קלאסיקה Archives | פרויקט הסיפור הקצר

1.

בהפסקת הצהריים האמריקאית הגדולה סידר ג'ורג' או'קלי את שולחן עבודתו בתשומת לב מכוונת ומתוך עניין מעושה. אסור לאיש במשרד לדעת כי הוא ממהר, משום שהצלחה היא עניין של אווירה, ופרסום העובדה שמוחך נמצא במרחק 700 מייל מעבודתך לא מועיל.

אך ברגע בו יצא מן הבניין, נעשה נחוש בדעתו והחל לרוץ, נותן מדי פעם מבט בצהריים העליזים של ראשית האביב, שמילאו את כיכר הטיימס והשתהו בגובה של פחות מ-20 רגל מעל ראשי ההמון. ההמון כולו נראה מוגבה מעט, שואף לתוכו את אוויר האביב, והשמש סנוורה את עיני האנשים, כך שכמעט לא ראו זה את זה, אלא רק השתקפות עצמם בשמים.

ג'ורג' או'קלי, שמוחו היה במרחק 700 מייל, סבר כי כל מקום בחוץ הוא נורא. הוא מיהר להיכנס לרכבת התחתית, ולאורך 95 גושי בניינים היטה מבט מטורף לעבר מודעת פרסומת שהסבירה בבהירות כי יש לו סיכוי של 1:5 לא לאבד את שיניו תוך עשר שנים. ברחוב 137 הוא נטש את לימודי אמנות הפרסום, עזב את הרכבת התחתית, והחל לרוץ שוב, ריצה להוטה וערנית, שהביאה אותו הפעם לביתו – חדר אחד בבניין דירות גבוה ואיום באמצע שום מקום.

הוא היה מונח שם על שולחן הכתיבה, המכתב – בדיוק מקודש, על נייר מבורך – בכל רחבי העיר, אנשים, אילו הקשיבו, יכלו לשמוע את פעימות לבו של ג'ורג' או'קלי. הוא קרא את הפסיקים, את כתמי הדיו ואת טביעת האגודל על השוליים – אחר-כך השליך עצמו חסר אונים על המיטה.

הוא היה מסובך באחת מאותן תסבוכות נוראיות, שהן אירועים שבשגרה בחיי העני, עוקבות אחר הדלות כמו עופות טורפים. העניים נופלים או צפים או טועים או אפילו ממשיכים הלאה איכשהו, בדרך המיוחדת שיש לעני, אך הדלות היתה כל-כך חדשה לג'ורג' או'קלי, שאילו היה מישהו מכחיש כי המקרה שלו יוצא דופן – הוא היה נדהם.

לפני פחות משנתיים סיים בהצטיינות את לימודיו במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס והשתלב בחברת מהנדסי בניין במערב טנסי. כל חייו חשב במונחים של תעלות וגורדי שחקים וסכרים נהדרים, וגשרים גבוהים מקושטים בשלושה מגדלים, שהיו כמו רקדנים האוחזים ידיים בשורה, עם ראשים רמים כגובה הערים וחצאיות עשויות כבלים. בעיני ג'ורג' או'קלי זה נראה רומנטי לשנות את כיוון זרימת הנהרות ואת צורת ההרים כדי לאפשר לחיים לשגשג באזורים צחיחים בעולם, מקומות שם לא היכו שורש קודם לכן. הוא אהב פלדה, ותמיד הייתה פלדה קרובה אליו בחלומות, פלדה נוזלית, מוטות פלדה, וגושים וקורות ומצבורים של פלסטיק, מצפים לו כחומר ביד היוצר. פלדה שופעת שתיעשה פשוטה ויפה באש דמיונו…

עכשיו הוא היה פקיד ביטוח במשכורת של 40 דולר לשבוע, עם חלומו החומק ממנו במהירות. הנערה הקטנה והשחרחורת, שהיתה אחראית לתסבוכת זו, תסבוכת איומה וקשה מנשוא, ציפתה בעיירה בטנסי להיקרא לבוא.

15 דקות לאחר מכן, האשה ממנה שכר את חדרו הקישה בדלת ושאלה אותו באדיבות מוציאה מן הדעת, אם מכיוון שהוא בבית הוא רוצה ארוחת צהריים. הוא נד בראשו לשלילה, אך ההפרעה עוררה אותו, והוא קם ממיטתו כדי לכתוב מברק.

"המכתב דיכא אותי איבדת את הצפון את מתנהגת בטיפשות ובסך-הכול עצבנית וחושבת על פרידה למה לא להתחתן איתי מיד בטח שנוכל לדאוג לכך שהכול יהיה בסדר…"

הוא היסס למשך רגע ארוך, ואז הוסיף בכתב-יד שבקושי ניתן היה לזהותו כשלו: "בכל מקרה אני אגיע מחר בשעה שש."

משסיים יצא החוצה בריצה לעבר המברקה הסמוכה לתחנת הרכבת התחתית. כל קניינו בעולם הזה לא הסתכם ב-100 דולר, אך המכתב העיד על היותה "עצבנית", והדבר לא הותיר בידיו כל ברירה. הוא ידע מה המשמעות של "עצבנית" – היא היתה במצב רוח מדוכא, ההבטחה של נישואין לתוך חיים של מאבק ועוני העיקה על אהבתה יותר מדי.

ג'ורג' או'קלי הגיע לחברת הביטוח בריצה הרגילה שלו, הריצה שהפכה אצלו כמעט לטבע שני, וביטאה באופן הנכון ביותר את המתח בו הוא חי. הוא ניגש היישר למשרדו של המנהל.

"אני רוצה לדבר איתך, מר צ'מברס," הכריז בחוסר נשימה.

"כן?" שתי עיניים, עיניים כמו חלונות של חורף, ננעצו בו בסתמיות אכזרית.

"אני רוצה לצאת לארבע ימי חופשה."

"אבל יצאת לחופשה רק לפני שבועיים!" אמר מר צ'מברס בהפתעה.

"נכון," הודה הצעיר המפוזר, "אבל עכשיו אני חייב לצאת שוב."

"לאן נסעת בפעם האחרונה? הביתה?"

"לא, נסעתי ל… מקום בטנסי."

"ולאן אתה רוצה לנסוע הפעם?"

"והפעם אני רוצה לנסוע ל… מקום בטנסי."

"לפחות אתה עקבי," אמר המנהל ביובש. "אבל לא ידעתי שאתה מועסק כאן כסוכן-נוסע."

"אני לא," צעק ג'ורג' או'קלי בייאוש, "אבל אני חייב לנסוע."

"בסדר," הסכים מר צ'מברס, "אבל אתה לא חייב לחזור, אז אל תטרח!"

"אני לא אחזור." ולמרבה תדהמתו, כמו גם לזו של מר צ'מברס, פניו נעשו ורודות מעונג. הוא היה שמח, מאושר – לראשונה זה שישה חודשים היה חופשי לחלוטין. דמעות תודה עמדו בעיניו, והוא אחז בידו של מר צ'מברס בחום.

"אני רוצה להודות לך," אמר בפרץ רגשות, "אני לא רוצה לחזור. נראה לי שהייתי משתגע אם היית אומר לי שאני יכול לחזור. אבל לא הייתי יכול להתפטר בעצמי, אתה מבין, ואני רוצה להודות לך על – על שעשית זאת בשבילי."

הוא נופף בידו באצילות, צעק בקול: "אתה חייב לי משכורת של שלושה ימים אבל אתה יכול לשמור אותה לעצמך!" ומיהר החוצה. מר צ'מברס צלצל לקצרנית שלו כדי שלאול אם או'קלי נראה מוזר לאחרונה. הוא פיטר אנשים רבים במהלך הקריירה שלו, והם קיבלו זאת בדרכים רב ות ומשונות, אך איש מהם לא הודה לו מעולם.

2.

שמה היה ג'ונקואיל קארי, ובעיני ג'ורג' או'קלי מעולם לא נראה דבר כה רענן וחיוור כמו פניה, כשראתה אותו ורצה אליו בלהט לאורך רציף תחנת הרכבת. זרועותיה התרוממו לעברו, פיה נפתח למחצה בציפיה לנשיקה שלו, כשלפתע הרחיקה אותו בעדינות, ובמבוכה קלה הביטה סביב. שני בחורים צעירים מג'ורג', עמדו ברקע.

"זה מר קרואק וזה מר הולט," הכריזה בעליזות. "פגשת אותם כבר פעם כאן."

מוטרד מכך שהנשיקה הפכה למפגש היכרות וחושד במשמעויות נסתרות, נבוך ג'ורג' עוד יותר כשגילה, כי המכונית האמורה להסיע אותם לביתה של ג'ונקואיל הייתה שייכת לאחד משני הצעירים. גילוי זה העמיד אותו במצב נחות. בדרך פטפטה ג'ונקואיל בין המושב הקדמי לאחורי וכשניסה, תוך ניצול הדמדומים, להגניב את ידו לעבר גופה, כפתה עליו בתנועה מהירה להסתפק בידה.

"הרחוב הזה בדרך לבית שלך?" לחש. "אני לא מזהה אותו."

"זו השדרה החדשה. ג'רי קיבל את המכונית שלו רק היום. והוא רוצה להראות לי אותה לפני שהוא לוקח אותנו הביתה."

כשלבסוף, כעבור 20 דקות, הם הורדו בביתה של ג'ונקואיל, ג'ורג' הרגיש כי האושר הראשוני של המפגש, השמחה שזיהה בביטחון בעיניה שם בתחנה, נמוגו בהשפעת הנסיעה. משהו שלו ציפה אבד באופן אקראי למדי, והוא הרהר בכך כשאמר בנוקשות לשני הצעירים לילה טוב. מצב רוחו המדוכא נעלם כשג'ונקואיל משכה אותו לתוך חיבוק מוכר תחת האור העמום של הכניסה הקדמית, ואמרה לו באלף דרכים, שהטובות בהן היו ללא מילים, עד כמה התגעגעה אליו. רגשנותה השיבה לו את בטחונו, העניקה הבטחה ללבו הלהוט שהכול יהיה בסדר.

הם התיישבו על הספה, המומים זה מנוכחותו של זה, הרבה מעבר לכל אפשרות של הבעת אהבה מקוטעת. בשעת ארוחת הערב אביה ואמה של ג'ונקואיל הופיעו ושמחו לראות את ג'ורג'. הם חיבבו אותו, והתעניינו בקריירה שלו כמהנדס, כשהגיע לטנסי לראשונה לפני למעלה משנה. הם הצטערו כשוויתר על כך ונסע לניו-יורק כדי לחפש עבודה רווחית יותר לטווח המיידי, אך למרות שלא ראו בעין יפה את קטיעת הקריירה שלו, הם גילו כלפיו אהדה והיו מוכנים להעיר באירוסין. במהלך ארוחת הערב הם שאלו על התקדמותו בניו-יורק.

"הכול מסתדר," אמר להם בהתלהבות. "קיבלתי קידום – משכורת טובה יותר."

הוא היה אומלל כשאמר זאת – אך כולם שמחו כל-כך.

"הם בוודאי אוהבים אותך," אמרה גב' קארי, "אין ספק – אחרת לא היו מאפשרים לך לבוא לכאן פעמיים בשלושה שבועות."

"אמרתי להם שהם חייבים," הסביר ג'ורג' במהירות. "אמרתי להם שאם לא יאפשרו לי אז לא אעבוד שם יותר."

"אבל אתה חייב לחסוך," גערה בו גב' קארי בעדינות, "לא לבזבז הכול על הנסיעה היקרה הזו."

הארוחה הסתיימה – הוא וג'ונקואיל נשארו לבד, והיא חזרה לזרועותיו.

"כל-כך שמחה שאתה כאן," היא נאנחה. "הלוואי שלא היית עוזב שוב לעולם, אהובי."

"מתגעגעת אליי?"

"מאוד, מאוד."

"האם את – גברים אחרים באים אלייך לעיתים קרובות? כמו שני הנערים האלה?"

השאלה הפתיעה אותה. עיני הקטיפה הכהות ננעצו בו.

"מובן שכן. כל הזמן. סיפרתי לך במכתבים שהם באים, מתוק שלי."

זה היה נכון – כשהגיע לעיר לראשונה היא כבר היתה מוקפת עשרות בחורים, מגיבים לשבריריותה הציורית בהערצה נערית, ומעטים מהם מבחינים שעיניה היפות היו גם מפוכחות וחביבות.

"אתה מצפה שאני לא אלך לשום מקום אף פעם," תבעה ג'ונקואיל, נשענת לאחור על כריות הספה עד שנדמתה כמתבוננת בו ממרחק מיילים רבים, "ורק אשלב ידיים ואשב במקום אחד – לנצח?"

"מה את מנסה להגיד?" הוא התפרץ בבהלה. "את מתכוונת שלא יהיה לי מספיק כסף כדי להתחתן איתך?"

"או, אל תסיק מסקנות כאלה, ג'ורג'."

"אני לא מסיק מסקנות. זה מה שאמרת." ג'ורג' החליט לפתע שהוא ניצב על קרקע רעועה. הוא לא התכוון להניח לדבר לקלקל את הערב הזה. הוא ניסה לקחת אותה בזרועותיו שוב, אך היא התנגדה באופן לא צפוי ואמרה:

"חם כאן. אני הולכת להביא את המאוורר."

כשהמאוורר הופעל הם התיישבו שוב, אך הוא היה נתון במצב רוח רגיש במיוחד ומבלי משים צלל העולם המסוים שממנו התכוון להימנע.

"מתי תתחתני איתי?"

"אתה כבר מוכן שאתחתן איתך?"

עצביו נכנעו בבת אחת, והוא זינק על רגליו.

"בואי נסגור את המאוורר הארור הזה," הוא צעק, "זה משגע אותי. כמו שעון שמתקתק את הדקות שנשארו לי להיות איתך. באתי לכאן כדי להיות מאושר ולשכוח כל מה שקשור לניו-יורק ו…"

הוא צנח לתוך הספה באותה פתאומיות בה התרומם. ג'ונקואיל סגרה את המאוורר, משכה את ראשו לתוך חיקה והחלה ללטף את שערו.

"בוא נשב כך," אמרה ברכות, "כך בשקט, ואני ארדים אותך. אתה עייף ועצבני, והמתוקה שלך תטפל בך."

"אבל אני לא רוצה לשבת כך," התלונן, מזנק בפתאומיות, "אני לא רוצה לשבת כך בכלל. אני רוצה שתנשקי אותי. זה הדבר היחיד שמרגיע אותי. וחוץ מזה אני לא עצבני – זו את העצבנית. אני לא עצבני בכלל."

כדי להוכיח שהוא לא עצבני, עזב את הספה והשליך עצמו לתוך כיסא הנדנדה בעברו השני של החדר.

"בדיוק כשאני מוכן להתחתן איתך, את כותבת לי את המכתבים העצבניים ביותר, כאילו את עומדת לסגת, ואני חייב לרוץ לכאן…"

"אתה לא חייב לבוא אם אתה לא רוצה."

"אבל אני כן רוצה!" התעקש ג'ורג'.

נדמה היה לו שהוא מאוד רגוע והגיוני ושהיא מנסה במתכוון להעמיד אותו באור שלילי. כל מילה נוספת הרחיקה אותם זה מזה יותר ויותר – והוא לא היה מסוגל לעצור את עצמו או לטשטש את הדאגה והכאב שבקולו.

אך אחרי רגע התחילה ג'ונקואיל לבכות בצער, והוא חזר לספה וכרך את זרועו סביבה. הוא היה המנחם עכשיו, מושך את ראשה קרוב לכתפו, ממלמל דברים ישנים מוכרים, עד שהיא נרגעה ורק נרעדה קלות בזרועותיו. למעלה משעה הם ישבו שם, בעוד פסנתרי הערב הלמו מקצבים אחרונים לתוך הרחוב שבחוץ. ג'ורג' לא זז, לא חשב, לא קיווה, שקע בתוך קהות חושים מתוך ציפייה לאסון. השעון ימשיך לתקתק, אחרי 11, אחרי 12, ואז גב' קארי תקרא בעדינות ממעקה המרפסת – מעבר לזה ראה רק מחר וייאוש.

3.

בשיא החום של יום המחרת הגיעה נקודת השבירה. כל אחד מהם ידע מה השני מרגיש, אך מבין שניהם היא הייתה מוכנה יותר להודות בכך.

"אין טעם להמשיך," אמרה בעצבות, "אתה יודע כמה אתה שונא את העבודה בביטוח, ולעולם לא תצליח בזה."

"לא זה העניין," הוא התעקש. "אני שונא להמשיך להיות לבד. אם תתחתני איתי ותבואי איתי ותיתני לנו סיכוי, אני אוכל להצליח בכל דבר, אבל לא כשאני דואג לך כאן."
היא הייתה שקטה זמן ממושך לפני שענתה, לא חושבת – משום שראתה את הסוף – אלא רק מחכה, יודעת שכל מלה תישמע אכזרית יותר מהקודמת. לבסוף דיברה:

"ג'ורג', אני אוהבת אותך בכל לבי, ואני לא רואה איך אוכל אי-פעם לאהוב מישהו אחר מלבדך. אילו היית מוכן לכך לפני חודשיים, הייתי מתחתנת איתך; עכשיו אני לא יכולה, כי זה לא נראה לי הדבר הנכון."

הוא הטיח בה האשמות פרועות – יש לה מישהו אחר, היא מסתירה ממנו משהו!

"לא, אין מישהו אחר."

וזו הייתה האמת. אך כתגובה למתח שעוררה בה פרשיה זו, מצאה מרגוע בחברת צעירים כמו ג'רי הולט, שהיתה לו המעלה של היותו חסר משמעות לגביה.

ג'ורג' לא השלים עם המצב כלל. הוא אחז אותה בזרועותיו וניסה, פשוטו כמשמעו, לנשק אותה לתוך נישואין איתו מיד. משנכשל, פרץ בנאום ארוך של רחמים עצמיים, וחדל רק כשראה שהוא מבזה עצמו בפניה. הוא איים לעזוב כשלא הייתה לו כל כוונה לעזוב, וסירב ללכת כשהיא אמרה לו, שככלות הכול, רצוי שיעשה זאת.

לזמן-מה הצטערה, ואחר-כך היתה סתם נחמדה.

"כדאי שתלך עכשיו," צעקה לבסוף, כל-כך חזק, שגב' קארי ירדה למטה בבהלה.

"קרה משהו?"

"אני הולך, גב' קארי," אמר ג'ורג' בקול שבור, ג'ונקואיל עזבה את החדר.

"אל תרגיש כל-כך רע, ג'ורג'." גב' קארי הביטה בו בהזדהות חסרת אונים – מצטערת, אך בו בזמן שמחה שהטרגדיה הקטנה כמעט שהסתיימה. "אילו הייתי במקומך, הייתי נוסעת הביתה לאמך לשבוע. אולי ככלות הכול זה הדבר הנכון…"

"בבקשה אל תדברי," צעק. "בבקשה אל תאמרי לי דבר עכשיו!"

ג'ונקואיל נכנסה לחדר שוב, ייסוריה ועצבנותה כוסו בסומק וכבוע.

"הזמנתי מונית," אמרה ביובש. "אנחנו יכולים להסתובב עד שהרכבת שלך תצא."

היא יצאה למרפסת הקדמית. ג'ורג' לבש את מעילו, חבש את הכובע ועמד לרגע מותש במסדרון – כמעט שלא אכל דבר מאז עזב את ניו-יורק. גב' קארי ניגשה אליו, משכה את ראשו למטה ונישקה אותו על הלחי. והוא הרגיש מאוד מגוחך ועלוב בידיעתו שההתרחשות היתה מגוכחת ועלובה בסופה. אילו רק עזב בלילה הקודם – עזב אותה בפעם האחרונה בגאווה.

המונית הגיעה, ובמשך שעה השניים שהיו נאהבים נסעו לאורך רחובות שוממים למדי. הוא אחז בידה ונרגע באור השמש, מבין מאוחר מדי שלא היה דבר לעשות או לומר לאורך כל הדרך.

"אני אחזור," אמר לה.

"אני יודעת," ענתה, מנסה להעניק לקולה טון עליז של תקווה. "ונכתוב אחד לשני – לפעמים."

"לא," אמר, "לא נכתוב. אני לא אעמוד בזה. יום אחד אחזור."

"לא אשכח אותך לעולם, ג'ורג'."

הם הגיעו לתחנה, והיא הלכה איתו כשקנה את כרטיסו…

"הנה ג'ורג' או'קלי וג'ונקאיל קארי!"

היו אלו בחור ובחורה שג'ורג' הכיר כשעבד בעיר, ונראה כי ג'ונקואיל קידמה את נוכחותם בהקלה. במשך חמש דקות אינסופיות הם עמדו שם כולם משוחחים: ואז הרכבת נכנסה לתחנה בקול רעש, ובהבעת יגון שלא ניתן להסתירה הושיט ג'ורג' את זרועותיו לעבר ג'ונקואיל. היא פסעה פסיעה מהוססת לעברו, השתהתה, ואז לחצה את ידו במהירות, כאילו נפרדה מידיד מקרי.

"שלום ג'ורג'," אמרה, "אני מקווה שתהיה לך נסיעה טובה."

"שלום ג'ורג'. חזור לכאן לבקר את כולנו שוב."

אילם, כמעט עיוור מכאב הרים את המזוודה שלו, ובאיזה אופן סהרורי העלה את עצמו לרכבת.

חלוף על פני צמחים רעשניים, צובר מהירות דרך מרחבי הפרברים לעבר השקיעה. אולי גם היא תראה את השקיעה ותשתהה לרגע, פונה, זוכרת, לפני שהוא יימוג בשנתה אל תוך העבר. אבק הלילה הזה יכסה לנצח את השמש ואת העצים ואת הפרחים וקולות הצחוק של עולמו הצעיר.

4.

בספטמבר כעבור שנה, בשעות אחר-הצהריים לחות, צעיר בעל פנים צרובות בגוון נחושת אדמדמה ירד מהרכבת בטנסי. הוא הביט סביב בדאגה, ונראה כי הוקל לו משגילה שאין איש מחכה לו. הוא נסע במונית למלון הטוב ביותר בעיר, שם נרשם בסיפוק-מה כג'ורג' או'קלי, קוזקו, פרו.

למעלה בחדרו ישב למשך כמה דקות ליד החלון, מסתכל למטה לרחוב המוכר. ואז בידו הרועדת הרים את שפורפרת הטלפון וחייג.

"האם ג'ונקואיל נמצאת?"

"מדברת."

"אה…" לאחר שקולו התגבר על הנטייה הקלה לרעוד, המשיך ברשמיות ידידותית.

"זה ג'ורג' או'קלי. קיבלת את המכתב שלי?"

"כן. תיארתי לעצמי שתגיע היום."

קולה, רגוע ויבש, הטריד אותו, אך לא כפי שציפה. היה זה קול של זרה, לא נרגש, שמחה למדי לפגוש אותו – זה הכול. הוא רצה להניח את השפורפרת ולשאוף אוויר.

"לא ראיתי אותך – הרבה זמן," הוא הצליח להגיד כלאחר יד, "למעלה משנה."

הוא ידע כמה זמן עבר – בדיוק של יום.

"יהיה נורא נחמד לדבר איתך שוב."

"אני אגיע בערך תוך שעה."

הוא ניתק. כל רגע פנאי שלו במשך ארבע עונות ארוכות היה מלא ציפיה לשעה זו, ועכשיו היא הגיעה. הוא חשב שימצא אותה נשואה, מאורסת, מאוהבת – הוא לא חשב שהיא תהיה אדישה לשיבתו.

הוא הרגיש, כי לעולם לא יהיו בחייו עשרה חודשים כמו אלו שעכשיו עבר. היו לו הישגים מרשימים, לכל הדעות, בשביל מהנדס צעיר – נתקל בשתי הזדמנויות יוצאות דופן, האחת בפרו, משם חזר עכשיו, והאחרת כתוצאה מכך, בניו-יורק, לשם פניו מועדות. בזמן קצר זה עלה מדלות לעמדה של הזדמנויות בלתי מוגבלות.

הוא הביט בעצמו במראה של שולחן האיפור, הוא היה כמעט שחור משיזוף, אך זה היה שחור רומנטי, ובשבוע האחרון, מכיוון שהיה לו זמן לחשוב על כך, זה העניק לו עונג לא מבוטל. הוא גם נשבה בקסם חזותו המחוספסת והבליט אותה. הוא איבד חלק מן הגבה שלו, וברכו היתה עדיין חבושה, אך הוא היה צעיר מדי שלא להבחין כי נשים רבות על אניית הקיטור הסתכלו עליו בעניין מיוחד.

בגדיו, כמובן, היו איומים. חייט יווני בלימה הכין לו אותם – ביומיים. הוא גם היה צעיר מספיק כדי להסביר ליקוי חייטי זה לג'ונקואיל במכתב הקצר שלו. הפרט היחיד הנוסף שהכיל היה בקשה לא לפגוש אותו בתחנה.

ג'רוג' או'קלי מקוזקו, פרו, חיכה במלון שעה וחצי עד אשר, אם לדייק, השמש הגיעה לאמצע השמים. מגולח למשעי ומכוסה בטלק שהעניק לו גוון בהיר יותר, כי ברגע האחרון הכניעה ההתרברבות את הרומנטיקה, הזמין מונית ופנה לעבר הבית אותו הכיר היטב.

הוא נשם בכבדות – הוא הבחין בכך אך אמר לעצמו שזה מהתרגשות, לא מרגשות. הוא היה כאן; היא לא היתה נשואה – זה היה מספיק. הוא אפילו לא היה בטוח מה יאמר לה. אך היה זה רגע בחייו שעליו הרגיש כי אינו יכול לוותר. ככלות הכול, הניצחון לא יהיה שלם בלעדיה, ואם לא יניח את שללו לרגליה, הוא יכול לפחות לנופף בו לנגד עיניה לרגע חולף.

הבית הגיח לפתע לצידו במלוא עוצמתו, ומחשבתו הראשונה היתה כי קיבל ממד מוזר ולא מציאותי. דבר לא השתנה – אך הכול השתנה.

הוא היה קטן יותר ונראה עלוב יותר – ענן של קסם לא ריחף מעל הגג ולא בצבץ מחלונות הקומה העליונה. הוא צלצל בפעמון הכניסה, ומשרתת כושית לא מוכרת הופיעה. העלמה ג'ונקואיל תרד עוד רגע. הוא לחלח את שפתיו בעצבנות, נכנס לחדר האורחים – ותחושת חוסר המציאות גברה. ככלות הכול, ראה, זה היה רק חדר, ולא האולם המכושף בו בילה את השעות המרגשות ההן. הוא התיישב בכיסא, נדהם לגלות שזה כיסא, מבין שדמיונו עיוות וצבע את על הדברים הפשוטים והמוכרים הללו.

הדלת נפתחה וג'ונקואיל נכנסה – והיה זה כאילו החדר היטשטש לפתע מול עיניו. הוא לא זכר עד כמה יפה היתה, והוא הרגיש כי פניו מחווירות וקולו מצטמצם לגניחה עלובה.

היא היתה לבושה בירוק חיוור, וסרט זהב הקיף את שערה החלק והכהה כמו כתר. עיני הקטיפה המוכרות לכדו את עיניו כשנכנסה לחדר, ועווית של פחד חלפה בו מול כוחו המכאיב של יופיה.

הוא אמר "שלום", ושניהם פסעו כמה צעדים קדימה ולחצו ידיים. אחר-כך התיישבו בכיסאות מרוחקים למדי, ונעצו מבט זה בזה משני עברי החדר.

"חזרת," אמרה, והוא ענה באותו אופן נדוש: "רציתי לעצור ולראות אותך כשאני עובר כאן."

הוא ניסה לייצב את קולו בכך שהפנה מבט לכל מקום פרט לפניה. חובת הדיבור היתה עליו, אך נדמה היה כי לא יהיה לו מה לומר אם לא יתחיל מיד להתרברב. מעולם לא היה דבר שגרתי ביחסיהם הקודמים – זה היה בלתי אפשרי שאנשים במצבם ידברו על מזג האוויר.

"זה מגוחך," פתח במבוכה פתאומית. "אני לא יודע מה לעשות בדיוק. הנוכחות שלי מטרידה אותך?"

"לא." התשובה היתה מאופקת אך גם עצובה. זה דיכא אותו.

"את מאורסת?" שאל,

"לא."

"את מאוהבת במישהו?"

היא הנידה ראשה לשלילה.

"אה." הוא נשען אחרונית על כיסאו. הם מיצו נושא נוסף – השיחה לא התפתחה באופן לו כיוון.

"ג'ונקואיל," אמר, הפעם בטון מרוכך, "אחרי כל מה שקרה בינינו, רציתי לחזור ולראות אותך. מה שלא אעשה בעתיד, לעולם לא אוהב מישהי אחרת כמו שאהבתי אותך."

זו היתה אחת מהאמירות ששינן, על אניית הקיטור, נדמה היה כי נשאה את המסר הנכון – הרוך שתמיד ירגיש כלפיה, וגישה לא מחייבת לגבי רגשותיו הנוכחיים. כאן, עם העבר סביבו, לצידו, שהכביד על האוויר יותר ויותר, נשמעה האמירה תיאטרלית ושחוקה.

היא לא הגיבה, ישבה ללא ניע, עיניה מקובעות עליו בהבעה שאמרה הכול או לא כלום.

"את לא אוהבת אותי יותר, נכון?" שאל אותה בקול נמוך.

"נכון."

לאחר רגע, כשגב' קארי נכנסה ודיברה איתו על ההצלחה שלו – כתבו עליו חצי טור בעיתון המקומי – היו רגשותיו מעורבים. עכשיו ידע שהוא עדיין רוצה את הנערה הזו, וידע שהעבר חוזר לפעמים – זה הכול. לגבי השאר הוא חייב להיות חזק וזהיר, והוא כבר יראה.

"ועכשיו," אמרה גב' קארי, "אני רוצה שתלכו לבקר את הגברת עם החרציות. היא אמרקה לי בפירוש שהיא רוצה לראות אותך, משום שקראה עליך בעיתון."

הם הלכו לראות את הגברת עם החרציות. פסעו לאורך הרחוב, והוא זיהה בהתרגשות איך צעדיה הקטנים יותר נפלו תמיד בין צעדיו. התברר שהגברת נחמדה, והחרציות היו ענקיות ויפות באופן בלתי רגיל. גניה של הגברת היו מלאים בהן, ורודות ולבנות וצהובות, כך שלהיות ביניהן היה מסע חזרה אל לב-לבו של הקיץ. היו שני גנים מלאים ושער ביניהם; הגברת עברה ראשונה בשער, בזמן שהם טיילו בנחת לעבר הגן השני.

ואז קרה דבר מוזר. ג'ורג' זז הצידה כדי לאפשר לג'ונקואיל לעבור, אך במקום לעבור היא נעמדה ונעצה בו מבט לרגע. זה לא היה המבט, שלא היה חיוך, כמו שהיה זה רגע השתיקה. הם ראו זה את עיני זה, ושניהם לקחו נשימה קצרה מהירה ואז המשיכו לתוך הגן השני. זה היה הכול.

שעות אחר-הצהריים דעכו. הם הודו לגברת ופסעו הביתה באיטיות, מלאי מחשבות, זה לצד זה. גם בארוחת הערב היו שקטים. ג'ורג' סיפר למר קארי משהו על מה שקרה בדרום-אמריקה, והצליח להגניב את העובדה שהכול יהיה פשוט בשבילו בעתיד.

הארוחה הסתיימה, והוא וג'ונקואיל היו לבד בחדר שראה את תחילת סיפור אהבתם ואת סופו. זה נראה לו עצוב מאוד וכאילו קרה לפני זמן רב. על הספה הרגיש כאב וצער שכמותם לא ירגיש שוב לעולם. לעולם לא יהיה כה חלש או כה עייף ואומלל ועני. בכל זאת ידע שלאותו הנער מלפני 15 חודשים היה משהו, אמונה, התלהבות, שנעלמו לנצח. הדבר הנכון – הם עשו את הדבר הנכון. הוא המיר את נעוריו בעוצמה, וסלל לו דרך בחיים מתוך ייאוש. אך החיים סחפו את רעננות אהבתו יחד עם נעוריו.

"את לא תתחתני איתי, נכון?" אמר בשקט.

ג'ונקואיל נדה בראשה הכהה.

"לעולם לא אתחתן," ענתה.

הוא הניע ראשו.

"אני נוסע לוושינגטון בבוקר," אמר.

"אה…"

"אני חייב לנסוע. אני חייבת להיות בניו-יורק ב-1 בחודש, ובינתיים אני רוצה לעצור בוושינגטון."

"עסקים!"

"לא," אמר באופן מאולץ, "יש שם מישהי שאני חייב לראות, מישהי שהיתה מאוד נחמדה אליי כשהייתי מדוכא ושבור."

זו היתה המצאה. לא היה לו אף אחד לראות בוושינגטון – אך הוא הסתכל על ג'ונקואיל בריכוז, והיה בטוח שהיא התכווצה מעט, שעיניה נעצמו ונפקחו לרווחה שוב.

"אך לפני שאלך, אני רוצה לספר לך מה קרה לי מאז ראיתי אותך, ומכיוון שכנראה לא ניפגש שוב, חשבתי שאולי תסכימי – רק הפעם – לשבת בחיקי כמו שנהגת לעשות. לא הייתי מבקש, אבל בגלל שאין לך מישהו אחר – עדיין – אולי זה לא משנה."

היא נדה בראשה ומיד התיישבה בחיקו, כפי שעשתה לעתים קרובות כל-כך באותו אביב חולף. מגע ראשה כנגד כתפו, מגע גופה המוכר, היכה בו בהתרגשות. זרועותיו המחזיקות בה נטו להיכרך סביבה, לכן נשען אחורנית והחל לדבר, מהורהר, לתוך החלל.

הוא סיפר לה על שבועיים מייאשים בניו-יורק, שהסתיימו בעבודה מעניינת גם אם לא רווחית ביותר במפעל בנייה בעיר ג'רסי. כשהעסק בפרו הוצג בפניו לראשונה, הוא לא עשה עליו רושם של הזדמנות יוצאת דופן. הוא היה אמור להיות עוזר מהנדס שלישי במשלחת, אך רק עשרה מהקבוצה האמריקאית, כולל שמונה מודדים ומעריכים, הגיעו לקוזקו. עשרה ימים לאחר מכן מת ראש המשלחת מקדחת צהובה, זו היתה ההזדמנות שלו, הזדמנות שרק טיפש יחמיץ, הזדמנות מופלאה…

"הזדמנות שרק טיפש יחמיץ?" הפריעה בתמימות.

"גם טיפש לא," הוא המשיך. "זה היה נהדר. אז שלחתי מברק לניו-יורק…"

"ואז," הפריעה שוב, "הם שלחו מברק בו אמרו שאתה צריך לנצל את ההזדמנות?"

"צריך!" קרא בהתרגשותף עדיין נשען אחרונית, "שאני חייב. לא היה זמן לבזבז…"            

"אפילו לא דקה?"

"אפילו לא דקה."

"אפילו לא בשביל…" היא עצרה.

"בשביל מה?"

"תראה."

לפתע הוא היטה את ראשו קדימה, והיא קירבה עצמה אליו, שפתיה פתוחות למחצה כמו פרח.

"כן," לחש לתוך שפתיה, "יש כל הזמן שבעולם…"

כל הזמן שבעולם – חייו וחייה. אך לרגע, כשנישק אותה, ידע שלמרות שהוא מחפש את דרך הנצח, לעולם לא יוכל ללכוד שוב את אותן שעות אפריל אבודות, עכשיו הוא עשוי להדק אותה קרוב, עד ששרירי זרועו יינעלו – היא היתה משהו נכסף ונדיר שהוא נלחם עבורו ועשה לשלו – אך שוב לעולם לא לחישה מעורפלת באבק או במשב הרוח הלילי…

הנח לזה, חשב, אפריל חלף, אפריל חלף. יש סוגים שונים של אהבה בעולם, אך לעולם לא אותה אהבה פעמיים.


מתוך: "השיקוי: סיפורי אהבה מטובי הסופרים בעולם", הוצאת גוונים, 1992.  

אמא אומרת שכשאני מתחיל לדבר אני לא יודע מתי להפסיק. אבל אני אומר לה שההזדמנות היחידה בכלל שיש לי לדבר זה כשהיא לא בסביבה, אז אני צריך לנצל את זה. האמת היא שכנראה אף אחד מאתנו לא היה מתקבל בברכה במפגש של קווייקרים, אבל כמו שאני אומר לאמא, בשביל מה אלוהים נתן לנו לשון אם הוא לא רוצה שנשתמש בה? רק שהיא אומרת שהוא לא נתן לנו אותה בשביל שנגיד את אותו דבר שוב ושוב, כמוני, ונחזור על עצמנו. אבל אני אומר:

"נו, אמא," אני אומר, "כשאנשים הם כמוך וכמוני והם נשואים כבר חמישים שנה, אז את מצפה שכל מה שאני אומר יהיה משהו שלא שמעת אותי אומר כבר פעם? אבל בשביל מישהו אחר זה יכול להיות דבר חדש, כי אף אחד אחר לא חי אתי כל כך הרבה זמן כמוך."

אז היא אומרת:

"ברור שאף אחד לא חי אתך כל כך הרבה, כי אף אחד לא היה סובל אותך כל כך הרבה זמן."

"נו," אני אומר לה, "את דווקא נראית לא רע."

"זה אולי נכון," היא תגיד, "אבל נראיתי יותר טוב לפני שהתחתנתי אתך."

אי אפשר לנצח את אמא.

כן, אדוני, אנחנו התחתנו בדיוק לפני חמישים שנה בשבע-עשרה בדצמבר והבת שלי וגיסי באו אלינו מטרֶנטוֹן בשביל לחגוג אתנו את חתונת הזהב. גיסי הוא ג'ון ה. קרמר, איש הנדל"ן. הוא עושה 12,000 דולר בשנה, ומאוד מעריכים אותו שם באזור טרנטון; עובד טוב, חרוץ ויציב. מועדון "רוֹטֵרי" רדף אחריו הרבה זמן שיצטרף אליו, אבל הוא כל הזמן אמר להם שהמועדון שלו זה הבית שלו. אבל בסוף אֵדי שכנעה אותו להצטרף. זאת הבת שלי.

טוב, בכל מקרה, הם באו לחגוג אתנו את חתונת הזהב ומזג האוויר היה די קריר ומערכת ההסקה כבר לא עבדה כמו פעם ואמא השמיעה את ההערה הזאת שלה שהיא מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר כמו הקודם, והתכוונה לחורף של השנה שעברה. אז אדי אמרה שאם היא היתה במקומנו, כשאין מה שמחזיק אותנו כאן, היא בטח שלא היתה מעבירה פה יותר חורפים ולמה אנחנו לא סוגרים פשוט את הברז הראשי, נועלים את הבית ועוברים לטַמפָּה בפלורידה? אתה יודע שהיינו שם לפני ארבעה חורפים ונשארנו שם חמישה שבועות, אבל זה עלה לנו יותר משלוש מאות חמישים דולר, וזה רק החשבון על המלון. אז אמא אמרה שאנחנו לא הולכים לשום מקום בשביל שישדדו אותנו. אז גיסי התערב ואמר שטמפה היא לא המקום היחיד בדרום, וחוץ מזה אנחנו לא חייבים להיות באיזה מלון יוקרתי, אנחנו יכולים לשכור לנו שני חדרים באיזה מקום, כמו בפנסיון, והוא שמע שסנט פטרסבורג בפלורידה היא המקום, ואם רק נגיד מילה הוא יכתוב לשם ויברר הכול.

נו, בקיצור, החלטנו ללכת על זה ואדי אמרה שזה יהיה ירח דבש שני שלנו ובתור מתנה גיסי שילם את ההפרש בין קרון רגיל לתא פרטי, ככה שיהיה לנו תא ותהיה לנו יותר פרטיות. בתא יש לך דרגש עליון ותחתון בדיוק כמו בקרון שינה רגיל, אבל זה חדר סגור חש בו כיור. הרכבת שנסענו בה היתה כולה תאים פרטיים, בלי קרונות שינה רגילים בכלל. הכול היה תאים פרטיים.

לילה קודם הגענו לטרנטון ונשארנו אצל בתי וגיסי ויצאנו מטרנטון למחרת בצהריים בשעה 3:23.

זה היה שתים-עשרה בינואר. אמא ישבה עם הפנים בכיוון הנסיעה, כי זה עושה לה סחרחורת לנסוע הפוך. אני ישבתי מולה, זה לא משפיע עלי. הגענו לצפק פילדלפיה בשעה 4:03 ולמערב פילדלפיה הגענו בשעה 4:14, אבל לא עברנו ברחוב ברוד. הגענו לבולטימור ב-6:30 ולוושינגטון ב-7:25. הרכבת שלנו עמדה שעתיים בוושינגטון עד שבאה רכבת אחרת לאסוף אותנו, אז יצאתי וטיילתי על הרציף ונכנסתי לתחנת יוּניוֹן. כשחזרתי הרכבת שלנו עברה למסילה אחרת, אבל אני זכרתי את השם שלה, לָה בֶּל, בגלל שפעם ביקרתי את דודה שלי באוֹקוֹנוֹמוֹווֹק, ויסקונסין, איפה שיש אגם עם אותו שם, ככה שלא היתה לי שום בעיה להתמצא. אבל אמא כמעט התעלפה מרוב בהלה כי היא פחדה שישאירו אותי שם.

"נו, טוב," אמרתי, "הייתי בא אחרייך ברכבת הבאה."

"ממש יכולת," אמרה אמא, והזכירה שהכסף נמצא אצלה.

"נו," אמרתי, "היינו בוושינגטון ויכולתי להלוות ממחלקת האוצר. הייתי מציג את עצמי בתור אנגלי."

אמא הבינה את הבדיחה וצחקה מכל הלב.

הרכבת שלנו יצאה מוושינגטון בשעה 9:40 ואמא ואני הלכנו לישון מוקדם, אני לקחתי את המיטה העליונה. במשך הלילה עברנו בשדות הירוקים של וירג'יניה הישנה, למרות שהיה חשוך מדי בשביל לראות אם הם ירוקים או באיזה צבע הם בכלל. כשהתעוררנו בבוקר היינו בפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה. אכלנו ארוחת בוקר בקרון האוכל ואחרי ארוחת הבוקר התחלתי לדבר עם איש מהתא הסמוך. הוא היה מלבנון, ניו המפשייר, איש בן שמונים בערך. אשתו היתה אתו וגם שתי הבנות הרווקות שלו והערתי שבטח צפוף לארבעתם בתא אחד, אבל הוא אמר שהם עושים את הטיול הזה בכל חורף כבר ארבע-עשרה שנים ויודעים איך לא להפריע אחד לשני. הוא אמר שהם בדרך לטַרפּוֹן ספּרינגס.

הגענו לצַ'רלסטוֹן בדרום קרוליינה בשעה 12:50 ולסָוואנה, ג'ורג'יה הגענו ב-4:20, בגֶ'קסוֹנוויל, פלורידה היינו ב-8:45 והיתה לנו שעה ורבע להעביר שם, אבל אמא עשתה עניין ולא נתנה לי לרדת מהרכבת, אז קראנו לכושי שיסדר את הדרגשים שלנו והלכנו לישון לפני שיצאנו מג'קסונוויל. לא ישנתי טוב כי הרכבת עשתה הרבה עצירות ואמא אף פעם לא ישנה טוב ברכבת כי היא אומרת שהיא תמיד פוחדת שאני אפול עליה. היא אומרת שהיא מעדיפה לישון למעלה ואז היא לא תצטרך לדאוג בקשר אלי, אבל אני אומר לה שאני לא יכול לקחת את הסיכון שאנשים יגלו שהרשיתי לאשתי לישון בדרגש העליון. עוד יתחילו לדבר עלינו.

התעוררנו בבוקר בזמן לראות את החברים שלנו מניו המפשייר יורדים בטרפון ספרינגס, הגענו לשם בשעה 6:53.

חלק מהנוסעים האחרים ירדו בקְלירוֹוטר וחלק בבֶּל אייר, איפה שהרכבת עוצרת ממש בדלת של המלון הענק. בל אייר היא מפקדת החורף של כל המכורים לגולף וכל מי שירד שם החזיק תיק עם מקלות, משהו כמו עשר או שתים-עשרה בתיק. אפילו נשים. כשהייתי צעיר קראנו למשחק הזה "שייני" והיינו צריכים רק מקל אחד, ותהיו בטוחים שרק משחק אחד כמו שאנחנו היינו משחקים, היה כבר יותר מדי לכמה מהמכורים האלה.

הרכבת נכנסה לסנט פטרסבורג ב-8:20 וכשירדנו ממנה חשבנו שהתחילו מהומות, עם כל הכושים שנובחים שם שמות של מלונות.

אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב שיש לנו מקום שמור ללכת אליו ואנחנו לא צריכים לבחור מלון, זה היה קשה לבחור מתוך אלה, כי כל אחד מהם הוא הכי טוב."

היא צחקה.

מצאנו מונית שירות ונתתי לנהג את הכתובת של החדר שגיסי השיג לנו וברגע שהגענו לשם הצגנו את עצמנו לבעלת הבית, אלמנה צעירה בת ארבעים ושמונה בערך. היא הראתה לנו את החדר שלנו שהיה מואר ומאוורר עם מיטה נוחה וארון וכיור רחצה. הוא עלה שתים-עשרה דולר לשבוע, אבל המיקום היה טוב, רק שלושה רחובות מפארק ויליאמס.

סיינט פּיט היא מה שאנשים שם קוראים העיר הגדולה, למרות שהם גם קוראים לה עיר-אור-השמש, כי הם טוענים שאין מקום אחר במדינה שיש בו פחות ימים שבהם החמה הזקנה לא מחייכת אל אמא אדמה, ואחד מהעיתונים אצלם מחלק את כל הגיליונות שלו בחינם ביום שבו השמש לא זורחת. הם טוענים שהוא חילק אותם בחינם רק שישים פעמים בערך באחת-עשרה השנים האחרונות. עוד כינוי שיש להם לעיר שלהם זה "פאלם ביץ' לעניים", אבל לדעתי אלה שבאים לשם יכולים להשיג מהבנק הלוואות בדיוק אותם סכומים שמרשים לעצמם כל הגנדרנים שהולכים לפאלם ביץ' האחרת.

בזמן שהיינו שם ביקרנו בעיר האוהלים של לואיס, שזאת המפקדה של כל תיירי הקופסאות שימורים. אבל יכול להיות שלא שמעת עליהם. נו, זה ארגון של אנשים שיוצאים לטייל בחופשות שלהם באוטו ולוקחים אתם הכול. זאת אומרת, הם מביאים אתם אוהלים וישנים בהם וגם מבשלים בהם והם לא מפרנסים שום מלון או קפיטריה, אבל הם חייבים להיות מטיילי אוטו מוסמכים אחרת הם לא יכולים להצטרף לארגון.

הם אמרו לי שיש להם יותר ממאתיים אלף חברים והם קוראים לעצמם תיירי הקופסאות שימורים, כי רוב האוכל שלהם בא מקופסאות שימורים. זוג אחד שראינו בעיר האוהלים היה מבּרָדי, טקסס, בשם מר וגברת פֶּנס, והזקן בן יותר משמונים והם באו לשם באוטו כל הדרך מהבית שלהם, מרחק של 2600 קילומטר. לקח להם חמישה שבועות לעשות את הנסיעה, פֶּנס נהג כל הדרך.

תיירי הקופסאות שימורים באים מכל המדינות בארץ, ובקיץ הם מבקרים במקומות כמו ניו אינגלנד או אזור האגמים הגדולים, אבל בחורף רובם מגיעים לפלורידה ומתפזרים בכל רחבי המדינה. כשהיינו שם היה להם כנס לאומי בגֶיינסוויל, פלורידה, והם בחרו במישהו מפרֵדוֹניה בניו יורק שיהיה הנשיא שלהם. התואר שלו הוא פותחן הקופסאות שימורים המלכותי העולמי. הם כתבו שיר שכל אחד חייב ללמוד לפני שהוא נהיה חבר:

"תיירי-קופסאות-השימורים לנצח! הידד, בחורים! הידד!

קדימה תיירי-קופסאות-השימורים! הלאה האויבים!

נחוג סביב המדורה; ושוב נחוג סביבה,

צעוק נצעק 'נטייל באוטו לנצח!'"

משהו כזה. והחברים גם חייבים לחבֵּר קופסת שימורים לפגוש של הרכב שלהם.

שאלתי את אמא אם היא היתה רוצה לטייל ככה והיא אמרה:

"אין בעיה, אבל לא כשאידיוט זקן כמוך נוהג."

"נו," אמרתי, "אני צעיר בשמונה שנים מאדון פנס הזה שנהג לפה מטקסס."

"כן," היא אמרה, "הוא כבר מבוגר מדי בשביל שיהיו לו שטויות בראש."

אי אפשר לנצח את אמא.

נו, אז אחד הדברים הראשונים שעשינו בסנט פטרסבורג היה ללכת ללשכת המסחר ולרשום את השמות שלנו ומאיפה אנחנו מגיעים, כי יש יריבות גדולה בין כל מיני מדינות לגבי מספר האזרחים שלהם שמבקרים שם וכמובן שלמדינה הקטנה שלנו אין הרבה מה להראות לזכותה, אבל בכל זאת, כל טיפה עוזרת, כמו שאומרים. בסך הכול, ככה האיש שם אמר לנו, רשומים אחת-עשרה אלף שמות, מדינת אוהיו מובילה בהפרש של איזה אלף חמש מאות ומדינת ניו יורק אחריה עם איזה אלף מאתיים. אחריהם באות מישיגן, פנסילווניה וככה עד למטה שם לקובה ולנוודה יש רק איש אחד.

בלילה הראשון שהעברנו שם היתה פגישה של אגודת ניו יורק ניו ג'רזי בכנסייה הקתולית ונאם שם מישהו מאוֹגדֶנסבּוּרג, ניו יורק. הוא דיבר על המרדף אחרי הקשת בענן. הוא שייך ל"רוטרי", נואם מאוד משכנע, אבל אני לא זוכר איך קוראים לו.

הדבר הראשון שעשינו, כמובן, היה לחפש מקום לאכול ואחרי שבדקנו כמה מקומות הגענו לקפיטריה בשדרה המרכזית שהתאימה לנו בול. אכלנו שם כמעט את כל הארוחות שלנו וזה הסתכם בערך בשתי דולר ליום לשנינו, אבל האוכל היה עשוי טוב והכול שם היה מסודר ונקי. הבן אדם לא אכפת לו לשלם יותר אם המקום נקי והאוכל מבושל כמו שצריך.

ב-3 בפברואר, שזה יום ההולדת של אמא, החלטנו להשתולל ואכלנו ארוחת ערב במלון פּוֹינסֶטיָה והם לקחו לנו שבעים וחמש סנט על סטייק סינטה שבקושי הספיק לבן אדם אחד. אמרתי לאמא: "נו," אמרתי, "כנראה יש לנו מזל שלא כל יום זה היום הולדת שלך, אחרת היינו מגיעים לבית תמחוי."

"לא," אומרת אמא, "כי אם כל יום היה היום הולדת שלי אז היום כבר הייתי מספיק זקנה להיות מזמן בקבר."

אי אפשר לנצח את אמא.

במלון היה חדר קלפים והיו שם כמה גברים ונשים ששיחקו חמש מאות ואת הוויסט ברידג' האופנתי החדש הזה. גם ראינו שם מקום של ריקודים, אז שאלתי את אמא אם היא רוצה לפצוח בצעד קליל ולהצטרף למחולות והיא אמרה שלא, היא מבוגרת מדי להתפתלויות האלה שעושים בימינו. הסתכלנו קצת על כמה מהצעירים שרוקדים ככה עד שאמא נגעלה ואמרה שאנחנו צריכים לראות סרט טוב בשביל להעביר את הטעם מהפה. אמא היא חובבנית סרטים גדולה ופה בבית אנחנו הולכים לקולנוע פעמיים בשבוע.

אבל אני רוצה לספר לך על הפארק. ביום השני שהיינו שם ביקרנו בפארק שלהם, שמאוד דומה לזה שבטמפה, רק גדול יותר, וכל יום יש שם כל כך הרבה בילויים שאין מקום לדחוף אצבע. באמצע יש במה גדולה וכיסאות בשביל האנשים שישבו וישמעו קונצרטים, והם מנגנים לך שם מוזיקה מכל הסוגים, מדיקסי ועד יצירות קלאסיות כמו לבבות ופרחים.

ומסביב יש לך מלא מקומות מסומנים לספורט ומשחקים – שחמט ודמקה ודומינו לאנשים שנהנים מדברים כאלה, ומשטחי קרוקט ויתדות לזריקת פרסה בשביל טיפוסים פעילים יותר. אני בעצמי הייתי זורק פרסה לא רע בכלל, אבל כמעט לא שיחקתי בעשרים שנה האחרונות.

נו, בכל מקרה, קנינו כרטיס חבר במועדון, שעולה דולר לכל העונה, והם אמרו לי שעד לפני שנתיים זה עלה חמישים סנט, אבל הם היו חייבים להעלות את המחיר כדי להרחיק את כל האספסוף.

טוב, אמא ואני העברנו יופי של יום בצפייה במשחקי זריקת פרסה ואמא רצתה שאני אצטרף למשחק, אבל אמרתי לה שמזמן לא התאמנתי ואני אעשה צחוק מעצמי, למרות שראיתי זורקים שאני חושב שיכולתי לעבור אותם גם בלי שום אימון. אבל היו גם כמה זורקים ממש טובים, וילד אחד מאֶקרוֹן אוהיו שזרק יופי של פרסה. הם אמרו לי שכמו שזה נראה הוא הולך לזכות באליפות ארצות-הברית בטורניר בפברואר. חזרנו כמה ימים לפני הטורניר ולא יצא לי לשמוע אם הוא זכה. שכחתי איך קוראים לו, אבל הוא היה בחור צעיר ומסודר ויש לו אח בקליבלנד שחבר ב"רוטרי".

נו, אז רק עמדנו וצפינו בכל מיני משחקים יומיים שלושה ואז סוף-סוף התיישבתי לשחק דמקה עם מישהו בשם ויבֶר מדַנוויל באילינוי. הוא היה שחקן דמקה לא רע, אבל לא היה לו סיכוי נגדי, ואני מקווה שזה לא נשמע שאני משוויץ. אבל תמיד ידעתי להסתדר יפה בדמקה ואנשים פה מהסביבה יכולים להעיד. שיחקתי עם הוויבר הזה כמעט כל הבוקר במשך יומיים או שלושה והוא ניצח אותי רק במשחק אחד ובפעם אחת אחרת שהיה נראה שיש לו סיכוי, המשרוקית של הצהריים שרקה והיינו צריכים ללכת לאכול.

בזמן ששיחקתי דמקה אמא ישבה והקשיבה לתזמורת, כי היא אוהבת מוזיקה, קלאסית או לא משנה איזה סוג, אבל בכל מקרה היא ישבה שם יום אחד ובין ההופעות אישה שישבה לידה התחילה לדבר אתה. היא היתה בערך בגיל של אמא, שבעים או שבעים ואחת, ובסוף היא שאלה את אמא איך קוראים לה ואמא אמרה לה איך קוראים לה ומאיפה היא ואז אמא שאלה אותה את אותה שאלה, ומי אתה חושב שהאישה הזאת היתה?

נו, אדוני, זאת היתה אשתו של פרנק מ. הַרצֶל, האיש שהיה מאורס לאמא עד שאני הגעתי והעפתי אותו, לפני חמישים ושתיים שנה!

כן, אדוני!

אתה יכול לתאר לך איך אמא הופתעה! וגם גברת הַרצל הופתעה כשאמא סיפרה לה שפעם היא היתה ידידה של בעלה, למרות שאמא לא גילתה לה אתה ידידים קרובים הם היו, ולא שאמא ואני היינו הסיבה שהַרצל עבר למערב. אבל זאת האמת. הַרצל עזב את העיירה חודש אחרי שהאירוסין בוטלו ולא חזר מאז אף פעם. הוא יצא למישיגן ונהיה וטרינר ושם הוא התיישב, בהילסדֶייל מישיגן, ובסוף התחתן עם אשתו.

נו, אמא אזרה אומץ ושאלה אם פרנק עדיין בחיים וגברת הַרצל לקחה אותה למקום שזורקים פרסות סוסים והנה פרנק הזקן, מחכה לתורו. והוא הכיר את אמא ברגע שראה אותה, אפילו שעברו יותר מחמישים שנה. הוא אמר שהוא מכיר אותה לפי העיניים.

"מה, זאת לוסי פרוֹסט!" הוא אומר, והוא זרק לרצפה את הפרסות שלו ופרש מהמשחק.

ואז הם הגיעו אלי והתחילו להציק לי ואני מודה שלא זיהיתי אותו. הוא ואני באותו גיל, נולדנו ממש באותו חודש, אבל עליו רואים את הגיל יותר, איכשהו. קודם כול הוא יותר קירח. והזקן שלו כולו לבן, ובשלי עדיין יש קצת פסים חומים. הדבר הראשון שאמרתי לו היה:

"נו, פרנק, הזקן שלך גורם לי להרגיש כאילו חזרתי צפונה. הוא נראה ממש כמו סופת שלג."

"נו," הוא אמר, "אני חושב ששלך היה לבן באותה מידה אם היית שולח אותו לניקוי יבש."

אבל זה לא היה מקובל על אמא.

"מה אתה אומר!" היא אמרה לפרנק, "נו, אז שתדע שצַ׳נסי לא הכניס טבק לפה כבר יותר מעשר שנים!"

וזה נכון!

טוב, התנצלתי ועזבתי את הדמקה והשעה היתה די קרובה לצהריים, אז החלטנו לאכול ארוחת צהריים כולנו יחד והם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על מקום אחר חוץ מהקפיטריה שלהם בשדרה השלישית שאנחנו מוכרחים לנסות. היא היתה קצת יותר יקרה מזאת שלנו, ולדעתי הרבה פחות טובה. אני ואמא אכלנו את אותה ארוחת צהריים שאנחנו אוכלים בכל יום והחשבון שלנו הגיע ל-1.10 דולר. החשבון של פרנק היה 1.20 בשבילו ובשביל אשתו. אותה ארוחה בדיוק לא היתה עולה להם יותר מדולר במקום שלנו.

אחרי הארוחת צהריים הכרחנו אותם לבוא לבית שלנו וכולנו ישבנו במרפסת שהאישה הצעירה הרשתה לנו להשתמש בה בשביל לארח. התחלנו לדבר על פעם ואמא אמרה שהיא חוששת שגברת הַרצל משתעממת להקשיב לנו מדברים על פעם, אבל התברר שכשגברת הַרצל נמצאת בסביבה אז כמעט לאף אחד אחר אין הזדמנות לדבר. שמעתי הרבה נשים שלא סוגרות את הפה, אבל אשתו של הַרצל לוקחת בסיבוב את כל הנשים שראיתי. היא סיפרה לנו את תולדות המשפחה של כל מי שחי במדינת מישיגן והשוויצה במשך חצי שעה בבן שלה, שעובד בעסקי רוקחות בגרַנד רָפּידְס וחבר ב"רוטרי".

כשאני והַרצל הצלחנו להשחיל מילה, צחקנו אחד על השני ואני ירדתי עליו על זה שהוא רופא סוסים.

"נו, פרנק," אמרתי, "עושה רושם שלא חסר לך כסף. כנראה הפה והטלפיים נפוץ באזור הילסייד."

"טוב," הוא אמר, "הצלחתי להסתדר יותר מיפה. אבל עבדתי די קשה."

"כן," אמרתי, "בטח קוראים לך בכל מיני שעות בלילה בשביל ליילד ודברים כאלה."

אמא הכריחה אותי לשתוק.

נו, חשבתי שהם לעולם לא ילכו הביתה ואני ואמא כבר ממש התאמצנו בשביל להישאר ערים, כי שנינו בדרך כלל מנמנמים אחרי ארוחת הצהריים. סוף-סוף הם הלכו, אחרי שהבטחנו לפגוש אותם בפארק למחרת בבוקר וגברת הַרצל גם הזמינה אותנו לבוא לבית שלהם למחרת בערב ולשחק חמש מאות. אבל היא שכחה שיש להם מפגש של אגודת מישיגן באותו ערב, ככה שרק אחרי שני לילות שיחקנו את משחק הקלפים הראשון שלנו.

הַרצל ואשתו גרו בבית בשדרה השלישית צפון והיה להם סלון נפרד חוץ מהחדר שינה שלהם. גברת הַרצל לא יכלה להפסיק לדבר על הסלון הנפרד שלהם כאילו שזה משהו מדהים. שיחקנו אתם קלפים, אמא והַרצל שותפים נגד אשתו ונגדי. גברת הַרצל היא שחקנית קלפים עלובה וזה הרס לנו הכול.

אחרי המשחק היא הוציאה קערה עם תפוזים והיינו חייבים לעשות כאילו שזה בדיוק מה שרצינו, למרות שתפוזים שם הם כמו שפם בשביל איש צעיר; אתה נהנה ממנו בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן זה הופך למטרד.

שיחקנו קלפים שוב למחרת בערב אצלנו והתחלקנו לאותם זוגות ואני וגברת הַרצל הפסדנו שוב. אמא והַרצל נתנו מלא מחמאות אחד לשני ודיברו על איזה צוות נהדר שהם, אבל שניהם ידעו יפה מאוד איפה נמצא סוד ההצלחה שלהם. נראה לי שבסך הכול העברנו עשרה ערבים במשחקים ורק בערב אחד גברת הַרצל ואני ניצחנו. וגם באותו ערב זה לא היה באשמתה.

אחרי שכבר היינו שם שבועיים היינו ערב אחד האורחים שלהם בכנסייה הקתולית במפגש של אגודת מישיגן. נאם שם מישהו בשם בּיטינג מדטרויט מישיגן, על "איך נרפאתי מלספר סיפורים". יש לו מעמד גבוה ב"רוטרי" והוא דובר מאוד שנון.

אישה בשם גברת אוקספורד ביצעה כמה הופעות שגברת הַרצל קראה להן יצירות אופרה גדולות, אבל מה שזה לא היה הבת שלי אדי יכולה לשיר יותר טוב ממנה כשהיא עומדת על הראש ולא לעשות כזה עניין.

ואז עלו לבמה פיתום מגרַנד רָפּידְס ואישה צעירה בת ארבעים וחמש בערך שעשתה חיקויים של כל מיני ציפורים. לחשתי לאמא שכולם נשמעות כמו תרנגולות, אבל היא תקעה לי מרפק שאשתוק.

אחרי ההופעה עצרנו במעדנייה ואני סידרתי את הקניות והשעה היתה כבר קרוב לעשר בלילה כשהלכנו לישון. אמא ואני היינו מעדיפים ללכת לקולנוע, אבל אמא אמרה שאסור לנו לפגוע בגברת הַרצל, אפילו ששאלתי אותה אם באנו לפלורידה בשביל ליהנות לנו או בשביל לא לפגוע בקשקשנית זקנה ממישיגן.

בוקר אחד ריחמתי על הַרצל. הנשים הלכו שתיהן לטפל ברגליים ואני נתקלתי בהַרצל בפארק והוא ברוב טיפשותו הציע לשחק נגדי דמקה.

זה הוא שהציע את זה, לא אני, ואני חושב שהוא התחרט על זה ישר אחרי ששיחקנו משחק אחד. אבל הוא היה עקשן מדי להיכנע והמשיך לשבת שם בזמן שאני מביס אותו משחק אחרי משחק, והדבר הכי גרוע היה שקבוצה של אנשים שהתרגלו לראות אותי משחק הגיעו לשם והתאספו סביבנו, וככה יצא שהם ראו איך פרנק עושה מעצמו צחוק והם התחילו לרדת עליו ולהעיר הערות. למשל אחד מהם אמר:

"מי בכלל אמר לך שאתה שחקן דמקה!"

ואחד אחר:

"אתה טוב אולי בדוּק, אבל לא בדמקה!"

כמעט התחשק לי לתת לו לנצח אותי כמה משחקים. אבל האנשים שם היו יודעים שאני עושה כאילו.

טוב, אז הנשים הצטרפו אלינו בפארק ובכלל לא התכוונתי להזכיר את המשחק הקטן שלנו, אבל הַרצל סיפר על זה בעצמו והודה שאין לו סיכוי נגדי.

"נו," אמרה גברת הַרצל, "דמקה זה לא ממש משחק רציני, נכון?" היא אמרה: "זה יותר משחק של ילדים, נכון? זאת אומרת, אני יודעת שהילדים של הבן שלי היו משחקים בזה הרבה."

"כן, גיברת," אמרתי, "זה משחק ילדים, במיוחד איך שבעלך משחק."

אמא רצתה להחליק את כל העניין, אז היא אמרה:

"אולי יש משחקים אחרים שבהם פרנק יוכל לנצח אותך."

"כן," אמרה גברת הַרצל, "אני מוכנה להתערב שהוא יכול לנצח אותך בזריקת פרסות."

"נו," אמרתי, "אני אתן לו הזדמנות לנסות, רק שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה."

"נו," אמר הַרצל, "אני לא שיחקתי דמקה כבר עשרים שנה."

"בחיים לא שיחקת דמקה," אמרתי.

"בכל מקרה," אומר פרנק, "לוסי ואני לוקחים אותך בחמש מאות."

טוב, יכולתי להגיד לו למה זה, אבל הייתי מנומס מספיק בשביל לשתוק.

המצב עכשיו נהיה כזה שהוא רצה לשחק קלפים כל ערב וכשאני או אמא רצינו ללכת לראות סרט, אחד מאתנו היה מעמיד פנים שיש לו כאב ראש ואז מתפללים שהם לא יראו אותנו מתגנבים לאולם קולנוע. לא היה אכפת לי לשחק קלפים עם מישהו שמתרכז במשחק, אבל נגיד אישה כמו אשתו של הַרצל, איך היא יכולה לשחק קלפים כשכל כמה שניות היא צריכה לעצור הכול ולהשוויץ בבן שלהם שגר בגרַנד רָפּידְס?

טוב, אגודת ניו יורק ניו ג'רזי הודיעה שגם היא עומדת לעשות אירוע קהילתי ואני אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב, אז בערב הזה יהיה לנו תירוץ לא לשחק חמש מאות."

"כן," היא אמרה, "אבל נצטרך להזמין את פרנק ואשתו לבוא אתנו למפגש, כי הם הזמינו אותנו למפגש של אגודת מישיגן."

"נו," אמרתי, "הייתי מעדיף להישאר בבית אם הייתי יודע שנצטרך לגרור אחרינו את הקשקשנית הזאת לכל מקום."

אז אמא אמרה:

"אתה מתלונן יותר מדי. אולי היא באמת מדברת קצת יותר מדי אבל יש לה לב טוב. ועם פרנק תמיד נעים להיות."

אז אני אמרתי:

"אולי אם כל כך נעים להיות אתו אז את מצטערת שלא התחתנת אתו."

אמא צחקה ואמרה שזה נשמע כאילו אני מקנא. מקנא ברופא פרות!

בכל מקרה, נאלצנו לגרור אותם אתנו למפגש ואני יכול להגיד בלב שלם שאצלנו הם קיבלו בידור הרבה יותר טוב משקיבלנו אצלם.

השופט לֶיין מפָּטֶרסוֹן דיבר יפה על תנאי עסקים וגברת ניוּאֶל מוֶסטפילד חיקתה ציפורים, רק שכשהיא עשתה את זה באמת יכולת להבדיל ביניהן. שתי נשים צעירות מרֶד בַּנק שרו מבחר של שירי מקהלה ומחאנו להן כפיים שיחזרו והן נתנו את "הביתה להרים" ולאמא ולגברת הַרצל היו דמעות בעיניים. וגם להַרצל.

טוב, בדרך כזאת או אחרת הגיעה ליושב ראש השמועה שאני שם והוא ביקש ממני לעמוד ולדבר, אבל אני בכלל לא התכוונתי לקום, רק שאמא הכריחה אותי, אז קמתי ואמרתי:

"גבירותי ורבותי," אמרתי, "לא ציפיתי שיזמינו אותי לנאום באירוע כזה או בכל אירוע אחר, כי אני לא מחזיק מעצמי נואם, אז אני אשתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול, ואני בדרך כלל אומר שזה מה שכל אחד צריך לעשות."

ואז סיפרתי להם את הסיפור על פּאט והאופנוע והשתמשתי במבטא אירי, ועשה רושם שזה משפיע עליהם, אז סיפרתי להם עוד סיפור או שניים, אבל בסך הכול לא נשארתי לעמוד יותר מעשרים או עשרים וחמש דקות והיית צריך לשמוע את מחיאות הכפיים והצרחות כשהתיישבתי. אפילו גברת הַרצל הודתה שאני חתיכת נואם ואמרה שאם הייתי הולך לגרַנד רָפּידְס הבן שלה היה מסדר לי לנאום בכנס של "רוטרי".

כשזה נגמר הַרצל רצה שנלך לבית שלהם לשחק קלפים, אבל אשתו הזכירה לו שכבר אחרי 9:30 בלילה, וזאת שעה די מאוחרת להתחיל משחק קלפים, אבל כל הנושא של הקלפים שיגע אותו, כנראה כי הוא לא היה צריך להיות הבן זוג של אשתו. בכל מקרה, נפטרנו מהם והלכנו הביתה למיטה.

זה היה למחרת בבוקר, כשנפגשנו בפארק; גברת הַרצל העירה שהיא לא מתאמנת מספיק, אז אמרתי לה, למה שלא תצטרף למשחק קרוקט.

היא אמרה שהיא לא שיחקה קרוקט כבר עשרים שנה, אבל אם אמא תשחק אז גם היא תשחק. נו, בהתחלה אמא לא היתה מוכנה לשמוע, אבל בסוף היא הסכימה, בעיקר בשביל שגברת הַרצל תהיה מרוצה.

טוב, הן שיחקו עם גברת ראיין מאיגל בנברסקה וגברת מוֹרס הצעירה מראטלנד בוורמונט, שאמא פגשה בטיפול רגליים. נו, אמא לא הצליחה לפגוע בכלום וכולם צחקו עליה וגם אני לא יכלתי להתאפק וצחקתי עליה ובסוף היא פרשה ואמרה שהגב שלה כואב מדי בשביל להתכופף. אז הם השיגו גברת אחרת והמשיכו לשחק ותוך זמן קצר גברת הַרצל נהיתה זאת שכולם צוחקים עליה, כשהיא לקחה תנופה לחבטה ארוכה לפגוע בכדור השחור ומרוב מאמץ השיניים שלה נפלו על המגרש. בחיים שלי לא ראיתי אישה מובכת כל כך. ובחיים שלי לא שמעתי כל כך הרבה צחוק, רק שגברת הַרצל לא הצטרפה לצחוק והיתה עצבנית יותר מצרעה ולא היתה מוכנה להמשיך לשחק, אז המשחק נפסק.

גברת הַרצל הלכה הביתה בלי לדבר עם אף אחר, אבל הַרצל נשאר ובסוף הוא אמר לי, הוא אמר:

"נו, שיחקתי אתך דמקה אתמול וכיסחת אותי, אז עכשיו מה דעתך שנשחק אתה ואני משחק של פרסות סוסים?"

אמרתי לו שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל אמא אמרה:

"קדימה, לך לשחק. היית טוב כזה פעם ואולי זה יחזור אליך."

נו, בקיצור, נכנעתי. בחיים לא הייתי צריך להסכים, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל עשיתי את זה רק בשביל לבדר את הַרצל.

לפני שהתחלנו אמא טפחה לי על הגב ואמרה לי להשתדל הכי טוב שאני יכול, אז התחלנו וישר ראיתי שאני אבוד, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה ולא הצלחתי לדייק במרחק. וחוץ מזה הציפוי מתכת של הפרסה התקלף והיו עליה שפיצים שדקרו לי בבוהן ובקושי זרקתי פעמיים או שלוש והבוהן שלי השתפשפה כל כך שזה ממש הפריע לי להחזיק את הפרסה, ולזרוק אותה בכלל אין מה לדבר.

טוב, הזריקת פרסה של הַרצל היא הכי מוזרה שראיתי ואם תראה אותו זורק בחיים לא תחשוב שהוא יכול אפילו להתקרב אתה, אבל הוא גם הזורק עם הכי הרבה מזל שראיתי והוא הביא כמה זריקות שהפרסה נפלה לו במרחק מטר מטר וחצי ואז קפצה ופגעה בול. עם מזל כזה אין סיכוי.

היו לא מעט אנשים שבאו להסתכל עלינו ועוד ארבע או חמש נשים חוץ מאמא, והַרצל, בכל פעם שהוא זורק הוא צריך לירוק, וככה כל נשים היו דרוכות, כי עשה רושם שלא אכפת לו לאיזה כיוון הוא יעיף את זה.

היית חושב שבן אדם בגילו יהיה מנומס יותר.

נו, בקיצור, איך שהתחלתי לדייק במרחק הייתי חייב להפסיק בגלל הבוהן, הראיתי אותה להַרצל והוא ראה שאני לא יכול להמשיך, כי היא כבר היתה משופשפת ומדממת. גם אם בעצמי יכולתי להתגבר ולהמשיך, אמא לא היתה מסכימה אחרי שהיא ראתה את הבוהן שלי. אז בכל מקרה פרשתי והַרצל אמר שהתוצאה היא תשע-עשרה – שש, אבל אני לא ידעתי מה התוצאה. או שגם לא היה אכפת לי.

טוב, אמא ואני הלכנו הביתה ואני אמרתי שאני מקווה שגמרנו עם הַרצל ואשתו כי כבר נמאס לי מהם לגמרי, אבל התברר שהיא הבטיחה להם שנבוא אליהם הביתה באותו ערב בשביל עוד אחד מהמשחקי קלפים האינסופיים שלהם.

נו, האצבע שלי די הכאיבה לי וגם קצת לא הרגשתי טוב ואולי קצת שכחתי איפה אני נמצא, אבל בכל מקרה, כשגמרנו לשחק הַרצל העיר שהוא בחיים לא יפסיד במשחק קלפים אם תמיד אמא תהיה הבת זוג שלו.

אז אמרתי:

"נו, היתה לך הזדמנות לפני חמישים שנה לעשות אותה הבת זוג שלך לתמיד, אבל לא היית מספיק גבר בשביל שהיא תישאר אתך."

הצטערתי באותו רגע שאמרתי את זה והַרצל לא ידע מה להגיד ולשם שינוי גם אשתו לא יכלה להגיד כלום. אמא ניסתה להחליק את זה והעירה שבטח שתיתי משהו חזק יותר מתה, אחרת לא הייתי מדבר כאלה שטויות. אבל גברת הַרצל קפאה כמו קרחון ובקושי אמרה לנו לילה טוב ואני מוכן להתערב שהַרצל בילה בנעימים אחרי שהלכנו.

כשנפרדנו מהם אמא אמרה לו: "אל תתייחס לשטויות של צ'ארלי, פרנק. הוא סתם כועס כי ניצחת אותו בלי בעיות בזריקת פרסות ובקלפים."

היא אמרה את זה בשביל לטשטש את הפליטת פה שלי, אבל באותו רגע היא ממש הרגיזה אותי. השתדלתי לשלוט בעצמי, אבל ברגע שיצאנו מהבית היא היתה חייבת לפתוח מחדש את הנושא ולהטיף לי איזה בלגן עשיתי.

נו, לא הייתי במצב רוח שיטיפו לי. אז אמרתי:

"אולי הוא כזה זורק פרסות ושחקן קלפים מדהים שאת מצטערת שלא התחתנת אתו."

"נו," היא אמרה, "הוא לפחות לא תינוק שמפסיק לשחק בגלל כמה שריטות בבוהן."

"ומה אתך," אמרתי, "עושה מעצמך צחוק במגרש קריקט ואז מעמידה פרצוף שהגב שלך דפוק ואת לא יכולה לשחק יותר!"

"כן," היא אמרה, "אבל כשלך כאבה הבוהן לא צחקתי עליך, אז למה צחקת עלי כשנתפס לי הגב?"

"לא היה אפשר להתאפק!" אמרתי.

"נו," היא אמרה, "פרנק הַרצל לא צחק."

"נו," אמרתי, "למה לא התחתנת אתו?"

"נו," אמרה אמא, "אני כמעט מצטערת שלא!"

"וגם אני מצטער שלא!" אמרתי.

"אני אזכור לך את זה!" אמרה אמא, וזה הדבר האחרון שהיא אמרה לי ביומיים.

ראינו את הזוג הַרצל למחרת בפארק, והייתי מוכן להתנצל, אבל הם רק הנהנו לנו בראש. ואחרי כמה ימים שמענו שהם נסעו לאורלנדו ושיש להם שם קרובים.

חבל שהם לא נסעו לשם קודם.

אמא ואני השלמנו כשישבנו על ספסל.

"תקשיב, צ'ארלי," היא אמרה, "זה הירח דבש הזהב השני שלנו ואנחנו לא רוצים שהכול יתקלקל בגלל מריבה טיפשית כזאת."

"נו," אמרתי, "התכוונת לזה שאת מצטערת שלא התחתנת עם הַרצל?"

"בטח שלא," היא אמרה, "זאת אומרת; רק אם גם אתה לא התכוונת לזה שגם אתה מצטער שלא התחתנתי אתו."

אז אני אמרתי:

"פשוט הייתי עייף ועצבני. תודה לאל שבחרת בי ולא בו, כי אין אף אישה אחרת בעולם שיכלתי לחיות אתה כל כך הרבה שנים."

"מה לגבי גברת הַרצל?" אמרה אמא.

"אלוהים ישמור!" אמרתי, "תתארי לעצמך להיות נשוי לאישה שמשחקת חמש מאות כמוה ומפילה את השיניים שלה במגרש קרוקט!"

"נו," אמרה אמא, "זה לא יהיה יותר גרוע מלהיות נשואה לגבר שיורק ליחה ליד נשים ועושה מעצמו צחוק בדמקה."

אז הנחתי את היד על הכתף שלה והיא ליטפה לי את הראש ואולי היינו קצת דביקים.

נשארו לנו יומיים בסנט פטרסבורג ויום לפני היום האחרון אמא הכירה לי את גברת קֶנדַל מקינגסטון ברוד איילנד, שהיא פגשה בטיפול רגליים.

גברת קנדל הכירה לנו את בעלה, שיש לו מכולת. יש להם שני בנים וחמש נכדים ונין אחד. אחד מהבנים שלהם גר בפּרוֹבידֶנס והוא מאוד נחשב במועדון "אֶלק" וגם ב"רוטרי".

הם היו אנשים מאוד נוחים בעינינו ושיחקנו אתם קלפים בשתי הלילות האחרונים שעשינו שם. שניהם שיחקו מעולה ורק הצטערתי שלא פגשנו אותם קודם, לפני שנתקלנו בזוג הַרצל. אבל הזוג קנדל יהיו שם גם בחורף הבא, ואז ניפגש אתם יותר, כלומר, אם נחליט לצאת שוב לטיול הזה.

עזבנו את עיר-אור-השמש באחת-עשרה בפברואר בשעה 11:00 בבוקר. זה אִפשר לנו לעבור בפלורידה ביום וראינו את כל המקומות שעברנו בהם בלילה כשבאנו.

הגענו לג'קסונוויל בשעה 7:00 בערב ויצאנו משם ב-8:10. הגענו לפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה בשעה תשע למחרת בבוקר, והגענו לוושינגטון ב-6:30, ועצרנו שם חצי שעה.

הגענו לטרנטון ב-11:01 ושלחנו מברק מראש לבת שלי ולגיסי והם באו לתחנה והלכנו אליהם הביתה והם סידרו לנו מיטות ללילה. מבחינתו של ג'ון יכולנו להישאר ערים כל הלילה ולספר על הטיול, אבל אדי אמרה שאנחנו בטח עייפים ורוצים לישון. זאת הבת שלי.

למחרת לקחנו רכבת הביתה והגענו בשלום, אחרי שלא היינו בו בדיוק חודש ויום.

הנה באה אמא, אולי כדאי שאני אשתוק.


*מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

סיפור פילוסופי

"כלום יכול אתה לדבר על מה שאינך מרגיש כלל?"

שקספיר, "רומיאו ויוליה", מערכה חמישית, תמונה 3

1

היא כבר ראתה אותו, אני חושב, פעמיים: הפעם הראשונה – בנשף ריקודים אצל השר; השנייה – בתיאטרון, ואף כי לא היה אדם רם מעלה ולא גבר יפה תואר, היא חשבה עליו לעתים קרובות, כאשר לעת ערב, אחרי שכיבתה את המנורה, נותרה תכופות חולמנית במשך רגעים אחדים, שׂערה מפוזר על שדיה העירומים, ראשה פונה אל החלון שהלילה הטיל עליו אור חיווריין, זרועותיה מחוץ לשמיכה ונפשה מרחפת בינות לרגשות מהוססים ומעורפלים, כאותם צלילים עמומים העולים מן השדות בערבי הסתיו.

רחוק מלהיות אחת מאותן נפשות מיוחדות, כמו אלה שבספרים ובמחזות, היה לִבּו יבש, רוחו נכוחה ומעל כול זה, הוא היה כימאי. אך הוא ידע על בוריה את תיאוריית הפיתוי, את העקרונות, את החוקים, בקיצור את ה"שִׁיק", אם להשתמש במילה הנכונה וההמונית, שאיתם גבר מיומן משיג את מטרותיו.

זו איננה עוד השיטה הפסטורלית בסגנון לואי ה-15 שהשיעור הראשון שלה פוֹתח באנחות, השני במכתבי אהבה, ונמשך כך עד לסיום המעשה, טכניקה שהוצגה היטב כל כך ב"פוֹבּלַה" בקומדיות מדרגה שנייה וב"מעשיות המוּסר" של מַרְמוֹנטֵל אך כיום, גבר קרֵב אל אישה, הוא לוטש בה את עיניו, מוצא שהיא יפה ויאה, מתערב עליה עם ידידיו. אם היא נשואה, המהתלה תהיה בשל כך מוצלחת יותר. אזי הוא נכנס לביתה, משאיל לה רומנים, לוקח אותה לתיאטרון, הוא משתדל בעיקר לעשות דבר מה מדהים, מגוחך, ובקיצור מוזר. ואז, יום אחר יום הוא בא לביתה ביתר חופשיות, הוא נעשה ידיד של המשפחה, של הבעל, של הילדים, של המשרתים. לבסוף, האישה המסכנה מבחינה במלכודת, היא רוצה לגרשו כגרש משרת, אך הוא נעלב בתורו, מאיים להפיץ ברבים איזה מכתב קצר למדי, שהוא יפרשו באופן מביש, בלי קשר לנמען שלו; והוא יחזור ויאמר באוזני בעלה איזו מילה שחולצה אולי ברגע של זחיחות הדעת, של חנחון או של תשוקה. זו אכזריות של מנתח, אבל חלה התקדמות במדעים ויש אנשים המנתחים לב כמו שמנתחים גווייה.

אזי האישה המסכנה אובדת עצות, בוכה ומתחננת; אין רחמים, אין סליחה לה, לילדיה, לבעלה, לאמה. קְשה לב, כי הוא גבר, הוא יכול לנהוג בכוח ובאלימות, הוא יכול לומר בכל מקום שהיא פילגשו, לפרסם זאת בעיתונים, לכתוב באריכות במאמר, ואפילו להוכיח זאת אם צריך. היא מתמסרת לו אפוא מתה למחצה; הוא יכול אז אפילו להעבירה לפני משרתיו המגחכים בלחש מתחת למדיהם בראותם אותה באה לבית אדונם מוקדם כל כך בבוקר. אחר כך, כאשר הוא מותירהּ שבורה ומושפלת, לבדה עם חרטותיה, עם מחשבותיה על העבר, עם אכזבותיה מן האהבה, הוא זונח אותה, כמעט אינו מזהה אותה, נוטש אותה לגורלה המר; הוא אף שונא אותה מדי פעם. הוא ניצח בהתערבות; והוא אדם שמזלו משחק לו.

זה אם כן לא "לאבלֵייס", כמו שהיו אומרים לפני שישים שנה, אלא בהחלט "דון ז'ואן", מה שיפה יותר. גבר היודע מדע זה על בוריו, המכיר את נפתוליו ואת נבכיו החבויים, אינו נדיר בימינו. כל כך קל למעשה לפתות אישה האוהבת אותך ואחר כך לנטוש אותה לאנחות עם כל הנשים האחרות, כאשר אין לך בלבך לא נשמה ולא רחמים! ויש דרכים כה רבות לגרום שיאהבוך, אם באמצעות קנאה, הוקרה עצמית, סגולות כלשהן, כישרונות, גאווה, מיאוס, אפילו פחד; ואם באמצעות זחיחות במנהגיך, רישול בקשירת עניבתך, העמדת פני מיואש, ולפעמים לפי גזרת בגדך או מגפיך המעודנים! כי כה רבים הם האנשים החבים את כיבושיהם אך ורק למיומנותם של החייט או של הסנדלר שלהם!

ארנסט שם לב שמַאזַה מחייכת למראה מבטיו. הוא הלך אחריה לכל מקום. בנשפים, למשל, היא השתעממה אם הוא לא היה שם. ואל לכם לחשוב שהוא היה בלתי מנוסה עד כדי לשבח את לובן ידיה או את יפי טבעותיה, כמו שהיה עושה תלמיד ברטוריקה. אבל בנוכחותה הוא הטיל דופי בכל הנשים האחרות שרקדו, היו לו על כל אחת מהן סיפורי הרפתקאות בלתי נודעות ומוזרות מכל שאפשר לשער; וכל זה הביא אותה לידי צחוק והחמיא לה בסתר, כאשר חשבה שעל אודותיה אין מה לספר.

היא גמרה בלִבּה לארחו בביתה, ולא הזמינה אותו אלא כאשר לא הייתה שום אישה, בעיקר לא צעירה. היא הפתיעה אותו לא פעם, כשהסבה ראשה במהירות, נועץ את עיניו בצווארה, בשולי שכמייתה או בחיטובי חגורתה.

ארנסט גם הוא ראה שהיא משוחחת עמו ברצון, מסֵבה על הספה, בעוד הוא רובץ על שרפרף לרגליה וכי שאר אנשי החברה מכונסים במעגל סביב האח ומשוחחים על פוליטיקה או על התעשייה. הוא גם ראה בהנאה ובגאווה שהיא לבושה בבגד עם מחשוף עמוק בהמתינה לו וכי לעתים קרובות הסמיקה למראה מבטיו והסבה את ראשה כמו באורח מוכני.

מיום ליום חשה מאזה שהיא נגררת במסדרון של מחשבות בלתי ידועות לה, לעבר מטרה מעורפלת, לא מוגדרת. היא הצטמררה לפעמים ורצתה לעצור את עצמה במורד התהום. היא החליטה החלטות נאות לעזוב אותו, לא להתראות עמו עוד לעולם, אך המוסריות מתנדפת קל מהרה למראה חיוכו של פה אהוב. הוא גם נוכח לדעת שהיא אוהבת שירה, ים, תיאטרון, את ביירון, ובסכּמו את כל ההבחנות האלה לכדי אחת, הוא אמר: "היא שוטה, היא תהיה שלי", וגם היא אמרה מפעם לפעם בראותה אותו הולך לדרכו ואת דלת הסלון סבה במהירות אחריו: "הו! אני אוהבת אותך!" הוסיפו לכך, שארנסט הביאה לידי אמונה בפְרֵנולוגיָה ובמגנטיזם ושמאזה הייתה בת שלושים ונותרה תמיד טהורה ונאמנה לבעלה, דוחה את כל התשוקות שנולדו מדי יום בנפשה וגוועו למחרת; שהיא הייתה נשואה לבנקאי והתשוקה בין זרועותיו של הגבר הזה הייתה לה חובה, ותו לא, כמו להשגיח על משרתיה ולהלביש את ילדיה.

2

זמן רב מצאה סיפור במצב זה של הזיית אהבים מיסטית למחצה. החידוש שבתענוג נשא חן בעיניה וזמן רב השתעשעה באהבה זו, זמן רב יותר מאשר באהבות האחרות, וסופה שנלכדה בה בעוצמה, תחילה מתוך הרגל, אחר כך מתוך צורך.

מסוכן הוא ללעוג ללב ולשחק עמו, כי התשוקה היא כלי נשק היורה והורג אותך כאשר אתה חושב שאין בה סכנה.

באחד הימים, הקדים ארנסט לבוא אל מדאם וילֵר; בעלה עבד בבורסה, ילדיה יצאו, היא הייתה לבדה עמו. כל היום כולו הוא נשאר אצלה, ובערב, לקראת השעה חמש, כאשר יצא משם, הייתה מאזה עצובה, חולמנית, וכל הלילה לא עצמה עין.

הם ישבו זמן רב, שעות ארוכות, ושוחחו, אומרים זה לזה שהם אוהבים איש את רעותו, דיברו על שירה, סיפרו על אהבות רחבות אופקים וחזקות כגון אלה שמוצאים אצל ביירון, ואחר כך התלוננו על הדרישות החברתיות הקושרות אותם זה לזה והמפרידות ביניהם לכל ימי חייהם. ועוד דיברו על כאבי הלב, על החיים ועל המוות, על הטבע, על האוקיינוס הרועם בלילות; בקיצור, הם הבינו את העולם ואת תשוקתם; ומבטיהם דיברו אפילו יותר משפתותיהם שנגעו אלה באלה תכופות כל כך.

היה זה יום בחודש מרס, אחד מאותם ימים ארוכים קודרים ועגומים הנוסכים בנשמה מרירות מעורפלת. דבריהם היו נוגים, על דבריה של מאזה בעיקר שרתה מלנכוליה הרמונית.

כל פעם שארנסט עמד לומר שהוא אוהב אותה לנצח, כל פעם שחמק ממנו חיוך, מבט, קריאת אהבה, לא השיבה מאזה, היא הביטה בו שותקת, בשתי עיניה השחורות הגדולות, מצחה חיוור, פיה פעור.

כל היום כולו הייתה מאזה מדוכאת, כאילו יד עופרת מכבידה על חזה; היא חששה, אך לא ידעה מה הדבר שעורר את חששותיה, ובכל זאת התענגה על חשש זה המהול בתחושה מוזרה של אהבה, של חלום, של מיסטיות. פעם אחת הסיעה לאחור את כורסתה, מבוהלת מחיוכו של ארנסט, שהיה חייתי ופראי להחריד: אך הוא קרב אליה מיד, נטל את שתי ידיה וקירבן אל שפתיו; היא הסמיקה ואמרה לו בנימה של שלווה מעושה:

"האם תרצה לחזר אחרי?"

"לחזר אחרייך? מאזה! אחרייך…!"

ותשובה זו אמרה הכול.

"האם תאהב אותי?"

הוא הביט בה וחייך.

"ארנסט, זו תהיה טעות."

"מדוע?"

"בעלי! חשבת עליו?"

"כן! בעלך, מה כוונתך?"

"אני צריכה לאהוב אותו."

"קל לומר, קשה לעשות, כלומר, אם החוק אומר לך: 'אהבי אותי', לבך ייכנע לזאת כמו גדוד חיילים שמאמנים אותו או כמו מוט פלדה שמכופפים אותו בשתי ידיים, אבל אם אני הוא שאוהב אותך…"

"שתוק, ארנסט! חשוֹב מה אתה חייב לאישה המקבלת אותך כמוני, עם בוקר, כשבעלה אינה נמצא, לבדה, עזובה אל מול עינוגיך."

"כן, אם גם אני אוהב אותך, צריך שלא אוהב אותך עוד משום שכך צריך, ולא שום דבר אחר; אבל האם זה הגיוני ונכון?"

"אה! אתה טוען להפליא, ידידי היקר," אמרה מאזה והרכינה ראשה אל כתפה השמאלית, מגוללת בין אצבעותיה נרתיק עשוי שנהב.

קווצה משערה השתחררה וצנחה על לְחייהָ. היא הניפה אותה לאחור במחווה מלאה חן וחטופה. ארנסט קם ממקומו מספר פעמים, נטל את כובעו כמי שעומד לצאת; ואז חזר לשבת והמשיך בשיחה.

תכופות נאלמו שניהם והביטו זה בזה זמן רב בדומייה, נושמים בקושי, שיכורים ושמחים במבטיהם ובאנחותיהם, ואז חייכו. באחד הרגעים, כאשר מאזה ראתה את ארנסט לרגליה, רובץ על השטיח בחדרה, כאשר ראתה את ראשו מונח על ברכיה, שערו משוך לאחור, עיניו קרובות לחזה, ומצחו הלבן ללא קמט מונח שם קרוב לפיה, חשבה שתתעלף מרוב אושר ואהבה, היא חשבה שהיא עומדת לקחת את הראש הזה בשתי זרועותיה, לאמצו אל לבה ולכסותו בנשיקות.

"מחר אכתוב לך," אמר ארנסט.

"היה שלום!"

והוא יצא.

מאזה נותרה בנפש חצויה, מרחפת כולה בין מועקות מוזרות, נבואות לב מעורפלות, הזיות שלא יתוארו. בלילה התעוררה, מנורתה דלקה והטילה על התקרה עיגול אור שרעד והבליח, כמו עין של נידון למוות המביטה בך. היא נותרה כך זמן רב, עד אור הבוקר, מקשיבה לשעות המצלצלות בכל הפעמונים, שומעת את כל רעשי הלילה, את הגשם היורד ומכה בקירות, ואת הרוחות המנשבות ומתערבלות במחשכים, את הזגוגיות הרועדות, את עץ המיטה הזועק עם כל תנועה מתנועותיה בשעה שהתהפכה על מזרוניה, נסערת מן המחשבות המטרידות ומן התמונות המחרידות שאפפו את כל כולה וגִלגלוה בין הסדינים.

מי לא חש, בשעות של קדחת ושל הזיה, בתנועות אינטימיות אלה של הלב, בפִרפוריה של נפש נסערת ומתפתלת בלי הרף בהשפעת מחשבות בלתי מוגדרות, כדי כך הן גדושות גם בייסורים וגם בתשוקות? מעורפלת תחילה ומהוססת כמו רוח רפאים, מחשבה זו מתייצבת עד מהרה ונעצרת, לובשת צורה וגוף: היא נעשית תמונה, ותמונה זו מביאה אותך לידי בכי ואנקות. מי אם כן לא ראה מעודו, בלילות חמים ולוהטים, כאשר העור בוער ונדודי השינה מכרסמים בך, מי לא ראה יושבת לרגלי מיטתך דמות חיוורת וחולמנית המביטה בך בעצב? או שהיא מופיעה בבגדי חג, אם ראית אותה רוקדת בנשף, או מוקפת בצעיפים שחורים, בוכייה. ואתה נזכר בדבריה, בצליל קולה, בערגה שבעיניה.

מאזה המסכנה! זו הפעם הראשונה שהיא חשה שהיא אוהבת, שזה עתיד להיהפך לצורך, ואחר כך להשתלהבות של הלב, לשיגעון. אבל בתמימותה ובבורותה היא תיארה לעצמה מהר מאוד עתיד מאושר, קיום של שלווה שהתשוקה תעניק לה בו שמחה, וההנאה החושנית אושר. ואמנם, כלום לא תוכל לחיות בשמחה בזרועותיו של האיש שהיא אוהבת ולבגוד בבעלה? "מה כל זה לעומת האהבה?" אמרה בלבה. אך היא סבלה בכל זאת מהזיית לב זו ושקעה בה יותר ויותר, כמו מי שמשתכרים בהנאה והמשקים שורפים אותם. או! מה נוקבים ומרים הם, באמת, פרפורי הלב הללו, חרדותיה של הנפש, בין עולם של מוסר ההולך ונעלם לבין עתיד של אהבה קרב ובא.

למחרת היום, קיבלה מאזה מכתב; הוא היה כתוב על נייר רך ומבריק, מדיף כולו ריח ורדים ומוּשְק. האות א' הייתה חתומה עליו, מוקפת בקו מסולסל. איני יודע מה היה כתוב בו, אבל מאזה קראה אותו פעמים מספר; היא הפכה את שני הדפים ובחנה את קפליהם, היא השתכרה מניחוחם המבושם, ואז גִלגלה את המכתב לכדור והשליכה אותו לאש; הנייר השרוף התעופף זמן מה, ושב לבסוף ברוך על בסיס האח, כמו מלמלה לבנה ומקופללת.

ארנסט אוהב אותה! הוא אמר לה זאת! או! היא מאושרת, הצעד הראשון נעשה, הצעדים הבאים לא יעלו לה במאמץ רב. היא תוכל עכשיו להביט בו בלי להסמיק, לא יהיה לה עוד צורך בזהירות רבה כל כך, בהבעות הפנים הזעירות של נשים המבקשות שיאהבון; הוא בא מעצמו, הוא מתמסר לה. תומתה נשמרת, ותומה זו היא הנותרת תמיד לנשים, היא הדבר שהן שומרות עליו גם מעמקי אהבותיהן הבוערות ביותר, מתשוקותיהן הלוהטות ביותר, כמקדש קודש אחרון של אהבה ושל תשוקה, שם הן מחביאות, כמו מתחת לצעיף, את כל שיש בהן מן הפראי והפרוע.

ימים אחדים לאחר מכן, חצתה אישה מצועפת, כמעט בריצה, את גשר האמנויות. השעה הייתה שבע בבוקר.

לאחר שצעדה זמן רב, נעצרה ליד שער אחד הבתים וביקשה לראות את מר ארנסט; הוא לא יצא את ביתו, היא עלתה. גרם המדרגות נראה לה ארוך עד בלי די וכאשר הגיעה לקומה השנייה, נשענה על המעקה וחשה שהיא עומדת להתעלף. היא חשבה אז שהכול סביבה מסתחרר וכי קולות נמוכים לוחשים באוזניה בשריקה; לבסוף, הניחה יד רועדת על הפעמון. כששמעה את צלילו הנוקב החוזר ונשנה, עלה באוזניה הד שהצטלצל בלבה כרתיעה מפני זרם חשמל.

לבסוף נפתחה הדלת. ארנסט עצמו פתח אותה.

"אה! זו את, מאזה?"

היא לא השיבה; היא הייתה חיוורת ומכוסה כולה זיעה. ארנסט הביט בה בקרירות, מגלגל באוויר את חבל המשי של חלוק הבית שלו; הוא חשש לסכן את שמו הטוב.

"היכנסי," אמר לבסוף.

הוא אחז בזרועה והושיבה בכוח על כורסה. ולאחר רגע של דומייה:

"באתי, ארנסט," אמרה לו, "לומר לך דבר מה: זו הפעם האחרונה שאני מדברת איתך, אתה צריך לעזוב אותי, שלא אראה אותך עוד."

"מפני ש..?"

"מפני שאתה מכביד עליי, אתה מדכדך אותי, אתה תמית אותי!"

"אני? איך זה, מאזה?"

הוא קם ממקומו, משך את הווילונות וסגר את הדלת.

"מה אתה עושה?" קראה היא בבהלה.

"מה אני עושה?"

"כן."

"את כאן, מאזה, באת אל ביתי. אה! אל תכחישי; אני מכיר את הנשים," אמר בחיוך.

"המשך," הוסיפה היא במורת רוח.

"די, מאזה… זה מספיק."

"יש בך די חוצפה לומר לי זאת בפני, לאישה שאתה טוען שאתה אוהב?"

"סליחה! או, סליחה!"

הוא כרע על ברכיו והביט בה ארוכות.

"כן, ארנסט, גם אני אוהבת אותך, אוהבת אותך יותר מחיי. הנה, אני מתמסרת לך."

אזי, שם, בין ארבע כנפות הקיר, מאחורי וילונות המשי, על הכורסה, היו אהבה, נשיקות, ליטופים משכרים, תענוגות אהבים בוערים, יותר משנחו לשגע אדם או להמיתו. וכאשר מעך אותה היטב, שָׁחק אותה, ריפט אותה בחיבוקיו, כאשר עִייף אותה, שבר אותה, הותירה קצרת נשימה, כאשר אימץ פעמים רבות את חזה אל חזהו וראה אותה גוועת בזרועותיו, הניחה לבדה ויצא את החדר.

בערב, אצל וֶפוּר, 1 סעד ארוחה מצוינת, שמפניה על קרח סבבה שם בשפע, שמעו אותו אומר בקול, לפני הקינוח: "ידידי היקרים, כבשתי עוד אחת!…"

ואילו היא שבה לביתה, נפשה נוגה, עיניה בוכיות, לא על כבודה שחוּלל, כי מחשבה זו לא ייסרה אותה כלל; תחילה שאלה עצמה מה זה כבוד ולא ראתה בזה בעצם אלא מילה, היא עברה הלאה. אך היא חשבה על התחושות שחוותה ולא מצאה, משחשבה על כך היטב, אלא אכזבה ומרירה. "או! זה לא הדבר שחלמתי עליו!" אמרה.

כי נדמה לה, לאחר שהשתחררה מזרועות אהובה, שיש בה דבר מה מקומט כמו בגדיה, דבר מה עייף ומוכה כמו מבטה, וכי נפלה מגובה רב מאוד, והאהבה אינה מתמצה בזה; ולבסוף תהתה בלִבה אם מאחורי גיפופי התאווה אין תאווה גדולה יותר ואם אחרי התענוג אין התענגות רחבה יותר, כי היה בה צמא בלתי נדלה לאהבות אינסופיות, לתשוקות ללא גבול. אך כאשר נוכחה לדעת שהאהבה אינה אלא נשיקה, ליטוף, רגע של טירוף שמתגוללים בו חבוקים, וקוראים קריאות שמחה, המאהב ופילגשו, וכשהכול מסתיים כך, שהגבר קם, שהאישה הולכת ושתשוקתם זקוקה למעט בשר ופרכוסי אברים כדי לספק את עצמה ולהשתכר, לפת השעמום את נפשה, כאותם רעבים שאינם יכולים למצוא.

אך עד מהרה נטשה תהייה זו על העבר וחשבה רק על ההווה שחִיֵיך, היא עצמה את עיניה לנוכח מה שלא היה עוד, ניערה כמו מחלום את חלומותיה הישנים שאין להם גבול, את חיבוטיה המעורפלים והמהוססים כדי להתמסר כל כולה לנחשול האדיר שסחף אותה, ועד מהרה הגיעה למצב של כיליון נפש ושל חולשת דעת, למצב של שינה למחצה שם חשים שנרדמים, שמשתכרים, שהעולם מתרחק ממך בעוד אתה נותר בדד על הדוגית, שם מערסל אותך הגל שהאוקיינוס גורר אותו. היא שוב לא חשבה לא על בעלה ולא על ילדיה, ועוד פחות מכול על שמה הטוב שהנשים האחרות יטרפו בכל פה בסלונים, ושגברים צעירים, ידידיו של ארנסט, יבוססו וישמיצו להנאתם בבתי קפה ובמסבאות. אך לפתע פתאום עלתה באוזניה נעימה לא מוכרת עד לאותה שעה בטבע ובנפשה, והיא גילתה באחד ובאחרת עולמות חדשים, מרחבים עצומים, אופקים לאין גבול. נדמה היה לה שהכול נולד בשביל האהבה, שהגברים הם בריות ממעמד עליון, מוכשרים לתשוקות ולרגשות, שהם אינם טובים אלא לזאת ואינם צריכים לחיות אלא בשביל הלב. באשר לבעלה, היא עדיין אהבה והעריכה אותו כפל כפליים; ילדיה נראו לה רבי חן אך היא אהבה אותם כמו שאוהבים את ילדיהם של אחרים.

עם זאת, כל יום חשב שהיא אוהבת יותר מאשר אמש, שהדבר הפך להיות צורך של קיומה, שלא הייתה מסוגלת לחיות בלעדי זאת; אך תשוקה זו שתחילה שיחקה בה אגב צחוק, סופה שנעשתה רצינית ונוראה, משחדרה אל לבה, היא נהפכה לאהבה אלימה, ואחר כך לבולמוס, לשיגעון. היו בה להט וחום רבים כל כך, תשוקות אדירות כל כך, צמא רב כל כך להנאות ולתענוגות חושים, שזרמו בדמה, בעורקיה, מתחת לעורה, עד לקצות ציפורניה, שהיא נעשתה משוגעת, שיכורה, בהולה, והייתה רוצה להוציא את אהבתה אל מחוץ לגבולות הטבע; ונדמָה לה שאם תרעיף שפע של ליטופים ורגשות אהבה, בהבעירה את חייה בלילות גדושי ריגושים ולהט, בהתפלשה בכל מה שהאהבה יש בה מן המשולהב ביותר, מן הנשגב ביותר, אזי תיפתח בפניה שורה מתמשכת של תענוגות חושים, של הנאות.

תכופות, בהתפרצויות טירוף הדעת הצטעקה שהחיים אינם אלא אהבה עזה, שהאהבה היא לה הכול מכול כול; ואז, בשֵׂער סתור, בעיניים בוערות, בחזה נושם ונושף מבכי, שאלה את מאהבהּ אם אינו מייחל כמוה לחיות שנות דור בחברתה, שניהם לבד בראש הר גבוה, בראש סלע חד שלמרגלותיו ישתברו הגלים, להתמזג שניהם יחדיו עם הטבע ועם השמים, ולערבב את אנחותיהם בשאון הסערה; אז הייתה מביטה בו ארוכות, מבקשת ממנו עוד נשיקות, עוד חיבוקים, נופלת אל בין זרועותיו אילמת ומעולפת.

וכאשר לעת ערב שב בעלה לביתו, בנפש שוקטת, במצח נטול דאגה, אומר לה שהרוויח היום, שעשה בבוקר מהלך עסקי מוצלח, קנה חווה, מכר אגרות חוב, וכי יוכל להוסיף עוד משרת לצוות המשרתים, לקנות עוד שני סוסים לאורוותיו, ובמילים ובמחשבות אלה ניגש לחבקה, לכנות אותה אהבתי וחיי, או! אזי היה לופת את לבה הזעם; היא הייתה מקללת אותו, דוחה בחלחלה את ליטופיו ואת נשיקותיו, שהיו צוננים ומבעיתים כמו אלה של קוף. היו אפוא באהבתה כאב ומרירות, כמשקע של יין העושה אותו עוקצני וצורב יותר.

וכאשר, לאחר שעזבה את ביתה, את משפחתה, את משרתיה, ומצאה עצמה עם ארנסט, לבדה, יושבת לצדו, סיפרה לו שהייתה רוצה למות מידיו, לחוש שזרועותיו חונקות אותה, והייתה מוסיפה ואומרת שאינה אוהבת עוד דבר, שהיא בזה לכול, שהיא אוהבת רק אותו; למענו נטשה את אלוהים והקריבה אותו כל מזבח אהבתה, למענו עזבה את בעלה ונתנה אותו טרף לאירוניה, למענו נטשה את ילדיה; היא ירקה על כל אלה בהנאה; דת, מוסר, את כל אלה רמסה ברגליה, מכרה את שמה הטוב תמורת ליטופיו, בשמחה ובתענוג זָבְחָה את כל אלה כדי לשאת חן בעיניו, ניתצה את כל אמונותיה, את כל אשליותיה, את כל מוסריותה, במילה אחת את כל שאהבה רק כדי לקבל ממנו מבט או נשיקה. ונדמה היה לה שהיא תהיה יפה יותר בצאתה מבין זרועותיו, לאחר שנחה על שפתיו, כמו סיגליות נבולות המפיצות ניחוח מתוק יותר.

אה! מי יֵדע כמה הנאות וכמה טירוף יש לפעמים מתחת לשני שדיה הרוטטים של אישה!

ואילו ארנסט החל לאהוב אותה מעט יותר משאוהבים נפקנית או ניצבת בתיאטרון. הוא אף החל לחבר לה שירים והגיש לה אותם. יתרה מזאת, יום אחד ראיתי שעיניו אדומות, ואפשר היה להסיק מהן שבכה – או שלא ישן טוב.

 

3

בוקר אחד, בהרהרו במאזה, יושב בכורסה קפיצית גדולה, רגליו מונחות על שני חישוקיה, אפו טמון מתחת לחלוק הבית שלו, בעודו מביט בלהבה הבוערת באח, שריצדה וטיפסה על לוח השיש בלשונות של אש, צצה במוחו מחשבה שהפתיעה אותו: באורח מוזר הוא נתקף פחד.

בזוכרו שהוא נאהב על ידי אישה כמאזה, שמקריבה לו ברוב שפעה והתפעלות את יופייה ואת אהבתה, נבהל ונרעד אל מול תשוקתה של אישה זו, כאותם ילדים הנסים הרחק מן הים באומרם שהוא גדול מדי. ומחשבה מוסרית עלתה בדעתו, שכן היה זה הרגל שאף זה קנה לעצמו מאז שנהפך להיות עמית-שותף ב"עיתון הידיעות המועילות" וב"מוזיאון המשפחות". הוא חשב, אני אומר, שאין זה מוסרי לפתות כך אישה נשואה, להרחיקה מחובותיה כאשת איש, ומאהבת ילדיה, וכי הוא עושה מעשה עוון בקבלו את כל המנחות שהיא מבעירה למרגלותיו כקורבן עולָה. לבסוף, הוא היה נרגז ועייף מאישה זו שהתייחסה בכובד ראש לתענוג, שלא העלתה בדעתה אלא אהבה כוללת וללא חלוקה, אישה שאיתה לא היה אפשר לדבר לא על רומנים ולא על אופנה ולא על אופרה.

תחילה רצה להיפרד ממנה, להניחה לנפשה ולהשליכה אל לב החברה עם יתר הנשים המוקעות כמוה. מאזה חשה באדישותו ובצינתו; היא ייחסה זאת לעדינותו ואהבה אותו בשל כך שבעתיים.

תכופות חמק ממנה, נמנע מלפגוש אותה; אך היא ידעה למצוא אותו בכל מקום, בנשף, בטיילת, בגנים הציבוריים, במוזיאונים; היא ידעה להגיע אליו בקרב ההמון, לומר לו שתי מילים ולהעלות סומק על מצחו מול כל האנשים שהביטו בהם. פעמים היה זה הוא שבא לביתה; הוא היה נכנס במצח מרצין ובארשת חמורה; האישה הצעירה, תמימה ומאוהבת, הייתה מזנקת על צווארו ומרעיפה עליו נשיקות, אך הוא היה הודף אותה בקור, ואומר לה שהם אינם צריכים עוד לאהוב זה את זה, שרגע הטירוף והשיגעון חלף, והכול צריך להיגמר ביניהם, שצריך לכבד את בעלה, להוקיר את ילדיה ולדאוג למשק ביתה, והוסיף ואמר כי ראה ובחן רבות וכי ההשגחה העליונה צודקת, שהטבע הוא מלאכת מחשבת והחברה מעשה בריאה מופלא, וכי הפילנתרופיה, הנדבנות, בעצם, היא דבר יפה כי צריך לאהוב את בני האדם.

והיא הייתה אז בוכה מרוב זעם, גאווה ואהבה; היא הייתה שואלת אותו, צחוק על שפתיה ומרירות בלִבּה, אם אין היא עוד יפה ומה היא צריכה לעשות כדי לשאת חן בעיניו, ואז הייתה מחייכת אליו, פורשת לעיניו את מצחה החיוור, את שערה השחור, את חזה, את כתפיה, את שדיה העירומים. ארנסט נותר אדיש לפיתויים הרבים כל כך, שכן הוא כבר לא אהב אותה עוד, ואם היה יוצא מביתה ורגש כלשהו בלִבּו, היה זה כמו אותם אנשים המבקרים אצל משוגעים, ואם איזה זכר של תשוקה, איזה זיק של אהבה היו ניצתים בקרבו, הם היו כבים במהירות מסיבה או טיעון כזה או אחר. אשרי האנשים המסוגלים להיאבק עם לִבּם במילים ולהרוס את התשוקה לאהבה, המושרשת בנפש, בעזרת הטפת המוסר המרוחה על גבי הספרים בדומה לברק של המוכר ולתמונת העטיפה מעשה ידיו של האמן.

יום אחד, בפרץ של זעם ושל טירוף, נשכה אותו מאזה בחזהו ונעצה את ציפורניה בגרונו. בראותו שדם זב באהבותיהם, הבין ארנסט שאהבתה העזה של אישה זו אכזרית היא ונוראה, ששורה על סביבה אווירה מורעלת שתחנוק אותו לבסוף, ותמיתו, שאהבה זו היא הר געש שצריך תמיד להשליך לו דבר מה לגרוס ולרסק בהתפרצויותיו, וכי תאוותה היא לַבָּה בוערת השורפת את הלב. צריך אפוא להסתלק, לעזוב אותה אחת ולתמיד, או להיזרק ביחד עמה אל המערבולת הגוררת אותך כסחרחורת אל הדרך רחבת הידיים של האהבה, המתחילה בחיוך ומסתיימת רק על גבי קבר.

הוא בחר להסתלק. ערב אחד, בשעה עשר, קיבלה מאזה מכתב וקראה בו מילים אלה:

היי שלום, מאזה! שוב לא אראה אותך. שר הפנים גייס אותי לשליחות מדעית שנועדה לנתח את תוצרי הקרקע ואת החול במקסיקו. היי שלום! אני מפליג מלֶה הַבְר. אם את רוצה להיות מאושרת, אל תאהבי אותי עוד; לעומת זאת אהבי את המוסר ואת חובותייך; זו עצתי האחרונה. שוב, היי שלום! נשיקות.

ארנסט

שוב ושוב קראה את המכתב, מדוכאת מהמילים "היי שלום", ונותרה בעיניים נעוצות בלי ניד במכתב שהכיל את כל אסונה וייאושה, שראתה בו את כל אושרה וחייה נשטפים ונעלמים. היא לא הזילה דמעה, לא השמיעה צעקה, אך צלצלה למשרת והורתה לו להביא סוסי דואר ולהכין את מושבה. בעלה היה בגרמניה, איש לא יכול היה אפוא לעצור בעד רצונה.

היא יצאה בחצות; היא מיהרה, מאיצה במלוא המהירות את סוסיה. באחת העיירות נעצרה לבקש כוס מים ושוב יצאה לדרך, מייחלת, אחרי כל צלע הר, כל גבעה, כל עיקול דרך, לראות את הים, תכלית תשוקותיה וקנאתה, כיוון שהים עמד לקחת ממנה אדם יקר ללִבּה. לבסוף, בשעה שלוש אחר הצהריים לערך, הגיעה ללה הַבְר.

היא אך ירדה וכבר רצה אל קצה המזח והביטה בים… מפרש לבן נבלע מתחת לאופק.

4

הוא הלך, הלך לתמיד! וכאשר נשאה את פניה המכוסים בדמעות, לא ראתה עוד מאומה… מלבד אינסופיותו של האוקיינוס.

היה זה אחד מאותם ימי קיץ לוהטים, שעה שהאדמה פולטת אדים חמים כמו האוויר הבוער של כבשן. כאשר הגיעה מאזה אל המזח, רעננותם המלוחה של המים השיבה מעט את נפשה, כיוון שרוח הדרום הקלה התפיחה את הגלים שקרבו ברוך אל החוף וגוועו, מתחככים בחול.

העננים השחורים והמעובים הצטברו לשמאלה לעבר השמש והשוקעת שהייתה אדומה וזוהרת על פני הים; אפשר היה לחשוב שעוד מעט קט הם יפרצו בבכי מר. הים, בלי להיות שוצף וגועש, הסתחרר סביב עצמו וזימר בתוגה בבואו להשתבר על אבני המזח, הגלים דילגו באוויר ושבו וצנחו כאבקה כסופה.

הייתה בכל זה הרמוניה פראית. מאזה הקשיבה לה ארוכות, מוקסמת מעוצמתה; סאון הגלים האלה טמן בחובו שפה בעבורה, קול; כמוה היה הים עצוב ומלא וגדוש חרדות; כמוה באו גליו לגווע בהשתברם על האבנים ולא הותירו על החול הרטוב אלא את זכרם מעברם שם. עשב שהחל לצמוח בין שני סדקיה של אבן הרכין ראשו המלא וגדוש בטל; כל מהלומת גל כמעט עקרה אותו משורשו, ובכל פעם הוא ניתָק יותר ויותר; לבסוף נעלם מתחת לנחשול. שוב לא ראוהו, אבל הוא היה צעיר ונשא פרחים. מאזה חייכה במרירות, הפרח, כמוה, נישא על הגל ברעננות האביב.

היו שם מלחים ששבו הביתה, שכובים בסירתם וגוררים מאחוריהם את החבל של רשתותיהם; קולותיהם הדהדו במרחקים, בד בבד עם קריאות ציפורי הלילה שריחפו מעל, מניעים את כנפיהם השחורות מעל ראשה של מאזה, וצנחו על החוף, מתנפלים על השיירים שסחפה הגאות. היא שמעה אז קול שקרא לה מתחתיות התהום ובראש רכון אל המעמקים חישבה כמה רגעים וכמה שניות נחוצות לה כדי להיאנק ולמות. הכול בטבע היה נוגה כמוה, ונדמָה לה כי הגלים נאנחים והים בוכה.

איני יודע איזו תחושת קיום אומללה אמרה לה לחיות, וכי יש עדיין אושר ואהבה על פני האדמה, שאין לה אלא להמתין ולקוות, וכי היא תראה אותו מאוחר יותר. אך כאשר ירד הלילה והירח הופיע בין בנות הלוויה שלו, כמו שולטנית בהרמון בין נשותיה, ושוב לא ראו אלא את הקצף המנצנץ על הגלים כקצף בפיו של סוס אביר, בשעה שסאון העיר החל להימוג בערפל אם האורות ההולכים וכבים, עזבה מאזה את המקום.

בלילה – השעה הייתה שתיים לערך – פתחה את זגוגיות החלון והביטה בנעשה בחוץ. היה זה מישור והדרך הייתה עטורה אילנות. אורות הלילה חדרו מבעד לענפיהם ודימו אותם לרוחות רפאים בעלות צורות ענקיות, הרצות כולן לפני מאזה ומתנועעות כאוות הרוח הנושבת, השורקת בינות לעלוותם, בלוריתם פרועה.

פעם אחת נעצרה המרכבה בלב השדות. מוֹסֵרָהּ נשברה; היה חשוך, לא נשמעו אלא רחש העצים, נשימתם של הסוסים המתנשפים מרוב זיעה, ובכיה של אישה המתייפחת לבדה.

לקראת בוקר, ראתה אנשים הולכים אל העיר השכנה, נושאים אל השוק פירות מכוסים כולם בטחב ובעלים ירוקים. הם שרו. לפיכך, כיוון שהדרך עלתה מעלה והסוסים פסעו לאיטם, היא הקשיבה להם זמן רב. "או! יש אנשים מאושרים!" אמרה בלבה.

היום עלה במלוא הדרו. היה זה יום א' בשבוע, בכפר השוכן מהלך כמה פרסאות מפריז, ברחבת הכנסייה, בשעה שהכול יוצאים ממנה. שמש גדולה זרחה ובהקה על התרנגול שבראש הכנסייה, והאירה את שושן הזכוכית הצנוע שלה. הדלתות, שהיו פתוחות, איפשרו למאזה לראות מעומק הכרכרה שלה את אולם התווך ואת הנרות שזהרו בצִלו על המזבח; היא הביטה בכיפת העץ הצבועה בצבע כחול, ובעמודי האבן הישנים, חשופים ומסוידים בלבן, ואחר כך בכל שורת הספסלים שישבה עליהם אוכלוסייה שלמה, ססגונית בבגדים בשלל צבעים; היא שמעה את העוגב המזמר, ואז גאה כעין נחשול גדול בהמון והכול יצאו החוצה. רבים אחזו בידיהם זרי פרחים מלאכותיים ולרגליהם גרביים לבנות; היא הבינה שהייתה זו חתונה. יריות רובה נורו על הרחבה והחתן והכלה יצאו החוצה.

הכלה חבשה צניף לבן לראשה וחייכה, מביטה בקצה הלשוניות של חגורתה, העשויות תחרה רקומה. החתן פסע קדימה לצִדה, הביט בהמון בארשת של אושר, ולחץ ידיים לרבים מהם. היה זה ראש העיר של הכפר, שהיה בעל הפונדק, והשיא את בתו לסגנו, מורה בית הספר.

קבוצה של ילדים ושל נשים נעצרה לפני מאזה כדי להביט בכרכרה היפה ובמעיל האדום שהשתלשל מן הדלתות; כל האנשים הללו חייכו ודיברו בקול. כאשר נעצרה להחליף סוסים, פגשה בקצה הכפר את השיירה הנכנסת אל בית העירייה, וחיוך הצטייר בפיה בראותה את קצף סוסיה נושר על הזוג הצעיר ואת אבק רגליהם המזהם את בגדיהם הלבנים; היא קירבה את ראשה, ונתנה בהם מבט של רחמים ושל קנאה. כי מרוב אומללות היא נעשתה רשעה ומקנאה. אזי ההמון, משנאת העשירים, השיב לה בקללות ובעלבונות, משליך אבנים על שלטי האצולה של מרכבתה. בדרך, במשך זמן רב, רדומה למחצה בשל ניעת הקפיצים, צליל הזוֹגים והאבק הצונח על סוסיה השחורים, הרהרה בחתונה הכפרית. וקול הכינור שהלך לפני השיירה, צלילי העוגב, קולות הילדים שדיברו סביבה, כל אלה הצטלצלו באוזניה כדבורה מזמזמת או כנחש לוחש.

היא הייתה עייפה, החום העיק עליה מתחת לעורות הכרכרה. השמש קפחה מלפנים. היא הרכינה את ראשה על כרי הבד הכחול ונרדמה. היא התעוררה בשערי פריז.

כאשר עוזבים את מרחבי הכפר ואת השדות ונמצאים ברחובות, דומה כי היום קודר ועמום, כמו התיאטראות ביריד, הנוגים ואינם מוארים היטב. מאזה צללה בהנאה ברחובות הפתלתולים ביותר; היא השתכרה מן הרעש ומהמולת ההמון שבאו למשוך אותה מתוך עצמה ולהשיבה אל העולם. היא ראתה במהירות וכצלליות סיניות את כל הראשים שחלפו לפני דלתית מרכבתה; כולם נראו לה קרים, אדישים וחיוורים. בפעם הראשונה הביטה בתימהון בדלות הפוסעת ברגליים יחפות על הרציפים, בשנאה בלב ובחיוכים בפה, כמו כדי להסתיר את החורים שבבלואי הסחבות שלה; היא הביטה בהמון הנבלע במופעים ובבתי הקפה, ובהמון זה של משרתים ושל אדונים הנפרש כמו מעיל צבעוני ביום של תהלוכה. כל אלה נראו לה כמחזה ענק, תיאטרון רחב ידיים, על ארמונות האבן שלו, חנויותיו המוארות, בגדי הראווה שלו, התפלויות החביבות עליו, כתרי הקרטון שלו ומלכיו הקיקיוניים. כאן, מרכבתה של הרקדנית מתיזה בוץ על המוני העם, וכאן, גבר גווע ברעב בראותו את ערֵמות הזהב מאחורי הזגוגיות; בכול שררו צחוק ודמע, בכול עושר ודלות, בכול פשע העולב ביושר ויורק בפניו, כמו צעיפה הבלוי של נערת שעשועים המתחכך בעוברו בשׂלמתו השחורה של כומר. או! יש בערים הגדולות אווירה מסואבת ומורעלת המסחררת ומשכרת אותך, משהו כבד וחולני, כאותם ערפילי הערב הכהים המרחפים על פני הגגות.

מאזה שאפה את האוויר המסואב במלוא ריאותיה, היא הריחה אותו כמו בושם ובפעם הראשונה; אזי הבינה את כל מה שרחב ועצום ברשע, וחושני בפשע.

משהגיעה לביתה, נדמה לה שזמן רב עבר משעה שיצאה לדרך, כדי כך סבלה וחוותה בשעות מעטות. הלילה עבר עליה במחשבות, בבכי, נזכרת שוב ושוב ביציאתה למסע, ובחזרתה ממנו; היא ראתה משם את הכפרים שעברה בהם, את כל הדרך שעשתה; נדמה לה שהיא עדיין על המזח מביטה בין ובמפרש המתרחק; היא נזכרה גם בחתונה, על בגדי החג וחיוכי האושר שלה; היא שמעה משם את רעש מרכבתה על אבני הכבישים, שמעה גם את הגלים השואגים ומדלגים תחתיה; ואז נבהלה מאורכו של הזמן, חשבה שחייתה שנות דור ונעשתה זקנה ששערה הלבין. כדי כך מתיש אותך הכאב, כדי כך מכרסם כך הצער, כי יש ימים המזקינים אותך כמו שנים, מחשבות החורטות בך קמטים רבים.

ועוד נזכרה, בחיוך ובצער, בימי האושר שלה, בחופשותיה השלוות על גדות הנהר לוּאַר, שם הייתה רצה בשדרות העצים, שיחקה עם הפרחים, ובכתה בראותה קבצנים עוברים בדרך; היא נזכרה בנשפי הריקודים הראשונים שלה, שכה היטיבה לרקוד בהם, שכה אהבה בהם את החיוכים הנלבבים ואת הדיבורים האדיבים; ועוד נזכרה בשעות הקדחת וההזיה שבילתה בזרועות אוהב, ברגעי ההתעלות והטירוף שלה, שעה שרצתה שכל מבט יימשך דורות ושהנצח יהיה נשיקה. היא שאלה אז את עצמה אם כל זה חלף ונמחה לתמיד, כמו אבק הדרכים ושובל הספינה על גלי הים.

5

סוף סוף היא ישבה, אך לבדה! אין עוד איש שיתמוך בה, אין עוד דבר לאהוב! מה לעשות? איך לנהוג? או! המוות, הקבר, אלף פעם, אילו, חרף סלידתה וצערה, היה לה בלבה שמץ של תקווה.

למה קיוותה? היא עצמה לא ידעה. רק הייתה לה עוד אמונה בחיים; היא עוד האמינה שארנסט אוהב אותה, כאשר קיבלה יום אחד מכתב ממכתביו. אך היה זה מפח נפש נוסף. המכתב היה ארוך, כתוב היטב, גדוש במטפורות עתירות ובמילים גדולות; ארנסט אמר לה כי אל לה לאהוב אותו עוד, עליה לחשוב על חובותיה ועל אלוהים, ועוד הוסיף לה עצות מצוינות על המשפחה, על אהבה אימהית; וסיים במעט רגש, כמו מר דה בּוּאּי או מדאם קוֹטֵן.

מאזה המסכנה! כל כך הרבה אהבה, לב וחיבה תמורת אדישות כה צוננת, שלווה כה מחושבת! היא שקעה בתשישות ובסלידה. "חשבתי," אמרה יום אחד, "שאפשר למות מצער!" את הסלידה החליפו מרירות וקנאה.

או אז רעשי העולם נדמו לה כמוזיקה צורמת ושטנית, והטבע – לגלוג של אלוהים. היא לא אהבה מאומה והגתה שנאה לכול; עם כל רגש שיצא מלִבּה, חדרה אליו השנאה, עד כי לא אהבה עוד דבר בעולם, מלבד גבר אחד. תכופות, כשראתה בגנים הציבוריים אימהות עם ילדיהן, משחקות איתם ומחייכות למגע ליטופיהם, וכן נשים עם בעליהן, אוהבים עם אהובותיהם, ושכל האנשים האלה מאושרים, מחייכים, אוהבים את החיים, קינאה בהם וקיללה אותם בעת ובעונה אחת; היא הייתה רוצה להיות מסוגלת לרמוס אותם ברגליה, ושפתיה האירוניות שיגרו אליהם בעוברה כמה מילות זלזול, וחיוך מתנשא.

פעמים אחרות, כשאמרו לה שהיא צריכה להיות מאושרת בחייה, עם עושרה, מעמדה, בריאותה הטובה, לחייה הרעננות וכי רואים שהיא מאושרת, שאינה חסרה דבר, חייכה וזעם בלִבּה. "אה! המטומטמים," אמרה, "שאינם רואים אלא את האושר על מצח רוגע ואינם יודעים שהייסורים מחלצים צחוקים." החיים נראו לה מאז כצעקת כאב מתמשכת, ואם ראתה נשים המתהדרות במוסריותן, ואחרות באהבתן, לעגה למוסריותן ולאהבותיהן; כאשר ראתה אנשים מאושרים ובטוחים באלוהים, חירפה אותם בצחוק או בהערה ארסית; הכמרים, היא העלתה סומק על פניהם כשעברה לידם, שולחת אליהם מבטים חושקים וצוחקת באוזניהם; נערות צעירות ובתולות, היא גרמה להן להחוויר בסיפורי האהבה ובמעשיות החשק שלה. והבריות תהו מי היא האישה החיוורת והכחושה, רוח הרפאים הנודדת הזו, עם עיניה הבוערות כאש וראשה ראש נידונה למוות; ואם ביקשו להכירה, לא מצאו בעומק הווייתה אלא כאב ובהתנהגותה רק דמעות.

אה! הנשים, הנשים! היא שנאה אותן בנבכי נפשה, בעיקר את הצעירות והיפות, וכאשר ראתה אותן בהצגה או בנשף ריקודים, לאור הנברשות והנרות, חושפות את שדיהן העולים ויורדים, מעוטרים בתחרה וביהלומים, בעוד הגברים המכרכרים סביבן משיבים חיוכים לחיוכיהן, מחמיאים להן ומהללים אותן, עלה בה הרצון לקמט את הבגדים ואת המלמלות הרקומות, לירוק על דמויות נחשקות אלה ולהכפיש בבוץ מצחים כה רגועים אלה, כה גאים בצינתם. היא לא האמינה עוד במאומה, מלבד באסון ובמוות. המוסר היה בעיניה רק מילה, הדת – תעתוע בלהות, השם הטוב – מסֵכה גונבת דעת כמו צעיף המסתיר את הקמטים. היא מצאה אז שמחות בגאווה, תענוגות בבוז, וירקה בעוברה על סף הכנסיות.

בזוכרה את ארנסט, את קולו, את דבריו, את זרועותיו שחיבקוה זמן כה רב נפעמת ונסערת מרוב אהבה, ומשמצאה עצמה תחת נשיקותיו של בעלה, אה! היא התפתלה מרוב כאב ומצוקה והתפתלה סביב עצמה כמו אדם המחרחר וגוסס בקוראו איזה שם, בבכותו בשל זיכרון. היו לה ילדים מהגבר הזה, ילדים אלה דמו לאביהם, ילדה בת שלוש וילד בן חמש, ולעתים כששיחקו, הגיע עדיה צחוקם; בבוקר באו לחבקה צוחקים, בעוד היא, אמם, הייתה ערה כל הלילה כולו בייסורים שלא יתוארו ולחייה עוד היו רטובות מדמעות. תכופות, כשחשבה עליו נודד על פני הים, מיטלטל אולי על ידי הסערה, הוא שאולי אבד בין הגלים, לבדו ומבקש לשוב ולהיקשר לחיים, ובראותה מכאן גווייה מעורסלת על הגלים, ועיט עט עליה, אזי שמעה צעקות שמחה, קולות ילדים הממהרים אליה להראות לה אילן פורח, או את השמש המתנוצצת בטל שעל העשב. היה זה לא כמו כאבו של אדם הצונח על המדרכה ורואה את ההמון צוחק ומוחא כפיים.

ומה חשב אז ארנסט הרחוק ממנה? לפעמים, אמנם, כאשר לא היה לו דבר לעשותו, ברגעים של בטלה וחוסר מעש, בחשבו עליה, על חיבוקיה הלוהטים, על אחוריה הדשנים, על שדיה הלבנים, על שערה השחור הארוך, התגעגע אליה אך מיהר ללכת לכבות בזרועותיה של שיפחה את האש שניצתה, באהבה חזקה וקדושה יותר. הוא התנחם על האובדן הזה בנקל, בחשבו שעשה מעשה טוב. שפעל כאזרח, שפרנקלין או לפאייט לא היו מיטיבים לעשות, כי הוא היה אז על אדמת הלאום של אהבת המולדת, של העבדות, של הקפה ושל ההסתפקות במועט, כוונתי לאמריקה. היה זה אחד מאותם אנשים שכושר השיפוט וההיגיון תופסים בהם מקום כה גדול עד שטרפו את הלב כמו היה זה שכן טורדני.

עולם שלם הפריד ביניהם, כי מאזה, לעומת זאת, הייתה שקועה בטירוף ובמצוקה, ובעוד מאהבה מתענג להנאתו בזרועותיהן של נשים כושיות ובנות תערובת, היא הלכה ודעכה משעמום, חושבת שגם ארנסט אינו חי אלא למענה וכי הוא חש כאב שלגלג עליו בצחוקו החייתי והפראי; הוא נתן עצמו לאחרת. בעוד אישה אומללה זו בוכייה ומקללת את אלוהים, קוראת לגיהינום לבוא לעזרתה ומתפלשת בתהייה אם השטן יבוא סופסוף, ארנסט, בו ברגע שהיא נושקת בטירוף למדליון עם שערותיו, ברגע זה אולי, מטייל בפנים מרצינות בכיכר המרכזית של עיר בארצות הברית, במקטורן ובמכנסיים לבנים, כבעל מטעים, הולך לשוק לקנות תמורת זהב איזו שִפחה שחורה שזרועותיה חזקות ושריריות, שדיה משתלשלים וחיבוקיה חושניים.

מלבד זאת, הוא ערך מחקרים בכימיה; היו לו שני ארגזי קרטון גדולים מאוד, גדושים רשימות על שכבות הסילֵקְס ועל סקירות של מינרלים; ומלבד זאת, האקלים התאים לו מאוד, הוא הרגיש טוב להפליא באווירה זו, רוויית ניחוחות של אקדמיות מלומדות, של מסילות ברזל, של ספינות קיטור, של קני סוכר ושל שמים כחולים-כהים.

באיזו אווירה חיה מאזה? חוג חייה לא היה רחב כל כך, אך היה זה עולם נפרד שסובב לו בדמעות ובייאוש ואשר אבד לבסוף בתהומות הפשע.

6

אריג שחור היה מתוח על שער הכניסה לבית. הוא היה מורם במרכזו ויצר מעין קשת שבורה, שדרכה נראו קבר ושני לפידים שאורם ריטט, כקולו של אדם גוסס, ברוח החורפית הקרה שחלפה על הבדים השחורים, שכוכבים בדמות דמעות של כסף היו פרושים עליהם. מעת לעת, שני הקברנים, שהיו אמונים על הטקס, פרשו הצידה כדי לפנות מקום למוזמנים הבאים בזה אחר זה, לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, עם עניבות לבנות, לבוּביות מקופללות ושֵׂער מסולסל; הם הסירו את כובעיהם בעוברם ליד המת וטבלו במי הקודש את קצות כפפתם הקדושה.

היה חורף, שלג ירד. לאחר צאת השיירה, אישה צעירה מכורבלת בשכמייה שחורה ירדה אל החצר, פסעה על קצות אצבעותיה על פני שכבת השלג שכיסתה את המדרכות, קֵרבה את פניה החיוורים מבין צעיפיה השחורים כדי להביט בעגלת המתים המתרחקת. אזי כיבתה את שני הנרות שדלקו עדיין, עלתה, הסירה את מעילה, חיממה את נעליה הלבנות באש האח, הסבה ראשה עוד פעם אחת, אך לא ראתה עוד אלא את גבו השחור של אחרון המלווים שנפנה בקרן הרחוב.

כאשר לא שמעה עוד את הקרקוש המונוטוני של גלגלי העגלה על הכביש, וכאשר הכול חלף ונעלם, זִמרת הכמרים ושיירת המת, השליכה עצמה על מיטת המת, התגוללה בה להנאתה, צועקת בפרצי שמחה עוויתיים: "בוא עכשיו! לך, לך כל זה! אני מחכה לך! בוא כבר! לך, אהוב נפשי, מיטת הכלולות ועינוגיה! לך, לך בלבד, לשנינו עולם של אהבה ושל תענוגות! בוא לכאן, אני אשתרע מתחת לחיבוקיך, אתפלש מתחת לנשיקותיך."

היא ראתה על השידה קופסה קטנה מעץ סיסם שנתן לה ארנסט. היה זה אז, כמו היום, יום חורף; הוא בא עטוף במעילו ושלג על כובעו; וכאשר נשק לה היה עורו רענן והדיף ניחוח של נעורים שעשו את נשיקותיו מתוקות כמו שאיפת ריחו של ורד. במרכז הקופסה היו אותיות שמם כרוכות זו בזו, האות מ. והאות א.; העץ, שהייתה עשויה ממנו, הדיף ריח נעים, והיא קירבה את נחיריה אל הקופסה ונותרה כך זמן רב, מהורהרת וחולמנית.

עד מהרה הביאו לה את ילדיה, הם בכו וביקשו את אביהם. הם רצו לחבק את מאזה ולהתנחם בחיקה; אך היא שילחה אותם עם החדרנית שלה, בלי מילה, בלי חיוך.

היא חשבה עליו… הוא, שהיה כה רחוק ולא שב.

7

כך חיה כמה חודשים, לבדה עם העתיד שלה שהלך וקרב, חשה מדי יום מאושרת וחופשייה יותר, ככל שנעלם מה שהיה בלבה ופינה מקום לאהבה. כל התשוקות, כל הרגשות, כל מה שמוצא מקום בנפש נעלם כמו נפתולי הילדות: תחילה הבושה, אחר כך האמונה בדת ובמוסר ולבסוף מה שנותר מכל אלה, כל מה שהשליכה כמו שמשליכים רסיסים של זכוכית שבורה.

לא היה בה עוד דבר משל אישה, מלבד אהבה, אך אהבה שלמה ונוראה שייסרה את עצמה ושרפה את האחרים, כמו הר הוֵוזוב הקורע את עצמו בהתפרצויותיו ומפזר את הלבה הרותחת שלו על פרחי העמק.

היו לה ילדים; ילדיה מתו כמו אביהם. יום אחר יום הם הלכו והחווירו, הלכו וכחשו, ובלילה התעוררו בהזיותיהם, התפתלו במיטותיהם בפרפורי גסיסה, אומרים שנחש נוגס בחזותיהם, כיוון שהיה כאן דבר מה שקרע אותם לגזרים ושרף אותם בלי הרף, ומאזה הביטה בגסיסתם וחיוך על שפתיה, כי הייתה חדורה כעס ותאוות נקמה.

שניהם מתו ביום אחד. בראותה את ארונותיהם ממוסמרים, לא היו דמעות בעיניה ולבה לא השמיע אנחה. בעיניים יבשות וצוננות הביטה בהם, עטופים בתכריכיהם, וכאשר נותרה סופסוף לבדה, בילתה את הלילה מאושרת ובוטחת, נפשה שלווה ושִמחה בלבה. אף לא חרטה ולא זעקת כאב, כי היא עמדה לצאת למחרת היום, לעזוב את צרפת לאחר שנקמה את נקמתה בגין האהבה המחוללת, בגין כל שהיה הרה אסון ונורא בגודלה, לאחר שלעגה לאלוהים, לבני האדם, לחיים, לגורל ששיחק בה לרגע, לאחר שהשתעשע גם הוא בחיים ובמוות, בדמעות ובצער, והשיב לשמים פשעים תמורת כאביה.

היי שלום, אדמת אירופה, המלאה ערפילים וקרחונים, שהלבבות בך פושרים כמו מזג האוויר, והאהבות גם הן רפוסות, רכרוכיות כעננייך האפורים; לי אמריקה ואדמת ארץ האש שלה, שמשה המלהטת, שמיה הצחורים, לילותיה היפים בחורשות של דקלים ועצי דולב! היה שלום עולם, תודה לך עליך, אני הולכת, אני משליכה עצמי על ספינה. הפליגי, ספינתי היפה. אוצי, מהרי! לו יתפחו מפרשייך עם משב הרוח וחרטומך ישבֵּר את הגלים! דלגי עם הסערה, קפצי על הגלים ולוואי תישברי לבסוף, השליכי אותי עם שברייך על האדמה שהוא נושם עליה.

הלילה הזה חלף בהזיות ובהתרגשות, אך בטירוף של שמחה ושל תקווה. כאשר חשבה עליו, שהיא עומדת לחבקו ולחיות עמו לעד חייכה ובכתה מרוב אושר.

אדמת ביתה קברות, שילדיה נחו בה, עדיין הייתה רעננה וספוגה מֵי קודש.

8

בבוקר הביאו לה מכתב; הוא נשלח שבעה חודשים קודם לכן; מארנסט. היא שברה ברעדה את החותמת, קראה אותו בלהיטות; משסיימה לקוראו, שבה לקרוא מן ההתחלה, חיוורת מרוב בהלה ומסוגלת לקרוא אך בקושי. הנה מה שהיה כתוב בו:

מדוע גבירתי, מכתבייך תמיד הגונים אך מעט, בעיקר האחרון שבהם? שרפתי אותו. התביישתי שמא ייתן בו אי-מי את עיניו. האם לא תוכלי סופסוף להציב גבולות לתשוקותייך? מדוע את באה בלי הרף עם זיכרונותייך להפריע לי בעבודתי, לעקור אותי מעיסוקַי? מה עשיתי לך כדי שתאהביני כל כך?

אני אומר לך פעם נוספת, גבִרתי, רוצה אני שאהבה תהיה מתונה. עזבתי את צרפת, שכחי אותי אם כן כמו שאני שכחתי אותך, אהבי את בעלך; האושר נמצא בדרכים החבוטות על ידי ההמון; שבילי ההרים זרועים קוצים ואבנים, הם קורעים אותך לגזרים ושוחקים אותך מהר מאוד.

אני חי עכשיו מאושר, יש לי בית קטן מקסים על גדת נהר, ובמישור שהוא עובר בו אני צד חרקים, אני אוסף צמחים, וכאשר אני שב לביתי, הכושי שלי מברך אותי בקידה עד לרצפה, ונושק לנעלי כאשר הוא רוצה להשיג איזו טובה. בניתי לעצמי קיום מאושר, שקט ורגוע בלב הטבע והמדע; מדוע אין את עושה כמוני? מי מפריע לך לעשות כן? אפשר לעשות מה שרוצים.

למענך, אפילו למען אושרך, אני מייעץ לך לא לחשוב עליי עוד, לא לכתוב לי עוד. מה התועלת בתכתובת זו? לאן זה יקדם אותך, גם אם תאמרי אלף פעם שאת אוהבת אותי ותוסיפי לכתוב בשולי המכתבים כמספר הזה פעמים "אני אוהבת אותך"? עלייך לשכוח הכול, גברתי, ולא לחשוב עוד על מה שהיינו זה לזה: כלום לא היה לכל אחד מאיתנו מה שביקשנו?

מעמדי איתן, קבוע פחות או יותר, אני מנהל ראשי של הוועדה לניסויים במכרות; בתו של המנהל הממונה היא נערה מקסימה בת שבע עשרה, לאביה יש הכנסה של שישים אלף לירות, היא בת יחידה, היא נעימה וטובה, יש לה כושר שיפוט מעולה והיא תדע להפליא לנהל משק בית, לקיים משפחה. בעוד חודש אני מתחתן, אם את אוהבת אותי כמו שאת אומרת תמיד, זה צריך לשמח אותך, כיוון שאני עושה זאת למען אושרי.

היי שלום, מדאם ווילד! חדלי לך מלחשוב על גבר שיש לו ההגינות שלא לאהוב אותך עוד, ואם את רוצה לעשות עמי טובה אחרונה, שלחי לי במהרה חצי ליטר של חומצה ציאן, שייתן לך בחפץ לב, לפי המלצתי, מזכיר האקדמיה למדעים; הוא כימאי מוכשר מאוד.

היי שלום, אני סומך עלייך; אל תשכחי את החומצה שלי.

ארנסט ווֹמוֹן

לאחר שקראה מאזה את המכתב, השמיעה צעקה ללא מילים, כאילו צרבו אותה בצבתות לוהטות.

היא נותרה זמן רב מדוכדכת ומופתעת. "אה! מוג הלב!" אמרה לבסוף, "הוא פיתה אותי וזונח אותי למען אחרת! נתתי לו הכול ואין לי עוד דבר! זרקתי הכול לים ואני נאחזת בקרש, והקרש חומק מבין ידי ואני חשה שאני שוקעת מתחת לגלים!"

היא כה אהבה אותו, האישה המסכנה! היא נתנה לו את תומתה, היא השפיעה עליו את אהבתה, היא כפרה באלוהים וגם — או! רע מזה! — את בעלה, את ילדיה שראתה אותם מחרחרים, גוועים וחיוך על שפתיה כי חשבה עליו. מה לעשות? מה להיעשות? אישה אחרת שיאמר לה: "אני אוהב אותך!" שינשק לעיניה, לשדיה, יקרא לה חייו ואהבתו! אישה אחרת! ומה איתה? האם היו לה אחרים על פניו? האם לא למענו דחתה את בעלה ממיטת הכלולות? כלום לא בגדה בו בשפתיה הנואפות? כלום לא הרעילה אותו בעודה מזילה דמעות של שמחה?

הוא היה האלוהים שלה וחייה, הוא נוטש אותה. לאחר שהשתמש בה, לאחר שהתענג עליה דיו; הנה הוא מרחיק אותה ומשליך אותה. אה! תהום ללא קרקעית היא תהום הפשע והייאוש!

פעמים אחרות, לא יכלה להאמין למראה עיניה; היא שבה וקראה את המכתב הממיט אסון וכיסתה אותו בדמעותיה. "או! איך אפשר!" אמרה לאחר שהדכדוך פינה את מוקמו לזעם, לחֵמָה, "או! הכיצד, אתה עוזב אותי? אבל אני נמצאת בעולם, לבד, בלי משפחה, בלי קרובים, כי נתתי לך גם משפחה וגם קרובים; לבד, בלי כבוד, שכן הקרבתי אותו למענך; לבד, בלי שמי הטוב, כיוון שהקרבתי אותו מתחת לנשיקותיך לעיני העולם כולו שכינה אותי הפילגש שלך. הפילגש שלך! ואתה מסמיק עכשיו לשמע שמח, מוג לב!

"והמתים, היכן הם?

"מה לעשות? מה יהיה עליי? הייתה לי מחשבה אחת בלבד, דבר אחד ויחיד בלבי, והוא חסר לי עכשיו. כלום אצא לפגוש אותך? אתה הרי תגרשני כגרש שִפחה; אם אשליך עצמי בין יתר הנשים, הן יעזבוני אגב צחוק, יצביעו עליי בגאווה, כי הן, הן לא אהבו איש; הן אינן יודעות מהן דמעות. או! ראה! כיוון שאני עוד רוצה אהבה, תשוקה וחיים, יאמרו לי מן הסתם ללכת להציג עצמי במקום שמוכרים תמורת מחיר קבוע מראש תענוגות בשרים וחיבוקים, ובערב, במחיצת חברותי לעגבים אקרא לעוברים ושבים מבעד לחלונות, וכאשר יבואו אצטרך לענג אותם בעוצמה, לתת תמורה לכספם, שיֵלכו משם מרוצים ושאני לא אוסיף להתלונן, שארגיש מאושרת, שאצחק לכל הנקרה לי, כי אני ראויה לגורלי!

"ומה עשיתי? אהבתי אותך יותר מכל אדם אחר. או! רחמים, ארנסט! אילו שמעת את זעקותיי היית אולי מרחם עליי, אני שלא ריחמתי עליהם. כי אני מקללת עצמי עכשיו, אני מתגוללת כאן בדאבה, ובגדי רטובים מדמעותיי."

והיא רצה אובדת עצות ונפלה, מתגוללת על הרצפה, מקללת את אלוהים, את בני האדם, את החיים עצמם, את כל מה שחי, את כל מה שחושב בעולם; היא תלשה מראשה מלוא חופניים קווצות שֵׂער שחור, וציפורניה האדימו מדם.

"או! לא להיות מסוגל לשאת את החיים! להגיע לידי רצון להשליך את עצמה אל בין זרועות המוות כמו אל בין זרועותיה של אם! אבל להוסיף עוד ברגע האחרון אם הקבר אין לו ייסורים ולאַיִן אין כאבים! לתעב את הכול! לא להאמין עוד במאומה, אפילו לא באהבה, אמנותו הראשונה של הלב, ולא להיות מסוגל להיפטר ממועקה מתמשכת זו, כמו שיכור שמכריחים אותו להוסיף לשתות!

"מדוע אם כן באת אל בדידותי לעקור אותי מאושר? הייתי כה בוטחת וכה טהורה, ואתה באת כדי לאהוב אותי, ואני אהבתי אותך! הגברים, כה יפים הם כאשר הם מביטים בך! נתת לי אהבה, ועכשיו אתה מסרב לתת לי אותה, ואני הזנתי אותה בפשעים; ועכשיו היא הורגת גם אותי! הייתי טובה אז כשראית אותי, ועכשיו אני מרושעת ואכזרית; הייתי רוצה שיהיה תחת ידי משהו לכתוש, לקרוע, להשחית, ואחר כך לזרוק למרחקים כמו שזרקת אותי. או! אני שונאת את הכול, את בני האדם, את אלוהים; ואתה, גם אותך אני שונאת ועם זאת אני חושבת עדיין שאתן את חיי למענך!

"ככל שאהבתיך, אהבתיך יותר, כמו מי שמרווים את צימאונם במי הים המלוחים והצמא שורף עדיין. ועכשיו אמות! המוות! דבר לא עוד? מחשכים, קבר ו… אינסופיותו של הריק. או! אני חשה שאני רוצה עדיין בכל זאת לחיות ולגרום סבל כמו שסבלתי אני. או! האושר! איה הוא? הוא אינו אלא חלום; מוסר? מילה; אהבה? אכזבה; הקבר? איני יודעת.

"אבל אני אדע."

9

היא קמה, מחתה את דמעותיה, ניסתה לשכך את יִפְחותיה שכתשו את חזהּ וחנקו אותה; היא הביטה בראי, לראות אם עיניה עדיין אדומות מאוד מבכי, התקינה את שׂערה ויצאה למלא את רצונו האחרון של ארנסט.

מאזה הגיעה אל הכימאי; הוא עמד לבוא. אמרו לה להמתין בחדר קטן בקומה הראשונה, שהרהיטים בו היו מכוסים בבד אדום ובבד ירוק; שולחן עגול מעץ מהגוני במרכז, ליטוגרפיות המציגות את קרבות נפוליאון על הסְפינים המחופים עץ, ועל האח העשויה שיש אפור, אורלוגין מזהב שלוח הספרות שלו משמש משענת לפסל של אָמוֹר שידו האחרת מונחת על אשפת חִציו. הדלת נפתחה כשהאורלוגין צלצל והורה על השעה שתיים, הכימאי נכנס. היה זה גבר קטן קומה ורזה, ארשת פניו יבשושית וגינוניו אדיבים; הוא חבש משקפיים, שפתיו היו דקות, ועיניו קטנות ומודגשות. כאשר הסבירה לו מאזה לשם מה באה, הוא החל לשבח את מר ארנסט ווֹמוֹן, את אופיו, את טוב לִבּו, את כישוריו; לבסוף, נתן לה את צנצנת החומצה, הוביל אותה בידה אל מורד המדרגות; רגליו אף נרטבו בחצר בלוותו אותה עד לשער הרחוב.

מאזה לא הייתה מסוגלת ללכת ברחובות, כדי כך בער ראשה; לחייה היו סמוקות; נדמה היה לה פעמים רבות שהדם עומד לצאת מגופה מבעד לנקבוביות עורה. היא חלפה ברחובות שהדלות ניבטה בם מן הבתים, כמו פתילים צבעוניים הנושרים מן הקירות המסוידים לבן; ובראותה את הדלות אמרה לעצמה: "אני ארפא את עצמי מאסונכם." היא חלפה לפני ארמון המלכים ואמרה, מאמצת את הרעל בשתי ידיה: "היו שלום חיים, אני ארפא את עצמי מדאגותיכם." משנכנסה לביתה, לפני שסגרה את הדלת, שיגרה מבט על העולם שהיא נוטשת, ועל העיר המלאה רעשים, רחשים וצעקות: "היו שלום, כולכם!" אמרה.

10

היא פתחה את המכתבה, הסירה את הפקק מצנצנת החומצה, כתבה עליה את הכתובת וכתבה פתק נוסף; הוא היה ממוען לפקד המשטרה המרכזית. היא צלצלה ונתנה אותו לאחד המשרתים. על דף שלישי כתבה את המילים האלה:

אהבתי גבר; למענו הרגתי את בעלי, למענו הרגתי את ילדיי. אני מתה בלי חרטה, בלי תקווה, אבל בצער.

והניחה את הדף על האח.

"עוד חצי שעה," אמרה בלבה, "עוד מעט הוא יבוא וייקח אותי אל בית הקברות."

היא הסירה את בגדיה וכמה רגעים הביטה בגופה היפה שדבר לא כיסהו, חושבת על כל התענוגות שהוא העניק לה, על העינוגים העצומים שהרעיפה היא על אהובה.

איזה אוצר הוא אהבתה של אישה כמוה!

לבסוף, לאחר שבכתה, חושבת על הימים שחלפו לבלי שוב, על אושרה, על חלומותיה, על שיגיונות הנעורים שלה, ושוב עליו, זמן רב, תוהה מהו המוות, ולאחר שצנחה אל התהום ללא קרקעית של המחשבה המכרסמת את עצמה וקורעת עצמה לגזרים מרוב זעם ואין אונות, קמה באחת כמו מחלום, נטלה כמה טיפות מהרעל שמזגה בספל מוזהב, גמעה בתאווה והשתרעה בפעם האחרונה על הספה שלעתים כה קרובות התפלשה בה בזרועותיו של ארנסט, שיכורה מאהבה.

11

כאשר נכנס פקד המשטרה, מאזה עדיין חרחרה; היא ניתרה מספר פעמים על הרצפה, התעוותה כמה פעמים, כל אבריה התקשו בבת אחת, היא השמיעה צעקה קורעת לב.

כאשר קרב אליה הפקד, היא הייתה מתה.

10 בדצמבר 1837


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "להריח בושם", הוצאת נהר ספרים, 2016.

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


ירח-הדבש שלה היה צמרמורת ארוכה. זהובת שיער היתה, מלאכית וביישנית, ואופיו הקשה של אישהּ הקפיא את חלומות הכלה הילדותיים שלה. אף-על-פי-כן אהבה אותו מאוד, לעיתים מתוך רעד קל, ובלילות כשחזרו יחד ברחוב היתה מציצה בחשאי אל קומתו הגבוהה של חוֹרדַן, שנאלם דום זה שעה. ואילו הוא אהב אותה אהבה עמוקה, בלי להסגיר זאת.

במשך שלושה חודשים – הם נישאו באפריל – היו מאושרים מאין כמותם.

היא בוודאי היתה מבכרת פחות חומרה ברקיע האהבה הנוקשה ההוא, רגשות שופעים יותר ולא מאופקים; אך סבר פניו הקר של אישהּ עצר בעדה תמיד.

הבית שהתגוררו בו הוסיף לא-מעט לפחדיה. צְחור החצר הדוממת – עמודים, כותרות ופסלי שיש – עורר רושם סתווי של ארמון מכושף. בפנים, הבוהק הכפורי של הטיח, בלי השריטה הקלה ביותר על הכתלים הגבוהים, העמיק את תחושת הקור הסגרירית. במעבר מחדר אחד לאחר הידהדו הצעדים בכל הבית, כאילו התחדדה רגישותו לרעש לאחר שהיה נטוש וריקן זמן רב.

בקן האהבה המשונה הזה עבר על אַליסיה סתיו שלם. אף-על-פי-כן השליכה מאחורי גווה את חלומותיה הישנים, וימיה בבית העוין עברו עליה בשינה, מתוך רצון שלא להרהר בכלום עד בוא אישהּ אל הבית.

לא פלא שכחשה. היה לה התקף קל של שפעת שנמשך ולא הרפה ממנה ימים על ימים; אַליסיה לא שבה לאיתנה. לבסוף הצליחה לצאת אל הגן יום אחד אחר-הצהריים, שעונה על זרועו של אישהּ. היא הביטה באדישות הנה והנה. לפתע-פתאום החליק חוֹרדַן בידו לאט-לאט על ראשה, בחיבה עמוקה, ואליסיה פרצה מייד בבכי, והטילה את זרועותיה על צווארו. שעה ארוכה בכתה את כל חרדותיה הכמוסות, והניסיון הקל ביותר ללטפה רק הגביר את בכיה. אחר-כך שכך הבכי, ובכל זאת נשארה זמן רב ופניה כבושים בצווארו, בלי למוש ממקומה ובלי לומר מילה.

מהיום ההוא שוב לא קמה על רגליה. למחרת בבוקר אבדה הכרתה. רופאו של חורדן בדק אותה ביסודיות, והורה על מנוחה מוחלטת במיטה.

"אני לא יודע," אמר לחורדן בדלת הכניסה בקול מהוסה עדיין. "היא סובלת מחולשה גדולה שאני לא מצליח להבין. ובלי הקאות, בלי כלום… אם מחר היא תקום כמו היום, קרא לי מייד."

למחרת החמיר מצבה של אליסיה. נערכה בדיקה. אובחנה אנמיה חריפה ביותר, בלתי-מוסברת לחלוטין. אליסיה לא התעלפה שוב, אך ניכר בה שימיה ספורים. כל היום כולו דלקו המנורות בחדר-השינה, ושקט גמור שרר שם. שעות חלפו בלי שנשמע הרחש הקל ביותר. אליסיה נמנמה. חורדן עבר לסלון, שגם בו דלק האור. בלי הרף התהלך מצד לצד, בעקשנות בלתי-נלאית. השטיח החניק את קול צעדיו. מפעם לפעם נכנס לחדר-השינה והמשיך בשיטוטו האילם לאורך המיטה, משתהה רגע בכל אחד מקצותיה להביט באשתו.

עד מהרה החלה אליסיה לשקוע בהזיות טרופות. תחילה ריחפו התעתועים מול עיניה, אחר ירדו לגובה הריצפה. הצעירה לא עשתה דבר אלא צפתה בעיניים קרועות לרווחה בשטיח שמשני עברי המיטה. לילה אחד לטשה את מבטה במשהו פתאום. כעבור רגע פצתה את פיה לצעוק, ואפה ושפתיה התכסו פניני זיעה.

"חורדן! חורדן!" זעקה, משותקת מאימה, בלי לגרוע את מבטה מהשטיח.

חורדן אץ אל החדר, ולמראהו פלטה אליסיה צווחת אימים.

"זה אני, אליסיה, זה אני!"

אליסיה הביטה בו מבולבלת, הביטה בשטיח, החזירה מבטה אליו, וכעבור דקות ארוכות של התחבטות המומה, נרגעה. היא חייכה ונטלה את ידו בין ידיה, וליטפה אותה, רועדת, חצי שעה.

בין הזיותיה החוזרות ונשנות היתה אחת ובה יצור דמוי-אדם שעון על אצבעותיו על השטיח, עיניו נעוצות בה.

הרופאים פקדו אותה שוב ושוב ללא הועיל. חייה כלו ודמה אזל לנגד עיניהם, מיום ליום, משעה לשעה, ואיש לא ידע מדוע. בבדיקה האחרונה שכבה אליסיה בקהיון חושים, בעוד הם ממששים את הדופק, מעבירים את פרק ידה הדומם מזה לזה. שעה ארוכה התבוננו בה בשתיקה, ויצאו לחדר-האוכל.

"זה מקרה חמור…" אמר רופאהּ בחוסר-אונים ומשך בכתפיו. "אין כמעט מה לעשות."

"אני לא מאמין!" נאנק חורדן. ותופף בכוח על השולחן.

אליסיה דעכה והלכה תוך הזיות טרופות שעוררה האנמיה, הזיות שהחמירו בערב, אך פגו תמיד בשעות הבוקר. במשך היום לא החריפה מחלתה, אך כל בוקר היתה מקיצה חיוורת, כמעט חסרת הכרה. דומה היה שרק בלילה אוזלים חייה בגלי דם חדשים. מדי הֲקיצה חשה כאילו התמוטטה במיטה ומיליון קילוגרמים מעיקים עליה. מהיום השלישי תחושה זו שוב לא סרה ממנה. בקושי הצליחה להניע את ראשה. היא לא הסכימה שיגעו במיטתה, אפילו לא רצתה שיסדרו לה את הכר. הביעותים שתקפו אותה עם ערוב היום לבשו עתה דמות מפלצות שהזדחלו אל המיטה, וטיפסו במאמץ על המזרן.

אחר-כך אבדה הכרתה. ביומיים האחרונים מילמלה ללא הרף מתוך דמדומיה. האורות נשארו דלוקים בעגמומיות בחדר-השינה ובסלון. בדומיית הגסיסה ששררה בבית נשמע רק המלמול החדגוני שבקע מהמיטה, והדהודם העמום של צעדיו הבלתי-פוסקים של חורדן.

אליסיה מתה לבסוף. אחר-כך, כשנכנסה המשרתת בגפה, להסיר את המצעים, הביטה רגע בכר בתימהון.

"אדוני!" קראה לחורדן בקול נמוך. "על הכר יש כתמים שנראים כמו דם."

חורדן ניגש לשם מייד ורכן אל הכר. אכן, על הציפית, משני צדי השקע שהותיר ראשה של אליסיה, נראו כתמים קטנים כהים.

"זה נראה כמו עקיצות," לחשה המשרתת כעבור רגע של התבוננות דוממת.

"תרימי אותו מול האור," אמר לה חורדן.

המשרתת הרימה את הכר אך מייד שמטה אותו והסתכלה בו, חיוורת ורועדת. בלי לדעת מדוע, חורדן חש ששערותיו סומרות.

"מה יש?" שאל בקול צרוד.

"הוא נורא כבד," לאטה המשרתת, עדיין רועדת.

חורדן הרים את הכר; משקלו היה כבד להדהים. הם לקחו אותו מחוץ לחדר, ועל השולחן בחדר-האוכל פילח חורדן את הציפית ואת החיפוי במחי חתך. הנוצות העליונות התעופפו, וזעקת אימים נפלטה מפיה הפעור של המשרתת, שנשאה את אגרופיה אל פניה. בתוך הכר, בין הנוצות, הניע לאט את רגליו השעירות בעל-חיים מפלצתי, כדור חי ודביק. כה תפוח היה עד כי פיו בקושי ניכר.

לילה-לילה, מאז נפלה אליסיה למשכב, הצמיד אל רקותיה בחשאי את פיו – את חדקו, ליתר דיוק – ומצץ את דמה. העקיצה כמעט לא נראתה. הניעור היומיומי של הכר בוודאי מנע את התפתחותו בתחילה. אך מרגע שהצעירה שוב לא יכלה לזוז, גברה היניקה בקצב מסחרר. בתוך חמישה ימים וחמישה לילות שאב את חייה של אליסיה.

טפילי העופות הללו, הזעירים בדרך כלל, מגיעים בתנאים מסוימים למימדים עצומים. מסתבר שדם אנוש מיטיב עימם במיוחד, ולעיתים לא-נדירות יימצאו בכרי נוצות.


*מתוך הקובץ על אהבה, טירוף ומוות, הוצאת חרגול, 2001.

היא ישבה ליד החלון וצפתה בערב הפולש אל השׂדרה. ראשה היה שעון אל הווילונות ובנחיריה עלה הריח של קרֶטוֹן מאובק. עייפה היתה. 

מעטים עברו שם. האיש מן הבית האחרון עבר בדרכו לשוב לביתו; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר-כך רומסים את שביל האפר שלפני הבתים האדומים החדשים. בשעתו היה שם שדה שהם היו משחקים שם כל ערב עם ילדי דיירים אחרים. אחר-כך קנה את השדה איש מבֶּלפַסט ובנה עליו בתים – לא כמו הבתים החומים הקטנים שלהם אלא בתי לבֵנים בהירים עם גגות נוצצים. ילדי השׂדרה היו משחקים יחד בשדה ההוא – ילדי משפחת דֶוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דַאן, קִיוֹ הקטן, החיגר, היא ואחֶיה ואחיותיה. ואולם ארנסט לא שיחק אף פעם: בוגר מדי היה. פעמים רבות היה אביה רודף אחריהם ומגרש אותם מן השדה במקל האטד שלו; אבל בדרך-כלל היה קִיוֹ בתצפית וצועק כשראה את אביה קרב. ואף-על-פי-כן נראה שהיו אז מאושרים. אביה היה אז לא רע כל-כך; וחוץ מזה – אמה היתה בחיים. זמן רב עבר מאז; היא ואחיה ואחיותיה כבר בוגרים כולם; אמה מתה. טיזי דאן מת גם הוא ומשפחת ווטר חזרה לאנגליה. הכול משתנה. עכשיו עומדת גם היא לנסוע מכאן כאחרים, לעזוב את ביתה.

הבית! היא הביטה סביבה בחדר, סקרה את כל חפציו המוּכרים שאיבקה אחת לשבוע שנים רבות כל-כך, תוהה מנַיִן בא לו כל האבק הזה. אולי לא תראה עוד אף פעם את החפצים המוּכרים האלה שאף לא חלמה שתיפרד מהם. הגם שבמשך כל השנים האלה לא עלה בידה לגלות את שם הכומר שתצלומו המצהיב היה תלוי על הקיר מעל להַרמוֹניוּם השבור בצד ההדפס הצבעוני של ההבטחות שניתנו למרגרט מרי אלאקוֹק המבורכת. הוא היה חבר ללימודים של אביה. בכל פעם שהראה אביה את התצלום לאורח, היה עובר על פניו ומעיר כבדרך אגב:

– הוא עכשיו במלבורן.

היא הסכימה לנסוע מכאן, לעזוב את ביתה. האם בחוכמה עשתה? היא ניסתה לשקול את הדבר מכל צדדיו. בביתה היו לה לפחות מחסה ומזון; היו לה סביבה כל אלה שהכירה כל חייה. מובן שהיתה צריכה לעבוד קשה גם בבית וגם בחנות. מה יאמרו עליה ב"בית-המסחר" כשייוודע להם שברחה עם גבר? אולי יאמרו שהיא טיפשה; וממלא מקום ימצאו לה במודעה בעיתון. מיס גאוֶן תשמח. תמיד ירדה עליה, בייחוד כשהיו מי שהקשיבו.

– מיס היל, את לא רואה שהגברות האלה מחכות?

– קצת זריזות, בבקשה, מיס היל.

היא לא תזיל הרבה דמעות על שעזבה את "בית-המסחר".

אבל בביתה החדש, בארץ רחוקה לא נודעת, לא כך יהיה. אז תהיה נשואה – היא, אוולין. אז ינהגו בה האנשים כבוד. לא ינהגו עמה כמו שנהגו עם אמה. אפילו עכשיו, אף-על-פי שהיא בת יותר מתשע-עשרה, היא לפעמים חוששת מפני אלימותו של אביה. היא יודעת שבגלל זה היו לה דפיקות הלב שלה. בילדותם לא הציק לה כמו שהציק להַארי ולארנסט, מפני שהיתה בת; אבל לאחרונה התחיל לאיים עליה ולומר מה היה עושה לה לולא עמדה לה זכותה של אמה המתה. ועכשיו אין לה מי שיגן עליה, ארנסט מת והארי, שעוסק בקישוט כנסיות, כמעט תמיד אי-שם במחוזות הכפריים. וחוץ מזה, המריבה הקבועה על כסף במוצאי שבתות התחילה להלאות אותה במידה שלא תתואר. תמיד נתנה את כל משכורתה – שבעה שילינגים – והארי שלח תמיד כמה שיכול, אבל מאביה קשה היה להוציא אפילו פרוטה. הוא אמר שהיא מבזבזת את הכסף, שאין לה ראש, שהוא לא מתכוון לתת את הכסף שהוא משתכר בזיעת אפיו כדי שתפזר אותו ברחובות, ועוד כהנה וכהנה, משום שבדרך-כלל היה ממש מרושע במוצאי שבתות. לבסוף היה נותן לה את הכסף ושואל אותה אם היא בכלל מתכוונת לקנות משהו לארוחת יום ראשון. ואז היתה צריכה לצאת מהר ככל שיכלה ולערוך את קניותיה, מחזיקה את ארנק העור השחור שלה חזק בידה בשעה שהיא ממרפקת לה דרך בתוך ההמונים וחוזרת הביתה מאוחר, שחוחה תחת משא מצרכים. עבודה קשה עבדה כדי שיתנהל הבית כסדרו ולדאוג לכך ששני הילדים הקטנים שהופקדו בידיה ילכו לבית-הספר יום-יום ויקבלו יום-יום את ארוחותיהם. עבודה קשה היתה – חיים קשים – אבל עכשיו כשהיא עומדת להיפרד מהם אין הם בעיניה חיים לא ראויים לגמרי. 

עכשיו היא עומדת לנסות חיים אחרים עם פרנק. פרנק הוא איש טוב, בן חיל, גלוי לב. היא עומדת להפליג אתו באוניית הלילה, להיות אשתו ולחיות אתו בבואנוס איירס, שיש לו שם בית מוכן בשבילה. היטב היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה אותו; הוא התגורר באחד הבתים ברחוב הראשי שהיתה מבקרת בו. זה היה כאילו רק לפני שבועות אחדים. הוא עמד בשער, כובע המצחיה שלו מוסט לאחור על ראשו ושׂערו נופל על פנים של ארד. אחר-כך למדו להכיר זה את זה. כל ערב היה פוגש אותה לפני "בית-המסחר" ומלווה אותה הביתה. הוא הזמין אותה לראות את "הנערה הבוהמית", וכשישבה אתו בתיאטרון במקום שלא היתה רגילה לשבת בו נפעמה רוחה. הוא אהב מאוד-מאוד מוסיקה וגם שר קצת. ידעו שהם נאהבים, וכששר על הנערה האוהבת מלח חשה תמיד מבוכה נעימה. הוא היה קורא לה פּוֹפֶּנס בצחוק. והיא בתחילה רק התרגשה מזה שיש לה בחור ואחר-כך התחילה לחבב אותו. הוא סיפר סיפורים על ארצות רחוקות. את דרכו התחיל כנער סיפון בפאוּנד אחד לחודש באונייה של חברת "אלן לַיין" שהפליגה לקנדה. הוא אמר לה את שמות האוניות ששט בהן ואת שמות הקווים השונים. הוא עבר במצר מַגֶלאן וסיפר לה על בני פַּטַגוֹניה הנוראים. הוא הסתדר בבואנוס איירס, כך אמר, ועכשיו בא למולדת רק לחופשה. אביה גילה, כמובן, את הפרשה ואסר עליה לדבר אתו מטוב ועד רע.

– אני מכיר אותם את המלחים האלה, אמר.

יום אחד רב עם פרנק ומאז היתה צריכה להיפגש עם אהובה בחשאי.

בשדרה העמיקה האפלולית. לובנם של שני מכתבים שעל ברכיה היטשטש. אחד היה אל הארי, האחר – אל אביה. ארנסט היה אחיה האהוב, אבל גם את הארי חיבבה. היא ראתה שאביה הולך ומזדקן; היא תחסר לו. לפעמים היה חביב מאוד. לא מזמן, כשנפלה למשכב ליום אחד, קרא לה סיפור רפאים וקלה לה לחם באח. בפעם אחרת, כשאמה עוד היתה בחיים, יצאו כולם לפיקניק בגבעת הוֹת. היא זוכרת שאביה חבש אז את כובעה של אמה כדי להצחיק את הילדים.

זמנה הלך ופחת, אבל היא הוסיפה לשבת ליד החלון, משעינה את ראשה על הווילון, שואפת את ריחו של קרֶטון מאובק. במרחק, בקצה השדרה, שמעה את צליליה של תיבת נגינה. היא הכירה את הנעימה. מה מוזר שהיא נשמעת בערב הזה דווקא להזכיר לה את ההבטחה שלה לאמה, ההבטחה לשמור על שלמות ביתם זמן רב ככל שתוכל. היא זכרה את הלילה האחרון למחלת אמה; שוב היתה בחדר החשוך והמחניק שבצדו האחר של הפרוזדור ושמעה בחוץ שיר איטלקי מלנכולי. ציוו על נגן תיבת הנגינה להסתלק ונתנו לו חצי שילינג. היא זכרה את אביה שב בצעדים נוקשים אל חדר החולה ואומר:

– איטלקים ארורים! מגיעים הנה!

ועוד היא שקועה בשרעפיה, הטיל המראה המעורר חמלה של חיי אמה את כשפיו על תמצית הווייתה – חיי הקרבה עצמית אפורים שבסופם טירוף הדעת. רעד עבר בה כששמעה שוב את קולה של אמה חוזר ואומר בלי הרף בעקשנות טיפשית:

– !Derevaun Seraun! Derevaun Seraun

מתוך דחף פתאומי של אֵימה קמה ממקומה. לברוח! היא חייבת לברוח! פרנק יציל אותה. הוא ייתן לה חיים, אולי גם אהבה. היא הלוא רוצה לחיות. ולמה תהיה אומללה? היא זכאית להיות מאושרת. פרנק ייקח אותה בזרועותיו, יחבק אותה בזרועותיו. הוא יציל אותה.

* * *

היא עמדה בתוך ההמון הנע בתחנת נוֹרת ווֹל. הוא אחז בידה והיא ידעה שהוא מדבר אליה, אומר לה שוב ושוב משהו על הנסיעה. התחנה היתה מלאה חיילים עם תרמילים חומים. מבעד לפתחיהן הרחבים של הסככות ראתה בחטף את הגוש השחור של האונייה הרובצת לה ליד קיר הרציף בצְהָרים מוארים. היא לא השיבה כלום. היא חשה שלחייה חיוורות וקרות, ומתוך סבך של מועקה התפללה לאלוהים שינחנה, שיראה לה מה חובתה. האונייה צפרה צפירה עצובה ארוכה אל תוך הערפל. אם תלך, תהיה מחר על הים עם פרנק, חותרת לעבר בואנוס איירס. כרטיסי הנסיעה שלהם נקנו. היכולה היא עדיין לחזור בה לאחר כל מה שעשה למענה? מועקתה עוררה בחילה בגופה וכל הזמן הניעה את שפתיה בתפילה חרישית נלהבת.

פעמון הצטלצל על לבה. היא חשה שהוא אוחז בידה:

– בואי!

כל ימי תבל התנחשלו סביב לִבּה. הוא משך אותה לתוכם – הוא יטביע אותה. בשתי ידיה נאחזה במעקה הברזל.

– בואי!

לא! לא! לא! אי אפשר. ידיה נצמדו אל הברזל כבטירוף. בתוך הנחשולים פלטה זעקת כאב!

– אֶוולין! אֶווי!

הוא רץ אל מעבר למעקה וקרא לה לבוא אחריו. צעקו עליו שימשיך ללכת, אבל הוא לא חדל לקרוא לה. היא הסבה אליו את פניה הלבנות, סבילה, כבעל-חיים חסר ישע. עיניה לא נתנו לו שום אות של אהבה או ברכת פרידה או הכרה.


*מתוך הקובץ "דבלינאים", בהוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009.

השבוע שלאחר מכן היה אחד השבועות העמוסים בחייהן. אפילו כשהלכו לישון רק גופיהן שכבו ונחו; מוחותיהן המשיכו לפעול, חשבו וליבנו, שוחחו, תהו, החליטו, ניסו להיזכר היכן…

קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדיה, כפות רגליה חופפות זו לזו, הסדין מתוח עד סנטרה.

היא בהתה בתקרה.

"את חושבת שלאבא יהיה אכפת אם ניתן את הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" אמרה ג'וזפין בכעס. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון מוזר!"

"מפני ש…", אמרה קונסטנטיה לאיטה, "הוא בטח צריך ללכת להלוויות לעתים קרובות. ושמתי לב ב… בבית הקברות שיש לו רק מגבעת עגולה פשוטה". היא השתהתה. "חשבתי אז כמה הוא ישמח לקבל צילינדר. אנחנו צריכות לתת מתנה גם לו. הוא תמיד היה נחמד מאוד אל אבא".

"אבל…", קראה ג'וזפין, מתנועעת בעצבנות על הכר שלה ולוטשת מבט דרך האפלה אל קונסטנטיה, "הראש של אבא!" ולפתע פתאום, למשך רגע נורא אחד, היא כמעט צחקקה. לא שהרגישה צורך – ולו המועט ביותר – לצחקק, כמובן. אין זאת אלא שהיה זה כוח ההרגל. לפני שנים, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, המיטות שלהן גנחו, פשוטו כמשמעו. ועכשיו ראשו של השוער, שנעלם וצץ לו, כמו נר, מתחת למגבעתו של אבא… הצחקוק גאה, גאה; היא הידקה את אגרופיה; היא נאבקה להחניק אותו; היא הקדירה את מצחה בכוח בחשיכה ואמרה "תזכרי" נורא ברצינות.

"אנחנו יכולות להחליט מחר", אמרה.

קונסטנטיה לא השגיחה בדבר. היא נאנחה.

"את חושבת שאנחנו צריכות גם לצבוע את כותנות הלילה שלנו?"

"בשחור?" אמרה ג'וזפין כמעט בצווחה.

"נו, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. " חשבתי – זה לא נראה מהימן לגמרי, איכשהו, ללבוש שחורים מחוץ לבית כשאנחנו לבושות לגמרי, ואחר כך כשאנחנו בבית…"

"אבל אף אחד לא רואה אותנו", אמרה ג'וזפין. היא משכה במצעים משיכה כזאת ששתי כפות רגליה התגלו והיא נאלצה לזחול במעלה הכרים כדי לכסות אותן שוב כמו שצריך.

"קייט רואה", אמרה קונסטנטיה. "וגם הדוור עשוי בהחלט לראות אותנו".

ג'וזפין חשבה על נעלי הבית שלה באדום כהה, שהלמו את כותונת הלילה שלה, ועל נעלי הבית האהובות של קונסטנטיה בצבע ירוק לא-מוגדר שהתאימו לכותונת הלילה שלה. שחור! שתי כותנות לילה שחורות ושני זוגות נעלי בית צמריריים שחורים, ולהתגנב לשירותים כמו שתי חתולות שחורות.

"אני לא חושבת שזה ממש חיוני", אמרה היא.

שתיקה. אז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח עת העיתונים עם הידיעה בתוכם מחר כדי להספיק לתפוס את דואר ציילון…  כמה מכתבים קיבלנו עד כה?"

"עשרים ושלושה".

ג'וזפין השיבה לכולם, ועשרים ושלוש פעמים כשהגיעה ל: "אנחנו מתגעגעות כל כך לאבינו היקר" היא נשברה ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובאחדים מהם אפילו נאלצה להספיג דמעה בצבע תכול בהיר בעזרת קצהו של נייר ספיגה. משונה! לא ייתכן שהעמידה פנים – אבל עשרים ושלוש פעמים. עם זאת, אפילו עכשיו, כשחזרה לעצמה בלבה בעצב "אנחנו מתגעגעות כל כך לאבינו היקר", היא יכלה לבכות אילו רצתה בכך.

"יש לך מספיק בולים?" נשמע מכיוון קונסטנטיה.

"נו, איך אני יכולה לדעת?" אמרה ג'וזפין בכעס. "מה הטעם לשאול אותי את זה עכשיו?"

"סתם תהיתי", אמרה קונסטנטיה במתינות.

שוב שתיקה. נשמעו אוושה קטנה, ריצה, ניתור. 

"עכבר", אמרה קונסטנטיה.

"זה לא יכול להיות עכבר מפני שאין שום פירורים", אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין", אמרה קונסטנטיה.

עווית של חמלה לפתה את לבה. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה פיסה קטנה של ביסקוויט על שולחן התשׁפורת. נורא היה לחשוב איך הוא לא מוצא מאומה. מה יעשה?

"אין לי מושג איך הם מצליחים בכלל לחיות", אמרה לאיטה.

"מי?" תבעה ג'וזפין לדעת.

וקונסטנטיה אמרה בקול רם יותר מכפי שהתכוונה, "העכברים".

ג'וזפין רתחה מזעם. "אוי, איזה שטויות, קון!" היא אמרה. "מה קשורים לכאן העכברים? את שקועה בשינה".

"אני לא חושבת ככה", אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא. היא אכן הייתה שקועה בשינה.

ג'וזפין הקשיתה את עמוד השדרה שלה, משכה את הברכיים, קיפלה את זרועותיה כך שאגרופיה היו מונחים מתחת לאוזניה, והצמידה את לחיה חזק אל הכר.

2

 דבר נוסף שסיבך את העניינים היה שהאחות אנדרוּז התארחה אצלן בשבוע ההוא. זו הייתה אשמתן שלהן. הן הזמינו אותה. זה היה רעיון של ג'וזפין.  בבוקר – טוב, בבוקר האחרון, אחרי שהרופא הלך, אמרה ג'וזפין לקונסטנטיה, "את לא חושבת שיהיה נחמד למדי אם נזמין את האחות אנדרוז להתארח אצלנו לשבוע?"

"יהיה נחמד מאוד", אמרה קונסטנטיה.

"חשבתי", אמרה קונסטנטיה במהירות, "שבצהריים, אחרי שאשלם לה, אומר רק 'אחותי ואני נשמח מאוד, אחרי כל מה שעשית למעננו, האחות אנדרוז, אם תישארי עוד שבוע כאורחת שלנו'. אני צריכה לציין את עניין האורחת שלנו למקרה ש…"

"אוי, אבל לא ייתכן שהיא תצפה לתשלום!" קראה קונסטנטיה.

"אין לדעת", אמרה ג'וזפין בתבונה מיושבת.

האחות אנדרוז קפצה על המציאה, כמובן. אבל זה היה טורח. פירוש הדבר היה שהן נאלצו לשבת לארוחות מסודרות בשעות היעודות, בעוד כשהיו לבדן הן יכלו פשוט לבקש מקייט אם לא אכפת לה להביא להן מגשים לכל מקום שהיו בו. ושעות קבועות לארוחות, עתה, משנגמר המתח, היו קושי של ממש.

לאחות אנדרוז היו, בפשטות, דאגות בעניין החמאה. הן באמת ובתמים לא יכלו שלא להרגיש שלכל הפחות במה שנוגע לחמאה, היא ניצלה את טוב לבן. והיה לה המנהג הזה שהטריף את הדעת, לבקש רק עוד חתיכה קטנה של לחם כדי לגמור את מה שהיה לה בצלחת, ואז, לפני הבליעה האחרונה, בהיסח הדעת – זה לא היה בהיסח הדעת, כמובן – לבקש עוד מנה. ג'וזפין האדימה מאוד כשהדבר הזה התרחש, והצמידה את עיניה הקטנות, דמויות החרוזים, אל מפת השולחן כאילו ראתה חרק זעיר ומוזר זוחל דרך האריג. אבל פניה החיוורים, הארוכים של קונסטנטיה התארכו והתייצבו, והיא הביטה הרחק הרחק, רחוק מעל למדבר, למקום שבו אורחת הגמלים הארוכה נפרמה כמו חוט של צמר…

"כשעבדתי אצל ליידי טיוּקס", אמרה האחות אנדרוז, "היה לה פטנט חמוד כזה לחמאה. זה היה קופידון מכסף על הקצה של הקערה מכסף, עם מזלג ביד שלו. וכשרצית חמאה פשוט לחצת לו על הרגל והוא התכופף והוציא לך את החתיכה. זה היה משחק ממש חמוד".

ג'וזפין הצליחה לשאת זאת אך בקושי, אך לא אמרה אלא, "לדעתי הדברים האלה ראוותניים מאוד".

"אבל למה?" שאלה האחות אנדרוז, זורחת מבעד למשקפיה. "ברור שאף אחד לא ייקח חמאה יותר ממה שהוא צריך, לא?"

"תצלצלי, קון", קראה ג'וזפין. היא לא יכלה לסמוך על עצמה שתענה כראוי.

וקייט הצעירה והגאה, הנסיכה המכושפת, נכנסה לראות מה החתולות המנומרות הזקנות רוצות עכשיו. היא חטפה את צלחותיהן שהיה בהן משהו כזה או אחר, והטיחה על השולחן מקפא רפרפת לבן ומבוהל.

"ריבה, בבקשה, קייט", אמרה ג'וזפין בחביבות.

קייט כרעה על ברכיה ופתחה בכוח את דלת שידת המזנון, הרימה את מכסה כלי הריבה, ראתה שהוא ריק, הניחה אותו על השולחן והסתלקה בגניבה.

"חוששתני", אמרה האחות אנדרוז כעבור רגע, "שאין ריבה".

"אוי, איזו צרה!" אמרה ג'וזפין. היא נשכה בשפתיה. "מה נעשה?"

קונסטנטיה חככה בדעתה. "אנחנו לא יכולות להפריע לקייט שוב", היא אמרה חרישית.

האחות אנדרוז חיכתה, וחייכה אל שתיהן. עיניה תעו, בלשו אחר כל דבר ודבר מאחורי משקפיה. קונסטנטיה בייאושה חזרה אל הגמלים שלה. ג'וזפין קימטה בכבדות את מצחה – התרכזה. אלמלא האישה המטופשת הזאת, יכלו כמובן היא וקון לאכול את הפודינג הלבן שלהן בלעדיה. לפתע פתאום צץ הרעיון.

"אני יודעת", היא אמרה. "מרמלדה. יש קצת מרמלדה בשידת המזנון. הביאי אותה, קון".

"אני מקווה", צחקה האחות אנדרוז – וצחוקה היה כמו צלצול של כפית על דופן הזכוכית של בקבוק תרופה – "אני מקווה שהמרמלדה הזאתי לא מרה מדי".

3

אבל, אחרי ככלות הכל, לא נשאר עוד הרבה זמן, ואז היא תסתלק לצמיתות. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא הפגינה הרבה טוב לב כלפי אבא. היא סעדה אותו יום ולילה בסוף. אמת הדבר, שקונסטנטיה וג'וזפין חשבו שהיא הפריזה למדי עם ה"לא למוש מצד מיטתו" ממש בסוף. שכן, כשנכנסו להיפרד הייתה האחות אנדרוז ישובה לצד מיטתו כל אותה שעה, החזיקה בפרק כף ידו והעמידה פנים שהיא מסתכלת בשעונה. אין ספק שזה לא היה חיוני. זה גם היה בבחינת חוסר רגישות. נניח שאבא היה רוצה לומר להן משהו – משהו אישי. לא שהוא רצה. הו, רחוק מזה!  הוא שכב שם, גון פניו ארגמן, ארגמן כהה וזועם, ואפילו לא הביט בהן כשנכנסו לחדר. אז, כשעמדו שם והתלבטו מה לעשות, הוא פקח לפתע פתאום עין אחת. הו, איזה הבדל זה היה יכול להיות, איזה הבדל בזיכרון שיישאר להן ממנו, כמה קל היה לספר על כך לאנשים, אילו רק פקח את שתיהן! אבל לא – עין אחת בלבד. היא יקדה לעברן בכעס לרגע אחד ואז… דעכה.

4

הדבר הסב להן מבוכה רבה כשמר פָארוֹלְס, מכנסיית סנט ג'ון, בא לבקר באותו יום עצמו אחר הצהריים.

"הסוף היה שליו, אני מניח?" היו המלים הראשונות שהגה כשהחליק לעברן דרך חדר ההסבה החשוך.

"שליו בהחלט", אמרה ג'וזפין רפות. שתיהן הרכינו את ראשן. שתיהן היו בטוחות שהעין ההיא לא הייתה שלווה כלל ועיקר.

"תודה לך, מיס פּינֶר", אמר מר פארולס בהכרת טובה. הוא קיפל את זנבות מעילו והחל להתיישב אט אט בכורסה של אבא, אבל ברגע שנגע בה הוא כמעט ניתר כלפי מעלה והחליק תחת זאת לכורסה הסמוכה.

הוא השתעל. ג'וזפין שילבה את כפות ידיה. קונסטנטיה נראתה מבולבלת.

"אני רוצה שתרגישי, מיס פינר", אמר מר פארולס, "וגם את, מיס קונסטנטיה, שאני מנסה להושיט לכן עזרה. אני רוצה להושיט עזרה לשתיכן, אם תרשו לי. אלה הם הזמנים", אמר מר פארולס, ברוב פשטות וכנות, "שבהם אלוהים מבקש מאתנו להושיט עזרה זה לזה".

"תודה רבה לך, מר פארולס", אמרו ג'וזפין וקונסטנטיה.

"על לא דבר", אמר מר פארולס ברוך. הוא שלף את כפפות עור הגדי שלו מעל אצבעותיו ורכן לפנים. "ואם מי מכן רוצה טקס של אכילת לחם הקודש, אחת מכן או שתיכן, כאן ועכשיו, כל שעליכן לעשות הוא לומר לי. טקס קטן של אכילת לחם הקודש עוזר מאוד לעתים קרובות – מספק נחמה גדולה", הוא הוסיף בעדנה.

 אבל הרעיון של טקס קטן של אכילת לחם הקודש הפחיד אותן פחד מוות. מה! בחדר ההסבה לבדן – בלי… בלי מזבח ושום דבר! הפסנתר יהיה גבוה מדי, חשבה קונסטנטיה, ומר פארולס לא יוכל בשום פנים ואופן להתכופף מעליו עם הגביע. ואין ספק שקייט תתפרץ פנימה ותפריע להן, חשבה ג'וזפין. ואם הפעמון יצלצל באמצע? זה עשוי להיות מישהו חשוב – בקשר לתקופת האבל שלהן. האם תקומנה בחרדת קודש ותצאנה, או תיאלצנה לחכות… ולהתענות בתוך כך?

"הו כן, תודה רבה!" אמרו שתיהן.

מר פארולס קם על רגליו ולקח את מגבעת הקש השחורה שלו מעל השולחן העגול.

"ולגבי הלוויה", אמר בשקט, "האם אוכל לארגן זאת – בתור חבר ותיק של אביכן היקר, ושלכן, מיס פינר… ומיס קונסטנטיה?"

ג'וזפין וקונסטנטיה קמו גם הן על רגליהן.

"אני רוצה שהיא תהיה פשוטה בתכלית", אמרה ג'וזפין בתקיפות, "ולא יקרה מדי. בה בעת, הייתי רוצה…"

"לוויה טובה שתישאר בזיכרון", חשבה בלבה קונסטנטיה בחולמנות, כאילו ג'וזפין עמדה וקנתה כותונת לילה. אך כמובן, ג'וזפין לא אמרה זאת. "לוויה שתהלום את מעמדו של אבינו". היא הייתה מתוחה מאוד.

"אזדרז ואלך אל ידידנו הטוב מר נייט", אמר מר פארולס בקול מרגיע. "אבקש ממנו לסור אליכן. אני בטוח שתמצאו בו רוב תועלת".

5

טוב. מכל מקום, כל החלק הזה נגמר, אף על פי שאף אחת מהן לא הצליחה להאמין שאבא שוב לא יחזור לעולם. על ג'וזפין עבר רגע של אימה גמורה בבית הקברות, כשהורידו את הארון אל הקבר, כשחשבה על כך שהיא וקונסטנטיה עשו זאת בלי לבקש ממנו רשות. מה יגיד אבא כשזה ייוודע לו? שהרי הדבר ייוודע לו במוקדם או במאוחר. תמיד נודע לו הכל. "בקבר. שמתן אותי שתיכן בקבר!" היא שמעה את צליל הלמות המקל שלו בקרקע. הו, מה תוכלנה לומר? איזה תירוץ תוכלנה להעלות? זה נשמע מעשה מרושע כל כך. ניצוּל כה אכזרי של אדם רק מפני שבמקרה הוא חסר ישע ברגע זה. האחרים נראו כמי שמתייחסים לכל העניין כדבר מובן מאליו. הם היו אנשים זרים; אי אפשר לצפות מהם להבין שאבא הוא האחרון שדבר כזה יכול לקרות לו. לא, כל האשמה כולה תיפול על כתפיה ועל כתפי קונסטנטיה. וההוצאה הכספית, חשבה בלבה כשנכנסה לכרכרה. כשתצטרך להראות לו את החשבון. מה הוא יגיד אז?

היא שמעה אותו שואג מכעס: "ואת מצפה שאממן את התהלוכה העלובה הזאת שלכן?"

"אוי", גנחה ג'וזפין, "לא היינו צריכות לעשות את זה, קון!"

וקונסטנטיה, חיוורת כמו לימון בתוך כל השחור הזה, שאלה בלחישה מבוהלת "לעשות מה, ג'אג?"

"לתת להם לק… לקבור ככה את אבא", אמרה ג'וזפין, בעודה נשברת ומתייפחת לתוך ממחטת האבל החדשה שלה, שהדיפה ריח משונה.

ג'וזפין קינחה את אפה; בכרכרה היה מחניק נורא.

"אני לא יודעת", היא אמרה בתוגה. "זה כל כך נורא, הכל. אני מרגישה שהיינו צריכות לנסות, רק לזמן מה, לפחות. לוודא ודאות גמורה. דבר אחד בטוח…." – ודמעותיה החלו שוב לפכות – "אבא לעולם לא יסלח לנו על כך, לעולם לא!".

6

אבא לעולם לא יסלח להן. זה מה שהן חשו יותר מתמיד כאשר כעבור יומיים נכנסו בבוקר לחדרו כדי לעבור על חפציו. הן שוחחו על כך בשלווה גמורה. זה אפילו היה רשום ברשימת "הדברים שיש לעשותם" של ג'וזפין. "לעבור על החפצים של אבא ולהחליט מה לעשות בהם". אבל זה היה דבר שונה לגמרי מאשר לומר אחרי ארוחת הבוקר:

"נו, את מוכנה, קון?"

"כן, ג'אג – ברגע שאת מוכנה".

"אז אני חושבת שטוב נעשה אם נגמור עם זה".

בפרוזדור היה חשוך. היה זה חוק בל יעבור במשך שנים, לעולם לא להפריע לאבא בבוקר, מה שלא יקרה. ועכשיו הן עמדו לפתוח את הדלת אפילו בלי לדפוק… עיניה של קונסטנטיה נפערו לרווחה מעצם המחשבה; ברכיה של ג'וזפין חלשו.

"את… את ראשונה", היא התנשמה, ודחפה את קונסטנטיה.

אבל קונסטנטיה אמרה, כדרך שאמרה תמיד במקרים כאלה, "לא ג'אג, זה לא הוגן. את הבכורה".

ג'וזפין התכוונה בדיוק לומר – את הדבר שבמקרים אחרים לא הייתה מודה בו בעד שום הון שבעולם, מה ששמרה בתור הנשק האחרון שלה – "אבל את הכי גבוהה" – שעה שהבחינו שדלת המטבח פתוחה, וקייט עומדת בה…

"נוקשה מאוד", אמרה ג'וזפין, לופתת את ידית הדלת ומנסה כמיטב יכולתה לסובב אותה. כאילו היה אי פעם משהו שהצליח להוליך את קייט שולל!

אין לזה תקנה. הבחורה הזאת היא…  או אז נסגרה הדלת מאחוריהן, אבל… אבל הן לא היו בחדרו של אביהן כלל ועיקר. הן יכלו באותה מידה לעבור בטעות דרך הקיר ולהיכנס לדירה אחרת לגמרי. האם הייתה הדלת ממש מאחוריהן? הן היו מבוהלות מכדי לבדוק. ג'וזפין ידעה שאם אכן הדלת נמצאת שם, היא מקפידה להיות סגורה ומסוגרת. קונסטנטיה הרגישה שכמו בחלומות, לדלת אין  בכלל ידית. הקור הוא שגרם לתחושה האיומה הזאת. או שמא הלובן – איזה מן השניים? הכל היה מכוסה. תריסי הגלילה היו משולשלים, בד היה תלוי על המראה, סדין הסתיר את המיטה. מניפה עצומה מנייר לבן מילאה את האח. קונסטנטיה הושיטה את ידה לפנים בחשש, היא כמעט ציפתה לפתית שלג שינשור עליה. ג'וזפין הרגישה דגדוג משונה באפה, כאילו קפא. ואז כרכרה קרקשה על אבני הכביש למטה, והשקט כמו התרסק למכיתות קטנות.

"כדאי שאגלול תריס אחד", אמרה ג'וזפין באומץ.

"כן, זה יכול להיות רעיון טוב", לחשה קונסטנטיה.

הן נגעו בתריס הגלילה נגיעה אחת אבל – אבל הוא ניתר וטס למעלה והחוט אחריו. השניים נגללו סביב המוט, והציצית הקטנה נקשה כאילו ניסתה לצאת לחופשי. זה היה יותר מדי בשביל קונסטנטיה.

"לא כדאי… לא כדאי לדחות את זה ליום אחר?" היא לחשה.

"למה?" ענתה ג'וזפין בגערה, והרגישה, כדרכה, הרבה יותר טוב, עכשיו משידעה בוודאות שקונסטנטיה מבועתת. "חייבים לעשות את זה. אבל באמת הייתי רוצה שלא תלחשי, קון".

"לא שמתי לב שאני לוחשת", לחשה קונסטנטיה.

"ולמה את בוהה במיטה כל הזמן?" אמרה ג'וזפין, מרימה את קולה כמעט בהתרסה. "אין שום דבר על המיטה".

"אוי, ג'אג, אל תגידי את זה!" אמרה קוני האומללה. "בכל מקרה, לא בקול רם כל כך".

ג'וזפין הרגישה בעצמה שהגזימה. היא חגה בתנופה רחבה אל שידת המגירות, הושיטה את ידה לפנים, אבל משכה אותה במהירות בחזרה.

"קוני!" היא התנשמה, ואז סבבה על עקביה ונשענה בגבה אל שידת המגירות.

"אוי, ג'אג… מה?"

ג'וזפין הייתה מסוגלת רק ללטוש את עיניה. הייתה לה תחושה משונה ביותר, כאילו זה עתה ניצלה ממשהו נורא באמת. אבל איך יכלה להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בתוך שידת המגירות? הוא היה במגירה העליונה עם הממחטות שלו והעניבות, או בזו שאחריה עם החולצות שלו והפיג'מות, או בתחתונה, עם החליפות שלו. הוא ארב שם, סמוי מן העין – ממש מאחורי ידית הדלת – מוכן לזנק.

היא עיוותה את פרצופה אל קונסטנטיה בהעוויה מן העבר, ממש כמו שהייתה עושה פעם, בימים ההם, כשעמדה לפרוץ בבכי.

"אני לא מסוגלת לפתוח", היא כמעט ייבבה בקול.

"לא, ג'אג, אל תעשי את זה", לחשה קונסטנטיה בכנות וברצינות. "עדיף שלא. בואי לא נפתח כלום. לכל הפחות, לא בזמן הקרוב".

"אבל… אבל זה נראה חלוש כל כך", אמרה ג'וזפין, והתייפחה.

"אבל למה שלא נהיה חלושות פעם אחת בחיים, ג'אג? זה נסלח לחלוטין. בואי נהיה חלושות – תהיי חלושה, ג'אג. הרבה יותר נעים להיות חלושה מאשר להיות חזקה".

ואז היא עשתה אחד מאותם דברים נועזים להפליא שעשתה אולי פעמיים קודם לכן במרוצת חייהן: היא הרחיבה צעד אל השידה, סובבה את המפתח והוציאה אותו מחור המנעול. היא הוציאה אותו מחור המנעול והחזיקה אותו מול ג'וזפין, והראתה לג'וזפין באמצעות חיוכה היוצא דופן שהיא יודעת מה עשתה – היא הסתכנה בכוונה בהיותו של אבא שם בפנים בין המעילים שלו.

אילו הייתה השידה הענקית רוכנת לפנים ומתרסקת על קונסטנטיה,  לא הייתה ג'וזפין מופתעת. נהפוך הוא, היא הייתה חושבת שזה הדבר המתאים שיקרה. אבל שום דבר לא קרה. רק החדר נשמע שקט מתמיד, ופתיתי האוויר הקר הגדולים יותר נשרו על כתפיה ועל ברכיה של ג'וזפין. היא החלה לרעוד.

"בואי ג'אג", אמרה קונסטנטיה, החיוך הקישח עדיין על שפתיה. וג'וזפין הלכה בעקבותיה בדיוק כמו שעשתה בפעם הקודמת, כשקונסטנטיה דחפה את בֶּנִי לבריכה העגולה.

7

אבל המתח ניכר בהן כשחזרו לחדר האוכל. הן התיישבו, רועדות מאוד, והביטו זו בזו.

"אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות כלום", אמרה ג'וזפין, "לפני שאכניס משהו לבטן. את חושבת שאנחנו יכולות לבקש מקייט להביא לנו שתי כוסות מים חמים?"

"אני ממש לא רואה סיבה שלא", אמרה קונסטנטיה בזהירות. היא חזרה לעצמה לגמרי. "לא אצלצל. אגש אל דלת המטבח ואבקש ממנה".

"כן, אנא", אמרה ג'וזפין, שוקעת בכורסה. "תגידי לה, רק שני ספלים, קון, לא יותר… על מגש".

"היא אפילו לא צריכה להניח את הקנקן, נכון?" אמרה קונסטנטיה, כאילו קייט הייתה מתלוננת אם הקנקן היה שם.

"לא, בהחלט לא! הקנקן לא נחוץ כלל. היא יכולה למזוג את המים ישירות מהקומקום", קראה ג'וזפין, מתוך תחושה שזה יחסוך חיסכון ממשי בעבודה.

שפתיהן הקרות רטטו אצל השוליים הירקרקים. ג'וזפין כרכה את כפות ידיה הקטנות והאדומות סביב הספל. קונסטנטיה הזדקפה בכיסאה ונשפה על האדים המתנחשלים, והם נעו ברפרוף מצד לצד.

"אם כבר מדברים על בני", אמרה ג'וזפין.

ואף על פי שבני לא הוזכר קונסטנטיה נראתה מיד כאילו הוא אכן הוזכר.

"הוא יצפה שנשלח לו משהו משל אבא, כמובן. אבל קשה כל כך לדעת מה לשלוח לציילון".

"כוונתך שדברים מתפרקים כל כך בנסיעה", מילמלה קונסטנטיה.

"לא, הולכים לאיבוד",  אמרה קונסטנטיה בחדות. "את יודעת שאין שם דואר. רק שליחים".

שתיהן עצרו בדיבורן וראו לנגד עיניהן גבר שחור בתחתונים לבנים רץ על נפשו בשדה חיוור ובידיו חבילה גדולה עטופה נייר חום. הגבר השחור של ג'וזפין היה זעיר; הוא נחפז בדרכו כמו נמלה. אבל בגבר הגבוה והצנום של קונסטנטיה היה משהו עיוור ובלתי נלאה, שעשה אותו, היא החליטה, לאדם לא נעים בתכלית…     על המרפסת הקדמית, לבוש כולו בלבן ולראשו קסדת שעם, עמד בני. ידו הימנית נעה מעלה ומטה, כמו אצל אבא כשהיה קצר רוח. ומאחוריו, נטולת כל עניין בנעשה, ישבה הִילְדָה, הגיסה שלא הכירו. היא התנדנדה בכיסא נדנדה עשוי קש ועלעלה ב"טאטלר".

אני חושבת ששעון הכיס שלו יהיה המתנה הראויה ביותר", אמרה ג'וזפין.

קונסטנטיה נשאה את עיניה; היא נראתה מופתעת.

"היית מפקידה שעון זהב בידי אחד הילידים?"

"כמובן, אסווה אותו", אמרה ג'וזפין. "אך אחד לא יידע שזה שעון". מצא חן בעיניה הרעיון, להכין חבילה בעלת צורה מוזרה כל כך שאיש לא יוכל בשום פנים ואופן לנחש מה יש בתוכה. היא אפילו חשבה לרגע להסתיר את השעון בקופסת קרטון מוארכת של מחוך ששמרה לעצמה בצד כבר זמן רב, עד שתשמש למשהו. זה היה קרטון יפה ויציב כל כך. אבל לא, הקופסה לא תתאים להזדמנות הזו. היה עליה כיתוב: "נשים מדיום 28. רצועות חזקות במיוחד". זו תהיה הפתעה גדולה מדי בשביל בני, לפתוח קופסה כזאת ולמצוא בתוכה את שעון הכיס של אבא.

"וכמובן, הוא הרי לא יילך – כלומר, יתקתק", אמרה קונסטנטיה, שעדיין הרהרה בחיבתם של הילידים לתכשיטים. "מה שבטוח", הוסיפה, "יהיה משונה מאוד אם אחרי כל כך הרבה זמן הוא יתקתק".

8

ג'וזפין לא השיבה. כדרכה סטתה שוב במחשבתה לנתיב אחר. היא חשבה פתאום על סיריל. האם לא מקובל יותר שהנכד היחיד מקבל את השעון? וסיריל היקר תמיד אסיר תודה כל כך, ושעון כיס מזהב הוא דבר בעל חשיבות רבה כל כך בשביל בחור צעיר. בני, קרוב לוודאי, כבר לא משתמש בכלל בשעוני כיס; גברים באקלימים החמים האלה כמעט לא לובשים מותניות; ואילו סיריל בלונדון לובש אותן כל השנה. ויהיה כל כך נחמד לה ולקונסטנטיה, כשהוא יבוא אליהן לתה, לדעת שהשעון נמצא שם. "אני רואה שאתה עונד את שעון הכיס של סבא, סיריל". זה יהיה, איכשהו, מספק כל כך.

נער יקר! איזו מהלומה הסב להן הפתק המתוק שלו, המלא השתתפות בצער! מובן שהן הבינו לגמרי. אבל זה היה מצער מאוד.

"היה יכול להיות מוצלח כל כך, אילו הוא היה בא", אמרה ג'וזפין. "והוא היה נהנה מזה כל כך", אמרה קונסטנטיה, בלי לחשוב מה היא אומרת.

מכל מקום, ברגע שיחזור הוא יבוא לתה אצל דודותיו. לארח את סיריל לתה היה אחד התענוגות הנדירים שלהן.

"לא סיריל, אל לך לחשוש מפני העוגות שלנו. דודתך קון ואני קנינו אותן הבוקר אצל בסזארד. אנחנו יודעות מה זה תיאבון של גבר. אז אל תתבייש לאכול כמו שצריך".

"בי נשבעתי, דודה ג'וזפין, אני לא מסוגל. הרגע אכלתי צהריים, את יודעת".

"אוי, סיריל, זה לא ייתכן! כבר אחרי ארבע", קראה ג'וזפין. קונסטנטיה ישבה והסכין משתהה בידה מעל רולדת השוקולד.

"אכן כן, ובכל זאת", אמר סיריל. "הייתי צריך לפגוש מישהו בתחנת ויקטוריה, הוא עיכב ועיכב אותי, עד ש… נשאר זמן רק לאכול ארוחת צהריים ולבוא לכאן. והוא עשה לי… פששש.." – סיריל הניח את ידו על מצחו – "חתיכת כאב ראש", הוא אמר.

זה היה מאכזב – מכל הימים דווקא היום. אבל בכל זאת, הוא לא אמור היה לדעת.

"אבל תאכל עוגת מרנג, לא, סיריל?", אמרה הדודה ג'וזפין. "קנינו את עוגות המרנג האלה במיוחד בשבילך. אביך היקר אהב אותן כל כך. היינו בטוחות שגם אתה".

"אני באמת אוהב! דודה ג'וזפין", קרא סיריל בהתלהבות. "אכפת לך אם אקח חצי, בתור התחלה?"

"כלל לא, ילדי היקר; אבל איננו יכולות להרשות לך להסתפק בזה".

"אביך היקר עדיין אוהב כל כך עוגות מרנג?" שאלה הדודה קון רכות. היא התעוותה קלות כשפילסה דרך מבעד הקליפה הזו.

"טוב, אני לא ממש יודע, דודה קון", אמר סיריל קלילות.

למשמע הדברים האלה נשאו שתיהן את מבטן.

"אינך יודע?" אמרה ג'וזפין כמעט בכעס. "אינך יודע דבר כזה על אביך שלך, סיריל?"

"הרי ודאי…" אמרה הדודה קון חרישית.

סיריל ניסה לבטל את כל העניין בצחוק. "נו, טוב", הוא אמר, "כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז ש…" דבריו לעו. הוא השתתק. פניהן העיקו עליו יותר מדי.

"אבל בכל זאת", אמרה ג'וזפין.

והדודה קון הביטה.

סיריל הניח את ספל התה שלו. "רק רגע", הוא קרא. "רק רגע, דודה ג'וזפין. על מה אני חושב?"

הוא נשא את מבטו. הן החלו להתעודד. סיריל טפח על ברכו.

"כמובן", הוא אמר. "זה היה עוגות מרנג. איך יכולתי לשכוח? כן, דודה ג'וזפין, את צודקת לחלוטין. אבא ממש כרוך אחרי עוגות מרנג".

הן לא רק זרחו. הדודה ג'וזפין האדימה מרוב עונג; הדודה קון השמיעה אנחה עמוקה, עמוקה.

"ועכשיו, סיריל, עליך לבוא ולראות את אבא", אמרה ג'וזפין. "הוא יודע שאתה בא לבקר היום".

"טוב", אמר סיריל, בנחרצות ובחמימות. הוא קם מכיסאו; פתאום שלח מבט לשעון הקיר.

"בחיי, דודה קון, השעון שלכן לא מפגר קצת? אני צריך לפגוש מישהו בתחנת פדינגטון בדיוק אחרי חמש. לצערי לא אוכל להישאר הרבה זמן עם סבא".

"נו, הוא לא יצפה שתישאר ממש הרבה זמן".

קונסטנטיה המשיכה לתלות את מבטה בשעון הקיר. היא לא הצליחה להחליט אם הוא מיהר או פיגר. זה היה אחד מהשניים, היא הייתה ממש בטוחה בזה. מכל מקום, כך היה לפני כן.

סיריל התמהמה. "את לא באה, דודה קון?"

"כמובן", אמרה ג'וזפין, "כולנו נלך. בואי, קון".

9

הן נקשו בדלת, וסיריל הלך בעקבות דודותיו אל חדרו החם, המתַקתַק, של סבו.

"יבוא", אמר סבא פּינֶר. "אל תשתהו שם. מה קרה? מה עוללתן?"

הוא ישב מול האש השואגת באח, מקלו לפות בידיו. הייתה לו שמיכה עבה על ברכיו. בחיקו הייתה מונחת מטפחת משי יפהפייה בצבע צהוב חיוור.

"זה סיריל, אבא", אמרה ג'וזפין בביישנות. והיא לקחה את ידו של סיריל בידה והוליכה אותו קדימה.

"צהריים טובים, סבא", אמר סיריל, בנסותו לחלץ את כף ידו מתוך כף ידה של הדודה ג'וזפין. סבא פינר נעץ את עיניו בסיריל באופן שהיה מפורסם בו. איפה הייתה הדודה קון? היא עמדה בצדה השני של הדודה ג'וזפין, זרועותיה הארוכות שמוטות לפניה, כפות ידיה שלובות. היא לא הסירה את עיניה מסבא.

"טוב", אמר סבא פינר, מתחיל להלום במקלו ברצפה, "מה יש לך לספר לי?"

מה יש לו, מה יש לו לספר לו? סיריל הרגיש שהוא מחייך כמו אידיוט. וגם החדר היה מחניק.

אבל הדודה ג'וזפין נחלצה לעזרתו. היא קראה בעליצות, "סיריל מספר שאבא שלו עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג, אבא היקר".

"הה?" אמר סבא, מקער את כף ידו כמו צדפת מרנג סגול ליד אחת מאוזניו.

ג'וזפין חזרה על דבריה, "סיריל אומר שאבא שלו עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג".

"לא שומע", אמר קולונל פינר הזקן. והוא נפנף את ג'וזפין משם במקלו, ואחר כך הצביע במקלו אל סיריל. "תגיד לי מה היא מנסה לומר", אמר.

(אלוהים אדירים!) "אני מוכרח?" אמר סיריל, מסמיק ותולה את מבטו בדודה ג'וזפין.

"אנא, יקירי", היא חייכה. "זה ישמח אותו כל כך".

"קדימה, דבר כבר!" קרא הקולונל פינר ברוגזה, מתחיל להלום שוב במקלו.

סיריל רכן לפנים וצעק, "אבא עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג!"

אז קפץ סבא פינר ממקומו כאילו ירו בו.

"אל תצעק!" קרא. "מה יש לו לילד? עוגות מרנג! מה איתן?"

"אוי, דודה ג'וזפין, אנחנו מוכרחים להמשיך?" גנח סיריל בייאוש.

"זה בסדר גמור, ילדי היקר", אמרה הדודה ג'וזפין, כאילו הוא והיא נמצאים יחד אצל רופא השיניים. "הוא יבין בעוד רגע". והיא לחשה לסיריל, "הוא מתחרש קצת, אתה יודע". אז רכנה קדימה וממש צרחה לעבר סבא פינר, "סיריל רק רצה לספר לך, אבא היקר, שאבא שלו  עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג".

הקולונל פינר שמע הפעם, שמע והתהרהר, בעודו בוחן את סיריל מלמעלה עד למטה.

"איזה דבר משונה!", אמר סבא פינר הזקן. "איזה דבר משונה שצריך לבוא עד כאן ולספר לי!"

וסיריל הרגיש שזה אמנם נכון.

"כן, אשלח לסיריל את שעון הכיס", אמרה ג'וזפין.

"זה יהיה נחמד מאוד", אמרה קונסטנטיה. "זכור לי שבפעם הקודמת שהוא בא הייתה איזו בעיה קטנה עם השעה".

10

קטעה אותן קייט שהתפרצה דרך הדלת בדרכה השגורה, כאילו גילתה איזה כוך סודי מאחורי לוחות הקיר.

"מטוגן או מבושל?" שאל הקול התקיף.

מטוגן או מבושל? ג'וזפין וקונסטנטיה היו מבולבלות לגמרי לרגע. הן בקושי הצליחו לעכל את זה.

"מטוגן או מבושל מה, קייט?" שאלה ג'וזפין, מנסה להתחיל להתרכז.

קייט משכה באפה בקול. "דג".

"נו, למה לא אמרת זאת מיד?" הוכיחה אותה ג'וזפין ברוך. "איך את יכולה לצפות שנבין, קייט? ישנם דברים רבים בעולם, את יודעת, שאפשר לטגן או לבשל". ואחרי מפגן אומץ שכזה היא אמרה בעליצות לקונסטנטיה, "מה את מעדיפה, קון?"

"אני חושבת שיהיה נחמד לאכול אותו מטוגן", אמרה קונסטנטיה. "מצד שני, כמובן, דג מבושל זה טעים מאוד. אני חושבת שאני מעדיפה את שניהם באותה מידה… אלא אם כן את… במקרה כזה…"

"אני אטגן אותו", אמרה קייט, והיא ניתרה בחזרה, משאירה את דלתן פתוחה וטורקת את דלת המטבח שלה.

ג'וזפין התבוננה בקונסטנטיה. היא זקפה את גבותיה הבהירות עד שהתפוגגו באדוות בשיערה הבהיר. היא קמה ממקומה. היא אמרה באדנות וברוממות, "אכפת לך לבוא אחרי אל חדר ההסבה, קונסטנטיה? יש לי משהו בעל חשיבות גדולה שברצוני לשוחח איתך עליו".

כי חדר ההסבה היה המקום שהן תמיד הלכו אליו כשרצו לדבר על קייט.

ג'וזפין סגרה את הדלת ברוב פשר. "שבי, קונסטנטיה", אמרה, עדיין אומרת הוד והדר. באותה מידה יכלה לקבל את פני קונסטנטיה בפעם הראשונה. וקון הסתכלה על סביבותיה בחיפוש אחרי כיסא, כאילו אכן הרגישה זרה מאוד במקום.

"כעת, השאלה היא", אמרה ג'וזפין, רוכנת לפנים, "אם נמשיך להעסיק אותה או לא".

"זו אכן השאלה", הסכימה קונסטנטיה.

"והפעם", אמרה ג'וזפין בתקיפות, "אנחנו חייבות להגיע להחלטה חד משמעית".

קונסטנטיה נראתה לרגע כאילו בדעתה לעבור במחשבתה על כל הפעמים האחרות, אבל היא התעשתה ואמרה, "כן, ג'אג".

"את מבינה, קון", הסבירה ג'וזפין, "הכל השתנה כל כך עכשיו". קונסטנטיה נשאה במהירות את מבטה. "כוונתי היא", המשיכה ג'וזפין, "שאנחנו כבר לא תלויות בקייט כמו בעבר". והיא הסמיקה קלות. "כבר לא צריך לבשל לאבא".

"אמת ויציב", הסכימה קונסטנטיה. "אבא בהחלט לא זקוק עכשיו לבישולים, יהיו מה שיהיו הדברים האחרים ש…"

ג'וזפין נכנסה לדבריה חדות, "את לא מנומנמת, נכון, קון?"

"מנומנמת, ג'אג?" קונסטנטיה פערה את עיניה לרווחה.

"ובכן, תתרכזי יותר", אמרה ג'וזפין חדות, וחזרה לנושא. "סיכומו של דבר, אם באמת…" ואת הדברים הבאים השמיעה ממש בלחש, בעודה מביטה לעבר הדלת – "נפטר את קייט…" – היא הרימה שוב את קולה – "נוכל להסתדר בעצמנו עם האוכל".

"מדוע לא?" קראה קונסטנטיה. היא לא יכלה שלא לחייך. הרעיון היה מרגש כל כך. היא שילבה את כפות ידיה. "על מה נחיה, ג'אג?"

"נו, על ביצים בצורות מצורות שונות!" אמרה ג'אג, שוב ברוממות. "ומלבד זה, ישנם כל המאכלים המבושלים".

"אבל תמיד שמעתי", אמרה קונסטנטיה, "שהם נחשבים ליקרים כל כך".

"לא אם קונים אותם במתינות", אמרה ג'וזפין. אבל היא ניתקה את עצמה ממעקף המחשבה המרתק הזה ומשכה את קונסטנטיה אחריה.

"מה שעלינו להחליט עכשיו, עם זאת, הוא אם אנחנו באמת סומכות על קייט או לא".

קונסטנטיה נשענה לאחור. צחוקה הקטן והשטוח ניתר משפתיה.

"לא מוזר, ג'אג", אמרה, "שבנושא הזה בדיוק לא הצלחתי מעולם לבוא לכלל החלטה?"

11

היא מעולם לא הצליחה. הקושי כולו היה להוכיח דבר-מה. איך מוכיחים דברים? איך אפשר? נניח שקייט עמדה מולה והעוותה לה את פניה בכוונה. האם לא ייתכן באותה מידה שהיא סובלת מכאבים? בכל מקרה, האם לא היה זה בלתי אפשרי לשאול את קייט אם היא מעווה את פניה? אם קייט תענה "לא" – וכמובן, היא תגיד "לא" – איזה מצב! איזו השפלה! ועם זאת, קונסטנטיה חשדה, היא הייתה כמעט בטוחה, שקייט הולכת לשידת המגירות שלה כשהיא וג'וזפין יוצאות מהבית, לא כדי לגנוב דברים אלא כדי לבלוש. פעמים רבות חזרה ומצאה את צלב אבני האחלמה שלה במקומות הכי מוזרים, מתחת לעניבות התחרה שלה או מעל צווארוני הערב שלה. יותר מפעם אחת היא טמנה מלכודת לקייט. היא ארגנה את חפציה בסדר מסוים ואז הזמינה את ג'וזפין לראות.

"את רואה, ג'אג?"

"בהחלט, קון".

"עכשיו נוכל לדעת".

אבל אבוי, כשהלכה באמת לבדוק, לא הייתה לה שום הוכחה בהישג יד! אם משהו זז ממקומו, זה יכול היה לקרות באותה מידה כשסגרה את המגירה. טלטלה יכלה בנקל לגרום לזה.

"בואי את, ג'אג, ותחליטי. אני ממש לא מסוגלת. זה כל כך קשה".

אבל אחרי השתהות ומבט ארוך הייתה ג'וזפין נאנחת, "עכשיו משהחדרת בי את הספק, קון, ודאי שאני בעצמי לא מסוגלת להחליט".

"טוב, אנחנו לא יכולות לדחות את זה שוב", אמרה ג'וזפין. "אם נדחה את זה הפעם…"

12

אבל באותו רגע ממש החלה תיבת נגינה להתנגן ברחוב למטה. ג'וזפין וקונסטנטיה קמו יחד על רגליהן בזינוק.

"רוצי, קון", אמרה ג'וזפין. "רוצי מהר. יש מטבע של שישה פני על ה…"

ואז הן נזכרו. זה לא משנה. הן לא יצטרכו להפסיק את תיבת הנגינה שוב לעולם. לעולם שוב לא ייאמר לה ולקונסטנטיה להגיד לקוף הזה לקחת את הרעש שלו למקום אחר. לא עוד אותה שאגה רמה, משונה, כשאביהן חשב שהן אינן מזדרזות די הצורך. איש תיבת הנגינה יכול לנגן שם כל היום והמקל לא יהלום ברצפה.

"הוא לא יהלום שוב לעולם,

הוא לא יהלום שוב לעולם,"…

ניגנה תיבת הנגינה.

על מה חשבה קונסטנטיה? חיוך מוזר כל כך היה פרוש על פניה. היא נראתה שונה. לא ייתכן שהיא עומדת לפרוץ בבכי.

"ג'אג, ג'אג", אמרה קונסטנטיה חרש, מהדקת את כפות ידיה זו לזו. "את יודעת איזה יום היום? שבת. היום מָלַא שבוע, שבוע שלם".

"שבוע מאז שאבא מת,

שבוע מאז שאבא מת,"…

קראה תיבת הנגינה. וג'וזפין, גם היא, שכחה להיות מעשית והגיונית. היא חייכה חיוך רפה, מוזר. על השטיח ההודי נפל ריבוע של אור שמש, אדום קלוש. הוא בא ונעלם ובא… ונשאר, צבעו העמיק… עד שזרח כמעט בזהב.

"השמש יצאה", אמרה ג'וזפין, כאילו הייתה לזה חשיבות כלשהי.

מעיין מושלם של צלילים מבעבעים פיכה מתוך תיבת הנגינה, צלילים עגולים, עליזים, מפוזרים כלאחר יד.

קונסטנטיה הרימה את ידיה הגדולות, הקרות, כאילו כדי לתפוס אותם, ואז נשמטו ידיה שוב. היא ניגשה אל מדף האח, אל פסל בודהה האהוב עליה. ודמות האבן הטובה המצופה זהב, שחיוכה תמיד עורר בה תחושה מוזרה – כמעט כאֵב ועם זאת כאב נעים – נראתה היום כאילו היא יותר מאשר מחייכת. הוא ידע משהו; היה לו סוד. "אני יודע משהו שאת לא יודעת", אמר הבודהה שלה. הו, מה זה, מה זה יכול להיות? ובכל זאת היא תמיד הרגישה שיש… משהו.

אור השמש נדחק דרך החלון, התגנב פנימה, הבהיק באורו על פני הרהיטים והתצלומים. ג'וזפין התבוננה בו. כשהוא הגיע לתצלום של אמא, התצלום המוגדל שעל הפסנתר, הוא השתהה כאילו הופתע להיווכח שכל כך מעט נשאר מאמא, למעט עגילים בצורות פגודות זעירות וסוּדָר נוצות שחור, דמוי נחש. למה התצלומים של אנשים מתים תמיד דוהים כל כך? תהתה ג'וזפין בלבה. ברגע שאדם מת גם התצלום שלו מת. אבל כמובן, התצלום הזה של אמא היה ישן מאוד. הוא היה בן שלושים וחמש. ג'וזפין זכרה איך עמדה על כיסא, הצביעה על סודר הנוצות הזה לקונסטנטיה ואמרה לה שנחש הוא שהרג את אמא שלהן בציילון…  האם הכל היה אחרת אילו לא מתה אמא? היא לא ראתה סיבה לכך. הדודה פלורנס גרה איתם בבית עד שסיימו את לימודיהן בבית הספר, והן עברו דירה שלוש פעמים ובילו את החופשה השנתית שלהן ו… והייתה תחלופה של משרתים, כמובן.

כמה דרורים קטנים, הם נשמעו דרורים צעירים, צייצו על אדן החלון. ציפ- ציפציפ- ציפ. אבל ג'וזפין הרגישה שהם אינם דרורים, ולא על אדן החלון. הוא היה בתוכה, הקול הקטן, המתייפח הזה. ציפ- ציפציפ- ציפ. הה, על מה הוא בוכה, חלש כל כך וגלמוד?

אילו נשארה אמא בחיים, האם הן היו נישאות לאיש? אבל לא היה להן למי להינשא. היו החברים האנגלו-הודים של אבא לפני שהוא התקוטט איתם. אבל לאחר מכן היא וקונסטנטיה לא פגשו ולו גבר אחד למעט אנשי כמורה. איך פוגשים גברים? או אפילו אילו פגשו בהם, איך היו מצליחות להתוודע לגברים מספיק כדי להיות יותר מאשר זרות? קוראים על נשים שעוברות הרפתקאות, שמחזרים אחריהן, וכיוצא באלה. אבל איש מעולם לא חיזר אחרי קונסטנטיה ואחריה. אה כן, היה גבר מסתורי קיץ אחד באיסטבורן בפנסיון שלהם, שהצמיד פתק על קנקן המים החמים מחוץ לדלת חדרן! אבל עד שקוני מצאה אותו, האֵדים החמים טשטשו את הכתב עד שלא היה ניתן לקריאה. הן לא הצליחו אפילו לפענח אל מי משתיהן הוא היה מיועד. והוא עזב ביום שלמחרת. וזה היה הכל. השאר היה לטפל באבא ובה בעת לסור מדרכו. אבל עכשיו? אבל עכשיו? השמש המתגנבת נגעה בג'וזפין רכות. היא הרימה לה את פניה. קרני שמש ענוגות משכו אותה אל החלון.

עד שתיבת הנגינה הפסיקה לנגן קונסטנטיה נשארה מול הבודהה, תוהה, אבל לא כמו תמיד, לא במעורפל. הפעם הייתה התהייה שלה כמו ערגה. היא זכרה את הפעמים שנכנסה לכאן, שהזדחלה מהמיטה בכתונת הלילה שלה כשהירח היה מלא, ושכבה על הרצפה בידיים פשוטות לצדדים, כאילו נצלבה. מדוע? הירח הגדול והחיוור עשה לה את זאת. הדמויות הרוקדות המחרידות על הפרגוד המגולף גיחכו אליה בזדון ולה לא היה אכפת. היא גם נזכרה איך, בכל פעם שבילו על שפת הים, היא הלכה לטייל לבדה והתקרבה אל הים ככל שיכלה, ושרה לעצמה משהו, משהו שהמציאה, בעודה מביטה בפני המים הרוגשים. היו החיים האחרים האלה, לרוץ החוצה, להביא הביתה דברים בשקיות, לקנות דברים על פי אישור, לדון בהם עם ג'אג, לארגן את המגשים של אבא ולנסות שלא להרגיז את אבא. אבל כל זה התרחש כאילו בתוך מנהרה. זה לא היה אמיתי. רק כשיצאה מתוך התעלה אל אור הירח או אל חוף הים או לתוך סופת רעמים, רק אז באמת הרגישה שהיא עצמה. מה היה פשר הדבר? מה הדבר שהיא רוצה תמיד? אל מה הוא מוליך? עכשיו? עכשיו?

היא נפנתה מעם הבודהה באחת ממחוות הגוף הלא ברורות שלה. היא ניגשה למקום שג'וזפין עמדה בו. היא רצתה לומר משהו לג'וזפין, משהו חשוב, על – על העתיד ועל מה ש…

"את לא חושבת שאולי…" פתחה ואמרה.

אבל ג'וזפין קטעה אותה. "תהיתי אם עכשיו…" היא מילמלה. הן השתתקו. הן חיכו אחת לרעותה.

"דברי, קון", אמרה ג'וזפין.

"לא, לא, ג'אג, אחרייך", אמרה קונסטנטיה.

"לא, תגידי מה שרצית לומר. את התחלת", אמרה ג'וזפין.

"הייתי… הייתי מעדיפה לשמוע קודם מה את התכוונת לומר", אמרה קונסטנטיה.

"אל תהיי מגוחכת, קון".

"באמת, ג'אג".

"קוני!"

"נו, ג'אג!"

הפוגה.  אז אמרה קונסטנטיה חלושות, "אני לא יכולה לומר מה התכוונתי לומר, ג'אג, כי שכחתי מה זה היה… מה שהתכוונתי לומר".

ג'וזפין שתקה לרגע. היא תלתה את מבטה בענן גדול שהיה במקום שהשמש הייתה בו קודם. אז ענתה קצרות, "גם אני שכחתי".   

"מה נעשה עכשיו?" אמר השליש, נרעש ומרוגש.

"נקבור אותו," אמר טימות'י לין.

שני הקצינים הביטו מטה סמוך לבהונות רגליהם שם שכבה גופת רֵעם. הפנים היו בצבע כחול-סיד; עיניים נוצצות נלטשו בשמים. מעל לשתי הדמויות הזקופות נשמע ברוח שאון כדורים, ועל ראש הגבעה השתטחה המחלקה של לין, מחטיבת הרגלים "סְפִּיצְבֶּרְגֶן", וירתה מטחים מדודים.

"אתה לא חושב שכדאי –" פתח השליש. "אולי נשאיר אותו עד מחר."

"לא," אמר לין. "אני לא יכול להחזיק את העמדה עוד שעה. אני חייב להתקפל אחורה, ואנחנו חייבים לקבור את ביל שלנו."

"כמובן," אמר השליש באחת. "לאנשים שלך יש כלי התחפרות?"

לין צעק לאחור לקו הירי הקטן שלו, ושני אנשים באו לאט, אחד עם מעדר, אחד עם את. הם לטשו עיניים לעבר צלפי "רוֹסְטינה". כדורים התנפצו ליד אוזניהם. "תחפרו כאן," אמר לין, בזעף. האנשים, שאולצו כך להשפיל את מבטם אל הקרקע, נתקפו חיפזון ופחד סתם מפני שלא יכלו להביט ולראות מניין באים הכדורים. הלמותו העמומה של המעדר המכה באדמה נשמעה בין הפצפוצים המהירים של כדורים קרובים. במהרה התחיל הטוראי השני לפנות את העפר באת.

"נראה לי," אמר השליש, באטיות, "שכדאי שנבדוק בבגדים שלו לראות אם יש… חפצים."

לין הנהן; יחדיו, בפיזור דעת מוזר, הביטו בגופה. אחר כך הזיז לין את כפתיו, מתנער פתאום. "כן," אמר, "כדאי שנראה… מה יש לו." הוא ירד על ברכיו וקירב את ידיו אל גופו של הקצין המת. אבל ידיו היססו מעל לכפתורי מעיל הקרב. הכפתור הראשון היה בצבע אדום-לבֵנה מדם מתקרש, והוא לא העז לגעת בו, כך נדמָה.

"קדימה," אמר השליש בצרידות.

לין הושיט את ידו הנוקשה כעץ, ואצבעותיו פשפשו בכפתורים מוכתמים בדם. לבסוף התרומם בפנים נפולות. בידיו היו שעון, משרוקית, מקטרת, נרתיק טבק, ממחטה, קופסה קטנה של קלפים וניירות. הוא הביט בשליש. היתה שתיקה. השליש הרגיש שנהג כמוג לב כשהניח ללין לעשות את המלאכה האיומה.

"טוב," אמר לין, "זה הכול, אני חושב. החרב והאקדח שלו אצלך."

"כן," אמר השליש, ופניו זעו. ואז התפרץ בחימה משונה על שני הטוראים. "אולי תמהרו כבר עם הקבר הזה? מה אתם עושים בכלל?"

בעודו זועק את נהמת לבו, עמלו השניים כמי שחייהם תלויים בכך. מעל לראש, בלי הרף, ירקו הכדורים.

הקבר הושלם. זאת לא היתה יצירת מופת – סתם בור קטן ורדוד. לין והשליש שוב הביטו זה בזה, ומסר תמוה ודומם עבר ביניהם.

פתאום קרקר השליש צחוק מוזר. זה היה צחוק מבעית שמקורו באותו חלק של המוח המוּנָע תחילה בכוח נגינת העצבים. "טוב," אמר ללין בהומור. "נראה לי שכדאי שנגלגל אותו פנימה."

"כן," אמר לין. שני הטוראים עמדו וחיכו כפופים על כלי העבודה שלהם. "נראה לי שכדאי שנניח אותו בפנים בעצמנו."

"כן," אמר השליש. ואז, נזכר כנראה ששלח את לין לחפש על הגופה, רכן ברוב תעוזה ואחז בבגדו של הקצין המת. לין הצטרף אליו. שניהם הקפידו שאצבעותיהם לא תגענה בגווייה. הם משכו בחוזקה; הגווייה התרוממה, הונפה, הידרדרה, צנחה אל תוך הקבר, ושני הקצינים, אגב הזדקפות, הביטו זה בזה. הם נאנחו אנחת הקלה.

השליש אמר: "נראה לי שאנחנו צריכים… צריכים להגיד משהו. אתה מכיר את הטקס, טים?"

"הם לא מקריאים את הטקס עד שלא ממלאים את הקבר," אמר לין.

"הם לא?" אמר השליש, מזועזע מהשגיאה ששגה. "אז, טוב," קרא, פתאום, "בוא… בוא נגיד משהו… כל זמן שהוא שומע אותנו."

"בסדר," אמר לין. "אתה מכיר את הטקס?"

"אני לא זוכר אפילו שורה ממנו," אמר השליש.

לין דיבר בספקנות רבה. "אני יכול לחזור על שתי שורות –"

"טוב, אז תעשה את זה," אמר השליש, "תגיע עד איפה שאתה יכול. זה יותר טוב מכלום. ו… הנבלות כבר טיווחו אותנו בדיוק."

לין הביט בשני האנשים שלו. "הקשב!" נבח. הטוראים קפצו להקשב בטריקת עקבים ונראו מדוכדכים עד עפר. השליש הנמיך את קסדתו אל ברכו. לין, ראשו גלוי, עמד מעל הקבר. צלפי "רוסטינה" ירו במרץ.

"הו, אבינו, הנה צלל רֵענו בים המוות העמוק, אך רוחו לקראתך זינקה כעלות בועה משפתי טובע. ראה, תחינתנו שלוחה, ראה, הו, אבינו, את הבועה הקטנה במעופה ו –"

אף שהיה חנוק ונכלם, לא נתקף לין התלבטות עד לרגע זה, אבל עצר בחוסר תוחלת והביט בגווייה.

השליש התנועע במבוכה. "וממרומיך כי נעלים –" פתח, ואז בא גם הוא לידי עצירה.

"וממרומיך כי נעלים," אמר לין.

השליש נזכר פתאום בביטוי מחלקו האחרון של טקס הקבורה של "ספיצברגן", וקפץ עליו בנימת מנצח כמי שיודע הכול ויכול להמשיך.

"הו, אלוהים, רחם-נא –"

"הו, אלוהים, רחם-נא –" אמר לין.

"רחם," חזר השליש, וכשל מיד.

"רחם," אמר לין. ואז הניע אותו איזה רגש עז, שכן התנפל פתאום על שני אנשיו ואמר בפראות: "תמלאו כבר בעפר."

האש של צלפי "רוסטינה" היתה מדויקת ורצופה.

ב

אחד הטוראים המדוכדכים התקדם עם האת. הוא הרים עליו מטען ראשון של אדמה, ולרגע של היסוס חסר פשר, החזיק אותו באוויר מעל לגווייה, אשר מתוך פניה שצבען כחול-סיד השקיפה אליו בעוז מן הקבר. ואז רוקן החייל את אתו על – על כפות הרגליים.

טימות'י לין הרגיש כאילו טונות הוסרו באחת מעל ראשו. קודם הרגיש שאולי עלול הטוראי לרוקן את האת על – על הפנים. האת התרוקן על כפות הרגליים. הנה כבר הישג גדול. השליש התחיל לפטפט. "טוב, כמובן… אדם שאכלנו אתו מאותו המסטינג כל השנים… אי אפשר… אסור, הרי, להשאיר חבר קרוב שלך להירקב בשטח… קדימה, למען השם, תמלא כבר, אתה שם."

האיש עם האת השתופף לפתע, לפת את זרועו השמאלית בימינו והביט במפקדו בציפייה לפקודה. לין הרים את האת מהקרקע. "גש לעורף," אמר לפצוע. הוא פנה גם אל הטוראי האחר.

"גם אתה, תפוס מחסה. אני… אני אגמור את זה כבר."

הפצוע הזדרז לטפס אל ראש הרכס בלי לזכות במבט את הכיוון שממנו באו הכדורים, והשני יצא בעקבותיו באותה זריזות, אך בהבדל אחד: הוא הביט לאחור שלוש פעמים. כזו דרכם – על פי רוב – של הנפגעים ושל הלא נפגעים.

טימות'י לין מילא את האח, היסס, ובתנועה שהזכירה מחווה של תיעוב, השליך את העפר אל תוך הקבר, וכשזה נחת, השמיע רחש – פְּלוֹפּ. לין הפסיק פתאום וניגב את מצחו – פועל שהתעייף.

"אולי טעינו," אמר השליש. מבטו התרוצץ נואלות. "אולי היה יותר טוב אם לא היינו קוברים אותו דווקא עכשיו. כמובן, אם נתקדם מחר, הגופה היתה –"

"לך לעזאזל," אמר לין. "תסתום." הוא לא היה בעל הדרגה הבכירה.

שוב מילא את האת והשליך את העפר פנימה… זמן-מה עבד לין בשצף-קצף, כאדם החופר לחלץ את עצמו מסכנה… במהרה לא נראה עוד דבר מלבד הפנים שצבען כחול-סיד. לין מילא את האח… "אל אלוהים," זעק אל השליש, "למה לא הפכת אותו איכשהו כשהכנסת אותו פנימה? ככה –"

השליש הבין. הוא החוויר עד לשפתיו. "קדימה, בן אדם," זעק, מתחנן, כמעט בצרחה… לין הניף את האת לאחור; הוא נע קדימה בתנועת מטוטלת קשתית. כשהעפר נחת, השמיע רחש – פְּלוֹפּ.


*מתוך האנתולוגיה "הסיפור האמריקאי הקלאסי", בעריכת משה רון, עם עובד, 2012.

אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

בשנת –17, זמן מה לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע לארצות שטרם תוּירו בעת ההיא, שמתי פעמי לדרך, מלווה בחבר אשר אותו אכנה אוגוסטוס דרוול. הוא היה מבוגר ממני בשנים ספורות, אדם אמיד ממשפחה מיוחסת, מעלות אשר הודות לתבונתו הרבה לא המעיט ולא הפריז בערכן. כמה נסיבות חריגות בקורות חייו הסבו אליו את תשומת לבי והתעניינותי, ואלו לא דעכו חרף התנהגותו המסויגת ועדויות מזדמנות לאי-שקט עד כדי פיזור נפש לעתים.

הייתי עול ימים עדיין, שכן הקדמתי לצאת לחיים, אך זה מקרוב התקרבתי אליו, התחנכנו באותם בתי ספר ובאותן אוניברסיטאות, אך הוא צלח אותם לפני, וחדר לקרביו של הדבר המכונה העולם, בעת שאני הייתי טירון עדיין. כבר אז שמעתי רבות על חייו בעבר ובהווה ואף כי היו באותם תיאורים סתירות רבות ובלתי ניתנות לישוב, יכולתי להסיק מהמכלול שלא היה ישות מהזן המצוי, והיה מאלו אשר גם אם יתאמצו שלא לבלוט, בכל זאת יתבלטו. המשכתי לטפח את ההכרות עמו והשתדלתי לזכות בידידותו, אם כי האחרונה נראתה בלתי מושגת; אף אם היו בו פעם רגשות של חיבה, נדמה שעתה נכחד חלק מהם, והנותרים התחדדו: היו לו רגשות עזים, היו לי די הזדמנויות להבחין בכך; שכן אמנם שלט בהם, אך לא הצליח להסוותם כליל. עדיין היה בכוחו לדמות תשוקה אחת לאחרת, לכן קשה היה לזהות את אשר מתחולל בקרבו. הבעות פניו השתנו מעט, אך במהירות כה רבה עד שלא היה טעם לעקוב אחר מקורן. ניכר בו שנפל קרבן לאי שקט חסר מזור; אך האם הוא נבע משאפתנות, מאהבה, מחרטה, מיגון, מאחד מהם או מכולם כאחד, או אולי רק ממזג מועד לחולי, זאת לא יכולתי לגלות; לכאורה היו הנסיבות שיכולות היו להצדיק כל אחת ואחת מהסיבות הללו; אך כפי שציינתי קודם, הן היו כה סותרות וחלוקות, ולא ניתן היה להתמקד בוודאות באף אחת מהן. ובמקום בו יש מסתורין, רווחת ההנחה שחייב להיות גם רוע. איני יודע האם ההנחה נכונה, אך ללא ספק היה בו מהראשון, אם כי לא הייתי בטוח בשיעורו של השני, וככל הנוגע לי מיאנתי להאמין בקיומו. גישושי התקבלו בצינה קלה, אך הייתי צעיר ולא התייאשתי בקלות, ובמשך הזמן הצלחתי להגיע לרמה מסוימת של שיג ושיח שגרתי ולאמון מתון בעניינים יומיומיים ורגילים, אשר נוצק והודק הודות לעיסוק דומה ופגישות תכופות, ואשר מכונה קרבה או ידידות, על פי השקפתו של מי שמתבטא במילים אלו.

דרוול יצא כבר למסעות רבים, וביקשתי להיוועץ בו בנוגע למסעי המיועד. שאיפתי הכמוסה היתה שייעתר ויצטרף אלי; היתה זו תקווה סבירה, שהתבססה על חוסר המנוחה האפלולי שזיהיתי בו. הערנות שהפגין ביחס לנושאים מעין אלו ואדישותו הגלויה לסביבתו הקרובה הפיחו רוח רעננה בתקוותי זו. תחילה רמזתי עליה ואחר ביטאתי אותה: תשובתו, אף כי צפיתי אותה במידת מה, העניקה לי את מלוא העונג שבהפתעה – הוא נעתר; ולאחר הסידורים הדרושים, יצאנו למסעותינו. לאחר שסיירנו בכמה ארצות בדרום אירופה, שמנו פעמינו למזרח, בהתאם ליעדינו המקורי; ובעוברי במחוזות אלו אירעה אותה תקרית עליה עומד אני לספר.

מצבו הגופני של דרוול, אשר ניכר בו שבצעירותו היה חסון במיוחד, דעך בהדרגה מזה זמן, אולם ידה של מחלה גלויה לא היתה בדבר. הוא לא השתעל ולא היה שחפני, אך נחלש מיום ליום; הוא נהג במתינות, ולא נדכא או התלונן על תשישות, אך ניכר בו שהוא דועך: הוא הלך ונאלם ושנתו נדדה, לאורך הזמן הוא השתנה עד מאד וחרדתי גברה בהתאם לסכנה בה היה, למיטב הבנתי, נתון.

כשהגענו לאיזמיר היה בדעתנו לצאת לסיור בחורבות אפסוס וסרדיס, לאור מצב בריאותו הנוכחי השתדלתי להניא אותו מכך – אך לשווא: הוא התנהג במלוא הרצינות של מי שכפאו שד, בהתאמה חולנית ללהיטותו להמשיך במה שהיה לדעתי לכל היותר מסע תענוגות שאינו הולם אדם ידוע חולי, אך בשלב זה כבר לא התנגדתי לו – וימים ספורים לאחר מכן יצאנו לדרכנו בלווית רַכָּב ויניצ'ר יחיד בלבד.

עברנו כמחצית הדרך לחורבות אפסוס, השארנו מאחורינו את פרברי איזמיר המלבלבים וחדרנו לאזורים הפראיים והשוממים דרך הביצות והנקיקים אשר הובילו לבקתות אחדות שעדיין נשענו על עמודיו השבורים של מקדש האלה דיאנה – כתלים חסרי גג של נצרות מגורשת, חורבן גמור של מסגד שניטש בתקופה מאוחרת יותר – כאשר החמרה פתאומית ומהירה במצבו של בן לוויתי אִלצה אותנו לעצור בבית קברות טורקי, המצבות המצונפות היו הרמז היחיד לחיים אנושיים שהתאכסנו אי פעם בשממה זו. את החאן היחיד שראינו עברנו לפני שעות, לא היה בדל עיר או בקתה בטווח ראיה או תקווה, 'עיר המתים' הזו נראתה כמקלט היחיד לחברנו ביש המזל, שנראה כמי שעומד להצטרף אליה כאחרון הדיירים.

בהתחשב במצב חיפשתי סביב מקום בו יוכל להינפש בנוחות; בניגוד למראה הרגיל של בתי עלמין מוסלמיים, היו הברושים מועטים ומפוזרים בדלילות ברחבי האתר, רוב המצבות נפלו ונשחקו במשך הזמן; על אחת המצבות הבולטות מתחת לאחד העצים רחבי הנוף, נשען דרוול, שרוע למחצה, ובמאמץ רב. הוא ביקש מים. פקפקתי בכך שנוכל בכלל למצוא מים, וברוח נכאים ספקנית התכוננתי לצאת לחפש, אך הוא רצה שאשאר ופנה לסולימן, היניצ'ר שלנו, שעמד ועישן בשלווה עילאית ואמר, "סולימן, ורבנה סו" (כלומר הבא מים), ותיאר בדקדקנות את המקום שבו הם נמצאים, באר קטנה שנועדה לגמלים, כמה מאות מטרים ימינה: היניצ'ר ציית. שאלתי את דרוול, "איך אתה יודע את זה?" הוא השיב, "בהתחשב באתר שבו אנו נמצאים יש להניח שהמקום היה מיושב פעם, דבר שלא יתכן בלי מעיינות. מלבד זאת, כבר ביקרתי פה בעבר."

"ביקרת פה בעבר! איך זה שלא הזכרת זאת מעולם באוזני? ומה היה לך לעשות במקום שאיש לא ישתהה בו רגע אחד יותר מהדרוש, אם הדבר בידיו?"

לשאלה זו לא קבלתי מענה. בינתיים חזר סולימן עם המים, והשאיר את הרכב והסוסים ליד הרהט. נראה שלאחר שהרווה את צימאונו שבה אליו נפשו לפי שעה, ניטעה בי תקווה שיוכל להמשיך, או לפחות לחזור, ודרבנתי אותו לנסות. הוא היה שקט – ונדמה היה שניסה לאזור את כוחותיו במאמץ לדבר. הוא החל –

"זהו סופו של המסע שלי, ושל חיי, באתי הנה כדי למות, אך יש לי משאלה, פקודה – מכיוון שאלו מילותיי האחרונות – האם תמלא אותה?"

"בוודאי, אך אני מקווה לטוב."

"לי אין תקוות וגם לא משאלות, פרט לאחת – הסתר את מותי מכל בן אנוש."

"אני מקווה שלא יהיה צורך, אתה תתאושש ו – "

"הַחְרֵשׁ! זה מוכרח להיות כך, הבטח זאת."

"אני מבטיח."

"הישבע, בשם כל ה – " הוא הכתיב לי את נוסח השבועה ברצינות גמורה.

"אין צורך בכך. אני אמלא את בקשתך, ולפקפק בי – "

"לא תוכל להתחמק, עליך להישבע."

נשבעתי, נראה שהוקל לו. הוא הסיר טבעת חותם מאצבעו, שהיו עליה כמה אותיות ערביות והראה לי אותה. הוא המשיך –

"ביום התשיעי של החודש, בצהרי היום בדיוק (באיזה חודש שתרצה, אך זה חייב להיות באותו היום), עליך להשליך את הטבעת למעיינות המלח הנשפכים למפרץ אלוסיס, למחרת, באותה שעה, עליך להגיע לחורבות מקדש האלה קרס ולהמתין שעה תמימה."

"למה?"

"אתה תיווכח."

"ביום התשיעי של החודש אתה אומר?"

"התשיעי."

כשציינתי שהננו עומדים זה עתה ביום התשיעי של החודש, השתנתה ארשת פניו והוא נדם. בעת שהתיישב – ניכר היה שהוא נחלש – נחתה על מצבה סמוכה חסידה ונחש במקורה, היא התמקדה בנו מבלי לשמוט את טרפה. איני יודע מה הניע אותי לגרש אותה אך הניסיון היה עקר, היא חגה מעט באוויר וחזרה לאותו מקום בדיוק. דרוול הצביע עליה וחייך – הוא דיבר – איני יודע האם לעצמו או אלי – אך כל שאמר היה: "ככה טוב!"

"מה טוב? למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב; אתה חייב לקבור אותי כאן הערב, בדיוק במקום בו נחתה עכשיו הציפור. אתה יודע מה אני מצווה פרט לכך."

הוא המשיך ונתן לי כמה הנחיות נוספות לגבי האופן שבו יוסתר מותו. בתום ההנחיות, קרא: "אתה מבחין בציפור?"

"בוודאי."

"ובנחש המתפתל במקורה?"

"בהחלט: אין פה דבר יוצא דופן, זהו הטרף הטבעי שלה. אבל מוזר שהיא אינה מחסלת אותו."

חיוך רפאים הופיע על פניו והוא אמר חלושות: "עדיין לא הגיעה השעה!", ובדברו עפה משם החסידה. עיניו עקבו אחריה לרגע קט – מועט מן הזמן הדרוש כדי לספור עד עשר. חשתי את כובד משקלו של דרוול, שהיה מונח על כתפי, מעיק עלי יותר, כאשר פניתי להביט בפניו נוכחתי לדעת שהוא מת!

הייתי המום מהוודאות הפתאומית שאין לטעות בה – בתוך דקות ספורות פניו כמעט השחירו. הייתי מייחס את השינוי המהיר לרעל, אילולי ידעתי שלא עמדה לו אפשרות ליטול רעל מבלי שאבחין בכך. הערב ירד, והגוף השתנה במהירות, לא נותר אלא למלא את בקשתו. בעזרת פגיון הייטגן של סולימן וחרבי שלי חפרנו קבר רדוד במקום עליו הצביע דרוול. האדמה נעתרה בקלות, מאחר שכבר אספה לחיקה כמה דיירים מוסלמים. חפרנו עמוק ככול שהתיר לנו הזמן והטלנו עפר יבש על מה שנותר מהישות הייחודית שזה עתה נפרדה מאתנו. חילצנו כמה גושים מכוסי עשב מהחלקים הירוקים יותר של האדמה החרבה מסביב והנחנו אותם על קברו.

בין תדהמה ליגון, לא הזלתי דמעה.

17 ביוני, 1816.


*התרגום התפרסם לראשונה בכרך ד' של כתב העת דחק, 2014.