מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


גבירותיי ורבותיי,

כיוון שאנחנו נמצאים באוֹסָקָה, אספר לכם סיפור שקרה כאן בעיר.

פעם הגיע לאוסקה אדם שביקש למצוא לו עבודה כמשרת. את שמו המלא איני יודע, אך כיוון שלא היה אלא עובד משק בית, קראו לו פשוט גוֹנְסְקֶה.

גונסקה הגיע אל משרד התעסוקה, הסיט את וילון הכניסה ופנה אל הפקיד, שהחזיק בפיו מקטרת ארוכה:

"אדוני הפקיד, אני מעוניין להיות סֶנין1, אז אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

הפקיד נאלם, וזמן מה לא הצליח להוציא הגה מפיו.

"אדוני הפקיד, שומע אותי? אני מעוניין להיות סֵנין. אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

"צר לי," פתח ואמר הפקיד, ששב לבסוף לעשן את המקטרת, "אך עד היום לא היה מקרה שהמשרד שלנו מצא למישהו עבודה כסֵנין. אנא, פנה למקום אחר."

אבל התשובה לא סיפקה את גוֹנסקֶה, והוא קרב אל הפקיד, מכנסי העבודה הירקרקים שלו נמתחו על ברכיו, והוא מחה:

"נדמה לי שאדוני מתבלבל. ידוע לו מה כתוב על השלט של משרדו? כתוב שם 'אין-ספור משׂרות', לא כן? כשכותבים 'אין-ספור', הכוונה היא שיכולים למצוא כל משרה. או שהשלט משקר?"

משהוצגו הדברים כך, נראה כעסו של גוֹנסקֶה מוצדק.

"לא, אין על שקר בשלט," מיהר הפקיד לומר. "אם אתה מחפש מקום שבו תוכל ללמוד להיות סֵנין, חזור לכאן מחר. היום אנסה לברר אם שמע מישהו על דבר מה מתאים."

הפקיד הסכים לקבל את בקשתו של גונסקה רק כדי להרוויח זמן, ולא היה לו מושג איפה יוכל להתלמד כדי לרכוש את מקצוע הסֵנין. לכן, מששילח את גונסקה לדרכו, פנה הפקיד מיד אל ביתו של רופא שגר בסביבה. לאחר שסיפר את סיפורו של גונסקה, שאל אותו בחשש מה:

"מה אתה אומר, אדוני הרופא? לאן אפשר לשלוח אותו כדי שיוכל ללמוד להיות סֵנין?"

גם לרופא זאת הייתה שאלה מבלבלת. זמן מה ישב, ידיו שלובות, והביט בהיסח הדעת אל האורן שבגינה. אך אשת הרופא הערמומית, שכונתה שועלה זקנה, שמעה את סיפורו של הפקיד ומיד התערבה בשיחה:

"שיביא את האדון אל ביתנו. אם יחיה בביתנו שנתיים שלוש, נדאג לכך שיהיה סֵנין."

"האומנם? כמה טוב לשמוע! רוב תודות לך! באמת הייתה לי הרגשה שיש איזו קרבה בין רופאים לבין סֵנין."

הפקיד הבור שמח שמחה רבה. הוא קד שוב ושוב ופנה לחזור.

הרופא ליווה את הפקיד ופניו היו חמוצות, וכשהלך פנה אל אשתו במורת רוח וגער בה:

"איזה מין שטויות אמרת לו? מה את מתכוונת לעשות כשהכפרי הזה יתחיל להתלונן, אם אחרי כמה שנים של עבודה לא ילמד ולו דבר אחד על אוּמנותו של סֵנין?"

אך האישה, לא זו בלבד שלא התנצלה, אלא צחקה לבעלה בפניו:

"מוטב שתשתוק. עם טיפש הגון כמוך, בעולמנו האכזר, אי אפשר להרוויח מספיק אפילו לקערת אורז."

ובכן, למחרת, בהתאם למה שסוכם, הכפרי גונסקה הגיע מלוּוה בפקיד. גונסקה, שכנראה חשב שכך ראוי להופיע למפגש הראשון עם מעסיקיו, היה לבוש מעיל הָאוֹרי מעוטר בסמלי המשפחה, אך גם כעת לא היה מראהו שונה במאומה ממראה איכר פשוט. נראה שאיש לא ציפה לכך. הרופא בהה בגונסקה כאילו ראה חיה נדירה מארץ רחוקה, ופנה אליו בחשדנות:

"שמעתי שאתה רוצה להיות סֵנין, מנין לך הרצון הזה?"

גונסקה השיב לו:

"אין שום סיבה מיוחדת, פשוט כשראיתי את טירת אוֹסָקָה חשבתי שגם אדם רם-יחס כמו טוֹיטוֹמִי הֶידֵיוֹשִי2 סופו למות. אם כך, חשבתי, בני האדם, גם אם יחיו חיי שפע ומותרות, ארעים הם מעצם טבעם."

"כלומר, כדי להיות לסֵנין תהיה מוכן לעשות כל עבודה?" התערבה מיד אשת הרופא הערמומית.

"כן. כדי להיות סֵנין, אעשה כל עבודה."

"אם כך, מהיום תעבוד בביתנו כמשרת עשרים שנה. אם תעשה כך, בשנה העשרים אלמד אותך כיצד להיות סֵנין."

"באמת גבירתי? אני מודה לך מקרב לב!"

"אבל בתמורה לכך, עשרים שנה תעבוד בלי לקבל פרוטה אחת."

"כן, כן. אני מסכים."

גונסקה עבד בביתו של הרופא עשרים שנה. שאב מים. חטב עצים להסקה. הכין אוכל. ניקה. כשיצא הרופא לביקורים, נשא אחריו את תיבת התרופות שלו. ובנוסף, לא ביקש פרוטה תמורת עבודתו. בכל יפן לא הייתם מוצאים משרת יעיל כמותו.

אולם, משחלפו לבסוף עשרים השנים, גונסקה, לבוש במעיל האורי מעוטר סמלים, כמו ביום שהגיע לראשונה, נעמד מול בעלי הבית והודה בנימוס רב על כל מה שעשו למענו בכל שנות עבודתו אצלם, והוסיף:

"וכעת, כפי שסוכם בינינו לפני שנים רבות, הייתי רוצה שתלמדו אותי את האומנות של סֵנין – לא להזדקן ולא למות לעולם."

למשמע דבריו של גונסקה נאלם הרופא דום: הוא לא ידע מה להשיב למשרתו. הכיצד יוכל לומר לו כעת, אחרי ששירת אותו עשרים שנה בלי לקבל ולו פרוטה אחת, שאינו יודע כיצד להיות סֵנין? בלית ברירה אמר לו:

"מי שמכיר את האומנות של סֵנין זו אשתי, היא זו שתלמד אותך," ופנה ממנו כאילו אין הדבר נוגע לו.

אך אשתו לא הנידה עפעף.

"כמובן, אלמד אותך איך להיות סֵנין, אך יהיה עליך למלא במדויק אחר הוראותיי, גם אם יהיה הדבר קשה. שאם לא כן, לא זו בלבד שלא תהפוך לסֵנין, אלא שתשוב לעבוד כאן ללא תשלום עשרים שנים נוספות, וָלא – יהיה עונשך מוות בו במקום."

"כן, גבירתי. גם אם יהיה הדבר קשה, אני מבטיח לגבירתי שאמלא אחר כל הוראותיה," אמר גונסקה, שלא הצליח להסתיר את שמחתו, והמתין להוראותיה של אשת הרופא.

"אם כך, טפס נא על האורן שבחצר," הורתה אשת הרופא. לאישה, כמובן, לא היה כל מושג באומנות של סֵנין. ככל הנראה היא רק רצתה להורות לגונסקה לבצע משימה קשה, שמן הסתם לא יוכל למלאה, ולאחר שייכשל בביצועה ימשיך לעבוד אצלה ללא תשלום עוד עשרים שנה. אך גונסקה נשמע מיד להוראתה וטיפס על האורן.

"יותר גבוה. טפס יותר גבוה," פקדה אשת הרופא, שעמדה בקצה המרפסת ועקבה בעיניה אחר גונסקה המטפס על העץ. והנה, מעילו מעוטר הסמלים של גונסקה כבר הבזיק בצמרת העץ.

"כעת הסר משם את ידך הימנית!"

גונסקה, בעודו לופת בחוזקה ענף עבה של האורן בידו השמאלית, הסיר בעדינות את ידו הימנית.

"וכעת הסר את ידך השמאלית וסיימנו!"

"היי, רק רגע! אם הכפרי הזה יסיר את ידו השמאלית, הוא יצנח מיד ארצה! אין לו סיכוי להישאר בחיים אם יתרסק על האבנים למטה," אמר הרופא, שיצא גם הוא אל המרפסת. פניו לבשו הבעה מודאגת.

"מה אתה יוצא כשלא קראו לך! השאר את זה לי. ובכן, להסיר את היד השמאלית."

עוד בטרם סיימה לומר את דבריה הסיר גונסקה בנחישות את ידו השמאלית. ידוע לכול שאם מטפסים על עץ ומסירים את שתי הידיים, לא נותר לאדם אלא ליפול. כהרף עין התנתק גופו של גונסקה, העטוי מעיל האורי מעוטר סמלים, מצמרת האורן. אך הפלא ופלא, אף שגופו של גונסקה התנתק, הוא לא צנח ארצה אלא נותר באוויר בצהרי היום כבובה התלויה על חוט.

"רב תודות! בזכותך גם אני זכיתי להיות סֵנין," קד גונסקה בנימוס רב. הוא צעד חרישית על שמי התכלת, עלה מעלה-מעלה ונבלע בתוך העננים הגבוהים.

מה אירע לרופא ולאשתו לאחר מכן, אין איש יודע. רק האורן בחצרו של הרופא נותר לעמוד עוד זמן רב. מספרים שיוֹדוֹיָה צוּגוֹרוֹ3 ציווה להעביר אל חצרו את העץ הענק, שרק יותר מארבעה בני אדם יכלו להקיף את גזעו בזרועותיהם, כדי שיוכל לזון בו את עיניו בעונת השלגים.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

 

הם נוודים. רק על פריז הם מרעיפים חודשים בנדיבות; בברלין, וינה, נפולי, מדריד, פטרבורג וערי בירה אחרות הם מקמצים בזמנם. בפריז הם מרגישים כמעט בבית; פריז עבורם היא הבירה, עיר המקלט. שאר אירופה – פרובינציה משעממת וחסרת מעוף שניתן לסבול אותה רק מבעד לווילונות מוגפים של מלונות פאר או מקדמת הבמה. אין הם זקנים, אבל הם הספיקו כבר להיות פעמיים-שלוש בכל בירות אירופה. אירופה הספיקה להימאס עליהם והם החלו לדבר על נסיעה לאמריקה, וימשיכו לדבר על זה עד שישכנעו אותם שהקול שלה לא נפלא עד כדי כך שמן הראוי להציגו בפני שני חצאי הכדור.

לא קל לפגוש בהם. ברחובות בלתי אפשרי לראותם מאחר שהם נוסעים בכרכרות, נוסעים כשכבר חשוך, בערב ובלילה. הם ישנים עד הצהריים. לרוב הם מתעוררים במצב רוח רע ואינם מקבלים איש. הם מקבלים מבקרים רק לעתים נדירות, באקראי, מאחורי הקלעים או ביושבם לארוחת ערב.

אותה אפשר לראות על גבי גלויות למכירה. אבל על גבי הגלויות היא יפהפיה, ואילו במציאות היא לא היתה יפיפייה מעולם. אל תאמינו לגלויות שלה: היא מכוערת להחריד. רוב האנשים רואים אותה על הבמה. אבל על הבמה היא לא ניתנת לזיהוי. פודרה, סומק, מסקרה ושיער נוכרי מכסים את פניה, כמו מסיכה. כך זה גם במופעים גדולים.

כשהיא, בת העשרים ושבע, מגלמת את מרגריטה,  מקומטת, מגושמת, אפה מכוסה בנמשים, היא ניבטת כנערה תמירה ונאה בת שבע עשרה. על הבמה היא מזכירה את עצמה פחות מכול.

אם בחפצכם לראותם, השיגו הזמנה לסעודות שנערכות לכבודה ושלעתים היא עצמה עורכת לפני נסיעה מבירה אחת לאחרת. לזכות בכבוד הזה קל רק ממבט ראשון, למעשה, אל שולחן הכבוד יכולים להגיע רק המובחרים שבאנשים… עם האחרונים נמנים מבקרי תיאטרון נכבדים, נוכלים שמתחזים למבקרים, זמרים נוכריים, בימאים ומנצחי תזמורות, שוחרים וחובבים בעלי קרחות ממורקות, שהתגלגלו להיות שוחרי תיאטרון ומלחכי פנכה והוזמנו בזכות זהב, כסף וקרבה משפחתית. סעודות אלה אינן משעממות, למתבונן הן מספקות עניין… כדאי לסעוד בהן פעם-פעמיים.

המפורסמים (ישנם רבים כאלה בין הסועדים) אוכלים ומדברים. תנוחתם משוחררת: צווארם נטוי לצד אחד, ראשם לצד שני, מרפק אחד על השולחן. הזקנים אף מחטטים בשיניהם. העיתונאים תופסים את הכיסאות הקרובים ביותר אליה. כמעט כולם שיכורים ומנהגיהם נטולי עכבות, כאילו הם מכירים אותה כבר מאה שנה. עוד לגימת משקה, והעניין היה גולש לפמילייריות. הם מתבדחים בקול רם, שותים, נכנסים זה לדברי זה (אך לא שוכחים לומר: "Pardon!"), נושאים נאומים מופרזים, וכפי הנראה אינם חוששים לומר כסילויות; חלקם, רוכנים בג'נטלמניות מעבר לשולחן ומנשקים את ידה. המתחזים למבקרים משוחחים בידענות עם השוחרים והחובבים. השוחרים והחובבים שותקים. הם מקנאים בעיתונאים, מחייכים בענווה ושותים רק יין אדום, שבסעודות האלה יכול להיות טוב במיוחד.

היא, מלכת הסעודה, לבושה בפשטות, אך יקר נורא. יהלום גדול על צווארה מציץ דרך צווארון התחרה. על כל אחת משתי ידיה – צמיד מאסיבי וחלק. התסרוקת שלה שנויה במחלוקת. הנשים – אוהבות, הגברים – לא. פניה זורחות ומעטירות את הרחב שבחיוכים על אחוות הסועדים. היא יודעת לחייך אל כולם בבת אחת, לדבר עם כולם ביחד, להנהן בחינניות; כל סועד זוכה להנהון. הביטו בפניה ותקבלו את הרושם שהיא מוקפת בחברים בלבד ושהיא רוחשת כלפיהם אהבת אמת. בסוף הסעודה היא מעניקה לאי אלו אנשים את הכרטיסים שלה; מאחורי הכרטיס היא רושמת את השם ושם המשפחה של בר המזל-המקבל וחתימה. היא מדברת צרפתית כמובן, ובסוף הסעודה גם שפות אחרות. באנגלית ובגרמנית היא מדברת נורא עד גיחוך, אבל כישורי השפה העלובים שלה נשמעים חינניים. באופן כללי היא כה חיננית, עד שאתם עשויים לשכוח עד כמה היא כעורה למשך זמן רב.

והוא? הוא le mari d'elle, יושב במרחק חמישה כיסאות ממנה, שותה הרבה, אוכל הרבה, שותק הרבה, מגלגל כדורים מלחם וקורא שוב ושוב את התוויות שעל הבקבוקים. מבט בגזרתו מגלה שאין לו מה לעשות, שהוא משועמם, עצל, ושנמאס לו…

הוא בלונדיני ושבילים של קרחת מפלסים את קרקפתו. נשים, יין, לילות בלי שינה והתרוצצות בעולם חרשו את פניו והותירו קמטים עמוקים. הוא כבן שלושים וחמש בסך הכול, אבל מבוגר יותר למראה. פניו כמו הושרו בקוואס. עיניים טובות, אך עצלות… לא תמיד היה כעור כל כך, אך כעת הוא כעור. רגליו מעוקמות, ידיו אפרפרות, צווארו שעיר. בשל הרגליים המעוקמות הללו וההליכה המשונה מאוד מכנים אותו באירופה משום מה "עגלה". לבוש בפראק שלו הוא מזכיר עקעק רטוב בעל זנב יבש. הסועדים לא שמים לב אליו. הוא מחזיר להם באותו המטבע.

היה והזדמנתם לסעודה כזאת, הביטו בהם, בבני הזוג האלה, צפו ואמרו לי, מה קָשַר בעבר ומה קושר בין שני האנשים האלה בהווה. העיפו בהם מבט אחד ואז תענו (פחות או יותר) כך:

— היא – זמרת מפורסמת, הוא – רק בעלה של זמרת מפורסמת, או אם נשתמש בביטוי של מאחורי הקלעים, הבעל של אשתו. היא מרוויחה עד שמונים אלף בשנה בכסף רוסי, הוא לא עושה דבר, על כן יש לו זמן להיות המשרת שלה. היא זקוקה למנהל כספים ולאדם שיתעסק באמרגנים, חוזים, הסכמים… היא מתרועעת רק עם קהל מריע. לרמת מכירות הכרטיסים, הצד הפרוזאי של עיסוקה, היא לא יורדת, אין לה כל עניין בכך. אם כן, היא צריכה אותו כעוזר, כמשרת… היא היתה מגרשת אותו אילו היתה מסוגלת להסתדר בכוחות עצמה. הוא, לעומת זאת, בקבלו ממנה שכר מכובד (אין לה מושג כמה היא מרוויחה!), כאילו לקח סוכריה מתינוק, עושה יד אחת עם המשרתת וגונב ממנה, מפזר את כספה, מתהולל בלי הפסקה, אולי אף שם משהו בצד ליום סגריר – ומרוצה ממצבו כמו תולעת שמכרסמת תפוח טוב. הוא היה עוזב אותה לולא היה לה כסף.

כך חושבים ומדברים כל אלה שמתבוננים בהם בעת הסעודות. הם חושבים כך ומדברים מפני שבלא אפשרות לרדת לעצם העניין, ביכולתם לשפוט רק באופן שטחי. בה הם רואים דיווה, ממנו מתרחקים כמו ממצורע, מכוסה בריר צפרדעים; כך או כך, הדיווה האירופאית הזאת קשורה בצפרדעון הזה בקשר מעורר קנאה ונאצל ביותר.

כך הוא כותב: " שואלים אותי, למה אני אוהב את המכשפה הזאת? האמת היא שהאישה הזאת לא ראויה לאהבה. היא גם לא ראויה לשנאה. היא ראויה אך ורק לכך שלא ישימו לב אליה, שיתעלמו מקיומה. כדי לאהוב אותה צריך להיות או אני, או מטורף, ובעצם, היינו הך.

היא לא יפה. כשהתחתנתי איתה היא היתה מכוערת להחריד, ועכשיו על אחת כמה וכמה. אין לה מצח; במקום גבות שני קווים אשר בקושי נראים עוברים מעל עיניה; במקום עיניים יש לה שני חריצים לא עמוקים. בחריצים הללו דבר לא מבריק: לא שכל, לא תאוות, לא תשוקות. אפה – בולבוסי. פיה קטן, יפה, אבל השיניים איומות. אין לה חזה, אף לא מותניים. אולם על החיסרון האחרון היא פיצתה ביכולתה העל-טבעית להידחק בגמישות לתוך מחוך. היא קצרה ומלאה. היא מדולדלת. En masse, החיסרון הבולט ביותר בגופה הוא לדעתי העדר מוחלט של נשיות. את חיוורון הפנים ורפיון השרירים איני מחשיב לנשיות ועל דעתי זו חולקים רבים מאוד. היא אינה גבירה, אף לא עלמה, אלא תגרנית על פי גינוניה: מתהלכת בנפנוף ידיים, יושבת בשיכול רגל על רגל, מתנדנת אחורה-קדימה כל-כולה, שוכבת ברגליים מורמות, וכד'…

היא מרושלת. יותר מכול מעידות על כך מזוודותיה. לבנים נקיים מעורבבים בהן עם מלוכלכים, שרווליות עם נעליים ועם המגפיים שלי, מחוכים חדשים עם שבורים. לעולם איננו מארחים איש, מכיוון שבחדרים שלנו תמיד שוררים אי-סדר ולכלוך… אך למה להכביר במילים? הביטו בה בצהרי היום, כשהיא מתעוררת ויוצאת בעצלתיים מתחת לשמיכה, ולא תכירו בה את האישה בעלת קול הזמיר. שערה מדובלל וסתור, עיניה נפוחות משינה, כתונת הלילה שלה קרועה בכתפיים, יחפה, פוזלת, אפופת עננת עשן טבק מאמש – הדומה היא לזמיר?

היא שותה. שותה כמו קוזאק, כל דבר ובכל זמן. שותה זה זמן רב. לולא שתתה היתה עולה על אדלינה פאטי, בוודאי לא נופלת ממנה. היא שתתה כבר מחצית מהקריירה שלה ובקרוב מאוד תשתה את המחצית השנייה. גרמנים נבזים לימדו אותה לשתות בירה, ועכשיו אינה שוכבת לישון לפני שהיא שותה שניים-שלושה בקבוקים. לולא שתתה, לא היתה לה דלקת הקיבה.

היא גסת רוח, הסטודנטים שמזמינים אותה לקונצרטים שלהם עדים לכך.

היא אוהבת פרסומות. הפרסומות עולות לנו כמה אלפי פרנקים בשנה. אני מתעב את הפרסומות בכל נפשי. יקרה ככל שתהיה, הפרסומת המטופשת תמיד תהיה זולה מקולה. אשתי אוהבת שמחניפים לה, לא אוהבת כשאומרים עליה אמת שאינה דומה למחמאה. היא מעדיפה נשיקת יהודה קנויה 1  על פני ביקורת ללא משוא פנים. העדר מוחלט של תודעת כבוד עצמי!

היא חכמה, אולם אין שכלה מאומן דיו. מוחה איבד את גמישותו מזמן; הוא התכסה בשומן וישֵן.

היא גחמנית, לא עקבית, אין לה דעה אחת מבוססת. אתמול היא אמרה שהכסף הוא הבל הבלים, שאינו העיקר, ואילו היום היא מופיעה בארבעה מקומות מכיוון שהגיעה למסקנה כי אין דבר בעולם ששווה יותר מכסף. מחר היא תגיד את מה שאמרה אתמול. אין היא רוצה לשמוע על מולדתה, אין לה גיבורים פוליטיים, לא עיתון אהוב, סופרים אהובים.

היא עשירה, אך אינה עוזרת לעניים. יתר על כן, לעתים קרובות היא לא משלמת לתופרת ולַסָפר את כל שכרם. אין לה לב. אישה פגומה מהחל ועד כלה!

אך הביטו במכשפה הזאת כאשר כל-כולה מאופרת, מלוקקת, מתוחה, יוצאת אל  הבמה, כדי לפצוח בתחרות בזמירים ובעפרוני שמברך את בוא האביב. כמה זקיפות קומה וכמה קסם בהליכה הברבורית הזאת! הביטו מקרוב ושימו לב היטב, אני מתחנן. כאשר היא מרימה את ידה לראשונה ופותחת את פיה, החריצים שלה הופכים לעיניים גדולות ומתמלאים בברק ובתשוקה… בשום מקום אחר לא תמצאו עיניים נפלאות כל כך. כשהיא, אשתי, מתחילה לשיר, כשהסלסולים הראשונים של קולה נישאים באוויר, כשאני מתחיל להרגיש שבכוח הצלילים הנפלאים האלה שוקטת נשמתי רבת התהפוכות, אז הביטו בפניי ויתגלה לכם סוד אהבתי.

— היא נפלאה, הלא כן? – אני שואל אז את שכניי. הם אומרים "הן", אך לא די לי בכך. ברצוני להשמיד את כל מי שעלול לחשוב שהאישה המיוחדת הזאת איננה אשתי. אני שוכח הכול. את כל מה שקרה בעבר, ואני חי רק בהווה.

הביטו, איזו שחקנית היא! כמה משמעות עמוקה מסתתרת בכל תנועה מתנועותיה! היא מבינה הכול: גם אהבה, גם שנאה, גם את נפש האדם… לא בכדי התיאטרון רועד מתשואות.

בגמר המערכה האחרונה אני לוקח אותה מהתיאטרון. היא חיוורת ומותשת, בערב אחד היא חייתה חיים שלמים. גם אני חיוור ורצוץ. אנחנו מתיישבים בכרכרה ונוסעים למלון. במלון היא משתרעת על המיטה, בלי להתפשט, בשתיקה. אני מתיישב בשתיקה בקצה המיטה ומנשק את ידה. בערב הזה היא לא משלחת אותי מפניה. יחד אנחנו נרדמים, ישנים עד הבוקר ומתעוררים כדי לשלוח זה את זה לעזאזל…

אתם יודעים, מתי עוד אני אוהב אותה? כשהיא מכבדת נשפים או סעודות בנוכחותה. וגם כאן אני אוהב בה את השחקנית הנהדרת. ואיזו שחקנית, באמת, צריך להיות, כדי להיות מסוגל להערים ולכבוש את הטבע של עצמך, כמו שהיא יודעת לעשות… אני לא מזהה אותה בסעודות המטופשות האלה… מברווז מרוט היא עושה טווס…"

המכתב הזה נכתב בכתב יד שיכור, קריא רק בקושי. הוא כתוב בגרמנית ושופע שגיאות כתיב.

הנה מה שהיא כותבת: "אתם שואלים אותי, האם אני אוהבת את הילד הזה? כן, לעתים… על מה ולמה? אלוהים יודע. גלוי וידוע: אין הוא יפה ואין בו חן. אנשים מסוגו לא נולדו עם הזכות לאהבה הדדית. אנשים כמוהו יכולים רק לרכוש אהבה, בחינם אין היא ניתנת להם. תשפטו בעצמכם.

הוא שיכור כלוט יומם וליל. ידיו מרעידות, מה שכלל אינו יפה. כשהוא שיכור, הוא רוגז ונקלע לקטטות. הוא מכה גם אותי. כשהוא פיכח, הוא שוכב אי פה אי שם ושותק.

לבושו מרופט תמיד, אף על פי שאינו שרוי במחסור. מחצית מהשכר שלי חומק בין אצבעותיו, אין יודע לאן.

איני מצליחה לאזור כוחות כדי להשתלט עליו. זמרות נשואות אומללות משלמות ביוקר רב למנהלי כספים. הבעלים מקבלים תמורת מלאכתם מחצית הקופה.

הוא אינו מבזבז כסף על נשים, את זה אני יודעת. הוא מתעב נשים. הוא עצל. מעולם לא ראיתי שהוא עשה משהו. הוא שותה, אוכל, ישן – ותו לא.

הוא לא גמר את חוק לימודיו. השעו אותו מהאוניברסיטה בשנה הראשונה בגין עזות מצח. הוא אינו בן אצולה, ומה שנורא מכול, הוא גרמני.

איני אוהבת גרמנים. בכל מאה גרמנים תשעים ותשעה אידיוטים וגאון אחד. למדתי את זה מנסיך גרמני בעל דם צרפתי.  

הוא מעשן טבק מבחיל. אך יש בו גם צדדים טובים. הוא אוהב יותר ממני את האמנות הנאצלת שלי. כאשר מודיעים לפני פתיחת המופע כי בשל מחלה לא אוכל לשיר, כלומר התמסרתי לאחת מגחמותי, הוא נופל שדוד וקופץ את אגרופיו.

הוא אינו פחדן ואינו חושש מאנשים. את זה אני אוהבת בבני אדם יותר מכול. אספר לכם אפיזודה קטנטנה מחיי. הדבר אירע בפריז, שנה לאחר שעזבתי את הקונסרבטוריון. הייתי אז צעירה מאוד ולמדתי לשתות. מדי ערב התהוללתי, בכל כוחותיי הצעירים. מובן שהתהוללתי בחברה. באחד מערבי ההוללות האלה, כשהרמתי כוסית עם מחזריי הנכבדים, ניגש אל השולחן ילד מכוער מאוד ולא מוכר לי, הוא הביט ישר אל תוך עיניי ושאל:

— למה את שותה? פרצנו בצחוק. הילד שלי לא נבוך. השאלה השנייה הייתה חצופה אף יותר ופרצה ישירות מהנשמה: – למה את צוחקת? הנבלים שמשקים אותך כעת ביין, לא יתנו לך פרוטה כשתאבדי את קולך לשיכר ותהפכי לקבצנית!

איזו חוצפה! החבורה שלי נרעשה. ואילו אני הושבתי את הילד לידי וציוויתי להביא לו יין. התברר כי לוחם הפיכחון שותה יין יפה. A propos: אני קוראת לו ילד רק משום ששפמו קטן מאוד.

על חוצפתו גמלתי לו בנישואין איתו. הוא שותק הרבה. לרוב הוא אומר מילה אחת. את המילה הוא אומר בקול נמוך, בגרון רועד ובעווית על פניו. את המילה הוא עשוי להגות כשהוא יושב בין אנשים, בסעודה או בנשף… מתישהו מישהו (יהא אשר יהא) יאמר שקר, הוא ירים את ראשו ובלי להביט בדבר, בלי מבוכה, יאמר:

— כזב! זאת המילה החביבה עליו. איזו אישה תוכל לעמוד בעיניים הבורקות שבהן נאמרת המילה הזאת? אני אוהבת את המילה הזאת, ואת הברק, ואת העווית בפנים. לא רבים יכולים לומר את המילה הטובה, האמיצה הזאת, ואילו בעלי הוגה אותה תמיד ובכל מקום. אני אוהבת אותו לעתים, וה"לעתים" הזה בא בכפיפה אחת עם הגייתו את המילה הטובה הזאת. בעצם, אלוהים יודע, על מה ולמה אני אוהבת אותו. איני פסיכולוגית טובה, ובמקרה הנדון, נראה שמדובר בשאלה פסיכולוגית…"

המכתב הזה כתוב בצרפתית, בכתב יד יפהפה, גברי כמעט. לא תמצאו בו אף לא שגיאת כתיב אחת.


א

גבוה, גבוה, עד לשחקים התנוסס מגדלה של הנסיכה הענוגה. כולו עשוי בדולח צח וראשו מעולף פז ואבני תפארת. סביב לו השתרע גן שושנים רב-גונים ורחב ידיים. מבין הרשת הדקה של שבילי זהב צרים השקיפו ערוגות בושם ועליהן שושנים אין מספר – אדומות כחמה השוקעת, לבנות כמו כנפי הכרובים, ורדיות כמו רקיע בבוקר עם עפעפי שחר, גם צהובות כמו זהב התלתלים אשר לגבירתם הנסיכה. נאות גם צנועות. כל אחת מזהירה ונחמדה לעין שבעתיים מהיהלומים, הספירים והתרשיש המשובצים בבדולח המגדל. כל אחת שמש קטנה.

ומן הערוגות עלו השמימה ריחות נהרה, כמו צלילי מנגינה נפלאים, התמזגו והיו למקהלה אחת – מזמור תהילה ליופי. וכל מי שראה בעיניו את כל התפארת והאזין לשירת הריחות – אם עגום הוא, שכח את תוגתו, אם דווּי הוא – הבליג על ייסוריו ואם מת הוא – קם לתחייה. והגן היה מוקף חומת שיש גבוהה ועבה שהבדילה אותו מכל התבל. על החומה התפתלו שושנים, אך אף אחת מהן לא העזה לעלות עד קצהּ ולהוציא את ראשה מעבר לעולם הפרחים. ושער הגן היה סגור ומסוגר ובריחי ברזל קשים תולים עליו תמיד.

מדי בוקר בבוקר, השכם, עם הנץ החמה, כאשר קרני השמש הראשונות האירו את ראש המגדל, והבדולח הבהב ונצנץ והזהיר בשלל צבעיו, כאשר הניעה הרוח הקלילה את פעמוני הכסף על חלון חדר משכבה של הנסיכה, היתה היא יורדת לתוך גנה. כפות רגליה הקטנות היו מלטפות את הארץ בדרך הילוכה, ושולי שמלתה הצחורה, הקלה, הריחנית נשקו את עקביה הוורודים. היא היתה מגיעה עד הבאר, שואבת מים ובעצם ידיה הצרות, העדינות כמו כנפי יונים לבנות, היתה משקה את פרחיה, מתלם לתלם, מערוגה לערוגה, היתה טסה, שופכת מים חיים על הציצים, והם היו משתחווים לפניה בהודייה. ככלותה את מלאכתה זו, היתה עוברת בין הפרחים לראות אם לא קרה להם דבר בלילה. והיה אם כפף שושן אחד את קומתו – היתה מישירה אותו, אם נעקר מהשורש – היתה נוטעת אותו מחדש, אם נבל – היתה גוזרת אותו מעל השיח ומשליכה ממנה והלאה. ואחר ניכוש הערוגות מקוץ ומדרדר ומכל עשב רע – זרעה חול זהב על כל השבילים. כך עבר עליה יומה.

וכאשר באה השמש וערפִּלים ורודים התחילו תועים באוויר, היתה הנפלאה עוברת עוד פעם את הגן לאורכו ולרוחבו ועל יד כל שושן כרעה ברך, ובשפתותיה, המתוקות כטעמו של עסיס דובדבנים, נשקה כל גביע וגביע. ואחרי נשיקתה זו היו הפרחים נאווים ויפים שבעתיים וריחם חריף ומשכר שבעים ושבעה. והנסיכה בעצמה הלומת ריח פרחיה, היתה עולה לחדרה שבתוך המגדל למען התמסר שם ללילה הכחול רב החלומות.

ב

ומעבר לחומה היתה עיר גדולה, הומייה ומזוהמה. רחובות ארוכים, צרים ומרופשים התפתלו בה כמו נחשים. בתים אפורים, גבוהים, בעלי חלונות קטנים ומלוכלכים וגגות מוחלדים, עמדו צפופים זה על יד זה, כך שנדמה כי רוצה כל אחד להדוף את משנהו ולתפוס את מקומו. ואלפי ארובות של בתי חרושת הרימו את ראשיהן למעלה, והיו מקטרות לשמים את העשן השחור. ומחוץ לעיר היו בריכות מים ירוקות, מעלות צחנה, שדות דלים ששיבוליהם נמוכות ושדופות ובתים שפלים, ישנים ורעועים. ורק ריח השושנים הנפלא, שעלה מתוך גן הנסיכה והיה מרחף באוויר, היה שופך מעט נועם על העיר הזעומה.

מדי בוקר בבוקר, כאשר אורו מעט השמים המעוננים, וכל הארובות של בתי החרושת שאגו במקהלה פראית אחת את שאגתן האיומה, היו יוצאים תושבי העיר מבתיהם. שערותיהם היו פרועות, עיניהם אדמו מדמעות ונדודי שינה. שפתותיהם היו חיוורות ובלות, בגדיהם עשויים ארג גס, קרועים ואפורים כמו אבק חוצות. אפילו ראשי הילדים היו מורדים, ואף אחד לא העז להרים את קולו בצחוק. חבורות-חבורות היו הולכים לבתי המלאכה ובתי החרושת לעבוד עבודת פרך. ואחר קפא כל אחד על מלאכתו. זה כפף את גבו במשך יום ארוך ואפור על המחט, זה גִלגל בלי הרף את גלגל המכונה, זה חפר בור באדמה הקשה כאבן, זה השליך בלי הפסק עצים אל פי הכבשן הבוער וטיפות זיעה גדולות התגלגלו מעל כל גופו המפוחם. ובערב, כאשר הודלקו ברחובות הפנסים הצהובים ואורם העכור שטף את כל העיר, עזבו האנשים, עייפים למוות, את מלאכתם ויצאו החוצה, ממהרים לבתיהם למען לִשְׂבוע שם בחיפזון פת לחם יבשה, להירדם ולשכוח את הכול, את הכול…

ובדרכם לביתם ליוותה אותם השאגה השנייה של בתי החרושת.

ג

ורק שלוש פעמים בשנה, בימות החגים הגדולים, היתה העיר משנה את צורתה. אז היו יותר נקיים הרחובות הצרים וחיוך מוזר נראה על פני הבתים, ובחלונותיהם הקטנים נצנצו וילאות צחים. באותם הימים שתקו ארובותיהם של בתי החרושת ובבוקר היו האנשים שוהים בביתם עד שעה מאוחרת. ואחר יצאו החוצה, רעננים עם בת שחוק על שפתותיהם, רחוצים ומלובשים בגדי חג מנומרים. כולם מיהרו אל המגרש שלפני גן הנסיכה, ושם היו עומדים ומצפים.

ובשעה השתים עשרה בצהריים היתה הנסיכה בכל הוד יופייה מופיעה על החומה, מדיה הצחורים נפלו קיפולים-קיפולים על שיש החומה, על פניה הרכים, בין עפעפיה, הזהירו שתי עיניים כחולות, כמו בריכות מים בין הסוּף. על ידה נמצא סל גדול ובו שושנים נפלאות משושני גנה. זמן מה היתה היא מתבוננת אל המגרש המנומר, שאלפי צבעים בהירים, נחמדים לעין, בערו שם בקרני החמה ואחר כך באצבעותיה הארוכות היתה היא מוציאה את הפרחים מתוך הסל ומשליכה אותם אחד אחד להמון המצפה, וזה היה מתנפל על הפרח, קורע אותו לגזרים קטנטנים, וכל מי שבא לידו ולו רק עלה אחד היה מאושר.

ואחרי שחלקה הנסיכה את מתנותיה, היתה יורדת מעל החומה אל תוך הגן ומקשיבה שם לשירי האושר אשר שר ההמון המתפזר. הצלילים היו אדירים ומלאי תקוות. הם צלצלו באוויר הצלול כמו צחוק הרעם בשמי האביב ונדמו רק עם ערב.

ולמחרת היתה הנסיכה מתחילה שוב את עבודתה בגן השושנים. וגם מעבר לחומה היו מתחדשים החיים הקשים של ימות החולין.

ד

פעם היתה שנת בצורת. האדמה הדלה שמחוץ לעיר הולידה רק מעט, והשיבולים הנמוכות והרזות נשרפו באִבָּן. יבשו הבארות ובריכות המים, אבני המרצפת בתוך העיר בערו כמו גחלים, והאבק עלה והיתמר וכיסה את הכול. האנשים נלאו מהרעב והצמא. הם עוד יותר כפפו את גבם. פניהם היו חיוורים וקודרים ועיניהם בערו ואגרופיהם נתכווצו. ומשהגיע החג, אף אחד מתושבי העיר לא לבש את בגדיו המנומרים. מפוחמים, מלוכלכים, בקרעי בגדיהם, התאסף העם על המגרש שלפני בית הנסיכה ובאי סבלנות חיכו לבואה. והיא התמהמהה קצת באותו בוקר: "מה יפה עלו הפרחים בזו השנה! והסל היה כה מלא. מה תגדל השמחה, כאשר אביא את השושנים אליהם" – חשבה. ואולם הקולות המוזרים, אשר נשמעו לה מעבר לחומה הבהילוה. "מה שם?", הרהרה היא, "הן מעולם לא שמעתי עוד כאלה, וכי מדוע לא?", החליטה לבסוף בלבה והתחילה עולה וכאשר עלתה הגיעה לאוזנה יללה משונה – קול בכיית הילדים, אנקת הנשים והשאגות, אשר עלו מגרונם הניחר של הגברים, וכאשר השפילה את עיניה לראות את המגרש, נבהלה עד שבקושי החזיקה מעמד – כה שחור ומכוער הוא היה. אך בכל זאת הכניסה את ידה לתוך סל הפרחים ורצתה להשליכם להמון. ואולם צחוק פראי, שהתפרץ מכל הגרונות, הפריע בעדה.

"די!" צעקו לה מלמטה – "אין לנו צורך במתנותייך! אנו לא נרשה לך לשבת לבטח מעבר לחומתך וליהנות מריח פרחייך. ראי מה דלונו! מה רזות ידינו, מה הלבינו שערות ראשנו. ראי מה מכוערים אנחנו, ומה מזוהמה עירנו. אין אנו רוצים עוד בחיי הכלבים. לנו נחוצות שושנים נפלאות בתוך גנינו ולא מעבר לחומתך! צאי אלינו! לכי עמנו. היי הגננת בגנינו. פתחי את השערים! ואם לא… הנה אנו מנפצים את החומה, משברים לרסיסים את מגדלייך ורומסים בסוליות מגפינו את כל השושנים אשר לך. פתחי את השערים!".

והנסיכה הורידה אין-אונים את ידיה, עיקמה בכאב את שמלותיה, ודמעות זוהר גדולות התגלגלו מעיניה. ואחר ירדה מעל החומה ופתחה את השער.

ההמון הפרוע התפרץ לתוך הגן, רמס וליקט את השושנים, הרס עד היסוד את מגדל הבדולח, ואת הנסיכה הובילו עמם.

ומאותו היום התחילה היא נוטעת את השושנים בתוך גינותיהם, עלי אדמתם הדלה, ואולם הציצים שעלו מתוכה היו חיוורים ודלים גם הם, ריחם היה כה רפה, שאיש לא הרגיש בו וסגולות הקסם של שושני הגן שמעבר לחומה לא היו להם עוד. והנסיכה היתה מתמדת להשיב להם את הדרם הקודם, אך שום דבר לא עלה בידיה. גם נשיקות שפתותיה החמות לא יכלו להחיות את השושנים.

אז אמרו תושבי העיר: "למה רימית אותנו? שושנים כאלו יש לנו די, אנו לא ביקשנו ממך דִּברי תעתועים. אנו התחננו לפנייך על רפואה ונחמה, הצמיחי על אדמתנו את אותן השושנים שגידלת לפנים בתוך גנך!".

והיא ענתה: "אין אני יכולה. אולם השושנים שגידלתי לפנים פורחים רק מעבר לחומה".

והם לא חפצו להאמין לה.

(1930)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

בלילות סערה ואופל היו הם רצים ברחובות הנרדמים ולפידים בידיהם, ואיש לא ראה את פניהם ואיש לא ידע את שמותיהם. והד הצעדים של ארבע עשרה רגליים והבהובם של שבעה לפידים החרידו את העיר הנמה. ונשיבת הרוח הכבירה וקילוחי הגשם הניתכים מלמעלה לא יכלו לכבות את האש הצהובה של הלפידים. הם היו עוברים במהירות את כל הסמטאות הצרות והעקומות ורצים דרך הגשר הארוך, שברזלו היה מתכופף תחת כובד גופותיהם, והיו עומדים מול בית עץ קטן-ישן והיו מחכים. והדלת הנמוכה היתה נפתחת לה אט, ואשה קטנה וכפופה היתה מופיעה במסגרתה. בקידה עמוקה ומבלי להגיד מילה, היתה מכניסה אחד מהשבעה אל חדריה. ובכל יום זכה לזה אחר. והיא היתה סוגרת אחריה את הדלת וששת הנשארים היו מכבים את לפידיהם, והיו מרכינים את ראשיהם והיו מחכים.

האשה היתה מביאה את בחירהּ אל החדר, ומתרפקת עליו בגופה הקטן הלוהט ומנשקת אותו, ולא היתה מדברת דבר וחיוך לא פיקֵחַ על שפתותיה…

והגשם היה מטפטף אל פנים הבית דרך הגג הרעוע והיה שוטף את השניים, והרוח היתה פורצת והיתה מייללת בחדר הריק והיתה מרעידה את התריסים מבחוץ. והם לא הרגישו דבר…

וכאשר היתה החשכה מתפזרת ודמדומי בוקר אפורים וגשומים הביטו בעין סוקרת אל החלונות, היתה האשה מתעוררת ולוקחת בשתי ידיה את ראשו של זה אשר על ידה… והיתה מקרבת את פניה אל פניו והיתה מסתכלת בעיניו, ופיה היה מתעקם מתוך ייסורים ושפתיה לחשו: "לא, הרי זה לא אתה!" והיא היתה מרחיקה אותו מעליה, והיתה הולכת אל פינת החדר ומביטה משם בעיניים ריקות וקרות, והוא היה קם ויוצא את הבית.

ושוב עברו כל השבעה את הגשר, והיו זוחלים כצללים בסמטאות צרות ועקומות, והיו בוכים ונאנחים חשאית.

ובימים העגומים, כאשר השמים היו חתיכת עופרת גדולה אחת, בימי סגריר כהים וכבדים, היתה האשה הקטנה משוטטת ברחובות העיר. גבה היה כפוף ושמלתה היתה אפורה ומלוכלכה ושולי סודרה האפור היו מתבדרים באוויר. ופניה היו חיוורים וברק לא היה בעיניה השחורות. היא דמתה לעטלף פצוע, שאינו מוצא לו מקום. וכולם ראו את פניה ואיש לא ידע את שמה. היא היתה נחפזת תמיד בין המון האנשים והיתה מביטה בפני כל גבר הנפגש בדרכה. ואיש לא ענה לה בבת שחוק.

ופעם היו השמים גבוהים קצת יותר והאוויר מעט יותר טהור וקר. והיא רצה בערב דרך הגשר הארוך אל ביתה והברזל הצבוע היה מלגלג והיה צוחק תחת צעדי רגליה הקטנות. והרימה פתאום האשה את ראשה וראתה לפניה אחד, שעמד למולה והביט המימה. הוא היה גבה קומה והדור. מעל שכמו ירד קיפולים-קיפולים רדיד לבן של שֵׂער חולד-הרים. עיני תכלת האירו את פניו הצעירים ושערות כסף ירדו על לחייו ועטרת נגוהות כחולים הזהירה על ראשו. היא ניגשה אליו והביטה בפניו והוא חייך. לקחה את ידו והובילתהו אל ביתה הרעוע. והוא נאה ונפלא הלך אחריה…

והלילה היה קר, ופרפרי שלג ראשונים היו יורדים מן השמים והיו מפרכסים באוויר והיו מתרפקים על הארץ. ושבעה אנשים עם לפידים דולקים עמדו מול דלת הבית הישן שמעבר הנהר וחיכו. ואולם הדלת לא נפתחה ואיש לא יצא לקראתם. והם התחילו דופקים ודופקים בדלתות ובחלונות ולא השיבו להם. והרוח כיבה את אש לפידיהם, והקור הלך הלוך וגדול משעה לשעה והם התחילו קופאים…

וכאשר התפזרה החשכה ואורות בוקר רעננים ועליזים צחקו בחלונות, התעוררה האשה משנתה. היא לקחה בשתי ידיה את ראש זה שעל ידה וקירבה את פניה אל פניו והביטה לתוך עיניו ושפתיה לחשו: "הרי זה אתה!" ולחייה האדימו, ועיניה ושערותיה הבריקו בבת אחת והיא הרימה את ראשה וראתה כי התקרה מלמעלה לה גבהה וחדרה נהדר ומלא זוהר. ולבה היה קל והיא צחקה.

וכאשר הקיצו אנשי העיר ויצאו מבתיהם, ראו משתאים ונדהמים הכול – פלאים מעבר לנהר. שבעה פסלים, אשר לפידיהם בידיהם, שמרו את שעריו. ולפידי הקרח מוארים בקרני החמה צחקו והבהבו באלפי צבעים.

(1929)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו כי אין לצטטו נכונה וכי לא יימצא זכר להזדמנות או למצוקה כלשהי שיצא בהן אי-פעם מפיו דבר אמת או דבר שקר בהקשר זה. ניצחון אשר כזה מנחיל כבוד אף למי שלזכותו ניצחונות אחרים – אדם שהגיע לגיל חמישים, נמנע מנישואים, חי על הכנסתו, היה מאוהב במרת מאלו זה שנים בלי לגלות זאת לאיש, ואולי חשוב מכול, חרץ משפט על עצמו אחת ולתמיד. כך למעשה חרץ את דינו, שקיבל עליו ענווה מופלגת וכוללת כמנת חלקו היאה לו; אולם לא היה דבר שגרם לו להשתבח בשאר רוחו כאותו נתיב שפילס לו בין המהמורות הנזכרות למעלה. כך קם הדבר ונהיה לפלא אמתי, שאותם ידידים שהִרבה ביותר לתת בהם אמון היו גם אלה שכלפיהם היה מסויג ביותר. נבצר ממנו לומר למרת מאלו – כך לפחות סבר, איש מצוין שכמותו – שהיא הסיבה האחת והיפהפייה שבעטייה לא נשא אישה מעולם; ממש כשם שנבצר ממנו לומר לבעלה שמראה חפצי השיש הפורים ורבים בסטודיו של אדון נכבד זה הוא מכאוב שגם הזמן לא הקהה את עוקצו. ברם, כפי שרמזתי, ניצחונו – באשר לתוצרים אלו – לא הסתכם סתם בכך שלא הביע את סלידתו כלפי חוץ; הוא הגדיל לעשות ולא עצר אותה בתוכו על ידי הבעת רגש אחר תחתיה.

כל המצב שהיו נתונות בו בריות טובות אלו היה פלא פלאים ממש, ומן הסתם לא היה לו אח ורע אף במרחק ניכר מן המקום שאנו עוסקים בו – המקום שבו התחיל באותה תקופה המדרון הנוח של הֶמסטֶד להמתיק סוד למקוטעין עם סיינט-ג'ונס-ווּד. הוא בז לפסליו של מאלו וסגד לרעייתו של מאלו, ואף על פי כן היה מאלו חביב עליו בהחלט, כמו שאף הוא היה יקר ללב חברו. מרת מאלו התענגה על הפסלים, אף כי בשעת הדחק העדיפה את הפרוטומות; ואם נתקשרה בגלוי אל פיטר ברנץ' הרי זה משום חיבתו המיוחדת למורגן. יתר על כן, כל אחד מהם אהב את זולתו בשל האהבה שרחשו כולם ללַנסלוֹט, שבני הזוג מאלו הוקירוהו כבנם יחידם, ואילו ידיד ביתם מצא בו את השלישי – אך בלא פקפוק יפה התואר ביותר – מבני סנדקותו. עוד לפני עידן ועידנים באו הדברים לידי כך שלא היה עולה כלל על דעת מי מהם, אף לא על דעת התינוק, לראות בהקשר זה איש לבד מפיטר. שפר עליהם מזלם, ועצמאות מסוימת, מן הבחינה הכלכלית, היתה נחלת כולם: אלמלא כן לא יכול היה הרב-אמן לבלות את ה-Wanderjahre1 רבות-החשיבות שלו בפירנצה וברומא, ועוד להמשיך על גדות התֶמְז כמו על גדות הארנוֹ והטיבֶּר, ולהוסיף קבוצה על קבוצה של פסלים באין קונה, ולעצב בעבור מה שנתגלה בעליל כאהבה ותו לא ראשי פאר של ידוענים שהיו עסוקים או קבורים – שקועים בחיי השעה או פטורים מהם – מכדי לשבת לפניו. מכל מקום, לא היה לאל ידו של פיטר, שנהג להתרווח במחיצתם כמעט מדי יום ביומו, למצוא את הפנאי הנחוץ לקיים בנוכחותו את כל המסורת הסבוכה ההיא. איש מוצק אך נוח היה אותו יודע ח"ן – רחב וגמלוני ומתולתל ואדמוני, בעל קול עמוק, עיניים עמוקות, כיסים עמוקים, שלא לדבר על הרגלו לעשן מקטרות ארוכות, לחבוש מגבעות רכות וללבוש בגדים דהויים בצבעי חום ואפרפר, שהיו ככל הנראה תמיד אותם הבגדים עצמם.

הוא "כתב" לפנים, רווחה הידיעה, אך מעולם לא דיבר – על כך, בייחוד, לא דיבר מעולם; והכרת פניו ענתה בו (שכן, רווחה הסברה, לא חדל מן הכתיבה) שהוא מתמיד בכך כדי שיהיה לו דבר-מה נוסף – כאילו אין לו כבר די והותר – שלא לפצות פה עליו. יהיה סבר פניו אשר יהיה, מכל מקום, דברי הפרוזה והשירה לעת מצוא שפיטר עבר עליהם בשתיקה אכן היו תוצאות הדחף לקיים את טוהר טעמו בכך שיכונן ביתר תוקף יחס של אמת בין התהילה לבין אוזלת היד. הדלת הקטנה הירוקה של נחלתו היתה קבועה בחומת גן שהַטיח הדהוי הותיר בה כתמים, ובחווילה הקטנה המופרשת שמאחוריה היה הכול ישן: הרהיטים, המשרתים, הספרים, ההדפסים, המנהגים העתיקים והשיפורים החדשים. בני מאלו שכנו ב"בקתת קַרארה", מהלך עשרה רגעים, ועל חלקתם הקטנה – שאת גבולה הרחיבו, באמונתם התמה, כדי להקימו – היה הסטודיו. כך התמזל מזלם הטוב, אלמלא היה זה מזל ביש דווקא, והיא הביאה לו בנדוניה רכוש שהניחם לחיות ברווחה יחסית ובזאת אפשר להם להתמיד בדבר מצִדם. והם התמידו בדבר – מאז ומתמיד – הפסל השוגה באשליות ורעייתו, שהטבע ריכך למענם את הבלתי אפשרי בפוטרו אותם מכל חוויה של קושי. מורגן, מכל מקום, בורך בכל הסגולות היאות לפסל פרט לרוחו של פידיאס – הקטיפה החומה, הבֶרֶטוֹ ההולם, הנוכחות ה"פלסטית", האצבעות הדקות, ההיגוי המושלם באיטלקית והשַמָש האיטלקי הזקן. על הכול כיפר, כמדומה, כאשר היה פונה אל אֶג'ידיוֹ בלשון tu ומרמז לו באצבעו שיסובב את אחד הכנים הסבים על צירם שהבית היה משופע בהם. איטלקים מופלגים הם היו, יושבי "בקתת קרארה", וסוד התפקיד שמילאה עובדה זו בחייו של פיטר היה, במידה מרובה, שכך זכה, בן בריטניה מוצק שכמותו, בכמות המדויקת של "חוץ-לארץ" שעצר כוחו לשאת. בני מאלו היו לו כאיטליה כולה, ואולם במובן-מה דווקא בגלל איטליה רחש להם חיבה. מקור דאגתו האחד היה לאנס – כך קיצרו את שמו של בן סנדקותו – שלמרות חינוכו באחת הפנימיות הפרטיות, היה אולי איטלקי כזית יתר על המידה. מורגן, לעומת זאת, דמה לתפיסתו המחניפה של פלוני את תוארו של אותו פלוני באולם הגדול במוזאון אופיצי שהוקצה לדיוקנאות עצמיים של גדולי האמנים. צערו היחיד של הרב-אמן על כך שלא למכחול יולד כי אם לאזמל נבע מחפצו העז להימנות אף הוא עם התורמים לאותו אוסף.

מכל מקום, ברבות הימים התברר שלאנס דווקא למכחול יולד; שכן, יום אחד, בהתקרב לאנס לגיל עשרים, גילתה מרת מאלו את אוזן ידידם, שהיה חולק עמם כל בעיה ומכאוב עד לפרטי הפרטים, כי אכן דומה שאין לו אלא לפנות אל דרך הציור. אי אפשר עוד להעלים עין מן העובדה שאינו מפיק שמץ תהילה מישיבתו בקיימברידג', שם נוהג בו הקולג' של ברנץ' לפנים משורת הדין זה שנה תמימה רק בזכות חסד נעורים של ברנץ' עצמו. מה הטעם אפוא לחזור לריק על מצוות אנשים מלומדה ולהכשירו לקראת הבלתי אפשרי. הבלתי אפשרי – כך התחוור בעליל – הוא שלאנס נועד להיות כל דבר מלבד אמן.

"הו, אלי, אלי!" אמר פיטר המסכן.

"אינך מאמין בזה?" שאלה מרת מאלו, שאף כי מלאו לה יותר מארבעים, לא הועם הזוהר מעיני הקטיפה שלה, מעורה הצח כעין הסַטֶן ומשערה הערמוני הרך כמשי.

"מאמין במה?"

"בתשוקת לבו של לאנס, כמובן."

"אינני יודע מה כוונתך במילה 'מאמין'. ודאי שמעולם לא נעלמה ממני, משחר ילדותו, הנטייה שלו להתעסק ברישום ובצבע; אבל אני מודה ומתוודה שקיוויתי כי תדעך."

"אבל מדוע," חייכה במתיקות, "כשיש לו תורשה נפלאה כל כך? תשוקה היא תשוקה – אם כי, כמובן, אתה, פיטר יקירי, זר לכל זה. האם תשוקתו של הרב-אמן דעה אי-פעם?"

פיטר הסיח מעט את מבטו, ודרך קרבה חסרת גינונים השמיע משך רגע מין קול שבין שריקה חנוקה ובין זמזום כבוש. "את חושבת שהוא יהיה רב-אמן נוסף?"

עד כדי כך לא היתה נכונה להרחיק לכת, כמדומה, אולם פיעמה בקרבה תחושה כללית של אמון מופלא וגמור. "אני מבינה את כוונתך. שמא תעיר עליו קריירה זו את הקנאות ותעורר עליו את התככים שלעתים קשו מנשוא גם על אביו? ובכן – נאמר שייתכן הדבר, שהרי רק מליצות נבובות מסוגלות להצליח בעולם בימים טרופים אלה, ואדם שנפלה עליו קללת הייחוד והעידון עשוי בנקל למצוא את עצמו פושט יד למחייתו. נניח את הרע מכול – נאמר שאירע לו אסון זה, ואכן הגביהו כנפיו עוף למרומים שאין טעמם ההמוני של בני ארצו הנואלים יכול לעמוד בהם. צא וחשוב, אחרי ככלות הכול, מה האושר שייפול בחלקו – אותו אושר שזכה לו הרב-אמן. הוא יֵדע.

פניו של פיטר נפלו. "הה, אבל מה הוא יֵדע?"

"רוממות נפש!" קראה מרת מאלו בקוצר רוח והפכה פניה.

ב

לא יצא זמן רב וכצפוי היה עליו לשבת על המדוכה עם הנער עצמו ולשמוע מפיו כי לאמתו של דבר כבר נתקבלה ההחלטה. לאנס לא נועד לשוב אל האוניברסיטה אלא, תחת זאת, לצאת לפריז. זה המקום – כיוון שהופל הפור – העתיד להנחיל לו את מיטב היתרונות. מאז ומתמיד הרגיש פיטר כי יש לקבלו כמו שהוא, אך מעולם לא מצאו כל כך "כמו שהוא" כפי שהיה באותו מעמד.

"אתה משליך אפוא את קיימברידג' לגמרי? האם אינך מצטער במקצת?"

לאנס יכול היה להיות כאביו, לדעת ידידו, אילו בורך פחות בחוש הומור, וכאמו – אילו בורך יותר ביופי. ואולם היתה, לדידו של פיטר, דרך ביניים נאה בהיותו של העלם קרוב – על פי הנוסח המודרני – לדמותו של סוכן הבורסה יותר מאשר לדמותו של האמן הצעיר. הלה גרס שאין זו אלא שאלה של זמן – בכור היתוך אשר כזה עליו עוד להיצרף, כל כך הרבה עליו עוד ללמוד. הוא כבר שוחח עם כמה בחורים והגיע לכלל דעה. "היום חייבים," אמר, "לדעת."

לשמע הדר פלט בן שיחו אנקה. "הו, לכל הרוחות, אל תדע!"

לאנס השתומם "'אל תדע'? אם כן, מה הטעם – "

"הטעם למה?"

"לכל דבר שהוא. אינך חושב שיש לי כישרון?"

שעה ארוכה עישן פיטר במרץ ושתק; אחר כך המשיך ואמר: לא הידיעה כי אם הבערות – כדבריו הנפלאים של המשורר – היא האושר העילאי."

"הו," אמר הנער. "אם על הבערות שלך אתה מגונן – !"

שוב השתהה סנדקו על הספה והמשיך לעשן. "לא עליה. נגזר עלי להיות יודע כול."

"הו, יפה," חזר לאנס וצחק. "אם אתה יודע יותר מדי – !"

"אמנם כן, ולכן אני כה אומלל."

עליצותו של לאנס גברה. "אומלל? אנא, חדל מזה!"

"אבל שכחתי," הוסיף ואמר בן שיחו, "אסור לך לדעת זאת. גם בשבילך זה יהיה קשה מנשוא. אבל אומר לך מה אעשה." ופיטר קם מן הספה. "אם תשובה לקיימברידג' – כל מחסורך עלי."

לאנס בהה בתוגה כלשהי, אם כי עדיין היה משועשע. "הו, פיטר! עד כדי כך אתה מתנגד לפריז?"

"ובכן, אני חושש מפניה."

"אה, אני מבין."

"לא, אינך מבין – עדיין לא. אבל אתה תבין – כלומר תרצה להבין. ואסור שתבין."

הצעיר התעמק בדבר ביתר כובד ראש. "אבל התום, אתה יודע –"

"– כבר ניזוק כהוגן? הה, אין לזה כל חשיבות, התעקש פיטר. "נטליא אותו כאן."

"כאן? אם כך אתה רוצה שאשאר באנגליה?"

פיטר כמעט הודה באשמה. "ובכן, טוב לנו כל כך – ארבעתנו ביחד – כמו שהננו עכשיו. אנחנו כה מוגנים. באמת, אל תקלקל זאת."

כיוון שכבר שקע בכובד ראש הוסיף הנער ושקע בדכדוך לנוכח הנימה הדוחקת במפגיע של ידידו. "אז מה כבר יכול בחור לעשות?"

"בעיה פרטית שלי. אנא, חביבי" – ופיטר התחנן עתה, פשוטו כמשמעו – "אני אדאג לך."

לאנס, שנשאר יושב על הספה, רגליו פשוטות וידיו בכיסיו, התבונן בו בעיניים שחשד עולה מתוכן. אחר כך קם ממקומו. "אתה חושב שמשהו בי אינו כשורה – שלא אוכל לנחול הצלחה."

"ובכן, מה היא בעיניך הצלחה?"

לאנס הרהר שוב. "ההצלחה הכי טובה היא כאשר אדם משביע את רצונו שלו. האם לא זה סוג ההצלחה, שלמרות קנוניות ועניינים נחל – בתחום המיוחד שלו – הרב-אמן?"

דברים רבים מדי התובעים מענה מיניה וביה היו בשאלה זו, שבעטיים כמעט נסתם השיג ושיח, והמשכו הועמד בקושי מיוחד לנוכח ראיה חדשה זו, שאף כי תומו של העלם צפוי – כטענתו – להצטמק במהלך לימודיו, הרי תמציתו העדינה יותר עודנה עומדת בעינה. אכן, בדיוק כזאת שיער פיטר, ובזאת רצה מעל לכול; אף על פי כן, באופן פרדוקסלי, העביר בו הדבר צמרמורת. הנער האמין בַּקנוניות ובָעניינים, האמין בתחום המיוחד, האמין, בקצרה, ברב-אמן. מה שאירע כעבור כחודש או חודשיים הוא שלא שב לאוניברסיטה על חשבון סנדקו אלא שכשבועיים לאחר שהשתכן בפריז שיגר לו אותו מכובד חמישים לירות שטרלינג.

בינתיים התעשת אותו מכובד באנגליה לקראת הגרוע מכול; ומה עלול הגרוע מכול להיות לא נגלה לעיניו מעולם ביתר שאת מאשר שעה שהתייצב לסעודת הערב ביום ראשון אחד – כמנהגו הנאמן מימים ימימה – וגברת "בקתת קרארה" קידמה את פניו בקושיה שעניינה, מכל הדברים שבעולם, עושרם של תושבי קנדה. היא דיברה ברצינות, אפילו בהתלהבות. "האומנם רבים מהם עשירים באמת?"

היה עליו להודות שאינו יודע עליהם ולא כלום, אולם כעבור זמן חזר והרהר לא פעם בערב ההוא. החדר שישבו בו התהדר בדוגמאות שונות ומשונות לגאונותו של הרב-אמן, שלזכותן ייאמר – ומרת מאלו אמרה זאת תדיר – שגודלן נוח במידה בלתי מצויה. אכן, ממדיהן לא היו מן השכיחים בין יצירי האזמל, וייחודן היה בכך שהעצמים והפרטים שנועדו להיות קטנים נראו גדולים מדי, ואילו העצמים והפרטים שנועדו להיות גדולים נראו קטנים מדי. כוונתו של הרב-אמן, מבחינה זו או מכל בחינה שהיא, נותרה גם מקץ שנים, כמעט בלא יוצא מהכלל, בגדר תעלומה גמורה לפיטר ברנץ'. מעשי היצירה שכה היטיבו להעלים את כוונתו ניצבו על כנים וזיזים, על שולחנות ומדפים – אוכלוסייה קטנה ולבנה, תוהה ובוהה, של דמויות אֶפִּיות, אידיליות, אלגוריות, מיתיות, סימבוליות, שאבד ובטל בה כל "קנה מידה" עד שכיכר העיר נתחלפה בדל"ת אמות, המונומנטלי הוצג כמיניאטורי והמיניאטורי כמונומנטלי; כולם כאחד נצרים מובהקים למשפחה מוזרה, שלא נכירה בה כל זיקה בין שיעור קומה ובין מין, גיל או תכלית. הללו, כבני מאלו עצמם, היו לפיטר כקרובי משפחה שלו, שהרי שררה בינו לבינם, למצער, היכרות כה קרובה. המעמד היה מאלה שלמד מכבר להכירם ולכנותם בשם – שביבים חולפים של להבה קלושה, משבים קלילים של רוח מיטיבה. פעמיים בשנה, במועדים קצובים, היה הרב-אמן מאמין כי הנה האיר לו המזל פנים, לבד מאמונתו השלמה בכל ימות השנה כי גאון הוא ואין שני לו. הפעם דרך כוכבו בדמות הורים שכולים מטורונטו, שהפקידו בידיו הזמנה נאה ביותר למצבת קבר לשלושה ילדים ששכלו ורצו להנציחם על דרך הסמל וכל אחד על פי אופיו המיוחד.

הלקח המשתמע משאלתה של מרת מאלו היה זה: משעה שהתקבלה ההנחה בדבר עשירותם התחוור, על פי עוצמת הערצתם וכן מרמזים סתומים שהופרחו (אכן, בריות משונות!) בעניין אפשרויות נוספות באותו כיוון של הנצחה, עד כמה עשוי ארנקם הבלתי נדלה להיפתח; ובאותה מידה ודאי היה כי לו אך יצא שמעו באותן מדינות, אין לך דבר בטוח יותר מזרם של לקוחות קנדיים. פיטר כבר ראה בעבר זרמים של לקוחות, מן המטרופולין ומן המושבות, ראה את כולם אחד לאחד, ומאזנם הסופי הותיר פערים מועטים כל כך בחבורת השיש אשר סביבו; אולם מנהגו היה, כתמיד בנסיבות אלו, לא לנקוב את הבועה מלכתחילה. תוחלת השווא, כל עוד התקיימה, הקלה את פגיעתן של תחרויות שבהן לא זכה מעולם, המתיקה את הכאב המתמשך של פרסים ועיטורים אשר נפלו כפעם בפעם בחלקם של הכול לבד מן הרב-אמן; היא אף הפיחה רוח בגחלת העתידה להבהב במשך ליקוי המאורות הבא. עם זאת הם הלוא חיו – חיזיון מלבב תמיד – בגבהים שכמעט אין לחוש בהם מעלות ומודרות. יש שניאותו לוותר כהוא זה ולהודות, שזעיר פה זעיר שם, אין הציבור נקלה מכדי לקנות; אולם לא היו מגעים לשום מקום אלמלא עמדתם הנחרצת, שהרב-אמן טוב מכדי להימכר. מכל מקום, פיטר חזר ואמר בלבו לעתים קרובות שתכונות אופיים סיגלו אותם לגורלם עד להפליא: הרב-אמן הצטיין ביוהרה, אשתו הצטיינה בנאמנות, וההצלחה היתה שוללת מסגולות אלו את תום הלב ובכך גורעת מערכן ומחנן. כל אדם עשוי להלך קסם כשהוא נתון בחבלי קסם, ומדי התבוננו סביבו בעולם של שגשוג, שחוש המידה חסר בו אף יותר משהוא חסר בבית הנכות של הרב-אמן, היה פיטר חוזר ותוהה אם מכיר הוא עוד זוג שההמוניות כה רחוקה ממנו.

"מה חבל שלאנס איננו אתנו לחלוק את השמחה!" התאנחה מרת מאלו כשישבו לסעודת הערב.

"נלגום כוסית לחיי הנעדר," השיב בעלה, מילא את כוס ידידו ואת כוסו ומזג טיפה לבת לווייתם. "אבל שומה עלינו לקוות שהוא מתקין את עצמו לאושר הדומה פחות לאושרנו הערב – אם כי אני מודה שהוא לא יגונה! – ויותר לאותה נחמה אשר תמיד, בכל אשר אירע ובכל אשר לא אירע, בטחנו בעצמנו כי נדע להתנחם בה. הנחמה," ביאר הרב-אמן ונשען לאחוריו בנוגה הנעים שבקע מן המנורה ומן האח, נושא את כוסו וסוקר את משפחת השיש שלו, מושבה מפלצתית שקנתה לה משכן כמעט בכל חדר, "הנחמה שבאמנות לשמה."

פיטר הביט, נכלם במקצת, בְּיינו. "ובכן, לא אכפת לי איך תקרא לכך שמישהו אף פעם לא… אבל לאנס מוכרח ללמוד למכור, אתה יודע. אני שותה למען רכישתו את סוד הפופולריות הבזויה!"

"הו, כן, הוא מוכרח למכור," הודתה בלי כחל ושרק אמו של הנער; ועם זאת היתה אף יותר, כפי שניתן להקיש מדבריה, אשתו של הרב-אמן.

"הו," הצהיר הפסל בבטחה לאחר רגע, "לאנס ימכור. אל חשש, הוא כבר ילמד."

"וזאת בדיוק," החזירה מרת מאלו, "סירב פיטר – איך זה יכולת, פיטר, להיות נלוז כל כך? – זאת סירב לשמוע כאשר אמר לו."

כל אימת שנתנה בו גברת זו מבט של תוכחה אוהדת – חסד שהוענק לעתים לא נדירות – נעתקו מילים מפיו של פיטר; אבל הרב-אמן, לעולם תמצית האדיבות והנועם, חילץ אותו עתה כדרך שנהג פעמים רבות. "מדובר באותו רעיון ישן שלו, את יודעת, אותה מחלוקת נצחית בינינו; התאוריה שלו, שהאמן חייב להיות כולו יצר ודחף. אני מצדד, כמובן, ברכישת השכלה מסוימת. לא יותר מדי, אבל במידה הדרושה. מכאן נובעת המחאה שלו," המשיך והסביר לאשתו, "אל מה שעלול – הלוא את מבינה? – לעמוד על הפרק בשביל לאנס."

"אה, כן" – ומרת מאלו נתנה את עיניה הסגולות במי שדובר בו, מעבר לשולחן – "ודאי וודאי שלא התכוון אלא לטוב, כמובן; אבל אילו שמע לאנס לעצתו, לא היה מנוס מן הקביעה שנהג, במקרה זה, באכזריות מחרידה."

מנהג חברותי עשו להם לשוחח עליו בפניו כאילו היה שוכן בחומר או, לכל היותר, בטיח, והרב-אמן גילה רוחב לב לא אכזב. היה אפשר לחשוב שהנה הוא מרמז לאג'ידיו כי יסובבו על צירו. "אה, אבל פיטר לא טעה כל כך לגבי מה שאחרי ככלות הכול עלולים הדברים להגיע לידי כך שילמד."

"הו, אבל לא שום דבר פסול מבחינה אמנותית," עמדה היא על שלה נגד פיטר המסכן, קנטרנית ורעננה כמקודם.

"כמה תחבולות צרפתיות ותו לא," אמר הרב-אמן. ולידידם לא נותר אלא להודות מן השפה ולחוץ, לאחר שמרת מאלו דחקה בו, כי אותם קלקולים אסתטיים הם שהילכו עליו אימים.

ג

"עכשיו אני יודע," אמר לו לאנס בשנה שלאחר מכן, "למה התנגדת כל כך." הוא חזר, לכאורה לשם מנוחה בלבד, והיה מתבונן סביבו ב"בקתת קרארה", שכבר בא אליה מאז צאתו לגלוּת לשתיים או שלוש גיחות קצרות. הפעם התארכה שהותו כמדומה לכדי פגרה ארוכה יותר. "משהו די נורא קרה לי. לא כל כך טוב לדעת."

"אני חייב לומר שאין אותותיו של מצב רוח מרומם ניכרים על פניך," הוכרח פיטר להודות, לדאבונו. "עם זאת, האם אתה בטוח מאוד שאכן אתה יודע?" חילופי דברים אלה התגלגלו בקיטונו של פיטר, והצעיר עישן סיגריות ונשען בגבו אל האח המבוערת. דומה היה שניטל ממנו באמת משהו מלבלוב הנעורים.

פיטר המסכן תהה. "ברור לך אפוא מהו במיוחד הדבר שלא רציתי שתבקש לדעת?"

"במיוחד?" השיב לאנס. "נדמה לי שבמיוחד לא יכול להיות אלא דבר אחד בלבד."

הם עמדו זמן-מה ותהו איש על קנקן רעהו. "האם אתה בטוח לגמרי?"

"בטוח לגמרי שאני חמור גרם? עכשיו – כמעט לגמרי."

"הו!" ופיטר הפך את פניו כמעט בהקלה.

"זה הדבר שלא נעים לגלות."

"הו, 'זה' לא אכפת לי," אמר פיטר, אך התעשת במהרה. "כלומר, לא זה באופן אישי."

"אבל אני מקווה שתוכל להבין במידת-מה מדוע אכפת לי באופן אישי."

"ובכן, למה כוונתך?" שאל פיטר בספקנות.

ובתשובה היה על לאנס להסביר כי המסקנה מכל לימודיו בפריז העלתה ללא מנוס פקפוק יסודי ביכולת הביצוע שלו ותו לא. לימודים אלה פקחו את עיניו ואור חדש נגה עליהן; אלא שהאור החדש לא שימש לו אלא להראותו הרבה למעלה מן המבוקש. "אתה יודע מה הבעיה שלי? אני הרבה יותר מדי נבון. פריז היתה באמת המקום האחרון בשבילי. נודע לי מה איני מסוגל לעשות."

פיטר המסכן בהה – זאת היתה הלצה מהממת; אבל באותו עניין התנהלה ביניהם שיחה לא קצרה שהנער נתן בה ביטוי מלא ללקח המר שהפיק, וגם בסופה נתגלתה על פני ידידו הנאה פחותה מזו הניכרת בדרך כלל על פניו של אדם לקול הנעימה הערבה של"הלוא אמרתי לך!" פיטר המסכן עצמו נמנע עתה כל כך מלהזכיר לו כי הלוא אמר לו, עד שלאנס חזר ופתח בנקודה אחרת כעבור יום או יומיים. "ובכן, מה היה הדבר, לפני שנסעתי, שחששת כל כך פן אגלה אותו?" ברם, זאת סירב פיטר לומר לו, מן הטעם שאם טרם ניחש, אפשר שלעולם לא ינחש, ואין כל טובה עשויה לצמוח למי מהם מקריאת הדבר בשמו. בתגובה תלה בו לאנס את עינו לרגע בסקרנות נעורים עשויה לבלי חת, ארשת שהעידה כי שניים או שלושה שמות עולים בדעתו ואחד מהם אפשר שהוא השם הנכון. אף על פי כן חזר פיטר והפנה לו עורף בלא מילת עידוד, וכאשר נפרדו שוב לשלום, התלווה לפרדתם מפגן מסוים של קוצר רוח אצל הנער. לפיכך, בפגישתם הבאה, ראה פיטר במבט ראשון שבינתיים עלה בידי הנער לנחש, וכי הוא אך ממתין לרגע שיישארו לבדם כדי להשמיע את דברו. הוא הצליח להביא לידי כך, ואז פתח במישרין. "אתה יודע שבגלל החידה שלך לא עצמתי עין? אבל באישון לילה נתגלתה לי התשובה – בהן צדק! עד כדי כך שפרצתי בצחוק ממש. האומנם האמנת שהייתי צריך לנסוע לפריז כדי להיווכח בזה?" גם עכשיו, למראה פיטר העומד בגבורה על משמרתו, נאלץ ידידו הצעיר לפרוץ בצחוק. "לא תראה סימן עד שלא תהיה בטוח? פיטר קשישא, חביבי המופלא!" ואולם לבסוף פרק לאנס את אשר עם לבו. "כמובן, לכל הרוחות, האמת על הרב-אמן!"

כאן נפלה עליהם הפוגה נרגשת של כמה רגעים, כולה השתאות, מזה ומזה, להשתאותו של הזולת "אם כן, מתי עמדת –"

"– על הערך האמתי של יצירתו? עמדתי על כך," דלה לאנס מזיכרונו, "משעה שהתחלתי לעמוד על דעתי. ולא התחלתי לעמוד על דעתי, אני מודה, עד שלא הגעתי là-bas 2.

"אלי, אלי!" נאנק פיטר בבעתה שלאחר מעשה.

"אבל לְמה נחשבתי בעיניך? אמנם אני לא יוצלח חסר תקווה – זאת נאלצתי ללמוד על בשרי – אבל לא יוצלח כמו הרב-אמן אינני!" הצהיר לאנס.

"אם כן, מדוע לא אמרת לי אף פעם –?"

"שלא נשארתי, אחרי ככלות הכול," יצאו המילים מפי הנער, "אידיוט שכזה? רק מפני שלא חלמתי שאתה יודע. אבל אנא, סלח לי. כל רצוני היה לחוס עליך, ומה שאיני מבין עכשיו הוא איך זה לעזאזל הצלחת במשך זמן רב כל כך לשמור על הסוד."

פיטר המציא את ההסבר, אולם רק לאחר שהות קלה ובכובד ראש שלא חסרה בו מבוכה. "עשיתי זאת למען אמך."

"הו!" אמר לאנס.

"וזה עיקר העיקרים עכשיו – עכשיו שיצא המרצע מן השק. אני רוצה לשמוע מפיך הבטחה, כלומר" – והמילים שאמר פיטר רדפו זו את זו כמעט בקדחתנות – "התחייבות מצדך, התחייבות חגיגית למעני, כאן ועכשיו, שתקריב כל קורבן, ובלבד שהיא לעולם לא תנחש –"

"– שאני ניחשתי?" לאנס עיכל את הנאמר. "אני מבין." מקץ רגע היה ודאי שעיכל הרבה. "אבל איזה קורבן אחר אתה משער שיזדמן לי אולי להקריב?"

"הו, תמיד יש לו לאדם משהו להקריב."

לאנס נתן בו מבט חודר. "אתה מתכוון שלך היה –?" אבל המבט שזכה לו בתגובה התעלם מן השאלה במפגיע, ועד מהרה נמצאה לו שאלה אחרת. "האם אתה סמוך ובטוח שאמי אינה יודעת?" פיטר, לאחר שחזר והגה בדבר, היה סמוך ובטוח. "אם היא יודעת, היא מופלאה לאין שיעור."

"אבל האין כולנו מופלאים לאין שיעור?"

"כן," הודה פיטר, "אבל איש על פי דרכו. חשיבותו של העניין גורלית כל כך מפני שהקהל הקטן של אביך כל כולו, כידוע לך אפוא," הרחיב פיטר, "ובכן – כמה אנשים?"

"ראש וראשון," העז בנו של הרב-אמן ואמר, "הוא עצמו. וגם אחרון-אחרון. איני רואה מי עוד."

פיטר היה קרוב מאוד לקוצר רוח. "אמך, כמובן – תמיד."

לאנס הניח הכול על הכף. "וכך, בהחלט, אתה מרגיש."

"יפה, אם כן. יחד אתך מגיע המניין לשלושה."

"הוא, אני!!" ובניד ראש חביב הוציא עצמו פיטר בענווה מן הכלל. "המניין, מכל מקום, קטן כל כך, שאם תגרע ממנו נפש אחת יורגש חסרונה במידה נוראה. לפיכך, אם לומר זאת בקיצור נמרץ, הישמר לך נערי – זה הכול – פן תכזיב אתה!"

"אני חייב להתמיד באחיזת עיניים?" נאנח לאנס.

"רק כדי להזהיר אותך מן הסכנה פן תסטה ימינה או שמאלה פתחתי בדברים."

"ומה בדיוק," שאל הצעיר, "הסכנה בעיניך?"

"הוודאות, כמובן, שברגע שאמך – בעוצמת הרגש האופיינית לה – תגלה ולו טפח מן הסוד שלך, ובכן," אמר פיטר נואשות, "אז לא תהיה לדבר תקנה עולמית."

לרגע נראה לאנס בוהה בלהבה שבאח. "היא תשליך אותי מעל פניה?"

"היא תשליך אותו מעל פניה."

"ותעבור אל צדנו?"

לפני שהשיב, הפך פיטר את פניו. "תעבור אל צדך," אולם כבר יצא מפיו די לפרש – וכן, כך האמין, ככל הנראה, למנוע – את האפשרות המחרידה.

ד

אף על פי כן, במשך חצי שנה חזר אותו פחד ונקרה לפניו לא אחת. לאנס שב לפריז לשם ניסיון נוסף; אחר כך חזר והופיע בבית, ובפעם הראשונה בחייו פרצה מריבה בינו ובין אביו, מאותן מריבות שניצוצות ניתזים בהן. בעושר הבעה תיאר באוזני פיטר את המעמד, שכן בני הזוג מ"בקתת קרארה" נמנעו הפעם, בעניין אישי כל כך, לפתוח את סגור לבם לפני ידידם הטוב, אם לא מרוב שמחה הרי מרוב צער; וכיוון שכך לא נהגו בו מעולם, ראה בזה אות להסתייגות חדשה שהם מסתייגים ממנו. למעשה, אולי הביא הדבר לידי שמץ התנכרות מזה ומזה ולהפוגה קלה בשיח ושיג, מה שהתבטא בעיקר בכך שכדי לשוחח בנחת עם שותפו למשחקים משכבר הימים נאלץ לאנס ללכת לבקרו בביתו. כך נפתח פרק היחסים הקרוב ביותר, אם לא העליז ביותר, שהיה ביניהם מעולם. הקושי שעמד לפני לאנס המסכן היה המתח ששרר בביתו ומקורו בשאיפת אביו שהוא ינחל לפחות אותה הצלחה שנחל האב עצמו. הוא לא "השליך" את פריז, אף כי לא היה דבר נהיר לו יותר מן העובדה שפריז השליכה אותו; הוא אמר לשוב אליה בשל הקסם שבהתנסות, בראייה, בהעמקה עד אין חקר – בקיצור, בהפקת הלקח, ואפילו יתמצה הלקח בחוסר האונים שלו נוכח החיזיון הנעלה יותר הנגלה לעיניו. אבל מה לו לרב-אמן המרחף לו במרומים מכוח זריזותו הנואלת ולחוסר אונים? ואיזה חזון הראוי להיקרא בשם זה נגלה אי-פעם לעיניו בכל ימי חייו מוכי העיוורון? מלוהט וממורמר גילה לאנס את לבו לפני סנדקו.

התברר שאביו דחק אותו אל הקיר על שאין לו דבר להראות לאחר זמן כה רב וקיווה שעד לביקורו הבא יתמלא החסר. הדבר בה"א הידיעה, קבע הרב-אמן בדעה זחוחה – בשביל כל אמן, נחות ככל שיהיה מדרגתו שלו – הוא לפחות "לעשות" דבר-מה. "מה אתה מסוגל לעשות? זה כל מה שאני מבקש!" הוא לכל הדעות עשה די והותר, ולא היה מקום לטעות במה שיש לו להראות. דמעות עמדו בעיניו של לאנס כאשר לידי כך הגיעו הדברים, והודיע לידידו עד כמה מכביד גודל הקורבן שנדרש ממנו. לא היה זה דבר של מה בכך להתמיד באחיזת העיניים – מצד בן כלפי אביו-מולידו – אחרי שאתה חש מבוזה על סירובך לבוסס בבוץ הבינוניות. ברם, כאשר עיינו במצב דרך קִרבה, הוסיף פיטר ותבע שניות נאצלת. זמן-מה עלה בידי ידידו הצעיר הנפגע והממורמר להתמיד בנאמנותו ולתת לו נחמה. אכן, לא פעם, בפריז ובלונדון, גמלו חמישים לירות לידיד הצעיר על נאמנותו; בלאו הכי עלה הדבר בקנה אחד עם השכל הישר, שכן הכסף לא היה אלא מקדמה על חשבון סכום נאה שמכבר הקדים פיטר והועיד לו תפקיד אחרון. אם בזכות תחבולות אלו ואם בדרכים אחרות, לפי שעה – אבל רק לפי שעה – לא נתן לאנס פורקן לתרעומתו הצודקת. בא היום והוא הזהיר את ידידו כי לא יוכל עוד להבליג. על "בקתת קרארה" הוטל להאזין לעוד דרשה שהונחתה מגובה רב- מהלומה כבדה יותר ממה שיכול בשר ודם לסבול בלא להשיב מלחמה שערה או להטיח בפניו של הרב-אמן את האמת לאמִתה.

"ומה שאני מבין," העיר לאנס, נושא את עיניו ברוגזה מסוימת אל הכבוד שאחרי ככלות הכול גם הוא זכאי לו, "מה שאיני מבין, בהן צדק, הוא איך אתה – כשכך הם פני הדברים – יכול להמשיך במשחק."

"הו, כל המשחק שאני משחק הוא רק למלא פי מים," אמר פיטר השלו, "וטעמי עמי."

"אמי, עדיין?"

פיטר הראה, כמו שהראה פעמים רבות, – כלומר בחִפזונו להופכן – פנים משונות.

"ומדוע לא? לא חדלתי לרחוש לה חיבה."

"היא יפהפייה – אישה יקרה, כמובן," הודה לאנס. "אבל מה היא לך, אחרי ככלות הכול, ומה אכפת לך, יהיה מה שיהיה, אם היא תנהג כך או אחרת?"

פיטר, שהאדים כסלק, החריש רגע. "ובכן, פשוט ככה כל זה נראה לי."

ואולם עתה גילה ידידו הצעיר התעקשות מוזרה מִדעת. "בסופו של דבר, מה אתה לה?"

"הו, לא כלום. אבל זה עניין אחר."

"היא אוהבת רק את אבי," אמר לאנס הפריזאי.

"מן הסתם – ודווקא משום כך."

"משום כך רצית לחוס עליה?"

"מפני שהיא מסורה במידה כה כבירה."

לאנס עשה סיבוב בחדר, אך לא גרע את עיניו ממארחו. "כמה נורא – תמיד – חיבבת אותה בוודאי!"

"נורא. תמיד," אמר פיטר ברנץ'.

האיש הצעיר נשאר על עומדו מהורהר עוד רגע, ואחר כך חזר ונעצר מולו. "האם אתה יודע עד כמה היא מסורה?" בהישאל השאלה נפגשו עיניהם. אבל פיטר, כאילו גילו עיניו דבר חדש בעיני לאנס, היסס, כך נראה, זו הפעם הראשונה היסוס ארוך כל כך לומר כי אכן הוא יודע. "לי התגלה הדבר רק עכשיו," אמר לאנס. "היא באה אמש אל חדרי, אחרי שצפתה במה שנאלצתי לסבול מידו, כשהיא שותקת ורק עיניה נישאות אלי; היא באה – והיתה בחברתי שעה לא שכיחה."

שוב עשה אתנחתה, ושוב תהו שעה ארוכה איש על קנקן רעהו. אחר כך עלה דבר-מה בדעתו של פיטר – והדבר גרם לו חיוורון פתע. "האומנם היא יודעת?"

"אמנם היא יודעת. היא שפכה את לבה לפני – כל זאת כדי לתבוע ממני לא יותר, כדבריה, ממה שעלה בידה לעמוד בו. היא תמיד, תמיד ידעה," אמר לאנס ללא רחם.

פיטר החשה שעה ארוכה; וכל אותה העת יכול ידידו לשמוע את רחש נשימתו הקלה, ואילו נגע בו היה חש בתוך תוכו המיה כבושה של צליל נמוך, מתמשך. "עכשיו אני מבין באיזו מידה כבירה."

"האין זה מופלא?"

"מופלא," הגה פיטר.

"וכך, אם המאמץ המקורי שלך למנוע ממני את פריז נועד למנוע ממני לדעת –?" קרא לאנס, כאילו אין צורך לומר יותר כדי להוכיח את אפס התוחלת שבדבר.

אפשר שאותו אפס תוחלת עצמו הוא שריחף עוד שעה קלה לנגד עיניו של פיטר. "דומני שזה היה כנראה – בלי שנתתי דעתי על כך אז – כדי למנוע זאת מעצמי!" השיב לבסוף והפך את פניו.


*מתוך: "הסיפור האמריקאי הקלאסי", עם עובד, 2012.

*"האורח של דרקולה" קוּצץ מתוך כתב היד המקורי של "דרקולה" בידי המוציא לאור שלו בגלל אורכו של הספר המקורי. הוא פורסם כסיפור קצר ב-1914, שנתיים אחרי מותו של סטוקר.

כשיצאנו לנסיעה זרחה שמש בוהקת והאירה על מינכן, והאוויר התפקע מעליצות של תחילת הקיץ.

ממש כשפנינו לצאת, הֶר דֶלבְּרוּק (רב-המלצרים במלון "ארבע העונות", שבו שהיתי) ירד גלוי ראש אל הכרכרה, ולאחר שאיחל לי נסיעה נעימה, אמר לרַכּב, בעודו אוחז בידית הדלת, "אל תשכח לחזור עד רדת החשכה. השמים נראים בהירים, אבל ברוח הצפונית יש רעד כלשהו שמעיד כי עלולה לפרוץ סערה פתאומית. אם כי אני בטוח שלא תאחר." בזאת הוא חייך והוסיף, "אתה הרי יודע איזה לילה הוא זה."

יוהאן ענה ב"יָה, מַיין הֶר" תקיף, נגע בכובעו ונחפז לנסוע משם. כשהיינו מחוץ לעיר, סימנתי לו לעצור ואמרתי:

"ספר לי, יוהאן, מהו הלילה הזה?"

הוא הצטלב וענה קצרות: "ליל וַלְפּוּרְגיס." ואז שלף את שעונו, חפץ גרמני ענקי ומיושן עשוי כסף, גדול כמו לפת, והביט בו, מכווץ את גביניו ומושך בכתפיו בקוצר רוח כלשהו. הבנתי שזוהי דרכו הצנועה למחות על העיכוב המיותר, ושבתי והתרווחתי בכרכרה והחוויתי לו קלות להמשיך. הוא יצא שוב לדרך במהירות, כמו כדי לפצות על הזמן שבוזבז. מפעם לפעם נדמה היה שהסוסים מטלטלים נמרצות את ראשיהם ומרחרחים בחשד את האוויר. אני סקרתי בעקבותיהם את סביבותיי בדריכוּת. הדרך היתה עגומה למדי, שכן חצינו מעין מישור גבוה חשוף לרוחות. תוך כדי נסיעה, הבחנתי בשביל טרי למדי, שהשתפל כמדומה אל עמק קטן ומפותל. הוא נראה מזמין כל כך, שאפילו במחיר פגיעה ברגשותיו של יוהאן, קראתי לו לעצור – וכשעצר בצד, אמרתי לו שהייתי רוצה לנסוע בדרך הזאת. הוא העלה תירוצים מכל סוג, והצטלב לעתים תכופות בשעה שדיבר. כל זה עורר את סקרנותי, וכך שאלתי אותו שאלות שונות. הוא ענה תשובות מתחמקות והציץ שוב ושוב בשעונו במחאה.

לבסוף אמרתי, "ובכן, יוהאן, אני רוצה לנסוע בדרך הזאת. לא אבקש ממך לבוא עמי, אלא אם כן תרצה בכך; אבל ספר לי מדוע אינך רוצה לנסוע לשם, זה כל מה שאני מבקש." בתשובה הוא זינק מן התא, ונחת במהירות מפתיעה על הקרקע. אחר כך פשט את ידיו כלפַּי בתחנונים והפציר בי שלא אלך. בדברים שאמר בגרמנית נבללו די מילים באנגלית שאבין את רוח דבריו. נראה היה שהוא עומד לספר לי משהו – וניכר כי עצם המחשבה על כך מפחיד אותו; אבל בכל פעם עצר בעצמו ואמר, "ליל ולפורגיס!"

ניסיתי להתווכח איתו, אבל קשה להתווכח עם אדם שאינך דובר את שפתו. הוא עצמו לא תרם לשיפור המצב, שכן אף על פי שהתחיל לדבר באנגלית, מסוג גולמי ורצוץ מאוד, שוב ושוב נאחז התרגשות ועבר לדבר בשפת אמו – ובכל פעם שעשה כן, הציץ בשעונו. ואז נתקפו הסוסים אי-שקט ורחרחו את האוויר. בזאת הוא החוויר מאוד, הביט על סביבותיו בהבעה נפחדת, ולפתע קפץ לפנים, אחז ברסניהם והוליך אותם כמה מטרים הלאה משם.

הלכתי אחריו ושאלתי מדוע עשה זאת. בתשובה הוא הצטלב והצביע אל הנקודה שהיינו בה, ומשך את הכרכרה בכיוון הדרך האחרת, בעודו מצביע על צלב, ואמר תחילה בגרמנית ואחר כך באנגלית, "קברו פה – אלה שהרגו את עצמם."

נזכרתי במנהג הישן לקבור את המתאבדים בהצטלבות דרכים: "אה! הבנתי, התאבדות. מעניין!" אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי לתפוס מדוע הסוסים מפוחדים.

בעודנו מדברים, שמענו מין קול שבין יללה לנביחה. הוא נישא מרחוק; אבל הסוסים נתקפו אי-שקט, ויוהאן נאלץ לפנות ולהשקיט אותם. הוא היה חיוור ואמר, "זהו קול של  זאב – והרי אין פה שום זאבים עכשיו."     

"לא?" שאלתי אותו. "כבר זמן רב שהזאבים אינם מתקרבים אל העיר?"

"זמן רב, זמן רב," הוא ענה, "באביב ובקיץ; אבל בעונת השלגים הזאבים באים לא זמן רב."

בעודו מלטף את הסוסים ומנסה להשקיט אותם, כיסו את השמיים במהירות עננים קודרים. אור השמש חלף עבר, ונדמה היה שמשב רוח קרה נישא על פנינו. ואולם, זה היה רק משב, התראה יותר מעובדה, שכן השמש יצאה וזרחה שוב.

יוהאן הביט אל האופק מתחת לידו המורמת ואמר, "סופת שלג, הוא בא לא עוד זמן רב." אחר כך הציץ שוב בשעונו, ותכף אחז ברסנים בחוזקה – שכן הסוסים עדיין רקעו ברגליהם באי-שקט וטלטלו את ראשיהם – הוא טיפס אל תאו כאילו הגיע הזמן להמשיך הלאה בנסיעתנו.

נאחזתי עקשנות כלשהי ולא מיד עליתי לכרכרה.

"ספר לי," אמרתי, "על המקום הזה שאליו מובילה הדרך," והוריתי למטה.

הוא שב והצטלב והמהם תפילה לפני שענה. "מופקר."

"מה מופקר?" ביררתי.

"הכפר."

"אז יש שם כפר?"

"לא, לא. אף אחד לא גר שם כבר מאות שנים."

סקרנותי התעוררה. "אבל אמרת שהיה כפר."

"היה."

"איפה הוא עכשיו?"

ואז הוא פצח בסיפור ארוך בגרמנית ובאנגלית, מבולבל כל כך שלא הצלחתי להבין את דבריו לאשורם. תפשתי, פחות או יותר, שלפני זמן רב, מאות שנים, מתו שם אנשים ואחר כך נטמנו בקבריהם; אלא  שמתחת לאדמה נשמעו קולות, וכשפתחו את הקברים, נמצאו בתוכם גברים ונשים שפניהם סמוקות ומלאות חיים, ופיותיהם אדומים מדם. בחפזונם להציל את חייהם (כן, ואת נשמותיהם! – ובזאת הצטלב שוב), נמלטו בני הכפר הנותרים למקומות אחרים, שבהם החיים חיים והמתים מתים, ולא – לא דבר מה אחר. ניכר בו שפחד כשאמר את המילים האחרונות. ככל שהמשיך בסיפור, כן סערה רוחו יותר ויותר. נראה שדמיונות משתלטים עליו, והוא סיים בפנים מעוותות לגמרי וחיוורות מפחד, מזיע, רועד, ומביט על סביבותיו כמו מצפה שנוכחות בלהות כלשהי תתגלה ותופיע לנגד עינינו במישור הרחב השטוף באור שמש.

לבסוף קרא כלאחר ייאוש, "ליל ולפורגיס!" והצביע אל הכרכרה כדי שאעלה עליה.

או-אז התקומם כל דמי האנגלי, ובעודי פוסע לאחור אמרתי, "אתה מפחד, יוהאן – אתה מפחד. סע הביתה, אני אחזור לבדי, ההליכה תיטיב עמי." דלת הכרכרה היתה פתוחה. לקחתי מן המושב את מקל ההליכה שלי העשוי עץ אלון – אני תמיד נושא אותו עמי בטיולַי בחופשות – סגרתי את הדלת, הצבעתי בחזרה בכיוון מינכן ואמרתי, "סע הביתה, יוהאן – ליל ולפורגיס לא נוגע לאנגלים."

הסוסים היו עכשיו מרוגזים לאין שיעור, ויוהאן ניסה לרסן אותם, בעודו מפציר בי בסערת נפש לא לנהוג בצורה מטופשת כל כך. ריחמתי על הברנש המסכן, שהראה רצינות תהומית; ואף על פי כן, לא יכולתי שלא לצחוק. הוא איבד את מעט האנגלית שבפיו. מרוב חרדה שכח כי לא יוכל לשנות את דעתי אלא אם ידבר בשפתי, והוא הוסיף לברבר בלשון הגרמנית. כל זה התחיל להיות קצת מייגע. נתתי את ההוראה, "הביתה!" ופניתי לרדת בהצטלבות לעבר העמק.

יוהאן, בהעוויה נואשת, הפנה את סוסיו לעבר מינכן. נשענתי על מקל ההליכה והבטתי אחריו. זמן מה הוא רכב לאטו בדרך, ואז הופיע בפסגת הגבעה גבר גבוה ורזה. ממרחק, לא ראיתי אלא זאת. כשקרב לסוסים, הם התחילו לקפץ ולבטוש בקרקע, ואז לצנוף באימה. יוהאן לא הצליח לרסן אותם; הם זינקו במנוסה ורצו כאחוזי טירוף. צפיתי בהם עד שנעלמו מן העין, ואז חיפשתי במבטי את הזר, אך גיליתי שגם הוא נעלם.

בלב קל פניתי וירדתי בדרך הצדדית שבעמק המשתפל, שיוהאן התנגד שאלך בה. ככל שיכולתי לראות, לא היתה ולו סיבה קלושה להתנגדותו זו; עלי לומר שצעדתי במשך כמה שעות בלי לחשוב על הזמן או על המרחק, ובוודאי בלי לראות אדם או בית. באשר למקום, היתה זו שממה גמורה. אבל לא הבחנתי בכך במיוחד עד שפניתי בעיקול בדרך והגעתי אל שוליו הדלילים של יער; רק אז נוכחתי כי מבלי דעת הותירה בי שממת האזור שבו עברתי את חותמה.

התיישבתי לנוח והתחלתי להביט על סביבותיי. הופתעתי לגלות שהקור מציק לי הרבה יותר מכפי שחשתי בתחילת ההליכה – מסביבי היה כמדומה מין קול אנחה, מלֻווה מפעם לפעם, גבוה מעל, במין שאגה עמומה. הבטתי כלפי מעלה והבחנתי בחשרת עננים אדירים הנקבצים ביעף על פני השמים מצפון לדרום בגובה עצום. היו סימנים לסערה מתקרבת בשכבת אוויר נישאה כלשהי. היה לי קצת קר, ומתוך מחשבה שסיבת הדבר היא הישיבה בלא תנועה אחרי הפעילות הגופנית שבהליכה, חידשתי את מצעדי.

הנוף שחלפתי על פניו היה כעת ציורי הרבה יותר. לא היו שם פרטים מרשימים שעשויים ללכוד את העין, אבל קסם של יופי שרה על הכול. כמעט שלא נתתי דעתי לזמן, ורק בשעה שאור בין הערביים לא הותיר לי עוד כל ברירה, התחלתי לחשוב איך אמצא את דרכי הביתה. האוויר היה קר, ותנועתם של העננים במרום ניכרה עוד יותר. היא לֻוותה במעין קול שעטה מרוחק, שמבעד לו נשמעה כנראה לסירוגין אותה קריאה מסתורית שלדברי הרַכּב מקורה בזאב. לרגע היססתי. לפני כן גמרתי אומר לראות את הכפר הנטוש, ועל כן המשכתי הלאה, וכעת הגעתי אל רצועה רחבה של נוף פתוח, עטור גבעות הסוגרות עליו מכל עבריו. צלעותיהן היו מכוסות בעצים שהתפרשו מטה אל המישור, מכתימים בסבכים את המורדות המתונים יותר ואת קפלי הקרקע שנראו זעיר פה זעיר שם. עקבתי במבטי אחרי פיתולי הדרך, וראיתי שהיא מתעקלת סמוך לאחד העבותים שבסבכים האלה ואובדת מאחוריו.

בעודי מסתכל עבר רעד קר באוויר, ושלג החל לרדת. חשבתי על הקילומטרים הרבים של נוף עגמומי שעברתי, ומיהרתי לחפש מחסה ביער שלפנַי. השמים האפילו יותר ויותר, והשלג ירד מהר יותר וכבד יותר, עד שהאדמה לפנַי וסביבי היתה לשטיח לבן מתנוצץ ששוליו המרוחקים אבדו בטשטוש ערפילי. כאן היתה הדרך מלאה חתחתים, וגבולותיה בשטח המישורי לא היו ברורים כפי שהיו כשעברה דרך הערוצים. בתוך זמן קצר גיליתי כי בוודאי סטיתי ממנה, שכן תחת רגלַי לא היו עוד פני השטח הקשים, והן שקעו עמוק יותר בעשב ובאזוב. הרוח גברה ונשבה בעוצמה רבה יותר ויותר, עד שנאלצתי לרוץ לפניה. האוויר נעשה קר כקרח, ולמרות התנועה, התחלתי לסבול. השלג שירד עכשיו היה כה סמיך, והסתחרר סביבי במערבולות כה מהירות, עד שהצלחתי אך בקושי להחזיק את עיני פתוחות. מדי פעם בפעם נקרע הרקיע לגזרים בברק עז, ובהבזקים הצלחתי לראות לפנַי גוש גדול של עצים, בעיקר טקסוּסים וברושים, וכולם מצופים בשכבה עבה של שלג.

עד מהרה נמצאתי במחסה שבין העצים, ושם, בדממה היחסית, שמעתי את שעטת הרוח גבוה מעל. עכשיו שְׁחור הסערה כבר נמזג בחשכת הלילה. אט-אט נראה היה שהסערה עומדת לחלוף, ועכשיו היא ניכרה רק במשבים או פְּרצים עזים. ברגעים כאלה נדמה היה שהקול המוזר של הזאב מלֻווה בהד של קולות דומים רבים מסביבי.

מבעד לגוש השחור של העננים בקעה מדי פעם קרן תועה של אור ירח, האירה את המרחב והראתה לי כי הנני בשולי סבך עבות של ברושים ועצי טקסוּס. כשפסק השלג, יצאתי מן המחסה והתחלתי לחקור את השטח ביתר עיון. עלה בדעתי כי בין היסודות הישנים הרבים שעל פניהם חלפתי, עדיין עשוי לעמוד בית שבו, או בין חורבותיו, אוכל למצוא מחסה כלשהו לזמן מה. כשעקפתי את שולי הסבך, גיליתי שמקיף אותו קיר נמוך. הלכתי לאורכו, ועד מהרה מצאתי פתח: הברושים יצרו מין מבוי שהוביל אל גוש מרובע של בניין מסוג כלשהו. ואולם מיד כשהבחנתי בכך, הסתירו העננים את הירח, וחציתי את השביל בחשכה. הרוח בוודאי נעשתה קרה יותר, שכן חשתי שאני רועד בלכתי; אבל היתה תקווה למחסה, וגיששתי כסומא את דרכי קדימה.

עצרתי, שכן השתררה דומיה פתאומית. הסערה חלפה; ואולי מתוך הזדהות עם דממת הטבע, נדמה היה שלבי חדל לפעום. אבל רק לרגע; שכן פתאום פרץ אור הירח מבעד לעננים והבהיר לי שאני נמצא בבית קברות, וכי המבנה המרובע שלפנַי הוא מצבת שיש ענקית אדירה, לבנה כמו השלג המכסה אותה ואת כל סביבותיה. עם אור הירח נשמעה אנחתה העזה של הסערה, שהתחדשה כנראה ביללה נמוכה, ארוכה, כשל כלבים או זאבים רבים. נאחזתי יראה והלם, וחשתי שהקור משתרר עלי באופן מוחש ממש, עד שנדמה שהוא לופת את לבי. ואז, בעוד אור הירח שוטף את מצבת השיש, נתנה הסערה עדות נוספת להתחדשותה, כאילו שבה על עקבותיה. נאחזתי התפעמות, חידשתי את כוחותיי וניגשתי אל הקבר לראות מהו, ומדוע דבר שכזה ניצב לו כאן בדד . הלכתי סביבו וקראתי על פני הדלת הדוֹרית את הכיתוב בגרמנית:

הרוזנת דוֹלינְגֶן מגְראץ

אשר בשְטיריָה

ביקשה את מותה ומצאה אותו

1801

במרומי המצבה, כמו תקוע בשיש המוצק – שכן המבנה הורכב מכמה גושים עצומים בגודלם של אבן מסותתת – היה מעין יתד חד או מוט ענקי מברזל. כשניגשתי מאחור, ראיתי כיתוב חרות באותיות רוסיות גדולות,

המתים עושים את דרכם במהירות.

בכל זה היה משהו משונה ונטול פשר כל כך, עד שחשתי זעזוע וחולשה. לראשונה התחלתי להצטער על שלא שעיתי לעצתו של יוהאן. ואז עלתה במוחי מחשבה, שצצה בנסיבות כמעט מסתוריות ובלוויית הלם נורא. זהו ליל ולפרוגיס!

ליל ולפורגיס, על פי אמונתם של מיליוני אנשים, חל כאשר השטן יוצא לשוטט – כשהקברים נפתחים והמתים קמים להתהלך. זהו יום חגם של כל הדברים המרושעים ביבשה באוויר ובים. מן המקום הזה עצמו נמנע הרַכּב במיוחד. זהו הכפר שאינו מאוכלס מזה מאות שנים. פה טמונה המתאבדת; וזה המקום שבו הייתי לבדי – בלא סיוע, רועד מקור בתכריך של קרח בשעה שסופה פראית מתחשרת מעלי! נדרשו כל הפילוסופיה, כל הדת שלמדתי, כל אומץ לבי, כדי שלא אקרוס ואפרכס מרוב פחד.

כעת הקיפה אותי מערבולת לכל דבר. הקרקע הזדעזעה כאילו אלפי סוסים מרעימים על פניה; והפעם נשאה הסערה על כנפי הקרח שלה לא שלג, כי אם כדורי ברד אדירים שניתכו בעוצמה אלימה שכזאת, כאילו נורו ממקלעות העור של  בני האיים הבָּלאריים – כדורי ברד שהפילו עלים וענפים, ואשר מולם היה מחסה הברושים חסר תועלת וגזעי העצים משולים לקני תירס. בתחילה רצתי אל העץ הקרוב ביותר, אבל עד מהרה נאלצתי לנטוש אותו ולבקש את המקום היחיד שנדמה היה שעשוי להציע מקלט, פִּתחה הדוֹרי העמוק של מצבת השיש. שם, כורע למרגלותיה של דלת ארד מוצקה, מצאתי מידה מסוימת של הגנה מפני מהלומות הברד, וכעת הוטחו בי הכדורים רק כנתזים מן הקרקע ומדופנות השיש.

בעודי נשען על הדלת, היא זזה קלושות ונפתחה פנימה. כל מחסה שהוא, אפילו בדמות קבר, היה מתקבל בשמחה באותה סופה חסרת רחמים, וכבר עמדתי להיכנס לתוכו, ואז הבזיק ברק מסועף והאיר את כל מרחבי השמים. להרף עין הפניתי את מבטי אל חשכת הקבר, ובמו עיני ראיתי אישה יפת מראה, עגולת לחיים ואדומת שפתיים, ישנה כמדומה על עגלת המתים. בעוד הרעם מתפצח מעל, לפתה אותי יד ענקים והוטלתי החוצה אל הסערה. כל זה היה פתאומי כל כך, שעוד בטרם הספקתי לקלוט את ההלם, נפשי כמו גם גופני, מוטטו אותי כדורי הברד ארצה. בה בעת השתלטה עלי הרגשה מוזרה שאיני לבדי. הסתכלתי לעבר הקבר. בדיוק אז ניצת עוד הבזק מסמא שנדמה כי פגע במוט הברזל שבראש הקבר ונורה אל האדמה, וריסק ופורר את השיש כמו בהתפרצות להבה. האישה המתה, אפופה להבה, התרוממה לרגע של ייסורים, וצעקת הכאב המרה שלה הוחרשה בנפץ הרעם. הדבר האחרון ששמעתי הוא הבליל של קולות מבעיתים, שכן נלכדתי שוב באחיזת הענקים ונגררתי משם, בעוד כדורי הברד מכים בי והאוויר סביבי מהדהד כמדומה ביללות זאבים. המראה האחרון שזכרתי הוא המון מעורפל, לבן, מתנועע, כאילו כל הקברים מסביבי שלחו החוצה את רוחות הרפאים של המתים העטופים בסדינים, ואלה הלכו וצרו עלי מבעד לעננוּת הלבנה של הברד הסוחף.

***

בהדרגה הופיעה ראשית מעורפלת של מודעות, ואחריה תחושת לאוּת מבעיתה. זמן מה לא זכרתי דבר, אך אט-אט התעשַתּי. דומה היה שכפות רגלי מתייסרות בכאבים ממש, ובכל זאת לא הצלחתי להזיז אותן. נראה שאיבדתי את התחושה בהן. היתה הרגשה קרחונית בעורפי ולכל אורך עמוד השדרה, ואוזנַי, כמו כפות הרגליים, היו מתות, ובכל זאת מעונות; ואולם בחזי שררה תחושת חמימות ערבה. זה היה חלום בלהות – חלום בלהות גופני, אם אפשר לנקוט ביטוי שכזה; שכן משקל כבד כלשהו על החזה הִקשה עלי את הנשימה.

המצב הזה של רַדמת למחצה נמשך כמדומה זמן רב, וכשהתפוגג, מן הסתם ישנתי או שהייתי מחוסר הכרה. אז באו מעין תחושת קבס, כמו בשלב הראשון של מחלת ים, ותשוקה עזה להשתחרר ממשהו – לא ידעתי ממה. דממה תהומית אפפה אותי, כאילו העולם כולו ישן או מת – והופרה רק בהתנשמות נמוכה של חיה כלשהי בקרבתי. חשתי שיוף חמים בגרוני, ואז התחוורה לי האמת האיומה שהקפיאה את לבי בקרבי ושלחה את דמי בנחשול אל מוחי. חיה ענקית כלשהי שכבה עלי ועכשיו ליקקה את גרוני. פחדתי לזוע, שכן דחף כלשהו של מתינות הורה לי לשכב בלי נוע; אבל נראה שהחיה הרעה מבינה שחל בי שינוי כלשהו, שכן הרימה את ראשה. מבעד לריסַי ראיתי מעלי את שתי עיניו הלוהבות הכבירות של זאב ענק. שיניו הלבנות החדות נצצו בפה האדום הפעור, וחשתי עלי את נשימתו החמה, עזה וצורבת.

זמן מה לא זכרתי דבר. ואז חדרה להכרתי נהמה נמוכה, ובעקבותיה יללה, שהתחדשה שוב ושוב. ואז, הרחק אי שם כמדומה, שמעתי "הלו! הלו!" כשל קולות רבים הקוראים כאיש אחד. הרמתי את ראשי בזהירות והבטתי בכיוון שממנו בא הקול, אבל לא יכולתי לראות מעבר לבית הקברות. הזאב עדיין המשיך ליילל באופן מוזר, ורשף אדום החל לנוע ברחבי חורשת הברושים, כמו בעקבותיו של הקול. ככל שהתקרבו הקולות, התגברה יללת הזאב. פחדתי לזוז או להשמיע קול. הרשף האדום הלך והתקרב על פני המעטה הלבן שהשתרע בחשכה שמסביבי. ואז, בבת אחת, מעבר לעצים, הופיעה בדהרה קלה כיתת פרשים נושאי לפידים. הזאב התרומם מעל חזי ופנה אל בית הקברות. ראיתי את אחד הפרשים (חיילים על פי הכומתות והסגינים הצבאיים הארוכים) מרים את רובה הקַרְבּין שלו ומכוון. אחד מחבריו הכה בזרועו והטה אותה, ושמעתי את הכדור מזמזם מעל לראשי. הוא טעה וחשב כפי הנראה שגופי הוא גוף הזאב. מישהו אחר כיוון אל החיה כשחמקה לדרכה, ונשמעה ירייה. אחר כך רכבה הכיתה קדימה במהירות – חלקם לעברי, אחרים בעקבות הזאב שנעלם בין הברושים עטויי השלג.

בעודם מתקרבים ניסיתי לזוז, אך הייתי חסר אונים, אם כי ראיתי ושמעתי כל מה שהתחולל סביבי. שניים או שלושה מן החיילים קפצו מסוסיהם וכרעו ברך לצדי. אחד מהם הרים את ראשי והניח יד על לבי.

"חדשות טובות, חברים!" הוא קרא. "הלב עוד פועם!"

ואז יצקו ברנדי לגרוני; זה השיב את רוחי, והצלחתי לפקוח את עיני במלואן ולהסתכל סביבי. אורות וצללים נעו בין העצים, ושמעתי גברים קוראים זה לזה. הם התקבצו יחד ופלטו קריאות מפחידות, והאורות הבזיקו ואחרים נהרו בערבובייה מבית הקברות כאחוזי דיבוק. כשקרבו אלינו שאלו אותם הסובבים אותי בלהיטות, "נו, מצאתם אותו?"

המענה הדהד בחופזה, "לא! לא! בואו הנה, מהר – מהר! אי אפשר להישאר פה, ועוד הלילה מכל הלילות!" 

"מה זה היה?" היתה השאלה, שנשאלה בכל ניגון אפשרי. התשובה ניתנה בדרכים שונות, וכולן מהוססות, כאילו מוּנעים הגברים מכוחו של איזשהו דחף משותף לדבֵּר, ובכל זאת, פחד כלשהו מרסן אותם מלהסגיר את מחשבותיהם.

"זה – זה – באמת!" מלמל בבהלה אחד מהם, שדעתו בפירוש השתבשה עליו באותו רגע.

"זאב – ובכל זאת, לא זאב!" הוסיף אחר ברעדה.

 "אין טעם לנסות לרדוף אחריו בלי הכדור המקודש," העיר קול שלישי בנימה רגילה יותר.

"מגיע לנו על זה שבאנו הלילה! הרווחנו ביושר את אלף המארקים שלנו!" קרא פתאום קול רביעי.

"היה דם על השיש השבור," אמר מישהו אחר לאחר שהייה, "וזה בטח לא בא מן הברק. ומה איתו – הוא בריא ושלם? תראו את הגרון שלו! רואים, חברים, הזאב שכב עליו וחימם את הדם שלו."

הקצין הביט בגרוני והשיב, "הוא בסדר, העור לא מנוקב. מה כל זה אומר? לעולם לא היינו מוצאים אותו לולא יללות הזאב."

"מה עלה בגורלו?" שאל האיש שהגביה את ראשי ונראה אחוז תבהלה פחות משאר החבורה, שכן ידיו היו יציבות וללא רעד. על שרוולו היו סימני דרגה של קצין זוטר.

"הלך הביתה," ענה האיש בעל הפנים הארוכות החיוורות, אשר רעד מאימה כל אימת שהעיף מבטים נפחדים חטופים על סביבותיו. "יש שם מספיק קברים שהוא יכול לשכב בהם. בואו, חברים – בואו מהר! בואו נסתלק מן המקום המקולל הזה."

הקצין הרים אותי לתנוחת ישיבה, ובה בעת הִפליט מילת פקודה; כמה גברים הניחו אותי על גבי סוס. הוא עצמו קפץ אל האוכף מאחורַי, אחז בי בזרועותיו, הורה להתקדם; ואז פנינו עורף אל הברושים ורכבנו לדרכנו במערך צבאי מהיר.

לשוני עדיין סירבה למלא את ייעודה, ובעל כורחי שתקתי. בוודאי נרדמתי, שכן הדבר הבא שזכור לי הוא שנמצאתי עומד, וחייל תומך בי מכל צד. כבר היה כמעט אור יום, ומצָפוֹן השתקף פס אדום של אור שמש כמו נתיב של דם בישימון השלג. הקצין אמר לאנשים לא לומר דבר על מה שראו, אלא זה שמצאו זר אנגלי, ששמר עליו כלב גדול.

"כלב! זה לא היה כלב!" התפרץ האיש שהפגין פחד מוות. "הרי אני יודע לזהות זאב."

הקצין הצעיר ענה ברוגע, "אמרתי כלב."

"כלב!" חזר האחר בעוקצנות. ניכר היה שאומץ לבו גובר עם עלות השמש; ואז הצביע עלי ואמר, "תראה את הגרון שלו. זאת עבודה של כלב, אדון?"

ידי התרוממה כמו מאליה אל הגרון, וכשנגעתי בו צעקתי בכאב. הגברים התקהלו סביבי והסתכלו, וחלקם רכנו מן האוכפים. שוב נשמע קולו הרגוע של הקצין הצעיר, "כלב, כמו שאמרתי. אם נאמר משהו אחר נהיה ללעג וקלס."

הושיבו אותי מאחורי פרש, ורכבנו משם אל פרברי מינכן. כאן נתקלנו במקרה בכרכרה תועה, הונפתי עליה, והיא נסעה משם אל "ארבע העונות" – הקצין הצעיר התלווה אלי, בעוד אחד הפרשים רוכב אחרינו על סוסו, והאחרים פונים אל הקסרקטין.

כשהגענו שעט לקראתי הֶר דלברוק במורד המדרגות במהירות כזאת, שברור היה שהשקיף מבפנים. הוא אחז בשתי ידי והוליך אותי בחרדה פנימה. הקצין הצדיע לי ופנה ללכת, עמדתי על כוונתו והתעקשתי שיצטרף אלי בחדרי. תוך שתיית כוס יין הודיתי בחום לו ולחבריו אמיצי הלב על שהצילו אותי. הוא השיב בפשטות כי התענוג היה כולו שלו, וכי הֶר דלברוק כבר נקט אמצעים להשביע את רצונם של כל חברי פלוגת החיפוש; למשמע ההיגד הדו-משמעי הזה חייך רב-המלצרים, ואילו הקצין טען כי עליו לחזור ולמלא את חובותיו ופרש.

"אבל, הֶר דלברוק," ביררתי, "איך ולמה החיילים חיפשו אחרַי?"

הוא משך בכתפיו, כמו ממעיט בערך מעשיו והשיב, "התמזל מזלי, ומפקד הגדוד שאני משרת בו נתן לי רשות לחפש מתנדבים."

"אבל איך ידעת שהלכתי לאיבוד?" שאלתי.

"הרַכּב הגיע הנה עם שרידי הכרכרה, שהתהפכה כשברחו הסוסים."

"אבל בוודאי לא שלחת פלוגת חיפוש של חיילים רק בגלל זה?"

"אה, לא!" הוא ענה, "אבל עוד לפני שהגיע רַכּב הכרכרה, קיבלתי את המברק הזה מן הבּוֹיאר שמארח אותך," והוא הוציא מברק מכיסו והושיט לי אותו, ואני קראתי:

בּיסְטְריצָה.

שמור על האורח שלי – שלומו יקר לי מאוד. אם יקרה לו משהו, או אם ייעדר, אל תחסוך באמצעים כדי למצוא אותו ולהבטיח את שלומו. הוא אנגלי, ולפיכך הרפתקן. לעתים קרובות נשקפות סכנות מן השלג והזאבים והלילה. אל תתמהמה אפילו לרגע אם תחשוד שאירע לו משהו. אגמול על מסירותך בממון.

– דרקולה.

החזקתי את המברק בידי, ונדמה היה שהחדר מסתחרר סביבי. לולא תפס בי רב-המלצרים הדרוּך, דומני שהייתי נופל. היה משהו מוזר להחריד בכל זה, משהו חריג ועולה על כל דמיון, עד שהתעוררה בי תחושה כי בדרך כלשהי איני אלא כלי משחק בין כוחות יריבים – ונראה שעצם המחשבה המעורפלת על כך הטילה בי שיתוק. אין ספק שהייתי נתון תחת סוג כלשהו של הגנה מסתורית. מארץ רחוקה, וממש ברגע האחרון, הגיעה הודעה שחילצה אותי מסכנותיהן של תרדמת השלג ושל מלתעות הזאב.

Historia morbi[1]

יותר מכל, אני שונא את השמש, קולות אנושיים רמים והלמות. הלמות מהירות. עד כדי כך אני חושש מאנשים, שאם אני שומע בערב צעדים וקולות של מישהו אחר במסדרון, אני מתחיל לצעוק. לכן יש לי חדר מיוחד, הכי שקט והכי טוב, מס' 27, בקצה קצהו של המסדרון. איש לא יכול להגיע אליי. אבל כדי לשמור על בטחוני עוד יותר, התחננתי זמן רב בפני איבן וסילייביץ' (בכיתי בפניו), שייתן לי אישור מודפס. הוא הסכים וכתב שאני נמצא תחת חסותו ושלאיש אין זכות לקחת אותי. אם כי למען האמת, לא סמכתי במיוחד על תוקף חתימתו. אז הוא הכריח אותם להחתים גם את הפרופסור והטביע על הנייר חותמת עגולה כחולה. זה כבר עניין אחר לגמרי. אני מכיר מקרים רבים שבהם אנשים נשארו בחיים רק בזכות פתק עם חותמת עגולה שנמצא בכיסם. אמנם, את הפועֵל ההוא בבֵּרְדְיָנְסְק שלחיו מרוחה בפיח תלו על פנס דווקא אחרי שמצאו במגפו פתק מקומט עם חותמת… אבל זה דבר אחר לחלוטין. הוא היה עבריין-בולשביק, והחותמת הכחולה היתה חותמת פלילית. היא הובילה אותו אל הפנס, והפנס נהיה סיבת מחלתי (הסר דאגה מלבך, אני יודע היטב שאני חולה).

בעצם, עוד לפני קוֹלְיָה משהו קרה לי. הלכתי משם כדי לא לראות כיצד תולים בן אדם, אבל הפחד הלך איתי ברגליים רועדות. באותו הזמן לא יכולתי לעשות דבר כמובן, אך כעת הייתי אומר באומץ:

"אדוני הגנרל, אתה לא בן אדם! איך אתה מעז לתלות אנשים!"

רק מכך אתה יכול להסיק שאינני מוג לב, הזכרתי את החותמת לא משום שאני פוחד מהמוות. הו לא, אינני מפחד ממנו. אירה בעצמי, וזה יקרה בקרוב, משום שקוֹלְיָה יחסל אותי. אירה בעצמי כדי לא לראות ולא לשמוע את קוֹלְיָה. המחשבה על כך שיבואו אנשים אחרים… נתעבת.

ימים על ימים אני שוכב על הספה ומביט בעד החלון. מעל הגינה הירוקה שלנו ישנו חלל ריק, מאחוריו מפלצת צהובה בת שבע קומות שמפנה אליי קיר אטום נטול חלונות, וממש תחת הגג – ריבוע ענקי חלוד. שלט. מעבדת שיניים. באותיות לבנות. בהתחלה שנאתי אותו. אחר כך התרגלתי, ואם לפתע פתאום היו מורידים אותו, הוא היה חסר לי. הוא מרצד לנגד עיניי כל היום, אני מתרכז בו ומהרהר בדברים חשובים רבים. אך הערב יורד. הרקיע משחיר, האותיות הלבנות נעלמות מן העין. אני מאפיר ומתמוסס בתוך סבך קודר כמו מחשבותיי. דמדומים – השעה המפחידה וצופנת הרע ביממה. הכול מתעמעם, הכול מטשטש. חתלתול ג'ינג'י חיוור פותח בשיטוט היומי שלו במסדרונות בצעדי קטיפה, ואני צורח מדי פעם. אך אינני מרשה שידליקו את המנורה, משום שאם תדלק המנורה, אבכה כל הערב ואניף את ידיי בזעקות שבר. עדיף לחכות בהכנעה לרגע שבו תבער התמונה החשובה ביותר, האחרונה, בחשכה המרעידה.

אמי הזקנה אמרה לי:

"לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. אני רואה  רק שיגעון. אתה הבכור, ואני יודעת שאתה אוהב אותו. תחזיר את קוליה. תחזיר. אתה הבכור."

שתקתי.

אז את כל כמיהותיה וכאבה היא ביטאה במילים:

"תמצא אותו! אתה מעמיד פנים שאין מה לעשות, אבל אני מכירה אותך. אתה חכם ומבין כבר מזמן שכל זה טירוף. תביא אותו אליי ליום אחד. אחד. אשחרר אותו שוב."

היא שיקרה. האם היתה משחררת אותו שוב?

שתקתי.

"אני רוצה רק לנשק את עיניו. הרי יהרגו אותו בכל מקרה. אינך מבין? הוא הילד שלי. ממי עוד עליי לבקש? אתה הבכור. תביא אותו."

לא עמדתי בזה. חמקתי ממבטה ואמרתי:

"טוב."

אבל היא תפסה אותי בשרוולי וסובבה אותי כך שתוכל להביט בפניי.

“לא, תשבע שתביא אותו בחיים."

איך אפשר להישבע שבועה כזאת?

אך אני, מטורף שכמותי, נשבעתי:

"נשבע."

לאמי יש לב חלש. עם המחשבה הזאת נסעתי. אבל ראיתי את עמוד הפנס המעוקם בברדיינסק. אדוני הגנרל, אני מסכים שפשעתי לא פחות ממך, אני נושא באחריות גדולה כלפי האדם המרוח בפיח, אבל אחי לא קשור לכך. הוא בן תשע-עשרה.

אחרי ברדיינסק עמדתי בנחישות בשבועתי ומצאתי אותו ליד נחל קטן, במרחק של כעשרים קילומטרים. היה יום בהיר במיוחד. בדרך אל הכפר שהדיף ריח שריפה, התקדם טור פרשים בתוך עננת אבק לבנה עכורה. הוא רכב בקצה השורה הראשונה, ומצחיית כובעו כיסתה את עיניו. אני זוכר הכול, הדרבן הימני נגע בעקבו. רצועת כובע המצחייה נמתחה לאורך הלחי ומתחת לסנטר.

"קוליה! קוליה!" צעקתי ורצתי אל התעלה שבצד הדרך.

הוא נרעד. מבין השורות סובבו החיילים הקודרים והמיוזעים את ראשיהם.

"אה, אח!" הוא צעק בתשובה. משום מה מעולם לא קרא לי בשמי, אלא תמיד אח. אני מבוגר ממנו בעשר שנים. והוא תמיד הקשיב בתשומת לב לדבריי. "עמוד. עמוד כאן," הוא המשיך, "ליד החורשה. אנחנו תכף חוזרים. אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

בקצה החורשה, במרחק מה מחיילי הגדוד שירדו מהסוסים, עישנו בתאווה. הייתי רגוע ותקיף. כל זה היה טירוף. אימא צדקה לחלוטין.

לחשתי לו:

"איך שתחזרו מהכפר, תסע איתי אל העיר. ואז תצא מכאן ולעולם לא תחזור."

"מה קרה לך, אח?"

"שתוק," אמרתי, "שתוק. אני יודע על מה אני מדבר."

הפרשים עלו על סוסיהם, התנודדו וטופפו לעבר תימרות העשן השחורות. במרחק נשמעו הלמות. הלמות מהירות.

מה כבר יכול לקרות בשעה. הם יחזרו. התמקמתי והמתנתי ליד האוהל עם הצלב האדום.

כעבור שעה ראיתי אותו. הוא שב באותה הטפיפה. אבל הגדוד לא היה. רק שני פרשים עם כידונים רכבו מצדדיו, ואחד מהם – הימני – רכן אל אחי מדי פעם בפעם, כאילו לחש לו משהו. מצמצתי כנגד השמש והבטתי בתהלוכת התחפושות המוזרה. הוא הלך בכובע מצחיה אפור, וחזר באדום. השמש שקעה. נותרה רק צללית שחורה מכותרת בבוהק. לא היה שיער ולא היה מצח. במקומו היה כתר אדום עם בליטות צהובות.

אחי, הפרש, חבוש כתר אדום מדובלל, ישב ללא ניע על גבי סוס מיוזע, ואלמלא תמך בו הפרש שמימינו, היה נדמה שהוא בדרכו למצעד.

הפרש ישב גאה באוכף, אך הוא היה עיוור ואילם. שני כתמים אדומים ופסים מרוחים היו במקום שלפני שעה זהר בו זוג עיניים צלולות…

הפרש שמשמאל ירד מסוסו, תפס ביד שמאל את המושכות, ובימינו משך בעדינות בידו של קוליה. הוא התנודד.

קול אמר:

"המתנדב שלנו… חטף רסיס. חובש, קרא לרופא…"

השני נאנח ואמר:

"אהממ… למה לקרוא לרופא, חבר? מוטב שתביא כבר כומר.

אז התעבה המעטה השחור וטשטש את הכול, גם את כיסוי הראש…

התרגלתי לכל. לבניין הלבן שלנו, לדימדומים, לחתול הג'ינג'י שמתגרד על משקוף הדלת, אך איני יכול להתרגל לביקוריו. בפעם הראשונה שזה קרה, כשעוד גרתי למטה במספר 63, הוא יצא מן הקיר. הוא חבש את הכתר האדום. לא היה בזה שום דבר מפחיד. ראיתי אותו כך בחלומות. אבל ידעתי שאם הוא חובש את הכתר האדום סימן שהוא מת. אחר כך הוא דיבר, הניע את שפתיו שהיו מצופות בדם קרוש. הוא פישק אותן לאטו, נקש בעקביו, הניף את ידו אל הכתר בהצדעה ואמר: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

מאז זה תמיד אותו הדבר. הוא בא לבוש בחולצת המדים שלו, רצועות בהצלב, חרב צ'רקסית מעוקמת ודורבנות שוקטים, ואומר את אותו הדבר. הצדעה ואז: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

אי אפשר לדמיין מה הוא עולל לי בפעם הראשונה! הוא עורר בהלה בכל המרפאה. כך או כך, הייתי מחוסל. אני חושב בהיגיון: אם הוא חובש את נזר הקבורה סימן שהוא מת, ואם המתים באים לשוחח איתי, משמע שהשתגעתי.

כן. הנה הדמדומים. השעה לתת את הדין. אבל פעם אחת קרה שנרדמתי, וראיתי את הסלון עם רהיטי הקטיפה האדומה המהוהה. הכורסה הנוחה בעלת הרגל הסדוקה. במסגרת מאובקת ושחורה הדיוקן על הקיר. פרחים במעמדים. הפסנתר היה פתוח, ועליו פרטיטורה של "פאוסט". הוא ניצב בדלת ושמחה פראית ניצתה בלבי. הוא לא היה פרש. הוא היה כפי שהיה לפני הימים הארורים. במעיל השחור עם המרפק המרוח בסיד. עיניו החיות צחקו בשובבות, ותלתל נפל על מצחו. הוא נד לעברי:

"אח, בוא לחדר שלי. אראה לך משהו…!"

האור שקרן מעיניו האיר את הסלון ועול רגשי האשם נמס בתוכי. היום הרה האסון שבו אמרתי לו "לך" מעולם לא היה, לא היו הלמות ולא תימרות עשן. הוא מעולם לא עזב, ולא היה פרש. הוא ניגן בפסנתר,  הקלידים הלבנים הצטלצלו, אלומת האור הזהובה נפרשה על הכול, וקולו היה חי וצוחק.

אחר כך התעוררתי. ואין שום דבר. אין אור, ואין עיניים. לא חלמתי חלום כזה שוב. וכבר באותו הלילה, על מנת להכביד את עול ייסוריי, הוא בכל זאת בא, בצעדים חרישיים, הפרש במדי צבא מלאים, ואמר את מה שהחליט לומר לי לנצח.

החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו בתוקף:

"מה אתה,  התליין הנצחי שלי? לשם מה אתה בא? אני מודה בכול. אני מסיר ממך את האשמה ולוקח אותה על עצמי, על כך ששלחתי אותך אל מותך. אני נוטל על עצמי גם את אשמת התלייה. מאחר שאני מודה בכל זה, אנא סלח לי והנח לי לנפשי.

אני אומר לך, אדוני הגנרל, הוא שתק אבל לא הלך.

אז כה מר היה לי מייסוריי שביקשתי בכל מאודי שיבוא אליך ולו פעם אחת ויניף את ידו אל הכתר בהצדעה. אני מבטיח לך שהיית מחוסל, בדיוק כמוני. באבחה אחת. אם כי בעצם, אולי גם אתה לא בודד בלילות? מי יודע אם ההוא המרוח בפיח מהפנס בברדיינסק אינו מבקר אותך? אם כך, אז בצדק אנחנו סובלים. אני שלחתי את קוליה לסייע לך בתלייה, אבל אתה הוצאת אותה לפועל בעצמך. בפקודה בעל פה בלבד.

ובכן, הוא לא הלך. אז הבהלתי אותו בצרחה. כולם התעוררו. האחות באה בריצה, העירו את איבן וסילייביץ'. לא רציתי להתחיל את היום הבא, אבל לא נתנו לי לגמור את עצמי. קשרו אותי ברצועות בד, קרעו את הזכוכית מידיי וחבשו אותי. מאז אני במס' 27. אחרי שסיממו אותי נהייתי מנומנם ושמעתי את האחות אומרת במסדרון:

"מקרה אבוד."

זה נכון. אני אבוד. לשווא אני מחכה ביגון מייסר בשעת דימדומים לחלום שיבוא – לחדר הישן והמוכר ולאור הרוגע מעיניו השלֵוות. אך כל זה אבד לעולם. הנטל בלתי פוסק. ובלילה אני מחכה בהכנעה לפרש המוכר בעל העיניים העיוורות שיבוא ויאמר לי בצרידות:

"אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

כן, אני אבוד. הוא יחסל אותי.

[1] תולדות המחלה (לטינית).

1.

בהפסקת הצהריים האמריקאית הגדולה סידר ג'ורג' או'קלי את שולחן עבודתו בתשומת לב מכוונת ומתוך עניין מעושה. אסור לאיש במשרד לדעת כי הוא ממהר, משום שהצלחה היא עניין של אווירה, ופרסום העובדה שמוחך נמצא במרחק 700 מייל מעבודתך לא מועיל.

אך ברגע בו יצא מן הבניין, נעשה נחוש בדעתו והחל לרוץ, נותן מדי פעם מבט בצהריים העליזים של ראשית האביב, שמילאו את כיכר הטיימס והשתהו בגובה של פחות מ-20 רגל מעל ראשי ההמון. ההמון כולו נראה מוגבה מעט, שואף לתוכו את אוויר האביב, והשמש סנוורה את עיני האנשים, כך שכמעט לא ראו זה את זה, אלא רק השתקפות עצמם בשמים.

ג'ורג' או'קלי, שמוחו היה במרחק 700 מייל, סבר כי כל מקום בחוץ הוא נורא. הוא מיהר להיכנס לרכבת התחתית, ולאורך 95 גושי בניינים היטה מבט מטורף לעבר מודעת פרסומת שהסבירה בבהירות כי יש לו סיכוי של 1:5 לא לאבד את שיניו תוך עשר שנים. ברחוב 137 הוא נטש את לימודי אמנות הפרסום, עזב את הרכבת התחתית, והחל לרוץ שוב, ריצה להוטה וערנית, שהביאה אותו הפעם לביתו – חדר אחד בבניין דירות גבוה ואיום באמצע שום מקום.

הוא היה מונח שם על שולחן הכתיבה, המכתב – בדיוק מקודש, על נייר מבורך – בכל רחבי העיר, אנשים, אילו הקשיבו, יכלו לשמוע את פעימות לבו של ג'ורג' או'קלי. הוא קרא את הפסיקים, את כתמי הדיו ואת טביעת האגודל על השוליים – אחר-כך השליך עצמו חסר אונים על המיטה.

הוא היה מסובך באחת מאותן תסבוכות נוראיות, שהן אירועים שבשגרה בחיי העני, עוקבות אחר הדלות כמו עופות טורפים. העניים נופלים או צפים או טועים או אפילו ממשיכים הלאה איכשהו, בדרך המיוחדת שיש לעני, אך הדלות היתה כל-כך חדשה לג'ורג' או'קלי, שאילו היה מישהו מכחיש כי המקרה שלו יוצא דופן – הוא היה נדהם.

לפני פחות משנתיים סיים בהצטיינות את לימודיו במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס והשתלב בחברת מהנדסי בניין במערב טנסי. כל חייו חשב במונחים של תעלות וגורדי שחקים וסכרים נהדרים, וגשרים גבוהים מקושטים בשלושה מגדלים, שהיו כמו רקדנים האוחזים ידיים בשורה, עם ראשים רמים כגובה הערים וחצאיות עשויות כבלים. בעיני ג'ורג' או'קלי זה נראה רומנטי לשנות את כיוון זרימת הנהרות ואת צורת ההרים כדי לאפשר לחיים לשגשג באזורים צחיחים בעולם, מקומות שם לא היכו שורש קודם לכן. הוא אהב פלדה, ותמיד הייתה פלדה קרובה אליו בחלומות, פלדה נוזלית, מוטות פלדה, וגושים וקורות ומצבורים של פלסטיק, מצפים לו כחומר ביד היוצר. פלדה שופעת שתיעשה פשוטה ויפה באש דמיונו…

עכשיו הוא היה פקיד ביטוח במשכורת של 40 דולר לשבוע, עם חלומו החומק ממנו במהירות. הנערה הקטנה והשחרחורת, שהיתה אחראית לתסבוכת זו, תסבוכת איומה וקשה מנשוא, ציפתה בעיירה בטנסי להיקרא לבוא.

15 דקות לאחר מכן, האשה ממנה שכר את חדרו הקישה בדלת ושאלה אותו באדיבות מוציאה מן הדעת, אם מכיוון שהוא בבית הוא רוצה ארוחת צהריים. הוא נד בראשו לשלילה, אך ההפרעה עוררה אותו, והוא קם ממיטתו כדי לכתוב מברק.

"המכתב דיכא אותי איבדת את הצפון את מתנהגת בטיפשות ובסך-הכול עצבנית וחושבת על פרידה למה לא להתחתן איתי מיד בטח שנוכל לדאוג לכך שהכול יהיה בסדר…"

הוא היסס למשך רגע ארוך, ואז הוסיף בכתב-יד שבקושי ניתן היה לזהותו כשלו: "בכל מקרה אני אגיע מחר בשעה שש."

משסיים יצא החוצה בריצה לעבר המברקה הסמוכה לתחנת הרכבת התחתית. כל קניינו בעולם הזה לא הסתכם ב-100 דולר, אך המכתב העיד על היותה "עצבנית", והדבר לא הותיר בידיו כל ברירה. הוא ידע מה המשמעות של "עצבנית" – היא היתה במצב רוח מדוכא, ההבטחה של נישואין לתוך חיים של מאבק ועוני העיקה על אהבתה יותר מדי.

ג'ורג' או'קלי הגיע לחברת הביטוח בריצה הרגילה שלו, הריצה שהפכה אצלו כמעט לטבע שני, וביטאה באופן הנכון ביותר את המתח בו הוא חי. הוא ניגש היישר למשרדו של המנהל.

"אני רוצה לדבר איתך, מר צ'מברס," הכריז בחוסר נשימה.

"כן?" שתי עיניים, עיניים כמו חלונות של חורף, ננעצו בו בסתמיות אכזרית.

"אני רוצה לצאת לארבע ימי חופשה."

"אבל יצאת לחופשה רק לפני שבועיים!" אמר מר צ'מברס בהפתעה.

"נכון," הודה הצעיר המפוזר, "אבל עכשיו אני חייב לצאת שוב."

"לאן נסעת בפעם האחרונה? הביתה?"

"לא, נסעתי ל… מקום בטנסי."

"ולאן אתה רוצה לנסוע הפעם?"

"והפעם אני רוצה לנסוע ל… מקום בטנסי."

"לפחות אתה עקבי," אמר המנהל ביובש. "אבל לא ידעתי שאתה מועסק כאן כסוכן-נוסע."

"אני לא," צעק ג'ורג' או'קלי בייאוש, "אבל אני חייב לנסוע."

"בסדר," הסכים מר צ'מברס, "אבל אתה לא חייב לחזור, אז אל תטרח!"

"אני לא אחזור." ולמרבה תדהמתו, כמו גם לזו של מר צ'מברס, פניו נעשו ורודות מעונג. הוא היה שמח, מאושר – לראשונה זה שישה חודשים היה חופשי לחלוטין. דמעות תודה עמדו בעיניו, והוא אחז בידו של מר צ'מברס בחום.

"אני רוצה להודות לך," אמר בפרץ רגשות, "אני לא רוצה לחזור. נראה לי שהייתי משתגע אם היית אומר לי שאני יכול לחזור. אבל לא הייתי יכול להתפטר בעצמי, אתה מבין, ואני רוצה להודות לך על – על שעשית זאת בשבילי."

הוא נופף בידו באצילות, צעק בקול: "אתה חייב לי משכורת של שלושה ימים אבל אתה יכול לשמור אותה לעצמך!" ומיהר החוצה. מר צ'מברס צלצל לקצרנית שלו כדי שלאול אם או'קלי נראה מוזר לאחרונה. הוא פיטר אנשים רבים במהלך הקריירה שלו, והם קיבלו זאת בדרכים רב ות ומשונות, אך איש מהם לא הודה לו מעולם.

2.

שמה היה ג'ונקואיל קארי, ובעיני ג'ורג' או'קלי מעולם לא נראה דבר כה רענן וחיוור כמו פניה, כשראתה אותו ורצה אליו בלהט לאורך רציף תחנת הרכבת. זרועותיה התרוממו לעברו, פיה נפתח למחצה בציפיה לנשיקה שלו, כשלפתע הרחיקה אותו בעדינות, ובמבוכה קלה הביטה סביב. שני בחורים צעירים מג'ורג', עמדו ברקע.

"זה מר קרואק וזה מר הולט," הכריזה בעליזות. "פגשת אותם כבר פעם כאן."

מוטרד מכך שהנשיקה הפכה למפגש היכרות וחושד במשמעויות נסתרות, נבוך ג'ורג' עוד יותר כשגילה, כי המכונית האמורה להסיע אותם לביתה של ג'ונקואיל הייתה שייכת לאחד משני הצעירים. גילוי זה העמיד אותו במצב נחות. בדרך פטפטה ג'ונקואיל בין המושב הקדמי לאחורי וכשניסה, תוך ניצול הדמדומים, להגניב את ידו לעבר גופה, כפתה עליו בתנועה מהירה להסתפק בידה.

"הרחוב הזה בדרך לבית שלך?" לחש. "אני לא מזהה אותו."

"זו השדרה החדשה. ג'רי קיבל את המכונית שלו רק היום. והוא רוצה להראות לי אותה לפני שהוא לוקח אותנו הביתה."

כשלבסוף, כעבור 20 דקות, הם הורדו בביתה של ג'ונקואיל, ג'ורג' הרגיש כי האושר הראשוני של המפגש, השמחה שזיהה בביטחון בעיניה שם בתחנה, נמוגו בהשפעת הנסיעה. משהו שלו ציפה אבד באופן אקראי למדי, והוא הרהר בכך כשאמר בנוקשות לשני הצעירים לילה טוב. מצב רוחו המדוכא נעלם כשג'ונקואיל משכה אותו לתוך חיבוק מוכר תחת האור העמום של הכניסה הקדמית, ואמרה לו באלף דרכים, שהטובות בהן היו ללא מילים, עד כמה התגעגעה אליו. רגשנותה השיבה לו את בטחונו, העניקה הבטחה ללבו הלהוט שהכול יהיה בסדר.

הם התיישבו על הספה, המומים זה מנוכחותו של זה, הרבה מעבר לכל אפשרות של הבעת אהבה מקוטעת. בשעת ארוחת הערב אביה ואמה של ג'ונקואיל הופיעו ושמחו לראות את ג'ורג'. הם חיבבו אותו, והתעניינו בקריירה שלו כמהנדס, כשהגיע לטנסי לראשונה לפני למעלה משנה. הם הצטערו כשוויתר על כך ונסע לניו-יורק כדי לחפש עבודה רווחית יותר לטווח המיידי, אך למרות שלא ראו בעין יפה את קטיעת הקריירה שלו, הם גילו כלפיו אהדה והיו מוכנים להעיר באירוסין. במהלך ארוחת הערב הם שאלו על התקדמותו בניו-יורק.

"הכול מסתדר," אמר להם בהתלהבות. "קיבלתי קידום – משכורת טובה יותר."

הוא היה אומלל כשאמר זאת – אך כולם שמחו כל-כך.

"הם בוודאי אוהבים אותך," אמרה גב' קארי, "אין ספק – אחרת לא היו מאפשרים לך לבוא לכאן פעמיים בשלושה שבועות."

"אמרתי להם שהם חייבים," הסביר ג'ורג' במהירות. "אמרתי להם שאם לא יאפשרו לי אז לא אעבוד שם יותר."

"אבל אתה חייב לחסוך," גערה בו גב' קארי בעדינות, "לא לבזבז הכול על הנסיעה היקרה הזו."

הארוחה הסתיימה – הוא וג'ונקואיל נשארו לבד, והיא חזרה לזרועותיו.

"כל-כך שמחה שאתה כאן," היא נאנחה. "הלוואי שלא היית עוזב שוב לעולם, אהובי."

"מתגעגעת אליי?"

"מאוד, מאוד."

"האם את – גברים אחרים באים אלייך לעיתים קרובות? כמו שני הנערים האלה?"

השאלה הפתיעה אותה. עיני הקטיפה הכהות ננעצו בו.

"מובן שכן. כל הזמן. סיפרתי לך במכתבים שהם באים, מתוק שלי."

זה היה נכון – כשהגיע לעיר לראשונה היא כבר היתה מוקפת עשרות בחורים, מגיבים לשבריריותה הציורית בהערצה נערית, ומעטים מהם מבחינים שעיניה היפות היו גם מפוכחות וחביבות.

"אתה מצפה שאני לא אלך לשום מקום אף פעם," תבעה ג'ונקואיל, נשענת לאחור על כריות הספה עד שנדמתה כמתבוננת בו ממרחק מיילים רבים, "ורק אשלב ידיים ואשב במקום אחד – לנצח?"

"מה את מנסה להגיד?" הוא התפרץ בבהלה. "את מתכוונת שלא יהיה לי מספיק כסף כדי להתחתן איתך?"

"או, אל תסיק מסקנות כאלה, ג'ורג'."

"אני לא מסיק מסקנות. זה מה שאמרת." ג'ורג' החליט לפתע שהוא ניצב על קרקע רעועה. הוא לא התכוון להניח לדבר לקלקל את הערב הזה. הוא ניסה לקחת אותה בזרועותיו שוב, אך היא התנגדה באופן לא צפוי ואמרה:

"חם כאן. אני הולכת להביא את המאוורר."

כשהמאוורר הופעל הם התיישבו שוב, אך הוא היה נתון במצב רוח רגיש במיוחד ומבלי משים צלל העולם המסוים שממנו התכוון להימנע.

"מתי תתחתני איתי?"

"אתה כבר מוכן שאתחתן איתך?"

עצביו נכנעו בבת אחת, והוא זינק על רגליו.

"בואי נסגור את המאוורר הארור הזה," הוא צעק, "זה משגע אותי. כמו שעון שמתקתק את הדקות שנשארו לי להיות איתך. באתי לכאן כדי להיות מאושר ולשכוח כל מה שקשור לניו-יורק ו…"

הוא צנח לתוך הספה באותה פתאומיות בה התרומם. ג'ונקואיל סגרה את המאוורר, משכה את ראשו לתוך חיקה והחלה ללטף את שערו.

"בוא נשב כך," אמרה ברכות, "כך בשקט, ואני ארדים אותך. אתה עייף ועצבני, והמתוקה שלך תטפל בך."

"אבל אני לא רוצה לשבת כך," התלונן, מזנק בפתאומיות, "אני לא רוצה לשבת כך בכלל. אני רוצה שתנשקי אותי. זה הדבר היחיד שמרגיע אותי. וחוץ מזה אני לא עצבני – זו את העצבנית. אני לא עצבני בכלל."

כדי להוכיח שהוא לא עצבני, עזב את הספה והשליך עצמו לתוך כיסא הנדנדה בעברו השני של החדר.

"בדיוק כשאני מוכן להתחתן איתך, את כותבת לי את המכתבים העצבניים ביותר, כאילו את עומדת לסגת, ואני חייב לרוץ לכאן…"

"אתה לא חייב לבוא אם אתה לא רוצה."

"אבל אני כן רוצה!" התעקש ג'ורג'.

נדמה היה לו שהוא מאוד רגוע והגיוני ושהיא מנסה במתכוון להעמיד אותו באור שלילי. כל מילה נוספת הרחיקה אותם זה מזה יותר ויותר – והוא לא היה מסוגל לעצור את עצמו או לטשטש את הדאגה והכאב שבקולו.

אך אחרי רגע התחילה ג'ונקואיל לבכות בצער, והוא חזר לספה וכרך את זרועו סביבה. הוא היה המנחם עכשיו, מושך את ראשה קרוב לכתפו, ממלמל דברים ישנים מוכרים, עד שהיא נרגעה ורק נרעדה קלות בזרועותיו. למעלה משעה הם ישבו שם, בעוד פסנתרי הערב הלמו מקצבים אחרונים לתוך הרחוב שבחוץ. ג'ורג' לא זז, לא חשב, לא קיווה, שקע בתוך קהות חושים מתוך ציפייה לאסון. השעון ימשיך לתקתק, אחרי 11, אחרי 12, ואז גב' קארי תקרא בעדינות ממעקה המרפסת – מעבר לזה ראה רק מחר וייאוש.

3.

בשיא החום של יום המחרת הגיעה נקודת השבירה. כל אחד מהם ידע מה השני מרגיש, אך מבין שניהם היא הייתה מוכנה יותר להודות בכך.

"אין טעם להמשיך," אמרה בעצבות, "אתה יודע כמה אתה שונא את העבודה בביטוח, ולעולם לא תצליח בזה."

"לא זה העניין," הוא התעקש. "אני שונא להמשיך להיות לבד. אם תתחתני איתי ותבואי איתי ותיתני לנו סיכוי, אני אוכל להצליח בכל דבר, אבל לא כשאני דואג לך כאן."
היא הייתה שקטה זמן ממושך לפני שענתה, לא חושבת – משום שראתה את הסוף – אלא רק מחכה, יודעת שכל מלה תישמע אכזרית יותר מהקודמת. לבסוף דיברה:

"ג'ורג', אני אוהבת אותך בכל לבי, ואני לא רואה איך אוכל אי-פעם לאהוב מישהו אחר מלבדך. אילו היית מוכן לכך לפני חודשיים, הייתי מתחתנת איתך; עכשיו אני לא יכולה, כי זה לא נראה לי הדבר הנכון."

הוא הטיח בה האשמות פרועות – יש לה מישהו אחר, היא מסתירה ממנו משהו!

"לא, אין מישהו אחר."

וזו הייתה האמת. אך כתגובה למתח שעוררה בה פרשיה זו, מצאה מרגוע בחברת צעירים כמו ג'רי הולט, שהיתה לו המעלה של היותו חסר משמעות לגביה.

ג'ורג' לא השלים עם המצב כלל. הוא אחז אותה בזרועותיו וניסה, פשוטו כמשמעו, לנשק אותה לתוך נישואין איתו מיד. משנכשל, פרץ בנאום ארוך של רחמים עצמיים, וחדל רק כשראה שהוא מבזה עצמו בפניה. הוא איים לעזוב כשלא הייתה לו כל כוונה לעזוב, וסירב ללכת כשהיא אמרה לו, שככלות הכול, רצוי שיעשה זאת.

לזמן-מה הצטערה, ואחר-כך היתה סתם נחמדה.

"כדאי שתלך עכשיו," צעקה לבסוף, כל-כך חזק, שגב' קארי ירדה למטה בבהלה.

"קרה משהו?"

"אני הולך, גב' קארי," אמר ג'ורג' בקול שבור, ג'ונקואיל עזבה את החדר.

"אל תרגיש כל-כך רע, ג'ורג'." גב' קארי הביטה בו בהזדהות חסרת אונים – מצטערת, אך בו בזמן שמחה שהטרגדיה הקטנה כמעט שהסתיימה. "אילו הייתי במקומך, הייתי נוסעת הביתה לאמך לשבוע. אולי ככלות הכול זה הדבר הנכון…"

"בבקשה אל תדברי," צעק. "בבקשה אל תאמרי לי דבר עכשיו!"

ג'ונקואיל נכנסה לחדר שוב, ייסוריה ועצבנותה כוסו בסומק וכבוע.

"הזמנתי מונית," אמרה ביובש. "אנחנו יכולים להסתובב עד שהרכבת שלך תצא."

היא יצאה למרפסת הקדמית. ג'ורג' לבש את מעילו, חבש את הכובע ועמד לרגע מותש במסדרון – כמעט שלא אכל דבר מאז עזב את ניו-יורק. גב' קארי ניגשה אליו, משכה את ראשו למטה ונישקה אותו על הלחי. והוא הרגיש מאוד מגוחך ועלוב בידיעתו שההתרחשות היתה מגוכחת ועלובה בסופה. אילו רק עזב בלילה הקודם – עזב אותה בפעם האחרונה בגאווה.

המונית הגיעה, ובמשך שעה השניים שהיו נאהבים נסעו לאורך רחובות שוממים למדי. הוא אחז בידה ונרגע באור השמש, מבין מאוחר מדי שלא היה דבר לעשות או לומר לאורך כל הדרך.

"אני אחזור," אמר לה.

"אני יודעת," ענתה, מנסה להעניק לקולה טון עליז של תקווה. "ונכתוב אחד לשני – לפעמים."

"לא," אמר, "לא נכתוב. אני לא אעמוד בזה. יום אחד אחזור."

"לא אשכח אותך לעולם, ג'ורג'."

הם הגיעו לתחנה, והיא הלכה איתו כשקנה את כרטיסו…

"הנה ג'ורג' או'קלי וג'ונקאיל קארי!"

היו אלו בחור ובחורה שג'ורג' הכיר כשעבד בעיר, ונראה כי ג'ונקואיל קידמה את נוכחותם בהקלה. במשך חמש דקות אינסופיות הם עמדו שם כולם משוחחים: ואז הרכבת נכנסה לתחנה בקול רעש, ובהבעת יגון שלא ניתן להסתירה הושיט ג'ורג' את זרועותיו לעבר ג'ונקואיל. היא פסעה פסיעה מהוססת לעברו, השתהתה, ואז לחצה את ידו במהירות, כאילו נפרדה מידיד מקרי.

"שלום ג'ורג'," אמרה, "אני מקווה שתהיה לך נסיעה טובה."

"שלום ג'ורג'. חזור לכאן לבקר את כולנו שוב."

אילם, כמעט עיוור מכאב הרים את המזוודה שלו, ובאיזה אופן סהרורי העלה את עצמו לרכבת.

חלוף על פני צמחים רעשניים, צובר מהירות דרך מרחבי הפרברים לעבר השקיעה. אולי גם היא תראה את השקיעה ותשתהה לרגע, פונה, זוכרת, לפני שהוא יימוג בשנתה אל תוך העבר. אבק הלילה הזה יכסה לנצח את השמש ואת העצים ואת הפרחים וקולות הצחוק של עולמו הצעיר.

4.

בספטמבר כעבור שנה, בשעות אחר-הצהריים לחות, צעיר בעל פנים צרובות בגוון נחושת אדמדמה ירד מהרכבת בטנסי. הוא הביט סביב בדאגה, ונראה כי הוקל לו משגילה שאין איש מחכה לו. הוא נסע במונית למלון הטוב ביותר בעיר, שם נרשם בסיפוק-מה כג'ורג' או'קלי, קוזקו, פרו.

למעלה בחדרו ישב למשך כמה דקות ליד החלון, מסתכל למטה לרחוב המוכר. ואז בידו הרועדת הרים את שפורפרת הטלפון וחייג.

"האם ג'ונקואיל נמצאת?"

"מדברת."

"אה…" לאחר שקולו התגבר על הנטייה הקלה לרעוד, המשיך ברשמיות ידידותית.

"זה ג'ורג' או'קלי. קיבלת את המכתב שלי?"

"כן. תיארתי לעצמי שתגיע היום."

קולה, רגוע ויבש, הטריד אותו, אך לא כפי שציפה. היה זה קול של זרה, לא נרגש, שמחה למדי לפגוש אותו – זה הכול. הוא רצה להניח את השפורפרת ולשאוף אוויר.

"לא ראיתי אותך – הרבה זמן," הוא הצליח להגיד כלאחר יד, "למעלה משנה."

הוא ידע כמה זמן עבר – בדיוק של יום.

"יהיה נורא נחמד לדבר איתך שוב."

"אני אגיע בערך תוך שעה."

הוא ניתק. כל רגע פנאי שלו במשך ארבע עונות ארוכות היה מלא ציפיה לשעה זו, ועכשיו היא הגיעה. הוא חשב שימצא אותה נשואה, מאורסת, מאוהבת – הוא לא חשב שהיא תהיה אדישה לשיבתו.

הוא הרגיש, כי לעולם לא יהיו בחייו עשרה חודשים כמו אלו שעכשיו עבר. היו לו הישגים מרשימים, לכל הדעות, בשביל מהנדס צעיר – נתקל בשתי הזדמנויות יוצאות דופן, האחת בפרו, משם חזר עכשיו, והאחרת כתוצאה מכך, בניו-יורק, לשם פניו מועדות. בזמן קצר זה עלה מדלות לעמדה של הזדמנויות בלתי מוגבלות.

הוא הביט בעצמו במראה של שולחן האיפור, הוא היה כמעט שחור משיזוף, אך זה היה שחור רומנטי, ובשבוע האחרון, מכיוון שהיה לו זמן לחשוב על כך, זה העניק לו עונג לא מבוטל. הוא גם נשבה בקסם חזותו המחוספסת והבליט אותה. הוא איבד חלק מן הגבה שלו, וברכו היתה עדיין חבושה, אך הוא היה צעיר מדי שלא להבחין כי נשים רבות על אניית הקיטור הסתכלו עליו בעניין מיוחד.

בגדיו, כמובן, היו איומים. חייט יווני בלימה הכין לו אותם – ביומיים. הוא גם היה צעיר מספיק כדי להסביר ליקוי חייטי זה לג'ונקואיל במכתב הקצר שלו. הפרט היחיד הנוסף שהכיל היה בקשה לא לפגוש אותו בתחנה.

ג'רוג' או'קלי מקוזקו, פרו, חיכה במלון שעה וחצי עד אשר, אם לדייק, השמש הגיעה לאמצע השמים. מגולח למשעי ומכוסה בטלק שהעניק לו גוון בהיר יותר, כי ברגע האחרון הכניעה ההתרברבות את הרומנטיקה, הזמין מונית ופנה לעבר הבית אותו הכיר היטב.

הוא נשם בכבדות – הוא הבחין בכך אך אמר לעצמו שזה מהתרגשות, לא מרגשות. הוא היה כאן; היא לא היתה נשואה – זה היה מספיק. הוא אפילו לא היה בטוח מה יאמר לה. אך היה זה רגע בחייו שעליו הרגיש כי אינו יכול לוותר. ככלות הכול, הניצחון לא יהיה שלם בלעדיה, ואם לא יניח את שללו לרגליה, הוא יכול לפחות לנופף בו לנגד עיניה לרגע חולף.

הבית הגיח לפתע לצידו במלוא עוצמתו, ומחשבתו הראשונה היתה כי קיבל ממד מוזר ולא מציאותי. דבר לא השתנה – אך הכול השתנה.

הוא היה קטן יותר ונראה עלוב יותר – ענן של קסם לא ריחף מעל הגג ולא בצבץ מחלונות הקומה העליונה. הוא צלצל בפעמון הכניסה, ומשרתת כושית לא מוכרת הופיעה. העלמה ג'ונקואיל תרד עוד רגע. הוא לחלח את שפתיו בעצבנות, נכנס לחדר האורחים – ותחושת חוסר המציאות גברה. ככלות הכול, ראה, זה היה רק חדר, ולא האולם המכושף בו בילה את השעות המרגשות ההן. הוא התיישב בכיסא, נדהם לגלות שזה כיסא, מבין שדמיונו עיוות וצבע את על הדברים הפשוטים והמוכרים הללו.

הדלת נפתחה וג'ונקואיל נכנסה – והיה זה כאילו החדר היטשטש לפתע מול עיניו. הוא לא זכר עד כמה יפה היתה, והוא הרגיש כי פניו מחווירות וקולו מצטמצם לגניחה עלובה.

היא היתה לבושה בירוק חיוור, וסרט זהב הקיף את שערה החלק והכהה כמו כתר. עיני הקטיפה המוכרות לכדו את עיניו כשנכנסה לחדר, ועווית של פחד חלפה בו מול כוחו המכאיב של יופיה.

הוא אמר "שלום", ושניהם פסעו כמה צעדים קדימה ולחצו ידיים. אחר-כך התיישבו בכיסאות מרוחקים למדי, ונעצו מבט זה בזה משני עברי החדר.

"חזרת," אמרה, והוא ענה באותו אופן נדוש: "רציתי לעצור ולראות אותך כשאני עובר כאן."

הוא ניסה לייצב את קולו בכך שהפנה מבט לכל מקום פרט לפניה. חובת הדיבור היתה עליו, אך נדמה היה כי לא יהיה לו מה לומר אם לא יתחיל מיד להתרברב. מעולם לא היה דבר שגרתי ביחסיהם הקודמים – זה היה בלתי אפשרי שאנשים במצבם ידברו על מזג האוויר.

"זה מגוחך," פתח במבוכה פתאומית. "אני לא יודע מה לעשות בדיוק. הנוכחות שלי מטרידה אותך?"

"לא." התשובה היתה מאופקת אך גם עצובה. זה דיכא אותו.

"את מאורסת?" שאל,

"לא."

"את מאוהבת במישהו?"

היא הנידה ראשה לשלילה.

"אה." הוא נשען אחרונית על כיסאו. הם מיצו נושא נוסף – השיחה לא התפתחה באופן לו כיוון.

"ג'ונקואיל," אמר, הפעם בטון מרוכך, "אחרי כל מה שקרה בינינו, רציתי לחזור ולראות אותך. מה שלא אעשה בעתיד, לעולם לא אוהב מישהי אחרת כמו שאהבתי אותך."

זו היתה אחת מהאמירות ששינן, על אניית הקיטור, נדמה היה כי נשאה את המסר הנכון – הרוך שתמיד ירגיש כלפיה, וגישה לא מחייבת לגבי רגשותיו הנוכחיים. כאן, עם העבר סביבו, לצידו, שהכביד על האוויר יותר ויותר, נשמעה האמירה תיאטרלית ושחוקה.

היא לא הגיבה, ישבה ללא ניע, עיניה מקובעות עליו בהבעה שאמרה הכול או לא כלום.

"את לא אוהבת אותי יותר, נכון?" שאל אותה בקול נמוך.

"נכון."

לאחר רגע, כשגב' קארי נכנסה ודיברה איתו על ההצלחה שלו – כתבו עליו חצי טור בעיתון המקומי – היו רגשותיו מעורבים. עכשיו ידע שהוא עדיין רוצה את הנערה הזו, וידע שהעבר חוזר לפעמים – זה הכול. לגבי השאר הוא חייב להיות חזק וזהיר, והוא כבר יראה.

"ועכשיו," אמרה גב' קארי, "אני רוצה שתלכו לבקר את הגברת עם החרציות. היא אמרקה לי בפירוש שהיא רוצה לראות אותך, משום שקראה עליך בעיתון."

הם הלכו לראות את הגברת עם החרציות. פסעו לאורך הרחוב, והוא זיהה בהתרגשות איך צעדיה הקטנים יותר נפלו תמיד בין צעדיו. התברר שהגברת נחמדה, והחרציות היו ענקיות ויפות באופן בלתי רגיל. גניה של הגברת היו מלאים בהן, ורודות ולבנות וצהובות, כך שלהיות ביניהן היה מסע חזרה אל לב-לבו של הקיץ. היו שני גנים מלאים ושער ביניהם; הגברת עברה ראשונה בשער, בזמן שהם טיילו בנחת לעבר הגן השני.

ואז קרה דבר מוזר. ג'ורג' זז הצידה כדי לאפשר לג'ונקואיל לעבור, אך במקום לעבור היא נעמדה ונעצה בו מבט לרגע. זה לא היה המבט, שלא היה חיוך, כמו שהיה זה רגע השתיקה. הם ראו זה את עיני זה, ושניהם לקחו נשימה קצרה מהירה ואז המשיכו לתוך הגן השני. זה היה הכול.

שעות אחר-הצהריים דעכו. הם הודו לגברת ופסעו הביתה באיטיות, מלאי מחשבות, זה לצד זה. גם בארוחת הערב היו שקטים. ג'ורג' סיפר למר קארי משהו על מה שקרה בדרום-אמריקה, והצליח להגניב את העובדה שהכול יהיה פשוט בשבילו בעתיד.

הארוחה הסתיימה, והוא וג'ונקואיל היו לבד בחדר שראה את תחילת סיפור אהבתם ואת סופו. זה נראה לו עצוב מאוד וכאילו קרה לפני זמן רב. על הספה הרגיש כאב וצער שכמותם לא ירגיש שוב לעולם. לעולם לא יהיה כה חלש או כה עייף ואומלל ועני. בכל זאת ידע שלאותו הנער מלפני 15 חודשים היה משהו, אמונה, התלהבות, שנעלמו לנצח. הדבר הנכון – הם עשו את הדבר הנכון. הוא המיר את נעוריו בעוצמה, וסלל לו דרך בחיים מתוך ייאוש. אך החיים סחפו את רעננות אהבתו יחד עם נעוריו.

"את לא תתחתני איתי, נכון?" אמר בשקט.

ג'ונקואיל נדה בראשה הכהה.

"לעולם לא אתחתן," ענתה.

הוא הניע ראשו.

"אני נוסע לוושינגטון בבוקר," אמר.

"אה…"

"אני חייב לנסוע. אני חייבת להיות בניו-יורק ב-1 בחודש, ובינתיים אני רוצה לעצור בוושינגטון."

"עסקים!"

"לא," אמר באופן מאולץ, "יש שם מישהי שאני חייב לראות, מישהי שהיתה מאוד נחמדה אליי כשהייתי מדוכא ושבור."

זו היתה המצאה. לא היה לו אף אחד לראות בוושינגטון – אך הוא הסתכל על ג'ונקואיל בריכוז, והיה בטוח שהיא התכווצה מעט, שעיניה נעצמו ונפקחו לרווחה שוב.

"אך לפני שאלך, אני רוצה לספר לך מה קרה לי מאז ראיתי אותך, ומכיוון שכנראה לא ניפגש שוב, חשבתי שאולי תסכימי – רק הפעם – לשבת בחיקי כמו שנהגת לעשות. לא הייתי מבקש, אבל בגלל שאין לך מישהו אחר – עדיין – אולי זה לא משנה."

היא נדה בראשה ומיד התיישבה בחיקו, כפי שעשתה לעתים קרובות כל-כך באותו אביב חולף. מגע ראשה כנגד כתפו, מגע גופה המוכר, היכה בו בהתרגשות. זרועותיו המחזיקות בה נטו להיכרך סביבה, לכן נשען אחורנית והחל לדבר, מהורהר, לתוך החלל.

הוא סיפר לה על שבועיים מייאשים בניו-יורק, שהסתיימו בעבודה מעניינת גם אם לא רווחית ביותר במפעל בנייה בעיר ג'רסי. כשהעסק בפרו הוצג בפניו לראשונה, הוא לא עשה עליו רושם של הזדמנות יוצאת דופן. הוא היה אמור להיות עוזר מהנדס שלישי במשלחת, אך רק עשרה מהקבוצה האמריקאית, כולל שמונה מודדים ומעריכים, הגיעו לקוזקו. עשרה ימים לאחר מכן מת ראש המשלחת מקדחת צהובה, זו היתה ההזדמנות שלו, הזדמנות שרק טיפש יחמיץ, הזדמנות מופלאה…

"הזדמנות שרק טיפש יחמיץ?" הפריעה בתמימות.

"גם טיפש לא," הוא המשיך. "זה היה נהדר. אז שלחתי מברק לניו-יורק…"

"ואז," הפריעה שוב, "הם שלחו מברק בו אמרו שאתה צריך לנצל את ההזדמנות?"

"צריך!" קרא בהתרגשותף עדיין נשען אחרונית, "שאני חייב. לא היה זמן לבזבז…"            

"אפילו לא דקה?"

"אפילו לא דקה."

"אפילו לא בשביל…" היא עצרה.

"בשביל מה?"

"תראה."

לפתע הוא היטה את ראשו קדימה, והיא קירבה עצמה אליו, שפתיה פתוחות למחצה כמו פרח.

"כן," לחש לתוך שפתיה, "יש כל הזמן שבעולם…"

כל הזמן שבעולם – חייו וחייה. אך לרגע, כשנישק אותה, ידע שלמרות שהוא מחפש את דרך הנצח, לעולם לא יוכל ללכוד שוב את אותן שעות אפריל אבודות, עכשיו הוא עשוי להדק אותה קרוב, עד ששרירי זרועו יינעלו – היא היתה משהו נכסף ונדיר שהוא נלחם עבורו ועשה לשלו – אך שוב לעולם לא לחישה מעורפלת באבק או במשב הרוח הלילי…

הנח לזה, חשב, אפריל חלף, אפריל חלף. יש סוגים שונים של אהבה בעולם, אך לעולם לא אותה אהבה פעמיים.


מתוך: "השיקוי: סיפורי אהבה מטובי הסופרים בעולם", הוצאת גוונים, 1992.