת הערב יין מיוחד. מעולה. הכול היה מעולה; והעולם – כלשונו – נראה מקום מצוין לחיות בו. נשקף לו עתיד מוצלח, היה לו קצת כסף בצד, והוא נהנה מחיבתם של שני חברים מעולים. הוא הציע לשלם על כל המשקאות אחרי הארוחה, מה שנראה אפילו מתבקש מבחינתו.

הם שתו עוד יין; שתו ליקרים, קוניאק, בירה, ואז עוד ליקרים ועוד קוניאק. שני זרים שישבו בשולחן סמוך הסתכלו עליו, הוא אמר, במבט חברי כל כך, שהוא הזמין גם אותם להצטרף למסיבה.

מיָמיו לא שתה כל כך הרבה. הוא נתקף רוממות רוח גבוהה במיוחד ומענגת כל כך, שכל אימת שדעכה מיהר להזמין עוד משקאות.

"היה נדמה לי," אמר בדיבורו השקט והשפיל עיניו ארצה בצריף האפלולי שהתמלא צללים, "שאני עומד להגיע למדרגת אושר גדול ונפלא. רק עוד משקה אחד, הרגשתי, וזה יקרה. גם האחרים עמדו יפה בקצב שלי, כוסית מול כוסית."

אבל מה שקרה היה בלתי רגיל. משהו שאמר אחד הזרים חיסל את רוממות רוחו. מחשבות קודרות, אפלות, הציפו את ראשו. כל העולם מחוץ לבית הקפה נראה לו מקום אימתני ומרושע, שבו המון עני ומסכן נאלץ לעבוד ולהשתעבד רק כדי שכמה אנשים יוכלו לנסוע בכרכרות ולחיות חיי הוללות בארמונות. הוא נתקף בושה באושר שלו. הצער על גורלו האכזר של המין האנושי קרע את לבו. בקול חנוק מיגון הוא ניסה להביע את רגשותיו. הוא חושב שבכה וקילל חליפות.

שני המכרים החדשים מיהרו לשבח את מחאתו האנושית. כן. מידת האי-צדק בעולם היא אכן שערורייתית. ויש רק דרך אחת לטפל במצבה הרקוב של החֶברה. להרוס את כל החנות הארורה. לפוצץ את כל ההצגה המושחתת.

ראשיהם ריחפו מעל לשולחן; הם לחשו לו דברי שכנוע רהוטים. אינני סבור שהם באמת צפו את התוצאה. הוא היה שיכור גמור – שתוי עד טירוף. פתאום הוא זינק על השולחן ביללת זעם. בעט בבקבוקים ובכוסות וצרח, "תחי האנרכיה! מוות לקפיטליסטים!" כך הוא צרח שוב ושוב. שברי זכוכית נפלו סביבו, כיסאות עפו באוויר, אנשים אחזו זה בגרונו של זה. המשטרה הסתערה פנימה. הוא הכה, נשך, שרט ונאבק, עד שמשהו חבט בחוזקה בראשו…

הוא חזר לעצמו בתא מעצר של המשטרה – נכלא באשמת תקיפה, קריאות הסתה ותעמולה אנרכיסטית.

הוא הישיר בי עיניים לחות ונוצצות שנראו גדולות מאוד באור העמום.

"זה היה רע, אבל אפילו אז עוד יכולתי איכשהו לצאת מזה, אולי," אמר לאטו.

אני בספק, אבל אם היה לו סיכוי כלשהו הוא חוסל בידי עורך דין סוציאליסט צעיר שהתנדב לקחת על עצמו את ההגנה עליו. לשווא הוא הסביר לו שאיננו אנרכיסט; שהוא מכונאי שקט ומכובד וכל שאיפתו לעבוד עשר שעות ביום במקצוע שלו. הוא הוצג במשפט כקורבן החברה, וצעקות השיכרות שלו הוצגו כביטוי לסבל תהומי. עורך הדין רצה להתקדם, והתיק הזה היה בדיוק מה שנדרש לו כדי לצאת לדרך. נאום ההגנה נשמע נהדר.

המסכן השתתק לרגע, לעלע והכריז:

"קיבלתי את העונש המרבי לעבירה ראשונה."

פלטתי איזו רטינה כמתבקש, והוא השפיל את ראשו ושילב את זרועותיו.

"כששחררו אותי מהכלא," החל שוב בעדינות, "חזרתי כמובן לסדנה הישנה שלי. קודם, הבוס שלי גילה כלפי חיבה מיוחדת, אבל כשראה אותי עכשיו הוריק מפחד וביד רועדת הראה לי את הדלת."

עודו עומד שם ברחוב, נבוך ומודאג, ניגש אליו גבר בגיל העמידה והציג את עצמו כמי שגם הוא מכונאי. "אני יודע מי אתה," אמר, "נכחתי במשפט שלך. אתה קומראד הגון ובעל דעות מוצקות. אבל לרוע המזל כבר לא תצליח למצוא עבודה בשום מקום. הבורגנים האלה זוממים להרעיב אותך. זאת השיטה שלהם. אל תצפה כלל לרחמי העשירים."

הפנייה הנעימה הזו אליו ברחוב עודדה אותו מאוד. נראה כי היה מטבעו טיפוס שזקוק לתמיכה ולאהדה. המחשבה שלא יצליח למצוא עבודה מוטטה אותו לגמרי. אם אפילו הבוס שלו, שהכיר אותו כפועל מיומן, שקט ומסודר, לא מוכן עכשיו לשמוע ממנו – מובן שאף אחד אחר לא ירצה אותו. ברור שלא. הרי המשטרה, שפוקחת עליו עין, תזדרז להזהיר כל מעסיק שישקול לתת לו הזדמנות. הוא הרגיש פתאום חסר ישע כל כך, מבוהל וחסר תועלת; אז הוא הלך בעקבות הגבר הזה לבית קפה סמוך, שם פגש עוד כמה חברים טובים. הם הבטיחו לו שלא יניחו לו לרעוב, בין אם יעבוד ובין אם לאו. הם שתו כולם לחיי תבוסת כל המעסיקים ולחיי קעקוע החברה.

הוא התיישב ונשך את שפתו העליונה.

"ככה, אדוני, הפכתי לחבר," הוא אמר. הוא העביר יד רועדת על מצחו. "בכל מקרה משהו משובש בְּעולם שבו אדם יכול ללכת לאיבוד בגלל כוסית אחת מיותרת."

הוא לא הרים כלל את עיניו, אבל יכולתי לראות שמתחת לייאוש שלו הוא מתחיל להיות נסער. הוא חבט בספסל בכף ידו הפתוחה.

"לא!" הוא צעק, "זה היה קיום בלתי אפשרי! המשטרה עקבה אחרי, הקומראדים עקבו אחרי, כבר לא עמדתי ברשות עצמי! הרי לא יכולתי אפילו ללכת למשוך מהבנק כמה פרנקים שחסכתי בלי שאיזה קומראד יסתובב בפתח וישגיח שלא נמלטתי משם! ורובם היו בסך הכול פורצים. מהסוג החכם, אני מתכוון. שדדו את העשירים; אמרו שהם רק מחזירים לעצמם את מה שמגיע להם. כששתיתי קצת, האמנתי להם. והיו ביניהם גם שוטים ומטורפים. הפנאטים! כשהייתי שיכור אהבתי אותם. וכששתיתי עוד יותר כעסתי על כל העולם. זה מה שהיה הכי טוב. בַּזעם מצאתי מפלט לאומללות. אבל אי אפשר הרי להיות כל הזמן שיכור – לא נכון, אדוני? וכשהייתי פיכח פחדתי לברוח מהם. הם היו שוחטים אותי כמו חזיר."

הוא שילב שוב את זרועותיו וזקר בחיוך מר את סנטרו החד.

"מהר מאוד הם אמרו לי שהגיע זמני לצאת לעבודה. העבודה הייתה לשדוד בנק. אחר כך יזרקו פצצה כדי להרוס את המקום. תפקידי בתור מתחיל היה לשמור ברחוב מאחורי הבנק ולהשגיח על תיק שחור שבתוכו הפּצצה, עד שיעשו בה שימוש. אחרי הפגישה שבה ארגְנו את הסיפור, איזה קומראד נאמן אחד לא עזב אותי ולוּ לרגע. לא העזתי למחות; פחדתי שיחסלו אותי בשקט שם בחדר; רק כשהסתובבנו ביחד תהיתי פתאום אם לא עדיף לי כבר להשליך את עצמי לסֵן. אבל לא הספקתי לגלגל את זה במחשבות וכבר חצינו את הגשר, ואחר כך לא הייתה לי עוד הזדמנות כזאת."

לאור בדל הנר, עם תווי פניו החדים, השפם הקטן והפלומתי שלו ופניו הסגלגלים, הוא נראה לעתים צעיר מעודן ועולז, ואחר כך זקן למדי, תשוש ומלא יגון בעודו מהדק את זרועותיו השלובות אל חזהו.

מאחר שהוא השתתק חשתי כורח לשאול:

"נו, אז איך זה נגמר?"

"בהגליה  לקאיין," הוא השיב.

נדמה שהאמין כי מישהו הלשין עליהם. המשטרה התנפלה עליו בזמן שהוא שמר ברחוב האחורי והתיק בידו. "המטומטמים האלה הפילו אותו ארצה בלי לשים לב מה יש לו ביד. הוא התפלא איך הפצצה לא התפוצצה כשהוא נפל. אבל היא לא התפוצצה.

"ניסיתי לספר בבית המשפט את הסיפור שלי," הוא המשיך, "אב בית הדין נראה משועשע מזה. והיו כמה אידיוטים בקהל שצחקו."

הבעתי את תקוותי שגם כמה מהחברים שלו נתפסו. הוא הצטמרר קלות ואז אמר לי ששניים מהם – סימוֹן, המכוּנה גם ביסקוויט, המכונאי המבוגר שפנה אליו ברחוב, ובחור בשם מָאפִיל, אחד הזרים האוהדים ששיבחו את רגשותיו וניחמו אותו בצערו ההומניטרי בזמן שהוא השׁתכר בבית הקפה.

"כן," הוא המשיך במאמץ-מה, "זכיתי ליהנות מחברתם באי סן ז'וזף, ביחד עם עוד שמונים או תשעים אסירים. כולנו סוּוגנו בתור מסוכנים."

האי סן ז'וזף הוא היפה מבין איי הישועה. סלעי וירוק, עם גיאיות לא עמוקים, שיחים, צמחייה סבוכה, מטעי עצי מנגו והרבה עצי דקל שעירים. שישה סוהרים חמושים באקדחים וברובי קָרָבּין מופקדים שם על שמירת האסירים.

ספינת שמונה משוטים משמשת שם לתקשורת בשעות היום, דרך תעלה ברוחב מטר וחצי, עם האי המלכותי שבו שוכנת עמדה צבאית. היא יוצאת להפלגה הראשונה שלה בשש בבוקר. בארבע אחר הצהריים היא מסיימת את שירותה ונגררת אל רציף קטן באי המלכותי שבו כמה סירות קטנות יותר ושומר. משעה זו ועד בוקר המחרת נותר האי סן ז'וזף מנותק משאר העולם, עם הסוהרים שמפטרלים לפי תור בשביל שבין משכן הסוהרים לצריפי האסירים, ועם המוני כרישים המפטרלים ברחבי המים מסביב.

על רקע נסיבות אלה תכננו האסירים מרד. דבר כזה טרם נודע בהיסטוריה של בית הסוהר, אך לא הייתה זו תוכנית נטולת סיכויי הצלחה. הם תכננו להפתיע את הסוהרים ולרצוח אותם במהלך הלילה, והנשק שלהם יאפשר לאסירים לירות באנשי ספינת המשוטים כאשר זו תגיע בבוקר. אחרי שישתלטו על ספינת המשוטים יתפסו עוד סירות, וכולם יחד יחתרו משם לאורך החוף.

עם רדת החשכה, שני הסוהרים התורנים ערכו כרגיל מפקד לאסירים. אחר כך פנו לסקור את הצריפים כדי לוודא שהכול כשורה. ברגע שהם נכנסו התנפלו עליהם, והם פשוט נחנקו תחת מספרם הרב של תוקפיהם. אור הדמדומים דעך במהירות. היה ליל ירח חדש, וסערה כבדה ושחורה שהתחשרה מעל החוף עוד הִגבירה את עומק חשכת הלילה. האסירים התכנסו בשטח הפתוח ודנו בצעד הבא שעליהם לנקוט, התווכחו בינם לבין עצמם בקולות מהוסים.

"ואתה לקחת חלק בכל זה?" שאלתי.

"לא. ידעתי כמובן מה עומד להתרחש. אבל למה לי להרוג את הסוהרים האלה? לא היה לי שום דבר נגדם. רק מהאחרים פחדתי. כי מה שלא יקרה, מהם לא אצליח להימלט. ישבתי לבדי על גדם עץ כשראשי בין ידי, בלב מפרפר מהמחשבה על חופש שעלול להיות לי רק לעג לרש. פתאום קלטתי בבהלה דמות אדם בַּשביל לידי. הוא עמד בדממה מוחלטת, ואז נבלעה דמותו בלילה. היה זה כנראה הסוהר הראשי שבא לבדוק מה קרה לשניים מאנשיו. איש לא הבחין בו. האסירים המשיכו לריב על התוכניות שלהם. המנהיגים לא הצליחו להשליט משמעת. לחישות עזות בקעו שם מקהל האנשים בחושך ונשמעו מחרידות ביותר.

"בסופו של דבר הם נחלקו לשתי קבוצות ויצאו לדרך. כשהם עברו על פנַי, קמתי ממקומי תשוש וחסר תקווה. השביל אל משכן הסוהרים היה חשוך ושקט, אבל השיחים משני צדיו רשרשו קלוֹת. כעת ראיתי לפנַי אלומת אור עמומה. הסוהר הראשי קָרב בזהירות עם שלושה מאנשיו בעקבותיו. אלא שהוא לא הצליח לחפות כמו שצריך על אור הפנס שלו. גם האסירים ראו את קרן האור העמומה. נשמעה צרחה פראית ונוראה, ומהומה פרצה על השביל החשוך. יריות, מהלומות, אנקות: ציד האדם, ציד הסוהרים, חלף על פנַי לעֵבר פְּנים האי, על רקע קולות שיחים נרמסים, צעקות הרודפים וזעקות הנרדפים. נשארתי לבדי. ואני מבטיח לך, אדוני, הייתי פשוט אדיש לכל זה. עמדתי זמן-מה בשקט, ואחר כך פסעתי לאורך השביל עד שנתקלתי ברגלי במשהו קשיח. התכופפתי והרמתי אקדח של סוהר. במישוש אצבעות הרגשתי שהוא טעון בחמישה כדורים. עם משב הרוח הגיעו לאוזני קולות רחוקים של אסירים שקראו זה לזה, ואז רעם התגלגל והבליע את המיית הרוח ואת רשרוש העצים. פתאום אור פנס גדול חצה בריצה את השביל מולי, נמוך מאוד לפני הקרקע, וחשף לעיני חצאית של אישה עם שולי סינר.

"ידעתי שזו ודאי אשת הסוהר הראשי. הם כנראה שכחו שהיא נמצאת שם. קול ירייה הִרעים מכיווּן פְּנים האי, והיא צרחה לעצמה תוך כדי ריצה. היא המשיכה לרוץ ואני בעקבותיה, וכעת ראיתי אותה שוב. ביד אחת היא משכה בחבל הפעמון הגדול התלוי בקצה מזח העגינה, ובידה האחרת הניפה מצד לצד את הפנס הכבד. זהו הסימן המוסכם במקרה שזקוקים בלילה לעזרת האי המלכותי. הרוח נשאה את הצליל הרחק מן האי שלנו, ואת אור הפנס שהיא הניפה הסתירו בחוף העצים המעטים שליד משכן הסוהרים.

"התקרבתי אליה מאחור. היא המשיכה בלי הרף, בלי להביט הצדה, כאילו אין איש מלבדה על האי. אישה אמיצה, אדוני. הֶבזק של ברק וקול רעם שיבשו לרגע את הצליל ואת אור האיתות, אבל היא כלל לא עצרה, משכה בחבל והניפה את הפנס בקצב סדיר כמו מכונה. אישה נאה כבת שלושים – לא יותר מזה. אני חשבתי לעצמי, 'טוב לא יֵצא מהלילה הזה.' והחלטתי שאם אחד מחברַי האסירים יגיע הנה אל המזח – מה שצפוי היה בקרוב – אני אירה בראשה ואז אירה בעצמי. הכרתי היטב את ה'קומראדים'. הרעיון הזה שלי העניק לי עניין בחיים, אדוני; ומיד נסוגותי קצת לאחור במקום להישאר על המזח הפתוח, והשתופפתי מאחורי שיח. לא הייתה לי שום כוונה להיתפס לא מוכן ולהניח למישהו למנוע ממני לעשות שירות נעלה לפחות ליצור אנושי אחד לפני מותי.

"אך לא נותר לנו אלא להאמין שהאיתות נקלט, כי ספינת המשוטים מהאי המלכותי הגיעה בתוך זמן קצר להפליא. האישה המשיכה לאותת עד שאור הפנס שלה נפל על הקצין האחראי ועל כידוני החיילים שעל הסירה. רק אז היא התיישבה ופרצה בבכי.

"היא כבר לא הזדקקה לי. לא זזתי ממקומי. חלק מהחיילים היו ללא ז'קטים, אחרים בלי מגפיים, איך שתפסה אותם האזעקה. הם עברו בריצה ליד השיח שלי. הספינה נשלחה בחזרה להביא עוד תגבורת; והאישה ישבה לבדה ובכתה בקצה המזח, כשהפנס ניצב לידה על הקרקע.

"ואז ראיתי פתאום באור שבקצה המזח מכנסיים אדומים של עוד שני גברים. הוכיתי בתדהמה. גם הם התחילו לרוץ. בטוניקות לא מכופתרות שהתנפנפו ובראשים חשופים. אחד מהם התנשף ואמר לאחר, 'קדימה, קדימה!'

"התפלאתי מהיכן לכל הרוחות הם צצו. פסעתי לאטי לאורך המזח הקצר. ראיתי את גופה של האישה מיטלטל מבכי, ושמעתי יותר ויותר ברור את אנחותיה, 'אוי, בעלי! בעלי המסכן! בעלי המסכן!' התגנבתי בשקט לעברה. היא לא שמעה ולא ראתה דבר. היא כיסתה את ראשה בסינר והתנודדה קדימה ואחורה מרוב צער. אבל אני הבחנתי בסירה קטנה קשורה לקצה המזח.

"שני הגברים האלה – הם נראו כמו מש"קים – הגיעו כנראה בסירה הזאת, אולי מפני שאיחרו לספינת המשוטים. מדהים איך מתוך תחושת חובה הם הפרו כך את התקנות. ועשו דבר מטומטם – אפילו כשכבר נכנסתי לסירה עדיין לא האמנתי למראה עיני.

"חתרתי לאטי לאורך החוף. ענן שחור רבץ מעל איי הישועה. שמעתי יריות, צעקות. מצוד נוסף הֵחל – ציד האסירים. המשוטים היו ארוכים מדי ולא נוחים. התקשיתי להתמודד איתם אף שהסירה עצמה הייתה קלת משקל. אך כשהגעתי לעברו השני של האי, פרצה סופת גשם ורוח. לא הצלחתי להתקדם מולה. הנחתי לסירה להיסחף אל החוף וקשרתי אותה.

"הכרתי את המקום הזה. הייתה שם סככה ישנה ורעועה שניצבה ליד המים. עודי יושב שם מכוּוץ שמעתי מבעד לרעשי הרוח והמבול קולות של אנשים שמפלסים דרכם בין השיחים. הם הגיחו אל החוף – חיילים אולי. הֶבזק של ברק לידי הסב לי הקלה עזה. שני אסירים!

"ומיד נשמע קול קורא בתדהמה. 'זה נס!' היה זה קולו של סימון, המוכר גם בשם ביסקוויט.

"וקול נוסף נהם, 'מה נס?'

"'הנה, יש כאן סירה!'

"'השתגעת כנראה, סימון! אבל בכל זאת, יש כאן… סירה.'

"מרוב התפעלות כנראה הם נאלמו דום. הגבר השני היה מאפיל. עכשיו הוא דיבר שוב, בזהירות.

"'היא קשורה. בטח יש כאן מישהו.'

"אמרתי להם מתוך הסככה: 'אני כאן.'

אז הם נכנסו, ודי מהר נתנו לי להבין שהסירה שלהם, לא שלי. 'אנחנו שניים,' אמר מאפיל, 'נגדך. אתה לבד.'

"יצאתי לשטח הפתוח כדי להתרחק מהם, כי פחדתי לחטוף מהלומה פתאומית בראש. יכולתי לירות בהם שם על המקום, אבל לא אמרתי דבר. כבשתי את הצחוק שעלה בגרוני. עשיתי את עצמי כנוע מאוד והתחננתי שיחוסו עלי. הם התייעצו ביניהם בקולות חרישיים על גורלי, בזמן שידי נחה על האקדח מתחת לחולצה שלי וחייהם היו נתונים לחסדַי. הנחתי להם לחיות. רציתי שהם יחתרו בסירה. הסברתי להם בענווה שפלת רוח שאני מבין בטיפול בסירות, ושאם יש שלושה חותרים, נוכל לנוח לפי תור. בסוף הם השתכנעו, ובזמן; עוד קצת וכבר הייתי מתפקע מהתקף צחוק."

בשלב זה התלבתה ההתרגשות שלו. הוא זינק מהספסל ודיבר בנפנוף זרועות. הצללים הענקיים של זרועותיו התרוצצו על פני הגג והקירות, והצריף נראה קטן מכדי להכיל את סערת הנפש שלו.

"אני לא מכחיש כלום," הוא התפרץ, "הייתי בשמים, אדוני. זכיתי לטעום מן האושר. אבל שתקתי. חתרתי בתורי לאורך כל הלילה. התקדמנו לעבר הים הפתוח, תלינו את יהבנו על ספינה שתעבור שם. זה היה צעד הרפתקני. אני שכנעתי אותם לעשות את זה. כשהשמש זרחה נראה הים רחב ידיים ורגוע, ואיי הישועה ניבטו רק ככתמים כהים מעל ראשי הגלים. אני בדיוק ניווטתי. מאפיל, שחתר בחרטום, פלט קללה ואמר, 'אנחנו חייבים לנוח.'

"סוף סוף הגיע זמני לצחוק. וצחקתי כמו שצריך, תאמין לי. תפסתי לי את הבטן והתגלגלתי במקום מושבי. הפנים שלהם היו מבוהלים כהוגן. 'מה נכנס בו, בַּחיה?' מאפיל צועק.

"וסימון, שהיה הכי קרוב אלי, אומר לו מעֵבר לכתפו, 'השד ייקח אותי אם אני לא חושב שהוא השתגע!'

"ואז הוצאתי את האקדח. אהה! בן רגע העיניים של שניהם נהיו הכי מאובנות שאתה יכול לדמיין לעצמך. חה, חה! הם פחדו. אבל חתרו. הו, כן, כל היום הם חתרו, נראו לפעמים פראיים ולפעמים חלושים. שום דבר לא נעלם ממני כי הייתי חייב לפקוח עליהם כל הזמן עין, וָלא – טראח! – בשנייה הם היו מתנפלים עלי. השענתי את היד עם האקדח דרוכה על הברך, וניווטתי ביד השנייה. הפרצופים שלהם התחילו להעלות שלפוחיות. השמים והים סביבנו נראו בוערים באש, והים העלה אדים בשמש. הסירה השמיעה קולות רתיחה כשפילחה את המים. מאפיל הוציא לפעמים קצף מהפה ולפעמים גנח. אבל הוא חתר. לא העז להפסיק. כל העיניים שלו נהיו אדומות, והוא נשך את שפתו התחתונה עד זוב דם. סימון נהיה צרוד כמו עורב.

"'קומראד –' הוא מתחיל לומר.

"'שום קומראד אין כאן. אני הבוס שלך.'

"'אז, בוס,' הוא אומר, 'תן לנו לנוח, למען האנושות.'

"נתתי להם. היו שם קצת מי גשמים שנקוו על קרקעית הסירה. הרשיתי להם לחטוף קצת. אבל ברגע שנתתי את הפקודה 'קדימה!' ראיתי אותם מחליפים ביניהם מבטים טעונים. הם חשבו שאהיה חייב מתישהו ללכת לישון! אהה! אבל אני לא רציתי ללכת לישון. הייתי ערני מתמיד. דווקא הם נרדמו באמצע החתירה, נפלו לגמרי מהמושבים, בזה אחר זה. הנחתי להם לשכב. כל הכוכבים כבו. היה עולם שָקט. השמש זרחה. יום חדש. קדימה! לדרך!

"הם חתרו גרוע. העיניים שלהם התגלגלו והלשונות שלהם השתרבבו החוצה. באמצע הבוקר מאפיל קרקר: 'בוא נסתער עליו, סימון. אני מעדיף כבר שיירו בי וזהו מאשר למות מצמא, מרעב ומעייפות מרוב חתירה.'

אבל גם בזמן שהוא דיבר הוא חתר; וגם סימון המשיך לחתור. זה גרם לי לחייך. אח! כמה שהשניים האלה אהבו את החיים בעולם המרושע שלהם, בדיוק כמו שאני אהבתי את החיים שלי לפני שהם הרסו לי אותם עם הדיבורים שלהם. הכרחתי אותם להמשיך עד שהגיעו לתשישות מוחלטת, ורק אז הצבעתי על מפרשי ספינה באופק.

"אה! היית צריך לראות אותם קמים לתחייה ונרתמים שוב לעבודה שלהם! כי אני דאגתי שהם יחתרו לעֵבר הנתיב של הספינה הזאת. הם השתנו. ולי נעלמו הרחמים האלה שקודם הרגשתי כלפיהם. עם כל דקה שעברה הם יותר ויותר חזרו לעצמם. הם הסתכלו עלי במבטים שזכרתי היטב. והיו מאושרים. הם חייכו.

"'נו,' אומר סימון, 'האנרגיה של הבחורצ'יק הזה הצילה את חיינו. אילולא הכריח אותנו, בחיים לא היינו חותרים רחוק כל כך עד לנתיב של ספינות. אני סולח לך, קומראד. אני מעריץ אותך.'

"ומאפיל נוהם מהחרטום: 'אנחנו חייבים לך הכרת תודה ענקית, קומראד. אתה בנוי להיות מנהיג.'

"קומראד! אדוני! אח, איזו מילה יפה. והם, אנשים כמו השניים האלה, הפכו אותה לארורה. הסתכלתי עליהם. זכרתי את השקרים שלהם, את ההבטחות שלהם, את האיומים שלהם ואת כל ימי הסבל שלי. למה הם לא יכלו להניח לי לנפשי אחרי שיצאתי מהכלא? הסתכלתי עליהם וחשבתי שכל עוד הם חיים אני לעולם לא אצליח להיות חופשי. לעולם. לא אני ולא אחרים כמותי בעלי לב חם וראש חלש. כי אני יודע שאין לי ראש חזק, אדוני. זעם שחור הציף אותי – זעם של שיכרות קיצונית – אבל לא נגד עוולות החֶברה. הו, לא!

"אני חייב להיות חופשי!" צעקתי בזעמי.

"'תחי החירות!' צורח הבריון הזה מאפיל. 'מוות לבורגנים ששולחים אותנו לקאיין! בקרוב הם יֵדעו שאנחנו חופשיים.'

"השמים, הים, כל האופק, הכול כמו האדים, אדום-דם בסירה כולה. הרקות שלי פעמו בקול רם כל כך עד שהתפלאתי שהם לא שומעים. איך זה שהם לא שמעו? איך הם לא הבינו?

"שמעתי שסימון שואל: 'לא חתרנו כבר מספיק רחוק?'

"'כן. מספיק רחוק,' אמרתי. הצטערתי עליו; רק את השני שנאתי. הוא גרר את המשוט שלו באנחה רמה, וכשהרים את ידו כדי למחות את מצחו בארשת פנים של מי שסיים את עבודתו, לחצתי על הדק האקדח ויריתי בו מעל הברך שלי, היישר בלב.

"הוא נפל וראשו השתלשל מעל דופן הסירה. לא העפתי בו מבט נוסף. השני פלט זעקה נוקבת. רק צווחת אימים אחת. אחר כך הכול דמם.

"הוא ירד מהמושב וכרע על ברכיו והרים לפניו את כפות ידיו הצמודות בתנוחה של תחינה. 'רחמים,' הוא לחש חלושות. 'קומראד, רחם עלי!'

"'אה, קומראד," אמרתי בקול נמוך. 'כן, קומראד, כמובן. טוב, אז תצעק תחי האנרכיה.'

הוא נופף בזרועותיו, הרים פניו אל השמים ופיו נפער רחב בזעקה גדולה של ייאוש. 'תחי האנרכיה! תחי –'

"הוא התמוטט כמו ערֵמה עם כדור בראש.

"השלכתי את שניהם מהסירה. גם את האקדח זרקתי. אחר כך ישבתי בשקט. הייתי סוף סוף חופשי! סוף סוף. לא הבטתי אפילו אל הספינה; לא היה לי אכפת; באמת, אני חושב שכנראה נרדמתי, כי פתאום שמעתי צעקות ומצאתי את עצמי כמעט מתחת למפרשית. הם העלו אותי אל הסיפון וקשרו את הסירה מאחור. הם היו כולם שחורים, חוץ מהקפטן, שהיה מוּלאטוֹ. הוא היחיד שידע כמה מילים בצרפתית. לא הצלחתי לברר לאן מועדות פניהם ולא מיהם. הם נתנו לי כל יום משהו לאכול; אבל לא אהבתי איך שהם דיברו עלי בשפה שלהם. יכול להיות שהם חשבו להשליך אותי מהספינה כדי להשתלט על הסירה. איך אני יודע? כשעברנו ליד האי הזה שאלתי אם הוא מיושב. הבנתי מהמולאטו שיש בו בניין. תיארתי לעצמי שהם התכוונו לחווה. אז ביקשתי מהם שיורידו אותי על החוף ובתמורה ישמרו לעצמם את הסירה. נדמה לי שזה בדיוק מה שהם רצו. את כל השאר אתה כבר יודע."

לאחר שהשמיע את המילים האלה איבד לפתע פתאום כל שליטה על עצמו. הוא פסע במהירות אנה ואנה עד שפתח לבסוף בריצה; זרועותיו נעו כמו טחנת רוח וצעקותיו נשמעו במידה רבה כאחוזות טירוף. ברובן אמר שהוא "לא מכחיש כלום, שום כלום!" לא יכולתי אלא להניח לו להמשיך בשלו, לשבת בצד ומדי פעם לחזור ולומר לו, "תירגע, תירגע," עד שסערת הנפש שלו תדעך מאליה.

עלי להודות גם כי נשארתי שם הרבה אחרי שהוא כבר זחל אל מתחת לרשת היתושים שלו. הוא התחנן לפני שלא אעזוב אותו; אז כמי שנשאר ער ליד ילד חרד, כך ישבתי לידו – למען האנושות – עד שהוא נרדם.

באופן כללי אני חושב שהיה בו מן האנרכיסט הרבה יותר ממה שהיה מוכן להודות בפנַי או בפני עצמו; ושמעֵבר לסממנים המיוחדים של המקרה שלו הוא דמה מאוד לאנרכיסטים רבים אחרים. לב חם וראש חלש – זה המפתח לתעלומה; ועובדה היא כי הניגודים החריפים ביותר והסתירות הקטלניות ביותר בעולם מצויות בחזהו של כל אדם היודע מהם רגשות ויצרים.

מבירור אישי שערכתי אני יכול להעיד כי הסיפור על מרד האסירים התרחש במדויק כפי הוא תיאר אותו.

כאשר חזרתי להורטה מִקאיין וראיתי שוב את "האנרכיסט", הוא לא נראה טוב. נראה תשוש יותר, שברירי עוד יותר ואכן אפור מאוד מתחת לכתמי הלכלוך מהעבודה שלו. אין ספק שבשר העדר המרכזי של החברה (בצורתו כתמצית) כלל לא היטיב איתו.

נפגשנו על הגשר הצף בהורטה; ואני ניסיתי לשכנע אותו להשאיר שם את ספינת הקיטור עוגנת במקומה ולהתלוות אלי מיידית לאירופה. עונג רב הייתה גורמת לי המחשבה על פניו המופתעות והסולדות של המנהל המצטיין עם היוודע לו שהמסכן הזה נמלט. אבל הוא סירב בעקשנות בלתי ניתנת לערעור.

"אתה בטח לא מתכוון תמיד לחיות כאן!" צעקתי. הוא נד בראשו.

"אני אמות כאן," אמר. ואז הוסיף בקול נוּגה, "רחוק מהם."

לפעמים אני חושב עליו – שוכב בעיניים פקוחות על ציוד הרכיבה שלו בצריף הנמוך הגדוש בכלי עבודה ובגרוטאות ברזל – העבד האנרכיסטי של חוות מראניון, ממתין בהשלמה לשינה ש"ברחה" ממנו, כפי שנהג לומר, בדרכו שלו יוצאת הדופן.

3

השגתי סַפָּר אחד שמגיע מקַרטֶרוויל ועוזר לי בשבתות, אבל בשאר הזמן אני מסתדר יפה לבד. אתה יכול לראות בעצמך שכאן זה לא ניו יורק; וחוץ מזה, רוב הבחורים עובדים כל היום ואין להם זמן להיכנס פה כדי להתייפות.

אתה חדש פה, לא? ידעתי שאף פעם לא ראיתי אותך בסביבה. אני מקווה שהמקום ימצא חן בעיניך ותישאר. כמו שאמרתי, אנחנו לא ניו יורק או שיקגו, אבל נחמד פה. גם אם לא באותה רמה מאז שג'ים קֶנדל נהרג. כשהוא עוד היה חי, הוא והוֹד מֵיֶירס היו דואגים שיהיה פה שמח בעיירה. אני מוכן להתערב אתך שהיו פה צחוקים יותר מכל עיירה אחרת בגודל הזה באמריקה.

ג'ים היה ליצן, והוד היה ממש לא רחוק ממנו. אבל מאז שג'ים איננו, גם אם הוד משתדל לעשות את החלק שלו כמו פעם, זה קשה כשאין לך מישהו שאתה יכול לעבוד אתו.

בשבתות היינו עושים פה חיים פעם. המקום הזה מלא בשבתות, משעה ארבע והלאה. ג'ים והוד היו מגיעים ישר אחרי ארוחת ערב, בסביבות שש. ג'ים היה מתיישב בכיסא הגדול הזה, הכי קרוב למרקקה הכחולה. מי שישב בכיסא הזה היה קם ברגע שג'ים בא ונתן לו אותו.

יכולת לחשוב שזה כיסא שמור, כמו שיש לפעמים בתיאטרון. הוד בדרך כלל עמד, או הסתובב מפה לשם, או שהיו שבתות שגם הוא, כמובן, התיישב בכיסא הזה להסתפר.

טוב, אז ג'ים היה יושב שם ככה איזה זמן בלי לפתוח את הפה – רק בשביל לירוק – ואז בסוף היה אומר לי, "ויטי" – השם האמיתי שלי, זאת אומרת, השם הפרטי האמיתי שלי הוא דיק, אבל כולם פה קוראים לי ויטי – ג'ים היה אומר, "ויטי, האף שלך נראה כמו שושן פורח הערב. בטח שתית קצת מהאו-דה-קולון שלך."

אז אני הייתי אומר, "לא ג'ים, אבל אתה נראה כמו מישהו ששתה משהו כזה או אפילו יותר גרוע."

ג'ים לא היה יכול שלא לצחוק, אבל אז הוא היה אומר, "לא, לא שתיתי כלום, אבל זה לא אומר שהייתי מתנגד למשקה. לא היה אכפת לי לשתות אפילו ספירט."

אז מֵיֶירס היה אומר, "גם לאשתך לא היה אכפת." וזה היה מדליק את כולם והם היו מתחילים לצחוק, כי הם ידעו שג'ים ואשתו לא ממש מסתדרים. היא רצתה להתגרש, רק שלא היה לה סיכוי לקבל מזונות ולא היה לה איך לדאוג לעצמה ולילדים. היא אף פעם לא הצליחה להבין את ג'ים. הוא היה די מחוספס, אבל בלב הוא היה בחור טוב.

הוא והוד מיירס היו צוחקים על כל דבר עם מילט שֵפַּרד. בטח לא פגשת את מילט. טוב, יש לו גרוגרת שנראית כמו מֵלון בשל. אז כשהייתי מגלח את מילט ומתחיל לרדת עם התער בצוואר, הוד היה צועק, "היי, ויטי, חכה רגע! לפני שאתה חותך, בוא נעשה התערבות ונראה מי הכי קרוב לנחש כמה זרעים יש בפנים."

וג'ים היה אומר, "אם מילט לא היה כזה חזיר, הוא היה מזמין רק חצי מלון ואז לא היה נתקע לו בגרון מלון שלם."

כל החבר'ה היו שואגים מצחוק, ואפילו מילא היה מוכרח לחייך, למרות שהבדיחה על חשבונו. ג'ים היה קלף חזק!

זה ספל הגילוח שלו, שם על המדף, ליד הספל של צ'ארלי וייל. "צ'ארלס מ. וייל". זה הרוקח. הוא מגיע קבוע להתגלח, שלוש פעמים בשבוע. והספל של ג'ים נמצא ליד הספל של צ'ארלי. "גברת ה. קנדל". ג'ים כבר לא צריך ספל  גילוח, אבל אני בכל זאת משאיר אותו שם, בתור מזכרת. ג'ים היה חתיכת טיפוס!

לפני שנים ג'ים היה סוכן נוסע של איזה תאגיד שימורים בקרטרוויל. הם מכרו קופסאות שימורים. ג'ים קיבל את כל החלק הצפוני של המדינה והיה בדרכים חמישה ימים בשבוע. הוא היה מגיע לכאן בשבתות ומספר על החוויות שלו מאותו שבוע. זה היה גדול.

אני מתאר לעצמי שהוא התעסק יותר בבדיחות מאשר במכירות. בסוף הקונצרן שחרר אותו והוא חזר ישר הביתה וסיפר לכולם שפיטרו אותו, במקום להגיד שהוא התפטר כמו שרוב האנשים היו אומרים.

זה היה ביום שבת והמספרה היתה מלאה וג'ים קם מהכיסא הזה ואומר, "רבותי, יש לי הודעה חשובה. פיטרו אותי מהעבודה."

טוב, אז כולם שאלו אותו אם הוא רציני והוא אמר שכן ואף אחד לא ידע מה להגיד עד שג'ים אמר שהמקום שלו שבתאגיד כבר לא משומר. הוא באמת היה קלף חזק!

היה לג'ים מין תרגיל מעולה שהוא עשה כשהיה בנסיעות. למשל, הוא היה נוסע ברכבת והם היו מגיעים לאיזה עיירה קטנה כמו, נו, כמו, נו, כמו, בוא נגיד, כמו בנטון. ג'ים היה מסתכל מהחלון של הרכבת וקורא את השלטים של החנויות.

למשל, נגיד שהיה שלט, "הנרי סמית, מזון יבש". טוב, אז ג'ים היה כותב את השם ואת שם העיירה, וכשהוא הגיע ללא משנה לאן, הוא היה שולח מברק להנרי סמית בבנטון ולא חותם עליו, אבל הוא היה כותב בו נגיד משהו כמו "שאל את אשתך על סוכן הספרים שבילה אצלה אחרי הצהריים לפני שבוע", או "שאל את אשתך מי דאג שהיא לא תהיה בודדה בפעם האחרונה שהיית בקרטרוויל". והיה חותם על הגלויה "ידיד".

ברור שהוא לא ידע מה יצא מכל הבדיחות האלה, אבל הוא היה יכול לדמיין מה יכול לקרות, וזה הספיק.

ג'ים לא בדיוק עבד קבוע אחרי שאיבד את המשרה שלו אצל האנשים בקרטרוויל. כמעט את כל מה שהרוויח בעבודות שונות ומשונות פה בעיירה, הוא הוציא ישר על ג'ין, והמשפחה שלו היתה גוועת ברעב אם החנויות פה לא היו עוזרות להם. אשתו של ג'ים ניסתה קצת להסתדר בתפירת שמלות, אבל אף אחד לא הולך להתעשר משמלות בעיירה הזאת.

כמו שאמרתי, היא רצתה להתגרש מג'ים, רק שהיא הבינה שהיא לא תוכל לפרנס את עצמה ואת הילדים והיא המשיכה לקוות שיום אחד ג'ים יפסיק עם ההרגלים שלו וייתן לה יותר משניים או שלושה דולר בשבוע.

היתה תקופה שהיא היתה הולכת אל מי שלא יהיה שהוא עבד אצלו ומבקשת שייתנו לה את המשכורת שלו, אבל אחרי שעשתה את זה פעם או פעמיים, הוא הקדים אותה ולקח על החשבון את רוב המשכורת מראש. הוא סיפר את זה לכולם בעיר, איך הוא עבד על אשתו. הוא היה ליצן אמיתי!

אבל הוא לא הסתפק רק בזה שעבד עליה. הוא כעס על איך שהיא התנהגה, שניסתה לחטוף לו ככה את המשכורת. אז הוא החליט להתנקם. טוב, הוא חיכה עד שהיתה יום אחד פרסומת ש"קרקס אוונס" עומד לבוא לעיירה. ואז הוא אמר לאשתו ולשני הילדים שלו שהוא מתכוון לקחת אותם לקרקס. ביום של הקרקס הוא אמר להם שיקנה כרטיסים ויחכה להם ליד הכניסה לאוהל.

טוב, לא היו לו שום כוונות להגיע לשם או לקנות כרטיסים או משהו כזה. הוא התמלא בג'ין ושרץ בביליארד של רייט כל היום. אשתו והילדים חיכו וחיכו וכמובן שהוא לא הגיע. לאשתו לא היה גרוש עליה, וגם לא בשום מקום אחר, אני מתאר לעצמי. אז היא אמרה לילדים שהכול מבוטל והם התחילו לבכות נורא כאילו שהם לא יפסיקו בחיים.

טוב, אז יצא ככה שבזמן שהם בכו דוֹק סטֶייר עבר שם ושאל מה קרה, וגברת קנדל היתה עקשנית ולא היתה מוכנה לספר לו, אבל הילדים סיפרו לו והוא התעקש לקחת אותם ואת אמא שלהם למופע. ג'ים גילה את זה אחר כך וזאת אחת הסיבות שהוא לא סבל את דוק סטייר.

דוק סטייר הגיע לכאן לפני שנה וחצי בערך. הוא בחור צעיר ונאה מאוד, והבגדים שלו תמיד נראים כאילו הוזמנו במיוחד. הוא נוסע לדטרויט פעמיים או שלוש בשנה ובזמן שהוא שם אז בטח חייט לוקח ממנו מידות ומכין לו חליפה לפי הזמנה. חליפות כאלה עולות כמעט פי שתיים, אבל הן מתאימות לך הרבה יותר מאלה שסתם קונים ברחוב.

במשך איזה זמן אף אחד לא הבין למה דוקטור צעיר כמו דוק סטייר בא לעיירה כזאת, כשכבר יש לנו את דוק גֶמבֶּל ודוק פוּט ושניהם נמצאים פה כבר שנים והם תמיד התחלקו בכל החולים במקום. ואז התחיל להסתובב פה סיפור שהבחורה של דוק סטייר זרקה אותו, בחורה מחצי האי הצפוני איפשהו בקנדה, והסיבה לזה שהוא בא לפה היא להתחבא ולשכוח מזה. הוא אמר בעצמו שהוא חושב שמקום כמו שלנו ממש מתאים בשביל להיות רופא משפחה טוב. וזאת הסיבה שהוא בא.

בכל מקרה, לא עבר הרבה זמן והוא כבר הרוויח מספיק בשביל להתקיים, אפילו שסיפרו לי שהוא אף פעם לא הציק למישהו בקשר לחוב, ולאנשים פה יש הרגל רציני לרשום על החשבון, אפילו פה בעסק שלי. אם הייתי מקבל את כל מה שמגיע לי רק בשביל גילוחים, הייתי יכול לנסוע לקרטרוויל, לגור במלון מֶרסֶר שבוע וללכת כל יום לראות סרט אחר. הנה, נגיד ג'ורג' פּוּרדי הזקן – אבל לא כדאי שאני אתחיל לרכל.

טוב, אז בשנה שעברה מת חוקר מקרי המוות שלנו, מת משפעת. קֶן בּיטי, ככה קראו לו.. הוא היה חוקר מקרי המוות. אז היו צריכים לבחור מישהו אחר שיהיה חוקר מקרי מוות במקומו, ובחרו בדוק סטייר. בהתחלה הוא צחק ואמר שהוא לא רוצה את התפקיד, אבל לחצו עליו לקבל אותו. זאת עבודה שאף אחד לא יילחם לקבל ומה שמקבלים עליה בשנה מספיק בקושי בשביל זרעים לגינה. אבל דוק הוא מסוג האנשים שלא יכולים להגיד לא לשום דבר אם מתעקשים אתם מספיק.

אבל התכוונתי לספר לך על ילד מסכן שיש לנו פה בעיירה – פּוֹל דיקסוֹן. הוא נפל מעץ כשהיה בן עשר ככה. נחת על הראש וזה עשה לו משהו ומאז משהו לא בסדר אצלו. הוא לא מזיק, רק טיפש. ג'ים קנדל היה קורא לו קוקו; זה השם שג'ים נתן לכל מי שלא בסדר בראש, רק שלראשים של אנשים הוא קרא אפונים. זאת היתה עוד אחת מהבדיחות שלו, לקרוא לראש אפון ולקרוא למשוגעים קוקו. רק שפול המסכן לא היה משוגע, פשוט טיפש.

אתה יכול לתאר לך שג'ים עשה לפול כל מיני תעלולים. הוא היה שולח אותו ל"מוסך החזית הלבנה" לבקש מפתח שוודי לשמאליים. ברור שאין בכלל דבר כזה מפתח שוודי לשמאליים.

ופעם היה לנו פה מין יריד ועשו משחק בייסבול בין השמנים לרזים ולפני שהמשחק התחיל ג'ים קרא לפול ושלח אותו לחנות הכלי בית של שרָדֶר להביא שטיחון בשביל החובט.

אין בדיחה שג'ים לא היה יכול להמציא, כשהוא רק הפעיל את הראש.

פול המסכן היה תמיד די חשדן כלפי אנשים, אולי בגלל ג'ים שעשה ממנו צחוק כל הזמן. לפול כמעט לא היה קשר עם אף אחד, חוץ מאמא שלו ודוק סטייר ועוד ילדה פה בעיירה בשם ג'וּלי גרֶג. זאת אומרת, היא כבר לא ילדה, היא בטח כבר קרובה לשלושים או יותר.

בהתחלה, איך שדוק הגיע לעיירה, פול כנראה הרגיש שהנה יש לו חבר אמיתי והסתובב רוב הזמן סביב המשרד של דוק; הזמן היחיד שהוא לא היה שם זה כשהוא הלך הביתה לאכול או לישון או כשהוא ראה את ג'ולי גרג עושה קניות.

כשהוא היה מסתכל מהחלון של דוק ורואה אותה, הוא רץ למטה והצטרף אליה ונגרר אחריה לכל החנויות שהלכה אליהן. הילד המסכן הזה היה משוגע על ג'ולי, והיא התנהגה אליו מאוד יפה תמיד וקיבלה אותו, למרות שברור שמצדה זה היה רק רחמים.

דוק עשה כל מה שהוא יכול בשביל לשפר את המוח של פול, והוא אמר לי פעם שהוא באמת חושב שהילד משתפר, שיש פעמים שהוא חכם ומבין כמו כל אחד אחר.

אבל התכוננתי לספר לך על ג'ולי גרג. גרג הזקן היה בעסקי העצים, אבל התחיל לשתות והפסיד את רוב הכסף שלו וכשהוא מת, הוא לא השאיר כלום חוץ מהבית ובקושי קצת ביטוח שבזכותו הילדה הסתדרה איכשהו.

אמא שלה היתה מין חצי נכה ואף פעם לא ממש יצאה מהבית. ג'ולי רצתה למכור את הבית ולעבור למקום אחר אחרי שהזקן מת, אבל האמא שלה אמרה שפה היא נולדה ופה היא תמות. זה היה קשה לג'ולי, כי הבחורים הצעירים פה בעיירה – טוב, נו, היא טובה מדי בשבילם.

היא נסעה ללמוד והיתה בשיקגו וניו יורק ועוד כל מיני מקומות ואין נושא שהיא לא יודעת לדבר עליו, אבל אם תיקח את שאר הצעירים פה ותדבר אתם על כל נושא חוץ משחקני קולנוע כמו גלוריה סוונסון או טומי מייגן והם יסתכלו עליך כמו על בנאדם הזוי. ראית את גלוריה משחקת ב"שכר החסד"? הפסדת חתיכת הופעה!

טוב, דוק סטייר לא היה פה יותר משבוע כשהוא בא יום אחד להתגלח ואני זיהיתי מי הוא, כי הצביעו לי עליו, אז סיפרתי לו על אשתי. היה לה משהו כבר שנתיים ועשה רושם שגם דוק גמבל וגם דוק פוט לא מצליחים לעזור לה. אז הוא אמר שיבוא ויבדוק אותה, אבל אם היא יכולה לצאת בכוחות עצמה, עדיף להביא אותה למרפאה שלו, כי שם הוא יכול לעשות בדיקה מקיפה יותר.

אז לקחתי אותה למרפאה שלו ובזמן שחיכיתי לה בחדר הקבלה, נכנסת ג'ולי גרג. כשמישהו נכנס למרפאה של דוק סטייר, יש פעמון שמצלצל אצלו בפנים בתוך המרפאה, ככה שהוא יכול לדעת שמישהו בא אליו.

אז הוא השאיר את אשתי בפנים ויצא לחדר הקדמי וזאת הפעם הראשונה שהוא וג'ולי נפגשו, ונראה לי שזה היה מה שקוראים אהבה ממבט ראשון. אבל זה לא היה שווה בשווה. הבחור הצעיר הזה היה הדבר הכי מגונדר שהיא ראתה אי-פעם בעיירה הזאת והיא פשוט השתגעה עליו. בשבילו היא היתה סתם בחורה צעירה שבאה לראות רופא.

היא באה באותו עניין כמוני. אמא שלה היתה שנים אצל דוק גמבל ודוק פוט בלי שום תוצאות. אז היא שמעה שיש רופא חדש בעיירה והחליטה לנסות אותו. הוא הבטיח להגיע ולבדוק את אמא שלה באותו יום.

אמרתי לך לפני רגע שזאת היתה אהבה ממבט ראשון מהצד שלה. ואני לא שופט רק מאיך שהיא התנהגה אחרי זה, אלא מאיך שהיא הסתכלה עליו ביום הראשון ההוא במרפאה שלו. אני לא קורא מחשבות, אבל היה כתוב לה על כל הפנים שהיא אבודה.

עכשיו, ג'ים קנדל, חוץ מזה שהוא היה מומחה בבדיחות ושתיין לא רע בכלל, הוא גם היה גבר של נשים. הוא כנראה השתולל די הרבה בזמנים שהיה בדרכים ועבד אצל האנשים מקרטרוויל, וחוץ מזה היו לו כמה פרשיות אהבה ממש פה בעיירה. כמו שאמרתי, אשתו רצתה להתגרש ממנו, רק שלא יכלה.

אבל ג'ים היה כמו רוב הגברים, וגם הנשים אולי. הוא רצה את מה שהוא לא קיבל. הוא רצה את ג'ולי גרג ושבר את הראש איך הוא הולך להשיג אותה. רק שהוא היה אומר אפון במקום ראש.

טוב, אז ג'ולי לא נמשכה להתנהגות של ג'ים ולבדיחות שלו, וברור שהוא גם היה נשוי, ככה שלא היה לו יותר סיכוי משהיה לנגיד, ארנב. זה ביטוי של ג'ים בעצמו. כשלמישהו לא היה שום סיכוי בבחירות או משהו כזה, ג'ים היה אומר תמיד שאין לו יותר סיכוי מאשר לארנב.

הוא לא הסתיר את הרגשות שלו. ממש פה, יותר מפעם אחת, לפני כולם, הוא אמר שהוא דלוק על ג'ולי וכל מי שיכול להשיג לו אותה מוזמן לקבל את הבית שלו, כולל אשתו והילדים. אבל היא לא רצתה שום עסק אתו; אפילו לא דיברה אתו ברחוב. בסוף הוא ראה שהוא לא מתקדם לשום מקום בשיטות הרגילות שלו אז הוא החליט לנסות דרכים קשוחות יותר. הוא הלך ישר לבית שלה באיזה ערב וכשהיא פתחה את הדלת הוא נכנס בכוח ותפס אותה. אבל היא השתחררה ולפני שהוא הצליח לעצור אותה, היא רצה לחדר השני ונעלה את הדלת וצלצלה לג'ו בַּרנס. ג'ו זה מפקד המשטרה. ג'ים שמע למי היא מטלפנת וברח משם לפני שג'ו הגיע.

ג'ו היה ידיד ותיק של אבא של ג'ולי. ג'ו הלך אל ג'ים למחרת ואמר לו מה יקרה אם הוא ינסה עוד פעם דבר כזה.

לא יודע איך החדשות על המקרה הקטן הזה התפשטו. רוב הסיכויים שג'ו ברנס סיפר לאשתו והיא סיפרה לאשתו של מישהו אחר שסיפרה לבעלה. בכל מקרה, זה התפשט ולהוד מיירס היה אומץ לצחוק עם ג'ים על זה, ממש פה במספרה. ג'ים לא הכחיש שום דבר וצחק על זה קצת ואמר לכולנו שרק נחכה ונראה; הרבה אנשים ניסו לעשות ממנו צחוק, אבל הוא תמיד החזיר להם.

בינתיים כולם פה בעיירה כבר ידעו שג'ולי משוגעת על דוק. אני מתאר לי שלא היה לה מושג איך הפנים שלה השתנו בכל פעם שהם היו ביחד; ברור שהיא לא יכלה לדעת, אחרת היא היתה שומרת מרחק ממנו. והיא לא ידעה שכולנו שמים לב לכל הפעמים שהיא המציאה תירוצים ללכת למרפאה שלו או לעבור ברחוב ממול ולהסתכל אל החלון שלו בשביל לראות אם הוא שם. ריחמתי עליה וככה גם רוב האנשים פה.

הוד מיירס כל הזמן חימם את ג'ים על איך הדוק דפק אותו. ג'ים לא התרגש מהילדון הזה, ויכולת לראות שהוא מתכנן את אחת הבדיחות שלו.

אחד מהתעלולים של ג'ים היה הכישרון שלו לשנות את הקול. הוא היה יכול לגרום לך לחשוב שהוא ילדה שמדברת והוא ידע לחקות כל אחד. בשביל להראות לך כמה טוב הוא היה בזה, אני אספר לך את הבדיחה שהוא עשה פעם על חשבוני.

אתה יודע שבכל הערים, לא משנה באיזה גודל, כשמישהו מת וצריך גילוח אז הספר שמגלח אותו לוקח ממנו חמישה דולר על העבודה; זאת אומרת, הוא לא לוקח ממנו אלא ממי שמזמין את הגילוח. אני לוקח רק שלושה דולרים, כי אישית לא ממש מפריע לי לגלח מתים. הם שוכבים הרבה יותר בשקט מאשר לקוחות חיים. ההבדל היחיד הוא שלא מתחשק לך לדבר אתם, ואתה מרגיש קצת בודד.

טוב, אז ביום הכי קר בערך שהיה לנו פה, בחורף שעבר לפני שנתיים, הטלפון אצלי בבית צלצל כשישבתי לארוחת הערב ואני עונה לטלפון וזה היה קול של אישה והיא אמרה שהיא גברת ג'ון סקוט ושבעלה מת ושאלה אם אני מוכן לבוא ולגלח אותו.

ג'ון הזקן היה תמיד לקוח טוב שלי. אבל הם גרים אחד-עשר קילומטרים מחוץ לעיר, בדרך עפר. ובכל זאת, לא חשבתי שאפשר לסרב.

אז אמרתי שאני אגיע, אבל אצטרך לבוא במונית וזה יכול לעלות שלושה או ארבעה דולרים בנוסף למחיר הגילוח. אז היא, או יותר נכון הקול, אמר שזה בסדר, אז ביקשתי מפרנק אָבּוֹט שיסיע אותי למקום וכשהגעתי לשם מי פותח לי את הדלת אם לא ג'ון הזקן בכבודו ובעצמו! הוא לא היה יותר מת מאשר, נו, מאשר ארנב.

לא הייתי צריך לשכור בלש פרטי בשביל לגלות מי עבד עלי ככה. אף אחד לא ימציא דבר כזה חוץ מג'ים קנדל. הוא היה קלף חזק, זה בטוח!

סיפרתי לך את הסיפור הזה רק בשביל להראות לך איך הוא ידע לשנות את הקול שלו שתחשוב שמישהו אחר מדבר. יכולתי להישבע שזאת גברת סקוט שהתקשרה אלי. או איזה אישה, בכל מקרה.

טוב, אז ג'ים חיכה עד שהוא למד לדבר כמו דוק סטייר; ואז יצא לנקום.

הוא התקשר לג'ולי לילה אחד, כשידע שדוק נמצא בקרטרוויל. היא לא חשדה לרגע שזה לא הקול של דוק. ג'ים אמר שהוא מוכרח לפגוש אותה הלילה; הוא כבר לא יכול להתאפק וחייב להגיד לה משהו. היא היתה נרגשת כולה ואמרה לו לבוא אליה הביתה. אבל הוא אמרה לה שהוא מחכה לשיחת חוץ חשובה, ואם היא מוכנה בבקשה פעם אחת לשכוח מכללי הנימוס ולבוא אליו למרפאה. הוא אמר שאין בזה שום דבר רע ושאף אחד לא יראה אותה ושהוא חייב לדבר אתה רק קצת. טוב, ג'ולי המסכנה נפלה בפח.

דוק משאיר תמיד את האורות במרפאה דלוקים כל הלילה, ככה שזה נראה לג'ולי כאילו יש שם מישהו.

בינתיים ג'ים קנדל הלך לביליארד של רייט, ששמה בילתה כל הכנופיה. רובם כבר שתו הרבה ג'ין והם גם ככה היו חבורה גסה, אז כשהוא בא ואמר להם לבוא אתו ושיהיה כיף, הם עזבו את משחקי הקלפים והביליארד והלכו אתו.

המרפאה של דוק נמצאה בקומה השנייה. ממש ליד הדלת יש מדרגות לקומה למעלה. ג'ים והחבורה שלו התחבאו בחושך מאחורי המדרגות האלה.

טוב, אז ג'ולי באה למרפאה של דוק וצלצלה בפעמון ושום דבר לא קרה. היא צלצלה שוב והמשיכה לצלצל איזה שבע או שמונה פעמים. ואז היא ניסתה את הדלת וגילתה שהיא נעולה. ואז ג'ים השמיע איזה קול והיא שמעה אותו, חיכתה רגע ושאלה, "זה אתה ראלף?" ראלף זה השם הפרטי של דוק.

לא הגיעה שום תשובה והיא בטח הבינה בבת אחת שעבדו עליה. היא פחות או יותר התגלגלה במדרגות וכל החבורה בעקבותיה. הם רדפו אחריה כל הדרך הביתה וצעקו, "זה אתה ראלף?" ו"הו, ראלף יקירי, זה אתה?" ג'ים אומר שהוא לא צעק בעצמו, כי הוא לא הצליח להפסיק לצחוק.

ג'ולי המסכנה! לא ראו אותה פה ברחוב הראשי הרבה-הרבה זמן אחר כך.

וכמובן שג'ים והחבורה שלו סיפרו לכולם בעיירה, לכולם חוץ מלדוק סטייר. הם פחדו מדי לספר לו, ויכול להיות שהוא אף פעם לא היה יודע אם לא פול דיקסון. הקוקו המסכן, כמו שג'ים קרא לו, היה פה במספרה לילה אחד כשג'ים עדיין המשיך להתלהב ממה שעשה לג'ולי. ופול הבין מזה כמה שהצליח להבין ורץ עם הסיפור לדוק סטייר.

ברור שדוק התרתח ונשבע שיגרום לג'ים סבל. אבל זה עניין קצת מורכב, כי אם יתגלה שהוא הרביץ לג'ים, אז ג'ולי בטח תגלה שהוא שמע על זה, ואז היא תדע שדוק יודע, ומובן שהידיעה שהוא יודע תעשה את הכול להרבה יותר גרוע מבחינתה. הוא התכוון לעשות משהו, אבל היה צריך לתכנן את זה טוב-טוב.

טוב, עברו כמה ימים וג'ים שוב היה פה במספרה, וגם הקוקו היה כאן. ג'ים התכוון לצאת לציד ברווזים למחרת ובא לחפש את הדוד מיירס שיבוא אתו. במקרה ידעתי שהוד נמצא בקרטרוויל ולא יחזור הביתה עד סוף השבוע. אז ג'ים אמר שממש לא מתחשק לו לצאת לציד לבד וכנראה הוא יבטל הכול. ואז פול המסכן פתח את הפה ואמר שאם ג'ים מסכים לקחת אותו הוא יצטרף אליו. ג'ים חשב קצת ובסוף אמר, טוב, אולי גם טמבל עדיף מאשר אף אחד.

אני חושב שהוא תכנן לקחת את פול בסירה לאמצע האגם ואז לעשות לו איזה תעלול, לדחוף אותו למים או משהו. בכל מקרה, הוא אמר שפול יכול להצטרף. הוא שאל אותו אם הוא ירה פעם בברווז ופול אמר שלא, הוא אפילו לא החזיק רובה ביד. אז ג'ים אמר שהוא יכול לשוט בסירה ולהסתכל עליו ואם הוא יתנהג יפה, אולי הוא ייתן לו לירות כמה פעמים ברובה שלו. הם קבעו להיפגש בבוקר, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את ג'ים בחיים.

למחרת בבוקר, אפילו לא עשר דקות מרגע שפתחתי, דוק סטייר נכנס. הוא נראה די מתוח. הוא שאל אותי אם ראיתי את פול דיקסון. אמרתי שלא, אבל אני יודע איפה הוא נמצא, הוא יצא לצוד ברווזים עם ג'ים קנדל. אז דוק אמר שזה מה שהוא שמע, אבל הוא לא מצליח להבין את זה, כי פול אמר לו שבחיים הוא לא רוצה יותר שום עסק עם ג'ים קנדל.

הוא אמר שפול סיפר לו איך ג'ים עשה צחוק מג'ולי. הוא אמר שפול שאל אותו מה הוא חושב על הבדיחה הזאת, ודוק אמר לו שצריך להרוג את מי שעושה דברים כאלה. אמרתי שזה היה גס, אבל ג'ים לא יכול לעמוד בפני בדיחות, לא משנה כמה הן גסות. אמרתי שאני חושב שבלב הוא בסדר, אבל הוא פשוט מלא תעלולים. דוק הסתובב ויצא.

בצהריים הוא קיבל שיחת טלפון מג'ון סקוט הזקן. האגם שבו ג'ים ופול יצאו לצוד נמצא בשטח של ג'ון. פול הגיע לבית שלו בריצה לפני כמה דקות ואמר שקרתה תאונה. ג'ים ירה בכמה ברווזים ואז נתן את הרובה לפול ואמר לו לנסות את מזלו. פול בחיים לא החזיק רובה והיה לחוץ. הוא כל כך רעד שלא הצליח להשתלט על הרובה. הוא לחץ על ההדק וג'ים נפל לאחור בסירה, מת.

דוק סטייר, שהיה חוקר מקרי המוות, קפץ למונית של פרנק אבוט ומיהר לחווה של סקוט. פול וג'ון הזקן היו למטה על חוף האגם. פול חתר בסירה לחוף, אבל הם השאירו את הגופה בתוכה וחיכו שדוק יגיע.

דוק בחן את הגופה ואמר שכדאי שיחזירו אותה לעיירה. אין טעם להשאיר אותה שם או לקרוא למשטרה, כי זה מקרה ברור של תאונת ירי.

אני אישית בחיים לא הייתי נותן למישהו שנמצא אתי באותה סירה לירות ברובה, רק אם הייתי בטוח שיש לו מושג ברובים. ג'ים עשה שטות שנתן לטירון את הרובה שלו, ועוד לטמבל. זה כנראה הגיע לג'ים, מה שהוא קיבל. אבל אנחנו בכל זאת מתגעגעים אליו פה. הוא היה קלף חזק, זה בטוח! לסרק רטוב או יבש?


*הסיפור לקוח מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

12

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

9

1

(מפּיוֹטר איבניץ' לאיבן פֶּטרוֹביץ')

אדוני רב החסד וידידי היקר מפז,

איבן פֶּטרוֹביץ'!

זה היום השלישי שאני רודף אחריך, אפשר לומר, ידידי היקר מפז, שהרי עלי לדבר איתך על עניין חיוני ביותר, ואיני פוגש אותך בשום מקום. שעה ששהינו אתמול בביתו של סֶמְיוֹן אָלֶכְּסֵיִיץ', השמיעה אשתי הלצה שהיא מאוד במקומה בנוגע אליך, ואמרה שאתה וטַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה שניכם – צמד-חמד חסר מנוחה. טרם עברו שלושה חודשים מאז שנישאתם, וכבר אתם זונחים את בית מעוֹנכֶם. כולנו צחקנו רבות – מתוך רגשותינו הלבביים הכנים אליכם, כמובן – אבל אם נניח להלצות, ידידי היקר מפז, טרדות רבות גרמת לי. אומֵר לי סֶמְיוֹן אָלֶכּסֵיִיץ', אולי הוא בנשף במועדון האגודה המאוחדת? אני משאיר את אשתי אצל רעייתו של סמיון אלכסייץ' ובעצמי טס לאגודה המאוחדת. דֶמע וצחוק! תאר לך את מצבי: אני הולך לנשף – ועוד לבדי, בלי אשתי! איבן אַנדְרֵיִיץ', שפגש בי בחדרו של השוער, בראותו אותי בגפּי, הסיק מיד (רשע!) שיש בי להיטות יוצאת דופן לאספות מחוללים. הוא שילב את זרועו בזרועי וכבר רצה לסחוב אותי כנגד רצוני לחוג לריקודים, באומרו שצר לו המקום באגודה המאוחדת, אין בה כר פעולה רחב דיו לרוחו של אדם עז נפש, שהוא נתקף כאב ראש מניחוחות פצ'ולי ורִכְפָּה. איני מוצא לא אותך ולא את טַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה. איבן אַנדְרֵיִיץ' מבטיח לי ונשבע, שאתה בוודאי בהצגה "מרבה דעת מרבה מכאוב" בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני. 1

אני טס לתיאטרון האלכסנדריני: גם שם אינך נמצא. הבוקר חשבתי למצוא אותך אצל צ'יסְטוֹגָנוֹב – איפה! צ'יסְטוֹגָנוֹב שולח אותי לביתם של הפֵּרֵפַּלְקינים – אותה תוצאה. קיצורו של דבר, אני כבר מותש לגמרי: שפוט בעצמך כמה טרחתי! כעת אני כותב לך (אין מה לעשות!). הרי העניין שבפי אינו ספרותי כלל וכלל (אתה מבין את כוונתי); מוטב להיפגש בארבע עיניים. הנחיצות לבאר איתך את הדברים – וכמה שיותר מהר –דוחקת, ולכן הנך מוזמן אלי היום לשתיית תה ולשיחת ערבית עם טטיאנה פטרובנה. ביקורכם ישמח את אָנָה מיכַאילוֹבְנָה שלי עד בלי די. באמת ובתמים אשאר חייב לך עד בור הקבר, כמו שאומרים.

אגב, ידידי היקר מפז – אם כבר הגיעו הדברים לידי אחיזה בקולמוס, הרי כל דבר ראוי להיכתב – אני מוצא עצמי נאלץ באותה הזדמנות להתאונן בפניך במידת מה ואפילו להוכיח אותך, ידידי הנכבד עד מאוד, על תעלול אחד תמים למדי, ככל הנראה, שעוללת לי ברשעותך… רשע אחד, אדם חסר מצפון! באמצע החודש שעבר בערך, אתה מכניס לביתי מכר אחד שלך, את יֶבְגֵנִיי ניקוֹלָיִיץ', ומצייד אותו בהמלצתך הידידותית – שהיא כמובן מקודשת ביותר בעיניי. אני שמח על ההזדמנות, מקבל את האיש הצעיר בזרועות פתוחות ותוך כדי כך מכניס את ראשי ללולאת תלייה. לולאה או לא, סיפור נאה יצא, כמו שאומרים. אין לי פנאי להסביר כעת, וגם לא נוח להעלות את הדברים על הכתב, ואולם אני משפיל עצמי ושוטח בקשה לפניך, ידידי ורעי השמח לאידי: שמא אפשר בדרך כלשהי, בעדינות רבה, במאמר מוסגר, ללחוש בחשאי על אוזנו של האיש הצעיר שלך, שיש בעיר הבירה עוד בתים רבים נוסף לביתנו. אין כוח לסבול, אבי! אני משליך את עצמי לרגליך, כמו שאומר ידידנו סימוֹנֵביץ'. כשנתראה, אספר לך הכול. אין בכוונתי לומר שהאיש הצעיר אינו מצטיין, למשל, בדגמי הבגדים או בתכונות הנפש, או שכָּשַׁל בעניין אחר כלשהו. נהפוך הוא, הוא אפילו בחור נעים וחביב; אך המתן עד שנתראה. ובין כה וכה, אם תפגוש בו, לחש לו, למען האל, נכבדי. הייתי עושה זאת בעצמי, אך יודע אתה, זה אופיי: איני מסוגל וגמרנו. הרי אתה המלצת עליו. ואולם הערב, בכל מקרה, נדון בדברים יותר בפרוטרוט. ובינתיים, להתראות. הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

הקטנצ'יק שלי חולה במקצת זה כשבוע ימים, בכל יום נעשה מצבו יותר גרוע. השיניים מציקות לו; הן בוקעות. אשתי כל הזמן מטפלת בו ונעצבת, המסכנה. בוא לבקר. תשמֵח אותנו באמת ובתמים, ידידי היקר מפז.

2

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד,

פיוטר איבניץ'!

קיבלתי אתמול את מכתבך, אני קורא ותָּמֵהּ. אתה מחפש אותי אלוהים יודע באֵילו מקומות, ואני בפשטות הייתי בבית. עד השעה עשר המתנתי לאיבן איבניץ' טוֹלוֹקוֹנוֹב. תכף ומיד אני לוקח את אשתי, שוכר עגלון, נושא בהוצאות ומתייצב אצלך בשעה שש וחצי בקירוב. אתה אינך בבית ורעייתך פוגשת אותנו. אני מחכה לך עד עשר וחצי; יותר מזה אי-אפשר. לוקח את אשתי, נושא בהוצאות, שוכר עגלון, מוריד אותה בבית, ובעצמי עושה את דרכי לפֵּרֵפַּלְקינים מתוך מחשבה שאולי אפגוש אותך שם, אבל שוב טועה בחישוביי. בא הביתה, איני ישן כל הלילה, דואג, בבוקר קופץ אליך שלוש פעמים, בתשע, בעשר ובאחת עשרה, שלוש פעמים נושא בהוצאות, שוכר עגלונים ושוב אתה מוביל אותי באף.

אולם כשקראתי את מכתבך, התפלאתי. אתה כותב על יֶבְגֵנִי ניקוֹלָיִיץ', מבקש שאלחש על אוזנו ואינך מפרש מדוע. אני משבח אותך על הזהירות, אך אין דינו של נייר אחד כדינו של נייר אחר, איני נוהג לתת לאשתי ניירות בעלי חשיבות כדי שתעשה מהם גלילים לשיער. אני תמהּ, סוף כל סוף, באיזה מובן הואלת בטובך לכתוב לי כל זאת. אם כי, אם כבר מדברים על כך, מה הטעם לערב אותי בָּעניין? איני דוחף את האף שלי לדברים שונים ומשונים. אתה עצמך יכולת שלא להכניסו יותר לביתך, אלא שאני רואה שעלי לשוחח איתך בקצרה ובהחלטיות, מה גם שהזמן עובר. ואני דחוק באמצעים ואיני יודע מה אאלץ לעשות, אם תזלזל בתנאים שהתנינו. הנסיעה ממשמשת ובאה, נסיעה – עלויות יש לה, ונוסף לכול אשתי מתבכיינת: תפור לה מעיל ארוך של קטיפה על פי הטעם האופנתי. ובנוגע ליבגני ניקולייץ' אני ממהר לציין בפניך: ביררתי וחקרתי על אודותיו סופית אתמול, בלי לבזבז זמן, בהיותי בביתו של פּאבֶל סֶמְיוֹניץ' פֵּרֵפַּלקין. יש לו בבעלותו חמש מאות נפשות בפלך יָרוֹסְלַבְל, וגם תקווה לקבל מסבתו אחוזה בקרבת מוסקבה ובה שלוש מאות נפשות. כמה כסף יש לו אינני יודע, ואני סבור שאתה בקיא בזה יותר ממני. אבקש ממך סופית לקבוע לי מקום לפגישה. פגשת אתמול את איבן אנדרייץ', ואתה כותב שהוא הודיע לך שאני נמצא בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני עם אשתי. ואילו אני כותב שהוא משקר, מה גם שאסור לתת בו אמון בעניינים כגון אלה, שהרי לא מכבר, לפני יומיים בלבד, סידר את סבתו בסכום של שמונת מאות רובל בשטרות. ובכן, לכבוד הוא לי להיות ידידך הנאמן.

נ"ב

 אשתי הרתה: נוסף על כך, היא נוטה להיבהל בקלות ומעת לעת נתקפת מרה שחורה. הצגות תיאטרון כוללות לפעמים מטחי יריות ורעם מלאכותי שנוצר בעזרת מכונות. על כן, מִפַּחד להבהיל את אשתי, איני לוקח אותה לתיאטראות. ואילו אני עצמי איני להוט יותר מדי אחרי הצגות תיאטרון.

3

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

ידידי היקר מפז,

איבן פטרוביץ'!

אָשַׁמתי, אשמתי ואשמתי לפניך אלף פעמים, אבל אני ממהר להצטדק. אתמול אחרי חמש בערב, בדיוק בשעה שבה נזכרנו בך ברגשי לב כנים, הגיע ברכיבה שליח מדודי סְטֵפָּן אָלֶכְּסֵיִיץ' והביא איתו בשורה, שמצבה של דודתי בכי רע. מפַּחד להבהיל את אשתי, בלי לומר לה מילה, אני משתמש כתואנה בעניין אחר שעלי לטפל בו ונוסע לבית דודתי. מוצא אותה חיה בקושי. בדיוק בשעה חמש אירע לה שבץ, זה כבר השלישי בתוך שנתיים. קארל פְיוֹדוֹריץ', רופא שמטפל בבני הבית, הודיע שאולי לא תחיה אפילו לילה אחד. שפוֹט בנוגע למצבי, ידידי היקר מפז. לילה שלם על הרגליים, טרוד ומוכה צער! רק בבוקר, אחרי שהידלדלו כוחותיי, סובל מתשישות גופנית ונפשית, שכבתי לנוח אצלם בבית על הספה. שכחתי לומר שיעירו אותי בזמן, והתעוררתי באחת עשרה וחצי. דודתי מרגישה יותר טוב. אני נוסע לאשתי; היא, המסכנה, התייסרה בזמן שחיכתה לי. חטפתי פרוסה של משהו, חיבקתי את הקטנצ'יק, שכנעתי את אשתי שאין מקום לדאגה ופניתי לנסוע אליך. אתה אינך בבית, אולם אני מוצא אצלך את יבגני ניקולייץ'. פונה לנסוע הביתה, לוקח לידי ציפורן וכעת אני כותב לך. אל נא תתרעם ואל תכעס עלי, ידידי בלב ובנפש. הַכֵּה, כרות את ראשי מכתפיי, ראשו של אדם אשם, אך אל תשלול ממני את יחסך הטוב כלפי. מרעייתך נודע לי, שהערב תתארחו אצל הסְלָוויאָנוֹבים. אהיה שם בהכרח. מצפה לך בקוצר רוח עצום.

וכעת הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

 הקטנצ'יק שלנו מביא אותנו לידי יאוש אמיתי. קארל פְיוֹדוֹריץ' רשם לו ריבָּס. הוא גונח, אתמול לא זיהה אף אחד. ואילו היום התחיל לזהות וממלמל כל הזמן – אבא, אמא, בּוּ… אשתי דומעת כל הבוקר.

4

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

אני כותב לך אצלך, בחדרך, על המכתבה שלך; ובטרם אוחַז בציפורן, המתנתי לך שעתיים וחצי ואף יותר. כעת הרשה לי לומר לך ישירות, פיוטר איבניץ', את דעתי הגלויה בנוגע לכל העניין האומלל הזה. ממכתבך האחרון אני מסיק שמחכים לך בביתם של הסְלָוויאָנוֹבים, אתה מזמין אותי לשם, אני מתייצב, יושב חמש שעות ואתה אינך מופיע. מה, אני אמור להצחיק אנשים, לדעתך? הרשה לי, אדוני רב החסד… אני מתייצב אצלך בבוקר בתקווה למצוא אותך, בלי לחקות בזאת כל מיני טיפוסים מתעתעים, שמחפשים אנשים אלוהים יודע באֵילו מקומות, כשאפשר למצוא אותם בביתם בכל שעה הגונה שיבחרו. בבית לא היה לך אפילו זכר. איני יודע מה מונע ממני כעת להשמיע באוזניך את כל האמת במלוא חריפותה. אגיד רק זאת, שנראה בעיני כאילו אתה חוזר בך בכל הנוגע לתנאי ההסכם הידועים לשנינו. רק כעת, כשאני מנסה לתפוש את העניין כולו, איני יכול שלא להודות שאני מתפלא בהחלט על עורמתו של קו המחשבה שלך. אני רואה כעת בבירור שטיפחת את כוונתך הלא מיטיבה זה זמן רב. הוכחה להשערה שכזאת מצִדי משמשת העובדה שעוד בשבוע שעבר שמת את ידך, בשיטה שהדעת כמעט איננה סובלת, על המכתב ההוא שלך הממוען אלי, שבו אתה עצמך הצגת, אם כי בצורה מעורפלת ומבולבלת למדי, את התנאים שלנו בנוגע לעניין הידוע לך עד מאוד. אתה פוחד ממסמכים, משמיד אותם, ובי אתה משטה. אולם לא ארשה שיחשיבו אותי לשוטה, שהרי איש לא חשב אותי לשוטה עד כה, ובכל הנוגע לעניין זה חשבו עלי כולם טובות בלבד. אני פוקח את עיניי. אתה מבלבל את דעתי, זורה חול בעיניי תוך שימוש ביבגני ניקולייץ', וכאשר אני מבקש לברר איתך את הדברים מצויד במכתבך מהשבעה בחודש, שעד עתה לא הצלחתי לפענח אותו, אתה קובע לי פגישות כוזבות ובעצמך מסתתר. האם סבור אתה, אדוני רב החסד, שאיני מסוגל להבחין בכל אלה? אתה מבטיח לגמול לי על שירותי הידועים לך טוב למדי, בכל הנוגע להמלצה על אישים שונים, ובין כה וכה, אין לדעת איך, מארגן את העניינים כך, שאתה בעצמך לוקח ממני כסף בסכומים נכבדים בלא אישור על קבלתו – כפי שקרה לאחרונה רק בשבוע שעבר. ואילו כעת, אחרי שלקחת את הכסף, אתה מסתתר, ונוסף לכול מתכחש לטובה שעשיתי לך בכל הנוגע ליבגני ניקולייץ'. אתה בונה, אולי, על נסיעתי הקרובה לסימְבּירְסְק וסבור שלא נספיק להביא את העניין לידי גמר. אולם אני מודיע לך בחגיגיות – ומילת הכבוד שלי תעיד עלי – שאם יגיעו הדברים לידי כך, אהיה מוכן לשהות במתכוון עוד חודשיים תמימים בפטרבורג, עד שאזכה במבוקשי, אשיג את מטרתי ואמצא אותך. גם אנו יודעים מעת לעת לפעול בזדון. בסיכומו של דבר הנני מודיע לך, שאם לא תבהיר לי עוד היום את הדברים בדרך שתספק את רצוני, תחילה בכתב ואחר כך באופן אישי, בארבע עיניים, אם לא תפרט במכתבך מחדש את כל סעיפי ההסכם העיקריים שהתקיימו בינינו ולא תבאר סופית את מחשבותיך בנוגע ליבגני ניקולייץ', איאלץ לנקוט אמצעים שיזיקו לך עד מאוד ושאפילו אני עצמי סולד מהם.

הרשה לי להישאר ידידך הנאמן וכו'.

5

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

11 בנובמבר

ידידי החביב עד מאוד, הנכבד עד מאוד,

איבן פטרוביץ'!

מכתבך ציער אותי עד עמקי נשמתי. האם לא חשת נקיפות מצפון, ידידי היקר אך הלא הוגן, לנהוג כך בטוב שבמבקשי טובתך? למהר, לא להסביר את העניין כולו, ולבסוף לפגוע בי בחשדות מעליבים כל כך?! אולם אני חש לענות על האשמותיך. לא מצאת אותי אתמול, איבן פטרוביץ', מפני שנקראתי פתאום ולגמרי במפתיע למיטתה של אישה נוטה למות. דודתי יֵוְופימִיָה ניקוֹלַבְנָה החזירה את נשמתה לבורא אתמול בערב, בשעה אחת עשרה.  בקולם המשותף של קרובי משפחתי נבחרתי לאחראי על כל הטקס המעציב ורווי הדמעות הזה. הייתי צריך לטפל בכל כך הרבה עניינים, עד שגם היום בבוקר לא הספקתי להתראות איתך, ואף לא ליידע אותך ולו בשׁורת מכתב אחת. צר לי בכל לבי על אי-ההבנה שקרתה בינינו. את דבריי על יבגני ניקולייביץ', שהבעתי אותם בבדיחות הדעת ובדרך אגב, פירשת במובן הפוך לגמרי, ולעניין כולו הענקת משמעות הפוגעת בי עמוקות. אתה מזכיר את הכסף ומביע את דאגתך בנוגע אליו. אולם אני מוכן, בלי ללכת סחור-סחור, לספק את כל רצונותיך ותביעותיך, הגם שלא אוכל שלא להזכיר לך כאן בדרך אגב, שאת הסכום שמדובר בו, שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, לקחתי ממך בשבוע שעבר בתנאים ידועים, ולא בתור הלוואה. אילו זה היה המקרה, בהכרח היה קיים אישור בכתב על קבלתו. איני משפיל את עצמי להסברים בנוגע לסעיפים אחרים המוצגים במכתבך. מוצא אני שזוהי אי-הבנה, רואה אני בכך את החיפזון, הרתחנות והיושר האופייניים לך. אני יודע שמזגך הטוב ואופייך הפתוח לא יתנו לספק לשקוע בלבך, ושבסופו של דבר אתה עצמך תושיט לי ראשון את היד. טעית, איבן פטרוביץ', טעית טעות חמורה!

אף שמכתבך פגע בי עמוקות, הייתי מוכן להתייצב אצלך ראשון עוד היום ולהכות על חטא, אולם אני כל כך טרוד מאז יום אתמול, עד שאני הרוג עכשיו לגמרי ובקושי עומד על רגליי. נוסף לכל האסונות, נפלה אשתי למשכב; אני חושש שמא לקתה במחלה רצינית. ובכל הנוגע לקטנצ'יק, הרי הוא, תודה לאל, מרגיש יותר טוב. אך אני עוזב את הקולמוס… עיסוקיי דוחקים, ומצטברים בלי סוף.

הרשה לי, ידידי שלא יסולא בפז, להישאר ידידך הנאמן וכו'.

6

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

14 בנובמבר

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

המתנתי שלושה ימים; השתדלתי לעשות בהם שימוש מועיל – ולפי שעה, היות שאני חש שנימוס ומהוגנות הנָּם קישוט ראשון במעלה שכל אדם צריך להתהדר בו, מאז מכתבי האחרון, מהעשרה בחודש זה, לא הזכרתי לך על אודותי לא במילה ולא במעשה– במידת מה כדי לתת לך למלא באין מפריע את חובתך הנוצרית ביחס לדודתך, ובמידת מה מפני שהייתי זקוק לזמן לצורך בחינה וחקירה בכל הנוגע לעניין ידוע. ואילו כעת אני ממהר להבהיר לך את הדברים סופית ובתקיפות.

הנני מתוודה בפניך בגילוי לב, שבשעת קריאתם של שני מכתביך הראשונים חשבתי ברצינות שאינך מבין מה אני רוצה; זאת הסיבה שביקשתי יותר מכל להיפגש איתך ולבאר את הדברים בארבע עיניים, חששתי מאחיזה בקולמוס והאשמתי את עצמי באי-בהירות בדרך הבעת מחשבותי על הנייר. ידוע לך שחינוך ונימוסים טובים אין לי ושאני מתרחק מפטפטנות ריקה של גנדרנים, מפני שלמדתי סוף כל סוף מניסיוני המר, עד כמה כוזב המעטה החיצוני לעתים, ושמתחת לפרחים אורב לפעמים הנחש. 2

 

 אולם אתה הבנת אותי; ולא ענית לי כראוי, מפני שבשל העורמה הבוגדנית שבנפשך גמרת אומר מראש להתכחש למילת הכבוד שלך וליחסי הידידות שהיו קיימים בינינו. הוכחת את הדבר במלואו בהתנהגותך המאוסה כלפי בעת האחרונה, התנהגות הרת אסון לענייני – דבר שלא ציפיתי לו ולא רציתי להאמין בו כלל עד לרגע זה. שהרי, כיוון שנשביתי ממש בתחילת ההיכרות בינינו בקסמם של גינוניך המתוחכמים, מעודנוּת מנהגיך, בקיאותך בעסקים והיתרונות שאני עשוי להפיק משותפוּת איתך, הנחתי שמצאתי ידיד ורֵע אמיתי שרוצה בטובתי. ואילו כעת למדתי על בשרי בבירור, שישנם אנשים רבים שתחת מראה חנפני ומזהיר מסתירים בלִבָּם רעל, משתמשים בשכלם לרקימת מזימות נגד זולתם, ולמעשי מִרמה שמקומם לא יכירם. על כן הם מפחדים מקולמוס ומנייר, ועם זאת משתמשים בלשונם ובסגנונם לא לטובת זולתם ומכורתם, אלא כדי לטשטש ולערפל בקסמיהם את דעתם של אלה, שקשרו את עצמם איתם בעסקים שונים והתנו איתם תנאים. את בוגדנותך ביחס אלי, אדוני רב החסד, אפשר לראות בבירור מהעובדות דלהלן.

ראשית, כשציירתי לך בביטויים בהירים וברורים שבמכתבי את מצבי, אדוני רב החסד, ובה בעת שאלתי במכתבי הראשון אליך לְמַה הואלת להתכוון בביטויים ובכוונות כאלה ואחרים, ובעיקר בנוגע ליבגני ניקולייץ', על פי רוב השתדלת לעבור על הדברים בשתיקה. אחרי שהעכרת את רוחי בחשדות ובספקות, התרחקת בקור רוח מעצם העניין. אחר כך, אחרי שעוללת לי מעשים שאפילו אי-אפשר לקרוא להם בשם תואר מהוגן, כתבת שזה מצער אותך. איך תצווה לקרוא לזה, אדוני רב החסד? אחר כך, כשכל רגע היה יקר לי, וכשהכרחת אותי לרדוף אחריך לאורכה של כל עיר הבירה, כתבת לי במסווה של ידידות, מכתבים שבמתכוון לא הזכרת בהם את ענייננו, ודיברת על דברים שכלל אינם מן העניין; דהיינו, על מחלותיה של רעייתך, שאני מכבד אותה בכל מקרה, ועל כך שלתינוק שלך נתנו ריבָּס ושהודות לכך בקעה לו שן. את כל אלה הזכרת בכל מכתב שלך, בסדירות מאוסה שפגעה בי. כמובן, אני מוכן להסכים שנפשו של אב מתייסרת בגלל סבלו של יוצא חלציו, אך לשם מה להזכיר זאת כשנחוץ דבר-מה אחר בתכלית, יותר חיוני ויותר מעניין. שתקתי וסבלתי; ואילו כעת, משעבר הזמן, אני סבור שמחובתי להבהיר את הדברים. לבסוף, אחרי שכמה פעמים הולכת אותי שולל בעורמה בוגדנית בקביעת פגישות כוזבות, הכרחת אותי, כך נראה, לשחק את תפקיד השוטה והמוקיון שלך, שלעולם לא התכוונתי להיות. אחר כך, אחרי שהזמנת אותי אליך מבעוד מועד ורימית אותי כהוגן, אתה מודיע לי שנקראת לדודתך הסובלת, שקיבלה שבץ בדיוק בשעה חמש, כך ניסחת גם במקרה זה את הדברים בדיוק מביש. למזלי, אדוני רב החסד, בשלושת הימים שחלפו הספקתי לערוך בירורים ונודע לי מהם, שדודתך לקתה בשבץ עוד יום קודם לכן, בשמונה בחודש, זמן לא רב לפני חצות. בהסתמך על מקרה זה אני רואה שהשתמשת בקדושת היחסים של קרבת משפחה כדי לרמות אנשים מחוץ למעגל המשפחתי. לבסוף, במכתבך האחרון אתה מזכיר אף את מותה של קרובת המשפחה שלך, שאירע כביכול דווקא בזמן שבו הייתי אמור להתייצב אצלך לצורך היוועצות בנוגע לעניינים הידועים. אך כאן השִׁפלות שבתוכניות ובבדיות שלך עולה אפילו על כל ייתכנוּת, שהרי על פי מידע מהימן ביותר, שהודות למזל שהאיר לי פנים עד בלי די הספקתי לאסוף אותו בעִתו ובזמנו, נפחה דודתך את נשמתה יממה שלמה אחרי מועד ההסתלקות מן העולם שקבעת בלא יראת אלוהים במכתב שלך. לעולם לא הייתי מסיים, אילו מניתי את כל סימני ההיכר שעל פיהם למדתי על העורמה הבוגדנית שבה נהגת כלפי. לצופה חסר פניות די גם בכך, שבכל מכתביך אתה מכנה אותי ידידך בלב ובנפש וקורא לי בשמות נלבבים – דבר שעשית, על פי הבנתי, אך ורק כדי להרדים את מצפוני.

אגש כעת לעיקר התרמית והבוגדנות שלך ביחס אלי, הגלומות דווקא בשמירה על שתיקה בלתי פוסקת בעת האחרונה בכל הנוגע לענייננו המשותף, ובכל הנוגע לגניבה בלי נקיפות מצפון של המכתב שהסברת בו – אמנם בצורה מעורפלת שאינה לגמרי ברורה לי – את התנאים ואת ההסכמים ההדדיים שלנו, בהלוואה ברברית וכפויה של שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, בלי אישור בכתב – סכום שלווית ממני בתור שותף שלך; ולבסוף, בהעללת עלילות מתועבת על מכרנו המשותף, יבגני ניקולייץ'. אני רואה כעת בבירור שרצית להוכיח לי שהאיש משול לתיש, אם יורשה לי לומר – לא תקבל ממנו לא חלב ולא צמר, ושהוא בעצמו לא זה ולא זה, לא בשר ולא חלב – ובעיניך זהו דופי שאמנם הטלת בו במכתבך מהשישה לחודש זה. ואילו אני מכיר את יבגני ניקולייץ' בתור נער צנוע ובעל התנהגות למופת, מעלות שדווקא בזכותן הוא יכול להקסים ולזכות לכבוד הראוי לו בחברה הגבוהה. ידוע לי גם שמדי ערב, במשך שבועיים תמימים, הכנסת בכל פעם לכיסך כמה עשרות, ולפעמים אף עד מאה רובל בכסף, כשניצחת את יבגני ניקולייץ' במשחקי קלפים. ואילו כעת אתה מכחיש כל זאת ולא רק שאינך מסכים להודות לי על מאמציי, אלא אפילו נטלת לעצמך את כספי-שלי ללא החזר, אחרי שפיתית אותי לפני כן שאהיה שותפך בעניין וסחררת את ראשי בכל מיני תועלות שעשויות ליפול בחלקי. אחרי שנטלת לעצמך כעת בצורה הנוגדת כל חוק את כספי ואת כספו של יבגני ניקולייץ', אתה נמנע מלהודות לי ומשתמש בהשמצות, שבאמצעותן השחרת בעיניי כנגד כל היגיון את דמותו של האיש, שנכנס אל ביתך הודות להשתדלויות ולמאמצים שלי. ואילו אתה עצמך, להפך, על פי סיפורי הידידים, עד היום כמעט מחליף איתו נשיקות רטובות ומציג אותו בפני החברה כולה כטוב וראשון בידידיך, אף על פי שגם אחרון הטיפשים בעולם ינחש תכף ומיד למה חותרות כל כוונותיך ומה באמת פירושם של יחסי הידידות והחיבה שלכם. אני מצדי אגיד שפירושם רמייה, עורמה בוגדנית, שִׁכחת כללי המהוגנות וזכויות האדם, שיש בהם כפירה כנגד אלוהים והם לוקים בכל מום מוסרי. אני מביא את עצמי בתור דוגמה והוכחה. במה פגעתי בכבודך ומדוע נהגת בי בצורה כל כך חסרת מצפון?

אני מסיים את מכתבי. אמרתי את שהיה לי לומר. כעת אסכם: אדוני רב החסד, אם בתוך זמן קצר ביותר מקבלת מכתב זה לא תחזיר לי, ראשית, את הסכום שנתתי לך במלואו – שלוש מאות וחמישים רובל בכסף – ושנית, את כל הסכומים הבאים בתור המגיעים לי, על פי הבטחתך, איאלץ להשתמש באמצעים שונים ומגוונים כדי לאלץ אותך להחזיר את כספי אפילו בכוח גלוי, לאחר שאסתייע בחוק. ולבסוף, אני מודיע לך שיש בידי אי-אלו עדויות, שאם יישארו בידי משרתך ומעריצך הנאמן, הרי הן עלולות להרוס ולטמא את שמך בעיני החברה הגבוהה כולה.

הרשה לי להישאר ידידך וכו'.

7

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

15 בנובמבר

איבן פטרוביץ'!

אחרי שקיבלתי את האיגרת שלך, הכתובה בסגנון מוז'יקי ועם זאת מוזר, רציתי ברגע הראשון לקרוע אותה לגזרים – אבל שמרתי אותה בתור מסמך נדיר. אם כי, צר לי מעומק לבי על אי-ההבנות והבעיות שנוצרו בינינו. תחילה התכוונתי שלא לענות לך, אבל הכורח כופה זאת עלי. והוא: בשורות אלה עלי להודיעך שיהיה לי מאוד לא נעים לארח אותך בביתי אי פעם, וכן גם לאשתי: בריאותה רופפת וריח של זפת עלול להזיק לה.

אשתי שולחת לרעייתך את ספרה שנשאר אצלנו – "דון קיחוטה איש למנשה", בצירוף תודה ממנה. בכל הנוגע לערדליך, ששכחת אותם כביכול בביקורך האחרון אצלנו, לצערי עלי להודיעך שהם לא נמצאו בשום מקום. לפי שעה מחפשים אחריהם; אולם אם לא יימצאו כלל, אקנה לך חדשים.

ועם זאת, לכבוד הוא לי להיות ידידך וכו'.

8

בנובמבר, בשישה עשר בחודש, מקבל פיוטר איבניץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב בכתב מצועצע על נייר ורוד-חיוור. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 2 בנובמבר. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. פיוטר איבניץ' קורא:

Eugène   החביב! אתמול לא התאפשר הדבר בשום אופן. בעלי היה בבית כל הערב. ואילו מחר אתה מוכרח לבוא באחת עשרה בדיוק. בעשר וחצי ייסע בעלי לצארְסְקוֹיֵה ויחזור בחצות. רתחתי מכעס כל הלילה. אני מודה לך על שליחת החדשות והתכתובת. איזו ערמה של ניירות! האומנם היא מילאה את כל אלה בכתב ידה? אם כי, יש לה סגנון; תודה לך, אני רואה שאתה אוהב אותי. אל תכעס בגלל אתמול ובוא מחר, בשם אלוהים.

                                                                                                      א.

פיוטר איבניץ' שובר את החותם שעל המכתב השני.

פיוטר איבניץ'!

רגליי בין כה וכה לא היו דורכות בבית שלך; לחינם הואלת בטובך ללכלך את הנייר.

בשבוע הבא אני נוסע לסימבּירסק; יבגני ניקולייץ' יישאר אצלך בתור רֵע שערכו לא יסולא בפז וידיד נלבב ביותר; אני מאחל לך הצלחה, ובנוגע לערדליים אל תדאג.

9

בנובמבר, בשבעה עשר בחודש, מקבל איבן פטרוביץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב שנכתב בבהילות וכלאחר יד. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 4 באוגוסט. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. איבן פטרוביץ' קורא:

היֵה שלום, היה שלום יבגני ניקולייץ'! יברך אותך האל גם בזכות זאת. היה מאושר, ומנת חלקי היא אכזרית; אני מפחדת! זה היה רצונך. אלמלא דודתי, הייתי מפקידה עצמי בידיך גם כך. אז אל נא תצחק עלי וגם לא על דודתי. מחר נערך בכנסייה טקס החתונה שלנו. דודתי שמחה שנמצא אדם טוב, שלוקח אותי בלי נדוניה. היום התבוננתי בו בתשומת לב לראשונה. הוא טוב לב, נדמה לי. מאיצים בי. היֵה שלום, היה שלום… חביב לבי!!! היזכר בי מפעם לפעם; ואילו אני לעולם לא אשכח אותך. היה שלום. אחתום גם על מכתבי אחרון זה, כמו על מכתבי הראשון… זוכר?

טטיאנה

זה היה תוכנו של המכתב השני:

איבן פטרוביץ'! מחר תקבל ערדליים חדשים; איני רגיל לסחוב שום דבר מהכיסים של זולתי; כמו כן, איני אוהב ללקט בחוצות גזרים וקרעים מכל הבא ליד.

יבגני ניקולייץ' נוסע בימים הקרובים לסימבּירסק, לטפל בעסקי סבו, והוא ביקש ממני לדאוג לו לבן לוויה; התרצה?

8