1

כשהודיעה אשת השוער (היא שנהגה להיענות למצילת הכניסה), "אדון – עם גברת, אדוני," עלתה לעיני מיד, כמו שעלתה פעמים רבות בימים ההם – כשהיתה המשאלה אֵם המחשבה – חזוּת של אנשים המבקשים שאצייר את דיוקנם. ואכן התברר שאנשים המבקשים שאציירם הם אורחַי הפעם; אבל לא במובן שהיה עדיף בעיני. אמנם בתחילה לא העיד כלום שאולי לא לשם ציור דיוקנם באו. האדון, גבר כבן חמישים, גבוה מאוד וזקוף מאוד, עם שפם מאפיר קצת ומעיל אפור התפור לו להפליא, שאת שניהם ראיתי בעין בעל מקצוע – ואיני מתכוון כסַפָּר ואף לא כחייט – היה עושה עלי רושם שהוא אדם מפורסם אילו היו רבים מהאנשים המפורסמים עושים רושם. אמת, שכבר זמן לא מעט היתה מודעת לי, היא שדמות שופעת חיצוניוּת כמעט לעולם אינה, כמו שאפשר לומר, ישות ציבורית. הצצה בגברת סייעה לי להיזכר בחוק הפרדוקסלי הזה: גם היא נראתה כמעט כבוּדה מכדי שתהיה "אישיות". יתֵרה מזו, נדיר הוא שייתקל אדם בשני יוצאים מהכלל בכפיפה אחת.

איש משניהם לא פתח בדברים מיד – הם רק האריכו את המבט המקדים כרמז שכל אחד מהם מבקש לתת הזדמנות לבן זוגו. ניכר בהם שביישנים הם; עומדים היו להם ומניחים לי לקלוט אותם – שכן, כך הבינותי אחר כך, לא היה להם דבר מעשי יותר מזה לעשותו. כך שימשה מבוכתם את תכליתם. כבר ראיתי בני אדם מתייסרים באי-רצונם לומר שמתאווים הם לדבר המוני כל כך כהעלאת דמות דיוקנם על הבד; אבל המעצורים שבלב ידידי החדשים נראו כמעט כמעצורים שאין להתגבר עליהם. והרי יכול האדון לומר "רצוני בציור דיוקן של אשתי", והגברת יכלה לומר "רצוני בציור דיוקן של בעלי". ואולי אין הם בעל ואישה – זה יש בו, כמובן, לעשות את העניין עדין יותר. ואולי מבקשים הם להיצָייר יחד – שאם כן, היה עליהם להביא אדם שלישי שיהיה להם לפה.

"אנחנו באים ממר ריווֶט," אמרה לבסוף הגברת בחיוך עמום, שרושמו כספוג לח המועבר על פני מעשה-ציור "משוקע" וכהֶרמז מעורפל ליופי שנגוז. גבוהה וזקופה היתה, על פי מידתה, כמו בן לווייתה, ומשא שנותיה פחוּת עשר שנים משנותיו. עצובה נראתה ככל שיכולה להיראות אישה שפניה אינן טעונות הבעה, כלומר במסֵכתה הסגלגלה והגַוונוּנית ניכרה שחיקה כשחיקה הניכרת במשטח חשוף. יד הזמן עברה עליה ולא חשׂכה, אבל רק כדי לפַשֵט. דקת גו היתה ונוקשה, ומלובשת יפה כל כך, בארג כחול כהה, עם דשים וכיסים וכפתורים, עד שברור היה שהחייט שלה הוא החייט של בעלה. איזו חסכנות אמידה לא מוגדרת אפפה את בני הזוג – אין ספק שהפיקו מידה נאה של תפנוקים מכספם. ואם נועדתי אני להיות אחד התפנוקים שלהם, ראוי לי שאשקול יפה-יפה את תנאַי.

"אה, קלוֹד ריווט המליץ עלי?" שאלתי; והוספתי שמעשה חביב עשה, הגם שיכולתי לומר בלבי כי מאחר שהוא מצייר נופים בלבד, אין מעשהו זה בחזקת מעשה הקְרבה.

הגברת נעצה את מבטה באדון והאדון השיט את מבטו בחדר. אחר כך, מביט רגע אל הרצפה ומלטף את שפמו, נתן בי את עיניו הנעימות והעיר: "הוא אמר שאתה האיש הנכון."

"אני משתדל להיות, למי שרוצים לשבת לפני."

"כן, אנחנו היינו רוצים," אמרה הגברת בשקיקה.

"כלומר שניכם יחד?"

אורחי הביטו זה בזה. "לוּ יכולת לעשות משהו בי, אני משער לי שהמחיר היה כפול," גמגם האדון.

"הו, כן, המחיר לשתי דמויות גבוה, כמובן, יותר מלאחת."

"היינו רוצים שזה ישתלם," התוודה הבעל.

"אתה הוגן מאוד," השבתי מתוך הערכה לאהדה לא מצויה שכזאת – כי שיערתי שהוא מתכוון לומר שישתלם לַצייר.

תחושה של מוזרוּת כמו ניעורה בלבה של הגברת. "אנחנו מתכוונים בעד האיורים – מר ריווט אמר שאתה עשוי להכליל אחד מהם."

"להכליל – איור?" גם אני נבוכותי בה במידה.

"רישום שלה, זאת אומרת," אמר האדון והסמיק.

רק אז הבינותי מה השירות שעשה לי ריווט; הוא סיפר להם שאני מצייר בשחור-לבן – לכתבי עת מצוירים, לסִפרי סיפורים, לרשימות מהווי ימינו – ומשום כך יש לי תעסוקה תכופה לדוגמנים. כל זה אמת היה, אבל אמת לא פחות היתה העובדה (עתה יכול אני להודות בזה – ואניח לקורא לנחש אם זה משום שהשאיפה עתידה היתה להניב הכל או לא להניב כלום) שלא יכולתי להוציא מלבי את הכבוד, ולא כל שכן את הגמול, שיש לצַיָר דיוקנאות גדול. ה"איורים" שלי היו מטה לחמי; את עיני נשאתי לענף אמנות אחר (הענף המעניין שבכולם, כך נראה לי תמיד) שינציח את תהילתי. גם לא היתה כל בושה בתקווה לעשות לי בו הון; אבל עשיית ההון התרחקה הרבה למן הרגע שהביעו אורחי את משאלתם "להיצָייר" חינם. התאכזבתי, שכן מבחינה ציורית "נראו" בעיני מיד. תפסתי את הטיפוס שלהם – כבר גמרתי בדעתי מה אעשה בו. משהו שלא היה משביע את רצונם במלואו, אמרתי בלבי אחר כך.

"אה, אתם – אתם – ?" פתחתי מיד לאחר שכבשתי את הפתעתי. לא יכולתי להוציא מפי את המילה האפרורית "דוגמנים" – כל כך רחוקה נראתה מלהולמם.

"לא היה לנו ניסיון רב," אמרה הגברת.

"אנחנו חייבים לעשות משהו וחשבנו שצייר בתחום שלך אולי יוכל להפיק מאתנו משהו," חש בעלה לפלוט. והוסיף והעיר שאין הם מכירים ציירים רבים ופנו תחילה, למרות הסיכוי המועט (מצייר הוא, כמובן, נופים, אבל לפעמים – אולי אזכור – משלב בהם דמויות) אל מר ריווט, שהכירו אותו לפני שנים אחדות באיזה מקום בנוֹרפוֹק, שעסק שם ברישום.

"גם אנחנו עצמנו נהגנו לרשום קצת," רמזה הגברת.

"זה אמנם מביך מאוד, אבל אנחנו ממש חייבים לעשות משהו," המשיך בעלה.

"מובן שאנחנו כבר לא מאוד צעירים," הודתה היא בחיוך רפה.

אגב הערה שאולי מוטב לי שאדע עוד משהו עליהם, הגיש לי הבעל כרטיס, שהוצא מארנק חדש ונאה (אבזריהם היו כולם כחדשים) – ועליו מודפסות המילים "מייג'ור מוֹנַרק". והמילים האלה, הגם שעשו רושם, לא העשירו הרבה את ידיעותי; אבל אורחי הוסיף מיד: "יצאתי מהצבא ואיתרע מזלנו ואיבדנו את כספנו. לאמתו של דבר, אמצעינו מצומצמים להחריד."

"הדבר מטריד מאוד," אמרה מרת מונרק.

ניכר בהם שהם מבקשים להיראות מאופקים – להשתדל שלא להתנפח משום שבני טובים הם. הרגשתי שהיו מבקשים לראות בזה מכשול כלשהו, ובה בשעה חשתי בחוש כמוס – נחמתם במזל ביש – שאמנם היו טעמם ונימוקם עמם. אין ספק שהיו עמם; אבל יתרונות אלה נדמו לי חברותיים במידה מכרעת; כגון אלה העשויים לסייע בשיפור מראהו של טרקלין. אלא שטרקלין הוא תמיד, או מן הדין שיהיה, תמונה.

בעקבות רמיזתה של אשתו לגילם, חיווה מייג'ור מונרק את דעתו ואמר: "מובן שהיה בדעתנו להקדיש את עצמנו יותר לציור דיוקנאות. עדיין אנחנו יכולים לשמור על הצורה." ובו ברגע ראיתי שהצורה היא אמנם עיקר שבחם. ה"מובן" שלו לא נשמע יהיר, אבל זרע אור על הבעיה. "היא מצטיינת בזה יותר," המשיך והנהן בראשו אל אשתו בהֶעדר-לַהֲגנוּת נעים שלאחר הסעודה. ואני לא יכולתי אלא להשיב, כאילו אנחנו אמנם יושבים וכוס המשקה שלנו לפנינו, שאין בכך למנוע אותו עצמו מלהיות בעל צורה; מה שהביא גם אותו לענות ולומר: "אמרנו בלבנו שאם תתבקש אי פעם לצייר אנשים כמונו, אפשר שנהיה קצת דומים לזה. בייחוד היא – לִגברת שבְּסֵפר. אתה מבין."

השעשוע ששעשעוני היה רב כל כך, שכדי להוסיף עליו השתדלתי לאמץ לי את נקודת הראות שלהם; ואף על פי שנבוכותי על שמצאתי עצמי מעריך הערכה גופנית, כמו היו בהמות להשכרה או כושים מועילים, זוג שלא יכולתי לצפות להיפגש עמם אלא באחד מסוגי היחסים שהביקורת בהם היא ביקורת שבשתיקה, אף על פי כן הסתכלתי במרת מונרק בעין בוחנת דיה לקרוא, כעבור רגע, משוכנע: "הו כן, גברת שבספר!" דומה היתה מאין כמוה לאיור גרוע.

"נקוּם, אם אתה רוצה," אמר המייג'ור ונעמד לפני בהדרה אמיתית.

במבט חטוף יכולתי לעמוד על מידותיו – גבהו היה מטר שמונים ושמונה וג'נטלמן מושלם. כדאי היה לכל קלוּבּ מתארגן שדרוש לו סֵמל להעסיקו במשכורת כדי שיעמוד בחלונו הראשי. מה שעלה בדעתי מיד הוא שבבואם אלי החמיצו, בעצם, את ייעודם; אין ספק שיכלו להפיק יתר תועלת אילו שימשו לפרסומת. לא יכולתי, כמובן, לראות את הדבר לכל פרטיו, אבל יכולתי לראותם כמכרה זהב למישהו – לא להם לעצמם, כוונתי. היה בהם משהו לתופר מקטורנים, לבעל בית מלון או לסוחר בסבון. יכולתי לדמיין לי "אנו משתמשים רק בו" הצמוד לחזותיהם למלוא התועלת; בעיני רוחי ראיתי באיזו זריזות הם עושים נפשות לארוחת תפריט.

מרת מונרק ישבה בלי נוע, לא מגאווה אלא מביישנות, וכעבור רגע אמר לה בעלה: "קומי, יקירתי, והראי כמה אופנתית את." היא צייתה, אבל לא היתה צריכה לקום כדי להראות זאת. היא הלכה עד קצה הסטודיו ואחר כך חזרה מסמיקה ועיניה הנבוכות על בעלה. הדבר הזכיר לי מקרה שהייתי לו עֵד באקראי בפריז – הייתי שם עם חבר, מחזאי שעמד להעלות על הבימה מחזה, כשניגשה אליו שחקנית לבקש ממנו שיפקיד בידיה אחד התפקידים. היא העבירה לפניו את סגולותיה, הלכה הלוך ושוב כמעשה מרת מונרק עתה. מרת מונרק היטיבה לעשות זאת לא פחות, אבל נמנעתי מלמחוא כף. מוזר מאוד היה לראות אנשים כמוהם משתדלים ככה בעבור שכר דל כל כך. לפי מראיה היו לה עשרת אלפים לשנה. בעלה אכן השתמש במילה שהגדירה אותה יפה: היא היתה מעיקרה ובטיפוסה מה שנקרא בלשון לונדון של הימים ההם "אופנתית". גזרתה היתה, על פי מערכת מושגים זו עצמה, "נאה" בעליל וללא עוררין. לאישה בשנותיה היתה צרת מותניים להפתיע; למרפקה אף היה העיקול היאה; את ראשה תלתה בהטיה המקובלת – אבל מדוע באה אלי דווקא? מן הראוי היה שתמדוד מקטורנים בחנות גדולה. חששתי שלאורחי לא רק חסרון כיס אלא גם "נטייה אמנותית" – וזה יוכל להיות סיבוך גדול. כששבה והתיישבה הודיתי לה ואגב כך הערתי כי מה שמוקיר הרַשָם בדוגמן שלו יותר מכל הוא היכולת לשבת בשקט.

"הוֹ, היא יכולה לשבת בשקט," אמר מייג'ור מונרק. ואחר כך הוסיף בבדיחות: "תמיד דאגתי לכך שתהיה שקטה."

"אני לא איזו עצבנית מגעילה, נכון?" עתרה מרת מונרק אל בעלה.

הוא כיוון את תשובתו אלי. "אולי לא מיותר יהיה להעיר – הרי חייבים אנו להיות מעשיים בהחלט, לא כן? – שבשעה שנשאתי אותה לאישה נודעה בכינוי 'הפסל היפהפה'."

"הו, עזוב!" אמרה מרת מונרק בעגמימות.

"לי, כמובן, תהיה דרושה מידה ידועה של הבעה," עניתי ואמרתי.

"כמובן!" קראו שניהם.

"ועוד אני מתאר לי שאתם יודעים שתתעייפו נורא."

"הו, אנחנו אף פעם לא מתעייפים!" קראו בשקיקה.

"כבר היה לכם ניסיון כלשהו?"

הם היססו – הביטו זה אל זה. "צילמו אותנו – המון," אמרה מרת מונרק.

"היא רוצה לומר שהאנשים עצמם ביקשו מאתנו," הוסיף המייג'ור.

"אני מבין – מפני שאתם יפי מראה כל כך."

"איני יודע מה חשבו, אבל תמיד רדפו אחרינו."

"תמיד קיבלנו את התצלומים שלנו חינם," חייכה מרת מונרק.

"אולי היינו צריכים להביא כמה מהם, יקירתי," העיר בעלה.

"איני בטוחה שנשארו לנו. חילקנו המונים," הסבירה לי היא.

"עם החתימות שלנו וכדומה," אמר המייג'ור.

"אפשר להשיג אותם בחנויות?" שאלתי כהלצה שאין בה כדי להזיק.

"הו כן, שלה – היה אפשר."

"עכשיו כבר לא," אמרה מרת מונרק ועיניה ברצפה.

2

יכולתי לדמות לי את ה"וכדומה" שהיו רושמים על עותקי המתנה של תצלומיהם ובטוח הייתי שכתבו בכתב יד יפה להפליא. מוזר מה מהר נהייתי בטוח בכל דבר שנגע להם. אם עכשיו עניים הם כל כך עד שעליהם להשתכר מעות, לא היה להם מעולם עודף ממון. יפי מראיהם היה הונם, והם, ברוח טובה, ניצלו ככל שיכלו את אורח החיים שמינה להם הנכס הזה. פניהם, חוסר המבע שבהן והמנוחה האינטלקטואלית הגדולה של עשרים שנות התארחות בבתי אחוזה, הן ששיוו להם לוויית חן. יכולתי לראות את הטרקלינים המוצפים אור שמש, הזרועים כתבי עת שלא קראה, שישבה בהם שוב ושוב מרת מונרק; יכולתי לראות את סבכי השיחים הרטובים שהתהלכה ביניהם – מצוידת להפליא אם למשימה זו ואם למשימה זו. יכולתי לראות את שמורות בעלי-החיים העתירות שסייע המייג'ור לצוד בהן ואת המלבושים הנהדרים, אשר בהם, בשעת לילה מאוחרת, פרש אל חדר העישון לשוחח עליהן. יכולתי לדמות לי את בתי השוקיים וגלימות הגשם שלהם, את בגדי הטוויד והאדרות שלהם שנבחרו כראוי, את גלילי המקלות ותיבות האבזרים והמטריות הגלולות למשעי; ואף יכולתי להעלות לעיני רוחי בדייקנות רבה את מראה משרתיהם ואת המגוון הדחוס של כבודתם על רציפיהן של תחנות רכבת כפריות.

נותנים היו תשרים קטנים, אבל חיבבו אותם; הם עצמם לא עשו כלום, אבל התקבלו בסבר פנים יפות. יפים היו נראים בכל מקום; משביעים היו את הנהייה הכללית אחרי רום המדרגה, קלסתר הפנים ו"הצורה". והם ידעו זאת ללא סכלות או המוניות, ולפיכך רחשו כבוד לעצמם. הם לא היו שטחיים; יסודיים היו ועמדו על שלהם – זה היה אורחם. אנשים שיש להם נטייה כזאת לפעילות, אי אפשר שלא יהיה להם איזה אורַח. חשתי כיצד אפשר לסמוך עליהם, בכל הנוגע לשמחת חיים, אפילו בבית משמים. והנה עתה קרה משהו – לא חשוב מה; הכנסתם המעטה פחתה, פחתה עד לַמזער – והיה עליהם לעשות משהו כדי שיהיו להם דמי כיס. ידידיהם נטו להם חיבה, אבל לא נטו לתמוך בהם. היה בהם משהו אומר אשראי – הבגדים, הנימוסים, הטיפוס; אבל אם נמשל האשראי לכיס ריק גדול שצליל מעות מהדהד בו מפעם לפעם, חייב הצליל לפחות להישמע לאוזן. ממני רצו שאעזור להם לעשותו כך. למזלם לא היו להם ילדים – על כך עמדתי חיש מהר. אולי גם יבקשו שהקשרים בינינו יישמרו בסוד; לכן גם הציעו עצמם "בשביל הגוף" – ציור הפנים עלול להסגיר אותם.

הם מצאו חן בעיני – כל כך תמימים היו; ולא היתה בי כל התנגדות להם, אם אך יתאימו. אבל משום מה, למרות כל סגולותיהם המצוינות, לא קל היה לי לבטוח בהם. אחרי ככלות הכל לא היו אלא חובבנים, והיצר השליט בחיי היה תיעוב החובבנות. נתלווה לזה עוד סֶלֶף – העדפה שמלֵידה של הנושא המצויר על פני הנושא האמיתי, שכן חסרונו של האמיתי עלול כל כך להיות הֶעדר ציוּריוּת. חביבים עלי הדברים הגלויים לעין, שאז אתה נמצא בטוח. אם אכן כך הם אם לא – זו שאלה משנית וכמעט תמיד שאלת סרק. היו גם שיקולים אחרים, והראשון בהם – שכבר היו לי לשימושי שניים או שלושה אנשים, ובעיקר צעיר בעל כפות רגליים גדולות, בבגד אלפָּקה, מקילבּורן, שזה שתיים-שלוש שנים היה בא אלי בקביעות לשם האיורים שלי ועדיין אני – אולי לגנוּתי – מרוצה ממנו. בגילוי לב הסברתי לאורחי את פני הדברים, אבל הם נקטו אמצעי זהירות רבים יותר מששיערתי. הם חישבו את סיכוייהם, מאחר שקלוד ריווט סיפר להם על "מהדורה דה-לוקס" היזומה לאחד מסופרי זמננו – בחיר הרומניסטנים – שזמן רב התעלמו ממנו המון גסי הטעם והוקירוהו לעילא ולעילא רבי הקשב (האזכיר כאן את פיליפ וינסנט?) והנה התמזל מזלו לראות, בערוב ימיו, את דמדומי השחר ואחר כך גם את האור המלא של דברי ביקורת טובים יותר; הערכה שהיה בה באמת, מצד הציבור, משהו מן הכפרה. הכנת המהדורה, שתכנן אותה מו"ל בעל טעם, היתה, בעצם, מעשה של פיצוי רב; חיתוכי עץ, שבאו להעשירה, היו מנחת הכבוד של הציור האנגלי לאחד ממייצגיה היותר עצמאיים של הספרות האנגלית. המייג'ור ומרת מונרק הודו לפני שקיוו שאולי אוכל לשלב אותם בחלקי שלי במפעל הזה. הם ידעו שאני עומד לעסוק בראשון מבין הספרים, "ראטלנד רֶמזי", אבל היה עלי להבהיר להם שהמשך השתתפותי בדבר – הספר הראשון נועד להיות מבחן – ודאי יהיה תלוי במידת הרצון שאפיק. אם תהיה מצומצמת, ייפטרו ממני מעסיקי בלי גינונים רבים. זוהי לי, אפוא, נקודת מפנה, ומובן שאני עושה הכנות מיוחדות, מחפש לי אנשים חדשים, שמא יהיו נחוצים, ומבטיח לי את הטיפוסים היותר מוצלחים. ואולם הודיתי שהייתי רוצה להסתפק רק בשניים או בשלושה דוגמנים טובים, שיתאימו לכל.

"האם יהיה עלינו לעיתים קרובות ל – ללבוש בגדים מיוחדים?" חקרה מרת מונרק ברהייה.

"הו, כן – זה חלק מהעניין."

"והאם יהיה עלינו לספק בעצמנו את התלבושות שלנו?"

"לא ולא; יש לי המון חפצים. דוגמנים של צייר לובשים – או פושטים – כל מה שנראה לו."

"ואתה רוצה לומר – אותם – אותם עצמם?"

"אותם עצמם?"

שוב הביטה מרת מונרק אל בעלה.

"הו, היא רק רצתה לדעת," הסביר הלה, "אם המלבושים הם בשימוש הכלל." היה עלי להודות שאכן כך הם, ואף הוספתי ואמרתי שמקצתם (היו לי המון חפצים מן המאה הקודמת, מקוריים וּזְהומים) כבר עשו את שלהם, לפני מאה שנים, על גבים ונשים חיים שרבב העולם דבק בהם. "נלבש כל דבר שיתאים," אמר המייג'ור.

"הו, אני מסדר את זה – בתמונות הם מתאימים."

"אני חוששת שאצלח יותר לספרים המודרניים. אבוא לבושה כרצונך," אמרה מרת מונרק.

"יש לה בבית המון בגדים; הם אולי יכשרו לחיים בימינו," המשיך בעלה.

"הו, אני יכול לדמות לי תמונות שתהיו בהן טבעיים בהחלט." ואכן יכולתי לראות את עריכתם הרשלנית של חלקי תפאורה עבשים – הסיפורים שלמענם ניסיתי להפיק תמונות בלי מורת-הרוח הכרוכה בקריאתם – אשר את מרחביהם החוליים היתה הגברת הטובה הזאת עשויה לסייע לאכלס. אך היה עלי לחזור ולקבוע שלעבודה ממין זה – מלאכת יומי המוכנית – כבר יש לי הציוד הדרוש: בני האדם שאני עובד אתם מספיקים לצרכי לחלוטין.

"לא חשבנו אלא שאנחנו אולי דומה יותר לכמה מן הנפשות הפועלות," אמרה מרת מונרק בלשון רכה וקמה על רגליה.

גם בעלה קם ממקומו; עומד היה ומסתכל בי בכמיהה עמומה, שהיתה נוגעת ללב בגבר-בגברים כמוהו. "האומנם יהיה איזה קושי מדי פעם להשתמש – אֶ – להשתמש – ?" הוא השהה את ההמשך; רצה שאסייע לו בניסוח מה שהיה בדעתו לומר. אבל אני לא יכולתי – לא ידעתי. ולכן הוציא הוא עצמו את הדבר מפיו, במגושם: "בדבר האמיתי – בג'נטלמן, אתה יודע, או בליידי." הייתי מוכן בהחלט להסכים עמו הסכמה כללית – הודיתי כי יש בזה הרבה. והדבר עורר את מייג'ור מונרק לומר, ולתכוף לבקשתו בליעה כבושה, לא מעושׂה: "זה קשה נורא – כבר ניסינו הכל." הבליעה הכבושה היתה דובבת; אשתו לא יכלה לעמוד בפניה. כהרף עין שוב צנחה מרת מונרק אל אחת הספות ופרצה בבכי. בעלה ישב אצלה ואחז באחת מידיה; ואז ניגבה חיש מהר את עיניה בידה האחרת, ואילו אני, כשנשאה אלי את עיניה, נבוכותי. "אין אף משרה ארורה אחת שלא העמדתי את עצמי לה – ציפיתי לה – התפללתי לה. אתה יכול לתאר לך שכבר היינו צריכים להיות במצב לא קל. משרות של מזכיר וכדומה לזה? בה במידה תוכל כבר לבקש לך תואר אצולה. אני מוכן להיות כל דבר – אני חזק: שליח או טוען פחמים. אני מוכן לחבוש כובע משונץ זהב ולפתוח דלתות של כרכרות לפני חנות סדקית; אני מוכן לחכות בתחנה ולשאת מזוודות; אני מוכן להיות דוור. אבל הם אפילו לא מביטים עליך; כבר יש בשטח אלפים טובים לא פחות ממך. ג'נטלמנים, מסכנים שכמותם, ששתו את יינם, שהחזיקו סוסי ציד!"

ניחמתי אותם ככל שיכולתי לנחם ולא עברה שעה קלה ואורחי שוב קמו וקבענו, לשם הניסיון, מועד לפגישה. עוד אנחנו דנים בזה והנה נפתחה הדלת ונכנסה מיס צֶ'רם ומטרייה רטובה בידיה. היה עליה על מיס צ'רם לנסוע באומניבוס אל מֵידה וֵיל ואחר כך ללכת ברגל חצי מיל. היא נראתה רשולה קמעה ומרוססת קצת בבוץ. כמעט אף פעם לא ראיתי אותה נכנסת בלא שאשוב ואחשוב כמה מוזר הוא שאף על פי שמועות היא כל כך בעצמה, היא נעשית מרובה כל כך באחרים. מיס צֶ'רם קטנה ודלת בשר היתה, אך גיבורה רומנטית שופעת כל כך. היא לא היתה אלא בת לונדון מנומשת, אך יכלה לייצג כל דמות – ממטרונית מכובדת ועד רועה; היה לה הכישרון לכך, כשם שהיתה יכולה להתברך בקול ערב או בשׂער ארוך. היא לא ידעה לכתוב בלי שגיאות כתיב ואהבה בירה, אך היו לה שתיים או שלוש "סגולות", וניסיון, ותושייה, ומיומנות, ושכל ישר, ודקוּת הרגשה גחמנית, ואהבת התיאטרון, ושבע אחיות, ואף לא שמץ של יראת כבוד, בייחוד כלפי האות ה'. הדבר הראשון שראו אורחי הוא שמטרייתה רטובה והם בכליל-שלמותם נרתעו בעליל למראהָ. הגשם החל לרדת לאחר בואם.

"אני כולי מים; היו מלא אנשים באומניבוס. חבל שאתה לא גר על יד תחנה," אמרה מיס צ'רם.

ביקשתי ממנה שתתכונן מהר ככל שתוכל, והיא פנתה אל החדר שהיתה מחלפת בו תמיד את בגדיה. אבל קודם שיצאה שאלה אותי מה תשים עליה הפעם.

"את הנסיכה הרוסייה, את לא יודעת?" עניתי. "זאת עם 'עיני הזהב', של הקטיפה השחורה, בשביל הדבר הארוך הזה ב'צ'יפסייד'."

"עיני זהב? בחיי!" קראה מיס צ'רם, ואורחי עקבו אחריה במבט נוקב שעה שהלכה לה. כשהיתה מאחרת, היתה מתקינה עצמה תמיד עד שלא הספקתי לפנות כה וכה; ואני עיכבתי את אורחי קצת, במתכוון, כדי שיהיה להם מושג, כשיראו אותה, למה יצַפו גם מהם. הערתי כי לדידי היא התגלמות של דוגמנית מצוינת – שהיא, לאמתו של דבר, פיקחית מאוד.

"אתה סבור שהיא נראית כנסיכה רוסית?" שאל מייג'ור מונרק בבעתה מסותרת.

"כשאני עושה אותה כך – כן."

"הו, אם עליך לעשות אותה – !" טען בחריפות.

"יותר מזה אינך יכול לבקש. רבים כל כך הם אלה שאי אפשר לעשות אותם."

"והרי לפניך גברת ממש" – ובחיוך משדל שילב את זרועו בזרוע אשתו – "שהיא כבר עשויה!"

"הו, אני לא נסיכה רוסית," מיחתה מרת מונרק בקרירות כלשהי. ראיתי שהכירה כמה מהן והן לא נשאו חן מלפניה. הנה מיד התעורר קושי ממין שמעולם לא היה לי לחשוש לו אצל מיס צ'רם.

הגברת הצעירה הזאת חזרה לבושה קטיפה שחורה – השמלה היתה שחוקה למדי ונמוכה מאוד על כתפיה הכחושות – ובידיה האדומות מניפה יפנית. הזכרתי לה שבתמונה שאני מצייר עליה להביט אל מעבר לראשו של מישהו. "של מי איני זוכר, אבל זה לא חשוב. רק הביטי אל מעבר לאיזה ראש."

"הייתי יותר שמחה להביט אל מעבר לאיזה תנור," אמרה מיס צ'רם והתייצבה במקומה ליד האח, נערכה בתנוחה הנכונה, שיוותה לה מראית גבוהה, הטתה קצת לאחור את ראשה והצניחה קצת קדימה את מניפתה, ונראתה, מכל מקום להרגשתי המשוחדת, נפלית ומקסימה, נוכרייה ומסוכנת. ונראית כך השארנו אותה שעה שירדתי במדרגות עם מייג'ור מונרק ואשתו.

"נדמה לי שהייתי יכולה להתקרב לכך לא פחות," אמרה מרת מונרק.

"הו, את סבורה שהיא עלובה, אבל את חייבת להביא בחשבון את האלכימיה של האמנות."

ואף על פי כן הלכו להם מחוזקים ברוחם בעליל, על יסוד היתרון בר-ההוכחה שבהיותה הדבר האמיתי. יכולתי לדמות לי אותם מתחלחלים ממיס צ'רם. והיא, בשובי, היתה מבודחת מאוד מהם, כי סיפרתי לה מה רצונם.

"טוב, אם היא יכולה לדגמן, אני יהיה מנהלת חשבונות," אמרה הדוגמנית שלי.

"היא ממש גבירה," עניתי, כמין הצקה תמימה.

"אז עוד יותר רע בשבילך. זאת אומרת שהיא לא יכולה להשתנות."

"היא תתאים בשביל רומנים אופנתיים."

"כן, כן, היא באמת תתאים להם!" הכריזה בבדיחות הדעת הדוגמנית שלי. "הם לא די גרועים גם בלעדיה?" פעמים רבות גיניתי אותם ברוח טובה באוזני מיס צ'רם.

3

לשם הבהרת איזו תעלומה באחת היצירות הללו ניסיתי לראשונה את מרת מונרק. בעלה בא עמה, להיות למועיל, אם יהיה צורך בכך – ברור למדי היה שבדרך כלל יבחר לבוא עמה. בתחילה תהיתי אם עושה הוא זאת לשם ה"מהוגנוּת" – אם עתיד הוא להיות קנאי ולהתערב. עצם המחשבה היתה מטרידה ממש, ולוּ נמצאה נכונה, הייתי מביא ללא שהיות את היכרותנו לכלל סיום. אך במהרה נוכחתי שאין בכך כלום, ואם מתלווה הוא אל מרת מונרק, הריהו הוא עושה זאת (לבד מהסיכוי שיהיה נחוץ) פשוט משום שאין לו מה לעשות. כשלא היתה אתו בטל עיסוקו, ועד כה לא היתה בלעדיו אף פעם. בצדק סברתי שבמצבם המביך הקשר ההדוק ביניהם הוא עיקר נחמתם ושהקשר הזה אין בו שום תורפה. ברית נישואין אמיתית היתה הברית הזאת, עידוד למהססים, לפסימיסטים אגוז קשה לפצחו. מענם היה באזור צנוע (זכורני שאחר כך חשבתי שזה היה אצלם הדבר היחיד המקצועי באמת) ויכולתי לצייר לי בדמיוני את הדירה העלובה שהיה נשאר בה המייג'ור לבדו. בחברת אשתו יכול לשאת אותה – בלעדיה לא יכול.

אנין התנהגות היה מכדי שישתדל להנעים עצמו כשלא יכול להביא תועלת; וכשהייתי שקוע בעבודתי מכדי לשוחח, פשוט ישב וחיכה. אבל אהבתי לשמוע אותו מדבר – שיחתו, כשלא הפריעה את עבודתי, עשתה אותה בזויה פחות, בדֵלה פחות. ההאזנה לו היתה כצירוף הרגשה שביציאה לבילוי עם החיסכון שבהישארות בבית. רק מכשול אחד היה כאן – זה שלא הכרתי, כמסתבר, אף אחד מן האנשים שהכירו הוא ואשתו. נדמה לי שתהה תהייה גדולה, כל תקופת הקשר בינינו, את מי לעזאזל אני כן מכיר. לא היה לו אף בדל רעיון אחד לגשש אחריו ולכן לא התגלגלה השיחה בינינו יפה – גדרנו עצמנו בשאלות של עורות ואפילו של מַשקים (כָּרָרים ותופרי אברקיים וכיצד להשיג בזול יין קלארֶט משובח) ועניינים כמו "רכבות טובות" ואורחן ורבען של ציפורי ציד. אוצר ידיעותיו בנושאים האלה האחרונים היה מדהים – עלה בידו למזג בו את מנהל תחנת הרכבת עם האורניתולוג. וכשלא יכול לדבר על דברים גדולים, יכול לדבר ברוח מרוממת על זוטות, ומאחר שלא יכולתי להתלוות אליו בהפלגותיו אל זיכרונות מעולם החברה המעולה, השכיל להשפיל את השיחה למדרגתי שלי בלי כל מאמץ נראה לעין.

רצון עז כל כך לעשות נחת-רוח היה נוגע ללב בְּגבר היכול על נקלה להפילך ארצה. הוא טיפל באח והיה לו מה לומר על זרימת האוויר בתנור גם בלי שאשאל אותו על כך, וראיתי שרבים מן הסידורים אצלי נראים בעיניו מטופשים לחלוטין. זכרוני שאמרתי לו שאילו איש עשיר אני, הייתי משלם לו משכורת כדי שיבוא וילמדני איך לחיות. יש שהיה נאנח באקראי אנחה שמשמעה אולי זה: "תנו לי אפילו קסרקטין ישן וריק כמו זה ואעשה בו משהו!" כשרציתי שיֵשב הוא לפני, בא לבדו – הנה דוגמה לאומץ לבן הגדול יותר של הנשים. אשתו יכלה לשאת את דירת הקומה השנייה הנידחת שלה, ובדרך כלל היתה מאופקת יותר; על ידי כל מיני הסתייגויות קטנות הראתה שיודעת היא שיאה להשאיר את יחסינו במודגש יחסי עבודה – לא להניח להם לגלוש לחברתיות. היא רצתה שיישאר ברור שהיא והמייג'ור מועסקים, לא מטופחים, וגם אם השבעתי את רצונה כממונה שאפשר להעמידו על מקומו, בשום פנים לא חשבה אותי ראוי להיות שווה לה.

יושבת היתה לפני בריכוז רב, משקעת בזה את כל דעתה, ושעה תמימה היתה מסוגלת להישאר כמעט דוממת כלפני עדשת הצלם. ראיתי שהצטלמה פעמים רבות, אבל עצם ההתנהגות שהכשירה אותה למטרה הזאת, עשתה אותה איכשהו לא מתאימה למטרתי שלי. בתחילה הייתי מלא קורת-רוח ממראה הגבירה אשר לה, והנאה היתה לי, בבואי לשרטט את תווי פניה, להיווכח כמה מעולים הם וכמה מיטיבים הם להנחות את העיפרון. אך לאחר כמה פעמים החלה להיראות לי נוקשה במידה שאין להתגבר עליה; למרות כל מה שעשיתי בו, נראה הרישום שלי כתצלום או כהעתק של תצלום. לא היה בדמותה מגוון של הבעה – לה לעצמה לא היה חוש למגוון. אולי תאמרו שזו היתה בעייתי שלי, שלא היתה אלא שאלה של ההצבה שלה, אלא שהצבתי אותה בכל תנוחה שאפשר להעלותה על הדעת והיא הצליחה למחות את כל ההבדלים ביניהן. אין ספק שהיתה תמיד גברת, ולא עוד אלא שהיתה תמיד אותה הגברת עצמה. היא היתה הדבר האמיתי, אך תמיד אותו הדבר עצמו. לרגעים כמעט תקפני דכדוך משלוות ביטחונה שהיא אכן הדבר האמיתי. מכל מגעה ומשאה עמי ומכל מגעו ומשאו של בעלה השתמע שאני הוא בר המזל. ובינתיים נמצאתי מתאמץ להמציא טיפוסים שתהיה להם קִרבה לטיפוס שלה, במקום שאביא אותו ללבוש צורה אחרת – בדרך המחוכמת, שלא נבצרה, למשל, ממיס צ'רם המסכנה. כל מה שלא סידרתי וכל כמה שלא נזהרתי, יצאה היא תמיד, בתמונותי, גבוהה יותר מדי – והעמידה אותי לפני הדילמה שבהצגת אישה מקסימה כבעלת קומה של שני מטרים ומעלה, שבעיני, אולי מתוך כבוד לקומתי שלי, הקצרה מזה בסנטימטרים לא מעטים, לא הלמה כלל את צביונה של דמות כזאת.

רע מזה היה עניין המייג'ור – כל מה שעשיתי לא היה בו כדי לרסן את מידותיו שלו, וכך נעשה מועיל אך ורק לציור ענקים חסונים. נערצים היו עלי הגיוון וההיקף, יקרים ללבי היו המקרים האנושיים, הנימה האיוּרית; רציתי לאפיין אפיון מדויק, ומה ששנאתי יותר מכל דבר בעולם הוא הסכנה שישתלט עלי טיפוס מסוים. רבתי עם כמה מחברי בגלל זה – הרחקתי עצמי מחברתם משום שהחזיקו בדעה כי הדבר חייב לקרות לך, ואם הטיפוס יפהפה (יעידו רפאל וליאונרדו) ההשתעבדות אינה אלא זכייה. לא ליאונרדו הייתי ולא רפאל – אפשר שהייתי רק מבקש דרכים מודרני צעיר בעל ביטחון עצמי מופרז, אבל החזקתי בדעה שמוטב להקריב הכל ולא את האופי. וכשטענו כי הטיפוס הדבק בך, זה שמדובר בו, יכול בנקל להיות דמות, זרקתי להם, אולי מתוך שטחיות, "הדמות של מי?" הרי אי אפשר שיהיה של כל אדם – ובסופו של דבר עלול הוא שלא להיות של שום אדם.

לאחר שרשמתי את מרת מונרק תריסר פעמים, גדל בי ביטחוני אף יותר כי ערכה של דוגמנית כמיס צ'רם נעוץ בעובדה שאין עליה שום חותם ברור ומפורש, ועמה, כמובן, העובדה האחרת שאכן יש לה, לעומת זאת, כישרון חיקוי מוזר שאין להסבירו. מראהָ הרגיל היה כמין מסך, שהיא יכולה להעלותו, על פי בקשה, לשם מופע משובח. המופע הזה היה פשוט מרומז, אבל דיבר אל לב חכם – מלא חיוּת היה ויפה. יש אפילו שחשבתי אותו, אף על פי שהיא עצמה היתה פשוטת מראה, ליופי תפל מדי; מוכיח הייתי אותה על כך שהדמויות שצוירו על פיה הן חינניות באופן חדגוני (bêtement1, כמו שנהגנו לומר). ואין לך דבר שהיה מכעיס אותה יותר מזה; כל כך גאה היתה לחוש שהיא יכולה לשמש דוגמנית לדמויות שאין להן זו עם זו ולא כלום. באותם המקרים היתה מאשימה אותי שאני גוזל ממנה את ה"מוֹנוֹטין" שלה.

היא התכווצה קצת, המידה המוזרה הזאת, מחמת ביקוריהם החוזרים ונשנים של ידידי החדשים. מיס צ'רם היתה מבוקשת מאוד, מעולם לא חסרה תעסוקה, ולפיכך יכולתי, בלי נקיפות לב, לדחות אותה מפעם לפעם, כדי לנסות אותם ביתר ניחותא. אין ספק שבתחילה משעשע יותר היה לצייר את הדבר האמיתי – משעשע היה לצייר את מכנסיו של מייג'ור מונרק. הם אכן היו הדבר האמיתי, על אף שיצא ענקמון. משעשע היה לצייר את שׂער עורפה של אשתו (מסודר היה סדר מתמטי ממש) ואת המתיחות ה"אופנתית" המיוחדת של מחוכה ההדוק. נענית היתה במיוחד לתנוחות שבהן היו הפנים מוסבות או מטושטשות משהו; משופעת היתה במראות-מאחור של גבירה וב-profils perdus2. כשניצבה זקופה נטלה לה, כמובן מאליו, אחת מן העמידות שציירו בהן ציירי החצר מלכות ונסיכות; ואני נמצאתי תוהה אם לא אוכל, כדי להביא לביטוי סגולה זו, לשכנע את עורך "צ'יפסייד" להוציא לאור סיפור אהבים מלכותי אמיתי, "אגדת ארמון בקינגהם". ואולם יש שנוצר מגע בין הדבר האמיתי להעמדת הפנים; ובזה כוונתי לומר שמיס צ'רם, באחת הפגישות שנקבעו לה או בבואה לקבוע פגישה בימים שהיתה לי מלאכה מרובה, נתקלה בבני תחרותה מעוררי התרעומת. ההיתקלות לא שלהם היתה, שכן לא השגיחו בה יותר משהיו משגיחים בה לו היתה המשרתת; וזאת לא מהתנשאות מכוּונת, אלא, פשוט, משום שעדיין לא ידעו, באופן מקצועי, כיצד לנהוג רֵעוּת, כמו שהיו רוצים, כך אני מתאר לי, לעשות – או, לפחות, כמו שהיה רוצה המייג'ור. הם לא יכלו לשוחח על האומניבוס – תמיד הלכו ברגל, ולא ידעו מה דבר אחר ינסו – ואותה רכבות טובות או יין קלארט זול לא עניינו. חוץ מזה, מן הסתם חשו – באוויר – שמשועשעת היא מהם, מלגלגת בחשאי על ידענותם התמידית. ולא אדם כמוה יסתיר את ספקנותה, אם ניתנה לה ההזדמנות להראותה. מאידך גיסא, היתה היא בעיני מרת מונרק לא מסודרת; שאם לא כן, מדוע טרחה לומר לי (הדבר היה לה בבחינת מאמץ מיוחד למרת מונרק) שאינה אוהבת נשים מלוכלכות?

יום אחד, כשנזדמנו אצלי יחד הגברת הצעירה ושני דוגמני האחרים (היא היתה סרה אלי, כשהיה הדבר נוח, אפילו לשיחת חולין) ביקשתי ממנה להואיל לסייע בהכנת התה – שירות שהיה מוכר לה והיה אחד מסוג השירותים שאני, שחיי צנועים היו ומשק ביתי דל אמצעים, ביקשתי פעמים רבות מן היושבות לפני. הן אהבו לשים את ידיהן על רכושי, לשבור את רצף הישיבה ולעתים גם את כלי החרסינה – הדבר עשה אותן בוהמיות בעיני עצמן. כשהתראיתי שוב עם מיס צ'רם לאחר המקרה הזה, הפתיעה אותי בשערורייה הגדולה שחוללה בגללו – היא טענה כנגדי שביקשתי להשפילה. בשעת מעשה לא התרעמה כלל על הנבלה, אלא נראתה נכונה ומשועשעת, נהנית מן ההיתול שבשאלה ששאלה את מרת מונרק, שישבה רהה ושותקת, האם תשתה בחלב ובסוכר, וליוותה את השאלה בחיוך אווילי מוגזם. היא ניסתה לחנחן את קולה – כמבקשת גם היא להתקבל כדבר האמיתי – עד שחששתי שמא ייעלבו אורחי האחרים.

לא, הם היו תקיפים בדעתם שלא לעשות זאת, ואורך-רוחם הנוגע ללב היה כמידת מחסורם הגדול. בלי להתלונן יושבים היו שעה ארוכה עד שהייתי מוכן לעשות בהם שימוש; שבים ובאים היו שמא יהיו נחוצים והולכים להם ברוח טובה כשלא היו. נהגתי ללוותם אל הדלת כדי לראות כמה נהדר סדר נסיגתם. ניסיתי למצוא להם תעסוקה אחרת – הצגתי אותם לפני כמה אמנים – אך הם לא "נקלטו", מסיבות שיכולתי להבינן, ואני ראיתי, בחרדה לא מעטה, שלאחר אכזבות כאלה הם שבים להישען עלי ביתר שאת. הם עשו לי כבוד לחשוב שאני ממש אחד משלהם. הם לא היו ציוריים דיים לציירים ובימים ההם מעטים היו היוצרים הרציניים בשחור-לבן. זאת ועוד, הם נשאו את עיניהם למשימה הגדולה שסיפרתי להם עליה – בינם לבינם גמרו בלבם לספק את המהות הנכונה לאסמכתה הציורית שלי לסופרנו המצוין. ידוע ידעו שלמפעל הזה לא ארצה בשום אפקט תלבושת, בשום צעצוע של דורות קודמים – שזה דבר שהכל בו יהיה בן זמננו וסאטירי, וכמסתבר גם ברוח מרום-עם-הארץ. אם אוכל לשלבם בזה, יהיה עתידם מובטח, כי המלאכה תהיה, כמובן, ממושכת ותעסוקתם קבועה.

יום אחד באה מרת מונרק בלי בעלה – את העדרו הסבירה בצורך שהיה לו ללכת אל ה"סיטי". שעה שישבה לה בנוקשותה החרדה הרגילה, נדפקה על הדלת דפיקה שהכרתי בה מיד את עתירתו הכנועה של דוגמן מובטל, ונסמכה אלה כניסתו של איש צעיר, שראיתי בו מיד שהוא זר. ואכן נמצא שהוא איטלקי ואף מילה אנגלית אחת אינה שגורה בפיו, חוץ משמי, ואותו הגה כך שנשמע כולל את כל השאר. אז עדיין לא ביקרתי בארצו וגם בלשונו לא הייתי בקי; אבל מאחר שלא היה דל סגולות – והיכן תמצא איטלקי שכזה? – עד כדי כך שיסמוך על איבר זה לבדו לשם התבטאות, הביע לי, במימיקה מוכרת אך חיננית, כי הוא מחפש לו בדיוק אותה תעסוקה שעסוקה בה הגברת שלפני. בתחילה לא עשה עלי רושם והמשכתי ברישום ואגב כך השמעתי כמה קולות לא מנומסים לרפות את ידיו ולשלחו. ואולם הוא לא ויתר, לא כמתחנן אלא בנאמנות כלבית בעיניו, שלא היתה אלא פתיות תמימה – מנהגו של משרת מסור (כאילו כבר שנים הוא בביתי) שנחשד על לא עווֹן. פתאום ראיתי שהעמידה וההבעה האלה כשלעצמן הן-הן תמונה; אמרתי לו אפוא שישב ויחכה עד שאתפנה. ושוב היתה תמונה בדרך ציותו לי, ותוך כדי עבודה ראיתי שיש עוד ועוד כאלה – בדרך שהשיט מבט תוהה, ראשו מוטה לאחור, על פני הסטודיו הגבוה. היה כמו מצטלב בכנסיית סן פּיֶטרוֹ. קודם שסיימתי אמרתי בלבי: "הבחור הוא רוכל תפוזים שפשט את הרגל, אבל ממש אוצר."

כשקמה מרת מונרק ללכת, עבר את החדר כחץ מקשת לפתוח לפניה את הדלת ועמד לו שם בלטישת עיניים טהורות ומתלהמות של דַנטֶה הצעיר האחוז בחבלי קסמה של ביאטריצֶ'ה הצעירה. מאחר שמעולם לא החשבתי, בנסיבות כמו אלה, את האטימות של איש משק הבית הבריטי, אמרתי בלבי שיש בו התכונות הדרושות למשרת (ואמנם זקוק הייתי לאיש שישרת בביתי, אך ידי לא השיגה לשלם לו תמורת זה בלבד) כשם שיש בו התכונות הדרושות לדוגמן; בקיצור, החלטתי לאמץ לי את ההרפתקן הזריז שלי אם יסכים לשמש בתפקיד כפול. הוא קפץ על הצעתי, ואני את הפזיזות שבמעשה (שהרי לאמתו של דבר לא ידעתי עליו כלום) לא ראיתי. הוא נמצא עוזר חביב אך לא שיטתי, והיתה בו מידה מופלאה של sentiment de la pose3. היא היתה לא מפותחת, אינסטינקטיבית, חלק של האינסטינקט הטוב שהנחה אותו אל דלת ביתי וסייע לו לפענח אות לאות את שמי שעל הכרטיס הצמוד אליה. לא היתה לו שום המלצה לבוא אלי אלא הניחוש, על פי צורת החלון הצפוני הגבוה שלי, שראה מבחוץ, שדירתי היא סטודיו, ומאחר שהיא סטודיו מן הסתם יימצא בה אמן. כשאר הנוודים נדד לאנגליה לחפש עושר, ופתח, עם שותף ועגלת יד ירוקה קטנה, במכירת גלידות בפרוטה. הגלידות נמסו ובעקבותיהן נמוג השותף. הצעיר שלי היה לבוש מכנסיים צהובים צרים עם פסים אדמדמים ושמו היה אוֹרוֹנטֶה. בעל עור צהבהב היה אבל בהיר שׂער, ולאחר שהלבשתיו כמה מבגדי הישנים, נראה כאנגלי. טוב היה לא פחות ממיס צ'רם, שיכלה להיראות, כשנתבקשה, כאיטלקייה.

4

נדמָה לי שפניה של מרת מונרק נתעוותו קצת כשבאה שוב, עם בעלה, ומצאה את אורונטה משוכן בביתי. מוזר היה לה לראות במין אורח פורח כזה מתחרה למייג'ור הנהדר שלה. היא שחשה ראשונה בסכנה, משום שהמייג'ור היה לא רגיש במידה מבדחת. אבל אורונטה הגיש לנו תה, מתבלבל שוב ושוב מרוב השתדלות (מימיו לא ראה תהליך מוזר כל כך) ודעתה עלי, דומני, הוטבה משום שהיה לי סוף-סוף "סגל". הם ראו שניים שלושה רישומים שרשמתי את הסגל, ומרת מונרק רמזה שבשום פנים לא היה עולה בדעתה שהוא שדגמן להם. "הרי הרישומים שאתה רושם אותנו נראים בדיוק כמונו," הזכירה לי וחייכה חיוך של ניצחון; ואני נוכחתי כי זה אכן הפסול שבהם. כשרשמתי את בני הזוג מונרק לא יכולתי משום מה להתרחק מהם – להגיע אל הטיפוס שביקשתי לציירו; והרי בשום פנים לא רציתי שיהיה אפשר להכיר את הדוגמנים שלי בציורי. מיס צ'רם לא היתה ניכרת אף פעם, ומרת מונרק היתה סבורה שאני מסתיר אותה, ויפה אני עושה, משום שהיא המונית; ואולם היא כאילו נעלמה, רק כמתים העולים לשמים היתה נעלמת – כדי שיתוֹסף שם עוד מלאך.

באותו זמן כבר היתה לי איזו התחלה ל"ראטלנד רמזי", הרומן הראשון בסדרה הגדולה המתוכננת; כלומר, כבר הוצאתי מתחת ידי תריסר רישומים, אחדים מהם בעזרת המייג'ור ואשתו, וכבר שלחתי אותם לאישור. ההסכמה שלי עם המו"ל היתה, כמו שכבר רמזתי, שיניחו לי לעשות את מלאכתי, בייחוד במקרה המסוים הזה, כרצוני, והספר כולו יופקד בידי; אך קשרי לשאר ספרי הסדרה עדיין היה תלוי ועומד. לרגעים, אודה, אכן נוח היה לי שיש בהישג ידי הדבר האמיתי; שכן היו בו ב"ראטלנד רמזי" דמויות הדומות לזה עד מאוד. היו שם אנשים זקופים, כמסתבר, ממש כמו המייג'ור ונשים שאורחותיהן משובחים כאורחותיה של מרת מונרק. היה שם הרבה מהווי האחוזות הכפריות – מוצג, למען האמת, בדרך כוללנית, אירונית, רבת דמיון ומעודנת – ורמיזות לא מעטות לאברקיים ולחצאיות סקוטיות. דברים ידועים היה עלי לקבוע לי מלכתחילה; למשל, דברים כמראהו המדויק של הגיבור וכחלן-זוהרה המיוחד של הגיבורה. המחבר נתן לי, כמובן, קו מנחה, אך נשאר מִרווח לפרשנות. עשיתי את בני הזוג מונרק לאנשי סודי, אמרתי להם בגילוי לב מה כוונתי, הזכרתי את המטריד אותי ואת האפשרויות השונות שלפני. "הו, קח אותו!" מלמלה מרת מונרק במתק שפתיים והביטה אל בעלה; ו"מה טוב יותר מאשתי תוכל לבקש לך?" שאל המייג'ור בכנות הנינוחה ששררה עכשיו בינינו.

לא הייתי חייב להשיב על ההערות האלה – חייב הייתי רק להציב את דוגמני. רוחי היתה מוטרדת, ודחיתי, אולי במעט מורך לב, את פתרון הבעיה. הספר היה יריעה רחבת ידיים, שאר הדמויות רבות מאוד, ותחילה נפטרתי מכמה מן האפיזודות שהגיבור והגיבורה אין להם חלק בהן. לאחר שאקבע אותם יהיה עלי לדבוק בהם – לא אוכל לעשות את הגבר הצעיר שלי גבוה יותר משני מטרים במקום אחד ומטר שבעים וחמישה במקום אחר. בכלל, נטיתי למידה השנייה, אף על פי שהמייג'ור הזכיר לי ולא פעם אחת שהוא נראה צעיר לא פחות מכל גבר אחר. ואמנם אפשר היה בהחלט להתקין אותו, לצורך הדמות הזאת, כך שקשה יהיה לעמוד על גילו. לאחר שהיה אצלי אורונטה הספונטני חודש ימים ולאחר שכמה וכמה פעמים שבתי ורמזתי לו שלא יעבור זמן רב והחיוּת שהוא שופע מטבעו תיתן מכשול שאין לעוברו לפני המשך הקשר בינינו, נתעורר לבי לחוש את הכישרון ההֶרוֹאי שלו. גבוה היה רק כמטר שישים וחמישה, אך הסנטימטרים הנותרים היו לו בְּכוח. בתחילה ניסיתי אותו כמעט בחשאי, משום שלאמתו של דבר פחדתי קצת מפני המשפט שיוציאו שני דוגמני האחרים על בחירה שכזאת. ואם מיס צ'רס לא היתה בעיניהם אלא כמין מלכודת, מה יחשבו על ציור של דמות ספרותית, שעוצבה באחד מבתי הספר הפרטיים, שייעשה על פי אדם הרחוק כל כך מן הדבר האמיתי כרוכל חוצות איטלקי?

ואם התהלכתי חושש קצת מפניהם, לא חששתי משום שהטילו עלי את אימתם, משום שקנו להם כוח להעיק עלי, אלא משום שבמנהגם המעורר חמלה באמת ובתמים ובחֲדָשוּתם המתמדת באורח מסתורי סמכו עלי במידה עצומה כל כך. לכן שמחתי מאוד כששב הביתה ג'ק הוֹולי – הרי נבון עצה כל כך היה תמיד. הוא עצמו צייר רע, אך איש לא היטיב יותר ממנו להצביע על תורפה. הוא לא היה באנגליה שנה; נסע לאיזה מקום – איני זוכר לאן – לרענן את עינו. אני חרדתי לא מעט מפני איבר כזה, אך ידידים ותיקים היינו; הוא לא היה כאן חודשים על חודשים ותחושת ריקות החלה להתגנב לתוך חיי. כבר שנה לא התחמקתי מחץ שנון.

הוא שב בעין רעננה, אבל באותה חולצת קטיפה שחורה ישנה, ובערב הראשון שעשה בסטודיו שלי עישַנו סיגריות עד האשמורת השלישית. הוא עצמו לא עשה כלום בינתיים, רק קנה לו עין, לכן היה השטח פנוי להצגת הזוטות שלי. הוא רצה לראות מה יצרתי בשביל ה"צ'יפסייד", אבל התאכזב מן התצוגה. כך מכל מקום נתפרשו לי שתיים או שלוש גניחות רבות הבנה שיצאו מפיו עם עשן הסיגריה, שעה שרבץ על הספה הגדולה שלי, רגליו מקופלות תחתיו, והסתכל ברישומי החדשים.

"מה לך?" שאלתי.

"מה לך?"

"לא כלום, חוץ מזה שאיני מבין."

"ודאי שלא. ממש ירדת מהפסים. מהו השיגעון החדש הזה?" והוא השליך אלי, באי-כבוד נראה לעין, רישום שציירתי בו במקרה את שני דוגמני ההדורים. שאלתי אותו אם אינו טוב בעיניו, והשיב שהוא נראה עלוב ממש, לאור הדבר שהתיימרתי תמיד לשאוף להגיע אליו. אבל אני הנחתי את דבריו אלה בלא תגובה – כל כך השתוקקתי להבין למה בדיוק התכוון. שתי הדמויות בציור נראו ענקיות, אך דומני שלא לזה התכוון, שהרי אפשר, כל עוד אינו יודע שלא כך הוא, שדווקא זאת ניסיתי להשיג. טענתי שאני מצייר בדיוק באותו האופן שציירתי בו בשעה שכיבדני בפעם הקודמת בשבחיו. "אם כן השתבש משהו באיזה מקום," השיב, "חכה קצת ואמצא אותו." סמכתי עליו שאמנם כך יעשה – שהרי למי אם לא לו עין רעננה? אך לבסוף לא הוציא מפיו שום דבר מאיר עיניים יותר מ"איני יודע – לא מוצאים חן בעיני הטיפוסים שלך." אכן דיבור קלוש לגבי מבקר שמעולם לא ניאות לדבר עמי אלא בשאלת הביצוע, הכיוון של משיחות המכחול והמסתורין של הערכים.

"הטיפוסים ברישומים שהסתכלת בהם הם, לדעתי, נאים מאוד."

"לא, הם לא מתאימים!"

"לקחתי לי זוג דוגמנים חדשים."

"אני רואה שלקחת. הם לא מתאימים."

"אתה בטוח בזה?"

"בהחלט – הם טיפשים."

"אתה רוצה לומר שאני טיפש – כי היה עלי לעקוף את זה."

"אי אפשר – עם אנשים כאלה. מי הם?"

סיפרתי לו, רק מה שהיה נחוץ, והוא סיכם בלא רחם:

"Ce sont des gens qu’il faut mettre à la porte.4"

"לא ראית אותם מעולם; הם ממש מצוינים," טענתי כנגדו בצער.

"לא ראיתי אותם? הלא היצירה החדשה הזאת שלך מתפוררת לרסיסים בגללם. די לי במה שראיתי מהם כאן."

"איש חוץ ממך לא אמר כלום נגדה – אנשי 'צ'יפסייד' מרוצים."

"כל איש חוץ ממני הוא חמור, ואנשי 'צ'יפסייד' הם החמורים הכי גדולים. עזוב, אל תעמיד פנים שעוד יש לך אשליות נעימות לגבי הקהל, ובייחוד לגבי מו"לים ועורכים. לא לבעלי-חיים כאלה אתה עמל – אלא לאלה שיודעים coloro che sanno; אם כן, היֵה ישר אתי, אם אינך יכול להיות ישר עם עצמך. היה מין דבר אחד שנהגת לחתור אליו – ודבר טוב היה. אבל הקשקוש הזה לא כלול בו."

כשדיברתי אחר כך עם הוולי על "ראטלנד רמזי" ועל אלה שאולי יבואו בעקבותיו, הכריז שעלי לשוב לספינה שלי, שאם לא כן אני עלול לרדת במצולות. בקיצור, קולו היה קול אזהרה.

נתתי את דעתי על האזהרה, אבל לא גירשתי את ידידַי. הם שעממו אותי כהוגן; אבל עצם העובדה ששעממו אותי התרתה בי שלא אעלה אותם קורבן סתם – אם אמנם אפשר לעשות בהם משהו – על מזבח הרוגזה. כשאני הופך את מבטי אל השלב הזה נראה לי כי חלחלו לתוך חיי לא מעט. בעיני רוחי אני רואה אותם נמצאים רוב הזמן בסטודיו שלי, יושבים, כנגד הקיר, על דרגש קטיפה ישן כדי שלא להפריע, ונראים כזוג חצרונים ארכי-רוח בחדר המתנה מלכותי. בטוח אני שבשבועות החורף היותר קרים דבקו למקומם משום שהדבר חסך להם הסקה. ברק חדשותם הלך ונתעמעם ולא היה אפשר שלא לרחוש להם רחמים. בכל פעם שהיתה מיס צ'רם באה, הלכו להם, ולאחר ששקעתי לא מעט ב"ראטלנד רמזי" באה מיס צ'רם לעתים קרובות למדי. הם הצליחו להביע לי בלי מילים את סברתם שהיא נחוצה לי להווי פשוטי העם שבספר, ואני השארתי אותם בסברתם זו, מאחר שניסו לעיין ביצירה – מתגוללת היתה בסטודיו – ולא גילו שעוסקת היא ברמים שבחוגי רמי המעלה בלבד. הם הציצו בספרו של המזהיר ברומניסטנים שלנו וקטעים רבים לא נתפענחו להם. עדיין העסקתי אותם שעה אחת מפעם לפעם, למרות אזהרותיו של ג'ק הוולי; עוד יהיה סיפק בידי לפטרם, אם אמנם יהיו הפיטורין נחוצים לאחר שתאבד העונה מחריפותה. הוולי נתוודע אליהם – הם נפגשו ליד האח שבביתי – והם היו בעיניו זוג מגוחך. כשנודע להם שהוא צייר ניסו לפנות אליו, להראות גם לו שהם הדבר האמיתי; אבל הוא הסתכל בהם, מעבר לחדר הגדול, כאילו רחוקים היו ת"ק פרסה – הם היו תמצית כל מה שהתנגד לו בתכלית במערך החברתי בארצו. בני אדם כמוהם, שכולם מוסכמות ועור לכּה, עם קריאות המפסיקות כל שיחה, לא היה להם מקום בַּסטודיו. הסטודיו הוא מקום ללמוד בו לראות, ואיך אפשר לראות משהו מבעד לזוג מזרני מוך?

עיקר הקושי שגרמו לי הוא שהתביישתי, בתחילה, להניח להם להיוודע שהמשרתון הערמומי שלי התחיל מדגמן אצלי ל"ראטלנד רמזי". הם ידעו שמוזר אני דיי (עכשיו כבר היו מוכנים להשלים עם מוזרות באמנים) לאסוף נווד זר מהרחוב בה בשעה שיכולתי למצוא לי מישהו עם זְקן לחיים והמלצות; אך עבר עוד זמן מה עד שנודע להם כמה אני מעריך את סגולותיו. לא פעם מצאו אותו בתנוחת ציור, אבל לא היה שום ספק בלבם שאני מצייר אותו כנגן רחוב. כמה דברים לא ניחשו בשום פנים, ואחד מהם היה שעלה על דעתי, לשם אחד המעמדות הבולטים ברומן, שמופיע בו לשעה קלה שַמָש במדים, להשתמש במייג'ור מונרק לתפקיד המשרת. שוב ושוב דחיתי זאת, לא רציתי לבקש ממנו ללבוש את המדים – לבד מהקושי למצוא מדים לפי מידתו. לבסוף, יום אחד בשלהי החורף, כשעמדתי לצייר את אורונטה המבוזה (תופס היה כל רעיון שלך כהרף עין), נרגש מהתחושה שאני מיטיב מאוד להתקדם, הם נכנסו, המייג'ור ואשתו, עם צחוקם הטרקליני על לא-כלום (היה פחות ופחות על מה לצחוק), נכנסו כמבקרים קרתנים – כך היו בעיני תמיד – שטיילו ועברו את הפארק לאחר התפילה בכנסייה, והם מוזמנים מיד להישאר לארוחת הצהריים. ארוחת הצהריים כבר נסתיימה, אך יכולים היו להישאר לארוחת המנחה – ידעתי שהם חפצים בה. אלא שנחה עלי הרוח ולא יכולתי להניח להתלהבותי שתוצן ולעבודתי שתתעכב, שעה שאור היום מתמעט והולך, עד שיכין הדוגמן שלי את הארוחה. לכן שאלתי את מרת מונרק אם תואיל בטובה להגיש אותה – בקשה שהעלתה לרגע קט את כל דמה אל פניה. עיניה הציצו לשנייה בבעלה ואיזה שדר אילם הוחלף ביניהם. רוחם הרעה חלפה בן רגע – פיקחותו העולזת שמה לה קץ. אוסיף, שרחוק כל כך הייתי מלרחם על גאוותם הפגועה, עד שאפילו נתעוררתי ללמדה לקח שלם ככל שאוכל. שניהם טרחו יחד בעסק גדול והוציאו את הספלים והתחתיות והרתיחו את הקומקום. אני, יודע שחשים הם כמשרתים את משרתי, כשהיה התה מוכן, אמרתי: "הוא ישתה ספל, בבקשה – הוא עייף." מרת מונרק הביאה לו את ספלו למקום שעמד והוא לקח אותו מידיה כאילו הוא ג'נטלמן באחת המסיבות, לוחץ במרפקו צילינדר מתקפל.

אחר כך הרגשתי שעשתה מאמץ גדול למעני – עשתה אותו במין אצילות – ושחייב אני לה פיצוי. ובכל פעם שנפגשתי עמה אחר כך שאלתי את עצמי מה יהיה הפיצוי הזה. לא יכולתי להמשיך במעשה השגגה רק כדי לגמול להם. ואכן, שגגה היתה, כלפי אופי היצירה שלמענה ישבו לפני – עכשיו שוב לא היה הוולי היחיד שאמר זאת. הגשתי מספר רב מהרישומים שהכנתי ל"ראטלנד רמזי" וקיבלתי אזהרה שהיתה קולעת יותר מאזהרתו של הוולי. היועץ האמנותי של בית ההוצאה שבשבילו עבדתי סבור היה שרבים מאיורי אינם ממין המבוקש. מרבית האיורים הללו היו בנושאים שבני הזוג מונרק הופיעו בהם. בלי לדון בשאלה מה היה המבוקש, התברר לי שכך ודאי לא אקבל את שאר הספרים לאיירם. בייאושי התגוללתי על מיס צ'רם – העמדתי למבחן כל מה שיש בה. לא זו בלבד שעשיתי את אורונטה לגיבורי בריש גלי, אלא בוקר אחד, כשסר אלי המייג'ור לראות אם איני זקוק לו לשם השלמת אחת הדמויות בשביל ה"צ'יפסייד", שהחל לדגמן לה בשבוע שעבר, אמרתי לו שנמלכתי בדעתי, שאעשה את הרישום לפי המשרת שלי. כששמע זאת אורחי, החוויר ועמד והסתכל בי. "בעיניך הוא דמות הג'נטלמן האנגלי?" שאל.

הייתי מאוכזב, הייתי עצבני, רציתי להמשיך בעבודתי, ולכן השבתי ברוגזה: "הו, מייג'ור יקר שלי – איני מוכן להיהרס בגללך!"

הוא עמד עוד רגע; אחר כך, בלי לומר מילה, יצא מהסטודיו. כשהלך שאפתי שאיפה ארוכה, משום שאמרתי בלבי שלא אראה אותו שוב. לא אמרתי לו במפורש שנשקפת לי הסכנה שעבודתי תידחה, אך חרה לי הדבר שלא חש את האסון המרחף באוויר, שלא למד יחד עמי את לקח שיתוף הפעולה העקר בינינו, את המסקנה שבאווירת האמנות המטעה עלולה גם הדרת הכבוד היותר נעלה לא להיות פלסטית.

כסף לא הייתי חייב לידידַי, אבל ראה ראיתי אותם שוב. כעבור שלושה ימים שבו והופיעו יחד, ובנסיבות ההן היה בעובדה הזאת משהו טרגי. היא היתה לי הוכחה לכך שלא יכלו למצוא להם בחייהם שום עיסוק אחר לעסוק בו. הם כבר דשו בדבר בהתייעצות מדכדכת – הם כבר עיכלו את הבשורה המרה שאינם מתקבלים לסדרה. הרי אם גם ל"צ'יפסייד" אין לי בהם תועלת, מי יודע מה תכלית תימצא להם, ובתחילה לא יכולתי להחליט אלא שבאו, ברוב סלחנות ודרך ארץ, לפרידה אחרונה. ולכן שמחתי בחשאי על שאין לי פנאי רב לדין ודברים; שכן כבר העמדתי את שני דוגמני האחרים יחד בתנוחה הנכונה וכבר טרחתי על רישום שינחיל לי, כך קיוויתי, תהילה. מבוסס היה על הקטע שראטלנד רמזי, המקרב לו כיסא אל שרפרף הפסנתר של ארטימיסה, אומר לה בו דברים מופלאים, שעה שהיא כאילו מאמנת את אצבעותיה בקטע נגינה קשה. כבר ציירתי גם קודם את מיס צ'רם אצל הפסנתר – תנוחה שידעה לעטות בה חן פיוטי ממש. רציתי שה"שילוב" של שתי הדמויות יהיה רב עוצמה, והאיטלקי הקטן שלי התאים עצמו להפליא לתפיסתי. הזוג עמד חי לנגד עיני, הפסנתר הוצא ממקומו; התמונה היתה תמונה מקסימה של נעורים ואהבה נלחשת מזוגים זה בזה, שלא היה לי אלא לתפסה ולשַמרה. אורחי עמדו והביטו בי ואני נהגתי בהם ידידות בהסבת ראש מעבר לכתפי.

הם לא הגיבו, אבל מורגל הייתי בחברת אנשים שותקים והמשכתי במלאכתי, ואך נטרד מעט (הגם שהרנינה את לבי ההרגשה שזה לפחות הדבר האידיאלי) שאחרי ככלות הכל לא נפטרתי מהם. כעבור שעה קלה אני שומע את קולה המתוק של מרת מונרק לידי, או, ביתר דיוק, מעלי: "חבל לי שהשׂער שלה אינו עשוי יפה יותר." נשאתי את עיני והנה היא נועצת עיניה בעקשנות מוזרה במיס צ'רם, שגבה מוסב אליה. "אכפת לך אם רק אגע בו נגיעה קלה?" המשיכה – שאלה שהקפיצה אותי לרגע כמו בחשש אינסטינקטיבי שמא תעולל משהו לגברת הצעירה. אבל היא הרגיעה אותי במבט שלא אשכחנו לעולם – אודה שהייתי שמח לו יכולתי לצייר את זה – וניגשה אל הדוגמנית שלי. היא הניחה יד על כתפה, נרכנה אליה ודיברה אליה חרש; ולאחר שהבינה הנערה ונענתה בתודה, ערכה את תלתליה הגסים, בכמה תנועות מהירות, בדרך שעשתה את ראשה של מיס צ'רם יפה כפליים. זה היה אחד השירותים האישיים היותר הֶרואיים שראיתי אותם נעשים. אחר כך התרחקה מרת מונרק באנחה שקטה, הביטה סביבה כמחפשת דבר לעשותו, התכופפה לארץ בהכנעה אצילית והרימה סמרטוט מלוכלך שנשמט מתוך תיבת הצבעים שלי.

בינתיים חיפש לו גם המייג'ור דבר לעשותו, וכך, כשהתהלך בסטודיו והגיע אל קצהו האחר, ראה לנגד עיניו את כלי ארוחת הבוקר שלי שהושארו במקומם, שלא פונו. "שמע, האם אוכל להביא איזו תועלת בזה?" קרא אלי ברעד לא נכבש בקולו. הסכמתי בצחוק שהיה, חוששני, נבוך, ובמשך עשר הדקות הבאות, תוך כדי עבודה, שמעתי את הקשקוש הקל של כלי חרסינה וצלצול של כפות וזכוכית. מרת מונרק סייעה לבעלה – הם הדיחו את כלי החרס שלי והניחו אותם במקומם. הם סרו אל חדר כלי המטבח הקטן שלי, ואחר כך ראיתי שניקו את הסכינים שלי ושאוצר הצלחות הדל שלי לבש פנים חדשות. כשנתחוור לי הדבר, המשמע הגלום במה שהם עושים, אודה שלרגע ניטשטש הרישום שלפני – התמונה הסתחררה לנגד עיני. הם השלימו עם כישלונם, אבל עם גורלם לא יכלו להשלים. בתימהון לבב הרכינו את ראשיהם לפני החוק האכזר והנלוז, שלפיו יכול הדבר האמיתי להיות יקר הרבה פחות כל כך מהדבר הלא-אמיתי; אבל למות ברעב לא רצו. אם משרתי הם דוגמני, אולי יהיו דוגמני משרתי. הם יהפכו את חלוקת התפקידים על פיה – ההם יצוירו על פיהם אדונים וגבירות והם יעשו את עבודות הבית. ועם זאת יישארו בסטודיו – זו היתה תחינה אלימה שלא אגרש אותם מביתי. "שכור אותנו", רצו לומר – "מוכנים אנו לעשות כל דבר".

כשעלה לפני כל זה נמוגה ההשראה – עפרוני נשמט מידי. מושב הציור שלי הושבת ושילחתי את הדוגמנים שלי, שגם הם נראו אחוזי תימהון ויראת כבוד. ואחר כך, כשנשארתי לבדי עם המייג'ור ואשתו, ידעתי רגע של אי נוחות רבה מאוד. הוא ניסח את תחינתם במשפט אחד: "שמע, אתה יודע – רק תן לנו לעשות למענך, לא תוכל?" לא יכולתי – נורא היה לראות אותם מרוקנים את מי השופכין שלי; אבל שבוע ימים העמדתי פנים שאוכל לעשות את רצונם. ואז נתתי להם סכום כסף שייסעו להם. ולא ראיתי אותם עוד. קיבלתי עלי גם את שאר הספרים, אבל הוולי ידידי חוזר ואומר שהמייג'ור ומרת מונרק הזיקו לי נזק שאין לו תקנה, העלו אותי על דרך הבינוניוּת. ואם אמנם נכון הדבר, אני מרוצה ששילמתי את המחיר – למען הזיכרון.


*מתוך הקובץ "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה", בעריכת אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2006.

המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור

גן העדן של הרווקים

הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק1 כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל – אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות-המדבר בסהרה; קסומים הם איי-החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים-הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים-הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר-נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר-פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים – ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין-שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן2. טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת-עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים-הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף-עור מבריק; החרב הארוכה כפולת-הפִּיות – בקולמוס חד-קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן-הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי-הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן3, זה ההודף חודי-חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל4. הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך-הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה – נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי-כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם-הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי-האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי-הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר – התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי-העור, הם מתַרגלים מַעני-שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי-שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים – נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות – אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות-שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.5 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי-הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף-שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן-מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת-מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר-הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי-השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך-תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים – הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם – הפונדק של גריי6.

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר-האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה-קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום-אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט-עגלונים ומגלב-מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון – הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי-הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי-ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל-הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי-מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי-פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל – כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין-ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי7, הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף-פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן-שיער ושְׁזוף-פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי-יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי-ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י8. הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון-מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת – נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי-לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים – איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה – הַעֲבֵר-נא את השֶׁרִי, סֶר – פוּ, פוּ! לא יכול להיות! – את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים – הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב-משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני-ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין – ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן – הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד-אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים-שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" – נפעמתי מתוך גילוי לב – "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הטָרְטַרוֹס של העלמות

הוא שוכן לא הרחק מהר התוגה9 שבניו אינגלנד. בפנותך מזרחה, היישר מתוך חווֹת מוּארות וכרים שטופי-שמש המהנהנים בעשבים מַעֲלי-ניחוח בירח יוני המוקדם, אתה מטפס וחודר אל בין גבעות שוממות. גבעות אלה סוגרות בהדרגה על מעֲבר אפל – שבגלל הרוח האלים שמביא עמו זרם הגולף דוהר בלי הרף בין קירותיו העשויים סלע פראי ומבוקע, וכן בשל איזו מעשייה על אודות צריף של רווקה זקנה ומטורפת, שאי-אז עמד איפשהו בסביבה – הנקרא "קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת".

דרך העגלות, משכבשה את מרבצו של שיטפון קדום, מתפתלת לאורך תחתית הערוץ וצרה עד כדי סכנה. משטיפסת אל שיאהּ, אתה עומד בתחומו של שער כניסה כְּשֶׁל דנטה. בשל שיפועם התלול של הקירות כאן, גוון ההובנֶה המשונה והיצרוּתו הפתאומית של הערוץ, מכונה נקודה מסוימת זו "הצְניר השחור". כאן האפיק מתרחב ביורדו אל נקיק גדול, ארגמני, דמוי מְכָל, השקוע הרחק בין המון הרי-שאול סתורי-יער. נקיק זה נקרא על ידי יושבי הארץ "צינוק השטן". מכל כיוון ניתכים צלילים של זרמי מים. מים שוצפים אלה מתלכדים לבסוף לזרם אחד עכור, בצבע חום-אדמדם, המִתְרתחַ לאורך ערוץ צר בינות סלעים אדירים. לזרם הזה, בעל הצבע המוזר, הם קוראים נהר הדם. בהגיעו למצוק חשוך הוא מתגלגל לפתע בכיוון מערב, מבצע קפיצה מטורפת של שישים רגל לזרועותיו של יער מצומק של עצי אורן שׂבי-שיער, מתערבל ביניהם וזורם עוד הלאה, הרחק מטה, אל ארצות שפלה נסתרות מעין.

כמעֵין עטרה ברום צדו של צוק סלע, בולטת חורבה של בית חרושת ישן לעיבוד עץ שנבנה בזמנים הפרימיטיביים ההם, כשמרחבי האורנים ועצי ההמלוק נפוצו בכל הסביבה. מצבור עצום של קורות עץ שנכרתו באופן גס ונכרכו במהדקי ברזל, מצבור שהעלה טחב שחור, שחלקו התמוטט לגמרי משננטש והעלה רקב, וחלקו הידרדר בצורה מסוכנת אל עבר גדת המפל הקודרת, המצבור הזה משווה לחורבת העץ הפשוטה מראֶה של סלע גולמי, אבל גם דבר-מה מהמראה הפיאודלי של ארץ הריין ושל תומברג, על נוף פסגות-הפרא הסובב אותה.

לא הרחק מתחתית הצינוק עומד מבנה רחב-ידיים מטויח בסיד לבן, נינוח כמו איזה קבר גדול ולבן הניצב על רקע קודר של אשוחים ואיתני טבע ירוקי-עד אחרים, הפרושׂים על צלע ההר ומתנשאים, עד כדי גובה אלפיים רגל, על גבי טראסות פראיות שאין להגיע אליהן.

הבניין הוא בית חרושת לנייר.

משנכנסתי לעסקי הסחר בזרעים בהיקף נרחב (אכן כה נרחב ומקיף היה, עד שבמשך הזמן זרעַיי נפוצו בכל מדינות המזרח והצפון, ונפלו הרחק, אפילו על אדמות מיזורי והקרוליינות), גדַל עד מאוד הביקוש לנייר, עד שעלותו הפכה לסעיף נכבד בחשבון הכללי. אין צורך של ממש להסביר כיצד המעטפות הפכו את הנייר למוצר שימושי אצל סוחרי זרעים. מעטפות אלה עשויות ברובן מנייר צהבהב, מקופלות לריבוע, וכשהן מלאות, תפוחות, מבויילות, ממוענות וגם נרשם עליהן סוג הזרעים שבתוכן, הן נדמות למכתבים מסחריים המוכנים למשלוח. השתמשתי במעטפות קטנות אלה בכמות שלא תיאמן – כמה מאות אלפים בשנה. זמן-מה רכשתי נייר אצל סיטונאים בעיר הסמוכה. הפעם, לשם חיסכון, וגם לשם ההרפתקה שבמסע, גמרתי אומר לחצות את ההרים, לאורך כשישים מייל, ולבצע הזמנת נייר בבית החרושת לנייר, "צינוק השטן".

מכיוון שלמרות הקור הכז, הנסיעה לקראת סוף ינואר נעימה באופן בלתי רגיל, ואף צפוי שתישאר כך תקופה לא קצרה, יצאתי לדרך במזחלתי בצהרי יום שישי אפור אחד, עטוף היטב בפרוות זאב ובאפלו, ולאחר לילה אחד בדרך, בצהרי היום הבא, נגלה לעיניי הר התוגה.

הפסגה הרחוקה פלטה עשן כפור. אדים לבנים הסתלסלו ועלו מתוך היער הלבן שבקודקודהּ כמתוך ארובה. הכפור העז העניק לארץ כולה חזות מאובנת אחידה. צירי הפלדה של המזחלת חרקו ופיצפצו על גבי השלג הנוקשה, הזגוגי, כמו היה שמשה שהתנפצה. היערות, שחלפו פה ושם לצד הדרך והיו נתונים לאותו כוח מקפיא-כול, שחדר עד לעורקיהם הנחבאים ביותר, גנחו מוזרוֹת – לא רק הענפים המיטלטלים, אלא גם הגזעים הזקופים – כשפרצי רוחות-עווית הסתחררו בעדם ללא רחמים. פריכים מהקור הקיצוני, המון של עצי אֶדֶר ענקיים גסי-מרקם, נבקעו לשניים כקנים רצוצים והכבידו על אדמה שאבדו לה יכולות החישה.

מכוסה כולו בשבבי זיעה קפואה, לבן כמו אייל חלבי, נחיריו שולחים בכל נשימה שני סילוני אוויר חם דמויי קרן, בְּלֶאק, הסוס הטוב שלי, על שש שנותיו בלבד, נרתע בפנייה פתאומית שבה, ממש לרוחב הנתיב – לא חלפו עשר דקות מאז נפל – השתרע לו כמאיים עץ הֶמלוֹק עתיק, מעוּות-צורה, מתפתל כנחש אנקונדה.

כשהגענו ל"קנה הנשימה", נשב הסער האלים ממש מאחוריי וכמעט הטיל את המזחלת גבוהת המשענת כנגד מעלה ההר. פרץ הרוח צרח במעבר ההרים הצר כאילו היה עמוס בנשמות אובדות שנכבלו לעולם האומלל. לפני שהגיע לפסגה, בלאק, סוסי, רוגז כמו על הרוח המשסף, השליך עצמו קדימה בעזרת רגליו האחוריות החזקות, משך בכוח את המזחלת הקלה היישר מעלה, וביעף דרך הבקע הצר, המתקרצף, האיץ מטה כמטורף מעֵבר לחורבת בית החרושת לעיבוד עץ. אל תוך צינוק השטן סוס ומַפַָל חפזו יחד. השמעתי קול צווחה, ובקומי במאמץ רב מהמושב ומתוך פרווֹתיי, ניצבתי מאחור כשרגלי האחת נצמדת כנגד לוח המגן של המזחלת, טלטלתי בחוזקה את הרסן ובלמתי אותו ממש בזמן למנוע התנגשות בזיז סלע חשוף שרבץ בפנייה כארי עלי-דרך.

תחילה לא הצלחתי לאתֵר את בית החרושת לנייר.

הנקיק כולו הבהיק מלובן השלג מלבד פינות חשופות, סחופות-רוח, שהתגלו פה ושם בצִלם של צריחי גרניט. חנוטים בתכריכיהם ניצבו ההרים האדירים כמו גוויות במְצָרֵי-שְׁאול. היכן נמצא בית החרושת? פתאום רעם באוזניי קול נוהם, מתערבל. הסבתי את מבטי, ושם, כמו מפולת שלגים שנבלמה, השתרע המפעל הגדול, עטוי טיח לבן. הוא היה מוקף במִקבץ בניינים נִלווים קטנים יותר, שחלקם שימשו ללא ספק כמעונות הפועלים לפי מראם הזול והסתמי, אורכם הניכר, המוני חלונותיהם וחזותם הסגפנית. כַּפְריר לבן כשלג בֵּינות השלגים. להתגודדות הציורית של הבניינים הללו, שיצרו רחבות וחצרות חסרות סדר וצורה, היה אחראי הטבע הסלעי והסדוק של הקרקע שלא איפשר כל ארגון שיטתי שלהם. כמה שבילים ומעברים צרים גם הם פיצלו את הכפר הקטן בכל כיוון שעלה על הדעת.

בפנותי מהדרך הראשית, המצטלצלת מפעמוניהם של איכרים רבים שניצלו את תנאי הגלישה הנוחים ושינעו את גזעי עציהם לשוּק, ותכופות שינו ממִנהגם ורכבו במזחלות מהירות, נחפזים בין פונדק לפונדק בכפרים המפוזרים – בפנותי, כאמור, מאותו נתיב ראשי והומה, התקדמתי בהדרגה אל קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת וראיתי מנגד את הצְניר השחור הקודר, ברגע ההוא, באופן מוזר, משהו חבוי ובה-במידה מוחשי מאוד בזמן ובמראֶה השיב לעיני רוחי את הפעם הראשונה שראיתי את מחסום הטֶמְפֶּל הקודר והמטונף. וכשבְּלֶאק, הסוס שלי, זינק לתוך הצניר והשתפשף באופן מסוכן בקיר הסלעי, נזכרתי בהיותי בלונדון על אומניבוס שאיבד שליטה באופן דומה, אם כי לא באותה עוצמה, ודהר בעד שער וְורֶן. אמנם ברור כי שני עצמים אלה לא הקבילו בשלמותם, אבל חוסר התואם החלקי הזה, לא פחות מחוסר הסדר שבחלום, דווקא הוא שהעניק גוון רענן וחיוניוּת לדמיון שביניהם. כך שכשבלמתי את הסוס מול הסלע המזדקר, וקלטתי סוף-סוף את חזות המִקבץ המשונה של בנייני המפעל שמאחוריהם הדרך הראשית והצניר, ושמצאתי את עצמי לגמרי לבד, מתגנב בשקט ובצנעה דרך המעברים המפוצלים כל כך אל עבר המקום המבודד, וראיתי את הבניין המרכזי הארוך של המפעל, בעל הגַמְלוֹן הגבוה שבקצהו האחד צריח מגושם שנועד להנפת התיבות הכבדות, והוא עומד בין המבנים והמעונות המצטופפים סביבו כמו כנסיית הטמפל בקרב המשרדים והמעונות המקיפים אותה, וכשקסם הפרישוּת של מקלט הרים מסתורי זה הידק סביבי את חבלי הכישוף שלו, או-אז מה ששמט הזיכרון, תרם הדמיון, ואמרתי לעצמי: "זהו ממש בן דמותו של גן העדן של הרווקים, מכוסה בשלג ומעוטר בכפור, כאחוזת קבר".

ירדתי מהמגלשה ובררתי בזהירות את דרכי במדרון המסוכן – סוס ואדם שניהם מועדים מדי פעם על מישור הסלע הקרחי – רצתי לבסוף, או נדחפתי בידי הסער, אל הרחבה הגדולה יותר בצדו האחד של הבניין המרכזי. בצרחה נוקבת נשב בפינה מטח הסער, ובצד, אדום ושטני, רתח נהר הדם. ערימת עצים ארוכה, כמה וכמה אלפי גלונים, מנצנצים כולם בשיריון של קרומי קרח, חצתה את הרחבה מקצה לקצה. שורה של עמדות סוסים, ששלג דביק נצמד אליהן מִצפון, ניצבה מול קיר המפעל. הכפור הנורא כמו צרר וריצף את הרחבה במעֵין מתכתיוּת מצטלצלת.

הקבלת הניגודים התרחשה שנית – "גן הטמפל המתוק והשלי, כשנהר התמז גובל בחלקות הדשא שלו", עלה בדעתי באופן משונה.

אבל היכן הם, הרווקים העליזים?

ברגע זה, בעוד סוסי ואני עומדים ורועדים מקור ברסס הרוח, רצה נערה מדלת המעון הסמוך, כשהיא מטילה את הסינר הדק שלה על ראשה הגלוי ופניהָּ אל הבניין שממול.

"רגע אחד, נערתי; האין בסביבה סככה כלשהי שאוכל אני לרוץ אליה?"

היא עצרה והסבה אליי פנים חיוורות מעמל וכחולות מקור; מעיניה נשקף סבל על-טבעי, זר.

"שום דבר", גימגמתי, "טעיתי. רוצי. איני צריך דבר".

הובלתי את הסוס אל הדלת שממנה יצאה, ונקשתי. בפתח הופיעה נערה אחרת, חיוורת וכחולה

ורועדת, שהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה רק למחצה מפני משב הסער.

"לא כלום, טעיתי שוב. בשם אלוהים, סגרי את הדלת. אבל חכי, האין כאן בסביבה איש כלשהו?"

באותו רגע חלף אדם כהה-עור, עטוף היטב, ופניו אל דלת המפעל, והנערה שהבחינה בבואו מיהרה לסגור את הדלת האחרת.

"האין כאן סככת סוסים, אדוני?"

"שם. במחסן העצים", השיב ונעלם בתוככי המפעל.

בעמל רב הצלחתי לדחוק את הסוס והמזחלת בין הערימות הפזורות של קורות עצים קצוצות. אחר כך, לאחר שכיסיתי את הסוס וערמתי מעל השמיכה את פרוות הבאפלו שלי ותחבתי היטב את קצותיה סביב רצועת החזה ורצועת הירכיים שלו, כדי שגופו לא ייחשף לרוח, היטבתי לקשור אותו, ורצתי כמקרטע אל דלת המפעל, נוקשה מכפור ומגושם בבגדי השלג שלי.

בן-רגע נמצאתי עומד באולם רחב שהוצף באור סנוורים על ידי טורי חלונות ארוכים שהטילו פנימה מראות מן העולם המושלג שבחוץ.

לאורך שורות של דלפקים ריקים למראה, ישבו שורות של נערות נטולות הבעה שבידיהן אוגדנים לבנים וחתומים, ובפנים חתומות קיפלו כולן גיליונות נייר חלקים.

בפינה ניצבה מסגרת ברזל ענקית וכבדה, ובתוכה דבר-מה אנכי דמוי בוכנה, שעלה וירד שוב ושוב על סדן מעץ קשיח. נערה גבוהה עמדה לפניו – המשרתת הצייתנית שלו – והאכילה את חיית הברזל בחבילות של נייר מכתבים ורדרד; עם כל טפיחה בסדן של מתקן הבוכנה ההוא, זֵר של ורדים נחתם בפינת הנייר. הסטתי את מבטי מהנייר הוורדרד אל הלחי החיוורת, אבל לא אמרתי דבר.

נערה אחרת ישבה ליד מכונה ארוכה שמיתרים ארוכים ודקים נשזרו בה כנֵבֶל, והאכילה אותה בגיליונות בגודל רבע פוליו; ובאותה המהירות שבה נישאו ממנה והלאה על גבי המיתרים, הם הוסרו מעליהם על ידי נערה אחרת בצדה השני של המכונה. אל הנערה הראשונה הם הגיעו חלקים; אל הנערה השנייה – משוּרטטים קווים-קווים.

התבוננתי במצחה של הנערה הראשונה וראיתיו צעיר ויפה; התבוננתי במצחה של הנערה השנייה וראיתי שהוא מחורץ קווים-קווים; ובעודי מתבונן בהן, התחלפו השתיים – כדי להפר את שגרת עבודתן – בעמדותיהן. במקום שבו עמדה הצעירה יפת-המצח, עמדה כעת בעלת המצח החרוץ והמקומט.

על גבי דוכן צר התלוי מלמעלה, ולמעלה ממנו על שרפרף גבוה, ישבה מישהי נוספת ששֵירתה חיית ברזל אחרת, וכנגדה, מתחת לדוכן, ניצבה מוכנה חברתה.

הברה לא נלחשה. דבר לא נשמע מלבד הנהימה הבלתי פוסקת, העמוקה והמתגברת של חיות הברזל. קולו של האנושי גוּרש מן המקום. המנגנון המכני – עבדו הזחוח של האנושות – ניצב כאן, בעוד בני אנוש משרתים אותו בדממה ובהכנעה, עבדים בפני הסולטן. הנערות דמו לא לגלגלי העזר של המערך המכני, כי אם לשינֵי הגלגלים.

כל ההתרחשות הזו שסבבה אותי נקלטה בעיני בן-רגע, במבט אחד כולל – אפילו בטרם התרתי מצווארי את שכמיית הפרווה הכבדה. אבל ברגע שהסרתי אותה, האיש כהה-העור שעמד לידי הרים קול צעקה, וכשהוא אוחז בזרועי גרר אותי החוצה לאוויר הפתוח ומהר, מבלי לבזבז זמן בדיבורים, חפן שלג קפוא והחל לשפשף את לחיי.

"שתי נקודות לבנות כמו הלובן שבעיניך", הוא אמר. "חבר, הלחיים שלך קפואות".

"סביר מאוד", מלמלתי. "פלא שהכפור ב'צינוק השטן' לא פגע בי קשה יותר. קַרְצף אותן".

כאב נורא ומשסע אחז מיד בלחיי ההולכות ונֵיעורות לחיים. שני כלבי ציד כחושים נגסו בהן, כל אחד בצד שלו. דמיתי לאקטיון.

כעת, כשהכול הסתיים, נכנסתי חזרה למפעל, ליבנתי את ענייניי, סיימתי אותם לשביעות רצוני והבעתי משאלה לזכות בסיור מודרך כדי לחזות במקום כולו.

"קוּפִּידוֹן הוא הנער המתאים לכך", אמר האיש כהה-העור. "קופידון!" ובציון השם המשונה והמצטעצע הזה, נקרא ברנש קטן, נלהב, נמרץ למראה, חכְלילי, מעוּטר גומת חן, שבחוצפה לא מעטה, חשבתי לעצמי, מחליק לו מעדנות בין הנערות הכנועות – כמו דג זהב בין גלים חסרי צבע – אך ללא תפקיד ניכר לעין. הוא ציווה עליו להוביל את הזר ברחבי הבניין.

"בוא תחילה לראות את גלגל המים", אמר הבחור התוסס הזה בנימה נרגשת, נמלאת חשיבוּת ילדותית.

עזבנו את חדר הקיפול, חצינו כמה לוחות עץ קרים ולחים, ועצרנו מתחת לסככת אדים גדולה, טבולה בקילוחי קצף שלא פסקו, כאילו היתה חרטום של אחת מאוניות חברת הודו המזרחית, חרטום מוכה סער שבלוטי ים ירוקים פשו בו. סביב-סביב חגו להם סיבוביו העצומים של גלגל המים הענק האפל, הנורא בתכליתו האחת והיחידה.

"זה מה שמניע את כל המכונות, אדוני, בכל אחד מחלקי הבניינים האלה, זה שבו עובדות הנערות והכול".

הבחנתי שמֵימיו הדלוחים של נהר הדם לא שינו מצִבעם כשנרתמו לשַׁמש את האדם.

"אתם מייצרים רק נייר חלק, אני מניח? שום סוג של הֶדפס? רק נייר חלק, לא כן?"

"ברור. מה עוד צריך לייצֵר בית חרושת לנייר?"

הבחור הביט בי כמפקפק בתבונתי.

"הוֹ, ודאי!" גמגמתי במבוכה. "רק שעלה בדעתי כמה מוזר הדבר שכך הופכים מים אדומים ללחי חיוו– לנייר חיוור, כוונתי".

הוא הוביל אותי מעלה על פני מדרגה רטובה ורעועה, ומשם אל חדר גדול ומואר שלא אוּחסן בו דבר מלבד כלי קיבול גסים, דמויי-אבוס, שניצבו מסביב לקירותיו. כמו סוסות כה רבות, הנכבלות באַפְסָר אל טבעות הקשירה, ניצבו שורות של נערות מרותקות אל האבוסים הללו. לפני כל אחת מהן הִיתַמר חרמש ארוך ומנצנץ שרותק בתחתיתו לקצה האבוס. בהיעדר ידית, ומשום העיקול שלו, נעשה החרמש דומה לחלוטין לחרב. על פני הלהב החד שלה, הלוך ושוב לאין-קץ, גררו הנערות רצועות ארוכות ומולבנות של סמרטוטים, שנשלפו מתוך סלים שניצבו לצדן. כך נפרמו כל התפרים וכך בלויי-הסחבות נקרעו לגזרים עד שכמעט היו למוֹךְ. דקיקים כבהרות שבתוך קרני השמש, הציפו את האוויר חלקיקים עדינים ורעילים שנורו מכל עבר היישר לתוך הריאות.

"זה חדר הסמרטוטים", השתעל הנער.

"אפשר לומר שדי מחניק כאן", השתעלתי בתגובה, "אבל הנערות לא משתעלות".

"הוֹ, הן רגילות לזה".

"מהיכן אתם משיגים כמות עצומה כזו של סמרטוטים?" שאלתי כשאני מרים חופן מלא מתוך הסל.

"חלק מגיעים מהכפרים שבסביבה. חלק מגיעים הרחק מעֵבר לים – מלֶגְהוֹרן ומלונדון".

"אז אין זה בלתי סביר", לחשתי, "שבין ערימות הסמרטוטים הללו יכולות להיות כמה חולצות ישנות שנאספו ממעונות גן העדן של הרווקים. אבל כל הכפתורים אינם. אנא, נערי, האם מצאת בסביבה כפתורי-רווק כלשהם?"

"הם לא גדֵלים בחלק הזה של הארץ. 'צינוק השטן' הוא לא מקום לפרחים".

"הוֹ! כוונתך לפרחים ששמם 'כפתורי הרווק'?"

"ולא זה מה ששאלת? או שהתכוונת לכפתורי הזהב בחזייה של הבוס שלנו, 'הרווק הזקן', כפי שמכנות אותו הנערות הפטפטניות שלנו?"

"אז האיש שראיתי למטה הוא רווק?"

"הוֹ, כן. הוא רווק".

"הלהבים של החרבות הללו כאן, אם אני רואה נכוחה, מוּפנים מהנערות והחוצה. אבל מול כל הסמרטוטים והאצבעות המתעופפות, איני יכול להבחין בבירור".

"מוּפנים החוצה".

כן, מלמלתי לעצמי; עכשיו אני רואה; פונים החוצה, ולפני כל נערה, החרב הזקורה מתהפכת כך שלהבהּ פונה החוצה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שבזמנים עברו, כך ממש יצאו מאולם המשפט אל מותם האסירים הפוליטיים שהורשעו: הקצין שהלך לפניהם החזיק בחרב שלהבהּ המתהפך החוצה סימל את גזר דינם הקטלני. כמותם, מתוך חייהן המהוהים, הקהים, המוכים בחיוורון שחפני, הולכות נערות לבנות אלה אלי-מוות.

"החרמשים הללו נראים חדים מאוד", פניתי שוב אל הנער.

"כן; עליהן להקפיד על כך. הבט!"

באותו רגע הניחו שתיים מהנערות לסמרטוטים שלהן והחליקו אבן משחזת מעלה ומטה על פני החרב. דמי, הלא מורגל בכך, קפא לקול צווחת הפלדה המעוּנה.

הן התלייניות של עצמן, הרהרתי. הן משחיזות בעצמן את החרבות הטובחות בהן.

"מדוע הנערות ההן חיוורות כמו גיליון נייר לבן, נערי?"

"מדוע" – ובניצוץ נכלולי ענה, בשנינה נבערת לגמרי, בחוסר תשומת לב – "אני מניח שמרוב התעסקות עם פיסות הסמרטוטים, הן הפכו בעצמן לעיסת נייר".

"בוא ונצא עכשיו מחדר הסמרטוטים הזה, נערי".

יותר מכל מחזה מסתורי, של אדם או של מכונה, בבית החרושת כולו, היה המחזה הטרגי, החידתי והבלתי-נתפש מכולם זה של התום המוזר שבנער הזה, שמתוך האכזריות שחביבותו, ליבו קהה מתוך הֶרגל.

"ועכשיו", הוא אמר, עולץ, "אני מניח שאתה רוצה לראות את המכונה הגדולה שלנו, שרק בסתיו האחרון שילמנו בעבורה שנים-עשר אלף דולר. זו גם המכונה שמייצרת את הנייר. לכאן, אדוני".

בלכתי אחריו חציתי מקום גדול ומו­כתם, ששני מכלים גדולים ועגולים ניצבו בו, מלאים בחומר לבן – לא בלתי דומה לאַלבּוּמין שטמון בבֵיצה רכה – רטוב וצמרירי.

"הנה", אמר קופידון, מקיש כלאחר-יד במכלים, "אלה הם ראשית ימיו של הנייר – העיסה הלבנה הזו שאתה רואה. הבט כיצד היא מסתחררת כאן ומבעבעת סביב-סביב, באמצעות הדוושה. מכאן היא נשפכת משני המכלים כאחד אל תוך תעלה משותפת – שָׁם. וכך, בעודה נבללת בנחת, היא מתקדמת אל המכונה הגדולה. ועכשיו, לשָׁם".

הוא הוביל אותי אל חדר מחניק מרוב חוֹם, משונה כחוֹם הדם והקרביים, כאילו כאן אמנם נרקמים החלקיקים הבראשיתיים שראינו קודם לכן.

לפניי נחה, מתגוללת כמו כתב-יד ארוך כלשהו שמקורו במזרח הרחוק, מסגרת ברזל יצוקה מיחידה אחת מסועפת ומסתורית, יחד עם כל מיני מַגְללים, גלגלים וגלילים הנמצאים בתנועה מדודה ובלתי פוסקת.

"קודם מגיעה העיסה לכאן", אמר קופידון, מצביע על הקצה הקרוב של המכונה. "הבט; תחילה היא נשפכת ומתפשטת על פני הלוח הרחב והמשופע הזה; ואז – הבט – היא מחליקה, כשהיא דקיקה ורוטטת, מתחת למַגְלל הראשון שם. עכשיו נעקוב אחריה ונראה כיצד היא מחליקה תחתיו, הלאה אל הגליל הבא. שָׁם, הבט איך היא נעשית עיסתית מעט פחות. עוד שלב אחד, והיא מוסיפה וצומחת למעֵין רקמה עדינה. עוד גליל אחד, והיא – אמנם רק כנף-שפירית – נארגת כך שנוצר כאן גשר תלוי, כמו קורי עכביש מרחפים, בין שני מַגְללים נפרדים אחרים; וכשהיא נעה על-פני האחרון שבהם, ושוב מתחת, ואז שם, לרגע הרחק מעין-כול, בסבך הגלילים האלה, שרק במעורפל ניתן להבחין בהם, היא נכפלת ושבה ומופיעה כאן, קצת פחות עיסה, ויותר כמו נייר, אבל עדיין עדינה למדי ועוד לא מושלמת. אבל – עוד קצת הלאה, אדוני, אם תואיל – כאן, בנקודה המרוחקת הזו היא מתחילה לעטות משהו מהמראֶה האמיתי, כאילו היא עוד עשויה להתגלות כמה שאולי תוכל בסופו של דבר לאחוז בו. אבל זה עדיין לא נגמר, אדוני. עדיין יש דרך ארוכה לעבור, ודרך גלילים נוספים לרוב עליה להתגלגל".

"יברכנו האל!" אמרתי, נדהם מהתפרשוּת זו של המכונה, מהסתעפויותיה עד בלי-סוף ומהאיטיות המחוּשבת שלה. "בוודאי עובר זמן רב עד שהעיסה עוברת מקצה אחד לשני, ומגיח הנייר".

"הוֹ, לא רב כל כך", חייך העלם המקדים את גילו, ברוח מתנשאת של אדנות, "רק תשע דקות. אבל ראה, ביכולתך לנסות בעצמך. יש לך פיסת נייר? אַה! הנה אחת מונחת על הרצפה. רְשום עליה עכשיו סימן כלשהו כרצונך, ואני אצמיד אותה לכאן ונראה כמה זמן יעבור עד שתגיע לקצה השני".

"הבה נראה", אמרתי והוצאתי את העיפרון שלי. "הנה, ארשום על גביה את שמך".

קופידון הורה לי להביט בשעוני, והזדרז להצמיד את הפתק המסומן לחלקו החשוף של החומר העוּבּרי. עיני ננעצה מיד במחוג השעון. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, עקבתי אחר הפתק; לעתים חלפה חצי דקה מרגע שנעלם תחת קבוצות הגלילים הנמוכים המסתוריים, ורק אז שב ועלה לאיטו, מחליק לו כמו בהרת קיץ על-גבי הגיליון הרוטט, ושוב נעלם כולו, וכך הלאה והלאה והלאה – עקב בצד אגודל; וכל העת הגיליון הנמתח תפח עוד ועוד, עד שהגיע למוּצקותו הסופית, ולפתע ראיתי מעֵין מפל-נייר, לא שונה בהרבה ממפל-מים. רעש קיצוץ היכה באוזניי, כמו פקַע מיתר כלשהו, וגיליון פוליו מושלם נפל מטה כשה"קופידון" שלי, הרשום על גביו, מחוּק למחצה, והוא עדיין חם ורטוב.

לכאן הגיע קצה המכונה, ומסעותיי הגיעו לפיכך אל קיצם.

"ובכן, כמה זמן זה ארך?"

"תשע דקות בדיוק", השבתי, שעוני בידי.

"כמו שאמרתי לך".

לרגע הוצפתי רגש יוצא דופן, לא לחלוטין בלתי דומה לְמה שאדם עשוי לחוש נוכח התגשמותה של נבואה מסתורית. אבל איזה מין אבסורד, חזרתי וחשבתי, הרי זו רק מכונה, וכל מהותה היא שִכלול קפדני ודיוּק שלעולם אינם משתנים. אם קודם הייתי נתון לגלגלים ולגלילים, הרי שכעת הבחנתי באישה נכאת-רוח שהמתינה בצד.

"זוהי מישהי קשישה למדי, שמשגיחה בשקט על קצה המכונה כאן. סביר שהיא אפילו לא מכירה אותה היטב".

"הוֹ", לחש קופידון מבעד לשאון כיודע דבר, "היא הגיעה רק בשבוע האחרון. לפני כן הייתה אחות, אבל העסקים חלשים באזורים האלה, והיא עזבה. אבל הבט בניירות שהיא עורמת שם".

"כן, דפי פוליו". מיששתי את ערמות הגיליונות החמים והלחים שהגיחו היישר אל כפות ידיה הממתינות של האישה. "וכי אינכם מייצרים דבר במכונה הזו מלבד דפי פוליו?"

"הוֹ, לעתים לא תכופות אנו מייצרים מוּצר עדין יותר, בצבע שמנת. אנו מכַנים אותם גיליונות מלכותיים. אבל עיקר הביקוש הוא לפוליו. אנו מייצרים בעיקר פוליו".

כמה משונה היה הכול. התבוננתי בדפים החלקים ממשיכים ליפול, ליפול, ליפול, ומחשבותיי תהו על אותם שימושים מוזרים שיֵיעשו לבסוף באותם אלפי גיליונות. כתיבה מכל סוג תיכתב על-גבי כל אלה, שלפי שעה הם ריקים – דרשות, תקצירי עורכי-דין, מרשמי רופאים, מכתבי אוהבים, תעודות נישואין, הסכמי גירושין, רישומי לידות, תעודות פטירה וכך הלאה עד אין-סוף. ואז, מששבתי להרהר בהם כשהם מונחים לפניי, חלקים לגמרי, לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה המפורסמת שערך ג'ון לוֹק בבואו להמחיש את התיאוריה שאין לוֹ לאדם שום אידיאות מוּלדות – ההשוואה בין התודעה האנושית, עם לידתה, לבין גיליון נייר חלק. דבר זה נגזר שייכתב עליו, אבל אין נפש היכולה לומר באֵילו מין אותיות. בעודי מתהלך לאיטי הלוך ושוב לצד המכונה הנפתלת שעודנה נהמה, נדהמתי גם מן המחשבה כי ההכרח הוא-הוא הכוח האבולוציוני האמוּן על כל תנועותיה.

"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".

"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".

"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"

"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".

מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.

"הלוֹ! החוֹם בחדר הזה קשה מדי עבורך", קרא קופידון ונעץ בי את עיניו.

"לא – אם כבר, דווקא קר לי".

"בוא החוצה, אדוני – החוצה – החוצה". ובנימה מגוננת של אב מודאג, זירז אותי החוצה נער זה המקדים את גילו.

מקץ כמה רגעים חשתי הקלה כלשהי וצעדתי לעבר חדר הקיפול – החדר הראשון שאליו נכנסתי, ובו ניצב השולחן המשרדי וסביבו הדלפקים הריקים למראה שמעליהם עבדו הנערות נטולות ההבעה.

"קופידון זה ערך לי סיור יוצא דופן", אמרתי לאיש כהה-העור שהזכרתי לעיל, ושקודם גיליתי לא רק שהוא רווק זקן, אלא גם הבעלים הראשי. "בית החרושת שלך מרשים מאוד. המכונה הגדולה שלך היא פלא-פלאים. שִכלול בלתי נתפש".

"כן, כל המבקרים שלנו חושבים כך. אבל הם אינם רבים. אנחנו נמצאים בפינה נידחת מאוד. התושבים גם הם מעטים. רוב הנערות שלנו מגיעות מכפרים מרוחקים מאוד".

"הנערות", חזרתי כהֵד, מביט לרגע בדמויותיהן החרישיות. "כיצד זה, אדוני, שברוב בתי החרושת עוֹבדוֹת ממין נקבה, בכל גיל, ללא הבחנה, נקראות בשם 'נערות', ולעולם לא 'נשים'?"

"הוֹ, בעניין זה – כיצד? אני משער כי הסיבה לכך היא שככלל, הן אינן נשואות. כך אני חושב. אבל הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו. לבית החרושת שלנו לא נקבל נשים נשואות. הן מרבות להיעדר. אנו רוצים אך ורק פוֹעלים יציבים: שתים-עשרה שעות ביום, יום אחרי יום, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, להוציא ימי ראשון, חג ההודיה וימי צוֹם. זה הכלל שלנו. ומכיוון שכך, מכיוון שאין לנו נשים נשואות, הפועלות שלנו נקראות 'נערות', ובצדק".

"אם כך, כולן עֲלָמות", אמרתי, ואיזו הוקרה דואבת לבתולים החיוורים שלהן גרמה לי שלא מרצון לקוד קידה.

"כולן עלמות".

רגש משונה שוב מילא אותי.

"הלחיים שלךָ עדיין לבנות, אדוני", אמר האיש בעודו בוחן אותי בקפידה. "עליך להיזהר בדרכך הביתה. האם הן צורבות כרגע? אם כן, זה סימן רע".

"ללא ספק, אדוני", עניתי, "ברגע שאצא מצינוק השטן יֵרָפֵא לי".

"אַה, כן; אוויר החורף בעמקים, בערוצים או בכל מקום נמוך חריף וקר הרבה יותר מבכל מקום אחר. קשה לך להאמין בכך כרגע, אבל קר כאן יותר מאשר במרום הר התוגה".

"אני מניח שאתה צודק. אבל זמני דוחק. אצא לדרך".

וכך חזרתי והתכסיתי בבגד השלג ובשכמייה, תחבתי את ידיי לתוך כפפותיי העצוּמות, העשויות עור של כלב-ים, הגחתי החוצה אל האוויר המריר ומצאתי את סוסי, בלאק המסכן, מכוּוץ כולו מרוב קור.

עטוי-פרווֹת והרהורים, טיפסתי במהרה הרחק מ"צינוק השטן".

בצְניר השחור עצרתי, ופעם נוספת העליתי בעיני רוחי את הטֶמְפֶּל בָּר. ואז, בעודי שועט בעד המעבר, לגמרי לבדי מול חידת הטבע, זעקתי – הוֹ! גן העדן של הרווקים! והוֹ! הטָרְטַרוֹס של העלמות!

עריכת התרגום: יואב רוזן

בשנת –17, זמן מה לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע לארצות שטרם תוּירו בעת ההיא, שמתי פעמי לדרך, מלווה בחבר אשר אותו אכנה אוגוסטוס דרוול. הוא היה מבוגר ממני בשנים ספורות, אדם אמיד ממשפחה מיוחסת, מעלות אשר הודות לתבונתו הרבה לא המעיט ולא הפריז בערכן. כמה נסיבות חריגות בקורות חייו הסבו אליו את תשומת לבי והתעניינותי, ואלו לא דעכו חרף התנהגותו המסויגת ועדויות מזדמנות לאי-שקט עד כדי פיזור נפש לעתים.

הייתי עול ימים עדיין, שכן הקדמתי לצאת לחיים, אך זה מקרוב התקרבתי אליו, התחנכנו באותם בתי ספר ובאותן אוניברסיטאות, אך הוא צלח אותם לפני, וחדר לקרביו של הדבר המכונה העולם, בעת שאני הייתי טירון עדיין. כבר אז שמעתי רבות על חייו בעבר ובהווה ואף כי היו באותם תיאורים סתירות רבות ובלתי ניתנות לישוב, יכולתי להסיק מהמכלול שלא היה ישות מהזן המצוי, והיה מאלו אשר גם אם יתאמצו שלא לבלוט, בכל זאת יתבלטו. המשכתי לטפח את ההכרות עמו והשתדלתי לזכות בידידותו, אם כי האחרונה נראתה בלתי מושגת; אף אם היו בו פעם רגשות של חיבה, נדמה שעתה נכחד חלק מהם, והנותרים התחדדו: היו לו רגשות עזים, היו לי די הזדמנויות להבחין בכך; שכן אמנם שלט בהם, אך לא הצליח להסוותם כליל. עדיין היה בכוחו לדמות תשוקה אחת לאחרת, לכן קשה היה לזהות את אשר מתחולל בקרבו. הבעות פניו השתנו מעט, אך במהירות כה רבה עד שלא היה טעם לעקוב אחר מקורן. ניכר בו שנפל קרבן לאי שקט חסר מזור; אך האם הוא נבע משאפתנות, מאהבה, מחרטה, מיגון, מאחד מהם או מכולם כאחד, או אולי רק ממזג מועד לחולי, זאת לא יכולתי לגלות; לכאורה היו הנסיבות שיכולות היו להצדיק כל אחת ואחת מהסיבות הללו; אך כפי שציינתי קודם, הן היו כה סותרות וחלוקות, ולא ניתן היה להתמקד בוודאות באף אחת מהן. ובמקום בו יש מסתורין, רווחת ההנחה שחייב להיות גם רוע. איני יודע האם ההנחה נכונה, אך ללא ספק היה בו מהראשון, אם כי לא הייתי בטוח בשיעורו של השני, וככל הנוגע לי מיאנתי להאמין בקיומו. גישושי התקבלו בצינה קלה, אך הייתי צעיר ולא התייאשתי בקלות, ובמשך הזמן הצלחתי להגיע לרמה מסוימת של שיג ושיח שגרתי ולאמון מתון בעניינים יומיומיים ורגילים, אשר נוצק והודק הודות לעיסוק דומה ופגישות תכופות, ואשר מכונה קרבה או ידידות, על פי השקפתו של מי שמתבטא במילים אלו.

דרוול יצא כבר למסעות רבים, וביקשתי להיוועץ בו בנוגע למסעי המיועד. שאיפתי הכמוסה היתה שייעתר ויצטרף אלי; היתה זו תקווה סבירה, שהתבססה על חוסר המנוחה האפלולי שזיהיתי בו. הערנות שהפגין ביחס לנושאים מעין אלו ואדישותו הגלויה לסביבתו הקרובה הפיחו רוח רעננה בתקוותי זו. תחילה רמזתי עליה ואחר ביטאתי אותה: תשובתו, אף כי צפיתי אותה במידת מה, העניקה לי את מלוא העונג שבהפתעה – הוא נעתר; ולאחר הסידורים הדרושים, יצאנו למסעותינו. לאחר שסיירנו בכמה ארצות בדרום אירופה, שמנו פעמינו למזרח, בהתאם ליעדינו המקורי; ובעוברי במחוזות אלו אירעה אותה תקרית עליה עומד אני לספר.

מצבו הגופני של דרוול, אשר ניכר בו שבצעירותו היה חסון במיוחד, דעך בהדרגה מזה זמן, אולם ידה של מחלה גלויה לא היתה בדבר. הוא לא השתעל ולא היה שחפני, אך נחלש מיום ליום; הוא נהג במתינות, ולא נדכא או התלונן על תשישות, אך ניכר בו שהוא דועך: הוא הלך ונאלם ושנתו נדדה, לאורך הזמן הוא השתנה עד מאד וחרדתי גברה בהתאם לסכנה בה היה, למיטב הבנתי, נתון.

כשהגענו לאיזמיר היה בדעתנו לצאת לסיור בחורבות אפסוס וסרדיס, לאור מצב בריאותו הנוכחי השתדלתי להניא אותו מכך – אך לשווא: הוא התנהג במלוא הרצינות של מי שכפאו שד, בהתאמה חולנית ללהיטותו להמשיך במה שהיה לדעתי לכל היותר מסע תענוגות שאינו הולם אדם ידוע חולי, אך בשלב זה כבר לא התנגדתי לו – וימים ספורים לאחר מכן יצאנו לדרכנו בלווית רַכָּב ויניצ'ר יחיד בלבד.

עברנו כמחצית הדרך לחורבות אפסוס, השארנו מאחורינו את פרברי איזמיר המלבלבים וחדרנו לאזורים הפראיים והשוממים דרך הביצות והנקיקים אשר הובילו לבקתות אחדות שעדיין נשענו על עמודיו השבורים של מקדש האלה דיאנה – כתלים חסרי גג של נצרות מגורשת, חורבן גמור של מסגד שניטש בתקופה מאוחרת יותר – כאשר החמרה פתאומית ומהירה במצבו של בן לוויתי אִלצה אותנו לעצור בבית קברות טורקי, המצבות המצונפות היו הרמז היחיד לחיים אנושיים שהתאכסנו אי פעם בשממה זו. את החאן היחיד שראינו עברנו לפני שעות, לא היה בדל עיר או בקתה בטווח ראיה או תקווה, 'עיר המתים' הזו נראתה כמקלט היחיד לחברנו ביש המזל, שנראה כמי שעומד להצטרף אליה כאחרון הדיירים.

בהתחשב במצב חיפשתי סביב מקום בו יוכל להינפש בנוחות; בניגוד למראה הרגיל של בתי עלמין מוסלמיים, היו הברושים מועטים ומפוזרים בדלילות ברחבי האתר, רוב המצבות נפלו ונשחקו במשך הזמן; על אחת המצבות הבולטות מתחת לאחד העצים רחבי הנוף, נשען דרוול, שרוע למחצה, ובמאמץ רב. הוא ביקש מים. פקפקתי בכך שנוכל בכלל למצוא מים, וברוח נכאים ספקנית התכוננתי לצאת לחפש, אך הוא רצה שאשאר ופנה לסולימן, היניצ'ר שלנו, שעמד ועישן בשלווה עילאית ואמר, "סולימן, ורבנה סו" (כלומר הבא מים), ותיאר בדקדקנות את המקום שבו הם נמצאים, באר קטנה שנועדה לגמלים, כמה מאות מטרים ימינה: היניצ'ר ציית. שאלתי את דרוול, "איך אתה יודע את זה?" הוא השיב, "בהתחשב באתר שבו אנו נמצאים יש להניח שהמקום היה מיושב פעם, דבר שלא יתכן בלי מעיינות. מלבד זאת, כבר ביקרתי פה בעבר."

"ביקרת פה בעבר! איך זה שלא הזכרת זאת מעולם באוזני? ומה היה לך לעשות במקום שאיש לא ישתהה בו רגע אחד יותר מהדרוש, אם הדבר בידיו?"

לשאלה זו לא קבלתי מענה. בינתיים חזר סולימן עם המים, והשאיר את הרכב והסוסים ליד הרהט. נראה שלאחר שהרווה את צימאונו שבה אליו נפשו לפי שעה, ניטעה בי תקווה שיוכל להמשיך, או לפחות לחזור, ודרבנתי אותו לנסות. הוא היה שקט – ונדמה היה שניסה לאזור את כוחותיו במאמץ לדבר. הוא החל –

"זהו סופו של המסע שלי, ושל חיי, באתי הנה כדי למות, אך יש לי משאלה, פקודה – מכיוון שאלו מילותיי האחרונות – האם תמלא אותה?"

"בוודאי, אך אני מקווה לטוב."

"לי אין תקוות וגם לא משאלות, פרט לאחת – הסתר את מותי מכל בן אנוש."

"אני מקווה שלא יהיה צורך, אתה תתאושש ו – "

"הַחְרֵשׁ! זה מוכרח להיות כך, הבטח זאת."

"אני מבטיח."

"הישבע, בשם כל ה – " הוא הכתיב לי את נוסח השבועה ברצינות גמורה.

"אין צורך בכך. אני אמלא את בקשתך, ולפקפק בי – "

"לא תוכל להתחמק, עליך להישבע."

נשבעתי, נראה שהוקל לו. הוא הסיר טבעת חותם מאצבעו, שהיו עליה כמה אותיות ערביות והראה לי אותה. הוא המשיך –

"ביום התשיעי של החודש, בצהרי היום בדיוק (באיזה חודש שתרצה, אך זה חייב להיות באותו היום), עליך להשליך את הטבעת למעיינות המלח הנשפכים למפרץ אלוסיס, למחרת, באותה שעה, עליך להגיע לחורבות מקדש האלה קרס ולהמתין שעה תמימה."

"למה?"

"אתה תיווכח."

"ביום התשיעי של החודש אתה אומר?"

"התשיעי."

כשציינתי שהננו עומדים זה עתה ביום התשיעי של החודש, השתנתה ארשת פניו והוא נדם. בעת שהתיישב – ניכר היה שהוא נחלש – נחתה על מצבה סמוכה חסידה ונחש במקורה, היא התמקדה בנו מבלי לשמוט את טרפה. איני יודע מה הניע אותי לגרש אותה אך הניסיון היה עקר, היא חגה מעט באוויר וחזרה לאותו מקום בדיוק. דרוול הצביע עליה וחייך – הוא דיבר – איני יודע האם לעצמו או אלי – אך כל שאמר היה: "ככה טוב!"

"מה טוב? למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב; אתה חייב לקבור אותי כאן הערב, בדיוק במקום בו נחתה עכשיו הציפור. אתה יודע מה אני מצווה פרט לכך."

הוא המשיך ונתן לי כמה הנחיות נוספות לגבי האופן שבו יוסתר מותו. בתום ההנחיות, קרא: "אתה מבחין בציפור?"

"בוודאי."

"ובנחש המתפתל במקורה?"

"בהחלט: אין פה דבר יוצא דופן, זהו הטרף הטבעי שלה. אבל מוזר שהיא אינה מחסלת אותו."

חיוך רפאים הופיע על פניו והוא אמר חלושות: "עדיין לא הגיעה השעה!", ובדברו עפה משם החסידה. עיניו עקבו אחריה לרגע קט – מועט מן הזמן הדרוש כדי לספור עד עשר. חשתי את כובד משקלו של דרוול, שהיה מונח על כתפי, מעיק עלי יותר, כאשר פניתי להביט בפניו נוכחתי לדעת שהוא מת!

הייתי המום מהוודאות הפתאומית שאין לטעות בה – בתוך דקות ספורות פניו כמעט השחירו. הייתי מייחס את השינוי המהיר לרעל, אילולי ידעתי שלא עמדה לו אפשרות ליטול רעל מבלי שאבחין בכך. הערב ירד, והגוף השתנה במהירות, לא נותר אלא למלא את בקשתו. בעזרת פגיון הייטגן של סולימן וחרבי שלי חפרנו קבר רדוד במקום עליו הצביע דרוול. האדמה נעתרה בקלות, מאחר שכבר אספה לחיקה כמה דיירים מוסלמים. חפרנו עמוק ככול שהתיר לנו הזמן והטלנו עפר יבש על מה שנותר מהישות הייחודית שזה עתה נפרדה מאתנו. חילצנו כמה גושים מכוסי עשב מהחלקים הירוקים יותר של האדמה החרבה מסביב והנחנו אותם על קברו.

בין תדהמה ליגון, לא הזלתי דמעה.

17 ביוני, 1816.


*התרגום התפרסם לראשונה בכרך ד' של כתב העת דחק, 2014.

אמת! – עצבני – עצבני להחריד, עצבני עד-פלצוּת הייתי ועודני; אך למה תאמר שאני משוגע? המחלה חידדה את חושַי – לא החריבה – לא הקהתה אותם. מעל הכול הוּחד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. איך תאמר אפוא שאני משוגע? הסכֵּת! ראה כמה בריאה היא דרך סיפורי, באיזה קור-רוח אגולל לך את הסיפור כולו.

אין לומר כיצד חדר הרעיון למוחי מלכתחילה; אך משעה שהגיתי אותו, הוא רדף אותי יומם ולילה. תכלית לא היתה לי. להט לא היה בי. אהבתי את הזקן. מעולם לא עולל לי רעה. מעולם לא הטיח בי עלבון. בזהבו לא חשקתי. אני סבור כי היתה זו עינו! כן, היתה זו היא! אחת מעיניו דמתה לעינו של נשר – עין תכלת מכוסה בקרום. כל אימת שנפלה עלי הדם קפא בעורקַי; וכך, מעט-מעט – בהדרגה, לשיעורין – גמלה בי ההחלטה לקפד את חייו של הזקן, וכך לפטור עצמי מן העין לעולמים.

וזה לב העניין. אתה מדמה שאני משוגע. משוגעים אינם יודעים כלום. אך צריך היית לראות אותי. צריך היית לראות באיזו תבונה כלכלתי את צעדַי – באיזו זהירות – באיזו ראיית-הנולד – באיזו צביעוּת מחושבת ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב לזקן כמו בשבוע שבטרם הרגתי אותו. ומדי לילה, בערך בחצות, סובבתי את הבריח בדלתו ופתחתי אותה – באיזו עדינות! ואז, משפתחתי אותה כדי רווח שהספיק לראשי, הכנסתי פנימה פנס מוחשך, כבוי, כָּסוּי, שלא לפלוט גם שמץ אור, ואז שרבבתי פנימה את ראשי. אח, היית צוחק לו ראית באיזו עורמה שרבבתי אותו פנימה! הסעתי אותו לאט – לאט-לאט – כדי לא להפריע את שנתו של הזקן. נדרשה לי שעה כדי לקבוע את ראשי כולו במסגרת הפתח כך שיכולתי לראותו בשוכבו על מיטתו. הא! – כלום משוגע היה מתחכם ככה? ואז, כשראשי כבר שרוי יפה-יפה בתוך החדר, גיליתי את הפנס בזהירות – אח, באיזו זהירות – זהיר-זהיר הייתי (כי הצירים חרקו) – גיליתיו כדי נפילתה של קרן יחידה, דקה-מדק על עין הנשר. וזאת עשיתי במהלך שבעה לילות ארוכים – מדי לילה בחצות בדיוק – אך תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לי לבצע את המלאכה; כי לא הזקן הוא שמרט את עצבַּי כי אם עינו הרעה. ומדי בוקר, עם עלות השחר, הרהבתי לבוא אל קיתונו ולדבר אליו באומץ, לקרוא לו בשמו בלבביות ולשאול איך עבר עליו הלילה. עיניך הרואות, היה עליו להיות זקן מעמיק מאוד כדי לחשוד כי מדי לילה, ממש בחצות, הבטתי עליו בשעה שישן.

בלילה השמיני נקטתי משנה-זהירות בפתיחת הדלת. מחוג הדקות בשעון היה מהיר-תנועה ממני. מעולם לפני אותו לילה לא הרגשתי את שיעורם של כוחי – של פיקחותי. בקושי עלה בידי לכבוש את רגשַת הניצחון. לחשוב שהנני כאן, פותח את הדלת, קמעא-קמעא, והוא אינו משיג אפילו בחלומותיו את סוד מחשבותי ומעשי! צחקקתי לַמחשבה; אפשר ששמע אותי, כי פֶּתע זַח על המיטה, כאילו נחרדה שנתו. אתה ודאי סבור כי נסוגותי – אך לא. חדרו היה שחור כפחם במעבה החשכה (כי הרפפות היו סגורות והדוקות, מפחד שודדים), וכך ידעתי כי לא יוכל להשגיח בפתיחת הדלת, והוספתי לדחוף אותה במסלולה, עוד קצת, עוד קצת.

הכנסתי את ראשי, וכבר עמדתי להדליק את הפנס, כאשר אגודלי החליק על קרס הפח, והזקן זינק מעלה במיטה וצעק – "מי שם?"

דממתי במקומי ולא אמרתי כלום. במהלך שעה תמימה לא הנעתי שריר, וכל אותה עת לא שמעתי אותו נשכב. הוא הוסיף לשבת במיטה, זקוף ומאזין – ממש כדרך שעשיתי אני, לילה אחר לילה, במשמרות המוות שבפתח.

ואז שמעתי אנקה קלה, וידעתי כי זוהי אנקתו של פחד המוות. לא היתה זו אנקה של כאב או יגון – הו, לא! – היה זה אותו קול נמוך וחנוק הבוקע מקרקעית הנשמה כאשר החלחלה עוברת על גדותיה. היטב ידעתי את הצליל. לילות רבים, ממש בחצות, עת העולם כולו נם, הוא בעבע ועלה מחזי-שלי, מעמיק בהד נורא את הבלהות שהרחיקו שינה מעינַי. היטב ידעתי את הצליל, אני אומר. ידעתי מה הרגיש הזקן, וריחמתי עליו, הגם שבלבי צחקקתי. ידעתי ששכב ער מאז הרחש הראשון, עת התהפך במיטתו. מאז הלכו פחדיו וגדלו, הלכו וכיסו אותו. שוב ושוב ניסה לפטור אותם בלא-כלום, ולא עלה בידו. פעם אחר פעם אמר בלבו – "אין זאת אלא הרוח בארובה – אין זה אלא עכבר בחצותו את החדר", או "זה רק צרצר שהשמיע ניסור בודד". בניסיונו להתנחם זימן סברה אחר סברה; הכול לשווא. הכול לשווא, כי המוות התגנב למראשותיו בצלו השחור וכבר עטף את הקורבן. השפעתו הקודרת של אותו צל לא-נתפש היא שעוררה אותו להרגיש – אף שלא ראה ולא שמע – להרגיש בנוכחות ראשי בתוך החדר.

זמן ממושך חיכיתי, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו נשכב; לבסוף החלטתי לגלות את הפנס כדי סדק צר, צר מאוד. התרתי אותו, אם כן – בלאט, בלאט עשיתי זאת – עד שלבסוף קרן יחידה, קלושה כקוּר העכביש, שוגרה מבעד לחרך הישר אל עין הנשר.

היא היתה פקוחה – פקוחה לרווחה – ובהתבונני עליה עלתה בי חמתי. ראיתי את האיבר בחדות מושלמת – כולו תכלת, ועליה הינומה מחרידה אשר שילחה צמרמורת במֵח עצמותַי; אך לא יכולתי לראות עוד דבר מפניו של הזקן או מעַצמוּתוֹ: כמו על פי דחף כיוונתי את הקרן בדיוק אל הנקודה הארורה.

כלום לא אמרתי לך שמה שאתה טועה לראות בו שיגעון אינו אלא חדות-יתר של החושים? – כעת, אני אומר, עלה באוזנַי צליל נמוך, עמום, מהיר, כַּזה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. היטבתי להכיר גם צליל זה. היתה זו הלמות לבו של הזקן. היא שלהבה את חמתי, כדרך שהלמות תוף מפיחה אומץ בחייל.

ועדיין הבלגתי והייתי נטוע במקומי. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס ללא ניע. אילפתי את ידי לייצב את אלומת האור על העין. פעימת השאול של הלב התגברה והלכה. היא הפכה מהירה, מהירה יותר, רמה, רמה יותר מדי רגע. בלהתו של הזקן היתה ודאי מופלגת! רמה, אני אומר, רמה יותר בכל דקה! – אתה רושם לעצמך? אמרתי לך שאני עצבני: ואמנם כזה אני. וכעת בדמי הליל, בתוך דממתו האיומה של הבית הישן ההוא, רעש כה מוזר הצית בי אימה שאין למשול בה. ועדיין, במשך כמה רגעים נוספים, הוספתי להבליג והייתי נטוע במקומי. אך המהלומות הפכו רמות, רמות יותר! חשבתי שהלב עומד להתפקע. וכעת חרדה חדשה לפתה אותי – הקול יגיע לאוזניו של שכן! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה קרעתי את הפנס מִכְּסוּתוֹ וזינקתי לתוך החדר. הוא צרח פעם אחת – ולא עוד. בהרף-עין גררתי אותו לרצפה, והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בגאווה, כי מלאכתי נעשתה. אך במשך דקות ארוכות הוסיף הלב לפעום בקול חנוק. אלא שלא היה בכך כדי להדריך את שלוותי; הרעש לא יישמע מעבר לקיר. לבסוף נדם. הזקן מת. הרחקתי מעליו את המיטה ובחנתי את הגווייה. כן, הוא היה מת, מת לאמִתה. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם במשך דקות ארוכות. לא היה דופק. הוא היה מת לאמתה. עינו לא תציק לי עוד.

אם עודך חושב אותי למשוגע, אתה עתיד לשנות את דעתך לאחר שתיוודע אל אמצעי הזהירות המחוכמים אשר נקטתי להסתרת הגופה. הלילה חש אל קצו, ואני עבדתי במהירות, אבל בשקט. ראש לכל ביתרתי את הגווייה. חתכתי את הראש, את הזרועות ואת הרגליים.

אחר כך עקרתי שלוש קורות מרצפת הקיטון, והפקדתי את הכבוּדה כולה ברווחים. אחר שבתי והנחתי את הקורות בתחכום כזה, בפלפול כזה, שאי אפשר היה לעין אנוש – אפילו לעינו – להבחין בְּדבר. לא היה רבב לְמָרֵק, כל שכן כתמי דם. הייתי זהיר מכדי להיכשל כך. עביט שהבאתי עמי גרף הכול – הא! הא!

בתום עמלי היתה השעה ארבע לפנות בוקר – והעולם עודו חשוך כבחצות. הפעמון צלצל ארבע, ובאה נקישה בדלת הפונה לרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל – כי מה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים, והציגו עצמם בנועם-סבר כשוטרים. שָׁכן שמע צווחה בלילה; התעורר חשד לפשע; מידע נמסר למשטרה, והם (השוטרים) הוסמכו לערוך חיפוש בבית.

חייכתי – כי מה היה לי לחשוש? קידמתי בברכה את האורחים. הצווחה, אמרתי, היא צווחתי-שלי, שהשמעתי מתוך חלום. הזקן, ציינתי, יצא לפוש באיזה כפר. הובלתי את מבקרַי לכל רחבי הבית. הפצרתי בהם שיחפשו – שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם לקיתונו-שלו. הראיתי להם את מטמוניו, נעולים, יד לא היתה בהם. בזחיחותי העולה, הבאתי כיסאות לחדר, והתעקשתי שינוחו כאן מעמלם המְאָמץ, בשעה שאני-עצמי, בתעוזת חוצפתו של ניצחוני המושלם, קבעתי את מושבי באותה נקודה ממש שתחתיה נחה גופתו של הקורבן.

נחה דעתם של הקצינים. מנהגי שכנע אותם. רווחה שאין מושְלה ירדה עלי. הם ישבו ופטפטו על הא ועל דא, ואני נעניתי להם בעליצות. אך עד-מהרה חשתי כיצד אני הולך ומחוויר, וייחלתי ללכתם. ראשי כאב, ודימיתי לשמוע באוזנַי צלצול: אך הם עודם ישבו, עודם דיברו. הצלצול הפך חד יותר – הוא הוסיף להישמע והפך חד יותר; דיברתי ביתר חופשיות כדי להיפטר מן ההרגשה, אך הצלצול הוסיף להישמע, נחוש יותר, הולך וַחד – עד שלבסוף ידעתי כי הרעש אין מקורו בתוך אוזנַי.

אין ספק שכבר החוורתי עד מאוד – אך דיברתי ביתר-שטף, ובקול מוגבה. ובכל זאת הצליל התגבר – ומה יכולתי לעשות? היה זה צליל נמוך, עמום, מהיר – צליל כמו זה שמשמיע שעון אשר נעטף בכותנה. שיוועתי לאוויר – ובכל זאת השוטרים לא שמעו מאומה. דיבורי הפך מהיר יותר – נלהב יותר; אך הרעש הלך וגבר. קמתי ממקומי והתנצחתי על זוטות, בקול גבוה ובמחוות אלימות, אך הרעש הלך וגבר. מדוע לכל השדים אינם מסתלקים כבר? פסעתי אנה ואנה בצעדים כבדים, כאילו דעתם של אורחַי בעניין זה או אחר העלתה את חמתי – אך הרעש הלך וגבר. אלי שבשמים! מה יכולתי לעשות? שצפתי – קצפתי – חֵרפתי! סובבתי את הכיסא שעליו ישבתי וחיככתי אותו בקורות הרצפה, אך הרעש הלך וגבר, מאפיל על הכול. רעש רם – רם יותר – עוד יותר! ועדיין המסובים פטפטו בנועם, ועדיין חייכו. האפשר שלא שמעו? אלוהים אדירים! – לא, לא! הם שמעו! – הם חשדו! – הם ידעו! – הם שמו את פלצותִי לצחוק! כך חשבתי, וכך עודי חושב. כל דבר היה עדיף על הסבל הזה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! את חיוכיהם הצבועים לא יכולתי לשאת עוד! לצרוח או למות! – ועכשיו – שוב! – שִמעו! רם! רם יותר! עוד יותר! עוד יותר!–

"מנוולים!" צרחתי, "הסירו את המסכות! אני מודה! – קרעו את הקורות! – כאן, כאן! – זאת הלמות לבו המפלצתי!"


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


גבירותיי ורבותיי,

כיוון שאנחנו נמצאים באוֹסָקָה, אספר לכם סיפור שקרה כאן בעיר.

פעם הגיע לאוסקה אדם שביקש למצוא לו עבודה כמשרת. את שמו המלא איני יודע, אך כיוון שלא היה אלא עובד משק בית, קראו לו פשוט גוֹנְסְקֶה.

גונסקה הגיע אל משרד התעסוקה, הסיט את וילון הכניסה ופנה אל הפקיד, שהחזיק בפיו מקטרת ארוכה:

"אדוני הפקיד, אני מעוניין להיות סֶנין1, אז אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

הפקיד נאלם, וזמן מה לא הצליח להוציא הגה מפיו.

"אדוני הפקיד, שומע אותי? אני מעוניין להיות סֵנין. אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

"צר לי," פתח ואמר הפקיד, ששב לבסוף לעשן את המקטרת, "אך עד היום לא היה מקרה שהמשרד שלנו מצא למישהו עבודה כסֵנין. אנא, פנה למקום אחר."

אבל התשובה לא סיפקה את גוֹנסקֶה, והוא קרב אל הפקיד, מכנסי העבודה הירקרקים שלו נמתחו על ברכיו, והוא מחה:

"נדמה לי שאדוני מתבלבל. ידוע לו מה כתוב על השלט של משרדו? כתוב שם 'אין-ספור משׂרות', לא כן? כשכותבים 'אין-ספור', הכוונה היא שיכולים למצוא כל משרה. או שהשלט משקר?"

משהוצגו הדברים כך, נראה כעסו של גוֹנסקֶה מוצדק.

"לא, אין על שקר בשלט," מיהר הפקיד לומר. "אם אתה מחפש מקום שבו תוכל ללמוד להיות סֵנין, חזור לכאן מחר. היום אנסה לברר אם שמע מישהו על דבר מה מתאים."

הפקיד הסכים לקבל את בקשתו של גונסקה רק כדי להרוויח זמן, ולא היה לו מושג איפה יוכל להתלמד כדי לרכוש את מקצוע הסֵנין. לכן, מששילח את גונסקה לדרכו, פנה הפקיד מיד אל ביתו של רופא שגר בסביבה. לאחר שסיפר את סיפורו של גונסקה, שאל אותו בחשש מה:

"מה אתה אומר, אדוני הרופא? לאן אפשר לשלוח אותו כדי שיוכל ללמוד להיות סֵנין?"

גם לרופא זאת הייתה שאלה מבלבלת. זמן מה ישב, ידיו שלובות, והביט בהיסח הדעת אל האורן שבגינה. אך אשת הרופא הערמומית, שכונתה שועלה זקנה, שמעה את סיפורו של הפקיד ומיד התערבה בשיחה:

"שיביא את האדון אל ביתנו. אם יחיה בביתנו שנתיים שלוש, נדאג לכך שיהיה סֵנין."

"האומנם? כמה טוב לשמוע! רוב תודות לך! באמת הייתה לי הרגשה שיש איזו קרבה בין רופאים לבין סֵנין."

הפקיד הבור שמח שמחה רבה. הוא קד שוב ושוב ופנה לחזור.

הרופא ליווה את הפקיד ופניו היו חמוצות, וכשהלך פנה אל אשתו במורת רוח וגער בה:

"איזה מין שטויות אמרת לו? מה את מתכוונת לעשות כשהכפרי הזה יתחיל להתלונן, אם אחרי כמה שנים של עבודה לא ילמד ולו דבר אחד על אוּמנותו של סֵנין?"

אך האישה, לא זו בלבד שלא התנצלה, אלא צחקה לבעלה בפניו:

"מוטב שתשתוק. עם טיפש הגון כמוך, בעולמנו האכזר, אי אפשר להרוויח מספיק אפילו לקערת אורז."

ובכן, למחרת, בהתאם למה שסוכם, הכפרי גונסקה הגיע מלוּוה בפקיד. גונסקה, שכנראה חשב שכך ראוי להופיע למפגש הראשון עם מעסיקיו, היה לבוש מעיל הָאוֹרי מעוטר בסמלי המשפחה, אך גם כעת לא היה מראהו שונה במאומה ממראה איכר פשוט. נראה שאיש לא ציפה לכך. הרופא בהה בגונסקה כאילו ראה חיה נדירה מארץ רחוקה, ופנה אליו בחשדנות:

"שמעתי שאתה רוצה להיות סֵנין, מנין לך הרצון הזה?"

גונסקה השיב לו:

"אין שום סיבה מיוחדת, פשוט כשראיתי את טירת אוֹסָקָה חשבתי שגם אדם רם-יחס כמו טוֹיטוֹמִי הֶידֵיוֹשִי2 סופו למות. אם כך, חשבתי, בני האדם, גם אם יחיו חיי שפע ומותרות, ארעים הם מעצם טבעם."

"כלומר, כדי להיות לסֵנין תהיה מוכן לעשות כל עבודה?" התערבה מיד אשת הרופא הערמומית.

"כן. כדי להיות סֵנין, אעשה כל עבודה."

"אם כך, מהיום תעבוד בביתנו כמשרת עשרים שנה. אם תעשה כך, בשנה העשרים אלמד אותך כיצד להיות סֵנין."

"באמת גבירתי? אני מודה לך מקרב לב!"

"אבל בתמורה לכך, עשרים שנה תעבוד בלי לקבל פרוטה אחת."

"כן, כן. אני מסכים."

גונסקה עבד בביתו של הרופא עשרים שנה. שאב מים. חטב עצים להסקה. הכין אוכל. ניקה. כשיצא הרופא לביקורים, נשא אחריו את תיבת התרופות שלו. ובנוסף, לא ביקש פרוטה תמורת עבודתו. בכל יפן לא הייתם מוצאים משרת יעיל כמותו.

אולם, משחלפו לבסוף עשרים השנים, גונסקה, לבוש במעיל האורי מעוטר סמלים, כמו ביום שהגיע לראשונה, נעמד מול בעלי הבית והודה בנימוס רב על כל מה שעשו למענו בכל שנות עבודתו אצלם, והוסיף:

"וכעת, כפי שסוכם בינינו לפני שנים רבות, הייתי רוצה שתלמדו אותי את האומנות של סֵנין – לא להזדקן ולא למות לעולם."

למשמע דבריו של גונסקה נאלם הרופא דום: הוא לא ידע מה להשיב למשרתו. הכיצד יוכל לומר לו כעת, אחרי ששירת אותו עשרים שנה בלי לקבל ולו פרוטה אחת, שאינו יודע כיצד להיות סֵנין? בלית ברירה אמר לו:

"מי שמכיר את האומנות של סֵנין זו אשתי, היא זו שתלמד אותך," ופנה ממנו כאילו אין הדבר נוגע לו.

אך אשתו לא הנידה עפעף.

"כמובן, אלמד אותך איך להיות סֵנין, אך יהיה עליך למלא במדויק אחר הוראותיי, גם אם יהיה הדבר קשה. שאם לא כן, לא זו בלבד שלא תהפוך לסֵנין, אלא שתשוב לעבוד כאן ללא תשלום עשרים שנים נוספות, וָלא – יהיה עונשך מוות בו במקום."

"כן, גבירתי. גם אם יהיה הדבר קשה, אני מבטיח לגבירתי שאמלא אחר כל הוראותיה," אמר גונסקה, שלא הצליח להסתיר את שמחתו, והמתין להוראותיה של אשת הרופא.

"אם כך, טפס נא על האורן שבחצר," הורתה אשת הרופא. לאישה, כמובן, לא היה כל מושג באומנות של סֵנין. ככל הנראה היא רק רצתה להורות לגונסקה לבצע משימה קשה, שמן הסתם לא יוכל למלאה, ולאחר שייכשל בביצועה ימשיך לעבוד אצלה ללא תשלום עוד עשרים שנה. אך גונסקה נשמע מיד להוראתה וטיפס על האורן.

"יותר גבוה. טפס יותר גבוה," פקדה אשת הרופא, שעמדה בקצה המרפסת ועקבה בעיניה אחר גונסקה המטפס על העץ. והנה, מעילו מעוטר הסמלים של גונסקה כבר הבזיק בצמרת העץ.

"כעת הסר משם את ידך הימנית!"

גונסקה, בעודו לופת בחוזקה ענף עבה של האורן בידו השמאלית, הסיר בעדינות את ידו הימנית.

"וכעת הסר את ידך השמאלית וסיימנו!"

"היי, רק רגע! אם הכפרי הזה יסיר את ידו השמאלית, הוא יצנח מיד ארצה! אין לו סיכוי להישאר בחיים אם יתרסק על האבנים למטה," אמר הרופא, שיצא גם הוא אל המרפסת. פניו לבשו הבעה מודאגת.

"מה אתה יוצא כשלא קראו לך! השאר את זה לי. ובכן, להסיר את היד השמאלית."

עוד בטרם סיימה לומר את דבריה הסיר גונסקה בנחישות את ידו השמאלית. ידוע לכול שאם מטפסים על עץ ומסירים את שתי הידיים, לא נותר לאדם אלא ליפול. כהרף עין התנתק גופו של גונסקה, העטוי מעיל האורי מעוטר סמלים, מצמרת האורן. אך הפלא ופלא, אף שגופו של גונסקה התנתק, הוא לא צנח ארצה אלא נותר באוויר בצהרי היום כבובה התלויה על חוט.

"רב תודות! בזכותך גם אני זכיתי להיות סֵנין," קד גונסקה בנימוס רב. הוא צעד חרישית על שמי התכלת, עלה מעלה-מעלה ונבלע בתוך העננים הגבוהים.

מה אירע לרופא ולאשתו לאחר מכן, אין איש יודע. רק האורן בחצרו של הרופא נותר לעמוד עוד זמן רב. מספרים שיוֹדוֹיָה צוּגוֹרוֹ3 ציווה להעביר אל חצרו את העץ הענק, שרק יותר מארבעה בני אדם יכלו להקיף את גזעו בזרועותיהם, כדי שיוכל לזון בו את עיניו בעונת השלגים.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

 

הם נוודים. רק על פריז הם מרעיפים חודשים בנדיבות; בברלין, וינה, נפולי, מדריד, פטרבורג וערי בירה אחרות הם מקמצים בזמנם. בפריז הם מרגישים כמעט בבית; פריז עבורם היא הבירה, עיר המקלט. שאר אירופה – פרובינציה משעממת וחסרת מעוף שניתן לסבול אותה רק מבעד לווילונות מוגפים של מלונות פאר או מקדמת הבמה. אין הם זקנים, אבל הם הספיקו כבר להיות פעמיים-שלוש בכל בירות אירופה. אירופה הספיקה להימאס עליהם והם החלו לדבר על נסיעה לאמריקה, וימשיכו לדבר על זה עד שישכנעו אותם שהקול שלה לא נפלא עד כדי כך שמן הראוי להציגו בפני שני חצאי הכדור.

לא קל לפגוש בהם. ברחובות בלתי אפשרי לראותם מאחר שהם נוסעים בכרכרות, נוסעים כשכבר חשוך, בערב ובלילה. הם ישנים עד הצהריים. לרוב הם מתעוררים במצב רוח רע ואינם מקבלים איש. הם מקבלים מבקרים רק לעתים נדירות, באקראי, מאחורי הקלעים או ביושבם לארוחת ערב.

אותה אפשר לראות על גבי גלויות למכירה. אבל על גבי הגלויות היא יפהפיה, ואילו במציאות היא לא היתה יפיפייה מעולם. אל תאמינו לגלויות שלה: היא מכוערת להחריד. רוב האנשים רואים אותה על הבמה. אבל על הבמה היא לא ניתנת לזיהוי. פודרה, סומק, מסקרה ושיער נוכרי מכסים את פניה, כמו מסיכה. כך זה גם במופעים גדולים.

כשהיא, בת העשרים ושבע, מגלמת את מרגריטה,  מקומטת, מגושמת, אפה מכוסה בנמשים, היא ניבטת כנערה תמירה ונאה בת שבע עשרה. על הבמה היא מזכירה את עצמה פחות מכול.

אם בחפצכם לראותם, השיגו הזמנה לסעודות שנערכות לכבודה ושלעתים היא עצמה עורכת לפני נסיעה מבירה אחת לאחרת. לזכות בכבוד הזה קל רק ממבט ראשון, למעשה, אל שולחן הכבוד יכולים להגיע רק המובחרים שבאנשים… עם האחרונים נמנים מבקרי תיאטרון נכבדים, נוכלים שמתחזים למבקרים, זמרים נוכריים, בימאים ומנצחי תזמורות, שוחרים וחובבים בעלי קרחות ממורקות, שהתגלגלו להיות שוחרי תיאטרון ומלחכי פנכה והוזמנו בזכות זהב, כסף וקרבה משפחתית. סעודות אלה אינן משעממות, למתבונן הן מספקות עניין… כדאי לסעוד בהן פעם-פעמיים.

המפורסמים (ישנם רבים כאלה בין הסועדים) אוכלים ומדברים. תנוחתם משוחררת: צווארם נטוי לצד אחד, ראשם לצד שני, מרפק אחד על השולחן. הזקנים אף מחטטים בשיניהם. העיתונאים תופסים את הכיסאות הקרובים ביותר אליה. כמעט כולם שיכורים ומנהגיהם נטולי עכבות, כאילו הם מכירים אותה כבר מאה שנה. עוד לגימת משקה, והעניין היה גולש לפמילייריות. הם מתבדחים בקול רם, שותים, נכנסים זה לדברי זה (אך לא שוכחים לומר: "Pardon!"), נושאים נאומים מופרזים, וכפי הנראה אינם חוששים לומר כסילויות; חלקם, רוכנים בג'נטלמניות מעבר לשולחן ומנשקים את ידה. המתחזים למבקרים משוחחים בידענות עם השוחרים והחובבים. השוחרים והחובבים שותקים. הם מקנאים בעיתונאים, מחייכים בענווה ושותים רק יין אדום, שבסעודות האלה יכול להיות טוב במיוחד.

היא, מלכת הסעודה, לבושה בפשטות, אך יקר נורא. יהלום גדול על צווארה מציץ דרך צווארון התחרה. על כל אחת משתי ידיה – צמיד מאסיבי וחלק. התסרוקת שלה שנויה במחלוקת. הנשים – אוהבות, הגברים – לא. פניה זורחות ומעטירות את הרחב שבחיוכים על אחוות הסועדים. היא יודעת לחייך אל כולם בבת אחת, לדבר עם כולם ביחד, להנהן בחינניות; כל סועד זוכה להנהון. הביטו בפניה ותקבלו את הרושם שהיא מוקפת בחברים בלבד ושהיא רוחשת כלפיהם אהבת אמת. בסוף הסעודה היא מעניקה לאי אלו אנשים את הכרטיסים שלה; מאחורי הכרטיס היא רושמת את השם ושם המשפחה של בר המזל-המקבל וחתימה. היא מדברת צרפתית כמובן, ובסוף הסעודה גם שפות אחרות. באנגלית ובגרמנית היא מדברת נורא עד גיחוך, אבל כישורי השפה העלובים שלה נשמעים חינניים. באופן כללי היא כה חיננית, עד שאתם עשויים לשכוח עד כמה היא כעורה למשך זמן רב.

והוא? הוא le mari d'elle, יושב במרחק חמישה כיסאות ממנה, שותה הרבה, אוכל הרבה, שותק הרבה, מגלגל כדורים מלחם וקורא שוב ושוב את התוויות שעל הבקבוקים. מבט בגזרתו מגלה שאין לו מה לעשות, שהוא משועמם, עצל, ושנמאס לו…

הוא בלונדיני ושבילים של קרחת מפלסים את קרקפתו. נשים, יין, לילות בלי שינה והתרוצצות בעולם חרשו את פניו והותירו קמטים עמוקים. הוא כבן שלושים וחמש בסך הכול, אבל מבוגר יותר למראה. פניו כמו הושרו בקוואס. עיניים טובות, אך עצלות… לא תמיד היה כעור כל כך, אך כעת הוא כעור. רגליו מעוקמות, ידיו אפרפרות, צווארו שעיר. בשל הרגליים המעוקמות הללו וההליכה המשונה מאוד מכנים אותו באירופה משום מה "עגלה". לבוש בפראק שלו הוא מזכיר עקעק רטוב בעל זנב יבש. הסועדים לא שמים לב אליו. הוא מחזיר להם באותו המטבע.

היה והזדמנתם לסעודה כזאת, הביטו בהם, בבני הזוג האלה, צפו ואמרו לי, מה קָשַר בעבר ומה קושר בין שני האנשים האלה בהווה. העיפו בהם מבט אחד ואז תענו (פחות או יותר) כך:

— היא – זמרת מפורסמת, הוא – רק בעלה של זמרת מפורסמת, או אם נשתמש בביטוי של מאחורי הקלעים, הבעל של אשתו. היא מרוויחה עד שמונים אלף בשנה בכסף רוסי, הוא לא עושה דבר, על כן יש לו זמן להיות המשרת שלה. היא זקוקה למנהל כספים ולאדם שיתעסק באמרגנים, חוזים, הסכמים… היא מתרועעת רק עם קהל מריע. לרמת מכירות הכרטיסים, הצד הפרוזאי של עיסוקה, היא לא יורדת, אין לה כל עניין בכך. אם כן, היא צריכה אותו כעוזר, כמשרת… היא היתה מגרשת אותו אילו היתה מסוגלת להסתדר בכוחות עצמה. הוא, לעומת זאת, בקבלו ממנה שכר מכובד (אין לה מושג כמה היא מרוויחה!), כאילו לקח סוכריה מתינוק, עושה יד אחת עם המשרתת וגונב ממנה, מפזר את כספה, מתהולל בלי הפסקה, אולי אף שם משהו בצד ליום סגריר – ומרוצה ממצבו כמו תולעת שמכרסמת תפוח טוב. הוא היה עוזב אותה לולא היה לה כסף.

כך חושבים ומדברים כל אלה שמתבוננים בהם בעת הסעודות. הם חושבים כך ומדברים מפני שבלא אפשרות לרדת לעצם העניין, ביכולתם לשפוט רק באופן שטחי. בה הם רואים דיווה, ממנו מתרחקים כמו ממצורע, מכוסה בריר צפרדעים; כך או כך, הדיווה האירופאית הזאת קשורה בצפרדעון הזה בקשר מעורר קנאה ונאצל ביותר.

כך הוא כותב: " שואלים אותי, למה אני אוהב את המכשפה הזאת? האמת היא שהאישה הזאת לא ראויה לאהבה. היא גם לא ראויה לשנאה. היא ראויה אך ורק לכך שלא ישימו לב אליה, שיתעלמו מקיומה. כדי לאהוב אותה צריך להיות או אני, או מטורף, ובעצם, היינו הך.

היא לא יפה. כשהתחתנתי איתה היא היתה מכוערת להחריד, ועכשיו על אחת כמה וכמה. אין לה מצח; במקום גבות שני קווים אשר בקושי נראים עוברים מעל עיניה; במקום עיניים יש לה שני חריצים לא עמוקים. בחריצים הללו דבר לא מבריק: לא שכל, לא תאוות, לא תשוקות. אפה – בולבוסי. פיה קטן, יפה, אבל השיניים איומות. אין לה חזה, אף לא מותניים. אולם על החיסרון האחרון היא פיצתה ביכולתה העל-טבעית להידחק בגמישות לתוך מחוך. היא קצרה ומלאה. היא מדולדלת. En masse, החיסרון הבולט ביותר בגופה הוא לדעתי העדר מוחלט של נשיות. את חיוורון הפנים ורפיון השרירים איני מחשיב לנשיות ועל דעתי זו חולקים רבים מאוד. היא אינה גבירה, אף לא עלמה, אלא תגרנית על פי גינוניה: מתהלכת בנפנוף ידיים, יושבת בשיכול רגל על רגל, מתנדנת אחורה-קדימה כל-כולה, שוכבת ברגליים מורמות, וכד'…

היא מרושלת. יותר מכול מעידות על כך מזוודותיה. לבנים נקיים מעורבבים בהן עם מלוכלכים, שרווליות עם נעליים ועם המגפיים שלי, מחוכים חדשים עם שבורים. לעולם איננו מארחים איש, מכיוון שבחדרים שלנו תמיד שוררים אי-סדר ולכלוך… אך למה להכביר במילים? הביטו בה בצהרי היום, כשהיא מתעוררת ויוצאת בעצלתיים מתחת לשמיכה, ולא תכירו בה את האישה בעלת קול הזמיר. שערה מדובלל וסתור, עיניה נפוחות משינה, כתונת הלילה שלה קרועה בכתפיים, יחפה, פוזלת, אפופת עננת עשן טבק מאמש – הדומה היא לזמיר?

היא שותה. שותה כמו קוזאק, כל דבר ובכל זמן. שותה זה זמן רב. לולא שתתה היתה עולה על אדלינה פאטי, בוודאי לא נופלת ממנה. היא שתתה כבר מחצית מהקריירה שלה ובקרוב מאוד תשתה את המחצית השנייה. גרמנים נבזים לימדו אותה לשתות בירה, ועכשיו אינה שוכבת לישון לפני שהיא שותה שניים-שלושה בקבוקים. לולא שתתה, לא היתה לה דלקת הקיבה.

היא גסת רוח, הסטודנטים שמזמינים אותה לקונצרטים שלהם עדים לכך.

היא אוהבת פרסומות. הפרסומות עולות לנו כמה אלפי פרנקים בשנה. אני מתעב את הפרסומות בכל נפשי. יקרה ככל שתהיה, הפרסומת המטופשת תמיד תהיה זולה מקולה. אשתי אוהבת שמחניפים לה, לא אוהבת כשאומרים עליה אמת שאינה דומה למחמאה. היא מעדיפה נשיקת יהודה קנויה 1  על פני ביקורת ללא משוא פנים. העדר מוחלט של תודעת כבוד עצמי!

היא חכמה, אולם אין שכלה מאומן דיו. מוחה איבד את גמישותו מזמן; הוא התכסה בשומן וישֵן.

היא גחמנית, לא עקבית, אין לה דעה אחת מבוססת. אתמול היא אמרה שהכסף הוא הבל הבלים, שאינו העיקר, ואילו היום היא מופיעה בארבעה מקומות מכיוון שהגיעה למסקנה כי אין דבר בעולם ששווה יותר מכסף. מחר היא תגיד את מה שאמרה אתמול. אין היא רוצה לשמוע על מולדתה, אין לה גיבורים פוליטיים, לא עיתון אהוב, סופרים אהובים.

היא עשירה, אך אינה עוזרת לעניים. יתר על כן, לעתים קרובות היא לא משלמת לתופרת ולַסָפר את כל שכרם. אין לה לב. אישה פגומה מהחל ועד כלה!

אך הביטו במכשפה הזאת כאשר כל-כולה מאופרת, מלוקקת, מתוחה, יוצאת אל  הבמה, כדי לפצוח בתחרות בזמירים ובעפרוני שמברך את בוא האביב. כמה זקיפות קומה וכמה קסם בהליכה הברבורית הזאת! הביטו מקרוב ושימו לב היטב, אני מתחנן. כאשר היא מרימה את ידה לראשונה ופותחת את פיה, החריצים שלה הופכים לעיניים גדולות ומתמלאים בברק ובתשוקה… בשום מקום אחר לא תמצאו עיניים נפלאות כל כך. כשהיא, אשתי, מתחילה לשיר, כשהסלסולים הראשונים של קולה נישאים באוויר, כשאני מתחיל להרגיש שבכוח הצלילים הנפלאים האלה שוקטת נשמתי רבת התהפוכות, אז הביטו בפניי ויתגלה לכם סוד אהבתי.

— היא נפלאה, הלא כן? – אני שואל אז את שכניי. הם אומרים "הן", אך לא די לי בכך. ברצוני להשמיד את כל מי שעלול לחשוב שהאישה המיוחדת הזאת איננה אשתי. אני שוכח הכול. את כל מה שקרה בעבר, ואני חי רק בהווה.

הביטו, איזו שחקנית היא! כמה משמעות עמוקה מסתתרת בכל תנועה מתנועותיה! היא מבינה הכול: גם אהבה, גם שנאה, גם את נפש האדם… לא בכדי התיאטרון רועד מתשואות.

בגמר המערכה האחרונה אני לוקח אותה מהתיאטרון. היא חיוורת ומותשת, בערב אחד היא חייתה חיים שלמים. גם אני חיוור ורצוץ. אנחנו מתיישבים בכרכרה ונוסעים למלון. במלון היא משתרעת על המיטה, בלי להתפשט, בשתיקה. אני מתיישב בשתיקה בקצה המיטה ומנשק את ידה. בערב הזה היא לא משלחת אותי מפניה. יחד אנחנו נרדמים, ישנים עד הבוקר ומתעוררים כדי לשלוח זה את זה לעזאזל…

אתם יודעים, מתי עוד אני אוהב אותה? כשהיא מכבדת נשפים או סעודות בנוכחותה. וגם כאן אני אוהב בה את השחקנית הנהדרת. ואיזו שחקנית, באמת, צריך להיות, כדי להיות מסוגל להערים ולכבוש את הטבע של עצמך, כמו שהיא יודעת לעשות… אני לא מזהה אותה בסעודות המטופשות האלה… מברווז מרוט היא עושה טווס…"

המכתב הזה נכתב בכתב יד שיכור, קריא רק בקושי. הוא כתוב בגרמנית ושופע שגיאות כתיב.

הנה מה שהיא כותבת: "אתם שואלים אותי, האם אני אוהבת את הילד הזה? כן, לעתים… על מה ולמה? אלוהים יודע. גלוי וידוע: אין הוא יפה ואין בו חן. אנשים מסוגו לא נולדו עם הזכות לאהבה הדדית. אנשים כמוהו יכולים רק לרכוש אהבה, בחינם אין היא ניתנת להם. תשפטו בעצמכם.

הוא שיכור כלוט יומם וליל. ידיו מרעידות, מה שכלל אינו יפה. כשהוא שיכור, הוא רוגז ונקלע לקטטות. הוא מכה גם אותי. כשהוא פיכח, הוא שוכב אי פה אי שם ושותק.

לבושו מרופט תמיד, אף על פי שאינו שרוי במחסור. מחצית מהשכר שלי חומק בין אצבעותיו, אין יודע לאן.

איני מצליחה לאזור כוחות כדי להשתלט עליו. זמרות נשואות אומללות משלמות ביוקר רב למנהלי כספים. הבעלים מקבלים תמורת מלאכתם מחצית הקופה.

הוא אינו מבזבז כסף על נשים, את זה אני יודעת. הוא מתעב נשים. הוא עצל. מעולם לא ראיתי שהוא עשה משהו. הוא שותה, אוכל, ישן – ותו לא.

הוא לא גמר את חוק לימודיו. השעו אותו מהאוניברסיטה בשנה הראשונה בגין עזות מצח. הוא אינו בן אצולה, ומה שנורא מכול, הוא גרמני.

איני אוהבת גרמנים. בכל מאה גרמנים תשעים ותשעה אידיוטים וגאון אחד. למדתי את זה מנסיך גרמני בעל דם צרפתי.  

הוא מעשן טבק מבחיל. אך יש בו גם צדדים טובים. הוא אוהב יותר ממני את האמנות הנאצלת שלי. כאשר מודיעים לפני פתיחת המופע כי בשל מחלה לא אוכל לשיר, כלומר התמסרתי לאחת מגחמותי, הוא נופל שדוד וקופץ את אגרופיו.

הוא אינו פחדן ואינו חושש מאנשים. את זה אני אוהבת בבני אדם יותר מכול. אספר לכם אפיזודה קטנטנה מחיי. הדבר אירע בפריז, שנה לאחר שעזבתי את הקונסרבטוריון. הייתי אז צעירה מאוד ולמדתי לשתות. מדי ערב התהוללתי, בכל כוחותיי הצעירים. מובן שהתהוללתי בחברה. באחד מערבי ההוללות האלה, כשהרמתי כוסית עם מחזריי הנכבדים, ניגש אל השולחן ילד מכוער מאוד ולא מוכר לי, הוא הביט ישר אל תוך עיניי ושאל:

— למה את שותה? פרצנו בצחוק. הילד שלי לא נבוך. השאלה השנייה הייתה חצופה אף יותר ופרצה ישירות מהנשמה: – למה את צוחקת? הנבלים שמשקים אותך כעת ביין, לא יתנו לך פרוטה כשתאבדי את קולך לשיכר ותהפכי לקבצנית!

איזו חוצפה! החבורה שלי נרעשה. ואילו אני הושבתי את הילד לידי וציוויתי להביא לו יין. התברר כי לוחם הפיכחון שותה יין יפה. A propos: אני קוראת לו ילד רק משום ששפמו קטן מאוד.

על חוצפתו גמלתי לו בנישואין איתו. הוא שותק הרבה. לרוב הוא אומר מילה אחת. את המילה הוא אומר בקול נמוך, בגרון רועד ובעווית על פניו. את המילה הוא עשוי להגות כשהוא יושב בין אנשים, בסעודה או בנשף… מתישהו מישהו (יהא אשר יהא) יאמר שקר, הוא ירים את ראשו ובלי להביט בדבר, בלי מבוכה, יאמר:

— כזב! זאת המילה החביבה עליו. איזו אישה תוכל לעמוד בעיניים הבורקות שבהן נאמרת המילה הזאת? אני אוהבת את המילה הזאת, ואת הברק, ואת העווית בפנים. לא רבים יכולים לומר את המילה הטובה, האמיצה הזאת, ואילו בעלי הוגה אותה תמיד ובכל מקום. אני אוהבת אותו לעתים, וה"לעתים" הזה בא בכפיפה אחת עם הגייתו את המילה הטובה הזאת. בעצם, אלוהים יודע, על מה ולמה אני אוהבת אותו. איני פסיכולוגית טובה, ובמקרה הנדון, נראה שמדובר בשאלה פסיכולוגית…"

המכתב הזה כתוב בצרפתית, בכתב יד יפהפה, גברי כמעט. לא תמצאו בו אף לא שגיאת כתיב אחת.


א

גבוה, גבוה, עד לשחקים התנוסס מגדלה של הנסיכה הענוגה. כולו עשוי בדולח צח וראשו מעולף פז ואבני תפארת. סביב לו השתרע גן שושנים רב-גונים ורחב ידיים. מבין הרשת הדקה של שבילי זהב צרים השקיפו ערוגות בושם ועליהן שושנים אין מספר – אדומות כחמה השוקעת, לבנות כמו כנפי הכרובים, ורדיות כמו רקיע בבוקר עם עפעפי שחר, גם צהובות כמו זהב התלתלים אשר לגבירתם הנסיכה. נאות גם צנועות. כל אחת מזהירה ונחמדה לעין שבעתיים מהיהלומים, הספירים והתרשיש המשובצים בבדולח המגדל. כל אחת שמש קטנה.

ומן הערוגות עלו השמימה ריחות נהרה, כמו צלילי מנגינה נפלאים, התמזגו והיו למקהלה אחת – מזמור תהילה ליופי. וכל מי שראה בעיניו את כל התפארת והאזין לשירת הריחות – אם עגום הוא, שכח את תוגתו, אם דווּי הוא – הבליג על ייסוריו ואם מת הוא – קם לתחייה. והגן היה מוקף חומת שיש גבוהה ועבה שהבדילה אותו מכל התבל. על החומה התפתלו שושנים, אך אף אחת מהן לא העזה לעלות עד קצהּ ולהוציא את ראשה מעבר לעולם הפרחים. ושער הגן היה סגור ומסוגר ובריחי ברזל קשים תולים עליו תמיד.

מדי בוקר בבוקר, השכם, עם הנץ החמה, כאשר קרני השמש הראשונות האירו את ראש המגדל, והבדולח הבהב ונצנץ והזהיר בשלל צבעיו, כאשר הניעה הרוח הקלילה את פעמוני הכסף על חלון חדר משכבה של הנסיכה, היתה היא יורדת לתוך גנה. כפות רגליה הקטנות היו מלטפות את הארץ בדרך הילוכה, ושולי שמלתה הצחורה, הקלה, הריחנית נשקו את עקביה הוורודים. היא היתה מגיעה עד הבאר, שואבת מים ובעצם ידיה הצרות, העדינות כמו כנפי יונים לבנות, היתה משקה את פרחיה, מתלם לתלם, מערוגה לערוגה, היתה טסה, שופכת מים חיים על הציצים, והם היו משתחווים לפניה בהודייה. ככלותה את מלאכתה זו, היתה עוברת בין הפרחים לראות אם לא קרה להם דבר בלילה. והיה אם כפף שושן אחד את קומתו – היתה מישירה אותו, אם נעקר מהשורש – היתה נוטעת אותו מחדש, אם נבל – היתה גוזרת אותו מעל השיח ומשליכה ממנה והלאה. ואחר ניכוש הערוגות מקוץ ומדרדר ומכל עשב רע – זרעה חול זהב על כל השבילים. כך עבר עליה יומה.

וכאשר באה השמש וערפִּלים ורודים התחילו תועים באוויר, היתה הנפלאה עוברת עוד פעם את הגן לאורכו ולרוחבו ועל יד כל שושן כרעה ברך, ובשפתותיה, המתוקות כטעמו של עסיס דובדבנים, נשקה כל גביע וגביע. ואחרי נשיקתה זו היו הפרחים נאווים ויפים שבעתיים וריחם חריף ומשכר שבעים ושבעה. והנסיכה בעצמה הלומת ריח פרחיה, היתה עולה לחדרה שבתוך המגדל למען התמסר שם ללילה הכחול רב החלומות.

ב

ומעבר לחומה היתה עיר גדולה, הומייה ומזוהמה. רחובות ארוכים, צרים ומרופשים התפתלו בה כמו נחשים. בתים אפורים, גבוהים, בעלי חלונות קטנים ומלוכלכים וגגות מוחלדים, עמדו צפופים זה על יד זה, כך שנדמה כי רוצה כל אחד להדוף את משנהו ולתפוס את מקומו. ואלפי ארובות של בתי חרושת הרימו את ראשיהן למעלה, והיו מקטרות לשמים את העשן השחור. ומחוץ לעיר היו בריכות מים ירוקות, מעלות צחנה, שדות דלים ששיבוליהם נמוכות ושדופות ובתים שפלים, ישנים ורעועים. ורק ריח השושנים הנפלא, שעלה מתוך גן הנסיכה והיה מרחף באוויר, היה שופך מעט נועם על העיר הזעומה.

מדי בוקר בבוקר, כאשר אורו מעט השמים המעוננים, וכל הארובות של בתי החרושת שאגו במקהלה פראית אחת את שאגתן האיומה, היו יוצאים תושבי העיר מבתיהם. שערותיהם היו פרועות, עיניהם אדמו מדמעות ונדודי שינה. שפתותיהם היו חיוורות ובלות, בגדיהם עשויים ארג גס, קרועים ואפורים כמו אבק חוצות. אפילו ראשי הילדים היו מורדים, ואף אחד לא העז להרים את קולו בצחוק. חבורות-חבורות היו הולכים לבתי המלאכה ובתי החרושת לעבוד עבודת פרך. ואחר קפא כל אחד על מלאכתו. זה כפף את גבו במשך יום ארוך ואפור על המחט, זה גִלגל בלי הרף את גלגל המכונה, זה חפר בור באדמה הקשה כאבן, זה השליך בלי הפסק עצים אל פי הכבשן הבוער וטיפות זיעה גדולות התגלגלו מעל כל גופו המפוחם. ובערב, כאשר הודלקו ברחובות הפנסים הצהובים ואורם העכור שטף את כל העיר, עזבו האנשים, עייפים למוות, את מלאכתם ויצאו החוצה, ממהרים לבתיהם למען לִשְׂבוע שם בחיפזון פת לחם יבשה, להירדם ולשכוח את הכול, את הכול…

ובדרכם לביתם ליוותה אותם השאגה השנייה של בתי החרושת.

ג

ורק שלוש פעמים בשנה, בימות החגים הגדולים, היתה העיר משנה את צורתה. אז היו יותר נקיים הרחובות הצרים וחיוך מוזר נראה על פני הבתים, ובחלונותיהם הקטנים נצנצו וילאות צחים. באותם הימים שתקו ארובותיהם של בתי החרושת ובבוקר היו האנשים שוהים בביתם עד שעה מאוחרת. ואחר יצאו החוצה, רעננים עם בת שחוק על שפתותיהם, רחוצים ומלובשים בגדי חג מנומרים. כולם מיהרו אל המגרש שלפני גן הנסיכה, ושם היו עומדים ומצפים.

ובשעה השתים עשרה בצהריים היתה הנסיכה בכל הוד יופייה מופיעה על החומה, מדיה הצחורים נפלו קיפולים-קיפולים על שיש החומה, על פניה הרכים, בין עפעפיה, הזהירו שתי עיניים כחולות, כמו בריכות מים בין הסוּף. על ידה נמצא סל גדול ובו שושנים נפלאות משושני גנה. זמן מה היתה היא מתבוננת אל המגרש המנומר, שאלפי צבעים בהירים, נחמדים לעין, בערו שם בקרני החמה ואחר כך באצבעותיה הארוכות היתה היא מוציאה את הפרחים מתוך הסל ומשליכה אותם אחד אחד להמון המצפה, וזה היה מתנפל על הפרח, קורע אותו לגזרים קטנטנים, וכל מי שבא לידו ולו רק עלה אחד היה מאושר.

ואחרי שחלקה הנסיכה את מתנותיה, היתה יורדת מעל החומה אל תוך הגן ומקשיבה שם לשירי האושר אשר שר ההמון המתפזר. הצלילים היו אדירים ומלאי תקוות. הם צלצלו באוויר הצלול כמו צחוק הרעם בשמי האביב ונדמו רק עם ערב.

ולמחרת היתה הנסיכה מתחילה שוב את עבודתה בגן השושנים. וגם מעבר לחומה היו מתחדשים החיים הקשים של ימות החולין.

ד

פעם היתה שנת בצורת. האדמה הדלה שמחוץ לעיר הולידה רק מעט, והשיבולים הנמוכות והרזות נשרפו באִבָּן. יבשו הבארות ובריכות המים, אבני המרצפת בתוך העיר בערו כמו גחלים, והאבק עלה והיתמר וכיסה את הכול. האנשים נלאו מהרעב והצמא. הם עוד יותר כפפו את גבם. פניהם היו חיוורים וקודרים ועיניהם בערו ואגרופיהם נתכווצו. ומשהגיע החג, אף אחד מתושבי העיר לא לבש את בגדיו המנומרים. מפוחמים, מלוכלכים, בקרעי בגדיהם, התאסף העם על המגרש שלפני בית הנסיכה ובאי סבלנות חיכו לבואה. והיא התמהמהה קצת באותו בוקר: "מה יפה עלו הפרחים בזו השנה! והסל היה כה מלא. מה תגדל השמחה, כאשר אביא את השושנים אליהם" – חשבה. ואולם הקולות המוזרים, אשר נשמעו לה מעבר לחומה הבהילוה. "מה שם?", הרהרה היא, "הן מעולם לא שמעתי עוד כאלה, וכי מדוע לא?", החליטה לבסוף בלבה והתחילה עולה וכאשר עלתה הגיעה לאוזנה יללה משונה – קול בכיית הילדים, אנקת הנשים והשאגות, אשר עלו מגרונם הניחר של הגברים, וכאשר השפילה את עיניה לראות את המגרש, נבהלה עד שבקושי החזיקה מעמד – כה שחור ומכוער הוא היה. אך בכל זאת הכניסה את ידה לתוך סל הפרחים ורצתה להשליכם להמון. ואולם צחוק פראי, שהתפרץ מכל הגרונות, הפריע בעדה.

"די!" צעקו לה מלמטה – "אין לנו צורך במתנותייך! אנו לא נרשה לך לשבת לבטח מעבר לחומתך וליהנות מריח פרחייך. ראי מה דלונו! מה רזות ידינו, מה הלבינו שערות ראשנו. ראי מה מכוערים אנחנו, ומה מזוהמה עירנו. אין אנו רוצים עוד בחיי הכלבים. לנו נחוצות שושנים נפלאות בתוך גנינו ולא מעבר לחומתך! צאי אלינו! לכי עמנו. היי הגננת בגנינו. פתחי את השערים! ואם לא… הנה אנו מנפצים את החומה, משברים לרסיסים את מגדלייך ורומסים בסוליות מגפינו את כל השושנים אשר לך. פתחי את השערים!".

והנסיכה הורידה אין-אונים את ידיה, עיקמה בכאב את שמלותיה, ודמעות זוהר גדולות התגלגלו מעיניה. ואחר ירדה מעל החומה ופתחה את השער.

ההמון הפרוע התפרץ לתוך הגן, רמס וליקט את השושנים, הרס עד היסוד את מגדל הבדולח, ואת הנסיכה הובילו עמם.

ומאותו היום התחילה היא נוטעת את השושנים בתוך גינותיהם, עלי אדמתם הדלה, ואולם הציצים שעלו מתוכה היו חיוורים ודלים גם הם, ריחם היה כה רפה, שאיש לא הרגיש בו וסגולות הקסם של שושני הגן שמעבר לחומה לא היו להם עוד. והנסיכה היתה מתמדת להשיב להם את הדרם הקודם, אך שום דבר לא עלה בידיה. גם נשיקות שפתותיה החמות לא יכלו להחיות את השושנים.

אז אמרו תושבי העיר: "למה רימית אותנו? שושנים כאלו יש לנו די, אנו לא ביקשנו ממך דִּברי תעתועים. אנו התחננו לפנייך על רפואה ונחמה, הצמיחי על אדמתנו את אותן השושנים שגידלת לפנים בתוך גנך!".

והיא ענתה: "אין אני יכולה. אולם השושנים שגידלתי לפנים פורחים רק מעבר לחומה".

והם לא חפצו להאמין לה.

(1930)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

בלילות סערה ואופל היו הם רצים ברחובות הנרדמים ולפידים בידיהם, ואיש לא ראה את פניהם ואיש לא ידע את שמותיהם. והד הצעדים של ארבע עשרה רגליים והבהובם של שבעה לפידים החרידו את העיר הנמה. ונשיבת הרוח הכבירה וקילוחי הגשם הניתכים מלמעלה לא יכלו לכבות את האש הצהובה של הלפידים. הם היו עוברים במהירות את כל הסמטאות הצרות והעקומות ורצים דרך הגשר הארוך, שברזלו היה מתכופף תחת כובד גופותיהם, והיו עומדים מול בית עץ קטן-ישן והיו מחכים. והדלת הנמוכה היתה נפתחת לה אט, ואשה קטנה וכפופה היתה מופיעה במסגרתה. בקידה עמוקה ומבלי להגיד מילה, היתה מכניסה אחד מהשבעה אל חדריה. ובכל יום זכה לזה אחר. והיא היתה סוגרת אחריה את הדלת וששת הנשארים היו מכבים את לפידיהם, והיו מרכינים את ראשיהם והיו מחכים.

האשה היתה מביאה את בחירהּ אל החדר, ומתרפקת עליו בגופה הקטן הלוהט ומנשקת אותו, ולא היתה מדברת דבר וחיוך לא פיקֵחַ על שפתותיה…

והגשם היה מטפטף אל פנים הבית דרך הגג הרעוע והיה שוטף את השניים, והרוח היתה פורצת והיתה מייללת בחדר הריק והיתה מרעידה את התריסים מבחוץ. והם לא הרגישו דבר…

וכאשר היתה החשכה מתפזרת ודמדומי בוקר אפורים וגשומים הביטו בעין סוקרת אל החלונות, היתה האשה מתעוררת ולוקחת בשתי ידיה את ראשו של זה אשר על ידה… והיתה מקרבת את פניה אל פניו והיתה מסתכלת בעיניו, ופיה היה מתעקם מתוך ייסורים ושפתיה לחשו: "לא, הרי זה לא אתה!" והיא היתה מרחיקה אותו מעליה, והיתה הולכת אל פינת החדר ומביטה משם בעיניים ריקות וקרות, והוא היה קם ויוצא את הבית.

ושוב עברו כל השבעה את הגשר, והיו זוחלים כצללים בסמטאות צרות ועקומות, והיו בוכים ונאנחים חשאית.

ובימים העגומים, כאשר השמים היו חתיכת עופרת גדולה אחת, בימי סגריר כהים וכבדים, היתה האשה הקטנה משוטטת ברחובות העיר. גבה היה כפוף ושמלתה היתה אפורה ומלוכלכה ושולי סודרה האפור היו מתבדרים באוויר. ופניה היו חיוורים וברק לא היה בעיניה השחורות. היא דמתה לעטלף פצוע, שאינו מוצא לו מקום. וכולם ראו את פניה ואיש לא ידע את שמה. היא היתה נחפזת תמיד בין המון האנשים והיתה מביטה בפני כל גבר הנפגש בדרכה. ואיש לא ענה לה בבת שחוק.

ופעם היו השמים גבוהים קצת יותר והאוויר מעט יותר טהור וקר. והיא רצה בערב דרך הגשר הארוך אל ביתה והברזל הצבוע היה מלגלג והיה צוחק תחת צעדי רגליה הקטנות. והרימה פתאום האשה את ראשה וראתה לפניה אחד, שעמד למולה והביט המימה. הוא היה גבה קומה והדור. מעל שכמו ירד קיפולים-קיפולים רדיד לבן של שֵׂער חולד-הרים. עיני תכלת האירו את פניו הצעירים ושערות כסף ירדו על לחייו ועטרת נגוהות כחולים הזהירה על ראשו. היא ניגשה אליו והביטה בפניו והוא חייך. לקחה את ידו והובילתהו אל ביתה הרעוע. והוא נאה ונפלא הלך אחריה…

והלילה היה קר, ופרפרי שלג ראשונים היו יורדים מן השמים והיו מפרכסים באוויר והיו מתרפקים על הארץ. ושבעה אנשים עם לפידים דולקים עמדו מול דלת הבית הישן שמעבר הנהר וחיכו. ואולם הדלת לא נפתחה ואיש לא יצא לקראתם. והם התחילו דופקים ודופקים בדלתות ובחלונות ולא השיבו להם. והרוח כיבה את אש לפידיהם, והקור הלך הלוך וגדול משעה לשעה והם התחילו קופאים…

וכאשר התפזרה החשכה ואורות בוקר רעננים ועליזים צחקו בחלונות, התעוררה האשה משנתה. היא לקחה בשתי ידיה את ראש זה שעל ידה וקירבה את פניה אל פניו והביטה לתוך עיניו ושפתיה לחשו: "הרי זה אתה!" ולחייה האדימו, ועיניה ושערותיה הבריקו בבת אחת והיא הרימה את ראשה וראתה כי התקרה מלמעלה לה גבהה וחדרה נהדר ומלא זוהר. ולבה היה קל והיא צחקה.

וכאשר הקיצו אנשי העיר ויצאו מבתיהם, ראו משתאים ונדהמים הכול – פלאים מעבר לנהר. שבעה פסלים, אשר לפידיהם בידיהם, שמרו את שעריו. ולפידי הקרח מוארים בקרני החמה צחקו והבהבו באלפי צבעים.

(1929)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים